אלכסנדר איבַנוביץ הרצן, מחבר המַסָה “רוברט אוון”, נולד במוסקבה בשנת 1812 במשפחה רוסית של בעל־אחוזה עשיר. את מַהלכי־הרוח הראשונים של אירופה החדשה, של אירופה אשר עברה כבר את כור המהפכה הצרפתית ואת כל פרשת־נפוליאון, הביאו לרוסיה המשועבדת חילותיו של אלכסנדר I, אשר שבו ממסע הנצחון לפריז. בימי ילדותו של הרצן החל כבר להתהוות אותו סוג מיוחד של אנשים מרוסיה אשר העמיד על שכמו את סֵבל המלחמה בעד הוצאת האכרים משעבודם ובעד שחרורה של רוסיה, אותו “לגיון הנדיבים” של האינטליגנציה הרוסית, אשר יצר ספרות הומנית יקרה ואשר היה נכון להקריב קרבנות בכדי לכפר בהם על חטא אבותיהם העריצים אשר חטאו כלפי העם המעוּנה. הרצן, אשר עמד להיות בקרב הימים אחד מגדולי מנהיגיה ודַבָּריה של אינטליגנציה זו, אולי גם החשוב בהם, היה קורא עוד בהיותו נער את ספריהם של רַדִישצֶ’ב ונוֹביקוֹב שהיו מֻחרמים מטעם הממשלה. לאזני הנער הרצן הגיעה כבר השמועה על אודות הקרבנות הראשונים של מלחמה זו – על אלה שהשתתפו במרד 1825, אשר הֹעלו לתליה במבצר הפֶטרוֹפַבלובי או עֻנו בגלות סִיבִּירְיָה. מופת־גבורים זה הפליא והרחיב את לב־הנער בן הארבע־עשרה והא נָדר נדר – להמשיך בלי הפסק מלחמה זו בעָריצות עד חרמה. ואמנם, ברדתו לקבר היתה לו זכות גמורה להעיד על עצמו כי הוא לא חלל מעולם את שבועתו זאת, את שבועת־הילד התמימה.

בהיותו בעל השכלה רחבה ומקיפה, סופר מחונן, דַברן מזהיר ונעים־שיחה התהלך הרצן ברוסיה בין חוגי האינטליגנציה המתקדמת והיה רעַ לבֶלינסקי, לגרַנובדקי, לסטַנְקֶביץ ולבַּקונין. לאחר שנאסר פעם ושנִיָה ושֻלח מעיר מולדתו – על כי נתגלה בו “שכל נלהב” ועל כי נתברר מתוך מכתביו שהוא הנהו “עז רוח וחפשי בדעות, איש המסַכֵּן את שלום החברה” (כה תארה אותו הבולשת) – הוא עוזב בשנת 1847 את רוסיה. הסוציאליזמוס הצרפתי, זה המטושטש, אמנם, במקצת, אם כי הומַנִי למאוד, כמעט דתי באופן תפיסתו את מטרתו, – הסוציאליזמוס של סֶן־סימוֹן, של לֵירוּ ופוריֶה, היה כבר באותם הימים ה“אני מאמין” שלו; בעצם היה הוא, יחד עם בֶּלינסקי, הסוציאליסט הרוסי הראשון. לבו נשאהו אל צרפת הברוכה, אשר אבני רחובותיה ספגו לתוכם את דם גבורי־החופש, אשר לא ידעה את העריצות של הבולשת ואת קלון־העבדות של רוסיה הניקולַית. הוא לא זכה לשוב עוד לארץ־מולדתו. גולה מרצונו הטוב, כה יִדּוֹד עד סוף ימיו על פני איטליה ושוֶציה, על פני צרפת ואנגליה. למען כבוד האדם שבו, למען האפשרות לחשוב כנפשו ולדבר את אשר עם לבו, הסתלק מהחיים ב“מכוֹרָה”.

השנה הראשונה להיותו בחו"ל – היתה שנה נוראה ונשגבה יחד. סופת־מהפכות, שדוגמתה לא היתה עוד, נִשאה בשנת 1848 ועברה על כל פני אירופה הקונטיננטלית והשאירה אחריה כעבור שנה־שנתים רק קֻבַּעַת לזכר – בכל זאת כה נראו אז פני־הדברים לאנשי התקופה ההיא. שנות הריאקציה היו שנים קשות להרצן, קשות – גם במובן החברתי, גם במובן הפרטי (בשנת 1851 מתו עליו אמו, אשתו ובנו – רמז לאסונות אלו אנו מוצאים בראשית החוברת הזו). הוא בא לאירופה, ביחוד לצרפת, כבוא אל מולדתו הרוחנית; הוא קוה למצוא כאן גם חרות אמיתית, גם פתרון, או לפחות נסיון לפתור את השאלה הסוציאלית. אכזבות קשות השיגוהו.

בשנות ה 50 אנו מוצאים את הרצן והוא אינו מאמין עוד ב“חֵרותם” של הליברַלים והדמוקרטים. ה“רפובליקה” – זו המלה הקדושה בתקופת מוסקבה – אבדה עתה כל ערך בעיניו. העדר החרות הפנימית אצל החברה הבורגנית, פַחדה של זו בפני המחשבה העִקבית והנועזה, צָרוּתה הרוחנית והנפשית, השתעבדותה למשפטים קדומים ולדת של פולחן אלילי, העלָאָתה את ה״סדר״ הסוציאלי, כלומר את העבדות הסוציאלית, למדרגת אלוהות, כריעת־הברך בפני הכסף ושביעות־הרצון שבעצלות – כל הדברים האלה שהרצן כָלל אותם במלה האחת “בעל־ביתיות” – הם הם האויב האמיתי! ואין זה משַנה כלל את עצם הדבר אם האויב הוא הָדור במַדים רפובליקניים או בַמעיל הצבאי אשר למונרכיה.

הרצן אינו עוד “ליבֶּרַל מהפכני”. עתה הוא נהפך לסוציאליסט הבטוח, והחזק באמונתו. אולם הסוציאליזמוס שלו יש לו אופי מיוחד במינו. כמו שהוא רואה במעמד הבורגני, ב“איש המסחר”, לא רק סוג כלכלי, כי אם גם טפוס פסיכולוגי, סֵמֶל השאיפה לבצע, סֵמֶל הגַסוּת וקטנות המוחין, כן נראה לו הסוציאליזמוס, אף הוא, לא רק בצורת תנאי־חיים משובחים יותר, כי אם גם כהפך גמור של “בעל־ביתיות” במובן הרוחני, כעין התגברות רוחנית על בעל־ביתיות. שנוי סדר־העולם החברתי אינו אלא אמצעי. המטרה האמיתית היא – יצירת האדם החדש, בריאת חברה חפשית באמת, חברה של אחים החיים בעבודה משותפת.

שתי סכנות צפויות לתנועה הסוציאליסטית האירופית. האחת היא בהתדלדלות רוח־התנועה, בהשפעת אֵדי־הארס של בעל־ביתיות, בזה שהפועל לא יִשָא את נפשו להתפתחותו של בן האדם, התפתחות מקיפה, הרמונית וחפשית, כי אם לחיים שלֵוים ומוגבלים, לחיים מטומטמים של בורגנים זעירים. הסכנה השניה צפויה במהפכת־כפִיָה, במהפכה של המעוט שאינו מכיר את רוח־העם, שאינו מתחשב את דעת העם, שרואה בעם רק “בשר המיועד לשחרור” דוגמת “הבשר המיועד לתותחים” אצל המיליטריזמוס.

לכאורה נדמה, כי אין קל מלהגשים את הסוציאליזמוס על ידי תפיסת השלטון והכרזת תקופה חדשה על ידי “פקודה” אחת, כאשר חלם על זה אחד מראשוני הסוציאליסטים הצרפתיים, בַּבֶּף, שעליו ידַבֵּר הרצן במאמר שלעיל. אולם למעשה לא כן הדבר. הדרך אל הסוציאליזמוס היא הרבה יותר ארוכה והרבה יותר קשה… הסויאליזמוס הבא בתור “פקודה” נפגש בתקלה הגדולה והנוראה ביותר – זו קטנות ההשגה ורִשול־הנפש של האדם דהאידנא. כי רק באדם לבדו – כל מַעין האושר והפגעים. כאן, רק כאן, צריכה להתחולל המהפכה האמיתית – על ידי חרות רוחנית, על ידי המָרַת ההכרה הישנה באחרת, על ידי שנוי סדר כל העולם. הדעת, החנוך – הנֵה הם שני כלֵי־הזַין החזקים ביותר, אשר נתנו בידי המהפכנים.

מלכות העבודה הרי זו המדרגה הנעלה ביותר לעשירות־רוח ולתרבות. מלכות זו צריכה להשתמש בכל הערכים התרבותיים אשר צברה האנושיות במשך דורות. הסדר החדש המתכונן צריך להופיע לא רק בדמות חרב מוחֶצת, כי אם גם בתור כוח שומֵר ומקַיֵם. אוי לעני ברוח, אוי לדל־הנפש שאינו משיג את הרעיון האמנותי הצפון במהפכה, אוי לזה העומד להפוך את כל אשר נהיָה ונאצר בחיים ולעשותו ל“בית־מלאכה משעֲמֵם, שכל יתרוֹנו יהיה כָלול בנתינת מִחְיָה, מִחְיָה בלבד”. לא כ“קסרקטין” יהיה הסוציאליזמוס, לא כ“מעון־חָילים זה שכל דָיריו שבֵעים ורק אין להם רשות להרהר את הרהוריהם בלתי אם לפי פקודה מגבוה, באשר החרות הרוחנית נחנקת שם ביד האלָמות השלטת”, – כי אם כהתפתחות רבת צדדים ורבת גוָנים של בן־האדם.

אחרי שנת 48 אבֵּד הרצֶן את האמונה באירופה. אז שב להאמין ברוסיה. בתקופת שבתו בחו"ל הוא מתמלא אמונה, כי רוסיה אשר לא נֻגעה ולא הָרעלה בהשפעת הבעל־ביתיות, דוקא היא תמצא דרך ישרה לצדק הסוציאלי, הודות לצורה הכלכלית המיוחדת לה, הודות לבַעלוּת־האדמה לפי העֵדות. ברוסיה אשר לא באה בעבותות של ירושה היסטורית כבדה ומגוחכת, בעם הרוסי, זה שרגשותיו הסוציאליים והמוסריים “תופסים בַכֹּל את המרובה”, ראה הרצן את ההפך הגמור לאירופה הפחדנית, המזדקנת, הפוסחת על הסעִפִּים. באמונתו זו בעתידות המיוחדות הצפויות לרוסיה, הופיע הרצן כמיסד של בית־מדרש סוציאליסטי שָלֵם, בית־מדרש אשר מצא אחר כך את המשֵכו בתנועה העממית ואת מוריו בלַברוב ובמיכַילובסקי. ואולם, האהבה לרוסיה, האהבה לאֲשר לו, לא העירה בלב הרצן שנאה או בוז אל כל השיָך לזָר; להפך, דוקא אהבה זוּ למדה אותו להוקיר את כל הערך הכביר אשר למלחמת השחרור הלאומי. עד כמה היה רחוק מרגש לאומי השקוע אך בשֶלו, הוכיח הרצן בשנת 63. אז, בעת המרד הפולני ואחר כך עת שדֻכא המרד על ידי צבאות המלך מתוך שפיכת דמים מרובים, היה הוא אחד מאנשי רוסיה המעטים שהעמידו עצמם בגָלוי, ובלי לב ולב, לצדה של פולין.

מראשית ימיו בחו“ל היה הֶרצן קרוב לאנשים הבולטים ביותר בתנועת השחרור האירופית באותו זמן. פרוּדון, מַצִיני, גָרִיבלדי, קוֹשוּט, לַדְרי־רוֹלָן, לואי־בלַן, כל אלה היו חבריו. הוא ידע מקרוב את הוּגו ואת מַרקס. זמן־מה השתתף גם באינטרנציונל הראשון. ואולם את ראש־מעשהו הקדיש למִפעָל הרוסי. בשנת 1853 פתח בלונדון – גם בזה היה מעשהו מעשה־ראשון – את בית־הדפוס הרוסי הראשון בחו”ל, הנועָד למלה החפשית. הָחל משנת 1855 הוא מוציא עתון חשאי בשם “הכוכב הצפוני” והָחל משנת 1857 הוציא את “הפעמון”. בתקופה זו עָצמה מאד השפעתו על חוגי העסקנות הרוסית והיתה גדולה לאין חקר מכל השפעה אחרת שהיא. בספירות שמסביב לחצר המלך מפחדים מפני דבריו; מאמריו מחנכים אותו הדור, אשר כעבור עשר–עשרים שנה “יקום וילך אל העם” ואחרי זה גם לגרדום. הידיעות אשר היו ברשותו היו עשירי־תוכן ורבי־גונים, קשריו היו רבים ורחבים והקיפו את כל שדרות הצבור – הָחל מאיש־הפקידות החשוב ועד לאִכָּר. ב“פעמון” מתגלה גם כשרונו הספרותי בכל עֻזוֹ והדָרו. הֶרצן לא היה איש־המדע או הפילוסוף, בָּלֶטריסט או עתונאי. הוא אצר בכשרונו את כל אלה. בהיותו מחונן מאוד מטבעו, חי ועֵר, בעל עין מסתכלת, – הוא יָצר זַ’נר ספרותי מיוחד מִשֶלוֹ, אותו ז’נר, אשר איש לא העז אפילו לחקותו, גם לאחר מותו. לשונו חֲדורה רֶטט עצבָני, היא חריפה, מבריקה, מלאה דמויות והשוָאות ולעתים גם איננה על טהרת הסגנון; זו היא לשון הדבור החי והפשוט. זו היא שיחה את הקורא, הזרוּעָה פה ושם זכרונות, מראי־מקומות, דיאלוגים. ספריו הטובים ביותר, “מעבר משָם”, “מִקוֹרוֹתַי והרהורי”, הם קרוֹבים ברוחם יותר לספרי־יומנים, מאשר ליצירות ספרותיות.

בתקופה זו היתה מטרתו היסודית של הֶרצן לשחרר את האכרים מעול השעבוד. בהיותו שוֵה־נפש לגמרי, או כמעט לגמרי, לצורה הפוליטית, הוא לא אָצל כל ערך למקור־השחרור. יבא מכל מקום שיבוא ובלבד שתמהר לכְלות מן הארץ זו חרפת החיים הרוסיים. מכאן גם יחסו הנוח כמעט לאלכסנדר השני ומכאן גם ראשית לקֶרַע שנתהוָה בינו ובין הדור הצעיר השמאלי יותר, שבראשו עמד בעת ההיא צ’רנישבסקי. עמדתו של הֶרצן בשאלה הפולנית, תמיכתו המלאה והשלמה, תמיכת עסקן חשוב ובר־סמכא, בפולניה המהפכנית הביאה לידי התקררות־יחסים גמורה בינו ובין הליברליזמוס הרוסי. במחצית השניָה של שנות הששים, לאחר שחלומו על שחרור האכרים נתגַשם ושאלות חדשות צפו ועלו על הפֶרק – החֵל “הפעמון” לאַבד את ערכו. עוד זמן־מה וקולו, “אשר קרא אל כל אשר נשמת־חי בו”, נשתתק לגמרי.

הרצן מת בפריז בשנת 1870 בבדידות גמורה כמעט. יצירותיו (יוצא מכלל זה ספורו “במי האשם?”) אשר נדפסו בחתימת השם הבָדוי “אִיסכַּנדר”, היו אסורות ברוסיה שנים רבות והופיעו בפעם הראשונה באופן ליגלי רק בשנת 1905, אף אז בהשמטות הצנזורה. אוסף מלא של כתביו יצא ברוסיה רק לאחרי המהפכה האחרונה. אבל החֵרם שהוטַל על כתביו לא הפריע כלל וכלל להפצתם. הם היו נדפסים בחו"ל והיו מובָאים בהֵסתֵר לרוסיה. במשך יובל שנים חִנְכו ספרים אלה והעניקו כוחות רוחניים לדורות אחדים של רוסיה המהפכנית והסוציאליסטית.

עם בּוֹאוֹ של הנציב העליוֹן החדש (פּלוּמר) פירסמה העתוֹנוּת העברית שוּרה של דרישוֹת מדיניוֹת ומשאָלוֹת. בּתכנן הממשי של הדרישוֹת האלוּ וכן בּנימוּקן כּמעט שאין הבדל בּין העתוֹנים השוֹנים. העתוֹנוּת העברית דרשה לאחוֹז באמצעים אשר יסייעוּ להקמת הבּית הלאוּמי העברי בארץ-ישׂראל. גם העתוֹנים הערבים פּירסמוּ דרישוֹת לנציב, ואף הן דוֹמוֹת בּיניהן בּתכנן הממשי ובנימוּקן, – כּי הנציב העליוֹן לא יסייע להקמת הבּית הלאוּמי העברי בארץ-ישׂראל.

לפי התקנוֹת של חבר הלאוּמים ורוּחן נמסר מנדט על איזוֹ ארץ לאחד מחברי חבר-הלאוּמים, מפני שאוֹתה הארץ נחשבת מטעמים איזוֹ שהם לבלתי מבוּגרת עדיין לעצמאוּת שלמה (סעיף 24 של חוּקת חבר-הלאוּמים) והמנדט נמסר לכל אוֹתוֹ זמן, שהארץ נחשבת לבלתי מבוּגרת לעצמאוּת. לפיכך אין הנהלה מנדטוֹרית אלא הנהלה זמנית; הזמן אמנם אינוֹ קבוּע, מפני שבּיטוּלוֹ של המנדט צריך לחוּל בשעת “בגרוּתה” של הארץ, ואין לקבּוֹע מראש מתי תבוֹא שעתה. אוּלם, כּי שעת “בגרוּת” כּזאת בּוֹא תבוֹא בּזמן מן הזמנים, דבר זה בּרוּר וּמוּכח. אחרת היוּ מכריזים על הארץ לא כּארץ מנדט אלא כּמוֹשבה. וּמתעוּדתה של המעצמה בּעלת המנדט היא, כּי הסיוּע אשר היא נוֹתנת לארץ, – בּנסיוֹנוֹתיה האדמיניסטרטיביים, התרבּוּתיים והכּלכּליים, בּידיעוֹתיה, בּהגנת כּוֹחוֹתיה הצבאיים, – יביא את הארץ לאוֹתה מדרגת ה“בּגרוּת” שתהא ראוּיה לעצמאוּת השלמה.

זהוּ הטעם הבּין-לאוּמי היחידי האפשרי בשיטת המנדטים בּכלל, בפרטים, בּענין ארץ-ישׂראל, הוּכנס בּמסגרת הכּללית תוֹכן עוֹד יוֹתר מוּגדר וקבוּע. המעצמה בעלת המנדט מחוּיבת להכשיר את התנאים להקמת הבּית הלאומי העברי בּארץ-ישׂראל, ולדאוֹג לעניני האוּכלוֹסים הערבים וּזכוּיוֹתיהם.

הנה כּי כן, תעוּדתוֹ של הנציב בּארץ-ישׂראל מוּגדרת בּאוֹפן בּרוֹר למדי. אין הוּא רשאי להקדיש את כּל עבוֹדתוֹ להקמת הבּית הלאוּמי העברי בּלבד, ואין הוא רשאי להקדיש את כּל עבוֹדתוֹ לדאגה לאינטֶרסים של האוּכלוֹסים הערבים בּלבד. תעוּדתוֹ היא לדאוֹג לזה ולזה גם יחד, אוּלם בּמסגרת רחבה יוֹתר עליו לדאוֹג להרמת מצבה הכּלכּלי של הארץ, לחינוּכה התרבּותי והמדיני המוּדרג – שתהא ראוּיה לעצמאוּת שלמה. הנאמנוּת לרוּח המנדט דוֹרשת מאת הנציב שלא יסיח דעתוֹ בּיחוּד מהמטרה האחרוֹנה. לאוֹר ההנחוֹת האלה נראה תפקידוֹ שוֹנה מכּפי שהיתה רוֹצה העתוֹנוּת בּארץ. עבוֹדתוֹ צריכה להיוֹת לא הפּעוּלה להקמת הבּית הלאוּמי העברי ולא נגדוֹ, אלא הדאגה לארץ בשלימוּתה.

דרישתם הראשוֹנה של התוֹשבים כּוּלם מאת הנציב היא איפוֹא הבטחת השלוֹם הפנימי בּארץ. עד עתה ניצלה ארץ-ישׂראל מגוֹרלן של מָרוֹקוֹ וסוֻריה. בּזה אשרה הגדוֹל. משנה אוֹשר לאוּכלוּסים העברים – בּאשר הם מיעוּט ולכן הנם יוֹתר רגישים לכל זעזוּע פנימי העלוּל להתחוֹלל.

בּעד השלוֹם הזה חייבת הארץ תוֹדה מרוּבּה לפּוֹליטיקה של סמוּאל, ועוֹד יגדל ערך תוֹצאוֹתיה של פּוֹליטיקה זוֹ, כּי הוּשׂגה בּעזרת כּוֹחוֹת-צבא מוּעטים. הבטחת השלוֹם הפנימי גם להבּא, המתבּטא לא רק בּמה שקוֹראים לו “הבּטחוֹן הציבּוּרי”, כּי אם ביצירת אַתמוֹספירה שלא יהא בּה מקוֹם לנגע הקרבוֹת – היא אחת החוֹבוֹת העיקריוֹת של הנציבוּת.

חוֹבתוֹ השניה של הנציב בעבוֹדתוֹ היא סידוּר המצב המשפּטי הפּנימי של הארץ. החוּקים אשר בּהם ממשיכה הארץ לחיוֹת חוֹקקוּ על-ידי שלטוֹן כּוֹשל בּהתפּתחוּתוֹ; החוּקים נחקקוּ בּעוֹד המצב הבּין-לאוּמי של הארץ היה שוֹנה בּתכלית מאשר הנהוּ כּיוֹם. פּלשׂתינה היתה אחד הגלילוֹת העזוּבים והכּוֹשלים בהתפּתחוּתם הכּלכּלית והתרבּוּתית. מקוּבּל לשמוֹר על החוּקים של השלטוֹן הקוֹדם, כשחוֹשבים שכּיבּוּשה של הארץ הנהוּ ארעי ולזמן קצר, ויתכן שתשוּב לשלטוֹנה הקודם. בּמקרה זה לא יוֹשבי ארץ-ישׂראל, לא חבר-הלאומים ואף לא תוּרכּיה עצמה חושבים על החזרת הארץ לידי תורכיה.

אין איפוֹא כּל יסוֹד לכך, שהארץ אשר בּראש הנהלת עוֹמד אחד העמים התרבּוּתיים בּיוֹתר, תתנהל לפי חוּקים ישנים נוֹשנים, אוֹ לפי “חוּקים זמניים” וּ“פקוּדוֹת”, מבּלי שידע איש אם יש להם התוֹקף המלא של חוֹק ואם אין. לפיכך טעוּן עצם מתן החוּקים בּארץ בּדיקה יסוֹדית, כּדי להתאימוֹ אל ההכּרה המשפטית והאזרחית החדשה של האוּכלוֹסים ואל המצב הבּין-לאומי הפנימי החדש של הארץ.

בּין החוּקים והמנהגים האדמיניסטרטיביים של הארץ ישנם כּאלה – וגם הם מוֹרשה מן התוּרכּים – העוֹמדים בּניגוֹד גמוּר למוּשׂגים של זמננוּ על החטא ועל העוֹנש, גם בּניגוּד גמוּר לתפקידה של אנגליה כּאן. כּל אסיר – בּלי הבדל עווֹנוֹ – מוּבא בּכבלים. היחס אל האסוּרים בּבתי-הסוֹהר והיחס של השוֹטרים הוא “קוֹלוֹניאלי” בּהחלט. יחסים כּאלה אינם יכוֹלים, כּמוּבן, לפתח בּהכּרתם של יוֹשבי ארץ-ישׂראל את רגש הערך העצמי – יסוֹד ראשי וראשוֹן לעצמאוּת. אוּלם יש עוֹד דבר-מה גרוּע ואיוֹם הרבּה יוֹתר. בּלי כּל סיבּוֹת יוֹצאוֹת מן הכּלל – מהוּמוֹת פּנימיוֹת, מלחמה מן החוץ – בּימי שלוֹם שקטים חוֹרץ בּית-המשפט הארצישׂראלי דיני מות; בּמשך ימי נציבוּתוֹ של הרבּרט סמוּאל יצאוּ לפוֹעַל למעלה מארבּעים מיתוֹת בּית-דין כּאלה. הוֹצאת פּסק-הדין נעשׂית לעיני הציבּור בּטקס פּוּמבּי. על מיתת בּית-דין – שאין בּה מרפא ושאין תקנה לה אם בּית-דין טעה, – ועל היסוּרים המוּסריים של הנדוֹנים למות, – על כּל זה כּתוּבים כּרכים רבּים ואין כּמעט למצוֹא קרימינַליסט רציני בּזמננוּ, שיצדד בּזכוּת עוֹנש המות, ולא רק מנקוּדת המבּט של מה שקוֹראים “סנטימנטליוּת”, אלא פּשוּט מנקוּדת המבט של התקלה וההפסד אשר הוּא מביא לחברה, אשר להגנתה, כּביכוֹל, הוּא קיים. דעה מוּטעית היא זוֹ, כּי בּיטוּל עוֹנש המות אפשרי ורצוּי רק בּארצוֹת הקרוּיוֹת תרבּוּתיוֹת ואינוֹ אפשרי בּארצוֹת בּלתי תרבּוּתיוֹת. דוקא בּמקוֹמוֹת כּאלה, אשר כּבוֹד האדם והאיסוּר המוּחלט לנגוֹע בּנפשוֹ טרם חדרו די צרכּם למַעבי האוּכלוֹסים, חילוּל איסוּר זה מצד הסמכוּת העליוֹנה הנהוּ עווֹן מִשנה. לפני זמן מה נתקיימה באנגליה ועידת מנהלי בתי-הסוֹהר וכל הלך-הרוּח בּועידה זוֹ היה חדוּר ההכּרה על חטא מיתת בּית-דין, על התפקידים החינוּכיים של דיני העֳנשים. וּבועידה זוֹ השתתפוּ עסקני אוֹתה הממשלה, אשר בּידיה הופקד המנדט על ארץ-ישראל.

אמת ישָנה אוֹמרת: אין מדינה מתנהלת לפי חוּקיה כּי אם על ידי פקידיה. על אחת כּמה וכמה צוֹדקת אמת זוֹ בּארץ המשוֹללת עדיין אוֹרגַנים דמוֹקרטיים להנהלה, כּלוֹמר, בּיקוֹרת הציבּוּר. לפיכך, תעוּדת הנציבוּת היא לבדוֹק את ההרכּב של הפקידוּת הארצישׂראלית, ולהיוַכח באיזוֹ מידה היא חדוּרה הכּרת התפקיד אשר הוּטל על אנגליה למלא בּארץ. בּארץ-ישׁראל אינם רשאים לכהן פקידים המביטים על הארץ רק כּעל “קוֹלוֹניה”, ושאינם מבינים כי הנהלתם דרוּשה לארץ רק לשם השׂגת עצמאוּתה ורק עד היוֹם ההוּא. כּמוֹ כן אינם רשאים לכהן בארץ פקידים שאינם מוֹדים בּעיקרים המפוֹרשים של המנדט והמתיחסים באיבה בין לחלקו המדַבּר על הקמת הבּית הלאוּמי העברי וּבין לחלקוֹ המדבּר על שמירת זכוּיוֹת הערבים יוֹשבי הארץ. ואם בּקרב הפקידוּת בּארץ יש כּאלה, חוֹבה להמירם מיד בּאחרים.

העצמאוּת המדינית היא עוֹד לפנינוּ – ואין לך דרך יוֹתר נאמנה אליה, מאשר הנהגה מקוֹמית עצמית. כּל ההגבּלוֹת הקיימוֹת בּיחס אליה, – מינוּי ראשי הערים, העדר בּחירוֹת בערים, חוֹסר פרינציפּ של בּחירוֹת בּכמה ישובים כּפריים גדוֹלים – כּל זה צריך לתקן מיד. צריך להרחיב את הספירה של ההנהגה העצמית ואת האבטוֹנוֹמיה של המוֹסדוֹת הנבחרים. דֶצנטרַליזציה של האדמיניסטרציה צריכה לרשת את מקוֹם הסיפּוּח המלאכוּתי של ישוּב אחד למשנהוּ. ישוּב חדש המתפּתח מסיבּוֹת איזוֹ שהן באוֹפן מהיר, צריך להשתחרר מן הקשרים הישנים, הבּוֹלמים הבּלתי-נחוּצים, אשר בּמציאות כּבר השתחרר מהם. צריך להצעיד קדימה בּכל הכּוֹחוֹת את דבר יצירת הישוּבים האבטוֹנוֹמיים, וכן צריך גם לעזוֹר ליצירת הקשרים החפשיים מתוֹך הסכּם בּין העדוֹת האבטוֹנוֹמיוֹת לאלה אשר מצאוּ, כּי קשר כּזה רצוּי ונחוּץ להם. תכנית מעין זוֹ, שעלתה על הפּרק לפני זמן מה בּצוּרת התאחדוּת העיריוֹת העבריוֹת נתקלה, כּפי הנראה, בהתנגדוּת, בּכל אוֹפן לא נתמכה מצד הממשלה הלוֹנדוֹנית – וּבזה נתגַלה חוֹסר ההבנה של אוֹתה המטרה אשר אליה צריכה הארץ להגיע ושל הדרכים, שבהן אפשר להגיע אל המטרה הזאת. אין בּית-ספר טוֹב לחינוּך ממלכתי מהנהגה מקוֹמית עצמית. ואין לך, אם אפשר להגיד כּך, שלד של עצמאוּת ממלכתית טוֹב משל האוֹרגַנים להנהגה עצמית. כּיוֹם השלד הזה מלא ענינים מקוֹמיים וּמחר הוּא יכוֹל לשמש כּלי מחזיק בּרכה לענינים הממלכתיים וכתוֹם זמן המנדט לא תפּוֹל הארץ בּזרוֹעוֹת האַנַרכיה.

על קטיגוֹריה זוֹ נמנה אִרגוּן האוּכלוֹסים לא לפי מקוֹמוֹת מוֹשבוֹתיהם, כּי אם לפי לאוּמיוּתם.

אם האדמיניסטרציה תדע להצעיד קדימה את הארגוּן מסוּג זה, תוֹכיח את ידיעתה להתחשב עם העוּבדוֹת של ארץ, אשר יוֹשבים בה שני לאוּמים. ארגון האוּכלוֹסים לפי הפּרינציפּ הלאוּמי מקטין את שטח החיכּוּכים בין שני הלאוּמים – ההסכּם בּין שתי יחידוֹת מאוּרגנוֹת הוּא תמיד הרבּה יוֹתר פּשוּט וקל מאשר בּין המוֹן מפוּרָר. הנסיוֹן של אבטוֹנוֹמיה לאוּמית – שהוּא כּבר בּן עשרוֹת בּשנים, – הוֹכיח, כּי מוֹסדוֹתיה של האבטוֹנוֹמיה משוֹלָלים סמכוּת ממשית אם הם משוֹלַלים כּוֹח מכריח, אם להנהגתם אינם מסוּרים מקצוֹעוֹת מסוּימים של עבוֹדה, כלוֹמר: אם הממשלה אינה מפרישה להם חלק מכּוֹחה וּמתפקידיה.

הועד הלאוּמי של יהוּדי ארץ-ישׂראל, זה שנבחר בּאסיפת-הנבחרים של כּל הישוּב העברי בארץ והמרכּז בּתוֹכוֹ את כּל צרכיו האבטוֹנוֹמיים של הישוּב הזה, צריך לקבּל מיד את אישוּרוֹ הרשמי ואת האפשרוּת הכּספית והמשפּטית למלא את תעוּדוֹתיו. והקהילה הדמוֹקרטית היהוּדית – זה התא המקוֹמי של הארגוּן האבטוֹנוֹמי הארצי – צריכה להיוֹת מוּכּרת על-ידי הממשלה ומזוּינת בכוֹח הטלת מסים וּגבייתם לפי צרכיה והחלטוֹתיה. ולכשיוַצר ארגוּן אבטוֹנוֹמי דמוֹקרטי זה של כּל שדירוֹת הציבּוּר הערבי – צריכה זכוּת זאת להינָתן לוֹ, כּיאוּת לצרכיו.

אחת מתעוּדוֹתיה העיקריוֹת של האבטוֹנוֹמיה הלאוּמית היא העבוֹדה התרבּוּתית, אוּלם לעת עתה, – כל עוֹד ארגוּן לאוּמי זה אינוֹ קיים, אוֹ כּל עוֹד לא מסרה הממשלה לרשוּתוֹ את העבוֹדה הזאת – הרי החוֹבה לדאוֹג לרמה התרבוּתית של האוּכלוֹסים חלה על הממשלה. כּיום חלק חשוּב מן הישוּב, ביחוּד מבּין הערבים, עוֹדוֹ שקוּע בּבערוּת חשוּכה, ועל הנציבוּת הוּטל להסב תשוּמת-לב מיוּחדת לענף זה, להמשיך ולהרחיב את העבוֹדה אשר החל בּה סמוּאל.

שני ענינים הקשוּרים ברֶפוֹרמוֹת של החוּקה הארצישׂראלית, ראוּיים מפאת חשיבוּתם לתשׂוּמת-לב מיוּחדת – מתן חוּקה סוֹציאלית ורפוֹרמה קרקעית. הוֹדוֹת לזרם העבוֹדה העברית וההוֹן העברי, זרם בּלתי מצוּי בּפינה נידחת בּמזרח, זזה ארץ-ישׂראל הרבּה קדימה בּדרך התפתחוּתה הכּלכּלית. הנה נראו התחלוּת חשוּבוֹת של תעשיה, הפרולטריון העירוני גדל, אף העבודה השכירה בכפר אפיה נשתנה. נסיוֹן יוֹם-יוֹם מוֹכיח לנוּ, כּי ארץ אשר חייה מפַכּים כּמוֹ בארץ-ישׂראל, אינה יכוֹלה להישאר בּלי חוּקים מעוּבּדים לפּרטיהם בּכל הרצינוּת הדרוּשה. הֶעדר חוּקים כּאלוּ אינו רק נזק בּלתי אמצעי למעמד הפּוֹעלים, אלא גם סכּנה בּלתי פּוֹסקת לבּנין הכּלכּלי השלֵו. הפּוֹעל הנוֹ בּלתי מוּגן, אינוֹ מוּבטח למקרי אסוֹן, לימוֹת זקנה ולימי מחלה ונכוּת; הוּא מוּכרח להשגיח בעצמוֹ על כּל פּרטי זכוּת השביתה והשמירה עליה, ועד למוֹדוּס של קבּלת פוֹעלים לעבוֹדה וּפיטוּריהם, למן מספר שעוֹת יוֹם העבוֹדה ועד לגוֹבה משכּוּרתה. מתן חוּקים סוֹציאליים לא יבטל את מלחמתוֹ של הפוֹעל, אבל הוא יתוה לה לכל הפּחוֹת מסגרת ידוּעה, יקבע יסוֹד ידוּע, שיבטיח את דרישוֹתיו האלמנטריות. וּמשוּם כּך, העדר חוּקה סוֹציאלית פּירוּשוֹ חוֹסר קביעוּת בּיחסים הכּלכּליים, וּמכּאן חוֹסר קביעוּת בּבּנין הכּלכּלי של הארץ וחוֹסר קביעוּת בּעליית העבוֹדה וההוֹן.

הרֶפוֹרמה בּשיטת המטבע בּארץ וּבמכסי האימפּוֹרט והאכספּוֹרט צריכה להקל על התפּתחוּת תעשׂיה בּריאה. בּלי שההתפּתחות הזאת תיזָקף על חשבּוֹן הצרכּן – בּטיב הסחוֹרוֹת וּמחירן. אבל הבּסיס להתפתחותה הכּלכּלית של הארץ נשארת החקלאוּת ועל כּן צריך להקדיש תשׂוּמת-לב מיוּחדת למצבה האגרָרי.

השינוּיים בּמסים האגרָריים (העוֹשר), גמירת הקדַסטר (ספר הקרקעוֹת) אשר מזמן רב החלוּ לסדרוֹ – הנם יסוֹדוֹת ראשוֹנים לרפוֹרמה האַגררית בארץ. אוּלם אלה הם רק יסוֹדוֹת ונעלה מעל כּל ספק הוּא, שדרוּשים כאן תיקוּנים עיקריים יוֹתר. צריך להרחיק את המשטר הפיאוֹדלי השוֹרר עדיין בּכל הארץ, משטר אשר על פיו האדמה המעוּבדת בּמשך מאוֹת בּשנים בּידי עוֹבדיה נקראת על שמם של אחרים, ולא תמיד יש לעוֹבדים מוּשׂג בּרוּר על המצב המשפטי הנכוֹן של אוֹתה האדמה, אשר הם רוֹאים אוֹתה כּאדמתם הם. האדמה צריכה להיוֹת שייכת לעוֹבדיה. יחד עם זאת צריך לאחוז באמצעים להחשת התפתחות הקואופרציה היצרנית והצרכנית בקרב החקלאים ולהגברת האינטנסיביות של המשק החקלאי (השכלה אגררית לחקלאי). על כל הקרקעות הבלתי-מעובדות צריך להכריז כרכוש הציבור.

הקרקעות האלה צריכות להיות מסופחות אל הקרקעות שנשארו אחרי חלוקת הלטיפונדיות (אחוזות גדולות) ואל הקרקעות השייכות לממשלה, הקרקעות הציבוריות האלה מחכות לעובדיהן, כי אדמת ארץ-ישראל הבלתי-נושבת שייכת לא ליהודים יושבי הארץ כיום, ולא לערבים יושבי הארץ כיום – כי אם קדושה היא לכל אותם היהודים המועמדים להתישבות, הבעלים בכוח, בשבילם ולשמם ניתן בעצם כל המנדט.

הרפוֹרמה הקרקעית תיטיב את מצבם של הפלחים, תשַנה את כּל האתמוֹספירה החברתית בּארץ ותביא הרוָחה, – גם כּספית וגם מוּסרית, – בעבוֹדת המוֹסדוֹת העברים אשר תעוּדתם היא לגאוֹל את האדמה.

אלה הם עתה תפקידיה של האדמיניסטרציה בּארץ, עליה להשכּין שלוֹם פנימי, להכניס תיקוּנים בּתחיקה, לבקר את הפּקידוּת, לתת חוּקה סוֹציאלית ולהנהיג רפוֹרמה אגררית ולשׂאת בּאמוּנה בּדאגת החינוּך – וּביחוּד החינוּך החקלאי המשקי – של כּל הארץ. ואם בּדרך זוֹ תלך, הרי שלא תישאר לה עבוֹדה רבּה בּענין הקמת הבּית הלאוּמי העברי בּארץ-ישׂראל והגנת הזכוּיוֹת והאינטרסים של האוּכלוֹסים הערביים.

ואשר למילוי חֹובת בּנין הבּית הלאוּמי העברי, תישאר אז לאחר הגשמת הרפוֹרמוֹת האמוּרוֹת רק חוֹבה דחוּפה אחת על הנציבוּת: לפתוֹח את שערי הארץ לרוַחה בּפני העליה היהוּדית וּלשחרר אוֹתה מכּל ההגבּלוֹת והגזירוֹת שסביב שָתוּ עליה.

תעוּדה של הנציבוּת הארצישׂראלית היא איפוֹא להשתמש בּמנדט כך, שילך הלוֹך וקטן במצעוֹ עד אשר יבוּטל לגמרי הצוֹרך בּוֹ, ויביא את הארץ לידי עצמאוּת שלמה והקמת הבּית הלאוּמי העברי בּתוֹכה.

א' חשון תרפ"ו (19.10.1925)

א

על שער ספרוֹ החדש של אֶמיל לוּדויג: “יוּלי 1914”¹ כתוּב: “אזהרה לבנים”. ובספר מסוּפר איך תלמיד גימנסיה, בן 19, סרבּי לפי לאוּמו, אוסטרי לפי נתינוּתו, ושמו גבריאל פּרינציפּ, הרג ביריה, אור ל-28 ביוני שנת 1914 את יורש הכּתר של אוֹסטריה, פראנץ פֶרדינַנד, וע“י כך פּתח את הדף הספוּג דם ביותר של תולדות אירופּה. “חשבתי את האַרכי-דוּכּס לאויב-מות שלנו: הוא רצה להפריע את אחדוּת הסלאבים הדרומיים” – כך באר הצעיר את מעשהו. לאמתוֹ של דבר היה פראנץ פֶרדינַנד אחד המעטים בין שליטי המוֹנַרכיה האוסטרית אשר לבו היה לסרבּים וחלם על איחוּדם, אמנם, במסגרת אוסטריה. וזאת אחת הסיבות מדוע לא עורר מותו צער אמיתי בין אנשי החצר ולכמה מהם אפילו גרם נחת. לעומת זאת רב הזעם הרשמי נגד העם הסרבּי אשר הוא בכללוֹ, במדינתו, “אשם” ברצח. פּקיד גבוה נשלח לסאראיֶבוֹ ותפקידו היה למצוא את החוּטים המובילים מן הרוצח אל האחראים לפּוליטיקה הסרבּית. את החוּטים האלה אי אפשר היה למצוא. “החומר מזמן שלפני ההתנקשוּת אינו נותן כל נקוּדת משען לסיוּע התעמוּלה ע”י הממשלה הסרבּית. ידיעת הממשלה הסרבּית בהנהלת ההתנקשוּת או בהכנתה ובנתינת הנשק אין להן הוכחות כל שהן”. זהו הדו"ח של הפּקיד, שנתפּרסם רק אחרי המלחמה, כשפּתחה המהפּכה את גנזי הממשלה האוסטרית. אז הכיר אותו רק המיניסטר לעניני חוּץ גרף בּרכטוֹלד. הממשלה הסרבּית היא האשמה ברצח ועליה האחריוּת. הן כה רבּוּ הצרות באוֹסטריה הרופפת; ואם אין שׂכל לשליטים, הרי מוּכרח שיבוא מישהו לעזרתם, ולוּ גם “החזירים הסרבּים”; ישלמו נא הם בעד טמטוּמם וטפּשוּתם של שליטי אוסטריה. על כן כתב קיסר אוסטריה הישיש, לפי הקראת גרף בּרכטוֹלד לקיסר גרמניה: “שאיפת ממשלתי צריכה להיות מכוּונת לבודד את סרבּיה ולהקטין אותה. את השלום אפשר היה להבטיח רק אם סרבּיה תוּצא, בתור גורם פּוֹליטי, מארצות הבּאַלקאַן”.

בּבּרלין הבינו – או צריכים היו להבין – את פּירוּש הדברים. סרבּיה – רוּסיה – צרפת: השרשרת אחת היא וחוּליה אחוזה בחוּליה. ויתכן גם שהשרשרת איננה נגמרת בצרפת, אלא עוברת את לאַ-מַנש ומגיעה עד לונדון. שריפת העולם כולו. מישהו מאנשי בּרלין מבין זאת. ציר גרמניה בוינא, למשל. הוא מזהיר את ממשלת וינא מלעשות צעד נוֹעז מדי. אולם כשהוא מודיע על כך לקיסר גרמניה, רושם הלז בשוּלי הדין וחשבון: “מי נתן לו יפּוּי כוח לכך? טפּשי מאד. אין זה עסקוֹ. אחר-כך, כשהענינים יהיו רעים, יאמרו ‘גרמניה לא רצתה!’ טשירשקי [ציר גרמניה בוינא] יואיל להניח את השטוּת הזאת. צריך לשים קץ לסרבּים, ותיכף! עכשיו או לעולם לא!” וּבלי להתיעץ עם המיניסטרים שלו, בלי לחכות לעצת הקאנצלר הגרמני, בּטמַן הוֹלוֶג, שׂוֹחח עם ציר אוסטריה בברלין והוסיף מצדו: “התערבוּת מידית נגד סרבּיה – זהוּ ודאי המוֹצא הטוב ביותר”.

מן הרגע הזה החלה התבערה. וּמַציתי האש גם לא ידעו את אשר עשו. למחרת היום, ששה ביוּלי, נוסע וילהלם לים הצפון, הקאנצלר לאחוּזתו, מפקדי הצבא והצי למקומות מרפּא, מיניסטר החוּץ לשויצריה. “הענין יסתדר איך שהוא”. לעומת זאת עובדים בוינא, והפּעם כבר בלי העצות ה“טפּשיות” של ציר גרמניה שהוא עבד נאמן לאדונו, ומבכּר להיות בין האחראים למלחמה מאשר להגיד לוילהלם את האמת או להתפּטר ממשׂרתו הגבוהה (אין הוא יחידי בהתנהגוּתו זו: גם מיניסטר גרמניה לעניני חוּץ, פוֹן-יאגוֹב, אומר בימים אלה: “מעולם לא הייתי עושה כוילהלם. ואולם מכיון שהקיסר קובע את עמדתו, אין עתה לעשות כל צעד נגדו”. גם הוא נכון לחלק עם מלכּוֹ את האחריוּת האיוּמה). טשירשקי הולך לבּרכטוֹלד ומודיע לו “בפקוּדת אדוני המלך שבבּרלין מחכים לפעוּלת אוסטריה נגד סרבּיה ולא יבינו, אם הפּעוּלה הזאת לא תבוא תיכף וּמיד”. רק אחד משליטי אוסטריה-הוּנגריה, המיניסטר טיסה, התנגד מתחילה “לפעוּלה נמרצת” (מטעמיו הוא, מתוך אי-רצון להגדיל את האֶלמנט הסלאבי בתוך אוסטריה-הוּנגריה). עתה מסכים גם הוא, ביחוד כשהוא שומע מפּי ציר אוסטריה בבּרלין: “המלך וכל החוגים הגרמנים בני-הסמך תומכים ברוּרות ונמרצות בממשלת וינא, למען תצא בתקיפוּת נגד סרבּיה ותגמור פעם עם קן הקושרים שבּה. אפשר כמעט להגיד: הם לוחצים על אוסטריה”. על כן, באוירה זוֹ של תמיכה ועזרה ולחץ ו“נאמנות לברית”, מתוך בטחון גמוּר ש“אנו נשמיד את סרבּיה” כותבים אוּלטימַטוּם:

על מלך סרבּיה להכריז וּלהודיע בעתונו הרשמי ולפני צבאוֹ שהוא מגנה את התעמוּלה של “סרבּיה-הגדולה”, על הממשלה הסרבּית לשׂים קץ לכל תעמוּלה ממין זה בעתונוּת ובחברות, לסגור את החברה “הגנת העם”, לפקח על בתי-הספר, לפטר אוֹפיצרים וּפקידים אשר ממשלת וינא תמסור את רשימתם, לשתף את וינא בחקירת ההתנקשוּת. 48 שעות לתשובה. כן או לא, בלי תנאים וּבלי ויתוּרים. לכוּלם, גם לפראנץ יוסף, ברור מה יבוא: “רוּסיה אינה יכולה להסכים. לא צריך להשלוּת את עצמנו. המלחמה תהיה גדולה!”

אך בּבּרלין, כנראה, אינם עצבּנים ופחדנים. ציר גרמניה בוינא מקבל העתקה של האוּלטימַטוּם. בעיניו אין בו שוּם דבר מיוּחד. הוא אינו ממהר למסור אותו בטלגרף לבּרלין. יספּיק גם הדואר. 24 שעות עוברות. פוֹן-יאגוֹב אינו יכול להתגבר: “חריף למדי”. “אין לעשות דבר – זאת תשוּבת ציר אוסטריה בבּרלין – מחר בבוקר ימסרו בבּלגרד”. פוֹן-יאגוֹב נכנע ושולח הוראות לציריו בפּטרבּוּרג, פּאריס ולונדון, לעמוד על קבּלת האוּלטימַטוּם, באשר – “יַשַר ומדוד”.

אימה שׂוֹררת בבּלגראד. שעתים אחרי מסירת האוּלטימַטוּם יודעת כל העיר שאוסטריה רוצה להשמיד את סרבּיה. התקוממוּת כללית. התפּרצוּת פאטריוֹטית. ויחד עם אלה – הכּרה של חוסר אוֹנים. סרבּיה לבדה לא תלָחם נגד האויב העצוּם. לונדון מיעצת: להסכים עד הגבוּל המכַּסימַלי, אם אפשר: לכּל. פּאריס מיעצת: להרויח זמן, להזמין את אירופּה כמשפּט בוררים, ופּטרבּוּרג שותקת. הרחוב סוער. הפגנות. המונים הולכים לצירוּת צרפת: אך פּקיד קטן וצעיר לימים יוצא אליהם ומגמגם דבר מה על ה“סימפּאטיה”. ציר אנגליה אינו יוצא ואינו שולח שום פּקיד. איש אינו עונה מצירוּת איטליה. ראש הממשלה, פאשיץ, מכריע את הכּף: להסכּים, כי אין ברירה. שמונה סעיפי האולטימַטוּם מעשרה שבּוֹ, ביניהם הודעת גינוּי פוּמבּית של המלך כלפי התעמּולה הסרבּית, יתמלאו. סרבּיה מסרבת רק לרדוף את אנשיה בלי הוכחת אשמתם ואינה יכולה להרשות השתתפוּת אוסטריה בחקירה, באשר הדבר מתנגד לחוּקה היסודית ולחוּקה הפּלילית. פאשיץ עצמו הולך ברגל למסור את התשובה. כשהיא נודעה, יומים אחר כך, לוילהלם, הוא רושם: “פּעוּלה מזהירה בשביל מוֹעד של 48 שעה בלבד. נשמט כל יסוד למלחמה”. בוינא חשבו אַחרת. צירה חיכּה לפאשיץ כשהוא לבוּש בגדי נסיעה. הוא עובר בחפּזון על התעוּדה ושולח את תשוּבתו השלילית, המוּכנה מזמן, במהירות כזאת שהיא מגיעה למיניסטריון הסרבּי יחד עם פאשיץ השב. 35 רגעים אחרי קבּלת תשוּבת סרבּיה, יושב כבר הציר הזה, עם אנשיו וחפציו, ברכבת המובילה אותו לוינא. הוא עשה את שליחוּתו בחריצוּת וּבנאמנוּת.

לפּטרבּוּרג הגיע האוּלטימַטוּם האוסטרי שעות אחדות אחרי שנשׂיא צרפת, פּוּאַנקרה, וראש ממשלתו, ויויאַני, עזבוּ את העיר לאחר הבּיקוּר המפוֹאר אשר היה צריך לחזק את קשרי הברית בין רוּסיה וצרפת. בוינא מנו את השעות והדקות ומסרו את האוּלטימַטוּם בבּלגראד מתוך חשבון כזה, שהעתקתו לא תתקבּל בפּטרבּוּרג לפני שהצרפתים יעזבו אותה: בני הברית לא יוכלו לקבוע את קו הפּעוּלה המשוּתף ובינתים יעבור מוֹעד האוּלטימַטוּם. השאלה העיקרית למיניסטר החוּץ, סאזוֹנוֹב, היא אנגליה. התלך עם סרבּיה, רוּסיה וצרפת? הוא מזמין אליו את צירי צרפת ואנגליה. כל שלשתם תמימי דעה: וינא השתגעה ובּרלין תומכת בה. עלבּוֹן סרבּיה והשפּלתה הנם בשביל הרוּסי עלבּוֹן ארצו והשפּלתו. הצרפתי אינו מפקפּק שעל ארצו יהיה לעמוד לימינה של בת בריתה, והאנגלי, סיר ג’ורג' בּיוּקנן, אומר: “אני מניח שאנו נשאר נייטראליים, וצרפת ורוּסיה תשמדנה ע”י ברית השלשה" (גרמניה, אוסטריה, איטליה). הרוּסי והצרפתי לוחצים, דורשים תשוּבה ברוּרה, אולם מבּיוּקנן אין להוציא יותר מזה: “אין לנו ענין בלתי אמצעי בסרבּיה ואיש מן הרחוב לא יסכים לעולם למלחמה בעדה וּבגללה”.

זאת סיבת השתיקה של פטרבּורג. טלגרמות היאוּש של פאשיץ אינן נענות. מועצת המיניסטרים הרוּסים, שנמשכה חמש שעות, הסתפּקה בבקשה מוינא להאריך את מוֹעד האוּלטימַטוּם, למען תוּכלנה הממשלות ללמוד את החומר נגד סרבּיה. למחרת היום באה תשוּבת וינא: לא. 48 שעות ואף לא רגע יותר. מועצת הכּתר מחליטה בכל זאת: לא לעשות שוּם צעדים נועזים, להתכּוֹנן לגיוּס חלקי נגד אוסטריה בלבד. יום הגיוּס יקבע על-ידי המיניסטר לעניני חוּץ.

לוילהלם מודיעים מוינא, כי ישנם אנשים הרוצים בשלום, טיסה, למשל. וילהלם רושם על הדין וחשבון: “כלפּי רוצחים, לאחר מה שקרה! אידיוֹטיוּת!” מלונדון מודיעים, כי שם מקוים שבּרלין תצליח להפחית מדרישת וינא – “אין זה עניני! אינני חושב כלל על זה! הבחוּרים אשמים בתעמוּלה וברצח והם צריכים לשלם!” לונדון מחכה שוינא לא תעמוד על הדרישות אשר פּירוּשן מלחמה – “חוסר בוּשה בריטי אשר לא נשמע כמוֹהוּ. אין זה מעניני לתת עצות לה. מ. המלך על שמירת כבודו!” הוראות יאגוֹב לציר גרמניה בלונדון: עליו להגיד שגרמניה אינה יכולה להתערב בעניניה הפּנימיים של אוסטריה – “יש להגיד לגריי [מיניסטר החוץ האנגלי] את הדבר הזה בכל הרצינוּת! למען יבין שאינני משׂחק בצעצוּעים. סרבּיה הנה חבר רוצחים אשר יש לכלוא אותם בעד פּשעיהם”. מוינא מודיעים שבּרכטוֹלד הבטיח לרוּסיה שאין בכוָנתו לגזול אדמה מסרבּים – “חמור! עליו לקחת את ה”סַנדשאק“², שאם לאו יבואו הסרבּים אל ים אַדריה”. הודעה מלונדון על הרעיון הראשון של גריי בדבר מועצת המדינות – “אין אני שוּתף בזה. רק אם אוסטריה תבקש בפירוש, וזה אינו מתקבּל על הדעת. בשאלות כבוד וחיים אין מבקשים עצות מאחרים”. פּטרבּוּרג: סַזוֹנוֹב אמר, שאם אוֹסטריה תבלע את סרבּיה, הוא יהיה מוכרח להכריז את המלחמה – “ויהי כך!” רומא: ספקות אם איטליה תלך עם גרמניה ואוסטריה – “פּטפּוּט והבל, הענין יסוּדר”.

עיני וינא נשׂוּאות לבּרלין, עיני בּלגראד לפּטרבּוּרג, עיני פּטרבּוּרג וכל העוֹלם נשׂוּאוֹת ללונדון. בּיוּקנן כבר אמר: “איש מן הרחוב לא יבין את המלחמה בעד סרבּיה”. גריי איננוּ זז מן הנקוּדה הזאת. ההיה מחוּיב לזוּז? זה שנים שבּין אנגליה וצרפת התנהל מו"מ על עזרת אנגליה לצרפת במקרה מלחמה ובידי הממשלה הצרפתית היה מכתבו של גריי ובו כתוּב שבמקרה של סכנה רצינית לצרפת, “תדון” אנגליה על העזרה לה. לא יותר מזה. אולם בהכּרת צרפת ובהכּרת רוּסיה היתה זאת התחייבוּת מסוּימת. בינתים ובעקב “האוירה כללית” הלכו החוּגים הצבאיים של שלוש המדינות והתקרבוּ עד כדי עיבוּד תכניות משוּתפות, והאויב המשוער היה – גרמניה. גריי לא הודיע לפרלמנט על המכתב ההוא ואף לא לכל חברי המיניסטריון. ובצדק-מה האשימו אותו אחר כך, גם הליבּראלים וגם הסוציאליסטים, שהעמיד את הפּרלמנט לפני “עוּבדות קיימות”.

לעת עתה “איש מן הרחוב לא יבין” ומשוּם כך עושה גריי כל מה שביכלתו כדי להמתיק את הסכסוּך ולכבּוֹת את השׂריפה, רק דבר אחד אינו עושה, אשר הוא, הוא בלבד, היה יכול למנוע בעד פּרוֹץ המלחמה העולמית. הוא אינו מודיע, באופן ברוּר ומוּחלט, שבאם תפרוץ מלחמה, תתערב אנגליה בה, וגם אינו אומר שהיא תשאר בהחלט נייטראלית. אילו היה אומר לגרמניה, שאנגליה תלָחם ידי ביד עם רוּסיה וצרפת, אוּלי היו עיני ברלין נפקחות והיו רואות את התהום אליה סחבוּ את העולם, אילו היה אומר לפּטרבּוּרג, שאנגליה תשאר נייטראלית, אולי היה סַזוֹנוֹב נכנע. הוא לא עשה לא זאת ולא זאת. כשקרא את האוּלטימַטוּם האוסטרי, אמר לציר וינא: “התעוּדה הזאת עוברת על כל מה שקראתי עד עתה ממין זה. זוהי התעוּדה האיומה ביותר שנשלחה פעם ע”י מדינה למדינה בלתי-תלוּיה אחרת". הוא מתאמץ להוכיח לציר ברלין בלונדון את כל ההרס אשר במלחמה: “יצא מנצח מי שיצא, דבר אחד בטוּח: דלדוּל מוּחלט ועוני ישׂתררו בעולם, התעשיה והמסחר נדונו לכליה, כוח ההון יהרס; התוצאה תהיה: תנוּעה מהפּכנית בעקב חוסר עבודה”. באותו זמן הוא אומר לסרבּים: “עצתי להסכּים עד כמה שאפשר יותר”, ולגרמנים: “אני מודה לגמרי בדרישת הסיפוּק הצודקת של אוסטריה, אני מבין את השאיפה לענוש את כל אלה הנמצאים בקשר עם הפּשע”. הוא דורש בתוקף מבּטמַן-הוֹלוג לקבל על עצמו, יחד עמו ויחד עם צרפת, את התיווּך בין אוסטריה וסרבּיה-רוּסיה וּבאותו זמן הוא חוזר על הצהרתו לפּטרבּוּרג: “כאן לא תסכים דעת הקהל למלחמה בגלל סרבּיה. אמנם במקרה שהמלחמה תפרוץ, יתכן שנהיה נאלצים להכּנס בה”. לא יותר. גריי עצמו ידע מה מסוּכן המשׂחק הדיפּלוֹמַטי אשר שׂיחק. “סכנה עמדה לפני עיני, כה איוּמה שכּל מלה וּמלה היתה צריכה להיות נשקלת. הסכנה היתה: רוּסיה וצרפת תכּנסנה למלחמה מתוך אמוּנה בעזרתנו. ואחר כך העזרה הזאת לא תבוא ויאשימו אותנו, במאוּחר כבר, כי אנו משכנו אותן למלחמה פאטאלית”. את הפּרוֹבּלמה הזאת לא ידע לפתור עד הימים האחרונים, כשאי אפשר היה כבר לתקן דבר מה.

ציר וינא בבּלגראד עזב את סרביה וב-28 ליוּלי שלח בּרכטוֹלד טלגרמה קצרה לממשלת סרבּיה ובה הכרזת מלחמה. האחריוּת לצעד הזה נופלת כוּלה על וינא בלבד. גם ברלין לא ידעה. אפילו את חתימת מלכּוֹ הישיש השׂיג בּרכטוֹלד בדרך רמאוּת: הוא סיפּר לו, כי סרבּים התנפּלו על הגבוּל האוסטרי. ההתנפּלוּת הזאת הוּכנסה בהכרזת המלחמה, והוּצאה ממנה לאחר שפראנץ יוסף חתם. למחרת הודיע בּרכטוֹלד לזקן שהיתה כאן “אי הבנה”, משוּם כך הוא “הרשה לעצמו” לשנות את טופס הטלגרמה. בּרכטוֹלד נמצא בימים אלה, לפי עדוּתו הוא עצמו, ב“מצב רוּח מרומם והוּא גאה מברכות רבות אשר הוא מקבל מכל צד וצד” (כעבור שנתים, כששאלו אותו על מצב המלחמה, שכח את התרוממוּת הרוח הזוֹ וענה: “הניחו לי. המלחמה משעממת אותי כבר מזמן”). כשהידיעה על הכרזת המלחמה הזאת הגיעה לפּטרבּוּרג, טלגרף סַזוֹנוֹב לצירו בלונדון – ללכת לגריי ולהגיד לו: “בּרלין וּוינא מאמינות בנייטראליוּת אנגליה. תגיד סוף סוף את דבריך ואתה תכריח אותן לשוּב לדרכי שלום”. מה ענה גריי? “צ’רצ’יל פּקד על הצי שלנו לא לתת חופש למישהוּ. כלוּם הדבר לא יהיה ברוּר לבּרלין?” והוא מוסיף תיכף: “למרות זאת אסוּר לך לקבל זאת כאילו אנו מבטיחים דבר מה יותר מפּעוּלה דיפּלומַטית”. ולציר אוסטריה: “הצי שנמצא בפּוֹרטלאנד ושהיה צריך להתפּזר היום ישאר בחוף. אל תראו בזאת גערה. ישנה אפשרוּת של שׂריפה אירופּית ואין אנו יכולים לפזר ברגע זה את כוחות הצי שלנו. אולם תסיקו מזה כבר עתה מסקנות על אי-השקט השׂורר אצלנו”.

סַזוֹנוֹב אינו מרגיש קרקע מוּצק תחת רגליו. הוא עושה עוד נסיון אחד של שלום. תחת לחצוֹ מודיעה סרבּיה שהם מוּכנים לקבל את כל אוּלטימַטוּם אוסטריה, גם את שני הסעיפים אשר לא הסכימו להם לפני חמשה ימים. ברלין, אשר סַזוֹנוֹב ביקש ממנה לעזור לו, עונה: “אין אנו יכולים ללחוץ על אוסטריה” – וּבּרכטולד עונה, שעל סרבּיה היה לקבל את כל סעיפי האוּלטימַטוּם בזמנו ועתה “אחרי הכרזת המלחמה מוּכרחה אוסטריה להתנות תנאים אחרים”. גריי מציע, בפעם השלישית, לקרוא לועידת מדינות אירופּה, אשר תשובת סרבּיה, כלומר כּניעה, תוּנח ביסודה. גם הוא מבקש עזרת גרמניה. על בּטמַן למסור את ההצעה לוינא. ציר אוסטריה שוחח עם בּטמַן וטלגרף לוינא: “הממשלה הגרמנית מצהירה, כי היא מוסרת את ההצעה רק כדי לא להשיב ריקם את פני אנגליה, אולם היא בהחלט נגד התחשבוּת אִיתּה”.

הלחץ על סַזוֹנוֹב, מצד אנשי החצר והצבא הרוּסי, הולך וגדל. בידיו לקבוע את יום הגיוּס, כלומר, יום הכרזת המלחמה. כל נסיונותיו לדבּר עם וינא ולהניע את ברלין לדבּר אִתּה עלו בתוֹהוּ. סוף כל סוף, אחרי התיעצוּיות והתנגשוּיות של זרמים ואישים, מחליטה רוּסיה: גיוּס חלקי, אך נגד אוסטריה. אמנם ההחלטה הזאת היא רשמית בלבד, למעשה מתחילים בגיוּס כללי, באשר הגיוּס החלקי הוא “בלתי אפשרי מסבּות טכניות”. כך אומרים אנשי הצבא, ואיך אפשר לבלי להאמין להם? הלא הם יודעים את המקצוע. הצאר מקבל טלגרמה מוילהלם, אחר כך שניה: וילהלם ערב לו בעד השלום אם הגיוּס הרוּסי יתבטל. בלילה מטלפן הצאר למיניסטר המלחמה שלו, סוּכוֹמלינוֹב: “אוּלי אפשר לעכב את הגיוס?” – “אי-אפשר. ה. מ. יכול לשאול את ראש השטאבּ”. הצאר מטלפן לראש השטאבּ, יאנוּשקביץ, וזה עונה לו: “אי אפשר מסבּות טכניות”, וכשהצאר עומד על דרישתו, הוא מטלפן למיניסטר שלו: כּך וכך, הצאר דורש, מה לעשות? – “אַל תעשה מאוּמה” – “ברוּך השם”. למחרת על הצאר לצוות גיוּס כללי. הוא מסרב. שעות מוכיחים לו שאין ברירה לפניו, שאסור לו לסכּן את מדינתו. בקושי רב, אחרי מלחמה פנימית, הוא מסכים, אולם ההסכמה הזאת היא כה בלתי בטוחה עד שראש השטאבּ מפסיק את הקו הטלפוני שלו – פּן תבוא פקוּדת הצאר לבטל את הגיוּס. עוד טרם עשתה רוּסיה את הצעד המכריע הזה, הכריזה אוסטריה על הגיוּס הכללי (המלך הישיש אומר ברגע החתימה: “אם נגזרה כליה על המוֹנַרכיה, תעשה זאת בדרך הגוּנה”), ובבּרלין מסרו אנשים חרוּצים ל“לוֹקאל-אַנצייגר” את הידיעה המזוּיֶפת על הגיוּס הגרמני. כל הצירים טלגרפו אותה למדינותיהם. פוֹן-יאגוֹב מכחיש. איש אינו מאמין להכחשה. הצאר מטלגרף ומבקש התערבוּת גרמניה בסכסוּך הרוּסי-אוֹסטרי. וילהלם רושם: “אין לדבּר על זאת! זהו אך תכסיס כדי להרויח זמן”. הצאר מציע למסור את הסכסוּך לבית הדין בהאג – וילהלם רושם: “אידיוֹטיוּת”. בברלין מכריזים על “מצב סכנת מלחמה”. הצאר מטלגרף לוילהלם ונותן לו הן-צדק שלו שהגיוּס הרוּסי אין פירוּשו מלחמה. בתשוּבה לכך שולחת ברלין בשעה אחת ביום לצירה בפּטרבּוּרג הכרזת מלחמה לרוּסיה. בחמש הוא צריך למסור אותה. בשתים הגיעה לבּרלין טלגרמה חדשה של הצאר: “אני מבין שאתה מוּכרח לגייס, אוּלם הייתי רוצה ממך אותה הערוּבה שנתתי לך, שגיוּס אין פירוּשו מלחמה ושאנו ממשיכים במו”מ". פוֹן-יאגוֹב היודע כבר, כי “לאנגליה יהיה קשה להשאר נייטראלית”, נוסע לוילהלם – אולי עוד אפשר להציל דבר מה, להרויח כמה שעות. אי אפשר. טרם נמסר האוּלטימַטוּם בפּטרבּוּרג, נושא כבר וילהלם את נאוּם המלחמה הראשון שלו. בכל זאת, לאחר שהנאום נאמר כבר, מתעוררים ספקות בלבו. שלוש שעות אחרי הכרזת המלחמה הוא שולח טלגרמה חדשה לצאר, בה הוא מזהירו מפּני ההתנגשוּת על הגבוּל. חתימה: וילי. על כל: וילהלם רוצה למנוע בעד המלחמה – הן אין מזהירים מפני התנגשוּת על הגבוּל לאחר שמכריזים מלחמה בכל הרצינוּת. הצאר מטלפן לסַזוֹנוֹב ומפקד עליו לטלפן לציר גרמניה. ארבע שעות לפנות בוקר. גרף פּוֹרטלס אורז את חפציו. סַזוֹנוֹב מוסר לו טלפונית את תוכן הטלגרמה של מלכּו, שעת מסירתה בברלין. הוא שואל: “איך להתאים את הטלגרמה הזאת עם הכרזתך?” מה עונה פּורטלס? “לצערי אין בכוחי לתת בּיאור כל שהוא. אולי יצאה הטלגרמה מבּרלין לפני ההוראות שקבּלתי בדבר הכרזת המלחמה. הנני מבקש לפנות לציר אמריקה, שהוא נאמן מעתה על ענינינו. בעוד ארבע שעות אנו נוסעים”. כך נעלמה גם קרן אחרונה זאת של התקוה החלשה.

עתה באה שעת אנגליה. מה תעשה? במיניסטריון האנגלי יושבים אנשים הקשוּרים, בסימפּטיה וּבפוליטיקה שלהם, עם גרמניה, אנשים שנשבעו לשמור על השלום. אמנם צ’רצ’יל לוחץ מזמן ודורש “עמדה תקיפה”. אמנם גריי רמז, שאם אנגליה תשמור זמן ממושך על הנייטראליוּת שלה, יהיה מוּכרח להתפּטר. אולם אַסקויט – ראש הממשלה? שוֹרה שלמה של חברי המיניסטריון? מה לעשות עם ה“איש ברחוב”? ב-29 ביוּלי מביא בטמַן “הצעה” לאנגליה. הן ידוע ש“עם חנוָנים” הוא העם האנגלי ואת הכל אפשר לקנות אצלו, צריך רק לתת לו מחיר טוב ועל כן מציע בטמַן לקבוע את המחיר הזה. כעבור 36 שעות הוא שומע, מתוך חרדה, אולי בפעם הראשונה מתוך הכּרת האסון, את תשוּבת גריי: אנגליה מסרבת לקבל את ההצעה, “באשר המקח הזה עם גרמניה על חשבון צרפת הוא בשבילנו חרפּה, אשר שמה הטוב של אנגליה לא יוּכל נשׂוֹא לעולם. האדון הרייכסקאנצלר דורש ממנו שנמכור לו את כל ההתחייבויוּת וכל הענינים שיש לנו כלפּי נייטראליוּת בלגיה, ואנו מוּכרחים לדחות את הרעיון הזה”. אולם גם “ההצעה” הזאת שהיתה צריכה להיות, לפי דעת צ’רצ’יל, תעודה מכרעת, לא די בה כדי להזיז את אַסקויט. ב-31 ביוּלי מאֵן המיניסטריון האנגלי לקבל על עצמו התחייבוּת כל שהיא והוּא מכריז על נייטראליוּת אנגליה כמו על האמצעי היחידי לשמור את העולם מחוּרבן כללי. בינתים מעמיד גריי לפני גרמניה וצרפת, בפעם השניה ובפעם השלישית, את שאלת בלגיה: התשמורנה על נייטראליוּתה? ציר צרפת נותן תיכף ומיד תשוּבה ברוּרה, מוּחלטת, מחייבת. ציר גרמניה “אינו יכול לענות מאוּמה”. גריי מוסר את התשוּבות למיניסטריון. החלטה: אנגליה אינה יכולה להשלים עם הפרעת הנייטראליוּת של בלגיה, אולם ההכרעה היא בידי הפּרלמנט.

ארבעת חברי המיניסטריון, מלבד סגן מיניסטר אחד, מתפּטרים – שנים מאלה חזרו בהם אחר כך, לאחר שגרמניה נכנסה לבּלגיה. שנים – לורד מוֹרלי, נשיא המועצה החשאית, וג’וֹן בּיֶרנס, מנהיג הפּועלים, היו היחידים באירופּה אשר הסתלקו משלטון, כדי לא לשׂאת באחריוּת המלחמה. מלך אנגליה טלגרף לוילהלם את הדרישה לבלי להתחיל בפעולה צבאית על גבוּל צרפת (כלומר, בלגיה). וילהלם מציע למוֹלטקה, ראש השטאבּ שלו, לקבל את הדרישה, לרכּז את כל הכוחות על הגבוּל הרוּסי. התשוּבה – היא תשוּבת סוּכוֹמלינוֹב ויאנוּשקביץ לצאר – “אי-אפשר”. ישנה תכנית: בכוח נגד מערב, באופן מתוּן נגד מזרח. וילהלם מטלגרף למלך אנגליה: “מסיבות טכניות צריך הגיוּס ללכת על פּי שתי חזיות” ומתוך תמימוּת שאין לבאר אותה הוא מוסיף: “תקוָתי שצרפת לא תהיה עצבּנית”. כשהמיניסטריון מביא לפרלמנט את עמדת אנגליה בסכסוּך אירופּה – פריצת גרמניה לתוך בלגיה היא כבר עוּבדה.

למחרת מסַפּר מוֹלטקה לבּטמַן את תכניתו האסטרטגית-פּוליטית, דוּגמה לעוָרוֹן מדיני: “התחלנו בהתקוממוּת בפּולין. הצבא שלנו נתקבּל כמעט בידידוּת. מצב הרוּח באמריקה הוא בעד גרמניה. הכל רוגזים שם על האופן המביש אשר בו הלכו נגדנו. חשוּבה מאד התקוממוּת במצרים, הוֹדוּ וקוקז. הודות לחוזה עם תוּרכּיה יוּכל מיניסטריון החוּץ לעורר את קנאת האיסלם”.

ב

במשׂרדי המיניסטריונים, בחצרות השליטים לא נמצא מי שירצה או יוכל למנוע את האסון. הוא לא נמצא גם ברחוב.

למן הימים הראשונים של הסכסוּך נצבים כל מנהיגי הסוציאליסטים וכל העתונוּת הסוציאליסטית בכל הארצות כנגד הסכנה. במידה שהסכנה הולכת וגדלה מיום ליום הולכת ומתגבּרת ההתנגדוּת. הועד המרכזי של המפלגה הגרמנית כותב בכרוּזו: “אף טפּה אחת מדם החייל הגרמני אינה צריכה להשפך כקרבן לחשק השלטן של שליטי אוסטריה. מלחמת העולם מאיימת! המעמדות השולטים, המדכּאים וּמנצלים אתכם בימי שלום, רוצים להשתמש בכם לרעה בתור בשׂר-תותחים. בכל מקום תשמיעו באזני השולטים: “אין אנו רוצים במלחמה! תחי אַחוַת העמים הבין-לאוּמית”. “פוֹרורטס” מ-25 ביוּלי: “הם רוצים במלחמה! האוּלטימַטוּם האוֹסטרי הוא מחוּסר בוּשה גם בצוּרתו וגם בתכנוֹ. בּטמן הוֹלוג עוזר לאדון בּרכטוֹלד. בבּרלין משׂחקים משׂחק מסוּכן לא פחות מאשר בוינא”. אַרבּייטר-צייטוּנג”, וינא: “בכל סעיף וסעיף מהתעוּדה הזאת של גרף בּרכטוֹלד מנצנץ דם, הדם שרוצים לשפכוֹ על ענין שמאוד אפשר היה לישבוֹ בשלום”. בוּדאפּשט: “על סף המלחמה אנו מכריזים בשם הפּרוֹלטריון ההוּנגרי, שהעם אינו רוצה במלחמה ואלה האחראים לה הם פּוֹשעים בעיניו וּמקומם אל עמוּד הקלוֹן של ההיסטוֹריה”. בפּאריס מכריזים האגוּדות המקצועיות ואחד-עשר עתונים: “בין כל האמצעים העלוּלים למנוע את המלחמה ולהכריח את הממשלות לשלום, אנו חושבים את השביתה הכללית בכל הארצות לפעיל ביותר”. ובאותה שׂפה בערך מדבּרים גם הסוציאליסטים בלונדון, רומא, בּוּקרשט, בּרן, שטוֹקהוֹלם, בכל מקום ומקום אשר קול הסוציאליסטים ניתן להשמע ואינו חנוּק כמו ברוּסיה. בכל מקום אספות-עם, הפגנות רחוב: “הלאה המלחמה! גיוּס העם נגד גיוּס המלכים”. בּבּריסל מתאספים סוציאַליסטים מכל אירופּה וז’וֹרס מכריז באספת עם רבתי: “אנו נשארים נאמנים – אנו נשאר אחים – עד המות!”

עובר יום, עוברים יומַים. ההמונים יוצאים לרחוב. המונים אחרים. קריאות אחרות בפיהם. הסוציאַליסטים מתאמצים לשמור על העמדות. הם מובילים את המוניהם לרחוב – המשטרה מפזרת אותם. הם מזמינים לאספות עם באוּלמות סגוּרים – אוסרת אותן. ופה ושם מצלצל כבר טוֹן אחר גם בקרב הסוציאַליסטים. אותו הֶרוֶה הצרפתי, שעוד שלשום קרא לשביתה כללית, כותב עתה: “מולדת המהפּכה בסכנה!” הס“ד הוֹפמַן מכריז בפרלמנט בּאואריה: הסוציאַליסטים ידעו, אם יהיה צורך בכך, להגן על מולדתם”. הקשרים בין הארצות נפסקים. אי אפשר לטלפן, לטלגרף. העתונים הזרים אינם מתקבּלים יותר. שמוּעות באויר: אלה ויתרוּ, אלה הצטרפוּ, ואַתם, רק אַתם תשארוּ זרים לארצכם ולעמכם בשעת הנסיון? העתונים מודיעים כבר על פּצצות האויב, על הדם הנקי שנשפּך. בּטמַן הוֹלוג מפרסם את “טלגרמות השלום” של וילהלם. “הסכנה הצארית”. “שלטון הבּרבּריוּת הרוּסית על כל אירופּה”. הסוציאַליסטים הגרמנים עושים נסיון להדבר עם ז’וֹרס – הם שולחים את הרמַן מילר לפאריס. בינתים ממשיכים בהתיעצוּת: מה לעשות בפרלמנט? “הספר הלבן” של הממשלה הגרמנית מספּר על הגיוּס הרוּסי, אשר קדם לגיוּס הגרמני. העתונים מודיעים לא רק על הפּצצות, אלא גם על “האויב” בגבוּלות המולדת. בישיבה מציע קאוּטסקי להמנע בהצבעת הקרדיטים למלחמה – הוא נשאר יחידי. 14 (האזה, לדבּוּר, ליבּקנכט) מציעים להצבּיע נגד הקרדיטים. הרוב המכריע: 78 – בעד הקרדיטים. המיעוּט נכנע. במהירות יתר נכנעים בוינא, בבוּדפשט, בפּראג. “אַרבּייטר צייטוּנג” כותב על “קול הברזל של ההיסטוריה. נקרע המסך מעל המשׂחק המחוּצף של הפּוליטיקה הצארית”. היום, בו הצביעו הסוציאַליסטים הגרמנים בפרלמנט בעד הקרדיטים, הוא בשבילה “יום התרוֹממוּת גאה של הרוח הגרמנית”.

באנגליה היתה תחילה כל “מפלגת העבודה” נגד המלחמה. בּיֶרנס התפּטר מלהיות מיניסטר. גם בלונדון, במַנצ’סטר, בּליברפּול, – אספות, הפגנות. ואולם בלגיה הכריעה: למחרת הידיעה על התנפּלוּת גרמניה – רוב הפּועלים הוא בעד גיוּס המתנדבים, גם הפאבּיים מצטרפים. אך מַקדוֹנַלד עם מעטים מאד נשאר איתן. “אנו איננוּ לוחמים – כך כתב בימים האלה, לפני שנכלא בבית האסוּרים – בעד חופש בּלגיה. אנו נלחמים משוּם שאנו קשוּרים לברית-השלשה, משוּם שהפּוליטיקה של מיניסטריון החוּץ היתה מכוּונת, זה שנים, נגד גרמניה ומשוּם שמטרת הדיפּלוֹמַטיה החשאית שלנו היתה שמירת שויון משקל באירופּה”. בפּרלמנט מצבּיע מקדונלד עם קבוּצת חבריו, נגד הקרדיטים.

הסוציאַליסטים הבּלגים, לאלה לא היתה ברירה כלל. האויב היה בארצם. וַנדרולדה כתב בכרוּז המפלגה: “אנו איננו אחראים. האסון התרחש כבר. בנוּ שולט רעיון אחד: הגנת ארצנו. אולם גם במצב האיום הזה אַל תשכחו, שאנו שייכים לאינטרנציוֹנל ואנו נשאר אחים לכולם במדה שהדבר עומד בהתאמה להגנת אדמתנו”.

ז’וּרס שב לפאריס כולו תחת רושם חג האַחוָה בבריסל. הוא שומע דברים משוּנים ואינו חפץ להאמין בהם. פּרוֹבוֹקציה של גרמניה. עמדה רופפת של החברים הגרמנים, סכנה לבּלגיה ולצרפת. בכל זאת הוא מדבּר בו בערב בשש אספות עם: שביתה כללית – שלום! בבוקר הוא רץ למיניסטריון, הוא דורש התאמצוּת מַכּסימַלית לשמירת השלום. יש להניח, שהוא יצא מהמיניסטריון פחות בטוח בעמדתו. הוא שב למערכת “הוּמַניטה”. כותב מאמר למחר – “שיקוּל-דעת – שקט – אולי יש עוד להציל דבר מה”. מן המערכת הוא הולך למסעדה ושם הוא נופל חלל מכדוּר סטוּדנט צעיר, אשר “רצה להמית את המתנגד לשירוּת הצבא של שלש שנים. הוא הזיק יותר מדי לצרפת”. כשמילר בא לפאריס מצא את גוּפו המת של המנהיג הגדול אשר נשבּע בּבּריסל להיות נאמן לדגל האינטרנציוֹנל עד המות. הוא על כל פּנים עמד בשבועתו. בהתיעצוּת הסוציאַליסט הגרמני עם החברים הצרפתים והבּלגים, מסתלקים מיד מרעיון השביתה הכללית. המו"מ מתנהל אך על הקרדיטים, על האַרגוּמנטציה המשוּתפת. בעוד יומַים מסתלקים גם מזאת. משני גדות הריין הולכים הכל להגן על המולדת, בנאמנוּת, ביוֹשר. האזה, המצבּיע בשם סיעתו, נגד מצפּוּנו, בעד הקרדיטים, מתקומם בכל מלה וּמלה שבהכרזתו נגד המלחמה: “…בהסכמה אינטימית עם אחינו הצרפתים. לבּותינו עתה עם האמהות אשר היו מוּכרחות לתת את בניהן, עם הנשים ועם הילדים… אנו מרגישים את נאמנוּתנו לאינטרנציונל, אשר הכיר תמיד בזכוּת כל עם לחופש לאוּמי. אנו דנים לכף חובה כל מלחמת כיבּוּש. אנו דורשים שיוּשׂם קץ למלחמה בו ברגע שתוּשׂג מטרת הבטחון”.

לא אחרת עשׂה ולא אחרת דיבר קרנסקי בדוּמה הצארית, בשם סיעת-העמלים. “אסרו עלינו לדבּר כאשר עם לבנו. במקום חנינה, הטילה הממשלה על העם מסים כבדים. תחזקו ברוחכם, פּועלים ואכּרים, תאספו כוחותיכם – וכשתגנו על ארצכם, תשחררו אותה”. הסוציאַליסטים – שתי הסיעות – מצבּיעים כמקדונלד נגד הקרדיטים: “לבּותינו דופקים יחד עם אחינו באירופּה. אנו לא יכולנו למנוע בעד מלחמת מלכים זוֹ. אנו נגמור אותה. זהו הפּשע האחרון של הבּרבּריוּת. אנו, העמים, ולא אַתם, אדונים דיפּלוֹמַטים, נכתוב חוזה השלום”.

“כזאת היתה אירופּה ב-4 באַבגוּסט. שקר וקלוּת ראש, תאוָה עזה ופחדנוּת של שלשים דיפּלוֹמַטים, נסיכים וגנרלים, הפכו מיליוני אנשי שלום לרוצחים, לשודדים, למציתים במשך ארבע שנים. אף אחד מן העמים לא רכש לו דבר מה של קיימא. כולם הפסידו אשר עשרות בשנים לא יחזירו. שנאה והתמרמרוּת אחזו בעמים, אשר קודם לכן התחרו ביניהם במעשי שלום. האשמים בזה נשארו ללא עונש וּבני חוֹרין. מכוּלם אך סוּכוֹמלינוֹב קבּל את ענשו בבית האסוּרים. נהרגו על ידי עמיהם אך שנים אשר תחילה רצו למנוע בעד המלחמה, הצאר וגרף טיסה, שסרב לברוח, גם גרף שטירגק אשר לא היה בין המשסים הגדולים. כל שאר שליטי אירופּה האחראים באופן אישי, הצילו את חייהם מן הקאטאסטרוֹפה, או בדרך בריחה, או הודות לאורך רוּחם של העמים. אף אחד, מלבד גרף טיסה, לא סיכן את חייו בשדה הקרב. אף אחד מהמנוּצחים לא עמד לפני בית דין. את רוצח הארכידוּכּס עינוּ עד מות. רוצח ז’ורס נשאר בן חוֹרין. ועַם אירופּה פּרע את החשבון בתשעה מיליון מתים”.

ג

ספרוֹ של לוּדויג מוסר, בצוּרה פּוֹפּוּלרית וחיה, כמעט דרמטית, לפעמים נדמה אפילו דרמטית מדי, את השלד החיצוני של מאורעות החודש הפאטאלי ההוא. חקירה עצוּמה, מפלגתית, ממשלתית, ואף מדעית נעשתה, במשך השנים האחרונות, בליבּוּן המאורעות האלה, ולוּדויג אסף בחריצוּת רבּה את המקומות האופיניים ביותר של הקוֹרספּוֹנדנציה הדיפּלוֹמַטית, הבּיטוּיים הבּולטים ביותר, “שקר וקלוּת דעת”, של שליטי אירופּה בזמן ההוא. עבודה ראוּיה לכל שבח, אשר גם החסרונות המציינים את לוּדויג, אימפּרסיוֹניזם זול במקצת, כאראקטריסטיקות מוּפשטות ותלוּשות במקצת, וגם כמה שגיאות עוּבדתיות, אינם פּוגעים בו ביותר. הספר מזעזע עד היסוד. אולם למעשה לא הסתפּק לוּדויג בעיבוּד החומר, אלא התאמץ לתת לקורא גם משום “פילוסופיה של היסטוריה”, ביאוּר סיבות המלחמה ושרשיה, ובזה הצליח פּחות. אי אפשר להבין את “יוּלי 1914” בלי יוּני ומאי וכך הלאה, עד מלחמת גרמניה-צרפת ב-1870 לכל הפּחות, עד מפּלת צרפת ואיחוּד גרמניה מתוך “דם וברזל”, עד השלטת רעיון ה“רֵוַנש” ³בצרפת והתגבּרוּת כוח גרמניה גם בתור מדינה קוֹלוֹניאלית. וזה לכל הפּחות, באשר למעשה צריך ללכת עוד יותר אחורנית עד נצחון אנגליה במלחמה עם נפּוֹליאוֹן. המסגרת הצרה, בה נשאר לוּדויג, מבארת גם מדוּע יצאו האור והצל מחוּלקים באופן חד-צדדי במקצת – צרפת ואנגליה נקיות כמעט לגמרי. גרמניה ואוסטריה אשמות במאה אחוז. אילו כזאת היתה המציאוּת הדיפּלוֹמַטית של אירופּה ביוּלי 1914, אי אפשר היה להבין את זיוּף ורסאיל, שהתרחש בעוד ארבע שנים.

ואם גם נשָׁאר בגבוּלות החודש ההוא בלבד, בקושי נסתפּק בביאוּר הפּשוּט מדאי של “שלשים דיפּלוֹמטים וגנראלים”, אשר החריבוּ את העולם. אי אפשר להצדיק אותם או להקטין את אשמתם. אולם – מי היו אלה? גאונים? ענקי-רוּח? כּלל וכלל לא. אנשים בינוניים עד למאד, אדרבא: למטה מבינוניים, ועל כן – מאַין השלטון העצוּם שהיה בידם, מאַין ההכרעה שהיתה להם על גורל מיליוני אנשים? ההיו הם באמת “עושי היסטוריה” או אוּלי “נושׂאֶיה”, בּוּבּוֹת עלוּבות אשר כוחות ציבּוּריים ענקיים, כוחות פּוֹליטיים וסוציאליים, תרבּוּתיים ורוחניים ואף נפשיים הניעו אותם לתפקידם הפאטאלי? כלוּם לא היו אלה ביטוּי נאמן למשטר חברתי מסוּים, אשר אותו יש לנתח ולהבין כדי לחדור לסוד מלחמת העולם?

ביחוּד בולטת ההפשטה, אשר בהסבּרת לוּדויג בתארוֹ את הכשלון הגדול של ההמונים ומנהיגיהם. דוקא הנטיה האימפּרסיוֹניסטית של לוּדויג לניגוּדים מגלה את חוּלשתו. ההמונים הנם חדוּרים רוח שלום ואַחוָה בין-לאוּמית. המנהיגים נכונים להתנגדוּת נמרצת למלחמה, ל“קרב האחרון” נגד עבדוּת וניצוּל. עובר שבוּע-שבוּעיים – וכוּלם נכנעים והולכים לקרב אחר לגמרי, אח נגד אח. מה קרה? לוּדויג אומר: “רמאוּת”, והוא מונה את הזיוּפים בפרסוּמי הממשלות. ואלה באמת מרוּבים. ב“ספר הצהוב” של צרפת חמשה זיוּפים, בספר הרוּסי 20 זיוּפים (ו-130 תעוּדות נשארו באַרכיוֹנים עד המהפּכה הבּוֹלשביסטית), האוסטרים פּירסמו 69 תעוּדות, מאלה 38 מזוּיפות, ו-352 תעוּדות נשארו ללא פרסוּם עד המהפּכה, הממשלה הגרמנים פּירסמה 30 תעוּדות מ-702 שנתפּרסמו אחר כך, ומ-30 אלה 18 מזוּיפות. אך ממשלת אנגליה פּירסמה כמעט הכל וללא זיוּפים. ועל כן: רמאוּת. אולם מאימתי נעשו הסוציאליסטים ילדים קטנים, אשר קל כל כך לרמוֹתם? הן הם אמרו וכתבו במשך עשרות בשנים לפני פרוֹץ המלחמה, כי הממשלות האלו שקרניות הן ואסוּר להאמין להן. ולא היתה זאת “דמגוגיה” סתם, אלא אמת אשר כל תולדות כל מלחמה אישרוּ אותה תמיד ואשר מאה ואחת הוכחות היו לה גם בחייהם ה“אזרחיים”, ולא רק ה“צבאיים”, של אותן הממשלות. וכמה זמן אפשר לרמות? שבוּע, חודש, חצי שנה. סוף האמת להתגלות. הן הגבוּל לארצות נייטראליות היה פתוּח וכל מפלגה סוציאליסטית היתה יכולה לשלוח ועדה, מי לשודיה, מי לשוייצריה, כדי ללמוד את החומר הדיפּלוֹמַטי ולהגיע אל האמת. מישהו עשה את הדבר הזה ושינה את דעתו (ביחוד הסוציאליסטים הגרמנים, אשר היוו אחר כך את “המפלגה הבלתי תלוּיה”), אולם לא היה בכוחם להשפּיע לא על רוב מפלגתם ולא על ההמונים. סימן שלא היתה כאן רמאוּת בלבד, כלומר אי ידיעת הענינים בהכרח, אלא רצון לבלי לדעת או ידיעה אשר דבר מה, המוּנח בשטח אחר לגמרי, עצר בעד השתלטוּת הידיעה הזאת על בני אדם. ואם לא נרצה לקבל הסבּרה אחרת, שנשמעה אז והנשמעת עד היום הזה מצד הקוֹמוּניסטים, הלא היא “בגידת המנהיגים”, והיא ילדוּתית לא פחות מה“רמאוּת” של לוּדויג – הרי שנצטרך לחפּשׂ סיבות אחרות עמוּקות יותר לכשלון העצוּם של ההמונים והמנהיגים, לכשלון אשר את פּירותיו המרים אנו אוכלים עד היום הזה.

הדבר הראשון, המַפליא בימים ההם – ורמזים לכך ישנם גם בספרו של לוּדויג – הוא שה“בוגדים” הראשונים לא היו כלל המנהיגים אלא ההמונים עצמם, אשר הכריחו את המנהיגים ללכת בדרך ההכּנעוּת ועצרוּ בעד אלה מהם שרצו להתנגד למלחמה. לפתע פתאום ראו המנהיגים את עצמם ללא ההמונים. העם עזב את הרועים והלך אחרי כהנים אחרים. בן לילה. המנהיגים היו מוּכרחים להסתגל לפרצוּפם החדש של ההמונים. אולם רק אצל מעטים היה זה פּרוֹצס שׂכלי אשר בהכּרה, משוּם חשבון פּוליטי. הרוב הגדול נמצא תחת שלטון אותן ההרגשות אשר השתלטו בהמונים. היתה זאת התפּרצוּת האינסטינקטים הפּראים, אשר השכבה החיצונית של התרבּוּת האירופּית אך כסתה אותם ולא עקרה. “ההמוֹניוּת”. חשק המלחמה, צמאון הדם. בדומה לזה אפשר למצוא בימי פרעות ובימי מהפּכה. פסיכוֹלוֹגים, פילוֹסוֹפים, משוררים מספּרים הרבה על האינסטינקטים האלה ולפעמים הם גם שותפים להם. מתקבּל הרושם כאילו יש בו באדם עודף מרץ אשר החיים “האזרחיים” השקטים אינם דולים אותו ובתקוּפות ידוּעות הם מחפּשׂים להם מוצא ב“משתה דם”. והן ישנו קשר – אשר איננו פּוליטי בלבד – בין מלחמה גדולה ומהפּכה גדולה. על כן הנוּסח ההוּא: “עם אוהב שלום”, אינו אלא אגדה הדורשת את ניתוּחה.

אמנם ברי שאין זה בירוּר מספּיק, הן על הרבה אינסטינקטים התגבּרה אירופּה. מדוּע לא שלטה דוקא על אינסטינקט-דם זה? מדוע מצא לו האינסטינקט הזה רק ברוּסיה, ודוקא ברוּסיה, צנור סוציאלי ובשאר המדינות זרם לפי צנור לאוּמי? כל הבּרכטוֹלדים והמוֹלטקים האלה איבּדוּ את כוח השפּעתם על ההמונים בשטח הסוציאלי, ומדוּע אך בשטח הלאוּמי נתגלו מוּשׂגיהם והרגשותיהם כשולטים על ההמונים? נדמה, כאילו את התשוּבה לשאלה הזאת נצטרך לחפּשׂ ביחסו של הסוציאליזם הבין-לאוּמי לשאלה הלאוּמית ולפוליטיקה בין-לאומית. בשוּרות הסוציאליסטים היתה ההנחה: העם, הלאום, מולדת – מוּשׂגים מוּפשטים הם ומחוּסרי ערך, ואינם אלא מכשירי שלטון וניצוּל בידי הבּוּרגנות ובעלי האחוּזה. ומי שחשב אחרת, מקומו היה במחנה הריאַקציה. גם שחרוּר הלאום – חלום ריאקציוני היה. אין זה כלל מקרה, שהרעיון הציוני לא מצא לו הד כלשהו בשוּרות הסוציאליסטים שלפני המלחמה. אפילו מצבו של ה“בּוּנד” לא היה קל. והיהוּדים לא היו בנים חורגים יחידים באינטרנציונל הסוציאליסטי, לא בהרבה שונה היה מצבם של הפינים והפּולנים והאוּקראינים והאַרמנים והגרוּזינים. כל אלה שסבלו קשה משעבוּד לאוּמי. למעשה היתה הפּוליטיקה הסוציאַליסטית שלפני המלחמה פּוליטיקת עמים גדולים הנהנים משלטונם. אולם גם העמים הגדולים האלה כפרוּ בזכוּתם להכּרה וּלהרגשה עצמית. ואם החינוּך הסוציאַליסטי הצליח במידת מה להחניק את ההכּרה הלאוּמית ולעשותה למפלצת ריאַקציונית, הרי ההרגשה הלאוּמית המשיכה את חייה, אדרבּא, כאילו הצטבּרה פי כמה תחת לחץ התורה הכופרת בה, ואחר כך התפּרצה התפּרצוּת איוּמה ביוּלי ההוא.

מתוך התעלמוּת מהיסוד אשר שמוֹ: עם, לאוֹם, היתה נובעת גם ההתעלמוּת מכּל הקוֹמפּלכּס של הפּוליטיקה החיצונית, אשר הסוציאליסטים שהשקיעו כוחות כה רבים בחקירה סוציאלית וּפוליטית פנימית, הזניחו אותה לגמרי. ההנחה היתה גם כאן פּשוּטה מדי: הפּוליטיקה החיצונית איננה אלא משׂחק הדיפּלוֹמטיה החשאית והגנראלים, היושבים בשטאבּים שלהם והיוצרים, באופן מלאכוּתי, את הניגוּדים בין העמים, והדבר הזה נחוּץ להם אך ורק להנאה פרטית, למטרת השלטון. בודאי: אמת היתה בתפיסה הזאת – ויוּלי שנת 1914 הוכחה חותכת לכך – אולם אמת חלקית בלבד, אמת חיצונית ההולמת אך את שיטות העבודה הדיפּלומטית והצבאית שלפני המלחמה. כי למעשה הניגוּדים שבּין עניני העמים ישנם גם ישנם. הם ישנם בקרקע וּבמשטר הכלכלי וּבריבּוּי התושבים ובכוח היצירה. כל עם שואף לעצמאוּתו. “מקום תחת השמש” איננה אך פראזה טפלה של וילהלם. וּבהיוֹת שכּל עם ועם שואף, וזכאי לשאוף, למקום תחת השמש, יש לחלק את המקומות האלה. אסוּר לעשות את החלוקה בדרך הדיכוי והכוח הפיסי, אסור להעלות עמים אחדים למדרגת אדוני עולם המנצלים, ועמים אחרים להוריד למדרגת פּרולטריים מנוּצלים. הכל צריך לקבל את מקומו והשמש גדולה למדי לשלוח את קרניה על כוּלם. אולם את החלוּקה יש לעשות, וזאת היא עבודה גדולה, מלאכה מוּרכּבת – לא פחות מאשר הקמת המשטר הפּנימי הצודק, כלומר: חלוּקת מקומות תחת השמש בין כל העובדים בתוך כל עם ועם. עבודה זאת דורשת התעמקוּת בפרוֹבּלמות, שיקוּל דעת, רצון טוב, נכוֹנוּת לויתוּרים. כלומר: היא דורשת חינוּך. מה אמרו הסוציאליסטים מלפני המלחמה? לא פתרון הפּרוֹבּלמות החיצוניות, אלא ביטוּלן, והם רצו לעשות זאת בדרך אשר פּאתוֹס מוּסרי רב היה בה – אַחוַת עמים – אולם יחד עם זה התעלמוּת מן המציאוּת, ומשוּם כך לא היתה זו דרך כלל. הן גם את השאלה הסוציאלית לא נפתור על ידי הכרזת כל האנשים לאחים. רבים, לפני הסוציאליסטים, הלכו בדרך הזאת ונכשלו, למרות רצונם הטוב והטהור. הפּרוֹבּלמה בשביל הסוציאליזם היתה: לשמור על הפּאתוֹס המוסרי ובאותו זמן לפתור את הפּרוֹבּלמות החיוּניות של העמים בתור חברת עמים. ואת זאת לא עשוּ באשר לא ראו את הפּרוֹבּלמה. מזוּיינים במוּשׂגים ששלטוּ בשוּרותיהם מלפני המלחמה, בשטח הפּוליטיקה החיצונית, לא יכלו הסוציאליסטים לתת להמונים את החינוך המדיני, שיהיה חדוּר רוּח אַחוָה בין-לאומית ויהיה גם מציאוּתי. הדבר התנקם, כאשר ברגע הנסיון, מתוך סבך אשר “שקר וקלוּת-ראש של שלשים דיפּלומטים וגנראלים” יצרו אותו – לא מצאו, ההמונים והמנהיגים גם יחד, את קו הפּעוּלה הנכון, כילדים עמדו לפני האסון, ונכשלו כשלון עצום. אין זה משחרר את קבוצת הסוציאַליסטים, פּלונית או אלמונית, מ“דין ההיסטוריה”, מאשמה כבדה פחות או כבדה יותר. אולם על הדין הזה להיות מקיף יותר, עליו לכלוֹל לא רק את הסוציאליסטים, אלא גם את הסוציאליזם מלפני המלחמה, על מוּשׂגיו ותפיסתו.

“אזהרה לבנים” כתוּב על שער ספרוֹ של לוּדויג. ודאי: “אי אפשר לאנוֹשיוּת לבלי ללמוד משנות דם אלו. ו”שלשים הדיפּלוֹמטים והגנראלים" ישׂאוּ-נא בכל כוֹבד האחריוּת האיוּמה המוּטלת עליהם. אוּלם כדי שתהיה שלמה, אַל תהיה האזהרה הזאת מוּגבּלת בשכבת השולטים. מלחמת העולם והמהפּכות שבעקבותיה הפכו את כל מוּשׂגינו, שינוּ את נפש הדור. ולא יתכן שלא נתאמץ להבין, מה קרה לאירופה זוֹ ומדוּע קרה מה שקרה, בכל היקף המאורעות ולקחם.

“דבר”, כ“ג-כ”ד תמוז תרפ"ט (31.7–1.8.1929).

המאורעות העמידו אותנו במערכה. לא אנחנו רצינו במלחמה זו. המשסים והשוסים הכניסונו למלחמה על כרחנו. המנהיגים המדברים בשם ערבי הארץ מכריזים השכם והערב, כי מלחמה לנו עם כל הישוב הערבי, וכי המלחמה הזאת לעולם ועד היא.

אסור לנו להסכים לעמדה הזאת אשר אויבינו בנפש משתדלים לכפות גם על הערבים וגם עלינו וגם על העולם המדיני כולו. להם, למסיתים האלה, אין ברירה אחרת. הם מוכרחים להכריז על מלחמה זו לחיים ולמות. בלעדיה אינם יכולים להצדיק את מעשי הזדון והחורבן אשר ערכו לנו ולנגררים אחריהם, בלעדי זה הם מפסידים את כל עתידם הפוליטי. אולם עתידנו הפוליטי והישובי אחר הוא לגמרי וקשור למציאות אחרת לגמרי. לא ככובשים ומשעבדים אנו באים לארץ, לא על הטפת שמד ודכוי אנו בונים את עתידנו. כבני־חורין אנו רוצים לחיות כאן בשכֵנוּת טובה עם ערבי א"י, ובשכנות טובה עם ערבי הארצות הסמוכות. לא על יחסי־איבה ומלחמת־עמים יקום האי העברי בלב ים עמי המזרח. ולפיכך עלינו לומר לעצמנו ולאחרים גם בעצם הימים הקשים האלה: מעשי הפראות והאכזריות אשר חוגים ערבים עשו בנו בימים אלה קובעים את יחסינו לעושיהם, אולם אינם קובעים את יחסינו לעם הערבי בכללו.

כלום יש לנו הרשות להטיל את האחריות לרצח ולשוד שנעשו בנו על העם הערבי כולו? האחראים להם הנם מנהיגי העם הזה – הועד הפועל הערבי, אנשי המופתי הגדול בירושלים, העתונאים המסיתים. ואמנם את ה„סוד“ הזה – אי־הזהות בין המון־העם הערבי ובין קומץ האפנדים והאינטיליגנטים, כביכול, התהום העצומה הרובצת, מבחינה סוציאלית ונפשית, בין שני מחנות אלה בקרב העם הערבי – תמיד ידענו אותו. ומן העובדה שהקומץ ההוא שמר עוד את שלטונו על חלק מן ההמונים, אין להסיק מסקנה על אחריות העם כולו.

מלבד המאשרים והמתעים היו גם מותעים: מכשירי הצבוריות הערבית הפושעת. רבים מהם האמינו בודאי בדבות הזדון אשר מנהיגיהם הפיצו על היהודים, בשאיפתנו „לכבוש את המסגד“ ב־„500 ערבים“ אשר היהודים הרגו, כביכול, בירושלים לראשונה. מדרגת ההשכלה וההכרה הצבורית והנפשית של ההמונים, אמונה עוֶרת בדברי העלילה וההסתה, שלא הוכחשו ע"י הממשלה, אלה הנם הגורמים המקלים על אשמת הפרט הפורע. אולם עצם האשמה נשארת בתקפה. מי שרצח ושדד והבעיר – ישא את עוונו. אולם הוא, הוא בלבד ולא זולתו, ולא מי שהוא חברו לגזע ולדת. ערבי פלוני, תושב חברון, אשם ברצח. הוא נתפס כשפגיון מגואל בדם בידו. ערבי פלוני, תושב צפת, אשם בשוד. נגדו ישנה עדות, ישנן הוכחות על פשעו. ישאו הם את עוונם. אולם ערבי אלמוני, תושב יפו, אינו אחראי למעשיהם של הערבים המסוימים בחברון ובצפת. כל נסיון להטיל עליו אחריות כזאת, אשר אינה שלו, הוא עָול נגדו – ולא לנו לעשות עול למישהו. יותר מדי מלאה אוירתנו עול וזדון, גם מחוץ לנו. האחריות הקולקטיבית אפשר לה להיות אחד האמצעים האדמיניסטרטיביים לדכוי המרד. בהכרת העמים וביחסי עמים אין לה מקום. ביחסינו אנו עם עמים אחרים נלחמנו תמיד נגד הנסיון להטיל על כל העם היהודי את האחריות לפשעיהם ולחטאותיהם של יהודים בודדים. הכרזנו תמיד שגם לעם היהודי כמו לכל העמים, יש „רשות“ לאכסן בקרבו פושעים וחוטאים. אותה הרשות ישנה לעם הערבי. לא כל הערבים, כולם כאחד, אלא ערבי פלוני בן פלוני, רצח ושדד. וכל עוד אין עדות ואין הוכחות נגד פלוני ואלמוני, שהוא, הוא באופן אישי, אשם ברצח ובשוד, הריהו נקי מחטא. כל מחשבה על אחריות קוליקטיבית של כל העם הערבי, וממילא של כל ערבי וערבי, לאסון שקרה לנו, היא תוספת אסון, מבחינה אנושית, פוליטית וישובית, ובאם תשתלט מחשבה זו בישוב עלולה היא להורידו למדרגה אחת עם המתנפלים ועם השודדים, עלולה ליצור תסבוכת יחסים אשר איש לא יוכל לצאת ממנה, עלולה לטשטש את תמונת המאורעות שהנהּ כה ברורה ובהירה.

ואם נקבל את ההשקפה על אחריות קוליקטיבית, הרי לא יתכן, שנקבל אותה רק למעשי פראות ולאכזריות ולא למעשי צדק ועזרה אנושית. ואם נאשים את כל העם הערבי ברצח, מה יהיה עם אלה הרבבות אשר לא זזו ממקומותיהם, גם כשבאו אליהם ואמרו להם שהיהודים הרגו כמה מאות מאחיהם והתנקשו במסגד, גם כשהתירו להם, בשם המופתי הגדול, את דם היהודים, גם כשהממשלה נתנה להם את היסוד להניח שחיי היהודים ורכושם ונשיהם הפקר, גם בראותם במו עיניהם איך חבריהם, חרוצים יותר, סוחבים הביתה את חפצי היהודים ואת בהמותיהם – ובכל זאת לא זזו? למי האחריות לכיבוש היצר הזה? ומה הערבים האלה, אשר הסתירו את היהודים והצילו אותם, לעתים מתוך סכנת נפש, בשעה שהממשלה הסתלקה ממלוי חובתה זו ופקידיה ושוטריה פחדו לצאת לרחוב ולעמוד כנגד ההמון המטורף? אם נכיר באחריות קוליקטיבית, הרי אחריות לכל, לרע ולטוב. ובאשר אין אנו יודעים את שמותיהם של אלה אשר לא השתתפו בפרעות וגם שמותיהם של אלה החסידים, שהצילו את אחינו מענויים וממות, גם הם לא כולם ידועים לנו, – אין לנו ברירה אחרת, כי אם לגלות את שמות האחראים לפרעות ואת שמות אלה שהשתתפו בהן, ועל אלה, על אלה בלבד, להטיל את כל האחריות. כמו שאיננו מאשימים את העם האנגלי, ואף לא את ממשלתו, במעשי אחדים מן הפקידים האנגלים בארץ, באותה מדה אסור לנו להאשים את העם הערבי כולו ואת כל ערבי וערבי לחוד, באשר הם ערבים, בעָול שנעשה לנו ע"י המנהיגים הערבים וחבורות הרוצחים והשודדים שבקרבם.

ואל נשכח גם את זאת: אסון קרה לנו, אולם לא לנו בלבד. הוא קרה גם לישוב הערבי. גם אבדותיו באנשים אינן קטנות. וגם שם, במחנה הערבי, ישנם אלמנות, יתומים, אמהות, שלא תדענה נחמה. התנועה הלאומית הערבית היא תשא שנים רבות בּירושת הפשע, שמנהיגיה הנחילו לה, והשחרור מן הירושה הזאת יעלה לה ביוקר רב, מתוך מריבה פנימית שמוכרחה לאחוז, לאחר שיעברו רגעי השגעון, במחנה הערבי. דור יקום נגד דור מתוך אכזבה קשה. חשבון הועד הפועל הערבי, חשבון העתונאים המסיתים, חשבון אנשי המופתי הגדול הוא ארוך יותר משנדמה לנו, באשר הוא ספוג לא רק דמי יהודים ויסורי יהודים.

ולא רק שׁאסור לנו להטיל את האחריות על כל העם הערבי בכללו ולתת למחשבה זרה זו לקבוע את התנהגותנו, אלא גם לא נוכל בשום אופן לפתור את כל שאלותינו הפנימיות לאור המאורעות האלה. אמנם הרבה יש ללמוד מהם: ההכרח ברבוי המהיר של היהודים בארץ ובהתגברות הפעולה הישובית; ריכוז נקודותינו ושכונותינו, המנעוּת ככל האפשר מפיזור (הסכנה הגדולה ביותר אורבת לישוב הישן, כשאינו מעורב עם הישוב החדש, עם „חלוצים בעלי החולצות“), ערוּת יתר לשאלות הבטחון, אי האפשרות לסמוך על כוחות הממשלה בלבד, גם לאחר שישתנו במספרם ובהרכבם. וגם הרבה פצעי הישוב הפנימיים – תלוּתו מן הישוב הערבי בשטח התצרוכת הראשונה, העבודה הערבית הדוחקת את רגל הפועל היהודי במשק היהודי – יכולים להרפא עתה, לאחר שהתגלו בכל מוראיהם. אולם גם בשטח הכלכלי והסוציאלי אסור לנו לשחק את משחקם של אלה המשתדלים לחלק את הארץ לשני ישובים האויבים זה לזה, הנוטרים זה לזה, המוכנים כל רגע להתנפל זה על זה. שני ישובים אלה אינם מחנות מזוינים הנכונים למלחמה, אלא ישובים העובדים והחיים בארץ אחת. ההבראה הכלכלית והסוציאלית של הישוב העברי הוא דבר נחוץ והכרחי בכל רגע ורגע, על אחת כמה וכמה ברגעי סכנה חיצונית. אולם מן ההבראה הזאת ועד החרם הכלכלי והסוציאלי על הישוב הערבי, אשר סימניו כאילו נראים בחוגים ידועים של הישוב העברי, רחוקה הדרך. רעיון החרם הכלכלי ילדותי הוא ומסוכן, הבל הוא מבחינה כלכלית, סוציאלית ופוליטית. לא נמצא את מחיתנו במשק סגור. גם לנו יש תוצרת וגם אנו זקוקים לשוק. אנחנו בונים את המשק העברי ושואפים לעצמאותו, אולם אין פירושו של דבר חורבן המשק הערבי. תמיד נהגנו כך. תמיד ידענו לשמור על הקו הדק הזה, הקובע את יחסינו הכלכליים והפוליטיים עם הישוב הערבי. על אחת כמה וכמה עלינו להזהר ממגמות כאלה ברגעים, כשהאויר עודנו מלא אבק שריפה.

מלחמה לנו באחראים לאסון, בכל מקום שהם – בקרב הפקידות האנגלית ובקרב המנהיגים הערבים. אך אין אנו עומדים בקשרי מלחמה עם הישוב הערבי בא"י.

כשם שלא נְוַתר על ביצוע מפעלנו בכל היקפו ותכנו, כך לא נותר על שאיפתנו לחיות וליצור כאן מתוך יחסי שלום עם הערבים תושבי הארץ הזאת. לא נותר אפילו בשעה זו.

ו' אלול פ"ט, 11.9.29

א. סן ג’ון פילבי

שתי התעודות שנתפרסמו ב„ניורק טיימס“ – מאמרי פילבי ומגנס – עלולות להרים במקצת את המסך מעל המו"מ הפוליטי שהתנהל על ידי נגיד האוניברסיטה העברית, אך „במקצת“, כי התעודות נתפרסמו לכאורה לשם ויכוח פומבי בלבד, אולם למעשה שימשו יסוד לעריכת הצעה פוליטית מסוימת, אשר טרם הוּצאה לרשות הרבים.

אילו גם לא ידענו, כי המחבר של התעודה הראשונה הנהו מתנגד חריף לציונות, לא מתמול ולא משלשום, כי אם מאז התנקשה הציונות בחלומותיו על השלטון הבריטי בארצות ערב, לא היה קשה כלל לעמוד על כך על פּי התעודה הזאת בלבד. „סוף־סוף – נאמר בה – נפתח השדה לפעולה בא“י“. „סוף־סוף“. זמן רב, כנראה, חכה פילבי להזדמנות זו להתערב בענינים האי”ים ולשבור את התנועה הציונית. והנה גרם לו מזלו הטוב, שכנופית מנהיגים ערבים ארגנה פרעות ביהודים ועל כן „נפתח השדה לפעולה“. הן אם כי בכתוב פילבי את מאמרו טרם התחילה ועדת החקירה את עבודתה, בכל זאת, היה כבר פסק־דין על מאורעות אב מוכן בעיניו, כתוב וחתום. „האמביציות הפוליטיות של העולים הציוניים החדשים“ גרמו למאורעות. מה הן האמביציות האלה, זאת יודע פילבי היטב, הוא מציין אותן מתוך אמתיות נאמנה: הציונים הפוליטיים הללו אינם רוצים אלא ב„השתלטות גמורה על הארץ הקדושה“, ופירוש ההשתלטות הזאת בפיו הוא: „נישול הרוב הערבי“. עתה, אחרי הפרעות, „הגיעה השעה לשים מעצור לתנועה שיכולה להביא בכנפיה רק אסון“. כך ניגש פילבי לשאלה האי"ית: מאורעות הדמים היו מעין מהפכה לאומית, צודקת ביסודה, מפני שהציונות שואפת לנשל את תושבי הארץ מעל אדמתם.

מתוך גישה זו אין בעצם לכל השאלה האי“ית אלא פתרון אחד ויחידי: ל„נשל“ את הציונות. ואמנם לפי כמה שנים היו לפילבי העוז ויושר־הלב להביע את דעתו זאת בגלוי. עברו שנים ומה שנראה לו פעם חלום מזיק, הספיק להפוך למציאות מזיקה. הציונות לא חדלה מלהתקיים, על אף המכשולים שתלמידיו של פילבי שמו על דרכה. להיפך, היא התחזקה והתבססה, בארץ ובתפוצות הגולה. ופילבי איננו רק מתנגד לציונות, הוא גם פוליטיקאי פקח ובעל כשרון. איש כמוהו לא ינפץ את ראשו אלי קיר. הוא ינסה לחדור לתוך המבצר פנימה ולפורר אותו שם, אבן אחרי אבן. וההצעה הזאת אשר הביא לפני ד”ר מגנס, צריכה היתה לשמש לו פתח.

לאחרי שהוא נזכר ב„הבטחת“ מק־מהון (אף על פי שערכה האמתי ודאי ברור לו), הוא מבטיח ליהודים, קודם כל וראשית כל, לשמור על הצהרת בלפור. במלאכת הפוליטיקה אין ליהודים נסיון רב. ועד עכשיו הן לא שחקה השעה להם וגם עכשיו עוד רע מצבם בעולם. על כן יהיו ודאי אסירי תודה בעד כל מלה טובה, ומתוך אי־בגרותם הפוליטית יקבלו מלה טובה כמעשה וכמטבע בעל ערך מלא. על כן, נקח נא, בתור יסוד לפתרון השאלה האי“ית, את הצהרת בלפור. מה יהיה אתה למעשה, מה תתן הצהרה זו ליהודים? תקותו של פילבי היתה ודאי, כי אלה לא ישאלו כלל את השאלה הפשוטה הזאת, אולם גם אם ימצאו כאלה שלא יסתפקו במלה נאה וישאלו למעשים, לאלה הכין פילבי למפרע גם תוספת־מה: „חופש העליה בתחומי יכולת הקליטה של הארץ“. אמנם שכח פילבי להגיד למי הוא מבטיח את „חופש העליה“ – ליהודים או אולי גם לערבים או אולי לכל איש שירצה לעלות ארצה (אל תיראה הערה זו בעיני מי כרצון לחפש תואנות. יש יסוד להניח, כי כלל לא מתוך שכחה תפס פילבי לשון סתומה ולא הוסיף ל„עליה“ את התואר „עברית“). ומלבד ההוספה הקונסטיטוציונית הזאת, הרי אפשר לפתוח לפני היהודים עוד אופקים רחבים. הם יוכלו לבוא הנה „ללמוד וללמד באוניברסיטה“. לא די? „יבואו לפתח את תרבותם הלאומית על קרקע מולדתם הנושנה“. לא די גם בזה? הם „יבואו להתישב על הקרקע ולעבדה“. עכשיו ודאי כבר די ומספיק. כלום ירצה מישהו להפריע להם? אל יתנו למחשבה הזרה הזאת להשתלט על רוחם – הלא „הערבים חיו עם היהודים בשלום וברעות זה מאות בשנים כידוע מדברי הימים של ארם־נהריים, של סוריה ושל תימן“. ומכיון שכך, יכולים „טובי היהדות“ לשקוט לבטח, על דברי הימים האלה ישענו „ויוסיפו לבוא לא”י“.

ומה יהיה עם הערבים? כיצד לקנות את לבם לתכנית זו „הבלפורית“? גם לכך יש לו, לפילבי, אמצעי בדוק: אנו נתן להם משטר „דימוקרטי־ריפובליקני“ (מה יפה המלה הזאת!), אנו נתן להם „ממשלה לאומית“. מי יכול לדרוש יותר? מי ערבי ויהיה כה כפוי תודה, שגם אחרי קבלת המתנה הגדולה הזאת לא יאבה להסכים להכנסת משפט אחד או שנים בקונסטיטוציה האי"ית, שאינם מחייבים אותו לשום דבר רציני מסוים? על כן יסודר הענין גם עם הערבים.

והצד השלישי – אנגליה? לאנגליה לא נחוץ כלום, לה פילבי גם אינו דואג כלל. הן עיניו נשואות רק להשכין שלום ב„ארץ הקדושה“ ורק לשם כך כתת את רגליו למצרים ואחר כך כתת את רגליו ממצרים לא“י, נכנס כאן במשא ומתן עם אנשים ועם גופים שונים, וכתב את אשר כתב. הן הנחתו היא „שאין לממשלה הבריטית כל רצון להשתלט על א”י לטובת עניניה האימפריאליים“ ועל כן אין לה כל צורך בשום דבר. אולי רק פרט קטן יש בכל זאת להכניס לקונסטיטוציה האי"ית, וגם פרט זה לא בא אלא לשם שלום, כדי ליצור התאמה בין הממשלה הלאומית הערבית ובין הכרזת בלפור. הפרט הזה הוא: הנציב העליון האנגלי, אשר „ישמור בידו את ההנהלה של כוחות הצבא ואת האחריות המלאה לשמירת הבטחון הצבורי“ ומלבד זאת תהא לו, לנציב האנגלי הזה, דרך אגב, „זכות ויטו לגבי כל חוק או פעולה ממשלתית“. וזה הכל.

אילו היתה באה תעודה זו לאו דוקא לפני ד"ר מגנס, בעל השקפות ציוניות מיוחדות במינן, כי אם לפני ציוני סתם, היה ודאי הציוני ההוא משיב לפילבי כדברים האלה בערך:

הגישה היסודית לפרובלימה האי“ית, שנתבטאה בתעודה הזאת, אינה נכונה. לא היה בארץ כל נסיון של מהפכה לאומית, ומאורעות הדמים אינם כלל תוצאה של אמביציות ציוניות. הערכת הציונות הפוליטית שניתנה בתעודה הזאת היא עלילה זדונית, באשר מעולם לא רצו הציונים „לנשל את הרוב הערבי“ ואין הם חולמים „להשתלט על הארץ הקדושה“, אלא לחיות חיים עצמאיים בארץ הזאת. אמנם חובה היא לציונות לחפש דרך של פשרה עם הערבים, אולם רגע זה שלמחרת הפרעות (ובעצם – בימי המשך הפרעות), איננו הרגע המתאים ביותר לחיפוש הפשרה הזאת, ומארגני הפרעות האלה אינם האנשים המתאימים ביותר להנהלת המו”מ. ואשר להצעה המעשית של פילבי, הרי היהודים אמנם אינם מנוסים כל כך בעניני פוליטיקה, אולם לא במדה כזאת שיסכימו להסתפק במשפטים ערטילאיים אחדים בקונסטיטוציה האי“ית, והם ודאי ירצו בערבויות מעשיות וממשיות יותר למפעלם הקשה. וגם הסיכויים אשר פילבי פותח בפני היהודים – אוניברסיטה וכו' – לא יוכלו לספק אותם, באשר תפקיד אחר עומד לפניהם, הלא הוא – הצלת עם ישראל, על המוניו, מחרפת הגלות ומכלית הנכר. והעצה הזאת אשר בפיו – „ללמוד וללמד באוניברסיטה“ – אין בכוחה לתת תשובה כלשהיא לצרכי העם העברי שהולידו את התנועה הציונית. ובמדה שאין תשובה לצרכים חיוניים אלה – צרכים חיוניים מאוד, לפי תפיסת הציונים: צרכי חיים או מות – של העם העברי, בה במדה אין גם ענין מיוחד ב„שלום בארץ הקדושה“. בהצעת פילבי אין שום ערובה מעשית שלציונות תנתן האפשרות למצוא בא”י את הפתרון לשאלה אשר היא, היא בלבד, מענינת אותה: לשאלה היהודית. „העליה החפשית בתחומי יכולת הקליטה של הארץ“ היא אמנם דבר חשוב, אבל לא ברור למי תנתן זכות העליה הזאת. ומי יקבע את תחומי היכולת האלה? ושוב, לא על העליה בלבד מדובר בין התנועה הציונית ובין ממשלת בריטניה, אלא גם על סיוע ממשי, בכל שטחי החיים, ובהתישבות קודם כל, להקמת הבית הלאומי לעם העברי, מה יהיה עם הסיוע הזה, אשר לפי כתב המנדט ורוחו היו היהודים צריכים להרגיש בו על כל צעד ושעל? דברים כאלה שפילבי מציע לציונים בא"י יכולים היהודים למצוא בכל ארץ וארץ. איזו מדינה ואיזה עם יאסרו על היהודים לאסוף מיליונים ולהכניסם לארץ, לבנות אוניברסיטה, כדי „ללמוד וללמד בה“ ולהגר ארצה „בתחומי יכולת קליטתה“?

ואשר לידידות הערבית שהיא צריכה לשמש ליהודים מעין ערובה, כי עבודתם לא תופרע, הרי חלילה לנו להוציא פסק דין קשה על העם הערבי בכללו, אולם אותם דברי הימים של היהודים בארצות הערביות אשר עליהם נסתמך פילבי, מצוים עלינו להתיחס בזהירות מרובה לשליטים הערביים. ואילו ידע פילבי מה הוא סח, או אילו היה מקצת מן היושר בדבריו, הרי על כל פנים את תימן, את תימן המעוּנה והדוויה, היה מוציא מרשימתו.

אמנם הדבר אחד צדק פילבי: מחלה נתגלתה במשטר הפוליטי של הארץ הקדושה, אולם הדיאגנוזה שנתן לה פילבי איננה קולעת לגמרי. המחלה היא באי־מלוי המנדט על ידי בריטניה הגדולה ועל ידי האדמיניסטרציה האי“ית שלה. וריפוי המחלה הוא במלוי המנדט, כלומר בעזרה פעילה להתישבות היהודים, כדי שבנין הבית הלאומי המובטח לעם העברי יוכל לקום בארץ הזאת. כאשר תעמוד ממשלת אנגליה על הדרך הזאת, יהיה מוטל על התנועה הציונית לחפש, יחד אתה ובעזרתה, את הדרכים לשלום עם העם הערבי היושב בארץ. הפרעות ביהודים לא תהיינה יסוד למו”מ. מעולם לא נסכים שהרוצח יהיה רשאי לדרוש ולקבל פיוס פוליטי בעד מעשה הרצח שלו. היסוד היחידי והאמתי למו"מ הוא: הבית הלאומי לעם העברי והצרכים האמתיים של הישוב הערבי.

הציוני הפשוט היה אולי מפסיק כאן, אולם אילו רצה, היה יכול גם לעבור לנתוח הצד הערבי־אנגלי של הצעות פילבי, והיה מגלה שאין ההצעה נותנת כלום גם לערבי א“י – כל זמן שהכוח הממשי (עניני צבא ובטחון צבורי) נמצא בידי הנציב האנגלי, אשר לו גם זכות ויטו על מה שתחליט „הממשלה הלאומית“. לשוא דוחה פילבי כל רעיון על הנהלת א”י „כמושבת־כתר“ ומתימר, כביכול, ל„דימוקרט־ריפובליקני“. במשטר אשר הציע יהיה תפקידה של הממשלה הלאומית לא יותר חשוב ולא יותר מכריע מתפקידה של הכרזת בלפור בקונסטיטוציה האי"ת. ההכרעה, השלטון ממש, יהיו בידי הנציב, המפקח על הצבא ואשר לו זכות הויטו.

על כן: אין ההצעה הזאת נותנת ולא כלום ליהודים, אין היא נותנת ולא כלום לערבים, היא מבטיחה רק את כל השלטון לבריטניה. ולא עוד אלא היא משחררת אותה מכל המעמסה של ההתחייבויות אשר הוטלו עליה בתוקף המנדט. ההצעה איננה כלל נסיון להשכין שלום בארץ – לשם אהבת שלום בלבד – או לפתור את השאלה היהודית־ערבית בא“י, אלא נסיון לספח את א”י לאימפריה הבריטית, במחיר זול עד למאוד. במלים אחרות: אין התעודה הזאת אלא נסיון של רמאות פוליטית. ואם יש בה מלה ישרה וגלויה אחת, הרי היא אותה מלה קטנה שפלט עטו של פילבי, ודאי במקרה, באמרו: „אין כל אפשרות להזניח סתם את המנדט“. „סתם“ אי אפשר להזניח, על כן צריך לחפש דרך כיצד להזניח אותו „לא סתם“, כי אם בעזרת כל מיני עלי תאנה של הצעות־שלום.

כאלו או בדומות לאלו היו ודאי ההערות שהיה הציוני מן השורה מעיר על תעודת פילבי. אולם קרה הדבר (ובודאי לא במקרה), שההצעה נמסרה לד"ר מגנס, בעל השקפות ציוניות מיוחדות במינן.

כ“ו חשון תר”ץ 29.11.29

ב. תשובתו של ד"ר י. ל. מגנס

את כל דברי התעודה הזאת שהוגשה לו על ידי רמאי פוליטי, קבל ד“ר י. ל. מגנס כתומם, כמטבע של זהב טהור. שכח מגנס מי הוא האיש אשר לפניו, ולא חש לכתוב בתעודה והסכים מיד לכל ואפילו שכח לשאול עצמו מהו הערך המעשי של כל ההצעה הזאת. לא בירר לעצמו בשם מי מדבר פילבי את דבריו ומה ענין לנו להתעסק בתכניותיו. אמנם הד”ר מגנס משוה את הצעת פילבי לדעות שהובעו על ידי מנהיגי הערבים בשנת 1922 וקובע, מתוך סיפוק רב, את „ההתקדמות הרבה“. אולם כלום דבר פילבי בשם הועד הפועל הערבי? כלום הלך אליו עם הצעתו זאת על כל הדברים הטובים שבה – הכרזת בלפור, עליה חפשי וכו'? ואם הלך והציע, במה שב? הקבלו הערבים את הצעת השלום הזאת כאשר קבל אותה ד"ר מגנס?

ד“ר מגנס לא בירר ולא חקר והסכים לאשר הוצע לו מיד. הוא הסכים שהודות לפרעות תועמד לדיוּן שאלת המשטר בארץ וכי עכשיו היא השעה לנהל משא ומתן עם מארגני הפרעות האלה, הסכים שאנחנו, הציונים, נשב על ספסל הנאשמים, כאילו אנחנו החוטאים, ועל כן עלינו לעשות את הויתורים הפוליטיים „ביד רחבה“ דוקא. הסכים לכל העלילות על הציונות הפוליטית והוסיף עוד עליהן מצדו כהנה וכהנה. גם הכרזת בלפור איננה טובה בעיניו ולא רק משום שאיננה בהירה למדי, אלא גם משום שהיא, „הדגישה יותר על המדה את קשר היהודים לארץ ישראל“ ולא הדגישה את חשיבות א”י בתוך „ארץ קדושה בין לאומית“ ועל ידי כך היא עלולה לעורר רושם, כאילו רק יהודים קשורים בארץ הזאת. יש, איפוא, הכרח „לפשוט מעל הצהרת בלפור את פירושה המופרז“. ואשר „לזכויות המוסריות והחוקיות של הערבים, שאינן מוטלות בשאלה“, שוב „צודק פילבי“. הוא צודק בכל. אם יש לו לד“ר מגנס לתקן, הרי זה רק התקון היחידי: שהנציב האנגלי יאושר על ידי חבר הלאומים. אם רק זאת יֵעָשה והכל יבוא על מקומו. אמנם לא הכל. הצעת פילבי היא צרת עין יותר מדי. לא כלפי יהודים, אלא כלפי האנושיות. הן הארץ קדושה לא רק ליהודים, אלא לשלש הדתות ועל כן היא שייכת לשלשתן. אין צורך לא בממשלה לאומית, ערבית או יהודית ולא בממשלה דו־לאומית. נחוצה לנו ממשלה ארץ ישראלית, שתפקידה יהיה לשמור על קדושת הארץ. א”י צריכה להיות מדינה בין לאומית, בין־דתית, בין גזעית. אליבא דאמת אסור גם להגיד שהארץ שייכת ליהודים, למושלמים ולנוצרים כי הרי היא שייכת לכל בן אדם שמטרתו היא שלום עלי אדמות ורצון טוב בין אנשים.

מה גדול רוחב לבו של ד“ר מגנס? מה נעלות השקפותיו! התמונה הנישאה הזאת היא מזהירה כל כך שאין איש יכול להביט בפניה, כי מעורת היא כל עין בזיו עליון. מעורת במדה כזאת עד שאין אתה תופס בה כלום ואין אתה מבין כלום. מה כאן תפקידו של אחד־העם? האם על זה חלם ולחם? מה ענין כאן לציוניות, בין מדינית ובין רוחנית ובין תרבותית, תהי איזו שתהיה? מה אנחנו כולנו עושים כאן? אחרי אלפי שנות נדודים וסבל, לא נשאר לנו במלוא העולם הגדול, אלא רכוש קטן. כשאחינו עומדים על עברי פי פחת, שם – ברוסיה ובתימן, בפולין וברומניה – מאירה לנו התקוה האחת, כמגדלור יחידי ובודד, א”י זו, כברת ארץ קטנה זו שבקצה המזרח. בה תקות דורות שהלכו לעולמים, בה תקות דורות שיבואו. ופה עומד איש, והוא קנצלר האוניברסיטה העברית הראשונה, אשר בהר הצופים, כאילו לאומי וציוני ותיק, אשר רבים נוטים אוזן לדבריו, והוא מחלק במלוא ידיו את הרכוש הקטן הזה, את הירושה האחרונה של האומה, מחלק אותה על ימין ועל שמאל, לכל דכפין. תושבי הארץ, מושלמי כל העולם, נוצרי כל העולם, כל מי שלבו לשלום – לכולם הארץ הזאת, בית היא ליהודים, לנוצרים, למושלמים, לאנושיות כולה. עשיר האיש הזה ופזרן מאד. אם תהא הארץ הזאת לנו – הרי זאת „מדינת בלקן זעירה“ בעיניו, כאילו היה הקרקע מוצק מאד מתחת לרגליו וצרכים חיוניים לא היו לו וה„שמירה על קדושת הארץ“ מספקת לגמרי את נפשו – אולם לעם, מה לעשות לעם כולו, ברוסיה ובתימן, ובכל מלוא העולם? והקרקע מתמוטט תחת הרגלים והעניות מנולת כאשר לא ניולה כל עם וכל לשון? במה אשמים אנו, שארצנו קדושה גם לאחרים – והן אחרים אלה כולם עשירים, כולם על תלם בביתם ובארצם ולכל אחד מהם אין כל צורך רציני ואמתי בארץ הזאת? מדוע צריכים אנו לשלם בקיומנו בעד הקדושה הזאת? כלום נחלל את קדושתה של הארץ על ידי כך שנשב בה ונעבוד אותה?

וכלום הארץ הזאת היא היחידה הקדושה „השייכת לאנושיות כולה“? כלום אתונא איננה קדושה – ומי יעיז לדרוש אותה מידי היונים, כדי למסרה „לאנושיות כולה“? וכלום רומא איננה קדושה לכנסיה הקתולית האוניברסלית – ובכל זאת כלום ידרוש העולם, כי עם איטליה יותר עליה? מדוע, איפוא, נגזרה גזירה זו עלינו דוקא, כשיש לאל הארץ השוממה הזאת להציל את המוני עמנו ולהבטיח את תקומתם?

כי הן רק עלינו בלבד גזר מגנס את גזירתו. רק אותנו מחייבת קדושה זו למסור את הארץ לאנושיות כולה, באשר קדושה היא לאנושיות כולה. ואולם על ערבי הארץ אין חובה כזאת מוטלת. אם הם לא יסכימו – הלא כן מסיים ד"ר מגנס את מאמרו – אין לעשות נגדם ולא כלום. אז לא תצטרך הארץ להיות לא בין־לאומית ולא בין־דתית ולא בין־גזעית ולא יהיה כל צורך בשמירה מעולה על קדושתה. היא תוכל להשאר ארץ ערבית בלבד, באין מפריע.

רק עלינו הוטלה הגזירה הזאת. מדוע? משום שעם בן חמשה עשר מיליונים עומד מאחורי גבינו ואין לו ולא כלום? משום שעם חלש ועני ורב יסורים הוא? משום שהבאנו הנה, במשך דורות, רבבות צעירים טהורי נפש ועזי רוח? משום שהפכנו חלקי ארץ שוממה זאת לנאות תרבות ועוד ידינו נטויה להוסיף בעבודת יצירה זו? או משום שלא אחזנו ברובים, כדי ל„העיד“ על זכותנו על הארץ הזאת?

אל נחכה לתשובות. אינן.

ד“ר י. ל. מגנס איננו איש חדש בתנועה הציונית ובמפעל הא”י. הוא עובד זה שנים רבות עבודה מסורה ופוריה בשדה הארץ־ישראלי. חלילה לנו לפסוק דין על השקפותיו ועל התנהגותו על יסוד המאמר הזה בלבד, ועל יסוד קשרים בני־חלוף עם פילבי. מאז נכתבה תשובתו ל„רודף שלום“ מזויף זה, פרסם ד“ר מגנס תעודות אחרות – את נאומו בשעת הפתיחה של האוניברסיטה, את הטלגרמה ל„טאָג“ הניו־יורקי. גם התעודות החדשות האלו רחוקות עדין מלהיות, לדעתי, תעודות של ציוניות עממית, החרדה לגאולת המוני עמנו. אולם ניב אחר מורגש בהם, מכמה וכמה בחינות. השעה הזאת, המצוה עלינו בהירות העמדות והגנה מאומצת על זכויותינו למפעל חיינו, מצוה עלינו גם זהירות רבה כלפי אנשים וכלפי זרמים בקרבינו, למען לא נרחיב את ההבדלים, הקיימים כבר בתוכנו, יותר מדי, ולא נהפוך את מחננו לקיבוץ פרוע של כתות הרבות זו עם זו. אולם האמת צריכה להאמר: התשובה שהשיב ד”ר מגנס לפילבי, היתה התעלמות מוחלטת מצרכי העם העברי ומן התוכן החי של הרעיון הציוני, לכל צורותיו ולכל פירושיו. התבטלות גמורה, על יסוד אידיאולוגי נבוב וערטילאי, אשר אין כל יחס בינו ובין המציאות הכלכלית, הרוחנית והנפשית של המוני העם העברי, של המוני הישוב הערבי ושל האנושיות כולה.

פח יוקשים טמן לו פילבי וד"ר מגנס נלכד.

כ“ח חשון תר”ץ 1.12.29

גל חדש של “תנועת הכותל” עובר בארץ – בשורות היהודים ובשורות הערבים. נקוה שהגל עבר. עול נעשה ליהודים. הפקידות האי“ית הראתה שוב את חוסר כשרונה למלא את תפקידה היסודי, הלא הוא לשמור על הבטחון בארץ ולמנוע מכל דבר העלול להביא לידי התנגשות בין שני העמים הגרים בתוכה. שוב התגלו הסכנות הכבירות ב”ענין הכותל" לישוב היהודי ולתנועה הציונית.

לנו ישנן בארץ שאלות רבות הזקוקות לפתרון. בין אלו גם שאלת הכותל. שאלה זו איננה נתונה לפתרון שלם, בבת אחת ובאופן מובדל. כשאר השאלות תמצא גם היא את פתרונה בתוך הפרוצס האטי של התגברות הכוח היהודי בארץ. וההתגברות הזאת, אשר צורתה החיצונית היא עליה של רבבוֹת, ענין של דורות הוא. לא בן לילה יקומו לנו משקים למאות, תעבור לרשות הקה“ק האדמה החפשית בא”י, תקום תעשיה כבירה בערים, תפרח התרבות העברית ויתחזקו גרעיני האבטונומיה המוניציפלית, עד היותם שלד של המדיניות העברית. על כן לא תפָּתר גם שאלת הכותל בן לילה. על אחת כמה וכמה שהשאלה הזו היא מיוחדת במינה ופתרונה דורש אמצעים מיוחדים וגישה מיוחדת. הכותל הוא הדבר היחידי בא"י העלול להביא להתנגשות דתית בין עמי הארץ. אמנם עלינו להתאמץ עד כמה שאפשר שלא תהיה שום התנגשות בינינו ובין העם הערבי, באיזה שטח שהוא. אולם עלינו להתאמץ פי שבעה שלא נגיע להתנגשות בשטח הדת. עלינו לאסור על עצמנו תכלית איסור כל התנגשות כזאת.

הסבה לזהירות הזאת – והיא צו עליון בשאלת הכותל – היא פשוטה. התושבים הערבים של א“י אינם עדיין “עם”, “לאום”, במובנה המקובל של המלה. הקשר המקשר אותם ביניהם איננו קשר לאומי, כי אם בראש וראשונה קשר דתי (הערבים הנוצרים הם מעוט קטן). הקשר בין תושבי הארץ הערבים ובין שאר חלקי העם הערבי בכל העולם הוא רופף מאד, מלבד בנקודה אחת, הלא היא הנקודה הדתית. מכאן המסקנה: אם אין אנו רוצים לקומם נגדנו כוחות, שאין הכרח בדבר שיתקוממו נגדנו, אם אין אנו רוצים לאחד את כל מושלמי הארץ מסביב לקיצוניים ולקנאים שבקרבם, ואחר כך ללכד מסביב לגרעין ערבי־דתי־אנטי־ציוני זה את כל העולם הערבי־מושלמי, על המיליונים המרובים שלו, – הרי עלינו להתיחס בזהירות מיוחדת לכל נקודה שיש לה ושעלול להיות לה אופי דתי. כשאנו עוסקים בגאולת הקרקע, בזכויות הפועל העברי בעבודות הממשלה, במסים ובמכס, בחלקה של הממשלה במפעלי ההשכלה והבריאות שלנו, יש לפעמים שאנו באים כאילו לידי ניגוד לעניני קבוצה ערבית פלונית או אלמונית, ואז עומד נגדנו כוח מסוים מוגבל אשר יש תקוה שנוכל לו. אולם לערבים בתור כלל, לכל הערבים היושבים בארץ, אין ענין בפתרון זה או אחר של כל שאלה ושאלה. על אחת כמה וכמה אין ענין כזה למושלמים הגרים מחוץ לא”י. מה שאין כן בשטח הדת. מכאן יוצא כוח שיש בו כדי לאחד וללכד את כולם, גם בארץ וגם בחוץ־לארץ, מחנה גדול, למחנה אנטי־ציוני אחד. והכותל הולך ונהפך לשאלה כזאת, אמנם, ללא צדק, ללא יסוד, באשר, לאמתו של דבר, הרי אין לכותל כל ערך דתי בשביל העולם המושלמי, אולם הדבר נעשה. ראינו זאת במציאות.

פעמַים ראינו כבר מה יכולה להביא אתה אי־התחשבות מצדנו במציאות הזאת. אחרי יום הכפורים ובימים האלה. בסתיו שעבר הקימונו תנועת מחאה נגד העלבון שנעשה לנו על יד הכותל. נתַנו לתנועה הזאת את הצורות המקובלות אצלנו: מאמרים, החלטות, אספות עם, טלגרמות ללונדון ולג’ניבה. כעבור ימים מספר קמה תנועה נגדית במחנה הערבי. גם שם מאמרים, החלטות, אספות עם, טלגרמות. וכשם שהתנועה שלנו עברה את גבולות הארץ וּמצאה לה הד בורשה ובניו־יורק, כך גם התנועה הערבית מצאה לה הד בסוריה ובערב ובעיראק ובתורכיה ובטוניס ובאלג’יר. לונדון וג’ניבה ראו לפניהן המוני טלגרמות – משני עמים גם יחד. מה עשו? לא מלאו לא את דרישותינו ולא את דרישות הערבים, אלא אמרו: לעת עתה ישאר הדבר כמו שהוא, ובעתיד נחפש עצה, בהסכם עם שני העמים גם יחד. בינתים היינו אנו כאן מוכרחים לסגת אחורנית, להפסיק את הנאומים והאספות, ולחיות במתיחות עד עבור שני בנובמבר בשלום, ולשוב לחיים הרגילים. שטות ונבלה כאחת להגיד ולהכריז, כמו שעשו זאת “הצרופים” שבקרבנו, כי מורך לב המוסדות הלאומיים “החניק” את התנועה. אין אמת בדבר הזה. התנועה הגיעה לפסגתה. עשינו כל מה שאפשר היה לעשות. לצעוד עוד צעד אחד קדימה, פירושו שפיכת דמים ממש. היינו מוכרחים לסגת אחורנית – ועשינו זאת מתוך הפסד עמדות.

בא העול החדש: נוסף פתח לרחבת הכותל. לא הסתפקנו במחאה בכתב, בטלגרמה ללונדון ולג’יניבה. שוב נקראו אספות עם, וגם הפגנה סודרה ברחוב – בירושלים! וכשם שאפשר היה לצפות מראש, קמה תנועה נגדית בקרב הערבים, עם תוצאות רציניות עוד יותר מאשר בסתיו העבר. עול יותר קשה נעשה לנו על יד הכותל. אויבינו מקרב הערבים התחזקו לאין ערוך. הם הרויחו בכוח ובפרסטיז’ה, הם נעשו שוב ל“מגני העם” ולמנהיגיו – וזאת ערב הבחירות למועצה המושלמית העליונה, לאחר שעמדתם בקרב עמם נתרופפה מאד. בא הכותל להציל אותם מפשיטת רגל גמורה.

יאמרו: הלא מלאכותית היא התנועה הזאת! הלא בכונה מעוררים אותה צוררי ישראל במחנה האנגלים ובמחנה הערבים כדי להבנות ממנה! אכן, אולם מה הוא ההבדל למעשה בשבילנו – אם מלאכותית התנועה הזאת או טבעית – שהיא עלולה להקים נגדנו אויב עצום להביא למלחמה ממש, לשפיכת דמים? כלום לא כך, מתוך כוונות רעות, מתוך חשבונות פוליטיים נפסדים וחשבונות אישיים נקלים, פורצות מלחמות? ומות, הרס וחורבן כלום אינם אותותיהם, אחת אם בעקבות תנועות טבעיות ואם בעקבות תנועות מלאכותיות הם באים.

הנקח לקח? הנראה את הסולם העולה הזה? אשתקד: התרגזות הערבים, אספות עם, טלגרמות. וכיום: כל אלה ונוסף עליהם גם אבנים נזרקות, גם סכין דוקרת. מוטב לא לתאר כלל מה הוא השלב הבא.

והמסקנה מן המצב הוא: ישנה בין שאלותינו הישוביות והפוליטיות שאלה אחת אשר אי־אפשר שתהפך למלחמת הרחוב. בשאלה הזאת אסור לנו לקרוא לאספות עם ולהפגנות ככר. הדבר יכול לעבור בשלום פעם ופעמים, בפעם השלישית מוכרחה לבוא התנגשות בין שתי הפגנות הרחוב ואז יארע האסון האיום ביותר. הנה הוא בא.

ובעקב הפוליטיקה הבלתי מבוגרת של אחדים בקרבנו הגיעו הדברים לידי כך, שגם את הפתרון השלם של שאלת הכותל אין אנו יכולים לדרוש ברגע הזה, כי אין כרגע מישהו שיכול לתת לנו את הפתרון הזה. הכותל איננו בידי האנגלים ואין לדרוש מהם שיתנו לנו, בתוקף הכוח הפיסי אשר בידיהם, דבר שאינו שלהם. אילו גם היו הם מוכנים לכך, עלינו לותר על המתנה הזאת. ולמנהיגים הערבים בארץ הפך פתאם הכותל למכשיר של השפעה ושלטון על המוניהם. עלינו, איפוא, לשאוף לאוירה של שקט מסביב לשאלת הכותל. חדשים, אולי שנים, צריכים לעבור טרם ישָכחו מאורעות הסתיו ומאורעות הימים האלה. הסטאטוס קוו צריך להשאר בתקפו, שמור בכל חומר הדין. על הממשלה להזהר זהירות מכסימלית מלגרום ליהודים קפוח זכויות כלשהו ועלבון כלשהו על יד הכותל. וכשיעבור זמן מה וישָכח הזעם והכותל יחדל מלהיות שאלה בוערת ומשום כך יחדל מלהיות גם מכשיר של פרסטיז’ה ושלטון למנהיגים הערבים ואמצעי פרובוקציה למישהו אחר, וע“י כך יאבד ערכו בשביל הערבים וישאר לו אך ערכו האמתי, הוא ערכו ליהודים. – רק אז אפשר יהיה לחפש פתרון שלם לשאלת הכותל, מתוך מו”מ במשרדים, ולא ברחוב. רק שמירת סטאטוס קוו ברגע זה יכולה להביא לשנוי סטאטוס קוו בעתיד. על המוסדות האחראים החובה לאחוז בכל האמצעים כדי שסטאטוס קוו זה לא יפגע במשהו, ועל הישוב מוטלת החובה להזדיין בהתגברות פנימית להשליט את התבונה על ההתרגשות.

י“ד אב, פ”ט. 20.8.29

עננים קשים, הרי סערה, הצטברו על שמי הישוב. הסכנות אינן ישוביות בלבד – והן לבדן מלאות אימה – אלא גם מדיניות. ימים אלה אשר אמרנו, כי הם יהיו לנו ראשית פעולה ישובית מחודשת, נהפכו לימי אבל. ואבל זה עלול לגדול עוד אם לא יקום בנו הכח לאמר: די.

אנו נמצאים בתוך סבך איום. מעבר מזה – פקידות מחוסרת כל חכמה של הנהלת מדינה נעדרת כשרון לפתור שאלות פשוטות ביותר, שאלות הסדר הצבורי. היא מזניחה שמוּש בכוח במקום שזו חובתה להשתמש בו, ולעומת זאת היא משתמשת בכל כוחה, ללא מעצור, באכזריות ובגסות, במקום שאסור להשתמש בו. ומעבר לזה – קבוצת אנשים בקרב הישוב העברי, אשר כאילו שמה לה למטרה לערער את יסודותיו הארגוניים של הישוב. לא נחדל להאשים את הפקידות האי“ית על גסותה ואכזריותה ולא נחדל לתבוע דין וחשבון על פעולותיה מאת הממשלה המרכזית האחראית לאדמיניסטרציה שלה בארץ. ע”י יחס של הפקר לדם אזרחים לא יקום שקט בארץ. משטרה קטלנית המכה הכה ופצוע ללא הבחנה וללא דין, עליה האחריות אם מעשיה יתפרשו כקריאה לבני עולה. האשמים במעשה פשע אלה מוכרחים להמצא ולשאת את עונם. אולם חובתו של הישוב להשתחרר גם משלטון קבוצת האנשים ההיא, הממלאה תפקיד פרובוקציוני לטובת צרכיהם של צוררי התנועה הציונית ואויבי הישוב.

ע“י הפרזה והגזמה מתוך קלות ראש מדינית מבהילה, אשר בעזרתן אמרה לפתור אחת השאלות המסובכות והכואבות ביותר אשר לפנינו בארץ, הביאה הקבוצה הזאת, המתרכזת סביב העתון “דואר היום”, חלק מן הישוב להתרגזות ולהתרגשות העוברות כל מדה. האנשים האלה החליטו לנהל על אחריותם הם לפי תפיסתם הם את הפוליטיקה של האומה כולה. כל הישוב הביע את התמרמרותו להפרעת הסטאטוס קוו על יד הכותל, ואילו הפוליטיקנים האלה לא הסתפקו בכך ויצרו ועדים מיוחדים, בכוונה ברורה להפחית מסמכותם של המוסדות הלאומיים. יהודים לאלפים רבים נהרו מכל הארץ בערב תשעה באב ירושלמה והיה זה בטוי נאמן לכבוד אשר היהודים השבים לארצם רוחשים לשריד זה של עצמאותם. למחרת היום התארגנה “הפגנת רחוב” – וכמה עשרות צעירים שיצאו החוצה אך השפילו במספרם הפעוט ובהתנהגותם העלובה את כבוד האומה ואת כבוד הכותל. הפגנה זאת של יהודים המכריזים על ציונותם, היא הראשונה שעברה ברחובות הבירה מתוך קריאות איבה לממשלת הארץ, כאילו, למרות כל חטאי פקידיה, היא איננה הממשלה של הצהרת בלפור; מתוך קריאות בוז להנהלה הציונית, כאילו אין ההנהלה הזאת, למרות כל שגיאותיה, ממשלתנו, הממשלה אשר העם הציוני נתן לעצמו. ע”י ההפגנה העלובה הזאת ניתנה לפקידות האי"ית אמתלא מזויפת, אולם נוחה מדי, להרשות הפגנה אחרת אשר גרמה ליהודים עלבון קשה נוסף. לאחר שתי ההפגנות האלה רבתה המתיחות בעיר ותעמולת ההסתה לא נפסקה, אף הגיעה לפסגתה בנצול הלוית יהודי נרצח לשם הפגנה פוליטית, שהביאה אתה ללא צורך הפרת ההסכם על כיוון הלויה.

מן הסבך הזה שנוצר בישוב לא נצא לחיי שלום, לא נוציא מהלבבות את הרעל שהוכנס ביחסים שבינינו ובין העם הערבי היושב בארץ, כל עוד נמשכת ההפקרות הזאת, כל עוד קבוצות קטנות של אנשים מחוסרי־אחריות לא יכנעו לפני הישוב ולפני התנועה. כי יש בארץ ישוב מאורגן. יש לעם העברי תנועה ציונית עולמית. לאלה, בלבד, השלטון על האומה וההנהלה הפוליטית שלה. הועד העלוב ההוא, שקרא לעצמו “ועד הגנת הכותל”, צריך להתפזר להסתלק מן הענין שאינו שלו. על הנוער לעמוד לפקודת הנהלת האומה בלבד. איש אל יעיז עוד לקרוא להפגנת רחוב או לארגן אספה פומבית לשם מחאה בענין הכותל, בלי ידיעת המוסדות הלאומיים ובלי הסכמתם. תפסק תעמולת ההסתה.

ימצא נא הישוב הזה, אשר עיני האומה כולה נשואות אליו ובוֹ היא רואה ראשית ואחרית תקותה, ימצא נא הישוב הזה, המשולל כל אמצעי כפיה, כח פנימי להכריז על “המצב החמור” בקרבו. ישלוט נא על עצמו מתוך התגברות ומשמעת. אז יתפזרו העננים ודם לא יוסיף להשפך. ואז, רק אז נוכל ללחום, בדרכים ובאמצעים אשר הם לכבוד הישוב העברי בארץ ולכבוד התנועה הציונית, בעד זכויותינו ונגד מתנגדינו בכל מקום שהם.

ד. בשעה חמורה

ט“ז אב פ”ט 22.8.29

המאוֹרעוֹת העמידוּ אוֹתנוּ במערכה. לא אנחנוּ רצינוּ בּמלחמה זוֹ. המשַסים והשוֹסים הכניסוּנוּ למלחמה על כּרחנוּ. המנהיגים המדבּרים בּשם ערבי הארץ מכריזים השכּם והַערֵב כּי מלחמה לנוּ עם כּל הישוּב הערבי, וכי המלחמה הזאת לעוֹלם ועד היא.

אסוּר לנוּ להסכּים לעמדה הזאת, אשר אוֹיבינוּ בּנפש משתדלים לכפּוֹת גם על הערבים וגם עלינוּ וגם על העוֹלם המדיני כּוּלוֹ. להם, למסיתים האלה, אין בּרירה אחרת. הם מוּכרחים להכריז על מלחמה זוֹ לחיים ולמות. בּלעדיה אינם יכוֹלים להצדיק את מעשׂי הזדוֹן והחוּרבּן שהם ערכוּ לנוּ ולנגררים אחריהם, ואם לאו הם מפסידים את כּל עתידם הפּוֹליטי. ואוּלם העתיד הפּוֹליטי והישוּבי שלנוּ הוּא אחר לגמרי, וקשוּר למציאוּת אחרת לגמרי. לא כּכוֹבשים וּמשעבּדים אנוּ בּאים לארץ. לא על הטפת השמֵד ודיכּוּי אנוּ בּוֹנים את עתידנוּ. כּבני־חוֹרין אנוּ רוֹצים לחיוֹת כּאן בּשכנוּת טוֹבה עם ערבי ארץ־ישׂראל, וּבשכנוּת טוֹבה עם ערבי הארצוֹת הסמוּכוֹת. לא על יחסי־איבה וּמלחמת־עמים יקוּם האי העברי בּלב ים עמי המזרח. וּלפיכך עלינוּ לוֹמר לעצמנוּ ולאחרים, גם בּעצם הימים הקשים האלה: מעשׂי הפּראוּת והאכזריוּת, אשר חוּגים ערבים עשׂוּ כּנגדנוּ בּימים אלה, קוֹבעים את יחסינוּ לעוֹשיהם, אוּלם אינם קוֹבעים את יחסינוּ לעם הערבי בּכללוֹ.

כּלוּם יש לנוּ הרשוּת להטיל א האחריוּת לרצח ולשוֹד שנעשׂוּ לנוּ על העם הערבי כּוּלוֹ? האחראים להם הנם מנהיגי העם הזה — הועד הפּוֹעל הערבי, אנשי המוּפתי הגדוֹל בּירוּשלים, העתוֹנאים המסיתים. ואוּלם ה“סוֹד” הזה: אי־זהוּת בּין המוֹן־עם הערבי וּבין קוֹמץ האפנדים והאינטליגנטים כּביכוֹל, התהוֹם העמוּקה הרוֹבצת, מבּחינה סוֹציאלית ונפשית. בּין שני מחנוֹת אלה בּקרב העם הערבי — תמיד ידענוּ אוֹתוֹ. וּמן העוּבדה שהקוֹמץ ההוּא עוֹד שמר את שלטוֹנוֹ על חלק מן ההמוֹנים, אין להסיק מסקנה על אחריוּת העם כּוּלוֹ.

מלבד המַתעים היוּ גם מוּתעים: מכשירי הציבּוּריוּת הערבית הפּוֹשעת. רבּים מהם האמינוּ בּודאי בּדיבּוֹת־זדוֹן אשר מנהיגיהם הפיצוּ על היהוּדים, בּשאיפתנוּ לכבּוֹש את המסגד “בּ־500 ערבים” אשר היהוּדים כּאילוּ הרגוּ בּירוּשלים, עוֹד בּטרם נשפּך דם של מישהוּ. מדרגת ההשׂכּלה וההכּרה הציבּוּרית והנפשית של ההמוֹנים, אמוּנה עיורת בּדברי העלילה וההסתה, שלא הוּכחשוּ על־ידי הממשלה, אלה הנם המוֹמֶנטים המקילים על אשמת הפּרט הפּוֹרע. אוּלם עצם האשמה נשארה בּתקפּה. מי שרצח ושדד והבעיר — ישׂא את עווֹנוֹ. ואוּלם הוּא, הוּא בּלבד, ולא זוּלתוֹ, ולא מי שהוּא חברוֹ לגזע וּלדת. ערבי פּלוֹני, תוֹשב חברוֹן, אשם בּרצח. אוֹתוֹ תפסוּ וּפגיוֹן מגוֹאָל בּדם בּידוֹ. ערבי פּלוֹני, תוֹשב צפת, אשם בּשוֹד. נגדוֹ ישנה עדוּת, ישנן הוֹכחוֹת על פּשעוֹ. ישׂאוּ הם את עווֹנם. ואוּלם ערבי אלמוֹני, תוֹשב יפוֹ, אינוֹ אחראי למעשׂיהם של הערבים המסוּימים בּחברוֹן וּבצפת. כּל נסיוֹן להטיל עליו אחריוּת כּזאת, אשר איננה שלוֹ, הוּא עוול נגדוֹ — ולא לנוּ לעשׂוֹת עוול למישהוּ. יוֹתר מדי מלאה אוירתנוּ עוול וזדוֹן, גם מחוּץ לנוּ. האחריוּת הקוֹלקטיבית יכוֹלה להיוֹת אחד האמצעים האדמיניסטרַטיביים לדיכּוּי המרד. בּהכּרת העמים וּביחסים בּין העמים אין לה מקוֹם. בּיחסינוּ אנוּ עם עמים אחרים לחמנוּ תמיד נגד הנסיוֹן להטיל על כּל העם היהוּדי את האחריוּת לפשעים ולחטאים של יהוּדים בּוֹדדים. הכּרנוּ תמיד, שגם לעם היהוּדי, כּלכל העמים, יש “רשוּת” לאַכסן בּקרבּוֹ פּוֹשעים וחוֹטאים. אוֹתה הרשוּת ישנה לעם הערבי. לא כּל הערבים, כּוּלם כּאחד, אלא ערבי פּלוֹני בּן פּלוֹני, רצח ושדד. וכל עוֹד אין עדוֹת ואין הוֹכחוֹת נגד פּלוֹני ואלמוֹני, שהוּא, הוּא בּאוֹפן אישי, אשם בּרצח וּבשוֹד, הרי הוּא נקי מחטא. כּל מחשבת אחריוּת קוֹלֶקטיבית של כּל העם הערבי, וּממילא של כּל ערבי וערבי, לאסוֹן שקרה לנוּ, היא תוֹספת אסוֹן, מבּחינה אנוֹשית, פּוֹליטית וישוּבית, ואם תשתלט בּישוּב היא עלוּלה להוֹרידוֹ למדרגה אחת עם המתנפּלים ועם השוֹדדים, היא עלוּלה ליצוֹר תסבּוֹכת של יחסים, אשר איש לא יוּכל לצאת ממנה, היא עלוּלה לטשטש את תמוּנת המאוֹרעוֹת אשר הנָה כּה בּרוּרה וּבהירה עתה.

ואם נקבּל את ההשקפה על אחריוּת קוֹלקטיבית, הרי לא יתכן, שנקבּל אוֹתה רק למעשׂי פּראוּת ואכזריוּת ולא למעשׂי צדק ועזרה אנוֹשית. ואם נאשים את כּל העם הערבי בּרצח, — מה יהיה על אלה הרבבוֹת אשר לא זזוּ ממקוֹמוֹתיהם, גם כּשבאוּ אליהם ואמרוּ להם שהיהוּדים הרגוּ כּמה מאוֹת מאחיהם והתנקשוּ בּמסגד, גם כּשהתירוּ להם, בּשם המוּפתי הגדוֹל, את דם היהוּדים, גם כּשהממשלה נתנה להם את היסוֹד להניח שחיי היהוּדים וּרכוּשם וּנשיהם הנם הפקר, גם כּשהם ראוּ בּמוֹ עיניהם איך חבריהם סוֹחבים הבּיתה את חפצי היהוּדים ואת בּהמוֹתיהם — וּבכל זאת לא זזוּ? על מי האחריוּת לכיבּוּש היצר הזה? מה יהיה על הערבים שהסתירוּ את היהוּדים והצילוּ אוֹתם, לעתים מתוֹך סכּנת נפש, בּשעוֹת שהממשלה הסתלקה ממילוּי חוֹבתה זוֹ וּפקידיה ושוֹטריה פּחדוּ לצאת לרחוֹב ולעמוֹד כּנגד ההמוֹן המטוֹרף? אם נכּיר באחריוּת קוֹלקטיבית, הרי אחריוּת לכּל, לרע ולטוב. וּבאשר אין אנוּ יוֹדעים את שמוֹתיהם של אלה אשר לא השתתפוּ בּפּרעוֹת וגם שמוֹתיהם של החסידים, שהצילוּ את אחינוּ מעינוּיים וּממות, גם הם לא כּוּלם ידוּעים לנוּ, לא נשארת לנוּ בּרירה אחרת, כּי אם לגלוֹת את שמוֹת האחראים לפּרעוֹת ואת אלה שהשתתפוּ בּהן. ועל אלה, על אלה בּלבד, נטיל את כּל האחריוּת.

ואַל נשכּח גם את זאת: אסוֹן קרה לנוּ ואוּלם לא לנוּ בּלבד. הוּא קרה גם לישוּב הערבי. גם אבידוֹתיו בּאנשים אינן קטנוֹת. וגם שם, בּמחנה הערבי, יש אלמנוֹת, יתוֹמים, אמהוֹת שלא תדענה נחמה. התנוּעה הלאוּמית הערבית תשׂא שנים רבּוֹת בּירוּשת הפּשע, שמנהיגיה הנחילוּ לה, והשחרוּר מן הירוּשה הזאת יעלה לה בּיוֹקר רב, מתוֹך מריבה פּנימית שמוּכרחה לאחוֹז, לאחר שיעברוּ רגעי השגעוֹן, בּמחנה הערבי. דוֹר יקוּם נגד דוֹר מתוֹך אכזבה קשה. חשבּוֹן הועד הפּוֹעל הערבי, חשבּוֹן העתוֹנאים המסיתים, חשבּוֹן אנשי המוּפתי הגדוֹל, הוּא ארוֹך יוֹתר, הוּא ספוּג לא רק דם יהוּדי ויסוּרים יהוּדיים. הוּא ספוּג גם דם ויסוּרים של נתיניו ונוֹשׂאי כּליו.

ולא רק שאסוּר לנוּ להטיל את האחריוּת על כּל העם הערבי בּכללוֹ וּלהרשוֹת למחשבה הזרה הזאת לקבּוֹע את התנהגוּתנוּ, אלא גם לא נוּכל בּשוּם אוֹפן לפתוֹר את כּל שאלוֹתינוּ הפּנימיוֹת לאוֹר המאוֹרעוֹת האלה. אמנם הרבּה יש ללמוֹד מהם: ההכרח בּריבּוּי המהיר של היהוּדים בּארץ וּבהתגבּרוּת הפּעוּלה הישוּבית — ריכּוּז נקוּדוֹתינוּ וּשכוּנוֹתינוּ, ערוּת יתר לשאלוֹת הבּטחוֹן, אי־האפשרוּת לסמוֹך על כּוֹחוֹת הממשלה בּלבד, גם כּשישתנוּ בּמספּרם וּבהרכּבם. וגם הרבּה מפּצעי הישוּב הפּנימיים — תלוּתוֹ בּישוּב הערבי בּשטח התצרוֹכת הראשוֹנה, העבוֹדה הערבית הדוֹחקת את רגל הפּוֹעל היהוּדי בּמשק היהוּדי — יכוֹלים להירָפא עתה, לאחר שנתגלוּ בּכל מוֹראיהם. ואוּלם גם בּשטח הכּלכּלי והסוֹציאלי אסוּר לנוּ לשׂחק את המשׂחק של אלה המשתדלים לחלק את הארץ לשני ישוּבים האוֹיבים זה לזה, הנוֹטרים זה לזה, המוּכנים כּל רגע להתנפּל זה על זה. שני ישוּבים אלה אינם מחנוֹת מזוּינים הנכוֹנים למלחמה, אלא ישוּבים העוֹבדים והחיים בּארץ אחת. ההבראה הכּלכּלית והסוֹציאלית של הישוּב העברי היא דבר נחוּץ והכרחי בּכל רגע ורגע, על אחת כּמה וכמה בּרגעי הסכּנה החיצוֹנית. ואוּלם מן ההבראה הזאת ועד החרם הכּלכּלי והסוֹציאלי על הישוּב הערבי, אשר סימניו כּאילוּ נראים בּחוּגים ידוּעים של הישוּב העברי, רחוֹקה הדרך. יש להבחין בּין תוֹצרת חברוֹן וּצפת וּבין תוֹצרת ערבית סתם. רעיוֹן החרם הכּלכּלי ילדוּתי הוּא וּמסוּכּן, הֶבל הוּא מבּחינה כּלכּלית, סוֹציאלית וּפּוֹליטית. לא נמצא את מחיתנוּ בּמשק סגוּר. גם לנוּ יש תוֹצרת, וגם אנוּ זקוּקים לשוּק. אנחנוּ בּוֹנים את המשק העברי ואנוּ שוֹאפים לעצמאוּתוֹ. ואוּלם אין פירוּשוֹ של דבר חוּרבּן המשק הערבי. תמיד נהגנוּ כּך. תמיד ידענוּ לשמוֹר על הקו הדק הזה, הקוֹבע את יחסינוּ הכּלכּליים והפּוֹליטיים עם הישוּב הערבי. על אחת כּמה וכמה עלינוּ להיזהר ממגמוֹת כּאלה בּרגעים שהאויר מלא עדיין אבק־שׂריפה. עצמאוּתוֹ של הישוּב העברי בּשטח התצרוֹכת הראשוֹנית לא תיפּתר על ידי כּך שנשפּוֹך נפט על ירקוֹת הערבים, אלא על ידי כּך שנדאג למשק־ירק שלנוּ. והנפט ההוּא, המספּק את רגשי הנקמה של כּמה נערים קצרי־דעת, עלוּל לעלוֹת לנוּ בּיוֹקר רב.

מלחמה לנוּ בּאחראים לאסוֹן, בּכל מקוֹם אשר הם שם — בּקרב הפּקידוּת האנגלית וּבקרב המנהיגים הערבים. אך אין אנוּ עוֹמדים בּקשרי מלחמה עם הישוּב הערבי בּארץ־ישׂראל. כּשם שלא נוַתר על בּיצוּע מפעלנוּ בּכל היקפוֹ ותכנוֹ, כּך לא נוַתר על שאיפתנוּ לחיוֹת וליצוֹר כּאן מתוֹך יחסי שלוֹם עם הערבים תוֹשבי הארץ הזאת. לא נוַתר אפילוּ בּשעה זוֹ.

ו' אלול תרפ"ט (11.9.1929)