תַּרגּוּם זֶה מֻקדָּש לְאִמִּי

הֶעָרָת המתרגם לְתַרגּוּם “הָעוֹרֵב”

בּמקוֹר האנגלי, פּזמוֹנוֹ של העוֹרב הַמֵּשִׂיחַ הוּא “נֶוֶרמוֹר”. הוֹראתוֹ “לְעוֹלָם לֹא”, אוֹ “לָנֵצַח לֹא”, וכן גם הֻעתַּק בּנוּסח הראשׁוֹן שׁל התּרגוּם העברי (“מוֹלדת”, סתו 1914). ואוּלם בּאר אֶדגַּר פּוֹא במאמרוֹ “חכמת הַחִבּוּר”, כּי בחוֹר בּחר בּמלה “נֶוֶרמוֹר” דוקא בגלל צלצוּלה – בּגלל הברתה הסוֹפית “-וֹר”, שהיא, לפי דעתוֹ, מתאימה ביוֹתר לתּכן ולרוּח של הפּוֹאימה. ולכן, בּנוּסח המופיע כּאן, תֻּרגם הפזמוֹן הזה על-ידי צרוּף מלים “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.

כַּחֲצוֹת לֵיל קֹר וָסַעַר, עֵת אֲנִי, שְׁבוּר־הַצַּעַר,

בְּסִפרֵי חָכמָה נִשׁכַּחַת הִסתַּכַּלתִּי נִים־וָעֵר,

בָּא קִשׁקוּשׁ סָתוּם בַּדֶּלֶת, קַל כְּדֶפֶק יָד נֶחשֶׁלֶת –

יָד חוֹשֶׁשֶׁת – יָד שׁוֹאֶלֶת מַחֲסֶה לְדַל אוֹ גֵר.

“זֶה אוֹרֵחַ” – כֹּה לָחַשׁתִּי – "זֶה אוֹרֵחַ, זָר אוֹ גֵר –

זֶה אוֹרֵחַ, לֹא יוֹתֵר".

זְכוּרָנִי: לֵיל־עֲצֶבֶת – סוּפַת־חֹרֶף מְיַבֶּבֶת –

אֵשׁ כִּירַיִם, נֶעֱזֶבֶת, גּוֹסְסָה בְאוֹר חִוֵּר;

לֵיל אֵין־סוֹף, אֵין קֵץ לַחֵבֶל – לֹא הוֹעִילוּ סִפרֵי־הֶבֶל

הַשׁכִּיחֵנִי אֶת הָאֵבֶל – אֶת הַצַּעַר הַבּוֹעֵר –

אֶת לֵנוֹרָה שֶׁנָּמוֹגָה כְהִמֹּג חֲלוֹם עוֹבֵר –

כַּחֲלוֹם, וְלֹא יוֹתֵר.

וִילוֹנוֹת הוֹמִים בְּרַחַשׁ צָקוּ לַחַשׁ, הָגוּ־נַחַשׁ –

אַרגְּמַן יְרִיעַ מֶשִׁי נָף אֵימָתָה בְהַסתֵּר.

לְהַרגִּיעַ לֵב קוֹדֵחַ, אֶל עַצמִי בְקוֹל בּוֹטֵחַ

שׁוּב אָמַרתִּי: "זֶה אוֹרֵחַ, הֵלֶך־לַילָה מְאַחֵר –

גֵר אֶחָד תוֹעֵה בַדֶּרֶך, זָר בַּנֶשֶׁף מְאַחֵר –

זֶהוּ, זֶה וְלֹא יוֹתֵר".

נָח לָרוּחַ הַיָּגֵעַ, שָׁב לִבִּי לְהֵרָגֵעַ,

וְקָרָאתִי: "הוֹ יִסלַח־נָא – לֹא יָכֹלתִּי לְבָרֵר

מַה זֶה, יָד קַלָּה דוֹפֶקֶת אוֹ רִצפַּת חֶדרִי שׁוֹרֶקֶת,

כִּי נִרדַּמתִּי לִי בַשֶּׁקֶט תַּרדֵּמָה בֵין נִים וָעֵר" –

וּפָתַחתִּי אֶת הַדֶּלֶת בְּעוֹדֶנִּי מְדַבֵּר:

אֲפֵלָה – וְלֹא יוֹתֵר.

וּבִתהֹם רַבָּה סָקַרתִּי, וְהֶחרַשׁתִּי, וְהִרהַרתִּי –

הִרהוּרִים שֶׁפֹּה בֶן־חֶלֶד מֵעוֹלָם עוֹד לֹא הִרהֵר.

אֲפֵלָה – וְלֹא נָאוֹרָה; דֻּמִּיָּה – וְלֹא נֵעוֹרָה;

וּפִתאֹם הַשֵּׁם “לֵנוֹרָה” אֶת שַׁלוַת הַלֵּיל נִקֵּר.

אֶת הַשֵּׁם אֲנִי לָחַשׁתִּי: הֵד בָּאֹפֶל הִתנָעֵר –

הֵד בָּאֹפֶל, לֹא יוֹתֵר.

וְחָזַרתִּי דֹם לָשֶׁבֶת, וּלבָבִי אֻכַּל־לַהֶבֶת –

וּפִתאֹם שָׁנָה הַדֶּפֶק, אַך כָּעֵת מִצַּד אַחֵר.

אָז אָמַרתִּי: "זֶה הָרוּחַ מְנַדנֵד תָּרִיס פָּתוּחַ –

עַל הַקִּיר מַקִּישׁ הַלּוּחַ: סוֹד הַכֶּשֶׁף מִתבָּרֵר.

חַלּוֹנִי אֶפתַּח אַבִּיטָה, וְהַכֶּשֶׁף יִתבָּרֵר –

זֶה הָרוּחַ, לֹא יוֹתֵר".

הֲרִימֹתִי אֶת מִסגֶּרֶת הַחַלּוֹן – וּגְדָל־תִּפאֶרֶת

בָּא עוֹרֵב יָשִׁישׁ כַּנֵּצַח – בָּא גָבֹהַּ וְקוֹדֵר,

בָּא יָהִיר כְּלוֹרדּ בּרִיטַנִי, בְּקִדָּה לֹא בֵרְכַנִי,

וְהִמרִיא לוֹ, זְכוּרָנִי, לַתַּבנִית תַּחַת־הַנֵּר –

לַתַּבנִית שֶׁל רֹאשׁ אַתוֹנָה עַל קִירִי בְאוֹר הַנֵּר –

שָׁמָּה נָח – וְלֹא יוֹתֵר.

בָּעֵינַיִם בּוֹ דָבַקתִּי וּמִתּוֹך עָצבִּי שָׂחַקתִּי –

עַל גֵּאוּת פָּנָיו שָׂחַקתִּי וְהִתַּלתִּי בוֹ לֵאמֹר:

"כַּרבָּלתּוֹ מִקצָת נִקרַחַת, אַך לִבּוֹ הוֹא לֵב אַל־פַּחַד,

אַלּוּפִי מֵעֵמֶק שַׁחַת בּוֹ הַלֵּיל שַׁלִּיט יָשֹׂר!

מַה שִּׁמךָ בֵין שָׂרֵי־תֹפֶת, שָׁם, בְּאֹפֶל גֵּיא עָכוֹר?"

וַיִּקרָא: “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.

כֹּה אָמַר – בָּרוּר שָׁמַעתִּי, וְתָמוֹהַּ לוֹ תָמַהתִּי,

אִם-כִּי טַעַם לֹא הֵבַנתִּי – לֹא יָכֹלתִּי עוֹד לִפתֹּר:

מִי שָׁמַע כִּי בוֹא תָבֹאנָה כַנפֵי־טֶרֶף תּוֹך־מָעוֹנָה?

מִי עַל סֵמֶל רֹאשׁ אַתוֹנָה, כֹּה בַלֵּיל, חָזָה צִפּוֹר –

עוֹף מוּזָר, קוֹדֵר כַּחֹשֶׁך, עַז־מַראֶה, קַדמוֹן, שָׁחוֹר

וְנִקרָא “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”?

אַך לֹא זָע, לֹא רֹאשׁ הֵנִיעַ, וְאַחֶרֶת לֹא הִבִּיעַ –

כִּי אוּלַי בַּזֹּאת לִבֵּהוּ נִשׁתַּפַּך עַד הַמָּקוֹר.

נָח קָפוּא עַל הָאַנדּרָטָא – וְלָחַשׁתִּי: "לָמָּה בָאתָ?

כִּי מָחָר מִבֵּית־צָרָתָה עוּף תָּעוּף אֶל אוֹר וּדרוֹר –

כַּתִּקווֹת, כְּאָח וָרֵעַ, נוּס תָּנוּס אֶל אוֹר וּדרוֹר".

הוּא קָרָא “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.

נִזדַּעזַעתִּי – כִי הַפַּעַם בָּא אִמרֵהוּ אֵמֶר־טַעַם –

וְאָמַרתִּי: "בַּעֲלֶיךָ לִמֶּדךָ בְיוֹם מָצוֹר –

אֵיזֶה דָך נוֹאָש מִסֵּבֶר, מְעֻנֶּה יָגוֹן וָשֵׁבֶר,

שֶׁצָּמָא שַׁלוַת הַקֶּבֶר וּפָרַשׁ מִגִּיל וָאוֹר –

שֶׁחָדַל שִׁירֵי תוֹחֶלֶת, עַד הָיוּ לוֹ לְמִזמוֹר

הַמִּלִּים “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.

בָּעֵינַיִם בּוֹ דָבַקתִּי וּמִתּוֹך עָצבִּי שָׂחַקתִּי,

וְכִסֵּא סָגֹל כּוֹנַנתִּי מוּל הַנֵּר וְהַצִּפּוֹר,

וְנִשׁעַנתִּי, נִלאֵה־רוּחַ, לִקטִיפַת כָּרָיו לָנוּחַ,

וְהוֹסַפתִּי דֹם לָשׂוּחַ עִם נַפשִׁי, צָמֵא לִפתֹּר –

מַה נִבָּא לִי הָאוֹרֵחַ הַמּוּזָר וְהַשָּׁחוֹר

בִּקרִיאַת “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”?

דֹּם חָקַרתִּי וְהִרהַרתִּי, דֹּם בְּזִיו עֵינָיו סָקַרתִּי;

מֶבָּטוֹ לְעָמקֵי־נֶפֶשׁ חֲדָרַנִי עַד לִבעוֹר.

חֶזיוֹנוֹת לְלֹא הַבִּיעַ… דִּמיוֹנוֹת לְלֹא הַגִּיעַ…

עַל כִּסאִי לְאָט הִרתִּיעַ נֵר הַשֶּׁמֶן גַלֵּי־אוֹר –

הוֹי, אוֹתָהּ עַל כַּר הַמֶּשִׁי הַסָּגֹל בְּגַלֵּי־אוֹר

לֹא אֶראֶה – אַל עַד־אֵין־דּוֹר…

הָס! מַה זֶּה? הַקטֹרֶת רֵיחַ? הֵד כַּנפֵי אֶראֵל פּוֹרֵחַ?

רַחֲשָׁן אָזנִי מַרגֶּשֶׁת, אִם עֵינַי סְגֵי־נְהוֹר!

" לֹא נִדַּנִי אֵל עֲדֶנָּה – זֶה צִירוֹ מֵבִיא לִי הֵנָּה

כּוֹס מַרגֹעַ – תֵּן-נָא, תֵּן-נָא, כִּי אֶרוֶה וּבַל אֶזכֹּר –

תֵּן לִמחוֹת זִכרוֹן לֵנוֹרָה – תֵּן לִשׁכּוֹחַ וְלִשׁכֹּר!"

סָח הָעוֹף “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.

"עוֹף-כָּנָף אוֹ שָׂר־שֶׁל־מַטָּה, כַנָּבִיא עוֹנֶה לִי אָתָּה!

וִיהִי־מִי שֶׁהֲטִילֶךָּ, אִם סוּפָה אוֹ צָר שָׁחוֹר, –

כִּי־עַל־כֵּן נִדַּחתָּ הֵנָּה – לִנוָתִי שֶׁסָּר מִמֶּנָּה

גִּיל וָאֹשֶׁר, וַיכַסֶּנָּה לֵיל־צַלמָוֶת, – בִּי, אֱמֹר:

הֲיִפרָח צֳרִי הַיֵּשַׁע? הַאֶמצָא אֶת הַר־הַמֹּר?"

וַיִּקרָא: “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.

"עוֹף־כָּנָף אוֹ שָׂר-שֶׁל־מַטָּה, מַעֲנֵי נָבִיא נָתַתָּ!

נָא חָנֵּנִי, וְהוֹדַע־נָא לְלִבִּי רְווּי מַמרוֹר,

אִם מִקֶּבֶר אֶעֱבֹרָה אֶל גַּן־עֵדֶן, הַמִּסתּוֹרָה

בּוֹ תוֹפִיעַ לִי לֵנוֹרָה, בַת־אַלמָוֶת, עַלמַת־אוֹר –

אִם אֶראֶנָּה בָרָקִיע מַזהִירָה בְנֵזֶר־אוֹר?"

וַיִּקרָא: “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.

“צֵא וָלֵך, שָׂטָן!” רָעַמתִּי בַחֲרוֹן אַפִּי, וָקַמתִּי, –

"שׁוּב לַסַּעַר, שׁוּב לַתֹּפֶת – שָׁם יָאֶה לְךָ מָדוֹר!

אַל תַּשְאִיר נוֹצָה שֶׁמֵּתָה – אוֹת לַשֶׁקֶר זוּ נִבֵּאתָ!

אֶל בֵּיתִי פָרַצתָּ פֶתַע וְהֵבֵאתָ בוֹ מָגוֹר –

אַל תַּפרִיע, צֵא, עָזבֵנִי עֲרִירִי בִדמִי וּדרוֹר!"

וַיִּקרָא: “אַל עַד־אֵין־דּוֹר”.

וְנִשׁאָר, נִשׁאָר נָטוּעַ – לֹא יָנוּעַ, לֹא יָזוּעַ,

לֹא יָסוּר מֵרֹאשׁ אַתוֹנָה וְלָנֵצַח לֹא יִמּוֹר;

וּמֶבַּט עֵינָיו מַבִּיעַ חֲלוֹמוֹת שָׂטָן מֵרִיעַ,

וְהַנֵּר אוֹתוֹ מַגִּיהַ וּמַרתִּיעַ צֵל שָׁחוֹר;

וְנַפשִׁי לְאוֹר וָחֹפֶש מֵהַכֶּתֶם הַשָּׁחוֹר

לֹא תָקוּם – אַל עַד־אֵין־דּוֹר!

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים,

בְּמַלְכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵדַע;

קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה

לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלְדָּה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי;

אַך יָדַעְנוּ אָהוֹב מִכָּל אוֹהֲבִים -

אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי

וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,

וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.

זוֹ הַסִּבָּה, שֶׁהָיָה מַעֲשֶׂה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי –

רוּחַ יָצָא מֵעָבִים, וְצִנֵּן

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי

וּבָאוּ הוֹרֶיהָ, אַחִים, קְרוֹבִים

מִבְּנֵי אֲצִילֵי גְלִילִי

וּנְשָׂאוּהָ מִמֶּנִי לְקֶבֶר אָפֵל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

אֵין כְּאָשׁרֵנוּ בִנְוֵה שְׂרָפִים –

לָכֵן זָעֲמוּ לָהּ וְלִי;

הִיא הַסִּבָּה (זֶה יָדוּע לַכֹּל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי)

שֶׁרוּחַ בַּלַּילָה יָצָא מֵעָבִים

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

אַך יָדַעתִּי אָהוֹב מִכֻּלָּם, מִכֻּלָּם

שֶׁרַבּוּ שְׁנוֹתָם מִגִּילִי

וְרָבָּה חָכְמָתָם מִשִּׂכלִי;

וְאֵין שָׂרָף אוֹ שָׂטָן בָּעוֹלָם,

וְאֵין סַעַר בְּיָם עַרפַּלִּי,

שֶׁיִקְרַע אוֹ יִגְרַע אֶת הַקָּו שֶׁל זָהָב

בֵּינִי וּבֵין אַנַּבֶּל-לִי.

וְיָרֵחַ מֵרוֹם לִי לוֹחֵשׁ בַּחֲלוֹם

שִׁירֵי-זֹהַר עַל אַנַּבֶּל-לִי;

לִי רוֹמֵז כָּל כּוֹכָב בְּקַרְנָיו – עֵינָיו

כְּעֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל-לִי;

אַךְ בְּלֵיל אֲפֵלָה –עִמָּדִי הִיא כֻלָּהּ,

וְאָנוּחַ עַל-יַד יוֹנָתִי הַכַּלָּה

בְּבֵיתֵנוּ שֶׁלָּהּ וְשֶׁלִּי –

הוּא הַקֶּבֶר עַל יָם עַרפַּלִּי.

בְּאִישׁוֹן לֵיל שְׁכוֹל וָאֵבֶל, וַאֲנִי, נִלְאֶה מֵהֶבֶל,

בִּגְוִילֵי חָכְמָה נִסְתֶּרֶת הִתְבּוֹנַנְתִּי מְהַרְהֵר –

עַל דַּלְתִּי פִּתְאֹם נִשְׁמַעַת, עֲמוּמָה וְלֹא־נוֹדַעַת,

נְקִישַׁת יַד זָר נִכְנַעַת, זָר שֶׁאֶל בֵּיתִי חוֹתֵר.

אָז לָחַשְׁתִּי: "זֶה אוֹרֵחַ אֲשֶׁר אֶל בֵּיתִי חוֹתֵר,

זֶה אוֹרֵחַ, לֹא יוֹתֵר".

עוֹד אֶזְכֹּר אֶת לֵיל הַסַּעַר, לֵיל דֶּצֶמְבֶּר טְרוּף־הַצַּעַר,

עֵת כָּל אוּד עוֹמֵם הִגִּיהַּ אֶת צִלּוֹ הַמְפַרְפֵּר.

מִסִּפְרֵי אֶתְמוֹל נוֹחַלְתִּי, לִגְאֻלַּת מָחָר יִחַלְתִּי,

כִּי הַיּוֹם, הַיּוֹם שָׁכַלְתִּי, נִתְיַתַּמְתִּי כֹּה מַהֵר

מִלֵּנוֹרָה, עוֹלַת־מָוֶת, שֶׁזִכְרָהּ נִדַּף מַהֵר

וּבְלִבִּי אַךְ יִוָּתֵר.

יְרִיעַת־שָׁנִי רוֹחֶשֶׁת, מְאַוֶּשֶֹת, מְרַשְׁרֶשֶׁת,

בִּעֲתַתְנִי בַּעַת־מָוֶת, לֹא יָכֹלְתִּי עוֹד מַגֵּר:

לְהָנִיס אֵימָה מוֹרֶטֶת מִלִבִּי אֲחוּז־הָרֶטֶט,

סַחְתִּי: "זוֹ יַד זָר שׂוֹרֶטֶת, זָר שֶׁאֶל בֵּיתִי חוֹתֵר, –

זֶהוּ מְאַחֵר־בַּנֶּשֶׁף שֶׁאֱלֵי בֵּיתִי חוֹתֵר, –

זָר הוּא זֶה וְלֹא יוֹתֵר".

הַסָּפֵק לֹא עוֹד כִּרְסֵם בִּי, בִּטָּחוֹן גּוֹבֵר פִּעֵם בִּי,

“אֲדוֹנִי”, – אֲזַי קָרָאתִי, – "נָא, הַרְשֵׁנִי לְבָאֵר:

בַּשַּׁלְוָה שֶׁהִרְדִּימַתְנִי, נְקִישַׁת־יָדְךָ בָּאַתְנִי,

בַּתְּנוּמָה שֶׁאֲפָפַתְנִי נִשְׁמְעָה – וָאֶתְעוֹרֵר".

לִרְוָחָה דַּלְתִּי פָּתַחְתִּי לְהַקְבִּיל אֶת הַמְעוֹרֵר,

עֲלָטָה וְלֹא יוֹתֵר.

עַל רָזֵי הַלֵּיל תָּהִיתִי, הִשְׁתָּאֵיתִי וְרָהִיתִי.

הֲזָיוֹת־עִוְעִים סַבּוּנִי, פְּרִי רוּחִי הַמִּתְעַרְעֵר;

הַדְּמָמָה לֹא עוֹד הוּפָרָה, שַׁלְוַת־מָוֶת לֹא הוּמָרָה.

רַק מִלָּה אַחַת הֻתָּרָה: שֵׁם לֶנוֹר שֶׁנִּדַּרְדֵּר.

אֶת הַשֵּׁם אֲנִי הָגִיתִי, – הֵד נוֹגֵחַ נִדַּרְדֵּר,

הֵד נוֹגֵח, לֹא יוֹתֵר.

שַׁבְתִּי אֶל חַדְרִי קוֹדֵחַ, לְהָצֵן לֵב מִתְלַקֵּחַ.

וְשֵׁנִית הֶחְרָה הַדֶּפֶק בְּעָצְמוֹ הַמִּתְגַּבֵּר.

“אֶל נָכוֹן” – לָחַשְׁתִּי לַחַשׁ – "מֵאַדְנִי בָּא קוֹל הַרַחַשׁ,

אִגָּלֶה אֶל זֶה הַנַּחַשׁ, וְהַזָּר לִי יִתְבָּרֵר:

יֵאָלֵם לִבִּי עַד־רֶגַע, וְהַזָּר לִי יִתְבָּרֵר, –

זֶה הָרוּחַ, לֹא יוֹתֵר".

אָז חִלַּצְתִּי אֶת הַבְּרִיחַ וּבְנִפְנוּף נַפְנָף הֵגִיחַ

קְדוֹשׁ־מַרְאֶה, עוֹרֵב־בֶּן־קֶדֶם, שׁוֹעַ, גֵּא וְרַב־פְּאֵר.

כָּל שִׂיחָה שֶׁהִיא לֹא שָׁח הוּא, אַף לְרֶגַע קָט לֹא נָח הוּא

וּכְדַרְכּוֹ שֶׁל לוֹרְד צָלַח הוּא אֶל הַכֹּתֶל הַחִוֵּר,

וַיִּנְחַת עַל פֶּסֶל פַּלַס שֶׁבַּכֹּתֶל הַחִוֵּר, –

שָׁם נָחַת וְלֹא יוֹתֵר.

עוֹף־הָבְנֶה זֶה בִּי הֵפִיחַ עֲלִיצוּת וּכְאֵב הִסִּיחַ

בְּקַדְרוּת, חֻמְרָה וְזַעַם שֶׁל פָּנָיו, וָאֶשְׁאֲלוֹ:

"גַּם אִם שְׂעָרְךָ גָּלוּחַ, אֵין לִבְּךָ נִדָּף בָּרוּחַ,

עוֹף־צַלְמָוֶת הַשָּׁלוּח מִשַּׂר־אֹפֶל וְלֵילוֹ, –

מַה כִּנּוּי לְךָ בְּפִיהוּ שֶׁל שַׂר־אֹפֶל וְלֵילוֹ?"

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

עוֹף־הַשְּׁחוֹר אוֹתִי הִתְמִיהַ בּכֹחֵהוּ לְהַשְׁמִיעַ,

אַף כִּי מַעֲנֵה־הַכֶּסֶל לֹא הָיָה מוּבָן כֻּלּוֹ;

כִּי תִּהְיֶה זוֹ סְתָם אִוֶּלֶת, אִם לְבֵית אֱנוֹשׁ בַּחֶלֶד

תִּתְפָּרֵץ צִפּוֹר נוֹאֶלֶת וּתְקוֹנֵן עֲלֵי כָּתְלוֹ –

עוֹף אוֹ חַי עַל פֶּסֶל פַּלַס הַקָּבוּעַ בְּכָתְלוֹ

וְנִקְרָא “לָנֶצַח לֹא”.

אַךְ הָעוֹף עַל גַּב הַפֶּסֶל רַק חָזַר עַל זֶה הַכֶּסֶל,

כִּבְיָכוֹל הָיָה הָאֹמֶר הֵד נַפְשׁוֹ וּבַת־קוֹלוֹ.

וְלֹא עוֹד דָּבָר הִשְׁמִיעַ, וְכָנָף לֹא עוֹד הֵנִיעַ,

עַד שֶׁפִּי רַחְשִׁי הִבִּיעַ: "כִּלְקוֹדְמָיו יִקְרֶה גַּם לוֹ:

כַּחֲלוֹף כָּל תִּקְווֹתַי, כֵּן יֶאֱרַע מָחָר גַּם לוֹ". –

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

נִתְחַלְחַלְתִּי מִן הַשֶּׁטֶף שֶׁבְּמַעֲנֶה הַחֶטֶף:

“אֶת כָּל בִּינָתוֹ” – אָמַרְתִּי – "מְסַמֵּל זֶה מִלְלוֹ;

כּשׁוֹתֶה דִּבְרֵי הַבֶּלַע שֶׁל לוֹכְדוֹ לְמוּד־הַצֶּלַע,

הַנִּקְלַע כִּבְכַף הַקֶּלַע עֵקֶב שֹׁד שֶׁאִמְלְלוֹ,

הוּא שָׁמַע מִכָּל הָאֹמֶר, פְּרִי הַשֹּׁד שֶׁאִמְלְלוֹ,

אֶת דִּבְרַת “לָנֶצַח לֹא”.

אַךְ הָעוֹף עוֹדוֹ מֵפִיחַ בִּי שִׂמְחָה וּכְאֵב מַסִּיחַ

כֵּס רְפוּד קְטִיפָה הִצַּבְתִּי מוּל הַפֶּסֶל וּמוּלוֹ,

שַׁחְתִּי אֶל מַצַּע הַתְּכֵלֶת וְנַפְשִׁי עוֹד מְיַחֶלֶת

פְּתֹר אוֹתָהּ אִמְרָה נוֹכֶלֶת, שֶׁהִיא תֹּכֶן מִלְמוּלוֹ,

מֶה רָאָה זֶה עוֹף הַשַּׁחַץ לְשַׁנֵּן אֶת מִלְמוּלוֹ,

שֶׁלְּשׁוֹנוֹ – לָנֶצַח לֹא.

תְּפוּשׂ־הִרְהוּר לַפֶּשֶׁר תַּרְתִּי, אַךְ מְאוּמָה לֹא אָמַרְתִּי

לָעוֹרֵב בֶּן־עֵין־הָרֶשֶׁף שֶׁלִּהֵט בִּי פִּלְבּוּלוֹ;

גִּבּוּבֵי־נִחוּשׁ גִבַּבְתִּי, עֵת רֹאשִׁי קַלּוֹת הֵסַבְתִּי

אֶל כִּסְאִי אֲשֶׁר הִצַּבְתִּי, וְעַתָּה הֻגַּהּ צִלּוֹ.

אַךְ אוֹתָהּ עַל כֵּס הַתְּכֵלֶת, שֶׁעַתָּה הֻגַּהּ צִלּוֹ,

לֹא אֶרְאֶה, לָנֶצַח לֹא!

נִיחוֹחִים מִמּוֹר קוֹרָצוּ בַּאֲוִיר נָוִי הוּפָצוּ,

וּשְׂרָפִים בּוֹ עָפוּ־טָשׂוּ מִתְנַכְּלִים לְעַרְפְּלוֹ.

סַחְתִּי: "הוֹי, הָאֵל זִכֶּךָ בִּתְרוּפָה אֲשֶׁר צָלֵחָה

לְהָפִיג מִזִּכְרוֹנֶךָ שֵׁם לֵנוֹרָה וּלְקָטְלוֹ:

שְׁתֵה זֹאת, שְׁתֵה עֲדֵי תַּשְׁכִּיחַ אֶת זִכְרָהּ וְתִקְטְלוֹ – "

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

"בֶּן־נָבִיא! תּוֹלֶדֶת־פֶּשַע! עוֹף, נָבִיא, אוֹ שְׁלִיחַ־רֶשַׁע!

אִם סוּפָה אוֹתְךָ הֵנִיסָה, אוֹ שַׂר־תֹּפֶת וְחֵילוֹ,

שַׁח, גַּלְמוּד, מוּדָח מִנַּחַת, בְּבֵיתִי חָבְרוּ גַּם יַחַד

בַּלָּהָה, אֵימָה וָפַחַד – מוֹרָאִי, הַתְּבַטְּלוֹ?

הַגִּלְעָד – הֲעוֹד צָרִי בּוֹ? מוֹרָאִי, – הַתְּבַטְּלוֹ?"

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

"בֶּן־נָבִיא! תּוֹלֶדֶת־פֶּשַׁע! עוֹף, נָבִיא, אוֹ שְׁלִיחַ־רֶשַׁע!

בֵּאלֹהֵנוּ שֶׁמִּמַּעַל, בְּחַיֵּי שָׁמָיו שֶׁלּוֹ –

אִם נַפְשִׁי אֲשֶר נִקְטָלָה תֵרָצֶה בְּגַן־שֶׁל־מָעְלָה,

אֶת לֵנוֹרָה – הֲתִמְצָא לָהּ? סוֹד שִׁבְתָּהּ, הַתְּגַלּוֹ?

עַלְמַת־זֹהַר זוֹ לֵנוֹרָה, סוֹד שִׁבְתָּהּ – הַתְּגַלּוֹ?"

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

“דַּי!” – צָרַחְתִּי, – "גּוּר מִמֶּנִּי, מְשֻׁלָּח אַתָּה הֵימֶנִּי,

כְּלַךְ וָשׁוּבָה אֶל הַסַּעַר, אֶל שַׂר־אֹפֶל וְלֵילוֹ.

בַּל תּוֹתִיר נוֹצָה נוֹשֶׁלֶת זֵכֶר לִרְמִיָּה כּוֹשֶׁלֶת,

אֶל זְבוּל, בּוֹ בְּדִידוּת מוֹשֶׁלֶת, עַטְתָּ עֲלֵי כָּתְלוֹ, –

מִלְּבָבִי שְׁלוֹף מַקּוֹרֶךָ, טשׁ בֵּיִתי עֲלֵי כָּתְלוֹ!"

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

וְשָׁתוּל בִּמְקוֹם עָמְדֵהוּ, לֹא יִדְאֶה הוּא, לֹא יִדְאֶה הוּא,

וּפִסְלָה הַצַּח שֶׁל פַּלַס עֲדֵי־עַד יְהִי גְּבוּלוֹ;

וּמִתּוֹךְ עֵינָיו מֵגִיחַ גֵּץ־רִשְׁפּוֹ שֶׁל שֵׁד מַדִּיחַ,

וְהַנֵּר בְּאוֹר מַבְלִיחַ עַל כָּתְלִי יַטִּיל צִלּוֹ,

וְנַפְשִׁי, פְּדוּת וָאשֶׁר חֵרֶף בִּעוּתֵי צִלּוֹ

הֲתִמְצָא? – לָנֶצַח לֹא!

I

שְׁמַע, בְּשׁוּט שִׁלְגִּיּוֹת, לַמְּצִלּוֹת,

מְצִלּוֹת־כֶּסֶף – מִזְמוֹר־צְלִיל!

כַּמָּה מְנַבֵּא שִׁיר־קַלִּילוֹת

עוֹלְמֵי־גִּיל!

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל כִּצְחוֹק מִתְפּוֹצֵץ

בַּאֲוִיר־הַכְּפוֹר לַלֵּיל!

עֵת בְּגִיל־הַגָּבִישׁ נוֹצֵץ

קְהַל כּוֹכָבִים, יָצְאוּ חוֹצֵץ

עַד בְּלִי דַי לִנְקֹד שְׁמֵי־אֵל;

זָעִים, זָעִים בְּקֶצֶב־אוֹרִים,

מֵעֵין קֶצֶב שִׁיר מִסְתּוֹרִין,

לְקוֹל הַצִּלְצִלְצְלִיל, שֶׁכֹּה נְעִימוֹת הוּא נוֹבֵעַ

וַעֲדִינוֹת כֹּה שׁוֹפֵעַ

מִנִּי מְצִלּוֹת־כֶּסֶף: צִל,

צִל, צִל, צִל, צִל, צְלִיל –

צִלְצוּלֵיהֶן, סִלְסוּלֵיהֶן שֶׁל מְצִלּוֹת־גִּיל.

II

שְׁמַע לְצֶלְצְלֵי חַג־נִשּׁוּאִים,

צֶלְצְלֵי־זָהָב, מִזְמוֹר־צְלִיל!

כַמָּה מְנַבְּאִים, זִיו רְווּיִם,

עוֹלְמוֹת אשֶׁר, אוֹר וָגִיל!

לְתוֹך אֲוִיר־הַלֵּיל הַמְּבֻשָּׂם

מַה־יָּרִיעוּ עֲלִיצוּתָם!

מִנִּי צְלִילֵי זָהָב נוֹטֵף,

נוֹטֵף חַם בְּקֶצֶב־אוֹר,

אֵיזֶה נִגּוּן נִגָּר, שׁוֹטֵף

אֶל הַתּוֹר

הַמַּקְשִׁיבָה, עֵת עֵינֶיהָ נוֹעֲצָה בַלָּאט –

בַּיָּרֵחַ, חוֹלֵם שָׁט!

מָה, מֵחַדְרֵי כָל סֻמְפּוֹנְיָה,

נוֹבְעִים וּמִתְגַּבְּרִים זְרָמִים שֶׁל הַרְמוֹנְיָה!

כַּמָּה תַעֲלֶה!

כַּמָּה תַנְעִים

זְמִירוֹת עָתִיד רְפוּד שׁוֹשָׁנִּים!

כַּמָּה חֶדְוַת־אוֹר תְּגַלֶּה

בַּזַּעְזוּעִים, בַּנַּעְנוּעִים

שֶׁל הַצֶּלְצְלִים, צֶלְצְלֵי־שָׁמַע: צִל,

צִל, צִל, צִל, צִל, צִל, צְלִיל –

תּוֹךְ רִתּוּתָם, עִם עִכּוּסָם, שֶׁל זְהַב צֶלְצְלֵי־גִיל.

III

שְׁמַע פַּעֲמוֹנֵי־הַבֶּהָלָה –

לְפַעֲמוֹנֵי־נְחֹשֶׁת צְלִיל!

כַּמָּה מְבַשֵׂר פַּחַד עִם תַּקָּלָה

קוֹל מְהוּמָתָם, קוֹל הַחִיל!

מַה, בְּאֹזֶן־לֵיל נִפְעָמָה,

יִתְּנוּ קוֹל־חֲתָת בָּרָמָה!

הוֹי, מִדַּבֵּר הֵם נִבְהָלוּ,

רַק לִזְעֹק, לִזְעֹק יוּכְָלוּ,

בְּלִי כָל קֶצֶב־שִׁיר,

וְלָבוֹא בְּרָב יְלָלוֹת, בְּרָב עֲצֻּמּוֹת מַה־מְּבֻלְבָּלוֹת,

פְּנֵי אֵשׁ חַלּוֹת, אֹטְמָה אֹזֶן, טְרוּפַת־דַּעַת אֵשׁ,

מְקַפֶּצֶת בָּאֲוִיר,

דּוֹלְגָה מַעְלָה, מַעְלָה, מַעְלָה,

אַדִּיר חֶפְצָהּ: עוֹד הַלַּיְלָה

טַפֵּס, עָלֹה, כִּמְנַצֵּחַ

שֶׁבֶת עַל יַד הַיָּרֵחַ,

פָּנָיו – פְּנֵי־הַשֵּׁש.

הָהּ הַצְּלִיל! צְלִיל! צְלִיל!

מַה־נּוֹאֲשָׁה בְּשׂוֹרַת־חִיל!

מַה־יִּתְלַבְּטוּ, גַם יִתְחַבְּטוּ פַעֲמוֹנִים לֹא־נֻחָמוּ,

מַה־יִּנְהָמוּ!

כַּמָּה יִשְׁפְּכוּ אֵימַת־יָהּ

אֶל חֵיק־לַיְלָה רוֹעֵד, זָע!

אַךְ הָאֹזֶן, הִיא יוֹדַעַת נֶאֱמָנָה,

עַל פִּי קוֹל־פַּעֲמוֹנִים עוֹמֵם

אוֹ מִתְרוֹמֵם,

מָה עֲצוּמָה, אוֹ מָה רָפָה הַסַּכָּנָה.

וְהָאֹזֶן, הִיא אוֹמֶרֶת,

תּוֹךְ מְהוּמוֹתָם

וְתַעֲצוּמוֹתָם,

הֲשׁוֹקַעַת הַלֶּהָבָה אִם גּוֹבֶרֶת,

לְפִי הַשְּׁקִיעָה וְהַגְּבוּרָה בְּזַעַם־הַפַּעֲמוֹנִים, זַעַם

נַהַם, נַהַם, נַהַם

לְפַעֲמוֹנִים: צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל,

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל–

בָּאֲנָחָה וּבַצְּוָחָה שֶׁל פַּעֲמוֹנֵי־חִיל.

IV

שְׁמַע בְּקוֹנֵן פַּעֲמוֹנִים –

לְפַעֲמוֹנֵי־בַרְזֶל צְלִיל!

מַה־קִינָתָם תִּפְתַּח לְעוֹלַם־הוֹד־יְגוֹנִים

שַׁעַר מַאֲבִיל!

בְּדִמְמַת־הַלֵּיל הַמַּאֲפִיל

מַה־נִּרְעָדָה, תְקוּפֵי־מוֹרָא,

לְקוֹל אִיוּמָם, כֶּבֶד מָרָה־שְׁחוֹרָה.

כִּי כָל צְלִיל וּצְלִיל בֶּן־אוֹנָם,

פּוֹרֵץ מִן חֲלוּדַת־גְּרוֹנָם,

הוּא נְאָקָה.

וְהָעֵדָה – הָהּ הָעֵדָה! –

שֶׁבְּכִפָּתָם מִתְבּוֹדֵדָה,

וַאֲשֶׁר בְּיַד חֲזָקָה

תַּהְלֹם, תַּהְלֹם, תַּהְלֹם בְּקוֹל,

בְּלִי חֲדֹל,

כָּל־כַּךְ שָׂשָׂה הִיא לָגֹל

עַל לֵב־אָדָם אֶבֶן כְּבֵדָה, –

לֹא בְנֵי אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הֵם,

גַּם לֹא חַיַּת־רִשְׁעָה הֵם,

לִילִין הֵמָּה, לִילִין.

מַלְכָּם הוּא שֶׁיַּהְלֹם־כֹּה,

שָׂשׂ לָגֹל, לָגֹל הַצְּלִילִין,

צְלִילֵי מִזְמוֹר שִׁיר־נִצְחוֹנִים –

בְּחָזְקָה מִן הַפַּעֲמוֹנִים

יַעֲלֵם־כֹּה!

וְלִבּוֹ, מוּצַף חֲמַת־שְׂשׂוֹנִים,

יִרְחַב לְהִמְנוֹן־הַפַּעֲמוֹנִים!

וְהוּא מְרַקֵּד, וְהוּא צֹוֵחַ

בְּשֶׁצֶף־קֶצֶב שִׁיר־מְנַצֵּחַ,

שִׁיר־מִסְתּוֹרִין, שִׁיר־יִסּוּרִין,

לְהִמְנוֹן שֶׁל הַפַּעֲמוֹנִים –

הַפַּעֲמוֹנִים;

לְקוֹל רְתוֹת הַפַּעֲמוֹנִים –

פַּעֲמוֹנִים, פַּעֲמוֹנִים –

לְקוֹל בְּכוֹת הַפַּעֲמוֹנִים;

בְּשֶׁצֶף־קֶצֶב שִׁיר־נִצְחוֹנִים

יַהְלֹם, יַהְלֹם בְּרָב אוֹנִים

שִׁיר־מִסְתּוֹרִין, שִׁיר־יִסּוּרִין,

לְקוֹל נְהֹם הַפַּעֲמוֹנִים,

לְקוֹל רְעֹם הַפַּעֲמוֹנִים,

לְקוֹל סְתֹם הַפַּעֲמוֹנִים

אֶת הַגּוֹלֵל: צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל,

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל

לְקוֹל הַזְּעָקָה וְהַנְּאָקָה שֶׁל פַּעֲמוֹנֵי־חִיל.

Son coeur est un luth suspendu;

Sitôt qu’on le touche iI résonne.

DE BERANGER

משך יום תמים – יום עמום, כהה ואין־קול מימות הסתו, שעה שבשמים פרושים העננים הנמֵך עד־דַכָּא, עובר הייתי לבדי, רכוּב על סוס, בכברת ארץ נכֵאה ביותר, ובאחרונה מצאתי עצמי, כִנְטות צללי ערב, נבט אל בית־אַשֶׁר הנוגה. לא אדע איך נפל הדבר – אולם, כאשר אך ראתה עיני את הבנין, נחדרה רוחי תחושת עצבת־שאין־לסבלה. שאין־לסבלה, אמרתי; כי על כן לא נטל מן ההרגשה כלום משום אותו רגש שהוא מענג־למחצה, מהיותו פיוטי, אשר בו מקבלים אנו אף את הזועפות בתאונותיו של טבע שָׁמֵם או נורא. השקפתי על המראה אשר לפני – על הבית עצמו, שרטוטי הנוף הפשוטים סביב – על החומות הנעכרות – על החלונות הריקים, דמויי־העין – על קצת שיחי־מים שעלו פרא – ועל קצת גזעים לבנים של עצים כמושים – וברוחי דכאון גמור אשר אין להשוותו אלא לסרח חלומו של לועט אפיון – המעבר המר של חיי־יומיום – נשירת הצעיף המחרידה. קפא הלב, מס, נֶחֱלֶה –השמימה המחשבה בלי־פְּדות, בשום דרבון־דמיון לא נתן לאכוף עליה שמץ מן הנעלה. מהו זה – עמדתי והרהרתי – מהו זה אשר ימֵס את לבי ככה כהתבונני אל בית אַשֶּׁר? היתה זו תעלומה חדלת־פֵּתֶר מכל־וכל; אף נבצר ממני להאבק עם דמיונות־הצללים אשר אפפוני בעודני תפוס בסרעפי. אלוץ הייתי להאחז במסקנה, שאינה מניחה את הדעת, כי אם גם יש, ללא ספק, צרופים של עצמים טבעיים פשוטים מאד אשר להם הכוח להשפיע עלינו ככה, הנה אבחנת כוח זה היא בגדרם של שקולים אשר יפלא מעמנו חִקרם. אפשר, הרהרתי, כי אם אך אחרת, יערכו פרטי המראה, פרטי התמונה, די יהיה בכך לְמַדֵּן, או אולי לכלות את כוחם להעציב; אף שעשיתי על פי הרעיון הזה, ואַטֶּה את סוסי אל עברי פי תהומו של מקוה־מים שחור וקודר המרגיע אצל המעון בנוגה אין־מחריד, ואשפיל הבט – אך בחִיל מרעיד יותר מבתחלה – אל המראות המחודשים והמהופכים אשר לשיח־הבצה האפור, ולגזעי העצים המבעיתים, ולחלונות הריקנים ודמויי־העין.

אף על פי כן, בבית־קדרות זה אמרתי עתה לעשות שבועות אחדים. בעליו, רוֹדריק אשר, היה אחד מרעי וידידי ילדותי; אבל שנים רבות חלפו למאז נפגשנו באחרונה. מכתב, אכן, הגיעני זה־מקרוב אל קצה־הארץ – מכתב ממנו – אשר בפרא־הַפְצֵרו, לא הניח מקום אלא לתשובה אישית. כתב־היד העיד על רגשת עצבים. הכותב דבר על חלי עז – על נבוכת־רוח אשר תדכאו – ועל חפץ עז לראותני, מהיותי הטוב בידידיו, אף גם ידידו הקרוב היחיד, וזו משאלתו לנסות למצוא, בחדוַת חֶברתי, פורקן־מה למחלתו. היה זה הנוסח בו אמר כל זה, ורב יתר מכך – היתה זו הלמות הלב שבבקשתו – אשר לא הותירו לי מקום לפקפוקים; הנה על כן נשמעתי מיד לקריאה אשר נראתה לי בלתי־שכיחה מאד.

אם גם, בילדותנו, עמיתים קרובים היינו, הנה אך מעט ידעתי את חברי. סוּגוּתוֹ היתה תמיד מופלגת וטבועה בו. ידעתי, מכל־מקום, כי משפחתו, העתיקה עד־מאד, נִכּרה, מאז־ומקדם, ברגישות־מזג יתרה. אשר דורות על דורות נגלתה במעשים הרבה של אמנות רוממה, ובעת האחרונה הופגנה בפֱעָלים חוזרים־ונשנים של צדקה פזרנית עם זאת צנעתנית, כמו גם בשקידה נלהבת על סבַכְבכיו של מדע הנגינה, אולי אף יותר מאשר על המקובל והנוח־להכרה שביפְיְפוּתוֹ. כן נודעה לי העובדה המופלאה מאד כי אילן גזע אשר, עם כל היותו כבד בשנים, לא הוציא מעודו כל נצר־של־קְיָם; לשון אחרת, כי המשפחה כולה צאצאי־מישרים הֵמה, וכי תמיד, להוציא שנויים חולפים מאד וקלי־ערך מאד, היו כן. חֶסֶר זה, סברתי, בעודי סוקר במחשבתי את ההתאמה הגמורה שבין אופי הבנין והאופי המיוחש ליושביו, ובעודי מהרהר בהשפעה אשר עשוי היה האחד, במרוצת שנות־מאה, להשפיע על משנהו – חֶסֶר זה בפארות־מִשנֶה ובתוצאתו – המסירה המֵישירה, מאב לבנו, אשר נמסרה נחלת־אבות עם שמה, הם אולי, אשר זהו את השְנים עד לטַמע את כנויה המקורי של האחוזה בשם המשונה “בית אַשר” – שם אשר כמו יכלול, במעינֵי האכרים המשתמשים בו, את המשפחה ואת בית המשפחה כאחד.

אמרתי כי פעולתו היחידה של נסיוני הילדותי קמעה – להפיל־הבֵּט אל תוך מקוה־המים – היתה להעמיק את הרושם המופלא הראשון. אין ספק כי תודעת התחזקותה המהירה של אמונתי־התפלה – כי למה־זה לא אכַנֶה כן? – אך זרזה את התחזקותה של זו. ככה, ידעתי מכבר, הוא חוק־ההפוכות לכל הרגשות אשר יסודם האימים. אפשר כי מטעם זה בלבד עלתה בי, כאשר שבתי ואשא את עיני מבבואת הבית במקוה המים אליו עצמו, משאת־דמיון מוזרה – משאת־דמיון שאכן מגוחכה היא כדי־כך שאיני מצַינה אלא להראות את חִיות כוחם של הרגשות אשר כבדו עלי. כה פעם דמיוני עד כי באמת האמנתי שכל הבנין והנחלה שרויה עליהם אוירה המיוחדת להם ולסביבתם הקרובה – אוירה אשר זיקה אין לה אל אויר־מרומים, כי מצחינה היא עולה מן העצים הכמושים, והחומה האפורה, ומקוה־המים המחריש – אד־נֶגֶף – וטמירים, עמום, נרפה, מטושטש, ועינו כעין עופרת.

נֵערתי רוחי מאשר ודאי חלום היה, ובמשנה־קפדה שבתי להתבונן אל מראהו האמתי של הבנין. חותמו העיקרי כמו חותם קדמות מופלגת היה. רב היה השחֵת הדורות. פטריות פעוטות פשטו על פני הבית כולו מלבר, סורחות מסכת קורים סבוכים ודקיקים מקורות הגג. אפס בכל אלה לא היה משום חורבן בלתי־רגיל. שום אבן לא נשרה ממקומה; ודומה כי חלוק מוזר יש בין ההתאמה הנפלאה עדין שבין האבנים לבין עצמי לבין התפוררות כל אבן ואבן לעצמה. דבר זה היה בו כדי להזכירני הרבה מעשה־עץ שלם לכאורה, אשר הרקיב משך שנים באיזה כוך נשכח, באפס מַשב־אויר מחוץ. אכן, לבד מן האות הזה להתבַּלוּת מקיפה, כמעט ולא נכר בבנין סימן של רעיעות. עין מסתכל בוחן אולי היתה מגלה בקיע בלתי־נראה כמעט, יוצא מגג הבנין בחזיתו, יורד בקיר עקלקלות, עד אבדו במקוה־המים הקודר.

אחרי תִּתִּי את הדברים האלה על לבי, רכבתי ועברתי במסלה קצרה אל הבית. משרת אחד נטל את סוסי, ואני באתי באִבּוֹל המבוא הגוֹתי. משרת חריש־צעד נהלני מכאן דומם במסדרונים חשֵכים וסבוכים הרבה לבוא אל האולפן אשר לרַבּו. הרבה מאשר ראיתי סיע, לא אדע כיצד, לעזֵז את הרגשות הסתומות אשר בהן כבר דברתי. בעוד העצמים סביבי – עם שפתותי הסִפונים, טפיטי הכתלים הזעֵפים, שחור־ההבנֶה אשר לרצפה, ושלטי הגבורים הדמיוניים אשר קשקשו כעָברְי, אלה, או שכמותם, הורגל הורגלתי בהם מקטנותי – עם שלא פקפקתי להודות עד־מה מוכּר לי כל זה – תמוה תמהתי למצוא עד־מה נָכְריים הדמויים אשר יעירו מראות שמן המצויים. באחד גרמי־המעלות פגשתי ברופא המשפחה. פניו, דמיתי, היתה בהן ארשת ספק ערמומית נקלה ספק נבוכה. ברְעדה שאל לשלומי וילך לו. עתה פתח המשרת דלת לרוָחָה ויביאני אל מעמד אדוניו.

החדר בו מצאתי עצמי גדול ורם היה במאד. החלונות ארוכים היו, צרים, ומחודדים, ומוגבהים מרצפת האלון השחורה כדי־כך שלא נתן כלל להשיגו מבפנים. זהרורים חלושים של אור מכורמל הסתננו בעד לשְׁמשות השְּׂבָכָה, והודות לאלה הסתמנו די־הצורך הבולטים שבעצמים אשר סביב; אפס שוא טרחה העין להגיע עד קרנות החדר הרחוקות יותר; או עד חביוני הספון הקִמֵּר והמכורסם. יריעות כהות תלויות היו על הכתלים. הרהוט בכללו גדוש היה, חדל־נוחוּת, עתיק, וממורטט. הרבה ספרים וכלי־נגֵּן פזורים היו בכה־ובכה, אולם הוסֵף לא הסיפו חִיות כלשהי למראה. הרגשתי כי אוירת יגונים אני נושם. הכל היה עוטה וחדור רוח של עגמה זועמת, עמוקה, ואין־פדות.

עם כניסתי קם אַשר מעל ספה אשר עליה היה שכוב מלוא־קומה. ויקדמני בחמימות שוקקה אשר תחלה דמיתי כי יש בה הרבה משום לבביות מוגזמת – מטרחו הכָּפוי של איש־העולם הנלאה. אפס כהעיפי עין על פניו, ברי היה לי כי כנותו שלמה. ישבנו; ורגעים מספר, בטרם ידבר, התבוננתי בו בהרגשת ספק חמלה ספק מורא. אהה, כי מעולם עוד לא שונה אדם שנוי נורא כל־כך, בתקופה כה קצרה, כרודריק אשר! בדי־עמל יכולתי להודות בזהות שבין היצור החוַרין אשר לפני לבין חברי משחר נערותי. אפס חזות פניו מופלאה היתה בכל הזמנים. חורון מות; עין גדולה זכה, מזהירה לאין־שעור; שפתים דקות וחורות במאד, אולם יפות־להפליג בעקימתן; חוטם־עברים עדין, אלא שנחיריו מפולשות שלא כרגיל בדומיו; סנטר מחוטב־נאה, המעיד, בחֶסֶר בליטותו, על חֶסֶר עזוז־רוח; שׂער רק דקיק יותר ממטוה קורים; תוי מראה אלה, עם רחֵבות יתרה מעל לתחומי הרקות, העלו בכללם דמות אשר לא בנקל תשכח. והנה בעצם המופרז שבַּחותם המובהק אשר לתוי־פנים אלה, ובמבע אשר מפיקים היו ברגיל, הובעה תמורה כה נמרצת עד כי לא ידעתי נְכוֺחה אל מי אני דובר. חוְרון העור אשר עתה מאוּיָם היה, וזיז עיניו הנפלא עתה, אלה הדברים, יָתֵר־על־כל, הרעישוני אף נתנו בי מורא. גם שׂער המשי צוּמַח פֶּרע. ובאשר, מפני דקיקותו האורירית, רוחף היה על פניו יותר משהיה יורד עליהן, נבצר ממני, אף בהתאמץ, לקשר את ארשת־סְבַכְבָכָיו אל מושג כלשהו של הוית־אדם פשוטה.

במנהג ידידי עמדתי מיד על קטיעות; על אין־עקיבות; ומהרה מצאתי כי שורש הדבר בשורת מאמצים חלושים ומופרכים להתגבר על רעידות שבטבע – על רגשת־עצבים מופלגת. אמת כי למשהו מעין כך נכונותי, לא דוקא משום מכתבו, כי אם גם משום זִכְרֵי קצת מתכונת נערותו, ומשום מסקנות שהעליתי מהמיוחד אשר במבנה גופו ובמזגו. מעשהו חָיֶה ונעכר היה חליפות. קולו שונה חיש מהססנות מרעידה על אותו מין התז נמרץ – אותה הבעה בּוֺטָה, כבדה, לא־חפוזה ונבובה למשמע – אותה הגיה גרונית כבדה, מעוינת ומצוינה בקצובה, אשר כמוה תמצא בשכור האובד, או בלועט אפיון שאין־לו־תקנה, כהיותו במרום רגשתו.

הנה ככה דבר על תכלית בִקורי, על חפצו העז לראותני, ועל התנחומות אשר צפה כי אביא לו. באריכות־מה התעכב על מה שנצטיר לו כטבע מחלתו. היה זה, כה אמר, פֶגע שבגוף ובמשפחה, פֶגע אשר נואש ממצוא רפאות לו – סתם מַדוה עצבים, הזדרז להוסיף, אשר בלי־ספק יחלוף מהרה. הוא נגלה בהמון תחושות בלתי־טבעיות. קצת מאלו, כפרטו אותן, עוררו בי ענין גם מבוכה; אף כי קצת אולי דרך ספורו ומליו גרמו. רב היה סבלו מחדידות־חושים נכֵאה; התפֵלים במאכלים אך אותם יכול שאת; רק מלבושים מאריג מסויים יכול ללבוש; ריחות כל הפרחים כבדו עליו; את עיניו עִנָּה אף אור קלוש; רק צלילים מסוימים, מצלילי כלי־מיתר, לא החדירוהו חלחלה.

עבד־עבדים מצאתיהו למין אימים בלתי־טבעי, “אבוֺד אובַד” אמר, “לבטח אובַד באִוֶּלת אומללה זו. ככה, כך, ולא אחרת, אִסָּפה. גוּר אגוּר ממאורעות יבואו, לא מהם עצמם, כי אם מתוצאותיהם. נחרד אני לחשוב על מקרה כלשהו, ויהי קל־בקלים, העשוי להפעיל פעולתו על רגשת־נפש זו הקשה־משאת. אכן איני מתעב סכנה. אלא בתולדתה הסופית – באימה. בדלדולי זה – בעליבותי זאת – ארגיש כי מוקדם או מאוחר תבוא שעתי לותר על החיים והתבונה כאחד, באיזו הֵאבקות עם משאת־השוא הקשחת, הפחד”.

יָתֵר על כן, בהפוגות, מתוך רמיזות רסוקות כפולות־משמע, עמדתי על עוד קו מיוחד במצבו הנפשי. אסור היה אזיקי אי־אלה רשמי־הבל בנוגע למעון שִכְנו, אשר ממנו לא ההין, זה שנים רבות, לצאת כל־עיקר – בנוגע להשפעה שכוחה המשוער תואר במלים טשטושיות מכדי חזור עליהן בזה – השפעה אשר קנה לו על רוחו, אמר, יחוד־מה שבעצם תבנית בית־המשפחה וטיבו, וזאת מחמת סבלנותו הממושכה – רושם אשר החומר שבחומות והמגדלים האפורים, ובמקוה־המים העמום אליו נבטו כולם, הטביעו במרוצת הזמן, על רוח הויתו.

עם זאת הודה, ואם בהסוס, כי הרבה מן הקדרות המוזרה אשר ככה הציקתו יותן לתלותה בנסבה טבעית יותר ומוחשית רב־יֶתֶר – במחלה הקשה הנמשכת – או אף לאבדן הקֵַב בעליל – של אחות נאהבה בְּרַך – רעותו האחת משך שנים ארוכות – בת־משפחתו האחרונה היחידה על אדמות. “עם הסתלקותה”, אמר, במרירות אשר לעולם לא אוכל לשכוח, “יותר הוא (הוא חדל־הסֵּבר־והכוח) אחרון לגזע אַשֶׁר העתיק”. עוד הוא מדבר, והגבירה מַדְלֵן (כי ככה קראוה) עברה לאטה בקצוי החדר, ובלי הבחן בי, נעלמה. התבוננתי אליה בתמהון אשר לא נִקָה ממורא – ועם זאת ראיתי כי נבצר ממני למצוא טעם לרגשות כמו אלה.

נדכֶּה תדהמה הייתי כלַווֹת עיני את צעדיה המסתלקים, כאשר נסגרה, לבסוף דלת מאחוריה, תר מבטי כִּבְחוּש ובלהוּט אחר מראה פני האח – אולם הלז כבש פניו בידיו, ואני ראיתי רק כי חִוְרה רבה־רבה מהרגיל פשטה באצבעות השחופות אשר בעדן זלגו דמעות לוהטות לרוב.

חליה של הגבירה מדלן עת רבה נשגב מחכמת רופאיה. שויון־נפש מתמיד, הדלדלות הדרגתית, ומֵחושים תכופים ואם חולפים שבשתוק חלקי, היו האבחנה הבלתי־רגילה. עד כה עמדה איתן בפני עקת מחלתה, ולא חבשה עצמה סופית אל ערש; אולם כערוב יום בואי אל הבית, נכנעה (כאשר סח לי אחיה בלילה בסערת־רוח בל־תוּבע) לכוחו המדביר של המצמית: ואני נמצאתי לָמֵד כי כאשר ראיתיה בחטיפה ככה לא אוסיף עוד אל־נכון לראותה – כי לא עוד תֵרָאה הגבירה לפני והיא חיה.

עברו ימים מספר ולא אַשֶׁר גם לא אני לא הזכרנו את שמה: בפרק הזמן הזה נעסקתי בהשתדלויות נאמנות להקל מעצבון ידידי. ונהיה מצירים או קוראים יחדו; או כי מקשיב הייתי, כבחלום, לפֶרֶא לִחוּניו של קתרוסו הדובר. וככה, ככל אשר קרבתי אליו ואבוא בחדרי רוחו באין סג וחוצץ, ככה גבר מר־רוחי לראות כי שוא כל נסיון להצהיל נפש אשר האפלה, כסגולה שבטבע, יוצאת ממנה להציף את כל עצמֵי עולם הרוח והחומר, בקרינת קדרות אחת בלתי־פוסקת.

לעולם אשא עמי את זכר השעות הרצינות הרבות אשר בליתי ככה בדד עם אדון בית אַשֶׁר. אפס יקצר כחי מנַסוֹת לתְאור לאשורו את טיב העיונים, או העִסוקים, אשר הכניסני בעָבְים או נְהלני בם. משאת־דמיון נפעמה ונחלאה במאד הפיצה בוהק גפריתי על הכל. המנוני האבל שלו הארוכים אשר בחר ממנו־ובו יצלצלו באזני לעד. בתוך שאר דברים, שמורה עמי להכאיב איזו השחתה והרחבה של לַחַן הפֶרא אשר בואלס האחרון לפון־וֶבֶּר. מן הציורים אשר בהם הגה דמיונו המרקיע, ואשר קמעה־קמעה לבשו סְתימוּת אשר החרידתני שבעתים, כי נחרדתי ולא אדע עד־מה: – מן הציורים האלה (אף כי דמותיהם כמו חיות הן עתה לנגדי) שוא איגע להפיק יותר מקורט מועט אשר יובע במלים שכתב. בפשטות הגמורה, בערטילאות אשר לציוריו, שָׁבָה לבב גם הפיל מורא. אם היה אי־פעם בשר־ודם אשר ציֵר רעיון, רודריק אַשֶׁר היה זה. לגבי, למצער – במסבות אשר סבוני אז – עלו מתוך ההפשטות הגמורות אשר השכיל נכה־הרוח למשוח על בדיו, תעצומות מורא לבלי־הכיל, אשר גם שמץ ממנו לא ידעתי כהתבונני אל ההזיות, שלוהבות הן בהחלט אפס בנות־ממש הן מדי, אשר לפִיזֵלֵי.

אחד מחזיונות־המדוחים אשר לידידי, שרוח ההפשטה אינה חמורה בו כל־כך יותן להעלותו רָמוז, ואם קלוש, במלים. תמונה קטנה תארה את פְּנים של מערה או מנהרה ישרת־זוית ארוכה לאין־שעור, נמוכת קירות, חלקה, לבנה, ובלא פסיקה או מעשה־חושב. אי־אלו נקודות־לואי היטיבו להביע את הרעיון כי מָחְפֵּרה זו נתונה בעומק מופלג מתחחת לפני האדמה. מוצא לא נראה בשום חלק מתפוסתה העצומה, אף לא נתן להבחין שום אבוקה או מקור־אור מלאכותי אחר; אף על פי כן שפע זרם קרני־עוז מכל עבר, הכל רחץ בזיו מבעית יוצא־דופן.

אך זה דברתי על אותו תחלוא של עֲצַב־השֵׁמַע אשר בעטיו לא יכול הסובל לשאת כל נגינה, להוציא אי־אלה צלילים של כלי־מיתר. אולי התחומים הצרים, אשר בהם צמצם עצמו על הקתרוס, הם שגרמו, במדה רבה, את טיבן המופלא של נגינותיו. אולם הרהיטות הקודחת אשר לחבורי־החֲטף שלו, זו לא נתן לתרצה בכך. אל־נכון, גם בפועַל, היו אלה, בצלילים, כמו גם במלים אשר לפרא־פַנְטָסְיוֹתָיו¹ (כי תכופות למדי לִוה עצמו בחרוזים הֲגויי־רגע). תולדת אותו ישוב־הדעת ורכוז־מעינים אשר לפני כן ציַנתי כי נגלים היו אך ברגעים ידועים של שיא ההתרגשות המלאכותית. את מִלֵי אחת הרפסודיות הללו זכרתי בנקל. אולי גם חָזַק עלי רשמה של זו, כהשמיעו אותה, יען כי בספונֵי או בטמירי משמעותה דמיתי לראות, ולראשונה, כי הנה יָדֵעַ אותו אַשֶׁר גם יָדֵעַ כי מתמוטטת בינתו הרמה על כס־מלכותה. החרוזים, אשר נקראו בשם “אַפֶּדֶן הרוחות”" היו בקרוב, אם לא בדיוק, כך:

1

בַּבִּקְעָה יַרְקָהּ כְּעֵדֶן,

הֶבֶל מַלְאֲכֵי הַתֹּם,

שָׁם אֵי־אָז נִשָׂא אַפֶּדֶן –

אַפְּדַּן־הוֹד – רֹאשׁוֹ מָרוֹם.

בִּמְעוֹנַת הָגוּת־הָמְלָכָה –

הִזְדַּקָּר!

וְאֶבְרַת שָׂרָף לֹא סָכָּהּ

עַל בִּנְיָן מָשְּׁלוֹ לִיקָר.

2

נֵס זָהָב, יִפְעָה וָאֹדֶם

עַל גַּגּוֹ נוֹפֵף, נִבְדָּר;

(זֶה – כָּל זֶה – הֵן חָל מִקֹדֶּם

מִשֶּׁכְּבָר)

וְעִם כָּל מַשָּׁב מַרְקִיעַ,

אוֹתוֹ יוֹם חַף,

עַל חֵל וָשׁוּר פָּלוּם, רָגִיעַ

בֹּשֶׂם קַל־נוֹצָה רָחָף.

3

בְּבִקְעַת הַשֵּׁפֶר הֵלֶךְ

בְּעַד חַלּוֹנַים־זִיו יַרְא

הָרוּחוֹת נָעוֹת בְּשֶׁלִּי

אֱלֵי נֹעַם קוֹל מֵיתַר,

סֹב וָסֹב לְכֵס עֲלֵיהוּ

(בְּסוּת אַרְגּוֹן)

עוֹטֶה הַדְרָה שֶׁתַּהַלְמֵהוּ

נִרְאָה מוֹשֵׁל, נִרְאָה אָדוֹן.

4

בִּכְלִיל מִשְׁבַּץ פִּטְדָה וָלֶשֶׁם

פֶּתַח הָאַרְמוֹן אוֹר,

וּבַעֲדוֹ שָׁפְּעָה כַּגֶּשֶׁם

וּבְשֶׁטֶף אֵין־עֲצוֹר,

סִיעַת הֵדִים הוּשַׁת עָלֶיהָ

אַךְ שְׂאֵת רִנָּה,

הַלֵּל בְּמֶתֶק־קוֹל מוֹשְׁלֶהָּ:

חָכָם־מִמֶּלֶךְ, טוֹב־בִּינָה.

5

אֲבָל רָעוֹת, בִּלְבוּשׁ שֶׁל צַעַר.

תָּקְפוּ עַל מֶלֶךְ וְכִתְרוֹ;

(נִסְפּוֹדָה־נָא, כִּי לֹא עוֹד יַעַר

יוֹם־מָחָר עָלָיו שַׁחֲרוֹ )

וּסְבִיב! בֵּיתוֹ, הַדְרַת הַנֹּעַר

שֶׁלִּבְלְבָה

הִיא אַךְ מַזְכֶּרֶת חִדְלַת־זֹהַר

מִתּוֹר עָבַר כָּבָה.

6

וּבַבִּקְעָה עוֹבֵר הָאֹרַח

עַתָּה יִרְאֶה בַּחַלּוֹנוֹת

צַלְּמֵי־נְפִיל בְּכֹבֶד טֹרַח

זָעִים אֶל פֶּרַע קוֹל קִינוֹת;

בְּעוֹד, כִּנְהַר דּוּמָה וָשֶׁבֶר,

מִפֶּתַח־בּוֹר,

פּוֹרֵץ עַם־שֶׁקֶץ לְכָל עֵבֶר,

בִּשְׂחוֹק קָרוּשׁ, שָׁחוֹר.

היטב אזכור כי הֶחְבֵּרִים² שנבעו מן הבַּלָד הזה נהלונו אל הלך־מחשבות אשר בו נגלתה דעה מדעות אשר אני מצין אותה לא דוקא מפני חדושה (כי על כן גם אחרים³ חִווה). אלא מפני התעקשותו בה. הדעה הזאת, בכללותה, היתה, כי יש כח־הרגשה לכל הצומח. אולם, בדמיוני המסוכסך לבש הרעיון משנה־עוז, ובתנאים ידועים עבר לתחום ממלכת הדומם. חסר אני מלים לתְאור את מלוא שעור אמונתו, או את התמכרותו הנלהבה אליה. וכן, אותה סבָרה קשורה היתה (כאשר רמזתי תחלה) אל האבנים האפורות אשר לבית אבותיו.התנאים לכח־ההרגשה נמלאו כאן, כך דִמָה, בדרך קביעתן של האבנים האלו – במשטר עריכתן, כמו גם במשטרן של הפטריות המרובות אשר עלו בהן, ובזה של העצים הכמושים אשר סביב – בראש־לכל, בהתקוממותה הממושכה והשלֵוה של עריכה זו, ובכפולת בבואתה במים הדוממים אשר לאַשְׁבּוֹרן. המופת – המופת לכח־ההרגשה – ירָאה, אמר, (ופה התחלחלתי כדַברו) בהתעבות סביב המים והקירות, מעט־מעט אך בבטחה, אויר משלהם. התוצאה הנהי נגלית, הוסיף, באותה השפעה חרישית, ועם זאת תובענית נוראה, אשר מימות־דור־ודור לָשָה את גורלות משפחתו, ואשר עשתה אותו כפי שהוא נראה לי עתה – כפי שהנו. דעות אשר כאלו אינן צריכות פרושים, ואני לא אפרשן.

ספרינו – הספרים אשר מזה שנים צרו הרבה מהויתו הרוחנית של הנָכֶה – עלו, כאשר יותן לשער, בקנה אחד עם כיון זה של דמיונות־מַדוח. יחדו הגינו בכתבים מעין; Ververt et Chartreuse לגְרֵסֶה; Belphegor למַקְאיָוֶלִי; שמים ושאול לסְוֶדֶנְבּוֹרְג; מסע נִיקולָס קְלים תחת הארץ להוֹלְבֶּרְג; נחוש־היד לרוברט פלוּד, לז’אן ד’אַנְדָָזִ’ינָה, ולדֵה־לא־שַמְבְּר; הפלגה למרחק התכוּל לתיק; ועיר השמש לקַמְפָּנֶלֶּה. כרך אחד אשר אהבנו היה מהדורה קטנה של ה־ Directorium Inquisitorum מעטו של הדומיניקאי איימֶרִיק די־ז’ירון; וקטעים היו ב־Pomponius Mela על אודות הסַטִירים והאֵגִפָֹּנִים, בני־אפריקה אשר מעולם, שבהם היה אַשֶׁר תפוס וחולם שעות על שעות. אכן, עיקר משושו נמצא במקרא ספר מוזר ונדיר־להפליג, בדפוס גותי – ספר שמושי לכנסיה נשכחת – Vigiliae Mortuorum Chorum Ecclesiae Maguntinae.

לא יכולתי להתאפק מחשוב על פרא־הפולחן אשר לספר הזה, ועל השפעתו הצפויה אל נכה־הרוח, והנה ערב אחד, אחרי הודיעו אותי בחטף כי הגבירה מדלן איננה עוד, גלה את כונתו לשמֵר את הגופה כימי שבועיים (קודם קבורתה הסופית), באחד הכוכים המרובים אשר בינות לחומות הבנין. אכן, הטעם המוחשי אשר בו נתלה המעשה הזה הנפלֶה היה טעם אשר עליו לא ראיתי עצמי בן־חורין לחלוק, האח הונע להחליט כן (כה אמר לי) בהתחשב בטיבו המשונה של חלי המנוחה, באי־אלו חקירות להוטות וחטטניות מצד רופאיה, ובריחוקו ומִגְלֵהו של שדה־הקברים אשר למשפחה. לא אכחיש כי כאשזר העליתי בזכרונו את רוע מראהו של האיש אשר פגשתי בגֶרֶם־המדרגות, ביום הגיעי אל הבית, לא אביתי להתקומם על מה שנראה לי לכל־המוטב אך אמצעי־זהירות תמים, ובשום־פנים לא בלתי טבעי.

לבקשתו של אַשֶׁר, עזרתי בעצמי ובגופי בהכנות לקבורה הזמנית. אחרי אשר הושם הגוף בארון, נשאנוהו שנינו לבדנו למנוחות. הכוך אשר בו שמנוהו (ואשר חתום היה עת כה רבה עד כי אבוקותינו, אשר חישבו להחנק באוירו הכבד, כמעט לא הניחונו לבדקו) קטן היה, טחוב, מבלי כל דרך לְבוא אור; כי על כן נתון היה, בעומק גדול, ממש מתחת לאותו חלק הבנין אשר שם היה חדר־משכבי אני. נראה היה כי שמש, בימות פֵאוֹדָלִים רחוקים, תא־סוהר מרושע, ולאחר־מכן, מקום להפקיד בו אבק־שרפה, או איזה חומר אחר בָּעִיר במאד, כי הנה חלק מן הרצפה, וכל פנימו של אִבּוּל ארוך אשר בו הגענו עדיו, צופו נחושת בקפֵדה. הדלת, דלת ברזל מוצקה, אף היא מוגנה היתה בדומה. מחמת עוצם משקלה השמיעה חריקה חדה למעלה־מהרגיל מִשֶנָעה על ציריה.

וכאשר הנחנו את משׂאֵנו־יגונים על מכונים בתחום זעוה זה, הזחנו קמעה את כסוי הארון אשר טרם סומר, ונביט אל פני שוכנתו. דמיון מפליא בין האח לאחות רִתֵּק עתה את תשומת־לבי; ואַשֶּׁר, כיון שגלה, אולי, את מחשבתי, מלמל מספר מלים אשר הורוני לדעת כי הנפטרת והוא תאומים היו, וכי רגשי חבה שאין להבינם כמעט שררו ביניהם תמיד. אכן, לא עת רבה נחו מבטינו על המֵתה –כי לא יכולנו להסתכל בה בלי מורא. המחלה אשר ככה הורידה את הגבירה שאולה בִּבְשֵלות עלומיה, הותירה, כרגיל בכל החלאים שהשתוק עיקרם, לעגֵי סומקה קלושה על החזה והפנים, ואותו חיוך שָהוי־להחשיד עֲלֵי־שָׂפָה, שכה נורא הוא במות. השבנו את המכסה אל מקומו וַנְסַמְרֵהוּ, סגרנו על מסגר את דלת הברזל, ונעשׂ דרכנו בדֵי־עמל אל החדרים, שקדרותם פחותה אך במעט, אשר בחלקו העִלִּי של הבית.

ועתה, מקץ כמה ימים של עצב מר, חל שינוי נראה־בעליל בטיב מבוכת־הרוח אשר לידידי. רִבְעוֹ מתמול־שלשום חדל. עסוקיו מתמול־שלשום זונחו או נשכחו. בצעד חפוז, פרוע ואין־תכלית שוטט מחדר אל חדר. חורון פניו לבש, עם עוד אפשר היה הדבר, גון מפחיד יותר – אבל צחצחות עינו פגו כליל. צרידות־האקראי אשר למדברו מקודם לא נשמעה עוד; ומדברו לבש חיל רוטט, כמו מאימה נִצַּחת. אמת, פעמים סברתי כי רוחו הנפעמה בלי־חשך אחוזה צירי איזה סוד מעיק, והוא עמל לאזור את האומץ הנחוץ לגלותו. ואלו פעמים אנוס הייתי ליחס הכל אך לתהפוכות שגעון אשר אין לבארן, כי על כן ראֹה ראיתיו צופה אל החלל הריק שעות על שעות, כאיש אשר כולו כונה וקשב, כמסכית לאיזה קול דמיוני. לא יפלא כי ביעתני מצבו – כי דבק בי. הרגשתי בחדור בי, אט־אט אך בבטחה, השפעות־הפרא אשר להבלוּתותיו המופרכות אפס עזוֹת־הרושם.

בליל השביעי או השמיני אחרי שימנו את הגבירה מדלן בכוך־הסוהר, כעלותי על יצועי בשעה מאוחרת, אז חזיתי במלוא עצמתם של רגשות אשר כאלה. תנומה לא קרבה אל ערשי – והשעות הלכו הלוך וחסור. בהגיוני־בינות עמלתי להדיח את העצבנות המושלת בי. שקדתי להאמין כי הרבה מאשר ארגיש, אם לא הכל, סבתו בהשפעה המְביכה אשר לרהוטו הקדורני של החדר – של הוילונים האפלים והממורטטים, אשר, כיון שבא משב של סער עולה לענותם ולהגידם, ננועוּ כאחוזי־תזזית אנה ואנה על־פני הכתלים, והתחככו קצרי־מנוח בפארֵי המטה. אולם מאמצי עלו בתוהו. רעדה לאין־השבֵּחַ באה מעט־מעט בעצמותי; ולבסוף רבץ על מו־לבי סיוט של בלהה חדלת־שחר בתכלית. אחרי התנערי מזה, נפתל ומתנשם, התרוממתי על הכרים, לטשתי עיני אל תוך האפלה העזה אשר בחדר, ואקשיב – לא אדע מדוע, לבד מאשר יֵצֶר הסיתני – לאי־אלה קולות חרישים ולא־ברורים אשר נשמעו, בהפוגות הסער, בהפסקות ארוכות, לא ידעתי מאין. הרגשת מגור חריפה, אין שחר אך אין־שאת עברתני הלמתני, ואני לבשתי בגדי בחפזון (יען אשר הרגשתי כי אל לי לישון עוד בלילה), ואגב צעידה רהוטה מקצה החדר אל קצהו התאמצתי להתעורר מן המצב העלוב אשר בא עלי.

אך תסובות אחדות סבּותי בדרך הזאת וקִשְבִּי רותק אל צְעדה קלה על גרם־מדרגות שבסמוך. תֵכף־ומיד הכרתי כי קול צעדי אַשֶׁר הוא. כהרף־עין והוא הרתיק רכות בדלתי ויכנס, ובידו מנורהת. פניו, כמשפטן, חורת־מה היתה להן – אולם, יתר על כך, כמין עליצות־שגעון היתה בעיניו – תזזית בלומה־בעליל בכל מנהגו. מראהו הבהילני – אולם כל דבר נבחר היה מן הבדידה אשר כה ארכה עלי, ואנכי אף ששתי לקראתו כלקראת ישע ופורקן.

“ואתה לא ראית זאת?” אמר פתאום, אחרי לטשו עינים דומם בכה־ובכה כמה רגעים – “אתה אפוא לא ראית? – אך המתן! ראה תראה”. ואחרי אשר דבר ככה, ואחרי האהילו בשום־לב על מנורתו, חש אל אחד החלונים, ויפתחהו לרוחה אל הסער.

פַּחַז־הַחֵמות אשר לפרץ הרוח כמעט הפריחנו. היה זה, באמת, לילה סוער אך יפה בזעפו, ומוזר־להפריא באימתו כביפיו, נראה כי עַלְעול קָבץ עוזו בסביבתנו; כי על כן תכופות ונמהרות השתנתה מגמת הרוח; ודחיסותם היתרה של העננים (אשר הנמיכו עד כדי העיק על מגדלי הבית) לא מנעתנו מהבחן באוּצם לבוא כמו־חי מכל עבר, התעופף ודָהור זה לעומת זה, מבלי הִבָּלע בתוך המרחקים.

אומר אני כי אף דחיסותם היתרה לא מנעתנו מהבחן בכך – עם זאת לא נראָה לנו לא ירח ולא כוכב – אף הברק לא השתלח. אבל שולי שפעותיו העצומות של האד הנגרש, וכן כל העצמים הארציים אשר בסביבתנו הסמוכה, לוחשים היו באור בלתי־טבעי של הֶבֶל גָזִי, נוצץ ברָפֶה ונראה מפורש, אשר רד על הבנין ויליטהו.

“אל לך – לא תחזה זאת”! אמרתי מרעיד אל אַשֶר, כנהלי אותו, בחוזק־יד כבוש, מן החלון אל מושב. “המראות האלה, אשר יביאוך במבוכה, אינם אלא תופעות חשמליות שאינן בלתי־רגילות – או אפשר כי מקורן המפחיד הוא באד הרע והנבאש העולה ממקוה־המים. הבה נסגור את החלון; – האויר צונן ומסוכן לבריאותך, אני אקרא, ואתה תקשיב; וככה נבלה את הלילה הזה הנורא יחדו”.

הכרך העתיק בו אחזתי היה ה־Mad Trist לסֵר לונסלוט קֶנִינְג; אולם אט אמרתי כי על זה היתה חובתו של אַשֶר, אמרתי זאת יותר דרך לצון נוגה מאשר דרך רצינות; כי לאמתו של דבר אין בארכָּנוּתוֺ המסורבלת וחדלת־הדמיון הרבה ממה שעשוי היה לענין את מחשבתו הערטילאית והרוממה של ידידי. אכן, היה זה הספר היחיד בהַשג־היד; ואני שגיתי בתקוה סתומה כי ההתרגשות המפעמת עתה את נכה־הרוח, אפשר תמצא פורקן (שכן קורות מבוכת הנפש רצופות הן זָרויות כעין זו) אף בהבלים המבוהלים אשר אקרא לפניו. ובאמת, אלו יכלתי לדון על־פי ארשת העליצות המאונסת בה הקשיב, או נראה כמקשיב, לדברי ספור־המעשה, כי אז הן אך התברכתי בלבבי כי צלח חפצי בידי.

הגעתי אל אותו חלק נודע של המעשה, כשאֵתֶלְרֶד, גבור ה־Trist אחרי בַקשו לשוא להכנס בשלום אל מעון הנזיר המתבודד, נגש לפרוץ דרכו בכוח. כאן, הלא תזכורו, סופר לאמור:

“ואתלרד, שמטבעו אמיץ היה בלבו, ושלבד מזאת כביר־כח היה עתה, עקב עזוז היין אשר שתה, לא יסף לעמוד בשיח־ושיג עם הנזיר, אשר, בעצם, קשה־עורף ומזיד היה בתכונתו, כי הנה, כאשר רִטֵּב הגשם את כתפיו, והוא ירא פן תגבר הסופה, עורר־הניף אַלָתוֹ, ובמהלומות פִּנָּה חיש דרך בקרשי הדלת לידו חמושת המנוּל⁴; ואחר חתר באדיר, ויהי מְפַצֵּעַ ומבַקעַ, ומנפץ, עד כי לשאון העץ היבש, העמוק־למשמע נחרד היער ויען הד”.

בגמר המשפט הזה נתרתי, ואחריש רגע; כי דומה היה עלי (אם כי מיד אמרתי כי דמיוני הרגוש הוא הוליכני שולל) – דומה היה עלי כי, אי־מזה בקצוי הבנין, בא עמום אל אזני, מה שיכול להיות, בדיוק־דמוֹתוֹ, ההד (ואולם הד חנוק ורפה אל־נכון) של אותו קול מפצע ומבקע אשר סֵר לונסלוט תארו במפורט כל־כך. לא אפונה כי צרוף־המאורעות לבדו הוא אשר הסב את שימת־לבי; כי בעצום נקישתן של מסגרות החלונות, ובעצם בְּליל־השאון אשר לסער הגובר ומוסיף, ברי כי הקול כשלעצמו לא היה בו מאום מאשר יענין אותי או יטרידני. המשכתי בספור־המעשה:

"אבל כאשר בא עתה אתלרד, הגבור הטוב בדלת פנימה, השתאה גם התעבר לראות כי אין סמן לנזיר המזיד; אפס, תחתיו, הנה דרקון קשקשים ענק־בענקים, ולשונו לשון־שרף, אשר ישב משמר נוכח ארמון הזהב, אשר רצפת כסף לו; שלט היה תלוי על הקיר, מעשה נחושת־קלל, ועליו כתוב לאמור –

אֲשֶׁר יָבוֹא בָּזֶה, נוֹצֵחַ יְכֻנֶּה;

קוֹטֵל הַדְּרָקוֹן, הַשֶּׁלֶט לוֹ מִקְנֶה;

ואתלרד הניף את אלתו, ויך על ראש הדרקון, והדרקון נפל לפניו ויוציא את נשמתו המרירית בצוחה איומה, צורמת אף נוקבת, עד כי נאלץ אתלרד לאטום אזניו בידיו מפני השאון המבעית, אשר מוחו לא שמע עוד מעולם".

פה שוב החרשתי בפתאום, ועתה כמוכה תמהון – כי הנה לא היה כל מקום לספק כי, זאת הפעם, אמנם שמעתי (ואם גם נבצר ממני לאמר מאין) קול זעקה או שיפָה, כבוש רחוק כמדומה, אולם צורם, מתמשך, בלתי־מצוי ביותר –כדיוקו של מה שהצטיר כבר דמיוני כצוחתו בלתי־הטבעית של הדרקון, כמתואר על־ידי אותו מסַפֵּר.

אף כי, עם צרוף־האֵרועים השני והנפלֶה ביותר אמנם דכא דכאוני רבוא תחושות מסוכסכות, והמכריעות בהן פליאה ואימה מופלגת, עדין משלתי ברוחי די המנע מעורר, בהערה כלשהי, את עצבנותו הרגישה של רעי. לא ברי היה לי כי הבחין בקולות האמורים; אף כי שנוי מוזר חל, אל־נכון, במספר הדקות האחרונות, במנהגו. אם תחלה ישב מולי, הנה מעט־מעט הסב את כסאו, ויהי יושב ופניו אל דלת החדר; וככה לא חזיתי כי אם קצת מתוי־פניו אף כי ראיתי כי שפתיו רותחות כאלו מלמל הוא בחשאי. ראשו צנח על חזהו – אפס ידוע ידעתי כי לא ישן הוא, כי פקוחה הרחֵב היתה עינו כצוד אותה מבטי מן הצד. גם תנועת גופו סתרה את המחשבה הזאת – שכן היה נִנוֹע לעברים ניע כבוש אפס חוזר ותדיר. נתתי את הדבר חיש אל לבי, ואשוב אל מעשה סר לונסלוט, אשר נמשך לאמור:

ועתה, כיון שנצל הגבור ממורא חמת הדרקון, ויזכור את שלט־נחושת־הקלל, להסיר את הקסמים אשר עליו, אז המיש את הפּגר מלפניו, ובגבורה קרב על־פני מרצפת הכסף אשר לארמון אל מקום שם השלט תלוי על הקיר. והשלט הנה לא הוחיל עד בואו עדָיו, כי נפול נפל לרגליו על רצפת הכסף, בקול צלצל גדול ונורא עד־מאד".

ההברות האלו אך עברו את דל־שפתי, ושלט נחושת־קלל כמו נפל באמת, באותו הרגע, כבד על רצפת כסף – ואזני קלטה גלגול־הד ברור, עמוק, מתכתי, ומצטלצל, אפס כבוש לכאורה. בלב נמס כליל קפצתי על רגלי; אולם ניעו המדוד של אַשֶׁר לא הוּפר. חשתי אל כסא שִׁבתו, עיניו נבטו הכן נכחו, ובמראה פניו כולו שררה קשיות־אבנים. אבל כהניחי יד על כתפו, עברתו סמרמורת עזה; בת־שחוק דָוָה פרכסה על שפתיו; ואני ראיתי כי דובר הוא בלחש חרישי, חפוז, ומלומלם, כמו לא יחוש במציאותי. רכנתי סמוך אליו, ולבסף השגתי את הכונה האיומה אשר בדבריו.

“איני שומע? – כן, שומע אני, גם שמעתי. מכבר – מכבר – דקות הרבה, שעות הרבה, ימים הרבה, אני שומע זאת – אפס לא העזתי – לא העזתי הה, רַחמוני, עלוב־עלובים אשר כמוני! – לא העזתי – לא העזתי לדבר! חיים טָמַנו אותה בקבר! לא אמרתי כי חושַׁי חריפים? עתה אומר אני לכן כי שמעתי את ראשוני רחושיה הרפים בארון הנבוב. שמעתים – קודם ימים רבים, רבים – אפס לא העזתי – לא העזתי לדבר! ועתה – הלילה – אתלרֵד – חא! חא! – פריצת דלת הנזיר, וקריאת־המות של הדרקון, וצלצל השלט! – מוטב, אמור, בקיעת ארונה, וחריקת צירי הברזל אשר לכִלאה, ונפתוליה בקֶרֶב האִבול רצוף־הנחושת אשר לכוך! אהה אנה אברח? הכי לא תהיה היא בזה כרגע? האין היא אצה ליסרני על חפזי? הלא שמעתי את צעדה על המדרגות? האין אני מבחין בהלמות לבבה הלזו הכבדה והאיומה? משוגע!” כאן זנק ממקומו בהתעבר ויהגה הברותיו בצווחה, כמו לוא את נפשו נתן במאמץ – “משוגע! אני אומר לך כי עומדת היא עתה מחוץ לדלת!”

כמו לוא נמצאו באון על־אנושי אשר למִדְברו תעצומות כשפים – פערו הדלתות העתיקות והכבירות אשר עליהן הורה הדובר, בו ברגע, אט את כובד מלתעותיהן־ הָבְנִים. פֶּרץ הרוח המתהולל הוא אשר עולל זאת – אבל הנה מחוץ לדלתות ההן אמנם עמדה דמותה הנשאה והמתוכרכת של הגבירה מדלן לבית אַשֶר. דם היה על שלמותיה־לובן, ואותות אי־זו מלחמה מרה בכל פלג מפלגי גופה הרזוי. רגע עמדה מרעידה וחגה כה וכה על הסף, ואחר, באנקה רפה, נפלה כבדה פנימה על אחיה, ובחבלי־מותה הנוראים, האחרונים עתה, הכריעתהו ארצה חלל, קרבן לאימות אשר צפה מראש.

מן החדר ההוא, ומן הבנין ההוא, נמלטתי הלום־בעתה. בחוץ עוד השתולל הסער כאשר מצאתי עצמי עובר במִגְבַּה המסלה הנושנה. פתאום השתלח אור פרא על פני הדרך, ואני פניתי לראות אי־מזה יצא נוֹגה לא־נפרץ אשר כזה; כי על כן היו מאחרי רק הבית רחב־הידים וצלליו. הזוהר זוהר הירח היה, זה המלא, השוקע, האדום־כדם, אשר חָיֶה האיר עתה בעד אותו בקיע, שפעם קשה היה להבחין בו, ואשר הזכרתי תחלה כי מגג הבנין נבעה, עקלתון, עד מסד. עודי מתבונן, והבקיע חפז להרחיב – העלעוֹל נִשב בעוז – גלגל הירח כולו נגלה לעיני פתע – מוחי תעה כשכור בראותי את החומות האדירות קורסות־מָטות – וקול צעקה והמולה נשמע, כקול מים רבים – ומקוה־המים העמוק והסופגני אשר לרגלַי אָטַר בזעף ודממה, על מכִתות בית אשר".

בתקופת הסתו לשנת 1827, ואני מתגורר בשַרְלוֹטוִיל, מדינת וירג’ניה, התודעתי באקראי אל מר אוגוסטוס בֶּדְלוֹ. האדון הצעיר הזה נוֹחַד מכל הבחינות, ויעיר בי רוב ענין עם סקרנות. מצאתי כי נבצר ממני לתכּוֹן את סגולותיו, אם ברוח אם בגוף. באשר למשפחתו לא נמצאו לי ידיעות מספיקות. מאין בא, מעולם לא בררתי לבֶטח. אף באשר לגילו – אם כי קורא אני אותו אדון צעיר – היה משהו אשר הביאני במבוכה לא מעטה. אין ספק כי נראה צעיר־לימים – אף ראה צורך לעצמו לדבר על צעירותו – אפס לרגעים יכולתי לצירו לעצמי על־נקלה כאיש בן־מאה. אולם בדבר לא נִפְלָה יותר מבמראיתו. גבוה ורזה היה במוזר. נָכוֹף היה עד־מאד. גפיו ארוכים וכחושים היו במדה יתרה. מצחו רחב ונמוך. גון עורו חדל־דם לגמרי. פיו גדול וגָמוּש, ושניו, אם כי בריאות היו, בלתי־קצובות היו להפריא, יתֵר על כל שִנים אשר ראיתי מעודי בראש איש. מבע שחוקו אמנם לא היה דוחה כל־עיקר, כאשר יותן לשער; אולם כל חליפות לא ידע. היה זה שחוק כבד־תוגה – שחוק קדרות לא־תִמוֹר ולא־תשבות. עיניו גדולות היו שלא־כמצוי ועגולות כעיני החתול. אף האישונים מצטמצמים היו ונרחבים בכל אשר יוסיף האור או יִדַל, ממש כאשר ימָצא בשֵבט החתולים. ברגעי התרגשות בּהרו גלגלי־העין עד לאין־שעֵר כמעט; דומות היו מפיצות קרני צהצחות, אשר זיוָן לא זיו מוחזר הוא כי אם זיו מִפְּנים, כמוהן כנר או כשמש; אפס דרך כלל היו פגות, עמומות, וקהות עד־כדי הזכיר עיני פגר קבור־מכבר.

זרויותיו אלו דומה כי צערוהו גם צעֵר, ותדיר היה נוגע בהן בכמין נעימה ספק־הֶסְבֵּרית ספק מתנצלת, אשר, כשמעי אותה ראשונה, עשתה עלי רושם מכאיב מאד. אכן, מהרה הסכנתי עם הדבר, ולא יסף זה להדאיגני. דומה היה כי יכַון לרמֵז, יותר מלהגיד מפורש, כי בגופו לא תמיד היה כאשר הוא – כי עקב שורה של התקפות עצבים הפך מאיש יפה למעלה־מהרגיל ויהי לאשר אני רואה. זה הרבה שנים מטפל היה בו רופא בשם טֶמְפְּלְטוֺן – איש זקן ושנותיו שבעים, אולי – אשר לראשונה פגש בו בסַרַטוֹגה. ואשר מטפולו, בעודו שם, הפיק, או דִמה כי הפיק, ברכה מרובה. ותוצאת הדבר היתה כי בֶּדלו, שעשיר היה, עשה הסכם עם ד"ר טמפלטון, על־פיו נאות זה האחרון, בהתחשב בקִצבה שנתית נדיבה, להקדיש את עתותיו ואת נסיונו הרפואי וליחדם לטפול בנָכֶה.

הדוקטור טמפלטון הִרְבָּה במסעות בצעירותו, ובפריס בא, במדה רבה, בברית תורתו של מֶסְמֶר. בתרופות מגנטיות בלבד הצליח להניח לחולה ממכאוביו העזים; והצלחה זו טבעי הוא מאד כי העירה בו בהלז משהו אמונה בהשקפות אשר מתוכן הופקו התרופות. אכן, הרופא, ככל איש אדוק בתורתו, שקד ועמל לעשות את תלמידו מאמין גמור, ולבסוף עשה חיל עד כי הניע את הסובל להִמָסר לנסיונות מרובים. וכאשר חזרו הללו ונשנו תכופות גמלה תוצאה, אשר מקרוב השתגרה עד כי כמעט ולא תסֵב כל תשומת־לב, אפס בתקופה אשר עליה אכתוב ידועה היתה בנדיר מאד באמריקה. רצוני לומר, כי מעט־מעט עלתה בין ד"ר טמפלטון לבין בדלוֹ זיקה מגנטית ברורה ועזת־סמנים במאד. איני נכון, אמנם, להגיד כי התאֵם זה עבר על תחומי־כוח המישֵׁן הפשוט; אולם כוח זה כשלעצמו הגיע לרוב־תעצומה. בנסיונו הראשון לגרום את ההרדֵם המגנטי נכשל המַסמֵראי כשלון גמור. בחמישי או בששי היתה הצלחתו פגומה מאד, וקדמה לה התאמצות ממושכה. רק בשנים־עשר היה הנצחון שלם. לאחר מכן נכנע רצון החולה חיש לרצון הרופא, עד כי כאשר התודעתי אל השְנים לראשונה, היתה תרדמה באה כמעט כהרף־עין מדי יחפץ המְעוֹלֵל, אף בהיות נכחותו נעלמה מודעת החולה. רק עתה, בשנת 1845, כאשר בכל יום עדים אלפי אדם למעשי־פלאים כעין זה, עורב אני את לבי לקבוע דבר זה, שמן־הנמנעות הוא לכאורה, דבר־שבעובדה.

רגיש היה מזגו של בדלוֹ, נלהב, נוח־להפָּעֵם במדה הרַבָּה ביותר. מיוחד היה דמיונו בעזוזו וכוח־היוצר שבו; ואין ספק כי משנה־כוח שאב זה מהרגל ההִזָקקות למורפיום, שאותו לעט למכביר, ואשר בלעדיו לא היו חייו חיים. נוהג היה לטול מנה גדושה מזה מידי־בוקר תכף לאחר פת־שחרית, – או, ביתר־דיוק, תכף לאחר ספל של קפה חריף, שכן לא טעם דבר קודם־הצהרים, – ולצאת אחרי־כן בדד, או בלוית כלב בלבד, לטיול ארוך בשרשרת ההרים הפראים והקודרנים אשר ממערב ומדרום לשרלוטויל, הנכבדים שם בשם הררי־הגבנון.

ביום מעומעם, חם וערפלי, קרוב לסוף נובמבר, ובתקופת בין־העונות המוזרה של שלהי־סתו אמריקאיים, נשא מר בדלו רגליו אל ההרים כדרכו. היום פנה, והאיש טרם ישוב.

קרוב לשעה השמינית בערב, ואנחנו דאוגים כהלכה על העדרו הנמשך, עומדים היינו לצאת לחפשו, והנה הופיע הלז במפתיע, בריאותו לא ירודה מתמול־שלשום ורוחו טובה עליו מתמול־שלשום. הספור אשר ספר אל מסעו, ועל המאורעות אשר עכבוהו, מופלא היה באמת.

“זכור תזכרו”, אמר, "כי בשעה התשיעית בבוקר לערך יצאתי את שרלוטויל, מיד שמתי פעמי אל ההרים ובשעה העשירית לערך באתי אל נקיק חדש בתכלית היה בעיני. בענין רב התנהלתי בפתולי המעבר הזה. הנוף אשר נגלה מכל עבר, אף כי ספק אם ראוי הוא להִקרא נשגב, נסוך היה עליו מין שממון בל־יתואר, ומשיב־נפש לגבַּי אני. הבדידה דומה היה כי בתולית הנה תומם. לא יכולתי לבלי האמין כי הדשאים הירוקים והסלעים האפורים אשר עליהם אני דורך עוד לא היו מִדְרך לרגל אנוש מעולם. כה בדול־ומבודל הוא מבוא הנֶקַע, גם לא יגיע עדיו איש בלתי־אם בתוצאת השתלשלות של מקרים, עד כי בשום־פנים אין זה מן הנמנע כי אני הוא ההרפתקן הראשון – ההרפתקן הראשון והיחיד אשר חדר בחביוניו מעולם.

"האד, או העשן, העבה והנפלֶה, המצין את שלהי הסתו, ואשר עתה נפרשׂ כבד על כל העצמים, העמיק, בלי ספק, את הרשמים הסתומים אשר טבעו העצמים ההם. כה סמיך היה הערפל הזה הנעים עד כי לא יכולתי כלל לראות אלא כדי עשרים אמה מן השביל נכחי. השביל עקלקל היה להפליג, ומאשר השמש לא נראתה, נעלם ממני עד־מהרה מה הכוון בו אני הולך. עד כה וכה והמורפיום פעל פעולתו כמימים – וישַׁוֶה לכל העולם החיצון ענין כפול ומכופל. בפרפור טָרָף – בגון עלה־דשא – בתבנית עַלעל תלתן – בזמזום דבורה – בנצנוץ נטף טל – במשב הרוח – בניחוחות הקלושים הנודפים מן היער – נפתח פתח לעולם מלא של הרהורים – לתהלוכה עליצה ומנומרת של מחשבה מקוטעה וחדלת־שיטה.

"שקוע באלה הוספתי ללכת שעות אחדות, ובמרוצתן התעבה אד הערפל על סביבי עד אשר לבסוף נאלצתי ממש לגשש את דרכי. לעת הזאת אחזה בי דריכות־מנוחה לא־תתואר – כמין רעדה והססנות עצבנית. יראתי לצעוד, פן ארד תהום. כן גם זכרתי מעשיות משונות אשר יספרו על הררי־הגבנון האלה, ועל משפחות־האדם הגסות ועזות־הנפש השוכנות בחורשותיהם ונקרותיהם. רבוא הזיונות סתומים דכאוני וַיטרדו דעתי – הזיונות אשר משנה־עקה להם באשר סתומים המה. בפתאום מאד רותקה שישמת־לבי אל הלמות תוף רמה.

"נדהם הייתי, כמובן, ביותר. תוף בהרים אלה דבר בלתי־ידוע הוא. קול תֻּפּוֹ של מלאך־הפנים לא היה מפתיעני יותר מכך. אולם הנה הופיע גְרם חדש ומרעיש עוד יותר להתענינות ומבוכה, נשמע קול של ענבול או קשקוש פרא. כשל אגודת מפתחות גדולים, וכהרף עין חלף על פני במרוצה איש חום־חזות וערום־למחצה. סמוך היה אלי כדי כך שחשתי בנשימתו הלוהטה על פני. באחת מידיו היה מכשיר מורכב אגודת טבעות פלד, והוא מרעיש בהם בחזקה כרוצו. אך התעלם האיש בערפל, והנה חית ענק זונקת־מתנשמת אחריו, פעורת פה ודלוקת עינים. לא יכולתי לטעות בטיבה. צבוֹע היה זה.

"מראה המפלצת הזו הניח לי מפחדַי תחת לחזקם – כי על כן עתה בטחתי אשר חולם הנני, ואומַר להֵעור ולהתעורר. פסעתי נכחי עזות וזריזות. מחיתי עיני. קראתי בקול, צבטתי אברי. מעין מים קטן נגלה לעיני, ואשַׁח וארחץ ידי, ראשי וצוארי. בזאת כמו סרה מעלי התחושה המפוקפקת אשר הציקתני עד הנה. קמתי, כך סברתי, ואני איש חדש, והכן ומעדנות המשכתי בדרכי הנעלמה.

"כעבור זמן, כאשר כמעט הכריעוני ההתאמצות ואי־זו דחיסות מעיקה באויר, ישבתי בצל עץ. מיד הסתנן זיו־חמה קלוש, ועלֵי העץ הטילו צלם, רפה אך מפורש, בדשא. אל הצל הזה הסתכלתי כמשתאה דקות הרבה. טיבו הכני בתמהון, נשאתי עיני. עץ דקל היה זה.

"עתה, חפצתי לקום, ואני אחוז־בהלה – כי ההשערה אשר חולם אנוכי שוב לא היה בה מועיל. ראיתי – הרגשתי כי אדון ומצוה אני לחושי – והחושים האלה הביאו אל נפשי עתה עולם מלא של תחושה חדשה ומיוחדת במינה. בבת־אחת הכביד החום לבלי־שאת. ריח מוזר בא בכנף הרוח הקלה. המיה כבושה, מתמדת, כהמית נהר גאה אך שוטף השְׁקט, עלתה באזני, בלולה בנהמה האֳפיית אשר לקולות עם רב.

"עוד אני מקשיב בתמהון מופלג אשר לא לי לנסות לתארו. וכמו במטה קסם נשא פרץ־רוח עז חטוף את הערפל הסרוח ויסירהו.

"מצאתי עצמי לרגלי הר גבוה, ואני משפיל הבט אל עמק רחב־ידים, אשר נהר מתפתל בו ועובר. על שפת הנהר מזה עמדה עיר מזרחית־למראה, אשר לא כמותה נקרא באלף־לילה־ולילה, אפס מופלאה בטיבה אף מכל עיר אשר תתואר שם. ממקומי, אשר רם ונשא היה מאדמת העיר, ראה ראיתי בה כל פנה וכל קרן־זוית, משורטטת במפה. הרחובות דומה היה כי רבים־מספור המה, מצטלבים באין־סדר על כל עבר, אולם על צד האמת היו רחובות אלה סמטות פתלתלות ארוכות, ושורצות־אדם ממש. הבתים ציוריים־להפריא היו. בכל אשר תפן, תוהו יציעים, גזוזטרות, מנהרות, מקדשים, וחלונות־יציע מופלאי־פתוחים. רבים־ומרובים היו השְׁוָקים והשקקים; עתירים ושונים־ומשונים לבלי־חק הוצגו סחורות יקרות־ערך – אריגי משי ומלמלה, כלי משחז מסַנורים ביותר, הנהדרות כאבני־חן־ויקר. לבד מאלה נראו, על כל עבר, דגלים ודספקים, אפריונים ובהם אדוניות לוּטות־וצעופות, פילים מפוארים בעדי־עדיים, צלמים מחוטבים תמהונית, תֻּפִּים, דגלים, ופעמונים, רמחים, ראשי־בשמים כסופים ומוזהבים. ובתוך הקהל, והשאון, וכלל הסבך והבלבול – בתוך בוא־רבבות הצהובים והשחורים, צונפי צניף ועוטי שמלה, ושפועי זקן, בתוך כל אלה התהלכו פָרֵי־קודש רצועים בהמון אין־מספר, בעוד קופים מטונפים אך נקדשים מטפסים בלגיונות עצומים, אגב שקוש וצוחה, כרכובי המסגדים, או נאחזים במנארות וחלונות־יציע. מן הרחובות הנגרשים ועד גדות הנהר ירדו גרמי־מעלות אין־מספר המוליכים אל מקומות רחצה, ואלו הנהר עצמו כמו בעמל פלס לו אורח בעבי ספינות כבדות־נטל הזרועות בכל שטח מימיו. מהלאה לתחומי העיר צצו, קבוצות, קבוצות, סמוכים וגאיונים, על הדקל והקקאו, עם עוד אילני־ענק־וכֶשֶׁף מופלגים בשנים; ופה ושם יֵרָאו שדה אורז, בקתת אכר עוטת סכך, מיכל־מים, מקדש נדח, מחנה צוענים, או ריבה חננית בודדת האוחזת דרכה, וכד על ראשה. אל חופי הנהר כליל־היופי.

“עתה תאמרו, כמובן, כי חלום חלמתי; אך לא כן הוא. אשר ראיתי – אשר שמעתי – אשר הרגשתי – אשר הגיתי – מאום לא היה בו מן החותם הנחרץ אשר לחלום. עקיבות חמורה היתה בכל. תחלה מסופק אם אמנם ער הנני, בחנתי עצמי כמה וכמה בחינות, ומהרה נוכחתי לדעת כי אכן ער אנוכי. והנה כאשר יחלום האיש, ובחלומו חשוד כי חולם הנהו, חשדו לעולם הוא מתקים, והישן יֵעוֹר כמעט כרגע. הנה כך לא ישגה נובַליס באמרו כי ‘קרובים אנו להקיץ כאשר נחלום כי חולמים אנחנו’. לוא נקרה לי חזון כאשר אתארהו, בלא אשר אחשוד כי חלום הוא, כי אז אפשר בהחלט כי חלום היה זה, אולם מאשר נקרה כאשר נקרה, נחשד אף נבחן כאמור, אלוץ אני למנותו בכלל תופעות אחרות”.

“בזאת איני בטוח כי טעות בידך”, העיר הד"ר טמפלטון, “אולם המשך. קמת ותרד אל העיר”

“קמתי”, המשיך, וארד אל העיר. עוד אני בדרכי והנה עם עצום ורב, נדחקים בדרך כל רחוב, מגמת פניהם אחת, ובכל שעליהם יפגינו התרגשות סעורה־ונסערת. לפתע פתאום, ובכוח אי־זה דחף נשגב מהבן, נחדרתי כולי התענינות אישית במתרחש. דומה כאלו הרגשתי כי תפקיד כבד לפני למלאותו, בלא אשר אבין אל־נכון מהו. אכן, כלפי ההמון אשר כתרני עלתה בי הרגשת משטמה עמוקה. עקרתי מקהלם, בודרך עקפקפות הגעתי חיש אל העיר ואבוא בה. זו שטופה היתה כולה מַצה־ומהומה, אשר אין־משלן. עדה קטנה, לבושים ספק־אינדית ספק אירופית, וקציניהם אנשים אשר מדיהם בריטים־בחלקם, עומדים היו, בחרף־נפש, בתגרה עם שצף ספסוף בעלי־הברית. נספחתי אל החלשים, ואני תופס נשקו של קצין שנפל, נלחם בלא־אדע־מי בחמת־נואשים נמרצה. עד־מהרה הכריעונו הרבים במספרם, ואנו תרנו מפלט בכמין ביתן. פה שפכנו סוללה, ולפי־שעה ישבנו בטח. מאשנב סמוך לרום הביתן ראיתי המון אין־מספר, רוגש ומתעבר, מקיף ומסתער על ארמון צָהֵל הנשקף אל הנהר. עוד רגע והנה, מחלון עליון אשר בארמון, יורד איש נשיי־למראה, בחבל עשוי צניפי משַׁמְשָׁיו. בקרבת־מקום היתה סירה אשר בה צלח־נמלט אל עבר הנהר מנגד.

“ועתה כבש ענין חדש את נפשי. דברתי כמה מלים חפוזות אך נמרצות אל רעַי, גם עלה בידי להטות כמה מהם אל חפצי, ונָגַח גיח־פרא מן הביתן. פרצנו בתוך ההמון המקיפנו. בראשונה נסוגו הללו מפנינו. קבצו נפוציהם, נלחמו כבשגעון, ושבו־נסוגו. עד כה וכה ואנחנו נִשאנו הרחק מן הביתן, מתבלבלים ומסתבכים בתוך הרחובות הצרים של בתים גבוהים ורמים, רחובות אשר מעולם לא יכלה השמש להאיר חביונם. האספסוף רדפנו בלי־חשך, הצק בחניתות והָמום בברד חצים. אלה האחרונים מוזרים היו, ובכמה בחינות דמו לפגיונים המעוקלים אשר לאנשי מאלאיה. עשויים היו לחקות גֵו נחש זוחל, והם ארוכים ושחורים, ועקָצם מָרעל. אחד מאלה פגעני ברקתי הימנית. התנודדתי ואפול. כרגע באתני חלישות נוראה, פרפרתי – התנשמתי – ואָמות”.

“ספק אם תעמוד עתה בדעתך”, אמרתי, בבת־צחוק, "כי לא חלום היתה כל הרפתקתך כולה. הלא אין את נפשך לטעון כי מת הנך? "

כאמרי את הדברים האלה, צפיתי כמובן כי יסתער בֶּדלו לענותני; אולם, לתמהוני, פקפק הלז, הרעיד, חָוַר־להבהיל, ולא פצה פיהו. הבטתי אל טמפלטון. זה ישב זקוף ונוקשה על כסאו – שניו נקשו, ועיניו כמו יצאו מחוריהן. “המשך!” אמר בסוף בנִחר אל בדלו.

“דקות הרבה”, המשיך הלז, “לא חשתי – לא הרגשתי – כי אם אופל ואפסות, ותודעת מות היתה בי. לבסוף כמו עבר את נפשי זעזוע פתאומי ונמרץ, כזעזוע החשמל. עמו באה תחושת הגמישות והאור. בכהרף־עין כמו קמתי מן העפר. אולם נטול הייתי יֵשות גופנית, נראית, נשמעת, או מוחשת. ההמון הלך לו. השאון חדל. העיר נרגעה ביחס. מתחת לי מוטל היה פגרי, החֵץ ברקתי, הראש כולו צָבֶה ונשחת עד־מאד. אולם כל הדברים האלה הרגשתי בם – וראֹה לא ראיתים. לא מצאתי חפץ במאום. אף הפגר היה כדבר אשר ענין אין לי בו. כח־רצון לא היה בי, אבל דומה היה כי הומרצתי לנוע. וקליל רחפתי־יצאתי את העיר, חוזר על עקבַי בִשְׁביל העקפקפות בו באתי אליה. כאשר הגעתי אל נקודת הנקע בהרים אשר שם פגשתי בצבוע, שוב חלפני הֶלֶם כהלם סוללה גַלְוָנית; שוב ידעתי תחושת כּוֹבֶד, רְצִיָּה, ממשות. הפכתי להיות אשר הייתי קודם, ובלהוט שמתי פעמי ללכת ביתה – אבל העָבָר לא אבדה ממנו חיות של מציאות – ועתה, לוא אם לרגע, לא אוכל לאנוס בינתי לראותו כראות חלום”.

“גם לא היה זה חלום”, אמר טמפלטון, מפיק רצינות כבודה, “אפס: יקשה לאמר מה־שם־אחר יְקָרא לדבר, הבה נניח רק כי נשמת האדם בן־דורנו קרובה היא אל אי־אלו תגליות נפשיות נוראות־פליאה. נאמר־נא די בהנחה הזאת. אשר לַשְׁאר יש עמי הסבר מה. הנה לפניכם ציור בצבעי־מים, אשר שומה היה עלי להראותו לכם תחלה. אפס כי הרגשת זועה אין־פשר מנעתני מהראותו עד כה”.

הסתכלנו בתמונה אשר הציג. לא ראיתי בה דבר יוצא־מגדר־הרגיל; אולם עצום היה רשומה על בדלו. הוא כמעט התעלף כלטשו עיניו ועם זאת לא היה פה אלא דיוקן־מִזְעֶרֶת – מדויק להפליא, בלי ספק – של תוי־פניו שלו, המופלאים מאד. כך, למצער חשבתי אני כהתבונני בדיוקן.

“הלא תראו”, – אמר טמפלטון, – "את תאריך ציור התמונה – הנה כאן הוא, בל יֵראה כמעט. בזוית זו – 1780. בשנה הזאת צויר הדיוקן. הריהו צֶלֶם ידיד שמֵת – פלוני מר אוֹלדֶבּ – אשר עמו התרועעתי הרבה בקלקותה, בתקופת ממשלתו של וורֶן הייסטינגס. אך בן־עשרים הייתי בעת ההיא. כאשר ראיתיך ראשונה, מר ברלו, בסרטוגה, הלא הדמיון המפליא אשר היה בינך לתמונה הוא הֵניעני לפנות אליך בדברים, לבקש קרבתך, ולהסב את פני הדברים להיותי לך בן־לויה תמיד. בהשגת חפצי זה, עוררני בשעור־מה, ואולי בעיקר, זכר־יגונים אשר זכרתי את המנוח, אולם, במדה ידועה, עוררתני גם סקרנות דרוכת־מנוחה, ולא חדלת־זועה מכל־וכל, לגבֶּיך.

“כהרצותך את פרטי החזות אשר הופיעה לפניך בהרים תֵארת, בדיקנות מדוקדקת ביותר, את העיר ההודית בֶּנָרֶס, אשר על הנהר הקדוש. הפרעות, הקרב, הטבח, אלה הם המאורעות אשר ארעו בפועל במרידתו של ג’יט סינג, שחלה ב־1780, כאשר נשקפה להייסטינגס סכנת מות ממש. האיש אשר נמלט בחבל הצניפים היה צ’יט סינג עצמו. האנשים אשר בביתן היו סִפּויים¹ וקצינים בריטיים, בראשות הייסטינגס. אחד מהללו הייתי אני, וככל־יכלתי עשיתי למנוע קצין אחר מהסתער בפחז לקראת מות ודאי. אותו קצין נפל, בסמטות המלאות מפה אל פה, בחצו המורעל של איש בנגלי. הקצין ההוא בחיר ידידַי היה. אוֹלדֶבּ היה זה. מתוך גליונות אלה” (כאן העלה הדובר מחברת אשר נראָה בה כי כמה מעמודיה נכתבו זה־מקרוב) “תראה כי בעצם התקופה בה הצטירו הדברים האלה בדמיונך בקרב ההרים, הייתי אני מתארם על־נְיר פה בבית”.

כשבוע ימים לאחר השיחה הזאת, הופיעו הפְּסָקות הבאות באחד מעתוני שרלוֹטְוִיל:

"מחובתנו המצערת להודיע על מותו של מר אוגוסטוס בֶּדלוא, איש אשר משום סבר־הליכותיו ורוב מידותיו התרומיות יקר היה מכבר לאזרחי שרלוטויל.

"זה שנים מספר לקה מר ב. במחוש־עצבים אשר תכופות הִלֵך סכנת מיתה; אולם בזאת יותן לראות רק את הסבה העקיפית לפטירתו. הסבה הישרה מופלאה היתה ביחודה. בשעת טיול על הרי־הגבגונים, קודם ימים מספר, תקפוהו צנה וקדחת קלה, מלוות שפיעה מרובה של דם אל הראש. על־מנת להקל מכך, נזקק דר. טמפלטון להקזות דם מקומיות. עלוקות הושמו אל הרקות. מקץ תקופה קצרה־להחריד מת החולה. משנגלה כי, בפּך המכיל את העלוקות, הובאה דרך מקרה אחת העלוקות הארסיות אשר תמצאנה מפקידה לפקידה באגמי מים אשר בסביבה. בריה זו דבקה בעורק קטן ברקה הימנית. דמיונה הקרוב אל העלוקה הרפואית גרם שלא הובחן בטעות כי אם לאחר־מועד.

“נ.ב. – העלוקה הארסית של שרלוטויל תבדל תמיד מן העלוקה הרפואית בשחורהּ, ובמיוחד בתנועותיה הענותניות או תולעיות, הדומות דמיון רב לתנועות־נחש”.

מסיח הייתי עם עורכו של העתון האמור, בדבר המקרה הזה המופלא, והנה עלה בדעתי לשאול איך זה אדע כי נדפס שם המנוח כבֶדְלוא.

“מן הסתם”, אמרתי, “יש לך סמוכים לכתיב זה, אבל אני תמיד סבור הייתי שכותבים את השם בלא א בסופו”.

“סִמוכים? לא”, השיב “אין זו אלא שגיאת דפוס. בכל העולם כולו השם הוא בֶּדלו, בלי א, ומעודי לא מצאתי כי יכתב אחרת”.

“אם־כן” אמרתי בלָחוּש, כסובבי על עקבַי, “אם־כן אמנם הִפָּלא תִפָּלא אמת אחת מכל ספור עלילה – כי בדלוא, באל”ף, מהו אם לא אולדב במהופך? והאיש הזה אומר לי כי שגיאות־דפוס היא זו".

¹

יש שורה ארוכה של התרחשויות נרצוֹת, העוברות במקביל למציאות. לעתים נדירות תחפופנה זו את זו. ברגיל ממתנים אנשים ומאורעות את ההתרחשות הנרצה, וככה תראה זו פגומה, ופגומות כמותה הן תוצאותיה. כך היה ברפורמציה; תחת הפרוטסטנטיות בא הלותרניות.

נובליס², השקפות מוסריות

מעטים הם האנשים, גם בין השלוים שבהוגים, אשר לא נחרדו לפרקים עד כדי האמן אמונת־חצאים עמומה אך מרעישה בכוח שמעל־לטבע, עקב צרופי־מקרים המופלגים כל־כך לכאורה, עד כי בתור צרופי־מקרים סתם, אין השכל יכול לקבלם. הרגשות כאלו – כי אמונות־החצאים אשר עליהן אני מדבר לעולם אין להן מלוא־כוחה של המחשבה – הרגשות כאלו רק לעתים נדירות תידכאנה כליל אם לא תודות לדרישה אל תורת־הסכוי, או ככנויה המקצועי, חישוב־האומדנות. והנה חישוב זה מתמטי טהור הוא, במהותו; וככה יהיו צלו ורוחניותו של האורירי ביותר נחושים ענין לחמוּר־הדיוק במדעים.

הפרטים הבלתי־רגילים אשר קרוא אני עתה להביאם לידיעת הרבים, ימָצאו מהוים, מבחינת סמיכות הזמנים, סעיף ראשי של שורת צרופי־מקרים נפלאים־מהָבֵן כמעט, אשר את סעיפה המשני או המשלים יכירו כל הקוראים ברצח מרי סֶסִילְיָה רוֹג’רס בניו־יורק זה מקרוב.

כאשר נסיתי לפני כשנה, במאמר בשם מעשי־הרצח ברחוב מורג, לצייר כמה קוים מצוינים במאד באופי רוחו של ידידי, האביר ק. אוגוסט דופין, לא עלה בדעתי כי אשוב אי־פעם אל הנושא ההוא. לציור־אופי היתה כונתי; וכוונה זו קוימה בשלמותה במערכת העובדות הפרועה אשר הובאה להדגים את תכונתו המיוחדת של דופין. היה בידי להוסיף דוגמות אחרות, אפס לא ניטל עלי להוכיח יותר מאשר הוכחתי. אולם מאורעות אחרונים, בהתפתחותם המפתיעה, הרעישוני עד כדי להוסיף כמה פרטים, אשר חותם הודאת נגוּשׂים טבוע יהיה בהם. אכן, מוזר יהיה אם, אחרי שמעי את אשר שמעתי בעת האחרונה, אוסיף לכבוש עמי את אשר שמעתי וראיתי לפני זמן רב כל כך.

אחרי פתרו את חידת מותן של מדם ל’אספני ובתה, הסיח האביר מיד את דעתו מן הדבר, ושב לשגות בהזיותיו כדרכו מאז. מהיותי נוטה, בכל עת, להפשטות, הסתגלתי להלך־נפשו בנפש חפצה; הוספנו לדור במעוננו אשר בפרבר סן־ז’רמן, את העתיד הפקרנו לרוח, ובשלות־השקט נמנמנו בהווה, ומטווה חלומות עשינו לנו מן העולם הערפלי אשר סביבנו.

אך החלומות האלה יש והופרעו. הלא מסתבר כי השאיר החלק אשר היה לידידי בעלילת רחוב מורג את רשמו בדמיונם של אנשי המשטרה הפריסית. לגבי בלשיה הפך שמו של דופין להיות שם־דבר. הואיל ופשטות אותם ההקשים אשר בהם פתר את התעלומה לא הוסברה מעולם למפקח, אף לא לשום אדם זולתי אני, הן לא יפלא כי נחשב הענין מעשה־נסים כמעט, וכי בשל כשרונות־הנתוח שלו יוחסה לו הארה־עליונה. בתום־לבו אולי עשוי היה להעמיד כל שואל על הטעות אשר בסברה זו; אולם מזגו הנרפה דחה כל נגיעה נוספת בדבר אשר מכבר חדל למצוא בו ענין. כך אירע אשר מצא עצמו תל שכל פיות המשטרה פונים אליו; ולא אחת גם נסו להעסיקו בבית־הפקידות. אחד המקרים המצוינים ביותר היה מקרה רציחתה של עלמה בשם מרי רוז’ה.

מעשה שהיה כשנתים לאחר מעשה־הזועה ברחוב מורג היה. מרי, אשר שם־טבילתה כמו גם שם משפחתה יסבו מיד שימת־לב עקב דמיונם לאלה של “מוכרת־הציגרים” האומללה, מרי זו היתה בתה היחידה של האלמנה אַסטֶל רוז’ה. אבי העלמה מת בקטנותה, ומעת מותו ועד שמונה־עשר חדשים לפני הרצח אשר הוא נושא ספורנו זה, דרו האם והבת יחדיו בדרך־סן־אנדרה; הגברת נהלה שם בית־מלון, ובתה עזרתה. ככה עברו הימים עד אשר, במלאות לבת עשרים־ושתים שנה, הסב יופיה הרב את תשומת־לבו של בַּשָׂם, אשר היתה לו אחת החנויות בקומתו התחתונה של ה’פַּלֶה־רוֹיל', ואשר עיקר לקוחותיו היו מרועי־הרוח הנואשים השורצים בסביבה ההיא. מֶסְיֶה לֶה־בְּלַן ידע גם ידע מה התועלת אשר תופק משרותה של מרי הנאוה בחנותו; ולהצעותיו הנדיבות נענתה העלמה ברצון, אף כי בהסוס־מה קבלתן האם.

יחוליו של הבשם באו ונהיו, ועד־מהרה יצא לבית־עסקו שם תודות לקסמיה של ה’גריזט' החמודה. שנה תמימה עבדה לו, והנה המם העלמה־פתאום מן החנות את מעריציה. מסיה לה־בלן נבצר מעמו לתת טעם להעדרה, ודאגה ופחד עכרו את מדם רוז’ה. העתונים החלו מיד לענות בענין הזה, וכבר עמדה המשטרה לפתוח בחקירה רצינית, כאשר, בבוקר לא־עבות, כתום שבוע, שבה מרי, בריאה בגופה ואם גם נעצבת מעט, והופיעה אצל דוכנה בחנות־הבשמים. מיד שבתה, כמובן, כל חקירה־ודרישה, מלבד זו הפרטית במהותה. כבתחילה טען מסיה לה־בלן כי אין הוא יודע כל מאומה. מרי, ואמה עמה, ענו על כל השאלות לאמור, כי בביתו של קרוב־משפחה אחד מחוץ־לעיר בלתה העלמה את השבוע. ככה שקע הענין וגם נשכח; כי עד־מהרה נפרדה העלמה סופית מן הבשם, כמו למען הפטר מטרחה של סקרנות, ותרה לה מחסה במעון אמה אשר בדרך־סן־אנדרה.

כחמשה חדשים אחרי שובה הביתה נעלמה העלמה פתאום שנית, לרדת ידידיה. שלשה ימים עברו ולא נשמע דבר על אודותיה. ביום הרביעי נמצאה גויתה צפה בנהר הסינה, ליד החוף אשר מנגד לרובע של דרך־סן־אנדרה, ולא הרחק משכונת בַּריֶר־די־רוּל המובדלת.

תועבת הרצח הזה (כי מיד ברור היה כי רצוח רצחוה), עלומיה ויפיה של הנרצחת, ובראש־וראשונה, פרסומה הקודם, חברו לעורר התרגשות עזה בקרב בני פריס הרגשנים. לא אוכל לזכור כל מקרה דומה אשר היתה השפעתו כללית ועזה כל־כך. משך שבועות מספר נשכחו אף הענינים המדיניים הנכבדים של הזמן מרוב ההתעסקות בנושא הזה. המפקח עשה מאמצים יוצאים־מן־הכלל; וכחותיה של כל משטרת פריס אומצו, כמובן, עד קצה הגבול.

כאשר התגלתה הגויה לא חשבו כי יוכל הרוצח להשתמט יותר מעת קצרה מאד מזרועות החקירה, אשר הוחל בה מיד. רק כתום שבוע ראו צורך להציע פרס; וגם אז הועמד הפרס על אלף פרנק בלבד. בינתיים נמשכה החקירה במרץ, אם גם לא תמיד בתבונה, ואנשים הרבה נחקרו ללא־הועיל; אותו זמן גברה התרגשותו של הצבור במאד בגלל העדר כל מפתח לפתרון התעלומה. במוצאי היום העשירי ראו לנכון להכפיל את הסכום אשר הוצע בתחילה; ובמרוצת הזמן, אחרי אשר עבר השבוע השני באין עמו כל גלויים חדשים, ואחרי אשר מצא לו המשפט־הקדום השורר בפריס תמיד נגד המשטרה פורקן במספר התפרצויות רציניות, נטל המפקח על עצמו להציע סכום של עשרים אלף פרנק “תמורת גלוי הרוצח”, או, אם יתגלה כי אחדים מעורבים היו בדבר, תמורת “גלוי מי מן הרוצחים”. בהודעה על הקצבת הפרס הזה הובטחה מחילה שלמה לכל שותף־בעברה אשר יעיד נגד חברו; ועל כל אלה הוּספה להודעה הזאת, בכל אשר הופיעה, הכרזתה הפרטית של ועדת אזרחים, בה הוצע סכום של עשרת אלפים פרנק, נוסף על הסכום אשר הציע בית־הפקידות. הפרס כולו עמד אפוא על לא־פחות משלושים אלף פרנק, סכום אשר בלתי־רגיל יחשב בשיתנו לבנו אל נמיכות מעמדה של העלמה, ואת תכיפותם הרבה של פשעים מעין זה המתואר בכרכים.

עתה לא הטיל איש ספק בדבר כי מיד תחשף תעלומת הרצח הזה. אפס אם כי, במקרה אחד או שנים, בוצעו מאסרים אשר הבטיחו הארת־דברים, הנה לא הוברר דבר אשר יהיה בו כדי לטפול אשמה על החשודים; אשר על כן שוחררו אלה מיד. אולי מוזר יראה הדבר, אולם גם השבוע השלישי לגלוי הגויה עבר, מבלי אשר נזרע כל אור על הענין, ועדין לא גונב לאזני דופין ולאזני אני גם שמץ מן המאורעות אשר כה הסעירו את הצבור. נתונים היינו לעיונים אשר העסיקו את דעתנו כולה, וכמעט חודש עבר ואנחנו לא יצאנו מפתח הבית, פני אורח לא קבלנו, ונסתפק בהצצה בלבד במאמרים המדיניים הראשיים באחד היומונים. את הידיעה הראשונה על הרצח הביא לנו ג–, הוא עצמו. בשעות הראשונות של אחר־הצהרים ביום השלושה־עשר לחדש יולי – 18 בא אלינו ועד שעה מאוחרת בלילה ישב עמנו. כשלון כל מאמציו למצוא את הרוצחים הרעימהו. תהילתו – כה אמר בנעימה פריסית מיוחדת – נתונה בכפות־המאזנים. אף כבודו מעורב בדבר. עיני הצבור פקוחות עליו; ובאמת לא היה כל קרבן אשר לא יאבה להביאו למען פענוח התעלומה. הוא נשא נאום מגוחך במדת־מה וחתמו במחמאה לדבר אשר חמד לקרוא לו עדינותו של דופין, ופנה אליו בהצעה גלויה ונדיבה בתכלית, אשר את טיבה המדויק אינני רואה רשות לעצמי לגלות, אך הדבר הזה אין לו כל שיכות לעצם ענינו של ספורי.

את המחמאה דחה ידידי כמיטב יכלתו, אולם את ההצעה קבל תיכף־ומיד, אף כי מעלותיה ארעיות היו בתכלית. אחרי אשר נקבע הדבר הזה, פתח המפקד מיד בהסברת השקפותיו הוא, הזרועות פרושים ארוכים לדברי־העדות, אשר עדין לא היו בידינו. הוא דבר הרבה, ובלא־ספק, מתוך ידיעה; מפעם לפעם ערבתי לבי להשמיע איזו השערה, ועד כה וכה עברו שעות הליל בעצלתים. דופין ישב בלי־נוע בכורסה אשר הורגל בה, ומראהו התגלמות של הקשבה רוחשת־כבוד. משך הראיון כולו הרכיב משקפים; והצצה מקרית אל מתחת לזגוגיותיהן הירוקות די היה בה להוכיח לי כי משך שבע או שמונה השעות שקדמו לצאת המפקח, ישן שנת־ישרים, אשר לא גרעה דממתה מטוּבה.

בבוקר קבלתי מבית־הפקידות פרטי־כל מלא של כל העדויות אשר נגבו, וממשרדי העתונים השונים נטלתי טופס מכל עתון, מראשון עד אחרון, אשר בו פורסמה איזו ידיעה של ממש בנוגע לענין העגום הזה. ואלה היו פני שפעת־הידיעות הזאת אחרי אשר נוקתה מכל אשר הוּזם בהחלט:

מרי רוז’ה יצאה את בית אמה, אשר בדרך־סן־אנדרה, בשעה התשיעית בערך לבוקר יום הראשון, העשרים־ושנים ביוני – 18. בלכתה רמזה לפלוני מסיֶה זַ’ק סן־אֶסְטַש, ולו בלבד על כוונתה לבלות את היום עם דודתה הדרה ברחוב־דרום. רחוב־דרום הוא סמטה צרה אך הומיה, לא הרחק מגדות הנהר, מרחק שני מילים בערך, בדרך הישרה ביותר אשר תתכן, מן המלון של מדם רוז’ה. סן־אסטש היה אוהבה המקובל של מרי, ולן היה במלון, גם סועד שם. בין־ערבים שומה היה עליו לבוא ולקחת את ארוסתו וללוותה הביתה. אפס אחר־הצהרים החל מטר עז נתך; ומסברוֹ כי תשאר בבית דודתה כל הלילה (כמעשה במקרים דומים לפני כן), לא ראה צורך לקיים את הבטחתו. במרוצת הליל נשמע כי יראה מדם רוז’ה (אשר זקנה חלושה, בת־שבעים היתה) “כי לא תראה עוד את מרי לעולם”; אך פליטת־פה זו כמעט לא הסבה תשומת־לב בעתה.

ביום השני הוברר כי לא היתה העלמה ברחוב דרום; וכאשר פנה היום מבלי אשר נשמע על אודותיה דבר, הוחל בחפוש מרושל בכמה מקומות בעיר ובשכונותיה. אולם עד היום הרביעי להעלמה לא נודע עליה דבר מניח את־הדעת. ביום ההוא (הוא יום הרביעי, העשרים־וחמישי ליוני), הודיעו לפלוני מסיֶה בּוֹבֵי, – אשר יחד עם אחד מחבריו מחפש היה את מרי ליד ה’בריר־די־רול', על חוף הסינה אשר מול דרך־סאן־אנדרה, – כי זה עתה משו דיגים גויה אשר מצאוה צפה על פני המים. בראותו את הגופה זיהה אותה בובי, אחרי הסוס־מה, כגופת מוכרת־הבשמים. חברו מיהר יותר להכירה.

הפנים משוחים היו בדם שחור, אשר קצתו מן הפה שתת. לא נראה כל קצף, כבמקרה אלה אשר אך טבוע טבעו. לא היה כל שנוי בצבע הרקמה התאית. על הצואר היו חבורות ורשומי אצבעות. הזרועות משוכלות היו על החזה. היד הימנית קמוצה היתה, והשמאלית פתוחה מעט. על אמת־היד השמאלית היו שתי שריטות מעוגלות אשר חבלים, או חבל אשר יותר מפעם אחת כרכוהו, גרמון, כפי הנראה. חלק מן האמה הימנית אף הוא שחוק היה מאד, וכמהו כן גם הגב כולו, וביתר יחוד השכמות. בהעלותם את הגופה לחוף קשרו אליה הדיגים חבל, אך גם אחת השחיקות לא נגרמה עקב זאת. בשר הצואר צבוי היה במאד. לא נראו כל חתכים או חבורות אשר מכות גרמון. סביב הצואר נמצא שרוך כרוך במהודק כל־כך עד כי נעלם מעין־רואים; שקוע היה בבשר כולו, והדוק היה בקשר למטה מאוזן־שמאל ממש. הדבר הזה עצמו די היה בו להמית. העדות הרפואית נתנה אמון בתומתה של הנרצחת. היא סבלה, נאמר שם, מעשה אלימות. בהמצאה היתה הגויה במצב אשר בו לא יכלו מיודעיה להתקשות בזיהויה.

הלבוש קרוע היה במאד גם פרוע. בשמלה קוֹרע קרע, כחצי האמה רחבו, מן האמרה התחתונה ולמותםן אך תלוֹש לא תולש. כרוך היה שלש כריכות סביב למתנים, ופרוּף במין פריפה על הגב. מתחת לשמלה היתה שלמת מלמלה נאה; ומזו נקרע קרע, שמונה־עשרה זרתות רחבו – ישר מאד נקרע ובקפידה רבה. סביב לצוארה נמצא הקרע הזה, מרופה כלשהו ומהודק בקשר קשה. מעל לקרע מלמלה זה ולשרוך צוּמד תֶליה של מגבעת, והמגבעת תלויה בו. הקישור בו הוּדק תליה של המגבעת לא קישורה של אשה היה, כי אם קשר־רופף או עניבתו של מלח.

אחרי אשר זוהתה הגויה לא נלקחה, כרגיל, אל אוהל־המתים (מאין צורך בטכס זה), כי אם חיש נקברה לא־הרחק מהמקום בו הועלתה לחוף. בהשתדלותו של בובי הושתק הענין בחריצות, ככל האפשר; וכמה ימים עברו עד אשר קם איזה רחש בצבור. אכן, לבסוף נאחז איזה שבועון בענין; הגויה הוצאה מקברה ונבדקה שוב; אך לא הוברר דבר אשר לא נודע כבר. אכן, המלבושים נמסרו עתה לאם ולידידי הנרצחת, וזוהו בהחלט כמלבושים אשר לבשה העלמה בצאתה את הבית.

אם כה ואם כה וההתרגשות גברה משעה לשעה. כמה אנשים נאסרו ושולחו לחפשי. במיוחד נחשד סן־אסטש; ובראשונה לא עלה בידו לתאר תאור מתקבל־על־הדעת את המקומות בהם היה במשך היום הראשון אשר בו עזבה מרי את הבית. אולם אחר־כן מסר למסיה ג– שבועות־עדוּת בהן תאר תאור משכנע איפה בלה כל שעה משעות היום הנדון. עם עבור הזמן וכל גלוי טרם יהיה, נפוצו שמועות סותרות זו את זו, ועתונאים החלו משערים השערות. ההשערה אשר הסבה את שימת־לב מרובה ביותר מאלו היתה זו, כי מרי רוז’ה עדין בחיים חיתה – כי הגויה אשר נמצאה בסינה גויתה של איזו אומללה אחרת היא. ראוי לי למסור לקורא כמה פסקות בהן כלולה ההשערה הנזכרת. פסקות אלו תורגמו מלולית מהעתון ל’אֶטוּאַל', שבדרך־כלל ערוך היה בכשרון רב.

“מדמואזל רוז’ה יצאה את בית אמה בבוקר יום־הראשון, העשרים־ושנים ביוני, – 18, וחפצה, כביכול, לבקר את דודתה, או איזו קרובת־משפחה אחרת ברחוב־ד’רום. למן השעה ההיא, לא הוכח כי ראה אותה מי. עקבותיה נעלמו ושמעה לא נשמע. – – – עד עתה לא הופיע כל אדם אשר ראה אותה ביום ההוא, אחרי צאתה מפתח בית אמה. – – – והנה, אם כי אין בידינו כל עדות להיות מרי רוז’ה בארץ־החיים אחרי השעה התשיעית של יום־הראשון, העשרים־ושנים ביוני, הרי מוכח לנו כי עד לאותה שעה חיה היתה. ביום הרביעי בצהרים נגלתה גופת אשה צפה אצל חוף בריר־דה־רוּל. הדבר הזה היה, אף אם נניח כי הוטלה מרי ורז’ה אל הנהר שלוש שעות אחרי צאתה את בית אמה, רק שלשה ימים לאחר עת צאתה את מעונה – שלשה ימים חסר שעה אחת. אולם אוולת היא לחשוב כי אפשר אשר נשלם מעשה־הרצח, אם אמנם רצוח רצחוה, מהר כל־כך עד כי יכלו הרוצחים להטיל את הגופה אל הנהר לפני חצות־הלילה. אלה העושים מעשי־פשע נתעבים אשר כאלה נבחר להם החושך מן האור. – – – נראה, איפוא, כי אם היתה הגופה אשר נמצאה במים גופת מרי רוז’ה, לא יכלה להיות במים כי אם יומים וחצי, ובחוץ לא יכלה להיות כי אם שלושה ימים. מכל נסיוננו למדנו כי מששה עד עשרה ימים דרושים לגופות טבועות, או לגופות אשר טובעו תיכף לאחר מוות אָלים, למען תתמסמסנה עד כדי לצוף על פני המים. גם כאשר יירו בתותח מעל לגויה, ועלתה לפני עבור חמשה או ששה ימים, למצער לטבּוּעה, תשוב זו ותשקע, אם יניחוה. והנה שואלים אנו מה הדבר אשר גרם, במקרה הזה, סטיה מדרך־הטבע הרגילה? – – – אילו הוחזקה הגופה על החוף בהשחתה עד מוצאי יום־השלישי, כי אז נמצאו על החוף עקבות כלשהם מעקבות הרוצחים. כן ספק הוא אם היתה הגופה צפה מהר כל־כך, לוּ גם הוטלה המימה אחרי היותה מתה מזה יומים. ויתר־על־כן, רחוק הוא ביותר מהסתבר, כי יטילו עוולים, אשר בצעו מעשה־רצח אשר כזה, את הגופה בלא משקולת להשקיעה, אמצעי־זהירות אשר כה קל היה לנקטו”.

פה מוסיף העורך וטוען כי אל־נכון היתה הגופה במים “לא שלשה ימים בלבד, כי אם, למצער, חמש מונים שלושת־ימים”, יען אשר כה ממוסמסת היתה עד כי התקשה בובי מאד להכירה. אכן, טענה זו האחרונה הוזמה תכלית־הֶזם. ממשיך אני בתרגום:

“על מה, אפוא, נסמך מר בובי באמרו כי אינו מסופק כלל בדבר, כי גופת מרי רוז’ה היתה הגופה? הוא פרם את שרוול השמלה, ולדבריו מצא אותות נאמנים לזהוֹת על פיהם. הצבור בכללו סבר כי מיני צלקות היו האותות האלה. הוא שף את הזרוע ושער מצא עליה – דבר אשר, לדעתנו, סתמי הוא מכל אשר ניתן להעלותו על הדעת – מופת אשר חותך הוא לא יותר ממופת מציאתה של זרוע בשרוול. מר בובי לא שב בלילה ההוא, ורק שלח להודיע למדם רוז’ה, בשעה השביעית, במוצאי יום־הרביעי, כי עדין מתנהלת חקירה בדבר בתה. אם נאות להניח כי מפאת זקנתה ויגונה לא יכלה מדם רוז’ה להופיע (ובזאת הרבֵּינו־הֵאוֹת), הנה וודאי חייב היה להמצא איש אשר ימצא חפץ בחקירה ויופיע. שום איש לא הופיע. ברחוב דרך־סן־אַנדרה לא נאמר גם לא נשמע כל הענין דבר אשר יגיע אף לאזני יושבי אותו בית. מר סן־אסטש, אוהבה של מרי ובחיר־לבה, אשר הסתופף בבית אמה, נשבע ומעיד כי לא שמע על גלוי גופתה של בחירתו עד לבוקר היום שלאחריו, כאשר בא מר בוֹבי אל חדרו וספר לו על כך. ומוזר הוא בעינינו, אשר התקבלה בשורה אשר כזאת בקרירות רבה מאוד”.

בדרך זו השתדל כתב־העת ליצור רושם של אדישות מצד קרוביה של מרי, אדישות שאין לישבה עם ההנחה כי האמינו הקרובים האלה אשר גופתה היא הגופה. והנה סיכום רמיזותיו זה הוא: כי, בסיועם החשאי של ידידיה, עקרה מרי מן העיר מטעמים אשר יש בהם כדי להלעיז על תומתה; וכי, עם גלויה של גופה בסינה, גופה הדומה במעט לזו של העלמה, השתמשו הידידים האלה בהזדמנות והשיאו את הצבור להאמין במותה. אפס שוב היה, ל’אטואל' פזיז מדי. הוכח בברור כי לא היתה כל אדישות, מעין זו אשר תוארה; כי הזקנה חלוּשה היתה ביותר, וכה מזועזעת היתה עד כי לא יכלה למלא כל חובה אשר תוּשת; כי סן־אסטש לא די שלא בקרירות קבל את הידיעה, גם התבלבלה דעתו מצער, וכה השתולל עד כי השפיע מר בובי על ידיד אחד ועל קרוב אחד להשגיח עליו ולמנעו מבוא לחקירה בעת הוצאת הגופה מקברה. גדולה מזו, אף כי נאמר ב,ל’אטואל' כי על־חשבון הצבור נקברה הגופה בשניה, וכי דחתה המשפחה בהחלט הצעה נוחה לקבורה פרטית, וכי לא נוכח איש מן המשפחה בטכס; – אף כי, אומר אני, הביא ‘ל’אטואל’ את כל הדברים האלה לחזוק הרושם אשר השתדל ליצור – חרף כל זאת הוזמו כל הדברים האלה הזם מניח־את־הדעת. בגליון הבא של העתון נעשה נסיון לטפול חשד על בובי עצמו. ואלה דברי העורך:

“עתה, אפוא, חל שנוי בענין. נודע לנו כי פעם אחת, בהיות מדם ב – בבית מדם רוז’ה, אמר לה מר בובי, בצאתו, כי ג’נדרם עומד לבוא שמה, וכי אל לה, למדם ב., לאמר לג’נדרם דבר עד אשר ישוב, כי עליה להניח לו את הדבר. – – – במעמד הדברים הנוכחי נראה כי חתום הענין כולו בראשו של מר בובי. אין לצעוד צעד בלעדי מר בובי, כי, באשר תלך, נכחו אתה הולך. – – מאיזו סבה שהיא גמר־אומר לבלי תת לאיש מלבדו לקרב אל הענין, ואת קרוביו הגברים הדף, לדבריהם, באופן מוזר מאד. דומה כי מתנגד הוא מאד להרשות לקרובים לראות את הגופה”.

את החשד אשר נטפל ככה על בובי חיזקה במידת־מה העובדה המובאת בזה. איש שבא לבקר במשרדו כמה ימים לפני העלם העלמה, בהעדרו הבחין בשושנה נעוצה בחור־המנעול, והשם “מרי” חרות על לוח־צפחה אשר תלוי היה בסמוך.

על פי הרושם הכללי, ככל אש ניתן לנו ללקטו מן העתונים, דומה כי היתה מרי קרבן לכנופיה של פושעים – כי אלה הם אשר העבירוה את הנהר, ענוּה, והרגוה. אפס, ‘לה קוֹמֶרסיֶל’, עתון רב־השפעה, לחם בעוז בדעה הזאת הרווּחה. אביא בזה פסקה או שתים מעמודיו:

“משוכנעים אנו בדבר, כי מוטעית היתה דרך החקירה, ככל אשר כווּנה אל בּריר־די־רוּל. אי־אפשר היה כי תעבור עלמה הידועה לאלפים כאשר ידועה היתה זאת, על פני שלשה בנינים מבלי אשר יראנה מי; וכל אשר יראנה הלא יזכור את הדבר, כי את לב כל יודעיה לקחה. מלאים־אדם היו הרחובות בעת אשר יצאה. – – – אי־אפשר היה כי תוכל ללכת אל בריר־די־רול, או אל רחוב־דרום, מבלי אשר יכירנה מנין אנשים בכל־זאת לא הופיע איש אשר ראה אותה מעבר לסף בית אמה, ומלבד העדות בדבר הכוונות אשר הביעה, אין כל דבר אשר יעיד כי יצוא יצאה. שמלתה נקרעה, נכרכה סביבה, ונקשרה קשר; ובו נשאו את הגופה כשאת צרור. אם בבריר־די־רוּל נעשה מעשה־הרצח, כי אז לא היה צורך בדבר אשר כזה. העובדה כי אצל בריר נמצאה הגופה, אין בה כדי להעיד על המקום בו הוּטלה המימה. – – – מאחת שמלותיה התחתונות של העלמה האומללה נקרע קרע, אמה ארכו וחצי האמה רוחבו, ונקשר מתחת לסנטרה וסביב ערפה, אל־נכון למען מנעה מזעוק. דבר זה ברנשים אשר לא היו להם מטפחות עשוהו”.

אפס יום־יומים לפני אשר בא אלינו המפקח הגיעה למשטרה ידיעה חשובה, אשר כמו שמה־לאל, למצער, את עיקר טענותיו של ‘לה־קומרסיל’. כאשר שוטטו שני ילדים, בניה של פלונית מדם דֶליק, ביער אשר אצל בריר־די־רוּל, באו במקרה בעבי חורש סבוך, אשר בו היו שלש או ארבע אבנים גדולות, ערוכות כמין מושב אשר גב לו והדום. על האבן העליונה מונחת היתה שמלה־תחתונה לבנה; על השניה נמצא סודר־משי. סוכך, כפפות ומטפחת נמצאו פה אף הם. על המטפחת היה השם “מרי רוז’ה”. קרעי לבוש נגלו על השׂיכּים אשר סביב. העפר נבוֹס היה, השׂיחים היו שבורים, ואותות האבקות נכרו בכל. בין החורש והנהר נמצאו המשוּכות עקורות־ממקומן, ובאדמה נכר כי נגרר איזה משא כבד על פניה.

עתון שבועי, ‘לַה סוֹלֵי’, העיר אחרי הגלוי הזה את ההערות הבאות – הערות אשר אך שקפו את הרגשתה של העתונות הפריסית כולה:

“נראה בעליל כי כל החפצים היו שם שלשה או ארבעה שבועות, למצער: מפאת הגשם שוּלח ירקוֹן בכולם גם פשה, ועקב הירקון דבקו זה בזה. סביב להם ובכמה מהם עלו העשבים. משי הסוכך חזק היה, אך חוטיו התמסמסו. חלקו העליון, המקופּל, אכוּל־ירקון וממוקמק היה כולו, ועם הפתחו נקרע. – – – קרעי שמלתה אשר קרעו השיחים רחבים היו כשלש זרתות ושש זרתות ארכם. אחד מאלה היה אמרת השמלה, ומוּטלאה היתה; השני חלק של השוֹבל היה, ולא של האמרה. כרצועות אשר נקרעו נראו אלה, ועל שיח־הקוצים היו, בגבה רגל לערך מעל לקרקע. – – – לא יוכל, אפוא, להיות ספק בדבר, כי נגלה מקום הפשע הזה האיום”.

בעקבות התגלית הזאת הופיעו עדויות חדשות. מדם דליק העידה ואמרה כי פונדק לה בצד הדרך לא הרחק משפת הנהר, מול בריר־די־רוּל. השכונה מבודדת היא ביותר. הפונדק הוא בית־הועד הרגיל של־יום־הראשון לבני־הפקר מן הכרך, הצולחים את הנהר בסירות. ביום המדובר בשעה השלישית, לערך, אחר הצהרים, הגיעה לפונדק עלמה צעירה בלוית צעיר שחוּם־פנים. השנים שהו שם עת־מה. בצאתם שמו פניהם לאיזה יער עבות שבקרבת־מקום. שימת־לבה של מדם דליק הוסבה אל הלבוש אשר לגוף העלמה, בשל דמיונו ללבוש אשר לבשה קרובת־משפחה שלה אשר מתה, במיוחד שׂמה לבה לסוּדר. מהרה אחרי צאת הזוג הופיעה כנופית בני־הפקר, אשר הקימו שאון, אכלו ושתו מבלי לשלם, הלכו בעקבות הצעיר והעלמה, חזרו לפונדק בשעת הדמדומים, ושבו וצלחו את הנהר כמו בחפזון רב.

באותו ערב עצמו, זמן קצר לאחר חשכה, שמעה מדם דליק, וכמוה כן בנה הבכור, זעקות אשר בקרבת הפונדק. הזעקות גדולות היו אך קצרות. מדם ד. הכירה לא רק את הסודר אשר נמצא בעבי החורש, כי אם גם את הלבוש אשר נמצא על הגויה. רַכָּב אחד, וָלֶנְס שמו, אף הוא העיד עתה ואמר, כי ביום־הראשון המדובר ראה את מרי רוז’ה עוברת את הסינה במעברה, ועמה צעיר שחום־פנים. הוא, ולנס, הכיר את מרי, ואי־אפשר היה לו לטעות בזהויה. החפצים אשר נמצאו בחורש זוהו כולם על־ידי קרוביה של מרי.

פרטי העדויות והידיעות אשר אספתי ככה, בעצת דופין, מן העתונים, לא הכילו כי אם עוד נקודה אחת נוספת בלבד – אולם היתה זו נקודה אשר חשיבות עצומה לה, לכאורה. נראה כי תיכף לאחר גלוי המלבושים, כמתואר למעלה, נמצאה הגופה נטולת־החיים, או נטולת־החיים כמעט, של סן־אסטש, ארוסה של מרי, בקרבת המקום אשר עתה חשבוהו הכל למקום הפשע. לידו נמצאה צלוחית ריקה, ועליה תו ובו רשום “משׁרת־אפיוּן”. נשימתו ענתה בו כי שתה את הרעל. הוא גוע מבלי אשר ידבר. על גופו נמצא מכתב קצר המספר על אהבתו למרי, ועל כוונתו לשלוח יד בנפשו.

“ספק אם צריך אני לאמור לך”, אמר דופין כאשר גמר לעיין ברשימותי, "כי המקרה הזה מסובך הוא רב־יתר מזה של רחוב מורג; אשר ממנו נבדל הוא בבחינה חשובה אחת. אין זה אלא מקרה פשע רגיל, ואם גם אכזר. אין בו כל דבר נפלה במיוחד. הלא תראה כי, מטעם זה, מחשבה התעלומנ הזאת קלה לפתרון, בעוד אשר, מטעם זה, ראוי היה לחשבה קשה לפתרון. הנה כי כן לא ראו בראשונה צורך להציע פרס. הפקידונים של ג – היה בכוחם לתפוס תיכף־ומיד איך ומדוע עשוי היה מעשה־תועבה אשר כזה להעשות, בדמיונם יכלו לציר אופן – אפנים הרבה, – ונמוק – נמוקים הרבה; ויען אשר לא מן הנמנע היה כי יכול איזה מן האופנים והנמוקים להיות אופן המעשה ונמוקו, סברו וקבלו כי צריך איזה מהם להיות אפנו ונמוקו. אפס דוקא באשר נוחים היו הדמויים האלה כל־כך לדמוֹתם, ודוקא מפני היות כל אחד מהם מתקבל־על־הדעת, ראוי היה להבין כי יותר משמראים הם על הקלות אשר תתלווה להבררת־הדברים מראים הם על הקשיים אשר יתלוו אליה גם יתלוו. אשר על כן אמרתי כי על פני שיאים אשר מעל למישור הרגיל יגשש ההגיון את דרכו, אם אך גשש יגששנה, בבקשו את האמת, וכי השאלה אשר תשָאל במקרים אשר כאלה אין היא דווקא ‘מה קרה?’ כי אם ‘מה קרה אשר כמוהו לא קרה עדין?’ בחקרים בבית מדם ל’אספּני³ נפלה רוחם של עושי־דברו של ג – וחושיהם התבלעו מפני עצם הנדיר אשר בתעלומה, הנדיר אשר בו היה שכל מתוקן כיאות רואה סימן בטוח ביותר להצלחה; אכן, נוכח השכיח שבכל אשר נתקלה בו העין במקרה של מוכרת־הבשמים עשוי היה שכל זה עצמו לטבוע ביאושו, אף על פי כן לא בישר הדבר הזה כי אם נצחון קל לשלוחיו של בית־הפקידות.

"במקרה של מדם ל’אספני ובתה לא היה, אף מתחילת חקירתנו, כל ספק בדבר כי אמנם נעשה מעשה־רצח. המחשבה על התאבדות הוסחה מיד מן הדעת. אף כאן פטורים אנו, מבתחילה, מכל הרהור על אבוד־לדעת. הגופה אשר נמצאה בבריר־די־רוּל נמצאה במסבות שאינן מניחות לנו כל מקום למבוכה בשאלה חשובה זאת. אך הובעה השערה כי אין הגויה אשר נגלתה גויתה של מרי רוז’ה, זו אשר לגלוי רוצחה, או רוצחיה, מוצע הפרס, ואשר עליה בלבד מוסב החוזה, אשר כרתנו עם המפקח. את האדון הזה יודעים אנו שנינו היטב. לא יסכון לנו לתת בו אמון רב מדי אם, אחרי אשר נצא בחקירותינו מן הגופה אשר נמצא, ואחרי אשר נתחקה על עקבות רוצח, נגלה כי גופת מישהי אחרת היא הגופה הזאת; או אם, בקחתנו לנו את מרי החיה למוצא, נמצאנה, אפס חיה־וקימת נמצאנה – אם כה ואם כה שוא יהיה עמלנו; יען כי מסיה ג – הוא האיש אשר עמו עלינו לשאת־ולתת. לצרכנו אנו, אפוא, אם לא לצורך המשפט, הכרח הוא כי תהיה ראשית מעשינו קביעת הזהות אשר בין הגויה למרי רוז’ה הנעדרת.

“בעיני הצבור נראו נמוקיו של ‘ל’אטואל’ בעלי משקל; ואשר כתב־העת עצמו בטוח בחשיבותם, דבר זה יֵרָאה בעליל מן האופן בו פותח הוא את אחד מאמריו של הענין – ‘כמה מעתוני־הבוקר של היום’, נאמר שם, כותבים על המאמר המשכנע בגליון יום־השני של 'ל’אטואל”. בעיני אני אין המאמר משכנע כמעט במאומה מלבד באשר לזריזיותו של מחברו. שומה עלינו לזכור כי, בדרך כלל, לעורר שאון ופליאה – לחדש חדוש – זוהי תכלית עתונינו, ולא דוקא לקדם את ענינה של האמת. את המטרה האחרונה ישמשו רק כאשר תראה להם חופפת את הראשונה. העתון אשר רק יסכים עם הדעה המקובלת (ותהי זו מיוסדת כאשר תהיה) לא יקנה לו כלל את לבב המון. רוב האדם יחשבו לעמוק רק את זה המשמיע דברים הסותרים סתירה חריפה את הדעה המקובלת. במחשב, לא־פחות מאשר בספרות, המכתם הוא אשר אותו יחושו גם ירבו להעריך. ובשניהם הריהו פחוּת ביותר במעלה.

"רצוני לאמור, כי עֵרב המכתם והמלודרמה שברעיון, אשר על פיו חיה מרי רוז’ה עודנה, זה ולא איזו מידת־הגיון הנמצאת באמת ברעיון הזה, הוא אשר העלהו על דפי ‘ל’אטוּאל’ והבטיח לו קבלת־פנים נאה בקרב הצבור. הבה נבדוק את עיקרי טענתו של כתב־העת הזה, עם שנשתדל לחשוך נפשנו מגבוב־הדברים אשר ציין אותה במקורה.

"ראשית כוונתו של הכותב היא להראות, על סמך קִצרו של רווח־הזמן אשר בין הֵעָלמה של מרי למציאת הגויה הצפה, כי אין הגויה יכולה להיות זו של מרי. הנה כי כן ישית הטוען מיד את לבו להפחית את רווח־הזמן הזה כדי מעוטו האפשרי. בחפזו בזאת נתקע הוא לסברות־סתם מבתחילה. ‘אוולת היא לחשוב’, אומר הוא, ‘אשר נשלם מעשה־הרצח, אם אמנם רצוח רצחוה, מהר כל־כך עד כי יכלו הרוצחים להטיל את הגופה אל הנהר לפני חצות־הליל’. תיכף־ומיד קמים אנו ושואלים, מדוע? מדוע־זה איולת היא לחשוב כי בוצע הרצח חמש דקות לאחר צאת העלמה את בית אמה? מדוע איולת היא לחשוב כי בוצע הרצח באיזו שעה משעות היום? בכל השעות היו רציחות גם היו. אך אם נעשה המעשה באיזה רגע שהוא מן השעה התשיעית בבוקר יום־הראשון ועד לרבע השעה קודם חצות, עדין נמצא היה זמן די־והותר, להטיל את הגופה אל הנהר לפני חצות־הליל‘. היוצא מסבר זו אין הוא אלא – כי לא בוצע הרצח ביום־הראשון כלל וכלל – ואם נתיר ל’אטואַל’ לסבור כזאת כי אז הרשות בידינו להתיר לו את כל אשר יעלה על רוחו. הסעיף המתחיל בלשון: ‘אוולת היא לחשוב אשר נשלם מעשה־הרצח וגו’, יֵרָאה כאשר יֵרָאה על דפי ל’אֶטוּאַל', הלא אפשר לדמות כי במוח מחברו חוּבּל ממש כך: ‘אוולת היא לחשוב אשר נשלם מעשה־הרצח, אם אמנם רצוח רצחוה, מהר כל־כך עד כי יכלו הרוצחים להטיל את הגופה אל הנהר לפני חצות־הליל; אוולת היא, אומרים אנו, לחשוב כל זאת, ולחשוב עם זאת (כפי אשר מנוי־וגמור עמנו לחשוב) כי לא הוטלה הגופה עד לאחר חצות’ – משפט אשר בלתי־עקיב הוא למדי, אפס אינו תפל תכלית־תפלות כמשפט המודפס.

“אילו היה עניני”, המשיך דופין, "רק להביא ראיות לטענתי כנגד נמוק זה מנמוקי,ל’קֶטואַל‘, כי אז יכולתי לחדול ממנו בלב שקט. אולם לא ב’אטואַל’, נטל עלינו לעסוק, כי אם באמת, המשפט הנדון, כצורתו זו, רק כוונה אחת יש בו; ואת הכוונה הזאת פרשתי והגדרתי; אולם חשוב הוא לחפש מאחרי המלים רעיון, אשר נראה כי התכוונו המלים האלו לבטאו, ובלא הצלחה. היה בדעת העתונאים לאמור כי אם בוצע הרצח הזה באיזו שעה משעות היום או הלילה של יום־הראשון, אי־אפשר כי ערבו הרוצחים לבם לשאת את הגויה אל הנהר לפני חצות־הליל. ופה, בעצם, מונחת הסברה אשר עליה אני קובל. הסברה היא שהרצח בוצע במקום כזה, ובמסבות כאלו, אשר הצריכו את נשיאת הגויה אל הנהר. אולם הלא אפשר כי נעשה המעשה אצל גדת הנהר, או בנהר עצמו; ואם כן הדבר, אפשר כי הוטלה הגויה בכל שעה משעות היום או הלילה, מהיות הדבר הזה דרך ברורה ודחופה ביותר להפטר ממנה. הן תבין כי אין אני אומר בזה דבר מסתבר דוקא, או תואֵם לדעת, דוקא. עד הנה אין אני נוגע במאומה בעובדות אשר בפרשה. אין את נפשי כי אם להזהירך מפני כל נעימתה של השערת ל’אטואל', בהפנותי את תשומת־לבך אל החדצדדיות אשר בה מתחילתה.

אחרי אשר תחם כתב־העת תחום יפה לדעותיו המוקדמות, אחרי אשר הביע את הסברה כי, אם גופתה של מרי היתה זו, לא יכלה להיות במים כי אם זמן קצר, מוסיף הוא ואומר:

"מכל נסיוננו למדנו כי מששה עד עשרה ימים דרושים לגופות טבועות, או לגופות אשר טובעו תיכף לאחר מוות אָלים, למען תמסמסנה עד כדי לצוף על פני המים, גם כאשר יירו בתותח מעל לגויה, ועלתה לפני עבור חמשה או ששה ימים למצער, לטבּוּעה, תושב זו ותשקע, אם יניחוה'.

"סברות אלו נתקבלו בשתיקה על־ידי כל עתוני פריס, להוציא את ‘לה מוֹנִיטֶר’. זה האחרון מנסה לצאת חוצץ כנגד אותו חלק הסעיף הנוגע ב’גופות טבועות' בלבד, בהזכירו חמשה או ששה מקרים בהם נמצאו גופותיהם של אנשים, אשר נודע כי טבעו, כעבור זמן מועט מזה אשר עליו עומד ל’אטואַל', אך נסיונו של ‘לה־מוניטר’ להכחיש את כלל סברתו של ‘ל’אטואל’ בהזכרת מקרים מסוימים המתנגדים לאותה סברה, נסיון זה יש בו משהו בלתי־הגיוני ביותר. אילו ניתן להביא חמשים ולא חמש דוגמאות של גופות אשר נמצאו צפות כתום יומים או שלשה, עדיין אפשר והוגן היה לחשוב על הדגומות האלה יוצאות מן הכלל של ‘ל’אטואל’, כל עוד לא הוכחה משוגתו של הכלל עצמו. אם הודינו בכלל (ואותו אין ‘לה־מוניטר’ מזים, רק עומד הוא על היוצאים ממנו), הרי שלא גרענו מתוקף טענתו של ‘ל’אטואל’ מאומה; כי הטענה הזאת אין היא מבקשת לגעת אלא בשאלת הסתברות צוּפה של הגופה על פני המים קודם עבור שלושת ימים; והסתברות זאת אך תחזק את עמדתו של ‘ל’אטואל’ כל עוד אין מספר המקרים, אשר באופן ילדותי כל־כך הובאו כראיות, מספיק די קביעתו של כלל נוגד.

"עיניך הרואות כי כל טענה אשר תטען בנקודה זאת. יש להביאה כנגד הכלל הזה, אם אך יש להביאה בכלל; ולצורך זה חובה עלינו לבחון את יסודו של הכלל. והנה גוף האדם אין הוא, ברגיל, קל הרבה יותר ממי הסינה אף לא כבד הוא מהם ברב; פרושו של דבר, שמשקלו הסגולי של גוף האדם, במצבו הטבעי, שווה הוא בקרוב לנפח המים אשר ידחנו. גופותיהם של שמנים ובשרנים, אשר עצמותיהם קטנות, וגופות נשים בכלל, קלות הן מאלו של הרזים וגדולי־העצמות, ושל גברים; ומשקלם הסגולי של מימיו של נהר מושפע הוא במידת־מה מגאות הים. אולם, אם לא נביא בחשבון את הגאות הזאת, מותר לאמר כי מעטות מאד הן גופות האדם אשר תשקענה בכלל מעצמן, ואם גם במים חיים. כמעט כל אדם הנופל לנהר יוכל לצוף, אם יניח למשקלם הסוגלי של המים לדמוֹת, פחות או יותר, למשקלו הסגולי שלו, לאמור – אם יניח לגופו להישקע כולו ככל־האפשר. התנוחה היאה למי שאינו יודע לשחות, היא תנוחתו הזקופה של המהלך ביבשה כשראש מופשל כולו לאחור, ומשוקע במים, ורק הפה והנחירים נשארים בולטים מעל לפני המים. בתנוחה זו נמצא עצמנו צפים בלא קשי ובלא מאמץ. ברור אפוא, כי כובד הגוף וכובד המים המודחים שרויים בשווי־משקל נאה מאד, וכי כל דבר של מה־בכך יגרום או לזה כי יכריע. זרוע, למשל, כי תורם מן המים וכי ישלל ממנה ככה משענה, תהי משקל נוסף אשר די בו לשקע את הראש כולו, ואילו בסעד מקרי של שבב העץ הקטן ביותר נוכל לשאת את ראשנו ולהביט על סביבנו. והנה בפרכוסיו של מי שאינו רגיל בשחיה, תונפנה הזרועות מעלה תמיד, בעודו מנסה לשמור על הראש בזקיפותו הרגילה. התוצאה היא שיקוּע פיו ונחיריו של האדם, וחדירת מים לריאותיו, אגב מאמציו לשאוף אויר בהיותו מתחת לפני המים. מים רבים יחדרו גם לקיבה, והגוף כולו נעשה כבד יותר בגלל ההפרש בין משקל האויר אשר ניפח את החללים האלה בתחילה לבין משקל הנוזל הממלא אותם עתה. הפרש זה דיו לגרום לגוף שיטבע, בדרך כלל; אך אין די בו במקרה של איש בעל עצמות קטנות וכמות בלתי־רגילה של חומר לא־מוצק או שמנוני. איש אשר כזה יצוף אף אחרי טבעו.

"הגויה, אשר תשקע אל קרקע הנהר, תשאר שם, עד אשר, בדרך זו או אחרת, ישוב משקלה הסגולי להיות קטן מזה של נפח המים אשר אותו היא דוחה. תוצאה זו תיגרם אם עקב התמסמסות אם בדרך אחרת. תולדת ההתמסמסות היא הפקת גז, המנפח את רקמות התאים ואת כל החללים, ומשווה לגוף את המראה התפוּח האיום כל־כך, ברבות הניפּוח עד כדי הגדל בממש את נפח הגויה בלא הגדל את המסה או את הכובד, או אז ימעט משקלה הסגולי ממשקלם, של המים הדחויים, ולעת הזאת תופיע על פני המים, אבל מסבות אין־מספּר ממַתנות או ההתמסמסות – גורמים אין־מספר יחישוה או יאיטוה; כמו, למשל, חוּמה של העונה או קרתה, רוייתם או צלילותם המחצבית של המים, עמקם או רדידותם של אלה, זרימתם או עמידתם, תכונת גופו של האיש, נגיעותו במחלה או נקיונו ממנה קודם המוות, ברור אפוא כי אין אנו יכולים לקבוע, באיזו מדה של דיוק, מועד אשר בו תצוף הגויה עקב התמסמסותה. בתנאים מסוימים יבוא הדבר תוך שעה; באחרים אפשר לא יבוא כלל. יש תמיסות כימיות אשר בהן ניתן לשמר את הגוף החי לעד מהשחת; כספית דו־כלורית היא אחת מאלו. אך, מחוץ להתמסמסות, עשוי גז להיות מופק בקיבה, וברגיל גם מופק הוּא, מפּאת התסיסה החומצית של חומר צמחי (ובחללים אחרים מסבות אחרות), די עורר ניפוח אשר יעלה את הגופה אל מעל לפני המים. הפעולה אשר תפעל יריה בתותח אין היא אלא פעולת־זעזוע פשוטה. ועשויה זו להתיק את הגויה מן הרפש או הטין הרך אשר בהם היא שקועה, ולהניחה בכך לצוף לאחר שכבר הכשירוה לזאת גורמים אחרים; או שעשויה היא להתגבר על צמיגותם של כמה חלקים רקֵבים של הרקמה התאית, ולהניח בכך לחללים להתנפח בהשפעת הגז.

"בהיות אפוא כל התורה כולה לפנינו, הנקל לנו לבחון לאורה את סברותיו של,ל’אטואל'. ‘מכל נסיוננו למדנו’, אומר העתון הזה, ‘כי מששה עד עשרה ימים דרושים לגופות טבועות, או לגופות אשר טובעו תיכף לאחר מוות אָלים, למען תתמסמסנה עד כדי לצוף על פני המים, גם כאשר יירו בתותח מעל לגויה, ועלתה לפני עבור חמשה או ששה ימים, למצער, לטבּועה, תשוב זו ותשקע, אם יניחוה’.

"סעיף זה כולו חייב עתה להיראות כרקמה של חוסר־הגיון ודברים נעדרי־קשר. כל הנסיון איננו מראה כי דרושים ל’גופות טבועות' מששה עד עשרה ימים למען תתמסמסנה עד כדי לצוף על פני המים. גם המדע גם הנסיון מלמדים כי אין מועד צוּפן בר־קביעה, ובהכרח אין הוא בר־קביעה. יתר־על־כן, אם עלתה גויה עקב יריה בתותח, הרי לא ‘תשוב ותשקע, אם יניחוה’, אלא אם כן כבר רבתה ההתמסמסות די אַפשר לגז המוּפק להתמלט. אולם רצוני להסב את שימת־לבך להבדל אשר הובדל בין ‘גופות טבועות’ ל’גופות אשר טובעו תיכף לאחר מוות אָלים‘. אם כי מודה הכותב בהבדל, הנה כוֹלל יכלול את כולן באותו סוג. הראיתי איך גדל משקלה הסגולי של גופת אדם טובע מנפח־מימיה, וכי לא היתה טובעת כלל, אילולא הפרכוסים אשר בהם יניף האדם את זרועותיו מעל לפני המים, ואילולא השאיפות אשר ישאף בהיותו מתחת לפני המים – שאיפות הממלאות במים את מקום האויר אשר היה בריאות. אפס הגופה, ‘אשר הוטלה המימה תיכף לאחר מוות אָלים’ לא תפרכס גם שאוף לא תשאף. הרי שבמקרה זה האחרון לא תטבע הגופה ברגיל, כל עיקר – עובדה אשר נראה כי נעלמה היא מ’ל’אטואל’. כאשר רבתה ההתמסמסות במאד–באשר התפרד הבשר במדה מרובה מן העצמו – אז, אמנם, אך לא קודם לכן, תיעלם הגויה מעינינו.

"ועתה איך ננהג בסברה האומרת, כי אי־אפשר אשר גופת מרי רוז’ה היא הגופה שנמצאה, יען כי, כעבור שלושת ימים בלבד, נמצאה צפה? אם טובעה אפשר כי, מהיותה אשה, לא שקעה כלל; או, אם שקעה, עשויה היתה לשוב ולהופיע תוך עשרים־וארבע שעות ופחות. אך אין איש מניח כי טבוֹע טבעה; ומאשר מתה בטרם הוטלה אל הנהר, אפשר היה למצאה צפה בכל עת ובכל שעה אחרי־כן.

" ‘אבל’, אומר ‘ל’אטואל’, ‘אילו הוחזקה הגופה על החוף בהֶשחֵתה עד מוצאי יום־השלישי, כי אז נמצאו על החוף עקבות כלשהם מעקבות הרוצחים’. פה יקשה בתחילה לתפוס מה כוונתו של בעל־הסברה. יש בדעתו לקדם את פני הדבר אשר, כמדומה לו, יהיה בו משום סתירה להנחתו – כגון: כי הוחזקה הגופה על החוף יומים, בהיותה נתונה אגב כך להתמסמסות מהירה – מהירה יותר מאשר היתה אילו שוּקעה במים. מניח הוא כי, אם כן היה הדבר, עשויה היתה להופיע על פני המים ביום־הרביעי, וחושב הוא כי רק במסבות אשר כאלו יכלה להופיע כך. אשר על כן נחפז הוא להוכיח כי לא הוחזקה על החוף; שאם כן ‘כי אז נמצאו על החוף עקבות מעקבות הרוצחים’. נדמה לי כי יעלה ה־ 'sequiteur חיוך על שפתיך. הבן לא תוכל איכה זה יכול עצם שהותה של הגויה על החוף להרבות את עקבות הרוצחים.. הבן לא אוכל גם אני.

" ‘ויתר־על־כן’, מוסיף עתוננו ואומר, ‘רחוק הוא ביותר מהסתבר, כי יטילו עַוָלִים אשר בצעו מעשה־רצח כזה את הגופה בלא משקולת להשקיעה, אמצעי־זהירות אשר כה קל היה לנקטו’. ראה־נא את מבוכת המחשבה המבדחת! אף אחד­אף לא ‘ל’אטואל’ – אינו חולק על כך שרצוח רצחו את הגופה שנמצאה. אותות האלימות ברורים הם מדי. בעל־הסברות שלנו אין חפצו כי אם להראות כי לא גופת מרי היא הגופה הזאת. חפץ הוא להוכיח כי מרי לא נרצחה – לא כי הגויה לא נרצחה. אפס הערתו מוכיחה רק את הדבר הזה האחרון. הנה גויה אשר אין משקולת קשורה אליה. רוצחים, בהטילם גויה המימה, זו דרכם לקשור אליה משקולת. על־כן לא רוצחים הטילו את זאת. זהו כל אשר הוכח, אם הוכח דבר בכלל. בשאלת הזהות אין פה כל נגיעה, ו’ל’אטואל' טורח טרחות הרבה אך למען סתוֹר את הדברים אשר בהם הודה רק לפני רגע. ‘ברור לנו בהחלט’, אומר הוא, ‘כי גופת אשה נרצחת היתה הגופה אשר נמצאה’.

"גם אין זה המקרה היחיד, אף בחלקו ככה את הנושא אשר לפניו, בו טוען בעל־הסברות שלנו בהסח־הדעת נגד עצמו. כבר אמתי כי חפצו הברור הוא להקטין ככל־האפשר את רווח־הזמן אשר בין העלמה של מרי למציאת הגויה. עם זאת מוצאים אנו אותו מטעים את ההנחה, כי לא ראה איש את העלמה לְמִצֵאתה את בית אמה. ‘אין בידינו כל עדות’, אומר הוא, ‘להיות מרי רוז’ה בארץ־החיים אחרי השעה התשיעית של יום־הראשון, העשרים־ושנים ביוני’. באשר ברור כי חדצדדית היא טענתו, היה עליו, למצער, להתעלם מן הענין הזה; כי אילו נודע אשר ראה מישהו את מרי ביום השני, דרך־משל, או ביום השלישי, כי אז היה רווח־הזמן הנדון קטן ברב, ועל פי הֶסֵקו הוּא, מתמעטת היתה ברב ההסתברות כי גוית הגריזט היתה הגויה. משעשע הוא לראות כי 'אף על פי כן, עומד ‘ל’אטואל’ על שלו, מתוך אמונה שלמה כי מסייע הדבר לכלל טענתו.

"ועתה שוב ועיין באותו חלק של הטענה הנוגע בזהוי הגויה על־ידי בובי. באשר לשׂער אשר על הזרוע, ברור כי נהג ‘ל’אטואל’ בעקבּה. אי־אפשר כלל כי נסמך מר בובי, שאין הוא שוֹטה, בזהותו את הגויה, רק על שׂער אשר על זרועה. אין זרוע בלא שער. הכּלליות של בטויו של ‘ל’אטואל’ אין היא אלא סירוס דבריו של העד. אל נכון דבר על איזה יחוּד שלשער הזה, אל נכון היה זה יחוד בצבע, בגודש, באורך או בתנוחה.

" ‘רגלה’, אומר כתב־העת, ‘קטנה היתה – כמוה כאלפי רגלים. הבירית שלה אין היא בגדר הוכחה כלל – ואף נעלה אינה בגדר הוכחה – כי ביריות ונעלים בחבילות הן נמכרות. אותו הדבר ניתן לאמרו על הפרחים אשר במגבעתה. דבר אשר עליו עומד מר בובי בתוקף הוא, כי הקרס של הבירית אשר נמצאה נמשך־אחור למען הדק. דבר זה איננו ולא כלום; כי על כן רואות מרבית הנשים לנכון לקחת עמן זוג ביריות הביתה ולהתאימן למידת האברים אשר אותם נועדו להקיף תחת נסות אותן בחנות שם קנוּן’. פה קשה לשער כי בכובד־ראש ידבר בעל־הסברה. אילו גלה מר בובי, בתוּרו אחר גופת מרי, גויה ההולמת בכלל מדתה ותארה את העלמה הנעדרת, כי אז מותר היה לו להגות (בלא געת כלל בשאלת הלבוש) כי הצליח בחפּושו. אם נוסף לצד של כלל המידה ומבנה־הגוף, מצא על הזרוע שער אשר יחוּד לו כזה של שער זרועה של מרי החיה, כי אז התחזקה דעתו בצדק; וגידול הוודאות עשוי היה להיות תואם למידת יחוּדו של האות השעיר, או למידת הנִפְלֶה שבו. אם כרגלי מרי הקטנות קטנות היו גם רגלי הגויה, כי אז לא היה שעוּר ההסתברות, כי הגופה גופת מרי היא, גדל ביחס אריתמטי בלבד, כי אם ביחד גיאומטרי, או צבִיר, מאד. הוסף על כל אלה נעלים אשר ידוע כי כמותן נעלה ביום העלמה, ואם כי אולי נעלים אלו, ‘בחבילות הן נמכרות’, הרי כבר נגדשה ההסתברות עד היותה גובלת בוודאות. דבר אשר בפני עצמו לא יהיה כלל בגדר עדות לזהות, הרי במעמדו המחזק הופך הוא להיות הוכחה בטוחה ביותר. הב לנו, אפוא, פרחים במגבעת המתאימים לאלה אשר עדתה העלמה הנעדרת, ולא נבקש עוד דבר יותר מזה. אם אך פרח אחד נמצא, לא נבקש יותר דבר – ומה אפוא אם שנים, או שלושה, או יותר, נמצאו? כל פרח נוסף כפל־עדות הוא – לא הוכחה שנוספה להוכחה, כי אם הוכחה שנכפלה מאות ואלפי מונים. עתה הבה נגלה על גופת הנרצחת ביריות כאשר היו לחיה, וכמעט למותר הוא להמשיך. אבל ביריות אלו נמצאות מהודקות, במשיכה של קרס לאחור, ממש כאשר הדקה מרי את ביריותיה שלה קודם צאתה את הבית. עתה שגעון הוא או צביעות להטיל ספק בדבר. מה שאומר ‘ל’אטואל’ בענין קיצור זה של הביריות, שמעשה בלתי־רגיל הוא, אינו מראה אלא על קשי־ערפו במשוגתו. עצם גמישותה של בירית־הקרס מדגימה את הבלתי־רגיל שבקיצור. דבר העשוי להתקין את עצמו, בהכרח אין הוא נזקק להתקנה חיצונה אלא לעתים נדירות. אין זאת כי במקרה, במובנה המדויק ביותר של המלה, צריכות היו ביריותיה של מרי להדוק המתואר. אלו עצמן היה בהן כדי לקבוע את זהותה די־והותר. אך אין זה שנמצאו על הגויה ביריותיה של העלמה הנעדרת, או נעליה, או מגבעתה, או פרחי מגבעתה, או כי היה לגויה רגלי העלמה, או סימן מיוחד על הזרוע, או כי דמתה לה לזו בכלל קומתה ותארה – אלא שכל הדברים האלה היו לה לגויה, וכולם ביחד. אילו ניתן להוכיח כי, במסבות אלו, אמנם הטיל עורכו של ‘ל’אטואל’ ספק, כי אז לא היה צורך במקרהו לתעודת de lunatico inquirendo. הוא ראה טעם לענות כהד אחרי להוּגם של עורכי־הדין, אשר, על־הרוב, די להם כי יענו כהד אחרי חוקיו המהוקצעים של בית־הדין. אעיר בזה כי הרבה מאשר יפסול בית־הדין לעדות – מיטב העדות הוא לשכל. כי בית־הדין עצמו, אשר ידריכוהו העקרונים הכלליים של העדות – העקרונים המוכרים והכתובים־בספר – ממאן הוא לנטות מדרכו במקרים מיוחדים. ודבקות מוחלטת זו בעקרון, אגב התעלמות נוקשה מן היוצא־מן־הכלל הנוגד, הריהי דרך בטוחה להשיג את מירב האמת שניתן להשיגה, באיזה פרק־זמן ממושך שהוא. בסכום הגיוני הוא, אפוא, נוהג זה; אך כן גם אין ספק בדבר כי מביא הוא לידי טעויות עצומות בפרטים.⁴

"אשר לרמיזות השלוחות אל בובי, הלא תאבה לפטרן בהבל־פיך. כבר ירדת עד חקר אפיו האמתי של אדון טוב זה. הריהו מחזר, בעל רומנטיקה הרבה ושכל מעט. כל מי אשר זה טבעו עשוי יהיה ביותר, במקרה של התרגשות אמתית, לנהוג מנהג אשר יחשידנו בעיני השנונים־מדי או רָעי־הכוונות. מר בובי היו לו (כפי הנראה מתוך רשימותיך) כמה ראיונות אישיים עם עורכו של ‘ל’אטואל’, גם העליב את הלז בערבו לבו לחוות דעה כי, חרף סברתו של העורך, גוית מרי היה הגויה, לאמתו של דבר. ‘מחזיק הוא בטענתו’, אומר העתון, ‘כי גוית מרי היא הגויה, אפס אין הוא יכול להביא עילה, נוסף על העילות אשר עליהן כבר העירונו, שתשכנע את זולתו’. והנה, מבלי אשר נשוב להזכיר את העובדה, כי עדות חזקה יותר ‘שתשכנע את זולתו’ אי־אפשר היה להביא מעולם, מותר לציין כי הנקל הוא להבין אשר, במקרה ממין זה, יוכל אדם להאמין, מבלי אשר יהיה בידו להביא גם סבה אחת אשר תשכנע את זולתו להאמין. אין לך דבר סתמי יותר מרשמי זהותו של אדם. כל אדם מכיר את שכנו, ובכל־זאת מעטים הם המקרים בהם יהיה איש מוכן להביא סיבה להכרתו. עורכו של ‘ל’אטואל’ לא היתה לו כל זכות להעלב מפני אמונתו הבלתי־מסקנית של מר בובי.

“המסבות המטילות עליו חשד תמצאנה תואמות יותר להנחתי, הרואה חיזור רומנטי בדבר, מאשר להשערתו המאשימה של בעל־הסברות. באחזנו בפרוש החנון יותר, שוב לא נמצא קושי בהבנת השושנה בחור־המנעול; השם ‘מרי’ על לוח־הצפחה; את ‘הדיפת קרוביו הגברים’; את ‘ההתנגדות להרשות להם לראות את הגופה’; את ההתראה שהתרה במדם ב –, כי אל לשוחח עם ג’נדרם עד אשר ישוב הוא, בובי; ולבסוף, את האומר אשר גמר, כביכול, ‘לבלי תת לאיש מלבדו לקרב אל הענין’. נראה לי כדבר שעליו אין לערער, אשר היה בובי מחזר אחרי מרי; אשר השתעתה עמו; ואשר להוט היה להחשב כמי שנהנה ממלוא קרבתה ואמונה. לא אומר יותר דבר בענין זה; והואיל והעדות מזימה תכלית־הזם את לעזו של ‘ל’אטואל’ בענין האדישות מצד האם ושאר קורבי־משפחה – אדישות שאין לישבה עם ההנחה שמאמינים הם כי גוית מוכרת־ הבשמים היא הגויה – הרי נמשיך עתה בשלנו כאילו נפתרה שאלת הזהות לשביעת־רצוננו הגמורה”.

“ומה”, עניתי ושאלתי, “חושב אתה על דעותיו של ‘לה קומרסיל’?”

"כי, ברוחן, ראויות הן לשימת־לב רב־יתר מכל דעה אשר חיוותה על הענין. מסקנותיהן של ההנחות הגיוניות הן גם שנונות; אפס ההנחות מיוסדות הן, בשני מקרים, למצער, על הסתכלות פגומה. ‘לה קומרסיל’ מבקש להגיד כי נתפסה מרי בידי איזו כנופיה של בני־בליעל פחותים לא־הרחק מפתח ביתה. ‘אי־אפשר היה’, טוען הוא, ‘כי תעבור עלמה, הידועה לאלפים כאשר ידועה היתה זאת, על פני שלשה בנינים מבלי אשר יראנה מי’. זהו הרהורו של איש היושב בפריס זה־כמה – של איש־צבור – ושל איש אשר הלוכו אנה־ואנה בכרך מוגבל הוא בעיקר בתחום הסמוך למשרדים הצבוריים. יודע הוא כי אך לעתים רחוקות ירחיק כדי מנין בנינים ממשרדו שלו מבלי אשר יוכל ויבורך. ומדעתו מה רבים האנשים אשר יִדֵע, ומה רבים האנשים אשר ידעו אותו, משווה הוא את פרסומו לזה של מוכרת־הבשמים, אינו מוצא הבדל רב ביניהם, ומגיע מיד למסקנה כי בהיותה מהלכת עשוי להכיר אותה מספר אנשים השווה לזה העשוי להכיר אותו בהַלכו. כך יכול הדבר להיות רק אילו היו טיוליה בעלי אותו האופי השיטתי, שאינו־משתנה, ואילו היה תחומם אותו מין של איזור מוגבל שהוא תחום טיוליו שלו. הולך הוא אנה־ואנה, ברווחי־זמן קצובים, בחוג תָחום, אשר רבים שם האנשים העשויים להבחין בו עקב התענינותם בקרבת עסוקו לעסוקם. אך טיוליה של מרי רוז’ה אפשר להניח כי דלגנים היו, בדרך כלל. במקרה זה המיוחד נראה שמסתבר הוא ביותר, כי הלכה בדרך השונה, במידה רבה מהרגיל, מן הדרכים אשר הורגלה בהן. ההקבלה אשר הוקבלה, כמדומה במוחו של ‘לה־קומרסיל’, יהיה לה קיום רק במקרה אם עוברים שני האנשים את הכרך כולו. במקרה שלפנינו, אם נניח כי שוים הם מספרי ההכרויות האישיות, שוים יהיו גם הסכויים לפגישת מספר שווה של מכרים. אשר לי סבור אני כי לא רק אפשר, אלא גם וודאי כמעט, שיכלה מרי ללכת, בכל שעה שהיא, באיזו מן הדרכים הרבות אשר בין מעונה למעון דודתה, מבלי אשר תפגוש גם איש אחד אשר תדענו, או אשר ידענה. בהאירנו את השאלה הזאת באורח המלא והיאות, שומה עלינו לבלי הסח דעתנו מאי־ההתאמה הרבה בין מספר מיודעיו של מי מאנשי פריס, ויהי גם המפורסם בהם, לבין כלל האוכלוסיה של פריס עצמה.

"אך אם נְדַמה כי נותר עוד משקל כלשהו להשערתו של ‘לה קומרסיל’, הרי ימעט זה בהרבה אם נשית את לבנו אל השעה בה יצאה העלמה החוצה. ‘מלאים־אדם היו הרחובות’, אומר ‘לה קומרסיל’, ‘בעת אשר יצאה’. אולם לא כן הדבר. בשעה התשיעית בבוקר היה זה. ואכן, בשעה התשיעית לבקרו של כל יום מימות השבוע, מלבד יום־הראשון, מלאים חוצות הכרך אדם. בשעה התשיעית בבוקר יום־הראשון נמצאים התושבים בבתיהם בעיקר ומתכוננים ללכת לכנסיה. שום איש מתבונן לא יכול לבלי הבחין בשממותה המיוחדת של העיר, למן השעה השמינית ועד לשעה העשירית בבקרו של כל יום־א'. בין העשירית לאחת־עשרה יהמו החוצות, אך לא בשעה מוקדמת כזו אשר צוינה.

“ובעוד נקודה ימצא פגם בהסתכלות של ‘לה קומרסיל’. ‘מאחת שמלותיה התחתונות’, אומר הוא, ‘של העלמה האומללה נקרע קרע, אמה ארכו וחצי האמה רחבו, ונקשר מתחת לסנטרה סביב ערפה, אל־נכון למען מנעה מזעוק. דבר זה ברנשים אשר לא היו להם ממחטות עשוהו’. אם מיוסדת היא הדעה הזאת ואם אין, עוד נשתדל לראות אחרי־כן; אולם בדברו על ‘ברנשים אשר אין להם ממחטות’ מכוון העורך לפחותים בבני־בליעל. אפס האנשים האלה היה תהיינה להם ממחטות, דוקא, גם אם כותנות לא תהיינה להם לעורם. אל־נכון אונה לך להבחין בדבר, עד כמה הפכה הממחטה בשנים האחרונות להיות לאיש־ההפקר האמתי דבר שאין לוותר עליו בשום פנים”.

“ומה עלינו לחשוב”, שאלתי, “על המאמר ב’לה־סולי”?

"כי חבל מאד־מאד על כי לא נולד עורכו תוכי – כי לוּ תוכי נולד הלא היה הדגול במשפחתו. הוא רק חזר על פרטיה הבודדים של הדעה אשר פורסמה כבר; ובחריצות ראויה־לתהילה אספם מעתון זה ומעתון אחר. ‘נראה בעליל כי כל החפצים’, אומר הוא, ‘היו שם שלשה או ארבעה שבועות, למצער 'ולא יוכל להיות ספק בדבר, כי נגלה מקום הפשע הזה האיום’. אכן, העובדות אשר חוזר ‘לה־סולי’ ומביאן בזה רחוקות הן מאד מישב את פקפוקי אני בענין זה, ועוד נבדוק אותן אחר־כן בהקפדת־יתר, בקשר לחלוקה אחרת של הנושא.

"כרגע שומה עלינו להתעסק בחקירות אחרות. הלא בוודאי הבחנת ברשולה היתר של בדיקת הגויה. אמנם, שאלת הזהות נפתרה מיד, או כי היה עליה להפתר מיד; אבל עוד בעיות טעונות היו בירור. האם נגזלה הגופה באיזו בחינה שהיא? האם עדתה הנרצחת תכשיטים בצאתה את הבית? ואם כן, ההיתה עדויה כאשר נמצאה? אלו הן שאלות חשובות אשר בהן אין דברי־העדות נוגעים כל־עיקר; ועוד שאלות ישנן, לא נופלות מאלו בערכן, אשר לא זכו לכל שימת־לב. שומה עלינו לנסות ולהגיע בכוחות עצמו עד חקר הדברים. ענין סן־אסטש יש לשוב ולבחנו. איני חושד באדם זה במאומה; אבל הבה נתקדם שיטתית. ברר נברר לבטח מה תקפן של שבועות־העדות הנוגעות למקומות המצאו ביום־הראשון. שבועות־עדות ממין זה על־נקלה תיעשינה ענין שבהולכת־שולל. אפס אם לא ימצא בהן כל דופי, נפטור עצמו מחקור בענין סן־אסטש. אכן, דבר שלחוֹ יש בנפשו, אשר, אילו נמצאה תרמית בשבועות־העדות, היה בו כדי לאשר חשדות, הנה באין תרמית אשר כזאת אין הוא בשום פנים דבר שעליו אפשר להסתמך או דבר אשר יצריכנו לנטות מקו הנתוח הרגיל.

"בדבר אשר בא אני להציעו עתה, נשטה מעל הנקודות הפנימיות אשר בטרגדיה הזאת, ונשים מעינינו בשוליֶה. טעות שאיננה הרגילה־פחות־מכל בחקירה היא הטעות שבצמצומה בתחום המקרים התכופים, אגב התעלמות גמורה מן הנלוים והצדדיים. הרי זה מנהגם הרע של בתי־הדין להגביל את העדות והדיון בגבולות השייכות, כביכול. אולם הנסיון מראה, ופילוסופיה האמתית תראה תמיד, כי חלק נכר, אולי החלק העיקרי של האמת יצמח ממה שאינו־שייך־לעניין, כביכול. על פי רוחו של עקרון זה, אם לא על פי נוסחו ממש, החליט המדע החדיש לחשב את שאינו־נחזה־מראש. אך אולי לא תבין לרעי. ברציפות רבה כל־כך מראות קורות הדעת האנושית כי למקרים הצדדיים, הטפלים ובלתי־צפויים חבים אנו תודה על התגליות הרבות והחשובות ביותר, עד כי במרוצת הזמן קם הצורך להתחשב, תוך הוֹחָלָה לשפורים, לא רק התחשבות רבה, כי אם רבה ביותר, בהמצאות אשר תוּמצאנה במקרה, ומחוץ להיקף הסֵבֶר הרגיל. לא עוד יאתה להישען על דבר אשר הוא חזות העתיד להיות המקרה מאושר כחלק של המסד. עושים אנו את הסכוי ענין לחישוב מוחלט. את הבלתי־מצופּה והבלתי־משוער עושים אנו כפוף לנוסחות המתמטיות של בית־הספר.

“חוזר אני ואומר כי אין זאת אלא עובדה, שעיקר כל האמת הן הצדדי והסועף הוא צומח; ואין זה כי אם בהתאם לרוחו של העקרון הגלום בעובדה הזו אשר אַטה את החקירה במקרה אשר לפנינו משטחו של המקרה עצמו, אשר נכבש ופרי טרם יתן, אל המסבות התואמות לו בזמן המקיפות אותו. בעוד אתה מברר מה תקפן של שבועות־העדות, אעיין אני בעתונים עיון כללי יותר משעיינת בו אתה. עד כה סיירנו רק בשדה החקירה; אבל מוזר יהי, באמת, אם לא תביא לנו בחינה מדוקדקת של העתונים, כזו אשר אני מציע, כמה פרטים אשר יתווּ כוון לחקירה”.

על פי עצת דופין בדקתי בקפדנות את ענין שבועות־העדות. התוצאה היתה אשור מוצק לתקפן, ובעקבות זה־לבור־כפיו של סן־אסטש. אותה עת התעסק ידידי, בדקדקנות אשר חסרת־שחר לגמרי נראתה לי, בעיון בתיקי העתונים השונים. בתום שבוע שם לפני את הקטעים הבאים:

“לפני כשלש שנים וחצי קם רעש דומה מאד לזה של היום עקב העלם אותה מרי רוז’ה עצמה מחנות־הבשמים של מסיה לה־בלנק, אשר בפלי־רוֹיל. אפס כתום שבוע שבה והופיעה אצל דוכנה הרגיל, ופניה טובים כתמול־שלשום, רק חורון קל ובלתי־רגיל מעט בלחייה. מסיה לה־בלנק ואמה הודיעו כי אך התארחה העלמה בבית איזה ידיד מחוץ־לעיר; ועד מהרה שכך הענין. מניחים אנו כי העדרה הנוכחי הריהו ממין אותו המעשה, וכי כתום שבוע, או חודש, אולי, תשוב להיות בתוכנו”. עתון הערב, יום השני 23 ביוני.

“עתון־הערב מיום אתמול דן בהעלם מסתורי קודם של מרי רוז’ה. ידוע הוא כי בשבוע העדרה מחנות־הבשמים של לה־בלן היתה בחברתו של קצין־צי צעיר הנודע בשחיתות־מדותיו. סבורים כי מריבה גרמה, בחסד־ההשגחה, כי תשוב לביתה. נמצא בידינו שמו של מדיח־הנשים האמור, אשר בפריס הוא כיום, אך מטעמים מובנים נמענים או מפרסמו”. – לה מרקירי, יום־השלישי בבוקר, 24 ביוני.

“פשע מתועב ביותר נעשה בסמוך לעיר הזאת שלשום. אדון אחד, ועמו אשתו ובתו, שכר, בעת הדמדומים לערך, ששה צעירים, אשר מתוך בטלה שטו בסירה כה־וכה אצל גדות הסינה, להעבירו את הנהר. בהגיעם לחוף שמנגד יצאו השלשה מן הסירה, ואחרי הרחיקם־לכת עד העלם הסירה מעיניהם גלתה הבת כי שכחה בה את הסוכך אשר לה. היא חזרה לקחתו, נתפסה בידי החבורה, נִשאה אל הנהר, שם שמו מחסום לפיה, התעללו בה, ולבסוף לקחוה אל החוף, לא־הרחק מהמקום שם נכנסה בתחילה לסירה עם הוריה. הנבלים נמלטו, אך המשטרה נמצאת בעקבותיהם, ואחדים מהם יתפסו במהרה”. – עתון הבוקר, 25 ביוני.

“ידיעה או שתים הגיעונו אשר תכליתן לטפול את פשע מעשה התועבה האחרון על מנה⁵: אך מאחר שחקירה משפטית זיכתה אותו מכל מאשמה, ומאחר שנראה כי טענותיהם של כַתבינו חדורות־קנאות הן יותר משמעמיקות הן. אין אנו רואים לנכון לפרסם את הידיעות האלו” – עתון הבוקר, 28 ביוני.

“קבלנו כמה ידיעות כתובות בתוקף רב. ממקורות שונים כנראה, המרחיקות־לכת בבטחונן בהיות מרי רוז’ה האומללה קרבנה של אחת מכנופיות פורעי־החוק המרובות השורצות בסביבות העיר בכל יום־ראשון. אשר לנו הרי מחזיקים אנו בהחלט בהנחה זו. בקרוב נשתדל להקצות מקום לכמה מהטענות האלו”. – עתון הערב. יום השלישי. 30 ביוני.

“ביום השני ראה אחד משיטי סירות־המשא הקשורות בשרות־האוצר סירה ריקה צפה עם הסינה. מפרשים מוטלים ביו בבטן הסירה. שיט־המשא קשר אותה מתחת למשרד סירות המשא. בבוקר המחרת נלקחה משם הסירה בלא ידיעת איש מן הפקידים. ההגה נמצא עתה במשרד סירות־המשא”. – לה דיליז’נס, יום־החמישי, 26 ביוני.

בקראי את הקטעים השונים האלה לא רק נטולי־קשר נראו לי כי אם גם לא יכולתי לתפוס כלל איך ניתן לשייך איזה מהם לענין אשר לפנינו. חכיתי לאיזה הסבר מפי דופין.

“אין זו כוונתי כעת”, אמר, "להתעכב על הראשון והשני מן הקטעים האלה. העתקתים בעיקר למען הראות לך מה רבה רשלנותה של המשטרה שלנו, אשר, ככל אשר שמעתי מפי המפקח, לא טרחה משום בחינה, לחקור את קצין־הצי הנזכר. אך הלא רק אוולת היא לאמור כי בין העלמה הראשון והשני של מרי אין כל קשר משתער. נניח שהבריחה הראשונה הסתימה במריבה בין האוהבים ובשוב המודחת לביתה. עתה נכונים אנו לראות בבריחה שניה (אם נדע כי שוב היתה בריחה) עדות לחידוש עגביו של המדיח יותר מתוצאתם של פתויים חדשים מצד איש שני – נכונים אנו יותר לחשוב אותה ל’תקונה' של האהבה הישנה מלחשבה ראשיתה של אהבה חדשה. הסכויים לכך, שמי אשר ברח פעם עם מרי ישוב ויציע לה בריחה, שקולים הם עשרת מונים כנגד הסכויים לזה, שזו אשר הציע לה איש בריחה תניח לזולתו להציעה לה. ופה אסב את שימת־לבך לעובדה, שהזמן אשר עבר בין הבריחה הראשונה והידועה־לבטח לבין הבריחה המשוערת ארוך הוא בחדשים אחדים מתקופת שיטוטיהן של אניות־המלחמה שלנו. האם הופרע המאהב במעשה־הנבלה שלו הראשון על־ידי הצורך להפליג בים, והאם ניצל את הרגע הראשון לשובו למען חדש את זממיו השפלים אשר טרם נמלאו – או אשר טרם נמלאו כליל על ידו? על כל הדברים האלה לא נדע מאומה.

"אכן, תאמר כי במקרה השני לא היתה כל בריחה כזו המשוערת. וודאי לא – אך הנכונים אנו לאמור כי לא היה הזמם המוּפר? מחוץ לסן־אסטש, ואולי לבובי, אין אנו מוצאים כל מחזר מוכר, גלוי ומהוגן של מרי. אין אומרים דבר על איש מלבדם. מיהו, אפוא, המאהב הנסתר, אשר עליו אין הקרובים (או, למצער, מרביתם) יודעים דבר, אך אשר אותו פוגשת מרי בבוקר יום־הראשון, ואשר אליו הוגה היא אמון רב כל־כך, עד כי לא תהסס להשאר עמו עם רדת צללי הערב, בינות לגנים העזובים בריר־די־רוּל? מיהו אותו מאהב נסתר, שואל אני, אשר עליו אין מרבית הקרובים, למצער, יודעים דבר? ומה פשר נבואתה המוזרה של מדם רוז’ה בבוקר העלמה של מרי? – ‘יראה אני כי לא אראה עוד את מרי לעולם’.

"אך אם לא נְדַמה כי שותפת היתה מדם רוז’ה לסודה של מזימת הבריחה, האם לא נוכל לשער למצער כי זממה העלמה את המזימה הזאת? בצאתה את הבית אמרה כי יש את נפשה לבקר את דודתה אשר ברחוב־דרום, וסן־אסטש נתבקש לבוא לקחתה עם חשכה. והנה, במעוף־עין ראשון, דומה כי מתנגדת עובדה זו בחזקה להנחתי; – אך הבה נתבונן בדבר. כי אמנם פגשה איזה רֵע, וכי שטה עמו אל עבר הנהר, וכי הגיעה לבריר־די־רול בשעה כה מאוחרת כשעה השלישית אחר־הצהרים, כל זה הלא ידוע הוא. אך כאשר נאותה להלוות אל האיש הזה (לאיזו תכלית שהיא – הידועה או שאינה־ידועה לאמה), הן שומה היה עליה לחשוב על הכוונה אשר הביעה כצאתה את ביתה, ועל הפתיעה והחשד אשר יתעוררו בלב אוהבה וארוסה, סן־אסטש, כאשר בבואו לקחתה, בשעה היעודה מרחוב־דרום, ימצא כי לא היתה שם, וכאשר, בשובו למלון ועמו הידיעה הזאת המחרידה, יראה אשר גם מן הבית נעדרת היא עדין. שומה היה עליה לחשוב על הדברים האלה, אומר אני, שומה היה עליה לחזות־מראש את מפּח־נפשו של סן־אסטש, את החשד של כולם. אי־אפשר שחשבה כי תחזור ותעמוד באומץ בפני החשד הזה; אבל החשד נעשה ענין בעל חשיבות פעוטה לגביה, אם נניח כי אין היא מתכוונת לחזור.

"יכולים אנו לתאר לעצמנו כי כך חשבה – ‘עתידה אני להפגש עם איש מסוים לתכלית בריחה, או לאיזו תכלית אחרת הידוע אך לי. נחוץ שלא יהיה כל חשש להפרעה – צריך שתנתן לנו שהות די המלט מרדיפה – אומר כי אתארח אצל דודתי ברחוב־דרום ושם אבלה את היום – אגיד לסן־אסטש אשר לא יבוא לקחתני קודם־חשכה – בדרך כך ימצא טעם להעדרי מן הבית העדר ממושך ככל האפשר, מבלי אשר יתעוררו חשד ודאגה, וככה אזכה בשהות רבה יותר מאשר באיזו דרך אחרת אם אבקש את סן־אסטש לבוא לקחתני עם חשכה, בוודאי לא יקדים לבוא; אך אם לא אבקשהו כלל לבוא ולקחתני, כי אז תמעט השהות אשר בידי לנוס, כי יחכו לשובי במוקדם יותר, והעדרי יקדים לעורר דאגה. והנה, אם היה בכוונתי לחזור בכלל – אם לא היה בדעתי אלא לטייל עם האיש המדובר – כי אז לא חבּלתי לבקש את סן־אסטש אשר יבוא לקחתני; כי, בבואו, וודאי הוא כי יתברר לו אשר הטעיתיו בשוא – עובדה אשר אותה יכולתי להצפין ממנו לעד, אילו יצאתי את הבית מבלי להגיד לו מגמת־פני מהי, ואילו שבתי קודם־חשכה, ואילו אמרתי אז כי התארחתי אצל דודתי ברחוב־דרום. אפס מאשר זממי הוא לבלי חזור לעולם – או משך שבועות מספר – או עד אם הוסתרו דברים מסוימים – אשר על כן הזכיה־בזמן היא הענין היחיד אשר עליו צריכה אני לתת את הדעת בכלל’.

"ברשימותיך ציינת כי הדעה המקובלת ביותר ביחס לפרשה נוגה זו הנה, והיתה מבתחילה, כי היתה העלמה קרבן לכנופיה של בני־בליעל. והנה, במסבות מסוימות, אין לזלזל בדעה המקובלת. בקוּמה מעצמה – בהתגלותה באופן ספונטני בהחלט – הרי עלינו לראותה דומה לאותה הארה־עליונה, אשר היא תכונת האיש הגאון. בתשעים־ותשעה מקרים ממאה מחזיק הייתי במשפט אשר תחרוץ. אולם חשוב הוא אשר לא נמצא כל עקבות מוחשים של השפעה. חייבת הדעת להיות של הקהל עצמו ושלו בלבד; ותכופות יקשה ביותר להרגיש בהבחנה ולשמור עליה. במקרה אשר לפנינו נראה לי כי ‘דעת קהל’, באשר לכנופיה, נתוספה עקב המקרה הנלווה, המפורש בקטע השלישי מקטעַי. כל פריס רוגשת בגלל מציאת גויתה של מרי, עלמה צעירה, יפה, ונודעה. הגויה הזאת נמצאת, אותות אלימות עליה, והיא צפה בנהר. עתה מודיעים כי באותה עת עצמה, או לערך באותה עת עצמה, בה נרצחה העלמה, כמסתבר, נעשה על ידי כנופית עַוָלים צעירים מעשה־פשע, דומה בטיבו לזה אשר נעשה בנרצחת, ואם גם מועט מזה בחומרתו, בגופה של צעירה אחרת. היפלא כי ישפיע הפשע האחד הידוע על משפט הצבור בנידון הפשע השני אשר אינו ידוע? משפט זה חכה למכוונו, מעשה־הפשע השני כמו בא בעת הנכונה לכוונו! מרי גם היא נמצאה בנהר; ובנהר הזה עצמו בוצע זה מעשה־הפשע הידוע. הקשר בין שני המקרים היה בו כל־כך הרבה מן המוחש, עד כי נפלא היה הדבר אילולא הכיר בו ההמון ואילולא נתלה בו. אך למעשה, אם יש בו משהו בפשע האחד, אשר נודע כי כן בוצע, הרי יש בו עדות לזאת, שהפשע השני, אשר בוצע בעצם אותה העת כמעט, לא בוצע כך. אכן לנס היה הדבר אילו, בעת אשר עשתה כנופית בני־עוולה במקום מסוים, מעשה־נבלה מרעיש ביותר, היתה עוד כנופיה מעין זו עושה, במקום מעין זה, באותה העיר, באותן המסבות, באותם האמצעים והאפנים, בדיוק אותו מעשה־נבלה, ובדיוק באותו פרק־זמן. אולם במה, אם לא בצרוף־מאורעות נסי זה, קוראת לנו דעת ההמון, המושפעת שלא־במתכוון, להאמין?

"בטרם נמשיך, הבה נבדוק את מקום הרצח המשוער, בחורש אשר בבריר־די־רוּל. חורש זה, אף כי עבות הוא, הריהו נמצא בסמוך לדרך־הרבים. בתוכו נמצאות שלש אבנים גדולות, הערוכות כמין מושב אשר גב לו והדום. על האבן העלינה נגלתה שמלה־תחתונה לבנה; על השניה – סודר־משי. סוכך, כפפות ומטפחת נמצאו פה אף הם. על המטפחת היה שם ‘מרי רוז’ה’. קרעי לבוש נראו על השוֹכוֹת אשר סביב. העפר נבוס היה, השיחים היו שבורים, ואותות האבקות עזה נכרו בכל.

"חרף הצהלה בה קבלה העתונות את גלוי החורש הזה, וחרף העובדה כי הכל כאיש אחד סברו אשר זהו מקום־הפשע ממש, יש להודות כי היו טעמים חשובים למדי לספק. כי היה זה מקום־הפשע, בזאת אוכל להאמין או לא להאמין – אולם טעמים חשובים ביותר לספק היו גם היו. אילו היה המקום האמיתי, כהשערת ‘לה קומרסיל’, בסביבת רחוב ככר־סן־אנדרה, כי אז נבעתו, כמובן, עושי־הפשע במאד, אם נניח כי בפריס עודם יושבים, מפני הכוון אשר כוּונה שימת־לב הקהל ככה בחריפות לאפיק הנכון; ובמיני מוחות ידועים עשויה היתה להתעורר מיד הרגשת הצורך באיזה נסיון לשוב ולהטות את שימת־הלב הזאת. ומאחר שכבר חשדו בו בחורש של בריר־די־רוּל, אפשר היה, אפוא, כי יחשוב הרוצח לשים את החפצים במקום אשר נמצאו שם. אף כי ‘לה־סולי’ סובר כך, אין כל ראיה ממשית אשר תראה כי יותר מימים מעטים מאד נמצאו בחורש החפצים אשר יגלו בו; אולם מן הסבות הידועות יש הוכחות הרבה לכך, כי לא יכלו אלה להשאר שם, בלא הסב שימת־לב, משך עשרים הימים אשר עברו בין יום־הראשון המר והנמהר לאותה שעה של אחר־צהרים בה מצאו הילדים את החפצים; ‘בכולם שולח ירקון גם פשה’, אומר ‘לה־סולי’, באחזו בדעות קודמיו, ‘מפאת הגשם, ועקב הירקון דובּקו זה בזה. סביב להם ובכמה מהם עלו העשבים. משי הסוכך חזק היה, אך חוטיו התמסמסו. חלקו העליון, המקופל, אכוּל־ירקון וממוקמק היה כולו, ועם הפתחו נקרע. אשר לעשבים אשר ‘עלו סביב להם ובכמה מהם’, הלא ברור כי עובדה זו ניתן ללמדה רק מתוך דבריהם, ומתוך זכרונותיהם, אפוא, של שני ילדים קטנים; כי הילדים האלה לקחו את החפצים ויביאום הביתה בטרם ראָם איש זולתם. אפס העשב יצמח, בפרט בעונה חמה ולחה (כאשר היתה תקופת הרצח), עד גובה שתים או שלוש זרתות ביום האחד. סוכך המונח על אדמה אשר זה מקרוב הֶעֱשִׂיבה עשוי להעלם תוך שבוע אחד מעין־רואה על ידי העשב הגדל. ובאשר לאותו יֵרקון אשר עליו עומד עורכו של ‘לה־סולי’ בהטעמה עקשנית כל־כך, עד כי לא פחות משלש פעמים משתמש הוא במלה הזאת בסעיף הקצר אשר אך זה הבאנוהו, האומנם לא ידע, כי אין זה אלא אחד הסוגים המרובים של **הפטריה’** אשר תכונתה הרגילה ביותר היא גדוּלה וכמישתה תוך עשרים־וארבע שעות?

"ככה נראה במעוף־עין כי אשר הובא בתרועת־נצחון כעדות לחזוקה של הדעה אשר לפיה היו החפצים בחורש ‘שלשה או ארבעה שבועות, למצער’, בטל הוא ומגוחך ביותר מצד העובדות. מצד שני קשה הוא ביותר להאמין כי יכלו החפצים האלה להשאר בחורש הנזכר משך יותר משבוע אחד – משך יותר מאשר מיום־ראשון אחד לזה שלאחריו. אלה היודעים משהו על סביבתה הקרובה של פריס יודעים מה מופלג הקושי במציאת בדידות, שלא ברחוּק רב מפרבריה. דבר כעין מחבוא אשר לא־נודע־ברבים, או אף כזה אשר אין מבקריו באים תכופים מדי, דבר כזה אין להעלותו גם רגע בדמיון. יוּתן־נא לאיש אשר, עם היותו אוהב־הטבע בלבבו, אוסרת אותו חובתו אל האבק והחום של הבירה הזאת הגדולה – יוּתן־נא לאיש אשר כזה לנסות, ולוּ גם בימות השבוע, ולרוות את צמאו לבדידות בתוך נופי־החמדה המכתרים אותנו. על כל פסיעה שניה ימצא והנה מופרע הקסם הגובר על ידי הקול וההופעה של איזה בן־עוולה או של חבורת אנשי־בליעל סובאים. הוא יתור מסתור בחבי העֳפי הסבוך, והכל לשוא. כאן־כאן הן הפנות בהן ירבו ביותר בני האספסוף – פה המקדשים המחוללים יתר־על־כל. בכאב־לב ישוב הנודד וינוס אל פריס הנטמאה כנוּס אל ביב־טומאה אשר משוקץ הוא פחות, מהיותו מתאים־למקומו יותר. אך אם ככה רוחשת סביבת העיר בימות־העמל של השבוע, מה תרבה בה הרחישה ביום־המנוחה! דווקא ביום הזה יבקשו בני־הבליעל, בהיותם פטורים מתביעות עבודתם, או חסרים את ההזדמנויות הרגילות לפשע, את סְפָר העיר, לא מאהבה לכפרי, אשר בלבבם יבוזו לו, כי אם למען המלט מבלמיה ומוסכמותיה של החברה. האויר הצח והאילנות הירוקים יבקש פחות מבקשוֹ את ההפקר הגמור אשר חוצה־לעיר. פה, בפונדק עוברי־הדרך, או מתחת לעפי היער, ישקע, מבלי אשר תניאנו עין מלבד עיני רעיו העולצים, בכל טרוּפה היתר של הוללות מזויפת – זו בת הדרור והכוהל כאחד. איני אומר דבר יותר מן הצריך להיות ברור לכל משקיף בלתי־משוחד, בשובו ובאמרו כי דבר הִשָאר החפצים האמורים נסתרים, משך תקופה ארוכה יותר מאשר מיום־ראשון אחד לזה שלאחריו, באיזה חורש שהוא אשר בקרבת פריס, יש לראותו כמעשה־נס כמעט.

“אולם חסור לא תחסרנה סבות אחרות לחשד אשר הושמו החפצים בחורש למען לא יושגח במקום־הפשע האמתי. ובראשונה הנה אַפנה את שימת־לבבך אל תאריך גלוי החפצים, השוהו לתאריך הקטע החמישי אשר הוצאתי מן העתונים. מצוא תמצא כי חל הגלוי כמעט תיכף לאחר השלח הידיעות הדחופות אל עתון הערב. ידיעות אלו, אף כי שונות הן זו מזו, ולכאורה ממקורות שונים באו, מגמת כולן היתה אותה נקודה – לאמור, הטית תשומת־הלב אל כנופיה כמחוללת הפשע, ואל סביבת בריר־די־רוּל כמקומו של זה. והנה אין לאמור כמובן, כי בתוצאת הידיעות האלו, או בתוצאת ההטיה אשר הטו את תשומת־לבו של הקהל, מצאו הילדים את החפצים, אך אפשר גם ראוי הוא לחשוד, כי לא מצאו הילדים את החפצים קודם יען כי קודם לא היו החפצים בחורש; ויען אשר רק בתאריך הידיעות או מעט לפניו, הושמו שם בידי שולחיהן האשמים של הידיעות האלו עצמם.”

"חורש זה מיוחד־במינו היה – מיוחד־במינו במינו ביותר. עבות היה במדה לא־רגילה. בתחומיו הגדורים, כמובן, היו שלש אבנים יוצאות־מן־הכלל, ערוכות כמין מושב אשר גב לו והדום. והחורש הזה, רב הקסמים, סמוך הוא ביותר, כדי כמה עשרות פסיעות, למעונה של מדם דליק, אשר ילדיה נוהגים היו לפשפש פשפש היטב בסבכי השיחים בחפּשם את שִיפַת הסַסָפְרָה. האם פזיז יהיה ההמוּר – המוּר של אלף לאחד – על כך שמעולם אין יום עובר על ראשי הילדים האלה מבלי אשר ימָצא אחד מהם למצער חבוי בנחלה המצלה ויושב על כסא־מלכותו הטבעי? אלה אשר יהססו להמר על כך הרי שלא היו ילדים מעודם, או ששכחו את טבע הילד. חוזר אני ואומר – קשה הוא ביותר לתפוס איך יכלו החפצים להשאר נסתרים בחורש משך יותר מיום או יומים; וככה יש טעם רב לחשוד, חרף בערותו העקרונית של ‘לה־סולי’, כי הושמו במקום אשר נמצאו שם, ובמועד מאוחר ביחס.

"אבל יש עוד טעמים אחרים להאמין כי הושמו כן, טעמים חשובים מכל אשר הבאתי עד הנה. יותר־נא לי להסב עתה את שימת־לבך אל סדורם המלאכותי במאד של החפצים. על האבן העליונה מונחת היתה השמלה־התחתונה הלבנה; על השניה, סודר משי; פזורים סביב היו סוכך, כפפות, ומטפחת אשר עליה השם ‘מרי רוז’ה’. הנה זהו סדור אשר כמוהו יסדר בדרך הטבע אדם שאיננו שנון יתר־על־המדה המבקש לערוך את החפצים באופן טבעי. אפס אין זה סדור טבעי באמת כלל וכלל. נכון הייתי יותר לראות כל הדברים כולם מונחים על הארץ ורמוסים ברגלים. בתחומיה הצרים של אותה מטללה ספק אם אפשר היה לשמלה־התחתונה ולסודר להשאר על גבי האבנים בהיות הרבה אנשים נאבקים בורשים אותם כה וכה. ‘אותות האבקות’, אומרים ‘נראו בכל; והעפר נבוס היה, והשיחים היו שבורים’, – אולם השמלה התחתונה והסודר נמצאים מונחים כעל גבי אצטבוֹת. ‘קרעי שמלתה אשר קרעו השיחים רחבים היו כשלש זרתות ושש זרתות ארכם. אחד מאלה היה אמרת השמלה, ומוטלאה היתה. כרצועות אשר נקרעו נראו אלה’. פה השתמש ‘לה־סולי’, בלי־צדיה, במאמר חשוד ביותר. הקרעים אכן נראים הם ‘כרצועות אשר נקרעו’; אולם במזיד ובידים. הרי זה אחד המקרים הנדירים ביותר אשר ‘יקרע’ קרע מבגד מעין זה הנדון עתה באמצעותו של קוץ. קוץ או מסמר כי יֵאחזו באריגים אשר כאלה, בזוית ישרה יקרעום, מפני עצם טיבם של האריגים האלה – לשני קרעים מארכים יפצלוּם, הנטויים בזויות ישרות זה אל זה, ונפגשים בחוד מקום שם בא הקוץ – אך כמעט לא יתכן לתאר כי תקרע הרצועה. מעולם לא ידעתי, גם אתה לא ידעת, אשר יהי כן. למען קרוע חתיכה מאריג אשר כזה, ידרשו כמעט תמיד שני כוחות נבדלים, הפועלים בכוונים שונים. אם שני קצוות לו לאריג – אם, למשל, מטפחת בידינו, ורצוננו לקרוע ממנה רצועה, או אז, ורק אז, ישמש הכח האחד לצרכנו. אך במקרה אשר לפנינו שאלת לבוש היא השאלה, לבוש אשר רק קצה אחד לו. לקרוע חתיכה מן הפנים, מקום שאין בו כל קצה, דבר זה רק בנס ניתן הוא להיעשות בכוחם של קוצים, ושום קוץ יחיד לא יוכל לעשותו. אך גם במקום שם יש קצה, ידרשו שני קוצים, אשר האחד מהם פועל בשני כוונים נבדלים, והשני – באחד. וזה מתוך הנחה שאין אמרה לו לקצה. כי אם יש לו אמרה, הלא כמעט לא יתואר הדבר. ככה רואים אנו מה רבות גם גדולות הן המניעות אשר תמנענה חתיכות אריג מהקרע על־ידי ‘קוצים’ בלבד; ואף על פי כן נדרשים אנו להאמין אשר לא רק קרע אחד כי אם אף רבים נקרעו בדרך כך, ‘ואחד מאלה’ גם ‘היה אמרת השמלה’! וקרע שני ‘חלק של השובל היה, ולא של האמרה’ – לאמור, בכוח קוצים קורע כליל מתוך הפנים נטול־הקצה של הלבוש! אלה, אומר אני, הם דברים אשר סלוח יסָלח לאיש כי לא יאמין בם; אפס, בקבוּצם, יש בהם, אולי, פחות מן היסוד ההגיוני לחשד משיש בעובדה האחת המרעישה אשר השאר השאירו רוצחים את החפצים בחורש, והלא היטב נזהרו וסלקו את הגויה מן המקום. אכן, לא תבין לי נכונה אם תשער כי כוונתי להכחיש אשר היה החורש הזה מקום־הפשע. אפשר כי נעשה דבר־עוון פה, ואפשר יותר כי היתה איזו תקלה בפונדקה של מדם דליק, אולם בעצם הרי זו שאלה בעלת חשיבות פחותה במעלה. אין אנו עוסקים בנסיון לגלות את מקום הרצח, כי אם למצוא את מבצעיו. כל אשר הבאתיו לראיה, חרף הדיקנות בה הבאתיו, היתה מגמתו, ראשית, להראות את אולתן של הודעותיו הפסקניות והבהולות של ‘לה־סולי’, אך שנית, ובעיקר, להביאך, בדרך הטבעית ביותר, ליתר־עיון בספק, אם אמנם היה הרצח הזה פועל כנופיה או לא היה.

"נשוב אל השאלה הזאת עם אשר רק נרמוז על הפרטים המרעישים אשר מסר המנתח שנחקר. צריך לאמור רק כי להקשיו אשר התפרסמו, באשר למספר העַולים, לעגו כל האנטומאים המהוללים שבפריס כיאות, כלעוג לדברים מוטעים וחסרי־שחר בתכלית. לא כי עשוי היה הדבר שלא להיות כפי אשר הקיש הוא, אלא כי לא היה לו כל יסוד להקש: – האין יש יסוד רב לזולתו?

"הבה נתבונן עתה ב’אותות ההאבקות'; ויותר־נא לי לשאול על מה, חשבו, מראים האותות האלה. על כנופיה. אולם האין הם מראים דוקא על העדר כנופיה? מה האבקות יכלה להיות – מה היאבקות כה עזה וכה ממושכת עד כי תשאיר ‘אותותיה’ בכל עבר – בין עלמה רפת־כוח וחסרת־מגן לבין כנופית העוָלים המדומה? די בתפיסתן השקטה של כמה זרועות גסות – ותם הכל. הקרבן בהכרח כפוף היה לרצונם בהחלט. הן תזכור כי הטענות אשר הובאו נגד היות החורש מקום־הפשע, ניתן להטיחן, בעיקר, רק כנגד היותו מקומו של פשע שבוצע בידי יותר מאיש אחד. רק אם נשווה בנפשנו אך אָלים אחד בלבד, רק כך נוכל להבין אשר תהיה היאבקות עזה ועקשנית עד כדי להשאיר את ‘האותות’ הנראים.

"ושוב. כבר ציינתי את החשד העשוי להתעורר עקב עצם העובדה אשר הונח לחפצים להשאר בחורש אשר נגלו שם. דומה שכמעט מן־הנמנע הוא אשר תושארנה עדויות־אשמה אלו במקרה במקום שם נמצאו. בשעת מעשה היתה הדעת צלולה (מסתבר) די הרחק את הגויה; ואילו עדות מפורשת יותר מן הגויה עצמה (אשר תארה עשוי היה להשָחת חיש ברקב) הונח לה להשאר במובלט במקום הפשע – מכוון אני למטפחת אשר שם המתה בה. אם היתה זו שגגה, לא שגגת כנופיה היתה. רק כשגגתו של יחיד נוכל לתארה לעצמנו. הבה נראה. יחיד בצע את מעשה־הרצח. לבדו הוא נמצא עם רוח הנפטרת. הבעת יבעיתנו הדבר המוטל בלא־זיע לנגדו. חרון אפו חלף, ובלבבו מקום די־והותר לאימה הטבעית מפני מעשהו. אין בו אותה בטחה אשר נוכחותם של רבים משרה אותה בהכרח. לבדו הוא עם המתה. מרעיד הוא ונבוך. אולם יש צורך להפטר מן הגויה. הוא נושא אותה אל הנהר, ומשאיר אחריו את שאר העדויות לאשמתו; כי קשה הוא, אם לא בלתי־אפשרי, לשאת את המשא כולו בבת־אחת, והנקל יהיה לשוב וליטול את הנותר. אך בדרכו היגעה אל המים ירבו בו פחדיו גם יעצמו. קולות החיים יסובו את שבילו. מנין פעמים ישמע או ידמה לשמוע פעמי מסתכל. אף עצם האורות הנראים מן הכרך יביאוהו במבוכה. בכל־זאת מגיע הוא, סוף סוף ולאחר הפוגות ארוכות ותכופות הרצופות יסורי־שאול, אל שפת הנהר, ונפטר – אולי באמצעות סירה – מנטלו האיום. אבל עתה מה מטמון יצפון העולם – מה איום של נקם יוכל לאיים – אשר יהיה בכחו להניע את זה הרוצח הבודד לשוב על עקביו היגעים והמסוכנים? אין הוא שב, ותהיינה התוצאות אשר תהיינה. אין הוא יכול לשוב גם לוּ אבה. מחשבתו היחידה היא מנוסה מידית. הופך הוא גבו לעד אל סבכי השיחים הללו הנוראים, ונס כמו מפני הקצף אשר יֵצא.

"ובאשר לכנופיה? מספרם היה משרה עליהם בטחה; אם אמנם תעדר אי־פעם הבטחה מחזה בן־הבליעל המושבע, ולעולם אין כנופיות מרכבות אלא בני־בליעל מושבעים כמסתבר. מספרם, אומר אני, מונע היה את בוא החרדה המביכה והסתומה אשר תשַתק, כאשר תארתי, את האיש היחיד. אם נניח כי ישכח דבר מלב אחד, או שנים, או שלשה, הלא יזכור רביעי את השכוּח. השאר לא ישאירו אחריהם דבר; כי הודות למספרם יהיה בידם לשאת הכל בבת־אחת. והיה לא יהיה כל צורך לשוב.

"חשוב עתה על העובדה כי כאשר נמצאה הגויה נמצא בשמלתה ‘קרע, כחצי האמה רחבו, אשר קורע מן האמרה התחתונה ולמותן, וכרוך היה שלש כריכות סביב למתנים, ופרוף במין פריפה על הגב’. דבר זה היתה תכליתו הברורה לשמש ידית אשר בה תנשא הגופה. אולם מספר אנשים האם מעלה היה בדעתו להזדקק לאמצעי אשר כזה? לגבי שלשה או ארבעה היו גפּי הגויה משמשים לא רק אחיזה מספקת, כי אם גם אחיזה טובה מכל האפשר. המצאת איש יחיד היא זאת; ודבר זה מוליכנו אל העובדה כי ‘בין החורש והנהר נמצאו המשׂוכות עקורות־ממקומן, ובאדמה נכר כי נגרר איזה משא כבד על פניה!’ אך האם היו אנשים מספר נוטלים על עצמם את הטורח המיותר הכרוך בעקירתה של גדר ממקומה למען גרור והעבר גויה אשר כהרף־עין יכלו להרימה מעל לכל משוכה? האם בכלל היו אנשים מספר גוררים ככה גויה, וכדי השאר עקבות ברורים לגרירה?

"ופה שומה עלינו לפנות אל הערה אחת של ‘לה־קומרסיל’; הערה אשר, במדת־מה, כבר עמדתי עליה. ‘קרע’, אומר כתב־העת הזה, ‘נקרע מאחת שמלותיה התחתונות של העלמה האומללה, ונקשר מתחת לסנטרה וסביב ערפּה, אל־נכון למען מנעה מזעוק, דבר זה ברנשים אשר לא היו להם מטפחות עשוהו’.

"חויתי דעי קודם אשר עוָל אמתי לעולם אין הוא בלא מטפחת. אפס לא על העובדה הזאת מעיר אני עתה במיוחד. אשר לא מחסרון מטפחת לתכלית אשר יתאר ‘לה־קומרסיל’ נעשה שמוש באגד זה, על זאת תראה בעליל המטפחת אשר הושארה בחורש; וכי לא היתה התכלית ‘למנעה מזעוק’ יֵראה גם ממה שבוּכר לעשות שמוש במטפחת מבדבר אשר יצלח רב־יתר לתכלית. אך לשון העדות אומרת על הקרע המדובר כי ‘סביב לצוארה נמצא, מרופה כלשהו, ומהוּדק בקשר קשה’. דברים אלה מעורפלים הם למדי, אך שונים הם מעיקרם מדברי ‘לה־קומרסיל’. הקרע שמונה־עשרה זרתות היה רוחבו, ועל־כן היה בו, חרף היותו מלמלה, כדי להוות קשור אמיץ בהכּרכו או בהקפלו לאורך. ומקופל ככה מצאוהו. ההקש שלי הנה זהו. הרוצח הבודד, אחרי אשר נשא את הגויה מרחק־מה (אם מן החורש ואם מאיזה מקום אחר) באגד האזוּר סביב לאמצעיתה, מצא את המשקל, באורח זה, כבד מעמו. הוא נמנה וגמר לגרור את המשא – העדות מוכיחה כי אכן נגרר. לחפצו זה הוּצרך לקשור כמין חבל באחד הקצוות. טוב ביותר היה לקשרו סביב הצואר, מקום שם ימנע הראש את השמטו של זה. יפה השיב הרוצח אל לבו, בלא־ספק, אשר אזוּר האגד לחלצים. אל־נכון משתמש היה בו, אילולא היה זה טובע את חותמו החלזוני סביב הגויה, אילולא הפּריפה אשר הכבידה עליו, והמחשבה כי לא ‘קורע’ זה מן השמלה. קל היה יותר לקרוע קרע מן השמלה־התחתונה. הוא קרעו, הדקו הדק סביב לצואר, וככה גרר את קרבנו אל שפת הנהר. כי נעשה ב’אגד' הזה, אשר רק בעמל וטרחה נאגד, ואשר רק בדוחק שימש לתכליתו – כי נעשה באגד הזה שמוש בכלל, מראה כי הצורך להזקק לו נבע ממסבות שנולדו בעת בה שוב לא היתה המטפחת בת־השג – לאמור במסבות אשר נהיו, כפי שתארנו לעצמנו, לאחר עזיבת החורש (אם אמנם היה זה החורש), ובדרך בין החורש לנהר.

אך, תאמר, עדותה של מדם דליק (!) מצביעה במיוחד על מציאותה של כנופיה בקרבת החורש, בעת הרצח או בסמוך לה. בזאת אודה. מסופּק אני בדבר אם לא היה מנין כנופיות, מעין זו שתארה מדם דליק, בקרבת בריר־די־רול ובסמוך לו בעת הטרגדיה הזאת או בסמוך לה. אולם הכנופיה אשר עליה מוסבת תוכחתה החריפה של מדם דליק, ועדותה המתמהמהת מעט והחשודה במאד של זו, היא הכנופיה היחידה המתוארת על ידי אותה זקנה מהוגנת וזהירה כמי שאכלו אנשיה את עוגותיה וסבאו מיינה, מבלי אשר יטריחו עצמם לשלם לה. Et hinc illae irae?

"אבל מהי בדיוק עדותה של מדם דליק? ‘הופיעה כנופית בני־הפקר, אשר הקימו שאון, אכלו ושתו מבלי לשלם, הלכו בעקבות הצעיר והעלמה, חזרו לפונדק בשעות הדמדומים לערך, ושבו וצלחו את הנהר כמו בחפזון רב’.

"והנה זה ‘החפזון הרב’ אפשר מאד כי רב היה יותר בעיני מדם דליק, הואיל והאריכה לספּוד לתופיניה ולשֵכָרה הגזולים, – תופינים ושֵכָר אשר אולי עוד השתעשעה בתקוה קלושה לקבל את תמורתם. שאם לא כן, מדוע־זה תטעים את דבר החפזון, אם שעת הדמדומים לערך היתה השעה? וודאי כי אין כל סבה לתמוה על שאפילו כנופית בני־עולה נחפזת לשוב הביתה כאשר ניטל עליה לצלוח נהר רחב בסירות קטנות, כאשר סער ממשמש ובא, וכאשר הלילה קרב.

"קרב, אומר אני; כי הלילה טרם בא. רק שעת־דמדומים לערך היתה השעה בה פגע חפזונם הפרוע של ‘בני־הפקר’ אלה ברגשותיה המפוכּחים של מדם דליק. אולם נאמר לנו כי באותו ערב עצמו שמעה מדם דליק, וכמוה כן בנה הבכור, ‘זעקות אשה בקרבת הפונדק’. ובאלו מלים מגדירה מדם דליק את פרק־הערב בה נשמעו זעקות אלו? ‘זמן קצר לאחר חשכה’ היה זה, אומרת היא. אפס, ‘זמן קצר לאחר חשכה’ תשׂוֹר, למצער, חשכה; ו’בשעת הדמדומים לערך' הרי ודאי כי ישוֹר אור־היום. הנה כי כן ברור הוא בתכלית כי עזבה הכנופיה את בריר־די־רול קודם לזעקות שנשמעו(?) לאזני מדם דליק. ואף כי בכל הפרטיכלים המרובים של העדות מובאים הבטויים היחסיים הנדונים תמיד ובמפורש ממש כמו שהבאתים בשיחה זו אתך, הנה טרם נתן גם אחד מכתבי־העת, או מי מפקידוני המשטרה, את דעתו כל־עיקר על סתירה גסה זו.

"לא אוסיף כי אם נמוק אחד לנמוקים שנגד כנופיה; אבל האחד הזה יש לו, לפי עניות־דעתי, למצער, משקל מכריע בהחלט. נוכח הבטחת הפרס הגדול, נוכח הבטחת מחילה מלאה לכל עד־מלך, אין לדמות גם רגע כי לא היה איזה מאנשי כנופיה של בני־בליעל פחותים, או מאנשי איזה חבר אנשים שהוא, בוגד זה מכבר בחבריו־להרע. כל אחד מאנשיה של כנופיה, בתנאים אשר כאלה, אין הוא חומד כל־כך את הפרס, או להוט להמלט מעונש, כמו שירא הוא מבגידה. בוגד הוא ברצון ובהקדם למען לא יבגדו בו עצמו. אשר לא גוּלה הסוד הוא הטובה שבהוכחות לכך כי, אכן, סוד הוא זה. אימי המעשה החשוך הזה ידועים רק ליצור־אנוש אחד, או לשנים, ולאלוהים.

"הבה נסכם עתה את פירותיו של נתוחנו הממושך, אשר דלים הם אך וודאים. הגענו לרעיון של אסון־מוות שחל תחת קורת גגה של מדם דליק, או של מעשה־רצח אשר נעשה, בחורש אשר בבריר־די־רול, בידי מאהב, או למצער בידי רע קרוב ונסתר מרעי המנוחה. רע זה שחום־פנים הוא. פנים אלה, ה’פריפה' באגד, ו’קשר המלחים' בו קשור סרט־המגבעת, כל אלה מורים על איש־ים. ידידותו אל המנוחה – עלמה עליזה אך לא מן הנקלות – מציינת אותו כמוּרם ממעלת המלח הפשוט. פה יש בידיעות הכתובות־היטב והדחופות, אשר נשלחו לכתבי־העת, הרבה מן המאשר. מקרה הבריחה הראשונה, כנזכר ב’לה־מרקירי', יטנו לשלב את המחשבה על איש־ים זה במחשבה על ‘הקצין הימי’, אשר נודע כמי שהדיח ראשונה את האומללה לפשע.

"ופה ייטב לתאוֹם העיון בהעדרו הממושך של בעל הפנים השזופים. יותן־נא לי להעיר כי שזופים ושחומים הם פני האיש הזה; לא שחמומית רגילה היא אשר היתה מושא־הזכרון היחיד, הן של לוָלנס והן באשר למדם דליק. אולם מדוע נעדר הוא האיש הזה? האם רצחתהו הכנופיה? אם כן הוא, למה־זה היו רק עקבות של העלמה הנרצחת? כמובן יסתבר כי אחד הוא מקום שני מעשי־הפשע. וגויתו איה? מסתבר ביותר כי משתי הגויות היו הרוצחים נפטרים באותה דרך. אך אפשר לאמור כי חי האיש הזה, ונמנע הוא מהתוודע מפחד פן יֵאשם ברצח. שקול זה אפשר להניח כי משפיע הוא עליו עתה – בעת מאוחרת זו – מאחר שנמסר בעדות כי ראוהו עם מרי, אפס לא היה בו כל ממש בעת המעשה. תגובתו הראשונה של איש חף תהיה להודיע על הרצח ולסייע בזהוי בני־העולה. דבר זה היתה התבונה מחיבתו. ראה ראוהו עם העלמה. במעברה פתוחה צלח עמה את הנהר. הרשעת הרוצחים הן תֵראה, אף לשוטה גמור, כדרך היחידה והבטוחה ביותר לחלץ עצמו מחשד. לא נוכל לחשוב כי במוצאי יום־הראשון, הוא יום־האסון, גם חף־מפשע היה הוא עצמו גם ידוע לא ידע על פשע כי בוצע. אפס רק במסבות אשר כאלו ניתן לדמות כי לא יקום, אם חי הנו, להרשיע את המרצחים.

"ומהם האמצעים אשר בידינו להגיע אל האמת? ככל אשר נמשיך נמצאם מתרבים במספר ומוסיפים בהירות. הבה נכבור את הענין הזה של הבריחה הראשונה ונפּינוהו. הבה נלמד לדעת את כל מעשה ‘הקצין’, ואת מעמדו כיום הזה ואת מקום המצאו המדויק בעת הרצח. הבה נשווה בקפידה אחת לרעותה את ההודעות השונות אשר נשלחו לעתון הערב, אשר היתה מטרתן להרשיע כנופיה. אחרי אשר נעשה את כל אלה, הבה נשווה את ההודעות האלו, את סגנונן כמו גם את כתבן, לאותן שנשלחו, בתקופה קודמת יותר, לעתון הבוקר, ואשר עמדו בעזוז רב כל כך על אשמתו של מני. וכעשותנו את כל אלה, הבה נשוב ונשוה את ההודעות האלו השונות לכתבי־היד הידועים של הקצין. הבה ננסה למצוא, על־ידי שנחקור ונשוב ונחקור את מדם דליק ואת ילדיה, כמו גם את הרכב, ולנס, מעט יותר על דמותו ועל מנהגו של האיש ‘שזוף הפנים’. שאלות מכוונות בשום־שכל בוודאי תוצאנה, מפי מי מהאנשים האלה, ידיעות על הענין הזה המסוים (או על ענינים אחרים) – ידיעות אשר אולי אין גם האנשים עצמם יודעים כי בידם הן. ועתה נתחקה־נא אחר עקבותיה של הסירה אשר נטל שייט סירות־המשא בבוקר יום־השני, הוא העשרים־ושנים ביוני, ואשר נלקחה ממשרד־הסירות, בלא ידיעת הפקיד האחראי, ובלי ההגה, באיזו עת קודם לגלוי הגויה. בזהירות ובהתמדה הנאותות נמצא בלי כל ספק את הסירה הזאת; כי לא די שיוכל השייט אשר נטלה לזהותה, גם ההגה בידינו. איש אשר לבו טהור בהחלט לא יעזוב את ההגה של סירת־מפרש, מבלי לשאול לו. ופה יותן־נא לי להגניב שאלה. לא ניתן כל פרסום למציאת הסירה הזאת. חרש נלקחה אל משרד סירות־המשא, חרש גם הוצאה משם. אולם בעליה או המשתמש בה – איך קרה מקרהו להוודע, להקדים ולהוודע כבר ביום־השלישי בבוקר, שלא על־ידי פרסום, איה מקום הסירה אשר נלקחה ביום השני, איך נודע לו הדבר אם לא כי נניח אשר יש לו איזה קשר אל הצי – איזה קשר אישי קבוע המביא לידיעת פרטי־עניניו – לידיעת חדשותיו המקומיות הפעוטות?

"בדברי על הרוצח הבודד הגורר את משאו לחוף, כבר רמזתי כי מסתבר אשר השיג לו סירה. והנה שומה עלינו להניח כי הוטלה מרי רוז’ה מסירה המימה. ככה יהיה דבר כמובן. לא יתכן אשר תמסר הגויה למימיו הרדודים של החוף. הסמנים המיוחדים על גב הנרצחת ועל כתפיה מעידים על דפנות התחתית של סירה. גם אשר נמצאה הגויה בלא משקולת יש בו כדי לחזק את הדעת. אילו הוטלה מן החוף כי אז קשרו אליה משקולת. את העדרה של זו נוכל לתרץ רק אם נניח כי שכח הרוצח להקדים ולהצטיד בדבר הזה מראש. בעת השליכו את הגויה המימה אין־ספק כי יבחין במשגהו; אולם לעת ההיא לא תמצא תרופה בידו. כל סכנה תבוכר על פני שיבה לאותו חוף ארור. אחרי השתחררו ממטענו האיום, יחוש הרוצח העירה. שם, באיזה רציף נעלם, יעלה לחוף. אולי הסירה – האם יקשרנה? רב מדי יהיה חפזונו משיתן דעתו על דבר כקשירתה של סירה. יתר־על־כן, אם יקשרנו לרציף הרגש ירגיש אשר כמו קושר הוא עדות נגד עצמו. מחשבתו הטבעית תהיה להחלץ, ככל האפשר, מכל אשר היה לו קשר לפשעו. לא רק שינוס מן הרציף, גם לא יניח לסירה להשאר שם. בודאי יפקירנה לגלים. נלך־נא אחר דמויינו – בבוקר יוכה המסכן בהלה בל־תבוטא בראותו אשר נמצאה הסירה גם הושמה במקום אשר רגיל הוא לבקרו דבר־יום־ביומו – במקום אשר שם אולי מאלצת אותו חובתו לבקר. בלילה הבא, בלא העז לשאול להגה, לוקח הוא אותה. והנה איפה היא אותה סירת נטולת־הגה? יהי־נא גַלוי הדבר הזה מתכליותינו הראשונות. עם ראשית האור אשר יגה עליו יאיר שחר הצלחתנו. הסירה הזאת תנחנו, במהירות אשר תפתיע אף אותנו עצמנו, אל זה אשר שט בה במוצאי יום־המנוחה, יום־האסון, אשור ירדוף אשור, והרוצח ימצא.

[מטעמים אשר לא נפרטם, אך אשר מובנים יראו לקוראים רבים, התרנו לעצמנו להשמיט פה, מכתבי־היד אשר לפנינו, חלק המתאר את ההליכה על פי החוט, הדק לכאורה, אשר אליו הגיע דופין. רואים אנו לנכון רק לאמור בקצרה, כי הושגה התוצאה המבוקשת; וכי קיֵם המפקח בדיוק, ואם גם בלא־חמדה, את תנאי האמנה אַשר כרת עם האביר. מאמרו של מר פוֹ מסתיים בדברים הבאים. – המערכת]⁶.

הלא יובן כי מדבר אני על צרופי־מקרים ולא יותר מזה. אשר אמרתי למעלה בענין זה – די בּוֹ. בלבי אני לא תשכון כל אמונה במה שאינו־כדרך־הטבע. כי הבריאה והאלוהים שנים הם, זאת לא יכחיש כל איש אשר יחשוב. גם אין לפקפק בדבר, כי האחרון, בורא הראשונה, יוכל, ברצותו, להדריכה ולשנותה. “ברצותו”, אמרתי; כי השאלה שאלת הרצון היא, ולא, כטענת טֵרופה של חכמת ההגיון, שאלת הכוח. לא שאין האלהות יכולה לשנות את חוקיה, אלא כי עולבים אנו בה בדַמותנו אשר אפשר כי יהיה צורך בשנוי. במקורם נעשו החוקים האלה להיות כוללים את כל האפשרויות אשר תוכלנה להיות צפונות בעתיד. לגבי האלוהי הכל הוא עתה.

"חוזר אני, אפוא, ואומר, כי רק כדבֵּר בצרופי־מקרים מדבר אני בדברים האלה. יתר־על־כן: באשר אספר יראה כי בין גורלה של מרי ססיליה רוג’רס רעת־המזל, עד כמה שידוע הוא, לבין גורלה של פלונית מרי רוז’ה עד לתקופה מסוימת בקורותיה, ישנה הקבלה, אשר המחשבה על דיוקה הנפלא תביא את השכל במבוכה. אומר אני כי יֵראה כל זה. אך אל ישער איש גם רגע כי, בהמשיכי את ספור־המעשה של מרי מן התקופה אשר צינתי זה עתה והלאה, ובגלילת התעלומה אשר עטפה אותה עד לפתרונה, כוונה נסתרת לי לרמז על הרחבת ההקבלה, או אפילו לרמוז על כך, שהאמצעים אשר ננקטו בפריס לגלוי רוצחה של הגריזט, או אמצעים המיוסדים על איזה הקש דומה, יביאו לאיזו תוצאה דומה.

"כי, באשר לסעיפה השני של ההשערה, יש להשיב־אל־לב אשר השנוי הזעיר ביותר בעובדות שבשני המקרים עשוי לגרום טעויות נכבדות ביותר, עם שיפלג לגמרי את שני ארחי המאורעות; בדומה מאד לטעות בחשבון, אשר, בפני עצמה, אפשר שחסרת־ערך תהיה, אולם, בהמשך הדבר, תביא, אגב הכפלה בכל שלבי הפעולה, לידי תוצאה הנבדלת מן האמת הבדל עצום. וביחס לסעיף הראשון, אל לנו לשכוח כי עצם חישוב־האומדנות אשר הזכרתיו גוזר על כל הרחבה של ההקבלה, – גוזר עליה בפסקנות תקיפה ומוחלטת ככל אשר היתה זו כבר נמשכה ומדויקת. הרי זו אחת מאותן הנחות יוצאות־מן־הכלל, אשר עם היותה יאה, לכאורה, למחשבה המופרשת תכלית־הפרש ממחשבה מתמטית, יכול בכל־זאת המתמטיקאי לאחוז בה. הנה, למשל, אין דבר אשר יקשה יותר מלהוכיח לקורא הרגיל כי העובדה, אשר פעמים רצופות הטיל מצחק־בקוביה שֵשׁוֹנים, הריה סבה מספקת להמר המור מופלג ביותר אשר בנסיונו השלישי לא יטיל ששונים. דעה אשר כזאת ידחה השכל מיד. אין זה מסתבר כי תוכלנה שתי ההטלות אשר הוטלו, והשייכות עתה בהחלט לעבר, להשפיע על ההטלה אשר אין מקומה כי אם בעתיד. הסכוי להטלת ששונים דומה כי כמוהו כאשר יהיה בכל עת ובכל שעה – לאמור, נתון רק להשפעת ההטלות השונות האחרות אשר אפשר יהיה להטיל את הקוביה. ושקול זה דומה כי ברור הוא כל־כך עד כי תכופות יותר יתקבלו נסיונות להכחישו בחיוך מהתל משיתקבלו בדבר הדומה להקשבה רוחשת־כבוד. את המשגה הכרוך בזה – משגה גס אשר ריח קלקלה ריחו – לא אוכל לבקש לבאר בתחומים המוקצים לי כרגע; ובעלי־ההגיון לא יהיו צריכים לבאוּר. אולי די יהיה לאמור בזה כי אין הוא אלא טעות אחת משורת טעויות אין־קץ אשר תופענה על דרכו של ההגיון עקב תשוקתו לבקש את האמת בפֵּרוט.

לפני שנים מספר היה את נפשי לרדת מצ’רלסטון, אשר במדינת דרום־קרולינה, לניו־יורק העיר, בספינת־הדואר הנאה “עצמאות” שלפקודת רב־החובל הרדי. בחמישה־עשר לחודש יוני היה עלינו להפליג, באם ירשה זאת מזג־האויר; ביום הארבעה־עשר עליתי אל הספון למען התקן כמה דברים במדורי.

מצאתי כי רבים המה היורדים עמנו בספינה, ובזה מספר גברות גדול מן הרגיל. ברשימה נרשמו כמה ממיודעי; בתוך שאר השמות שמחתי לראות את שמו של מר קורנֶליוס וָיַט, צייר צעיר אשר לו רחש לבי ידידות חמה. רעי־ללמודים היה האיש במכללת ק––, מקום שם רבת השתעינו יחדיו. מזג רגיל של אמן היה מזגו, זה המכלול של איבת־אדם, רגישות והתלהבות. ולסגולות אלו חובר בו החם והנאמן שבלבבות אשר הלמו אי־פעם בחזה אנוש.

ראיתי כי שלשה מדורים נקובים היו בשמו; ובשובי להביט ברשימת הנוסעים, מצאתי כי הועיד מקומות לו לעצמו, לרעיתו ולאחיותיו השתים. המדורים מרווחים היו די־הצורך, ויצועים שנים במדור, זה על גבי זה. אכן, צרים היו אלה היצועים, ורק כמדת אדם אחד מדתם; ובכל זאת נפלא היה מבינתי למה־זה היו שלשה תאים לארבעת האנשים ההם. בעצם העת ההיא נתון הייתי באחד מאותם מצבי־הנפש אשר בהם ירחיק האדם לבלי־חוק לחקור־ולדרוש בקטנות. ולבשתי אודה כי העסקתי נפשי בכמה וכמה השערות גסות וסרות־טעם באשר לזה התא הנוסף. ודאי, לא עניני היה זה; אך אני לא הרפיתי מנסות לפתור את החידה. לאחרונה הגעתי למסקנה ומאד השתאיתי איך לא הקדימה לעלות על דעתי. “אין זאת כי אם משרת הוא זה, כמובן”, אמרתי; “מה נואלתי אשר לא חשבתי תחלה על פתרון ברור כל כך!” ואז שבתי ואפן אל הרשימה, אך בה ראיתי לבטח כי אין כל משרת עתיד לבוא עם החבורה: אף כי אמנם בראשונה חשבו להביאו – כי המלה “משרת” נכתבה תחילה ואחר נמחקה. “הו, אין זאת כי אם מטען מיוחד הוא זה”, אמרתי עתה לנפשי – “דבר אשר לא חפץ האיש כי ישימוהו בספנה – דבר אשר תהי עינו פקוחה עליו – הנה, מצאתי – ציור או דבר אשר כזה – הוא־הוא הדבר אשר עליו נשא־ונתן עם ניקולינו, היהודי האיטלקי”, מחשבה זו מצאה לי, ולעת הזאת שבתה סקרנותי.

את שתי אחיותיו של ויט הכרתי היטב, ועלמות חביבות ונבונות מאד היו. את רעיתו נשא לו זה מקרוב, ואני טרם ראיתיה מעודי. אולם תכופות היה מספר לי עליה, ובהתלהבותו הרגילה. תאר תארה כיוצאת מן הכלל ביפיה, בחין־שכלה ובשלמות מעלותיה. אשר על כן עז היה חפצי להתודע אליה.

ביום בו בקרתי בספינה (הוא היום הארבעה־עשר) היה גם על ויט וחבורתו לבקר בה – ככה הודיעני רב־החובל, – ואני חכיתי על הספון שעה תמימה יותר מכפי כוונתי, בקוותי כי אוצג לפני הכלה; אך אז באו דברי־הצטדקות. הגברת ו. אינה מרגישה עצמה בטוב מעט, ולא תעלה אל הספון כי אם ביום המחרת לעת ההפלגה".

עם בוקר הלכתי ממלוני אל הרציף, והנה קידם רב־החובל הרדי את פני ואמר כי “מפאת המסבות” (אמרה נואלת אך נוחה), “כנראה כי תאחר “עצמאות” להפליג יום או יומים, וכאשר יהיה הכל נכון, או אז ישלח להודיעני”. דבר זה מוזר היה בעיני באשר נשבה רוח דרומית עזה; אולם מאשר לא נתגלו “המסיבות”, אף כי בעקשנות רבה חקרתיו, לא היה לי כי אם לשוב אל ביתי ולהאריך־רוח.

כמעט שבוע עבר עד אשר קבלתי מרב־החובל את האות המצופה. אכן בוא בא לבסוף, ותיכף־ומיד עליתי אל הספון. גדושת נוסעים היתה הספינה, והכל התרוצצו אנה ואנה בחכותם להפלגה. כעשר דקות אחרי בואי הגיעה חבורתו של ויט ובה שתי האחיות, הכלה והצייר – זה האחרון באחד מפרצי איבת־האדם הרגילים אשר לו. אכן הסכן הסכנתי עם אלה מכדי שאתן עליהם דעתי במיוחד. הוא אף לא הציגני בפני רעיתו; בהכרח הושטה, איפוא, חובת־נמוס זו על שכם אחותו מרין – עלמה חמודה טובת־שכל במאד אשר וִדְעה אותנו זה לזו במספר מלים חטופות.

הגברת ויט מצועפת היתה צעיף עבה; ומודה אני כי כהרימה את צעיפה, בתשובה לקידתי, נרעשתי עד־למעמקי. אכן, נרעש הייתי רב־יתר אילולא הורה אותי נסיוני הרב לבלי הִסָמך, באמונה בוטחת מדי, על תאוריו הנלהבים של רעי הצייר בשגותו בדברים על חמדת נשים. היטב ידעתי מה נקל הוא לו להמריא אל גבולי הדמיוני הטהור מדי יהי היופי ענין השיחה.

האמת היא כי לא יכולתי לבלי חשוב את הגברת ויט אשה פשוטה־למראה בתכלית. אם אין היא רעת־תואר, חשבתי, הנה גם אין היא רחוקה מאד מהיות כזאת. אכן לבושה היתה בטעם מצוין – ואותה עת לא היה ספק בלבי כי בקסמיהם הקיימים יותר של השכל והרוח הוליכה את לב רעי שבי, מלים מעטות מאד אמרה, ומיד עברה עם מר ו. אל מדורה.

עתה שבה אלי סקרנותי־משכבר. אשר אין כל משרת בנמצא – דבר זה נראה בעליל. הנה כי כן נתתי דעתי על המטען הנוסף. לאחר פוגת־מה באה עגלה אל הרציף, ובה תיבה ארוכה עשויה עץ־אורן, אשר היתה כמדומה כל אשר צפו לו. תיכף אחר בוא התיבה הרמנו עוגן, ואחר זמן קצר עברנו לבטח על פני שובר הגלים ונכחנו הים הגדול.

כאשר אמרתי, ארוכה היתה התיבה אשר דובר בה. כשלש אמות היה ארכה כאמה ורבע־האמה רחבה. בשים־לב התבוננתי בה, ואוהב אני לדייק. והנה תבנית זו מיוחדת־במינה היתה; תיכף לראותי זאת נתתי שבח לעצמי על אשר כה היטבתי לנחש. כזכור, הגעתי למסקנה כי אל־נכון יתגלה אשר תמונות, או תמונה אחת למצער, הן־הן מטענו הנוסף של רעי הצייר; כי ידעתי אשר מזה שבועות בא בדברים עם ניקולינו: – והנה היתה בזה תיבה אשר, בעדות תבניתה, נבצר ממנה להכיל דבר מלבד העתק “הסעודה האחרונה” אשר ללאונרדו; ואני ידעתי כי זה זמן־מה נמצא העתקה של זאת “הסעודה האחרונה”, אשר העתיק רוביני הצעיר בפירנצי, בידי ניקולינו. דבר זה נראה לי, אפוא, נהיר די־הצורך. צחקתי לבלי־חוק בחשבי על חריפות־שכלי. זו הפעם הראשונה אשר ידעתי כי מסתיר ממני ויט איזה מסודות־האמן אשר לו; אבל פה נכר בו כי זמם לסובני בכחש ולהבריח תמונה נאה לניו־יורק מאחרי גבי, בתקוה כי לא אדע על זאת מטוב ועד רע. גמרתי־אומר להתל בו היטב, גם עתה גם בימים יבואו.

אך דבר אחד חרה לי לא מעט, התיבה לא הובאה אל התא הנוסף. בתאו של ויט הושמה, ושם גם נשארה, אף תפסה את כל הרצפה כמעט – דבר אשר אל־נכון הסב מצוקה למכביר לצייר ולרעיתו; – ולמרבה המצוקה הפיץ הטיח, או הצבע, אשר בו הותוו על התיבה אותיות גדולות ונסרחות, – ריח עז, לא־נעים, ולפי הרגשתי אני, אף מאוס במאד. על המכסה הותוו המלים – הגברת אדלאיד קרטיס, אלבני, ניו־יורק, בהשגחת קורנילוס ויט. להרים פה. נא־להזהר".

והנה ידוע היה לי כי אמה של רעית הצייר היא הגברת אדלאיד קרטיס, מאלבני; – אולם אותה עת ראיתי את הכתובת כולה כראות דבר אשר תוּכן במיוחד לאחז את עיני. מובן כי חרצתי משפטי, אשר לעולם לא ירחיקו את התיבה ואשר בה צפוֹנה מאולפן־הצייר של רעי עוין־האדם, אשר ברחוב צ’ימבּרס בניו־יורק.

בשלשת וארבעת הימים הראשונים נאה היה מזג־האויר, אף כי לא נשאתנו הרוח נשוא; כאשר תיכף אחרי העלם החוף מעינינו סָבָה זו ותפן לפאת צפון. הנה כי כן היתה רוח הנוסעים טובה עליהם מאד, אף נוטים היו להתרועע. אכן, שומה עלי להוציא מכלל זה את ויט ואחיותיו, אשר בפנים זעופות, וגם, לא יכולתי להבליג על מחשבתי, שלא בנמוס, התהלכו עם השאר. על הליכותיו של ויט לא נתתי דעתי כל־כך. עצב היה, אף למעלה מכפי מנהגו הרגיל. אכן, קודר היה – אך בו נכון הייתי לכל דבר־אשר־לא־כן. אולם את האחיות לא יכולתי להצדיק. משך מרבית עת הנסיעה התבודדו במדוריהן, ובקשי־עורף מאנו, חרף הפצרותי החוזרות־והנשנות, לבוא בדברים עם איש מן היורדים בספינה.

הגברת ויט עצמה נעימה היתה רב־יתר. לאמור, פושׂקת שפתים היתה; ותוֹאר זה דבר־שבח יחשב בים. קרבה יתירה קרבה אל מרבית הגברות; ולמרבה תמהוני לא הביעו שפתיה כל דבר־עגבים באזני מי מן הגברים. הרבה מאד שעשעה אותנו כולנו. “שעשעה”, אומר אני – וכמעט לא אדע לבאר את דברי. האמת היא כי עד־מהרה מצאתי כי תכופות יותר צחקו לה משצחקו עמה. הגברים מעטו לדבר בה; אולם הגברות מהרו להוציא את משפטה כמשפט “יצור טוב־לב, תפל למדי למראה, נעדר כל חנוך, והמוני בתכלית”. לפלא גדול היה הדבר, איך הוּדח ויט לקחת לו בת־זוג אשר כזאת. לדעת הכל היה המענה בעושר – אך אני ידעתי כי לא כן הוא; יען אשר סיפר לי ויט כי לא הביאה לו האשה גם קשיטה אחת, אף צפֵּה לא צפּתה מאומה מאיזה מקור שהוא. “מאהבה”, אמר, “ומאהבה בלבד, נשא לו אשה; ורעיתו ראויה היא לאהבתוֺ גם ראויה”. בהגותי באמריו אלה של רעי, מודה אני כי נבוכותי במדה לא־תתואר. האפשר כי התבלעו חושיו? וכי מה יכולתי לחשוב אם לא זאת? הוא, מלוטש־הנמוסים, הנאור, אנין־הדעת כל כך, אשר כה יפליא לחוּש בתפל וכה ייטיב להעריך את היפה! אמנם־כן, נראה היה כי אותו חובבת הגברת במאד – ובמיוחד בהעדרו – בתתה עצמה לשחוק כשוּבה וכאָמרה את אשר יאמר “בעלה האהוב, מר ויט”. המלה “בעל” נדמתה תמיד – אם נזכיר בזה אחד מבטוייה המתפנקים – כמו “תלויה בקצה לשונה”. אם כה ואם כה הרגישו כל הנוסעים, כי נמנע הוא מחברתה שלה בצורה החריפה ביותר, כי על פי רוב הסתגר במדור־בדידותו, במקום שם גם, ניתן לאמור, חי לבדד, בהניחו לאשתו להשתעשע כאשר ייטב בעיניה בקהל העדה אשר בתא־הראש.

מאשר ראיתי ומאשר שמעתי הסקתי כי בעטי איזה תעתוע־גורל הולל, או אולי תוך פרץ תאוה נלהבת ונתעית, נדחף הצייר להתחבר אל נפש נמוכה ממנו בתכלית, וכי לא בוֹששה לבוא התולדה הטבעית – שאט־נפש מהיר אשר אין־להכילו. בכל לבי רחמתיו – אך בשל כך עוד לא יכולתי לסלוח לו כליל את אשר לא שח לי מאומה בענין “הסעודה האחרונה”. על זאת גמרתי־אומר להתנקם בו.

יום אחד עלה אל הספון ואני אחזתי בזרועו כדרכי ואתהלך עמו כה וכה לרוח־היום. אולם עצבונו (אשר מובן למדי נראה לי במסבות ההן) נדמה כאילו לא סר מעליו גם במעט. מעטים היו דבריו, ואף אותם הגה ברוח נכאה. ביגיעה ניכרת. ערבתי לבי לאמור דבר־לצון אחד או שנים, והוא נסה נסיון עלוב לחיך, המסכן – בחשבו על רעיתו השתוממתי איך עמד בו לבו להעלות על פניו גם מראית־עין של שמחה. לאחרונה הרהבתי עוז לירות בו חץ. אמרתי להתחיל בשורה של רמיזות־סתרים, או דבר־משל, בענין התיבה הארוכה – רק למען ישיג מעט־מעט, כי היה לא אהיה לו למטרה, או קרבן, לאחיזת־עינים שלו הקטנה והנחמדה. את הערתי הראשונה העירותי כּפוֹעֵר את לועיה של סוללת־תותחים מוּסווה. אמרתי דבר על אודות “תבניתה המיוחדת של התיבה ההיא”; וכאמרי זאת חייכתי כבדעת, קרצתי עין, ובאצבע נגעתי קלות בצלעותיו.

למראה האופן בו קבל ויט את המהתלה הזאת התמימה נוכחתי מיד לדעת כי משוגע הוא האיש. בראשונה הביט אלי כאילו קצרה בינתו מהבין את השנינה אשר בדברי; אך ככל אשר השיג את עקצם של הדברים כן חשבו עיניו לצאת מחוריהן. הוא האדים מאד – ואחר חָוור־להבהיל – ואחר, כאילו מאד שעשע אותו אשר רמזתי, נתן קולו בצחוק רם וגדול, אשר לתמהוני, נמשך, אף גבר והלך, משך עשר דקות ויותר. לאחרונה נפל על הספון מלוא־קומתו־וכבדו. כאשר חשתי להרימו, כמת היה.

קראתי לעזרה, ובעמל רב השבנו אליו את רוחו. בקומו לתחיה דבּר איזה מן דברים אשר אין להם שחר. בסוף הקזנו מדמו וַנשכיבהו במטה. בבוקר המחרת החלים כמעט, בכל אשר לבריאות גופו. אשר לבינתו לא אומר, כמובן, דבר. משך מוֹתר המַסע נמנעתי מחברתו, כעצת רב־החובל, אשר נראה כמסכים לדעתי באשר לטרופו, אף כי התרה התרה בי לבל אומר על כך דבר למי מן הנוסעים.

תיכף אחרי הדברים האלה קרו כמה מקרים אשר עוד הוסיפו על הסקרנות אשר מלאתני כבר. בין השאר קרה אשר נרגז הייתי – רב מדי שתיתי תה ירוק וחריף, ובלילה נדדה שנתי – אכן, שני לילות לא ישנתי כיאות. והנה מדורי פונה היה אל התא־הראש, הוא אולם־האוכל, ככל מדור ממדורי הנוסעים הערירים אשר בספינה. שלושת חדריו של ויט בתא־האחור היו, ובינו לבין תא־הראש חצצה רק דלת קלה הסובבת־חרש, אשר אף בלילות לא ננעלה. מהיותנו שטים כמעט תמיד עם הרוח, מהיות הרוח עזה למדי, נטתה הספינה בשעור ניכר על צדה אשר כנגד הרוח; ומדי היות ימין הספינה נטוי כנגד הרוח, תסוֹב הדלת אשר בין התאים ותפתח חרש אף תשאר כן, באין מי אשר יטרח לקום לסגרה. אולם כזה היה מקום־משכבי, אשר בהיות דלת מדורי, וכן גם הדלת הסובבת אשר דוּבר בה, פתוחות (דלתי אני פתוחה היתה תמיד מעקת החום), ניתן לי לראות, בבירור די־והותר, את תא־האחור, ואת אותו אגף מאגפיו אשר בו מדוריו של מר ויט. והנה שני לילות (ולא לילות רצופים) ראיתי בבירור, בשכבי ואני עֵר, בשעה האחת־עשרה לערך מדי לילה, את מרת ו. חומקת בלאט ועוברת ממדורו של מר ו. אל החדר הנוסף, מקום שם נשארה עד האֵר היום, עד אשר קרא לה בעלה ותשוב. גלוי היה וברור כי נפרדים המה. נפרדים היו חדריהם, וּודאי נעשה הדבר במחשבה תחלה, לקראת פרידה מתמדת יותר; ופה, דמיתי נמצא, אחרי ככלות הכל, סוד המדור הנוסף.

ועוד מקרה עורר בי ענין רב. באותם שני לילות־הנדודים, תיכף לאחר חמוֹק הגברת ויט אל המדור הנוסף, צדה אזני כמה קולות נפלים במאד, חרדים וכבושים, אשר נשמעו ממדורו של בעלה. אחר הקשיבי להם עת־מה בשים־לב ובדאגה, הצלחתי לבסוף הצלחה שלימה בהשגת פשרם. קולות אלה גרמם הצייר בפתחו את התיבה במפסֶלֶת ובמקבֶת – וזו האחרונה נכבשה הלמותה, או נחנקה, בדבר־צמר או מוך רך אשר עטף את ראשה.

בדרך זו דמיתי כי הבחנתי בדיוק ברגע בו התיק האיש את המכסה – וכן כי אדע מתי הסירו כליל, ומתי הניחוֹ על היצוע התחתון אשר בחדרו; את הדבר הזה האחרון, למשל, ידעתי הודות למספר דפיקות קלות אשר השמיע המכסה בטפחו על שפות העץ אשר ליצוע, כי מאד בלאט נסה להניחו – מאין לו מקום לזה על הרצפה. אחרי־כן ירדה דומית־מות, ובפעם ההיא לא שמעתי יותר דבר עד קרוב לעת האֵר־היום; מלבד, אולי, אם יותן לי להזכיר קול נמוך, כקול גניחה או לחישה, כבוש כל־כך עד כי נבצר־לשמעו כמעט – אם אמנם לא היה הקול הזה האחרון כולו פרי דמיוני בלבד. אומר אני כמו דמה הקול לגניחה או לאנחה – אולם, כמובן, מן הנמנע הוא הדבר. בוחר אני לחשוב כי רק צלצול היה זה אשר צלל באזני שלי. אין ספק, כי, כמנהגו, היה מר ויט קורא דרור לאחת מחולשותיו – ומתמסר לאחד הפרצים אשר להתלהבות־האמן שלו. למען ענג עיניו באוצר־האמנות אשר בה – פתח את תיבתו. אולם הלא בזה לא היה דבר אשר ימריצנו כי יגנח. על כן שב אני ואומר כי אל נכון היה זה רק תעתוע מתעתועי דמיוני, אשר הרגיזהו התה הירוק של רב־החובל הרדי. עת־מה לפני עלות השחר שמעתי בבירור, בכל לילה מהלילות אשר דובר בם, איך ישוב מר ויט ויניח את המכסה על פי התיבה הארוכה ואיך שוב יקבע במקבת המעוטפת את המסמרים במקומותיהם: אחר כּלוֹתוֹ את מעשהו יצא ממדורו ולבושו עליו, ויפן לקרוא למרת ו. ממדורה שלה.

שבעה ימים היינו בלב־ימים, כבר מול כף־הֶטֶרַס נמצאנו, כאשר בּאָנוּ משב־רוח כבד ואדיר מפאת דרום־מערב. אכן, במדת־מה נכונים היינו לזאת, כי מזה זמן־מה קודרים היו פני השמים. הכל נצפן אם בירכתי הספינה ואם על ספונה; ועם אשר הגבּירה הרוח חילים, רבצנו אנחנו ומעלינו מתוחים מפרש־האנך ומפרש־תורן־הראש, כפולי־סרח גם שניהם.

אחר אשר יצבנו ככה את הספינה, שטנו בשלום ארבעים־ושמונה שעות, בהן נתגלה והנה אָני־שיט מצוין היא ספינתנו מבחינות הרבה, ובהן לא הרעו לנו המשברים ברב. אולם בתום העת הזאת גברה הסערה ותהי להוּרגן, מפרש־הירכתים שלנו נקרע לגזרים, כמה וכמה משברים אדירים באו בזה אחר זה וַישטפונו. עקב זאת נגרפו הימה שלשה אנשים, ועמם המטבח וכמעט כל המסעדים אשר בדף־שמאל של הספינה. רק שבה אלינו רוחנו וכבר שוסע מפרש־תורן־הראש; אז התקנוּ מפרש־מחסה, ועמו הונח לנו למדי והספינה נכונה רב־יתר מבראשונה.

ואולם הסערה לא שככה, גם לא ראינו כל אות להֵחלשה. חבלי הספינה ושלשלותיה נמצאו והנה אין הם תוֹאמים גם מתוּחים המה במאד; וביום השלישי לסוּפה, בשעה החמשית אחר־הצהרים לערך, קרס תרננו האחורי תחתיו, בנטותו מלוא־כבדו מול פני הרוח. הספינה חגה ותתנודד נוראות, ועל כן שוא יגענו במשך שעה או יותר להחלץ מן התורן שקרס; ובטרם נבצע את אשר זמוֹנוּ בא הנגר ויודיענו כי גבהו המים בספנה עד גובה אמותים, ולמרבה לחצנו ודחקנו מצאנו את המשאבות והנה סתומות הן וכמעט לא תצלחנה.

יאוש ואבדן־עצות היו עתה בכל – אך מאמץ נעשה להקל מעל הספינה – להטיל ממטענה הימה את כל אשר תשיגנו יד ולכרות את שני התרנים אשר שרדו. זאת בצענו לאחרונה – אך עדין נבצר מעמנו לעשות דבר אצל המשאבות; בינתים מהרו המים מאד להגיח וַיעצמו.

בשקוע השמש פחת עזוז הסוֹעה ברב, ועם אשר מָעט גם זעף המשברים, עדין שעשעונו תקוות קלושות כי הצל נציל את נפשותינו בסירות. בשעה השמינית בערב, הניסה הרוח את העבים, ויהי לנו הירח המלא למתנה – טפח מזל־טוב אשר הפליא לחזק את רוחנו הנופלת.

אחרי עמל לא יאמן עלה בידינו, לאחרונה, להוריד את האַסדה מבלי אשר תחבל, ולתוכה דחקנו את כל חבר־המלחים ואת מרבית הנוסעים. חבוּרה זו הפליגה מיד, ואחרי תלאות הרבה הגיעה ביום השלישי לְהִטָרֵף הספינה אל חוף־מבטחים בלשון־ים אוֹקרקוֹק.

ארבעה־עשר נוסעים, ועמם רב־החובלים, נשארו על הספון, בגמרם־אומר להפקיד גורלם בשוּטית אשר בירכתי הספינה. בלא־קושי הורדנוה, אף כי אך נס הוא אשר מנענוּה מהסחף עם געתה במים. בשוּטה הכילה זו את רב־החובל ורעיתו, את מר ויט וחבורתו, קצין איש־מקסיקו ורעיתו וארבעה ילדיו, ואותי, ועמי משרת כושי.

כמובן לא היה לנו מקום כי אם לכמה כלים נחוצים ביותר, לצידת־מה, ולבגדים אשר עלינו, איש לא חשב גם לנסות ולמלט יותר מכן. מה רב היה, איפוא, אל־נכון, תמהון כולם כאשר, אחרי הרחיקנו מעט מן הספינה, קם מר ויט ונצב בין מושבי־החותרים ויתבע בקור־רוח מרב־החובל הרדי כי ישיב את הסירה אחור למען קחת את תיבתו הארוכה!

“שב־נא, מר ויט”!, ענה רב־החובל, בתוקף־מה, “הפוֹך תהפכנו אם לא תשב דומם תחתיך. שׂפת־הסירה כמעט במים היא כבר”.

“התיבה!” שוַע מר ויט, ועודו עומד –" התיבה, אמרתי! רב־חובל הרדי, הן לא תוכל למאן לי, והן לא תמאן, אך מצער יהי משׂאה – רק דבר־מאומה הוא זה – דבר־מאומה ולא יותר. בשם אמך הורתך – למען אהבת הבורא – בשם תקותך־לישועה, ראה בקשתיך לשוב לקחת את התיבה!"

רגע נדמה והנה כמו נגעה קריאתו הרוגשת של הצייר אל לב רב־החובל, אך משנהו שבה וַתכּוֹן בו רוחו התקיפה, ויאמר:

“מר ויט, משוגע הנך. לא אוכל לשמוע לך. שב, אמרתי, ואם אין הטבעת את הסירה. עמוד – החזיקוהו – תפסוהו! – רוצה הוא לקפוץ המימה! הנה – ידעתי זאת – הוא קפץ!”

ואכן, כאמוֹר החובל את הדברים האלה קפץ מר ויט מן הסירה, ומאשר היינו עדין בצד הספינה הטרופה, אשר כנגד הרוח, עלה בידינו במאמץ־לא־אנוש כמעט, לתפוס בחבל האחוּז בשלשלות־החרטום. עבר רגע והאיש היה על הספון, כמטורף הסתער מטה אל התא.

בינתים נסחפנו מעם הספינה אחורה, בהיותנו מחוץ לצדה־אשר־כנגד־הרוח נתונים היינו לרחמי המשברים העצומים אשר הוסיפו להתנשא. עמלנו נמרצות לשוב לאחור, אך סירתנו הקטנה דמתה לנוצה במשב־הסופה. כהרף־עין ראינו כי נחתם אבדנוֹ של הצייר האומלל.

בעודנו נישאים במהירות הרחק מן הספינה הטרופה, נראה המשוגע (כי רק לכזה יכולנו לחשבוֹ) יוצא במעלה־המלחים, אשר בו גרר, בגבורה אשר כגבורת־נפילים נראתה, את התיבה הארוכה עצמה.

עודנו צופים בתמהון לא־ישוער, כּרך הוא כמה פעמים חבל אשר שלש זרתות עביו, תחילה סביב התיבה, ואחר סביב גופו, עוד רגע והיו הגוף והתיבה כאחד במים – ולפתע נעלמו, בבת־אחת לעולמים.

עת־מה התמהמהנו מחתוֹר במשוטינו, ועינינו מסומרות אל המקום. לאחרונה שבנו לשיט. שעה תמימה לא הפר איש את הדומיה. בסוף הרהבתי־עוז לאמור דבר.

“הראית רב־החובל, איך טבעו בחתף? האם לא נפלא היה הדבר הזה במאד? מודה אני כי בראותי אותו כוֹפת עצמו אל התיבה ומטיל עצמו הימה, שעשעתני איזה תקוה כי יושע באחרית־דבר”.

“מובן הוא מעצמו”, השיב רב־החובל, “כי טבעוּ, וכי מיד צללו תהומות. אכן, עד־מהרה יעלו ויצופו –אך לא בטרם ימס המלח”.

“המלח!” קראתי.

“הס!” אמר רב־החובל והורה על אשת המת ואחיותיו. “שומה עלינו לדבר בדברים האלה בעת היאוּתה”.

רבּת סבלנוּ ובנס נושענו; אך הגורל האיר פניו לנו וכן למרעינו אשר באסדה. באחרית־דבר עלינו, ככלות ארבעה ימי־רעה־ומתלאה, אנחנו קרובים למוות יותר מלחיים, על החוף מול אי רוֹאַנוֹק. שם נשארנו שבוע ימים, הבוזזים לא הרעו לנו, ולאחרונה ירדנו בכלי־שיט אל העיר ניו־יורק.

כחודש ימים אחרי אבדן “עצמאות”, נקרה לי בברוֹדווי רב־החובל הרדי על דרכי. כמובן החלונו לדבר באסון, במיוחד בגורלו העגום של ויט המסכן. וככה נודעו לי פרטי־הדברים הבאים.

הצייר ביקש לרדת בספינה עם רעיתו, אחיותיו השתים, ומשרתת. ואמנם היתה רעיתו כאשר תוֹארה, אשה יפת־מראה במאוד וכלילת־מעלות. בבוקר הארבעה־עשר בחודש יוני (הוא היום בו בקרתי בספינה בפעם הראשונה), נפלה האשה לפתע למשכב ותמת. הבעל הצעיר כמו השתגע מצער – אך המסבות אכפו עליו לבל יתמהמה מרדת ניו־יורקה. ניטל עליו לקחת את גוית אשתו הנערצה אל אמה, אך מצד שני ידוע היה משפט־הקהל אשר ימנענו מעשות מעשהו בגלוי. תשע־עשיריות מכל הנוסעים בוחרים היו לעזוב את הספינה תחת אשר יסעו עם פגר־אנוש.

במצוקתו זאת של הצייר נאות רב־החובל לבקשתו, אשר תשא הספינה את הגויה כשאת מטען־סוחר, אחר אשר תחנט ותארז, טבולה במלח למכביר, בתיבה המתאימה למדותיה. גם הוסכם אשר לא יאמר דבר על מות האשה, אך מאשר היטב ידוע היה כי בקש מר ויט להפליג עם רעיתו, הנה על כן דרוש היה כי תמלא מי את מקומה. הנקל היה לאלץ את שפחתה של המתה לעשות זאת. המדור הנוסף, אשר לה הועידוהו תחילה, בעוד גברתה בחיים, החזק החזיקו בו. במדור זה ישנה, כמובן, הרעיה המדומה מדי לילה. יומם מלאה, כמיטב יכלתה, את מקום גברתה, אשר אותה לא הכיר איש מן היורדים בספינה, כפי אשר הוברר לבטח.

טעותי שלי היתה, כמובן, תולדת מזג פזיז, סקרני ונרגש יתר־על־המדה. אולם הנה בעת האחרונה לא־נפרץ הוא אשר תערב עלי שנתי בלילות. יש דמות אשר תרדפני בכל אשר אפנה. ושחוק מטורף ישנו אשר לנצח יצלצל באזני.

זה כמה היה “המות האדום” מֵשֵׁם את הארץ. מעולם לא היתה עוד מגפת־השמד־ואימה אשר כזאת. כי היה הדם מִכְוָתָה וחותמה –אודם־דמים ומגוֹרם. ראשיתה מכאובים עזים, ועמם סחרחורת־פתע, ואחר – זוב־דם בשפע מנקבוּבי העור, וקץ. בהרות־תולע על גו הקרבן, וביחוד על פניו, הן אשר תהיינה אות־החרם אשר לדבֶר ואשר תמנענה מן המוּכּה את עזרת אחיו בני־האדם ואת חמלתם. במחצית־השעה יתקוף החלי גם תקוף, ימלא סאתו, ותם.

אולם הנסיך פּרוֹסְפֵרוֹ מאושר היה וערוָם ועשוי־בלי־חת. כאשר נשַמו אדמותיו ממחצית יושביהן הועיד הוא אליו אלף רעים בריאים ושמחי־לב מקרב אלופי חצרו וגבירותיה, ועמם הרחיק אל חֲבי־בדידותו של אחד מנזריו הבצורים. בנין נהדר רחב־ידים היה זה, יצור טעמו של הנסיך עצמו, טעם נוהג־בשגעון נשגב בכל־זאת. חומה גבוהה ואיתנה כתרתו. שערי־ברזל היו בחומה. אחרי אשר נכנסו אנשי־החצר הביאו כּבשנים ופטישים כבדים וירתכוּ מנעול ובריחים. כי אמרו בלבבם לבלי תת מוצא ומבוא ליאוּש־פתאום ולטרוף־פתע אשר יעלו מבית. צידה לרב היתה במנזר. אחרי אשר ככה דאגו לנפשם כמו יכלו אנשי־החצר לבוּז לנגף. ישמר לו העולם אשר מבחוץ לנפשו. לעת הזאת אך אִוֶלת היא לדאוב או לחשוב. הכן הכין הנסיך את כל הדרוש לתענוגים. לצים הביא, ונוגנים מחברי־נגינות, ומחוללות, ויופי, ויין, מפְנים – היו כל אלה והמבטח. מחוץ – היה “המות האדום”.

כנקוף החודש החמישי או הששי להסתרו, בעוד המגפה משתוללת בחוץ בחמת־זעם, שעשע הנסיך פרוספרו את אלף מרעיו בנשף־מסוות נהדר בתפארתו.

חזיון־מדוּחים־והוד היה חג־המסכות הזה, אך בראשונה הבה אספר על החדרים בהם נערך. שבעה היו אלה במספר – אגף־שרים. אכן בארמונות הרבה יִבָּנה אגף אשר כזה כטור ארוך וישר, אשר כמעט לכל עבר תסובנה בו הדלתות־הסבות, וככה לא יבצר כמעט מן העין לסקור את המרחב כולו. אולם פה שונה היה הדבר במאד, כאשר ישער היודע את אהבת הרוזן לנפְלֶה ולמוזר. כי כה מסוכסך היה פה סדר החדרים עד כי ראתה העין רק מעט יותר מחדר אחד בכל אשר תתבונן. על כל שלושים או ארבעים צעד מצא האדם מפנה חד, ובכל מפנה – רשמים חדשים. באמצע כל קיר, לימין ולשמאל, נבט חלון גותי רם וצר אל מסדרון סגור אשר נמשך בצד האגף המתעקל. זכוכית מגוונת היו החלונות האלה, אשר נבדלו גוניה בהבדל הצבעים החולשים על פאוּרי החדרים. זה אשר בפאת מזרח, למשל, מחוּפּה היה כחול – וכחול עז היה לחלונותיו. החדר השני ארגמן היו עדיין ומרבדיו, וארגמן היו פה הזגוגיות. השלישי ירוק היה כולו ותהיינה שמשותיו ירוקות, ברביעי תרוּגים היו הרהיטים והאורות – בחמישי לבנים היו – ובששי סגולים. בחדר השביעי מחופים כְּבירי קטיפה שחורה היו תקרה וכתלי, ובכובד קפלים ירדו אלה הכּבירים על שטיח אשר לא נבדל מהם בגונו ובחמרו. אפס רק בחדר הזה לא תאמה עין החלונות לעין הפּאורים. תולע היו פה הזגוגיות, ועין־הדם העזה עינם. והנה גם באחד משבעת החדרים לא היו מנורה ונברשת בכל שפע קשוטי הזהב אשר נפזרו כה וכה או נתלו מן הספון. בחדרי האגף לא הֵקר כל אור ממנורה ונר. אולם במסדרונים הלופתים את האגף נצבו, מנגד לכל חלון, חרצובות כבדות־משקל וכיורי־אש עליהן, אשר הפיצו קרניהם מבעד לזכוכית־הצבעונים, וככה האירו את החדר באור־יקרות. כה נוצרה שפעת דמויות עתירות־ברק־ופלא. אולם בחדר המערבי או השחור נורא־בעתה היה רושם־נוגה־האש אשר נשפך בעד הזגוגיות־דם על פני הכּבְירים השחורים, וכה מבהיל היה התואר אשר שיוה לפני הנכנסים, עד כי מעטים מן החוגגים עמד בם לבבם להציג כף־רגל על רצפת החדר.

בחדר הזה גם עמד, נשען אל כותל המערב, שעון־הָבנים עצום. בצלצול עגום, כבד וחדגוני נעה מטוטלתו פנים ואחור; וכהַקֵף מחוג הדקות את הרִקוּע, וכמלוא עת השעה לצלצל, או אז עלה מתוך ריאות־הנחושת אשר לשעון קול אשר צלול היה ורם ועמוק ונגיני־להפליא, אפס אשר כה מוזרים היו צלילו והטעמתו, עד כי מדי שעה נאלצו הנוגנים לחדול רגע מנגינתם ולהאזין לקול; וככה שבתו המחוללים מסוב, נגד־רצונם; והחגיגה העליזה כולה הופרה לעת־מה; ובעוד דנדוני־השעון נשמעים נראה כי קלי־הראש־מכל חוורו פניהם, ואלה אשר כבדי־ראש המה יותר או באים־בימים יותר העבירו יד על מצח כתפוסי הזיות או סרעפים. אך בשוך ההדים כליל נתן מיד הקהל כולו קולו בצחוק־חדוה; הנוגנים הביטו זה אל זה וכמו שחקו לאוולתם ולרגזם־הם, אף נשבעו זה לזה בלחש כי לא ישוב הדנדון הבא להחרידם כה; ואחר, בחלוף ששים דקות (אשר תכלנה שלושה־אלפים ושש־מאות משניות הזמן המתעופף), שוב נשמע דנדון השעון, ועמו אותם המבוכה והחרדה והסרעפים כבראשונה.

אולם חרף זאת משתה עליז ומפואר היה זה. מצוין היה הרוזן בטעמיו. היטב בחר בגונים וברשמים. בפארי־אָפנה לא התחשב. נועזים ולוהבים היו זממיו, וברק פרא היה לדמיונותיו. היו אשר נטו לחשבו משוגע. אך הנלווים עליו ידעו כי לא כן הוא. אכן, דרוש היה לשמעו ולראותו למוּשו למען דעת לבטח כי לא כן הוא.

לרגל זה המשתה הגדול ניצח הוא עצמו במדה רבה על פאורם של שבעת החדרים בפארים המטלטלים; וטעמו שלו המדריך הוא אשר נתן תואר לעודי־המסכות. אכן, תמוהים היו אלה גם משונים. רב היה בהם המזהיר והמבריק והשנון והמתעתע. דמויות־בדים היו שם אשר זרוּ גם זרוּ אבריהם ולבוּשם. חזיונות־טרוף היו שם אשר כמותם יחזה המשוגע. רב היה שם היפה, רב היה ההולל, רב היה הנפלֶה, ומן הנורא היה שם, גם לא מעט מאשר יעורר שאט־נפש. שפעת חלומות התהלכה אנה ואנה בשבעת החדרים. ואלה – החלומות – רחפו והתפתלו, יצאו ובאו, והחדרים שיווּ להם מגוניהם, ונגינות־הפרא אשר לחבר־הנוגנים כהד צעדיהם נשמעו. הנה יצלצל שעון־ההבנים הניצב באולם הקטיפה. ולרגע ישקוט הכל וידום הכל, מלבד קול השעון. החלומות יקפאו על עמדם. אולם הנה אבדו הדי הדנדון – רק כהרף־עין הדהדו – ושחוק־חדוה כבוש־למחצה ינשא אחריהם כגועם. ועתה שוב תגאה הנגינה, והחלומות יחיו, ובששון־משנה ינגועו הלוך־ושוב, ושוּוה להם גון חלונות־הצבעונים אשר בעדם תשפכנה קרני־האורים מן החצובות. אפס בעודי־המסוות לא ימצא עתה גם אחד אשר יהין לבוא אל החדר אשר בקצה־מערב; כי הלילה ילך הלוך וחסור; ויתר־אדמומית יהיה לאור השופע בעד הזגוגיות אשר עין הדם להן; ושחור־היגונים אשר לכְּבירים יפיל־אימה; המציג כף רגלו על שטיח־הקטיפה ישמע עם שעון־הבנים הקרוב צלצול כבוש, אשר נעימתו כבדת־ראש רב־יתר מכל המגיע לאזני הללו השוגים בשעשועים הרחוקים אשר לשאר החדרים.

אבל אלה החדרים האחרים רב היה בהם העם המריע, ולבב החיים פעם בהם בהולם־פעם. המשתה נמשך בסערה, עד אשר באחרונה החל השעון להשמיע את בשורת־החצות. ואז שבתה הנגינה, כאשר ספרתי; והמחוללים עמדו מסוב; וכל דבר פסק ונעכר כבתחילה. אך עתה שנים־עשר צלצולים נטל על פעמון השעון להשמיע; כך, אולי, היה הדבר אשר, עם רְבות העת, רבו הסרעפים אשר נתפסו החושבים אשר בקרב החוגגים. וכך גם אולי היה הדבר אשר בטרם נדמו כליל הדי הדנדון האחרון נמצאו בקהל רבים אשר היה ספק בידם להבחין בנוכחותה של דמות מוסוה אשר עד אז לא הסבה תשומת לבו של איש. ואחרי אשר נפוצה שמועת זה החזיון החדש בלחש ופשטה, עברה במחנה כולו רנה, או רגינה, חדורת מורת־רוח ופתיעה – עד התמלאה פחד ואימה ושאט נפש.

על־נקלה יובן כי בעדת־מתעתעים כזו אשר צירתי נבצר היה מדמות רגילה לעורר הרגשה אשר כזאת. אכן לחרוּת־ההתחפשות אשר ללילה ההוא לא הושם כמעט כל גבול; אך הדמות הנזכרת העמיקה־שַחֵת ותגדיש גם את סאת אשר הרשה הנסיך באורך־אפו כי רב. גם בלבות האמיצים מכל יש מיתרים אשר יתרוּ למגע. אף לאלה האובדים־דרך כליל, אשר כמהתלות יהיו בעיניהם גם חיים וגם מות אף להם תחומים אשר לא יהותל בהם. אכן עתה נראה כי היטב ירגישו החוגגים כולם אשר בגדי הזר והליכותיו אין בם לא שנינה ולא חן. גבוהה היתה הדמות וכחושה ולבושי־קבר עטפוה מכף־רגל ועד ראש. המסוה אשר היה סתר לפנים תוּכן לדמוֹת למראה פּגר שנוקשה – עד אשר יכבד גם על המיטיב־הבחן לגלות את המראה. ובכל זאת אולי היו החוגגים המתהוללים נושאים גם את כל זאת, ואולי אף ישר היה בעיניהם. אפס כה הרחיק המתחפש לכת עד כי את תואר המות האדום לבש. מדיו טבולים היו בדם – ועל מצחו הרחב, כמו על תוי־פניו כולם, הוּזה תולע־האימים.

כאשר חזו עיניו של הנסיך פרוספרו את צלם־הרפאים הזה (אשר, אטי וכבד־ראש, כמוסיף חזוק לתעודתו, הילך אנה־ואנה בתוך המחוללים) נראה והנהו מתעוות רגע בחיל וברעדה, אם ממגור ואם ממיאוס; אולם מיד האדים מצחו בחרי־אף.

“מיהו”, – קרא בקול ניחר אל אנשי־החצר הנצבים אצלו – “מיהו אשר יעיז לעלבנו בלצון־החרפה הזה? תפסוהו והסירו את המסוה מעליו – למען נדע את מי עלינו לתלות עם־הנץ על עלית־הגג!”

בחדר המזרחי, הוא הכחול, עמד הנסיך פרוספרו בהגותו את דבריו אלה. רם וצלול צלצל קולו בכל שבעת החדרים, כי גֶבֶר עז ועזוז היה הנסיך, ואת הנגינות הִסָה בתנופת־יד.

בחדר הכחול עמד הנסיך וחבל אנשי־חצר חוורים לצדו. בראשונה, בעוד הוא מדבר, כמו הסתער חבל האנשים האלה לעבר האורח בלתי־הקרוא, אשר גם קרוב היה אליהם ברגע ההוא, אף קרב לגשת, והוא צועד־בטח ואומר־כבוד כולו, אל הדובר. אך מאיזה מורא לא־יכונה־בשם, אשר הטיל המתחפש בתחפשתו השגעונית על כל החוגגים, לא נמצא גם אחד אשר הושיט יד לתפסו; הנה כי כן עבר בעין־עוצר מרחק אמה מן הנסיך עצמו; ובעוד העדה הגדולה נרתעת כאיש אחד מאמצע החדרים אל הכתלים, עשה הוא את דרכו באין־מפריע, באותו מצעד מדוד וכבד־ראש אשר הפלָהו מתחילָה, עבור מן החדר הכחול אל חדר־הארגמן – מן הארגמן אל הירוק – מן הירוק אל התרוג – ומזה אל הלבן – ומשם אל הסגול, עד אשר נחלץ מי להחזיק בו. כי הנה אז קם הנסיך פרוספרו, בוש ונזעם עד־לשגעון עקב הפחד אשר באהו רגע, ובמרוצה חש ועבר את ששת החדרים, מבלי אשר ילָוֶה עליו איש, מאימת־מות אשר תקפה את הכל. פגיון שלוף נשא הנסיך על, ובהחפזו להדביק את הדמות הנסוגה קרב כדי צעד או שנים ממנה, והנה פתאום פנתה זו אחור, אחרי אשר הגיעה אל קצה חדר־הקטיפה, ותתיצב מול רודפה. צעקה מרה נשמעה – והפגיון נפל מתנוצץ על שטיח־השחור, אשר עליו נפל כהרף־עין מלוא קומתו הנסיך פרוספרו המת. ואז, חגורי עוז־נואשים מטורף, התפרצו חוגגים בהמון אל החדר השחור, ואחר תפסם במתחפש, אשר קומתו הגבוהה עמדה זקופה וחדלת־ניע בצל שעון־ההבנים, פערו־פה בבעתה לא־תוּבע כמצאם אשר את עטיפות־הקבר ואת מסוה־הפגר, אשר בהם נהגו בחרי אף נרשע כל־כך, לא תעדה כל דמות אשר תומש־בידים.

ועתה נודע כי המות האדום בזה. כגנב בלילה בא. ואחד־אחד נפלו החוגגים באולמי־משתם המרובצים־בדם, וימותו איש איש באשר נפל ובמר־יאושם. ועם נפול אחרון העליזים דועכו חיי שעון־ההבנים. ואִשֵי החצובות כבו. והאפלה והרקב והמות האדום משלו ממשלת־בלי־מצרים על הכל.

דרכי האלוהים ביקום, כמו גם בהשגחה, לא דרכינו הן; גם אין הדמויות אשר נעשה לנו שקולות כלל בגדולה, בעמקות ובשגב כנגד מפעלותיו, אשר עומק להן הגדול מעמקה של באר־דמורקריטוס –

יוסף גלנויל

עתה הגענו אל שיאו של הנישא בצוקים. משך כמה דקות נראה הזקן כמו לאֶה הוא מדבר.

“לא מכבר”, אמר לבסוף, “יכולתי להיטיב להנחותך בדרך הזאת כצעיר בני; אך, לפני כשלוש שנים, קרני מקרה אשר כמותו לא קרה עוד לשום בן־תמותה – או אשר על כמותו, למצער לא שרד איש אשר יספר – ושש השעות של אימת־מוות אשר עברו עלי אז שברוני בגוף ובנפש. סובר אתה כי איש זקן מאד הנני – אפס לא כן הוא. בפחות מיום אחד הפך שחור־הפחם אשר לשערי – לבן, זרועותי רזו, ועצבי רוּפּוּ, עד אשר עם קטן־המאמצים ארעד, וצל יבעיתני. התדע כי כמעט לא אוכל להשקיף מעל השונית הקטנה הזאת מבלי אשר יהיה ראשי עלי כגלגל?”

“השנוּנית הקטנה”, אשר על חוּדה צנח להינפש באי־זהירות רבה כל־כך עד אשר היה חלק גופו הכבד משתרבב ממנו למטה, והוא נשמר מפוֹל רק בהֶשְעֵן מרפקו על חוד־חודה החלקלק – “שנונית קטנה” זו היתה שן־סלע שחורה מבהקת, שהתנשאה תלולה וחלקה לגובה אלף־חמש־מאות או אלף־ושש־מאות רגל מעל למרחבית הצוקים אשר תחתינו. דבר לא היה עשוי להשיאני לקרב כדי עשרים אמה מקצֶהָ. אכן כה רכה היתה חרדתי למראה הסכנה במעמדו של חברי, עד כי מלוא קומתי נפלתי ארצה, דבקתי בשיחים אשר סביבי, ולא ערבתי לבי אף להציץ בשמים – בעודי עמל לשוא לפטור עצמי מן המחשבה כי עצם מוסדיו של ההר בסכנה הם נתונים מפני זעף הרוח. עת רבה עברה עלי עד אשר שידלתי עצמי להתאזר־אומץ די שֶבֶת והבט אל המרחקים.

“שוּמה עליך להתגבר על הדמיונות האלה”, אמר מורה־הדרך, “יען כי הבאתיך הנה לבעבוּר תיטיב־שוּר ככל האפשר את גיא־החזיון של המקרה אשר הזכרתי – למען ספר לך את המעשה כולו בהיות מקומו לנגד עיניך ממש”.

“עומדים אנו עתה”, המשיך באותה דרך פרוט אשר הצטין בה – “עומדים אנו עתה אצל החוף הנורבגי – במעלת־רוחב הששים־ושמונה – בגליל נוֹרדלנד הגדול – בנפת לוֹפוֹדֶן הנְכֵאה. ההר אשר על ראשו אנו יושבים הוא הר־הֶלְסֶגֶן, המעוּנן. ועתה התרומם־נא מעט – האחז בעשבים אם סחרחר עליך ראשך – ככה – והבט, אל מעבר לחגור הערפלים אשר תחתינו, ימה”.

כמסוחרר הבטתי, ואראה מרחב עצום של ים, אשר כה עז היה עין־הזיו אשר למימיו עד כי מיד עלה בדעתי התיאור אשר תיאר חוקר־הארץ הנוּבִּי את ה־Mare Tenebrarum נוף מדכא יותר בשממתו לא יוכל דמיון־אנוש לתכּון. לימין ולשמאל, כמלוא השג־העין, התפשטו, כסוללות תבל, טורי שנוניות מזדקרות ושחורות־להבהיל, אשר את קדרותן אך הבליט דכי הגלים המתגעש ומטיח בהן את נזרו הלבן והנורא, והוא נוהם ומיבב בלי חשך. מול צוּק־החוף אשר על פסגתו היינו, ומרחק חמשה או ששה מילים ממנו ימה, נראה אי קטן ושומם־למראה; או, נכון יותר, ניתן להבחין במקומו בעד למשברים אין־קץ אשר סביב לו. כדי שני מילים קרוב יותר ליבשה הזדקר עוד אי, קטן יותר, מטורש וחשוף להבעית, ואשכלות סלעים שחורים עוטרים לו כה וכה.

מראה הים בתחום אשר בין האי המרוחק יותר ובין החוף היה בו דבר־מה נפלה במאד. אף כי נשבה בעת ההיא חוֹפה רוח עזה כל־כך עד כי ברחוק רפּתה כפולת־תרנים אחת את מפרשיה כולם, מלבד אחד כפול־סרחים, ולא חדל מכֶסה מטבול והתעלם, הנה לא היה פה דבר בדומה לגלינה תדירה, כי אם רק מחי־גלים עיקש – קצר, חופז ונזעם – לכל עבר – הן כנגד־הרוח הן עמה. הקצף מעט היה מלבד בסמוך לסלעים ממש.

“האי אשר במרחק”, פתח הזקן שוב ואמר, “ווּרג הוא נקרא בפי הנורבגים. זה אשר בתווך הוא מוסקו. ההוא אשר מרחק מיל צפונה הוא אמבּרן. שם תראה את איסלסן, הותְהולְם קַילְדְהֶלְם, סוּאַרְוֶן, ובוּקהוֹלְם. הלאה משם – בין מוסקוֹ לווּרג – נמצאים איי אוֹטרהוֹלְם, פְלימָן, סַנְדְפְלֶסֶן, וסטוֹקהוֹלְם. אלה הם השמות האמתים של המקומות ההם – אך למה־זה ראו צורך לכנותם בשמות בכלל, דבר זה תקצר בינתי ובינתך מהשיגו. שומע אתה דבר־מה? הרואה אתה איזו תמורה במים?”

זה עשר דקות עומדים היינו עתה על ראש הלסגן, אשר אליו העפלנו־עלוֹת מלבה של לוֹפוֹדן, וככה לא צדו עינינו את מראה־הים עד אשר בקע עלינו זה בהגיענו לשיא. כדבּר הזקן את דבריו התחלתי להרגיש בקול רם הגובר והולך, קול כקול אנקת עדר תוֹאים עצום באפרי־אמריקה; ובאותו הרגע הבחנתי כי מזג־התהפּוּכוֹת – כנקוּב בפי הספּנים – של הים אשר מתחתינו הפך חיש שבולת אשר מגמתה מזרחה. עודי מתבונן, ומהירות־בעתה היתה לשבולת. כל רגע הוסיף על פּחזה – כל רגע האיץ בה והוסיף. בן חמש דקות נחבט כל הים הרחק עד לווּרג ויהי לחרדת־אלוהים; אולם בין מוֹסקוֹ והחוף שפך הגעש את עיקר ממשלתו. פה נצלקה כפּת־הגלים הנרחבה ותבקע ותהי אלף אפיקים מסוכסכים, ופתע נתקפה עוית הוללה – ותרגז, ותחמר, ותשרוק – ובבלוּעות עצומות אין־ספור התערבלה, אשר כולן מכרכרות ומתפרצות מזרחה, במהירות אשר לא תהי למים שום־מקום, בלתי אם במורדות דלולים.

עוד דקות מספר ושוב חל שנוי נמרץ במראה. המשטח בכללותו נעשה חלק מעט יותר, והבלועות נעלמו בזו אחר זו, בעוד רצועות־ענק של קצף מתגלות במקומות שם לא נראתה קודם גם אחת מהן. רצועות אלו, אחרי פּשטן מרחק רב, אחרי השתלבן, קנו להן את ניע־התהפוכות של הבלועות אשר שקטו, וכמו היו לעוּבּרה של בלוּעה עצומה רב־יתר. לפתע – מאד. לפתע – הפכה זו להיות יש ברור ומפורש, וחוג לה אשר קטרו מיל ויותר. את שפת הערבל סימן חגור רחב של מַזָה מתנוצצת; אך גם קורט מַזָה אחד לא נשל אל פי האפרכסת הנוראה, אשר תוכה, ככל אשר יכלה העין לבוא עד־חקרו, היה נֵד־נוזלים חלקלק, מבהיק ושחור־כפחם, נטוי לאופק בזוית של ארבעים־וחמש מעלות לערך, סובב ואץ סחור־סחור מתנודד ועוּלפּה־חוֺם, ומשלח אל הרוחות קול מחריד, חציו צווחה חציו שאגה אשר כמוהו לא ישא גם אשד ניאגרה האדיר שמימה בצר לו.

ההר רגז עד עצם יסודו, הצור חג וינוע. נפלתי על פני, ובעצמת חרדה נסערת דבקתי בדשאים הדלים.

“הדבר הזה”, אמרתי לאחרונה אל הזקן – “הדבר הזה לא יוכל להיות כי אם שצפוֹ הגדול של המֶלְשְטְרֶם”.

“יש אשר יכנוהו כן”, אמר “אנו הנורבגים קוראים לו מוֹסקוֹשְטֶרֶם, על שם האי מוֹסקוֹ אשר בתוך”.

תיאורה הרגיל של בלועה זאת לא הכין את לבבי כלל וכלל לאשר ראיתי. זה של יוֹנַס רַמוּס, שהוא אולי המפורט ביותר, אין בו כדי להקנות גם מושג קלוש ביותר לא מהוד המראה ולא מאימתו – גם לא מתחושת החדוש הנפעמת והמבוכה אשר תכה בתמהון את הרואה. לא אדע לבטח מאיזו נקודה השקיף הסופר הנזכר על הבלועה, באיזה זמן; אך אי־אפשר כי משיא הֶלְסֶגֶן השקיף, או כי בעת סוּפה השקיף. בכל־זאת יש בתאורו כמה פסקוֹת אשר ראוי להביאן בשל פרטיהן, אף כי דל כוחן ביותר מהקנות את רושם החזיון.

“בין לוֹפוֹדן למוֹסקוֹ”, אומר

הוא, “עומק הים הוא משלושים־ושש עד ארבעים אמות־ים; אך בעבר השני, לפאת וֶר (ווּרג) קטֵן עומק זה עד אשר לא יעבור שם כלי־שיט לבטח, מבלי אשר תהיה נגד פניו סכנת ההתנפצות אל הסלעים, דבר אשר יקרה אפילו במזג־אויר מתון ביותר. בעת הגאות מציף הזרם את הארץ אשר בין לופודן ומוסקו בשטף עז ונמהר; אולם בשאוֹן חָסרוֹ הפּוחז ספק אם שווה לו הנורא והאדיר באשדות; למרחק פרסות הרבה נישא הרעש. הבּלוּעות או המהמוּרות גדולות הן ועמוקות כל־כך, עד כי בבוא ספינה בתחום־משיכתו של הזרם, בהכרח נבלעת היא ונישאת תהומה, ושם מתנפצת היא לרסיסים אל הסלעים; וכשוך הים יוּקאו שבריה שוב. אפס הפוגות־שלווה אלו לא תבואנה כי אם לעת חליפת הגאות והשפל, ובמזג־אויר מתון, גם לא תמשכנה יותר מרבע שעה, ואחרי־כן ישוב הזרם מעט־מעט לזעפו. כאשר עז ונמהר יהיה ביותר, וכאשר תוסיף סופה על חמתו, מסוכן הוא לקרב אליו כדי מיל נורבגי. סירות, שוֹטיות וספינות נגרפו עקב אשר לא נזהרו מפניו קודם הגיען לתחוּמו. כן יקרה תכופות אשר יקרבו לויתנים מדי אל הזרם והכריעם זה בזעפו; ואין לתאר את יבבותיהם ונהמותיהם בנסיונתיהם־שוא להחלץ. פעם נלכד בזרם דוב אשר ניסה לשחות מלופודן למוּסקוֹ ויגרף, והוא נוהם נוראות עד כי נשמע קולו בחוץ. יש אשר יציפו גזרים גדולים של עצי אשוח ואורן ויופיעו, אחרי הבלעם בזרם והם פצוחים ושחוקים כאילו צמחו זיפים. דבר זה מעיד בברור כי רצופה הקרקעית סלעים שנונים, אשר ביניהם יסוערו אנה ואנה. את הזרם הזה יכוונוּ גאות היום ושפלו – כי מדי שש שעות יגבהו המים וימכו. בשנת 1645, השכם בבקרה של שבת־סֶקסָגִיסִימָה, כה עצמו שאונו ועוזו של געש־הזרם עד כי רגזו הבתים אשר על החוף ותתמוטטנה אבניהם”.

אשר לעמקם של המים, נפלא ממני איך יתכן לקבעו בכלל בסמוך לבלועה ממש. “ארבעים אמות־הים” אל־נכון מוסבות הן רק לחלקים מחלקי האפיק אשר אצל חופי מוסקו או לופודן. העומק בלב המוסקושטרם אל־נכון גדול הוא מזה לבלי־מוד; ואין צורך בהוכחה טובה יותר לעובדה זאת מזו אשר תושג אפילו בהסתכלות־מן־הצד בתהום הערבּל, כמו אשר יותן להסתכל מן הרם שבצוקי הלסגן. בהשפילי־הבט מצוק־סלע זה אל הפּלֵגֵתוֹו המיבב אשר מתחת, לא יכולתי לבלי צחוק לתוֹם בו מספר יונַס רמוס הישר, כספר דבר אשר יקשה להאמין בו, את המעשיות על הלויתנים והדובים, כי אכן נראה לי כדבר ברור־מעצמו, אשר לא תוכלנה הגדולות שבאניות־הים אשר בנמצא לעמוד בפני אותה משיכת־אבדן בבואן בתחום־השפעתה של זו, יותר משתוכל הנוצה לעמוד בפני עלעוֹל, וכי שומה עליהן להעלם מיד, ובפועל־ממש.

הנסיונות לתת טעם לתופעה – אשר כמה מהם, אזכורה, נראו לי מתקבלים־על־הדעת עם־קריאה – לבשו עתה דמות שונה ופגומה במאד. המושג המתקבל בדרך־כלל הוא כי הבלועה הזאת כמו גם שלושת אחיותיה הקטנות יותר שבין איי פרו, “אין להן כל עילה אחרת זולת התנגשות הגלים, המתנשאים ויורדים עם גאות ועם שפל, ברכס של סלעים ושרטונים, הכולאים את המים, וככה יתכו אלה כאשד; ועל־כן ככל אשר יתנשא הזרם, כן שומה עליו להעמיק־פול, ותוצאתו הטבעית של הדבר היא מערבלות או בלועה, אשר עלוען הכביר ידוע הוא למדי מתוך נסיונות פחותים־יותר”. – אלה הם דברי ה־ Encyclopaedia Britanica קירכר ואחרים מדמים כי תהום ישנה באמצע אפיק המלשטרום היורדת חדרי־כדור־הארץ, ואשר ראשיתה באיזה תחום רחוק מאד – במקרה אחד נזכר המפרץ הבותְני בפסקנות־מה. דעה זו, הבטֵלה כשהיא לעצמה, היתה זו אשר עמה נכון דמיוני להסכים כהתבונני; בהשיחי את הדבר למורה־הדרך, הפתיעני זה מאד באמרו אשר, אף כי זו ההשקפה בה מחזיקים כמעט כל הנורבגים כולם בענין זה, אין היא בכל־זאת השקפתו הוא. אשר לדעה הראשונה, הודה כי נבצר ממנו להבינה; ופה הסכמתי עמו – כי, לו גם חותכת תראה זו על־הניר כאשר תראה, הנה מופרכת תהפוך להיות גם תפֵלה בתוך רעם התוהו.

“הנה הסתכלת בערבל דיך”, אמר הזקן, “ואם תזחל ותסוב סביב הצוק הזה, לבעבור תהיה נסתר מן הרוח, ותֵאטם שאגת הים, כי אז אספר לך ספור אשר יוכיח לך כי שומה עלי לדעת דבר־מה על המוסקושטרום”.

זחלתי ואסוב כרצונו, והוא המשיך.

ספינת־דוּגה היתה לי ולאחי השנים, אַכְסַנְדְרִיַת דוּ תרנית לה וכשבעים טון נפחה, אשר בה נהגנו לדוג בין האיים אשר מעבר למוסקו, בסמוך לווּרג. כל זרם־פרצים אשר בים ימָצא בו דיג טוב, בהזדמנויות נאותות, אם אך יהין איש לצאת לדוג בו; אולם מכל היושבים לחוף לופודן היינו אנחנו השלושה היחידים אשר עשו להם לחוק להפליג אל האיים, כאשר אני אומר לך. שדות־הדיג הרגילים רחוקים הם מרחק רב דרומה. שם ימצאו הדגים בכל שעה, בלא סכון רב, ועל כן יבוכרו המקומות האלה. אפס בנקודות הנבחרות אשר בין הסלעים מעבר־מזה לא רק ידוגו המינים המשובחים ביותר, גם רבה בן שפעת הדגים במאד; הנה כי כן קרה תכופות אשר העלינו ביום אחד יותר מאשר יכלו חברינו אשר רך בם לבם מלבנו לקבוץ בימות שבוע. אכן, ענין של נסוי־מזל נואש עשינו את הדבר – סכון־החיים תחת עמל, ואומץ־לבב חלף הון.

"את ספינת הדוגה החזקנו במפרצית מרחק חמישה מילים מזה במעלה החוף; ויהי מנהגנו, בימים הנאים, לנצל את חמש־עשרה דקות החֶסֶר ולעבור באפיק־הראש של המוסקושטרם, הרחק מעל לאגן, ולהטיל עוגן אחרי־כן אי־שם אצל אוטֵרהולם או סַנְדְפְלָסֶן, מקום שם לא ירבה עוזם של זרמי־הפרצים כל־כך. שם נהגנו להשאר עד אשר תקרב שוב עת חסור־המים, ואז הרמנו־עוגן ונפן הביתה. מעולם לא יצאנו למסע הזה בלי אשר תהיה לנו רוח־צדדית קימת לצאת עמה ולשוב – רוח אשר הרגשנו כי לא תבגוד בנו לפני חזרנו – ולעתים רחוקות שגינו־בחישוב בענין זה. פעמים, משך שש שנים, אונסנו להיות צמודים אל עגננו כל הלילה בעטי דממת־מוות, אשר חזון־לא־נפרץ היא באמת במקומות האלה; ופעם היה עלינו להשאר בשדות הדיג, מזי־רעב, מפאת סערה אשר פרצה זמן קצר אחרי הגיענו, ואשר בעטיה נעשה האפיק רוגש מעבור בו. במקרה ההוא מוטלים היינו אל־נכון הימה (כי בזעף רב כל־כך טלטלונו המערבלות סביב־סביב, עד כי לאחרונה, התנגשנו בעגננו וַיסח), לולא אשר נסחפו אל אחד מזרמי־השתי הרבים מספור – אשר היום הם פה ומחר, כלא־היו – אשר נשאונו אל מחסה פלִימֶן, מקום שם, בחסד־המזל עלינו ליבשה.

"לא אוכל לתאר לך גם את חלק־העשרים מן התלאות אשר מצאונו ב’שדה־הדיג' –מקום רע הוא להיות בו, ואם גם נאה מזג־האויר – אך תמיד חמקנו ונעבור בשלום במחבטת המוסקושטרם; אף כי לפרקים חישבה נשמתי לפרוח כאשר הקדמנו או אחרנו בדקה את מועד החֶסר. עתים לא היתה הרוח חזקה כאשר חשבנוה בתחילה, ואז לא אץ לנו הדרך כאשר שאלנו, בעוד הזרם נוטל מידינו את השליטה על ספינת־הדוּגה. אחי הבכור היה לו בן ושנותיו שמונה־עשרה, ואני שני נערים אמיצים היו לי משלי. אלה עשויים היו להיות לנו לעזר רב לעתות כאלו, – בין חתירה במשוטים בין בדיג עצמו – אפס משום־מה, אף כי חרפנו את נפשותינו אנו, לא עמד בנו לבבנו להניח לצעירים להסתכן – כי, חרף כל אשר נאמר ונעשה, היתה זו סכנה איומה וזוהי האמת.

"רק מזה כמה ימים מלאו שלש שנים מיום קרות הדבר אשר אני מספר לך. היה זה ביום העשירי לחודש יולי, – 18, יום אשר לעולם לא ישכחוהו יושבי חלק־תבל זה – כי היה זה יום בו נשב הנורא אשר בעלעולים שהפיחו השמים מעודם. בכל־זאת היתה משך הבוקר כולו, אף גם עד שעה מאוחרת אחר־הצהרים, בּרִיזָה קלה וקימת מפאת דרום־מערב, והשמש האירה חנונות. וככה לא יכול גם זקן אנשי־הים אשר בתוכנו לחזות־מראש את אשר עתיד היה לבוא.

"שלשתנו – אחי השנים ואני – הצלחנו ועברנו אל האיים בשעה השניה אחר־הצהרים לערך, ועד מהרה טענו את ספינת־הדוגה דגים נאים, אשר נמצאו לנו ביום ההוא, כפי אשר ראינו כולנו. בשפע רב יותר מאשר ביום מן הימים. בשעה השביעית בדיוק, על פי שעוני, הרימונו־עוגן ונשם פנינו לשוב, למען נעבור את מגעֶשֶת השטרֶם לעת חֶסֶר, ואנחנוי ידענו כי בשעה השמינית תבוא העת.

"עקרנו ורוח גאה טופחת בכתף־ימין של הספינה, ועת־מה שטנו במהירות, מבלי אשר נחזה כל סכנה בדמיוננו, כי אכן לא ראינו גם סבה קלה שבקלות לחשוש מפניה. לפתע־פתאום הדפנו בריזה אשר באה מעבר הלסֶגֶן. דבר זה מופלא היה ביותר כי כמוהו לא קרה לנו לפני־כן מעולם – ואני החילותי לחוש חרדת־מה, מבלי אשר אדע אל־נכון על־מה־זה. הטינו את הדוגית לרוח, אך בעטי הערבלים לא יכולנו להתקדם כלל, ואני כמעט הצעתי לשוב אל מקום המעגן, והנה, בהביטנו אחור, ראינו את האופק כולו מחופה ענן מוזר־למראה, עינו כעין הנחושת והוא שוגא במהירות מדהימה ביותר.

בינתים שככה הבריזה אשר נשאתנו וַנִוָתֶר אסירי־דְמי, תועים כה־וכה לכל עבר. אפס מעמד־דברים זה לא ארך די תת לנו שהות לענות בו. לא עברה דקה וכבר באתנו הסופה. לא עברו שתים והשמים התכסו עבים מקצה אל קצה – עקב זאת, כמו גם עקב המזה הנתכת. החשיך פתאום כל־כך עד כי נבצר מעמנו לראות איש את אחיו בספינת־הדוגה.

"אך אולת היא לנסות לתאר עלעול בזה אשר התרגש עלינו אז. זקן אנשי־הים אשר בנורבגיה לא ידע דבר דומה לזה מעודו. שמטנו מפרשינו בטרם יבוא עלינו הסער בעָקְבּה; אך, עם משב ראשון, מטו תרנינו השנים כאילו נִסרו – ועם תורן־הראש נלקח מעמנו צעיר אחי, אשר קשר עצמו אליו להיות לו למבטח.

דוגיתנו היתה הקלה בבנות־נוצה אשר הפליגו במים מעולם. ספון־מַדָח תמים היה לה. ורק מִפְתח קטן בו אצל החרטום, ואת המפתח הזה היה מנהגנו להבריח בכפיסים תמיד בטרם נצלח את השטרם, לקדם את תהפוכות הזרם. אילולא זאת צוללים היינו תהומה מיד – כי משך כמה רגעים כסונו המים כליל. איך נצל אחי מאבדן לא אוכל לאמור, כי מעולם לא זומן לי לדעת את הדבר הזה כמו. אשר לי, הנה אך שמטתי את מפרש־הקדם נפלתי מלוא־קומתי על הספון, רגלי נוכח לזְבֶּזֶת החרטום וידי אוחזות ביתד־טבעת שאצל רגלי תורן־הקדם. רק חושי הם אשר הניעוני לעשות זאת – דבר אשר בלא־ספק היה מיטב המעשה אשר יכולתי לעשות – כי המום הייתי מלחשוב.

רגעים מספר מוצפים היינו כליל, כאשר אמרתי, וכל העת ההיא כלאתי נשימתי ואצמד אל היתד. כאשר לא יכולתי לשאת זאת יותר, התרוממתי על ברכי, וידי עודן אוחזות ביתד, וככה נשאתי ראשי מעל למים. רגע ודוגיתנו הקטנה התכשכשה, כאשר יתכשכש הכלב העולה מן הרחצה, וככה חולצה, במדת־מה מן המשברים. עתה נסיתי להתנער מהתרדמה אשר נפלה עלי ולהתעשת, למען אראה את אשר יש לעשותו, והנה הרגשתי כי תופס מי בזרועי. אחי בכורי היה זה, ולבי נתר משמחה על אשר נודע לי נאמנה כי על הספון הנו – אך מיד הפכה כל שמחתי זאת לאימה לי – כי הוא הגיש פיו אל אזני ויצרח: “מוסקושטרם!”

לעולם לא יֵדע אדם מה היו רגשותי ברגע ההוא. רעדתי מכף רגל ועד ראש כמו בעזה אשר בהתקפות־קדחת. היטב ידעתי מה רצה לאמר במלה ההיא האחת – גם ידעתי מה הדבר אשר בקש כי אבינוֺ. הרוח הנושאתנו קדימה יעדתנו לערבּל השטרם, ודבר לא יכול להצילנו.

"רואה אתה, כי מדי עברנו את אפיק השטרם שטנו תמיד, אף במזג־אויר רוגע ביותר, הרחק מעבר לערבל, ואחרי־כן ניטל עלינו לחכות ולארוב בעין פקוחה לעת־חסר – אפס עתה הנה נישאים היינו הַיְשֵר אל המעמק עצמו, ובמין עלעול אשר כזה! ‘אל־נכון’, חשבתי, ‘נגיע לשם לעת־חסר – דבר זה תקות־מה בו’ – אך בן־רגע קללתי את נפשי על אשר נואלתי לראות תקוה בחלומי. היטב מאד ידעתי כי חרוץ משפטנו, גם אילו ספינת־תשעים־תותחים כפולת־עשרה היתה ספינתנו.

"לעת הזאת כלה ראשית־זעפה של הסופה, או אולי לא הרגשנו בה כל־כך, באשר דאינו לפניה, אבל אם כה ואם כה והנה הגלים, אשר בראשונה בלמתם הרוח וַיִרְבצו שטוחים וחומרים, התנשאו ויהיו לאיתני־הרים. תמורה מוזרה חלה גם ברקיע. עדין שחור היה כזפת בכל קצוותיו, אפס מעל ראשינו כמעט נבקע, פתאם־לפתע, בקיע עגול של שמים טהורים – טהורים מכל אשר ראיתי מעודי – בקיע תכלת רווה – ובעדו האיר הירח המלא, ונוגה לו אשר מעולם לא ראיתיו מפיק כמותו, על כל אשר סביבנו נסך אור־יקרות – אך, הה אלוהים מה מראה היה זה לִסוך עליו אור!

"עתה נסיתי פעם או פעמים לדבר אל אחי – אך באיזה אופן אשר נבצר ממני להבינו, גבר השאון כל־כך עד כי לא יכולתי להשמיעו גם מלה אחת, אף כי מרום־קולי צעקתי באזנו. הוא רק הניע ראשו, חיור כמוות, זוקף אחת מאצבעותיו כאומר “הקשב!”

בראשונה לא יכולתי להשיג למה כיוון – אבל מהרה חלף בי הרהור־אימים. הוצאתי את שעוני מכיסי. הוא לא תקתק. לאור הירח הבטתי בו, ואחר פרצתי בבכי ואשליכנו הימה. בשעה השביעית עמד מלכת! אחרנו את עת־החסר, ומלוא־זעפו התערבל ערבל־השטרם.

"בהיות אַרְבָּה בנויה היטב, מתוקנת כיאות, ולא טעונה־לעיפה, יהיו הגלים בעת סערה חזקה כמו מחליקים ועוברים מתחתה – דבר אשר מוזר יראה לאיש־היבשה – והוא הדבר אשר "רכיבה' יקרא לו, בלשון ימאים.

"הנה כי כן בחכמה רבה רכבנו עד הנה על המשברים; אך פתע אונה לנו גל־ענקים ונטלנו, וישאנו עמו כהתנשאו – מעלה־מעלה – כמו השמימה. לא האמנתי כי יוכל גל להתנשא רומה כל־כך. ואחר ירדנו סחופים, גולשים, וצוללים צלילה אשר החליאתני ותסחררני, כאילו נופל הייתי בחלומי מאיזו פסגת־הר רמה. אך כהגביהנו־על העפתי מבט חטוף על סביבי – המבט האחד ההוא די היה והותר. בכהרף־עין ראיתי את מעמדנו בדיוק. מערבולת המוסקושטרם היתה כרבע המיל נכחנו – אך במראה לא דמתה למראה המוסקטשטרם יום־יום יותר משידמה הערבל, כאשר תראנו עתה, לטחנת־מים. אילולא ידעתי איפה היינו, ומה נכון לנו, כי אז לא הכרתי את המקום כלל. בעל־כרחי עצמתי עיני באימה, עפעפי צומדו כבעוית.

"לא עברו יותר משתי דקות ואנחנו הרגשנו פתע כי הולכים הגלים הלוך וחסור וקצף אופפנו. הארבה פנתה תפנית חדה לדף־שמאל, וכחזיז השתלחה במגמתה החדשה. אותו רגע נבלע שאון געשו של הים כליל במין יבבה נוקבת – כמין קול אשר תוכל לדמותו נפלט מצנתריהן של אניות־קיטור באלפיהן בהשיבן את קיטורן כולן כאחת. עתה נמצאנו בחגור הדכי העוטר לערבל תמיד; כמובן חשבתי כי בעוד רגע נוּטל אל תוך התהום, אשר אליה יכולנו להביט רק במעומעם עקב המהירות המדהימה אשר בה נִשאנו. הארבה כמו לא היתה שוקעת כלל, כי אם כבועה רחפה על פני הדכי. צדה הימני סמוך היה אל הערבל, ולדף־שמאל התנשא תהו־האוקינוס אשר עזבנוהו. חומת־ענקים מתעוותת חצץ בינינו לבין האופק.

"אולי מוזר יראה הדבר, אפס עתה, בהיותי בין מלתעות הבלוּעה ממש, חשתי עצמי שלֵו יותר מהיותי בעוד אך קרבים היינו אליה. עם גמרי־אומר לבלי קוות יותר, סר מעלי הרבה מאותו מורא אשר המס את לבבי בתחילה. דמיתי כי היאוש הוא אשר מתח את מיתרי עצבי.

אולי להתפארות יחשב הדבר – אך אמת הוא אשר אספרו לך – החילותי להרהר מה נשגב הוא למות באורח אשר כזה, ומה נואלתי אשר חשבתי על דבר כה מצער כחיי שלי למראה גלוי נהדר כל־כך של כח האלהים. האמן אאמין כי בושתי גם הסמקתי בחלף הרעיון הזה במחי. הערבל עצמו מלאני סקרנות עזה ביותר. משאלה נמרצת נעורה ועיקר צערי היה על אשר לעולם לא אוכל לספר לרעי הישנים אשר בחוץ על הנסתרות אשר אראה. אין־ספק, דמויים מוזרים היו אלה להעסיק בהם את מחו של אדם בצרה אשר כזאת – ומאז חשבתי לפעמים קרובות כי בתהפוכות הארבה סביב המעמק הסתתרה בינתי מעט.

"עוד דבר היה אשר נטה להשיב לי את ישוב־דעתי; הדבר הזה היה שוֹך הרוח, אשר במעמדנו עתה לא יכלה להשיגנו – כי, כפי אשר ראית במו עיניך, נמוך הוא חגור הדכי ברב מפני הים בכללו, והים הזה הנה נגדש עתה מעלינו כרכס רם, שחור וגבנוני. אם לא היית בים מעודך בעת סערה כבדה, הן לא תוכל כלל לשוות בנפשך מהי מבוכת־הדעת אשר יולידו הרוח והמַזה יחדו. סמא יסמאוך גם יחרישוך גם מחנק ישימו לגרונך, וכל כח פעולה או חשיבה יטולו. אך עתה סרו מצוקות אלו מעלינו במדה רבה – הלא ככה יותן בבית־האסורים לרוצחים הנדונים למות להנות מהקלות פעוטות, אשר נמנעו מהם בטרם נחרץ משפטם.

"מה היתה תכיפות התקופות אשר הקפנו את החגור אין לאמור. אולי שעה אצנו סביב־סביב, ואנחנו מתעופפים יותר משנצוף, ובאים מעט־מעט יותר ויותר בתוך הדכי, וקרבים והולכים אל קצהו הפנימי הנורא. כל העת הזאת לא הרפיתי גם רגע מיתד־הטבעת. אחי בזנב הפינה היה וידבק בחביונת מים קטנה אשר סומרה לבטח מתחת לשַׁרכַּף פּאתֹֹ־הירכתים, ואשר היתה הדבר האחד אשר לא גרפתו הסערה מן הספון בפרצה הראשון. כקרבנו אל שפת המהמורה הרפּה מן החביונה ויעט על הטבעת, ובמצוקת פחדו ביקש לסלק ידי מזו, מעולם לא חשתי צער עמוק יותר מבעת ראותי אותו מנסה בזאת – אף כי ידעתי כי איש אשר אין־נכונה־ברוחו היה בעשותו כן – איש משתולל בשגעונו מעוצם־פחד. אפס אני לא רבתי עמו על הדבר הזה, ידעתי כי לא יהיה כל הבדל בדבר אם אחזיק אני ביתד ואם יחזיק בה הוא; ובכן הנחתי לו לתפוס בה, ואני פּניתי אל החביונה אשר בפאת הירכתים. הדבר הזה לא היה קשה לעשותו, כי יציבה למדי היתה ספינת־הדוגה בהתעופפה, ועל קוער מעוּין סבה – ורק התנודדה אנה ואנה עם מסחפות הערבל האדירות, אך התאחזתי במקומי החדש, והנה נהדפנו בכח עצום אל דף־ימין, ונוטס חיש אל תוך התהום. לחשתי תפילה חטופה לאלהים, וחשבתי כי הקיץ הקץ.

"עם הרגישי בסחף הירידה המחליא, מצאתי אינסטינקטיבית את אחיזתי בחבית, ואעצום עיני. כמה שניות לא ערבתי לבי לפקחן – מהיותו נכון לאבדן אשר יבוא כחתף ותמה על אשר אין אני נפתל כבר נפתולי־מוות עם המים. אך רגעים עברו בזה אחר זה. ועדין חי הייתי. תחושת הנפילה חדלה; ותנועת הספינה כמו דמתה מאד לאשר היתה קודם, בהיותה בחגור הקצף, מלבד אשר עתה נטתה על צדה יותר. אזרתי אומץ ואשקיף על המראה שוב.

"לנצח לא אשכח את הרגשת הבּעתה והאימה וההערצה אשר מלאתני בהתבונני על סביבי. האַרבּה נראתה תלויה, כמו בכשפים, ונטויה־מטה למחצה, מעל לשטחה הפנימי של אפרכסת עצומת־היקף וכבירת־עומק, אשר בצלעותיה הלטושות להפליא אפשר היה לטעות ולחשבן הָבְנֶה, אילולא הזיו המבהיק והחיור אשר הפיקו, בזרום קרני הירח המלא, מאותו בקיע עגול שבינות לעבים אשר תארתי, זרוֹם ושטוֹף בתפארת מופזת על פני חומות־השחור, והרחק מטה אל עמקי חביוניה של התהום.

"בראשונה מבולבל הייתי מכדי לראות דבר בדיוק. כל אשר חזיתי היה פֶרֶץ ההוד הנורא בכללו. אפס כאשר התעשַתּי מעט שמַט מבטי אינסטינקטיבית מטה. בכיוון זה ניתן לי לראות תמונה ברורה, עקב היות הספינה תלויה כאשר היתה על שטחו הנטוי של המעמק. כמעט מעוין היה קוער הספינה – לאמור, ספּונה נתון היה במישור המקביל לזה של המים – אולם זה האחרון השתפע בזוית של יותר מארבעים־וחמש מעלות, ועל כן כמו מוטלים היינו בקצות אמצעיתנו, בכל־זאת הרגש הרגשתי כי כמעט לא התקשיתי להחזיק במעמדי במצב הזה יותר מאשר אילו על מי־מֵישַר היתה הספינה; וסבת הדבר היתה, מסתבר, מהירות תהפוכותינו.

"קרני הירח כמו ירדו עד חקר מצולותיה של הבּלועה: אך עדין לא יכולתי לראות דבר בברור עקב ערפל עבה אשר עטף את כל אשר שם, ואשר מעליו מתוחה היתה קשת נהדרה, מעין אותו גשר צר ומתנודד אשר עליו יאמרו המוסלמים כי הוא הנתיב היחיד בין חלוֹף לנצח. ערפל זה, או מַזָה זו, אין־ספק כי כתלי האפרכסת הרמים גרמוּם, בהפגשם ובהתנגשם בקרקעית כולם – אפס את הצווחה אשר נשאה השמימה מתוך הערפל ההוא, אותה לא אעיז לנסות ולתאר.

"עם גלישתנו הראשונה אל התהום עצמה, מחגור הקצף אשר עליה, הרחקנו רדת במדרון; אך המשך ירידתנו לא היה כלל כפי השיעור הזה. סביב־סביב נסחפנו – ולא היה כל תוֹאַם בניענו – רק בתנודות ובטלטלות מסחררות נסחפנו, עתים מרחק כמה מאות ירדים בלבד – ועתים הסחף והקף את תקופת הערבל כולה. אטי היה המשך ירידתנו עם כל תהפוכה, אבל היטב הורגש בו.

"בסקרי את הישימון הנרחב של הָבְנֶה נוזל אשר על פניו נשאנו ככה, ראיתי כי לא היתה ארבתנו העצם היחיד אשר בזרועות הערבּל. גם מעל לנו וגם מתחת נראו שרידי ספינות, קורות־בנין וגזעי עצים לרוב, עם הרבה חפצים קטנים יותר, כמו שברי רהיטים, תיבות, חביות ומרישים. תארתי כבר את הסקרנות הבלתי־טבעית אשר באה במקום פחָדַי הראשונים. ככל אשר קרבתי אל קצי האיום כמו גברה בי זו והלכה. בהתענינות מופלאה החילותי מתבונן עתה בדברים הרבים אשר צפו עם ארבתנו. אין זאת כי אם משוגע הייתי, כי על כן גם שעשוע בקשתי לי באומד המהירות היחסית של ירידת הדברים השונים ההם לקראת הקצף אשר מתחת. ‘עץ אשוח זה’, מצאתי עצמי אומר פעם, ‘בודאי יהיה הדבר הבא אשר יצלול וגז’ – ואחרי־כן התאכזבתי למצוא כי הדביקתו ספינת־סוחר הולנדית שנטרפה ותרד תהמה לפניו. במרוצת הזמן, אחרי אשר נחשתי כמה נחושים מעין אלה, אחרי אשר התבדיתי בכולם – הנחתני עובדה זו – עובדת היותי שוגה בחשובי תמיד – במהלך הרהורים אשר שב והרעיד את עצמותי ואת לבי שב והפעים.

“לא אימה חדשה היא אשר השפיעה עלי כה, כי אם נצנוצה של תקוה מעוררת יותר. תקוה זו קצתה מהזכרון עלתה, וקצתה מהסתכלות. העליתי בזכרוני את פליטת הים הרבה אשר נזרעה בחוף לופודן, אשר פְּלטה המוסקושטרם אחרי בלעו אותה. אכן, רסוקים במדה לא־תתואר היו מרבית העצמים אשר הוטלו לחוף – בלויים ומחוספסים כל־כך עד כי דמוּ כמו כּפוֹרים בשבבים – אבל עם זאת זכרתי בברור כי היו מהם אשר לא נשהתה דמותם כלל. והנה את ההבדל הזה לא יכולתי לתרץ כי אם בהנחה אשר רק השברים המחוספסים הם אשר נבלעו כליל – וכי השאר כה אחרו להכנס לערבל, או כי, מאיזו סבה אחרת, ירדו לאט כל־כך אחרי כניסתם, עד כי בטרם הגיעו אל הקרקעית כבר באה עת הגאות, או עת השפל. דימיתי כי בשני המקרים אפשר כי שוב עוּרבלו ונזרקו עד לפני הים, מבלי אשר יחלקו בגורל אלה אשר הקדימו להימשך או מהרו מהם להבלע. כמו־כן עמדתי גם על שלש תופעות חשובות. הראשונה היא כי, בדרך־כלל, ככל אשר יגדל הגוף ככה יאוּץ ברדתו – השניה, כי משני גופים השוים בהקפם, האחד כדורי, משנהו בעל כל צורה אחרת שהיא, תהיה מהירות ירדתו של הכדור על העליונה – השלישית, כי משני גופים השוים בגדלם, האחד גלילי, משנהו בעל כל צורה אחרת שהיא, יבּלע הגליל ביתר־אטיות. מאז הצלתי את נפשי, שוחחתי על נושא זה כמה פעמים עם מורה זקן ממחוזנו: ממנו למדתי את שמושן של המלים “גלילי” ו”כדורי". הוא באר לי – אף כי את הבאור שכחתי – איך היו התופעות אפשר הבחנתי בהן התולדה הטבעית של צורות השברים הצפים – אף הראה לי איך רבה התנגדותו של גליל השֹוחה בערבל לעלועו של זה יותר מהתנגדותו של איזה גוף שהוא, השווה לו בכבדו, ואיך קשה גם המשכותו יותר.

דבר מפתיע אחד היה אשר סיע הרבה לכפות עלי את זכר התופעות ההן, ולעורר חפץ להפיק מהן תועלת, והוא, כי עם כל תהפוכה עברנו על פני משהו בדומה לחבית, או חבּל או תורן של ספינה, והרבה מן העצמים האלה, אשר בפקחי עיני לראשונה להביט בפלאי המערבולת במֵֵישרנו היו, עתה הנה רמים היו מעמנו במאד, ודומה היה כמו אך מעט זעו ממעמדם הראשון.

"שוב לא פקפקתי בדבר אשר עלי לעשותו. החלטתי להרצע לבטח אל חביונת־המים אשר בה דבקתי, להתיקה מפאת הירכתים, ולהטיל עצמי עמה המימה. באותות ובסימנים עוררתי את שימת־לבבו של אחי, הוריתי על החביות הצפות אשר עברו בסמוך אלינו, ואת כל אשר בכוחי עשיתי למען יבין את אשר היה בדעתי לעשותו. לבסוף חשבתי כי תפס את כוונתי – אולם, אם כן היה הדבר ואם לא, הניע בראשו כאומר־נואש, ומאן לסור ממקומו אצל יתד־הטבעת. אי־אפשר היה להגיע אליו; השעה הדוחקת לא התירה כל שהיות; וככה עזבתיו בלב כבד ומר, לגורלו, קשרתי עצמי אל החביונה ברצועות אשר אסרוה אל פאת־הירכתים, וככה הטלתי עצמי אתה המימה, בלא רגע נוסף של הסוס.

“אחרית־הדבר היתה ממש כאשר קויתי. יען אשר אני הוא המספר לך את המעשה הזה עתה – יען אשר רואה אתה כי אכן נצלתי – ויען אשר יודע אתה כיצד הצלתי את נפשי, ועל כן גם תדע ודאי מראש את כל אשר בפי לאמרו עוד – אשר על כן אסיים את ספורי מהר. אולי שעה בערך אחרי עזבי את ספינת־הדוגה, ואחרי אשר השפילה זו רדת מרחק עצום ממטה לי, התהפכה במהירות שלש או ארבע תסובות־פרא, ותישיר צלול, – ואחי אהובי עמה – בבת־אחת לעולמי־עד, אל תוך התהו־והבהו המקציף אשר מתחת. החבית אשר אליה נצמדתי לא שקעה כי אם כדי מעט יותר ממחצית המרחק אשר בין קרקעית הבלועה והמקום אשר שם קפצתי מן הספון, והנה חלה תמורה גדולה בתכונת המערבולת. שפוּען של צלעות האפרכסת הכבירה נעשה תלול פחות מרגע לרגע. מעט־מעט פחת עוּזן של תסוּבּות הערבל. קֶמַע־קֶמְע נעלמו הקצף והקשת, וקרקעית הבלועה כמו התרוממה אט־אט, השמים טהורים היו, הרוחות שככו, והירח המלא שוקע היה במערב בכל יקרו, כאשר מצאתי עצמי על פני הים, חופי לופודן נראים לי כּמוֹ, ואני מעל לנקודה בה היה מקום המוסקושטרם. שעת החסר היתה זו – אבל בעקבות העלעול עוד הוסיף הים להגעיש משברים גבנונים. בעוז ובחימה הוטלתי אל אפיק השטרם, וכעבור דקות מספר נשאתי בחפזה לאורך החוף ועד ל”שדות" הדיגים. תשוש ועוּלפּה אספתני סירה, והדִבֵּר אין בפי (עתה אחרי אשר סרה הסכנה) מפני זכר אימתה. אלה אשר משוּני חברי הותיקים היו ורעי יום־יום – אך הם לא הכירוני יותר משיכלו להכיר נוסע מממלכת־הרוחות. שׂערי, אשר יום קודם שחור־עורב היה לו, לבן היה כאשר אתה רואהו עתה. אומרים הם גם כי מבּע־פני השתנה כליל. ספרתי להם את ספורי – הם לא האמינו בו. עתה מספר אני אותו לך – וכמעט לא אוכל לצפות אשר תתן בו אמון יותר משנתנו דיגי לופודן טובי הלב".

ערב סעור אחד שבסתו שנת –18 בשעה שתיכף לאחר החשֵך, יושב הייתי בפריס ומתענג על כפל־התפנוק שבהרהורים ובמקטרת משובחת, בחברת ידידי, ק. אוגוסט דופין, בספריה, או בקובת הספרים הקטנה au troisiême, רחוב דינו 33, פרוור סֶן־זֶ’רמן. משך שעה למצער היתה דממה כבדה בינינו, ולו השקיף מי במזדמן אולי דימה כי איש ואיש מאתנו מכוון דעתו אך ורק לתמרות העשן המתאבך אשר מלא אותן אויר החדר. אפס אשר לי הנה הוגה הייתי בכמה ענינים אשר שמשו ענין לשיחה בינינו בשעה קודמת משעות הערב; כוונתי לפרשת רחוב מורג, ולתעלומה העולפת את רצח מרי רוֹז’ה. וכאשר נפתחה דלת חדרנו ויופע בה מיודענו הנושן, מסיה ג–, מפקח משטרת פריס, ראיתי, אפוא, בדבר כמין צרוף־של־מקרים.

הקבלנו פניו בלבביות, כי על כן משעשע היה האיש כמחצית היותו מאוס, ואנחנו לא ראינוהו זה שנים מספר. תחילה יושבים היינו בחשכה, ועתה קם דופין למען העלות אור, אך כאמור ג– כי בא להוועץ בנו, או, בעצם, לשאול לדעת ידיד באיזה ענין רשמי אשר הסב תלאה הרבה, אז חזר דופין וישב מבלי אשר יעלה האור.

“אם יש בזה דבר הצריך עיון”, אמר דופין, כאשר חזר בו מהדלק את הפתילה, “ניטיב לדרשו בחשיכה”.

“הרי זו עוד אחת מנטיותיך המשונות”, אמר המפקח, אשר היה זה ממנהגו לקרוא “משונה” לכל דבר אשר למעלה מהשגתו, ואשר ככה חי בתוך חיל עצום של “משונות”.

“אמת ויציב”, אמר דופין, בתתו לאורחו מקטרת ובהזיחו אליו כסא נוח.

“ומה הבעיה עתה?” שאלתי. “לא עוד ענין שברצח, אקווה?”

“הו, לא; לא ממנו ולא מקצתו. ולאמתו של דבר אמנם פשוט הוא הענין מאוד, ואינני מטיל ספק בדבר כי יכול נוכל אנו עצמנו לכלכלו; אבל חשוב חשבתי כי אל־נכון יאבה דופין לשמוע את פרטיו, על כי כה מופלא הוא ומשונה”.

“פשוט ומשונה”, אמר דופין.

“אמנם כן; אף לא כזה הוא דווקא. לאמתו של דבר במבוכה רבה היינו עקב אשר כה פשוט הוא הענין, ובכל־זאת יוליכנו תוֹעָה”.

“שמא עצם פשטותו של הדבר היא אשר תדיח אתכם”, אמר ידידי.

“מה נואלת אשר דברת!” השיב המפקח, והוא שוחק מקרב־לב.

“שמא ברורה היא התעלומה מעט מדי”, אומר דופין.

“הה, שמים! איה האוזן אשר שמעה דעה אשר כזאת?”

“נהירה מעט מדי”.

“חה! חה! חה! – חה! חה! חה! הו! הו! הו!”, הרעים אורחנו, והוא מבודח ביותר, “הה, דופין, עוד תמיתני גם המת!”

“ומהו, ככלות הכל, הענין אשר לפנינו?” שאלתי.

“הנה אני אומר לך”, השיב המפקח, נפח מפח רב ומהורהר, והתישב על כסאו. “במלים ספורות אומר לך; אולם בטרם אפתח, תנוני ואזהירכם כי הפרשה הזאת דורשת סודיות רבה ביותר, וכי מסתבר הוא גם ודאי כי תאבד לי המשרה אשר אני מחזיק בה עתה, אם יוודע כי גליתי למישהו את הסוד”.

“המשך”, אמרתי.

“אם תחפּץ”, אמר דופין.

“מוטב, אפוא; ממקור רם מאד הודיעוני אישית, כי איזו תעודה אשר אין כחשיבותה נגנבה מגנזי המלכות. האיש אשר גנבה ידוע הוא; ומעבר לכל ספק; ראוהו בקחתו אותה. ידוע גם כי עדין ברשותו היא”.

“דבר זה איך הוא ידוע?” שאל דופין.

“דבר זה נלמד בבירור”, השיב המפקח, “מטיב התעודה, ומאי־הופעתן של כמה תוצאות אשר תגלינה תיכף לצאת התעודה מרשות הגוזל – לאמור, עם אשר יעשה בה את השמוש אשר אל־נכון כוונתו לעשותו בה באחרית־דבר”.

“באר־נא דבריך מעט יותר”, אמרתי.

“כי־כן אולי אפליג עד כדי לאמור כי נותן המסמך למחזיק בו כוח מסוים במקום מסוים אשר שם עצום ערכו של כוח אשר כזה”. חביבה היתה על המפקח לשון־הערומים של הדיפלומטיה.

“עדין לא אבין כמו”, אמר דופין.

“האמנם? מוטב; עם אשר תגולה התעודה לאיש שלישי, אשר לא יכונה בשם, יועם כבודה של אישיות אשר מעמדה מרומם הוא ביותר; ועובדה זו היא הנותנת למחזיק התעודה יתרון על האישיות הנעלה אשר לכבודו ולשלומו הסכנה נשקפת”.

“אולם יתרון זה”, נכנסתי לתוך דבריו, "תלוי יהיה בידיעת הגוזל כי יודע הנגזל את הגוזל. מי זה יעיז– ".

“הגנב”, אמר ג., “הוא הוזיר ד–, אשר יעיז לעשות כל מעשה, בין אם יאה הוא לאדם בין אם אינו יאה. אורח הגניבה לא היה שנון פחות שהיה נועז. את התעודה הנדונה – מכתב היה זה, אומר גלויות – קבלה האישיות הנגזלת בהיותה לבדה בבּוּדוּאַר המלכותי. עוד היא קוראה בו והנה הפריעתה כניסתה של האישיות המרוממה השניה אשר ממנה חפצה להסתיר את התעודה במיוחד. לאחר נסיון נחפז וריק להטילה לתוך מגרה, נאלצה להניחה, פתוחה היתה זו, על השולחן. אולם מהיות הכתובת למעלה, ובהיות ותוך המכתב לא התגלה, לא הושם אליו לב. והנה ברגע זה מופיע הוזיר ד–. עינו החדה מבחינה במכתב מיד, מכירה את כתב הכתובת, רואה במבוכת האישיות אשר אליה יעוד המכתב, ויורדת עד חקר סודה. אחרי אשר נושא הוא ונותן באלה ענינים, והוא אץ ונחפז כמנהגו, מוציא הוא מכתב הדומה במעט לזה הנידון, פותחו, מעמיד־פנים כאילו יקרא בו, ואחר מניח הוא אותו בסמוך מאד לשני. שוב הוא מדבר כחמש־עשרה דקות בעסקי הצבור. באחרונה הולך הוא משם, ועם לכתו גם יקח מעל השולחן את המכתב אשר לא לו הוא כלל. בעליו החוקי ראה את הדבר, אך, כמובן, לא העיז לעורר שימת־לב למעשה, בנוכחות האישיות השלישית אשר עמדה על ידו. הוזיר חמק־עבר לו; ועל השולחן השאיר את מכתבו שלו, נטול הערך”.

“הנה, אפוא”, אמר אלי דופין, “הדבר אשר שאלת לבעבור יהיה היתרון שלם – ידיעת הגוזל כי יודע הנגזל את הגוזל”.

“כן”, השיב המפקח; “והכוח אשר הושג ככה מנוצל, מזה כמה חודשים, במדה מסוכנת מאד, לצרכים מדיניים. מיום ליום תקיפה האישיות הנגזלת יותר ויותר בדעתה, כי שומה עליה להשיב את מכתבה הגזול. ביאושה מסרה את הענין לי, ולבסוף”.

“לסוכן”, אמר דופין, בתוך סופת עשן כלילה, “אשר פיכח ממנו לא יבוקש, אדמה גם לא יצוייר”.

“בחלקות אתה שת לי”, הישב המפקח; “אולם אפשר כי נֶהגתה מין דעה אשר כזאת”.

"ברור, אמרתי, “כדבריך, כי במכתב מחזיק עוד הוזיר; יען אשר החזקה זו, ולא איזה שמוש הנעשה במכתב, הוא המעניק את הכוח. עם עשיית השמוש יסור הכוח”.

“אמת”, אמר ג.; ובהכרה זאת המשכתי. ראשית דאגתי היתה לחפש חפש היטב במעונו של הוזיר; ופה נבע עיקר מבוכתי מן הצורך לחפש בלא ידיעתו. בראש־וראשונה, התרו בי על הסכנה אשר תצוף עם אשר יותר לו טעם לחשוד בזממנו".

“אולם”, אמרתי, “הלא בחקירות האלו דרכך סלולה לפניך. תכופות כבר עשתה משטרת פריס כדבר הזה”.

“הה, כן; ומפני זה לא נואשתי. והליכותיו של הוזיר גם היו לי לתועלת רבה. תכופות יעדר ממעונו כל הלילה. משרתיו לא רבים הם כלל. ישנים הם בריחוק מחדר אדונם, ומהיותם בני־נַפּוֹלי בעיקרם הנקל הוא להשקותם לשכרה. הלא תדע כי מפתחות לי אשר בהם אוכל לפתוח כל חדר ולשכה בפריס. משך שלשה חדשים לא עבר לילה אשר לא אהיה עסוק מרבית שעותיו, בעצמי ובגופי, בחפוש קפדני במלונו של ד–. כבודי נוגע בדבר, ואם אזכיר סוד גדול, עצום הוא הפרס. אשר על כן לא חדלתי מחפש עד אשר הוברר לי בתכלית כי רבה ערמת הגנב מערמתי. אדמה כי בדקתי במעון כל זוית ופנה אשר בהן אולי אפשר להצפין את התעודה”.

“אך האין זה אפשר”, שאלתי ואמרתי, “כי, אף שאין ספק בדבר, כי מחזיק הוזיר במכתב, אולי הצפינו באיזה מקום מחוץ למעונו שלו?”

“דבר זה כמעט מן הנמנע הוא”, אמר דופין. “מעמד הדברים הנוכחי המיוחד בחצר, ובפרט מעמד אותן מזימות אשר בהן מעורב ד–, כידוע יעשו את היות התעודה בת־שמוש בכהרף־עין, את היותה נתונה לגילוי בן־רגע – ענין השווה כמעט בחשיבותו להחזקה בה”.

“היותה נתונה לגילוי?” אמרתי.

“פרושו של דבר, נתונה להשמד”, אמר דופין.

“אמת”, חויתי; “נהיר, אפוא, כי במעון הוא המכתב. ואשר להיותו עם הוזיר ממש, רשאים אנו לחשוב כי הדבר הזה אין להעלותו על הדעת”.

“בהחלט”, אמר המפקח. “פעמים שמו לו מארב שודדי־דרכים, כביכול, ובהשגחתי אני בדקוהו בקפידה”

“יכולת לחשוך את נפשך מן הטורח הזה”, אמר דופין. “סבור אני כי אין ד– שוטה גמור, וגם לו היה כן, בוודאי חזה את המארבים האלה מראש, כדבר מובן מאליו”.

“לא שוטה גמור הוא”, אמר ג., “אפס הנה פיטן הוא, ולדעתי אך כפשע בין הפיטן לבין השוטה”.

“אמת”, אמר דופין, אחרי יניקה ממושכת ורבת־סרעפים ממקטורתו, “אם כי אני עצמי חטאתי בהפרחת אלה חרוזים”.

“שמא תרצה”, אמרתי, “את פרטי חפושך”.

“הנה כי כן, אזור אזרנו חלצינו ונחפש בכל. נסיון רב לי בענינים האלה. חדר־חדר בדקתי את בנין כולו, ואת לילותיו של שבוע תמים הקדשתי לכל חדר. בתחילה בחנו את רהיטיו של כל חדר. פתחנו כל מגרה שבנמצא; והלא וודאי ידעת כי לגבי איש־משטרה מאומן כיאות, אין דבר מעין מגרה ‘סודית’ בגדר האפשר. אך גולם הוא האיש אשר יניח למגרה ‘סודית’ להעלם מעינו בחפוש ממין זה. כל־כך פשוט הוא הדבר. יש איזה נפח – איזה מרחב מסויים – שיש להביאו בחשבון ובכל לשכה. ופה הלא יש בידינו סרגלים מדוייקים. כמלוא חוט־השערה לא יכול להעלם מעינינו. אחרי הלשכות פנינו אל הכסאות. את הכריות בדקנו במחטים הנאות והארוכות אשר ראיתָנו משתמש בהן. מן השולחנות הסרנו את גביהם”.

“זו למה?”

“יש אשר יסיט האיש, המבקש להצפין איזה חפץ, את גבו של שולחן, או איזה חלק אחר של רהיט הערוך בדומה; אחר יקדח ברגל השולחן, את החפץ ישים בחור, ואת הגב ישוב ויקבע במקומו. גם בתחתיותיהן וגוּלותיהן של מוּטות מטה יעשה כן”.

“אך האם לא יתכן לגלוֹת את החור בהקשה?” שאלתי.

“בשום פנים לא, אם, כאשר יוטמן החפץ, יחוּתל מוֹך די הצורך. מלבד זאת, במקרה אשר לפנינו חייבים היינו לעשות מעשינו בלא שאון”.

“אך הן לא יכולתם להסיר – הן לא יכולתם לפרק לחלקים את כל הרהיטים אשר בהם יתכן להטמין דבר באורח אשר ציינת. אולם מכתב הלא ניתן לגללו למגילה דקה, אשר בדמותה ובנפחה לא תיבדל ברב מצנוֹרת־סריגה, ובצורה זאת אפשר לתתוֹ בעֲוָק של כסא, למשל. הן לא פרקתם את כל הכסאות לחלקיהם?”

“בודאי לא; אולם היטבנו עשה – בדקנו את עוקיו של כל כסא אשר במלון, אף גם את פרקיו של כל רהיט מן הרהיטים, בעזרת מגדלת אדירה ביותר. לוּ היו שם אלה עקבות שהם של פרץ אשר נפרץ זה מקרוב הלא בכהרף־עין גלינום. קוֹרט אחד של שחק־מקדח, למשל, הלא ברור יהיה כתפוח. כל קלקלה בדיוק – כל בקיע אשר־לא־כן בפרקים – הן די יהיה באלה למען נגלם לבטח”.

“הדעת נותנת כי התבוננתם במראות, בין הטבלות לרקועים, וכי בחנתם את המטות ואת כלי־המטות, כמו גם את הוילאות והשטיחים”.

“זה מובן; וכאשר כּלינו מעשינו אלה בכל רהיט ורהיט, בדקנו את הבית עצמנו. חלקנו את הבית כולו למחלקות, ואת אלו מנינו, לבל נפסח גם על אחת מהן; אחר התגוננו במגדלת, כבתחילה, בכל זרת־מרובּעת במקום, ואף שני הבתים הסמוכים בכלל”.

“הבתים הסמוכים!” קראתי; “אל־נכון רב היה טרחך גם רב”.

“אמנם כן: אפס הפרס המוצע עצום הוא”.

“כולל אתה גם את המגרשים אשר סביב הבתים?”

“כל המגרשים מרוצפים לבנים. באלה מועט היה טרחנו ביחס. בדקנו את האזוב בינות ללבנים, ולא מצאנו שם דבר אשר־לא־כן”.

“בנירותיו של ד – חפשתם, כמובן, וכן בספרי הספריה?”

“בודאי; כל צרור וחבילה פתחנו; לא די שפתחנו כל ספר, גם הפכנו כל דף בכל כרך, מבלי אשר נסתפק בטריפת־דפּים סתם, כמנהג כמה מפקידי המשטרה שלנו. כמו כן מדדנו את עביה של כל כריכה, מדידה מדויקת ביותר, ובדיקה קפדנית ביותר בדקנוה במגדלת. אילו נעשה מעשה זה־מקרוב באיזו מֵהֵנה, כי אז אי־אפשר היה בשום־פנים־ואופן אשר לא יובחן בעובדה. חמשה או ששה כרכים, אשר אך זה בוֹאם מתחת ידי הכּורך, בדקנו לארכם בדיקה מדוקדקת במחטים”.

“חקרתם את הרצפות מתחת לשטיחים?”

“בלי כל ספק. כל שטיח הסרנו, ובמגדלת בדקנו את הקרשים”.

“ואת הגליונים אשר על הכתלים?”

“כן”.

“חפשתם במרתפים?”

“חפשנו”.

“אם כן”, אמרתי, “חשבון־שוא היה חשבונכם, והמכתב איננו במקום, כאשר תחשוב”.

“ירא אני כי בזאת צדקת”, אמר המפקח. “ואתה, דופין, מה הדבר אשר תיעצני לעשותו?”

“לחקור את המקום חקור היטב”.

“דבר זה מיותר הוא בתכלית”, השיב ג. –. “בטוח אני, כי אין המכתב נמצא בבית, לא־פחות משבטוח אני בנשמת־אפּי”.

“אין לי עצה טובה מזו, לעוּצה לך”, אמר דופין. “יש אתך, כמובן, תיאור מדויק של המכתב?”

“הה, כן!” – ופה הוציא המפקח פנקס רשומות והחל קורא בקול תאור מפורט של מראיתה הפנימית, וביחוד של זו החיצונית של התעודה הנעדרת. עת־מה לאחר כּלותו לקרוא את התיאור הזה הלך מעמנו, ורוחו של האדון הטוב נעכּרת כאשר לא ידעתיה עוד מעודי.

כעבור כחודש ימים בא לבקרנו שנית ומצאנו עסוקים כמעט באותם הדברים, אשר עסקנו בם בראשונה. הוא נטל מקטרת וכסא ופתח באיזו שיחה שבשיגרה. לבסוף אמרתי:

“כי־כן, ג., המכתב הגנוב מה היה עליו? הדעת נותנת כי באחרית־הדבר התברר לך אשר לא יתכן כלל להערים על הוזיר?”

“מאֵרה על ראשו, אומר אני – כן; אכן, שבתי ובדקתי, כעצת דופין – אך עמל־חנם היה כל זה, כאשר ידעתי מראש”.

“מה הוא הפרס אשר הוצע, אמרת?” שאל דופין.

“דגול ורב – נדיב מאד הוא הפרס – לא אובה לאמור מה גדלו, בדיוק; אך דבר אחד אמוֹר אומר, אשר לא אהסס לתת את המחאתי אני על סכום חמשים אלף פרנק לכל אשר יוכל להשיג לי את המכתב הזה. אכן, מיום ליום רבה חשיבות הדבר והולכת; והפרס הוכפל לא־מכבר. אפס גם כי ישולש יבצר ממני לעשות יותר משעשיתי”.

“אמנם כן”, הפטיר דופין בנעימה, והוא מפיח במקטרותו. “באמת – חושב אני, ג., כי לא אמצת – את כל כוחותיך בענין הזה. יכולת לעשות מעט יותר, חושב אני, הה?”

“איך? – באיזה אופן”

“הנה – פוף, פוף – יכולת – פוף, פוף – לשאול בעצת איש, הה? פוף, פוף, פוף. הזוכר אתה את ספּור המעשה אשר יספרו על אַבֶּרְנֵתִי?”

“לא; לאבדון אותו אבּרנתי!”

“בהחלט; לאבדון ולשאול־תחתיות. אבל בזמן מן הזמנים זמם עשיר כּילי אחד להוציא במרמה חות־דעת רפואית מאבּרנתי זה. אגב שיחה שבשיגרה, אשר עורר, לתכלית זו, בחברה פרטית, רמז לרופא על מקרהו כרמוז על מקרהו של איש דמיוני”.

"נניח', אמר הכּילי, “כי כאלה וכאלה הם סמני חליו; ועתה הרופא, מה היית אתה מצווה עליו ליטוֹל?”

“‘ליטול!’ אמר אברנתי, ‘ליטול עצה, כמובן’”.

“אולם”, אמר המפקח, בתרעומת־מה, “בכל־לב רוצה אני ליטול עצה, גם לשלם תמורתה. באמת אתן חמשים אלף פרנק לכל אשר יעזור לי בדבר הזה”.

“אם כן הוא”, השיב דופין, בפתחו מגרה, ובהוציאו פנקס־המחאות, “יכול תוכל לכתוב לי המחאה על הסכום האמור. אחרי אשר תחתום עליה, אמסור לך את המכתב”.

הייתי כנדהם. המפקח נראה הלוּם־רעם בתכלית. כמה דקות נשאר יושב בלא־אומר ובלא־ניע, והוא מביט ברעו באין־אִמון, פיו פעור ועיניו כמו יוצאות מחוריהן; אחר התעשת, לכאורה, באיזו מדה, תפס בעט, ולאחר כמה שהיות ומבטים בוהים, כתב לאחרונה המחאה על סכום חמשים אלף פרנק, חתם עליה, והושיטה לדופין. הלז בחנה בשוּם־לב ונתנה בנרתיקו; אחר פתח מכתבה נעוּלה. הוציא משם מכתב ונתנוֹ למפקח. הפקיד הזה תפסוֹ בסערת־חדווה, פתחוֹ בידים רועדות, העיף בו מבט מהיר, ואחר זינק בפּרכוס־אברים אל הדלת ובלא פניות הרבה התפרץ מן החדר ומן הבית, מבלי אשר הוציא הגה מפיו מאז בקשהו דופין לכתוב את ההמחאה.

אחרי צאתו פתח רעי בדבר־הסבּר.

“משטרת פריס”, אמר, “חרוצה היא להפליא על פי דרכה. אנשיה עקשנים הם, שנוּנים, פכּחים, ובקיאים הם היטב בחכמה אשר נדמה כי אותה בעיקר דורשים תפקידיהם. הנה כי כן, כאשר תיאר לנו ג. – את דרך חפּוּשיו בנוה ד.–, האמנתי באמונה שלימה כי חקירה מספּקת חקר – ככל אשר השיגה ידו”.

“ככל אשר השיגה ידו?” אמרתי.

“כן”, אמר דופין. “האמצעים אשר ניקטו לא די שמצויינים היו במינם, גם בוצעו להפליא. אילו נטמן המכתב בתחום חפּושם, כי אז מצאוהו הברנשים האלה, בלי כל ספק”.

אני שתקתי – אך נראה כי רם־לב היה בכל אשר אמר.

“האמצעים, איפוא”, המשיך, “טובים היו במינם, גם היטב הוצאו לפעולות; חסורנים היה בהיותם בלתי־כשרים־לשמוש כלפי המקרה הזה והאדם הזה. שורה ידועה של תחבולות שנונות ביותר הריהי, לגבי המפקח, כמין מיטת פּרוֹקרוּסטס, אשר אליה מתאים הוא את זממיו בעל־כרחם. אך לעולם הוא שוגה אם בהיותו מעמיק ואם בהיותו שטחי מכפי אשר יצריך הענין אשר לפניו; והרבה דרדקים של בתי־ספר טוב הגיונם מהגיונו. הכרתי לדעת דרדק אחד כבן שמונה שנים, אשר עורר התפעלות כללית בהצלחתו בניחושים במשחק ‘זוג או פּרט’. צחוק זה פשוט הוא, ובששים יצחקו בו. המצחק האחד יחזיק בידו כמה מן הצעצועים האלה, וישאל את רעהו אם זוג הוא מספרים ואם פרט. אם נכונה ניחש המנחש, וזכה בשיש אחד; ואם טעה, והפסיד אחד. הנער אשר עליו אני מדבר זכה בכל השישים אשר בבית־הספר, כמובן היה לו איזה עקרון בניחושו; והעקרון הזה לא היה כי אם הסתכלות בחריפותם של יריביו ואמידתה. הנה, למשל, פתי גמור יריבוֹ, והוא נושא את ידו הקמוצה ושואל, ‘זוג או פרט?’ הדרדק שלנו משיב, ‘פרט’, ומפסיד; אך בבּוֹחן השני זוכה הוא, כי אז יאמר לנפשו: זוגי היה מספר שישיו של הפּתי בבוחן הראשון, ואין פכחותו מספיקה אלא להיות מספרם פרט בשני; אשר על כן אנחש כי פּרט הוא מספרם'; – ככה ינחש, וזכה. והנה, אם נופלת פתיות יריבו בדרגה אחת מזו, הלא ככה ישקול בדעתו: ‘ברנש זה מוצא כי בראשונה נחשתי כי פּרט המספר, ועתה תהיה ראשית כוונתו להמיר את הפרט תמורה פשוטה בזוג, כמעשה הפתי הראשון; אך מיד תחלוף בו מחשבה שניה לאמור כי פשוטה מדי היא התמורה הזאת, ולבסוף יליט להשאיר את המספר זוגי כבראשונה. כאשר על כן אנחש כי זוגי הוא המספר’; – ככה ינחש וזכה. והנה אורח חישובו זה של הדרדק, אשר חבריו יקראו לו ‘בן־מזל’ – מהו, בשרשו של דבר?”

“אין זה”, אמרתי, “כי אם הזדהות שכלו של המחשב עם זה של יריבו”.

“אמנם כן”, אמר דופין; “וכאשר שאלתי את הנער מה האמצעים אשר בהם השיג את ההזדהות השלמה אשר בה הצלחתו, ענני כדברים האלה: ‘כאשר אחפּץ למצוא מה חכם, או מה טפּש, מה טוב, או מה רע הוא מישהו, או מהן מחשבותיו ברגע זה, מעלה אני על פני ארשת המתאימה, ככל האפשר, לארשת פניו הוא, ואחר אמתין לראות מה המחשבות אשר תעלינה בדעתי, או מה ההרגשות אשר תתעוררנה בלבבי, כהולמות את הארשת או כתואמות לה’. מענהו זה של הדרדק הוא מקור כל העמקות המדומה אשר תיוחס ללָרוֹשפוּקוֹ, ללה־בּוֹגיב, למקיולי, ולקמפּנלָה”.

“וההזדהות”, אמרתי, “של שכל המחשב עם זה של יריבו, תלויה היא, אם בנתי לריעך, בדיוק אמידתו של שכל היריב”.

“מבחינת ערכה המעשי תלויה היא בדבר הזה”, השיב דופין; “והמפקח וגדוד נכשלים לעתים קרובות כל כך, ראשית, מפני העדר ההזדהות הזאת, ושנית, מפני אמידה מוטעית, או, בעצם, בעטי אי־אמידה, של השכל אשר כנגדם. אין הם מעלים על דעתם כי אם את מושגי השנינות שלהם; ובתוּרם אחר דבר נסתר, רק אל האופנים אשר בהם היו הם מסתירים אותו ישעוּ. צודקים הם ברב – בחשבם כי שנינותם שלהם משקפת נאמנה את זו של ההמון; אבל כאשר תהיה ערמת הפושע שונה במהותה מערמתם, אז, כמובן, יפיר הפושע את עצתם. דבר זה יקרה תמיד בהיות ערמתו של הלז רבה משלהם, ורגיל הוא מאד בהיותה פחותה משלהם. אין הם יודעים כל גינוני עקרון בחקירותיהם; לכל המוטב, כאשר יחזק עליהם איזה הכרח דוחק – איזה פרס יוצר־מגדר־הרגיל – ירחיבו את ארחות הנוהג שלהם הנושנות או יפליגו בהן. מה, דרך־משל נעשה במקרהו זה של ד. – לשנות את עקרון הפעולה? מה כל הקדיחה הזאת, והבדיקה, וההקשה, והבחינה במגדלת, וחלוקת שטח הבנין לזרתות־מרובעות – מה כל זה אם לא הפלגה בשמוש של העקרון האחד, או של שורת העקרונות. האחת, של חפוש, המיוסדים על שורת המושגים האחת ביחס לשנינות האדם, אשר בה הורגל המפקח בתקופות שרותו הממושכת? האינך רואה כי בטוח היה אשר כל האנשים נוהגים להצפין מכתב, לא דוקא בנקב־המקדח אשר נקדח ברגל־כסא, אלא, למצער באלה חורים או זויות יוצאי־דופן שהם, אשר עליהם יורה מהלך־מחשבה אשר ימריץ אדם להחביא מכתב בנקב־מקדח קדוח ברגל־כסא? והאם לא תראה כי רק למקרים־שבשיגרה מתאימים מחבואי־פליאה אשר בכל מקרי ההסתר הלא תיכף־ומיד תהיה טמינת החפץ המוצפּן – טמינתו באורח פּליאה זה – בת־השג וגם מושגת; וכך אפוא אין גילויו תלוי כלל בחריפותם של המחפשים, כי אם רק בשימת־לבם, באורך־רוחם ובקשי־ערפם בלבד; ובמקום שם חשיבות לו למקרה – או, דבר השקול כנגד זה בעיני המשטרה, כאשר גדול הוא הפרס, – לא נודע אשר תכזבנה הסגולות האמורות גם פעם. עתה הן תבין למה התכוונתי באמרי כי אילו הוצפּן המכתב באיזה מקום שבתחומי בדיקתו של המפקח – במלים אחרות, אילו היה עקרון טמינתו כליל בכלל עקרונותיו של המפקח – כי אז היה גילויו של זה ענין שמחוץ לגדר ספק. אפס היטב נתעה הפקיד הזה בשוא; ושורש סבּתה של מפלתו הלא הוא בהנחה כי שוטה הוא הוזיר עקב אשר יצא לו שם בפיטנים. כל השוטים פיטנים הם; בזאת מרגיש המפקח; ואין עליו כי אשמת non distrbutio medii באשר הסיק מכאן כי כל הפיטנים שוטים המה”.

“אך האמנם הפיטן הוא זה?” שאלתי. “ידעתי כי שני אחים הם; ושניהם קנו להם תהילה בשדה־ספר. אדמה כי הוזיר כתב בהשכּל על החשבון הדיפרנציאלי. מתמטיקן הוא, ולא פּיטן”.

“טועה אתה; יודע אני אותו היטב; גם מתימטיקן הוא גם פּיטן. כמי שגם פיטן וגם מתמטיקן הוא, ייטיב חשב; אילו רק מתמטיקן היה, כי אז נבצר מעמו לחשב, וכה נתון היה לרחמי המפקח”.

“הפתעתני”, אמרתי, “בדעותיך אלו, אשר אין דעת הבריות סובלתן. הן אין את נפשך לבטל את המחשבה אשר דורות על דורות הפכו והפכו בה. זה מכבר נחשב השכל המתימטי השכל בה”א־הידיעה par excellence".

“Ilyaà parier'”, השיב דופין, בדבריו של שמפוֹר, “‘que toute idée publique, toute convention reçue est une sottise, car elle a convenu au plus grand nombre.’” המתימטיקנים, מודה אני לך, עשו כמיטב יכלתם להפיץ את הטעות המקובלת אשר דברת עליה, ואשר אין מדת הטעות שבה פוחתת עקב היותה נפוצה כאמת. בכשרון הראוי לתכלית טובה יותר החדירו את המונח ‘נתוּח’ כמוּסב על האלגבּרה. כזב זה במיוחד הצרפתים הם אבותיו; אך אם יש למונח חשיבות כלשהי – אם נאצל על מלים ערך כלשהו מהתאמתן – הרי מובעת ‘אלגברה’ ב’נתוח' באותה מדה, לערך, שמורה ברוֹמית ambitus'' על אמביציה, ‘religio’ על דת, או ‘homines honesti’ על קבוצה של אנשים מהוגנים".

“רואה אני כי ריב לך”, אמרתי, “בכמה מהאלגבראים של פריס; אך המשך נא”.

"חולק אני על כשרו, וגם על ערכו, אפוא, של אותו שכל אשר חונך באיזו צורה שאינה הגיונית־מופשטת. המתמטיקה היא מדע הצורה והכמות; החישוב המתמטי אין הוא כי אם חכמת ההגיון בשמשה להסתכלות בצורה ובכמות. הטעות הגדולה היא בהנחה כי אפילו האמתות של הדבר המכוּנה אלגברה טהורה אמתות מופשטות הן או כלליות. וטעות זו גסה היא כל כך עד אשר תמה אני איך קבלוה הכּל. אכּסיוֹמים מתמטיים אין הם אכסיומים של אמת כללית. אשר נכון יהיה באשר ליחס – אשר בין צורה לכמות – תכופות לא יהיה כי אם כזב גס כאשר יוּסב על המדות, דרך־משל. במדע זה האחרון נפרץ הוא מאד, אשר לא יהיה זה אמת כי שוים החלקים המקובצים לשלם. גם בכימיה לא יצלח האכּסיום הזה. גם בעיון במניעים לא יצלח; כי שני מניעים, כל אחד בעל ערך נתון, אין הכרח שבהצטרפם יהיה להם ערך השווה לסכום ערכיהם הנפרדים. יש עוד הרבה אמתות מתימטיות אשר אין הן אמתות כי אם בתחומי היחס. אך, מתוך הרגל, מסתמך המתימטיקן על אמתותיו המוגבלות כעל אמתות ששמושן כולל בהחלט – כאשר אמנם תצטיירנה בעיני הכל. ברינט ב’מיתולוגיה' שלו רבּת הדעת, מזכיר מקור טעות דומה, באמרו כי ‘חרף אשר אין מאמינים במעשיותיהם של עובדי־הכוכבים, שוכחים אנו עצמנו בתמידות, ולמדים מהן כאילו ממשויות קימות היו’. אכן, בקרב האלגבראים, אשר עובדי־כוכבים הם עצמם, האמן יאמינו ב’מעשיות' האלו, ולמוד ילמדו מהן לאו דווקא מפני חולשת זכרון כי אם מפני בלבול־עשתונות שאין־לו־שחר. קצורו של דבר, מימי עוד לא פגשתי במי אשר אינו אלא מתמטיקן ויפּתה לנטוֹש את השרשים השוים, או שלא יאמין בסתר, כהאמן בעיקר מעיקרי אמונתו, כי x²+px שווה הוא בהחלט וללא־תנאי ל־q. נסה־נא ואמור לאחד האדונים האלה, כי לדעתם אפשר אשר יקרה ולא יהיה x²+px שווה בתכלית ל־q, ואחרי הסבירך לו את כוונת דבריך, מהר וָצא מתחום־הישגו במהירות היאותה, כי אין כל ספק שינסה למחוץ את קדקדך.

“רצוני לאמור”, המשיך דופין, בעוד אני שוחק על הערותיו האחרונות, “כי אילו היה הוזיר מתמטיקן בלבד, לא היה המפקח צריך כלל לתת לי את ההמחאה הזאת. אפס אני ידעתיו הן כמתמטיקן הן כפיטן, והאמצעים אשר נקטתי הותאמו לכשרונו, בהתחשב במסיבות בהן היה נתון. גם כאיש מאנשי־החצר ידעתיו, וכ־ intriguant נועז. איש אשר כזה, חשבתי בלבבי, בוודאי ידועות לו ארחות פעולתה של המשטרה. בוודאי צפה־מראש – והעובדות הוכיחו כי אכן צפה־מראש – את המארבים אשר הושמו לו. אל־נכון שער־מראש, הרהרתי, כי תערכנה חקירות חשאיות במעונו. בההעדרו בלילות מן הבית לעתים תכופות, דבר אשר המפקח שׂשׂ עליו כעל עזר ברור להצלחתו, ראיתי אני רק תחבולות, אשר כוונתן להניח למשטרה לחפש חפש נמרץ, וככה לעורר בה את ההכרה, אשר אליה, אכן, הגיע ג.–, בסופו של דבר – את ההכרה אשר אין המכתב נמצא במקום. כן גם הרגשתי כי כל אותו מהלך־מחשבת, אשר אך זה עמלתי לתארו לך, בנוגע לעקרונה הקבוע של פעולת המשטרה בחפּשה אחר חפצים מוצפנים – הרגשתי כי כל אותו מהלך־מחשבה מן המוכרח הוא שיעבור במוחו של הוזיר. בהכרח היה עליו לגרום לו שיבוז לכל המחבואים השגורים. הוא לא יכול, הרהרתי, להיוָאל עד לבלי ראוֹת, כי הסבוּך והחבוי בחביוני מלונו גלוי יהיה כחדריו הגלויים לעיניו, לאזמליו, למקדחיו ולמגדלותיו של המפקח. ראיתי, בקצרה, כי אל הפשוט יפנה, בחינת דבר המובן מאליו, אם לא יגיע לכך במחשבה־תחילה, בחינת דבר שבבחירה. אולי תזכור מה אדיר היה צחוקו של המפקח, כאשר חויתי דעתי, בפגישתנו הראשונה, לאמור, כי אפשר שהוגיעתו התעלומה הזאת כל כך עקב היותה כה נהירה”.

“כן”, אמרתי, “היטב אזכור את צהלתו. באמת־ובתמים חשבתי כי השבץ יאחזנו”.

“העולם הגשמי”, המשיך דופין, “מלא הוא תופעות הדומות דמיון מדוייק מאד לבלתי־גשמי; וככה ניתן חיזוק־מה לדוֹגמה של הדברנים, האומרת כי ההשאלה וההמשלה ניתן לעשותן חיזוק לטענה לא־פחות מלעשותן קישוט לתיאור. העקרון של vis inertiae דרך־משל, דומה כי אחד הוא הן בפיסיקה הן במטפיסיקה. באותה מידה שנכון הוא, בזו הראשונה, כי קשה יותר להניע. גוף גדול מלהניע גוף קטן, וכי אף תאוצתו מותנית בקושי הזה, באותה מידה נכון הוא גם, בזו האחרונה, כי השכל הגדול יותר בכשרו, עם היותו נמרץ יותר, מתמיד יותר והרה־תוצאות יותר בתנועותיו מזה הירוּד ממנו במעלה, הנה כבד־הנעה הוא יותר, ונבוך יותר, ומלא היסוס הוא בראשית התקדמותו. שוב: ההשבת פעם אל לבך איזה משלטי־חוצות, אשר מעל לפתחי החנויות ירתק שימת־לב יותר מכל?”

“מעולם לא נתתי דעתי על הדבר”, אמרתי.

“צחוק חידות ישנו”, המשיך, "אשר על מפּה יצחקו בו. אחד המצחקים שואל מרעהו אשר ימצא לו מלה ידועה – שם של עיר, נהר, מדינה או ממלכה – בקצרה, איזו מלה שהיא, על פניה המנוּמרות והמסוכסכות של המפה. הטירון בצחוק יבקש בדרך־כלל להביך את יריביו בהציעו להם את השמות הפעוטים ביותר בכתבם; אולם המנוסה יבחר מלים כאלו אשר תשתרענה, באותיות גדולות, מקצה המפה ועד קצה. אלו, בדומה לשלטים ולכרזות הגדולים־מדי באותיותיהם, נעלמות הן מעין הרואה עקב היותן גלויות יתר־על־המדה; ופה תדמה העלמת־העין הממשית בדיוק להסח אשר תוסח הדעת מן הדברים הנהירים במובלט מדי ובמוחש מדי. אפס הדבר הזה דומה כי נעלה הוא או נמוך הוא במידת־מה מבינתו של המפקח. גם רגע לא חשב כי מסתבר הוא, או אפשר הוא, אשר יניח הוזיר את המכתב ממש תחת חטמו של העולם כולו, למען היטיב ביותר למנוע מי מן העולם הזה להרגיש בזאת.

"אך ככל אשר הוספתי להרהר בערמתו הנועזת והשנונה של ד–; בעובדה כי אל־נכון היתה התעודה תמיד בסמוך, אם התכוון לעשות בה שמוש לתועלתו; ובהוכחה החותכת, אשר נוכח המפקח, כי לא הוסתרה התעודה בתחומי חפושו השגור של אותו נושא־משרה – ככל אשר הוספתי להרהר באלו כן בטחתי יותר בדבר, כי למען הצפן את המכתב הזה נקט הוזיר את האמצעי המחוכם, לבלי נסות להצפינו כל־עיקר.

“מלא רעיונות אלה, הצטידתי במשקפים ירוקות, ובבוקר לא־עבות נקלעתי, דרך־מקרה, אל מעונו של הוזיר. מצאתי את ד– בבית, והוא מפהק ומבלה זמנו לבטלה, כדרכו, ומעמיד־פנים כאילו תקוף הוא שעמום אשר אין כמותו. אדם זה אפשר שהוא בן־האדם רב־המרץ שבעולם – אלא כשזה הוא רק כאשר לא יראנו איש.”

"למען אישר בעיניו, התאוננתי על עיני הרכּות, וקוננתי על אשר נזקק אני למשקפים, אשר בחסותם סקרתי היטב־היטב את החדר כולו, בעודי נתון לכאורה רק לשיחוֹ של מארחי.

"בפרט נתתי דעתי על שולחן־כתיבה גדול אשר אליו ישב, שעליו מונחים היו בערבוביה מכתבים ושאר נירות, עם כלי־נגן אחד או שנים ומספר ספרים. אפס, לאחר הסתכלות ממושכת וקפדנית מאד לא ראיתי פה דבר אשר יעורר חשד במיוחד.

"לאחרונה נתתי עיני, כהַקיפה את החדר, בתיבת־קרטון עלובה לכרטיסי־בקור, אשר ככלי אין־חפץ־בו תלויה היתה במדולדל בפתיל־תכלת מלוכלך, היורד מכפתור־פליז שמתחת לאמצעית מדף־האח. בתיבה זו, אשר שלושה או ארבעה תאים היו לה, נמצאו חמשה או ששה כרטיסי בקור ומכתב יחיד ובודד. זה האחרון מזוהם וקמוט היה במאד. באמצעו כמעט קרוע היה לשנים – כאילו חזר בו איש באמצע־המעשה מכונתו לקרעו כליל כחסר־ערך. חותם שחור גדול היה עליו, אשר ראשי־התיבות של שם ד– טבועים בו במובלט מאד, ובכתב־נשים זעיר רשומה היתה עליו כתבתו של ד–, הוזיר עצמו. מושלך היה כלאחר־יד ואפילו בזלזול, כמדומה, באחד מדוריה העליונים של התיבה.

"אך העפתי עיני במכתב הזה מיד אמרתי לנפשי כי הוא המכתב אשר אותו אני מחפש. למראית־עין נבדל היה, כמובן, בדול קיצוני מזה אשר קרא לפנינו המפקח את תאורו המפורט כל־כך. פה היה החותם גדול ושחור, ואותו של ד– עליו; שם קטן היה ואדום, ועליו שלט הדוּכּס של משפחת ס–. פה היתה הכתובת כתבתו של הוזיר, רשומה בכתב זעיר ונשיי; שם היה המען, מענה של איזו אישיות מלכותית רשום בכתב ברור ונמרץ ביותר; רק במידות היתה איזו נקודת־התאם. אפס, הנה, קיצוניות ההבדלים האלה, שיתרה היתה; הלכלוך; זיהומו וקימוטו של הנייר, אשר כה נוגדים היו להרגליו השיטתיים האמתיים של ד–, ומרמזים כל־כך על כונה לגנוב את דעתו של הרואה ולבעבור יחשוב כי חסר־ערך הוא המסמך; – דברים אלה, וההבלט היתר אשר היה המסמך הזה מובלט, לעיני כל הבא, בהתאם למסקנות אשר אליהן הגעתי קודם־לכן; דברים אלה, אומר אני, היה בהם חיזוק רב לחשדות, לגבי מי אשר בא בכוונה לחשוד.

"הארכתי את בקורי ככל האפשר, ובעודי משוחח עם הוזיר שיחה ערה ביותר, על נושא אשר ידעתי כי תמיד ימצא בו חפץ וענין, הנה באמת היתה תשומת־לבי מסומרת אל המכתב. אגב הסתכלותי זאת הבעתי בזכרוני את מראיתו החיצונית ואת תנוחתו בתיבה; וכן נגלה לי, במרוצת העת, דבר אשר ישב כל ספק של־מה־בכך אשר יכולתי להגותו. בהתבונני בשפות־הנייר, ראיתי כי שחוּקות הן יותר מן הראוי, לכאורה. היה בהן מן המראה השבור אשר יתגלה כאשר יטלו נייר נוקשה, אחרי אשר פעם קפלוהו וכבשוהו במקפל, וישובו לקפּלו במגמה הפוכה, באותם קפלים או שפות אשר בהם קוּפּל בראשונה. תגלית זו די היה בה. ברור היה לי כי הוּפּך המכתב ככפפה, פּנימו לחוץ, יוּשר שוב ונחתם שוב. נטלתי ברכת־פרידה מן הוזיר, ומיד פניתי ללכת בהשאירי קופסת־הרחה מוזהבת על השולחן.

"בבוקר המחרת באתי לשאול לקופסת־ההרחה שלי, ובחשק רב למדי השכנו בשיחת יום אתמול. עודנו משוחחים וקול רם, כקול יריה, נשמע מתחת לחלונות הבית ממש, ואחריו כמה צווחות נוראות וקריאות המון נבעת. ד– חש אל החלון, פתחו והביט החוצה. בינתים נגשתי אל תיבת הכרטיסים, לקחת את המכתב, נתתיו בכיסי, ותחתיו שמתי העתק (העתק התואר החיצון) אשר הכינותיו בביתי בקפידה – בהעתיקי את ראשי־התיבות של ד– העתק היטב, בחותם עשוי לחם.

“את המהומה ברחוב גרמה השתוללותו של אדם שרובה בידו. הוא ירה בו בתוך קהל נשים וטף. אפס התברר כי לא היה קֶלע ברובה, והברנש נעזב לנפשו כמשוגע או שכור. אחרי לכתו בא ד– מאצל החלון, אשר אליו נגשתי אף אני תיכף אחרי השיגי את מבוקשי. עד־מהרה נפרדתי ממנו ואלך לדרכי. המשוגע המדומה היה איש אשר שכרתיו”.

“אולם מה היתה תכליתך”, שאלתי, “בשימך העתק חלף המכתב? האם לא טוב־טוב היה אילו לקחת אותו בגלוי, בבקורך הראשון, והלכת?”

"ד– “, השיב דופין, איש־מצוֹק ומר־נפש הוא. גם אין מעונו חסר משרתים המסורים לעניניו. אילו חרפתי נפשי ועשיתי כאשר תיעץ, אולי לא יצאתי חי מעם הוזיר. אולי לא יספו אנשים פּריס הטובים לשמוע את שמעי. אך דבר היה לי גם מלבד הנימוקים האלה. הלא תדע את השקפותי המדיניות. בענין הזה עושה אני מעשי כאיש סיעתה של הגברת הנוגעת־בדבר. זה שמונה־עשר חדשים נתונה היתה בידי הוזיר, לשבט או לחסד. עתה הריהו בידיה – באשר, מבלי דעת כי אין המכתב ברשותו, ימשיך בסחיטותיו כאילו עוד ברשותו היא. ככה יכין בעצם ידיו את אבדנו המדיני. ותלולה תהיה נפילתו כהיותה קשה. נאה גם נאה לדבר על ה־ facilis descensus Averni; אולם בכל מיני הטפוס קל הוא רב־יתר, כאשר אמר קָטָלָני על הזמרה, לעלות מאשר לרדת. במקרה שלפנינו איני רוחש שום אהדה – שום חמלה, למצער – ליורד. הריהו אותו monstrum horrrendum, גאון חסר־מצפון. אכן, מודה אני כי מאד אחפץ לדעת בדיוק מה תהיינה מחשבותיו, כאשר, אחרי אשר זו, שהמפקח קורא לה ‘אישיות מסויימת’, תעז פניה כנגדו, יאלץ לפתוח את המכתב אשר השארתי לו בתיבת־הכרטיסים”.

“מה? וכי כתבת בו איזה דבר מיוחד?”

"הנה כי כן – דומה היה כי לא יאתה להשאיר את הגליון חלק – דבר זה עלבון יהיה בו. פעם, בוינה, עשה עמדי ד– רעה קטנה, אשר אותה, אמרתי לו, כטוב עלי לבי, זכור אזכור. ומדעתי כי תהיה בו סקרנות־מה באשר לזהותו של האיש אשר הערים עליו, חשבתי, אפוא, כי ראוי אשר אתן לו סימן־הכּר. כתב־ידי ידוע לו היטב, ואני אך העתק העתקתי בלב הגליון החלק את המלים –

ב־ de Atrée של קרבּיוֹן תמצאנה אלו.

מעודי לא ידעתי איש אשר יהי לבבו נתון כל כך לדבר־לצון כהיות לבב המלך. נראה היה כאילו אך למען התלוצץ יחיה. המספּר מעשה־התולים נאה באזניו, המיטיב לספרו, בטוח היה בחסדו. הנה כי כן מצוינים היו שבעת שריו כולם במעלותיהם כלוצצים. וכמלך כן היו גם כל אלה עבים, דשנים ובעלי־פימה, מלבד היותם לוצצים אשר אין כמותם. מעולם לא יכולתי לאמור אל־נכון, אם בהתלוצץ ישמן איש או כי המשמנים מקור לצון המה; אולם אין־לכחד כי אמנם לוצץ דל־בשר חזון ולא־נפרץ הוא בארץ.

לסלסולי השנינה, או ל“רפאיה”, כאשר קרא להם, לא שם המלך לבו כי אם במעט. משנה־יקר נודע ממנו לרחבות במהתלה, ולמען זו נכון היה תכופות לשאת את אָרכה. הוגע הוגיעתו דקות־יתר. נכון היה לבכּר את “גרגנטוּאה” אשר לרַבּלֶה על פני ה“צדיק” אשר לווֹלטֶר: ובדך כלל היו מעשי־התוּלים לפי רוחו רב־יתר מדברי־מהתלות.

בעת אשר בה נדבר טרם כלתה מחצרות־מלך רגלם של הלצים השכירים. הרבה מן הממכלות הגדולות אשר בארץ הוסיפו להחזיק ב“שוטים” אשר להן, העוֹדים בגדי־פּסים עם מצנפות ופעמונים, ואשר בשכר הפרורים אשר יפלו משולחן־המלכים ניטל עליהם אשר יהיו דברי־שנינה עזים נכונים על לשונם תמיד.

מלכנו אנו אף לו היה “שוטה” משלו, כמובן. אכן דרוש היה לו דבר אשר יצהיל את רוחו ולוּ רק למען ישָקל במאזנים כנגד משא חכמתם של שבעת החכמים שריו – ולא הזכרנו בזה אותו עצמו.

אכן, השוטה, או הלץ־השכיר, אשר לו, לא רק שוטה היה. כי הנה נכפל ערכו בעיני המלך גם שוּלש בהיותו גם גמד ונכה־רגלים. בימים ההם היו הגמדים נפרצים בהיכל לא פחות מן השוטים; והרבה מושלים כבד היה מהן לבלות ימיהם (ובחצרות־מושלים יארכו הימים רב־יתר מאשר במקום אחר) בלא לץ אשר יצחקו עמו, ובלא גמד אשר יצחקו לו. אך, כאשר כבר אמרתי, יהיו תשעים־ותשעה לצים ממאה שמנים ומדושנים ובריאי־בשר – ואשר על כן התברך מלכנו לא מעט בלבבו על אשר בדְלַגְדֵע (זה היה שם השוטה) נמצא לו מטמון כפול־שלשה באיש אחד.

אדמה כי לא היה השם “דלגדע” השם אשר נתנו לגמד סנדקיו בעת הטבלו, אולם שבעת השרים הסכימו כאיש אחד לכנותו בשם זה עקב נצבר ממנו ללכת כאשר ילכו שאר בני־האדם. אכן, לא יכול דלגדע ללכת כי אם הלך וקפֶּץ, הלך והתעוות – ולכתו כן היה למלך מקור שעשועים ונחמה בלי־מצרים, כי (על אף בטנו הנפוחה וראשו הצבוי) חשבו כל אנשי החצר את המלך למופת במבנה־גוו.

אך אם גם לא יכול דלגדע, בעטי רגליו הנעווֹת, ללכת כי אם ביגיעה ובמכאובים הרבה, הנה תודות לכוח־הפלאים אשר יצקה הבריאה בשרירי זרועותיו, כמו שלוּמים על אשר גרעה מגפּיו התחתונות, תודות לזה ניתן לו לבצע מעשים רבים אשר יפליאו בזריזותם, בכל אשר נמצאו לו עצים או חבלים, או דבר אחר אשר יטפס בו. אכן, בתרגילים אשר כאלה דמה לסנאי, או לקוף קטן, יותר מאשר לצפרדע.

לא אוכל לאמור לבטח אי זו ארץ בא ממנה דלגדע. אפס מאחד גלילות־הפרא אשר לא שמע איש את שמעם מעולם היה מוצאו – מגליל רחוק מרחק עצום מחצר מלכנו. אחד משרי הצבא עטורי־הנצחונות של המלך שלח לו מתנה את דלגדע, ועמו נערה אחת אשר כמעט לא גבהה קומתה מקומתו (אף כי מצויינת היתה במכלול אבריה, גם הפליאה לחולל), אשר אותם עקר בזרוע ממעונותיהם אשר בשני חבלים שכנים.

הנה כי כן לא יפלא כי נקשרו נפשות שני השבויים הקטנים זו בזו. ואכן, עד מהרה היו לידידי־נפש.

אף כי הרבה דלגדע לעשות מעשי־להטים, הנה לא אהבוהו כלל וכלל, ועל כן לא היה לאל־ידו להיטב הרבה עם טרִפֶּטָה; אך אותה הוקירו ושעשעו הכל (חרף היותה גמדית) בשל חנה ויפיה הכלול: הנה כי כן רבה היתה השפעתה; ומדי יכלה, נצלה את השפעתה זו להיותה לו לדלגדע להועיל.

בחג מחגי המדינה הגדולים – לא אזכור מה היה זה – יעץ המלך אשר יערך נשף־מסוות; ומדי יהיה נשף־מסוות, או דבר מעין זה, בארמוננו, הטל הטילו גם על דלגדע גם על טרפּטה לגלות את כשרוניהם. ביחוד הצטיין דלגדע בטוב־שכל ובעושר־דמיון בעריכת תהלוכות־ראוה, בבדיית תחפשות חדשות ובהכנת מלבושים למשתה־מסוות, עד כי דומה היה כאילו בלא עזרתו לא יעשה דבר קטן או גדול.

הלילה היעוד לחגיגה הנה זה בא. באולם מפואר הותקן כל אשר יוכל שלוות לוית־הדר לנשף־מסוות, ועינה של טרפּטה צופיה. רבה היתה התכונה בארמון כולו. אשר למלבושים ולהתחפשות הלא יובן כי ידע איש ואיש את אשר לפניו. רבים הקדימו וגמרו בלבבם מזה שבוע, ואף חדש, מה התואר אשר יקחו להם; ואכן לא היה גם שמץ ספק בלב איש – זולתי המלך ושבעת שריו. על מה זה היה בלבבם ספק לא ידעתי מעולם, אם לא כי לצון חמדו להם בזאת. אכן יֵאמן יותר מאשר מפני שָמנם הרב כבד היה מהם לגמור אומר. אם כה ואם כה קלו הימים ויתעופפו, ובאפס מוצא שלחו אחר טרפטה ודלגדע לשאול בעצתם.

כאשר נענו שני הרעים הקטנים לדבר המלך ובאו, מצאוהו שוגה ביין, הוא ושבעת השרים יועציו; אולם נראה היה כי רעה רוח המלך. ידוע ידע כי אין לב דלגדע הולך אחר היין, באשר כמעט עד לשגעון הרגיז זה את הנכה המסכן; והשגעון הן לא מן הדברים הנעימים הוא. אפס אהוב אהב המלך את מעשי־התוּליו, אף שש באלצו את דלגדע לשתות ולהיות (כדברי המלך) “אך שמח”.

“גש הנה, דלגדע”, אמר, בבוא הלך ורעוּתו החדרה, “ערה את זאת הכוס המלאה לחיי רעיך הנעדרים” (פה נאנח דלגדע), “ואחר תבוא בטוב־שכלך והושעתנו. תחפשות תדרשנה לנו – תחפשות, בן־אדם – דבר־חדוּש – דבר חדש ונפלֶה. שבענו את אפס־התמורה המתמיד. בואה, שתה! צלל יצַלֵל היין את בינתך”.

כדרכו נסה דלגדע להשיב במהתלה על פתוייו אלה של המלך; אולם שוא יגע. כי הנה יום הולדתו של הגמד המסכן היה היום ההוא, והפקודה לשתות לחיי “רעיו הנעדרים” מילאה את עיניו דמע. הרבה נטפים גדולים ומרים הִשיר אל הגביע בעת אשר לקחו בשפל־רוח מיד העריץ.

“הו! חה! חה! חה!” הרעים הלז בשחוק כאשר שתה הגמד א יינו ולבו בל עמו. “ראה מה תפעל כוס מן היין הטוב! הלא כבר אורות עיניך גם אורות!”

האומלל! לא אורו עיניו כי אם זהרו; באשר היתה פעולת היין על מוחו הרגש מרה ונמהרה. נרגז הציג את הגביע על השולחן וילטוש עינים מטורפות־למחצה אל היושבים סביבו. אכן נראה כי שמחו כולם במאד על אשר צלח “לצון” המלך ככה.

“ועתה נגש אל אשר לפנינו”, אמר הראשון לשרים, והוא איש שמן במאד.

“אמנם כן”, אמר המלך; “בוא, דלגדע, הב לנו את עזרתך. תחפשות, דודי־חביבי; חפץ לנו בתחפשות לכולנו – חה! חה! חה!” ומאשר באמת־ובתמים היה את נשפו לאמור בזה דבר־לצון, ליוו השבעה את שחוקו בתרועה.

אף דלגדע צחק, אף כי רפה גם נבוּב מעט היה קול־צחוקו.

“גש־הנה, גש”, אמר המלך בקוצר־רוח, “האין עמך דבר לעוּצו?”

“שוקד אני ליזוֹם דבר־חדוּש”, השיב הגמד בפיזור נפש, יען אשר הכּה הכהו היין בתמהון.

“שוקד!” קרא העריץ בחרי־אף; “מה זה תאבה לאמור בזה? אכן, בנתי לרעך, מרה עליך נפשך, ובעוד יין תחפץ. הנה, שתה!” והוא מזג וימלא עוד גביע ויתנהו לפני הגמד, אשר אך הביט אל הגביע וישאף רוח בכבדות.

“שתה, אמרתי!” צעקה המפלצת, “או כי חי אני אם –”

הגמד פסח על שתי הסעיפים. המלך האדים כשני בזעפו. רואי פני המלך שחקו שחוק־חנפים. טרפּטה, חוורה כמת, קרבה אל כסא המלך ובכרעה ברך התחננה לפניו אשר יחוּס על רעה.

רגעים מספר התבונן בה המלך והכרת־פניו ענתה בו כי משתומם הוא על עזות־מצחה. נראה היה כי לא ידע נכונה מה יאמר או מה יעשה – ומה הדרך היאותה בה יביע את עברתו. לאחרונה הדפה מלפניו בזעם־פרא, מבלי הוצא הגה מפיו, ואת היין אשר בגביע המלא עד שפתו שפך על פניה.

בדי־עמל קמה הנערה המסכנה על רגליה, ומבלי אשר תעיז אף להאנח שבה למקומה אצל רגל השולחן.

חצי דקה היתה בחדר דממת־מות, אשר ישמע בה גם קולה עלה נידף או נוצה נושרת. קול חריקה נמוך, אך צורם וממושך, אשר כמו בא בעת־ובעונה אחת מכל פנות החדר, הוא אשר השביתה.

“מה – מה – על־מה־זה תרעש ככה?” נתן המלך קולו בפנותו אל הגמד בחמת־זעם.

הלז כמו נעור כמעט משכרונו, ובהביטו הישר ובהשקט אל המלך רק קרא לאמור:

“אני – אני? איך יתכן הדבר?”

“הקול כמו מבחוץ בא”, העיר אחד השרים את אוזן המלך. “אדמה כי התוּכּי אשר בחלון היה זה ואת מקורו לטש בשבכת־כלובו”.

“אמת הדבר”, נענה המלך ואמר, כאילו היתה לו הרווחה; “אך בכבודי כבוד־אבירים נכון הייתי להשבע אשר חריקת שניו של בן־בלי־השם הזה היתה זו”.

לשמע הדברים האלה נתן הגמד קולו בשחוק (איש־לצון מובהק מדי היה המלך ממנוע איש מצחוק), ויחשוף טור שנים גדולות, חזקות, ונמאסות מאד למראה. ובזאת לא אמר די, כי הודיע מפורש אשר בכל לבו חפץ הוא ללגום מן היין ככל אשר יבוקש. חמת המלך שככה; ואחרי ערותו עוד כוס מלאה מבלי אשר תבואנו רעה רבה, החל דלגדע הוגה מיד, ובכל מאודו, בתכניות חג־המסוות.

“לא אדע איכה זה נצטרפו הרעיונות”, אמר בשלוות־נפש, וכאילו לא בא יין אל חכּו מעולם, "אולם אך הדף אדוני המלך את הנערה ושפך את היין בפניה – אך עשה אדוני המלך את הדבר הזה, ובעוד התוכי משמיע את הקולות ההם מאצל החלון, זכרתי רעיון־שעשועים אשר אין כמוהו – זכרתי אחת ממשובות מולדתי – אשר תכופות עשינוה בחגי־מסוותינו: אפס פה יהיה הדבר חדש בתכלית. אכן, לדאבון־לבב ידרוש השעשוע הזה חבר שמונה אנשים, והלא – "

“הנה הננו!” הריע המלך ויצחק לשנינותו בגלוי צרוף־המקרים הזה; אחד לא נעדר – שמונה הננו, אני ושרי השבעה. דבּר! מה דבר־השעשועים?"

“בפינו”, השיב הגמד, “יכונה בשם שמונה קופי־היער הרתוקים, ואין טוב מהמחזה הזה אם אך ייטיבו הציגו”.

“אנחנו נציגו”, אמר המלך וַיכרה אזנו ועת עפעפיו השפיל.

“יפי החזיון”, הוסיף דלגדע ויאמר, “צפון במורא אשר יפיל על הנשים”.

“מצוּין!” שאגו המלך ויועציו במקהלה.

“אני אתקין את כל הדרוש לדבר”, המשיך הגמד; “עלי ועל צוארי יהיה הכל. כה מדהים יהיה הדמיון עד כי באמת־ובתמים יחשבוכם החוגגים לחיות – וכמובן לא תמעט אימתם מפליאתם”.

“הו, נפלא הדבר!” קרא המלך. “דלגדע! אני אעשך לאיש”.

“הרתוקות תכליתן להרבות מבוכה בצלצולן. חשוב יחשבו כי המלט נמלטתם כולכם כאיש־אחד, מיד שומריכם. לא יוכל אדוני המלך לשער מה רושם יעשו בחג־מסוות שמונה קופי־יער רתוּקים, אשר ידמו רוב החוגגים כי אכן קופי־יער המה, ואשר ביללות־פרא יבואו בקהל האדונים והגבירות לבושי הנוי והתפארת. היפוך הוא זה אשר אין שני לו”.

“אכן, לא יהיה שני לו”, אמר המלך. והמועצה קמה בחפזון על רגליה (באשר כבר מאוחרת היתה השעה), לבצע את אשר יזם דלגדע.

פשוטה מאוד היתה דרכו בהכנת כל הדרוש לשמונה להיותם קופי־יער, אך יפה היתה למדי לתכליתו. בתקופת ספורי לא נראו החיות אשר דוּבּר בהן בארץ הנושבת כי אם לעתים נדירות במאד; ומאשר היטיב הגמד לשוות להעתקיו צלמי־חיות גם יתר־אימים, נחשבה נאמנותם לטבע מובטחת.

תחילה הולבשו המלך ושריו כותנות ומכנסים הדוקים מעשה ארג. אחר נמשחו בזפת לרויה. לעת הזאת יעץ אחד היועצים אשר תֵעדינה נוצות; אפס מיד השיב הגמד אחור את העצה היעוצה, ומהרה הוכיח לשמונה באות ובמופת כי למען לבוש תואר חיה כקוף־היער תצלח הפשתה רב־יתר. הנה כי כן הודבקה כסות־פשתים עבה על מעטה הזפת. אחרי־כן הובאה שלשלת ארוכה. ראשונה נאסרו בה מתני המלך גם אוּסרוּ; ואחר נעשה ככה לעוד אחד מרעיו; ובזה אחרי זה אוּסרוּ ככה כל האחרים. כאשר שלמה מלאכת־הכבילה הזאת, והאסורים עמדו רחוקים איש מרעהו ככל האפשר, יצרו כעין מעגל; ולבעבור יהיה מראה טבעי לכל, העביר דלגדע סרח השלשלת שתי פעמים בצולב לאורך המעגל, כאשר ינהגו כיום הזה אלה הלוכדים שימפּנסים ושאר ענקי־קופים ביערות בּוֹרנאוֹ.

האולם רחב־הידים אשר בו יוחג חג־המסוות עגול היה, ותקרתו נישאה מאד, ורק בעד חלון אחד אשר ברומו בא אליו אור השמש. בלילות (אשר להם תוּכן האולם במיוחד) נגה עליו אור בעיקר מנברשת גדולה, אשר בשלשלת תלויה היתה ויורדת באמצע החלון הקרוע בספון, ואשר במשקלות תוּרם ותושפל, כרגיל; אך (למען לא ישחת יפי־המראה) עברה זו מן הכפּה ולחוץ ומעל לגג.

על טרפטה ניטל אשר תהיה צופיה את ההכנות באולם; אך נראה כי בכמה פרטים הדריכתה תבונתו השקולה יותר של הגמד רעה. בעצתו הוסרה הנברשת זאת הפעם. זרזיף־שעוה (אשר, בחום אשר כזה, נבצר מאיש למנעו מרדת) עתיד היה להשחית במאד את בגדי־הפאר אשר לקרואים אשר, מהיותם רבים כל כך באולם, אי־אפשר היה כי ירחקו כולם מאמצעו – לאמור, מתחת לנברשת. בכמה מפנות האולם הוצבו מנורות־כּן נוספות; ואוּד מפיץ ריח־ניחוח הוצב מימין לכל אחד מן הפסלים סומכי־הספּון העומדים נוכח הכתלים – והם חמשים או ששים במספר.

כעצת דלגדע חכו שמונה קופי־היער באורך־רוח עד חצות הליל (בעת אשר היה האולם מלא מפה אל פה קהל־מוסווים) בטרם יופיעו. כאן, אך נח השעון מצלצוליו, הסתערו כולם כאיש אחד, או, מוטב לאמור, התגלגלו, פנימה – כי מאשר היתה להם השלשלת לפוּקה ולמוקש נפלו מרביתם, והלוך ומעוד נכנסו כולם החדרה.

עצומה היתה המהומה אשר קמה בקהל המוּסווים ולבב המלך נמלא גיל. כאשר נחזה מראש, לא מעטים היו הקרואים אשר חשבו כי אכן חיות מחיות רעות הם הברואים הנוראים־למראה, ואם גם לא קופי־יער המה. הרבה מהנשים התעלפו מבהלה; ואילולא נזהר המלך להרחיק כל כלי־זין מן האולם, אולי לא בוששו מרעיו לכפּר על תעלולם בדמם. אך הנה עתה התפרצו הכל לנוס על נפשם; אפס המלך פקד אשר תנעלנה הדלתות תיכף לכניסתו; ובעצת הגמד הופקדו המפתחות בידו.

כאשר הגיעה החרדה למרום שיאה וכל אחד מעודי־המסוות לא נתן לבו כי אם למלט את נפשו הוא (כי, אכן, רבה היתה הסכנה האמתית בדחקו של ההמון הנחרד), נראתה השלשלת, אשר בה היתה הנברשת תלויה ברגיל, ואשר נמשכה אֶל על כאשר הוסרה זו, והנהי יורדת מעט־מעט, עד היות קצה קרסה המכופף רחוק אמה וחצי מן הרצפה.

עוד מעט והמלך ורעיו השבעה מצאו עצמם באמצע האולם, אחר התגלגלם בו לכל עבר, וכמובן קרובים היו במאד אל השלשלת. לעת הזאת תפס הגמד, אשר עד אז הלך בעקבותיהם ויסיתם להרבות בשאון, בשלשלתם הם, במקום החציצה של שני סרחי־השלשלת אשר חצו את המעגל המצולב. במהירות הבזק נתן במקום החציצה את הקרס אשר בו היתה הנברשת אחוזה ברגיל; וכהרף עדין נמשכה שלשלת־הנברשת, בכוח נעלם, ותעל רומה, והקרס עמה, וכתולדה לא־נמנעת נמשכו קופי־היער, זה אל זה עד החבטם איש ברעהו, ופנים בפנים הוטחו.

לעת הזאת חיתה מעט רוחם הנבהלת של החוגגים; ובהחילם לראות את הדבר כולו כראות מהתלה שנונה, נתנו קולם בצחוק אדיר למראה מצוקת הקופים.

“הניחום לי!” צווח דלגדע עתה, וקולו החד נשמע היטב בתוך המולה. “הניחום לי. אדמה כי ידוע אדעם. אם רק יותר לי להתבונן בהם היטב יכול אוכל לאמור מהרה מי ומי הם”.

ובנתרו מעל לראשי ההמון עלה ביד דלגדע להגיע אל הקיר; מעם אחד הפסלים־הסומכים תפס אוּד, וכשובו אל אמצע האולם קפץ, בזריזות־קופים, על ראש המלך – ואחר נאחז בשלשלת ויעל בה אמות מספר – ואת אודו השפיל לבעבור בחון את חבר קופי־היער והוא צווח ומוסיף, “מצא אמצא מהרה מי ומי הם!”

ועתה, בעוד העם כולו (והקופים עמו) מתעוותים בצחוק, שרק הלץ פתאום שריקה חדה; ובתנופת־פתע נישאה השלשלת לגובה כשלושים רגל – בשאתה עמה את קופי־היער הנבעתים והנפתלים ובהשאירה אותם תלויים באויר בין החלון אשר בספון ובין הארץ. ודלגדע, אשר דבק בשלשלת כהינשאה, לא סר מעל שמונת המתחפשים ויוסיף (כאילו לא נפל דבר) לנופף נגדם באוּדו, כשוקד לגלות מי ומי הם.

כה עצום היה תמהון הנאספים כולם למראה העליה הזאת, עד כי משך דקה תמימה נאלמו דום. את הדממה הפר קול חריקה נמוך וצורם, כזה אשר הסב את שימת־לבם של המלך ויועציו כאשר שפך העריץ את היין בפני טרפּטה. אפס זאת הפעם לא היה כל ספק באשר למוצא הקול. מבין מלתעות־החיה אשר לגמד בא הקול, מבין המלתעות אשר לטש ויחרוק בן, בעוד אשר מפיו יז קצף ובחמת־שגעון תבטנה עיניו בפניהם ההפוכים של המלך ושבעת רעיו.

“הו, הו!” אמר הלץ המתעבּר לבסוף. “הו, הו! אדמה כי רואה אני עתה מי הם האנשים האלה!” ואז, כמו היה את נפשו לבחון את המלך מקרוב יותר, הגיש את האוּד אל כסות־הפשתים אשר עטה המלך, ואשר ניצתה בן־רגע ותהי לאבוקת אש בוערת. לא עברה דקה וכבר אחזה האש בחימה שפוכה בכל שמונת קופי־היער, בעוד ההמון מביט בהם ממטה נבעת ונרעש וצוֹוח, מבלי אשר יהיה לאֵל־ידו להחיש להם ישע־מה.

עוד רגע והלהבות, אשר עָצם עוּזן לפתע, אלצו את הגמד להגביה־טפּס יותר בשלשלת, למען לא יהי להן למאכולת; וכעשותו את מעשהו שב העם ויאלם דם רגע קל. הגמד לא אמר די וישא קולו שנית ויאמר:

“עתה רואה אני נאמנה”, אמר, “מה מעלת האנשים המתחפשים האלה. מלך גדול יש בזה ושבעה שריו אתו – מלך אשר ימלאנו לבו להכות נערה אשר אין מגן לה, ושבעה יועציו אשר ידם עמו בהתעיבו עלילה. אשר לי הלא אין אני כי אם דלגדע הלץ – והלצון הזה לצוני האחרון הוא”.

מהיות הפשתה, והזפת אשר בה דבקה, מהירות התלקח, כזו כן זו, הנה אך כלה הגמד את דבריו המעטים וכבר שלם מעשה־הנקמה. שמונה הגויות התנדנדו ברתוקותיהם נבאשות, לבלי־הכּר. בחרי־אף שלח בהן הגמד את לפּידו, ובכבדות טפס לאטו את הספּון, ובחלון אשר בו עבר ויעלם.

אמור אומרים כי טרפּטה, אשר נחבאה על גג האולם, חָברה לרעה בנקמתו־יקוד, וכי יחדיו נמלטו אל ארץ מולדתם: כי לא נודעו עקבות שניהם עד היום הזה.

Qui n’a plus qu’un moment à vivre N’a plus rien à dissimuler

Quinault – Atys

לא רב הוא שאוכל לספר על מולדתי ובית־אבי. רוח סוררת ושנות־נוד הטרידוני מזו והרחיקוני מזה. הון־מורשה זכּני בחנוך שאינו רגיל; ותודות לנטיתי לעיון עלה בידי להביא משטר וסדר בבּר אשר שקד תלמוד־נעורים לאגרו. מעל לכל ראיתי נחת בכתביהם של בעלי־המוּסר הגרמניים; וזאת לא יען אשר נתעיתי להעריץ את שגעונם הנמלץ, אלא מפני שהרגלי במחשבה קפדנית עמדו לי לתפסם על נקלה בכזביהם. תכופות ניתן בי דופי עקב יבשוּת־רוחי; את לקוּת־דמיוני טפלו עלי כפשע; ודעותי הספקניות הוציאו לי שם רע בכל עת. אכן, ירא אני כי נטיה עזה לפילוסופיה פיסיקלית השרישה ברוחי שגגה, הרווּחה מאד בזה הדור – כונתי להרגל ליחס כל דבר לעיקריו של אותו מדע, ולוּ גם יהא זה דבר שיחוסו אל העיקרים ההם ענין מופרך הוא ביותר. בכללו־של־דבר לא היה אדם העשוי פחות ממני להיות מוּטה מגבולותיה החמוּרים של האמת על ידי ignes fatui של אמונות־הבל. את כל אלה אמרתי להקדים ולבאר לבל יראו את ספור־המעשה אשר־לא־יאמן כהסתוללותו של דמיון גלמני, תחת לראותו כחויתה הממשית של נפש אשר שעשועי־דמיון לא היו לגבּיה כי אם אות מתה ואפס גמור.

לאחר שנים הרבה של נדודים־בנכר הפלגתי בשנת 18— מנמל בַּטָוִיָה, אשר באי יָוָה, העשיר ורב־האוכלוסים, למסע אל איי־סוּנדה. כנוסע ירדתי באניה – באין דבר מניעני לכך מלבד מין אי־מנוֹח עצבני אשר דבק בי כרוח רעה.

יפה היתה ספינתנו, כארבע־מאות טון נפחה, צפויה־נחושת, ובבומבי בּנוּה שַׂג־מלַבַּר. טעונה היתה הספינה צמר־גפן ושמן, מאיי הלכדיבים. וכן היו על ספוננו סיבי־קוקוס, סוּכּר־תמרים חמאת־תוֹאים, אגוזי־קוקוס, ומספר תיבות אפיוּן. ההטענה נעשתה בידים גסות, אשר על כן היה האֳני מתנודד.

בצאתנו לדרך הפיחה הרוח רפוֹת, וימים רבים נגררים היינו לאורך חופה המזרחי של יוה, באין דבר אשר ינעים עלינו את שממון ארחנו מלבד פגישות מקריות עם כמה מסירות־הדיג הקטנות של האיים אשר אליהם היו פנינו מועדות.

ערב אחד, ואני רכוּן על מעקה אחורי־הספינה, הבחנתי בעב בודדה ומיוחדת־במינה בפאת צפון־מערב. את תשומת־לבי הסבה הן בעינה הן מהיותה הראשונה אשר נראתה לנו למן צאתנו את בטויה. בשוּם־לב התבוננתי בה עד לשקיעה עת אשר פשטה בבת־אחת למזרח ולמערב, כשהיא חוגרת אזור־ערפל צר באופק ונדמית לרצועה ארוכה של חוף נמוך. תיכף לאחר מכן נצמדה עיני אל הירח שהופיע ואָדמוֹ כּהוּי, ואל מראהו המוזר של הים. זה האחרון תמורה מהירה חלה בו ומימיו נזדככו יותר מכפי הרגיל. אם כי קרקע הים נראתה לי בבירור, הנה בהשליכי את משקולת־העופרת מצאתי כי תשעים רגל עומק הים במקום ההוא. האויר נתלהט עתה לבלי־נשוא, וטעון היה תמרות־אֵדים פּתלתלות כאותן המתמשכות מברזל מלוּבּן. עם רדת הלילה גוע כל משב־של־רוח, ודממה נשתררה אשר שלמה ממנה לא־תתואר. נר דלק על הספון האחורי מבלי אשר יֵראה זיע קל שבקלים בשלהבתו ושערה ארוכה, שהוּחזקה בין בוהן לאצבע, תלתה מבלי אשר יוּבחן בה רטט. אפס עקב אשר אמר הקברניט כי אין לראות שום סימן של סכנה, ועקב אשר נוטה היתה הספינה אל החוף גופו, פקד זה לקפל את המפרשים ולהטיל את העוגן. שום משמר לא הוצב, והמלחים, בני־מלָיה ברוּבם, נתמתחו להנאתם על הספּון. ירדתי למטה – לא מבלי חוּש בקרבתה של פורענות. אכן, כל האותות אשרו את פחדי מפני רוח־זלעפות. השׂחתי את חששותי לקברניט; אפס הלז לא הטה כלל אוזן לדברי. ופנה לי עורף מבלי אשר יואיל להשיב לי. אולם חרדתי מנעה שינה מעפעפי, ובחצות־הלילה לערך עליתי אל הספון. כשהצגתי כף רגלי על שלבה האחרון של הסקלה החרידני שאון רם וּמנהם, בדומה לזה הנגרם בסבובו המהיר של גלגל־מים, ובטרם אוכל לעמוד על משמעותו ראיתי והנה מפרפרת הספינה כבעוית. רגע – ומַתּך־קצף טלטלנו מלוא רוחב הספינה, ובהציפו אותנו מכל עבר כּבּד את הספונים כולם.

במדה רבה היה זעפו הנורא של פרץ־הרוח לישעותה של הספינה. אף שנשטפה זו מים כולה, הנה, כקרוֹס תרניה אל שׂפות הספון, קמה תיכף מן הים, ולאחר שחגה ונעה מעט תחת אָכפּוֹ האדיר של הסער – נתישרה.

באיזו דרך־פלא נצלתי מאבדן, איך להבין כלל. בשוב אלי רוחי ההמומה מצאתי עצמי דחוק בין כַּן־אחורי־הספינה לבין ההגה. בעמל רב חלצתי את רגלי, וּכהעיפי מבט תועה על סביבי דמיתי תחילה כי בין מכונות־שבּוּר אנו נמצאים; כה איומה, איומה מדמיון פרוע ביותר, היתה המערבולת של הררי־נחשולים מקציפים אשר פערה פיה לבלענו. לאחר זמן הגיע לאזני קולו של שוידי זקן, אשר נשׂכר לנו ברגע צאתנו את הנמל. בכל מאמצי כוחי צוחתי אליו, ותיכף בא מירכתי־הספינה, כשהוא תועה כשכור. עד מהרה גלינו כי רק אנחנו שרדנו לפליטה. כל שהיה על הסיפון מלבדנו – סוּחף; הקברניט והמלחים נספו אל־נכון בשנתם, כי התאים מלאו מים כבמבול. בלא עזרה לא יכלנו לעשות אלא מעט לבטחונה של הספינה, ובתחילה כמשותקים היינו באשר סברנו כי הנה־הנה וירדנו תהומות. עם מַשבו הראשון של העלעוֹל נתק, כמובן, הכבל שלנו כנעוֹרת, שאם לא כן אובדים היינו – בכהרף־עין. במהירות מבהילה הריצתנו הרוח לפנינו, ומעל לראשינו נשתברו הגלים. הגָשוֹש של אחורי־הספינה נתרסק ביותר, וכמעט מכל הבחינות נגרם לנו נזק רב; אולם לעוֹצם־שמחתנו מצאנו כי בפעולת המשאבות לא חל עכוב, וכי גם הזַבּרית לא נטתה נטיה יתירה. עיקר זעפה של הסוֹעה חלף־עבר לו, ושוב לא היינו יראים הרבה משֵׂאתה של הרוח; אולם בבעתה חכינו לרגע בו תשוך כליל, מפני אשר האמנו כי לא ימנע אבדן ספינתנו המרוסקת בגאוּת העצומה העתידה לבוא. אך לא במהרה בא לנו זה אשר אותו יגורנו בצדק. חמשה ימים וחמשה לילות – בהם התכלכלנו רק בכמות קטנה של סוּכּר־תמרים, אשר בעמל רב הבאנוה ממדור־המלחים – היה האָני נישא במהירות אשר נפלאה מהשגתנו לפני פרצי־רוח שבאו דחופים בזה אחר זה, ואשר אף כי לא דמו לעלעול בראשית־עוּזוֹ, נוראים היו מכל סערה אשר ידעתי קודם. בארבעת הימים הראשונים היה כווּננו ד’־דמ״ז; ואל נכון יורדים היינו לאורך חוֹפה של הולאנד־החדשה. ביום החמישי גבר הקוֹר במאד, חרף אשר הפכה הרוח פניה מעט צפונה יותר. נוגה צהוב־נעכּר היה לשמש בעלותה, וזו רק כדי מעלות מספר התרוממה מעל לאופק – מבלי הפץ כל אור של ממש. ענן לא נראה, אך חרף זאת היתה הרוח מגבירה חילים, וחליפות והפוּכוֹת היו למַשבה. לעת צהרים לערך – ככל שיכלנו לשער – נתלו עינינו שוב בתארה של השמש. זו לא הפיצה כל אורה ראויה‏־לשמה. רק אדמומית עמומה וזועפה נתמשכה ממנה, אשר אין קרניה משתברות – כאליו מקוּטבות הן כולן. לפני טבעה בים הכרסני דעכו להבותיה, כאילו נחפז איזה כוח עליון לכבותן. ובצללה לתוך האוקינוס אשר אין־לו־חקר שוב לא היתה אלא כמין חשוּק כספי דהה.

לשוא חכינו לבוא היום הששי – לגבי טרם הגיע זה היום – ולשוידי האֵר לא האיר. מאז והלאה כסתה עלינו עלטה שחורה כזפת, בה לא יכולנו לראות דבר שבריחוק עשרים פסיעות מן הספינה. ליל־נצחים הוסיף להליטנו, ליל־נצחים אשר עליו לא הופיעה גם אותה נהרת־ים זרחנית שאליה הורגלנו באזור־המשוה. כן נוכחנו לדעת, כי אף כי לא פחת חרון־געשו של הסער כל עיקר, הנה נבצר מאתנו לגלות עוד את המראה הרגיל של דכי־גלים וקצפם, אשר לוָנו עד הנה. על כל סביבינו לא היו אלא אימה, וחשכה עבה, ושממה הבנית המתעלפה בחום. מעט־מעט בא מורא נסכּל בחדרי לבו של הזקן, ונפשי אני עוּטפה דומית־פּליאה. שוב לא היינו נותנים דעתנו על הספינה, כי שוא היה הדבר בעינינו, וצמוּדים בשארית כחותינו אל מצבת תוֹרן־התוך הבטנו משמימים אל תהו־האוקינוס. לא היה בידינו לחשב את חשבון העתים, גם נמנע ממנו לציר לעצמנו מעמדנו מהו. אם כה ואם כה היטב ידענו כי הרחקנו הדרם מכל יורד־ימים שלפנינו, ותמהים היינו מאד על אשר טרם קמו עלינו קרחונים. בינתים עלול היה הקץ לבואנו כחתף – כל ענק־נחשולים מתגבּה חש לכלותנו. הגאות עברה על כל אשר שערתי בדמיוני, ואך נס הוא אשר לא נבלענו בכהרף־עין. רעי דבר על קלות העומס אשר עמנו, אף הזכיר את מעלותיה המצוינות של ספינתנו; אף אני לא יכולתי לבלי הרגיש באפס־התקוה הגמור שבתקוה עצמה, וברוח נכאה התכוננתי לאותה מיתה אשר, סברתי, דבר לא יוכל עוד להשהותה. ככל אשר הרחיקה הספינה והוסיפה, כן נתמלא גאונם של המים הזדונים והשחורים קדרוּת־אימים והוסיף. לרגעים נטלה מאתנו הנשימה בהנשאנו עד מעל לרום־מעוּפה של הקלָנית – ולרגעים הממתנו סחרחורת ברדתנו במהירות אל איזו תופת של מים, בה נקרש האויר וקול לא הפריע את תנומתו של רהב.

בקרקעית אחת התהומות האלו היינו בהחריד זעקת־פתאם של חברי את הלילה. “ראה! ראֵה!” תקע באזני, “אל־אלהים! ראה! ראה!” כּדבּרוֹ הבחנתי בבוֹהק עמוּם ונדכּה של אור אדום אשר שטף לאורך צלעות הבּקיע העצום בו נמצאנו והטיל סלוני־נוגה על ספוננו. כאשר נשאתי את עיני ראיתי לנגדי מראה אשר הקפיא את הדם בעורקי. בגובה איום מעל לראשינו ממש, וממש על שפתו של המורד הזקוף, רחפה ספינת־ענק אשר נפחה אולי ארבעת אלפים טון. עם היותה נתונה על שיאוֹ של גל הגבוה ממנה מאה מונים ויותר, נראה היה כי עולה היא במדותיה על איזו מספינות המסע והמשא שבנמצא בקו איי־מזרח־הודוּ. מכסיה העצום שחור היה וקודר מאד בגוֹנוֹ, באין עליו חטוב מהחטובים הרגילים בספינות להרנינוֹ. מתוך מִפְתְחיה של הספינה בלטו תותחי פליז ערוכים בטור, ולועיהם הממורטים ירקו אִשי־קרב רבות־מספור אשר נעו כה וכה סביב למפרשיה. אולם מה שמִלאנו מורא ופליאה יותר מכל היה שוּטה בלב אותו ים־קסמים ותוך אותו עלעוֹל שאין־לחסמו. לראשונה גלינוה כשהיא עולה לאטה מאפלולית־הבּלוּעה הנוראה ורק חרטומיה נראים. רגע־בלהות אחד – והנה היא נחה על השיא המסַחרר כתוהה על רוממותה היא, משנהו פרכסה וחגה – וַתצלול.

אותו רגע ירדה עלי שלוה אשר לא אדע מהי. מתנודד לאחור ככל אשר אוכל, המתנתי ללא־חת לשוֹאה הבאה להכריענו. ספינתנו אנו חדלה סוף־סוף מהאבֵק והחלה טובעת כשראשה נטוי הימה, הנה כי כן מְחצה כובד המַסה הנוחתת באותו חלק של גשוֹשה אשר נתון היה כמעט מתחת לפני המים, ועקב זאת הוטלתי, בעצמה שאין לעמוד בפניה, על חבּל הספינה הזרה.

כפלא עלתה הספינה ותרד חליפות, ותסוֹב; ודומה כי תודות למבוכה שלאחר־כך נצלתי מתשומת־לבם של אנשי־הספינה. בלא קושי רב עשיתי את דרכי בהעלם אל פתחי־הספינה הראשיים, שפתוחים היו מעט, ועד מהרה היה בידי להסתר בסַפנה. מדוע עשיתי כן, ספק אם אוכל לאמור. תחושת־מורא סתומה, אשר אפפתני תיכף לראותי את הסַפּנים, היתה אולי העלה להסתרי. מאנתי לתת אמוּני במשפחת־אנוֹש זו, אשר עם המבט החטוף שהעפתי בה זִמנה לי נצורות רבות כל־כך לענות בהן ולתמוה עליהן. על כן ראיתי צורך להתחכם ולמצוא מחבוא בסַפנה. וזאת עשיתי בסלקי קצת מלוחות־ההֶסט, בצורה אשר תתן לי מחסה נוח בינות למרישי הספינה האדירים.

אך זה כליתי את מלאכתי וכבר אלצני קול פסיעות בספנה להטמן במחסי. חלושות וכושלות עבר אדם בסמוך למחבואי. לראות את פניו לא יכלתי, אבל הבחן הבחנתי בדמותו הכללית. עדוּת לזקנה מופלגת ורפיון־מתנים היתה בה בזו. ברכיו פקו תחת מעמסת שנים ושלדוֹ כולו הרעיד מכוֹבד המשא. בקול נמוך ושבור מלמל לעצמו אלו מלים בלשון אשר לא יכלתי להבינה, ובאחת הזויות חטט בצבור של מכשירים מוזרים־במינם ומפות־ספּנוּת מעופּשות. מנהגו היה בו ערב משונה של רגזנות אשר לילדות שניה והוד־רוממות של אֵל. לאחרונה עלה אל הספון ואני לא יספתי לראותו.

* * *

רגש אשר לא אדע כנותו בשם כבש את נפשי – הרגשה אשר אין לנתחה, לקחי־עבר אין בהם כדי לבארה, ואשר להבנתה, ירא אני, לא אמצא מפתח גם בימים יבואו. לגבי רוח כמתכונת רוחי אך חטא הוא הרהור זה האחרון. לעולם – ידעתי כי לעולם – לא אכיר נאמנה את טבע השגותי. עם זאת אין פלא אשר אין השגות אלו בנות־הֶגְדר, כי נובעות הן ממקורות חדשים כל־כך. חוש חדש – ישוּת חדשה נוספת לנפשי.

* * *

זמן רב עבר למאז דרכתי ראשונה על ספונה של ספינה נוראה זו, ודומני שקרני גורלי מתקבצות לנקודת־־מוקד. אנשים בּל־יוּבנוּ! לוּטים הרהורים, אשר על טיבם לא אוכל עמוֹד, עוברים הם על פני מבלי הבחין בי. רק כסיל אני בהחבאי, כי אין האנשים האלה רואים. הנה זה עברתי נוכח המַלח; לא מכבר ערבתי לבי להכנס אל תאו הפרטי של הקברניט, אף לקחתי משם את החמרים בהם אני כותב. מזמן לזמן אמשיך בכתיבת יומן זה.

אמת כי אפשר לא יהיה בידי להעבירו אל העולם, אולם נסה אנסה. ברגע האחרון אשים את כתב־היד בבקבוק ואטילנו הימה.

* * *

מאורע אֵרע אשר עורר בי הרהורים חדשים. האם פועל המקרה המשתולל הם דברים אשר כאלה? ערבתי לבי לעלות אל הספון, ומבלי הסב שימת־לב כלשהי קפצתי מַטה, אל תוך קופה של חבלי־סולמות־ומפרשים ישנים שבקרקעיתה של סירת־טיול זו. בעודי מהרהר ביחוּד־שבגורלי, טחתי מבלי־משים במברשת־זפּוף את שפותיו של מפרש־לואי אשר היה מקופּל יפה ומונח על חבית סמוכה. עתה פרוּש המפרש מעל לספינה, והתזי־המברשת פזּורי־הדעת מצורפים למלה תגלית.

* * *

בזמן האחרון התבוננתי במבנה של הספינה. אף כי חמוּשה היא היטב אין היא, חושב אני, ספינת מלחמה. אביזריה, בנינה וציודה הכללי נוגדים כולם לסברה מעין זו. הנקל לי לשער מה איננה, אך מה הנה, זאת, חושש אני, אין לאמור כלל. איני יודע איכה־זה, אפס בבדקי את תבניתה המשונה ואת מראה תרניה המוזר, את נפחה העצום ואת עטיפות הקנבּוּס אשר לה המופלגות בגדלן, את אחוריה המיוּשנים ואת חרטומה החמור בפשטותו, או אז יש אשר כברק תחלוף בי ההרגשה כי מוּכרים לי הדברים, ובצללי־זכרון מטושטשים אשר כאלה יעורב תמיד זכר בן־אל־פּשר של דורות קדומים ושל ספרי־קורות נכרים ועתיקים.

* * *

התבוננתי במרישי הספינה. בנויה היא חומר אשר לא ידעתיו. סגולה מיוחדת לו לעץ, העושה אותו בלתי־מתאים להפליא לתכלית אשר לה הוא משמש. מכוון אני לנקבוביותו היתרה, מבלי לתלותה בתליעותו, שהיא תוצאת השיט בימים האלה, ומלבד המק, שזוקן גרמוֹ. אולי תראה הערה זאת מוזרה מעט יתר על המדה, אולם עץ זה יש בו כל הסימנים שבאלון ספרדי, לוּ תוּפּח אלון ספרדי באיזו דרך שאינה טבעית.

בקראי את המשפט שלעיל עולה בזכרוני מימרתו המוזרה של יורד־ים הולנדי קשיש וחבוּט־סער. “נכון הדבר”, נוהג היה לאמור, כאשר היה מי מטיל ספק באמתות דבריו, "כנכון הים אשר בו תגדל הספינה עצמה בנפחה כִגְדָל גופו החי של ספּן״.

* * *

לפני כשעה לערך חגרתי עוז די הופע בקהל אנשים מאנשי־הספינה. הם לא הראו כל תשומת־לב, ואם כי עמדתי בתוך כולם ממש, דומה שלא הרגישו במציאותי כלל. גם בכל אלה נכּרו אותות זקנה מופלגת כבאותו שראיתי תחילה בסַפנה. תשושות הרעידו ברכיהם; משנה־שחיתות היה לכתפיהם הנמוּשות; על עורם הצפוד פרט הרוח; קולותיהם נמוכים היו, רוטטים ורסוקים; ליחת־שנים הבליחה בעיניהם; ובלוריותיהם השׂבות התנופפו נוראות בסוּפה. סביבם פזורים היו בכל פנות הספון מכשירי־תכוּנה אשר אבד עליהם כלח, משונים ביותר בבנינם.

* * *

לפני איזה זמן צינתי את דבר פרישתו של מפרש־הלואי. למן הזמן ההוא המשיכה הספינה בדרכה האיומה דרומה, והיא מופקרת לרוח כולה, עדויה בכל קרע של קנבוס – למראש תורן־הדגל ועד לנמוכים שבאצילי מפרש־הלואי אשר לה, וכשמדי רגע משקעת היא את זרועות־תרניה האמיצות־לאין־שעור בתוך גיהנם־המצולות המבעית מכל אשר יוכל אדם לציר בדמיונו. זה עתה עזבתי את הספון, עליו נבצר ממני להציג כף־רגל, אם כי אנשי־הספינה נראה שנוח להם שם למדי. נס־הנסים הוא בעיני מה שאין נפחנו העצום נבלע באחת ולעד. אל־נכון נדונים אנו להתמיד ולרחף על עברי פי הנצח, מבלי אשר נצלול צלילה אחרונה אל תוך התהום. על גבי נחשולים אדירים פי אלף מכל אשר ראיתי עד הנה מחליקים אנו וגולשים במהירות־טיסתו של השחף; והמים האדירים נושאים ראשיהם מעלינו כשדי־מצולה, אולם כשדים אשר הורשו לאים בלבד, אפס להכרית נאסר עליהם. שוּמה עלי להניח כי נתונה הספינה להשפעתו של איזה זרם חזק או שבולת שוטפנית.

* * *

ראיתי את הקברניט פנים־אל־פנים, ובתאו הוא – אולם כאשר דמיתי, לא נתן עלי זה דעתו כלל. אם כי אין בהופעתו מן העשוי להשאיר על המסתכל המקרי רושם של משהו על־אנושי או תת־אנושי, הרי בכל זאת נמסכו חרדת־כבוד ומורא שאין־לדכאם בהרגשת הפליאה אשר העיר בי מראהו. קומתו כקומתי לערך; לאמור, כבת חמש רגלים ושמונה זרתות לגובה. מבנה־גופו מוצק וגרמי, ואין הוא אָלים או מצוין במשהו זולת זה. אולם אותו יחוּד־שבמבּע השורה על הפנים – זו העדות הנאמנה, הנפלאה, המזעזעת לזקנה כה שלמה וכה מופלגת – הוא המעורר בי תחושה אשר לא תבוטא במלים. מצחו, אף שמקומט הוא מעט, דומה כאילו נושא הוא עליו את חותמן של שנות־רבוא. שׂערותיו האפורות – מגילות־עבר ועיניו האפורות־יותר – חוזות־העתידיות הן. רצפת התא רפוּדה היתה כרכים משונים, קרוּסים בקרסי־ברזל, ומכשירי־מדע עבשים, ומפות אשר אבד עליהן כלח ונשכחו מכבר. הוא תמך את ראשו בכפותיו, ובעין נרגשת, יוקדת – עין בתעודה אשר נראתה לי ככתב־מנוי, ואשר חותם־מלך היה עליה, מכל מקום כמעשה המַלח הראשון אשר ראיתי בספנה לחש גם הוא לעצמו אלה הגאי־רוגז נמוכים בשפת־נכר; ואם כי היה הדובר סמוך אלי ביותר, דומה כאילו בא קולו לאזני ממרחק־פרסה.

* * *

רוח־קדמוניות שורה על הספינה ועל כל אשר בה. כצללי־רפאים של דורות טמוּני־קבר מהלכים אנשי האניה הלוך ושוב; כיסוּפים סתומים בעיניהם; וכאשר יִקָרוּ לי בדרכי, לנהגן הפראי של אִשי־הקרב, קמות בי הרגשות אשר לא הרגשתי כמותן מעודי, אף כי כל ימי התעסקתי בדברי־עתיקות, גם שאפתי את צללי העמודים אשר טסוּ בבעלבךּ, ובתדמור, ובפרספּוֹליס, עד כי היתה נפשי עצמה לעיים.

* * *

בהביטי על סביבי בוש אני בהשגותי הקודמות. אם רחפו עצמותי נוכח פרץ־הרוח אשר נפח בנו עד הנה, הלא נדהם אעמוד נוכח מלחמת־רוח־ואוקינוס, אשר מלים של־מה־בכך כסוֹעה ועלעול אין בהן כדי לרמוז גם במשהו על טיבה. בקרבת הספינה אין כי אם שחור־ליל־נצחים ותוהו של מים חדלי־קצף; אולם, למרחק פרסה מעברינו תֵראינה, במעומעם ולסרוגים, סוללות־קרח כבירות, הנושאות ראשיהן אל השמים השוממים וכמראה חומות־תבל מראיהן.

* * *

כאשר דמיתי כן הוא, כי אכן נתונה הספינה בתוך זרם – אם אך יאֶה תואר זה לשטף אשר, כעברו מיליל ונוהם על פני הקרח הצחור, ישטוף־ירעם דרומה במהירות הנתכו של אשד.

אדמה כי לא תשוער כלל זועת הרגשותי; אולם, חֵפץ לערות את מסתריהן של ספירות נוראות אלו יכול אפילו ליאושי, והוא אשר יעמוד לי גם באיום שבבעוּתי מות. ברור הוא כי חשים אנו לקראת איזה גלוי־צפונות מרהיב – לקראת איזה סוד בל־ימסר־לעד, אשר מוצאו יאבד. אולי נוהגנו זרם זה אל הציר הדרומי עצמו. יש להודות ולאמור, כי סברה, שלכאורה פראית היא כל כך, קרובה היא ביותר להתקים.

* * *

בפסיעות כושלות וחרדות פוסעים אנשי הספינה לאורך הספון; אבל ארשת פניהם יש בה יותר להט של תקוה מאשר רפיון של יאוש.

בינתים עדין הרוח לנו מאחור; ומאשר נושאים אנו שפעת קנבוס, יש שאנו מוּפחים בפועל־ממש מתוך הים! הו, אימה על אימה! – לפתע נבקע הקרח לימיננו, ולשמאלנו, ואנחנו מפזזים ועגים, בעגולים חדמרכזיים עצומים, סביב־סביב לגבולותיו של אמפיתיאטרון־ענקים, אשר רוּם־חומותיו אובד בחשכה ובמרחק. רק זמן מצער יוותר לי להרהר בגורלי! במהירות קטנים העגולים והולכים – אנו צוללים בשגעון כדי תחומה של המערבולת – ותוך שאג ונהם ורעם של סער וים חָלָה הספינה ומפרפרת – הה, אלהים! – ויורדת תהומות!

הערה. – “כתב היד שנמצא בבקבוק” נתפרסם ראשונה בש' 1831 [1833], ורק שנים רבות לאחר־מכן נודעו לי המפות של מרקטוֹר, אשר בהן יתוֹאר האוקינוס כמשתפך, בארבעה פיות, אל צוּלת הקוטב (הצפוני), להיותו נקוה באגני הארץ; ואילו הקוטב עצמו מתואר כצוק־סלע שחור, המתנשא לגובה־פּלאים. (א.א.פּ.)

מה השיר אשר שרו הסירנות או מה השם

בו התקרא אכילס בהחבאו בקרב הנשים,

שאלות אלו, אף כי מביכות הן, לא כּליל

נפלאות הן מפּתוֹר.

סר תוֹמס בראון

סגולות־השכל אשר בשם סגולות‏־הנתוח תכוּנינה, אין הן עצמן נתנות לנתוח כי‏־אם במעט. רק על פי פעולותיהן נעריכן כמו. בין שאר דברים יודעים אנו עליהן כי מקור עונג רב ביותר תהיינה לאשר תוּכבּרנה עליו. כאשר ישמח החזק בכושר גופו וישׂישׂ על תרגילים אשר יקראו את שריריו לפעולה. ככה יעלוֹז הנתחָן באותו מעלל־הרוח אשר יתיר־סבוּכוֹת. מפיק הוא עונג אף מפעוּטי המעשים אשר יעירו את כשרונו ויעוררוהו. חובב הוא חידות, דברי־משל וכתבי־חרטוּמים; ובפתרו את אלה יגלה מדת שנינוּת אשר כיוצאת־מגדר־הטבע תראה לתבונה הרגילה. ואמנם, כל מראיִת הרוח־ממרום תהיה לפתרונותיו, אשר אליהם הביאתהו תמצית השיטה בטהרתה.

הכשרון לשוב ולהתיר דברים אולי יחוזק בהרבה על־ידי תלמוד המתמטיקה, ובמיוחד על ידי זה הרם שבסעיפיו, אשר, בלא־צדק ורק בגלל חשוביו השבים־אחוֹר, נקרא, כמו למופת, בשם חכמת־הנתוח. אפס החשוב עוד אין הוא כשלעצמו בחינת נתוח. האשקוקן, דרך־משל, חַשב יחַשב, אפס לנתח לא יטרח כלל וכלל. נמצא כי רבה השגגה בהבנת השפעותיו של צחוק האשקוקי על תכונת השכל. לא מַסה כותב אני בזה כי אם רק דברי־הגות אקדים כאשר־יעלה־על־רוחי לספור־מעשה מיוחד מעט במינו; אשר על כן לא אאחר להשמיע דעתי כי יתר־שאת ויתר־תכלית יהיו לפעולות כוחותיו העליונים של השכל המתבונן בצחוק הפספסים התם מאשר בכל תפלותו המסולסלת של צחוק האשקוקי. בזה האחרון, אשר בו נועדו לכּלים מהלכים שונים ומשונים, גם שונים ומשתנים בערכיהם, יטעו לחשוב (משגה לא בלתי־נפרץ) את אשר רק סבוּך הוא – לעמוק. שימת־הלב נדרשת פה בתוֹקף. אם רגע תרפּה זו, ונעשה מִדחה, ובעקבותיו תקלה או הפסד. מאשר לא רק מרוּבִּים הם המהלכים האפשרים כי אם גם מסוּבּכים, ירבּו הסכּויים למדחים אשר כאלה, ובתשעה מקרים מעשרה תעוֹז ידו של המצחק מרוּכּז־המחשבה ולא של השנוּן והממוּלח. לא כן הוא בצחוק־הפספּסים, אשר בו אחידים הם המהלָכים ותמורותיהם אך מועטות הן, אפשרויות השגגה פחותות, ושימת־הלב כאשר־היא כמעט לא יֵעשה בה שמוּש, בצחוק הזה יזכה כל צד באשר יזכה בכח יתרון־השנינות. למען יהיו דברינו מופשטים פחות, הבה ונציר לעצמנו צחוק־פספסים אשר בו הופחת מספר הכלים עד לארבעה מלכים, ואשר בו לא יתכן, כמובן, כל מדחה. ברור כי פה ניתן להכריע את הכף (בהיות המצחקים שוים בכל) רק באיזה מהלך בלתי־שגוּר, תוצאות איזה אִמוץ נמרץ של השכל. באפס עצה ותחבולה יצלול הנתחן אל רוח יריבו, יזדהה עמה, וככה לא יִפּלא ממנו לראות, במעוף־עין אחד, את הדרכים (אשר עתים אכן מגוחכות תהיינה בפשטוּתן) אשר רק בהן יוכל להשיא ולהטעות, או להאיץ ולהשגוֹת.

זה כבר ידוע צחוק־הויסט בהשפעתו על אשר בשם כח־החשוּב יכוּנה; גם ידוע כי אנשים מצוינים ביותר בתבוּנתם מוצאים בו, כפי הנראה. עוֹנג אין־קץ, ואילו מן האשקוקי יִשטוּ כמדבר־הבל. נעלה מספק הוא כי אין דבר מן הדומים לזה אשר ככה ינסוּ את סגולת־הנתוח במַסה. בחיר מצחקי־האשקוקי אשר בכל ממלכת הנוצרי אולי יהיה מעט יותר מבחיר המצחקים באשקוקי; אולם ההתמחות בצחוק־הויסט תוֹרֶה על היכולת להצליח בכל אלו המפעלות החשובות יותר אשר בהן ישוֹר מח עם מח. באמרי התמחות מכוון אני לאותה הצטינות בצחוק הכוללת את הבנת כל המקורות אשר מהם יוּתן להפיק יתרון־אשר־כּדת. ואלה לא רק מרוּבּים המה כי אם גם רבּי־צורות, ותכופות ימצאו במפלשי־מחשבה אשר יִבּצר מן הבינה הרגילה גם לקרב אליהם. התבונן בשוּם־לב פּרושו – זכור בברור; ובגבול זה תצלח דרכו של מצחק־האשקוקי מרוּכז־המחשבה בצחוק־הויסט; ואשר לחוקיו של הוֹיל (אשר הם עצמם אַך על מוּכניוּת הצחוק מיוסדים הם) הלא מוּבנים אלה למדי בּרגיל. הנה כי כן מורגל הוא לחשוב כי סך־הכל של הצחוק הטוב הוא רק אשר יהיה האיש בעל זכרון משמר וימשיך בדרכו “על פי הספר”. אפס בענינים אשר מהלאה לגבולות הכלל־כשלעצמו, שם יתגלה יתרון־ההכשר אשר לנתחן. דוּמם יִצפּה תצפּיות ויקיש היקשים לרוב. כזאת, אולי, יעשו גם רעיו; וההבדל בשעור הידיעות אשר תוּשגנה אין הוא בא מחָסנו של ההקש דווקא כי אם מטיב התצפּית. אשר ידָרֵש לדעתו הוא – מה לצפּות. אין המצחק אשר לנו מגביל את עצמו במאומה; ויען כי הצחוק הוא התכלית, גם לא ימנע נפשו מהֶסקים הנובעים מדברים אשר חוּצה לצחוק. בוחן הוא את פניו של עמיתו, ובקפידה ישוום לאלה של כל אחד מיריביו. מתבונן הוא באופן בירור הקלפים בכל יד מן הידים; ותכופות יעריך אגב כך כל קלף־נצחון וקלף־בכורה על פי המבטים אשר יתנו בהם מחזיקיהם. נותן הוא דעתו על כל תמורת־מַבּע כהמשך הצחוק. ושפעת רעיונות תמָצא לו בחליפות התואר של בּטחה, פתיעה, נצוּחַ או מפּח־נפש. על פי האופן בו תֵאסף סדרת־זכיה ישפוט אם יכול האיש הלוקחה לכנוס עוד אחת כמותה. על פי אופן הטלתו של הקלף על השולחן יכיר אם בּמתחפּש הוטל. מלה שנאמרה כבאורח־אגב או בלי־השב־אל־לב; נפילה או הפיכה מקרית של קלף, ואשר יִלָוה אליהן מן הדאגה או מן הזלזול ביחס להסתרו; מנית סדרות־הזכיה וסדר עריכתן; מבוכה, היסוּס, חשק, או חרדה – כולם ישמשו לתפיסתו, תפיסה אשר לכאורה רוח־ממרום תנח עליה, אותות למעמד־הדברים האמתי. אחרי אשר נמלאו שנים או שלשה המחזורים הראשונים ידע את כל אשר תחזיק בו כל יד, ומזה והלאה יניח את קלפיו בידיעה כה מדוקדקת של אשר לפניו, כאילו פרשׂו כל השאר את קלפיהם.

כשרון הנתוח אין לערבבו בחריפות־השכל; כי בעוד אשר הנתחן חריף־שכל הוא בהכרח, הנה תכופות יבּצר מחריף־השכל לנתח, ועד־להפליא. הכשרון לערוך דברים ולצרפם, אשר בו תתגלה חריפות־השכל ברגיל, ואשר אותו תלו הפרנולוגים (בטעות, לדעתי) באבר מיוחד, מחשבם כי סגולת־קדמַת הוא, כשרון זה נפרץ הוא כל־כך בקרב אלה אשר מלבדו אין להם כמעט דבר אשר יחצוץ בין שכלם לבין גבולות הסכלות, עד כי עינוּ בו כל הכותבים על המדות. אכן, גדול הוא ההבדל בין חריפות־השכל לכושר־הנתוּח רב־יתר מן ההבדל אשר בין כח־הדמוי לדמיון, אך מקביל הוא לו הקבל מדוקדק. ואמנם המצא ימצא כי חריפי־השכל שוגים־בדמויים הם תמיד, ובעלי־הדמיון באמת מעולם אין הם כי־אם נתחנים.

ספור־המעשה הבא בזה יראה לקורא במדת־מה כמין פרוש להנחות אשר הוצעו לעיל.

בשבתי בפריס בימות האביב ובחלק מימות הקיץ של שנת–18 התודעתי שם אל אדם בשם מסיֶה ק. אוגוסט דוּפּין. אדון צעיר זה ממשפחה דגוּלה גם מהוּללה היה, אך בעטי תהפוּכות־מקרים רבות ושונות התרושש ככה עד כי כּרע עוֹז־אפיוֹ תחת נטל רישוֹ, וַיחדל האיש מעמל, אף לא נשא עוד נפשו להשיב עשרו כקדם. בחסד נוֹשיו עוד שאַר לו שריד־מה מאחוּזת אבותיו; ובהכנסות אשר הביא לו זה, ותודות לחסכּנוּת קפדנית, עלה בידו להשיג את הצריך לחיים, מבלי אשר ישאל לנפשו את היָתֵר להם. אכן, ספרים תפרים תפנוקיו היחידים היו, ואת אלה הן יקל למצוא בפריס.

פגישתנו הראשונה היתה בספריה נדחת ברחוב מונמרטר, מקום שם הביאנו מקרה היותנו מחפשים שנינו את אותו הספר יקר־המציאות והנפלא במאד לשׂיג קרוב יותר. ענין רב מצאתי בפרשה הקטנה של קורות־המשפחה אשר גולל לפני בכל אותו תוֹם־לב אשר יגלה הצרפתי מדי היות ה’אני' שלו עצמו הנושא. כן גם השתאיתי על למדנותו העצומה; ויותר מכל, הרגשתי אשר נצתת נפשי בי קרב בלהט הפרוע ובזוהר הרענן אשר לדמיונו. מֵחַפּשי אז בפריס את אשר חפשתי בה, הרגשתי כי אוצר לא־יסולא־בפז תהי לי חברתו של איש אשר כמוהו; ואת הרגשתי זו השׂחתי לו בגלוי־לב. ובמרוּצת הימים הוּסכם אשר נגור יחדו משך שבתי בעיר; ומהיות קניני משועבדים מעט פחות משלו הוּרשיתי לשלם את דמי־הדירה ולרהט, בסגנון אשר הלם את העצבון הזר והמוזר אשר למזגינו, בית בּלה־מיוֹשן ומשוּנה, עזוב זה־כמה מפאת אמונות־שוא אשר לא חקרנון, המט ליפּוֹל בקצה מוּפרש ושמם של הפרור סן־ז’רמן.

אילו ידע העולם את אוֹרח חיינו במקום הזה כי אז למשוגעים נחשבנו – ואם גם, אולי, למשוגעים אשר לא ירעו. בדידותנו שלמה היתה. אורחים לא קבלנו. בקפידה העֱלם מקום סתרנו ממרעי הקודמים; ושנים כבר חלפו מאז חדל דוּפין להיות יודע או ידוּע בפריס. בדד חָיִינו כּבוּדים־פנימה.

שרירות־דמיון היתה לידידי (כי מה שם אקרא לה אם לא זה?) לדבוֹק בלילה לאהבה אותו כאשר הוא; ובשגיון זה, כבכל יתר שגיונותיו, שגיתי בלב שלם, וָאתמכּר כליל לגחמותיו המוזרות. שכינת השְחור עצמה לא תמיד שכנה עמנו, אך יכולנו לעשות לנו כצלמה. עם תחילת הפצֵע השחר הגפנו את כל תריסיו הכבדים של ביתנו הנושן; הדלקנו צמד אָליתוֹת, בשוּמות־היטב, אשר הפיצו רק קרנים חורות ורפות ביותר ולאורן של אלו העסקנו נפשותינו אחרי־כן בחלומות – וַנהי קוראים, כותבים או משיחים, עד אשר יבשר לנו השעון כי חשכת־אמת הגיעה. או אז פרצנו החוצה ונלך שלובי־זרוע ברחובות, מוסיפים לגלגל בעניני היום, או מפליגים־שוטט עד שעה מאוחרת ומבקשים, בתוך פרעות האורות והצללים של העיר רבת־העם, אותו אינסוף של התפעלות־השכל הצרורה בכנפות ההסתכלות השקטה.

לעיתים אשר כאלו לא יכולתי שלא להשיב־אל־לבי ולהוקיר (אף כי נוכח מכלול־שלמותו העָתיר של האיש נכון הייתי לצפות לזאת) את כושר־הנתוח המיוחד־במינו אשר נמצא בדוּפין. אף נראָה כי מוצא הוא חפץ עז בשמושו של זה – ואם גם לא בגילויו דוקא – ולא הסס להודות בעונג אשר יפיק ככה. בשחוק כבוש וחרישי התפאר לפני כי כּלפיו כמו נשאו מרבית האנשים חלונות בחזיהם, ונוהג היה ללוות הכרזות כאלו בהוכחות ישרות ומרעישות במאד לידיעה הנאמנה אשר ידעני צונן וסתום היה מנהגו ברגעים האלה; עיניו חלולות היו במבען; ואילו קולו, אשר טינור שופע היה ברגיל, נִשא ויהי לסופּרנו אשר כמעט ונשמע כרוגֵז אילולא היה הִגויו מתון וברור בתכלית. בהתבונני בו בהליכותיו אלו הגיתי תכופות בהשקפה הישנה על שניות־הנפש, ואשתעשע בצירי לעצמי את הדמות של דוּפין כפול – אחד הבורא ואחד המפרד.

אל־נא ידמה איש, על פי אשר אמרתי בזה, כי איזו תעלומה אני פורש או כי ספור־בדיה מעלה אני על הכתב. הדבר אשר תארתי בצרפתי לא היה אלא תולדות שכל מורתח, או חולה, אולי. אך אין טוב כדוגמה להמחיש מה היתה תכונת הערותיו בעתים אשר דובר בהן.

לילה אחד מהלכים היינו ויורדים ברחוב ארוך ונרפּש, בקרבת ה’פּלֶה־רוֹיַל‘. בהיותנו שקועים שנינו, כנראה, במחשבה, לא הוציא איש מאתנו הגה משך חמש־עשרה דקות למצער. ופתאום לפתע פלט דופין את הדברים האלה: "ברנש פעוט מאד הוא, אמנם כן, ויצלח יותר ל’תיאטר דה־וריֶטה’".

“בלי כל ספק”, עניתי בבלי־דעת, ומבלי אשר ארגיש בתחילה (כה תפוס הייתי בסרעפּי) בצורה הבלתי־רגילה אשר בה כוון הדובר להגיונותי. כהרף־עין התעשתּי, ותמהוני עצום.

“דופּין” אמרתי בכובד־ראש, "דבר זה נשגב הוא מבינתי. “אודה ולא אבוש כי נדהם אנכי, וכמעט לא אוכל להאמין לחושי. איך זה אפשר כי ידעת אשר מהרהר אני ב­­–?”. פה נדמתי, למען אַמת לבטח אם אמנם יודע הוא במי הרהרתי.

“בשנַטִילי”, אמר, “למה זה תשתוק? הן אמרת לנפשך כי קומתו הזעירה עושה אותו בלתי־מתאים לטרגדיה”.

דבר זה הוא־הוא אשר שימש נושא להרהורי. שנטילי היה רצען־לשעבר מרחוב סן־דני, אשר, בהעשותו משוגע־לבימה, נסה כוחו בתפקיד של ארתחששתא, בטרגדיה של קרֶביון בשם זה, ואשר על נסיונו זה יצא לו שם בכתבי־לעג.

“אמור לי, בשם אלהים”, קראתי, “מהי השיטה – אם יש שיטה – אשר בה יכולת לבוא עד־חקר נפשי בענין הזה”. אכן, חרוד חרדתי יותר מכפי אשר חפץ הייתי להביע.

"מוכר־הפירות״, השיב ידידי, “הוא אשר הביאך למסקנה כי אין קומתו של מטליא־הסוליות מספיקה לו להיות ארתחששתא et id genus omne”.

"מוכר־הפירות! – מפליא אתה אותי גם הפלא – לא אדע כל מוכר־פירות״.

“זה האיש אשר פגע בך בכניסתנו לרחוב – אולי לפני חמש־עשרה דקות היה הדבר”.

עתה זכרתי כי, אכן, בעברנו מרחוב ס– אל הסמטה אשר בה נעמוד, כמעט והפילני, במקרה, מוכר־פירות אשר נשא סל־תפוחים גדול על ראשו; אך מה היה לזאת ולשנטילי נפלא ממני להבין.

לא היה בו כל מאומה מן המתעתע בדוּפין. “אבאר”, אמר, “ולמען תשיג את הכל בבהירות, נשוב תחילה על עקבי הגיונותיך, למן הרגע אשר בו דברתי אליך ועד לרגע התנגשותך במוכר הפירות המדובר. ואלו הן הגדולות שבחוליות השרשרת – שנטילי, מזל אוֹריוֹן, דר. ניקולס, אפיקור, סְטֵרֵאוֹטוֹמיה, אבני המרצפת. מוכר־הפירות”.

מעטים הם האנשים אשר לא השתעשעו, באיזו מתקופות חייהם, בתהיה על הדרך בה הגיעו מוחותיהם שלהם למסקנה זו או אחרת. עיסוק רב־ענין יהיה זה תכופות. ואשר ינסה בזאת בראשונה יפליאוהו המרחק אשר אין־קץ־לו, לכאורה, והעדר־הקשר בין נקודת־המוצא לנקודת־התכלה. הנקל לשער, איפוא, מה רב תמהוני כאשר שמעתי את הצרפתי אומר את אשר אמר, וכאשר לא יכולתי שלא להודות כי את האמת אמר. הוא המשיך:

"על סוסים דברנו, אם זוכר אני נאמנה, טרם צאתנו מרחוב ס-–. זה היה הענין האחרון אשר דנו בו. כאשר באנו לרחוב הזה עבר על פנינו בחפזה מוכר־פירות וסל גדול על ראשו, חמק והתחכך בנו וידחקך אל תל אבני־רצוף אשר נאספו במקום בו מתקנים את המסלה. דרכת על אחד שברי־האבן הרפופים, החלקת, נקעת את קרסולך מעט, נראית נרגז או זעף, רטנת כמה מלים, פנית אחור להביט בתל, ואחר המשכת בדרכך דומם. לא השגחתי במיוחד מה עשית; אולם בזמן האחרון הפכה ההסתכלות להיות לי כמין כורח.

"השפלת עיניך לארץ – ובפנים זועפות הבטת אל השקעים והחריצים אשר במרצפת (וככה ראיתי כי מוסיף אתה להרהר באבנים), עד אשר הגענו אל הסמטה הקטנה שעל שם לַמַרטן, אשר רוצפה, דרך־נסיון, באבני־הסרח החבורות־יחדיו. פה נהרו פניך, ובראותי כי נעות שפתיך לא יכולתי לפקפק בדבר כי לוחש אתה את המלה ‘סטראוטומיה’, מונח אשר במאונס הוסב על מין זה של מרצפת. ידעתי כי לא תוכל לאמור לנפשך, ‘סטראוטומיה’ מבלי אשר תחל לחשוב על האטום, ועם זאת על השערותיו של אפיקור; ובאשר, בדוננו בענין הזה לא מכבר, העירותי לך באיזה אופן מוזר ועם זאת – נדח משימת־לב, מצאו נחושיו המעומעמים של אותו יוני נאצל אשור בקוסמוגוניה המאוחרת של הערפּיליות, אשר על כן הרגשתי כי לא תוכל לבלי שאת עיניך אל הערפלית הגדולה אשר באוריון וצפּה צפיתי אשר כן תעשה. גם אמנם נשאת עיניך; ולעת הזאת ידעתי לבטח כי היטב הלכתי בעקבותיך. אך בשצף־הגדופים אשר נתך אתמול על שנטילי מעל דפי ‘Musée’, הביא המתקלס, אגב אלו רמיזות מגונות על השנוי אשר שינה הרצען את שמו בנעלו את סנדלי־הטרגיקן, משפט רומי אשר על אודותיו שוחחנו תכופות. מכוון אני למשפט:

Perdidit antiquum litera prima sonum.

אמרתי לך כי על אוריון נסב הדבר, זה אשר כתבוהו אוֹריון תחילה; ומתוך כמה דברי־עקיצה שקשורים היו בבאור זה, ידעתי כי ודאי לא שכחתהו. ברור היה, אפוא, כי צרף תצרף את שני המושגים של אוריון ושנטילי. כי אמנם צרפתם ראיתי על פי טיב החיוך אשר חלף על שפתיך. על קרבנו של הרצען המסכן חשבת. עד הנה צעדתי בעקבותיך, אפס פה ראיתי כי התמתחת מלא־קומתך, או אז ידעתי נאמנה כי בקומתו הזעירה של שנטילי הרהרת. בנקודה זאת הפסקתי את הגיונותיך והעירותי כי, מאשר אמנם ברנש פעוט הוא מאד – אותו שנטילי – הרי יצלח יותר ל’תיאטר דה וריטה'".

עת לא רבה אחרי זאת התבוננו בהוצאת־ערב של “עתון בתי־המשפט”, והנה נמשכה שימת־לבבנו אל הפּסקות הבאות.

"מעשי־רצח יוצאים מן־הכלל. – הבוקר בשעה השלישית לערך, העירו את יושבי רוֹבע סן־רוֹש יללות איומות שנשמעו בזו אחר זו, ואשר באו, כנראה, מקומתו הרביעית של בית שברחוב מורג, שבידוע דרו בה רק האשה מדם ל’אספּני ובתה, מדמואזל קמיל ל’אספּני. לאחר שהות־מה, בה נעשה נסיון כושל לחדור למקום־המעשה בדרך הרגילה, נפרץ הפתח במפּץ, ושמונה או עשרה מן השכנים נכנסו, ועמם שני אנשי־חיל. לעת הזאת חדלו הזעקות; אולם, כעלות האנשים בסערה בגרם־המעלות הראשון, צדו אזניהם שני קולות גסים, או יותר, של כעס־מדנים, אשר כמו באו מחלקו העליון של הבית. בהגיע האנשים אל הקומה השניה נדמו גם הקולות האלה, ושלוה גמורה היתה בכל. האנשים התפזרו ואצו מחדר לחדר. בהגיעם אל חדר אחורי גדול שבקומה הרביעית (אשר דלתו, שנמצאה נעולה, ומפתחה במנעול, נפרצה בכוח), נתגלה חזיון אשר הכה את כל הנוכחים באימה ובתדהמה כאחד.

"אי־סדרים פרוע ביותר היה בחדר – רהיטיו שבורים היו ומושלכים לכל עבר. רק מטה אחת היתה שם; ומזו נלקח המצע והושלך לאמצע החדר. על כסא מונח היה תער, והוא מגואל בדם. על האח נמצאו שנים או שלשה תלתלים של שׂיבת־אדם, מלוכלכים בדם אף הם, וכמו משרשיהם נתלשו. על הרצפה נמצאו ארבעה נפוֹלאוֹנים. עגיל־פּטדה, שלש כפות־כסף גדולות, שלש כפות קטנות יותר עשויות ‘נֶתך־אלג’יר’, ושני חריטים, ובהם כארבעת אלפים פרנק במטבעות־זהב. מגרותיה של שִדה, שעמדה באחת הפנות פתוחות היו, גם נבוזו, כנראה, אף כי חפצים הרבה עוד נותרו בהן. קופת־ברזל קטנה נתגלתה מתחת למצע (לא מתחת למטה). פתוחה היתה, ומפתחה בדלת עודו. לא היה בה דבר מלבד כמה מכתבים נושנים, ושאר נירות פחותי־ערך.

"למדם ל’אספנו לא נראה פה כל זכר; אך מאחר שנראתה באח כמות פיח לא־רגילה, נעשה חפוש בארוּבה, וממנה (מה נורא הדבר!) הוצאה גויתה של הבת, וראשה־מטה; כי ככה נדחקה כדי מרחק נכּר בכַּו הצר. הגופה חמה היתה למדי, וכאשר בדקוה נראו בה אותות שחיקה רבים, אשר בלי ספק עצמת ההדיפה שנהדפה מעלה היא אשר גרמתם. על הפנים היו הרבת שׂרטות קשות ועל הצואר חבורות שחורות ופצירות עמוקות של צפרנים, כאילו מיתת־חנק מתה המנוחה.

"לאחר שעם בדיקה מדוקדקת של כל חלק מחלקי הבית לא התגלה כל דבר נוסף, עשתה החבורה דרכה אל חצר קטנה ומרוצפת שמאחורי הבנין, מקום שם מוטלת היתה גויתה של הזקנה, וצוארה כרות כליל, עד כי כאשר נסו להרימה, צנח הראש ונפל. הגופה, כמוה כראש, נשחתה היתה להבהיל – כה נשחתה הגופה עד כי כמעט ולא נכר כי גופת־אדם היא.

“תעלומת־זועה זו אין לה עדיין, כפי הנראה, פשר קל־שבקלים”.

בגליון יום־המחרת באו פרטים הנוספים האלה:

הטרגדיה ברחוב מורג. – אנשים רבים נחקרו בקשר לזה הענין הנפלה והנורא ביותר, אך לא נודע דבר אשר יזרע עליו אור. בה נביא את כל העדויות אשר נגבו.

"פּוֹלין דיוּבּוּר, כובסת, מעידה בשבועה כי שלש שנים ידעה את שתי הנרצחות, וכבסה את לבניהן משך התקופה הזאת. נראה כי יחסים טובים היו בין הזקנה לבין בתה – חבה רבה גלו אשה אל רעותה. שכר שלמו בעין יפה מאד. אין היא יכולה לאמור דבר על אורח חייהן או אמצעיהן. סבורה היא כי היתה מדם ל. מגידה עתידות למחיתה. הוגד כי היה כסף שמוּר עמה. מעולם לא פגשו בבית כל אדם בבואה לשאול לכבסים או לקחתם הביתה, בטוחה היא כי לא העסיקו כל משרת. נראה כי לא היו כל רהיטים בשום חלק מחלקי הבנין, כי אם בקומה הרביעית בלבד.

"פּיֶר מוֹרוֹ, סוחר־טבק, מעיד בשבועה כי משך קרוב לארבע שנים מוכר היה כמויות קטנות של טבק וטבק־הרחה שם. בבית אשר בו נמצאו הגויות ישבה המתה ובתה משך יותר משש שנים. לפני כן ישב בו זֶהָבי אחד, שהשכיר את החדרים העליונים לאנשים שונים. הבית קנינה של מדם ל. היה. השמוש אשר עשה דיירה בבית היה למורת־רוחה, והיא באה לדור בו עצמה, וסרבה להשכיר כל חלק מחלקיו. האשה הזקנה ילדותית היתה. את הבת ראה העד כחמש או שש פעמים במשך השנים. השתים חיו חיים פּרוּשים ביותר – הוגד כי היה להן כסף. שמע את השכנים מספרים כי אוצרות יש לה למדם ל. – אך אין הוא מאמין בזאת. מעולם לא ראה איש נכנס בפתח מלבד הזקנה ובתה, שוער אשר בא פעם או פעמים, ורופא – כשמונה או עשר פעמים.

"אנשים רבים אחרים, מן השכנים, העידו כדברים האלה. לא נזכר כל אדם אשר היה מבקר בבית לעיתים קרובות. לא נודע אם חיים קרובי־משפחה של מדם ל. ובתה. תריסי חלונות־החזית לא נפתחו כי אם לעתים נדירות. אלה אשר מאחור סגורים היו תמיד, מלבד אלה שבחדר האחורי הגדול, בקומה הרביעית. הבית בית טוב הוא – לא ישן במאד.

איזידוֹר מיוּסֶה ג’נדרם, מעיד בשבועה כי נקרא אל הבית בשעה השלישית בקרוב, ומצא כעשרים או שלושים איש אצל הפתח, מנסים לחדור פנימה. לאחרונה פרצו הוא, בכידון – ולא במפּץ. רק קושי מעט מצא בפתיחתו, כי פתח כפול או מתקפל היה הפתח, ולא הוברח לא למטה ולא למעלה. הזעקות נמשכו עוד עד אשר נפרץ הפתח – ואז חדלו פתאום. הן נשמעו כצווחות של אדם (או של אנשים) הנתונים בצרה גדולה – רמות ונמשכות היו, ולא קצרות וחטופות. העד הלך בראש העולים במעלות. כאשר הגיע אל המעמד הראשון שמע שני קולות רמים, קולות כעס ומדנים – האחד מעוּבּה, והשני חד הרבה יותר – ומוזרים מאד היו הקולות. יכול להבחין בכמה מהגאָיו של הקול הראשון, אשר קולו של צרפתי היה. בטוח הוא כי לא קול אשה היה הקול. יכול להבחין במלים, ‘sacré diablé’. הקול החד קול נכרי היה. אין הוא יכול לדעת לבטח אם קול גבר או קול אשה היה. לא תפס מהו אשר נאמר, אך לדעתו ספרדית היתה הלשון. את מצב החדר והגופות תיאר העד הזה כאשר תארנוהו אנחנו אתמול.

"הנרי דוּבַל, שכן, צורף־כסף לפי אומנותו, מעיד בשבועה כי היה אחד האנשים אשר נכנסו לבית ראשונה. מקיים את דברי עדותו של מיוסה בכללותם. אך פרצו ונכנסו, ומיד שבו וסגרו את הדלת לעצור בעד ההמון, אשר נאסף חיש־מהר, על אף השעה המאוחרת. הקול החד, סובר העד הזה, של איטלקי היה. בטוח הוא, כי לא קול צרפתי היה זה. אין הוא יכול לאמור בבטחה כי קול גבר היה. אפשר שקול אשה היה. אין הלשון האיטלקית ידועה לו. לא יכול להבחין במלים, אך על פי הנעימה החליט כי איטלקי היה הדובר. ידע את מדם ל. ואת בתה. שוחח אתן לעתים קרובות. בטוח הוא בדבר כי לא היה הקול החד קולה של מי מן הנרצחות.

" – אוֹדֶנהֵימֶר, בעל־מסעדה. – עד זה בא להעיד מרצונו. אין הוא דובר צרפתית, ועל כן נחקר באמצעות מתורגמן. יליד אמסטרדם. עבר על פני הבית בהשמע הזעקות. אלו נמשכו כמה דקות – אולי עשר. ארוכות היו ורמות – ואיומות ומצֵרות עד למאוד. היה אחד מאלה שנכנסו לבנין. מקיים את דברי העדות הקודמת בכל, חוץ מבדבר אחד. בטוח הוא כי קול גבר היה הקול החד – קולו של צרפתי. לא יכול להבחין במלים אשר נאמרו. קולניות היו ומהירות – לא דומות – וכמדומה נֶהגו בפחד ובכעס כאחד. גם היה הקול – גם היה יותר משהיה חד. אין הוא יכול לקרוא לו קול חד. הקול המעוּבּה אמר וחזר diablé sacré, ופעם mon Dieu.

ז’וּל מינוֹ, שולחני, מבית־העסק מינו ובניו, רחוב דֵלוֹרֵן. הוא מינו הבכור, מדם ל’אספּני היה לה רכוש־מה. באביב שנת – (לפני שמונה שנים) החלה מפקידה כספים בבית־הבנק שלו. תכופות היתה מפקידה סכומים קטנים. לא חיסרה מפקדונותיה דבר עד ליום השלישי לפני מותה, בו באה היא עצמה לקחת סכום 4000 פרנק. סכום זה שולם במטבעות זהב, ופקיד נשלח ועמו הכסף.

"אַדוֹלף לֶה־בּוֹן, פקיד אצל מינו ובניו, מעיד בשבועה, כי ביום המדובר, בעת הצהרים לערך, ליוה את מדם ל’אספני אל מעונה ועמו 4000 הפרנקים, נתונים בשני חריטים. כאשר נפתחה הדלת הופיעה מדמואזל ל. ולקחה מידיו את אחד החריטים, ואילו הזקנה נטלה ממנו את השני. אחרי־כן נפרד מהן בקידה. הוא לא ראה כל אדם ברחוב בעת ההיא. רחוב צדדי הוא הרחוב – והולכיו מעטים מאד.

"ויליַם בֶּרד, חיט, מעיד בשבועה כי היה אחד מאלה אשר נכנסו לבית. אנגלי הוא, גר בפריס זה שנתים ימים. היה אחד הראשונים אשר עלו במעלות, שמע את קולות המדנים. הקול המעובה קולו של צרפתי היה. יכול לתפוס מספר מלים, אך עתה אין הוא יכול לזכור את כולן. בברור שמע mon Dieu sacreé. רגע נשמע קול כקול התכתשותם של כמה אנשים – קול נצים ומכים. הקול החד רם היה מאד – רם מן המעובה. בטוח הוא כי לא קולו של אנגלי היה זה. דומה היה כאילו קולו של גרמני הוא. אפשר שקול אשה היה. אין הוא שומע גרמנית.

"ארבעה מן העדים הנקובים למעלה נקראו שוב והעידו בשבועה כי נעוּלה מבפנים היתה דלתוֹ של החדר אשר בו נמצאה גופתה של מדמואזל ל. כאשר הגיעה לשם החבורה. דממה שלמה היתה בכל – לא נשמעו אנחות או כל קולות שהם. כאשר נפרצה הדלת לא נראה איש. החלונות של החדר האחורי והן של זה הקדמי, מורדים היו ומוגפים היטב מבפנים. דלת אשר בין שני החדרים סגורה היתה אך לא נעולה. הדלת הנפתחת מן החדר הקדמי אל המסדרון נעולה היתה, והמפתח בה מפּנים. חדר קטן שבחזית הבית, בקומה הרביעית בראש המסדרון, פתוח היה, ודלתו פתוחה־למחצה. חדר זה דחוקים היו בו מטות ישנות, ארגזים, וכיוצא בהם. כל אלה הוצאו בזהירות ונבדקו. לא היתה פנה בשום חלק מחלקי הבית אשר לא נבדקה היטב־היטב. הארוּבוֹת טוּאטאו מעלה ומטה. הבית בן ארבע קומות הוא ועליות־גג לו. דלת אפקית שבגג סוּמרה סמר היטב – וכנראה לא נפתחה זה שנים. בקביעת משך־הזמן אשר עבר בין שמיעת קולות־המדנים לבין פריצת דלתו של החדר היו העדים חלוקים. היו שקצרו והעמידוהו על שלש דקות – והיו שהאריכו והעמידוהו על חמש. הדלת נפתחה בקושי.

"אלפונזו גארְסיוֹ, קבלן, מעיד בשבועה כי יושב הוא ברחוב מוֹרג. יליד ספרד הוא. היה אחד מאלה אשר נכנסו לבית. לא עלה במעלות. עצבני הוא, וחרד מפני תוצאותיה של התרגשות. שמע את קולות־המדנים. הקול המעובה קולו של צרפתי היה. לא יכול להבחין מה נאמר. הקול החד קולו של אנגלי היה – בטוח הוא בזאת. אין הוא שומע את הלשון האנגלית אך דן הוא על פי הנעימה.

"אַלבּרטוֹ מוֹנטני, רקח, מעיד בשבועה כי היה מן הראשונים אשר עלו במעלות, שמע את הקולות הנדונים. הקול המעובה קולו של צרפתי היה. הבחין בכמה מילים. הדובר מוחה היה, כמדומה. לא יכול לתפוס את דברי הקול החד. בּלוּלוֹת דבּר ובחפזון. לדעתו היה זה קולו של רוסי. מקיים הוא את העדות בכללותה, איטלקי הוא. מעולם לא שוחח עם איש רוסי.

"כמה עדים, שנקראו שנית, מסרו פה כי ארובות כל החדרים שבקומה הרביעית צרות היו מעבור בהן אדם. ב’מטאטאים' המכוון למברשות־טאטוא גליליות, כאותן שמשתמשים בהן מנקי־הארובות. מברשות אלו העברו מעלה ומטה בכל ארובת־עשן אשר בבית. אין כל מבוא אחורי אשר בו יכול איש לרדת בעת אשר עלתה החבורה במעלות. גופתה של מדמואזל ל’אספני נדחקה בארובה בחוזק רב כל כך, עד כי אי־אפשר היה למשכה ולהורידה עד אם יגעו ארבעה או חמשה מן החבורה כאיש אחד.

"פּוֹל דְיוּמָה, רופא, מעיד בשבועה כי עם האֵר־הבוקר לערך נקרא לראות את הגופות. על סק המטה מונחות היו אז השתים בחדר אשר בו נמצאה מדמואזל ל.: גופת הצעירה חבורות ושחיקות הרבה היו בה. העובדה שנהדפה במעלה הארובה דיה לבאר את התופעות האלו. הצואר משופשף היה במאד. מתחת לסנטר היו כמה וכמה שרטות עמוקות, כמו גם מספר נקודות שחורותַ־כחולות שנכר היה כי רשומי אצבעות הן. הפנים כתומים היו עד־להבהיל, וגלגלי־העינים בולטים. הלשון נגוּסה היתה בחלקה, מעל לחלל־הקיבה נגלתה חבורה גדולה, תולדות לחצה של ברךְ, כנראה. לדעת מר דיומה הומתה מדמואזל ל’אספני בחניקה על ־ידי איזה איש, או אנשים, בלתי־ידועים. גוית האם נשחתה נוראות. כל עצמות הרגל הימנית והזרוע הימנית מפוצפצות היו פחות־או־יותר. הקנה־הגדול שברגל שמאל מרוסק היה מאד, וכמוהו כן גם צלעות צד שמאל. הגופה כולה חבורה היתה וכתומה עד לזוועה. אי־אפשר לאמר איך נגרמו החבלות. אלת־עץ כבדה או מטיל־ברזל רחב – כסא – כל כלי־נשק גדול, כבד וקהה עשויים להוליד תולדות אשר כאלו, אם יהיו בידי איש חזק במאד. שום אשה לא יכלה להנחית את המהלומות בשום כלי־נשק. ראשה של הנרצחת נפרד היה מן הגוף לגמרי, כאשר ראהו העד, גם מפוצפץ היה הרבה. הצואר נכּר בו כי נכרת באיזה כלי חד מאד – בתער, אל־נכון.

"אלכסנדר אטְיֵן, מנתח, נקרא עם מר דיומה לראות את הגופות. מקיים את דברי־עדותו ואת דעותיו של מר דיומה.

“יותר לא נתברר כל דבר בעל־חשיבות, אף כי נחקרו עוד כמה אנשים. רצח מסתורי כל־כך, ומביך כל־כך בכל פרטיו, לא בוצע עוד בפריס מעולם – אם אמנם בוצע רצח בכלל. המשטרה אודת־עצות היא לגמרי – מקרה לא־רגיל בענינים ממין זה. אכן, אין לראו כל צל של מפתח לפתרון”.

בהוצאת־הערב של העתון נאמר כי עדיין שוררת התרגשות גדולה ביותר ברובע סן־רוֹש – כי הבית הנדון נבדק שוב בדיקה קפדנית, גם הוחל בחקירות חדשות של עדים, אפס הכל לשוא. אכן, בתוספת נאמר כי אדולף לה־בּוֹן נאסר ונכלא – אף כי לא נראה דבר נוסף על העובדות שנמסרו כבר, אשר ישית עליו חטאת.

דוּפין נראה מעונין במיוחד במהלך הענין הזה – ככה למצער הסקתי ממנהגו, כי הער לא העיר מאומה. רק אחרי ההודעה על כליאתו של לה־בון שאלני מה דעתי באשר למעשי־הרצח.

לא יכולתי אלא להסכים עם פריס כולה ולחשבם תעלומה בל־תפתר. לא ראיתי כל דרך אשר בה יתכן למצוא את עקבות הרוצח.

“אל לנו לדון בדרכים”, אמר דופין, "על פי קליפה זו של חקירה. משטרת פריס, המהוללה כל־כך כל שנינותה, ערמומית היא, אך לא יותר מכן, אין כל שיטה במעשיה. מלבד השיטה בת־הרגע. מתפארת היא התפארות־יתר באמצעים אשר תנקוט; אך לעיתים לא־רחקות כה בלתי־מותאמים הם לענינים אשר לפניה, עד כי יעלה בזכרוננו מסיה ז’וּרדן בבקשו את גלימת־הבוקר שלו Pour mieux entendre la musique. לעתים לא־רחוקות מפתיעות הן התוצאות אשר תשיג, אך, על־הרוב, מושגות הן רק על ידי חריצות ופעילות בלבד. כאשר אין די בסגולות אלו, תופרנה עצותיהם. וידוֹק, למשל, מיטיב היה לנחש, ומתמיד היה במעשיו, אין באין לו מחשבה מאולפת, שוגה היה וחוזר ושוגה עקב עצם אִמוּצן של חקירותיו, הוא קלקל את ראִיתוֹ יען אשר הסמיך אליו מדי את המושא. אולי יכול לראות נקודה או שתים בבהירות בלתי־רגילה, אך אגב כך אבד לו, בהכרח, מראה הדבר בכללותו. הנה כי כן יתכן אשר יהיה אדם מעמיק יתר־על־המדה. האמת לא תמיד בבאֵר תמצא. אכן, באשר לדעת החשובה יותר, האמן אאמין כי תמיד על פני השטח היא. העומק בבקעות הוא אשר שם נחפשנה, ולא על הפסגות מקום שם תמצא. צורותיו ומקורותיו של מין המשגה הזה, משל נאה להם בהתבוננות בגרמי־השמים. אם נביט בכוכב בעפעוּפי־עין – אם מן־הצד נסתכל בו, בהפנותנו אליו את חלקיה החיצוניים של הרשתית {הרגישים לרשומי־אור רפים יותר מן הפנימיים), אם כזאת נעשה וראינו את הכוכב בברור – והטיבונו לראות את זיוו – זיו אשר יועם ככל אשר נַפנה את ראוּתנוּ כולה, במקרה זה רב יותר מספר הקרנים הנופלות על העין ממש, אך במקרה הראשון משוּפרת יותר יכולת ההשגה. על ידי עמקות רבה מדי מבלבלים אנו את המחשבה גם נחלישנה; ואפשר לגרום גם לכוכב נוגה שיעלם מן הרקיע עם אשר נבחנו בחינה ממושכת מדי, מרוכזת מדי, או מישירה מדי.

“ואשר לרציחות האלו, הבה ונפתח בקצת חקירות משלנו, בטרם נקבע דעה ביחס אליהן. בדיקת־מה תביא לנו הנאה” (חשבתי את המלה הזאת מוזרה בהשאלתה זו, אך לא אמרתי מאומה) “ומלבד זאת עשה עמי לה בון פעם חסד אשר עליו אסיר־תודה אני לו. נלך ונראה את מקום־המעשה במו עינינו, יודע אני את ג—-, מפקד המשטרה, ולא נמצא כל קושי בקבלת הרשיון הדרוש”.

הרשיון התקבל, ומיד שמנו פנינו אל רחוב מוֹרג. הרי זו אחת מאותן הסמטות העלובות אשר בין רחוב רישליה ורחוב סן־רוש. היתה שעה מאוחרת אחר־צהרים כאשר הגענו אליה, כי מרחק רב בין הרובע הזה לרובע אשר בו דרנו. הבית נמצא על־נקלה; כי עדין היו אנשים הרבה עומדים אצל הבית ומסתכלים בסקרנות חסרת־תכלית בתריסים המוגפים. בית פריסי רגיל היה זה, ופתח לו, אשר בצדו שעון־משמר מזוגג שמשת־הסט, דבר המעיד על loge de concierge.

בטרם נכּנס עלינו במעלה הרחוב. פנינו ונרד במבוי, ואחר פנינו שוב ונעבור מאחורי הבנין – ודופין סוקר את הסביבה כולה, כמו גם את הבית, בשימת־לב דקדקנית אשר לא יכולתי לראות כל מוּשא לה.

שבנו על עקבותינו, באנו אצל הבית, צלצלנו, ואחרי אשר הראינו את כתב־האשור אשר עמנו, הרשונו הממונים להכנס. עלינו במעלות – ובאנו אל החדר בו נמצאה גופתה של מדמואזל ל’אספני, מקום שם עוד מונחות היו שתי הנרצחות. אי־הסדרים אשר בחדר הושאר, כרגיל, בעינו. לא ראיתי דבר מחוץ לאשר תואר ב“עתון בתי־המשפט”. דופין בחן כל דבר – שלא להוציא את גופות הקרבנות. אחר הלכנו אל שאר החדרים, ואל החצר ירדנו, ג’נדרם מלוֵנו בכל אשר נלך. עד־חשכה העסיקתנו הבדיקה, ואחר קמנו ונלך. בדרך שיִבנו הביתה נכנס חברי לרגע אל משרדו של אחד העתונים היומים.

אמרתי כי רבות גם שונות היו גְחמותיו של רעי, וכי Je les ménagais – אִמרה זו אין תואמת לה בלשוננו. הנה כי כן היה את נפשי עתה למנע מכל שיח־ושיג בענין הרצח, עד לצהרי יום־המחרת לערך. אחר שאלני פתאום אם ראיתי איזה דבר מיוחד במקום־הזוועה.

היה משהו באופן הטמעתי את המלה “מיוחד” אשר שלח רעדה בעצמותי, מבלי אשר אדע על־מה.

“לא, שום דבר מיוחד”, אמרתי; “על־כל־פנים, שום דבר יותר מאשר ראינונו מתואר בעתון”.

“העתון”, השיב, “לא תפס, חושש אני, את תפלצתו היוצאת־מן־הכלל של הדבר. אך הסר מלבך את דעותיו הבטלות של עלון זה. נראה לי כי תעלומה זאת נחשבת בלתי־נתנת לפתרון מאותה הסבה עצמה אשר בגללה ראוי היה לחשבה קלה־לפתרון – כונתי למופרך שבמהותה. המשטרה עומדת מוכת־תמהון נוכח העדר־הנמוק – לא נוכח הרצח עצמו – מלבד הנמוק שבאכזריותו של הרצח כשלעצמה. כן נבוכה היא זו נוכח מה שאין, לכאורה, לישב את קולות־המדנים אשר נשמעו עם העובדה שלא נמצא איש למעלה מלבד מדמואזל ל’אספני הנרצחת וכי לא היתה כל אפשרות לנוס בלי אשר יבחינו בדבר האנשים העולים. אי־הסדר הפרוע, אשר בחדר; הגויה אשר נדחקה, וראשה כלפי מטה, במעלה הארובה; השחתתה המבעיתה של גופת הזקנה; בחינות אלו, עם אותן הבחינות אשר אך זה צינתין, ועם אחרית אשר אין עלי לצינן, די היה בהן לשתק את כוחותיהם של שלוחי השלטון, ולהזים את דבר שנינותם אשר יתיסרו בה. טעות גסה אך שכיחה טעו בערבם את הנדיר בסתום. אולם אם בכלל ידע ההגיון דרכו בבקשו את האמתי, הלא בסטיות אלו ממישור השכיח ידענה. בחקירות מעין אלו אשר עליהן שוקדים אנו עתה, אין לשאול דוקא ‘מהו אשר קרה’, כי אם מהו אשר קרה ולא קרה קודם מעולם'. ואכן הקלות אשר בה אגיע, או הגעתי, אל פתרון התעלומה הזאת נמצאת היא ביחס ישר למדת אין–פשרה בעיני המשטרה”.

בתמהון אִלם התבוננתי בדובר.

“מחכה אני עתה”, המשיך, והוא מביט אל דלת מעוננו – מחכה אני עתה לאדם אשר, אם כי אולי לא הוא עושם של מעשי־טבח אלה, הנה ודאי מעורב היה באיזו מדה בעשיתם מן הרע־ביותר אשר בפשעים – אפשר מאד כי חף הוא מקוה אני כי צדקתי בהנחתי זו; כי עליה מכונן אני את תקותי לפענוח החידה כולה. מצפה אני לאיש פה – בחדר הזה – בכל רגע. אמת כי אולי לא יגיע; אך קרוב־לודאי כי בוא יבוא. אם יבוא, דרוש יהיה לעצרו. הנה אקדחים: ושנינו יודעים איך להשתמש בהם בעת הצורך".

לקחתי את האקדחים, מבלי אשר אדע כמעט מה עשיתי. מבלי אשר אאמין כמעט למשמע אזני, בעוד דופין מוסיף ללכת והוא כמדבר לנפשו. כבר דברתי על מנהגו הסתום לעתים אשר כאלו. את שיחו – לי שח; אפס לקולו, אף כי רם לא היה כלל וכלל, היתה אותה נעימה אשר ברגיל תשָמע בדבּר אדם אל מישהו הרחוק ממנו במאד. עיניו, חלולות במבען, הביטו רק אל הכותל בלבד.

“כי קולות־המדנים”, אמר, “אשר שמעה החבורה בעלותה במדרגות, לא קולות הנשים עצמן היו, דבר זה הוכיחוהו דברי־העדויות בהחלט. אשר על כן פטורים אנו מכל ספק באשר לשאלה, אם יכלה הזקנה לקטול את הבת תחילה ולאבד עצמה לדעת אחרי־כן. על הנקודה הזאת עומד אני בעיקר לצורך השיטה; כי כוחה של מדם ל’אספני ודאי לא יכול להספיק כלל לדחיקת גויתה של בתה במעלה הארובה, כפי אשר מצאוה; ותואר פצעיה שלה שולל כל מחשבה על אבוד־עצמי. רצח בוצע, אפוא, ואחד שלישי הוא אשר בצעו; וקולות השלישי הזה הם קולות־המדנים אשר נשמעו. הבה ואפנה עתה – לא אל כל דברי־העדות הנוגעים לקולות האלה – כי אם אל הדבר אשר מיוחד היה באותם דברי־עדות. האם הרגשת באיזה דבר מיוחד שבהם?”

עניתי ואמרתי כי בעוד כל העדים מסכימים וחושבים כי קולו של צרפתי היה הקול המעוּבה, הנה רב החילוּק באשר לקול החד, או הגס, כפי אשר הגדירו איש אחד.

"אלה היו דברי־העדות עצמם, אך לא זהו יחודם. לא הרגשת בכל דבר אָפיי. כאשר אמרת, מסכימים העדים באשר לקול המעובה; בזה היו בדעה אחת כולם. אך בנוגע לקול החד, אין המיוחד בזה שנחלקו בדעותיהם, כי אם בזה, שכאשר נסו איטלקי, אנגלי, ספרדי, הולנדי, וצרפתי לתארו, דיבר עליו כל אחד ואחד כדבר על קולו של נכרי. כל אחד ואחד בטוח הוא כי לא קול מי מבני־ארצו היה זה. כל אחד ואחד מדמה אותו – לא לקולו של בן־אומה מן האומות אשר נהירה לו לשונה – כי אם לחלופו. הצרפתי משער כי קולו של ספרדי היה זה, ו’אולי היה מבחין בכמה מלים אילו ידועה היתה לו הספרדית‘. ההולנדי טוען כי קולו של צרפתי היה הקול; אך מצאנו כי נאמר אשר ‘אין הוא דובר צרפתית ועל כן נחקר באמצעות תורגמן’. האנגלי סבור כי קולו של גרמני היה וזה ו’אין הוא שומע גרמנית’. הספרדי ‘בטוח’ כי של אנגלי היה, אך ‘דן הוא על פי הנעימה’ בלבד, ‘באשר אין הוא יודע את האנגלית כלל’. האיטלקי מאמין כי קולו של רוסי היה הקול, אך ‘מעולם לא שוחח עם איש רוסי’. יתר־על־כן, צרפתי שני חולק על הראשון, ובטוח כי קולו של איטלקי היה הקול; אך, מאשר ‘אין הלשון ידועה לו’, הרי, כספרדי, ‘מחליט הוא על פי הנעימה’. ועתה, מה מוזר־להפליא חייב באמת הקול הזה להיות, אשר ביחס אליו יכלו דברי־עדות כאלה להמסר! – אשר בצליליו לא יכלו בני חמשת חלקיה הגדולים של אירופה להכיר כל דבר הידוע להם! תאמר, אולי קולו של בן־אסיה היה זה – של אפריקאי. לא בני־אסיה, אף לא אפריקאים, נמצאים בפריס לרוב; אך, מבלי אשר אכחיש את האפשרות הזאת רק אסב עתה את שימת־לבך אל שלש נקודות בלבד. עד אחד אומר כי ‘גס היה הקול יותר משהיה חד’. שנים אחרים יתארו את המלים אשר נאמרו כ’מהירות ולא־דומות'. אף עד לא אמר כי ניתן להבחין במלים, או בהברות הדומות למלים.

“לא אדע”, המשיך דופין, "מה הרושם אשר עשיתי עד הנה על בינתך, אך לא אהסס לאמור כי אפילו מחלק זה של דברי־העדות – החלק הנוגע לקול המעובה ולקול החד – יתכן להסיק מסקנות כשרות אשר די בהן כשלעצמן להוליד חשד אשר יכוון כל התקדמות נוספת בחקירת התעלומה. ‘מסקנות כשרות’ אמרתי; אך ככה אין כונתי מבוטאת כמו. חשבתי לאמור בזה כי מסקנות אלו הן היחידות הנאותות, וכי מהן נובע החשד בהכרח כתולדה אחת־ויחידה. אכן, מהו החשד, עוד לא אומר כרגע. אין חפצי כי־אם אשר תדע כי, לגבי אני, עז היה זה די תת צורה ברורה – ומגמה מסוימת – לחקירותי בחדר.

"הבה נעבור עתה, בדמיוננו, אל החדר הזה. מה הוא אשר נבקש שם ראשונה? את דרכי־המנוסה אשר בהן השתמשו הרוצחים. לא רב־מדי הוא לאמור כי אין איש מאתנו מאמין במאורעות שמחוץ־לדרך־הטבע. לא שדים ורוחות קטלו את מדם ומדמואזל ל’אספני. עושי המעשה ממשים היו ובדרך ממשית נמלטו. איכה, אפוא? למזלנו יש רק אורח אחד לדון בו בשאלה זו, ואורח זה חייב להובילנו להחלטה ברורה. הבה נבדוק, בזו אחר זו, את דרכי־המנוסה אשר תִתכנה. ברור הוא כי היו המרצחים בחדר בו נמצאה מדמואזל ל’אספני, או למצער בחדר הסמוך, כאשר עלתה החבורה במעלות. הנה כי כן אין עלינו לבקש מוצאים כי אם משני החדרים האלה. אנשי המשטרה גלו את הרצפות, את התקרה, ואת הכתלים, הכל כאשר לכל. כל מוצא נסתר לא יכול להעלם מבדיקתם המעולה. אך בלא האמן לעיניהם הם, התבוננתי בעיני אני. ובכן, כל מוצא־סתרים לא היה. שתי הדלתות הנפתחות מן החדרים אל המסדרון סגורות היו על מסגר, ומפתחותיהן במנעולים. הבה ונפנה אל הארובות. אלו, אף כי רוחב רגיל להן עד לגובה ארבע או שש אמות מעל לאח, הנה לא יעבור בהמשכן גופו של חתול גדול. בהיות אי־האפשרות אשר למנוסה, בדרכים אשר נמנו כבר, בדוקה ומחלטת, שומה עלינו לפנות אל החלונות. בעד אלה של החדר הקדמי לא יכול איש להמלט מבלי אשר יראנו ההמון אשר ברחוב. בהכרח, אפוא, עברו הרוצחים בעד חלונות החדר האחורי. ועתה, בהגיענו אל המסקנה הזאת בדרך חדמשמעית כל־כך, לא לנו, כשוקלים־וכטרים, לדחותה בגלל מניעות מדומות. לא נותר לנו כי אם להוכיח כי ‘מניעות’ מדומות אלו אין הן, למעשה, בגדר מניעות.

"שני חלונות יש בחדר. האחד אין כל רהיטים גודרים בעדו, גם ניתן לראותו כולו. תחתית השני נסתרת היא מן העין על ידי המטה הכבדה הדחוקה בסמוך אליו. זה הראשון נמצא מוגף היטב מפּנים. הוא עמד בפני מלוא כוחם של הללו אשר טרחו להרימו. במסגרתו נקדח נקב גדול לשמאל, ומסמר עבה מאד נמצא נעוץ בנקב ההוא, כמעט עד לראשו. אגב הסתכלות בחלון השני נמצא מסמר דומה נעוץ שם; ואף פה נכשל נסיון נמרץ להרים את המסגרת. עתה בטוחה היתה המשטרה לגמרי כי לא בכוונים אלה נס הנס. ועל־כן חשבו כי דבר יָתר־על־החובה הוא לעקור את המסמרים ולפתוח את החלונות.

"התבוננותי אני קפדנית היתה מעט יותר, וזה מן הטעם אשר אך זה הזכרתיו – באשר פה, ידעתי, יתגלה בהכרח כי כל מניעה מדומה אין היא בגדר מניעה, למעשה.

"הוספתי לטוות את חוט־מחשבתי – מן הסבה אל המסובב. ברוֹח ברחו הרוצחים בעד אחד החלונות האלה. ובאשר כך הוא הדבר, הן לא יכלו לשוב ולהגיף את החלונות מפּנים כאשר הוגפו; – הנה זאת הדעה אשר, בברירותה, הפסיקה את חקירתה ודרישת של המשטרה ברובע הזה. אפס, החלונות היו מוגפים. בהכרח, אפוא, עשויים הם להגיף את עצמם. לא היה מנוס ממסקנה זו. נגשתי אל החלון אשר לא גדר בעדו דבר, בקושי־מה עקרתי את המסמרים ואנסה להרימו. הוא עמד בפני כל מאמצי, כאשר צפיתי מראש. עתה ידעתי כי אי־בזה חייב להיות קפיץ נסתר; ואִמוּת זה של רעיוני הוכיח לי כי הנחותי, למצער, נכונות היו, ואם גם מסתורי מאד עוד נראה כל הנוגע למסמרים. בחפוש מדוקדק נתגלה הקפיץ הנסתר חיש. לחצתי עליו, ומהסתפקי בעצם התגלית, התאפקתי מהרם את החלון.

"עתה השבתי את המסמר למקומו ואבחננו בשים־לב. יכול אדם העובר ויוצא בעד חלון הזה לשוב ולסגרו, גם יכול הקפיץ לקפוץ – אך את המסמר אי־אפשר היה להשיב למקומו. המסקנה פשוטה היתה, ושוב הצרה את שדה חקירותי. בהכרח נמלטו המרצחים בעד החלון השני. הנחתי, אפוא, כי שוים הם הקפיצים בשתי המסגרות, כמסתבר, ואשר על כן בהכרח ימצא הבדל בין המסמרים, או למצער בין ארחי קביעתם. עליתי על סק המטה ומעל למראשותיה נתתי מבט בוחן במסגרת השניה. הורדתי ידי מאחורי דופן המטה, ועד־מהרה גליתי את הקפיץ, גם לחצתי עליו, וכמו ששערתי, לא היה בינו ובין שכנו ולא־כלום. עתה הבטתי במסמר. עבה היה כראשון, וכמדומה ננעץ באותו אופן – כמעט עד־לראשו.

"תאמר, במבוכה הייתי, אולם, אם כן תחשוב, הרי שלא הבינות את טבע עיוני. באמרת ספורטאים, לא ‘נפסלתי’ גם פעם. אף פעם לא אבד הריח גם לרגע. שום חוליה מחוליות השרשרת לא היה בה סדק. חקרתי את הסוד עד תכלית פתרונו, – ופתרון זה הוא המסמר. מכל הבחינות, אומר אני, היה מראהו כמראה חברו אשר בחלון השני; אולם עובדה זו דבר־הבל מחלט היתה (אם גם חותכת היא לכאורה) לעומת הרעיון כי הנה בנקודה זאת בא החוט אל קצו. ‘דבר מה בהכרח אין הוא כשורה’, אמרתי, ‘באשר למסמר’. מששתיו; הראש, ועמו כדי רביעית הזרת מן הרגל, הזדקרו אל בין אצבעותי. מותר הרגל בנקב הקדוח היה, מקום שם נקטמה זו. הבּדל נושן היה (כי שפוֹתיו קרמו חלודה)‎, וכנראה נקטם במכת פטיש, אשר השקיעה את ראש המסמר בחלקו בקצה המסגרת התחתונה. עתה השבתי בזהירות את הראש הזה אל הגומה אשר משם הוצאתיו, והדמיון למסמר אשר־אין־בו־מום שלם היה – הבקיע לא נראה. לחצתי על הקפיץ וארים את החלון בלאט כדי זרתוֹת מספר; הראש התרומם עמו, כשהוא נשאר איתן בשקעו. סגרתי את החלון, ושוב היה מראה המסמר ללא־מום.

"עד הנה נפתרה החידה גם נפתרה. המרצח נמלט בעד החלון הנבט אל המטה. החלון נפל מאליו (או אולי במזיד נסגר), ויגיפו הקפיץ; ואת העצירה אשר עצר הקפיץ הזה מעתה המשטרה ותחשוב כי עצירת המסמר היא, – וככה נראה המשך החקירה מיותר.

"השאלה הבאה היא שאלת אורח הירידה. אשר לנקודה הזאת הונחה דעתי כאשר הלכתי עמך סביב הבנין. מרחק כשתים וחצי אמות ממסגרת החלון אשר דובּר בה עובר כלי־רעם. ממנו אי־אפשר היה לאיש להשיג בידו את החלון עצמו, שלא לדבר על כניסה בו. אפס ראיתי כי התריסים אשר בקומה הרביעית היו מאותו מין מיוחד המכונה בפי נגרי פריס בשם ferrades – מין אשר נדירות ישתמשו בו כיום הזה, אך תכופות יראה בבנינים ישנים בליון ובבורדו. תבניתם תבנית דלת רגילה (יחידה, ולא מתקפלת), מלבד אשר מחציתם התחתונה עשויה מעשה־שכבה או סורג – וככה תמצא אחיזה מצוינת לידים. במקרה אשר לפנינו רחבים הם התריסים האלה שתי אמות חסר־רבע. כאשר ראינום מאחרי הבית, פתוחים־למחצה היו לערך שניהם – לאמור, בזויות ישרות נצבו אל הכותל. מסתבר כי בדקו אנשי המשטרה, כמוהם כמוני, את אחורי הבנין; אולם, אם כן הוא, הרי בהסתכלם ב־ ferrades אלה בקו־רחבם (כפי אשר הסתכלו בודאי‎), לא השיגו מה גדול הרוחב הזה, או, על כל פנים, לא העריכוהו כמו. אכן, אחרי אשר השיבו אל לבם כי מן־הנמנע הוא אשר נס איש בעבר הזה, אך טבעי הוא כי לא בדקו פה כי אם בדיקה שטחית במאד. אפס לי ברור היה כי אם יהדף תריסו של החלון אשר למראשות המטה אל הקיר, יגיע לכדי אמה אחת מכלי־הרעם, גם נהיר היה כי במדה נדירה מאד של זריזות ועוז־נפש יתכן לחדור ככה מעם כלי־הרעם בחלון. בהגיעו למרחק אמה־ורבע (מניחים אנו עתה כי פתוח התריס מלוא המדה) עשוי שודד לקנות אחיזה איתנה בשבכה. בהרפותו, אפוא, מכלי־הרעם, בהציגו כף רגלו באיתן על הכותל, ובקפצו מעמו בעוז נפש, עשוי היה להדוף את התריס גם לסגרו, ואם נדמה כי פתוח היה החלון בעת ההיא, הרי עשוי היה אפילו לזנק אל תוך החדר.

"חפץ אני אשר תשיב אל לבך במיוחד כי דברתי על מדה נדירה מאד של זריזות כנחוצה להצלחה במעלל כה מסוכן וכה קשה. יש את נפשי להראותך ראשית כי אולי אמנם בוצע הדבר; – אך, שנית ובעיקר, חפץ אני כי תשיג בינתך את טיבה הנפלא מאד – אשר מחוץ־לגדר־הטבע כמעט – של אותה זריזות אשר בה ניתן לבצע זאת.

"אין ספק כי תאמר, כלשון החוק, אשר למען ‘חזק את טענתי’ שומה עלי להפחית מערכה של הזריזות הדרושה בענין הזה תחת לעמוד על הערכתה המלאה. אפשר כי כך הוא נוהג החוק. אך לא כן מנהג ההגיון. תכלית חפצי היא האמת בלבד. עניני הקרוב הלא הוא להשיאך להסמיך זה לזה אותה זריזות נדירה מאד אשר עליה אך זה דברתי ואותו קול חד (או גס) המיוחד מאד אשר הגאיו אינם דומים, שבאשר ללאומיותו לא נמצאו שני אנשים אשר יסכימו ביניהם, ואשר באָמרו לא ניתן לגלות כל צרוף של הברות.

עם הדברים האלה רחפה במוחי תפיסה עמומה ומושגת־למחצה של כונתו של דופין. כמו על שפת ההבנה הייתי, וכוח אין להבין – כאשר ימצאו אנשים עצמם תכופות על גבול הזכרון, מבלי אשר יוכלו, באחרית דבר, לזכור. ידידי הוסיף לשאת דברו ויאמר:

"רואה אותה כי הסחתי את השאלה מאורח־המנוסה אל אורח־החדירה. היה את נפשי להביע את הדעה כי באותו האופן חדר החודר וגם נס, ובואתה הנקודה עצמה. הבה נשוב עתה לפנים החדר. הבה נסקור את אשר יראה בזה. מגרות השִדה נבוזו, אומרים, אף כי הרבה מלבושים עוד נותרו בן. פה מסקנה בטלה היא המסקנה. אין היא אלא השערה בלבד– השערה נואלת מאד – ולא יותר. איך נדע כי אין החפצים אשר נמצאו במגרות – כל אשר היה בהן במגרות האלו? חיים פרושים ביותר חיו מדם ל’אספני ובתה –פני מיודעים לא ראו – לעתים נדירות יצאו מפתח ביתן – וצורך לא היה להן בחליפות־בגדים הרבה. אלו אשר נמצאו, מסתבר כי, למצער, לא נופלות הן מכל חליפת־בגדים אשר היתה להן לגברות הללו. אם לקח גנב חליפות־בגדים, למה־זה לא לקח את הטובות בהן – למה־זה לא לקח את כולן? במלה אחת, למה־זה משך ידו מארבעת אלפים שקלי־זהב ותחת זאת עמס חבילת מלבושים? כי אכן משך ידו מן הזהב. כמעט כל הסכום אשר נקב מסיה מינו, השולחני, נתגלה, בחריטים, על הרצפה. חפץ אני, אפוא, כי תסיר מלבך את רעיון־הכסל בדבר הנמוק אשר אותו הוליד במוחות המשטרה אותו חלק של דבר־העדות המספר על כסף שנמסר בפתח הבית. צרופי־מקרים אשר כאלה, גם נפלאים שבעתים מזה (מסירת כסף ובצוע רצח תוך שלושת ימים מיום קבל אותו הנרצח), יקרו לכל אחד מאתנו בכל שעה משעות חיינו, מבלי אשר יסבו גם שימת־לב רגעית. צרופי־מקרים הרי, בכללם, אבני־נגף גדולות הם בדרכו של הוגה מן ההוֹגים אשר חונכו לבלי דעת מאומה בתורת־ההסתברויות – זו התורה אשר לה חבים נהדרי הענינים אשר חקר בהם האדם חוב על הנהדר שבבאורים. במעשה אשר לפנינו, הנה אילו נעלם הכסף, כי אז היתה העובדה כי חלה מסירתו שלושה ימים קודם־לכן יותר מצרוף־מקרים בלבד. כי אז היה בה כמין אשור לזה רעיון הנמוק. אפס אם נניח, במסבות הקימות כי הזהב הוא־הוא מניעה של השערוריה הזאת, כי אז שומה עלינו לדמות בנפשנו כי היה הרוצח גולם הססני כל־כך עד אשר משך ידו מזהבו ומנמוקו גם־יחד.

"והנה עתה, בהיות הנקודות אשר עליהן הסבותי את שימת־לבבך – אותו קול מיוחד, אותה זריזות נדירה. ואותו העדר מרעיש של נמוק במעשה־רצח מוזר ונתעב כל־כך – בהיות אלו שמורות בכרונך היטב, הבה ונעיף עין על מקום־המטבֵּח עצמו. הנה אשה אשר הומתה בחנק בכוח־יד, ונדחקה במעלה של ארובה, וראשה כלפי מטה. מרצחים רגילים לא ינקטו דרך רצח אשר כזאת. פחות מכל נוהגים הם להטמין כך את הנרצח. הודה תודה כי היה בו באופן דחיקתה של הגויה במעלה הארובה דבר־מה נפלה־להפליג – דבר־מה אשר אין לישבו כלל עם מושגינו הרגילים על מעשה־אנוש, אף אם נחשוב כי היו העושים הנשחתים־באדם. חשוב גם מה רבה היתה ודאי גבוּרת אותה יד אשר יכלה לדחוק את הגופה מעלה בכו אשר כזה בכוח רב כל־כך, עד כי בקושי הספיק אונם המאוחד של כמה אנשים למשכה מטה.

"פּנה עתה אל עוד אותות לשמוש באוֹן מופלא ביותר. על הכירה נמצאו תלתלים עבים – תלתלים עבים מאד – של שער אדם. אלה נתלשו בשרשיהם. יודע עתה מה רב הכוח הנצרך למען תלוש ככה אף עשרים או שלושים שערות יחדיו. גם אתה גם אני ראינו את הקצוות ההן. בשרשיהן (מראה־אימים!) אחוזים היו גזיזי בשר־הקרקפת – עדות בטוחה לעצמת־הענקים אשר בה שורשו בבת אחת אולי חמשים רבוא שערות. לא די שנכרת צואר הזקנה, גם הותז הראש כליל מן הגוף: המכשיר היה רק תער בלבד. חפץ אני גם כי תתבונן בפראות בלתי־האנושית אשר במעשים האלה. על החבורות אשר בגוף מדם ל’אספני לא אדבר. מסיה דיומה, ועוזרו הנכבד מסיה אטין, חוו דעתם לאמור כי איזה מכשיר קהה הוא אשר גרמן; ועד הנה נכוחים דברי האדונים האלה מאד. ברור כי המכשיר הקהה היה מרצפת־האבן שבחצר, אשר עליה נפל הקרבן מן החלון אשר נבּט אל מראשות המטה. רעיון זה, אם כי כה פשוט עשוי הוא להראות כעת, נעלם מן המשטרה מפני אותה סבה אשר מפניה נעלם ממנה רחבם של התריסים – כי, עקב ענין המסמרים, נאטמה בינתה מהשג כי אפשר אשר נפתחו החלונות אי־פעם.

“אם, נוסף על כל הדברים האלה, נותן אתה דעתך כיאות על אי־הסדר המוזר אשר בחדר, הרי הרחקנו־לכת עד לחבר את המושגים של זריזות מדהימה, חָזקה על־אנושית, פראות־לא־אנוש, טבח באין־נמוק, עווּי־זוָעה הזר לאדם בתכלית, וקול אשר צלילו נכרי לאזניהם של בני לאומים שונים ואין באָמרוֹ כל הבּוּר ברור או בּן־הבן, מהי, אפוא,אחרית־דבר? מה רושם עשיתי על דמיונך?”

בשאול אותי דופין את השאלה חשתי כי סמר בשרי מפחד. “משוגע”, אמרתי, “עשה את המעשה הזה – איזה מטורף משתולל, אשר ברח מבית־משוגעים סמוך”.

“בכמה בחינות”, ענה, “אין דעתך מופרכת. אך קולותיהם של משוגעים, אף בתקיפותיהם הפרועות ביותר, לעולם לא ימצאו מתאימים לאותו קול מיוחד אשר נשמע על המדרגות. משוגעים בני איזו אומה הם, ולשונם, אף אם חסרת־קשר תהיינה מליה, הנה היה יהיה קשר בהִבּורה. מחוץ לזה, אין שערו של משוגע כשער אשר בידי עתה. את הציב המעט הזה הוצאתי מבין אצבעותיה הקפוצות של מדם ל’אספני. אמור לי מה אתה רואה”.

“דופין!” אמרתי, וכוחי תש כליל; “שער זה משונה הוא ביותר – לא שער אדם הוא זה”.

“לא טענתי כי שער אדם הוא”, אמר; “אך בטרם נחרוץ משפט בענין הזה. חפץ אני כי תעיף עין על המִרשם הקטן אשר שרטטתי על הגליון הזה. העתק הוא של אשר תואר בחלק אחד של דברי־העדות כ”חבורות שחורות ופצירות עמוקות של צפרנים' על צוארה שך מדמואזל ל’אספני, ובחלק אחר (בעדות האדונים דיומה ואטין) כ’מספר נקודות שחורות־כחולות שנכר היה כי רשומי אצבעות הן'.

“הלא תראה”, המשיך ידידי, בפרשו את הגליון על השולחן אשר לפנינו, “כי הציור הזה מקנה רושם של אחיזה חזקה ויציבה. אין לראות פה כל זיחה. כל אצבע נאחזה – אפשר עד למות הקרבן – במקום כו נשקעה מתחילה, ולא הרפתה. נס־נא, עתה לשים את כל אצבעותיך, בעת־ובעונה אחת, במקומות הטביעות המתאימים אשר אתה רואה”.

נסיתי, ולשוא.

“אולי שלא כהוגן בוחנים אנו את הענין הזה”, אמר. “הגליון פרוש על שטח מישורי; אך צואר האדם גליל הוא. הנה גזר עץ לפניך אשר היקפו כהיקף הצואר לערך. עטפנו בניר, וחזור על הנסיון”.

עשיתי כדבריו; אפס הקושי בולט היה עוד יותר מבתחילה. “זה”, אמרתי, “לא חותם יד־אנוש הוא”.

“קרא עתה”, השיב דופין, “את הקטע הזה מקיויה”.

היתה זו הרצאת־דברים אנטומית מפורטת ותאורית־כללית על קוף אורנג־אוטנג האדמדם־הכתום של איי הודו־המזרחית. קומת־הנפילים, החָזקה והזריזות המופלאות, האכזריות הפראית ונטיות החקוי של חי־יונק זה ידועות הן לכל די־והותר. פתאום־לפתע הבנתי את כל אימי הרצח כמו.

“תאור האצבעות”, אמרתי, ככלותי לקרוא, “הולם הוא בדיוק את הציור הזה. רואה אני כי לא יכול שום בעל־חי זולת אורנג־אוטנג, מן הסוג הנזכר בזה, לטבוע את הפצירות כאשר שרטטת אותן. גם אותו ציב של שער צהבצהב־חום כמוהו כשער אותה חיה של קיויה. אך נבצר ממני להשיג את פרטי התעלומה האיומה הזאת. מלבד זאת, שני קולות נשמעו בריבם, והאחד מהם היה, בלא ספק, קולו של צרפתי”.

“אמת; וזכור תזכור בטוי אשר יחסוהו העדים, כמעט פה אחד, לקול הזה – הביטוי mon Dieu! במסבות ההן היה זה, כהגדרתו הנכונה של אחד העדים (מונטני הרקח), בטוי של תוכחה או מחאה. הנה כי כן, על שתי המלים האלו בעיקר יסדתי את תקוותי לפתרון שלם של החידה. צרפתי ידע על הרצח גם ידע. אפשר – אכן גם מסתבר הוא ביותר – כי נקי היה מכל השתתפות בעלילות־הדמים אשר התרחשו. אפשר כי ברח ממנו האורנג־אוטנג. אפשר כי רדפוֹ אל החדר; אך במרוצת המאורעות המבעיתים אשר ארעו לא יכול לשוב ולתפסו. עדין חפשי הוא לנפשו. לא אמשיך בהשערות האלו– כי אין לי כל רשות לחשבן יותר מכן– יען כי בִּדְלֵי ההרהורים אשר עליהם יוסדו אין הם ממשים אף די תפיסת שכלי אני, ויען כי לא אוכל לטעון אשר אוכל לעשותם בני־השג לזולתי. השערות נקרא להם, אפוא, ובכאלו נדבר בהם. אם אמנם חף הוא הצרפתי הנדון, כאשר אניח, מן התועבה הזאת, כי אז תביאנו המודעה הזאת אשר מסרתיה אמש, בשובנו הביתה, למשרד ‘העולם’ (עתון הנתון לעניני ספנות, ומלחים דורשים לו הרבה), אל מעוננו.”

הוא הושיט לי דף, ואקרא בו כדברים האלה:

“נלכד – ביער בולון, השכם בבוקר יום–(בוקר הרצח), 'אורנג־אוטנג חום־צהבהב, גדול מאד, מן הסוג הבּוֹרנאי. בעליו (אשר נמצא כי מלח הוא ממלחיה של ספינה מלטאית) יכול לשוב ולקבל את בעל־החי, אחרי אשר יזהה אותו זהוי מניח־את־הדעת ויסלק תשלומים מעטים הכרוכים בלכידתו ובחזקתו. לפנות לרחוב—- מספר—-, פרור סן־ג’רמן –au troisième”.

“הבן לא אוכל”, עניתי ואומר, “איך ידעת כי מלח הוא האיש, ממלחיה של ספינה מלטאית?”

“אין אני יודע זאת”, אמר דופין. “אין אני בטוח בדבר. אולם הנה לפניך פסה קטנה של פתיל, אשר תארו, ושמנוניתו, יעידו כי שמש לקליעת השערות באחת מאותן צמות, החביבות כל־כך על המלחים. יתר־על־כן, קשר זה יוכלו רק מעטים מלבד מלחים לקשרו. ואפיי הוא למלטאים. את הפתיל מצאתי לרגלי כלי־הרעם. הוא לא יכול להיות קנינה של איזו מן הנרצחות. והנה אם שוגה אני, ככלות הכל, בהקש אשר מקיש אני מן הפתיל הזה, כי מלח היה הצרפתי ממלחיה של ספינת מלטאית, ובכל זאת הן לא עשיתי כל רע באמרי את אשר אמרתי במודעה. אם טעות בידי, כי אז רק יחשוב האיש כי הטעני איזה מקרה אשר לא יטרח לחקרו. אפס אם צודק אני, הרי הגענו לנקודה חשובה מאד. מדעתו את דבר הרצח, ואם גם חף הוא ממנו, יהסס הצרפתי כמובן להענות למודעה – ולבקש את האורנג־אוטנג. וככה ישקול בדעתו: – ‘חף אני; דל אני; האורנג־אוטנג שלי יקר ערכו – לאיש כמעמדי אוצר הוא בפני עצמו – למה־זה יאבד לי עקב חששות בטלים לסכנה? הנה הוא לפני, בתחום־השגי. ביער־בולון מצאוהו – במרחק עצום מבימת המטבח ההוא. איכה יחשוד מי כי חית־יער היא אשר עשתה את המעשה? המשטרה אובדת־עצות – גם לא עלתה בידה למצוא חוט קל־שבקלים. אף אם תפסה את בעל־החי, מן הנמנע יהיה להוכיח כי ידעתי את דבר הרצח, או לטפול עלי אשמה בגלל ידיעתי זאת. והחשוב־מכל, ידוע אני. בעל־המודעה מציְנֵני כאדון החיה. לא אדע לבטח מה גבול ידיעתו. אם אמנע מתבוע קנין יקר־ערך כל כך, אשר ידוע כי לי הוא, הרי יהיה בעל־החי, למצער, צפוי לחשוד. אין בכונתי להסב שימת־לב אם אלי ואם אל החיה. אֵענה למודעה, אקבל את האורנג־אוטנג, ואכלאנו עד ימס הענין הזה’”.

ברגע הזה שמענו קול צעד על המעלות.

“הכון”, אמר דופין, “אתה ואקדחיך, אך אל תשתמש בהם גם אל תראם עד אם נתתי לך אות”.

דלת־החזית של הבית נשארה פתוחה, והאורח נכנס, מבלי אשר יצלצל, ועלה כמה מעלות. אכן עתה הסס, כמדומה. מיד שמענוהו יורד, דופין חש אל הדלת, והנה שוב שמענוהו עולה. הוא לא פנה אחור שנית, כי אם בתוקף פסע, ודפק על דלת חדרנו.

“יבוא”, אמר דופין, בקול שמח וטוב־לב.

אדם נכנס. מלח היה, כנראה־בעליל, – איש גבוה, בעל־בשר וחסון־למראה. פניו, השזופים במאד, נחבאו עד יותר ממחציתם בדקן־לחיים ובשפמות. מקל־חובטים אדיר עשוי עץ־אלון היה עמו, אך מלבד זה דומה כי לא נשא כל נשק. הוא החוה קידה מגושמת וברכנו ב“ערב־טוב”, בהטעמה צרפתית, אשר אף כי נפשטלית היתה מעט, בכל זאת די היה בה להעיד על מוצא פריסי.

“שב־נא, ידידי”, אמר דופין. “סבור אני כי לאורנג־אוטנג באת לשאול, בהן־צדקי, כמעט מקנא אני בך בגללו; יצור נאה להפליא, ורב־ערך מאד, בלי ספק. בן כמה הוא, לדעתך?”

המלח שאף שאיפה ארוכה, כאדם אשר הוסר מעליו איזה נטל קשה־מנשו, ואחר השיב שאלות:

“אין בידי לאמור – אך לא יוכל להיות בן יותר מארבע או חמש שנים. הנמצא הוא פה אתך?”

“הה, לא; לא יכולנו להחזיקו פה בנוחות ובהרחבה. נמצא הוא באורות־הַשׂכֵר ברחוב דיובור, בסמוך. בבוקר תוכל לקבלו. כמובן, נכון אתה לזהות את הנכס?”

“בודאי, אדוני”.

“צר יהיה לי לעזבו”, אמר דופין.

“איני אומר כי את כל הטרחה הזאת תטרח בחנם, אדוני”, אמר האיש. “לא יכולתי לצפות לזאת. ברצון רב אשלם שכר מציאתו של בעל־החי – לאמור, ככל המתקבל־על־הדעת”.

“נאה”, השיב ידידי, “כל זה הוגן הוא מאד, בודאי. הבה אחשוב! – מה עלי לקבל? הו! הנה אומר לך. זה יהיה שכרי. אתה תמסור לי את כל הידיעות אשר תוכל למסור על מעשי־הרצח ההם ברחוב מורג”.

את הדברים האחרונים אמר דופין בקול חרישי מאד, ובמתינות רבה. באותה מתינות גם נגש אל הדלת, נעלה, ונתן את המפתח בכיסו. אחר שלף אקדח מחיקו, ובלא רִגשה כלשהי שׂמוֹ על השולחן.

פני המלח להבו כאילו חישב להחנק. הוא קם על רגליו ואחז במקל־החובטים אשר לו; אך תיכף שב ויצנח על כסאו, כל עצמותיו רוחפות וסברוֹ – סבר־המות. הוא לא אמר דבר. בכל לבי רחמתיו.

“ידידי”, אמר דופין ברב־נועם, “נחרד אתה ללא כל צורך, באמת. אין בכוונתנו להציק לך במאום. בכבודו של בן־נדיבים, בכבודו של צרפתי, ערֵב אני לך כי אין עם לבנו להרע לך במאום. היטב יודע אני כי נקי אתה מתועבות רחוב־מורג. אך לא יסכון להכחיש אשר אמנם מעורב אתה בהן באיזו מדה. מאשר אמרתי כבר הלא תדע כי היו בידי אמצעים להודע־דבר על הענין הזה – אמצעים אשר אותם לא יכולת לראות בחלומך מעולם. ועתה כאלה הם פני הדברים. אתה לא עשית כל דבר אשר יכולת למנעו – כל דבר אשר בגללו יותן להרשיעך. אף בשוד לא אשמת, בעת אשר יכולת לשדוד באין־מכלים־דבר. אין לך דבר להצפינו. אין לך כל טעם להצפין דבר. מצד שני, כל עיקר־של־כבוד מחייב אותך להתודות על כל הידוע לך. איש חף כלוא עתה, והוא נאשם בפשע אשר בידך להראות על עושהו”.

דעתו של המלח נתישבה, במדה רבה, כהגות דופין את הדברים האלה; אך אומץ־ההליכות אשר היה לו בתחילה לא היה לו עוד.

“כה יתן לי האלוהים וכה יוסיף!” אמר, אחרי דומיה קצרה, “אספר לך את כל הידוע לי על הענין הזה; – אבל אינני מצפה כי תאמין גם בחצי אשר אומר – אכן אך כסיל הייתי אילו צפיתי לזאת. עם־זאת, חף הנני, ואת בור־כפי אוכיח ויהי מה”.

וזה, בעצם, אשר אמר. לא מכבר הפליג אל איי־הודו. חבורה אחת, אשר היה מאנשיה, ירדה בבורנאו ויצאה לטיול־שעשועים ללב הארץ. הוא וחבר מחבריו לכדו את האורנג־אוטנג. החבר הלז מת, והוא היה לבעליו היחיד של בעל־החי. לאחר תלאות הרבה, אשר גרמה פראותו המורה־והסוררת של לִכְדו בעת המסע הביתה, הצליח באחרונה להושיבו במעונו שלו בפריס, מקום שם נזהר, למען לא תוסב אליו שימת־לבם בלתי־הנעימה של שכניו, לבל יֵראו פני החיה, עד אשר תחלים מפצע ברגלה אשר פצעה שבב־עץ בספינה. אחרית חפצו היתה למכרה.

בשובו לביתו מאיזו משובת מלחים בליל הרצח, או נכון יותר, בבקרו, מצא את החיה והנהי בחדר־משכבו, אשר אליו פרצה מקתון סמוך, מקום שם, חשב האיש, חבושה היא לבטח. תער־גלבים בידה, ולחייה מסוּבנות כולן, ישבה החיה נוכח מראה ונסתה ידה בגלוח, כמעשה בעליה אשר ראתה בודאי לפני־כן בעד חור־המנעול של דלת הקתון. נבעת למראה כלי־זין כה נורא ביד חיה כה פראית, אשר כה רבה יכלתה להשתמש בו, לא ידע האיש, כמה רגעים, מה יעשה. אכן, רגיל היה האיש להשביח גם את העזות שבסערות־השתוללותו של היצור בצלפות שוט, ובו אמנם אחז. למראה השוט קפץ האורנג־אוטנג מיד בעד חלון החדר, קפץ וירד במדרגות, ומשם, בעד חלון, אשר פתוח היה, למגינת־לבב, הרחובה.

נואש רץ הצרפתי אחרי הקוף; והלז, התער עוד בידו, עמד לרגעים והביט לאחוריו ועוה פניו לעומת רודפו, עד אשר כמעט והדביקו זה. ואז שב למרוצתו. ככה נמשכה הרדיפה עת רבה. דממה עמוקה היתה ברחובות כי כמעט השעה השלישית בבוקר היתה השעה. ברדתו בסמטה אשר מאחרי רחוב מורג נמשך לבו של העורק אל אור שנצנץ מחלונו הפתוח של חדרה של מדם ל’אספני, בקומה הרביעית של ביתה. הוא אץ אל הבנין, הבחין בכלי־הרעם, טפס ועלה בזריזות לא־תשוער, נאחז בתריס, אר הדוף היה אל הכותל מלוא־מדתו, ובאמצעותו הישיר וזינק אל מראשות המטה. המעשה כולו לא ארך גם דקה אחת. כבוא האורנג־אוטנג בחדר שב ופתח את התריס בבעיטה.

המלח, בינתים, שמח גם נבוך. חזקה היתה תקותו כי עתה הנה ישוב וילכוד את החיה באשר כמעט לא תוכל זו להמלט מן המלכודת אשר אליה ערבה לבה לבוא, בלתי־אם ברדתה בכלי־הרעם, ולרגלי זה הלא יתכן לתפסה. מצד שני היתה סבה לחרוד הרבה לאשר יעשה הקוף בבית. הרהור זה המריץ את האיש להוסיף ולעקוב אחר העורק. לא קשה הוא לטפס בכלי־רעם, מה־גם אם מלח הוא המטפס; אבל כאשר הגביה עד לגובה החלון, אשר הרחק לשמאלו היה, תם אָרחו; כל אשר יכול לעשות היה להתרומם עד כדי להעיף־עין על החדר ואשר בו, עם מעוף־עין זה כמעט ונפל ממקום־אחיזתו מפאת רב האימה. ברגע ההוא פלחו את הלילה אותן זעקות איומות, אשר העירו את שוכני רחוב־מורג משנתם. מדם ל’אספני ובתה, לבושות שׂלמוֹת־לילן, עסוקות היו כמדומה בסדור אלו תעודות בתיבת־הברזל שנזכרה כבר, אשר הוסעה אל אמצע החדר. פתוחה היתה זו, ותוכה מונח אצלה על הרצפה. הנרצחות ישבו אל־נכון וגבן אל החלון; והעת אשר עברה למחדוֹר החיה ועד השמע היללות תעיד כי לא הרגישו בה אלו מיד. מסתבר כי את נפנוף התריס ודאי יחסוּ לרוח.

כאשר הציץ המלח לפנים, תפס בן־הנפילים את מדם ל’אספני בשערותיה (אשר סתוּרות היו, כי סורקת היתה אותן), ונופף בתער לעומתה, כמחקה את תנועותיו של גלב. הבת מוטלת היתה מלא־קומתה על הרצפה, חדלת־ניע; היא התעלפה. יללותיה ופרכוסיה של הזקנה (אשר בעודם נמשכים נתלש השער מראשה) גרמו שתהפוכנה כונות האורנג־אוטנג, אשר אל־נכון כונות־שלום היו בתחילה, ותהיינה לכונות־עברה־וזעם. בתתנופה נמרצת אחת של זרועו החסונה כמעט והחיז את ראשה. מראה הדם לבּה את חרונו עד־לטרוף. שניו חורקות ועיניו יורקות להבה, עט על גופת הנערה ואת צפרניו הנוראות השקיע בגרונה, ולא הרפה ממנה עד צאת נשמתה. ברגע ההוא נחתו מבטיו התועים והנרגשים במראשות המטה, אשר מעל להן ניתן להבחין בראשו של בעליו, הקופאים באימתם. חמת החיה, אשר בלי־ספק זכרה עוד את השוט המאים, הפכה פחד מיד. מהכירה כי ראויה היא לעונש, דומה כי התאַותה להעלים את פעליה־דמים, וביסורי חרדה ורוגז דלגה בחדר כה־וכה; בהתרוצצה ככה הפילה רהיטים ושברתם. ואת המצע חטפה מן המטה. בסוף דבר, תפסה בגוית הבת ותדחקנה במעלה הארובה, כפי אשר מצאוה; ואחרי־כן תפסה בגוית הזקנה, ומיד השליכתה בעד החלון וראשה למטה.

כאשר נגש הקוף אל החלון ועמו משאו הנשחת, נרתע המלח בבעתה אל כלי־הרעם, ירד, או, נכון יותר, גלש, מטה, ומיד אץ לביתו – ירא מפני תוצאות הטבח, ומוַתר ברצון, בחרדתו, על כל דאגה לגורל האורנג־אוטנג, המלים אשר שמעה החבורה כעלותה במעלות היו קריאו אימתו ופחדו של הצרפתי, בלולות בלעגי־לשונה הנרשעים של החיה.

כמעט אין לי עוד דבר להוסיפו. האורנג־אוטנג נמלט אל־נכון מן החדר, ברדתו בכלי־הרעם, רגע לפני הפרץ הדלת. אל־נכון סגר את החלון בעברו בו, לאחר זמן תפסו בעליו עצמו, אשר קיבל סכום־כסף גדול מאד מחירו ב־ jardin des Plantes. לה־בּוּן שוחרר תיכף לאחר שמסרנו על השתלשלות הענינים (בצרוף כמה דברי־הסבר מפי דופין) במשרדו של מפקח־המשטרה. פקיד זה, אף כי רחש טוב לידידי, לא יכול להסתיר כליל את מפח־נפשו נוכח המפנה אשר חל בענינים, וישיש להפטיר הערת־התול או שתים על אשר יאתה לכל אדם לעסוק בעסקין שלו.

“הנח־לו לדבר”, אמר דופין, אשר לא ראה צורך להשיב. "הנח־לו לשאת דברו; הקל יקל הדבר מעל מצפונו. אני די לי כי הובסתיו בטירתו שלו. אף על פי כן, אין העובדה כי נכשל בפתרון התעלומה הזאת ראויה לתמהון כל־כך, כאשר ידמה; כי, לאמתו של דבר, ערום הוא ידידנו המפקח מכדי היות מעמיק. חכמתו אין בה אַבקן. כולה ראש – וגוף אין לה, כתמונות לָבֵרְנֶה האֵלה – או, לכל המוטב, ראש וכתפים היא כולה, כחמור־הים. אבל בריאה חביבה הוא, חרף הכל. חובב אני אותו במיוחד בשל מופת־התחפשות אחד אשר עשה, ואשר תודות לו יצא שמו כחריף־שכל. כונתי לאופן בו de nier ce qui est, et d’expliquer ce qui n’est pas'.¹

פתח דבר

עם חזירתי לארצות־הברית לפני ירחים מספר, לאחר שרשרת ההרפתקאות המופלאה בימי־הדרום ושאר מקומות, אשר פרשתן נתנת בעמודים הבאים, הטילני המקרה אל חברת כמה אדונים בריצ’מונד, וירג’יניה, אשר הגו ענין רב בכל הנוגע לאזורים אשר תרתי, ואשר לא חדלוּ משית עלי חובה לתת את ספוּרי לפני הקהל. אפס, כמה טעמים היו עמי למאן להם, מהם פרטיים־בתכלית, ואינם ענין לאיש זולתי, מהם לא כאלה דוקא. שִקול אחד אשר עכבני היה, כי עקב אשר לא נהלתי יוֹמן משך מרבּית עת הֵעָדרי, יראתי כי לא אוכל לכתוב, מן הזכרון לבדוֹ, הרצאת־דברים אשר תהיה כּה מפוֹרטה ומקוּשרת עד היוֹת לה מראית אותה אמת אשר תהיה בה בפועל, להוֹציא רק את ההֶפרֵז הטבעי אשר אין־למנעוֹ, הרובץ לפתח כולנו, מדי נסיח במאורעות אשר פּעלו עַזה לעוֹרר את כוחות הדמיון. טעם שני היה, כי המאוֹרעוֹת אשר יסופּרו נפלאים־ומפליאים היו כדי כך, שמהיוֹת אֲמָרי נטולי סֶמך, בהכרח (פרט לסמך עדוּתוֹ של איש אחד־ויחיד, והוא אינדי בּן־תערוֹבת), לא יכולתי לקוות כי יאמינו לי אלא בני משפחתי, ואותם מידידי אשר נתנו להם החיים סבה לתת אמון בכנוּתי – ואֵלו הצבור בּכללוֹ מן־הסתם יראה באשר אגיד אך בּדַיה מחוצפת וממוּלחה, אי־אמון בכשרונותי כסופר היה, עם זאת, אחת העִלוֹת אשר מנעוני מהֵעָתר להצעות יועצי.

בּכלל האדונים מוירג’יניה אשר הביעו את ההתענינות הרבה ביותר בדבָרַי, וביתר־יחוּד בחלקם המתיחס אל אוקינוס־הקוטב־הדרומי, היה מר פּוֹ, שזה־מקרוב היה עורך “המבשר הספרותי הדרומי”, כתב־עת חדשי, המוּצא על־ידי מר תומס ו. וַית, בריצ’מונד העיר. הוא, בתוך אחרים, יעוץ יעצני כי אכין מיד דין־וחשבּוֹן מלא על אשר ראיתי ונשאתי, וכי אבטח בפקחות הקהל ויושר־שכלוֹ – ובדברים נכוחים במאד טען, כי אף אם, מצד הכתיבה כשלעצמה, גס יהיה מעשה ספרי ככל אשר יהי, הנה עצם סרבּוּל לשונו, אם יהי בּוֹ מזה, אך ייטיב את סכּוּיוֹ להתקבל כאמת.

חרף הֶנְמֵק זה לא גמרתי בדעתי לעשות כאשר חִוה. אחרי־כן הציע (כראוֹתוֹ כי לא אובה לנקוף אצבע בדבר) כי ארשהו לערוך, במליו הוא, את קורות חלקן הראשון של הרפתקותי, על פי עובדות אשר אמציא לו אני, ולפרסמן ב"המבשר הדרומי" בלבוש מעשה־בדים. לזאת לא ראיתי מניעה ואאוֹת לו, ורק בפרוש התניתי אשר כּמס שמי האמתי. שני המשכים של מעשה־הבדים־כביכול הופיעו, בזה אחר זה בגליונות ינואר ופברואר (1837) של “המבשר”, ולבעבור הבטיח כי אכן מעשה־בדים יחשב זה, סוּפּח שמו של מר פּוֹ אל המאמרים בתוֹכן־הענינים אשר לירחון.

האופן בו התקבלה תרמית זו הניעני לבסוף להתחיל לכנוֹס ולפרסם את ההרפתקאות הנדונות כסדרן; כי על כן מצאתי כי חרף מראה המעשיה אשר שוּוה בחכמה כה רבה לאותו חלק של הרצאתי אשר הופיע ב“המבשר” (מבלי שנוֹת וסלף גם עוּבדה אחת), עדין לא היה הצבור נוטה כלל לקבלו כמעשיה, וכמה מכתבים נשלחו על פי כתבתו של מר פוֹ, אשר הבּיעוּ הכּרה ברוּרה כי נהפוֹך הוּא. מכאן הסקתי כי העוּבדות אשר בספּורי אל־נכון יהיה בהן להעיד די־ספק על נאמנוּתן הן, וכי עקב זאת אין לי לחשוש הרבה לקטנוּת אמנת הצבּור.

עתה שהעמדתי דברים על דיוּקם, הלא מיד יראה אדם כּמה מן הכּתוּב מעטי הוא; וכן גם יוּבן כי שום עובדה לא סוּלפה בּמספר העמודים הראשונים אשר נכתבו בידי מר פּוֹ. אף לאותם הקוראים אשר לא ראו את “המבשר”, למוֹתר יהיה להורות איפה יתם חלקו ויחל חלקי שלי; ההבדל מצד הסגנון על־נקלה יובן בּוֹ.

א. ג. פּים

פרק א

שמי ארתור גורדון פים. אבי היה סוחר נשוא־פנים באכסניה־של־ים בְּנֶנְטָקֶט, מקום שם נולדתי. סבי מצד אמי היה פרקליט אשר רבים דורשיו. בן־מזל היה בכל אשר יפנה, ובהצלחה רבה ספסר במניות הבנק־החדש־של־אֶדְגַרְטוֹן, כאשר נקרא זה לשעבר. בדרכים אלה ובזולתן עלה בידו לחסוך לו סכום כסף נאה למדי. קשור היה אלי, דומה אני, יותר מאל כל אדם בעולם, וצופה הייתי לרשת את עיקר רכושו במותו. בהיותי בן שש שלחני אל בית־ספרו של מר ריקֶטס הזקן, איש אשר לו רק יד אחת, והליכות־תמהונים לו – ידוע הוא כמעט לכל מי אשר בקר בניו־בֶּדְפוֹרְד. בבית ספרו הייתי עד מלאת לי שש־עשרה שנה ואחר הלכתי מעמו אל בית־אולפנו של מר א. רולנד על־ההר. פה התרועעתי עם בנו של מר ברנרד, והוא קברניט, אשר ברגיל מפליג היה בשרותם של לויד ורֶנדֶנבּוּרְג – מר ברנרד אף הוא ידוע מאד בניו־בדפורד, ושארים רבים לו, מובטח אני, באדגרטון. בנו נקרא בשם אוגוסטוס, וקשיש היה ממני בשנתים לערך. הוא היה במסע ציד־לויתנים עם אביו בספינה, “ג’ון דונלדסון”, ותמיד מדבר היה אלי על אודות הרפתקותיו בדרום האוקינוס השקט. תכופות הייתי הולך עמו אל ביתו, ומשתהה כל היום, ופעמים כל הלילה, מטה אחת היתה לשנינו, ודרך־קבע מדיר היה אותי משינה עד־האֵר כמעט, מספּר לי ספורים על הילידים אשר באי־טיניאן, ושאר מקומות אשר בקר בהם במסעיו. לסוף לא יכולתי לבצור את התענינותי באשר יאמר, ומעט־מעט קמה בי תשוקה עזה ביותר לרדת ים. סירת־מפרש היתה לי ושמה אריאל, ושוויה כשבעים־וחמשה דולר. ספוּנה למחצה היתה ומעטֶהָ כמעטה סלוף – את נפחה לא אזכור, אולם עשרת אנשים היתה מכילה בלא דוחק הרבה. בסירה זאת נוהגים היינו לצאת להפלגות השגעוניות ביותר; ומשנותן אני דעתי עליהן כעת, כמו פלא־פלאים יראה בעיני כי חי חי אני כיום הזה.

את פרשת אחת ההרפתקות האלו אֵרצה בחינת הקדמה לספר־מעשה ארוך ונכבד יותר. ערב אחד נאספו רעים לשמוח בבית מר ברנרד, וסמוך לסוף המסבה מבוסמים היינו לא מעט גם אוגוסטוס גם אני. כרגיל במקרים כאלה בחרתי לחלוק עמו בערשו מלכת אל ביתי. הוא שכב לישון, כאשר דמיתי, בהשקט מאד (והשעה קרובה לאחת היתה לעת התפרד החבורה), ומבלי הגד דבר בענין החביב עליו. אולי מחצית השעה עברה מאז עלינו על היצוע, ואני אך אמרתי להתנמנם, והנה נתר האיש פתע, ובאַלה נוראה נשבע כי שום ארתור פּים אשר בממלכת־הנוצרי לא יניעהו לישון בעוד רוח־בריזה נהדרה כל־כך מנשבת מדרום־מערב. מימי לא נתמהתי ככה, כי לא ידעתי מה כונתו, ואדמה כי סבאוֹ הלמוֹ ויוציאהו מגדרו כּליל. הא הוסיף לדבר בצלול מאד, ויאמר יודע הוא אשר לדעתי שתוי הוא, אפס כי מימיו לא היה מפוכח יותר. רק עיף הוא, הוסיף ואמר, משכב ככלב במטה בלילה נאה אשר כזה, ונחרצה הוא מעמו לקום וללבוש את בגדיו, ולצאת לשיט־משובה בסירה, ספק אם אוכל לאמר מה הרוח אשר עברתני, אולם אך יצאו המלים מפיהו ואני חשתי חיל התרגשות ועונג אשר אין כמותם ורעיונו המשוגע היה בעיני אחד הדברים המרהיבים וההגיוניים שבעולם. הרוח אשר נשבה רוח־סערה היתה כמעט, והאויר צונן היה במאד – כי בשלהי ירח אוקטובר עמדנו. אף על פי כן קפצתי מן המטה, כאחוז מין דבוק ואומר לו כי אם לאומץ הנה לא נופל אני ממנו, וכי כמוהו נלאיתי משכב במטה ככלב, וכי נכון אני למעשה שחוק ומשובה ככל אוגוסטוס ברנרד בננטקט.

חשנו ללבוש בגדינו ונאוץ לרדת אל הסירה, זו עגונה היתה במעגנה הנושנה והמבאשת אצל קרפיף העצים של פֶּנקי ושות', וצלעה כמעט תתנפץ אל הקורות הגסות. אוגוסטוס נכנס אליה לערותה, כי מלאה היתה מים כד מחציתה כמעט. אחרי כלותו הנפנו את המפרש־הראש ומפרש־החלוץ, מתחנום תומם, ובעז־נפש פרשנו ימה.

הרוח, כאשר אמרתי למעלה, נשבה בגאון מפאת דרום־מערב. הלילה בהיר היה במאד וצונן מאד. אוגוסטוס תפס בהגה, ואני נצבתי אצל התורן, על פּלג־הספּון. נשאנו במעופה נחפזת – ולא אמר בנו איש דבר למעת עקרנו מעם המעגן. עתה שאלתי את עמיתי אי־זה אורח יאמר לנהוג בו, ומה־שעה יחשוב כי נחזור בה. הוא שרק דקות־מספר, ואחר אמר בנרעם: “אני יורד בים – אתה רשאי לשוב הביתה אם טוב בעיניך”. אז הסבתי עיני אליו ומיד ראיתי כי, חרף שויון־הנפש אשר עטה, נפעם הוא במאד. ברור ראיתיהו באור הירח – פניו חורו מני שיש, וידו רעדה בנפרז כל־כך עד כי כמעט לא יכול להחזיק בהגה. ראיתי כי דבר־מה השתבש בזה, ואחרד חרדה גדולה. בעת ההיא מעטה היתה ידיעתי בניהול סירה, ותלות גמורה הייתי תלוי בכושר־הנווט אשר לחברי. הרוח אף היא גברה חילים לפתע, ובמהירות יוצאים היינו מחֶסיון היבשת – עם זאת בושתי מגלות כי ירא אני ומשך חצי שעה כמעט שתקתי שתיקה חלֵטה. אפס אז לא יכולתי שאת עוד, ואדבר אל אוגוסטוס לאמור כי ראוי לנו לשוב. כבראשונה כן גם עתה עברה בקרוב דקה בטרם יענה, או ישית לבו אל חות־דעתי. “עוד מעט”, אמר לבסוף – “יש שהות – עוד־מעט הביתה”. אני צפיתי למענה אשר כזה, אולם בנעימת המלים האלו היה דבר־מה אשר מלאני הרגשת אימה בל־תתואר. שבתי ואביט אל הדובר בשום־לב. שפתיו עפרו כליל וברכיו פקו נוראות יחדו עד אשר נדמה כמעט כי אין בו כוח לעמוד. “בשם אלוהים, אוגוסטוס”, זעקתי, וכולי בהלה־ופחד, “מה היה לך” – מה הדבר? – מה תעשה?" “דבר!” גמגם, כמו בתכלית־פתיעה, ובעצם הרגע ההוא הרפה מן ההגה ויפול נכחו אל קער הסירה – “דבר–מה, הלא אין–דבר–שבים הביתה –ה–ה– אין אתה רואה?” או אז הבליחה לי האמת כולה. שכור היה – שכור־להתעיב – ולא עוד יוכל עמוד, דבר, או ראות. עיניו זגוגות היו כלה; וכאשר הרפיתי ממנו במר־יאושי, התגלגל כקורה אשר אין־בה־רוח אל מי־השפּולים, אשר מהם העליתיו. נראה היה בעליל כי במרוצת הערב הפליג בשתיה רב־יתר מאשר דמיתי, וכי מנהגו במטה היה תולדת מצב שכרון מרוכז־ביותר – מצב אשר בו, כבשגעון, יש אשר יוכל הקרבן להתראות בהליכותיו כאיש אשר רוחו נכונה בו לגמרי. אפס צנת אויר הלילה פעלה פעולתה כמשפט – מרץ הרוח החל נפוג מפּניו – וההשגה המבולבלת אשר השיג אז בלי־ספק את מעמדו המסוכן סיעה להחיש את שברו. לעת ההיא אטום־חושים היה בתכלית, וברי היה כי עוד שעות הרבה לא יתעשת.

לא יתכן כמעט לתפוס את עוצם אימתי. אדי היין אשר לגמתי לא־מכבר התנדפו, ופחדי והסוסי גברו כפלים. ידעתי כי אין כלל לאל ידי לנהול את הסירה, וכי רוח עזה וזרמת־חסר חזקה מחישים עלינו אבדון. נראה היה בעליל כי סופה מתנשאת מאחורינו; לא היו עמנו לא מצפּן ולא צידה; וברור היה כי אם באורח אשר אחזנו נמשיך, ונעלמה הארץ מעינינו בטרם יאיר יום. מחשבות אלו, ועמן המון אחרות, מחרידות כמותן, חלפוני בחפזת־מבוכות, ורגעים־מספר שתקוני מעשות דבר. הסירה חוצה היתה במים במהירות נוראה – מפרשיה מתוחים־תומם נוכח הרוח – באין צמצום לא במפרש־החלוץ ולא במפרש־הראשי – וחרטומיה טובלים בקצף תומם. פלא־פלאים היה הדבר אשר לא התהפּכה – מאחר שהרפּה אוגוסטוס מן ההגה, כאשר אמרתי תחלה, ואני נפעם הייתי מחשוב לתפסו בעצמי. אכן, שחק המזל והיא הוסיפה לשוט הכן, ואני התעשתי מעט־מעט במדת־מה. אפס הרוח גוברת היתה להבהיל; ומדי התנשאנו ממַטָח קדימה, וקמו אלינו המשברים מאחור להדיח את הירכתים ויציפונו מים. אף גם המוּם הייתי כל־כך בכל אבר מאברי, עד כי כמעט נקהיתי מחוש. באחרונה נאזרתי תוקף־יאוש, ואחוש אל המפרש־הראש, ואשמטהו נכוחה. כפי שאפשר היה לשער הסתפג במים, התיק את התורן ויסחפהו כהרף־עין. זה הפגע האחרון לבדו הצילני מאבדון מיד. עתה היה רק מפרץ־החלוץ מתוח עלי, ואני חפזתי־לי נוכח הרוח, ואף כי משברים כבדים שטפוני מפעם־לפעם הנה נגאלתי מאימת מיתה חטופה. תפסתי בהגה, וביתר־רוחה נשמתי, כי על כן נוכחתי לדעת כי עוד לנו פּתח־הצלה. אוגוסטוס עדין מוטל היה אין־חושים בקער הסירה; ומהיותו צפוי לטבוע בכל רגע (באשר היו המים עמוקים כדי־רגל במקום נפלו), התחכמתי להגביה את פלג גופו ולהושיבו הכן, בהקיפי את מתניו בחבל, ואת החבל רצעתי אל יתד־טבעת אשר בפלג־הספּון. אחרי אשר סדרתי ככה כל דבר ככל אשר יכולתי בצנתי ובמס־לבבי, שמתי באלוה מבטחי, ובדעתי גמרתי לעמוד בכל מקרה אשר יקרני מלוא העוז אשר אוכל לחגור.

אך החלטתי כזאת, והנה כמו מלאה זעקה או צוחה רמה וממושכה, כמגרונות אלף שד־ורוח, את כל האויר סביב לסירה ומעליה. כל עוד נשמה באפּי לא אשכחה את חבלי־האימה אשר אפפוני ברגע ההוא. שערות ראשי סמרו – חשתי והנה נקרש דמי בעורקי – לבבי עמד כליל מדפוק, ומבלי אשר אשא עיני פעם לדעת אי־מזה תבוא חרדתי, קרסתי נכחי אפים ואין־חושים על גוף עמיתי הנפול.

כשוב אלי רוחי מצאתי עצמי בתאה של ספינת ציד־לויתנים גדולה (‘פּינגוין’) אשר מגמתה ננטקט. כמה אנשים עומדים היו עלי, ואוגוסטוס, חור ממות, שקוד היה לשוף את ידי. כראותו כי פקחתי עינים, עוררוו קריאות־התודה־והגיל אשר השמיע חליפות שחוק ודמע באנשים גסי־המראה אשר עמנו. עתה הוסבר חיש סוד היותנו בחיים. פגוע פגעה בנו ספינת ציד־הלויתנים, אשר היתה נשאת עם הרוח וחשה אל ננטקט בכל מפרש אשר תמצא עוז להניפו, וככה נמצאה שטה בצולב למגמתנו. אנשים אחדים עומדים היו על המצפה מקדם, אולם לא הבחינו בסירתנו אלא כאשר כבר נבצר מהם לפטור מפניה – וצעקות ההתראה אשר צעקו כראותם אותנו הן אשר הפילו עלי בעתה כה נוראה. ספינת־האדירים, הוגד לי, חלפה מעלינו מיד על־נקלה כאשר יעבור כלי־שיטנו הקטן על פני נוצה, ומבלי אשר יופרע מהלכה במאום. כל צוחה לא עלתה מספון הסירה־הקרבן – רק קול חרוק־מה נשמע בלול בשאגת הרוח והגלים, כאשר התחככה רגע קליפת־העץ הקלה בקוער מחריבתה – אולם זה היה כל. הקברניט (הוא הקברניט א. ט. ו. בלוק, איש ניו־לונדון) דמה כי אין סירתנו (אשר יזכור הקורא כי כרותת־תורן היתה) כי־אם קלפה אשר הושלכה מאין חפץ בה, ועל כן בקש להמשיך בדרכו מבלי תת עוד דעתו על הדבר. למזלנו נמצאו שנים מן הצופים אשר נשבעו בכל לשון של שבועה כי ראו איש נוהג בסירתנו, ויגידו כי עוד יתכן להצילו. אז קם וכוח, ובלוק התכעס, ומקץ עת־מה אמר כי “לא מענינו הוא להיות צופה תדיר לקלפות־ביצה; כי אל לספינה לשבות מהלוכה מפני דבר־הבל אשר כזה; וכי אם אמנם נמחץ איש, אך אשמת האיש היא – ויטבע־לו זה לד–ן”, או דברים כדברים האלה. הנדרסון, החובל הראשון, נתן אז לבו אל הדבר, מהיותו מתעבר בצדק, כמוהו ככל חבר הספינה, על נאום אשר גלה שעור כזה של אכזריות אין־לב. מאשר ראה כי תומכים בו האנשים, דבר דברים בוטים ויאמר לקברניט כי בעיניו ראוי הוא לעלות לגרדום וכי הפר יפר את פקודותיו, ולו גם יתלוהו בעבור זאת ברגע בו יציג רגלו על החוף. הוא פסע גסה אל אחורי הספינה, הדף את בלוק (אשר חור במאד ולא ענה דבר) צדה, וכתפסו בהגה נתן, בקול נמרץ את הצו: מול הרוח סוב. האנשים חשו איש למקומו, והספינה סבה בזריזות. כל הדבר הזה נמשך כחמש דקות, והסברה היתה כי כמעט מן הנמנע הוא להציל נפש אדם – אם אמנם היה אי־זה אדם בסירה. בכל זאת, כאשר ראה הקורא, מולטנו גם אוגוסט גם אני; ואת ישועתנו דומה כי הביאו שתים מאותן משאות מזל שאין־להשיגן כמעט, אשר חכמים ויראי־שמים יראו בהן אצבע האלוהים.

בעוד הספינה שוהה תחתיה, שלשל רב החובל את סירת־העזר וקפץ אליה. עם אותם שני האנשים, סובר אני, אשר אמרו כי ראוני אצל ההגה, אך סרו אלה מחסיון הספינה (והירח עודו מאיר יקרות), ותנע זו ניעה כבדה וממושכת לצד־הרוח, ובעצם הרגע ההוא ניתר הנדרסון ממושבו ויצעק אל חבר אנשיו לחתור אחורנית. הוא לא אמר דבר עוד – ואך שנה וקרא בקוצר־רוח: אחורנית! אחורנית! האנשים הפכו חתור חיש ככל האפשר; אולם לעת הזאת כבר נסבה הספינה ותצלח אורח אף כי כל אשר על הספון מאמצים היו כוחותיהם לאסוף תפרושת. חרף הסכנה אשר בדבר, נאחז החובל בכבל העוגן באשר אך השיגתו ידו. עת נטתה הספינה עוד נטית־אדירים וצד ימינה נעלה מתוך המים תומם עד לקוער ונסבת חרדתו נתגלתה כל־צרכה. גוף איש נראה חבור באופן המשונה ביותר אל הקער החלק והמבהיק (“פינגוין” צפוי נחושת היה לה ומסמרות נחושת), והוא נחבט כנגדו בכל־עוז עם כל ניע הספינה. לאחר כמה מאמצי־שוא, בעצם נטיותיה של הספינה וחרף חומרת הסכנה של טבוע הסירה, התיקוני סוף־סוף מתנוחתי האנושה ויעלוני אל הספון – שכן נמצא כי אותו גוף גופי היה. נראה היה כי נסח אחד מיתרות־העץ ויבקיע בעד הנחושת, והוא עצרני מעבור מתחת לספינה, ויצמדני באורח כה מופלא אל קערה. ראש היתד חדר ועבר את צוארון המקטורן הירוק אשר היה לבשרי, ואת מפרקתי חלף, ויפרוץ ויצא בין שני גידים קצת למטה מאוזן ימין. תכף־ומיד השכיבוני על ערש, אף כי דומה היה כי אין בי רוח עוד. רופא לא היה בספינה, אפס הקברניט טפל בי בתכלית תשומת־לב – לכפר, כך אני סבור, בעיני חבר אנשיו, על מנהגו האכזר בתחלה.

עד כה וכה הנדרסון ירד שוב מן הספינה, אף כי לעת הזאת כמעט עצמת סועה היתה לרוח. לא עברו דקות רבות מעת הפליגוֹ והוא נתקל בשברים משברי סירתנו, ומעט לאחר־מכן הודיע אחד האנשים אשר עמו כי צדה אזנו קריאת־עזרה אשר נשמעה לסרוגים מתוך שאגת הסער. הדבר הזה הניע את הימאים העזים להתמיד בחפושם משך יותר ממחצית השעה, אף כי הקברניט בלוק לא חדל מתת להם אותות לחזור, ואף כי כל רגע אשר הוסיפו להתמהמה על פני המים בסירה דלה אשר כזאת נושא היה להם סכנה קרובה ונוראה ביותר. אכן, כמעט פלא הוא מבינת אדם איך יכלה סירת העזר הקטנה אשר היו בה להנצל מאבדן גם כבת־רגע. אכן, בנויה היתה לשרות ציד־הלויתנים, ומצוידת היתה, כאשר נתן לי להאמין מאז, בחללים־של־אויר, כמשפט קצת סירות־הצלה המשמשות בחופה של וֵילס.

אחרי חפּשם לריק משך פרק־הזמן אשר אמרתי, החלט לשוב אל הספינה. אך החליטו כן, והנה עלתה קריאה חלושה מחפץ אפל אשר צץ־עבר על פניהם חיש. הם רדפוהו ועד־מהרה הדביקוהו. נמצא כי היה החפץ הזה כל פּלג הספון אשר ל“אריאל”. בסמוך לזה פּרפר אוגוסטוס, כמו בחבלי־מות אחרונים. כאשר תפסו בו נמצא כי חבור הוא בחבל אל הקורה הצפה. את החבל הזה כרכתי אני עצמי, כזכור, על מתניו, אף הדקתיו אל יתד־טבעת, להיות ישיבתו זקופה, והמעשה הזה אשר עשיתי נראה כי הוא אשר הסב בהצלת חייו. “אריאל” רופס היה בנינה, וכרדתה מובן כי התפרק שלדה; פּלג־הספון הותק, כאשר נתן לשער מראש, בכוח המים המתפרצים, כליל מן השדרית, ויצף (עם שאר שברים, כמובן) אל פני המים – ואוגוסטוס נשא עמו, וככה ניצל ממיתה משונה.

יותר משעה חלפה מעת אשר העלוהו אל ספון “פינגוין”, והוא טרם יוכל לבאר דבר, גם לא נתן להבינו מה התאונה אשר מצאה את סירתנו. לסוף הקיץ יקיצה גמורה, וירבה דברים על אשר חש כהיותו במים. כאשר אך שבה אליו הכרתו באיזו מדה, מצא עצמו תחת לפני המים, והוא נצנף בסחרחורת סוב־סוב במהירות לא־תשוער, וחבל כרוך על צוארו בהדוק שלש או ארבע כריכות. כהרף־עין מצא עצמו נָרום חיש, ואחר הוטח ראשו נמרצה אל איזה עצם קשה, וחושיו שבו נקהו. כאשר שבה אליו רוחו שנית היתה דעתו צלולה יותר – אפס בעיקרה עוד היתה זו עֲנֵנָה ומבולבלת. לעת הזאת. ידע כי ארע איזו תאונה, וכי במים הוא, אף כי פיו מעל לפניהם היה, ונשימתו חפשית היתה במדת־מה. לעת ההיא אולי היה הספון נסחף חיש עם הרוח וגררו אחריו, בעוד הוא צף על גבו. מובן, כל עוד יכול להתמיד במצבו זה כמעט מובטח היה מטבוע. אך הנה הטילו משבר הַיְשֵר לרוחב הספון; ובמצבו זה התאמץ להחזיק, שַׁוֵעַ לעזרה מפקידה לפקידה. בטרם יגלהו מר הנדרסון, אלצתו אפיסת־כוחו להרפּוֹת, והוא נפל המימה ויאמר לחייו נואש. משך כל עת נפתוליו לא זכר אף במשהו את “אריאל”, ולא דבר מענין עלת צרתו. הרגשה סתומה של אימה ויאוש השתררה על בינותיו כליל. כאשר העלוהו לבסוף, לא היו בו עוד כל עצה ותושיה; וכפי אשר נאמר כבר, כמעט שעה עברה מעת הובא על ספון “פינגוין” עד אשר ידע את מצבו כמו אשר לי – הנה את נפשי השיבו ממצרי מות (ואחרי אשר לשוא נסו בכל אמצעי אחר משך שלש שעות וחצי השעה) בחפיפה נמרצה באריגי־פלנל טבולים בשמן חם – כמעשה אשר הציע אוגוסטוס. הפצע בצוארי, אשר אמנם נמאס היה למראה, הנה לא חמור היה למעשה, ועד־מהרה העלה ארוכה.

הספינה "פינגוין באה אל הנמל בשעה התשיעית בבוקר לערך, אחרי עמדה באחת הסערות הקשות ביותר אשר ידעה ספינה מעולם מנגד לחוף ננטקט. גם אוגוסטוס גם אני עלה בידנו להופיע בבית מר ברנרד לעת לחם־הבוקר – אשר לטוב־מזלנו התאחר במעט, מפני מסבת ליל־אמש. אדמה כי כל היושבים אל השולחן נלאים היו בעצמם מלתת דעתם על תארנו המדולדל – אשר כמובן, לא יכול לעמוד בבחינה קפדנית במאד. אכן, נערי בית־אולפן יוכלו לחולל נפלאות באחיזת־עינים, ובאמת־ובתמים מאמין אני כי לא הגה גם אחד מרעינו בננטקט חשד קל־שבקלים כי המעשה הנורא אשר ספרו אי־אלה מלחים בעיר לאמור כי פּגעו באיזה כלי־שיט בים ויטביעו כשלושים־ארבעים בישי־גד, יש לו יחס כלשהו אל “אריאל”, אל עמיתי, או אלי. אנו שנינו שחנו מאז תכופות מאד בדבר – אך לעולם לא בלי רעדה. באחת משיחותינו הודה לפני אוגוסטוס בגלוי־לב, כי בכל ימות חייו לא ידע גם פעם יסורי בעתה כבשעה שהיה בסירתנו הקטנה וגלה ראשונה עד היכן שכרותו מגעת, וחש עצמו כורע תחתיה.

פרק ב

אין לך ענין מן הענינים שבמשפט־קדום בלבד, בין בעד בין כנגד, שאנחנו מקישים בו הקשים בודאות גמורה, ולוא מתוך הנתונים הפשוטים ביותר. לכאורה הדעת נותנת כי שואה כשואה אשר אך־זה תארתיה היה בה כדי לצנן־כהלכה את אהבת־הים הנובטת בי. והנה אני מעולם לא ידעתי ערגה עזה יותר אל הרפתקות־הפרא הצפויות בחיי יורד־ימים מזו אשר פעמתני מקץ שבוע להִוָשענו בדרך־נס. העת הזאת הקצרה נמצא כי די היה בה והותר למחות מזכרוני את צללי התאונה האחרונה הרת־הסכנה, ולהבליט באור בהיר את כל הססגון המגרה־להנעים, את כל הציוריות אשר בה. מיום־ליום תכפו שיחותי עם אוגוסטוס, תכפו ונמלאו ענין יותר ויותר. דרך היתה לו לספר את מעשיות הים אשר לו (אשר עתה חושד אני כי יותר ממחציתם לא היו אלא בדיות) אשר יפים היו לעשות רושם על מי אשר לו מזג נלהב כמזגי ודמיון קודר־קמעה, ואם לוהט, כדמיוני. מוזר הוא גם כי בחזק ביותר הטה את לבי אחר חיי ימאי, כאשר ציר לפני את הנוראים ברגעי העֱנוּת והיאוש אשר ידע. צדה הבהיר של התמונה הכה בי הד מועט. בהזיותי ראיתי טרוף־ספינה וכפן; מות או שבי בקרב סיעות פראי־אדם; שנות־חיים מתֻבלות בעצב ודמעות, על איזה צוק־סלע אפור ושמם, בלב אוקינוס לא־נודע ובן־אל־גשת. הזיות או תשוקות אשר כאלו – כי אכן משותפות היו – משותפות הן, ככה התברר לי מאז, לכל משפּחת הקדורניים הענפה אשר בקרב האדם – ואילו בעת אשר אני מדבר בה היו אלו בעיני אך רמזי־נבואות ליעוד אשר במידת־מה הרגשתי עצמי חייב לקיימו. אוגוסטוס אף הוא לבש רוח כרוחי. אכן, אל־נכון הביאה אַחְוָתנו הקרובה לידי כעין חליפי־אופי בינינו.

מקץ כשמונה־עשר חדשים לאסון “אריאל”, היה בית־העסק של לויד וורנדנבורג (בית אשר אי־כה קשור היה, מדומה אני, באדונים אֶנדֶרְבֵּי מליורפּול) שוקד על שפוּצה של דו־התרנית “גרֵמפּוס” והתקנתה למסע ציד־לויתנים. זקנה מסורבלת היתה זו, ואף אחרי אשר עשו בה ככל הנתן להעשות כמעט ולא סכנה לרדת ים. לא אדע לבטח למה־זה נבחרה מכלי־שיט אחרים וטובים ממנה אשר לאותם הבעלים – אולם כן היה. מר ברנרד נתמנה מפקד לה, ואוגוסטוס התעתד לצאת עמו. בעוד דו־התרנית מכינה עצמה לדרך, היה האיש טוען לפני תכופות כי הזדמנות מצוינת לפני עתה למלא את תשוקתי למסעות. בנפש חפצה הטיתי אוזן – אפס הענין אי־אפשר היה לסדרו בנקל כל־כך. אבי לא התנגד במפורש; אולם אמי היתה נאחזת תזזית כאשר אך תוזכר המחשבה הזאת; ויתר על כל, הנה סבי, אשר בו תליתי תקוות הרבה, נדר כי לא יוריש לי פרוטה אם אך אשוב לפתוח עמו בדברים בנושא הזה. אפס אלה הקשיים לא שככו את תשוקתי, ואך הוסיפו שמן למדורה. גמרתי אומר להפליג ויהי־מה; ואחרי גלותי את זממי לאוגוסטוס, החילונו לערוך תכנית להפיקו. עד כה וכה ואני נמנעתי מדבר אל איש מקרובי על אודות המסע, ויען אשר למראה־עין התעסקתי בתלמודי הרגילים, סברו הסוברים כי חדלתי מן העצה אשר יעצתי. תכופות הגיתי מאז במנהגי במקרה הזה ברגשות של מורת־רוח ופתיעה כאחד. הצביעות היתרה אשר נקטתי לצורך עניני – צביעות אשר משך פרק־זמן כה ארוך נחדרו בה כל מלה וכל מעשה בחיי – זו יכלה להתקבל על לבי רק משום צפיתי הנפעמת והלוהטה להתקימות הזיות־הנדודים אשר שעשעוני זה־כמה.

לצורך אחיזת־העינים, שומה היה עלי להניח לאוגוסטוס לכלכל דברים הרבה; וזה עסוק היה עיקר יומו בספינה “גרמפוס”, מסדר סדורים להנאת אביו בתא ובספנת־התא. אכן, בלילה נועצים היינו ומדברים בתקוותינו. אחרי אשר ככה עבר כמעט חודש, ואנו טרם תעלה בדעתנו כל תכנית אשר תראה לנו בת־הצלחה, אמר לי אוגוסטוס לבסוף כי החליט על כל הנחוץ. קרוב־משפחה היה לי היושב בניו־בדפורד, פלוני מר רוס, אשר בביתו נוהג הייתי לבלות מפקידה־לפקידה שבועים ושלושה. דו־תרנית זו עתידה היתה להפליג באמצע חודש יוני, (1827), והוסכם כי יום־יומים לפני רדתה ים, יקבל אבי אגרת, כרגיל, ממר רוס, ובה יבקשני לבוא ולבלות שבועים ימים עם רוברט ואֶמֶת (בניו). אוגוסטוס קבל על עצמו לכתוב את האגרת הזאת ולדאוג למסירתה. אחרי צאתי כאשר ישוער, לניו־בדפורד, יהיה עלי להתיצב לפני עמיתי, אשר יתחכם למצוא לי מסתור בספינה “גרמפּוס”. מסתור זה, ככה הבטיחני, יותקן להיותו נוח כל־צרכו לשבת בו ימים רבים, ובימים ההם לא אראה לעין איש. כאשר תרחיק דו־התרנית בארחה עד כי לא יתכן עוד לחזור, או אז, אמר, אבוא להתענג במשפט על כל נוחויות התא; ואשר לאביו, זה אך יצחק למהתלה בכל לבו. כלי־שיט יִקָרוּ לנו די־והותר, אשר יותן לשלוח עמם הביתה מכתב להסביר להורי את דבר ההרפתקה.

אמצע חודש יוני הגיע סוף־סוף והכל בא על גמר בישולו. האגרת נכתבה גם נמסרה, ובבקרו של יום־ב' אחד יצאתי את הבית ופני לספינת־הדואר היורדת אל ניו־בדפורד, כביכול. אכן, אני כוננתי צעדי אל אוגוסטוס, אשר המתין לי בקרן רחוב. תחלה היה בתכניתנו כי אתעלם מעין עד הַחְשֵך, ואז אחמוק־אבוא אל דו־התרנית; אך באשר היה ערפל עבה סך עלינו, הסכמנו לבלתי התמהמה בהצפּנתי. אוגוסטוס נהג־הלך אל מעגן הספינות, ואני התנהלת ריחוק־מה אחריו, עטוף באדרת ימאים עבה אשר הביא עמו, לבל יקל להכירני. אך פּנינו בקרן־הרחוב הבאה, אחרי אשר עברנו על־פּני בארו של מר אדמונד, ומי־זה מופיע, נצב נכחי, ומישיר הבט בי, אם לא סבי, מר פטרסון הזקן? “מה, ברכי נפשי, גורדון”, אמר הלז אחרי שתיקה ארוכה, “מה, מה – למי האדרת המלוכלכה אשר אתה לובש?” “אדוני!” עניתי, ואני משוה לי, ככל אשר יכולתי, בדחקו של הרגע, ארשת של פתיעה נפגעת, ודובר בקול קשה מכל קשה – “אדוני! אתה קצת בטעות – שמי, קודם־כל, אינו כלל לא כמו גודין, והייתי רוצה שלא תהיה, בליעל שכמוך, קורא לאדרת שלי מלכלכת”. כמעט לא יכלתי להתאפּק, ויעבור עלי מה, מצריחת צחוק למראה המוזר אשר היה לזקן הנכבד בבוא עליו תוכחת־לשון נאה זו. הוא הרתיע פסיעתים־שלש, חור ואחר סמק־להפליג, אחז במשקפיו והגביהן, ואחר שב השפּילן, ויסתער ויעט לקראתי, מנופף במטריתו. אפס פתע עצר במרוּצתוֹ, כמו לוא זכר דבר פתאום; ומיד נסוב וילך הלוך והתנודד והוא מרעיד כל העת מעוצר־חמה, וממלמל בין שניו: “לא יסכון – משקפים חדשות – חשבתי שגורדון הוא – גולם מלוח מ–ז שכמותו”.

אחרי שנצלתי ככה בדוחק, אחזנו דרכנו במשנה־זהירות, ונבוא בשלום אל מחוז חפצנו. בספינה לא היו כי אם אחד או שנים מעובדיה, ואלה טרודים היו בקדמתה, והם מתעסקים במשהו במדור־המלחים. הקפטן ברנרד, זאת ידענו היטב עסוק אצל לויד־וורדנבורג ושם ישאר עד הַאֲחֵר בערב, ועל כן אך מעט היה לנו לחשוש מפניו. אוגוסטוס עלה ראשון אל צד הספינה, ומקץ עת־מה באתי אחריו, מבלי אשר יבחינו בי האנשים העושים במלאכתם. מיד נכנסנו אל התא, ולא מצאנו בו איש. מתוקן היה במיטב הנוחיות – דבר לא־נפרץ מעט בספינת־ציד־לויתנים. ארבע חדרי־משכב מצוינים במאד היו בו, ובהם משכבים רחבי־ידים ורוחים. גם בכירה גדולה הבחנתי, ובשטיח עבה ויקר־ערך להפליא הפרוש על רצפת התא וחדרי המשכב כאחד. התקרה שבע רגלים היה גבהה, וקצורו של דבר, הכל נראה מרווח ונעים מכפי אשר צפּיתי. אכן, אוגוסטוס לא הניח לי להאריך הסתכל, ובתוקף טען כי שומה עלי להסתתר חיש ככל־האפשר. הוא נהגני אל חדרו הוא, אשר בימינה של דו־התרנית, ובסמוך אל המחיצות. עם כניסתי סגר את הדלת ויבריחנה. דומה היה עלי כי מימי לא ראיתי חדרון נאה מזה אשר בו מצאתי עצמי עתה. כעשר רגלים היה ארכו, ורק משכב אחד בו, אשר כפי שכבר אמרתי, רחב־ידים היה ורוֵח. בחלקו של החדר הסמוך ביותר אל המחיצות היה תחום של ארבע רגלים מרובעות, ובו שולחן, כסא, וכוננית תלויה טעונת ספרים, עיקרם ספרי מסעות ונדודים. עוד הרבה זוטי־מנעמים היו בחדר, ובכללם אל לי לשכוח מין ארון קרור, אשר בו הורה לי אוגוסטוס על שפעת מעדנים, מאכלים גם משקאות.

עתה לחץ בפרקי אצבעותיו על נקודה מסוימת בשטיח, באחת מקרנות התחום אשר אך זה הזכרתי, ויגלה לי כי חלק מן הרצפה, כשש־עשרה רגל מרובעת, נוסר־נעקר למשעי והותאם שוב. כאשר לחץ, התרומם חלק זה בקצה אחד די העבר אוגוסטוס את אצבעו מתחת. בדרך זו הגביה את פי המאורה (אשר אליו עדין היה השטיח מהודק בסמרורים). ואראה כי מוליכה היא אל הספנה־האחורית. אחרי־כן הדליק אָלית קטנה, ואת המאור נתן בפנס כהה, ויקחהו וירד במִפתָּח, ואותי צוה לבוא אחריו. כדברו עשיתי ואז משך־הוריד את המכסה על הבור, באמצעות וו נעוץ בצד התחתי – השטיח, כמובן, שב לנוח כבתחילה על רצפת חדר־המשכב, וכל עקבי הארובה נסתרו.

האָלית נתנה קרן אור כה קלושה עד כי אך בעמל הרבה יכולתי לגשש דרכי בתוך ערבובית הקורות והמרישים אשר בה מצאתי עצמי לעת ההיא. אפס מעט־מעט הסכינו עיני עם האפלולית, ודרכי קשתה עלי פחות, עוד אני נאחז בכנפות מעיל רעי. לאחרונה, אחרי זחול והתפתל במעברים צרים אין־מספר, הביאני אל תיבה חשוקת־ברזל, אשר כמוה תשמש לעתים לאריזת כלי־חרס עדינים, קרוב לארבע רגלים היה גבהה, וארכה שש רגלים תמימות, אולם צרה היתה מאד. שתי חביות שמן גדולות וריקות שומות היו עליה, ומעל אלו צבורים היו לרום, עד רצפת התא, יצועי־קש למכביר. לכל עבר סביב דחוקים ומדוחקים היו ככל־האפשר, עד לעצם התקרה בתוהו־ובוהו גמור, רהיטי אֳנִי מכל סוג כמעט, עם ערבובית־פרע של ארגזי־מדות, תיבות נצרים, חביונות וצרורות גדולים, עד כי דומה היה כי ממש נס הוא אשר גלינו מעבר כלשהו אל התבה. לאחר זמן נודע לי כי בכונה תחילה דחס אוגוסטוס כל אותה דחיסה בספנה ההיא למען יהיה סתרי שלם, ורק עוזר אחד היה לו במלאכה, והוא איש אשר לא ירד בדו־התרנית.

עתה הראה לי עמיתי כי את אחד מקצות התבה יתכן להעתיק על־נקלה. הוא הזיחו צדה ויגלה את קרבה, והמראה שעשני להפליג. על כל תחתיתה פרוש היה מזרן מאחד משכבי התא, ודברי־תפנוק־ונועם נתנו בה ככל אשר יותן לכנוס בתחום קטן כזה, עם אשר יונח לי מקום לגופי, אם בישיבה ואם בשכיבה מלוא־קומה. בין השאר היו שם ספרים מעט, עט, דיו וניר, שלש שמיכות, כד גדול מלא מים, גרב,¹ פּכסמי־ים, שלושה–ארבעה נקניקי־בולוניה עצומים, קתלי חזיר אדירים, רגל צלי־כבש קרה, וחצי תריסר בקבוקים משקה־חזוק וליקר. תכף־מיד נגשתי לנחול את מעוני הקט, וזאת עשיתי בנחת־רוח רבה יותר, בטוח אני, משידע אי־פעם מלך בכניסתו אל ארמון־חדש. עתה הורה לי אוגוסטוס איך יוגף קצה התיבה הפתוח, ואחר מסמיך את האלית אל המכסה, הראני פסת עבות כהה המוטל לארכו; עבות זה, אמר, נמשך ממקום החבאי, עבור בכל הפתולים הדרושים בתוך העצים, עד מסמר שנתקע בספון הספנה, ממש תחת לדלת המאורה המוליכה אל מדורו. באמצעות עבות זה, הנקל יהיה לי למצוא דרכי חוצה בלי אשר ידריכני, באם אוצרך לכך עקב איזה מקרה בלתי־צפוי. עתה נפרד מעלי ויעזבני, ולי הניח את הפנס, עם אָליתות וזרחן למכביר, ויבטיח לבקרני תכופות ככל האפשר מבלי אשר יושגח בו. הדבר הזה היה ביום השבעה־עשר ביוני.

שלושה ימים ושלושה לילות (ככל שיכולתי לשער) נשארתי במקום־החבאי מבלי צאת ממנו כלל, לבד מפעמים אשר יצאתי למען מתח אברי בעמדי זקוף בין שני ארגזי־מדות מנגד למפתח. משך כל העת ההיא לא ראיתי את אוגוסטוס כל־עיקר; אולם הדבר הזה לא הדריך את מנוחתי, כי ידעתי אשר בכל שעה צפויה דו־התרנית להפליג, ולא יקל עליו למצוא בתוך המהומה שעת־כושר לרדת אלי. לסוף שמעתי והנה נפתחה המאורה ונסגרה והאיש קרא חרש וישאלני אם הכל כשורה, ואם אחפץ דבר. “לא־מאומה”, עניתי; “בתכלית־הנוחות אני שרוי; אי־מתי תפליג דו־התרנית?” “בעוד פחות ממחצית השעה תהיה בדרכה”, השיב. “להודיעך באתי, ומחשש פן תחרד מפני העדרי. עת־מה ייבצר ממני לשוב ולרדת אליך – אולי משך עוד שלושה או ארבעה ימים. על הספון מתנהל הכל למישרים. אחרי אשר אעלה ואסגור את המאורה, זחל־נא עם העבות למקום שם המסמר תקוע. את שעוני תמצא שם – אולי יהיה לך להועיל, כי הן לא יבואך אור־יום לדעת בעתים על־פיו. אל־נכון אין אתה יודע כמה זמן טמון היית – אך שלושת ימים – העשרים לחודש הוא היום. נכון הייתי להביא את השעון אל תיבתך, אפס ירא אני פן יורגש בהעדרי”. בדברים אלה עלה מעמי.

מקץ כשעה ללכתו הרגשתי בעליל כי נעה דו־התרנית, ואתברך בלבבי על כי סוף־סוף אכן החילותי במסע. המחשבה הזאת הניחה את דעתי. ואני גמרתי אומר להיות שלו ברוחי ככל האפשר, ולחכות למהלך המאורעות עד אשר יותן לי להמיר את התיבה בישיבת התא, אשר רוֵחה היא יותר, ואם־גם ספק אם נוחה תהי יותר. ראשית דעתי היתה ליטול את השעון. הנחתי את האָלית דולקת, ואוחז דרכי בחשכה זחול וגשש, ואני מתנהל עם העבות בנפתולים אין־מספר, אשר בכמה מהם נוכחתי לדעת כי, אחרי השתרכי מרחק רב בדי־עמל, שבתי לכדי פסע או שנים ממעמדי קודם. לאחרונה הגעתי אל המסמר, ואחרי השיגי את מבוקשי, חזרתי בשלום. עתה הצצתי בספרים אשר סופקו לי בשום־לב כל־כך, ואבחר בעלילות משלחתם של לואיס וקלרק אל שפך הנהר קולומביה. בספר הזה שעשעתי עצמי עת־מה, ואחר, בטרם אנום, כביתי את האור בזהירות רבה, ומהרה נפלה עלי שנת ישרים.

כאשר הקיצותי חשתי והנה רוחי נבוכה בי זרה, ורק אחרי עת־מה זכרתי את כל מסבות מצבי השונות־והמשונות. אכן, מעט־מעט זכרתי הכל. העליתי אור ואביט אל השעון; אולם השעון עמד מלכת, ואשר על כן לא היה בידי לקבוע כמה ארכה שנתי. אברי כווּצים היו במאד, ואני נאלצתי לעמוד בינות לארגזים הגדולים בכדי להפיסם. אז נעור בי תאבון־גרגרנים כמעט, ואזכור את בשר־הכבש הקר, אשר לפני שכבי לישון אכלתי ממנו ויערב לחכי להפליא. מה־רב היה תמהוני כאשר גליתי והנה נשחת וימק כליל! המקרה הזה הדאיגני מאד; כי כאשר צרפתיו אל סכסכות־הרוח אשר ידעתי כהקיצי, החילותי לדמות כי אל־נכון ארכה שנתי להפליג. האויר הדחוס אשר בספנה אולי יד לו בזאת, ובאחרית־דבר אולי יביא לתוצאות חמורות ביותר. ראשי דוה עלי; מדומה הייתי כי נשימתי כבדה; ובקצור, המון הרגשות קודרות דכאוני. עם כל זאת לא יכולתי לההין ולהקים שאון על־ידי שאפתח את המאורה או באי־זו דרך אחרת, ואחרי אשר כוננתי את השעון, ברכתי נפשי בשלום.

משך כל היממה הבאה לא בא איש להרויח לי ממצוקתי ואני לא יכולתי שלא להאשים את אוגוסטוס בהזנחה גסה ביותר. הדבר שהחרידני בעיקר היה כי פחתו המים אשר בכדי כדי חצי הלוג, והצמאון ענני מאד, כי אחרי אבוד בשר־הכבש אשר אתי זללתי מנקניקי־בולוניה. דעתי נטרדה במאד, ושוב לא יכולתי למצוא ענין בספרי. כן גם חזקה עלי תשוקת שנה, אפס לישון יראתי, ואפחד כי אויר הספנה הכלוא אולי מות בו, כמו בפחמן בוער. עד כה וכה ואני ידעתי, על־פי ניע דו־התרנית, כי נמצאים אנו כבר בלבב האוקינוס, וקול המיה עמום, אשר הגיע אל אזני כמו ממרחק כביר, הוכיח לי כי אין כל סערה נושבת. לא יכולתי לציר לעצמי סבה להעדרו של אוגוסטוס. ברי היה לי כי די הרחקנו בדרכנו משתהיה עוד מניעה לעלותי. אולי אונה לו דבר – אולם לא עלתה בדעתי תאונה אשר בעטיה יניחני להשאר אסיר עת כה רבה אלא אם כן מת לפתע או נפל המימה, ואת הרעיון הזה לא יכולתי לסבול בשום פנים. אפשר כי עצרונו רוחות־נוכח, ועדיין בסמיכות קרובה אל ננטקט הננו. אכן, מן המחשבה הזאת אלוץ הייתי לחדול; כי לוא כן הדבר, כי אז היתה דו־התרנית נינועה תכופות; והנה נטיתה החוזרת לשמאל, הורתני ברור כי צלחה אורח כשבריזה איתנה נושבת מימינה. לבד מזאת, אם נניח כי עודנו בסביבת האי למה־זה לא יבקרני אוגוסטוס ויודיעני על הדבר? ככה הגיתי בצרות בדידותי הנעכרה, ואגמור אומר להמתין עוד עשרים־וארבע שעות, ואַחר אם לא יבואני ישע, אעשה דרכי אל המאורה, ואנסה לשוחח עם חברי, או לפחות לשאוף מעט אויר צח בעד למפתח, וליטול עוד מים מן המדור. אכן, עוד אני מהרהר בכך, ותרדמה – או תדהמה – עזה ירדה עלי, חרף כל מאמצי־שכנגד. חלומותי היו מן האיומים ביותר. כל אסון וזועה נחתו בי. בתוך כל השאר היו שדי־פּלצות חונקים אותי עד־מות בינות כרי־ענק. אדירי־נחשים חבקוני חבוק, ועיניהם המאירות־להחריד נבטות אל פני ברצין. אחר השתרעו נכחי מדבריות, אין־מצרים, חררים ונוסכי־מורא מכל. אילנות אדירי־גובה, אפורים ואין־עלה, התנשאו בטור אין־קץ כמלוא העין. שרשיהם נחבאו בביצות רחבות־ידים, אשר מימיהן הקודרים עמדו – שחורים־משחור, רוגעים, וכלילי־אימה – מתחת. והעצים המוזרים כמו חִיות־אנוש הוצקה בהם, ויהיו מניעים זרועותיהם־שלד, ואל המים המחרישים שִועוּ לחמלה, בקולות חדים ונוקבים שמתוך תכלית־יאוש־וסבל. ותמור התמונה; ואני עומד, ערום ובדד, במישורי החולות הלוהטים אשר לסהרה. לרגלי מוטל שחוח ארי עז מאריות ארץ־המשוה, פתאום נפקחו עיניו־פּרא ותראינה אותיּ. בזניק־עוית קפץ על רגליו, ואת שניו הנוראות חשף. רגע, ומגרונו האדום בקעה שאגה כרעם־בגלגל, ואני נפלתי בחיל ארצה. משתנק בחבלי אימים, מצאתי עצמי לבסוף ספק־ער. חלומי, אפוא, לא כולו חלום היה. עתה, למצער, היו חושי עמי. כפּות איזה מפלץ ענק וממשי כבדות היו על חזי – נשימתו החמה באזני היתה – ומלתעותיו הלבנות והמבעיתות בוהקות עלי מן האפלה.

לו רבוא חיים תלויים היו בניד־אבר או בהגה־פּה, גם אז נבצר ממני לנוע ולדבר. החיה, תהיה אשר תהי, לא זעה ממקומה ולא נסתה להשחית מיד, ואלו אני מוטל הייתי באפס כל ישע, וכמו גוסס, תחתיה. חשתי כי כוחות גופי ונפשי סרים והולכים הימני מהרה – הקצרה, כי אובד אנוכי, אובד מחמת פחד בלבד. מוחי נטשטש – נחליתי עד דכּא – רואותי בגדו בי – אף גלגלי־העין הלוהבים ממעל הועמו. במאמץ עז פלטתי לבסוף קריאה רפה לאלוהים, ואקבל עלי את הדין. לשמע קולי כמו נעורה כל חמת הטורף העצורה. מלוא קומתו גהר על גופי; אולם מה־רבתה פליאתי כאשר, בנהימה ממושכה וכבושה, החל לוקק את פני וידי במירב הלהיטות, ובאותות חבה ושׂמחה מופלגים ביותר! נבוכותי, הוכיתי תמהון – אולם לשכוח לא יכולתי את נהימתו המיוחדת של ‘נמר’, הכלב הניו־פונדלנדי אשר לי, ואת זר־לטיפותיו היטב ידעתי. הוא הוא זה. הרגשתי בפרוץ הדם אל רקותי פתע – תחושה מסחררת והוממת של גאולה ותחיה עברתני. חפזתי לקום מן המזרן אשר עליו שכבתי, ונופל על צוארי חברי ומלוי הנאמן, נתתי פורקן לעקת חזי הממושכה במבול דמעות בוערות.

כמו במקרה קודם כן גם עתה היו שרעפּי בלולים ומסוכסכים יותר אחרי קומי מן המזרן. שעה ארוכה כמעט נבצר ממני לצרף רעיונים יחדו; אולם, בעצלתים, שבו אלי כוחות החשיבה, ואני שבתי זכרתי היכן אני עומד. איך נמצא בזה ‘נמר’, לשוא עמלתי להבין; ואחרי התעסקי באלף נחושים שונים־ומשונים באשר אליו, נאלצתי להסתפק בשמחה על כי בא לחלוק עמי בבדידותי הנכאה ולשובב נפשי בלטיפותיו. רובם של בני־אדם יאהבו את כלביהם, אולם חבתי אל ‘נמר’ עזה היתה פי־כמה מכפי הרגיל; וברי כי מעולם לא היה יצור ראוי לה יותר ממנו. שבע שנים היה רעי לי בלי־הפרד, ובמקרים אין־ספור גלה את כל התכונות האצילות אשר בגללן נוקיר את החי הזה. עודו גור מלטתיו מצפּרני זאטוט בליעל בננטקט, שהיה נוהגו, כשחבל על צוארו, המימה; וכאשר גדל הכּלב גמל לי, מקץ כשלש שנים, בהצילו אותי ממקל־חובלים של שודד־רחוב.

כאשר אחזתי עתה בשעון ואתנהו אל אזני, מצאתי כי שוב עמד מלכת; אולם דבר זה לא הפתיעני כלל, כי מתוך מצב רגשותי המיוחד־במינו ברי היה לי כי, כבתחלה, ישנתי פרק־זמן ממושך מאד; כמה, זאת כמובן אי־אפשר היה לדעת. בוער הייתי בקדחתי וצמאוני כמעט כבד משאת. מששתי סמוך לתיבה למצוא את מותר מימי המעט, כי מאור לא היה אתי, באשר אוּכלה האָלית עד פּותת הפנס, וחפיסת הזרחן לא נזדמנה לידי. אכן, כאשר מצאתי את הכד גליתי כי ריק הוא – בלי־ספק נפתה ‘נמר’ לערותו, כשם שנפתה לכלות את שייר בשר־הכבש, אשר עצמו, גרומה היטב, מוטלת היתה אצל פּתח התיבה. על הבשר הנשחת יכול יכולתי לותר, אפס כהגותי במים נמס לבי בי. רפה־אונים הייתי בתכלית, עד כי עם כל מאמץ־מה, או בת־ניע, נרעדתי כולי כאחוז צמרמורת. להוסיף על צרותי, היתה דו־התרנית עולה ויורדת בעברה גדולה, וחביות השמן השומות על גב תיבתי צפויות היו לפּול בכל רגע ולחסום את הדרך היחידה לצאת ולבוא. כן גם נורא היה סבלי ממחלת־הים. מטעמים אלה נמניתי וגמרתי לעשות דרכי, ויהי מה, אל המאורה, ולהחלץ מיד, בטרם יבצר ממני כליל לעשות כן. משהחלטתי כך, שבתי לגשש אחר חפיסת־הזרחן והאליתות. את הראשונה מצאתי בעמל לא־רב; אולם, כיון שלא מצאתי את האליתות מהרה כאשר קויתי (כי על כן זכרתי בקרוב את המקום בו הנחתין), נואשתי מן החֵפשׂ לפי־שעה, ואפקוד על ‘נמר’ לשכב דומם ומיד החלותי בדרכי אל המאורה.

בנסיון הזה נראתה חלישותי בעליל יותר מבתחלה. בקושי אין־קץ יכולתי להזדחל, ותכופות מאד כמו צללו אברי תחתי פתאום; או אז הייתי משתטח אפּים, וכמה דקות הייתי כאטום־חושים. אף על פי כן חתור חתרתי קדימה קמע־קמע, ירא בכל רגע פּן אתעלף בתוך הפּתולים הצרים והסבוכים אשר בקרב הקורות והמרישים, ובמקרה כזה הן לא נשקף לי כי אם המות. לסוף, אחרי אשר הסתערתי קדימה מלוא מרצי המעט נִטח מצחי עזה אל זויתו החדה של ארגז־מדות חשוק־ברזל. התאונה הממתני אך לרגעים מעטים; אולם, לגודל יגוני, הוטל הארגז כולו, משום עוז־טלטלת הספינה, על נתיבי, ויגדור בעדי תומם. עם כל התאמצותי לא יכולתי להזיזו אף כהוא־זה ממקומו, כי תחוב היה היטב בתוך התיבות ורהיטי־האני אשר סביב. על כן הוצרכתי, עם כל רפיוני, לסור מעם העבות ולמצוא מעבר אחר, או לטפּס ולעבור מעל למכשול, ולחזור לנתיב מעבר לו. הברירה הראשונה כרוכה היתה בתלאות וסכנות מרובות כדי־כך שנתנה בי רעד. בחולשת הדעת והגוף שהייתי נתון בה, ודאי אובד דרך הייתי לוא נסיתי בה, ונספּה למעצבה בתוך מבוכי הספנה הקודרים והמאוסים. הנה כי כן החלותי חוגר, בלא הסוס, את כל מותר חזקי ואומץ־רוחי, ושוקד, כמיטב יכלתי, לטפּס ולעבור מעל הארגז.

כאשר נזקפתי, לתכלית זו, מצאתי את המשימה חמורה אף ממה שדמיתי בפחדי. מזה ומזה למעבר הצר נשאה חומה שלמה של עצים כבדים שונים־ומשונים, אשר אם אשגה משגה קל־שבקלים ונמוטו על ראשי; ואם לא יאונה הדבר הזה, אפשר כי גדור תגדור המפולת בעדי את נתיב שובי, כאשר גדר המכשול ההוא לפני. הארגז עצמו ארוך היה וכבדתני, ולא יותן להציג עליו כף־רגל. שוא עמלתי, בכל מאמצי כוחי, להשיג את רומו, בתקוה כי ככה אוכל להתרומם. לוא גם הצלחתי להשיג את הרום, ברי כי לא היה כוחי עומד לי כל־עיקר לעבור מעל, ומכל הבחינות טוב־טוב היה כי נכשלתי בזאת. לבסוף, אגב מאמץ נואש להעתיק את הארגז ממקומו, הרגשתי ברטט חזק בצד סמוך אלי. בלהוט פשטתי ידי אל פאת הלוחים, ומצאתי כי לוח אחד, גדול מאד, רפוי הוא. באולרי, אשר היה עמי, למזלי, הצלחתי, בעמל וטורח, להתיקו כליל; וכעברי בפּתח אשר בקעתי ככה, גליתי, למרבה החדוה, כי אין קרשים בצד שמנגד – לשון אחרת, שהכסוי חסר, כי על כן את הקרקעית פּרצתי. עתה התקדמתי, מבלי התקל בקושי מיוחד, עד כי לסוף הגעתי אל המסמר. בלב פּועם נזקפתי וביד רכה לחצתי על מכסה המאורה. המכסה לא מהר להרום כאשר צפיתי, ואני לחצתיו ביתר־עוז כלשהו, ועודי ירא פן יהיה איש זולת אוגוסטוס במדורו. אפס, לתמהוני, לא זעה הדלת, ואחרד מעט, באשר יראתי כי תחלה נדרש אך מאמץ קל־שבקלים להעתיקה. הדפתיה בחזקה – ובכל זאת לא זעה; בכל כוחי – ועדין לא נעתקה; בחימה, בעברה, ביאוש – תכלית מאמצי היתה מעל! ומתוך ההתנגדות הנצחת נראה בעליל כי נגלה הבור וסומר נאמנה, או כי הושם על פיו איזה משקל כביר, אשר לא היה טעם לחשוב להזיזו.

אימים ובעתה מלאתי. שוא נסיתי להגות מה־טעם קברוני ככה. לא נצטרפה בדעתי כל שרשרת רצופה של הגיונות, ונופל על הרצפה נשטפתי, כָנוע, בעגומי הדמיונות, ומיתות־מורא של צמאון, רעב, חנק, וקבור־בלא־עת היו ראשי האסונות שנשקפו אלי. באחרונה שב אלי משהו מצלילות־הדעת. קמתי ובאצבעותי גששתי אחר החרכים והסדקים שבפּתח. כאר מצאתים, בחנתים בשום־לב לראות אם לא יחדור בהם אור מן המדור; אולם אור לא נראה. אחר העברתי בהם את להב אולרי, עד אשר פגעתי באיזה מעצור קהה. פּצרתי בו ואמצא כי מסה מוצקה של ברזל הוא, ובהעבירי את הלהב לארכו הרגשתי כי כמו גלי הוא, ואדע כי כבל הוא. לא היה לי אלא לשוב על עקבי אל התיבה, ולהכנע שם לגורלי העגום, או לנסות ולהשקיט את רוחי עד שאוכל לערוך איזו תכנית מנוס. בדבר הזה החילותי מיד, ולאחר תלאות אין־מספּר עלה בידי לחזור. כאשר צנחתי, תש־כוח כליל, על המזרן, השתטח ‘נמר’ אפיים לצדי, ובלטיפותיו נראָה כמתאוה לנחמני במצוקותי, ולהמריצני לשאתן באומץ־רוח.

המופלא שבמנהגו הסב את דעתי אליו. לאחר שלקק כמה דקות את פני ואת ידי, פוסק היה פתאום, ומשמיע יבבה כבושה. וכי אפשיט ידי אליו, ומצאתיו תמיד שכוב אפרקדן, וכפּותיו כלפּי מעלה. ארחו זה, אשר כה תכופות נשנה, מוזר היה למראה, ובשום פנים לא יכולתי להבין פּשרו. הואיל ודומה היה כי בצרה הוא הכלב, העליתי כי נפצע פּצע, נטלתי כפּותיו בידי, ואחת־אחת בדקתין, אפס סימן פּגיעה לא מצאתי. אז סברתי כי רעב הוא, ואתן לו נתח גדול מבשר החזיר, והוא טרפו בתאוה – אפס אחר שב אל זר־מעשהו כבראשונה. עתה דמיתי כי, כמוני, מתענה הוא ביסורי צמא, ודבר אמרתי לחרוץ בדעתי כן, והנה עלה בי ההרהור כי עדיין רק את כפּותיו בדקתי, וכי אולי יש פּצע באיזה מחלקי גופו או ראשו. את זה האחרון מששתי בשום־לב, אך מאום לא מצאתי. אכן, כאשר העברתי ידי על גבו הבחנתי כי לרחבו יש כמין גובל של שער סמור. את זה בדקתי באצבעי, ואגלה חוט, וכאשר תרתי לארכו מצאתי כי מקיף הוא את הגוף כולו. אגב בחינה בחונה יותר, פּגעתי בפסה קטנה של כעין ניר־מכתבים, אשר החוט העובר בו הדקו מתחת לכתף שמאל של הכלב.

פרק ג

מיד עלתה בי המחשבה כי הניר הוא פתק מאוגוסטוס, וכי הואיל וארע איזה מקרה אין־פשר אשר מנעו מלגאול אותי מבור כלאי, התחכם להודיעני בדרך זו על מעמד־הדברים כמו שהוא. מרעיד בלהיטותי החלותי מחפּש שוב אחרי קיסמי־הזרחן והאליתות אשר לי. במטושטש זכרתי כי הנחתים בזהירות בטרם ארדם; ואמנם, קודם למסעי האחרון אל המאורה, זכור זכרתי בדיוק היכן שמתים. אולם עתה לשוא טרחתי לזכור זאת, ושעה תמימה התעסקתי בחפש־חנם מרגיז אחר הדברים הנעדרים; מעולם ודאי לא ידע אדם יסורי דאגה ומתיחות גדולים מאלה. לאחרונה, בעודני מגשש, וראשי סמוך אל הזברית, אצל פּתח התיבה, ומחוצה לו, הבחנתי בהבהוב־אור חלוש בעֵבר המַהֲגית. מופתע מאד בקשתי לקרב אליו, כי דומה היה שרחוק הוא אך פסיעות אחדות ממעמדי. אך זזתי כאטום־חושים, אף על פי כן חתור חתרתי קדימה קמע־קמע, וההבהוב נעלם מעיני כליל, ובטרם אשוב לראותו, אנוס הייתי לגשש דרך לאורך התיבה עד אשר חזרתי לעמוד כבתחלה. עתה, מניע ראש בזהירות אנה ואנה, מצאתי כי כהתקדמי לאט, בזהירות רבה, בכוון מנוגד לזה שבו הלכתי בראשונה, יכול אוכל לקרב אל האור, מבלי אשר יתעלם ממני. עד־מהרה באתי עדיו (נדחק אורח בפתולים צרים אין־מספר), ואמצא כי מקורו בקצת משיורי גפרורי הזרועים בחבית ריקה הפוכה על צדה. תמה הייתי איך נתגלגלו למקום זה, והנה נקרו לידי שנים־שלושה בצעים של שעות־אָלית, שנכר היה כי לעסם הכלב. מיד העליתי כי זלול זלל את כל מלאי הנרות שלי, ומדומה היה כי אבדה תקותי לקרוא אי־פעם את אגרתו של אוגוסטוס. שיורי השעוה הדלים מפותפתים היו בתוך שאר אשפּתות שבחבית עד כי נואשתי מהִוָעל בהם, ואניחם באשר היו. את קמצוץ הזרחן לקטתי ככל אשר אוכל, ואשוב, בעמל הרבה, אל תיבתי, מקום שם נשאר ‘נמר’ כל העת.

מה אעשה עתה לא ידעתי. חשכת הספנה עבה היתה כדי־כך שלא יכולתי לראות את ידי, עם כל אשר אסמיכנה אל פני. פסת הניר ההלבנה בדוחק הבחנתי בה, וגם זאת לא כאשר הישרתי הבט אליה; על־ידי שאסב אליה את חלקיה החיצונים של רשתית־העין – לאמור, על־ידי שאתבונן בה באלכסון קמעה, מצאתי כי יותן להבחין בה כהוא־זה. ככה יוכל אדם לדמות בנפשו את קדרות כלאי, ואגרת ידידי, אם אמנם אגרת היא זאת ממנו, דומה היה כי עשויה היא אך להוסיף על מצוקותי, על־ידי שתרגיז ללא צורך את דעתי החלושה והמטולטלת כבר. שוא הפכתי במוחי בהמון תחבולות־הבל להשיג אור – תחבולות אשר כמוהן ממש תעלינה בדעתו של איש לועט־אָפיון בשנתו ידועת הרוגז – אשר כולן, וכל אחת מהן, נראות לו לחולם חליפות כרעיונות השקולים והתפלים ביותר, עם שסגולות החשיבה או הדמיון גוברות זו על זו לסרוגים. לבסוף עלתה בי מחשבה שנראתה לי הגיונית, אף תמהתי, בצדק רב, איך לא הגיתיה תחלה. שמתי את פסת הניר על גב ספר, אספתי את שיירי גפרורי הזרחן אשר הבאתי מן החבית, ואניחם יחד על הנר. אז שַׁפִתים בכף ידי, חיש אולם הכן. אור בהיר פשט מיד על פני הניר כולו; ואלו נכתב עליו דבר, ברי כי לא הייתי מתקשה כלל בקריאתו. אכן, אות לא היתה רשומה עליו – לא־דבר מלבד חלקת־ניר זעפה ואכזבת; הנהרה גועה מקץ שניות אחדות, ולבבי מת בקרבי.

כבר הודעתי לא אחת כי עת־מה קודם לכן היתה בינתי שרויה במצב הקרוב כמעט לשופטנות. ודאי היו הפוגות־רגע של שפיות גמורה, ולרגעים אף של תעצומות־מרץ; אולם אלו מועטות היו. יש לזכור כי ימים רבים אל־נכון שואף הייתי את האויר המרירי של בור אטום בלויתנית, ומרבית אותה עת היו מימי לחץ. בארבע־עשרה או חמש־עשרה השעות האחרונות לא היו לי מים כלל – אף גם לא ידעתי שינה כל אותן שעות. בשר נמלח ומצמיא ביותר היה עיקר מזוני – ומשעה שאבד בשר־הכבש, אף מזוני היחיד – להוציא את פּכסמי־הים; ואלה האחרונים לא הועילוני כלום לפי שנוקשים ויבשים היו מכדי שאבלעם בגרוני הבצק והניחר. עתה שרוי הייתי בקדחת עזה, וחבור־חלי מכל הבחינות. בזאת תתורץ העובדה שהרבה שעות־מסכנות שבמפּח־נפש עברו בטרם אתן אל לבי כי רק את צדו האחד של הניר בדקתי. לא אנסה לתאר את רגשי חמתי (כי דומה שכעוס הייתי למעלה־ראש) כאשר עמדתי פתאום על הסח־דעתי הגס. המשגה עצמו לא היה חשוב, אלולא החמרתיו באולתי ובפחזותי אני – נכזב על שלא מצאתי מלים על גבי פּסת־הניר כאחד הילדים קרעתיה לקרעים ואשליכנה, ולא ידעתי אנה.

כאן שוב עמדה תבונתו של ‘נמר’. כאשר העליתי, אחרי חפש ממושך, משהו מן הפתק, נתתיו על חוטם הכלב, ואשקוד להבינו כי שומה עליו להביא לי את השאר. לפליאתי (כי על כן לא למדתיהו דבר מן החכמות הרגילות שגזעו מפורסמים בהן), כמו ירד מיד לסוף דעתי, ואחרי אשר חטט כמה רגעים כה־וכה, מצא מהרה עוד חלק נכר. כאשר הביא לי את זה שהה קמעה, ומחכך חטמו אל ידי היה כממתין לראות אם ישר מעשהו בעיני. החלקתי על ראשו, ומיד נשא רגליו שוב. עתה עברו דקות אחות עד ששחזר – אולם כאשר בא, הביא עמו פסה גדולה, אשר נמצא כי היא כל הניר החסר – שכן דומה כי נקרע זה לשלושה קרעים בלבד. למזלי לא התקשיתי למצוא את מעט הזרחן שנשתיר – לפי שנחני הרשף המעומעם שנתמלט עוד מחלקיק או שנים. תלאותי צוו עלי את הזהירות, ועתה השתהיתי להרהר מה אעשה. מסתבר מאד, אמרתי בלבבי, שמלים אחדות נכתבו על אותו צד של הניר שלא בדקתיו – אולם איזו אותו צד? משחברתי את הקרעים יחדו עוד לא נמצא לי פּתח־פתרון, אף כי אז מובטח הייתי כי המלים (אם ישנן) תמצאנה כולן על צד אחד, ומצורפות כיאות, כדרך שנכתבו. משנה־הכרח היה לפתור את השאלה פתרון של־ודאי, ללא שמץ ספק, לפי שהזרחן הנותר לא יספּיק כלל לנסיון שלישי, אם יקרה ואכשל בזה אשר לפני. שמתי את הניר על הספר כבראשונה, וכמה דקות ישבתי תפוס־סרעפּים והפכתי בדבר. לסוף חשבתי שאולי יש צל של אפשרות שהצד הכתוב יש חספּוס־מה על פניו, ובחוש־משוש חריף יותן לגלותו. החלטתי לנסות בדבר, ובקפדה רבה העברתי אצבעי על הצד האחד. אכן, לא הרגשתי במאומה, ואהפוך את הניר, ואערכהו על גבי הספר. שוב הולכתי אצבעי בזהירות, והנה הבחנתי ברשף חלוש־להפליג, אולם בן־הבחן בכל־זאת. הרשף, ידעתי, ודאי יוצא מאי־אלה חלקיקים פעוטים של הזרחן אשר בו משחתי את הניר בנסיוני הקודם. הצד השני, או התחתון, אפוא, הוא הכתוב, אם אמנם ימצא לבסוף כי כתוב הוא. שבתי הפכתי את הניר, ואגש למלאכה כבתחלה. אחרי שופי את הזרחן, התמלט אור כאז – אולם הפעם נתחוורו נאמנה כמה שורות של אותיות כתב גדולות, כתובות בדיו אדום, כנראה. ההבהוב, אף שבהיר היה די־הצורך, בן־הרגע היה. אף על פי כן, לולא נרגש הייתי מדי, יכולתי להספיק לקרוא את כל שלושת המשפטים אשר לנגדי – שכן ראיתי כי שלושה הם. אכן, בלהיטותי לקרוא את כולם בבת־אחת, לא הצלחתי לקרוא אלא שש מלות הסיום, אשר ככה נראו – “דם – חייך תלויים בהיותך נסתר מעין”.

לוא נתן לי לעמוד על מלוא תכנה של האגרת – על מלוא משמעותה של האזהרה אשר ככה בקש חברי להזהירני, ברי לי גם ודאי כי אותה אזהרה, אף אלו ספרה עלילת שנאה נוראה־מהבע, לא יכלה לתת בלבבי גם עשירית מן המגור, מגור מזַוֵע ואין הֶגדר, אשר נסכה עלי ההתראה המקוטעת. והנה עוד “דם”, מלה זו דוקא – זו הטעונה רז, וסבל, ואימים כל־כך בכל עת – מה עמוסת־פּשר נראתה זו עתה – מה קרה וכבדה נחתה בסתימותה (מהיותה נתוקה ממלים שלפניה, אשר תבהרנה או תמתקנה אותה), בתוך עבי אפלת כלאי, אל קרב סתרי נשמתי!

אוגוסטוס, בלי ספק, היו טעמו ונמוקו עמו כאשר חפץ כי אשאר נחבא, ואני בראתי לי רבוא השערות באשר לטעמו ולנמוקו – אולם נבצר ממני למצוא לתעלומה פתרון מספיק. אך שבתי מדרכי האחרונה אל המאורה, ובטרם אסב דעתי אל מנהגו המיוחד־במינו של ‘נמר’, נמניתי וגמרתי להשמיע את קולי באזני אנשי הספינה, ויהי־מה, או, אם לא אצליח בזאת מיד, לנסות ולהבקיע לי דרך בעד לספון התחתי של הספינה. מעט הבטחה אשר בטחתי ביכלתי לבצע אחד משני הדברים האלה, בהגיע מים עד נפש, היא נתנה בי אומץ (אשר לא היה קם בי לולא כן) לשאת צרה ופגע. אכן, המלים הספורות אשר קראתי הדירוני משתי הברירות האלו האחרונות, ולראשונה הרגשתי עתה בכל מרודי גורלי. גל יאוש עברני ואני שבתי נפלתי על המזרן, ומשך יום ולילה לערך שכבתי שם כמו הלום־חושים, ורק לרגעים ידעתי הפוגות בינה וזכרון.

לבסוף קמתי שוב, ואהי הוגה במגורים אשר סביב לי. ספק רב אם עוד כ"ד שעות אוכל להתקים בלי מים – יותר מכן ודאי לא אוכל. בראשית ימי כלאי לגמתי בלי חשבון משקויי־החזוק אשר הכין לי אוגוסטוס, אך אלה רק עוררו בי קדחת, ואת צמאי לא שברו גם במשהו. עתה לא נותרה לי כי אם רביעית הלוג של ליקר־אפרסקים עד אשר היה תועבת מעי. לנקניק לא היה שריד; מקתלי החזיר לא נותרה אלא פּסת עור קטנה; ואת כל הפּכסמים, מלבד שברי פכסם אחד, אכל ‘נמר’. להוסיף על צרותי, מצאתי כי כאב־ראשי גובר מרגע לרגע, ובצדו כמין תעתוע־חושים אשר הציקוני מעט או הרבה למעת הרדמי ראשונה, זה כמה שעות לא נשמתי אלא במירב הקושי, ועתה היה כל נסיון נשימה מלווה פּרכוסי־עוית מדכאים ביותר בחזה. אולם עוד דבר אחד החרידני, ממין אחר לגמרי, ואימיו המציקים של זה הם בעיקר אשר המריצוני לקום מרבצי. הדבר הזה היה אורח הכלב ורבעו.

ראשונה הבחנתי בשנוי במנהגו כאשר שַפתי את הזרחן על הניר בנסיוני האחרון. עודי שף, חכך הכלב חטמו על ידי בנהמה כבושה; אולם אני נפעם הייתי אז מכדי שאתן הרבה מדעתי על הדבר. מהרה לאחר־מכן, הלא תזכרו, נפלתי על המזרן וכמין תרדמת־נשיה נפלה עלי. תכף הרגשתי בקול שריקה מיוחד־במינו סמוך לאזני, ואמצא כי מ’נמר' הוא, הנושם ונושף בכבדות כמו במירב ההתרגשות, וגלגלי עיניו בורקים עזה בחשכה. דברתי אליו, והוא ענני ברטון כבוש, ויחריש. תכף שבה חטפתני התרדמה, אשר ממנה הקיצותי שוב כבתחלה. דבר זה חזר שלש־ארבע פעמים, עד שלסוף מלאתי פחד כדי־כך שנעורתי תומם. לעת הזאת רבוץ היה הכלב אצל פתח התיבה, מנהם נוראות, וגם אם בכבוש קמעה, וחורק שניו כנאחז שבץ. לא פקפקתי בכך שחוסר המים או דחיסות האויר שבספינה הוציאוהו מדעתו, ולא ידעתי מה אעשה. לא יכולתי לקום עליו להרגו, אולם דומה היה שדבר זה הוא הכרח גמור לשלומי. ברור ראיתי את עיניו נעוצות בי במבע איבה שאין־כמוה, ובכל רגע צפיתי כי יסתער עלי. לבסוף לא יכולתי שאת עוד את מצבי הנורא, ואגמור אומר להחלץ מן התיבה ויהי־מה, ולהמיתו, אם יאלצני לכך בהתנגדותו. בכדי לצאת, היה עלי לעבור על גופו ממש, והוא כבר כמו נכון לכך מראש – התרומם על קדומניותיו (כפי שהבחנתי על־פי השנוי במעמד עיניו), ויחשוף את כל מלתעותיו הלבנות המצהירות. נטלתי את מותר קרום־החזיר, ואת הבקבוק אשר בו הליקר, ואצמידם אל גופי, עם סכין־גדולה שהשאיר לי אוגוסטוס – ואחר, מתעטף באדרתי היטב ככל־האפשר, גחתי אל פּי התבה. אך עשיתי זאת, והכלב זנק אל גרוני בנהימה גדולה, בכל כובד גופו הלם את כתף ימיני, ואני נפלתי נפילה רבה שמאלה, בעוד הכלב המתעבר חולף־שוטף מעלי. נפלתי על ברכי, ראשי כבוש בשמיכות, והללו גוננו עלי מפני הסתערות־חימות שניה, כאשר הרגשתי איך השנים החדות ננעצות ברב־כוח בצמר העוטף לגרגרותי – אכן, למזלי, בלא שתבקענה בעד כל הקפלים. עתה מוטל הייתי מתחת לכלב, וברגעים מספר הנה יכריעני. היאוש נתן בי כוח, ואני הרהבתי קום, בחוזק־יד נערתיו מעלי, גורר עמי את השמיכות מן המזרן. את אלו השלכתי עליו עתה, ובטרם יספיק להחלץ חמקתי מן הפּתח ואגיפהו היטב בפניו. אכן, בתגרה זו נאצלתי לשמוט את־מעט קרום החזיר, ועתה מצאתי כי אין לי דבר מלבד רביעית הלוג ליקר להחיות את נפשי. אך חלפה בי מחשבה זו, חשתי כי נשטף אני מין גל של הפקרות, בדומה לילד מפונק כשהוא במסבות כעין אלו. הגשתי את הבקבוק אל שפתי, ואערהו עד תומו, ובחרי־אף השלכתיו ארצה.

אך נדם הד הנפץ, והנה שמי נהגֶה בקול להוט אך כבוש, מעבר המהגית. כה מפתיע היה דבר אשר כזה, וכה עזה היתה הרִגשה אשר העיר בי הקול, עד כי שוא נסיתי לענות. הדבר לא היה בפי, ואחוז מורא פּן ידמה חברי כי מתי ושב מבלי אשר ינסה להגיע אלי, עמדתי בינות לארגזים סמוך לפתח התיבה, מרעיד כבעוית, מתנשף ומתאמץ להשמיע קול. לוא אלף מלים תלויות היו בהברה אחת, לא יכולתי להגותה. ניע־מה נשמע עתה בקרב העצים מעט הלאה למקומי. מהרה הועם הקול, עוד ועוד. האוכל לשכוח את רגשותי ברגע הזה? הולך הוא – חברי, עמיתי, אשר ממנו זכאי הייתי לדרוש כה הרבה – הולך הוא – עזוב יעזבני – הלך לו! הנח יניח לי להספות במסכנות, לגווע במבעית ובנתעב בבורות־כלא – והלא מלה אחת, הברה אחת, עשויות להצילני – אפס אותה הברה יחידה לא אוכל להשמיע! מובטח אני כי ידעתי אז רבוא חבלי מות. מוחי תעה שכור, ואפול, נחלה עד־מות, אל פאת תיבה.

כנפלי נתר הסכין מחגורת מכנסי, ובקל קשקוש שמט אל הרצפּה. מעולם לא ערבה כה לאזני העתירה שבמנגינות! בדאגה שאין כמוה כריתי אוזן לשמוע איך יגיב אוגוסטוס על השאון – כי ידעתי אשר אך אוגוסטוס הוא אשר קרא בשמי. רגעים אחדים היתה דממה. אחר שמעתי שוב את המלה “ארתור!” הנשנית בקול נמוך וחדור הסוס. התקוה השבה לחיים גאלה בי בבת־אחת את כוח־הדבר, ואזעק עתה מרום קולי, “אוגוסטוס! הו, אוגוסטוס!” “הס, דום בשם אלוהים”, השיב ברטט־חרדה: “אהיה עמך מיד – אך אעשה דרכי בספנה”. שעה ארוכה שמעתיו עובר בתוך העצים, וכל רגע כימי־דור היה בעיני. לאחרונה הרגשתי והנה ידו על שכמי, ובתוך כך הגיש בקבוק מים אל שפתי. רק אותם שנושעו פתאום מלוע קבר, או שידעו יסורי־צמא לבלי־שאת במסבות חמורות כאותן שהייתי נתון בהן בכלאי הנדכה, רק אלה ישכילו להבין לרגשי ההתלהבות שאין־להביעם אשר העירה בי אותה לגימה ארוכה מן היקר בכל המעדנים הגשמיים.

כאשר שברתי את צמאי כלשהו, העלה אוגוסטוס מכיסו שלושה־ארבעה תפוחי־אדמה מבושלים, אשר זללתים בתאוה שפוכה. הוא הביא עמו מאור בפנס אפל, והקרנים הנעימות יקרו בעיני לא־פחות מן המאכל והמשקה. אולם רוחי קצרה לשמוע את סבת העדרו הממושך, והוא החל לספר לי מה ארע על הספון בתקופת כליאתי.

פרק ד

דו־התרנית הפליגה, כאשר דמיתי, כשעה לאחר שעזב את משמרתו. הדבר היה בעשרים ליוני. הזוכר יזכור כי אז כבר הייתי בספנה זה שלשה ימים; ומשך אותו פרק־זמן היתה על הספּון המולה כה מתמדת, והתרוצצות כה מרובה לכאן ולכאן, בפרט בתא ובמדורים, עד כי לא היה בידו לבקרני מבלי להסתכן בגלוי סודה של המאורה; כאשר בא סוף־סוף הבטחתיו כי אכן שלום לי; כיון שעדין היה צופה לשעת־כושר ביומים שלאחר־מכן – אף שעדין היה צופה לשעת־כושר לרדת, רק ביום הרביעי נמצאה לו הזדמנות לכך. פעמים אחדות בפרק־בינים זה החליט להודיע לאביו את דבר ההרפתקה, ולהעלותני מיד; אולם עדין קרובים היינו מדי אל ננטקט, ולפי קצת דברים שהפליט הקפיטן ברנרד, ספק היה אם לא ישוב אחור תכף אם יתגלה לו כי אני בספינה. לבד מזאת, כאשר הפך בדברים, לא יכול אוגוסטוס לציר לעצמו – כך סח לי – כי אחסר דבר, או כי אהסס, במקרה כזה להשמיע קולי במאורה. הנה כי כן, כשעין בדברים היטב, גמר אומר להניח ממני עד אם תכשר השעה לבקרני באין מבחין. דבר זה, כאמור, לא ארע אלא ביום הרביעי לאחר שהביא לי את השעון, הוא היום השביעי לרדתי אל הספנה. אז ירד מבלי קחת עמו לא מים ולא צידה, כי קודם־כל התכון להסב את שימת־לבי, ולקרוא לי לבוא מן התיבה אל המאורה, – ואז יעלה אל המדור ויביא לי משם מלאי צידה. כרדתו לתכלית זו מצא כי ישן אני, שכן דומה כי נוחר הייתי בקול גדול מאד. לפי כל החשובים שיכול אני לחשב בענין זה, ודאי היתה זאת התרדמה שנפלה עלי תכף לאחר שחזרתי מן המאורה והשעון בידי, ואשר ודאי נמשכה אפוא יותר משלושה ימים ושלושה לילות למצער. לאחר זמן נמצאתי למד, הן מתוך נסיוני אני הן מתוך הבטחות זולתי, מה־יפליא להרדים הבאוש העולה משמן־דגים נושן במקום דחוס; וכשאני מהרהר במצבה של הספנה בה הייתי אסור, ובתקופה הארוכה שהיתה דו־התרנית משמשת לציד לויתנים, נוטה אני יותר להתפלא על שהקיצותי בכלל, לאחר שנרדמתי, מאשר על כך שישנתי בלא הפסק כל אותו פרק־זמן שצוין למעלה.

אוגוסטוס קרא אלי תחלה בקול נמוך ובלא שיסגור את המאורה – אולם אני לא עניתיו. אז הגיף את המאורה, וידבר אלי בקול רם יותר, ולסוף בקול גדול מאד – ואני הוספתי לנחור. עתה לא ידע מה יעשה. עד שיעבור בתוך העצים אל תיבתי יחלוף זמן־מה, ובינתים ירגיש בהעדרו הקפּיטן ברנרד, שהיה נזקק לשרותיו בכל רגע, בסדורם והעתקתם של מסמכים הקשורים בעסקי הנסיעה. משנמלך בדעתו החליט אפוא לעלות, ולחכות להזדמנות אחרת לבקרני. הנקל היה לו להחליט כן, לפי ששנתי נראתה לו שלוה ביותר, והוא לא יכול לשער כי הציקתני כליאתי במשהו. רק חרץ כאשר חרץ, והמולה בלתי־רגילה הסבה את שימת־לבו, המולה אשר כמו מן התא תבוא. ככל אשר יכול נחפז לקפּוץ מן המאורה, סגרה, ויפתחו הָטֵחַ את דלת מדורו. אך הציג כף רגלו על הסף, ואקדוח נצנץ למולו, ובו ברגע הכריעתו חבטת אנקול כבד.

יד חזקה לפתה את גרונו בעז, והוא לא יכול למוש מרצפת התא; עם זאת ראה ראָה את המתרחש סביבו. אביו היה כפות יד ורגל, סרוח על שלבי סולם המעלות הראשי, ראשו כלפי מטה, ובמצחו פצע עמוק אשר ממנו מקלח הדם בלי־חשך. הוא לא הוציא הגה, ונראה היה בו כי גוסס הנו. עליו נצב החובל הראשון, מציץ בו בארשת לעג שטנית, ומחפש בישוב־דעת בכיסיו, אשר מהם אכן העלה ארנק גדול ומד־זמן. שבעה מחבר האניה (ובכללם הטבח, כושי) נוברים היו במדורים בשמאל הספינה למצוא נשק, ומהרה הצטיידו שם ברובים ותחמושת. לבד מאוגוסטוס והקפיטן ברנרד, היו בתא תשעה אנשים בסך־הכל, ואלה מן הפּריצים שבאנשי הספינה. הנבלים עלו עתה אל הספון, ואת ידידי לקחו אתם, לאחר שחבשו את זרועותיו מאחרי גבו. הם כונו צעדיהם אל מדור־המלחים, שהוגף – שנים מן המתמרדים עומדים אצלו בגרזנים – ושנים עומדים גם במִפְתח־הראש. החובל קרא בקול גדול: “אתם שומעים שם למטה? השתלחו הנה, אחד־אחד – שימו־לב, אתם – ובלי טענות־ומענות!” עברו כמה דקות עד שיופיע מי; – לסוף גח אנגלי אחד, שהפליג כדרדק־מלחים, והוא ממרר בבכי, ומפיל תחנתו הנכנעת לפני החובל שיחוס על חייו. התשובה היחידה היתה מחי־גרזן על מצחו. האומלל נפל אל הספּון בלא להוציא אנחה, והטבח השחור הניפו בזרועותיו כהנף ילד והטילו הימה. כיון ששמעו האנשים אשר למטה את החבטה ואת צלילת הגופה, שוב אי־אפשר היה להניעם לההין לעלות לא באיומים ולא בהבטחות, עד שהוצע להדיחם בעשן. אז התפרצו הללו כאחד, ורגע דומה היה כי אולי תגאל הספינה מידי המתמרדים. אפס הללו הצליחו לבסוף לסגור את מדור־המלחים סגור היטב בטרם יגיחו יותר מששה מיריביהם. אלה הששה, כיון שמצאו עצמם פחותי־מספר כל כך ונטולי נשק, נכנעו לאחר תגרה קצרה. החובל שעשעם במלים נאות – בלי־ספק על־מנת להניע את הנותרים למטה להכנע, שכן לא התקשו הללו לשמוע את כל הנאמר על הספּון. התוצאה הוכיחה את פקחותו, לא־פחות משהוכיחה את נבלותו השטנית. כל אשר במדור־המלחים הודיעו מיד כי נכונים הם להכנע, ואחרי עלותם, אחד־אחד, נעקדו והושלכו על גביהם, עם הששה הראשונים – ויהי מספר כל אנשי הצות אשר לא השתתפו במרידה עשרים־ושבעה איש.

חזיון טבח מזוע התחולל עתה. הימאים העקודים נגררו אל הסולם החיצון. כאן עמד הטבח, והוא מנחית גרזנו על ראש כל קרבן עם ששאר המתקוממים מטים אותו בכוח מן הספינה ולחוץ. בדרך זו נספו עשרים־ושנים, ואוגוסטוס אמר נואש לחייו, ומרגע לרגע צפּה לבוא תורו. אולם דומה היה כי עתה נלאו הנבלים, או אולי קצו במדת־מה במלאכת־הדמים; כי ארבעה האסירים הנותרים, יחד עם רעי, אשר הושלך אל הספון עם השאר, נתנה להם ארכה. כאשר שלח החובל להביא רום, וכל חבורת המרצחים היטיבו לבם בסובא, עד בוא השמש. או אז החלו נצים בדבר גורל השרידים, שרבצו מרחק לא־יותר מארבע פסיעות מהם, ואזניהם קולטות כל מלה. קצת מן המתמרדים כמו הרך המשקה את לבבם, כי כמה קולות ענו ואמרו כי ראוי להתיר את השבויים כליל, על תנאי שיצטרפו למרידה ויחלקו ברווחים. אכן, הטבח השחור (שמכל הבחינות היה שד־משחת, ושדומה היה כי השפעתו אינה נופלת מזו של רב־החובל עצמו, אם אינה עולה עליה) לא אבה שמוע לשום הצעה ממין זה, ויהי טוען וחוזר וטוען כי יש את נפשו לשוב אל מלאכתו בסולם החיצון. שחק המזל והוא היה הלום־יין כדי־כך שבנקל עצרו בו אותם שהיו צמאי־דמים פחות ממנו, ובכללם איש בשם דִירְק פּיטֶרס. האיש הזה היה בן אשה אינדית משבט אוֹפְסַרוקָה, היושבים במשגבי ההרים־השחורים, סמוך למוצא הנהר מיסורי. אביו סוחר פרוות היה, כמדומה, או למצער קשור בתחנות־הסחר האינדיות על נהר לואיס. פּיטרס עצמו היה אחד האנשים איומי־המראה אשר חזיתי מעודי. קטן קומה היה, לא יותר מארבע רגלים ושמונה זרתות גבהו, אולם אבריו כמו עם אברי הרקולס קורצו. ידיו, בפרט, אדירות היו לעובי ולרוחב כדי־כך שכמעט לא דמו לידי אנוש. זרועותיו גם רגליו עקולות היו עקילה משונה ביותר, וכמו נטולות היו גמישות מכל־וכל. ראשו נשחת־תואר היה באותה מדה, גומה בקדקדו (כמו זו שבראש רובם של כושים), והוא קרוח בתכלית. לכסות על מום אחרון זה, שלא בא מחמת זקנה, נושא היה ברגיל פאה־נכרית מעשה כל חומר דמוי־שער שנקלע לידיו – פעמים עור של כלב ספרדי או של דוב־אפור אמריקאי. בשעה המדוברת היה ראשו חבוש פסה של אחד שלחי הדוב האלה; והיה זה מוסיף לא מעט על אימת־האכזריות הטבועה בפרצופו, שהיה בו מטיבם של בני שבט אופסרוקה. הפה נמשך כמעט מאוזן עד אוזן; השפתים דקות היו, ובדומה לקצת חלקים אחרים בגוו, כמו משוללות היו רכות־שבטבע, ולפיכך לא היה שום רגש שבעולם משנה את הארשת השוררת. ארשת שוררת זו יוכל אדם לצירה לעצמו אם יתן אל לבו שהשנים בולטות וארכות היו להפליג, ומעולם, בשום מקרה, לא כסו השפתים אף את קצתן. אם היית מעביר מבט של־אגב על אדם זה, אפשר היה מצטיר לך כמי שמתעות בצחוק; אולם עם מבט שני מתעוררת היתה בך הכרה מרעידה, שאם על שמחה מורה ארשת שכזאת, הרי שמחת־שדים היא זו. מעשיות הרבה מהלכות היו על יצור מופלא זה בקהל יורדי־הים של ננטקט. מעשיות אלו מספרות על כוחו העצום שעה שהוא נרגז, וקצת מהן עוררו ספק בשפיותו. אולם על ספונה של ‘גרמפּוס’ דומה שנהגו בו, בעת ההתמרדות, יחס שעיקר־עיקרו הלעג. הארכתי ככה בפרטים בדברי על דירק פּיטרס, לפי שעם כל מראית־האימות אשר לו, הרי הוא שסיע יותר מכל להציל את חייו של אוגוסטוס, ולפי שתכופות יזדמן לי להזכירו להבא בפרשת סיפורי – ספור אשר, אומר־נא פה, בחלקיו הבאים ימצא מכיל ארועים היוצאים כל־כך מגדרו של נסיון־אנוש, ומשום כך – כה רחוקים מהתקבל על דעת אנוש, עד כי ממשיך אני בלא כל תקוה לקנות אמון באשר אספּר, ועם זאת בוטח אני נאמנה בזמן ובהתקדמות המדעים שיאמתו קצת מן החשובים ומן המוקשים שבמאמרותי.

לאחר הסוסים הרבה ושתים־שלש מריבות עזות, הוחלט לבסוף שכל האסירים (להוציא את אוגוסטוס, שפּיטרס התעקש דרך לצון לעשותו לו לבלר) ישולחו על פני המים באחת סירות־הלויתנים הקטנות ביותר. החובל ירד אל התא לראות אם עוד הקפּיטן ברנרד חי – שהרי יזכור הזוכר כי כאשר עלו המתמרדים הניחוהו למטה. עד מהרה הופיעו השנים, הקפּיטן חוור כמות, אלא שהתאושש מעט מפּצעו. הוא פנה אל האנשים בקול לא־נשמע כמעט, פצר בם שלא ישלחוהו במים, אלא ישובו לתפקידם, אף הבטיח שיביאם אל כל חוף שירצו, ולא ינקוט שום צעד להביאם לדין. משול היה לאדם הזורה דבריו לרוח. שנים מהפּריצים תפסוהו בזרועותיו וישליכוהו מן הספינה אל הסירה, שאותה שלשלו שעה שירד החובל מטה. אז התירו את אסורי ארבעה האנשים הרבוצים על הספון ויצוום לבוא אחריו, והם עשו כמצווה עליהם בלא כל נסיון התנגדות – רק אוגוסטוס עוד נשאר בחבלי מכאוביו, אם כי שאף והתפלל רק לרשות שתנתן לו להפּרד מאביו לשלום. חופן פּכסמי־ים וכד מים שולשלו עתה מטה; אולם לא תורן ומפרש, לא משוט ומצפּן. הסירה נקשרה אל הירכתים בחבל ודקות מספּר נמשכה, ואותה עת נועצו המתמרדים עוד פעם אחת – אחר בותק החבל. לעת ההיא רד לילה – ירח וכוכבים לא נראו – והים נשא גלים רדודים ורגוזים אף כי לא נשבה רוח תקיפה. הסירה נעלמה כהרף־עין, ולא תקוה רבה נשקפה לקרבנות בישי־המזל אשר בתוכה. אכן מקרה זה ארע בקו־הרוחב הצפוני '30 35⁰, ובקו האורך המערבי '20 61⁰, לאמור: מרחק לא גדול מאיי ברמודה. כיון שכך נסה אוגוסטוס להתנחם במחשבה כי הסירה אולי תצליח להגיע ליבשה, או שתקרב כדי־כך שתזדמן לפני כלי־שיט מנגד לחוף.

עתה עטתה דו־התרנית את כל מפרשיה, ותצלח בארחה דרומית־מערבית – המתמרדים חרשו איזו מזימת שוד־ים, אשר בה אמורים היו, לפי כל שנתן להבין, לעצור איזו ספינה בדרכה מאיי הכף־הירוק אל פורטו־ריקו. איש לא שת לבו אל אוגוסטוס, אף התירו את אסיריו ויניחוהו להלך בכל אשר ירצה מסולם־התא והלאה. דירק פּיטרס נהג בו חסד־מה, ובמקרה אחד הצילהו מאכזריות הטבח. חייו עדין תלויים היו לו מנגד, הואיל והאנשים סבואים היו בתמידות, ואי־אפשר היה לסמוך על כך שיוסיפו לחמלו או להתעלם ממנו. אכן, לפי מה שספּר היתה דאגתו אלי הצד המדכא ביותר שבמצבו; ואמנם, מעולם לא היה לי יסוד לפקפק בכנות ידידותו. לא אחת גמר אומר להודיע למתמרדים את סוד היותי בספינה, אולם התאפק, קצת משום שזכר את מעשי־התועבה אשר חזה כבר, קצת משום שקוה כי במהרה יוכל להחיש לי ישע. על־מנת כך היה דרוך על המשמר תמיד; אולם, חרף ההשגחה הדרוכה ביותר, חלפו שלושה ימים אחרי שלוח הסירה ושעת־כושר לא נזדמנה. לסוף, במוצאי היום השלישי, נתרגשה רוח עזה מפּאת מזרח, וכל המלחים נקראו לאסוף מפרשים. בתוך הערבוביה עשה דרכו מטה באין רואה, וירד אל המדור. מה־רבו צערו ומגורו כאשר ראה כי נעשה זה מקום לגנוז בו כל מיני אפסניה־של־ים וכלי־אֳנִי, וכי כבל־שלשלת, כמה אמות־ים² ארכו, שהיה גלול תחת סולם־הראש, נסחב כדי לתת שמה מקום לאיזה ארגז, והוא מוטל עתה מעל למאורה ממש; מן־הנמנע היה להזיז את זה מבלי שיתגלה הדבר, והוא שב אל הספּון מהרה ככל האפשר. כאשר עלה תפס לו החובל בגרונו ושאלו מה־זה עשה בתא, וכבר אמר להשליכו מן הספּון המימה, אפס כי שוב נצלו חייו הודות להתערבותו של דירק פּיטרס. עתה הושמו ידי אוגוסטוס באזיקים (כמה זוגות אזיקים היו בספינה), ורגליו נקשרו־הודקו יחדו בחבל. אז לקחוהו אל המהגית, וישליכוהו אל תא־משכב תחתי סמוך אל מחיצות מדור־המלחים, בהבטחה כי לעולם לא ישוב להציג רגלו על הספּון “עד שתחדל דו־התרנית להיות מה שהיא”. כך התבטא הטבח, אשר הטילו אל תא־המשכב, – כמעט לא יתכן לאמר, מה היתה הכונה המדויקת שבמימרה זו. אכן, המעשה כולו הוא שהיה לי, בסופו של דבר, לישועה, כאשר יֵראה עוד מעט.

פרק ה

דקות אחדות אחרי שעזב הטבח את מדור־המלחים, היה אוגוסטוס שרוי ביאוש גמור, ושוב לא קוה לצאת חיים ממשכבו זה. עתה נמנה וגמר להודיע לאיש הראשון שיזדמן למטה על מצבי, שכן סבר כי טוב־טוב לי שאנסה מזלי עם המתמרדים משאובד בצמא בספנה – כי הלא יצאו עשרה ימים מאז נחבשתי בראשונה, וכד מימי בדוחק היה נאמן אף לארבעה ימים. עודו מהרהר בענין זה, עלה פתאום בדעתו כי אולי יותן לבוא עמי בדברים בדרך הספנה הראשה. לולא היו המסבות כאשר היו, היו הקושי והסכון שבמעשה מניאים אותו מנסות בו; אולם עתה מועט היה סכויו לחיות, מכל־מקום, ולפיכך לא היה עשוי לאבד הרבה; כי כן שם כל מעיניו במשימה זאת.

ענין ראשון היו אזיקיו. בראשונה לא ראה כיצד יסירם, גם החשש כי ככה יסַכלו אלה את עצתו מעיקרה; אולם כאשר היטיב התבונן גלה כי הנחושתים אפשר לו לאדם לנשלן ולהעלותן כרצונו, בלי קושי וצוקה הרבה, פשוט על־ידי שידחק ידיו בעדן, – כי על כן לא היו אזיקים אלה יפים לאסור בהם צעירים שהקטנות בעצמותיהם נכנעות ללחץ קל־מהרה. עתה הנה התיר את רגליו, את החבל הניח בדרך שמיד יותן להתקינו שוב, אם יקרה וירד מי, ויגש לבדוק את המחיצה מקום שהיא חבורה אל תא־המשכב. המחיצה עשויה היתה כאן לוחות אורן רכים, זרת אחת לעובי, והוא ראה כי בעמל מעט יוכל להבקיע דרכו באלה. עתה נשמע קול מאצל הסולם של מדור־המלחים, והוא אך הספיק לתת את יד ימינו לתוך אזיקה (את השמאלית לא חלץ) ולכרוך את החבל בקשר רפוף על קרסולו, והנה ירד פיטרס למטה, ואחריו, ‘נמר’, אשר מיד קפץ לתוך תא־המשכב וירבץ. את הכלב הביא לספינה אוגוסטוס, אשר ידע עד־מה קשור אני אל החיה, ודִמה כי אשמח אם יהיה עמי זה במסע. הוא עלה אל ביתנו לקחתו תכף לאחר שהביאני בספינה ראשונה, אולם לא זכר לצין את הדבר כהביאו את השעון. מאז ההתמרדות, לא ראהו אוגוסטוס קודם שיופיע עם דירק פיטרס, גם נואש ממנו, כי סבר שמישהו מפריצי־האדם הזדים שמכנופית החובל הטילוהו הימה. אחרי כן התברר כי זחל אל חור שמתחת לסירת־לויתנים ולפי שלא יכול ליסוב בו, נבצר ממנו להחלץ משם. לבסוף שחררו פיטרס, ובכמין סבר־פנים אשר היטב ידע רעי להעריכו, והביאהו אליו עתה למדור־המלחים להיות לו חבר; אגב כך הניח לו קצת בשר כבוש במלח ותפוחי־אדמה, עם פחית מים; אחר יצא אל הספון, והבטיחוהו כי למחרת יביא עמו עוד דבר מאכל.

משיצא הלז התיר אוגוסטוס שתי ידיו מן האזיקים ואת רגליו התיר. אחר גלל את ראש המזרן אשר עליו היה שוכב, ובאולרו (הפּריצים לא ראו טעם לחפּש בכליו), החל חותך בעוז באחת מלוחות המחיצה, סמוך ככל האפשר אל הרצפה. הוא בחר לחתוך שם, שאם יפסיקוהו פתע יוכל להסתיר מעשיו על־ידי שישמיט את ראש המזרן למקומו. אכן, מותר אותו יום לא חלה שום הפרעה, וכרדת הליל היתה המחיצה חלוקה תומם. כאן יש לצין שאיש מאנשי הצות לא היה ישן במדור־המלחים, לפי שמאז המרידה דרים היו כולם בתא, שותים את יינותיו של הקפיטן ברנרד ומתפטמים במזונותיו, ולא נתנו דעתם על נהול הספינה, אלא כשעור ההכרח הגמור. הדברים האלה נמצא שהיו למזלי ולמזלו של אוגוסטוס; שלולא הם, נבצר ממנו להגיע אלי. אם כה ואם כה, המשיך אוגוסטוס בלב בוטח בזממו. אכן, עוד מעט והאיר היום כאשר גמר להבקיע את הקרש בשניה (לערך בגובה רגל מעל לחתך הראשון), וככה קרה לו כַו בו יוכל לעבור בנקל אל הספון התחתי הראשי. משהגיע לשם, עשה דרכו בעמל מועט אל המפתח־הראשי התחתי, אף כי בעשותו כן הוצרך להשתחל על־גב טורי חביות־שמן צבורות כמעט עד גובה הספּון העלי, ובדוחק הספיק הרֶוח לגופו. כאשר הגיע אל המפתח, מצא כי “נמר” בא אחריו מטה, נדחק בין שתים שורות של חביות. מכל־מקום, מאוחר היה עתה מלנסות להגיע עדי בטרם־שחר, לפי שעיקר הקושי היה לעבור בתוך המטענים הדחוסים בספנה התחתית. אשר על כן החליט לשוב, ולהמתין עד הלילה הבא. מתוך כונה זו החל מרפה את המפתח שלא להתעכב הרבה בבואו שוב. אך רפּהו, ו“נמר” עט בלהוט אל הפּתחון הקט שנקקרע, רחרח רגע, ואחר השמיע יבבה ממושכה, עם שהיה סורט בצפּרניו, כמבקש להסט את המכסה בכפּותיו. מתוך מנהגו ברור היה שמרגיש הוא כי אני בספנה, ואוגוסטוס סבר כי אולי יוכל להגיע אלי אם יורידהו מטה. לעת הזאת עלה בדעתו לשלוח את הפתק, הואיל ורצוי היה ביותר שלא אנסה לפרוץ לי דרך החוצה, על־כל־פנים – לא במסבות־שבעין, ולא היה שום בטחון בכך שהוא עצמו יגיע אלי למחרת, כחפצו. גלגולי הדברים הורו מה­־טוב היה שצץ הרעיון הזה במוחו; שכן, לולא קבלתי את האגרת, בלי־ספק נתלה הייתי באיזו תכנית, נואשה ככל שתהיה, להזעיק את צות־הספינה, ועקב כך ודאי היו חיי שנינו עולים קרבן.

כיון שהחליט לכתוב, היתה הקושיה איך להשיג את צרכי הכתיבה. מחצצת שנים ישנה נטלה ונעשתה עט; וזאת אגב משוש בלבד, לפי שחשכה שחורה־משחור עומדת היתה בבין־הספונים. ניר שמש גבו של מכתב־העתק, מכתבו המזויף של מר רוס. זו היתה הטיוטה הראשונה; אולם הואיל ולא היה חקוי כתב־היד נאמן כל צרכו, כתב אוגוסטוס נוסח שני, ואת הראשון תחב, לטוב־המזל, בכיס מקטרנו, מקום שנתגלה עתה. רק דיו חסר היה עתה, ותחליף נמצא לו מיד על־ידי סריטה קלה באולר בגב אצבעו, קצת מעל לצפורן – שפעת דם זבה, כרגיל בפצעים באותו מקום – עתה נכתב הפתק, ככל שניתן לכתבו בחשכה ובתנאים ההם. הוסבר בו בקצרה כי מרידה התחוללה; כי הקפיטן ברנרד שולח בים; וכי רשאי אני לצפות להרחה מיד במה שנוגע לצידה, אפס אל אהין להקים רעש. סיומו של הפתק היה במלים: “כתבתי זאת בדם – חייך תלויים בהיותך נסתר מעין”.

את פסת הניר הזאת כרך אוגוסטוס על הכלב וישלחוהו בעד המפתח, והוא עצמו חפז לשוב אל מדור־המלחים, מקום שלא מצא כל יסוד להאמין כי היה בו מי מאנשי הצות בהעדרו, להסתיר את החור במחיצה, תקע את סכינו סמוך מעליו, ובו תלה מעיל־מלחים שמצא בתא־המשכב. אחר שב ונתן ידיו באזיקים ואת קרסוליו בחבל.

אך סים את הסידורים האלה ודירק פיטרס ירד ובא, שתוי מאד, אולם במצב־רוח מצוין, ועמו מנת יומו של ידידי. מנה זו כללה תריסר תפוחי־אדמה צלויים גדולים, ופך מים. שעה קלה ישב על גבי ארגז אצל המשכב, והפליג בדברים על החובל ועל כל עסקי הספינה. מנהגו גחמני היה ביותר, אף תמהוני. רגע גם נבהל אוגוסטוס מאד מפני רבעו המשונה. לבסוף, מכל־מקום, עלה אל הסיפון, ממלמל ומבטיח להביא לאסירו סעודה נאה למחרת. משך היום ירדו ובאו שנים מן הצות (אנשי צלצל), בלוית הטבח, ושלשתם כמעט הלומי סובא. בדומה לפיטרס לא הססו מדבר באין־מעצור על תכניותיהם. נראה היה כי חלוקים הם מאד ביניהם לבין עצמם באשר לאורח שיבחרו בו, ואינם מסכימים על שום דבר, פרט להתקפה על האניה שמאיי הכף־הירוק, שלקראתה צופים היו משעה לשעה. ככל שניתן לברר לא נתחוללה המרידה לשם שלל בלבד; מניע עקרי היתה טינתו האישית של החובל־הראשי על הקפיטן ברנרד. עתה דומה היה שהצות פלוגים לשתי סיעות עיקריות – אחת שהחובל בראשה, ושניה בראשה הטבח. הראשונים מבקשים היו לתפוס בספינה הנאותה הראשונה שתקרה לפניהם, ולהתקינה באחד מאיי הודו־המערבית לצרכי שיט־שוד. האחרים, כנגד זאת שהיו המרובים, ובכללם דירק פּיטרס, כוונו להמשיך באורח שהושת לה לדו־התרנית מתחלה אל דרום האוקינוס השקט; ושם לצוד לויתנים, או לנקוט פעולה אחרת, כפּי המסבות. תאוריו של פיטרס, שתכופות סובב באזורים ההם, נראה כי רבה היתה פעולתם על המתמרדים, שהיו ספק שוחרים לבצע ספק שוחרים לשעשועים. הוא סח להם על עולם מלא של חדוש ותענוגות אשר ימצא בתוך האיים הרבים־מספור שבאוקינוס השקט, על הנאת הבטחון הגמור והחופש מכל מעצור, אולם, ביתר־יחוד, על נועם האקלים, על חיי התענוגים, ועל היופי המצודד אשר לנשים. לעת ההיא עוד לא הוחלט דבר; אולם ציוריו של הימאי בן־התערובת קונים היו שליטה על דמיונותיהם הלוהטים של הימאים, וקרוב לודאי שבסופו של דבר תוגשמנה כונותיו.

שלושת האנשים הסתלקו כעבור שעה לערך, וכל היום לא נכנס איש זולתם למדור־המלחים. אוגוסטוס רבץ דומם עד הלילה כמעט, אז השתחרר מן החבל והנחושתים, ויכון לנסיונו. באחד תאי־המשכב מצא בקבוק, וימלאו מים מן הפך שהניח פיטרס, ובתוך כך מלא כיסיו תפוחי־אדמה קרים. לשמחתו הגדולה נתקל גם בפנס, ובו זנב נר־חלב. להדליקו יכול בכל רגע, לפי שהיתה אתו חפיסת גפרורי זרחן. משהחשיך כליל השתחל בפּרצה שבמחיצה, לאחר שדאג לכך שיהיו כלי־המטה נראים כאלו אדם מעוטף בהם. משיצא, תלה את מעיל־המלחים על סכינו כבתחלה, להסתיר את הכו – ואת המעשה הזה בצע על נקלה, שכן לא שב לקבוע את פסת הלוח אלא לאחר־כך. עתה נמצא על הספון־הראש התחתי, ויהי עושה דרכו, כבתחלה, בין הספון העלי וחביות־השמן בואכה המפתח־הראש. משהגיע אל זה, הדליק את זנב הנר, וירד, מגשש בעמל וטורח בתוך המטענים הדחוסים אשר בספינה. לא יצאו רגעים מספר והוא נחרד מפני הצחנה הנוראה־משאת ומפני דחיסות האויר. הוא לא יכול לשער כי בחיים אנוכי אחרי היותי כלוא עת כה רבה ושואף אויר כה מדכא. חזור וקרוא קרא בשמי, אך אני לא עניתי, וחששותיו כמו נתאשרו בכך. הספינה מתנודדת היתה בכל־עוז, ולפיכך רב היה הרעש מכדי שיהיה טעם להקשיב לאיזה קול רפה, דוגמת קול נשימתי או נחרתי. הוא פּתח את הפּנס, ויגביההו ככל האפשר בכל עת־מצוא, בכדי שאוכל לראות את האור, אם חי הנני ואדע כי ישועתי קרבה. ועדיין לא נשמע הגה מפּי וההשערה כי מַתִי החלה לובשת ודאות. אף על פי כן החליט לפרוץ דרך אל התיבה, אם יתכן הדבר, ולפחות לקבוע מעל לכל ספק את אמתות סברותיו. עת־מה התקדם במסכנות־חרדה, עד שלבסוף מצא את נתיבו גדור תומם, ולא היתה לו כל אפשרות שהיא להתקדם עוד באורח שבו התחיל. עתה הכריעוהו המון רגשותיו, והוא נפל בתוך העצים במר־יאושו ויבך כילד קטן. בעת הזאת שמע את נפץ הבקבוק אשר שמטתי. באמת, דבר־שבמזל היה המקרה הזה שכן במקרה זה, עם כל שיראה פחות־ערך, תלוי היה חוט גורלי. אכן, שנים הרבה חלפו עד שעמדתי על עובדה זו. אוגוסטוס, שבוש היה ומתחרט על חולשתו והססנותו, נמנע מלגלות לי מיד דברים שליָמים הניעתו לגלותם אחוה קרובה יותר ונטולת־סייגים. כאשר מצא כי גודרים בעדו מכשולים שלא יוכל להתגבר עליהם, החליט לחדול מנסיונו להגיע אלי, ולחזור מיד אל מדור־המלחים. קודם שנדון אותו לכף־חובה מפני כך, עלינו להביא בחשבון את המדאיג והמטריד במסבות שהיה נתון בהן. הלילה כלה היה חיש, והעדרו ממדור־המלחים אפשר שיתגלה; אף אמנם בהכרח יתגלה, אם לא יספיק לשוב אל משכבו עם שחר. נרו היה גווע בפּותה, ומאד יכבד עליו לשוב על עקביו אל המפתח בחשכה. כן יש להודות כי רשאי גם רשאי היה לחשבני מת; ואם מת הייתי אין בצע לי כי יגיע אל התיבה, והוא בסכנות אין־קץ יבוא על־חנם. חזור וקרוא קרא, ואני לא עניתי. זה לי כבר אחד־עשר ימים ולילות שלא היו לי אלא המים אשר בכד אשר הניח עמי – ואין זה מסתבר כלל שחסכתי במימי אלה בתחלת כלאי, שכן רשאי גם רשאי הייתי להאמין כי מהר אשתחרר, גם אויר הספנה ודאי נראה לו, כבואו מן האויר הצח־ביחס אשר במהגית מרעיל בתכלית, וקשה־מנשוא רב יותר מכפי שנראה לי כאשר באתי להתגורר בתיבה ראשונה – שכן חדשים הרבה קודם לכן היה המפתח פתוח בתמידות. הוסיפו על שקולים אלה את מראה־הדמים־והאימות אשר חזה רעי זה מקרוב; את מאסרו, מחסוריו, והנצלו ממיתות בנס, עם האחיזה הרפופה והמסופקת שעדין היתה לו לקיומו – מסבות שכולן כה מכוונות למוטט כל רוח – יתן הקורא את כל אלה אל לבו, וכמוני יצטער יותר משיכעס על הכשלון שנכשל ידידי, כביכול, בהפרת אמונים וידידות.

נפץ הבקבוק נשמע ברור, אפס אוגוסטוס לא היה מובטח כי מן הספנה בא הקול. הספק, בכל מקום, די היה בו להניעו להתמיד. על גבי המטענים טפס ועלה עד לסיפון התחתי כמעט, ואז ממתין בהפוגה בטלטלות הספינה, קרא אלי בקול גדול ככל אשר יכול, על אף החשש שמא ישמעוהו הצות. הזוכר יזכור כי זאת הפעם הגיעני הקול, אולם התרגשותי הנוראה כבדה עלי ולא יכולתי להשיב. עתה מובטח היה אוגוסטוס כי התאמתו הקשים בחששותיו, וירד, והוא אומר לחזור אל מדור־המלחים בלא שהיות. בחפזו נתדרדרו אי־אלו קופסות קטנות, ואת שאונן שמעתי, כזכור. דרך רבה כבר עבר בחזירתו ושוב גרמה לו נפילת האולר שיהסס. מיד חזר על עקביו, שוב טפס ועלה על המטענים, ויקרא בשמי, בקול רם כבתחלה, אחרי שהמתין להפוגה. זאת הפעם מצאתי בי קול להשיב, שטוף שמחה כי חי עודני, החליט עתה לגבור על כל קושי וסכנה ובלבד שיגיע אלי. משנחלץ מהרה ככל האפשר ממבוך העצים הסוגר עליו, פגע לבסוף בפתחון שסכויו טוב יותר בצדו, ואחרי כמה וכמה טרחות ויגיעות הגיע אל התיבה תש־כוח לגמרי.

פרק ו

עם שהיינו עומדים סמוך אל התיבה לא סח לי אוגוסטוס אלא את עיקריה של פרשת־מעשה זו. רק לאחר זמן הפליג בפרטי הפרטים. ירא היה פן ירגישו בחסרונו, ואני לוהט הייתי בקוצר רוחי לצאת את מקום כלאי הנתעב. נמנינו וגמרנו לעשות דרכנו מיד אל הפרצה שבמחיצה, שבסמוך אליה אשאר לפי־שעה, עם שיצא הוא לסייר. גם אחד משנינו לא יכול שאת את המחשבה ש’נמר' ישאר בתיבה; אפס השאלה היתה מה יעשה לו. דומה היה כי עתה שקט כליל, וגם בקול נשימתו לא יכולנו להבחין שעה שהסמכנו אוזן אל התיבה. אני ברי היה לי כי מת הוא, ואחליט לפתוח את הדלת. מצאנוהו שכוב מלוא־קומתו, כנראה אחוז תרדמת־חושים עמוקה, אפס חי עדין. כל רגע יקר היה, אולם אני לא יכולתי להאות לזנוח בעל־חי, שזה פעמים הביא לי ישועה, בלא שאנסה להצילו. אשר על כן גררנוהו עמנו ככל אשר נוכל, אם גם במירב הקושי והיגיעה; בתוך כך היה אוגוסטוס אנוס לטפס מעל למכשולים שבדרכנו כשהכלב הענק בזרועותיו – מעשה שברפיון גופי לא יכולתי אני לעמוד בו כל־עיקר. לסוף הצלחנו להגיע אל הפרצה, ואז השתחל אוגוסטוס, ואת ‘נמר’ דחקנו אחרי־כן. הכל נמצא בכי־טוב, ואנו השיבונו לאלוהים תודות נאמנות על כי גאלנו מן הסכנה הנוראה שארבה לנו. לפי שעה הוסכם כי אני אשאר אצל המפתח, אשר בעדו יוכל רעי להמציא לי בנקל חלק ממנת יומו, מקום שאוכל ליהנות משאיפת אויר טהור ביחס.

על־מנת לבאר קצת מחלקי פרשת־המעשה הזאת שבהם דברתי על טעינתה של דו־התרנית, ושאולי יראו מפוקפקים בעיני קצת מן הקוראים שאפשר ראו טעינה נאותה או שגורה, שומה לי להגיד בזה כי בבצועו של תפקיד זה על ספונה של “גרמפוס” התרשל הקפיטן ברנרד ביותר; אדם זה לא היה כלל ימאי זהיר או מנוסה במדה שמחיב, לכאורה, השרות רב־הסכנות שבו היה עסוק. טעינה ראויה־לשמה איננה ענין הסובל רשלנות, והרבה אסונות חמורים ביותר, אף בגבולי נסיוני שלי, נגרמו מחמת הזנחה או בורות בפרט זה. ספינות־חופים, הטוענות ופורקות משאותיהן בחפזה ובמהומה, הן העלולות ביותר להנזק מן הזלזול בטעינה היאותה. החשוב הוא שלא להניח למטען או לזברית אפשרות להסוט אף שעה שהספינה מתחבטת ומטלטלת. הנה על כן יש להקדיש שימת־לב מרובה לא רק לשעור המעמס, כי אם גם לטיב העומס, ואם שלם הוא או רק חלקי. ברוב מיני משאות מוצאת הטעינה בפועל באמצעות הברגה. הנה כך, מטען של טבק או קמח מוברג כולו לתוך הספינה בדחוס כדי־כך ששעה שפורקים את החביות או החביונות מוצאים אותן משוטחות לגמרי וזמן־מה יעבור עד שוב אליהן צורתן הראשונה. אכן הברגה זו יפה היא קודם־כל לצרכי נצולו של מירב המקום שבספנה; מצרכים דוגמת קמח או טבק, כשטוענים אותם טעינה שלמה הרי אין כל סכנה של הסט כלשהו, על כל פנים לא של הסט שיש בו משום אי־נוחיות. אמת, היו מקרים שבהם גרמה שיטה זו של הברגה הוצאות עגומות ביותר, אלא שסבתן לא היתה כלל וכלל הסכנה הכרוכה בהסטו של משא. ידוע, דרך משל, שמטען של כותן, מוברג בדחוס בתנאים מסוימים, עשוי לשסע ספינה לשסעים בלב־ים, מחמת התפשטות נפחו, כמו־כן אין ספק שאותה תוצאה חלה היתה גם בטבק, אגב תסיסתו הרגילה, לולא הרוחים הקימים מפאת עגילותן של החביות.

בעיקר יש לחשוש לסכנת הסט כשמתקבל מטען חלקי, ואז יש להשמר תמיד מפני אסון כזה. רק אותם שפגשו בסערה עזה, ושהתנסו בטלטלתה של ספינה בעת דממת־פתאום שלאחר סער, יצירו לעצמם מה־אדיר כוחן של הטבילות, ומה כוח־הדחיפה הנתן אגב כך לכל העצמים המרופים שבספינה. לעת כזאת יראה בעליל ההכרח בטעינה זהירה כשהמטען הוא חלקי. שעה שכלי־שיט, שאין חרטומיו עשויים כהלכה, ננוח (בפרט כשמפרש־ראש קטן לו), הרי תכופות יוטה לאחור; ודבר זה יחול אף בכל חמש־עשרה או עשרים דקות בממוצע, בלא לגרום תוצאות חמורות, אם אך הטעינה היא כהלכה. אכן אם על זאת לא הוקפד היטב, הרי עם נגיחת־זעף ראשונה נהפך המשא כולו אל צד הספינה הנתון מעל פני המים, וכיון שעקב כך נמנע מן הספינה לשוב אל שווי־משקלה, כמצווה עליה, ודאי שבן שניות מספר תמלא מים ותשקע. לא נפריז אם נאמר כי לפחות מחצית המקרים בהם ירדו ספינות תהומה בסערות עזות, אפשר ליחסם להסט המטען או הזברית.

עומסים בספינת מטען חלקי כלשהו, יש לכסות את כולו לאחר שהטענוהו תחלה בדחוס ככל האפּשר, ברובד של קרשי־הסט עבים, הפּרוש לרוחב הספינה כולה. על גב קרשים אלה יש להציב סמוכים ארעיים, שיגיעו עד לקורות מעל, ובכך יובטח שיהיה כל דבר נכון במקומו. מטענים של תבואה, או כל חומר דומה, מצריכים אמצעי־זהירות נוספים. ספנה שמלאוה תבואה תומם כצאתה את הנמל, משתגיע לתעודתה ימצא שאינה מלאה אלא כדי שלושת רבעיה – וזאת על אף שהמשא, כשימודנו המקבל, יעלה משקלו במדה עצומה (משום תפּיחת התבואה) על הכמות שהוזמנה. הדבר הזה סבתו בהִשָקעות במרוצת המסע, וגלוי יהיה לעין ככל שיהיה מזג־האויר בדרך זעוף יותר. אם, איפוא, יטיבו ליצב מטען של תבואה, שהוטל בדלול לתוך ספינה, על־ידי קרשי־הסט וסמוכים, עלול יהיה זה להסוט, במסע ממושך, עד כדי לגרום אסונות עגומים ביותר. כדי למנעם יש להקדים ולדאוג לכך שישקע המטען כמירב האפשר; ולתכלית זו יש תחבולות הרבה, אשר מהן תצוין תחיבת טריזים בתוך התבואה. אף לאחר שעושים כל זאת, ושוקדים שקידה בלתי־רגילה על יצוב רגילה קרשי־ההסט, לא יהיה ימאי, מן הימאים היודעים את אשר לפניהם, שירגיש עצמו בטוח בתכלית בסערה עזה לפי־הערך כשמטען של תבואה עמו, ופחות מכל – כשמטען חלקי עמו. אף על פי כן, יום־יום מפליגות מאות ספינות חופים משלנו, והרבה יותר, מן הסתם, מנמלי אירופּה, כשהן נושאות מטען חלקי, אף מן הסוג המסוכן ביותר, אינן נוקטות אמצעי־זהירות כלשהם. הפּליאה היא שאין מספר האסונות גדול ממה שהנו. מקרה ביש של קלות־ראש זו מצא, כפי הידוע לי, את הקפיטן יואל רייס מן הסכונר “פיירפליי”, שהפליג מריצ’מונד, וירג’יניה, אל מדיירה, טעון דגן, בשנת 1825. הרבה מסעות נסע הקפיטן בלא שתקרהו תאונה רצינית, אף כי נוהג היה שלא לתת דעתו כל־עיקר על הטעינה, ומסתפק ביצובה כפי השגור. מעולם לא יצא קודם־לכן במטען של תבואה, ובמקרה הנדון הוטל הדגן אל ספינתו בדליל, ולא נמלאה הספינה הרבה מכדי מחציתה. בראשית דרכו לא פגע אלא בבריזות קלות; אולם כשהיה רחוק דרך ימים אחדים ממדיירה באה סערה חזקה מפאת 3x3–3 מ"ז, שאלצתו להנוח. הוא כון את הסכונר להיות לו הרוח מאחור, באין עליו כי אם מפרש קדמי כפול־צמצום, והספינה צלחה אורח כמיטב המצופה, ונטן מים לא בא בה. עם ערוב יום רפתה הסערה קמעה, והספינה נטלטלה יותר מבתחלה, אולם עדין היתה בכי־טוב, עד שבאה נגיחה כבדה והטיחתה אחור לצד־ימין. אז שמעו והנה התבואה נסוטה בבת־אחת, ועצמת התנודה הבקיעה את המפתח הראש. הסכונר צלל כחטף. דבר זה אירע כמטחוי־קול מסלוף קטן ממדיירה, שאסף אחד מאנשי הצוות (היחיד שנצול), ושיצא מ הסערה בשלום ובבטחה; אכן אפילו סירה בינונית היתה יוצאת בשלום אילו נוהלה כהלכה.

טעינת ‘גרמפוס’ היתה מגושמת ביותר, אם אפשר לקרוא טעינה למה שכמעט לא היתה אלא ערבוביה מגובבת של חביות־שמן³ וכלי־אני. הזכרתי כבר את מצבם של חפצים בספנה. על הספון התחתי היה רוח מספיק לגופי (כאשר הגדתי) בין חביות השמן והספון העלי; חלל־מה הונח סביב סביב למפתח־הראש! ועוד מספר חללים גדולים נשארו בגוף המטען. סמוך לפרצה שעשה אוגוסטוס במחיצה היה המקום מספיק לחבית שלמה, וברוח זה מצאתי עצמי שרוי בנוחות לפי־שעה.

שעה שהתכנס ידידי בטח במשכבו, וחזר והתקין את האזיקים והחבל, כבר עלתה השמש. באמת נצלנו בדוחק, לפי שאך סדר את כל הדברים, והנה יורד החובל ובא ועמו דירק פיטרס והטבח. שעה קלה דברו על הספינה מן הכף הירוק, ודומה שהיו דרוכים לקראתה ביותר. לסוף נגש הטבח אל משכבו של אוגוסטוס והסב עליו סמוך לראשו. ממחבואי ראיתי ושמעתי הכל, לפי שהפסה שנעקרה לא הושבה על מקומה, ואני הייתי מצפה מרגע לרגע שיצנח הכושי אל מעיל־המלחים, שנתלה לכסות על הכו, ובמקרה זה היה הכל מתגלה, וחיינו היו עולים, בלי ספק, קרבן כהרף־עין. אכן, מזלנו הטוב לא סר מאתנו; ואף שתכופות נגע הכושי במעיל, הרי גם פעם לא נחלץ אליו עד־כדי להביא את הדברים לידי גלוי. כנף המעיל הודקה בקפדה אל המחיצה, לבל תראה הפרצה על ידי שיזח מהמעיל הצדה. כל אותה שעה היה ‘נמר’ רבוץ לרגלי המשכב, ודומה שהתעשת בשעור־מה, שכן לרגעים ראה ראיתיו פוקח עיניו ושואף שאיפה ארוכה.

כעבור דקות מספר עלו החובל והטבח, וקירק פיטרס נשאר; אך הסתלקו הללו, בא פיטרס וישב במקום בו ישב החובל תחלה. הוא פתח לדבר עם אוגוסטוס כאיש־רעים להתרועע, ועתה ראינו כי השכרות, אשר שוה לעצמו כהיות השנים הללו עמו, בעיקרה היתה רק אחיזת־עינים. דרך חרות גמורה השיב על כל שאלות חברי; סח לו כי אין ספק בלבבו שנאסף אביו ונצל, שכן נראו לעין לא־פחות מחמש ספינות־מפרש סמוך לבוא־השמש ביום ששלחוהו בים; אף השמיע עוד דברי הרגעה ועדוד, שהפתיעוני לא־פחות משערבו לאזני. אכן, החלותי הוגה תקוה כי באמצעות פיטרס אפשר יעלה בידינו באחרית דבר לחזור ולהשתלט על דו־תרנית, ואת הרעיון הזה השמעתי לאוגוסטוס בהזדמנות הראשונה. הוא סבר כי הדבר בגדר האפשר, אולם טען כי הכרח לנהוג מירב־זהירות בנסיון כזה, שכן דומה כי את בן־התערובת מפעמת רק גחמה שרירותית ביותר; ובאמת קשה היה לאמר ברגע מן הרגעים אם דעתו מיושבת עליו. פיטרס עלה אל הספון לאחר כשעה, ולא שב אלא בצהרים, כשהביא לאוגוסטוס שפע בשר־בקר כבוש במלח ופשטידה. משנשארנו בדד חלקתי באלה בנפש שוקקה, בלא שאחזור בעד הפרצה. כל היום לא ירד עוד איש אל מדור־המלחים, ובלילה נכנסתי אל משכבו של אוגוסטוס, ושם ישנתי שנת־ישרים מתוקה עד עלות השחר כמעט; אז העירני חברי מששמע תנועה על הספון, ואני חשתי ככל יכלתי לשוב אל מחבואי. משהאיר היום תומם מצאנו כי חדש ‘נמר’ כוחו כמעט כשהיה, ולא נראו בו אותות מורא־המים, שכן בלהיטות מרובה שותה היה את מעט המים המוגשים לו. במרוצת היום שבו לו אונו ותאבונו כבראשונה. במנהגו המוזר הסב, בלי ספק, האויר המרירי אשר בספנה ומאום לא היה בכך משגעון־הכלבים. אך כבירה היתה שמחתי על שהתעקשתי להביאו עמי מן התיבה. היום הזה היה יום השלושים ביוני, והוא השלושה־עשר להפלג ‘גרמפוס’ מננטקט.

בשני ביולי ירד החובל ובא, שתוי כרגיל, ורוחו טובה עליו להפליג. הוא נגש אל משכבו של אוגוסטוס, טפח על שכמו, וישאלנו אם סבור הוא כי יוכל להתנהג כשורה כאשר יקרא לו דרור, ואם יבטיח שלא יוסיף לרדת אל התא. על כך, כמובן, ענה חברי בחיוב, ופריץ־האדם שלחו לחפשי, לאחר שהשקהו מבקבוק של רום שהעלה מכיס מקטרנו. עתה עלו השנים על הספון, ואני לא ראיתי את אוגוסטוס כשלש שעות. אז ירד ויבשרני כי הרשוהו להתהלך בספינה כאות־נפשו בכל מקום מתורן־הראש וקדימה, ולישון נצטוה, כרגיל, במדור־המלחים. כן הביא לי סעודה נאה ומים למכביר. דו־התרנית עדין היתה משוטטת לארוב לספינה שמן הכף הירוק, ועתה נראה כלי־שיט, שסבורים היו כי הוא המבוקש. הואיל ומאורעות הימים הבאים מעוטי חשיבות היו, ולא היתה להם נגיעה ישרה בעיקר הארועים של פרשת ספורי, אערכם פה בצורת יומן, לפי שאין את נפשי לפסוח עליהם מכל־וכל.

ה־3 ביולי. – אוגוסטוס הספיק לי שלש שמיכות, שבהן התקנתי לי מטה נוחה במחבואי. לא ירד איש למטה, לבד מעמיתי, בשעות היום. ‘נמר’ תפס מעמדו בתא־המשכב אצל הכו, וישן שינה עזה, כמו לוא טרם יחלים מחליו תומם. כנטות היום חבטה בספינת רוח־עֲנות בטרם יותן לאסוף תפרושת, וכמעט־כמעט הפכתה על פיה. על כל פנים, משב־הסער שכח מיד, ולא נגרם נזק לבד ממה שנקרע מפרש־החלוץ העלי. כל היום הזה נהג דירק פיטרס באוגוסטוס חסד רב, ויפליג עמו בשיחה ממושכה על אודות האוקינוס השקט, והאיים אשר בקר באותו אזור. הוא שאלו אם לא יחפץ לצאת עם המתמרדים לכעין מסע־חקר־ותענוגים בחבלים ההם, גם אמר כי האנשים עוברים מעט־מעט על צדו של החובל. לזאת בחר אוגוסטוס לענות כי ישמח לצאת להרפתקה אשר כזאת, הואיל ואין דבר טוב מזה לעשותו, וכי כל דבר נבחר יהיה מחיי שודדי־ים.

ה־4 ביולי. – כלי־השיט אשר ראינו נמצא כי הוא דו־תרנית קטנה מליורפול, אף הניחוהו לעבור מבלי עולל לו רע. אוגוסטוס בלה רוב זמנו על הספון, על־מנת להשיג את מירב הידיעות שיוכל להשיג באשר לכונות המתקוממים. מריבות־עברה תכופות היו להם ביניהם לבין עצמם, ובאחת מהן הושלך איש־צלצל, ג’ים בונֶֶר, המימה. סיעת החובל היתה עושה לה נפשות. ג’ים בונר נמנה על כנופית הטבח, שפיטרס היה מתומכיה.

ה־5 ביולי. – עם שחר לערך השתלחה בריזה נמרצה ממערב, ולעת צהרים התעזה כדי סערה, עד שלא יכלה הספינה לשאת אלא את מפרש־הלואי ומפרץ־החלוץ שלה. שעה שאסף את מפרש־החלוץ־העלי, נפל סימס, אחד המלחים הפשוטים, שנמנה אף הוא על כנופית הטבח, הימה, מהיותו הלום סבאו ויטבע – איש גם לא נסה להצילו. כלל מנין האנשים שבספינה היה עתה שלושה־עשר, והם: דירר, פּיטרס, סימור, הטבח השחור; – ג’ונס; – גרילי; הרטמן רוג’רס, ווילים אלן, מסיעת הטבח; החובל אשר שמו לא הוגד לי מעולם; אבשלום היקס; – וילסון; ג’ון הנט; וריצ’רד פּרקר, מסיעת החובל; – לבד מאוגוסטוס וממני.

ה־6 ביולי. – הסער תמיד כל היום הזה, מלווה מטר. דו־התרנית קלטה מים לרוב בעד לתְפָרֶיה, ואחת המשאבות היתה פּועלת בלי־חשך; אוגוסטוס מוכרח היה להפעילה בבוא תורו. בעצם בין־השמשות, עברה סמוך על־פנינו ספינה גדולה, בלא שתתגלה לנו טרם היותה במטחוי־קול. סברה היתה שזו הספינה אשר לקראתה היו המתמרדים צופים. החובל קרא אליה, אולם המענה טובע בשאגת הסער. באחת־עשרה התנפץ נחשול על פני אמצעית הספינה, עקר חלק גדול ממעק צד־שמאל, אף גרם עוד נזקים קלים. סמוך לצאת השמש התמדן מזג־האויר, ועם זריחה מעטה היתה הרוח מאד.

ה־7 ביולי. – משברים כבדים מתנשאים היו כל היום הזה. דו־התרנית מהיותה קלה, נטלטלה בתוך כך ביותר, ובספנה נתגלגלו חפצים הרבה ממקומם, כפי שיכולתי לשמע ברור ממקום מחבואי. סבלתי קשה ממחלת־הים. פיטרס שוחח היום שיחה ארוכה עם אוגוסטוס, וספר לו כי שנים מחבורתו, גרילי ואלן, עברו אל צד החובל, ונמנו וגמרו להעשות שודדי־ים. הוא שאל את אוגוסטוס מספר שאלות שאז לא הבינן אל־נכון. משך קצת משעות הערב התפשט בדק הספינה; ולא הרבה ניתן להעשות לתקנת הדבר, לפי שנגרם מתוך שנקעו קצת חלקים של דו־התרנית ומתוך שחדרו המים בעד לתפריה. מפרש אחד הושלך סביב לחרטום הספינה, כששוליו הדוקים בחבלים על גבי הספון; דבר זה עזרנו במדת־מה, ונחל להתגבר על הבדק.

ה־8 ביולי. – בריזה קלה התעופפה עם זריחה מפאת מזרח, כאשר הטה החובל את הספינה דרומה־מערבה, לעומת קצת מאיי הודו־המערבית, על־מנת לשחר לשוד שם. לא פיטרס ולא הטבח לא השמיעו דברי התנגדות – אוגוסטוס, מכל מקום, לא שמעם. איש לא היה עוד מכַון עוד לתפוס את הספינה שמאיי הכף־הירוק. המים החודרים נדלים היו עתה בנקל על־ידי משאבה אחת המופעלת אחת לשלושת רבעי שעה. המפרש, שהוטל סביב לחרטום, נאסף. שני זוטו־סכורנים עברו על פנינו במרוצת היום.

ה־9 ביולי. – מזג־אויר שפיר. הכל עסקו בתקון המעק. פיטרס שוב שוחח שיחה ארוכה עם אוגוסטוס, ושיחו ברור יותר משהיה עד הנה. הוא אמר כי בשום פנים ואופן לא יקבל דעותיו של החובל, אף רמז על כונתו להוציא את הספינה מידי הלז. הוא שאל את ידידי אם יוכל לסמוך על עזרתו במקרה אשר כזה, ועל כך השיב אוגוסטוס “הן” בלא פקפוק. אז אמר פיטרס כי יבדוק את עמדתם של שאר תומכיו בענין זה, והלך לו. שאר שעות היום לא היתה לאוגוסטוס הזדמנות לדבר עמו פּנים.

פרק ז

ה־10 ביולי. – דברנו אל דו־תרנית מריו, שמגמת־פניה נורפולק. האויר ערפלי ורוח סכסכות קלה מנשבת מפאת מזרח. היום מת הרטמן רוג’רס, לאחר שביום השמיני לחודש תקפוהו עויתות שבץ עם שתית כוס של גרוג. זה האיש היה מסיעת הטבח, ובו שם פיטרס את עיקר מבטחו. הוא אמר לאוגוסטוס כי לדעתו החובל הרעיל את הלז, וכי אם לא ישמר לנפשו מן־הסתם יבוא גם תורו הוא במהרה. עתה לא נותרו מחבורתו אלא הוא עצמו, ג’ונס, והטבח – הצד השני מנה חמשה. הוא סח עם ג’ונס בדבר נטילת הפקוד מידי החובל; אך הואיל ונתקבלה ההצעה בקרירות מרובה, לא יסף לדחוק את הענין, או לאמור דבר אל הטבח. יפה עשה שנהג בזהירות בזאת, שכן אחר־הצהרים השמיע הטבח את החלטתו להספח אל החובל, ובאורח רשמי עבר אל אותה סיעה; ואלו ג’ונס רמז, אגב ריב־שפתים עם פיטרס, כי יודיע לחובל על התכנית שהוא הוגה בה. עתה נראה בעליל כי אין עוד להתמהמה, ופיטרס השמיע את החלטתו לנסות ולכבוש את הספינה ויהי־מה, ובלבד שיושיט לו אוגוסטוס עזרתו. מיד הבטיחו חברי כי נכון גם נכון הוא לכל מעשה לתכלית הזאת, וכיון שראה לו שעת־כושר, הודיעו את דבר המצאי בספינה. הדבר הזה שמח את בן־הכלאים לא־פחות משהתמיהו, לפי שעל ג’ונס לא סמך כל־עיקר, כי כבר חשבו שיך לסיעתו של החובל. הם ירדו מיד, ואוגוסטוס קרא לי בשמי, ומהרה התודעתי אל פיטרס. הוסכם כי בהזדמנות היאותה הראשונה ננסה לשוב לכבוש את הספינה, ואת ג’ונס הוצאנו מחשבוננו מכל־וכל; והיה אם נצליח, והבאנו את דו־התרנית אל הנמל הראשון אשר יקרה עלינו, ומסרנוה. בגידת מרעיו סכְלה את עצת פיטרס לצאת אל האוקינוס השקט – הרפתקה שאין לבצעה בלא צות, ותקותו היתה כי יזכוהו בדין, משום שגעון (והוא טען בכובד־ראש כי אך משום זה נפתה לסיע להתמרדות), או שיחונו אותו, אם ימצא אשם, הודות להשתדלויות של אוגוסטוס ושלי. את שקולינו הפסיקה לפי־שעה הקריאה “הכל לאסוף מפרשים”, ופיטר ואוגוסטוס חשו לעלות אל הספון.

כרגיל היו הצות שתויים כולם; וקודם שיותן לאסוף את המפרשים כיאות, בא פרץ־רוח פרא והטה את הספינה אחור. אכן, על־ידי שהטוה מן הרוח נתישרה, אחר שנשטפה מים רבים. אך הושב הכל על כנו, ופרץ־רוח שני טלטל את הספינה, ושלישי אחריו – אם כי שום נזק לא נגרם. כל הסימנים בשרו רוח סערה, אף במהרה נתרגשה זו ובאה, בעברה וזעם, מפאת צפון ומערב. הספינה ננוחה, כרגיל ועליה מפרש־חלוץ מכווץ היטב. ככל שקרב הלילה לבוא התעצמה הרוח, והים גבר גלים. לעת הזאת נכנס פיטרס אל מדור־המלחים עם אוגוסטוס, ואנחנו שבנו לדיונינו.

הסכמנו כי לא תמצא לנו שעה כשרה יותר מזו להפיק את זמננו, כי לעולם לא יהיה נסיון־הפכה צפוי ברגע אשר כזה. הואיל והיתה דו־התרנית ננוחה בהשקט לא יהיה צורך להתעסק בה עד שישתפר מזג־האויר, ואז, אם נצליח במעשנו, נוכל לשחרר אחד, או אף שנים, מן האנשים, שיעזרונו להביאה אל הנמל. עיקר הקושי היה באי השויון הגדול בכוחות. אנחנו רק שלוש היינו, ובתא היו תשעה. גם כלי־הנשק שבספינה ברשותם היו, להוציא שני אקדוחים קטנים שהצפּין פּיטרס עמו, וסכין־המלחים הגדול אשר נשא תמיד בחגורת מכנסיו. כמה אותות – דוגמת זה ששום גרזן ושום אנקול לא היה על מקומו הרגיל – גרמו לנו שנתחיל לחשוש כי החובל חשדותיו עמו, למצער באשר לפיטרס, וכי לא יחמיץ כל הזדמנות להפטר ממנו. אכן ברי היה כי אשר נחליט לעשותו, לא נוכל להתמהמה בו. אף על פי כן היו סכויינו מפוקפקים מכדי שלא ננהג במירב הזהירות.

פיטרס הציע כי יעלה אל הספון ויפתח בדברים עם השומר (אלן), ואגב שיחה יהיה בידו להשליכו הימה בלא טורח, ובלא הקם שאון; אז נגיח, אוגוסטוס ואני, וננסה להצטיד בכלי־נשק כלשהם מאשר על הספון; ואחר נסתער יחדו ונשתלט על הסולם־הראש בטרם יוכל איש לקום נגדנו. לזאת התנגדתי; כי לא יכולתי להאמין שהחובל (שברנש פקח היה בכל דבר שאינו נוגע בהבלותות אמונותיו־הקדומות) יפול בפח בנקל כל־כך. עצם העובדה כי יש שומר על הספּון, דיה להוכיח כי דרוך הוא, – כי הלא רק בספינות שמחמירים בהן במשמעת ביותר רגילים להציב שומר שעה שהספינה ננוחה ברוח סער. הואיל ומדבר אני בעיקר אל אנשים אשר מעולם לא ירדו ים, אם לא אל כאלה בלבד, ראוי לי שאסביר מה מצבה של ספינה במסבות אשר כאלו. ניחה או, בלשון הים, נוחה, היא אמצעי שנוקטים אותו לצרכים שונים ונבדלים בכמה וכמה דרכים. במזג־אויר נוח נזקקים לכך תכופות סתם בכדי להשבית את הספינה, להמתין לספינה אחרת, וכדומה לכך. אם הספינה הננוחה כל מפרשיה מתוחים, הרי מבצעים את התמרון ברגיל על־ידי שמטים הצדה קצת מתפרשתה, על־מנת שתהיה הרוח מנפּחתם לאחור, לכשתעמוד מלכת. אולם עתה עניננו בניחה ברוח סער. דבר זה יעשה שעה שהרוח גואה, והיא עזה, מכדי שתוכל הספינה לשאת מפרש מבלי להסתכן בהתהפכות על־צד; ופעמים אף שעה שהרוח יפה, אלא שהגלים כבדים מכדי שתשוט בהם הספינה. אם מניחים לה לספינה לרוץ־גל לפני הרוח בתוך משברים כבדים מאד, הרי ברגיל ירבו לחבל בה המים שישטפו את ירכתיה, ופעמים תנוזק מחמת הטבילות העזות שהיא טובלת נכחה. במקרה כזה אין נזקקים, אפוא, לאותו תמרון אלא לעתים רחוקות, ורק בהיות הכרח בדבר. אם יש בדק בספינה, יוציאוה חוצץ נוכח הרוח אף בים הסוער ביותר; כי אגב ניחה ודאי שיפערו תפריה מאד עקב התחבטותה היתרה, ואין הם נפערים כל־כך שעה שהיא רצה לפני הרוח. תכופות גם יהיה צורך להריץ ספינה, אם משום שמטח הרוח אדיר עד־כדי לקרוע לגזרים את המפרש, שמותחים אותו מתוך כונה להפנותה ראש מול הרוח, אם משום שאין להשיג תכלית זו משום שהשלד אינו בנוי כהלכה, או מטעמים אחרים.

בכמה וכמה דרכים ננוחה ספינה ברוח סער, ספינה־ספינה כפי מבנה. יש ספינה אשר תנוח על הצד היותר טוב כשעליה מפרץ־חלוץ, וזה, מדומה אני, הוא המפרש שבשמוש רגיל ביותר. ספינות גדולות, רבועות מעטה, יש להן מפרשים מיוחדים לתכלית זו, והם קרואים מפרשי־שהיה. אולם החלוץ־הראשון יש ויעשו בו כשלעצמו, – פעמים ישתמשו בחלוץ־הראשון עם מפרש־חלוץ, וזה, מדומה אני, הוא המפרש ששמושו רגיל ביו־ גם במפרשי־אחור. תכופות מאד ימצא כי מפרש־חלוץ עִִליים יפים לתכלית זו מכל זולתם. ‘גרמפוס’ דרך כלל היתה ננוחה כשעליה מפרש־חלוץ מכווץ היטב.

צריכה ספנה להנוח, מכַונים את ראשה נוכח הרוח כדי כך שתפח זו במפרש שתחתיו היא נחה כשהוא מוטה הצדה, לאמור, באלכסון לגוף הספון. נעשה הדבר, מכוונים החרטומים כדי מעלות מספר מעבר בוא הרוח, והחרטום שעם כוון הרוח סופג כמובן את הלם הגלים. במצב כזה תצא ספינה טובה מסערה כבדה מאד בלא שתקלוט טפה של מים, ובלא שיהיו הצות צריכים להוסיף טרחה. ההגה ברגיל כופתים אותו, אולם הדבר הזה מיותר בהחלט (אם לא להביא בחשבון את השאון שהוא מקים בהיותו מרופּה), לפי שהמנהיג אין לו כל השפעה על הספינה כשהיא ננוחה. באמת טוב־טוב יהיה להניח את ההגה רפוי מלכפתו בחזק מאד, שכן כאשר יכבדו הגלים עלול המנהיג להתלש אם לא יהיה להגה מקום להתנועע. כל זמן שהמפרש מתקים, יכול תוכל ספינה שבנינה שפּיר להחזיק מעמדה בפני כל משבר, משל כאלו חדורה היא חיים ותבונה. אכן, אם תשסע עצמת הרוח את המפרש לשסעים ודרך־כלל תדרש לכך סועה מסועה, אז תהיה הסכנה קרובה. הספינה סוטה מכוון הרוח, והיא נסבה פּנים מול הגלים, נתונה לחסדם כליל; העצה היחידה היא אז לתתה השקט לפני הרוח, ולהריצה עד אשר יותן למתוח איזה מפרש אחר. קצת ספינות עשויות להנוח באין כל מפרש עליהן אולם בכמו אלו אין לבטוח בלב ים.

אך נשוב נא מסטיה זו. מעולם לא היה החובל נוהג להעמיד שומר על הספון שעה שהספינה ננוחה ברוח סער, והעובדה כי עתה הציבו, וכן העדרם של הגרזנים והאנקולים, היטב שכנעונו בכך שהצות דרוכים הם מכדי שיותן להפתיעם כדרך שהציע פיטרס. מכל־מקום הכרח היה לעשות דבר־מה, ולהתמהמה בכך מעט ככל האפשר, שכן נעלה הוא מכל ספק כי משטפלו חשד על פיטרס, הקרב יקריבוהו בהזדמנות הראשונה, וזאת ודאי תמצא או תומצא עם שוך הסער.

עתה חוה אוגוסטוס כי אם ישכיל פּיטרס לסלק, בתואנה כלשהי, את כבל השרשרת המוטל על פי המאורה במדור, אפשר שנוכל לבוא עליהם ולהומם בדרך הספנה; אולם כיון ששקלנו את הדבר בדעתנו, הוברר לנו כי טלטלות הספינה נמרצות הן מכדי שננסה בכעין זה.

זכיתי וצץ בי הרעיון שנוכל לנצל את מוראי־ההבל ונקיפות־המצפון של החובל. הזוכר יזכור כי אחד מן הצות, הרטמן רוג’רס מת בשעות הבוקר, לאר שיומים קודם לכן נתקף שבץ לאחר שלגם קצת כוהל במים. פיטרס הגיד נו את דעתו כי החובל הרעיל את האיש הזה, ולסברתו זו היו טעמים, כה אמר, שאין להפריכם, אלא שלא יכולנו לפתותו לבארם לנו – סרוב סורר זה אך הלום הלם שאר צדדים שבאפיו המוזר. אולם בין שהיו טעמי חשדו שרירים מטעמינו בין שלא היו כן, הנה על־נקלה קבלנוהו, ועל פיו החלטנו לפעול.

רוג’רס מת לערך באחת־עשרה לפני הצהרים, בפרכוסים נוראים; ודקות מספר אחרי מותו היה גופו לאחד המראות המזועים והמשוקצים מכל אשר אזכור. הכרס תפחה בשעור עצום, בדומה לכרסו של אדם שהיה טבוע ושרוי במים שבועות על שבועות כמצב הכרס היה מצב הידים, ואלו הפנים היו צפודות, נבולות, ולובן־גיר להן, לבד מבמקום שבצבצו כעין שנים־שלשה כתמים גדולים לוהטים, בדומה להללו שחלי הַוָרֶדֶת גורמים; אחד מאותם כתמים נתפשט על פניו באלכסון, ויָליט עין אחת תומם כמו ברצועות קטיפה אדומה. במצב מבחיל זה הוצאה הגופה בצהרים מן התא להשליכה הימה, אך כאשר נקרתה לעין החובל (כי עתה ראה אותה לראשונה), אולי נחם בלבבו על פשעו, ואולי התחלחל למראה הזה האיום, כי על כן צוה לאנשים לצרור את הגופה בערסלה, ולנהוג בה כפי הטכס המקובל בקבורה ימית. אחרי תתו את ההוראות האלו, ירד למטה, כמו לבלי ראות את קרבנו עוד. עוד האנשים מתכוננים למלא אחר פקודותיו והסערה באה בחרון גדול, ולפי־שעה חדלו מן המעשה. הגופה, כיון שהניחו ממנה, נגרפה אל חור־השפכים שלצד שמאל, ושם עוד היתה מוטלת בשעה שאני מדבר בה, והיא מפרפרת כה־וכה עם חמת טלטלות הספינה.

כיון שערכנו תכניתנו נגשנו להוציאה לפעולות במהירות האפשרית. פיטרס עלה אל הספון, וכפי הצפוי מיד פנה אליו אָלן בדברים; הלז נראה היה כי בראש־וראשונה הוצב לשמור על מדור־המלחים; אכן, גורלו של בן־בליעל זה נחרץ חיש ודומם; פיטרס, אשר נגש אליו כבעצלתים, כמבקש לדבר עמו, תפסו בצוארו, ובטרם יספּיק זה להשמיע הגה זרקו מעבר למעק הימה. אחר קרא אלינו ונעל. ראשית דאגתנו היתה לתור אחר דבר אשר יהי לנו כלי־זין, ובזאת היה עלינו לנהוג זהירות מרובה, כי אי־אפשר היה לעמוד על הספון כהרף־עין מבלי להאחז במשהו, וגלים עזים עברו את הספינה עם כל טבילה שטבלה נכחה. גם הכרח ולא־יעבור היה זה לנו להחיש מעשינו. כי מרגע־לרגע צופים היינו שיעלה החובל להפעיל את המשאבות, שכן נראה היה בעליל שדו־התרנית קולטת מים במהירות רבה. שעה קלה חפשנו בכה וכה, ולא מצאנו דבר יפה לתכליתנו מלבד שתי ידיות השאיבה; את האחת נטל אוגוסטוס ואת השנית נטלתי אני. אחרי תפסֵנו באלה, פשטנו את הכתונת מעל הפּגר ואת הגויה השלכנו ימה. אז ירדנו פיטרס ואנוכי למטה, ואת אוגוסטוס השארנו זקיף על הספון, והוא ניצב בעצם המקום שם עמד אלן, וגבו אל סולם־המעלות אשר לתא, ואם יעלה מי מכנופית החובל ודמה כי השומר הוא זה.

אך ירדתי מטה החלותי מתחפש בדומה לגויתו של רוג’רס, הכתונת אשר לקחנו מן הגופה עזרתנו הרבה מאד, כי מיוחדת היתה במראיתה ובטיבה, ובנקל תוכר – והיא כעין חלוק־אכרים, אשר היה הנפטר עוטה על שאר לבושו. אריגה היה אריג פוזמקים כחול, מפוספס פסים לבנים גדולים. אחרי לבשי את זאת החלותי מתקין לעצמי, על־ידי קצת כלי־מטה, כרס מדומה, חקוי לנעות־האימים אשר לפגר התפוח. אחר שויתי אותו תואר לידי מתוך שחבשתי זוג כסיות צמר לבנות, ואנפחן בכל מיני סמרטוטים שנזדמנו לפני. אז ערך פיטרס את פרצופי, תחלה הטפיחו היטב בקרטון לבן, ואחר הכתימו בדם אשר הקיז מפּצע באצבעו. לא נשכחה הרצועה על העין, ותהי לתפלצת.

פרק ח

עם שהסתכלתי ברסיס של ראי שהיה תלוי בחדר, ולאורו העמום של כמין פּנס־רוח, עלתה בי הרגשת חלחלה סתומה למראה, ולזכר המציאות האיומה שאני מגלם בכך, עד שאחזני רעד עז, ובקושי מצאתי את לבי לעלות ולמלא את תפקידי. אכן, נחוץ היה לפעול החלטית, ופיטרס ואני עלינו אל הספון.

שם מצאנו כי אין פּרץ ואין צוחה, ונסמכים אל המעק התגנבנו שלשתנו אל הסולם אשר לתא. הסולם חסום היה אך במקצת, ובכדי למנוע את הגפתו פּתע מבחוץ, מונחים היו על השלב העליון גזרי עץ האמורים להפריע לסגירה. לא התקשנו לראות כמו את פנים התא מבעד לחרכים שבמקום קביעת הצירים. עתה נתברר כי למזל היה לנו זה שלא נסינו להומם במפתיע, שכן נראה בעליל כי דרוכים הם. רק אחד מהם ישן, והוא שוכב לעצם מרגלות סולם־החבלים, ורובה לצדו. השאר ישובים היו על מספר מזרנים, שנלקחו מן המשכבים והוטלו על הרצפה. תפוסים היו בשיחה כבדת־ראש; ואף שסובאים היו, כפי שהעידו שני כדים ריקים עם קצת ספלי פּח שהיו פזורים בכה וכה, הנה לא היו הלומי יין כתמיד. הכל היו להם סכינים, לאחד או שנים היו אקדוחים, ורובים הרבה מוטלים היו על משכב בסמוך.

זמן־מה הטינו אוזן לשיחתם בטרם נוכל לגמור בדעתנו מה נעשה, שכן עדין לא החלטנו על שום דבר מסוים, לבד מזה שכאשר נתקפם ננסה להכותם תדהמה על־ידי חזות־הרפא של רוג’רס. הללו סחים היו על תכניות שוד־הים שלהם, וכל ששמענו ברור היה כי אומרים הם להתאחד עם הצות של הסכונר ‘הורנֶֶט’, ואם יוכלו, יטלו לידיהם את הסכונר עצמו, בטרם יצאו לאיזה מעלל רב, אשר לסוף פרטיו לא ירד איש מאתנו.

אחד האנשים הזכיר את פּיטרס, והחובל השיב לו בקול נמוך אשר לא הגיע לאזנינו, ואחר הוסיף ברָם יותר, כי “אין הוא יכול להבין מה־טעם הוא מרבה כל־כך להשתעות עם הזאטוט של הקפּיטן במדור־המלחים, וכי לדעתו מוטב שיושלכו שניהם המימה ככל המוקדם”. על זאת לא ענה איש, אבל הנקל היה לנו הבין כי רמז זה נתקבל על דעתה של כל החבורה, וביתר־יחוד על דעתו של ג’ונס. לעת הזאת נרעש הייתי ביותר, מה־גם שראיתי כי לא אוגוסטוס ולא פּיטרס אינם יכולים להחליט מה לעשות. אני, מכל־מקום, נמניתי וגמרתי שאת חיי אמכור במחיר גדול ככל האפשר, וחתה לא תוכל לי.

הרעש העצום אשר לשאגת הרוח בחבל והגלים המדיחים את הספון, זה מנענו משמוע את הנאמר, לבד מבהפוגות בנות־רגע. באחת ההפוגות האלו שמענו כולנו ברור כשהחובל אומר לאחד האנשים “לצאת ולפקוד על הגלמים המ–ם שיבואו אל התא”, מקום שיוכל להשגיח עליהם, שכן אין הוא חפץ בהסתודדויות כאלו בספינה. זכינו ואותו רגע היתה טלטלת הספינה נוראה מכדי שתבוצע הפקודה הזאת תיכף ומיד. הטבח קם מעל מזרנו לצאת להביאנו, והנה מגח־אדירים, אשר דמיתי כי יטרוד עמו את התרנים, הטיחהו הישר אל דלת אחד המדורים אשר בצד־ימין, גם פרץ את הדלת לרווחה, וירבה מבוכות ובלבול. למזלנו לא הושלך איש מאתנו ממעמדו, והיה בידינו ספּּק לחפוז ולפרוש אל מדור־המלחים, ולערוך תכנית חטופה של פעולות בטרם יופיע שליח או, נכון יותר, בטרם ישרבב ראשו ממפתח־הסולם, שכן אל הספּון לא יצא. ממקומו זה לא יכול להבחין כי נעדר אלן, ולפיכך השמיעהו, כביכול, בצרחה את פקודות החובל. פיטרס קרא “הן, הן”, בקול מאחז אזנים והטבח ירד מיד למטה, מבלי לחשוד שמשהו איננו כשורה.

רעי השנים הלכו עתה באומץ־רוח אל סמוך לירכתים, וירדו אל התא, ופיטרס סגר אחריו את הדלת כדרך שמצאה סגורה. החובל קדם את פניהם בחביבות מעושה, ויאמר לאוגוסטוס כי, הואיל ובעת האחרונה כה היטיב להתנהג, רשאי הוא לשכון בתא ולהיות אחד מהם להבא. אחר יצק לו מחצית הספל רום וישקהו. כל זאת ראיתי ושמעתי, כי כאשר אך הוגפה הדלת הלכתי בעקבי ידידי, ואשוב למקום תצפּיתי כקודם. הבאתי עמי את שתי ידיות־המשאבה, ואחת מהן שמתי בטח אצל סולם־המעלות, להיות מוכנה לשמוש.

עתה יצבתי עמידתי ככל האפשר על־מנת שאיטיב לראות את כל המתרחש בפנים, ואנסה לאזור עוז ולהיות נכון לרדת אל תוך המתקוממים כאשר יתן לי פּיטרס אות, כמוסכם. מהרה השכיל הלז להטות את השיחה אל מעשי־הדמים של ההתמרדות, וקמעה־קמעה גרם לאנשים שהסח יסיחו בהמון אמונות־ההבל הרווחות כל־כך בקרב הימאים כולם. לא תפשתי כל שנאמר, אולם ברור יכולתי לראות את רשומי השיחה בפרצופיהם של הנכחים. החובל נראה בו כי נרעש היטב, וכאשר הזכיר מישהו את מראיתו האיומה של פגרו של רוג’רס, דמיתי כי קרוב הוא להתעלף. עתה שאלו פיטרס אם אין הוא סבור שמוטב יהיה להשליך את הגופה הימה מיד. לפי שמבעית הדבר מדי שיהיה מתגלגל בחורי השפכים. לשמע זאת ממש נכלאה נשימתו של הבליעל, והוא סקר אט־אט את מרעיו אשר סביב, כפוצר באחד מהם שיקום ויעשה את המעשה. איש לא זע, מכל־מקום, ונכר היה כי כל החבורה עצביהם מתוחים במדה שאין למעלה ממנה. עתה נתן לי פיטרס את האות. מיד הטחתי לרוחה את דלת סולם־המעלות, ירדתי מבלי הוציא הגה, ואעמוד זקוף מתוך החבורה.

הרושם העז שעשתה חזות־רפאים פתאומית זו אין בו כלל כדי להפליא שעה שנותנים את הדעת על כליל המסבות. במקרים דומים לזה נשאר, ברגיל, בדעתו של הצופה, שמץ־מה של ספק באשר לממשותה של הדמות אשר לעיניו; משהו תקוה, ואם חלושה, כי קרבן הוא לאיזו אחיזת־עינים, וכי הרפא אשר נכחו אין הוא ממש אורח מעולם הצללים העתיק. לא נפריז, אם נאמר כי שיורי ספק כאלה עומדים היו בעינם בכל בקור כזה, וכי הזועה המתרגשת ובאה לפעמים, יש לתלותה, אף במקרים הבולטים ביותר, ונוראי הסבל שבכולם, יותר במין זועה־שבצפיה־מראש, אולי אפשר שתהיה חזות הרפא ממשית, מאשר באמונה נצחת בממשותה. אולם, במקרה הנדון מיד יראה כי בדעתם של המתמרדים לא היה אפילו צל של יסוד לפקפק בכך שרוג’רס הרפא אכן הוא פגרו המגעיל ששב לחיים, או שהוא למצער צלמו־ברוח. הואיל ומבודדת היתה דו־התרנית, ומחמת הסערה אי־אפשר היה לגשת אליה כלל־ועיקר, היו אמצעי התרמית האפשריים שבנראה מצומצמים בתחומים צרים ומוגדרים, כדי־כך שודאי סברו כי יש בידם לסקור את כולם במעוף־עין. זה להם עשרים־וארבעה ימים שהם בים, ועם שום כלי־שיט שבעולם לא היה להם מגע־שבדבור. כל הצות – מכל מקום, כל אותם שהיה להם טעם דחוק כלשהו לחשוד כי בספינה הנם – כנוסים היו בתא להוציא את אלן, השומר; וקומת הענקים אשר לו (גבוה היה שש רגלים ושש זרתות) מוכרה היתה להם מכדי שיעלה על דעתם, ולוא כבת־רגע, שהוא־הוא הרפא. הוסיפו על כל השקולים האלה את מורא הסופה, ואת מורא השיחה שעורר פיטרס; את הרושם העמוק שעשה בבוקר הפגר הנתעב עצמו על דמיונותיהם של הצות; את טיבו המעולה של החקוי, ואת אור־התעתועים המתנודד אשר בו חזוני, כפגוע נגהו הלוהט של פנס־התא, תוזזנית וכמפקפק, בדמותי – ולא יהיה כל טעם להתפלא על כך שרשומה של אחיזת־העינים גדול היה אף ממלוא מה שצפינו לו. החובל קפץ מן המזרן אשר עליו שכב, ומבלי הוציא הגה קרס נפל, אין־נשמה, על רצפת התא, וכמו בול־עץ הוטל־הוטח עם נטות הספינה בחזק. מן השבעה הנותרים, רק שלושה נותר בהם בתחלה משהו צלילות־דעת. ארבעה האחרים ישבו עת־מה כנטועים במסמרות – דמויות בעתה ותכלית־יאוש, עלובות מכל אשר ראו עיני מעודי. היחידים שהתנגדו לנו בכלל היו הטבח, ג’ון הנט וריצ’רד פרקר; אולם התגוננותם אך חלושה היתה והססנית. שני הראשונים נורו כהרף־עין ביד פיטרס, ואני גדעתי את פרקר בהלמי בראשו בידית־המשאבה אשר הבאתי עמי. עד כה וכה ואוגוסטוס חטף אחד מהרובים שעל הרצפה וירה בעוד אחד המתמרדים (וילסון) בחזהו. עתה נותרו רק שלושה אולם לעת הזאת הקיצו מתדהמתם, ואולי התחילו רואים כי נפלו קרבן לאחיזת־עינים, שכן נלחמו בַחֲלַטות רבה ובחימה שפוכה, ולולא עצמת שריריו הכבירה של פיטרס שעמדה לנו, אפשר שבסופו של דבר היו מתגברים עלינו השלושה. היו – ג’ונס, – גרילי, ואבשלום היקס. ג’ונס הטיל את אוגוסטוס על הרצפה, דקרו במספר מקומות מזרוע ימינו, וודאי היה ממיתו (שכן לא פיטרס ולא אני לא יכולנו להפּטר מיד מיריבינו) לולא חש לעזרתו רע, אשר אנחנו ודאי לא סמכנו על סיועו כל־עיקר, רע זה לא היה אלא ‘נמר’, בנהימה כבושה זנק אל התא, ברגע שהיו חיי אוגוסטוס תלויים בשערה, הסתער על ג’ונס, וכהרף־עין הכריעהו ארצה. ידידי, מכל מקום, פצוע היה עתה מכדי שיעזרנו במשהו, ואני לא יכולתי להגדיל עלילה משום מעמסת המסוה. הכלב לא אבה להרפות מגרונו של ג’ונס. – פיטרס, אף על פי כן, שקול היה הרבה משני הנותרים, ובלי ספק מחיש היה את מיתתם לולא צמצום המקום בו הוצרך לפעול, ולולא טלטלותיה הכבירות של הספינה. אכן הצליח האיש לתפוס בספסל כבד, שאחדים כדוגמתו פזורים היו בכה וכה. בזה פצפץ את מוחו של גרילי ברגע שהיה אומר לירות בי ברובה, וכשתכף אחרי־כן נטתה דו־התרנית והטילתו לעומת היקס, תפס לו לזה בגרונו, ובעצם כוחו בלבד חנקו כרגע. הנה כי כן, בפרק־זמן קצר הרבה מזה שנדרש לי לספר זאת, מצאנו עצמנו אדוני דו־התרנית.

האחד מיריבינו אשר נשאר בחיים היה ריצ’רד פרקר. את האיש הזה, כזכור, הכרעתי בתחלת ההתקפה בהלמי אותו בידית־המשאבה. עתה רבץ אין־ניע אצת דלת המדור המקורקר; אולם כאשר נגע בו פיטרס ברגלו, דבר, ולרחמים התחנן. ראשי פצוע היה אך מעט, ולבד מזה לא נפגע כלל, לפי שאף המום הממתו המכה. עתה קם על רגליו, ולפי־שעה כפתנו את ידיו מאחרי גבו. הכלב עדין היה מנהם על ג’ונס; אבל משבדקנוהו מצאנו כי מת הוא ואין בו רוח, והדם מקלח ושוטף מפצע עמוק בצואר, שבלי שום ספק שני החיה החדות הן שגרמוהו.

עתה היתה השעה בקרוב אחת בבוקר, והרוח עדין היתה מנשבת באדיר. דו־התרנית נכר היה בה שהיא מתנודדת הרבה מכפי הרגיל, והכרח גמור היה שיעשה משהו על־מנת להרויח לה במדת־מה. כמעט עם כל ניע כנגד־הרוח היו משברים שוטפים אותה, וכמה מאלה השתפכו קצתם אל התא בעצם תגרתנו, מאחר שאת המִפתח השארתי בפתחונו כשירדתי. כל המעק של צד־שמאל נטרד, וכן מטבח הספּון, עם סירת־העור שבירכתים. גם חריקת תורן־הראש וגניחותיו העידו כי עוד מעט ויבקע. על־מנת שיהיה מקום למטענים נוספים בספנה האחורית, נקבע עקב התורן הזה בין הספּונים (מנהג מגונה אשר יש וינקטוהו בוני־ספינות נבערים מדעת), ולפיכך צפויה היתה סכנה קרובה שיעקר ממִקְבָעו. אולם, למרבה כל הקשיים, מדדנו ומצאנו כי עומק המים בספינה לא־פחות משבע רגלים.

הנחנו את גופות הצות מוטלות בתא, ומיד החלונו לעבוד בשאיבה. לפרקר, כמובן, קראנו דרור על מנת שיסיעני במלאכה. את זרועו של אוגוסטוס חבשנו כמיטב יכולתנו, והוא עשה כאשר יכול, אולם לא רב היה זה. מכל־מקום מצאנו כי יכול נוכל למנוע את הבדק מהתגבר על־ידי שתהיה משאבה אחת פועלת בתמידות. לפי שאך ארבעה היינו, כבדה המלאכה; אולם, השתדלנו לא לפּול ברוחנו, ובדאגה חכינו לאור היום, כי עם שחר קוינו להקל מעל הספינה על־ידי שנכרות את תורן הראש.

הנה ככה עבר עלינו לילה נורא־דאגה ליגיע, וכאשר האיר סוף־סוף היום, לא רפתה הסערה כהוא־זה, אף לא נראה סכוי כי תרף. עתה סחבנו את הגופות אל הספון ונשליכן הימה. עניננו הבא היה להפּטר מתורן הראש. משנעשו ההכנות הדרושות היה פּיטרס מגדע את התורן (גרזנים נמצאו בתא), ואנחנו עמדנו אצל עבותי התורן וחבליו. עם שנטלטלה הספינה טלטלה עצומה, נתנה הפקודה לקצוץ את מיתרי המפרש, וכיון שנעשה הדבר צללה כל שפעת העץ והקנבוס הימה, מדו־התרנית והלאה, ובלא גרימת נזק כלשהו. עתה מצאנו כי שוב אין הספינה מרבה להתנודד כבתחלה, אולם עדין היה מצבנו רופף־להפליג, וחרף מירב המאמצים לא יכולנו לגבור על הבדק בלי סיוע המשאבות השתים. העזרה המעטה שיכול אוגוסטוס לעזרנו לא היה לה ערך, למעשה. להוסיף על מצוקתנו הסתער על דו־התרנית גל אדיר, הדפה כדי כמה מעלות מכוון הרוח, ובטרם תוכל לשוב לאיתנה והנה עוד גל מתנפץ עליה תומם, ויטה אותה אחור. הזברית נסוטה עתה כגוש אחד לצד שכנגד הרוח (זמן־מה כבר היה המטען מתחבט כה־וכה בלי מעצור), ורגעים אחדים דמינו כי דבר לא יציל עוד את הספינה מהתהפך על פיה. אכן, מהרה התישרה במקצת; אולם הואיל והזברית עדין היתה דחוקה בצד שמאל, מוטה היתה הספינה הצדה כדי־כך שלא היה טעם לחשוב על הפעלת המשאבות, דבר שממילא לא יכולנו להאריך בו עוד, שכן ידינו היו צבות וצבויות מן היגיעה היתרה, ושתתו דם להחריד.

בנגוד לעצתו של פּרקר, החלנו כורתים עתה את תורן־החלוץ, אכן כרתנוהו בעמל רב, משום המצב בו היינו מוטלים אגב נפילתו המימה, גרר התורן עמו את מוט־החרטום, וספינתנו הוצגה ככלי ריק.

עד כה היה לנו טעם לשמוח בכך ששרדה לנו סירת־הספינה שלנו, שנצלה מחרון כל אדירי המשברים אשר שטפו את ספּוננו. אולם שמחתנו לא ארכה; כי משאבד תורן־החלוץ, ועמו כמובן מפרשי־החלוץ, אשר היה מיצב את דו־התרנית, היה כל גל שוטפנו עתה תומם, ובן חמש דקות הודח ספּוננו מקצה אל קצה, סירת־הספינה ומעק צד ימין נסחפו, ואפילו מחלץ־העוגן התנפץ לרסיסים, אכן כמעט לא יכול מצבנו להיות אומלל יותר מכך.

לעת הצהרים דומה היה כי תשוך הסערה קמעה, אולם בזאת נתאכזבנו מרה, כי אך דקות מספר רגעה ואחר התחדשה בחימה כפולה ומכופלת. בארבע אחר הצהרים לערך מן־הנמנע היה לקום עוד מפני עזוז הסופה; וכסגור עלינו הלילה, לא היה לי גם צל תקוה כי תחיה הספינה עד בוקר.

בחצות הלילה שקועים היינו עמוק מאד במים, שהגיעו עתה עד הספּון התחתי. מהרה אחרי־כן אבד המנהיג, והגל אשר סחפו הניף את חלקה האחורי של הספינה מן המים ולחוץ, וכרדתו נחבט זה אל המים כמו לוא עלתה הספינה על שרטון. כולנו סברנו שהמנהיג יתקים לנו עד הסוף, שכן איתן היה למעלה מהרגיל, ולא לפניו גם לא אחריו לא ראיתי מנהיג ערוך כמותו. עצו היה רצוף קרסי ברזל עבים, ועוד קרסים תקועים היו בדומה לכך לאורך עמוד הירכתים. בעד לקרסים הללו עבר מוט עבה מאד של ברזל רקוע, וככה היה המנהיג צמוד אל כן־הירכתים, ומתנדנד דרך־חרות על המוט. עצמתו של הגל אשר סחף את המנהיג, אפשר לאמדה על פי העובדה שהקרסים התקועים לאורך כן־הירכתים, נעקרו מן העץ כליל עד אחד.

אך הספּקנו לשאוף רוח לאחר הזעזוע הזה העצום, ועל ספּוננו התנפץ אחד אדירי המשברים אשר ידעתי מעודי; הוא שטף־גרף את סולם המעלות, הבקיע במפתחים, והספינה כל כולה נמלאה מים.

פרק ט

אך ירד הלילה נרצענו ארבעתנו היטב, למזלנו, אל שברי מחלץ־העוגן, וככה שכובים היינו מלוא קומתנו על הסיפון. הדבר הזה לבד הצילנו מאבדון. כולנו היינו המומים מעט או הרבה מעקתם הכבירה של המים אשר נתכו עלינו ואשר לא חסרו מעלינו אלא כאשר כמעט תש כוחנו כליל. אך יכולתי לשאוף רוח, קראתי בקול אל חברי. אוגוסטוס לבדו השיב לאמור: “אבודים אנחנו, ולואי וירחם האלוהים את נשמותינו!” מעט מעט מצאו גם שני האחרים כוח לדבר, והם יעצונו להתעודד, כי יש תקוה עוד; שכן משום טיבו של המטען אי אפשר לה לספינה שתרד תהומה, והדעת נותנת שתכלה הסערה עם בוקר. המלים האלו הפיחו בי חיים חדשים; כי, עם כל המוזר שבכך, הנה עד אז מבולבל הייתי בדעתי כדי־כך שנעלם ממני בכלל השקול הברור הזה, שספינה שמטענה חביות־שמן ריקות לא תוכל לטבוע; וזמן־מה דוקא סבור הייתי שקרובה הספינה ביותר להתמלא מים ולצלול. כיון ששבה התקוה לחיות בי, מחזק הייתי בכל רגע־כושר את הרצועות הרוצעות אותי אל שרידי המחלץ, ומהרה גליתי כי בענין הזה עסוקים גם חברי. הלילה אפל היה מאופל, ואין טעם לנסות ולתאר את אימת המהומה ושאון הנהם המחריש אזנים אשר סבבונו. פני ספּוננו נשתוו לפני המים, ומוטב לאמור שהיינו מוקפים רכס מתגדש של קצף, שקצתו היתה עוברת אותנו מדי רגע. לא אגזים אם אגיד כי ראשנו היה חוצץ מן המים לא יותר משניה אחת בכל שלש שניות. אף שרבוצים היינו סמוכים זה לזה, לא יכול איש מאתנו לראות את חברו, אף לא מאומה מדו־התרנית עצמה, שעל גביה היינו נקלעים אנה־ואנה בזעף־סופּות אשר כזה. לפרקים קראנו זה אל זה שקודים לחַיות תקוה, ולהביא עדוד ותנחומות לנזקק להם ביותר. אוגוסטוס שחלש היה, מצבו היה לחרדת כולנו; וכיון שבגלל ימינו המחוצה ודאי נבצר ממנו לחזק רצועותיו בטח, צופים היינו מרגע לרגע למצוא כי נגרף הימה – ועם זאת לא היתה כל אפשרות שהיא להושיט לו עזרה. שחק המזל ומצבו היה מובטח יותר ממצב מי מן הנותרים; כי הואיל ופלג גופו העליון נתון היה ממש תחת חלק מן המחלץ המנופץ, היו הגלים, בהתנחשלם לעומתו, מקפחים הרבה מעוזם. לולא הטילהו המקרה למצבו זה, לאחר שרצע עצמו במקום מסוכן מאד, בהכרח היה נספה בטרם בוקר. הואיל והיתה דו־התרנית נוטה על צד כל־כך, מובטחים היינו קמעה, עֲקֵב מוט החרטום היה, כפי שכבר צינתי, לצד־שמאל, וכמחצית הספון מוצפת היתה מים בתמידות. הנה כי כן היה צדה של הספינה נוטל הרבה מעוזם של הגלים המטיחים אותנו לצד־ימין, ורק משהו מהם היה מגיענו עם שהיינו מוטלים אפּים; ואלו הבאים מצד־שמאל, מהיותם מה־שקוראים גלים רדופים, הללו כמעט לא היו תופסים בנו, ולא עמד בהם כוחם להתיקנו ממוסרותינו.

במצב הנורא הזה היינו שרויים עד שהאיר יום והיטיב להעמידנו על הבעותים אשר על סביבנו. דו־התרנית לא היתה אלא קורה נחבטת כה־וכה, נתונה לחסדי כל גל; הסערה היתה גוברת ומוסיפה, על כל פנים, ותהי לסופּה ממש, ודומה היה כי אין לנו שום סכוי שהוא להוָשע. שעות מספר החרשנו, צופים בכל רגע שתרפינה רצועותינו, שיגרפו שרידי מחלץ העוגן, או שאחד מענקי המשברים, שהיו מתגעשים בכל עבר סביבנו ומעלינו, ישקע את גוף־הספינה כדי־כך שנטבע בטרם ישוב זה להראות על־פני המים. אכן, ברחמי האל נצלנו מן הסכנות הקרובות האלו, ובצהרי היום לערך האירה לנו השמש הברוכה. קצת לאחר־מכן הרגשנו כי פחתה עצמת הרוח בנכר, ולראשונה מאז ליל אמש דבר אוגוסטוס וישאל את פיטרס, אשר שכב סמוך ביותר אליו, אם סבור הוא כי אפשר הדבר שיָנצל. הואיל ותחלה לא נשמע מענה לשאלה זו, אמרנו כולנו כי נטבע בן־הכלאים במקום שכבו. אולם עד־מהרה דבר הלז לשמחתנו הגדולה, ואם בחלוש מאד, לאמור כי כואב הוא מאד, כי רצועותיו הדוקות על כרסו עד־כדי כך שאם לא ימצא דרך לרפּותם – ומת, כי לא יאריך עוד שאת את יסוריו. הדבר הזה דכאנו עד מאד, לפי שלא היה כל טעם לחשוב לסייעו באיזו דרך שהיא, כל זמן שהים מוסיף לשטפנו כבתחלה. הפגענו בו שישא את סבלותיו בעוז־רוח, ונבטיחהו כי בשעת־הכושר הראשונה נרויח לו. הוא השיב כי עוד־מעט נאחר את המועד; כי כלה יכל בטרם נוכל לעזרו; ואחר משהתאנד דקות מספר, נדם, ואנחנו אמרנו כי גוע.

כשקרב הערב, שקט הים כדי־כך שכמעט גל אחד בלבד היה מתנפץ על גוף הספינה במשך חמש דקות תמימות, והרוח שככה במידה רבה, אף שעדין סערה גם סעור. מזה שעות לא שמעתי איש מחברי דובר, ועתה קראתי אל אוגוסטוס. הוא השיב, אם גם בחלוש מאד, ולא יכולתי להבין לרעו. אז דברתי אל פּיטרס ואל פּרקר, ולא ענה גם אחד מהם.

קצת לאחר־מכן מוטל הייתי אין־חושים כמעט, ובפרק־זמן זה רחפו בדמיוני מראות נעימים שבנעימים; דוגמת אילנות־ירוקים, אפרי קמה בשלה נגועה ברוח, תהלוכות עלמות במחולן, פּרשים עוברים בסך, ושאר ציורי דמיון. עתה זכרתי בכל אשר עבר לעיני רוחי היתה התנועה רעיון שׂורר. הנה ככה גם רגע לא נצטיר לי עצם נח, דוגמת בית, הר או כיוצא באלה; טחנות־רוח, אניות, עופות גדולים, כדורים־פורחים, רוכבי סוס, מרכבות דוהרות־שוטפות, ועצמים נעים בדומה לאלה, הופיעו בשרשרת אין־קץ. כאשר שבו עשתונותי, היתה העת, ככל שיכולתי לשער, כשעה לאחר זריחת השמש. התקשיתי ביותר לזכור את המסבות השונות הקשורות במצבי, וזמן־מה משוכנע הייתי ובטוח כי עודני בספנתה של דו־התרנית, סמוך לתיבה, וכי גופו של פּרקר הוא זה של ‘נמר’.

כאשר סוף־סוף שבו אלי חושי כליל, מצאתי כי אך בריזה מתונה היא הנושבת, וכי הים דמום ביחס; עד כדי כך שלא שטף את דו־התרנית אלא באמצעה. זרוע שמאלי נחלצה מרצועותיה, והיטב היתה פּצועה סביב המרפּק; ימינו קהויה היתה לגמרי, ולחץ החבל, מן הכתף ולמטה, הצָבה בשעור עצום את ידי ואמת־ידי. כאשר סקרתי את חברי, ראיתי כי פּיטרס חי עודנו, אף כי קו עבה משוך היה סביב לחלציו בחזק כדי־כך שנראה היה כאיש קטעוהו לשנים כמעט; כאשר זעתי, הניע לעומתי ביד־רפה, מורה על החבל. באוגוסטוס לא נראה כל אות חיים שהוא, ומעוות היה גהור על גב אחד מנפיצי המחלץ. פרקר דבר אלי כאשר ראני זז, וישאלני אם לא אעצור כוח להתירו, ויאמר כי אם אך אאזור אונים ואשכיל לפתח את אסוריו, אולי נוכל עוד להציל את נפשותינו; שאם לא כן, מות נמות כולנו. אמרתי לו כי יאַמץ לבו, ואני אנסה לשחררו. מששתי בכיס מכנסי, תפסתי באולרי, ולאחר מספר נסיונות־שוא הצלחתי לבסוף לפתחו. בשמאלי עלה בידי לחלץ את ימיני ממוסרותיה, ואחר קצצתי את שאר החבלים שהייתי עקוד בהם. אכן, כאר נסיתי לזוז ממקומי ראיתי כי רגלי אינן עומדות לי כל־עיקר, וכי לא אוכל קום, אף יבצר ממני להניע זרוע ימיני לשום צד. משאמרתי זאת לפרקר, יעצני לשכב דומם דקות מספר, כששמאלי אוחזת במחלץ, ובינתים יתחדש מחזור־הדם. כך עשיתי, ועד מהרה יכולתי להמיש תחלה אחת מרגלי, ואחר את השנית, ומעט אחרי־כן שבה ימיני לשמשני במדת־מה. עתה זחלתי בזהירות רבה אל פּרקר, בלא שאקום על רגלי, וחיש התרתי את כל הרצועות אשר עליו, וכעבור עת־מה שבו גם אבריו לפעול קצת. עתה לא התמהמהנו מלהתיר את החבל מעל פּיטרס. החבל העמיק חדור בעד חגורת מכנסי הצמר אשר לו, ובעד חולצות שתים, ויגיע עד מפשׂעתו, אשר השפיעה דמים כאשר סלקנו את העבותים. אכן, משאך סלקנו את הללו, דבר האיש, וכמו בן־רגע רוח לו והתנועה קלה עליו במהירות־יתר משקלה היתה על פרקר או עלי – סבת הדבר היה בלי־ספק בזיבת הדם.

דלה היתה תקותנו כי ישוב אוגוסטוס לאיתנו, כי על כן לא הראה שום אות חיים; אבל משנגשנו אליו מצאנו כי התעלף מחמת אבוד דמים, כי את התחבשות אשר כרכנו על זרועו הפצועה קרעו המים; החבלים אשר קשרוהו אל המחלץ, גם אחד בהם לא הודק כדי־כך שיסב במותו. כיון שהתרנוהו מן המוסרות, והרחקנוהו משברי העץ שסביב למחלץ, השכבנוהו במקום־מבטחים יבש לפאת רוח, כשראשו נמוך מעט מגופו, ושלשתנו שקדנו לעסות את אבריו. כעבור כחצי השעה שבה אליו רוחו, אף כי רק בבוקר המחרת נתן אותו כי מכיר הוא מי מאתנו, ומצא כוח לדבר. שעה שנחלצנו מרצועותינו כבר ירד חושך, ועבים החלו מתחשרים, ואנחנו שוב היינו מתענים מיראה גדולה פן יתחדש עוז הסער, ואז לא יצילנו דבר מכליה, בתשישות־כוחנו זאת. שחק לנו המזל והרוח הוסיפה להיות מתונה מאד, משך הלילה; הים הִדְמים מרגע לרגע, ותגדל תקותנו כי ננצל באחרית־דבר. בריזה שקטה עדין היתה מנשבת מצפון־מערב אולם האויר לא היה קר כל עיקר. אוגוסטוס נרצע בשום־לב בפאת רוח, לבל ישמוט המימה עם תנודות הספינה, לפי שעדין חלש היה מהאחז במשהו. אנו עצמנו לא היינו צריכים לכך. ישבנו סמוכים זה אל זה, סומכים איש את רעהו בעזרת העבותים הקצוצים שסביב למחלץ, וחורשים עצות להמלט ממצבנו המחריד. הרבה רוח לנו משפשטנו בגדינו ונסחוט מהם את המים. כששבנו ולבשנום אחרי כן, דומה היה עלינו כי חמים ונעימים הם להפליא, לא במעט הואילו לחזקנו. עזרנו לאוגוסטוס להתפשט, ונסחוט את בגדיו, אחר רוח לו כמו לנו.

עיקר סבלנו היה עכשיו ברעב ובצמא, וכאשר חשבנו במה נשבור את אלה, נמסו לבותינו בקרבנו, גם היינו מצטערים על שנצלנו מסכנות הים האיומות פחות. מכל־מקום נסינו להתנחם בתקוה שעד־מהרה תאספנו איזו ספינה, ונאמץ איש את רעהו לשאת בעוז־נפש כל פורענות אשר תמצאנו.

סוף־סוף עלה שחרו של הארבעה־עשר בחודש, והאויר עדין היה צח ונעים, ובריזה קלה מאד נשבה בטח מצמ"ע. הים ממורט היה עתה בתכלית, והואיל ומאיזה טעם שלא יכולנו לעמוד עליו לא נטתה עוד דו־התרנית על צדה כבתחלה היה הספון יבש ביחס, ונוכל להתהלך כה וכה כאַות־נפשנו. זה למעלה משלושה ימים ושלושה לילות שרויים היינו בלא מאכל ומשקה, והכרח גמור היה לנו לנסות ולהביא דבר־מה מתחת. כיון שהיתה דו־התרנית מלאה מים כולה, נגשנו למלאכה זו בנפש עגומה, ודלה היתה תקותנו כי נצליח להעלות דבר. עשינו לנו כמין משלית על־ידי שתקענו קצת מסמרים שעקרנו משרידי מפתח־סולם־הראש לתוך שני גזרי עץ. את אלה קשרנו זה על גבי זה, ונהדקם אל קצה חבל, ולתוך התא השלכנום, ונגררם אנה ואנה, בתקוה חלושה כי ככה יהיה בידנו ללכוד איזה חפץ אשר ישמש לנו למאכל, או לפחות יעזרנו בהשגתו. את מרבית הבוקר הוצאנו במלאכה זו לחנם, ולא שלינו אלא קצת כלי־מטה, שבנקל נתפסו במסמרים. אכן, המכשיר אשר חבלנו לנו מגושם היה כדי־כך שכמעט אי־אפשר היה לצפּות להצלחה גדולה יותר.

עתה נסינו מזלנו במדור־המלחים, אך גם כאן העלינו חרס, וכבר היינו במצרי יאוש, כשהציע פיטרס שנקשור חבל אל גופו והוא ינסה לצלול אל התא ולמצוא משהו. על ההצעה זו שמחנו שמחת תקוה מתחדשת. האיש החל פושט מיד את בגדיו, לבד מן המכנסים; וחבל חזק נכרך אז בשום־לב על ירכיו, עלה והקף את כתפיו לבל יזח. המפעל היה טעון קושי וסכנה; כי הואיל וכמעט לא יכולנו לקוות למצוא צידה של־ממש בתא עצמו, נחוץ היה שהצולל, אחרי רדתו, יפנה ימינה, ויעבור מרחק עשר או שתים־עשרה רגל מתחת למים, במעבר צר, אל המזוה, וישוב מבלי שאוף רוח.

משהוכן הכל, נחת פיטרס אל התא, ירד בסולם־הראש עד שהגיעו המים אל סנטרו. אז קפץ־צלל, ראשו קדימה, והוא פונה ימינה אגב צלילה, ושוקד לעשות דרכו אל המזוה. אכן, בנסיון ראשון זה לא הצליח כלל. לא עברה חצי דקה לרדתו ואנחנו הרגשנו כי מושך הוא בחבל בחזקה (זה האות המוסכם כי מבקש הוא שנעלהו). כהרף־עין העלינוהו, אולם בנמהר כדי־כך שנחבל קשה בסולם. הוא לא הביא בכפּו מאום, גם נבצר ממנו להרחיק חדור במעבר, משום המאמצים המתמידים שהוצרך להתאמץ לבל יצוף־יוטח אל הספון. כשיצא היה מדולדל עד מאד, וחמש־עשרה דקות תמימות היה עליו להנפש קודם שיערוך לבו לנחות שוב.

הנסיון השני כשל עוד יותר; שהותו מתחת למים ארכה והוא לא נתן אות – בחרדתנו לשלומו העלינוהו בלא אות, ומשקרוב הוא לפחת את נשמתו מקרבו, לאחר שמשך בחבל, משוך וחזור, כה אמר, ואנחנו לא הרגשנו. דבר זה חל מן־הסתם עקב כך שחלק מן החבל, הסתבך במעק לרגלי הסולם. אכן, מעק זה מפריע היה כדי־כך שהחלטנו לסלקו, אם נוכל, קודם שנמשיך בפעלנו. כיון שלא יכולנו לעקרו משם אלא בכוח־זרוע, ירדנו כולנו המימה בסולם, העמק ככל שנוכל, ובהדפנו במעק כאיש אחד הצלחנו לפרצו.

השלישי כושל ממש היה כקודמיו השנים, ועתה נראה בעליל כי בדרך זו אין לעשות דבר בלא אי־זה משקל שבו יוכל הצולל ליצב מעמדו ולחפש אגב הלוך על רצפת התא. שוא תרנו שעה ארוכה כה וכה אחר משהו שיסכון לתכלית זו; אולם סוף סוף גלינו, למרבה שמחתנו, שאחת השלשלות רפויה כדי־כך שלא התקשינו כלל וכלל לעקרה ולהתיקה. את זו הדקנו בטח אל אחד מרפקיו של פיטרס, והוא נחת עתה ברביעית אל התא, וזאת הפעם הצליח לעשות דרכו אל דלת חדר הכלכול. אכן, לצערו, הכביר־מהבע מצאו נעול, ויאלץ לשוב ריקם, כי במירב המאמץ לא יכול להשאר תחת המים למעלה מדקה אחת לכל היותר. עתה נראה המצב ביש באמת, ואני ואוגוסטוס לא יכולנו להתאפק מבכי, משהרהרנו בהמון הקשיים שאנו נתונים בהם, ובדל־סכויינו להנצל באחרית דבר. אולם חולשה זאת לא ארכה. כרענו ברך לפני האלוהים, ולעזרו התחננו ברוב הסכנות אשר כתרונו; חדשנו תקוה ומרץ, ונקם לחשוב במה עוד נוכל, כבני־תמותה, להחיש לנו ישע ופורקן.

פרק י

מעט אחרי־כן נפל דבר אשר נמשך אני לראותו מסעיר־רוח וגדוש תכלית־ששון וביעותים גם יחד, אף מכל אחד ואחד מאלף המקרים אשר מצאוני אחרי־כן במרוצת תשע שנים ארוכות, הטעונות מאורעות מרעישים ביותר, ופעמים הרבה אף בלתי־נתפסים ונפלאים־מהבן ביותר. רובצים היינו על הספּון סמוך לסולם־הראש, דנים אם נוכל עוד לחדור על המוזה, והנה, כשהצצתי אל אוגוסטוס, הרובץ נכחי, ראיתי כי בבת אחד חור כמת, ושפתיו רוטטות זרה מאד. בחרדה גדולה פניתי אליו, אפס הוא לא ענה, ואני החלותי לחשוב כי נחלה פתאום והנה הבחנתי כי עיניו לטושות אל איזה דבר שמאחרי. הסבותי ראש, ולעולם לא אשכח את התלהבות השמחה אשר עברה בכל בדי עורי כראותי דו־תרנית גדולה שמגמתה אלינו, מרחק לא יותר משני מילים. קפצתי על רגלי כאלו בא פתאום כדור רובה בלבבי; ופורש זרועותי אל עבר הספינה עמדתי ככה, חדל־ניע, עתיק מהגה. פּרקר ופיטרס אף הם נפעמו כמוני, אפס כי הראשון חולל על הספּון כמשוגע, משמיע דברי־שחץ מופלגים ביותר, עם ערב יללות וקללות, ואלו השני פרץ בבכי, ודקות רבות היה מוסיף להתיפח כילד.

הספינה שנגלתה לנו היתה דו־תרנית גדולה, שמפרשיה קצתם רבועים קצתם משולשים, והיא הולנדית על פי מבנה, צבועה שחור, ופאר־ראש לה זהוב ותפל־למראה. נכר היה בה שידעה רוב סער, ודומים היינו כי היטב סבלה בסופה אשר כה הפליאה מכתנו; תורן־החלוץ־העלי אשר לה לא היה עוד, וכן חסרה היתה קצת ממעק צד־ימין שלה. משראינוה לראשונה רחוקה היתה מאתנו, כאמור, כשני מילים לפאת רוח, ומגמתה אלינו. הבריזה מתונה היתה מאד, ומה שהפליאנו בעיקר היה שמכל הספינה מתוחים היו רק החלוץ והראש, עם חלוץ ראשון בלוא – מובן שהלוכה אטי היה מאד, וקוצר־רוחנו קרוב היה לטרוף־דעת. גם על המשונה שבנהולה עמדנו כולנו, עם כל התרגשותנו. היא נטתה לצדדים בנכר כדי־כך שפעם או פעמים סברנו כי ודאי אינה רואה אותנו, או שדמינו כי מאחר שראתה אותנו, ולא גלתה איש בספינה, אומרת היא לשנות אורח ולהפליג לכוון אחר. בכל אחד מהמקרים האלה שוענו וצעקנו בכל כוחנו ואז כמו היתה הנכריה חוזרת בה רגע ושבה לפנות לקראתנו – מנהג משונה זה נשנה ונשלש עד שלבסוף אנוסים היינו לתרצו בשכרותו של ההגאי.

איש לא נראה על ספּוניה עד שהגיעה לכדי רבע המיל מאתנו. אז ראינו שלושה ימאים, שעל־פי לבושם סברנו שהולנדים הם. שנים מהם רובצים היו על אי־אלה מפרשים ישנים סמוך למדור־המלחים, והשלישי, שכמו מסתכל היה בנו בסקרנות מרובה, רכון היה על חרטום צד־ימין סמוך למוט־החרטום. זה האחרון היה איש גבוה ובעל־בשר, ועורו כהה מאד. לפי הליכותיו דומה היה כאלו יעודדנו להאריך רוח, הוא מניד ראש לעומתנו בידידות ואם גם במוזר, ומחיך בתמידות, חשוף שנים מצהירות בלבנן. עם קרוב ספינתו ראינו והנה מצנפת אדמונית שהיתה לראשו נושרת המימה; אולם לזאת לא שת לבו, וימשיך בחיוכיו ועויותיו המוזרים. מרצה אני את הדברים והמסבות האלה במפורט, ומרצה אני אותם, ויש להבין, בדיוק כפי שנראו לנו.

דו־התרנית באה לאטה, והלכה נכון עתה משהיה, ולבותינו – לא אוכל דבר במנוחה על המאורע הזה – לבותינו נתרו בנו פרא, ואת כל רוחותינו הוצאנו בקריאות והודיות לאלוהים על הגאולה השלמה, המפתיעה, והנהדרה שקרבתה מוחשת כל־כך. פתע, ובת־אחת, נשא ובא על פּני הים מן הספינה המוזרה (שעתה נטויה היתה לעומתנו) ריח סרחון אשר אין שם לו בעולם כולו – אין מושג – צחן־תופת – מחניק בתכלית – לבלי־שאת, לבלי־השג. נשימתי נטלה ממני, וכפנותי אל חברי ראיתי כי חורו משיש. אולם לא היתה לנו שהות לשאלה או לסברה – דו־התרנית רחוקה היתה חמשים רגל מאתנו, וכונתה כמו לעבור תחת למעק ירכתינו, על־מנת שנוכל לעלות אל ספונה מבלי שנוצרך לשלשל סירה. חשנו סמוך לירכתים, והנה פתאום נטתה כדי חמש־שש מעלות תמימות מארחה הקודם, וכאשר חלפה תחת לירכתינו מרחק כעשרים רגל מאתנו, נראו לנו ספּוניה תומם. האשכח שכוח את כפל־כפלי הזועה אשר למראה ההוא? עשרים־וחמש או שלושים גופות אדם, בכללן כמה נשים, מוטלות היו פזורות כה־וכה בין מעק ירכתי הספינה והמטבח, בדרגת ההתמקמקות האחרונה והנתעבה ביותר. ראה ראינו כי אין נפש אחת חיה בספינת־המארה ההיא! ועם זאת לא יכולנו לבלי קרוא לעזרה אל המתים! אכן ממושכה ורמה היתה תחנתנו, בענות הרגע ההוא, כי תחכינה לנו הדמויות הללו המחרישות והמבחילות, כי לא תעזובנה אותנו לגורלן, כי תקבלנה אותנו בקהלן החסוד! משתוללים היינו מבעתה ויאוש – תפוסי שגעון בצרת אכזבתנו הנכאה.

כאשר בקעה שועת אימתנו הרמה הראשונה, ענה לה, מאצל מוט־החרטום של הנכריה, משהו הדומה לצוחת קול אדם עד כדי להרעיש ולהונות כל אוזן בוחנת. תוך כך שוב נטתה הנכריה פּתע, ותחום מדור־המלחים נגלה רגע, ומיד חזו עינינו מנין בא הקול ההוא. ראינו את האיש הגבוה ובעל־הבשר והנה עודו רכון על המעק, מוסיף להניד ראשו כה וכה, אולם פניו מוסבות היו מעמנו ולא ראינון. ידיו פּשוטות היו על המעקה, וכפותיו לחוץ. ברכיו דבקו אל חבל עבה, מתוח היטב, ויורד מעקב מוט החרטום עד אחד זיזי־העוגן. על גבו שחלק מן החולצה קורָע מעליו ויחשפהו, הרגיע שחף־ים ענק, שקוד ללעוט בכל פה מן הבשר הנתעב, מקורו וצפרניו נעוצות בעמוק, ולובן נוצותיו טנוף ומטונף בדם. עם שהוסיפה דו־התרנית ליסוב ונֵרָאה אליה מקרוב, הוציאה הצפור, כמו בעמל רב, את ראשה־שָני, ואחרי אשר רגע התבוננה בנו כהמומה, עלתה בעצלתים על הגופה שממנה היתה זוללת, הישירה עוף מעל ספוננו, ותרחף שם עת־מה כשבמקורה מנה של חומר קרוש דמוי־כבד. לבסוף נפל הנתח הנתעב בצלפה עגומה לרגליו של פּרקר. ימחל לי האלוהים, אולם עתה, לראשונה, חלף הרהור במוחי, הרהור אשר לא אגיד מהו, ואני הרגשתי כי פוסע אני פסיעה אל מקום הדמים. תליתי עין ומבטו של אוגוסטוס פגש במבטי בכונה עזה וחודרת, ואתעשת מיד, זנקתי חיש, וברעד־חלחלה השלכתי את הדבר המאוס ימה.

הגופה אשר ממנה לוקח, המרגיעה על החבל, על־נקלה טלטל אותה עוף־הטרף כה־וכה במאמצי כוחו, ומפני תנועתה זו סברנו כי חיה היא. כיון שסר השחף מעליה, התנודדה ותסוב ותקרוס במקצת, עד כי נגלו הפנים תומם. מעולם, לבטח, לא היה דבר נוסך מורא כל־כך! העינים לא היו עוד, ולא היה כל בשר סביב הפה והשנים נחשפו לגמרי. הנה זה אפוא החיוך אשר הפיח בנו תקוה! זה ה – אך אתאפּק. דו־התרנית, כאשר כבר הגדתי, עקרה תחת לירכתינו, ואט אולם הכן עשתה דרכה אל כנגד הרוח. עמה ועם צות אנשיה הנוראה הלכו כל דמיונותינו הרוננים על ישע ושמחה. עם עברה על פנינו במתינות אפשר יכולים היינו למצוא דרך לעלות עליה, לולא אכזבתנו הפתאומית, והפלצות שבתגליתנו, שנטלו מאתנו כל כוח גוף ונפש. ראינו והרגשנו, אולם נבצר מעמנו לחשוב איך לפעול, עד אשר, אהה! אחרנו. עד־מה החליש המאורע הזה את שכלנו, זאת יותן לאמוד על־פי העובדה, שכאשר הרחיקה הספינה עד כי לא ראינו אלא את מחצית גופה, אז הוצע ברצינות שננסה להדביקה בשחיה!

מני אז שוא עמלתי למצוא פתח־פּשר לסתימות־הבלהות אשר עלפה את גורל הנכריה. על פי מבנה וכלל תארה סברנו, כאמור כי ספינת־סוחר הולנדית הנה, וגם מלבושי אנשים חזקו הדעה הזאת. על־נקלה יכולנו לראות מה השם אשר על ירכתיה, אף התבונן אל דברים אחרים, היו מדריכים אותנו בקביעת טיבה; אולם עוז ההתרגשות של אותו רגע סמא אותנו מהסתכל בכמו אלה. לפי הגון הכרכומי של אותם מן הפּגרים שלא הרקיבו כליל, החלטנו שהאנשים כולם נספו בקדחת הצהובה, או באיזה חלי מרירי אחר דומה לו בטיבו המחריד. אם כך היה הדבר (ואיני יודע מה עוד אדמה), הרי ודאי בא עליהם המות, אם לדון לפי תנוחות הגופות, כחתף ובנִצֵח, – ואורח בחר לו הנפלה לגמרי מזה המצין דרך־כלל אף את המגפות המצמיתות ביותר אשר תפקודנה את האדם. אכן, אפשר כי רעל, שדרך־מקרה הובא אל קצת ממזויהם, הוא הסב בשואה; או כי גרמה אותה אכילת איזה מין דג־ארס בלתי־ידוע, או חי־ימים אחר, או עוף־אוקינוס, – אפס אין טעם לנחש נחושים במקום שהכל אפוף, ובלי ספק ישאר אפוף לעולמים, תעלומה מבעיתה ובת־אל־חקר מאין כמוה.

פרק יא

מותר היום לא ידענו נפשנו, ונהיה מתבוננים אחר הספינה המתרחקת, עד שירד חושך והעלימה מעינינו ואנחנו התעשתנו קמעה. אז שבו הרעב והצמא לענותנו, ומפני אלה סרו כל שאר דאגות והרהורים. מכל־מקום עד הבוקר מן הנמנע היה לעשות דבר, חבשנו עצמנו כמיטב האפשר ונבקש לחטוף מנוחה מעט. בזאת הצלחתי יותר מכפי שקיויתי, ואישן עד אשר עם בוקר העירוני חברי, שלא נתמזל מזלם כל־כך, על־מנת שנחדש נסיונותינו להעלות טרף מן הספנה.

עתה היה הים דמום בתכלית. חלק וממורט כאשר לא ידעתיו מעולם, – ומזג־האויר חמים ונוח. דו־התרנית לא נראתה. ראשית מעשינו היתה לעקור, בעמל־מה, עוד אחת מן השלשלות; ומשהצמדנו את שתיהן אל רגליו של פיטרס, חזר זה ונסה להגיע אל דלת המזוה, מתוך סברה שאולי יעלה בידו לפּרצה, אם אך יספיק להגיע אליה מבעוד־עת; ולזאת קוה, לפי שהיתה הספינה ננוחה ביציב רב יותר מבתחלה.

קל־מהרה הצליח להגיע אל הדלת, רפּה אחת מן השלשלות מקרסולו, ובכל מאמצי־כוחו עמל להבקיע בה דרך, אולם לשוא, כי היה בנין החדר חסון הרבה מכפי ששערנו. כוחו כלה בשהיה הממושכה תחת המים, והכרח גמור היה שיבוא מישהו זולתו תחתיו. לזאת התנדב פרקר מיד; אולם לאחר שלושה נסיונות שעלו בתוהו, מצא כי לעולם לא יוכל לקרב אל הדלת. אוגוסטוס, משום זרועו הפצועה, לא היה כל טעם שינסה לרדת, שכן יבצר ממנו לפרוץ לחדר אף אם יגיע אליו, ולפיכך נטל עלי לעמול לישועת כולנו.

פיטרס השאיר את אחת השלשלות במעבר, ומשצללתי נוכחתי לדעת כי אין שווי־משקלי מספיק לי לעמוד איתן מטה. כיון שכך, החלטתי כי בנסיוני הראשון לא אטרח אלא להשיב את השלשלת השנית. לאורך רצפת המעבר גששתי אחריה, והנה חשתי בחומר מוצק, ואתפוס בו כרגע; לא היתה לי שהות לקבוע מהו זה, וכערף־עין חזרתי ואעל. השלל נתברר כי בקבוק הוא, והנקל לשער, מה־רבתה שמתחנו אם אומר כי הבקבוק נמצא מלא יין פּורט. מודים לאלוהים על סעדו זה המעודד אשר בא בעתו, חלצנו מיד את הפקק באולרי; איש־איש לגם לגימה צנועה, והשקוי הפיח בנו חמימות, אונים ורוח אשר לא יתוארו במלים. אז שבנו פקקנו את הבקבוק בשים־לב, תלינוהו במטפחת, והבטחנוהו מכל שבר.

לאחר התגלית המוצלחת הזאת נחתי קמעה, ואחר שבתי ירדתי, ועתה מצאתי את השלשלת ואעלנה מיד. אז הצמדתיה אלי וארד בשלישית, ובפעם הזאת הוכח לי ברור כי בכל מאמצי, במצב ההוא, לא אעצור כוח לפרוץ את דלת המזוה. אשר על כן שבתי נואש.

עתה דומה היה כי אין מקום לתקוה עוד, ובפרצופי חברי ראיתי כי נמנו וגמרו לגווע. נכר בעליל כי היין נסך בהם כמין רוח־עועים, אשר ממני נחשכה אולי משום הטבילות אשר טבלתי מאז. שיחם חדל־קשר היה, בלא כל נגיעה במצבנו. פיטרס לא חדל משאול אותי שאלות על ננטקט. גם אוגוסטוס, זוכר אני, נגש אלי בכובד־ראש, ויבקשני כי אשאיל לו מסרק־כיס, כי שערו מלא קשקשי דגים, וחפץ הוא לפלותם קודם שירד אל החוף. פּרקר דומה שהיה נגוע בדבר פחות, וימריצני כי אשוב ואצלול ואעלה כל חפץ אשר יקרה לפני. נעניתי לו, ובנסיוני הראשון, אחרי שהותי מטה דקה תמימה, הבאתי עמי אמתחת קטנה משל הקפּיטן ברנרד. זו נפתחה מיד, בתקוה הקלושה שאולי ימצא בה דבר מאכל או משקה. אכן, לא מצאנו אלא חפיסת תערי־גלוח ושתי כתנות בד. יספתי לרדת, ואשוב ריקם. כאשר צץ ראשי מן המים שמעתי קול שברים על הספּון, וכקומי ראיתי כי בהעדרי הערימו עלי רעי בכפיות־טובה וישתו את מותר היין, ואת הבקבוק שמטו בנסיונם להשיבו אל מקומו בטרם אראם. הוכחתים על פניהם על מנהגם קשה־הלב, ולשמע הדברים פרץ אוגוסטוס בבכי. השנים האחרים נסו לפטור את הענין בצחוק כפטור מעשה־לצון, אולם תקותי היא כי לא אחזה עוד לעולם צחוק כעין זה; עקימת הפרצוף מבהילה היתה ממש. אכן, נראה היה כי בריקנות כרסיהם פעל השקוי פעולה מידית ונמרצה, וכי כולם מבוסמים להפליג. בעמל רב כפיתי אותם לשכב, וקל־מהרה שקעו בתרדמה כבדה, מלווה נשימת־נחרה קולנית.

עתה מצאתי עצמי יחיד, כביכול, בספינה, ומחשבותי היו כמובן איומות וקודרות ביותר. לא חזיתי לפני אלא מיתת רעב אטית, או כי, לכל המוטב, תכריענו הסערה הראשונה העתידה לבוא, כי בתשישות כוחנו לא היתה לנו כל תקוה לעמוד בעוד אחת.

הרעב המכלה אשר באני עתה כמעט לא יכולתי לשאתו, ואני הרגשתי עצמי מסוגל לכל מעשה ובלבד שאפיסו. בסכיני קצצתי פיסה קטנה מעור האמתחת, ואנסה לאכלו, אך מצאתי כי בשום פנים לא אוכל לבלוע גם בציע אחד, אף שמדומה הייתי כי סבלי הוקל מעט על־ידי שלעסתי פרורי עור ופלטתים. כנטות הערב הקיצו חברי, בזה אחרי זה, וכל אחד מהם חלש ונבעת במדה שאין לתארה, וזאת בעטי היין, אשר סר מעליהם עתה. הם הרעידו כאחוזי צמרמורת נוראה, ובקולות נוגים ביותר קראו למים. מצבם השפיע עלי השפעה נמרצה ביותר, ובתוך כך התברכתי בלבבי בשרשרת המסבות אשר חשכה ממני את היין ובזאת גם את ענוייהם ומדויהם. מכל־מקום, ארחם ורבעם הטרידוני והדאיגוני עד מאד; כי ברור היה שאם לא יחול איזה שנוי לטובה, לא יוכלו לשקוד עמי על שלום כולנו. עדין לא חדלתי מן המחשבה כי יהיה בידי להעלות משהו מלמטה; אולם אי־אפשר היה לחזור על הנסיון קודם שיהיה אחד מהם מושל בעצמו כדי־כך שיחזיק בקצה החבל כרדתי. פרקר נראה מיושב בדעתו מעט יותר מן האחרים, ואני עמלתי, בכל אשר לאל ידי, לעוררו. מתוך סברה כי טבילה במי הים אולי תהיה לברכה. התחכמתי לכרוך קצהו של חבל על גופו, ואחר נהלתיו אל סולם־הראש (והוא לא נקף אצבע כל אותה עת), הדפתיו פנימה, ומיד משכתיו חוצה. אכן רשאי הייתי להתברך בנסיוני זה; שכן נראה היה כי חיתה בו רוחו ותעור, וכאשר יצא שאלני, בהשכל, למה עוללתי לו כזאת. משהסברתי מה חפצי, אמר כי מחזיק טובה הוא לי וכי הטבילה היטיבה לו מאד, ואחרי־כן שח עמי בתבונה על מצבנו. אז החלטתי לנהוג באוגוסטוס ובפיטרס כאשר נהגתי בו, וזאת עשינו מיד, ולשניהם הרויח ההלם הרבה. רעיון זה של טבילת־פתאום עלה בדעתי לפי שבאיזה חבור רפואי קראתי על השפעתה הברוכה של מקלחת במקרה שהחולה סובל מ־mania a potu.

כיון שמצאתי כי עתה יכול אני להפקיד בידי רעי את קצה החבל, שבתי צללתי שלש־ארבע פעמים אל התא, אף שכבר ירדה אפלה גמורה, ומשב־רוח כבוש אך ממושך מפאת צפון הפריע קמעה את יציבות הספינה. בתוך נסיונותי אלה הצלחתי להעלות שני סכיני־שולחן, כד בן שלושה גלונים – ריק, ושמיכה, אולם אף לא דבר אשר יצלח לאכלה. לאחר שמצאתי את החפצים האלה, המשכתי במאמצי, עד שכלה כחי לגמרי, אבל כל דבר נוסף לא הבאתי. משך הלילה התעסקו פרקר ופיטרס בכמו אלה; אולם לפי שלא הזדמן לנו מאום, נואשנו עתה מן הנסיונות, וגמרנו אומר כי שוא אנו מכלים כוחותינו.

מותר הלילה הזה עבר עלינו בענות גוף ונפש שאולי יוכל אדם לצירה לעצמו. לסוף עלה שחר הששה־עשר בחודש ואנו נשאנו עינינו אל האפקים לתור אחר ישע, אך להבל. הים חלק היה, רק משב־רוח ממושך נפח מפאת צפון, כביום אתמול. היה זה היום הששי מאז בא אוכל או משקה אל חכנו, להוציא אותו בקבוק של יין־פורט. וברי שלא הרבה נוכל להוסיף ולהחזיק מעמד אם לא נשיג דבר־מה. מעודי לא ראיתי לפני כן, גם איני מתאוה לשוב לראות, בני־אדם שדופים כליל כפיטר ואוגוסטוס. לוא על החוף פגשתים במצבם זה לא הייתי חושד כלל כי ראה ראיתים מעודי. פרצופיהם שונו לגמרי, ובשום פנים לא יכולתי להאמין כי באמת אלה אותם האנשים אשר בחברתם הייתי לפני ימים אחדים בלבד. פרקר, אף שנדלדל עד מאד, ונחלש כדי־כך שלא יכול לשאת ראשו מחובו, לא התנון כשני האחרים. הוא סבל באורך־רוח רב, תלונה לא העלה על שפתיו, אף היה מתחכם לפחת בנו תקוה. אשר לי, הנה אף כי בתחלת המסע היתה בריאותי ירודה, ותמיד הייתי ענוג במבנה־גופי, מועט היה סבלי מסבל זולתי; גופי נצטמק פחות, ודעתי צלולה היתה להפתיע, שעה שהשאר אובדי דעים היו כליל, וכמו באו לכלל מין ילדות שניה, ויהיו מגחכים בנואל ומחיכים כשופטנים ומשמיעים דברי־ריק מהובלים ביותר. אכן, לפרקים כמו היו קמים לתחיה פתאום, משל כאלו בת־אחת באה בהם הכרת מצבם, ואז היו קופצים על רגליהם בפרץ־אונים בן־רגע, ומדברים, פרק־מה, בסכוייהם בהגיון גמור, ואם גם בתכלית־יאוש. אפשר, על כל פנים, שחברי ראו את מצבם כדרך שראיתי אני את מצבי, וכי בבלי־הדעת אולי חטאתי באותם הגזמות ותעתועי־דברים – בדבר הזה אין לחרוץ משפט.

בצהרים לערך הכריז פרקר כי רואה הוא יבשה מנגד לעגבת צד־שמאל, ובמירב הקושי עצרתי בו מלקפוץ הימה ולשחות אליה. פיטרס ואוגוסטוס כמעט לא שתו לבם אל דבריו, ונראה שהיו תפוסים בהרהורי נכאים. משהבטתי בכוון האמור לא ראיתי גם צל־צלו של חוף – ובעצם היטב מדי ידעתי כי רחוקים אנו מיבשה כלשהי מכדי להשתעשע בתקוה כעין זו. בכל זאת ארכה השעה עד שהעמדתי את פרקר על טעותו. אז פרץ בבכי, מזיל נחלי דמעה כילד, אגב זעקות ואנחות, משך שעתים־שלש, עד אשר תש כחו וירדם.

פיטרס ואוגוסטוס עשו עתה כמה נסיונות־שוא לבלוע מן העור. יעצתים ללעס אותו לאט ולפלטו; אלא שחלושים היו מעשות כעצתי. אני הוספתי ללעס פרורי עור מפקידה־לפקידה, ובזאת מצאתי הרוחת־מה; המים היו עיקר מחסורי, וממי הים לא לגמתי רק משום שזכרתי מה עולל הדבר לאחרים שהיו שרויים במצב דומה לשלנו.

ככה עבר היום והנה גיליתי פתאום מפרשים בפאת מזרח, ובצד־שמאלנו עתה. נראה היה שזו ספינה גדולה, מגמתה לעומתנו כמעט, והיא רחוקה מן־הסתם שנים־עשר או חמשה־עשר מיל. איש מחברי לא גילה אותה עדין, ואני התאפקתי מספר להם עליה לפי־שעה, מפחד אכזבה חדשה. לסוף, משהתקרבה, ראיתי ברור כי מגמתה הישר לקראתנו, ומפרשיה הקלים נפוחי רוח. עתה לא יכולתי עוד לבצור את רוחי, ואורה עליה לאחי־לסבל. הללו קפצו מיד על רגליהם, נתפסים שוב לגלויי חדוה מופרזים ביותר, בוכים, צוחקים צחוק שופטנים, מקפצים, רוקעים ברגליהם בספון, תולשים שערותיהם, מתפללים ומגדפים חליפות. מנהגם, וכן מה שנראה לי עתה סכוי בטוח של ישועה, נגעו אל לבי, עד שלא יכולתי להתאפק מחֲבור עמם בהוללות שגעונם, ומעוצם רגשי התלהבות והודיה הייתי שוכב ומתגלגל על הספון, סופּק כפים וּמצעק, עד שפתאום שבתי ואתעשת, ואל תכלית מרודי אנוש ויאושו שבתי, כראותי והנה בת־אחת הופכת הספינה ירכתיה אלינו תומם, ופונה בכוון מנוגד כמעט לזה אשר בו ראיתיה בראשונה.

עבר זמן עד שיכולתי להניע את חברי להאמין כי אכן חל המהפך העגום הזה בסכויינו. על כל דברי השיבו במבט ובעויה אשר רמזו כי אותם אין להונות בתעתועי־דברים אשר כאלה. במיוחד נגע אל לבי מנהגו של אוגוסטוס. חרף כל שיכולתי לאמור ולעשות, היה מתעקש לטעון כי הספינה קרבה אלינו חיש, ומתכונן לעלות על ספונה. בעשבי־ים שצפו אצל דו־התרנית ראה את סירת־הספינה, והוא ביקש לקפוץ לתוכה, ביבבות וצריחות קורעות־לב ביותר, עד שבכוח מנעתיו מהטל עצמו הימה.

משנרגענו כלשהו, מוסיפים היינו להתבונן אל הספינה עד שנתעלמה מעינינו סוף־סוף; האויר התערפל מעט, ובריזה קלה התנשאה. אך נגוזה הספינה כליל, פנה אלי פרקר בארשת פנים אשר העבירה בי רעד. מפיק היה ישוב־דעת אשר לא ראיתי בו עד עתה, ובטרם יפצה פיו הגיד לי לבי מה הוא עתיד לאמור. הוא הציע, במלים ספורות, כי ימות אחד מאתנו למען יתקימו השאר.

פרק יב

זה זמן־מה הוגה הייתי בכך שדחקנו עלול לאכוף עלינו מעשה־זועה אחרון זה, ובסתר־לבי נמניתי וגמרתי כי אבחר למות כל מיתה שהיא מלהזקק לכך. החלטה זו לא רפתה גם בעקת הרעב אשר ענני עתה. לא פיטרס ולא אוגוסטוס לא שמעו את דבר ההצעה. לפיכך הטיתי את פרקר הצדה; וכשאני מתפלל בלבבי לאלוהים שיתן לי כוח להניא את האיש מן התכלית האיומה אשר שם לו, התוכחתי עמו שעה ארוכה, בתחנונים גדולים, ובשם כל הקדוש לו בקשתיו, ובכל מיני הטענות אשר העלה מורא הענין פצרתי בו, כי יחדל מן הרעיון, ולא יביעהו באזני איש מן השנים.

את כל אשר אמרתי שמע, ולא נסה לסתור גם אחת מטענותי, ואני החלותי לקוות כי יעתר למבוקשי. אולם כאשר עמדתי מדבר אמר, כי היטב מאד הוא יודע כי כל אשר אמרתי אמת הוא, וכי נקיטת דרך אשר כזאת הריהי האיומה בברירות אשר תעלה על רוח איש; אלא שלעת הזאת כבר פקע כוח סבלו; כי אין צורך שיספו הכל, שעה שמיתתו של אחד אפשר גם מסתבר שתציל את היתר; ויוסיף כי מוטב שלא איגע להטותו מחפצו, שכן עוד לפני הופעת הספינה נמנה וגמר כן בדעתו, ורק משום שהתגלתה אותה ספינה נמנע מלדבר בכך קודם.

עתה בקשתיו כי, אם אינו נכון לחדול מזממו, ישהה אותו למצער עוד יום אחד, שאולי תבוא איזו ספינה להושיענו; שבתי וחזרתי על כל נמוק שעלה במחשבתי, ושדמיתי כי יוכל להשפיע על אדם קשוח כמוהו. הוא ענני כי לא דבר דבר עד עצם הרגע האחרון ממש, כי לא יוכל להתקים עוד בלי משהו מזון, ושעל כן למחרת היום תהיה השעה מאוחרת מדי, מכל־מקום במה שנוגע אליו.

כיון שמצאתי כי לא אטהו בכל דברי־הכבושים אשר בפי, נהגתי עתה אחרת, ואגיד לו כי חיב הוא לדעת שאני סבלתי פחות מכל מצרותינו; כי כרגע בריא וחזק אני, אפוא, הרבה יותר ממנו, ומפּיטרס ומאוגוסטוס; הקצרה, כי יש בידי לכפות את רצוני בכוח אם אראה צורך בכך; וכי אם נסה ינסה להביא את מחשבת־הטרף־והדמים אש בלבבו לפני היתר, לא אהסס מהטילו הימה. או אז תפסני בגרוני מיד ובסכין שלוף נסה כמה נסיונות־שוא לדקרני בבטני; רק חלישותו היתרה היא מנעתה מבצע את מעשה התועבה הזה. עד כה וכה עלתה חמתי להשחית ואני דחקתיו לפאת הספינה, בכונה גמורה להשליכו המימה. מגורל זה הצילתו התערבותו של פיטרס, שנגש עתה ויפריד בינינו, שואל לעלת המהומה. את זאת הגיד לו פרקר בטרם אמצא דרך כלשהי למנעו מכך.

רשומם של דבריו נורא היה אף מכפי ששערתי תחלה. גם אוגוסטוס, גם פיטרס, אשר דומה כי מכבר הגו בסתר לבבם אותה מחשבה מחרידה אשר פרקר רק היה ראשון להשמיעה, חברו עמו בזממו והתעקשו להפיקו מיד. סבור הייתי שלפחות אחד מן השנים ימצא איתן־דעת כדי־כך, שיחד עמי יתנגד לכל נסיון לבצע דבר איום אשר כזה; ואם יעזרני אחד מהם, מובטח הייתי כי יעלה בידי למנוע את גשומו. כיון שבתקותי זאת נכזבתי, הכרח גמור היה לי לדאוג לשלומי אני, שכן אם אעמוד בהתנגדותי עשויים הללו לראות בכך, במצבם הנורא, סבה מספקת להפלותני לרעה במחזה־התוגה אשר ידעתי כי עד־מהרה יתחולל.

עתה אמרתי להם כי נכון אני להאות להצעה, ורק שואל אני שהות של שעה, שבתוך כך אולי ימוג הערפל אשר ירד סביבנו, ואז אפשר שוב תגלה הספינה אשר ראינו. בעמל רב הוצאתי מהם הבטחה להמתין שעה אחת; כפי שחזיתי מראש (מאחר שהיתה בריזה מתנשבת חיש), נמוג הערפל קודם תום השעה, ובאין ספינה נגלית לעין, התכוננו להפיל גורל.

בתכלית אי־רצון מתעכב אני על חזיון הבעותים הבא: חזיון אשר, על פרטי פרטיו, לא יכלו כל המאורעות שלאחר־מכן למחותו מזכרוני אף כלשהו, ואשר מר־זכרו יעכור כל רגע מרגעי חיי. הבה ארצה פרק זה של פרשת העלילה בחפזה, ככל אשר ירשה טבע המאורעות שידובר בהם. השיטה היחידה שיכולנו להעלות להגרלה הנוראה, אשר בה התעתד איש־איש מאתנו לנסות את מזלו, היתה זו משיכת קיסמים. נטלנו לנו שבבי עץ קטנים לתכליתנו, והוסכם שאהיה אני המחזיק. פרשתי לקצה הספּון, ורעי העלובים פנו דומם אל הקצה השני וגביהם אלי. ההתרגשות המרה ביותר בכל מהלך מחזה הבלהות הזה באה עלי שעה שהתעסקתי בסדור הפּיסים. מעטים הם המצבים שעשוי אדם להתגלגל אליהם ולא יהגה ענין עז בשמירה על קיומו; ענין המתעצם מרגע לרגע ככל שאחיזתו של אותו קיום נחלשת. אולם עתה שהעסק הדמום, הנחרץ, והזעוף בו אני עונה (הנבדל כל־כך משאון סכנותיה של סופה או מאימי הכפן הקרבים לאטם) הניח לי להגות בדל־סכויי להנצל מן המבעיתה שבמיתות – מיתה לתכלית המבעיתה ביותר – פרח ממני כל קורט של אותו מרץ שעודדני עד כה רבה כפרוח נוצות מפני רוח, וָאֶוָתֵר טרף חדל־ישע לאימה מרודה ומנולת ביותר. תחלה אף לא עצרתי כוח למרוט ולצרף יחדו את שבבי העץ הקטנים, שכן אצבעותי התקוממו עלי כליל, וברכי נקשו עזות זו אל זו. בדעתי שטפו־חלפו המון תכניות־הבל להמנע מהעשות שותף בהמור הנורא. אמרתי לפּול על ברכי לפני חברי ולהתחנן לפניהם שיפטרוני מהכרח זה; להסתער עליהם פתע ולקטול אחד מהם, כדי שלא יהיה טעם בהכרעה על־פי גורל – הקצרה, חשבתי על כל דבר לבד מבצוע המעשה אשר לפני. לסוף, לאחר שהוצאתי שעה ארוכה באורח נסכל זה, התעשתי לשמע קולו של פרקר, שהמריצני לחלצם מיד מן ההתרגשות הנוראה שהם שרויים בה. אף אז לא קמה בי רוח לקום לערוך את השבבים בו־במקום, ותחת זאת הרהרתי בכל מיני תחבולות להערים על אחד מאחי־לסבל על מנת שיעלה את הקיסם הקצר, הואיל והוסכם כי כל המוציא מידי את הקצר בארבעה השבבים הוא ימות והחיה את נפשות היתר. בטרם ידונני אדם על חוסר־לב זה, יגיע־נא אל מקומי אני.

לבסוף שוב אי־אפשר היה להתמהמה וכשלבי מחשב לפקוע מחובי נגשתי אל תחום מדור־המלחים, מקום שהיו חברי מחכים לי. הושטתי את ידי אשר בה השבבים, ופיטרס משך מיד. הוא נפטר – השבב שלו, מכל־מקום, לא היה הקצר ביותר; והרי שסכויי להנצל פחת. אזרתי את מלוא כוחי ואת הפיסים העברתי לאוגוסטוס. אף הוא משך מיד, ואף הוא יצא פטור; ועתה מעוינים היו סכויי לחיות או למות. ברגע הזה מלאתני כל אכזריותו של נמר, ושנאה עזה ושטנית ביותר הגיתי אל עמיתי המסכן, אל פּרקר. אולם רגש זה לא האריך קיום; בעוית־רעדה ובעצימת עינים הושטתי לפניו לבסוף את שני השבבים הנותרים. חמש דקות תמימות עברו עד שיתחזק ויחליט למשוך, וכל אותו פרק של מתיחות קורעת־לב לא פקחתי עיני גם פעם. והנה נתלש מתוך ידי בחפוז אחד הפּיסים השנים. הפּור הוטל אז, אפס לא ידעתי אם לטובתי או לרעתי. איש לא דבר, ואני לא העזתי להסתכל בקיסם שבכפי. לסוף אחז פיטרס בידי, ואני אנסתי עצמי לשאת עין, ועל־פי פרצופו של פרקר ראיתי מיד כי שלום לי, וכי הוא אשר נחתך דינו. עצור נשימה נפלתי אין־חושים אל הספון.

כשקמתי מעלפוני היה ספק בידי לחזות בהסתים חזיון־התוגה במיתתו של זה אשר החל בו. הוא לא גלה כל התנגדות, ומשדקרו פּיטרס בגבו נפל מת כרגע. אל לי להתעכב על הסעודה האיומה שלאחר־כך. דברים כאלה יכול אדם לצירם בדמיונו, אבל מלים אין בהם כוח להמחיש את פלצות ממשותם. דיי אם אומר כי לאחר ששברנו במדת־מה את חמת הצמא אשר אכלנו בדמו של הקרבן, ולאחר שעל־פי הסכם כללי כרתנו את הידים, הרגלים, והראש, ונשליכם יחד עם הקרבים הימה, טרפנו את מותר הגוף, אברים־אברים, במרוצת ארבעה הימים אשר לא־ישכחו, הי“ז, הי”ח, הי"ט והכ' בחודש.

בתשעה־עשר בחודש ירד גשם רביבים משך חמש־עשרה או עשרים דקות, ואנחנו התחכמנו לאגור קצת מן המים באמצעות סדין אשר שלינו מן התא בחפושנו תיכף לאחר הסער. לא קלטנו אלא כמחצית הגלון בסך־הכל; אולם אף מנה זעומה זו המציאה לנו משהו כוח ותקוה.

בעשרים־ואחד שוב הגיעו מים עד נפש. האויר עדין היה חמים ונוח, ולפרקים ירדו ערפּלים ובריזות קלות התנשאו, על־הרוב מצפון למערב.

בעשרים־ושנים, שעה שהיינו יושבים צנופים בחבורה, מגלגלים קדורנית במצבנו האומלל, חלפה בי פתע מחשבה שהעלתה בי זהרור של תקוה. זכרתי כי כאשר נכרת תורן־החלוץ מסר לידי פיטרס את אחד הגרזנים, ויבקשני לשימו, אם אוכל, במקום מבטחים, וכי דקות מספר קודם שיפגע המשבר הכבד האחרון בספינה וימלאנה לקחתי את הגרזן הזה אל מדור־המלחים ואשימהו באחד תאי־המשכב שלצד־שמאל, עתה נראה לי כי אם נגיע אל גרזן זה אפשר שנוכל להבקיע את הספּון מעל למזוה ולהצטיד במזונות.

משהבאתי הצעה זו לפני חברי, פלטו הללו קריאת שמחה חלושה, וכולנו נגשנו מיד אל מדור־המלחים. הנחיתה כאן קשה היתה יותר מן הירידה לתא, כי היה המפתח קטן הרבה יותר, שהרי יזכור הזוכר כי סביב מפתח־הסולם אשר לתא נגרפה המסגרת כולה, ואילו מפתח מדור־המלחים, מהיותו מפתח פשוט שאין מדתו עולה על שלש רגלים מרובעות, לא נזוק כלל. מכל־מקום לא הססתי לנסות בנחיתה, ולאחר שכרכו חבל על גופי כבתחלה, צללתי באומץ, פּשוט־רגלים; מהרה עשיתי דרכי אל תא־המשכב, ובנסיון הראשון העליתי את הגרזן. חברי הריעו לקראתי בהתלהבות שמחה ונצחון, ובקלות שבה מצאתיו ראו אות הצלה וישועה.

עתה החילונו להכות בספון בתעצומות תקוה ששבה־התלקחה; פיטרס ואני תפסנו בגרזן חליפות, שכן זרועו הפצועה של אוגוסטוס לא הניחה לו לסייענו במאום. הואיל וחולשתנו כמעט מנעתנו מלעמוד באין־סומך, ולפיכך יכולנו לעבוד רק דקה או שתים ברצוף. התברר עד מהרה כי שעות ארוכות תדרשנה לבצוע המשימה – לאמור, לפריצת פּתחון שנוכל לבוא בו אל המזוה. אכן, השקול הזה לא רפּה את ידינו; ולאחר שעבדנו כל הלילה לאור הירח, הצלחנו להשיג את חפצנו עם שחר העשרים־ושלישי בחודש.

פּיטרס התנדב עתה לרדת; ואחר שהכין עצמו כבתחלה, נחת ומהרה חזר והביא עמו צנצנת קטנה שנמצאה מלאה זיתים. משהתחלקנו באלה וטרפנום במירב התאבון, שבנו להורידו. זאת הפעם עלתה ההצלחה על תקוותינו המופלגות ביותר, כי בן־רגע חזר ועמו קותל־חזיר גדול ובקבוק יין מאדיירה. מזה האחרון גמענו איש־איש גמיעה צנועה, כי מבשרנו חזינו את תוצאותיה המשחיתות של לגימה פרועה. קותל־החזיר, לבד מכשתי ליטרות סמוך לעצם, לא היה ראוי לאכילה, לפי שהמים המלוחים קלקלוהו לגמרי. החלק השפיר חולק בינינו. פיטרס ואוגוסטוס לא יכלו לבצור את תאבונם ויבלעו את שלהם כהרף־עין! אבל אני נזהרתי יותר, ולא אכלתי אלא מעט ממנתי, מיראת הצמא אשר ידעתי כי יבוא. עתה נחנו קמעה מיגיעותינו שכבדו משאת.

לעת הצהרים חשנו עצמנו מאוששים ורעננים כלשהו, ונחדש את נסיוננו להעלות צידה; פיטרס ואני יורדים היינו חליפות, ותמיד בהצלחה מעט או הרבה, עד שקיעת השמש. משך פרק־זמן זה התמזל מזלנו והעלינו, בסך הכל, עוד ארבע צנצנות זיתים, עוד קותל־חזיר אחד, בקבוק־סל ובו קרוב לשלושה גלונים יין־מדיירה מצוין, וכן, מה שהוסיף על חדותנו, צב קטן ממין גליפּאגו, מאלה שהביא הקפיטן ברנרד לספינה, בשעת ההפלגה, מן הסכונר ‘מרי פיטס’, שחזרה אז ממסע ציד באוקינוס השקט.

להבא יזדמן לי תכופות להזכיר סוג זה של צבים. כידוע אולי לרוב קוראי, מצוי הוא בעיקר בקבוצת האיים הקרויים איי־גליפאגו, – המלה הספרדית גליפּאגו מובנה, אגב, צב־נחלים. משום המיוחד שבצורתם ורבעם יש שהיו קוראים להם צב־הפּיל. תכופות עצומי־מדות הם. אני עצמי ראיתי אחדים מאלה שמשקלם בין אלף ומאתיים לאלף וחמש־מאות ליטרה, אף כי איני זוכר ספּן שיאמר כי ראה כאלה שמשקלם יותר משמונה־מאות. מראיתם מיוחדת־במינה, אף מאוסה. צעדיהם אטיים מאד, מדודים וכבדים, וגופיהם מתגבהים כשעור רגל אחת מן הקרקע. צוארם ארוך ודל להפליג; מן השכיחות הוא שיהיה ארכם משמונה־עשרה זרתות עד שתי רגלים, ואחד הרגתי שהיתה כתפו רחוקה מקצה הראש לא פחות משלש רגלים ועשר זרתות. הראש דומה דמיון מפליא לראשו של נחש. עשויים הם להתקים בלי מזון משך־זמן שלא יאמן כמעט, וידוע שפעמים הוטלו לספנה של כלי־שיט והיו רבוצים שנתים ימים בלא מזונות כלשהם – וכתום העת ההיא היו שמנים ושרויים בכי־טוב כבתחלה. בפרט מסוים אחד דומים בעלי־חי מופלאים אלה לגמל המדבר. בתרמיל שבשורש הצואר נושאים הם עמם מלאי תדיר של מים. היו מקרים שכאשר הרגום אחרי היותם נטולי כל מחיה משך שנה תמימה, נמצאו בתרמיליהם לא־פחות משלושה גלונים מים מתוקים וחיים. עיקר אכלם כרפּס ופטרוסיליה, עם חלָמות, חִלפת־ים, וצברים! אלה האחרונים מאכל־תאוה הם לאותו צב, וברגיל ימצאו למכביר בצלעות הגבעת סמוך לחוף כל־אימת שמתגלה הוא עצמו. צבים אלה הריהם מאכל מצוין ומזין ביותר, ואין ספק שהודות להם נצלו חיי אלפי ימאים ששלחו ידם בציד לויתנים ושאר עסוקים באוקינוס השקט.

אותו צב־גליפּאגו, שנתמזל מזלנו להעלותו מן המזוה, לא היה גדל־מדות, ומשקלו מן־הסתם ששים־וחמש או שבעים ליטרה. נקבה היתה זו, ובתרמילה יותר מרביעית הגאלון מים זכים ומתוקים. אכן זה היה אוצר; וכרוע ברך כאיש אחד, החזרנו תודות נלהבים לאלוהים על כי החיש לנו ישועה בעתה.

הרבה התקשינו להעלות את הצבה בפתחון, שעזים היו פּרפּוריה וכוחה כביר. כמעט ונמלטה מתפיסתו של פיטרס וחזרה־החליקה המימה, אלא שאוגוסטוס זרק עניבת־חבל על צוארה ויעצור בה עד שקפצתי אני לתוך החלל לצד פיטרס ואעזרהו להרימה ולהוציאה.

את המים משכנו בזהירות מן התרמיל אל הכד, שאותו, כזכור, העלינו קודם לכן מן התא. אחרי כן כרתנו צוארו של בקבוק להיותו עם הפקק, כמין כוס, המחזיקה קרוב ללוג אחד. אז שתינו איש־איש לוג מים, והחלטנו להסתפק בכמות יומית כזאת כל זמן שיתקימו המים.

בשנים־שלושה הימים האחרונים היה האויר יבש ונעים, וכלי־המיטה אשר העלינו מן התא, וכן בגדינו, יבשו תומם, ואת הלילה הזה (מוצאי העשרים־ושלושה בחודש) הוצאנו בנוחות יחסית ובשלוה טובה, לאחר שסעדנו פּת־ערבית משופעת בזיתים ובשר חזיר, עם מנת יין קטנה. מחשש פן תתרגש עלינו בריזה בשעות הלילה וקצת ממכמנינו ירדו הימה, אסרנום בעבותים, כמיטב יכלתנו, אל נפיצי מחלץ־העוגן. הצבה שלנו, שמבקשים היינו להשאירה חיה כל כמה שנוכל, אותה הטלנו על גבה ולבד מכן קשרנוה בקפדה.

פרק יג

ה־24 ביולי. – הבוקר הזה התעודדה רוחנו להפליא וכוחנו שב לאיתנו. חרף הסכנה בה היינו שרויים עוד, נבערים מדעת איה הננו, אם גם ידענו היטב כי רחוקים אנו מיבשה, באין עמנו מזון אלא כדי שבועים ימים בצמצום רב, באין כל מים כמעט, וצפים כה־וכה בחסד כל בת־רוח ובת־גל על גבי שבר־שברה של ספינה, – חרף כל אלה רואים היינו את סבלנו עתה כמעט כראות צרה־שבכל־יום לעומת המחסורים והסכנות הנוראים הרבה לאין־שעור, אשר מהם כה הפליאה ההשגחה לחלצנו לא־מכבר; עד כדי כך יחסי הוא גם הטוב גם הרע.

עם זריחה מתכוננים היינו לחדש נסיונותינו להעלות משהו מן המזוה, והנה רד מטר־גשם, וברקים עמו, ואנחנו נתנו לבנו לקלוט מים בסדין אשר כבר שמש לנו לתכלית זו. לא היה לנו אמצעי לאגור את מי הגשם אלא על־ידי פרישת הסדין כשטבלת כבל אחת באמצעיתו. ככה הולכו המים אל המרכז ומשם ירדו אל כדנו. בדרך כך כמעו מלאנו את הכד, והנה פרץ־רוח בא מפאת צפון, ואנו נאלצנו להרפות, כי גוף הספינה שוב החל להתנודד עזות עד כי לא יכולנו עוד לעמוד על רגלינו. עתה נגשנו אל קדמת הספּון, רצענו עצמנו היטב־היטב אל שריד המחלץ כבתחלה, ונמתין, בשלות־נפש גדולה הרבה מכפי שנתן היה לשער או לדמות בתנאים הנתונים. בצהרים התעזזה הרוח כדי בריזה נמרצת, ועם לילה הפכה סערה קשה, מלווה משברים כבדים ועצומים. אכן, מאחר שמן הנסיון למדנו את מיטב השיטות לסדור רצועותינו, הוצאנו את ליל הזעם הזה בבטחון מספיק, אף כי בכל רגע היו הגלים מרטבים אותנו עד מוח העצמות, ותדיר צפויים היינו להגרף. למזלנו היה האויר חם כדי כך שהיו לנו המים לברכה ולא לקללה.

ה־25 ביולי. – הבוקר רפתה הרוח לכדי בריזה שמהירותה לא למעלה מעשרה קשרים⁴, ועמה שככו הגלים בנכר עד כי לא יספו לשטוף את ספוננו. אכן, למרבה דאבה, מצאנו כי שתי צנצנות זיתינו, וכן כל בשר־החזיר אשר לנו, נשטפו הימה, חרף חבישתם הקפדנית. החלטנו שלא להרוג עדין את הצבה, ולפי שעה הסתפקנו איש איש בקצת זיתים ומשורת־מים לפת שחרית, ואת המים מהלנו, מחצה על מחצה, ביין; במזג הזה מצאנו הרווחה גדולה, גם יצאנו פטורים מן השכרות הכבדה אשר נסך יין־פּורט בשעתו. הים עדין זעוף היה מכדי שנשוב אל מאמצינו להעלות צידה מן המזוה. אי־אלה חפצים, שלא היו חשובים לנו במצבנו הנכחי, צפו־עלו במרוצת היום בעד לפתחון, ומיד נטרדו המימה. כן הבחנו עתה כי הספינה נוטה על צד הרבה יותר משנטתה מעולם, ושוב לא יכולנו לעמוד אף רגע בלא שנתרצע. הנה כי כן היה יומנו עגום ואין־נחת. בצהרים דומה היה כי השמש קדקדית כמעט, וברי היה לנו כי ברבות העת הביאונו רוחות צפון וצפון־מערב עד סמוך לקו־המשוה. כנטות ערב ראינו כמה כרישים, גם נבעתנו מעט למראה כריש אחד, כביר ועז־פנים, אשר קרב אלינו. פעם אחת, כאשר שקעה טלטלת־גל את הספּון הרבה מתחת למים, ממש עט עלינו המפלץ, מפרכס רגעים מספר מעל למפתח־סולם־הראש, ובזנבו חבט את פיטרס חבטה רבה. לבסוף השליכו גל כבד מן הספון והלאה, לרוחתנו הגדולה. לוא היה מזג־האויר נוח, בנקל היינו לוכדים אותו.

ה־26 ביולי. – הבוקר, כיון ששקטה הרוח הרבה, והים לא היה זועף ביותר, החלטנו לחדש מאמצינו במזוה. אחרי יגיעות הרבה כל היום כולו, מצאנו כי מן המקום הזה לא יעמדו לנו עוד רוח והצלה, כי בשעות הלילה הוסרו מחיצות החדר, וכל אשר בו נסחף אל הספּנה. הנקל לשער כי תגלית זו מלאתנו יאוש.

ה־27 ביולי. – הים חלק כמעט, הרוח קלה, ועודה מפאת צפון ופאת מערב. לוהט יצא השמש אחר־הצהרים, ואנו התעסקנו ביבוש בגדינו. פורקן מצמא, וסתם קורת־רוח, מצאנו ברחצה בים; אכן, אגב כך מצווים היינו על זהירות מרובה, כי היתה עלינו יראת הכרישים, אשר כמה נראו שוחים סביב דו־התרנית במשך היום.

ה־28 ביולי. – מזג האויר עודו יפה. דו־התרנית החלה נוטה עתה הצדה להבהיל, עד כי חששנו פן תתהפך על פיה באחרית־דבר. כמיטב יכלתנו הכינונו עצמנו לקראת פורענות זו, ואת הצבה, כד־המים, ושתי צנצנות הזיתים הנשארות רצענו הרחק ככל האפשר לפאת־רוח, ושלשלנו אותם מן הספון ולחוץ. הים חלק מאד כל היום, והרוח מעטה או נעדרת.

ה־29 ביולי. – מזג־האויר כשהיה. בזרועו הפצועה של אוגוסטוס החלו נראים סימני־רקבון. רדום היה האיש ומעונה צמא, אולם מכאוב עז לא הציקהו. לא יכולנו אלא לסוך את פצעיו בקצת מחומץ הזיתים, ודבר זה דומה כי לא הועיל מאומה. ככל אשר תמצא ידנו עשינו לחזוקו, ואת מנת מימיו שלשנו.

ה־30 ביולי. – יום לוהט בחמתו, ורוח אין. כריש עצום אחד לא סר מאצל הספינה כל שעות טרם־הצהרים. כמה פעמים נסינו ללכדו בפלצור והעלינו חרס. מצבו של אוגוסטוס הלך הלוך ורע, ונראה בעליל כי גווע הוא מהעדר תזונה נאותה יותר מאשר משום פצעיו. בלי־חשק היה מתפלל לגאולה מסבלותיו, ולא שאל לו כי אם את מותו. הערב הזה אכלנו את זיתינו האחרונים, ואת המים אשר בכדנו מצאנו מבאישים כדי־כך שלא יכולנו לגמוע מהם כלל בלא תוספת יין. החלטנו להרוג את הצבה בבוקר.

ה־31 ביולי. – אחרי לילה גדוש חרדות ויגיעה, משום מצבה של הספינה הרצוצה, נגשנו להרוג ולבתר את הצבה. זו נמצאה קטנה בהרבה מכפי ששערנו, ואם גם יפה לאכילה, – כל הבשר אשר עליה לא רב היה מעשר ליטרות. על־מנת לשמר קצת מן הבשר ימים רבים ככל האפשר, נתחנו אותו נתחים דקים, ונמלא בהם את שלש צנצנות־הזיתים אשר נותרו לנו ואת בקבוק־היין (את כל אלה שמרנו), ואחר יצקנו פנימה את חומץ הזיתים. בדרך כך הנחנו למשמרת כשלש ליטרות מבשר הצב, ונאמר לא לגעת בו עד אם כלינו את השאר. גמרנו אומר להסתפק במנת בשר יומית בת ארבע אונקיות לערך; הנה כי כן ימצא לנו הבשר כולו שלושה־עשר יום. גשם חי, רדוף ברקים ורעם, רד לעת־דמדומים, אולם חטוף היה כדי־כך שלא הצלחנו לקלוט אלא כרביעית הלוג מים. על־פי הסכם נתנו המים כולם לאוגוסטוס, שעתה נראה בו כי שעתו קרובה לבוא. שכוב שתה את המים מן הסדין עם שקלטנום (אנו הגבהנו את הסדין מעליו והמים ירדו אל פיו), כי לא נותר לנו עתה שום כלי שעשוי להחזיק מים, אלא אם נבחר להריק את ייננו מבקבוק־הסל, או את המים הסרוחים מן הכד. כזאת וכזאת היינו עושים לוא ארך הגשם עוד.

האיש הנענה לא נועל הרבה בשקוי. זרועו שחורה היתה לגמרי מכתף עד אמת־יד, ורגליו כקרח נמשלו. מרגע לרגע צופים היינו שיוציא נשמתו. מדולדל היה להחריד; אף כי בצאתו מננטקט היה משקלו מאה עשרים ושבע ליטרה, הנה עתה לא עלה על ארבעים־חמשים לכל היותר. עיניו שקועות היו עמוק בגולגלתו, ולא נראו כמעט, ועור לחייו מרופּה היה עד כי נבצר ממנו ללעס מאכל, ואף למוץ משקה, אלא בעמל רב.

ה־1 באוגוסט. – מזג־האויר דמום כשהיה, והשמש מדכא בלהטו. הצמא הכביד אכפּו, כי המים אשר בכד נסרחו לגמרי וישרצו שרצים. בכל זאת התחכמנו ללגום קצת מהם אגב מזיגה ביין; אכן צמאוננו הושבח אך מעט. רוחה רבה יותר מצאנו ברחצה בים, אולם לרחוץ לא יכולנו אלא בהפסקות ארוכות, משום הכרישים שכמעט לא סרו מעמנו. ברור ראינו עתה כי אין לאוגוסטוס תקוה, – כי אכן גוסס הוא. לא יכולנו להקל מסבלותיו במאום, והללו דומה שגדולים היו. בשעה שתים־עשרה לערך יצאה רוחו כשהוא מתעות נמרצה, לאחר שעות שבהן לא הוציא הגה מפיו. מותו מלאנו נבואות־לב קודרות מקדור, וקודרים ישבנו כל היום כולו אין ניע ליד הפּגר, ולא פנינו איש אל רעהו כי אם בלחש. רק משהחשיך ערבנו לבנו לקום ולהטיל את הגופה הימה. נמאסה היתה אז לאין־תאר, ונמקה כדי־כך שכאשר נסה פּיטרס להרימה נשלה רגל שלמה בידו. עם צנוח מסת המק והרקב מן הספּון המימה, ראינו ברור, על־פי ברק האור הזרחני שהקיף אותה, שבעה־שמונה כרישים גדולים, שפּצח שניהם הנוראות, כהקרע טרפּם ביניהם לגזרים, הלך מרחק מיל. תכלית־בעתה הפּיל עלינו הקול, וַנִלָפֵת.

ה־2 באוגוסט. – מזג־האויר דמום ולוהט להחריד כשהיה. השחר העולה מצא אותנו מדוכדכים־להחמיל ותשושי־גוף. המים אשר בכד לא היה בהם מועיל עוד, כי היו לכעין מקפּה סמיכה, – רק תולעים נוראים־למראה בלולים בטיט. הרקנו את הכד והיטב הדחנוהו בים, ואחר יצקנו לתוכו קצת חומץ מבקבוקי בשר־הצב אשר לנו. צמאנו כבד משאת כמעט, ושוא יגענו להפיגו ביין, כי היין כמו רק הוסיף שמן למדורה, וימסוך בנו שכרון עז. אחר בקשנו להשביח סבלותינו על־ידי מהילת היין במי־ים; אך בזאת באונו בן־רגע חבלי הקאה נוראים ביותר, ולא שבנו עוד לנסות בכך. כל היום כולו תרים היינו בדאגה אחר הזדמנות לרחוץ אולם לריק; כי על כל עבר צרים היו עתה כרישים על שחיף־הספינה – הם־הם, ודאי, המפלצים אשר זללו אמש את רענו האומלל, שמרגע־לרגע צופים היו לעוד כרה אחת כזאת. ענין זה הביא מר־צער וימלאנו נבואות־לב מדכאות ונכאות ביותר. הרחצה מחישה היתה לנו רוחה לא־תתואר, ועתה שנמנעה מאתנו באורח כה מחריד, קשה היה הדבר משאת. אף גם לא פטורים היינו ממורא סכנה אשר לפתחנו, כי מעידה כלשהי ותזוזה אחת שלא־כהלכה היו מטילות אותנו למטחוי־לועם של אותם רעבתנים, שתכוּפות הישירו לעוט עלינו. כל צעקותינו ומאמצי־כוחנו דומה שלא הבהילום. אף כשהכה פיטרס בגרזנו באחד מהגדולים שבהם ופצעו קשה, לא חדל אותו טורף מנסיונו להדחק למקום מעמדנו. עם דמדומים עלה ענן, אולם לצרת נפשנו חלף־עבר ולא המטיר. סבלותינו בצמא בעת הזאת לא יצוירו ממש. באפס־תנומה הוצאנו את לילנו, הן משום הצמא הן ממורא הכרישים.

ה־3 באוגוסט. – סכוי של ישע אין, ודו־התרנית נוטה על־צד יותר ויותר, עד כי עתה לא יכולנו לעמוד הכן על הספון כל־עיקר. שקדנו לחבוש את היין ובשר הצב, לבל יאבדו אם יקרה ונתהפך. מתוך שלשלות החבל לקחנו לנו שני יתדים עבים, ובגרזן תקענום בצלע הספינה לפאת־רוח כשעור אָמה מן המים; וזאת ברחוק מעט מן הקוער, שכן כמעט נטויים היינו לאחור. אל היתדים האלה רצענו עתה את צידתנו, שהרי הם נאמנים יותר. כל היום הפליא הצמא את מצוקתנו – ולרחוץ לא יכולנו בעטי הכרישים, אשר לא עזבונו רגע. שינה נמנעה מאתנו.

ה־4 באוגוסט. – קצת קודם שיאיר היום הרגשנו כי שחיף־הספינה נוטה על צדו. קמנו לבל נושלך. בראשונה היתה הנטיה אטית והדרגתית, ואנו התחכמנו לטפס ולעלות לפאת־רוח, לאחר שהקדמנו ודאגנו שיהיו חבלים אחוזים ביתדים אשר תקענו בשביל הצידה. אולם לא די הבאנו בחשבון את האצת כוח־הדחיפה; כי מהרה התעצמה הנטיה מכדי שנדביקנה; ובטרם ידע איש מאתנו איך יפול דבר, מצאנו עצמנו מוטלים בחימה גדולה הימה, ומפרפרים בעומק כמה אמות־ים מתחת למים, כששלד הספינה הענק מעלינו ממש.

עם שצללתי מימה אולצתי להרפות מן החבל; וכאשר מצאתי כי שקוע אני לגמרי מתחת לספינה, וכוחי הנה תם, כמעט לא נאבקתי על חיי, ובן־שניות ספורות קבלתי עלי דין מותי. אולם בזאת שוב נטעיתי, כי לא נתתי דעתי על רתיעתו הטבעית של שלד הספינה לפאת־רוח. הדף המים כלפי מעלה, שגרמתו הספינה משנטתה אחור במקצת, פלטני בעצמה גדולה מזו שבה הוטלתי מטה. כעלותי מצאתי עצמי מרחק עשרים יארד מן הספינה, ככל שיכולתי לאמוד. מוטלת היתה הפוכת קוער, מטלטלת בחמה מצד אל צד, ובכלי העברים סביב היה הים חומר מאד, רצוף ערבולים עזים. פיטרס לא נראה לי. מרחק כמה אמות ממני צפה היתה חבית־שמן, ושאר חפצים שונים ומשונים מן הספינה נפוצים היו בכה ובכה.

בעיקר יגורתי עתה מפני הכרישים, אשר ידעתי כי בסמיכותי הם. למנעם מקרב אלי הכיתי עזות במים בידי וברגלי אגב שחיה אל הספינה, וככה הקימותי שפעת קצף. מובטח אני כי התחבולה הזאת, הפשוטה כל־כך, היא שהצילה את חיי; כי קצת קודם התהפך דו־התרנית היו המפלצים האלה שורצים בים על סביביה כדי־כך שודאי, ובאמת, נוגע הייתי ממש בקצת מהם אגב שחיתי. אכן, בחסד המזל כי־רב הגעתי בשלום אל צלע הספינה, אם כי המאמץ הנורא אשר עמדתי בו החלישני כדי־כך שלעולם ודאי לא הייתי מצליח לעלות עליה, לולא חש פיטרס לעזרתי; הוא נגלה לי עתה, למרבה שמחתי (לאחר שטפס ועלה על הקוער מן העבר השני) וישליך אלי קצה של חבל – אחד מאותם חבלים שנקשרו אל היתדים.

אך נצלנו מסכנה זו, ולנגדנו הזדקרה חברתה הקרובה־להבעית – סכנת מיתת רעב גמורה. כל מלאי מזונותינו נגרף הימה חרף כלהשקידה ששקדנו להבטיחו; וכיון ששוב לא ראינו גם אפשרות דחוקה־שבדחוקות להשיג עוד מזונות, התמכרנו שנינו ליאוש, ונבך בקול גדול כילדים. באין איש מנסה לנחם את רעהו. חולשה אשר כזו כמעט אין אדם יכול לצירה לעצמו, ולאותם שמעולם לא היו נתונים במצב דומה ודאי תראה בלתי־טבעית; אולם חובה היא לזכור כי בינתנו מסוכסכת היתה מקץ תקופת המחסור והאימים אשר מצאונו, עד כי שוב לא יכולנו להחשב, באותו פרק־זמן, יצורים בני־דעת. בסכנות גדולות כמעט כמו אלו,אם לא גדולות מהן, שבאו עלינו לאחר זמן, עמדתי באומץ־רוח בפני כל פגע וצרה, ופיטרס, כפי שעתיד להֵרָאות, גלה חכמת־סטואיקנים מופלאה כמעט כשטיותו הילדותית עתה – מצב הנפש הוא היה הקובע.

לאמתו של דבר, הרי עם שהתהפכה הספינה, ואף עם שאבדו היין ובשר־הצב עקב־כך, לא היה מצבנו חמור מבתחלה, אם לא נביא בחשבון את העלם הסדינים שבהם יכולנו עד אז לקלוט מי־גשם, ואת העלם הכד אשר לתוכו היינו יוצקים את המים; שכן מצאנו את כל הקער, מסמוך לעקולים ועד לקוער, כולל את הקוער עצמו, מצופה בסמיך צדפות־אַוז גדולות, שנמצאו מאכל מצוין ומזין ביותר. משתי בחינות חשובות, אפוא, נמצא שהתאונה אשר כה יגורנו מפניה הועילה יותר משהזיקה; היא פתחה לפנינו מלאי של מזון, שאם נצרוך אותו בחשבון ועמד לנו חודש ימים; ואת מעמדנו שפרה התאונה במדה רבה, שכן שרויים היינו בנוחות הרבה יותר מבתחלה, וצפויים לסכנה פחות.

אף על פי כן סמאנו עתה הקושי שבהשגת מים מראות נכוחה אל כל הברכה שבשנוי אשר חל במצבנו. כדי שנהיה מוכנים להוָעל ככל האפשר בכל מטר אשר ירד, פשטנו כתנותינו, על־מנת להשתמש בהן כדרך שהשתמשנו בסדינים – כמובן, לא קוינו לקלוט בדרך כך, אף בתנאים הנוחים ביותר, למעלה ממחצית הלוג בבת־אחת. משך היום לא נראה סימן של ענן, ויסורי צמאנו כמעט נוראו משאת. בלילה נתן פיטרס תנומת שעה לעפעפיו, אפס אני מנעוני סבלותי העזים מעצום עיני גם רגע.

ה־5 באוגוסט. – בריזה שלוה התנשאה היום ותעבירנו בתוך שפעת אצות כבירה, ולמזלנו הטוב מצאנו בהן אחד־עשר סרטנים קטנים, שהספיקו לנו כמה סעודות של חג. כיון שהיו קליפותיהם רכות מאד, אכלנום תומם, ומצאנו כי מגרים הם את צמאנו פחות לאין שיעור מצדפות האַוז. וכיון שלא ראינו כל סימן של כרישים בקרב האצות, ערבנו לבנו לרחוץ, והיינו שוהים במים ארבע־חמש שעות, ובתוך כך נתמעט צמאנו במדה נכרת מאד. ככה החלפנו כוח, והלילה עבר עלינו בנחת, גם חטוף חטפמו תנומה.

ה־6 באוגוסט. – היום הזה התברכנו בגשם חי ונמשך, משעת הצהרים עד לאחר החשך. מרה הצטערנו עתה על אבדן הכד ובקבוק־הסל; כי אף שדלים היו האמצעים שבידינו לקליטת המים, אפשר היינו ממלאים את האחד מהם, אם לא את שניהם. אם כה ואם כה התחכמנו לרוות צמאנו על־ידי שהנחנו לכותנות להסתפג ואז סחטנון, והיה הנוזל הערב מטפטף אל פיותינו. המלאכה הזאת העסיקתנו כל היום.

ה־7 באוגוסט. – אך האיר היום ובת־אחת הבחנו שנינו בספינת־מפרש לפאת מזרח, באה לקראתנו ממש! למראה הנהדר הריעונו תרועת גיל ממושכה, ואם חלושה; ותכף־ומיד התחלנו נותנים כל אות שנוכל תת, – נפנף בחולצותינו באויר, הגבה קפוץ ככל אשר נוכל בשפל־מצבנו, אף קרוא בכל כוח ריאותינו, אם כי ודאי היתה הספינה רחוקה לא־פחות מחמשה־עשר מיל מאתנו. אכן קרבה היתה ומוסיפה אל שחיף־ספינתנו, ואנחנו הרגשנו כי, אם אך תתמיד בארחה זה, עתידה היא להבחין בנו לבסוף. כשעה לאחר שגלינוה ראינו ברור את האנשים שעל ספוניה. היה זה סכונר, בעל מפרש־עלי מרובע, אריך, פּחוס, מהיר למראה, וצות שלם עליו, כפי הנראה. עתה נחרדנו, כי כמעט לא יכולנו לציר לעצמנו שלא ראתה אותנו, וחוששים היינו כי אומרת היא להניחנו לגווע – מעשה אכזריות־שטנים, אשר, אף שלכאורה נורא הוא מהאמן, פעמים אין־מספר נעשה בלב־ים, במסבות דומות עד־מאוד, ועל־ידי יצורים שנחשבו על מין האדם⁵. אכן במקרה זה מונתה לנו, בחסדי שמים, הפתעה יקרה ביותר; כי מהרה ראינו והנה קמה תכונת פתאום על ספּון הנכריה, שתכף לאחר־מכן הניפה דגל בריטי, ותט הישר נכחנו. כעבור עוד חצי שעה מצאנו עצמנו בתאה. נמצא שהיתה זו הספינה ‘ג’יין גאי’, מליורפּול, הקיפטן גאי, ומגמתה מסע סחר וציד בימי הדרום ובאוקינוס השקט.

פרק יד

‘ג’יין גאי’ היתה סכונר טוב־מראה, בעל מפרש־עלי מרובע, בן מאה ושמונים טון. בחרטומיה חדודה היתה מכפי הרגיל, ובנשוב רוח מתונה היתה המהירה בכל האני אשר ראיתי. אכן סגולותיה לים זעף לא צלחה כל־כך, ועומק־המים שהוצרכה לו גדול היה מדי לגבי העסוק אשר לו נועדה. לשרות מיוחד זה נרצית ספינה גדולה יותר, הנצרכת לעומק־מים מועט ביחס לנפחה – נאמר, ספינה בת שלש־מאות או שלש־מאות וחמשים טון. עליה להיות בעלת שלשה תרנים, שבהם הקדמי והראש מרובעי מפרש, ונבדלת במבנה משאר בחינות מהספינות השכיחות בימי הדרום. הכרח גמור שתהיה חמושה היטב. צריכה היא להחזיק עשרה או תריסר תותחים קצרי־טווח של י“ב ליטרות, ושנים־שלושה ארוכי־טווח של־י”ב, וכן ארגזי־תחמושת נצורי־מים על הספון התחתי. עגניה ושלשלותיה דין שיהיו חזקים הרבה מכפי הנדרש לכל עסוק אחר, ועל הכל צריך הצות שלה להיות רב־מספר ונבון־מעש – עליו למנות, בספינה כאשר תארתי, לא־פחות מחמשים־ששים מלחים כשרים. צותה של ‘גיין גאי’ מנה שלושים־וחמשה איש, כולם מלחים כשרים, לבד מן הקברניט והחובל, אלא שחמושה וציודה לא היו טובים כפי מבוקשו של עובר־ימים שנהירים לו הקשיים והסכנות שבמקצוע.

הקפּיטן גאי היה איש נשוא־פנים מופלג בנמוסים, שנסיון נכבד לו בסחר הדרומי, אשר לו התמסר מרבית שנות חייו. אכן, מעט מרץ היה, ולפיכך גם חסר היה אותה רוח של יזמה שכאן היא הכרחית כל־כך. שותף היה לבעלי הספינה בה הפליג, וכוחו יופּה לתור בימי הדרום כראות־עיניו אחר כל מטען העשוי להזדמן. כמורגל במסעות כעין אלה, מוביל היה עמו פניני־זכוכית, מראות, צתיות, גרזנים, כילפים, מסורים, מכושים, מקצועות, מפסלות, חרטים, מקדחים זוטים, משופים, פטישים, מסמרים, סכינים, מספרים, תערים, מחטים, חוטים, כלי חרס, אריג קלקוטה, מיני דברים של כלום, וכיוצא באלה.

הסכונר הפליג מליורפול בעשירי ביולי, עבר את הסרטן בעשרים־וחמשה, בקו־אורך מערבי עשרים מעלות, והגיע לסאַל, אחד מאיי ‘הכף הירוק’, בעשרים־ותשעה, ושם טען מלח ושאר צרכים למסעו. בשלישי באוגוסט עזב את איי הכף הירוק ויט דרומה־מערבה, נוכח חוף בראזיל, על־מנת לחצות את קו־המשוה בין קוי־האורך המערביים כ“ח ול'. זהו האורח אשר תאחזנה ברגיל ספינות ההולכות מאירופה לכף התקוה הטובה, או לאיי הודו המזרחית. ככה חומקות הן מן הגלינות ומן הזרמים הנוגדים העזים השוררים תדיר לחוף גינאה, ובסופו של דבר ימצא שזו הנתיבה הקצרה ביותר, כי אחרי־כן לעולם לא תחסרנה רוחות מערביות להגיע בכוחן אל הכף. כונתו של הקפּיטן גאי היתה לקבוע את תחנתו הראשונה בארץ־קרגילן – לא אגע לשם מה. ביום שאספתנו היתה הספינה מנגד לכף סן־רוק בקו־האורך המערבי ל”א מעלות; עד אז, אפוא, נשאנו נסחפנו מצפון לדרום מן־הסתם כשעור לא־פחות מחמש־ועשרים מעלות!

ב’ג’יין גאי' נהגו בנו בעין יפה ככל הראוי לשפל־מצבנו. שבועים ימים הוספנו להתנהל דרומה־מערבה, בבריזות שלוות ומזג־אויר יפה, וגם פיטרס גם אני החלמנו בפרק־זמן זה כליל מסגופנו ומסבלנו הנורא, ואת מה שהיה התחלנו זוכרים כזכור חלום־בלהות שממנו הקיצונו בדרך־מזל, לא־דוקא בחינת מאורעות שהתרחשו במציאות אכזרית ומפוכחת. מאז והלאה מצאתי כי מין זה של שכחה חלקית סבתו רגיל במעבר־פתאום, אם מגיל לעצב ואם מעצב לגיל – – ושעור השכחון עומד ביחס ישר אל שעור התמורה. אשר לי, הנה עתה יפלא ממני לתפוס כמו את עוצם המתלאה אשר נשאתי בימים שביליתי על גב שחיף־הספינה. זכורים המקרים, אולם לא הרגשות שחוללו המקרים בעת התרחשם. יודע אני רק כי בעת שארעו סברתי כי לא יוכל טבע אנוש לכלכל מנת יסורים גדולה יותר.

כמה שבועות המשכנו בדרכנו ולא ארע דבר נכבד יותר מפגישות־שבאקראי עם ספינות של ציד־לויתנים, ותכופות יותר – עם הלויתן המכונה השחור, להבדילו מן המכונים ‘ספּרמאצ’טי’. אכן, אלה נמצאו בעיקר מדרום לקו־הרוחב העשרים־וחמשה. בט"ז בספטמבר, בהיותו בקרבת כף התקוה הטובה התנסה הסכונר בסערת־העוז הראשונה מאז צאתו את ליורפול. בסביבה זו, אולם תכופות יותר דרומה ומזרחה לצוק־החוף (אנחנו מערבית לו היינו), שומה יהיה על יורדי־ים להתמודד לעתים קרובות עם סערות־חמה מפאת צפון. תמיד מביאות הללו עמן משברים כבדים, ואחד הצדדים המסוכנים ביותר שבהן היא תהפוכת הרוח, שכמעט ודאי הוא שתחול בשעה שהסער במרום עוזו. רגע תהיה סועה ממש מנשבת מצפון או מצפון־מזרח, ומשנהו לא תשוב כל רוח מן העבר ההוא, עם שפורצת תהיה לפתע־פתאום מדרום־המערב בעצמה שאים לתאר כמעט. בהרת בפאת דרום היא אשר תבשר בטח את החלוף, והודות לכך תוכל ספינה לנקוט את אמצעי הזהירות הנאותים.

השעה היתה שש בבוקר לערך בבוא המשב בפרץ־עברות, וכרגיל, מפאת צפון. עד לשעה השמינית התעצמה הרוח הרבה מאד, ותגעיש אלינו משברים מן האדירים ביותר שחזיתי מעודי. הסכונר התנודד למעצבה, ומומיו וחסרונותיו נתנו אותותיהם: מדור־המלחים טובל היה אפּים עם כל מגח, ובתכלית הכבדות היה הסכונר מתנער מגל אחד והנה כבר עברו שני. מעט קודם בוא השמש נגלתה בדרום־המערב הבהרת אשר לה היינו שומרים, ומקץ שעה ראינו את מפרש־הראש הקטן אשר עלינו והנהו מתחבט אין־חיים אל התורן. עברו עוד שתי דקות ואנחנו, חרף כל הכנותינו, הוטחנו לאחור, כבאורח כשפים, ושפעת קצף אין־קץ שטפה עברה מעלינו בתוך כך. אכן, לאשרנו נמצא שהמשב מדרום־מערב אינו אלא פרץ־רוח, ומזלנו עמד לנו שכעבור דקות מספר נישיר ספינתנו בלא הפסד כלונס. זעף הים הרבה להטרידנו עוד שעות אחדות אחרי כן, אולם כעלות שחר מצאנו והנה מצבנו שפּיר כשהיה לפני הסער. הקפיטן גאי סבור היה כי הצלתו ממש מעשה נס היתה.

בי“ג באוקטובר נראה לנו אי הנסיך אדוורד, בקו־רוחב '46⁰53 ד., קו־אורך '37⁰46 מז. כעבור יומיים מצאנו עצמנו קרוב לאיי־הנחלה, ומהרה עברנו על פני איי קרוזט, בקו־רוחב '42⁰59 ד., קו־אורך 48⁰ מז. בי”ח בחודש באנו אל אי קרגילן הוא אי־השממה, בדרום האוקינוס ההודי, ונשליך עוגן בכריסמאַס־הרבור, בעומק ארבע אמות־ים.

אי זה, או בעצם קבוצת איים זו, שרויה דרומית־מערבית לכף־התקוה הטובה, ורחוקה ממנו קרוב לשמונה מאות ליגות⁶. ראשונה נתגלתה ב־1772 על־ידי הברון דה־קרגולן, או קרגילן, איש צרפתי, אשר דמה כי הארץ היא חלק של יבשת דרומית רחבת־ידים וכזאת גם בשר בארצו, דבר שעורר בשעתו התרגשות מרובה. הממשלה נכנסה בעבי הקורה, ובשנה הבאה שגרה את הברון בחזרה כדי שיבדוק בעין בוחנת את תגליתו החדשה, ואז נגלתה הטעות. ב־1777 פגע הקפיטן קוק באותה קבוצה, ולראש אייה נתן את השם אי־השממה, כנוי הראוי לו בהחלט. אכן, שעה שנוט קרב לארץ, אפשר יטה לחשוב אחרת, שכן מספטמבר עד מרס נחפּים רוב ההרים דשא רענן מאד. מראית־שולל זו גורם אותה צמח קט דומה ל’בוקע־סלעים', והוא מצוי בשפע וצומח באגודות גדולות על מין טחבית כמשה. מלבד צמח זה כמעט אין חתימת־צמח באי, להוציא קצת עשב גס ונבאש אצל הנמל, קצת אזוב, ושיח אחד שדמיון לו אל כרוב העומד בפריחתו, וטעמו מר וצורב.

הרריים פני הארץ, אם גם אין בהרים הר נשא אחד. ראשיהם כסויים שלג תדיר. נמלים אחדים לאי, והנוח בהם כריסמאס־הרבור. הוא הראשון אשר יקרה לנוסע בצד צפון־מזרח של האי, אחרי עברו את כף פרנסואה, שהוא החוף הצפוני, ועל פי צורתו המיוחדת של זה יוכר הנמל. לשון־היבשה סופה צוק רם,שחלל גדול פולחו, ומשוה לו מראה קמרון טבעי. המבוא הוא בקו רוחב '48⁰40 ד., קו־אורך '69⁰6 מז. העובר בכאן ימצא מעגן נאה בחסות כמה איים קטנים, שדיָם לגונן מפני כל רוחות מזרח. מזרחית למעגן זה תבוא אל מפרץ־הצרעה, בראש הנמל. הרי זה אגן קט, כתור ארץ כולו, שבו אפשר להכנס, ארבע אמות־ים, ולמצוא מעגן בעומק עשר עד שלש, בקרקע טין קשה. יכולה ספינה לנוח כאן כל ימות השנה בלא חשש. למערב, בראש מפרץ הצרעה, יש נחל קטן שמימיו מצוינים, ונקל לדלותם.

קצת יונקי־ים ממין הפּרוה ומן השעירים עדין ימצאו באי־קרגילן, ופילי־הים מצויים למכביר. בעלי־נוצה מתגלים לרוב. האי משופע בפינגוינים, וארבעה מינים שונים הם. הפינגוין המלכותי, הקרוי כן על שם גדלו ויפי נוצתו, הוא הגדול בכולם. פלג־הגוף העליון אפוּר ברגיל, פעמים גון לילך בו; התחתון – צחור מכל צחור. הראש – שחור ממורט ומבריק ביותר, וכן הרגלים. אפס עיקר יפי הנוצות הוא בשני פסים רחבים כעין הזהב, הנמשכים מראש ועד חזה. המקור ארוך הוא, וצבעו ורוד או ארגמן עז. עופות אלה מהלכים זקופים ואומרי־כבוד. ראשיהם נטויים וכנפיהם שמוטות כזרועות שתים, והואיל וזנבותיהם זוקרים מגופם בחופף לרגלים, הרי דמיונם לדמות אנוש בולט מאד, אף עשוי הוא להטעות את המסתכל בדרך אגב או באפלולית ערבים. הפינגוינים המלכותיים שנקרו לנו בארץ־קרגילן גדולים היו הרבה מאוזים. שאר המינים הם הטרזן, החמור, ופינגוין־המקנן. הללו קטנים בהרבה, יפי־נוצה פחות ונבדלים בשאר בחינות.

מלבד הפינגוין יימצאו כאן עוד הרבה עופות, ובכללם יזכרו תרנגולות־מים, ברוזי־בר. ברוזים, תרנגולות פורט־אגמונט, מיני שלכים, יוני־הכף, היסעור הכחול, דרור־הים, קששים, היסעור הגדול, שחפים, ואחרון־אחרון, האַלבטרוס.

היסעור הגדול מגושם הוא כאַלבטרוס המצוי, ואוכל־בשר הנו. תכופות יקראוהו מפצח־העצמות, או יסעוּר־העיט. אין הם בורחים מן האדם, וכשמבשלים אותם כהלכה הריהם מאכל־חמדה. במעופם ידאו תכופות סמוך מאד לפני המים, וכנפיהם שרועות ודומה כאלו לא יניעון אף כהוא־זה.

האלבטרוס הוא אחד הגדולים והפראים בעופות ימי־הדרום. ממין השחפים הוא, את טרפו בטוסו יטרוף, וארצה לא ינחת לעולם כי אם לצורך פריה ורביה. בין עוף זה לפינגוין קשורה ידידות מופלאה ביותר. קניהם נבנים בניה אחידה עד־מאד, כמתכונת המוסכמת בין המינים השנים – קן האלבטרוס נקבע במרכז קניהם של ארבעה פינגוינים, הבנויים כעין רבוע קטן. עוברי־ימים הסכימו לקרוא לקבוץ של משכנים כאלה מקְנָן. מקננים אלה תוארו תכופות, אך הואיל ואפשר שלא כל קוראי ראו את התאורים האלה, ולפי שלהבא יזדמן לי לדבר על הפינגוין והאלבטרוס, ראוי יהיה להתעכב על אורח בניתם וחייהם.

בהגיע עונת הדגירה מתאספים העופות בהמוני־המונים, וימים אחדים כמו יהיו דנים מה המעשה אשר יעשו. לסוף נגשים הם לפעולות. בוחרים הם כברת אדמה ישרה, ברגיל על שטח שלושה־ארבעה צמדי־שדה, סמוכה לים ככל האפשר, ועם זאת מגליו והלאה. הנקודה נבחרת משום חלקת פניה, ועדיפה זו שאבנים שעליה מעוטות ביותר. נקבע דבר זה, מתחילים העופות, כאחד, וכמו לוא מוח אחד יפעילם, להתוות, בדיקנות מתמטית, רבוע או איזה מקבילית שהיא, כפי ההולם ביותר את טבע הקרקע, ובשטח המכוון לאכסן את כל העופות שנאספו, ולא עוד – בפּרט הזה כמו מנוי וגמור אתם למנוע גישה לעתיד לבוא מאורחים־פּורחים שלא השתתפו במלאכה ובטורח. פּאה אחת מפּאות המקום אשר הבדילוהו ככה מקבילה לשפת המים, ואותה יניחו פתוחה לבוא ולצאת.

תחמו הצבור את תחומי המקנן, מתחילים הם לנקותו מכל אשפתות, תופסים כל חלוק־אבן ונושאים אותו אל מחוץ לתחומים, וסמוך אליהם, להיות להם לחומה משלושת עברים. בתוך החומה הזאת מפלסים מסלה ישרה וחלקה בתכלית, שש עד שמונה רגלים רחבה, והיא מקיפה את המחנה – ומשמשת כעין טילת לכל.

המעשה הבא הוא חלוקת כל השטח לרבועים קטנים שוים בדיוק במדותם. לצורך כך מותוים שבילים צרים, חלקים מאד, המצטלבים בזויות ישרות מלוא תחומי המקנן. בכל הצטלבות-של־שבילים מוקם קנו של אלבטרוס, וקנו של פינגוין כמרכז כל רבוע – הנה ככה מוקף כל פינגוין ארבעה אלבטרוסים, וכל אלבטרוס מוקף פינגוינים כמספר הזה. קנו של פינגוין הריהו גומה בקרקע, רדודה מאד, שעמקה מספיק רק לעצור את ביצת העוף היחידה מהתגלגל. תקונים שמתקן האלבטרוס פשוטים מעט פחות, שהרי מציב הוא תלולית בגובה רגל לערך ובקוטר שתי רגלים. תלולית זו נעשית עפר, אצות, וקונכיות. ברומה של זו תשים הנקבה את קנה.

העופות מקפידים מאד שלא להניח קניהם גם רגע באין־יושב בתקופת הדגירה, ועד שיתחזקו הגוזלים לעמוד על נפשותם. שעה שהזכר תר לו מזונות בים, נשארת הנקבה על משמרתה, ורק בשוב בן־זוגה תהין לפרוח. לעולם אין הביצים נשארות באין גונן – עזבה צפור אחת את הקן, חברתה מקננת לצדו. אמצעי־זהירות אלה נחוצים הם בגלל החמדנות השולטת במקנן, שאין התושבים נמנעים כלל מלגנוב זה את ביצי זה בכל שעת כושר.

אף כי יש קצת מקננים שאין בהם אוכלוסים מלבד הפינגוין והאלבטרוס, הנה במרביתם ימצאו כמה וכמה עופות אוקינוס, הנהנים מכל זכויות האזרחות, ומפיצים קניהם בכאן ובכאן, בכל אשר ימצאו מקום, אם כי לעולם לא יתערבו במושבי הגדולים מהם. כשרואים מחנות אלה ממרחק־מה, הרי מראיתם מופלאה ביותר. מעל לעצם המושבה יעיב את האויר המספר העצום של אלבטרוסים (מעורבים במינים הקטנים יותר) המרחפים מעליה תדיר, בין ממריאים אל האוקינוס בין שבים אל ביתם. בתוך כך יראה קהל פינגוינים, מהם עוברים לכאן ולכאן במשעולים הצרים, ומהם צועדים בתלוי־הראש החילי המצין אותם כל כך בטילת אשר סביב למקנן. הקצרה, ככל שנסתכל במחנות הללו, אין דבר שיתמיהנו יותר מרוח המחשבה הנשקפת מבעלי נוצה אלה, וברי שאין לך דבר העשוי לעורר מחשבות יותר מזה בכל איש־בינות.

בבוקר שלאחר הגיענו אל כריסמאס־הרבור נטל החובל הראשי, מר פּטרסון את הסירות ויצא (אף כי היתה העונה אך בתחלתה) לחפש יונקי־ים, ואת הקברניט, שאר־בשר צעיר אשר לו השאיר במקום שמם לפאת מערב; הללו היה להם איזה עסק, שעל טיבו לא יכולתי לעמוד, לעשות ביבשת האי. הקפּיטן גאי לקח עמו בקבוק ובו מכתב חתום, ויעש דרכו ממקום רדתו לחוף אל אחת הפסגות הרמות אשר במקום. הדעת נותנת שאומר היה להניח את המכתב על אותו שיא בשביל איזו ספינה הצריכה לבוא אחריו. אך נתעלם הלז מעינינו, המשכנו אנחנו (פֹיטרס ואני היינו בסירת החובל) בשטוטנו סביב החוף לתור אחר עורות ופרוות. בענין הזה שקדנו כשלושה שבועות, ובקפדה רבה בחנו כל קרן וזוית, לא רק בארץ קרגילן, כי אם גם במספר האיים הקטנים שבסביבתו. אכן, עמלנו לא הוכתר בשום הצלחה של ממש. ראינו הרבה והרבה חיות פרוה, אפס חששניות היו הללו להפליג, ובמירב המאמצים לא הצלחנו ללכוד אלא שלש־מאות וחמשים שלחים בסך הכל. פילי־ים מצויים היו למכביר, בפרט בחוף המערבי של היבשת, אולם מאלה הרגנו רק עשרים, וזאת בקושי רב. בקטני האיים גלינו הרבה והרבה מבעלי־השער, אולם לא פגענו בהם לרעה, חזרנו אל הסכונר באחד־עשר לחודש; שם מצאנו את הקפיטן גאי ואַחְיָנו, שמסרו כי פנים הארץ הוא אחד השוממים והשמימים שבחבלי תבל. שני לילות שהו באי, כי משום איזו אי־הבנה לא דיק החובל השני לשגר סירת־עזר מן הסכונר לקחתם.

פרק טו

בשנים־עשר בחודש הפלגנו מכריסמאס־הרבור, חזור על עקבינו מערבה, כשאי מאריון, אחד מאיי קרוזה, לנו משמאל. אחר עברנו על פני אי הנסיך אדוורד, ואף הוא היה לנו משמאל; אחר הצפנו יותר, ומקץ חמשה־עשר יום הגענו אל איי טריסטן־דאדא־קוניא, בקו־רוחב '37⁰8 ד., קו־ארוך '12⁰8 מע.

קבוצת איים זו, שעתה כה ידועה היא, נתגלתה ראשונה על־ידי הפורטוגלים, ואחריהם בקרו בה ההולנדים ב־1643, והצרפתים ב־1767. שלושה האיים ערוכים כעין משולש, מרחק כעשרה מילים בין אי לחברו, ומעברים פתוחים בינותם. בכולם גבוהה הארץ מאד, בפרט בטריסטן דא־קוניא. זהו הגדול שבאיים, חמשה־עשר מיל הקפו, והוא רם ונשא כדי־כך שביום צח יראה ממרחק שמונים או תשעים מיל. לפאת צפון מתרוממת הארץ יותר מאלף רגל מעל פני הים. רמה בגובה זה משתרעת משם עד סמוך ללב האי, ומרמה זו מזדקר חרוט נשפּה בדומה לחרוט של טֶנֶרִיף. מחציתו התחתית של חרוט זה מגדלת אילנות גבוהים, אולם החלק העלי הוא סלע חשוף, חבוי ברגיל בסתר־עננים, ורוב ימות השנה יכסהו שלג. סמוך לאי אין לא שרטונים ולא שאר סכנות, שכן החופים תלולים להפליא והמים עמוקים. בחוף הצפוני־המערבי יש מפרץ, שחופו חול שחור, מקום שיקל לנחות בסירות, אם אך תהיה רוח דרומית מנשבת. כאן יותן למצוא שפע מים מצוינים; חמורי־ים ושאר דגים יעלו בחכה.

האי הבא, מצד גדלו, והמערבי שבשלושה, הוא זה הקרוי ‘השגיב’. מעמדו המדויק הוא '37⁰17 ד. קו־רוחב, קו־אורך '12⁰24 מע. הקפו שבעה־ שמונה מילים, ומכל עברין מראה לו תלול וקשוח. רומו שטוח בתכלית, והאזור כולו סרק הוא, לא יעשה צמח מלבד קצת שיחים דלים.

אי הזמיר, הקטן והדרומי בשלושה, הוא בקו־רוחב דרומי '37⁰26, קו־אורך מערבי '12⁰12. מנגד לקצהו הדרומי מדף נשא של בנות־אי סלעיות; קצת בנות־אי בדומה לאלו נראות גם לצפון־מזרח. קרקע האי עקובה וצחיחה, ובקעה עמוקה עוברת בו.

חופיהם של איים אלה משופעים, בעונתם, אַריות־ים, פילי־ים, חיות שער ופרוה, עם הרבה והרבה ממני עוף האוקינוס. מתוך שתחלה נקל היה לצוד פה את החיות הללו למיניהן, רבו המבקרים באיים האלה מאז הגלותם בראשונה. הולנדים וצרפתים הקדימו לנהור לכאן. ב־1790 בא הקפיטן פטן, מבעלי הספינות אשר בפילדלפיה, אל טריסטן דא־קוניא, וכאן שהה שבעה חדשים (מאוגוסט 1790 עד אפריל 1791) על־מנת לאסוף שלחים. בפרק־הזמן האמור כנס לא פחות מחמשת אלפים ושש מאות, ולדבריו לא היה מתקשה כלל לטעון ספינה גדולה שמן בתוך כדי שלושה שבועות. שעה שהגיע לא מצא שום הולכי־ארבע, להוציא קצת עזי־בר; כיום הזה משופע האי בכל החשובות שבחיות־הבית שלנו, אשר עוברי־ים שלאחריו הביאון הלום.

מדומה אני כי זמן לא רב אחרי בקורו של הקפיטן פטן שהה הקפיטן קולקוהון, מדו־התרנית האמריקאית ‘בצי’, בגדול שבאיים, לשם מרגוע. הוא זרע בצלים, תפוחי־אדמה, כרוב, והרבה ירקות אחרים, שעתה ימצאו פה כולם למכביר.

ב־1811 בקר פלוני קפיטן הייווד, בספינה ‘נראוס’, בטריסטן. הוא מצא שם שלושה אמריקאים, שהיו יושבים באי ומעבדים שלחים ושמן. אחד מהם היה קרוי יונתן למברט, והוא שם עצמו מלך הארץ ואדוניה. הוא הכשיר ועבד כששים אקר אדמה, ויתן אל לבו לגדל את צמח־הקפה ואת קנה־הסוכר, אשר אותם ספּק לו הנציג האמריקאי בריו־דה־ז’אניירו. מושבה זו, מכל מקום, סופה שנעזבה, וב־1817 השתלטה על האיים הממשלה הבריטית, שלצורך כך שגרה פלגה מכף התקוה הטובה. אכן, הללו לא האריכו להחזיק באיים; אולם משפנו חילי האנגלים את הארץ, התישבו בה שתים־שלש משפחות אנגליות, בלא תלות בממשלה. בכ"ה במרס 1924 הגיעה למקום הספינה ‘ברויק’, בפיקוד הקפיטן ג’פרי, בדרכה מלונדון לארץ ון־דימן; כאן מצאו אנשי הספינה אנגלי בשם גלאס, מי שהיה רב־טוראי בחיל התותחנים הבריטי. הלז טען כי הוא מושל עליון על האיים, ועשרים־ואחד גברים ואשה אחת סרים לממשלתו. האיש הפליג בשבחי האקלים הבריא והאדמה הפוריה. האוכלוסים התעסקו בעיקר באסיפת שלחי חיות־ים ואצירת שמנם של פילי־ים, ואת אלה היה גלאס, שסכונר קטן ברשותו, מוביל לכף התקוה הטובה ומוכרם שם. לעת הכיענו עדין היה המושל תושב המקום, אלא שעדתו הקטנה רבתה: חמשים־ושש נפשות היו בטריסטן, מלבד ישוב קטן יותר של שבע נפשות באי־הזמיר. בלי קושי השגנו כמעט את כל המטעמים שנזקקנו להם – כבשים, חזירים, שורים, שפנים, עופות, עזים, מיני דגים הרבה, וירקות מצויים היו למכביר. הטלנו עוגן סמוך לאי הגדול, בעומק שמונה־עשרה אמות־ים, ובקלות יתרה העלינו את כל צרכינו אל הספּון. הקפיטן גאי קנה מגלאס גם חמש־מאות שלחים וקצת שנהב. שבוע ימים שהינו כאן; הרוחות השוררות היו מנשבות מצפון וממערב, והאויר היה ערפּלי קמעה. בחמישי בנובמבר הפלגנו דרומה ומערבה, וכונתנו לערוך חפש מחופש אחר אותם הקרויים איי־אַורורה, שמציאותם היתה שנויה במחלוקת גדולה.

איים אלה, אומרים שנתגלו עוד ב־1762 על־ידי מפקדה של הספינה אורורה. ב־1790 שט הקפיטן מנואל דה־אויארודו, בספינה ‘הנסיכה’, השיכת לחברה הפיליפינית המלכותית, לדבריו, הישר בתוך האיים. ב־1794 יצאה הקורבטה הספרדית ‘אטרבידה’ על מנת לקבוע את מקומם אל־נכון, ומאמר שפרסמה החברה ההידרוגרפית המלכותית של מדריד בשנת 1809 מספר על המשלחת בזו הלשון: “הקורבטה ‘אטרבידה’ עשתה, בסמיכותם הקרובה, מן העשרים־ואחד עד העשרים־ושבעה בינואר, בכל התצפיות הדרושות, ובכרונומטרים מדדה את ההפרש בין קו־האורך של איים אלה לזה של נמל סולדר אשר באיי מנילה. האיים שלושה הם; שרויים הם כמעט בקו־צהרים אחד; המרכזי שפל הוא למדי, ושני האחרים אפשר לראותם ממרחק תשע ליגות”. ואלו מסקנות התצפיות שנערכו ב’אטרבידה' באשר לדיוק מקומו של כל אי ואי: הצפוני באיים הוא בקו־רוחב דרומי "24’52⁰37, קו־אורך מערבי "15’47⁰43; האמצעי בקו־רוחב דרומי "40’53⁰2, קו־אורך מערבי "15’47⁰55; והדרומי שבהם בקו־רוחב דרומי "22’53⁰15, קו־אורך מערבי "15’47⁰57.

בעשרים־ושביעי בינואר 1820 הפליג גם הקפיטן ג’יימס ודל, איש הצי הבריטי, מאי־סטאטן לחפש את אי־אורורה. הוא מוסר כי, לאחר שחפש במירב השקידה ועבר לא רק בעצם אותן נקודות שהורה עליהן מפקד ‘אטרבידה’, אלא גם בכל הכוונים סביב לנקודות הללו, לא גלה שום סימן של ארץ. הודעות סותרות אלו המריצו עוד עוברי־ים לתור אחר האיים; ולמרבה התמיהה היו שמדדו מדד היטב את הים מקום שהללו אמורים להיות ולא מצאום, וכנגדם היו לא מעטים המצהירים בפרוש כי ראה ראום, אף נפגשו קרוב אל חופיהם. הקפּיטן גאי זמם לעשות ככל אשר תמצא ידו לישובה של הבעיה השנויה במחלוקת כה משונה⁷.

בחליפות מזג־אויר התמדנו בארחנו עד שבעשרים לחודש מצאנו עצמנו בכר הפּלוגתה, בקו רוחב דרומי '23⁰15, קו־אורך מערבי '47⁰585 – לאמור, סמוך מאד לנקודה שבה אמור להיות הדרומי שבאיים הללו. כיון שלא ראינו סימן של יבשה, המשכנו מערבה בקו־הרוחב הדרומי חמשים־ושלש מעלות, עד לקו־הצהרים המערבי של חמשים מעלות. אז הצפּנו עד לקו־הרוחב בדרומי חמשים ושתים מעלות, אחר פנינו מזרחה. ככה הרחקנו מזרחה עד לקו־האורך של חופה המערבי של ג’ורג’יה, ונתנהל עמו עד שהיינו בקו־הרוחב שממנו יצאנו. אחר אחזנו ארחות אלכסון מלוא תחום הים אשר תחמנו, ובלי חשק היינו צופים מראש התורן, ובוחנים וחוזרים ובוחנים במירב הקפדה תקופת שלושה שבועות, שבמרוצתם היה האויר נוח ובהיר להפליא, בלא ערפל כלשהו. מובן כי מובטחים היינו לגמרי בכך שאם אמנם היו בסביבה זו איים אי־פעם, הרי לא הותירו כל שריד כיום הזה. משעה שחזרתי הביתה נמצאתי למד כי שוב נבדק אותו תחום, באותו מדה של קפדה, בשנת 1822, בידי הקפיטן ג’ונסון, מן הסכונר האמריקאי ‘הנרי’, ובידי הקפיטן מורל, בסכונר האמריקאי ‘צרעה’ – ושניהם העלו אותן תוצאות שהעלינו אנחנו.

פרק טז

תחלה אמר הקפיטן גאי, לאחר שבדק את ענין איי־אורורה לאשורו, להמשיך דרכו במיצר מאגילן ולעלות עם חופה המערבי של פּטגוניה; אולם משום ידיעות שקבל בטריסטן דא־קוניא בחר לנהוג דרומה, בתקוה למצוא אי־אלה איים קטנים האמורים להיות לערך בקו־רוחב דרומי 60⁰, קו־אורך מערבי '20 41⁰. והיה אם לא יגלה את הארצות האלו, מכוון היה, אם תמצא העונה נוחה לכך, לרדת בואכה הקוטב. הנה ככה הפלגנו, בשנים־עשר בדצמבר, במגמה ההיא. בשמונה־עשר בחודש מצאנו עצמנו לערך במקום שצין גלאס, ושלושה ימים שוטטנו באותה סביבה בלא שנמצא סימן לאיים אשר אמר. בעשרים־ואחד, במזג־אויר נעים למעלה מהרגיל, שבנו הפלגנו דרומה, והחלטתנו להרחיק בכוון זה ככל האפשר. קודם שאפתח בחלק זה של פרשת ספורי, אולי ייטב, לתועלת אותם קוראים שלא הרבו לשית לבם אל מהלך התגליות בחבלים ההם, להרצות בקצרה על הנסיונות המעטים מאד שנסו בני־אדם עד כה להגיע אל הקוטב הדרומי.

נסיונו של הקפיטן קוק היה הראשון לאלה שיש בידינו איזה דין־וחשבון ברור עליהם. ב־1772 הפליג האיש דרומה בספינה ‘החלטה’, והלויטננט פירנו עמו ב’הרפּתקה'. בדצמבר מצא עצמו בקו־הרוחב הדרומי החמשים־ושמונה, ובקו־אורך מזרחי '57 26⁰. כאן נתקל בשדות קרח צרים, שמונה או עשר זרתות עבים, המתמשכים לצפון־מערב ולדרום־מזרח. הקרח היה כעין לביבות גדולות וברגיל צפוף ודחוס היה כדי־כך שבעמל רב הבקיעה לה הספינה דרך. לעת הזאת סבר הקפיטן קוק, על פי המספר העצום של הצפּרים שראה, ועל פי שאר סימנים, כי סמוך הוא מאד אל יבשה. הוא הוסיף להתנהל דרומה, במזג־אויר קר להפליג, עד שהגיע לקו־הרוחב הששים־וארבעה, בקו־אורך מזרחי '41 38⁰. כאן היה מזג־האויר נעים, בריזות מתונות נשבו, משך חמישה ימים, ומד־החום הורה שלושים־ושש מעלות. בינואר 1733 חצו הספינות את החוג האנטארקטי, אולם לא הצליחו להעמיק חדור עוד; כי משהגיעו לקו־הרוחב '15 67⁰ מצאו כי דרכם גדורה לפניהם במסת קרח כבירה, המתמשכת מלוא אופק הדרום ככל שהעין משגת. הקרח היה מינים שונים ומשונים – ואי־אלה גליונים גדולים של קרח, בשטח מילים על מילים, היו למסה מוצקה אחת, המתנשאת כדי שמונה־עשרה או עשרים רגל מעל למים. הואיל והיתה העונה קרובה לקצה, ולא היתה תקוה לעקוף את המכשולים האלה, פנה עתה הקפיטן קוק בלי חמדה צפונה.

בנובמבר הבא חדש את חפּושיו באזור האנטארקטי. בקו־הרוחב '40 59⁰ נתקל בזרמה עזה שפניה דרומה. בדצמבר, כשהיו הספינות בקו־הרוחב '31 67⁰, קו־אורך מערבי '142⁰54, היה הקור מופלג, ועמו סערות וערפלים כבדים. גם כאן היו העופות מצויים למכביר, – האלבטרוס, הפינגוין, ובפרט היסעור. בקו־הרוחב '23 70⁰ נמצאו כמה איי קרח גדולים, וקצת אחרי־כן נראה כי העננים לפאת דרום צחור־שלג להם, סימן לקרבתו של שדה קרח. בקו־הרוחב '10 71⁰, קו־אורך מערבי ‘59 106⁰ נעצרו השיטים, כבתחילה, על־ידי מרחב קפאונים עצום, מלוא תחומו של אופק הדרום. שפתו הצפונית של מרחב זה משוננה היתה ומחוספסת, מקשה שאין לעבור בה בשום פנים, והיא משתרעת מרחק מיל דרומה. הלאה ממנה היו פני השטח הקפוא חלקות ביחס כברת־מה, עד שנסתימו בקצותיהן ברכסי־אדירים של הררי קרח, הר על גבי הר. הקפיטן קוק הסיק כי ששדה־מרחביה זה מגיע עד הקוטב הדרומי או שהוא חבור אל יבשת. מר ג’. נ. ריינולדס, שהודות לרוב מאמציו ועקשנותו הורכבה לבסוף משלחת ממשלתית, במקצת לשם חקירת האזורים האלה, דן בנסיונה של הספינה ‘החלטה’ בזו הלשון: “לא נופתע על שנבצר מן הקפיטן קוק להרחיק מהלאה ל־’10 71⁰, אולם תמוה נתמה על כי הגיע לאותה נקודה בקו־האורך המערבי '54 106⁰. ארץ־פּאמר הריהי מדרום לשטלנד, בקו־רוחב ששים־וארבע מעלות, ולשפולי דרומה ומערבה לא חדר עוד יורד־ימים מעולם. קוק מכוון היה לארץ זו אלא שהקרח גדר בעדו; דבר זה, חוששים אנו, יקרה ודאי תמיד, לא כל שכן בששי בינואר, בתחלה לעונה – ואין לנו להפּתע אם חלק מהרי הקרח המתוארים מחובר אל גוף ארץ־פּאמר, או לאי־אלה חלקי־ארץ אחרים השרויים הרחק יותר לדרום או למערב”.

ב־1803 שגר אלכסנדר מלך רוסיה את הקפּטנים קרויצנשטרן וליזיאבסקי על־מנת שיקיפו את כדור הארץ. בנסיונם להדרים לא הרחיקו מכדי '58 59⁰, בקו אורך מערבי ‘51 70⁰. כאן פגשו בזרמות עזות שמגמתן מזרחה. לויתנים מצויים היו בשפע, אולם קרח לא נראה. בנוגע למסע זה מעיר מר ריינולדס כי לוא הקדים קרויצנשטרן להגיע למקום שהגיע, ודאי היה נתקל בקרח – בחודש מרס הגיע לקו־הרוחב האמור. הרוחות, הבאות בעיקר מדרום וממערב, הוליכו את גליוני הקרח, בעזרת הזרמות לתוך אותו תחום קרחי שמצפונו ג’ורג’יה, ממזרח לו ארץ־סנדויץ’ ואיי־אורקני הדרומיים, וממערבו איי שטלנד הדרומיים.

ב־1822 הרחיק הקפיטן ודל, איש הצי הבריטי, בשתי ספינות פעוטות, להדרים מכל עובר־ים שלפניו, אף לא נתקל בקשיים יוצאים מגדר הרגיל. אף כי תכופות סגר עליו קרח בטרם יגיע אל קו־הרוחב השבעים־ושנים, הנה, לדבריו, כיון שהגיע שמה, שוב לא ראה קורט של קרח, וכהגיעו לקו־הרוחב '15 74⁰ לא נראו לו אלא שלושה איי־קרח בלבד. מפליא הוא מעט כי, אף שנראו מחנות צפרים אין־מספר, ושאר סימנים רגילים של יבשה, ואף שדרומית לאיי שטלנד נראו מראש־התורן חופים אלמוניים מתמשכים לפאת דרום, אין ודל סובר שמצויה יבשה באזורי הקוטב הדרומיים.

ב־11 לינואר 1823 הפליג הקפיטן בנימין מורל, מן הסכונר האמריקאי ‘צרעה’, מארץ־קרגילן בכונה להעמיק דרומה ככל האפשר. ב־1 בפברואר מצא עצמו בקו־הרוחב הדרומי '52 64⁰, קו־אורך מזרחי '27 118⁰. הפּסקה הבאה לקוחה מרשימת יומנו שמאותו תאריך: “מהרה התחזקה הרוח כדי בריזה בת אחר־עשר קשרים, ואנו השתמשנו בהזדמנות זו ונפליג מערבה; אכן, מתוך שברי היה לנו כי יותר שנדרים מהלאה לקו־הרוחב של ששים־וארבע מעלות, פחות נוצרך לחשוש מפני קרח, נטינו מעט לפאת דרום עד שחצינו את חוג הקוטב הדרומי ונהיה בקו־הרוחב '15 69⁰. בקו־רוחב זה לא ראתה העין שום שדה קרח, ואיי קרח מועטים בלבד”.

בתאריך הארבעה־עשר במרס מוצא אני גם את הרשימה הזאת: “הים טהור היה עתה לגמרי משדות קרח, ולא נראו לעין יותר מתריסר איי קרח. עם זאת היתה דרגת חומם של האויר והמים גבוהה (נוחה) לפחות בשלש־עשרה מעלות מכפי שמצאנו אי־פעם בין קוי־הרוחב הדרומיים ששים וששים־ושתים. עתה היינו בקו־הרוחב '14 70⁰, וחומו של האויר היה ארבעים־וארבע מעלות ושל המים – ארבעים ושבע. במעמדנו זה מצאתי כי נטית מחט המצפּן היא '27 14⁰ מזרחה, על־פי אזימות. * * * כמה וכמה פעמים עברתי בתחום החוג האנטארקטי, בקוי־אורך שונים, ותדיר מצאתי שהן דרגת חומו של האויר הן זו של המים מתמדנת ככל שאני מרחיק מעבר לקו־הרוחב של ששים־וחמש מעלות, וכי באותו שעור פוחתת נטית מחט המצפּן. ואלו מצפון לקו־הרוחב הזה, למשל בין ששים וששים־וחמש מעלות, תכופות מתקשים היינו מאד למצוא לספינה מעבר בתוך איי הקרח הכבירים והרבים־מספור, שקצתם הקפם ממיל עד שנים, והם מתנשאים למעלה מחמש־מאות רגל מעל פני המים”.

הואיל וכמעט כלו מימיו ודלקו, ומכשירים נאותים לא היו לו, גם היתה העונה בשלהיה, אנוס היה עתה הקפיטן מורל לחזור, בלא שינסה להוסיף ולהעמיק מערבה, אף כי ים גלוי ופתוח פרוש היה לפניו. דעתי היא כי לולא אלצוהו טעמים מכריעים אלה לחזור, כי אז מגיע היה, אם לא אל הקוטב עצמו, הרי למצער עד קו־הרוחב השמונים־ןחמשה. הארכתי קמעה במסירת דעותיו בענינים אלה, למען יהיה בידי הקורא לראות עד כמה נתאמתוּ לאחר־מכן בנסיוני אני.

ב־1831 הפליג הקפיטן בריסקו, בשרותם של האדונים אנדרבי, בעלי לויתניות בלונדון, אל ימי הדרום בדו־התרנית ‘לייבלי’, בלוית חד־התרנית ‘טולה’. בעשרים־ושמונה בפברואר, בהיותם על קו־הרוחב הדרומי '30 66⁰, קו־אורך מזרחי '10 47⁰, הבחין ביבשה, ו“ברור גלה בעד לשלג את שיאויו השחורים של רכס הרים בכוון מז’־דמ”ז." בסביבה זו שהה כל החודש שלאחר כך, אבל נבצר ממנו לקרב אל החוף אלא כדי עשר ליגות, בעטי מזג־האויר הנזעם. כיון שלא היה בידו לגלות עוד תגליות בעונה זו, חזר צפונה לחרוף בארץ ון־דימן.

בתחלת 1832 שוב יצא דרומה, וברביעי בפברואר ראה יבשה בקו־הרוחב ‘15 67⁰, קו־אורך מערבי ‘29 69⁰. עד־מהרה נתברר כי זהו אי סמוך ללשון הארץ אשר גלה תחלה. בעשרים־ואחד בחודש הצליח לנחות בחוף אותה יבשה, וינחל אותה בשם ויליאם הרביעי, ויקרא לה אי־אדלאיד, לכבוד מלכת אנגליה. כיון שהודעו פרטים אלה לחברה הגיאוגרפית המלכותית בלונדון, הסיקה אותה חברה “כי יש חבל ארץ נמשך המשתרע מקו־האורך המזרחי '30 47⁰ עד קו־האורך המערבי '29 69⁰, בקו־הרוחב הדרומי שבין ששים־ושש וששים־ושבע מעלות”. בנוגע למסקנה זאת מעיר מר ריינולדס: "אין אנו מודים כלל באמתותה של זו; גם אין תגליותיו של בריסקו נותנות מקום להקש אשר כזה. בתוך גבולות אלה התנהל ודל דרומה אל קו־אורך שממזרח לג’ורג’/יה, ארץ־סנדויץ’, איי אוקרני הדרומיים ואיי שטלנד". נסיוני אני ימצא סותר סתירה ישרה ביותר את המסקנה שהעלתה אותה חברה.

אלה הם חשובי הנסיונות שנסו בני־אדם לחדור לאפסי דרום, ועתה יראה כי, עד למסעה של ‘ג’יין’, נותרו קוי־אורך בשעור שלוש־מאות מעלות כמעט שבהן לא עברו בני־אדם כלל. מובן כי שדה תגליות נרחב השתרע לפנינו, ובהתענינות להוטה ביותר שמעתי את הקפיטן גאי מודיע את החלטתו לפרוץ בעוז־נפש דרומה.

פרק יז

התמדנו בארחנו דרומה לאחר שנואשנו מחפּש את אייו של גלאס, וקרח לא נקרה לנו כלל. בצהרי העשרים־וששה היינו בקו הרוחב הדרומי ‘23 63⁰, קו־אורך מערבי’ 41⁰25. עתה ראינו אי־אלה איי קרח גדולים, וכן גליון קרח לא גדול. הרוחות נשבו ברגיל מדרום־מזרח, או מצפון־מזרח, אפס קלות היו מאד. כל אימת שהיתה הרוח מערבית, ולעתים רחוקות היתה כן, מלווה היתה פרץ גשם. כל יום היה יורד שלג מעט או הרבה. מד־החום, בעשרים־ושבעה, הורה שלושים־וחמש מעלות.

ה־1 בינואר 1828. – היום מצאנו כי סגר עלינו הקרח מעברים, אף קודרים נראו סיכויינו. רוח־סער עזה נשבה כל טרם־הצהריים מצפון־מזרח, ובחרי־אף הטיחה גבשושים גדולים של קרח צף אל המנהיג והירכתיים עד כי חרדנו כולנו לבאות. כנטות ערב, והסער עודו מנשב בחימה, נפליג שדה קרח גדול נכחנו, ויהי בידנו להבקיע דרך, אגב פרישת שפע מפרשים, בתוך זוטי הפתותים אל איזה מגלה מים שמעבר לו. עם שקרבנו למרוח זה אספנו מפרשינו מעט־מעט, ומשהגענו אליו לבסוף ננוחה הספינה כשעליה מפרש קדמי יחיד־צמצום.

ה־2 בינואר. – עתה היה מזג־האויר נוח למדי. מצאנו עצמנו בקו־הרוחב '10 69⁰, קו־אורך מערבי '20 42⁰, והרי שחצינו את החוג האנטארקטי. קרח מועט מאד נראה לפאת דרום, אף כי שדות קרח גדולים השתרעו מאחרינו. היום הזה עסקנו קצת במדידות עומק, ולצורך זה השתמשנו בקלחת ברזל גדולה המחזיקה עשרים גלון ובחבל שארכו מאתיים אמות־ים. מצאנו שהזרמה נוטה לצפון, במהירות כרבע המיל לשעה. דרגת חומו של האויר היתה עתה כשלושים־ושלש. כאן מצאנו שנטית מחט המצפּן היא '28 14⁰ מזרחה, על־פי אזימות.

ה־5 בינואר. – התמדנו בארחנו דרומה, בלא מכשולים גדולים במאד. אכן, הבוקר, בהיותנו על קו־הרוחב המזרחי '15 73⁰, קו־אורך מערבי '10 42⁰, שוב עצרנו מרחב כביר של קרח מוצק. אף על פי כן ראינו מגלה מים גדול לפאת דרום, ולא פקפקנו בכך שיכול נוכל להגיע אליהם בסוף־דבר. תחלה התנהלנו למזרח, עם שיפתו של גליון הקרח, ולסוף באנו אל מעבר ברוחב מיל לערך, אשר בו משכנו דרך לעת בוא שמש. הים זרוע היה עתה איי־קרח צפופים, אולם שדה־קרח לא היה בו, ואנחנו המשכנו דרכנו באומץ כבראשונה. הקור דומה שלא גבר, אף כי שלג יורד היה תכופות מאד, וכפעם בפעם ברדו פּרצי־ברד עזים מאד. אלבטרוסים בהמון אין־קץ עופפו היום מעל לספינה ופניהם מדרום־מזרח לצפון־מערב.

ה־7 בינואר. – הים עדין היה גלוי די הצורך, ולפיכך לא התקשינו להמשיך בארחנו. למערב ראינו קצת הררי־קרח ענקים, ואחר הצהרים עברנו סמוך מאד לאחד מאלה שפסגתו ודאי היתה לא־פחות מארבע־מאות אמות־ים מעל פני הים. הקפו מן הסתם היה שלושת רבעי הליגה, וכמה נחלי מים נובעים היו מחגוים שבצלעותיו. יומים היה אי זה לעינינו, ורק ערפל העלימו אחרי־כן מאתנו.

ה־10 בינואר. – הבוקר השכם נפל איש מאנשינו המימה, לאסוננו. אמריקאי היה האיש ושמו פיטר ורדנבורג, בן ניו־יורק, והוא מיקירי המלחים שבסכונר. שעה שהיה מתעסק בחרטום הספינה מעדו רגליו ויפול אל בין שתי לביבות קרח, ולא קם. בצהרי היום היינו בקו־הרוחב '30 78⁰, קו־אורך מערבי '15 40⁰. הקור מופלג היה עתה, ומטרות־ברד ירדו בלי־חשך מצפון וממזרח. בעבר הזה ראינו גם עוד כמה הררי־קרח עצומים, ומלוא אופק המזרח כמו חסום היה בשדות קרח, מתנשאים רבדים־רבדים, שִפְעָה על אחותה. כמה שחיפי־עץ צפו־עברו בשעות הערב, והמון צפרים עופפו־חלפו, בהן יסעורים, אלבטרוסים, וצפּור גדולה שנוצותיה כחולות נוצצות. נטית מחט המצפּן נתמעטה כאן משהיתה קודם חצותינו את החוג האנטארקטי.

ה־12 בינואר. – שוב התעורר ספק אם עבור נעבור דרומה, שכן בעבר הקוטב לא נראה אלא גליון־קרח אחד שכמו אין קץ לו, ומאחריו הרים אין־תכלה של קרח משונן, שצוקיהם מתנשאים בזעף צוק מעל חברו. התנהלנו לפאת מערב עד לארבעה־עשר, בתקוה למצוא מבוא.

ה־14 בינואר. – הבוקר הגענו אל קצהו המערבי של השדה אשר גדר בעדנו, ואחרי אשר עקפנו אותו באנו אל מגלה ים, בלא קורט של קרח. כשמדדנו את עמקו כדי מאתים אמות־ים, מצאנו פה זרמה הנוהה דרומה במהירות של חצי מיל לשעה. דרגת החום של האויר היתה ארבעים־ושבע, של המים – שלושים־וארבע. עתה שטנו דרומה בלא תקלה של ממש עד שבצהרי יום הששה־עשר היינו בקו־רוחב '21 81⁰, קו־אורך מערבי 42⁰. כאן שוב מדדנו עומק, ומצאנו זרמה שעודה נוהה דרומה, ובמהירות של שלושת רבעי המיל לשעה. נטית מחט המצפּן פחתה והאויר היה חמים ונוח, כשמד־החום מגביה כדי חמשים־ואחת. בפרק זמן זה לא נראה גם קורט של קרח. כל אשר בספינה מובטחים היו עתה כי הגע נגיע אל הקוטב.

ה־17 בינואר. – היום הזה גדוש מאורעות היה. סיעות צפּרים אין־מספר עופפו מעלינו מפאת דרום, וקצת מהן נורו מן הספון; אחת מהן, כמין שקנאי (פּליקן), נמצאה מאכל־תאוה. לערך בצהרי היום נראה גליון קרח קטן מראש־התורן מנגד לחרטום צד־שמאל, ועליו כמו איזו חיה גדולה. הואיל ומזג־האויר יפה היה ודמום כמעט, פקד הקפּיטן גאי לרדת בשתי סירות ולראות מהי. דירק פיטרס ואני נלוינו על החובל בגדולה מן השתים. משנגשנו עד גליון הקרח ראינו כי נחלה הוא ליצור ענק מגזע דוב־הציר, אולם גדול הרבה מן העצומה שבחיות הללו, כיון שחמושים היינו היטב, לא הססנו לתקפו מיד. ירינו כמה כדורים בזה אחר זה, ורובם פגעו כנראה בראש ובגוף. אולם המפלץ לא נפל כלל ברוחו, גלש מן הקרח ושחה, פעור פה, אל הסירה בה היינו פיטרס ואני. משום המבוכה שבאה עלינו עקב מפנה מפתיע זה בהרפתקה, לא היה איש נכון לירות מיד שוב, ואכן הצליח הדב להעלות מחצית גופו העצום מעבר ללזבזת סירתנו ולתפוס באחד האנשים בגבו קודם שיעשה מעשה של ממש להדפו. בצרה זו רק זריזותו של פיטרס הצילתנו מאבדן. הוא זנק על גבה של חית־הנפילים, שקע להב סכין מאחרי הצואר, ובמחי אחד הגיע אל מוח־השדרה. אין חיים צנחה החיה לים, בלא פרכוס, ועל פיטרס התגלגלה כנָפלה. זה האחרון התאושש חיש, ובחבל שנזרק אליו קשר את הפּגר קודם שיכנס אל הסירה. עליזי־נצחון שבנו אחר־כך אל הסכונר, משוך את שללנו בחבל מאחור. דב זה כיון שמדדנוהו נמצא שארכו מגיע כדי חמש־עשרה רגל. צמרו צחור היה מצחור, וגס מאד, הדוק־תלתלים. העינים אדומות היו כדם, וגדולות מעיניו של דב־הציר; גם חטמו מעוגל יותר, דומה יותר לחטמו של בולדוג. הבשר רך היה, אולם נודף צחנה להפליג, אף שהמלחים זללונו בחשק רב והצהירו כי מאכל־תאוה הוא.

אך העלינו את ששלנו, והאיש אשר בראש־התורן קרא בשמחה “ארץ מול חרטום צד־ימין!” כל המלחים עמדו דרוכים עתה, וכיון ששחק לנו המזל ובריזה התנשאה מצפון וממזרח, הרי מהרה קרבנו אל החוף עצמו. מצאנו שזו בת־אי מסולעת, כליגה אחת הקפה, וחשוכת כל צומח, להוציא מין של צבר. הקרב אליה מצפון יגלה זיז סלע משונה משתלח הימה, דומה מאד לצרורות כותנה קשורים בעבותים. סביב זיז זה לצד מערב – נמל טבעי קטן, שבו נחתו סירותינו בנוחות.

לא ארכה העת וחקרנו את כל פנות האי, ולא מצאנו דבר ראוי לתשומת־לבנו, לבד מיוצא־כלל אחד. בקצה הדרומי מצאנו סמוך לחוף, טמון־למחצה בגל אבנים, גזר עץ, שדומה כי היה חרטומה של דוגית. נראה היה בעליל כי נסו לפתח בו פתוחים, והקפּיטן גאי דמה כי הבחין בצורת צב, אולם הדמיון לא נראה לי ביותר. מלבד חרטום זה, אם אמנם כן היה, לא מצאנו שום סימן לכך שהיה פה איזה יצור חי מעולם. סביב לחוף גלינו פה־ושם גליוני קרח קטנים – אפס מעטים היו עד מאד. בת־אי זו (שהקפיטן גאי קראה אי־בנט, לכבוד שותפו בבעלות הסכונר) שרויה בקו־רוחב '50 82⁰, קו־אורך מערבי '20 42⁰.

לעת הזאת העמקנו דרומה כדי למעלה משמונה מעלות מכל יורד־ים לפנינו, ועדין היה הים גלוי בתכלית נכחנו. כמו כן מצאנו שנטית מחט המצפּן פוחתת בתמידות ככל שאנו מתקדמים, וכי, דבר המפתיע עוד יותר, חומו של האויר, ובאחרונה אף חום המים מתמדן. מזג־האויר אפשר לאמור אפילו שנוח היה, ומאיזו נקודה שבפאת צפון היתה בריזה איתנה אך מתונה מאד מנשבת תדיר. השמים דרך־כלל צחים היו, ומראית־מה של אד דק מופעת לפרקים באופק הדרום – אפס זו חטופה היתה תמיד. רק שני מכשולים התגלעו בפנינו; הדלק אשר עמנו היה כלה והולך, וסימני צפדינה נגלו בכמה מאנשי הצות. מטעמים אלה החל הקפיטן גאי עומד על ההכרח לחזור, ותכופות היה מדבר בכך. אשר לי הרי, מהיותי בוטח כי מהרה נגיע אל יבשה כלשהי, וכיון שלפי כל הנראה לעין רשאי הייתי להניח כי לא נמצאנה אדמת ציה כזו שנמצאה לנו צפונית יותר, טענתי לפניו בחום־לב כי ראוי־ראוי לנו להמשיך, למצער עוד ימים אחדים, בכווננו הנוכחי. מעולם עוד לא נתגלגלה לאדם הזדמנות כה מצודדת לפתור את הקושיה הגדולה בנוגע ליבשת אנטארקטית, ומודה אני כי חמתי בערה בי לשמע חות־דעתו החוששניות והנלוזות של מפקדנו. באמת, סבור אני כי הדברים שלא יכולתי לעצור בלשוני מהגיד בהם המריצוהו להמשיך. אם כי חיב אני, אפוא, לדאוב על מאורעות הדמים הקשים ביותר אשר תכפו־באו בתוצאות עצתי, בכל־זאת רשאי אני להחזיק טובת־מה לעצמי על שהועלתי, ולוא במעט, לחשוף לעין המדע את אחד המגרים והמושכים שבסודות אשר תפסו את מעיניו.

פרק יח

ה־18 בינואר. – הבוקר⁸ המשכנו דרומה, ומזג־האויר נוח כבתחלה. הים חלק היה לגמרי, הרוח חמימה למדי, מנשבת מצפון־מזרח, ודרגת חומם של המים חמשים־ושלש. עתה שבנו ערכנו את כלי המדידה שלנו, ובעומק מאה וחמשים אמות־ים מצאנו שהזרמה נוהה כלפי הקוטב במהירות של מיל לשעה. מגמת־תמיד זו לדרום, הן ברוח הן בזרמה, עוררה קצת נחושים, ואף חרדה, בכמה וכמה מקרנות הספינה, וברור ראיתי כי גם על הקפּיטן גאי עשה הדבר רושם נכר. אכן, רגיש היה האיש להפליג ללגלוגים, ולפיכך הצלחתי לבסוף להדיח את חששותיו בצחוק. נטית מחט המצפּן פחותה היתה עתה מאד. במרוצת היום ראינו אי־אלה לויתנים גדולים, וסיעות אלבטרוסים אין־מספר חלפו מעל הספינה. כן שלינו שיח, טעון גרגרים אדומים, כשל העוזרד, ונבלת חית־יבשה משונה למראה. ארוכה היתה שלש רגלים, אך גבהה רק שש זרתות, ולה ארבע רגלים קצרצרות, שכפותיהן חמושות צפרנים ארוכות כעין ארגמן מבריק, ודומות בכללן לאלמוג. הגוף היה נחפּה שערי־משי חלק, לבן צחור. הזנב היה מחודד כזנב עכברוש, וארכו כרגל וחצי. הראש דמה לראש חתול, מלבד האזנים – אלו משולשלות היו כאזני כלב. השנים ארגמן מבריק היו, כמוהן כצפרנים.

ה־19 בינואר. – היום, בהיותנו על קו־הרוחב '20 83⁰, קו־אורך מערבי '5 43⁰ (והים כהה ואפל), שבנו ראינו ארץ מראש־התורן, ואגב הסתכלות מדוקדקת יותר מצאנו כי לפנינו אחד ממספר איים גדולים מאד. החוף תלול היה, ולב־האי נראה מיוער היטב, דבר אשר גרם לנו שמחה מרובה. כארבע שעות לאחר שנגלתה לנו הארץ ראשונה הטלנו עוגן בעומק עשר אמות־ים, קרקע חולית מרחק ליגה מן החוף, כי משום כפת־גלים רמה, רצופת אדוות עזות פה ושם, חששנו לקרב עוד. עתה שוגרו שתי הגדולות שבסירות, וחבורת אנשים (בכללם פיטרס ואנכי), יצאה לחפש פתחון בשרשרת השוניות שכמו מקיפה היתה את האי. אחרי שחפשנו זמן־מה בכה ובכה, גלינו כעין מפרץ קטן; עם שנכנסנו בו, ראינו ארבע דוגיות גדולות עוקרות מאצל החוף, והן מלאות אנשים חמושים היטב, לכאורה. חכינו להם שיקרבו, הואיל וגדולה היתה מהירותם, לא יצאה שעה ארוכה ויהיו במטחוי קריאה. עתה הניף הקפיטן גאי מטפחת לבנה אל להבו של משוט, והנכרים עצרו בבת־אחת וכאיש אחד פתחו בלהג קולני, בלול בצעקות מפקידה־לפקידה; בכל אלה הבחנו במלים אנאמומו! וכן לאמה־לאמה! בזאת המשיכו לא־פחות מחצי שעה, ובינתים היתה לנו שהות להסתכל במראיהם.

בארבע הדוגיות, שאולי היה ארכן חמשים רגל ורחבן חמש, היו בסך הכל מאה ועשרים פראים. קומתם היתה כקומתו הרגילה של איש אירופה, אולם מבנה־גופם שרירי וחסון יותר. צבע עורם שחור מושחר ושערם הצמרי עבות ומגודל. עוטים היו שלחים של בעל־חי שחור בלתי־ידוע, שעירים ומחשיים, ומותאמים לגוף בתבונת־כפים מסוימת, שכן היה השער מלגו, לבד מבמקום שהיה מלבר, כמו מסביב לצואר, אמות־הידים והקרסולים. עיקר נשקם היה אלות של עץ כהה, וכנראה כבד מאד. אכן, נראו בקהלם קצת רמחים שאבני־צור בראשיהם, ומספר כפות־קלע. קערי הדוגיות היו מלאים אבנים שחורות כמדת ביצה גדולה לערך.

כיון שסימו מנאמיהם (כי ברור היה שאותו קשקוש מוחזק אצלם נאום), קם אחד מהם, והוא הראש כנראה, בחרטום דוגיתו, ויתן לנו אותות כי נביא את סירותינו סמוּך אליו. העמדנו פנים שלא הבינונו רמיזה זו, כי סבורים היינו שנבחר לנו לקים את הרוח בינינו, אם נוכל, שכן רבים היו מאתנו למספר פי ארבעה ויותר. משראה הראש שכך הדבר, פקד על שלש הדוגיות האחרות לשהות תחתיהן, והוא קרב לקראתנו בשלו. אך הגיע אל צדנו קפץ אל הגדולה בסירותינו, התישב אצל הקפיטן גאי, כשהוא מורה על הסכונר, וחוזר על המלים אנאמו־מו! ולאמה־לאמה! עתה חתרנו לשוב אל הספינה, וארבע הדוגיות מתנהלות מרחק־מה אחרינו.

משהגענו אצל הספינה, גלה הראש אותות פתיעה ושמחה מופלגת, ויהיה סופק ידיו, מטפח על שוקיו וחזהו, וצוחק בקולי־קולות. מאחוריו חברו עמו אנשיו בהלולה, ודקות אחדות היה השאון מחריש כל אוזן כאשר הושלך הס סוף־סוף, פקד הקפיטן גאי להרים את הסירות ולהעלותן, בחינת אמצעי־זהירות נחוץ, והבין לראש (שעד מהרה נמצא כי שמו טו־ויט) שרק עשרים מאנשיו יורשו לעלות אל הספון בעת ובעונה אחת. דומה היה כי סדור זה הניח את דעתו של הלז בהחלט, והוא נתן הוראות לדוגיותיו; אחת מאלו קרבה לגשת והשאר נשארו ברחוק כחמשים יארד. עתה עלו כעשרים מן הפראים לספינה, והחלו לשוטט בכל פנה מפנות הספון, ולטפס כה־וכה כבתוך מיתרי התרנים, עושים כבתוך שלהם, ובוחנים כל חפץ בחקרנות מרובה.

נראה היה בעליל כי מעולם לא ראו איש מבני הגזע הלבן – אכן, צבע עורו של זה כמו הרתיעם. סבורים היו כי ‘ג’יין’ יצור חי הוא, ודומה שחוששים היו להכאיב לה בחודי רמחיהם, אף הקפידו להפכם. במקרה אחד בדח מנהגו של טו־ויט מאד את מלחינו. הטבח היה חוטב עצים סמוך למטבח, ובצדיה הכה בגרזנו בספון, מבקע הו בקיע עמוק למדי. הראש חש לשם מיד בגסות, הדף את הטבח הצדה, ויפתח בספק־יללה ספק־צוחה, שכולה אומרת השתתפות בסבלותיו של הסכונר, החלק ולטף את הבקיע בידו והדח אותו במי־ים מתוך דלי שעמד בסמוך. היתה זו מדת בערות שהפתיענו, וכשלעצמי אנוס הייתי לחשוד כי מעושה היתה במקצת.

משמלאו האורחים סקרנותם, ככל שיכלו, במה שנוגע למבנים העליונים, נהלנום למטה, ושם עברה השתוממותם כל גבול. פליאתם נראתה עתה עמוקה מהבע, שכן מתהלכים היו בדומיה שהפסיקוה רק קריאות קטועות וכבושות. כלי־הנשק ספּקו להם חומר רב למחשבות, והם הורשו להתעסק ולהתבונן בהם כאות־נפשם. איני סבור כי העלו על דעתם למה אלה משמשים בפועל, שכן ודאי אלים היו בעיניהם, מראותם את השקידה שאנו שוקדים עליהם, ואת תשומת־הלב בה הסתכלנו בתנועותיהם שעה שהיו מתעסקים בהללו. התותחים הגדולים הפליאום כפל־כפלים. הם קרבו אליהם כשהם מפיקים תכלית חרדה ויראת־כבוד, אולם נמנעו מלבדקם במדוקדק. בתא היו שתי מראות גדולות, וכאן הגיעה פליאתם אל שיאה. טו־ויט נגש אליהם ראשון, ועד אמצע התא הגיע, ראשו אל המראה האחת וגבו אל חברתה, כשהבחין בהן כמו כשנשא עיניו וראה את עצמו ובשרו נשקף בזכוכית, דמיתי כי יצא הפרא מדעתו; אולם כשנסב אחור וחש לסגת ושוב ראה עצמו מנגד, חששתי שתפרח נשמתו כרגע. בשום־פנים אי־אפשר היה לשדלו שיציץ עוד פעם; תחת זאת נפל אפים אל הרצפה, כשפניו כבושות בידיו, ולא זז עד שנאלצנו לגרור אותו אל הספון.

בדרך כך הועלו הפראים כולם אל הספינה, בקבוצות בנות עשרים, ולטו־ויט הנחנו להשאר כל העת כולה. לא ראינו בהם כל נטיה לגנבב, גם לא חסרנו כל חפץ אחרי לכתם. כל עת הבקור התהלכו בידידות יתרה. עם זאת היו במנהגם כמה צדדים אשר נפלאו מבינתנו; למשל, מאן מאנו לגשת אל אי־אלה עצמים חסרי־דופי – דוגמת מפרשיו של הסכונר, ביצה, ספר פתוח, או עיסה של קמח. נסינו לברר אם יש אתם חפצים שאפשר לעשות בהם מסחר, אולם התקשינו מאד להבין זאת להם. בכל־זאת נמצאנו למדים, דבר שהפליאנו מאד, כי האיים משופעים בצבי־גליפּאגו הגדולים, שאחד מהם ראינו בדוגיתו של טו־ויט. ראינו גם קצת bich de mer בידי אחד הפראים, שהיה זוללם בכל־פה כמו שהם. מוזרות אלו – כי כך היו, במעלת־רוחב זו – גרמו לו לקפיטן גאי שיתאוה לחקור את הארץ חקירה שלמה, בתקוה שתביא לו תגליתו רוח גדול. אשר לי הרי, עם כל להיטותי להוסיף דעת את האיים האלה, יותר מכן שואף הייתי להמשיך ללא דחוי במסע דרומה; מזג־האויר יפה היה עתה, אך אי־אפשר היה לדעת עד מתי יתקים; וכיון שכבר הננו בקו־הרוחב השמונים־וארבעה, ים גלוי לפנינו, זרמה נוהה נמרצות דרומה, והרוח טובה, הרי קצרה רוחי משמוע להתעכב זמן רב מכפי הדרוש בהחלט לבריאותם של הצות ולטעינת מלאי מתאים של דלק ומזונות רעננים. חויתי לפני הקפיטן את דעתי כי הנקל יהיה לנו לחקור איים אלה בשובנו, גם לחרוף כאן באם יסגור עלינו הקרח סביב. לבסוף נענה לי (כי משום־מה, אני עצמי לא אדע כיצד, קניתי לי השפעה גדולה עליו), והוחלט כי, אף אם יקרה ונמצא biche de mer, נשתהה כאן רק שבוע ימים לשם הצטידות, ואחר נמשיך דרומה כל עוד יש לאל ידנו. הנה כי כן, לאחר כל ההכנות הדרושות, ובהדרכת טו־ויט, העברנו את ‘ג’יין’ בשלום בשרשרת השוניות, ונשלך עוגן כמרחק מיל מן החוף, במפרץ מצוין, מכותר יבשה, בחופו הדרומי־המזרחי של האי הראשי, ובעומק עשר אמות־ים, קרקע חול שחורה. בראש מפרץ זה היו שלושה מעינות (כך הוגד לנו) של מים חיים וטובים, ועצים למכביר ראינו בסמוך. ארבע הדוגיות באו אחרינו, אפס שמרו על רחוק של כבוד. טו־ויט עצמו נשאר בספינה, וכאשר הטלנו עגננו הזמין אותנו לבוא עמו לחוף, ולבקר את כפרו בפנים הארץ. הקפיטן גאי נאות לו; וכיון שנשארו שנים־עשר מן הפראים בספינה בחזקת בני־ערובה, נכונו שנים־עשר מאתנו ללוות את הראש. נתנו דעתנו להיות חמושים היטב, וזאת מבלי לגלות כל אי־אמון. הסכונר זקר תותחיו, נערך להסתערות, ונקטנו את כל שאר אמצעי־הזהירות הראויים מפני הפתעות. החובל הראש נצטוה שלא להניח לאיש לעלות על הספינה בעת העדרנו, וכן נצטוה כי, אם יקרה ולא נופיע בתוך שתים־עשרה שעות, ישגר את חד־התרנית, ותותח־מסב אתה, לחפשנו סביב האי.

עם כל פסיעה שפסענו לפנים הארץ באה בנו ההכרה כי נמצאים אנו בארץ השונה מעיקרה מכל ארץ שבקרו בה בני־תרבות עד היום הזה. לא ראינו דבר שנהיר היה לנו תחלה. האילנות לא דמו לנטיעות האזור הלוהט, או הממוזג, או לאלו של אזור הקור הצפוני, אף נבדלו בתכלית מעצים שבשפולי הדרום שכבר עברנו. הסלעים עצמם בחינת חדוש היו במסתם, גונם, וסדר שכבותיהם; והנחלים גופם, עם כל המוקשה שבדבר, כה מועט היה צד־השוה שבינם לנחלים שבשאר אקלימים, עד שחוששים היינו לטעום מהם, אף התקשינו להביא עצמנו לכלל אמונה כי תכונותיהם טבעיות הן בתכלית. אצל פלג קטן שחצה את שבילנו (הוא הראשון שהגענו אליו) עמדו טו־ויט ובני־לויתו לשתות. משום המיוחד שבמים סרבנו לטעום מהם, כי סבורים היינו שעכורים הם; ורק לאחר זמן עמדנו על כך שזוהי מראית הנחלים בכל רחבי האיים האלה. לא אוכל תאר בבהירות את טיב הנוזל הזה, ורוב מלים לא יועיל לי. אף כי רוהט־הולך היה בכל המורדות כחוק למים מעולם, הנה רק בנפלו באשד היתה לו מראית השקיפות הרגילה. בכל זאת, לאמתו של דבר שקופים היו המים האלה ככל מי־סיד שבעולם, והחלוק היה רק במראה. עם הצצה הראשונה, בפרט במקרים שנמצא המורד זעום, דומים היו, מצד הדחיסות, למשרה סמיכה של גומי־ערבי במים פשוטים. אולם זו היתה רק הפחות מופלאה בסגולותיהם היוצאות מגדר הרגיל. הם לא היו חדלי גון, אף לא היה להם גון מסוים אחד – כי בשטפם וראתה העין כל גנוני שָׁני שבגדר האפשר, משל לבנות־הגון של משי נמיר. רבגונות זו עוררה בלבות אנשינו פליאה עזה כפליאה שהעירה המראה בטו־ויט. כאשר שאבנו מים מלוא קערה והשקענום תומם, ראינו כי מסת הנוזל כולו מורכבת מספר עורקים נבדלים, עורק וגונו; כי עורקים אלה אינם מתערבים זה בזה; וכי תאחיזתם שלמה במה שנוגע לפרודות כל עורק כשלעצמו, אלא שפגומה היא במה שנוגע לעורקים סמוכים. כאשר העברנו להב סכין באלכסון על פני העורקים, סגרו עליו המים מיד, כמורגל אצלנו, וכשהוצאנוהו, ונמחו כל עקבות מהלך הסכין כרגע. אפס אם הנחת הלהב בדיוק בין שני עורקים, והיתה הבדלה שלמה, ולא מיד תקן אותה כוח התאחיזה. תופעת המים האלה היתה החוליה הברורה הראשונה באותה שרשרת כבירה של מופלאות, שבמרוצת הזמן יעודה היתה להקיפני.

פרק יט

כמעט שלש שעות עברו עד שהגענו אל הכפר, לפי שרחוק היה למעלה מתשעה מילים מן החוף, והשביל עבר בטרֵשה. כלֶכתנו חזקו את סיעתו של טו־ויט (כל מאה ועשרה הפראים שהיו בדוגיות) מרגע לרגע יחידות זוטות ששה־שבעה איש האחת אשר נספחו אלינו, כבדרך מקרה, בכמה וכמה מעקולי הדרך. הדבר הזה נראה שיטתי כדי־כך שבהכרח נתעוררו חשדותי, ואת חששותי הגדתי לקפיטן גאי. אפס מאוחר היה עתה מלסגת, ואנחנו החלטנו כי מיטב בטחוננו יהיה בכך שנגלה אמון גמור במהימנותו של טו־ויט. הנה כי כן המשכנו בדרכנו, כשעינינו צופיה אל הליכות הפראים, ואיננו מניחים להם להדחק לתוכנו ולפצל את קהלנו. ככה, עבור בנקיק תלול, הגענו סוף־סוף אל צבור המעונות היחיד שבאי. משנגלו הללו לעינינו, נתן הראש קולו בקריאה, וחזר תכופות על המלה קלוק־קלוק, שסבורים היינו כי היא שם הכפר, או אולי השם הכללי לכפרים.

המעונות היו עלובים תכלית־העליבות, ולהבדיל אף ממעונותיהם של השפלים בשבטי פרא הידועים לאדם, לא היו בנויים במתכונת אחידה. קצת מהם (והללו נתברר שהם שיכים ל‘ואמפּו’ או ל‘יאמפּו’, גדולי הארץ) לא היו אלא עץ שנגדע כאמתים מן השורש, עטוי שלח שחור גדול, הנסרח מדולדל־קפלים ארצה. תחת זה קנן הפרא. אחרים הוקמו ענפי עץ גסים, שעלותם הכמושה עליהם, מוטים בזוית של ארבעים־וחמש מעלות אל סוללה של טין, שנגדשה, בפרוע, לגובה חמש־שש רגלים. וזולתם היו סתם בורות כרויים אנכית באדמה, מקורים ענפים כקודמיהם, שהדיר מסלקם בכניסתו, וכיון שנכנס הריהו מושך ומחזירם. אחדים היו בנויים בקרב ענפיהם הסנופים של אילנות, שעליונים שבהם פולשו קצתם להיותם שרועים על התחתונים, ומשמשים מחסה עבות יותר. אכן, רובם של המעונות היו נקרות רדודות קטנות, שכנראה נפצרו בתוך בליטה תלולה של אבן כהה, דומה לעפר חמרן, שהיתה גובלת לכפר משלושה רוחות. בפתח כל אחת מהנקרות הגלמניות הללו היה גוש אבן קטן, שבצאת הדיר ממושבו מקפיד היה לקבעו לפני המבוא, מטעם שלא הוברר לי, שכן האבן עצמה מעולם לא היתה גדולה די סתום יותר משלישו של פתחון.

כפר זה, לו ראוי היה לשם זה, נמצא בבקעה עמוקה מעט, ולא יקרב אליו אדם אלא מדרום, שכן הבליטה התלולה שהזכרתי מנעה כל גישה משאר עברים. באמצעה של הבקעה שטף נחל המומה, אשר מימיו אותם מי־כשפים אשר תארתי. אי־אלה בעלי־חי מוזרים ראינו אצל המעונות, וכולם נראו מבויתים היטב. הגדול ביצורים שלה דמה לחזיר הרגיל שלנו במבנה הגוף והחוטם; אפס הזנב עבות היה, והרגלים דקות כרגלי הדישון. הלוכו כבדתני והוסס היה להפליג, ומעולם לא ראינוהו מנסה לרוץ. כן ראינו כמה בעלי־חיים דומים לו מאד במראה, אלא שארוכי־גוף היו יותר, ונחפּים צמר שחור. הרבה והרבה עופות מאולפים היו מתרוצצים כה־וכה, והללו דומה שהיו עיקר מזונם של הילידים. לתמהוננו ראינו בקרב צפּרים אלו אלבטרוסים שחורים מבויתים בתכלית, היוצאים לפרקים לים להביא טרף, אולם חוזרים תמיד לכפר כחזור אל בית, והחוף הדרומי שבסמוך משמש להם מקום דגירה שם חברו אליהם רעיהם הפּליקנים כרגיל, אפס הללו מעולם לא באו עמהם אל מעונות הפראים. בתוך שאר מיני העופות המאולפים היו ברוזים, נבדלים מעט מאד מן הברוז המצוי בארצנו אנו, אוזי־ים שחורים, וצפור גדולה דומה במראה לעַקָב, אלא שלא היתה מאוכלי־בשר. דגים דומה שהיו מצויים למכביר. בעת בקורנו ראינו כמות של דגי אלתית מיובשים, מיני חמור־ים, דולפינים כחולים, קוליסים, מורונים, תרסיסים, נחשי־ים, דגי־פּיל, שבוטים, דגי־תוכי, פּוטיות, דגי־וו, דגי־פּרקוטה, ושאר מינים אין־מספר. ראינו גם שמרביתם דומים לדגים שבסביבות איי לורד אוקלנד, שבקו־רוחב דרומי של חמשים־ואחת מעלות. גם צב־גליפּאגו מצוי היה בשפע רב. מעטות היו חיות־הפרא שראינו ולא היתה בהן חיה גדולה, או חיה ממין המוכר לנו. נחש או שנים נוראי־תואר חצו את שבילנו, אך הילידים לא שמו לבם אליהם, ואנחנו הבינונו כי אינם ארסיים.

משקרבנו אל הכפר עם טו־ויט וסיעתו, חפז לקראתנו המון־עם עצום בצעקות גדולות שמהן יכולנו להבחין רק ב‘אנאמו־מו!’ ו‘לאמה־לאמה!’ הנצחיים. נפתענו מאד לראות כי, להוציא אחד או שנים, היו כל הבאים ערומים לגמרי, שכן השלחים שמשו רק לאנשי הדוגיות. דומה היה גם שכל כלי־הזין שבארץ הם ברשותם של האחרונים, שכן לא נראה כל זין בקרב הכפריים. רבים מאד היו הנשים והטף, והנשים לא היו כלל נטולות מה שאפשר להקראו יפי־תואר. תמירות היו, גבוהות, מבנה־גון יפה, ולהליכותיהן חן וחרות אשר לא ימצאו בחברת בני־תרבות. אכן, שפתותיהן, כשפתי הגברים, עבות היו ומגושמות ואף בצחוקן לא היו השנים נחשפות מעולם. השער דק היה משל הגברים. בתוך הכפריים האלה הערומים היו אולי עשרה או שנים־עשר העוטים, בדומה לאנשיו של טו־ויט, שלחים שחורים, וחמושים בחניתות ואלות כבדות. הללו דומה שהשפעה גדולה היתה להם על השאר, ותמיד היו פונים אליהם בתואר ואמפּו. הללו גם היו דרי ארמנות השלחים השחורים. ארמונו של טו־ויט שכון היה במרכז הכפר, וגדול היה הרבה משאר בני מינו, גם בנינו טוב מעט משל הללו. העץ אשר עליו נסמך גודע מרחק שתים־עשרה רגל לערך מן השורש, וקצת ענפים הושארו קצת למטה ממקום בגזע; אלה מוסיפים היו על הכסוי ומונעים אותו מהתחבט בגזע. הכסוי, שכל כולו ארבעה שלחים גדולים רכוסים זה לזה בשפּודי־עץ, בשוליו פלחוהו יתדים התקועים בקרקע. הרצפה היתה רפודה עלים יבשים בחינת שטיח.

אל הבקתה הזאת הוליכונו בחגיגיות מרובה, ואחרינו נדחקו ובאו הילידים ככל אשר יכול המקום להכיל. טו־ויט הסב על רפידת העלים, ונתן לנו אותות לעשות כמוהו. כך עשינו, ומיד מצאנו עצמנו במצב לא־נוח ביותר, אם לא מסוכן ממש. על הארץ היינו, שנים־עשר במספר, והפראים, ארבעים במנין, ישובים על ערקוביהם, צפופים סביבנו כדי־כך שלוא קמה מהומה כי אז נבצר היה מאתנו לעשות שמוש בנשקנו, ואף לקום על רגלינו. הדוחק היה לא רק בתוך האוהל כי אם גם בחוץ, מקום שמן־הסתם נמצא כל איש ואיש מן האי כולו, ורק מאמציו וצריחותיו של טו־ויט מנעו את ההמון מרמוס אותנו עד־מות. אכן, עיקר מבטחנו היה במציאותו של טו־ויט עצמו בתוכנו, ואנו החלטנו כי אם נדבק אליו והיה זה מיטב סכויינו להחלץ מצרה, שאם אך יראה כי רעה נגד פנינו – והעלינוהו קרבן מיד.

בעמל רב הומשלה דממת־מה, והראש פנה אלינו בנאום ארוך מאד, דומה ביותר לנאום אשר נשא בדוגיות, מלבד זה ש‘אנאמו־מו!’ היה מוטעם בשקידה מעט יותר מ‘לאמה־לאמה!’ בדומיה גמורה הקשבנו עד שפסק מחצוב להבותיו, ואחר השיב הקפיטן גאי ויבטיח לראש ידידות וחסד לעולמים, ואת הדברים אשר עמו סים בתשורה של כמה מחרוזות פניני־זכוכית כחולות וסכין. את המחרוזות דחה הראש, למרבה פתיעתנו, בעקימת־חוטם של בוז; אולם הסכין רוהו נחת אין־קץ, ומיד צוה להגיש סעודה. זו הובאה האהלה מעל ראשי המשמשים, וכוללת היתה קרביים פועמים של מין בעל־חי לא־ידוע, מן הסתם אחד החזירים דקי־הרגל אשר ראינו כשקרבנו אל הכפר. כיון שראה שאין אנו יודעים מה נעשה, החל נותן לנו דוגמה ולועט אמות שלמות מן המאכל המלבב, עד ששוב לא יכולנו לעמוד בכך, ואותות בחילתנו היו כדי־כך שנמלא הוד מלכותו פליאה הנופלת אך מזו שעוררו המראות. מכל־מקום סרבנו לקחת מן המעדנים אשר לפנינו, ונסינו להבינו כי אין בנו כל תאבון שהוא, הואיל וזה עתה סימנו פת־שחרית דשנה.

כיון שכלה המלך סעודתו, התחכמנו לפתוח בשורה של חקירות שתי־וערב, על־מנת לגלות מהם עיקרי תנובת הארץ, ואם יש בהם אחד שיש בו כדי עשית רוחים. לבסוף דומה כי עמד על כונתנו, ויציע לנו כי ילך עמנו אל כברת חוף אשר שם הבטיחנו כי יימצא שפע של biche de mer (והוא הורה על בעל־חי אחד מאותו מין). שמחנו על הזדמנות להקדים ולהמלט מדחק ההמון, ונביע את חפצנו לשאת פעמינו מיד. עתה יצאנו את האוהל, ובלוית כלל תושבי האי הלכנו אחר הראש אל קצהו הדרומי־המזרחי של האי, לא הרחק מן המפרץ שבו היתה ספינתנו עגונה. כאן חכינו כשעה, עד שיביאו אחדים מן הפראים את ארבע הדוגיות למקום עמידתנו. אז נכנסה חבורתנו כולה אל אחת הסירות, ואנחנו הושטנו עם שפת השנונית שכבר נזכרה, ועם שפת עוד אחת הלאה מזאת מקום שראינו כמות של biche de mer הגדולה הרבה מכל שראה אי־פעם ותיק הימאים שבנו באותם איים שבסביבי המשוה, המפורסמים ביותר בסחורה זו. לא התעכבנו סמוך לשנוניות אלו אלא עד שהתברר לנו כי, אם נראה צורך בכך, בנקל נוכל למלא בבעל־חי זה תריסר ספינות, ואחר השיטונו אל הסכונר, ונפרד מעל טו־ויט, לאחר שהוצאנו מפיו הבטחה כי בתוך עשרים־וארבע שעות לביא לנו מן הברוזים ומצבי־גליפּאגו ככל שתוכלנה דוגיותיו להכיל. משך כל ההרפתקה הזאת לא ראינו במנהגם של הילידים דבר העשוי לעורר חשד, להוציא רק את השיטתיות בה נתחזקה חבורתם בדרכנו מן הסכונר הכפרה.

פרק כ

הראש עמד בדבורו, ועד־מהרה מצוידים היינו בשפע מזונות רעננים. הצבים נמצאו ערבים מכל אשר ראינו מעודנו, והברוזים עלו על הטובים במיני עופות־הבר אשר לנו, שכן רכים היו להפליג, עסֵסים וטובי־ריח. לבד מאלה הביאו לנו הפראים, משהבינו למבוקשנו, כמות עצומה של כרפס שחום ועשב־צפדינה, עם מלוא הדוגית דגים טריים וקצת מיובשים. הכרפּס אכן מאכל־תענוגים היה, ועשב־הצפדינה היה לברכה אין־קץ לאותם מאנשינו שנראו בהם סימני המחלה. לא ארכה העת ובקהלנו לא היה גם חולה אחד. כן קבלנו שפע של שאר מזונות רעננים, שמהם אפשר להזכיר מין דג־צדף דומה בצורתו לחלזון, אלא שטעמו כטעם צִדְפָּה. גם חסילונים ודומיהם היו לנו למכביר, וכן ביצים כהות־קליפה של אלבטרוס ושאר צפּרים. כמו כן קבלנו מלאי גדול מבשר החזיר אשר כבר הזכרתי. רוב אנשינו מצאוהו ערב לחך, אולם בעיני היה מפוקפק אף מסליד. תמורת הטובות האלו נתנו לילידים פניני־זכוכית כחולות, זוטות של פּליז, מסמרים, סכינים, ויריעות אריג אדום, והללו שמחו בחליפים שמחה שלמה. קבענו על החוף שוק של ממש, במטחוי תותחיו של הסכונר, מקום שהתנהל סחר החליפים שלנו ביושר גמור, לכאורה, והפראים נהגו מדה של סדר שלא פללנו לה כלל אחרי ראותנו את הליכותיהם בכפר קלוק־קלוק.

ככה התנהלו הדברים ימים אחדים למישרי ידידות; חבורות מן הילידים היו תכופות בסכונר, וחבורות מאנשינו תכופות היו על החוף, מרחיקים אל לב הארץ באין מכלים דבר. כיון שראה הקפיטן גאי מה־יקל לטעון את הספינה biche de mer הודות לחביבותם של אנשי האי, ומה־נכונים יהיו הללו לסיענו באסופם, החליט לשאת ולתת עם טו־ויט על הקמת בתים נאותים לכבוש שם את המוצר, ועל שרותו הוא ושרות שבטו באסוף מירב האפשר, שעה שהוא עצמו ינצל את מזג־האויר הנאה וימשיך במסעו דרומה. כאשר הגיד את תכניתו זאת לראש, נראה הלז נכון מאד לבוא בברית. הנה כך הוסכם, לשביעות־רצונם הגמורה של שני הצדדים, שהסכונר ימשיך בדרכו, – לאחר שתעשינה ההכנות הדרושות תוקצה הקרקע הראויה, יוקם חלק מן הבנינים, ותעשינה עוד קצת מלאכות שצותנו כולו דרוש להן, – ויניח שלושה מאנשיו באי לפקח על בצוע התכנית, ולהדריך את הילידים ביבוש ה biche de mer אשר לתנאים, הללו תלויים יהיו בהספּקם של הילידים בעת העדרנו. הם יקבלו כמות מוסכמת של פניני־זכוכית כחולות, סכינים, אריג אדום, וכן הלאה, בעבור כל מספר פקולים⁹ של biche de mer לעת שובנו.

קוראי אפשר ימצאו ענין בתאור טיבה של סחורה חשובה זו, ובדרך הכנתה, ואיני יכול למצוא מקום הולם יותר מזה לפקח על בצוע התכנית, ולהדריך את הילידים ביבוש המקורות מסע אל ימי־הדרום בימינו:

"הרי זו אותה רכיכה מיַמֵי הודו הידועה במסחר בשמה הצרפתי biche de mer (לוגמה מן הים). אם אינני טועה הרבה, הרי קיביה המהולל קורא להgasteropoda pulmonifera שפע־שפעים ילקטוה בחופי האיים שבאוקינוס השקט, ובמיוחד בשביל שוקי סין, מקום שהיא זוכה למחיר גבוה, אולי לא־פחות מקני צפּרי־המאכל שלהם, שמרבים לדבר בהם, ושמן־הסתם עשויים הם אותו חומר־מִקְפָּה, אשר מין של סנונית מנקרו מגופן של רכיכות אלו. אין להן כונכית, אין להם רגלים, אין להן שום אבר בולט, מלבד אבר בליעה ואבר הפרשה, זה כנגד זה; אולם, בכנפיהם הגמישות, מזדחלים הם, כעין זחלים או תולעים, במים רדודים, אשר בהם יוכל לראותם, בשעת שפל, מין של סנונית אשר מקורה החד, כשהוא נִחָת בחי הרך, יעלה חומר כעין הגומי והסיב אשר, לאחר יבוש, יוכל להיות להם לכתלי קנם המוצקים. מכאן השם gasteropoda pulmonifera.

"רכיכה זה מארכת היא, מדתה משלש עד שמונה־עשרה זרתות; וראיתי אחדות שארוכות היו לא־פחות משתי רגלים. עגולות היו כמעט, משוטחות קמעה בצד אחד, הסמוך לקרקע הים; ועבין מזרת עד שמונה. בעונות מסוימות מעונות השנה גחות הן ועולות למים רדודים, מן־הסתם לשם פּריה, שכן תכופות מוצאים אנו אותן זוגות זוגות. בחום היום ובעוז השמש, כהיות המים פושרים, תקרבנה אלו אל החוף; ותכופות עולות הן למקומות רדודים כדי־כך שבתום הגאות תשארנה יבשות חשופות ללהט השמש. אולם אין הן מפַלטות את צפיעותיהן במים רדודים, שהרי מעולם אין אנו רואים בצאצאיהן, והמגודלות שבהן נראות תמיד כשהן גחות ממים עמוקים. עיקר מזונן אותו סוג של צמחים המיצרים את האלמוג.

"ה־biche de mer, דרך־כלל שולים אותן מן המים בעומק שלש־ארבע רגלים; אחרי־כן מביאים אותן לחוף, וחותכים בהן בקצה אחד בסכין חתך כשעור זרת או יותר, כפי גודל הרכיכה. לוחצים ומוציאים את הקרבים בעד פתחון זה, והללו דומים הרבה לקרביו של כל שוכן־מצולות פעוט זולתם. אז מדיחים את המוצר, מבשלים אותו עד דרגה ידועה, לא יותר מדי ולא פחות מדי. טומנים אותן בקרקע לארבע שעות, שבים ומבשלים אותן קמעה, ואחר מיבשים אותן, אם באש אם בשמש. המיובשות בשמש הן הנערכות ביותר; אולם בפרק־הזמן שאפשר ליבש פקול אחד בדרך זו, הרי באש יכול אני ליבש שלושים פקול. משיובשו הרכיכות כיאות, אפשר להחזיקן שנתים־שלש במקום יבש בלי חשש; אולם יש לבדקן אחת לכמה חדשים, נאמר ארבע פעמים בשנה, לראות אם עשויה רטיבות כלשהי להשפיע עליהן.

“בעיני הסינים, כאמור, biche de mer הן מחמדת המטעמים, מתוך סברה שמפליאות הן לחזק ולזון את מערכת הגוף, ומחדשות את חיותם התשושה של שטופי תאוות. הסוג הראשון נמכר בקנטון בתשעים דולר הפּקול; הסוג השני, בשבעים־וחמשה דולר; השלישי, בחמשים; הרביעי, בשלושים; החמשי, בעשרים; הששי, בשנים־עשר; השביעי, בשמונה; והשמיני, בארבעה; אכן, מטענים קטנים יזכו תכופות במחיר גדול יותר במאנילה, סינגפור, ובאטאויה”.

כיון שהוסכם מה שהוסכם, החילונו מיד להעלות אל החוף את כל הנחוץ להכנת הבנינים והכשרת השטח. בחרנו כברת מישור גדולה סמוך לחופו המזרחי של המפרץ, מקום משופע גם בעצים גם במים, ובמרחק נוח מן השנוניות העיקריות שעליהן תמצא ה־biche de mer. בנפש חפצה נגשנו עתה למלאכה, ומהרה, למרבה תמהונם של הפּראים, כרתנו עצים כמספר המספּיק לצרכנו, וחיש התקנו אותם למעשה הבתים, שבן יומים־שלושה התקדם בנינם כדי־כך שבבטחה יכולנו להניח את מותר המלאכה לשלושת האנשים האמורים להשאר. הללו היו ג’ון קארסון, אלפרד הריס, פּיטרסון (כולם בני לונדון, כמדומה), שהתנדבו לענין הזה.

באחרון לחודש מוכן היה עמנו כל הדרוש ליציאה. אפס הסכמנו לבקר בקור רשמי של פרידה בכפר, ויטו־ויט התעקש כל־כך להפגיע בנו שנקים את הבטחתנו עד שחששנו להעליבו במאון מוחלט. סבור אני כי לעת הזאת לא היה בנו אחד אשר יהגה חשד קל־שבקלים במהימנותם של הפראים. כולם כאחד נהגו כמירב הנמוס, בזריזות עזרונו במלאכתנו, הציעו לנו את מצרכיהם, תכופות בלא מחיר, ומעולם, אף לא פעם, לא קנו דבר במשיכה, אף כי מתוך השמחה המופלגת שהיו מגלים כל אימת שהענקנו להם מתנה ברי היה מה־יקרות בעיניהם הסחורות אשר עמנו. בפרט היו הנשים נוטות חסד בכל המובנים, וכללו של דבר, חשדנים מכל האדם היינו אלו הרהרנו גם רגע כי מַעַל יצוק עם הבריות הנוהגות בנו כה יפה. לא ארכה העת והוכח כי טוב־מזג זה שלמראית־עין היה רק פריה של תכנית מחושבת להשמדתנו, וכי אנשי האי אשר הערכנום לבלי־חק היו מאנשי הבליעל האכזריים, הערמומיים וצמאי־הדם מכל שטמאו אי־פעם את פני כדור הארץ.

בראשון בפברואר ירדנו אל החוף ופנינו לבקור בכפר. אם כי, כאמור, לא הגינו חשד־שבקלים, לא שכחנו גם אחד מאמצעי־הזהירות הנאותים. ששה אנשים נשארו בסכונר, ונצטוו שלא להרשות גם לאחד מן הפראים לקרב אל הספינה בעת העדרנו, בשום תואנה שבעולם, ולא לסור מעל הספּון. אביזרי ההסתערות הועלו, התותחים נטענו מטענים של קלעי־רובה. זקופת עוגן נחה הספינה מרחק מיל מהחוף, ולא יכלה דוגית לקרב אליה משום עבר בלא שתראה ברור ותהיה גלויה מיד למלוא אשם של תותחי־המסב שלנו.

כיון שנשארו הששה בספינה, מנינו אנו היורדים לחוף שלושים־ושנים איש בסך הכל. חמושים היינו מכף רגל ועד ראש, ועמנו רובים, אקדחים וחרבות־מלחים; מלבד זאת היה לכל איש מין סכין ימאים ארוך, דומה קמעה למאכלת הפּיפּיות המקובלת עתה כל־כך במערב ארצות־הברית ובדרומן. מאה מן הלוחמים שחורי־השלח קדמו את פנינו במקום הנחיתה על־מנת ללוותנו. אכן, נפתענו מעט לראות כי עתה אין עמהם כל נשק; וכששאלנו את טו־ויט לפשר הדבר, השיב רק כי מאתי נון וה פא פּא סי – לאמור, כי מקום שהכל אחים אין שום צורך בנשק. הדבר היה ישר בעינינו, ואנחנו המשכנו.

עברנו על פני המעין והנחל אשר ספרתי עליהם בתחלה, ועתה באים היינו בנקיק צר ההולך בקרב שרשרת גבעות אבן־הסבון שבתוכן הכפר שוכן. נקיק זה מסולע ועקוב היה ביותר, ובעמל לא מעט טפּסנו־עברנו בו בבקורנו הראשון בקלוק־קלוק. כל ארכו של הנקיק אולי היה מיל וחצי, ואולי שני מילים. נפתולי־נפתולים עשה בתוך הגבעות (שכנראה היו, באיזו תקופה קדמונית, אפיקו של נהר), ובשום מקום לא נמשך יותר מעשרים יארד בלא שיטה פתע. צלעותיו של נקע זה גבוהות היו בממוצע, מובטח אני, שבעים־שמונים רגל בקו זקוף מלוא ארכן, ובקצת מקומות התנשאו לגובה מדהים ופרשו על המעבר צל עבה כדי־כך שקלוש היה אור היום החודר שם. הרוחב דרך־כלל היה כארבעים רגל, ופה־ושם התמעט עד שלא יכלו לעבור בו יותר מחמשה־ששה אנשים באחת. הקצרה, אין מקום בעולם שיסכון יותר מזה לבצוע התקפת מארב, ואך טבעי הוא שבחנו היטב את נשקנו בכניסתנו אליו. כשאני מהרהר עכשו בסכלותנו הנצחת, הרי דומה שעיקר התמיהה הוא בכך שערבנו לבנו בכלל לבטוח בפראי־אדם לא־ידועים, כדי־כך שהנחנו להם לצעוד הן לפנינו הן מאחרינו אגב הלוכנו בנקיק זה. אפס כך היתה הפקודה אשר נשמענו לה בסמיות־עינים, כשאנו נואלים לסמוך על כוחנו, על ריק־ידיהם של טו־ויט ואנשיו, על יעילותו הודאית של נשק־האש שלנו (שפעולתם עדיין נעלמת היתה מידיעת הילידים), ובראש־וראשונה, על מראית־העין הנמשכת של ידידות שהחזיקו בה אנשי־בליעל משוקצים אלה. חמשה־ששה מהם הלכו לפנינו כמו לנחותנו, משימים עצמם כמתעסקים בסלוק אבנים גדולות ואשפּתות מן השביל. אחריהם באה חבורתנו אנו. אנו הלכנו סמוך זה לזה, ודאגנו רק שלא נפרד איש מאחיו. מאחור התנהל עיקר המון הפראים, כשהם נוהגים נמוס וסדר בלתי־רגיל.

דירק פיטרס, אדם בשם וילסון אלן, ואנוכי היינו מימין חברינו, ואגב הלוך התבוננו בסדר השכבות המיוחד־במינו של רחבו כמעט מספיק היה לאיש אחד לבוא בו בלא שילחץ, ובעוי היה בתוך הגבעה כשעור שמונה־עשרה או עשרים רגל בקו ישר, ואחר השתפע לשמאל. גובה הפתחון, ככל שיכולנו להציץ בו מן הנקיק הראשי, אולי היה ששים־שבעים רגל. שיח־ננס או שנים צומחים היו מן החגוים, ועליהם כמין לוזים שהעלו בי סקרנות־מה; חפזתי אליהם להתבונן בם, קטפתי חמשה־ששה מהם בתפיסת יד, ואומר לשוב חיש. כאשר נסבתי ראיתי כי הלכו פיטרס ואלן אחרי. בקשתי כי יחזרו, שכן צר המקום מעבור בו שנים, ואומר כי אתן להם מן הלוזים אשר אתי. הנה כי כן נפנו והיו משתלשלים וחוזרים, כשאלן סמוך אל פי הבקיע, והנה פתאום הרגשתי בזעזוע, נפלֶה מכל דבר אשר ידעתיו, אשר נתן בי רעיון סתום, אם אמנם חשבתי אז על דבר־מה, כי כל מוסדי הארץ המוצקה נתפרדו פתע, וכי יום קצו של עולם הנה זה בא.

פרק כא

אך שבו אלי עשתונותי המבולעים, מצאתי עצמי קרוב לחנק, וזוחל במחשכים בתוך עפר תחוח, הנופל עלי בכבד מכל עבר ומאים לכסותני כליל. רעיון זה נתן בי פחד נורא, ואני התאמצתי לקום על רגלי, ולסוף הצלחתי בכך. אחר הייתי עומד כמה רגעים בלי נוע ומבקש לתפוס מה קרה לי ואיה הנני. פתע קלטה אזני אנקה עזה מקרוב, ואחר שמעתי את קולו השנוק של פּיטרס קוראני לעזור לו בשם אלוהים, דשדשתי ופסעתי פסיעה או שתים קדימה, ואפּול הישר על ראשו וכתפיו של חברי, אשר טמון היה, כפי שגליתי עד־מהרה, בשפעת עפר תחוח עד למתניו ומתאמץ במר־יאוש להחלץ מן העקה. ככל אשר יכולתי לאזור כוח גרפתי את האדמה מעל סביבו, ולבסוף הצלחתי לחלצו.

אך התאוששנו מפחדנו ופתיעתנו עד כדי שנהיה מסוגלים לשיחת־בינות, באנו שנינו לכלל מסקנה כי כתלי הבקיע אשר העפּלנו לבוא בו שקעו־נמוטו מעלינו, משום איזה רעש־ארץ, או אולי דוקא מחמת עצם כבדם, ולפיכך הרי אבדנו עולמית וחיים נקברנו. בלב כבד התמכרנו אפוא לתכלית יסורים ויאוש, שכמותם לא יצירו לעצמם הללו שמימיהם לא היו נתונים במצב כמצבנו. מאמין אני בלב שלם כי מעולם לא תמצא את האדם צרת־נפש־וגוף נצחת יותר מצרת הנקבר חיים. שחור המחשך האופף את הקרבן, העקה האיומה בריאות, האדים המחניקים העולים מן האדמה הטחובה, חוברים עם המחשבות המבעיתות כי אין לנו עוד צל־צל של תקוה, וכי כך היא מנת חבלם של המתים, וכל אלה יחד נותנים בלבו של אדם מורא וחלחלה לבלי שאת – לבלי השג לעולם.

לבסוף הציע פיטרס כי ננסה לקבוע אל־נכון מה שעור אסוננו, ונגשש ונבדוק את כלאנו; שכן יש עוד אפשרות קלושה, אמר, שנותר לנו פתחון הצלה כלשהו. בהתלהבות נאחזתי בתקוה זו, עוררתי עצמי לפעולות, ואנסה לפרוץ דרכי בתוך העפר התחוח. אך פסעתי פסיעה אחת והבהוב של אור נתגלע, ודי היה בו להוכיח לי כי, על כל פנים, אין אנו נדונים להספות מיד מאין אויר. עתה התעודדנו קמעה, ואיש לאחיהו אמר חזק. כיון שדשדשנו ועלינו על סוללת אשפּתות שגדרה את דרכנו לעבר האור, מצאנו שההתקדמות שוב אינה קשה כל־כך, גם רוח לנו מעט מעקת הריאות המופלגת אשר הציקתנו. עד־מהרה נתן לנו להציץ ולהבחין בעצמים שסביבנו, ונגלה כי נמצאים אנו סמוך לקצה חלקו הישר של הבקיע, מקום שהוא נוטה לשמאל. עוד כמה יגיעות ואנחנו הגענו אל המעקל, ולשמחתנו הגדולה־מהבע נראה לנו חרך או סדק ארוך המתמשך ועולה מרחק כביר, דרך כלל בזוית של ארבעים־וחמש מעלות, אם כי יש שהוא תלול הרבה מכך. נבצר היה מאתנו לראות מבעד למלוא הפתחון הזה; אבל הואיל ושטוף אור היה, כמעט בטחנו כי ברומו (אם אי־כה נוכל להגיע אל רומו) נמצא מוצא פּנוי אל אוירו של עולם.

עתה זכרתי כי שלושה נכנסנו אל הבקיע מן הנקיק הראשי, וכי אלן חברנו עודו נעדר; מיד החלטנו לשוב על עקבותינו ולבקשו. לאחר שהארכנו לחפּש, והיינו צפויים לסכנה גדולה פן יוסיף העפר להמוט מעלינו, קרא אלי פיטרס לבסוף לאמור כי תפס ברגלו של חברנו, וכי כל גופו טמון וכסוי תחת המפולת לבלי הוצא אותו. מהרה מצאתי כי אך אמת דבר, וכי מכבר, כמובן, לא היתה באיש רוח. בלבבות משמימים זנחנו, אפוא, את הגופה לגורלה, ושבנו עשינו דרכנו אל המעקל.

רוחב החרך הספיק לנו בדוחק לבוא בו, ולאחר שפעם־פעמים נסינו לריק לעלות בו, שוב החילונו להִוָאש. לפני כן אמרתי כי שרשרת הגבעות שבתוכן עבר הנקיק היתה מין אבן רכה הדומה לאבן־סבון. צלעות השסע שמנסים היינו עתה להעפיל בהן היו מאותו חומר, ומפני לחותן היו חלקלקות להפליג עד שאף מקום שהיו תלולות פחות כמעט לא יכולנו להציג כף רגל; במקומות שהיה המעלה זקוף כמעט, היה הקושי חמור הרבה יותר, כמובן; זמן־מה סברנו אפילו שאין להתגבר עליו; אף על פי כן, היאוש נתן בנו אומץ, ועם סכיני־הפּיפיות שלנו חצבנו מדרגות באבן הרכה, כשאנחנו מטלטלים בסכנת־נפש, אל זיזים קטנים של אבן צפחה נוקשה יותר, שנזקרו פה ושם, הגענו לבסוף אל מישורֶת טבעית שממנה נראתה פסת שמים תכולים, בקצה נקיק עבות־חורש. עתה היתה לנו שהות יותר להביט לאחור, אל המעבר אשר בו הגענו עד הלום, וראינו שצלעותיו מעידות ברור כי זה־מקרוב נתהוה; מכאן הסקנו כי הזעזוע אשר הכריענו במפתיע כל־כך הוא גם אשר פתח לפנינו, בעצם אותו הרגע, את נתיב המפלט הזה. כיון שהיגיעות כלו את כוחנו, אף חלושים היינו כדי־כך שכמעט לא יכולנו לעמוד או להביע אומר, הציע פיטרס עתה כי נזעיק את חברינו לעזרה על־ידי שנירה באקדחים שעוד נשארו בחגורותינו – גם הרובים גם חרבות־המלחים הלכו לטמיון בעפר התחוח שבקרקע התהום. המאורעות שארעו לאחר־כך הוכיחו כי לוא ירינו כי אז נִחמים היינו מרה, אולם למזלנו עלה לעת הזאת בדעתי ספק־חשד של בגד ומעל, ואנחנו התאפקנו מלהודיע לפראי־האדם את מקומנו.

לאחר שנחנו כשעה, שבנו התנהלנו לאטנו במעלה הנקיק, ובטרם נרחיק לכת שמענו כמה וכמה צריחות אדירות. לסוף הגענו אל מה שאפשר לכנותו בשם פני־הקרקע; שכן עד כה מאז לכתנו מן המישורת, עברה דרכנו תחת אִבול של סלע רם ועלוָה, שבגובה עצום ממעל. בזהירות מרובה התגנבנו אל פתחון צר, אשר בעדו ראינו היטב את הארץ סביב, ואז התחור לנו בן־רגע ובמעוף־עין כל הסוד המבעית.

המקום שממנו הבטנו לא היה רחוק מראש הנשאה בפסגותיהן של גבעות אבן־הסבון. הנקיק שבו נכנסנו, שלושים־ושנים האנשים, התעבת מרחק כחמישים רגל לשמאלנו. אולם, כברת מאה יארד לפחות, היה חריצו או אפיקו של נקיק זה ממולא תומם תוהו־עיים של רבוא רבבות טון עפר ואבנים שגלגלו לתוכה באורח מלאכותי. פשוטים היו האמצעים שבהם הוטלה מסה עצומה זו גם נראו בעליל, כי עדין נותרו עקבות מפורשים למלאכה הרצחנית. בכמה מקומות במרום צלעו המזרחית של הנקיק (עתה עומדים היינו במערבית) נראו יתדי עץ שנתקעו בתוך העפר. במקומות אלה לא התקעקע העפר; אולם מלוא רוחב השפּוע אשר ממנו אכן נפלה המסה, ברי היה, לפי סימנים שנשארו בקרקע, דומים לסימני מקדח מפוצץ־סלע, כי נתחבו שם יתדים כעין אותם שראינום, ברחוק לא יותר מיארד אחד זה מזה, לאורך של כמו שלוש מאות רגל, ערוכים כשעור חמש אמות בקרוב משפת התהום. יתדים חזקים חבורים היו אל היתדים שנשארו עוד על הגבעה, וברי היה כי יתדים כאלה חוברו גם אל כל אחד משאר היתדים. הזכרתי כבר את סדר־השכבות המוזר של גבעות אבן־סבון אלו; והתאור, שתואר זה־עתה הבקיע הצר והעמוק אשר בו מלטנו נפשותינו מהקָבר חיים, יוסיף ויבהיר את טיבו. סדר־השכבות הלזה, כל רעש־אדמה בהכרח עשוי היה לפצל בו את הקרקע לרבדים או רכסים זקופים ומקבילים; ובתחבולת ערמה פשוטה למדי יותן להשיג אותה תכלית. בסדר־שכבות זה נועלו הפּראים להשיג את מטרתם הבוגדנית. אין ספק כי על־ידי טור היתדים הרצוף הובקעה הקרקע בחלקה, ועל־ידי שהיה פּרא אחד מושך בקצהו של כל אחד מן היתרים (שהיו מחוברים אל ראשי היתדים, ומתמשכים מקצה הצוק והלאה) הופק כח הֶנֵף עצום שיש בו כדי להפוך את כל פני הגבעה, עם מתן אות, אל חיק התהום מתחת. גורל חברינו האומללים שוב לא היה בחזקת ספק. אנחנו לבדנו נצלנו מסופת אותו כליון חרוץ. היינו הלבנים החיים היחידים באי.

פרק כב

מצבנו, כפי שנראה היה עתה, ספק אם היה מחריד פחות מבשעה שחשבנו כי קבורים הננו עולמית. לא ראינו לפנינו סכוי אלא זה שיקטלונו הפּראים, או שנהיה מתקימים קיום עלוב ומרודֶה בשבְים. ודאי, יכול נוכל להסתר מעינם זמן־מה במשגבי הגבעות, ובאין־ברירה גם בתהום אשר ממנה אך גחנו; אולם נדונים אנו להספּות בקור ובכפן בחורף הקטבי הארוך, או להגלות בסוף־דבר עם שנהיה מנסים להושע.

כל הארץ סביבנו כמו היתה שורצת פּראים, שבאו בהמונים, זאת ראינו עתה, בדוברות שטוחות, מן האיים שבדרום, ודאי על־מנת לסיע לתפוס את “ג’יין” ולבוז אותה. הספינה עדין היתה עגונה שאננה במפרץ, ואותם שבתוכה לא חשו כפי הנראה בכל סכנה הנשקפת להם. עד־מה השתוקקנו להיות אתם ברגע ההוא! אם לסיע בידם להמלט, ואם לפּול עמם בנסיון הגנה. לא ראינו אף צל של אפשרות להזהירם מפני הסכנה בלא שנמיט אבדן מיד על ראשינו, אגב תקוה קלושה ביותר להועילם. יריה באקדח אפשר תספיק לבשרם כי נפל איזה דבר אשר־לא־כן; אולם הקול אי־אפשר שיודיעם כי סכוים היחיד להנצל הוא לצאת מן המפרץ כרגע – הוא לא יוכל להגיד להם כי שוב אין כל עיקרים של כבוד מחיבים אותם להשאר, כי חבריהם שוב אינם בחיים. עם שישמעו את היריה לא יוכלו להיות נכונים לקדם את פני האויב, שהיה נערך עתה להתקפה, יותר משהם נכונים לכך בין כה וכה. יריתנו לא תצמיח אפוא כל טובה, ורעה אין־קץ תביא עמה, ולאחר עיון שקול בדבר, התאפקנו.

מחשבתנו הבאה היתה לנסות ולהתפרץ אל הספינה, לתפוס אחת מארבע הדוגיות אשר בראש המפרץ, ולהתאמץ להבקיע דרך אל הספּון, אולם מהרה נתחור לנו כי אין כל אפשרות שהיא להצליח במשימת יאוש זו. הארץ, כאמור, ממש שורצת היתה ילידים, מתהלכים בגנבה בתוך השיחים והחביונים שבגבעות, לבל יראום אנשי הסכונר. דוקא בסמיכותנו ממש, גדור את הנתיב היחיד בו יכולנו לקוות להגיע אל החוף במקום היאות, עומדת היתה כל סיעת הלוחמים שחורי־השלח, ובראשם טו־ויט, שכנראה אך מחכה היה לאיזו תגבורת על־מנת לפתוח בהסתערותו על “ג’יין”. גם הדוגיות אשר בראש המפרץ גדושות היו פראים, שאם כי בלתי חמושים היו הנה בלי־ספק נמצאו להם כלי־זין בתחום השג ידם. הנה כי כן לא היתה לנו ברירה אלא להשאר במקום מחבואנו, סתם־מסתכלים בקרב אשר התגלע חיש.

מקץ כחצי שעה ראינו ששים־שבעים דוברות, או אסדות, מלאות פראים, באות סביב קרנו הדרומית של המפרץ. דומה כי לא היה עמם נשק זולת אלות קצרות ואבנים שמוטלות היו על תחתית הדוברות. תכף אחרי־ כן קרבה עוד פלגה, גדולה מן הראשונה, מכוון נגדי, ובכלי־נשק דומים. גם את ארבע הדוגיות חשו עתה למלא ילידים שגחו־עלו מן השיחים שבראש המפרץ, ומהרה יצאו הללו להספח אל השאר. הנה כי כן, בתוך שעה קלה, ראתה “ג’יין” עצמה מוקפת המון עצום של מחרפי־נפש שכנראה מנוי וגמור עמם ללכדה ויהי־מה.

כי יצליח חפצם בידיהם, דבר זה לא היה מוטל בספק גם רגע. ששת האנשים שנותרו בספינה, גם אם יגנו עליה הגנה נחושה ביותר, לא תמצא ידם לטפל כראוי בתותחים, או לאסור בדרך כלשהי מלחמה על יריב העדיף עליהם כל־כך. כמעט לא יכולתי לתאר לעצמי כי יתקוממו בכלל, אולם בזאת נטעיתי; כי מיד ראיתים מטים את שלשלת העוגן, מפנים את פני־האניה של צד־ימין אל מול הדוגיות, שלעת הזאת הגיעו כדי מטחוי אקדח, ומרחק הדוברות כרבע המיל לפאת רוח. מפני איזו סבה בלתי־ידועה, אל־נכון משום שנחרדו ידידינו המסכנים כראותם עצמם חדלי־תקוה כל־כך, היה המטח בגדר כשלון גמור. שום דוגית לא נפגעה ושום פרא לא נפצע, כי הכדורים קצרו־החטיאו ורסיסיהם התרוססו מעל לראשי הפראים. אף על פי כן נתמהו הללו גם תמהו על הקול והעשן המפתיעים, וכדי־כך שרגעים אחדים כמעט דמיתי כי יחדלו מזממם מכל־וכל ושבו אל החוף. אכן, הדעת נותנת כי כן היו עושים אילו לוו אנשינו את מטחם ביריות נשק קל, כי כיון שהיו הדוגיות קרובות עתה כל־כך ודאי היו מפילים בהם חללים אחדים ומניאים, לפחות, סיעה זו מהתקדם עוד, עד שיהיה ספּק בידם לכבד במטח גם את הדוברות. אולם תחת זאת הניחו ליושבי הדוגיות להתאושש מן הבהלה, ולראות כפנותם כה וכה, כי אין בהם נפגע, והם עצמם חשו אל צד־שמאל להכון לקראת הדוברות.

המטח בצד־שמאל נוראה היתה פעולתו ביותר. פגזי הרסק של התותחים גדולים פּצפּצו כליל שבע או שמונה מן הדוברות וקטלו מיד אולי שלושים או ארבעים מן הפראים, ומאה מהם, לפחות, הוטלו המימה. רובם פצועים נוראים. הנותרים, שנתבלעה דעתם מפחד, החלו מיד בנסיגה בהולה, מבלי התעכב אפילו לשם אסוף חבריהם המפרפרים, השוחים בכה־וכה, מזעקים ומשוועים לעזרה. אכן, הצלחה גדולה זו אחרה להושיע את אנשינו המסורים. סיעת הדוגיות כבר היו על ספון הסכונר, למעלה ממאה וחמישים במספר, ורובם הצליחו לטפס בשלשלות ועל גבי רשתות ההסתערות אף בטרם יוגשו הגפרורים אל תותחי צד־שמאל. עתה לא יכול עוד דבר לעמוד בפני אכזר־חמתם. אנשינו הודברו כחתף, הוכרעו, נרמסו ברגלים, ונקרעו ממש לגזרים כהרף עין.

כראותם זאת התגברו הפּראים שבדוברות על פחדיהם ונחילים־נחילים באו אל הביזה. בתוך חמש דקות אכן היתה “ג’יין” גיא חזיון אומלל של חמס, מהפכה ואי־סדרים. הספונים נבקעו ונפרצו; החבלים, המפרשים וכל מטלטל אשר על ספּון, כליה באה עליהם כבמגע־קסם; ועל־ידי שהדפו בירכתיה, והדוגיות משכוה בחבלים, ואלפיהם, השוחים סביב הספינה דחפוה בצדדים, העלוה אנשי הבליעל לבסוף בחוזק־יד אל החוף (מאחר שהכבל שמט־אבד), וימסרוה לחסדיו של טו־ויט, אשר משך המערכה כולה לא סר, בחוק למצביא נבון, מעמדת התצפית הבטוחה אשר לו בקרב הגבעות, אלא שעתה, משהושלם הנצחון לשביעות־רצונו, הואיל לרדת אל לוחמיו שחורי־השלח ולחלוק במלקוח.

משירד טו־ויט ממעמדו היינו בני־חורין לעזוב את מקום מחבואנו ולסיר את הגבעה בסמוך לתהום, מרחק כחמשים יארד מפּיה ראיו מבוע מים קטן, ובו שברנו את הצמא האוכלנו. לא הרחק מן המבוע גלינו אחדים משיחי הלוזים אשר וזכרתי. כאשר טעמנו את הלוזים מצאנום ערבים לחך, ודומים מאד בטעמם ללוז האנגלי המצוי. מי מלאנו כובעינו מהם, הנחנום בתוך הנקיק, ונשוב לאסוף עוד. עודנו שקודים באסופם החרידנו קול רשרוש בשיחים, וכבר אמרנו לחמוק ולשוב אל אָרְבנו, והנה עוף שחור גדול ממין האנפית המסורטטת נשא אט ובכבדות מעל לשיחים. נרעשתי כדי־כך שלא יכולתי לנקוף אצבע, אולם פיטרס דעתו עמדה לו ויחפוז את הצפור בטרם תנוס ובצוארה תפסה. פרפוריה וצריחותיה נוראים היו, וכבר אמרנו להרפּות ממנה, מפחד פן יזעיק הרעש אי־אלה מן הפראים שאולי עודם אורבים בקרבת־מקום. אכן, דקירה בסכין פיפיות הכריעתה סוף־סוף ארצה, ואנחנו גררנוה אל הנקיק, ונתברך בלבבנו כי בזאת נמצא לנו, על כל פנים, מזון אשר יספיק לנו שבוע ימים.

עתה יצאנו שוב להביט על סביבנו, ונערוב לבנו לרדת מרחק נכר במורדה הדרומי של הגבעה, אולם לא מצאנו עוד דבר אשר יהיה לנו לאכלה. כיון שכך לקטנו מעט עץ יבש ונחזור, לפי שראינו חבורה או שתים מן הילידים בדרכם לכפר, טעונים מביזת הספינה, ונירא פן יגַלונו כעברם לרגלי הגבעה.

עתה נתנו דעתנו להבטיח את מקום סתרנו ככל האפשר, ולצורך כך פרשנו קצת זרדים מעל לארובה אשר כבר אמרתי כי בעדה ראינו את פסת השמים הכחולים, כאשר הגענו מלוע התהום אל המישורת. הנחנו רק פתחון מצער, שרחבו מספיק לנו אך לראות את המפרץ, בלא שתשקף לנו סכנה שנתגלתה ממטה. כיון שעשינו זאת, התברכנו בבטחון העמדה, כי עתה לא היתה לעין־זר שליטה עלינו, כל זמן שאנו בוחרים להשאר סימן לכך שהיו הפראים מעולם בתוך מחפורת זו; אפס משהרהרנו בכך שהבקיע אשר בעדו הגענו לכאן אל־נכון נתהוה זה עתה עם המוט הצוק שמנגד, וכי אין לראות שום דרך אחרת להגיע אליו, הרי יותר מששמחנו בהיותנו בטוחים מרע, יראנו שמא לא נותרה לנו כל דרך לרדת. החלטנו לחקור חקור היטב את פסגת הגבעה, כשתזדמן שעה יפה לכך. עד כה וכה עקבנו אחר מעשה הפראים, בעד לאשנב שלנו.

הללו כבר שמו את הספינה חרבה ושממה, ועתה מתכוננים היו להעלותה באש. לא ארכה השעה ונראה את העשן עולה בתמרות־ענק ממפתח־הראש שלה, ומעט אחרי־כן פרצה שפעת להבה ממדור־המלחים. החבל, התרנים, וכל הנותר מן המפרשים התלקחו מיד, האש פשטה חיש על פני הסיפּונים. ועדין היו הרבה מן הפראים עומדים עליה, מכים באבנים גדולות, גרזנים, וכדורי־תותח מנעולים ושאר מלאכת הברזל והנחושת. כלל מספר הילידים אשר על החוף, ובדוגיות ודוברות, לא היה פחות מרבבה, להוציא אותם המונים אשר, טעוני שלל, היו עושים דרכם אל קרב הארץ ואל האיים השכנים. עתה צופים היינו לשואה ולא נתאכזבנו. ראשונה בא הלם נמרץ (שבמקום המצאנו חשנוהו ברור כאלו התחשמלנו קמעה), אלא שלא היה כרוך בשום סמני התפוצצות הנראים לעין. הפראים נרעשו כפי הנראה, ורגע פסקו מטרחותיהם וצוחותיהם. אומרים היו לשוב לשלהם, והנה נפח עתר עשן מן הספּונים, כמו עב־רעם שחור וכבד – אחר, כמו מתוך קרבי הספינה, עלה זרם נשא של אש לוהטת עד גובה רבע המיל, כמדומה – ואחר התפשטה האש פתע כעין עגול – ואחר נמלא האויר כולו, כבדרך קסם, כהרף עין, ערבובית־תוהו של עץ ומתכת ואברי אדם – ולבסוף בא הנפץ באדיר־זעפּו, ובחמה השליכנו ארצה, בעוד השאון מנסר ומתגלגל בגבעות, ועל כל עבר סביבנו נתכו פּרודי־פרודות השאיה במטר כבד.

הקציר בתוך הפּראים עלה על כל אשר צפּינו לו, ואכן הושב להם עתה גמול מַעְלם תומם. אולי אלף איש נספּו בהתפוצצות, ולפחות כמספר הזה רוצצו מרה. כל פני המפרץ ממש זרועים היו טובעים ומפרפרים, ועל החוף קשים היו הדברים עוד יותר. מפּלתם הפּתאומית והנצחת כמו הממה אותם כליל, והם לא נסו כלל לעזור איש לרעהו. לסוף ראינו שנוי גמור בהליכותם. תחת שתחלה היו דהומים בתכלית, הנה בת־אחת נתקפו התרגשות שאין למעלה ממנה ויתרוצצו פּרא אנה ואנה, מאיזו נקודה שעל החוף ואליה, כשפניהם מפיקות ערב של פּלצות חמה, וסקרנות עזה, והם מצעקים מרום קולם, “טֶקלי־לי! טקלי־לי!”

מיד ראינו והנה קהל גדול הולך אל הגבעות, ומשם חזרו מקץ שעה קלה כשבידיהם כפיסי עץ. את אלה הביאו למקום שהיה ההמון צפוף ביותר, וההמון נפלג עתה להיותנו רואים את מושָא כל הרִגשה הזאת. ראינו איזה דבר לבן מוטל על הארץ, אולם לא יכולנו לעמוד על טיבו מיד. לסוף ראינו כי זה פּגרו של החי המשונה, חכלילי שנים וצפורן, שהעלתה הספינה בים בשמונה־עשר בינואר. הקפיטן גאי צוה לשמור את הגופה על־מנת לעשותה פוחלץ ולקחתה לאנגליה. זוכר אני כי נתן אי־אלו הוראות בענין זה קודם שנגיע אל האי, והחיה הובאה אל התא והוצפּנה באחד הארגזים. עתה השליכתה ההתפוצצות אל החוף; אולם מה־טעם העסיקה כל־כך את הפּראים, דבר זה נשגב היה מבינתנו. אם כי נדחקו ברחוק מועט סביב הפּגר, נראה היה כי אין בהם אחד החפץ לקרב לגשת אליה. מעט־מעט דחקו בהם בעלי הכפיסים להקיפה ולכתרה, ואך נערכו. ככה פּרץ הקהל העצום כולו אל קרב האי, צורחים בקולי־קולות: "טקלי־לי! טקטי־לי!"

פרק כג

בששת או שבעת הימים שלאחר כך נשארנו במחבואנו שבגבעה, ורק לפרקים היינו יוצאים, במרב הזהירות, להביא מים ולוזים. על המישורת התקנו כמין עליה, הצענוה עלים יבשים, ונקבע בה שלש אבנים גדולות ושטוחות, ששמשו לנו גם אח גם שולחן. בלי קושי הדלקנו אש על־ידי חכוך שני גזרי עץ יבש, האחד רך והשני קשה. הצפּור שלכדנו, דבר בעתו היתה ונמצאה מאכל מצוין, אם גם גס קמעה. לא עוף אוקינוס היתה זו, אלא מין אנפית מסורטטת, שנוצותיה שחורות ואפורות, וכנפיה פעוטות ביחס לגופה. לאחר זמן ראינו שלש מבנות מינה בסביבת הנקיק, מחפּשות כנראה את זו אשר לכדנו; אולם הואיל ולא צנחו גם פעם, לא היתה לנו כל הזדמנות לתפסן.

כל זמן שעמד לנו אותו עוף לא סבלנו ממצבנו מאום, אולם עתה אזל כולו, והכרח גמור היה לנו לתור אחר צידה. הלוזים לא היה בהם כדי למלא תשוקותיו של רעב, גם גרמו לנו מחושי מעים עזים, ואם הכברנו באכילתם ותקפנו כאב־ראש נורא. ראינו כמה צבים גדולים סמוך לחוף הים ממזרח לגבעה, וידענו כי הנקל יהיה לנו לקחתם אם נוכל להגיע עדיהם בלא שיבחינו בנו הילידים. הוחלט, אם כן, לנסות לרדת.

תחלה ירדנו בשפּוע הדרומי, שדומה היה כי מעוט מכשולים הוא מן האחרים, אולם עוד לא עברנו מאד יארד והנה (כאשר שערנו מראש על פי הנראה מראש הגבעה) גדר את דרכנו כליל סעיף הנקיק אשר בו נספו חברינו, עתה עברנו עם שפת הסעיף הזה מהלך כרבע המיל, ושוב עצרנו מורד זקוף וכביר, וכיון שנבצר מאתנו לעשות דרכנו עם שפתו, אנוסים היינו לחזור על עקבותינו בנקיק.

עתה פנינו מזרחה, וגם כאן לא שפר חלקנו. לאחר שהעפלנו שעה תמימה, צפויים לשבור מפרקת, גלינו כי בעצם אך ירדנו אל מהמורה עצומה של שחם שחור, שאבק דקיק בקרקעה, ואשר ממנה אין מוצא מלבד השביל העקוב בו ירדנו. משחזרנו ועלינו ביגיעה רבה בשביל הזה, נסינ מזלנו עתה בפאת הגבעה הצפונית. כאן היה עלינו לנהוג מירב הזהירות שבאפשר, לפי שמדחה קל שבקלים יגלה אותנו לעיני הפראים בכפר. לפיכך זחלנו על ידינו וברכינו, ופעמים אף חיבים היינו לגהור ארבעתים, כשאנו נגררים קדימה אגב משיכה בשיחים. מרחק מועט התקדמנו בזהירותנו זו והנה הגענו אל תהום עמוקה מכל אשר ראינו עד כה, המוליכה הישר אל הנקיק. הנה ככה נתאמתו חששותינו תומם, ואנו מצאנו עצמנו נתוקים לגמרי מן העולם אשר למטה. תשושים עד מאד מחמת יגיעותינו, השתרכנו ונשב אל המישורת; נפלנו על מצע העלים ושעות אחדות ישנו שנת־ישרים מתוקה.

כמה ימים לאחר חפש ריק זה עסוקים היינו בחקירת כל טפח בפסגת הגבעה, על־מנת לדעת כמו מה יש בה ומה אין בה. מצאו כי מזון לא תשביר לנו, להוציא את הלוזים המחליאים, ומין עשב־צפדינה מבאיש, שגדל בחלקה פעוטה של לא יותר משבעים רגל מרובעת, והוא עתיד לכלות מהרה. בחמשה־עשר בפברואר, אם אין זכרוני מטעני, לא נותר עלה מן העשב הזה, והלוזים מתמעטים היו והולכים; ספק, אפוא, אם יכול מצבנו להיות אומלל מכך¹⁰. בששה־עשר בחודש שוב הקפנו את חומת כלאנו, בתקוה למצוא איזו מסלת מנוס; אולם להבל. ירדנו גם לתהום אשר בה הוכרענו, בצפּיה קלושה לגלות בה איזה פתחון אל הנקיק. אף כאן נכזבה תוחלתנו, אם כי מצאנו רובה ונביאו עמנו.

בשבעה־עשר בחודש יצאנו בהחלטה לבדוק היטב יותר את תהום השחם השחור אשר אליה ירדנו בחפש הראשון. זכרנו כי אחד הבקיעים אשר בצלעות המהמורה הזאת נבחן אך במקצת, ולהוטים היינו לחקרו, אף כי לא פללנו לגלות פה פתחון כלשהו.

לא התקשינו הרבה להגיע אל קרקע המהפורת כבתחלה, וישוב דעתנו הספיק עתה כדי לחקרה במדוקדק. אכן, היה זה אחד המקומות מוזרי־המראה מכל שנתן לדמות, וכמעט לא יכולנו להאמין כי הטבע הוא אשר חולל זאת. המהמורה מקצה המזרחי אל המערבי, ארוכה היתה כארבע־מאות יארד כולל את כל הפתולים; בקו ישר היה המרחק ממזרח למערב לא למעלה (כך אני סבור, כי לא היו עמי כלים למדידה מדויקת) מארבעים או חמשים יארד. אגב ירידה ראשונה אל התהום – לאמור, כשעור מאה רגל מראש הגבעה ומטה, – כמעט לא היו דפנות התהום דומות אשה אל אחותה, ונראה כי מעולם לא היו מקושרות, שכן היו פני האחת אבן־סבון ופני רעותה – חֲוָר, עם גרעיני איזה חומר מתכתי. הרוחב או הרוח הממוצע בין הצוקים השנים מן־הסתם היה כאן ששים רגל, אבל בתצורה לא נראה כל משטר. אכן, עם ירידה מעבר לגבול האמור, הצטמצם הרוח חיש, והדפנות החלו מקבילות זו אל זו, אף כי מרחק־מה עוד נפלות היו אחת מרעותה בחומר ובצורה. הגיע אדם לכדי חמשים יארד מן הקרקעית, החל הכל לובש אחידות ומשטר. הדפנות שוב לא היה כל חלוק ביניהן בחומר, בצבע, ובתואר; החומר היה שחם שחור ומבהיק מאד, והמרחק בין שני הצדדים, בכל הנקודות הנבטות זו מול זו, בדיוק עשרים יארד. מה היתה תצורתה המדויקת של התהום, זאת ייטיב להסביר סרטוט שנעשה במקום; כי למזלי היו עמי פנקס ועפרון, שאותם שמרתי מכל משמר בהרבה והרבה גלגולים שלאחר כך, ואשר בזכותם זכורים עמי ענינים הרבה שאחרת היו נדחקים ופורחים מזכרוני.

ציור 1

ציור זה (ר' ציור 1) מביא את מִתְארה הכללי של התהום, בלי השקערורות הזוטות שבצדדים, שאחדות היו, וכל אחת הולמתה גבנונית מנגד. על הקרקע הבלועה רבוד היה לגובה שלש־ארבע זרתות אבק דק־מן־הדק, שמתחתיו מצאנו את השחם השחור מתמשך והולך. לימין, בשפּול, תבחינו במראית פתחון קטן; זהו הבקיע המרומז למעלה, שתכלית בקורנו השני היתה לבדקו במדוקדק יותר מבתחלה. עתה פלשנו אליו במרץ, בערנו חוחים ושכים שהיו לנו למכשול, והרחקנו צבור כביר של אבני־צור חדות הדומות כלשהו בצורתן לראשי־חצים. אכן, הומרצנו להתמיד בזאת משראינו אור מעט מסתנן מן הקצה השני. לבסוף כבשנו לנו דרך כשעור שלושים רגל, ונמצא כי הארובה אינה אלא קמרון נמוך ורגיל, שקרקעו אותו אבק דק מן הדק כבתהום הגדולה. עתה הוצק עלינו אור עז, ומשפּנינו במעקל מצאנו עצמנו בעוד לשכה רמה, שאינה נבדלת מקודמתה אלא בצורתה המארכת. תאורה הכללי נתן בזה (ר' ציור 2).

ציור 2

כלל ארכה של תהום זו, החל בפתחון א והקף את העיקול ב וכלה בקצה ד, הריהו חמש מאות וחמשים יארד. ב־ג גלינו ארובה קטנה בדומה לזאת שבעדה יצאנו מן התהום השנית, וזו סתומה היתה אי־כה בשכים ובצבור־מה של אותן אבני ראש־חץ. פרצנו דרך בתוכה, מצאנו שארכה כארבעים רגל, ונצא אל תהום שלישית. גם זאת לא נבדלה מן הראשונה, אלא בצורתה המארכת (ראה ציור 3).

מימין: ציור 3, משמאל: ציור 5

מצאנו שכלל ארכה של התהום השלישית שלש מאות ועשרים יארד. בנקודה א היה פתחון ברוחב כשש רגלים, מושך חמש־עשרה רגל בתוך הסלע, עד שהוא כלה במצע של חור; כפי ששערנו, לא היתה כל תהום עוד הלאה משם. אומרים היינו לעזוב את הבקיע הזה, שמועט מאד היה האור החודר אליו, והנה הסב פּיטרס את תשומת־לבי אל שורה של פצירות מיוחדות־במינן במשטח החור, אשר הוא סיומו של המבוי הסתום. באמוץ דמיון קל מאד אפשר היה לראות את השמאלית, או הצפונית, שבפצירות אלו כציור מכוון, ואם גס, של דמות אדם העומד זקוף וזרועו פשוטה. גם שאר הפּצירות היה בהן משהו דמיון לסימני אלפבית, ופיטרס, מכל מקום, נוטה היה לנקוט את הדעה הבטלה כי אמנם כך הן. לבסוף הוכחתי לו את טעותו, משהפניתי את שימת־לבו אל רצפּת הבקיע, מקום שבתוך האבק העלינו, אחד לאחד, כמה פתותים גדולים של החור, שנראה היה בהם בעליל כי בתוקף איזה פּרכוס נשרו מן המשטח שבו נמצאו הפצירות, ואשר היו בהם בליטות התואמות בדיוק את הפּצירות; בזאת הראיתי כי מעשה הטבע הן. בציור 4 נמסר העתקן הנאמן של הללו.

ציור 4

משהתברר לנו כי הנקרות המוזרות האלו אין בהן דרך מנוס מכלאנו, חזרנו, נדכאים ומַסי־לב, אל פסגת הגבעה. בעשרים־וארבע השעות שלאחר־כך לא ארע דבר ראוי לציון מלבד זה, שכאשר בדקנו את הקרקע ממזרח לתהום השלישית, מצאנו שני בורות משולשים עמוקים מאד, שאף להם דפנות שחם שחור. לא ראינו טעם לנסות לרדת אל הבורות האלה, לפי שנראים היו סתם בארות טבעיים, בלא מוצא. הקף כל בור היה כעשרים יארד, וצורתם, וכן מעמדם ביחס לתהום השלישית, מתוארים בציור 5 לעיל.

פרק כד

בעשרים לחודש, כיון שמצאנו ששוב לא יתכן להתקים על הלוזים, שאכילתם גרמה לנו יסורים נוראים ביותר, החלטנו לעשות נסיון נואש לרדת בשפּועה הדרומי של הגבעה. פני המורד היו כאן אבן־סבון רכה ביותר, אף שכל כולם כמעט זקופים היו (עומק של לא־פחות ממאה וחמשים רגל), ובכמה מקומות אף נטו ככפּה ממעל. לאחר חפוש ממושך גלינו זיז צר, כשעור עשרים רגל תחת פי הבלועה; על זה הצליח פיטרס לקפוץ, ואני עזרתי ככל שיכולתי בממחטותינו שנקשרו יחדיו. בקושי רב מעט יותר ירדתי גם אני; ואז ראינו שיכולים אנו לרדת כדרך שטפּסנו ועלינו מן התהום כשכסתה עלינו מפולת הגבעה – לאמור, על־ידי שבסכינינו נחצוב מדרגות באבן־הסבון. הסכון המופלג שבנסיון זה ספק אם יכול אדם לצירו לעצמו; אבל, הואיל ועצה אחרת לא היתה, החלטנו לנסות.

על הזיז שהיינו עומדים עליו גדלו קצת שיחי־לוזים; ואל אחד מאלה הדקנו את קצהו של חבל הממחטות שלנו. את הקצה השני כרכנו על מתניו של פיטרס, ואני שלשלתיו משפת המורד עד שנתמתחו הממחטות. עתה החל כורה גומה עמוקה באבן־הסבון (בעומק עד שמונה או עשרה זרתות), כדי־כך שיוכל לתקוע, בקת של אקדח, יתד חזקה למדי לתוך הגומה. אז משכתיו והגבהתיו כשעור ארבע רגלים, והוא גִמא גומה דומה לזו שמתחת, תקע יתד כבראשונה, וכך עשה לו משען לידיו גם לרגליו. עתה התרתי את הממחטות מן השיח, השלכתי לו את הקצה, והוא קשרו אל היתד אשר בגומה העליונה, ואַט השתלשל לנקודה הנמוכה כשעור שלש רגלים מכל שהיה בה קודם – לאמור, כמלא מדת הממחטות. כאן גִמא עוד גומה אחת ותקע עוד יתד. אחר התרומם וישעין רגליו בגומה שנחצבה זה עתה, ובידיו נתפס ביתד בגומה אשר מעליה. עתה היה צריך להתיר את הממחטות מן היתד העליונה, על־מנת לצמדן אל השנית; וכאן מצא כי שגה בכך שגמא את הגומות ברחוק כה רב זו מזו. מכל־מקום, לאחר שפעם־פעמים הסתכן ונסה בלא הצלחה להגיע אל העניבה (היה עליו להאחז בשמאלו עם שהוא עמל בימינו להתיר את המצמד), קצץ לבסוף את התלי, ושש זרתות מזה נשארו אחוזות ביתד. עתה קשר את הממחטות אל היתד השנית וירד אל מקום למטה מן השלישית, נזהר שלא להרחיק רדת. באמצעים אלה (אמצעים שלעולם לא היו עולים בדעתי אני, ואשר להם חבים טובה היינו יחדיו לכוח־ההמצאה והחלטות של פיטרס) עלה בידי חברי, בהעזרו לפרקים בבליטות שבצוק, להגיע סוף־סוף, בלא תקלה למטה.

לא במהרה מצאתי את לבי לבוא בעקבותיו; אולם לבסוף נסיתי. פיטר פשט את כותנתו בטרם ירד, וזו, ביחד עם כותנתי אני, היתה לי לחבל הדרוש להרפתקה זו. לאחר שהטלתי את הרובה אשר מצאננו בתהום, צמדתי חבל זה אל השיחים ואשתלשל חיש, כשאני מנסה להדיח, בתנועותי הנמרצות, את החלחלה אשר לא יכולתי לה בשום דרך אחרת. דבר זה עמד לי בארבע או חמש המדרגות הראשונות; אולם אחר מצאתי את דמיוני מתלבה ומתרעש לבלי־חק מתוך הרהורים על המעמקים העצומים שעדין יש לרדת בהם, ועל רפיפות היתדות וגומות אבן־הסבון אשר היו משעני היחיד. שוא נסיתי להדיח את המחשבות האלו, ולא להשעות עיני מעל חלקת הצוק אשר לפני. יותר שהתאמצתי לא לחשוב, יותר לבשו רעיוני חיות ועוז, יותר נוראה בהירותם. לבסוף הגיע אותו משבר של דמוי, שכה מחריד הוא במקרים כמו אלה, רגע המשבר שבו אנו מתחילים לחזות מראש את אשר נרגיש בנפלנו – לשוות בנפשנו את חולשת־הדעת, והסחרחורת והנפתולים האחרונים, וספק־העלפון, ומר־הקץ שבנפילה הדחופה והרדופה, ועתה מצאתי והנה הדמיונים האלה בוראים להם ממשויות משלהם, וכל הבעותים המדומים עטים עלי בהמונם בפועל ממש. הרגשתי כי ברכי נוקשות עזה זו אל זו, ואלו אצבעותי מרפות אחיזתן אט־אט אך בטח. אזני צללו, ואומר “הנה הכה פעמון המות!” ועתה עברתני תשוקה נצחת להביט מטה. לא יכולתי, לא אביתי, לתת עיני בצוק לבדו; וברגש פרא, בל יוגדר, ספק בעתה ספק עקה נפוגה. העמקתי הבט אל תוך שפל־התהום. רגע אחד נאחזו אצבעותי אחיזת עוית, ובתוך כך סר מרוחי אף צל־צלה של מחשבה להנצל – משנהו נחדרה נפשי כולה כסוף לפול; תשוקה, ערגה, תאוה שבשום פנים ואופן אין למשול בהן. בת־אחת הרפּתי מן היתד, נטיתי מן המורד, והרף־עין הייתי נחבט אל מחשופו. אפס עתה הסתחרר מוחי, קול רפאים צרם־צוח באזני; דמות אפלולית, שדית, רפרופית נצבה ממש תחתי; ומתאנח צנחתי בלב נשבר, ואצלול אל בין זרועותיה.

התעלפתי, ופיטרס תפסני בנפלי. הוא צפה את מעשי ממעמדו למרגלות הצוק; וכראותו את הסכנה המרחפת עלי, עמל להפיח בי אומץ בכל אשר יעלה על לשונו; אף כי בבלבול דעתי לא יכולתי לשמוע את דבריו, גם לא הרגשתי כי מדבר הוא אלי. לבסוף, כיון שראני מתנודד, חפז לעלות ולהצילני, אף הספיק למלט נפשי. לוא מלוא משקלי נפלתי, בהכרח היה חבל הבד נתק, ואני מתגלגל הייתי תהומה; למעשה השכיל האיש להורידני בנחת, ואני נשארתי דלוי עד שנעורה רוחי בי, כעבור כחמש עשרה דקות. כאשר שבה אלי רוחי סרה חרדתי ממני כליל; כאיש חדש הייתי, וכשהוסיף רעי לעזרני מעט הגעתי אף אני בטח אל מרגלות הצוק.

עתה מצאנו עצמנו רחוקים מן הנקיק שבלע את חברינו, ומדרום למקום קרוס הגבעה. המקום היה שממה גמורה, זכרתי את התאורים אשר יתארו הנוסעים את קדרות אתרה של עיר בבל המשופלת. שלא לדבר על משואות הצוק המקורקר, שהיו לחיץ־פּרע מפאת צפון, הנה בכל שאר עברים היתה הקרקע זרועה תלי־אדירים, והם כנראה מכתות בניני־אָמן ענקים; אף כי, בפרטי דברים, אי־אפשר היה להעלות כל סימן של מעשה־אמן. סיגים היו מצויים למכביר, וכן גושים גדולים וחדלי־תואר של שחם, מעורבים בגוש חור¹¹. כדוגמתם, וגרעיני מתכת זרועים באלה כבאלה. חתימת צומח לא נראתה בכל ארץ השממה אשר במטחוי עין. כנגד זאת נראו קצת עקרבים כבירים, ועוד כמה שרצים שאין למצוא כדוגמתם בשום מקום אחר בשפּולי כדור הארץ.

הואיל ובראש וראשונה צריכים היינו למזונות, החלטנו לפנות אל חוף הים, מרחק לא יותר ממחצית המיל, על־מנת לצוד צבי־שריון, שאחדים מהם ראינו ממחבואנו בגבעה. עברנו כמה מאות יארד, עושים דרכנו בזהירות בתוך אדירי תל וסלע, והנה, באחד העקולים זנקו עלינו חמשה פּראים מנקרה קטנה, ויפּילו את פּיטרס במחי אלה. משנפל עטו עליו כולם להכריע את קרבנם, ולי היתה שהות להתאושש מדהימתי. עדין היה הרובה בידי, אלא שהקנה נחבל כל־כך כאשר הוטל מלמעלה עד שהשלכתיו ככלי אין חפץ בו, ואבחר לשים מבטחי באקדחי, שנשמר בקפדה. באלה עליתי על הפראים, כשאני רוהט לירות בשניהם לסרוגים. שני פראים נפלו, ואחד, שכבר היה תוקע חנית בפיטרס, קפץ על רגליו בלא שיפיק את זממו. כיון שהונח ככה לחברי, שוב לא יראנו רע. אף הוא היו אקדוחיו עמו, אולם בחכמה עשה שנמנע מהזקק להם, בוטח בכוחו וגבורתו, אשר בהם גדל מכל אדם אשר ידעתי, נטל אַלה מיד אחד הפּראים שנפלו, ובה פּצפּץ את מוחות השלושה הנותרים; במכה אחת ויחידה הרג כל איש כהרף־עין, ולנו היה הנצחון.

בחפזה התרגשו ובאו המאורעות האלה, כדי־כך שכמעט לא יכולנו להאמין בממשותם, ונהי עומדים על גופות המתים תפוסים מיני סרעפּים נואלים, עד ששמענו קול צעקות ברחוק ונתעשת. ברור היה שהיריות הזעיקו את הפראים, וכי כמעט אין לנו תקוה שלא יגלונו. כדי לשוב ולהגיע אל הצוק, נוצרך לפנות אל עבר הצעקות; ואף אם נספיק להגיע אל מרגלותיו, לעולם לא נוכל לעלות בו מבלי להראות. מצבנו מסוכן היה מאין כמוהו, ואנחנו מפקפקים היינו אי־זה דרך נבחר לנוס בו, והנה אחד הפראים אשר פגעתי בו וחשבתיו מת קופץ על רגליו בזריזות ומנסה להמלט. הדבקנוהו בטרם ירחק, וכבר אמרנו להמיתו, והנה חוה פיטרס כי אולי יועילנו מעט אם נאלצהו לחבור עמנו בנסיוננו לברוח. הנה כי כן משכנוהו אתנו, ונבוננהו כי מות יומת אם ימרה את פינו. כעבור דקות מספר נכנע היה ומציית וירץ עמנו כאשר באנו אל קרב הסלעים ופנינו אל החוף.

משום החתחתים שעל דרכנו לא ראינו עד כה את הים אלא לרגעים, ועתה שנגלה לנו נכוחה, רחוק היה מאתנו אולי מאתים יארד. משיצאנו אל מִגלֶה החוף ראינו, לחתיתנו הגדולה, והנה ילידים שופעים־נוהרים בהמונים מן הכפר ומכל עברי האי, מרדפים אותנו בעויות של חימה נצחת, ושואגים כחית השדה. כבר חשבנו לשוב על עקבותינו ולנסות להטמן במעוזי הטרשה, והנה גליתי את חרטומיהן של דוגיות שתים מציצים מאחרי סלע גדול המתמשך אל תוך המים. אל הללו רצנו עתה בכל כוחנו, וכאשר הגענו עדיהן מצאנון באין שומר, ובאין בהן משא זולת שלושה צבי־גליפאגו גדולים ומשוטים כצרכם של ששים שיטים. מיד תפסנו באחת הדוגיות, כפינו את שבוינו לבוא בה, ונחל לחתור בכל מאמצי כוחנו.

אפס משהרחקנו כדי לא יותר מחמשים יארד מן החוף התישבה עלינו דעתנו מעט וראינו את המשגה הגדול ששגינו בהשאירנו את הדוגית השניה לפראים, אשר לעת הזאת רחוקים היו מן החוף לא יותר מכפלים מאתנו, וחשים היו לדלוק אחרינו. עתה אי־אפשר היה להתמהמה. לכל המוטב היתה תקותנו שוא, אפס לא היתה לנו זולתה. ספק רב היה אם במירב המאמץ נוכל להספּיק לחזור קודם שיתפסו הללו בדוגית; אף על פי כן היה סכוי־מה לכך. אם נצליח – אולי נצלנו, אפס אם לא ננסה בכך הרי שאנו מקבלים עלינו גזר של טבח חרוץ.

במתכונתה של אותה דוגית לא היה הפרש בין החרטום לירכתים, ותחת להסבה רק שנינו ישיבתנו אגב חתירה. אך הבחינו הפראים בדבר, כפלו צריחותיהם ומהירותם, ויקרבו בחפזה שלא תשוער. מכל־מקום חתרנו בעזוז נואשים, וכהגיענו אל נקודת המחלוקת לא הגיע שמה אלא אחד מן הילידים. האיש הזה שלם מחיר יקר בעד זריזותו היתרה, כי כאשר קרב אל החוף פּלח פיטרס את ראשו בכדור אקדח. זריזים שבקהל הפראים רחוקים היו עשרים או שלושים פסיעות כאשר תפסנו בדוגית – בראשונה נסינו למשכה אל המים העמוקים, מהלאה להשג־ידם של הפראים, אלא שמצאנוה גוששת קשה מדי, וכיון שהיתה שעתנו דוחקת הלם פיטרס בכוח מהלומה או שתים בקת הרובה והצליח לפצפץ חלק הגון מן החרטום ואחת הצלעות. אז זזנו. לעת הזאת אחזו שנים מן הילידים בסירתנו וימאנו להרפות, עד שאנוסים היינו להמיתם בסכינינו. עתה עקרנו, ונהיה שטים ומרחיקים חיש. משהגיעו עיקר המונם של הפראים אל הדוגית הרצוצה נתנו קולם בצוחת חימה ואכזבה אדירה מאין־כמוה. לאמתו של דבר, ממראה־עיני למדתי, שאותם אנשי בליעל הם הגזע הנפשע, הצבוע, הנוקמני, צמא־הדמים והנפלץ מכל האדם אשר על פני הארץ. ברור הדבר כי לוא לידיהם נפלנו, לא רחמונו. בעברתם הקשה נסו לרדפנו בדוגית המשוברת, אך משמצאו כי אין טעם בדבר שוב הוציאו חמתם בשורת צריחות איומות, ובמרוצה עלו אל הגבעות.

הנה ככה סרה מעלינו אימת הסכנה הקרובה, אולם עדין היה מצבנו קודר למדי. ידענו כי לשעבר היו ארבע דוגיות ממין זה בידי הפראים, ונעלמה מאתנו העובדה (שאחר־כך למדנוה מפי שבוינו) כי שתים מאלה התנפצו לרסיסים בהתפוצץ ״ג’יין גאי". לפיכך סבורים היינו כי עוד נרדף, אך יגיעו אויבינו אל המפרץ (שברחוק כשלושה מילים) מקום שהיו הסירות מוחזקות ברגיל. מפּחד הדבר הזה התאמצנו בכל כוחנו להרחיק מן האי, ונרהט צלוח, וגם את האסיר הכרחנו לתפוס משוט. כעבור כחצי שעה, כאשר עברנו אל־נכון מרחק חמשה או ששה מילים דרומה, ראינו צי גדול של אותן דוברות או דוגיות שטוחות־קער גח מן המפרץ כאומר לרדפנו. עד־מהרה שבו אחור, נואשות מהדביקנו.

פרק כה

עתה מצאנו עצמנו ברחבי האוקינוס המשמים של הקוטב הדרומי, בקו־רוחב של למעלה משמונים־וארבע מעלות, בדוגית רפוסה, ובאין עמנו צידה זולת שלושה צבי־השריון. גם חורף הקוטב הממושך לא היה רחוק לבוא, וחיבים היינו לשקול היטב בדעתנו מה אורח נבחר. עיננו ראתה ששה־שבעה איים הנמנים על אותה קבוצה, רחוקים זה מזה חמש או שש ליגות; אולם גם באחד מאלה לא אמרנו לההין לנחות. כבואנו מצפון ב״ג’יין גאי״ מרחיקים היינו מעט־מעט מן הקשים בגלילות הקרח, – דבר זה, ככל שיהיה מנוגד למושגים המקובלים ברבים על הקוטב הממושך לא היה רחוק לבוא, וחיבים היינו לשקול היטב כן אולת תהיה זו לחזור – ביחוד עתה, בשלהי העונה. דומה היה כי רק אורח אחד נותר לנו שתקוה בו. החלטנו לחתור באומץ דרומה, מקום שמסתבר כי נגלה עוד ארצות, ומקום שקרוב לודאי כי נגלה אקלים ממוזג עוד יותר.

עד כה מצאנו את ים הקוטב הדרומי, כמוהו כים הקוטב הצפוני, מצטין בהעדרם של סערות חימה ומזג־אויר זעוף־להשחית; אולם דוגיתנו רפוסת בנין היתה, לכל המוטב, ואם גדולה, ואנחנו החלונו לשקוד עליה לחזקה ככל שנוכל באמצעים המוגבלים אשר לרשותנו. גוף הדוגית לא היה אלא שיפה – שיפת עץ לא ידוע. הצלעות היו שעם נקשה, יפה לתכליתו. חמשים רגל היה אורך הסירה מקצה אל קצה, הרוחב ארבע עד שש, והעומק ארבע רגלים וחצי – נבדלו הסירות, אפוא, הבדל עצום מסירותיהם של שאר תושבים שבאוקינוס הדרומי הידועים לאומות התרבות. מעולם לא האמנו כי הנן מעשה־ידי בעליהן בני האיים הנבערים; ולאחר ימים אחדים גלינו, אגב חקירת שבוינו, כי עשֹה עשון ילידי קבוצת איים שלדרום־מערב, ודרך־מקרה נפלו לידי פראי־האדם שלנו. אכן אך מעט יכולנו לחזק את סירתנו, כמה סדקים רחבים נגלו סמוך לקצוות השנים, ואת אלה השכלנו לסתום בקרעי מקטורן של צמר. בעזרת המשוטים העודפים, שמצויים היו למכביר, הקימונו כמין מסגרת סביב לחרטום, להקהות עוזו של גל אשר יאים להציפנו מפאה זו. כן הצבנו שני להבי־משוט בחינת תרנים, זה לעומת זה, אחד אצל כל לזבזת. לתרנים אלה חברנו מפרש שעשינוהו מכתנותינו – בזאת התקשינו מעט, לפי שכאן לא יכולנו להסתיע באסירנו במאום, אף כי לכל שאר המלאכות היה נוטה שכמו, מראה הבד כמו פעל עליו פעולה מוזרה מאד. בשום פנים לא נאות לגעת בו או לקרב אליו, וכאשר נסינו לאלצו עברתו רעדה ויצעק “טקלי־לי!”

משסימנו מלאכתנו בחזוק הדוגית נטינו לפי־שעה לפאת דרום־דרום־מזרח, על־מנת לצאת לעומת הרוח ולעקוף את הדרומי באיים שבנראה. משהפקנו זממנו הפנינו את החרטום תומם דרומה. מזג־האויר שפּיר היה בהחלט. רוח תדירה ומתונה מאד נשבה מצפון, הים היה חלק, ואור־היום התמיד. פּסת קרח לא נראתה; אף לא ראיתי קרח כלשהו משעה שעזבנו את קו־הרוחב של אי בנט. אכן, המים חמים היו כאן מכדי שיתקים בהם קרח בשעור של ממש. קטלנו את הגדול בצבים שלנו, והפקנו ממנו לא רק מזון כי אם גם שפע מים; אחר המשכנו בארחנו, אולי שבעה־שמונה ימים, בלא מקרה של חשיבות ובפרק־זמן זה ודאי הרחקנו מרחק עצום דרומה, שכן נשבה לנו הרוח בלי־חשך וזרמה חזקה מאד נהתה־התמידה באורח בו היינו שטים.

ה־1 במרס¹². – הרבה ת ופעות בלתי־רגילות הורו עתה כי נכנסים אנו לגליל חדשות ונצורות. באופק הדרום נראה תדיר רכס רם של אד אפור בהיר, נאפּד לפרקים לשונות־אש נשאות, המשתלחות רגע ממזרח למערב, רגע ממערב למזרח, ושוב יתגלה כשפסגתו מישור – הקצרה, רכס מצוין בכל סימניו של הנוגה הצפוני. גבהו הממוצע של אד זה, כפי שראינוהו ממקומנו, היה כעשרים־ושלש מעלות. חומו של הים כמו גובר היה מרגע לרגע, ובגונו חלה תמורה נכרת מאד.

ה־2 במרס. – משחקרנו היום את שבוינו חקור וחזור, נודעו לנו פרטים הרבה על אי ההרגה, יושביו ומנהגיו – אולם באלה איך אוכל להטריח על קוראי עתה? אפס רשאי אני לאמר שנמצאנו למדים כי שמונה הם איי הקבוצה – כי מלך אחד מושל בהם, ושמו צלמון או סלמון, והוא יושב באחד הזוטים שבאיים; כי השלחים השחורים, אשר הם לבוש הלוחמים, לקוחים מחית־ענק המצויה רק בבקעה אחת סמוך לחצר המלך – כי יושבי האיים הללו אינם בונים סירות מלבד הדוברות שטוחות־הקער; כי רק ארבע היו הדוגיות שברשותם, והללו הושגו, דרך־מקרה בלבד, מאיזה אי גדול שלדרום־מערב – כי הוא עצמו נקרא בשם נו־נו – כי על אי־בנט אינו יודע דבר – וכי האי אשר עזב יכונה צלל. תחלת המלים צלמון וצלל נהגתה בקול שרקה ממושכה, אשר נבצר מאתנו לחקותו, על אף נסיונותינו המרובים, ואשר כמוהו כקול האנפית המסורטטת אשר אכלנו על ראש הגבעה

ה־3 במרס. חום המים ממש מופלא היה עתה, וגונם משתנה היה חיש; שוב לא היה שקוף אלא חלבי למראה. בסמיכותנו ממש חלקים היו המים, וגם רגע לא חמרו עד כדי לסכן את הדוגית – אולם תכופות נפתענו לראות, לימיננו ולשמאלנו, ברחוק זה או אחר, בהתגעש פתע כברת ים גדולה – לסוף עמדנו על כך כי לזאת יקדמו תמיד הבהובי־פּרע בתחום האד אשר לפאת דרום.

ה־4 במרס. – היום, כיון שהיתה הבריזה מצפון נפוגה והולכת בנכר, אמרתי להרחיב את מפרשנו, ואוציא מטפחת לבנה מכיס מקטרני. נו־נו ישוב היה למרפּקי, וכיון שבאורח מקרה התנפנף הבד נכח פניו, נתקף האיש פרפורי שבץ נוראים. אחרי כן באו עליו תנומה והתבטלות חושים, ומלחש היה חרש: “טקלי־לי! טקלי־לי!”

ה־5 במרס. – הרוח שככה כליל, אולם ברי היה כי עודנו רוהטים דרומה, בתוקף זרמה אדירת־כוח. עתה באמת היתה הדעת נותנת שנחרד מעט מפני התפתחות המאורעות, אפס חרדה לא ידענו. בפניו של פיטרס לא נראה דבר ממין זה, אף כי פעמים נסוכה היתה עליהם ארשת אשר לא ירדתי עד חקרה. החורף הקטבי כמו קרב היה ובא – אולם מוראותיו לא היו עמו. חש הייתי קהות גוף ורוח – כאיש תפוס חלום – אך זה הכל.

ה־6 במרס. – האד האפור התרומם עתה עוד הרבה מעלות מעל לאופק, ומעט־מעט היתה אפרותו נטלת ממנו. חום המים מופלג היה, אף בלתי־נעים למגע, וגונו החלבי מפורש מבתחלה. היום חמרו המים עזה סמוך מאד לדוגית. בתוך כך היה האד מהבהב ברומו. כרגיל, ולרגע היה נחצה בבסיסו. אבק לבן דקיק, דומה לאפר – אך ודאי לא אפר – ירד על הדוגית ועל כברת מים גדולה, משגוע הבהוב האד וגעש הים שכך. נו־נו נפל עתה על פניו בקער הסירה, וכל שדולינו לא עוררוהו לקום.

ה־7 במרס. – היום הזה שאלנו את נו־נו מה טעם השמידו אחיו את חברינו; אולם הוא נראה הלום מורא מכדי שישיב בהשכל. בקשי־עורף הוסיף לרבץ בקער הסירה; וכאשר חזרנו על שאלותינו, אך העוה העויות של שטויות, באצבעו הפשיל את שפתו העליונה ויחשוף את השנים אשר תחתיה. שחורות היו. לפני־כן לא ראינו מעולם שני איש מיושבי צלל.

ה־8 במרס. – היום הזה צף־חלף על פנינו אח בעלי־החי הלבנים אשר הופעתו על החוף בצלל עוררה מהומה כה פרועה בקרב הפראים. יכולתי לתפוס בו, אלא שירדה עלי אדישות פתאום ואתאפק. להט המים גבר והוסיף, ושוב אי־אפשר היה לטבול בהם יד. פּיטרס חשך במלים, ואני לא ידעתי מה פּשר שויון־נפשו זה. נו־נו נשם, ולא עוד.

ה־9 במרס, – אותו חומר שכעין האפר לא פּסק עתה מרדת סביבנו, ובכמויות עצומות. רכס האד שלדרום התרומם הרבה מאד באופק, והחל לובש צורה מפורשת יותר. לא אוכל לדמותו אלא לאשד אין־מצרים, נתך דומם הימה מאיזה סוללה כבירה שבאפסי שמים. פרגוד הענקים פרוש היה מלוא רוחב האופק הדרומי, ולא השמיע קול.

ה־21 במרס. – חשכה קודרת רחפה מעלינו עתה – אולם ממצולות החלב של האוקינוס גח זוהר בנגוהות, לחוך את פאתי הסירה. כמעט כסה כסנו מטר האפר הלבן אשר רד עלינו ועל הדוגית, אלא שמתמוסס היה הימה כרדתו. שיא האשד נבלע כליל באפלולית ובמרחק. עם זאת נראה בעליל כי קרבים אנו אליו במהירות מבעיתה. לפרקים נבעים היו בו סדקים רחבים, פּעורים, אך בני־רגע, ומסדקים אלה, שבתוכם תוהו דמויות רפרופיות ומטושטשות, באו רוחות, בפרץ־אדירים אך באפס קול, ובדרכן טרפו את האוקינוס הלוהב.

ה־22 במרס. – החשכה גברה הרבה, ולא הבקיעתה אלא נהרת המים המוחזרת מן הפרגוד הלבן שנכחנו. הרבה צפּרי ענק לבנות־כסופות עופפו עתה בלי־חשך מאחרי המסך, וכהתעלמן מעינינו היתה צוחתן הנצחית טקלי־לי! לשמע הקול זע נו־נו בקער הסירה; אולם כאשר נגענו בו מצאנו כי פרחה נשמתו. ועתה חפזנו־שטנו אל זרועות האשד, ותהום נפלה עלינו שם לקלטנו. אולם דמות אנוש בתכריכים קמה על דרכנו, והיא מגודלת הרבה מכל אדם, וגון עור הדמות צחור־שלג כליל.

הערה

מסבּות מוֹתוֹ הפתאומי והמדאיב של מר גורדון פּים ידוּעות כּבר היטב לצבּור באמצעות העתונות היומית. חוששים כי מעט הפרקים הנותרים שצריכים היו להשלים את פּרשת ספּורו, ואשר, בשעת הדפס הפרקים שלמעלה, מחזיק היה בהם להגיהם, אבדו לבלי־שוּב בתאונה אשר נספּה בה. אכן, אפשר שלא כן הדבר, ואם בסופו של דבר ימצא החוֹמר הרי יוּתן לצבּוּר.

בכל האמצעים נוּסה למלא את החסר, האדון אשר נזכּר שמו בהקדמה, ושלפי הנאמר שם נתן להניח כי יוכל למלא את החלל, מאן לעשות זאת – מטעמים מספּיקים הקשורים באי־הדיוּק שבכלל הפרטים אשר הומצאו לו, ומשום שאינו מאמין באמתותם השלמה של חלקי הספור האחרונים. פּיטרס, שעשוי היה למסור אי־אלו ידיעות, חי עודנו, והוא יושב במדינת אילינוֹי, אלא שכּרגע אין לפגשוֹ. אפשר ימצא לאחר זמן, ובלי ספק ימציא חומר להשלמת הדין־וחשבון של מר פּים.

משנה־צער יש להצטער על אבדן שנים או שלושה הפרקים האחרונים (כי לא היו יותר מכּן), שכּן בּלי ספק היה בהם חומר הנוגע בקוטב עצמו, או לפחות באזורים שבסמיכותו ממש; מה־גם שבתקופה הקרובה עשויים דברי המחבּר באשר לאזורים הללו להתאמת או להפּרך על־ידי המשלחת הממשלתית העומדת לצאת אל האוקינוס הדרומי.

בנקודה אחת בפרשת העלילה ראוי גם ראוי להעיר אי־אלו הערות; וקורת־רוח מרובה ימצא בּעל הנספּח הזה אם מה שיעיר יהיה מכוּון לעורר אמון, בשעור כלשהו, בדפּים המופלאים מאד המתפּרסמים בזה. כונתנו אל התהומות שנמצאו באי צלל, ולכלל הציורים בעמודים דלעיל.

מר פּים הביא את ציורי התהומות בּלא לוית פּרוּשים, ובפסקנות הוא אומר כי הפּצירות שנמצאו בקצה המזרחית שבתהומות אלו אין להן אלא דמיון כּוזב אל סימני אלפבּית, וכי, בקצור, אין הן כאלה. משפט זה מוּצא בפשטות כל־כך, ונסמך על מין הדגמה כה נחרצה (התאמת זיזים של הפרורים שנמצאו בתוך האבק אל הפצירות שבכּותל), עד שאנוסים אנו להאמין כי בתום־לב נאמרו הדברים; ושום קורא בר־דעת לא יחשוב אחרת. אולם הואיל והעובדות באשר לכל הציורים מופלאות הן ביותר (ביחוד במחוּבר אל האמוּר בגוּף הספּוּר), כדאי להגיד מלים מספר בנוגע אליהם כולם – ומה־גם שהעובדות האמוּרוֹת ודאי נעלמו מידיעתו של מר פּוֹ.

אם כן אפוא, ציור 1, ציור 2, ציור 3 וציור 5, כשמצרפים אותם זה אל זה כפי הסדר בּו נמצאו בתהומות, וכשנוטלים מהן את הסעיפים או הקמרוֹנים הצדדיים (אשר, כזכור, שמשו רק מעברים בין האולמות, ומיוחדים־בתכלית בטיבם), הריהם שרשוֹ של פּוֹעל חבּשי – השורש

“צל, תת צל”, – וממנו כל הנטיות של צל או חשכה.

באשר ל“שמאלית, או הצפונית” שבפּצירות בציור 4, קרוב לודאי הצדק עם פיטרס, וכי הציור ההיידוגליפי באמת מעשה־חוֹשב היה אמור לתאֵר דמות אדם. הציור הריהו לפני הקרוא, ויש בידו לעמוד, או לא לעמוד, על הדמיון האמור; אולם שאר הפּצירות יש בהן כדי לתת תוקף רב לדעתו של פיטרס. הטור העליון הוא, כנראה בעליל, שוֹרש הפּוֹעל הערבי

“לבן, היה לבן”, וממנו כל הנטיות של זיו ולוֹבן. הטור התחתון איננו מחוּור כל־כך. האותיות מרוסקות ומפוררות קמעה; אף על פי כן אין ספק כי בשלמותן העלו את המלה המצרית

“גליל הדרום”. המבין יבין כי פרושים אלה מאמתים את דעתו של פיטר בדבר “הצפוני” שבציורים. הזרוע פּשוּטה כלפי דרום.

מסקנות אשר כאלו פותחות כּר נרחב להשערות ולנחוּשים מגרים. אולי יש להסמיכן אל קצת מן המאורעות חורי־הפּרוּט שבפרשת הספּוּר; אף כי בשום דרך הנראית לעין אין שרשרת־הסמך זו שלמה. “טקלי־לי!” קראו ילידי צלל הנפחדים בגלוֹתם את נבלת החיה הלבנה אשר נתפּסה בים. זו היתה גם קריאת החלחלה של איש צלל השבוי נוֹכח החפצים הלבנים אשר ברשותו של מר פּים. כך היתה גם צוחת צפּרי־הענק חפוּזות־המעוּף והלבנות אשר גחו מפרגוד האד הלבן אשר לדרוֹם. שום דבר לבן לא נמצא בצלל, גם לא במסע אל התחום שהלאה משם. לא מן הנמנע הוא שבחינה בּלשנית מדוקדקת תמצא כי “צלל”, שם אי התהומות, יש לו איזו זיקה אל התהומות עצמן, או חבּור־מה אל האותיות החבּשיות שנכתבו כּה מסתורית במבוֹכי פּתוּליהן.

באורי מלים

בֶּדֶק leak

גַלִּינָה, דְמָמָה דממה calm

הֶגֶה helm

בָּרִית ballast

זִרְמָה current

זִרְמַת חֶסֶר ebb-tide

חִבֵּל rigging

כַּלְכּוֹל steward

לַזְבֶּזֶת gunwale

מַהֲגִית steerage

מוֹט הַחַרְטוֹם bowsprit

מַלָח כָּשִיר able bodied seaman

מַנְהִיג rudder

מַעֲטֶה רִבּוּעִי square rig

מִקְבָּע step of mainmast

סְכוּנָר sehooner

קַעַר bottom

קֹעַר keel

עָיַפְתִּי, – עַד מָוֶת עָיַפְתִּי – מִגְסִיסָה אֲרֻכָּה זוּ, וְכַאֲשֶׁר פִּתְּחוּ סוֹף סוֹף אֶת מִסְגְרוֹתַי וַיִתְּנוּ לִי לָשֶׁבֶת, הָיִיתִי מִתְעַלֵף כִּמְעַט וּמְשֹׁלַל הַחוּשִׁים. פְּסַק הַדִין, פְּסַק דִין נוֹרָא: לָמוּת! – אֵלֶה הָיוּ דִבְרֵי הַשׁוֹפְטִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהִגִיעוּ לְאָזְנָי. אַחַר הִתְאחְדוּ הַקוֹלוֹת וְהִשְׁתַּפְּכוּ יַחַד וַיִהְיוּ לְקוֹל הֶמְיָה אַחַת אֲשֶׁר הִפִּילָה תַּרְדֵמָה. הֶמְיָה זוּ הִזְכִּירָה לִי וְהֶעֱלְתָה עַל דַעְתִּי אֶת הַסִבּוּב, – אוּלַי מִפְּנֵי זֶה שֶׁהִזְכִּירָה אֶת הֶמְיַת גַלְגַל הָרֵחַיִם בְּהִסְתּוֹבְבוֹ. אַחַר נָדַם גַם הַקוֹל הַזֶה – וְלֹא שָׁמַעְתִּי עוֹד דָבָר. אַךְ תַּחַת זֶה רָאִיתִי – וְכַמָה בְּהִירָה וּמְחֻדָדָה הָיְתָה רְאִיָתִי! הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּשִׂפְתֵי שׁוֹפְטַי. הֵן נִרְאוּ לִי לְבָנוֹת, – לְבָנוֹת עוֹד מְהַנְיָר אֲשֶׁר עָלָיו אֲנִי כּוֹתֵב אֶת הַדְבָרִים הָאֵלֶה – וְדַקוֹת נִרְאוּ לִי, דַקוֹת עַד לִידֵי כֵּעוּר, עַד לִידֵי נַוְלוּת, בִּשְׁבִיל הַבָּעַת קַשְׁיוּת הָרָצוֹן שֶׁהֵפִיקוּ וּבִשְׁבִיל הַבִּטוּל הַגָמוּר וְשְׁאָט הַנֶפֶשׁ שֶׁנִשְׁקָף מִתּוֹךְ הַשְׂפָתַיִם הַדַקוֹת הָאֵלוּ אֶל עִנוּיֵי הָאָדָם וְצָרוֹתָיו. רָאִיתִי כִּי שְׂפָתַיִם אֵלוּ חוֹתְכוֹת אֶת גְזַר דִינִי, רָאִיתִי אוֹתָן מִתְנוֹעֲעוֹת וְרוֹחֲשׁוֹת אֶת פְּסַק דִינִי הַנוֹרָא. הִרְגַשְׁתִּי בְּבִטוּי הֲבָרוֹת שְׁמִי שֶׁבֻּטְאוּ עַל יָדָן וָאֶחְרַד וָאִבָּהֵל מְאֹד עַל בִּלּתִּי שָׁמְעִי כָּל קוֹל. עוֹד זֹאת הִרְגַשְׁתִּי בְּבַלָהַת צַלְמָוֶת: אֶת רְעִידָתָם הַקַלָה שֶׁל הַקְלָעִים הַשְׁחוֹרִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָּתְלֵי הַחֶדֶר; אַחַר הִתְעַכֵּב מַבַּט עֵינִי עַל שִׁבְעָה נֵרוֹת גְדוֹלִים אֲשֶׁר עָמְדוּ וְדָלְקוּ עַל הַשֻׁלְחָן. מִתְּחִלָה הוֹפִיעוּ נֶגֶד עֵנַי כְּסֵמֶל הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים, – הֵם נִרְאוּ לִי כְּמַלְאָכִים מְלֵאִים זִיו וְנֹגַה, הַנְכוֹנִים לָרֶדֶת וּלְהַצִילִי; אַךְ עַיְפוּת מָוֶת תְּקָפַתְנִי בּוֹ בָּרֶגַע, כָּל נִימָה מִנִימֵי נַפְשִׁי הִתְחִילָה רוֹעֵדָה בִּי כְאִלוּ נָגְעָה בְּסוֹלְלָה גַלְוַנִית. הַמַלְאָכִים שֶׁרָאִיתִי בַּחֲזוֹן לִבִּי נֶהֶפְּכוּ וַיִהְיוּ לִצְלָלִים בַּעֲלֵי רָאשִׁים שֶׁל אֵשׁ וָאֵרֶא וָאִוָכַח, כִּי לַשָׁוְא קִוִיתִי לְעֶזְרָתָם. אַךְ עַתָּה חָדַר אֶל תּוֹךְ נִשְׁמָתִי כְּקוֹל מוּסִיקָאִי אַדִיר וְנָעִים, הָרַעְיוֹן עַל דְבַר הַמְנוּחָה הַנְעִימָה שֶׁבַּקֶבֶר. בִּגְנֵבָה חָדַר רַעְיוֹן זֶה אֶל קִרְבִּי, בְּתַבְנִית לֹא בְּהִירָה, וּזְמַן רַב לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲמוֹד עָלָיו כָּרָאוּי וּלְהַשִׂיג אֶת כָּל מַהוֹתוֹ, וְכַאֲשֶׁר סוֹף סוֹף עָמַדְתִּי עָלָיו, – נֶעֱלְמוּ תְּמוּנוֹת הַשׁוֹפְטִים מִנֶגֶד עֵינַי כְּמוֹ עַל יְדֵי קֶסֶם, הַנֵרוֹת הַגְבוֹהִים נֶעֱלְמוּ אַף הֵם וְשַׁלְהַבְתָּם כָּבְתָה וַיְהִי חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה; כָּל חוּשַׁי הִתְאַחֲדוּ וְהִתְלַכְּדוּ יַחַד לְהַרְגָשָׁה מְהִירָה אַחַת – כְּאִלוּ נִשְׁמָתִי נֶחְלְצָה מִמֶנִי וְהִיא מִתְגוֹלֶלֶת בְּמוֹרָד אֶל עִמְקֵי שְׁאוֹל תַּחְתִּיָה. אַחַר נֶהְפַּךְ כָּל הָעוֹלָם וַיְהִי לְדוּמִיָה, לַאֲפֵלָה, לְלָיְלָה.

הִתְעַלַפְתִּי; אַךְ כָּל הַרְגָשָתִי לֹא אָבְדָה לִי. אֵינֶנִי מְנַסֶה לְתָאֵר בָּזֶה מַה נִשְׁאַר לִי מֵחוּשַׁי וּמֵהַרְגָשָׁתִי; יוֹדֵעַ אֲנִי רַק זֶה, כּי לֹא הַכֹּל אָבַד לִי. אִבּוּד הַחוּשִׁים לְגַמְרֵי אֵינֶנוּ מָצוּי כְלָל. בִּשְׁעַת הַשֵׁנָה הַיוֹתֵר עַמוּקָה – אֵינֶנוּ! בְּמַחֲלַת הַחֹם – אֵינֶנוּ! בִּשְׁעַת הִתְעַלְפוּת – אֵינֶנוּ! בַּמָוֶת – אֵינֶנוּ! אֲפִילוּ בַּקֶבֶר – עוֹד שָׁאַר דְבַר מָה וְלֹא הַכֹּל אָבָד! כִּי אִם לֹא כֵן הַשְׁאָרַת הַנֶפֶשׁ מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? בְּהַקִיצֵנוּ מִשֵׁנָה עֲמוּקָה מַרְגִישִׁים אֲנַחְנוּ כִּי קָרַעְנוּ זֶה עַתָּה אֶת הַקוּרִים הַדַקִים שֶׁל אֵיזוּ מַחְשָׁבָה. אַךְ כַּעֲבוֹר רֶגַע (כָּל כַּךְ דַקִים הֵם הַקוּרִים) אֵין אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים אוֹדוֹתָה דָבָר. הַשִׁיבָה לַחַיִים אַחֲרֵי הַהִתְעַלְפוּת עוֹבֶרֶת דֶרֶךְ שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת; רֵאשִׁית: הַכָּרַת הַהֲוָיָה הָרוּחְנִית, וְשֵׁנִית: הַכָּרַת הַהֲוָיָה הַגַשְׁמִית. קָרוֹב הַדָבָר לְוַדְאַי כִּי אִלְמָלֵי יָכֹלְנוּ, בְּהַגִיעֵנוּ לְהַמַדְרֵגָה הַשְׁנִיָה, לִשְׁמוֹר גַם עַל הַכָּרַת הַמַדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה, וְהָיָה לָנוּ הַדָבָר לְהוֹכָחָה בְּרוּרָה עַל חַיֵי הַנְשָׁמָה. כִּי מַה הֵמָה חַיֵי הַנְשָׁמָה? בַּמָה יִבָּדְלוּ חַיִים אֵלֶה מֵהַחַיִים אַחֲרֵי הַמָוֶת? אַךְ אִם גַם אֵין בְּכֹחֵנוּ וּבְהַשָׂגָתֵנוּ לְהַעֲלוֹת בְּמַחְשַׁבְתֵּנוּ אֶת כָּל מַה שֶׁהִרְגַשְׁנוּ בְּמֶשֶׁךְ הַמַדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה, וְכִי אֵין הַרְגָשׁוֹת אֵלוּ בָּאוֹת מֵאֵלֵיהֶן כַּעֲבוֹר זְמַן רַב כְּאוֹרְחִים לֹא קְרוּאִים, עַד אֲשֶׁר נִתְפַּלֵא מֵאַיִן בָּאוּ אֵלֶה לָנוּ? הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הִתְעַלֵף מִיָמָיו – לֹא יִרְאֶה צַלְמֵי הֵיכָלוֹת נֶהְדָרִים וְנִשְׂגָבִים וּתְמוּנוֹת פַּרְצוּפֵי אֲנָשִׁים בִּלְתִּי מוּזָרִים לְגַמְרִי מֵעַל הַגְחָלִים הַלוֹחֲשׁוֹת אֲשֶׁר עַל הָאָח הַמְבֹעָרֶת. לְפָנָיו לֹא יַעֲלוּ וְלֹא יֵרָאוּ צַלְמֵי חֶזְיוֹנוֹת מַבְהִילִים אֲשֶׁר אִישׁ זוּלָתוֹ לֹא יִרְאֵם; אֶל אַפּוֹ לֹא יַחְדוֹר הָרֵיחַ שֶׁל הַפְּרָחִים הַנֶעֱלָמִים; אֶת מֹחוֹ וְאֶת הַכָּרָתוֹ לֹא יַפְלִיא אֵיזֶה פָּסוּק מוּסִיקָאִי אֲשֶׁר לֹא שָׂם אֵלָיו מִתְּחִלָה לֵב כְּלָל.

בֵּין הֲמוֹן נִסְיוֹנוֹתַי אֲשֶׁר נִסִיתִי לָשׁוּב וּלְהַעֲלוֹת עַל דַעְתִּי אֶת מַה שֶׁהִרְגַשְׁתִּי בְּרִגְעֵי הִתְעַלְפוּתִי, בֵּין הֲמוֹן הַהִתְאַמְצֻיוֹת שֶׁהִתְאַמַצְתִּי לְמַלֵא אֶת שְׁאִפָתִי זוּ וְלַחְדוֹר אֶל רִגְעֵי אִי־הֲוָיָתִי הַמְדוּמָה, – הָיוּ רְגָעִים אֲשֶׁר נִדְמָה לִי, כִּי דָבָר זֶה יַעֲלֶה בְּיָדִי; תְּקוּפוֹת קְטַנוֹת, קְטַנוֹת עַד מְאֹד הָיוּ, אֲשֶׁר בָּהֶן עָלוּ מִתְּהוֹם הַנְשִׁיָה זִכְרוֹנוֹת וּרְגָשׁוֹת כָּאֵלֶה אֲשֶׁר הָיוּ יְכוֹלִים לְהִתְיַחֵס רַק אֶל זְמַן אִבּוּד חוּשַׁי הַמְדוּמֶה. בְּצִלְלֵי הַזִכְרוֹנוֹת הָאֵלֶה נִרְאוּ לִי בְּהַשָׂגָה מְטוּשְׁטֶשֶׁת צִלְלֵי אֲנָשִׁים גְבוֹהֵי הַקוֹמָה, אֲשֶׁר הֵרִימוּנִי וַיִשָׂאוּנִי לְמַטָה־לְמַטָה; בְּלִי קֵץ וּבְלִי גְבוּל לְמַטָה, עַד אֲשֶׁר סוֹף סוֹף הִתְחִיל רֹאשִׁי סוֹבֵב וְכוֹאֵב עָלַי בְּחָשְׁבִי אוֹדוֹת יְרִידָה תְּכוּפָה זוּ. נִזְכָּר אֲנִי עוֹד בְּהַפַּחַד הַמְטוּשְׁטָשׁ אֲשֶׁר חָדַר אֶל לִבִּי, פַּחַד אֲשֶׁר רֶגֶשׁ הַשֶׁקֶט אֲשֶׁר שָׁקַט פִּתְאֹם לִבִּי בְּחָדְלוֹ מִדְפּוֹק, הוֹלִידוֹ. אַחַר מַתְחִיל מִתְרַשֵׁם רֶגֶשׁ שֶׁל אִי־תְּנוּעָה; כְּאִלוּ הִגִיעוּ כְּבָר נוֹשְׂאַי עַד קֵץ יְרִידָתָם וַיַעַמְדוּ לָנוּחַ מִמַשָׂאָם הַכָּבֵד. אַחַר כֵּן מִסְתַּמֵן וְיוֹצֵא רֶגֶשׁ שֶׁל הַרְגָשַׁת הַטַחַב; וְאַחֲרֵי כֵן – שִׁגָעוֹן, שִׁגְעוֹן כֹּחַ הַזִכָּרוֹן אֲשֶׁר אֵין בִּיכָלְתּוֹ לְהִתְגַבֵּר עַל כָּל הֲמוֹן הָרְגָשׁוֹת הָאֵלֶה אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָיו וְאֲשֶׁר בִּינָתוֹ תִּקְצַר לְהַשִׂיגָם.

פִּתְאֹם חָדְרוּ אֶל תּוֹךְ נַפְשִׁי הַתְּנוּעָה וְהַקוֹל: דְפִיקָה אִי־סְדוּרָה שֶׁל לִבִּי וְקוֹל הַדְפִיקָה הַזֹאת אֲשֶׁר צִלְצֵל בְּאָזְנַי. עוֹד הַפַּעַם נָדַם הַכֹּל. וְעוֹד הַפַּעַם הֵנִיעוּ הַרְגָשַׁת הַתְּנוּעָה וְהַקוֹל וּמַגַע הַכַּפַּיִם אֶת כָּל גֵוִי. אַחַר כֵּן – הַרְגָשַׁת הַהֲוָיָה פְּשׁוּטָה, בְּלִי כָּל מַחֲשָׁבָה וּבְלִי כָּל רַעְיוֹן. וּפִתְאֹם – הָרַעְיוֹן, פַּחַד מַרְעִיד וְהִתְאַמְצוּת לָדַעַת אֶת הַמַצָב. אָז תְּקָפַנִי הָרָצוֹן לְהִשְׁתַּקֵעַ שׁוּב בְּמַצַב שֶׁל אִי־הֲוָיָה וְשֶׁל אִי־דַעַת. אַחֲרֵי כֵן הַהִתְעוֹרְרְוּת הַמְהִירָה שֶׁל הַנֶפֶשׁ וְנִסְיוֹנוֹת מוּצְלָחִים לְהִתְנוֹעֵעַ, וְלִבְסוֹף – זְכִירָה מְפוֹרֶטֶת עַל דְבַר מִשְׁפָּטִי וְדִינִי, עַל דְבַר גְזַר דִינִי, עַל דְבַר אִבּוּד חוּשַׁי וְהִתְעַלְפוּתִי; וְשִׁכְחָה גְמוּרָה וְמֻחְלֶטֶת עַל דְבַר כָּל מַה שֶׁהָיָה אַחֲרֵי כֵן וְשֶׁאַחַר כַּךְ זָכַרְתִּי בִּזְכִירָה מְטוּשְׁטֶשֶׁת וְאִי־בְּהִירָה אַחֲרֵי עָמָל רָב.

עַד הָעֵת הַזֹאת לֹא פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי. הַרְגֵשׁ הִרְגַשְׁתִּי כִּי שׁוֹכֵב אֲנִי אַפְּרַקְדָן וְיָדַי וְרַגְלַי אֵינָן אֲסוּרוֹת. הוֹשַׁטְתִּי אֶת יָדִי וְהִיא נָפְלָה בִּכְבֵדוּת עַל אֵיזֶה דָבָר קָשֶׁה וָלַח. הִשְׁאַרְתִּיהָ בְּמַצַב זֶה בְּהִתְאַמְצִי לְהִוָדַע אֵיפֹה אֲנִי וּמַה יֵעָשֶׂה בִּי. חָפַצְתִּי לִפְקֹחַ אֶת עֵינַי אַךְ לֹא יָכֹלְתִּי. לֹא הַפַּחַד מִפְּנֵי דָבָר נוֹרָא שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁאֶרְאֵהוּ עָצַר בְּעַד עֵינַי מֵהִפָּקֵחַ, יוֹתֵר פָּחַדְתִּי פֶּן לֹא אֶרְאֶה מְאוּמָה. סוֹף סוֹף, בְּלֵב מָלֵא יֵאוּשׁ, פָּקַחְתִּי אוֹתָן בִּמְהִירוּת. חֲשָׁשַׁי הַיוֹתֵר נוֹרָאִים נִתְקַיְמוּ. אֲפֵלָה אֲיוּמָה וּמְעִיקָה סְבָבַתְנִי. הִרְגַשְׁתִּי כִּי הִנְנִי נֶחֱנָק, כִּי הָאֲפֵלָה הַכְּבֵדָה שָׂמָה מַחֲנָק לְצַוָארִי. הָאֲוִיר הָיָה לָחוּץ וּמְעֻפָּשׁ עַד כְּדֵי חֲנִיקָה. הוֹסַפְתִּי לִשְׁכַּב בִּמְנוּחָה וָאֶתְאַמֵץ לֶאֱסוֹף אֶת נְפוּצוֹת רַעֲיוֹנוֹתַי. נִזְכַּרְתִּי בְחֻקֵי הָאִינְקְבִיזִיצְיָה וָאֶשְׁתַּדֵל לְשַׁוֹת נֶגֶד עֵינֵי רוּחִי אֶת מַצָבִי. גְזַר דִינִי נֶחְרָץ; מִן הָעֵת הַהִיא נִדְמֶה לִי, עָבְרָה כְבָר עֵת לֹא מְעַטָה. אַךְ אַף פַּעַם אַחַת לֹא נִדְמֶה לִי כִּי כְּבָר מַתִּי. הַרְגָשָׁה זוּ אֶפְשָׁרִית הִיא בְּאֵיזֶה סִפּוּר אֲבָל בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא בִּמְצִיאוּת. אֲבָל אַיֵה אֵפוֹא אֲנִי וּמַה מַצָבִי? הַנִדוֹנִים לַמָוֶת הָיוּ מַשְׁלִימִים חֹק חַיֵיהֶם עַל פִּי הָרוֹב בִּמְדוּרוֹת הָ־auto da fe, מִשְׁפָּט כָּזֶה נַעֲשֶׂה גַם בְּיוֹם מִשְׁפָּטִי. וְכִי לֹא הֱבִיאוּנִי הֵנָה לְחַכּוֹת פֹּה לְגוֹרָלִי וּלְתוֹרִי אֲשֶׁר יַגִיעַ אוּלַי בְּעוֹד יְרָחִים אֲחָדִים? אַךְ תֵּיכֶּף שַׁבְתִּי וְנָתַתִּי אֶל לִבִּי, כִּי דָבָר זֶה לֹא יִתָּכֵן. הַנִדוֹנִים לִשְׂרֵפָה הָיוּ נִשְׁרָפִים תֵּיכֶּף בְּלִי כָּל דִחוּיִם. חוּץ מִזֶה הָיָה בֵּית כִּלְאִי הָרִאשׁוֹן רָצוּף אֲבָנִים וְלֹא הָיָה נֶעְדָר אוֹר מִכָּל וְכָל.

רַעְיוֹן אָיוֹם, אֲשֶׁר מִמֶנוּ הִתְפָּרֵץ כָּל דָמִי אֶל תּוֹךְ לְבָבִי, שָׁלַל לְרֶגַע אֶת כָּל חוּשַׁי בְּקִרְבִּי. כַּאֲשֶׁר שָׂב רוּחִי אֵלַי, קָפַצְתִּי וְעָמַדְתִּי עַל רַגְלַי וְכָל גֵוִי רָעַד וּפִרְכֵּס. פֵרַשְׂתִּי יָדַי אֶל כָּל הָעֲבָרִים, אַךְ לֹא נוֹעַזְתִּי לִצְעוֹד אַף צַעַד מִיִרְאָה בְּדָבָר פֶן אֶפְגשׁ בְּכָתְלֵי קִבְרִי. טִפּוֹת גְדוֹלוֹת שֶׁל זֵעָה קָרָה יָצְאוּ מִכָּל נַקְבוּבִיוֹת עוֹרִי וַתִּתְגַלְגֵלְנָה וַתִּקְפֶאנָה עַל מִצְחִי. אַךְ מַצַב גְסִיסָה זֶה נַעֲשֶׂה קָשֶׁה בְּיוֹתֵר עָלַי עַד בִּלְתִּי יְכֹלֶת לַהֲכִילוֹ עוֹד. אָז זַזְתִּי בִּזְהִירוּת מְרֻבָּה מִמְקוֹמִי קָדִימָה, בְּפָרְשִׂי אֲרוּבוֹת יָדַי וּבְפָקְחִי אֶת עֵינַי לָרְוָחָה, בְּתִקְוָתִי לִפְגשׁ קַו אוֹר עַל דַרְכִּי. צָעַדְתִּי צְעָדִים אֲחָדִים, אַךְ הַכֹּל מִסָבִיב הָיָה אֲפֵלָה וְרֵיקָנוּת. אָז שָׁאַפְתִּי כִּמְעַט רוּחַ. רָאִיתִי וְנוֹכַחְתִּי, כִּי הָעִנוּי הַיוֹתֵר נוֹרָא, לְהִקָבֵר חַיִים, פָּסַח עָלָי.

וּבְהוֹסִיפִי לְהִתְקַדֵם בְּדַרְכִּי הָלְאָה וְהָלְאָה, הִתְחוֹלְלוּ בְּזִכְרוֹנִי אַלְפֵי סִפּוּרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי עַל דְבַר הַמוֹרָאִים הַגְדוֹלִים אֲשֶׁר בְּתוֹלֶדָה. עַל דְבַר בָּתֵּי הַכֶּלֶא אֲשֶׁר בָּעִיר הַזֹאת, הִתְהַלְכוּ בְּקֶרֶב הָעָם שְׁמוּעוֹת נוֹרָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא נָתַתִּי אֵמוּן בָּהֶן, כִּי חֲשַׁבְתִּין לִבְדוּיוֹת, – אֲיוּמוֹת וְנוֹרָאוֹת כָּל כַּךְ הָיוּ הַשְׁמוּעוֹת עַד שֶׁלֹא נוֹעַז אִישׁ לְדַבֵּר אוֹדוֹתָן בְּקוֹל וְרַק בְּלַחַשׁ, מִפֶּה לָאֹזֶן נִמְסָרוּ. וְכִי לֹא נֶחֱרַץ דִינִי לִגְוֹעַ בָּרָעָב וּבַצָמָא בְּתוֹךְ אֲפֵלָה נִצַחַת זוּ? אוֹ אוּלַי עִנוּי עוֹד יוֹתֵר נוֹרָא נָפַל בְּגוֹרָלִי? בָּזֶה שֶׁעָלַי לָמוּת וְלֹא כְמוֹת כָּל הָאָדָם, – בָּזֶה לֹא הָיִיתִי מְסֻפָּק אַף רֶגַע, בְּדַעְתִּי הֵיטֵב אֶת אָפְיָם שֶׁל מְשׁוֹפְטַי. אֵיךְ אָמוּת וּמָתַי אָמוּת – דָבָר זֶה הֶעֱסִיקַנִי בְּיוֹתֵר בְּרֶגַע זֶה.

סוֹף סוֹף פָּגְשׁוּ יָדִי הַפְּשׁוּטוֹת בְּאֵיזֶה מַעֲצוֹר. זֶה הָיָה קִיר, כְּנִרְאֶה, שֶׁל אֲבָנִים – חָלָק, קַר וּמִדַּבֵּק. שַׂמְתִּי אֶת פָּנַי לָלֶכֶת לְאֹרֶך הַקִיר, בְּצַעֲדִי בִּזְהִירוֹת הַיוֹתֵר אֶפְשָׁרִית, בְּזָכְרִי אֶת הַסִפּוּרִים הַנוֹרָאִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּשֶׁכְּבָר הַיָמִים. אַךְ אִם אוֹסִיף לָלֶכֶת כָּכָה לְאֹרֶךְ הַקִיר, הֲלֹא יִבָּצֵר מִמֶנִי לָדַעַת אֶת גֹדֶל בֵּית כִּלְאִי: כִּי הֲלֹא אִם אֲסוֹבֵב אֶת כָּל קִירוֹת הַחֶדֶר וְאָשׁוּב עַל עֲקֵבַי, הַלֹא לֹא אוּכַל לְהַגְבִּיל אֶת הַמָקוֹם אֲשֶׁר מִמֶנוּ הֲחִילוֹתִי אֶת דַרְכִּי, נִזְכַּרְתִּי בַּסַכִּין הַקְטַנָה אֲשֶׁר הָיְתָה בְּכִיס בִּגְדִי בְּרֶגַע מִשְׁפָּטִי, אַךְ סַכִּין זוּ אָבְדָה וְאֵינֶנָה; אֶת בְּגָדַי לָקְחוּ מִמֶנִי וְתַחְתֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּנִי כְתֹנֶת עָבָה שֶׁל אֶרֶג גַס וְקָשֶׁה. לוּ הָיְתָה סַכִּינִי בְּיָדִי, כִּי אָז תְּקַעְתִּיהָ בְּאַחַד הַנְקִיקִים אֲשֶׁר בַּקִיר וְכָכָה הָיִיתִי יָכֹל לְהַגְבִּיל אֶת מִדַת הַחֶדֶר. מְנִיעָה זוּ הָיְתָה, אָמְנָם, קְטַנָה וְקַלַת עֶרֶךְ, אַךְ בְּמַצַב הַנֶפֶשׁ שֶׁנִמְצֵאתִי בוֹ אָז, נִדְמְתָה לִי לִגְדוֹלָה כָּזוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְגַבֵּר עָלֶיהָ. קָרַעְתִּי רְצוּעָה אַחַת מִכֻּתָּנְתִּי, הִנַחְתִּיהָ עַל הָרִצְפָּה, אֵצֶל הַקִיר. עַתָּה אִם אֵלֵךְ לְאֹרֶךְ הַקִיר הֲלֹא סוֹף סוֹף אָבוֹא וְאַגִיעַ עַד רְצוּעָה זוּ. כָּזֹאת הָיְתָה מַחְשַׁבְתִּי אַךְ לֹא הֵבֵאתִי בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת אֹרֶךְ הַדֶרֶךְ וְאֶת חֻלְשָׁתִי. רִצְפַּת הַחֶדֶר הָיְתָה לַחָה וַחֲלַקְלַקָה. הִתְנוֹעַעְתִּי לְאַט לְאַט קָדִימָה אַךְ נִכְשַׁלְתִּי בְּדַרְכִּי וָאֶפּוֹל אָרְצָה. עָיֵף וְנִדְכֶּה שָׁכַבְתִּי מִבְּלִי כֹּחַ עַל הָרִצְפָּה וָאִישָׁן.

כַּאֲשֶׁר הֱקִיצוֹתִי פָּשַׁטְתִּי אֶת יָדַי וְאֶמְצָא עַל יָדִי פַּת לֶחֶם וְקִתּוֹן שֶׁל מַיִם. בִּהְיוֹתִי עָיֵף בְּיוֹתֵר מִכְּדֵי שֶׁאוּכַל לַחֲשׁוֹב וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּדָבָר זֶה, הִתְנַפַּלְתִּי בְּתֵיאָבוֹן עַל הָאֹכֶל וְעַל הַמַשְׁקֶה. אַחַר קַמְתִּי וְהוֹסַפְתִּי לָלֶכֶת לְאֹרֶךְ הַקִיר וְסוֹף סוֹף, אַחֲרֵי עָמָל וְטֹרַח מְרֻבֶּה, הִגַעְתִּי עַד רְצוּעַת כֻּתָּנְתִּי. בְּרֶגַע נָפְלִי עָשִׂיתִי כְּבָר חֲמִשִׁים וּשְׁנַיִם צְעָדִים, וְאַחֲרֵי קוּמִי עָשִׂיתִי עוֹד אַרְבָּעִים וְשְׁמוֹנָה. יַחַד יַעֲלוּ אֵפוֹא לְמֵאָה צְעָדִים. אִם נַחְשׁוֹב שְׁנֵי צְעָדִים לְיַרְד אֶחָד, יָכֹלְתִּי לַחֲשׁוֹב אֶת הֲקֵפוֹ שֶׁל חֲדַר כִּלְאִי לַחֲמִשִׁים יַרְד. אַגַב, בְּסַבּוֹתִי אֶת קִירוֹת הַחֶדֶר נִפְגְשׁוּ לִי עַל דַרְכִּי זָוִיוֹת רַבּוֹת עַד כִּי בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא יָכֹלְתִּי לְשַׁוֹת לִי אֶת מַרְאֶה מְעָרַת קִבְרִי (עֲדַיִן הָיִיתִי מַחֲזִיק בַּדֵעָה כִּי הִנְנִי קָבוּר חַיִים).

עַל צַד הָאֱמֶת עָשִׂיתִי אֶת כָּל נִסְיוֹנוֹתַי אֵלֶה לֹא לְשֵׁם מַטָרָה מְסוּיָמָה, מִבְּלִי לְדַבֵּר עוֹד, כִּי כָּל תִּקְוָה לֹא נִשְׁקְפָה לִי מִנִסְיוֹנוֹתַי אֵלֶה; רַק רֶגֶשׁ עָמוּם שֶׁל סַקְרָנוּת הֵנִיעַנִי לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מַה שֶׁעָשִׂיתִי. עָזַבְתִּי אֶת הַכֹּתֶל וָאַחְלִיט לַעֲבוֹר עַל פְּנֵי הַחֶדֶר לְרָחְבּוֹ, מִן הַכֹּתֶל הָאֶחָד עַד הַכֹּתֶל אֲשֶׁר מִנֶגְדוֹ. צָעֹד צָעַדְתִּי בִּזְהִירוּת, יַעַן כִּי הָרִצְפָּה אַף שֶׁקָשָׁה הָיְתָה, אֲבָל חֲלַקְלַקָה מְאֹד הָיְתָה וְנָקֵל מְאֹד הָיָה לְהִכָּשֵׁל וְלִנְפּוֹל. אַךְ סוֹף סוֹף אִמַצְתִּי אֶת לִבִּי וָאַתְחִיל לַעֲשׂוֹת דַרְכִּי בְּהִתְאַמְצִי לָלֶכֶת בְּקַו יָשָׁר. אַךְ בַּעֲשׂוֹתִי כַּעֲשָׂרָה – שְׁנֵים־עָשָׂר צְעָדִים נִסְתַּבְּכוּ רַגְלַי בְּכֻתָּנְתִּי הַקְרוּעָה וָאֶפּוֹל לָאָרֶץ עַל פָּנָי.

בִּהְיוֹתִי נִדְהָם מִנְפִילָתִי לֹא שַׂמְתִּי לֵב אֶל דָבָר מוּזָר אֶחָד, אֲשֶׁר הִפְלִיאַנִי רַק כַּעֲבוֹר דַקִים אֲחָדִים. וְזֶה הַדָבָר: סַנְטֵרִי נִשְׁעָן עוֹד עַל הָאָרֶץ, בְּשָׁעָה שֶׁשְׂפָתַי, חֹטְמִי וּמִצְחִי לֹא נָגְעוּ עוֹד בָּרִצְפָּה וַיִהְיוּ נְתוּנִים עַל פְּנֵי שֶׁטַח רֵיק. בְּאוֹתָה שָׁעָה עַצְמָה הִרְגַשְׁתִּי, כִּי מִצְחִי כְּאִלוּ טוֹבֵל הוּא בְּאֵדִים נִפְסָדִים וְרֵיחַ שֶׁל פִּטְרִיוֹת רְקוּבוֹת וְנִפְסָדוֹת הִגִיעַ לִנְחִירַי. מִשַׁשְׁתִּי בְּיָדִי אֶת הָרִצְפָּה וָאֶבָּהֵל מְאֹד בִּרְאוֹתִי כִּי אֲנִי שׁוֹכֵב עַל שְׂפַת בְּאֵר עֲגוּלָה אֲשֶׁר אֶת מִדַת הֶקֵפָה לֹא יָכֹלְתִּי, כְּמוּבָן, לְהַגְבִּיל בְּרֶגַע זֶה. בְּמַשְׁשִׁי אֶת קִירוֹת הַבְּאֵר שִׁבַּרְתִּי חֲתִיכָה קְטַנָה שֶׁל אַחַת הָאֲבָנִים וָאַשְׁלִיכֶנָה אֶל פִּי הַתְּהוֹם. בְּמֶשֶׁךְ רְגָעִים אֲחָדִים הִתְנַגְפָה פְּעָמִים אֲחָדוֹת עַל פְּנֵי הַקִירוֹת וְאַחַר כַּךְ נִשְׁמַע קוֹל מַשַׁק אֲשֶׁר הֵדוֹ נִשְׁמַע עַל פְּנֵי כָּל הַחֶדֶר, הָאֶבֶן נָפְלָה הַמָיְמָה. בּוֹ בְּרֶגַע שָׁמַעְתִּי מִמַעַל לְרֹאשִׁי קוֹל, כְּאִלוּ סָגְרוּ שָׁם דֶלֶת בְּחִפָּזוֹן; קֶרֶן אוֹר קְטַנָה הֵאִיר כִּמְעַט אֶת הָאֲפֵלָה מִסְבִיבִי וַתִּכָּבֶה כְּרֶגַע.

הֲבִנוֹתִי אֶת הַמָוֶת אֲשֶׁר הוּכַן לִי וָאֶשְׂמַח מְאֹד כִּי נִצַלְתִּי מִמֶנוּ. לוּ צָעַדְתִּי עוֹד צַעַד אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם קָדִימָה, כִּי אָז הָיָה כְּבָר בַּמֵתִים חֶלְקִי. מָוֶת זֶה הָיָה אֶחָד מֵאֵלֶה אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מְדַבְּרִים וּמְסַפְּרִים אוֹדוֹתָם, אַךְ לֹא נָתַתִּי אֵמוּן בָּהֶם, בְּחָשְׁבִי אוֹתָם לְדִבַּת שָׁוְא וְלַעֲלִילָה שֶׁמַעֲלִילִים עַל הָאִינְקְבִיזִיצִיָה. קָרְבְּנוֹת רִשְׁעָתָה הָיוּ מֵתִים בִּשְׁנֵי אוֹפַנִים: אוֹ מְעוּנִים וְנִדְכָּאִים עַל יְדֵי יִסוּרֵי הַגוּף הַנוֹרָאִים, אוֹ עַל יְדֵי עִנוּיֵי הַנֶפֶשׁ הָאֲיוּמִים. בִּשְׁבִילִי הֵכִינוּ אֶת אֵלֶה הָאַחֲרוֹנִים. עֲצָבַי הָיוּ מְרוּגָזִים כָל כַּךְ עַל יְדֵי עִנוּיַי הַמְמֻשָׁכִים, עַד כִּי פָּחַדְתִּי מִפְּנֵי קוֹל דְבָרַי, וָאֶהִי לְבֵית קִבּוּל הָגוּן לְכָל מִינֵי עִנוּיֵי הַנֶפֶשׁ שֶׁהוּזְמְנוּ בִשְׁבִילִי.

חָרֵד וְרוֹעֵד בְּכָל גוּפִי זָחַלְתִּי לַאֲחוֹרָי אֶל הַקִיר, בְּהַחֲלִיטִי שֶׁמוּטַב לִי לָמוּת בְּעָמְדִי עַל מְקוֹמִי מִנְפוֹל אֶל הַבְּאֵר. נִדְמֶה לִי כִּי לֹא בְּאֵר אַחַת נִמְצֵאת בַּחֲדַר כִּלְאִי, כִּי אִם בְּאֵרוֹת רַבּוֹת וְהֵן מְמַלְאוֹת אֶת הַחֶדֶר. בְּמַצַב נֶפֶשׁ אַחֵר הָיִיתִי מוֹצֵא דֵי אוֹן בְּנַפְשִׁי לַעֲשׂוֹת פַּעַם אַחַת קֵץ לְחַיַי בְּהִתְנַפְּלִי אֶל אַחַת הַבְּאֵרוֹת; אַךְ עַתָּה גָבְרָה בִּי הַפַּחְדָנוּת עַד מְאֹד. וְאַף גַם זֹאת, הֵן לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁכֹּחַ, כִּי פַּחִים וּמַלְכֻּדוֹת אֵלוּ – כְּפִי אֲשֶׁר קָרָאתִי וְשָׁמַעְתִּי אוֹדוֹתָם – לֹא נוֹעֲדוּ כְּלָל לִגְרוֹם לְהַנִדוֹנִים עַל יָדָם מִיתָה מְהִירָה וּפִתְאֹמִית.

הִתְרַגְשׁוּתִי לֹא נָתְנָה לִי לְהֵרָדֵם זְמַן רַב, אַךְ סוֹף סוֹף נִרְדַמְתִּי. כַּאֲשֶׁר הֱקִיצוֹתִי, מָצָאתִי עוֹד הַפַּעַם עַל יָדִי קִתּוֹן שֶׁל מַיִם וּפַת לֶחֶם. צִמְאוֹנִי הַצוֹרֵב אִלְצַנִי לִשְׁתּוֹת אֶת כָּל הַמַיִם עַד תּוּמָם. נִרְאִים הַדְבָרִים, כִּי בְּתוֹךְ הַמַיִם הוּשַׁם דְבַר מָה, יַעַן כִּי תֵּיכֶּף אַחֲרֵי שְׁתוֹתִי הֵחֵלוּ עֵינַי לְהֵעָצֵם. שֵׁנָה חֲזָקָה, שֵׁנָה כְּבֵדָה כַּעוֹפֶרֶת אֲסָרַתְנִי, – שֵׁנָה הַדוֹמָה לַמָוֶת. כַּמָה אָרְכָּה שְׁנָתִי זוּ אֵינֶנִי יוֹדֵע; אַךְ כַּאֲשֶׁר פָּקַחְתִּי שֵׁנִית אֶת עֵינַי, הָיוּ כָּל הַדְבָרִים הַסוֹבְבִים אוֹתִי נִרְאִים לִי הֵיטֵב. לְאוֹר פוֹסְפוֹרִי מוּזָר אֲשֶׁר מוֹצָאוֹ הָיָה נֶעֱלָם מִמֶנִי, יָכֹלְתִּי לְהִתְבּוֹנֵן אֶל חֲדַר כִּלְאִי.

אָכֵן טָעוּת הָיְתָה בְּיָדִי בְּנוֹגֵעַ לְגָדְלוֹ וּלְהֶקֵפוֹ. הֶקֵף כָּתְלֵי הַחֶדֶר לֹא עָלָה לְיוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים וַחֲמִשָׁה יַרְדִים. כַּאֲשֶׁר נוֹכַחְתִּי בְּטָעוּתִי נְבוּכֹתִי מְאֹד, וְלַשָׁוְא: כִּי אִם לֹא הָיָה כָּל עֶרֶךְ לִדְבַר מָה בְּמַצָבִי הַנוֹרָא, – הֲלֹא הָיָה זֶה הֶקֵף הַחֶדֶר וְגָדְלוֹ. אַךְ שִׂכְלִי נֶאֱחַז בְּאֵיזֶה מִין עַקְשָׁנוּת דַוְקָא בִּדְבָרִים קַלֵי הָעֶרֶךְ וּזְמַן רַב הִתְאַמַצְתִּי לְבָאֵר לִי אֶת סִבַּת שִׁגְגָתִי. סוֹף סוֹף עָמַדְתִּי עָלֶיהָ. בְּשָׁעָה שֶׁסַבֹּתִי אֶת הַחֶדֶר בְּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, צָעַדְתִּי חֲמִשִׁים וּשְׁנַיִם צְעָדִים וָאֶפּוֹל וַאֲנִי קָרוֹב אָז אֶל הַמַטָרָה כִּשְׁנַיִם־שְׁלֹשָׁה צְעָדִים, זֹאת אוֹמֶרֶת, כִּי סַבֹּתִי כִּמְעַט אֶת כָּל הַחֶדֶר. אַךְ תַּרְדֵמָה נָפְלָה עָלַי מֵרֹב עַיְפוּתִי וָאִישָׁן, וּבְהַקִיצִי עָשִׂיתִי אֶת דַרְכִּי לְאָחוֹר וּבְאֹפֶן הַזֶה סַבֹּתִי אֶת הַחֶדֶר פַּעֲמַיִם. בִּמְבוּכָתִי הַגְדוֹלָה לֹא הִרְגַשְׁתִּי וְלֹא שַׂמְתִּי אֶל לֵב, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁהֲחִילוֹתִי אֶת סִבּוּבִי הָרִאשׁוֹן הָיָה הַקִיר מִצִדִי הַשְׂמָאלִי וּבְפַעַם הַשֵׁנִית – מִצִדִי הַיְמָנִי.

גַם בִּדְבַר תַּבְנִית הַחֶדֶר טָעִיתִי. בְּלֶכְתִּי לְיַד הַקִיר מִמַשְׁתִּי זָוִיוֹת רַבּוֹת וְלָכֵן חָשַׁבְתִּי לַמִשְׁפָּט כִּי תַּבְנִית חַדְרִי אֵינֶנָה מְרוּבַּעַת. אָכֵן זֹאת הִיא פְעוּלַת הַחֹשֶׁךְ הַמָחְלָט עַל הָאָדָם הַמֵקִיץ מִשְׁנָתוֹ אוֹ מֵהִתְעַלְפוּתוֹ בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה. מַה שֶׁחָשַׁבְתִּי לְזָוִיוֹת הָיוּ עַל צַד הָאֱמֶת רַק שְׁקַעֲרוּרוֹת רְגִילוֹת בְּתוֹךְ הַכְּתָלִים. בֶּאֱמֶת הָיָה הַחֶדֶר מְרֻבָּע. מַה שֶׁחָשַׁבְתִּי מִתְחִלָה לָאֶבֶן הָיָה בֶאֱמֶת בַּרְזֶל אוֹ מִין מַתֶּכֶת אֲחֶרֶת. וְלוּחוֹתָיו הַגְדוֹלִים הֵם הֵם שֶׁחוֹלְלוּ אֶת הָרְכָסִים עַל פְּנֵי הָרִצְפָּה בִּקְצוֹתֵיהֶם הַבִּלְתִּי יְשָׁרִים. כָּל שֶׁטַח הָרִצְפָּה הָיָה מְכוּסֶה בְּצִיוּרִים וּסְמָלִים מְתוֹעָבִים; פְּרִי הֲזָיַת הַנְזִירִים הַהֶדְיוֹטִים. תְּמוּנוֹת הַשֵׁדִים וּמַלְאֲכֵי הַחֲבָלָה וּפְנֵיהֶם הַמְפִיקִים אִיוּם וְהַפְחָדָה, שִׁלְדֵי עֲצָמוֹת וְעוֹד דְבָרִים נוֹרָאִים כָּאֵלֶה כִּסוּ אֶת כָּל הַכְּתָלִים וַיְמַלְאוּם זְוָעָה וְתֵעוּב. הִתְבּוֹנַנְתִּי וְרָאִיתִי, כִּי שִׁרְטוּטֵי הַצִּיוּרִים הָאֵלֶה הָיוּ עוֹד בְּהִירִים לְמַדַי, אַךְ הַצְבָעִים כָּהוּ כְּבָר כְּמוֹ שֶׁיִקְרֶה תָּמִיד בִּמְקוֹם טַחַב וְלֵיחוּת. הִתְבּוֹנַנְתִּי, כְּמוּבָן, גַּם אֶל הָרִצְפָּה. בְּאֶמְצָעִיתָה הִזְהִירָה בְּאֵר עֲגוּלָה אֲשֶׁר רַק בְּמִקְרֶה נִצַלְתִּי מִנְפּוֹל בָּה. אֲבָל רַק אַחַת הָיְתָה בְּאֵר זוּ בַּחֶדֶר.

אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי בִּרְאִיָה לֹא בְּהִירָה ובְעָמָל רַב, יַעַן כִּי מַצָבִי שֻׁנָה בִשְׁעַת שְׁנָתִי. עַתָּה שָׁכַבְתִּי פְּרַקְדָן עַל עָרְפִּי, סָרוּחַ לְאָרְכִּי עַל פְּנֵי סַפְסָל נָמוּךְ וְקשֵֹׁר נִקְשַׁרְתִּי אֶל סַפְסָלִי בִּרְצּוּעַת עוֹר רְחָבָה אֲשֶׁר עָטְפָה אֶת גְוִיָתִי כַחֲגוֹרָה. רְצוּעָה זוּ סָבְבָה פְּעָמִים אֲחָדוֹת אֶת גֵוִי וַתְּהַדֵק אֶת כָּל אֵבָרַי חוּץ מֵרֹאשִׁי וּזְרֹעַ יָדִי הַשְׂמָאלִית בְּאֹפֶן, כִּי בְעָמָל רַב יָכֹלְתִּי לְהַמְצִיא לְפִי אֶת הַמָזוֹן שֶׁהֵכִינוּ לִי בְּקַעְרַת חֹמֶר. לְחֶרְדָתִי הַגְדוֹלָה נוֹכַחְתִּי, כִּי קִתּוֹן הַמַיִם לֻקַח מִמֶנִי וְאֵינֶנוּ. לְחֶרְדָתִי, אֲנִי אוֹמֵר, יַעַן כִּי הַצִמָאוֹן עִנָה אוֹתִי מְאֹד. כְּנִרְאֶה נִכְנַס גַם דָבָר זֶה בְּחֶשְׁבּוֹן, אַחֲרֵי כִּי מְעַנַי הֶאֱכִילוּנִי בָּשָׂר מְתוּבָל בִּתְבָלִין הַמַרְבִּים אֶת הַצִמָאוֹן.

הֲרִימוֹתִי אֶת עֵינַי וָאָחֵל לְהִתְבּוֹנֵן אֶל תִּקְרַת הַחֶדֶר. הִיא הָיְתָה נְתוּנָה בְּרוּם שְׁלֹשִׁים אוֹ אַרְבָּעִים רֶגֶל מֵעַל לָרִצְפָּה וּמַרְאֶהָ כְּמַרְאֵה הַקִירוֹת. צִיוּר מוּזָר עַל אֶחָד לוּחוֹתֶיהָ הֵעִיר אֶת תְּשׂוּמַת־לִבִּי בְּאֹפֶן מְיוּחָד. זֶה הָיָה סֵמֶל הַ“זְמַן” כְּפִי שֶׁנוֹהֲגִים לְצַיֵר אוֹתוֹ, אַךְ בִּמְקוֹם הַמַגָל אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, הָיָה מְצוּיָר דְבַר מָה אֲשֶׁר נִדְמֶה לִי בְּהַהַשְׁקָפָה הָרִאשׁוֹנָה לִמְטוּלְטֶלֶת שֶׁל מוֹרֶה שָׁעוֹת עַתִּיק. דָבָר מְיוּחָד בְּאוֹתוֹ הַצִיוּר הִכְרִיחַנִי לָשׂוּם אֶת לִבִּי אֵלָיו וּלְהִתְבּוֹנֵן אֵלָיו בְּיוֹתֵר. בְּהַשְׁקִיפִי זְמַן מַה לְמַעֲלָה (הַצִיוּר נִמְצָא מְכֻוָן מֵעַל לְרֹאשִׁי), רָאִיתִי וְהִנֵה הַמְטוּלְטֶלֶת כְּאִלוּ נָעָה וְזָזָה כִּמְעַט מִמְקוֹמָה. וְכַעֲבוֹר רֶגַע נוֹכַחְתִּי, כִּי אָמְנָם לֹא שָׁגִיתִי בָּרוֹאֶה. הַמְטוּלְטֶלֶת הִתְנוֹדְדָה וְהִתְנוֹעֲעָה בִּתְנוּעָה אִטִית וְהֲנָפוֹתֶיהָ הָיוּ קְצָרוֹת בְּיוֹתֵר. בְּמֶשֶׁךְ רְגָעִים אֲחָדִים הִתְבּוֹנַנְתִּי אֵלֶיהָ בְּהִשְׁתּוֹמְמוּת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּפַחַד. אַחַר כַּךְ בְּעָיְפִי מֵהַבֵּט אֶל תְּנוּעוֹתֶיהָ הַחַד גַוָנִיוֹת, הֲסִירוֹתִי אֶת עֵינַי מִמֶנָה וָאֵחֵל לְהִתְבּוֹנֵן אֶל כָּל הַסוֹבֵב אוֹתִי.

שָׁאוֹן קַל הֵסֵב אֶת לִבִּי אֵלָיו, וָאַבֵּט אֶל הָרִצְפָּה וָאֵרֶא עַכְבָּרִים גַסִים אֲחָדִים. הֵם יָצְאוּ מִתּוֹךְ הַבְּאֵר אֲשֶׁר נִמְצְאָה כָּעֵת מִימִינִי. לְעֵינַי יָצְאוּ מִתּוֹךְ הַבְּאֵר הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בִּמְהִירוּת, כְּשֶׁעֵינֵיהֶם מְפִיקוֹת תֵּיאָבוֹן וּשְׁאִיפָה אֶל הַמַאֲכָל אֲשֶׁר הוּכַן בִּשְׁבִילִי, וַאֲשֶׁר רֵיחוֹ הֶחָרִיף גֵרָה אֶת עִצְבֵיהֶם. בְעָמָל רַב עָלָה בְּיָדִי לְגָרְשָׁם.

עָבַר כַּחֲצִי הַשָׁעָה, וְאוּלַי כְּשָׁעָה שְׁלֵמָה (אֶת הַזְמָן יָכֹלְתִּי לְכַוֵן רַק בְּקֵרוּב), עַד אֲשֶׁר הֲרִימוֹתִי אֶת עֵינַי עוֹד הַפַּעַם אֶל הַתִּקְרָה. זֶה שֶׁרָאִיתִי כָעֵת מִלֵא אֶת לְבָבִי תִּמָהוֹן וּבַלָהָה. הֲנָפוֹתֶיהָ שֶׁל הַמְטוּלְטֶלֶת הִתְרַחֲבוּ עַד כְּדֵי יַרְד אֶחָד כִּמְעַט; וְיַחַד עִם זֶה גָדְלָה, כְּמוּבָן, גַם מְהִירוּת תְּנוּעָתָה. אַךְ בְּיִחוּד הֶחֱרִידַנִי הָרַעְיוֹן, כִּי הִיא הוֹלֶכֶת הָלֹךְ וְיָרֹד עַד שֶׁיָכֹלְתִּי לְהַרְגִישׁ בִּירִידָתָה. הִתְבּוֹנַנְתִּי וְרָאִיתִי – אֵין מִן הַצֹרֶךְ לְהַגִיד בְּאֵיזוּ חֶרְדַת הַנֶפֶשׁ הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּזֶה – כִּי חֵלֶק הַמְטוּלְטֶלֶת הַתַּחְתּוֹן הוּא כְּעֵין חֲצִי יָרֵחַ שֶׁל פְּלָדָה נוֹצֶצֶת, כְּרֶגֶל אַחַת אָרְכּוֹ מִן הַקָצֶה הָאֶחָד עַד הַקָצֶה הַשֵׁנִי; שְׁתֵּי קַרְנוֹתָיו הָיוּ מוּרָמוֹת לְמַעֲלָה וְחוּדוֹ הַחַד כְּתַעַר לְמַטָה. וּכְמוֹ תַּעַר הָיָה גַם כָּבֵד וְאָטוּם, וּבָה בְּמִדָה אֲשֶׁר הִתְרוֹמֵם לְמַעֲלָה הָלַךְ הָלֹךְ וְהִתְרַחֵב, הָלֹךְ וְהִתְעַבֶה. הוּא הָיָה קָבוּעַ עַל גַבֵּי מוֹט שֶׁל נְחוֹשֶׁת וּבְקוֹל חֲרִיקָה וְשְׁרִיקָה הִתְנוֹפֵף בָּאֲוִיר.

עַכְשָׁו הֲבִינוֹתִי מַה נוֹרָא הוּא הָעֹנֶשׁ אֲשֶׁר הִמְצִיאָה בַעֲדִי אַכְזְרִיוּתָם הַנוֹרָאָה שֶׁל הַנְזִירִים. מְשָׁרְתֵי הָאִינְקְבִיזִיצִיָה רָאוּ, כִּי נִמְלַטְתִּי מִבְּאֵר הַצָרָה אֲשֶׁר הֵכִינוּ לִי – בְּאֵר צָרָה, זוֹ הַמְשַׁמֶשֶׁת כְּעֵין סֵמֶל הַשְׁאֹל וְהָאֲבַדוֹן, וּכְפִי הַנִשְׁמַע Ultima Thule שֶׁל כָּל עִנוּיֵיהֶם. מִקְרֶה פָּשׁוּט הָיָה בְּדָבָר, כִּי נִמְלַטְתִּי מִמֶנָה אַךְ יָדֹעַ יָדַעְתִּי, כִּי הַהַפְתָּעָה הַפִּתְאֹמִית לָקְחָה חֵלֶק גָדוֹל בָּעִנוּיִים הַמְסֻלְסָלִים הָאֵלֶה. אִם נִמְלֹט נִמְלַטְתִּי פַּעַם אַחַת מִמוֹקֵשׁ זֶה טָמְנוּ לִי, לֹא חָפְצוּ עוֹד מְעַנַי הָאַכְזָרִים לְהַכְרִיחַ אוֹתִי וּלְהַכְשִׁילֵנִי בּוֹ עוֹד הַפַּעַם עַל כָּרְחִי; וַיוֹכִיחוּ לִי (מֵאֵין בְּרֵירָה אֲחֶרֶת) מִיתָה אַחֶרֶת, יוֹתֵר אֲנוּשִׁית. אֲנוּשִׁית! אֲפִילוּ בִּשְׁעַת גְסִיסָתִי לֹא יָכֹלְתִּי הִתְאַפֵּק מִצְחוֹק בְּהִשְׁתַּמְשִׁי בְּשֵׁם זֶה בְּמַצַב שֶׁהָיִיתִי נָתוּן בּוֹ.

וְלָמָה זֶה אֲסַפֵּר עַל דְבַר שְׁעוֹת עִנוּיַי הָרַבּוֹת וְהָאֲרוּכוֹת, שָׁעוֹת שֶׁל עִנוּיִים שֶׁהֵם לְמַעֲלָה מִכֹּחַ אֶנשׁ, שָׁעוֹת אֲשֶׁר בָּהֶן שָׁכַבְתִּי וּמָנִיתִי מִסְפָּר לִתְנוּעוֹתֶיהָ הַשׁוֹרְקוֹת שֶׁל הַמְטֻלְטֶלֶת? קַו אַחַר קַו, אֶצְבַּע אַחַר אֶצְבַּע, הָלְכָה הַמְטֻלְטֶלֶת הָלֹךְ וְיָרֹד, יְרִידָה אִטִית וִישָׁרָה אֲשֶׁר הִרְגַשְׁתִּיהָ רַק כַּעֲבוֹר אֵיזֶה זְמַן, זְמַן אֲשֶׁר נֶחְשַׁב בְּעֵינַי לְדוֹרֵי דוֹרוֹת – וְכֵן הָלְכָה הָלֹךְ וְיָרֹד, מָטָה מָטָה! עָבְרוּ יָמִים, יוּכַל הֱיוֹת כִּי יָמִים רַבִּים עָבְרוּ, עַד אֲשֶׁר הִתְקָרְבָה אֵלַי כָּל כַּךְ עַד, כִּי רֵיחַ הַפְּלָדָה אֲשֶׁר הוּחֲדָה גַם מוֹרָטָה חָדַר אֶל נְחִירֵי אַפִּי. הִתְּפַּלַלְתִּי אֶל הָאֱלֹהִים, כִּי יְמַהֵר וְיָחִישׁ אֶת תְּנוּעוֹתֶיהָ. יָצָאתִי מַמָשׁ מִדַעְתִּי, הִתְפַּלַצְתִּי בְתוֹךְ מִסְגְרוֹתַי, בְּהִתְאַמְצִי לְהִתְרוֹמֵם לְעוּמַת הַחֶרֶב הַחוֹדֶרֶת אֵלַי. אַחַר נִרְגַעְתִּי פִּתְאֹם וָאֶשְׁכַּב דוּמָם וְאֶצְטַחֵק לִקְרַאת מוֹתִי הַמַבְרִיק נֶגְדִי כְּהִצְטַחֵק הַתִּינוֹק לְצַעֲצוּעוֹ.

וָאֶתְעַלֵף שׁוּב, אַךְ לִזְמַן קָצָר מְאֹד, יַעַן כִּי הַמְטֻלְטֶלֶת לֹא הִסְפִּיקָה עוֹד לָרֶדֶת בְּמִדָה מְרוּבָּה, כַּאֲשֶׁר הֱקִיצוֹתִי. אַךְ מִי יוֹדֵעַ, אֶפְשָׁר מְאֹד, כִּי הִתְעַלְפוּתִי אָרְכָּה זְמַן רָב; הֲלֹא שֵׁדֵי שַׁחַת אֵלֶה, הִרְגִישׁוּ בְּוַדַאי כִּי הִתְעַלַפְתִּי וַיַפְסִיקוּ אֶת פְּעוּלַת הַמְטֻלְטֶלֶת, לְמַעַן הַרְבּוֹת וּלְמַעַן הַאֲרִיךְ אֶת שַׁעֲשׁוּעָם, שַׁעֲשׁוּעַ הָרֶצַח. אֵיךְ שֶׁיִהְיֶה, בְּהִתְעוֹרְרִי מֵהִתְעַלְפוּתִי הִרְגַשְׁתִּי אֶת עַצְמִי עָיֵף וְחָלָשׁ בְּיוֹתֵר כַּאֲשֶׁר יַרְגִישׁ הָאָדָם אֲשֶׁר צָם יָמִים רַבִּים כְּסִדְרָם, אֲפִילוּ בִּמְצָרֵי שְׁאוֹל כָּאֵלֶה מְבַקֵשׁ טֶבַע הָאָדָם אֶת תַּפְקִידוֹ; הַקֵבָה דוֹרֶשֶׁת מְזוֹנָהּ. בְּהִתְאַמְצּוּת מַכְאִיבָה הוֹשַׁטְתִּי אֶת יָדִי, עַד כַּמָה שֶׁהִרְשְׁתָה הָרְצוּעָה אֲשֶׁר אֻסַרְתִּי בָה, וָאֶקַח לִי אֶת הַנוֹתָר מִמַאֲכָלִי אֲשֶׁר הִשְׁאִירוּ הָעַכְבָּרִים. כַּאֲשֶׁר שַׂמְתִּי אֶת הַפְּרוּסָה הָרִאשׁוֹנָה אֶל פִּי הִבְרִיק פִּתְאֹם רַעְיוֹן אִי־בָּהִיר אַךְ מְשַׂמֵחַ בְּמֹחִי, צֵל שֶׁל תִּקְוָה. וְכִי מַה עִנְיָן לְתִקְוָה וָלִי? הֲלֹא זֶה הַדָבָר שֶׁאָמַרְתִּי; הָרַעְיוֹן הָיָה אִי־בָּרוּר, חֲצִי־רַעְיוֹן, כְּאֵלֶה הָעוֹבְרִים לִפְעָמִים וְחוֹלְפִים בְּמֹחַ הָאָדָם מִבְּלִי אֲשֶׁר יִתְגַשְׁמוּ וּמִבְּלִי אֲשֶׁר יִלְבְּשׁוּ אֵיזוּ תְּמוּנָה מוּחֲשִׁית. הִרְגַשְׁתִּי, כִּי זֶה הָיָה רַעְיוֹן שֶל שִׂמְחָה וְשֶׁל תִּקְוָה, אַךְ יַחַד עִם זֶה הִרְגַשְׁתִּי, כִּי הוּא גָוַע וְאָבַד בְּרֶגַע הִוָלְדוֹ. לַשָׁוְא הִתְאַמַצְתִּי לְהַגְשִימוֹ, לַהֲשִׁיבוֹ לִתְחִיָה. עִנוּיַי הָאֲרוּכִים הִכְחִידוּ כִּמְעַט כָּל יְכֹלֶת לַחֲשׁוֹב וְלַהֲגוֹת מִקִרְבִּי. נֶהֱפַּכְתִּי לְגוֹלָם, לְשׁוֹטֶה גָמוּר.

קַו הַנָפוֹתֶיהָ שֶׁל הַמְטֻלְטֶלֶת עָבַר עַל פְּנֵי גוּפִי לְרָחְבּוֹ. הִתְבּוֹנַנְתִּי וּמָצָאתִי כִּי חֲצִי הַיָרֵחַ יִגְזוֹר אוֹתִי לַחֲצָאִים מִמוּל לִבִּי. הִנֵה יַחְתּוֹךְ אֶת בַּד כֻּתָּנְתִּי, יָשׁוּב עוֹד הַפַּעַם וְיַחְתְּכֶנָה עוֹד… עוֹד… עוֹד… מִבְּלִי הַבֵּט עַל הֲנָפוֹתָיו הַגְדוֹלוֹת (כִּשְׁלֹשִׁים רֶגֶל מִן הַקָצֶה אֶל הַקָצֶה), מִבְּלִי הַבֵּט עַל כֹּחוֹ הַגָדוֹל אֲשֶׁר יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְשַׁבֵּר אֶת קִירוֹת הַבַּרְזֶל שֶׁל בֵּית כִּלְאִי, יַחְתּוֹךְ בְּמֶשֶׁךְ רְגָעִים אֲחָדִים רַק אֶת כֻּתָּנְתִּי. בַּמָקוֹם הַזֶה נֶעֱצַר מַהֲלַךְ רַעְיוֹנִי. יוֹתֵר לֹא הִרְהַבְתִּי עוֹז בְּנַפְשִׁי לַחֲשׁוֹב. בְּעַקְשָׁנוּת נֶאֱחַזְתִּי בְּרַעְיוֹנִי בַּמָקוֹם הַזֶה, כְּאִלוּ עַל יְדֵי זֶה יָכֹלְתִּי לְעַכֵּב אֶת פְּעוּלַת הַמְטֻלְטֶלֶת וּלְהַעֲמִידָה גַם הִיא עַל הַמָקוֹם הַזֶה. הִתְאַמַצְתִּי לְשַׁווֹת לִי אֶת קוֹל חֲצִי־הַיָרֵחַ בְּשָׁעָה שֶׁיַגִיעַ אֶל כֻּתָּנְתִּי, וְאוֹתָה הַפְּעוּלָה הַמְיֻחָדָה שֶׁיִפְעַל עַל עֲצַבַּי קוֹל הַכֹֻּתּנֶת בְהִקָרְעָה. חָשַׁבְתִּי וְחָשַׁבְתִּי אוֹדוֹת זֶה עַד שֶצְמַרְמֶרֶת אָחֲזָה אֶת כָּל גוּפִי.

לְמַטָה – הִיא הוֹסִיפָה לָרֶדֶת מָטָה! בְּמִין עֹנֶג שֶׁל שִׁגָעוֹן הִשְׁוֵיתִי אֶת מְהִירוּת הֲנָפוֹתָיו לְעוּמַת יְרִידָתוֹ הָאִיטִית. יְמִינָה, שְׂמֹאלָה – בְּרַחֲבוּת וּבִמְהִירוּת וּבְקוֹל שְׁרִיקָה וַחֲרִיקָה; אֶל לִבִּי לְמַטָה – בִּגְנֵבָה, בִּצְעָדִים קַלִים שֶׁל נָמֵר מִתְגַנֵב אֶל טַרְפּוֹ! שָׁחַקְתִּי וְנֶאֱנַחְתִּי מִבְּלִי דַעַת אֶת נַפְשִׁי.

לְמַטָה – מִבְּלִי הַפְסֵק, מִבְּלִי חִדָלוֹן לְמָטָה! הִיא מִתְנוֹעַעַת כְּבָר בְּגֹבַה שֶׁל שְׁלֹשָׁה קַוִים מֵעַל לְלוּחַ לִבִּי! כִּמְשֻׁגָע הִתְפַּלַצְתִּי בְּתוֹךְ מִסְגְרוֹתַי בְּהִתְעַצְמִי לְהוֹצִיא אֶת יָדִי הַשְׂמָאלִית וּלְחַלְצָה מִמִסְגְרוֹתֶיהָ. הִיא הָיְתָה חָפְשִׁית רַק מִן הַמַרְפֵּק עַד הַכַּף וְרַק בְּעָמָל רַב יָכֹלְתִּי לַהֲשִׁיבָהּ מִן הַקְעָרָה אֶל פִּי, אַךְ לֹא יוֹתֵר. לוּ יָכֹלְתִּי, לוּ עָלָה בְּיָדִי לִקְרֹעַ אֶת הָרְצוּעָה אֲשֶׁר אֲסָרַתָּהּ מִמַעַל לַמַרְפֵּק, כִּי אָז נִסִיתִי לֶאֱחוֹז בַּמְטֻלְטֶלֶת וְלַעֲצֹר בַּעֲדָה. אָמְנָם, בְּהַצְלָחָה כָּזוּ יָכֹלְתִּי גַם לַעֲצֹר בְּעַד מַפַּל הַמַיִם אוֹ בְּעַד רוּח הַסְעָרָה!

לְמַטָה – מִבְּלִי הֶרֶף וּמִבְּלִי הַפְסֵק לְמָטָה! נֶחֱנַקְתִּי, הִתְפַּלַצְתִּי – הִתְכַּוַצְתִּי וְהִתְעַוֵיתִי לְכָל הֲנָפָה וַהֲנָפָה. עֵינַי לִווּהָ בִּמְעוּפָה מֵהַקָצֶה אֶל הַקָצֶה בְּמִין עַקְשְׁנוּת שֶׁל יֵאוּשׁ, בְּהִתְעַצְמָן מֵאֵלֵיהֶן בְּשָׁעָה שֶׁיָרְדָה וְהִתְקָרְבָה אֵלַי, אַף עַל פִּי שֶׁהַמָוֶת הָיָה מֵבִיא לִי רַק הֲקָלָה, – הוֹי, כַּמָה הָיָה מֵקֵל לִי הַמָוֶת! וּבְכָל זֹאת רָעַדְתִּי בְּכָל גוּפִי לָרַעְיוֹן, כִּי עוֹד מְעַט – וְחֶרֶב חַדָה זוּ תִּגַע בְּחָזִי. הַתִּקְוָה הִיא שֶׁהֶחֱרִידַתְנִי וַתַּרְעִיד אֶת כָּל עוֹרְקֵי גוּפִי. כֵּן, זֹאת הָיְתָה הַתִּקְוָה – זוּ הַתִּקְוָה אֲשֶׁר תִּשְׂתָּרֵר עַל כָּל עִנוּיֵי הַשְׁאוֹל וַאֲשֶׁר תַּטִיף אֶת נִטְפֵי תַנְחוּמֶיהָ אַף עַל אֹזֶן הַנִדוֹן לְמִיתָה הֶאָחוּז וּמְפַרְפֵּר בְּצִפָּרְנֵי הָאִינְקְבִיזִיצִיָה.

רָאִיתִי כִּי בְּעוֹד עֶשֶׂר אוֹ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה הֲנָפוֹת יִגַע הַלַהַב בְּכֻּתָּנְתִּי, וְכַאֲשֶׁר נוֹכַחְתִּי בָּזֶה, תְּקָפַתְנִי הַמְנוּחָה הַקָרָה וְהַמְרֻכֶּזֶת שֶׁל הַיֵאוּשׁ. בְּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּמֶשֶׁךְ שֶׁל שָׁעוֹת רַבּוֹת, וְאוּלַי בְּמֶשֶׁךְ שֶׁל יָמִים רַבִּים, הֲחִילוֹתִי לַחֲשׁוֹב. שַׂמְתִּי אֶל לִבִּי, כִּי הָרְצוּעָה אֲשֶׁר בָּה נֶאֱסַרְתִּי, רְצוּעָה אַחַת הִיא, רְצוּעָה אַחַת סָבְבָה אֶת כָּל גוּפִי. לוּ נָגְעָה הַהֲנָפָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל חֲצִי הַיָרֵחַ הַחַד כְּתַעַר בָּרְצוּעָה וַתַּחְתְּכֶנָה כִּמְעַט בְּמָקוֹם אֶחָד – עַד שֶׁאוּכַל לְחַלֵץ אֶת גֵוִי מֵאֲסוּרָיו בְּעֶזְרַת יָדִי הַשְׂמָאלִית. אַךְ כַּמָה מְסֻכָּנָה הִיא קִרְבַת הַפְּלָדָה בְּמַצָבִי הַנוֹרָא הַזֶה. הֲלֹא תְנוּעָה קַלָה אַחַת יְכֹלָה לְסַכֵּן אֶת נַפְשִׁי! וְחוּץ מִזֶה, הֲכִי יֵשׁ לְהַעֲלוֹת עַל הַדַעָת כִּי אֳמָנֵי הָעִנוּיִים הָאֵלֶה לֹא יְקַדְמוּ פְּנֵי אֶפְשְׁרוּת הֲצָלָה כָּזֹאת? וְכִי יֵשׁ מָקוֹם אֲפִילוּ לְתִקְוָה קַלָה, כִּי הָרְצוּעָה תַחֲלוֹף עַל פְּנֵי גוּפִי בַּמָקוֹם שֶׁהַמְטֻלְטֶלֶת תַחְתְּכֶנוּ? בְּרָעֲדִי מִפַּחַד פֶּן תֹּאבַד מִמֶנִי מִשְׁעֶנֶת תִּקְוָתִי הָאַחֲרוֹנָה, הֲרִימוֹתִי אֶת רֹאשִׁי בְּהִתְאַמְצִי לְהַבִּיט עַל חָזִי. הָרְצוּעָה סָבְבָה אֶת גוּפִי בְּכָל הָעֲבָרִים חוּץ מִן הַמָקוֹם אֲשֶׁר שָׁם תַּעֲבוֹר הַמְטֻלְטֶלֶת.

וְעוֹד לֹא הִסְפַּקְתִּי לְהוֹרִיד אֶת רֹאשִׁי וּבְרַעְיוֹנִי הִבְרִיק אוֹתוֹ חֵלֶק הָרַעְיוֹן עַל דְבַר הַהֲצָלָה – שֵׁם אַחֵר אֵינֶנִי יָכֹל לִקְרֹא לָזֶה, – אֲשֶׁר חָלַף וְעָבַר בְּמוֹחִי בְּרֶגַע אֲשֶׁר הִגַשְׁתִּי אֶת שִׁיוּרֵי הַמַאֲכָל אֶל שְׂפָתַי הַיְבֵשׁוֹת. עַכְשָׁו בָּא הָרַעְיוֹן הַזֶה אֵלַי כֻּלוֹ, בִּשְׁלֵמוּתוֹ; אָמְנָם, חִוֵר, אִי־בָּהִיר, כִּמְעַט בִּלְתִּי מוּשָׂג אֲבָל כֻּלוֹ, בִּשְׁלֵמוּתוֹ. וּמִבְּלִי לְאַבֵּד אַף רֶגַע לְבַטָלָה מִהַרְתִּי לְהוֹצִיאֵהוּ לִפְעוּלוֹת.

זֶה כְּבָר, כְּשָׁעוֹת אֲחָדוֹת, אֲשֶׁר חֵלֶק הַחֶדֶר הַסָמוּךְ אֶל סַפְסַל מִשְׁכָּבִי הָמָה וְשָׁקַק מֵהָעַכְבָּרִים. הַיְצוּרִים הַפְּרָאִים, הָאֲמִיצִים וְהַשׁוֹקְקִים הֲלָלוּ הִבִּיטוּ עָלַי בְּעֵינֵיהֶם הָאֲדוּמוֹת כְּאִלוּ חִכּוּ לְשָׁעָה שֶׁתְּנוּעוֹת גוּפִי תֶּחֱדַלְנָה וְאָז אֶהֱיֶה טֶרֶף לְשִׁנֵיהֶם הַחַדוֹת. – מַה נוֹרָא הַמָזוֹן – הִרְהַרְתִּי בְּלִבִּי, – אֲשֶׁר אֵלָיו הִתְרַגְלוּ בַּבְּאֵר הַזֹאת!

וְאֵיךְ שֶׁהִתְאַמַצְתִּי לְגָרְשָׁם וּלְהַפְחִידָם, בְּכָל זֹאת אָכְלוּ כִּמְעַט אֶת כָּל מַה שֶׁמָצְאוּ לִפְנֵיהֶם בַּקְעָרָה. אָנֹכִי הֲנִיעוֹתִי בְּיָדִי הֵנָה וָהֵנָה עַל פְּנֵי הַקְעָרָה, אַךְ תְּנוּעָה מֵכַנִית זוּ, שֶׁנֶעֱשְׂתָה לְהֶרְגֵל, חָדְלָה כְּבָר מִלְהַפְחִידָם. הַיְצוּרִים הַזוֹלְלִים הָאֵלֶה שָׁלְחוּ מִדֵי פַּעַם בְּפַעַם אֶת שִׁנֵיהֶם בְּאֶצְבְּעוֹתַי. אָז מָרַחְתִּי אֶת רְצוּעוֹת מַאֲסָרַי בְּשִׁיוּרֵי הָאֹכֶל הַשְׁמֵנִים וְהַמְתֻבָּלִים אֲשֶׁר מָצָאתִי עוֹד בַּקְעָרָה, עַד מָקוֹם שֶׁיָדִי הִגִיעָה, וָאֶשְׁכַּב דוֹם, אַף עָצַרְתִּי בְּעַד נְשִׁימָתִי.

בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן נִבְהֲלוּ הַבְּרוּאִים הַזוֹלְלִים הֲלָלוּ מִפְּנֵי הַשִׁנוּי הַפִּתְאֹמִי – מִפְּנֵי חִדְלוֹן תְּנוּעַת יָדִי. הֵם מִהֲרוּ לְהִתְרַחֵק מִמֶנִי; רַבִּים מֵהֶם מִהֲרוּ לְהִסְתַּתֵּר בְּתוֹךְ הַבְּאֵר, אַךְ כָּל זֶה אָרַךְ לֹא יוֹתֵר מֵרֶגַע אֶחָד. לֹא לְחִנָם שַׂמְתִּי אֶת כָּל תִקְותַי בְּזוֹלְלוּתָם הַנִפְרָזָה. בִּרְאוֹתָם כִּי הִנְנִי שׁוֹכֵב בְּלִי תְּנוּעָה כַּמֵת, אִמֵץ הָאֶחָד מֵהֶם אֶת לְבָבוֹ וַיְטַפֵּס וַיַעַל עַל הַסַפְסָל וַיָחֶל לְהָרִיחַ אֶת הָרְצוּעוֹת. כַּנִרְאֶה, הָיָה זֶה אוֹת לְהִתְנַפְּלוּתָם הַכְּלָלִית עָלַי. מִן הַבְּאֵר הִתְפָּרְצוּ וְעָלוּ הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים חֲדָשִׁים, נוֹסָפִים עַל הָרִאשׁוֹנִים. הֵם טִפְּסוּ וְעָלוּ עַל גַבֵּי הַסַפְסָל וּלְמֵאוֹת עָלַי הִתְמַלָאוּ. תְּנוּעוֹתֶיהָ הַמְדוּדוֹת וְהַקְצוּבוֹת שֶׁל הַמְטֻלְטֶלֶת לֹא הִפְחִידוּ אוֹתָם כְּלָל. הֵם הִשְׂכִּילוּ לְהִשָׁמֵט וּלְהֵחָלֵץ מִפָּנֶיהָ כְּפַּעַם בְּפַּעַם, וַיוֹסִיפוּ לְכַרְסֵם בְּשִׁנֵיהֶם אֶת רְצוּעַת־מַאֲסָרִי. הֵם הִתְגוֹדְדוּ עָלַי גְדוּדִים גְדוּדִים, בְּהוֹסִיפָם לַעֲלוֹת מִכָּל הַפִּנוֹת וּמִכָּל הַמַחֲבֹאִים. כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם דִגְדְגוּ אֶת עוֹר צַוָארִי וְשִׂפְתוֹתֵיהֶם הַקַרוֹת נָגְעוּ בִּשְׂפָתַי. נֶחֱנָק הָיִיתִי תַּחַת כֹּבֶד גוּפוֹתֵיהֶם, אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי. גֹעַל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר אֵין לְתָאֲרֵהוּ בְאֹמֶר וּדְבָרִים הָפַךְ וַיְנַעֵר אֶת כָּל קְרָבַי בְּקִרְבִּי וּכְקוֹר עָבַר בִּלְבָבִי. אַךְ הֲלֹא עוֹד מְעַט – וְהַכֹּל יִגָמֵר. מַרְגִישׁ אֲנִי כִּי אֲסוּרַי הוֹלְכִים וְרָפִים. מַרְגִישׁ אֲנִי כִּי בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים כְּבָר נִפְסְקוּ וְכֻרְסְמוּ. בְּאָסְפִי אֶת כָּל כֹּחוֹת נַפְשִׁי הוֹסַפְתִּי לִשְׁכַּב עַל מְקוֹמִי מִבְּלִי נוֹעַ.

וְלֹא לְחִנָם סָבַלְתִּי, לֹא לַשָׁוְא קִוִיתִי! סוֹף סוֹף הִרְגַשְׁתִּי כִּי חָפְשִׁי הִנֵנִי. הָרְצוּעָה הָיְתָה תְּלוּיָה סְבִיבִי קְרָעִים קְרָעִים. אַךְ הַמְטֻלֶטֶלֶת נָגְעָה כְּבָר בְּחָזִי. הִיא חָתְכָה כְּבָר אֶת בַּד כֻּתָּנְתִּי. עוֹד הֲנָפָה אַחַת – עוֹד – וּכְאֵב צוֹרֵב עָבַר בְּכָל גוּפִי. אַךְ רֶגַע חֻפְּשִׁי הִגִיעַ. לִתְּנוּעַת יָדִי הָרִאשׁוֹנָה הִתְפַּזְרוּ מַצִילַי לְכָל הָעֲבָרִים. בִּתְּנוּעָה אִטִית וּזְהִירָה, בְּהִתְפַּתְּלוּת שֶׁל נָחָשׁ נִשְׁמַטְתִּי מֵאֲסוּרַי וּמִתַּחַת הַחֶרֶב הַנְטוּיָה עָלַי. בָּרֶגַע הַזֶה, לְכָל הַפָּחוֹת, הָיִיתִי חָפְשִׁי.

חָפְשִׁי! – וּבְצִפָרְנֵי הָאִינְקְבִיזִיצִיָה! לֹא הִסְפַּקְתִּי עוֹד לְהִשָׁמֵט מֵעַל סַפְסָלִי אָרְצָה, עַל גַבֵּי רִצְפַּת הָאֶבֶן, וְהִנֵה מְכוֹנַת הַתּוֹפֶת נֶעֱצְרָה בְּמַהֲלָכָה, וְאֵיזֶה כֹּחַ טָמִיר וְנֶעֱלָם הֶעֱלָה אוֹתָה אֶל שְׁמֵי הַתִּקְרָה. זֶה הָיָה לִי לֶקַח נוֹרָא אֲשֶׁר מִלֵא בְּיֵאוּשׁ אֶת לְבָבִי. אֵין כָּל סָפֵק בַּדָבָר, כִּי אָרֹב אָרְבוּ לִי וְעַל כָּל תְּנוּעוֹתַי הִתְחַקוּ. חָפְשִׁי אֲנִי! – נִמְלַטְתִּי מִצָרָה אַחַת בִּשְׁבִיל לָבוֹא וּלְהֵעָנוֹת תַּחַת יַד צָרָה עוֹד יוֹתֵר גְדוֹלָה וְיוֹתֵר נוֹרָאָה מֵהָרִאשׁוֹנָה. לָרַעְיוֹן הַזֶה הִתְבּוֹנַנְתִּי בַּחֲרָדָה אֶל קִירוֹת הַבַּרְזֶל שֶׁל חֲדַר כִּלְאִי. שִׁנוּי פִּתְאֹמִי וּבִלְתִּי מוּבָן, אֲשֶׁר בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד עָלָיו, נִתְהַוֶה בָּהֶם. כְּמֻכֵּה רַעַם עָמַדְתִּי עַל מְקוֹמִי, כְּחוֹלֵם הָיִיתִי, רָעַדְתִּי בְּכָל גוּפִי בְּהִתְאַמְצִי לִמְצוֹא פֵּשֶׁר הַחִזָיוֹן. כָּכָה עָבְרוּ עָלַי רְגָעִים אֲחָדִים. אָז נוֹדַע לִי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה מְקוֹר הָאוֹר הַפוֹסְפוֹרִי אֲשֶׁר מִלֵא אֶת חֲדַר כִּלְאִי. הוּא חָדַר דֶרֶךְ בְּקִיעַ צַר, כַּחֲצִי הַקַו רָחְבּוֹ, אֲשֶׁר עָבַר עַל פְּנֵי כָּל הַקִירוֹת לְרָחְבָּם, בִּמְקוֹם הִתְחַבֵּר הַקִירוֹת אֶל הָרִצְפָּה וַאֲשֶׁר מִפְּנֵי זֶה נִרְאוּ הַקִירוֹת נִבְדָלִים מִן הָרִצְפָּה, מַה שֶׁהָיָה כֵּן בֶּאֱמֶת. נִסִיתִי לְהַשְׁקִיף מִבְּעַד לַבָּקִיעַ אַךְ, כְּמוּבָן, לֹא עָלָה בְּיָדִי וְלֹא כְּלוּם.

כַּאֲשֶׁר הִתְרוֹמַמְתִּי מֵעַל הָרִצְפָּה נִתְגַלֶה לִי פִּתְאֹם סוֹד הַשִׁנוּי שֶׁבָּא בַּחֶדֶר. כְּבָר הִזְכַּרְתִּי, כִּי רִשְׁמֵי צִיוּרֵי הַבַּלָהוֹת אֲשֶׁר עַל הַקִירוֹת הָיוּ בּוֹלְטִים וְנִרְאִים עוֹד כָּרָאוּי, אֶלָא שֶׁהַצְבָעִים כָּהוּ מֵרֹב יָמִים וְמִטַחַב. עַכְשָׁו הִזְהִירוּ הַצִיוּרִים הָאֵלֶה בְּאוֹר בָּהִיר וְחָזָק, אֲשֶׁר הָלַךְ הָלֹךְ וְהִתְחַזֵק מֵרֶגַע לָרֶגַע, וּמֵרֶגַע לָרֶגַע נַעֲשׂוּ פְּנֵיהֶם יוֹתֵר וְיוֹתֵר מְעוֹרְרֵי פַּחַד וּזְוָעָה, עַד כִּי לְמַרְאֵיהֶם הָיוּ מִתְפַּלְצִים אֲנָשִׁים בַּעֲלֵי עוֹרְקִים יוֹתֵר חֲזָקִים מֵעוֹרְקַי. אַלְפֵי עֵינֵי שֵׁדִים וּמַלְאֲכֵי חֲבָּלָה, עֵינַיִם אַכְזָרִיוֹת מְפִיקוֹת קֶצֶף וְזַעַם וּמְלֵאוֹת חַיִים, אֲשֶׁר לֹא הִרְגַשְׁתִּי בָּהֶן מִקוֹדֶם, הִבִּיטוּ עָלַי מִכָּל הָעֲבָרִים, בְּהִתְנוֹצְצָן בְּאֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר הִתְאַמַצְתִּי לַשָׁוְא לַחֲשׁוֹב אוֹתָה לִמְדוּמָה. לִמְדוּמָה! – אַךְ הֲלֹא אֶל אַפִּי חָדַר כְּבָר רֵיחַ שֶׁל בַּרְזֶל קָלוּי בָּאֵשׁ. רֵיחַ מַחֲנִיק נֶפֶשׁ מִלֵא אֶת כָּל בֵּית הַכֶּלֶא. מֵרֶגַע לְרֶגַע הוֹסִיפוּ הָעֵינַיִם, עֵינֵי הַתּוֹפֶת שֶׁהִתְעַנְגוּ לְמַרָאֵה עִנוּיַי וּגְסִיסָתִי, לְהִתְנוֹצֵץ! תְּמוּנוֹת הַדָמִים שֶׁעַל הַקִירוֹת כֻּסוּ בָּאַרְגָמָן עָבֶה. עָיַפְתִּי! נֶחֱנַקְתִּי! עַתָּה לֹא נִשְׁאַר כָּל סָפֵק בְּנוֹגֵעַ לְכַוָנָתָם שֶׁל מְעַנַי, – הוֹי, הָאַכְזָרִים! הוֹי, שֵׁדֵי הַשַׁחַת! מִן הַקִירוֹת הַקְלוּיִם בָּאֵשׁ מִהַרְתִּי אֶת תּוֹךְ מֶרְכָּזוֹ שֶׁל הַחֶדֶר. לְמַרְאֵה מִיתַת הָאֵשׁ שֶׁהָלְכָה וְהִתְקָרְבָה אֵלַי, מִלֵא הָרַעְיוֹן עַל דְבַר הַבְּאֵר אֶת לְבָבִי הֲנָאָה וְקוֹרַת־רוּחַ. דָבַקְתִּי בִּשְׂפָתָה הַמְבִיאָה מָוֶת וָקָטֶב וְהִטְבַּעְתִּי אֶת עֵינַי בְּמַעֲמַקֵי תְּהוֹמָהּ. זֹהַר הַתִּקְרָה הַקְלוּיָה וְהַמְלֻבָּנָה בָּאֵשׁ הֵאִיר אֶת הַבְּאֵר עַד מַעֲמַקָה. אַךְ בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן לֹא יָכֹל שִׂכְלִי לְהַשִׂיג אֶת תּוֹכֶן הַמַרְאֶה שֶׁרָאִיתִי. סוֹף סוֹף חָדְרָה הַיְדִיעָה וְהִתְפָּרְצָה אֶל תּוֹךְ נַפְשִׁי, וּבְאוֹתִיוֹת שֶׁל לֶהָבָה נֶחְרְתָה בְּרַעְיוֹנִי הַנָבוּךְ וְהַמְשׁוֹלָל. הוֹי, אֵיזוּ מִלִים אֶבְחֲרָה לִי לְתָאֵר אוֹתָה כְּמוֹ!… הוֹי, בַּלָהַת הַבַּלָהוֹת!… בִּצְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה מִהַרְתִּי לָסוּר מֵעַל הַבְּאֵר וּבְכַסוֹתִי אֶת פָּנַי בְּכַפּוֹת יָדִי, גָעִיתִי בִּבְכִיָה.

הַחֹם הִתְגַבֵּר בִּמְהִירוּת, וָאֶפְקַח עוֹד הַפַּעַם אֶת עֵינַי בְּרָעֲדִי כְּמוֹ בְּחֹם הַקַדָחַת. בַּחֲדַר כִּלְאִי קָם עוֹד הַפַּעַם שִׁנוּי, – בַּפַּעַם הַזֹאת קִבֵּל, כְּנִרְאֶה, שִׁנוּי צוּרָה. גַם הַפַּעַם לֹא יָכֹלְתִּי בְּפַּעַם אַחַת לְהַשִׂיג וּלְהַבִין מַה שֶׁנִהְיָתָה וּמַה שֶׁנַעֲשֶׂה מִסְבִיבִי. אַךְ סְפֵקוֹתַי נִתְחַוְרוּ לִי תֵּיכֶּף. הַכְּעֵס הִכְעַסְתִּי מְאֹד אֶת מְעַנַי הָאַכְזָרִים בְּהִמָלְטִי פַעֲמַיִם מִיָדָם – אַךְ הַפַּעַם לֹא אוּכַל עוֹד לְהִמָלֵט וְלַעֲשׂוֹת לִצְחוֹק אֶת מַלְכֵי הַבַּלָהוֹת. מַרְאֵה הַחֶדֶר הָיָה מִתְּחִלָה מְרֻבָּע. עַכְשָׁו נַעֲשׂוּ שְׁתֵּי זָוִיוֹתָיו לְחַדוֹת; הַיוֹצֵא מִזֶה, כִּי הַשְׁתַּיִם הַנוֹתָרוֹת נַעֲשׂוּ לִרְחָבוֹת. הַשִׁנוּי הַנוֹרָא הַזֶה נַעֲשֶׂה בְּרֶגַע אֶחָד בְּקוֹל שְׁרִיקָה עֲמוּמָה. בְּרֶגַע אֶחָד קִבֵּל הַחֶדֶר צוּרָה שֶׁל רוֹמְבּוּס (רָבוּעַ מְעֻקָם). אַךְ הַשִׁנוּי הַזֶה לֹא עָמַד בְּעֵינוֹ – וַאֲנִי גַם לֹא קִוִיתִי וְגַם לֹא חָפַצְתִּי כִּי יִשָׁאֵר הַדָבָר כְּמוֹ שֶׁהוּא. נָכוֹן הָיִיתִי לְחַבֵּק אֶת הַקִירוֹת הַמְלֻבָּנִים הֲלָלוּ, נָכוֹן הָיִיתִי לְהִלָחֵץ אֲלֵיהֶם בְּחָזִי, לִלְבּשׁ אוֹתָם כְּבֶגֶד הַמְנוּחָה הַנִצְחִית. – אָמוּתָה נָא, – צָעַק לִבִּי בְּקִרְבִּי – וּתְהִי מִיתָתִי מַה שֶׁתִּהְיֶה וּבִלְבַד שֶׁלֹא תָּבוֹא אֵלַי עַל יְדֵי הַבְּאֵר הָאֲיוּמָה. הַשׁוֹטֶה! אֵיךְ זֶה לֹא הֲבִינוֹתִי, כִּי הַבַּרְזֶל הַלוֹהֵט אֲשֶׁר מִסְבִיבִי הֲלֹא יְבִיאֵנִי סוֹף סוֹף אֶל תּוֹךְ הַבְּאֵר? וְכִי יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד בִּפְנֵי הַחֹם הַנוֹרָא? וְלוּ גַם יָכֹלְתִּי, אֵיךְ זֶה אֶעֱמֹד בִּפְנֵי הַקִירוֹת הַדוֹחֲקִים אוֹתִי? הַמְרֻבָּע הַמְעֻקָם הִתְאַרֵךְ בִּמְהִירוּת עַד שֶׁלֹא נִשְׁאַר לִי זְמַן אֲפִילוּ לַחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבָה עַל דְבַר מַצָבִי. מֶרְכָּזוֹ וְהַמָקוֹם הָרָחָב בּוֹ בְּיוֹתֵר הָיָה מְכֻוָן כְּנֶגֶד הַבְּאֵר אֲשֶׁר הִזְהִירָה בִּתְּהוֹמָהּ. נְסֻגוֹתִי אָחוֹר, אַךְ הַקִירוֹת הַמִתְאָרְכִים וְהַמִתְקָרְבִים עַל יְדֵי זֶה הָאֶחָד אֶל מִשְׁנֵהוּ, גֵרְשׁוּנִי מִמְקוֹם עֶמְדָתִי וַיִרְדְפוּנִי קָדִימָה. סוֹף סוֹף לֹא מָצָא כְּבָר גוּפִי הֶחָרוּךְ וְהַצָרוּב מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָיו עַל גַבֵּי הָרִצְפָּה. חָדַלְתִּי כְּבָר לְהֵאָבֵק וְלַעֲמֹד עַל נַפְשִׁי, וְרַק צַעֲקָתִי הָאַחֲרוֹנָה, צַעֲקַת הַיֵאוּשׁ הָאַחֲרוֹן, הִפְסִיקָה לְרֶגַע אֶת גְסִיסָתִי הַנוֹרָאָה. הַרְגֵשׁ הִרְגַשְׁתִּי, כִּי הִנְנִי מִתְנוֹדֵד עַל פִּי הַתְּהוֹם אֲשֶׁר אָטְרָה עָלַי פִּיהָ – הֲסִבּוֹתִי אֶת עֵינַי מִנֶגְדָה…

קוֹל שָׁאוֹן וְרַעַשׁ מְעוּרָב מִקוֹלוֹת רַבִּים! תְּרוּעַת חֲצוֹצְרוֹת מִלְחָמָה! שָׁאוֹן וַהֲמוּלָה כְּאִלוּ אַלְפֵי רְעָמִים הִרְעִימוּ בְּבַת אַחַת! קִירוֹת הָאֵשׁ נָסֹגוּ אָחוֹר! יַד אֲמִיצָה אָחֲזָה בְּיָדִי בְּרֶגַע נָפְלִי בְּאֵין כֹּחַ תְּהוֹמָה. זוּ הָיְתָה יָדוֹ שֶׁל הַמַצְבִּיא הַצָרְפַתִּי לַסַל. חֵיל הַצָרְפַתִּים בָּא אֶל תּוֹלֶדָה כִּמְבוֹא עִיר מְבֻקָעָה. הָאִינְקְבִיזִיצִיָה בָּאָה בְּכַף אוֹיְבֶיהָ.

בתקופת שפוך החלירע את ממשלתו־אימים על ניו־יורק נעניתי לקריאתו של קרוב־משפחה לבלות עמו שבועים ימים בבדידת ה־ cottage orné אשר לו על חופי הנהר הַדסון. מזומנים היו עמו כאן כל האמצעים הרגילים להנאות קיץ; והודות לטיולים ביער, ציור, שיוט, דיג, רחצה, נגינה, וספרים, דין היה שנתענג כל־צרכנו, אלולא הידיעות הנוראות אשר הגיעונו דבר בוקר בבקרו מן הכרך רב־העם. לא עבר יום ולא נתבשרנו על פטירת מי ממכרינו. אחר, כרבות מקרי המות, הסכַּנּוּ לצַפּות מדי־יום לאבדון ידיד מן הידידים. לבסוף היינו נרעדים עם קרוב כל שָׁלוח. דומה היה עלינו כי עצם הרוח הבאה מן הדרום נודפת ריח מות. אכן, אותה מחשבה מְשַׁתֶּקֶת השתלטה על נפשי כליל. נבצר ממני לדבר, לחשוב או לחלום על דבר זולתה. מארחי היה איש מיושב ממני, ואף כי נעצב היה אל רוחו מאד, התחזק לסעוד את רוחי אני. בחכמתו השקולה לא היה נתון כל־עיקר להשפעת דברים שאין בהם ממש. לגבי עצמותם של אימים עֵר היה דֵי־הצורך, אולם מפני צלליהם לא התירא כל־עיקר.

מאמציו להקימני מן הקדרות שמחוץ־לגדר־הטבע אשר שקעתי בה, הושמו לאַל במידה רבה על־ידי אי־אלה כרכים אשר מצאתי בסִפְרִיָתוֹ. הללו יפים היו לכוף ולהנביט כל זרע־מורשה של אמונות־הבל הכמוס בחֻבִּי. קורא הייתי את הספרים האלה שלא בידיעתו, וככה נבוך היה תכופות מהבין לשורש הרשמים העזים אשר הוטבעו בדמיוני.

ענין שחובב הייתי לענות בו היה האמונה הרווחה באותות־לבָאות – אמונה שבתקופה זאת לחיי כמעט נטיתי ברצינות להגן עליה. על הנושא הזה היו לנו ויכוחים ממושכים ונמרצים – הוא סובר כי אין כל טעם להאמין בדברים אשר כאלה – ואני טוען כי רגש הצף ועולה ברַבִּים מאליו ומעצמו – לאמור, בלא סמנים נראים־לעין של השפעה מבחוץ – יש בו כשלעצמו יסודות מפורשים של אמת, וראויים הם לכבוד רב.

העובדה היא כי עת־מה אחרי הגיעי אל הבית, ארע לי מקרה כה נמנע־פֵּשר, כה טעון בשורת־רע, עד כי סלוח יְסוּלח לי אם ראיתי בו אות־לבאות. הַבהֵל הבהילני המקרה, ועם זאת ככה התמיהני וַיְביכני, עד כי ימים רבים עברו בטרם אוכל לגמור בנפשי לספר עליו לידידי.

קרוב למוצאיו של יום חם־להפליג, יושב הייתי, וספר בידי, אל חלון פתוח, הנשקף, בעד לכברה ארוכה של חופי הנהר, אל הר מרוחק, אשר פאתו הסמוכה ביותר אל מושבי נקרחה, עקב מה שקוראים מַיִט־אדמה, ממרבית אילנותיה. סרעפַי תועים היו זה־כמה מן הספר אשר לפני אל עצבת הכְּרך השכן ושממונו. כשֵׂאתי עינַי מן הדף, ותפגענה במַעֲרֵה ההר, ובעצם אחד – באי־זו מפלצת חיה איומת־מדות, אשר חיש־מהרה עשתה דרכה מרום ההר אל מרגלותיו, התעלֵם לבסוף ביער העבות מתחת. כאשר נגלה־הופיע היצור הזה ראשונה, פקפקתי בשִׁפְיוֹנִי – או, למִצְער, בנכוחות ראיָתי; ודקות מרובות עברו בטרם אוָכח לדעת כי לא משוגע הנני גם לא חלום אחלום. אפס כאשר אתאר את המפלצת (אשר ברור ראיתיה ובמתון סקרתיה כל עת התקדמה), חושש אני כי אף יותר ממני עצמי יתקשו קוראי להוכח בדברים האלה.

אמדתי את שעורו של היצור בהשואה אל קוטר העצים הגדולים אשר בקרבתם עבר – אותם אדירי־יער ספורים אשר נצלו מחמת מַיִט־האדמה – ואגמור בדעתי כי גדול הוא ברַב מכל אֳני עובר־ימים תחת השמש. אֳני עובר־ימים אמרתי, כי על כן תוֹאַר המפלצת הוא אשר העלה את הדמיון – תבניתה של אחת מספינותינו בעלות־ע"ד־התותחים יש בה כדי תאור מניח־את־הדעת של כלל מַרְאיתה של זו. פי החיה היה בקצה חֶדֶק ארוך כששים־שבעים רגל, ועביו כעבי גופו של פיל בפילים. סמוך לשרשו של גזע זה היתה שפעה עצומה של שֵׂער שחור מדובלל – יָתֵר על אשר תספקנה אדרות עשרים תואים; ומן השֵׂער הזה, מַטה ולצדדים, זקרו חוצץ שני ניבים בוהקים, דומים להללו של חזיר־הבר, אפס גדולים לאין־ערוך יותר. במקביל לחדק, מזה ומזה לו, היה מַטה־ענקים, שלושים־ארבעים רגל ארכו, מעשה בדולח טהור למראית־עין, וצורתו צורת מִנְסרה כלולה; – בהדרת שלל צבעים השתקפו בו קרני השמש השוקעת. הגזע מחוטב היה כטריז אשר חודו ארצה. ממנו התפרשו שני זוגות כנפים – כל כנף ארוכה כמאה יארד – זוג מעל משנהו, חופים־ומחופים קשקשי מתכת; כל קשקשת כמו עשר או שתים־עשרה רגל לקוטר. ראיתי כי צמדי הכנפים, העליון והתחתון, מחוברים בשרשרת חזקה. אולם עיקר המוזר אשר בבריאה הנתעבה הזאת היה תמונת גולגולת־מֵת, אשר תפסה במעט את כל שטח חזה, ואשר הותוְתָה דַיֵק־היטב בלָבָן מסנור, על שְחור רקעו של הגוף, כמו לוּא יד אמן תארתה שם. עוד אני מתבונן אל החיה הזאת המבעיתה, וביתר־יחוד אל המראה אשר על חזהָ, בהרגשת מורא וזעוה – בתחושת רעה־מתרגשת־לבוא, אשר נבצר ממני להשביחה בכל מאמצי־בינה, והנה מלתעות־האדירים שבקצה החדק מתפשטות לעיני פתאום, והן נותנות קול, קול רם ומפיק־יגונים שהרעיש את עצבַי כצִלְצֵל–מיתה, ואך התעלמה המפלצת למרגלות ההר נפלתי מתעלף ארצה.

כאשר שבה אלי רוחי, היתה ראשית חפצי כמובן להודיע לידידי את אשר ראיתי ושמעתי – גם יקשה עלי לבאר מה היה זה רגש הגועל אשר הנא הניאני מזאת.

לבסוף, ערב אחד, שלושה או ארבעה ימים לאחר אותו מעשה, יושבים היינו יחדו בחדר בו ראיתי את דמות־הבעותים – אני תופס אותו מושב אצל החלון, והוא סרוח על הספה בסמוך. הֶחְבֵּר השעה והמקום המריצני לשיח לו את דבר התופעה. הוא שמע לי עד־תם – בראשונה צחק מקרב־לב – ואחר שִׁוָה למנהגו חומרה מופלגת, משל כאילו טֵרוּפִי הוא הדבר שאינו בגדר ספק. אותו הרף־עין שוב נגלתה המפלצת לעיני ברור – ובצעקת אימה נצחת הסבתי אליה עתה את תשומת־לבו. הוא הביט בלהיטות – אולם טען כי לא יראה מאום – אף כי אני דקדקתי לתאר את אורח היצור, כעשותו דרכו ירוֹט במערֵה ההר.

לעת הזאת נחרדתי לבלי־חק, כי דמיתי אשר החזות אות מותי היא, או, והוא גרוע מכך, כי תְקָפַת עִוְעִים תבשר. בסערת־רגש התמודדתי אחור על כסאי, ורגעים מספר כבשתי פני בידַי. כאשר שבתי ואגַל עיני, לא נראתה עוד דמות־הבעותים.

אכן, מארחי שב לבש, בשעור־מה, את שלות מנהגו, ובתקיפות רבה חקרני־ודרשני באשר למדות הבריאה הדמיונית אחרי הניחי את דעתו תומם בענין הזה, נאנח אנחה. עמוקה, כאלו פּורָק מעליו איזה נטל אין־שאת, ויוסף לדבר, במתינות אשר נראתה לי אכזרית, על נקודות כאלו וכאלו שבפילוסופיה ההֶשְׁעֵרית, אשר קודם לכן שמשה לנו ענין לדון בו. זכור לי איך עמד ביחוד־יתר (בתוך שאר הדברים) על הדעה כי השורש הראש־והראשון לטעות בכל חקירות אנוש טמון בעלילותה של ההבנה למעט או להפריז בחשיבות דבר, משום סתם־שבוש באומד קרבתו. “על־מנת להעריך כיאות, למשל”, אמר, “את ההשפעה אשר תֵאָצל על האנושות בכללה עם התפשטותה השלמה של הדמוקרטיה, הרי רחוק התקופה בה תתכן השגתה של התפשטות כזאת, דין שיהיה פרט בהערכה. אף על פי כן, התוכל לנקוב בשמו של איש שכתב בנושא המִמשל, ואשר ראה בסעיף מסוים זה של הנושא ענין ראוי לדיון בכלל?”

כאן החריש רגע, סר אל כוננית של ספרים, ונטל את אחד הקצורים הרגילים בחכמת־הטבע. אחר שאל ממני כי נתחלף במושבינו, למען ייטיב להבין באותיותיו הזעירות של הכרך, ישב בכורסתי אצל החלון, פתח את הספר, וַיָשָׁב אל שיחו מבלי שנות כמעט מִנְגינת קולו.

“לולא הפלגת לדקדק”, אמר, "בתאור המפלצת, לעולם לא היה בכוחי להראותך מה היתה זו. תחלה אקרא־נא לפניך תאור־דרדקים של מין ה־Sphinx, משפחת Crepuscularia, מחלקת Lepidopetera, סוג Insecta – הם החרוקים. וזו לשון התאור:

פה סגר את ספרו ורכן בכסא נכחו, ומעמדו בדיוק כמעמדי ברגע חזותי את “המפלצת”. “אהה, הנהי!” קרא כהרף־עין – “חוזרת היא ועולה על פני ההר, אף אודה כי בריאה מופלאת־למראה עד־מאד היא זאת. אף על פי כן, אין היא גדולה או רחוקה כלל כפי שצירת בנפשך; כי הנה העובדה היא כי, עודה מעבטת אורַח לעלות בחוט הזה, אשר אי־זה עכביש ארגו לאורך מסגרת־החלון, מוצא אני כי מדתה מלוא ארכה היא לערך חלק הששה־עשר של זרת, וכן כי כחלק הששה־עשר של זרת רחוקה מבבת־עיני”.

לפני הרבה שנים מקובל היה להלעיג על הרעיון של “אהבה עם ראיה ראשונה”; אולם בעלי המחשבה, לא פחות מעמוקי הרגש, טוענים תמיד כי אכן קימת היא. ובאמת, מתוך תגליות הזמנים החדשים, בשדה מה שנִתן לקראו מַגְנֵטִיוּת אֶתִית או מַגְנֵטוֹ־אֶסְתֵטִקָה, מסתבר כי הטבעיות, ועל־כן, הכּנוֹת והעזות שבהרגשות אנוש הן אותן המתעוררות בלב כמו הִפָּעֲלוּת חשמלית – במלה אחת, כי השמחים ובני־הקָים שבאזיקי־הנשמות הם אותם שמבט־עין ירתקם. הודוי אשר אומר אני להתודות יוסיף עוד דוגמה על הדוגמות אשר לא־תספרנה כמעט לאמתותה של השקפה זו.

ספורי מצריכני לפרֵט כלשהו. עדין צעיר אני מאד לימים – בן פחות מעשרים־ושתים. שמי, כיום, הוא שכיח מאד אף המוני למדי – סימפּסון. “כיום” אני אומר; כי אך זה־מקרוב קוֹרֵאתי כן – בתוך השנה האחרונה לקחתי לי את שם־המשפחה הזה כחוק, על־מנת לקבל ירושה גדולה אשר הניח לי שאר־בשר רחוק אחד, אדולפוס סימפּסון, אֶסק'. העזבון מותנה היה בכך שאתקרא בשם המוריש – בשם־משפחתו דוקא; שמי הפרטי הוא נפוליאון בּוֹנַפַּרְטֶה – ביתר־דיוק, אלה הם הראשון והאמצעי בשמותי.

במדה של אי־רצון אצלתי לי את השם סימפּסון, שכן שם־משפחתי האמתי, פְרוּאַסַר, נתן בי גאוה אשר יֵקל לדונה לכף זכות – מתוך שסברתי כי יכול אני להתיחשׂ על המחבר בן־האלמות של ה – Chronicles. אגב־אורח, באשר לענין השמות, יכול אני לצין דמיון־צלילים מופלא שחל באקראי בשמות קצת מאבותי. אבי היה פלוני מֶסְיֶה פרוּאַסַר, מפריס. אשתו־אמי, אשר נְשאה בגיל חמש־עשרה – היתה פלונית מַדְמוּאַזֶל קרוּאַסַר, בתו הבכירה של קרוּאסר הבנקאי, אשר אשתו, בת שש־עשרה בלבד בהנשאה, היתה בתו הבכירה של פלוני ויקטור ווּאַסַר. מֱסְיֶה וואסר, למרבית־הפליאה, לקח לו אשה בשם דומה – פלונית מדמואזל מוּאסר, אף היא נערה רכה היתה בכלולותיה. נשואים מוקדמים אלה רגילים הם בצרפת. אכן, פה באים מואסר, וואסר, קרואסר, ופרואסר כולם בשלשלת אחת רצופה. את שמי שלי שניתי אמנם, כאשר אמרתי, לסימפּסון, כחוק וכדין, ומתוך אי־רצון רב כל־כך, עד כי היתה שעה בה הססתי ממש אם לקבל את הירושה על התנאי המרגיז וחסר־השחר התלוי בה.

אשר לסגולות אישיות, הרי איני חסר אותן כל־עיקר. אדרבה, סבור אני כי מבנה גופי נאה, ויש לי מה שתשעים־למאה מן הבריות יקראוהו יפי־תואר. גבהי חמש רגלים ואחת־עשרה זרת. שערי שחור ומתולתל. חטמי שפיר די־הצורך. עיני גדולות הן ואפורות; ואם כי, בעצם, רכות הן עד־להציק מאד, הנה מתוך מראיתן אין לחשוד בכל מום מהבחינה הזאת. החולשה עצמה אכן הכעיסתני תמיד גם כעס, ולכל תרופה נזקקתי – פרט להרכבת משקפים. באשר שוקק־עלומים הנני וטוב־מראה, מובן כי שואט אני אותן, ותכלית־מאון מאנתי לחבשן. ובאמת לא אדע דבר אשר ככה יְנַוֵל קלסתר איש צעיר, או אשר ככה יטבע בכל תוי פניו ארשת צניעות־מעושה, אם לא ארשת מובהקת של התחסדות וזקנה. משקף, כנגד זאת, יש בו טעם מפורש של גנדרנות והעמדת פנים. עד כה לא נזקקתי לא לזו ולא לזו. אולם הנה הכברתי כלשהו בפרטים האלה שסתם־אישיים הם, ואשר, סוף סוף, במעט נחשבו. דיֵני אם אוסיף ואומר כי מזגי חמום, פוחז, לוהט, מתלהב – וכי כל ימי מעריץ מסור הייתי לנשים.

ערב אחר בחורף שעבר נכנסתי לתא בתאטרון פ–, יחד עם חבר, מר טֶלְבּוֹט. היה זה ערב של אופרה, והתכניות בשרו גדולות ונצורות, וימלא הבית מפה־אל־פה. אכן, אנחנו הספקנו להשיג את המושבים הקדמיים אשר נשמרו לנו, ואשר אליהם, בעמל־מה, רָפַקנו דרכנו.

משך שעתים שם רעי, אשר היה משוגע־למוסיקה, כל מעיניו בבימה; ועד־כה־וכה התבדרתי אני בסקירת הקהל אשר בעיקרו מורכב היה עִדִית העיר ממש. אחרי אשר נוכחתי בדבר הזה, אומר הייתי להסב עיני אל ה־ prima donna, והנה רותקו וסומרו אל דמות באחד התאים הפרטים אשר פסחתי עליהם בסקירתי.

אלף שנים אם אחיה, לעד לא אשכח את עצמת־הרגש בה התבוננתי אל הדמות הזו. דמות אשה היתה זו, היפהפיה מכל אשר חזיתי מעודי. הפנים מופנות היו אל הבימה כדי כך שדקות־מספר נבצר ממני לראותן כמו, ־ אולם התוכן אלוהי היה; אין מלה אחרת אשר תמצא לתאר את תפארת התואם – ואף המלה “אלוהי” נראית חלושה עד־לגחוך ככתבי אותה.

קסמה של חמדת־תואר באשה – כֶּשֶׁף החנניות הנקבית – תמיד היה זה כוח אשר קצרה ידי מעמוד בפניו; אולם פה היה החן באנושי, בהתגלמותו, ה־beau idéal של חזיונותי המרקיעים והנלהבים ביותר. הדמות, אשר מבנה התא הניח לראותה כולה כמעט, היתה גבוהה משהו מן הממוצע, וכמעט־כמעט קרְבָה אל המלכותי, בלא הגיע עדָיו ממש. מְלֵאותה וסגלגלותה השלמה משיבות־נפש היו. הראש אשר רק ערפו נראָה, התחרה בחטובו בזה של פְּסִיכֶה היונית. וכובע הדור של gaze aérienne הציגהו לראוה יותר משהסתירו. זרוע ימינה תלויה היתה על מעקה התא, ובתָאֳמה הכָּלול העבירה חִיל בכל יצורַי. חלקה העליון של זו נתון היה בכפלי אחד השרוולים הפתוחים הרפויים המהלכים עתה באפנה. זה גלש אך מעט למטה מן המרפק. מתחת לו היה שרוול תחתון מעשה איזה בד דקיק, הדוק, שאחריתו חַפָּּת מלמלה יקרה, חננית על פסת־היד, גלוש וחשוף אך את האצבעות הענוגות לבדן, אשר על אחת מהן התנוצצה טבעת יהלום, שמיד ראיתי כי מופלגת היא בשויה. את הסגלגלות הנהדרה של אמת־היד הלם יפה צמיד אשר עטר לה, אף הוא קָשוט ונעטר נֵזר אבני־חן, המעיד, במלים שאין לטעות בן, גם על עושר הגבירה גם על אנינות־טעמה.

מחצית השעה, למִצער, לטשתי עיני אל צלם־המלכה הזה, משל כאלו הפכתי אבן פתאום; ובתוך פרק־זמן זה עמדתי על מלוא עצמת כל מה שנאמר או הושר בדבר “אהבה עם ראיה ראשונה” ועל מלוא אמתותו. רגשותי נבדלו לגמרי מכל אשר ידעתי עד הֵנה, אף נוכח המהוללות שבדוגמות חמדת־אשה. זיקת נפש אל רעותה, זיקה אשר בת־בלי־הסבר היא וכן, אנוס אני לאמור, מגנטית, כמו רתקה, לא רק את עיני, כי אם גם כל כח מחשבה ורגש בי, אל הדבר הנהדר אשר לפנַי. ראיתי – הרגשתי – ידעתי כי עד־מעמקַי, עד־שגעון, עד־אין־הָשׁיב מאוהב הנני – וזאת אף בטרם אראה את פני הנאהבת. וכה לוהטת היתה התשוקה אשר בערה בי, עד כי באמת האמנתי שלא תִשוך כלל, או רק מעט, אם יתברר כי תוי פניה, אשר עֲדֶן לא ראיתים, מן השכיחים הם: כח יוצא־כְּלל הוא טבע האהבה האמתית היחידה – האהבה עם ראיה ראשונה – וכה מועטה, לאמתו של דבר, תְלותה במסבות החיצוניות אשר אך לכאורה תחוללנה אותה ומשלו בה.

עודי אחוז בחבלי הערצה אל החזות הזאת הנחמדה, ורִגשת־פתאום אשר נפלה בקרֶב הקהל גרמה לה להסֵב פְלג־ראש לעומתי, עד כי ראיתי את חתך דיוקנה כולו. יפיו של זה עלה אף על אשר שערתי – ועם זאת היה בו דבר־מה אשר אִכְזבני בלא אשר אוכל לאמור אל־נכון מהו. “אכזבני” אמרתי, אולם לא זוהי המלה הראויה. הרגשותי הושבחו גם נעלו בבת־אחת. פחות מן הגעש נאצל עליהן ויותר מן ההתלהבות השלֵוה – מן המנוחה הנלהבת. הֲלך־רגש זה אולי העירהו מַבּע־המַדונה והמטרונית אשר לפניה; ועם זאת מיד הבינותי כי לבטח לא זה לבדו הוא שגָרַם. היה עוד דבר־מה – איזה רז אשר נפלא ממני – איזו ארשת בפנים אשר הֵפֵרה מנוחתי כלשהו עם שהגבירה את התענינותי ברב. לאמתו של דבר, נתון הייתי בעצם אותו הלך־הנפש אשר בו נכון איש צעיר ונוח־להתפעל לכל מעשה של הפרזה. לוא לבדה היתה הגברת, בלי ספק נכנסתי אל תאה ולקחתי עמה דברים; אולם שחק המזל ושנים היו עמה – אדון אחד, ואשה יפה־להפליא, אשר נראָה בעליל כי צעירה היא בשנים אחדות מרעותה.

בלבבי עינתי אלף דרכים להתודע בהן אל הקשישה שבגברות השתים, או, לפי שעה, מכל מקום, לראות את יפיה ראיה ברורה יותר. מעתיק הייתי את מקומי סמוך יותר למקומה, אולם מחמת גדישות התאטרון היה הדבר מן־הנמנע; וחומרת המקובלות אסרה, זה־מקרוב, אסור גמור על השמוש במִשְקף־האופרה במקרה אשר כזה, אף אלו שחק לי מזלי והיה עמי זה – אבל לא היה – ועל כן נואש הייתי.

לבסוף גמרתי בדעתי לפנות אל רֵעי.

“טלבּוֹט”, אמרתי, “לך יש משקף־אופרה, תנהו־נא לי”.

“משקף־אופרה! – לא! – וכי מה אתה סבור אעשה אני במשקף־אופרה?” בזאת נפנה בקוצר־רוח אל הבימה.

“אבל, טלבוט”, המשכתי, תופס בכתפו, “הלא תשמע לי? רואה אתה את התא הלז? – שם! – לא, השני. – הראית מימיך אשה יפהפיה כזאת?”

“יפה היא מאד, בלי־ספק”.

“תמהַ אני מי היא זאת”?

“מה, בשם כל מלאכי־עליון, אין אתה יודע מי היא? ‘בכך כמו תוכיח כי אתה עצמך בלתי־ידוע’, הלא היא מַדם לָלֶן המהוללה – יפת־היום par excellence, ושיחת העיר כולה. גם עשירה היא לבלי־חק – אלמנה – ובת־זוג דגולה מרבבה – אך זה הגיעה מפריס”.

“מכיר אתה אותה?”

“כן – יש לי הכבוד”.

“התְוַדְעֵנִי?”

“לבטח – במֵירב העונג; ומתי?”

“מחר, באחת, אפגשך אצל ב־”.

“יפה מאד; ועתה אנא עצור בלשונך, אם תוכל”

בדבר הזה האחרון הוכרחתי לשמוע לעצת טלבוט; שכן נקט מנהג חֵרְשוּת נחושה לגבי כל שאלה או רמיזה נוספת, ומוֹתר הערב לא שעה אלא למתרחש על הבימה בלבד.

בינתים לא הסרתי עיני מעל מדם ללן, ולבסוף זכיתי לראות את פניה מקֶדֶם תומָם. כלילות־חמדה היו אלו; זאת, כמובן, הגיד לי לבי קודם. אף לולא הניח טלבוט את דעתי לגמרי בנקודה זו – אולם אותו משהו סתום־מהָבֵן הוסיף להציקני. לאחרונה נמניתי וגמרתי כי אין חושַי משתאים אלא אל אי־זה מבע של רצינות, עצבות, או, נכון יותר, של לֵאות, אשר גרע משהו מן העלומים והרעננות אשר לַפּנים, אך לבעבור אֲצול עליהן הוד ועֶדנת מלאכים, ולשוות לה, כמובן, מבחינת מזגי המתלהב והרומנטי, ענין רב עשר מונים.

עודי זָן עיני ככה, נוכחתי לראות, לחרדתי הגדולה, מתוך זיע בלתי־נתפס כמעט אשר זעה הגברת, כי פתע הרגישה בלהט מבטי. אף על פי כן, מוקסם הייתי לגמרי, ונבצר ממני להַשעות עין, ולוא לרגע. היא הֵצֵדה פניה, ושוב לא ראיתי כי אם את החמוק החָצוב אשר לקדקדה. כעבור דקות מספר כמו לוא סקרנותה המריצתה לראות אם מביט עודני, שוב הסבה ראשה לאטה ושוב פגשה במבטי היוקד. עיניה האפלות הגדולות שפלו כהרף־עין, וסומקה עזה פרחה בלֶחיה. אולם מה נתמהתי לראות כי לא די שלא נתנה ראש שנית, כי אף העלתה מחגורתה דו־מִשקף ­– הגביהתהו – כִּוְנתו – ואחר התבוננה בי בעדו, במחשבה ובשום־לב, משך כמה דקות רצופות.

לו חזיז נפל לרגלי לא היתה תדהמתי עזה יותר – רק תדהמה – לא מורת רוח, לא שאט־נפש כלשהי; אף כי מעשה כה מחוצף מצד כל אשה אחרת עלול היה לעורר מורת־רוח או שאט. אולם הדבר כולו נעשה במנוחה כה רבה – בקור־רוח כה רב – בשלְוָָה כה רבה – בפנים מפיקות רום־מעלה, בקצרה – עד כי לא נכר כאן מאום מעזות־מצח סתם, ולא היו בי כי אם הרגשות התפעלות ופתיעה.

הבחנתי כי, כהגביהה את המשקף¹ ראשונה, כמו אמרה די בסקירה חטופה, וכבר היתה מצניעה את המכשיר, והנה כמו נמלכה בדעתה ותגביההו שוב, וככה הוסיפה להתבונן בי בנוקב משך כמה דקות רצופות – חמש דקות למצער, בטוח אני.

המעשה הזה, שבלתי־רגיל הוא כל כך בתאטרון אמריקאי, עורר רבים מאד להסתכל, אף הֵסב רחש, או המיה סתומה, בקרֶב הקהל, דבר אשר רגע מִלאני מבוכה, אבל לא עשה כל רושם מפורש על מדם ללן.

אחרי אשר השביעה את סקרנותה – אם זה היה הדבר – שמטה את המשקף, ובמנוחה שבה לשית לבה אל הבימה; וחתך פניה מופנה היה עתה לעומתי, כבתחלה. הוספתי להסתכל בה בלי־חשׂך, אף כי היטב יָדֵעַ הייתי בגסות התנהגותי. עוד מעט וָאַרְא והנה זע הראש אט וקמעה; ועד מהרה נוכחתי לדעת כי, בעוד היא משימה עצמה כמביטה אל הבימה, הרי בעצם מתבוננת הגברת בשום־לב בי עצמי. למותר לאמור מה היתה השפעת התנהגות אשר כזאת, מצד אשה מצודדת־לב כל־כך, על רוחי הרגשנית.

אחרי אשר ככה בחנתְני ובדקתְני משך רבע־השעה אולי, פנתה מושאת־תשוקתי הנאוה בדברים אל האדון הנלוה עליה, וכדַבְּרה ראיתי ברור, על־פי מעופי־עין שניהם כי השיחה נוגעת בי עצמי.

עם גמר השיחה, שוב נפנתה מדם ללן אל הבימה, ודקות אחדות נראתה שקועה בהצגה. אפס כתום פרק־הזמן הזה נסערתי לבלי־חק לראותה שולפת, בַשניה את המשקף התלוי על צדה, נבטת נכחי כבתחלה, ובהתעלם מהמית הקהל המחודשת, סוקרת אותי, מכף־רגל ועד ראש, באותה שלוַת־פלא אשר קודם כה שִׂמחה את רוחי וָתַּכֵּהָ בתמהון.

מנהג יוצא־כלל זה, אשר מסך בי קדחת התרגשות גמורה – שגעון אהבה מוחלט – אִמְצני יותר משהרגיזני. בטֵרוף סגידתי הנלהבת, לא זכרתי כי אם את יֵשותה והוד־חמדתה של הדמות אשר לנגד עיני הלטושות. ברגע־של־כּוֹשֶר, כאשר דִמִיתי כי הקהל נתון כולו לאופרה, צדתי לבסוף את מבטה של מדם לַלַן, ובו־ברגע החויתי קידה קלה אך מפורשת.

היא האדימה עד־מאד – אַחַר הִשְעתה עיניה – אחר הביטה על סביביה אט ובזהירות, כמדומה על־מנת לראות אם הובחן במעשִׂי הפחוז – אחר רכנה לעומת האדון היושב לצדה.

עתה חדרתני עד־לבְעור ההרגשה כי העוֵיתי עשׂה, ואירא כי אך הוקע תוקיעני כרגע; ואלו במוחי רחפה, חפוזה וטורדת, חזות אקדחים ביום־מחר. אכן, הרבה וכהרף־עין הונח לי, כאשר ראיתי כי הגברת אך תמסור לאדון תכנית־מחזה בלי אומֶר; אולם הקורא אפשר יציר לעצמו כהוא־זה מתמיהתי – מהשתאותי העמוקה – ממבוכתי הפרועה, מבוכת לב ונפש – כאשר, כעבור הרף־עין, אחרי הציצה שוב בגנֵבה על סביביה, הניחה לעיניה האורות להנָבֵט תומָם והָכֵן אל עינַי אני, ואחר, בחיוך קלוש, חשוֹף קו מצהיר של שִׁנֵי־פנינים, החְוְתה בראשה שתי כפיפות־הֵן ברורות, מוטעמות וחד־משמעיות.

אין טעם, כמובן, להתעכב על חדוָתי – שׂיא־התלהבותי – על גְאוֹת לבבי בלי־מצָרים. אם אי־פעם עבר אדם על דעתו מעוֹצר אוֹשֶׁר, הייתי אני האיש ברגע ההוא. אהבתי. זו היתה אהבתי הראשונה – כך היתה הרגשתי. היתה זו אהבה־במְרומיה – בל־תתוֹאַר. היתה זו “אהבה עם ראיה ראשונה”; ועם ראיה ראשונה גם הוערכה והוּשבה.

כן, הוּשבה, כיצד ומדוע־זה אפקפק בכך גם רגע. מה בנין אחר יכול הייתי להעמיד על התנהגות אשר כזאת, מצד גברת כה יפה – כה עשירה – כה מושלמת בעליל – כה יקרת־הליכות – כה רמת־מעמד בחברה – כה כבודה־בתכלית מכל הבחינות, כאשר נראתה לי מדם ללן? כן, אהוב אהֵבַתני – כנגד התלהבות אהבתי השיבה התלהבות עִוֶרת – חדלת פְּשָׁרָה – חדלת־חשבון – נצחת – ונטולת כל־סיָג כשלי! אכן, את הדמיונות וההגיונות האלה משיבי־הנפש הפסיקה עתה ירידת המסך. הקהל קם; ותכף בא השאון הרגיל. עזבתי את טלבוט בפתאום ובכל מאמצַי עמלתי להדחק ולקרב יותר אל מדם ללן. חפצי זה לא עלה בידי, בעֲטִי ההמון, ולכן נואשתי לבסוף מן הרדיפה, ואשים פעמי בַיתה; וכנגד אכזבָתי על אשר נמנע ממני לגעת אף באמרת שמלתה, התנחמתי במחשבה כי למחרת היום יציגני טלבוט לפניה, כיאה וכמקובל.

אותו מחר בא לבסוף; לאמור, שחרוֹ של יום דרך לאחרונה על ליל־יְגיעה ארוך וקצר־הרוח; ואַחַר היו השעות עד “אחת” זוחלות־כשבלולים, נכֵאות, אין־סְפור. אבל אף סטמבוּל, אומרים, יש לה אחרית, וענוי־הצפיה הממושך בא עד־אחרית. הִכה השעון. כתום הצליל האחרון, נכנסתי אצל ב־ ודרשתי לטלבוט.

“איננו!” אמר המשרת, משרתו של טלבוט.

“איננו!” החזרתי, מרתיע וכושל חצי מנין פסיעות לאחור – “הבה ואומר לך, אישי הטוב, כי הדבר הזה לא יתכן ולא יסכון כל־עיקר; מר טלבוט אינו נעדר. מה זאת אומרת?”

“מאומה, אדוני; רק שמר טלבוט איננו. זה הכל. הוא יצא אל ס־, תכף לאחר פת־שחרית, וצוה לאמור כי לא יהיה עוד בעיר משך שבוע”.

עמדתי שְׁתוק־בעתה־וחרון. בקשתי להשיב, אך לשוני דבקה אל חכי. לאחרונה סבותי על עקבי, מכחיל בחימה, ומעַתד בלבבי את כל מטֶה בני־טלבוט אל מעמקי צלמות. נראֶה בעליל כי ידידי אנין־הדעת, קנאי־המוסיקה שכח את וִעודו עמי – שְׁכחו תכף לקביעתו. מעולם לא היה מקפיד במאד לקים את דברו. לא היתה תקנה כך; עמֵל כמיטב יכלתי להשכיח את רִתחתי, נשרכתי לי במעלה הרחוב, ואני תוקף כל גבר מודע אשר אפגוש בחקירות בטֵלות על מדם ללן. מתוך השמועה ידועה היא, כך נמצאתי לָמד, לַכל – לרבים, ידועה היא למראֶה – אולם זה לה אך שבועות ספורים לשִׁבתה בעיר, ועל כן מעטים מאד הם אשר יכירוה פנים. אלה המעטים באשר עודם זרים־ביחס, לא יוכלו, או לא יאבו, להרשות לעצמם להציגני לפניה אגב בקור רשמי של שחרית. עודי עומד כך, נואש, מסיח עם שלשיַת ידידים במוּשָׂא־לבבי העליון־על־הכל, והנה המוּשָׂא עצמו חולף על פנינו.

“חי־נפשי, הנהי!” קרא האחד.

“יפה־להפתיע!” הכריז השני.

“מלאך עלי־אדמות!” התיז השלישי.

נשאתי עינַי; ובמרכבה פתוחה אשר קרבה אלינו, עֲבור ברחוב לאִטה, ישבה הדמות המצודדת מן האופרה, בלוית הגברת הצעירה ממנה אשר ישבה עמה בתאה.

“רעותה גם היא עומדת־בצעירותה להפליא”, אמר האחד מן השלושה אשר דבר ראשונה.

“להדהים”, אמר השני; “עדין מזהירה היא גם הַזְהֵר; אולם האמנות תפליא לעשות. על דברתי, מראֶהָ טוב משהיה בפריס לפני חמש שנים. אשה יפה היא עדין; – אינך סבור, פרואסר? – סימפסון, רצוני לאמר”.

“עדין!” אמרתי, “מדוע לא תהי כן? אולם כנגד חבֶרְתה הריהי כנר־אגמון לעומת כוכב־הערב – גחלילית לעומת נוגה־צפון”.

“חַ! חַ! חַ! – ראֵה, סימפסון, הרי אתה חכם־להתמיה בגִלוי תגליות־מקוריות, רצוני לאמר”. וכאן נפרדנו, כשאחד מן השלושה מתחיל לפזם פזמון ווֹדֶוִיל עלז, אשר ממנו לכדה אזני רק את השורות –

Ninon, Ninon, Ninon ă bas –

A bas Ninon De L’Enclos!

במהלך המערכון הזה היה, מכל־מקום, דבר אחד אשר הביא לי נחמה רבה, אף כי כּלכּל את התשוקה הבוערת בי. כאשר עברה־התגלגלה מרכבת מדם ללן על פנינו, הבחנתי כי הכירתני; וגדולה מזו, בּרֵך ברכתני, בנעלֶה מכל החיוכים אשר יצוירו בדמיון, בסמן הכרה ברור ומפורש.

אשר להתוָדעות, נאלצתי לחדול מקוות לה, עד בוא העת וראה טלבוט לנכון לשוב מן הפְּרזים. בינתיים הייתי מתמיד לשחֵר כל מקום־ידוע־שם של שעשועי פומבי; ולבסוף, בתאטרון בו ראיתיה ראשונה, זכיתי באושר העלאי לפגוש בה ולשוב להחליף עמה מבטים. אכן, הדבר הזה לא ארע אלא מקץ שבועים. עד אז שואל הייתי ודורש לטלבוט במלונו, מִדֵי יום, ומדי יום אחזתני עֲוית־חֵמות לשמע ה“לא בא עוד” מפי משרתו.

בערב המדובר, אפוא, הייתי נתון במצב שאינו רחוק משגעון. מדם ללן, הוגד לי, פריסאית היא – זה־מקרוב הגיעה מפריס – כלום לא יתכן כי תשוב פתאום? – תשוב בטרם יחזור טלבוט – וכלום לא יתכן כי בזאת תאבד ממני לעד? נוראה היתה המחשבה מנשוא. הואיל ועתיד אשרי מונח היה בכף, גמרתי אומר לפעול בחֲלֵטות־גבר. בקצרה, עם גמר המחזה, התחקיתי אחר הגברת עד למעונה, רשמתי לי את הכתובת, ולמחרת בבוקר שלחתי לה מכתב שופע ומלוטש, בו שפכתי את כל לבי.

בוטים היו דברי, גלויים – בקצרה, חדורי עצמת־רגש. מאום לא הסתרתי – אף לא את חולשתי. הזכרתי את המסבות הרומנטיות של פגישתנו הראשונה – אף את המבטים אשר חלפו בינינו. הפלגתי ואמרתי כי בטוח אני באהבתה; ואת הבִּטחה הזאת, הם עזוז מסירותי שלי, הבאתי כשני צדוקים להתנהגותי, שבלעדי זאת הלא אין לה כפרה. כצדוק שלישי הבאתי את פחדי פן תעזוב את העיר בטרם תמצא לי שעת־הכושר להתודעות רשמית. בסיום האגרת, סעורת־ההתלהבות מכל שהועלה על־גליון, תארתי בגלוי־לב את מעמדי החמרי – את רב־עשרי – ואציע את לבבי ואת ידי.

מעונה צפיה חכתי לתשובה. אחרי עבור מאת־שנים, כמדומה, באה זו.

כן, בוא באה. עם כל שיֵרָאֶה הדבר רומנטי, באמת קבלתי מכתב ממדם ללן – מדם ללן היפה, העשירה, הנדגלה. עיניה – עיניה הנהדרות לא הזימו את לבבה האציל, כצרפתיה אמתית נשמעה למצוות בינתה הכֵּנות – ליצירי לבבה הנדיבים – מתוך בוז לגנוני ההתחסדות המוסכמים של העולם. היא לא בזתה את ידי המושטת, לא חסתה בשתיקה, לא החזירה את מכתבי בלא לפתחו. לא כי אף שלחה אלי בתשובה מכתב כתוב בעצם אצבעותיה הענוגות. וזו היתה לשונו:

את הפתק הזה נאצל־הרוח נשקתי אלף־אלפי פעמים, ובגללו ודאי עשיתי עוד רבוא מעשים מוגזמים שעתה פרחו מזכרוני. אפס טלבוט עדין לא בא. אהה! לוא יכול לציר לעצמו אף כהוא־זה מן הסבל שגרם העדרו לידידו, הלא טס האיש כְּמוּר־המזג מיד לישועתי? מכל־מקום, עדין לא בא. כתבתי. הוא השיב. עסק דוחק מעכב אותו ־ אולם במהרה יחזור. מבקש הוא ממני כי אמשול ברוחי – כי אבצור את עזוז רגשותי –כי אקרא ספרים מרגיעים – כי לא אשתה משקה עז מיין הוֹק – וכי אעזֵר בתנחומות הפילוסופיה. הכסיל! אם לא יכול לבוא בעצמו, מדוע, בשם כל אשר שֵׂכל בו, לא יכול לצרף מכתב של הֶצֵג? שבתי וכתבתי אליו ואפציר בו כי יחיש אלי מכתב אשר כזה. על מכתבי השיב אותו משרת, בעפרון על גב המעטפה. הנָבָל חָבַר עם אדוניו בפרזים:

לאחר זאת, למותר הוא לאמר כי הקדשתי לאלוהי התופת את האדון כאת משמשו: – אולם הכעס לא הועיל הרבה, ונחמה בתלונה לא נמצָאה.

אולם עוד עצה אחת נותרה לי, היא עצת העזות הטבועה בי. עד כה עמדה לי יפה, ועתה גמרתי אומר להִוָּעֵל בה עד־תום. לבד מכך, לאחר חליפת האגרות בינינו, מה מעשה של העדר־נמוסים סתם אוכל לעשות, עד גבול ידוע, וחשבתהו מדם ללן לי לחטא? מאז פרשת המכתב, נוהג הייתי לִצְפּות את ביתה, וככה גליתי כי, בבין־השמשות בקֵרוב, רגילה היא לשׂוּחַ, באין עמה מלַוה מלבד כושי אחד עוטה־שׂרד, בככר פומבית הנשקפת אל חלונות מעונה. פה, בתוך הבוסתנים המלבלבים והמצֵלים, באפלולית האפורה אשר לערב חצות־קיץ, ראיתי לי את שעת־הכושר ואקח עמה דברים.

על־מנת להיטיב הַטְעוֹת את המשרת הנלוה אליה, עשיתי זאת דרך־בטחה כמודע ותיק וקרוב. בישוב־דעת פריסאי־לאמתו, נענתה מיד, ולשלום הושיטה יד קטנה המלבבת מאין־כמוה. המשַׁמש נרתע לאחור מיד, ובלבבות מלאים־על־גדות שוחחנו באריכות ובלא־סוּגוּת על אהבתנו.

הואיל ובדבור רהוטה היתה האנגלית של מדם ללן אף פחות מבכתיבה, בהכרח היתה שיחתנו צרפתית. בלשון־מֶתק זו, היאה כל־כך לַתשוקה, נתתי פורקן להתלהבות טבעי הנמהרת, ובצחות־לשון ככל אשר אוכל פצרתי בה להֵאות לנשואים מיד.

לשמע קוצר־הרוח הזה חיכה. נאחזה בנמוק הנושן של דרך־ארץ – אותו דחליל המונע רבים כל־כך מאושר עד אשר יחלוף עולמית הסכוי לאושר. במֵירב הפחזות הודעתי בקרֶב ידידי, הֵעירה, כי חפץ אני להתודע אליה – ובכך הודעתי כי איני מודע אליה – כך, אפוא, לא יתכן עוד להעלים אימתי הכרנו איש את רעותו בראשונה. ואחר רמזה, בסומק־מה, עד־מה קרוב היה מועד הכרותנו זאת. נשואים מיד יהיו דבר אשר־לא־כן – דבר־לא־מהוגן – דבר שהוא בחזקת outré. כל זאת אמרה בכמין תמימות מקסימה אשר לִבּבתני עם אשר העציבה ושכנעה אותי. כן אף הפליגה הגברת והאשימתני, דרך־צחוק, בבהילות – בפחזות. היא שאלה ממני לזכור כי בעצם אף אינני יודע מי היא – מה סכוייה, קשריה, מעמדה בחברה. היא בקשה ממני, אך באנחה, לשוב ולשקול את הצעתי, ותקרא לאהבתי כִּסְלָה – אור־שולָל – משאת־בדים או דמיון בת־רגע, בריאה פורחת וערטילאית שיותר משחוללה הלב חוללה הדמיון. את הדברים האלה הגתה בעוד צללי הדמדומים המתוקים מתחשרים ומאפילים על סביבנו – ואחר, בלחיצת־יד רכה, לחיצת יד־פֵיָה, הרסה, בבת־רגע אחת מתוקה, את כל הבנין המפולפל אשר כוננה.

השיבותי כמיטב יכלתי – כאשר ישיב אך אוהב אמתי. באריכות ובהתעקש דברתי על מסירותי, על תשוקתי – על יפיה המופלג, ועל הערצתי הנלהבת. בסיום דברי עמדתי, בחותך, על הסכנות אשר בהן רצוף אורח האהבה – אותו אורח האהבה האמתית שלעולם אינו מתנהל למישרים – ומכאן הסקתי מסוכן הוא להאריך אותו אורח שלא־לצורך.

נמוק זה האחרון כמו הֵרַך סוף־סוף את קשי החלטתה. לבה נכמר בקרבה; אולם יש עוד מניעה, אמרה, אשר ברי לה כי לא חשבתי עליו כראוי. זוהי נקודה עדינה – עדינה במיוחד כאשר תעוררנה אשה; בהזכירה אותה, רואה היא כי עליה להעלות את רגשותיה קרבן; אפס, למעני, לא יִקַּר כל קרבן. כונתה לשאלת הגיל. היודע אני – היודע אני תומם באי־התאמה זו שבינינו? כי יעלה גיל הבעל בשנים מספר – אף בחמש־עשרה או עשרים – על גיל אשתו, דבר זה מתקבל על דעת הבריות אף נאה הוא בעיניהם: אבל היא תמיד סבורה היתה כי שנות האשה לעולם אל להן לעלות במספר על שנות הבעל. אי־התאמה ממין בלתי־טבעי זה, תכופות מדי, אהה! גורמת היא חיי מְרוּדִים, והנה היא ידוע לה כי גילי אינו למעלה משתים־ועשרים; ואני, כנגד זאת, אולי איני יודע כי שנות יוזֶ’ני שלי רבות מכך בשעור נכר עד־מאד.

בכל אלה היה משום אצילות־נפש – יְקר־תום – אשר ענגוני – אשר לבבוני – אשר לנצח סִמְרְרו את אזיקי. כמעט ולא יכלתי לבצור את עזוז־הרגש אשר עברני גם שטפני.

“יוז’ני מתוקתי”, קראתי, "מה כל הדבר הזה אשר תאמרי? שנותיך רבות במדה ידועה משנותי, אך מה אפוא? מנהגיו של עולם הלא אינם אלא הבלי־הבלים מוסכמים. לאותם אוהבים כמותנו, מה חלוק בין שנה לשעה? אני בן עשרים־ושתים, את אומרת; יהי כן: בעצם רשאית את לאמור, תכף־ומיד, כי כבן עשרים־ושלוש הנני. והנה את עצמך, יוז’יני יקירתי, מספר שנותיך אי־אפשר שהוא יותר – אי־אפשר שהוא יותר – שהוא יותר – מ – מ ־ מ – "

פה החרשתי בת־רגע, מצפה לכך שתפסיקני מדם ללן ותפֵרש מה גילה הנכון. אולם אשה צרפתיה בנדיר תגיב במישרים, ובהשיבה על שאלה מכבידה, תמיד יש עמה איזה פֶּטֶר־מענה מעשי משלה. במקרה הנכחי שמטה לבסוף יוז’ני, אשר זה רגעים מספר כמו מחפשת היתה משהו בחיקה, מִזעֶרת אל הדשא, ואת זו הרימותי מיד ואגיש לה.

“החזק בה!” אמרה, אגב חיוך מן המצודדים אשר בחיוכיה, “החזק בה למעני – למען זאת המצוירת פה ציור חונפני ביותר, לבד מזאת אולי תגלה, בגב הזוטית הזאת, את עצם המענה אשר כמו תבקשהו. אמנם, מחשיך עתה – אבל תהיה לך שהות לבדקה מחר בבוקר. עד כה וכה, לוֵה תלוֵני הביתה הערב. ידידַי אומרים לערוך איזו מסבת נגינות קטנה. כן אוכל להבטיחך משהו זמרה נאה. אנו הצרפתים איננו כלל נוקדים כמוכם האמריקאים, ולא אתקשה להגניבך, בתורת מודע ותיק”.

בזאת נטלה את זרועי, ואני לִויתיה לביתה. המעון נאה היה למדי, ומרוהט, סבור אני, בטוב־טעם. אכן, בנקודה זו האחרונה כמעט איני מוסמך להוציא משפט; כי אפלולית שרתה בַּכל כשהגענו; ובכְּבודים שבמעונות האמריקאיים כמעט לא יראו אורות, בתקופת הקיץ הלוהטת, בשעה זו הנעימה בשעות היום. שעה לערך אחרי בואי הודלקה אמנם מנורה סכוכה בטרקלין הראשי; והחדר הזה, נוכחתי לראות אפוא, ערוך היה בטוב־טעם בלתי רגיל ואף בפְאֵר; אבל שני חדרים אחרים שבאגף, אשר בהם בעיקר התאספה החבורה, עמדו כל הערב כולו בצִלָּה נעימה עד־מאד. אכן זה מנהג מחוכם, המניח לאנשים למִצְער בחירה בין אור וצל, וידידינו מעבר־הים אך השכילו לנקטו תכף־ומיד.

הערב אשר ככה בליתיו היה בלא־תפונה המעַנֵג מכל אשר ידעתי מעודי. מדם ללן לא הפריזה בכשרונות הנגינה של ידידיה; וכַזמרה אשר שמעתי כאן לא שמעתי מעולם בשום חוג פרטי מחוץ לוינה. הנוגנים רבים היו ומצוינים. השירה שירת גברות היתה בעיקר, ולא היה מי שלא ייטיב זַמֵּר. לבסוף, כהִשָׁמע קריאה נחרצה אל “מדם ללן”, קמה כרגע, בלא העמדת־פנים וערעור, מן הדרגש אשר עליו ישבה לצדי, ובלוית אדון או שנים וידידתה שמִן האופרה, פנתה אל הפסנתר שבַטרקלין הראש. אמרתי ללוותה בעצמי, אבל הרגשתי כי, בשים־לב למסבות כניסתי אל הבית, טוב־טוב לי להשאר במקומי באין־מבחין. ככה נִטלה ממני ההנאה לראותה, גם אם לא הנאת שמיעתה, בְּזַמרה.

הרושם אשר חוללה בנכחים כמו חשמלי היה – אבל הִפּעֲלותי אני היתה אף יותר מכך. לא אדע איך אתאר זאת כּמוֹ, קצת נבעה, בלי ספק, מן האהבה בה הייתי חדור; אולם בעיקרה, מהיותי משוכנע ברגישותה המופלגת של המזמרת. יפָּלא מן האמנות לָחון מנגינה או קטע־שיר הטעָמה לוהבת יותר מזה שלה. הגיָתה את הרומנסה באוֹתֶּלוֹ – נעימת קולה בהַביעה את המלים “Sul mio sasso”, בַקַפּוּלֶטִי – עודה מצלצלת בזכרוני. צליליה הנמוכים היו דבר־פלא ממש. קולה כלל שלש אוֹקְטָבות שלמות, מקוֹנטראלטוֹ D ועד לסופּרַנו הגבוה D, ואף כי חזק היה דֵי מַלֵּא את אולם סן־קרלוֹס, הפיק, בדיקנות מדוקדקת ביותר, כל קָשֶׁה בִיצירה קולית – עלֹה ורדֶת סולמות, סלסולי־סיום, או fiorituri. בנעילת הסוֹנַמְבּוּלָה הטביעה רושם מופלא ביותר במלים:

Ah! Non guinge uman pensiero

Al content ond 'lo son piena.

פה, מְחַקה את מַלִיבְּרַן, שִׁנתה מן הפסקה המקורית של בֶּלִינִי, וקולה ירד אל הטנור G , אשר, אגב מַעֲבר מהיר, עלתה אל ה־G מעל לבית שבסופרנו, פָּסוֹחַ על פְּסיקה בת שתי אוקטבות.

כקומה מאצל הפסנתר לאחר מעשי־נסים אלה של תפוקת קול, חזרה לשבת לצדי; אז הגדתי לה, במלים נלהבות ביותר, עד־מה שמחתי בזמרתה. על פתיעתי לא אמרתי כלום, ועם זאת אכן נפתעתי נאמנה; שכן משום חלישות־מה, או, נכון יותר, משום משהו רפיפות רוטטה שהיתה בקולה בשיחה רגילה, נכון הייתי לצפות כי בזמרה לא תצטיין כלל.

עתה היתה שיחתנו ארוכה, רצינית, בלתי־מופרעת, וחדלת סוגות כלשהי. לבקשתה ספרתי הרבה מפרשיות חיי בשחרותם, ועצורת־נשימה הקשיבה לכל מלה שבספור־המעשה. אני לא הסתרתי דבר – הרגשתי כי איני זכאי להסתיר דבר – הרגשתי כי איני זכאי להסתיר דבר – מאהבתה־אֱמונים. מתוך שעודדני תום־לבה בנקודה העדינה של גילה, לא די שהעליתי, בפתחון־לב שלם, פרטים מחטאי הזוטים המרובים, אף הודיתי תומָם באותם מומי נפש ואף מומי גוף, אשר גלוים, ככל שהוא מצריך מדה גדולה יותר של אומץ, יותר הריהו בחזקת עדות־אהבה ודאית. נגעתי בעבֵרות ימי־למודַי – בהתפרעויותי – בסביאותי – בחובותי – בעגבובַי, אף הפלגתי וספרתי על שעול שָׁחוף כלשהו אשר הציקני בזמן מן הזמנים – על שגרון נושן – על דקירת צִינית תורשתית – ובסִכום הדברים, על הרַכּוּת המרגיזה והמטרידה, אך המוסתרת עד כה בקפדה, אשר לעיני.

“בנקודה הזאת האחרונה'', אמרה מדם ללן, בצחוק, “כלל לא בחכמה עשית שהתודית; שכן, לולא הודוי, ברי לי כי איש לא היה מאשימך בפשע הזה. דרך אגב”, המשיכה, “כלום זכור לך – " וכאן דמיתי כי רואה אני ברור, אף בעצם האפלולית אשר בחדר, סומק מפציע בלחיה –”כלום זכור לך כלשהו, mon cher ami, עֵזר־העין הזה התלוי עתה בצוארי?”

כדַַברה גלגלה באצבעותיה אותו דו־משקף עצמו שכה הכביר עלי מבוכה באופרה.

“היטב־היטב – אהה! אזכור”, קראתי, ואני לוחץ בהמון־רגש את היד הענוגה המושיטה לי את המשקף לבדקו. היה זה צעצוע מרכב ומפואר, יְקר פתוחים וחוטי־זהב, ומתנוצץ באבני־חן אשר, אף באור הלקוי, לא יכלתי שלא להבחין ברוב ערכן.

“Eh bien! Mon ami”, שבה לדבר במשהו מאור־פנים אשר הפתע הפתיעני – “Eh bien! Mon ami” באמת־ובתמים בקשת ממני חסד אשר הואלת לכנותו יָקָר־מִמְחִיר. חפצת כי אתן לך את ידי ביום מחר, אם אֵאוֹת להפצֵרך – וכן אוסיף־נא, לחנוני לבבי אני – כלום לא רשאית אהיה לשאול ממך בתמורה מַתת –מתת קטנה מאד?"

“הגידי!” קראתי בעזוז אשר כמעט הסב אלינו את עיני החבורה, ורק נכחותם לבדה עצרה בי מנפול בפחז לרגליה. "הגידי מהי, “אהובתי, יוז’ני שלי, יחידתי! – הגידי מהי! – אבל, אהה, כבר נתונה היא בטרם תגידי”.

“אם כן אפוא תתגבר, mon ami”, אמרה, “למען יוז’ֶני אשר הבאת, על החולשה הקטנה הזאת אשר בה הודית לאחרונה – זו החולשה שנפשית היא יותר משהיא גופנית – ואשר, הבה אבטיחך, סותרת היא כל־כך את אצילות טבעך האמתי – נוגדת כל כך את תום אפיך הרגיל – ואשר, אם יונח לה עוד, ודאי תביאך, במוקדם או במאוחר, באיזה מצב בלתי־נעים ביותר. אתה תתגבר, למעני, על ההתחפשות הזאת הגורמת לך, כאשר תודה בעצמך, להכחיש, בשתיקה או במרומז, את רפיון ראיתך, כי אכן מכחיש אתה את הרפיון הזה כשאתה ממאן להזקק לאמצעי המקובל להחלץ ממנו. תבין אפוא, אם אומר כי מבוקשי הוא שתרכיב משקפים: ־ אי, הס! כבר הסכמת להרכיבן, למעני. קבל תקבל את הצעצוע הקט אשר בידי עתה, ואשר, אף כי מפליא הוא להועיל לָרואות, לא כביר ערכו, בעצם, כתכשיט. רואה אתה כי, על־ידי סבוב קל־שבקלים לכאן – או לכאן – אפשר לחבשו בחינת משקפים, או לתתו בכיס החזיה בחינת משקף. מכל־מקום, בצורה הראשונה, ודרך־קבע, כבר הסכמת אתה לשאתו למעני”.

הבקשה הזאת – כלום שומה עלי להודות? – הביכתני לא מעט. אולם התנאי שאליו צומדה לא הניח, כמובן, כל מקום שהוא לפקפוקים.

“כן אעשה!” קראתי, מלוא ההתלהבות אשר יכולתי לאזור ברגע ההוא. “כן אעשה – בשמחה־ובששון הסכמתי. מקריב אני כל רגש למענך. הלילה נושא אני את זה המשקף היקר, בחינת משקף, על לבי; אולם אך ידרוך שחרו של אותו בוקר בו יותן לי לקראך אשתי, אשימהו על – על חטמי – ושם אשאהו להבא עד־עולם, בצורה שהיא רומנטית פחות, ומהודרת פחות, אך שימושית בהחלט יותר, כחפצך”.

עתה נסבה שיחתנו על פרטי תכניותינו ליום המחרת. טלבוט, נודע לי מפי ארושתי, אך זה הגיע לעיר. אני אראהו תכף־ומיד, ואַשיג מרכבה, מסבת־הטרקלין אל־נכון לא תסתים לפני שתים; ולשעה הזאת יהיה כלי־הרכב בפתח; או אז, בערבוביה שאגב פרישת הקרואים, הנקל יהיה למדם ל. להכנס בה באין־מבחין. אז נבוא לביתו של כומר שיהיה נכון לשַׁמֵּש; שם ננשא, נניח את טלבוט ונצא למסע קצר למזרח; ומשיבי־הטעם שבכאן נניח להם לחוות דעתם על הענין ככל שיראו לטוב להם.

אחרי ערכנו את כל התכנית הזאת, פרשתי לי מיד, ואצא לחפש את טלבוט, אבל בדרך לא יכולתי להתאפק מהכנס אל בית־מלון, על־מנת לבחון את המִזְעֶרֶת; וזאת עשיתי בעזרת הזגוגיות רבות העצמה. מראה־הפנים היה יפה־להלל; – העינים הגדולות המזהירות ההן; – האף היוני הגאה הלזה; – שפעת התלתלים השחורים הללו! – “הה!” אמרתי לנפשי בעליצות, “אכן זה צלם אהובתי החי!” הפכתי את המזערת, ועל גבה גליתי את המלים – “יוז’ני בת עשרים ושבע שנים ושבעה חדשים”.

מצאתי את טלבוט בבית, ומיד הודעתיו את טוב מזלי. הוא הצהיר, כמובן, כי נדהם הוא להפליג, אך ברכני מקרב לב, והציע את עזרתו ככל אשר תמצא ידו. הקצרה, בצענו את תכניתנו לכל פרטיהן; ובשעה שתים בבקר, עשר דקות לבד לאחר הטכס, מצאתי את עצמי במרכבה סגורה עם מַדַם לַלַן – עם מרת סימפסון, עלי לאמור – ואנחנו נוסעים במהירות רבה אל מחוץ לעיר, במגמה צפונית־מזרחית.

טלבוט קבע לנו כי, הואיל ועתידים אנו להיות ערים כל הלילה, תהיה תחנתנו הראשונה בכפר ק – מרחק כעשרים מיל מן העיר, ושם נסעד פת־שחרית מוקדמת וננפש קמעה, בטרם נמשיך בדרכנו. בארבע בדיוק אפוא עצרה המרכבה בפתח הפונדק הראשי. ידי סמכה את אשתי הנערצה בצאתה, ומיד הזמנתי פת־שחרית. עד כה וכה הכניסוני אל לשכה קטנה, ונשב שם.

לעת הזאת כמעט דָרַך השחר אם לא האיר בוקר; וכהתבונני, כמכושף, אל המלאך אשר לצדי, עלה פתאם על דעתי הרעיון המוזר כי, בעצם, הרי זה לי הרגע הראשון ממש, מאז הכירי את החמדה המהוללה אשר למַדַם לַלַן, שמזמן לי העונג לראות מקרוב את החמדה הזאת באור־יום.

“ועתה, mon ami”, אמרה היא, נוטלת את ידי, ומַפסקת בכך את הֲלַךְ־ההרהורים הזה, “ועתה, mon cher ami, מאחר שהיינו לאחדים לבלי־הַפְרֵד – מאחר שנכנעתי ללהט הפצרך, ומלאתי חלקי בהסכם אשר בינינו – סבורה אני כי לא שכחת שגם עליך חסד קטן להעניקו – הבטחה קטנה אשר אתה אומר לקימה. אה! הבה אראה! הבה אזכור! כן; הנקל הוא לי להעלות בזכרוני בדיוק את דברי ההבטחה היקרה אשר הבטחת ליוז’ני בליל אמש. הקשב! ככה דברת לאמור: כן אעשה! – בשמחה־ובששון הסכמתי! מקריב אני כל רגש למענך. הלילה נושא אני את זה המשקף היקר בחינת משקף, על לבי; אולם אך ידרוך שחר אותו בוקר בו יותן לי לקראך אשתי, אשימהו על – על חטמי, – ושם אשאהו להבא עד־עולם, בצורה שהיא רומנטית פחות, ומהודרת פחות, אך שימושית בהחלט יותר, כחפצך; אלה היו הדברים בדיוק, בעלי היקר, האין זאת?”

“אמנם כן”, אמרתי: “זכרונך מצוין; אף אין בי כל נטיה, יוז’ני יפתי, להשתמט ממלא את ההבטחה המצערה הכלולה בהם. הנה! רואה? הולמות הן – באמת – לא כן?” ובזאת, אחרי התקיני הזגוגיות כדרך משקפים רגילות, שמתין בזהירות במקומן הראוי; ואלו מדם סימפסון, מיטיבה כובעה ומשכלת זרועותיה, ישבה תמורה ודרוכה על כסאי, ישיבה נוקשה ומדוקדקת כלשהו, אף בלתי־כבודה כלשהו.

“אל אלוהי האדירים!” קראתי, כמעט בעצם הרגע בו נכונה מסגרת המשקפים על חטמי – “הי! אל אלוהי האדירים! – וכי מה זה היה לזגוגיות האלו?” וכהסירי אותן חיש, הנחתין בשום־לב במטפחת משי, ואשוב ארכיבן.

אך אם, במקרה הראשון, ארע דבר אשר נתן בי פתיעה, הנה במקרה השני התעצמה פתיעה זו כדי תמהון; והתמהון הזה עז היה – מופלג היה – אכן רשאי אני לאמור כי מחריד היה. בשם כל נורא ואיום, מה פרוש הדבר? האוכל להאמין למראה עיני? – האוכל? ־ זו היתה השאלה, כלום זה – כלום זה – כלום זה פיקס? – ואלה – אלה – אלא כלום קמטים הם, בקלסתר פניה של יוז’ני ללן? ואהה! יופיטר, וכל האלים והאלות, הגדולים עם הקטנים! – מה – מה – מה היה לשנֶיה? מתעבר השלכתי את המשקפים ארצה, קפצתי על רגלי, וזקוף נצבתי באמצע החדר, מול מרת סימפסון, זרועותי למתני, ואני מגחך ומעלה קצף, אך עם זאת חדל־דִבֵּר כליל מאימה וחֵמה.

והנה אמרתי כבר כי מדם יוז’ני ללן – לאמור, סימפסון – דבורה האנגלי טוב היה אך במעט מכתיבה בשפה זו; ומשום כך היטב השכילה לבלי נסות כלל לדבר בה במסבות רגילות. אולם חרון־אף יוציא גברת מכל גדר; ובמקרה הנכחי יצאה מרת סימפסון מגדרה כדי־כך שנסתה להשמיע שיחתה בלשון אשר לא תבינה כמו.

“טוף, מסיה”, אמרה, אחרי סקרה אותי, בתמיהה מרובה, לכאורה, רגעים אחדים – “טוף מסיה! – אָס מה? אס מה יש עכשף? זה השָׁפָץ אחס אותך? אם לא מוצאת חן, בשביל מה לקנות החתול בשק?”

“בזויה שכמותך”, אמרתי, כלוא־נשימה – “את – את – אשמאית זקנה ונוכלת שכמותך!”

“שמאית? – סקנה? – אני לא כל־כך סקנה, סוף סוף אין לי אפילו יום אֶחת יותר מהשמונים־ושנים”.

“שמונים־ושתים!” פלטתי, נסעד אל הקיר – “שמונים ושתים מאות אלף חזיזים־ורעם! לפי המזערת הרי גילך עשרים־ושבע שנים ושבעה חדשים!”

“בטח! – סה נכון! – נכון מאות! אבל התמונה היא קְפַר מלפני זה חמישים־וחמש שנים. מתי אני אולך לתחתן עם אֵבעל אַשֵני שלי, מסיה ללן, בסמן ההוא עשו את אתמונה בשביל הבת שלי מבעלי אראשון, מסיה מואסאר!”

“מואסר!” אמרתי.

“כן, מואסאר!” אמרה, מחקה את מבטאי, אשר על צד האמת לא היה משובח כל־עיקר: “אס מה יש? מה אתה יודעת על סה מואסאר?”

“לא כלום, פַּלָצות זקנה שכמותך! – אינני יודע עליו כל מאום; רק שאי־אז קורא אחד מאבות־אבותי בשם זה”.

“שם סה! מה יש לך בשביל לאמור על שם סה? סה שם טוף מאות; וככה יש גם וואסר – גם סה שם טוף מאות, בת שלי, מדמואזל מואסאר, היא ליתחתן עם אחת מסיה וואסאר; והשם הוא מכובת הרבה מאות”.

“מואסר?” קראתי, “וואסר! מה, מה זאת אומרת?”

“מה סאת אומרת? – אומרת מואסאר גם וואסאר; ואם אני רוצה, סאת אומרת גם קרואסאר, ופרואסאר, אם רק טוף יהיה בעיני. בת של בתי, מדמואזל וואסאר, היא ליתחתן עם אחת מסיה קרואסאר. ואחרי כך, הנכדה של בת שלי, מדמואזל קרואסאר, היא ליתחתן עם אחת מסיה פרואסאר; ואני חושבת אתה לאמר סה לא אחת שם מכובת מאות”.

“פרואסאר!” אמרתי, ואני מחַשב להתעלף, הן לא אמרת מואסר, וואסר, קרואסר ופרואסר?"

“כן”, אמרה, מתמודדת אחור על כסאה, ומאריכה פְשוט גפֶּיה התחתונות; “כן, מואסאר, וואסאר, קרואסר ופרוסאר. אבל מסיה פרואסאר, הוא היה אחת כמו־אומרים טפש גדול מאות – כי הוא עזף la belle France בגלל לנסוע כאן לאָמֵריק המטופשת ־ ומתי הוא בא פה אס אָיָה נולד אחת לו בן מטופש מאות, מאות, כך שמעתי, למרות שעוד לא איה לי אעונג לפגוש אותו – לא לי ולא לחבֵרה שלי, אמדאם סטֵפאני ללן. שׁם שלו יש נפוליאון בונאפארט פרואסאר, ואתה בודאי לאמר גם סה אחת שם לא מכובת מאד”.

אם משום ארכו של נאום זה ואם משום טיבו, השתלהבה מרת סימפסון במדה יוצאת־מגדר־הרגיל באמת; וכאשר סימתו, בעמל רב, זנקה מעל כסאה כאיש אשר רוח־כשפים עברתו. משעמדה על רגליה, חרקה חניכיה, נופפה זרועותיה, הפשילה שרווליה, עוררה אגרופיה לעומתי, ולהשלמת ההצגה תלשה את מצנפתה מעל ראשה, ועם זו פאה־נכרית כבירה מן השער השחור היקר והיפה ביותר, ותַטיחה בצוחה ארצה, ושם רמסתה ותחולל עליה כמין מחול־ספרדי, אחוז דבּוּק־חרון וחבלי־חֵמה אין־מְצָרִים.

עד כה וכה צנחתי מַשְׁמִים אל הכסא אשר קמה מעליו. “מואסר גם וואסר!” חזרתי תפוס־סרעפים, בעוד זו מפליגה להשתולל, “וקרואסר גם פרואסר!” כשהיא ממשיכה בשלה. “מואסר, וואסאר, קרואסר ונפוליאון בונפרט פרואסר! ואם לא נשאתי לי את סָבַת־סָבָתי, יקחני אפל לעולמי־עולמים!”

מדם יוז’ני ללן המכונה סימפסון – מואסר לשעבר, היתה באמת וברצין, סבת־סבתי. בנעוריה יפה היתה, ואף בגיל שמונים־ושתים נתקימו לה גאון־קומתה, תבנית הראש הפסולית, יפי העינים והחוטם היוני אשר מימי נערותה. בכוח אלה, ובכוח פוך, פיקס, פאה־נכרית, שנים תותבות, ומלאות־גו עשויה, כמו גם בכוח הזריזות שבתופרות פריס, השכילה להחזיק מעמד של כבוד בקרב יעלות־החן en peu passées של בירת צרפת. אכן, בבחינה זו ניתן היה לראותה שוה כמעט לנינון די־ל’אנְקְלוֹ הנודעה־בשערים.

עשרה עצום היה, וכאשר נשארה בשנית, אלמנה חשוכת בנים, זכרה את קיומי באמריקה, ועל־מנת לשימני יורש לה באה לבקר את ארצות־הברית, בחברת שארת־בשר רחוקה ונחמדה־להפליג של בעלה השני – אחת מדם סטֵפני ללן.

באופרה העירה הסתכלותי את תשומת־לבה של סבַּת סבתי; וכאשר סקרה אותי מבעד למשקפה, דומה היה לה שמצאה איזה דמיון־משפחה ביני לבינה, מתוך סקרנותה, ומתוך שידעה כי היורש אשר היא מחפשת אכן בעיר הוא נמצא, שאלה וחקרה אצל מְלַויה על אודותי, האדון אשר עמה ידעני, ויגיד לה מי אני. החדשה הזאת הניעתה לחדש התבוננותה; וההתבוננות הזאת היא אשר נפחה בי אומץ לנהוג בצורה המהובלת אשר כבר תואר. היא, מכל־מקום, השיבה לי קידה מתוך הרושם כי, דרך מקרה כלשהו, גיליתי את זהותה. כאשר, נתעה עקב רְפוּת רוֹאוֹתַי מזה וחכמת הפרכוס מזה שאלתי nטלבוט במפגיע ובנלהב כל־כך מי היא, סבר כי כונתי אל הצעירה ביפות, כמובן, ועל כן הודיעני, אמת ויציב, כי היא “האלמנה המהוללה, מדם ללן”.

ברחוב פגשה סבת־סבתי למחרת את טלבוט, מודע נושן לה מפריס; והשיחה, כטבעי מאד, נסבה עלי אני. אז הוסברו לקויי ראיתי; שכן אלה מפורסמים היו, אף כי ממני נעלם פרסומם כליל; ושארתי החסודה גלתה למגינת־לבה הרבה שנתעתה לחשוב כי זהותה ידועה לי, ושאך משתטה הייתי ועוגב בפומבי, בתיאטרון, על זקנה אלמונית. על־מנת לענשני על פַּחַז זה זָדָה עם טלבוט לקשור עלי קשר. במתכון השתמט ממני לבל יוצרך לוַדְעֵנִי; חקירותי ברחוב על “האלמנה הנחמדה מדם ללן”, נתקבלו כמוסבות על הגברת הצעירה, כמובן; וככה תבואר בנקל השיחה עם שלושת האדונים אשר נקרו לפני עת־מה לאחר צאתי את מקום שִׁכְנוֹ של טלבוט, וכמוה כן גם רמיזתם על נינון די־ל’אנְקְלוֹ. לא היתה לי כל הזדמנות ראות את מדם ללן מקרוב באור היום, ובשעת המסבה המוסיקלית שלה, נמנע ממני, לפי שבאולתי מאנתי להעזר במשקפים, לגלות את גילה, כאשר נקראה “מדם ללן” לשיר, היה המכוון אל הצעירה; והיא אשר קמה להענות לקריאה; ואלו סבת־סבתי, למַרְבה הכַּחַש, קמה בו ברגע ולותה אותה אל הפסנתר אשר בטרקלין הראש. לו החלטתי ללוותה שמה, כי אז זממה לרמז כי ראוי גם ראוי לי להשאר במקומי; אבל הודות לפקחותי שלי, לא היה צורך בכך. השירים אשר ככה התפעלתי מהם, ואשר ככה חזקו בי את רושם עלומיה של אהובתי, הושרו בפי מדם סטפני ללן. מתנת המשקף באה על־מנת להוסיף תוכחת על אונאה – עוקץ לתעלול התרמית. המתנה נתנה עִלָה להרצאה על ההתקשטות בנוצות זרים, אשר יעודה היתה ללמדני לקח טוב. כמעט למותר הוא להוסיף כי את הזגוגיות אשר שמשה, החליפה הגברת הזקנה בזוג אחרות, מותאמות יותר לגילי, אכן, התאם התאימו לי הללו בדיוק.

הכומר אשר אך העמיד פנים כקושר את הקשר הגורלי, היה אחד מרֵעי טלבוט, ולא כוהן. מכל־מקום רַכּב מצוין היה; ואחרי פָּשטו את מעיל־הכמרים להחליפו במעיל עליון, נהג בכרכרה אשר הוליכה את “הזוג המאושר” אל מחוץ לעיר. טלבוט ישב לצדו. שני הפוחזים חזו, אפוא, ב“מריטת נוצות העוף”, ומבעד לחלון פתוח־כלשהו שבירכתי הפונדק, גחכו להנאתם למראה אחרית הדרמה. דומה עלי שאנוס אהיה להועיד את שניהם לדו־קרב.

על כל פנים, אינני בעלה של סבת־סבתי; והרי זה הרהור שאני מוצא בו הַרְוחה אין־קץ; – אולם הנני בעלה של מדם ללן – של מדם סטֵפני ללן – אשר שאֵרתי הזקנה והחסודה, משִימָה אותי יורשה היחיד במותה – אם תמות אי־פעם – חרשה גם שקדה לעשותני בן־זוג לה. סוף דבר: לעולם לא אעסוק עוד בכתבי אהבה, ולעולם לא יפגשוני בלא משקפים.

מה זאת! מה זאת! הברנש עקוץ עכשוב!

והנהו רוקד כאחוז בולמוס.

לפני שנים רבות התרועעתי עם אחד מר וילים לֶגְרֶן. הוא היה יוצא משפחה הוּגֶנוֹטית עתיקה, ולשעבר עשיר היה; אולם מחמת שרשרת של פגעים נהרס מעמדו. להמלט מהבזיון שבעקב אסוניו, עזב את ניו־אורליאַנס, עיר אבות אבותיו, וישב באי־סַלִיבן, סמוך לצ’רלסטון, בדרום־קַרולינה.

האי הזה נפלֶה הוא במאד. כמעט אין בו דבר מלבד חול הים. וארכו כשלושה מילים. רחבו לא יעלה בשום מקום על רביעית המיל. מגוף היבשת מבדילו מֵצר בלתי־נראה כמעט, המשתרבט בתוך שממת סוף וטיט, והוא מקום אשר תשחרהו תרנגולת־הבצות. הצומח, כאשר יותן לשער, מועט הוא, או מכל־מקום ננסי. עץ־קומה כלשהו לא יראה. סמוך לקצהו המערבי, מעמד מצודת־מוֹלְטְרַי, ומקום שנמצאים קצת בניני־עץ עלובים, אשר בתקופת הקיץ ישכנו שם פליטי אֲבָקָה של צ’רלסטון וקדחתה, שם ימָצא אמנם הדקל הזוט הזיפני; אולם האי כולו, להוציא את הנקודה המערבית הזאת, מצמיח בעבות את ההדס המתוק אשר כה יוקירהו הגַנן האנגלי. השיחים מגיעים כאן תכופות לגובה חמש־ עשרה או עשרים רגל, עד היותם כמעט מין חוֹרֶש עשוי לבלי־חדור, וְיִכבד בבשמו האויר.

בקרב מעבה החורש הזה, לא הרחק מקצהו המזרחי או המרוחק יותר של האי, בנה לו לגרן צריף קטן, אשר בו דר כאשר התודעתי אליו ראשונה, דרך מקרה בלבד. ההֶכרות מהרה הבשילה ידידות – שכן רב היה בַפָּרוש להעיר ענין והערכה. מצאתי את האיש משכיל, וסגולות־רוח לא-שכיחות לו, אפס חדור שנאת־אדם, ונתון לחליפות נלוזות של רוחות התלהבות ויגון. ספרים הרבה היו עמו, אך לעתים רחוקות נזקק להם. עיקר שעשועיו היו לירות ולדוג, או לשוטט בנחת עם החוף ובתוך ההדסים, בחֵפֶשׂ קונכיות או מיני חרוקים – בשל אוסף חרקיו עשוי היה איש כסְוַמֶרְדַם לקנא בו. בטיולים אלה נלוה היה עליו ברגיל כושי זקן, הקרוי יופיטר, אשר שולח לחפשי קודם שנהפך הגלגל על המשפחה, אפס כי לא נתן להניעו, לא באיומים ולא בהבטחות, לותר על אשר נראה לו כזכותו ללוות את צעדי “אָטוֹן וִיל” הצעיר שלו. לא מן הנמנע הוא כי קרובי לגרן, מתוך שסברו, כי מסוכסך הוא בדעתו קמעה, הם התחכמו לצקת את העקשנות הזאת ביופיטר, למען יהיה לַנודד למשגיח ושומר.

חרפים בקו־הרוחב של אי־־סליבן לעתים רחוקות יִקְשו מאד, ובעונת הסתו אכן מקרה נדיר הוא כי ימצא צורך להבעיר אח. סמוך לאמצע אוקטובר, – 18, חל, מכל־מקום, יום מופלג בצנתו. מעט קודם שקיעת השמש בוסַסתי בעבִי השיחים לבוא אל צריף ידידי, אשר לא בקרתיו זה לי שבועות אחדים – בימים ההם התגוררתי בצ’רלסטון, מרחק תשעה מיל מן האי, ואלו אמצעי התעבורה הלוך ושוב נופלים היו הרבה מאלה שבימינו. כהגיעי אל הצריף הרתקתי, כמנהגי, ומשלא נעניתי, חפשתי את המפתח במקום שידעתי כי שם הוא מוצנע, פתחתי את הדלת, ואכנס. אש עליזה להטה באח המבוערת. דבר־חדוש היה זה, וכלל לא בלתי־נעים. השלכתי מעילי מֵעָלַי, ישבתי בכורסה אצל גזרי העץ המפצפצים, ובאורך־רוח המתנתי לבוא מארחַי.

סמוך לאחר חשכה הגיעו, ויקבילו פני בלבביות יתרה. יופיטר, גחוכו מאוזן עד אוזן, התרוצץ כה־וכה להכין איזו תרנגולת־בצות לסעודת הערב. לגרן נתון היה באחת מתְקָפות – כי מה שם אקרא להן? – ההתלהבות שלו. מצוא מצא איזו צדפה לא־ידועה שהיא בחזקת מין חדש, וגדולה מזו, צד גם לכד, בעזרת יופיטר, חפושית אשר הוא סבור כי חדשה היא בתכלית, אפס בנוגע אליה יחפץ לשמוע את דעתי למחרת.

“ומדוע לא הערב?” שאלתי, שָׁף ידי מעל האש, ומבקש בלבבי כי יקח השד את כל שבט החפושיות.

“הה, לוא אך ידעתי כי הנך פה!” אמר לגרן, “אבל כה ארכה העת מאז ראיתיך! ואיך זה יכולתי לחזות מראש כי דוקא בעצם הערב הזה תבוא לבקרני? כבואי הביתה פגשתי בסֶגֶן ג–, מן המצודה, ובאולתי כי־רבה, השאלתי לו את החפושית; אשר על כן יִבָּצר ממך לראותה עד הבוקר. לין פה הלילה, ואני אשלח את יוּפ' לקחתה עם זריחת השמש. הרי זה הדבר הנחמד ביותר שבעולם!”

“מה? – הזריחה?”.

"הבלים! לא! – החפושית. צבעה זהב מופז – גדלה כשעור לוז גדול – עם שתי נקודות שחורות־משחור סמוך לקצה הגב, ועוד אחת גדולה יותר כלשהו, בקצה השני. קרני־המשוש – ".

“לא יש בו שום קרן, אטון ויל, אני כל הזמן לאמר לך”, נכנס כאן יופיטר לתוך דבריו; “אחפושית חפושית־סָהָב, כל משקל שלו כולו־כולו, בפנים והכל, חוץ מכָּנָב שלו – אף פעם אני לא מַשְׁמֵשׁ חפושית כבד חצי מזה בחיי”.

“מוטב, נניח שכך הוא, יוּפּ”, השיב לגרן, בחומרה מרובה קצת, נראה היה לי, מכפי שמצריך הענין; “כלום זו סבה לכך שתהיה מניח לעופות להחרך? הצֶבע”– בזאת פנה אלי – “באמת כמעט די בו לאשר את רעיונו של יופיטר. מעולם לא ראית זיו מתכתי מזהיר יותר מזה שמפיצים הקשקשים – אולם בזאת לא תוכל לדון עד מחר. בינתים יש בידי לתת לך מושג־מה מן הצורה”. זאת אמר, וישב אל שולחן קטן, אשר עליו עט ודיו, אך לא ניר. הוא בקש ניר במגרה, אך לא מצא.

“אין-דבר”, אמר לבסוף, “זה ימצא לנו”; והוא נטל מכיס חזיתו פסה של מה שבעיני היה גליון מזוהם מאד, ועליו ציר ציור גם בעט. בעשותו את שלו, נשארתי אני יָשוּב אצל האח, כי עדין חשתי צנה. כאשר תם התרשים, מסרו לי מבלי קום ממקומו. משנטלתיו נשמעה נהמה רמה, ואחריה שריטה בדלת. יופיטר פתח, וכלב פאונדלנד גדול, השיך ללגרן, פרץ פנימה, קפץ על כתפַי, ויכביד עלי לטיפות; שכן חבה רבה הודעתיו בבקורים קדומים. משֶתמו כרכוריו, הצצתי בניר, ואודה על האמת, מצאתי עצמי נבוך לא־במעט למראה מה שתֵאר ידידי.

“כי־כן!” אמרתי, אחרי התבונני בציור דקות מספר, “scarabaeus” מוזר הוא באמת, עלי להודות; חדש בעיני; מימי עוד לא ראיתי שכמותו – אלא אם כן גולגולת היתה זו, גולגולת־מת, אשר אליה אמנם תִדְמֶה יותר מלכל דבר אחר אשר נקרָה לעיני".

“גולגולת־מת!” החזיר לגרן כהד. “הו־כן – מוטב, יש בה משהו ממראית זו על גבי הניר, בלי ספק. שתי הנקודות השחורות העליונות נראות כעינים, הא? וזו הארוכה שלמטה כמו פה – וחוץ מזה תבנית הכל סגלגלה היא”.

“אפשר שכך”, אמרתי אני; “אבל, לגרן, חושש אני שמא אינך ציָר־אמן. חיָב אני להמתין עד שאראה את החפושית עצמה, אם רצוני לקבל מושג כלשהו ממראֶהָ”.

“כי־כן, איני יודע”, אמר ברוגזת־מה, “מציֵר אני נאה למדי – צריך אני לציר כך, למצער – היו לי מורים טובים, ומשתעשע אני בתקוה כי איני גולם גמור”.

“אבל, בחורי היקר, אם כן חומד לצון אתה”, אמרתי אני, “הרי זו גולגולת כהלכתה – אכן, רשאי אני לאמר כי זאת גולגולת מצוינת מאד, כפי מושגי ההמון על דוגמות פיזיולוגיות שכאלו – וה־ scarabaeusשלך אל־נכון הוא scarabaeus שאין משונה ממנו בעולם אם דומה הוא לזו. הרי נוכל לפתוח בכך פתח לאמונות־הבל משעשעות מאד. אני מניח כי תקרא לחפושית scarabaeus caput hominia, או משהו כיוצא בזה – יש הרבה כנויים בדומה לזה במדעי־הטבע. אולם איפה המשושים אשר הזכרת?”.

“המשושים!” אמר לגרן, אשר כמו הפיח בו הענין הזה חום אין־פֵּשר; “ברי לי כי מוכרח אתה לראות את המשושים. תארתים ברורים כפי שהם אצל החרוק גופו, ואני סבור כי די בכך”.

“כי־כן, כי־כן”, אמרתי, “אולי כך הוא – אף־על־פי־כן איני רואה אותם”; וָאמסור לו את הניר בלא הוסף אמרים, מאין בי חפץ להרעימו; אבל הפתע הפתיעתני הצורה אשר לבשו הדברים; רוחו הזעומה הֵביכתני – ואשר לציור החפושית הנה בהחלט לא נראו בו כל משושים, וכל־כולו היה בו דמיון קרוב לתאוריה הרגילים של גולגולת־מת.

הוא נטל את הניר בקָנוט מאד. וכבר עמד למוללו, כאומר להשליכו אל האש, והנה כמו סמר מבט של־אקראי את שימת־לבו. בכהרף־עין לבשו פניו סומקה עזה – רגע, וחורו־להפליג באותה מדה. כמה דקות הוסיף לבחון את התרשים במדוקדק במקום שבתו. לסוף קם ממקומו, נטל נר מעל השולחן, ויגש להסב על ארגז שבקצה החדר. פה שוב בדק את הניר בדאגה; הפוך וגלגל בו כה־וכה. מכל־מקום לא אמר דבר, והיטב התמיהני מנהגו; אף על פי כן נשמרתי לי מלהכביד את עצבת מזגו הגוברת במענה־לשון כלשהו. עד־מהרה נטל מכיס מקטרנו ארנק, נתן בו בשום־לב את הניר, וישֶׂם את השנים בשולחן־כתיבה, אשר נעלו. עתה היה מיושב יותר בהליכותיו; אפם רוח ההתלהבות אשר היתה נסוכה עליו בתחלה סרה כליל. עם זאת דומה היה כי פחות משהוא משמים הריהו שקוע במחשבות. ככל שנמשך הערב יותר נתפס בהזיונו, אשר ממנו לא יכולתי לעוררו במשובותַי. כונתי היתה לבלות את הלילה בצריף, כאשר עשיתי תכופות לפני כן, אבל, מראותי את מארחי במצב־רוחו זה, סברתי כי יאתה לי לשאת רגלי. הוא לא דחק בי להשאר, אולם, בלכתי, לחץ את ידי בלבביות יתרה אף על זו הרגילה עמו.

כחודש לאחר־מכן (ועד אז לא ראיתי את לגרן כל־עיקר) בא לבקרני בצ’רלסטון משרתו, יופיטר. מעולם לא ראיתי את הזקן הכושי הזה הטוב פּוּג־לב כל־כך למראה, ואירא כי איזה אסון קשה מצא את ידידי.

“כי־כן, יוּפּ”, אמרתי, “מה הענין עתה? – מה שלום אדוניך?”.

“מה, אם לגיד האמת, אטון, הוא לא ככה בריא כמו מצטרך להיות”.

“לא בריא! באמת צר לי לשמוע זאת. במה הוא חש?”

“זה! זהו זה! – אף פעם הוא לא לחוש כלום – אבל הוא בכל זה חולה מוד”.

“חולה מאד, יופיטר! – למה לא אמרת כך מיד? האם שוכב הוא במטה?”

“לא, לשכוב הוא לא! – בשום מטה בכלל – דוקא פה הכלב קבור – אני צריך ל’יות מודג מוד בגלל אטון ויל המסכן”.

“יופיטר, רוצה הייתי להבין מה אתה סח בעצם. אתה אומר שאדונך חולה. האם לא אמר לך מה חליו?”.

“הרי, אטון, זה לא כדאי שתתרגז על הענין – אטון ויל אומר לא יש לו שום־כלום – אבל אם ככה אז בשביל מה הוא מתרוצץ עם פרצוף כמו שכזה, הראש למטה והכופתיים למטה, ולבן כמו אוז? וחוץ מזה יש לו מודד כל הזמן –”

“יש לו מה, יופיטר?”

“יש לו מודד שהספרות אצלו על הלוח – הספרוֹת אכי משונים שבכלל ראיתי בחיי. אני מתחלתי מתפחד, אני אומר לך, 'ני צריך לשגיח נורא קשה עליו בחכמות שלו. אותו יום הוא לברוח לי לפני תזרח השמש וכל היום הטוב נעלם. אני לכרות בשבילו מקל גדול מיוחד לתן לו מכות־רצח כמו־צריך מתי בא – אבל אייתי כזה טפש שלא היה לי אומץ אחרי־כל – היה לו בַרְצוף כל־כך מסכני כזה”.

“הא? – מה? – אה כן! – דרך־כלל סבור אני כי מוטב שלא תקשה ידך מדי על המסכן – אל תלקהו, יופיטר – אין בו כוח לעמוד בכך – אבל האם לא תוכל לציר לעצמך מה הֵסב בחלי הזה, או – מוטב לאמר – בשנוי־הליכות זה? כלום ארע דבר לא־נעים מאז ראיתיך?”

“לא, אטון, לא היה שום־כלום לא־נעים מאז – זה מקודם אז אני פוחד – זה בדיוק באותו יום מתי איית שמה”.

“מה? למה אתה מתכון?”.

“זה, אטון, אני 'תכון לחבושית־הזאת”.

לְמה?".

“לחבושית – אני פטוח לגמרי שחבושית־הסהב ההיא עקצה לאטון ויל בראש איפ’־שהוא”.

“ומה רגלים יש לה, יופיטר, להשערתך זו?”.

“רגלים מספיק, אטון, וגם בֶּה. בחיים שלי לא ראיתי אף בַּעַם כזאת חבושית ממזרית – הוא לבעוט והוא ל’קוץ כל דבר שבא אל ידו. אטון ויל לתפוס 'אתו בראשון, אבל הוא מוכרח לעזוב 'תו שוב מַאֵר נורא, אני אומר לך – זה אז הוא בֶּטח לקבל העקיצה. אני ב’צמי לא מצא חן בעיני איך נראה הבֶּה של חבושית, בשום אופן, ואני לא לרצות לחזיק 'תו באצבע שלי, אבל אני לתבוס אותו בחתיכה נייר מה שמצאתי. אני ל’טוף אותו בניר ותוחף חתיכה מזה בבֶּה שלה – ככה זה אָיָה”. 

“ולדעתך, אפוא, באמת עקץ השרץ את אדונך, והעקיצה היא החליאתו?”

“אני לא יש לי כלום דעה בזה – אני לדעת זה. מה-פִּתום הוה לחלום כל־כך על הסהב, אם זה לא מפני חבושית־הסהב לקוץ אותו? אני לשמוע על ההם חבושיות-סהב מקודם”.

“אבל מנין לך שהוא חולם על זהב?”.

“מן אַיִ לי? מה, מפני הוא לדבר על זה בשינה שלו – ככה אני לדעת”.

“כי־כן, יוּפּ, אפשר הצדק אתך! אולם מה הזכות שעמדה לי שכבדתני בבקור היום?”.

“מה הענין, אטון?”.

“האם שלח מר לגרן דבר לאמור?”.

“לא, אטון, אני מביא זאתי אִקֶרֶת;” וכאן מסר לי יופיטר פתקה בזו הלשון:

"יקירי –

"מפני מה לא ראיתיך עת כה רבה? מקוה אני כי לא נואלת להעלב מחמת איזו פחזות שחטאתי בה; אך לא, דבר זה אינו מתקבל על הדעת.

"מאז ראותי אותך היה לי טעם לדאגה מרובה. יש עמי דבר לספר לך, אפס כמעט לא אדע איך לספרו, ואם צריך אני לספרו בכלל.

"זה לי ימים מספר שאינני בקו הבריאות, ויופ־סבא המסכן מטריח עלי, עד לבלי שאת כמעט, בהשגחתו החסודה. התאמין? – הוא הכין מקל־ענק, ביום אתמול, ליסרני בו על שחמקתי מפניו ובליתי את היום, בדד, בקרב ההרים ביבשת. באמת־ובתמים סבור אני כי רק דל־מראי חשך ממני מלקות.

"לא הוספתי על האוסף מאומה מאז פגישתנו.

"אם תוכל, על כל פנים, הואל ובוא עם יופיטר. אנא בוא. חפץ אני לראותך הערב, בעסק של חשיבות. מבטיחך אני כי מירב־החשיבות בדבר. – שלך תמיד

וילים לגרן".

היה בה בנעימתה של פתקה זו משהו שהדריך את מנוחתי מאד. כלל סגנונו נבדל בעיקרו מסגנון לגרן. וכי על מה זה יחלום האיש? מה משאת־שוא חדשה תפשה במוחו הנוח־לרגוש? באיזה “עסק שמירב־החשיבות בו” עשוי הוא להתעסק? התאור אשר תארו יופיטר לא בִּשֵׂר טובה. יראתי שמא סוף־סוף נסתכסכה עליו בינתו של¹ ידידי, מעקת צרתו הנמשכת. בלא הסס רגע, אפוא, נכונותי להלָות על הכושי.

כאשר הגענו אל מעמד־הסירות, ראיתי חרמש ושלושה מעדרים, כולם חדשים למראה, מוטלים על קרקע הסירה בה עמדנו לרדת.

“מה פרוש כל אלה, יופּ?” הקשיתי.

“הוא חרמס, אטון, ומ’דֵר”.

“אמת ויציב; אולם מה לאלה כאן?”.

“הוא חרמס ומ’דר מה אטון ויל לדרוש שאני לקנות לו בעיר, והרמון כסף אייתי מצטרך ליתן בשבילם”.

“אבל מה, בשם כל טמיר ונעלם, אומר, ‘אטון ויל’ שלך לעשות בחרמשים ומעדרים”?

“כל כך הרבה אני לא יודע, ויקח 'תי שד אם 'ני לא חושף גם הוא לא לדעת. אבל זה כל בא מן חבושית”.

כיון שראיתי כי אין לדלות מאומה מיופיטר, שכל בינתו כמו תפוסה ב“חבושית”, הפסעתי עתה לתוך הסירה, ואפליג. נשבה בריזה נאה וחזקה, ועד־מהרה היינו במִפְרָצית שמצפון למצודת מולטרי, ומקץ מהלך כשני מילים באנו אל הצריף. כשהגענו היתה השעה שלש אחר־הצהרים לערך. לגרן היה מחכה לנו דרוך־צפיה. תפס בידי במאור־פנים עצבני אשר החרידני ויחזק את החשדות אשר הגיתי כבר. פרצופו היה חוֵר עד־לאימה ממש, ועיניו השקועות־עמוק הפיקו זיו לא־טבעי. לאחר כמה שאלות בנוגע לבריאותו, שאלתיו, מֵאֵין דבר טוב יותר להגידו" אם קבל כבר את ה־scarabaeus מהסגן ג –.

“הו” כן", השיב, מאדים עזות, “קבלתיו ממנו למחרת בבוקר, שום דבר לא יסיתני להפרד מאותו scarabaeus. יודע אתה שדעתו של יופיטר בנוגע אליו נכונה בעצם?”.

“באיזה מובן”, שאלתי, וחזות נוגה בלבבי.

“בסברתו שזו חפושית של זהב אמתי”. זאת אמר בכמין רצינות עמוקה, ואני הרגשתי עצמי מזועזע לבלי־הבע.

“עתידה חפושית זו לעשות לי הון”, המשיך, בחיוך נצחון; “להשיב לי את נכסי משפחתי. היִפָּלא, אפוא, כי תיקר בעיני? אם ראה המזל להעניקה לי, אין עלי אלא לעשות בה שימוש כיאות, ואגיע אל הזהב אשר את מקומו היא מורָה. יופיטר, הבא לי אותו scarabaeus!”.

“מה! את חבושית, אטון? יותר טוף לי שלא מתעסק בחבושית! 'תה צריך לקחת אותה בעצמך”. כיון שכך קם לגרן, כבד־ראש ואומר־כבוד, והביא לי את השרץ מתוך צנצנת זכוכית בה היה נתון. היה זה scarabaeus יפה, ובלתי ידוע בעתו לחוקרי־טבע – רב־ערך כמובן מנקודת־ראות מדעית. שתי נקודות־שחור עגולות היו סמוך לקצה אחד של הגב, ואחת ארוכה סמוך לקצה האחר. הקשקשים קשים וזגוגיים היו להפליג, ומראיתם מראית זהב ממורט לכל־דבר. משקל החרוק היה מופלא מאד, ובסכומו של דבר כמעט לא יכולתי לתת אשם ביופיטר על דעתו בנוגע אליו; אולם איך תוסבר הסכמתו של לגרן עם אותה דעה, דבר זה אכן נשגב מבינתי.

“שלחתי אחריך”, אמר, בגבהות־לשון, כתום הסתכלותי בשרץ, "שלחתי אחריך למען תיעצני ותסמכני בקדום זממיהם של הגורל והחפושית –

“לגרן יקירי”, קראתי ואפסיקהו, “ברי כי לא בריא הנך, ומוטב היה לוא נקטת אי־אלה אמצעי־זהירות. אתה תעלה למשכב, ואני אשאר עמך ימים אחדים, עד אם רוח לך. אתה קודח ו–”

“מוש את דפקי”, אמר.

מששתיו, והאמת היא כי לא מצאתי סימן קדחת קל־שבקלים.

“אבל אפשר שחולה אתה עם שאין לך קדחת. הרשני נא פעם לצוות לך מרפא. ראשית לכל עלה על משכבך. שנית –”

“טעות בידך”, נכנם לתוך דברי ואמר, “הריני בריא ככל שאוכל לחיות בעצומה של הרגשה שאני נתון בה. אם באמת תדרוש טוב לי, תרויח לי מן הרגשה הזאת”.

“וכיצד יעשה הדבר?”

“על־נקלה. יופיטר ואני יוצאים למסע אל ההרים, ביבשת, ובמסע זה צריכים נהיה לעזרתו של איזה איש אשר נוכל לשים בו אמוננו. אתה היחיד שנוכל לבטוח בו. בין אם נצליח ובין אם נכשל, הרִגְשה שאתה רואה בי עתה תושבח באותה מדה”.

“שוקד אני למלא רצונך בכל דרך שהיא”, עניתי; “אך האם רצונך לאמר כי שרץ משחית זה יש לו קשר כלשהו אל מסעך אל ההרים?”

“אמנם כן”.

“אס כן, לגרן, לא אוכל להיות שותף לעסק מהובל שכזה”.

“צר לי – צר לי מאד – שכן צריכים נהיה לנסות בכך בעצמנו”. 

“לנסות בעצמכם! אכן משוגע האיש! – אך המתן! – כמה זמן אומר אתה להעדר מזה!”

“כל הלילה, מן הסתם. נצא תכף־ומיד, ונחזור, על כל פנים, עם זריחה”.

“ואתה תבטיחני, על דברתך כבוד, שכאשר תחלוף גחמתך זו, ופרשת החפושית (אל־אלוהים!) תבוא על מקומה בשלום, תחזור הביתה ותשמע לעצתי באין־אומר, כשמוע לעצת רופאך”.

“כן, הבטחתי! ועתה הבה נצא לדרך, כי הזמן דוחק”.

בלב כבד נלויתי אל ידידי. יצאנו בשעה ארבע לערך – לגרן, יופיטר, הכלב ואנכי. יופיטר היו עמו החרמש והמעדרים – אשר את כולם התעקש לשאת – ודומה היה עלי, יותר מחשש לתת איזה מן הכלים בתחום השגו של אדוניו, מאשר מתוך מותר חריצות או נמוסים. הוא נהג עקשנות מופלגת, ו“אותה חיבושית ממאירה” היו המלים היחידות אשר התמלטו משפתיו משך המסע. אשר לי, היה בידי זוג פנסים כהים, ואלו לגרן הסתפק ב־scarabaeus, אשר אותו נשא צמוד אל קצה חבל קלוע; כרכר בו כח־וכה, מעשה אשף, כלכתו. כראותי את העדות הזאת הנכוחה להשתבשות דעתו של ידידי, כמעט נבצר ממני להבליג על דמעותי. מכל־מקום ראיתי לעשות כשרירות חפצו, למצער לפי־שעה, או עד שאוכל לנקוט אלה אמצעים נמרצים יותר בסכוי־מה של הצלחה. בינתים השתדלתי, אך לחנם, להציל דבר מפיו באשר לתכלית המסע. משהצליח להניעני להלוות אליו, דומה היה כי שוב אין את נפשו להסיח באיזה ענין מעוט־חשיבות, ועל כל שאלותי לא הואיל להשיב כי אם “ראה נראה!”

את הנחל שבראש האי צלחנו באַרְבָּה, עלינו על הרמה שלחוף היבשת, ונפן צפונה־מערבה, עבור בכברת־ארץ פראית ושוממה להפליג, מקום לא יראה שם עקב רגל אנוש. חָלֵט הלך לגרן בראש, שוהה אך כהרף עין, פה ושם, לבחון כמין ציוני־תחום אשר דומה כי בעצמו הִתְוָם לפני כן.

בדרך כך התהלכנו כשעתים, והשמש נטתה לערוב כאשר באנו אל חבל זעף לאין־שעור יותר מכל שראינו עד כה. היה זה מין מֵישר־רמה, סמוך לפסגתו של הר שכמעט אין לגשת עדיו, עבות־יער ממרגלות עד שיא, וזרוע צוקי-ענק שכמו מוטלים היו ברפוי על הקרקע, ובמקרים רבים נמנעו מהדרדר אל הגיאיות מתחת אך הודות לעצים אשר אליהם נסמכו. נקיקים עמוקים, משולחים לכאן ולכאן, שוו לנוף משנה חומרה וכובד־ראש.

המישוֹרת הטבעית אשר אליה² טפסנו ועלינו היתה צמוחה סבך שִׂכִּים, אשר מהרה גלינו כי בהם לא היינו יכולים להבקיע לנו דרך לולא החרמש; ויופיטר, על פי הוראת אדוניו, החל מברא לפנינו שביל אל מרגלותיו של עץ תרזה אדיר־גובה, אשר עמד, עם כשמונה או עשרה אלונים, על המישר, והוא עולה עליהם ועל כל שאר עצים אשר ראיתי עד אז מימי, ביפי עלוָתו ותארו, בפרישת ענפיו הרחבה, ובכלל רוממות מראהו. כהגיענו אל העץ הזה, פנה לגרן אל יופיטר, וישאלהו אם סבור הוא כי יוכל לעלות בו. הזקן דומה כי השאלה הממתו מעט, וכמה רגעים נאלם דום. לסוף קרב אל גזע האדירים, התהלך סביבו לאט. ויסתכל בו בתשומת־לב מדוקדקת. כאשר כלה בחינתו, אך אמר –

“כן, אטון, יופ לטפס את כל עץ מה הוא רואה בחיים לו”.

“אם כן עלה חיש ככל שתוכל, כי עוד מעט ויחשך לנו מראות את אשר לפנינו”.

“עד איפה מצטרך לעלות, אטון?” הקשה יופיטר.

“אתה עלה בגזע־הראש תחלה, ואחר אומר לך לאן תפנה – וכאן – עמוד! קח את החרוק הזה אתך”.

“את חבושית, אטון ויל! – את חבושית סהב!” קרא הכושי, נרתע אחור במורא – “בשביל מה מצטרך קחת את חפושית מעלה על עץ? – ישא אותי אופל אם אקח!”

“אם ירא אתה, יופ, כושי גדול־ומגודל שכמוך, לאחוז בחרקרק מת ותמים, הלא יכול אתה להרימו במשיחה זו – אבל, אם לא תעלהו אתך באיזו דרך שהיא, אראה עצמי חיב לרוצץ את ראשך באת זו”.

“מה יש עכשו, אטון?” אמר יופ, ונראה בו בעליל כי בוש עד־לצית; “תמיד מחבש צרות בשביל כושי זקן. בכלל רק הייתי לתחכם. אני בחדתי מחבושית! מה אכבת לי חבושית?” כאן אחז בזהירות בקצהו של החוט, כשהחרוק מרוחק מגופו ככל שתרשינה המסבות, הכין עצמו לעלות בעץ.

התרזה, Liriodendron Tulipiferum, הנהדר בשכוני היער האמריקאי, יש לו בבחוריו גזע חלק להפליא, ותכופות יגביה עד־מאד בלא שלח ענפים צדדיים; אולם, בבגוריו, תהיה הקלפה סִקֶּסֶת ומחוספסה, ופארות קצרות לרוב מופיעות בגזע־הראש. הנה כי כן, במקרה הנכחי, היה קשי העליה מדומה יותר משהיה ממשי. לופת לגליל הענק, נאחז בידיו בזיזים ובליטות, ומשעין אצבעות רגליו היחפות על שכמותם התפתל יופיטר לבסוף, אחרי שפעם־פעמים נצל בדוחק מנפילה, והשתרבב על המִסעוף הגדול הראשון, ודומה שסבור היה כי בזאת נסתים בעצם העסק כולו. אמת שהסכון שבבצוע חלף, לעת הזאת, אף שהיה המטפס גבוה ששים-שבעים רגל מן הקרקע.

“לאיפה צריך לילך עכשו, אטון ויל?” שאל.

“עם הגדול שבענפים־ההוא שבצד זה”, אמר לגרן. הכושי מלא אחר דבריו בלא שהיות, ולכאורה בעמל מועט בלבד, ויעלה הגבה והגבה, עד שלא נראה שמץ מדמותו המגושמת מבעד לעלוה העבותה אשר אפפתה. לעת הזאת נתן קולו בכעין צעקה.

“עד איפה עוד אני נחוץ לילך?”.

“באיזה גובה הנך?” שאל לגרן.

“רחוק נורא”, ענה הכושי: “יכול לראות את שמים מראש של העץ”.

“הנח לשמים, אבל תן דעתך על דברי. הבט מטה ומנה את הפארות שתחתיך בצד זה. כמה פארות עברת?”

“אחד, שנים, שלש, ארבע, חמש – אני לעבור חמש פארה גדול, אטון, על זה צד”.

“אם כן הגבה ועבור עוד פארה אחת”.

כעבור דקות אחדות שוב נשמע הקול, להודיע כי הושגה הפארה השביעית³.

“עכשיו יופ”, קרא לגרן, והתרגשותו המרובה נכרת, “רצוני שתעשה דרכך על אותה פארה הרחק ככל שתוכל. אם תראה דבר מוזר, הודיעני”.

לעת הזאת הוּפְסוּ הספקות המעטים שיכולתי להגות באשר לטרופו של ידידי המסכן. לא היתה לפני ברירה אלא לחרוץ כי מוכה־ירח הוא, ובאמת ובתמים דאגתי להשיבו אל ביתו. עוד אני מהרהר מה יאה לי לעשות, וקולו של יופיטר נשמע שוב.

“אני בוחד מוד לתרחק בבארה הזה רחוק הרבה – זה ענף מת כמעט הכל”.

“כלום אמרת שענף מת הוא, יופיטר?” קרא לגרן בקול רוטט.

“כן, אטון, הוא יש מת כמו מסמר – גמור על־בטוח – פרח נשמה שלו”.

“מה, בשם אלוהים, אעשה?” שאל לגרן, ויהי כמתעטף בצרתו.

“תעשה!” אמרתי, שמח על הזדמנות להשחיל מלה, “בוא הביתה ושכב לישון. בוא נא! – כך יאה. השעה מאוחרת, וחוץ מזה, זוכר אתה את הבטחתך”.

“יופיטר”, קרא, מבלי שית אלי לבו כל עיקר, אתה שומע אותי?".

“כן, אטון ויל, שומע אותך ברור מוד”.

“נסח את העץ היטב, אם כן, בסכינך, וראה אם רקוב הוא מאד לדעתך”.

“הוא יש רקוף, אטון, כּ’וֹגֶן”, השיב הכושי כעבור רגעים אחדים, “אבל לא כל כך מרוקף כמו יכול להיות. יכול לתרחק קצת על ענף בעצמי, זה נכון”.

“בעצמך! – למה אתה מתכון?”.

“מה, אני מתכון לחבושית. זה חבושית כבד מוד. מה אם אני לזרוק 'תו קודם, ואז ענף לא משתבר ממשקל של רק כושי אחד”.

“בן־נעות־המרדות שכמוך!” קרא לגרן, וכנראה רוח לו מאד, “מה לך שאתה סח לי מיני הבלים שכאלה? כיון שתשמיט אותו חרוק, רוצץ ארוצץ את מפרקתך. ראה, יופיטר, שומע אתה אותי?”

“כן, אטון, לא מצטרך צועק על כושי מסכן בצורה כמו זה”.

“מוטב! עתה שמע!– אם תרחיק על גבי הענף ככל שתראה לבטוח, ולא תרפה מן החרוק, אתן לך במתנה דולר של כסף מִשֶׁאך תרד למטה”.

“אני 'לך, אטון ויל – בֶּמֶת”, נענה הכושי בלא כל שהיה – “עכשף כמעט מגיע לסוף”.

“מגיע לסוף!” קרא לגרן, בצוחה־ממש; “האמרת שאתה מגיע לסופו של אותו ענף?”

“עוד מט יהיה הסוף אטון – אוּ־וּ־וּ־וּ־וּה! רבון־’שְׁלוּלָם! מה זה יש פה על העץ?”.

“כי־כן!” קרא לגרן, במשוש־לבב, “מהו?” 

“מה זה בשוט גולגולת – מישהו ל’זוף ראש לו מעלה עץ, והעורפים לנקר הכל בשר מה־היה”.

“גולגולת, אמרת! – יפה מאד,– מה חיבורה אל הענף? – מה מצמיד אותה?”

“בטח־בטח אטון! צריך רואה. מה זה ענין מוד משונה, בחיי – יש מסמר גדול־חזק בגולגולת, מה מחבר זה אל עץ”.

“מוטב אפוא, יופיטר, עשה בדיוק כאשר אומר לך – שמעת?”

“כן, אטון”.

“שים לב. אם כן – מצא את העין חשמאלית של הגולגולת”.

“הם! הו! זה מוצלח! הנה לא יש עין נשאר בכלל”.

“תקולל כסילותך! מבדיל אתה בין ידך הימנית לשמאלית?”

“כן, זה אני מבדיל – מבדיל כל זה – יד שמאל שלי היא מה אני לחטוף בה העצים”.

“אמנם כן! אִטֵר הנך! ועינך השמאלית היא על אותו צד שבו ידך השמאלית. ובכן מסתבר שתוכל למצוא את העין השמאלית של הגולגולת, או את המקום בו היתה העין השמאלית. מצאת?”

כאן חלה שתיקה ארוכה. לבסוף שאל הכושי:

“העין שמאל של גולגולת על אותו צד כמו שגם הצד של יד שמאל של גולגולת? – 'פני שגולגולת לא יש לה כלום יד בכלל – לא חשוב! מצאתי העין שמאל עכשו – הנה העין שמאל! מה מצטרך עושה בה?”

“שמוט והעבר את החרק בעדה, ככל שהחוט מגיע – אבל הזהר ואל תרפה מן החוט”.

“כל זח עשיתי, אטון ויל! נורא דבר קל לעבר חבושית דרך החור – שְׁמור לו שם למטה!”

במרוצת דו־השיח הזה לא נתן לראות כלום מגופו של יופיטר; אולם השרץ, אשר הניחו להשתלשל, נראה עתה בקצה המשיחה ויבלח, כגולת זהב ממורט, בקרניה האחרונות של השמש השוקעת, אשר קצת מהן עוד האירו בקלוש את התלולית שעליה עמדנו. ה־scarabaeus תלוי היה מהלאה לכל ענף, ואלו הופל, לרגלינו היה נופל. תכף־ומיד נטל לגרן את החרמש וַיְבָרֵא בו שטח עגולי, שלושה־ארבעה יארד קטרו, ממש מתחת לחרוק, ואחרי כלותו צוה את יופיטר להרפות מן המשיחה ולרדת מן העץ. בדיקנות מרובה נעץ ידידי יתד באדמה, בעצם הנקודה בה נפל השרץ, ועתה העלה מכיסו סרט־מדה. קצה אחד של הסרט הצמיד אל גזע העץ במקום הקרוב ביותר אל היתד, ויגוללהו עד הגיעו אל היתד; ויוסף עוד לגוללו משם, במגמה אשר כבר קבעוה שתי הנקודות, של העץ ושל היתד, מרחק חמשים רגל – ויופיטר מברֵא את השִׂכִּים בחרמש. בנקודה אשר הושגה כבר ננעצה יתד שניה, וסביבה, כמרכז, הותוה מעגל גס, כארבע רגלים קטרו. עתה נטל לגרן בעצמו מעדר, ואחד נתן ליופיטר ואחד לי, ויבקש⁴ כי נחֵל לחפור חיש ככל האפשר.

אומר את האמת, מעיקרו־של־דבר לא חשקתי במיוחד בשעשוע מעין זה, ובעצם הרגע הזה נכון הייתי לותר עליו בנפש חפצה; שכן הלילה קָרֵב היה ובא, ואני עיפתי הרבה מעִמּוּל־הגוף שכבר נוסיתי בו; אולם לא ראיתי כל אורַח לנוס, וירא הייתי מהסס כלל מנסות להשיב את הסהרורי הביתה בכוח; אולם את תכונת הכושי הזקן ידעתי היטב מכדי שאקוה כי יעזרני, ותהיינה המסבות אשר תהיינה, בתגרה עם אדוניו. לא פקפקתי כלל בכך כי זה האחרון הוכה באיזו מאמונות־ההבל הדרומיות הרַבות־מספור על־אודות ממון גנוז, וכי דמיונו שאב חזוק ממציאת ה־scarabaeus, ומעקשנותו של יופיטר לטעון כי זו “חבושית של זהב אמתי”. רוח שעשויה לסהרוריות, על־נקלה תלך תועה אחר רמיזות כאלו – מה־גם שהן חופפות רעיונות מחובבים משכבר־הימים – ואז זכרתי את אשר אמר המסכן על השרץ כי זה “מורה את מקום אוצרו”. דרך כלל כעוס ותוהה הייתי להעציב, אולם, לבסוף, גמרתי אומר להעמיד פנים שוחקות לחפור בנפש חפצה, ובזאת להקדים ולהעמיד את בעל־ההזיות, במראה־עינים, על הבלות הדעות אשר הוא מחזיק בן.

כיון שהודלקו הפנסים, החילונו כולנו עובדים בחשק היאה לתכלית מושכלת יותר; וכהאר זהרורי החמה עלינו ועל כלינו, לא יכולתי שלא להרהר איזו חבורה ציורית הננו, ומה־מוזרה וחשודה ודאי תראה טרחתנו בעיני כל אורח־לא־קרוא אשר, דרך־מקרה, יעבור ויתקל בנו במקום הזה.

בשקידה רבה חפרנו משך שעתים. דברים מעטים נאמרו; וראש מבוכתנו היו יללות הכלב, אשר גלה התענינות מופלגת במעשינו. לבסוף הגביר קולו כדי כך שיראנו פן יזעיק עלינו אי־אלה שוטטנים שבקרבת־מקום, – ביתר־דיוק, זה היה חששו של לגרן; – אשר לי, שש הייתי אל כל הפרעה אשר בזכותה אולי אוכל להשיב את אחוז־הקדחת בּיתה. לסוף עלה יופיטר מן הבור בכמין מתינות חלֵטָה כָּפת־חסם את פי החיה באחת כְּתֵפותיו, ובזאת הִסָּה את השאון עד־תכלית, ובצחקוק כבד שב למלאכתו.

כתום העת האמורה הגענו לעומק חמש רגל, ועדין לא נגלו סמני מטמון כלשהו. עמדנו כולנו מחרישים, ואני התחלתי לקוות כי באה החוכה אל קצה. אפס לגרן, אף כי נכר בו שרוחו עכורה מאד, קנח מצחו במהורהר וחזר אל שלו. כָּרינו מלוא העגול בן ארבע הרגלים לקוטר, ועתה הוספנו על התחום קמעה, ונעמיק כדי עוד שתי רגלים. ועדין לא נגלה דבר. שוחר־הזהב, אשר רחמתיו נאמנה, טפס ועלה לבסוף מתוך השוחה, אכזבה מרה ביותר טבועה בכל תו מתוי־פניו, ואט בלי־חמדה החל לובש את מעילו, אשר השליך בראשית יגיעו. עד כה וכה ואני לא השמעתי דבר. יופיטר, לפי אות מאדוניו, החל כונס את כליו. משכִּלה, ומפי הכלב הוסר המחסום שמנו פנינו בדממת־אלם הביתה.

מנין פסיעות פסענו, אולי, באותו כוון, ובאָלָה רמה קרב לגרן אל יופיטר ותפסו בצוארונו. הכושי הנדהם פער עיניו ופיו מלוא־פְּעור, שמט את המעדרים, ויפול על ברכיו.

“נבל שכמוך!” אמר לגרן, והוא מתיז את ההברות מבין שניו הקפוצות – “בן־שחת שחור וסורר! דבר, אומר אני לך! – ענני כרגע, בלא לב־ולב! – איזו – איזוהי עינך השמאלית?”.

“הה, אלוהים, אטון ויל! לא זה פה העין שמאלי על־בטוח?” שאג יופיטר הנבעת, והוא נותן ידו על רואתו הימנית, ומחזיקה שם בקשי־עורף נוסף, כירֵא פן מיד ינסה אדוניו לנקר את עינו.

“כך חשבתי! – ידעתי זאת! האח!” צעק לגרן בקול גדול, מרפה מן הכושי ומשלח רגליו בכמה־וכמה דלוגים ונתירות, למרבה־תמיהתו של משמשו, אשר קם מכרוע ויעבר מבטו דומם מאדוניו אלי וממני אל אדוניו.

“בואו! עלינו לחזור”, אמר זה האחרון, “עוד לא אבד סברנו”; ושוב נהגנו אל עץ־התרזה.

“יופיטר”, אמר, כהגיענו אל מרגלות העץ, “הנה! כלום היתה הגולגולת מסומרה אל הענף כשפניה לחוץ, או כשפניה כלפי הענף?”

“הפנים היה החוצה, אטון, שיכול העורפים תופס העינים טוב, בלי שום קושי”.

“אם כן אפוא, בעד העין הזאת הפלת את השרץ או בעד זאת?” – פה נגע לגרן בכל אחת משתי עיניו של יופיטר.

“זה היה עין הזה, אטון, העין שמאל – דיוק כמו אתה מגיד לי”,– ועתה על עינו הימנית הורה הכושי. 

“מספיק – שומה עלינו לנסות שוב”.

אחרי הדברים האלה העתיק ידידי, אשר בשגעונו ראיתי עתה, או דמיתי לראות, אותות מסוימים של שיטה, את היתד, המצינת את נקודת נפול העץ, לנקודה שברִחוק כשלש זרתות מערבה ממקומה הקודם. משנטל עתה את סרט־המדה מהנקודה הקרובה ביותר בגזע אל היתד, כבתחילה, והמשיך את הקו הישר כדי חמשים רגל, נקבעה נקודה מרוחקת כמה ירדים מן הנקודה בה היינו חופרים.

סביב למקום החדש הותוה עתה מעגל, גדול כלשהו מן הקודם, ושוב נגשנו לעבודת המעדר. לֵאֶה הייתי להחריד, אולם, מבלי הבין כמעט מה גרם את התמורה במחשבותי, לא יספתי עוד למאוס הרבה את העמל אשר הושת עלי. נעורה בי התענינות מופלאה ביותר – לא כי אף התרגשות. אולי היה משהו בתוך כל יוצא־הדופן שבמנהגו של לגרן – כמין חותם של מחשבה־תחלה, או של שקול־דעת, אשר עשה עלי רושם. חפרתי בלהוט, וכפעם־בפעם מצאתי עצמי תר ממש, במשהו דומה מאד לתוחלת, אחר המטמון המדוּמְיָן, אשר את עמיתי רע־המזל הכתה חזותו בשגעון. שעה שהייתי נתון כל־כולי למשוגות־מחשבה כאלו. ואחרי עשותנו במלאכה אולי שעה וחצי, שוב הפסיקונו יללותיו הפראיות של הכלב. במקרה הראשון נכר היה בקוצר־מנוחתו כי אך דבר של משובה או נחמה הנו, אולם עתה נקט נעימה מרירה ורצינית. כאשר נסה יופיטר לחסמו שוב, התקומם בחמה שפוכה, ויקפוץ הבורה ובטלפיו חתר תוזזנית בעפר. מקץ שניות מועטות חשף שפעת עצמות־אדם, שני שלדים שלמים, בלולים בקצת כפתורי מתכת, ובמה שנראה כשחק אריג־צמר שהתמקמק. עם חבטת מעדר אחת או שתים נהפך להבו של סכין ספרדי גדול, וכהוסיפנו לחפור, נגלו לאור שלש־ארבע מטבעות זהב וכסף.

למראה אלו כמעט אי־אפשר היה לבצור את שמחתו של יופיטר, אולם על פני אדוניו נסוכה היתה ארשת אכזבה מופלגת. מכל־מקום דחק בנו להמשיך במאמצינו, וכמעט אך הגה את המלים ואני מעדתי ואפול נכחי, כי נתפס חרטום נעלי בטבעת ברזל גדולה שהיתה ספק טמונה בעפר התחוח.

עתה עבדנו בלהיטות, ומעודי לא ידעתי עשר דקות של התרגשות עזה יותר. בפרק־זמן זה חשוף חשפנו ארגז עץ מארך, אשר השתמרותו השלמה וקשיותו הנפלאה העידו בו ברור כי נתון היה לאיזה תהליך אִבּון כימי – אולי מחמת דו־כלורת הכספית. ארגז זה היה בן שלש רגלים וחצי לאורך, שלש רגלים לרוחב, ושתים וחצי עמקו. מזה ומזה לארגז, סמוך לרוּמו, היו שלושה חַחֵי ברזל – ששה בסך־הכל – אשר באמצעותם יכלו ששה אנשים לאחוז בו באיתן. אדיר מאמצינו המשותפים לא צלח אלא להמיש את התרכוס כהוא־זה. מיד ראינו כי לא יתכן להעתיק משקל כבד כל־כך. לטוב־המזל היו רק שני בריחים נסוטים מגיפים את המכסה. את אלה חלצנו – רועדים ומתנשפים בהתרגשות. בן־רגע בהק לפנינו מטמון שערכו בַּל־יאמד. כהתחבט אוֹרי הפנסים בקרב השוחה, השתלחו ברק וזוהר, יוצאי גל זהב ואבני־חן, אשר סנוְרו את עינינו גם סנוֵר.

לא אתאמר לתאר את רגשותי כלטשי עינים. ראשונה־לכל היתה, כמובן, התדהמה. לגרן נראה תש־כוח מהתרגשות, והמעיט מאד בדברים. פרצופו של יופיטר עטה, משך כמה דקות, חִורת־מות ככל אשר תוכל חזות־כושים, מטבע הדברים, ללבוש. דומה היה כאיש מוכה־תמהון – הלום־רעם. לסוף נפל על ברכיו בשוחה, וַישַׁקע זרועותיו המגולות בזהב עד מרפקיהן וַיַשְׁהֵן שם, כאיש מתענג על מנעמי אמבט. לאחרונה נאנח עמוקות ויקרא, כמסיח עם נפשו:

“וזה כל 'בוא מן חבושית־סהף! החבושית־סהב היפה! החבושית־סהב המסכנונת, מה אני גדפת בצורה הזאתי הפרא! אתה לא מתבישת בעצמך, כושי?– ענה לי זה!”.

לבסוף הוצרכתי להעמיד גם את האדון גם את משמשו⁵ על כך שראוי להוציא את המטמון. השעה היתה מאוחרת, וכדאי היה לנו להתאמץ על־מנת שנַחְסין הכל קודם־הָאֵר. קשה היה לאמר מה המעשה אשר יעשה, ועת רבה שוחתה בעיונים ובשקולים – כה מסוכסכים היו רעיוני כולנו. לבסוף הקלנו ממשא התיבה על־ידי שני שלישים מתכנה, ואז היה לאל־ידנו להרימה, בעמל־מה, מן הבור. החפצים שהוצאו הונחו בקרב השִׂכִּים, ואת הכלב השארנו לשמרם, ויופיטר צוה עליו בחָמור לבל יסור, בשום אמתלה שהיא, מן המקום, ולבל יפצה פה עד שובנו. אז חשנו להביא את הארגז ביתה; ונגיע אל הצריף בבטחה, אך לאחר יגיעה יתרה, בשעה אחת בבוקר. בתשישותנו הגמורה, נבצר מאתנו לפעול עוד מה כרגע. נחנו עד שתים, ונסעד ערבית: תכף אחרי-כן נשאנו רגלינו להרים, חמושים בשלושה שקים עבים, אשר שחק המזל ונמצאו במעון. קצת לפני ארבע הגענו אל השוחה, חלַקנו את מותר השלל, בשוה ככל האפשר, בינינו, הנחנו את הבורות בלי מלאותם. ושוב יצאנו אל הצריף, אשר בו הפקדנו, בשניה, את משאותינו־זהב, משאך הפציעו בקלוש רצועות ראשונות של שחר מעל ראשי האילנות בפאת מזרח.

עתה רצוצים היינו – עד היסוד בנו; אולם ההתרגשות העזה של אותן שעות אָצְלָה מאתנו מנוח. לאחר תנומה טרופה שארכה שלש־ארבע שעות, קמנו, כמו לא נועדנו מראש, לבדוק את אוצרנו.

הארגז מלא היה עד שפתו, ואת כל היום, ומרבית הלילה שלאחריו, הוצאנו בבחינת תוכו. לא היה בו דבר משום משטר או סדר. הכל הוטל־גובב בערבוביה. לאחר מַיְנֵנו את הכל בשום־לב, מצאנו ברשותנו הון כביר אף יותר מכפי ששערנו בתחלה. במטבעות היה הרכוש למעלה

מארבע־מאות וחמשים אלף דולר – בהתאם לאומדן, מדויק ככל האפשר, על פי שער העת ההיא לא היתה גם פרודה של כסף. הכל היה זהב עתיק־ימים מסוגים שונים ומרובים – ממון צרפתי, ספרדי וגרמני, עם קצת גינאות של אנגליה, ואי־אלו דסקיות אשר כדוגמתן עוד לא ראינו מימינו. היו מספר מטבעות גדולות וכבדות מאד, שחוקות כדי־כך שלא יכולנו כלל לפענח את הכתוב בן. ממון אמריקאי לא היה. את ערך אבני־החן התקשינו יותר לָשום. היו יהלומים – בהם גדולים ומלוטשים להפליג – מאה־ועשרה בסך־הכל, ואין קטון בם; שמונה־עשרה אבני־אודם נפלאות בזהרן: שלש־מאות ועשרה זמרגדים, יפים מאד כולם: ועשרים־ואחד ספירים, עם לשם אחד. האבנים האלו כולן נעקרו מתושבותיהן והושלכו כך לארגז. התושבות עצמן. אשר אותן העלינו מתוך כלל הזהב, דומה היה כי רוקעו בפטישים, כמו בכדי למנוע את זהוין. לבד מכל זאת, היתה כמות עצומה של תקשיטי זהב מוצק: קרוב למאתים טבעות ועגילים כבדים; שרשרות יקרות – שלושים כאלו. אם אזכורה; שמונים-ושלושה צלבים גדולים וכבדים מאד; חמש מחתות רבות־ערך, אגן־פּוּנש עצום של זהב, נעטר דמויות בַּקְכָאִיּוֹת ועלי-גפן יקרי־חריתה; עם שני נצבי־חרב מפותחים־להלל, והרבה חפצים קטנים יותר אשר לא אזכור. משקל דברי־הערך האלה עלה על שלש־מאות וחמשים ליטרה; ובַשומָה הזאת לא כללתי מאה ותשעים ושבעה שעוני־זהב מרהיבים; שלושה ממנינם בשוי חמש־מאות דולר האחד, לפחות, הרבה מהם נושנים היו מאד, וכמורי־שעה – חדלי־ערך! הואיל ומנגנונם סבל, מעט או הרבה, מהחלדה – אולם כולם משובצים היו אבני־יקר ונרתיקיהם רבי־ערך. את כלל תוכו של הארגז אמדנו, בלילה ההוא, במיליון וחצי דולר; ומשמכרנו, לימים, את הזוטות ואת אבני־החן (קצת מהן השארנו לשמושינו אנו) נמצא כי חסרנו הרבה בהערכת האוצר.

כאשר סיַמנו, לבסוף, את הבדיקה, וההתרגשות הלוהטת שככה במדת־מה, הרצה לגרן, אשר ראה כי עד־מות קצרה נפשי היוצאת אל פתרון החידה חבורת־הפלא, את כל הקשור בדבר, לפרטי־פרטים.

“זוכר אתה”, אמר, “את הערב בו מסרתי לך את התרשים הגס אשר עשיתי מן ה־scarabaeus. זכור תזכור גם כי היטב רגזתי עליך על שטענת כי דומה ציורי לגולגולת־מת. כאשר הגדת כן ראשונה, חשבתי כי מתלוצץ אתה; אולם אחרי כן עלו על זכרוני הנקודות המוזרות על גבו של החרוק, ואודה בלבבי כי אכן יש יסוד־מה להערתך. עם זאת הרעימני הלגלוג על יכלתי הרשומית – כי על כן נחשב אני ציר טוב – וכאשר מסרת לי את פסת הקלף, אומר הייתי, אפוא, למוללו ולהשליכו בזעף אל האש”.

“פסת הניר, רצונך לאמר”, אמרתי אני.

"לא; היה בה הרבה ממראיתו של ניר, ובתחלה סברתי כי כן היא, אולם כאשר נגשתי לציר עליה, מיד גליתי כי זו פסה של קלף דק מאד. מזוהמה היתה, הן תזכור, כי־כן, עוד אני ממולל אותה ומבטי נח על התרשים בו היית מסתכל, ותוכל לשוות בנפשך עד־מה השתוממתי כראותי, באמת, דמות של גולגולת־מת בעצם המקום בו, דומה היה עלי, תארתי את השרץ. רגע נתמהתי מכדי לדיק חשוֹב. ידעתי כי ציורי נבדל הרבה בפרטיו מזה – אף כי כקוים כלליים קים היה דמיון ידוע. אז נטלתי נר, הסבתי בקצה החדר, ואחל לעין בקלף בקפדת־יתר. כאשר הפכתיו, ראיתי את תרשימי שלי בצד השני, ממש כפי שרשמתיו. ראשית מחשבתי היתה עתה אך פתיעה על דמיון התואר המופלא באמת – על צרוף־המקרים המיוחד במינו הכרוך בעובדה כי תהי גולגולת, בלא ידיעתי, על צדו השני של הקלף ממש מתחת לצורת ה־scarabaeus שלי, וכי תדמה גולגולת זו דמיון קרוב כל־כך, לא רק בחתוכה כי אם גם במדותיה, לתרשימי, אומר אני כי עתה מה ממש הכני המופלא שבצרוף־מקרים זה בתדהמה. זו פעולתם הרגילה של צרופי־מקרים אשר כאלה. השכל חותר לקבוע קשר־השתלשלות של סבה ומסובב – ומאין יכולת לקבעו, סובל הוא כמין שתוק זמני. אולם, כאשר הִתְעַשַׁתִּי מדהימה זו, הפציעה בי הכרה אשר הרעישתני אף יותר מצרוף־המקרים. ברור, במוחלט התחלתי זוכר כי לא היה ציור על הקלף כאשר רשמתי אני את דמות ה־scarabaeus דבר זה נתחור לי בתכלית; שכן זכרתי כי הפכתי צד אחד תחלה ואחר את משנהו, בתורי אחר הנקודה הנקיה ביותר. אלו היתה שם הגולגולת, מובן שבהכרח הייתי מבחין בה. אכן זה היה רז אשר הרגשתי כי נפלא ממני פשרו: אולם, אף ברגע־הראשית ההוא, כמו נצנץ בקלוש, בחבי חדרי בינתי הנסתרים ביותר, מושג־גחלילית מאותה אמת אשר באה על הפגנתה הנהדרה בהרפתקת ליל אמש. קמתי מיד, הנחתי את הקלף בטח, ואחדל מכל הרהור עד אם אהיה לבדי.

"כאשר הלכת, ויופיטר ישן שנת־ישרים, נגשתי לחקור בענין שיטתית יותר. בראשונה התבוננתי אל הדרך בה התגלגל הקלף לרשותי. המקום שם גלינו את ה־scarabaeus היה על חוף היבשת, מרחק מיל לערך מזרחית לאי, ובגובה מועט בלבד מעל תחום הגאות. כאשר תפסתיו, עקצני עקיצה עזה, אשר בגללה שמטתיו. יופיטר, בזהירותו המורגלת, קודם תפסו את החרוק, אשר התעופף לעומתו, חפש סביבו איזה עלה, או משהו דוגמתו, שבו יאחז בזה. ברגע ההוא נחו עיני, על פסת הקלף, אשר אז סברתי כי ניר הוא. זו מוטלת היתה ספונת־חול למחצה, וקרנה זוקרת חוצה. סמוך למקום שם מצאנוה, הבחנתי בשיורי שלד של מה שנראה כסירנית של ספינה. הסירנית כמו מוטלת היתה שם

זח עת רבה מאד; שכן הדמיון לקורות סירה כמעט אי־אפשר היה להבחין בו.

"כי־כן, יופיטר נטל את הקלף, עטף בו את השרץ, ויתנהו לי. מהרה אחרי־כן פנינו ללכת הביתה, ובדרך פגשנו בסגן ג–. הראיתיו את החרוק, והוא הפציר בי להרשותו לקחתו אל המצודה. משנעניתי, דחקו מיד לתוך כיס חזיתו, בלי הקלף בו היה מעוטף, אשר אותו הוספתי להחזיק בידי עם שהיה זה עומד ובודק. אולי ירא פן אחזור בי, ויראה לטוב לו להבטיח את שללו מיד – הן תדע מה־נלהב הוא לכל נושא הקשור במדעי־הטבע. אותה עת אל־נכון נתתי את הקלף, בבלי־הדעת, בכיסי שלי.

"זוכר אתה כי כאשר נגשתי אל השולחן, לרשום את תרשים השרץ, לא מצאתי כל ניר במקום שם הוא שמור ברגיל. הצצתי במגרה, ולא מצאתי שם. חפשתי בכיסי, בתקוה למצוא מכתב נושן, ולידי נקרה הקלף. ככה מרצה אני איך, בדיוק, נתגלגל לרשותי; שכן המסבות הטביעו בי רושם נפלא לעוז.

"בלי ספק תחשבני שוגה־בדמיונות – אולם אני כבר קבעתי כמין קשר. צרפתי שתי חוליות של שרשרת גדולה. סירה היתח מוטלת על חוף־ים, ולא הרחק ממנה קלף – לא ניר – וגולגולת מצוירת עליו. אתה, כמובן, תשאל, ‘היכן הקשר?’ תשובתי, שהגולגולת, ראש־המת, היא סמלו המפורסם של שודד־הים. דגל ראש-המת מונף בכל תגרות-המלחמה.

“אמרתי כי קלף היתה הפסה, ולא ניר. הקלף בן-קְים הוא – בל־ישחת כמעט. לענינים פעוטי־חשיבות, בנדיר ישמש הקלף; שכן, לצרכים היומיומיים של רשום או כתיבה בלבד אין הוא יפה כלל כַּנְיר. הרהור זה רמז על פשר כלשהו – על התאמה כלשהי – בראש־המת, כן לא נתעלמה מעיני צורת הקלף. אף שעקב מקרה־מה נשחתה אחת זויותיו, נתן היה לראות כי מתחלה היתה הצורה מארכת. אכן, היתה זו דוקא מין פִּסָּה שעשויים לבחור בה לשם תזכורת – לרשום משהו אשר יש לזכרו עת רבה ולהקפיד לשמרו”.

“אבל”, נכנסתי לתוך דבריו, "אתה אומר שהגולגולת לא היתה על גבי הקלף שעה שתארת את השרץ. איך אפוא נמצא לך קשר כלשהו בין הסירה לבין הגולגולת – הואיל וזו האחרונה, כפי שהודית בעצמך, אל־נכון שורטטה (ואך האלוהים יודע כיצד או בידי מי) בזמן שלאחר שצירת אתה את ה־scarabaeus?“.

"אהה, על זאת יִסוב הרז כולו! אם כי בשלב זה מצאתי קושי מועט ביחס בפתרון הסוד. צעדי בטוחים היו, ולא יכלו להוליך אלא אל תוצאה אחת. סברתי, למשל, כך: כאשר שרטטתי את ה־scarabaeus, לא היתה כל גולגולת נראית על גב הקלף. כאשר סימתי את השרטוט נתתיו לך, והיטב הסתכלתי בך עד שהחזרתו לי. אתה, אפוא, לא צירת את הגולגולת, ולא היה נכח איש זולתך אשר יעשה זאת. אם כן לא יד אנוש עשתה זאת. ובכל־זאת נעשה הדבר.

"בדרגה זו של הרהורי שקדתי לזכור, אף זכרתי, בברור גמור, כל דבר אשר התרחש בשעה הנדונה. מזג־האויר צונן היה (הה, מקרה נדיר ומוצלח!), ואש היתה בוערת באח. אני מלוהט הייתי משום עמול הגוף וישבתי אצל השולחן. ואלו אתה משכת לך כסא סמוך למעשנה. משאך נתתי את הקלף בידך, ואתה היית בוחן אותו, נכנס וולף, כלב ניו־פאונדלנד, וקפץ על כתפיך, בשמאלך לטפת אותו ותמנעהו מגשת, ואלו לימינך, המחזיקה בקלף, הנחת לצנוח ברפוי בין ברכיך, ובסמיכות יתרה אל האח. רגע אחד דמיתי כי אחזה בה האש, ואומר להזהירך, אולם, בטרם אדבר, אספתה, ותהי מתבונן אליה. כאשר נתתי אל לבי את כל הפרטים האלה, לא פקפקתי רגע כי חום הוא שגרם כי תצא לאור, על גב הקלף. הגולגולת אשר ראיתיה מותוה עליו. היטב אתה יודע כי יש תכשירים חימיים, גם היו מאז ומקדם, אשר בהם יתכן לכתוב אם על ניר אם על קלף־דק, באותיות אשר תֵראינה רק הודות לפעולתה של אש. פעמים ישמש סָפִיר⁶, מומס ב־aqua regia, ומהול במים פי־ארבעה כמשקלו; התוצאה – גוְנון ירוק. משקע של קובַּלט, מומס בכוהל־מלחת, מפיק גונון אדום. צבעים אלה מתעלמים עת ארוכה יותר או קצרה יותר לאחר שהצטנן החומר אשר עליו כתבו, אולם ישובו־ויראו כשחוזרים ופועלים עליהם בחום.

"עתה התבוננתי בשום־לב אל ראש־המת. שוליו החיצוניים – שולי התרשים הסמוכים ביותר אל שפת הקלף הדק – מפורשים היו רב־יתר מן השאר. ברור היה כי פעולת החום בלתי־שלמה היתה או בלתי־שוה. מיד הדלקתי אש, ואחֵם כל חלק מחלקי הקלף בחום לוהט. בראשונה אך התחזקו הקוים הקלושים שבגולגולת; אך כיון שהתמדתי בנסיון, נתגלתה, בקרן הפסה, מנגד ובאלכסון לנקודה בה צויר ראש־המת, דמות של מה שנראה לי תחלה כתיש. אכן, עם עיון מדוקדק יותר, התחור לי כי המכוון הוא אל גדי“.

"חא! חא!“ אמרתי, “אמנם איני רשאי לצחוק לך – ממון כדי מיליון וחצי הוא ענין רציני מהתל בו – אולם אין אתה אומר לקבוע חוליה שלישית בשרשרתך – הן לא תמצא כל קשר מיוחד בין שודדי־הים שלך לתיש – שודדי־ים, הן תדע, דבר אין להם אל תישים; אלה עסוקם של חקלאים בהם”.

“אולם אך זה אמרתי כי הדמות לא של תיש היתה”. 

“כי־כן, גדי אפוא – הרי זה כמעט אותו דבר”.

“כמעט, אולם לא לגמרי”, אמר לגרן, “אפשר שמעת על אחד קפיטן קיד⁷. מיד ראיתי בדמותו של בעל־החי כעין חתימה נוסח לשון־נופל־על-לשון או נוסח הירוגליפים. חתימה, אני אומר; באשר מקומו של זה על גבי הקלף העיר את הרעיון הזה. ראש־המת בזוית שמנגד באלכסון, היה בה, באותו אופן, משום חותם או חותמת. אולם עד־דכא הביכני העדר כל דבר זולתה – גוף המסמך המְדוּמְיַן שלי – נוסח־הסמוכים שלי”.

“מן הסתם אמרת למצוא מכתב בין החותם לחתימה”.

“משהו מעין זה. העובדה היא שהרגשתי עצמי נכבש לנבואת־לב על איזה עושר כביר הממשמש ובא, לא אוכל כמעט לאמור מדוע. אולי, ככלות הכל, היתה זו תשוקה יותר מאמונה־ממש; – אולם התדע כי דבריו המטופשים של יופיטר, שהחפושית היא זהב מוצק, היתה להם פעולה מופלאה על דמיוני? והנח שורת המאורעות וצרופי־המקרים – כה בלתי־רגילים היו אלה. רואה אתה עד־מה אך מקרה היה זה שארעו המאורעות האלה ביום האחד והיחיד שבשנה אשר צנתו די בה, או אפשר שדי יהיה בה, להבערת אש, ושבלא האש, או בלא התערבותו של הכלב בעצם רגע הופיעו, לעולם לא הייתי מרגיש בגולגולת־המת, ולעולם אפוא לא הייתי בעל האוצר”.

“אולם המשך – כולי קוצר־רוח”.

“מוטב; שמעת, כמובן, את הספורים הרבים המהלכים – את רבוא השמועות הסתומות על אודות ממון שטמנו אי-שם בחוף האטלנטי, קיד ומרעיו. שמועות אלו ודאי שהיה להן יסוד עובדתי שהוא. ומה שהשמועות מאריכות ימים כל־כך ומתמידות כל־כך, דבר זה הוא, כך נראה לי, רק תוצאה ממה שהאוצר הטמון עודנו ספון, אלו הסתיר קיד שללו זמן־מה ואחר שב ואספו, כי אז אל־נכון לא היו השמועות מתגלגלות אלינו בצורתן הנכחית שאינה משתנית. תן אל לבך שהמעשיות המסופרות, כולן ענינן שוחרי־ממון, לא מוצאי־ממון. אלו שב שודד־הים ונטל ממונו, היה הענין פוסק בכך, דומה היה עלי כי תאונה כלשהי – נאמר, אבדן תזכורת המוֹרָה על מקומו – היא שהניאתו מלשוב ומלקחתו, וכי תאונה זו נודעה לאנשיו, אשר לולא כן אפשר לא היו שומעים מעולם כי אותו אוצר הוסתר בכלל, ואשר, מתוך שהתעסקו חנם, מאין הדרכה, בנסיונות לשוב ולזכות בו, הרי תחלה הולידו, ואחר הפיצו מלוא־עולם את השמועות שעתה שכיחות הן כל־כך. מימיך שמעת על אוצר חשוב כלשהו שנחשף לארכו של החוף?”

"מעולם לא“.

“אולם כי צבר לו קיד הון־עתק, דבר זה מן המפורסמות הוא. הנחתי אפוא בבטחה כי עדין באדמה אצור הונו; וספק אם תופתע אם אומר לך כי היתה בי תקוה, תקוה שבחזקת־ודאי, כי הקלף שנמצא במוזר כל־כך יש בו ציון שאבד למקום הטמינה”.

"אבל איך המשכת? "

“שוב קרבתי את הקלף־הדק אל האש, אף גִבַּרתי חום, אך מאום לא נגלה. לעת הזאת חשבתי כי אפשר שצפוי הזוהמה חלק לו בכשלון: כיון שכך הדחתי בקסדה את הקלף על־ידי שיצקתי עליו מים חמים, ומשגמרתי, נתתיו במחבת של בדיל, כשהגלגולת כלפי מטה, ואת המחבת הצגתי על תנור של פחמים בוערים, כעבור דקות אחדות, משחתחממה המחבת כהלכה, אספתי את הפסה, ולשמחתי אשר־לא־תובע, מצאתיה נקודה, בכמה מקומות כעין מספרים ערוכים שורות־שורות. שוב נתתיה במחבת, שם השארתיה עוד דקה. כשהסרתיה היתה כולה ממש כפי שאתה רואה אותה עתה”.

כאן מסר לי לגרן את הקלף להתבונן בו, לאחר ששב וחממו. הציונים הבאים מותוים היו בגסות, בגון אדום. בין גלגולת־המת לבין התיש:

“אבל”, אמרתי אני, כהשיבי לו את הפסה, “עוד אני בור כשהייתי. לוא כל אוצרות אופיר ושבא צפויים היו לי משאפתור חידה זו, ברי לי שלא הייתי יכול לזכות בהם”.

“ובכל זאת”, אמר לגרן, “בשום־פנים אין הפתרון קשה כל־כך כפי שעשוי אתה לדמות מתוך בחינה חפוזה ראשונה של הציונים. ציונים אלה, כאשר ינחש כל אדם על־נקלה, כתב־סתרים הם – פרוש הדבר, שיש בהן מובן; אך הנה מתוך מה שידוע על קיד, לא יכולתי להניח שהיה ביכלתו להרכיב איזה מכתבי־החשאי המוּקשים יותר. גמרתי בדעתי תכף־ומיד כי זה ממין פשוט הוא – ואם גם המַלח, בשכלו הגס, ידמה כי אין לפענחו כל־עיקר בלי המפתח”

“ובאמת פענחת אתה?”

“בנקל: פענחתי אחרים מוקשים רבוא פעם יותר, המסיבות, ונטית־לב מסוימת, גרמו שאתענין בחידות כאלו, ואפשר גם אפשר לפקפק בכך אם יכול אדם בחכמתו להרכיב חידה אשר יבצר מחכמת אדם לפתור, בַתְשוּמה היאותה. בעצם, משקבעתי ציונים מקושרים ובני־קרוא, שוב לא נתתי דעתי כמעט על עצם הקושי שבפתוח משמעותם”.

"במקרה שלפנינו – לאמתו של דבר, בכל המקרים של כתב־סתר – נוגעת השאלה הראשונה בלשונו של הכתב; שכן עקרוני הפענוח, במיוחד ככל שהדברים אמורים בפשוטים שבכתבים, תלויים, ומותנים, ברוחה של לשונו. בדרך־כלל אין בררה אלא לנסות (כפי המתקבל על הדעת) בכל לשון הידועה למי שמבקש לפענח, עד אשר תמצא הלשון הנכונה. אך בכתב־הסתר אשר לפנינו עתה סלקה החתימה כל קושי. המשחק במלה ‘קיד’ אין להעריכו אלא בלשון האנגלית. לולא שקול זה, הייתי צריך להתחיל בנסיונותי בספרדית ובצרפתית, הן הלשונות שבהן טבעי היה ביותר כי יכָּתב סוד ממין זה בידי שודד מן הים הקָּרִיבִּי. אכן פה הנחתי כי כתב־החשאי אנגלי הוא.

"עיניך הרואות שאין כל פִסוּקים בין המלים. אלו היו פסוקים היתה המלאכה קלה ביחס. במקרים כאלה צריך הייתי להתחיל בהשואה בקרתית ונתוח של הקצרות שבמלים, ואלו נקרתה הברה בת אות אחת, כמסתבר ביותר, (a או I, דרך משל,) הייתי רואה את הפענוח מובטח אולם, לפי שלא היו פסוקים, היתה ראשית מעשי לקבוע מה האותיות הראשונות־במעלה, ואלו הן התכופות פחות מכל. משמניתי את כולן, הרכבתי לי טבלה אשר כזאת:

הציון 8 חל 33 פעם

הציון; חל 26.

הציון 4 חל 19.

הציון (≠ חל 16.

הציון * חל 13.

הציון 5 חל 12.

הציון 6 חל 11.

הציון 1+ חל 8.

הציון 0 חל 6.

הציון 92 חל 5 פעמים

הציון 3: חל 4 פעמים

הציון? חל 3 פעמים

הציון π חל 2 פעמים

הציון – חל 1.

"והנה, באנגלית, האות הנקרית תכופה ביותר היא e ולאחריה, זה סדר התכיפות: d i o a z x q p k b w m j c y u t s r n h. בכורתה של e בולטת כדי כך שבנדיר ירָאה משפט אשר בו אין היא האות השוררת.

"בכך, אפוא, יש לפנינו, מעצם ההתחלה, מַצע למה שלמעלה מנחוש סתם. השמוש הכללי אשר יותן לעשות בטבלה נראה הוא בעליל – אפס, בכתב־הסתרים הזה המסוים נצטרך לעזרתה אך במעט. הואיל והציון המכריע שלנו הוא 8, הרי נניח תחילה שהוא ה־e אשר באלף־בית הטבעי. למען אַמת את ההשערה, נראה־נא אם ה־8 יראה תכופות בצמדים – שכן e נכפלת באנגלית בתכיפות מרובה – כמו, למשל, במלים ‘been’, ‘seen’, ‘speed’, ‘fleet’, ‘meet’, ‘agree’ וכו'. במקרה שלפנינו נראהו נכפל לא פחות מחמש פעמים, אף כי הכתב קצר הוא.

"נניח, אם כן, ש־8 הוא e. והנה, מכל המלים שבלשון, ‘the’ (=הא־הידיעה) רגילה היא ביותר; נראה נא, על כן, אם אין חזרות של איזו קבוצה בת שלש אותיות, הבאות באותו סדר, ושהאחרונה בהן היא 8. אם נגלה חזרות של אותיות כאלו, ערוכות ככה, מסתבר ביותר שתהיינה אלו המלה ‘the’. עם בדיקה נמצא לא פחות משבעה מערכים כאלה שציוניהם 48; רשאים אנו אפוא להניח כי; היא t, 4 היא h, ו־8 היא e – ובזאת נתאמתה האחרונה היטב. הנה ככה פסענו פסיעה גדולה.

"אולם משקבענו מלה יחידה, יש בידנו לקבוע נקודה כבירת חשיבות; לאמור, מספר תחלות וסיומים של שאר מלים. נפנה נא, למשל, אל המקרה שלפני האחרון, שבו חל הצרוף 48; – לא הרחק מסופו של הכתב. ידוע נדע כי ה־; הבא מיד הוא תחלתה של מלה, ומששה הציונים שלאחר ‘the’ זה, נכיר לא פחות מחמשה. נעתיק לנו, אם כן, את הציונים האלה, כפי האותיות שאותן הם מסמלים, כידוע לנו, ונותיר רוח למה שאינו ידוע – Teeth.

"עתה יש בידינו לפטור את התבה ‘th’ מיד, לפי שאינה חלק מן המלה שתחלתה ה־t הראשונה; כי על כן אם בכל האלף־בית נחפש אחר אות מתאימה לחלל, נראה כי לא יתכן לָצוּר מלה אשר תהיה התבה הזאת ‘th’ הזאת חלק ממנה, ככה נצטמצם כדי tee,

ואם נשוב נעין בא"ב כבתחלה, אם נראה צורך בדבר, נמצא כי המלה ‘tree’ היא היחידה אשר יותן לקראה כאן. ככה זכינו בעוד אות, r שמְסַמְלה ), וקבענו את המלים ‘the tree’ במקומן.

"אם נציץ מהלאה למלים האלו, כברת־מה, שוב נראה את הצרוף 48; והיה לנו זה בחינת סיום למה שקודם לו. ככה ימָצא לנו המערך הזה:

the tree; 4(≠? 34 the,

ואם נִתֵּן את האותיות הטבעיות, במקום שהן ידועות לנו, והיתה הקריאה;

the tree thr ≠?3h the.

"והנה, אם תחת הציונים שאינם ידועים נניח רוחים ריקים, או נתן נקודות וקראנו ככה:

the tree thr…h the,

מיד תנכר המלה through. אבל התגלית הזאת נותנת לנו שלש אותיות חדשות, u,o, ו־g, אשר יְסַמלון ≠,?, ו־3.

"אם נתור עתה במדוקדק אחר צרופיהם של ציונים ידועים בכתב־הסתרים, ומצאנו, לא הרחק מן ההתחלה, את המערך הזה,

88)83, או egree,

וזה ברור שהוא סופה של המלה ‘degree’, וכך יש בידנו עוד אות. d שסימנה +.

"ארבע אותיות מהלאה למלה ‘degree’, נבחין בצרוף

.88:) 46;

"משנתרגם את הציונים הידועים, ואת שאינם ידועים נסמן בנקודות, כבתחלה, נקרא ככה:

the. Rtee,

מַעֲרך אשר תכף יעלה על דעתנו את המלה ‘thirteen’, ושוב ימציא לנו שתי אותיות חדשות, i ו־n, שסמניהן 6 ו־*.

"משנפנה עתה אל תחלת הכתב, נמצא את הצרוף,

.+ ≠≠ 53

"אגב תרגום כבראשונה, נעלה

.good

ובזאת מובטח לנו כי האות הראשונה היא A,וכי המלים הראשונות הן:

.‘A good’

"לעת הזאת ראוי לנו כי נערוך את המפתח שלנו, במדה שנתגלה, בתבנית טבלה, למנוע בלבול. וזה יהיה המפתח:

5 הוא a

+ הוא p

8 הוא e

3 הוא g

4 הוא h

6 הוא i

* הוא n

≠ הוא o

) הוא r

; הוא t

? הוא u

"הנה כי כן יש בידינו לא פחות מאחת־עשרה מהחשובות שבאותיות המובאות בכאן, ולמותר יהיה להמשיך בפרטי הפענוח. אמרתי דיי להוכיח לך כי כתבי־סתר ממין זה קלים הם לפענוח, ולהעמידך מעט על הגיון עִבודם.

אולם יהי לבך סמוך ובטוח כי הדוגמה שלפנינו נמנית על הסוג הפשוט ביותר של כתבי־סתרים. עתה נותר אך לתת לפניך את התרגום המלא של הציונים אשר על גבי הקלף כפי שפוענחו והריהו:

“‘A good glass in the bishop’s hostel in the devil’s seat forty-one degrees and thirteen minutes northeast and by north main branch seventh limb east side shoot from the left eye of the death’s-head a bee-line from the tree through the shot fifty feet out.’”

(“זכוכית טובה בפונדק הבישוף במושב השד ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות לפאת צפונית־צפונית־מזרחית ענף הראש פארה שביעית צד מזרח קלע מעיניה השמאלית של גולגולת המת קו־דבורה מן העץ בעד לקליעה חמשים רגל הלאה”).

“אבל”, אמרתי אני, “החידה עודה מוקשה כשהיתה. איך יתכן להעלות משמע מתוך כל הלהג הזה על ‘מושבי שדים’, ‘גולגולת מתים’, ‘פונדקי בישוף?’”.

“מודה אני”, השיב לגרן, “כי הענין עדין חמור הוא לכאורה, כשמעיפים בו מבט של־אגב. ראשית נסיוני היתה לחלק את המשפט כפי החלוקה הטבעית שאליה כון מחבר הכתב”.

“רצונך לאמר, לתת בו פסוק?”

“משהו מעין זה”.

“אולם איך אפשר היה לעשות זאת?”

"נתתי אל לבי כי המחבר מעונין היה להריץ דבריו בלא לפסקם, על־מנת להרבות את קשי הפענוח. והנה איש שאינו ממולח־להפליג, כמעט ודאי כי, כשזאת מגמתו, יפריז על המדה. כיון שיגיע, במהלך חבורו, להפסקה בענינו אשר בדרך־הטבע תצריך שהִיה, או נקודה, מסתבר ביותר כי במקום הזה יצַפֵּף ציוניו יחדו יותר מן הרגיל. אם, במקרה הנתון, תסתכל בכתב־היד, בנקל תגלה חמשה מקומות כאלה של גבוב בלתי־רגיל. בהסתמך על רעיון זה, חלקתי את הכתוב ככה:

“זכוכית טובה בפונדק הבישוף במושב השד – ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות – לפאת צפונית־צפונית־מערבית – ענף הראש פארה שביעית צד מזרח – קלע מעינה השמאלית של גולגולת המת – קו־דבורה מן העץ בעד לקליעה חמשים רגל הלאה”.

“אף הפסוק הזה”, אמרתי, “לא החכימני”.

“גם אותי לא החכים”, השיב לגרן, "ימים אחדים: אותם ימים שקדתי לחקור ולדרוש, בסביבת אי־סַליוַן, לאיזה בנין המתקרא ‘Bishop’s Hotel’; כי, כמובן, פטרתי מלפני את המלה המיושנת ‘hostel’. כיון שלא נודע לי דבר בענין זה, אומר הייתי להרחיב את הקף חפושי, ולנקוט דרך שיטתית יותר, והנה בוקר אחד צץ בדעתי, לפתע־פתאום, הרעיון כי ‘פונדק בישוף’ זה אפשר יש לו זיקה אל משפחה נושנה, בשם בֶּסוֹפּ, אשר בשכבר־הימים החזיקה בבית־אחוזה עתיק, מרחק כארבעה מיל צפונית לאי. לפיכך שמתי פעמי אל המַטָעָה, ישבתי לנהל חקירותי בקרב זקני הכושים שבמקום. לסוף אמרה אחת הישישות שבנשים כי שמוע שמעה על איזה מקום הנקרא טירת בֶּסופּ, וסבורה היא כי תוכל להנחותני אליו, אפס כי אין הוא טירה, אף לא פונדק, כי אם צוק סלע רם.

“הצעתי לה תשלום בעין יפה בשכר טרחתה, ולאחר פקפוק־מה, נאותה ללוותני שמה. מצאנוהו בלי תלאה הרבה, ואחר שלחתיה ואגש לבדוק את המקום. ה”טירה" היתה אך צבור פרוע של כפים וסלעים – ואחד מאלה האחרונים בלט בגבהו כמו גם במראיתו המלאכותית והמבודלת. טפסתי ואעלה אל פסגתו, ומאד אובד־עצות הייתי אז מדעת מה יעשה עתה.

"עוד אני תפוס בהרהורים, פגעה עיני בזיז אשר בסלע ממזרח, אולי כשעור יַרד למטה מן השיא עליו נצבתי. זיז זה נזקר כדי שמונה־עשרה זרתות, ורחבו לא עלה על רגל, ואלו שֶׁקע שבכף ממעל לו שִׁוָּה לו דמיון גס לאחד הכסאות שקועי־הגב אשר שמשו את אבות־אבותינו. לא פקפקתי בדבר כי הנה זה ‘מושב השד’ עליו נרמז בכתב־היד, ועתה דומה היה כאלו תפסתי את מלוא סוד החידה.

ה’זכוכית הטובה‘, ידעתי, אינה מוסבת אלא על משקפת; שכן המלה ‘זכוכית’ בנדיר יהיה לה משמע אחר בפי ימאים, הנה כאן, ראיתי מיד, יש משקפת להזקק לה, ונקודה מסוימת, שאותה אין לשנות, לִצפּוֹת ממנה. כן לא היה לי ספק בסְברתי כי המשפטים ‘ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות’, ו’לפאת צפונית־צפונית־מזרחית’, אמורים להיות הוראות לכוון המשקפת. נפעם מאד עקב הגלויים האלה, חשתי הביתה, השגתי משקפת, ואשוב אל הסלע.

'השתלשלתי אל הזיז, ומצאתי כי אי־אפשר לשבת עליו כי אם בנקודה אחת מסוימת. עובדה זו חזקה את הרעיון אשר הגיתי מראש. נטלתי את המשקפת. מובן, ‘ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות’ בהכרח אמורות היו אך בהגבהה מעל לאופק הנראה, הואיל ועל המגמה האפקית הורו ברור המלים “לפאת צפונית־צפונית־מזרחית”. את המגמה הזאת קבעתי מיד באמצעות מצפן־כיס: אחר כונתי משקפתי בזוית־הגבוהה של ארבעים־ואחת מעלות, ככל אשר יכולתי לכונה על־פי השערה, הניעותיה בזהירות מעלה ומטה, עד אשר רותקה שימת־לבי על פִּרצה או פתחון עגול שבעלוַת עץ גדול מצמרתו־ומעלה מכל העצים ברחוק. במרכז הפרצה הזאת הבחנתי בנקודה לבנה, אך בתחלה לא יכולתי לראות מהי אל־נכון. היטבתי את מוקד המשקפת ואביט שוב, ועתה התחור לי כי גולגולת איש היא זו.

"עם התגלית הזאת בטחתי בדעתי כי נפתרה החידה, שכן המשפט “ענף הראש, פארה שביעית, צד מזרח‘, בהכרח אינו מוסב אלא על תנוחתה של הגולגולת על גבי העץ. ואלו, ‘קלע מן העין השמאלית של גולגולת־המת’ אף הוא פרושו אחר, וענינו חַפֶּשׂ אוצר טמון. הבינותי כי המכוון הוא לשמיט קְליעַ מעינה השמאלית של הגולגולת, וכי קו־דבורה, או, לשון אחרת, קו ישר, משוך מהנקודה הסמוכה ביותר שבגזע בעד ל’קליעה’ (או הנקודה בה נפל הקליע), ומארך משם מרחק חמשים רגל, יורה על נקודה מוגדרת – ומתחת לנקודה הזאת דמיתי כי אפשר לפחות שיהיה חבוי פקדון בעל־ערך”.

“כל זה”, אמרתי, “נהיר הוא להפליג, ואף כי ממולח הוא, הריהו פשוט ומפורש. משעזבת את פונדק הבישוף, מה ארע אז?”

"מה, לאחר שסקרתי את העץ בשום־לב, שמתי הביתה פעמי. אכן, אך סרתי מ’מושב השד' גזה הפרצה העגולה: ובכל אשר פניתי אחרי־כן, נבצר ממני לשוב לראותה. עיקר הממולח שבכל העסק הזה הוא, נדמה לי, העובדה (כי נסיונות חוזרים־ונשנים הוכיחו לי כי אמנם עובדה היא) שהפתחון העגול האמור אין לראותו מכל נקודת־הסתכלות בת־גֶשֶׁת לבד מן הזיז הצר אשר על פני הסלע.

“במסע הזה אל ‘פונדק הבישוף’ שִׁמְשני יופיטר, אשר עמד, בלי ספק, מזה שבועות מספר, על פזור־הנפש אשר בהליכותי והקפיד במיוחד שלא להניחני לנפשי. אולם, למחרת היום, השכמתי מאד לקום, השכלתי להתחמק מפניו, ואצא אל ההרים לחפש את העץ. אחרי עמל רב מצאתיו. כשובי הביתה לעת־ערב אמר משרתי להלקותני. מותר ההרפתקה נהיר לך, מן הסתם, כמו לי”.

“מסתבר”, אמרתי, “כי החטאת את הנקודה, בנסיון החפירה הראשון, בעטיו של יופיטר אשר נואל לשמוט את החפושית בעד העין הימנית אשר לגולגולת ולא בעד השמאלית”.

“בדיוק. טעות זו גרמה הפרש של כשתי זרתות וחצי ב’קליעה' – לאמור, במעמד היתד הסמוכה ביותר אל העץ: ואלו היה האוצר מתחת ל”קליעה“, כי אז היתה הטעות פחותת־ערך; אולם ‘הקליעה’, עם הנקודה הסמוכה ביותר שבעץ, לא היו כי אם שתי נקודות לצורך קביעת קו של כוון; מובן כי הטעות, בכל היותה פעוטה בתחלה, רבתה בהמשכו של הקו, ומשפסענו מרחק חמשים רגל כמעט הִטָתנו כליל, אלולא ידעתי בעומק־לבי כי אי־בזה אכן טמון פה האוצר, אפשר היה כל יגיענו עולה בתוהו”.

“אולם גבהות־דבורך, ומנהגך כשטלטלת את החפושית – מה מופלג היה בזרותו? בטוח הייתי כי משוגע הנך. ומפני־מה התעקשת לשמוט את החפושית, ולא קליע, מן הגולגולת?”

“מה, אם גלויות אדבר, הרעימוני במידת־מה חשדותיך המפורשים בנוגע לשְׂפִיוּתי, ועל כן גמרתי להענישך בהַשְקֵט, בדרכי שלי, במשהו אחיזת־עינים מפוכחת. מטעם זה טלטלתי את החפושית ומטעם זה הנחתיה שתשמוט מן העץ. הערה שהעירותי על משקלה המרובה נתנה בלבי את הרעיון האחרון”.

“כן, רואה אני: ועתה יש רק נקודה אחת הנפלאה ממני. איך יסתבר לנו ענין השלדים אשר נמצאו בבור?”

“זוהי שאלה אשר עליה לא איטיב להשיב ממך, אכן, דומה כי יש לכך רק הסבר אחד המתקבל על הדעת – ועם זאת נורא הוא להאמין באכזריות־תועבה מעין זו אשר תעלה מכלל השערתי. ברור כי קיד – אם אמנם קיד הטמין את האוצר הזה, ולי אין ספק בכך – ברור כי בהכרח נזקק לעזרה במלאכה. אולם כתום המלאכה הזאת, אפשר סבר כי ראוי לסלק את כל השותפים לסודו. אולי הספיקו שתי חבטות קרדום, בעוד מסיעיו עסוקים בבור; אולי היה צורך בתריסר – מי יודע?”

וֶנֶצִיָה

צַפִּי לִי שָׁם! שׂוּמָה עָלַי

לָבוֹא פָּגְשֵׁךְ בִּשְׁפַל־הַגַּיְא.

הנרי קינג, בישוף צ’צ’סטר

מספד על מות אשתו.

אנוש־ביש־גד ומסתורי! – תפוס־מבוכות בזוהר דמיונך שלך, ושבוי להבות עלומיך שלך! שוב בדמיוני אראך! דמותן לנגדי שבה־קמה! – לא – הה, לא כאשר הנך – בצנת הגיא והצל – כי אם כאשר שומה עליך להיות – מוציא־לריק חיי הגות כלילת־הדר בזו קרית החזיונות העמומים, ונציה עירך – אשר היא עדן־ים אהוב־שמים, ואשר החלונות הרחבים של ארמנותיה הפַּלָדְיַנִים¹ נִבָּטִים השְׁפֵּל בכונה עמוקה ומרירה אל רזי מימיה המחרישים. הן! חוזר אני ואומר – כאשר שומה עליך להיות. הלא יש גם יש עוד עולמות מלבד זה – עוד מחשבות מלבד מחשבות הערב־הרב – עוד עיונים מלבד עיוניו של הפלפלן. מי זה אפוא יהרהר אחר מנהגך? מי יתן בך דופי על שעות חזיונותיך, או יגַנֶה כגנות בזבוז־של־חיים את העסוקים ההם, אשר לא היו כי אם נְגוֹרֶת־תעצומות־כוחך החי־לעד?

בונציה, תחת לאִבּול המקורה הנקרא Ponte di sospiri שם פגשתי בשלישית או ברביעית את האיש אשר בו אני מדבר. במבוכת־זכרון אשוה לפני את מסבות הפגישה ההיא. אפס זכור אזכרה – הה! איכה אשכח? – את עֲבי חצות־הליל. את גשר־האנחות, יפי אשה, ואת רוח הרומנטיקה אשר בגאון התהלך אנה־אנה על פני התעלה הצרה.

ליל חשכה לא־נפרצה היה הלילה. שעון הפיאצ’ה² השמיע על השעה החמישית לערב האיטלקי. רחבת מגדל־הפעמונים נחה מחרישה ושכוחת־רגל, ובארמון הדוכס הנושן היו האורות נדעכים חיש. אני חוזה הייתי ביתה מן הפיאצ’טה, בדרך התעלה־הגדולה. אבל כהגיע גוֹנְדוֹלָתִי אל מול פי תעלת סן־מרקו, נסר פתאום בדמי הלילה קול אשה מחביוניה, בצוחה אחת פראית, תוזזנית, וממושכה, נרעש לשמע הקול קפצתי על רגלי: ואלו הגונדולר שמט את משוטו היחיד, ויאבדהו לבלי־מצוא באפלה השחורה, ועקב זאת הנחנו לזרם להנחותנו, הוא הזרם אשר כאן יפנה מן התעלה הגדולה אל הקטנה ממנה. כמו איזה נשר־ענק ושחור־נוצה. יורטים היינו לאטנו כלפי גשר־האנחות, והנה אלף אודים רושפים מחלונות ארמון הדוכס ובגרמי מעלותיו, ובבת אחת הפכה החשכה ההיא העזה ותהי ליום כחלולי, חוץ־לדרך־הטבע.

ילד, אשר נשר מזרועות אמו, נפל מחלון רם וגבוה בבנין הנשא אל תוך התעלה העמוקה והעלוטה, המים השקטים אָטְרוּ שלוים על קרבנם; ואף כי לא נראתה כל גונדולה זולת זאת שלי, היו שחינים אמיצים לרוב חותרים כבר בזרם ותרים לשוא על פני המים אחר האוצר אשר ימצא, אהה! רק בקרב המצולה. על אבני מרצפת השיש הגדולות והרחבות אשר במבוא הארמון, צעדים מספר מן המים ומעלה, נצבה דמות אשר לעולם לא ישכחנה מי אשר ראה אותה אז. היתה זו המרקיזה אפרודיטי – הנערצה על כל ונציה – העליזה שבעליזות – הנאוה־מכל במקום שם הכל יפים – שעודנה, עם זאת, רעיתו הצעירה של מֶנטוני הזקן והמְתַחְבֵּל, ואֵם הילד ההוא הנחמד, בכורה ויחידה, אשר עתה, עמוק מתחת למים הקודרים, זוכר היה במר־לב את לטיפותיה המתוקות, ומכַלֶה חַיָּתוֹ הדלה בהתאמצו לקרוא בשמה.

בדד עמדה, רגליה הקטנות, היחפות והכסופות נוצצו בשחור־ראי־השיש אשר תחתיה. שערה, אשר עדין לא סתרתו לקראת־ליל, עטר אשכולות־אשכולות, זרוע יהלומים, את ראשה הקלסי, בתלתלים כתלתלי היָקִנְתוֹן הרך. יריעת אריג צחורה־כשלג וכעין־חורָי היתה, כמדומה, כמעט הכסות היחידה לקומתה הענוגה אולם אויר חצות־הליל חצות־הקיץ חם היה, נדכה ודמום, והקומה הפְּסילית עצמה לא זעה אף כדי הגע קפל מקפלי אותה סות, כמוה כאד, אשר גלשה סביב לה כגלוש השיש הכבד סביב נִיאוֹבֶּה³. אפס – מוזר לאמור! – עיניה הזיוניות הגדולות לא הושמו מטה אל הקבר בו נטמנה המאירה בתקוותיה – כי רתוקות היו אל עבר אחר לחלוטים! בית־האסורים אשר לקהליה־הישנה הוא, סבור אני, אומר־כבוד יתֵר על כל בניני ונציה – אבל איכה יכלה הגבירה ההיא ללטוש אליו עיניה הכן כל־כך, שעה שילדה־יחידה מוטל נחנק תחתיה? גם הכוך החשך, הקדורני אשר שם הלא פעור הישֵׁר מול חלון חדרה – מה אפוא יוכל היות בצלליו – בבנינו – בכרכוכיו כבדי־הסֵבר, נעטרי־הקסוס – אשר לא השתאתה אליו המרקיזה די־מֶנטוני אלף מונים, קודם־לכן? הבלים! – מי לא יזכור כי, לעת אשר כזאת, תכביר העין, כראי אשר שובר, את מראות עָצְבה, ובמקומות מרוחקים אין־מספר תשוב את המכאוב אשר קרוב הוא?

בגובה פסיעות רבות מעל לרוזנת, ובתחום קמרונו על פי הסֶכֶר, נצבה, כלילת לבושה, דמותו השעירית של מנטוני עצמו. לרגעים היה מפרטט על קתרוס, וכתתי מפקידה־לפקידה הוראות להצלת־הילד, דומה היה כי עצם המות מהלך עליו שממון. המום ונבעת, חדלתי כוח לשנות מזקיפותי אשר לבשתי עם אשר אך שמעתי את הצוחה, ולעיני החבורה הנפעמת נגליתי אל־נכון כחזות־רפאים מבשרת־רעה, כצוּפי, חור־פנים וקשוי־גפים, ירוד אל בֵּינותם בגונדולת ההלויה ההיא.

כל המאמצים עלו בתוהו. רבים מן הנמרצים בחֵפֶשׂ מַרפּים היו מיגיעם, ונשטפים עצבות נכאה. דומה היה כי אך מעטה היא תקות הילד (עד־מה מעטה מתקות האם!); אולם מִפְּנִים אותו כוך אפל אשר כבר נזכר כי היה חלק מבית־האסורים הקהליה־הנושנה, וצופה נוכח שבכת חלונה של הרוזנת, נחת עתה דמות מכורבלת באדרת, נגשה עד תחום האור, שהתה רגע על מי המורד המסחרר, ותצלול הַישר אל תוך התעלה. כאשר, מקץ בת־רגע, עמד האיש ובזרועותיו הילד החי והנושם עדיין, על אבני מרצפת השיש בצד הרוזנת, הותרה אדרתו, כבדה במים שסִפְּגוּה, ויהי כי שמטה קפלים־קפלים על רגליו נגלה לרואים הלומי־הפליאה איש צעיר מאד ורב־חן, אשר צליל שמו מהלך היה אז במרבית ארצות אירופה.

מלה לא הגה המושיע, אך הרוזנת? קבל תקבל את הילד – אל לבה תלחצהו – אל גופיפו תדבק ובחבוקיה תנשקהו, אהה! זרועות אחר נטלוהו מן הזר – זרועות אחר לקחוהו. ותשאנה אותו הרחק, באין־מבחין, הארמונה! והרוזנת! שפתה – שפתה היפה רוטטת: עיניה קובצות דמעה – אלו העינים אשר, כאותו אַקַנְתוּס של פליניוס, הנן “רכות ונוזלות כמעט”. אכן! דמעות קובצות העינים ההן – וראו! חיל יחלף את נשמת האשה כולה, ופסיל הוצקו חיים! חורת פני־השיש, גאות חזה־השיש, עצם הטוהר אשר לרגלי השיש, ראה נראם והנה פרח בם פתע גם שטפם שָׁני אין־מְצרים; ורעד קל מפרפר בקומתה הענוגה, כפרפֵּר רוח חרישית בדשאי נאפולי אצל תפארת חבצלות־הכסף.

מה לה לגבירה כי תסמיק! לשואל זאת לא יֵאמר, אלא כי, עקב צאתה, בלב־אם סְעור־חפזה־ופחד, מסתר חדרה, לא כבשה כלל את רגליה הפעוטות בדרדסיהן, ועל כתפיה הוֵנֵצֶאיות שכחה בכלל לעטות את "היריעה אשר יאתה להן. וכי מה טעם אחר יכול היות להסמַקה זה? – למבט העינים המתחננות הללו? – לפרא־רגשתו של אותו חזה פועם? – לפרכוס לחיצתה של היד ההיא הרועדה? – היד ההיא אשר צנחה, כפנות מנטוני לבא הארמון, דרך־מקרה, על יד הזר. מה טעם יכול היות לנעימה הכבושה – הכבושה במיוחד אשר למלים ההן חדלות־השחר אשר הגתה הגבירה בחטף בהפרדה ממנו לשלום? “נצחתני –” אמרה, או כי לח המים הטעני – “נצחתני – שעה אחת אחר זריחה – נפגש – לוּ יהי כן!”

* *

המהומה שככה, בקרב הארמון דעכו המאורות, והנכרי אשר עתה הכרתיו, עמד בדד על המרצפת. הוא הרעיד אחוז רגשה לא־תצויר, ועיניו שוטטו כה־וכה, תרות אחר גונדולה. כמזער אשר יכולתי עשות, הצעתי לפניו את גונדולתי; והוא נאות. אחרי השיגנו משוט בפי־הסכר, הפלגנו יחדו אל מעונו, והוא התעשת מהרה, ובדברים נלבבים מאד הזכיר כי כבר הכרנו מעט איש את רעהו.

יש דברים שבהם ינעם לי להרבות בפרטים. אישיותו של הנכרי – אקרא־נא בשם זה לאיש, אשר לגבי העולם כולו עדין נכרי היה – אישיותו של הנכרי היא אחד הדברים האלה. בקומתו אפשר נמוך היה דוקא מן הממוצע; אף כי היו רגעי עוז־רגש בהם ממש התמתח ויזים זאת. תואם־המדות אשר לגופו הקל, הדק כמעט, מפיק היה אותה זריזות חֲלֵצָה אשר הראה עם גשר־האנחות, יותר משהפיק את החוזק ההֶרקוּלָאי אשר ידוע היה כי על־נקלה יאזרהו, בעתות חרום מסוכנות מותר. סנטר ופי אֵל – עינים זכות, מוזרות, לוהטות, ויושבות־על־מִלֵאת, אשר התחלפו גוֹניהן מן הצלהֵב הזך עד השְׁחור העז והזוהֵר – ושפעת שֵׂער שחור, מתולתל, אשר מתוכו הבהיק לרגעים מצח רחב שלא־כרגיל, כולו אורה וצְחור – הנה זה היה מראה אשר לא ראיתי קְלַסי ממנו לחטוב, לבד, אולי, מדיוקני השיש אשר לקומודוּס קיסר. אפס, עם זאת, היו פניו מאותן אשר יראון הכל בזמן מן הזמנים, ולא יספו ראותן עוד. חסרות היו יחוד־ארשת – ארשת־קבע שׁוררת אשר תוצמד אל הזכרון; פנים אשר הרואה אותן ישכחן כרגע – אפס ישכחן בתשוקה סתומה לא־תחדל לשוב ולהעלותן על־לב. לא כי רוח כל רגש אץ־חולף לא הטילה את בבואתה המפורשת בראי הפנים הללו – אפס כי הראי, כמוהו כראי. לא אצר את סמן הרגש, כאשר הלך־עבר לו זה.

כהפרדי מעליו בליל הרפתקתנו, פצר בי, באורח שנראה לי מפגיע, לבוא אליו במוקדם מאד בבקר המחרת. הנה כי כן מצאתי עצמי, מעט לאחר עלות־השמש, בארמונו, אחד בניני־הענק ההם, משוכי תפארה זעופה אך נפלאה, המזדקרים מעל למימי התעלה־הגדולה בקרבת הריאלטו. הונחיתי עלות בגרם־מדרגות רחב ופתלתול מעשה־פספס, אל תוך חדר אשר מדלתו הפתוחה הבקיע הוד אין־משלו בזוהר ממש, ועתר־המותרות הכני בסנורים ובסחרחורת.

ידעתי כי עשיר הוא מודעי, השמועה ספרה על נכסיו בלשון אשר הֵהַנתי לקראה לשון גוזמה מגוחכת. אולם כהתבונני על סביבי, נבצר ממני להאמין בלבבי כי יש איש באירופה אשר ימצא עשרו להספיק את פאר־הנסיכים הדולק והלוהב סביב.

אף כי, כאשר אמרתי, כבר זרחה השמש, עדין היה החדר מואר אור־יקרות. מתוך כך, וכן על־פי מין מבע של אפיסת־כח בפני ידידי, למד אני כי לא עלה על משכבו משך כל אותו לילה. בבניתו ופאורו של החדר, ברי כי היתה המטרה לסמא ולהכות בתמהון. לא הושם לב הרבה אל דקדוקי סגנון ונוסח, או ליחודי לאום ולאום. מחפץ אל חפץ תעתה העין, ואף על אחד לא נחה – לא על צרופים־התמהונים אשר לציָרים היונים, לא על הפסלים שממבחר ימות איטליה, גם לא על פתוחיה העצומים של מצרים לא־לומדה. בכל קצוי החדר רטטו יריעות־יקר לענות־נכאים חרישית של נגינה אשר לא יגלה מאין תבוא. על החושים כבדו בשמים בלולים ונוגדים, הנקטרים על מחתות־סלילים משונות, מלווים שפעי־שפעי לשונות מהבהבות־מנצנצות של אש אזמרגדית וסגלית. קרני השמש שזרחה זה־מקרוב נתכו על הכל, מבעד לחלונות שכל אחד מהם שמשה אחת של זכוכית־כרמיל. מתעופפות אנה־ואנה, ברבוא שברירים מוילונים הגולשים מכרכוביהם כאשדות כסף מותך, נבללו לבסוף קרני ההוד הטבעי תוזזנית באור המלאכותי, ורבצו מתפלשות בשפעה נכנעת על גבי שטיח מעשה אריג זהב־צ’ילי, יקר ונגר־למראה.

“חא! חא! חא! – חא! חא! חא!” – שחק בעל־הבית, והוא מורה על מושב, בכניסתי אל החדר, והתפרקד על גבי מסב, “רואה אני” אמר, כראותו כי לא אוכל להשלים מיד עם נמוסיה של הקבלה מוזרה כל כך – “רואה אני כי נתמה אתה על חדרי – על פסלי – תמונותי – מקוריות תפיסתו בארדיכלות ובטפיטים – שכור לגמרי, הה? מתפארתו? אולם סלח לי אדוני היקר” (כאן שפל קולו כדי תכלית הלבביות) “סלח לי על שחוקי הקשח. כה תמֵה־ונתמה נראית. לבד מכך, יש דברים אשר מגוכחים הם כדי־כך שחיב אדם לשחוק, ולא – ימות. מיתה מתוך שחוק אל־נכון היא הנהדרה בכל המיתות הנהדרות! סֶר תומס מור – איש־כהלכה היה סר תומס מור – סר תומס מור מת מתוך שחוק. זוכר אתה, גם ב’הבלותות' לראויסיוס טֶקסטור מובאות רשימה ארוכה של אנשים שבאו אל אותו קץ מפואר. אכן, התדע”, המשיך תפוס־סרעפים “כי בספרטה (היא פאליאוכורי כיום הזה) – בספרטה, אומר אני, ממערב למצודה, בתוך תוהו־ובוהו של הריסות בלתי־נראות כמעט, יש כמין אוטם⁴, אשר עליו עוד נתן לקרוא את האותיות ΛΑΣΜ. אין ספק כי זהו חלק מ־ ΙΕΛΑΣΜΑ. והנה בספרטה היו אלף בתי מקדש ועבודה לאלף אלהויות שונות. מה מוזר־להפליג הוא כי ישרוד מזבח השחוק יתר על כל זולתו! אולם במקרה שלפנינו”, שב לאמור, וקולו ומנהגו גמרו במאד, “איני זכאי לעלוז למשבתך. אכן, מה־פלא כי נתמהת. אירופה אין עמה דבר הדור כמו זה, לשכתי המלכותית הקטנה. שאר חדרי כלל לא בתבנית זה הם עשויים; אין הם אלא דוגמות מופרזות של תפלוּת־שבאפנה. זה הלא נעלה הוא מאפנה־לא כן? עם זאת אין אלא לראותו את זה, והיה לדבר של בולמוס – לאמור, לגבי אותם שתמצא ידם לתת במחירו את מורשת־אבותם כולה. אכן נשמר אנכי מכל חלול אשר כזה. להוציא מקרה אחד, הרי אתה בן־האדם היחיד, זולתי וזולת שמשי, אשר הורשה לבוא בסתרי גבולי־מלכות אלה. למאז שוותה להם הופעה אשר עיניך רואות!”

השתחויתי לאות הכרת־טובה; כי התחושה הנִצחת של הוד ובושם, ונגינות, יחד עם זֵר־דברו וזר־הליכותיו המפתיע, מנעוני מהבע במלים את הערכתי לאשר יכולתי לפרשו כמחמאה.

“הנה”, המשיך, והוא קם ונשען על זרועי כהתהלכו בחדר – “הנה לפניך ציורים למין היונים עד צ’ימבואה, ומצ’ימבואה עד ימינו אלה. רבים נבחרו, עיניך הרואות. אגב זלזול־מה בדעותיהם של משיבי־טעם. כולם, מכל־מקום, טפיטים יאותים הם לחדר אשר כזה. הנה גם אי־אלה מעשי־אמן של הגדולים שלא־נודעו – והנה יצירות לא־גמורות מידי אנשים, מהוללים בזמנם, אשר אף את שמותיהם הניחה בינתן של אקדמיות לשתיקה ולי. מה דעתך אתה”, אמר, והוא נפנה בפתאום כדברו – “מה דעתך על זו המַדונה־דֶלה־פִּיאֵטה?”

“הלא של גידו היא!” אמרתי מלוא התלהבות מזגי, כי על כן הוגה הייתי בכונה מרובה ביפיפותה שאין־משלה. “הלא של גידו היא! – איך זה יכלת להשיגה? – אין ספק כי מקומה בציור כמקום ונוס בפסול”.

“הה!” אמר במהורהר, “ונוס – ונוס היפה? ונוס לבית־מֶדיצ’י? – אשר לה הראש המועט והשער הזהוב? חלק מזרוע שמאל” (כאן רפה קולו עד כי נשמע בקושי), "וכל זרוע ימין בֶּדֶק הן, ובגנדרנות אשר באותה ימין אצורה, אדמה, תמצית כל הִתימֵר. תנו לי את קַנובָה! אפּוֹלו זה, גם הוא! – העתק הוא – אין לפקפק בכך – שוטה עור אשר כמוני, אשר לא יוכל ראות כמו את ההשראה המתיהרת אשר באפּוֹלו זה! לא אוכל – רחמני־נא! – לא אוכל לבלי בַּכֵּר עליו אותו אנטינוּס. כלום לא סוקרטס הוא שאמר כי הפסל מוצא את פסלו בגוש השיש? אם כן אפוא לא היה מיכאל אנג’לו מקורי כל־עיקר בבית־שירו –

"Non ha l’ottimo artista alcun concetto

Che un marmo solo in se non circonscriva"

נאמר כבר, או דין כי יאמר, כי מנהגו של בן־נדיבים אמיתי תמיד נכיר בו הבדל מהליכות איש־ההמון, בלא אשר נוכל לקבוע מיד בדיוק מה עצם ההבדל הזה. עם שהכרתי כי מאמר זה חל מלוא תקפו על נמוסיו החיצוניים של מודָעי, דומה היה עלי, אותו בוקר הרה־המאורעות כי יפה הוא עוד יותר לגבי תכונת מדותיו ואפיו. גם לא אוכל להיטיב הגדר אותה סגולת־רוח אשר דומה היה כי תבדילהו במובהק כל־כך מכל שאר בני־אדם, בלתי אם אקרא לה הרגל של חשיבה עזיזה ומתמדת, המפעפעת אף בפעוטי מעשיו – פורצת אל רגעי אהבהביו – נשזרת אף בהבהובי צחוקו – כצפעונים המתעותים־וגחים מתוך עיני המסכות המגוחכות בכרכובים אשר סביב למקדשי פֶּרְסֶפּוֹליס.

מכל־מקום לא יכלתי לבלי עמוד, עמוד וחזור, בתוך עֵרב קלות־הדעת וכובד־הראש בהם רהט־נגע בדברים מעוטי־ערך, על כמין חלחלה – על מדה של להט עצבני במעשה ובדבור – על רגיזות חדלת־מנוח בהליכותיו אשר תמיד נפלאה ממני, ולפרקים אף החרידתני. תכופות, פוסק באמצע משפט שאת תחלתו כמו שכח, דומה היה גם כמקשיב תכלית־קשב, כאיש הצופה לאורח שיבוא בכל רגע, או כמאזין לקולות שאל־נכון אין להם קיום אלא בדמיונו בלבד.

בעת אחת ההזיות או ההפוגות של פזור־נפש, לכאורה, כהפכי דף בטרגדיה היפה אורפֵאו (הטרגדיה האיטלקית המקורית הראשונה), לפיטן ולחכם פוליטיאַן, אשר היתה מונחה לידי על מֵסב, גליתי קטע מודגש בעפרון. היה זה קטע קרוב לסופה של המערכת השלישית – קטע של רגשה מסעירת־לב ביותר – קטע אשר, חֵרף היות בו רבבים של דופי, לא יקראו גבר בלא חיל רגש חדש – ולא תקראהו אישה בלא אנחה. הדף כולו היה מסופג דמעות לחות, ובדף המוכנס מולו היו החרוזים הבאים, באנגלית, בכתב נבדל מיחוד־כתבו של מודעי כדי כך שהתקשיתי קמעה להכיר כי שלו הוא:

אַתְּ הָיִית לִי, אַהֲבָה,

כָּל שֶׁאוֹתוֹ אֶשְׁאָל –

יְרָק־אִי־יָם, אַהֲבָה,

מַבּוּעַ וְהֵיכָל,

עוֹדֶה מִקְסַם פֶּרִי וָפֶרַח,

וּפִרְחִי לִי בַל יִמָּל.

יִפְעַת חֲלוֹם־אַכְזָב!

תִּקְוַת־כּוֹכָב! הַמְּאִירָה

אַךְ רֶגַע, וְתוּעָב!

מֵחֹב עָתִיד זֶה קוֹל יִקְרָא,

“בּוֹא! בּוֹא!” – אַךְ כְּמוֹ עַב

רוּחִי עֲלַי עָבָר שׁוּרָה

דּוּמָם, לְמַעֲצָב!

כּי אֲהָהּ! אֲהָהּ! אֲנִי

מְאוֹר־חַיַי יִדֹּד.

“לֹא עוֹד! לֹא עוֹד! לֹא עוֹד!”

(כַּךְ צֻוָּה גַּם יָם קַדְמָנִי

עִם חוֹל הַחוֹף לַעֲמוֹד)

הֵן רַעַם שִׁדֵּף אֲלוֹנִי

וְנֶשֶׁר־שָׁמַי נָשֹׁד.

הָיוּ יָמַי עַרְבַּיִם,

צַלְמֵךְ בַּחֲלוֹמִים:

אֶחֱלוֹם אַפְרוּת־עֵינַיִם,

וּבַהַט פְּעָמִים

שֻׁלַּח בִּמְחוֹל־שָׁמַיִם,

עַל נַהֲרוֹת רוֹמִים.

הָהּ! אָרוּר זֶה יוֹם אֵין־יַהַב

בּוֹ לֻקַּחַת בְּעָרְמָה,

מִדּוֹדִּים אֶל שֵׁיבַת רַהַב,

וְלִיצוּעַ מְטֻמָּא –

מֵעִמִּי, מֵאֶרֶץ טַחַב,

מְקוֹם שָׁם בְּכוּת יִדְמָע!

דבר היות השורות האלו כתובות אנגלית – לשון אשר לא האמנתי כי מוכרה היא למחברן – דבר זה לא הפתיעני הרבה. את הקף השכלתו, ואת ההנאה היתרה אשר הוא נהנה להסתיר מעין רואים, ידעתי היטב מכדי שאתמה על גלוי כיוצא־בזה; אולם מקום הכתיבה הרשום, מודה אני, הפליאני לא מעט. לונדון כתוב היה בתחלה, ואחר קוּוְקְוָה המלה בשום־לב – אכן, לא עד כדי להעלימה מעין בוחנת. אומר אני כי דבר זה הפליאני לא מעט; שהיטב אני זוכר כי, בשיחה קודמת עם ידידי, שאלתי במיוחד אם פגש אי־פעם בלונדון ברוזנת די־מנטוני (אשר מספר שנים קודם נשואיה ישבה בעיר ההיא), ומתוך תשובתו, אם לא אשגה, העליתי כי מעודו לא בקר בבירת בריטניה־הגדולה. כן גם אוכל לצין פה כי לא אחת שמעתי (בלא אשר אאמין כמובן בשמועה שהמתבקש ממנה רחוק כל־כך מהתקבל על הדעת), אשר האיש בו אדבר – לא רק מלידה, כי אם גם על־פי חנוכו, אנגלי הוא.

* *

“יש ציור אחד”, אמר, בלא אשר יחוש כי הצצתי בטרגדיה – “יש עוד ציור אחד אשר לא ראית”. וכהפשילו יריעת אריג, חשׂף דיוקן של הרוזנת אפרודיטי מלוא־קומתה.

נבצר מאמנות־אנוש להיטיב תְאור מכך את יפיה על־האנושי. אותה דמות אורירית אשר עמדה לנגדי בלילה הקודם על מדרגות ארמון הדוכס, שבה־עמדה לפני. אולם בארשת הפנים, הזרועה אור חיוכים, צפון היה בכל זאת (הפלא־ותֵמה!) אותו שמץ יגון תהפוכות אשר לעולם ימצא אחוז־לבלי־הפרד במכלול היופי, ימינה חבקה לחזָה בשמאלה הצביעה כלפי מטה על אגרטל מופלא תואר. רגל־פֵיות אחת קטנה נראתה לבדח, נוגעת־לא־נוגעת באדמה – וזוג כנפים, מן הענוגות ביצירי דמיון, רחפו, סמויות כמעט מעין, באויר הזיו שכמו הקיץ ונצר את חמדתה. מבטי סר מעל התמונה ויפגע בדמות ידידי, והמלים העזות של Bussy D’Ambois לצ’ֶפְּמָן רטטו כמו מאליהן על דל־שפתי:

הוּא נִצָּב

כְּאַנְדַרְטַת רוֹמִים שָׁם! גַּם יִכּוֹן

עַד יְצָקָהוּ מָוֶת!

“בוא!” אמר לבסוף, ויפן אל שולחן מעשה כסף כבד ויקר־צפוי, אשר עליו מספר גביעי־ססגון, עם שני אגרטלים אֶטְרוּסְקיים גדולים, שתארם כאותו דְגם שלנוכח הדיוקן, וממולאים מה שנראה לי כיין יוהַניסבֶּרג⁵. “בוא!” התיז ואמר, “ונשתה! מוקדם הוא – אך נשתה־נא. מוקדם הוא באמת”, המשיך, תפוס־סרעפים, כהכות כרוב קטן בפטיש־זהב כבד להודיע מלוא־החדר על השעה הראשונה אחר־זריחה – “באמת מוקדם הוא, אך מה מאתנו יהלוך? הבה ונשתה! נסוך נא נסך לאותה שמש נעלה אשר מחֲתות ומנורות־משתֶה אלו להוטות כל־כך להכהותה!” ואחרי אשר כָפָני לשאת כוס גדושה לחייו, עֵרָה אל קרבו כמה גביעים מן היין בזה אחר זה.

“לחלום”, המשיך, והוא שב לנקוט את נעימת שיחו הדולגני, כקרבו אחד מהאגרטלים המפוארים אל יקר־אורה של מחתת־קטורת ־ “לחלום, זה היה עסקי בחיים. אשר על כן צַרְתי לי, עיניך הרואות, נוה חלומות. בלב ונציה הכי יכולתי להקים נאה מזה? אמת, רואה אתה על סביביך ערבוביה של תקשיטים אדריכליים. בתומת יון פוגמים כלים שמלפני־המבול, וספינקסים של מצרים שרועים על שטיחי זהב. אפס חדל־התאמה יראה הדבר רק לרך־הלב. נְאוּתות המקום, וביחוד נְאוּתות הזמן, הם הדחלילים המיראים את האדם מכֲוֵן לבו אל הנשגב. פעם הייתי אני עצמי מדקדק במוסכמות: אך באותו עלוי של סכלות בחלה נפשי. כל אלה יצלחו עתה לחפצי. בדומה למחתות קלועות־ציצים אלו, מתעותת רוחי בלהבה, ורקע העִִועים הזה יסגלני לחזיונות הפרועים יותר אשר לאותה ארץ חלומות־של־ממש אשר שמה אני ממהר להפליג עתה”. פה החריש פתאום, הטה ראשו אל חזהו, וכמו האזין לקול לא יכלתי שָׁמעו. לבסוף זקף קומתו, תלה עיניו וישמע את שורותיו של ביסוף צ’יצ’סטר, לאמור: ־

צַפִּי לי שָׁם! שׂוּמָה עָלַי

לָבוֹא פָּגְשֵׁךְ בִּשְׁפַל־הַגָּיא.

כהרף־עין נפל, חלום יינו, על המֵסב אפּיִם.

קול צעדה רהוטה נשמע עתה על גרם־המדרגות, ומהרה באה דפיקה רמה בדלת. חש הייתי להקדים הפרעה נוספת, והנה פרץ החדרה איש מאנשי משק־בית מנטוֹני, ובקול חנוק־התרגשות גמגם והפליט את רסוקות המלים, “גברתי! – גברתי! – הרְעלה! הרְעלה! – הוי היפה – הוי אפרודיטי היפה!”

במבוכתי עטתי אל המֵסב, ואנסה להעיר את הישן ולהבינו משהו מן הידיעה המדהימה. אך אבריו קשויים היו – שפתיו מכחילות – עיניו הקורנות זה־מקרוב נעוצות היו במות. כושל הרתעתי אל השולחן – ידי ירדה על גביע סדוק ומושחר – ולפתע נגהה עלי דעת האמת הנוראה כולה.

&&& הַלֵּב הַבָּגוֹד

אמת! – עצבָּנִי – עצבני עד לאימה רבּה, רבּה, הייתי גם הנני, אך למה זה אמוֹר תאמר כי משוגע אנכי? החֳלי הֵחַד את חושי – הוא לא בִּלע אותם – לא הִקְהָם. מעל הכל חריף היה חוש השמע. שמוֹע שמעתי את כל אשר בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים אשר בשאוֹל. איכה, אפוא, משוגע אהיה? הסכֵּת! וּשמע מה־חָלים – מה־שפוּי יהיה ספור־המעשה כהסיחי אותו לך כולו.

לא יתכן לאמור איך בא הרעיון אל מותי ראשונה, אולם משהָגיתיו, יומם ולילה רדפני. תכלית לא היתה בכך. עֶברה לא היתה. אהבתי את הזקן. מעולם לא הֵרע לי. מעולם לא עלב בי. את זהבו לא חמדתי. סבור אני כי עינו היתה בדבר! כן, היא ולא אחרת! עין פֶּרֶס היתה לו – עין תכולה־חוֶרת, וקרומית עליה. מדי נָחתה בי. הוּצן דמי בי, ומעט־מעט – במוֹדרג מאד – גמרתי אוֹמֶר אפוא לקחת את נפש הזקן, ולהפּטר ככה מן העין לעולמים.

הנה זהו הענין, למשוגע אדמֶה בעיניך. משוגעים אינם יודעים מאומה, אפס היה עליך לראות אותי. היה עליך לראות באיזו חכמה – באיזו זהירות – באיזו קפדה – באיזו צביעות נגשתי אל המלאכה! מעולם לא התהלכתי עם הזקן בנעימות יותר מבשבוע התמים בטרם אהרגהו. ומדי לילה, בחצות לערך, הזחתי את בריח דלתו ואפתחנה – אהה, חרש כל־כך! והיה כאשר נפתחה כדי שעור ראשי, ואשרבב פנס אפל, חתום־ואטום כליל, לבלתי בְּקוֹע ממנו אור, ואתחוב ראשי פנימה. הה, צוחק היית לוא ראית באיזו ערמומית תחבתיו פנימה! לאט הניעותיו – אט־אט, לבל אפריע את שנת הזקן. שעה תמימה חלפה עד אשר דחקתי במִפְתח את ראשי כולו ואַרְא את האיש שכוב על מטתו. הא! – הככה יחכם משוגע? ואחר, בהיות ראשי בחדר ממש, מפַתח הייתי את הפנס בזהירות – הה, בזהירות כל־כך – בזהירות (כי הצירים חרקו) – מפַתחוֹ אך לבעבור תֵחַת קרן־אור דקה ויחידה בעין הפֶּרס. ככה אעשה שבעת לילות ארוכים – בעצם חצות כל ליל – אבל תמיד נמצאה העין עצומה; וככה נבצר ממני לעשות את המלאכה; כי על כן לא האיש הזקן הרעימני, כי אם עינו הרעה. ובכל בקר, עם אור יום, נכנס הייתי החדרה ברוח עז, ומדבר אליו דברים אמיצים, קורא בשמו בקול נלבב, ושואלו איך בִּלה את הלילה. הנה כי כן רואה אתה כי אכן זקן חכם ונבון עד־מאד היה הלז אלו חשד כי בכל לילה, בשתים־עשרה בדיוק, מציץ אני עליו בשנתו.

בלילה השמיני נזהרתי יתר על הרגיל בפתיחת הדלת.

קודם אותו לילה לא הרגשתי מעודי עד היכן כוחותי מגיעים – עד היכן פקחותי מגעת. בדֵי־עמל כלכלתי את רגשי נצחוני. צא וחשוב כי הנה אני פותח את הדלת, קמעא קמעא, והלז לא יעלה אף בחלומו את מעשַׂי או סרעפַּי הנסתרים. ממש צחקתי למחשבה הזאת; ואולי שמעני; כי על כן זע על ערשו פתאום, כמו לוא נחרד. והנה אתה אפשר תדַמה כי נרתעתי – ולא היא. חדרו שָׁחַר כזפת בעבִי החשכה (כי מוגפים היו התריסים היטב, מפחד שודדים), ואני ידעתי איפוא כי לא יוכל לראות בפתיחת הדלת ואוסיף לדחפה עוד, עוד.

ראשי תחוב היה בפנים, ואומר לפתֵחַ את הפנס, והנה החליקה בהני על מגופת הבדיל, והזקן נתר־נזקף על מטתו ויקרא – “מי שם?”

אני קפאתי דומם ולא אמרתי מאומה, שעה תמימה לא זע בי שריר, וכל אותה עת לא שכב הלז תחתיו. עדין היה ישוב הכן על המטה ומסכית: – ממש כאשר הקשבתי אני לילה־לילה, לשעוניו של המות בקיר.

רגע ואשמע אנקה קלה, ואני ידעתי כי אנקת אימי־מות היא. לא היתה זו אנקת מכאוב או צער – הה, לא! – היה זה הקול החנוק הכבוש העולה מנבכי נפש עמוסת מורא לעיפה, היטב ידעתי את הקול. לילות הרבה, לעת חצות, וכאשר כל העולם ישֵׁן, הֵקר־עלה זה מחֻבִּי, עולה ומאדיר, בהֵדו הנורא, את האימים אשר יעכרוני. אומר אני כי היטב ידעתיו, ידעתי מה הזקן מרגיש, וארחמהו, אף כי בלבב צחקקתי. ידעתי כי שוכב הוא ער למאז בת־השאון הראשונה, כאשר התהפך במטה. מאז היו פחדיו גואים בו. מנסה היה לדַמות כי אין שחר להם, אך לשוא, אומר היה לנפשו – “אין זה כי אם הרוח בארובה – אך עכבר הוא שעבר על פני הרצפה”, או “הלא רק צרצר הוא אשר מלֵּט צרצור יחיד”. כן, מבקש היה להתעודד בהשערות אלו; אולם מצא כי כולן תהו. כולן תהו. כי המות, כאשר קרב לגשת אליו, את צלו השחור לפניו הוליך, ויליט את קרבנו. ומכוח פעולתו הקודרת של הצל שאינו־נראה הרגיש הלז – אם לא ראה גם לא שמע – הרגיש כי הנה ראשי בחדר פנימה.

אחרי אשר חכיתי שעה ארוכה, בסבלנות רבה, והאיש לא שכב תחתיו, החלטתי לפתוח חֲגָו קטן – חגו קטנטן בפנס. ובכן פתחתיו – לא תוכל שַׁוות בנפשך מה־חשאי היה המעשה – עד אשר בקעה לבסוף קרן־אור עמומה יחידה, כקור העכביש, מתוך החֲגו ותִגַּה על עין הפֶּרֶס.

פקוחה היתה העין – פקוחה לרְוחה כולה – וכהביטי בה בערה חמתי בי. ראיתיה ברור לגמרי – כולה תכלת כְּהוּיה, וצעיף־בלהות פרוש עליה אשר הקפיאני עד לשד־עצמותי; אולם נבצר ממני לראות דבר זולתה בפני הזקן או בגופו: כי על כן, כמו בחוש, כִּוַנתי את הקרן הישֵר אל נקודת הדֵרָאוֹן.

והאם לא הגדתי לך כי את אשר בטעות תחשוב כשגעון אך חדות חושים יתרה הוא? – עתה, אומר אני, הגיע אל אזני קול כבוש, עמום, רהוט, כקול אשר ישמע שעון מעוטף כותן. גם את הקול ההוא ידעתי היטב. היה זה הולם לבו של הזקן. וזה רבה את חמתי, כאשר יעורר הולם־התוף את החיל ונפח בו אומץ.

אך גם עתה הבלגתי ואדום. כמעט ולא נשמתי. החזקתי בפנס בלי־נוע. בדקתי עד־מה איטיב כונן את קרן האור על העין. עד כה וכה ותֶפֶף השחת אשר ללב גבר; חפוז והוסף, חזוק והוסף רגע־ברגע, אימת הזקן ודאי מופלגת היתה! התפף חזק, אומר אני, חזוק והוסף לרגעים! נותן אתה אל לבבך היטב? הגדתי לך כי עצבני אני: כן הנני. והנה בשעת הלילה הדמומה, בתוך הדומיה הנוראה אשר בבית הנושן ההוא, העיר בי קול מוזר אשר כזה אימה לבלי־הכיל. אכן דקות אחדות עוד הבלגתי ואעמוד דומם. אך ההולם הלך הלוך וחזק! אין זאת, דמיתי, כי אם יפקע הלב. ועתה תקפה עלי דאגה חדשה – פן יגיע הקול אל אוזן שכן מן השכנים! שעת הזקן באה! בצרחה רמה פתחתי את הפנס הרחב ואזנוק החדרה. הוא צוח אחת – אחת ולא יסף. כהרף עין סחבתיו ארצה, ואת המטה הכבדה כפיתי עליו. אז חיכתי חיוך עליז, כראותי כי עלה הדבר בידי ככה. אולם דקות הרבה הוסיף עוד הלב להלום הלמות כבושה. אכן זו לא הרעימתני; לא ישמעוה מבעד לכותל. לבסוף חדלה. מת היה הזקן. הסחתי את המטה ואבדוק את הגויה. כן, מתי היה, מת ולא־יחי. שמתי ידי על הלב ודקות הרבה שמתיה שם. אין דופק. מת הוא ולא־יחי. לא תוסיף עינו להדאיבני עוד.

אם עדין משוגע אני בעיניך, לא אהיה עוד כן כאשר אתאר את אמצעי הזהירות הנבונים אשר נקטתי להצפין את הגופה. הלילה נמוג, ואני עשיתי בחפזה, אך חרש. ראשית לכל נתחתי את הגויה אברים־אברים. כרתי את הראש ואת הזרועות ואת הרגלים.

אז תלשתי שלושה לוחים מרצפות החדר, ואתן את כל האברים בין הקורות. אחר חזרתי ואסדור את הקרשים בפקחות ובערמה עד כי לא תוכל עין אדם – אף לא עינו – לגלות דבר אשר־לא־כן. לא היה מאום להדיחו – לא רבב כלשהו – שום נטף־דם. היטב מדי נזהרתי. הכל סופג וימחה – חה! חה!

כאשר כליתי את כל המעשים האלה, היתה השעה ארבע – והחשכה עוד כבחצות. השעון צלצל, ואיש דפק בדלת הבית. בלב קל ירדתי לפתחה, ־ כי מה זה אירא עתה? נכנסו שלושה אנשים, אשר הציגו עצמם, במאור־פנים, כפקידי המשטרה. אחד השכנים שמע צוחה בלילה: התעורר חשד פשע; הדבר נמסר למשרד המשטרה, והם הפקידים נשלחו לחפש בדירה.

חיכתי, – כי מה אירא אני? קדמתי את האדונים בברכה. הצווח, אמרתי, הייתי אני בחלומי. הזקן, העירותי, נסע מזה אל חוצה – לעיר. הולכתי את אורחי על פני כל הבית. בקשתים לחפש – לחפש היטב. נהגתים, לבסוף, אל חדרו שלו. הראיתים את אוצרותיו, שלמים, לא נגעה בם יד, בהתלהבות בטְחָתי הבאתי כסאות אל החדר, ואשאל מהם כי פה ינוחו מיגיעותיהם, ואילו אני, בפרא־העזות אשר נתן בי נצחוני השלם, קבעתי מושבי בעצם המקום אשר תחתיו נחה גופת הקרבן.

השוטרים באו על ספוקם. ארחי־ורבעי שכנעם. שאנן הייתי להפליא. הם ישבו, ובעוד־אני משיב בלב שמח, גלגלו הללו בדברים־של־יומיום. אולם, עד־מהרה, הרגשתי כי מחויר אנוכי ואֶחפּץ בלכתם. חשתי בראשי, ואדַמה לשמוע כמין צלצול באזנַי. אך הללו הוסיפו לשבת והוסיפו ללהג. הצלצול התעזז: – נמשך והתעזז: הכבּרתי שיחי להפטר מן ההרגשה הזאת: אך זו התמידה ותלבש ברירוּת־יתֶר – עד אשר לאחרונה מצאתי כי השאון לא בתוך אזנַי הוא.

לא אפוּנה כי לעת הזאת חורתי מאוד; – אולם שׂיחי שטף יותר מבתחלה, ובהגבּהַ־קול. עם זאת חזק הצליל ההוא – ואני מה יכולתי לעשות? היה זה צליל נמוך, עמום, רהוט, – דומה הרבה לקול אשר יֵשמע שעון מעוטף כותן. בכבדות שאפתי רוח – ועדיִן לא שמעוהו השוטרים. שיחי התרהט – התלהט; אולם הקול חזק חזוק והלוך, קמתי ואתנצח על קטנות, בקול גדול ובתנועות פרא; אולם הקול הלך הלוך וגבור. מדוע זה אינם מסתלקים? התהלכתי אנה־ואנה בפסיעות כבדות, כמו לוא הבעירו דברי האנשים את חמתי – אבל הקול חזק חזוק והלוך. הה אלוהים! מה יכולתי לעשות? קצפתי – התגעשתי – גדפתי! הנפתי את הכסא אשר עליו ישבתי, ואחרוק בו על קרשי הרצפה אבל השאון הכריע את הכל וילך ויגבר בלי־חשך, ויחזק – ויחזק – ויחזק! והאנשים ההם עודם מלהגים להנאתם, ומחיכים. האפשר כי לא שמעו? אלוהים אדירים! – לא, לא! שומעים הם! – חושדים הם! – יודעים הם! – הֲתולים להם בעָתתי! – זאת חשבתי, וזאת אני חושב. אבל כל דבר שבעולם טוב הוא מחבלי־יסורים אלה! כל דבר שבעולם נוח־לשאתו מן הקלס הזה! לא אוכל זאת עוד את חיוכי הצביעות האלה! הרגשתי כי אם לא אזעק, וָמַתִי! והנה – שוב – הסכּת! – חזוֹק! חזוֹק! חזוֹק! חזוֹק!

“נבלים” צוחתי. “אל תחפשו עוד! מודה אני במעשה! – תִלשו את הלוָחים! פה, פה! – זו הלמות לבבו האכזר!”

כמובן לא אעמיד־פנים כאילו לפלא יחשב אשר עורר מקרהו של מר ולדמר שיג־ושיח. אך נס היה אילולא היה הדבר כן – וביחוד בשים־לב למסבות. חרף חפצם של כל אשר מגע להם בענין להסתירו מעין הקהל, למצער בהווה או עד אשר יותן לנו להוסיף חקר – חרף מאמצינו להשיג זאת – פילס לו תאור מעוות או מנופּח נתיב אל החברה, ויהי למקור סלופים הרבה, וכמובן מאד, למקור ספקנות רבה.

עתה שומה עלי למסור את העובדות – ככל אשר אדען אני. ואלו הן, בקצרה:

בשלש השנים האחרונות נמשכה שימת־לבי וחזרה אל ענין ההפּנוּט; לפני כתשעה חדשים עלה על דעתי, לפתע פתאום, כי בשורת הנסיונות אשר נעשו עד־הנה היה חסרון חשוב מאד ונטול כל פשר: – אף אדם טרם הוּפּנט in articulo mortis נותר עוד לראות, ראשית, אם יהי האיש נתון, במצב אשר כזה, באיזו מידה להשפעה המגניטית; שנית, אם אמנם נתון הוא לה, התחלש זו ההשפעה או תוגבר במצב הזה; שלישית, באיזו מידה, או כמה זמן, תוכל הפעולה לעצור בעד המוות הפורץ. גם שאלות אחרות היו אשר שוּמה היה לפתרן, אך אלו השלש העירו את סקרנותי יותר מכל – במיוחד זו האחרונה, מפאת הערך העצום אשר לתוצאותיה.

בתורי כה וכה אחר איזה מוּשא אשר יסכּון לי לבדיקת הפרטים האלה, זכרתי את ידידי, מר ארנסט ולדמר, המאסף הנודע של Bibliotheca Forensica, והמחבר (בשם בדוי, יששכר מרכּס') של הנוּסחים הפולנים של ‘ולנשְטין’ ו’גרגנטוּאָה'. מר ולדמר, אשר מאז שנת 1839 דר בעיקר בהַרְלֶם שבניו־יורק, מצוין הוא (או היה) ביותר ברזון גווֹ היתר – כי הנה דמו גפּיו התחתונות בהרבה לאלו של ג’ון רנדולף; וכן בשֵיבת זקן־לחייו, הנפלית בתכלית משחור שערו – אשר רבים מאד טעו על כן לחשבו לפאה־נכרית. מזגו מצוין היה ברוגזתו ויעשנו מוּשא יאות לנסיון־הפּנוּט. פעמַים או שלש הרדמתיו בלא יגיעה רבה, אך באשר לשאר התוצאות, אשר להן עוררני כמובן מזג־רוחי המיוחד להוחיל, נחלתי מפּח־נפש. מעולם לא היה רצונו נתון לבטח, או כליל, לשלטוני, ואשר לראיית־עמוקות נבצר ממני להפיק ממנו דבר אשר ניתן להשען עליו. תמיד יחסתי את כשלונותי אלה למעמד בריאותו הרעוּע. כי מספר חדשים בטרם אכּירנו לדעת חרצו הרופאים משפטם לאמור כי מוכה־שחפת האיש. ואכן נוהג היה לדבר במנוחת־נפש על קצו הקרב כדבּר על דבר אשר אין למנעו גם לא שווה לדאוג עליו.

הן לא יפלא כי חשבתי על מר ולדמר בבוא אלי לראשונה הרעיונות אשר עליהם רמזתי. היטב מדי ידעתי את דעותיו המוצקות של האיש משאירא פן יפקפק הוא; וכל קרובים לא יהיו לו באמריקה אשר יפריעו. גלויות שׂחתי לו על הדבר; ולהשתוממותי נראה היה כי ענין לוהט נעור בו. להשתוממותי, אמרתי; באשר אם גם תמיד מסר לי עצמי לנסותו ככל העולה על רוחי, הנה מעולם עוד לא הראני כי הולך לבבו אחר מעשי. מחלתו היתה כזאת אשר ניתן בה לאמוד בדיוק מתי יבוא המוות וישים לה קץ; ולבסוף הוסכם בינינו כי עשרים־וארבע שעות לפני העת אשר יאמרו הרופאים כי ימות בה, ישלח אחרי.

עתה הנה עברו יותר מארבעה חדשים מאז הגיעתני ממר ולדמר עצמו האגרת הרצופה בזה:

פ– יקירי,

אכן יכול אתה לבוא עתה. גם ד– וגם פ– יחוו דעתם כי לא אחיה עוד אחרי חצות ליל־המחרת; ונראה לי כי אמנם היטב אשר חשבו ולא החטיאו.

ולדמר

קבלתי את האגרת כמחצית השעה אחר הכּתבה, וכעבור עוד חמש־עשרה דקות הייתי בחדר האיש הגווע. עשרת ימים לא ראיתיו, והתמורה המחרידה אשר חוללה בו העת הקצרה הבעיתני. עין העופרת היתה לפניו; כל ברק לא היה לעינים; ורזונו נורא היה כל־כך עד כי בקעו עצמות־הלחיים מן העור. כּיחו רב היה במאד. דפקו לא הוחש כמעט. חרף כל זאת שמר, באורח מופלא מאד, גם על כוח בינתו גם על מידת־מה של חוזק־גו. ברור היה חיתוך דבורו – כמה סמי־גהה שתה בלא עזר – ובהכנסי החדרה עסוק היה בהעלאת רשימות על גליון. כרים סעדוהו במטתו. הרופאים ד– ופ– ישבו על ערשו.

אחרי אשר לחצתי את ידו של ולדמר, קראתי לאדונים האלה הצדה ואוציא מפיהם תאור מדויק של מצב החולה. מזה שמונה־עשר חדשים היתה הריאה השמאלית סחוסית או גרמית־למחצה, כמובן לא צלחה במאוּם לכל צורך של חיים. אף הימנית גרומה היתה, בפאתה העליונה, בחלקה, אם לא כליל, בעוד אשר הפאה התחתונה לא היתה כולה כי־אם גבשושיות מוגלה וזוב. כמה וכמה פרצות גדולות היו בה; ובמקום אחד אף קרתה תאחיזת־תמיד אל הצלעות. באונה הימנית היו תופעות אלו חדשות־ביחס. הגירום נמשך במהירות לא־רגילה במאד; חודש קודם לזאת לא נגלה כל אות לה, ובתאחיזה הובחן רק בשלשת הימים האחרונים. החולה נחשד גם, בלא תלות בשחפת, בצביית אבי־העורקים; אולם בענין זה מן הנמנע היה לקבוע אבחנה מדויקת מפאת גילויי הגירום. לדעת שני הרופאים כאחד עתיד היה מר ולדמר למות לערך בחצות ליל־המחרת (באור ליום השני). אותה שעה היתה השעה השביעית ביום השביעי בערב.

בסור הרופאים מערש־הדוי להשיח עמי נטלו מן הגווע ברכת־שלום אחרונה. לא היה את נפשם לשוב; אולם לבקשתי נאותו להעיף־עין בחולה בשעה העשירית לערך בלילה הבא.

אחר לכתם קראתי דרור ללשוני ואדבר אל מר ולדמר על קיצו הקרב, וכן, ביתר־יחוד, על הנסיון אשר הוצע. הוא חזר והגיד כי חפץ הוא אף מתאוה כי יעשה המעשה, וימריצני להתחיל בו מיד. שני סומכי־חולים, איש ואשה, נוכחים היו ; אך אני לא ערבתי־לבי לפתוח במעשה אשר כזה באין לי עדים בטוחים יותר מכפי אשר יתגלו אולי האנשים האלה כי יאונה אסון־פתאום. אשר על כן דחיתי פעלי עד לשעה השמינית לערך בלילה הבא, כאשר בא תלמיד־רפואה אשר הכרתיו מעט (מר תיאודור ל–ל) ויחלצני ממבוכתי. תחילה אמרתי לחכות לרופאים; אולם בקשותיו והפצרותיו של מר ולנדמר, וכן ידיעתי אשר אין לי רגע לאבדו, באשר ניכר היה כי ממהר האיש להידעך, אלו הניאוני מהמתמהמה עוד.

מר ל–ל הואיל להענות למבוקשי אשר ירשום את כל אשר יקרה; ומרשומותיו יבוא כל אשר אספר בזה, אם בתמצית ואם בהעתק מלה־במלה.

בשעה השמינית חסר חמש דקות אחזתי ביד החולה ואבקשנו לאמור למר ל–ל אם רוצה הוא (מר ולדמר) בכל לבו כי אנסה להפנט אותו במצב אשר הוא נמצא בו. בקול רפה, אך ניתן־להשמע, ענה ואמר, “כן, חפץ אני כי יהפּנטוני” – ותיכף אחרי־כן הוסיף, “ירא אני כי הרבית להתמהמה”.

כדברו כן החילותי בלהטים אשר כבר מצאתי כי אין כמותם להכניעו. ניכר היה כי השפעתי עליו עם העבירי את ידי לרוחב מצחו בפעם הראשונה; אולם אף כי אזרתי את כוחותי כולם לא נראה בו יותר כל רושם ניכר־לעין עד לכמה דקות אחרי השעה העשירית, עת הופיעו הרופאים ד– ופ–, כמדובר. במלים ספורות בארתי להם את אשר אומר אני לעשות, ויען אשר לא עמדו לי לשטן במאומה, באמרם כי כבר באה מצוקת־המוות על החולה, על כן המשכתי בלא־רתיעה – אף כי תחת להעביר ידי לרוחב המצח החילותי להעבירה לארכו, ואת מבטי נתתי רק בעינו הימנית של הנענה.

לעת הזאת היה דפקו בלתי־מוחש, נשימתו מלוּות נחרה היתה נשמעת בהפסקות של מחצית־הדקה.

משך רבע השעה כמעט לא שונה מצבו זה. אולם כתום העת הזאת התמלטה אנחה טבעית, ואם גם עמוקה במאד, מחזה הגווע, והנשימה לווּית־הנחרה חדלה – לאמור, לווית־נחרתה שוב לא נשמעה; ההפסקות לא קצרו. גפּי החולה קרות היו כקרח.

בשעה האחת־עשרה חסר חמש דקות הרגשתי באותות ברורים של השפעת ההיפּנוּט. גלגל־העין הזגוגי לבש את זה המבע של התבוננות דרוכת־מנוחה פּנימה אשר לא תראה מעולם כי אם במקרי שינה־בהקיץ, ואשר בה אין לטעות כמעט. במספר תנועות־להטים מהירות לרוחב המצח הרעדתי את העפעפים כרעדן בראשית־תנומות, בעוד תנועות מספר עצמתין כליל. אך בזאת לא אמרתי די, כי אם המשכתי בתנועות בכל עוז, ומלוא אמוץ־הרצון, עד אשר מתחתי את אברי הרודם עד־תכלה, אחרי שימי אותן במצב נוח למראית־עין. הרגלים מתוחות היו מלוא־האורך; כמעט כן היו גם הזרועות, ועל המטה נחו בריחוק־מה מן המתנים. הראש מורם היה במעט מאד.

כאשר בצעתי זאת היתה השעה שעת־חצות, ואני בקשתי את האדונים הנוכחים לבדוק את מצבו של מר ולדמר. אחר נסיונות מספר הודו ואמרו כי נמצא הוא בתרדמת־היפּנוט שלמה במידה לא־רגילה. סקרנותם של שני הרופאים לוּבתה במאוד, הרופא ד– גמר מיד אומר להישאר עם החולה כל הלילה, בעוד אשר הרופא פ– פנה ללכת בהבטיחו לשוב עם האר־יום. מר ל–ל וסומכי־החולה נשארו.

עזבנו את מר ולדמר עד השעה השלישית בבוקר לערך מבלי אשר נפריע את מנוחתו, ובגשתי אליו אז מצאתי והנה לא שונה מצבו במאום מכפי אשר היה בלכת הרופא פ–, לאמור: כשכבו אז כן היה שכבו עתה; הדופק לא מוחש היה; הנשימה כבושה היתה (לא הובחן בה בלתי אם כאשר הושם ראי נוכח השפתיים); העינים עצומות היו טבעית, האברים נוקשים וקרים כשיש. עם כל זאת נעלה מכל ספק כי המראה כולו לא מראה־מות היה.

בגישתי אל מר ולדמר עשיתי כעין נסיון־מה להניע את ימינו אחר ימיני כהעבירי אותה קלות מעליו אנה־אנה. עד הנה לא הצלחתי מעולם הצלחה שלמה בנסותי בזאת את האיש הזה, כמעט לא חשבתי כי הפעם יעלה הדבר בידי; אך לתמהוני נעה זרועו חפצות, ואם גם רפות, בכל אשר הנְחֵתִיה בזרועי. גמרתי־אומר לההין ולדובב את שפתיו.

“מר ולדמר”, אמרתי, “התישן?” הוא לא השיב, אך ראיתי כי זעו השפתים, ועל כן הוספתי לשאלו, פעם ופעמים. בחזרי על השאלה בשלישית חלף רעד קל בכל גופו; העפעפים נפקחו עד כי נראתה רצועת לובן אשר לגלגל־העין; השפתים נעו בכבדות, ומביניהן התמלטו, בלחישה כמעט לא־נשמעת, המלים:

“כן; – אישן כעת. אל תעירוני! – תנני ואמות כך!” מששתי את האברים ואמצאם נוקשים כאשר היו. כקודם נשמעה ימינו לידי המנחה. שבתי ואשאל את הישן־בהקיץ:

“העודך חש מכאוב בחזך, מר ולדמר?”

עתה לא אחר המענה לבוא, אף כי רפה היה גם מבראשונה:

“אין כל מכאוב – גווע אני”.

לעת הזאת לא חשבתי כי יאתה להוסיף ולהרגיזו עוד, ויותר לא נאמר ולא נעשה דבר עד קרוב להנץ־החמה, כאשר בא הרופא פ.– וַיבע תמהון אין־קץ על מצאוֹ את החולה והנה עוד בחיים חַיתוֹ. אחרי אשר משש את הדופק ושם ראי נוכח השפתים, בקשני לשוב ולדבר אל הישן־בהקיץ. עשיתי כבקשתו, וָאומר:

“מר ולדמר, הישן עודך?”

כבתחילה כן גם עתה עברו כמה דקות עד אשר השיב; בדקות האלו נראה היה כי אוזר החולה את כוחותיו לדבּר. אחרי חזרי על השאלה ברביעית אמר בקול רפה מאד אשר לא־ישמע כמעט:

“כן; ישן עדיין – וגווע”.

עתה היתה דעת הרופאים, או, מוטב לאמור, משאלתם, אשר יונח לחולה באין־מפריע במצבו זה, השלו למראית־עין, עד אשר יֶאֶתנו המוות – וזה, הסכימו הכל, לא יתמהמה עוד יותר מדקות מספר. אפס אני אמרתי לדבר אליו עוד פעם אחת. ורק שבתי ואשאל את שאלתי הקודמת.

כדבּרי באה תמורה ניכּרת בפני הישן־בהקיץ. העינים סבוּ אט ותפקחנה ואישוניהן הגביהו־הֵעלם; העור לבש עין כעין־הפגר, ויותר מדמוֹתו לקלף דמה לניר לבן; ונקודות־האודם העגולות אשר עד כה הפציעו עזוֹת באמצע כל לחי, כּבוּ בבת־אחת. אומר אני כן באשר העלמן כל־כך לפתע העלה בדעתי יותר מכל את כּבוֹת הנר במשב־רוח. אותה עת נעוותה שפתו העליונה ותחשוף את השנים, אשר קודם כסתה עליהן כליל; והלסת התחתונה הנה נפלה ברעד, והפה נפער, והלשון הצבה משחרת נראתה כמו. חושב אני כי בכל הנצבים לא היה גם אחד אשר לא הורגל באימיה של ערש־מות; אך כה איומה־מתאר היתה דמותו של מר ולדמר ברגע ההוא עד כי נרתעו הכל אחורה מאצל המטה.

הרגש ארגיש כי בספורי זה הגעתי למקום בו יבּעת כל קורא עד אשר כלה ונחרצה תהי מעמו לבלי להאמין. אפס עניני הוא להוסיף ולספר.

יותר לא נראה במר ולדמר אף סימן חיים קל־שבקלים; אשר על כן חרצנו משפטנו כי מת הוא ונאמר למסרו לידי הסומכים, והנה נראה זיע־חלחלה בלשונו. אולי רגע תמים נמשך הדבר. אחרי כן התמלט מבין הלסתות הפשוקות חדלות־הניע קול – אשר אך משוגע הייתי לוּ ניסיתי לתאר כמוהו. אכן יש שנים או שלשה תארים אשר יסכנו לו מעט; אוכל לאמור, למשל, כי צורם היה צלילו, ושבור, ונבוב; אך את אימת הדבר כולו אין לתאר, ולו אף רק מאשר לא צלל קול אשר כזה באוזן־אנוש מעולם. אף על פי כן היו שני דברים אשר, כאז כן עתה אחשוב כי אולי אופיים הם לנעימת־הקול – גם יסכּנו לצייר מעט מתכונתו אשר־לא־מכאן. בראש וראשונה, נדמה היה הקול כבא לאזנינו – לאזני, למצער – ממרחק כביר, ממעמקי־מחילות. שנית, חרת בי רושם (אכן, ירא אני כי לא אוכל לבאר את דברי) כרושם אשר ישאירו דברי מקפָּה או צמג על חוש־המשוש.

דברתי על “צליל” ועל “קול”. רצוני לאמור כי ברור – אף ברור להפליא ולהחריד – היה הקול בהגוּיו. מר ולדמר דיבּר – כפי הנראה בתשובה לשאלה אשר הצעתי לו דקות מספר לפני כן. כזכור שאלתיו אם ישן עודנו. עתה אמר:

“כן; לא; – הייתי ישן – ועתה – עתה – מת הנני”.

איש מן הנוכחים גם לא ההין להעלים, אף לא נסה לכבוש, את האימה המרעידה, אשר במלים לא תוּבּע, שכה היטיבו להשפיעה המלים המעטות האלו, בהאמרן ככה. מר ל–ל (התלמיד) התעלף, סומכי־החולה יצאו את החדר מיד ומן הנמנע היה להניעם לחזור. את רשמי אני לא אדמה אשר אוכל לקרב לבינת הקורא. משך קרוב לשעה שקדנו דומם – בלי הביע אומר – להשיב את רוח מר ל –. בהתעוררו מעלפונו שבנו ופנינו לבדוק את מצבו של מר ולדמר.

מכל הבחינות לא נשתנה מצבו מכפי אשר תארתיו באחרונה, רק כי יותר לא העיד הראי באיש כי נושם הוא. נסיון להקיז דם מן הזרוע לא צלח. גם שומה עלי לציין כי לא סר יותר האבר הזה למשמעתי. לחנם טרחתי להניעו באורח אשר תתווה ידי. אפס עתה נמצא האות הנאמן האחד להשפעה המהפּנטת בזיע־החלחלה אשר זעה הלשון, מדי שאָלי את מר ולדמר דבר נראה היה, כי מתאמץ הוא לענות, אך רצונו כבר לא עמד לו די־הצורך. נראה גם כי אטוּם היה מהרגיש בשאלות אשר שאלוהו מי מלבדי – אף כי נסיתי להביא כל איש ואיש מן הנצבים בשיג־ושיח הפּנוּטי עמו. מאמין אני כי בזה ספּרתי את כל הדרוש להבנת מעמדו של הישן־בהקיץ לעת הזאת. סומכי־חולה אחרים הובאו: ובשעה העשירית יצאתי את הבית יחד עם שני הרופאים ומר ל–ל.

אחר־הצהרים שבנו כולנו לראות את החולה, והנה כאשר היה מצבו תחילה כן היה עתה. התווכחנו מעט אם יצלח ואם יועיל להעירו; אך בנקל הסכמנו בינינו כי לא תהא כל תכלית טובה לעשותנו כזאת. נראה היה בעליל כי עד הנה עצר פועל־ההיפּנוט בעד המוות (או עד אשר ינהגו לקראו בשם זה) מבּוא. ברור היה לכולנו כי בהעירנו את מר ולדמר רק נבטיח את כּלותו מיד או, למצער במהרה.

למן העת הזאת ועד תום השבוע האחרון – משך שבעה ירחים כמעט – הוספנו לבקר מדי־יום בבית מר ולדמר, עתים בלוית רופאים ממיודעינו ושאר ידידים. משך כל העת הזאת נשאר ישן־בהקיץ בדיוק כפי אשר תארתיו באחרונה. סומכי־חולים היו אצלו תדיר.

ביום הששי שעבר גמרנו סוף־סוף אומר להעירו, או לנסות להעירו; התוצאה האומללה (אולי) של נסיוננו זה האחרון הוא אשר עוררה שיג־ושיח הרבה כל כך בחוגים שונים – והפיצה הרגשות אשר לא אוכל לבלי חשבן חסרות־שחר.

למען חלץ את מר ולדמר מתרדמת־ההפּנוט, עשיתי את תנועות־הלהטים הרגילות. עת־מה לא נחלתי באלו הצלחה. האות הראשון לתחיה נגלה עם רדת קשתית־העין במעט. שמנו לבנו אל החזיון הנדיר במאד, אשר אל השפּלת האישון נלוותה זיבת מוגלה ירקרקה (ממטה לעפעפים) אשר ריחה עז ומבחיל במאד.

עתה הוצע אשר אנסה להנחות את זרוע החולה, כמקודם. נסיתי אך לשוא. אז הביע הרופא פ.– את אווּיוֹ אשר אשאל שאלה. וכן עשיתי, באמרי:

“מר ולדמר, התוכל לבאר לנו מה תרגיש ומה תחפּץ כעת?”

בן־רגע שבו נקודות האודם ותופענה בלחיים; הלשון חלה, או מוטב לאמור כי התהפכה בפה נוראות (אף כי הלסתות והשפתים לא נעו במאום); ולאחרונה בקע אותו הקול האיום אשר כבר תארתיו:

“בשם אלוהים! – מהר! – הרדימני – או כי מהר! – העירני! – מהר! – אומר אני לך כי מת הנני!”

לבבי נמס כליל, ורגע לא ידעתי נכונה מה המעשה אשר אעשה. בראשונה נסיתי להשיב את החולה כאשר היה; אפס אחר הכשלי בזאת בּעטי פּיק־רצון גמור, ישבתי על עקבי ובכל מאודי שקדתי להעירו. בנסיוני זה מהרתי להווכח כי תאיר לי ההצלחה פנים – או, למצער, הרהרתי לדמות כי שלימה תהיה הצלחתי – בוטח אני גם כי כל אשר בחדר נכונו לראות בהעוֹר החולה.

אפס לאשר קרה באמת נבצר היה מאיזה ילוד־אשה להיות נכון.

עודי עושה חיש את להטי ההיפּנוט בעוד צווחות “מת!, מת!” פורצות גם פרוץ מלשונו, ולא משפתיו, של הסובל, התמעט – תוך דקה אחת בלבד, או גם פחות מכּן – גופו כולו, בּלה נמק ויעלם מתחת ידי. נגדה־נא לכל הניצבים נראה על המטה אגם מק נוזל – נמאס ונתעב.

את אלף התקלות אשר הסב לי פוֹרטוּנַטוֹ נשאתי ואסבול, אך כאשר ערב לבו לעלוב בי נדרתי נקם. עם זאת הן לא תדמה אתה, המיטיב לדעת את רוחי, כי העליתי דבר־איום על דל־שפתי. במרוצת הימים אנקם; משפט זה נחרץ לבלי־שנותו – אבל אשר על כן מנעתי נפשי מבוא בסכנה. לא די כי אענוש, גם שומה עלי לעשות כן מבלי אשר תשיגני יד. לא תשולם הרעה אם יחול גמול על ראש משיבה. אין שִלֵם לרעה באם לא יֵראה הנוקם כאשר הוא בעיני עושה־הרעה.

יובן־נא כי לא במלה אף לא במעשה לא נתתי לפורטונטו סבה לחשוד בטוּב רחשי־לבי. כמנהגי הוספתי להצהיל פני לקראתו, והוא לא ידע כי מחשבת אבדנוֹ תצהלנה פני עתה.

חולשה אחת היתה לו – לפורטונטו זה – אף כי משאר הבחינות ראוי היה כי יוקירוהו גם ייראוהו. מתגאה היה בטוב טעמו ביין. מעטים הם האיטלקים אשר תמצא בהם רוח־האמן האמתית. על־הרוב מסגלים הם את התלהבותם להיותה מתאמת לזמן ולעת־הכושר, לצורך הונאת המיליונרים הבריטים והאוסטרים. אשר לציור ולאבני־יקר מתרברב היה פורטונטו, כאחיו בני־ארצו, אך באשר ליינות עתיקים ישר היה ובאשר לזאת לא נבדלתי ממנו בעיקר־הדבר; – אני עצמי שבע ידוֹת היו לי בגפני איטליה, ומדי היה לאיל־ידי הרביתי לקנות מתירושן.

ערב אחד עם־דמדומים, במרום־הוללותה של עונת הקרניבל, פגשתי בידידי. בחמימות־יתר קדמוני, באשר כבר הרבה לשתות. עֵרב־מלבושים לבש האיש; חליפת־פסים הדוקה היתה לבשרו והמצנפת המהודרת ועדוּית־פעמונים חבושה לראשו. כה שמחתי לראותו עד אשר דמיתי כי לעולם לא ארפה ידי מידו.

עניתי ואמרתי – “פורטונטו יקירי, מה־אוּשרתי לפגשך, מה־טובו פניך היום. אך הנה חבית קבלתי אשר כחבית־אַמונטלדוֹ תתואר, ואני – ספקותי עמי”.

“איך־זה?” אמר הוא, “חבית? אמונטלדו? אי־אפשר! ובעצם הקרניבל!”

“ספקותי עמי”, השיבותי; “ואני נואלתי לשלם את מלוא המחיר היאות ליין־אמונטלדו מבלי אשר אוָעץ בך, לא יכולתי למצאך, ויראתי פן תאבד ממני מקנת־כסף נאה”.

“אמונטלדו!”

"ספקותי עמי! "

“אמונטלדו!”

“ועלי להפיגם”.

“אמונטלדו!”

"יען אשר עסוק אתה, שם אני את פני אל לוְּקרזי. אם יש מי אשר חיך טועם לו הלא זה האיש. הוא יאמר לי – "

“לוקרזי לא יבדיל בין אמונטלדו לבין שֶרי”.

“ובכל זאת יש שוטים אשר יגידו כי אין טעמו נופל משלך”.

“בוא והלכנו”.

“אנה?”

“אל מרתפיך”.

"אנא, ידידי; אין את נפשי להיות למעמסה על טוב־מזגך. הדעת נותנת כי ראיון לך עם מי. לוקרזי – "

“אין לי ראיון עם איש; – בוא”.

“אני, ידידי, לא לזאת אני דואג, כי אם לצנה הקשה המציקתך. טחובים הם המרתפים לבלי־שאת גם מצופּים נֶתֶר כתליהם”.

הבה נלך, חרף זאת. הצנה רק מצער היא. אמונטלדו. שולל הוליכוך. ואשר ללוקרזי, הן לא יוכל להבחין בין שרי לאמונטלדר".

עודו מדבר תפס פורטונטו בזרועי; ואחר אשר עטיתי מסוה־משי שחור והתעטפתי בבִרְכִּיָה¹, הנחתי לו להבהילני אל ארמוני.

מאנשי־המשק לא היה איש בבית; כולם חמקו לחוֹג כּדת. הודעתים כי לא אשוב עד הבוקר, וברורות צויתים אשר לא ימושו מן הבית. היטב ידעתי כי צווּיים אלה דים להבטיח את העלמם, כולם כאיש אחד, אך אהפוך אני את גבי.

מנברשות־האַבטי² של המשרתים לקחתי שני אוּדים ואחר תתי אחד מהם לפורטונטו נהגתיו דרך כמה מערכות־חדרים אל הקמוֹרה הפונה אל המרתפים. ירדתי בגרם־מדרגות ארוך ופתלתל, ובקשתיו אשר יזהר ברדתו אחרי. לאחרונה הגענו אל מצב המדרגות ורגלינו עמדו על הקרקעית הטחובה של מערות־הקברים אשר לבית מוֹנְטְרֶסוֹר.

כושלים היו צעדי ידידי, ובלכתי קשקשו הפעמונים אשר על מצנפתו.

“החבית?” אמר.

“הלאה מזה”, אמרתי, “אבל ראה־נא את לובן־המַטווה המבהיק מקירות־נקרה אלה”.

הוא פנה אלי והביט בי בשתי עינים קרומות הרועפות ליחת־שכרון.

“נתר?”, שאל לבסוף.

“נתר”. השיבותי, המכבר אחז בך השעול הזה?"

“אוה! אוה! אוה! – אוה! אוה! אוה! – אוה! אוה! אוה! – אוה! אוה! אוה! – אוה! אוה! אוה!”

דקות רבות נבצר מרעי לענותי דבר.

“אין דבר”, אמר, לאחרונה.

“בוא”, אמרתי, כחורץ משפט, "נשוב על עקבותינו. יקרה היא בריאותך. עשיר עתה , נכבד, נערץ, אהוב; מאושר אתה, כאשר הייתי גם אני בשכבר־הימים. איש כערכך – יורגש בחסרונו. אשר לי – מי אני ומה אני, נשוב על עקבותנו. תֶחלה, ואני לא אוכל שאת את האשמה. מלבד זאת, הן גם לוקרזי – "

“הרף”, אמר; אך דבר־הבל הוא השעול הזה; הרוג לא יהרגני, ובו לא אמות".

“אמת – אמת”, השיבותי; “ואכן לא היה כלל את נפשי להפיל עליך אימת־שוא – אולם שומה עליך להשמר כיאות. גֶמע מיין־מדוֹק זה יהי לנו למגן מפני הטחב”.

ובזאת כּרתּי את צוארו של בקבוק אשר הוצאתיו מתוך שורה ארוכה של בני־מינו, שמונחים היו על מצע העובש.

“שתה”, אמרתי, ואושיט לו את היין.

הוא קרץ בעינו והגיש את הבקבוק אל שפתיו. הכה והניע לי ראשו דרך־רעות, ופעמוניו מקשקשים.

“אשתה” אמר, “למתים הנחים סביבנו”.

“ואני לאורך־ימיך אשתה”.

שוב אחז בזרועי ונמשיך בדרכנו.

“נרחבים הם”, אמר, “אלה המרתפים”.

“גדולה היתה משפחת מונטרסור”, השיבותי, “ורבים בניה”.

“נשכחה ממני דמות שלטכם”.

“רגל־אדירים זהובה של אדם, על רקע תכלת; הרגל רומסת נחש אשר עקציו בעקב”.

“והאמרה?”

''Nemo me impune Lacessit''.

“יפה!” אמר.

היין נוצץ בעיניו והפעמונים קשקשו. גם את דמיוני אני החם המדוֹק. עברנו בין סוללות ארוכות של שלדים, אשר חביות וחביונות מבצבצות מתוכן פה ושם, ונהרוס לבוא אל חביון־מעמקיהן של המערות. שוב עמדתי, וזאת הפעם הרחבתי עוז לתפוס בזרוע פורטונטו מעל למרפקו.

“הנתר”, אמרתי; “ראה כי רב הוא. כטחָבִית דבק הוא בכּפּוֹת. מתחת לאפיק הנהר הננו. נטפי הטחב חודרים לעצמות. בוא נשובה בטרם אחרנו את המועד. שעולך –”

“דבר־הבל הוא זה”, אמר; “הבה ונלכה. אבל קודם, עוד גמיעה מיין־המדוֹק”.

גדעתי צלוחית של יין דִי־גִרַב ואושיטנה לו. הוא עֵרָה אותה בלגימה אחת. עיניו ברקו עזות. הוא צחק, ובתנועה אשר פשרה נפלא ממני זרק את הבקבוק רוֹמה.

נפתע התבוננתי בו, הוא חזר על התנועה. משונה היתה.

“לא תפסת?” אמר.

“לא”, השבתי,

“אם־כן לא מן האגודה הנך”.

“מה הדבר?”

“אין אתה נמנה על הבונים־החפשים”.

“כן, כן”, אמרתי; “כן, כן”.

“אתה? לא יוכל היות! בונה?”

“בונה!” השיבותי.

“תן אות”, אמר, “תן אות”.

“הנה זהו”, עניתי, בהעלותי כף־סידים מתחת לקפלי ברכִּיָתי.

“לצון אתה חומד לך”, קרא בהרתעו כמה צעדים לאחוריו. “אולם הבה ונלכה אל האמונטלדו”.

“לוּ יהי כדבריך”, אמרתי, החזרתי את הכלי אל מתחת לבגד, ואושיט לו שוב את זרועי. הוא נשען עליה בכובד־גופו. המשכנו בחפוש האמונטלדו. עברנו שלשלת של קשתות נמוכות, ירדנו, הוספנו ללכת, ואחר אשר ירדנו שוב הגענו אל כּוּך עמוק, אשר באוירו הרע לא בערה עוד אש־אוּדינו ורק לחש לחשה.

בקצה הכוך נתגלה כוך צר עוד יותר, שרידי־אדם צבוּרים היו לאורך כתליו ומִתָּלְלים עד לכפּת־הקמרון, כמתכונת מערות־הקברים הגדולות אשר בפריס. שלש מפאות הכוך עדין מקושטות היו כמתואר. מן הפאה הרביעית השלכו העצמות מטה ונפזרו על הארץ, ובמקום אחד היו לתל קטן. בתוך הכותל אשר נגול ככה עקב הרגזת העצמות ראינו כוך – או מבוא – חבוי עוד יותר, עמקו כשתי אמות, כאמה ומחצית האמה רחבו, כשליש גבהו, נראה היה שלא נבנה זה לאיזה צורך מיוחד לעצמו, כי אם חוצץ היה בין שתים מאוֹמנוֹת־הענק אשר לתקרה של מערות־הקברים, ומאחריו נצב אחד מכתלי השחם המוצק הגובלים אותן.

לשוא נסה פורטונטו להגיה את עמקו של הכוך בהרימו את אוּדוֹ העומם. את אחריתו לא האיר לנו האור הרפה.

“הכנס”, אמרתי; “פה הוא יין־האמונטלדו, אשר ללוק־רזי –”

“נבער־מדעת הוא הלז”, הפסיקני חברי, בגששו את דרכו קדימה, ואני אחריו בסמוך. רגע – והגיע אל קצה הכוך, וכמצאו את הסלע והנהו שׂך את דרכו עמד על עמדו במבוכת־כסילים. עוד רגע – ואל סלע־השחם רתקתיו באזיקים. שני נזמי ברזל תקועים היו באבן, מרחק אמה בין האחד למשנהו. שלשלת קצרה תלויה היתה באחד, מנעול – במשנהו. אחרי אשר הטלתי את הרתוקות סביב מתניו, סגרתי עליו בכהרף־עין. נדהם היה מעמוד על נפשו. שלפתי את המפתח מחור המנעול וכוננתי צעדי חוצה־לכוך.

“העבר ידך”, אמרתי, “על הכותל; לא תוכל לבלי הרגש בנתר. אכן, רב במאד הוא הטחב. עוד הפעם אתחנן לפניך: שוב! מאנת? אם־כן נאלץ אני גם נאלץ לעזבך. אך עוד עלי לעשות עמך את כל החסדים הקטנים אשר לאל־ידי לעשותם”.

“יין־האמונטלדו”, צווח ידידי, אשר טרם שבו אליו חושיו הנרעשים.

"אמנם כן, נעניתי; “יין־האמונטלדו”.

באמרי זאת נברתי בגל העצמות אשר עליו כבר דברתי. השלכתין לצדדים, ומהרה התגלו אבני־בנין וחומר. באלה, ובעזרת כף־הסידים אשר עמי, החלותי לסכּור את פי הכוך בכל מאודי.

אך הנחתי את מדבּך³־האבנים הראשון גליתי כי פג הרבה משכרונו של פורטונטו. כאות ראשון לכך עלה קול־נהי רפה מעומק הכוך. לא היה זה קולו של איש שכור. אחר באה שתיקה ארוכה ועקשנית. הנחתי את המדבך השני, ואת השלישי, ואת הרביעי; ומאז שמעתי את רתותי־החימה של השלשלת, דקות־מספר נמשך הרעש, ולמען הקשב בנחת־יתר חדלתי מטרחי, ואשב לי על העצמות. כאשר שכך הצלצול לאחרונה, שבתי ואוחז בכף־הסידים, ובלי־הפוגה עבדתי ואשלים את המדבך החמשי, הששי והשביעי. עתה היה גובה הקיר כגובה חזי כמעט. שוב נחתי, ובהרימי את האוּד מעל לרבדי האבנים הטלתי כמה קרני־אור על הדמות אשר בפנים.

פֶּרץ קולות־צוחה חדים, אשר ניתך פתע מגרון הדמות הרתוקה, כמו הדפני־אחור בזעם. רגע קל לא ידעתי נפשי וארעד. בהוציאי את דקרי מנרתיקו החלותי מגשש בו סביב הפתח. אולם כהרף־עין התעשתי ואתחזק. שמתי ידי על אבניהן האיתנות של מערות־הקברים וירוח לי. שבתי ואקרב אל הכותל; עניתי ליללת האיש אשר שווע. עניתי כהד, אהי לו לעזר, גם עלו יללותי על יללותיו במספר ובכוח. כזאת עשיתי, והמשווע נאלם דום.

שעת־חצות היתה, ומלאכתי קרבה אל קצה. השלמתי את המדבך השמיני, את התשיעי, ואת העשירי. התימותי חלק מן האחד־עשר, הוא האחרון; רק עוד אבן אחת בלבד היתה לפני להציבה ולקבעה. ביגיעה רבה גוללתיה וארימנה, עודי עמל להניחה על המקום היעוד לה – עלה מתוך הכוך קול־צחוק כבוש אשר לשמעו סמרו שערות ראשי. ואחר הצחוק נשמע קול־יגונים, אשר בקושי הכרתי בו את קול פורטונטו האציל. והקול אמר –

"חה! חה! חה! – חי! חי! חי! – אכן, מהתלה טובה מאד היא זו – לצון נפלא. עד־בלי־די נצחק על כך בארמון – חי! חי! חי! – על כוסותינו־יין – חי! חי! חי! "

“יין־אמונטלדו!” אמרתי.

“חי! חי! חי! – אמנם כן, יין־האמונטלדו. אבל האין השעה מאוחרת כבר? האין הם מחכים לנו בארמון, הגבירה פורטונטו וכל השאר? נקום והלכנו?”

“כן”, אמרתי, “נקום והלכנו”.

“למען האלהים ואהבתו, מונטרסוֹר!”

“כן”, אמרתי, למען האלהים ואהבתו!"

אך שוא צפיתי למענה על המלים האלו. רוחי קצרה. קראתי בקול –

“פורטונטו!”

אין עונה. קראתי שוב –

“פורטונטו!”,

אין עונה עוד. בעד הסדק הנשאר דחקתי לפיד ואטילנו לכוך. רק קול קשקוש פעמונים בא בתשובה. לבי נעכר; טחב מערות־הקברים הוא אשר עכרהו. חשתי לכלות את פעולתי. הצבתי את האבן האחרונה הכן על מקומה ואקבענה קבוע היטב. אצל מדבכי־האבן החדשים שבתי והקימותי את סוללות העצמות הישנה. יובל־שנים עבר וילוד־אשה לא הרגיזן. In pace reqiescat.

הארמון, אשר בחר משרתי להעיז־פנים ולפרוץ אליו מהניחני ללון תחת כפת השמים ואני דוָי כולי, היה אחד מאותם התלים אשר הוד ועצבון חוברו בם יחדיו, מאלה אשר זה זמן רב כל־כך משמימים הם, באמת־ובתמים ולא בדמיון־אנוש בלבד, בהרי האפּנינים. למראית־עין לא מכבר נעזב הארמון ורק לזמן־מה. שמנו משכננו באחד מקטני החדרים אשר דל היה מהאחרים בהדר רהיטיו. בצריח צדדי מצריחי הארמון היה החדר. מפואר היה, אפס נושן ובלוּא היה פארו. מחוֹפּים היו הקירות ועדויים שלטי־גבּורים וכלי־זין רבים ושונים, עם מספר נדיר בגדלוֹ של תמונות חדישות מעשה־ידי־אמן במסגרות־זהב נהדרות מעשה תשלובת. אולי מאשר לא היתה נכונה ברוחי שמתי מעיני בתמונות האלו, אשר לא רק על הקירות עצמם היו תלויות, כי אם גם בזויותיהם, אשר רבות היו, כחוק בנינו הזר והמוזר של הארמון; הנה כי כן צויתי על פדרו להגיף את תריסיו הכבדים של החדר – כי כבר ירד הלילה – להעלות אור בפתילותיה של נברשת רמה אשר עמדה למראשות מטתי, ולקרוע לרוחה את מסכי־הגדילים שחורי־הקטיפה אשר סכו על המטה עצמה. בקשתי אשר יעשה כל זה למען אוכל להפּנות כליל, אם לא לתנומה, הנה להתבוננות בתמונות האלו, ולקריאה במגילת־ספר קטנה אשר נמצאה על הכר ואשר היו תאורן ובִקָרתן עניניה.

הארך הארכתי בקריאה – גם דבוק דבקו עיני בתמונות. נחפזות והדורות התעופפו ותחלופנה ושעת חצות־הליל באה. מעמד הנברשת לא היה לרצון לי, ובפשטי ידי בדי־עמל, תחת עורר את משרתי הנם, הזחתיה למען תיטיב־האר את דפי הספר.

אולם מעשי זה הסב בדבר אשר לא שערתיו כלל. קרני הנרות הרבים (כי אכן רבים היו אלה) הגיהו עתה מגרעת שבקיר אשר עד הנה הטיל עליה אחד ממוּטות הערש צל כבד. ובאור העז הנה נראתה לי תמונה אשר בראשונה לא הבחנתי בה כלל. היה הצלם צלם נערה אשר אך זה בגרה ותהי לאשה. מבט חטוף העיפותי בתמונה, ואעצום עיני. מדוע־זה עשיתי כן לא ידעה גם נפשי נכונה. אך בהֵעצם עפעפי ככה חשבתי בלבבי למה ועל־מה עצמתים. אכן, למען תהיה לי עת לחשוב מהרתי ככה להשפילם – למען אשֵר־לבטח כי לא הוליכוני עיני שולל – לבעבור יֵרגע דמיוני ויִמך ולמען אֶכשר לראות ביתר־בירור־ופכחון. כעבור דקות ספורות שבתי ואצמיד מיד עיני אל התמונה.

כי עתה אכן ראיתי נכוחה, בזאת לא יכולתי גם לא אביתי לפקפק; כי הנה אלומת־האור הראשונה אשר הטילו הנרות על יריעת הבד ההיא כמו קרעה את דוק־החלום אשר ירד על חושי בלאט, וכמו טלטלתני טלטל והער.

כבר אמרתי כי צלם נערה היה הצלם. לא היו בו כי אם ראש־וכתפים, אשר צוירו באורח אשר בלשון אומנים יקראו אורח־Vignette; סגנונו דמה מאד לסגנון סַלִי בצירו את הראשים אשר אהב. הזרועות, החזה, ואף פאות השער הקורן נבלעו, מבלי אשר יורגש בזאת, בצל, העמום והכבד כאחד, אשר היה רקע לכל. סגלגלה היתה הדמות, מתוּותֶוֶת־זהב לתפארת בסגנון המורי. אכן, לא ימצא דבר נעלה מן הציור ההוא במעשי־אמנות. אולם מן־הנמנע הוא כי יקר־המלאכה או יפי האלמות אשר לפנים, הם אשר הסעירו כה לפתע את לבבי ועד למעמקיו. פחות מכל אפשר הוא כי נתעה דמיוני, אשר נחרד מנמנומו, לחשוב את הראש לראש איש חי. מיד ראיתי כי בן־רגע תפרנה סגולות המִרשם, הציור והדמות בלי מחשבה אשר כזאת – גם מנוע תמנענה אותה מעלות על הדעת ולו אך כהרף־עין. הוגה בכובד־ראש בדברים האלה נשארתי שרוע, שעה תמימה אולי, לא אשב כיאות גם לא אשכב נכונה, ועיני רתוקות לצלם. לאחרונה, בראותי כי נגלה לי הסוד האמתי של רשמיה, נחתי ואפול על ערשי. מצאתי את קסם התמונה בהיות מבעה כמו־חי בתכלית, והדבר הזה, אשר תחילה הפליאני, הנה עתה הבִיכני. דכאני והבעיתני. מלא חרדת־כבוד ויראה גדולה שבתי ואשיב את הנברשת למקומה. כסור הדבר אשר כה הרבה להרעישני מנגד עיני, פניתי בלב מורתח אל מגילת־הספר אשר נכתב בה על התמונות ועל תולדותיהן. בפנותי אל המספר אשר ציין את הצלם הסגלגל, קראתי שם את הדברים הסתומים והמוזרים האלה:

“עלמה אשר אין כמוה ליופי היתה, ולא מעטה חדותה מחִנה. ושעת־רעה היתה השעה בה ראתה את הצייר ותאהבהו ותהי לו לאשה. כי הנה היה הוא רַגש חרוץ וחמיר, ורעיה כבר נמצאה לו באמנותו, והיא עלמה אשר אין כמוה ליופי היתה, ואשר לא מעטה חדוחה מחנה; כולה אורה ושחוק, ושובבה כעופר הרך; את הכל אהבה, גם הוקירה, ושנוא לא שנאה, כי אם את האמנות צרתה; וירוֹא לא יראה כי אם את דף־הצבעים ואת המכחולים ואת יתר כלי־ההבל אשר גזלו ממנה את מראה פני אוהבה. הנה כי כן דבר נורא היה לגברת הזאת לשמוע בדבר אישה על תשוקתו לצייר אף את רעיתו הצעירה. אפס היא שפלת־רוח היתה ונשמעת, ובהכנעה ישבה שבועות רבים בחדר־הצריח הרם והאפל אשר רק ממעל רעף בו האור על יריעת הבד החוורת. אך הוא, הצייר, התפאר במלאכתו, אשר שעות על שעות נמשכה וימים על ימים. רַגש היה האיש, פרוע והפכפך, ובהזיות יאבד; אשר על כן נבצר היה מעמו לראות אשר הוביש האור הנורא אשר בצריח הערירי ההוא את לשדה ואת רוחה של רעיתו, אשר בהִמוגה ראו הכל מלבדו. בכל זאת הוסיפה לשחוק ותלונה לא עלתה על דל־שפתיה, יען אשר ראתה כי מצא הצייר (אשר רבה היתה תהלתו) עונג לוהט ויוקד במשימה אשר לפניו, ויומם־ולילה עמל לתאר את זו אשר ככה אהבתהו, ואשר מיום־ליום נמס לבבה וידל גווה. ואכן היו אשר ראו את הצלם ויהי להם דמיונו דבר־פלאים, ולא פחות מהיותו להם עדות לגדולת הצייר היה להם עדות לעצמת אהבתו את זאת אשר כה הפליא לתארה במכחול. אך במרוצת הימים, כקרוב המלאכה אל תומה, לא נתן עוד לאיש לבוא אל הצריח; כי להט עבודתו כמו יצק רוח־שגעון בצייר, ואך לעתים רחוקות נשא עיניו מן היריעה, ולו גם למען התבונן בפני אשתו. הנה כי כן נבצר מעמו לראות כי מלחיי זאת היושבת לצדו נשאבו הגנונים אשר זרה על פני היריעה. וכעבור שבועות רבים, בעת אשר לא נותר עוד כי אם למשוח את הפה משיחת־מכחול אחת ולהטיל גנון אחד בעין, או אז שבה רוח הגברת ונצתה כאשר תצת השלהבת בלוע המנורה. ואחר נמשח במכחול, והגנון הוטל; ורגע עמד הצייר כמכושף לפני פועל־כפיו; אך משנהו, בעודו מתבונן, רחפו עצמותיו ויחוור מאד, וילפת, ובקראו בקול גדול, “אכן החיים עצמם הם אלה!” פנה פתאום להתבונן בשאהבה־נפשו: – והנה מתה היא!”

אהבה עמוקה ועם זה מיוחדת במינה ביותר רחשתי לרעוּתי מורלה. מאז נקלעתי דרך־מקרה לחברתה לפני שנים הרבה, יקדה נפשי, עם פגישתנו הראשונה, בלהבות בל־ידעתן; אך לא להבות אֵרוֹס היו אלו, ומרה היתה עלי נפשי גם דוה עם אשר נוכחתי מעט־מעט לדעת כי בשום פנים לא אוכל להגדיר את פּשרן המופלא, או לתכּון את עוּּזן המעומעם. אף על פי כן נפגשנו; והגורל קשרנו זה אל זו אצל המזבח; ואני מעולם לא דברתי בתאוה, אף לא הגיתי באהבה. אפס היא מנעה נפשה מבּוא בין אנשים ובדבקה בי אך בי הֶאֱשירתני. אכן מאושר המשתאה; – והחולם מאושר הנהו.

למדנותה של מורלה עצומה היתה. חי אני אם לא בלתי־רגילים היו כשרונותיה – אם לא כבירים היו כוחות שכלה. הרגשתי בכך, ובדברים הרבה הייתי לתלמידה. אפס עד־מהרה מצאתי אשר, אולי מפני חנוּכה הפְּרֶסבּוּרגי, נתנה לפני כמה מאותם כתבי־טמירים אשר ברגיל יֵחשבו אך סיגיה של הספרוּת הגרמנית הישנה. מסבה אשר נבצר ממני לשערה, היו אלה תלמוּדה החביב והקבוע – ואת אשר ברבות הימים נעשו אלה גם תלמודי החביב והקבוע שלי יש ליחס להשפעתם הפשוטה אך הנאמנה של הרגל ודוגמה.

בכל אלה, אם איני טועה, אך מעט היה חלק בינתי. דעותי, אם אך לא שכחתי גם שכוֹח, לא נפעלו בשום אופן על ידי הנרצה, גם לא נתן לגלות שמץ מהטמירים אשר קראתי, אלא אם כן שוגה אני הרבה, לא במעשי גם לא במחשבותי. בהיותי בוטח בזאת, התמסרתי התמסרות שלמה להדרכתה של רעיתי, ובלב לא־יחת באתי במבוכי עיוניה. ואז – אז, בהגותי בדפים אסורים, בהרגישי בהִנָצֵת בי רוח אסורה – היתה מורלה מניחה ידה הצוננת על ידי, וחוֹתה מאפרה של הגוּת מתה אלו גחלי מלים חרישיות ומוזרות, אשר כמִכוַת־אש נצרב פשרן המשונה בזכרוני. ואחר שעות על שעות נשאר הייתי לצדה, והוגה במנגינת קולה – עד אשר, לאחרונה, תמסך אימה בנעימתו – וצל יֵרֵד על נשמתי – ואני אחוַר, ובתוכי אתחלחל מפני הצלילים הללו המסתוריים־מדי. וככה נמוג הגיל פתאום ויהי לזעוה, ואשר ייף מכל הפך נורא־אימות, כאשר הפך הִנוֹם לגיהנוֹם.

אין צורך לדבר על אותם עיוּנים אשר, כעלותם מן הספרים שהזכרתי, היו, משך עת רבה כל כך, עניין יחיד כמעט לשיחה בין מורלה לביני. המשכיל בנקל יבינם באשר ניתן להגדירו כמוסר התאולוגי, ואשר אינו משכיל אך מעט יבין בהם, אם כה ואם כה. הפנתאיזם הפרוּע של פיכטה; Παλιγγενεσία הממוּתנים של הפיתגוראים; ובראש־וראשונה, תורות העצמוּת נוסח שֶלינג, אלה היו ברגיל נושאי השיחה אשר את תכלית־היופי ראתה בהם מורלה עתירת־הדמיון. אותה עצמוּת המכוּנה אישית, מר לוֹק, אדמה, הוא המגדירה בצדק ככלוּלה בחכמתו של יצור שכלני. ובאשר אישיות פירושה לגבינו מהוּת נבונה בעלת־שכל, ובאשר יש תודעה אשר תלָוֶה למחשבה תמיד, הרי זו היא אשר תעשה את כולנו לאשר עצמנו נקראהו – ובכך תבדילנו משאר יצורים החושבים, ותתן לנו את עצמותנו האישית. אולם ה־principium individuationis – המושג של אותה עצמוּת אשר במות תאבד או לא תאבד לעד – היה לי, בכל עת, שקוּל רב־ענין; ולא־יותר מפני המביך והמסעיר שבמסקנותיו, מאשר באורח הנרעש והמרתח בו הזכירה מורלה את אלו.

אולם הנה באה עת אשר ככשף דכאתני תעלומת אָרחה של מורלה. לא יכולתי שאת עוד את מגע אצבעותיה החורות, גם לא את הצליל החרישי אשר למדבּרה הנוֹגן, אף לא את זיו עיניה הנעצבות. והיא ידעה כל זאת, אך הוֹכַח לא הוכיחתני על־פני; דומה כי הרגישה בחולשתי או באִולתי, ובחיוך על שפתיה קראה לכך גורל. דומה כי גם הרגישה באיזו נסבה, הנעלמה ממני, לסוּר לבבי מעליה מעט־מעט; אך מהי אותה נסבה, על זאת גם רמוז לא רמזה לי. עם כל אלה אשה היתה, ומיום־ליום נמוגה והלכה. במרוצת הזמן השתכנה בהרת־השָני בלחי, ובולטים נהיו העורקים הכחלחלים במצח הצחור; ורגע נמס לבבי ורחמי נכמרו, אפס משנהו פגשתי במבט עיניה רבות־הכונה, ואז נחלתה נפשי ותלך סחרחר כמי אשר ישפּל־הבט אל איזו תהום נוראה בת־אל־חקר.

האומַר, איפוא, כי בחשק נלהב ובוער ערגתי אל רגע כלותה של מורלה? אמנם כן הוא; אולם ימים רבים נאחזה הרוח הרפה במשכן־החומר אשר לה – שבועות רבים וירחי־מתלאה – עד אשר שפכו עצבי המעוּנים את ממשלתם על נפשי, ובהתמהמה עלתה חמתי עד להשבית, ובלב־רשעה אררתי את הימים, ואת השעות, ואת הרגעים המרים, אשר כמו ארכו וארכו עם נטות יומה הענוֹג – כצללים בגווֹע היום.

אך ערב אחד מערבי הסתו, בשקוֹט רוחות השמים, קראתני מורלה אל מטתה. אד ערפּלי נפרש על כל הארץ, ואדמוּמית חמה הוצקה במים, ובתוך עתרת טרפּי־חשון אשר ליער הופיעה קשת מרקיע בַּטוּחוֹת.

“יום הוא מימים”, אמרה, כגשתי; “יום הוא ככל הימים לחיות בו או למות בו. יום נאה הוא לבני־ארץ־וחיים – אך, אהה, נאה יותר הוא לבנות־שמים־ומות!”

נשקתי את מצחה, והיא הוסיפה:

“מתה אני, אפס חיה אחיה”!

“מורלה”!

“עוד לא היה יום בו נתת לבך לאהבה אותי – אולם זאת אשר מאסת אותה בהיוֹתה – תעריצנה במותה”.

“מורלה!”

“חוזרת אני ואומרת כי הולכת אני למות. אולם תוכי קרב ישנה חֲבוֹלַת אותה אהבה – אהה, מה מעטה היתה! אשר רחשת לי, למורלה. וכהתעופף רוחי חיה יחיה הילד – ילדך וילדי שלי, של מורלה. אך ימיך בעוצב יעבורו – בזה העוצב אשר הוא הקַיָם בהשפעות, כאשר יהיה הבָּכוּת הקים באילנות. כי תמו שעות אשרך גם תמוּ; והחדוה לא פעמַים בימות־חיים תִלָקט, כהלקט שושני פּסטוּם פעמַים בימות־שנה. לא עוד, איפוא, תשובב את נפשך, כי אם, בבלי דעת הדס וגפן, נשוֹא תישא עמך את תכריכיך, כמעשה המוסלמים במכּה”.

“מורלה!” קראתי, “מורלה! איכה תדעי זאת!” – אך היא הפכה פניה על הכר, ורעד קל חלף בעצמיה, וככה מתה, ואני לא יספתי עוד לשמוע את קולה.

אפס, כאשר נבאה, חיה חיתה בתה – אשר ילדתה במותה, ואשר לא נשמה אויר עד אם חדלה האם מנשוֹם. ומוּזר היה גידוּלה בקוֹמה ובדעת, ותהי בת־דמותה הכלולה של זו אשר מתה, ואני אהבתיה אהבה עזה אשר לא פללתי כי אוכל לרחוש כמותה למי משוכני־ארץ.

אך לפני עבור ימים רבים קדרו שמיה של האהבה הזאת הטהורה ויתקשרו עבי אופל, ותוּגה, ומגוֹר. אמרתי אשר מוזר היה גידוּלה של הילדה בקומה ובהשכּל. אכן, מוזר היה גידוּלה במדות־גוף – אולם נוראות, הה! נוראות היו המחשבות השוצפות אשר סַבּוּני כהתבונני אל התפתחותה השכלית! האם אפשר היה כי לא יהיה כן, בהיותי מגלה דבר־יום־ביומו את כשרונות האשה ותבונתה בהשגותיה של הילדה? – כאשר נשרו לקחי נסיון משפתי ילדוּת? וכאשר בכל שעה ראיתי חכמת בּגרוּת או רגשותיה והנה נוגהות הן מעינה הגדולה, המהורהרת? כאשר, אומר אני, התברר כל זה לרגשותי הנבעתים – כאשר לא עוד יכולתי להעלים את הדבר מנפשי, או להדיחו מחושי אשר חרדוּ לקבלו – היפּלא כי השתלחו ברוחי חשדות, מבהילים ומרגיזים בטיבם, או כי שבו מחשבוֹתי משמימות אל ספּוריה הפרוּעים ואל השערותיה המרתקות של מורלה שוכנת־העפר? מעיניו הבולשות של עולם מלטתי יצור אשר אלצני הגורל להעריצו, ובבדידותו החמוּרה של ביתי השגחתי בדאגת־מכאוב על כל הנוגה לאהוּבה.

ועם חלוף השנים, ואני מתבונן, דבר־יום־ביומו, בפניה הקדושים, הענוגים והכּלוּלים, והוגה בדמותה הבשלה והולכת, דבר־יום־ביומו גליתי בבת אותות־דמיון חדשים־לבקרים אל אִמה, הנוגּה והמתה. ומשעה לשעה נעשו צללי־דמיון אלה חשכים יותר, ומלאים, וברורים ומביכים יותר נעשו למראה. את אשר היה חיוכה כשל אמה יכולתי שאת; אולם חלחלה עברתני נוכח זהוּתוֹ השלמה מדי – את אשר היו עיניה כשל מורלה יכולתי כלכל; אולם תכופות מדי הביטו אלו אל מעמקי נפשי בכונתה העזה והמביכה של מורלה עצמה. ובתבנית המצח הרם, ובתלתלי שער־המשי, ובאצבעות החורות אשר נסתרו בעביו, ובצלילי מדבָּרָה הנוגנים והנוּגים, ובראש־וראשונה – הה! בראש־וראשונה – באמריה ובניביה של המתה כעלותם על דל שפתיה של האהובה והחיה, באלה מצאתי מזון למחשבה ולמורא אשר לא יתמו – לתולעת אשר לא תאבה למות.

ככה עבר עשור משנות־חייה, ועדיין לא יהיה שם לבתי עלי אדמות. “ילדתי”, ו“אהובתי”, אלה התארים אשר לחשתם אהבת־אב ברגיל, ובדידות ימיה החמוּרה מנעה ממנה כל שיג וכל שיח עם זולתי. שמה של מורלה מת עמה במותה. מעולם לא דברתי עם הבת על אמה; – אי־אפשר היה לדבּר. אכן, משך תקופת־היותה הקצרה, לא השיגו את הבת כל רשמים מרשמי העולם החיצון, מלבד כאלה אשר יכלו תחומי בדידותה הצרים להביאם. אך ברבות הימים צפה לבבי, המעוּנה והמרתח, בטכס הטבילה ישוּעת־מיד מאימי גורלי. ואצל כּיור־הטבילה עמדתי ולא ידעתי מה שם אבחר לה. והרבה מתארי חכמה ונוי, מימי־קדומים ומימים חדשים, של ארצי ושל ארצות־נכר, באו אל שפתי בהמון, ועמם הרבה, הרבה תארים נאים מתארי עֶדנה וטוב ואושר. מה המריצני, איפוא כי ארגיז את זכר המתה מקבר? מה השד אשר הניעני להגות את הקול ההוא, אשר עצם זכרו די היה בו לנַשֵא את נחשולי דם־הארגמן מרקוֹת עד לב? מה השטן אשר דִבּר מחביוני רוחי, כאשר, באפלולית בין־העמודים ההיא, ובדמי הליל, לחשתי על אוזן המכהן־בקודש את ההברות – מורלה? ומה אם לא שטן היה זה אשר עוָה את פני ילדתי וגוֹני־מות יצק על פניה, כאשר, ניתרת לשמע אותו קול כבוש, נשאה עיניה־זכוכית מן הארץ שמימה, ותפּוֹל אפּים על לוּחות השחור של כּוּך־האבות אשר לנו, ותען – “הנני!”

בבירור, בבירור צונן ושלו צללו מספר הצלילים הפשוטים הללו באזני, וכעופרת מוּתכת שטפו משם אל מוחי בשריקה. שנים־שנים תחלופנה, אך זכרון אותה עת – לנצח לא יִמור! וגם אם לא נסתרו ממני פרחים וגפן – הנה צללי בּכוּת ורוֹש נטוּ עלי יומם וליל. ואני לא יספתי לחשב חשבון עתים ומקום, וכוכבי גורלי גזו מהשמים, ועל־כן חשכה הארץ, וכצללים מתעופפים עברו דמויותיה על פני, ובכולן לא ראיתי כי אם את – מורלה. רק קול אחד הגו רוחות השמים באזני, ולעולם לחשה אַדוַת־הים – מורלה. אך היא מתה; ובמו ידי נשאתיה אלי קבר; ושחוק גדול ומר שחקתי כמצאי אשר לא היו עקבות מורלה האחת בּכּוּך בו טמנתי את השניה.

בן אני לגזע אשר נודע בעוז דמיונו ובלהט יצריו. משוגע יקראו לי; אולם טרם הוברר אם אין השגעון מרום־התבונה – אם אין הרבה מן הנהדר – אם אין כל העמוק – נובע מחלי מחשבה – ממשוּבות רוח אשר יהיה להן השכל בכללו למרמס. הרבה דברים ידעו החולמים־בהקיץ אשר נעלמים הם מן החולמים רק בליל. בהזיותיהם האפורות יגוּנב לעיניהם דבר מן הנצח, וחרדים ימצאו, בהתעוררם, אשר על שפת הסוד הגדול היו. במקוטעים ילמדו דבר־מה מן החכמה אשר לטוב, ויותר מזה מן הדעת אשר לרע. אם כה ואם כה, וחסרי־הגה או נטולי־מצפּן יחדרו אל תוך הים הגדול ורחב־הידים של “אוֹר ההויה”, שוב, כהרפתקותיו של הגאוגרף הנוּבּי.

נאמר, איפוא, כי אמנם משוגע הנני. מודה אני, למצער, כי שני מצבים ידעה ישותי השכלית – המצב של צלילות־דעת, אשר אין לערער עליה, הכלול בזכרם של מאורעות המהוים את תקופת חיי הראשונה – ומצב של אפלולית וספק, השיך אל ההוה, ואל זכר אשר יהוה את התור השני הגדול של קיומי. על־כן באשר אספּר על התקופה הראשונה, האמינו; ובאשר אגיד אולי על העת המאוחרת תנו רק את מדת־האמון אשר יראה לכם לתתה; או חשדוהו מכל וכל; או, אם לחשוד נבצר מכם, כפתור חידה פתרוהו.

זו אשר אהבתיה בנעורי, ואשר את הזכרונות שאזכרנה מעלה אני בזה בהשקט ובברור, היתה בתה היחידה של אחותה האחת של אמי אשר מתה מכבר. אלאונורה היה שם שֵארתי. יחדיו דרנו תמיד, תחת שמש־המשוה, בבקעת הדשא רב־הגונים, מעולם לא דרכה בעמק ההוא רגל אשר לא הונחתה; כי על־כן הרחק חבוי היה בתוך רכסי הררי־עד אשר התנשאו סביבו, ואשר גדרו בעד אור השמש מבוא במתוקי חביוניו. בקרבתו לא דוֹרך שביל; והבקע־דרך בתוך עֳפִי אלפים מעצי־יער נִטל על המבקש להגיע אל נָונו המאושר, ורמוֹס למות את יפים של רבוא־רבבות פרחי־ניתוח. ככה ישבנו בדד־בתכלית, מבלי אשר נדע דבר על העולם אשר מחוץ לבקעה, – אני, ושארתי, ואמה.

משלשלת־הערפל של ההרים שבקצה העליון של נחלתנו המכותרת הגיח נהר עמוק וצר, בהיר מכל מלבד עיני אלאונורה; ומעבּט ארחותיו־עקלתון חמק ויעבור, לאחרונה, בעד לנקרת צללים, בינות להרים מעורפּלים גם מאלה אשר מהם יצא. “נהר הדומיה” קראנו לו; כי דומה היה אשר השפּעה מהסה לשטפו. מלמול לא עלה מערוצו, וכה חרישי היה זרמו, עד כי לא זעו כלל פניני־החצץ אשר עמוק בחבו, כי אם במנוחת־השקט נשארו, אבן־אבן במקומה, וזיו־יפעתן לא יאסף לעד.

גדת הנהר, וגדות היוּבלים המתנוצצים הרבים, אשר בדרכי־פּתולים השתפכו אל אפיקו, וכן השטחים אשר השתרעו מן הגדות מטה עד מעמקי הפלגים, עד הגיעם אל מצע־החצץ אשר בקרקעית, – נקודות אלו, לא־פחות מפני הבקעה כולה, מן הנהר ועד ההרים אשר עטרוה, רפודות היו כולן דשאים ירוקים ורכים, עבים, קצרים, קצובים בתכלית, ומפיצים ניחוח־שֶנֶף, אפס כה זרועים היו אלה נוריות צהוּבות מקצה אל קצה, ומרגניות צחורות, וסגליות־שָני, ועירוֹני־אודם, עד כי בצלילים רמים דברה עתרת־יפים אל לבותינו על אהבת האלוהים ותפארתו.

ופה ושם הזדקרו, בחורשות אצל הדשא הזה, כפרעות־חלום, עצים מופלאים, אשר לא היְשֵר נצב גזעם הרם והתמיר, כי התלכסן לעומת האור אשר יבוא אל לב הבקעה בעת־צהרים. קלפתם מנומרת היתה צחצוחי הבנֶה וכסף חליפות, וחלקה היתה מכל מלבד לחיי אלאונורה; ואשר על כן יכול אדם לחשבם נחשי־ענק מארץ־סוריה העובדים לאדונם לשמש, אילולא הירק המתנוצץ אשר לעליהם העצומים אשר יסרחו מגבהיהם בקוים ארוכים ורותתים, והם מתעלסים עם רוח־צח.

חמש־עשרה שנה שוטטתי יד־ביד עם אלאונורה בבקעה הזאת בטרם תבוא האהבה בלבותינו. היה זה ערב אחד בשלהי החומש השלישי לשנותיה, ובשלהי הרביעי לשנותי אני, אשר ישבנו, צמודים איש במחבוק רעותו, תחת עצי־הנחשים, ונביט אל בבואותינו אשר בנהר־הדומיה. דברים לא דברנו משך מותר היום ההוא המתוק; וגם למחרת היום מעטים ורותתים היו דברינו, את אֵרוֹס האל משינו מן הגל ההוא, ועתה הרגשנו אשר הצית בנו את נשמוֹת־היקוֹד אשר לאבות־אבותינו. היצרים אשר מדורי־דורים הפלו את גזענו באו בהמון, ועצם הדמיונות אשר באותה מדה הפלוהו, ויחדו השיבו משב־ברכה מטורף על בקעת הדשא רב־הגונים. תמורה חלה בכל. פרחים מוזרים, מתנוצצים, דמויי־כוכבים, הפציעו בעצים אשר מעולם לא נודע כי יצמיחו פרח. יתר־עוז היה לגנוּני המרבד הירוק; וכאשר קמלו מרגניות־הצחור בזו אחר זו, הנצו תחתן עשרות־עשרות עירוני־האוֹדם. וחיים הופיעו בשבילינו; כי בא השקיטן, אשר לא־נראה עד אז, עם כל עוף עליז־נוצה למינהו, להתפאר לפנינו באֶברתו־ארגמן. דגי־הזהב־והכסף התרוצצו בנהר, אשר מחבּוֹ החל עולה, מעט־מעט, מלמול אשר גבר, ברבות הימים, ויהי למנגינת־הרגֵע נעלה מן המנגינה אשר לכנור אֵאוֹלוֹס, – וערבה מכל מלבד קול אלאונורה. וגם ענן גדול ורב, אשר זה־כמה ראינוהו בסביבות כוכב־נוגה, הגיח עתה משם, כלוּל בהדר־שני־ופז, ואחרי אשר נפרש מעל לראשינו, השפיל־רדת מיום ליום, עד אשר נחו שוליו על ראשי ההרים, ויהפכו את חשכוּתם לצבי־תפארת, וכמו לעולמים כלאוּנוּ בסוהר־כשפים של הוד ושל הדר.

חין־שרפים היה חנה של אלאונורה; אפס בתולה תמה וחפה־מעוון היתה, כמוה כחיים הקצרים אשר חיתה בקרב הפרחים. כל כזב לא חפּה על אש האהבה אשר מלאה את לבבה, ועמדי חקרה את משכיוֹתיו כלכתנו יחדו בבקעת הדשא רב־הגונים ואנו מדברים בתמורות הכבירות אשר נהיו בה בעת האחרונה.

במרוצת הימים, אחרי אשר דברה יום אחד על התמורה הנוּגה האחרונה אשר תחול באדם, לא שבה לדבר יותר כי אם בדבר־היגונים הזה לבדו, ובכל שיג־ושיח אשר היה לנו שְזרתהו, כמו אשר, בשיריו של משורר שִירַז, ימצאו אותם הדמויים מופיעים, שוב ושוב, בכל חליפות־הניב.

ראה ראתה כי היתה אצבע המות על חזה – כי, כקיקיון, לא נעשתה כלילת־יופי כי אם למען מות; אולם את אימי המות ראתה רק בבחינה אחת, אשר אותה גלתה לי ערב אחד עם־דמדומים, אצל חופיו של נהר־הדומיה. דאבה נפשה לחשוב אשר, אחרי קברי אותה בבקעת הדשא רב־הגונים, נטוש אטוש לנצח את חביוניה־אוֹשר של זו, ואת האהבה אשר אהבתיה בסערה רבה כל־כך אעניק לאיזו עלמה שמן העולם החיצון והרגיל. ובאותו מעמד נפלתי חיש לרגליה, ונדר נדרתי, לה ולשמי־השמים, אשר לעולם לא אבוא בברית־נשואים עם מי מבנות־הארץ – אשר בשום פנים לא אבגוד בזכרה היקר, או בזכר האהבה הנאמנה אשר העתירה עלי. ואקרא לאדון־עולם הנאדר־בכח להיות עד לקדושת נדרי. והקללה אשר באתי עליה, נגדה־נא לו ולה, כרוכה היתה בעונש אשר לא אערוב לבי לתאר בזה את עוצם זעותו. ועיניה האורות של אלאונורה אורו שבעתים לדברי; ותאנח כאילו הוסר משא־בלהות מעל חזה; ותחרד ותבך בכי־תמרורים; אפס קבל קבלה את הנדר (כי מה זה היתה בלתי אם ילדה?) וינעם עליה זה את ערש־מותה. וימים מספר אחרי הדברים האלה, כגועה בשלוה, אמרה אלי כי עקב אשר עשיתי למנוחת־נפשה תהי נפשה צופיה עלי אחרי מותה, ואם יותר לה, שוב תשוב אלי בעליל באשמורת־בלילה, אולם, אם אמנם לא יוּתן הדבר הזה לנשמות אשר בעדן, הנה, למצער, תכופות תתן לי אותות למציאותה; בהאנחה אלי ברוחות הערב, או במלאה את האויר אשר אנשוֹם קטורת ממַחתוֹת המלאכים. ובדברים האלה על שפתיה השיבה את חייה הטהורים, וככה בא הקץ לתקופה הראשונה של חיי אני.

עד הנה דברתי נכוחה. אך כעברי על פני החיץ הזה בנתיב הזמן, אשר חצץ מותה של אהובתי, וכהגיעי לתור השני לקיומי, ארגיש כי יורד צל על מוחי, ולא אבטח בכושר רשומותי. אך תנוּני ואמשיך. בכבדות השתרכו השנים, ואני מוסיף לשבת בבקעת הפרחים רבי־הגונים; אך הנה היתה עוד תמורה בכל. הפרחים דמוּיי־הכוכבים נחבאו אל גזעי העצים ולא נראו יותר. גנוּני המרבד הירוֹק דהוּ; ואחד אחד כמשו עירוני־האודם; ותחתם הנצו עשרות־עשרות סגליות שחורות, כמוהן כעינים, אשר התעותו זעופות וטעונות־טל היו תמיד. והחיים סרו משבילינו; כי הנה לא הוסיף עוד השקיטן להתפאר לפנינו באברתו־ארגמן, כי אם בעצבון עף מן הבקעה אל ההרים, ועמו כל העוף עליז־הנוצה למינהו אשר בא בלויתו. ודגי הזהב והכסף עברו בנקרה אשר בפאת נחלתנו התחתונה ולא יספו עוד להיות עדִי לנהר המתוק. ומנגינת־ההַרְגֵע אשר ענוגה היתה מכנור־הרוח אשר לאֵאוֹלוֹס ונעלה מכל מלבד קול אלאונורה, גועה מעט־מעט, במלמולים חרישים יותר ויותר, עד אשר שב הנהר, לאחרונה, כליל אל דומיתו הנאצלה כבראשונה. ואז התנשא, סוף־סוף, הענן הגדול והרם, ואת ראשי ההרים זנח לחשכוּתם מימים־משכבר, וישב אל סביבותיו של כוכב־נוגה, ואת כל הדר־התפארת־והפּז לקח מבקעת הדשא רב־הגונים.

בכל־זאת לא נשכחו הבטחותיה של אלאונורה; כי שמוע שמעתי את קול מחתותיהם של המלאכים בתנופתן; וגלי קטורת־קודש לא חדלו לרחף על פני הבקעה; ובשעות בודדות, כהתפעם לבי בהולם־פעם, באו אלי הרוחות אשר רחצו את מצחי והן טעונות אנחות רכות; ותכופות מלאו לחישות לא־ברורות את אויר הלילה; ופעם – אהה, רק פעם אחת! – העירני מתרדמה, עזה כתרדמת־המות, מגע שפתי־רוח בשפתי.

אפס גם ככה מאן החלל אשר בלבי להמלא. ערוג ערגתי על האהבה אשר מלאתוּ קודם על גדותיו, ברבות הימים הכאיבה לי הבקעה בזכרונות אלאונורה אשר בה, ואני עזבתיה לעולמים ואפן אל הבליו ואל נצחונותיו הרועשים של עולם.

*

מצאתי עצמי בעיר נכריה, אשר בה יכול כל דבר למחות מזכר את חלומות־הנועם אשר עת רבה כל־כך חלמתי בבקעת העשב רב־הגונים. ותהלוכותיה וטכסיה של חצר־מלכות מפוארת, וצלצולם המטורף של כלי־זיין ויפין הקורן של נשים, בלבלו את דעתי וישכירוה. אפס עדין נאמנה נפשי לנדריה, ובשעות הלילה הדוממות עדין נגלו לי אותות מציאותה של אלאונורה. פתאם חדלו הגלויים האלה, והעולם חשך בעדי, ונבעת עמדתי מול יקוד המחשבות אשר כבשוני, מול המסות הנוראות אשר סבוני; כי הנה באה מארץ רחוקה־רחוקה ולא־נודעת, אל חצרו העליזה של המלך אשר עבדתיו, עלמה אשר אחרי יפיה הלך שבי מיד לבי הבוגד כולו – אשר אצל הדום־רגליה כרעתי־ברך בהכנעה, בסֶגֶד־אהבה לוהט ושפל ביותר. אכן, מה היתה אהבתי לנערת הבקעה נוכח האש והשגעון וההתלהבות מרוממת־הרוח אשר להערצה בה שפכתי את כל רוחי בדמעות לרגליה של ארמֶנגרדה בת־השמים? הה, נוהרת היתה ארמנגרדה הכרוב! ובדעתי זאת לא היה בי מקום לזולתה. הה, נעלה היתה ארמנגרדה המלאך! וכהביטי אל מעמקי עיניה־מזכרת, לא הגיתי כי אם בהן – ובה.

לקחתיה לאשה, – ואת הקללה אשר עליה באתי לא יגוֹרתי; ולא באו מרורותיה על ראשי. ופעם – רק פעם אחת בדמי־הליל ולא יותר – באו בעד שבכת חלוני האנחות הרכות אשר זנחוּני; ותהיינה לקול מוּכר וערב אשר אמר:

“נוּמה בשלום! כי רוח־האהבה תמלוך ותשוּר, ויען אשר אמצת ללבבך הרגָש את זו אשר היא ארמנגרדה, נקי אתה, מסבות אשר תגלינה לך בשמים, מנדריך אשר נדרת לאלאונורה”.

נלאה הייתי – נלאה עד־מות ממשא הענות ההיא הממושכת; וכאשר הותרו אסורי לאחרונה גם לשבת ניתן לי, אז הרגשתי כי עוזבים אותי חושי. גזר־הדין – גזר־המות האיום – היה הדבר האחרון הברור בהגויו אשר הגיע אל אזני. אחרי כן נדמה כי מתמזגים צלילי קולותיהם של אנשי־האינקביזיציה בזמזום־הזיה אחד לא־ברור. בנפשי דמיתי כי זמזום של סבוב הוא – אולי מהיותו מחובר בדמיון אל מַשקו של גלגל־מים. אך רק עדי־רגע היה זה, ואחר לא שמעתי עוד דבר. רגע ראיתי, חרף זאת – אך באיזו הפלגה נוראה – ראיתי את שפתי השופטים שחורי־הגלימות. לבנות נראו בעיני – לבנות מן הגליון אשר עליו זורה אני את אלו המלים – ועד לגחוך; ודקות נראו לי בעזוז מבען המפיק תוקף – המפיק גזר־לא־יוזז – המפיק בוז נקשה ליסורי־אנוש. ראיתי והנה פקודות מה אשר גורל היה לי עודן יוצאות מבין השפתים ההן. ראיתין מתעותות בארשת אכזרית. ראיתין הוגות את הברות שמי; ואחרד באשר אחריהן לא בא עוד קול. כן ראיתי, אחר כמה רגעים רצופי אימת־שגעון, את נפנופם הרך, הבלתי־נתפס כמעט, של וילאות־הקפלים אשר עטפו את כתלי האולם. ואחר נח מבטי על שבעת הנרות הזקופים אשר על השולחן. תחלה סבר־של־חסד היה להם, וכמלאכים קטנים וצחורים נראו לי אשר יצילוני; אולם אחר תקפני לפתע־פתאום גועל אכזר במאד, ואחוש והנה ניתר כל סיב בבשרי כאילו נגעתי בחוטה של סוללת־חשמל, ואותן דמויות המלאכים הפכו רפאים חסרי־פשר, וראשי־שלהבת להם, ואראה כי לא תבוא לי מהם כל תשועה. ואז התגנבה אל דמיוני, כצליל־נגינות עתיר, המחשבה על מתק המנוחה אשר תמצא בקבר. חרש, בהחבא באה המחשבה, גם ארך הזמן עד אשר הופיעה מלואה; אולם אך הרגישה בה נפשי כמו ותחל להשתעשע בה, והנה נעלמו מלפני, כבאורח־פלא, דמויות השופטים; הנרות הזקופים היו לאין; שלהבותיהם דעכו כליל; כחתף ירד שחור־האפלה; כל התחושות כמו הסתחררו במורד מסוער ומטורף כמורד הנפש אל השאול. אחר היו בכל אך שקט, ודממה, וליל.

התעלפתי; אבל לא אומר כי אבדה הכרתי כליל. את אשר שאר ממנה לא אנסה להגדיר אף לא לתאר; אך לא הכל אבד. בעמוקה שבתנומות – לא כי! בשגעון – לא כי! בעלפון – לא כי! במות – לא כי! אף בקבר לא יאבד הכל. כי אם לא כן הוא הן אין אלמָות לאדם. בקומנו ממצולות־שינה קורעים אנו את מטוה קוריו של איזה חלום שהוא. אך יעבור כהרף־עין (כה דק אולי יהיה זה המטוה) וכבר לא נזכור כי חלום חלמנו. שני שלבים הם בשיבה מן העלפון אל החיים: האחד, זה של תחושת ההויה השכלית או הרוחנית; משנהו, זה של תחושת ההויה הגופנית. אם, בהגיענו אל השלב השני, נוכל לזכור את רשמי הראשון, אל־נכון נמצאם טעוני זכרונות מן התהום אשר מהלאה לו. ואותה תהום – מהי? איכה נבדיל למצער בין צלליה לבין צללי הקבר? אולם אם לא יֵעָתֵר לנו זכר רשמיו של זה אשר בשם ראשון השלבים כניתיו ולא יעלה, הנה האמנם לא יבואו, ככלות עת רבה, מבלי־נקראו, בעוד אנחנו משתאים אי־מזה באו? זה אשר לא התעלף מעודו, האין הוא האיש אשר ימצא היכלות משונים ופנים מוּכרות־להפליא בגחלים הלוחשות; האין הוא האיש אשר יראה את המראות הנוגים, אשר לא יראום הרבים, מתעופפים באויר; האין הוא האיש אשר יהגה בניתוחו של איזה פרח מוזר־במינו; האין הוא האיש אשר יתפלא מוחו על פשר איזה לחן־נוגנים אשר מעולם לא שת אליו קודם את לבו?

בעודי מתאמץ, תכופות ובכובד־ראש, לזכור, בעודי טורח בכל מאודי להשיב לי סימן־מה ממצב האפסות המדומה אשר בו שקעה נפשי, בעודי שוקד על אלה, היו רגעים בהם חלמתי והנה צלחה דרכי; היו עתים קצרות, קצרות במאד, בהן העליתי־באוב זכרונות, אשר, כפי אשר תבטיחני בינתו הצלולה של זמן מאוחר יותר, לא יכלו להתיחס בלתי אם על אותו מצב של חסרון־דעת מדומה. במעומעם יספרו צללי־זכרון אלה על דמויות רמות אשר הרימוני ודומם נשאוני מטה – מטה – למטה – עד כי רק למחשבה על ירידה זו, אשר תכלה־אין־לה, היטב דכאתני סחרחורת־אימים. גם יספּרו אלה על מורא סתום אשר כבש את לבי בשל אותה דממת־לבב בלתי־טבעית. אחר תבוא הרגשה של אין־ניע פתאומי לפעֵם את הכל; כאילו עברו אלה אשר נשאוני במרוצת־ירידתם (הה, מסע־בעותים!) את גבולי זה־אשר־אין־גבול־לו ויעמדי להינפש מיגיעם המַלְאֶה. אחר זאת יעלו בזכרוני משטח וטחב; ואחר יהי הכל שגעון – שגעונו של זכרון המתעסק באסורות.

מאד לפתע שבו אל נפשי ניע וקול – זה ניעו הסואן של לבי, ולאזני שב ונשמע זה קול דפקו. ואחר – הפוגה, אשר בה אטום היה הכל. ואחר שוב קול, וניע, ומגע – תחושה דוקרת המשתפכת באברי. ואחר לא דבר זולתי תודעת הקיום, בלא מחשבה – מצב אשר נמשך הרבה. ואחר, מאוד לפתע, המחשבה, ואימת־חרדות, ולבטי מאמצים להבין את מעמדי לאשורו. ואחר – תשוקה עזה לפול לתוך קהות־חושים. ואחר – תחיתה הנחפזת של הנפש ונסיון צָלֵח לזוע. ועתה בא זכרונם המלא של המשפט, השופטים, וילאות־הקפלים, גזר־הדין, החולשה, העלפון. אחר – שכחת כל אשר בא אחרי־כן, כליל; שכחת כל אשר אותו הזכירוני בעָמוּם יום יבוא ולבטי מאמצים הרבה.

ועדין עינים לא פקחתי. הרגשתי כי שוכב אני על גבי, מותר־מאסורים. הושטתי ידי, וכבדה נפלה זו על דבר לח וקשה. שם נחה דקות רבות, בעוד אני שוקד לצייר לעצמי היכן ומה הנני. נכספתי, ובכל־זאת לא העזתי, ללטוש עינים. יראתי מפני ההצצה הראשונה באשר סביבי. לא כי יראתי להביט בנוראות, כי פחד פחדתי פן לא ימצא לי דבר לראותו. לאחרונה בא יאוש פרא בלבבי ואני חשתי לפקוח את עיני. או אז היו לאמת הקשות שבמחשבותי. שחור־ליל־נצחים אפפני. טרחתי לנשום. עבי החשכה כמו דכאני ויחנקני. מחניק־לבלי־נשוא היה האויר. ועדין שכבתי דומם, ואשקוד להפעיל את שכלי. העליתי בדעתי את השיג ואת השיח אשר בחקירה־ובדרישה, ומכאן נסיתי ללמוד את מצבי לאשורו. המשפט נחרץ; ואני דמיתי כי עת ארוכה במאד נקפה מאז. ואף על פי כן גם רגע לא חשבתי כי אכן מת הנני. מחשבה אשר כזאת, חרף אשר נקרא בספורי־העלילה, לא תהלום כלל את הקיום האמתי, – אולם היכן ובאיזה מצב הייתי? ידעתי כי אשר יצא משפטם למות, על־הרב ב“אוטו־דה־פה” יסופו, ואחד מאלה המוקדות נערך בעצם ליל אותו היום בו שפטוני. האמנם הָשלכתי אל בור־כלא לבעבור אחכה למועד הזבח הבא, אשר חדשים הרבה יעברו עד אשר יזבח? כי לא כן יהיה, זאת ראיתי תיכף. דחופה היתה הדרישה לקרבנות. גדולה מזו, בור־כלאי, ככל תאי הנרשעים בטולידו, רצפת־אבן היתה לו, ולא כליל נחשך האור ממנו.

רעיון־בלהות שלח עתה לפתע גלי־דם חומרים אל לבי, ולזמן קצר שוב אבדו חושי. בשוב אלי רוחי מהרתי לקום על רגלי, וכל בדי־גוי רוחפים בפלצות. נופפתי זרועותי לכל עבר. לא חשתי דבר; ועם זאת יראתי להזיז כף־רגל, פן תגוף בכתליו של כוך־קברים. מכל נקבובית שפעה הזיעה, ונטפיה נחו, קרים וגדולים, על מצחי. מצוקת הספק גברה ותעצם מנשוא, ובזהירות זעתי נכחי, זרועותי פרושות ועיני חורגות מחוריהן בקוותן לצוד איזו קרן־אור קלושה. הרבה פסיעות פסעתי; ועדין היו רק שחור וריקות בכל. נשימתי הוקלה. כמו ברור היה אשר, למצער, אין גורלי האיום בגורלות.

ועתה, בהוסיפי ללכת בזהירות נכחי, עטו על זכרוני אלף שמועות סתומות על זועותיה של טולדו. מעשים מוזרים ספּרו על בורות־הכלא – לספורי־בדים חשבתים תמיד – ועם זאת מוזרים היו, ומבעיתים מחזור עליהם בלתי־אם בלחש. האתם לגווע ברעב בעולם־תחתיות חשך זה; או אולי אף מבהיל מזה הוא הגורל אשר מוּנה לי? כי אחרית־דבר תהי המות, מות אשר רבה מררתו מן הרגיל, בזאת לא פקפקתי מדעתי היטב מדי את יצר־לב שופטי. אך האופן והשעה הם אשר בהם עניתי ואשר נפלאו ממני.

באחרונה פגעו ידי הפרושות באיזה מעצור איתן. כותל היה זה, ובנינו אבן כנראה – חלק מאד, נרפש, וקר. התנהלתי לארכו; צעדתי מלוא אין־האמון הנזהר אשר החדירוהו בי כמה ספורים עתיקי־ימים. אולם בעשותי כן לא נמצאה לי דרך למוד את מדות בור־כלאי כי הן יכול יכלתי לסֻבּוֹ בבלי־הדעת. כה שוה היה בכל אשר אמושנו. אשר על כן בקשתי את הסכין אשר היה בכיסי בעת אשר נהגוני אל אולם־האינקביזיציה; אך היא לא היתה עמדי; לבושי הוחלף בגלימה של צמר גס. חשבתי להשקיע את הלהב באיזה חגו מועט מחגוי האבנים למען אכיר לדעת את נקודת־מוצאי. אכן, אך מצער היה הקושי; אם גם, במבוכת־דמיוני, נראה לי תחילה כדבר אשר אין לגבוֹר עליו. קרעתי חלק מכנף הכסות ואפרוש את הקרע בצולב לכותל. בגששי את דרכי סביב בור־הכלא, לא אוכל לבלי פגוע בזה הבּלוֹא עם כלותי את הסבוב. ככה, למצער, חשבתי; אולם לא שערתי את מדות בור־הכלא, גם לא את רפיון־אוני שלי. הקרקע לחה היתה וחלקלקה. זמן־מה צעדתי צעוד ומעוד עד אשר כשלתי ואפול. עקב רב־לאותי לא קמתי מן הארץ; וכשכבי מהרה השינה ותבואני.

בקומי, ובפשטי זרוע, מצאתי על־ידי ככר־לחם ופך מים. תשוש הייתי מהגות בזאת, ובחשק אכלתי ושתיתי. אחרי־כן שבתי לסוב את כלאי, ובעמל הרבה הגעתי לאחרונה אל בלוא האריג. עד לעת נפלי ספרתי שנים־וחמשים צעד; ובשובי ללכת ספרתי עוד שמונה־וארבעים – עד אשר הגעתי אל הבלוא. הנה כי כן מאה צעדים היו אלה יחדיו; ובאמדי את היארד בשני צעדים, חשבתי כי הנה חמשים יארד היקפו של בור־הכלא. אבל במקצועים הרבה פגעתי בהקיפי את הכותל, וככה נבצר ממני לדמות מה תבנית לה לכפּה, כי לא יכולתי לבלי לחשוב את בור־כלאי זה לכפה.

מועטה היתה תכליתי – ותקוה ודאי לא היתה לי כלל – בחקירותי אלו; אך תאבון־דעת סתום המריצני להמשיך בהן. בסורי מעם הכותל גמרתי אומר לעבור את החדר לרחבו. בתחלה פסעתי בזהירות־יתר, באשר הרצפה, אף כי נראה אשר מחומר מוצק עשוה, הנה רפשה – מעל היה בו. כי ארכה העת חגרתי עוז ולא יראתי עוד לצוד בטח – ואנסה להישיר־לכת ככל האפשר. ככה התקדמתי מרחק עשר או שתים־עשרה פסיעות, עד אשר סבּכוּ רגלי במותר כנף־כסותי הקרועה. דרכתי עליה, ואפול אפים־ארצה.

במבוכה אשר באתני אחר נפלי לא מהרתי להבין דבר אשר מוזר היה במעט, אף כי כמה שניות אחרי־כן, בעודי שוכב שרוע, משך את תשומת־לבי. וזה היה הדבר: סנטרי נח על רצפת הכלא, אולם שפתי, וחלק ראשי העליון, אף כי כמדומה מורמים היו פחות מהסנטר, לא נגעו במאומה. אותו זמן נדמה כאילו טבל מצחי בהבל מדבק, וריחן הנפלה־במינו של פטריות עבשות הגיע לאפי. הושטתי זרוע, ולחרדתי מצאתי כי נפלתי על עצם שפתו של בור עגול, אשר את מדתו לא היה, כמובן, בידי לתכון באותו רגע. בגששי את האבנים אשר סמוך לתחתית השפה, עלה בידי לעקור זיז קטן, ואפּילנו אל תוך התהום. שניות רבות האזנתי להדהודי טפיחותיו על צלעות התהום בנפלו; לאחרונה באה צלילת־פתאום לתוך מים, והדים רמים אחריה. אותו רגע נשמע קול ממעל, כקול פתיחתה המהירה, וסגירתה המהירה כמוה, של דלת, וקו־אור קלוש נצנץ לפתע בעלטה, וכאשר מיהר לנצנץ כן מהיר יאָסף.

בברור ראיתי את האבדן אשר הוכן לי, ואברך את נפשי על המקרה אשר בא בעתו ואשר תודות לו נצלתי. לוּ עוד כמה צעדים צעדתי לפני נפלי, כי אז לא יסף העולם עוד לראותני, והמות אשר ממנו נחלצתי זה־עתה היה ממין זה אשר חשבתיו דבר־בדים־והבל בספורי־המעשה אשר יְסֻפּרו על האינקביזיציה. קרבנות עריצותה של זו היתה לפניהם הבחירה בין מות רצוף הנוראים־שביסורי־גוף לבין מות רצוף האיומות־שבמצוקות־נפש. אותי הועידו לזה האחרון. בסבלות ממושכים פקעו עצבי, עד כי לצליל קולי חרדתי, ומכל הבחינות כשרתי למין העינויים אשר מונה לי.

מרעיד בכל אברי־גופי גששתי דרכי חזרה אל הכותל – באשר גמרתי־אומר כי נבחר לי לגווע שם מהבֵא עלי את אימי הבארות, אשר מהן צייר עתה דמיוני רבות גם משונות בבור־הכלא. לו במעמד־נפש אחר הייתי כי אז אולי חגרתי־עוז לשים בבת־אחת קץ לענוּתי ולקפוץ אל תוך אחת התהומות ההן; אך עתה לא היה רך־לב ממני בארץ. גם לא יכולתי לשכוח את אשר קראתי על אודות אלה הבורות – אשר אין הכליה הפתאומית חלק מתכליתם־בלהות כלל.

שעות רבות לא נעצמו עיני מחרדת נפשי, אך לאחרונה שבתי וארדם. בהקיצי מצאתי לצדי, כבתחלה, ככר־לחם ופך מים. צמא לוהט בער בי, ובגמיעה אחת עריתי את הפך אל פי. אל נכון נמסך סם במים – כי אך כליתי לשתות וכבר באתני תנומה אשר אין לקום נגדה. תרדמה ירדה עלי – עמוקה כשנת־המות. כמה ארכה לא אדע, כמובן; אך כאשר שבתי ואפקח עינים לא נבצר ממני לראות את אשר סביבי. תודות לנוגה עז, גפריתי, אשר אֵי מוצאוֹ לא יכולתי לדעת בתחלה, ניתן לי לראות את מדת הכלא ומראיתו.

אשר למדותיו שגיתי גם שגיתי. תקופת כתליו כולה לא עלתה על חמשה־ועשרים יארד. משך דקות מספר הֵסב לי דבר זה תוגת־שוא עצומה מהכיל; אכן, שוא היתה זו – כי מה זה נחשב פחות, במסבות הנוראות אשר כתרוני, ממדותיו של בור־כלאי זה? אך רוחי מצאה חפץ נפרז בקטנות, ואני טרחתי למצוא אֵי שורש הטעות אשר טעיתי במדידתי. לאחרונה נגהה עלי האמת. בנסיון חקירתי הראשון ספרתי שתים־וחמשים פסיעות, עד עת נפלי: ואז נמצאתי אל נכון מרחק פסיעה או שתים מבלוא האריג; ואכן כמעט השלמתי אז את תקופת הכפה. אחר ישנתי – ובהקיצי ודאי הוא כי שבתי על עקבותי – וככה נראתה לי התקופה והנהי כפולה כמעט מהיותה באמת. מבוכת בינתי מנעתני מהשיג כי בראשית דרכי היה הכותל לשמאלי, ובסופה – לימיני היה.

כן נטעיתי גם באשר לתבנית המקום. זויות רבות מצאתי בגששי לי את דרכי, ועל כן הוצאתי משפט כי רבי־הדורים הם קוי הכתלים; כה שלמה תהי השפעתה של אפלה גמורה על האיש הקם מתרדמה ושנת־נשיה! הזויות לא היו בלתי אם שקעים, או חריצים פעוטים, במרחקים לא קצובים. תבנית הכלא כולו רבועית היתה. אשר חשבתים למדבכי־אבן ראיתי עתה והנה הם רקועי־ענק של ברזל, או איזו מתכת אחרת, וחוברותיהם ואחוייהם הם־הם השקעים. את כל פני הבנין המתכתי הזה לכלכה יד גסה בכל תמונה מבעיתה ומבחילה אשר ילדוה הבלי־השאול של הנזירים, על הכתלים נִזרו ציורי־שדים ומראות־בלהה להשחיתם, וכן דמויות שלדים, וגם דמויות נוראות מהן באמת לזעוה. השיבותי אל לבי כי תויהן של מפלצות אלה ברורים הם די־והותר, אפס הצבעים דהים נראו וכהים, כאילו אותות אויר לח נכרו בהם. עתה גם ראיתי את הרצפה, והיא אבן. בתווך נפער לועו של הבור אשר ממלתעותיו נצלתי; אפס לא היה אחר בלתוֹ בבור־הכלא.

את כל אלה ראיתי בעמוּם ובטורח רב כי יען אשר הרבה השתנה מצבי אני בעת שנתי. עתה שכבתי על גבי מלוא־קומתי ומתחתי כעין ערש־עץ. אל זו אסור הייתי לבטח ברצועה ארוכה, כמוה כחגורת־האֻכּף. בעקולות רבות קשרה את גוי ואברי, ורק לראשי נתנה דרוּר, ולזרועי השמאלית, די תת לי יכולת להאכיל את עצמי, בעמל וביגיעה הרבה, מקערת־חרס אשר היתה מונחת לצדי על הרצפה. לחרדתי ראיתי כי נלקח הפך מזה. לחרדתי, אמרתי – יען אשר צמא כבד־מנשוא נחר בי. גם נדמה כי אכן זממו מענַי להגביר את צמאי זה – כי הנה בשר אשר בחריפים תֻבּל היה למאכל בקערה.

בשאתי עיני סקרתי את ספּונו של בור כלאי. שלושים או ארבעים רגל היה גבהו, ובבנינו דמה הרבה לכתלי־הירכתים. באחת מארובות הספון היתה דמות מאד מוזרת אשר ריתקה את שימת־לבי. היתה זו דמותו המצוירת של מלאך־העתים, כאשר יתארוהו ברגיל, אפס תחת החזֵק במגל החזיק בדבר אשר, בהביטי בו בחטף, חשבתיו לתמונתה של מטוטלת־ענקים, כזו אשר נראנה בשעונים עתיקים. אולם דבר־מה היה בה במראיתה של המכונה הזאת אשר הניעני להתבונן בה ביתר שימת־לב. בעודי מישיר־הבט בה (כי תלויה היתה הישר מעל לראשי) דמיתי לראותה מתנועעת הרף־עין, וחזון־דמיוני התקים. קצרה היתה תנופתה, ובעצלתים, כמובן. דקות מספר צפיתי בה בפחד־מה, אך פליאתי רבתה מפחדי. באחרונה נלאיתי התבונן בניע הכבד וָאָשע עיני אל שאר הדברים אשר בתא.

רעש קל בא אל אזני, ובהביטי אל הארץ נראו לי ענקי־עכברים מתרוצצים על פניה. הם הגיחו מן הבאר אשר ראיתי לימיני. בעודי מתבונן גחו אלה בהמונים, אצים, רעבתני־עין, וריח הבשר מוליכם אחריו שבי. אכן עמל וטורח הרבה נדרשו למען הבריחם ממנו.

מחצית־השעה אולי עברה, ואולי אף שעה תמימה (כי נבצר ממני להעריך את הזמן כמו) בטרם שבתי ואשא עיני מעלה. אשר ראיתי אז הממני גם הכני בתמהון. תנופת המטוטלת גדלה כדי יארד כמעט. וכתולדה טבעית גם רבתה תאוצתה במאד. אך אשר החרידני מכל היה הרעיון אשר הנה ירדה זו בשעור נכר. אך למותר הוא לאמור באיזו אימה ראיתי עתה אשר שפתה התחתונה עשויה סהרון של עשת מבהיקה, כרגל ארכו מקרן אל קרן, קרניו מוטות מעלה וחודו התחתי נראה שנון כסַיִף, וכסיף גם נראתה המטוטלת כבדה ומוצקת, מתרחבת ומתעבה מקצָהָ ומעלה. ספוחה היתה למטה־פּליז כבד־משקל, ובשריקה נישאה באויר.

לא יכולתי עוד לבלי הכר מהו קץ־הזועות אשר שתו לי הנזירים בתחבולותיהם. הנה כי כן ידעו עושי־דבר האינקביזיציה כי הרגשתי בבור – בבור, אשר נועדו מוראיו לסורר עז־מצח אשר כמוני – בבור, אשר לשאול נמשל, ואשר אמרה השמועה כי הוא־הוא מרום השפטים אשר יעשו. רק תודות למקרה בלבד נצלתי מפּול לבור־שחת זה, ואני ידעתי כי הפתע את הקרבן, או לָכדוֹ ביסורים כבפח יקוּש, חלק חשוב הוא בתהפוכותיהן של מיתות־כלא אלו. אחר אשר נפול לא נפלתי, הן לא יעצה עצת־השטנים להשליכני אל התהום; וככה (בבין־המצרים) הוכן לי אבדן אחר ונוח יותר. נוח־יותר! עוד מעט וצחקתי בצרת־נפשי בחשבי שככה יסכון תואר אשר כזה.

מה ישוה לי לספר על השעות הארוכות, הארוכות של אימה קשה ממות, בהן ספרתי את נדנודי־הלמותה של העשת! קו לקו – צו לצו – מטה ומטה ירדה זו – וכמו יובלות עברו כפעם־בפעם עד אשר ניתן לתכון את ירידתה שוב! ימים עברו – אולי רבים היו הימים – עד כי קרבה אלי בתנופתה כאילו חִשבה להפיחני במַשבה המר. ריח העשת הממורטה בא אל אפי. התפללתי – שמים הוגעתי בתפילתי למען אשר תוּחש ירידתה. רוח־עִוְעים החלה לפעמני, גם עמלתי לקום לקראת תנופתה של החנית המחרידה. ואחר שקטתי לפתע, ואשכב ואצחק למות המתנוצץ, כשחוק ילד למראה כלי־צעצועים לא־נפרץ.

שוב באה עלי הפוגה של אבדן־חושים שלם; קצרה היתה זו, כי בשוב אלי רוחי לא ראיתי אשר ירדה המטוטלת ברב. אך אולי אף ארכה העת גם ארוך – כי ידעתי אשר נמצאו שדים אשר חשו בתנומתי גם יכלו לבצור את התנודה לרצונם. בהקיצי גם הרגשתי והנה רפה אני וחלש במאד – הה! לבלי־הבע – כאילו רעבתי עת רבה. אף בצרת העת ההיא התאויתי לדבר־אוכל, כי הן אדם הנני. במאמץ ובמכאובים פשטתי את זרוע שמאלי ככל אשר הניחו לי כבלי ואקח את השריד המעט אשר הותירו לי העכברים. כהביאי ממנו אל בין שפתי חפז אלי בדל־מחשבה של שמחה – של אושר. אולם מה זה היה לי ולתקוה? אכן, כאשר אמרתי, בדל־מחשבה היה זה – רבים כמוהו יהיו עם האדם אשר לא יושלמו לעולם. הרגשתי כי שמחה בו גם תקוה; אך כן גם הרגשתי כי גוע בהיולדו. לשוא עמלתי להשלימו – לשוב ולצודו. סבל ממושך כמעט הכרית את כל כחות בינתי הרגילים. שוטה הייתי – חסר־דעה.

בצולב לקומתי חגה המטוטלת. ראיתי כי לחלוף את מחוז לבבי תוּכּן הסהרון. הנה יקרע את שפת בגדי – הנה ישוב ויפעל פעולתו – שוב־ושוב. חרף תנופתו הגדולה להבהיל (כדי שלושים רגל ויותר) וחרף עוז־ירידתו השורק, אשר די היה בו לזעזע אף את כתלי־הברזל האלה עצמם, הנה משך עוד דקות מספר יהיה זה כל אשר יצלח בידו. ובמחשבה זאת נאחזתי. לא ערבתי לבי להרחיק־חשוב יותר. בקשי־עורף נצמדתי למחשבה זו – כאילו בזאת יכולתי לעצור פה את המטוטלת ברדתה. אלצתי עצמי להגות באבחת הסהרון בחלפו על פני הלבוש – להגות ברשמה הנפלא והמסעיר של קריעת האריג של העצבים. בכל דברי־ההבל האלה הגיתי עד אשר נקשוּ שנַי אשה אל רעותה.

מַטה – מַטה התמידה המטוטלת רדת. קורת־רוח נעוה מצאתי בהמשילי את תאוצתה ברדתה אל תאוצתה בעלותה. ימינה – שמאלה – בתנופה נמרצת – בילל נשמה מאוררת! אל לבבי, בפסיעת־נמרים מתגנבת! חליפות צחקתי ואצרח, כגבור בי המחשבה האחת או האחרת.

מַטה – מטה, בודאות וללא רחם! מרחק שלש זרתות מחזי חגה ותתנודד! נוראות – בחמת־זעם – עמלתי להתיר את שמאלי. רק מן המרפק ומטה היתה זו חפשית. ביגיעה רבה יכולתי להושיט את כפי מעם הקערה אשר לצדי אל פי, אך לא הלאה מזה. אילו יכולתי לשבור את ההדוקות אשר מעל למרפקי, כי אז תפסתי במטוטלת ונסיתי לעצרה. אכן הנקל היה לי לנסות ולעצור בהר־שלגים גולש!

מטה – ושוב מטה, בלי־הרף, לבלי מנוֹע! עם כל ניד וניד נשפתי ואִפּתל. עם כל תנופה התכוצתי בעוית. עיני ליוו את הפוכותיה בקוצר־רוח של יאוש נבוב; בחלחלה נעצמו עם־ירידה, אף כי לו בא המות, אהה, הלא היה לי לישועה! עדין חלו בי כל קרבי למחשבה, מה קלה היא ירידת המכונה אשר תנחית את הקרדום הממושך והממורט ההוא בחזי. התקוה היא אשר החילה את קרבי – אשר כיוצה את אברי. התקוה היתה זו – התקוה אשר לסַד תוכל, אשר אף בבורות־הכלא אשר לאינקביזיציה תלחש ללקוחים־למות.

ראיתי כי עוד עשר או שתים־עשרה תנודות תשַלחנה את העשת בבגדי – ועם ראותי זאת ירדה על נפשי פתאום כל שלוות־ההשקט השקולה אשר ליאוש. בפעם הראשונה מזה שעות רבות – או אולי מזה ימים רבים – חשבתי – עתה עלה על דעתי כי הרצועה, או חגורת־האֻכּף, בה הייתי עָקוד, יחידה היא במינה. לא חבל יחיד היה זה אשר אסרני. מחי ראשון של הסהרון על פני איזה מחלקי המוסֵרה ירפֶּנה ככה עד כי אוכל להסירה מעלי בימיני. אולם, אם כן יהי, מה נוראה תהי קרבת העשת! מה תאוים תוצאת הקל בנפתולים! ויתר על כן, היאמן כי לא חזו זאת שלוחי המענה מראש ועצה לא יעצו? האפשר כי תלפּף המוסרה את חזי על דרכה של המטוטלת? ירא פן אמצא כי הושמה תקותי הרפה, וכמדומה, האחרונה, לאל, הרמתי ראשי עד ראותי את חזי בברור. הדק־היטב הדקה הרצועה את אברי כולם – רק לא בנתיב הסהרון המצמית.

רק שמטתי ראשי למקומו, וכברק חלף במוחי דבר אשר איטיב אם אתארו כמחציתה החסרה של אותה מחשבת־גאולה אשר עליה כבר דברתי ואשר רק חציה צף במוחי בעמום וכאשר הקרבתי אוכל אל שפתותי הבוערות. עתה באתני המחשבה כולה – רפה, חסרת־שחר כמעט, סתומה כמעט – אך שלמה. במרץ־נואשים נעכר נגשתי מיד לנסות ולהוציאה לפעולות.

מזה שעות רבות היו העכברים שורצים גם שרוץ בקרבת ערש־העץ הנמוכה אשר עליה שכבתי. פראים היו, עזי־נפש, רעבתנים – ועיניהם האדומות נלטשו אלי כאילו רק צפּו כי אחדל־מנוּע לבעבור אהיה להם לטרף. “לאיזה מאכל”, חשבתי, “הרגלו בבור־השחת?”

חרף כל מאמצי למנעם מזאת, טרפו כמעט את כל אשר היה בקערה. מניע הייתי ידי ומניפה סביב הכלי, אך במרוצת הזמן אבד לתנועת היד רשמה מפאת אחידותה בבלי־הדעת. בזוללותם נעצו השרצים תכופות את שניהם החדות באצבעותי. בפרורי הבשר השמנוני והמתובל אשר נותרו עוד לפליטה מרקתי את המוסרה מרק־היטב ככל אשר השיגה ידי; ואחר הרימותי ידי מן הרצפה ואשכב דומם ועצור־נשימה.

תחילה נרעשו החיות הרעבתניות ונבהלו עם התמורה – עם חדול הניע. נרעשות נרתעו לאחור; רבות חשו אל הבאר. אך רק רגע ארך הדבר. לא שוא בטחתי בזוללותן. בראות העכברים כי לא יספתי לנוע קפצו אחד או שנים מעזי־הנפש אל מצע־העץ ורחרחו את הרצועה. דומה כי היה זה האות להסתערות מלאה. ממעמקי הבאר הזעיקו גדודים רעננים. הם נצמדו אל העץ – זנקו עליו, ובמאותיהם עטו עלי. תנועתה המדוּדה של המטוטלת לא הפריעה בעדם כלל. הם נשמרו ממחי הסהרון ויתעסקו במוסרות המשוחות. בהמונים גדולים והולכים נקהלו ועלו עלי. הם לפפו את צוארי; שפתותיהם הקרות תרו אחר שפתי; כבדם המתעצם כמעט וחנקני; גועל אשר אין לו שם בארץ מלאני, דבק בלבבי, העיק עליו וַיַשב עליו צנה. אולם הרגש הרגשתי כי עוד רגע ובא הקץ לסבלותי. חשתי בברור איך מתרפּות המוסרות. ידעתי כי ביותר מבמקום אחד אל־נכון כבר הותרו. בעזוז־לא־אנוש שכבתי דומם.

לא שגיתי בחשבון – גם לא שוא היה סבלי. לאחרונה הרגשתי כי חפשי הנני. קרעים־קרעים נשמטה הרצועה מעל גופי. אולי מחי המטוטלת כבר היה עלי למועקה. היא שסעה את אריג בגדי ותגזור בבד שמתחתיו. עוד פעמים שבה להתנודד, ותחושת מכאוב עזה חלפה בעצבי כולם. אבל רגע הישועה הנה הגיעה. הנפתי ידי, וגואלי חשו להם מנוס בהמולה. בטוחות – זהיר, מתלכסן, גמוּד ואטי – חמקתי מזרועות מוסרותי וחוצה להישג הסהרון. לרגע, למצער, חפשי הייתי.

חפשי! – וביד האינקביזיציה! רק הוצאת רגלי ממטת־הזועה אשר לי ואציגנה על רצפת־האבן של הכלא, וכבר שבתה מכונת־השאול מתנועתה, ואני ראיתי איך נמשכה זו על ידי איזה כוח נעלם בעד לספון. היה זה לקח אשר השיבותיו אל לבבי ביאושי. אין ספק כי יש עינים הצופות על כל תנועה מתנועותי. חפשי! – רק נצלתי ממות מיתת־ענויים אחת, למען יבואני הרע־ממות בחברתה. במחשבה זו הרצתי עיני בחרדה סביב חומות הברזל אשר סגרו עלי. ניכר כי דבר לא־רגיל – איזה שנוי אשר תחלה לא יכולתי להעריכו כמו – נפל בזה. משך רגעים הרבה של פזור־נפש הוזה וחרד התעסקתי בהשערות־הבל חסרות־קשר. לעת הזאת הכרתי ראשונה לדעת את מקור האור הגפריתי אשר הגיה את התא. האור נבע מסדק, כחצי הזרת רחבו, אשר נבעה ביסוד כתלי־הכלא ויקיפם כולם, וככה גלה אותם ואת אשר נפרדים היו מן הרצפה כליל. לשוא, כמובן, נסיתי להביט בעד הבקיע.

כחדלי מזאת הואר לי פתע סוד השנוי אשר חל במדור. ראיתי כי, אם גם ברורים היו דים קוי הדמויות אשר על הכתלים, הנה הצבעים כהים נראו גם דהים. צבעים אלה שֻוה להם עתה ברק מדהים ועז ביותר, אשר נתן לתמונות, הנוראות כתמונות רפאים ושדים, מראה אשר די היה בו להחריד גם עצבים בריאים משלי. עיני שדים, נוראות ואיומות בעזוזן, השקיפו אלי מאלף עברים, בהם לא נראתה קודם גם אחת מהן, ונוצצו בנגהה החיור של האש, אשר לא יכולתי לאלץ את דמיוני לחשבה אש־שוא.

שוא! – אף בשאפי אויר הגיע אל אפי משב אדוֹ של ברזל מלוהט! ריח מחניק מלא את בור־הכלא! מרגע לרגע עמק הברק בעינים אשר התבוננו ביסורי! בן־גון עז יותר של שני פשט על זועות־הדמים מעשה־מכחול־ושרד. נשימתי כבדה! מחנק הושם לגרוני! לא יכול להיות ספק באשר לזממם של מעני – הה! האכזרים, השטניים מכל האדם! נרתעתי מן המתכת הלוהטת אל לב התא. במחשבה על האבדן הבוער הקרב־ובא ירד על נפשי כְצָרי רעיון צנתה של הבאר. חשתי אל שפתה הנוראה כמות. אמצתי מבטי ואשקיף מטה. זוהר הגג המלוהט הגיה את נבכי־מעמקיה. ובכל־זאת, לרגע נסער, מאנה נפשי להשיג את פשר הדבר אשר ראיתי. לאחרונה כבש לו – הבקיע לו הפשר דרך אל נפשי – ועל שכלי הנלפּת הוטבע במכְוַת־אש. הה! איך יגיד זאת קול! – הה! זועה! – הה! כל זועה תיטב מזאת! בזעקה נסתי משפת הבאר, כבשתי פני בכפי ואבך מרה.

החום גבר חיש, ושוב נשאתי עיני, מרתית כבקדחת. עוד שינוי חל בין כתלי התא – וזאת הפעם נראה כי בצורה חל השנוי. כקודם כן גם עתה אך שוא יגעתי בראשונה להעריך את המתרחש ולהבינו כמו. אך לא עת רבה נמשכו ספקותי. נקמת האינקביזיציה הוחשה יען אשר נצלתי זה שתי פעמים, ועתה שוב לא יתמהמה מלך־הזועות לבוא. החדר רבוע היה. ראיתי כי שתים מזויותיו־ברזל חדות היו עתה – ושתים, אפוא, קהות היו. ההבדל הנורא גדל חיש, בקול המיה או גניחה דקה. כהרף־עין שינה החדר תבניתו לתבנית לביבה. אך בזאת לא תמה התמורה – ואני לא קויתי אף לא שאלתי כי תחדל. יכולתי ללחוץ את הכתלים האדומים אל חזי כמעטה שלוות־נצחים. “מות”, אמרתי, “כל מיתה ולא זו אשר בבור!” כסיל! האמנם נפלא ממני כי אל תוך הבור היתה תכלית הברזל הלוהט להצעידני? היכולתי לעמוד בפני להטו? ולו גם יכולתי, האחזק די שאת את לחצו? והלביבה הנה זה נשטחה ונשטחה, במהירות אשר לא הותירה לי עת להגיונות. מרכזה, וכמובן גם רחבה הגדול, נקבעו הישר מעל לתהום הפעורה. נרתעתי אחור – אך הכתלים הסוגרים דחקוני קדימה לבלי־עצור. מקץ זמן לא היה עוד לגופי השדוף והמתעוות טפח־עמידה על רצפתו המוצקה של בור־הכלא. לא. לא יספתי עוד להתחבט. אך את צרת נפשי הוצאתי בזעקת־יאוש אחת רמה, ממושכת ואחרונה. הרגשתי כי מתנודד אני מעל לשפת הבאר – השעתי עיני –

המית קולות־אדם בלולים נשמעה! שופרים רבים תקעו ברמה! קול כקול אלף רעמים החריש אזנים! הכתלים הלוהבים חשו אחור! זרוע פשוטה תפסה בזרועי כנפלי מתעלף אל התהום. ידו של הגנרל לסל היתה זו. הצבא הצרפתי נכנס לטולדו. האינקביזיציה היתה בידי אויביה.

ספור־מעשה זה, אשר הולך אני להעלותו על הניר, שפשוט הוא ביותר עם שפרוע הוא ביותר, – לא אקוה כי יֵאמן גם לא אשאל כזאת. אך משוגע עלי להיות למען קוות לכך, בעוד חושי עצמם ממאנים לקבל את עדותם־הם. ובכל זאת לא משוגע הנני – וודאי הוא כי אין אני חולם־בהקיץ. אולם מחר אני מת, וכיום הזה רצוני לפרק מעל נפשי את משאה. תכליתי הקרובה הלא היא לתת לפני העולם, בפשטות, בקצור, ובלא הערות־לואי, שורה של מאורעות שבין כתלי מעוני נתרחשו. בתוצאותיהם הבעיתוני אלה המאורעות – ענוני – דכאוני עד־עפר. אף על פי כן לא אנסה לבארם. לגבי היה בהם אך מעט מלבד אימה – בעיני רבים יראו פחות נוראים מאשר “מרתקים”. לאחר זמן ימצא אולי איש־בינות אשר יוריד את דמיון־תעתועי למעלת היומיומי – איש אשר שכלו מתון יותר, חד יותר ורַגש הרבה פחות משלי, ואשר במאורעות אשר אגוללם בחרדה לא יכיר אלא השתלשלות רגילה של סבות ותולדות טבעיות במאד.

מקטנותי מצוין הייתי בנוחות־המזג ובאהבת־הבריות. הנה כי כן עשאני טוב־לבי שחוק לבני־גילי. במיוחד היו בעלי־חיים חביבים עלי, והורי פנקוני בבריות שונות ומשונות לרוב. עם אלו השתעיתי מרבית זמני, ומעולם לא הייתי מאושר כבעת האכילי ולטפי אותם. תכונתי זו המיוחדת התפתחה ככל אשר גדלתי בשנים, ובהיותי לאיש מצאתי בה אחד המקורות העיקריים להנאתי. אותם שנטרו אהבה לכלב נבון ונאמן, להם אין עלי כמעט לטרוח ולהסביר מה טיבה של קורת־הרוח אשר תמָצא בדרך זו. אהבתו המסורה וחסרת־הפניות של בעל־חי יש בה משהו המוצא מסלות־מישרים אל לבבו של זה, אשר תכופות נזדמן לו להכיר את רעותו פחותת־הערך של האדם כאשר הוא ואת אמוניו הגזים כקורי־קיץ.

במוקדם נשאתי אשה, ומאושר הייתי במצאי ברעיתי יצר־לב אשר לא היה מנוגד לשלי כל־עיקר. נהפוך הוא: כראותה את נטיתי לטפוחי־בית, לא החמיצה כל הזדמנות לרכוש מן הנחמדים שבהם. צפרים היו לנו, ודגי־זהב, וכלב נאה, וארנבות, וקוף קטן, וחתול.

זה האחרון יצור יפה היה ומגודל ביותר, שחור כולו, ונבון להפליא. בדברה בתבונתו היתה אשתי, אשר לא נקה לבה מאמונות־הבל, מרמזת תכופות על הדעה העממית שלפיה אין כל החתולים השחורים אלא מכשפות מחופשות. לא שדברה אי־פעם ברצינות בענין זה – ולא צינתי את הדבר אלא באשר דוקא עתה עלה במקרה בזכרוני.

פּלוּטוֹן – זה היה שם החתול ־ מחמלי היה ורע־שעשועי החביב. אני עצמי האכלתיו, הוא לווני בכל אשר אפנה בבית. בקושי יכלתי למנעו מלכת אחרי בחוצות.

ככה נמשכה ידידותנו שנים מספר, משך־זמן אשר בו (בוש אני להודות בכך) חל במזג ובאפיי שנוי יסודי לרעה – כי יד השטן מהיר־החימה היתה בי. מיום־ליום נעשיתי הפכפך יותר, רגזן יותר, מזלזל יותר ברגשות הזולת. התרתי לעצמי לצער את אשתי בדברים. במרוצת הזמן גם הרימותי ידי עליה. מובן, שמחמדי חזו מבשרם את חליפות יצר־לבי. לא די שזנחתים, גם הרע הרעותי להם. ברם, לפלוטון עדין שמרתי טובה די המנע מענותו כענותי ללא־רתוי את הארנבות, את הקוף, או אף את הכלב, מדי הזדמנם לפני, אם במקרה ואם מחבתם אלי. אבל מחלתי גברה עלי – כי אי־זה מחלה כאלכוהל? – וברבות הימים החל גם פלוטון, אשר זקן עתה והלך, ועקב זאת גם נעשה זעף כלשהו, להרגיש באותות רוחי הרעה.

לילה אחד, בשובי הביתה שתוי מאד מאחד מסבובי בעיר, נדמה לי כי משתמט החתול מפני. תפסתיו, ואז, מפחד זרועי הנטויה, נשכו שניו נשיכה קלה בידי. כהרף־עין נתמלאתי עֶברת־שטנים, לא ידעתי נפשי עוד. דומה היה שבבת־אחת פרחה נשמתי האמתית מתוך גופי; ורשעה קשה משאול, טפוחת־יי"ש, הרתיחה בי כל עצב ושריר. מכיס חזיתי שלפתי אולר, תפסתי את היצור המסכן בגרונו, ובמחשבה תחלה הוצאתי אחת מעיניו מחורה! אש תבער בלחיי ורעד־קדחת יחלוף בגופי עם העלותי את דבר מעשה־האכזריות הזה המקולל על הניר.

בהתעשתי לעת־בוקר – כהפג השינה את קטורת הוללות־הלילה – עברני רגש שקצתו אימת הפשע אשר פשעתי וקצתו נוחם עליו; אולם רגש זה לא היה, לכל המוטב, אלא רגש קלוש ודו־משמעי, ואילו הנפש – זו לא נחרדה כל עיקר. שבתי ללכת בשרירות לבי הרע, ועד מהרה הטבעתי ביין כל זכר למעשה.

בינתים שב החתול מעט־מעט לאיתנו. אמת, חורה של העין שאבדה מבהיל היה למראה, אך לכאורה לא הוסיף החתול לסבול מכאובים. הוא התהלך בבית כדרכו, אבל, כמסתבר, נמלט היה בחרדת־מות מדי אקרב אליו. אשר שרד בי מלבי הישן די היה בו להעכיר את רוחי בתחילה, נוכח איבה גלויה זו מצדו של יצור אשר ככה אהבני פעם. אולם מהרה פִּנה רגש זה לרוגז מקומו. ואחר, כאילו למען עשות את מפלתי שלמה לא־תוכל־לתקון, באה רוח־השחיתות לפעמני. רוח זו אין הפילוסופיה מביאתה בחשבון. אף על פי כן לא אבטח בחיי נשמתי יותר משאבטח בהיות השחיתות אחד מיצריו הראשוניים של לב־אנוש – אחד הגורמים, או הנטיות, הראשונים־במעלה והשלמים־לעצמם, אשר יתוו ארחות לאפיו של אדם. מי לא מצא עצמו מאה מונים והנהו עושה מעשה־שפלות או אולת, באין לו טעם לכך מלבד זה, אשר יודע הוא כי אל לו לעשותו? האין בנו נהית־תמיד, בעבי מיטב־תודעתנו, אחר העבֵרה על אשר חוק הוא, רק באשר ידוע נדע כי חוק הוא? רוח־השחיתות, אמרתי, באה לעשות את מפלתי שלמה. שאיפתה בת־אל־החקר של הנפש לצער את עצמה – להתעמר בטבעה היא – לעשות את הרע לשם הרע בלבד – היא אשר הניעתני להמשיך בפגיעה אשר פגעתי בבעל־החי התם ולמלא את סאתה. בוקר אחד קמתי, ובדם קר כרכתי עניבת־חבל על צוארו ואתלנו על ענף של אילן – תליתיו ודמעות שוטפות מעיני, ותמרורי־הנוחם בלבבי – תליתיו מדעתי כי אהבני, ומדעתי כי לא גרם לי כלל שאתרעם עליו – תליתיו מדעתי כי חטא אני חוטא – חטא־מות אשר יסכן את נפשי בת־הנצח עד העמידו אותה – לו רק אפשר היה כדבר הזה – אף מחוץ להשג רחמיו בני־בלי־המצרים של האל הרחום והרחמן, הקנוא והנוקם.

אור למחרת היום בו נעשה מעשה־הזועה העירני משנתי קול קורא “אש!” להבות לחכו את וילאות־ערשי. הבית בער כולו. בקושי רב מלטנו – אשתי, משרת ואני – את נפשותינו מתוך התבערה. החורבן היה שלם. כל קניני עלי־אדמות ירדו לטמיון, ומאז והלאה התמכרתי למר־יאושי.

נעלה אני מן החולשה אשר תבקש למצוא קשר של סבתיות בין האסון ובין מעשה־התועבה. אולם מתאר אני נאמנה שרשרת של עובדות, ואין רצוני להניח גם אחת מחוליותיה פגומה. למחרת השריפה בקרתי את ההריסות. הקירות, מלבד אחד, מטוּ. לא שׂרד אלא כותל, לא עבה ביותר, של חדר, אשר נצב באמצעית הבית לערך, ואשר עליו נסמכו מראשות־מטתי. את העובדה, שאותו כותל נשתמר בו טיחו היטב, חרף השריפה, יחסתי לזה, שלא מכבר טויח. סביב כותל זה נצטופף קהל רב, ורבים נראו כסוקרים בהתענינות ערה ולהוטה ביותר אחד מחלקיו. המלים “מוזר!” “משונה!” ובטויים בדומה לאלה עוררו את סקרנותי. קרבתי ואראה, כגלופה בתבליט קטן על גבי הרקע הלבן, את דמותו של חתול־ענק. דיקנותו של הדפוס מפליאה היתה באמת. חבל היה כרוך על צואר החיה.

בראותי לראשונה את זו חזות־הבלהות – איך יכולתי לבלי חשבה כזאת? – עצמוּ אימתי ופליאתי גם עצמוּ. אך לאחר זמן באה המחשבה לעזרי. זכרתי כי נתלה החתול בגן שבסמוך לבית. תיכף לאחר הזעקת־השריפה מלא ההמון את הגן – ומישהו מתוכו ודאי התיק את החתול וישליכנו, מבעד לחלון פתוח, אל חדרי. אל־נכון נעשה דבר זה למען העירני משנתי. במוט הכתלים סביב נמעך קרבן זדון־לבי עד היות הוא והטיח לאחדים; ואז חברו סיד־הכותל, והלהבות, ונשדור־הפגר, להשלים את התצלום עד היותו כאשר נגלה לעיני.

אף שככה הסברתי על נקלה את העובדה המדהימה, אשר תוארה בזה, לשכלי – אם גם את מצפוני לא הרגעתי עד־תום – הנה לא אחרה זו להשאיר רושם עמוק על דמיוני. חדשים על חדשים לא יכולתי להחלץ מחזיון־הבעותים הזה; ובאותו פרק־זמן שב וחדרני בדל־רגש, אשר דמה לחרטה, אך לא היה כזה. הרחקתי־לכת עד כדי להצטער על אבדן החתול, גם תרתי סביבי, במקום הנקלים אשר בם נהגתי עתה להאריך־שבת אחר יצור־שעשועים אחר, בן אותו סוג, ודומה כלשהו במראהו להלה, אשר ימלא את מקומו.

ערב אחד, ואני יושב, הלום־יין־למחצה, במאורה נקלה שבנקלות, נמשכה תשומת־לבי פתאום אל איזו בריה שחורה, שרבצה על גפי אחת מאותן החביות הגדולות של ג’ין, או של רוּם, אשר הוו את עיקר־רהוטו של המרתף. כמה רגעים היה מבטי נעוץ בראשה של חבית זו, ומאד תמהתי על אשר לא הבחנתי בו באותו יצור קודם לכן. קרבתי אליו ואגע בו בידי. חתול שחור היה זה – גדול במאד – גדול ממש כפלוטון, ודומה לו כמעט מכל הבחינות, מלבד אחת. בעוד אשר פלוטון לא היתה לו גם שערה לבנה אחת באיזה מחלקי גופו, הנה חתול זה היה לו כתם לבן גדול, אם גם לא תחום במדויק, אשר השתרע כמעט על כל חזהו.

בגעתי בו נמתח מיד, המה בקול, התחכך בכפי, ונראה כשמח על קרבתי. הנה, אפוא, היה היצור אשר בקשתי גם בקש. תיכף־ומיד הצעתי לייני למכרו לי; אפס אדם זה לא השים עצמו בעליו כלל – לא ידע עליו דבר – גם לא ראהו קודם מעודו.

הוספתי ללטפו, ובקומי ללכת הביתה גלתה החיה נטיה להלוות עלי. לא מנעתיה מכן; וכלכתי שח הייתי וטופח עליה בחבה לרגעים. אחר הגיעו למעוני היה שם החתול מיד לבן־בית, ותיכף נתחבב על אשתי ביותר.

אשר לי, הרי עד מהרה החלה טינה מתעוררת בי כלפיו. דבר זה היה הפוכו הגמור של אשר צפיתי לו; אולם – מבלי אשר אדע מדוע וכיצד – היתה עלי חבתו המפורשת אלי לטורח ולזרא. מעט־מעט גברו רגשות־רוגזה־וגועל אלה עד היותם לשנאה מרה. נמנעתי מהתקל בו ביצור; מדה של בושה, וכן זכר מעשה־האכזריות הקודם אשר עשיתי, הניאוני מחבל בגופו; אולם במרוצת הזמן החלותי מעט־מעט, להביט בו בבחילה לא־תתואר, ולנוס חרש מפני שקוץ־מראהו כמפני דֵבֵר־הווֹת.

דבר אשר הוסיף, בלי־ספק, על שנאתי אל החתול, היה התגלית אשר גליתי למחרת הביאי אותו הביתה, כי, כפלוטון, היה אף הוא חסר אחת מעיניו. ברם, מום זה שוה לו משנה־יקר בעיני אשתי, אשר, כפי שאמרתי כבר, הצטינה באותו לב רחום, אשר אי־מתי גם בקרבי פעם, אף גם מקור הרבה מהפשוטות והזכות שבהנאותי היה.

אם כה ואם כה, ככל אשר הרביתי אני למאוס בחתול הזה, כן הרבה הוא, כמדומה, לחבבני. בקשי־עורף אשר יקשה לקרבו לתפיסת הקורא עקב אחר צעדי. מדי שבתי היה רובץ תחת כסאי, או קופץ על ברכי, כשהוא מעתיר עלי תרפוקים מבהילים. מדי קומי ללכת בא היה בין רגלי, כשהוא מפילני כמעט אגב־כך, או שמעפיל היה להעלות אל חזי, כשהוא נועץ את צפורניו החדות והארוכות בלבושי. ואף שלעתים כאלו מתאוה הייתי תאוה עזה לעשות בו כלה במחי־יד, עדין נרתעתי מעשות כזאת, קצת בשל זכר פשעי הקודם, אך בעיקר – הבה אודה בכך מיד – בשל מורא אין־תכלה מפני החיה.

מורא זה לא היה מורא מפני פגיעה גופנית דוקא – ובכל־זאת איני מוצא לו הגדרה אחרת. בוש אני להודות – הן, אף בצינוק־מרצחים זה כמעט בוש אני להודות – כי את האימה והחרדה אשר החדיר בי בעל־החי הזה הגביר אחד מתעתועי־הדמיון, הפשוטים מכל אשר ניתן להעלות על הדעת. פעמים הרבה הסבה אשתי את שימת־לבי אל דמות טלאי השער הלבן, אשר אותו הזכרתי, ואשר בו בלבד נבדל היצור המוזר במראהו מזה אשר קטלתיו. הקורא יזכור כי אף שגדול היה הטלאי, הרי בתחילה מטושטשים היו תחומיו במאד; רק מעט־מעט, ברבות הימים, נסתמנו גבולותיו, ובמידה אשר כמעט נבצר ממני להבחין בה; זמן רב התאמץ שכלי להזים את עדות העינים הרואות כהזם דבר שאין־לו־שחר – עד אשר לבסוף שֻווה לה לבהרת חתוך־קוים אכזר. בהרת־לובן זו סימלה עתה דבר אשר בבואי לנקוב בשמו רוחפות עצמותי – ואשר בגללו, בראש־ובראשונה, תעבתי את המפלצת, ויראתי מפניה, אף גם פוטר הייתי עצמי מענשה, לו אך קמה בי רוח – היא סמלה עתה, אומר אני, את תמונתו של דבר איום – של דבר מבעית – של הגרדום! – הה, מכונת־אימים־ופשע – מכונת־ענות־ומות – נוראה ונכאה!

אף אמנם אומלל הייתי עתה מאדם. והולך־ארבע – אשר בבן־מינו עשיתי כלה – הולך־ארבע הוא אשר הביא לי – לי, לאדם, נברא בצלם אל עליון – הרבה כל־כך מהיגונים שאין־לשאתם! אויה לי! את ברכת המרגוע שוב לא ידעתי, לא ביום ולא בלילה! יומם לא סרה החיה גם רגע מעלי; ובלילה נעור הייתי מדי־שעה מחלומות של פחד לא־ימולל, וחש את נשימתו החמה של היצור על פני, ואת כובד־משקלו העצום – סיוט־אשר־קרם־בשר־וגיד ואשר לא היה בי כוח להשליכו מעלי – מוטל נצחית על לבבי!

תחת עקת יסורים אשר כאלה כרע־נפל גם שרידו הדל של הטוב אשר בי. מחשבות־רעה – החשוכות והרעות שבמחשבות – היו עתה ידידותי־כאחיות לי, הן ואין־בלתן. תהפוכות־מזגי עצמו והיו לאיבת כל נמצא וכל אנוש; ואילו הקרבן ארך־הרוח והרגיל ביותר לפרצי־החימה – הפתאומיים, התכופים, אשר־אין־לכלאם, ואשר להם הפקרתי עצמי עתה בעורון – היתה, אהה, אשתי הנושאת־דומם.

באחד הימים ירדה עמי בענין מעניני משק־הבית אל מרתפו של הבית הישן, אשר בו אלצנו ענינו לדור. החתול לוני במדרגות התלולות, ועם שכמעט הפילנו מלוא־אפים ארצה העלה את חמתי עד־להשחית. באפי כי־עז שכחתי את האימה הילדותית אשר עד־הנה הובישה את ידי, ואנחית על החתול מהלומה אשר אל־נכון היתה מכריעתו בן־רגע אילו אך ירדה כחפצי. אולם ידה של אשתי עצרה בעד המהלומה מרדת. התערבות זו נסכה עלי עברה קשה מעברת־שדים, ואני חלצתי את זרועי מבין אצבעותיה וגרזני בא בקדקדה. באשר עמדה שם נפלה־חלל, ללא אנחה.

משנעשה מעשה־רצח מאוים זה שמתי פני מיד, ובדעה שקולה בתכלית, להצפין את הגופה. ידעתי כי הוצאתה מהבית אי־אפשר שלא תהיה בה סכנה, יען אשר בין ביום ובין בלילה עלולים השכנים לראות. תכניות רבות עלו על דעתי. רגע חשבתי לנתח את הגויה לנתחים זעירים ולכלותם באש. משנהו גמרתי אומר לחפור לה קבר בקרקע המרתף. אחר נמלכתי בדעתי ואמרתי: אולי אטילנה לתוך הבאר שבחצר, אולי אארזנה בארגז כארוז סחורות, ובדרך כך אמצא סבל אשר יקחנה מהבית. לאחרונה חבלתי תחבולה אשר נראתה לי טובה רב־יתר מכל אלו. החלטתי לסָפְנה בכותל־המרתף כאשר ספנו הנזירים של ימי־הבינים את קרבנותיהם בכתלים.

לתכלית אשר כזאת היה המרתף מותאם יפה. כתליו פריכים היו במבנה, גם לא מכבר טויחו טיח תפל, אשר טחב־האויר מנעוֹ מהתקשוֹת. נוסף על כך היתה באחד הכתלים מגרעת כמין ארובה מדומה או אח מדומה, אשר את חללה מלאו לבל יבדל הכותל במראה משאר כתלי המרתף. ברי היה לי כי על־נקלה יעלה בידי להעתיק את לבני־המלוי ממושבן, לטמון את הגויה במגרעת, ולשוב ולסדר את הלבנים כהיותן תחילה, עד כי לא תוכל עין לגלות פה דבר אשר־לא־כן.

ובחשבוני זה לא שגיתי. במפּץ סתרתי את הלבנים על־נקלה, ואת הגויה טמנתי בזהירות נוכח הכותל הפנימי, אף סמכתיה סמוך היטב. אחר ישבתי ערכתי את הלבנים כולן כהיותן ערוכות בתחילה. אגב נקטי כל אמצעי־זהירות שאפשר לנקטו. השגתי לי מלט, חול ושער, ואכין לי טיח אשר לא נבדל במאומה מהטיח הקודם, ובשימת־לב מופלגת טחתי בו את מרבּדת־הלבנים החדשה. בכלותי את מעשי הרגשתי כי אכן הכל כשורה. גם סימן קל שבקלים לא היה בו בכותל אשר יעיד כי יד היתה בו לסתרו. בקפדה מדוקדקת ביותר אספתי את האשפה שעל הרצפה. כמנצח הבטתי על סביבי ואומר לנפשי: “הנה זאת הפעם לפחות לא שוא היה עמלי”.

אחרי־כן נתתי את לבי לבקש את החיה אשר הסבה שבר רב כל־כך; כי על כן גמרתי אומר להמיתה־נפש. לו היה בידי לפגוש בו אותו רגע בחתול כי אז מרה היתה אחריתו; אך דומה היה שבעל־החי הערמומי נבעת מסערת־חמתי ולא הרהיב עוז להראות טרם תשוך זו הסערה. אין כלל לתאר או לשער את הרגשת־הרוחה העמוקה, המבורכת, אשר העיר בי העדרה של הבריה המאוסה. אותו לילה לא הופיע החתול – וכך ידעתי לפחות לילה אחד, מאז בא החתול אל הבית, שינה טובה ושלוה; הן, ישנתי אף בהיות משא הרצח על נשמתי!

עברו יומים ושלשה, ומעני טרם יבוא. שוב נשמתי לרוחה כבן־חורין. באימתה נמלטה המפלצת מן המקום הזה לעד! לא עוד אשוב לראותה! אדיר היה אשרי! ורק במעט החרידתני אשמת מעשי האפל. אמנם שאלוני שאלות מספר, אך בנקל השיבותי עליהן. גם חפוש נערך – אך כמובן מן הנמנע היה לגלות דבר. ראיתי את אשרי לעתיד־לבוא והנה מובטח הוא.

ארבעה ימים אחרי הרצח בקרה קבוצת שוטרים בקור מפתיע־ביותר בביתי, ושוב נגשה לחקור את המקום נמרצות. אבל אני, בבטחי בחסינותו של מקום־ההסתר שלי, לא הרגשתי כל מבוכה. השוטרים צווני להלָוות עליהם בחיפושם. על שום פנה וזוית לא פסחו מבלי פשפש בה. לבסוף ירדו, זו הפעם השלישית או הרביעית, אל המרתף. אני לא זע בי שריר. שלווֹת פעם לבי כְלֵב מי אשר ישן שנת־ישרים. מדוֹתי את המרתף מקצה אל קצה. שלבתי זרועותי על חזי וקל־רגלים הלכתי אנה ואנה. דעתם של השוטרים נחה לגמרי. הם התכוננו לשוב כלעומת שבאו. שמחת־לבי עזה היתה מהכבש. תאותי בערה בי לאמור להם ולו מלה אחת בלבד, מלת־נצחון אחת, ולחזק חזוק־משנה את בטחונם בבור־כפי.

“רבותי”, פתחתי ואמרתי, כעלות החבורה במעלות. “שמח אני על כי השבַּתי את חשדותיכם. מאחל אני לכולכם בריאות שלמה, ומי יתן וגם מנומסים תהיו מעט יותר. אגב־אורח, רבותי, – בית זה טוב בנינו מאד”. (בחפצי הלוהט לאמור דבר דרך־חרות כמעט לא ידעתי כלל מה אני סח). “רשאי אני לאמור, להפליא הוא בנוי. כתלים אלה – ההולכים אתם, רבותי? – כתלים אלה הכן הם עומדים”; וכאן, בשגעון־שחצנותי בלבד, דפקתי כבדות, במקל אשר החזקתי בידי, באותה פסת־מרבדה אשר מאחוריה נצבה גויתה של אשת־חיקי.

אך לו ישמרני האלהים ויצילני ממתלעותיו של בכור־שטן! רק גוע הד דפיקותי בדמי, וקול ענה לי מתוך הקבר! – קול שתחלתו רסוק היה וכבוש כאנחת ילד, ואשר חיש גבר והפך יללה אחת רמה, נמשכת, מתמשכת, בלתי־טבעית ובלתי־אנושית בתכלית – יבבה – צוחת־מספּד, צוחת־אימה־ונצחון כאחד, אשר רק מן השאול תעלה שכמותה, מגרונות זעוּמי־אל המתהפכים במדויהם ומגרונות השדים העולזים־על־המארה.

ברחשי־לבי אני – שטות היא לדבר. מתעלף צנחתי לעבר הכותל שמנגד. רגע עמדו השוטרים על המעלות ללא־נוע, מעצמת האימה והפחד. משנהו הלמו תריסר זרועות בכותל אמיצות. הוא התפורר מיד. הגופה, מתליעה במאד ודם־פצעה קרוש, נצבה זקופה לעיני הרואים. על ראשה ישבה, פעורת־פה אדום ופקוחת עין־אש יחידה, החיה האיומה, זו אשר ערמתה הדיחתני לרצוח ואשר קולה המלשין הסגירני לידי התלין. ספנתי את המפלצת בקבר־שבקיר!