הדבר קרה לפני עשרים שנה ויותר. בבית הפחים הקטן של עזרא התימני בשכונת “נחלת־ציון”, היתה שמחה וששון: פדיון הבן.

בחדר הצר והנמוך, ישבו תימנים צפופים על המחצלת ושרו, אף נגנו בכלי זמר ראשוניים, ומזמן לזמן התנועעו כלם יחד כגלים. זה במקום רקוד, שהיה אי אפשרי מפני דוחק המקום.

ובחדר צר שממולו בבית יחיה התימני, היתה עזרת הנשים. תימניות ישבו גם הן על הרצפה מסביב רומיה, אשתו של עזרא, שהיתה לבושה בבגדי כלולותיה, כמו אז שעמדה תחת החופה, ובזרועותיה תינוק כרוך כחנוטה עם מטבעות, חרוזים, חתיכות כסף וְשִׁנֵי־שום מסביב למצנפת ראשו הקטן. החנוטה הקטנה השמיעה מפעם לפעם צריחה או יללה — ובזה הודיעה כי הִנָהָ בר־נש חי.

אם הבנים שמחה, פדיון בנה בכורה היום. אך עזרא בעלה, כמעט שיצא מדעתו מרוב אושר. זה היה הבכור שנולד להם לא בגלות תימן, אלא על הרי־ציון, אחרי אשר נחשבו במשך שנים לחשוכי בנים.

נחמיה שם התינוק, הוא מבשר תקופה חדשה בחיי עזרא ובחיי עמו — תקופת הנחמה. עזרא בעונותיו הרבים חטא למסורת, כאשר עבר על אסור התורה “לא תעשה לך פסל וכל תמונה” ויתלה על הכתל — תמונת “הרסל”, וצוה במפגיע לאשתו להסתכל בה יומם ולילה, כמו שהביטו לפני הנשים ברבי יוחנן שישיב בשער העיר בעת שובן מבית הרחצה.

טכס הפדיון החל. כל אחד מהמסובין הוסיף על המחיר עד שהגיע לחמשה שקלים. את הכסף הביא עזרא לבית הכנסת וצוה להדליק שמן בכל פנותיו, ועשה “מי שברך” ל“הרסל” ונחמיה.

מה שחלם עזרא התימני בהקיץ, ובאיזה עולמות התנשא – מובן: בנו יהיה נשיא בישראל. כאשר יגדל מעט הילד ישלחהו לכַתַּב ללמד תורה, וכשיהיה נער ילך לבית הספר, ילמד כל השפות וכל החכמות.

*

השנים חלפו חיש. רומיה היתה כובסת, ובעמל ידיה שלמה שכר למוד, ונחמיה הצטין בלמודיו, והיה ילד בעל מדות טובות, ויפה־תאר. אחיו הצעירים קנאו בו, כי אותם גִדְלוּ ההורים להיות בעלי מלאכה. ומדוע זה כה מפונק וכה מאושר אחיהם מכולם? תדיר היו אחיו מתלוצצים בו, ושואלים אותו, אם כבר חלם, כי השמש, הירח והכוכבים משתחוים לו. כמעט שהיו נכונים לעשות לו, כאשר עשו האחים ליוסף, כמסופר בתורה. נחמיה התרגז מדבריהם והיה בוחר להיות בעל מלאכה כמוהם.

אך ביום אחד אסף עזרא את בניו כולם, ויבשרם לאמר: אחיהם נחמיה יסע ללמוד, יהיה גדול בישראל ויהיה נשיא בירושלם הבנויה – ואז ייטיב עם אחיו, ועם אביו ואמו, ועם כל השכנים ועם יתר התימנים – אבל איך זה תשלחהו ללמד, אדוני אבי, – שאל הבן הסנדלר, – ואנו עניים מרודים, ואיננו מרויחים די אפילו ללחם צר ומים לחץ?

– הקב"ה יעזר – ענה עזרא קצרות.

*

נחמיה התהלך כחולם בהקיץ. כבר היה בן עשרים, ולא התענין בכל דבר שבא לידו, כדי להרויח פרוטות אחדות, כולו ורובו היה נתון בעולם הגדול, שלא היה לו ממנו כל מושג, מחוץ המסומן במפת הארץ, ובספרים אשר קרא. נחמיה היה ילד חרד, ולא עבר על כל מצוה קלה כַּחֲמוּרָה.

פעם שלחו אביו לעיר העבריה תל־אביב לבקש עבודה. ובערב הראשון לבואו שמה, בליל תמוז חם, הלך לו לטיל על שפת הים. למחרתו חזר ירושלימה. –שאלו כל בני הבית “מה קרה”?.

– לא אגור בתל־אביב בעד כל הון – ענה.

–־ כן– קרא האב, ידעתי, אינם אוהבים שם אותנו התימנים.

– לא, – ענה נחמיה בנחת–אולי דוקא מפני שאוהבים… כאשר התהלכתי בודד לנפשי על שפת הים, היה כבר חושך, והנה נגשה אלי נערה, שלבה זרועה בזרועי ואמרה: “נטיל מעט”. השתמטתי ממנה, שבתי לחדרי והבקר נסעתי משם.

– כן תוסיף, בני שמור על דתנו הקדושה – השיב האב בהסכמה

*

ערב אחד נדהמה האם וגם הבנים, כשחזרו הביתה אחרי עמלם כל היום ומצאו בית ריק. בתחלה חשבו, כי גנבים חדרו לתוכו, או שהעתיק עזרא את דירתו. לא היה בבית כלום מחוץ למחצלת, תמונת “הרסל” ומנורת השמן וסדור תפלה. הכרים, הכסתות, השלחן הנמוך מכוסה במגש נחשת, החנוכיה – הכל נעלם. וגם תכשיטי אשתו: הענק, העגילים ואצעדות כסף. כלום, כלום אין להם יותר, הכל מכר עזרא להוצאת הדרך בשביל נחמיה ללונדון.

ועל מה נישן? – שאל אחד הבנים, הנגר.

– על הארץ ואבן למראשותינו, כיעקב אבינו, – השיב האב.

— ואיך נאכל? בלי שלחן? – שאל הבן השני, חרש ברזל.

– בצלחת אחת, פת ומלח, כערבים, – ענה עזרא.

האם והילדים הביטו זה לזה, ולא אמרו דבר, הם ישבו כאבלים על המחצלת.

נכנס נחמיה במלבוש חדש, בכובע ונעלים חדשים, ובידו עֹב – בו צרורים שאר חפציו: טלית ותפילין, סדור תפלה, מעט לבנים וספרים אחדים.

עזרא הביא יין, וצוה לבני הבית להיות שמחים, כי זהו הערב האחרון שנחמיה אתם – מחר יסע. האם בללה מעט קמח במים ותאפה פתות על טבונה הקטן עזרא רץ לחנות, והביא קשואים וזיתים וגבינה, ויאכלו וישתו, וירקדו כולם יחד שלובי יד, ונחמיה באמצע. וּבְתּם כל שיר, אביו חוזר לו:

תשוב אלינו – “מנהיג”…

נחמיה נסע. עזרא נשאר בבית הריק, ובעל חוב בכל החנויות שלקח בהקפה בשביל בנו. בני הבית, מביטים בו בתוכחה. אך הוא היה שמח ומאושר, ומאמין באמונה שלמה, כי נחמיה התימני, גדול יהיה וגואל לעמו, וטוב יהיה לכל ישראל בכלל ולהתימנים בפרט, ויוציאם כולם מתימן ויביאם לארץ הקדושה.

*

תדיר אני פוגשת את עזרא חבוש מטפחתו האדומה על תרבושו השחור ושואלת:

– מה כותב נחמיה?

– ב“ה, ב”ה! מתהלך בין גדולי ישראל, מכובד על הבריות, אהוב על כולם,– עונה ופניו מאירים מאשר.

ומה למד? – שאלתי

– מה לומד? – אינני יודע ואחת היא לי, יהיה “דוקטור” וזה העקר.

– ומתי יחזור?–שאלתיו

– כשתבוא השעה המיועדה לו, יאריך ימים “ויסמן”, נחמיה עודנו צעיר – עונה האב.

הבינותי, כי הסמל לפני עיני עזרא איננו יותר הרצל, כי אם ויצמן.

דל ורזה נעשה עזרא, לבוש חרדות, בודאי מתענה בכל יום שני וחמישי. אך בעיניו אש יוקדת, ומאמין הנהו באמונה שלמה, כי אחרי ויצמן יקום נחמיה! ובלכתו ברחוב דובבו שפתיו כמדבר לעצמו, “דוקא תימני”.

שמעתי לא פעם מספרים על אודות “נסים ונפלאות” של הצדיקים: כשהצדיק נוסע, מן הסתם, נוסעים כל החסידים אתו, כשהם רעבים – ממטיר להם הצדיק ככרות לחם מן השמים, נשים עקרות יולדות בנים – אם הצדיק רק יברכן, וכהנה וכהנה.

והנה נזדמן לי פעם לראות את הצדיק פנים אל פנים, לעולם לא אשכח את מבט עיניו, עינים כאלו לא ראיתי בכל ימי חיי: גדולות, עגולות, שחורות, מפרישות חום, ומשפילות כל עיני זולתן.

זה היה על גבי הספינה. הצדיק נסע. ובאמת נסעו אתו חסידים רבים. הם נמצאו במחלקה הראשונה והרבי – בשניה, גם זוגתו אתו, אך נבדלת ונפרשת ממנו על ידי המעשנה הגדולה וכל המחיצות למיניהן, הוא מצד ימין והיא לצד שמאל. גם החסידים ירדו כפעם בפעם אל מחלקה השניה ועמדו בהרחק מקום מהרבנית, אבל גם אינם מתקרבים אל הרבי מבלי שהוא ירמוז לזה לאחד או להשני.

מימין, ישב ועמד חליפות האדמו"ר מתנענע מצד אל צד, והיה נראה שהוא שקוע בהרהוריו. החסידים מתהלכים הלוך ושוב חבורות חבורות, ומספרים איש לרעהו מגדולתו וקדושתו של הרבי: אינו מקבל פדיונות, אלא שכל אחד מחסידיו מניח בהבנק סכומים על שמו וככה נהיה הצדיק לבעל הון גדול. הוא מרפא חולים אנושים, העשיר אביונים, הקל יסורי המעונים, הדריך אובדי עצות, נבא עתידות והכל נתקים; גרש דבוק מאשה אשר שנאה את בעלה, ואחרי זה חי הזוג חיים מאושרים, השיב לחיים אשה שחשבוה למתה.

ואני בעצמי הייתי חולה אנושה: ידי השמאלית חדלה מלהשמע לי, וכל זעזוע קל הסב לי יסורי גיהנום. מדוע לא ירפאני הצדיק? עלה בדעתי, ונזכרתי בעיניו הנפלאות. וכדי לבוא בדברים עם אחד החסידים נפניתי בשאלה פשוטה:

– איך זה תסכימו שהצדיק יסע במחלקה שניה בעת שאתם נוסעים בראשונה, כאלו הוא במדרגה פחותה מכם?

– כך היה רצונו של הרבי, גם לא הסכים כי נסע גם אנו אתו במחלקה שניה ואין להרהר, רצונו הוא קדוש. הוא רוענו ואנו צאנו וגם אם יצוה עלינו לקפוץ לתוך הים – נעשה זאת בלי כל פקפוק – כך באר לי החסיד. צמרמרת עברה בכל גופי. ועורי נהפך לעור אוז לשמע דבריו. עשיתי תנועה בלתי זהירה בזרועי החולה וזעקתי מרוב כאב. נדהם החסיד ושאל בדאגה למצבי ויסורי.

מתוך מכאובי אמרתי לו:

– יבקש נא מהצדיק שיתפלל בעדי וחדלו יסורי, אין בכחי לשאתם עוד.

החסיד התבונן בי ושאל:

– האם באמת רצונה בכך?

– כן, אני מאמינה כי בכחו של הרבי לעזור לי – עניתי. בן שיחי הבטיח להביא את בקשתי לפני הצדיק.

ראיתי אחרי זמן מה הלך החסיד אל הרבי ושוחח אתו רגעים אחדים וחזר אלי באמרו:

– הרבי מסכים, אך הוא שואל מה שם אמה?

– יאמר נא אדוני להצדיק – עניתי בקורת־רוח – כי הנני אחת בעולם ויחידה אצל הקדוש ברוך הוא.

השליח הבין, כי יש טעם בדברי והלך שנית אל הצדיק למסור לו את תשובתי.

שוב ראיתי ממקומי, כי הרבי נענע בראשו לאות הסכמה, ובידו החוה להחסיד כי רצונו להשאר לבדו.

בעינים עצומות התפלל הצדיק בכונה רבה והתנודד מצד אל צד

מכאובי הלכו והתחזקו אז יותר. ותתגנבה מחשבה בלבי: אולי הצדיק התפלל להפך? או אולי אין רחמים לפני הקב"ה בשבילי בעד אשר אינני מקיימת מצוות הדת החיוביות ומחמירה בדברים שהאמונה לא צותה להחמיר ועוד הרהורים כאלה וכאלה.

*

בינתים כל “ענין הצדיק” נהיה לשיחה בפי הנוסעים, רב החובלים, הרופא, והפקידים, כלנו הסתכלנו מגשר הכתה הראשונה אל הנעשה בכתה השניה לעומתנו. החסידים עוד עמדו שמה צפופים משמאל, ורק הרבי לבדו עמד מימין, והחלו שואלים אותנו בתמיה: “האם הרבנית מעולם אינה נמצאת בקרבת בעלה”?… “מדוע הצדיק כה מתנענע מצד אל צד?” איפה מקום מגורו? ומדוע אם הוא כל כך קדוש לא יגור בארץ הקודש?

כשהתחילו הנכרים להתלוצץ בצדיק שלי, חרה לי מאד. פניתי לרב החובלים שהיה מידידינו, כי כבר נסענו אתו נסיעות רבות הלוך ושוב על פני ים התיכון.

– אדוני רב החובלים – אמרתי לו – יזהר נא! האם כבודו יודע מה כחו של הצדיק הזה? מאה אלף חסידים נשמעים לו. מברכתו בלבד, הרבה אנשים נתעשרו, ובידו לשלל את הכל אם חטא האיש – עד הנשמה… הוא מרפא חולים, ויכול להביא על אדם כל מחלה וכל מדוה ובידו גם להוריד את אניתנו למצולות ים…

לדברי אלה, חורו פניו של רב החובלים. הרופא פנה הצדה. הפקידים שעו איש איש לתפקידו. והנוסעים סבבוני להודע ממני עוד פרטים, על אודות “עושה נסים ונפלאות זה”.

גברת אחת לקחתני הצדה, והיא מתחננת לפני בעינים זולגות דמעות:

– תציגני נא גברתי לפני הצדיק, אני זקוקה לברכתו! – ותספר לי כי בשעת משבר הפסיד בעלה כל הונו, וכעת כל משפחתם שבים לאיטליה ארץ מכורתם, לקומם את חייהם מחדש; ואדיר חפצה שהרבי יברך אותה.

אמרתי לה:

– גברתי. אבל הצדיק איננו מדבר עם נשים, וגם אינו מביט עליהן. הלוא הנך רואה שאפילו אשתו נמצאת תמיד ברחוק מקום ממנו.

– יהיה ככה – ענתה האשה – יגש בעלי אליו ובלבד שיאציל לנו מברכתו.

מסרתי את המצוה לאחד החסידים, להוליך את בעלה אל הרבי. הצדיק האזין לדבריו בתשומת לב. האיש הרכין ראשו, נשק את קצה מעילו של הצדיק והאדמו"ר סמך את ידו על ראשו וברכהו.

רב החובלים שאל אותי מה יכל הוא לעשות לטובת הצדיק, אולי להעלותו למחלקה הראשונה?

אמרתי לו:

– הצדיק מסרב, הוא נאמן לעקרונו: “עולם הזה יותר מדי” ולא יקבל בשום אופן. אולם – הצעתי לו – אם ברצונו לשמח להצדיק לאשתו ולחסידיו את יום השבת שהולך ובא…

– במה ואיך אוכל לעשות זאת? – הפסיק רב החובלים.

– יתן פקודה אמרתי – להספיק להם מהדגים היותר טובים שישנם בספינה, והמה יכינום ויבשלום לכבוד השבת, וירוח לב הרבי מעונג.

וכך היה הדבר.

כעבר שעה מזערה, בא אחד החסידים ומספר להשני בתמהון:

– אינני יודע מה קרה: רב החובלים שלח דגים גדולים חיים להצדיק ולכלנו לכבוד השבת, נסים ונפלאות!

זהו הפדיון שלי, חשבתי, כמו שהם ספרו, שהרבי אינו מקבל, והכל בא לו בהיסח הדעת.

*

עוד היתה אתנו בספינה חולת רוח, נערה יהודית מירושלם גם בעדה התפלל הצדיק, והיא – מתה אחרי זמן מה: חסד עשה אתה הקדוש ברוך הוא, שלא עִנָה אותה יותר בעולם התהו הזה. חייה היו עלובים והאפילה מנפשה החשכה על חיי הוריה האומללים, והם בכו בכי תמרורים על יסוריה יותר מאשר על מותה.

*

הרופאים היותר גדולים באירופה נסו בכל התרופות לרפא את זרועי החולה – ולשוא. כבר התיאשתי מלהבריא ומאסתי בחיים. והנה בקר אחד הקיצותי – זרועי חזרה לכחה הקודם, לסגולותיה ופעולותיה, וכל כאב לא הרגשתי עוד עד היום הזה.

ואיך לא אזקוף זה – לה“נסים והנפלאות” של הצדיק.

ישראל וחנה התחתנו צעירים מאד, מבלי שהכירו זה את זה, אלא זמן קצר מהארושים עד החתונה.

אביו של ישראל, סוחר עשיר במוסקבה, נתן לבנו חלק מסוים מכספו. ישראל היה יפה תאר ובעל טוב לחנה והספיק לה את כל צרכיה.

שני ילדים, בן ובת, נולדו להזוג המאושר הזה, וחנה חשבה את עצמה להמאושרת בנשים. גם היא היתה יפת תאר, וגם משכילה לא פחות מבעלה.

בקר לא עבות. חנה המסכנה לא ידעה מאין באה העננה על ראשה: ישראל בעלה הגיד לה, כי הם נוסעים לארץ ישראל.

– “רק לא זה!” – קראה חנה – ולו גם רעם ירד לתוך ביתה, לא היה מבהילה יותר.

רגע חשבה חנה, כי אולי בעלה רק מתלוצץ, אבל כשבקש מאתה לצרור את חפציהם, החליטה חנה, כי נטרפה דעתו עליו, ותפן לעזרה קודם כל לחמיה וגם לרופא, אך ישראל היה כצור חלמיש. כשראתה חנה כי בעלה לא יזוז מהחלטתו, אז אמרה את המלה האחרונה

“לא”!

ישראל לא נפתע גם מזה, ויגד לה, כי נכון הנהו לנסוע עם ילדיו בלבד.

– לא, גם את הילדים לא אתן – קראה חנה במרץ.

גם לזה הסכים ישראל, בהכירו כי הצדק עם האם להשאר עם הפעוטים ויחלק את הונו למחצה, חלק כחלק, לעצמו ולאשתו.

– ולהילדים? – שאלה חנה.

— אני אדאג להם כשיחיו אתי, כי גדול חפצי לחנכם בארץ אבותינו ובשפת האבות, ואם יש לך מטרות אחרות בנוגע לילדינו, בודאי תדעי גם לגשם אותן.

כל חלופי דברים, כל טענות ותביעות לא הועילו, וישראל נסע בגפו.

*

בין החלוצים הראשונים שבאו להפרות את מדבר השממה, לא היה אדם מאושר מישראל, הנגעים והפגעים של ארצנו בזמן ההוא נהפכו בעיניו ליתרונות.

לא היה בית לדור בו – הקימו אהל. “זה יותר קרוב להטבע” — אמר ישראל. אם לא היה מים – שתה חלב, וגם הספיק לכל שאר החלוצים שהיו אתו. קנה קרקע – וחלק ממנה לכל מי שרצה לעבדה, וגם ישראל בעצמו עבד.

אשתו בימים הראשונים, עוד הוסיפה לכתב לו, בחשבה, כי יחזור מדעתו וישוב הביתה. אך בכל מכתב הוא היה משיב באחת: “ביתנו פה בארץ”…

סוף סוף פסק חלוף המכתבים ביניהם. חנה מצאה לה עבודה בתרגומים, כי ידעה שפות לועזיות, והרויחה די מחיתה היא. מכספו, שהשאיר בידה, היא חנכה את הילדים. ותמיד עוד היתה מצפה לפלא או לנס, שישיב לה את בעלה ולילדיה את אביהם.

*

ימים עברו, ושנים חלפו. הילדים גדלו ויתגעגעו לראות את אביהם, לראות את הארץ שהוא יושב בה, ושאומרים, “כי היא ארץ כל היהודים”. כשהחליטו הבנים לנסע לארץ ישראל, לשם בקור, הפצירו באם להלוות אליהם.

ומה שלא רצתה חנה לעשות בשביל בעלה, עשתה למען ילדיה. הם באו לארץ, והתחילו לבקש אחריו. מי שהוא אמר, כי לישראל אין מקום קבוע והנהו עובד נודד, ואפשר שהוא עובד כעת במושבות יהודה. אחר אמר, כי בסתיו היה ישראל בשומרון, ובגליל העליון בקיץ וחזר שוב ליהודה באביב.

אחרי מאמצים רבים, מצאוהו בחיפה. הפגישה היתה לבבית בין האב והבנים, אך קרירה בין הבעל ואשתו.

שמח ישראל לראות את ילדיו מבוגרים בארץ אבות. כל מיני מחמאות פזר לאשתו בעד חנוכם הגופני והרוחני המעולה. על פי דרישת הילדים, התישבה כל המשפחה תחת גג אחד.

לישראל לא נשאר כל רכוש חוץ מתרמילו בידו וילקוטו על גבו. אבל חנה הביאה אתה שארית הכסף, וְרִהֲטָה את דירתה הקטנה בטוב ונוחיות.

* * *

באחד הימים נעלם האב והודיע למשפחתו, כי הנהו פועל באחת המושבות ושלא יבקשו אחריו ולא יחזור לביתו, כי אינו מסוגל עוד לחיות חיי משפחה, בבית שדלתותיו נסגרות וחלונותיו מכוסים בוילונות, במקום שהשעון דופק בלי הרף ומכריז את שעותיו יומם ולילה והשולחן ערוך חמש פעמים ביום, כמו למשתה או זבח משפחה. חיים כאלה בשבילו דומים לבית הסהר, והוא שואף לחופש ורוצה לגמור את שארית חייו כמנהגו הוא – ואתם הסליחה.

חנה הבינה את המצב ושאי אפשר לשנות בו דבר, והילדים נתנו הצדק לאביהם: “התרגל ככה משך שנים רבות ואינו יכל אחרת”. דבריהם אלה שמשו קצת כעין תוכחה להאם: “מדוע לא נסעה אתם לארץ יחד עם אביהם”.

האם הטובה קבלה גם זה באהבה. בתה מצאה עבודה בתל־אביב, ובנה, הסתדר בירושלם, וגם חנה בקשה דבר מה להתעסק בו, כדי למלא את הריקנות שבחייה, ולהקל על בנה את הספקת ביתם. לזמן־מה, קבלה משרת מורה בבית ספר למלאכה, אך מסבת אי ידיעתה את השפה העברית, נאלצה לעזב את עבודתה, ותתמסר כולה ללמוד הלשון, וחשבה: “יהיה לישראל נחת רוח מזה”, כי הרגישה תמיד, שהנה חיבת משהו למי שהוא, ולא ידעה ברור מה שם הדבר.

*

הימים והחדשים עברו בלי כל חליפות. יום אחד חזר הבן מעבודתו עצוב וחוֵר ולא נגע בסעודה הטובה שהכינה לו אמו בכל כך אהבה, באמרו כי “אין לו תאבון”. וכשהוסיפה האם לחקרהו ורצתה גם לקרא לרופא – אמר לה הבן, כי זה אינו כלום, יעבור וסוף סוף הודה, כי יש לו צער גדול, בשורה רעה מאביו… הדמעות שמו מחנק לגרונו, והיא הבינה: ישראל מת.

באה גם הבת מתל־אביב, גם לה נודע הדבר ושלשתם ישבו על הארץ “שבעה”. כל ידידיהם ומכיריהם באו להביע את השתתפותם בצערם.

בדומית נפשה נתנה חנה דין וחשבון לעצמה, מכל המעגמה שהיתה בחייה: הנה היא מתאבלת על בעל שהיה זר לה לגמרה. היא לא מלאה את חובתה למי שהיה אבי ילדיה, וגם לא להילדים עצמם. תמיד היא רואה תוכחה אלמת בעיניהם, וכל אהבתם אליה – רק צדקה. ולגבי עצמה גם כן נשאר חוב גדול שלא ישולם לעולם.

חנה נוכחה להכיר, כי חייה היו מחוסרי מטרה ותעודה והנם לא יותר מהמשך מעגמה גדולה אחת שטרם נגמרה. ולא רצתה האם שזה יטביע חתמו האחרון על בַּחֲרוּת שני ילדיה, שהיתה להם כל הזכות לשאף לחיים שלמים. ולכן החליטה חנה להתרחק מהם, ותתישב באחת הנקודות הרחוקות, אשר שם איש לא הכירה. היא היתה חובשת במקצעה וחשבה להביא תועלת לקבוץ. אך גם שם נשארה זרה לרוח החלוצי של המתישבים ומתאונם הקנאי, אהבה זו למולדת, נדמה מופרז ומוגזם בעיניה.

*

באחת מלילות החרף הגשם היה מקלח בחוץ, הרוח מילל ומנסה להתפרץ להצריף דרך החלונות והדלתות, אחד החלוצים ספר מעשיה על אדות “השומר ישראל” חלוץ המופתי וכלאגדה הקשיבו כלם, גם על דבר הקרע שהיה בינו ובין משפחתו, שלא הבינה לרוחו, ספר.

ומי הבין אותה? שאלה חנה חרש את נפשה המעונה – איש, אפילו לא היא בעצמה…

לזכר אניטה ויטמן

אלדע הקטנה, עם תלתלי הזהב שלה ועיניה התכולות דמתה יותר למלאך קטן אשר לילדה. טרם ידעה לדבר או להביע את רצונה, אך כשראתה פרח רעדה כולה, הרימה את ידיה ונענעה את אצבעותיה הקטנות מתוך השתפכות הנפש, כאלו מבקשת להעלותה לעולם אחר.

פניה היו לבנות וענוגות, ואמה היתה מלבישה אותה באריגים דקים בלבן, תכלת פתוחה, או ורוד קל, והיו שמלותיה מפרפרות על גופתה כעלי הורד, שרועדים לכל נשיבת רוח צח. היא אהבה את השמש ונמשכה תמיד אליו, גם למי הפלג נהרה נפשה, ותאזן לשקשוקו. עריסתה עמדה בארץ הנגב.

היא גדלה, ותיף ותרהב את כולם בטוב לבה: לא בכתה, לא התרגזה, לא הטריחה במאומה את הסובבים אותה וכבמטה כְּאִלוּ חפשה דבר־מה.

אמה התאמצה להבין את תכונת בתה התמוהה ולכן את משאלת לבה, ואולם עמלה היה לשוא.

*

אלדע נהיתה לנערה, ויפה הקסים את כל רואיה. הבחורים חזרו אחריה, כל אחד שאף לרכש את לבה. אך היא היתה חביבה ונחמדה לכולם כאחת.

וכשאמר לה פעם בחור בטילם יחד בשדות ופרדסים, כי הוא אוהב אותה, ענתה: “ואני אוהבת הפרחים”.

– אַתְּ פרח הפרחים – אמר הבחור שצעד על ידה, ונשק את קצה שרוולה הדק והרחב שבתוכו הסתתרה זרועה הלבנה כשיש. עיניה אורו בזהר עליון, ועל פניה הוצק אושר מוחלט. מֶבַּט עיניה התכלת, היה שלוח למרחקים: “מעבר לטוב ורע”. בגופה הדק ובקומתה הגמישה דמתה לגבעול, וראשה העדין, עם תלתלי הזהב, התנשא כפרח.

הבחור גם הוא צעיר כמותה, גבוה ודק, אך נמרץ וחזק. עיניו חומות ושער ראשו ערמוני. על שפתותיו נגלדה הפקודה, ובמבטו – ההכנעה.

– התרשיני לקטף הפרחים בשבילך? – שאל.

– אנא, אני אקלעם לעטרה – ענתה בשמחה.

– למי העטרה? – שאל הבחור.

– למלכת הפרחים… – ענתה כחולמת.

– והוא קוטף וקוטף… והיא קולעת וקולעת…

מפעם לפעם הקריבה את המקלעת שבידיה לאפה, שאפה לתוכה את ריח בשמה, לטפה אותה וכסתַה ברדידה הדק, לבל תבול מהשמש ולא תנשר מהרוח.

וכשהיה מוכן הזה שמהו הבחור על ראשה ויעטר ככתר את מצחה הלבן והזך.

*

בכל פעם שהוא בא לראותה, הוא מביא לה פרחים, היותר יפים: שושנים למיניהן, נרקיסים לבנים עם לבותיהם הצהובים והאדומים; הזיוָנית עם כוסותיה הלבנות מלאות טפות טל וריח האביב; סִגּוֹלֵי פַּרְמָה, וענף השקד הלבן כשלג, ופרחי תפוח הזהב המשכרים בְּעַז בָּשְׂמָם.

אלדע אוהבת את הפרחים ואוהבת את הבחור וקראתו בשמו:

– גיורא!

– אלדע! – השיב.

ונדברו שניהם לאהב זה את זה לנצח. גיורא נסע לרגלי עבודתו למרחקים.

אלדע נשארה עם געגועיה ופרחיה. המכתבים ביניהם היו לבטוי הרגשות לבותיהם.

פעם בהקיצה בבקר, ראתה על יד מטתה צרור שושנים אדומות מרהיבות עין וקלף לזה: “לאלדע מאת גיורא באהבה”. – ממרחקים שלח לה את אלה, ומקרוב הרגישה אלדע את אהבתו העזה, כמו שאהבה היא את הפרחים.

*

גיורא חזר. הם התארשו והתחתנו, וחיו חיי אושר, ותדיר היה בעלה אומר אליה: “חן חן לך, ילדתי, בעד החום והאור שהכנסת לחיי”.

והיא היתה שקועה כולה רובה בדבר אחד: איך להנעים ולשפר את חייו. ובאמת ביתם היה כליל יופי, והפליא את כל מי שראהו, בכל עבר ופנה, הורגשה נשמת הגרים בתוכו, ורוח־הקודש היתה מרחפת בו. כולם התפעלו מטעמה הדק של אלדע ובהחן וההתאמה היוצאים מהכלל, היצוקים בכל מפעל ידיה.

*

אלדע נהיתה לאם. וכשראה בעלה את התינוק בזרועותיה, אמר באהבה:

– הנה מלאך קטן הדוק לחזך.

– זה פרח חיי – השיבה בבת־צחוק על שפתיה האם המאושרת.

הקיץ עבר. הסתיו בא ואחריו החרף, ושוב האביב. הגן אשר מסביב לבית אלדע, לבש את אדרתו הירוקה וכפתורי הפרחים הציצו. אלדע מרחיבה ומגדילה את גנה, ובעצמה מטפלת בכל ערוגה ושיח. היא מסירה את העלים הכמושים, וזומרת הענפים. ואת הצמחים הענוגים, היא מסדרת בעציצים ומכניסה אותם לחדר השמש. ביתה נהפך לגן חרף מרהיב עין: התמרים, ההרדופים, עץ הלימון, הער עם עליו הגאים, היסמין והשטה הפילה, בעלת הפרחים הלבנים המפיצים בשם עז ונעים, פי־האריה לכל גוניו המרובים, והצפרן הלבנה האדומה והצהובה.

*

לאלדע נולדת בת יפפיה כמוה. הילד חבק את אחותו הקטנה באהבה, והאב אמר להאם:

– הנה העטרה לראשך שקלעתי לך במסתרים, פרחי חייך.

אלדע שמה את כל לבה בטפול ילדיה, ולא נתנה אמון בידים אחרות זולתה. הילדים גדלו והתפתחו לשביעת רצונה, ותתקשר קשר אמיץ גם לכל החברים והחברות שבאו במגע ובמשא עם ילדיה. “בחרות נחמדה ורעננה” קראה לכל החבריה ותדיר השותה אותם לגן הפרחים שלה, ואהבתה מחולקת ביניהם. בצער רב ראתה יום אחד, כי הדקל הצעיר הצטנן ומת, מפני שלא הכניסתהו בזמנו הביתה; ההדס נעשה דל וכחוש. תוכחה גדולה התגנבה אל לבה: אהבתה החלקית לא הספיקה להם… מעתה היא תתמסר כולה להפרחים כמו לפנים. ילדיה אינם זקוקים לה יותר, הם בעצמם יחתרו להם דרך.

ובהיותה פעם שקועה במחשבותיה אלו, בגן החרף שלה, הסתובב ראשה, וראתה דרך חלונה את הפרחים בגן, והנה ראשיהם מורדים כאבלים. “הפרחים מקנאים”, החליטה, “האם אין אהבה בלי קנאה בעולם”? “ולמה שנאת חנם”? “ומה מקור הנקמה”? “ומדוע לא יאהבו זה את זה כאחים”? ועוד שאלות כאלו וכאלו התרוצצו במחה ולא מצאה פתרונם…

היה יום אביב, שמש ואור והאילנות פורחים, גיורא חזר כמנהגו צהרים, מעבודתו ויחפשנה בגן ובבית, קרא לה ולא נענתה. וימצא אותה בחדר השמש… בלי רוח חיים באפה. גדולה היתה הבהלה ואיום היא האסון.

בראשים מורדים עומדים על יד מטתה בעלה, בנה ובתה שקועים באבלם הגדול, ועמהם חבריהם וחברותיהם. ובגן הפרחים הזדקפו ויתנו ריחם בשפע: ברכתם האחרונה לזו שאהבה אותם יתר מנפשה.

בקברה רִפְּדוּ לה מטה של אירוס לבנים וממעל מכסה דגניות, לצדיה יקינתן, לרגליה סגולים, ולמראשתה רִכְפָה.

במקום מנוחתה האחרונה ברוש גמיש, סמל המות, מתנועע לכל נשיבת רוח קלה, ומספר ספור חיה של מלכת הפרחים.