

אל הקורא! 🔗
גם הספור הזה אשר אני נותן לפניך היום, יזכירנו רעות זכרונות מימי החשך אשר עברו, ימי האינקוויזיציא אשר רחצה הליכותיה בדם אבות אבותינו, אך על פי ספורים כאלה נדע כיום הזה להכיר ולהוקיר את חסדי מלכינו ושרינו אשר גברו עלינו, לראותנו בטוב כתור האדם ולתת לנו חקים ומשפטים ישרים אשר נחיה בהם חיי שלוה ולא נדע רגז. ככה נתנה היום הזה את תוקף צרותינו משנות ראינו רעה, כאשר יספר איש לרעהו חלום נורא אשר רוב עצמותיו הפחיד, ופניו יצהלו עתה לראות כי חלף הלילה גם החלום עבר ועמהם כמוץ עבר גם הפחד בלילות; כן אנחנו היום הזה חוסים תחת צל מלכינו אשר לחסד ולמשפט שלום ימלוכו ושבט מישור שבט מלכותם, ואת הימים הראשונים עם המון תלאותיהם כמים עברו נזכור, לכן נברך אלהינו המשנה עתים ומחליף את הזמנים לזמן נאור ואדיר הגולל חשך מפני אור, ונודה למלכינו אשר לבם טוב לישראל ולאדם, יהי נועם ה' עליהם וממלכתם תִּכון עולם בימי השמים על הארץ, אמן כן יאמר ה'!
ווארשא בחדש תמוז, שנת תרל“ה לפ”ק
אי“ש המו”ל
חמדת האביב 🔗
מה יָפְיָפִיתָ אָבִיב,
מָשׂוֹשׂ לַשָּׁרוֹן וְלָעֲמָקִים!
הוּצַק חֵן בְּעַפְעַפִיךָ
וְעֵינֶיךָ נוֹצְצוֹת כִּבְרָקִים.
רָאוּךָ כְּפוֹר וָקֶרַח,
רָאוּךָ כַּדֹּנַג נָמַסּוּ:
הָרֵי שֶׁלֶג נָזֹלוּ
מֵעַל פְּנֵי הָאָרֶץ פַּסּוּ.
מַה לָכֶם כְּפוֹר וָקֶרַח,
כַּדֹּנַג מִפְּנֵי אֵשׁ תִּמַּסּוּ?
מַה לְּךָ חֹרֶף הַנּוֹרָא,
כִּי אוֹצְרוֹתֶיךָ יוּשַׁסּוּ?
מִלְפְנֵי אָבִיב יָחֵֶל חֹרֶף,
מִלִ1פְנֵי יְלִיד שָׁמַיִם.
הַהוֹפְכִי הַשֶׁלֶג אֲגַם מָיִם,
וְקֶרַח לְמַעְיָנוֹ מָיִם.
יָדוֹ שָׁלַח הַחֹרֶף,
שַׁחֵת בַּלֵּעַ הָאָרֶץ,
כַּרְמֶל וְשָׁרוֹן חָרָדוּ,
אֻמְלְלוּ כִּי בָא הַקָּרֶץ.
עֵינָיו מְזְרֵי מַשְׂטֵמָה,
נוֹרָא כַמָּוֶת מַרְאֵהוּ,
לְפָנָיו יָצָא קִפָּאוֹן,
וְסַעַר מִתְחוֹלֵל אַחֲרִיהוּ.
וְאָבִיב יָצָא מֵעָדֶן
תָאֳרוֹ כְּטהַר הַשָּׁמַיִם;
יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה,
וְקִפָּאוֹן יִמַּס כְּמוֹ מָיִם.
מִלִּפְנֵי אָבִיב יָחֶל חֹרֶף,
עִינָיו מְזָרֵי קַרְנַיִם;
הַהוֹפְכִי הַשֶׁלֶג אֲגַם מָיִם,
וְקֶרַח לְמַעְיְנוֹ מָיִם.
בָּא אָבִיב וַיָּבֹא צִיץ,
וּפִרְחֵי רֵיחַ נִיחוֹחַ:
כִּי יִקְרָא לְשִׂיחַ: דְּרוֹר!
וְלִירַק דֶּשֶׁא: פְּקַח־קוֹחַ:
אֹדֶם לָבְשָׁה שׁוֹשַׁנָּה,
וְתְקְרַע בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ;
וְלִבְנַת סַפִּיר חֲבַצֶּלֶת,
כְּכַלָּה תַּעֲדֶּה כֵלֶיהָ.
יִזְלוּ גַּנִים בָּשְׂמֵיהֶם,
רֵיחַ נָתְנוּ הַדּוּדָאִים,
יַגִּישׁוּ שַׁי לְאָבִיב,
כִּי כֻלּוֹ נֶחְמָד אַף נָעִים.
מִלִּפְנֵי אָבִיב יָחֶל חֹרֶף,
נֶחְמָד וִיפֵה עֵינַיִם:
הַהוֹפְכִי הַשֶׁלֶג אֲגַם מָיִם,
וְקֶרַח לְמַעְיְנוֹ מָיִם.
א. ב. ג.
א 🔗
היום פנה לערוב, והשמש ירדה במורד הררי אנטיקווערא אל חביון עוזה, העמקים עטפו צללי ערב, והמישור צנף צעיף עלטה, אך מזהב קרני המאור הגדול עוד יפוזו תועפות גבעות עולם התומכות בגאותן שחקים, ופסגות הררי עד יהלו מנוגה קויו אשר ינוצצו כעין הבזק בזהר אודם־חכלילי, הכוכבים במסלותם יצאו חוצץ על חוג שמי ספרד הבהירים, ובנגהו כעין החשמל ירח יקר הולך, כמו קראה התולדה מועד, ותקרא לשלום לארץ ולדרים עליה. אך האדם לא ידע שָׁלֵו! על חומת גראנאדע חנו הספרדים כדור שפכו סוללה, ועל מֻטות כנפי הקסעניל, השוטף שטוף ועבור על יד העיר הנצורה, בנו מעברות ויכסום בכלי משחית ומחי קבלם. – עד בואך סאנטה־פֿע, היא העיר החדשה אשר נבנתה לרגלי ימי המצור הארוכים, נחתים גדודי הספרדים נטושים על פני כל הארץ שמחים וחוגגים בידם כי רוממה ושובתים מעמל נפשם; קול מנגינות שרי הגדוד אשר ישוררו עגבים לקול עוגב ישמע למרחוק, וקול תרועת מלך משערי סאנטה־פֿע, כי ביום הזה נגלֹה נגלה מלך אראגאניען וקאסטיליען עם שגלתו בהדר גאונם ותפארת עוזם, שריהם וכהניהם אתם בשערי העיר הזאת. – עננה הרת יגון תשכון על מרום מצח פֿערדינאנד, ועל עפעפיו תלין דאגה, כי גורל ארצו כאבן מעמסה על לבבו, ארצו אשר גם היא שתתה קבעת כוס התרעלה מידי המלחמה הארֻכה הזאת ותרד פלאים, בחוריה מֻכי חרב במלחמה ואוצרותיה דללו וחרבו, וגם הכהנים אשר למענם נלחמו מלחמת־דת הזאת, כבר נערו כפם מתמוך בידי המלך מאוצר רכושם ולהקים בחוגיו; אך לב איזבל עשוי לבלי חת, ולא תדע דאגה, ובכל תלאותיה וצבא חליפותיהן בטחה ברֹב עשרה, כי כל עצתה תקום ותקותה תבא לה.
אך בגראנאדע הנבהלה והשוממה שוררת חרדת מות, כל אנשיה קודר ילכו ורחובותיה יחד יבכיון, בעינים מפיקות חמה ויקוד נקם יביטו אנשי מלחמתה מעל החומה על חיל ספרד הצובאים עליהם, וכידודי אש השנאה מבבות עיניהם יתמלטו. – בחוצותיה יליל דממה, שבתו תשואות קריה, אך פה ושם יתהלך אחד הרופאים אשר שמלתו תעידהו כי ממי יהודה יצא, ההולך לגהֹה מזור מבני מרום עם הארץ השוכבים כל עוד רוחם בם, ואנוש לשברם מדבר באֹפל יהלוך ומחתף עֹבר.
ומלך גראנאדע מחמד באאבדעלין, הדיח עתה משאתם את כל פקידי המחנות ושרי החילים, ועל שר הצבא אשר טפל עליו עון אשר לא חטא שפך כאש חמתו ויוכיחהו בזעם לשונו; כי ביום ההוא נתקו מזמות המלך, נבקה רוחו וכל עשתונותיו נמוגו בים דאגה. ביום ההוא נפלה מרבית מחנהו לפי חרב, וגם ידיד נעוריו אלמנאסר ירד במלחמה ונספה, ועליו נפשו תאבל מעל כל הרג הרוגיו; ומה איומה היתה החזות הקשה אשר ראו עיניו בשובו ממרומי שדי־קרב אל קרית ממלכתו, אשר היתה שארית פליטת כבוד ארץ ממשלתו, אשר התנוססה לתפארה בימי עולם ושנות קדם, גראנאדע קרית משושו נצדה מבלי יושב, ארמנותיה היו למעי מפלה, וכל חֹסן יגיעה כעצב נבזה נפוץ בראש כל חוצות, שם מסביב שתו עליו המון יושבי העיר העוטים בלויי סחבות ובגדי עָדָים, ופני רפאים פניהם, יצעקו ללחם, ופה נשים מקוננות וילדים חשופי שת יתעו לבלי אֹכל, ובקול תאניתם יכבו את שביב אֹמץ לבב אנשי החיל, וירפו ידיהם. באין אונים ובנפש דאבה שכב למעצבה על ערשו לנוח מעט מעצבו ומרגזו, אך מנוחתו עליו נהיתה, מרירי יום בעתוהו ויהלכו עליו אימים ויגזלו שנתו; כל מחשבותיו נבוכו, אך הנקמה והתקוה לשבוע נקם מראש פרעות אויביו על כבודו ועל מות ידידו, הפיחו רוח חיים בקרב לבבו אשר נד כנד הקנה במים בסער ביום סופה.
פתאום בא אחד מסריסיו הביתה, ויאמר: שָׂאֵני אדוני, מלך שומר אמונים, כי באתי ואני לא נקראתי, כי בשורה מוצאת בפי: דע נא אדוני, כי מלך הנוצרים והמלכה באו אל המחנה".
“ומי הגיד לך מלים?” שאל המלך.
“אחד החלוצים אשר שבינו שבי, אותה הגיד לנו, וגם השאון אשר קם בסאנטה־פֿע לא ינכר אותותיו” ענה סריס המלך.
“ואיה שר הצבא?” שאל המלך, אחרי רגעי דומיה.
“באולם הבית ישב משמים ויקונן על כי אספת חסדך ממנו, את החסד ואת הרחמים!”
“שלחהו הנה!” צוה המלך.
“שר הצבא” קרא באאבדעלין אל אבדאללא, אשר הופיע על סף הבית “הכון והכן לך לצאת עוד היום למלחמה!”
כתמר מקשה וכבול עץ דומם מחריש עמד שר הצבא מבלי דעת מלים יעננו, אך המלך שנה דבריו, ויתן עליו בקול נגיד ומצוה, ויאמר: “עוד היום נצא לקראת נשק!”
“אנא אדוני” השיב אבדאללא “הן חפצך לי לקָו ורצונך למשקֹלת, ויקר בעיני המותה למענך ולמען דת נביאנו, אך ישב נא אדוני אל לבבו; כי אם גם כלנו לטבח נכרע, לא נועיל מהותנו, ורפאינו בל יקומו, ולמה נתגרה היום ברעה וקרבות נחפץ, בעת אשר העם עיף ויגע, ועוד לא שב רוחם מעצבם ורגזם ומן העבודה הקשה אשר עֻבד בם, מבלי עשות פרי, בעת אשר אויבינו ומבקשי נפשנו, מלכם אשר בראשם ורום ידיהם להם עצמה ירבה?”
“הלא גם אנכי פני הולכים בקרב, ואתם התמנעו חרבכם מדם אם ידיכם תעשינה תושיה?, אחת דברתי, ויהי מה, ראה צויתיך כי בעוד חצי שעה, תזעק לי את כל עם המלחמה ולאללאה התשועה!”
באין אמר ודברים יצא שר הצבא מלפני המלך, ועד ארגיעה הופיע נהרה בכל בתי גראנאדע, ויהי אור יקרות במושבותם.
כל אנשי הצבא נקהלו לפני בית המלך, ערוכים כאיש אחד למלחמה, ובאאבדעלין כגבור הודו על שדי־המערכה רכב על סוס מיוזן, אשר ירעש בהוד נחרו ויגמא עפר ארץ. שערי העיר נפתחו, ובדממה דקה יצא המחנה ותעל כשואה על צריהם, אשר לא האמינו כי יבא עליהם כנהר צר פתע לפתאום, אחרי אשר הֻכו מכה נחלה מאד ביום הזה, ויכו המוירען מכה רבה בשונאיהם טרם מצאו ידם לעמוד על נפשם, רעם שׁרים ותרועה וקול שופר הלך וחזק מאד, ולקול שועת בני קדם אשר הרעימו בשאון שועתם “אללאה אללאה!” רעשה כל הארץ. אכן גם הספרדים הכינו עד מהרה לקרב אצבעותיהם, הכהנים נשאו צלמי קדשיהם, ותרועת מלחמה נשמע מסאנטה־פֿע, ויהי קולות כרעם בגלגל, נאקת הלל וענות גבורה; ואלפוקסארעס ממרום קצו הֵד יענה בקול, ותהום כל הארץ ותהי רק זועה.
מבין מפלשי עב, יצא אגן הסהר בנֹגה זרחו, בהלו נרו על גיא־החזיון הנורא והאיום, אשר שם הכינו בני האדם מטבח איש לאחיהו, ורבבות בני איש יפלו בעצומיהם, ובשלחו קוי אורו על גלי הקסעניל המאדמים, המובילים שי אל מוצא מימיהם דם אדם רב!
אחרי הלחמם כל הלילה ההוא בשצף קצף ובמלחמת תנופה, ואחרי הפילם רבים חללים מחיל צבא ספרד, שבו המוירען גראנאדעה בתרועת גיל והמון חוגג, ואש נקמתם שככה.
ב 🔗
בעלית קיר קטנה, אשר בבית שפל הקומה, הנשקף על פני רחוב נשכחה מני רגל, יתגורר נוסָה זקן נכבד, קירות ביתו אשר התנצלו את ערים, התמונות המחוקות עליהן בששר, מרוב ימים, וכלי הבית הפשוטים ועורים מכל עדי תפארה, לאות ועד המה כי לא בין עשירי עם ימנה יושב הבית הזה; אך בכל זאת לא השבית העוני את הנקיון השורר שם מטהרו, והאיש אשר כף רגלו תדרוך על סף הבית כרגע, לא ינכר אותותיו כי אשה צופיה הליכותיו בתבונת כפה, וידיה החרוצות חלו בו. רצפת הבית רוחצה למשעי, ומנורת נחשת קלל התלויה על הספון, מורטה למען היות לה ברק. שם בירכתי הבית עומד ארון עצי לוז אוצר כל כלי הבית, ותחתיו עומדים במשטר ספרים וגליונים אחדים אשר לסגולה נחשבו בימים ההם, בהיות דבר ה' יקר וחזון הספרים לא היה נפרץ; על שלחן מלא מגלות עפות ישב אדוני הבית ומביט במו. רוח חן וכבוד תמים שפוכים על פני האיש הזה, וכל בדי עורו יאמרו כבוד, הכרת פניו המפיקים כח עלומים תענה בו כי שיבה זרקה בו בטרם מועד, אך מעוני ומרב ממרורים ונדודים אשר שבע, קמטו פניו ולא עת. עוד שלום בעצמיו, אך מרוב הגיונו והגיגו בספרים, מלילות עמל אשר מנו לו, עששו עיניו והחלו כהות. זקנו היורד על פי מדותיו אשר הפך לבן וקוצות תלתליו אשר הדרת השיבה חופפת עליהם, ישיתו על יפעתו נוספות, והוד והדר ישוו עליו. כה ישב תפוש בהמון שרעפיו בקרבו ובמזמות לבבו, אך לרגעים עפעפיו יבחנו את בתו עלמה צעירה לימים, השוכבת על מטה כבורה חטובת אטון אדמדם, עיפה ואין כה מעמל נפשה, ואשר לא תגרע עיניה המפיקות חמלה ואהבה מאביה אשר לנגדה.
“דינה” קרא הזקן בשפתים דולקים, "עוד נפשך עיפה, ועורקיך לא ישכבון מנדודי הלילה העבר, עוד לא הסכנתְּ לשאת עמל ופחד; ואולם דעי לך בתי, כי אם יתגרו עשו וישמעאל מלחמה, הלא נחרד לרגעים, ובני ישראל יפלו בעצומיהם, אך עת המה ישליו, ועלינו יאריכו למעניתם, אז עצומים כל הרוגיהם ויטרפו ברבבותיהם.
אני הגבר ראה עני בטפחות ימי, אנכי נסיתי במסה, בֻּחנתי בכור עוני, במעט ימי שני חיי, רבות שבעה לה נפשי חזיונות כאלה, אשר משאתם תפחדי, ולשמעם תאחזך שער; אשכנז ארץ מכורתי, שם על חבל הריין יבש טל ילדותי, שם בהקיר ביר מימיה, הקרה רעת יושביה, והארץ הנפה תחת זרון לבבם. שם רגזו יריעות ארצה כבלע עריצי גוים חלש ואין אונים, וידכאום בשער באין אומר השב, באביב ימי עלומי תרתי ארץ מרחקים ואל אדמת הקדש כוננתי פעמי, כי נכספה וגם כלתה נפשי להזיל דמעותי על משואות חרבותיה, לנשק עפרה ולחונן רגביה; אך גם שם לא ינוח לנודד, שם ערבים פראים מטה־זעם המה ביד ה' לגרש מן גֵו העם אשר זעם עד העולם, המה בשצף קצפם כלה יגרשהו, ועינם צרה ברסיסי הדמע אשר יערוף על עיי ארץ חמדתו. אז חשבתי דרכי ואשוב אל ארץ מולדתי, ואבוא במסורת הברית עם הורתך היקרה בנשים, ואתְּ בתי היית נחמתנו בענינו. אך לא ארכו גם ימי שבתי שמה, כי בימים ההם העתיקו בתי שבת התחכמוני אשר התנוססו על חופי פרת וחדקל אל אדמת ספרד, פה קוה קותה נפש שלומי אמוני ישראל לערוג על מבועי הדת ותורת ה' באין מכלים דבר, ואקח גם אנכי וביתי כלי גולה, ואבא הנה בתוך הבאים, והנה זה שש עשרה שנה ימי מגורי פה, אך אהה! נכזבה תוחלתנו ותקותנו מעל! גם צפור מצאה בית, הצפעוני ישכון במאורתו, ובארצו ינוח הגבר, אך ישראל בקבר! גם פה יד אל זועם עלינו לרעה, עוד יקפוץ באף רחמיו מעם חרמו, ובשבט עברתו ירעה את שארית צאן ההרגה, גם פה חלפה מנוחתנו נגזרנו כלנו אם יד הנוצרים תרום וזרועם תמשול למו".
הזקן נשא מרום עיניו, ובעפעפים דולפים מתוגה קרא: “שולמית משאת נפשי! מכל משמר שמרתי את בתך זו אהבתי עד הנה, וכבבת עיני נצרתיה לרגעים, אך מה אעשה לה עתה בבא חרב עד הנפש, וכל מטה לחם ישבר לנו?”
“אל נא אבי” דברה דינה תנחומות “אל תתן את פיך לחטוא לאמר נואש, הלא לפני ה' נגלו מחסורנו, ואנחתנו ממנו לא נסתרה, והוא הלא דבר בקדשו כי לא יעזוב את חסידיו, ולא ירעיב נפש צדיק, הלא חסר וכפן מאז ומקדם נפלו חבל לשארית ישראל, עוני ודאגה גורלו ומנת מדתו, לכן נִשא ונסבול כי נטל עלינו, ועד בא עת לחנננו ולנחמנו מעצבון ידינו נִתן בעפר פינו, אך ראה נא אבי צדקת ה' צדקת פרזונו, איך תשלח שמש צדקה הדר קויה גם אל מעון צר הזה, ומלכת השמים תשביע בצחצחות נפשנו”!
“תחת כל השמים אורהו” ענה נוסה ברגש, “היא תשלח קרניה להאיר על ארץ מחשכים המלאה מוטה וחרצובות רשע, וגם על נוה הצדק ואהבת אבות ובנים, תפיץ הדר אורה”. ברגשי קדש הסבו פניהם קדמה, וישפכו שיחם במנחת הבקר לפני אל עשה פלא, יוצר האור ומקורו.
לקול ההמולה והשאון אשר קם ברחובות קריה, נשבתה מנוחת קדש הזאת, ונוסה ובתו נבהלו נחפזו, כי דלת עם הארץ והמון רבה מבני האספסוף נאספו אספה בחוצות העיר ויגילו בחלקם שלל אויביהם אשר בזזו בלילה ההוא. כמשק גבים שקקו בשער אלי קרת, וקול שאונם והמונם הולך וחזק, למרות פקודת המלך אשר הופיע בכבודו לחלק את המלקוח, ולמרות נערות השרים ומהלומות אנשי החיל אשר חבלים חלקו באפם.
אך מפי עדת ישראל הרבה בגראנאדע נכרת אֹכל, וכלם ספו תמו לגוע מפני זלעפות רעב, לולי קדמו ראשי העדה פני הרעה ויצברו אֹכל למכביר בבתי האלהים ובמקום הקדש. ממשאת בר הזאת כלכלו זמן רב את עניי העיר, אשר אזל טרף מביתם ולחם לפי הטף, ועוד משען לחם לימים כבירים היה כמוס עמהם, חתום באוצרותם. ולמען לא יבינו עם הארץ, כי יש שבר ליהודים ונבעו מצפוניהם, שלחה קהל עדת ישראל כפעם בפעם בעת חצו את המלקוח, אנשים אחדים עוטים בלויי סחבות לצעוק ללחם ולשחר להם טרף, ולמראה עינים שבו במפה נפש ובנפש דאבה הביתה וכליהם ריקם, אחרי שבעם חרפות וגדופים מרבה להכיל.
אך בכל זאת הבינו עם הארץ כי היהודים יסבבום בכחש, ולא ירעבו ללחם; וכחזקתם היום, גבה לבם מאד, ותפלצתם השיא אותם להקהל כאיש אחד חברים, ולבלע פני הלֹט הלֹט על פני מצפוני היהודים, ולערות מקורם אשר ימטיר להם שנית דגן־שמים בארץ ציה וצלמות הזאת. ובעת ההיא הלך אחד מפקידי העדה וישא תחת אדרתו לחם ומזון לנוסה הזקן הנכבד, אשר אף בהיותו גר בארץ ספרד, כבדוהו וינהלוהו בלחם בעבור גדל לבבו ושאר רוחו. ויהי כבוא הפקיד אל רחוב משכנו, התנפלו עליו רֻכסי איש, ויתנו עליו קולם במפגיע, כי יתן למו את הלחם אשר בידו.
“אחי האהובים” התחנן הפקיד בקולו “לחם קדש הוא זה, הנתון מידי שר העיר בעד זקן ונשוא פנים, והוא לחם חקו, אל נא אחי תרעו, ואל תעוררו חמת אל קנא עליכם”.
אך לשוא נסה דבר אליהם למוגג לבבם אשר יצוק כמו נחושה; פריצי העם האטימו אזניהם לקול תחנוניו, וישחיתו רחמם, אחד מבני הבליעל אחז בערפו ויודיעהו נחת זרועו, ומרעהו שלח ידו ויקח את הלחם בחזקה. אז הקיפה הזעקה את מלא רחבי הרחוב, והקול נשמע בבית נוסה. למרות גערות אביה יצאה דינה כאיש אמיץ לבו בגבורים, ותגש בצעדי און אל השודד, ובעוד אשר המון העם נסוגו אחור נדעכו ממקומם מפני הדרת פניה ואומץ לבבה, לקחה ככר לחם בירה, ואת הנותר השליכה אל בין ההמון אשר התנפלו כזאבי ערב על טרפם, ויתמרמרו איש אל רעהו, עד כה ועד כה נמלטה עם הפקיד הביתה ותסגור הדלת בעדם.
“מני מצור ירושלים עד היום הזה” פתח הפקיד אחרי שובו למנוחתו “מני מצור ירושלים לא נשמעו בלהות צלמות ומצרי שאול כאלה, ולא אכחד תחת לשוני כי לולא הייתי אסיר תודה לך, יען היותך מורה לצדקה לבני ותלמדהו דעת ודרך תבונות, כי עתה לא השלכתי נפשי מנגד לבוא עד הלום, כי חבר מרצחים זה הוא אגודת מוטה השלישיה אשר סבוני כדבורים, בלכתי הנה. אהה ה' אלהים! מה יהיה אחרית החזון הזה? הלא אם יגלו הערבים מסתרנו נגזרנו מארץ החיים, אבדנו כלנו”.
נשליך על ה' יהבנו ענה נוסה, הוא יפדה את ישראל ברעב ממות ובמלחמה מידי חרב, אך אם כה ואם כה יהיה טוב לנו מותנו מזי רעב וממותי תחלואים פה, מנפול בידי הנוצרים הצוררים לנו בנכליהם ולדמנו יארֹבו".
נפלאה היא מאד בתך העדינה ברוחה הכביר וביתרון הכשר חכמתה ותֻמתה, ואם כי אשכנז ארץ מאפליה מכורתה ומולדתה, לא אשים בנפשי שקר וחנֹף אם אֹמר: כי עולה היא על כל בנות ספרד, בענות צדקה ותבונתה; ואתְּ בתי, יען כי תשמרי דרכי ה' ומצותיו תצפני ותכבדי את אביך בכל מאמצי כחך, גם אלהי ישראל יגמלך כצדקתך ובֹר כפיך, ומברכתו תבורכי, כי נצח ישראל לא ישקר, ומדבריו לא יפול צרור ארצה; אך שמעו נא וחרדו, הנה קול תרועה במחנה, בטח חגרו הספרדים שנית חמות, אך עֵשו כים נגרש, השקט לא יוכל!.
ג 🔗
וחיל צבא הספרדים ערכו מגן וצנה ויחגרו עֹז לדבר את אויביהם בשער, ולנקום לעיני מלכם נקמת דמם המוגרים ארצה; שם יתהוללו רכבי הברזל אשר הוכנו להמטיר אש ולפידים על פסגות בתי תפלת גראנאדע, ולכתת תועפות מגדליה, ופה ירוצון וישתקשקון נושקי רומי קשת, וחופרים באדמה יחפרו בעמק ויעשו את המנהרה אל העיר האומללה. אך גם היום נשתה גבורת הספרדים, חתתה קשתם נסחפו אביריהם, והמוירען אשר נחה עליהם רוח גבורה, אחרי עשותם נפלאות ביום אתמול, גם עתה עתקו גם גברו חיל; כמו רמים בנו הומות וחֵל סביבות עירם לסוככה ולסעדה, ויבצרו מרום עֻזם, וימטירו על בחורי אראגאניען וקאסטיליען בלחומם חצי מות ואבדון. – במפח נפש ובמגנת לב שבו המלך והמלכה משדה המערכה, וישבו משמים בחדר משכיתם, והנה טאמאש טורקעמאדע הכהן הגדול בא הביתה וישתחוה אל מול פני המלך, אשר נדהם ונפעם בראותו את פניו, פני האיש הזה נזעמים מאד, עיניו השחרחורות המסֻבות גבות שעירות, ומעופפות בחוריהן בעיני צפעוני ומזרי זועה; שפתיו המלאים זעם אשר אף שחוק קל לא יעבור עליהם, וכל בדי עורו, יתנו עדיהם על זדון לבבו ומחשבות אונו; אך מסכת רוח קר נסוכה על הכרת פניו ועל סערת לבבו הנגרש כים לבצע זממו, ולהוציא לפעולת ידים כל תאות נפשו.
“שָׂאֵני נא אדוני ומלכי כי באתי לשחר פניך בעת הזאת, אשר אולי לא עת לדבר היא” אמר הכהן בעשתות שאנן.
“הדת וקדושיה אשר בארץ, תמיד ימצאו אֹזן קשבת לקולם, במלכי אראגאניען וקאסטיליען” ענה פֿערדינאנד ביראת הכבוד.
“לכן גם האמונה כרוב הסוכך היא על שלום כסא ספרד ותפארתה והרוח אשר באופניה”, השיב טורקעמאדע בשפתי חלקות.
“ואתה קדוש, הלא תתאונן כי אבדה האמונה ונכרתה מקרבנו”? שאל המלך בחפצו לדעת מה חפץ טורקעמאדע בביתו עתה.
“אך זה הוא הענין אשר לי לענות בו” ענה איש הרוח “לו גם שומר אמונים תהיה אדוני בפיך ובלבבך, אך אם ידיך לא לאמונה גברו הלא לריק יגיעך, כי אמונה בלי חפץ כפים היא כעצמות היבשות בלי רוח חיים; ועתה אדוני כל עוד כנגע נראו שכחי אלוה בערי ממלכתך ובארץ ממשלת ידך באימים יתהוללו, ואתה לא תבער זאת הרשעה, ברוח משפט וברוה בער, צעקתך לא ישמע גואלנו לרד לפניך עריצי עמים, ולידות קרנות הגוים שוכחי אל אויביך מבחוץ; אך לשוא תגיר על ידי חרב מבחר בחוריך, ובדי ריק תוציא אל הֹרג רבבות בניך, והיא לא תצלח”!.
אימה חשכה נפלה על המלך, אך טורקעמאדע היה כלא מתבונן, ויוסף לאמר:
“אל שמועה כי באה אלי עם הספר מאת האינקוויזיטאר בסעווילא, תחרשנה אזני, ותחתי ארגז לשאת על שפתי את השערוריה אשר עשו שמה הנוצרים החדשים, אשר רק למען עשות כל תועבותיהם ולרחץ בנקיון כפם באו במסורת דתנו, דברי עונות גברו מהם עצמו חטאתיהם; ותהי זאת הנקלה כי מצאום חוגגים חג הפורים והמכבים, כי מצאום קוראים בספרים זרים בימי שבתם ומועדם, כי גם טֹטפותיהם וטליתותיהם, הבלי תעתועיהם מצאו בביתם, כי בשובם מחצרות קדשנו מועדי אל בארץ ילמדו את בניהם ללא אמונה, עוד יתרה עשו ויגדילו עד שחקים עונם, כי חרפו עקבות משיחנו ולצלמי קדשנו בזו לעגו, וישליכו עליהם שקוצים, אהה! הלא חנוף תחנף ארץ ספרד תחת חטאות יושביה ועמודיה יתפלצון”.
“ומה אות כי דבריך על אדני האמת הטבעו?” שסעה איזבל את טורקעמאדע בדבריה “מה אות כי נעשו התועבות האלה?”
“מה אות?” השיב הכהן בשממון "האם דברי משרתי אלהינו המגלים עמוקות מני חשך ואשר לפניהם נגלו כל תעלומות, לא יאמנו מבלעדי אותות ומופתים, ואם בנים לא אמון בם יכחשום, רמיה בפי כהנינו? אתְּ תבקשי לך אותות, אל תבקשי, בקשי משפט, בקשי נקם מאויבי ה', ואם תתמהמהו גורו לכם מפני חרב נֹקמת וחמת משיח קדשנו אשר תתך כאש על ספרד ומלואה!…
נבוכים בעשתונותיהם עמדו המושלים ומפיהם נעתקו מלים, וטורקעמאדע אשר ראה ראשית לו כי דבריו עשו פרי, הוסיף ויאמר אחרי עצרו במלים רגעים: “כל העם כמתאוננים כי נלאו לשאת בשרם בשנם זה כמה, ואם ספחת התלונה תדבק גם באנשי הצבא, הלא מרה תהיה באחרונה, ולכן עלינו להשבית שאון רוחם, בטרם יהיה לסער מתחולל להרבות העזובה, ובמה נקים אפוא סערה לדממה? הלא במשאותנו משרשם את הקמשונים אשר עלו בכרם דתנו, אשר שד לאומנו יינקו, ומבשרם לא ישבעו, ואך ידי שומרי חומת הדת תעשינה תושיה בדבר הזה”.
“ואם אמצתי חזקתי זרועותיכם עד בלי די, ולא אוכל אתכם דבר, מה מני עוד תחפצו, ולמה תדרשו למו עצתי”? ענה המלך בתלונה.
“גם עצתך דרושה לחפצנו, הוד מלכות”, ענה הכהן אשר דברי המלך כמתלהמים וכקוץ מכאיב ירדו חדרי בטנו, “מלך במשפט יעמיד אמונה, ורצונו תתמוך דת אלהים בארץ, יצא נא עתה דבר מלכות מלפניך, מושל בגבורתו! כי יכֻפר פני ה' נגדה נא לכל עמך, בהעביר באש דת (Auto־da־fe) את החטאים האלה בנפשותם, ואתה תחזה אם לא פלגי מים יהיה כל העם בידך, ומתגרת ידך יחתו המוירען, והם תֻּכו לרגליך, עד מתי ישים משטרו בארץ ספרד הקדושה מלך אשר לא נוצרי הוא מבטן ומלידה? הלנצח יהיו המתהללים באלילים משטמה בבתי מקדשנו, ושאון שאגת בני אימאַן ילדי פשע יעלה בקרב מועדינו? הזמן קצר ועוד רבה המלאכה, כי לא עת לחשות היא, כי גם זאת תדע אדוני אשר גם אצילי עמך עם שונים התערבו, וידיהם תכון עם המוירען והמארראנים, כי יעטו כמעיל קנאה על גודל מלך ושרים, אשר ידכאום לפני עש, ובכן, יחכו עד עת מצוא להיותם נוספים על אויבינו ולהדיחנו במהמורות בל נוסיף קום”.
דברי טורקעמארע לא החטיאו המטרה, וביום הזה עברה הרנה במהנה, כי חג לה' ולאמונה יחֹגו בקרב הימים.
ד 🔗
בעת אשר קול תרועת מלחמה, רעש חנית וכידון, נשמע במחנה הספרדים, ולקול שעטת פרסות אביריהם רעשה כל הארץ, בעת אשר ידי אנשי הצבא היו מלאות עבודה לשוב ולבנות חרבות הסוללות והכרים אשר הרסו המוירען ויחריבו כפעם בפעם, בעת ההיא נשמע קול מקבות וקול גרזן בשערי סאנטה־פֿע, וקול שאון חרשי עץ ואבן אשר נתנו קול מנגינותם ומצהלותם, כמו בנו ארמון מלך ושרים, או נטעו אהלי אפדנו; כי דברי הכהנים המנצחים על המלאכה, ודם ענבים אשר באו כמים אל קרבם, הלהיבו את רוחם ויוסיפו להם אמץ וחפץ כפים, וכל סביבותיהם חזקו בידי עֹשׂי מלאכת הקדש הזאת, ויסיעו עצמם מן ההרים הגבוהים לעשות את הבנין. מגדל עץ גבֹה ונשא מאד בנו הבונים, וסביבו חומת אבן, מסביב לחומה תעלה עמוקה ושרשרת ברזל תסובנה, אך שער מוצק לא רחב נשאר למבוא, בשתי ובערב השכבו טורי כרֻתות אלונים, ואת החרכים סתמו בחשש וקש, ויעשו את הצריח כפי אשר היתה שומה מפי הכהנים הרודים בעם ובעשי המלאכה. מה העבודה הזאת לכם בני ספרד? הלמען הפיל אימתה על אויביכם תבנו לכם גב ומגדל עֹז? לא זאת, לא זאת! הנה העצים לאש תהיינה לאכלה, ודרך השער יבואו אנוסים אמללים כצאן לטבח יובלו, שם יהיו למאכלת אש ועצמותיהם לערמת אפר תהיינה, מקדש הוא אשר בנו הספרדים לכבור האלהים אשר לו יאמר אבי־כל־חי, ומדורת העצים הוא המזבח אשר עליו יתנו כעס קרבנם חלב ודם נפשות נקיים, אך הנה העצים והמזבח, ואיה השה לעולה?.
שם ינהרו עגלות וצבים, המון גלגליהם ירוצון ויסֹלו ארחות אידם בין רבבות ההמון אשר כמשק גבים ישֹׁקו בגיא־ההרגה הזה, מסעוויללא יבאו ואל מוקדי האש פניהם מֻעדות, ישישים נכבדים אשר יפעת הזקנה על פניהם וציצת ראשם הפכו לבן כשלג לבנון, נשואים בעגלות האלה, רגליהם לנחשתים וידיהם אל מצנים ופניהם מזרי בלהות־צלמות, ועל עפעפיהם תלין אימה, ואחריהם מרדפים אנשים נשים וטף, אין מספר למו, אלה כדבים יהמו יליליו משבר רוח: “איך שודדנו”! ובמשוש פראים יצהלו מציקיהם: "האח בלענום! אלה אוררי יום יחרקו שן, יגֹזו שער ראשם, ויבקשו מעט מים לרוות צמאון לשונם אשר נשתה בצמא, וצריהם עליזי־גאוה יתנו קולם: “חרב לה', מות ואבדון לבני עלוה!” אך מה ההמולה אשר שם בקצה המחנה? מה השאון אשר קאם פתאום? הה! שם נפש חללים תשוע דמים בדמים נגעו! שם גזל אב־אֹבד את החנית מידי רודפו, אֵם על שני בניה רטש, ויתקעהו בבטן רודפו, ובבטנו גם הוא!…
ותבא הכבודה עד לפני סאנטה־פֿע, ותתא עד לפני המחנה, ותגיע עד לפני המדורה.
השמש רד מאד והחשך פרש מטות כנפיו על ארץ מחשכים, מכסת עלטה כסתה פני האדמה המלאה חמס ושֹד, אך על שפריר שמים העלו ראש כוכבים נרותיהם, והסהר ביפעת זהרו, יפיץ אורו כרצי כסף, וכרעה עדרו ינהל ויוציא במספר צבא המזרות בעתם לסבב במעגלה, וגם קול מלך בן תמותה הנותן חתיתו על ארץ חיים לא יעקבם מהריע למלך הכבוד ומרֹן יחד… דומי השמש, השמים לבשו קדרות! הופיעו בהדר גאון אורכם ליושבי מול כפות רגלינו, בנוה השלום אשר עוד לא שזפתו עיננו, אך מהרו הפיצו אורכם שמה, בטרם כמוץ יעבור יום, ובטרם גם שלומם ומנוחתם יעוף כענן בקר, כי נכון בידם יום חשך, קרוב יום אידם לבא, לא ירחק חֹק.
נבקעו עפעפי הילל בן שחר, ולאט לאט ירדף חשך, והנה עם עצום אין מספר נקהלו בגיא־חזיון, אנשי החיל מיוזנים בחרבותיהם, אשר הוחרו למען טבוח טבח, ישתקשקו וישוטו הנה והנה; הנזירים הביאו צלם־גואלם בידם, ובבות עיניהם חצבו להבות אש נקמתם. על חומת גראנאדע נקבצו המונים המונים, פושקים שפתיהם ופוערים פיהם מתבוננים על המחזה אשר השתרע בעמק־החרוץ הזה, פתאום הריעו כל העם תרועה גדולה, ויקראו הידד, כי המלך ביפיו הופיע על גג ארמונו, מסביב השליך הס, דממה דקה… אך קול אנחת האמללים, המתפרץ ממעמקי לבבם הנשבר, ישמע לפעמים. אז עלה טורקעמאדע הבמתה, ולמען הכביד לב העם לבלי יכמרו נחומיהם, נשא מדברותיו ובשבט לשונו יסר את החטאים האלה על פשעיהם כי התגברו, על הלעיבם בבן־האלהים ועל גמלם רעה להאמונה אשר עשתה עמם אות לטובה ותקבלם אל תחת כנפיה. עוד פעם יגל אזנם למוסר בי ישובון מאון בטרם ילכו ואינם, ובטרם יבואו במצרי שאול ובלהות תפתה הערוכים להם בני־בן־הנם. וינופף ידו ויתן אות וכרגע התאבכו גאות עשן, ואש להבה נצתה במגדל, ועמודי שלהבת נוראה התנשאו ברוב שיאם עד שפרירי שחקים, והאנוסים האמללים נרדפים על צואריהם ונסחבים אל מוקדי האש. גם לב אשר יצוק כמו פלח תחתית ידלף לקול בוכים, ולב כמו נחושה ימוגגוהו רביבי דמעתם, וקול זעקתם ושועתם, אך הכהנים והעם בשחוק מכאיב לב ובקול מצהלותיהם, הידד ענו לעמתם, וישחקו על משבתיהם. הבנים התרפקו על צוארי אביהם, העוללים חבקו חיק הורתם, וכלם יחד רֻדפו אל נהרי נוזלי השלהבת, וכֹבד פגרי האנשים אשר עמדו על נפשם ויעברו בשלח, כנצר נתעב וכתוא מכמר השלכו על האש אשר על המוקד.2
עברה חצי שעה ורבבות האמללים נאנקו דום, אך צחוק ההמון זו לעגם, ואש המדורה עוד לא קמה לדממה, עדי כי חרו עצמות האמללים, ויכֻסו באפר דק מחספס, אז השמיעו צלצלי השמע בבתי התפלה את הד קולם למקרא העדה לתת תודה וברכה לפני אלהיהם, ולשוב איש לאהלו.
ה 🔗
עצת טורקעמאדע קמה, ואותותיו אשר הגיד לאחור כתֻמם באו, כי אחרי הדברים והחזון הנורא הזה, החליפו הספרדים כח ויעשו נפלאות בחרבם ובזרוע עזם, הרבו בקיעי עיר גראנאדע, הורידו עֹז מבטחה, ועוד אחת מעט יכלו לבא שעריה כמבֹאי עיר מבוקעה, גם חצי שדי אשר נחתו בהעיר ההיא ההפוכה כמו רגע הועילו להותה, והרעב עם משלחת מלאכיו הרעים ההולכים בעקבותיו, רבים חללים הפילו מהחרב המשכלת. אך מושל המוירען מאן הכנע להשפיל גאותו ורום עיניו, ובראותו כי נגעה חרב עד הנפש, קוה להקדים פני הרעה, ולהשביח שצף קצפה; והרעב חזק בגראנאדע, וכחזקתו כן הלך גם זדון הפריצים בעם הלוך וגדל, והמה לא נתנו דמי להם עדי כי גלו מסתרי היהודים, ויחשפו מצפוניהם, וישליכו מפיהם טרף, ולכן נגרע גם מנוסה לחם חֻקו זה יומים, ואך חצי הככר לחם וצפחת יין נשארו לכלכל מחלת נוסה אשר נפל למשכב, ולשבור רעבון בתו אשר תסעדנו על ערש דוי. זה ימים מספר יתהפך בציריו עיף ובאין אונים, ואש הקדחת נשקה בעצמותיו, עצובת רוח ונוגה כצל על יד ימינו ישבה בתו על ידו, ובידיה הענוגות והרכות תאחז ידיו הצנומות והדקות, ותחש את דמי עורקיהם אשר רתחו ולא דמו; בעיניה אשר דאבו מני עוני ומבכי, תתבונן אל עיני אביה אשר החלו כהות ויעמיקו בחוריהן, ואזניה תקשבנה מהלֻמות חזהו הדופקים בחזקה ונשימות רוחו הקצרות והקטופות, פרי הקדחת העצורה בעצמותיו אשר תאכל בדי עורו.
לפנות בקר בנפול תרדמה על אביה, אחרי ליל נדודים ועמל, קמה דינה ותלך אל בית האלהים, אשר שם שפכו אחיה צקון לחשם תפלתם למו בעד שלום העיר וישועתה מיד צר, בדמעתה על לחיה התחננה לפני רב העדה כי יחיש עזרה לאביה המָט למות ויסעדנו במשען לחם כל עוד רוחו בו, אך גם יד הרב קצרה מהושיע כי תם הלחם, ולמען לא תשוב דינה ריקם, נגש הרב אל ארון העדות ויקח משם את שארית יין המשומר, יין הקדוש, ויתן לדינה ויאמר לה “היליכי בתי את יתר הפליטה אשר השאירו לנו הערבים, ויהי היין הזה כצפחת השמן אשר מצאו המכבים בחצרות קדשנו אשר חללוהו עריצי גוים, ואשר לא כלתה מאור באור נר התמיד שבעת ימים, והיה למשיב נפש לאביך הנכבד עדי יערה עלינו רוח ממרום, וה' הטוב יעשה שלום לנו, וישלח עזרתו מקדש לעמו הבזוז והשסוי, או עדי כי ישלח ממרום יקחנו אל ארצות השלום, שם ינוח משנות נדודיו ועמלו לא יזכור עוד”.
בתוגה חרישית ובנפש נוגה לקחה דינה את מעט היין מידי הרב ותמהר ותלך אל בית אביה, ותשב לצלעו.
השמים התקדרו ענני אֹפל, ומפרשי־עב בעבי גבי מגניהם בעד ראש כוכבים חתמו; מחשרת עב יתעופף ברק עקלתון, ואחריו הרעים הרעם בקול גאונו, לעמת קולות ולפידי כלי המשחית המתהוללים בחוצות קריה, ענן כבד ורוח קטב מלא את כל ירכתי הבית, ומקול השאון והרעש נעו אמות הספים, עדי כי שנת נוסה עליו נהיתה וייקץ. רגעי מספר הביט משמים ומשתומם על כל סביביו, ויאמר בקול ענות חלושה: ״גוחי מבטן אל אלהי ישעי! האירה נא דרכי דרך עיפתה כמו אֹפל, הודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך, ואתְּ שמעי בת, הנה ישעי בא ועקבות משיחנו נודעו". בשממון וחלחלה הביטה דינה על אביה ותשער בנפשה כי בשעפים מחזיונות קדחתו מבלי דעת מלים יכביר, אך הוא בעבור חושו בו הוסיף ויאמר: “הנה יום גאולתי לא ירחק חֹק, כי עוד ביום הזה אל על יקראוני, והמות יתר ידו ויבצעני ויפדני מכל תלאותי, בעמק הבכא הזה”.
דינה נפלה על ברכיה ארצה ועיניה כברכות מים נגרו מאין הפוגות.
“דינה” צפצף נוסה אמרתו “כל תפלה כל תחנה אשר נשמעו בכל הארץ ובכל הגוים, מני הוכר דעת אלהים בארץ, לא יערכו אל חין ערך תפלתך הנובעת ממקור תֻמת לבך, מקדש מלך למלך הכבוד, אך אנא בתי, אל תעצבי ובל ירפו ידיך, כי חפץ ה' כי נאמץ ברכינו הכושלות ולא נתרפה ביום צרה”.
באין אונים נפל אחורנית על כר המטה, ואחרי רגעי מספר התחזק ויאמר: "דינה, לפני השמים הרוגזים והארץ הרועשת, לפני העין הצופיה עלינו ממעל, נגדה נא להעדים הנאמנים האלה, בידך אפקיד חמשת שכיות החמדה אשר כל חמודות התבל לא יערכום בגדלם, בידך אפקיד תֻמת נפשך, כבוד עלומיך, דעת אלהי אביך, זכרון אביך זה ילדך, ומנת כוסך לימים יוצרו; הן אמנם פה בתבל ארצה לא יגיע היום אשר יביאך במשפט אם שמרת החמודות האלה ולא חללת יפעתם, אך שם לפני כס השופט כל הארץ, שם יערכו את נפשך כאשר היא עתה, ואת הנפש אשר תעשה לך בדרכך ובמעלליך מערכה מול מערכה, ושם ישאלוני “הזאת היא דינה אשר עזבת בארצות החיים?” לכן התאוששי והשיבי זאת אל לבך, למען לא אבוש בדברי בך, ולמען אוכל לענות בגבה וגאון: “זאת היא בתי בבת עיני, לא לתהו וריק כחי כליתי, אכן פעולתי לפני, ושבר היה לחילי”.
השמים יָרבו ברק, ירעימו בחזיזי קולות ומוקשי מות וחבלי שאול קדמוהו, לאט לאט תקצרנה שאיפת רוחו ותבשרנה כי עוד מעט ישבתו מפעלם; רסיסי היזע יתקררו, ודמי העורקים לאט לאט יסבו בלכתם, עיניו קמות וכהות, ועורקיו ידפקו ברעדה, ודינה תפרש כפיה ומתופפת על לבבה ואיש אין אתה אשר יגמול חסדו האחרון עם אביה הגוע לעיניה, ואשר ישא רנה ותפלה לאלהי הרוחות בעד נר אלהים טרם יכבה; כי כל איש היה עצור בביתו אצל בניו או שארו הלקוחים למות, או שוכבים על ערש דוי מחֹסר וכפן ומעוצר רעה ויגון. דינה נפלה על צוארי אביה ותחבקהו בזרועותיה, כמו חפצה לעצור בעד הנפש היוצאת מבית כלאה.
פתאום נתן נוסה כאוב מארץ קולו ויאמר: ויכל יעקב לצות את בניו… ויגוע ויאסף… אל עמיו… שמע… ישראל… ה‘… אל… ה’.. ה' אחד!… ונפש נוסה יצאה בדברו…
בעצם היום הזה הראו הספרדים נחת זרועם, וירבו העזובה בהעיר הנצורה, מגדלי האלהאמברא ארמון מלכי המוירען הבנוי כמו רמים ועומד על תלו זה כאלף שנים, נֻתצו חלוניו הגבוהים כֻתתו כתות לא יחמול, וסמל נביא הישמעאלים העומד על מרום פסגתו הורידו לארץ, בחומת העיר פרצו פרץ על פני פרץ, ויתעתדו לבוא בסופה וסערה העירה בלילה ההוא. רעדה אחזה את המוירען פחדו בגראנאדע יושביה, ותרב בעיר תאניה ואניה.
עתה נעזוב נא רגע את בית נוסה השמם, את דינה אשר כצפור בודד נשארה באין מנהל ומחזיק בידה, את העיר הנבהלה והמתנודדת מחמס יום תבוסתה, ולכה נא הקורא, אנהגך אביאך אל נוה שלום, אל ארמון מלך ושרים, כי הנה הסער עבר הסופה חלפה הלכה לה, כי גם התולדה בת השמים ידעה מועדיה, ואחרי הרעש תקום דממה, אך האדם כמות לא ישבע, לנצח תאכל חרבו וישחית רחמיו מאחיהו עד דור ודור.
ו 🔗
באולם בית המלכות אשר למלך פֿערדינאנד, נקבצו באו כל רבי המלך וגדוליו, ודבר הד את אחד זה בכה וזה בכה, פה בירכתי הבית מפלגת שרי המלך הפרתמים ישתעו יחדו על אודות מפלת גראנאדע הקרובה לבא, ושברה אשר לא ירחק חֹק, ושם חבר כהנים אשר טורקעמאדע וקסימענעס בראשם, יזכרו דברי ימי עולם עת היתה גראנאדע ממשלת כהנים ומשרת האמונה הקאטאליקית, וכל סחרה ואתננה אדמתה ונכסיה חק לכהנים ולמשרתי האמונה היו. והנה שם אחד הנזירים ישא מדברותיו, ולפני המון מרעיו ממרום ידבר, ויכונן לחקר זכרונות ימי קדם, עת באו המוירען על אדמת ספרד ויחללוה, ובאשמת פריצי הנוצרים אשר שתו עם קושרים ידם, ירשו שער אויביהם ויחזיקו מלכות בחלקלקות.
בין המון קהל עדת השרים והסגנים הנועדים שמה, יתנוסס לתפארה איש רם הקומה וגבה המצח המתהלך כתפוש ברוב שרעפיו אחת הנה ואחת הנה; חכמת האיש הזה תאיר פניו, נדבת רוחו ישא כציץ על מצח, ואֹמץ לב ורוח כביר באישון בת עינו ילינו, על כתפיו הרחבות והמֻסבות קוצות תלתלים שחורות, ישא אדר היקר, אדרת השרד, כאחד היושבים ראשונה במלכות, וחרב גאותו מצמדת על ירכו, כה ימרר בשעלו את הבית, ובצעדי און יתהלך אחוז בחבלי רעיוניו מבלי משים על כל הנמצאים בבית, הגיגם והגיונם, אך לעתים רחוקות יקשיב רב קשב זעיר שם זעיר שם, ואזנו תקח שמץ מכל אשר ידברו. גם המון הנועדים לא ישיתו אליו לב, אך עיניהם המפיקות קנאה מסֻתרת ילטשו כפעם בפעם עליו ויבחנהו לרגעים, דון יצחק אברבנאל הוא האיש הזה, הגבר הֻקָם עָל ליועץ הסוד אשר למלך פֿערדינאנד.
“מה מספר מפקד קהל עדת ישראל בגראנאדע?” שאל קסימענעס את אברבנאל אחרי רגעי דומיה.
“לא ידעתי ספורות” ענה אברבנאל בעמדו לפני הכהן, “גם חבל הארץ ההיא לא ידעתי תמול שלשום”.
“זאת לא זאת” העיר טורקעמאדע, “היפלא ממך ראש שבטי ישראל בספרד הדבר ההוא?”
“הלא ידעת אבי הנכבד כי כל רגעי ספורות, ורק במשמרת עבודתי אשגה תמיד, ומה מני יהלוך צבא היהודים או המוירען?”
סריס המלך בא הביתה, ויקרא את אברבנאל אל חדר המלך פנימה.
“הנה קראתיך היום אחר כבוד אל חדר עבודתי פנימה, דון יצחק, כי אתה ידעת כי כבודך חדש עמדי, ויקרו לי רעיך” אמר המלך ויאר פניו.
“עבדך אני אדוני, וכלי חפץ להטני אל כל חפצך”, ענה דון יצחק “וישתחוה לפני המלך בתשואות חן”.
“הגם אתה כמוני תחשוב למשפט כי אוצרנו ירום ונשא וגבה מאד אם נעלה בגראנאדע ונקיצנה?” שאל המלך אחרי דממה דקה.
“אם לא תרועם בשבט עברתך לדכאם לפני עש ולהשבית בתי מסגדם מטהרם, אז כמספר יושבי גראנאדע כן ירבו לך עבדים נאמנים, והם תֻכו לרגליך, כאשר עבדו עד הנה את באאבדעלין, כי אחת היא להמוירען מי ומי ימלוך עליהם; גם את הכסף אשר הביאו אל בית אוצר המוירען, עתה בלב ונפש חפצה יתנו לך, אם לא ביד חזקה תמלוך עליהם!” השיב אברבנאל.
“ואולם לבבי ידמה כי כל הון יקר נמצא באוצר נסיכם, אשר בטח מלא הוא על כל גדותיו”.
“לוא מצאה כקן ידך לכבוש את גראנאדע פתאום, או אז רבות העלית בחרמך, אך עתה מי זה לידנו יתקע אם לא הביאו את הכסף למשמרת אפריקה, בימי המצור הרבים?”
המלך עצר במלים רגֵעי מספר, ואחר כן שאל את אברבנאל פתע לפתאום:
“מה מספר מפקד יהודי גראנאדע?”
“לא ידעתי” ענה אברבנאל “אך כלם למודי ה' המה”.
“וגם כסף תועפות למו” בצע המלך אמרתו בשחוק קל, “כי יהודי ספרד בצל החכמה ובצל הכסף יתענגו, והיה האיש אשר עתה לפני לי למופת”.
“חכמת מה לי אדוני, מבלעדי כשרוני אשר יתמכני לכלכל במשפט דברי משמרת פקודתי אשר על שכמי”, ענה אברבנאל וישתחו.
“אולי תמצא ידך ידידי לשקול על ידי עושי המלאכה חמשים אלף פיאסטער אז תבואתני טובה, כי לא אכחד ממך ידידי, כי עתה בעת אשר באו בנים עד משבר, כה אין ללידה, כי תם הכסף באוצר אראגאניען וקאסטיליען, יחד עם כחה ועוצם ידה, וגם זה שמונת ימים משנה שכר ינתן לאנשי הצבא, אך הנה עוד מעט נבצע מעשינו בגראנאדע, ובלילה ההוא נבקיענה אלינו, ושר על מבצריה נביא; ואתה דון יצחק אותך אעשה לשר האוצר בארץ ממשלת ידנו החדשה”.
אברבנאל נבוך רגעים אחדים, כי הקשה המלך לשאול, אך אחרי חשבו מחשבות ענה ויאמר: “כדברך אדוני אעשה, ופרשת הכסף נתונה לעשות כטוב וכישר בעיני אדוני”.
ברחשי תודה הגיש המלך ידו לאברבנאל ויאמר לו: יהי לבך סמוך בטוח ידיד נפשי, כי חסדי לא אסיר ממך לנצח, ובריתי נאמנת לך, וברצות ה' מחר כעת היה נשוב נתראה פנים בהאלאמברא!"
אחד מנערי המלך משרתיו בא הביתה ויודיע דבריו למלך כי מלאכים באו מאת נסיך המוירען לבקר בהיכלו, אז עזב האברבנאל את הבית, ופני המלך צהלו מטוב לב.
ז 🔗
בארמון הספון אטון דמשק חכלילי, אשר קורותיו נשענים על עמודי שיש מחטבים לתפארה, ומקלעות פטורי צצים מעשה ידי אמן כתרות עליהם מלמעלה, יעמדו הכן שני כסאות למושב, למלך ולמלכה, דגלי אראגאניען וקאסטיליען מקשה זהב ממולאים בתרשיש, ינוצצו ממעל לכסאותם וצלב זהב משובץ אבני מלואים יתנוסס ביניהם, אילי הארץ ושועיה, פחותיה וסגניה, כמשק גבים עד ישֹׁקו בתוך הבית, כלם לובשים בגדי השרד לתפארה, עד הכהנים והנזירים במעיליהם השחורים לא נעדרו; על כל מבואי הבית יעמדו משמרות לשמור את בית המלך מַסָח, ורכבי הברזל אשר התעתדו למלחמה בחוצות יתהוללו ישתקשקון ברחובות סאנטה־פֿע, בקול המולה גדולה ובתרועת מלחמה.
מלאכי באאבדעלין באו הארמונה בלוית אחד מהיושבים ראשונה במלכות, אשר צום לחכות עד עת בוא המלך לשמוע מה בפיהם – בכליון עינים חכו שמה כשעה תמימה, ואחרי כן הופיעו המלך והשגל הנשענת על יד ימינו, בהדר גאונם ובשיא גאותם, וישבו לכסאות. דומיה חרישית שררה בבית, ואז נגשו מלאכי המוירען לפני המלך, ואחד מהם ישיש מלא ימים מצטפה שמו, פתח שפתיו וידבר לפני המלך ויאמר:
“נוטה שמים ויוסד ארץ, אלהי השלום והמלחמה, הרים ימינכם, מושלי הנוצרים, עלינו וידכאנו לפניכם, וביום הזה אשר בו לפני שנים קדמוניות לקחו אבותינו בחרבם ובקשתם ארץ אחזתנו אשר נאחזנו בה כתשע מאות בשנים, נהרי נחלי דם נשפכו בין אבותינו, עמי קדם וחם הראו נחת זרועם וגבורת ימינם על מרומי שרה, אך אנחנו גם זרע השלום ועץ החיים נטענו על תלמי ארצנו הברוכה, ובעת אשר החשך כסה ארץ ואור הדעת חשך בעריפיה, לנו היה אור במושבותינו, ונגל את אבן האֹפל והצלמות מעל פני שמי ארצנו, ולאורנו הלכו גם שכנינו הנוצרים, אך עתה הוסב עלינו האופן, ומרוממותיכם אדונַי נפצה תפארתנו וכבודנו כעשן כלה, עתה אין מלך לנו, אך גראנאדע היא שארית תפארתנו, ומזכרת אשרנו מימי קדם, וגם אותה נמכור לכם, ופתוח נפתח את שעריה, בתקותנו כי מטה־העֹז ושבט מושלים אשר בידכם, יהיה לשבט מישור, ולא למקל־חובלים ושבט־נוגש ליסרנו מוסר אכזרי, ולתת אותנו עדי אֹבד”.
המלך לקח דברים עם הקאנצלער ואחרי רגעי מספר ענה להמלאכים ויאמר:
“לא בחיל ולא בכח כבשו אבותיכם את אדמתנו וירשו שער אויביהם, כי גם בגד בוגדים מרר ומעל פריצי עמנו הועילו להותנו, ויפתחו שערי ארצנו לפניכם וחרב גבורינו השיב ואחור, אך עתה באו ימי השלום, וההשגחה הנוקמת דמם תדרוש, ותהי לנס כי ביום המר והנמהר, ביום אשר נשתה גבורתנו אז בימי קדם, ביום ההוא תתרפסו לפני מלכי ספרד, כי יעשו שלום לכם ולא ייסרוכם במטה זעמם; ואם עוד תכבידו ערפכם, ולא תפתחו דלתים וברית בטוב לב, חי ה' כי השמש לא תצא לאור יום בטרם נבוא שעריכם ביד חזקה, וברוח משפט וברוח בער נבער אחריכם, כי אנחנו ידענו גם ידענו כי מבלעדי חרבנו אשר תשכלכם מחוץ, גם ה' נלחם בכם בשפטיו הרעים ברעב ובדבר. לא נכחד ממנו כי כל העם ירגנו באהליהם על באאבדעלין ואבזריות חמתו, ואך על אפם וחמתם ישאו עלו הכבד על צואריהם; אך יען אתם לשלום תקראו, שמעו נא דברי מלכי הנוצרים אשר יאמרו לכם, שמעו וייטב לכם, הננו נכונים לכרות לכם ברית שלום ואמת, לגונן עליכם בצל כנפי ממשלתנו, אם תסגירו ביום הזה את העיר והמצור בידנו, ואת באאבדעלין תדיחו משאתו, הסר הנזר והרם העטרה, כי רק נוצרי מבטן ומלידה יצלח למלוכה, ועטרת תפארת רק את ראשם תענד, ואם שולחיכם לא מלאו את ידיכם לבוא עמנו בברית, שובו לכם לעירכם ובעוד שתי שעות דעו וראו והשיבוני דבר”.
עד כה ועד כה לקח טורקעמאדע דברים עם אחרים מצירי המוירען, ויביאם אליו הביתה, שם הוכיח במחמאות פיו ובחלקת לשונו אשר הטבעה בלב כל כהני־און האלה מיום דרכם על סף בית המקלט, ויראם לדעת כי מלכו גבר חסדו עליהם במאד, ויעשה עמהם אות לטובה, לכן גם עצתו אמונה כי ימהרו להסיר את מלכם מפקודתו, כי אבן פנה ומוסדות הדבר הזה לברית השלום; בחלקת לשונו הבטיחם כי שלום ואמת יהיה להם עם הנוצרים אשר לא יצורום ולא יקניאום, את אלהיהם יעבדו באין מפריע ומכלים דבר, ודתיהם לא ישֻנו ברב או מעט; גם שפתיו ענו בו כי יודע הוא כל תעלומות העיר האמללה, ושפוני טמוני תלאותיה ופגעיה כספר נגלו לפניו, ואת חצי לשונו לשון שקר כונן לירות במסתרים על נסיכם האמלל, ולהסב את לבם אחורנית מאחריו, בידעו כי בני העם אשר עיפה נפשם למלחמה האיומה, אשר הרבתה את חלליהם הרעבים ללחם וצמאים למי מנוחות, כי בני מרום עם הארץ המקוים לנוח מיום צרה ולשבוע מטובם אשר רכשו להם בימי הצרה והמועקה, כי כל העם כלו אשר החפשה תנתן לו בעבודת אלהים ובדתיו, כי כל העם אשר בראשונה קנה באאברעלין לבם לאהבה אותו בצדקתו ובישרת לבבו, עתה יפוץ מעליו, ועצת מלאכיו ישלים להרפהו ממצבתו. חצי ערמת טורקעמאדע קלעו המטרה ולא החטיאו, כי נגד רֻבי הבטחותיו ודברי נחומיו, הבטיחו המלאכים להסגיר כאור הבקר את העיר ואת המלוא בידי הספרדים, אם יואל המלך פֿערדינאנד לתת מכולת לבית מלכם כל הימים אשר הוא חי.
אחרי שעות אחדות חתם המלך אמנה על כתב־שֶׁקֶט־המלחמה, והמלאכים שבו גראנאדע.
ח 🔗
בדממת השקט שמע באאבדעלין עצת מלאכיו ודבריהם, ויען ויאמר: “בזאת צדקתם ידידַי, כי עם הספרדים עשיתם חוזה ותקשרו עלי כלכם, גם עם כלכם יעשה מלך הנוצרים חסד ואמת, גם כלכם מבשרכם תחזו תראו ונהרתם, איך ישמור מוצא שפתיו וכל הבטחותיו ישלים, גם אתם תראו איך תכון ממשלת מוירען אם מלכם לא מקרבם יצא, אך אם זה חסדכם עם מלככם אשר למענכם השליך נפשו מנגד וישם נפשו בכפו, אם זה חסדכם אשר נשבעתם לו באמונתכם, למה אפוא עוד תחכו למו עצתי, ותשאלו את פי?”
אך המה שוו נכח פניו את מעמדם כי ברע הוא מאד וישבעו שבועי שבועות להם, כי לולא יקוט כסלם ותקותם לעמוד על נפשם וכבודם בזרוע נטויה נוחלה אבדה, כי עתה בכבד פגריהם שתו חומות וחיל לסוכך על קרית משושם, וישישו כי ימצאו קבר תחת משואות חרבותיה. אז הבליג המלך על רוחו, וכאיש כביר כח אשר יסך בדלתים ים רוחו הסוער והנגרש כים לגליו, ענה ויאמר: אם כן אפוא עשו כטוב בעיניכם, ופתחו את העיר לפני אויביכם, אך ידי לא תהיה בה, וגם עיני לא תראינה החזות הקשה הזאת, כי בטרם יבוא עם חרמי בשערי גראנאדע אנכי אעזבנה, פֿעץ מטרת חפצי, שם ינוח לי מעצבי ומרגזי, וטוב לי שבת שם תחת צל כנפי חסדי מלכה, מאכול לחם העצבים, לחם חסד, אשר יתנו לי הנוצרים".
בפחי נפש יצאו שרי המלך מן הארמון והבשורה עשתה כנפים בגראנאדע, עד מהרה הופיעו דגלי השלום מעל חומות גראנאדע ומגדליה, וקול תרועת שמחה נשמע מסאנטה־פֿע וממחנה ספרד: חרב שבה אל תערה וגראנאדע נחה שקטה; אך מי תכן את רוח סועה וסער אשר התחולל בלב באאבדעלין המר נפש והנודד מכסאו ומקרית ממשלתו!
נטו צללי ערב, והלילה עלה כשואה ממעמקי נשיה לכסות ארץ ומלואה, אז עזב באאבדעלין מאתו עבדיו הנאמנים בבריתו את המחנה… דומיה איומה כמו דומית רפאים שוררת בארמון האלאמברא, אשר ביום אתמול כי עבר היה מלא תשואות וכמשק גבים שקק בו. בלב נשבר הביט באאבדעלין על כל סביביו ועיניו נגרו מאין הפוגות, ובמר רוחו ישיח עם לבבו לאמר: “הה, ארצי ארצי משאת נפשי! בדמעות עפעפי ובדמי לבבי הרויתי אדמת עפרך וטל ילדותי יבש עליך, אך עוד כחי לא אכלת, עוד אוני בשרירי בטני”, אך בראותו את האורים אשר יפיצו אור יקרות במחנה ספרד, בשמעו קול העם ברעו בהתבשרם כי בבקר ישבעו לחם ודרור יקרא למו, בהביטו על כל סביביו והנה רחק ממנו מנחם אשר יבכה לנודד הזה ויפזר צרו נחם על פצעי לבבו, בזכרו כי פֿערדינאנד זעום נפשו ישים משטרו על ארץ אחזת אבותיו, והוא לא ישוב עוד לראותה, בזכרו כי בבית מסגדו, אלהי הנוצרים יכֻבד, הנוצרים אשר ידריכוהו מנוחה מני שחר ילדותו, הנוצרים אשר נצר מגזעם, היא אמו חורגתו הביאה אותו ואת יולדתו בסוגר, הנוצרים האלה ירמסו ברגל גאוה קדוש משכן אללאה; אז נקטה נפשו בחייו, ויאמר לטרוף נפשו באפו, וישת כוס יין המר מלא מסך רעל, וישכב בתוך אהלו, ויחכה על עת בוא חליפתו. אך חיתו החזקה, ואיתן מבנה גוו, עם עמל הרופאים אשר חשו לעזרתו, פדעוהו מרדת שחת ומלצעוד למלך בלהות, אך כוס התרעלה אשר הגיח אל קרבו נסך עליו רוח תרדמה עזה ויישן וישכח עניו ומרודו.
נבקעו עפעפי שחר, ואחריו כגבור ירוץ אֹרח יצא השמש בהדר גאונו חכלילי עינים מפאת קדים, ויאר לארץ ולדרים, והנה משוש תֻפים המית נבל וכנור נשמע ממחנה ספרד הבאים בשערי גראנאדע, ולקול ענות גבורה הזה נעור באאבדעלין משנתו, וישלך משכנו וירץ אל חוף הים; שם לקח אניה באה לפֿריקה וישב בה. האניה פרשה נס, חזקה כן תרנה, ובסופה וסערה תחצה גלי רהב, ותסֹל לה דרך בחומר מים רבים; והמון חיל הספרדים נהרו כיום תמים אל שערי גראנאדע, בני מרום עם הארץ וכל המונה ושאונה ירדו לשערים לקדם פני מנצחיהם בתרועת גיל, על סוסים דוהרים דהרות אבירים ושואפים עפר ארץ בשעטת פרסותיהם באו המלך והמלכה שבעי נצחון העירה, ואחריהם ימשכו עגלות צב טעונות בר לחם ומזון, לתת טרף לבני גראנאדע ולחם ליושבים בה.
רחובות העיר השממות מלאו תשואות ומרומי קרת המו מרוב אדם עושים מסחר וקנין ומדברים שלום איש אל רעהו, הסוללות נהרסו, כלי המשחית הובאו העירה, ומושלי ספרד אוו את ארמון האלאמברא למשכן למו. בכל בתי העיר כבדו את הלילה ההוא באורים, ובכל מגרשיה ובתי תפלותיה קול ישורר תודות והלל לה' אשר פרש סכת שלומו עליהם ויהפוך עיר שוממה לשמחה, עיר נצורה לקריה עליזה; כי בתם לבבם האמינו כל העם ויתברכו בלבבם, כי עתה אפס המץ כלה שר, והמלחמה אשר עצמו חלליה זה תשע מאות בשנים, עתה ספה תמה רגע יום אחד. אך מי מדד בשעלו המים הזידונים, מי תכן את רוח האדם ואת לבו העקוב מי ידענו? לא ארכו הימים והכהנים ובראשם טורקעמאדע, הביטו בעינים מזרות קנאה ושנאת חמס על בתי המסגד אשר הניחו על תלם, וקול תפלת בני מחמד היה למפגע לאזניהם; אז השיבו אל לבם כי לא בצעו זממם אשר החלו לעשות, ועוד להם מלאכה בארץ המוירען, כי הכי זה יהיה נצחון יבחרוהו אשר קול שאגת בני אימאן יעלה בקרב מועדיהם ובני אל נכר יהיו משטמה בארצם. גם פֿערדינאנד נחם כי מכר בלא־הון את החֹפש הזה, החֹפש בעבודת אלהים לעם עברתו, ויעזוב את בתי מקדשם אשר היו לצנינים בעיניו לשבת על משפטם. ויהי אחרי ימים לא כבירים קראו הכהנים עצרה, וימתיקו סוד כדת מה לעשות להספרדים החדשים בדבר דתם ואמונתם, וטורקעמאדע איש הדמים ואיש הבליעל לא נח ולא שקט, עד כי הטה את לבב יתר הכהנים בלשונו כתער מלוטש, והמה יחדו גזרו אֹמר וישימו לחק “כי כל נדר וכל בטחון אשר יבטיח מלך נוצרי לעם אשר לא ממעי הנוצרים יצא, לא יקום ולא יהיה, וכל מוצא שפתיו יהיה כלא היה”; ואחרי כן נשמע דבר המלך ודתו, לסגור דלתי בתי־המסגד, לשרוף ספרי קדשם באש, ולצוות על הכהנים בעונש משפט מות לבלי יזידון לעבוד את אלהיהם במקהלות. רעדה אחזה את המוירען בשמעם פתגם המלך אשר יצא פתע לפתאום לשדד רבצם, רעש גדול והמולה בעדתם, וכלם כאיש אחד חברים אזרו חיל להקהל ולעמוד נגד אויביהם בחרב שלופה; אך הספרדים חשו עתידות למו, וידעו מראש את אשר תקרינה, ויהי בהקהל המוירען לבא בסופה וסערה אל בתי מקדשם, ויוציאו חרבם מנדנה, אז מצאו הספרדים תואנה להתנפל עליהם ולהשבית מאנוש זכרם, וכרגע עטרו אנשי חיל על כל בית מבוא, בראש כל חוצות הקימו משמרות ויגירו על ידי חרב המון רבה, ואת הנשארים אספו אספה כעדר בתוך הדברו, ויטילו עליהם אחת משתי אלה: או כי יתנצרו, או כי יצאו בראש גולים מארצם לבלי שוב אליה לנצח. רבים מהמה בחרו למו הדרך השניה, ויצאו בעקבות מלכם אל ארץ גד, ויש אשר באו במסֹרת ברית הנוצרים למראה עינים; אך לא הועילו מהותם, כי הנוצרים טמנו רשת ליד מעגלם, ויכרו שואה ללכדם וגם לכדום בשחיתותם. כן אבד ניר לממשלת המוירען אשר עלתה כפורחת ימים על שנים, אלה קרסו כרעו יחדו לפי חרב מלאה דם, ואלה מפני חרב נטושה מרחוק ברחו, ואלה גועו מעוצר רעה ויגון על ארץ מכורתם, אשר תקותם אתם בדי שאול ירדה.
ט 🔗
בבית אשר חמד לשבתו בגראנאדע, נדבר דון יצחק אברבנאל עם בנו עם יהודה, ויהודה הוא נער מלא עלומים, יפה עינים וטוב רואי, רוח חן ונדיבה שפוכה על כל בדי עורו, חזות פניו וכל הליכותיו ישאו עליהם חותם תכנית בני מרומי עם הארץ אשר מנעוריו גֻדל אתם וכרֵע כאח התהלך עמהם. אך הוא לא פנה אל רהבים והבלי השוא, הבהרות הכהות אשר הקדירו אז את שמי ספרד ארץ מגורתו ויכו בסנורים את המונה ושאונה את גדולִיה
ואציליה יחד, ויכסו עליהם בצלמות; כי חכמתו, דעתו ומצבו הנעלה המה תמכו בימינו ויהיו נר לרגליו לנהלהו בדרך העולה קדימה, ולרדף החשך אשר כסה שמי הארץ. אך הוא בז גם ליקהת אם, ומדרך אביו חלק לבו: בעוד אשר אביו כל היום הגה נכאים על שבר בת עמו, בעת אשר הוא נסה במסה וילמד דעת רק את התלאות והפגעים, החתחתים המלאים על דרכי החיים, הנה יהודה בנו אשר עוד לא נגפו רגליו על הרי נשף, לא כן דמה, הארץ כגן עדן היתה בעיניו, וצבא תהפוכותיה כמו חליפות רוח צח שפים אשר יפוח בגן אלהים הזה להרנין לב; בעוד אשר אביו הגה תמיד בדברי ימי עמו, ויתחקה על שרשי ימי גאונם ועל נסבת רדתם פלאים, אז השפיק יהודה בילדי נכרים, ויחבק חֵק נכריה, את בנות השיר זמרת ארץ מולדתו וספרותה אשר עלו כפורחת בימים ההם, ראה וישט אחריהם; בעת אשר אביו לעמו נשבר לבו בקרבו, למענו זנחה משלום וממנוחה נפשו, בלקחו בידו אלופים לראשו, ובעמסו על שכמו את משמרתו הכבודה והכבדה, למען ממרום שבתו יוכל היות לו עזרתה לעתות בצרה, וחפצו הזה להיות להם כמרימי עֹל ולהוציא לאור משפטם בידו הצליח, יען כי בידו היו עתותי אוצר הממלכה ובידי זהב תמך אשיותיו אשר חשבו לנפול, ומכחו שחר בעדו, ובכן הטו המלך והמלכה לו אֹזן קשבת, וארשת שפתיו לא מנעו; בעת אשר על מזבח אהבת עמו הקריב כל שכיות חמדתו וכל תענוגות בני האדם, בעת ההיא הרגיש יהודה רק את כל התלאה אשר תמצאהו על כל מדרך כף רגלו, יען כי בשם ישראל יכונה, ותמיד שאננו עלה באזני אביו, כי לא יוכל למלט משא דתו אשר הוא מהולל מפשעיה מדֻכא מעונותיה, ואם כי לבבו לא ערב מימיו לעזוב צור מחצבתו בעוד אביו לנגדו, אך לבו אשר קבץ און לא רד עם אל, ועם קדושים לא נאמנה רוחו, ומה גם כי במנהגי ודרכי עמו בחלה נפשו.
“הדברת עם זקני העדה ותשמע את מחסוריהם כאשר צויתיך?” שאל אברבנאל את בנו.
“לא” ענה יהודה אשר ממוצא דברינו אשר דברנו אודותיו נכיר אותו ואת שחו, “אך קראתיך בשמך לבוא הנה להתיעץ על צפוניך, ואנכי למה אבלה מבחר עתותי בדברים נקלים וקטנים כאלה?”
“נקלים וקטנים?” ענה אברבנאל בתלונה ובמנוד ראש, “ואולם אשאלך והודיעני מה המה הדברים הגדולים ויקרי הערך אשר להם הקדשת רגעיך הספורות, האם להשתקשק בראש הומיות עד תֹר חצי הליל עם אלאנצא ידידך, ולרדף קדים כל היום, הלזה תקרא דברים גדולים, אשר לך לענות בהם?”
“הסר כעס מלבך אבי” ענה יהודה אשר חרפה שברה לבו לשמוע מוסר כלמתו, “ואולם חי נפשי כי יקר בעיני המותה אם אדע כי בו לא תקצר ידי מפדות את עמי ולהסיר מסבל שכמם, ולמען הרם קרנם בכבוד באתי באש ובמים, אך לשבוע ממרורים לגור כל היום מלחמות עם הכהנים והנזירים על בלי־מה, על דבר בית תפלה אשר עליה אבד כלח, להתוכח תמיד עמם על דברי דת ודין אשר שיבה זרקה בהם ויבלו מרוב ימים, לשום אשם נפשנו ולשבוע ריב ומצה על דברים נקלים כמו אלה, לא אכחד תחת לשוני כי אין התוצאות שׁוים בנזק אשר יביאו התחבולות בכנפיהן”.
אברבנאל עמד נדהם ונפעם רגעי מספר ועפעפיו בחנו את בנו המדבר אליו, ואחרי כן קראהו אל החלון הנשקף על פני בקעה מרהבת־עין, אשר הרים גבנונים סביב לה, ויובל מים זרים תחת צללי סרעפותיו, ערבי נחל יזרום בהמולה נעימה, ויאמר לו: “הבט נא וראה ערבי הנחל שמה, ערבי הבכות ((Trauerweide עם דליותיהם הסרוחות המֻטות לארץ. זה רבות בשנים סופה וסערה וגשם מטרות עֹז יסערו לשרש מארץ שרשם, והמה ידכו וישׁחו יכֹפו כאגמון ראשם, אך סרעפותם מגן המה להשרש בארץ גזעם, לכן סערות תימן בעים רוחן לא תשערנום ממקומם, ובסלע בלב ים מוצקים המה ולא ייראו, אך ראה גם ראה לעמתם את האלון החסון אשר גבהה קומתו על בין עבותים, ויקנאו בו כל עצי יער, איך כגעת בו רוח הקדים הֻתַּש בחמה, לארץ השלך ושרשיו על גל יסֻבכו. כערבים עלי מים אשר ישחו ראשם בהתחולל רוח סערות ובנפוץ קדים עלי ארץ, ואחרי עבור זעם יתעודדו ירימו קרן, מצאתי ישראל, בצל דליותיהם, המה הדברים אשר “נקלים וקטנים” תכַנֵם, בצלם נחיה בגוים בארצות פזורינו, חומה המה עלינו מרוח עריצים כזרם קיר, מגן ומושיע המה לנו מפני אויבינו, הזמן וצבא חליפותיו אשר יסערו להפיצנו; גם חפץ ה' בידנו הצליח, להיות לאור גוים ולתקן עולם במלכות שדי. בדברי ימינו הנעלים מעל כל בינת אדם, למופת הננו לרבים, עליהם נשמו אחרונים וקדמונים יתמהו תמֹה. אין שם לנו כאחד העמים הגדולים על פני ארץ, אך שם ושארית לנו לנצח וזכרנו לא יסוף עד בלתי שמים; אין כסא לבני ישראל, כל מלכיהם נפלו, אך על רוח ה' אשר יחַיֵם זו כחו לאלהיו, יקפצו מלכים פיהם, עם לא לבדד ישכון הננו, אך נודדים בגוים, מגולה אל גולה, ומדחי אל דחי, למען הגד בקצוי ארץ שם ה', ולהיות ישועתו במלא רחבי תבל להפיץ אור הדעת בין יושבי חשך וצלמות ולפקוח עינים אשר טחו מראות באור האמונה הטהורה, רבבות לאֻמים עלו בתהו, גם זכרם ושמותיהם אין עוד אתנו; גם נגד עיננו שבתו עתה המוירען מהיות גוי, יען המה בעפר יסודם ויקשיחו ערפם, וכי תנוח יד מערצת העת במו, תסעף פארותיהם החזקות, ומעפר תשרש גזעם, אך לא כאלה חלק יעקב, ולא כן בית ישראל עם אל, כי לא יכבידו ערפם, יסורו מני אֹרח, יטו שכמם לסבול כל חלי וכל מכה, אך תמלט מיד עושקיה כח את שארית חמדתה את אש־דתה, ואת דבריה הנקלים והקטנים, לכן כח הזרוע לא תוכל להֻמם ולאבדם, עדי עד יקומו, ותורה מאתם תצא”.
“מרום משפטיך מנגדו” ענה יהודה, אשר דברי אביו הנאמרים בהשכל ודעת מצאו מסלות בלבבו, “ומה אשיב על מחשבותיך הנעלים לבלי חֹק? ומי יתן החרשתי לבלי לַאדיב את נפשך ולמרות עיני כבודך אף רגע; אך לוא ידעת אבי איך שפרה לי החיים, החיים בתענוגים בתבל ארצה, כי עתה לא חשבת דברי לי לעון אשר חטא”.
“אמנם ידעתי כי כן” ענה ארבנאל "ומי יתן ומחזה החיים לא יפשיט בגדיו החמודות לשום לאַל תקותך, ולא יחליף וימיר דמותו למען הרעימך; אך הה! זה דרך החיים אשר תראה בלי רכסים והדורים, רק כמו בעד הצפית תראנה, תגיע עדיה ותבהל, יבואו הימים וגם אתה תחזה כי אדרת שלום תלבש התבל וכל יצוריה, למען כחש בתקות מעריציה ומקדישיה ולהובישם משברם; ועתה אתה בני! אם לא למען דתך עשה נא זאת למען אהבת האדם, לך נא דרוש את שלום אחיך העניים והאביונים המבקשים משען ומשענה במכתבי־בקשותיהם, ובראשונה תפקֹד לטוב את העלמה בת למוד־ה' הבא הנה מארץ אשכנז, אשר רֻשּשה בימי המצור והמצוק, וצרתה לפני תגיד במכתבה אשר בזה.
י 🔗
אחוז בחבלי עשתונותיו, יצא יהודה מאת פני אביו בהניעו במו ראשו, ויאמר בלבו: הנה ישכיל אבי ישכיל ויחכם מאד וגם באתי עד תכונתו, ולא נכחד ממני, כי לב רגש לו, כי החֹפש והידידות יקרו בעיניו מכל שכיות החמדה, ובעד ארץ מגורתו נכון הוא לשפוך דמו במים המוגרים ארצה, אך באחת דרכיו לא יתכנו ולא אבין לרעו, מדוע לא יבין בפלס ומאזני השכל את דרכיו ועלילותיו, מדוע ישלח את אשרו הודו וכבודו מיד, ויעולל בעפר קרנו, בשומו כל הגיגו והגיונו בעמו הבזוז והשטוי, ויתפלל בעדם תמיד לבשתו ולבשת כהֻנתו הכבודה והרוממה? הלא מאיש אשר כמוהו, אשר המלך חפץ ביקרו, וכל גדולי המלך ושריו ימשכוהו חסד ויתנו כבוד לשמו, לא יבצר לעלות מעלה על גפי מרומי קרת, ולעשות לו שם עולם, אך הוא לא כן ידמה, וכמה הרה את העם הזה וילדהו, למען ישים אשם נפשו ובו כל חיי רוחו, ועל כן לא ירומם; וזה עמו אשר על מזבח אהבתו יקריב את כל יקרת התבל ומלאה, ואשר למענו ישבע נדודים והשקט לא יוכל, הלא עם לא בינות הוא, עם אשר לו לב סורר ומורה, חסדם יעזובו, ותחת אהבתו ישטמוהו ויקנאוהו ורֹבו? אך מה הוכח אוכיח מלים ואחשבה לדעת זאת, הדבר הזה לא ידעתי אחקרהו, ואבי הלא כל לשון תקום אתו למשפט ירשיע, אלכה לי אל עניי עמי לראות את ענים ופזר אתן למו, אך אנה אתכונן צעדי בראשונה.
עוד יהודה עומד נבוך ברב שרעפיו וחושב מחשבות, והנה יד שלוחה אליו, כאיש אשר נעור מתרדמה עזה הביט יהודה כמשתאה הנה והנה, והנה אלאנצא רֵעו ואיש שלומו לנגדו. ואלאנצא שר צבא המלך היה חֹטר מגזע בני מרומי עם הארץ מאלופי בני ספרד, אך על כנפי רוחו הנשאה הגביה עוף למעלה למשכיל, ובעת במרום המריא, שחק לכל גבהות אדם ורום אנשים, לאלילי הכסף או גלולי היחש, אשר עשו להם בני האדם קצוצי הכנפים למסך מבדיל בין איש ובין רעהו, ויהי בהיות אלאנצא מגֻדל מנעוריו כרֵע כאח עם יהודה, בהיותם חברים מקשיבים לקול מורה אחד, ויכרתו ברית שלום ואהבת עולם בין שניהם, גם בבואם בימים ברית אהבתם לא הופרה וכאחים מבטן התלכדו ולא התפרדו, עדי כי האחד אצל מרוחו על רעו וגבר עמיתו, ורגשות נפשם עלו כמתאימות בקנה אחד, וישאו בד בבד, שניהם יחד התענגו בעדן גן חיי הילדות והשחרות ורסן הדת והאמונה מפניהם שִׁלחו; גם אלאנצא בחר לשבת בסוד משחקים עלזי לב, מהתרועע עם מאשרי עמו או מתעיו ועם אנשי הרוח, ולכן לא בזה ולא שקץ איש אשר דתו שונה אם אך ידע להלוך נגד החיים; אלאנצא בחר לשוש לקול מנים ועוגב, משמוע דברי מטיפיו בשער אשר יכרו לו אֹזן לשמוע בלמודי האמונה וקדשיה, ובכן דעת לנבון נקל כי בצאת אלאנצא מבית מרזח, אשר שם התעלס באהבים עם אחֻזת מרעיו, ובפגשו פתאום לנגד עיניו את יהודה מחמד נפשו, אשר לא ראה פניו ימים מספר, שמח אלי־גיל ויקדם פניו בשמחה, יהודה השיב אהבה אל חיק רענו, אשר אחרי רגעי דומיה ותמהון שאלהו לאמר:
“מדוע אתה ככה נבוך ברב עשתונותיך יהודה?”
“הנה לחונן דלים שמני אבי היום, לנהל בלחם עניי עמו, יתומיו ואלמנותיו, ולוא ראית את חבר מֻכי אלהים האלה אשר יתנו בשיחם הקורע לב ומרגיז נפש, כי עתה גם אתה כמוני נבוכות מבלי דעת למי משפט הבכורה ויתר שאת, אך אם גם אתה לבך תשית לדעתי, כי את העני אשר יצנע לכת ועוד מסכת הבושה הלֹט על פניו, אותו נבכר, כי עתה אם יש את נפשך לכה ונלכה יחדיו את בית העלמה עניה הסערה אשר בלשון למודים ובעט סופר מהיר צרתה תגיד לפני אבי”.
“הבה נלכה” ענה אלאנצא, ושניהם הלכו אל הבית אשר אנחנו כבר באנו תחת צל קורתו, הלא הוא בית נוסה ודינה בתו.
בודדת במועדה ישבה דינה לפני השלחן, וספרים אחדים נגֹלו לפניה, דומית יה תשתרר בבית גם השתרר, אך קול הרוח המתהלך לשוח בארֻבת העשן, או על שמשות החלונות אשר יתמהו מגערתו, ישמע לפעמים…. ומה נבהלה דינה עת פתאום לפתע שמעה קול דופק על כפות המנעול, ושני נערים מוזרים לה באו הביתה, הלא גם איש כביר כח לב ילבש חרדות בעת מהומה ומבוכה כזאת, ומה גם עלמה רפת־ידים כדינה, אך הכרת פני הנערים האלה המפיקים ישרת־לב וטוב רוחם אשר ילין באישון בת עינם, הרגיעו עד ארגיעה את רוח דינה אשר הָמה כהמות ים בהתחולל רוח קדים עזה וישביחו שאון גליו. — מפי אלאנצא ויהודה נעתקו מלים בהביטם על דינה, אשר בגדי האבל אשר עטפה שית לה, קוצות תלתליה הסרוחות על חלקת צוארה אשר התנצלה את עדיה, הוד והדר שוֹו עליִה, וישיתו נוספות על הדר לבנת פניה, אשר חורו מעצר רעה ויגון ומימי נדודים אשר מנו לה. משתאים ומשתוממים עמדו שני הנערים על סף הבית, ומיראת הכבוד וחמלת לב, נסוגו אחור ולשונם לחכם דבקה; כי מה יהיה לחמלת לב, על מה יכמרו נחומינו, אם לא ימס לבבנו כהמס דונג מפני אש, בראותנו עלמה יעלת חן באביב ימי עלומיה אשר תלך שחוח תחת סבל פגעי הזמן ותלאותיו; הלא דמיונה כחבצלת רכה וענוגה, אשר אחרי הבקע עליה עפעפי שחר וכוסה רויה מטל שמים, הֻכתה פתאום כחֹם היום משרב ושמש, וטרפי צמחה יבשו נבלו, ומי אכזר כי חזות קשה כזאת לא תעורנו?.
“סלחי נא לנו עלמה דינה, כי נרגיז מנוחתך ונשביתך מעבודתך הנעימה”, אמר יהודה בענות חן אחרי שאפו רוח וקבצו נפוצות רעיוניו הנבוכים, “אל תשיתי עלינו חטאת, כי על פי אבי הוא דון יצחק אברבנאל, אשר שפכת לפניו שיחך ותדרשי למו עצתו, באתי הנה”.
“אם כה הגדיל אביך אדוני חסדו עמדי לתת אֹזן קשבת לדברי חיש מהר, במה אכף לו? הלא תודתי לא תוכל לגדל מגדל רוחו וענות צדקו” ענתה דינה ברחשי תודה.
כחזיזי ברקים אשר יפיצו אורם וברק נגהם בין מפלשי עב הענן כהרף עין כשביב אש אשר יצית להבת שלהבת בחשש ונעורת כמו רגע, כן הלהיבו מדברות דינה, אשר חן הוצק בשפתותיה, את לבב יהודה עד ארגיעה, ויעלו את המוקד על מזבח לבבו אשר שמח כמו יין, על כי מהר הפעם לשמוע בקול אביו, ופקודתו שמרה רוחו, אשר על כן, לו רגעי עדנים האלה. אך השמחה והתוגה אחריתה הלא כאחיות תאומות שלובי זרוע תלכנה, והשנית אוחזת בעקב רעותה; על כנפי רוח האהבה אשר שתה קן לה בלבב יהודה, ברגע הזה כתֻמם באו גם רגשי תוגה חרישית ורוח נכאה, ועשתונות חדשות מקרוב באו אשר לא שערום מורשי לבבו, מצאו נתיבות בתי נפשו. וכמו היתה דינה מרום מנגדו לבלי חֹק, עמד דומם וקול מליו נחבאו, מפני סערת לבבו אשר סערה בקרבו בעים רוחו, עדי כי פרצה עברה שער ומגלי לבו אשר רתחו כסיר וכים נגרש, הופיעו רסיסי דמעה בגֻלות עיניו. גם אלאנצא עמד כתֹמר מקשה ויאלם דומיה, ולמען הסתיר מבוכתו, הליט פניו באדרתו ועיניו לנכח הביטו על דינה אשר הורידה לארץ ראשה ותעמוד דומם. — שני הרֵעים האלה אם כי רסן מפניהם שלחו, וילכו שובב בדרכי החיים, אך נפשם לא נשבתה מטהרה, ולא יכלו להביט בעיני עגבים, על עלמה תֻמת הלב וטהרת נפש כדינה, למרות נפשם אשר גחלים להטה.
באחרונה השביתה דינה את הדומיה גברת הבית, ותאמר: “בימי המצור והמצוק, אשר הרבו העזובה בקרב עירנו, קפד המות בזעם אפו כאורג פתיל חית אבי גזר תפארתי ויצעידהו דומה, בעוד אבי בחיים חיתו נֻתן לחמנו מידי אחד הישמעאלים רֵע אבי ומיודעו, אשר השתעשע אתו יחד בחכמת הטבע והתכונה, והאיש הזה קנה גם אחוזת קבר לאבי אחרי אשר נפחה נפשו, וינהלני בלחם ימים מספר, אך האיש הדגול מרבבה הזה גם הוא פֻּקד יתר שנותיו, ועיניו לא ראו באבדן עמו וקרית משושו, ובמותו נשבר לי משענת מטה לחם, ועתה הנני ברעתי, כאשר עיניך אדוני רואות, עניה סוערה באין מודע וגואל באין חומר ומרחם, צעירה אני לימים וחרפה תשבור לבי לאכול מלחם העצבים, ואם אשא עיני אל עבודה ויגיע כפי, מה כחי כי איחל למצא טרף נפשי, ועמודי בריאותי רופפו, אך אחת היא תקותי למצא מנוח בבית אחר נדיבי עם אלהי אברהם, כסֹכנת על הבית או כמו אֹמנת לילדים, אולי ינוח לי שמה מעצבי ומרגזי, ורוח החיים המרחפת בבתי שלוי עולם האלה, אולי תעבור ותטהר את ערפלי היגון והתוגה, אשר הקדירו כוכבי נשפי, ובעד שמשי חתמו”. כדבר דינה את דבריה האחרונים האלה נאנקה דום, כי לזרמת דמעות עיניה אשר שטפו ויעברו במורד לחיה, נחבא קול מליה ותבך רב בכי.
“אל נא עדינה” התחנן יהודה קולו, “למה תוגי נפשך על בלי מה, הסירי דאגה מלבך ועמלך לא תזכרי עוד, כי העוני והמחסור אשר ראית, לא תוסיפי לראות עד העולם, כי אבי יהיה מגן לך ועליו תגולי דרכך, הוא ינהלך בעצתו וכל מעגליך יפלס; עתה קחי נא מידי מעט הכסף אשר הבאתי לך למלאות ספקך, ועוד חזון לימים יוצרו”.
“אך מה אמיץ לבך בגבורים והנך עשויה לבלי חת, כי לא תפחדי ולא תרהי לשבת בדד במועדיך בגראנאדע, בימי השערוריה האלה?” אמר אלאנצא, “הלא הרחק אתּ מאדם העיר, ומאוהביך אשר יהיו עליך סתרה, ומה נקל כי יאֻנה לך און ופגע?”.
“מאהל דל כל רע יחדל, יאמרו המושלים”, ענתה דינה, “ומי ידרוש לשכני בעלית קיר קטנה הזאת; אך לא אתהלל במתת שקר, ואודה כי לקול עלה נדף, או לשאון הרוח המתגעש בין פרצי החלונות, תסמר שערת בשרי, אף לבבי יתר ממקומו, אך בה' בטחתי באלהי ישראל, אשר יסך באברתו על בת לא רחמה כמוני”.
“ומה תאמרי עדינה אם עוד ביום הזה, אנהגך אביאך אל בית אבי להתענג בנוה שלום ובמשכנות מבטחים?” שאלה יהודה אחרי חשבו מחשבות רגעי מספר.
דינה נאלמה דומיה רגעים אחדים, כי פג לבה, אך היא הבליגה על רוחה ותאמר: “לא נכזבה תוחלת ישראל, כי ביצחק אברבנאל יקרא לו פודה ומציל, וחֹטר מגזע ישי הזה באמת ובצדקה יקרא מטה עֹז וצפירת תפארה לשאר עמו, בו יתימר ישראל בחכמתו ובתבונתו, ובו ירֻחם יתום, מֻכה אלהים וידוע חולי, וגם אתי האמללה יגדיל חסדו ואמתו, ויוציאני למרחב מעתות בצרה; אך אחת אשאל אותה אבקש, שבתי בבית הזה עוד ימים מספר ואבכה את אבי נזר תפארתי, כי כמשא כבד יכבד ממני לעזוב את הבית הזה, אשר אבני קירותיו ירידו בשיחי וכפיסי עציו אתי יחד יבכיון, את הבית הזה אשר כעדן גן אלהים היה בשבתי יחד עם אבי צבי תפארתי, ואשר היה לי לעמק הבכה, כי בו לֻקח הדרי לעולם ותקותי על עפה נחתה. ועתה, דרש נא בשלום אביך אביר ישראל ועטרת תפארתו ולכל אשר לו שלום”.
ברוח הומה וסוער כים לגליו יצאו שני הרֵעים מן הבית דומם ואין דובר דבר, כי שניהם לא יכלו להצפין בחֻבם את סערת לבבם, ולהתחפש במסוה המנוחה, ומה גם כי לא עצרו כח להשביח שאון גליו בחזקת היד; אך יהודה לא יכול להתאפק ולהסך בדלתים ים רוחו, ובהמון רגשותיו קרא: האח! מה נעמו ונשגבו תכונות העלמה העדינה הזאת!".
”לב־אמיץ ורוח נדיבה תמים בנפשה" ענה אלאנצא.
“לא לעלמה כזאת אשר אין על עפר משלה להיות לסֹכנת ולמשחק אחת מנשי מרום עם הארץ, אשר כל רוח אין בקרבן, לא, זאת היה לא תהיה כל עוד רוחי בי, גם אבי ידאג בעדה וכל חפצה ישלים”.
לפני פתח בית אברבנאל נפרדו איש מעל רעהו, ותחת אשר בעת אחרת הלכו יחדו לשוח לרוח היום בין גפני אדרת או שדי תרומות, ויתעלסו באהבים עדי נשף, עתה בחרו שניהם להתבודד בחדרי משכיתם, ולקרא דרור לשאון רגשותיהם, אשר כגלים נצים התרוצצו בחֻבם. גם דינה נבוכה בעשתונותיה אשר לא ידעה שחרם, וברוח נכאה ונפעמה נגשה אל חלון ביתה ותשקף על המון צבא המרום במרום, אשר יצאו חוצץ על פני רקיע השמים, בהלם גרם על גלות עיניה המלאות דמעה, כמו ערוגות הבשם המלאות רביבי טל אורות בהבקע עפעפי הילל בן שחר, ולמען התנער מתרדמת מחשבותיה, אשר נסכו עליה רוח כהה, לקחת את העוגב, ולזמירת בן גבירול אשר פרטה על פיו המו מיתרי לבבה, ותתן בשיר קולה ותאמר:
מַה תָּשׁוּחִי עָלַי נַפְשִׁי בַּת הַשַָׁמַיִם,
מַה תֵּעָצְבִי לַחֲמַת אֶרֶץ לְתַהְפֻּכוֹת הַחַיִים.
הֲלֹא בֵית כִּלְאָךְ יָשׁוּב מְהֵרָה לַאֲדָמָה,
אָז בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא, לֶאֱלֹהַ עֹשֵׂך שָׁמָּה.
כְּצִיץ הַשָּׂדֶה הָאָדָם כָּל יָמָיו, הַבָּצִיר
הַמָּוֶת, כִּי יִשְׁלַח מַגָּל, רֶגַע יָשִׁית קָצִיר,
שְׁכַח אָדָם פְּגָעֶיךָ, חֲמַת פְּתָנִים וָרַעַל,
וּזְכוֹר יוֹצֶרְךָ מֵרָחוֹק, אֱלֹהַ מִמָּעַל.
הַזְמָן יָגֹז חִישׁ אֵינֶנּוּ, הֲתָעִיף בּוֹ עֵינֶךָ,
לָכֵן בַּל תִּדְאַג בַּחַיִּים, אִם כְּיָמֶיךָ אֵידֶךָ,
אַל תִּפְחַד, אַל תִּשְׁאַל לָמָּה לֹא תָנוּחַ,
הֲלֹא עוֹד אַחַת מְעָט, אֶל מְקוֹמוֹ יָשׁוּב הָרוּחַ.
יא 🔗
בכל יום ויום, כאשר נטו הצללים והיום פנה לערוב, ודון יצחק אברבנאל שב הביתה ממשמרת פקודתו בחצר המלך, שעשועים היה לו להתהלך בהלך נפשו בנבכי שנות קדם דורות עולמים, לדרוש מעל ספרי תורת אלהים וחוזי יה מה פעל אל, ומה עשה צור ישראל לעמו צאן מרעיתו בשנים קדמוניות. ספר הספרים הזה, אשר זה שנות אלף צרי ונוחם הוא, לנפשות עמו הנאנחים והנאנקים, אשר מדי יגביהם עוף ישאם על אברתו, ישכיח את צאן ההרגה האלה, עם ממושך ומורט הזה, את ענים ומרודם, את תלאותיהם ופגעיהם, אשר מסביב יציקו למו בעמק הבכא בארץ נשיה הזאת. — הספר הזה נפח בלב אברבנאל רוח גבורה ועֹז, ויהי זרוע לו להשיב אחור ימין משנאיו ומקנאיו, ולשום לאַל מזמותיהם אשר חשבו עליו, ואת הרשת אשר טמנו ליד מעגלו בחצר המלך, כי דברי אלהים חיים האלה, אשר שערי הביון עֻזם נגֹלו לפניו, אל על קראוהו, לראות מחזה שדי בחידות מני קדם, ונפלאות תמים דעים בדברי ימי עולם, וכעת במרום המריא, הרקיע בגאותו שחקים, להתענג מעל מפעלות אל אלים, שחק לתבל הנשמה וצבא חליפותיה גם יחד, ובהיות האדם נכון לצלע ישחק למעוף צוקה, ולא ידאג כי נכון בידו יום חשך, הלא כקורי עכביש אז בעיניו פח יוקשים, ורשתות אשר יארגו נתעבי־דרך, קצרי־הדעת למען לכדו בשחיתותם, וכאשר יפרש רוחו כנפיו לעוף ביעף אל שמי ה' ולראות באור החיים הנעלים מחיי אנוש בנאות חמס האלה, הלא אז יַסע את יתד הארג עם המסכת אשר בעפר יסודם, והיה כלא היה.
ביום ההוא נגֹלו לפני דון יצחק ספרי דברי הימים למלכי ישראל, ומהם נשא דֵעַ למרחוק, לשנות דור ודור, עת היה יהודה עם לבדד ומלכו מקרבו יצא, מהם דרש מדוע ירד עמו אחורנית ומדוע לא עלתה ארוכתו, ומהם כונן גם לחקר אבותיו וצור מחצבתו, כי היה נצר מגזר ישי וחֹטר משרש בית מלכי יהודה.
יהודה בא הביתה ויספר לאביו כי ראה את עני הנערה האמללה ויעש ככל אשר צוהו, ובשפתים דולקים וחוצבים להבות אש תאר לפני אביו את יקרת רוח העלמה הזאת, את תמת נפשה והדר גויתה המחֻטבת תבנית היכל, ואת רוע מצבה המר והנמהר, ויתחנן לפני אביו כי יעשה אות לטובה עם הנערה ההיא, יחלצנה מן המצר ויביאנה אל צל קורתו, להיות עליה סתרה מפני חמת המציק ומעוצר רעה ויגון.
“ומה שלום שאר העניים והאביונים?” שאל אברבנאל בתלונה דקה, וילטוש על יהודה עיניו. אך יהודה לא יכול למלט משא מבטי עיני אביו, וישח לארץ ראשו, ומבלי דעת להשיב לשואלו דבר, כסה אֹדם הבושה את לחייו ושפתו נבללה, כי בהיותו אחוז בחבלי שרעפיו על אודות דינה, אשר קנתה כליותיו, שכח את מצות אביו ופקודתו אשר היתה עליו חזקה, ובמבטי עיניו המזרות תלונה, ראה יהודה מוסר כלמתו, על מעלו אשר מעל במלאכותו. אף אמנם לא כאלה היו מחשבות אביו, ובהביטו בעיניו החודרות תוך כליות ולב על יהודה, לא למען יסרהו ולהכות בחרפה לחייו על השליכו אחרי גוו את פקודתו עשה זאת, אך נפשו נכספה לבלע פני המסכה הנסוכה על שפוני טמוני מחשבות בנו, ולדעת את החרות על לבבו; כי צפנת פענח הזה, אשר עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם, תִכן את רוח בנו כרגע, ומחזות פניו ראה ויתבונן כי לא החמלה לבדה עוררה את רוחו לחמלה על הנערה הזאת, אך האהבה הנלוה עמה מצאה מסלות בלבבו, וזאת האהבה לא ישרה בעיניו, ועליה כוננו חצי תלונתו; כי גם אברבנאל, אם כי היה מרומם לבלי חֹק מעל גאות אדם ורום עיניהם, אשר עשו להם חיץ בין איש ובין רעהו, בכל זאת לא נקה מהגאון והגאוה אשר עדו בני ישראל יושבי ספרד נגד אחיהם בני אשכנז וצרפת, כי באמת במשפט ובצדקה ענקתמו גאוה ויגבה לבבם, כי בעת אשר המה בשקטם על שמריהם הלכו קדימה ויפרחו כגפן על מבועי הדעת והחכמה ויהיו לשם ולתהלה בין הגוים שכניהם, בעת ההיא ירדו אחיהם האשכנזים והצרפתים עשר מעלות אחורנית במצב הדעת והאֹשר, ואבן אֹפל וצלמות אשר יכסה פי באר מים החיים מי הדעת והתושיה, עוֹד לא גללו לראות אור בהיר ולקנות חכמה, בהיותם מֻרדפים על צואר, מֻרדפים בלי חשך מחמס מציקיהם, רפו כנפי רוחם וחכמתם אבדה, ומבלי יכלתם לעלות על גפי מרומי קרת, ישבו בשפל בסתר מדרגת חברת בני האדם, ויהיה עול רכֻלתם, נשך ותרבית משלח ידם, ויהיו עשוקים ורצוצים כל הימים, ושמם עוד היה לחרפה וקלסה ובכל הארץ בשתם.
לכן רעה בעיני אברבנאל, נפשו ירעה לו, כי אחרי עלמה אשר אשכנז ארץ לא מטוהרה מכורתה ומולדתה, נפתח לבב בנו, כפי אשר הכרת פניו תענה בו, אך אברבנאל ראה און ויתבונן ויהיה כמחריש, ואחרי שמעו דברי בנו אשר נמלטו מפיו בלי סדרים, ענה ויאמר לו:
“אחרי אשר העלמה, אשר בעדה תפיל תחנתך ביתר שאת, עתה לא תירא כי יקדמוה ימי עוני, חדל מדאוג אודותיה, ועלי השלך יהבה, כי אנכי אדע מה אעשה לה'!” ובדברים האלה נפרד מאת בנו אשר נשאר נדהם ונפעם.
יב 🔗
תשואות מלאה עיר גראנאדע, כמשק גבים שוקק בה, יושביה המוירען, אשר עתה בשם נוצרים חדשים יקראו, ישבו בבתי רכֻלתם על יד דרך מצפים עד עת בוא הקונים לקנות מערבם וסחורת ידם. אביוני אדם ונזירים עניים יצאו מבתי תפילתם החדִשים מקרוב באו, שער אלי קרת, לסבב על פתחי נדיבים, ולהשתחות לאגורת כסף ולפתותי לחם העצבים. בתרועת מלחמה בשלום, יצאו אנשי הצבא אל עמק המלך ללמד ידיהם לקרב, ומבית מעונה אלהי קדם יצא דון יצחק אבאבנאל אחרי תפלת הבקר ובמלא חפנים נתן פזר להמון האביונים, אשר התנגשו ויבאו באולם הבית, מבלי הבט אל מכסת הכסף או אל פני דך הנכלם, ומשם כונן אשוריו ויבא אל הרחוב הגלמוד והעזוב, אל מקום משכן דינה; הדלת היתה סגורה על מסגר, ואחרי דפקו פעמים שלוש על כפות המנעול, סבבה על צירה, ודינה יצאה לקדם פניו בענות צדקה ובהדר תפארתה. מה השתומם בראותו את העלמה הזאת אשר ענוה ויופי נפגשו בה, חן וחסד תמים בנפשה, וירא את אשר לא פלל; אך עתה שככה תלונתו ותמהון לבבו, כי העלמה הזאת צודדה בעפעפיה את יהודה ובאחד ממבטיה לבבתהו. — דינה אשר ישבה עד הנה ותבקר את כתבי אביה, אשר הניח אחריו ברכה, לא נבהלה ולא נבוכה כבוא האיש הדגול מרבבה הזה הביתה, כי ידעה כי אך מרפא וחסד יבואו בכנפיו, וכל מפעליו צדקה, וכן קדמה פניו במנוחה שאננה ובפנים צוהלים.
“מה תדרשי מעל כתבי אביך, בת נדיב?” שאלה אברבנאל בראותו את הגליונים המפוזרים בלי סדרים על פני השלחן, “התחפשי את ספר־צוואתו?” “זאת לא זאת אדוני” ענתה דינה, בלבי צפנתי אמריו ותורתו בתוך מעי; אך היפלא בעיני אדוני כי יקרה לבן־חלוף מזכרת אהובי נפשו, אשר כמו חי תציג נגד עינינו את מחמדנו אשר אבדנו, ומה גם הזכרון אשר בספר?".
“זכר צדיק לברכה, אמר המלך החכם, וגם זכר אביך יהיה ברוך” אמר אברבנאל ברגש “אך הגידי נא לי הידעתיני בשם?” “ראות פני אדוני לא נתכבדתי, אך אם אזכה בשפטי, הנני עומדת לפני הדר כבוד צפירת ישראל דון יצחק אברבנאל המורם מעם”.
שחוק קל כחֹם צח עלי אור עבר על שפתי אברבנאל ויאמר: “תמול שחרו פניך שני נערים, ואת אחד מהמה, הוא בני, שלחתי הנה להתודע, אם יופי הכתב והכותבת במאזנים ישאו יחד, כי לבבתיני עדינה במכתבך אשר יענה בך כי לבך ראה הרבה חכמה ודעת, ובהמון בנות אשכנז, אשר צפון לבן משכל לא יחד כבודך”.
“גם המעט מזעיר אשר ידעתי, זאת היא הברכה אשר השאיר לי אבי אחריו, כי הוא בתבונות כפיו הנחני בדרך דעה ותבונה, ויכרה לי אֹזן לשמוע בלמודים”, השיבה הנערה ברגשי תודה.
“האם זה רבות בשנים תתגוררי על אדמת ספרד?”
“ילדה בת שנתים באתי הנה, ועתה ימי שני חיי עד שמונה עשרה הגיעו”.
“אכן רוח היא באנוש, ובעיני יפלא איך צעירה לימים כמוך, כבר השגת חיל בחכמה ודעת!”
“אמנם מעט ורעים ימי שני חיי, אך לוּ שקול ישקל הותי וקשי ימי, עם ישישים שבעי רֹגז בד בבד אשא אתם, ואולי לא ידעו ישישים עמל ופגע כמוני, אשר זה רבות הנחלתי ירחי שוא, ושנות נדודים מנו לי”.
“מאין מצא אביך חית ידו וטרף ביתו בעודנו בארצות החיים?”
“מכתיבת ספרי תורה” ענתה דינה,
“הה, עץ חיים יבש מאד! ומשענת קנה רצוץ”.
אך בכל זאת נשא פרי לשבור רעבוננו, כי בדי עמל מלא שפקנו, אך מימיו הלא הֵקֵרו ממקום קדוש וימתקו בפינו".
“הנה נא חִלִית פני לבקש לך אחת הכהֻנות, וגם אנכי מצאתי מנוח אשר ייטב לך, אם יש את נפשך היות סֹכנת בבית אחד הנסיכים” אמר אברבנאל אחרי חשבו מחשבות רגעי מספר.
“לא אדוני” צעקה דינה, כאיש אשר צפעוני יפרישו פתאום, “חי ה' אשר בידו עתותי, כי אם גם כל שכיות חמדת התבל ישקלו על כפי, לא אתמכר לעקר עם דת אבותי יחד; אך אמנם כלמה כסתה פני, כי לב הותל הטני, להאמין בחפזי כי באמת ובתמים אמר אדוני את אשר אמר, ולא ידעתי כי רק למען נסותי במסה נסה דבר אלי כזאת, למען דעת את אשר עם לבבי”.
"אך מה ימריצך כי תשליכי אחרי גֵוך, את אמונתך בהיותך בבית אצילי העם?”.
“לא אדוני, משגה הוא, הן לוּ כל מצרי שאול ומצוקות תפתה האחוזים בעקבות דתי, או עושר וכבוד וכל תענוגות חלד בלעדה, מחזה מול מחזה יעמדו נגדי, הלא יקר בעיני המותה על קדושת דתי מבחור בחיים זולתה — ושם בין שאון עליזים, ובהתערבי בגויים הלא לא אוכל שבת שאננה כתפארת בת ישראל, ולעבוד את אלהים כאשר הסכנתי, ועל גפי מרומי קרת, אשר שם מזורה הרשת ללכוד פתאום שׂתומי עין, ועכס התבל בתענוגים, ומשך אבירים בכחו, התוכל עלמה רפת ידים כמוני לעצור כח ללחום ברוחה רוח סועה וסער אשר יסער בעזוז אפו, להעתיק מוסדי האמונה, ולהרוס שתותיה עד היסוד בה?”
לב אברבנאל הומה, יחד נכמרו נחומיו, בראותו כי כה נאמנה את אל רוחה, עד כי תבחר להתגלגל תחת שואה, לשאת ולסבול כל פגעי החיים, מלעזוב צור מחצבתה, ובלב רגש אמר אל דינה.
“אם כן אפוא בתי יקרת בעיני נכבדת, ועתה בביתי תמצאי מעון השלום והמנוחה, ואנכי מגן לך מפני חמת אויבינו אשר יחבלו מזמות על עם שרידי קֹדש, וגם אתְּ תהיי שעשועים לי ולמשיב נפשי, כי אחזה לי כי את יודעת פרק בשיר שאהבה נפשי, ובת אין לי וגם אשת נעורי תישן שנת עולם בירכתי בור”.
דינה נבוכה וחזות פניה ענתה בה, כי לבבה כים נגרש, והיא פוסחת על שתי הסעפים; אך עד ארגיעה הבליגה על רוחה ותאמר: “תשואות חן לך אדוני! רב העליליה, על כי ממרום שבתך השפלת להביט אל עניה נכאת רוח כמוני, ותפליא חסדיך להביאני עד הלום; אך לדבר הזה יסלח לי אדוני, אם לא אוכל לבוא להסתופף בחצרותיו כרגע, פן אשכח בבית תענוגי ובנוה השלום הזה, את אבדן אבי הודי והדרי, ומנעימי החיים יאיצו לנחמני על שברי בטרם שלמו ימי אבלי, לכן יעשה נא אדוני עמי אות לטובה לתת לי מקום בטרם מועד, בבית אחד שלומי אמוני ישראל; שם אשב ואבכה על אסוני וקשה יומי, גם אטהר בתי נפשי, ואלמד לדעת את אשר נטל עלי למען הסתופף בחצרות קדשו”.
אברבנאל כמעט לא האמין למשמע אזניו, ובראותו כי היא באחת ולשוא ישחית דבריו להטותה אל חפצו, שאלה עם מי ומי שיח ושיג לה, ומי מכירה ומיודעה, אשר אליו תהי רוחה ללכת? והיא קראה בשם אחד הרופאים הזקנים מבני ישראל, אשר כרִ?? אח3 התהלך עם אביה בחיים חיתו, ואת ביתו אִוְתה למשכן לה. אברבנאל4 נדרש לאשר שאלה, ויגמרו אֹמר כי ממחרת היום ההוא תעזוב5 את בית מגורה ללכת באשר בחרה.
יג 🔗
הבקר אור בקר לא עבות, השחר פרוש על ההרים הגבוהים, וכנף רננים נעלסה נתנה בשיר קולה ברן יחד כוכבי בקר, כמו נעור כל היקום להתענג על הדר מוצאי בקר ויפעת הילל בן שחר, וישמחו כלם כי בא היום כי קרוב, וחשך מֻרדף אל ארץ נשיה, אל ממלכת בלהות. גם אלנאנצא העיר השחר, אך לא התענג על הדר תפארתו ועל זהר מראיתו, כי הוא צלל בנבכי עשתונותיו אשר בן לילה הכו שרש בלבבו מבלי אשר ידעם תמול שלשום, ומבלי אשר שערום מורשי לבבו; גם עליצות רוחו אשר הטבעה בקרבו מעולם, ולא עזבתו כל ימי לכתו במעגלות החיים המלאים לפעמים אבני נגף והררי נשף; עתה נשף בה רוח אהבתו, אשר התחוללה בקרבו ומן גוו גֹרשה, וכמו מצאה התוגה קן על מצחו מני יום הולדו, נפלו פניו וכל בדי עורו כמו התהפכו כחמר חותם; אך גם התוגה החרישית הזאת נעמה לו ולא התאמץ לגרשה בחזקת היד. תפוש ברוב שרעפיו בקרבו רכב על סוסו, וישלח רסן מעל פניו, ומבלי משים עבר על פני יערות תפוחי הזהב והרמונים, הזיתים הרעננים וגפני עסיס המתֻלעים באשכלות ענביהם, אשר יתנו ריח ניחח וקטורה באף עובר, עד הגיעו אל משואות חרבות אולליבערום העתיקה, אשר משם יתאר הגבול ונסב אל צורי היעלים המתנשאים בשיא גבהם אל תחת מפלשי עב.
מלכת השמים יצאה חכלילת עינים מעל ראשי גבעות עולם, ומנֹגה נגדה יפֹזו תועפות גבעות סלעי מגור ואבני גר מנֻפצות, אשר יתיצבו כמו נד בתהו ילל ישמון הזה, חציר גגות ומקלעות פטורי צצים אחוזים בקירות עיי החומות האלה אשר הדרת השיבה חופפת עליהם ושיבה זרקה בם. אבני זכרון האלה האומרים כבוד לעושיהם הגבורים מעולם אנשי השם, אבני זכרון האלה הנשקפים על פני ככר חמד מרהיב עין, אשר שם תרפד התולדה יצועה ותחדש נעוריה תמיד, יולידו ויצמיחו בקרבנו רגשי ענוה ונגד עינינו ישפילו ערכנו, כי מכתב אלהים חרות על הלוחות האלה, ויאמר לאדם: קרא בספר קדמוניות הזה, וממוצא פלאי מעללי השם תשכיל ותדע, כי כמר מדלי אתה, ומעשה ידיך כשחק מאזנים לעמתם, אשר גם המה בלי חלוף כמוך היו וצעדיהם שאול תמכו, ומה גם כי כאין וכאפס נחשבת אתה וכל מעשה תקפך וגבורתך נגד מפעלות תמים דעים, אשר יראה את גדלו ואת רעם גבורותיו, על כל מדרך כף רגל, ובכל בני היקום אשר יצר מאפס ותהו…
על איי החרבות האלה שכב אלאנצא לשאוף רוח צח ולהחליף כח, אך מה רוח צח לאיש אשר ממשכיות לבו תבא סופה וסערה לשום רוחו כמרקחה, ומה מנוח לאיש אשר תשוקתו מרום מנגדו ותקותו נגזלה; וגם אלאנצא אם כי לא נפתה לבו להאמין בשוא נתעה כי דינה תטה לו חסד נעוריה, ותפול לו חבלים בנעימים, אך תקות נעלות מאלה התגעשו בחבו וירגיזו מנוחתו, כי נפשו קוה קותה להוציא את דינה מסתר המדרגה ולהושיבה עם נדיבים, להשקותה מנחל מעדני החיים, ולהשביעה משד תנחומיהם. אך איככה אוציא את תקותי לפעולת ידים? חשב אלאנצא בלבבו, ועננה הרת תוגה הקדירה את מרום מצחו ביתר שאת, איככה אעלנה על במתי התבל ואטענה בקרן בן שמן, אם צרור כספי נקוב, ומבלעדי הכסף הנמאס הזה, הלא לא ירים איש את ידו לעשות דבר ובמתים נחשב, ואנכי הדל באלפי מה אעשה אפוא? ואם אמרתי אבליגה ואֹמר ליהודה ידידי אשר שמן חלקו וכסף תועפות לו, הבה לי, הלא אז מכחו ישחר בעדי, למען אוציא זממי ואבצע מחשבותי, וגם אנכי לא מנעתי הטוב ממנו לוּ היה לאל ידי, ועליו הכביד הזמן אכפו; אך מדוע אעשה שקר בנפשי, לעשות צדקה וחסד בהון זרים, הלא אברבנאל הגבר הֻקם עָל כמו נגיד יקרבנה בימין צדקו, וישים במרום קנה, ועמו הלא הרבה פדות והוא כל יכול; אך אם אזלת ידי להושיע להנערה העדינה הזאת בהוני ומאֹדי, מדוע לא אהיה למגן בעדה באוני ובזרוֹע כחי, מדוע לא אהיה עליה סתרה ולא אשמרנה מכל רעה בימים הרעים האלה, אשר חיי היהודים תלוים להם מנגד, וסכנות מרֻבבות תרחפנה מעל ראשם, מדוע לא אהיה מגן לה ולא אצור נפשה מכל משמר?".
כה ישב אלאנצא דומם, ורוחו מרחפת על פני תהום תקות רבות וטובות, ובהלך נפשו וחלום חזיון דמיונו כבר התימר בכבודו הזה, להיות למלאך מושיע לעלמה עניה סוערה ואין עוזר לה, להיות עליה למחסה מפני עקת אויב וחמת מעול וחומס. אך לקול ההמולה אשר הגיעה לאזנו פתאום לפתע מבין סבכי היער, נעור מתנומת דמיונו העז, ובבהלה ופחד הביט אל סביביו, והנה תחת התפוח עומד לנגדו ישמעאלי זקן מאד, ועיניו המזרות זועה ופלצות נטויות על אלאנצא, והוא צועק בקול מרגיז כליות ולב.
“עדלא, עדלא”.
“אל תירא ואל תחת זקן כי לא תבואתך רעה”, נסה אלאנצא דבר אליו, “אך הגידה נא לי מי הביאך הלום? ומה לך פה בתֹהו ילל שממה הזה באשמורת הבקר?”
הקן הביט אל אלאנצא בעינים מפיקות תמהות לב, ובשחוק גדול פער פיו לבלי חֹק ויקרא: “מה טחו עיניך מראות ומהשכל נוצרי נבער מדעת, החרבות האלה הלא משכנות מבטחים המה, שם משכן עדלא, שם מעון באאבדעלין, שם מחמד, וגם אללאה שם הוא, כלם ערבה ביתם, ותֹהו לא אדם בו משכנותם, הוי נוצרי נבער מדעת!” ומדי דברו הכה הזקן על חזהו, ויקרע לגזרים את מעילו אשר עליו.
בראות אלאנצא זר מעשהו, התחלחל מאד, כי ראה כי איש אשר עמודי בינתו רופפו ורוח עועים מסוך בו נגד עיניו, ולמען בוא אתו בדברים, הוסיף וישאלהו “מי היא זאת עדלא?”
“עדלא, אדלא”, הגה המשתגע ברוחו הקשה, ויגש אל אלאנצא ודבר לאט לו באזנו ויאמר:
“שם שם הקריבוה על הצריח קרבן לאלהיך” ומדי דברו שלח אצבע ויראהו את מגרש גראנאדע. —
מבין עצי ראשי בשמים השולחים נטישותיהם אל כל עבר ורוח, יצא השמש בנגה ברק קרניו, ולחרדת אלאנצא הפיץ אור בהיר על פני הזקן המזרים זועה פחד וחיל, ועל מראהו אשר משחת מאיש. בזעם צעד הזקן ארץ ויחרק שן, ויעוה פניו אשר קמטו מאד והמֻסבותּ זקנו היורד על פי מדותיו וישת על רֹע תארו נוספות, ובזעם אפו רקע ברגליו ויקרא בקול גדול:
“הוי נוצרי! העוד המון מלאכי שאול ומלכי בלהות ישוקו בראנאדע? העוד ישירו השדים השחרחורים שירי אבלם בבתי מועדיהם?” ובדברו פתח פיו, ובקול אשר ישרוט שרטת בנפש כל שומע, שר משירות היכל אשר שררו הנוצרים בבואם גראנאדע, אלאנצא הפנה שכמו ללכת, ויתן לו מלא חפנים אגורות כסף למען הרחיקו מעל גבולו, אך הוא זֵרָם לכל רוח, ויאמר: “אזרע ידידי, אזרע חטה ושעורה, יצמחו יעשו אֹכל כי רעב אנכי”.
אלאנצא מטוב לבבו אבה להראותו את הדרך ילך בה, בחשבו למשפט כי הוא תועה בתהו לא דרך; אך הוא קרע ידו ממנו בחזקה, ומבלי משים על הקוצים והברקנים אשר לא השאירו מתום בבשרו, ברח ברגליו היחפות על האבנים והצורים, ובכל פעם נתן בקולו קול פחדים ויזעק “עדלא, עדלא” עדי כי נעלם מעיני אלאנצא ועקבותיו לא נודעו.
ברב שרעפיו בקרבו שב אלאנצא גראנאדע, ובפעם הראשונה הראו עצבון ומפח נפש גם לו את נחת זרועם, ואותותם אותות.
יד 🔗
חרב נוקמת שבה אל תערה רגעה ותדום, ולאדמת המוירען בא הקץ, אבד נירה. מקצבי ההרי פירענען אשר עליהם יתעלם שלג עולמים, עד חבל ים התיכון, ישים פערדינאנד משטרו וימשול בגבורתו, ואיזבל הסירה את שמלתה, היא השמלה אשר על פי הנדר אשר נדרה לא הסירה זה תשע שנים כל ימי המלחמה, נורא מאד עב הענן אשר הקדיר בעבי גבי מגניו, ויכסה במשאון ארץ ומלואה, בעת אשר הגיעה ליל ימי הבינים עד מרום קצו, ואילת השחר יצאה לבשר מוצאי בקר; נוראים המה הבלי שוא ומעשה התעתועים אש התעו גוי ואדם יחד, מבן בוז משפחות בני בלי שם, עד המלך היושב על כסא מלכותו. איבעריען איבעריען ארץ הדמים! הסירות גבולות עמים, ותעש לך שם בידך החזקה, ומקצוי ארץ לך שם תהלה יגישו, אך מה עקֹב לבך, מה אנוש הוא, ומי יכילנו! אתְּ תחללי לארץ נזרך ונר תהלתך תגאלי בדם נפשות נקיים, ובשומך מבחר עמקיך מקום שם קבר לחללי ידך, כבודך כעוף יתעופף, כי לא לעולם חסן, אך חרפתך לא תמחה, חטאת נזיריך, עונות כהניך עד עולם יעמודו, לתת את שמך לבוז ולחרפות וקיקלון, על כבודך. אשרי האיש אשרי הגוי אשר ידעו וישכילו למצוא חפץ ולדעת עת ומשפט, ברגעים אשר ההצלחה תאיר למו פנים, כי הרגעים האלה כעשן יחלופו לא יעקבו כי ישמעו קול קורא בחיל, ילכו ולא ישובו למו!
נחה שקטה גראנאדע ממלחמה, ובהיכל האלאמברא ירוצו נערי המלך וסריסיו, ומשרתים יחפזון וכלם ידיהם מלאות עבודה לשלח את המלך והמלכה עם כל הכבודה אשר ברגליהם מאדרידה; גם אברבנאל אשר המלך חפץ ביקרו, וינטלהו וינשאהו לעיני כל השרים ועבדי המלך, גם הוא התעתד ללכת עם המלך אל עיר הבירה, והדבר הזה הרבה מדורת השנאה והקנאה בלבות הכהנים, ובעלי הפקודות, ויפיח באש עברתם; כי עוינים היו אנשי הרוח ושרי המלך את אברבנאל היהודי הנאמן לאלהים ואנשים, ואשר לא נמצא עולתה בו, ותמיד חשבו עליו מזמות ויעוללו עליו עלילות ברשע; אך בכל יגיעם לא מצאו לו עון אשר חטא, ולא יכלו להבאיש ריחו, כי התהלך בהם לבבו ובנקיון כפיו, ודרכו הישרה אשר סמכתהו ותעלהו למעלה בארץ רחבת ידים הזאת, היא היתה לו לישועה לבקות עצת הזדים חורשי רעתו ולהובישם משברם; כי בעת אשר המה אהבו בצע מעשקות וינזרו לבשת, התהלך הוא בבֹר כפיו, ומכל אֹרח רע כלא רגליו, ויעטה בושה על בני הבליעל אשר חשבו לדחות פעמיו, והמה הרבו עוד כעסו עמו, ובמצפוני לבבם חרשו עליו רעה, ועתה ירעה להם נפשם בראותם כי המלך קרבתו יחפוץ ויקחנו אל גבולו. אך אם כל אלה עשתה יד אברבנאל בשבתו אל עקרבים, ומהמונם לא חת, בכל זאת על אפו ועל חמתו היתה לו משמרת פקודתו הזאת, וכאבן מעמסה היתה על שכמו, ולולא עבותות אהבת עמו אשר אסרוהו אל בית המלכות, בתקותו להושיעם ממרום שבתו לעתות בצרה, לולא מעדנות האלה, כי עתה כבר קרא לו דרור מעבודתו ושאתו, ויבחר לשבת בנוה שלום ושאנן כאחד העם, ולנוח על מבועי הדעת והתושיה, מלשחות במי הנהר העצומים והרבים האלה ולשבוע נדודים, עמל ומתלאה; כי הגאוה והכבוד כמו זר נחשבו לו, וגם כספו וכל מאֹדו אשר רכש לו, רק כמו תחבולה נחשבה בעיניו לשחד מכחו בעד עמו האהובים לו מכל חמודותיו, ולסך בדלתי זהב בעד זרם מים הזידונים, אשר כפעם בפעם ישאו דכים ויפתחו לועם לעלות כשואה על עמו ונחלתו ולכסותם בהמון גליהם.
אך כבר בא מועד להודיע אליך הקורא את תולדות האיש הדגול מרבבה הזה, בטרם הציג כף רגלו בארמון פערדינאנד ואיזבל, והליכות דרכו בטרם בא בסוד חכמי יועצי ספרד; אפס רק שמץ דרכיו והליכותיו בקדש אודיעך, כי לגבר הֻקם עָל כמוהו דומיה תהלה, ומעט מזער יתן עדיו על כל מעשהו ופעולתו בארצות החיים.
דון יצחק אברבנאל היה חֹטר מגזר משפחה נכבדה ומאד נעלה מגדולי משפחות ישראל בספרד, אשר היתה נצר משרש מלכי יהודה. מסעווילא עיר מגורת אבותיו, נדד אבי דון יצחק יהודה אברבנאל ארצה פורטוגאל ושם נתן לו בן פורת הזה בשנת 1437. בעודנו נער במעלליו ובתבונת כפיו, התנכר כי יהיה לאיש מורם מעם, ואחריתו ישגה מאד, ובעודנו בימי עלומיו נטעו נוטעים, המה אבותיו אשר גדלוהו בשום לב ובדרך החנוך העולה מקֹדש הדעת והדת, נטעי נעמנים על תלמי לבבו, וילמדוהו תורת ה' צבאות ודברי ימי עמו, והזמורות האלה היו לגפן אדרת במשכיות לבבו, כי שלחו בדים ויעשו פרי תנובה, ובטרם היתה תבונתו והכשר חכמתו בֹסר כבר הבשילה השכלתו ענבי הדעת, ויהיה לאיש הולך נכחו, שוקל בפלס דרכיו ומעלליו, אשר החכמה לו לקו והעת למשקלת. אז החל רוח האהבה לפעמהו, האהבה אשר אם בלב נבוב קרנים מידה יֻצתו קוצים כסוחים מאשה, והיא תאכל מנפש ועד בשר שיתו ושמירו גם יחד, מבלי השאיר שרש וענף ואחַד הרגשות הנעלות כאוד מוצל משרפה; האהבה הזאת, הלא כבת השמים היא אם בלב נבון תנוח, כי היא תשלח קויה לעורר מתנומתן את הרגשות הנעלות והיקרות הספונים טמונים והנרדמים בירכתי בתי נפשו, את רגשות החסד והנדיבות והצדק והמשפט, והיתה האהבה לשׁמש צדקה ובכנפיה מרפא, לכן גם בלב אברבנאל התעוררה האהבה עם רגשות יקרות גם יחד, כי לרגליה באו גם רגשת אהבת הכבוד אשר רדפתהו מחיל אל חיל, בתקותו לעשות לו שם ולהיות למשול עמו הפורטוגיזים, לעלות למעלה למשכיל וללכת לאור הדעת; גם חפצו בידו הצליח, ובהיותו עוד רך בשנים נשא חן בעיני אלפאנס החמישי, אשר נשא את ראשו וישימהו לאיש סודו, וירוממהו בקהל עם. אז התרפס אברבנאל ברצי כסף ויזיל זהב מכיסו על תענוגות בני האדם וחמודות החיים, ויהי כרֵע כאח לכל שרי המלך וגדוליו, ולשמו נתנו כלם כבוד. אך הוא לא שכח בכל זאת מחצבתו, ולא בזה ולא שקץ את עניי עמו, ודעתו הרבה ולמודיו אשר אסף כעמיר גֹרנה, היו לו חומה וסתרה, אש הצילוהו מלצלול בתהום תבל ההומיה ולהשליך אחרי גוו את בריתו עם אחיו. אך ימי המרגוע האלה לא ארכו לו, ואשרו עשה לו כנפים, כי אחרי מות אלפאנס ידידו ורעו, בשבת דון יואן השני על כסא מלכותו, הכוהו שונאיו שקר בלשון לפני המלך החדש הזה, וישימו לו עלילות ברשע כי עם הקושרים על המלך הוא נמנה, ועם שונים המה משפת בראגאנצא יתערב; אז אכף הזמן עליו אכפו, ויטלטהו טלטלה ארצה קאסטיליען וישב שמה, מפני רוח המושל אשר עלה עליו. את כל חֹסן יגיעו עזב למשסה ולבז בידי עשקיו כח, וכל ספריו וכתבי ידו העלו על המוקד, אך הוא לבדו נמלט בעור שניו ויבוא מאדרידה, וגם פה נחל כבוד כי היה לאחד מרואי פני המלך, מפני שם תפארתו אשר יצא לו בגויים בצדקתו ובישר לבבו. — כהתעתד אברבנאל לעזוב את גראנאדע עם מסע המלך ושריו כאשר ספרנו בזה, עזב את עניניו בידי יהודה בנו, ויצו עליו במפגיע כי לא יסיר חסדו מעם האמללים אשר מידו להם תוצאות חיים, ומדינה העדינה אשר עתה לא רעה בעיניו כי קנתה לאהבה את לב יהודה בנו, כי הוא ראה וידע תֻמתה ויקר ערכה.
טו 🔗
על פי אברבנאל אשר התעורר לחמלה על דינה העלמה לא־רחמה, באה דינה אל הבית אשר אִוְתה למשכן לה, אל בית הרופא עראמה אלופה ומיודעה זה ימים כבירים, מעת ארחו לחברה עם אביה הנכבד, ואשר משכה אחריו חסד בעודנה ילדה, בספוריו הנעימים, ומדברותיו אשר נשא כפעם בפעם על דבר הפלאות והתלאות אשר שבעה לה נפשו בימי מסעותיו הרבם והעצומים בארץ הקדם, במדבר ערב ובתהו ילל ישמון; כי בימים ההם ובעת ההיא, לא כבימים האלה יקשיבו בלמודים בבתי שבת תחכמוני וכל דבר חכמת בינה ידרשו מעל ספר, אשר אִזְנו וגם חקרו גדולים חקקי לב, בימים ההמה כל החפץ למלא את ידו לבוא בקהל הרופאים ולהתחשב מהמון עסקולאפ, הניע רגליו מרחוק לגור, ויסע אל קצוי ארץ, שם כרה לו אֹזן לשמוע בלמודים מפי הצוענים, רופאי אליל ומקסם כזב, מפי נביאי תרמית לבם, וילמדו לדעת משפטי הגויים הרחוקים חקותם ותורתם וכל מנהגי חייהם, ובשובם אל ארץ מכורתם אחרי שנות נדודים היו כתמימי דעים בעיני ההמון, אשר ישאף רוח החדשות כתנין, ובדי נפלאות יאמר האח, ויתנו כל העם כבוד לשמם, ויהיו לתהלה ולתפארת.
אך כל אלה הלמודים ותעלומות סתרי כל יציר אשר קבצו ואספו מלא חפנים באפסי ארץ, לא לעזר ולא להועיל היה למו להביא לבב חכמה טוב טעם ודעת, ולראות אור בהיר בשחקים אשר קדרו אז בימי החשך; כל אלה הידיעות בשפוני טמוני הטבע אשר מהם תאֹרנה עיני האדם לאור באור החיים, לא עצרו כח לנתק מוסרות הזמן והמקום אשר בהם רתקו אל הבלי השוא ומקסם כזב, אשר שלטו בימים ההם ממשל רב, על רוח האדם באדם, כל העם מקצהו. הרופא ככהן החוקר כנזיר היהודי כנוצרי כלם אמרו קדוש אל הבלי התעתועים וזמורות זר אשר יחבלו כרם אמונתם וייראו לגשת אל הקדש הזה ולנגוע בקצהו, אך הישמעאלי לעתים רחוקות היה כהולך קדימה, ובשתותו את כוס הקסערעס המצֻוה עליו מפי תורת נביאו, אמר כי כוס ישועות ומרפא הוא, אשר על פי הרופא היא שומה להגיחו אל קרבו.
גם עראמה הרפא אם כי ידיו עשו תושיה בחכמת הרפואה וסעיפיה, ולא השה אותו אלוֹה חכמה ומדע בפלאי מעללי הטבע, גם הוא לא בזה ליקהת אס, וכאחד הילדים האמונים על ברכי אנשי אמנה, ורוחם עוד תנוס בירכתי לבבם מבלי הביא דרכיו ומעלליו תחת כור המשפט, היתה האמונה עם כל סעיפיה ומשמרתיה אזור חלציו, וגם בשבתו אל ערש החולה לגהה ממנו מזור כפי תורת גאלינוס הכופר, גם אז מפתח שפתיו היה התלמוד אשר חשב כמעין ישועה, מעין לא אכזב לבריא ולחולה גם יחד, וכעץ החיים אשר בצלו יחיו כל יושבי תבל ושוכני ארץ.
בבית עראמה הזה תסתופף דינה לשמחת לבבה אשר הטיב גהה במעון השלום הזה, כי מלבד אשר שמח לבה לשבת בחברת איש יקר רוח הזה, אשר כאב את בתו ירצנה וארשת שפתיו בל ימנע, עוד שבעה לה נפשה שובע שמחות את פני שני נכדי הרופא, ילדים נעימים ונאהבים, אשר נשארו יתומים מבתו היא אמם, ואשר אותם אמנה דינה ותנהלם על מבועי הדעת והתבונה כיד הלמודים הטובה עליה. ואם כי בכל אלה לא נסע זכרון אביה מלבה אף רגע, וזכרונה הזה דכא לעפר נפשה, בכל זאת מאֻשרה היתה בימים ההם, ולבבה פחד ורחב להיות כתור אדם המעלה כתפארת נערה לשבת בית, ובמה ידמה האדם אל עֹשׂהו, במה יערך אל יוצרו מרחוק, אם לא בגדלו עולי־ימים על דרך משפט וצדקה; הוא יפתח וישדד תלמי לבבם, ויזרע זרע ארחות חיים, ואל אלהי השמים ישא עיניו כי יפקד גפן זאת ובגשמי נדבות תלמיהם ירוה למען עשות קציר כמו נטע, למען הוליד פרי תנובה ופרי עץ החיים לטוב להם ולכל בני האדם. ומה נעים לעלמה נוגה ועזובה כדינה, להיות משען ומשיב נפש לזקן מלא ימים כעראמה השב מן מערכות החיים, ולהציע תחת רגליו אשר התנגפו על הרי נשף את האהבה והחמלה הרכה והענוגה, להושיט ידה האחת אל ילדי שעשועים אשר יצמחו על שדמות החיים, ואת ידה השנית לזקן רפה כח, אשר בשלכת ואש טפחות ימיו נטו לערוב וימי צבאו פנו…
גם עראמה היה שבע רצון את פני דינה, כי שעשועים היתה לו ולבניו אשר אמץ לו, וגם שכר רב היה לחילו מידי אברבנאל אשר סמכהו ברוח נדיבה, ויהפוך את בית עראמה לנוה עדנים, למען הרנין לב דינה ולחזק ידיה הרפות לעשות חיל בלמודים ובדעת, כי האמנם ישב איש משכיל אשר שאר רוח לו גם בעלית קיר קטנה, הפשוטה ועֹרה מכל חלי ועדי, ורוחו יעשה לו כנפים לעוף ביעף ברחבי שמי החכמה באין מפריע, אך יוסיף אֹמץ להרקיע בגאותו שחקים, אם מלא כף נחת ותענוגות בני אדם יסֻבוהו יסובבנהו. אך נתנה ראש ונשובה ללכת לרגלי ספורנו אשר קפדנו באבו.
כשוב אלאנצא ממשואות אילליבעריס, ויגמר אמר להיות לכרוב הסוכך באברתו על דינה משאת נפשו, עד יעבור הוות, עדי תבוא אל המנוחה ואל הנחלה, אל בית אברבנאל כונן אלאנצא צעדיו ללכת לבקר בהיכל דינה ולהוציא מחשבות לבו לפעולת ידים. אך למגנת לבו ודאבון נפשו דבר שלח אליו שר הגדוד לבוא על המשמר בבית המלכות, ופקודתו הלא לא תשוב ריקם, אז מהר אלאנצא למורת לבבו אל ארמון המלך, ועל משמרתו עמד כל היום וכל הלילה אשר כאורך הנצח ארכו בעיניו. אך ממחרת היום ההוא כאשר קֹרא דרור לנפשו שם רגליו כאילות לרוץ אל בית דינה מחוז חפצו, ובנפש סוערה ולוהטת גחלים בא שמה; אך כבואו והנה מתלאה וכאב אנוש, בית דינה ריק איש אין בו, ושכני הבית הגד הגידו לו כי דינה עזבה את הבית הזה, מבלי דעת אנה פניה מועדות, אחרי אשר איש אחד זקן מלא ימים עשה אתה חוזה ביום אמש. כהלום רעם עמד אלאנצא על סף הבית, ומפיו נעתקו מלים וכמו לא האמין למראה עיניו, אולי שגו ברואה, הביט עוד פעמים מספר אל בית תענוגיו, אך לשוא, כי עקבותיה לא נודעו, בעינים מלאות דמע שב על עקבותיו, אך בהביטו כה וכה באולם הבית מצא גליון קטן ועליו כתובים בשפת עבר מלים אחדים, וישמח אלאנצא עד מאד לדבר הזה, בידעו כי אבדת דינה היא קוה למצוא פתח תקוה לשוב ולראות בהוד פניה באשר היא שם, ובהמון שרעפיו בקרבו הרחיב צעדיו תחתיו ללכת את יהודה רֵעו, אולי מפיו תקח אזנו שמץ דבר מאשר נהיתה; אך כמו תקעו המסבות כף למען הרעימו, גם את יהודה לא מצא בבית מגוריו, לשוא רץ כמשתגע בשוקים וברחובות ויניע כבכברה עיר ומתים, יהודה חמק עבר; לשוא שב על עקביו אל בית יהודה גם שם לא מצא את שאהבה נפשו, ובחפזו שכח אולי גם יהודה יחפשהו כמטמונים ויתחקה על שרשי רגליו, לכן שב בלב רגז ובפחי נפש אל ביתו, ומה השתאה למצוא את ידידו שמה.
“חי נפשי אלאנצא” אמר יהודה בתלונה דקה “כי אם כל העת אשר עמדת על משמרתך, הוזה שכב הוד מלכותו, קרעים הלביש נומה כזאת את ארץ ממשלת ידו, הן זה שעותים אעמוד על המצפה, ועיני כלו לחכות עדי שובך, ותחתי נהפך כמו גחלי אש”,
“ואולם דע לך יהודה” ענה אלאנצא בתלונה מהולה בשחֹק קל, "כי אם ישבת על גחליך כל העת אשר בקשתיך ולא מצאתיך, או אז כבר היית נא וצלי על גחליך, ועתה עודך פרוח תפרח ובמו אש לא נכוית, אות הוא כי לשונך תהפוכות הדבר.
ויספר יהודה לידידו את אשר הגדיל אביו לעשות עם דינה, וכל החסד אשר גמלה; ויספר לו כי דינה מצאה חן בעיני אביו, ותקותו תשעשענו כי בעוד ימים לא כבירים ישבע שמחות את פניה תחת צל קורתו, וַיִחַר אלאנצא מאד למשמע אזניו, וישמח בדי גיל; כי האהבה שתומת העין החליקה אליו בעיניו ותסיתהו להאמין כי בלב יהודה לא הכתה האהבה לדינה שרש, ולכן לא יהיה לשטנה לו בדרכו אשר סלל לנפשו. כה השתעשעו שני הרֵעים יחד זמן מה, וכל אחד רחף על כנפי דמיונו, ויבן כמו רמים בית תענוגיו אשר התקוה הבוגדה היתה אבן פנתו, עדי בואם לפני בית עראמה, אז כמו הקיצו שניהם מתנומתם הנעימה, חשבו שניהם מחשבות לשית על עפר בצר בטרם יבנו בשמים מעלותיהם, ואז זכר אלאנצא את פסת הגליון אשר בו ראה ראשית לו לבוא בדברים עם דינה אהובתו ולארוג עבותות האהבה.
כבוא שני הרֵעים אל הבית, ישבה דינה ותשעשע על ברכיה את יוסף בן פורת נכד עראמה, ובחן שפתותיה ספרה לו משלי מוסר מאחד ממשלי הערבים, אנשי השם בימים ההם; אך כבואם הביתה, קדמה פניהם בשמחה, וליוסף אשר הפציר בה מאד כי תספר לו אחרית דבר, אמרה כי יחכה עדי נשף, ואז תשמיעהו את אשר יחפוץ.
“האח, סַפרי נא אחותי ספרי” אמר יהודה אשר מיום אתמול כבר דרכה נפשו עֹז לכנותה בשם אחות “ספרי נא אחרית דבר, ותקח גם אזני שמץ מנהו, כי אהבתי להטות למשל אזני, ומה גם למשלי מוסר אשר תבענה שפתותיך שושנים; ברגשי שמחות אזכרה ימים מקדם בסוד האומנת עלי, עת פתחה אזני לשמוע נעים ספורי קורות הנסיכה צרורה ושלשת בניה אשר נטעו אהלי אפדנם על יד הנחל טעיא, וכהנה רבות”.
אך יוסף כי דרך ילדים לו, בחר לחכות עדי נשף מתת לזרים להתערב בשמחתו, ויבקש את דינה כי תשים נצרה על דל שפתיה, ותחדֵל את מתק ונועם ספוריה. אז נתן אלאנצא לדינה את אבדתה, ודינה נתנה תודות לו, על כי יקרה בעיניו, עד כי שמר גם את חפצה הקטן לבל יעלה בתהו. דינה הרבתה להלל ולשבח את שם אברבנאל מטיבה ואיש חסדה אשר מידו לה כל הטוב והחסד הזה, ובשמחת לבבה הראתם את כל שכיות חמדותיה, אשר עליהם תתענג, ותראם את יפה הנוף את הבקעה הנחמדה ומרהבת עין הנשקפה מבעד חלון חדר משכיתה, את שדי התרומות המעֻלפות בירקרק חרוץ ובעצים רעננים, ואת יפעת גבנוני אלפי קסארעס, אשר ישוו הוד והדר על ככר חמד ומרנין לב הזה. — עודם עומדים שלשתם תפושים ברב שרעפם, בא פתאום עראמה הביתה, וענן אבק רגליו, ומרֹב יגיעת בשר התגלגלו אגלי יזע על פניו. עראמה דרש לשלום יהודה ואלאנצא רֵעו, ומדי דברו נפתחו שערי נהרות רוחו אשר כנחל שוטף הוא, וכהקיר ביר מימיה כן הקרה דברתו בפתחו שפתיו, ויאמר:
“אדונַי, לקצבי ערים ירדתי, וארחיק נדוד מים עד ים; דרך שלשת ימים תעיתי בארץ תלאובות במדבר לא אדם בו, ואלך אל עמודי מצרים, אל עיי רעמסס העיר אשר בנו בני ישראל, עשרת ימים נדדתי במדבר אשר הלכו בני ישורון ארבעים שנה, ציון שאלתי, ירושלים קדוש משכני עליון היו פני מועדות, ואתהלכה ברחבה בנהרי נחלי חול קודח ואבק שרפה, ורגלי לא כוו ולא מעדו קרסולי, כי מלאתי כח עלומים ואוני במתני. אך הה! לימים הרעים האלה, לימים אשר אין חפץ בהם, כי קרבו ויאתיו, עתה צרו צעדי מלכת ברחובות קריה, עתה ינץ השקד וחתחתים בדרך, כי לשד גירי השוקים הכפולים יחרב וייבש, ואיך יוכל רופא אין אונים אשר לא יוכל למלט נפשו מיד שאול ומשלחת מלאכיו הרעים אשר ישלח לרופף עמודי בריאותנו, להעלות ארוכה לאיש זולתו?”
“ולמה אדוני עמל ומחסר נפשו מטובה בחורף ימיו? למה לא יתן מרגוע לנפשו, ומפרי תבונת כפיו ישבע וילין על מי מנוחות?” שאלה דינה בהביאה מגדנות ויין הרקה להשיב נפשו העיפה.
“הה, זאת המנוחה לא למעלה ארוכה, וזאת המרגוע לא לרופא גוֵֹעַ” ענה הרופא בשתותו מעסיס הענבים וישב לכסא “מי ישקוט ומי ינוח בטרם עצמותיו כמוקד נחרו ולשר גרמיו לא נהפך בחרבוני קיץ? הלא אז בצדק יאמר גם עלי המשפט אשר חרצו חכמינו כי טוב שברופאים לגיהנם!”
“משפט רע ומר לתלמידי גאלינוס” אמר יהודה בלזות שפתים, “משכורת שלמה חלף עבודתם להציל ממות נפש החיים”.
“משפט רע לרעים ולא לטובים”, ענה עראמה “כי לא לישרי דרך כוננו חצם על יתר במשפטם הזה; ואולם מה צדקה מחשבתם אשר תופיע מתחת המסכה הנסוכה על פני דבריהם, כי הלא זה דברם לאמר, כי אם שנים הרבה יחיה הרופא, ובכל ימי צבאו מאורח רע יכלא רגליו, גם אז לא יאמר זכיתי לבבי, ערום שאול נגדו גם אז, וכסאו נכון לפניו בגיא התופת; כי משגיאות אי־נקי, ומה גם רופא אשר לפתח עבודתו חטאת רובץ: איש כי יפול למשכב, ואם דל הוא ושלח וקרא לאחד הרופאים, והוא נעצר אצל ערש אחד נטילי הכסף ולא אץ לבוא, והעני ימות לשחת יגוע מעוצר רע ובאין מושיע, חטא הרופא ואשם, ודמיו עליו יטש; ומה רבו עוד פשעי הרופא ומה עצמו ראשי חובות האיש אשר בידו נפשות החיים והמטים למות!”
“או יש אשר לפעמים” הוסיף יהודה בלעגי שפה “יש אשר לפעמים רופא צדיק בארץ ישולם בעד מרק העשב ושרש רתמים אגורות כסף אחדות יותר ואשם, כי אל אלה האגורות ישא העני את נפשו, כי לחמו ולחם ביתו הוא; אך סלח לי אדוני כי ערומות מחשבותי נגדך ואין כסות למו, כי לא אדע לשום בנפשי שקר”.
“אולם לא שקר מליך” ענה עראמה “אך בכל זאת אין רע ולא אדאג מחטאתי זאת, כי גם על זה פקחו חכמינו עיניהם ויתנו טהור מטמא, באמרם “אסיא במגן מגן שויא” ועדותם נאמנה מאד, זאת חקרתיה כן היא; כי לא לפי ערכו ושאר כוחו יעריכו בני האדם את הרופא, אך הדרת מלבושיו ותועפות כספו פלס ומאזני משקל בידיהם, לדעת מה טובו ומה גדלו; אם מחיר הרפואה יקר הוא, יהולל הרופא, ואם אין, יקל בעיני רואיו וכרופא אליל יתחשב. לא אלה אשר יתאדמו וכלמה תכסה פניהם בתת להם בצע כסף, אך אלה אשר יורידו לארץ ראשם בצאתם חנם אין כסף, או כעבדים נרצעים יעמדו על סף הבית וימאנו לצאת, אלה המה המהוללים בעם, ואותם יחפשו בנרות. בארץ יון ראיתי רופא הולך בחוצות קריה ונושא המלתחה אחריו, וכרֹב לכסף אשר במלתחה כה יוסיפו למלאותה, וכל העם מקצהו להם אוֹמר כבוד, לו גם יפול מצדם אלף ורבבה מימינם. הה, כבר נסיתי במסה, ודעת אנשים אדע”.
נכדי עראמה רקדו כאילים אל זרועותיו, והוא חבקם, ויאצל למו עתרת נשיקות, ויתן להם מגדנות ויאכלו. הזקן התבונן חליפות על דינה אשר עמדה נשענת בדמשק ערש, ועל יהודה אשר עמד תפוש ברב שרעפיו בקרבו ויתופף באצבעותיו על מיתרי הכנור להוציא הגות לבו הנגרש. —
“גם זה הפרחח רופא יהיה” אמר עראמה ויסלסל קוצות תלתלי נכדו “בעוד שנתים ימים אביאהו אל מקדשי אל ואכרה לו אֹזן לשמוע בלמודי התלמוד, ובעוד ארבע יקשיב לקח גאלינוס; התלמוד וגאלינוס, שני המאורות הגדולים, אשר לאורם ילך האדם בטח ורגליו לא יכשלו”.
עראמה חלה את פני שני הרֵעים, כי יאכלו אתו לחם בצהרים, והמה לא שגו אחרי דבריו, וישבו אל השלחן, יהודה מול עראמה, ואלאנצא נכח דינה, ושני הילדים בירכתי השלחן; כל עת האֹכל שעשע אדוני הבית את ארחיו בספוריו, מסעיו ונפלאותיו אשר אין ספורות למו ולא יכזבו מימיהם, אך בהגיע תֹר ברכת המזון שם מעצור לרוחו, ועם נכדיו יחד ברך לאלהים על לחם חקו, ובהקבץ המון חולים באולם הבית עזב עראמה את הבית ויבקש את יהודה ואלאנצא כי ישובו יאתיו לחזות פניו ולבקר בהיכלו, ולכן נאלצו גם המה לעזוב את הבית וללכת איש לדרכו.
טז 🔗
בכל יום ויום נראה עתה את יהודה אברבנאל ברחוב הרוכלים בגראנאדע, שם יקנה חלאים מעשה ידי אמן, רבידי זהב וצמידים, לוית חן לאשר בשם אחותי יקבנה, משם ירוץ אֹרח כגבור משכיל לראות חין ערך מנחתו בעיני אהובתו, ולקדם פניה במתנותיו החמודות, ודינה קבלתם ברגשי שמחה מהולה בבושת. גם אלאנצא הביא מנחה ומשאת לה, ומבלי יכלתו להזיל זהב מכיס ולהתחרות עם יהודה, הביא הוא שושנים ופרחים וזר נצני חמד לעטר את תמונת אביה, או מקלעת פטורי ציצים אשר קטף ביערים או בשדות אשר שם התבודד עתה כצפור בודד, לענד עטרות לקוצות תלתליה. אך שלשתם נהפכו כחומר חותם, ומחשבות חדשות לבקרים אשר לא שערום מורשי לבבם, עתה התגעשו בקרבם; מני היום אשר ראו את דינה שבת משוש יהודה ואלאנצא, בסוד משחקים לא באו ובשיר לא שתו עוד יין, ותחת מעטה ששונם לבשו עתה רוח כהה, עד יהודה הגדיל, ובית עראמה היה לגן עדניו ודינה השמש אשר באורה יראה חיים, בה הגה לבו יומם גם בלילה, בה היו כל מעיניו, וגם דינה התבוננה כי לא כימים הראשונים עתה לבבה; וכן בקרב אלאנצא לבו כים נגרש.
ויהי היום ומאת אברבנאל היתה נסבה כי יהודה היה עצור בביתו, ולא יכול לבוא לראות פני דינה כפעם בפעם, אז בא אלאנצא בפעם הראשונה לבדו אל הבית בעת אשר עראמה עוד לא שב מחוצות קריה כי בושש לבוא; דינה עמדה צלולה ביון עשתונותיה ובעד חלון ביתה בעד האשנב עיניה לנכח הביטו על בית המקלט אשר לעמת ביתה, אשר שם נהרו המון נזירים אל חצרות קדשם; כה עמדה רגעי מספר נאחזה בסבך מחשבותיה, מבלי התבונן על אלאנצא אשר עמד מאחריה בעינים מזרות להבת שלהבת ולב דופק כהולם פעם, אך פתאום התבוננה ברעדה על אלאנצא העומד לצלעה.
“בודדת במועדיך הנך, ועל כנפי דמיונך תעופי בהלך נפשך” אמר אלאנצא בשפתים דולקים.
לא על אברת חזיוני אגביה עוף, אך פה על בית המקלט עפעפי יישירו נגדי; הנה נא שם יופיע גהרה באחת הלשכות ועדת הנזירים זובחי אדם ישבו כסאות למשפט, כמו קראו עצרה להתיעץ על צפוניהם, ומי יודע על מי מזורה הרשת ואת מי יגורו בחרמם?.
”אמנם צדק תדברי" ענה אלאנצא, אחרי התבוננו רגעי מספר בתוגה חרישית על בית המקלט “אמנם רבות רעות יחרשו כהני און האלה על גוי ואדם יחד, והמה יתהלכו באשמיהם תחת השמש; אך בכל זאת על פנינו יכֻבדו אנשים כאלה אשר עֹז בידם להנזר משאון התבל ההומיה וכל מחמדיה, ורק באמונתם יתקדשו. הן יש אשר לפעמים כהנתק פתיל הנעורת ימסו המוסרות אשר יאסרונו אל עמק הבכה מחשכי ארץ הזאת, ואשרי האיש אשר בסתר כנפי הקדושה ימצא מרגוע ונפשו כעת במרום תמריא, ובחביון עזה ימצא מפלט מפחד תבל ומסיבות תחבולותיה”. –
“לא” ענתה דינה ותניע במו ראשה “אנכי לא כן אדמה, ולבבי יחשוב כי לא מצדקתם וישרת לבבם נסוגו אחור, אך מרֹך לבבם נסו ממערכת החיים ויגזרו לבושת, ואם פה בארצות החיים חמס ידיהם יפלסון, רק פה ולא במרומי על יתקנו עותתם, ולא בפיהם אשר ישיתו בשמים יכפרו זדון לבם ורעת כפם בתבל ארצה?”.
“אך אם כל תקותנו בגדו בנו וכל ילידי עשתונותינו נשארו מעל או תלוים מנגד, הלא מה הרתוק אשר יאסרנו אז להביט אדם עם יושבי חלד, ומדוע לא נהיה כצפור בדד הרחק מאדם העיר ומשאון תבל ומלואה?”.
מבין מפרשי עב יצא ירח יקר ויפזר רצי כספו על תועפות מגדלי בית המקלט, וקרנים מידו על פני דינה אשר חורו בדבר אלאנצא דבריו, ועל עיניה אשר הרעיפו רסיסי דמע על מורד לחייה. אך דינה הבליגה על סערת לבבה ותאמר:
“הה, כאב אנוש כזה רקב עצמות הוא, מכה נחלה מאד, ומי יתן וכאשר לא ידעתו עד הנה בהיותך עוד צעיר לימים, גם לימים יוצרו לא תדעהו”. ענתה דינה בקול רֹעד אשר הכה גלים בלב אלאנצא, עדי כי לא יכול עוד להבליג עלי רוחו הנגרש ועל רגשת לבבו אשר הציקתהו, ויקרא פתאום בקול מתפרץ ממעמקי לבבו: “אבל דינה, עוד לא ידעתיו, אך משאתו אפחד, ואימתו תבעתני; בירך דינה עתותי אם לשבט ואם לחסד, אל נא תביאי מגורתי לי, כי אנָה אברח מפני הרעה הזאת אם תדביקני, אם בקירות בית מקלט אשב קודר, גם שם ידה תמצאני ושאפה חילי, תהפוך יד ותדכאני. בך דינה כל חיי רוחי, אתְּ תאירי נרי, כח וגבורה שם וכבוד וכל חמודות החלד כלם, הכוכבים המה אשר יסובבוך, מאורי ושמשי; לכן אל נא הטי מני דרך, פן יעבטו גם המה ארחותם ויחדו כלם יכליון”.
דינה נסוגה אחור מספר צעדים, ובכסותה את פניה אשר חמרמרו מבכי, ענתה ותאמר:
אלאנצא הנוצרי! למה תבנה ביתך בלא משפט, ולא תשים אל לבך כי ממעי יהודה יצאתי ואמונתי לשטן לנו. הן אם בי נחתו חצי האהבה, יפלחו כליותי, ויקמלו פרחי עלומי; אך אתה אם חפץ חיים אתה, כלה גרש תגרש את מחשבותיך מקרב לבך, בטרם יעשו בדים וישיתו בצור לבבך בצר, פן תבואתך רעה ותנחם באחריתך".
“האמונה לשטן לנו” ענה אלאנצא בנפש סוערה, הלא האמונה התחבולה להגיע לאושר וחיים, ואם חקקי און נהגו לנו חקים לא טובים ומשפטים נחיה בהם חיים מרים ומאררים, מה ימריצנו לתת אֹזן קשת למו? האהבה בת השמים גברת בית היצור אשר על פיה ישק כל צבא המרום במרום, ההיא תכוף כאגמון ראשה לפני החקים והמשפטים אשר חקקו שוכני בתי חומר אשר עליהם אבד כלח? מי שם להאהבה חֹק, או מי שם ממדיה לאמר: עד פה תבואי ולא תוסיפי?, אל נא דינה, הואילי פְנִי בי! אל תבישני משבי ואל תשליכני מלפניך, כי לך אמרתי לי אתְּ מני היום אשר ראיתי פניך, לבבתיני בדבריך, ואחריך דבקה נפשי".
כתֹמר מקשה עמדה דינה מבלי דעת מלים לענות, אך זיקי החמלה והחנינה נשקפו מבבות עיניה, ועקבות עצבת נוראה אשר התחוללה בקרבה, על חזות פניה נודעו; אך אחרי רגעים אחדים אשר הבליגה על מבוכתה, ובהתרפקה על אלאנצא, נתנה קול בוכים ותזעק “השמר בנפשך אלאנצא, אנכי העידותי בך אלאנצא השמר”.
קול מנגינות קול מהיכל הבענעדיקטים נשמע ברמה, ברננם יחד במקהלות תפלת הערב, צבא המרום יצאו חוצץ על שפריר השמים, ומנוגה זהרם האירו ויפזו מגדלי בית התפלה המתנשאים בשיא גאונם, והנה פתע לפתאום קם שאון ברחוב, וקול המולה כקול מחנה נשמע לפני פתח בית עראמה, אשר סֻגרה על מסגר בקול רעש ומהומה עדי כי נעו אמות הספים, ודינה נפלה כמתעלפת מפחד פתאום. והנה עראמה בא בהול ודחוף הביתה ואותות חרדות על פניו “אי לך ארץ שמלכך מֻכה הפודגרא”*)6 קרא בשצף קצף ובחמה שפוכה “מני היום אשר באו הספרדים גראנאדע, צלמות ולא סדרים בקרבה”. אך בראותו את אלאנצא בביתו נבהל מעט ויתאפק ויאמר: “שלום לך ידידי, שמח לבי לראותך בצל קורתי, ואתך הסליחה כי באש עברתי דברתי דברים אשר לא כן, כי לא לפני חנף יבוא ובאמון רוחי אֹמר לך, כי כיתרון המשנה על הגמרא, כן יתרון לערבים על הנוצרים אשר באו הנה לרגליכם; המה יאכלו את היהודים והערבים בכל פה, ובשרם לא ישבעו, וישכחו כי בשר גם המה, מחומר אחד קֹרצו. אי שמים! תועבות נעשו בגראנאדע, לא יאמן כי יסֻפר. לפני ארבעים שנה הייתי בקאנסטאנטינאפאל ביום בוא התוגרמים והזעלדשוקים בשעריה, אז גם ברחובותיה אנק חלל ואין קצה לגויה; אך למצער לזקנים כמוני אשר מרפא בכנפיהם נתנו חנינה, ופה לא נכר שוע לפני דל, איש זקן ונשוא פנים לפני נבזה וחדל אישים. אנכי בדרך ללכת לכלכל מחלת אחד אצילי המוירען השוכב כל עוד רוחו בו, והנה מלאך שלוח אלי לקראני אל בית אחד הספרדים אשר אש הקדחת נשקה בו, ואתחנן אליו ואֹמר כתר לי זעיר ובוא אבוא, אך הוא התקצף וחמתו בערה בו, והנה אחד מהרופאים הצעירים אשר כארבה יבואו גדודים מבית מדרשם בסעווילא, נלוה אליו וילך אתו, והמון רב מבני האספסוף סבוני כדבורים, חללו כבודי, ויעפרו בעפר לעמתי ועד פתח ביתי דלקוני”. ההמון נמוג מעט מעט וילך לו, ועראמה אשר שב למנוחתו התבונן על דינה, אשר ישבה כמתעלפת ופניה כשיד חורו, ובקול אדיר קרא: “מה לך דינה כי כה נפלו פניך”, ומדי דברו מהר ויבוא החדרה, ויעשה אבקת רוכל ויתן לדינה ויאמר: “שתי בתי מכוס ישועות הזה, וייטב לך, אל תיראי מאומה כי לא אֻנה לי כל רע, אך אוי ואבוי להעם האר… עם נבל ולא חכם הזה, המה שמו לי את נשף חשקי אשר בו קויתי לשבוע שמחות עם דינה, לחרדה ולכאב אנוש. לא עליך תלונתי אלאנצא, כי אתה בחור מורם מעם ולך נאוה תהלה, אך אתה תחזה אם לא תשתה גם ספרד באחרית הימים כוס אחותה סדום, כי כחצי חטאתיה לא חטאו הערים אשר הפך ה' באפו. הה, מרום! לנו המה אומרים היו לאזרחים נאמנים לארץ מולדתכם ומגורכם, וכבני בליעל פלטי אדם יחשבונו, ואומרים עלינו לא עמי, חפשה לא נתן לנו, כמשפט האזרחים לא יעשו לנו, וחוב ארצכם לנו אומרים עשו! בנו ירדו בפרך, וכבן אספסוף יתנונו לבוז ולקלסה, ואחרינו יקראו מלא, יתנו בקולם, נרפים מדוע לא תעבדו ארץ מולדתכם, הלא בנים אתם לה; לשלום נקרא, והמה קרבות יחפצון, המה יזרעו משטמה וחמה, ויאבו לקצור ברנה אלומות אהבה ואחוה”…
קול דופק נשמע על כפות המנעול, ונזיר בענעדיקט מעולף שחורים מכף רגלו ועד קדקדו בא הביתה; עיניו מפיקות זועה תוך ומרמה, ורוע לבו נשקף מפתחי שפתיו, משחת מאיש מראהו, כי פניו גבים גבים כגלים על תלמי שדי, והכרת פניו ענתה בו כי בערה כאש תאותו בקרבו ותלהטהו מסביב, ובעינים חודרות כליות ולב הביט חליפות על כל אנשי הבית, ויאמר:
“האתה זה הרופא היהודי עראמה?”
“הנני למצוא חן בעיניך” ענה הרופא.
“הכהן הגדול אשר בבית המקלט נכח הבית הזה, יחלה פניך כי תמהר לבוא לבקרהו כי חלה מעט” אמר הנזיר. הדלת סבבה על צירה ויהודה אברבנאל בא הביתה, וישאל לשלום אדוני הבית; עראמה השיב שלום לו, ויבקש סליחתו על כי יעזוב את הבית בטרם קדמהו כאשר נאוה לו, כי מצות הפריאָר עליו חזקה, ובקול תלונה דקה אמר עראמה בצאתו מפתח הבית, “גם במנוחתם לא ישכנו רשעים”, שחוק קל עבר על שפתי הנזיר כמו הבין פשר הדברים האלה, ויצפנם בחֻבו; אך עראמה מבלי משים יצא מן הבית וילך. —
יהודה ישב לצלע דינה, ושפעת שאלותיו כסוה לדעת מה המהומה והמבוכה אשר בבית ואשר עקבותיה נודעו על חזות פני כלם. אלאנצא ספר ליהודה כמו, את הקורות, את עראמה ושיחו וכעסו. אך יהודה שחק ויאמר: “גם עראמה לא הביא בפלס דרכיו, כי מדוע לא בחר ללכת בראשונה אל הספרדי, מלדון עם התקיף ממנו?”. שעותים נגוזו וכן עבר, ועראמה שב מבית הפריאָר ויספר כי אף אמנם מחלתו לא כבדה, אך הוא עצרו בביתו, וישאלהו על אודות בני משפחתו ואנשי ביתו וכהנה רבות.
עד כה ועד כה פנה היום נטו צללי ערב, ושני הרֵעים עזבו את הבית. עוד פעם הביט אלאנצא בעינים מלאות דמעות אהבה על דינה, כמו נבא לו לבו כי אשרו כבר עשה לו כנפים כנשר בשמים.
יז 🔗
“מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה, ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם, ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי”.
דברי נעים זמירות ישראל האלה שר דוד עראמה בנשף בערב יום, ועיניו כברכות מים הרעיפו רביבי דמעות על לחייו הצנומות והדקות, ומשם התגלגלו במורד וילפתו ארחות דרכם, ויפלו על עלי הספר אשר נגולו לפניו. על כסא הָבנים ישב הזקן וראשו אשר שיבה זרקה בו ינוח בכף ידהו הנשענת על השלחן, עיניו המלאות דמע דלו למרום, ואנחות סוערות מקרב לבו תצאנה, שמלת משי כתכלת השמים ילבש לתפארה, וצניף טהור משובץ אבני מלואים יצנוף, על אצבעות ידיו תתנוססנה טבעות מקשה זהב ממלאות בתרשיש, אתנה המה לו אשר נתנו לו נדיבי העם אשר פדה נפשם משחת בלי; על השלחן המכוסה במפת משי משזר בכסף, תעמוד קערת כסף גדולה ועליה שלשת עוגות מצות יין וגביעים, שרשי מרורים וארבע מנורות כסף ונרות דונג בתוכן. —
ככבודה בת מלך תשב לימינו דינה, אשר הסירה את שמלת אבלה ותלבש מחלצות, שמלת משי לבנה תעטוף שית לה ועדי זהב על לבושה, ועל מרום מצחה הזך משלג, יציץ נזר זהב מעשה ידי אמן, ניכלול יפיה. יוסף יפה העיניים יושב על ברכיה וכפעם בפעם ישאל פשר דבר התמונות המחוקות על עלי הספר, זכרונות פלאי מעללי אל ודברי ימים קדומים: פה בארץ תלאובות לרגל הר נשף יבער סנה, בוער ועולה באש לבתו, ושם פרעה וכל המונו פרשים רוכבי סוסים, כלם מגן וצנה ירדו מצולה, והים ברבבות גליו יאטר עליהם פיו יכין קברם…
ליל התקדש חג המצות הוא לבני יעקב, קדש הלולים לכל אשר בשם ישראל יכנה…
חגי חגיך פליטת בית יהודה, צהלי קולך בתולת ישראל, ביום הגאלך מכף אויב בארץ חם, אל מלכים ורוזני ארץ התנשאו על כנפי דמיונכם עבדי עולם, הרימו בשיר קולכם על הגאולה והפדות אשר צללה בים הנצח זה כאלפים שנה, הלא עבותות חדשות הוכנו לאסרכם אסיר אל בור, ואשפת הרת חצי מות עליכם תרנה, חרב מרוטה לטבח תעופף על פניכם, ואתנה צאן אובדות תעלו על האש הערוכה על המזבח. —
“האח” אמר פתאום עראמה ברגש נפשו “מה נשגב הרעיון הזה, ומה מאד נעלה המחשבה הזאת לאיש אשר כמוני, אשר ידעתי תבל ואפסיה, כי אזכרה אשר ביום הזה מועד צאתנו ממצרים, כלנו עם בני ישראל הנפוצים באפסי נהר פרת, האובדים בארץ הודו, שרידי פליטת אָהלה, והנדחים על חבל נהר טעיא, כלנו כאיש אחד בשפה אחת ומנהגים אחדים נחוג חג אלהינו ביום אחד”.
“אך הגם רגשותיהם יעלו בקנה אחד ובד בבד ישאו במאזנים לעלות?” שאלה דינה.
“מי תכן את רוח האדם?” ענה עראמה "אך אולי שאר רוח ויתר שאת לאנשים אחרים עלינו, ואנחנו נאמר אל איש מאחינו כי בו בחר ה' והוא הקדוש; אך לעמת זה איך תשוח עלי נפשי מדי אזכרה כי זמן חרותנו הזה, כבר נהפך לרבבות אלפי ישראל מיום טוב לאבל ומשמחה ליגון; כבר מהוללינו עלינו נשבעו כי בליל שמורים הזה סבאנו מהול בדם רצח, ובתועבות אשר לשמעם תאחזנו שער נשלח כפינו, לא פעם ולא מאה היה השאול בית מנוס לרבבות האמללים הנספים בלא משפט, ואשר לא חמס עשו, והמות היה המלאך הגואל אשר פדה נפשם מעקת עריצים; אך לא ממותי תחלואים ממתים מחלד, כי אם מות בני עלוה בגיא־ההרגה ועל מוקדי אש, או במות מטבח, גם במצולות ים האדום, דמי נקיים, הלכו בני ישראל אל הארץ הטובה, אל ירכתי בור; ובנפש סוערה ודולפת מתוגה סִפר לדינה את התלאות והמצוקות אשר מצאנו בימי החשך ובשנות ראינו רעה. ובטרם כלה את דבריו, נשמע קול מהלומות על כפות המנעול, ושלשה נזירים וגדוד אנשי הצבא ברגלם באו הביתה, לחרדת עראמה, אשר קם ממושבו ועצמותיו רחפו ממגור כקנה הנודד במים, פניו חורו מאד ובמתנים מלאות חלחלה נגש אל דינה, אשר התחלחלה מאד ואותות השממון נראו על פניה.
“בשם האינקוויזיטיאן הקדושה” אמר הנזיר אשר לפני ימים אחדים היה בבית הזה, ואשר בשם גאנצאגא קאמפאנטאן הנזיר מסעווילא יכֻנה, “בשם האינקוויזיטיאן הקדושה, שלוחים אנחנו אליך קשה, ועתה רצה נא ללכת אתנו כרגע”.
“שגיתם אדוני ברואה, לא אפונה כי לא אנכי האיש אשר אתם מבקשים, הרפו ממני אחים אהובים כי משגה היא”, התחנן עראמה קולו בשפה רפה, “הרפו ודעו כי אנכי הרופא דוד עראמה הנודע למשגב, זה עשרים שנה על משמרתי אעמודה, וכרפאי לישראל, גם נוצרים ומחמדנים לאלפים מיד שאול פדיתי, ובכל יגיעי לא אדע לי עון אשר חטא נגד האינקוויזיטיאן הקדושה; יהודי אני מבטן ומלידה, ואת חג המצות אשמור, הנה פה העוגות לעיניכם, הנערה הזאת בת משק ביתי היא, והילדים בני, כלנו יהודים נאמנים עם אלהים וקדושיו אשר בארץ, לא היו עבדיכם מאראנען, כי לא החלפנו דתנו ולא המרנוה, ומה פשעי אפוא וחטאתי?”.
שחוק מכאיב לב התפרץ מפי הנזירים, ואחרי צחקם על משבתו ענו ואמרו:
“לא להוכח מלים באנו הנה, ולא ידענו להצדיק צדיק או להרשיע רשע, אך אתה שים נא קץ להבלי תעתועיך ולכה אתנו, ובעלי האינקוויזיטיאן הקדושה עונך יענו בך, כי להם המשפט”.
ברוח נענה נגשה דינה אליהם ותפרש כפיה, ובדמעתה על לחיה התחננה לפניהם ותאמר: “אנא אדונַי, למה תהפכו לאנשים צדיקים חפים מפשע, ששונם לאבל, זה האיש מנשף עדי ערב, ידיו אמונה בעבודת כהונתו, ומכל אורח רע יכלא רגליו”. אך הנזירים כפתן חרש האטימו אזניהם ולא ענו אותה דבר.
לקול הזעקה אשר הקיפה את כל ירכתי הבית התעוררה הילדה הקטנה, אשר שכבה בתנומות עלי משכב עד הנה, ובראותה את האנשים המוזרים לה, נתנה בבכי קולה ותזעק, ולקול בכיתה ענה גם יוסף אחיה, ובחבקו ברכי עראמה הרים במרום קולו ויזעק:
“לא אתנך אבי לא אתנך ללכת עם האיש הזה, הלא הוא מפלצת שד בלהות אשר יצודד בחרמו את הילדים הסוררים וישליכם אל מאורת הצפעונים אשר בבית מקלטו מנגד”.
“זורו מרחם זרע מרעים” אמר הנזיר, ויחרק שן בקצפו כשמעו מוסר כלמתו.
דינה אזרה כח עוד הפעם ותפול לפי רגלי הניזרים, ותבך מנהמת לבה ותאמר:
“אנא אדוני תהי נא נפשי תחת האיש הזה, ואת פרי חטאתו אני אשא ואסבול, אך ממנו הרפו ידיכם כי אב לבנים הוא, ובו ירֻחמו היתומים האלה, ואלה הצאן מה חטאו כי תביאו עליהם שואה פתאום?”
“לא” ענה עראמה בקול כמתיאש “אתּ דינה תשארי בביתי, יתומי תחיי ותשמרם לבלי תאֻנה להם רעה, ואני לצלע נכון, ואבטח באלהי ישעי כי יוציא לאור משפטי ולא יתנני עדי אובד; חכו נא מעט, והנני הולך עמכם”.
עראמה נגש אל השלחן ויקדש מקרא קדש, וישתְּ מן היין, ויתן לבניו מן עוגת המצה אשר בצע, וברגש קדש קרא “ה' ישמר צאתי ובואי”, ויברך את דינה ואת שרה, וליוסף אמר “המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנער הזה ויקרא בו שם אבותי”. —
כהלום רעם עמד הנזיר בשמעו דברי הרופא האחרונים, גידי פניו שורגו, כאיש אשר השבץ אחזתו, ועל עפעפיו עצבת נוראה.
עראמה נשק מזוזות פתחיו, ומבלי הבט לאחוריו יצא מן הבית, ואנשי הצבא כתרוהו וישיתו עליו סביב, ודינה כרעה על ברכיה, ומנהמת לב נשבר נתנה בבכי קולה ותבך רב בכי, והילדים הורידו כנחל דמעה לעֻמתה, ותרב בבית עראמה תאניה ואניה.
יח 🔗
ליל תוכחה ונאצה, ליל תמרורים היה הלילה ההוא לדינה, ליל צרה מאין כמוהו; אם הפך עליה הזמן הלילה, וידכאנה בהגיע לשאול חיי אביה מרים ראשה, הלא זאת היתה נחמתה כי אביה יצא מעמק הבכא מארץ מחשכים אשר השביעתו ממרורים, לראות חיים במעון השלום, ואם היא נשארה כערער בציה גלמודה וסורה, הלא לא אלמן ישראל מעושי חסד וצדקה ובם חסיה נפשה; אך עתה נֹחם יסתר מעיניה אשר לנגדן לֻקח רֵע אביה, מחסה ומגנה אל מצנים, אל מקום המשפט והרשע, אשר בואיו לא ישובון, ולאסיריו לא פתחו ביתה, מנחת שלחנו המלא דשן, בליל התקדש חגו, ומזרועות נכדיו הנאהבים והנעימים, אשר גורלם עתה דכא לעפר נפשה, וכאבן מעמסה היה על לבבה; וזה לבבה הה! זה לבבה אשר ביום מות אביה היה כעצם השמים לטהר, ומחשבות זר, כמו זר נחשבו לו, זה לבבה הלא עתה כים נגרש וכמרקחה רֻתחו כל מורשיו, כי רוח האהבה נשבה בו, רוח האהבה אשר בחֻמה נדעכה אמונת אבותיה ממקומה ועמודיה רופפו, רוח אהבת איש אשר ממעי עם אכזרי כיענים יצא, ממעי עם אשר שחת רחמיו מבני ישורון, ואפו טרף גם את עראמה משענתה ומפלטה, והאיש הזה, זה עוכר שארה, אשר כמלאך אכזרי שֻׁלח בה לשדד רבצה, ולהרגיז שלומה עוד להגדיל מבוכתה, כמלאך פודה ומציל לעראמה, כמלאך גואלה נראה לה בחלום חזיון תקותה.
השמים לבשו קדרות, החשך כסה ארץ ומלואה, ומסביב השליך הס; בדמי הליל תשב דינה גלמודה וסוערה, ועיניה חמרמרו מבכי, אך דומיה איומה, אין קול ואין קשב!. כבית רפאים יתנשא בית המקלט ממול בית דינה, ועל פני קירותיו העוטים שחרחורת תלין אימה וזועה, כל מאורי אור בתוכו אספו נגהם, וחשך צר ישופנו, כמו אמרו אדוני הבית לאור ולא יזרח, ובעד שביב נגה חתמו חותם צר, ויאמרו לשכון בערפל…
אך הנה נבקעו עפעפי הילל בין שחר, ומעל תועפות גבעות אלפיקסארעס וסעררא נאוואדע ירדף חשך… אתא בקר, ורחובות העיר מלאו תשואות, אך בבתי נפש דינה ידעך נר התקוה. לשוא הביאה עצה לשמוע שמץ דבר על אודות עראמה, לשוא שלחה את הסוכנת שער אלי קרת אולי דבר אליה יגֻנב, גם היא שבה ריקם מבלי דעת השב לשואלתה דבר; בפחי נפש עבו רֻבי החולים אשר התנגשו לדרוש למו עצת הרופא את הבית, ויעזבו את דינה בלב רגז ונפש דאבה מני עוני. הילדים קמו ממשכבותם ובראותם כי אביהם עוד לא שב ממקום התֹפת, הרימו במרום קולם ויעוררו לויתן, להוסיף אש ועצים על מדורת לבבה היוקדת במוקדי עולם ולמוגג נפשה הדולפת מתוגה… אך הנה שם יהודה אברבנאל ירחיב צעדיו תחתיו, וישם רגליו כאילות אל בית דינה.
“האח!” קראה דינה בעליצות נפשה, איש טוב הוא, אח לצרה, וממנו נִוָשֵׁעַ!"
“איה עראמה?” היתה שאלת יהודה בדרכו על סף הבית.
בדמעתה על לחיה ספרה דינה ליהודה את כל הקורות את עראמה, ואת אשר נעשה בו, ותבך ותתחנן לו כי יאזור כגבר חלציו לחלץ את עראמה רצוץ משפט מעניו ולהשיבו אל נוהו. אך יהודה עמד כאיש אֹבד עצות, מבבות עיניו כידודי אש התמלטו, והכרת פניו אשר נהפכו למשחית נתנה עדיה, כי חמתו כאש עצורה בעצמותיו ונפשו גחלים תלהט.
“הה” הגה ברוחו הקשה ויחרק שן וירקע ברגל “אנכי חשתי עתידות לי כי נכונו בידנו ימי חשך ואיד נכון לצלענו; עראמה הובא אסיר אל בור ואלאנצא בידי השופטים ועקבותיו לא נודעו, אהה! שֹד משדי, הוה על הוה! אך יום נקם בלבי עליכם חבר מרצחים עצרת בוגדים, נקם אחת אפים”.
כאיש אשר בינתו הסתתרה עמדה דינה בלי נוע ועיניה לנכח הביטו, בשמעה שם אלאנצא יוצא מפי יהודה, ובקול נורא אשר לא יתֹאר באֹמר ודברים קראה: “הה טרוף טורף אלאנצא משאת נפשי, אנא אני באה?”.
כחץ שנון ירדו הדברים האלה אל לב יהודה, וַיֵעָוֶה משמוע, ובמר רוחו קרא: “הה! מה זה תשמענה אזני? אלאנצא משאת נפשך? הויה לי! נוסו נודו תקות חזיונות רוחי, עשו לכם כנפים שמחות עלומי, כי פחד פחדתי ויאתיני, ולעפר מות ישפתני”.
רגעי מספר עמד יהודה כבול עץ משמים ונבוך, ויתבונן על דינה היושבת למולו, ושניהם צללו ביון שעפים אין חקר.
אך פתאום נשמע קול צלצלי חרבות לפני פתח הבית, וגדוד חלוצי צבא והנזיר גאנצאגע קאמפאנטאן אשר ראינוהו זה פעמים, בראשם, באו הביתה, ויצוו במפגיע על דינה כי תמהר לתת על ידם את מפתחות ארון עראמה אוצר כל שכיות חמדתו. אז בערה כאש עברת יהודה, ויאמר להתנפל על הנזיר ולהפליא מכותיו, אך הוא הבליג על אש חמתו ויתאפק; אך בראותו איך יביט הזד הארור הזה בעינים מזרות משטמה ואכזריות חמה בבית, כמו שש לעשות רע, ואיך יאטם אזנו כפתן חרש משמוע תחנוני דינה המתעלפת לעיניו, הציקתהו רוח בטנו, ובגשתו אל הנזיר בצעדי און נתן עליו בקולו: “אבל מי אתה הנזיר ומי שולחך?”.
“לפני מי אתה עומד שאל את אלה ויגידוך”, ענה הנזיר בגאון, בשלחו אצבע אל אנשי החיל, “אך אתה השמר ברוחך, ואל תדבר גבוהה נגד משרתי האמונה, כי למה תתגרה ברעה הנשקפה עליך זה כביר, ידענו גאון אברבנאל גיא מאד, ידענו כי אתה ואביך בכספכם תתאמרו, ובעד בצע כסף תאמרו למכור את אמונת הנוצרים וכל קהלם והמונם, אך גם עליכם מזורה הרשת, ובזרוענו הנטויה נשפיל גאותכם”.
דינה ראתה כי תושיה נדחה ממנה, ותמסור בלי חמדה את המפתחות אל יד הנזיר, והמה עטו אל השלל ויבוזו וישוסו מכל הבא בידם, ובשחוק מרבה להכיל והמון חוגג עזבו את הבית.
יט 🔗
במגרשי עיר גראנאדע המעולפים בירקרק חרוץ ורפידת שדי תרומות, על שן סלע מצוק, בנוי כמו רמים בית גדול ורחב ידים; השיבה אשר זרקה בו וחציר הגגות אשר עלה על קירותיו ששזפתם העת, יתנו עדיהם, כי על הבית הזה כבר אבד כלח ומימי קדם קדמתה על משפטו ישב. — בשבת המוירען על אדמתם התגוררו בהבית ההוא ישישים שבעי ימים מבני מחמד אשר אֹכל נכרת מפיהם; שם מבקר לערב הגו בספר האלקאראן הגיון סלה, וסורת נביאם מרפא לנפש, חתמו בלמודם. אך כאשר הגלו המויערן גלות שלמה מעל ארץ אחזתם, גֹרשו גם העניים והאביונים מבית תענוגיהם הזה לחבק אשפתות בראש כל חוצות, ואנשי החיל מזוינים מסביב שתו עליו, אך איש לא ידע מה תורת הבית ומה יעשה בו? אלה טחו תפל, ויאספו רוח השערותיהם בחפנם, ואלה נתעו בשוא להאמין כי בבית ההוא יאצר ויחסן הכסף הרב אשר מצאו הספרדים באוצר האלאמברא אשר שם לא יכלו להצפינו, כי יהלך עליהם אימים, ובלהות ישיבום מפני רוחות מלכי הערבים אשר ישימו משטרם בבית מלכותם הזה, גם אחרי אשר כבר ישכנו ארץ, וירגיזו מנוחת עם אלהי נכר, הנוצרים זעומי נפשם.
מנהרות ומערות רבות נמצאו בבית הזה, והנה תשתערנה עד מקום סעיפי סלעי הסערפענטין המתנשאים במקום הזה.
במערות האלה מצאו קבר המתים אשר מתו בבית אסופי דלים הזה, אך עתה שם תחת אסירים ינהקו נספים בלא משפט, אסירי־עוני אשר ברזל באה נפשם על לא חמס עשו, ועל לא מרמה בפיהם.
תֹר חצי הלילה הגיע… מראש המגדל נתן הפעמון קולו להשבית דומית מות גברת בית המהפכת, והֵד קול ענות חלושה כאוב מארץ מירכתי בור האסירים ענה לעֻמתו. והנה בבור שאון אחד סבבה הדלת על צירה, ושני שוטרים ומנורות בידיהם באו המערתה, ויפתחו מוסרות איש זקן אחד, ויסירו מסד רגלו, ובאגרוף רצח הכוהו ויטלטלוהו טלטלה גבר להקיצו מתרדמתו. — פני האיש הזה חשכו משחור, ושערותיו הלבנות כשלג לבנון והפרועות בלי סדרים, רטבו מזרם קיר ושפעת יזע קרה; אך אם תארו היה משחת מאיש, אך בגדיו אם כי הטבעו בבוץ ויכבד עליהם עבטיט, נתנו עדיהם, כי בהמון שאר אסירי עוני לא יתחשב, כי בגדי חופש לבש כאחד בני ארץ הקדם. עראמה הוא האיש הזה, הרופא מיודענו ומכירנו.
עראמה אשר חרג ממסגרותיו, אזר שארית כח לעלות על השלבים המובילים אל בית המשפט, אך ברכיו פקו ואונו עזבו. לשוא התחנן האומלל קולו לפני רודפיו לבלי ירדפוהו בלי חשך, אך יתנו לו מרגוע די השיב רוחו, בדי ריק חלה פניהם כאשר מעדו קרסוליו, כי יתמכו בו לבלי יפול למעצבה; המה השחיתו רחמם ובשאט נפש נערו כפיהם מתמוך אשוריו וישחקו על משבתיו, וכשה לטבח רדפוהו על צואר. —
אחרי עמל ויגיעת בשר, הגיע עראמה אל בית רחב ידים אשר שמה כוננו שופטי האינקוויזיטיאן למשפט כסאם, וזאת תורת הבית:
קירות הבית הספונים אטון שחרחר, יפיצו זועה ויפילו חרדת מות על הבא אל תוכם, ונרות משוחים בששר שחור, יפיצו אור כהה בין עריפי חשך צר המשתרר בבית, ויופיעו נהרה על צלמי הקדושים וארונות הספרים האחוזים בקירות הבית; על השולחן הגדול אשר מסביב ישבו כסאות למשפט כהנים ונזירים רבים, יעמוד צלב גדול זהב מצופה על עץ, וכמלך בלהות ישב בראש הועד השופט הגדול, ועפעפיו יבחנו את הגליונים אשר לפניו. —
כבוא עראמה הביתה, הרים השופט עיניו רגע וילטשם לו, אך עד ארגיע שב ויורידם ויתבונן בספרים אשר נגולו לפניו. דממת רפאים תשלוט בכל ירכתי הבית, אך קול העלים ההפוכים בידי השופט ישביתוה, וקול אנחות עראמה אשר התפרצו מחדרי לבבו ומשבר מתנים.
אחרי עבור זמן כביר פתח האינקוויזיטאר פיו, וישאל את עראמה לשמו, והוא אזר כגבר חלציו להשיב לשואלו דבר, ולבלי לשוב מפני כל, ויען ויאמר: “דוד בן ר' אברהם בן יוסף בן דוד בן עובדיה עראמה מילדי פֿעץ, זה שמי לעולם, ושני חיי שבעים שנה, מעטים ורעים ולא הגיעו לימי חיי אבותי”.
“מאין תמצא חית ידך עתה, ובמה היה משלח ידך בימי חרפך?” הוסיף השופט לשאול, בעודני נער כבן עשתי עשרה שנה, עלה המות בחלוננו, ויוריד דומה את אבי הישר באדם עודנו באבו, ואנכי נשארתי לבדי באין מורה ומנהל, באין חומל ומרחם, וכבר מעדו קרסולי באורח החיים, לולא התעורר עלי לחֻמלה אחד מרעי אבי, ויאספני אל ביתו ויאמצני לו כבן; הוא למדני ארחות צדק ויאלפני דברי אלהים חיים ולקח חכמינו. בן עשרים שנה כריתי לי אֹזן לשמוע בלמודי הרפואה מפי אחד הרופאים במאלאגא, ואז הניעותי רגלי בארץ מרחקים ואשוט בארץ ואתהלך בה. צרפתה ואיטאליען ירדתי בראשונה לגור, ומשם הלכתי טראנה, ומטראני באתי אל ארץ יון, ואעבור בארץ סוריה ופלשת, בארץ אחוזת אבותי, ואבוא גם מעונה אלהי קדם העיר חמד אלהים לשבתו, על הר מרום ישראל הורדתי כנחל דמעה, ועפר שממות ארץ הצבי חוננתי ואנשק. —
משם באתי אל הגולה אל נהרות בבל… נתקו מיתרי לבבי ומעי המו עלי בעברי על המקום אשר שם תלו משוררי־יה כנוריהם על ערבים ויאלמו דומיה, בזכרם את ציון… ואבוא בגדדה העיר המהוללה, ואתהלך ברחבה בנבכי חול קודח כאש צרבת, שם חזו עיני קבר נביא ה' בן בוזי הכהן אשר על נהר כבר, ועם רבבות אלפי ישראל נטעתי אהלי במדבר בארץ ציה, ובהמון חוגג חגגנו יום זכרון תפארתנו מימי קדם. שלשים מנורות יפיצו אור יקרות וקפאון על קבר איש האלהים הזה, יום ולילה לא תכבינה, ומאתים שומרים נוטרים את מקום הקודש הלז. גם אל העיר שושן רבת האוצרות הובילוני רגלי, ואראה קבר דניאל איש חמודות, וכל יקר שכיות חמדותיה ראתה עיני. ממזרח הנחני תשוקת הדעת, מראש הררי קדם אל אפסי ים, ואבוא אל ביצאנץ, העיר אשר שבעה הרים שחברו להם יחדו ירו אבן פנתה. הה, עוד שמה תחזיקני, עוד תסמר שערת בשרי, מדי אזכרה איך התבוססו בדמם גבורי בני יון תחת דהרות דהרות סוסי ערב ושעטת פרסות אביריהם אשר באו בעת ההיא וימגרו כסא מלך יון; עוד לבבי יתגעש בקרבי עת כמו חי כמו חרון אציגה נגד עיני את התלאה אשר מצאה אז את המון הנוצרים גוי שומר אמונים. —וארד מצרימה אל מקום מכורת ומגורת חכמתי חכמת הרפואה, שם הרויתי עיני מהדר קברי מלכיהם ורוזניהם אשר שתו להם על עפר בצר, ושמותיהם אשר קראו עלי אדמות לא יסוף לנצח. אז טלטלתני תשוקת החכמה אל ירכתי צפון, ואבוא אפֿריקה העיר פֿעץ מקום מגורת אבותי; ואחרי שלוש עשרה שנה שנות נדודים ועמל, שבתי גראנאדעה. זה כארבעים שנה על משמרתי אעמודה, ועולה לא נמצא בי; כל הימים ידי מלאות עבודה עמל ותלאה, ומכל אֹרח רע כליתי רגלי, עד בואי בכלח, עתה ימי צבאי כבר חלפו נגוזו, ימי שנותי שבעים שנה כבר מלאו, וטפחות עתותי האחרונים ביד ה' ובידכם הנם".
אך לשוא שחת עראמה את דבריו, לשוא התאמץ להטות לבבם הערל והאנוש, שומע לא היה לו מאת השופטים כבדי אֹזן אשר לבם יצוק כמו פלח נחושה, המה השחיתו רחמיהם ויוסיפו לדבר אתו קשות.
“דוד עראמה”! נתן עליו האינקוויזיטאר ככפיר קולו, “לפני האינקוויזיטיאן הקדושה אשר תגלה עמוקות מני חשך, ואשר יחטא איש בחדרי משכיתו תוציא לאור עולם, לפניה תעמוד למשפט, אם תסתיר עונך בחֻבך ותבחר לשון ערומים, דע כי איד נכון לצלעך, ונכונו לך ימי חשך. שופטי ארץ בחרב נקמתם עד האלהים שופט כל בשר יביאוך, שם תִוָסר על כל חטאתיך ותהי לדראון עולם; ועתה אם חפץ חיים אתה, תן תודה ואל תכחד ממני מכל אשר אשאלך, הגד נא אפוא, מי היא הנערה היהודית אשר תסתופף בחצרותיך?”.
ערמה ספר קשט אמרי אמת מתולדות דינה וצבא תלאותיה, וכי דינה תכלכל עתה את שיבתו, ותסעדנו בשארית ימיו. אך השופט דבר אליו דברים כמתלהמים, ובזעם צעד מספר צעדים אליו, וירעם עליו בקול גאונו, ויקרא:
“הוי איש מזמות מלא תוך ומרמה! ידענו גם ידענו כי אתה הסבות את לב העלמה הזאת אחורנית, מבוא במסורת ברית אמונתנו; לא נכחד ממנו כי בדברי תעתועיך ומרמה אשר הצמדת הבאת מֹרך בלבבה ותמנענה מלהסתופף תחת כנפי דתנו, נכתם עוונך לפנינו, וידענו כי בזית צלמי קדשנו, ותשליך שקוצים על האבן־גליום אש־דתנו; הנה התום בצרור פשעך, אך אתה אם יש מלים השיבה, ספר למען תצדק”.
רגעי מספר עמד עראמה דומם ויתבונן בעשתות שאנן על עדת הנזירים, ואחרי כן נגש מספר צעדים אל השלחן, ויען לאמר:
“אדוני הנכבדים! אזני תחרשנה הפעם לשמוע דברים אשר לא שמעה אזני מני היותי על אדמתי עד היום הזה ימי זקנה ושיבה, ותחתי ארגז לשמוע מוסר כלמתי, אך איככה יתנו אדוני אמון לדברים אשר אין להם שחר כמו אלה? הלא איש כמוני אשר כבר למדתי דעת הלוך נגד החיים, ורבות נֻסיתי במסה בימי חלדי, הלא איש כמוני לא ישנא את גבר עמיתו אשר מחֹמר אחד קֹרץ אתו, יען כי דתו שונה; ולוא גם יהרה עמל ולבו יקבץ און, הלא לא נבער מדעת הוא וחכמתו לא תתבלע, כי לא ידע לכסות שנאתו במשאון וזממו בל יעבר פיו, פן יבֻלע לו; אך חלילה לדינה אשר לבה רד עם אלהי אבותיה, הרֹה והגֹה מחשבות פגול כאלה, להשליך אחרי גוה את האמונה החרותה על לוח לבבה באצבע אביה; בה' אלהים אמת נשבעתי כי מטוב ועד רע לא דיברנו אודות אמונתכם, ושמה לא נשמע על פינו; כי לא איש כמוני אשר שם לו על פני חוץ, ואשר פדה מני שחת בלי רבבות אנשים מכל עם ועם, לא איש כמוני יחטא בשפתיו וישלח רסן מפיו לדבר תועה ודבר בלע על האמונה, אשר אנחות אנשיה שמעתי על ערש דְוָיָם — לא אדונַי, נהפוך הוא, רבות פעמים קראתי בעצמי וכבודי את הכהן לאיש מבני אמונתכם בעת השיב אל אל רוחו, וחלילה לי לעשות עון אשר חטא נגד אמונתכם בגראנאדע; שלחו והתבוננו, את כל יושביה שאלו, מי יאמר פעל עראמה און או נצב על דרך לא טוב, אך הגידו לי אפוא, מי הוא האיש אשר הכני בלשון רמיה לפניכם?”.
“אמנם ידעתי כי רק לנסותני החרדתם אותי את כל החרדה הזאת בנשף חשקי, ותהפכו עלי ליל התקדש חגי ותושיבוני במחשכים כמתי עולם, ידעתי אדוני כי הצדק לכם לקו והמשפט למשקֹלת, בהיותכם עבדים נאמנים לדת אלהיכם כמוני לדתי, ואת האלהים הנוטה שמים ויוסד הארץ כמוני אתם יראים, לכן לא תאבו ולא תוכלו להצמית בבור חיי זקן ורפה כח על לא חמס בכפו, ולא מרמה בפיו; אתם הלא כהני ה' תקראו, משרתי אלהים יאמר לכם, לכן היו למלאכי שלום לאלהי הרחמים, הוציאו ממסגר נפשי, ואל תורידוני דומה, השיבו לב אב אל בניו האמללים, וחגי אל תשימו לי לאבל, אז אספר שמכם לאחי ואודכם בקהל רב”.
כשל כח עראמה בדברו, ובאין איל עמד ועיניו נשואות על הנזירים כמו יתחננו גם המה למשופטיהם, רגעי מספר שררה דומיה בבית, אך השופט השביתה באמרו:
“מי בעל משפטך שאלת? נוצרי הוא אשר כרֵע כאח התהלך בביתך, וירא בצרת נפש העלמה אשר נצבת לשטן לה, ואשר לפניו קרעה סגור לבה, ותבעה מצפוניה, הוא איש שלומך דון פערדינאנד אלאנצא”.
כרעם בגלל יפלס נתיב לו בין ענני ערפל, יהלום וימחץ פאתי הנצב לו למטרה, כן הלמו ומחצו הדברים האלה את עראמה, וּכחץ שחוט פלחו כליותיו, וכשמעו שם אלאנצא נבעת מאד ופניו נהפך למשחית; אך הוא הבליג, ויאמר:
“הה! בוגד באדם אלאנצא, אלאנצא! מי מלל לי כי האיש הזה יבגוד כמו נחל, ויוליך שולל גם אתכם כמוני. הה! לימים אשר לא בישישים חכמה אך בבני הנעורים, יענה נא בי אלאנצא מה עשיתי לו כי יגמלני הרעה הזאת, הלא בשלום ובמישור התהלכתי אתו, פתחתי לו דלתי ביתי ואקרבנו כמו נגיד, ובשבתי לבטח אתו, בתם לבבי ובבור כפי, חרש עלי רעה אשר לא אדע שחרה, ויפרוש רשת ליד מעגלי; אולי בתֻמי נמלטו מפי דברים אשר לא יבואו בקהל, אך דברי בלע כאלה אשר טפל עלי האיש הזה בשקר יסודתם, ולשונו הצמידה מרמה ואון, כי לא דברתים ולא עלו על לבי. הה! מה חלקו מחמאות פיך אלאנצא, דבש וחלב תחת לשונך, אך מה ערום אתה מהנחש אשר בעדן, ולשונך כתער מלֻטש וכקשת רמיה, האם ספו תמו כל רגשי נדיבת רוחך ויעלו על מוקד תאותך העצורה בעצותיך, עדי כי תגדל עקב על איש שלומך וחסדך ותצודנו למדחפות? אך בלשוני אין עוד מלה לעורר לבבכם, לחֻמלה עלי; אך אחת אשאלה מאתכם אל תשיבו פני, יגיד נא אלאנצא עוני בפני, ואתם תחזו אם לא ינחם על מעלו, ויתן תודה כי חטא ואשם”.
“הוי זר ערום נוכל רע מעללים”, קרא השופט ויחר אפו, “התאמר בלבבך להסית בשפק את העול ימים הזה, למען ישוב ינחם על דבריו?, לא, הוא באחד יעיד על אשמתך, כי יאלף עונך מעשיך, ואתה הֶראית לדעת כי משטמת נצח בלבך על קהלנו, נקרא נקראת לגהֹה מזור מאחד הנוצרים אשר שכב על ערש דוי, ואתה כבדת על פניו איש ערבי אחד ותחש לעזרתו, ואת הנוצרי עזבת למעצבה ולברוח לשני מחלתו, גם בלכתך אל הפריאָר לא יכולת לכסות שנאתך במו אֹפל, ותדבר רתת נגד כל קהל עדתנו ותחרף שמם, והשומע יענה בך”.
האינקוויזיטאר צלצל בפעמון אשר לפניו, והנזיר קאמפאנטאן האמור, היערנימוס מסעווילא בא הביתה.
כל עצמות עראמה רחפו ממגור ויסוג אחור. אז נתן השופט אות ושני כהנים קמו מכסאותם ויתיצבו לפני עראמה, בימין האחד הצלב, והשני קרא את השטנה האמורה עם הספר. לשוא צעק עראמה בקול, “שקר אתם דוברים”! גאנצאגע כרע על ברכיו, וישבע כי כל דבריו אשר אמר עם הספר אמת ואמונה המה, וכי עראמה כנה את הנוצרים בשם עם אשר לא ידע שלֵו. אז נתן השופט שנית אות ושלשה כהנים באו הביתה וכלי משחית בידיהם…
עוד פעם גלה השופט אֹזן עראמה למוסר ויעד בו כי יבוא לחסות בצל אמונת אלהי הרחמים והסליחות, אשר ירצה עונו ופשעיו אשר גברו, ואך מעט כסף כפורים יושת עליו, ואם אין צפוי הוא אלי חרב האינקוויזיטיאן ומרה תהי אחריתו.
אך עם קשה עורף הוא עם בני ישראל וגם עראמה אשר מיוצאי ירך יעקב הוא הקשה ערפו, ויאמר:
“את אלהיכם לא אעבוד כל עוד נשמת שדי תחיני, בגוחי מרחם קדמוני ברכי אמונתי, עתה שאול אציע והקיצותי היא תשיחני; הן לוּ גם אמרתי אהיה בין לילה לנוצרי, למען הנצל מעצר וממשפט; הבאמונתכם תדבק נפשי, התכה שרשיה בקרב לבבי לעשות קציר כמו נטע דתי אשר נטעו אבותי על תלמיה בעודה באבה? הלא ראשי אשר שיבה זרקה בו לא יבין חדשות אשר רוחן זרה לו מתמול שלשום, ואם אסובבכם בכחש ואשים כזב מחסי בהיותי לנוצרי, הכזה יהיה איש־רצון לאלהיכם? למה יהיה צעדי הראשון על סף בית מקדשכם צעד און ושקר ועל מרמה תחש רגלי? בפני לא נכר יהודי לפני נוצרי או בן מחמד, אם לשונו לא יבין הוות ובאמונת אֹמן יתהלך בארצות החיים, ויחזיק במעוז האלהים אשר הנחילו לאבותיו עד דור ראשון”.
כלי המשחית הוכנו… ואצבעות עראמה הרכים והענוגים אשר הסכן הסכינו אך לאחוז בגידי ועורקי החולים, עתה הובאו בחחים… עראמה חרד ממסגרותיו, ובנשאו למרום עיניו נתן בבכי קול דבריו ויקרא: “אל אלהי ישעי למה עזבתני! שלח עזרך מקדש לנספה בלא משפט, והרבה עצמה לאין אונים כמוני”. עוד צללו קירות הבית מהֵד קול תאניתו, וקול מליו נחבאו, עצמותיו שפו, וכמו אחזוהו משבי מות, עוה שפתיו, רעם פנים, ויעצים עיניו. אז צוה השופט ויפתחו מוסרותיו, אך ברכיו כשלו וכבול עץ נפל אחורנית אל זרועות הנזירים אשר סחבוהו סחוב והשלך אל בור בית כלאו, וישכיבוהו למעצבה על מצע התבן יצועו אשר רפדו בחשך.
חלף לילה, למרחוק ברחו ערפלי אמש מפני אילת השחר, אשר הופיע על ההרים וירדף חשך עד ים האחרון. על פני שפריר השמים מפאתי קדים כגבור תרוץ מלכת השמים, ותפיץ נגה קויה, וכל בני האלהים הריעו לקראת מוצאי בקר; אך אור חשך באהל עראמה, ועיניו יומם יפגשו חשך, דממה דקה כרומית שדי־רפאים שוררת בית כלאו, אין קול ואין קשב בתהו ילל שממה הזה; אך קול מקבות וקול גרזן, קול המוירען האמללים העובדים בפרך בין חגוי הסלעים, ישמע מרחוק.
השמים לבשו מעטה תכלת, אור בהיר בשחקים, ומהררי ספרד התומכים בגאותם שחקים, ינשב רוח צח חרישית; כגן עדן ביום ברֹא אלהים ארץ ושמים, הארץ הזאת, כביום ברחה חשכת לילה מפני גערת ה' “יהי אור”; אך יצר לב האדם יכס עליו בצלמות, חשך ולא אור ישופנו, וכקול קורא במדבר, יעל בתֹהו קול ה' בכח, קול התולדה בהדר, הקוראים קול גדול ולא יסף “יהי אור”!
כ 🔗
גאנצאגא קאמפאנטאן אשר בגיא חזיון הזה נראהו כתבנית כהן בענעדיקטי, כתפארת נזיר לשבת בית מקלטו, נולד בעיר סעווילא בשנת 1444, על ברכי יהודים שומרים אמונים, ובעת ההיא היה אביו אשר ירד פלאים ויאבד את הונו בענין רע, שמש בבית המדרש אשר בעיר מגורו. על אפו ועל חמתו היתה לו משמרת פקודתו הנמבזה הזאת, וכאבן מעמסה משא לעיפה על שכמו, אך מבלי יכלת להתנער מעפר שפלותו, ולהשיב לו את כבודו כי גלה ממנו, נשא בשרו בשניו, ויתן בעפר פיו; אך קנאתו היתה כאש עצורה בעצמותיו, קנאתו לאחיו העשירים, אשר זה לא כביר בסודם באה נפשו, ואף כי עתה נמנה את בני העוני, אך להב גאותו שמרה נצח, ובהיות לאל ידו, עשק דלים רצץ אביוני אדם, ויהיו מטרה לשבט עברתו, כי הוא נהלם בלחם מכסף העדה, ולכן כפעם בפעם הראם נחת זרועו ועברתו כי קשתה. הקנאה והגאוה, שני אלה הצפעונים אשר אין להם לחש, הפכו לבו לשנא את אחיו בני עמו תכלית שנאה, ויחר עליהם אפו; וכאשר זרע משטמה, אסף מדנים וכעס, אוהביו חדלו מעט מעט, עד כי כל העם מקצהו היו לאויבים לו, ויהיו עוינים אותו על תפלצתו וזדון לבו. לשוא נסו דבר אליו שרידי אוהביו, וישחרוהו מוסר בטרם התגלע הריב, כל דבריהם השחיתו עלי צחיח סלע, ופרי לא עשו, לשוא הוכיחוהו אויביו בזעם לשונם על דרכו הלא טובה, ומפניו לא חשכו כלמות; המה הועילו להעמיק ולהרחיב המדורה, ולזרות גפרית ומלח על המוקד, וירב קאמפאנטאן כעשו עם עדתו, ותבער חמתו עד להשחית, ובאשת נעוריו האמללה המחוללת מפשעיו, כלה חצי חמתו ושצף קצפו, וישביענה ממרורים וימרר חייה.
כי אוי ואבוי לאיש אשר אֹמץ רוחו יעזבנו ביום צרתו, ובנפול עליו הוה תמוט רגלו באין מעמד וכנפי רוחו תרפינה, אז קשה־יומו ראשית חטאת הוא, ורישו מחתתו, הרת כל מדון וקטטה, כל ריב ומשטמה, כל קלון וחרפה. רבו כמו רבו האנשים בתבל, אשר בעת יוסב עליהם האופן וילאו למצוא פתח תקוה, יעכרו שארם ויהפכו ללענה טפחות ימיהם, לרע להם ולהרבות העזובה והשערוריה בביתם. וגם קאמפאנטאן חֻלה כמוהם, ובכן גדל גאנצאגא בנו יחידו משֻלח ונעזב כמדבר, באין מתג ורסן, באין מורה ומנהל בדרך זו ילך.
בסוד ילדים משחקים עלזי לב לא בא גאנצאגא מעודו, כי אביו לגאותו ורום עיניו לא נתנו לעולל בעפר קרנו ולהתרועע עם בני דלת העם, ובני העשירים תעבוהו רחקו ממנו, וימאנו להשתעשע עם בן־עוני, בוז משפחות הזה; ובכן לא פֻנק גאנצאגא מנֹער על ברכי שמחת ימי הילדות ושעשועיהם, אשר אבן פנה ואבן למוסדות המה בחיי האדם, ואשר ירוו את נפשו משד תנחומיהם גם אחרי בלותו, ויגדל גאנצאגא כערער בערבה, בודד במועדו, מחולל מפשע אביו, מדֻכא מעון גאותו.
כל היום הכביד אביו עליו אכפו, וידריכהו מנוחה על בלי עשותו חיל בלמודים, אשר רק להם היו עיניו נשואות, כי ישיתו במרום קנו ויניחוהו אל בין גדולים, באשר תקֻלל חלקתו בבית והון. ובהיות לגאנצאגא גם יתרון הכשר חכמה ודעת, תלה עליו אביו כעל יתד התקוע במקום נאמן כל כבוד ביתו לימים יוצרו, ועל כנפי רוח דמיונו הרקיע לשחקים, ומשם חש עתירות לו, ועיניו מרחוק הביטו ויראו את בנו תמים הדעים אשר ידיו רב לו בכל אפסי למודי קדש ושפוני טמוני חול, עומד לנס עמים ומרומי הכבוד ישכון, וכל בני העשירים זעומי נפשו תֻכו לרגליו ורומם תחת לשונם. — אך גם כשרונות גאנצאגא עלו בתֹהו בצאתן לפעלן בטרם מועד, ובהיות כל הגיגו והגיונו לא למען הביא לבב חכמה, אך לשבור רעבון אביו נבוב הלב אשר רדפהו בלי חשך מחיל אל חיל, נסע גם יתרו בו, ויאסוף רוח בחפניו; לשוא מלא כרשו וחדרי לבו, זכרונות מעדני כתבי הקדש, ומרבית ספרי התלמוד בעודנו באבו; הלמודים האלה היו רק כענקים לגרגרותיו, ועל לוח לבבו אשר היה עוד צפון משכל לא נחרתו. לשוא רכש לו ידיעות התכונה והחשבון, אשר עלו בימים ההם ובעת ההיא כפורחת, אחרי הגלות נגלו לעיני הפורטוגעזים והספרדים, אשר עברו ארחות ים, שפוני טמוני ארץ מרחקים וארצות לא שזפתן עין רואי; גם אור ראש כוכבים אשר בסודם באה נפשו, נדעך באשון חשכת לבו, שמש צדקה לא הפיצה אור חכמה ומוסר השכל בקרבו, וחכמת החשבון לא למדתהו לבקש דעת וחשבון ולכלכל דרכיו במשפט; לשוא כרה לו אֹזן לשמוע בלמודי שפת יון רומא וערב, השפות האלה אוצרות כל כלי חמרה, אשר היו ערוכים ושמורים אתו, לא אלפוהו לחשוב ימים מקדם ולצאת בעקבות החכמים מעולם אנשי השם, לפלס נתיב לו בין הבלי תעתועי התבל, אשר בשוא נתעה יסודם, לצאת למרחב יה אל ממשלת הדעת והתבונה ולהתם חלאת נפשו אשר הטבעה בו מימי חרפו. ובכן לא יפלא בעינינו כי לא ארכו הימים חדל להשכיל להיטיב, ותקע נפשו בדעת ובלמודים ולא חפץ בחכמה כי אם בהתגלות לבו. ויהי בהגיע תר תאות ימי העלומים לבוא, והוא מצאתו לא רֻחץ ואשיות שכל ומשפט עוד בו לא כוננו, באו בסופה וסערה כמבוא עיר מבוקעה, ובעוד אשר הוא היה חדל אונים להתיצב נגדם כאיש ערוך מלחמה, ולהשיב ידיהם מבלע, הכאיבו התלאות והתשוקות כל חלקה טובה בקרבו וישימוהו בתה.
כי בהיות גאנצאגא בן שמונה עשרה שנה, שב מבית שבת תחכמוני בקורדאווע, וישא עיניו אל אחת מבנות עשירי עם, ובכל להבת שלהבת האהבה הראשונה, חשקה נפשו בעלמה יפת התאר ויפת המראה הזאת, וכשכיר קוה שכרו, כי יבוא דבר הרבנים הגדולים רועי אבן ישראל לכבדהו ולתת כתב תאר “רב” בראשו, למען ישא יקר תפארתו וכסף תועפות בעבענעסטא אבי אהובת נפשו, במאזנים יחד, ובתו תפול לו חבל בנעימים. אֹמנם יום תקותו הזה לא הרחיק חק, כי אחרי ימים לא כבירים נשאו את ראשו וכסא כבוד הנחילוהו. אך כבוא קאמפאנטאן לדבר על לב אבי הנערה על אודות בנו, והנה כאב אנוש! כי בעבענעסטא לא אמר לדבק טוב, וימאן לתת את בתו לגאנצאגא לאשה; לא מפני כי צרור כספו היה נקוב, כי כבוד רב היה חדש בימים ההם בין בני ישראל, כבוד אשר לא יסולה בדי זהב וברב מוהר ומתן, אך מפני רעת קאמפאנטאן איש המדנים והנלוז בכל דרכיו, אשר יקבֻהו רבים יזעמהו כל בני עוני, וגם תכונות גאנצאגא הרעות והמָשחתות ונפשו אשר עֻפלה לא ישרה בו, הועילו להותו, ותהיינה בעוכריו להסב לבב בעבענעסטא ובתו שאהבה נפשו, ממנו ולהובישו משברו. ויהי כראות גאנצאגא כי נוחלה אבדה תקותו ותהי למפח נפש, ותבער כמו אש שנאתו ונקמתוֹ, ומבלי יכלתו להוציאן לפעולת ידים השביעוהו ממרורים ותדכאנה לעפר נפשו, עד כי נקטה נפשו בחייו, ויהיה עוין את אביו, אשר עזר לרעתו, ולולא הטה מעט אֹזן קשבת ליקהת אמו אשר משלה ברוחו מעט מזער, כי עתה כבר היה נחבא לברוח ויֻדד ולא נודע מקומו איהו.
בין כה וכה, ומי המריבות אשר גברו בין קאמפאנטאן ועדתו גבהו מאד, ויהיו למי אפסים, כי רבו מאד כרֹֹב למשטמת קאמפאנטאן ותפארת רום עיניו, ותגמול רעתו, וכבוא קצו אמת בצעו, וידיחוהו משאתו, קדמוהו ימי עוני ויֻדד ללחם, וינסה שנית כחו וישלח במקנה וקנין ידו, ויתן מעט כספו בנשך; אך ידיו לא עשו תושיה, כי כשל כחו לעת זקנה, ויהיה לגבר לא יצלח; וידל קאמפנטאן מאד, ויבא כמהלך רישו, ומשלחת מלאכיו הרעים, כל חלי וכל מרוה בעקבותיו, ויפצפצוהו בזרוע עֻזם, אותו ואת ביתו, ויבאו עד ככר לחם.
ויהיה בעת ההיא והשמועה באה עד גאנצאגא, כי אחד מגואליו הקרוב אליו ממשפחת אמו, כביר מצאה ידו לעלות על גפי מרומי האֹשר ולעשות חיל בביטאריא עיר מגורו, ויחכֹר גם מס המלך ושרים, ושם האיש הזה גאון. ויאמר גאנצאגא בלבו, אלכה נא לחלות פני האיש הזה, אולי לא יתעלם מבשרו ויושיט יד עזרה לאבי מר הנפש, ולא יתן את אמי האמללה אשר הֻכתה בסנורים, לראות שחת מעוצר רעה ויגון. בלב מלא תקות חנפות ונעימות שם גאנצאגא בביטאריא פניו אל קרובו וגואלו, אך גם הפעם תקותו עלתה בתֹהו, וכעב עברה ישועתו; כי האיש הזה כשמו כן היה, גאון שמו, וגאון וגאוה עדה כמדו נגד אחיו הרש, ויאטם אזנו משמוע תחנוניו; ובהראותו אותו את הדלת והמזוזה, ענהו כי שיח ושיג אין לו עם משפחתו, אשר לא ידעה ולא חפץ לדעתה.
כרצח בעצמותיו היו הדברים האלה לגאנצאגא, ובנפש דלפה מתוגה, יצא מביתו ויתע ברחובות ביטאריא המלאות תשואות וכמשק גבים שוקק בם; כל העיר הומיה, איש לבצעו מקצהו, ואין איש מתעורר לחֻמלה על הנער הנעזב הזה, ההולך קדורנית תחת סבל החיים אשר כמשא כבד כבדו ממנו, ולמען הוסיף לזרות גפרית ומלח על פצעי לבבו אשר לא רֻככו, הקיצו מזעזעיו ויקומו נושכיו, הלא המה התקות אשר בגדו בו ודמיונו הכוזב אשר על ברכים שעשעהו, וימררוהו ורֹבו, וירא כי יקֹט כסלו, וכל תקותו מעל, ויאמר נואש, ויגמר אומר לטרוף נפשו באפו ולשום קנצי לחייו עם תלאותיהם יחד; אך כעמדו על אפיק הנחלים אמר במצולותיו אבה להשליך נטל חייו ופגעיהם, שמע אחריו קול המולה וקול עם ברֵעו, ויבט כה וכה וירא, והנה בראש הומיות ברחוב קריה יטיף אחד הנזירים דבריו כמתלהמים באזני קהל עדת נוצרים, על היהודים ואכזריות עברתם, על היהודים מוצצי דמי האדם ויונקי לשד לאומים, ויעוררם כאיש אחד חברים להקדיש יום הרגה להיהודים עם עברתו, ולקחת נקם מהם, ובראשם מאת “גאון” החוכר אביר הלב, אשר ידכא בשער כל בני נכר, וחלב גוים ימוץ ומבשרם לא ישבע. ויהיה כשמוע גאנצאגא את שם גאון נשוא על שפתי הנזיר, שם לו ידים בין המון העם אשר מסביב שתו על הכהן, ויגש אליו, ויאחז את הצלב בידו, ובשפתים דולקים ספר לפני העם את כל הרעה אשר עולל לו בן עמו ובן דודו הזה, איך שחת רחמיו ממנו ויקשיח לבו כשמיר חזק מצור; ולמען קחת נקם מהיהודים זעומי נפשו, בא גאנצאגא ביום ההוא במסורת ברית הנוצרים, נגדה נא לכל ההמון הרב, אשר קראו הידד ויאצלו לו עתרת נשיקות. אחרי כן עלו בני האספסוף האלה והנזיר וגאנצאגא בראשם כשואה על בית גאון, ויעשקו עשק גזלו גזל, ואותו הכו באגרוף הכה ופצוע עדי כי לא נותרה בו נשמה, וישליכוהו בעד חלון ביתו בראש חוצות למרמס לבני דלת העם, אשר בהמון חוגג התנפלו עליו ויקרעוהו לגזרים. אף אמנם המלך אמר להביא במשפט את חבר המרצחים האלה העושים מעשיהם זר מעשיהם, אך גם הוא נחם עד מהרה על דבריו, בראותו כי הדברים יגעים, והוא לא יוכל לעצור בעד רוח בני העם אשר ישאפו נקם, וגאנצאגא מצא מפלט לו תחת כנפי הנזירים אשר נצרוהו כבבת עינם ויסוככו עליו באברתם; ומני אז היה גאנצאגא כשחל לישראל וכרקב לבית יעקב, וימשוך ידו עם חבר כהנים הסובבים בעיר ובמדינה, ויתן שם יעקב לחרפה וישראל לגדופים, את אחיו לא הכיר, ויאמר להם לא־עמי, ויעולל עליהם עלילות ברשע וישת כעסים דמם, וירחץ פעמיו בנצח רבנים גדולים ויושבי על מדין, אשר הוציא אל הורג, וַיַגֵר על ידי חרב האינקוויזיטיאן אלפי רבבות אנוסים נערים וזקנים טף ונשים, ובדי דם ישראל אמר “האח”!.
אף אמנם גם הוא שבע קלון מכבוד, ויהי לפיד בוז לעשתות מרעיו הנוצרים אשר אמרו לו “לא לנו הוא”, פעם שחקו עליו ועל מדברותיו אשר יטיף קבל עם בשפתים חוצבים להבת האהבה לדתו החדשה, ויאמרו כי אך חנף ומרמה יצמיד, ולבבו לא כן ידמה, ופעם בזו לעגו לו, כי לשונו לא תמהר לדבר צחות בשפתם, והוא יהודי נלעג לשון אין בינה; אך כמטה זעם ושבט עברה היה בידי הכהנים והנזירים, להפיץ עברות אפם ולהכריע לטבח את האנוסים האמללים אשר בסודם באה נפשו, וכל מצפוניהם וסתרי תחבולותיהם נבעו לפניו. הוא התנפל עליהם בימי חגם ושבתם, בעת אשר במחשך היה מעשיהם לשמור תורת אל חי חקותיו ומצותיו; הוא עלה עליהם כאריה מסֻבכו בעת אשר למדו את בניהם תורת ה' צבאות, ויתן חתיתו על האמללים האלה, ושמו היה לזועה ופלצות; והוא מלא כל תאות נפשו באין מפריע וישלח רסן מפיו, וכבהמה בבקעה רדף כל היום אחרי תשוקותיו ותאותיו הנמבזות והנאלחות, ויטבע בבוץ עד צואר הגיע.
אך קץ שם לחשך, לאֹפל וצלמות הושם ממדיהם, וגם למלאך המשחית הזה אמרה הממשלה הרף ידיך, אחרי אשר עצמו כל הרוגיו מחול ימים ודמי רבבות אנשים שפך כמים המוגרים ארצה, ויִסָגר אז גאנצאגא לבא בדלתים ובריח, לשבת בבית המקלט תחת משמרת הכהן הגדול, וכבר הונח מעט להמארראנים האמללים אשר מפני שמו נחתו, מעצבם ומרגזם, לולא הצליח במזמותיו הרבות ומרמת לבבו, למרר חיי הכהן הזקן הזה, ולהמלט כצבי מיד ולשוב גראנאדעה. בימים ההם חרשה האינקוויזיטיאן כנשר נעוריה תחת פקודת טורקעמאדע רב טבחיה, ויהיה גאנמאגא שנית לחרב נוקמת בידה, ויוסף שנית ידו להכין מטבח לזבחיה הנקיים, ולהוריד דומה עולותיה הרבות והעצומות. וכראות הפריאָר בגראנאדע את גאנצאגא כי ביד חרוצים יעשה עבודתו, ומלאכת האמונה לא יעשה רמיה, נשא חן בעיניו ויקחהו אל ביתו וישימהו לאיש סודו; כי הפריאָר הזה אשר קדוש יאמר לו, בסתר אהלו היה כיתר אחיו בימים ההם, רודף תענוגות בני אדם, ועושה כל תועבת ה' אשר שנא, ולכן מצא חפץ באיש אשר כגאנצאגא, אשר לא יבצר ממנו להרות עמל ולחבל מזמות, וידיו רב לו לפרוש רשת ליד מעגל אנשי חרמו ולתפשם במזמות זו חשב.
עוד לא ארכו ימי שבת גאנצאגא בבית הפריאָר, והמקרה אִנה לידו, להראות לאדונו את גדלו ואת ידו החזקה; כי כאשר ראה הפריאָר את דינה היפה־פיה בית עראמה, שם עצות בנפשו למשכה ברשתו ולהגירה בחרמו, וימתיק סוד עם גאנצאגא כדת מה לעשות?, וגאנצאגא אשר שמח כשמחת בקציר כי עוד תמצא כקן ידו לשית קציר לאחד היהודים שנואי נפשו, היה דברו להפריאָר לאמר: “אנכי ארגל את הבית לכל חקותיו ומשפטיו, למען דעת מי ומי האנשים אשר שיח ושיג להם עם העלמה הזאת, ואתה תקרא אליך את הרופא היהודי ותנסה דַבֵּר אליו ארֻכות וקצרות, והיה אם תציל מפיו דבר מה, נדע מה נעשה לו לצודנו למרחפות”. וייטב הדבר בעיני הפריאָר ויעשן כן, ויהיה אחרי אשר קרא הפריאָר הבריא אולם את הרופא אליו, וירא כי לא איש כמוהו יעננו ויתן אֹזן קשבת לדבריו, שת בחלקות לו, ויבוא אתו בדברי אהבה וידידות, ועראמה אויל השפתים המליט מפיו דברים אחדים על אֹדות דינה ואלאנצא לתמו; אז הביא הפריאָר דבת עראמה לפני שופטי האינקוויזיטיאן אשר אך תואנה בקשו, וגנצאגא ענה בו כי דבר דברי בלע על הנוצרים ודת קדשם, ויעד גם על אלאנצא כי גם הוא משך ידו את המון שוכחי אלהים, וכי לבו נפתה אחרי עלמה יהודיה; ובלילה ההוא אשר הורד עראמה אסיר אל בור, הביאו גם את אלאנצא בנחושתים, מבלי דעת מה זה ועל מה זה. אלאנצא ענה לתֻמו לפני כסא השופטים ויספר קשט אמרי אמת, כי אוהב הוא את העלמה התמימה הזאת אהבה בלי מצרים, ולא כחד תחת לשונו, כי גם היא השיבה אהבה אל חיקו; ולא ידע כי בנפשו ונפש עראמה דבר את הדבר הזה, כי הכהנים זובחי אדם האלה עִבְּתו עבותות עגלה מקורי עכביש האלה, ויכינו הרתוק על צוארי האמללים כאשר ספרנו במועדו. ויהי כאשר נשארה דינה גלמודה באין מודע וגואל, באין עראמה ואלאנצא, התברך הפריאָר בלבו, כי עתה בא היום שקוה, ותקותו עוד לא תרחק חֹק; ואם עוד יהודה אברבנאל היה כאבן נגף, וכסלע המחלקות בינו ובין תאות נפשו, אך אזנם כבר לקחה שמץ מאשר יערימו סוד על כל היהודים יחד, וידעו כי מחדרים תבוא אימה אשר תשית גם ליהודה קציר, והֹגה מן המסלה. ותהי לַפריאָר תקוה, והאמת קפצה פיה.
כא 🔗
בחצר פֿערדינאנד ואיזבל אשר במאדריד הבירה, עוד חגים ינקופו, עוד ישמחו ויעלזו כי רב חילם, וכי מצאה כקן ידם, לרד לפניהם את המוירען, גוי מעולם, גוי עצום, ולמגר כסאם; אך לא כמועדי שנות קדם, ימי הגבורים אנשי השם, אשר במלחמת תנופה שמחו מלך ובגבורת ימינה שרים; לא כשמוח האיתנים מושלי ארץ בימים האלה, אשר על ראש שמחתם על דבר חכמה תבונה, משפט וצדקה ישאו מדברותיהם, ועל צפוניהם יתיעצו; לא כאלה היו החגים בימים ההם ובעת ההיא אשר ידֻבר בה. כמועד שנת היובל ליושבי חשך וצלמות, אשר תחת שואת ימי הבינים התגלגלו, היה המועד הזה, שנת גאולם באה, ועקבות תקות ימי קדם נעלמו מעט מעט; אך עוד לא ראו אור בהיר בשחקים, ורוח ההשכלה אשר עלתה כפורחת, אחרי הגלות נגלות לפני בני האדם שמים חדשים וארץ החדשה, ואחרי אשר נפח הכהן הגדול המתקן יליד וירטעמבערג רוח חדש בעולם הקאטאליקים, עוד לא עבר לטהר את חוג שמיהם מעב הענן ולשים מחשך לאור, והכהנים ואנשי הרוח אשר משלו על גוי ואדם יחד, המה הלא אמרו לשמחה מה זה עושה, ולדבר חכמה אי־כבוד; ולכן בכסא ליום חגם, אז רק במת מטבח היה הגיגם והגיונם, ושמחת נפשם אשר גרסה לתאוה לשום את ספרד לממלכת כהנים וגוי קדוש, ולטהרה מכל גלוליה למען תהיה לברכה ותהלה בקרב הארץ.
אמנם כבר הביאו הקרץ על המוירען עם עברתם, בצעו בהם מחשבותם אשר יזמו, אך שאול ואבדון לא תשבענה, וחית כפירים שואגים לטרף כאלה, מי ימלא? ואיך ישקטו הכהנים שומרים אמונים האלה ונוצרי חומת הדת במכונם, כל עוד תקותם לא באה כתֻמה, והיהודים עם כבד עון אשר באימים יתהוללו, ואשר כגיד ברזל ערפם, עודם לשוטט בצדיהם, ולשבים בעיניהם, ועוד ירימו ראשם מתחת סבלות נוגשיהם וחמת המציק; הלא העם הסורר הזה, הלא אך הוא בעוכרי ספרד, אשר יעמוד לשטן לה ולא יתננה להיות ארץ מטֹהרה וגוי אחד קדוש שומר אמונים.
אף אמנם רבים מבני ישראל בימים ההם חלפו תורות, ויבואו במסורת הברית עם בני מרום עם הארץ, בנותיהם לקחו להם לנשים ולבניהם נתנו את בנותיהם וידרשו קרבתם; אך גם בזאת לא הפיקו רצון מהכהנים, אשר אהבה מבלעדי אהבת הכבוד והמשרה, לא ידעו, וכהנתק פתיל הנעורת ינתקו כל מוסרות הברית אשר בין איש לרעהו, בהריחם אש אהבתם לרומא וכסא קדשה.
האמנם מהיהודים היה יתד ופנה לכל עבודת מעשה ומלאכת מחשבת, והמה היו כרוח החיה באופני ארץ מגורם; אך גדלם ותפארתם הועילו להותם, ויוסיפו לעורר קנאה בלב הכהנים והנזירים, אשר שנאו אותם תכלית שנאה, יען היותם לשטן להם, גם על דרכם ומרוצתם לעשות עושר ולא במשפט ולמלאות זהב חמסים חוריהם.
ויהי בימים ההם והכהנים העריצים ראו ראשית להם, מצוא פתח תקוה לבצע מעשיהם ומזמות לבם בהיהודים עם חרמם, אז אזר טורקעמאדע איש הדמים כגבר חלציו, להטות לב המלך אשר אחרי הבצע לבו הולך, לפתותו כי יצא דבר מלכות לגרש את כל היהודים הגלת שלומים מארץ ממשלת ידו, למען יאסוף כאסוף ביצים עזובות, כל הונם ורכושם אשר ישאירו אחריהם ברכה. וקסימענס ומרעיו שמו כזב מחסם, ויחפאו דברי בלע על היהודים ומעשיהם, ויעוללו עליהם עלילות ברשע: כי סבאיהם מהול בדם בני הנוצרים בליל התקדש חג המצות, כי הלעיבו במלאכי אלהים ובכל קדושיהם, וכֹהנה רבות, דברים אשר אין להם שחר וכבר אבד עליהם כלח, ויפתו בלשונם גם את המלכה קלת הדעת, ויחליקו אליה בעיניה, לבלי יחרפנה לבבה על עשותה המזמתה הרבה הזאת, וישיתו בחלקות לה, ויַראוה כי כאשר הרים ה' ימינה וַיַדְבר את המוירען תחתה, אות הוא כי דרכיה יחילו בכל עת, בעשותה משפטים עם זעומי אלהים, כי במלאכות ה' שֻׁלחה להתם חטאת ולברות המורדים והפושעים מארצה; ומי גוי מתהולל באימים כיהודים הנמבזים, ועם פֹרה ראש ולענה מקדם קדמתה כעם אלהי אברהם?, ויפתו את המלכה וגם יכלו לה.
ומעשה הכהנים הנוכלים האלה היה במחשך וערפל חתולתם, עדי כי איש משרי המלך לא בא בסודם, וגם אֹזן אברבנאל לא לקחה שמץ ממערכי לבבם, ולא התבונן כי לבם יקבץ און; ומה גם כי המה בפה חנף דברו אתו, ויכסו שנאתם במשאון, ויוסיפו בימים ההם לדבר שלום לו ולמשכו חסד. טאלייערא הכהן הראש התעלס אתו באהבים כפעם בפעם, וציסנערא בקש מפיו תורה בדבר דת ודין, וכלם יחד שמו קטורה באפו, ומהללו על פניו הגידו לו; עדי כי נפתַה לבו להאמין, כי עתה יגיעו הימים קץ כל חזון אשר חזה ברוח דמיונו, וכאז לפני מלוך הנוצרים בגראנאדע, כן גם עתה יוכל להיות עזר לעמו בכל מקומות ממשלת ספרד, ויצילם מעקת עריצים ומשבט נוגש. ויתאמץ אברבנאל גם הוא להשיב אהבה אל חיקם, ויתהלך אתם בתם לבבו ובבר כפיו.
אך חומר חותם נהפכו כל הדברים פתע לפתאום. הכהנים שקדו על דלתות המלך אשר ישב סגור בחדר משכיתו, ופעמים מספר השיב גם פני אברבנאל ריקם וּלא נתנו לראות פניו, אם כי דבריו היו נחוצים; גם פני שרי המלך וגדוליו שֻׁנו ולא היו עם אברבנאל כתמול שלשום, איש את רעהו התלחשו, ובעוד אברבנאל לנגדם עצרו במלים. אז ראה אברבנאל כי דבר לאט עמם, ויחש עתידות לו כי סער גדול יעור להרגיז מנוחתו, ומחדרים חדרי המלך תבוא סופה וסערה, להלביש שמים הטהורים קדרות ולהרבות המכשלה.
ויהיה היום ואברבנאל יושב בבית מגורו מרחף על פני תהום שעפים אין חקר; מבעד האשנב ישקיף על פני ככר חמד המשתרע לפניו, על נאות דשא אשר ירפד האביב הנצחי, על הגבעות המעֻלפות פרחי הוד וגיל תחגורנה, על פלגי המאנצארעס הטהורים כעין הבדולח, אשר קרנים להם מידי מלכת השמים, אשר נטתה במורד אפסי ים להסתתר בחביון עֻזה; הדר התולדה ושיא תפארתה נסכו עליו רוח דמיון חזק, ובהלך נפשו במרום המריא, וידא על כנפי רוחו, וזכרונות כל ימי חייו ומפעליו מאז, עברו לפניו כבני מרון; זכר ימים מקדם, והבאות הצרורות בכנפי ימים יוצרו, חזה לאחור. לשוא התחזק לגרש כלה, את עשתונותיו המדאיבות ומעציבות רוחו, הֵנָה לא עזבו עמדתן, וכמלאכים אכזרים שֻׁלחו להגיד לו חזות קשה, כי ימי חשך נכונים בידו. עוד אברבנאל יושב אחוז בחבלי שרעפיו משמים ונדהם, והנה קול דופק על כפות המנעול. כאיש אשר יעור משנתו התעורר אברבנאל ויבט כה וכה, והנה פראנציסקא קארדוערא איש מבני מרום עם הארץ לקראתו, רוח חן וענוה צדק שפוכה על כל בדי עורו, באישון בת עינו תלין תבונת לבו, ועליו יציץ גזר נדיבת רוחו, עיניו השחרחרות ומסבות שערות עבֻתות ופאת זקנו הקטנה, הוד והדר שוו עליו וישיתו על יפעתו נוספות.
שָׂאֵנִי נא ידידי דון יצחק" אמר קארדוערא בשפתיו אשר הוצק חן בהם, אחר דרשו לשלום אברבנאל, שָׂאֵנִי נא כי לא איש בשורה אנכי היום; ואולם אני מלאתי מלים, ומה עלץ לבי כי מצאתיך בודד במועדיך וחפשי מעבודת מעשה, חזון אשר איננו נפרץ במכונך".
בהדרת הכבוד החזיק אבארבנאל בידי קערדוערא ויושיבהו לצלעו, ויען ויאמר לו “אם כי ידי לא תעשינה עתה תושיה, אך מחשבותי על משמרתן תעמודנה ופקודתן תשמורנה. אמנם מה יקרו לי רעיך ומה אשמח לראות את ידידי בביתי”.
בעפעפים חודרות כליות ולב בחן קארדוערא לרגעים את דון יצחק, ויאמר לו:
“אכן לא שגיתי ברואה”…
בתמהון ושממון הביט אברבנאל בפניו ויאמר לו: “הגידה לי בחסדך אל מה ירמזון מליך?”.
“האגרע לפניך שיחה ידידי רצתה נפשי?” ענה קארדוערא, “הלא אסיר תודה הנני לך על כי היית בסומכי נפשי ותשובב נחלתי לי, אשר כבר שלחו הנזירים אליה כפם, ותשבר מתלעות כפירים האלה, ומפיהם השלכת טרף; ועתה הגידה נא לי ידידי, השמעת אם לא ידעת מכל אשר נדברו בהיכל המלך על אודות אחיך אנשי אמונתך?”.
פני אברבנאל חורו מפחד פתאום, וכחץ יעיף ירדו הדברים האלה אל חדרי לבבו, ובחיל ורעדה ענה ויאמר:
“לא ידידי, זה ימים מספר לא נקראתי לבוא אל חצר המלך, ופעמים אחדים שבתי ריקם מבלי מצוא נתיבות ביתו, ובאמרם אלי כל היום כי רגעי המלך ספורות ואין בידו עתותיו, ואנכי לא הסכנתי לראות פניו בחזקת־היד; ובכן לא שמעתי, גם לא פתחה אזני, כי ידברו דבר על אודות עמי מטוב ועד רע”.
“עתה תבין לרֵעי, כי לא שגיתי ברואה” ענה קארדוערא. “ואולם דע לך ידידי, כי כיונה תקננו בעברי פי פחת, ועל שבכה תתהלכו, כי כלה ונחרצה היא מטעם המלך וגדוליו, לגרש כלה את כל היהודים היושבים על אדמת ספרד, ולבער אחריהם כאשר יבער הגלל; ואולי כבר יצא דבר המלך ודתו לבצע זממם, ואם כי פתשגן כתב הדת הזה עוד ערפל חתולתו וחשך ישופנו, אך אלי דבר יגֻנב מפי אחד נערי המלכה משרתה, אשר שמע אחורי הדלת והמזוזה מהעצה היעוצה והיד הנטויה הזאת, והוא ספר זאת באזני בני, רֵע כאח לו”.
“אין נכונה בפי הנער המגיד הזה” ענה אברבנאל במנוחה מדומה, וכמעט נטיו רגליו מחרדת לבבו, לולא נשען על חרבו, “אולי שמעה אזנו לא תבן לה”.
“מי יתן ויאמנו דבריך” ענה ההידאלגא בעצבת וברוח נכאה, “מי יתן ודברי יהיו לאל, אז ישמח לבי גם אני; אך למגנת לבבי לא דבר רק הוא, כי הדברים האלה אשר סִפר הנער לתֻמו באו ברוב ענין, עם כל האותות והמופתים אשר יתנו עדיהם כי דבריו על אדני האמת הטבעו, והוא ספר איך בראשונה מאנה המלכה לתת אֹזן קשבת ולהדרש לבקשתם, באמרה כי איך תשא פנים אליך, אשר רבות גמלתה, אך המה דרכו לשונם קשתם להשפיל כבודך ולעולל בעפר קרנך, בתתם את בנך לפני בן בליעל רועה רוח ורודף קדים, ויפרעוהו לשמצה, וַיִבְדו דברים אשר לא כן עליך ועל עמך, דברים אשר רק הקדושים אשר בארץ ישאום על דל שפתם, יען כי מלבם מקור משחת ומעין נרפש אשר יָקֵר כל רעה ותועבה, יוציאו מלים, וכל דבר נתעב ונאלח ומי מדמנה אשר יחזו מבשרם וידלו ממעמקי לבבם, ישפכו על כל איש ישר הולך אשר יתנו עיניהם בו לרעה, על גוי ועל אדם יחד. עליהם הה, אדמתי תזעק, ויחד דברי ימיה יבכיון, המה עוד יעשו את ארץ מולדתי למפלצת איירופא כולה, כל שומע שמעה ישום וישרוק כל תועבותיה, תפארתנו וחרפתנו, תהלותנו ותָהלתנו, יחד שלובי זרוע תלכנה; כרב לארצנו, כי ירבו כהניה חמס ושוד, כרב לפריה ירבו און ורצח, מלחמותינו אשר נלחם לטובת חירות הדעת והדת, היא תהיה ראשית כל חטאת, ואבן הראשה למלאות את הארץ מוטה ועבדות; זה היום תחלת מעשיהם דכאו לארץ את בני מרום עם הארץ ואצילי העם, עתה יַגלו את העברים הגלת שלומים למען ספות חטאת על חטאת, ובשומם גם אותנו ההידאלגים בעפר לדוש תחת רגל גאותם, יכלו מעשיהם מעשה תקפם וגבורתם”.
“זאת תפחד ללא פחד, ידידי” ענהו אברבנאל, “כי זאת היא מזמה בל יוכלו ובל יאבו”.
“אבל מי כמוך דון יצחק ידידי, יודע כי אך מאיש דורש משפט ושוקל בפלס דרכיו יבצר להוציא את כל העולה על רוחו לפעולת ידים; לא כן הרשעים, ידיהם תבצענה מחשבות אונס, ואשר יזמו לעשות יעשו כי יש לאל ידם, המה אם יחבלו און, יהרו עמל, ילדו זדון; השכחת את אשר עשה לך מלך פורטוגאל וכל תגמולוהי עליך? ועתה ברח דודי בטרם הגיע הרעה, ובכל מקום אשר תדרוך כף רגלך תנחל כבוד וגדולה, כי בצדקתך ויושר לבבך עשית לך שם כיום הזה”.
“האברח כאשר ברחתי מפני דון יואן?” שאל אברבנאל בעשתות שאנן, ובהורידו לארץ ראשו, “הלא לא כימים הראשונים הימים האלה, אז עלי חשבו רעה, ואך את נפשי יזמו לקחת, ובברחי מפני צרה גברתי, היתה לי נפשי לשלל, ועתה הלא נמכרנו אני ועמי יחד, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, לראות באבדן עמי, ולנטוש את מעט עניי הצאן ביום ענן וערפל ולעתות בצרה, וללכת אל אשר יהיה רוחי ללכת? לא, אִתם יחד אשא ואסבול, אח לצרה הנני למו, ואתענה באשר יתענו המה. אך עוד אנסה דבר אל המלך, ואדעה מלים יענני, אולי גם הפעם לא יסיר חסדו מאתו, כאשר משכני חסד בתתי לו את פרשת הכסף בעת מלחמת המוירען, הלא אז שכחתי מקבת בור נֻקרתי ואזכרה את פקודת כהונתי, עתה אשכחה שאתי ומשמרתי ואזכרה את בריתי עם עמי צור ממנו חֻצבתי”.
“אמנם מעגל צדק תפלס לך ישר באדם, אך למה תיעץ רע לביתך ותביא גם על בנך שואה לא ידע? מי האיש אשר לא יציל שתי כרעים או בדל אֹזן ממתלעות כפירים, ובהשבר האניה בלב ימים לא יציל את הקרש האחד, — אותו ואת ביתו?”.
“לא כאלה חלק יהודי ספרדי, הוא עד שאול ינוס עם יתר הפליטה יחד, ועם שרידיו במות יקבר” ענה אברבנאל.
“אז מבלי משים תאבד הכל כאשר לכל, גם זאת אשר בו יכולת לחלץ מן המצר את עניי עמך לעת תמוט רגלם, והיו המה כמוך חטאים”.
“טוב לי כי עֻנתי” ענה אברבנאל “אֹבַד הכל בעניי עם אחי האבדים והנדחים יחד. אך אחת ידידי אשאלך והודיעני, מה האברה אשר בשם “הכל” תכנה, מה הכל אשר ליהודי בארץ פזוריו, הלא נהר פלגיו מרהיבי עין לא לו המה, האביב וצאצאיו החמורים לא להונו יתחשבו, גם רוח צח שפיים לא מנת חבלו הוא”, ומדי דברו הביט בעינים מלאות דמעה על השמש אשר נטתה לערוב ובנוגה אודם חכלילי הופיעה על ראשי הגבעות “הלא כל אלה גם לנו גם לכם איגמו. ארצכם עקֻבה מדם, מלאה חמס ושֹד, ועפרכם מחלב יְדֻשן, על מימי יאוריכם תשיתו נוספות דמי רבבות נקיים, ובכנפי רוח חרישית אשר יפוח בקרב ארצכם, צרור רוח קטב ורוח זלעפות; האביב בבואו יחדש כנשר נעורי תועבותיכם הישנות, ורוח חדש ולב בשר לא יחדש בקרבכם, אם כן אפוא מה האבדה אשר אימתה תבעתני? אולי באבדי את אשר אתה בשם “שלי” תכנה, אמצא את אשר אנכי בשם “שלי” אכנה; יקר בעיני המותה באהבת עמי ונחלתי, וקבעת כוס התרעלה, יין חמר מלא מסך אשר מסכו לנו מלכינו הנוצרים בכוס אהבת האדם המצֻוה עליהם, תמתק בפי כי אמצה אשתה אתם יחד”.
קארדוערא נאנק דום ומפיו נעתקו מלים.
“אל יחר אפך ידידי קארדוערא” הוסיף אברבנאל “כי לא אליך כוננתי חצי דברי כמתלהמים, הלא אתה ידידי רוחך טובה, ובבשרך אותי מהרעה הנשקפה עלינו טרם תגיע, הראיתני לדעת כי כבודי ואהבתי חדש עמך, וגם אנכי הנה שפתי לא אכלא מביע תודות לך”.
אברבנאל ורֵעו המתיקו סוד יחדו ויתיעצו על צפוניהם ואחרי כן נפרדו איש מעל רעהו.
בלילה ההוא נדדה שנת אברבנאל, ותנומתו עליו נהיתה, כל הלילה לא עלה על ערש יצועו, וידיו היו מלאות עבודה; בלילה ההוא שלח ספרים אל כל קהלות עדת ישראל הגדולות בספרד, להורתם את הדרך ילכו בה, והמעשה אשר יעשון, בבוא יום הפקודה ושואה ממרחק, ויצַוֵם לתת את מחמדיהם בכסף, ולהיות עתידים ליום הכסא כי יבוא. גם אל יהודה שלח צו, כי ימהר ישוב מאדרידה. המון גליונים וספרים נגולו לפני אברבנאל זכרונות דברי הימים לבית ישראל בספרד, מהם כעמיר גורנה אסף באמרים ויחבר אחד אל אחד. כה עמל עדי אתא בקר, ואז לבשה אותו רוח ואומץ לב, רוח עצה וגבורה אשר עשהו לבלי חת ולבלי ישוב מפני כל, רוח תקוה ובטחון פרי הדת והדעת, אחיות תאומות ושני עצי העדן, אשר בצלם יחסה האדם בארץ תלאובות ויש שקט ושאנן מפחד רע. ויהי בבקר ואחד הנערים בא אל אברבנאל החדרה, ויבשרהו כי ההערצאג צדוניא וקסימענעס הכהן הראש באו לבקר בהיכלו. ויצא אברבנאל בענות צדק לקדם פניהם, ויביאם אל חדר משכיתו וישבו שם.
“בֵּרַכנו אותך ידידנו אברבנאל בשם אדונינו המושלים הנותנים לך את בריתם שלום”, פתח קסימענעס אחרי רגעי דומיה, “ובשמם נודיע נא אותך עבד נאמן לארץ מגורך, כי הוד מלכותם שמו עיניהם לטובה על אחיך בני אמונתך, וכשר הדבר לפניהם לתת להם חקים טובים ומשפטים יחיו בהם… הנה אתה ידעת את כל הרעה אשר מצאה את העברים האמללים החפים מפשע, זה רבות בשנים, כי הנוצרים החדשים גחלים חתו על ראשם, ויהיו העברים מחוללים מפשעיהם מדֻכאים מעונם, והממשלה אשר המכשלה הזאת תחת ידה, נלאתה לשית עצות בנפשה לשים קנצי להשערורה הזאת, ולהשבית מלחמות בקרב שערי ארצה; ולמען לא ינוח שבט המארראנען על היהודים השומרים אמונים ומחזיקים בבריתם, למען לא יסופו בלא משפט, תתן הממשלה חופש ופקודה לכל העברים, אשר ימאנו לבוא בברית דתנו, לעזוב את הארץ הזאת המלאה מארראנען, וללכת אל אשר יהי רוחם באין מכלים דבר, אז אולי יקום סערה לדממה ודמי נקיים לא ישפך בארץ הזאת. ועוד יתרה עשו מלכינו בצדקתם ויושר לבבם, כי האריכו מועד צאת בני ישראל מארצם, עד שלשת ירחים, למען לא יצאו בחפזון מבוהלים ודחופים כנרדפים על צואר, ולמען יוכלו לתת בכסף שכיות חמדתם. ועוד ביום הזה יצא דבר מלכות אל שתי מדינות ממשלתנו, להוציא את הדבר ההוא למענהו, ולהיות היהודים עתידים ליום הכסא. אך אתך ידידנו עשה המלך אות לטובה, ובעמל החק הזה אינך, ואם טוב בעיניך לשבת בארץ ספרד, עשה ככל אַות נפשך, אך כעל גמולות אשר יגמלך אדוננו, וכאשר יגמר חסדו עליך, שלם נא אל חיקו, ולמען ידע כי נאמנה רוחך אתו, אל תתפלל בעד העם הזה, ואל תתעבר על ריב לא לך, כי למה תשחית דבריך הנעימים, ולמה יחסדך שומע כי גם ידך תכון עם המארראנען?”.
כאיש שש אל שמועה טובה הזאת התבונן אברבנאל במנוחה שאננה, ויען ויאמר:
“האם יכול אוכל לצקת תודתי וברכתי לפני הדר מלכותו על כל החסד אשר יעשה עמדי?”.
קסימענס נבוך, ומפיו נעתקו מלים, אך ההערצאג ענהו ויאמר: “יכול תוכל, והיום אדבר דברים על אודותיך באזני המלך, למען תוכל לראות פניו כחפץ לבך”.
אחר בִצַע ההערצאג אמרתו קם וילך לו, אז נסה קסימענאס דבר אל אברבנאל, ולהציל מפיו דבר ויאמר לו: “האם באמת ישמח לבך על חסד מלכנו החופף עליך, והחֹק החדש יפיק רצון מלפניך?”.
“עוד לא ידעתי אענך, בטרם אדבר פה אל פה עם המלך ואשמע מה ידבר בי, ובטרם אקרא את פתשגן כתב הדת” ענה דון יצחק גם הוא בערמה. אז יצא קסימענעס גם הוא, ואברבנאל קרא את כתב הגשתון עד תֻמו. אז נשא למרום עיניו, ובאנחה סֹערת מקרב ולב עמוק קרא: “ה' נתן וה' לקח, יהיה שם ה' מבורך”.
נדחי ישראל או הָאֲנוּסִים בִּסְפָרָד קבוצה 4 מתוך 5
כב 🔗
ויהי אחר הדברים האלה, אחרי קם המלך ממשכב הצהרים, ומלאך בא לקרוא את אברבנאל אחרי כבוד אל היכל המלך, שם נועדו כל רבי המלך וגדוליו הכהנים הגדולים, והיושבים ראשונה במלכות, כלם ישבו מחרישים ומשתאים לשמוע מה בפי דון יצחק, ודֵעו אשר יחוה.
אגף הדלת נפתחה, וכלול בהדרו בא דון יצחק אברבנאל בצעדי און אל בית המלך; כאחד שרי המלך הפרתמים הוא לבוש בגדי השרד לתפארה, אדר היקר ישא על כתפיו, ומעיל תכלת רכוס בלולאות שרשרות זהב עבתות נשקף מתחתיו, ורבידי זהב ממֻלאים בתרשיש לוית חן לחזהו. כבוא אברבנאל החדרה השתחוה אל מול פני המלך ויכרע על ברכיו, והמלך הניף ידו ויתן לו אות כי יקום וידבר דבריו, אז קרב דון יצחק מספר צעדים ויפתח שפתיו ויאמר:7 "צדק ומשפט מערכי לבבי, והרחמים והסליחות מלפניך מושל בגבורתו ומלכה רוממה, בי אדוני אל יחר אפכם בעבדכם, כי נפשו תדרוך עֹז לדבר דבריו ולחוות דֵעו, באזני מלכים ויועצי ארץ, אשר התאספו אספה ויועדו פה יחדו; כי חסדכם אשר הגדלתם עמדי למן היום אשר באתי להסתופף בצל כנפיכם עד היום הזה, ירבני וירהיבני לקרוע סגור לבי לפניכם, ולגלות המסך מעל מצפוני עשתונותי, בלי חת ובלי משוא פנים. — ההערצאג ציר אמונים והכהן הגדול גלו את אזני בשם הוד מלכותכם, בדבר החק החדש אשר יש את נפשכם לתת על עמי ישראל, ועל דבר האות לטובה אשר תאבו לעשות אתי, אח לצרה לעם בזוז ושסוי הזה. אך למען אחי מלידה ומבטן, אשר אנוש חצם בלי פשע, למען כסא אראגאניען וקאסטיליען, וכבודו אשר בו אתימר, אביע לכם רוחי ואענה חלקי אף אני. לא אזכרה ראשונות ולא אדברה לפני מלכי איך באתי הנה נודד מארץ עלומי, אשר שם טפלו עלי עון כי ידי בקושרים עם בית בראגאנצא וממלכת קאסטיליען, איך עזבתי כל הוני ומאֹדי כעזובת החורש והאמיר, ובשום נפש בכף באתי הנה, ואומר לספרד עמי אתה, ואעבוד את כסא מלכותכם כל הימים אשר עבדתיו בלא לב ולב כאשר לא נכחד מכם, את אלה לא אזכרה בבואי להתחנן לפניכם על עמי הצפוי אלי חרב־נקמה על לא חמס עשה, את אלה לא אזכרה, כי לא לריק יגעתי ושכר היה לחילי מידי אדונַי וכבודם עלי יראה; אך בקדמוניות אתבונן ואכונן לחקר דברי ימות עולם, ומהם אוציא מלים, ואומר לפני אדונַי, כי לא גרים אנחנו בארץ הזאת, לא תמול באנו ונשב בה. ספרד ירד עמי בראשונה לגור עוד בטרם דרכו כפות רגלי אבותיכם הגבורים אנשי השם, בבואם מירכתי צפון על הארץ הזאת, ועוד בטרם שום אבן אל אבן בהיכל הערבים אשר מגרתם כסאם ותגרשום מפניכם. אחד מלכי ספרד הראשונים חֹטר מגזע בני היונים, הביא מן הגולה אשר הגלה כפיר הגוים נבוכדנאצר מלך בבל בעת חרבן הבית הראשון, עם רב מיהודה ובנימין כהנים ולוים אתם, וימשכם אחריו חסד ארצה ספרד, ויבואו וישבו בה ויכוננו ערי מושב, ערים אשר עוד יתנוססו כאבני נזר בנזר ספרד; טוליטולא, מדקה, אשקלוניא, ולוקאנא, כלם ידי בני ישראל מגלות ירושלים אשר בספרד יסדום, ויקראו להם שמות כשמות ערי ארץ מכורתם ומולדתם, ויחיו בני ישראל בשלום ובמישור כשבת אחים עם שכניהם הנוצרים, אין שטן ואין פגע רע, עדי כי בחרו לשבת בארץ אחוזתם החדשה, מלעלות עם קהל הגולה אשר עלו ירושלימה, בעת הוציא כורש מלך פרס קול וגם במכתב לאיש יהודה וירושלים, אחרי מלאת שבעים שנה לגלותם, כי ישובו ויבנו חרבות מקדשם; ובעת אשר רבבות נדחי ישראל שבו מנהרות בבל ומשאר ארצות פזוריהם אל ארץ הצבי, ישבו שארית ישראל בספרד על אדמתם, וישכחו את ארזי הלבנון, תחת צללי תפוחי הזהב והרמונים אשר בשדמות איבעריען — את הירדן, השלוח וים כנרת, על פלגי טעיא וקווידאלקיוויר — חרמון ותבור, על רֻכסי האלפיקסאַרעס. פה לא שמעו עוד קול נוגש ולכן לא קוו לישועה, ובכן לספרד יאמר איש ישראל יולד בה, והוא מתערה כאזרח רענן בקרבה; ועתה אתם אומרים לגרשו כלה, לנוע מרחוק לגור? ואנחנו בני העם הזה, האם לא אזרחים נאמנים הננו לארצנו מלכינו ושרינו? הלא חלק כחלק עשו גם ידי אחי תושיה בכל מלאכת מחשבת וכשרון המעשה, ובעת אשר ישראל בכל ארץ תפוצתו בודד במועדו בעמים לא יתבולל, אך הָטבע בבוץ הבלי השוא, נדמה מבלי דעת, הלא פה לא יבוש יעקב ופניו לא יחורו, כי גם המה שלחו ידיהם בכישור בחכמה ובחרושת המעשה, אשר יזכו אורחות האדם באשר הוא אדם, מבלי פדות מה דמות יערך לו לאלהיו ויעבדנו.
כפורחת עלו בתי שבת תחכמוני לבני ישראל בקורדאווא תולדה וברצלוניא, ועל ברכיהם גדלו למודי ה' אשר היו לשם ולתהלה בכל אפסי ארץ, וגם דור יבוא לזכרם תאות נפשו. אלפאנס המלך החכם לא בזה ולא שקץ את חכמינו אנשי השם וישתעשע אתם; מלכי קאסטיליען הרמים והנשאים, סַנחו השלישי, אלפאנס התשיעי, היינריך השני, מגן ומושיע היו לנו מפני אויבינו אשר תמיד המטירו עלינו פחים וחצים מזעם לשונם; שרי המסים אשר נבחרו מקרב אחינו, בהשליכם נפשם מנגד, הביאו את הכסף אל בית האוצר, ופקודתם8 שמרה רוחם; ודברי המלכה אשת היינריך אשר ענתה לאחד מסריסיה, אשר הראה לה בית תפלת היהודים אשר שיבה זרקה בו, נשען על יד בית תפלת הנוצרים, ותאמר: “יעמדו הבתים האלה שלובי זרוע עדי כי יהיו למעי מפלה מרוב ימים, וילך איש בשם אלהיו עדי כי אל אחד יהיה לכלנו”. הדברים האלה יתנו עדיהן, מה יקרו בעיני המושלים בימים ההם עם אלהי אברהם. יהודי ספרד לא יעשו עושר ולא במשפט, כספם לא יתנו בנשך, ולחם עצבים לא יאכלו, אם תחפשו את ספרד בנרות ותניעוה בכברה, לא תמצאו אחד פחותיה וסגניה, אציליה או אכריה, אשר איש ישראל נושה בו משאת מאומה, כי כלם ישבעו ויתענגו ממגד תבואת אדמתך ופרי כפיהם יאכלו. הלא הבוק תבוק ספרד ומלואה, ונִעֵר כבודה ותשואותיה, אם רבבות אלפי ישראל האלה הנותנים נשמה לארץ מושבותם ורוח מלפניהם יעטוף, יגורשו מן גוה. ואנחנו, הה, אנה אמצא מלים לתאר לפניכם את התלאה אשר תמצאנו אם יצא החֹק ההוא, אשר אין על עפר משלו לפעולת ידים. זכרו אדונַי! מה רב אבדן האיש אשר יעזוב מבלי חמדה את חוסן יגיעו, ארצו וכל קנינו, אהובי נפשו ומחמדיו, ינתק מוסרות אשר יאסרוהו אל שכניו וגואליו, לסחור אל ארץ לא ידע, לנוד כצפור נודדת ללחם איה. זכרו זאת והתאוששו, השיבו אסוננו אל לב".
“מלבד אשר אדמתכם עליכם תזעק ויחר עריה יבכיון, בצאת ישראל ממנה; ישראל אשר להם קורא “הגלגל” בכל ארצות מושבותם. הנה גם האמונה אשר באהבתה תשגו, התוכל להכות שרשיה ולעשות קציר כמו נטע, אם שערי ים דאגה יפתחו לשטף ארץ ומלואה, לעקור משרש כל אהבה ואחוה, ולשום שמות בארץ?”
“אם זבחים ועולות מידינו תקחו, את כל הון בתינו, אוצרותינו וחילנו נקריב כליל על מזבח אהבת ארצנו וכבודה. שם באולם הבית ראיתי את אביר הלב, אשר ינוע מממלכה אל עם אחר ולתאוה יבקש לשום בים דרך ולפלס נתיב אל ארץ הודו אשר שם הזהב, כפי אשר יאלפהו רוח מבינתו. אך ספרד כמעשה פורטוגאל אחותה אשר שלחה בים צירים, ואניותיה פרשו נס אל קצוי ארץ וים רחוקים, ויחשפו מטמוני מסתרים ושכיות חמדה, ספרד כמוה לא תעשה, ומדוע? אם אפס כסף, קחו כספי וזהבי הוני ומאֹדי, ועברו תרשישה לתת כבוד לספרד להבין אותה ולסעדה, ישב נא הדר כבוד מלכותו וינחם על הרעה אשר חשב לעשות לעמי, אל נא יעקור מארצו שרש אשר הכה עמוק עמוק, לפתוח פה האדמה ולהרבות המכשולות; אז אנכי את אשר נדרתי אשלמה, ובשם כל אחי אבטיח לתת את כל רכושנו במטלטלים נדבה לאוצר המלך, חלף רוח צח שפיים אשר יפוח מהררי ספרד היקרים בעינינו מכל יקרות תבל ומפז וחרוץ נבחר”…
כדבר אברבנאל רתת ונפשו להטה גחלים, ויקוד על ברכיו ויבך מנהמת לב נשבר, כמעט לא החטיא המטרה. המלך זכר את המדהבה אשר תמלא זהב חוריו בעשותו את שאלתו, ונחומי המלכה נכמרו כשמעה קול בכיו. אז נתן המלך ידו לאברבנאל להקימהו מני עפר, לשמחת לבבו אשר הפיצה ברק אור מעיניו. אך בטרם פתח המלך שפתיו לדבר דבר, קם טורקעמאדע ממושבו בחרי אף, ועיניו הפיקו זיקי זעם, ויקח בידו את הצלב, ויתנהו להמלך והמלכה, ויאמר: “יהודה מכר אדוניו בשלשים כסף, ואתם הרביתם במחירו עד שלשים אלף אדרכמוני זהב, הי־לכם ועשו בו כטוב בעיניכם”.
כל היושבים לבשו חרדות, והמלך והמלכה נבהלו נחפזו ויקחו את הצלב מידי טורקעמאדע וינשקוהו מנשיקות פיהם, ויצאו מן הבית בחרי אף, וכל הכבודה אחריהם, ואברבנאל נשאר לבדו בארמון המלך.
כג 🔗
בירכתי בור מחשכים בבית המהפכת ישב עראמה על מצע תבן הרטוב מזרם קיר. הודו נהפך למשחית, ועל עפעפיו צלמות, מני עוני ולילות עמל דאבו עיניו, רזו פניו וכל יצורי גוו כמו התמוללו, דומם כמת ישב משמים וכל מורשי לבבו נתקו; אך לרגעים ישמיע קול ילל מרגיז כליות ונפש; על דל שפתיו דברי נעים זמירות ישראל אשר שר לעתות בצרה עת אפפוהו רעות אין מספר, אך גרונו נחר לשונו בצמא נשתה, וכח זכרונו אין עוד אתו, ולא יכול לבצע אחרית דבריו, אף אמנם יחכה למות ואיננו, למות אשר יתר ידו ויבצענו, וישים קנצי לתלאותיו פעם אחת; אך בהרגישו את הלמות עורקיו, את אגלי היזע הקרה הנוטפים ממרום מצחו, וירא כי רגעיו ספורות וחייו לשאול הגיעו, אז חלל לבו בקרבו, וכל עצמותיו רחפו מחרדת מות אשר הרחיב צעדיו תחתיו, לקפד כאורג פתיל חיתו ולהצעידו דומה, אש קדחה בקרבו, ולשונו דבקה אל חִכו, אך מאין יבקש האיש הזה, אשר היה נוחם לכל עוני ודאבה, כמים קרים על נפש עיפה, מאין יבקש מנחמים לו להשיב נפשו?.
ערפלי מות השתרגו עלו על עשתונותיו, ויתעלף ויפול אחורנית על משכבו וירדם. אך גם ערשו לא תנחמנו, ובחלומות תבעתנו…
בחלומו! והנה רגליו עומדות בשערי ירושלים על הר מרום ישראל החרב והשמם, שם קול ממשואת היכל, קול ה' יהגה כיונה יצפצף בקול בוכים “אהה, כי החרבתי את ביתי ואת בני הגליתי”, והנה רוח על פניו יחלוף, ישאהו על אברתו ויביאנו אל קברות מלכי ישראל, שם ינשק רגבי אדמתם, יחונן עפרם וכמים ישפוך לבו, והנה מלאך ידבר אליו בחזון לאמר: "לא פה המרגוע, לא פה תצוק לחשך, אך בכה תבכה, ולכה לנדודיך מהר מזה…
בחלומו! והנה הוא שוכן חררים במדבר בארץ ציה ועיפה, נפשו תתעלף בצמא וברעה תתמוגג, ולשונו מֻדבק מלקוחיו; מרחוק עיניו יביטו ישוטטו למרחקים, ואזניו קשובות, אולי ימצא נאות דשא, אולי ישמע קול מעין נובע; אך דממה איומה, אין קול ואין קשב… והנה איש אחד קדוש מועף ביעף, ונגה לו סביב, יגש אל הסלע, יכהו במטהו אשר בידו, ומצור החלמיש ינתשו מים זרים קרים נוזלים, והנה הוא כורע על ברכיו ויערֹג על אפיקי מים לשבור צמאון לשונו, אך כהן נוצרי פתאום יאחז בערפו ויפצפצהו, ולא יתנהו בלע רסיסי מים, ואת גלגלתו ינפץ אל הסלע… והנה איש אלהים יפרש כנפיו, יעלה בסערה השמימה, והרעם הרעים בגלגל, השמים ירֹבו חזיזים וברק ממררתם, ולקולם הקיץ והנה חלום.
אך בא מספר החלום ושברו ברב ענין בהקיץ… הכהן עומד לנגדו, ונר בוער בידו, והוא ירעם עליו בקולו, “מה לך נרדם תולעת יעקב נבזה וחדל אישים, קומה ולכה אחרי”, לשוא יניע עראמה גוו, לשוא יחגור שארית כחו לקום, גבר אין איל הוא, וברכיו כשלו, אך כח הזרוע הקימהו, ויביאהו שנית אל בית המשפט, אשר היה שם בתחלה; שם היה גם אלאנצא אסור בזיקים ואנשי הצבא מסביב שתו עליו, וכראות אלאנצא את עראמה אשר משתת מאיש מראהו, זעק זעקה גדולה, וממרומי הבית הֵד ענה לקולו. ועראמה עמד משתאה ומשתומם ולא הכיר מראה האיש הזה, וכמו חפץ לדלות ממעמקי זכרונו תמונתו, העביר ידו על מצחו ויבחנהו לרגעים.
“עראמה” נתן עליו האינקוויזיטאר ככפיר קולו “פה השטן יעמוד על ימינך, דון אלאנצא אשר גלה על עונך, ועתה הגם על פניו תכזב לאמר: לא פעלתי עולה?”. כשמוע אלאנצא את דברי השופט בערה כאש חמתו ויזעק בחמת רוחו “הוי זדים ארורים בנים לא אמון בכם, האנכי הכיתי בלשון את האיש הזה אשר יגורתם בחרמכם? אל נא עראמה, אל תתן אמוּן לדברי חרשי משחית האלה אשר פיהם ידבר שוא!”.
“דום בן בליעל” נתן עליו השופט קולו, “דום, הן גם עליך תעבר כוס היהודים האמללים”.
“אם גם כוס התרעלה אשתה אמצה וחרשיה אגרם, אך לפני בן בליעל בוגד בגד ועונה ברעהו עד שקר לא תתנני”.
השופט הרעים בקול גאונו, ויקרא: “את אשר אמרת כי רוח זנונים התעך לזנות אחרי עלמה עבריה אין להשיב, ואם תכזב בדבריך, אותך אשלח ביד פשעך אל המהפכת ואל הצינוק, ואת היהודי ובתו אל ארץ גזרה”. אלאנצא נאנק דום בשמעו כי פיו הרשיעו, באמרו כי נפשו נקשרה בנפש דינה; ועראמה בראותו כי יקוט כסלו, ומנוס אבד מנהו, נשא מרום עיניו ויהגה ברוחו הקשה, ויאמר: “אדוני בטרם אלך אל ארץ עיפתה אמרתי אודה עלי פשעי, אשר עד הנה כחדתי תחת לשוני ואמנענו בתוך חכי; אודה כי דברי עונות גברו מני, כי כל ימי צבאי שנאתי מאסתי אתכם וזכרכם היה לי לחגא, וגם בחצר המטרה קללתי ואקוב שמכם וזכרכם, אודה כי את אלהיכם לא אעבוד ולו לא אומר קדוש, כי לא אל חפץ חסד הוא, לא ידע רחם” ובדברו שחק בשחוק מכאיב לב, “כי חפוץ יחפוץ במות הרשע, יהודי אנכי זקן ושבע ימים, יהודי מבטן ומלידה, בחטא יחמתני אמי, ולפתח רבצה חטאתי, וכל ימי חלדי רשעתי ופשעתי כי…” ובדברו הרים כשופר קולו, “כי התפללתי כי מארת ה' תחול עליכם, ושרשכם מארץ החיים, רשעי עולם, עם כבד עון, בוגדים, שופכי דמי נקיים. ועתה יסרוני כדי רשעתי עשו בי כטוב בעיניכם, אך בהעלמה הנקיה אל תשלחו ידכם, ואת העלם הזה החף מפשע לא תַראו קשה, כי נאמן הוא לאלהיו וקדושיו וכל עון אין בידו. אך למה זה תתמהמהו עד בוש, הלא ימי נזעכו, ומר המות יבא בטרם תקראוהו, רופא הנני וידעתי למות תוצאות”.
דבריו לעו, כחו עזבו ויפול אחורנית, בידו האחת נשען על רצפת הבית, ובידו השנית הראה על סביביו כאיש אשר דמיוני מות אפפוהו, פתאום הרים קול אדיר וחזק, ויקרא: "ראו נא את נֹגה החשמל מתוך האש, אליהו אליהו! קחני נא אתך השמימה, השליכה אדרתך עלי!… אל אלהי אבי! כמה לך בשרי, אליהו הכה נא את הצלב הזה רסיסים ושבבים יהיה… אך הנה שם מלאך ה' הנה… זה… בא… נוסה! נוסה! אל תתן לצלב נפש תורך, לא ינוח שבט הרשע על גורל בתך בתולת ישראל, כי נבלה יעשו בה הנזירים הארורים… יהודי אנכי זקן ושבע ימים… אך הנה זה חלפו הנזירים, ורשעים עוד אינם! שמע ישראל… ה'… אחד…
מבלי דַבר דבר עמדו הנזירים ויתבוננו על עראמה אשר נפח נפשו, אך אלאנצא נגש אליו ויחבקהו וינשקהו ויתן בבכי קולו, ויקרא: “ברכני נא אבי, חף אנכי מפשע וידי לא היו בך”. אך עראמה צפצף כאוב מארץ קולו, ויאמר: “מאין לך ברכה, הלא אתה בזית את בכורתי… השיבה לי את נכדי… אך מה לך פה בבור שאון… הה נורא ואיום בקבר”.
חבלי שאול סבוהו… אך פתע לפתאום אורו עיניו, ורוח בינתו שבה אליו; וכצאת נפשו כי מת קרא “אבי ומלכי, יהי שמך מבורך בשמים ובארץ, ושם כבודך יתנשא לעולם, ועתה ברך נא צאתי, וקדמני ברכות טוב, טהר נפשי, סלח לעוני, למען אשבע משד תנחומיך ואתענג מזיו כבודך, ושלום על ישראל”.
עראמה מת, והנזירים נשאו את גופתו, ובאחת הגאיות רפדו יצועו, אין מזכרת לו בתבל ארצה, גם אבן בכות לא הוצגה מראשותיו. אך עתה חדל רגזו אשר שבע בארץ נשיה, ורמה תכס על כל נדודי חייו.
כמו לא היה פחד המות לנגד עיניו שם האינקוויזיטאר שנית אל אלאנצא פניו, וישחרו מוסר, כי ישוב ונחם על רעתו ויתן תודה, או יגיש עצומותיו ויצטדק, ואם אין מרה תהי אחריתו.
“אבי האינקוויזיטאר”! התחנן אלאנצא קולו “רע להיות יהודי, אך רע ומר להיות גם נוצרי, לא ידעתי מה פשעי ומה חטאתי כי הֻבאתי הנה, ולא אדע עון אשר חטא להודות עתה לפניך; אם אהבתי להעלמה האֹבדת, עותתי, הלא לא נסתר עוני מנגד עיניך, ומה ידעתי ולא תדע?”
מבלי השב על תוכחתו שאלהו השופט שנית, אם השיבה העלמה אהבה אל חיקו; ואז למגנת לבו ולמרות תחנתו ובקשתו, הושב שנית אל חצר המטרה.
כד 🔗
כל שפתי נאמנים תקצרנה, וכל עט סופר ילא לתאר באֹמר ודברים, את המהומה והמבוכה, התאניה והאניה אשר רבו בקרב בית ישראל יושבי ספרד, בהשמע דבר המלך ודתו. אל שמועה כי באה נמס כל לב, פחדו בספרד יושביה, אחזה רעדה שכן ורֵעו; כי גם בין עדת הנוצרים קאם שאון ותרב ההמולה, בראותם כי קשר כהניהם בתוכם כארי שואג טורף טרף, באין אֹמר השב יפלסו חמס ידיהם ויפרצו פרץ נבעה בחומת הממלכה, ובחומה אשר תעצור בעד רוח בני האספסוף, אשר לפני זעמם מי יעמוד. בני מרומי עם הארץ אם כי בסתר לבבם שנאו גם המה את היהודים, שנאת הדת, אך גם המה מידי הכהנים ואנשי הרוח נגזרו, חֻפשה לֹא נֻתן למו, ומרביתם אבדו גם הונם וכבודם בתגרת ידיהם, והוה כי תבוא על האדם, בזרוע תקבץ נדחים, ואנשים אשר כמו זר נחשבו איש אל רעהו, עתה יעשו שלום למו, לעת יחדו נכונו למועדי רגל; ומה גם כי מלבד אשר היהודים לא נשו משאת מאומה בבני האצילים, אשר על כן ישמחו בצאתם, ותהי עוד להפך, כי היהודים היו ידים לפעלם, וכלי חפץ לכל משאלותם, כי בני דלת ישראל אשר השם אלוה חכמה, שלחו ידיהם בעבודת מעשה ומלאכת מחשבת, ויפיקו רצון מכל שכניהם, אשר על כן חשבו עתה מוסדות חיי החברה למוט, ועמודיהם התפלצו.
אז יחלק עם בני ישראל להרבה ראשים, אלה כרתו ברית שלום עם המוירען והאצילים, מרי הנפש, ועם הנוצרים החדשים עשו חוזה, כי יהיו זרוע למו לצאת בחרב שלופה לקראת אויביהם, אלה בחרו החסות בצל התקוה ממשענת קנה הרצוץ הזה, ובצפיתם צפו, כי ישוב המלך ונחם על הרעה אשר דבר לעשות למו, או כי אלהי מרום ממרום קדשו יתן קולו ונחת זרועו יַראה להממלכה החטאה הזאת, וכימי צאתם מארץ מצרים יראם נפלאות. ויש אשר כלכלו דבריהם במשפט, ותחת בטוח על תֹהו ולאסוף רוח בחפנם, ראו כי לא יוכלו לדון עם התקיף מהם, והנעשה אין להשיב, ויבליגו על רוחם ויכונו לקראת יום פקודה לשאת ולסבול; ויתנו את רכושם בכסף מזער, והונם בלא־הון, ויאספו מעט מעט כאסוף קציר קמה. נקהלו היהודים מערי המצער אל הקריות ואל הערים הגדולות אשר חשבו למקלט ומפלט מחמת יום המהומה, אשר היה הולך וקרב.
גם המלך והכהנים, לבשו חרדות, חיל אחזתם מתגרת יום הכסא כי יבוא, פן תצא כאש חמת הנדחים ובערה ואכלה שיתם ושמירם ויאמרו השמד, לכן שתו עצות בנפשם, ויעשו פליליה להשביח שאון קצפם ולסֹך בדלתים גם רוחם הסוער, ויושיבו את הרבנים ויושבי על מדין מהערים הגדולות, בערים נכחדות, הרחק מאדם העיר, למען לא יפיחו ברוחם לפידי אש עברתם, ולא יזרו גפרית ומלח על להבת נקמתם. וטורקעמאדע נתן פקודה לבלי יזיד איש מיושבי ספרד להסתיר נדחים, או לקדם בלחמו נודד, והאיש אשר יעבור ואשם, צפוי הוא אלי חרב המשפט.
ופתשגן כתב הדת עשה לו כנפים, ויגיע גראנאדע. ובעת ההיא דבר שלח אברבנאל אל יהודה בנו, לבלי ישוב עוד לביתו מאדרידה, אך כמוהו לנפות הצפון, יהיה הוא (יהודה) מעירו לעזור לקהלות ישראל מנפות הנגב. במכתב הזה גלה אברבנאל אֹזן יהודה בנו למוסר, ומאהבה מסֻתרת הוכיחהו בתוכחת מגולה, ויעירהו כי כבר בא מועד לחדול מרדוף רקים, אך ידע ירדוף לדעת את ה' וענות עמו מורא מאד, כי הגיע היום לשוב מלרעות רוח, אך ירעה שה פזורה ישראל בתם לבבו, ובזרוע כחו ותבונות כפיו ינחם.
אך דברי אברבנאל האלה ומוסרו היו לשפת יתר ומלים לא יועיל בם, כי כבר התהפך יהודה כחומר חותם בימים האחרונים; כי הזמן והחיים אשר הופיעו לפניו עתה בכל תלאותיהם וצבא חליפותיהם, שתו לו מורה להשליך אחרי גוו הבלי תעתועי בני הנעורים; התבל וצאצאיה אשר כגן עדנים היו בעיניו, עתה הסירו המסכה הנסוכה על פניהם ויהיו בתה, כמו עלה הכורת על עצי חמדתם, להשחית יפים; אהבתו וכל תקותיו היו למפח נפש, כבודו וכבוד בית אביו אשר חשב כי אתו בדי שאול ירד, עתה כעוף התעופף נגד עיניו, וזכרון רֵעו וגבר עמיתו אשר תחת אסירים ינאקו, עוד שת על יגונו נוספות; התאוה אשר כבת השמים העריצה ויחשבה לקדושה, לקשר מעדנות האדם באדם בחבליה, לפאר מקדש היקום ולהגדיל יפיו, עתה כבת תפת ושאול נחשבה בעיניו, בראותו כי היא בין אחים תפריא, ורבים חללים תפיל. כי מה פשע הכהנים? הלא תאותם, ומה חטאת אנשי הרוח? הלא אהבתם להשתרר על החיים ועל המתים. עתה ראה כי לא ביד האדם טובו, ולא ידע את עתו, אך עת ופגע יקרהו וצבא החליפות יטלטלהו טלטלה ככדור המשחק בכף הקלע.
אך רוח קדים כי יתחולל בעזוז אפו, מחדרים כי תבוא סופה וסערה, להכות בים גלים ולהרתיח כסיר מצולה, ועושי מלאכה במים עזים יחתרו להשיב אל היבשה אניתם אשר תחשוב להשבר, אז ישכח רב החובל וכל תופשי משוט את נפשם וחייהם, סערת כליותיהם מקדם תקום לדממה, אך על האנשים אשר הפקדו על ידם נפשם תאבל, ומנת כוסם היא כל דאגתם.
שכח גם יהודה כבודו והדרו, אשר נדד כחזיון לילה, שכח כל תקותיו, ואהבתו הבוגדת אשר כאש עצורה היתה בעצמותיו, אך עַמו היה הגיגו כל היום, ובאהבתם שגה, ויהי כל ישעו וחפצו להושיעם מצרתם ולהקל סבלם, ולחרף נפשו למות על מזבח אהבתם.
גם דינה היתה לו לנס בדרכיה ועלילותיה, ותלמדהו דעת ודרך תבונות, יתר הרבה מאשר אלפהו אביו ימים על שנה; אחרי אשר הובאו אהובי נפשה אל בור בית כלא, מאנה הנחם נפשה, ותעזוב עליה שיחה. בדי ריק הזיל יהודה כנחל דמעה, בדי שוא הפיקו כל יצורי גוו אהבה בלי מצרים בדברו בה; היא לא שתה לב לכל זאת ותתאבל כל הימים, וגם בלילה לא שכב לבה, וכמרירי יום בעתוה חזיונות זועה. פעם ראתה את אלאנצא ידיד נפשה ועראמה נהדפים משן סלע גבוה ונשא אל עמקי שאול ועצמיהם נפזרו, פעם ראתם בחלום חזיון לילה נאנחים ונאנקים בחבלי עוני ועורם צפד על עצמם, או כי תראם שטים בנבכי ים סוער אשר יפתח לועיו לבלעם חיים, ולולא שגתה באהבת הילדים, אשר אהבוה משנה אהבה בימים ההם, לולא נראה אביה בחזון אליה ויאמצה במו פיו, כי לא תלך שולל בדרכי רוחה, ולא תתרפה בימי צרה האלה, כי עתה מסכו בקרבה בלהות צלמות אלה רוח עועים; אך כאשר לקחה אזנה שמץ מדבר המלך ודתו, כאשר תאר לפניה אחד הנזירים בעט סופר מהיר את עֱנות עראמה ומצוקותיו, ויאמר עם הספר כי אלאנצא הפילו במהמורות, וידיח עליו את רעתו; אז התלקחו בקרבה עברה וזעם על נוגשי עמה ועושקיהם כח, ותבער כאש חמתה גם על אלאנצא; אף אמנם כי לא האמינה כי הוא הצמית בסתר את עראמה, אך הלא גם הוא משרש נחש יצא, מהמון הנוצרים ושאונם העוכרים עמה ולוחציהם בלי חמלה, ותתאמץ דינה לשרש כל צמחי אהבתה לאלאנצא פעם אחת מעל תלמי לבבה, ולסערם כמוץ יסוער מגורן, ואהבת עמה גרשה מלפניה כל עשתונותיה ושעפיה האחרים, ותקח מהם עמדתם. ותקנא דינה כל היום בנשי החיל אשר עשו להן יד ושם באומץ לבבן ורוחן הכביר בימי קדם קדמתה, ותאמר לצאת בעקבותיהן, גם דברי חוזי יה הוסיפו להפיח על אש אהבת עמה ויעשוה לשלהבת יה. כגודל פחד היהודים, כן גדל רוחה ותוסף אומץ, ומרוחה אצלה גם על יהודה והוא החרה החזיק בדרכיה, ויגזור אֹמר לצאת לישע עמו, בכל מאמצי כחו.
כה 🔗
בית אלהים הבנוי כמו רמים בגראנאדע, צר מהכיל את ההמון הרב אשר התאספו אספה אל תוכו לצקת לחש תפלתם למו, לפני אל חי השוכן בקרבו; כלו מלא מפה לפה נערים וזקנים יחדו, ובאפס מקום איש את רעהו בצד ובכתף יהדופו. שם קול ברמה נשמע, קול מרגיז נפש, קול בוכים מנהמת לב נשבר, ישישים נכבדים אשר הדרת השיבה עליהם, יושבים לארץ, ועיניהם כלו בדמעות אשר נזולו מאין הפוגות על הגליונים אשר בידיהם; שם בספרים האלה קראו אל נהי קינת הכהן הענתותי הגבר ראה עני בשערי ציון, אשר קונן במר נפשו על אדמת ישראל כי נחלה, ואל בית יעקב כי הלכו בגולה, שם תאנית בתולת בת יהודה על דמי בניה אשר שֻׁפכו כמים על אדמת קדשה, בבוא נושקי רומי קשת בני איירופא בימי מסעות הצלב אל שעריה; קול בכי תמרורים נשמע ברמה ואחריו ילל דממה, כולם ישאו קולם ימררו בתאניה ואניה, ואחרי הרעש איומה דומיה. רגעים אחדים השליך הס, ואחד הזקנים היושב משמים לרגלי ארון הברית, נשא קולו בשירת הלוי אשר שר בהשתפך נפשו על הר בת ציון ששמם, טרם השתפכה נפשו אל חיק אדמת הצבי, חמדת נפשו, תחת שעטות פרסות סוס ערבי; בצע הזקן אמרתו, ודומיה הקיפה את כל ירכתי הבית, אז נקרב ברתת וחלחלה, ויפתח את ארון הברית ויוציא את ספרי הקודש מתוכו, ויקרא בספרי קודש אלה מפורש דברי ימות עולם, התלאות אשר מצאו את בני ישורון בשנות קדם עת גלו מעל אדמתם, אחרי אשר עלה בית קדשם על המוקד, והר בת ציון הועמד על גחליו ריקם וארץ אחוזתם רותה מדם יושביה. אי שמים! זה חמש עשרה מאות בשנים צרר רוח הזמן בכנפיו צללו בים הנשיה, ורגלי הנודדים האלה עוד לא מצאו מנוח על אדמת שבים וארץ גלותם, עוד יסתיר אל זועם פניו מבית יעקב, ירדפם מדחי אל דחי, יתנם לבז ולמשסה ואין אומר השב.
מי היא זאת העלמה רבת החן, וכבירת־הלֵב אשר תשים ידים לה בין ההמון הרב המתרוצץ איש באחיו? מה לה כי תקרב עד גרם מעלות ארון הקודש? דינה היא בת נוסה! שם נשקה מנשיקות פיה את ספר תורת אל חי, ותעל הבמתה, ותשא קולה ותאמר:
“קרבו עמי לשמוע, ולאומי אלי האזינו, הלא התפלאו9 הלא תשתאו, כי עלמה לא רֻחמה כמוני תשים פניה כחלמיש ונפשה תדרוך עֹז לרמוס מקום הקודש מועדי אל בארץ; אך האחלל את מקום מקדשנו בעת אשר כל שכיות חמדתו וקדושתו יצוא תצא, וכולנו נכונים לעזוב את הבית הזה לבלי שוב עוד לראותו, עתה נכשלים יאזרו חיל להגיד לעמי משפט ולבית ישראל דבר אמת, וגם עלמה רפת ידים כמוני הטף תטיף בשער באזני עמה ואחיה, כי קרבו הימים ודברי ה' אשר דבר ביד עבדיו הנביאים לאמר, כי ימים באים והבחורים יהיו לחוזים, והבתולות חזיונות תחזינה, קרבו ויאתיו. אהה! אך הפעם הזה חומת בית ה' עלינו מסביב, ולא נשוב עוד להסתופף בחצרות קדשו, גם ארון העדות הֻצג ככלי ריק ותורת ה' אלהינו לֻקחה ממנו לצאת אתנו יחדו כמוצאי גולה; מי יתן ותורתנו הזאת תהי אתנו לנצח, ולא תמוש מפינו, אז תהיה לנו מגן ומושיע מפני עקת רשע, וכעמוד אש תאיר לנו את דרך אֹפל וצלמות אשר לפנינו, ותחזיק בידנו, עדי כי נבוא אל המנוחה ואל הנחלה לנוח מעצבוננו ומחמת המציק. רבת צררונו מנעורינו יאמר ישראל, רבות רעות אפפוני ועריצים רבים אכלו את יעקב ויכלוהו, אך תמיד קול ה' לעמו יקרא: “לך עמי בא בחדריך, חבי במעט רגע עד יעבור זעם”, וגם היום אם כי אנוש לשברנו ויום צרה הוא ליעקב מאין כמוהו, כי לא על משפחה אחת, או על עדה אחת יצא הקצף, אך על כל קהל עדת ישורון יושבי ספרד נתכה חמת ה‘, כולנו יחד כעם ככהן נעמוד כצאן אובדות וכצפור נודדת מקנה נודדים מאדמת מגורנו, מבלי דעת מאין יבא עזרנו ואנה פנינו מועדות; אך גם בפעם הזאת מפי עליון יצאה רעתנו, ממנו נפקד ברוח ורעש, לכן לא נאמר נואש, כי כה יאמר ה’ “ביד בן אמוץ אביר החוזים”, בשובה ונחת תושעון, בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם, נמלא אחרי ה' ונחכה לו גם עתה כי הוא ישוב וירחמנו, ישלח מלאכו לפנינו, לַראותנו את הדרך נלך בה, והמעשה אשר נעשה, הוא ישים לנו בים דרך, ובמדבר יערוך שלחן לנו, ושאון לאומים כהמות ימים, יפתחו פה ברצח עריצי גוים, לנו זרוע ה‘, לא זרוע בשר, בשובה ונחת נצא מחצרות בית ה’, לא נגואלו כפינו ברצח וחמסים, יסבו בתינו לנכרים, ישכנו זרים בחומותנו ואנחנו נשכב לבטח תחת האהלים נטע ה' אהלי חוג השמים, נשא ונסבול בדומיה ונתת עד ישקיף וירא ה' בעני עמו, ומזרה ישראל יקבצנו. אל נא אחי! אל תשלחו בעושק ובגזל ידיכם, כי לא על חרבנו וזרוענו נחיה, ה' אלהינו הדמנו וישקנו כוס חמתו, וגם הוא יערה עלינו רוח ממרום בבוא עת לחנננו הוא ינקום נקמתנו, ואת הגוי אשר יעננו ירוע בשבט עברתו, הוא יטה קו תֹהו ואבני בֹהו על הממלכה החטאה הזאת ושפוטים יעשה בה, כי אל גמולות הוא, וברכינו הכושלות יאמץ, ידינו הרפות יחזק ונחם חרבותינו, ישרוק לנו ויקבצנו”.
מחרישים ומשתאים עמדו כל הקהל, שמחה ועצב, תוגה ותקוה, נאבקו במשכיות לבבם, וכלם לא גרעו עיניהם מדינה, ויתפלאו על אומץ לבבה ורוחה הכביר.
הלוך ובכֹה יצאה עדת ישראל מבית התפלה ונושאי ספרי הדת בראשיהם, ונערים שולפי חרב מסביב שתו עליהם לבל תאֻנה להם כל רעה; אך גם מבלעדי זאת יראו כל העם מגשת ונגוע בקציהם, כי אף אם ערלה אזנם משמוע, ושנאת הדת הכבידה את לבבם העקוב מכל, אך נפשם יודעת מאד, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מבני ירושלים.
כו 🔗
בחדש החמישי הוא חדש מאַיי בשנת 1492 בחמשה יום בהבקע עפעפי שחר, נתנו צלצלי השמע ממרום מגדלי הקאטהעדראלע בגראנאדע שאון קולם, לבשר כי בא מועד צאת בני ישראל מארץ איבעריען; סבבו בשוק שוטרי בית האינקוויזיטיאן, והמון בני האספסוף נלוו עמהם, וירעימו בקול גאונם “חרב לה', מות ואבדון לבנים כחשים”. מרגע לרגע הלכה ההמולה הלוך וגדול, ותהי רק זועה בראש כל חוצות, היהודים האמללים באו חדר בחדר להחבא מפני חמת מלאכי זעם, אשר סבבו ברחובות קריה לפלס חמס ידיהם, וכחתף שדדו בצהרים. אלה התחבאו בסתר אהליהם וביד אלהי כל בשר הפקידו רוחם, ואלה החביאו את מעט כספם בכנפי בגדיהם, וילבשו חרדות מפני דלת עם הארץ, אשר כאריה יעלה מסֻבכו עלו כשואה על בתי בני ישראל אשר עד אלף ושמונה מאות הגיעו, וישיתום לשמה יבוזו יגיעם ויושביהם הכריעו לטבח, ולאם על בנים הכינו מטבח; מי יודע מתי שמו מעצור לרוחם, לולא סך המלך בדלתים בעד פרץ מים הזידונים האלה, ויתן צָו לבל יזיד איש לנגוע בכל רכוש היהודים, כי חרם הוא לאוצר המלך. אז עטרו אנשי הצבא על כל בתי בני ישראל, וכעדר צאן ההרגה גרשו את יושביהם, הביאום עד לפני היכל המלך, שם חלו הרבנים פני המלך כי יואל תת להם רשיום לבקר בטרם צאתם את בית מועד לכל חי, לחונן עפר אבותיהם וקרוביהם אשר בארץ המה. המלך נדרש לאשר שאלו, כי את עמק הבכא חשב למחסה ומסתור להעברים האמללים, מפני חמת העם אשר בנפש הקיפו עליהם ולדמם ארבו.
בעת המהומה והמבוכה הזאת, ישבו דינה ויהודה שלוים בביתם, כמו גמרו אומר כי גם המות לא יפריד ביניהם, ובדי שאול יחד ירדו; התחזקו יחד באֹמר ודברים, ויבליגו על יגונם ותוגת נפשם. והנה פתאום בא הפריאָר וגאנצאגא, והמון דלת העם עמהם באו גדודים ויסֹבו על הבית מקצהו, והפריאָר הוציא מחיקו גליון חתום בטבעת ראש שופטי האינקוויזיטיאן, ויאמר כי טרם מת עראמה, נתן תודתו כי הנערה בת משק ביתו ושני ילדיו, בחרו הסתופף תחת צל אמונת הנוצרים, ולכן עתה בא מועד יבצעו זממם וילכו באשר בחרו.
בשחוק מכאיב לב הביט גאנצאגא על יהודה זעום נפשו, אשר עמד בינו ובין דינה וחרבו שלופה בידו. לשוא התחזק הנזיר להחזיק בדינה, יהודה השיבו בחזקת היד, ויענהו כי אך עם נבלתו יסול מסלה לאהובתו. אך דינה נתנה לו אות בסתר, כי תסוב אותם בכחש, ותאמר ליהודה: “אל נא ידידי תפריעני מבצע ממו; אחריך אדוני הנזיר אלכה, אך כתר נא זעיר עדי אקח את אחת שכיות חמדותי אשר לא אוכל עזבנה”, ובדברה חשה מפלט לה אל החדר הנשען על יד הבית. בכליון עינים חֻכו הכהנים רגע מספר, ופתאום עלה צחנת גפרית וזפת בוערה באף כל נמצאי הבית, וקול ברמה נשמע “נסו מלטו נפשכם, כי הבית למאכולת אש”. כמהר חץ למטרה, מהר יהודה לבוא אל בית מחבוא דינה אך הנזירים אחזו בערפו וימשכו אותו ואת הילדים אחריהם בחזקת היד.
הבית בוער באש, הקורות תפולנה אחת אל אחת בקול שאון ורעש, קירות הבית נטו לנפול, ולהב אש אוכלה אחזה בגגו אשר עליו נראה עתה את דינה עומדת כתֹמר מקשה, ובקול מר צורח תפקיד רוחה ביד אלהי הרוחות ומתעתדת לעלות על מוקדה, הנה פתע לפתאום כאוב מארץ הופיע על הגג איש זקן משחת המראה ועוטה מעיל אדום קרוע ובלוי, ובהרף עין הליט את דינה באדרתו, ויקפוץ אל הגן הנשען על יד הבית ועקבותיו לא נודעו.
ברגע ההיא הגדילה התבערה עצומיה ותפרוש מטות כנפיה מלא רוחב כל הבית, וברגעים אחדים היה הבית ומלואו לערמת אפר ומעי מפלה, וכל העם האמינו כי תחת גלי שממותיו מצאו דינה והזקן האלמוני מקום שם קבר למו.
כז 🔗
על גבעה גבוהה ובין עצים רעננים, מחוץ לשערי גראנאדע יתנשא חצר מות אשר ליהודים, שם אבני־בכות אין מספר מפֻזרים ומפֹרדים פה ושם; מצבות זכרון האלה, ציונים לנפש חיה, תשאינה קולן, תקראינה לעוברים על פי־פחת המפגשים חשך בימי חייהם: בואו הנה לנוח מעצבכם ומרגזכם, מי גבר אורר יומו, יבוא ללון בנצורים ורגבים ימתקו לו. שם בירכתי השדה יעמוד בית משוח בשיד לבן, שפל הקומה ושחוח, כמו השח השפיל גם הוא לארץ ראשו מפני חמת המות, אשר ממקום ממשלתו הזה ישים משטרו ויתהלך בעצומיו על ארץ רבה, ואבן מקיר הבית ההוא תזעק: “הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט”. אל אבני בור האלה ינהרו המונים המונים, איש איש יחבק צור מזכרת קרובו ושארו הקרוב אליו דודו ומסרפו, ועל גדיש אהובי נפשו ישקֹד; שם יתנה בשיחו, ישחה הדאגה אשר בקרב לבבו, וצרתו לפניו יגיד, ואגלי דמעותיו כטל יזיל על רסיסי טל אורות, אשר ינוצצו בין פרחי החמד ונצני הוד, אשר ישגו ויפרחו על עצמות המתים היבשות אשר רמה תכס עליהם.
והנה זקן הולך על משענתו מרוב ימים בא אל שדי־בוכים, ויעמוד על אחד הסלעים, וירון שירת היכל ה‘, שירת “העבודה”, ולקולו קרסו כרעו כל העם יחדו, ויפלו על פניהם לפני האדון ה’ צבאות אשר המה מבקשים.
10והנה פתאום התקדרו השמים ענני עלטה, ענן כבד בעבי גבי מגניו, כסה חוג תכלת הרקיע, ומפלשי עב כהרים גבנונים נראו מגבֹה, כהררי עד אשר שיאם לעב יגיע, ובעד כל מאורי אור בשמים חתמו למו. השמש לבשה קדרות, אור חשך בעריפיה, וקול תלונה דקה נשמע בסתר רעם, וברק עקלתון מחשרת עב יעופף על פני השמים, וכמו נפתחו אוצרות רעמים, רעם אחר רעם התגולל בהמון פחדים, וגשם מטרת עֹז נזולו מארבות השמים; מי הים רתחו כסיר, נהרות כמרקחה, וגליהם הנצים והמתרוצצים אל על יתנשאו, ועמודי אש ירדו ממרום ויתפוצצו בעזוז רוח קדים עזה, וירגיזו ארץ ומלואה, וירעישו מוסדות הרים! חרדת אלהים נפלה על כל בני ספרד, איש אל רעהו תמהו, ואותות השממון על פניהם, אך הזקן יעמוד לבלי חת וחזיזי ברק האירו אל מול לבנת פניהו.
“ה' ממרום ישאג!” נתן הזקן קולו "הוא ישמיע את הוד קולו בזעף אף, בזעמו יצעד ארץ צרינו, ולנו ישלח בת קולו לאמר: “אל תיראי תולעת יעקב, אנכי מגן לך, צעקתך שמעתי”.
תחתיות ארץ הריעו כמו יתפלצון עמודיה, הרים נזולו ועמקים התבקעו, ומפי האלפיקסארעס הר פרצים, יז קצף וגחלים ילהטו, כעשן נמלחו השמים וברק וחזיזים לא יספו, מעינות נכבדי מים התנשאו בשאון גליהם כמו נד, כמו שמים ותֹפת נשקו, שאוֹל ושחקים נפגשו וקרבות יחפצון, שאול הרחיבה נפשה ותפער פיה, וקברים בלי מצרים, בלעו חיים בתים על יושביהם; גם תחת גראנאדע רעשה הארץ ותתנודד כמלונה, פסגות בתי תפלותה יֻכתו וארמנותיה למעי מפלה היו, ובתים רבים קברו יושביהם תחת משואת חרבותיהם, ותהי חרדת אלהים נורא מאד! אז שככה עד ארגיע חמת העם מעל בני ישראל, ושנאתם גם נקמתם אבדה ביום חרון אף ה' הזה. כי כשתבוא על האדם הוה פתאום, אז תתום חלאתו, ומחשבות רעת אחיו יחשוב בלבו יזרה כמו דוה; ומי יתן והיה לבב האדם כל הימים כן, כי עתה לא שמר עברתו לגבר עמיתו, לא השחית רחמיו מאחיו ורֵעיו, ואך טוב וחסד רדף כל הימים.
עתה השליכו כל העם משכנותיהם אשר לא היו עליהם סתרה מזעם ה' וקצפו, וכלם נהרו אל מקום מקהלת בני ישראל לשמוע אל רנתם ואל תפלתם, ובקול הזקן הזה קִוו גם המה לשמוע דבר ה' “סלחתי!”.
“משמים השקיף ה'” פתח הזקן שנית “משמים השמיע דין ארץ יראה ותחול! הנה ההרים ימושו, ירגזו יריעות ארץ ספרד, אך ה' מעוז לעמו וברית שלומו לא תמוט; לכו ונלכה אחי על האדמה אשר תנוע כשכור מכֹבד פשעה, ובמוט הרים בלב ימים נשימה לנו בים דרך; כי כצאת השמש שנית להאיר לארץ ולדרים, כהנדוף עשן ינדפו אויבינו את רגשי היראה והרעד אשר מצאו מסלות בלבם עד־ארגיע, וכבתחלה באף ישטמונו. שאי שלום ספרד מגוליך, גם אתְּ גראנאדע שלום עד העולם, אין חלק לנו בך ולא נחלה בזדונך וחטאתיך”.
בעצם היום הזה ביום ענן וערפל, ביום סער וסופה, יצאה עדת ישראל מגראנאדע ללכת באשר ילכו. פחד היקום לא נפל עליהם ומורא לא עלה על ראשם; כי אם יעזב איש את ארץ מולדתו, את קברות אבותיו, לנוד כצפור נֹדדת וכצבי מפח, הלא אז יאמר לארץ תחתית, אמי אתְּ, אבי ואחותי, לירכתי בור, ומי אפוא יפחד לשכב בחיק הורתו או להתרפק על צור מחצבתו?
כח 🔗
שם בין הררי גדר, מקום־המערכה למלחמת היצור, בין הקולות והלפידים אשר יבקעו צורים במדבר, ומים כבירים מנקיקיהם בקול שאון יתפרצו; בין האלונים הגבוהים אשר ידכאו לעפר ראשם, וכנואשים על גל יסֻבכו מרוח סועה וסער; במקום נשכח מני רגל במדבר ילל שממה, אשר קול מבלעדי קול הרעם בגלגל לא יתע שמה — שם תתעה עלמה גלמודה בתֹהו לא דרך, כל בדי עורה רטבו מזרם הרים, ומטרות עֹז אשר זורמו עבי שחקים צפו על ראשה מאין הפוגות. דינה היא זאת העלמה בת נוסה מודענו; זה שבעת ימים ושבעת לילות תתעה האמללה מהר אל גבעה ומסלע אל חלמיש צור, שרש רתמים לחמה ובחורי עפר וכיפים תרפד יצועה, מפני קול עלה נדף, מפני קול קוצים כסוחים הנרמסים מדהרות חית השדה, תנוס מנוסת חרב, ועל כל מדרך כף רגלה מגור מסביב, עדי כי פעמים רבות חשבה אנית חיתה להשבר בין משברי ים דאגה; אך עטיניה עוד מלאו כח עלומים, וכל עוד רוחה בה נשאה ותסבול. אך עתה בהתקומם גם היקום לה, רפו גם עמודי חיתה, וכחה עזבה, והרעיון הזה היות גלמודה ובודדת בארצות החיים באין מחסה ומודע, דכא לעפר נפשה, ולעפר מות שפתה; אז צרו צעדי אונה, ותפול באין אונים תחת חרולים ושבכים ותשכב שמה. — כנהרות ירדו מים מן ארבות השמים, והארץ תנוע כאניה בלב ים, והיא שוכבת למעצבה עיפה ואין כח ולא תשים אל לב, תהום אל תהום קורא, ואש להבה תאכל יער וכל עץ בו מסביב לה, אך היא תשכב ולא תדע ולא תשים אל לב.
אך גם בארץ תלאובה הזאת לא לבדה הנה, גם פה יד איש זקן עוטה מעיל ינחנה, וכאב את בתו ירצנה. מאריסקא הערבי המשגע, הוא אשר הצילה כאוד מצל משריפה, הוא גם עתה יסובנה וינצרנה, חומה הוא עליה בשכבה ובהקיצה ינהלנה, עתה יעמֹד אצלה על המשמר, ועיניו המפיקות רוח עועים מזרות זיקי חמלה, בגדיו בלויי הסחבות דולפים ממטר השמים, וידיו החשופים עד ארכבותיהם, יזובו מדקרים מן הקוצים והברקנים אשר הכאיבום, ומאש האלהים אשר נתכה עליו; באדרתו כסה את דינה השוכבת בתרדמת מות, וביד חרוצים יקלע מקלעת פרחים לשום לראשה לוית חן; והנה רוח רע יבעתו פתאום, יכה בחניתו אשר בידו בגזע העץ אשר לפניו, יפרש כפיו, כאשר יפרש השוחה ובקול פחדים ישאג “עדלא עדלא”. מה קול השופר השואן ברעש, במדבר לא אדם בו, מי יריע אף יצריח? הרפאים יחוללו ממקבת בור קברמו? הבא יום הדין הגדול והנורא? “הה” קראה דינה בהקיצה לקול ההֵד אשר השמיע קולו עשרת מונים בין רֻכסי ההרים. “הה! קול ענות חלושה הוא ממחנה העברים, קול שועת בת עמי שמעת נפשי, עתה לכה ונלכה ידידי!” הוסיפה בהחזיקה בידי הזקן, וילכו שניהם יחדו.
עוד על תועפות גבעה אחת העפילו לעלות, ומי יתאר באֹמר ודברים, את הדר המחזה אשר הופיע נגד עיניהם; כראי מוצק ישתרע הים בשיא תפארתו, וכשלמה עטה אור השמש אשר יצא כגבור מנצח ממרומי שדי קטל, ובהמון קרני הודו שרשי הים כסה. הסערה קמה לדממה, ורוח צח חרישית תנוח על פני כל הככר, ושם על חוף הים תקעו היהודים גולי ספרד אהליהם, יריעות משכנותיהם הטו; אף אמנם לא טובו הפעם אהלי יעקב? כבעת אשר ראם בן בעור שוכנים לשבטיהם, אך לשבעת נדודים כדינה גם המה כאהלים נטע ה' כארזים על יבלי מים. אך לא כל בני ישראל גולי ספרד נקבצו הנה, אפס קצהו; כי האניות אשר נתן המלך בחסדו לשאת אותם, לא עצרו כח לשאת בחיקו אף שלישית העם הרב אשר עצמו מספר, והנשארים אשר פגרו לצאת מארץ ספרד, נאנסו לבוא במסורת ברית הנוצרים, למען הנצל מחרב הצפויה עליהם מאויביהם מבקשי נפשם.
דינה הרחיבה צעדיה תחתה לבוא עד המחנה ולתת מנוח לכף רגליה העיפות, והנה אלאנצא שר הצבא לקראתה! — אחרי מות עראמה ואחרי אשר נמלטה דינה כצפור מפח יוקשים אשר טמנו לה, ראה הפריאָר כי לא יחרֹך צידו ותוחלתו נכזבה, אז קראו דרור לאלאנצא ממשמרתו, וממשרת פקודתו. ויהיה אך יצא יצא מבית אסוריו, מהר לדרוש למשכן דינה ולדעת את שלומה, אך כבואו והנה כאב אנוש, בית עראמה נהפך למעי מפלה וערמת אפר, ודינה הה! על דברת רבים מצאה קבר תחת חרבותיו. מליצה חדות היו לאלאנצא הדברים אשר סֻפר באזניו על אודות דינה, ולכן פסעה נפשו על שתי הסעפים, ולא האמין כי נגזרה מארץ החיים, ויתחקה על שרשי רגלה, וידרש אחרה במחנה ישראל; אך גם תוחלתו זאת נשארה מעל, ובמפח נפש ולב בטוח כי עם רפאים חלקה שב על עקבותיו; ומה השתומם בפגשו פתאום את אהובת נפשו פנים אל פנים. אך מה נהדרה היתה דינה בעזבו אותה, ומה נעדרה היא עתה, פרחי עלומיה כמו נבלו קמלו, כל יצורי גוה שֻׁפו קדרה מני קרח, וכנוע עצי יער מפני רוח ינועו ירחפו.
עוד פעם הביטה על אלאנצא, והכרת פניה ענתה בה כי רוחה מרחפת בין אהבה ואיבה, לעוכר עמה ועראמה ידיד נפשה, עוד פעם הביטה בעינים מפיצות זיקי חמלה מהולה בזעם על אלאנצא, ואש הקדחת קדחה בעצמותיה מרוב עמל נפשה ויגיעת בשרה. וכל עוד רוח חיים באפה הובאה אל אהל אלמנה יהודיה שתומת העין, אשר הרחיבה מקום אהלה לתת מקום להעלמה העניה הסוערה הזאת.
שבועות מספר נגזו וכן עבר, ודינה שכבה על ערש מותה, חייה זה כבר לשאול הגיעו ויאמרו לה נואש; אך אלאנצא לא מש מן האהל ויסעדנה על ערש דוי, כי איכה יעזוב את כוכב נשפו אשר באורו יראה אור, ברעה, מבלי לשאת אתו בד בבד?
כט 🔗
“והיה כצבי מדח וכצאן ואין מקבץ, כל הנמצא ידקר וכל הנספה יפול בחרב, ועולליהם ירטשו לעיניהם ישסו בתיהם ונשיהם תשגלנה”.
ככל הדברים וככל החזיון הזה אשר דבר ה' בקדשו ביד אביר־הרואים ישעיהו בן אמוץ, כתֻמם באו על המון גולי ספרד ושאונם. מקדם ומים נקבצו כלם ולמעצבה שכבו בין הררי קווענקא וקווארדיללא, ודון יצחק אברבנאל בראשם, הוא ינחה כצאן עמו שרידי החרב, הוא למו מורה דרך, וינהלם בתבונת כפם. תחת אשר עד הנה עבדו זרים בחֹטר מגזר ישי הזה, ובארמון מאדריד סעווילִא וגראנאדע השיא אויב בו, עתה הוא מושל ביעקב וכמלך ישכון באהלי שם, הוא ירחם יתומיו, ינהל בלחם אביוני עמו, וכל נפש דאבה ישמח; הוא עזב ככפיר את ביתו נטש את נחלתו, גם את בנו עזב בכבלי ברזל ויצא כמוצאי גולה עם עמו יחד. — הלוך ונסוע הלכו בני ישראל, נסעו נעו ואין מקבץ לנֹדדים, כי מצות קסימענעס היא לאמר: לא תתנו להם חנינה ודלתיכם לאורח לא תפתחו. תחת יריעות השמים תקעו אהלם ובנקיקי הסלעים ישכנו ויתלוננו, ואת אדמת מולדתם אשר תגרשם מן גֵו ינשקו ויחוננו. הן עתה כהני ה' לא ישאו את ארון הברית לפני המחנה, אך בקרבם קדוש, ומלאך פניו מתהלך בקרב מחניהם לנחותם הדרך. קארטאגענא־נאווא תפתח שעריה, פארטאנאפע ורומא ישאו פתחי עולם לבוא גוי צדיק שומר אמונים. אך האפסו שמה כל שוקדי און, כהני און ובני עולה לא יוסיפו לענותם? ההוכן שמה בחסד כסא וממלאכי שלום למשפט ישׂרו? הה? “כתיים קומי עבורי גם שם לא ינוח לך”11.
שאי שלום ספרד ארץ מנוחת אבותי, שאו שלום ענפי עץ עבות, ההדסים אשר במֹצולה המתנוססים בירקרק חרוץ על עמקי חמדתך, עליכם לא יעלה עתה הכורת בהתקדש חג האסיף, רמון גם תמר שלום שלום לכם, שאי שלום מגוליך ארץ מבורכה אך לא מטהרה, ארץ אשר כאשכלות גפניה המתלעים אדמו חטאיה, וכאודם רמוניה נכתם עונה.
רוח ים צח על כנפי האניה יפוח, רב החובל יפרש נס יחזק כן תרנו, ועל משברי ים אשר האדימו מנֹגה השמש אשר נטתה לערוב, נוע תנוע האניה, תחצה גלי רהב ותסול מסלה במים עזים. כשוכב בראש חבל ישכב דון יצחק אברבנאל בירכתי הספינה משמים ונדהם, פניו כסה בידיו ועשתונותיו נבכו, אך מלות בן אמוץ על לשונו, ושפתיו דובבו כאוב מארץ: “המה ישאו קולם ירונו בגאון ה' צהלו מים, על כן באורים כבדו ה' באיי הים שם אלהי ישראל, ואֹמר רזי לי רזי לי אוי לי”.
ל 🔗
לאט לאט שבה דינה לאיתנה ועמודי בריאותה התחזקו, ימי עלומיה רפאו שבריה ויעלו ארכה למכתה האנושה אשר כמעט הקריבה לשחת נפשה; מרוח החיים הנושב על חבל הים פרחה שושנת נעוריה כמקדם, אודם לחייה שב למקומו, ויפי תארה הושב על כנו. אך קרבת אלאנצא הועילה להותה, כי מדי דברה בו התרוצצו בקרבה רגשי אהבה וזעם, חמלה ונקם, התהפוכות הצוררות אשר יכאיבו כל חלקה טובה בלב האדם, אם גם איתן מצבו, ומה גם לרפת ידים וידועת חולי. ויהי כראות דינה כי רעה נגד פניה אם תוסיף ללכת בדרכי לבה, ותגזר אֹמר לבלי הוסיף עוד ראות פניו ולשלחנו מעל פניה, אך אלאנצא לא עזבה אף רגע, ויט שכמו לסבול את התלאות והרעות אשר מצאו את היהודים, ובחסר ובכפן אתם יחד התענה.
ויהי היום ויאמר אלאנצא אל דינה: “התלכי אתי יחדו אל ארצות ברבריה, אשר משם שלחו בני עמך אניות לשאת אותנו?”.
“אף אמנם כבר אעצור כח ללכת למסעי, אך דע לך כי דרכנו עתה יפרד והיה לשני ראשים, אם אתה תשמאיל אנכי אימינה, כי לא אוכל ללכת אתך” ענתה דינה, ונחל דמעה פרץ מגֻלות עיניה.
משמים ונדהם עמד אלאנצא, וכמדקרות חרב היו הדברים האלה לו, ודינה הוסיפה ותאמר:
“אלאנצא ידידי, עתה בא מועד לפקוח עינים על דרכנו, לבלי נלך עוד באשמנים וכבהמה בבקעה אל אשר ישאנו הרוח, אך לכלכל דברנו במשפט; ועתה אף אמנם גם נפשי דבקה אחריך, ואהבה בלי מצרים אהבתיך, בכל שלהבת יה, האהבה הראשונה; אך לו גם תהיה כחותם על יד ימיני כחותם על לבי, משם אתקנך, כי ראיתי כי לא טובה המעשה אשר נעשה, ואתה התהיה תפארתך אם לא תוכל למשול ברוחך, כמוני עלמה רפת ידים ומרת נפש? עלמה אֹבדת הנני, אבדן וחסר חלקי בחיים, תלאות ויגון מנת מדתי; ואתה הלא לגדולות נוצרת, לך בכחך זה אל ארץ מולדתך לעבדה ולשמרה, לך צרפתה רכב וצלח, עשה לך שם למען ייטב לך; ואנכי הה, ימי כבר השליכו כזית נצתם, וכגפן יחמסו בסרם. התאושש ידידי ושוב לך למענך ולמען כבודך, ולמה יסיתך לב הותל להאמין בשוא נתעה, נשבעתי ואקימה בשם אבי ובשם ה', כי ידי לא תהיה לך”.
“הה דינה למה דרכת חציך דבר מר לירות אל לבבי, למה מחצת ופלחת חדרי לבבי ולא חמלת, הה! השיבי לי ששון אהבתך וכמקדם שמחיני”, התחנן אלאנצא קולו.
“אל נא אלאנצא אל תאיצה בי, הביאה נא דרכך בכור המשפט, ותדע ובחנת כי לי הצדקה. שוב לך ודרוש את שלום יהודה ידידך אשר השליך נפשו מנגד להצילני מרעתי, ומי יודע מה אנוש הצו עתה; פקוד לטוב גם את ילדי עראמה, הצל לקוחים למות, כי אנכי לא אוכל לבוא העירה כי שם עקבי ישמורו”.
אלאנצא התנודד כדבר דינה רתת ועיניה נגרו, ומפיו נעתקו מלים. אך רחמי מאריסקא נכמרו על דינה בראותו כי בוכיה היא, ויאמר: “הה, עדלא למה תבכי, ואתה עול הימים מנע קולה מבכי, וכאהבת ה' את עדלא אהבך”.
קול המולה כקול מחנה נשמע פתאום פתח האהל, וגאנצאגא קאמפאנטאן עם רֻכסי איש באו האהלה, לחרדת רוח דינה ולתמהון לבב כלם. אך בטרם פתח גאנצאגא שפתיו מהר מאריסקא ויתקע את החרב בבטנו, ויבוא גם הנצב אחר הלהב, ובקול ענות גבורה קרא: “הידד, מאריסקא לא יחטיא המטרה”.
הזעקה הקיפה את האהל, וגאנצאגא הביט בעיניו אשר החלו כהות על כל סביביו כאיש משגע ממראה עיניו. והנה האלמנה עורת העינים אשר שכבה בירכתי האהל, הגיחה ממחבואה לקול השאון והרעש. ויהיה כראות גאנצאגא את האשה זעק זעקה גדולה ומרה, ויפול על צוארה, ויקרא בקול נורא:
“הוי אמי, הוי הורתי, הנה גאנצאגא בן־אונך גוע לעיניך, אוי לי כי ילידתיני לבהלה, לפצעי ולחבורתי”.
כמו יד השטן ושעירי התֹפת נגעו בה, רגזה האשה תחתה ותתר ממקומה כשמעה את דברי בנה, אשר דמו הֻזה על פניה בחבקו אותה; אך עד ארגיעה מעדו קרסוליו, וכשור פר נפל גאנצאגא שדוד ארצה מתבוסס בדמו, עיניו שטטו הנה והנה, ובאגרופו הכה על חזהו המדֻקרה, ובשפת עם עברתו עם עֵבר, קרא מנהמת לבו “חטאתי עויתי”. אנשי הצבא כתרו את הזקן ויסבוהו ויובילוהו מעדנות; אך מרחוק נשמע עוד קול מנגינתו ושירת תודתו לאללאה. עוד רגעים התהפך גאנצאגא בציריו ויאנק דום לנצח, דומם כקבר שוכבת אמו לרגליו כי אחזה השבץ.
רב החובל דוחק, המלחים תפשו משוט, ודינה עוד תתרפק על דודה ותעמוד על שפת הים, וכשאון גליו יהמו יחמרו קרביה, ומפיה נעתקו מלים. אך בהבליגו על יגונו קרא אלאנצא באחרונה “שלום לך דינה, שלום לך עדי עד, שם לפני היושבי בשמים נשובה נתראה פנים”. “שלום לך אלאנצא!” קראה דינה ועפעפיה נגרו. האניה תנוד ממקומה, המה עוד לא יתפרדו. “שלום לך אלאנצא עשה חיל וחיה בטוב; ואתם ההדסים אשר תענדו עטרות לקבר אבי, ענפכם תתנו ועליכם יהיו רעננים”.
לשוא חקר אלאנצא לדעת על דבר יהודה ומה יעשה בו, לשוא התחקה על שרשי רגליו, כל חקירותיו נשארו מעל ויהיו כמו אכזב, אך מבני עראמה לקחה אזנו שמץ כי הובאו בברית הנוצרים. אז עזב אלאנצא את ארצו אשר נקעה נפשו ממנה, וילך צרפתה.
לא 🔗
לרגלי הר אלקארעץ הנשקף על פני ככר חמד אשר מיובל גוואדאלקוויר ישתה מים, בנוי כמו רמים ארמון רם ונשא. הבית הזה עם תועפות מגדליו, אשר שיאם יגיע אל מפרשי עב, זכרון הוא לעם הגאטהען הקדמונים, בוניו אשר עמלו בו לבנותו לתלפיות. — דממה איומה כדמי עמק רפאים, פרושה על כל חבל הארץ ההיא ומטות כנפיה, אך לעתים רחוקות תשמע הערבה הנשכחה מני רגל הזאת, קול אנקת אסיר, שועת נכאים, פליטי חרב האינקוויזיטיאן אשר סגרו על מסגר בבית הסורים הזה, או קול הנזירים ואנשי הצבא אשר שתו עליהם משמר. מעבר הנהר השני ישתרע ישימון נורא מאד, צורי היעלים חשופים מכל שיח וצמח האדמה כרבץ בלהות המה לעיני הרואה, אך נשרי שמים שם יעירו קנם, והנשוף יעורר לויתן. את אסירי האינקוויזיטיאן האלה אשר לא פתחו ביתה, נמנה גם יהודה אברבנאל, מני היום אשר שם נפשו בכף להציל את נפש דינה מיד מרעים. לשוא נסה דבר אל הכהן אשר הביא לו פת־בגו כפעם בפעם, ולדרוש מפיו לדעת מה תהי אחריתו. הכהן הזה אם כי הראה אותות חמלה להעלם הזה אשר ספיר גזרתו, וישא פני להביא לו עוגב ומנים, בכל זאת שם נצרה על דל שפתיו, ולא הציל מפיו דבר. כה חלפו עברו ליהודה ירחי שוא וימי עמל, ונפשו קצרה בעמלו. ויהי היום כאשר נטו צללי ערב, ישב טובע ביון שרעפיו הנוגות, ומבעד האשנב נשקף ממרום משכנו על פלג אלהים, אשר תחת שואה יתגלגל בהמיה נעימה, וגליו כעין הבדולח, ילֹקו וישקו מוסדות החומה הבצורה. אך למען גרש כלה את מחשבותיו הנוגות אשר דכאו לעפר נפשו אחז כנורו, ויפרוט על פיו וישר:
אִם לְפִי תְלָאוֹתַי אֶקְרָא אֶל אֵבֶל,
עַל פִּי רַב פְּגָעַי, אַזִיל נַחַל דִּמְעוֹתַי,
אָז יֵהָפֵךְ לְקוֹל בּוֹכִים כִּנוֹר וָנֵבֶל,
וּמִשְׁבְּרֵי יָם אֵין דַי לְתַנּוֹת צָרוֹתָי.
גַּלְמוּד וּבוֹדֵד כְּעַרְעָר, אֻמְלָל בְּעֵמֶק צַלְמָוֶת,
נֹחַם מִמֶּנִּי יִסָּתֵר, כִּי מְנַחֵם לִי אָיִן,
אַךְ הַתִּקְוָה הַתּוֹחֶלֶת מַרְפֵּא כָּל עַצֶּבֶת,
הֵנָה תַּנְחוּמוֹתַי, אֲלֵיהֶם אֶשָּׂא עָיִן.
עוֹד הַתִּקְוָה תָּאֶר לִי פָּנִים,
כִּי תָּשֶׁת לִי חֹק וּמַהֵר תִּזְכְּרֵנִי,
עוֹד אֲעוֹרֵר כִּנּוֹרִי עִם כְּנַף רְנָנִים,
וַאֲהוּבַת נַפְשִׁי עַל בִּרְכַּיִם תְּשַׁעְשְׁעֵנִי.
עוד לא כלה יהודה שירתו, והנה קול משק כקול משוט על פני המים הגיע לאזניו, ויתבונן וירא והנה סירת דוגה נשאת על משברי המים הלוך וקרב אל רגלי החומה, ושני מלחיה אל מול חלון חדר מאסרו יישירו עפעפיהם. האניה באה עד הבית, ואחרי רגעים בא הכהן אליו החדרה, ובשפת עברית אמר אליו בלאט: “חושה אברבנאל לכה אחרי, כי קרובה ישועתך לבוא”. בדממה דקה ירדו שניהם מן הבית, וכרגע קפץ הכהן אל האניה וימשוך את יהודה אחריו, וישם יד למו־פיו, לאות כי ישים מחסום למו שפתיו, ואחרי רגעים מעטים באו שניהם בנבכי המים ויסעו.
בטרם אתא בקר התקדרו השמים במפלשי עב הענן והאניה הגיעה עד אחד הצורים, שם משכוה אל סתר קנה ובצה וישימו ערפל חתולתה. אז פתח הכהן פיו ויאמר אליו: “יהודה עתה בתוך עמך אתה יושב, לכה אחרי!” ומדי דברו פתח פתח מסֻתרת בשבכת קוצים וברקנים, ושניהם ירדו המערתה; דרך המערה רחבת הידים אשר קירותיה ספוגים בירקרק דשא, באו אל חצר גדול מאד; ומה השתומם יהודה בראותו שמה קהל עדת ישראל גדולה מאד! שמה נקבצו באו כל נדחי ישראל אשר מתגרת שוסיהם נאנסו לבוא במעדנות ברית הנוצרים, ובסתר מחבואם תורת ה' נצרו, ותעודתו היתה חתומה בלבם. שם נערים וזקנים, אזרחים ואנשי צבא, גם כהנים ונזירים רבים שם לא נעדרו, כי רבים מאנוסי בני ישראל בימים ההם בחרו לכהן במשמרת הכהונה או להיות לנזירים, למען יוכלו להיות לעזר מה לאחיהם האמללים, ולמען יוכלו לשמור תורת אל חי בסתר אהלם. כל האנשים אשר במערה סתר פנים שמו להם, ויליטו פניהם באדרותם הסרוחות עד קרסוליהם. אבוקות גדולות יהלו אור במערה ההיא, ושם בירכתיה מונחים ספרי התורה, פרכת המסך ושאר כלי הקדש אשר הצילו מבתי מקדשם.
כמעט דרך יהודה על סף המערה ההיא, אמר הכהן אשר הובילהו, את מלת־האות אשר ביניהם “לו־עמי” וכרגע קרב אליו זקן העדה, ויחזק בידו ויאמר: “דון יהודה אברבנאל, אנחנו פדנוך מכבלי עוני ומחרב הצפויה עליך, עתה אתה האחד מכל בית אביך על האדמה הזאת, ואביך כבר הגיע שלם איטאליענה, לכן אפוא בני עשה נא גם אתה אתנו חסד כאשר גם אנחנו רק טוב גמלנוך, שבה נא אתנו בזה ואל תעזוב את אחיך אנשי גאולתך; כי אם נערים כבירי כח כמוך בין אגודתנו ימנו, תבואתנו טובה, כי נוכל לעבוד את ה' אלהינו באין מכלים דבר, ואם בזאת לא תֵאות לנו שבה נא אתנו היום הזה כי צום השביעי הוא, ואחר תלך לדרכך”.
דברי הזקן הכו שרש בלבב יהודה עמוק עמוק, ואם כי נפשו ירעה לו לשבת בסתר המדרגה בחורי עפר וכיפים, אך כבר נקשר בעבותות האהבה אל האנשים האלה, ויואל לשבת אתם, וכאחד מהם שם מסכה על פניו ויסב את שמו לעאָן, הוא לעאָן האבארעאוס הספרדי אשר שר בשירים, על האהבה, על היגון ועל תלאות החיים.
כל העדה קראו נדבות ויקבצו כסף לכלכל את העניים והאביונים אשר בקרבם, ועוד פעם שפכו שיח לפני ה' אלוהיהם, ויבכו הרבה בכי, עדי כי גם אבן מקיר כמו דלפה מתוגה.
היום רד, החשך כסה ארץ והעדה נפרדה וילכו איש לדרכו, ואת יום החֹדש הקדישו ליום מועדה שנית.
לב 🔗
בשנת 1495 בחדש השני הוא חדש פעברואר באחד ועשרים יום בו, בא קארל השמיני מלך צרפת בחיל כבד מאד וילחם על נעאָפאל ובנותיה, ויך מכה רבה בחיל הנעאָפאלים, ויורד עֹז מבטחם. בעצם היום ההוא הסגירו את העיר והמלוא בידו, ומלך צרפת בא כמבואי עיר מבוקעה בתרועה בקול שופר העירה, וימגר כסא אלפאנס מלכה ויגרשהו מן גֵו קרית משושו. כזאבי ערבות התנפלו חיל צרפת על טרפם, וכנשר יטוש עלי אֹכל עטו אל השלל, ויבוזו וישוסו מכל הבא בידם, ומבתי בני ישראל אשר בעיר הזאת החלו לפלס נתיב לאפם, ויכלו בהם כל חצי זעמם. — לפני בית אחד המתנוסס כאבן נזר בין רעיו רעי־המראה אשר במפלגה הזאת, נקהלו עתה כל חיל הצבא, וכאריה יכסוף לטרוף טרף נכספו לחדור אל תוך הבית ולשבוע מטוב אדוניו, והנה איש רם הקומה יפה המראה אשר כל מבנה גוו אומר כבוד ועלמה יפה־פיה נשענת על ידו, יצאו במנוחה שאננה מן הבית, ובשומם אל להקת החומסים פניהם, אמר האיש בשפתיו אשר הוצק חן בהם:
“מה לכם אחי? הלמען בצוע בצע נאספתם הנה? משכו וקחו לכם מכל אשר בבית, אך אתנו אל נא אחי תרעו” ומדי דברו עזב את הבית בידי השודדים, אשר נסוגו אחור מיראת הכבוד אשר יפיקו פני האיש הזה; אך אחרי רגעים הקשיחו לבם ובקול מצהלותיהם באו כנחל שוטף הביתה וינצלוהו ויציגוהו ככלי ריק.
דון יצחק אברבנאל הוא האיש הזה. אברבנאל הדגול מרבבה, אשר גם פה בארץ נֹד רכש לו אהבת המלך ושריו, אשר כמו נגיד קרבוהו בימין צדקם ויהי עליו סתרה. אברבנאל אשר גם בארץ נדודיו כמעט מצא מנוח לכף רגלו, הוסיף שנית ידו להיות למלאך מושיע לשה פזורה ישראל, ובכל כוחו ואונו היה להם למושיע; כי רבים מבני ישראל נודדי ספרד רבצו לרגלי הר פרצים פעזוף ותחת ממשלת נעאָפאל מצאו מרגוע.
והעלמה הזאת הנשענת על ידו היא דינה בת נוסה האשכנזי, אשר מני בואה איטאליענה בחצרות אברבנאל תסתופף; היא דינה אשר בנועם לקחה וחן שפתיה נחמה מיגונו את אביה הנכבד עד רגעו האחרון, את עראמה איש חסדה; וגם עתה לאברבנאל מטיבה שעשועים היא יום יום, בעת תשבע לה נפשו נדודים ועמל, תקרא לפניו זכרונות גדולותיו ונפלאותיו, וכל הטוב אשר גמל לעמו בהָהֵל נר המנוחה עלי אהלו ובין גדולים איתני ארץ התחשב. — אך היא, אשר שלמה נחומים ותפזר צרי מרפא על לבבו הפצוע, היא אך היא, בלבבה נדעך אור הנוחם ופצעי לבבה לא חבשו ולא רֻככו, כי אך פעם תפרח שושנת האהבה על תלמי לב עלמה תֻּמת נפש, ואם סער מהגורר יקטוף את הפרח הרך והענוג הזה באבו, הה! לנפש אמללה הזאת, יבש ייבשו כל טרפי צמחה, וערוגות מטעה אם כי עוד ענפיהם יתנו, אך פרחיהם כציץ נבלו וכפתם לא רעננה.
מסע המלך ושריו הגיעו עד מפלגת היהודים בצאת אברבנאל ודינה ממנה, והנה איש אחד בחור כארזים מורם מעם החיל, מחֻטב תבנית היכל, ישא עיניו ויביט כה וכה, ויתבונן לרגעים על שפעת ההמון אשר כמשק גבים שוקק ברחובות קריה, ופתאום נחו מבטיו במרוצתם, ועיניו המזרות זיקים קמו על העלמה אשר עם דון יצחק תארח לחברה. לחיי האיש הזה אדמו כארגמן, וכל יצוריו הפיקו בלהו ותמהון יחד, אך פני דינה כֻסו במעטה השלג וברכיה פקו; ולמען שים קנצי לחרדת נפשה, שמה אל אברבנאל אמריה, ותאמר לו: אנא אדוני! נרחיב צעדינו תחתינו פן יבֻלע לנו בין המון אספסוף הזה, ומדי דברה מהרו שניהם ללכת עד הגיעם אל חוף הים, שם אוו למשכן למו את אחד האהלים הנטוים שמה.
כשביבי אש תחת ערמת שפך הדשן, אשר כגעת בהם רוח האדם יחליפו כח ויהיו לשלהבת יה, כן האהבה, אם עוד לא כבתה גחלתה, אם גם תחת ערמת תהפוכות הזמן והמסבות תישן בעצלתים; אך אם עוד יגה שביב אשה, או יד המקרה תגע בה ומכחה תשחד בעדה, אז עד ארגיעה תתעודד ותהיה לאש לא נֻפח. גם אהבת דינה ואלאנצא אזרה חיל, ותוסף להצית אש בבתי נפשה, ותשביענה דודים. — בלילה ההוא נדדה שנתה ותמונת אלאנצא רחפה נגד עיניה, בבקר השכם כצאת השמש משערי מזרח, וזהב קרניו הפיצו אורם על עתר ענן הר פרצים החוצב להבה ומעלה תמרות עשן, ברן יחד כוכבי בקר וכנף רננים פצחו מנגינות, ובמקהלות ברכו לאל יוצר אור, אז כרעה גם דינה על ברכיה לרגלי הר־געש פעזוף, ותצק לחשה לאלהי ישעה… והנה שעטת פרסות פרש ורוכב נשמע מאחריה, ועל סוס דוהר אשר יגמא ארץ, נקרב אליה העלם אשר ראתה אתמול בחיל צרפת, הוא דון פערדינאנד אלאנצא. בשחוק קל על שפתיו שם אליה פניו, ויאמר: “הגידי לי דינה שאהבה נפשי התכירי אותי?” אך ברגע ההוא יצא דון יצחק מן הבית, ודינה מהרה ותתנפל על צואריו ותקרא: “הה, אבי הנה דון אלאנצא! ואתה ברח לך דודי, רדוף אחרי כבוד גבורים ושם תפארה, ואותנו עזוב בעת אידנו ויומנו הקשה”.
“דינה חיי רוחי” קרא אלאנצא בשפתים דולקים, “גם בסער ביום מלחמה פניך הלכו אתי בקרב, המה מסכו עלי רוח גבורה, ומידך לי כל הכבוד הזה, אשבע נא עוד פעם מזיו פניך ואשבע תמונתך, אז אלך ועינך לא תשורני”.
דינה נתנה ידה לאלאנצא, וכנטפי טל שמים על שושני שחר, נזלו דמעותיה על לחייה בנשאה עיניה לו, וברוח עֹז וגבורה הסתירה פניה מהביט אל מראהו, והוא עמד וילך לו.
ביום ההוא הושב לאברבנאל כל רכושו וביתו כמצות המלך החדש, ואנשי צבא שמרוהו לבלי יאֻנה לו רעה; אך הוא בחר ללכת לסיציליען, בעקבות מלכו הנודד, משבת תחת ממשלת זעום נפשו, וילך לו. —
אלאנצא בקש המותה לו על מרומי שדי קטל, וימצאהו.
לג 🔗
בין המון איי ים היאני יתנשא בהדר גאונו וביפי תפארתו, אי קארפו. האביב חִדש פני אדמתו וגדודי סיסים וצפרי דרור שמרו את עת בואנה; מראשי הררי־עד המכוסים בשלג עולמים, יתגלגלו במורד רגבי הקרח הנורא, והשלג הנמס מפני קוי המאור גדול, יעלה על כל גדותם את הנהרות נכבדי המים, אשר יזרמו ביפה נוף הזה, וירעיפו על האדמה הדשנה והפוריה ועל מעגליה אשר ירעפון דשן; חֻפי הנהרות ומקוה המים, התעלפו בירקרק חרוץ, ופרחי הוד פתחו גביעותיהם לשתות מטל השמים; הגבעות חגרו גיל, ביער וכל עץ בו ירונן, יריע הזמיר, וכל בנות השיר פצחו מנגינות בין העפאים, ובין עצי תמר גם רמון יתנו הוד קולם; הדבורה עזבה את דבשה בלב האלה העבֻתה, ותפרֹש כנפיה לנוע על עצי ראשי בשמים בקול המון שוקק ולינק עסיס פרחיהם; על חוף הים ישבו דיגים רבים יתקנו את מכמרתם, אשר בהמה שמן חלקם; עובד האדמה נהג את צאנו בין שפתים, להאכילם מחלב הארץ ומהאחו הרם והנשא הנותן קטורה באף כל עובר, ולהשקותם מנחל עדנים.
שם אצל חוף הים יעמדו בודדים במועדם בתים אחדים, שם יתגוררו זה שנים מספר בתי אבות לא כבירים, אשר באו הנה מארץ אחרת לגור, ובשבת אחים ישבו בשלום ובמישור עם שכניהם; אלה הגרים למדו את יושבי הארץ הזאת דעת ודרך תבונות, וילמדו ידיהם לשדד עמקים בתחבולות חכמה אשר מקדם לא ידעו, ולרגלם באה הברכה ליושב הארץ, אדמתם הוסיפה תת כחה ועשתרות צאנם פרצו וירבו. נדחי ספרד המה הגרים האלה, ודון יצחק אברבנאל בראשם; הוא הגבר ראה עני בטפחות ימיו, הוא הלך מדחי אל דחי ומגולה אל גולה, מפורטוגאל ארץ מולדתו לספרד, מספרד לנעאָפאל, מנעאָפאל למעססינא, וממעסינא לקאַרפו. אך כבר זרקה שיבה בו מעוצר רעה ושנות נדודים, שער ראשו הפך לבן, ומבנה איתן גויתו כתֹמר מקשה החל לשוח תחת סבל מצוקות החיים, כי כתֻמם עליו באו עליו דברי אבי־זקנו בן־ישי, גם על גבו חרשו חורשים האריכו למעניתם, ורבות צררהו מנעוריו.
ודינה עוד תעמוד לצלעו, סערת האהבה קמה לדממה בקרב לבבה, וכל תקותיה עשו להן כנפים; כל פרחי החיים כמו בשלכת היו עתה לה, כל מחמדיה ושכיות חמדתה בתבל ארצה כבר נשכח זכרם, אמה על חוף הרהיין, אביה בין עצי־תפוחי הזהב על יד הקסעניל, עראמה בין משברי סלעי הסערפענטין, ואלאנצא על מרומי שדה, ומה כחה כי תיחל עוד, ומדוע לא תקצר רוחה?
אך זה כחה לאלוה, אשר הושיע לה כי שרה אל מלאך האהבה ותוכל לו; זה כחה אשר החזיק בידה עד הנה, גם עתה לא עזבה, עוד תתחזק לזרות צרי נוחם על פצעי אברבנאל בשפתותיה אשר תטופנה נופת, ובנועם זמרתה מזמרת ארץ קאסטיליען גרשה רוח עצב אשר קנן במשכיות לבבו; ובעת אשר דברי בן־אמוץ הלהיבו את רוחו, או קינות בן־חלקיהו הזילו דמע עיניו, אז עף על כנפי דמיונו אל ארץ נעוריו ובהלך נפשו שבע עדנים.
יום שבתון עתה בבית אברבנאל, מקרא קדש. אברבנאל ישכב בתנומות עלי ערשו, ודינה עדויה בגדי מחלצות לתפארה תשב על ימינו, ובידה תשען ראש השב הזה אשר כבד מזוקן, והנה קול דופק בלאט על כפות המנעול ואיש נושא כלי גולה ולבוש בגדי נדוד בא הביתה, איש בצהרים ימי חלדו, אשר על פניו תשכון עננה הרת תלאה ועמל. בעינים מזרות תוחלת ממשכה הביט כה וכה, וירא את דינה ויכירה ויהי כמתנכר, אך בהביטו על הזקן השוכב על ערשו, פרץ נחל דמע מעיניו ולקולו נעור אברבנאל משנתו, רגעי מספר בחנו בעפעפיו ולא הכירו, ויאמר לו: “מי אתה אדוני ומה חפצך בביתי?”.
האלמוני כרע על ברכיו ויחבק רגלי הזקן, ויתן בבכי קולו ויאמר: “אני יהודה בנך, הלא תכיר קול בנך זה אהבך?”. אז הושיט אברבנאל זרועותיו, ובהמון עליצותיו חבקהו וינשקהו ויבך על צואריו, ודינה כרעה על ברכיה ותתן תודה וברכה לאל עושה פלא, אשר חלץ את יהודה מן המצר, וישב לב אבות על בנים.
תם
12:
-
1 ↩
-
הסופר הצרפתי Blorent בספרו בקרת לתולדות האינקוויזיטיאן בספרדHistoire critique de linquisition d'Espagne יחשוב מספר הרוגי בית דין האינקוויזיטיאן מיום הוסדה בשנת 1481 עד שנת 1498 כל ימי היות טורקעמאדע רב טבחים, באופן הזה: שרופים על מוקדי אש הגלוים לנו 8800, שרופים שאינם גלוים לנו ונמלטים 6500, בשאר מיתות ועונשים קשים 90000 איש, מספר צבא כל זבחי האינקוויזיטיאן מיום היותה עד היום אשר הסירוה מהיות גבירה, יחשוב הסופר הזה: שרופים 31912, פליטי חרב ושאינם ידועים לנו 17659, בשאר עונשים קשים 291450 איש, שאר סופרי דברי הימים ובתוכם הצרפתי D. Leoy ימעיטו צבא האנשים האלה במספר רב.
(הערת המעתיק) ↩
-
חלק מן המלה או המלים נמחק במקור – הערת פב"י. ↩
-
תחילת המילה מחוקה במקור, הושלמה בהקלדה – הערת פב"י. ↩
-
מילה מחוקה חלקית במקור, הושלמה בהקלדה – הערת פב"י. ↩
-
Aluba med intha deassia podafris ↩
-
כל הדברים האלה וכל החזיון הזה בהררי ההיסטאריע יסודתם. ↩
-
“פקורתם” במקור – הערת פב"י. ↩
-
כך במקור – הערת פב"י. ↩
-
הדברים האלה אשר ידבר בהם פה, לא בדמיון יסודתם, אך כמו חי כמו חרון נהיו ויאתיו בעת הזאת, ונפלאות תמים דעים האלה יסופר לדור בדברי ימות עולם. ↩
-
כליון חרוץ בא על כל בני הגולה אשר הגלה מספרד, ואשר לפי סופרי דברי הימים עד מספר מאה ושבעים אלף בתי אבות הגיעו, מלבד אשר מרביתם מתו ממותי רעב ותחלואים בימי נדודם ובכפן ומגפה בגללם אבדו, גם מהנשארים אשר נפזרו ונפרדו כשיות נדחות אל ארבע רוחות השמים, צרפתה פורטוגאלה איטאליענה ואפריקה, גם מהם נשאר אנוש מזער ואחריתם היה עדי אובד. יואן השני מלך פורטוגאל קבל בארץ ממשלתו שמונים אלף איש מבני ישראל האלה, אך עוד לא שקטו במכונם ולא נחו, ותהי עת צרה למו מאין כמוה, כי כמות המלך יואן וכשבת על כסאו המלך עמנואל, גם הוא החרה החזיק בדרכי ספרד, ויאמר להאביד כל שריד לבית ישראל, אז נתן צו כי כל נערי בני ישראל מבן ארבע עשרה שנה ומעלה יובאו בחזקה במסורת ברית הנוצרים. מה נוראים היו תוצאות החוק הזה, רבבות בני ישראל טרפו בכפם נפשם ונפש בניהם, למען החזיק במעוז דת קדשם, ואלפים ברחו מפני רוח המושל העריץ הזה אל אשר נשאם רוחם וכאלה צרות רבות ורעות אשר אפפום עד אין מספר, עיין דברי ימות עולם לה' בעקקער חלק שביעי צד 106. (הערת המעתיק) ↩
-
12 ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות