6.10.79

רונית היית אומרת שהשירה שלך מגוייסת? שירה קומוניסטית יכולה להיות משעממת.

סיהאם תלוי מי כותב אותה. השירה שלי, למשל, אישית, למרות שאני קומוניסטית. זה גם קומוניזם, גם פוליטיקה, הכל ביחד. אי אפשר להדביק תוויות.

רונית השירים שלך עוברים צנזורה?

סיהאם עכשיו שירה בכלל לא עוברת צנזורה בארץ. רק בשטחים הכבושים.

רונית זאת אומרת שאת יכולה בעצם לכתוב מה שאת רוצה? והוצאות ספרים מקבלות את זה, ספריית פועלים למשל?

סיהאם כן. הם הציעו לי. לא יודעת למה בחרו דווקא בי. אולי דווקא בגלל שהשירים שלי לא כל כך פוליטיים, אלא יותר אישיים. אולי זה קרה דרך ידידים סופרים שאוהבים את השירים שלי, שלחצו עלי להוציא את הספר וגם ביקשו את זה מההוצאה. אלא שלא רציתי, כי לא היה לי ספר בערבית וזה מגוחך להוציא ספר בעברית מבלי שיהיה לי ספר בערבית. אבל לא מזמן יצא קובץ שירים שלי בלבנון, אז הסכמתי.

רונית את כותבת בערבית ומתרגמת לעברית?

סיהאם לא אני המתרגמת.

רונית את שולטת בעברית היטב, אבל השפה שלך היא ערבית מן הסתם?

סיהאם פעם כתבתי שיר או שניים בעברית, בשביל לראות איך זה. אבל אני לא רואה את עצמי כותבת בעברית, אני לא חשה את השפה.

רונית את עובדת עכשיו ב’אל איתיחאד'. מה תפקידך? את עיתונאית?

סיהאם לא, אינני מגדירה את עצמי כעיתונאית. אני מזכירת מערכת וגם עורכת את מדור האמנות.

רונית ויש מדור לנשים בעיתון?

סיהאם היה. אני ערכתי אותו ותקופה ארוכה ניסיתי לכתוב על שחרור האשה. היו שיחות בין גברים בנושא, אבל הדברים נשארו בין אינטלקטואלים, ואני יודעת שכל מה שנאמר היה רק על הנייר ולא יותר מזה. היכרתי את האנשים שראיינתי והם דיברו יפה אבל מה שעשו היה לגמרי שונה והרגשתי שאין בכך תועלת. חשתי שאנשים קוראים בעיתון דברים שכלל לא קיימים במציאות.

רונית ואת האשה היחידה במערכת?

סיהאם כן. הראשונה מזה שלושים וחמש שנה.

רונית ומקבלים אותך כשוות זכויות במערכת?

סיהאם עכשיו כן. לא משום שנתנו לי את זה אלא משום שנלחמתי על כך. בתחילה ניסו לשים לי רגליים (כמובן, לא בגלוי).

רונית אפילו בין קומוניסטים?

סיהאם כן. זאת מלחמה יומיומית. בתחילה היה לי קשה, הייתי צריכה להילחם על כל דבר. אך היו גם כאלה שעזרו לי. הם מעטים, אבל היו. הגעתי לעבודה דרך השירה. למרות זאת, עלי לעמוד תמיד על המשמר. כן, גם בין קומוניסטים. בחברה שלנו לא מקבלים בחורה לבד. גם האנשים שאיתם אני עובדת, גם הם בני החברה הערבית. ואני בחורה יחידה בין חמישה־עשר גברים, קומוניסטית, שההורים שלה לא קומוניסטים ולא תומכים בה. זה לא פשוט.

רונית הנשים במפלגה פעילות?

סיהאם עצוב, אך רוב הנשים מגיעות למפלגה דרך האח, או הבעל. ואשתו של החבר, או הבת של החבר…

רונית ונשים מגיעות לאסיפות פוליטיות?

סיהאם כשיש אסיפה פוליטית רגילה, מספר הבחורות הוא לפעמים עשירית, לפעמים רבע, תלוי במאורע. אבל אם יש אסיפת נשים פוליטית, האולם מלא. לעולם לא היינו מסוגלים לעשות אסיפת גברים באותה צורה.

רונית ממתי קיימות אסיפות נשים כאלה?

סיהאם מאז שאני קרובה למפלגה, חמש שנים, זה כך. אבל זה היה גם קיים לפני כן, הרבה שנים.

רונית ומדברים גם על נושאים של נשים? על נושא שיחרור האשה למשל? על האשה בחברה הערבית?

סיהאם לא. עדיין אין אומץ לגעת בזה.

רונית ויש ביקוש לעניין? למשל בעיתון שלכם?

סיהאם כמעט ולא נוגעים בנושא.

רונית למה?

סיהאם אולי לא רוצים להתמודד עם הבעיה. יש בעיות חשובות יותר, כנראה. בעיני זה הולך יד ביד עם הבעיות האחרות.

רונית זאת בעיה בחברה הערבית, נכון? בעיית שיחרור האשה?

סיהאם בעיה רצינית. ואני יכולה להבין שקשה להתמודד אתה, אבל זה לא מצדיק שלא נוגעים בה.

רונית ומה בדבר עבודת נשים, השכר שהן מקבלות? התנאים, איגוד מקצועי?

סיהאם יש מאבקים ופעולות בנידון, אבל לא רק בנוגע לנשים.

רונית אבל נשים משתכרות שכר נמוך יותר מגברים, לא?

סיהאם כן. במגזר הערבי זה קצת יותר מסובך. האחוז הגדול של העובדות הן פועלות והן מגיעות לעבודה דרך בן־הדוד או האבא או מישהו מהכפר. אז המאבק הוא לא נגד בעל המפעל בלבד אלא גם נגד הקרוב. יותר קשה להילחם בזה, במיוחד נוכח המצב החברתי השורר אצלנו, שבו הגבר הוא האפוטרופוס על הבחורה.

רונית והחמולות עדיין בעינן?

סיהאם ודאי.

רונית והמוהר?

סיהאם בקשר למוהר דברים משתנים קצת. אבל זה שונה בכל מקום. תלוי בכפר. ותלוי גם במשפחה. תלוי אם הבת עובדת, מה המשפחה שלה חושבת וכו'. את יודעת, בעצם די מפליא אותי שאת מתעניינת בנושא הנשים הפלשתינאיות.

רונית מדוע?

סיהאם אינני יודעת. אולי משום שהנשים לא נראות בשטח.

רונית אולי דווקא לכן זה מעניין. חוץ מזה, נדמה לי שהן דווקא כן מתחילות להיראות עכשיו בשטח, לא?

סיהאם אני חושבת שהנשים עדיין אינן מבצעות את תפקידן. זה לא לטובתי להגיד את זה, אך אני מקווה שהפלשתינאיות בחוץ לארץ אינן כאלה, אבל בארץ, מכל הבחינות, גם פוליטית וגם חברתית, הן פחדניות מאוד. אגואיסטיות. הן רוצות שיהיה להן קל ולא מוכנות להילחם אפילו על הדבר הקטן ביותר, אף־על־פי שהחיים שהן חיות הם לא קלים. אולי זה הפחד מהשינוי.

רונית ולא חשוב להן להינתק מכבלי המסורת הזאת, שבעיני היא מפחידה?

סיהאם אולי כן חשוב להן, אבל מצד אחר גם חשוב להן להישאר בתלם. אני יודעת שאם לי היה חשוב כמו לאחרות מה יגיד הדוד וכו', לא הייתי מגיעה לכלום. לי יותר קל היום מפני שאנשים מכירים אותי. אבל כל אחת יכולה להגיע לזה, לכל אחת הכשרונות שלה.

רונית למרות הכבלים.

סיהאם כן, למרות הכבלים. הן פשוט אוהבות את עצמן יותר מדי. אם אחרות היו נלחמות כמוני, גם לי היה יותר קל. זה כואב לי מאוד.

רונית לך יש אחים?

סיהאם כן. ואני דווקא באה ממשפחה שמרנית מאוד.

רונית ואיך הם קיבלו את העובדה שאת גרה לבד?

סיהאם קיבלו אותה יפה, אבל זאת לא היתה הפתעה בשבילם. אני כבר מגיל צעיר נלחמת על כל דבר. אפילו להגיע לבית ספר נלחמתי.

רונית ברצינות! זאת אומרת שילדות ערביות לא הולכות לבית ספר?

סיהאם הולכות, אבל אותי רצו להוציא מבית־הספר כבר בגיל שתים־עשרה. אבי ממוצא מצרי, מהמצרים הסעידים, שהם שמרנים מאוד. והוא חשב שילדה בת שתים־עשרה לא צריכה להתראות עם ילדים. והיו הרבה מלחמות. אבל זאת מלחמה כזאת יפה, במיוחד אם היא נושאת פרי, ולאט לאט שכנעתי את אבא. את אמא לא ניסיתי לשכנע, כי היא פשוט לא העזה. לכן כשבאתי לכאן לעבוד, זה לא חרג מכל המלחמות.

רונית והיום יש לך קשר טוב עם המשפחה?

סיהאם כן.

רונית מקבלים אותך כאשה עובדת?

סיהאם כן, וגם מעריכים אותי מאוד. הלוואי שכל אבא היה מעריך כך את הבת שלו.

רונית אמך עובדת?

סיהאם לא. אמא שלי אשה משכילה יחסית. בארבעים ושמונה, מי שגמרה בית־ספר יסודי נחשבה למשכילה. היא היתה מורה לפני נישואיה. וכשנישאה, אבא שלי לא הסכים שאשה תעזור לו בפרנסת הבית. והם חיו בתנאים כלכליים מחרידים. אני באה ממשפחה שחיה תקופה ארוכה מתחת לקו העוני. עכשיו, אחרי שמונה ילדים – ילד כל שנה – היא כבר אשה מבוגרת, בת חמישים וארבע ונראית בת שבעים.

רונית יש לך גם אחיות?

סיהאם כן. אני הבכירה.

רונית והן כמוך?

סיהאם פחות או יותר. הן לא היו צריכות להתחיל הכל מחדש. אני עשיתי את המלחמות בשבילן. היה יותר קל בבית. והן גם לא היו צריכות לעזוב את הבית בשביל עבודה, כמוני. אחת מהן עובדת בתל־אביב, אחת ברמלה, אחת סטודנטית ואחת עולה לי"א.

רונית נשארו ברמלה הרבה ערבים?

סיהאם יחסית לא. מספרם נע בין 4000 ל־7000 כי הרבה עוזבים, במיוחד צעירים, לחוץ לארץ. ובאים בידואים מהנגב, באים מלוד, מהגליל. כל מי שמוצא עבודה בסביבת תל אביב. מין אוכלוסיה מלוקטת. היית באיזור שנקרא הגיטו?

רונית הגיטו הערבי?

סיהאם הגיטו. במקום שהערבים גרים. כך קוראים למקום היהודים. מקום מלא חורבות ומסריח. מדכא.

רונית והרגשת שאת פשוט צריכה לצאת מהאווירה הזאת? או שיצאת מפני שהעיתון בחיפה?

סיהאם אולי בתת־מודע היתה כאן גם בריחה. כי כשהייתי בבית השקעתי את כל־כולי בבית. אולי בגלל זה התחלתי לכתוב שירה. כי כולם דרשו ממני ולא נתנו. לכן אולי היתה כאן בריחה, כי לא רציתי לשנוא את האחים ואת ההורים. בגיל עשרים הרגשתי כבת ארבעים. לכן אני לא מרגישה צעירה. קרו לי דברים בגיל ארבע שקשה לי להאמין שאמנם קרו בגיל כל כך צעיר. וכשאני סופרת את השנים, קשה להאמין שכל זה היה בגיל כל כך צעיר.

רונית אלה היו הנסיבות שכפו עליך לטפל באחים, או שאת מטבעך טיפוס מטפל?

סיהאם שני הדברים יחד.

רונית ויותר קל לך מאז שבאת לכאן?

סיהאם בהחלט. אני יותר שקועה בעצמי, יש לי יותר זמן לעצמי. שנים לא היה לי זמן לעצמי. במשך שנים היו לי רק כמה שעות בלילה כשהייתי יושבת לבד. עכשיו אני עושה כל מה שעולה על רוחי.

רונית כל דבר? זאת אומרת שאת מרגישה משוחררת מכל הבחינות? גם בענייני גברים?

סיהאם יש לי ביקורת עצמית חזקה. אילו חייתי בחברה אחרת יתכן שהייתי מתנהגת ביתר חופשיות. אבל אולי מפני שאני ביישנית ושמרנית מטבעי, כמובן, כתוצאה מחינוך בבית, יותר קשה לי. אני יותר סגורה מכפי שהייתי רוצה. קורים לי דברים לא נעימים. אני מרגישה שאני משחקת ואני שונאת את זה. כי אני אוהבת לעשות ולהגיד את מה שאני מרגישה. לכן, וגם מפני שחשוב לי שיקבלו אותי יפה, אני לא רוצה להדהים. עד עכשיו הכל הלך יפה. גם ביחסים שלי עם אחרים, גם בהערכה וגם ביכולת לעשות מה שאני רוצה. אז חבל לי לאבד את זה. כאן אני דומה לשאר הבחורות בחברה שלי. עד כאן יש לי הכוח להילחם.

רונית בואי נעבור לעמדה שלך בדבר שיחרור פלשתין.

סיהאם אני מאמינה שחייבת לקום מדינה פלשתינאית.

רונית ולא מדינה חילונית־דימוקרטית?

סיהאם אני אישית הייתי מעדיפה מדינה חילונית דימוקרטית כפיתרון סופי, אבל המצב לא בָּשֵׁל לכך. לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה אישית. צריכים להיות חברה פתוחה מאוד בשביל חיים כאלה.

רונית ומה היחס שלכם לאש"פ? יש הידברות?

סיהאם אנחנו המפלגה הראשונה שהיו לה שיחות אתם. לפני ארבע או חמש שנים בפראג.

רונית ויש שיתוף פעולה יומיומי?

סיהאם מה זה שיתוף פעולה יומיומי? אנוּ בעד הקמת מדינה פלשתינאית. ועל זה הם נאבקים. וכאן בא שיתוף הפעולה.

רונית בארץ או בגדה?

סיהאם בארץ. בגדה המפלגה הקומוניסטית היא מפלגה נפרדת משלנו הפועלת במחתרת.

רונית ואתם ביחסים אתם?

סיהאם אסור לנו. אסור לרוב הקומוניסטים להגיע לגדה.

רונית ולך?

סיהאם אני כנראה “לא בעייתית”. לא הגיעו אלי. הם לא מגיעים לכל אחד. לפעמים בוחרים סתם חברים או חברות שאף פעם לא הגיעו לגדה ונותנים להם צווים. תלוי בנסיבות. אותי זה לא ירתיע גם אם יתנו לי.

רונית אלה חיים קשים, להיות ערבי במדינת ישראל?

סיהאם קשים מאוד. זה מוציא מהדעת כשאני חושבת על זה. טוב שאני עסוקה ואין לי זמן לחשוב על זה. אני חושבת שאין מצב כזה בכל העולם, עם כל כך הרבה תסבוכות ובעיות. בכל דבר יש בעיות, שום דבר לא אמיתי, לא חלק. כשהגעתי לחיפה בשנת 73, הגעתי לדירה שגרו בה כמה בחורות, יהודיות, דרך העיתון. הן שמעו שאני עיתונאית, משוררת, וזה קסם להן. הן רצו לראות מה זה ערביה ללא קרניים. גרתי אתן ואז התלבשו עלי הש.ב. הזמינו אותי פעמיים אליהם כבר בחודש הראשון. רצו להפחיד אותי בעצם ההזמנה. לא איימו עלי ושום דבר. רק שאלו אותי מה אני עושה כאן, בשביל מה באתי. זה היה מצחיק, הם הרי ידעו הכל בלאו הכי. ידעו איפה אני גרה, שאני עובדת בעיתון של רק“ח וכו'. לא הייתי חברה ברק”ח עדיין. חשבו שאני אסוג. מישהי אחרת אולי היתה נבהלת וחוזרת הביתה, או שההורים היו לוחצים עליה. אבל אתי לא הלך להם. לכן הם ניסו להשפיע על הבנות שאתן גרתי. הם הלכו לחברה ששכרה את הדירה וביקשו ממנה לסלק אותי מהדירה. בתחילה היא היתה חזקה, ואמרה שלא יגידו לה עם מי לגור. אבל אחר־כך זה התחיל לעשות לה בושות, כשראו כולם שאנשי הש.ב. באים אליה כל הזמן. היא התחילה לפחד. אני לא רציתי להציק לה, לכן הסתלקתי בעצמי מהדירה. הדירה השניה שהתגוררתי בה היתה שייכת לאשה מבוגרת שגרה בבית אבות. היא לא ידעה מה זה קומוניסטים בכלל, אבל הש.ב. באו אליה ואמרו לה שהיא השכירה את הדירה לבחורה שיש לה פעילות פוליטית ושזה מסוכן. היא די דאגה. לי לא אמרה כלום, אבל היתה מטלפנת ובאה לדירה ללא הודעה. רצתה לוודא שהבית לא עלה באש. אחר כך הסבירה לי, אחרי שראתה שאני בסדר, וסיפרה לי הכל. אז גם אמרה לי שהיא רוצה שאמשיך לגור בדירה למרות הכל. רק בדירה הנוכחית הכל בסדר. יש לי יחסים מצויינים עם השכנים. רק לפני שבועיים קרה דבר מוזר. בשתיים בלילה באו שני צעירים ודפקו בדלת, סתם ככה והסתלקו להם. אני רק מקווה שזה לא הש.ב.

רונית וחוץ מזה, מאלו עוד בחינות קשה לך?

סיהאם מכל הבחינות. אלו דברים קטנים שמצטברים.

רונית את נתקלת ביחס שונה במשרדים בגלל השם שלך?

סיהאם תלוי. אצלי זה שונה כי אני מדברת עברית במבטא אשכנזי, לכן אנשים בכלל לא מעלים על דעתם שאני ערביה. רק מתפלאים על השם.

רונית את ‘ערביה טובה’ כמו שאומרים?

סיהאם ערביה שמדברת עברית במבטא אשכנזי. מתחילים לשאול מאיפה לך המבטא הזה וכו'. אבל גם היחס היפה הזה הוא…

רונית יחס מפלה?

סיהאם בטח.

רונית ומה עם חברים וחברות?

סיהאם לא עם כולם אני משתווה פוליטית. רוב החברים שלי אנשים פתוחים, אנשים שעוסקים בסיפורת ובשירה, אז אפשר לדבר אתם. אין לי בעיות עם חברים. להיפך. החברים האלה נותנים לי כוח להמשיך, אבל הכל מסביב כל כך קשה.

רונית ואף פעם אין לך חשק לקום ולנסוע מכאן?

סיהאם אני מקווה שאף פעם לא אגיע לכך.

רונית משום שהעבודה שלך כאן?

סיהאם זה לא רק עניין של עבודה. אני שייכת לכאן. על אף כל הבעיות. בחוץ אצטרך להתחיל הכל מחדש. אני אלמונית, שום דבר. אני אתחיל לכתוב שירה באנגלית? זה לא אומר לי שום דבר. כאן אני מישהי, שם אהיה מישהי אחרת.

רונית ואיך את מרגישה מבחינה חברתית?

סיהאם אני עושה דברים לא במתוכנן, ספונטאנית. עצם העבודה שלי, הכתיבה שלי, עצם העובדה שעשיתי מה שעשיתי, גם מבחינה חברתית, מדברים בעד עצמם. אני לא מרגישה שעלי תמיד לצאת בהכרזות.

רונית יש לך חברות ערביות מרמלה שמצבן דומה? יש לך בכלל חברות מרמלה? שמרת על קשר?

סיהאם לא. זה עצוב. רוב החברות שלי לא גמרו תיכון. בכלל החברה ברמלה איומה. הרבה יותר גרועה מאשר במקומות אחרים. ארבעת אלפים מתוך ארבעים אלף, רחוקים מהגליל, מנותקים. אז הבחורים ברובם נהיים עבריינים, חשישניקים או במקרה הטוב מוסכניקים. עד עכשיו יש רק מספר קטן של אקדמאים ערבים ברמלה וגם הם מהמשפחות העשירות. והשאר, רק עכשיו מתחילים להגיע לתיכון. אז אלה מתחילים להיות המורים בבתי־הספר, במקום המורים מהכפרים או המורים היהודים. הבחורות שלמדתי אתן כולן נשואות עכשיו, נראות עשרים שנה יותר מבוגרות ממני, עם ילדים, ואומללות.

רונית ואת הולכת לבקר אותן לפעמים?

סיהאם די לי שאני רואה אותן מרחוק וכואב לי הלב. אני נוסעת פעם בשבועיים לרמלה ואני צריכה להיות עם המשפחה. לכן אין לי זמן לבקר אצלן, אבל אני יודעת מה קורה אצלן.

רונית ואין לך שום רצון לדבר אתן, לשנות אותן? לעזור להן?

סיהאם איך אני יכולה לעזור לאשה בגילי שכבר נשואה, עם ארבעה ילדים שבעלה עזב אותה והוא נרקומן והיא עובדת כפועלת ניקיון? איך אני יכולה לעזור לה? צריך להתחיל מאפס.

רונית ומה עם הנערות הצעירות?

סיהאם גם החברות שלי צעירות. צעירות מאוד.

רונית אבל מה עם אלה שעדיין לא נשואות?

סיהאם זה עניין גם של מלחמה אישית. אני עוזרת לאחיות שלי, אבל אני לא רוצה להילחם את המלחמות שלהן. זה לא יעזור, בניסיון הראשון שלהן להתמודד עם הבעיות לבד הן ייכשלו. ואולי אני גם לא בנויה להדריך אחרים. אז אני עושה את זה בדרך עקיפה.

רונית לשאול אותך אם את חופשיה בענייני מין זה לא ענין של רכילות, מפני שיש מעט מאוד ערביות החופשיות בענייני מין.

סיהאם אולי מפני שהבחורות מטבען יותר שמרניות ורגישות. החישוב שלי הוא שמשום שאני באה ממשפחה כזאת, איכפת לי איך אני מתנהגת. אולי לוּ הייתי בת למשפחה שונה לא היה לי כל־כך איכפת. אבל משום שאני יודעת שאני התקווה שלהם, נורא חשוב לי לא לאכזב אותם. הרבה יותר חשוב לי מהחירות שלי. לכן אני משחקת לפעמים, אומרת דברים אבל לא אומרת אותם ישירות, כי אני יודעת שזה יפגע והם לא יבינו. אני יודעת שזו הדרך הטובה ביותר עבורי וככה הם יבינו אותי ויעריכו אותי. אבל בדבר אחד אני בטוחה – שלא אעשה את הטעויות שאחרות עושות.

רונית אם תרצי להתחתן, תתחתני עם ערבי?

סיהאם עם ערבי פלשתינאי מישראל בטח לא. אני מכירה אותם. את אלה שיש סיכוי שאתחתן אתם, אני מכירה היטב.

רונית הם מדי ריאקציוניים לטעמך?

סיהאם לא רק זה. הם אומרים דבר אחד ומתנהגים אחרת. הם ריאקציוניים ולא מודעים לזאת. כאן הבעייה. או שלא רוצים להיות מודעים.

רונית גם הקומוניסטים?

סיהאם גם הקומוניסטים. הקומוניסטים הצעירים רובם נוסעים לחוץ־לארץ וחוזרים עם נשים והם מחוץ לתחום. ועם אחרים יש בעיות. וזה מוציא מהדעת. אם עם ערבי יהיו לי הרבה בעיות, אין כל ספק שעם יהודי יהיו יותר בעיות. אבל עכשיו אני יודעת שעם יהודי, או לא־יהודי פתוח, יהיו פחות בעיות מאשר עם הערבים שאני מכירה. אבל בתנאים הקיימים לא אתחתן עם יהודי, כי נוסף לכל הבעיות האחרות זאת תהיה מכה קשה להורים. ועוד דבר. אם אעשה זאת, ההורים יתגברו על זה אחרי כמה שנים. אבל אני חוששת לאחיות שלי. הן יישבו בבית כמו בבית־סוהר, אבא שלי לא יאמין בחופש שנתן לי וירצה לאסור אותן בבית. וזה גם יעורר בעיות אצל בחורות אחרות. אני אהיה דוגמא לבחורות מרמלה ולא מרמלה. אני מרגישה אחריות. כי לצערי יש בחורות שנותנות דוגמא רעה. יש בחורות שמעניקים להן חופש ולפי הקריטריונים של החברה הערבית הן מדרדרות, כלומר, יוצאות עם בחורים, וזה הדבר הראשון שהן עושות כשיש להן חופש, כי זה מה שחסר להן. ואולי זה נעשה בלי טאקט, לדעתי זה לא פסול אבל את יכולה להבין מה פירוש הדבר לבחורה ששכנה שלה מתנהגת כך ואביה רואה ולא מרשה לבחורה אפילו ללכת לבית־ספר. אם לא היו "בחורות כאלה'', גם לי היה קל יותר, כי לאבא שלי תמיד היתה טענה: את רוצה להיות כמוה? והיה לי קשה לשכנע אותו שאני לא אתנהג כמו הבחורות האלה.

רונית זאת מעמסה קשה.

סיהאם כן. מעמסה קשה מאוד. בתחילה רציתי לכתוב שירה וכתוצאה מזה התפרסמתי. וגם זה מקשה, כי לו הייתי אלמונית, היה לי יותר קל. האחריות כלפי החברה לא היתה קיימת, רק האחריות כלפי המשפחה. זאת מעמסה קשה. מבחינה מסוימת אני לא רוצה להתקדם, אני בולמת את עצמי, כי אני יודעת שיהיה לי יותר קשה. ואולי זאת תקופה כזאת. אני פוחדת עכשיו.

רונית את בן אדם מאוד משפחתי, למרות העצמאות שלך. יש לך המון התחייבויות נפשיות, רגשיות. את יודעת שהרבה בחורות יהודיות שאני מכירה היו אומרות, טוב, יש בעיות, אבל אני חיה את החיים שלי, ולא עושות כלום?

סיהאם יש גם הרבה ערביות כאלה. כשהתחלתי לעבוד, בגיל שבע־עשרה, אחרי התיכון, היו חברות שהיו אומרות לי, איזו פריירית את, נותנת את כל הכסף להורים. ידעתי שבשביל זה אני עובדת. ידעתי שהם צריכים את הכסף, אחרת הייתי הולכת ללמוד. חברות לא הבינו אפילו אם המצב הכלכלי בביתן לא היה טוב משלנו, הן היו הולכות ומוציאות את כל הכסף על עצמן, מתלבשות ומתאפרות. אחת הבחורות שאמרה לי את זה התחתנה עכשיו וכל האחים שלה חשישניקים, עבריינים, בית־סוהר והכל. ולה לא איכפת, לא שואלת מה קורה, לא כואב לה. אני לא מבינה אנשים כאלה, אולי הם פשוט לא רואים. וזאת עוד סיבה שבגללה אני משוכנעת שהייתי צריכה לעזוב, לחיות כאן.

רונית כאן ולא ברמלה?

סיהאם מצד אחד הרבה דברים לא היו קורים או שהיו קורים על הצד הטוב ביותר. אך מצד אחר, לו הייתי נשארת שם, היה לי קשה לעזור, כי גם אני הייתי שקועה באותם חיים.

רונית וכל האנרגיה היוצרת שלך היתה מוּצאת על זה.

סיהאם והייתי גם שונאת אותם.

רונית זה גם עניין של זמן; לא היה נשאר לך זמן לעצמך.

סיהאם זמן ושקט נפשי. לכן הרגשתי שאני מוכרחה להתרחק, גם בשבילם, לא רק בשבילי.

רונית אופייני לכל הנשים שראיינתי הוא שלכל אחת מהן יש הרגשה של משהו מעבר לעצמה, תחושת שליחות. אבל מצד אחר דיברת על האוגואיסטיות של מרבית הנשים, על כך שלא מדברים על נושא שיחרור האשה, מפני שנוח להן במצבן, אבל אלה שקצת יותר איכפת להן יוצאות מעצמן ואז באופן טבעי דואגות למשפחה, למדינה…

סיהאם נכון.

רונית בנושא פלשתין, מה יחסך לפעולות טירור?

סיהאם אני לא מצדיקה את זה, אך מבינה את זה. וכאן יש לי בעיה עם החברים היהודים שסובבים אותי. הם מכירים בזכותם של הפלשתינאים, אבל את אש“פ הם רואים כרוצחים ותו לא. ואני מדברת על בני־אדם פתוחים שאפשר לדבר אתם ולשכנע אותם שהעם הפלשתינאי מגדיר את אש”פ כמנהיגו. אז מה פתאום שאתם תחליטו בשביל הפלשתינאים? אני לא מקבלת אפילו רצח של חתול, אבל אני מבינה אותם. לא השאירו להם דרך אחרת. וזה בטח מאמלל גם אותם. זה מכאיב לי שהעם שלי צריך לנקוט שיטות כאלה. אבל זה כנראה כורח המציאות. לא משאירים לו שום דרך אחרת.

רונית והמפלגה?

סיהאם אנחנו מגנים. אבל אנחנו תמיד אומרים שאם המצב ישאר כמות שהוא יהיו פעולות כאלה. זה לא אומר שאנחנו מצדיקים אותן. אך יש כאלה שמפרשים את זה כהצדקה. למרות שאני בטוחה שזה מאמלל גם אותם. גם את אנשי אש"פ, שהם העם שלי. גם הם בני אדם. בני אדם שנעשקו. להם קל לרצוח? אלה לא בני אדם שנולדו רוצחים. הם הגיעו לכך כי לא השאירו להם דרך אחרת.

רונית בואי נחזור לענין הגברים הערביים. זה פאנטסטי בעיני שאפילו עם הגברים הראדיקליים קשה. ההתנייה קיימת גם אצלנו, את יודעת. לי היה איזה סיפור עם בחור ערבי בשישים ושמונה ופשוט לא יכולתי להתגבר על ההתנייה של כל השנים. והיתה גם בעית ההורים.

סיהאם אבל אם היית מתאהבת היית עומדת בכך?

רונית לא יודעת. לא יכולה להגיד בגלוי שכן. פשוט לא יודעת. זה עניין מסובך.

סיהאם מסובך מאוד.

רונית ואת רוצה להתחתן?

סיהאם בינתיים לא.

רונית אין לך שום חברה ערביה כמוך?

סיהאם יש לי חברה אחת. אלא שתמיד הבדילו בינינו כי היא ממשפחה עשירה מאוד. היא חיתה חמש עשרה שנים בחוץ לארץ וגם המעמד שלה “מרשה לה הרבה יותר”, כאילו לעשירים מותר הכל.

רונית את רואה את עיקר הבעיות שלך כבעיות אישיות בשל היותך אשה, ערביה, בחברה הישראלית, או כבעיות לאומיות?

סיהאם לא הייתי אומרת שהן רק לאומיות, כי יש לי בעיות גם בחברה שלי.

רונית את חושבת שלבחורה שמאלנית כמוך חשוב יותר להשתחרר באופן אישי או לעבוד לקידום שיחרור פלשתין?

סיהאם לו הייתי אני מנהיגה, הייתי עובדת על שני הדברים יחד. אבל כנראה שיותר קל לעבוד על הבעיה הפוליטית, ולא החברתית. בעייה פוליטית קשורה באחרים, ובעייה חברתית קשורה בנו.

רונית אבל אם הבעיה הפוליטית תיפתר היא תיפתר על בסיס של מדינה פלשתינאית ריאקציונית, שהחברה בה תהיה כמו החברה של הוריך, לא? וזה פתרון רע מאוד. זה לא סוציאליזם, זאת רק עוד מדינה לאומנית במרחב.

סיהאם אני מקווה שהמדינה הפלשתינאית תהיה אחרת.

רונית על סמך מה? גם לי יש תקוות כאלה, אבל אין להן ביסוס.

סיהאם הפלשתינאים ילחמו אחר־כך את המלחמות הפנימיות שלהם. לפחות לא יהיה תירוץ שעכשיו אנחנו לא יכולים לטפל בבעיה החברתית כי יש לנו בעיה פוליטית.

13.10.79

סיהאם יש אולי דברים בברית המועצות ובמקומות אחרים שאני לא מקבלת. אבל אני לא מכירה את הדברים מקרוב. מרחוק יש הרבה סילופים. למשל אתמול קראתי ב’מעריב' על לילי בריק, החברה של מאיאקובסקי שמנסים כביכול להסתיר את עובדת היותה אהובתו בגלל מוצאה היהודי. אבל אני בעצמי ראיתי במוזיאון של מאיאקובסקי במוסקבה את התמונות שלה. משם ידעתי מי היא. תעמולה ציונית…

רונית לא יודעת אם דווקא תעמולה ציונית. אבל למה אתם בוחרים להיות דווקא מקורבים לברית המועצות?

סיהאם זה לא דווקא. למה לא. העמדות שלנו תואמות לשלהם.

רונית להרבה אנשים יש הרגשה שאחת הסיבות שאתם תומכים בהם, היא הסיבה הכספית.

סיהאם אנחנו לא מקבלים תמיכה כספית מברית המועצות. אם היינו מקבלים תמיכה, את חושבת שאני הייתי מסתובבת עם ששת אלפים לירות לחודש?

רונית נושא שיחרור האשה לא מגיע לדיון כלל מפני שהמבנה נוקשה, כפוי, לא?

סיהאם לא. אני לא חושבת שזה ענין של מסגרת. אני חושבת שזה עניין של אנשים.

רונית של חוסר פתיחות לבעיה?

סיהאם בהחלט. אני יכולה וכל אחד יכול להעלות את הבעיה. אם היא מציקה לו. הבעיה היא שאם אנשים בעצמם לא מגיעים לזה, אין טעם להעלות נושאים כאלה. לכן זה לא ענין של מסגרת אלא של אנשים.

רונית שפת הדיונים בפעילויות שלכם היא עברית או ערבית?

סיהאם הבעיה קיימת רק בערים המשותפות. בתל אביב, בירושלים ובחיפה. בדרך כלל מחולקת החברות לפי איזורי מגורים. בוואדי למשל אין יהודים, לכן מדברים ערבית. אבל בדרך כלל אם יש יהודים מנהלים את הפגישות בעברית, כי החברים היהודים, לרוב, לא דוברים ערבית. בדרך כלל זה מחולק, יהודים לחוד וערבים לחוד. זה עניין של מקומות מגורים.

רונית זה מוזר. למה אין שיתוף?

סיהאם כי פשוט האנשים גרים במקומות נפרדים.

רונית זה נראה לי אבסורד שבערים משותפות אין תאים מעורבים.

סיהאם משום שאנשים לא גרים באותם איזורים. חברים יהודים מנווה־שאנן לא יסעו להדר או לוואדי, כמו שאף אחד מרחוב עבאס לא יורד לוואדי.

רונית למרות שזה כל כך קרוב?

סיהאם כן. אבל זה תמיד יותר נעים ללכת לפגישות באיזור שלך, שבו מחלקים את העיתון, את הכרוז וכו'. מצד אחר, אם היו עושים את זה במכוון, אם היו מביאים יהודים מנווה־שאנן לעבאס, זה היה נראה מלאכותי, לא היה עונה על הבעיה ומעורר בעיות נוספות. וזה מדובר בפעילות תאים. אך פעם בשבועיים יש פעילות כללית. אז כולם נפגשים עם כולם.

רונית לדעתך רק"ח היא מקום שבו יש דו שיח בין יהודים לערבים?

סיהאם אני חושבת שכן.

רונית כי הרי יש בעיות בהידברות בין רק“ח לבין מפלגות שמאל אחרות. לא בהכרח בגלל רק”ח, גם בגלל האחרות.

סיהאם אמרת “לא בהכרח בגלל רק”ח“. דווקא בבחירות האחרונות תנועות שמאל אחרות הצטרפו אלינו. שס”י והפנתרים הצטרפו לחזית ועוד אחרים. לדעתי היה הגיוני אם גם של"י היו מצטרפים.

רונית אבל של"י איננה תנועה אנטי ציונית.

סיהאם קשה לי להגדיר מה זאת ציונות. חברה שלי, חברת של"י, אומרת שבגין הוא פאשיסט ועל גוש אמונים היא לא רוצה בכלל לשמוע. אפילו על המערך יש לה ביקורת. אבל היא טוענת שהציונות בשבילה פירושו שתהיה לה מדינה משלה והיא תכבד את זכויותיהם של אחרים. כולל מדינה משלהם. ציונות בשבילי היא שלא מכירים בזכותי כפלשתינאית. לפני כמה שנים הפריעה לי העובדה שהיהודים באו והקימו להם מדינה על האדמה שלנו ושאנחנו צריכים לקבל את זה ולהיות פתוחים לזה. האמת, שלא קל לעכל את זה. אבל עכשיו אני לא מעלה את זה על דעתי. היא עוד מודעת לזה שלי יש יותר זכות לארץ, בענין זה אנחנו שלמות, אז מה זה ציונות? בשבילה גם אני ציונית אם אני מקבלת את זכותה לחיות כאן. היא קוראת לעצמה ציונית ולא מקבלת את זה שאני אומרת שבשבילי היא לא ציונית.

רונית היא מדברת על שני עמים, שתי מדינות?

סיהאם כן.

רונית כי אני למשל לא חושבת שני עמים שתי מדינות. אני חושבת שני עמים מדינה אחת.

סיהאם כן, בסדר. אחר כך יחליטו. אם עכשיו יותר קל להגיע לשתי מדינות, למה שלא יגיעו לכך קודם? אם הפלשתינאים רוצים מדינה משלהם, בבקשה. ואני אומרת – הציונות בשבילי זה שלעם שלי אין מדינה, שהוא חי כעם כבוש, כעם פליט, כעם מדוכא.

רונית זאת אומרת שאת לא חושבת על הציונות במובן של לחזור ליפו, לחיפה, לעכו?

סיהאם זה בעייתי מאוד. חלום. אפילו אם נדרוש, זה בלתי אפשרי. בסופו של דבר יגיעו לפיתרון של מדינה אחת, אבל שתהיה מדינה פלשתינאית, שיחזירו גם את הפליטים. את מי שירצה לחזור. לא כולם ירצו לחזור. אבל אלה שיחזרו, שלא יחזרו כל אחד לבית שלו. דיברתי עם פלשתינאי מחוץ־לארץ והוא אמר לי, תארי לעצמך שאני אחזור לבית שלי, לחיפה, והבית שלי יהיה הדפוס שלכם?! כך שזה לא מציאותי. מי שירצה לחזור שיגור בבתים שבונים פה לעולים חדשים. צריכים לוותר, הפלשתינאים הם המוותרים, אפילו בפיתרון כזה.

רונית יהודים רבים לא יסכימו לקביעה הזאת שלך.

סיהאם כן. הם הרי חושבים שהם מוותרים על הרבה כשמוותרים על שטחים כבושים… זה אבסורד.

סיהאם כן. הם אומרים לי שקשה להם. הם הרי דיברו ערבית בבית, בבית־הספר הם למדו ערבית, איך קשה להם? כשאני אומרת להם את זה, הם מתחילים לדבר ערבית ופתאום שוב חוזרים לעברית.

רונית זה פאנטאסטי. זה קורה ליהודים בגולה, יהודים שמתחילים לדבר בשפת הארץ כחלק ראשון מתהליך ההיטמעות. זה מסוכן מאוד לערבים, דווקא עכשיו.

סיהאם מסוכן מאוד. יש לי אחות, שאפשר לומר שהיא לאומנית. כשהיא הולכת ברחוב עם האחים הם מדברים ערבית. היא שונאת לדבר עברית בין יהודים, תמיד אומרת שאנחנו לא מתביישים בכך שאנחנו ערבים. אבל בבית היא מדברת עברית. ואני צריכה לשכנע אותה לדבר ערבית בבית דווקא, עם האמא שלה. הטענה שלה היא שזה יותר נוח. אבל איך זה יתכן? היא למדה בבית־ספר תיכון ערבי, גדלה בבית ערבי, החברות שלה ערביות וזה קורה יחסית הרבה. באיזור המשולש, אפילו בדלית אל כרמל, שזה איזור יחסית סגור, אפילו הנשים מברכות שם ב“שלום” ולא ב“מרחבא”.

רונית יש קומוניסטים בכפרים הדרוזיים?

סיהאם כן, די הרבה. בתחילה היו אחד או שניים, אבל עכשיו רבים מקבלים את העיתון שם. וישנה גם התנועה של הצעירים נגד הגיוס.

רונית זאת תנועה גדולה?

סיהאם גדולה מאוד. עשרות כבר מסרבים להתגייס. עשרות בכפר אחד. עד שהגיעו לכך גוייסו כמו כבשים. אנחנו לא ידענו על כך. תמיד גדלנו על זה שהדרוזים והבידואים הם ‘ערבים טובים’. זוכרת שפעם אמרתי לדרוזי אחד באוניברסיטה שהוא לא ערבי, אלא דרוזי. הוא מחה: מה זאת אומרת לא ערבי? מי הכניס לך את זה לראש?

רונית אמרת שאת נמצאת בתקופת משבר מבחינת השירה שלך. את לא כותבת שירים בזמן האחרון? כבר זמן ממושך?

סיהאם בתקופה שהתחלתי לכתוב כתבתי כמויות עצומות של שירים. לא הרגשתי שאני חוזרת על עצמי, זה היה מין סחף. היתה תקופה כזאת של חצי שנה ואחריה עוד אחת. אבל בשנתיים האחרונות כתבתי שיר רק אחת לכמה חודשים ולפעמים אני כותבת חצי שיר ומרגישה באמצע שזה לא זה וקורעת את זה. אין לי כוח לקחת את עצמי בידיים ולגמור. לפעמים אני מרגישה שאני זקוקה למישהו שישכנע אותי שחשוב שהשיר יעבור לאחרים. אני לא מרגישה שנגמר לי, שאין לי יותר מה לכתוב. אני יודעת שהשירים בתוכי, אבל לא משוכנעת בצורך שהם יעברו לאנשים אחרים. ויש לי גם לבטים אחרים. כל שנה אני חשה שאני משתנית כל הזמן. עכשיו אני זקוקה לזמן חשיבה – האם להמשיך לכתוב או לא להמשיך…

רונית אבל את עוד צעירה.

סיהאם לא כל כך צעירה.

רונית אמנם אמרת לי שנולדת זקנה…

סיהאם כן. וכל כך הרבה דברים משתנים.

רונית ואת מרגישה שמבייש אותך לקרוא שיר שכתבת לפני שנה?

סיהאם אני לא קוראת אותם. זה פשוט לא מעניין אותי. אני לא יכולה לקרוא שירים ישנים ואני גם שוכחת הרבה. אם השיר לא כתוב בכתב ידי, אני שוכחת שאני כתבתי אותו. אבל מבייש? לא חושבת.

רונית לי זה קורה לפעמים שמשהו שכתבתי לפני כמה שנים פשוט מביך אותי.

סיהאם אני פשוט לא מסתכלת על דברים ישנים. לפי הכתב אני יודעת אם זה שיר שנכתב מזמן. לא יודעת אם המשבר הזה ימשך תקופה ארוכה. ומעניין, אצל ההורים, למרות כל הבעיות, היה לי יותר קל לכתוב. היה לי חדר קטן ושם הייתי יושבת וכותבת. כתבתי שם הרבה. כאן אולי אני מרגישה חוסר חמימות ואני זקוקה לחמימות כדי לכתוב. אמנם אני יודעת שאוהבים אותי, יש לי חברים שאוהבים אותי, אבל חסר לי משהו. לא מרוכזת, לא “חם” לי. לא יודעת איך להגדיר את זה בדיוק ולא יודעת אם זה משהו חולף או לא. אבל אני לא מיחסת לזה חשיבות מיוחדת. כי אני יודעת שהיו לי גם תקופות כאלה. אחרי הכל, כמה שנים אני כבר כותבת?

רונית כמה?

סיהאם שמונה שנים. זה לא הרבה. והיו לי תקופות שכתבתי הרבה.

רונית איך זה קורה? השיר יושב לך בראש לפני שאת יושבת לכתוב אותו?

סיהאם לא.

רונית יש לך רעיון? איך זה בא?

סיהאם כן. לפעמים יש איזה רעיון, או מלה, או דבר קטן אחר. כמו שלפעמים את רואה ילד קטן שאת לא כל כך מחבבת ופתאום הוא אומר הברקה ואת מתחילה לאהוב אותו. אני מרגישה ניצוץ. ואני מרגישה בזה המון עכשיו. אולי מפני שזה קורה לעיתים תכופות מדי, אני לא מסוגלת לשבת ולכתוב את זה.

רונית את לא כותבת את הרעיונות האלה? אם יש לך שורה בראש את לא כותבת אותה?

סיהאם כן כותבת.

רונית ומשאירה אותה?

סיהאם לא. פעם הייתי עושה ככה. ואז זה היה נשאר שורה, ואף פעם לא היה הופך לשיר. אבל כשאני כותבת, השיר לא משתנה. אחרי שעתיים או שלוש, כשאני גומרת את השיר אני לא יכולה לשנות אפילו מלה אחת. אחרים, בעיקר כותבי פרוזה, משנים. גם משוררים משנים. אפילו אחרי כמה שנים. אני, אחרי שאני כותבת, אני לא מתייחסת לשירים שלי כאל דבר שלי. אני מתיחסת אליהם מרחוק ולא יכולה לשנות אותם…

רונית לשנות דבר שכתבת לפני זמן מסוים, זה כמו לשנות עבודה של מישהו אחר.

סיהאם במיוחד בשירה. סיפורת זה דבר אחר. אבל בשירה, אין לך בכלל זכות מוסרית להתערב בזה. זה גמור, מושלם.

רונית איך הגעת לספרות. למה דווקא לשירה? למה לא לפרוזה?

סיהאם בבית־הספר הנושא היחידי שבו אפשר להתבלט הוא חיבור. אפשר לקבל עשר בגיאומטריה ואף אחד לא יתפעל. אבל בחיבור יש הבדל בין שש לעשר ובין עשר לעשר. תמיד הקריאו את החיבורים שלי לשלוש כיתות מעלי. והילדים היו לוקחים אותי לחצר ושואלים אותי איך אני עושה את זה. אני דווקא לא הרגשתי שיש לי כישרון בתחום זה. כשהמורה לחיבור ביקש שנכתוב חיבור על הנושא: מה אני רוצה להיות כשאגדל, לא ידעתי אף פעם. הייתי שואלת את הילדה לידי מה היא חושבת שאהיה כשאהיה גדולה והיא היתה בוחרת לי. ואני הייתי מדמיינת לעצמי וכותבת חיבור על זה.

רונית ואיך הגעת דווקא לשירה ולא לסיפורת?

סיהאם כתבתי סיפור אחד. הדבר הראשון שכתבתי. הסיפור התפרסם ואמרו שהוא יפה אבל זה לא תפס אותי. הדבר השני שכתבתי היה שיר ומאז אני כותבת שירים ולא חושבת שהייתי יכולה לכתוב משהו אחר. הציעו לי לכתוב מחזות, אבל זה לא בשבילי. אני יודעת ששירה היא הכלי שלי.