הַקְדָּמַת הַמְחַבֵּר

הנני לשים פה על הגליון ספור מעשה זה, כמו שסָח לי איש אחד, אשר קִבֵּל אותו מאבותיו. אבותיו של אותו איש קבלוהו מאבותיהם הם, ואלה האחרונים קבלוהו גם-כן מאבותיהם הם, וכן הלאה, ושוב הלאה, עד לפני שלש מאות שנה ומעלה. האבות היו מוסרים את ספור המעשה לבניהם, ובניהם לבניהם הם, ובדרך זו קִימו והעמידו אותו לימים רבים.

אפשר כי זו היא היסטוריה, ואפשר גם-כן כי זוהי רק אגדה, מסֹרֶת אבות, אפשר כי קרה הדבר ואפשר כי לא קרה; אבל יכֹל היה לקרות. אפשר כי החכמים והמלֻמדים האמינו באמִתּת הספור הזה באותם הימים הקדמונים, ואפשר כי רק הבוערים בעם והתמימים אהבו אותו וגם נתנו אֵמון בו.

מִדַּת הַחֶסֶד…

מִשְׁנֵה-בְרָכָה לָהּ:

גַּם לַלּוֹקֵחַ, גַּם לַנּוֹתֵן יָחַד.

כִּגְדֹל הַתַּקִּיף כָּכָה יִגְדַּל תָּקְפָּה

וְּלְמוֹשֵׁל יָאֲתָה מִכֶּתֶר-מַלְכוּת.

“הסוחר מִוֵּנֶציה”.

פרק א: הֻלֶּדֶת בֶּן-הַמֶּלֶךְ וְהֶעָנִי

בעיר העַתִּיקה לוֹנדוֹן, ביום סתָו ידוע, ברבע השני של המאה השש-עשרה, ילד יֻלד למשפחה עניה בשם קַנטִי. ילד לא רצוי לה כלל. באותו היום יֻלד ילד אנגלי אחר למשפחה עשירה בשם תְּיוּדָר, ילד שהיה רצוי לה מאד. ילד שהיה רצוי גם לכל עם אנגליה. נפשה של אנגליה כלתה אליו כל-כך, חכתה וצפתה לו כל-כך, וכל-כך התפללה אל הילד הזה, עד כי עתה, כשנִתְּנה להם שאלתם והילד בא לעולם באמת, כמעט שֶׁהִשְׁתּוֹלְלו כל האנשים מרֹב שמחה ועליצות. אנשים שהיו רק מכרים סְתָּם חבקו ונשקו זה את זה ובכו איש על צַוארי רעהו. כֻּלם עשו את הימים ההם ימי משתה ושמחה. כֻּלם, כַּנִּקְלֶה כַּנִּכְבָּד, כעשיר כעני, ערכו משתָּאוֹת, מחולות וזמירות. כֻּלם כאִלו נתרככו ונתמוגגו, והיו מרבים בשמחה כל הימים, לרַבּות גם הלילות. ביום היתה העיר לונדון כֻּלה מַחזה נהדר ומרהיב עין: נִסים מתנוססים ודגלים מתנפנפים מעל כל הגזוזטראות וראשי הגגות; תהלוכות נהדרות היו נמשכות ועוברות דרך כל הרחובות. גם בלילה לא היה המחזה נופל ביָפיו וַהֲדָרוֹ: אורים גדולים מאירים בראש כל חוצות, מחנות החוגגים והמתהוללים, המשמחים את לבם סביבותיהם. הנער היֻלד, אֶדְוַרד תְּיוּדָר, הנסיך מוֵלְס, היה ענין לַכֹּל לענות בו. ילד זה שכב לו מעֻטף ומחֻתּל במשי ואַטְלַס, ולא הרגיש כלל בכל הטִפּוּל הגדול שמטַפּלים בו וכל הֶמית העיר ההומה לקראתו. הוא לא הרגיש, וגם לא שת לבו, כנראה, ששָׂרים גדולים וגבירות כבוּדות הנם אומניו ומשרתיו, והם שומרים ומשגיחים עליו. אולם אף איש לא זכר ולא העלה על דל שפתיו את שם הילד השני; תָּם קַנטי, ששכב לו מעֻטף ומחֻתּל בסמרטוּטיו העלובים. רק בני-המשפחה העניה ההיא, שילד זה בא להטריד אותם במציאותו, הם ורק הם הרגישו במציאותו.

פרק ב: אֲבִיב נְעוּרָיו שֶׁל תָּם

נפסח על שנים אחדות.

לונדון העיר היתה בת אלף וחמש מאות שנה. עיר גדולה לאלהים היתה – בשעתה. מספר תושביה היה מאת אלף – ויש מונים כפלים כמספר הזה. רחובותיה היו צרות מאד, מעֻקלות ומלאות רפש, ביחוד באותו רבע העיר, שבו ישב תם קנטי, לא רחוק מן ה“גשר הלונדוני”. הבתים היו של עץ, הדיוטות השנִיות שלהם היו שופעות ויוצאות מעל לדיוטות התחתונות, והדיוטות השלישיות היו מבליטות את מַרְפְּקֵיהן מעל לדיוטות השניות והלאה. כל הבתים ההם היו צרים מלמטה ומתרחבים ועולים מעלה מעלה. הם היו כעין שְׁלָדִים, שנעשו מקוֹרוֹת חזקות, שהיו מֻנחות זו על-גבי זו בצוּרת שְׁתִי וָעֵרֶב, והחָלל הריק היה ממֻלא בחֹמר מוצק, וטיח עב מכסה עליהן מלמעלה. הקורות ההן היו משוחות בצבע אדֹם, כחֹל או שחור, – הכל לפי טוב טעמו של בעלי-הבתים; ולפי שאין טעמם של בני-אדם שוה, לכן היה לבתים ההם מראה מרֻבּה-הגוָּנים ושלל-צבעים. החלונות היו קטנים, שמשותיהם היו אטומות, והיו נפתחים מן הבית וחוצה על צירים, כדלתות.

הבית שבו ישב אביו של תם היה במבוי מעֻפָּש אחד ושמו “חֲצַר החֶלְאָה”, שהסתעף ויצא מ“סִמטת פּוּדינג”. הבית היה קטן, רקוב ורעוע, ומלא מפה לפה משפחות עניות ועלובות. משפחת קנטי שכנה לה בחדר אחד בדיוטה השלישית. לאב ולאם היתה כעין מטה בפִנת החדר; אולם את מקום משכבי תם, סָבָתו, ושתי אחיותיו, בֶּט ונֶן, לא הקפידו להגביל ולצמצם – להם לבדם נִתּנה כל הרצפה כֻּלה. ויכלו לישון באשר בחרו. אמנם היו שם גם שְׁיָרֵי שׂמיכות אחדות, וצרורות תֶּבן בָּלֶה וּמְזֻהָם. אולם השם “מטות” לא היה הוֹלם אותן, באשר לא היו מסֻדרות כהֲלָכָה; בבֹּקר היו נדחפים לעֲרֵמָה משֻׁתֶּפת אחת בבעיטת הרגל, ובערב היו שוב נחלקים ונפרדים להשתמש בהן.

בֶּט ונֶן היו בנות חמש-עשרה שנה – תאוֹמים היו. הן היו בטבען נערות טובות לב, מלֻכְלָכוֹת, לבושות סחָבות ונבערות מדעת לאין-חֵקֶר. דומות היו לאִמן בַּכֹּל. אולם האב והסבתא היו זוג של מלאכי חַבָּלָה. הם היו שותים לשכרה בכל עת אשר השיגה ידם; ואז היו מִתְנַצְּחִים ומתנַגחים איש ברעהו ובכל מי שנִזְדַּמֵן לידם באותה שעה; פיהם היה מלא אָלה ולשונם חֲרָפוֹת וקללות בכל עת ובכל שעה, בין שהיו שכורים ובין שהיו פִכחים; יוהן קנטי היה גַנב ואמו מחַזֶּרֶת על הפתָחים. הם חִנכו גם את הילדים להיות מחזרים על הפתחים, אולם לא עלה בידם למסור להם את מלאכת הגנבה. בתוכם, ולא מתוכם, של בני האֲסַפְסוּף האָיֹם, ששָׂמו משכנם בבתים ההם, ישב לו גם כהן זקן וטוב. כהן זה גֹרש ונִטְרַד מביתו ונחלתו בתִּגְרַת יד המלך, שחָתך לו קצבה של אֲדַרְכְּמוֹנִים אחדים, והוא הוא ששָׂם עיניו על הילדים, ובסתר היה מורה אותם ומשתדל להַדְרִיכָם בדרך הטובה והישרה. אבא אַנְדְרֵיוֹ לִמד את תם מעט גם את השפה הרומאית, גם כְּתוב וקְרֹא; ובלבו היה ללמד גם את הנערות אותם הלִמודים, ואוּלם אלה היו יראות, פן תהיינה לשחוק וללַעג בעיני רֵעותיהן, שמעלות מוזרות כאלה בנערות קנטי היו להן למֹרת-רוח גדולה.

כל “חצר החֶלאה” היתה כַּוֶּרֶת אחת גדולה, בביתו של קנטי. שכרון והוללות, מַצות ומריבות, נאָצוֹת וגדוּפים היו דבַר לילה בלילה, כמעט במשך כל הלילה. גלגָלות מרֻצצות היו דברים שכיחים ומעשים-בכל-יום כרעב ומחסור במקום ההוא. בכל-זאת לא עברו חיי תם לְלֹא-אֹשר. אמנם הרבה נשא עמל ותלאה, אולם הוא לא חש בהם. הן כאלה וכאלה נשאו גם כל הנערים אשר ב“חצר החלאה”, ולכן שער בנפשו, כי כך צריך להיות, וכי כל אלה הם דברים, שנבראו להרחיב את דעתו של אדם. כשהיה שב בלילה בידים ריקות, היה יודע, כי בראשונה ימטיר אביו קללות וגדוּפים על ראשו וגם ידוש את בשרו, וכאשר יכַלה האב את מעשהו, אז תבוא הסבתא האֲיֻמָה ותִשְׁנה את כל העֹנש מהחל ועד כָּלה וגם תוסיף עליו נֹפֶך משֶׁלהּ; וכי בשעה מאֻחרת בלילה תחליק אמו, שבעצמה הנה גוַֹעַת ברעב, ותתגנב אליו חֶרֶש ובידה פרוסת-לחם תְּפֵלה ועלובה, שעלה בידה לַחֲשׂךְ מפיה, מלַחמה לנפשה. היא תעשה זאת בחרף-נפש, כי פעמים רבות “נתפשה בכף” בעון בֶּגד ומַעל, ובעלה היה מעניק לה תמיד מנדבת ידו בעין יפה, על החטא שחטאה.

לא, חיי תם היו חיים של טובה, חיים שיש בהם חפץ, ביחוד בימי הקיץ. הוא היה מחַזר על הפתחים ומקבץ רק כדי הצל נפשו מעֹנש אביו, כי החֻקים נגד פושטי-היד היו חֲמוּרים, והענשים כבדים מאד; ולכן הוציא חלק גדול מזמנו להקשיב את המעשיות הישנות והמלאות-קסם של האב הטוב, אנדריו ואת האגדות על-אודות ענקים ופֵיות, נַנָּסִים ורוחות, טירות מכֻשָּׁפות, ומלכים ובני-מלכים נהדרים בשלל צבעיהם. הדברים הנכלאים האלה מלאו מעט מעט את מוחו, ובלילות רבים, כשהיה שוכב בחשֵׁכה על התבן הדל והמבאיש, יגֵע, רעֵב וכואב מעצמת המכות אשר הֻכּה, היה מְפַתֵּחַ את מוסרות דמיונו, ומיד היה שוכח את מכאוביו ויסוריו, והיה מתאר לעצמו תמונות נחמדות מחיי הקסם של בן-מלך אהוּב ומפֻנק בהיכל-מלך. במשך הזמן התחילה תאוה אחת להטריד את נפשו ולא נתנה לו מנוחה ביום ובלילה: תאותו זו היתה לראות בן-מלך אמִתִּי, לראות אותו עַין בעין. ופעם אחת סח לחבריו בני “חצר החלאה” על הדבר הזה; אולם הם לגלגו עליו ושפכו עליו בוז באכזריות גדולה כל-כך, עד שמאז והלאה היה שמח לשמור את חלומותיו בלבו, מבלי אשר יהיה לכל זר חלק בהם.

לעתים תכוּפות היה קורא בספרים העתיקים של הכהן. וגם היה שומע ומקשיב לבאוריו ולהרחבותיו של זה. חלומותיו בהקיץ וקריאתו בספרים גרמו לשנויים רבים, שקמו ונִהיוּ בנפשו. יצירי דמיונותיו וחלומותיו היו זכים ועדינים כל-כך, עד כי החל לנוד לבגדיו הקרועים והבָּלים ולהצטער צער גדול על הלכלוך והרפש, שהוא שקוע בהם, וגם התאוה להיות נקי בגופו וללבוש בגדים נאים יותר. אמנם הוא הוסיף לשחק ברפש, וגם התענג על זה כמקֹדם; אולם במקום להִשתַּכְשֵׁךְ בנהר תֵּימזה רק לשם צחוק והנָאה בלבד, מצא עתה בשכשוך זה תועלת מיֻחדה, באשר כי על-ידו רֻחַץ וטהַר מחלאתו.

תם ידע תמיד את כל הנעשה בסביבות מֵיפוֹל, אשר ב“טשיפסַידא” ובשוָקים וברחובות. לפעמים היו תם וכל שכניו זוכים לראות תהלוכה צבאית, כשהיה איזה פושע מדיני אֻמלל נאסר והיה מובל אל המגדל, דרך היבשה או באניה. ביום קיץ אחד ראה את אֶן אֶסקיו האֻמללה ועוד שלשה אנשים, בשעה שהֹעֲלוּ על המוֹקֵד בשדה-סְמִתְּ. וגם שמע דרשה מלאה מוסר ותוכחה מ“מי-שהיה” הֶגמון, שהטיף את אמרותיו להם. האמת נִתּנה להֵאָמֵר, כי הדרשה לא ענינה את תם ולא משכה את לבו כלל. בכלל היו חיי תם מלאים ענין וחליפות ותמורות ונעימים למַדי.

מעט מעט עשו חלומותיו וקריאתו רֹשם כל-כך חזק ועמֹק עליו, עד כי החל להתנהג כבן-מלך, מבלי אשר הרגיש בזה. מנהגו ודבורו וכל הליכותיו נעשו מלאי נִמּוּס וכבוד וחותם ה“חצר” היה טבוע עליהם. רבה היתה השמחה וגדול היה העֹנג של רֵעיו, ששמחו והתענגו על הליכותיו ועל דבריו. השפעתו של תם על רעיו הקטנים הלכה וגדלה מיום ליום; ובמשך הזמן התחילו נושאים את עיניהם אליו בהשתוֹממות וביראת-הכבוד, כאלו היה יציר נעלה. הן ידיעותיו כל-כך רבות! דבריו ומעשיו הם כל-כך נפלאים! ונוסף לזה, הוא הנהו חכם ועמֹק כל-כך! כל הנערים קבלו את הערותיו המחֻכָּמות ואת עלילותיו המפליאות וּמְסָרון לאבותיהם; והאבות התחילו לדרוש ולהתוַכּח על-אודות תָּם קנטי, ולהביט עליו כעל יציר יוצא מגדר הרגיל ומחֻנן בכשרונות נפלאים. גם הגדולים היו מביאים את כל הדבר הקשה והמסֻבּך אל תם, ולעתים קרובות היו משתאים לפסקיו ותשובותיו השנונים והמחֻכּמים. הוא התעלה באמת למדרגת “גבור” ואדם גדול בעיני כל יודעיו, מלבד בני משפחתו הוא – הם, ורק הם, לא ראו ולא הכירו בו כל דבר.

ומקֵץ ימים כונן לו תם חצר-מלך! הוא היה בן-המלך; חבריו הקרובים אליו והחביבים עליו ביותר היו שומרי ראשו, שומרי הסף. רואי פני המלך, שׂרים וגבִירות העומדים לפני המלך ומשפחת המלוכה. ובכל יום ויום היו מקַבּלים את פני בן-המלך המדֻמה בהדרת-הכבוד הראויה לו עם כל פרטיה ודקדוקיה, ככתוב בספורי הבדים והחזיונות אשר קרא תם; ובכל יום ויום היו השרים היושבים ראשונה במלכות נאסָפים, ובאים ויושבים לפני בן-המלך להִוָּעֵץ ולהתוַכּח בכל הענינים העומדים ברוּמה של מלכות מדֻמָה זו; ובכל יום ויום היה הוד כבוד מלכותו מוציא פקֻדות וגוזר גזרות למחנות צבאותיו, לַצִיִּים האדירים ולכל מדינות מלכותו.

אחרי הדברים האלה היה בן-המלך יוצא בלבושי הסחבות שלו והיה פושט יד לכל עובר לקבץ אדַרכמוֹנים אחדים, כמנהָגו. אחר-כך היה אוכל את לחמו היבש והדל, והיה מקבל את מכותיו ואת חרופיו וגדופיו מאת אביו וסבתו, כנהוג. אחר-כך היה משתטח לו על קֹמץ התבן הרקוּב והמבאיש ושוב היה מתעטף בלבוש מלכותו והיה עוטה כבוד ויקר-תפארת בחלומותיו שהיה חולם לו.

ובכל אלה הלכו, תאותו הגדולה ומשאת-נפשו לראות בן-מלך אמִתּי, בן-מלך ממש, הָלוֹך והתגבר עליו מיום ליום ומשבוע לשבוע, ולבסוף נבלעו כל יתר תאווֹתיו בתוך התאוה הגדולה הזאת ולא נודע כי באו אל קרבה. תשוקה זו נעשתה מעט מעט לתשוקת חייו היחידית, שהיתה שולטת בעולמו.

ביום חֹרף אחד, בלכתו למסעותיו לחַזר על הפתחים, ובהיותו שרוי ביאוש גדול, היה מתהלך לו עטוף בצערו ברחובות ובסמטות שעות רבות, כשרגליו יחפות וכל גופו קפוא מקור, והיה מסתכל בחלונות בתי-המזון ונפשו יוצאת אל המטעמים והמגדנות ה“נוראים” וכל יתר מיני המתיקה, שבודאי המציאו אותם, רק למען יהיו לחם-שמים, העולים על שלחן מלאכי מרום; כי הנה ריח המעדנים היה כריח גן-עדן, לפי דעתו הוא. מזלו מנע ממנו עד הֵנה את האֹשר הגדול לטעום את טעמם. גשם קר היה מטפטף ויורד לאִטו באותה שעה; מסביב שררה קַדְרוּת ערפל; היום היה יום שִמָמון ועצב. כשבא הלילה, הגיע תם אל בית אביו והיה כל-כך רטֹב ועיֵף ורעב וכֻלו אומר “אַלמון ושְׁכוֹל”, עד כי נתגלגלו גם רחמי האב והסבה עליו – על-פי דרכם, כמובן; העניקו לו מנדבת ידם ושלחו אותו לישון.

המכאוב והרעב שסבל, האלות והקללות ושאון המַצות והמריבות, שהגיעו אל אזניו מכל קצות הבית, לא הניחו לו לישון עת רבה; אולם לבסוף תעו מחשבותיו ונדדו הלכו להן אל ארצות הפלאות והחזיונות, ועוד מעט והוא ישן לו לבטח בחברת בני-מלך קטנים, אשר לבושם זהב ועדייהם אבנים טובות ומרגליות, וכֻלם יושבים בארמונות גדולים ונהדרים, ועבדיהם משתחוים לפניהם ארצה וכף-ידם על מצחם, כמנהג ארצות הקדם, או רצים וטסים למלא את פקֻדותיהם באמון ובזריזות. ועוד מעט קרה מה שקרה בכל חלומותיו, הוא בעצמו היה בן-מלך קטן.

ובלילה ההוא זרח עליו אור יְקָרוֹת של עֹשר כְּבוד מלכותו באור שבעתים; הוא התהלך בחברת שרים גדולים וגבירות כבודות, כֻּלו עטוף זיו וזֹהר, כל הבשמים היקרים שבעולם מפיצים את ריחם, ומנגינות עֲרֵבות ונחמדות ממלאות את אזניו. הנה הוא עומד לפני המון מבריק ונוצץ ועונה בחסדו הגדול לאותות הכבוד וההכנעה של ההמון הזה. הנה הם מתחלקים ונפרדים לימין ולשמאל ומפַנים לו דרך ביניהם. בטובו הגדול הוא מאיר את פניו או נד בראשו לכל סביבותיו.

ובבֹּקר ההוא, כשהקיץ בן-המלך משנתו וראה את העֹני ואת הכִעור אשר מסביב, ועשה עליו חלום הלילה את הרֹשם הרגיל – הוא הגדיל והגביר את העלבון ואת הַנִּווּל של סביבתו אלף פעמים כמוהם, אז באו מרירות הנפש, שברון-הלב ודמעות.

פרק ג: פְּגִישַׁת תָּם וּבֶן-הַמֶּלֶךְ

תם קם בבקר כשהוא רעב, ורעבונו מְלַוֶּה אותו על דרכו. הוא יצא בשעה שהיה שקוע עוד בזִיוה של מלכות הצללים, אשר ראה בחלומו בלילה. הוא נע ונד כה וכה בעיר, וכמעט שלא התבונן לאן הוא הולך, וגם לא הרגיש במה שהיה הולך ונעשה סביבותיו. העוברים-ושבים דָחפו אותו בצד ובכָתף, וקצתם גם דברו אתו קשות; אולם כל הדברים האלה עלו בתֹהו ולא הצליחו להעיר את הנער השקוע בדמיונותיו. עוד מעט והוא הגיע אל “טֶמפּל בַּר”. זה היה המרחק היותר גדול, שהתרחק מביתו בדרך ההיא. הוא עצר בלכתו ונמלך רגע בדעתו, ושוב צלל בדמיונותיו, עד אשר יצא מחוץ לחומת לונדון. עד כאן היתה הדרך אשר לאֹרך שפת הנהר רק דרך לעוברים-ושבים, אולם מכאן ואילך היתה אותה הדרך כרחוב בעיניה היא, אם גם רק “על דרך ההשאלה”; כי אף-על-פי שהיתה שם שורת בתים, שהיו צפופים ונדחקים במדה לא גדולה ביותר, בצדה האחד, הנה היו שם רק בנינים אחדים מפֻזרים ומפֻרדים פה ושם בצדה השני. בנינים אלה היו ארמונות האצילים העשירים, ולפניהם היו מגרשים גדולים ויפים, שהשתטחו והגיעו עד הנהר. היום, אותם המגרשים מלאים וצפופים חלקות-אדמה, אשר עליהם עומדים בתי לבנים ואבנים, השרוים בזעף.

והנה נגלה לעיני תם הכפר טְשַׁרינג. הוא נשען אל הצלב היפה, שנבנה שם בזמן מן הזמנים בפקֻדת מלך שַׁכּוּל; אחר-כך טִיֵּל לו לאֹרך דרך שוקט ונחמד, עבר על-פני ארמון ההגמון הנהדר ואחז את דרכו למול עֵבר ארמון אחר, שעלה הרבה על ארמון ההגמון בעֹז וביפעת-הוד, אשר מעֵבר ההוא והלאה, הלא הוא – וֶסטמינסטר. תם לטש את עיניו והביט בתמהון-גיל אל קבוצת הבנינים הגדולים אשר לפניו, אל אגפיהם המתפשטים והולכים, אל המגדלים ופִנות החומה, שכאלו רעמו פנים לעֻמתו, אל דרך-השער הגדול הרצוף אבנים, אל הבריחים המצֻפים זהב, אל המערכת הנהדרה של אריות-שֹׁהם ענקיים, ואל כל יתר המראות והסמלים אשר לבית המלכות באנגליה. האמנם באה תאות נפשו עתה? כי הנה פה היה ארמון מלך. האמנם תקוה נשקפה לו עתה לראות פני בן-מלך, בן-מלך בשר-ודם? כלום חסר כאן אלא רצון שמים!

משני עברי השער המֻזהב עמדו פסלים חיים, כלומר, חיָלים מזִיָנים. קומתם זקופה ומלאה חשיבות, והם עומדים בלי-נוע. מכף רגלם ועד קדקדם הם חמושים בכלי-נשק מבריקים. מרחוק, מתוך יראת-הכבוד והכרת מקומם, עמדו אנשים מערי השדה וגם מלונדון, בצפיתם כי השעה תשחק להם לראות באור פני מלכות. מרכבות נהדרות מלאות אנשים נהדרים מבפנים ורכָּבים נהדרים מבחוץ באות והולכות דרך שערי-הכבוד אשר בחומת בית המלכות.

תם המסכן הקטן, לבוש-הסחבות, נגש, כשהוא צועד ועובר על-פני שומרי השער לאטו ומתוך פחד, לבו דופק בקרבו והתקוה מפעמת אותו. פתאם נצנץ לנגד עיניו מבעד בריחי הזהב מראה, שכמעט עורר אותו להריע תרועת-ששון. שם מבפנים היה נער נחמד, בעל פנים שחומים, נקשים וחזקים מרֹב המשׂחָקים הקשים, שהיה משחק באויר הצח, מלבושיו כֻּלם משי ואטלס, המתנוצצים בתכשיטים היקרים אשר עליהם; חרב קטנה מקֻשטת באבנים טובות מצֻמדת על ירכו; מגפים עדינות בעלות עקבות אדֻמות על רגליו; על ראשו כפה אדֻמה מלאת-חן, ונוצות יפות מצֻמדות לה בתכשיט יקר ונוצץ. אצילים אחדים עמדו שם, – משרתיו, בלי-ספק. האח! זה היה בן-מלך! בן-מלך חי! בן-מלך אמִתּי! בלי כל צל של ספק; סוף-סוף נמלאו משאלות לבבו של הנער האביון.

תם שאף רוח בתכיפות מהירה מאד ורוחו קצרה מרֹב התרגשות. עיניו כאילו הלכו וגדלו מרֹב תמהון ועליצות. אחת היתה עתה תאות לבו ומשאת נפשו: לקרב אל בן-המלך, לחזות את פניו ולשבֹּע את תמונתו. מבלי דעת את אשר הוא עושה, תמך את פניו על בריחי השער. ברגע ההוא אחז בו החַיָּל בידים גסות וקשות וצנף אותו צנֵפה, עד אשר התגלגל ונפל אל תוך המון הסקרנים מערי השדה והטַיָּלים מעיר לונדון, שעמדו שם בפָנים מביעים תמהון של טפשות. החיָל אמר:

– דרך-ארץ, דע איפה אתה עומד, אביון קטן!

ההמון קרא מלא והריע בצחוק גדול; אולם בן-המלך הצעיר נזדקר אל השער, כשפניו משֻׁלהבים ועיניו מזרות קצף גדול, וקרא בקול:

– איך הרהבת עֹז להתעלל בנער בדרך זו! איך מלאך לבך לשלֹח ידך באחד מעבדי אבי אדוני המלך הקטנים באֹפן זה! פתח שערים ויבֹא!

כדאי היה לראות את ההמון ההפכפך וקל-הדעת, איך חטף כל אחד מהם את כובעו מעל ראשו; כדאי היה לשמוע, כיצד הם מקלסים וקוראים: “יחי יורש העצר, הנסיך מוֵלס, לעולם!”

החַיָּלים הזקיפו את חרבותיהם דרך שכמם, פתחו את השערים, ושוב הזקיפו את חרבותיהם דרך כבוד, כשנכנס לו “בן-מלך אביון”, בסחבותיו המתנפנפות לרוח היום, להתרועע עם בן-מלך של שפע ושׂבע עד בלי די.

ענה ואמר אֶדורד תְּיוּדָר:

– רעָבון ועיֵפות שוכנים על פניך; הם התעללו בך (הרֵעו לְך). בוא-נא עמי.

חצי-תריסר של משרתים, העומדים לפני בן-המלך נזדקרו כאחד, כדֵי – אינני יודע את אשר היה בלבם לעשות – להתערב ולעצור בעדו. אולם תנועת-ידו של בן-המלך, שכֻּלה אמרה מלכות ופקֻדה, הסבה את כֻּלם הצדה, וכֻלם כאחד נשארו דוממים כאבן תחתיהם, כפסלים אלמים. אֶדוַרד הוליך את תם לחדר אחד אשר בארמון, שקרא לו “חדר משכיתו”. במצותו הביאו לשם סעֻדה, שכמוה לא ראה תם מעודו, מלבד אלה שקרא בספריו. בן-המלך, בחוש דק ועדין של בן-מלך מחֻנך, שלח את המשרתים מעל פניו, למען אשר לא יביאו במבוכה את האורח שלו, הדל והשפל, בעיניהם הבוחנות והסוקרות; אז ישב אצלו והתחיל שואל שאלות, כשֶׁתָּם היה עסוק באכילתו.

– מה שמך, הנער?

– תם קנטי, אם מצאתי חן בעיני אדוני.

– שם מוזר. איה בית מגורך?

– בעיר, אם מצאתי חן בעיניך, אדוני. ב“חצר-החלאה” אשר אצל סמטת פודינג.

– חצר-החלאה! באמת, גם השם הזה מוזר. היש לך הורים?

– יש לי הורים, אדוני, וגם אֵם-זקנה. אולם ערכה איננו יקר בעיני ביותר. יסלח לי אלהים, אם דברתי דבר למֹרת-רוח אדוני – גם אחיות-תאומות, נֵן ובֶט.

– מדבריך הנני מבין, שלִבּה של אמך-הזקנה איננו טוב עליך.

– חסדיה לא יגיעו גם לזולתי, אם מצאתי חן בעיני אדוני. יצר לבה רק רע, ועמל ואָוֶן בידה כל ימיה.

– האם תעשה לך רעה?

– לפעמים תשיב את ידה מעלי, כשהיא ישֵׁנה או כשהיא כורעת תחת שכרונה; אולם כשרוחה נכון בקרבה, תמַלא את החסרון בהמטירה עלי מכות ומהלומות.

עיני בן-המלך הקטן נוצצו נוראות באש חמה וקרא:

– מה! מכות ומהלומות?

– אמנם כן, אם מצאתי חן בעיני אדוני.

– מכות ומהלומות! – ואתה קטן ורך כל-כך. האזינה אתה: עוד לפני בוא הלילה תובא היא אל ה“מגדל”. אבי המלך –

– באמת הנך שוכח, כי היא הִנֶּהָ משפל המדרגה, המגדל הוא רק לגדולי הארץ.

– אכן, אמת הדבר, מחשבה זו לא עלתה על לבי. עוד אשוב ואחשוב על ענשה. האם לב אביך טוב עליך?

– כמוהו כאמי-זקנתי, אדוני.

– אפשר, כי כל האבות דומים איש לרעהו. גם מֶזג אבי איננו מִזגה של יונה; הוא מכה ביד קשה, אולם הוא גם חוֹשֵׂך את ידו: אם גם לא תמיד הוא חושך את לשונו, האמת נִתּנה להֵאָמר. איך מנהגה של אמא עמך?

– לבה טוב עלי, ולא תסב לי כל מכאוב וכל עצב. ונֵן ובט דומות לה בזה.

– כמה ימי שני חייהן?

– חמש-עשרה שנה, אם מצאתי חן בעיני אדוני.

– הנסיכה אליזבֶּטה, אחותי, היא בת ארבע-עשרה, והנסיכה גֵ’ין גְרֵי, בת דודי, היא בת גילי, והיא גם נאה ויַעֲלַת-חֵן; אולם אחותי הנסיכה מֶרי, במראה פניה הקוֹדרים וגם – שמע-נא: האם תאסרנה גם אחותיך על אמותיהן להראות פנים צוחקות, פן ישחית וישמיד העון הזה את נפשותיהן?

– אחיותי? הוי, האם יחשוב אדוני, כי להן יש אמהות?

בן-המלך הקטן הסתכל רגע באביון הקטן מתוך כֹּבד-ראש ואחר אמר:

– בבקשה, מדוע לא? מי עוזר להן לפשוט את בגדיהן בלילה? מי מלביש אותן בקוּמן?

– איש לא יעזור להן, אדוני. האם תחשוב, כי הן תפשטנה את כסותן לעורן, ותישַׁנה בלי כל כסות, – כחיות היער?

– כסותן? האם רק כסות אחת להן?

– כן, אדוני הטוב, למה להן יותר מאחת? הן רק גוף אחד לכל אחת מהן.

– זהו רעיון מוזר ונפלא! סלח לי, כי מבלי דעת שׂחקתי. אבל נֵן ובֶט הטובות, להן תהיינה מַחֲלָצוֹת ומשָׁרתות למַדי, ועד-מהרה: שומר הבגדים אשר לי ידאג לדבר הזה. לא, אל-נא תודה לי; אין דבר. הנך מדבּר יפה. יש חֵן קל בדבריך. האם למדת דעת?

– אינני יודע, אם למדתי דעת או לא, אדוני; הכהן הטוב, אשר יקראו לו אבא אנדרֵיו, לִמד אותי, בחסדו הגדול, קְרֹא והָבֵן בספרים אשר לו.

– היודע אתה שפת רומא?

– מעטה ודלה היא ידיעתי בה, כנראה.

– למֹד אותה, נער: רק ההתחָלה היא קשה. שפת יוָן היא קשה ממנה; אולם, לפי דעתי, אין כל שפה, ולוּ גם שפת רומא או שפת יוָן, אשר תִּשְּׂגַב מהנסיכה אליזבּטה ומִבת-דודי. לוּ שמעת את העֲלָמוֹת האלה לומדות את השפות האלה! אבל ספר לי על-אודות “חצר-החֶלאה” שלך. האם תחיה שם חיים נעימים?

– אמנם כן, אם מצאתי חן בעיניך, אדוני, מלבד אשר רעֹב ארעב לפעמים. שם יש משׂחָקים וחזיוֹנות מרהיבי עין, וגם קופים, – הוי, יצירים עַתִּיקים שֶׁכְּמוֹתָם! והבגדים אשר הם לובשים לעֹז ולאֹמֶץ! ושם יש חזיונות, אשר בהם יריעו המשחקים בקול גדול וגם ילָחמו זה בזה, עד אשר כֻּלם יחד יפלו חלָלים מתים, ולא תמלא העין מראות כל אלה; ומחירם הלא רק אדַרכּמון אחד – אם שקשה מאד להשיג גם את האדרכמון, אם מצאתי חן בעיני אדוני הנסיך.

– ספר לי עוד.

– אנחנו הנערים אשר בחצר-החֶלאה נלחמים איש ברעהו במַקלות, לפעמים, כמשפט העוזרים בבתי-המלאכה.

עיני בן-המלך הבריקו. הוא אמר:

– חי נפשי, אנכי לא הייתי מונע ממני את העֹנג הזה, ספר לי עוד.

– הננו מִתְחָרִים במֵרוּץ, אדוני, לראות מי הוא הקַל ברגליו מכֻּלנו.

– גם את זה הייתי אוהב. הוסיפה-נא לסַפּר.

– בקיץ, אדוני, נחצה ונשׂחה בתעלות ובנהר, והאחד יטבול את רעהו, וגם יַזה עליו מים, וגם נצלול במים, ונריע בקול גדול ונתהפך וגם…

– כל מלכות אבי שֹׁוָה בעֹנג הזה, ולוּ רק פעם אחת. בבקשה, סַפר-נא עוד.

– אנחנו מרקדים ושרים בסביבות מֵיפוֹל אשר בטְשִׁיפסַיד; גם הננו מְשַׂחֲקִים בחול, ואחד יעַפֵּר על רעהו ויכסה אותו בחול; לפעמים אנחנו עושים תּוּפִינֵי חול ורפש – הֶאָח, הרפש הנחמד, אין כמוהו לעֹנג בכל קצוי ארץ! – אנחנו מִתְגוֹלְלִים ברֶפש כרָאוּי, יסלח-נא לי הוד-כבודו על הדברים האלה.

– בבקשה, אל תוסף דַבּר עוד, מה נפלא ומה נהדר! לוּ רק יכלתי להתחַפשׂ בבגדים אחרים, כבגדיך אתה, ולשלֹף את נעלי, ולהִתְהוֹלֵל ברפש ובבֹּץ פעם אחת, רק פעם אחת, באין איש אשר יגער בי, באין איש אשר יאסר עלי כל דבר! כמדֻמה לי, כי הייתי מוחל גם על כתר-המלכות!

– ולו יכלתי אנכי ללבוש בגדים כבגדיך אתה, אדוני הנחמד, – לוּ רק פעם אחת –

– האח, האם היית רוצה בזה? אם כן, לוּ יהי כדבריך. הָסֵר מעליך את בלוֹיֵי-הסחָבות, ושים עליך את מחלצות הכבוד והתפארת האלה, נער! אמנם, אֹשר קצר יהיה, אולם עֶרכּו לא יִגָּרַע במאומה בשביל זה. נתענג על האֹשר, כל עוד אשר תהיה לאֵל-ידֵנו, והַחֲלֵף נַחליף את בגדינו ונהיה, כמו שהיינו בטרם יבוא איש להפריע אותנו.

ומקץ רגעים אחדים ויורש-העצר הנסיך מִוֵּלְס היה הָדוּר בבלוֹיי-הסחָבות של תם, שהקרוּע היה מרֻבּה בהם על השלֵם, ובן-המלך הקטן של מלכות העֹני והקבצנוּת היה לבוש בגדי מלכוּת מַרְהִיבֵי-עין בשְׁלַל צבעיהם. שניהם נגשו אל הרְאִי הגדול ועמדו לפניו איש אצל רעהו, והנה, הוי, מעשה-נסים: כאלו לא חָל ולא נעשה כל שִׁנוי שהוא! הם לטשו את עיניהם איש אל רעהו ואיש אל הראי חליפות. בן-המלך המשתומם אמר:

– מה תאמר לדבר הזה?

– אֲהָה, אדוני בן-המלך, אל-נא תדרוש ממני לענות לך. לא יָאוּת לשְׁפַל-עֵרך כמוני לבַטֵּא את הדברים האלה.

– אם כן אבַטא אני את הדברים האלה. שׂערותי כשׂערותיך, עיני כעיניך, קולי והֲלִיכוֹתַי כקולך והליכותיך. צלמי ומבנה-גֵוִי כצלמך וכמִבְנֵה-גֵוך, מרא פנַי כמראה פניך, אחד הם. לוּ יצאנו החוצה ערֻמים, כי אז לא היה איש, אשר יכיר ויבדיל בינך ובין הנסיך מוֵלס. ועתה, כשהנני לבוש בבגדיך, אשר לבשת אתה לפני זה, יכול אוּכל להרגיש יותר את אשר הִרְגַּשְׁתָּ אתה לפני זה, כשהחַיָּל האכזרי… ראה-נא, האם אין זה פצע על ידך?

– כן, אולם הלא רק מִצְעָר הוא, ואדוני יודע, כי החיָל המִסכן…

– הס! בושה וכלִמה למעשה אכזר כזה! – קרא בן-המלך הרך ורָקַע ברגלו היחֵפה. – אִם המלך – ממקומך לא תָזוּז אף צעד אחד עד שובי. דְבַר-מלכות הוא, אשר יצא מלפנַי!

וכרגע חטף דְבַר-חֵפץ אחד, שהיה לו עֵרך לאֻמי גדול ושהיה מֻנח על-גבי השלחן, והסתיר אותו, ומִיָּד הִשְׂתָּעֵר דרך הפתח ורץ במהירות נמרצה דרך מגרש הארמון בבלוֹיי-הסחבות, שהתנוססו עליו, פניו לוהטים ועיניו בוערות. כשהגיע אל השער הגדול תפס בבריחים, בהתאמצו להניע אותם, וקרא בקול גדול:

– פתח! פתח את השער!

אותו החַיָּל, שהִתְעַלֵּל בתָּם לפני זה, נַעֲנָה תכף לקריאה זו; וכשהתפרץ יורש-העצר דרך פתח השער, וחמתו, חֲמַת מלך, בוערת בו וכמעט ששָׂמָה מַחֲנָק לגרונו, תקע לו החיל באזנו מכה נִצַּחַת שצָּנְפָה אותו ככדוּר אל ראש הדרך, וקרא אחריו:

– הֵא לך, קבצן-רִמָּה, בעד הנזיפה שקבלתי בגללך מאת הוד-כבוד הנסיך!

ההמון פרץ בצחוק רעם. בן-המלך התרומם מתוך הבֹּץ, הִזְדַּקֵּף והרים אגרוף של פחדים על החיל, בקראו בקול גדול:

– אנכי הנני יורש-העֶצֶר, הנסיך מוֵלס. גֵּוי קֹדש הוא. לא תגע בו יד כל איש; ואתה תִתָּלֶה על העץ, על אשר נועזת לשלוח ידך בי!

החיל הֵרים את חרבו דרך שכמו ואמר ביראת-כבוד מְדֻמָה:

– הנני מברך בשלום את הוד-כבוד מעלתו. ותוך-כדי-רגע הוסיף: סור לך, משֻגע וַחֲדַל-אישים!

ומיד היה כל ההמון המלעיג ומתלוצץ על בן-המלך המסכן מסביב, סָחֲבוּ אותו לאֹרך הדרך גם הריעו וקראו אחריו מֵלא, – קוראים והולכים: “פַּנּוּ דרך ליורש-העצר, הנסיך מוֵלס!”

פרק ד: רֵאשִׁית הַתְּלָאוֹת, הַמּוֹצְאוֹת אֶת בֶּן-הַמֶּלֶךְ

אחרי שעות של נגישות ורדיפות בקְשִׁי-עֹרף, עזב האֲסַפְסוּף את בן-המלך הקטן לבדו. כל עוד אשר יכל להתרעם ולהתקצף על בני האספסוף, לאַיֵּם עליהם באימת מלכות ולהוציא דבַר-מלכות מלפניו, שעוררו צחק וַעֲלִיזוּת, היה להם בן-מלך מקוֹר עֹנג ושעשוּעים; אולם כאשר עיַף ויגע ואֻלַּץ להשתַּתֵּק, לא מצאו בו נוֹגשיו וּמְעַנָּיו כל חפץ, והלכו להם לבקש שעשועים אחרים באשר ימצאו. הוא הביט סביבותיו, אולם לא יכֹל להכיר את המקום. הוא רק הכיר, כי הוא נמצא כעת בתוך תְּחוּמָהּ של העיר לונדון, והוא הוסיף להתהלך בלי כל מטרה. עוד מעט והבתים התמעטו והלכו, ועוברים-ושבים נראו רק לעתים רחוקות. הוא רחץ את רגליו הזָבות דם במֵי-הפלג, ששטף אז באותו המקום, אשר תמָצא בו רחוב פַרִינְגדון בימֵינו; עמד להִנָּפֵש לרגעים אחדים, ואחר-כך הוסיף ללכת, עד אשר הגיע אל מרחב גדול, שהיו בו רק בתים אחדים מפֻזרים פה ושם ובית-תפלה גדול ונשׂגב. הוא הכיר את בית-התפלה הזה. ציצי-פִּיגָם רבים היו מסביב, והמון פועלים, העובדים שם את עבודתם; כי בעת ההיא היו מתקנים שם תקונים גדולים והיו מְשַׁכְלְלִים את המקום. בן-המלך התעודד – הוא חָש, כי עתה בא הקץ לתלאותיו – ואמר אל לבו: "זהו בית-התפלה העַתּיק של הכֹמר גְרֵי, אשר לקח אָבי המלך מיד הנזירים ונתן אותו לצמיתות לילדים עניים ונעזבים, ושם חדש קֹרָא לו, “בית-תפלת הנוצרי”. מה יֶחרדו לקראתי ומה ישמחו ויַעַלצו להיטיב לבן-מיטיבם ואיש חַסדם – ומה גם, כי בנו הוא נשכח ונעזב עתה, כמו אלה הבאים להסתופף ולמצֹא להם מקלט במקום הזה, או כאלה אשר יבואו הֵנה בימים הבאים.

עוד מעט והוא נמצא בתוך המון גדול של נערים, שהיו מתרוצצים, קופצים, משַׂחקים בכדורים ובקפיצות, מתהוללים ומשתעשעים בשעשוּעים שונים. וגדול היה השאון שם ורבה ההֲמֻלָּה. כֻּלם לבשו בגדים על-פי “מוֹדה” אחת, זו המודה המתהלכת אז בין המשרתים והעוזרים, כלוֹמֵר: כל אחד מהם נשא על ראשו מגבעת שחורה ושטוחה, שגָּדלהּ היה כגֹדֶּל צלחת קטנה. מגבעת זו לא יכלה לשמש לכִּסוי הראש, לפי שהיתה קטנה ביותר, וגם לא לנוי; מתחת מגבעת זו היו שערותיהם נופלות ויורדות עד אמצע המצח, שמשם היו גזוּזוֹת ומֻקָּפוֹת סביב; סֶרט כעין זה, שלובשים הכהנים, עָטַר את צוארם; כָּחֹל, שהיה הָדוק ןצר וירד והלך עד הברכים או למטה מזה; שַׁרְווּלִּים רחבים; חֲגורה רחבה ואדֻמה; ופֻּזמקאות צהֻבּים ומבריקים, שקִשּׁוּריהם היו הֲדוּקִים למעלה מן הבִּרכַּים; תִּלבּשֶׁת מְנֻוֶּלֶת למַדי.

הנערים הפסיקו את משׂחָקם ונתאספו סביב לבן-המלך. הוא אמר בחשיבות, המיֻחדה לבן-מלך מבטן ומלֵדה:

– נערים טובים, אמרו לאדוניכם, כי אֶדוַרד, הנסיך מִוֵּלְס, מבקש לדַבּר דבר באזניו.

קול-צהלה גדול התפרץ מפיהם למשמע הדברים האלה, ונער גס אחד אמר:

– בחיי ראשי, האם הנך שליח הוד-כבודו, קַבּצן?

פני הנסיך אדמו מכעס, ומבלי דעת שלח את ידו והריץ אותה אל ירכו, אולם לא מצא שם מאומה. קול רעש גדול של צחוק אדיר התפרץ מפי הנערים ואחד מהם אמר:

– הראיתם? הוא, כנראה, חשב שחֶרב מצֻמדת אל ירֵכו – בודאי הנהו בן-המלך בעצמו.

לגלוג זה הגדיל עוד את הצחוק עד למעלה. אֶדוַרד המִסכן התיצב קוממיות בגאון וקרא:

– אני בן-המלך; אי לכם, הֲרֵעוֹתֶם אשר עשיתם לי אתם, אוכלי לחם אָבי המלך, המעניק לכם מנדבת ידו.

הצחוק הגדול והאדיר היה אות, כי כֻלם נֶהֱנו מדבריו הנאה מרֻבָה. אותו הצעיר, שדִבּר דבריו בראשונה, קרא עתה בקול גדול לחבריו:

– הוי, חזירים עבדים, אוכלי לחם אביו המלך הטוב והחַנּוּן, דרך-ארץ! דעו לפני מי אתם עומדים! כִּרעו על ברכיכם, כֻּלכם כאיש אחד, ותנו כבוד להוד רוממות בלוֹיי-הסחבות!

וכֻלם כאחד כרעו על ברכיהם בצחוק שוֹאֵן ובוקֵע שחקים, ונתנו כבוד גדול, כבוד-מלכים מדֻמֶּה, לבן-המלך, קרבָּנם המסכן. בן-המלך בעט בכל כֹּחו בנער הקרוב לו ואמר בקול פחדים:

– הנה מְנָת חלקך, עד אשר יפוּח היום, ומחר אעשה לך עץ גָּבֹהַּ ויתלו אותך עליו.

דבר זה כבר עבר את גבוּל הלעג והשעשועים. הצחוק חדל כרגע ובמקומו בא קצף גדול. תְּרֵיסַר מהם צעקו:

– הוציאוהו! סחבו אותו אל אֲגַם-הסוסים, אל אדם-הסוסים! איה הכלבים? הוי, הוי, אריה! הוי, המֵלְתָּעוֹת!

והנה קרה הדבר הנורא, אשר כמוה לא נהיה באנגליה מיום היותה לגוי – גֵּווֹ של יורש-העצר, שהנהו קֹדֶש לאנגליה ולא תגע בו יד, היה מטרה למכות ומַהֲלֻמוֹת של בני-האֲסַפְסוּף, שהמטירו עליו בידים גסות ואכזריות, וגם שִׁסּוּ בו את הכלבים, שכמעט שקרעו אותו לגזָרים.

היום הלך והגיע אל קִצו, ובן-המלך כבר הגיע אל אותו רבע העיר, שבתיו היו צְּפוּפִים ודחוּקים. גווֹ היה מְכֻסֶה פצעים וחַבּוּרוֹת, ידיו זבות דם, ובלויי-הסחבות שלו מגֹאָלִים בּרֶפש וטיט. הוא הוסיף להתהלך, מבֻלְבָּל ומשְׁתּוֹלֵל לכל מראה עיניו, והיה כל-כך עיף וחלש, עד כי רגליו כשלו בהליכתו. הוא חדל לשאול שאלות מאת העוברים-והשבים בהִוָּכְחוֹ, כי שאלותיו אלה הביאו לו עלבון ומפח-נפש במקום תשובות נכונות. הוא דִבּר לעצמו מתוך נהימה: “חֲצַר-החֶלאה, זה הוא שמו. לוּ רק מצאתי את המקום הזה בטרם כְּלוֹת כֹּחי ובטרם אכָּשל ואֶפֹּל, כי אז קרובה ישועתי לבוא – כי בני-ביתו יאספוּני ויביאוני אל הארמון וגם יוכיחו לדעת, כי לא להם אני, כי-אם בן-המלך מבטן ומלֵדה, ואז הלא אשובה אל מקומי.” מעת לעת בא לפניו גם זֵכר כל המעשים אשר עשו לו אותם הנערים הפוחזים והריקים של “בית-החולים של הנוצרי” ואמר אל לבו: “בעלותי על כסא המלוכה, יהיה חלקם שם לא רק לחם לאכֹל ומלון ומַחֲסֶה, כי-אם גם דעה והַשְׂכֵּל ובינה בספרים; כי מה תסכן הבטן המלאה, אם הלב ריק מכל, ללא דעה וללא בינה? אנכי אֶחֱרֹת את הלקח הזה היטב בזכרוני וגם אשמור אותו בלבי. הלקח הזה אשר למדתי היום לא יעלה בתֹהו, פן יהיה בי חטא אשר אחטא לעמי. ואיככה אוּכל וראיתי ברעה אשר תמצא את מולדתי? כי הדעת תתן לנו לב בשר וגם תזרע בו זרע חסד ורחמים.”

המאורות התחילו מתנוצצים, הגשם התחיל מטפטף ויורד, רוח התחולל ולֵיל סַגריר היה על-פני כל הארץ. בן-המלך הנִדָּח מביתו, יורש-העצר של ממלכת אנגליה, הנעזב מנחלתו, הוסיף לנוּע ולנוּד. הלך וטבע עמֹק עמֹק בלב תעתועי הסִמטות, הטובעות ברפש וָבֹץ והמלאות דלות, עֶלבּון ונִוּוּל עד אֶפס מקום.

פתאם אחז בַּר-נַש גס ושִׁכּוֹר בעָרפו ואמר:

– שהית בחוּץ עד שעה מאֻחרת בלילה ולא הבאת אף אדַרכמון אחד הביתה. בחַיֵּי רֹאשי, כי כדברי כן הוא! לא, אל-נא יִקָּרֵא שמי יוחנן קַנְטִי, אם לא אשבר ואפרק את כל עצמותיך הכּחוּשוֹת.

בן-המלך נִפְתַּל והשתמט מתוך ידו, ומבלי אשר הרגיש בזה נִקה את כתפיו, שחֻללו במגע יד השכור, ובלב חרד אמר:

– האח, האתה זה אביו, באמת? מי יתן והיה כדבריך – כי אזי תשאהו ותשיבהו אליך, ואותי תשיב אל ביתי ונחלתי!

– אביו? איני יודע מה אתה סח; אך זאת הנני יודע, כי אני הנני אביך, ועוד מעט ותִוָּכַח כי –

– אֲהָה, אל-נא תְהָתֵל בי, אל-נא תתלוצץ, אל-נא תתמהמה! עיף ויגע אנכי, כל גוּפי פצוּע, אין בו מְתֹם וכַלְכֵּל לא אוכל עוד, קחֵני-נא ושָׂאֵני אל המלך אבי, והוא יעשרך עֹשר גדול, אשר כמוהו לא ראית גם בחלום. הַאמן לי, אתה האיש, האמן לי! אינני משקר לך, אינני מכַזב לך, כי רק אמת ידַבּר פי! שלח ידך והושיעני! פי יורש-העצר, הנסיך מוֵלס, המדבּר אליך!

בַּר-נַש זה לטש את עיניו, משתּוֹלֵל ונִדְהָם, אל הנער, הניע את ראשו ונהם:

– נטרפה דעתו עליו. הרי זה מְשֻׁגָּע לכל דבר! ושוב אחז בעָרפו ואמר בצחוק גס ובקללה במקום הקדמה: “אולם אחת היא לי, משֻׁגע אתה או לא, עוד מעט ואני והסַבְתָּא נמצא את המקומות הרכים אשר בגופך ואז תדע, כי אני הוא יוחנן קנטי!”

ובדַבּרו סחב את בן-המלך, בעוד שזה מִתְאַבֵּק ומתפַּתֵּל כמטֹרָף, ותכף נעלם בתוך רְחָבָה אחת, אשר לפני הבית, והמון שִׁרְצֵי-אדם רועשים ועַלִּיזֵי-עֹנג הולך ומריע אחריהם.

פרק ה: תָּם בְּתוֹר אָצִיל

תָּם קנטי, שנשאר לבדו בחדֵר מַשְׂכִּיתוֹ של בן-המלך, השתמש בשעת-הכֹשר, עד כמה שידו היתה מגעת. הוא הסתּוֹבֵב לכל צד ובכל פעם הסתַּכֵּל בָּראי והתפלא על יְפִי בגדיו: אחר-כך התהלך אילך ואילך והתאמץ לחַקוֹת את הִלּוּכוֹ של בן-המלך בכל הודו והֲדָרוֹ, ולרגעים העיף עיניו אל הראי לראות את פרי עמלו. אחר-כך שלף את החרב היפה, השתחוה ונשק את הלהב, והרים אותו לאֹרך חזֵהו, כי כן עשה גם אַבּיר אחד גדול, כְּשֶׁבֵּרך בשלום את שר המגדל הגדול, לפני חמשה או ששה שבועות, במסרו לידו את שני רַבֵּי-המלוכה, האציל מנוֹרפוֹלק והאציל מסוֹרֵי, להחזיקם שם בתור אסירים. תם השתעשע בחרב המקֻשֶּׁטֶת באבנים יקרות, שהיתה תלויה לו על ירכו; הוא בחן בידו את כל דברי החפצים יִקְרֵי-העֵרֶךְ, שנמצאו בחדר; נִסה לשֶׁבת על כל אחד מהכסאות ההדוּרים, וחשב בלבו: מה נהדר היה המחזה ומה גדול היה גאוני, לוּ יכלו בני-האסַפסוּף של “חצַר-החֶלאה” להציץ לרגע אחד ולראות אותי בכל יקר תפארת גדֻלתי! תָּאֵב היה לדעת, אם היו הם מאמינים לספורי-הפלָאות, שהיה מספר להם בשובו, או כי היו מניעים ראשם ואומרים, כי כֹח דמיונו הַנִּפְרָז הֶחשיך את שׂכלו לגמרי.

מקץ חצי שעה עלה על דעתו פתאם, כי בן-המלך הלך לו זה עת רבה; מיד התחילה הבדידות להציק לו; אחר התחיל להאזין ולהקשיב ולצַפּוֹת בכליון עינים. הוא חדל להשתעשע באותם הדברים הנאים אשר סביבותיו; לבו התחיל חרד בקרבו, ועוד מעט והוא היה גם נִפְעָם ונִגְרָש [כך מופיע במקור המודפס – הערת פרויקט בן-יהודה], ולבסוף הרגיש את עצמו בצרה גדולה. לוּ בא עתה, למשל, איש אל החדר ומצא אותו לבוש בגדי בן-המלך, והלז איננו עתה, כי יבאר את כל הנעשה. האם לא היו דָנים אותו לתְלִיָּה תכף-ומיד, ורק אחר-כך היו חוקרים ודורשים את שֹׁרֶש כל הדבר? הוא שמע, כי האנשים הגדולים אינם מְעַנִּים את הדין כשהדבר נוגע לדברים קְטַנֵּי-עֵרך. פחדו הלך הלוך וגדול, הלך וגָבֹר; בידים רועדות פתח את הדלת המובילה אל הַמִסְדְּרוֹן. הוא גמר בלבו לנוס מזה ולבקש ולמצא את בן-המלך, למען יהיה למגן עליו בשעת צרה. ששה משרתים מַרְהִיבֵי-עין בבגדי הַצִּבְעוֹנִין שלהם ושני נערי-החצר ממרום המעלה, שהיו דומים לפַרְפָּרים בשְׁלַל צבעיהם, נזדקרו ועמדו על רגליהם, וגם השתחווּ לעֻמתו. הוא מִהר לשוב אחור, סגר את הדלת אחריו, ואמר אל לבו:

“אהה, מְלַגְלְגִים הם עלי! הם ילכו ויודיעו. אהה. למה באתי הֵנה לקַפּח את חיי?”

הוא התהלך אילך ואילך לאֹרך כל הרצפה. נפשו מלאה אימות, אשר לא ידע שַׁחֲרָן. הוא הקשיב והאזין לרגעים, והיה מתחלחל לכל קול ולכל הגה קל. והנה נפתחה הדלת, ונער משרת לבוש-משי אמר:

– הנסיכה גֵ’ין גְרֵי.

הדלת נסגרה ונערה צעירה, נעימה ונחמדה, לבושה שמלות יקרות מאד, מִהרה וקרבה אליו. אולם פתאם עצרה במהלכה ושאלה בקול מביע חרדת-לב גדולה:

– אהה, מה לך אדוני?

תם נשם בכבֵדות ובקֹצר-רוח; אולם בידו עלה לענות מתוך גמגום:

– אהה, יתגלגלו-נא רחמיך, גברתי! באמת, לא אדון אנכי, כי-אם תם קנטי המסכן, יליד חצַר-החלאה אשר בעיר. חֶפצי לראות את פני בן-המלך, והוא בגֹדֶל חסדו ישיבני אל בלויי-הסחבות אשר לי וגם יקרא דרור לנפשי והוציאני מן המקום הזה בלי פגע. אהה, יכמרו-נא רחמיך, והצילי את נפשי!

הנער כִּלה את דבריו בכרעו על ברכיו, ומבטי עיניו מלאים תחנונים וידיו פרושות בתחִנה ובקשה. העלמה הצעירה היתה נדהמת כהלוּמַת-רעם. היא קראה:

– אהה, אדוני, אתה כורע ברך לפָני!

ובדַבּרה את הדברים האלה נָסה מן החדר מתוך פחד ובהלה. תם היה מֻכֵּה-יאוש. הוא כרע ארצה ואמר מתוך נהימה:

– אין כל מפלט. אין כל תקוה. עתה יבואו הֵנה ויקחוני.

ועד שהוא שוכב לו הֲלוּם-פחד ונאלם דומיה, ושמועות נוראות בהלו את כל יושבי חצר המלך. השמועות האלה עברו בלחש, כי רק לָחֹש לחשו אותן מפֶּה לאֹזן, ופרחו להן להגיעו אל כל שוכני הארמון, מן העבד הנִקְלֶה עד השרים והגבירות. הן עברו דרך כל המסדרונות והאולַמים, דרך כל הדיוטות, מאולם-כבוד אחד למשנהו; “בן-המלך יצא מדעתו, בן-המלך יצא מדעתו!” עוד מעט ובכל אולם-כבוד ובכל אולם-שַׁיִש עמדו להם קבוצות של אצילים וגבירות עטופי-זֹהר, וקבוצות אנשים שניים ושלישיים במעלה מתנוססים בזיום, וכֻלם משׂוחחים בכֹבד-ראש ובלחש מתלחשים, וכל פנים מביעים פחד גדול וחרדת לב. והנה הופיע שליח המלך, ובעברו על-פני כל הקבוצות האלה הכריז בחגיגיות ואמר:

– בשם המלך –

בל יהין איש לשים לב לשמועות השוא ודִבּוֹת השקר האלה; בל יזיד איש להעלות אותן על דל שפתיו או להפיץ אותן על-פני חוץ. וכל העובר על מצות המלך אחת דתו להמית. בשם המלך!

ותכף חדלו המתלחשים להתלחש. כאלו נֶאלמו פתאם. כאלו נסתלק מהם הדבור בתוך-כדי-רגע.

ועוד מעט וזמזום כללי חלף ועבר דרך כל המסדרונות: “הנה יורש-העצר! הביטו וראו: הנה בן-המלך בא!”

תם המסכן צעד ועבר לו על-פני כל הקבוצות הללו, שהשתחווּ לעֻמתו, והשתדל לנענע בראשו אליהם. מֻכּה-תמהון הביט אל כל הזרים הסובבים אותו, בהכנעה ושפלות-רוח ובעינים האומרות: חוסו עלי וחנוני! אצילים גדולים התהלכו לימינו ולשמאלו והשתדלו להפקיד לו את גוּפם, למען יוכל להשען עליהם ולכונן בזה את צעדיו. אחריו הלכו רופאי המלך ומשרתיו.

עוד מעט ותם הובא אל אגף נהדר אשר בארמון, והדלת נסגרה בעדו. כל אלה אשר לִווּ אותו על דרכו עמדו סביבותיו.

לפניו, לא הרחק ממנו, עמד איש גבַה-הקומה, בריא ושמן מאד, בעל פנים רחבים, רכים ועגֻלים ורשמי-פנים חריפים ונזעמים. שֵׂיבָה זרקה בראשו הגדול וגם בזקָנוֹ, שהקיף את פניו כמסגֶרת. בגדיו היו ממטוה יקר-יקר, אך בלים מעט, וגם פרומים מעט פה ושם. רגלו האחת היתה צָבָה ונשענה על כר, מְחֻבָּשה בתחבֹשת. היתה דממה לרגע; כל ראש היה מורד ביראת-הכבוד, מלבד ראש האיש הגדול והשמן. האיש הזה בעל הפנים הנזעמים, שתש כֹּחו ונס לֵחו, הנרי השמיני הנורא. הוא פתח – ופניו נתרַכְּכוּ ונתעדנו בדַבּרו את דבריו – ואמר:

– ומה אדוני אֶדוַרד, יורש-העצר אשר לי? האמנם נתת את דעתך לגנֹב את לבבי, את לבב אביך המלך הטוב, האוהב אותך והנוטה אליך חסד ורחמים, ולהכאיב את נפשי בתַעֲלוּלֶיךָ?

תם המסכן הקשיב, עד כמה שהיה מֻכשר לכך במבוּכתו, לתחלת דברי המלך; אולם כשקלטו אזניו את המלים: “אותי, את המלך הטוב” הלבינו פניו, ותכף כרע נפל על ברכיו, כאלו חלף אותו כדור והכריע אותו ארצה. הוא נשא את ראשו וקרא:

– האתה זה המלך? עתה אבדתי, אבדתי בעָניי!

כנראה, שאר המלך שומם ונדהם למשמע הדברים האלה. עיניו תעו סביבותיו בלי כל מטרה, ואחר-כן נשא אותן עוד הפעם אל הנער אשר לפניו כּמֻכֵּה-תמהון ואמר בקול מלא מפח-נפש עמֹק:

– אהה, אנכי האמנתי, כי השמועה שהגיעה אלי גדלה שבעתַים מן האמת; אולם ירא אנכי, כי לא כן הדבר. הוא נאנח אנחה כבדה מקרב לבו ואמר בקול רך ועדין: גש-נא אל אביך, בני, אין שלום בעצמיך.

משרתי המלך תמכו את תם בקומו ובעמדו על רגליו. הוא נגש אל הוד כבוד מלכות אנגליה ברוּח נמוּכה וברעדה. המלך אחז את פניו הנפחדים בין שתי כַפּוֹת ידיו, הביט והסתַּכֵּל בהם רגע באהבה גדולה ובכֹבֶד-ראש, כאלו חפץ למצֹא בהם סִמנים טובים, אשר יבשׂרו, כי בינתו של הנער שבה אליו. הוא לחץ את ראשו המתֻלְתָּל של הנער אל חזהו, לִטֵף אותו לטיפה רכה וענֻגה ואמר:

– הלא תדע, הלא תכיר את אביך, בני! אל-נא תשבר את לבי לעת זקנתי. אמָר-נא, כי הנך יודע אותי. הלא יָדֹעַ תדע אותי, האין זאת?

– אמנם כן, אתה הוא אדוני המלך הנערץ. ירם ה' את קרנך לנצח!

– אמת, אמת – טובים דבריך – הנחם, בני, אל-נא תרעד כל-כך; אין כל איש פה, אשר יבקש את רעתך; אין איש פה, אשר לא ידרוש את שלומך ואת טובתך. עתה הוקל לך. חלומותיך הרעים נָגֹזוּ ועברו, האין זאת? נכון לבבי עתה, כי לא תוסיף עוד לשַׁנוֹת את טעמך, כאשר עשית זה עתה, אם אמת בפי כל האנשים.

– אנא בחסדך הגדול, הַאמן לי כי כל מוצא שפתי אך אמת, אדוני הנערץ; כי מי אנכי? הלא הקַל בכל עבדי אדוני המלך, עני ואביון מיום הִוָּלְדִי, ורק אסון ומקרה רע הביאוני עד הֲלום, אם גם לא פשעי ולא חטאתי בזה. מה בצע, כי אמות בדְמִי ימַי? ואדוני המלך יוכל להצילני בהֶגה אחד מפיו. הגידה-נא רק מלה אחת אדוני המלך!

– למות? אתה? אל-נא תדבּר כדברים האלה, נסיכי הנחמד – הֵרָגע, הרגע! והשב-נא למנוּחתו את לבך הנִּפְעָם. – לא מות תמות!

תם צנח על ברכיו בזעקת-גיל:

– ישלם לך ה' כרֹב חסדך, אדוני המלך, וגם יתן לך אֹרֶךְ ימים לברכת ארצך ולאָשְׁרָהּ! ותכף קפץ, פנה אל שני השָׂרים העומדים לפניו, פניו נוהרים מגיל ועליצות, וקרא:

– באזניכם שמעתם את הדברים האלה! חָיֹה אֶחיה ולא אמות; מאדוני המלך יצא הדבר הזה!

כל איש לא זע ולא נע. כל אחד רק הִשְׁתַּחֲוָה ביראת הכבוד עמֻקה, אולם איש לא דִבּר דָּבר. תם פקפק רגע, נבוך מעט, ואז פנה אל עבר פני המלך בפחד ואמר: “האוכל ללכת עתה?”

– ללכת? כמוּבן, אם רצתה נפשך בזה. אבל מדוע לא תשָּׁאר פה מעט? אנה יש את נפשך ללכת?

תם השפיל את עיניו וענה ברוח שפָלה:

– אולי שגיתי בחָפְזִי; כי אמרתי בלבי, כי חֻפשה נִתּנה לי, ובלבבי היה ללכת ולבקש את מאוּרָתִי, אשר בה נולדתי ואשר בה חֻנַּכתּי לחיות חיי עֹנִי וצער, הלא היא המאורה, אשר בה יושבות אמי ואחיותי, אשר שם ביתי ומקום מנוחתי; לא כן כל היְקָר והתפארת, הכבוד וההדר, אשר לא הסכַּנתי בהם – – אהה, אדוני המלך, קרָא לי דרור ברֹב חסדך ואלֵכה!

המלך שתק והתעמק במחשבותיו לרגע, והכרת פניו ענתה בו, כי לבו הולך ונגרש וכי צר לו מאד. הוא אמר, וקולו הביע צל של תקוה. –

– אולי הוֹליכוּהוּ מחשבותיו שוֹלָל רק בדבר האחד הזה, ובדעת ובהשכל ישפוט וידבר על כל דבר אחר. יתן ה' והיה כדבר הזה! הבה, ננַסה-נא ונראה, אם כן הוא.

המלך שאל את תם שאלה בשפה הרומאית, ותם ענה לו בלשון-עִלגים בשפה זו. פני המלך אורו מגיל. השרים והרופאים הביעו גם הם את שמחת לבם. המלך אמר:

– מענה פיו לא היה כיד כשרונותיו ולִמודיו, אולם הוא הראה, כי אור שכלו הֻכָּה בסנוֵרים אבל מחלתו איננה אֲנושה. מה תאמר אתה, אדוני?

הרופא שאליו פנה המלך בשאלתו, השתחוה ואמר:

– אמנם כן, אני נוכחתי, כי אדוני המלך לא שָׁגָה במשפטו.

פני המלך ענו בו, כי הוא שבע-רצון בזה, שחִזקו ועוֹדדוּ את רוחו, וביחוד כי בּן-סֶמֶך גדול כזה ממלא אחריו והוסיף בלב טוב ושמח:

– הקשיבו כֻּלכם אלי: הבה, ננַסה-נא אותו עוד הפעם.

הוא שאל את תם שאלה אחת בשפה הצרפתית. תם שתק רגע, והוא נבוך מאד, בהרגישו כי כל העינים נטויות ומרֻכָּזות אליו, ואחר אמר מתוך בושה:

– לא למדתי דעת השפה הזאת, אם מצאתי חן בעיני הוד כבוד מלכותו.

המלך צנח ונפל על המִּטה. המשרתים העומדים לפניו חשו לעזרתו; אולם הוא דחף אותם הצִּדה, ואמר:

– אל תרגיזו אותי. רק חֻלשה מַמְאֶרֶת היא ואשָׂאֶנָּה. סמכוני-נא! רב לכם עתה. בֹּא הֵנה ילד; הֵנה, תמֹך את ראשך הַנִּגרש על לב אביך ומְצָא מַרְגּוֹעַ לנפשך. עד מהרה תשוב לאֵיתָנְךָ; הלא היא רק מחלת-הדמיון, אשר תחלוף חיש. אל תירא; שוב תשוב למנוחתך במהרה. אחר-כך פנה אל עבר פני המסֻבּים: נֹעם נִמוּסָיו לא היה לו עוד, ועיניו התחילו מפיצות ברקים וזְוָעוֹת. הוא אמר:

– הקשיבו אלי כֻּלכם. בני זה הֻכָּה בשגעון, אולם לא לאֹרך ימים. הוא כרע תחת סֵבל משא לִמודיו הרבים, וגם כלאו אותו בבית פנימה יותר מדי. הסירו מלפניו את הספרים ואת המורים אשר לו! כַּלְכֵּל תכַלכלו דבר זה במשפט. שַׁעַשְׁעוּ את נפשו במשׂחקים, גַּרשו את השמָמון מתוך נפשו בדברים מבריאים ומחלימים, עד אשר יִרְוַח לו ושב לאיתנו. הוא התרומם ממקום מושבו והוסיף לדבּר במרץ ועֹז:

– אמנם, הוא הֻכָּה בשגעון. אולם בני הוא, ויורש למלכות אנגליה; אם תסור ממנו הרוח הרעה ואם לא, מָלך ימלוך! שמעו גם את דברי אלה והַעֲבִירוּ קול: האיש אשר יעלה על דַּל שפתיו את שגעון בן-המלך, איננו דורש את שלום הממלכה הזאת ואת טובתה, ותָלֹה יתָּלה על העץ!… הגישו לי מים לשתות – אש בוערת בעצמותי: היגון הזה הוביש את לֵחַי… הנה, הסירו את הכוס… תמכוני. עתה טוב. משֻׁגע, האמנם? ולוּ גם יגדל שגעונו אלף פעמים ככה, כי אז גם אז הנהו יורש-העצר, הנסיך מִוֵּלְס, ואנכי, המלך, אֲקַיֵם את הדבר הזה בכל תֹּקף. מחר ימַלאו את ידיו לכַהֵן פְּאֵר בתור נסיך ויורש-עצר, ויעטרוהו בכל הכבוד הראוי לו, כחֹק וכמנהג מאז מקדם. הנני ממלא את ידך כרגע לעשות ככל אשר דברתי, אדוני האציל מהֶרְטְפוֹרְד.

אחד האצילים כרע לפני מטת המלך ואמר:

– הוד כבוד מלכותו יודע, כי המַרְשַׁל הגדול לדורותיו אשר לממלכת אנגליה עָצוּר במגדל הגדול. לא יָאות לנו, כי איש העצור…

– הס! אל תַּכאיב את אזני ואל תעלה את שמו השָּׂנוא לי תכלית שנאה על דל שפתיך. האמנם חָיֹה יחיה האיש הזה לנצח? האמנם ישימו מתג ורסן לרצוני? האמנם יתמהמהו ולא יחישו למלא את ידי יורש-העצר, באשר לא ימָצא בכל ארץ ממלכתי שר ואציל, אשר לבו חַף מכל מחשבות בֶּגד וָמַעַל, לעטר אותו בכל הַיְקָר והגדֻלה, הראויים לתת לו? לא, באלהים האדירים נשבעתי! הַזְהר תזהיר את בית-המחוקקים אשר לי לחרֹץ את משפט האציל מנורפולק לפני צאת השמש עוד הפעם. אם לא, ויָדעו את ידי הקשה!

האציל מהרטפורד ענה ואמר:

– רצון המלך הוא חֹק ולא יעבֹר; ובדַבּרו עמד בכל מְלֹא קומתו ושב אל מקומו הראשון.

לאט-לאט שככה חמת המלך, וקצפו סר מעל פניו. הוא אמר:

– גשה ושקה לי, נסיכי. הנה… למה יפחד לבך? האמנם אינני אביך אוהבך?

– קָטֹנְתִּי מכל הטוב והחסד הזה, אדוני האדיר ורב-החסד; נפשי יודעת זאת. אבל – אבל – יֵצר לי מאד בזכרי, כי האיש ההוא מות ימות, וגם –

– האח, אתה זה בני, אתה זה בני! הלב לב בני, אם גם עיני שִׂכלו הֻכּו בסנוֵרים, כי לבך מלא אהבה ורצון מיום היותך. אולם הנסיך הזה עומד לשטן בינך ובין היקר והגדֻלה, הראוים לתת לך: אנכי אפקיד איש אחר במקומו, אשר לא יָמִיט חרפה על משרָתו הכבודה. הרָגע-נא, בני ונסיכי; אל-נא ירגיז הדבר הזה את לבך הטוב.

– אבל, האם לא ירד האיש הזה שאולה בגללי, אדוני המלך? לולא אנכי, כי אז הלא האריך ימים, האף אין זאת?

– אל-נא תשים את לבך אל האיש הזה, בני ונסיכי; איננו שֹׁוֶה, כי תשים אליו לבך. שקה לי עוד הפעם, ואחר-כן תפנה אל שעשועיך ומִשׂחקיך; כי מחלתי כבדה עלי. עיף אנכי מאד, ונפשי תכלה למנוּחה ומרגוע. לֵך עם דודך, האציל מהרטפורד, ועם יתר אנשיך, ושובה אלי, אחרי הרגיע את רוּחי וכֹחי ישוב אלי.

תם הוּבַל מאת פני המלך בלב נשבר ונדכּה, כי דברי המלך האחרונים שמו קץ לתקותו, אשר טִפח בלבו, כי עתה יקראו לו דרור. עוד הפעם שמע את כל האנשים בלחש מתלחשים ואומרים: “הנה בן-המלך, הנה בן-המלך בא!”

לבו נפל בקרבו ורוחו עזבהו, כשהלך לו הלוך ועבר בין שורות מבריקות ונוצצות של יושבי חצר המלך, וכֻלם כאחד משתחוים לו; עתה הכיר לדעת, כי הנהו בַשִּׁבְיָה, וכי אפשר, כי ישאר כלוא בכלוב הזהב הזה לנצח, אם לא ירחם עליו ה' ויקרא לו דרור.

ובכל אשר פנה ראה את ראשו הכָּרות של הנסיך מנורפולק ואת פניו הידועים לו צפים ומרחפים באויר, ועיניו לטושות אליו בזעם ובתוכחה נמרצה.

חלומותיו הישָׁנים היו כל-כך נעימים ונחמדים; אולם המציאות הנוכחית היתה כל-כך קודרת, כל-כך שוֹמֵמָה!

פרק ו: כֵּיצַד מְחַנְּכִים וּמַדְרִיכִים אֶת תָּם

תם הובל אל המעון הראשי, שנמצא באגף נהדר אחד, ושם הושיבו אותו על כסא – דבר שנפשו היתה סולדת ממנו, באשר היו שם בחדר אנשים זקנים באים בימים ואנשים ממרום-המעלה סביב לו. הוא בִּקש מהם, כי ישבו גם הם, אולם הם רק הביעו את תודתם בקִדה או במִלְמוּל שפתים, ונשארו עומדים על רגליהם. הוא חפץ לפצור בהם, אך דודו האציל מהרטפורד לחש באזניו:

– אנא, אל-נא תפצר בם, אדוני; לא יָאות להם לשבת בהיותם לנגדך.

– הודיעו כי האציל סֶן י’ון בא. אחרי השתחוותו להם, כנהוג, אמר:

– אנכי באתי בפקֻדת המלך, ודבר-סתר עמי. האם ייטב בעיני הוד-כבודו לשלוח מעל פניו את כל אלה העומדים לפניו פה, מלבד אדוני האציל מהרטפורד?

הרטפורד התבונן, כי תם איננו יודע איך להתנהג, ולחש באזניו, כי יתן את פקֻדתו בתנועת-יד וכי לא יטריח את עצמו לדַבּר דבר, אם אין רצונו לדבּר. כשהלכו להם האצילים, העומדים לשרת לפניו, אמר האציל סֶן י’וֹן:

“הוד כבוד מלכותו צִוה, כי מפני טעמים ונִמוקים רבי-הערך, העומדים ברוּמה של מלכות, על הוד-כבוד יורש-העצר להסתיר את מחלתו, ככל אשר יהיה לאֵל-ידו, עד אשר יֵרָפֵא ממחלתו ושב להיות כשהיה. ולכן, אל יכחש לכל איש, כי הוא הנהו בן-המלך בּאמת, ויורש לגדֻלה וליקר אשר לממלכת אנגליה; עליו להשתדל להתנהג על-פי כל נִמוסי הכבוד אשר בחצר המלך, וגם יקבל, מבלי דַבר דבר ומבלי הראות כל אות מחאה, את כל אותות הכבוד וההכנעה הראוים לתת לו על-פי החֻקים הקדמונים והנִמוסים העתיקים; כי יחדל לדבּר עם כל איש על-אודות שפל מולדתו ומדרגתו, כי אלה הם הדברים, אשר העלתה מחלתו ממעמקי דמיונו החולה והעיֵף מרֹב עבודה; כי יתאמץ בכל כֹּחו להעלות על זכרונו את פני האנשים, אשר הסכין לראות אותם תמיד – ואם תקצר ידו מעשות זאת, אזי ישים מַחֲסוֹם לפיו, והכָּרת פניו לא תענה בו, כי הוא נרעש ונדהם, ואל יַראה לדעת, כי שכח אותם; כי ביום הגִנוּסיה, בהתאסף ראשי עם ורַבֵּי-המלך, אם יפלא ממנו איזה דבר ולא יֵדע את המעשה אשר עליו לעשות ואת הדברים אשר עליו לדַבּר, אזי לא יַראה כל אותות פחד ותמהון נגד אלה הסקרנים המביטים אליו, כי-אם יוָּעץ עם האציל מהרטפורד, או עמדי, עבדו הנאמן, כי מצות המלך עלינו לעמוד על ימינו ולשרתהו ולהיות נכונים בכל עת קראו אלינו, עד אשר ישיב המלך את פקֻדתו זאת. נאום הוד-כבוד מלכותו, השולח את ברכתו שלום להוד-כבוד אדוני הנסיך והמתפלל, כי יהי רצון מלפני ה' לרפא אותך במהרה בחסדו הגדול, ובצלו תֶּחֱסֶה ותתלונן תמיד מעתה ועד עולם.”

האציל סֶן י’וֹן השתחוה ביראת הכבוד ועמד מן הצד. תם השלים עם גורלו, וענה ואמר:

– המלך דִבּר, ומי לא יקשיב? איש לא יָהִין לַמְרוֹת את פיו או לשַׁנות את פקֻדתו לפי רוחו וטעמו הוא, ולהֵחָלֵץ ממנה במזִמות ערמה, אם תכאיב את בשרו. את פקֻדת המלך תשמור רוחי.

– ואשר לפקֻדת המלך על-אודות ספרים – אמר האציל מהֶרטפורד – וכמו כן לשאר מלאכות חשוּבות, – אולי יהיה את נפש אדוני לבלות את העת בשעשועים נעימים וקלים, פן יבוא אל המשתה עיֵף ויגע ומצאתו רעה.

פני תם הביעו תמהון ופניו האדימו, בראותו את עיני האציל סֶן י’וֹן. נטויות אליו ומלאות עצב. הוד-כבוד האציל הזה אמר:

– זכרונך עוד יוליכך תועה, אדוני, ופניך יביעו תמהון – אולם אל-נא תתן לדברים האלה להעכיר את רוחך. לא לאֹרך ימים יהיה כדבר הזה, כי הכל יחלף ויעבור, כאשר תשוב לאיתנך. אדוני האציל מהרטפורד דִבּר זה עתה על-אודות משתה המלך, אשר הבטיח הוד-כבוד מלכותו זה כשני חדשים, ועליך, אדוני הנסיך, יהיה להסב עם המלך. הזוכר אתה את דבַר המשתה עתה?

– צר לי מאד להודות על האמת, כי נשכח הדבר מלבי, – אמר תם בקול מלא פקפוק; ושוב האדימו פניו.

ברגע ההוא הודיעו, כי הנסיכה אליזבטה והנסיכה ג’ין גרֵי נכנסו, שני האצילים הביטו איש אל רעהו במבּטים, שהיו בהם רמז וכוָּנה עמֻקה. הרטפורד מִהר אל הדלת. כשעברו שתי הנסיכות הצעירות על פניו, אמר בקול נמוך מאד:

– אנא, נסיכות כבודות, העמֵדנה פנים כאִלו אינכן שָׂמות לב אל שגעונותיו, ואל תֵּראינה כל אות תמהון בראותכן, כי זכרונו בגד בו – מאד מאד יצר לכן בראותכן, כי מחלת השכחה דבקה בו גם בנוגע לדברים קטנים וקַלי-עֵרך.

בינתים לחש האציל סֶן י’וֹן באזני תם:

– אנא, אדוני הנסיך, הט לבך אל רצון הוד-כבוד מלכותו. זכֹר את כל הדברים בכל אשר יהיה בכֹחך – והעמד פנים כזוכר גם את הדברים, שאינך זוכר באמת. אל תרגשנה הן, כי נשתנית הרבה ממה שהיית לפני זה, כי אתה יודע, אשר לב חברותיך אלה מלא אהבה לך ונפשן תדאב מאד למשמע כל אלה. היש את נפשך, אדוני, לעצוא אותנו, אותי ואת דודך, פה?

תם הביע את הסכמתו בתנועת-יד ומלמל דברים אחדים, כי כבר התחיל לומד את תפקידו, ובלבו התמים החליט לצאת ידי חובתו, בכל אשר צוה עליו המלך.

אולם למרות כל הזהירות והתחבולות, הביאה אותו שיחת הצעירות במבוכה לפעמים. לא אחת ושתים היה תם “על עֶברי פִּי פַחת” והיה נכון לאמר נוֹאָש ולהודות, כי נשגב מכֹּחו למלא את תפקידו כראוי; אולם טוב-טעם הנסיכה אליזבּטה חלצה אותו מן המצר. יש אשר בא דבר וחצי דבר מאת האצילים השנים לרַוְחָתוֹ ולישועתו. כי היה לבם של שני אלה עֵר לשמור עליו ולתמכהו בבואו בין המצרים. לכאורה, היו דבוריהם נאמרים במקרה, כלאחר-יד, אולם תמיד היו בעִתָּם והביאו את התכלית הנרצה. פעם אחת, למשל, פנתה הנסיכה ג’ין גְרֵי אל תם והבהילה אותו בשאלה זו:

– המלאת את חובתך לבקר את הוד-כבוד המלכה היום, אדוני הנסיך?

תם נבוך, ופניו הביעו פחד וצרה, והיה נכון כבר למלמל כל דבר, אשר יבוא אל פיו, אולם האציל סֶן י’וֹן עמד בפרץ וענה בעדו בקלות-חן, המיֻחדה לכל אלה, היושבים בחצר המלך ורגילים להִמָּצא במצבים מסֻכָּנים כאלה ויודעים למצֹא תמיד את הדרך הנכונה לצאת מן המֵצר:

– אמנם, הוא בא להֵרָאות לפניה, גברתי, והיא עוֹדדה את רוחו בנוגע למצב בריאותו של אדוני יורש-העצר; האף אין זאת, הוד-כבוד הנסיך?

תם מלמל איזה דבר במקום הסכמה, אבל הרגש הרגיש, כי דרכו חלקלקה ומסֻכּנה. בעוד זמן-מה נָסַבָּה השׂיחה על-אודות הפסקת לִמודיו הזמנית, והוד-כבוד הנסיכה הקטנה קראה:

– צר לי מאד, צר לי מאד על הדבר הזה! ואתה הלא התקדמת בלמודים באֹמץ-לב. אך אל-נא יפול לבך, דֹם וסבֹּל, וצַפה ליומך כי יבוא; היום ההוא לא ירחק. עוד חָנֹן יָחְנְךָ האלהים בחכמה ודעת, כאשר חנן את אביך, וגם ילַמד את לשונך לדַבּר צחות ולמשֹׁל במַכְמַנֵּי שׂפות רבות כאביך, אדוני הנסיך הטוב.

– אבי! – קרא תם, שהסיח דעתו לרגע, כי עליו להיות זהיר ולעמוד על המשמר. – משער אנכי, כי איננו יודע לדבּר כן גם בשפתו הוא, וכל איש, מלבד החזירים המתגוללים באשפה, לא יבין למחשבותיו; ובנוגע ללמודים, לכל הלמודים למיניהם –

הוא נשא את עיניו ופגע במבט רב-הכוָּנה וְּמְלֵא-האזהרה של האדון האציל סֶן י’וֹן.

הוא נשתתק, פניו האדימו, ואחר-כך הוסיף בקול נמוך ועצב: אהה, מחלתי תרדֹף אחרי ולא תרפֵּני, ומחשבותי תעו. באמת לא היה בלבי לדַבּר דבר למרות כבוד המלך.

– ידענו אדוננו, גם ידענו, – אמרה הנסיכה אליזבּטה, בקחתה את יד “אחיה” בין שתי כפות ידיה היא בכבוד ובחבה; – אל-נא ירגז לבך לזאת. הן לא בך האשם, כי-אם ברוח הרעה המבַעֶתֶת אותך.

– תנחומיך ישעשעו נפשי, גברתי הנחמדה, – אמר תם בלב מלא תודה, – ואני מרהיב עֹז בנפשי להודות לך מקרב לבי על זה.

פעם קרה, כי הנסיכה הקטנה גֵ’ין הפוחזה הוציאה מפיה מבטא ידוּע בשפת יוָן, בדבּרה אל תם. אך הנסיכה אליזבטה המהירה והחדה הכירה בפני הנסיך השלֵוים כי לא הבין דבר, ותוך-כדי-דבור השיבה היא במנוחת-נפש מבטא אחר בשפת יוָן במקום תם והסבה את השיחה לענינים אחרים.

העת חלפה בנעימות, וגם במישרים, בכלל. ה“מכשולים” וה“חַתְחַתִּים” על דרך תם הלכו ומעטו, ונפשו שבה לאט-לאט למנוחתה, בראותו כי כֻּלם התמכרו באהבה ובחבה לבוא לעזרתו ולַעֲצֹם עיניהם מֵרְאוֹת את שגיאותיו. בהִוָּדַע לו, כי הנסיכות הקטנות תְּלַוֶּינָה אותו אל המשתה, אשר יערֹך האציל ראש העיר לונדון בערב, קפץ לבו בקרבו מתוך רגש של רְוָחה ואֹשר, בהרגישו כי לא יהיה אַלְמָן מרֵעוֹת וידידות בתוך המון אנשים זרים, בעוד אשר לפני שעה היה אותו הרעיון, כי הן תלוינה אותו, – מְדַכֵּא אותו וממלא את נפשו פחד לאין-קץ.

“המלאכים השומרים” על תם, הלא המה שני האצילים, לא שאבו מְלֹא-חָפְנַיִם נחת מן הרְאָיוֹן הזה בכל אֹפן, פחות הרבה מיתר האנשים שהשתתפו בו. הם הרגישו כאלו היו הקְּבַרְנִיטִים של ספינה גדולה, שעליהם לְנַהֲלָהּ בתעלה מלאה מכשולים וסַלעי נגף; עליהם היה להיות עֵרים וזריזים ולעמוד על המשמר בכל רגע; הם נוכחו, כי מִשְׂרָתם איננה משחק שעשועים של ילדים. ולכן, כשקרב בִּקוּרן של הנסיכות אל קִצו והמשרת הודיע, כי האציל גִילְפוֹרְד דוֹרלֵי בא, הרגישו שניהם לא רק, כי המלאכה היתה מרֻבּה מכפי כֹּחם עד-עתה, כי-אם גם שהם אינם מֻכשרים להוליך את “ספינתם” ולהפליג בה נסיעה קשה ומסֻכָּנה עוד הפעם. מטעם זה יעצו לתם בדרך כבוד להִפָּטר מן הבקור באיזו אֲמַתְלָה. הוא עשה זאת בחפץ-לב, אם גם אפשר היה להכיר צל של אי-רצון ותקוה נכזבה בפני הנסיכה גֵ’ין בשמעה, כי לא קבלו את פני הצעיר הנהדר והנחמד הזה.

הִשְׂתָּרְרָה דממה, כעין שתיקה של צִפִּיָה, שנשׂגב מאת תם להבין את מהוּתה. הוא סקר בעיניו את האציל מהרטפורד, והלז נתן לו אות – אולם הוא לא הצליח לעמוד על כוָנת האות שנתן לו. אליזבּטה, זריזה ועֵרה זו, שהיתה נכונה תמיד לעמוד בפרץ, חשה לעזרתו גם בפעם הזאת, כדרכה תמיד במצבים כאלה, בחֵן טבעי ובקלות. היא אמרה לו בנִמוס ובכבוד הנהוג:

– היש את נפש אחי אדוני הנסיך, כי נעזב אותו לבדו?

תם אמר:

– אמנם, נכון אני למלא את כל משאלות לב גברותי הכבודות; אולם מי יתן ויכלתי לתת להן את כל אשר ביכלתי הקטנה, למען אוסיף להתענג באור פניהן, ולמען תוספנה להאציל עלי מנדבת חֶברתן הנעימה. לֵכנה לשלום, ויהי ה' עמכן. – הוא צחק בקרבו על המחשבה, שעלתה על לבו ברגע ההוא: לא לשוא ישבתי תמיד בסוד מרעים של נסיכים ובני מלכים בקראי בספרים, וגם למדתי את לשוני לשׂאת מדברותי בחן ובהדר ולדבּר רמות בערמה ומזמה!

כשהלכו להן העלמות הכבודות, פנה תם אל שני שומריו, עיף ויגע, ואמר:

– אם מצאתי חן בעיני אדונַי, שאל אשָׁאֵל מאתכם לפרוש לאיזו קרן-זוית ולנוח.

האציל מהרטפורד אמר:

– אם מצאנו חן בעיני אדוננו הנסיך. בידך לצווֹת, ולנו למלאות את מצוָתך. אמנם, זאת המנוחה דרושה לך עתה, אחרי אשר עליך לנסוע אל העיר.

הוא נגע בפעמון ונער משרת הופיע. האחרון קבל את הפקֻדה לקרֹא לאדון וִילִיאַם הֶרְבֶּרְט כי יופיע. האדון הזה בא כרגע והוביל את תם למעון הפנימי. מעשֵׂהו הראשון של תם היה להושיט את ידו ולקחת כוס מים; אולם משרת אחר, לבוש משי-וקטיפה תפש בכוס, כרע על ברכו האחת והושיט לו את הכוס על טס של זהב.

אחר זה ישב לו ה“שבוי” העיף וחפץ לשלֹף את נעליו, בבקשו בעיניו רשות בפחד וביראה, והנה משרת אחר, עוטה משי וקטיפה, כרע על ברכיו וגזל ממנו גם את המלאכה הזאת. עוד פעמים אחדות השתדל להיות משַׁמש לעצמו, אולם בכל פעם התערב אחר ועִכֵּב בידו. לסוף נואש מחפצו זה, השלים עם גורלו באנחה ומִלְמֵל לעצמו: "יקחני בכוֹר שָׂטָן אם אדע, מדוע לא ישתדלו גם לשאֹף רוח בעדי!

אחרי אשר הנעילוהו והלבישוהו מחלצות הערב שכב, סוף-סוף, לנוח. לנוח ולא לישון, כי היה מוחו מלא מחשבות רבות וחדרו היה מלא אנשים. הוא לא יכל להסתַּלק מן המחשבות, והן היו כל העת מתלבטות במוחו; הוא לא למד דעת למַדי לשלוח את האנשים מעל פניו, ולכן נשארו גם הם, לדאבונו הגדול, – וגם לדאבונם הם.

כשנפרד תם מעל שני שומריו האצילים נשארו הם לבדם והרהרו לעצמם שעה קלה, בהניעם את ראשיהם לעתים קרובות ובהתהלכם אָנֶה ואָנָה לאֹרך החדר. אחר-כך פתח האציל סֶן י’וֹן ואמר:

– הבה, נבין-נא את הדברים כפשוטם. מה דעתך?

– הדברים כפשוטם הם כך. המלך הולך וקרב אל קִצו. בן-אחי הוא מֻכּה-שגעון, ובשגעונו גם יעלה על כסא המלוכה, ושגעונו זה לא יסור ממנו. ה' ירחם על אנגליה. ודאי שתהיה זקוקה עתה לרחמים.

– אמנם, אפשר לצַפות לזה, באמת. אבל… האם לא יתגנב בלבך הספק בנוגע ל… ל…

המדבּר הִסֵּס ולסוף חדל לדבּר. כנראה, הרגיש, כי המקום אשר הוא עומד עליו מסֻכּן ביותר. האציל מהרטפורד עצר בלֶכתו ועמד לפניו, הביט אל פני סֶן י’וֹן במבט בהיר וחפשי, ואמר:

– דַבֵּר דבריך – איש מלבדי לא ישמע את דבריך. איזה ספק? בנוגע למה?

– למֹרת-רוח הוא לי להביע במלים את אשר עם לבבי, ואתה הנך קרוב ושאֵר-בשר לו, אדוני. אולם סלֹח תסלח לי, אם דברי יהיו למרות עיני כבודך. האם לא יראה הדבר כזר ותמוּה מאד, כי שגעונו שִׁנה את נִמוסיו ואת מנהגיו שנוי נמרץ כל-כך? לא כי מנהגו ומדבָּרוֹ וכל הליכותיו אינם של נסיך ובן-מלך, אבל שונים הם בפרטים קלים, ואינם כתמול שלשום. האם לא יראה כדבר זר ומשֻׁנה, כי שגעונו זה הפשיט את זכרונו ערֹם מכל תכונותיו שירש מאביו; את מדותיו ומנהגיו שקבל מכל אלה הסובבים אותו; כי שגעונו זה הפשיט אותו ערֹם מידיעותיו בשפות צרפת ויוָן והשאירה לו לפלֵטה את שפת רומא? אל-נא יחר לאדוני, אם אבקש ממנו להניח את דעתי ולהשיב את נפשי למנוחתה. ומקרב לבי אודה לאדוני על החסד הזה. טענתו שטען, כי הוא איננו בן-המלך, מנקרת במוחי, ולכן –

– הס מדַבּר, אדוני, כי דבר מרד ובליעל יצא מפיך! האם שכחת את פקֻדת המלך? זְכור ואל תשכח, כי בהקשיבי לדבריך, הנני נעשה שֻׁתָּף לפשעך.

פני האציל סֶן י’וֹן הלבינו, ומִהר לענות:

– אודה ולא אכחד, כי חטא חטאתי. אל-נא תגלה את עוני, הטה-נא לי את החסד הזה ברב טובתך ונדבת לבך, ואנכי לא אוסיף להעלות את הדבר הזה על לבי או על שפתי. אל-נא תמתח עלי את מדת הדין, כי אָבֹד אֹבַד.

– נעניתי לך, אדוני. אל תוסף דַבר דבריך למֹרת רוחנו, גפ פה גם באזני אחרים, ואז יהיו דבריך אלה אשר דברת זה עתה, כאלו לא דברת אותם מעולם. אולם אל-נא תתן להעכיר את רוחך. הוא הנהו בן-אחותי; האם אינם פניו, קולו, תמונתו וכל אשר לו גלוים וידועים לי מעריסתו עד היום? יש בכֹח השגעון לחולל את כל הדברים המוזרים ואת כל התהפוכות, אשר אתה רואה בו, ועוד יותר מזה. יזָכר-נא לפניך הברון הזקן מַרלי כשנטרפה דעתו – עד כמה שכח את מראה פניו הוא, שהיה ידוע לו למדי כששים שנה, ובשגעונו דִמה, כי מראהו זה היה של איש אחר; ולא עוד אלא שעמד וטען, כי הוא בנו של מרים מגדלֶינה, וכי ראשו עשוי מזכוכית ספרד; ובאמת לא נתן לכל איש לגעת בראשו, פן ישלח בו אחד את ידו במקרה ויפוצץ אותו לרסיסים. – גַּרש את כל ההרהורים האלה מלבך, אדוני, ומצא מנוחה לנפשך. הוא הוא בן-המלך. אנכי יודע אותו למדי – ועוד מעט והוא יהיה מלכך; לטובתך ולהנאתך יהיה הדבר, אם תשמור את מחשבתך בלבך.

אחרי דברים רבים, שבהם השתדל האציל סֶן י’וֹן למחות את שגגתו בכל מאמצי כֹחו, בהודיעו ובשוּבו ובהודיעו, כי אמונתו מיֻסדת עתה על בסיס חזק ואיתן, וכי כל הספֵקות שבעולם לא יזיזו את אמונתו ממקומה, שִׁלח האציל מהרטפורד את רעהו זה, שומר הנסיך, לנפשו, והוא ישב לשמור ולהשגיח לבדו. עוד מעט והוא שקע בהרהוריו. נראה היה, כי כל מה שהוסיף לחשוב, כן הוסיפו מחשבותיו להטרידו. עוד מעט והוא החל להתהלך על-פני הרצפה אנה ואנה ולמלמל לעצמו:

– דברי שטוּת, הדבר ברוּר, כי הוא הנהו בן-המלך! כלום יעלה על דעת בן אדם אחד בכל הארץ, כי יקרה מקרה, אשר שני אנשים, שאינם שארי-בשר או קרובים כל-שהוא, יהיו דומים איש לרעהו דמיון מפליא כזה? ולוּ גם קרה כדבר הזה, הלא היה זה נס נפלא ודבר מוּזר, כי המקרה יחליף את שני אלה ואחד יקח את מקום רעהו. לא, זוהי שטות שטות, הבל הבלים!

ותכף אמר:

– לוּ היה באמת נוֹכל ומתחפשׂ, שלקח לו את עטרת בן-המלך, כי אז היה הדבר הזה פשוט וטבעי. דבר כזה הוא קרוב אל השכל ומתקבל על הלב. אולם הראיתם מימיכם נוֹכל ומתחפש, אשר כֻּלם, מן המלך בעצמו, עד כל אנשי החצר, כֻּלם יקראו לפניו: בן המלך! והוא בעצמו יתכחש לגדֻלה וליקָר, אשר יעשו לו כֻּלם, וגם יתחנן על נפשו ויבקש לבל יפארו וירוממו אותו? לא! בנשמת סְוִתִּין הקדוש נשבעתי, לא ולא! הוא הוא בן-המלך, אבל דעתו נטרפה עליו.

פרק ז: שֻלְחַן הַמֶּלֶךְ

אחרי שעה אחת בצהרים השלים תם עם גורלו לעבור את “שבעת מְדוֹרֵי הגיהנום” של סדר ההלבשה לכבוד ארוחת-הצהרים. הוא מצא, כי על צד האמת הנהו לבוש גם עתה בגדי כבוד ותפארת, ורק שהחליפו את מלבושיו אלה באחרים. כל דבר היה שונה, מן הצוארון עד הפֻּזמקאות. אחר זה הובילו אותו ברֹב פְּאֵר והדר אל מעון מְרֻוָּח ומקֻשט, ששם היה כבר ערוך השלחן לאיש אחד, כלי השלחן היו זהב מוצק כֻּלם, מעשה ידי האמן בֶּנְוֵנוּטוֹ.

החדר היה מלא למחצה משרתי הכבוד. כֹּהֵן אחד בֵּרך על הלחם, ותם היה מוכן ומזֻמן להתנפל ולחֲטֹף, כי הרעב הֵציק לו כבר מאד, אולם “האדון בַּרְקְלֵי” עִכֵּב בעדו, כשמהר לקשור מַפִּית מסביב לצוארו; כי המשרה הגדולה של “מחַתל חתולים ליורש-העצר הנסיך מִוֶּלס” נמסרה לבני המשפחה הכבודה ההיא, משפחת ברקלי, לדורותם. השר המשקה היה שם, והוא שָם לְאֵל את כל נסיונותיו של תם להושיט את כוס היין לעצמו. “הטוֹעֵם אשר להוד-כבוד יורש-העצר הנסיך מוֶלס” היה שם גם הוא, מוכן ועומד לטעום כל דבר-אֹכל, שהיה בו משום חשד רעל, כשיזמינו אותו, ולהעמיד את עצמו בסכנה למות מן הרעל. משרה זו של “טועם” היתה בעת ההיא רק לִנוֹי, ונושא המשרה נקרא למלא את חובתו לעתים רחוקות מאד; אולם היתה עת, לפני דורות לא רבים, שסכנה גדולה היתה קשורה וכרוכה במשרה זו, ומעטים מאד היו אלה, שהיו משתוקקים לה. לכאורה זר ותמוּה הוא, מפני מה לא השתשמשו בכֶלב או בעושה מלאכת הצינוֹרוֹת, למלא חובת “טועם”. אולם דרכי מלכים ורוזנים נפלאים הם ולא נֵדעם. “האציל ד’ארקי”, המשרת הראשי של החדר, היה שם גם הוא, מוכן ומזֻמן לעשות – אלהים הוא היודע מה. לנו מספיקה העובדה, כי היה מצוּי שם. “האציל שׂר-המשקים” היה שם גם הוא. הוא עמד מאחורי כסאו של תם, להשגיח על נִמוּסי השלחן, בפקֻדת “האציל בן-המֶשֶׁק הגדול” והאציל ראש-המבַשלים, שעמדו שם גם הם. מלבד אלה המְנוּיים כאן היו לתם עוד שלש מאות שמונים וארבעה משרתים; כמובן, לא היו כל אלה בחדר עתה, אף לא החלק הרביעי מהם; ולא עוד אלא כי תם לא ידע עוד ולא הרגיש במציאותם.

כל המשרתים והאנשים שנמצאו בחדר הֻזהרו וחֻנכו בשעה הקודמת, לבלי הסיח את דעתם ולזכור, כי הנסיך לָקוּי במוחו לפי שעה, וכי עליהם להִשָּׁמר ולהִזָּהר מֵהַרְאוֹת כל צל של השתוממות למראה ה“תהפוכות” של הנסיך. עוד מעט ו“התהפוכות האלה” הֻצגו לרַאֲוָה לפניהם; אולם הן רק עוררו את רחמיהם עליו ואת דַאֲבוֹן לבם ולא הביאו אותם לידי צחוק ולַעג. יגון-לבם היה גדול למראה הנסיך אֲהוּב נפשם, הנגוע ומְעֻנֶּה עתה בתִגְרַת יד מחלתו.

תם המסכן אכל והשתַּמש שִׁמוּש מרֻבּה באצבעותיו; אולם איש לא צחק על הדבר הזה, וכל אחד העמיד פנים, כאלו איננו רואה מאומה. הוא בחן ובדק את המַפִּית שלו בעין סוקרת ובהתענינוּת עמֻקה, כי היתה מלאכת-מַטְוֶה יפה ועדינה, ואחר-כך אמר בתמימות:

– אנא, הסר את המַפִּית, פן אלכלך אותה בלי דעת.

“המְחַתֵּל לדורותיו” הסיר אותה בנִמוס וביראת הכבוד, מבלי הוצא אף דבּוּר של מְחָאָה או התנגדות כל-שהיא.

תם בחן בעיון גדול את הנָפוֹס ואת הכַּרְפַּס, ושאל שאלות בנוגע למהותן של הירקות האלה, ואם הנם ראוּיים לאכילה; (כי זה עתה התחילו זורעים ומגדלים את הירקות האלה באנגליה, במקום להביא אותם מהולנדיה בתור “מוֹתָרוֹת”.) הם ענו על כל שאלותיו ברצינוּת של כבוד, ולא גִלּוּ הַפְתָּעָה כל-שהיא. אחרי אכלו את קִנוּחַ-הסעֻדה והפַּרְפְּרָאוֹת, מִלא את כיסיו אגוזים; אולם אף אחד מהם לא התבונן ולא הרגיש בזה, ומנוחת נפשם לא הָפְרְעָה. אולם בעוד רגע הָפְרְעָה מנוחת נפשו הוא על-ידי המעשה הזה, ונִכָּר היה, כי לבו נרגז. כי זו היתה השֵׁרות היחידה, שהֻרשה לשרת לעצמו בידיו הוא בשעת האכילה, וברור היה לו, כי הוא עשה מעשה רע ומגֻנה מאד, שאיננו ראוי והגוּן לבן-מלך כלל וכלל. ברגע ההוא הרגיש דגדוּג בְּעַצְבֵי חָטמו, וּקצותיו התחילו להתרומם ולהתקמט חליפוֹת. וככל אשר הלך גֵרוי החֹטם ונמשך, כן הוסיף תם להביע בסִמנים ברורים את תלאותיו וצרת נפשו. הוא הביט בעינים מלאות בקשה ותחנונים, פעם אל אציל אחד ופעם אל משנֵהו, ודמעות התחילו נושרות מעיניו. כֻּלם קפצו ממקומם ונגשו אליו, כשפניהם מביעים חרדת-לב גדולה, וגם בקשו ממנו להגיד להם את צרתו. תם אמר בצער אמִתּי, הבא מן הלב:

– אנכי מבקש את סליחתכם: אני חָש גֵרוי רע ואכזרי בחטמי. מה הם המנהגים והנמוסים במקרה מיֻחד ובעת צרה כזו? אנא, חושו לעזרתי, כי תקצר רוחי לכלכל את הכאב עת רבה.

איש לא הצטחק; כֻּלם היו בצרה ובמבוכה גדולה; הם הביטו ותָמְהוּ איש אל רעהו בצרת לבם והיו אובדי-עצות. כי הנה ראו לפניהם חומת-ברזל, ואין מי שיוֹרֶה הֲלָכָה וימצא סמוכין בכל דברי ימי אנגליה, איך לצאת מן הסְבָךְ הזה. שׂר-הנִמוסים לא נמצא אז בחדר, ולא היה שם אף איש אחד, אשר יעָז להשליך את נפשו מנגד ולהפליג בים סוער, אשר לא נחקרו עדַין שביליו, או להעמיד את עצמו בסכנה ולנסות בפתרון השאלה רבת-הערך הזאת. חֲבַל, חבַל, כי לא היה שם “אציל מְגָרֵד לדורותיו”. בין כך ודמעותיו של תם שטפו ועברו, והתגלגלו וירדו על לחייו. חטמו האֻמלל שִׁוַּע והתחנן והלך והפציר בהם, כי יבואו לרַוְחָתוֹ. אולם לבסוף פרץ הטבע ועבר את גבולות הנִמוּס וחֻקי דרך-ארץ: תם נשא תפלה בעמקי נפשו, כי יסלחו לו, אם הֶעֱוָה את הַיְשָׁרָה, ואז הביא רֶוַח והצָלה וגלל את האבן הכבדה, שרבצה והעיקה על לבות אנשי החצר, בזה שגרד את חטמו בעֶצם ידו.

אחרי כְלוֹת הארוּחה נכנס אציל אחד והושיט לו כלִי-זהב, רחב ובלתי-עמֹק, מלא מֵי-וְרָדִים נותני ריח, לשטוף ולהדיח את פיו ואת אצבעותיו; “האציל המחַתֵּל לדורותיו” נטפל אליו במַפית, כי ישתמש בה. תם הביט בתמהון אל הכלי ופניו הביעו תמָהון רגעים אחדים, ואחר-כך הביא את הכלי אל פיו ושתה ממנו בכֹבד-ראש. הוא השיב את הכלי אל האציל ואמר:

– לא, לא מצא חן בעיני, אדוני האציל; אמנם ריחו נאה, אבל איננו חריף וחזק למדי.

ה“זרות” החדשה הזאת של בן-המלך, שנטרפה דעתו עליו, הכאיבה את לב כֻּלם כאב עצום; אולם מחזה מעציב זה לא עורר כל שחוק ולעג.

אחר זה טעה תם עוד הפעם טעות גדולה. הוא קם ועזב את השלחן ברגע שלקח הכֹּמר את עמדתו מאחורי הכסא, וּבְמֹעַל-כפים ובעינים עצומות ונשואות למעלה היה נכון להתחיל את ברכת המזון. וגם עתה כאלו לא הרגיש אף אחד מן הנמצאים שם, כי בן-המלך עשה עוד הפעם דבר היוצא מגדר הרגיל.

על-פי בקשתו, הובל ידידנו הקטן עתה אל חדר-המַשְׂכִּית המיֻחד לו, וכאן עזבו אותו לנפשו ולתחבולותיו. על וָוים תקועים במכסה-הקיר, שהיה עשוי עצי-אלון מלמטה, היו תלויים חלקי תִלבֹּשת שלֵמה של כלי-נשק מבריקים, שהיו מקֻשָּׁטים במעשי-חֵשב יפים ומשֻׁבּצים במשבצות-זהב. כלי-הנשק האלה היו של בן-המלך האמִתּי, מתנה שקבל זה עתה מאת המלכה הגברת פַר. תם לבש את השִּׁרְיוֹן ואת נעלי-היד, ואת הכובע בעל הנוצות, ואת יתר החלקים, שהיה לאֵל-ידו ללבוש בלי עזרת איש. רגע עלה על לבו לקרֹא למשרתים, כי יעזרוהו להשלים את כל התלבֹּשת ו“להזדַּיֵּן מכף רגלו ועד קדקדו”, אולם זֵכר האגוזים, שלקח אתו מארוחת-הצהרים שלו, בא לפניו, וגם שִׁוָּה לנגדו את העֹנג הגדול, אשר יתענג באכלו אותם בלי כל המון הסוקרים, אשר יביטו ויסתכלו בו, ובאין עמו “האצילים לדורותם”, אשר יציקו לו בעזרתם ושֵׁרותם, שאינו זקוק להן כלל וכלל; לכן השיב את כלי-הנשק היפים, כל דבר במקומו הנכון. ועוד מעט והוא היה עסוק וטרוד בפִצּוּחַ האגוזים ואכילתם, ולבו היה מלא אֹשר. זו היתה הפעם הראשונה, מן העת שהפך אותו אלהים לבן-מלך בעד עונותיו הרבים שהתענג. כשכלו כל האגוזים, נתן את עינו בארון וראה שם ספרים, שמשכו את תשומת-לבו. בין הספרים האלה היה גם ספר אחד, אשר בו ידֻבּר על-אודות הנִמוסים והמנהגים, המתהלכים בחצר מלכות אנגליה. זו היתה מציאה יקרה, חמדה גנוזה ממש. הוא השתטח על-פני סַפָּה יקרה והשתדל ללמוד דעת מן הספר הזה בחשק נמרץ. נעזוב אותו שם בחדרו לפי שעה.

פרק ח: אָבְדַן חוֹתַם-הַמַּמְלָכָה

בחמש שעות בערך הֵקיץ הנרי השמיני מתנומתו, שהיתה מלאה נדודים ולא השיבה את נפשו, ונהם לעצמו: “חלומות מרגיזים, חלומות מרגיזים! קרוב קִצי עתה וימי לא יִמָּשֵׁכוּ: זה פתרון חלומותי אלה, ודפיקות לבי, ההולכות ורפות, מקַיְּמוֹת את הדבר הזה בכל תֹּקף”. פתאם התחילו עיניו מפיצות אש-שאול. הוא נהם לעצמו: “אולם מוֹת לא אמות עד אשר ילך הוא לפני”.

המשרתים העומדים לפניו הרגישו, כי הוא הקיץ משנתו, אחד מהם שאל אותו לחפצו בנוגע לאציל הגדול ראש-הממלכה, שהיה עומד ברגע ההוא וממתין מבחוץ.

– יבוא, יבוא! – קרא המלך בכל לבו.

האציל הגדול בא, כרע לפני מטת המלך ואמר:

– את פקֻדתי הוצאתי, וכל רַבֵּי הממלכה ואציליה, כֻּלם לבושים לבוש-מלכות, עומדים עתה בבית-המחוקקים, ככל אשר צִוה אדוני המלך. גזר-דינו של הדֻכּס מנוֹרפוֹלְק כבר נכתב, וכֻלם מחכים עתה בעַנְוה ושפלות-הרוח ותאֵבים לדעת את חפץ-לב כבוד מלכותו ואת המעשה אשר עליהם לעשות.

פני המלך אורו מגיל של זָדוֹן. הוא אמר:

– סמכוּני-נא! אנכי בכבודי ובעצמי אופיע בבית-המחוקקים אשר לי ובעצם ידי אַחְתֹּם את גזר-דינו…

קולו נחלש פתאם; חִוָּרוֹן כעין האפר גרש את האדמומיות מעל לחייו. משרתיו העומדים לפניו סמכו אותו והושיבוהו על הכרים, וגם מהרו להשיב את רוחו בסמי-מרפא. הוא אמר בעצב:

– אֲהָה, מה כלתה נפשי לשעה הנעימה והמתוקה הזאת! והנה אֵחרה לבוא, והעֹנג הגדול אשר חמדתי בלבי כל העת נמנע ממני! החישו ואל תתמהמהו! אם נמנע העֹנג הגדול הזה ממני, יבֹאו אחרים וימלאו את החובה הנעימה הזאת. הנה אנכי מוסר את חותמי לועידה: בַּחרו אתם באצילים ומַלאו את ידם, ואז תמהר לעשות את העבודה העמוסה עליך. חושו, מהרו, אנָשי! כי בטרם תזרח השמש ותשקע שנית יוּבָא ראשו לפָני, למען אראה אותו בעיני.

– ככל אשר צוה אדוני המלך, כן יקום וכן יהיה. האם יֻכשר הדבר לפני הוד-כבוד מלכותו לצווֹת, כי יֻתַּן החותם הגדול על-ידי, למען אוכל למהר ולהוציא את דבר המלך לאור?

– החותם הגדול? ומי בלעדיך שומר את החותם הגדול?

– שָׂאֵנִי, אדוני המלך, אתה לקחת את החותם הגדול מיָדי זה כשני ימים, וגם אמרת לי, כי לא יחתמו בו כל חֹק וכל פקֻדה, עד אשר תחתם אתה בו בעצם ידך, אדוני המלך, את גזר-דינו של הדֻכּס מנוֹרפוֹלק.

– אכן, אמת ונכון הדבר. זָכֹר אזכֹר עתה אל-נכון… מה עשיתי בחותם? חלש וגוֵֹע אנכי… בימים האחרונים יבגֹד בי זכרוני לעתים קרובות מאד… מוזר, מוזר הדבר –

המלך נהם ומִלְמֵל לעצמו דברים בלתי-מובנים, בהניעו את ראשו השָּׂב באין-אונים לעתים קרובות, וכעִוֵּר גִשש בזכרונו והשתדל להִזכר את הנעשה בחותם הגדול. לסוף מצא האציל מהֶרטפוֹרד און לכרוע על ברכיו ולהאיר את עיניו בידיעה זו:

– אבי המלך, אל-נא יִחר אפך בי ואדבֵּרה. אני ועוד אנשים הנמצאים פה זוכרים אל-נכון, כי מסרת את החותם הגדול בידי הוד-כבוד יורש-העצר הנסיך מִוֶּלְס, לשמור אותו ליום אשר –

– אמת, אמת הדבר! – הפסיק אותו המלך. – הבֵא אותו הֵנה. העת בורחת לה כצל.

האציל מהֶרטפורד רץ אל תם. אולם עד-מהרה שב אל המלך בידים ריקות ובלב חרד ונרגז. הוא סִפר למלך את הדברים האלה:

– צר לי מאד מאד, אדוני המלך, כי לא איש-בשורה אנכי עתה; מאלהים יצא הדבר, כי מחלת הנסיך בן-המלך עוד לא הרפתה ממנו, ואין לאֵל-ידו לזכור, אם קבל את החותם הגדול. לכן מהרתי אני לבוא ולהודיע לך, בחשבי, כי לא טוב הדבר אשר אנחנו עושים, לבלות הזמן היקר מפז עתה. ואף גם זאת, – למלך אין שׁוֶה בנזק העת לנסוע ולחפש בכל המון החדרים והאולמים אשר להוד –

אנקה שהתפרצה מגרון המלך הפסיקה את “אדוני האציל” באמצע דבורו. אחרי עבור רגעים אחדים אמר הוד-מלכותו בקול מלא עצב עמֹק:

– אל תוסף להרגיז אותו ממנוחתו. ילד מִסכן. יד ה' כבדה עליו. נפשי יוצאת אליו, ולבי יהמה לו באהבה וחמלה. וגדול הוא הצער, כי אין לאֵל-ידי לשאת אתו את משׂא מחלתו על גֵוִי, העמוס משא לַעֲיֵפָה מפגעי הזמן, ולהשיב את נפשו למנוחתו.

הוא עצם את עיניו והתחיל ממלמל לעצמו. עוד מעט והוא נשתתק לגמרי. אחר-כך פקח את עיניו עוד הפעם ושלח מבט ריק ותוהה סביבותיו, עד אשר נח מבטו על “האציל הגדול ראש הממלכה”, שעדַין היה כורע לפניו. כרגע בערו עיניו בקצף נורא.

– מה, העוד תתמהמה פה? חי אלהים כי אם אינך ממהר למלא את פקֻדתי ולעשות כלה בבוגד ההוא, אזי יִקָרֵא דרור מחר לצניף-המלוכה אשר על ראשך, מחֹסר ראש לעטר אותו!

האציל הגדול ראש-הממלכה ענה בפחד ורעדה ואמר:

– אדוני המלך הגדול, חסד אני מבקש ממך! רק חכה חכיתי לחותם הגדול!

– בן-אדם, האם הסתתרה בינתך? החותם הקטן אשר הַסְכֵּן הסכַּנתי תמיד לשאתו עמי בצאתי לדרכי, הנה הוא מֻנח בבית-אוצרי. ומאחר שנעלם החותם הגדול ואיננו, כלום לא יספיק לנו החותם הקטן? האם הסתתרה בינתך? צא מזה כרגע! והאזינה לדברי – אל אראה את פניך, בטרם הביאך את ראשו הֵנה!

האציל המסכן ראש-הממלכה חש ולא התמהמה להתרחק מ“מקום הסכנה” במֻקדם היותר אפשרי. גם חברי המועצה לא הוציאו את העת לבטלה ומהרו לתת את הסכמתם, הסכמת המלכות, למעשה העבדות של בית-המחוקקים, וגם הוֹעידו את יום המחרת ליום, אשר בו יוסר ראש האציל הגדול, אשר ישב ראשונה במלכות אנגליה, הלא הוא הדכּס האֻמלל מנורפולק.

פרק ט: עַל הַנָּהָר

בתשע שעות בערב האירו כל פני הארמון אשר למול עֵבֶר הנהר באור-יקרות. הנהר בעצמו, עד כמה שהיתה העין מגעת אל מול פני העיר, היה כֻלו מכֻסה בסירות ובאניות-טיול, כֻּלן מָכְתָּרוֹת בזֵרים של פנסים רבי-צבעים, ומתנועעות בנחת על-ידי הגלים. כל המחזה נדמה לגן-פרחים מלא נגֹהות, המשתרע עד אין-קץ, אשר רוחות-הקיץ הניעו אותו בנחת. מדרגות-האבן הנהדרות, המובילות למטה אל המים, שיכלו להחזיק צבא שלם של נסיכות אשכנזית, שִׁוּוּ לפני העין תמונה נפלאה למראה. שׁורות בעלי-כִידונים בכלי-נשקם המְמֹרָטים והמון משרתים לבושי זיו ונֹגה, המתרוצצים ויורדים ועולים אנה ואנה, כשהם נחפזים להשלים את כל ההכנות.

עוד מעט ופקֻדה נִתְּנה, ותכף נעלמו כל נפש חיה מן המדרגות. האויר היה מלא שתיקה וצִפִּיָּה לדבר המתרגש ובא. עד כמה שהעין היתה יכולה לראות היו נראים רבבות אנשים בסירות, שהיו מתנשאים ממקומם ומאהילים על-גבי עיניהם מפני הזֹהר והברק של הפנסים והלפידים ומביטים אל עֵבר פני הארמון.

שורה של ארבעים או חמשים סירות נהדרות קרבו והלכו אל המדרגות. הסירות היו מצֻפּות זהב למכביר ופניהן ואחוריהן היו מחֻטָּבִים מעשה-חושב. קצתן היו מקֻשטות בנִסים ובדגלים, שהִתְנוֹפְפוּ לרוח היום; קצתן – באֵטוּן מָשְׁזָר חוטי-זהב מְרֻקָּם בכל כלי-נשק; קצתן – ברגלי-משי, שפעמוני-כסף קטנים לאין-מספר היו תלויים ויורדים מהם. הפעמונים האלה כאלו המטירו בצלצולם שירה עליזה לרוח קל, שהיה מנפנף אותם. קצתם התהדרו יותר, באשר היו סירות האצילים, העומדים לשרת את בן-המלך. צדיהן של אלו היו מַעֲקות של מָגִנִּים, מצֻירים בציורי כלי-נשק שונים מלאכת-מחשבת. כל הסירות הנהדרות האלה היו נמשכות על-ידי סירות קטנות, שהלכו לפניהן. בסירות המושכות האלה היו, מלבד האוחזים במשוטים גם מספר חַיָּלים בעלי-כובעים מבהיקים ומגִנים, וגם חֶבֶר מנגנים.

החלוץ אשר לתהלוכה המתקרבת ובאה הופיע עתה בדרך-השער הגדול. זה היה מחנה של בעלי-כידונים. מהם היו לבושים פוזמקאות-פַּסים שחורים וצהֻבּים-כהים, מצנפות-קטיפה מיֻפים בוְרָדים של כסף וחזיות של אטון כחֹל, מרֻקמות מפנים ומאחור בשלֹש הנוצות, סמל כלי-הנשק של בן-המלך, וארוגות בזהב. נִצְבֵי כידוניהם היו מכֻסים קטיפה אדֻמה-כהה, אחוזים ומהֻדקים במסמרי-זהב ומקֻשטים בגדילי-פאר. אחרי אשר התיצבו חוצץ בשורות מימין ומשמאל חזרו והיו לשתי שורות ארֻכּות, מדרך שער הארמון עד שפת הנהר. אז גללו משרתים, מלֻבּשִים לבוש זהב ואָדֹם-כהה, מרבד עבֶה והניחו אותו בין שתי השורות האלה. אחר-כך נשמע קול החצוצרה מבפנים. המנגנים אשר על-פני הנהר נגנו אז פרֵילוּדיה עליזה; שני שומרי-הסף, מקלות לבנים בידיהם, צעדו לאִטם ובחשיבות גדולה ויצאו דרך השער. אחריהם הלך פקיד-הצבא, שנשא את מַטה חותם-האזרחים, ועוד פקיד אחר, שנשא את חרב-העיר; אחריהם פקידי-הצבא של שוטרי-העיר, חמושים בכל כלי-מלחמתם, וסרטים קשורים בשרווּליהם; אחריהם ראש “לגיון-הביריות” במלבושי-הכבוד המיֻחדים לו, אחריו אבירים אחדים של “לגיון-הרחצה”, ולכל אחד מהם רקמה לבנה על שרווּלו; אחריהם משרתים המלוים אותם; אחריהם השופטים במלבושיהם-תולע ומגבעותיהם המיֻחדות; אחריהם הֶאָצִיל ראש-ממלכת-אנגליה במלבושיו-תולע, ואחריו מַלְאכות של זקני העיר במעיליהם-תולע; אחריהם ראשי חברות שונות של אזרחים במלבושי כבוד ופאר; אחריהם הלכו שנים-עשר פרתמים צרפתים בלבושיהם המזהירים, בני-לויתו של הציר הצרפתי; אחריהם הלכו שנים-עשר אבירים, בני-לויתו של הציר הספרדי, לבושים מעילי קטיפה שחורה בלי כל קשוטים; אחריהם הלכו אצילי אנגליה הגדולים עם עבדיהם ומשרתיהם. קול-תקיעת חצוצרה נשמע מבפנים; דוֹד בן-המלך, מי שעתיד להיות הדֻכּס הגדול ד’סַמרסֶט, הופיע ובא מתוך השער, הָדור במעיל אטון שחור מָשזר זהב, ועוד מעיל אטלס מרֻקם בפרחי-זהב ועָדוי בשׂבכות-כסף. הוא פנה, הסיר את הכובע בעל-הנוצות מעל ראשו, הרכין את גופו ביראת-הכבוד והתחיל צועד לאחוריו, צועד ומשתחוה בכל פסיעה ופסיעה. תקיעת-חצוצרה גדולה וארֻכּה נשמעה ואחרי התקיעה הגדולה כרוז: “פַּנו דרך לנסיך הרם והאדיר, האדון אֶדוַרד הנסיך מוֵלס!” מעל מרומי הכתלים של הארמון נשתרבבו וקפצו לשונות-אש אדֻמות, שהתמלטו ויצאו בקול רעם ורעש גדול; ההמון הצפוף והנדחק אשר על-פני כל הנהר התפרץ בקול תרועה גדולה ואדירה לכבוד הנסיך; תם קנטי, גבור היום, אשר למענו נעשה כל העסק הגדול, הופיע לפני העם והרכין את ראשו מעט לכל עֵבר, כבן-מלך מלֵדה. הוא היה הדור בלבוש אטלס לבן בעל חשׁן-ארגמן, עשוי אֵטון דק ועדין, משֻׁבּץ באבנים יקרות ומֻכתר בזר של אדרת-שׂער. על-גבי הלבוש הזה לבש מעיל אטון-זהב לבן, מָכתר בנוצות משֻׁלשות ומרֻפד באטלס כחֹל, משֻבּץ במרגליות ואבנים יקרות ומהֻדק בקרסים של אבני-שֹׁהם. על צוארו היה תלוי הצלב של “לגיון-הביריות” וסמלים אחרים של לגיונות שונים מארצות נכריות. ובכל פעם שנפל עליו אור-השמש נוצצו התכשיטים אשר עליו בזֹהר מעַוֵּר-עינים. האח, תם קַנטי, יליד אֹהל דל, חניך תעלות-השופכין שבלונדון, אח ורֵע לבלויי-סחבות, בֹץ ורפש, עֹני ומחסור, מה נפלא המחזה!

פרק י: תְּלָאוֹת בֶּן-הַמֶּלֶךְ

אנחנו עזבנו את יוחנן קַנטי כשהוא סוחב את בן-המלך סָחֹב וטלטל אל “חצר-החלאה” ואספסוף הומה וצוהל מתוך עֹנג גדול בעקבותיהם. בתוך כל האספסוף הזה היה רק בן-אדם אחד, שנִסה להגן על השבוי ולהיות לו מליץ-יֹשר, אולם איש לא שם לב אליו ואל דבריו. השאון והמהומה גדלו כל-כך, עד אשר כמעט לא נשמע קולו. בן-המלך הוסיף להתפתל ולהלחם על חֻפשתו, להתקצף ולשפֹּך את חמתו על העָול הנעשה לו, עד אשר קצרה רוחו של יוחנן קַנטי ופקעה שארית סבלנותו, ואז הרים את מקל-האלון בקצף-פתאם, למען הוריד אותו על ראש בן-המלך. הסַנֵגור היחידי, שהשתדל לפני רגע להיות מליץ-יֹשר לנער, קפץ ואמר לעצֹר בעד זרועו של יוחנן, ובגלל זה נִחת המקל על מרפקו הוא. קנטי צעק צעקה גדולה: “החפץ אתה להתערב? האף אין זאת? אם-כן, הא לך זה שכר טרחתך!”

מקלו נִחת בכל תֹּקף על ראש המתערב: נשמעה אנקה, ותמונה כהה כרעה נפלה לארץ לרגלי ההמון. ובעוד רגע ואותה התמונה שכבה לה בחשכה לבדה. האספסוף נדחק והלך קדימה. מקרה זה לא השבית את שמחתם כלל.

עוד מעט ובן-המלך היה במעונו של קנטי, ואז נסגרה הדלת בפני כל האנשים הזרים. לאור הכהה של נר-חֵלב, שהיה תקוע בפי בקבוק, יכֹל להבחין את קלסתר פני הדברים, שנמצאו שם באותה המאוּרה המבאישה, וגם את האנשים, שהיו גרים בה. שתי נערות מלֻכלכות ואשה אחת בשנות-הבינים התכַּוצו ורבצו להן אצל הַכֹּתל בקרן-זוית אחת. פני אלה היו דומים לפני חיות, שכבר הֻרגלו, כי יתהלכו אִתָּן באכזריות ומתוך יראה ואימה גדולה הנן מצפות לזה גם עתה. מתוך קרן-זוית אחרת בִּצבצה ויצאה כמתגנבת מכשפה בלה, ששערותיה השָׂבות גולשות ויורדות ועיניה מלאות זדון ובליעל. יוחנן קנטי אמר לאשה זו:

– המתיני, הנה מחזה-שעשועים של מסכות לפניך כאן. אל תקלקלי אותן עד אם התענגת עליהן למדי; ואז תַּראי את ידך הקשה ככל אשר תאַוה נפשך. התיצב לפנינו, הנער. עתה חזֹר על דברי-תעתועיך, אם עדַין לא שכחת אותם. מה שמך? ומי אתה?

דמיו הנעלבים התפרצו ועלו אל לחָיי בן-המלך הקטן עוד הפעם. הוא נשׂא את עיניו אל פני האיש, כשמבטו מביע בטחה וקצף גדול כאחד, ואמר:

– רק מחֹסר-נמוס ודעת הנך מצוה עלי לדַבֵּר. הנה פי המדבר אליך עתה עוד הפעם. אנכי הנני אֶדוַרד, הנסיך מוֶלס. אני הוא ולא אחר.

מענֶה זה הרעיש כל-כך את המכשפה, עד אשר נשארה נדהמה על מקומה ורגליה כאלו דבקו אל הרצפה במסמרים, וכמעט שלא נותרה בה רוח. היא לטשה את עיניה אל בן-המלך ועיניה הביעו השתוממות של טפשות. מראה-פניה זה גרם עֹנג גדול והנאה מרֻבּה כל-כך לבנָה הגס והרשע, עד אשר פרץ בצחוק-רעם אדיר וחזק. אוּלם הרֹשם, שעשה הדבר על אמו של תם ואחיותיו, היה שונה לגמרי. פחדן ויראתן מפני עֹנש ונזק הגוף חלף ועבר ומקומם לקח רגש של צער וחרדת-לב ממין אחר. הן רצו אליו, כשפניהן מביעות יגון ועגמת-נפש, וקראו:

– אהה, תם המסכן! נער מסכן!

האם כרעה על ברכיה לפני בן-המלך, הניחה את ידיה על שכמו, ומתוך דמעות, שהתפרצו ועלו לעיניה, הסתכלה בפניו בצער וגעגועים. אחר-כך אמרה:

– אהה, ילדי המסכן, סוף-סוף העבירה אותך קריאתך בספורי-הבלים על דעתך באֹפן נורא כל-כך, עד אשר הסתתרה בינתך. אהה! מדוע דבקת בהבלים האלה, ואנכי העידותי בך להִשָׁמר מהם? אהה ללבי, לב אמך, אשר דכאת אותו!

בן-המלך הסתכל בפניה ואמר בקול עדין:

– שלום לבנך ובינתו לא הסתתרה, גברת טובה. הנחמי-נא: תני לי לשוב אל הארמון, ששם הוא נמצא עתה, ואז ישיב אותו אבי, אדוני המלך, אליך במהרה.

– אביך המלך! אהה, ילדי! חדל לך מדבריך אלה, אשר יביאו מות לך ואבדון לכל אלה הקרובים לך. התנער מן החלום הנורא והמעציב הזה. הָשב אליך את זכרונך המוליך אותך שולל. הבט אלי. האם אינני אמך יולדתך, האוהבת אותך?

בן-המלך הניע ראשו וענה בעל-כרחו:

– אלהים הוא היודע, כי אין עם לבבי להאדיב את נפשך: אולם כֵּנים דברי, כי עוד לא ראיתי את פניך עד כֹּה.

האשה צנחה ונפלה על הרצפה, כשהיא יושבת, וכסתה את עיניה בשתי כפות-ידיה. היא נתנה קולה בבכי ויללה מתוך שברון-לב.

– הנח לו ויוסיף לצחק לפנינו! – הריע קנטי. – הוי, נַן! הֵי, בֶּט! חַסרי תרבות ונִמוס! איך לא ירֵאתן לעמֹד על רגליכן לפני הנסיך? כרענה על ברכיכן, חלאת-מין-האביונים, ותֵנּה כבוד ויקר לנסיך!

הוא צחק עוד הפעם וצהל כסוס. הנערות התחילו מלמדות סנגוריה על אחיהן מתוך פחד ורעדה; נַן אמרה:

– אם תתן לו לנוח ולישון וסר מעליו שגעונו. אנא, הנח לו!

– אנא, אבי, – אמרה בֶט: הוא עיֵף ויגע היום יותר מבכל הימים. מחר ישוב לאיתנו ויהיה כשהיה, וגם ישקֹד לחזור על הפתחים ולא יוסיף עוד לשוב הביתה בידים ריקות.

הערה זו פכּחה את דעת האב ועליזותו סרה מעליו. הערה זו הזכירה לו את החיים המעשיים. הוא פנה אל בן-המלך בחֵמה גדולה ואמר:

– – מחר עלינו לשלם שני אדרכמונים לבעל המאורה הזאת; שני אדרכמונים, התבין? כל הכסף הזה הוא שׂכר-דירה בעד חצי-שנה, ואם לא, אז עלינו לעקור את דירתנו מכאן. הראה לי את אשר קבצת על יד, קבצן עצל ורַשלן!

– אל-נא תוסיף להכאיב את נפשי בעניניך הנאלחים והנתעבים. הלא פי הוא המדבר אליך עוד הפעם: אנכי הנני בן-המלך.

מהלומה חזקה בכף-ידו הרחבה של קנטי, שירדה על שכם בן-המלך, צנפה וגלגלה אותו עד הכֹּתל אל-תוך זרועות האשה הטובה מרת קנטי, שחבקה אותו ולחצה אותו אל חזהּ, וגם היתה לו למחסֶה מגשם סוחף של המון מכות-לחי ומהלומות, שירדו בזעף, וספגה את כל המכות והמהלומות בגופה ובבשרה. הנערות הנפחדות נסוגו אחור ושבו אל פִּנָּתָן, אולם הסבתא נגשה ובחשק לב עָזרה על-יד בנה. בן-המלך נרתע וקפץ ממול מרת קנטי וקרא:

– אנכי לא אתן לך לסבֹּל ולשאת את כל אלה למעני. תהי-נא יד חזירי-אדם אלה בי לבדי.

הדברים האלה הבעירו את חמת חזירי-אדם אלה עד להשחית. הם מהרו לשקוד על מלאכתם באמונה, כאלו חסו להוציא את עתּם לבטלה. האב והזקנה גם יחד העניקו לו מכות ומהלומות ביד נדיבה, ואחר-כך חלקו גם לנערות ולאם כידם הטובה עליהם, על אשר חמלו על קרבנם והשתתפו בצערו.

– עתה, אמר קנטי, לכו כֻלכם לישון. כבר נלאיתי ממחזה-השעשועים.

ואז כִּבּו את האור, וכל בני-המשפחה הלכו איש למקומו. תכף כאשר נשמעה נחרתם של ראש-המשפחה ואמו, והנערות נוכחו, כי כבר יָשנו אלה את שנתם, זחלו ובאו אל המקום, אשר שכב שם בן-המלך, ובידים רכות וזהירות כסו אותו בתבן ובלויי-סחבות מפני הקֹר; גם אִמן זחלה ועברה אליו והחליקה את שערותיו וגם בכתה עליו, כשהיא לוחשת באזנו קטעי-דברים של תנחומים וחמלה. היא חשׂכה בעדו גם פת-לחם לאכֹל; אולם מכאובי הנער שללו ממנו את התאבון לאכילה, – לפחות, את התאבון לפרוסה חרֵבה ותפֵלה כזו. זֵכר כל המעשים, שעשתה לפני זה, בהגִנה עליו באֹמץ-לב, שעלה לה במכות ומהלומות, שהיה עליה לספֹג, בסוככה עליו בגופה היא, בא לפני בן-המלך ונגע עד לבו. הוא הודה לה בשפת נדיבים ובני-מלכים, וגם הפציר בה ללכת לישון ולהשתדל לשכֹח את יגונה. הוא גם הוסיף, כי אביו המלך לא ישכח את חסדיה הנאמנים ואת מסירת-נפשה והשב ישיב לה כגמולה. לשֵׁמע דבריו אלה, פרי השגעון ששב אליו, נשבר לבה בקרבה, ועוד הפעם לחצה אותו אל לבה, ואז שבה אל מטתה, כשהיא שרויה וטבועה בדמעות.

ובעוד היא שוכבת וחושבת ומתאבלת, והנה התחיל רעיון להתגנב ולנקר במוחה, כי איזה דבר, שלא יכלה לבאר את מהותו, יש בנער הזה, שלא היה בתם קנטי, בין משֻׁגע ובין בריא. היא לא ידעה, איך לתאר את הדבר, היא לא יכלה לצַיֵּן בדיוק, מה היה הדבר, אולם בחוש-אֵם דק כאלו גִלתה וגם הבחינה אותו והרגישה במציאותו. סוף-סוף, אולי הנער הזה באמת לא לָהּ הוא? הוי, הבֵל-הבלים! המחשבה הזאת כמעט שהביאה אותה לידי צחוק, למרות יגונה ותלאותיה. אולם כל זה היה ללא-הועיל, היא נוכחה, כי אי-אפשר לה לגרש את המחשבה הטורדת הזאת וכי היא הולכת ומנקרת במוחה בלי-הרף, רודפת אחריה כצל, מעַנה את רוחה ומדריכה את מנוחתה, ולסוף גם דבקה בה. אי-אפשר היה להסיח את דעתה מן המחשבה הזאת או לבטל אותה כאלו אינה. לסוף באה לידי הכרה, כי לא תמצא מנוחה לנפשה, עד אשר תתחכם ותמצא איזה מבחן, אשר יַראה ויוכיח באופן ברור ולא יניח כל מקום לשאלות וספקות, הבנָהּ הוא זה הנער אִם לא; ובדרך זו תגרש את כל הספקות, המיגעים את לבה ומענים את נפשה. כן, הדבר פשוט, זו היתה הדרך הנכונה לצאת מן הסבך הזה; ולפיכך העבידה את מוחה עבודה קשה להמציא מבחן כזה. אולם קל יותר היה לחבל איזו תחבולה מאשר להוציא אותה אל הפֹּעל. היא הפכה והפכה כל נסיון, שנראה לה כ“מבטיח”, אולם בכל פעם הֻכרחה למשוך את ידה ולהתיאש, כי גם באחד מהם אי-אפשר היה לבטֹח בטחון גמור ומָחלט, אף אחד מהם לא היה שלם בתכלית השלמות, ונסיון בלתי שלם ומָחלט לא היה מניח את דעתה. גלוי היה, כי היא מוגיעה את מוחה לשוא וכי עליה להתיאש מכל הענין. ובעוד המחשבות המדכאות האלה הולכות ועוברות במוחה, והנה קלטה אזנה את נשימתו התדירית והקבועה של הנער, וידעה, כי הנער שקוע בשנתו. ובעודנה מקשבת והנה נפסקה נשימתו התדירית והקבועה על-ידי בכי קל, הבא מתוך פחד-פתאם, כדרך שאדם בוכה מתוך חלומות רעים ומבהילים. מקרה קל זה, שבא בהסח-הדעת, הזמין לה תכף תחבולה, שעלתה בעֶרכה וטוּבה על כל התחבולות והנסיונות הקודמים. תכף נגשה לעבודה זו והתחילה לעסֹק בה כמו מתוך קדחת אם גם בלי כל שאון קל, הדליקה את נֵרה עוד הפעם, כשהיא ממלמלת לעצמה: "לוּ ראיתי אותו באותו רגע, הייתי יודעת כבר! מאותו היום, הוא היה אז נער קטן, כשהתפרץ אבק-השׂרפה אל פניו, כשהיה מתעורר מחלומותיו או ממחשבותיו לפתע-פתאם, היה מֵצל על עיניו בידיו, כמו שעשה ביום ההוא, שקרה לו אסון אבק-השׂרפה. ולא כפי שאחרים עושים, בהשיבם את כף-ידם כלפי פניהם, כי כף-ידו הוא היתה נטויה תמיד כלפי חוץ – אנכי ראיתי את הדבר הזה כמאה פעמים, ותמיד היה עושה כך בלי כל שִׁנוי שהוא ומבלי הַשמט אף תנועה אחת. כן, עוד מעט ואדע זאת אל נכון!

והנה כבר גָחנה ובאה אל משכב הנער הנָם, ונֵרה, שהאפילה עליו, בידה. היא שחה עליו לאט ובזהירות יתרה, וכמעט שעצרה לגמרי את נשימתה. היא הבליגה על רגשותיה הסוערים בקרבה, ופתאם הבריקה באור מול פניו ודפקה על הרצפה אצל אזנו בפרקי אצבעותיה. עיני הישֵׁן נפקחו פתאם לרוָחה והוא לטש את עיניו בבהלה סביבותיו – אולם לא עשה כל תנועה מיֻחדת בידיו.

האשה המסכֵּנה היתה מֻכַּת תמהון וצער ועמדה כנואשת ואובדת-עצות; אולם עלה בידה להסתיר את רגשותיה הסוערים ולהשקיט את הנער וליַשנו עוד הפעם. אז זחלה ושבה לאט אל מקומה והרהרה לעצמה את הרהוריה הנוגים על נסיונה. היא השתדלה להאמין, כי שגעונו של תם שִׁנה גם את רגילותו זו, אולם לא עלה בידה. “לא אמרה, ידיו לא הֻכּו בשגעון, הן לא יכלו לשכֹח הרגל ישן כזה בזמן קצר כזה. אהה, היום הזה הוא יום צרה ותוכֵחה לי!”

ובכל-זאת היתה תקותה עתה קשת-עֹרף, כמו שהיה הספק קשֵׁה-עֹרף לפני זה; בשום אֹפן לא יכלה להשלים עם גזר-דין זה, שהוציא לה נסיונה; עליה לנסות עוד הפעם – רק מקרה היה, כי נסיונה לא עלה יפה בפעם הזאת; ובכן הבהילה את הנער והעירה אותו משנתו פעמַים ושלש, בהפסקות קצרות – אולם תוצאות כל הנסיונות היו כתוצאות הנסיון הראשון – ואז הלכה ברגלים כושלות אל מטתה, ושרויה בעצב גדול יָשנה את שנתה, באמרה: “אבל אינני יכולה להתיאש ממנו ולוַתּר עליו – לא, לא, אינני יכולה, אינני יכולה – הוא מחֻיב להיות ילדי!”

כשחדלה האם המסכנה להפריע אותו, ומכאוביו הלכו ושככו וסר כֹּחם להטריד אותו, שתה עיפות גמורה את ידה על עיניו של בן-המלך וחתמה אותן בתרדמה עמֻקה ושקטה. שעה אחר שעה חלפה והוא ישן עדַין שנת-מתים. כה חלפו כארבע-חמש שעות. אז החלה קֵהות-החושים לעזֹב אותו מעט מעט. תֵכף, בעודנו נעור למחצה דובב:

– האדון ויליאם!

ובעוד רגע:

– הוי, האדון ויליאם הֶרבֶּרט! מַהרה הֵנה והקשיבה אל החלום שחלמתי, חלום זר ומפליא כזה עוד לא – האדון ויליאם, השומע אתה? בן-אדם, באמת נדמה לי, כי נהפכתי והייתי לאביון, וגם… הוי אתם, השומרים! האדון ויליאם! מה? האין כל שומר החדר, אשר יעמֹד לשרת? אהה, מרה תהיה אחרית כל… –

מה לך? – לחש קול באזניו. – מי הוא זה, אשר קראתָ לו?

– את האדון ויליאם הֶרבֶּרט. מי אתה?

– אני? הלא אנכי אחותך נַן, נַן ולא אחרת! אהה, תם, כמעט ששכחתי! שגעונך עוד לא סר מעליך! נער מסכן, שגעונךָ עוד לא סר מעליך! ולוּ לא הקיצותי עד עולם לראותך בכך! אנא, שמֹר פיך ולשונך, פן יכו אותנו כֻלנו עוד הפעם וָמַתנו!

בן-המלך הנבהל קפץ וישב למחצה, אולם פצעיו וחבורותיו, שכבר נתקשו מעט, הזכירו לו, כי יכיר את מקומו, ותֵכֶף נפל עוד הפעם באנקה על התבן הנרקב, כששפתיו דובבות:

– אהה, בהקיץ היה אפוא הדבר ולא בחלום!

וכרגע שב ובא אליו כל היגון הכבד וכל העֹני והתלאה, שיד השֵׁנה היתה בהם לגרש אותם, והוא הכיר, כי איננו עתה בן-מלך מפֻנק בארמון, שעיני כל העם האנגלי נשואות אליו באהבה ובהערצה, כי-אם אביון, מגֹרש ונִדח מנחלתו, לבוש-סחבות, אסיר במאוּרה, הראויה לפריצי-חיות, וחבר ורֵע לאספסוף אביונים וגנבים.

בתוך כל הצער והיגון, שהיה שרוי בהם, הגיעו לאזניו קולות שאון וצעקות הוללות, אשר הלכו וקרבו. בעוד רגע נשמעו נקישות חזקות בדלת; יוחנן קַנטי הפסיק את נחרתו ואמר:

– מי הוא הדופק? מה רצונך?

קול אחד ענה:

– היודע אתה, מי היה האיש, אשר עליו נִחת מקלך?

– לא. אינני יודע, וגם אין ברצוני לדעת.

– קרוב לודאי, כי במהרה תדבר בשפה אחרת. ואם יקָרה נפשך בעיניך, אין לך דרך אחרת, כי-אם לנוס ולהִמָלט מכאן. אותו האיש הנהו מפקיד את רוחו לנצח ביד אל עליון זה עתה. זהו הכהן, אבא אנדריו!

– אל אלהי הרחמים! – קרא קנטי. הוא העיר את כל בני-ביתו, ובגרון נִחר פקד: "קומו כֻלכם והמלטו על נפשותיכם – כי אם תתמהמהו פה, כלכם אבֹד תאבדון!

לא עברו חמשה רגעים וכל בני בית קנטי היו ברחוב ומהרו לנוס ולהמלט על נפשם. יוחנן קנטי החזיק במרפקו של בן-המלך ודפק אותו למהר ללכת דרך המסִלה החשֵׁכה, בהזהירו אותו אזהרה זו בקול נמוך:

– שמֹר פיך ולשונך, אויל משֻׁגע, ואל תגלה את שמנו. אנכי אבחר לי במהרה בשֵׁם חדש, אשר בו אקָרא, למען הכות בסנוֵרים את עיני החֹק והמשפט. שמֹר פיך ולשונך, אני אומר לך!

ואת הדברים האלה נהם ליתר בני-ביתו:

– אם יִקרה מקרנו להִפָּרד איש מרעהו, אזי ילך כל אחד אל “הגשר הלונדוני”; כאשר יגיע איש מכם אל חנות-הבד האחרונה אשר על הגשר, ישהה שם ויחכה, עד אשר יגיעו שמה גם האחרים, ואז ננוס כֻּלנו אל “סוֹיטווֹרק”.

באותו רגע יצאה כל החבורה מתוך החשכה והופיעה פתאם באורה. ולא רק באורה, כי-אם גם בתוך המון גדול של מזמרים, מחוללים ומריעים, שהיו צפופים ונדחקים יחד לאֹרך כל הנהר. שם היתה שורה של אורים, שנמשכה והלכה מלֹא-העין, לאֹרך כל התֶּמזה; “גשר לונדון” היה מואר באור-יקרות; כמוהו היה גם גשר סוֹיטווֹרק; כל פני הנהר הזהירו ונוצצו בהמון אורות-צבעונים; התפוצצות תכופה של זִקי-אש מִלאו את כל פני-השמים תערובה מסֻבּכה של חִצי-זֹהר וגשם כבד של רשפי-אש מעַוְּרים, שכמעט הפכו את הלילה ליום; בכל מקום נראו מחנות הוללים וחוגגים; כל לונדון נראתה כאלו התירו את רצועתה ושלחו אותה חפשי לנפשה.

יוחנן קנטי גלל מעל לבו קללה נמרצה ופקד לסגת אחור; אולם כבר אִחר את המועד. הוא וכל בני-הכנופיה שלו כאלו נבלעו בתוך אותה הכַּורת ההומיה משרצי-אדם לאין מספר, וכרגע נפרדו איש מרעהו, מבלי כל תקוה להִפָּגש עוד הפעם. אין בדעתנו לאמר, כי גם בן-המלך היה בכלל הכנופיה, המפֻזרה באותו רגע; כי יוחנן קנטי החזיק בו בכל תֹּקף. עתה החלה התקוה לפַעֵם בחזקה בלב בן-המלך להִמָלט. בר-נש גדול וחזק, אחד מן הפועלים שעל שפת הנהר, שהיה מבֻסם ודעתו היתה זחה עליו, הרגיש בדחיפה הגסה, שדחף אותו יוחנן קנטי, בחתרו בכל כֹּחו לפלס לו דרך ולצאת מתוך ההמון; הוא הניח את ידו הגסה והכבדה על שכמו של קנטי ואמר:

– אל-נא, אל-נא תמהר ככה, ידידי! אל-נא תעכֹר את נפשך בעסקים נבזים ושפלים, בעת אשר כל איש בעל-נפש ולב נאמן לו קורא חג היום!

– העסקים עסָקי ואינם נוגעים לך כלל, – ענה קנטי גסות; – הסר את ידך מעלי ותן לי לעבֹר.

– ההיטב חרה לך על הדבר הזה? אם-כן, לא תעבֹר, עד אם שתית לחיי הנסיך מוֶלס, אני אומר לך, – אמר הפועל וחסם בעדו את הדרך בהחלטה גמורה.

– אם כן אפוֹא, תן לי את הכוס, אבל מהר, מהר.

עוד חוגגים ומתהוללים אחדים התעַנְיְנו בעסק הזה, הם קראו בקול:

– כוס-האהבה! כוס-האהבה! ישתה הנבל הסר והזעף הזה את כוס-האהבה, ואם לא ונתַנו את נבלתו מאכל לדגי-הנהר.

וכוס-האהבה הגדולה הובאה; הפועל אחז באחת מידותיה של הכוס ובידו האחרת עשה כאלו הוא תולה מַפית על צוארי קנטי, ואז הושיט את הכוס, על-פי החֻקים והנִמוסים העתיקים התלוּים בזה, לקנטי, שהיה עליו לאחֹז גם הוא באחת מיָדותיה של הכוס בידו האחת ולהסיר את מכסה הכוס בידו השניה, על-פי המנהג הקדמון. כמובן, היה עליו להרפות את ידו מבן-המלך לרגע. הלה לא החמיץ את שעת-הכֹּשר שבאה לידו, ותֵכף צלל ביער הרגלַים אשר סביבותיו ונעלם ואיננו. ובעוד רגע קשה היה לחפשׂו ולמצאו בתוך ים-החיים הגדול והרועש הזה, מלחַפשׂ ולמצֹא מטבע, ששקעה לתוך משברי-הים הגדול.

הוא הרגיש תכף בעובדה זו, ותכף חִשב את דרכו, מבלי שים לב עוד אל יוחנן קנטי. הוא הכיר גם-כן בעובדה אחרת, הַינו: כי בן-מלך כוזב ונסיך מוֶלס מתחפשׂ הנהו גבור-החג של בני-העיר במקומו הוא. על-נקלה בא לידי המסקנה, כי הנער העני, תם קנטי, השתמש בכַונה ובזדון-לב בתכשֹׁרת הגדולה והנפלאה ויהי לגוזל גדֻלה ומלכות לא-לו.

ולפיכך, נשארה עתה רק דרך אחת לפניו – למצֹא את דרכו אל גִילְדְּהוֹל ולהתוַדע שם אל האנשים ולגלות את קלון הכוזב. הוא גם נתן את דעתו לתת לתם זה דֵי-עת להכין את רוחו ולתקן את נשמתו ליום-הדין, ואחר-כך יתלו אותו על העץ, ואחר-כך יורידו אותו וינתחו אותו לנתחים, הכל לפי חֻקי הדור ההוא ומנהגיו באיש בוגד ומורד במלכות.

פרק יא: בְּגִילְדְּהוֹל

סירת המלך, בלוית צי מזהיר לתפארת, שָׁטה לה בהוד ובהדר על-פני התֶּמזה בתוך כל הסירות המוארות. האויר היה מלא זמרה; גדות הנהר היו מֻכתּרות בזר של אורי-חג. במרחק נראתה העיר עטופה באדמומית של אור רך ובהיר, שנתפשט ויצא מאורים לאין-מספר; מתוך האור הזה התנשאו חֻדי-מגדלים גבוהים רבים כלפי השמים, שהיו מצֻפים אור-נֹגה ושנראו מרחוק כחניתות משֻׁבּצות באבני-חן; כששָׁטה ועברה הסירה, ברכו אותה מגדות הנהר קולות נחרים, שהריעו לכבודה ברעש גדול, בברקי-אור לאין מספר וברעמי כלי-תותח.

לתם קנטי, שהיה טבוע למחצה בכרי-המשי שלו, היו כל הצלילים האלה וכל המראה הזה פלא נשגב, שאין הפה יכול להביע, ומלא אותו השתוממות. אולם לידידותיו הקטנות שהיו לימינו, הנסיכה אלישבע והגברת יֶ’ן גְרֵי, לא נחשבו כל הדברים האלה למאומה.

כשהגיעו אל דוֹגֵיט, משכו את הצי דרך מי-וַלבּרוק הזכים והשקופים ל“בּוּקלסבֵּרִי”, על-פני בתים ומתחת לגשרים הומים מאדם רב, ששִׂמחו את לבם. כל הבתים והגשרים האירו באור-יקרות. לסוף עמדה בתוך אגם, הנקרא כיום “חצר-הסירות”, במרכז העיר העתיקה לונדון. תם ירד מן הסירה, ויחד עם כל התהלוכה המלאה תפארת עברו את “טְשִׁיפְסַיד” ומשם עשו דרך קצרה ועברו את “אָלד ג’וּרִי” ו“בֵּיסִינְגְּהוֹל”, עד אשר הגיעו אל ארמון גִילדהוֹל.

תם והנסיכות הקטנות קִבּלו בכל הכבוד הראוי על-ידי האציל נשיא-העיר וכל זקני-העיר, שנשאו את שרשרות-הזהב שלהם והיו לבושים בגדי-הכבוד שלהם, העשויים שָׁני, ואז הובלו על חֻפת-כבוד אשר בראש האולם הגדול, כשהרצים הולכים ומכריזים, והחותם וחרב-העיר לפניהם. האצילים והגבירות, שעליהם היה לעמוד לפני תם ושתי ידידותיו הקטנות, לקחו את עמדתם מאחורי כסאותיהם.

אל שלחן אחר ישבו כל גדולי החצר ואורחים רמי-המעלה, יחד עם כל גדולי-העיר. אלה שהיו משפל-המעלה ישבו אל המון השלחנות, שעמדו בתוך האולם הכללי. ממרום מקום-מנוחתם נשקפו פסלי שני הענקים “גוג ומגוג” נטורי-קרתא העתיקים של העיר, והתבוננו אל כל המחזה אשר מתחת בעיניהם הרגילות למחזות כאלה מדורות עברו. תקיעת-שופר וכרוז, ושׂר המשקים השָׁמֵן הופיע מעל גזוזטרה גבוהה, שיצאה מתוך הכֹּתל השמאלי, ומשרתיו אחריו נושאים בחגיגיות גדולה נתח-בשר, העולה רק על שלחן-מלכים, שאֵד חם עדַין נודף ממנו וכאלו אומר הוא לסכין: חָתכני!

אחרי הברכה הראשונה התנשא תם (כאשר צֻוה מקֹדם) – וכל היושבים קמו עמו – ושתה מכוס-זהב חשובה, שקראו לה “כוס-האהבה” עם הנסיכה אלישבע; מידה עברה הכוס אל הנסיכה יֶ’ן, ואחר-כך עברה מיד ליד אל כל הנאספים והמשתה הֵחֵל.

עם חצות הלילה הגיעו השמחה וההוללות עד מרום-קצן. אז הופיע המחזה המרהיב עין, שאהבו והעריצו כל-כך באותם הימים הקדמונים. בספרי-הזכרונות העתיקים עוד נשאר ציור מן המחזה הזה, שציֵר עֵד-ראִיה:

"אחרי אשר פִנו את הדרך, הופיעו בַּרוֹן אחד וגרף אחד, לבושים כמנהג התֻּרכּים, מעילים ארֻכּים עשוים אטון יקר ונקוּדים בנקֻדות-זהב; על ראשם נשאו כובעים עשוים קטיפה של ארגמן עם גלילי-זהב גדולים, ועל ירֵכם שתי חרבות, שהיו תלויות על פתילי-זהב. אחריהם הופיעו עוד ברון אחד וגרף אחד, לבושים מעילים ארֻכּים של אַטלס כָּתם ואחוזים בפַּסי-אטלס לבנים, וקפולי המעילים היו אטלס לבן וצהֹב חליפות, כמנהג רוסיה, כובעי-עור אפורים על ראשיהם, קרדֻמות קטנים בידי כל אחד מהם ומגפים ברגליהם, שחֻדיהם רגל ארכּם ומָפנים למעלה. אחריהם הופיע אביר, ואחריו שר-הצִיים הגדול, ועמו חמשה אצילים עטופים מלבושי קטיפה של ארגמן, שהיו מֻכתּרים בשרשרות-כסף; וממעל למלבושים האלה נשאו מעילים קצרים של אטלס כַּרְמִילִי, ועל ראשיהם כובעים כמנהג פרוּסיה. נושׂאי-האבוקות, שמספרם היה כמאה, היו עטופים במלבושי אטלס אדֹם וירֹק, כמנהג המוֹרים, ופניהם שחורים. אחריהם באו המזמרים, שהתחפשו בבגדים אחרים, וחוללו; וכל האלופים והאצילים והגבירות חוללו במשובת-עֹז, וכל המחזה היה נחמד למראה.

ובעוד תם יושב לו במרום-שבתו ומביט בהשתוממות על המחולות השובבים האלה, מבֻלבל ומשתאה למראה שפע הצבעים ומחזות-הקסם, שהתנועעו והתנוססו מתחת והתערבו והתלכּדו לתמונה נהדרה אחת, עמד בן-המלך האמִתי, הנסיך מוֶלס, לבוש-הסחבות והכריז על זכֻיותיו ותבע את משפטו ואת עלבונו, וגם גִלה את קלון בן-המלך הכוזב ברבים, ושִׁוע ופִלל מעמקי-נפשו, כי יתנו לו להכנס אל שערי גילדהול! ההמון התענג על ה“אֶפיזודה” הזאת עֹנג אין-קץ, וכל אחד נדחק ובא ופשט והאריך את צוארו לראות את ה“מתהולל” הקטן. עוד מעט וכלם התחילו לקנטר אותו בדברים ולשפֹך עליו לעג, בכונה לגרות אותו ולהעלות את קצפו ואת חמתו עד להשחית, למען יתענגו עוד יותר על מחזה-השעשועים. דמעות מתוך עלבון עמֹק עלו ובאו לעיניו, אולם בכל-זאת לא נכנע ואת מקומו לא הניח, וכראוי לבן-מלך חֵרף את מערכות האספסוף, כשזה הוסיף להקניטו ולשפוך קִתּון של בוז ולעג על פניו, שהכאיב לו מאד. הוא קרא:

– אנכי אומר לכם עוד הפעם, חבורת כלבים חסרי נִמוס ודרך-ארץ, כי אנכי אנכי הוא הנסיך מוֶלס! ואם גם הנני נעזב ונשכח עתה בלי כל אוהב ורֵע ובאין איש אשר יטיף לי דברי חסד ורחמים ויושיט לי יד-עזרה בצרה, בכל-זאת אחזיק במשפטי ולא ארף ממנו, וכל איש לא יזיז אותי ממקומי!

– אחת היא, אם הנך נסיך או לא, אולם הנך נער בן-חיל ואמיץ-לב, וגם אינך חסר אוהב ורֵע! הנה אנכי עומד על ימינך להוכיח את צדקת דברי; שים אל לבך, אני אומר לך, כי לוּ גם היה לך רֵע, הנופל ממַיְלְס הֶנדן, הנה גם אז לא היה עליך להוגיע ולכַתּת את רגליך לבקש לך רֵע אחר. הַרגיעה את הלשון הקטנה שלך, בני, אנכי יודע לדבר בשפת העכברים הנבזים האלה, כאלו הייתי אחד מהם מבטן ומלֵדה.

האיש אשר דבר את הדברים האלה היה מין “בן-בטיחַ” בלבושו ובמראהו ובמנהגו. הוא היה גבה-קומה, מבנה-גוו נאה, וגם בעל שרירים. בגדיו היו מאטון יקר, אלא שצבעם כבר נטַשטש וזֵרי-הסלסלות, שהכתירו אותם, היו כבר כתֻמים, וכלם היו בלויים ועלובים. הצוארון המרֻקם היה מקֻמט וקרוע; הנוצה אשר במגבעתו הנטויה למטה היתה שבורה ומרֻסקה, ומראה של אֵבר מדֻלדל לה, שהמיטה חרפת-עֹני על בעליה; על ירכו נשא חרב ארֻכּה בתער-ברזל, שעלתה בה חלודה; העזות והחֻצפה שבמנהגו והִלוכו העידו עליו, כי הוא הנהו אחד מ“מרי-הנפש” אשר בצבא. ההמון התפרץ בצחוק ולעג גדול למִשמע דברי האיש המוזר הזה, וקצתם קראו: “הנה עוד בן-מלך מתחפש!” “הוה זהיר בלשונך, רֵע, כי סכנה בו!” בחיי, מראה פניו יעיד בו – התבונן אל עיניו!" “חטֹף ממנו את הנער – אל אגם-הסוסים השליכו את בן-הכלב הזה!”

וכרגע ויד איש, שהעצה המֻצלחה של האספסוף עוררה את רוחו, היתה בבן-המלך. אולם באותו רגע וחרבו הארֻכּה של האיש המוזר נשלפה מתערה ותכף נפל האיש, השולח את ידו בבן-המלך, ארצה בתגרת חבטה גדולה וחזקה בצִדה הקֵהֶה של החרב. בעוד רגע נשמעו קולות רבים: “הרגו את הכלב! הרגו אותו, הרגוהו!” האספסוף נדחק מסביב לאיש-המלחמה, שגַבּו היה מָפנה אל הכֹּתל ושהתחיל לנפנף את חרבו ולהכות על ימין ועל שמאל כמשתולל. ה“קרבנות”, חללי חרבו, נפלו לכל עבר, אולם זרם האספסוף שטף ועבר על-פני גויותיהם של הנופלים ובקצף גדול ובחמה שפוכה התנפלו על הגבור המושיע. גלוי היה, כי רגעיו ספורים ותבוסתו כלה ונחרצה. והנה פתאם נשמע קול תרועת חצוצרה וקול קורא בחַיִל: “פַּנו דרך לשליח המלך!” ברגע ההוא ופלוגת רוכבי המלך השׂתערה על-פני האספסוף. כל אחד נס ככל אשר נשאוהו רגליו להמלט מכף הרעה. האיש המוזר ועז-הלב תפש את בן-המלך בזרועותיו, ועוד מעט והוא היה רחוק ממקום הסכנה ומן האספסוף.

נשובה נא אל אולם גילדהול. פתאם נשמַע מעל כל השאון והרעם של ההמון החוגג ומיטיב את לבו קול תקיעת-שופר צלולה. כרגע קמה דומיה עמֻקה; קול יחידי – קול שליח הארמון – התנשא והתחיל מכריז את כרוזו בקול רם ודק, כשכל הקהל הגדול עומד ומקשיב. דבריו האחרונים, שבִּטא אותם בחגיגיות גדולה ומיֻחדת, היו:

“המלך מת!”

כל הנאספים הרבים כפפו כאיש אחד את ראשיהם והורידום על לחזֵהם; וכך נשארו עומדים, שקועים בדומיה עמֻקה מאד, רגעים אחדים; ואז כרעו כֻלם כאחד על ברכיהם, הושיטו את ידיהם למעלה לעבר מול תם, וקול רעש גדול, אדיר וחזק, שהניע את כל הבנין, התפרץ:

– יחי המלך!

עיני תם המסכן תעו והשקיפו על-פני כל המחזה הנהדר הזה כאלו הֻכּו בסנוֵרים. חושיו כאלו נטמטמו בו. לסוף, כמו מתוך חלום, נחו עיניו רגע על הנסיכות הכורעות לפניו, ומשנהו על גרַף הֶרטפוֹרד. פתאם אורו פניו במזמה חדשה, שנולדה באותו רגע. הוא גחן ודבר בקול נמוך באזני גרף הֶרטפוֹרד:

"ענה לי באמת ובתמים, על אמונתך וכבודך! לוּ הייתי מוציא כאן פקֻדה, פקֻדה כזו, שאין לכל איש, מלבד לַמלך בעצמו, הזכות והַכֹּח להוציא. האם היו ממלאים את פקֻדתי זו, מבלי אשר יקום איש למרות את פי?

– אין איש, אדוני, בכל רחבי הממלכה הזאת, אשר יַמרה את פיך. הוד-כבוד-מלכות אנגליה שוכן בך. אתה הנך המלך – דבריך הם חֹק ומשפט.

תם ענה בקול חזק, היוצא מן הלב, וברגש גדול:

– אם-כן אפוא, יהיו-נא חֻקי המלך מהיום הזה חֻקים של חסד ורחמים, ולא חֻקים של דם ורצח! קום מכּרֹע על ברכיך ומהר ללכת אל המגדל ואמֹר, גזרת המלך היא, אשר הדֻכּס מנורפולק יחיה ולא ימות!

הדברים האלה הגיעו לאזני הקהל ונמסרו בחשק גדול מאיש לרעהו, ועוד מעט והם נִשׂאו על כל שׁפתַיִם לאֹרך כל האולם ולרחבו. וברגע אשר מהר הגרף הֶרטפוֹרד לעזֹב את האולם, התפרץ קול אדיר אחד:

– ספה תַמה ממשלת-הדמים! יחי אֶדוַרד מלך אנגליה לאֹרך ימים!

פרק יב: בֶּן-הַמֶּלֶךְ וְגוֹאֲלוֹ

כאשר אך נמלטו מַילְס הֶנדון ובן-המלך הקטן מכף האספסוף, החישו את צעדיהם דרך מבואות וסִמטאות בודדות אל הנהר. איש לא עצר אותם על דרכם, עד אשר הגיעו אל גשר לונדון; אז חתרו להם דרך בין ההמון הגדול, כשהֶנדון מחזיק במרפקו של בן-המלך – לא, של המלך בעצמו. הבשׂורה הגדולה כבר התפשטה והגיעה על-פני חוץ, והנער שמע את הבשורה “המלך מת” מפיות אלפי אנשים. בשורה זו הפכה את לב הנער המשֻׁלח והנעזב לאבן והרעידה את כל מבנה-גוֹו. הוא הרגיש בגֹדל האבדה, שאבדה לו, ונפשו נמלאה תוגה מרה; כי העריץ הזועף, שהיה פחד ובלהה לאחרים, היה טוב ועדִין לו. הדמעות הציפו את עיניו וטשטשו את כל העצמים אשר לנגד עיניו. רגע אחד ראה את עצמו כאלו היה היצור היותר נִדח, היותר נשכח והיותר נעזב בין כל יצורי אלהים – והנה שמע קול אחר, שזִעזע את הלילה ברעמו ההולך למרחקים: “יחי המלך אֶדוַרד השִּׁשי לעולם!” קול זה הצית אש בעיניו ומלא את נפשו ברטט של גאון פנימי מכף-רגל ועד ראש ועד ראשי אצבעותיו. “האח”, חשב, “מה נשגב ומה מוזר נראה הדבר – אנכי הנני המלך!”

שני ידידינו סללו את דרכם לאט-לאט בין ההמון הרב אשר על גשר לונדון. בנין זה, שעמד על תִּלו זה שש מאות שנה והיה הומה וגועש תמיד מאדם רב, שהלכו ושבו עליו במשך כל העת ההיא, היה משֻׁנה במהותו ובתכונתו, כי שורת חנויות ובתי-ממכר צפופים ונדחקים, ועליהם מלמעלה דירות-משפחה, השתרעו לאֹרך שני צדדיו משפת הנהר האחת עד רעותה. הגשר היה כעין עֲיָרה בפני עצמה; לה היה בית-אכסניה מִשֶּׁלָּהּ, בתי-מרזח משֶׁלָּהּ, בתי-אופים משֶׁלָּהּ, סוחרי-בגדים משֶׁלה, שוקי-אֹכל משֶׁלה, בתי-חרֹשת שֶׁלה, וגם בית-תפלה שלהּ. עירה זו הביטה על שתי שכנותיה, שהיא היתה החוליה המקשרת אותן – לונדון וסוֹיטווֹרק – כעל פרברים, הטובים כשהם לעצמם, אולם אין להם כל חשיבות מיֻחדה. עירה זו היתה כעין “קורפורַציה”, כביכול; עירה צרה בעלת רחוב אחד, חמִשית המיל אָרכהּ, ויושביה – יושבי-כפר, וכל אחד היה יודע את רעהו, כמו גם את אבותיו – וגם את כל עסקי-המשפחה הקטנים של רעהו. כמובן, היו בעירה זו גם בעלי-משפחה ושלשלת-היוחסין, משפחות עתיקות ונכבדות של קצבים ואופים וכל המינים, שתקעו את מקום משכנם ולא העתיקו אותו במשך חמש או שש מאות שנה, הם גם ידעו את דברי ימי הגשר מראשיתם ועד סופם, ואת כל האגדות המתהלכות עליו; דבריהם של אלו היו דברים “גשריים” ומחשבותיהם מחשבות “גשריות”, וגם שִׁקרו וכזבו באֹפן “גשרי”, כלומר: באֹפן ארֹך, ישר, שוה ושטחי כגשר. התושבים האלה היו, כמו שהיו מחֻיבים להיות: צרי-לב, נבערים מדעת ויהירים. ילדים נולדו על הגשר, גֻדלו עליו, וגם זָקנו ושָׂבו עליו, ולאחרונה מתו עליו, מבלי אשר דָרכה כף-רגלם על אדמה אחרת, מלבד אדמת הגשר. טבע הדבר מחַיב, כי בריות כאלה דִמו בנפשן, כי התהלוכה הנהדרה שאין לה סוף, שהיתה עוברת דרך הרחוב שלהן יום ולילה, והשאון וההמֻלה והמבוכה, הקריאות והצעקות והצהלות, הגעיות והתשואות וקול השעטות, שהיה נשמע תמיד כקול רעם נחנק, – כל אלה היו הדברים הגדולים היחידים שיֵשׁ בעולם, וגם התברכו בלבם, כי הם הם הנם בעליהם של הדברים האלה. ובאמת היו הם בעליהם של כל אלה – לפחות יכלו להתראות כבעלים, בהביטם דרך חלונותיהם – כשהיתה השעה צריכה לכך – כשהיה מלך או גבור-מלחמה שב מדרכו, היה עובר דרך הגשר בכל זהרו ונגהו, כי לא היה מקום יותר נאות מן הגשר, להציג לראֲוָה תהלוכה ארֻכּה וישָׁרה של שורות מהלכים, הנמשכת ונוהרת בלי-הפסק.

אלה האנשים, שנולדו וגֻדלו על הגשר, מצאו, כי החיים מחוץ לגשר הם חסרי-ענין וחסרי-תֹכן עד בלי-נשׂא. דברי-הימים מספרים לנו באחד מהם, שעזב את הגשר בהיותו בן שבעים ואחת והלך לגור בכפר. אולם הוא רק התהפך שם על משכבו וקלל את מלכו ואלהיו; שנתו נדדה מעיניו, כי הדומיה העמֻקה השוררת שם היתה כל-כך מכאיבה, כל-כך נוראה, כל-כך מדַכאה. אחרי אשר עיף ויגע מן המנוחה ההיא, נמלט לסוף ושב אל עיר מולדתו, ומראהו היה כחוש ובלה כשד משחת. שם שב לנוח בשלום ולהשתקע בחלומותיו הנעימים לקול המנגינות הערֵבות והמיַשנות של המים הרועשים והמצליפים ושל שאונה והמונה וקול רעמה של העירה, הנקראת “גשר לונדון”.

בעת זו, שאנחנו עומדים בה עתה, שִׁמש הגשר חֹמר ל“שעורי הסתכלות” בלִמוד תולדות עם אנגליה, לבני הגשר, כלומר: אלה הראשים החִורים והבלים של אנשי-שם, שהיו מוקעים על מוטות-ברזל על ראשי שערי הגשר. אולם נשובה אל עניננו.

מעונו של הֶנדון היה באכסניה קטנה אשר על הגשר. כאשר קרב אל הדלת עם רֵעו הקטן, שמע איש קורא בקול גס:

– הנה כי כן, סוף-כל-סוף באת! שוב לא תמָלט עתה, אנכי ערֵב בעד זה; ואם אוכל להביא חכמה בלבך בזה, שאכַתּת ואגָרם את עצמותיך לפשטידה, אז אפשר, כי לא יהיה עלינו לחכות לך עוד הפעם – ויוחנן קנטי שלח ידו לאחֹז בנער.

מילס הֶנדון עמד ביניהם ואמר:

– אל-נא תמהר, ידידי. כסבור אני, שהנך גס ללא-צֹרך. מה הנער הזה לך?

– אם זהו מעסקיך להתערב בעניני אחרים. הנהו בני.

– זהו שקר! – צעק המלך הקטן בחֹם לבו.

– בעֹז-לב דברת את הדברים האלה, ואנכי מאמין לך, בין שמוחך הקטן בריא או שבור, בין שדעתך צלולה או עכורה, נערי. אולם אחת היא לי, אם הנבל הגס הזה אביך הוא אם לא. אתה לא תהיה בְּנוֹ, למען יכה וילעיב אותך. כמו שאִיֵּם עליך זה עתה. ובכן, הנך מבכר לשבת עמדי?

– בודאי, בודאי – אינני יודע אותו, אנכי מתעב אותו, וטוב לי למות מאשר ללכת עמו.

– אם-כן, הדבר נגמר, ואין מה לדַבּר עוד.

– בנוגע לזה עוד נראה, – קרא יוחנן קנטי, בצעדו על-פני הֶנדון להשיג את הנער; – בחֹזק-יד יהיה עליו –

– אם רק תגע בו, בן-אשפתות, אֶצלֶה אותך על האש כאַוז! – אמר הֶנדון, בעצרו אותו בהליכתו ובשימו את ידו על נציב חרבו. קנטי נסוג אחור. “עתה שים אל לבך”, הוסיף הֶנדון, אנכי פרשׂתי את כנפי חסותי על הנער בעת אשר בני-אספסוף כמוך חפצו להתעלל בו, ואפשר, כי הם חפצו גם להרֹג אותו; האם תדמה בנפשך, כי אנכי אעזֹב אותו עתה לגורל עוד מר מזה? – כי בין שהנך אביו ובין שאינך, – והאמת נִתּנה להאמר, אני חושב, כי זהו שקר – מיתה קלה ויפה לנער כזה טובה לו יותר מחיים תחת ידי פריץ-חיות כמוך. ולכן, לֶך-לך לדרכך, ובחפזון גדול, כי אינני אוהב מריבות-דברים, בַּאשר מטבעי אינני סבלן ביותר.

יוחנן קנטי הלך לו, הלֹך ונהֹם את איומיו ואת קללותיו, וכרגע נעלם מעיניהם בתוך ההמון. הֶנדון טִפס ועלה שלש מעלות, עד אשר הגיע אל חדרו, וילד-משמרתו עמו, אחרי אשר הזמין ארוחה וצוה להעלות אותה אל חדרו. זה היה מעון דל. עם מטה רעועה ובלה ורהיטים ושיָרי-רהיטים ישָׁנים, ומואר באור כהה ועגום של נרות אחדים. המלך הקטן הגיע בכבדות אל המטה ושכב עליה, כשכמעט לא נותרה בו רוח מעמל ורעבון. הוא הוגיע את רגליו רֹב היום והלילה, כי היתה כבר השעה השניה או השלישית בבֹּקר, ובכל העת לא בא כל אכֹל אל פיו. הוא מלמל מתוך תנומה:

– אנא הער אותי, כאשר יהיה השלחן ערוך. – ותכף נפלה עליו תרדמה עמֻקה.

בת-צחוק נצנצה בעיני הֶנדון, ואמר לעצמו:

– העבודה, האביון הקטן הזה נאחז במעונו של איש וגוזל ממנו את מטתו בּאֹפן קל וטבעי כל-כך, כאלו היו שלו – מבלי בקש רשות או סליחה או כל דברי-נִמוס מעין אלה. כשהוא מתהולל מתוך מחלת-השגעון, הוא קורא לעצמו הנסיך מוֶלס, ובאֹמץ-לב הוא דבק בכִנוי זה ומתנהג כבן-מלך אמִתּי. עכבר מסכן זה, גלמוד בלי כל רֵע, ודאי שדעתו נטרפה עליו מתוך העִנויים, שהתענה תחת יד אכזריה. אכן, אנכי אהיה לו לרֵע; אנכי הצלתי אותו, ולבי נמשך אחריו; וכבר דבקה נפשי לאהבה את בן-הבליעל הקטן ועז-הלשון הזה. איך עמד נגד האספסוף המתֹעב ובלב רם חרף את מערכותיהם כְּחַיָּל אמִתּי! וכמה נעימים ועדינים הם פניו הקטנים עתה, בשעה שהשֵׁנה גרשה מהם את תלאותיו ואת יגונו. אנכי אלַמד אותו, אנכי ארפא אותו ממחלתו; כן, אנכי אהיה לו לאחיו הגדול, וגם אדאג לו ואשמֹר עליו; וכל איש אשר יכלים אותו או אשר יגע בו לרעה, יוכל להזמין תכריכים לעצמו, כי בודאי שיצטרך לתכריכים, אם גם אשָׂרף חיים בגלל זה!

הוא גחן על-גבי הנער והסתכל בו בלב מלא חסד ורחמים, וגם נגע בלחיו בראשי-אצבעותיו נגיעה קלה ועדינה והחליק את תלתלי ראשו המסֻבּכים בידו השחומה והכבדה. רעד קל עבר בכל יצורי הנער. הֶנדון מלמל לעצמו:

– עתה בֹא וראה, וכי כך נוהג איש בעל-לב, לתת לנער לשכב ככה בלי מכסה ולמלא את גווֹ באדי-קטב? עתה, מה אוכל לעשות? הוא יקיץ, אם אשכיבהו ואכַסהו במכסה, והוא נזקק לשֵׁנה כל-כך.

הוא הביט סביבותיו למצֹא עוד מכסות, וכשלא מצא כל מכסה, פשט את מעילו ועטף בו את הנער, באמרו: “אנכי הנני רגיל לאויר עוקץ וצובט ולמלבושים דלים, והקֹר לא יזיק לי הרבה” – ואז התחיל מהלך בחדר הֵנה והֵנה להחם את גופו ודמו, בהוסיפו לדַבּר לעצמו:

– בטרוף-דעתו הוא נפתה להאמין, כי הוא הנסיך מוֶלס; מוזר יהיה הדבר, כי יהיה לנו עתה נסיך מוֶלס מתהלך בתוכנו, בעת אשר זה שהיה הנסיך מוֶלס איננו נסיך עוד, כי-אם מלך, – כי דעתו העלובה נתונה ומסורה אל הדמיון היחידי הזה ואיננו חפץ להבין ולהוָכח כי עתה עליו לחדֹל מן השם נסיך ולקרֹא לעצמו מלך… אם אבי עודנו בחיים, אחרי אשר לא שמעתי ממנו מאומה במשך שבע השנים, שהייתי אסור בבית-הסֹהר בארץ נכריה, ודאי שיקבל את הנער הזה ברצון ויתן לו לחסות בצל-קורתו ברוח נדיבה למעני; כן יעשה גם אחי הגדול והטוב ארתּוּר; אחי השני יוּ – אולם אנכי ארוצץ את גלגלתו, אם יתערב הוא, שועל ערום זה, פריץ-חיות זה! כן, לשם נעשה את דרכנו – ותֵכף-ומיד!

המשרת נכנס והביא ארוחה חַמה ומעלת הבל, שׂם אותה על שלחן של קרשים רכים, העמיד את הכסאות לפני השלחן, יצא מן החדר ועזב את הדַירים המסכנים האלה לדאֹג ולשרת לעצמם. הוא סגר את הדלת אחריו ברעש גדול. השאון עורר את הנער, שקפץ וישב על המטה. הוא הביט סביבותיו בשמחה; תכף הועם אור-פניו עוד הפעם מצער. הוא מלמל לעצמו באנחה עמֻקה: “אהה, זה היה רק חלום, אללי לי!” הוא התבונן אל מעילו של הֶנדון ואחר-כך אל הֶנדון והרגיש בקרבן, שהביא זה למענו, ואמר בקול עדִין:

– אתה טוב לי. כן, אתה טוב לי מאד. קחהו ולבש אותו – אנכי לא אצטרך לו עוד.

ואז קם והלך אל הכיור אשר בפנה ועמד שם וחכה. הֶנדון אמר בקול צוהל:

– עתה תהיה לנו ארוחה הגונה, לגימה כדבעי, כי הכל חם ונותן ריח נעים, ואכילה זו יחד עם התנומה יעשו אותך לאיש קטן כמקדם. אל תירא.

הנער לא ענה, כי-אם זקף את עיניו, שהביעו הפתעה עמֻקה ורצינית, וגם משהו של קֹצר-רוח, והביט ישר אל אביר-החרב גבה-הקומה. דבר זה היה לחידה בעיני הֶנדון. הוא אמר:

– מה יחסר לך?

– אדוני הטוב, חפץ אני לרחץ.

– האח, הזה כל חפצך? אין עליך לבקש רשות מאת מַילְסְ הֶנדון על כל דבר שלבך חפץ. התנהג פֹּה בחֵרות גמורה, וכל אשר לו הרי הוא נותן לפניך מקרב לבו.

ועוד הנער עומד וממקומו לא יזוז; ולא עוד אלא שנקש פעם ושתים ברגלו הקטנה על הרצפה מקֹצר-רוח. מבוכתו של הֶנדון היתה שלֵמה. הוא אמר:

– ישמרנו אלהים, מה זה היה לך?

– אנא, צק את המים, ואל תרבה שיחה כל-כך.

הֶנדון כבש בקרבו צהלת-סוס, שהיתה מחלחלת בקרבו, ואמר לעצמו: “בשם כל הקדושים, זהו מפליא באמת!” ואז צעד לפניו בזריזות ומלא את פקֻדת החצוף הקטן; אחר-כך עמד משתאה, עד אשר העירה אותו הפקֻדה הנמרצה: “הוי, המַגבת!”. הוא לקח את המַגבת, שהיתה מֻנחת לנגד עיני הנער, והושיט אותה לו, בלי כל פֵּרושים. הוא שובב את פניו ברחיצה, ובעוד הוא עומד ברחיצתו, הלך הבן שאִמץ לו וישב אל השלחן מוּכן לאכֹל. הֶנדון כִּלה את סדר הרחיצה במהירות והעמיד את הכסא השני לפני השלחן והתכונן גם הוא לשבת ולאכֹל. אולם הנער קרא בקצף:

– אל תֵּרהב! האם תָּעֵז לשבת בעמדך לשרת לפני המלך?

הדברים האלה הלמו את הֶנדון וזעזעו את נפשו עד היסוד בה. הוא נהם לעצמו: “הנה שגעונו של הנער המסכן הנהו לרוח הזמן! כשקרה השִׁנוי הגדול בממלכה נשתנה גם שגעונו, ובדמיונו הנהו עתה כבר מלך! הוי, עלי להתנהל עתה לרגל דמיונו המשולל – אין דרך אחרת – ואם לא, באמונתי נשבעתי, כי הוא גם יאסרני במגדל הגדול”.

הלצה זו מצאה חן בעיניו. הוא העתיק את הכסא מלפני השלחן, לקח את עמדתו מאחרי המלך, והוסיף “לעמֹד לפני המלך” בכל הכבוד והנמוס הראוּים בחצר-המלכות, ככל אשר היתה לאֵל-ידו לעשות.

ובעוד המלך עסוק באכילתו, רפתה קפדנותו של הוד-רוממותו מעליו מעט, וכשלִבו הלך וטוב עליו, התעורר בו הרצון לשיח מעט. הוא אמר:

– כמדֻמה לי, כי קראת לעצמך את השם מַילְס הֶנדון, אם אזנַי שמעו נכונה.

– כן, אבי, – ענה הֶנדון; ואז הוסיף לעצמו: – אם מָכרח אני להתנהל לרגל שגעונו של הנער המסכן, אזי מָכרח אני גם לקרֹא לו “אבי”, “הוד-מלכותו”, אי-אפשר לי להִשָּׁאר בחצי הדרך. אינני יכול להחסיר אף פרט אחד, השַׁיך לתפקיד שאני משׂחק, כי אם אחסיר פרט אחד, אקלקל את תפקידי ובזה אשחית את מעשה החסד והצדקה הזה.

המלך היטיב את לבו בכוס-יין שניה ואמר: – חפץ הייתי לדעת אותך – ספר לי את תולדות חייך. הנך גבור-חיל ואמיץ-לב בדרכיך, ונדיב-לב – האם הנך בן אצילים?

– אנחנו מקטַני האצילים אנו, הוד-מלכות, אבי הוא בַּרוֹנֶט, בעל אחֻזת-אצילים קטנה – האדון ריטשַׁרד הֶנדון לבית הֶנדון על-יד מוֹנְקְס הוֹלְם בקֶנט.

– השם הזה התעופף מזכרוני. המשך את דבריך – ספר לי את תולדות חייך.

– מעטים הם תולדות חיי, הוד-מלכות, אולם אפשר, כי ישעשעו אותך חצי-שעה מחסרון שעשועים יותר נעימים. אבי, האדון ריטשַׁרד, היה עשיר ונדיב-לב מאד. אמי מתה עלי בעודני נער. שני אחים לי: ארתּור, הגדול ממני, בעל-נפש נדיבה כאביו, ויוּ, הצעיר ממני, בעל-נפש שפָלה, אוהב בצע, בוגד, חוטא, ומלא מזִמות ונכלים, – שרץ ממש. כך היה בעודו בעריסתו; כך היה לפני עשר שנים, כשראיתי אותו בפעם האחרונה – בן-בליעל גמור בהיותו בן תשע-עשרה. אנכי הייתי אז בן עשרים, וארתּור בן עשרים ושתים. יותר לא היה בביתנו, מלבד העלמה עִדִית, בת דודי – היא היתה אז בת שבע-עשרה – יפה, עדינה, טובה, בת אציל, הנצר האחרון למשפחתה, יורשת רכוש גדול עם תֹּאר-הכבוד, שעבר ובטל כבר. אבי היה לה לאפוטרופוס. אנכי אהבתי אותה והיא אהבה אותי; אולם היא היתה מאֹרסה לארתּור מיום שכבו בעריסתו, והאדון ריטשַׁרד לא היה מסכים בשום אֹפן לבטל את הארוסין. ארתּור אהב נערה אחרת, והוא בקש משנינו, כי נהיה שמחים וטובי-לב וגם נחזיק בתקוה, כי הזמן וגורלנו יחד יאירו לנו פנים ויביאו את כל ענינינו לידי גמר טוב. יוּ אהב את רכושה הרב של העלמה עִדִית, אם כי בפיו טען, כי הוא אוהב אותה – זה היה דרכו תמיד לדבּר אחת בפה ואחת בלב. אולם כל תחבולותיו ונכליו לקנות את לב העלמה עלו בתֹהו; הוא יכול רק לגנֹב את לב אבי ולא לב אחר. אבינו אהב אותו מכלנו, וגם בטח והאמין בו; כי הוא היה הצעיר והכל שׂנאו אותו – בכל הדורות היו מעלות אלה מספיקות לטַעת אהבה עמֻקה בלבות ההורים; לוֹ היו חלקת-לשון ושפת-מַדוחים, וגם נֵחַן בכשרון גדול לשַׁקר – ומעלות אלה מסַיעות הרבה מאד לרַמות ולסובב בכחש את האוהב המֻכּה בסנוֵרים. אנכי הייתי שובב – באמת יכול אני להרחיק ללכת ולהוסיף, כי הייתי שובב גדול, אם גם שובבותי היתה נקיה ותמימה, מכיון שלא הביאה רעה לכל איש בלעדי, ולא המיטה חרפה על כל איש, ואף לא כל הפסד, וגם לא היה בה כל שמץ עון פלילי או כל דבר-בליעל, או כל דבר שאיננו ראוי והגון לכבוד מעלתנו.

– ובכל-זאת השתמש אחי יוּ בכל השגגות האלה לטובתו ולהנאתו – הוא ראה, כי מצב בריאותו של אחינו ארתּור איננו איתן ביותר, ולכן קִוה, כי אם תקרה רעה לארתּור, יהיה זה לתועלתו, אם רק יהגה אותי מן המסִלה – כן, – אולם הספור ארֹך מדי, אדוני הטוב, ואיננו שֹׁוה לספר אותו. בקצרה אפוא, אחי זה הפליג את שגגותי שבעתים בכשרון ודעת והפך אותן לזדונות; הוא כלה את מעשהו השפל בזה, שמצא סֻלם עשוי מחבלי משי במעוני – הוא בעצמו הביא את הסֻלם לשם – ועל-ידי זה הוכיח לאבי, וגם העמיד עדי-שקר מן העבדים ובני-הבליעל, כי היה בדעתי לגנֹב את העלמה עִדִית ולקחת אותה לאשה, למרות רצונו הוא.

– שלש שנים של גלות מביתו ומארץ אנגליה יעשו אותי לחַיָּל ולאיש, אמר אבי, וגם יביאו מעט חכמה בלבי. אנכי בליתי את שנות-המַסה שלי על שדות מלחמות אירופה, וטעמתי הרבה מן המכות, המחסור וכל המקרים והפגעים; אולם במלחמה האחרונה נפלתי בשבי, ובמשך שבע השנים שחלפו ועברו מני אז, הייתּי תחת צל קורת בית-הסֹהר, בארץ נכריה. בעזרת שכלי ואֹמץ-לבי הוּצֵאתי לחפשי, סוף-כל-סוף, ותכף מהרתי לבֹא הנה; וזה בֹאי עתה, עני מכסף ומבגדים, ועוד יותר עני מדעת את אשר קרה בבית הֶנדון במשך שבע השנים הכהות והעגומות האלה, ומה שקרה ליושביו ולכל אשר בו. ובכן, אמצא חן בעיני אדוני, זהו כל הספור הדל.

– הם העליבו אותך באֹפן מחפיר! – אמר המלך הקטן ועיניו הבריקו. – אולם אנכי אתבע את עלבונך – בשם אלהים, אנכי אתבע את עלבונך! פי המלך דִבּר!

ואז, אחרי שספורו של הֶנדון והעָוֶל הנעשה לו עוררו את רוחו, פִתּח את לשונו ושפך באזני שומעו המשתומם את כל התלאות, שמצאו אותו זה לא-כבר. כשכִּלה לספר, אמר מַילס לעצמו:

– הוי, מה גדול הוא כֹח-דמיונו! אכן, דעתו איננה דעת שכיחה; כי דעת שכיחה, עכורה או צלולה, לא היתה יכולה לארֹג ספור יפה ומלַבּב, מלא פלאים וחליפות ותמורות, ולברֹא את כל זה יש מאִין. אהה למוח הקטן והנהרס הזה! הוא לא ישאר בלי רֵע ובלי מחסה, כל עוד תהיה בחיים חיתי. לעולם לא יסור מעל ימיני; הוא יהיה לי ילד-שעשועים, חברי הקטן. וגם הֵרפא יֵרפא! כן, הוא יֵרפא וישוב לאיתנו – ואז יעשה לו שם גדול – ואנכי אוכל להתפאר בו ולאמר: – אכן, הנער הזה שלי הוא – אנכי אספתי אותו, כשהיה נער משֻׁלח ונעזב, אולם אנכי הכּרתי את תכונות נפשו, וגם נִבֵּאתי מראש, כי יֵצא שמו לתהלה במשך הימים – הביטו אליו, התבוננו אליו – האם שגיתי במשפטי?

המלך אמר – מתוך מחשבה ובקול מדוד וישר:

– אמנם אתה הצלת אותי מרעה וכלִמה, אולי גם הצלת את חיי, וגם את כִּתרי. מעשים כאלה ראוים הם לגמול גדול. הגידה-נא לי, מה בקשתך, ואם רק תהיה לאֵל יד מלכותי לעשותה – ותֵעשׂ.

הֶנדון התעורר מהזיותיו, כשהעיר המלך את רוחו לבקש את בקשתו. הוא היה נכון להודות למלך ולדחות את בקשתו ולאמר לו, כי הוא רק עשה את חובתו ואיננו חפץ בכל גמול, אולם מחשבה מחֻכּמה באה פתאם בלבו: הוא בקש רשות לשתֹּק רגעים אחדים ולעַין בהצעת המלך, שהציע לפניו בנדבת לבו. המלך נתן לו את הרשות בחשיבות גדולה, וגם העיר, כי לא טוב להיות נמהר ומבֹהל בדבר גדל-ערך כזה.

מַילס הרהר רגעים אחדים, ואז אמר בלבו: – כן, זהו הדבר אשר עלי לעשות – באֹפן אחר אי-אפשר יהיה להשיג את זה – נסיונותי מן השעה שעברה לִמדוני, כי להוסיף ללכת בדרך הזה הוא הדבר היותר מיַגע והיותר מטריד. כן, אנכי אציע זאת; ההצלחה עמדה לי, כי לא השמטתי את התכשֹׁרת הזאת מידי. ואז כרע על ברכו האחת ואמר:

– מעשי הדלים לא היו מעל לחובתו הפשוטה של אַחד עבדי המלך. ולכן אינם ראויים לכל גמול; אולם מכיון שהוד-מלכותו הואיל בטובו לחשוב אותם לגדלי-ערך וראוּים לגמול, ארהיב בנפשי לבקש מלפני כבודו את הבקשה הזאת. לפני ארבע מאות שנה, בערך, כמו שכבודו יודע, היתה מלחמה בין יוחנן מלך אנגליה ובין מלך צרפת, ואז החליטו, כי שני גבורים, אנשי-הבינים, משתי המערכות יֵצאו וילחמו על שדה-הקרב, וכה תכלה המריבה על-פי רצון ה', שיתן את הנצחון לאחד או לשני. שני המלכים האלה, וגם מלך ספרד בתוכם, התאספו לראות במלחמת-השנַים הזאת. הגבור הצרפתי הופיע; אולם היה כל-כך חזק ונאדר בכֹח, עד כי חַתּו אבירי האנגלים מפניו וסרבו לצאת ולהתראות פנים עמו. וכך נדמה, כי יד מלך צרפת תהיה על העליונה בדבר כביר-הערך הזה. והנה במגדל הגדול נמצא אז האציל ד’קוֹרְסִי, האיש היותר כביר ונאדר בכל מלכות אנגליה, משוֹלָל כל כבודו ונִדח מנחלתו ואסיר-עֹני בשביה. באו וצעקו אליו לעזרה; הוא נענה להם, ויצא חמוש בכל כלי-נשקו למלחמה; אולם כאשר אך ראה הגבור הצרפתי את מבנה-גופו החסֹן והכביר וגם שמע את שמו הגדול, נס ונמלט מן המערכה, ומלך צרפת נֻצח במלחמה זו. מלך אנגליה השיב את ד’קורסי לכבודו ולנחלתו, ואמר: מה בקשתך? עד חצי המלכות ותֵעשׂ! ד’קורסי כרע על ברכיו, כמו שאנכי כורע עתה. וענה: שאלתי ובקשתי, אדוני המלך, כי יהיה לי ולדורות הבאים אחרי הכבוד והזכות, להשאר בכסוי-ראש בעמדנו לפני מלכי אנגליה, מהיום והלאה עד כל ימי כסא המלכות. המלך נעתר לבקשתו, כידוע גם להוד-מלכותו; ובמשך כל ארבע מאות השנים האלה לא חדל יורש מהמשפחה העתיקה הזאת; ועד היום הזה נושא אבי המשפחה העתיקה הזאת את כובעו או את מגבעתו בעמדו לפני הוד-מלכותו, באין כל מפריע ופוצה פה. ואין איש אחר מבלעדיו אשר לו הרשות הזאת. אני מזכיר את המקרה הזה בשעת בקשתי עתה, והנני מבקש מאת מלכי לעשות עמדי אך את החסד האחד הזה ולתת לי את הזכות האחת הזאת – והיה זה גמולי שאינני ראוי לו – ולא אחרת, הַינו: כי לי ולצאצאי הבאים אחרי, לדור ודור, מֻתּר יהיה לשבת במעמד הוד-מלכות אנגליה!

– קום, האדון מַילס הֶנדון האביר, – אמר המלך בחשיבות גדולה, בהושיטו להֶנדון את חרבו של זה במקום שרביט-הזהב – קום ושב. נעתרתי לבקשתך. כל עוד ימי אנגליה על הארץ וכל עוד אשר לא יסור שבט מלכות ממנה, לא תלָקח הזכות הזאת ממך.

הוד-מלכותו צעד לו הֵנה והֵנה שקוע במחשבותיו, והֶנדון צנח וישב על כסא לפני השלחן ואמר לעצמו: – זה היה רעיון נפלא וגם הביא לי ישועה גדולה; רגלי יגעו וכשלו כבר, ולולא עלה רעיון זה על לבבי, כי אז היה עלי לעמֹד שבועות שלמים, עד אשר תשוב דעתו שנטרפה לאיתנה. ובעוד רגע הוסיף: – ובכן נהייתי לאביר בממלכת החלומות והצללים! מצב מוזר ומשֻׁנה מאד מאד, באמת, לאדם בינוני כמוני. אנכי לא אצחק – לא, חס וחלילה, כי הדבר הזה שאין בו ממש, לפי דעתי אני, הנהו אמִתּי ומוחשי לפי דעתו הוא. וגם לי איננו דבר ריק, במדה ידועה, יען כי מן הדבר הזה נשקפות עדנת-רוחו ונדיבות-לבו. ואחרי הפסקה קצרה הוסיף: – הוי, ומה אם יכנני בשם-הכבוד הזה בפני עם ועדה? – ההפך בין שם-הכבוד הזה ובין מחלצותי שאני לובש יהיה מצחיק ומשעשע! אולם אין דבר; יכנה אותי באיזה תֹאר-כבוד שלבו חפץ, אם ימצא הדבר חן בעיניו; אנכי אהיה שבע-רצון.

פרק יג: בֶּן-הַמֶּלֶךְ נֶעֱלַם

חבלי שֵׁנה אחזו פתאם את שני הרֵעים. המלך אמר:

– הסר את הסחבות האלה. – כַונתו היתה לבגדיו.

הֶנדון הפשיט את הנער בלי כל התנגדות או הערה, השכיב אותו במטה, ואז הביט סביבותיו בחדר ואמר לעצמו בעצב: – עוד הפעם לקח את מטתי, כפעם בפעם – בחיי, מה אעשה אנכי? המלך הקטן הרגיש בצערו, ובאֹמר אחד הוציא אותו ממבוכתו. הוא אמר, מתוך שֵׁנה:

– אתה תישן לרֹחב הדלת ותשמור אותה. – ובעוד רגע נגאל מכל תלאותיו בזרועות תרדמה עמֻקה.

– נפש יקרה, עליו היה להִוָּלד מלך! – נהם הֶנדון בהערצה; – הוא משַׂחק את תפקידו באֹפן נפלא.

ואז השתטח לרֹחב הדלת, על הרצפה, ואמר בלב שמח:

– כבר התגוררתי במשכנות גרועים יותר במשך שבע השנים; אנכי הייתי כפוי-טובה ליושב-מרום, לוּ באתי להתרעם על משכני זה.

השֵׁנה תקפתהו כעלות השחר, וייקץ בצהרים. הוא גִלה את בשר חנִיכו, ששכב לו בלי כל הכרה – רק טפח טפח – ומדד את גִזרת גווֹ בחוט. המלך הקיץ, כאשר אך כלה זה את מלאכתו, התאונן על הקֹר ושאל אותו למעשהו.

– המעשה כבר נעשה, אדוני, – אמר הֶנדון, – עלי לצאת החוצה בשביל עסק קטן, אולם תכף אשוב; שוב וישַׁן – יש לך צֹרך בשֵׁנה. הנה – אכסה גם את ראשך – במהרה תתחמם.

ובטרם הספיק הֶנדון לכלות את דבריו, והמלך כבר שב אל ארץ החלומות. מַילְס התחמק לאט מן החדר, ואחרי חצי שעה או יותר החליק לתוך החדר לאט, ותִלבֹשת ישָׁנה לנערים בידו, עשויה מאֵטון זול, וכבר היו נִכּרים בה סִמני בליה; אולם התלבֹּשת היתה שלמה ונקיה, וגם התאימה אל תקופת השָׁנה. הוא ישב ובדק ב“סחורתו”, במלמלו לעצמו:

– בכיס עשיר יותר הייתי יכול להשיג סחורה טובה יותר, אולם, כשאין לך כיס עשיר, עליך להסתפק במועט זה, שכיס עני יכול להשיג.

"הָיֹה הָיְתָה אִשָּׁה בְעִירֵנוּ,

אִשָּׁה יְפֵהפִיָּה – "

כמדֻמה לי, כי הוא התעורר – עלי לשיר בקול בלתי מרעים כל-כך; לא טוב להפריע אותו משנתו, בעת אשר עליו עוד לנסֹע והוא כל-כך יגע, – נער מסכן... המלבוש הזה – טוב למדי, תְּפָר פֹּה ותפָר שָׁם יתקן אותו. המלבוש השני הוא יותר טוב, אם גם תפרים אחדים יהיו גם בו דבר במקומו... **אלה** הם טובים וחזקים ויגֵנו על רגליו הקטנות מקֹר ומטחב – דבר חדש ומוזר לו, כנראה, מכיון שהוא היה רגיל ללכת יחף תמיד, בין בקיץ ובין בחֹרף... מה טוב היה, לוּ יכול החוט לשַׁמש במקום לחם, אז יכֹלתי לקבל באדרכמון די-מחסורי לשנה תמימה, – ומחט גדולה ונכבדה עוד הוסיף לי החנוני חנם אין-כסף. עתה יהיה עלי לעבֹר את שבעת מדורי הגיהנום, עד אשר אַעלה חוט במחט!

וכדבריו כן היה. הוא העלה את החוט כדרך שהגברים עושים זאת מדור דור, ובודאי שיוסיפו לעשות כן עד עולם – כלומר: הוא החזיק את המחט בלי נוע והשתדל לתחֹב את החוט דרך קוֹף המחט, שזהו ממש ההפך ממה שהנשים עושות. לא אחת ושתים החטיא החוט את המטרה, ונדחק פעם אל צד המחט האחד ופעם אל צִדהּ השני, ופעם התקפל החוט לפני עין המחט; אולם הוא התאזר בסבלנות, באשר כבר נתנסה באותם הנסיונות לא אחת ושתים, כשעבד בצבא. לסוף הצליח והרים את המלבוש, שהיה מֻנח בחיקו וחכה לו, ואז התחיל את עבודתו.

– בעד המלון כבר שלמתי – גם ארוחת-הבֹּקר הבאה כבר נכללה בתשלומים. – ועוד נשאר לי סכום קטן לקנות צמד חמורים וגם ליתר ההוצאות הקטנות לימים האחדים שיעברו, עד אשר יבֹאו ימי השׂבע הגדול, הנכון לנו בבית הֶנדון –

“אַהֲבַת-נֶפֶשׁ אָהֲבָה אֶת בַּעֲלָהּ” –

– בחיי ראשי! תקעתי את המחט מתחת לצפרני!… אולם אין בכך כלום – זה לא דבר חדש לי – אולם בכל אֹפן איננו דבר המרחיב את הדעת… שם נגיל ונשמח, פעוט, בלי כל ספק! תלאותיך תעבֹרנה כצל, שם, וגם רוחך הרעה תסור מעליך –

“אַהֲבַת-נֶפֶשׁ אָהֲבָה אֶת בַּעֲלָהּ, אַךְ אִישׁ אַחֵר” –

– התפירות האלה הן תפירות גדולות ונהדרות! – הוא אחז בבגד והביט בו בהערצה הוֹד והדר להן, עד כי אלה של החַיט הן דלות לנגדן –

“אַהֲבַת-נֶפֶשׁ אָהֲבָה אֶת בַּעֲלָהּ, אַךְ אִישׁ אַחֵר אָהַב אוֹתָהּ”.

– בחיי, כבר נגמר – מלאכת-יד טובה, ועשויה בכשרון ודעת. עתה אעיר אותו, אלבישהו, אֶצק מים לו, אאכילו, ואז נמהר אל השוק אשר עם אכסַנית-טַבַּרְדְּ בסוֹיטווֹרק ואז – הואל-נא בטובך לקום, מלכי ואדוני! – איננו עונה – מה זה, הוי, מלכי ואדוני! באמת, עלי לחלל את קדושת גווֹ במגע-ידי, מכיון שחֵרש הוא בתנומתו ולא ישמע לדברי. מה!

הוא הסיר את המכסוֹת – הנער נעלם ואיננו!

הוא לטש את עיניו ועמד רגע אלם ונדהם; אך זה עתה התבונן וראה, כי גם בלויי-הסחבות של “פקדונו” נעלמו ואינם, ואז התחיל מרעים ומתקצף, וגם התחיל קורא בקול גדול לאכסנאי. באותו רגע נכנס המשרת ובידו ארוחת-הבֹּקר.

– בָּאֵר לי בכור-שטן, ואם לא, רגעיך ספורים! – שאג איש-המלחמה וקפץ קפיצת-פרא על המלצר, עד כי רגע דבקה לשונו של זה לחכו מגֹדל הפחד וההשתוממות. “איה הנער?”

בהברות טרופות ובקול רועד מסר לו האיש את הידיעות המבֻקשות.

– כאשר אך יצאת מן המקום, אדוני הנכבד, בא צעיר אחר בחפזון גדול ואמר, כי ברצונך, שהנער יבוא אליך תכף אל קצה הגשר אשר בצד סויטווֹרק. אנכי הולכתי אותו לכאן; כשהעיר את הנער ומסר לו את הדברים האלה, זעף הנער והתלונן מעט על אשר הרגיזו אותו “בשעה מֻקדמת” כל-כך, לפי דעתו. אולם תכף התעטף בסחבותיו והלך עם הצעיר. הוא רק אמר, כי מן הנמוס היה, אשר הוד-מעלתך יבוא בעצמו ולא ישלח את דברו על-ידי זר – ובכן…

– ובכן הנך שוטה! שוטה, וגם רִמו אותך על-נקלה – לֵך לעזאזל עם כל בני-חברתך יחד! אולם אפשר, כי לא אֻנה עוד כל אסון. אפשר, כי אין בלבם כל רעה על הנער. אנכי אלך ואביא אותו. ערֹך את השלחן. המתן! מִכסות המטה היו ערוכים וסדורים כאלו שכב איש תחתם – האם היה זה אך מקרה?

– אינני יודע, אדוני הנכבד. אנכי ראיתי את הצעיר ממשמש בהן – אותו הצעיר, שבא לקרֹא לנער.

– מות ואבדון! זה נעשה, למען גנֹב את לבבי – ברור הוא, כי הם עשו זאת, למען הקדימני והַעבר אותי. שמע-נא, האם היה האיש הצעיר יחידי?

– יחידי, אדוני הנכבד.

– האם הנך בטוח בזה?

– בטוח, אדוני הנכבד.

– כַּנס את נפוצות מחשבותיך – עַיֵּן בדבר – אל תמהר, בן-אדם.

אחרי חשבוֹ רגע, אמר המשרת:

– כשבא, לא היה כל איש עמו; אולם עתה נזכרתי, כי כאשר קרבו שניהם אל ההמון אשר על הגשר, בצבץ ויצא איש גס ובן-שחץ מאיזה מקום; וכאשר נספח עליהם –

– מה היה אז? דַבּר דבריך! – הרעים הֶנדון בקֹצר-רוח והפסיק אותו בדבורו.

– ברגע ההוא סַבּו אותם הנקהלים שם וחסמו בעדם את הדרך, ושוב לא ראיתי אותם, כי אדוני קרא לי. הוא היה שרוי בכעס גדול על אשר שכחו נתח-בשר אחד, שהזמין הלבלר, אם גם הנני מעיר עלי את כל הקדושים, כי חף אני מפשע זה כתינוק שלא נולד עוד –

– סור מנגד עיני, שוטה! פטפוטיך יביאוני לידי שגעון! המתן! אנה הנך טס? האינך יכול חכות רגע במנוחה? האם הלכו בדרך, המובילה לסויטווֹרק?

– כן, אדוני הנכבד, – כי, כמו שאמרתי לפני זה, בנוגע לנתח-הבשר הנבזה, גם תינוק שלא נולד עוד איננו נקי מעון יותר ממני –

– ועדַין הנך פה? ועדַין הנך מרבה להג? העָלם, ואם לא – וחנקתי אותך! – המשרת נעלם. הֶנדון הלך אחריו, עבר אותו ורץ למַטה, בפסחו על שתי מדרגות בפסיעה אחת ובנהמו לעצמו: – זהו הנבל ובן-הבליעל, שעמד וטען, כי הנער הוא בנו. אבדת לי, אדוני הקטן, המסכן והמשֻׁגע – זוהי מחשבה ממררת – ואני כבר אהבתיך כל-כך! לא! בשם כל הקדוש, עוד לא אבדת לי! עוד לא אבדת לי, כי נֵער אנער את כל הארץ, עד אשר אשוב ואמצא אותך. ילד מסכן, הנה שם ארוחת-הבֹּקר בעדו – וגם בעדי. אולם אינני מרגיש כל רעב עתה – ואם-כן, יאכלו אותה העכברים – חפזון, חפזון! זוהי המלה עתה! וכשחתר בחפזון את דרכו בין כל ההמון ההומה אשר על הגשר, חזר לעצמו פעמים אחדות – הוא דבק במחשבה זו, כאלו היה בה נֹעם מיֻחד – הוא זעף והתלונן, אולם הלֹך הלך – הוא הלך, כן, יען כי חשב, כי מַילְסְ הֶנדון בקש זאת ממנו, נער נעים – הוא לא היה עושה זאת לדרישת איש אחר, אני יודע זאת אל-נכון.

פרק יד: “הַמֶּלֶךְ מֵת – יְחִי הַמֶּלֶךְ!”

הבֹּקר אור ביום ההוא, ותם קנטי התעורר מתרדמה עמֻקה ופקח את עיניו בתוך החשכה. הוא שכב דומם רגעים אחדים ונסה לנתח את סבכי מחשבותיו ורשמיו ולמצֹא בהם איזו משמעות שהיא. פתאם התפרץ בקול מלא עליצות-נפש, שעקבות זהירות היו נִכּרים בו:

– אנכי רואה הכל! אנכי רואה הכל! עתה, מהֻלל שם ה', סוף-סוף הקיצותי! בֹּאי, שמחה! הֵעָלֵם עצב! הוי, נַן! בֶּט! השלֵכנה מעליכן את ערמות-התבן ומהֵרנה לבֹא הֵנה אל ימיני ונסכתי באזניכן, אזנים לא-אֵמון בהן, את החלום היותר משֻׁנה והיותר מוּזר, שהשביעו והעלו רוחות-הלילה, למען הֵפלא בו את לבות בני-האדם!… הוי, נַן, אנכי אומר! בֶט!…

תמונה כהה הופיעה לפניו, וקול אומר:

– האם תואיל בטובך לתת את פקֻדותיך?

– פקֻדותי?… אהה, אללי לי, אנכי מכיר את קולך! אמֹר – מי אנכי?

– אתה? אכן, אמש היית יורש-העצר, הנסיך מוֶלס, והיום הנך מלכי רב-החסד, אֶדוַרד מלך אנגליה.

תם הסתיר את ראשו בתוך הכרים. במלמלו בקול מלא קינים:

– אהה, זה לא היה חלום! שובה למנוחתך, אדוני הנעים – עזבני-נא ליגוני.

תם ישן עוד הפעם וחלם חלום נעים זה. נדמה לו, כי קיץ בארץ והוא משַׂחק לבדו באחו היפה, הנקרא “שדות איש טוב”. והנה נַנָּס, רגל אחת ארכו, בעל זקן ארֹך ואדֹם וחטוטרה לו על גבו, הופיע פתאם לפניו ואמר: – חפֹר, אצל גזע העץ הכרות הזה. הוא עשה כדבריו, ומצא שתים-עשרה אגורות חדשות ומבריקות – עֹשר נפלא! אולם בזה לא כָלה עוד האֹשר; כי הננס אמר לו:

– אנכי יודע אותך, אתה הנך נער טוב והגון; צרותיך תכלינה, כי יום גמולך בא. חפֹר במקום הזה בכל יום השביעי, ובכל פעם תמצא אוצר כזה, שתים-עשרה אגורות חדשות ומבריקות. אל תגד לאיש – יהי זה סוד כמוס.

ואז נעלם הנַנס, ותם טס אל “חצר-החלאה” ואוצרו בידו, באמרו אל לבו: – אנכי אֶתֵּן לאבי אגורה אחת בכל לילה; הוא יחשוב, כי אנכי קבצתי את הכסף בחזירתי על הפתחים, וזה ישַׂמח את לבו ולא יוסיף עוד להכותני. הכהן המלַמד אותי יקבל אגורה אחת בכל שבוע; אמי, נַן ובֶט תקבלנה את ארבע הפרוטות הנותרות. מעתה לא נוסיף עוד לסבֹּל רעב ולללבֹּש סחבות, ופחד ורֹגז ויד אכזריה לא נדע עוד.

ובחלומו הגיע אל מעונו השפל והנרפש וכמעט לא נותרה בו רוח, ואולם עיניו התרוצצו בחוריהן מתוך עליצות-נפש ורגש-תודה; הוא השליך ארבע אגורות אל חיק אמו וקרא:

– הן שלך! כֻּלן, כל אחת מהן! בעדך ובעד נַן ובֶט – אנכי השׂגתי אותן בנקיון-כפי. לא פשטתי יד ולא גנבתי!

האם המאֻשרה והנדהמה לחצה אותו אל חָזֶהָ וקראה:

– השעה מאֻחרת – האם יואיל הוד-מלכותו לקום?

אהה, זה לא היה המענֶה, שאליו חִכָּה, החלום נִתַּק – והוא הקיץ משנתו.

הוא פקח את עיניו – “האציל הראשון, שומר חדר-המלך”, הדור בלבושו, כרע לפניו אצל מטתו. שמחת החלום הכוזב נגוזה – הנער המסכן נוכח, כי עדַין הוא מלך בשביה. החדר היה מלא אצילי החצר עטופים במעילים סגֻלים – צבע האֵבל – ומשרתים, העומדים לפני המלך לשרת אותו. תם ישב במטתו והביט בתמהון דרך וילונות-המשי הכבדים על החבורה הנהדרה הזאת.

העבודה החשובה והנכבדה, עבודת ההלבשה, החֵלה, ומשרת אחר משרת כרע לפניו וחלק לו את הכבוד הראוי לו ודבר על לב המלך הקטן דברי תנחומים על האבדה הגדולה שאבדה לו, ובאותה שעה עסקו במלאכת ההלבשה, שהלכה ונעשתה בלי-הפסק. ראשית הביא את הכֻּתֹנת “האציל הממֻנה על כלי-הבית, העומד לשרת לפני המלך” ומסָרה אל “האציל הראשון, שומר כלבי המלך”, והוא מסָרה אל “השר השני, הממֻנה על חדַר המלך”, והוא מסָרה אל ראש-הצַידים של יער-וִינדזוֹר“, והוא מסָרה אל “השומר השלישי אשר על חדַר המלך”, והוא מסָרה אל “קנצלר הממלכה אשר לנסיכות לַנְקַסְטֵר”, והוא מסָרה ל”אדון-המלתּחה“, והוא מסָרה ל”אדון הממֻנה על כלי-הנשק" והוא מסָרה ל“פקיד אשר על המגדל הגדול”, והוא מסָרה ל“סוכן הראשי אשר על הבית”, והוא מסָרה ל“אציל הגדול לדוֹרוֹת אשר על המַפִּיות”, והוא מסָרה אל “האציל הגדול הממֻנה על הציים אשר לאנגליה”, והוא מסָרה להגמון הגדול ד’קֶנטֶרבּוּרי, והוא מסָרה אל “האציל הראשון אשר על חדַר-המלך”, והוא קבל את הכּתּנת, אם עוד נשארה בשלֵמותהּ, והלבישהּ את תּם. ונער מסכן זה עומד ותוהה! כל המעשה הזה הזכיר לו, איך היו מוסרים את דליי-המים בשעת דלֵקה.

על כל מלבוש ומלבוש היה לעבֹר את הפרוצס האִטי והחגיגי הזה; ולכן יגע תם מאד מן כל הטֶקֶס הזה; הוא יגע כל-כך, עד כי נמלא לבו רגש של תודה, שכמעט התפרץ מתוך גרונו, בראותו לסוף את פוזמקאות-המשי הארֻכּות שלו נוסעות והולכות כבר דרך כל השורה וידע, כי עוד מעט ומלאכת ההלבשה תִּשלם. אולם עליצותו היתה עליצות מבֹהלת. האציל הראשון אשר על חדר-המלך קבּל את הפוזמקאות וכבר היה נכון לשימן על רגליו של תם. אולם פתאם נשתפכה אדמומית על פניו ובחפזון מסר את הפוזמקאות אל יד ההגמון מקֶנטֶרבּוּרי במבט מַשמים ולָחש: “ראה אדוני!” ובאצבעו הראה על איזה דבר, שהיה לו איזה קשר עם הפוזמקאות. פני ההגמון חָוָרו, ושוב האדימו, ואז מסר את הפוזמקאות אל שר-הציים הגדול ולָחש: “ראה אדוני!” שר-הציים מסר את הפוזמקאות אל “האציל לדורות, אשר על המַפיות” וכמעט שלא יכול לשאֹף רוח ולבטא את המלים: “ראה אדוני!”. הפוזמקאות עברו והלכו דרך כל השורה לסוכן הראשי אשר על הבית וכו' וכו', וכל אחד חזר על המלים “ראה אדוני!” בקול נרעש ונפחד, עד אשר הגיעו לבסוף אל יד “האציל אשר על כלי-הבית, העומד לשרת לפני המלך”. הוא הביט רגע משתאה ובפנים חִורים אל הדבר, אשר דִכּא את רוח כלם, ואחר לחש בגרון נִחר: – בחיי ראשי, צמידה אחת חסרה פה! ישלחו את ראש שומרי פוזמקאות המלך אל המגדל הגדול! – אחר-כך נשׁען על שכמו של “האציל הראשון אשר על כלבי המלך” לאסֹף את כֹּחותיו שעזבוהו, ובין כך הביאו פוזמקאות חדשים, שלא היה בהם כל מום.

אולם לַכֹּל קץ, ובמשך העת היה תם מוכן ומתֻקן לרדת מעל מטתו. הפקיד הממֻנה על זה יצק את המים, פקיד אחר הממֻנה לדבר עזר לו ברחיצתו, ופקיד אחר מיֻחד לדבר עמד ומגבת בידו. עוד מעט והוא עבר בשלום את כל סדר העבודה של הנקיון והטהרה והיה נכון לקבל את “סַפַּר המלך”, שבא לשׁרת לפניו. כשנפטר, סוף-כל-סוף, גם מאת האדון הזה, היה מלא חן ויֹפי כנערה, כשהוא לבוש במעילו וכל בגדיו העשוים אטלס, וכובע בעל נוצות סגֻלות על ראשו. הוא צעד עתה בהוד והדר-מלכות אל חדר-האֹכל, לאכֹל שם את ארוחת-הבֹּקר, בתוך כל קהל שרי-החצר; ובעברו, נסוגו הם אחור, פִּנו את הדרך ונפלו על ברכיהם לפניו.

אחרי ארוחת-הבֹּקר הובילו אותו בכל נמוסי המלכות, כששריו הגדולים ושומרי-ראשו, חמשים גבורים נושאי קרדֻמות-זהב, הולכים אחריו, אל חדר כסא-המלכות, ושם התעסק בדברים העומדים ברומהּ של הממלכה. ה“דוד” שלו, לורד הֶרטפורד, לקח את עמדתו אצל כסא-המלוכה, לנהל את המלך בעצותיו המחֻכּמות.

עדת אנשי-המעלה, שמִנה המלך המת לאפוטרופסיו, הופיעה, לבקש את הסכמתו של תם על דברים שונים, שהחליטו הם – קצת מפני “מראית עין”, וקצת גם יותר מ“מראית עין”, באשר לא נתמנה עוד איש, אשר ימשול בשם המלך עד אשר יגדל. ההגמון הגדול מקֶנטֶרבּוּרי השמיע באזניו את פקֻדות האפוטרופוסים, לאמר: ההגמון הגדול מקֶנטֶרבּוּרי; המזכיר הגדול של ממלכת אנגליה; וִילְיַם האציל לבית יוחנן הקדוש; יוחנן האציל רוּסֶל וכו' –

תם לא הקשיב אל קריאתו – כי סעיף אחד מן הסעיפים הקודמים של התעודה נִקר במוחו והוא התקשה בהבנתו, הוא פנה אל הגרַף הֵרטפורד ולחש באזנו:

– לאיזה יום קבעו את הלויה?

– ליום הט"ז לחֹדש הבא. אדוני המלך.

– זוהי סכלות מוזרה. האם יתקַים הגוף המת עת רבה כל-כך?

נער מסכן! כל דרכי חצר-המלך עדַין היו חדשים בעיניו; הוא היה רגיל לראות את המתים העלובים אשר בחצר-החלאה מוּצָאים ממקומם באֹפן שונה לגמרי. בכל אֹפן, גרַף הרטפורד הניח את דעתו בענין זה במלים אחדות.

מזכיר-הממלכה הביא את פקֻדת המועצה לקבֹּע את השעה האחת-עשרה ביום המחרת לקבלת פניהם של צירי הארצות השונות, ובִקש, כי המלך יאַשר ויקַים את הפקֻדה הזאת.

תם הצליף מבט מביע שאלה אל גרַף הרטפורד, שלחש באזניו:

– הוד-מלכותו יתן את הסכמתו. הם באים להביע את רגשות מלכיהם על האסון הגדול, שקָרה להוד-מלכותו ולממלכת אנגליה.

תם עשה כאשר צֻוה. מזכיר אחר התחיל להרצות על הוצאות הבית של המלך המת, שעלו לסך עשרים ושמֹנה אלף ליטראות-סטרלינג במשך ששת החדשים שעברו – סכום גדול ונורא, שלשִׁמעו סָמרו שערות תם; שוב התחלחל תם עד היסוד, כשנתגלתה העובדה, כי עשרים אלף ליטראות מן הסך הזה היה עוד ב“נשאר חַיב”, כי לא סִלקו עוד אותם; ועוד פעם נזדעזע כלו, כשנגלה לו, כי אוצר-המלך היה כמעט ריק, ואלף ומאתים המשרתים היו במבוכה, כי לא קבלו עוד את שכרם. תם לא יכֹל עוד להתאפק וקרא בדאגת-לב גדולה:

– ברור הדבר, כי נגיע עד ככר-לחם. ראוי וגם נחוץ לשׂכֹּר בעדנו בית קטן יותר, וגם נפטֹר את המשרתים, שאינם מביאים כל תועלת, ולא עוד אלא שהם גם מחשילים אותנו ומטרידים אותנו בעבודות, המדכּאות את הרוח ומלעיבות את הנפש, באשר עבודתם תֵאות רק ל“גולם”, שאין לו כל בינה וגם לא כל כח-ידים לעשות בעצמו את כל הנחוץ לו. יודע אנכי בית קטן אחד העומד מול שוק-הדגים, אצל שער-בִּילִינְגְס –

לחיצה חזקה בזרועו של תם הפסיקה את דברי הסכלות שלו – וגם כסתה את פניו אדמומית של בושה; אולם בפניהם של כל האנשים מסביב לא נראה כל אות של תמהון או אי-רצון להדברים המוזרים האלה.

מזכיר אחר הודיע, כי היות שהמלך המת צוה לפני מותו לעַטר את גרַף הרטפורד בכִנוי דֻכּס, ולהעלות את אחיו, האדון תומס סֵימוּר, למדרגת אציל, וכמו-כן את בנו של הרטפורד למדרגת גרַף, ולהעלות למדרגות גבוהות יותר עוד שרים גדולים היושבים במלכות, לכן החליטה המועצה להתאסף בט“ז לפברואר, לחלק ולמסֹר את כל תארי-הכבוד האלה; וכי בינתים, בהיות שהמלך המת לא הנחיל, בכתב, נחלאות ואחֻזות, הראויות להִנָּתן למקבלי התארים האלה, חושבת המועצה, היודעת את רצונו הפרטי של המלך המת בנדון זה, לנכון, לתת לסֵימוּר באֹפן רשמי מתנה של מספר “אחֻזות במחיר ת”ק ליטראות”, ולבנו של הרטפורד “אחֻזות במחיר ת”ת ליטראות" וכו' וכו', אם יהיה ברצון המלך, המולך עתה, לקַים את הדבר הזה.

תם היה נכון כבר להפליט “דברי סכלות” בנדון זה, כי מן הראוי הוא לסלק בתחלה את כל חובותיו של המלך המת, בטרם יבזבזו את כל הכסף הזה; אולם מגע בעִתּו בזרועו, שנגע בו גרַף הרטפורד, החכם הרואה תמיד את הנולד, הצילה אותו מן המִדחה הזה; תם נתן את הסכמתו, בלי כל באורים מצדו, אבל בחרדת-נפש גדולה. ובעודו שקוע רגע בהרהוריו על העובדה, כי הוא עושה נסים ונפלאות מזהירים בקלות גדולה כל-כך, הופיעה כברק מחשבה מֻצלחה במוחו: מדוע לא יעַטר את אמו בכִנוי-הכבוד “הדֻכּסית מחצר-החלאה” וגם יעביר לה איזו נחלה? אולם מחשבה מעציבה גרשה את המחשבה הראשונה: רק שֵׁם מלך עליו, כי אלה השרים והאצילים הזקנים והנכבדים הם הם אדוניו, ובעיניהם הם לא היתה אמו אלא ילידת דמיונו החולה; הם היו מקשיבים להצעתו באזנים לא-אמון בהן, ואחר-כך שולחים לקרֹא לרופא.

העבודה המשעממת הזאת נמשכה כדלף טורד. כתבי-בקשות נקראו, וכרוזים, ותעודות, וכל מיני גליונות, שנשנו בהם אותן המלים המיגעות והמטרידות בנוגע לעבודת-הצבור; לסוף נאנח תם אנחה עמֻקה ומלמל לעצמו: מה פשעי ומה חטאתי, כי לקחני האל הטוב מן השדות ומן האויר הצח ומאור השמש, וכלָאַני פה ועָשַׂני למלך, לעַנותני ככה? רגע הניע תם את ראשו המסכן והעכור, ורגע משנהו הפיל את ראשו על שכמו; והנה פסקו כל עסקי המלוכה והגיעו לנקֻדת-הקפאון, באשר המניע הראשי, הכֹּח המאַשר ומקַים כל דבר חסר עתה. דממה שָׁררה מסביב למלך, הוא הילד המתנמנם, וחכמי המלוכה חדלו ממועצותיהם.

לפני הצהרים התענג תם שעה אחת ברשיון שומריו, הרטפורד ויוחנן הקדוש, בחברת הנסיכה אלישבע והגבירה הקטנה יֶ’ן גְרֵי. אם גם רוח הנסיכות הקטנות היה עדַין נעכּר מתגרת האסון הגדול, שקרה את בית-המלוכה; אולם בסוף הבִּקור צננה “אחותו הבכירה”, שנודעה אחר-כך בדברי הימים בשם “מרים אשת-הדמים”, את רוחו בראיון חגיגי, שלפי דעתו של תם היה קִצורו זכות-הקיום האחת, שהיתה לו. הוא נשאר רגעים אחדים לנפשו, והנה הופיע לפניו נער כחוש ודל כבן שתים-עשרה, שבגדיו, מלבד צַורון-השֵׂער הלבן כשלג והרקמות אשר מסביב למרפקיו, היו שחורים כלם, מן המעיל ועד הפוזמקאות. הוא לא נשׂא כל סרט של אבלות, כי-אם קִשור של סרט סָגֹל על כתפו. הוא נגש בפקפוק, כשראשו שחוח ומגֻלה, וצנח על ברכו האחת לפני תם. תם ישב לו, מבלי דַבּר דָבר, והתבונן בו רגע בדעה צלולה ופכוחה. אחר-כך אמר:

– קום, הנער, מי אתה? מה בקשתך?

הנער קם ועמד בחן טבעי וקל, אולם פניו הביעו דאגה. הוא אמר:

– אל נכון הנך זוכר אותי, אדוני. אנכי הנני בן-העונשין שלך.

– בן-העונשין שלי?

– כדבריך, אדוני רב-החסד. אנכי הוֹמְפְּרִי – הומפרי מַרְלוֹ.

תם הרהר, כי כאן עומד לפניו אחד, ששומריו היו צריכים להודיע אותו את מציאותו ולא הודיעו אותו. הוא היה במבוכה, מה יעשה? היעמיד פנים, כאלו הוא יודע את הנער, ואחר-כך יהיה נִכּר מכל דבור ודבור שלו, כי מימיו לא ידע אותו? לא, זה לא טוב. רעיון חדש עלה על לבו לרַוחתו: מקרים כאלה ודאי שיקרו לעתים קרובות עתה, עתה כשענינים נחוצים יכריחו את הרטפורד ואת יוחנן הקדוש לעזֹב אותו לבדו לפעמים, באשר הם חברים בסוד מועצת-הממלכה: ולכן אפשר, כי כדאי לחבל איזו תחבולה בעצמו, כיצד להיות נכון לכל מיני מקרים בלתי-צפוּים מראש. כן, זוהי הדרך הנכונה – הוא ינַסה את כחו בנער הזה ויראה, עד כמה יעלה בידו. הוא טפח על מצחו, מתוך מבוכת-רגע, ותכף אמר:

– עתה נדמה לי, כי הנני זוכר אותך מעט – אולם כאלו איזה משא כבד רובץ על שכלי ואורו הועם מיסורים –

– אהה, אדוני! – קרא בן-העונשין בהתרגשות; הוא הוסיף, בלבו: אכן, אמת הדבר, שאומרים עליו – בינתו הסתתרה – אהה, נפש מסכנה! אבל, אללַי לי, כיצד שכחתי? הלא הם אמרו, כי אסור לאיש להכיר ולהתבונן, כי שמץ דבר נמצא בו.

– מוזר הדבר, עד כמה יתעה אותי זכרוני בימים האחרונים, – אמר תם. – אולם אל-נא תשים את לבך לזאת – אנכי הולך ושב לאיתני במהירות גדולה – רמז קל יעזֹר לי לפעמים להשיב אל זכרוני את הדברים ואת השמות, שנשמטו ממני. [ולא רק את אלה, שנשמטו מזכרוני, כי-אם גם אלה, שלא שמעתי שמעם מעולם – כמו שיראה הנער הזה עוד מעט.] הגד, מה חפצך?

– הענין הוא קל-הערך, אדוני. אולם חפץ אנכי לנגֹע בענין הזה, אם מצאתי חן בעיניך. לפני שני ימים, כשנכשל הוד-מלכותו שלש פעמים בלמוד השפה היוָנית – בשעורי הבֹּקר, – הזוכר אתה את הדבר הזה?

– כֵּ–ן – כמדֻמה לי, כי אני זוכר. [זה איננו שקר לגמרי – לוּ היה לי איזה עסק עם השפה היונית, אזי הייתי נכשל, לא שלש פעמים, כי-אם ארבעים פעם]. כן נזכֹּר נזכרתי עתה – הַמשֵׁך את דבריך.

– המורה כעס מאד על למוד רשלני וקהה כזה, לפי דעתו, והבטיח לך, כי יַלקה אותי כראוי וכהוגן בעד זה – וגם –

– כי ילקה אותך? – קרא תם, ומגֹדל השתוממותו שכח את מצבו הנוכחי. – מדוע ילקה אותך על חטא, שחטאתי אנכי?

– אהה, אדוני רב-החסד שכח עוד הפעם. תמיד הוא מיַסֵר אותי, כשאתה מפַגר בלמודיך.

– אמת, אמת – שכחתי. אתה מלמד אותי ביחידות – וכשאני נחשל בלמודי, אזי הוא טוען, כי אתה לא עשית את מלאכתך באמונה, ואז –

– הוי, אדוני, מה אתה סח? האנכי, הדל והצעיר בכל עבדיך, אָעֵז ללַמד אותך?

– אם כן, מה פשעך אתה? מה פשר החידה הזאת? האם באמת יצאתי מדעתי, או אתה יצאת מדעתך? באר – ספר את הכֹּל.

– אבל, הוד-מלכותו, אין כל צֹרך לברר כל דבר, – אסור לכל איש לנגֹע בגופו הקדוש של יורש-העצר הנסיך מוֶלס ולהלקות אותו; ולכן, כשהוא נכשל בלִמודו, אז אנכי אנכי הוא הסופג את המלקות במקומו; וכך נאה וכך יאה, כי זו היא עבודתי ומקור מחיתי.

תם לטש את עיניו אל הנער, שעמד לו במנוחה, והעיר לעצמו: האח, זהו באמת דבר נפלא, – זוהי אומנות זרה ומוזרה; מתפלא אנכי, כי לא שׂכרו נער לסרק את ראשו ולהלביש אותו במקומי – ומי יתן ועשו זאת! כי לוּ עשו זאת, אזי הייתי אני סופג את המלקות, והייתי נותן תודה לאֵל על השִׁנוי. אחר-כך אמר בקול:

– האם הקים את הבטחתו והלקה אותך?

– לא, אדוני הטוב; הם יעדו את היום הזה לענֹש אותי, ואפשר, כי יבטלו את העֹנש, באשר השעה איננה ראויה לכך, שעה של אבלות לכֻלנו; אינני יודע אל-נכון, ולכן הרהבתי לבוא הֵנה ולהזכיר לאדוני רב-החסד את הבטחתו, שהבטיח להתערב בדבר, לטובתי –

– עם המורה? להציל אותך מן המלקות?

– כן, אתה זוכר!

– זכרוני הולך הלוך וטוב, כמו שתראה. הֵרָגַע, גֵוך יֵצא בשלום בלי כל עֹנש – אנכי אדאג לזה.

– הוי, רב תודות, אדוני הטוב! – קרא הנער, בצנחו שוב על ברכיו. – אפשר, כי הקשיתי לשאֹל; ובכל-זאת…

תם ראה, כי הנער הומפרי מהסס, וחִזק את רוחו להמשיך את דבריו, באמרו, כי השעה הזאת היא שעת-רצון מלפניו.

– אם כן, אדבר את דברי, כי הם מעיקים על לבי. אחרי שאינך עוד יורש-העצר הנסיך מוֶלס כי-אם המלך, הלא תוכל לצוות על הכל כלבך ורוחך, ואין מי שיאמר לך: מה תעשה? ולכן אין הדבר מתקבל על הדעת, כי אתה תוסיף להעציב את רוחך בלמודים משעממים. בודאי תשרֹף את ספריך ותפַנה את לבך לדברים בלתי מטרידים כל-כך. ואז, אז אבדתי, ואחיותי היתומות תאבדנה גם הן עמדי!

– אבדתָּ? איך? הגד-נא לי!

– גֵוי הוא מקור מחיתי. אהה, מלכי רב-החסד! אם יהיה גֵוי בטל ממלאכתו, אמות ברעב. אם אתה תחדל מלמודיך, הלא אין עוד כל צֹרך בעבודתי, כי לא יהיה לך כל צֹרך בבן-עונשין. אל-נא תשליכני מלפניך!

צרת לב הנער נגעה עד נפש תם. הוא אמר בקול מלא נדיבות וחסד-מלך:

– אל-נא תוסיף להעציב את רוחך, הנער. מִשׂרָתך תהיה קַימת לך ולדורות אחריך לעולם. ואז טפח טפיחה קלה על שכמו של הנער בגב החרב וקרא: – קומה, הומפרי מַרלו, הנער בן-העונשין הגדול לדורותיו לבית-מלכות-אנגליה! גָרֵש עצב מלבך – אנכי אשוב לעסוק בספרי, וגם אתרשל בלמודי כל-כך, עד כי יהיה עליהם, על-פי הצדק, להגדיל את משכֻרתך פי-שלשה, כי חובות משׂרתך תעלינה למעלה ראש.

הומפרי ענה בחֹם-לב ובנפש מלאה תודה:

– רב תודות, אדוני רב-החסד, פזרונך ונדיבות-לבך עולות על כל חלומותי היותר מֻפרזים ומֻגזמים, שחלמתי על אשרי. עתה אהיה מאֻשר כל ימי חיי, וכל בית מַרלו אחרי.

תם השׂכיל להבין, כי לפניו נצב נער, שיוכל להביא לו תועלת גדולה. הוא חִזק את לב הומפרי לדבר, והלז לא סרב כלל. הוא היה מאֻשר באמונתו, כי הוא עוזר ל“רפא” את תם; כי מדי פעם בפעם, בהצליחו להשיב אל כֹּח זכרונו המעֻמם של תם פרטים שונים מן המקרים והמאורעות בחדר-הלִמוד ומחוץ לחדר בכל סביבות הארמון, התבונן, כי תם יכול כבר ל“הִזָּכר” בכל הדברים האלה באֹפן ברור. בסוף שעה אחת מצא תם, כי הוא הנהו טעון ומזֻין בידיעות מועילות מאד בנוגע לאנשים ולמעשים אשר בחצר-המלך; ולכן החליט לשאֹב ממעין זה ידיעות ו“הַדרכות”, עד כמה שידו מגעת; לתכלית זו צוה, כי יַרשו לנער הומפרי להִכָּנס אל חדר-משכיתו בכל עת שאפשר, אם רק לא יהיה הוד-מלכות-אנגליה טרוד בענינים אחרים. כאשר אך שלח תם את הנער הומפרי מלפניו, והנה הגרף הרטפורד הופיע ותלאות חדשות נכונו לתם מידו.

הוא אמר, כי אצילי המועצה, מיִראה, שמא חדרו לתוך העם אי-אלה שמועות מֻגזמות על-אודות מצב בריאותו הנהרס של המלך, חושבים לטוב ולנכון, שהוד-מלכותו יתחיל לאכֹל את ארוחת-הצהרים שלו לפני הקהל בעוד יום או יומים; מראה פניו הטוב וצעדיו הנכונים, ביחד עם נמוסים והליכות מלאים שקט ושלוה והנהגה מלאה חן קל וטבעי, ישקיט את חרדת לב הקהל – אם כבר מתהלכות השמועות הרעות – יותר מכל תחבולה אחרת, שיוכלו להמציא.

ואז הוסיף הגרף, באֹפן זהיר ודק מאד, להדריך את תם בכל המנהגים, הראוּים להִשָׁמר בשעה של “הדרת מלך” זו; לא בפֵרוש הדריך אותו, כי-אם בדרך רמז, ב“הזכירו” לו דברים הידועים לו כבר. אולם לגֹדל שמחתו נודע לו, כי תם לא היה נזקק לעזרה בענינים אלה אלא מעט. תם השתמש בנער הומפרי, ללמֹד ממנו את הענינים האלה, כי הומפרי כבר הזכיר במשך דבריו, כי בעוד ימים אחדים יהיה עליו להָסֵב בקהל! הוא כבר קלט שמועה זו, שעשתה לה כנפים ועפה בין כל יושבי חצר-המלך, ותם שמר את הדבר בלבו.

בראות הגרַף, כי כח-זכרונו של המלך הוטב כל-כך, נִסה להעמיד אותו על בחינות אחדות, דרך ארעי, למצֹא, עד כמה שב לבריאותו. התוצאות היו משמחות, פֹה ושם, במקומות ידועים – אותם המקומות, שנגע בהם הומפרי בשיחותיו – ובכלל השביעו את הגרף רצון וחִזקו את רוחו. וכל-כך עודדוהו, עד כי פתח ואמר בקול מלא תקוה:

– עתה הנני נפתה להאמין, כי אם יאַמץ הוד-מלכותו את כֹּח זכרונו מעט, יוכל לפתֹּר גם את חידת החותם הגדול – אבֵדה, שעֶרכּה היה גדול מאד אתמול, אם גם אין לה כל ערך היום, מכיון שימי שִׁמוּשהּ כבר תַּמו יחד עם מות אדוננו המלך. האם יואיל אדוני רב-החסד לנסות את הדבר הזה?

תם היה “בלב ים” עתה – החותם הגדול היה עצם בלתי-ידוע לו כלל. אחרי פקפוק בן-רגע תלה את עיניו בתמימות ושאל:

– מה היה מראה הדבר הזה, אדוני?

הגרף נרתע לאחוריו, כמעט שלא מדעת, ומלמל לעצמו:

–– אהה, עוד הפעם הסתתרה בינתו! זה היה לא מחכמה כלל ליַגע את בינתו יותר מדי – ואז הסב במהירות את השיחה לענינים אחרים, בכַונתו לגרש מלב תם את זכר החותם הגדול האֻמלל – וגם הצליח בזה על-נקלה.

פרק טו: תָּם בְּתוֹר מֶלֶךְ

ביום המחרת באוּ צירי הארצות הנכריות, עם כל בני-לויתם; ותם, שהושיבו אותו על כסא-המלוכה בהדר-מלכות, קבל את פניהם. ברַק תפארת המחזה שִׁעשע את עינו והלהיבה את דמיונו מתחִלה. אולם הראיון היה ארֹךְ וחד-גַוָני, וכן היו גם רֹב הנאומים – והדבר הזה, שהיה בראשיתו עֹנג, נהפך והיה במהרה לשעמום ומחלת-לב. תם דבּר את הדברים, אשר שׂם הרטפורד בפיו מעת לעת, והשתדל בכל יכלתו להתנהג באֹפן משביע רצון, אולם הוא לא נֻסה עוד בכל הדברים האלה, וגם מנוחת נפשו לא היתה שלמה למדי, ולכן הצליח רק במקצת. אמנם, מראה פניו היה כפני מלך, אולם לא היה בו די-אונים להרגיש את עצמו כמלך. הוא שמח בכל לבו, כשבא הקץ לכל הטֶקֶּס הזה.

את רֹב היום “בִּלו בהֶבל” – לפי דעתו של תם – כלומר: בדברים הנוגעים לעניני המלוכה. גם שתי השעות המיֻחדות לתענוגים ושעשועי-מלכים היו כמשא עליו, יען כי השעשועים היו כבולים ואסורים על-ידי הַגבלות ומנהגים ונמוסים שונים. אולם נשארה לו גם שעה אחת, שֶׁבָּהּ התיחד עם הנער בן-העונשין שלו, ואת השעה ההיא חשב ל“רֶוח נקי”, יען כי היתה נעימה וגם מועילה לו, כי בה רכש לו ידיעות נחוצות.

היום השלישי של מלכות תם קנטי בא והלך כמעט כשני הימים הקודמים, אולם במדה ידועה נתפזרו מעט העננים הכבדים, שרבצו עליו – הוא לא הרגיש עוד את הלחץ והמועקה שבחייו, כמו ביום הראשון; הוא התרגל מעט אל מצבו ואל סביבתו; הכבלים עדַין העיקו עליו, אולם לא תמיד; הוא מצא, כי מציאותם של האנשים הגדולים העומדים לפניו ונותנים לו כבוד-מלכות לא עִנתה עוד אותו ולא הביאה אותו במבוכה כבתחִלה, ולא עוד אלא כי העִנוי והמבוכה הלכו הלוּך ורפה משעה לשעה.

לולא מורא אחד, שרחף על ראשו, היה יכול לחכות לְבוא היום הרביעי, בלי כל חרדת-לב – האכילה ברָב-עָם, שנועדה לאותו יום. בסדר היום ההוא היו, אמנם, ענינים נכבדים יותר – בו ביום היה עליו לשבת בראש המועצה, שהיתה נכונה לשמֹע את חות-דעתו ולקבל את פקֻדותיו בנוגע לדרכים ואֹפנים, שיש לאחֹז ביחס לעמים זרים שונים, המפֻזרים על-פני כל כדור-הארץ; בו ביום יתעלה גם-כן הגרף הרטפורד לַמשרה הגדולה של “המושל בשֵׁם המלך”. עוד דברים אחרים חשובים נועדו ליום הרביעי ההוא; אולם בעיני תם היו כל הדברים האלה קלי-ערך לעֻמת הנסיון של ההסבה אל השלחן לבדו, כשהמון עינים סוקרות נעוצות בו והמון פיות מתלחשים ומעירים את הערותיהם על התנהגותו, – ועל שגיאותיו, אם יורע מזלו והוא יעשה אי-אלה שגיאות.

אבל שום דבר לא יכול לעכב את בוא היום הרביעי, והיום ההוא בא. תם המסכן היה כל אותו היום במצב של רוח נכאה ופזור-הנפש, והוא לא יכול להתנער ולהשתחרר ממנו. חובות הבֹּקר הרגילים התנהלו בכבדות והוגיעו אותו מאד. ועוד הפעם הרגיש את יד השִׁביה, אשר כָּבדה עליו.

בשעה מאֻחרה אחרי הצהרים הובל אל חדר גדול ורחב-ידים, הנועד לקבלת-פנים, והגרף הרטפורד שׂוחח עמו, וברגש קֵהֶה חכה לרגע, אשר יצלצל השעון את השעה הקבועה לבִקור רשמי של המון שרים ויושבי חצר-המלך.

אחרי רגעים אחדים קרב תם אל החלון והתענין בחיים ובתנועה אשר על דרך-המלך הגדולה, מֵעֵבר לשערי הארמון – ולא רק התענין, כי-אם גם התגעגע בכל לבו לקחת חלק בעצמו ולהשתתף בתנועה ובחֻפשה הזאת – הוא ראה את החלוץ העובר לפני אספסוף הומה ומריע של אנשים ונשים וילדים ריקים ופוחזים מן המדרגה היותר שפלה והיותר נבזה, והוא הולך וקרֵב ממעלה-הדרך.

– מי יתן וידעתי מה כל הדבר הזה! – קרא בכל סקרנותו של נער קטן במקרים כאלה.

– אתה הנך המלך! – ענה הגרף ואמר בחגיגיות וביראת-הכבוד. “היש לי הרשות מאת אדוני רב-החסד לעשות מעשה”?

– הה כן, בשמחה! כן, ברצון רב! – קרא תם בלב נרגש, והוסיף לעצמו מתוך שביעות-רצון: “אמנם המלוכה איננה כֻּלה שעמום – מתן שכרה בצדה, וגם יש בה הרבה דברים המרחיבים את הדעת.”

הגרף קרא את אחד הרצים ושלח בידו את הפקֻדה הזאת לראש מִשׁמַר-המלך:

– עצֹר באספסוף ודרֹש וחקֹר, מה כל ההמון הזה. בשם המלך!

ובעוד רגעים אחדים ושורה ארֻכּה של שומרי-ראש-המלך, מזֻינים בכלי-נשקם המבריקים יצאה דרך השער והתיצבה לרֹחב הדרך לפני האספסוף. שליח אחד שב והודיע, כי ההמון הולך אחרי איש, אשה ונערה קטנה, שמעלים אותם לגַרדֹם על חטאים, שחטאו לשלום המלכות ולכבודה.

מיתה – מיתה משֻׁנה – לאֻמללים המסכנים האלה! מחשבה זו הרעידה את נימי לבו של תם. רוח החמלה והרחמים צָלחה עליו וגֵרשה מלבו כל מחשבה אחרת; הוא לא חשב על החֻקים שהופרו, או על הצרות והנזק, שגרמו החוטאים האלה לקרבנותיהם, הוא רק חשב על הגרדֹם ועל גורלם המר של אלה הנדונים. הוא התענין כל-כך בזה, עד כי שכח לרגע, כי הוא הנהו רק צלו של המלך, ולא המלך בעצמו, ולפני שוב הכרתו אליו בטא את הפקֻדה:

– הביאו אותם הֵנה!

ואז האדימו פניו כתולע, וכמעט שהפליט מפיו בקשת סליחה; אולם בהתבוננו, כי פקֻדתו לא העירה כל תמהון בנפש הגרף או בנפש הרץ, העומד לפניו, כָּבש בקרבו את הדברים, שהיה נכון לדַבּר. הרץ השתחוה באֹפן הרגיל ויצא אחורנית מן החדר, למסֹר את הפקֻדה. תם הרגיש מעין גאון פנימי. הוא גם הכיר עוד הפעם ביתרונות, שיש במִשׂרת מלך וכי מתן שכרה בצִדה. הוא אמר לעצמו: “באמת, זהו ממש מה שהייתי רגיל להרגיש בקראי את ספורי הכּהן הזקן והייתי משַׁוֶה את עצמי בן-מלך, החוקק חֻקים ופוקד פקֻדות לכֹּל ואומר: עשה זאת, עשה זאת”, ואין איש אשר יהין להתרפות או לעשות דבר למרות רצוני.

והנה נפתחו הדלתות לרוָחה; הכריזו תארי-כבוד וכִנויים מצלצלים שונים. בעלי תארי-הכבוד והכנויים הופיעו, ובמהרה נמלא החדר למחצה אצילים ואנשים רמי-המעלה. אולם תם כמעט שלא הרגיש במציאות האנשים האלה, כי היה שקוע כֻּלו בענין הזה, הנכבד הרבה יותר, לפי דעתו. הוא ישב לו, מתוך פזור-הנפש, על כסא-כבודו, הסב את עיניו אל הדלת ופניו הביעו צִפִּיָה וקֹצר-רוח; האנשים אשר בחדר הרגישו בזה ונמנעו מלהטריד אותו, והתחילו מפטפטים על-אודות עניני הצבור וגם לשיח שיחות בטלות של חצר-המלך.

בעוד רגע נשמעו צעדיהם המדודים של החיָלים ההולכים וקרֵבים, והנאשמים הובאו לפניו תחת השגחת פקיד אחד ופלוגה אחת של שומרי-ראש-המלך. הפקיד כרע לפני תם, ואחר-כך עמד מן הצד. שלשה הנדונים כרעו גם הם ונשארו במצב של כריעה; החיָלים לקחו את עמדתם מאחורי כסאו של תם. תם סקר בעיניו את האסירים. משהו מבגדי האיש או ממראהו העיר איזה זכרון כֵּהֶה בלבו. “כמדֻמה לי, כי ראיתי פעם את האיש הזה… אולם אינני יודע איפה ומתי”. אלה היו מחשבות תם. באותו רגע נשא האיש את עיניו במהירות, ותכף הוריד את פניו, כי לא יכֹל לראות ולשאת אור פני-מלכות; אולם מבט זה, שהביט תם אל פניו במלואם, הספיק לו להכיר אותו. הוא אמר לעצמו: "עתה הדבר ברור; זהו האיש הזר, אשר מָשָׁה את גַילְסְ וִיט מן התֶּמְזָה והצילהו ממות, באותו היום הקר, שרוחות זועפות נשבו בו, ביום הראשון לשנה החדשה – זה היה מעשה טוב של אֹמץ-לב – חבל, כי עשה מעשים מגֻנים יותר והסתבך בעסק הרע הזה… עוד לא שכחתי את היום ואת השעה: כי כשעה אחרי המעשה ההוא כשצלצל השעון אחת-עשרה, קבלתי את מנת חלקי מידי גַמַר קנטי מכות נמרצות ונפלאות, אשר כל המכות, שהֻכּיתי לפניהן או אחריהן, היו רק חִבּוקים ונִשוקים כנגדן.

תם צוה להוציא את האשה ואת הנערה מלפניו לשעה קלה; אַחַר פנה אל הפקיד ואמר:

– אדוני הטוב, מה פשעו של האיש הזה?

הפקיד כרע וענה:

– אמצא חן בעיני אדוני, הוא המית את אחד האזרחים ברעל.

רחמי תם על האסיר ורגשי הכבוד, שרחש לו על אשר חרף נפשו להציל את הנער הטובע, התמוטטו וכמעט שנהרסו עד היסוד.

– האם הוכיחו את פשעו בראיות והוכחות? – שאל.

– בראיות והוכחות היותר ברורות, אדוני.

תם נאנח ואמר:

– הוצֵא אותו מכאן – הוא ראוי לעֹנש מות. חבל, הוא אמיץ-לב… כונתי, כי מראה פניו הוא כאלו היה אמיץ-לב.

האסיר שלב את ידיו פתאם במרץ ופֵרשׂ בהן מתוך יאוש. הוא פנה בבקשה ותחנונים גדולים אל “המלך” בדברים מקֻטעים ומתוך פחד גדול.

– אהה, אדוני המלך, אם יש בלבך חמלה על האובדים, חמֹל עלי! נקי אנכי מעון – גם את החטא, שהנם טופלים עלי, לא הוכיחו נגדי בראיות נאמנות – אולם לא אדבר על זה; יצאתי רשע בהשָׁפטי ואי-אפשר להעביר את רֹעַ הגזרה; בכל-זאת, מן המצר הנני מבקש חסד, כי גדול ענשי מנשׂא. חסד, חסד, אדוני המלך! ברחמיך, ברחמיך, אדוני המלך, העָתר לתחנתי – צַוה, כי יתלו אותי!

תם היה כנדהם. הוא לא פלל לשמוע דברים כאלה.

– בחיי, חסד מוזר! האם לא דנו אותך לתליה?

– אהה, אדוני המלך הטוב, לא כן! דנו אותי לבשלֵני חַי!

תם כמעט שקפץ מכסאו מגֹדל ההשתוממות ורגש של כעור, שתקפו אותו, לשֵׁמע הדברים האלה. כאשר אך שבה נפשו למנוחתה, קרא בקול:

– נעתרתי לבקשתך, נפש מסכֵּנה! ולו גם המַתָּ מאה איש ברעל, גם אז אין לך לסבֹּל מיתה משֻׁנה ונוראה כזאת.

האסיר השתחוה אפים ארצה ומפיו התפרצו דברי תודה, שיצאו מעֹמק לבו – סוף דבריו היה:

– אם תמצֶאנה אותך תלאות – חס-וחלילה! – אז יזָכר-נא חסדך, שעשית עמדי היום הזה, ומשכֻּרתך תהיה שלמה מאת ה'!

תם פנה אל גרף הרטפורד ואמר:

– היֵאָמן הדבר, כי בצדק ובמשפט יָצא גזר-דינו הנורא של האיש הזה?

– חֹק הוא ולא יעבֹר, אדוני רב-החסד – לאלה שהמיתו איש ברעל. באשכנז יבַשלו מזַיפי-מטבעות בשֶׁמן – לא ישליכו אותם בשמן בבת-אחת, כי-אם בחבל יורידו אותם אל השמן מעט-מעט ולאט-לאט; בתחלה את הרגלים, אחר-כן את השוקים, אחר-כך –

– אנא, אל תוסף דבּר עוד, אדוני, כַּלכל לא אוכל! – קרא תם בכסותו את עיניו בידיו, לבלי ראות את התמונה. – מבקש אני מאת אדוני הגרף הטוב, כי ימהרו לבטל את החֹק הזה – אהה, אל-נא יוסיפו לעַנות את הבריות המסכנות הללו בענויים כאלה.

פני הגרף הביעו שביעות-רצון עמֻקה, כי היה איש מלא רחמים ונדיבות – דבר בלתי מצוי ביותר בין בני מפלגתו בדור הנורא ההוא. הוא אמר:

– דבריך הנעלים האלה, אדוני הטוב, חתמו את גזר-דינו של החֹק הזה. ובדברי-הימים יזָכר הדבר הזה לכבוד לבית-מלכותך.

הפקיד היה נכון להוציא את האסיר; תם רמז לו לחכות; ואחר אמר:

– אדוני הטוב, חפץ אנכי לעַיֵן בדבר הזה. האיש אמר, כי לא הוכיחו את רשעתו בראיות ברורות. הגד לי את כל אשר אתה יודע.

– אם מצאתי חן בעיני המלך, הנה בעמדו למשפט נגלה, כי האיש הזה נכנס אל בית אחד בחַוַּת אַילינגטון, ששם היה איש חולה שוכב – שלשה עדים העידו, כי הוא נכנס בשעה העשירית בבֹּקר ושנַים עדים אחרים אומרים, כי זה היה רגעים אחדים אחרי השעה העשירית – האיש החולה היה אז לבדו, הוא ישן אז – ותכף יצא האיש מן הבית והלך לו לדרכו. האיש החולה לא הוציא גם שעה אחת ומת בשבץ וביסורים נוראים.

– האם ראה איש בתִתּו את הרעל? האם מצאו איזה רעל?

– בחיי, לא, אדוני.

– אם כן, איך נדע, כי נתן את הרעל?

– אם מצאתי חן בעיני הוד-מלכותו, הרופאים העידו, כי כל הסִמנים האלה הם סמני מיתה על-ידי רעל ולא על-ידי דבר אחר.

זו היתה הוכחה נאמנה בדור חסר-דעה כדור ההוא. תם הכיר בחֹזק ההוכחה ואמר:

– הרופא יודע את אומנותו – כנראה צדקו במשפטם. הורע מזלו של האיש המסכן בענין זה.

– אולם בזה עוד לא תמו ההוכחות, הוד-מלכותו. יש עוד הוכחות חזקות מזו. רבים העידו, כי מכשפה אחת, שעזבה את הכפר זה כבר, אין איש יודע אנה הלכה, נִבּאה מראש, וגם גִלתה את נבואתה זאת באזניהם, כי האיש החולה ימות על-ידי רעל – ואף גם זאת, כי איש זר יתן לו את הרעל – איש זר בעל שערות חוּמות ולבוש בגדים פשוטים ובלים; ואין כל ספק, כי האסיר הזה הוא הוא האיש, על-פי כל הסמנים המֻבהקים האלה. יואל-נא הוד-מלכותו לתת למאורע זה את הכבוד הראוי לו, באשר כי נִבּאו עליו מראש.

זו היתה טענה חזקה מאד בדור ההוא, שהאמין בכל הבלי-השוא. תם הכיר, כי הענין בא לידי גמר; אם הוכחות וראיות הן דברים שיש להם ערך כל-שהוא, אז הלא הוכיחו בעליל את רשעת האיש המסכן. אולם הוא המציא לאסיר עוד תכשֹׁרת אחת לזַכּות את עצמו. הוא אמר:

– אם יש לך להגיד דבר-מה לזכותך ולטובתך, הגד.

– אין לי כל דבר, אשר יוכל להועיל לי ולזַכּותני, מלכי. נקי אנכי מעון. ובכל-זאת אין ביכלתי להראות גלוי, כי נקי אנכי. אין לי כל אח ורֵע, ולכן אי-אפשר לי להוכיח על-ידי עדים, כי באותו היום לא הייתי באַילִינגטון; גם אי-אפשר לי להראות, כי באותה השעה שהעידו, שֶׁבָּהּ נעשה המעשה, הייתי רחוק מאד מן המקום ההוא, כי הייתי אז אצל “המעלות הישָׁנות של ווֹפִינְג”; ולא עוד אלא כי אי-אפשר לי להוכיח על-פי עדים, כי באותה שעה שהם אומרים, כי הרגתי נפש, הצלתי נפש. נער טובע –

– הס! הַפָּקיד, נקֹב את היום, שֶׁבּוֹ נעשה המעשה!

– בעשר שעות בּבֹּקר, או רגעים אחדים אחרי השעה העשירית. ביום הראשון של השנה החדשה, הוד-מלכות –

– הוצא את האסיר לחפשי – כך הוא רצון המלך!

פני תם אדמו לדברים האלה, שהתפרצו מפיו ושיצאו מגדר נמוס המלכות, והוא השתדל לכסות את השגגה הזאת בכל יכלתו. הוא אמר:

– יחר לי מאד, כי יתלו איש על-פי הוכחות נבערות, שאין להן כל שֹׁרש ויסוד!

זמזום של התפלאות ורחשי-כבוד נשמע בכל החדר. לא כי לבם רחש כבוד לתם על גזר-הדין שחרץ, כי לסלֹח לנאשם, שהמית איש על-ידי רעל, היה דבר, אשר מעטים מאד בין הנאספים היו מודים בתועלתו ובנחיצותו או שלבם היה רוחש כבוד בעד זה – זאת לא זאת, הכבוד שרחש לבם היה בעד הבינה ורוח-החכמה, שהראה תם במשפטו. אחדות מן ההערות שנאמרו בלחש, היו כעין אלה:

– זה איננו מלך שוטה – שִׂכלו הנהו בריא ואיתן.

– איך השׂכּיל לשאֹל את שאלותיו – וכמה התנהג בענין הזה ברוח מושל ומצַוֶה ובפתאומיות, כמה היה נאמן לטבעו ותכונתו הקודמים!

– מהֻלל שם ה', כי סרה ממנו מחלתו כליל! הוא איננו חלש ורפה-ידים, כי-אם מלך ממש. הוא התנהג כאביו.

רחשׁי-הכבוד, ההתפלאות ואותות-ההסכמה מלאו את אויר החדר, ואֹזן תם קלטה בהכרח שמץ מכל אלה. הרֹשם שעשו הדברים האלה היה, כי השיבו את נפשו למנוחתה, וגם מלאו את נפשו עֹנג ושביעות-רצון.

אולם סקרנותו של הנער שבּוֹ גברה על המחשבות והרגשות הנעימים האלה; הוא היה תאב לדעת, מה פשע האשה והנערה הקטנה, שבשבילו נדונו למיתה; ולכן הובאו לפניו על-פי מצותו שתי הבריות הנפחדות והמתיַפחות.

– מה המעשה אשר עשו אלה? דרש מאת הפקיד.

– אם מצאתי חן בעיני המלך, הן נאשמו בעון נורא, וגם הוכיחו את עווֹנן; ולכן גזרו השופטים על-פי החֹק, כי דינן לתליה. הן מכרו את נפשן לשטן – זה עווֹנן.

תם רעד בכל אבָריו. הוא חֻנך לתעב מקרב לבו את אלה העושים את המעשה הנורא הזה. אולם הוא לא חפץ למנֹע מנפשו את העֹנג להשביע תאות סקרנותו, ולכן שאל:

– איפה נעשה המעשה הזה? ומתי?

– בחצות הלילה, בחדש דצמבר – בּחֻרבּה של בית-תפלה, הוד-מלכות.

תם רעד בכל אבריו עוד הפעם.

– מי נמצא שם באותה העת?

– רק אלה השתים, אדוני רב-החסד – וגם בעל-הדבר בעצמו.

– האם התוַדו אלה על עווֹנן?

– לא, לא כן, אדוני – הן מכחישות את הדבר.

– אם כן אפוא, איך נודע הדבר?

– עדים ידועים ראו אותן כשנכנסו לשם, אדוני המלך הטוב; זה הוליד את החשד, והתוצאות המעציבות, שקָרו מאז, אִשרו וקִימו את אמִתּוּת הדבר. ביחוד, הדבר גלוי, כי בכֹח הרע שרכשו להן הביאו רוח סערה, שהחריבה ועשתה שַׁמות בכל הנוף מסביב. יותר מארבעים עדים העידו על הסער; ובאמת אפשר היה להביא אלף עדים, יען כי לכל אחד היה טעמו ונִמוקו לזכֹר את הסערה ההיא, כי הכֹּל סבלו ממנה.

– אכן, זה ענין קשה. – תם שקל את דבר-הבליעל הזה במחשבתו רגע, ואחר-כך שאל:

– האם סבלה גם האשה מן הסערה?

אחדים מן הזקנים שבחבורה נענו בראשם לאות, כי הם מסכימים עם תם ומכירים בחכמתו, שהראה בשאלה הזאת. אולם הפקיד לא הרגיש בשאלה זו כל דבר, אשר ישַׁנה את תוצאות המשפט; הוא ענה בפַשטות ישרה:

– אמנם, גם היא סבלה, אדוני המלך; וכל אחד יודה, כי כך נאה לה. הסערה עקרה את בית-משכנה, והיא והילדה נשארו בלי מחסה.

– כמדֻמה לי, כי היא שִׁלמה מחיר יקר בעד הכֹּח לעשות את הרע בעצם ידיה; ולוּ גם שִׁלמה אדרכמון אחד בעד הכֹּח הזה, גם אז הוֹנוּ אותה; העובדה, כי היא שלמה בעד זה בנפשה ובנפש הילדה מראה, כי יצאה מדעתה; ואם יצאה מדעתה, הלא אינה מַבחנת במעשיה, ולכן איננה חוטאת.

עוד הפעם נענעו הזקנים בראשם לאות-הסכמה על חכמתו של תם, ואיש אחד מלמל: – אם נכונה השמועה, כי המלך הֻכּה בשגעון, אז הנהו מין שגעון, אשר ירַפא את בינתם של כמה וכמה אנשים הידועים לי, אם רק יואיל האל ברחמיו לנַגע אותם בשגעון הזה.

– בת כמה שנים היא הילדה? – שאל תם.

– בת תשע שנים, אדוני המלך.

– היש הזכות והכֹח לקטנה לעשות איזה חוזה ולמכֹּר את עצמה על-פי חֻקי אנגליה, אדוני? – שאל תם בפנותו אל שופט מלֻמד.

– החֹק איננו מתיר לקטן או לקטנה להתערב בכל דבר נכבד ורב-הערך, אדוני הטוב, באשר שִׂכלו הרפה איננו מכשיר אותו להתחרות עם שֵׂכל מבֻגר כל-צרכו ועם מזמותיהם הרעות של הגדולים ממנו. השטן יכול לקנות ילד, אם נפשו רצתה בזה ואם הילד מסכים לזה, אבל לא איש אנגלי – בנוגע לזה החוזה הוא בטל ומבֻטל.

– דבר זה הוא, כנראה לי, גם ונגד רוח הנַצרות, וגם נגד השכל, כי חֻקי אנגליה מונעים מאת האנגלים זכות וכֹח ונותנים אותם ביד רחבה לשטן! – קרא תם בחֹם לבבו הישר.

ההשקפה החדשה הזאת על הענין הזה העירה צחוק בקרב רבים, ונחקקה בזכרון רבים לחזֹר עליה באזני אחרים ולהראות בזה את מקוריותו של תם וגם להוכיח, איך הוא הולך ושב לאיתנו.

החוטאת הגדולה חדלה להתיפח והקשיבה לדבריו של תם בהתענינות עמֻקה, כשהתקוה הולכת ומתחזקת בלבה. תם התבונן לזה, ורחמיו התעוררו בקרבו על זו הצפויה אלי גורלה המר, באין לה כל רֵע ועמית. הוא שאל:

– איך עשו את מעשיהן לחולל את הסערה?

– הן עשו זאת בשָׁלפָן את פוזמקאותיהן מעל רגליהן.

הדבר הזה הפליא את תם, וגם עורר את סקרנותו מאד מאד. הוא אמר בנפש תאֵבה:

– זה נפלא! האם תמיד התוצאות הן כך?

– תמיד. מלכי ואדוני – לפחות, כשהאשה רוצה בזה, והיא מבטאה את המלה הנחוצה, בפיה או בלבה.

תם פנה אל האשה ואמר ברגש ובהתלהבות גדולה:

– הראי את כֹּחך – חפץ אנֹכי לראות סערה!

הרבה לחָיַיִם הלבינו פתאם בין הנאספים, שהאמינו בהבלי-שוא, ורֻבּם ככֻלם חפצו מאד לעזֹב את המקום, אם גם לא הביעו את חפצם זה – אולם כל זה לא הגיע אל תם, שלא שמע ולא ראה מאומה, מלבד הסערה המקֻוָּה. בראותו, כי מבטי האשה מביעים שממון והתפלאות אמתית, הוסיף בהתרגשות:

– אל תירָאי – איש לא יאשים אותך. ולא עוד אלא שתצאי לחפשי – איש לא יגע בך לרעה. הראי את כֹּחך.

– אהה, מלכי ואדוני, אין לי הכֹּח הזה – הם האשימו אותי אשמת-שוא.

– פחדֵך יעצֹר בעדך. היטיבי את לבך, כל רעה לא תאֻנה לך. חוללי את הסערה – אחת היא אם גדולה או קטנה, ולוּ גם הקטנה שבקטנות – אינני דורש סערה גדולה ומזיקה, באמת הייתי בוחר את ההפך – עשי זאת ואת נפשך תצילי – אתּ תצאי לחפשי, עם ילדתך, ואת סליחת המלך תשאי אִתֵּך, ותהיי בטוחה מכל נזק ורעה מיד כל אנשי הממלכה הזאת.

האשה נפלה על פניה ארצה, ובדמעות-עינים התחננה והוכיחה, כי אין לה הכֹּח לחולל את הפלא, וכי לוּ היה לה הכֹּח הזה, כי אז היתה מצילה את נפש ילדתה לבדה בשמחת-לב, והיתה שבעה רצון למות בעצמה, לוּ רק יכלה להשיג חסד יקר-ערך כזה בעשותה את פקֻדת המלך.

תם האיץ – והאשה עמדה על דעתה ועל דבריה הראשונים. לסוף אמר:

– חושׁב אנכי, כי אמת בפי האשה. לוּ היתה אמי אני במקומה וכֹחות השטן היו מסורים בידה, בודאי שלא היתה מפקפקת אף רגע לחולל את סערותיה ולהחריב את כל הארץ עד היסוד בה, לוּ רק יכלה לגאֹל את חיי האובדים במחיר זה! דבר זה ילמדנו, כי גם אִמות אחרות נוצרו בצלמה ובדמותה. חפשיה אתּ, אשה טובה – אתּ וילדתך – כי באמת חושב אנכי, כי נקיה את מעון. עתה אין עליך לירֹא מפני כל, אחרי אשר סלחתי לך – שלפי את פוזמקאותיך! ואם תוכלי לחולל בעדי את הסערה והעשרתי אותך עֹשר גדול!

בריה זו, שנגאלה ממות זה עתה, הרימה קול תודה, והלכה ומלאה את פקֻדתו, כשתם עומד ומביט בצִפִּיָה וסקרנות עמֻקה, אם גם בחרדת-לב מעט מפני הדבר המתרגש ובא. ברגע ההוא הראו הנאספים סמנים של חלחלה גדולה ופחד-לב. האשה שלפה את פוזמקאותיה היא וגם את פוזמקאות הילדה, ובאמת השתדלה בכל כֹּחה לגמֹל למלך על חסדו וטוּב-לבו ולחולל בעדו רעידת-הארץ, אולם בכל עמלה לא הצליחה, ותקותו היתה למפח-נפש. תם נאנח ואמר:

– הנה נפש טובה. אל תוסיפי להטריח את עצמך. כֹּחך סר מעליך. לכי לדרכך לשלום. אולם בכל עת אשר ישוב אליך כֹחך, אל-נא תשכחיני, וחוללי בעדי את הסערה.

פרק טז: אֲרוּחַת-הַצָּהֳרַיִם בְּרָב-עָם וּבְהַדְרַת-מֶלֶךְ

עת ארוחת-הצהרים מִשמשה ובאה – אולם זר למדי, מחשבה זו כמעט שלא הרגיזה את מנוחתו של תם וכמעט שלא הביאה כל פחד בלבו. נסיונות הבֹּקר הפליאו לעשות בזה, שהביאו אותו לידי אמונה ובטחון בעצמו; החתול המסכן הקטן התרגל כבר אל עליתו הזרה, במשך ארבעה ימים, יותר מאשר היה איש בא-בימים מתרגל במשך חֹדש ימים. כשרונו של ילד להשלים עם מצב חדש על-נקלה ובמהירות נגלה הפעם באֹפן בולט מאד.

נמהר אנחנו, שיש לנו זכֻיות מיֻחדות, ונבֹא אל חדר-המשתה הגדול ונעיף עין על מהלך הדברים שם, בעוד הם מכינים ומכשירים את תם לשעה רבת-ערך זו. זה הוא מעון מרֻוח מאד עם עמודים מָזְהָבִים ועם קירות וספון מצֻיָּרים. אל-יד הדלת נצבים חַיָּלים אנשי-מדות, דוממים וזועפים כפסלי-אבן, לבושים בגדי-צבעונים לתפארה וחרבות שלופות בידיהם. ביציע הרמה, המקיפה את כל החדר מקצהו ועד קצהו, עומדת מקהלת-מנגנים והמון רב של אזרחים משני המינים, לבושי-הדר כלם. במרכזו של החדר, על בימה גבוהה, עומד שלחנו של תם. עתה ידַבּר-נא בעדֵנו סופר-הזכרונות:

“איש אחד מרמי-המעלה נכנס אל החדר וּמַטֶּה ארֹך בידו, ויחד עמו עוד אחד, הנושא מפת-השלחן, ואחרי אשר כרעו שניהם שלש פעמים ביראת-רוממות עמֻקה, פרשׂ האחד את המפה על השלחן, ואחרי אשר כרעו שניהם עוד הפעם, יצאו מן החדר; אז נכנסים שנים אחרים, האחד עם המטה הארֹך, והשני עם מִלְחִיָּה, קערה ולחם; אחרי אשר כרעו שניהם כמשפט הראשון והניחו על השלחן את כל אשר הביאו, מסתלקים גם הם באותו הטקס של הקודמים; לסוף נכנסים שני אצילים, לבושים בגדים יקרים, אחד נושא את סכין-הטעימה, וגם הם, אחרי אשר נפלו על פניהם ארצה בחן ובהדר, נגשים ומשפשפים את השלחן בלחם ובמלח, באותה יראת-התרוממות, כאלו נמצא שם המלך בעצמו.”

בזה תמו ההכנות החגיגיות. עתה, שומעים אנחנו ממרחק, מקצה האכסדראות העונות בהֵד-קולן, קול תקיעת-שופר וכרוז בלתי-ברור: “פַּנו מקום למלך! פַּנו דרך לפני הוד-מלכותו!” הכרוזים האלה נשנים והולכים לרגעים – הולכים וקרֵבים – ועוד מעט וקול השופר הולך ומתפשט, הולך ומטפח על פנינו, והכרוז הולך ומתגלגל: “פַּנו דרך לפני המלך!” וברגע הזה מופיעה התהלוכה המזהירה ונכנסת והולכת בשורה דרך הדלת בצעדים מדודים. עתה ישוב סופר-הזכרונות לספר לנו:

“בראשונה נכנסים נדיבים, אצילים, אבירים ואלופים, לבושי מכלול כֻּלם וראשיהם מגֻלים; אחריהם בא מזכיר-הממלכה ושני אנשים מימינו ומשמאלו, אחד נושא את שרביט המלך, והשני נושא את חרב הממלכה בתער אדֻמה-משֻׁבּצת בפרחי-זהב יפים וחֻדהּ למעלה; אחריהם בא המלך בעצמו – ובהופיעו מברכים אותו שתים-עשרה חצוצרות והמון תֻּפים בקול גדול. וכל אלה הנמצאים ביציע קמים ממקומם וקוראים ואומרים: “אלוהים יָחֹן את המלך!” אחריו באים האצילים שומרי-ראשו, ומימינו ומשמאלו הולכים שומרי-הכבוד שלו, חמשים בני-האצילים האוכלים לחם על שלחנו, וקרדֻמות-מלחמה מָזהָבים בידיהם”.

כל זה היה יפה ונחמד. דָפקו של תם פָּעם בחזקה ואור-שמחה הזהיר מתוך עיניו. מנהגו היה בחן ובהדר, ביחוד משום שלא הרגיש במנהגו ובמעשיו, כי לבו הלך שֶׁבי ומחשבותיו נשאוהו אל המראות והקולות והצלילים אשר מסביבו – ומלבד זה, אין לך איש אשר בגדים יפים וערוכים בדיוק לפי גזרתו ומִבנה-גֵוו לא ישַׁוו עליו חן והדר, כשהתרגל בהם מעט – ביחוד, אם איננו חושב ומרגיש בהם באותה שעה. תם זכר את כל אשר לִמדו אותו וקבל את ברכות-השלום בנענוע קל בראשו המעֻטר נוצות ובאמרו בנמוס: “תודה לעמי הטוב!”.

הוא ישב אל השלחן, מבלי הסיר את כובעו. הוא עשה זאת בלי כל מבוכה; כי לאכֹל בכסוי-ראש היה המנהג האחד, אשר בו מלכי אנגליה ובני משפחת קנטי יחד נשתוו, וכל יתרון לא היה לאחד על השני, באשר כי שניהם לבם היה גס במנהג העתיק הזה. התהלוכה התפזרה וחזרה והתיצבה מסביב בתמונה מרהיבה בשפע צבעיה, ונשארה על מקומה בגלוי-ראש.

והנה נכנסו, לשאון מנגינה עליזה וצוהלת, רובי-הקשת של שומרי-ראש-המלך, – "שאין כמוהם לגֹבה ולכֹח ולגבורה בכל רחבי ארץ אנגליה, כי נבחרו לתכלית זו בזהירות יתרה. – אולם אנחנו נניח לסופר-הזכרונות לסַפר בעדנו:

“שומרי-ראש-המלך נכנסו, בגלוי-ראש, לבושי-ארגמן, ופרחי-זהב על גבם; הם יצאו ושבו והביאו בכל פעם מאכלים ותבשילים שונים בקערות. אציל אחד קבל את המאכלים האלה ראשון ראשון, כדרך הבאתם, ושׂם אותם על השלחן, אחרי אשר נתן ה”טועם" לכל שומר לטעֹם מלא-פיו מן המאכלים, שהביא הוא, מיראה שמא יש בו רעל.

תם אכל את ארוחתו כראוי וכהוגן, אם גם הרגיש, כי מאות עינים מביטות אל כל לגימה ולגימה, שהוא מביא אל פיו ומתבוננות אל אֹפן אכילתו בסקרנות ובעיון גדול כל-כך, כאלו היה המאכל שאכל איזה חֹמר מפוצץ והם היו מצפים, כי עוד מעט והמאכל יפוצץ את האוכל לרסיסים ויפזרהוּ לכל רוח. הוא נזהר מאד לבלי למהר באכילתו, וגם נזהר מאד לבלי עשות גם את הדבר היותר קטן בעצמו, כי-אם חִכּה, שהממֻנה לדבר יכרע לפניו ויעשה אותו הדבר בעדו. הוא עבר בשלום בלי כל מכשול – וזה היה נצחון שלם, בלי שום לקוי ופגימה, ויקר-הערך מאד".

כשנגמרה הארוחה סוף-סוף והוא הלך ועבר לו דרך התהלוכה המזהירה, לקול שאון תקיעות השופרות ורעש התֻּפים, המתגלגלים ומתפשטים, ורעם הקריאות והתרועות, שקראו והריעו לכבודו, הכיר, כי אם גם עִנו אותו בעִנוי הגדול של אכילה ברב-עם ובהדרת-מלך, הנה היה נכון לסבֹּל עִנוי זה בחפץ-לב פעמים אחדות ביום, לוּ רק יכֹל להשתחרר בזה מחובות ותביעות גדולות וקשות יותר, שהעמיסה עליו מִשׂרתו, מִשׂרת המלך.

פרק יז: פוּ-פוּ הָרִאשוֹן

מַילְסְ הֶנדוֹן מִהר לעבֹר אל עֵבר הגשר השני אשר אצל סוֹיטווֹרק, וחִפֵּשׂ בשבע עינים את האנשים אשר רדף אחריהם, בקוותו ובצפותו, כי עוד מעט והדביק אותם. אולם תקותו היתה מפח-נפש. הוא שאל שאלות את כל עובר ושב, ובעזרת תשובותיהם הצליח ללכת בעקבותיהם חלק מהדרך המובילה לסויטווֹרק. והנה אבדו עקבותיהם, והוא היה נבוך ולא יָדע, אנה יפנה עתה. ובכל-זאת הוסיף לאמץ את כֹּחו ולחפש אותם בכל אשר יכֹל עד נטות היום. הלילה בא, ורגליו כשלו בהליכתו, והרעב הציק לו עד מות, ועדַין היה רחוק ממטרתו כמקדם; הוא אכל את ארוחת-הערב במלון-טַבַּרְדְּ והלך לישון. בדעתו היה להשכים בבֹּקר ולהוסיף להתהלך ולחפש את כל העירה מקצֶהָ ועד קצֶהָ. ובעוד הוא שוכב וחושב ומחבל תחבולות שונות, התחיל שוקל את הענין בדעתו כך: הנער בודאי שימלט מכף איש-השחץ, הטוען כי הוא אביו, כשיהיה לאֵל-ידו; האם ישוב ללונדון וישתדל למצֹא את מאורותיו הקודמות? לא, הוא לא יעשה זאת, הוא ישָׁמֵר לבלי נפֹל בשביה עוד הפעם. אם כן, מה יעשה? בהיות שמעולם לא היה לו כל רֵע ומגן, עד אשר התודע אל מַילְס הֶנדון, בודאי שישתדל לשוב אל לונדון, אל מקום הסכנה. הוא ישׂים פעמיו לבית-הֶנדון, זאת יעשה ולא אחרת, כי יודע הנער, שהוא, הֶנדון, הולך אל ביתו, והוא מקוה למצֹא את הֶנדון שם. כן, הענין הזה היה ברור ומחֻור להֶנדון – אין עליו להתמהמה עוד בסוֹיטווֹרק, כי-אם לעבֹר תכף דרך קֶנְטְ ולאחֹז את דרכו על-פני “גבעת הנזירים”. על דרכו יחפש ויחקֹר וידרֹש ביעָרות אשר יעבֹר. עתה נשובה אל המלך הקטן שנעלם.

בן-השחץ הגס, שמלצַר המלון אשר על-יד הגשר ראה ב“לכתו להספח” אל הצעיר והמלך, לא נספח עליהם, כי-אם הלך לא הרחק מאחריהם ושמר את צעדיהם. הוא לא דִבּר דָבר. זרועו השמאלית היתה מחֻבשה ועל עינו השמאלית נשא סחבה ירֻקה וגדולה; הוא צלע על ירכו מעט והשתמש במטה-אלון במקום משען. הצעיר הוביל את המלך בנתיבות עקלקלות דרך סוֹיטווֹרק, ועוד מעט והם הגיעו אל דרך-המלך אשר מעבר השני. אז הרעים המלך פנים והתרגז ואמר, כי פֹּה יעמֹד ולא יוסיף ללכת – כי על הֶנדון מוטל לבֹא אליו, ולא עליו לבֹא אל הֶנדון. הוא לא יכלכל חֻצפה כזו; הוא יעמֹד במקום, אשר הוא נמצא בו עתה. הצעיר אמר:

– האתה תתמהמה פֹּה, בעת אשר ידידך שוכב פצוע ביער שם? אם רצונך כך, יהא כך.

המלך שִׁנה את טעמו תכף. הוא קרא:

– פצוע? מי ערב את לבו לעשות זאת? אבל זהו ענין אחר; נהג ולך, נהג ולך! מהר, עלם! הנעלי-עופרת נעלת ברגליך? פצוע, האמנם? לוּ גם יהיה האיש אשר עשה זאת בן-דוכס, גם אז יתנחם על מעשהו זה?

הדרך אל היער היה רב עוד, אולם הם עברוהו בעת קצרה מאד. הצעיר הביט סביבותיו, עד אשר נגלה לעיניו ענף נעוץ באדמה וסמרטוט קטן קשור בו, ואז נהג והלך אל היער, בחפשו עוד ענפים כאלה. הוא מצא אותם מזמן לזמן, פה ושם; כנראה היו לו אלה לעינים, להַנחותו את הדרך אשר ילך בה. עוד מעט ומקום רחב ופתוח נגלה לפניהם, ובו היה תל-חֻרבּה של בית-אִכּר, ואצלו גֹרן רעועה ונוטה לנפל. כל סִמן של חיים לא היה מסביב. דומיה מָחלטה שׂררה שם. הצעיר נכנס אל הגֹרן, והמלך הלך בנפש תאֵבה בעקבותיו. והנה לא היה שם כל איש! המלך העיף עיניו בהשתוממות ובחשד על הצעיר ושאל:

– איהו?

צחוק-לעג נשמע במקום מענֶה. חמת המלך בערה בו כרגע; הוא חטף גזר-עץ והיה נכון להכות בו על ראש הצעיר, והנה הגיע לאזניו עוד הפעם צחוק-זדון. זה היה צחוק בן-השחץ הצולע על ירכו, שהלך בעקבותיהם לא הרחק מהם. המלך פנה ואמר בזעם:

– מי אתה? מה מעשיך פה?

– הרף מאִוַלתך, אמר האיש, ושובה למנוחתך. אנכי לא השכלתי להתחפש כל-כך, עד כי תעמיד פנים, כאילו אינך יכול להכיר את אביך.

– אתה אינך אבי, אינני מכיר בך. אנכי הנני המלך. אם אתה החבאת את עבדי, צא ומצא אותו בעדי, ואם לא, תשתה את קֻבעת כוס-היגון על המעשה אשר עשית.

יוחנן קנטי ענה בקול קשה ומדוד:

– ברור הדבר, כי הֻכּית בשגעון, ונפשי תמאן לענוש אותך; אולם אם תרעימני, אהיה מֻכרח לענשך. לַהגך לא יביא כל נזק פֹה, במקום שאין אֹזן קשבת לדברי אולתך, ובכל-זאת טוב יהיה, כי תרגיל את לשונך להזהר בדבריך, למען לא יביאו כל נזק, כשנחליף את מקום מגורנו. אנכי רצחתי איש ואי-אפשר לי להשאר בביתי – וגם אתה לא תוכל להשאר, כי יש לי צֹרך בעבודתך. שניתי את שמי – מפני טעמים מחֻכּמים; שמי מעתה הוא הוֹבְּס – יוחנן הוֹבְּס; שִׁמך אתה הוא יעקב – חקֹק את הדברים האלה בזכרונך. עתה דבּר. אַיה אמך? ואַיָן אחיותיך? הן לא באו אל המקום המיֻעד – היודע אתה, אנה הלכו?

המלך ענה בקול זועף:

– אל תטרידני בחידות האלה. אמי מתה; אחיותי הן בארמון.

הצעיר שעמד שם פרץ בצחוק-לעג, והמלך היה נכון להתנפל עליו, אולם קנטי – או הוֹבּס, כמו שנקרא עתה – עכב בידו ואמר:

– הֵרָגַע, הוּגוֹ, אל תַּרעם אותו. בינתו הסתתרה ודרכיך ירגיזוהו. שב לך, יעקב, ושוב למנוחתך; עוד מעט ואתן לך פת-לחם לאכֹל.

הוֹבּס והוּגוֹ התחילו משׂיחים ביניהם בקול נמוךְ, והמלך התרחק מחברתם, שהעירה בקרבו גֹעל-נפש, עד כמה שיכֹל. הוא הלך לו אל העֵבר השני של הגֹרן לקרן חשֵׁכה, ששם היתה קרקע הגֹרן מרֻבּצה בתבן, כשני טפחים לעֹמק. הוא שכב שם, כסה את גופו בתבן במקום שמיכות, ועוד מעט והוא היה שקוע כֻּלו במחשבותיו. הרבה דברים העציבו את רוחו, אולם כל הדברים הקטנים האלה נִדפו כעשן ונשכחו מפני הצער הגדול, שהצטער על מות אביו. שֵׁם הֶנְרִי השמיני הביא רעד בעצמותיהם של כל יושבי הארץ ושִׁוה לנגד דמיונם שֵׁד משחת, שנשמת-אפו אבדון ומידו כליון ומות; אולם אותו השׁם העיר בנפש הנער רגשות נעימים ושִׁוה לנגד דמיונו תמונה, שכֻּלה נֹעם וחִבּה עמֻקה; הוא העביר לפני זכרונו מערכת מקרים רבים בינו לבין אביו, שכֻּלם היו רצופים אהבה, והרהר בהם עת רבה, והדמעות שהתפרצו ועלו בהמון העידו, כי העצב שהעיק על לבו היה עצב אמתי והצער צער עמֹק; היום הלך והגיע אל קצו, ונפש הנער עיפה מרֹב יגון, עד אשר שקע מעט מעט בשֵׁנה של מנוחה ומרפא.

אחרי עת ארֻכּה – אי-אפשר היה לו לשער כמה אָרכה העת – התעוררו חושיו בו והיה חֶציו ישן וחֶציו ער. הוא שכב בעינים עצומות ומחשבה כהה רפרפה בנפשו: תמה היה, איה הוא עתה ומה קרה לפני זה. הוא שמע קול הֶמיה דקה, את דפיקות הגשם הזועפות על-פני הגג. רגש של עֹנג והרחבת-הדעת תקף אותו, אולם בעוד רגע נשתתק הרגש הזה פתאם, בהגיע לאזניו קול שאון כעין קרקורי עופות וצחוק פרוע וגס. השאון הזה העירהו והביא בו רגש של אי-נעימות. הוא הסיר את מכסה התבן מעל ראשו, להוָדע, מאין בא הקול המפריע הזה. והנה ראתה עינו תמונה מכֹערה ומנֻולה: אש גדולה בערה על הקרקע באמצע הגֹרן, בקצה השני; האש הבהירה והאדֻמה הזאת שפכה אור זוָעה ובלהות על-פני עדת בני-אדם משֻׁנים ומגֹאלים, חלאת תעלת-השופכין, עדת בני-שחץ, אנשים ונשים, מן המין היותר נבזה והיותר מלֻכלך, שקרא בספרים או שראה בדמיונו. בתוכם היו אנשים גדולים כבני-הענק, גסים וקשים, ועור-בשרם שזוף מלהט השמש, שערותיהם ארֻכּות, והם לבושים בלויי-סחבות משֻׁנים; בתוכם היו גם צעירים, בעלי קומה בינונית, פניהם מביעים שחצנות ואכזריות, וכן היו גם בגדיהם; היו שם קבצנים עִורים, בעינים טלואות או מחֻבּשות; בעלי-מום שונים עם רגלי-עץ וקַבַּיִם. היה שם רוכל, פרצוף של מנֻול ובן-בליעל, עם צרור מרכלתו; משחיז-סכינים, חרש-מתכת, וגלב-מנַתּח עם כל כלי אומנותם היו שם. בין הנשים היו נערות, שכמעט לא בגרו עוד, נערות בעצם בגרותן, ומכשפות זקנות, מקֻמטות ובלות; כלן היו צעקניות, בעלות מצח-נחושה, ופיהן מלא דברי בלע ונבול; כלן היו מזֹהמות ומלֻכלכות; היו שם שלשה ילדים בעלי פנים מְנֻוָּנִים; שם היה גם זוג של כלבים אכולי-רעב, וחבלים קשורים להם בצוארם, עבודתם היתה להיות מורי-דרך לעִורים.

הלילה הגיע. חֶבר האספסוף כִּלה זה עתה את משתהו, והִלוּלה שובבה ופרועה החלה. כד המשקה סבב והלך מפה לפה. אחר נשמע קול-צעקה מסביב:

– שיר! שירו לנו שיר! שיר העטלף והפִּסֵח!

עִוֵּר אחד קם ממושבו והתכונן לשיר. הוא השליך את הסחבות, שכסו את עיניו הבריאות והמיטיבות לראות, ואת השלט, שעליו היו כתובות סִבּוֹת כל פגעיו ותלאותיו. הפִּסח השליך מעליו את משׂא רגל-העץ שלו והתיצב, על רגלים בריאות וחזקות, ליד רעהו הנבל; ואז שרו בקול-צוחה שיר פרא ופרוע, וכל הקהל מִלא אחריהם, בסוף כל חרוז, במקהלה הומיה ורועשת. כשהגיעו אל החרוז האחרון, הגיעה ההתלהבות מתוך שכרות למרום קִצהּ, וכל אחד נִלוה אל המקהלה ושר לו את כל השיר כֻּלו מתחלתו, ודבר זה הביא שאון-נבלים נורא ואיֹם, עד כי נעו קרשי הבנין.

אחרי זה התחילו משׂוחחים ביניהם: לא בשפת-הקונדסים המיֻחדה לגנבים ושודדים, הלא היא שפת השיר, ששרו זה עתה, כי לשפה זו היו נזקקים רק בשעה שהיו חושדים, כי אֹזן זר תקשיב לשיחתם. מתֹּכן השיחה יצא, כי “יוחנן הוֹבּס” לא היה אחד מן ה“חניכים” החדשים, כי-אם קבל את חנוכו בכנופיה זו עוד בימים עברו. הם שאלו לדברי ימיו האחרונים. ובאמרו כי “במקרה” הרג איש, הביעה הכנופיה שביעת-רצון במדה מרֻבּה; ובהוסיפו, כי האיש הנרצח היה כהן, נשמעו מסביב תשואות ומחיאות-כפים, וגם היה נאלץ לשתות עם כל אחד מהם. מכריו הישָׁנים קבלו את פניו בשמחה, והחדשים חשבו להם לכבוד לתקֹע יד לו. הם שאלו אותו, מדוע “בושש לבוא חדשים רבים כל-כך”. הוא ענה:

– לונדון טובה יותר מערי-השדה ובטוחה יותר בימים האלה, כי החֻקים הם מעיקים כל-כך, ומוציאים הם את החֻקים אל הפֹּעל בזריזות ובחֹזק-יד. לולא המקרה הזה, כי אז נשארתי שם. אנכי נתתי את דעתי להִשאר שם, ולא להשליך את נפשי מנגד ולנוע אל ערי-השדה – אולם המקרה הפר את מחשבתי.

הוא שאל למספר בני הכנופיה עתה, וראש הכנופיה ענה:

– חמשה ועשרים גנבים ושודדים, קבצנים ופושטי-יד, ארחי ופרחי, נבלים ובני-בליעל, קשים ומרי-נפש. במספר הזה נכללו גם הנערות והנשים והילדים. רֻבּם נמצאים כאן, ויתרם נודדים מזרחה לאֹרך משכנות החֹרף. אנחנו נצא בעקבותיהם כעלות השחר.

– אינני רואה את וֶן בתוך הכנופיה אשר סביבותי. איה הנהו עתה?

– נער מסכן, מאכלו גפרית ושרפה עתה, מאכל חם מדַי לחֵך טועם עָדִין ורך. הוא נהרג בקטטה, באמצע הקיץ.

– צר לי מאד לשמֹע דבר זה. וֶן היה אדם בעל-יכֹלת ואמיץ-לב.

– אכן, כך היה, באמת. בֶּס השחורה, הנערה שלו, הנהּ עדַין בתוכנו. אולם איננה פה עתה, כי גם היא נדדה מזרחה; ריבה נאה, מתנהגת כשורה ודרכיה ישרים. איש לא ראה אותה שִׁכּוֹרה יותר מארבעה ימים במשך שבעת ימי השבוע.

– היא היתה תמיד זהירה במעשיה – אנכי זוכר אל-נכון – נערה טובה וראויה לכל התהלות. אמה היתה חפשיה במעשיה יותר ממנה ובלתי דַיקנית כל-כך; היא היתה מכשפה מרדנית ומנֻולת, אולם חֻננה בשׂכל בלתי-שכיח.

– על-ידי שִׂכלה זה אָבדה לנו. בגֹדל כשרונה בחכמת-היד ובעוננות יָצא לה שֵׁם מכשפה מסביב. על-פי החֹק צלו אותה באש לאט-לאט. באמת העיר הדבר הזה את רגשותי היותר עדינים, בראותי אבירת-לב זו מקבלת את גורלה ברוח נכונה – היא קללה וחרפה וגדפה את ההמון, שלטש את עיניו ופער את פיו להביט אליה, בעת אשר התרוממה הלהבה ולחכה את פניה ואחזה בעצמותיה הדקות והלכה והתפשטה בשאון מסביב לראשה השׂב – האמנם אמרתי, כי קללה אותם? היא קללה אותם! הוי, ולוּ גם אלף שנים תחיו, גם אז לא תזכו לשמֹע קללות נפלאות כאלה, שנאמרו בכשרון כזה! אהה, חכמתה מתה עמה. עוד נשארו חִקויים חלשים וגרועים, אולם לקללות ולחרופים וגדופים אמִתּיים לא יגיעו.

ראש-הכנופיה נאנח; כל השומעים נאנחו מתוך רגש של השתתפות; רוח כל בני החבורה בכללה היתה מדֻכּאה לרגע, כי גם בלב נדחים ונקשים כאלה פועם עוד רגש חי, גם הם מֻכשרים להרגיש – אם גם רגש חולף בִּן-רגע – באבדה שאבדה להם ולהרגיש רגש של צער, לפעמים רחוקות, כמובן, ובמצבים מיֻחדים הנאותים לזה – כמו, למשל, במקרה כזה, כשהגאוניות והקולטורה תֹאבדנה מן הארץ ואין להן יורש או גואל. אולם שתיה אחת הגונה השיבה את רוחם של “המתאבלים”.

– האם סבלו עוד אחרים בתגרת יַד גורלם? – שאל הוֹבּס.

– קצתם – כן. ביחוד אלה החדשים מקרוב באו – כמו אכרים עניים, שנשארו במחסור וברעב ובלי כל מקור-מחיה בתבל, יען כי לקחו מהם את אחֻזותיהם לעשות מהן גדרות-צאן. הם חזרו על הפתחים, ובגלל זה קשרו אותם מאחורי העגלה ודשו את בשרם בשוטים, כשהם ערֻמים ממתניהם ולמעלה, עד כי דם נזל מהם; אז שמו אותם בסַד והמטירו עליהם אבנים; שוב חזרו על הפתחים, ושוב ספגו מלקות וכרתו להם אֹזן אחת; חזרו על הפתחים בפעם השלישית – שֵׁדים מסכנים, מה יכלו לעשות אחרת? – וכתבו כתֹבת-קעקע בלֶחיָם בברזל לוהט ואדֹם, ואחר-כן מכרו אותם לעבדים; הם ברחו ונמלטו, אולם דלקו אחריהם ותפשום ותלום על עץ. זהו ספור קצר, שאפשר לספר אותו בקצרה. אחרים מן הכנופיה שלנו לא סבלו כל-כך הרבה בתגרת יד גורלם. יוֹקל, בּוֹרנס והוֹדְגְ' – הראו-נא את הקִשוטים, שקשטו אתכם בהם!

השלשה קמו ופשטו את סמרטוטיהם וגִלו את גבם, שהיו עליהם סמני שתי-וערב של חבלים, עקבות השוט, שהצליף על גבם; אחד הרים את שערותיו והראה את המקום, ששם היתה אֹזן שמאלית בימים עברו; השני הראה כתב-קעקע על שכמו – האות V – ואֹזן קצוצה; השלישי אמר:

– אנכי הנני יוקל, לפנים אכר, שההצלחה היתה משׂחקת לי, בעל אשה אוהבת וילדים קטנים – עתה נשתנה מעמדי ונשתנתה מלאכתי; האשה והילדים אינם עוד; אפשר, כי הם עתה בגן-עדן, ואפשר, כי הם ב… במקום השני – אולם, מהֻלל שם ה' הטוב, הם אינם עוד באנגליה! אמי הזקנה והטובה, החַפה מכל פשע, יגעה למצֹא מחיתה, בכַלכלה את החולים על ערש-דוי; חולה אחד מת, הרופאים לא ידעו את סבת מותו, ולכן שרפו את אמי כמכשפה, לעיני ילָדי, שהילילו וזעקו. אלה חֻקיך, אנגליה! שאו כלכם את כוסותיכם! הבה, שאו כלכם יחד, ובתרועת-שמחה! שְׁתו לכבוד חֻקי אנגליה, חֻקים של חמלה ורחמים, שגאלו אותה מן הגיהִנום האנגלי! תודה לכם, חברים, תודה לכל אחד בפרטות. אנכי חזרתי על הפתחים – אנכי ואשתי – את ילדינו הרעבים נשאנו על שכמֵנו – אולם עון פלילי הוא בארץ אנגליה להיות רעֵב – ולכן הפשיטו אותנו והִלקו אותנו בשלש עירות. שתו כלכם עוד הפעם לכבוד חֻקי אנגליה הצדיקים! כי הרצועה שתתה לרוָיה מדם מִריָם שלי והגאולה הברוכה מִהרה לבוא. היא שוכבת שם ב“שׂדֵה-יוצרי-חרס”, בטוחה ושאננה מכל רעה. והילדים – אכן, בעת אשר החֻקים רדפונו על צוארנו מעיר לעיר, גָועו ברעב, שתו, בחורים – רק נטף אחד – נטף אחד לכבוד הילדים המסכנים, הם לא עשו כל רעה לאיש מיום היוֹתם. שוב חזרתי על הפתחים – חזרתי על פרוסת-לחם יבֵשה ומצאתי את הסד וגם אזני אבדה לי – ראו-נא, הנה פה נשאר עוד הקטע, זֵכר לאֹזן; שוב חזרתי על הפתחים והנה לכם הקטע של אזני השניה, להיות לי למזכיר עון. ובכל-זאת חזרתי שוב על הפתחים, ונמכרתי לעבד – הנה פה על לֶחיי, תחת הכתם הזה, אם ארחץ אותו, תראו את האות האדֻמה S בכתֹבת-קעקע עשויה בברזל, שנשארה שם! עבד! המבינים אתם את פֵּרושה של המלה הזאת? עבד אנגלי! זהו האיש העומד עתה לפניכם! אנכי נמלטתי מאת אדוני, ואם יתפסוני – קללת-אלהים הכבדה תחול על חֻקי הארץ, שעל פיהם יֵעָשׂה המעשה הזה! תלֹה יתלו אותי!

קול מצלצל התגלגל ונִסר באויר, המלא אדי-ערפל:

– לא יתלו אותך! ועוד ביום הזה יבֹא הקץ לחֹק הזה!

כֻּלם הפנו את פניהם וראו את תמונתו המוזרה של המלך הקטן כשהוא ממהר וקרב אליהם. כשנכנס לחוג-האור ותמונתו נגלתה כֻלה לפניהם, פרץ מבול של חקירות ודרישות מסביב:

– מי הוא זה? מה הוא זה? מי אתה, פעוט?

הנער עמד לו במנוחה ובבטחון בין המון העינים המשתאות והשואלות האלה. הוא ענה בחשיבות ובהדר, כראוי למלך:

– אנכי אֶדְוַרד מלך אנגליה.

צחוק פרוע פרץ מסביב, קצת מתוך לעג וזדון-לב וקצת מתוך עֹנג על החדוד המצֻין והיפה הזה. הצחוק הזה עקץ את המלך עד להכאיב. הוא אמר בקול חד ונמרץ:

– הוי, תרבות נודדים וקבצנים ללא נִמוס ודרך-ארץ. הזאת תודתכם על החסד אשר הבטחתי לעשות עמכם כיַד המלך?

הוא הוסיף לדבּר בקול מלא חמה ובתנועות מלאות רֹגז, אולם דבריו אבדו בסופת-הצחוק שהתחוללה ובהמון קריאות של לעג. “יוחנן הוֹבּס” נִסה פעמים אחדות להשמיע את קולו מעל כל השאון והרעש, סוף-סוף הצליח – הוא אמר:

– חברַי, הוא בני, חולם חלומות, שוטה ומֻכּה-שגעון – אל תתנו לב אליו – הוא מדמה בלבו, כי הוא המלך.

– אנכי הנני המלך, – אמר אדוַרד, בפנותו אליו, – ואתה תמצא, כי נכונים דברי במחיר נפשך, כשתגיע השעה. אתה הודית בעוֹן-רצח – אתה תִתָּלה על העץ בשביל זה.

– האם אתה תבגֹד בי ותגלה את עוני? – אתה? עוד מעט כאשר תנחת ידי עליך –

– אל-נא! – אמר ראֹש-הכנופיה החזק והגס, ועמד ביניהם ברגע הנכון והציל את המלך. הוא גם קִיֵּם את חפצו בכל תֹּקף, בהפילו את “הוֹבּס” ארצה במהלומת-ידו. – האם אינך ירא לא את המלך ולא את ראש-הכנופיה? אם תעֵז לפגֹע בכבודי עוד הפעם, תלֹה אתלה אותך אני בעצם ידי. אחר-כך אמר אל הוד-מלכותו: – אין עליך לאַיּם על חבריך ולהפחיד אותם, הנער; וגם עליך לשמֹר את לשונך מדבּר עליהם רעות בכל מקום שהוא. היֵה מלך, אם מצא הדבר חן בעיני הרוח הרעה המבַעתת אותך, אולם אל-נא תביא כל רעה בזה. השלך את תֹאר-הכבוד הזה, שעטרת את עצמך בו, כי זהו בגד ומעל; אנחנו אנשים חוטאים, והפרנו חֹק בדברים אחדים קטני-ערך, אולם אין איש בתוכנו אשר ישחית את דרכו לבגֹד במלכּו; לבנו מלא אהבה ואֵמון למלך. התבונן וראה, כי דבּרתי נכונה. הבה – כלכם יחד: – יחי אֶדְוַרד, מלך אנגליה, לאֹרך ימים!

– יחי אֶדורד, מלך אנגליה, לאֹרך ימים!

החבורה רבת-הגוָנים נענתה לכרוז בקול-רעש גדול, אדיר וחזק כל-כך, עד כי רָעד כל הבנין המשֻׁנה. פני המלך הקטן אוֹרו רגע מעֹנג, הוא הרכין את ראשו מעט ואמר בתמימות ובכֹבד-ראש:

– תודה לכם, בני עמי הטוב.

המענֶה הזה, שבא בהֶסח-הדעת, הביא את כל הכנופיה לידי בולמוס של צחק והוללות. כששַׁך הסער מעט, אמר ראש-הכנופיה בקול נמרץ, שנשמע מתוכו גם טוּב-לב:

– הסר את הדבר הזה מלבך, הנער, כי לא מחכמה הוא זה, וגם לא יביא כל טובה. לֵך אחרי דמיונך, אם מֻכרח אתה, אולם בחר לך בתֹאר אחר.

חרש-הנחֹשת צעק בכל כֹּחו:

– פוּ-פוּ הראשון, מלך השוטים והמשֻׁגעים!

– התֹּאר הזה נתקבל על הלבבות תכף, כל אחד הביע את הסכמתו במלֹא-גרונו. קול שאגה נוראה ואדירה בָקעה ועלתה:

– יחי פוּ-פוּ הראשון, מלך השוטים והמשֻגעים, לאֹרך ימים!

ואחרי הקריאה הזאת נשמעו יללות עופות שונים וחתולים וקול תרועת-צחוק:

– הוציאו אותו הֵנה ושימו כתר-מלכות בראשו!

– הלבישו אותו לבוש-מלכות!

– תנו לו את שרביט-הזהב!

– הושיבו אותו על כסא-המלוכה!

צעקות כאלה וכאלה התפרצו מפיות כלם בבת-אחת; ובטרם יכֹל הקרבן העלוב והקטן לשאֹף רוח, שָׂמו כתר-מלכות בראשו, קערת-פחים; הלבישו אותו לבוש-מלכות, שׂמיכה קרועה ובלויה; הושיבו אותו על כסא-המלוכה, חבית גדולה; נתנו לו את שרביט-הזהב, את מוט-הברזל אשר לחרש-הנחֹשת. ואז כרעו כלם על ברכיהם סביבותיו והרימו קול יללה מדֻמה במקהלה, ותחנות ובקשות מדֻמות, וכלם נִגבו את עיניהם בשרווּליהם ובסִנוריהם הקרועים והמלֻכלכים:

– הטה-נא חסדך אלינו, אהה, מלכנו הנחמד!

– אל-נא תרמֹס ברגליך אותנו, התולעים, המתפללים ומתחננים לפניך, מלכנו הנהדר והרם!

– שמחֵנו והָחֵם אותנו בקוי-אור פניך, שמשֵׁנו הזורח!

– קַדש את האדמה במגע רגליך, למען נלַחך את העפר וקָדַשנו גם אנו!

– הואל-נא בטובך ובחסדך הגדול לירוק בפנינו, אדוננו, למען נספר באזני בנינו ובני-בנינו את גֹדל טובך וענותנותיך, והתגאו בזה והיו מאֻשרים לנצח!

אולם חרש-הנחֹשת, הלץ הגדול, הגדיל והצליח יותר מכלם באותו הערב ולוֹ היה כל הכבוד והיקר. הוא כרע על ברכיו והתחפשׂ, כאלו הוא נושק את רגלו של המלך. המלך בעט בו ודחף אותו מפניו בקצף גדול. הוא התהלך אז ובקש סמרטוט לחתֹּל אותו המקום, שנגעה בו רגלו של המלך, באמרו, כי עליו לשמֹר על המקום הזה, לבל יגע בו האויר הטמא לחלל אותו, וכי הוא יתעשר עֹשר גדול, בלכתו על ראשי דרכים ובהציגו את המקום ההוא לרַאוה במחיר מאה שילינג בעד מבט אחד. הוא התלוצץ ובדח את דעת כלם “עד להשחית”, והיה לסמל הקנאה בעיני כל האספסוף הנבזה, שהתפלאו עליו ועל דברי חכמתו הַפלא וָפֶלא.

דמעות מתוך עלבון וקצף עלו בעיני המלך הקטן; הוא חשב בלבו: לוּ גם עשיתי להם את העָול היותר גדול, גם אז אי-אפשר היה להם להתאכזר אלי במדה גדולה מזו – וסוף-סוף, הלא היה עם לבבי לעשות עמהם חסד – וזהו הגמול אשר הם משלמים לי!

פרק יח: בֶּן-הַמֶּלֶךְ בְּתוֹךְ הַקַּבְּצָנִים הַנּוֹדְדִים

חבורת הנודדים יצאה לדרכה כעלות השחר והלכה קדימה למסעיה. השמים ממעל היו קודרים וכבדים, הארץ מתחת היתה כֻלה טיט ורפש, וקרירות-חֹרף מִלאה את האויר מסביב. כל שִׂמחה נאספה מן החבורה; קצתם היו זועפים ודוממים, קצתם נרגזים ומלאים ריב ומרי, אף איש מהם לא היתה דעתו נוחה עליו, כֻלם היו צמאים.

ראש-הכנופיה מסר את “יעקב” להשגחתו של הוּגוֹ, וגם שִׁנן לו בקצרה, איך להתנהג עמו. הוא צוה על יוחנן קנטי להתרחק ממנו ולעזֹב אותו לנפשו; הוא גם הזהיר בהוּגוֹ, כי לא יתנהג עם הנער בגסות וקשי-לב יותר מדי.

אחרי זמן-מה הוטב מזג-האויר והעננים נסתלקו וגבהו מעט. בני הכנופיה חדלו לרעֹד מקֹר והרוח הרעה סרה מעליהם לאט-לאט. מצב רוחם היה הולך וצוהל, עד כי התחילו להקניט איש את רעהו וגם לפגֹע בעוברי-דרך ולהעליב אותם. זה היה אות, כי עוד הפעפ נֵעוֹרו להתענג על החיים ושׂשׂונם. נכּר היה, כי כל אלה הבריונים למיניהם הפילו את פחדם ומוראם על הכל, כי כל איש פִּנה להם את הדרך, וגם קִבֵּל את דברי הקנטור והעלבון שלהם בשפל-רוח, מבלי נַסות להשיב דבר. הם חטפו גזרי-בד מן המשוּכות, פה ושם, לעיני בעליהם, והללו לא מחו בהם, וגם נראו, כאלו הם שמחים בחלקם, שלא לקחו אלה עמהם גם את המשׂוּכות.

עוד מעט והם התפרצו אל תוך בית-אכר קטן ועשו שם כאדם העושה בתוך שלו, כשהאכר הרועד מפחד ובני-ביתו מוציאים מן המזנון כל הנמצא שם, להכין ארוחת-הבֹּקר בעדם. הם דגדגו את בעלת-הבית ואת בנותיה תחת סנטריהן, כשהללו מושיטות להם את אכלם, וגם התלוצצו בהן בדברי-לצָנות גסים וכִנו אותן בכִנויי-חרפה וצהלו בצחוק כסוסים לעֻמתן. הם זרקו עצמות וירקות על האכר ובניו, והתענגו לראות, כיצד הללו טרודים להשמט מהן, והריעו תרועה גדולה, כשאחד מהם קלע אל המטרה. הם סימו בזה, שמשחו בחמאה את ראש אחת מבנות האכר, שלא חפצה לקבל באהבה, כשהללו נִסו להגיס את לבם בה. כשעזבו את המקום, אִימו על בעלת-הבית, כי ישובו וישרפו את הבית על כל המשפחה, אם יגיע לאֹזן הממשלה שמץ-דבר ממעשיהם.

בצהרים אחרי הליכה ארֻכּה ומיגעת, עמדה הכנופיה להִנָפש מאחורי משׂוּכה אחת בסביבות כפר גדול. שעה אחת נִתּנה להם למנוחה, ואחר-כך נתפרדה החבילה להכנס אל הכפר דרך מבואות שונים לעסֹק במלאכותיהם השונות. את “יעקב” שלחו עם הוּגוֹ. הם התהלכו כה וכה זמן-מה, כשהוגו מחכה לשעת-הכֹּשר, שתביא לו איזה עסק טוב, אולם מאומה לא עלה בידו – לכן אמר לסוף:

– אינני מוצא כל דבר לגנֹב; מקום דל. ולכן עלינו לפשוט יד לקבל נדבות.

– עלינו, באמת! אתה עסֹק באֻמנותך זו – היא נאה לך. אולם אנכי לא אפשוט יד.

– אתה לא תפשוט יד! – קרא הוגו והביט משתאה אל המלך. – בבקשה ממך, מאימתי היית לבעל-תשובה?

– מה כַונתך בזה?

– כַונתי? האם לא פשטת יד בחוצות לונדון כל ימי חייך?

– אנכי? הדיוט וחסר-דעה!

– חדל לך מדברי-חלקות אלה – והיה כבודך במקומו מֻנח. אביך אומר, כי כל ימי חייךָ היית פושט יד. אפשר, כי שִׁקר. יוכל היות, כי אתה גם תעֵז לאמֹר, כי הוא שִׁקר, – לגלג עליו הוגו.

– האם אתה קורא לו אבי? כן, הוא שקר.

– הבה, אל-נא תרבה להתהולל בשגעונך, חברִי; השתשמש בשגעונך לשעשועיך, אבל לא לפצעך ולחַבּורתך. אם אספר לו את הדבר הזה, ידוש את בשרך כראוי לך.

– אין לך להטריח את עצמך. אנכי אספר לו.

– עֹז-רוחך מוצא חן בעיני, באמת ובתמים; אולם הכֹּח השופט שלך איננו מפליא אותי ביותר. יש רִסוק-עצמות ומכות-רצח למַדי בעולם הזה, ואין לשום איש לטרֹח טרחה יתרה ולהזמינם לבוא. אבל נשים קץ לכל הדברים האלה; אנכי מאמין לאביך. אין כל ספק בעיני, כי הוא יכול לשַׁקר; אין שום ספק, כי שַׁקר ישַׁקר, כשיגיע לידו, כי גם הטובים שֶׁבָּנו יעשו זאת; אולם אין כל טעם ונמוק לשקר הזה. איש חכם לא יבזבז דבר מועיל ונחוץ כדבר-שקר לבטלה. אולם לכה ונלכה; מכיון שעלה על רוחך למשוך את ידך מן הקבצנות, במה נעסֹק? בגזלת בתי-כירים?

המלך אמר בקֹצר-רוח:

– כלה את דברי-אִוֵּלתך אלה – הנך מיַגע אותי!

הוגו ענה, מלא חמה:

– הבה, שמע-נא, חברי; אתה לא תפשוט יד, אתה לא תשלח ידך בגזלה; יהא כך. אולם אנכי אֹמַר לך את אשר תעשה גם עָשׂה. אתה תהיה ה“מוֹקֵש” כשאפשוט אנכי יד. ועתה סרב, אם יש די-אֹמץ בלבך לסרב!

המלך חפץ לענות לו דבר בשאט-נפש, אולם הוגו הפסיק אותו ואמר:

– יד לפה! הנה בא כאן איש אחד בעל פנים מסבירות. עתה, אפֹּל אנכי ארצה, כאלו אחזני השבץ. כשהזר ימהר אלי, הרם אתה קול-יללה, כרע על ברכיך והעמד פנים כבוכה, והוסף וצעק צעקה גדולה ומרה כל-כך, כאלו שָׂמו כל שֵׁדי התלאות והמצוקות את משכנם בבטנך, ואמֹר: – אהה, אדוני, זהו אחי המסכן והנענה, ואין לנו כל רֵע ועמית; בשם ה', הבט-נא בעיניך המלאות רחמים מבט-חמלה אחד אל אֻמלל מסכן, חולה ונעזב; אֱצֹל אגורה קטנה אחת מכל עשרך לבן-אדם, שיִסר אותו אלהים והנהו גוֵֹעַ ואובד! – תן אל לבך לדברי, יַלל בלי-הרף, ואל תחדל מיַּלל, עד אשר ננצל את אגורתו, ואם לא – תנָחם באחריתך.

ותכף התחיל הוגו להאנק, לגנֹח וללטֹש את עיניו, כאלו יָצאו מחוריהן, ולנוע ולהתנודד; וכאשר קרב אליהם הזר, השתטח ארצה לפניו, והתחיל צוֹוֵח, מתפתל ומפרכס, וגם התגולל ברפש, בענויי-גסיסה מדֻמים.

– אהה, אויה! – קרא הזר טוב-הלב, אהה, נפש מסכנה, נפש מסכנה, כמה הוא סובל! הנה – אעזֹר לך לקום.

– אהה, אדון נעלה, חדל לך, וה' יאהב אותך בעד רוחך הנעלה והנדיבה – אבל אנכי סובל מכאובים אכזרים ונוראים, כשנוגעים בי בשעה שהשבץ אוחז אותי. אחי העומד שם יגיד לך את ענוּתי ויסורי, כשיאחזני השבץ הזה. אגוֹרה, אדוני היקר, אגורה, לקנות מעט אֹכל; ואחר – עזבני-נא לצערי וליגוני.

– אגורה! שלש אגורות תהיינה לך, יצור אֻמלל – והוא משמש בכיסו במהִירות עצבנית והוציא את האגורות. – הנה, עלם מסכן, קח אותן. בכל לבי הנני נותנן לך. עתה, בוא הֵנה, נערי, ועזֹר לי לשאת את אחיך המנֻגע אל הבית ההוא, אשר –

– אנכי אינני אחיו, – הפסיק המלך את דבריו.

– מה! אינך אחיו?

– אהה, שמעו-נא אליו! – נאנק הוגו, כשהוא חורק את שִׁניו בסתר. – הוא מכחש באחיו מלֵדה ומבטן – בעת שאחיו עומד על עֶברי פי קבר!

– נער, הנך באמת קשֵׁה-לב, אם זהו אחיך. בּוש והִכָּלם! – כמעט שאין בו כֹח גם להניע יד או רגל. אם איננו אחיך, מי הוא אפוא?

– קבצן ושודד! הוא לקח את כספך וגם נִצל את כיסך. אם יש בלבך לרפא אותו בדרך נס, נטֵה את מטך והורד אותו על שכמו ובטח בהשגחה העליונה, כי תסַיע לך.

אולם הוגו לא חִכה לנֵס. כרגע קם ונעלם כרוח עובר, כשהאיש הנדיב רודף אחריו וקורא בקול גדול לעזרה. לב המלך רחש תודה עמֻקה לאלהי השמים על גאולתו ופדות-נפשו, ותכף נָס לו אל העֵבר השני, ולא חדל לרוץ בחפזון גדול, עד אשר היה בטוח מפחד רעה. הוא התחיל מהַלך בדרך הראשונה, שנזדמנה לו, ועוד מעט והכפר היה הרחק מאחריו. הוא נחפז בלכתו וצעד בזריזות היותר גדולה, והוסיף ללכת כך משך שעות אחדות, בהביטו לרגעים מאחריו בלב נרגז, מיראה פן ירדפו אחריו; אולם פחדו סר ממנו לאחרונה, ובמקומו הרגיש רגש נעים, כי עתה הנהו בטוח מכל רע. עתה חש, כי הוא רעֵב, וגם עיֵּף מאד. הוא התעכב לפני בית אכר; אבל בחפצו לדבר את דבריו אליהם, הפסיקוהו וגרשוהו בחרפה. בגדיו ענו בו והיו בעוכריו.

הוא הוסיף לנוד, פצוע ומלא-חמה, וכבר החליט בלבו, כי לא יַרשה עוד לכל איש להתנהג עמו בדרך זו. אולם הרעב מכניע את הגאון ומושל בו; ולכן, כשהגיע הערב, נסה עוד הפעם להכנס אל בית אכר אחר; אבל שם עוד הרֵעו לעשות מן הראשון; כי העליבו אותו בשמות של גנאי וגם אִימו עליו, כי יאסרו אותו בתור נע-ונד, אם לא יסור משם תכף.

הלילה הגיע. מזג האויר היה קריר מאד, והשמים היו מעֻננים; אולם המלך פצוע-הרגלים התיגע עדַין בהליכתו. הוא נאלץ ללכת בלי-הרף, כי בכל פעם שישב לנוח, חדר הקֹר אל עצמותיו. כל מה שראה וחש בשעה זו, שהיה מהלך דרך האפלה החגיגית והריקניות הכבירה שבלילה, היו זר וחדש לו. מזמן לזמן שמע קולות מתקרבים והולכים, עוברים ונעלמים בעֹמק הדומיה; מן העצמים, שמהם התמלטו הקולות האלה. לא ראה אלא כתם כֵּהֶה וחולף, ולכן היה לכל זה בעיניו מעין מראה בלהות ומסתורין, שהרעיד את כל יצוריו. לפעמים ראה אור נוצץ – הרחק הרחק ממנו, נדמה לו תמיד – כמעט באיזה עולם אחר; אם שמע את קשקוש זוג הצאן, אז היה קול הקשקוש בלתי-ברור, רפה ורחוק. קולות עמומים של געִית העדרים רחפו אליו על כנפי רוחות הלילה ושבו ונעלמו לאט-לאט בצלילים עגומים ונכֵאים; לפרקים נשמעה יללת כלב מלאה תלונה דרך מרחבים גדולים של שדות ויערים בלתי-נראים; כל הצלילים היו רחוקים, רחוקים; הם הביאו את המלך הקטן לידי הרגשה, כי כל החיים והמעשים הם מרֻחקים, מרֻחקים ממנו, וכי הוא נצב בודד וערירי בתוך לב ישימון גדול בלי חֹק וגבול.

הוא הלך, ורגליו כשלו בהליכתו, דרך כל הקסם המעציב והנורא אשר במאורעות החדשים האלה, ולרגעים תקף אותו פחד פתאם על-ידי האִוְשָׁה הרכּה של העלים היבשים אשר ממעל לראשו, כי אִושה זו צללה באזניו כלחש בני-אדם. פתאם ראה אור כתֹם של פַּנַּס-פַּחִים והוא לא רחוק ממנו. הוא נסוג אחור אל תוך הצללים וחִכּה. הפַּנס עמד אצל דלת גֹרן פתוחה. המלך חכה זמן-מה – אין קול ואין קשׁב, ואין כל תנועה. הוא הרגיש קֹר גדול כל-כך, בעמדו כֹה דומם, והגֹרן נראתה לו כל-כך מסבירה פנים לו ומזמינה אותו להכנס, עד אשר גמר סוף-סוף ללכת שמה, למרות כל הסכנות הצפויות לו. הוא התחיל ללכת חרש חרש, ובחפזון גדול, ובאותו הרגע שעבר את המפתן שמע קולות מאחריו. הוא קפץ וגחן מאחורי חבית, שעמדה בתוך הגֹרן, והסתתר שם. שני פועלים אכרים נכנסו, והפנס בידם, והתחילו עוסקים בעבודתם, כשהם משוחחים בשעת העבודה. ובעוד הם מתהלכים הֵנה והֵנה והפַּנס בידם, השתמש המלך במאור עיניו על צד היותר טוב ומצא לו מקום נאות ומרֻוח בקצה הגֹרן, וחשב לגַשש דרכו ולמצֹא את המקום הזה, כאשר אך ישָאר לבדו. הוא גם התבונן אל המקום, ששם היו מֻנחים בערֵמה מכסות-סוסים, באמצע הדרך המובילה אל אותו הקצה. ובלבו היה “לקחת מס” מערֵמה זו לצרכי “כתר-מלכות-אנגליה” ללילה אחד.

בעוד זמן קצר כִּלו האנשים את מלאכתם והלכו להם. הם סגרו את הדלת מאחריהם, ולקחו עמהם את הפַּנס. המלך הרועד נגש תכף לקחת את מכסות-הסוסים במהירות האפשרית בחשכה ההיא; הוא כִּנֵּס אותם בצרור אחד וגשש דרכו אל קרן-זוית שלו. משני מִכסות עשה מִטה, ובשנַים הנותרים כִּסה את גווֹ. הוא היה עתה מלך שׂמֵח בחלקו, אם גם השׂמיכות היו ישָׁנות ודקות ולא חִממו אותו למדי; מלבד זה נדף מהם ריח של סוסים חריף ועוקץ עד להחניק.

אף-על-פי שהמלך היה רעֵב ורועד מקֹר, הנה היה גם עיף ויגע כל-כך ואחוז-שֵׁנה, עד כי גברה יד ההשפעות האחרונות האלה על הראשונות, ותכף תקפה אותו תנומה, ועוד מעט והוא היה במצב של נָם ולא נָם. ואז, ברגע אשר היה נכון לשקֹע כֻּלו בתרדמה עמֻקה, הרגיש בהרגשה ברורה, כי איזה דבר נוגע בו! כרגע נעור כֻּלו משנתו, ובכבדות גדולה שאף רוח. רגש של זועה קרה מן המגע המִסתּורי הזה בחשכה תקפהו ולבו היה לאבן. הוא שכב בלי-נוע והקשיב, וכמעט שלא שאף רוח. אולם כל דבר לא נע, ואין קול ואין קשב מסביב. הוא הוסיף להקשיב, לצַפּות במשך עת, שנראתה לו ארֻכּה ביותר, אבל כל דבר לא נע, ואין קול ואין קשב מסביב. הוא שקע עוד הפעם בתנומה, סוף-סוף; והנה הרגיש עוד הפעם את המגע המִסתּורי ההוא! זה היה דבר רטֹב וטָרי. זו היתה הרגשתו למַגע הקל, שנגע בו הדבר הדומם והנסתר ההוא; בלהות-מות אחזוהו. מה יעשה? שאלה זו התיצבה לפניו; אולם הוא לא מצא מענֶה לה. היעזֹב את משכנות-מבטחים אלה וינוס על נפשׁו מן הבלהות לאין-חקר אשר סביבותיו? אבל אנה ינוּס? הוא לא יכֹל לצאת מן הגֹרן; והרעיון, כי עליו יהיה להתנודד ממקום למקום ולנוע בתוך החשכה, סגוּר בתוך תחום ארבעת הכתלים וצלם-הבלהות מתהלך אחריו, ונוגע לרגעים בלֶחיו או בכתֵפו באותו המגע הקל והמעורר זועה, היה קשה מנשׂא. אבל, הישאר על מקומו ויתענה תחת יד המות החי הזה כל הלילה? האם זה טוב יותר? לא. ואם כן אפוא, מה עליו לעשות? הנה, רק דרך אחת נשארה לפניו; הוא ידע זאת אל-נכון – עליו לשלֹח את ידו ולמצֹא את הדבר ההוא!

אמנם, נקל היה לו לחשוב כך; אבל קשה היה לו להתחזק ולנסות את הדבר. שלש פעמים שלח את ידו לפניו בתוך האפלה, בעֹז לב, ומהר להשיב אותה אליו תכף, כשהוא שואף רוח בכבדות – לא יען כי כבר נגע באיזה דבר, כי-אם באשר היה בטוח, כי עוד מעט וזה יִגַּע בו! אולם בפעם הרביעית הרחיק מעט לגשש לפניו, והנה מששה ידו משוש קל איזה דבר רך וחם. לבו היה לאבן מגֹדל הפחד – במצב רוחו לא יכֹל לחשוב אחרת, מלבד כי הדבר הוא פגר מת, שזה עתה פרחה נשׁמתו ועדַין לא נִטל חֻמו ממנו. הוא חשב, כי טוב לו למות מאשר לנגֹע בו עוד הפעם. אולם הוא חשב את המחשבה הכוזבה הזאת, באשר לא ידע, עד כמה כֹּחה הנצחי של הסקרנות האנושית מגיע. בעוד זמן-מה גששה ידו הרועדת עוד פעם – למרות בינתו ובלי הסכמתו – והוא הוסיף לגשש עוד ועוד בקשיות-עֹרף. ידו פגעה בסבך שׂערות ארֻכּות; הוא רעד כֻּלו, אבל את השׂערות לא הניח מידו והוסיף למַשש את הדבר, שנדמה לו כחבל חם; הוא גשש ועלה בעקבות אותו החבל ומצא עֶגלה תמימה! – כי החבל לא היה חבל כל-עִקר, אלא זנָבָהּ של העֶגלה.

המלך בוש ונכלם מקרב לבבו על הפחד והצרה, שתקפו אותו בגלל דבר עלוב כעֶגלה מתנמנמת; אבל באמת לא היה עליו להתבַּיש בזה, כי לא העֶגלה שהחרידה אותו, כי-אם דבר בלתי מוחשי, איֹם ונורא, שמציאותה של העֶגלה בּרָאהּ בדמיונו; וכל נער שהוא, באותו הדור המלא הזיות והבלי-שוא, היה עושה כמעשהו והיה סובל כמו שסבל הוא.

המלך לא רק ששׂמח למצֹא, כי בריה זו היתה רק עגלה, כי-אם גם שׂמח על חברת העגלה, כי הוא הרגיש, שהוא בודד ונעזב כל-כך, עד כי גם חברתה והתרועעותה של בריה שפלה זו היתה לו לרצון. המכות אשר הֻכּה מידם הקשה של אלה מבני-מינו, הביאו לידי כך, שהיה לו למשיב-נפש הרגש, כי סוף-סוף הוא נמצא בחברת יצור, אשר לפחות הנהו בעל רוח נדיבה ולב טוב, אם גם תחסרנה לו יתר המעלות הרמות. הוא החליט להעביר על מדותיו ועל מצבו הרם ולהתרועע עם העֶגלה.

ובעוד אשר הוא מטפח ומלטף את גַבּהּ החם והחלק – כי היא שכבה בקרבתו ויכול היה להגיע אליה בידו – עלה על לבו, כי העֶגלה תוכל לשמש לו לדברים רבים. הוא סדר את מטתו מחדש, והציע אותה קרוב לעֶגלה; ואז התכַּנס והתכַּוץ לו אצל גבה של העגלה, וכסה את עצמו ואת ידידתו במִכסות. במשך רגעים אחדים רָוַח לו וחם לו, כאלו היה שוכב על יצועו הרך בארמון המלך אשר בוֶסְטְמִינְסְטֵר.

תכף באו מחשבות נעימות; החיים קבלו בעיניו צורה יותר מאירה ומשמחת. הוא היה חפשי מכבלי העבדות והחטא, חפשי מחברתם של חדלי-אישים שפלים ואכזרים; היה חם לו, וגם היה לו מחסה להתלונן בו; במלה אחת, הוא היה מאֻשר. רוח-הלילה הלך הלֹך וחזק; הוא פרץ ועבר ברעש ושאון, שנדנד והרעיד את כל הגֹרן הישָׁנה, ואז נשתתק לרגעים ועבר בהמיה וילֵל על-פני פנות ובליטות שונות – אולם כל זה היה כנגינה ערֵבה באזני המלך. עתה, כששָׁכב לו ברוָחה ובהרחבה; יִשֹב לו הרוח בחמת-קצף, ירעיש ויפרֹץ, ינאק ויבכה – הוא לא שם לבו אל זה, ולא עוד, אלא שגם התענג על זה. הוא רק הוסיף להתכנס ולהדחק יותר אל גוף ידידתו, בשפע של חֹם והרחבת-הדעת, ומתוך אֹשר ונחת עזבה אותו הכרתו, והוא שקע בזרועות שֵׁנה עמֻקה ללא-חלומות ומלֵאה שלות-השקט. הכלבים נבחו מרחוק, הפרות שפכו את תלונתן בגעִיָּתן המלאה מרה-שחורה, הרוחות התחוללו בחמת-קצף, וזרמי מטר סוחף טפחו והתנפצו על-פני הגג; אולם הוד-מלכות אנגליה ישן את שנתו באין כל-מפריע, וגם העגלה יָשׁנה את שנתה, באשר היתה בריה תמימה ופשוטה, וכל הרוחות והסערות לא הפריעו את מנוחתה, וגם הרעיון, כי היא ישֵׁנה עם מלך, לא הביא אותה במבוכה.

פרק יט: בֶּן-הַמֶּלֶךְ בְּתוֹךְ הָאִכָּרִים

כּשהקיץ המלך בבֹּקר השכם מצא, כי עכבר רטֹב, שחֻנן בבינה יתרה, זחל ובא על מקומו בלילה והכין לו יצוע מרֻוח בתוך חיקו, עתה, כשהפריעו את העכבר, קפץ וברח משם. הנער הצטחק ואמר: “שוטה מסכן, למה תירא? אנכי נעזב ונשכח כמוך. באמת, היה נחשב לי לחרפה וכלמה להזיק לַיצורים הנִדָחים, בעת שאני בעצמי הנני יצור נדח. ומלבד זה הנני חַיָּב תודה לך בעד הסִמן הטוב, שהיית לי; כי כאשר ירד מלך פלאים כל-כך, עד כי גם העכברים ישימו משכנם עליו, הלא זה בודאי אות ומופת, כי גלגל ההצלחה ישוב להעלותו משפל מדרגתו, באשר ברור הדבר, כי כבר הגיע וירד עד המדרגה היותר שפלה.”

הוא קם ויצא לו מפנת מחבואו, ובאותו רגע שמע צלילי קולות של ילָדות. דלת הגֹרן נפתחה ושתי נערות קטנות נכנסו. כאשר אך ראו אותו פסקו משיחתן ומצחוקן. הן עמדו דוממות ולטשו את עיניהן אליו מתוך סקרנות גדולה; תכף התחילו מתלחשות, ואחר קרבו מעט, ושוב עמדו להביט אליו וּלהתלחש. עוד מעט והן אִמצו את לבבן והתחילו מתוַכּחות על-אודותיו בקול רם.

אחת אמרה: – מראה פניו נאוֶה.

השניה הוסיפה: – ושערותיו נאות.

– אולם מלבושיו הנם גרועים למדי.

– ופניו הם כל-כך אכולי-רעב.

הן הוסיפו לקרב אליו, ומתוך בישנות התהלכו סחור סחור מסביב לו ובחנו אותו מכל צד לכל פרטיו, כאלו היה מין-חיה חדש וזר; אולם באותה העת היו גם זהירות וצופיות בשים-לב, כאלו היו חוששות קצת, שמא הנהו מין-חיה כזו הנושכת. לסוף עמדו לפניו, כשהן אוחזות אחת את יד אחותה, כאלו השתדלו להגן בזה על עצמן, לטשו את עיניהן התמימות והביטו אליו ככל אַוַת-נפשן; אז אִמצה האחת את כל כחותיה ושאלה בישרות נאמנה:

– מי אתה הנער?

– אנכי הנני המלך, השיב תשובה רצינית.

הילָדות קפצו ממקומן ועיניהן נפקחו לרוָחה. כך נשארו רגע בלי אֹמר ודברים, ואז התגברה הסקרנות והפסיקה את הדומיה:

– המלך? איזה מלך?

– מלך אנגליה.

הילדות הביטו זו אל זו – ואחר-כך אליו – ושוב הביטו זו אל זו – משתאות ונבוכות – אז אמרה האחת:

– השמעת מַרְגְרִי, הוא אומר, כי הוא המלך. האמנם נכון הדבר?

– איך אפשר להיות אחרת, פְּרִיסִי? האם יוציא דבר שקר מפיו? כי, ראי-נא, פריסי, לוּ היה הדבר לא נכון, הלא היה דבר-שקר. בודאי היה הדבר שקר. עתה צאי וחשבי. כל הדברים שאינם נכונים הנם דברי-שקר – אי-אפשר לך להבין את הדבר באֹפן אחר.

זו היתה הוכחה חותכת ומכרעת, שלא השאירה כל פתח-תשובה; וכמעט שלא הניחה כל-מקום לחששותיה הקלים של פריסיה. היא התבוננה רגע, ואחר העמידה את המלך על מקום-כבודו בהערה הפשוטה:

– אם באמת הנך המלך, אז הנני מאמינה לך.

– באמת הנני המלך.

זה הביא את הוִכּוּחַ לידי גמר. מלכותו של הוד-המלך נתקבלה בלי כל שאלות וּוִכּוּחים, ושתי הנערות הקטנות התחילו תכף חוקרות ודורשות אותו, כיצד בא אל המקום, שהנהו שם, וכיצד נתגלגל להיות לבוש בגדים כאלה, שאינם לפי כבודו של מלך, ואיה הוא מחוז-חפצו, וכל עסקיו. הוא הרגיש, כי זו תהיה רוָחה גדולה לנפשו לשפֹך את שיחו ותלאותיו לפני אלה, שלא תלעגנה להם ולא תַטֵלנה בהם כל ספק; ולכן ספר להן ברגש את כל הקורות אותו, ולפי-שעה שכח גם את רעבונו. ספורו נתקבל בחִבה עמֻקה ועדינה. אבל כשהגיע לתלאותיו האחרונות, והן שמעו, כי זה זמן רב אשר לא בא כל אֹכל אל פיו, הפסיקו אותו ומִהרו ללכת עמו אל בית האכר למצֹא למענו ארוחת-הבֹּקר.

המלך היה עתה שמח ומאֻשר. הוא אמר לעצמו: – כאשר אשוב אל נחלתי אחלק תמיד כבוד גדול לילדים קטנים, ותמיד אזכר, כי אלה האמינו בי בשעת צרתי; בעוד אשר הגדולים, החכמים בעיניהם מן הקטנים, לגלגו עלי ונתנו אותי לשַׁקרן.

אֵם הילָדות קבלה את המלך בחסד ונתמלאה עליו חמלה; כי מצבו העלוב ובינתו שהסתתרה, כנראה, נגעו עד לבה, לב-אשה. היא היתה אלמנה, וכמעט ענִיה; הרבה תלאות סבלה בימיה, שלִמדו אותה להשתתף בצרת האֻמללים. היא דִמתה, כי הנער הזה, שהֻכּה בשגעון, נד והלך לו ממשפחתו או משומריו; ולכן השתדלה למצֹא, מאין בא, למען יהיה לאֵל-ידה להשיבו שמה; אולם כל הרמזים, שרמזה לו בנוגע לעירות וכפרים הסמוכים לה, וכל חקירותיה בדברים כעין אלה, עלו בתֹהו – פני הנער וגם תשובותיו הראו, כי הדברים שנגעה בהם, היו זרים לו. הוא דִבּר בתמימות וברצינות על-אודות חצר-המלך; ולא אחת השתפכה עליו נפשו בדַבּרו על המלך המת, על “אביו”; אולם כאשר נסַבּה השיחה על ענינים יותר פחותים, לא התענין עוד בהם ולא דִבּר דבר.

האשה היתה במבוכה גדולה; אולם עוד לא אמרה נואש. וכשעמדה והתעסקה בבִשול, השתדלה באותה העת לחַבּל תחבולות שונות, כיצד להפתיע את הנער, למען יגַלה את סודו האמִתּי. היא דברה על-אודות מִקנה – הוא לא התענין בזה; אחר-כך דברה על-אודות צאן – אותן התוצאות, – ובכן, השערתה, כי הוא רועה-צאן, היתה השערה כוזבת; היא דברה על-אודות בתי-טחנה; על-אודות אורגים, חָרָשֵׁי-פַחים, חרשי ברזל. ועל-אודות מלאכות ובעלי-מלאכה מכל המינים; ועל-אודות בית-המשֻׁגעים, בתי-האסורים, בתי חסד וצדקה: אולם עמָלהּ היה לשוא בכל פִּנה שפָּנתה. אבל בכל-זאת לא לשוא לגמרי. היא השיבה אל לבה, כי עליה לצמצם את דבריה בעניני הבית; כן, היא היתה בטוחה, כי עתה היא הולכת בדרך האמת – כנראה, היה משָׁרת בבית. ולכן הסבּה את השיחה על זה. אולם התוצאות הביאו לה רק מפח-נפש. השיחה על-אודות כִּבּוד הבית היתה למשא עליו; הדלָקַת האש לא עוררה את רוחו: עניני שפשוף והדָחה לא הלהיבו אותו כלל וכלל. אז נגעה האשה הטובה, כשהתקוה עדַין מהבהבת בנפשה, ורק כדי לצאת ידי חובתה, בעניני בִשול. לתמהונה ולגֹדל שמחתה, אורו פני המלך תכף! האח, סוף-כל-סוף לכדה אותו בפח! חשבה: ולא לחנם החזיקה טובה לעצמה על ערמת-לבה וטכסיסיה, שחוללו את הנפלאות האלה.

עתה היתה שעת-הכֹּשר ללשונה העיֵפה לנוח מעט: כי לשון המלך התעוררה והתפתחה מחרצֻבּותיה מחמת הרעב המציק ומחמת הריחות הנודפים, שהגיעו מן הסירות והמַחתּות, הלוחשים והמַתִּיזים ניצוצות בחזקה, ונשאה את מִדַבְּרותיה בחין-תפארת-המליצה על מעדנים ידועים, הערבים כל-כך. אחרי שלשה רגעים אמרה האשה לנפשה: “באמת צדקתי, הוא היה משרת בחדר-כירים!” ובין כך הוסיף הוא על רשימת-המאכלים שלו ונשא ונתן בהם ברגש גדול והעריך אותן כראוי, עד כי אמרה האשה לנפשה: “הוי, כיצד הוא יודע מאכלים רבים כל-כך, ומעדַנים עדינים ונאים כאלה? כי מאכלים כאלה עולים רק על שלחן העשירים ורוזני-ארץ. האח, עתה הנני מבינה! אם גם הוא נער נדח ולבוש-סחבות, אולם, כנראה, היה משרת בארמון המלך, בטרם הסתתרה בינתו; כן, כנראה, שֵׁרת הוא בעצמו בחדר-הכירים של המלך ממש! אנכי אבחן אותו.”

ובגֹדל תשוקתה להוכיח את חכמת לבה צִותה על המלך להשגיח על הבִּשול לרגע – היא גם רמזה לו, כי יוכל להוסיף עוד מאכלים אחדים, אם רצונו בזה – ואז יצאה מן החדר ורמזה לילדותיה ללכת אחריה. המלך נהם לנפשו:

– מלך אנגלי אחר קִבל פקֻדה דומה לזו, לפני ימם רבים – לא למטה מכבודי הוא אפוא לקבל עבודה, שהמלך אַלפרֶד הגדול הואיל לקבל בענותנוּתו. אולם אנכי אשתדל למַלא את חובתי, שמסרו לידי, באֹפן טוב יותר ממנו; כי הוא הניח את העוגות להיות למאכל לאש.

כַּונתו היתה רצויה, אבל מעשיו לא היו רצויים כמוה. כי המלך הזה, כמלך הראשון שקִדמהו, השתקע תכף במחשבות עמֻקות על ענינים נכבדים מאד, ולכן קרה אותו האסון – הוא הקדיח את התבשילים. האשה שָׁבה ברגע הנכון להציל את ארוחת-הבֹּקר מכליון חרוץ; ותכף העירה את המלך מחלומותיו ב“מענה לשון” חריף ויוצא מן הלב. אבל בראותה את צרת נפשו על אשר הכזיב את בטחונה שבטחה בו, רַךְ לבה תכף וכֻלה היתה חסד ועדינות בהליכותיה עמו.

הנער אכל ארוחה הגונה ומשביעה, ששובבה את נפשו באֹפן נעלה וגם שִׂמחה את לבו. ארוחה זו הצטַינה בתכונתה המוזרה, ששני הצדדים וִתּרו על מעלת-כבודם; ובכל-זאת לא חלה ולא הרגיש הצד האחד בחסד אשר נטה לו הצד השני. האשה הטובה חשבה בתחלה להשליך לנודד הצעיר הזה פתוֹתים ושיָרים בקרן-זוית, כמו לכל הנודדים, או כמו לכלב; אולם כליותיה יסרו אותה כל-כך על הנזיפה שנזפה בו, עד כי השתדלה בכל כֹּחה לכפר על עווֹנה בזה, שהרשתה לו לשבת אל השלחן עם בני המשפחה ולאכֹל עמם יחד, כאלו היה איש כערכם ומדרגתם; והמלך מצדו, שכליותיו יסרו אותו על המעל אשר מעל בשליחותו, בעת אשר בני המשפחה היו טובים לו כל-כך, קִבל על עצמו לכפר על עוונו בזה, שהשפיל לרדת אל מדרגת בני-הבית, ולא דרש מאת האשה וילדותיה לעמֹד ולשרת לפניו, כשהוא יושב אל השלחן לבדו, כראוי לכבודו ויַחשׂו. לכל אחד מאתנו טוב לפעמים להיות ענותן ומעביר על מדותיו. אשה טובה זו היתה מאֻשרה כל היום והחזיקה טובה לעצמה על גֹדל-נפשה וענותנותה להואיל ולהשפיל את עצמה אל נודד; המלך מצדו היה גם הוא שבע-רצון מעצמו על אשר ירד ממרום גדֻלתו והטה את חסדו לאשה עניה מבנות האכרים.

כשכלתה ארוחת-הבֹּקר, אמרה בעלת-הבית למלך, כי ינַקה את הכלים. פקֻדה זו הרעישה את לב המלך עד היסוד לרגע, וכמעט שהיה נכון למרֹד; אבל בעוד רגע אמר לנפשו: “אלפרד הגדול השגיח על העוגות: אין כל ספק, כי הוא היה גם מנקה את כלי-האֹכל – ולכן אנסה לעשות זאת”.

מלאכתו לא עלתה יפה כלל; זה היה לפלא גם בעיניו הוא, כי נקיון כפות וקערות של עץ נראה לו מלאכה קלה. זו היתה מלאכה מטרדת ומשַׁעמֶמת. אבל סוף-סוף כִּלה את מלאכתו. רוחו קצרה בו בתשוקתו לצאת למסעותיו עתה; אבל הוא לא יכֹל להפרד מחֶברתה של אשת-חיל זו על-נקלה. היא מצאה בעדו מלאכות קטנות שונות, והוא עשה אותן באֹפן לא רע ביותר. אחר-כך נתנה לו ולילָדות הקטנות תפוחי-חֹרף לקליפה; אולם הוא היה כל-כך רשלן ובלתי-מהיר בעבודתו, עד כי פטרה אותו מזו ונתנה לו סכין-טַבּחים להַשחזה; אחר-כך נתנה לו צמר לסריקה. על לבו עלתה המחשבה, כי הוא כבר הגדיל והפליא לעשות שבעתים מאלפרד הגדול בנוגע לעבודות נבזות בחדר-הכירים, וכי מעשי תקפו וגבורתו במקצוע זה יהיו לספורים מפליאים ומושכים את הלב בדברי-הימים, ולכן היה כמעט נכון כבר להתפטר מעבודתו. ואמנם, אחרי ארוחת-הצהרים, כשנתנה לו עקרת-הבית סל מלא חתלתולים להטביע אותם במים, סרב באמת, לפחות, היה נכון לסרב – כי הוא הרגיש, שסוף-כל-סוף עליו להגביל את הגבול, אשר עָדָיו תבֹא ולא תוסיף, ולו נראה, כי הטבָּעַת חתלתולים הוא הגבול הנכון – אבל הנה קרה דבר אשר הפסיק אותו. והדבר אשר הפסיק אותו היה יוחנן קַנטי – בצרור של רוכלים על שכמו – וגם הוּגו!

המלך הספיק לראות את הנבלים האלה כשהם קרֵבים אל השער, אשר לפני הבית, בטרם הספיקו הם לראות אותו; ולכן לא אמר דבר על-אודות הגבול אשר עליו להגביל, כי-אם לקח את סל החתלתולים ובחשאי צעד ויצא לו לאחורי הבית, מבלי דַבר דבר. הוא עזב את היצורים לפני בית אחד ומִהר להמלט אל תוך סִמטה צרה אשר מאחרי הבית.

פרק כ: בֶּן-הַמֶּלֶךְ וְהַנָּזִיר הַמִּתְבּוֹדֵד

המשׂוכה הגבוהה הסתירה אותו מעיני אנשי הבית; הוא אזר את שארית כֹּחותיו, כשהוא נדחף ומבֹהל מפחד-מות, ומהר אל היער הקרוב. אף פעם אחת לא הביט מאחריו, עד אשר נמצא תחת מחסה צללי היער; אז פנה לאחוריו ולעיניו נגלו תמונות שני אנשים במרחק: זה היה מספיק; הוא לא חכה עד אשר יוכל להבחין אותם היטב כי-אם נחפז לרוץ ולא פסק ממרוצתו, עד אשר הרחיק להכנס אל עמקי חשכת-בין-השמשות ששררה ביער. אז עמד מלכת, בהשיאו את נפשו, כי עתה כמעט שיצא מכלל סכנה. הוא הקשיב קשב רב, אולם הדומיה היתה עמֻקה ןחגיגית – וגם מטילה אימה ומדכאה את הרוח. מזמן לזמן קלטה אזנו הקַשֶׁבת אי-אלה צלילים, אבל הם היו כל-כך רחוקים, ריקים ומלאים-מסתורין, עד אשר נדמה לו, כי אינם צלילים ממשיים, כי-אם אנקות ותלונות של רוחות המתים. ולכן היו הצלילים האלה מדכאים את הרוח עוד יותר מן הדומיה שהפסיקו.

בתחלה היה עם לבבו להשאר במקומו, עד אשר יעבֹר היום; אולם קרירות חדרה אל בשרו המכֻסה זעה, עד כי נאלץ להוסיף לנוע וללכת, למען יֵחַם לו. הוא חתר והלך ישר דרך היער, בתקותו לבקֹע ביער ולהגיע במהרה אל איזו מסִלה, אולם תקותו היתה מפח-נפש. הוא הוסיף ללכת קדימה, קדימה; אבל ככל אשר הרחיק ללכת כן גדל עֲבִי היער, עוד מעט והקדרות התחילה להתעבות, והמלך הכיר, כי הלילה ממשמש ובא. רעד עבר בכל גופו בחשבו, כי עליו יהיה לבַלות את הלילה במקום עכור כזה; ולכן התאמץ למהר ללכת. אולם למרות חפצו התנהל לאט ובכבדות, כי לא יכֹל לראות היטב ולשמֹר את צעדיו בהליכתו; ולכן הלַך הלֹך וטפֹף, הלך ודלֹג על-פני שרשים והסתבך בסבכי זמורות וקמשונים.

ומה שמח לבו, כשראה סוף-סוף קרן-אורה! הוא קרב אל האור בזהירות ועמד לרגעים להביט מסביב ולהקשיב. קרן-האור באה מפֶתח חלון בלתי-מְזֻגּג של סֻכּה קטנה, רעועה ונושנה. אחר-כך שמע קול, והוא אמר לברֹח ולהתחבא; אבל תכף שִׁנה את דעתו, כי נדמה לו, שהקול הוא קול מתפלל. הוא קרב חרש אל החלון האחד אשר בסֻכּה, התרומם על בהונות רגליו והעיף עין בגובה אל-תוכה. החדר היה קטן; הקרקע הטבעית היתה לו לרצפה, שנתקשתה היטב על-ידי דריסה מרֻבּה; בקרן-זוית אחת עמדה מטה של סוּף ושׂמיכות בלות, ועל-ידה דלי, כוס, אַגָּן, ושנים-שלשה סירות ומַחתּות; שם עמד גם ספסל קצר ושרפרף בעל שלש רגלים; על האח הבהבה עדַין שארית אש של זְרָדִים; לפני ארון, שהיה מוּאר בנר אחד, כרע איש זקן, ועל תֵּבת-עץ ישָׁנה, שעמדה אצלו, היו מֻנחים ספר פתוח וגלגֹלת-אדם; האיש היה בעל מִבנֶה רחב וגַרְמִי; שערות ראשו וזקנו היו ארֻכּות מאד ולבנות כשלג; הוא היה לבוש בגד של עור-כבשים, שכּסה אותו מצוארו ועד עקבות רגליו.

– קדוש מתבודד! – אמר המלך לנפשו; – עתה באמת השעה משחקת לי.

הנזיר קם מכריעתו; המלך דפק. קול עמֹק ענה:

– הכנס! אבל עזֹב חטא ועָוֹן מאחריך, כי האדמה, אשר עליה תעמד, אדמת-קֹדש היא!

המלך נכנס ועמד. הנזיר הפנה אליו את שתי עיניו המתנוצצות והנעות בלי-הרף ואמר:

– מי אתה?

– אנכי המלך, – ענה המלך בשלות-תֹּם.

– ברוך בואך, המלך! – קרא הנזיר בהתלהבות. הוא רוצץ הֵנה והֵנה בהתעסקות קדחתנית, וחזר בתכיפות על המלים: “ברוך בואך, ברוך בואך”. הוא סִדר את ספסלו, הושיב עליו את המלך, על-יד האח, השליך עוד זרדים אל האש, ואחר-כך התחיל מהלך אָנה ואָנה בצעדים מהירים ונרגזים.

– ברוך בואך! רבים בקשו להם מפלט פה במקדש הזה, אולם הם לא היו ראויים לכך, ולכן לא נתקבלו. אולם מלך, המשליך את נִזרו אחרי גווֹ, ובז לכל הבלי מִשׂרתו המלאה זֹהר ותפארת, ולובש סחבות, למען יוכל להקדיש את חייו לקדֻשה ולסגופים ולעִנויי הגוף – הוא ראוי לכך, וברוך בואו! פה יֵשב כל ימי חייו עד בוא קִצו. המלך נִסה להפסיק אותו ולבאר לו, אולם הנזיר לא שת לבו אליו – כנראה, גם לא שמע את דבריו, כי-אם הוסיף לדבּר וקולו הלַך הלוך והתרומם, הלך והתמַלא מרץ. – ופה תשב בשלום ובשלוה. איש לא ימצא את מקום מקלטך להרגיזך בבקשות ותחנונים, שתשוב אל אותם חיי הריק וההבל, אשׁר ה' עורר את רוחך לעזֹב אותם. פֹה תתפלל; פֹּה תהגה בספר הקדוש; פֹּה תבוא לידי התבוננות אל הבלי העולם ותעתועיו ואל הדברים הנשגבים אשר בעולם הבא; פתותי-לחם וירקות תאכל, ואת גופך תיַסר בשוטים, יום-יום, לטהר ולצרף את נפשך. כתֹנת-שֵׂער תלבש על בשרך, מים לחץ תשתה, ונפשךְ תהיה שרויה בשלוה; כן, בשלוה שלֵמה ואמתית; כי כל איש אשר יבֹא לבקש אותך לשוב, ילך לו כלעֻמת שבא, במפח-נפש; הוא לא ימצא אותך, הוא לא ירגיז אותך ממנוחתך.

האיש הזקן, שהיה עדַין מהלך אנה ואנה, חדל לדבּר בקול גדול, והתחיל ממַלמל. המלך השתמש בהזדמנות הזאת להגיש את דבריו אל הנזיר; הוא דבּר את דבריו בשפה צחה ונמלצה, כי הפחד וחרדת-הלב דִבּרו מתוך גרונו. אולם הנזיר הוסיף למלמל ולא שת לבו אליו. ובעוד הוא ממַלמל, נגש אל המלך ואמר ברגש:

– הס! אנכי אגלה לך סוד! – הוא גחן ללחוש לו את הסוד, אבל התאפק ועמד, כאלו הוא מקשיב לאיזה דבר. בעוד רגעים אחדים טפף והלך על ראשי-אצבעותיו אל פתח החלון, הוציא את ראשו והביט מסביב אל אור בין-השמשות, ואז טפף ושב, הקריב את פניו אל פני המלך ולחש:

– אנכי – שַׂר-הַפָּנִים!

המלך קפץ ממקומו ברוח סוערת, ואמר לנפשו, – אהה, אלהים, מי יתן והייתי עתה מן הנודדים; כי הנה עתה אסיר אני בבית איש משֻׁגע! חרדת-לבו גדלה והלכה והכרת-פניו ענתה על חרדת-לבו. בקול נמוך ומלא-התרגשות הוסיף הנזיר לדבּר את דבריו:

– רואה אנכי, כי מרגיש אתה בטיב האויר הסובב אותי! פניך מביעים יראת-הרוממות! כי לא ימָצא איש בקרבתי והאויר הזה לא יפעל עליו; כי זהו אויר-שמים ממש. אנכי הולך לשִׁם ושב במעוף-עין. אני הייתי לשר-הפנים בעצם המקום הזה, זה חמש שנים, על-ידי מלאכים, שנשלחו מן השמים לעַטר אותי בשם הנכבד והנורא הזה. מציאותם מִלאה את המקום הזה אור מבריק, שאין כל בן-אדם יכול לעמֹד בו. והם כרעו לפני, המלך! כן, הם כרעו לפני! יען כי הייתי גדול מהם. אני התהלכתי בחַצְרות השמים ושוחחתי עם האבות הקדושים. גע בידי – אל תירא – גע בה. הנה – עתה הנה נגעת ביד, שחבקו אותה אברהם יצחק ויעקב! כי הנה התהלכתי בחַצְרות הזיו והזֹהר, וגם ראיתי אלהים פנים אל פנים! – הוא פסק מדבורו להגדיל את רֹשם הדברים האלה; ופתאם שֻׁנו פניו, והוא נזדקר ועמד שוב על רגליו ואמר בקול מלא קצף נמרץ: – כן, אנכי הנני שׂר-הפנים! רק שר-הפנים ולא יותר! אנכי, שבאמת הייתי ראוי להיות אפיפיור! אמת ונכון הדבר! מן השמים גִּלו לי את הדבר הזה בחלום, זה עשרים שנה; הה כן, אנכי הייתי ראוי להיות אפיפיור! ובודאי שהייתי לאפיפיור, כי מן השמים גִלו לי את הדבר הזה – אבל המלך הרס את בית-הכנסיה שלי, ואנכי, נזיר מסכן, בן-בלי-שם ובלי אח ורֵע, הָשלכתי על-פני ארץ ללֹא בית ומעון, נטרד ומגֹרש מתעודתי הנאדרה! כאן התחיל שוב ממלמל, והכה באגרופו בחזקה על מצחו בקצף אין-אונים; לרגעים בטא איזו קללה מלאה ארס וקרא ברגש ובחֹם-לב: – וכך הנני רק שר-הפנים – אנכי, שהייתי ראוי להיות אפיפיור!

כך הוסיף לדבּר את דבריו אלה במשך שעה, כשהמלך הקטן והמסכן יושב ומתעַנה תחת ידו. ופתאם סר קצף-שגעונו של הזקן מעליו וכֻלו נהפך והיה לעדינות ואהבה. קולו נתרַכֵּך, העננים שהחשיכו עליו נסתלקו ממנו, והוא התחיל לפטפט באֹפן פשוט כל-כך, כדרך בני-אדם ממש, עד כי במהרה קנה את לב המלך לאהבה אותו. הנזיר הזקן הקריב את הנער אל האָח, למען ירוַח לו; הוא חבש את פצעיו וחבורותיו הקטנים ביד מהירה וענֻגה; אחר-כך הלך להכין ולבשל את ארוחת-הערב – כשהוא משוחח בנעימות בכל העת ומחליק לרגעים את לחיי הנער או את שׂעַר-ראשו, ביד ענֻגה ומלטפת כל-כך, עד כי במשך רגעים אחדים נהפכו רגשות הפחד וגֹעל-הנפש, שעורר בו שר-הפנים, והיו לרגשות הערצה ואהבה לאיש הזה.

המצב מלא-האֹשר הזה נמשך והלך, כששני אלה אכלו את ארוחת-הערב; אחרי הארוחה, ואחרי תפִלה לפני הארון, השכיב הנזיר את הנער לישון, בחדר הקטן הסמוך, וכִסה אותו בזהירות ובאהבה, כמו אֵם. אחרי אשר נפרד ממנו מתוך חבוק-אהבה, השאירו שָׁם וישב לו לפני האש, והתחיל חותה את האוּדים מתוך פזור-הנפש ובלי כל מטרה. אחר-כך פסק מעבודתו זו ודפק באצבעו על מצחו פעמים אחדות, כאלו השתדל להזכיר לעצמו איזו מחשבה, שנשתכחה ממנו. כנראה, לא עלה בידו. ופתאם קם ממקומו, נכנס אל חדר אורחו ואמר:

– אתה הוא המלך?

– כן, – היה המענֶה, שענה האורח מתוך חצי-תנומה.

– איזה מלך?

– מלך אנגליה.

– מלך אנגליה! אם כן אפוא, כבר מת הֶנרי!

– אהה, כן הוא הדבר. אנכי הנני בנו.

פני הנזיר נתכסו בענני-זעם שחורים. הוא קמץ את ידיו הצנומות בכֹח ובחמת-נקם. כך עמד לו רגעים אחדים, כשהוא נושם במהירות ובולע את רֻקו בתכיפות, ואחר-כך אמר בקול צרוד:

– היודע אתה, כי הוא הוא אשר השליך אותנו על-פני ארץ ללא-בית וללא-מחסה?

אין קול ואין עונה. הזקן גחן וסקר את פניו השלוים של הנער והקשיב אל נשימתו השקטה. “הוא ישן – ישן שֵׁנה עמֻקה;” ענני-הזעם נסתלקו מעל פניו ומקומָם לקח רגש של שׂביעות-רצון מלאה זדון. בת-צחוק עברה על-פני הנער החולם. הנזיר מִלמל: “הנה כן – לבו מלא אֹשר” – והלך לו משם. הוא התהלך חרש חרש, כשהוא מחפש איזה דבר פה ושם; לרגעים עצר במהלכו להקשיב, או הפנה את ראשו במהירות והעיף מבט מהיר אל עֵבר המטה, כשהוא נוהם וממלמל לנפשו. סוף סוף מצא, כנראה, את אשר חסר לו – סכין-קַצָּבים יָשָׁן ומכֻסה חלודה ואבן משחזת. אחר-כך זחל לו אל מקומו לפני האש, ישב לו שם, והתחיל משחיז את הסכין על האבן בנחת, כשעדַין הוא נוהם, ממלמל ומתרגש. הרוחות יִללו באנחה מסביב למקום הבודד הזה, קולות הלילה המלאים מסתורין רחפו ועברו מתוך המרחק. העינים הנוצצות של העכברים הגדולים והקטנים, שהעֵזו לצאת מחוריהם, הציצו אל הזקן מתוך החורים והסדקים; אולם הוא הוסיף לעשות את מעשהו וכֻלו היה שקוע ותפוש בה, עד כי לא ראה דבר. לפעמים העביר את אגודלו לאֹרך חֻדּוֹ של סכינו והניע את ראשו מתוך שביעת-רצון. – הוא מתחדד והולך, – אמר; – כן, הוא הולך וחַד.

הוא לא התבונן אל העת העוברת, כי-אם הוסיף לעבוד במנוחת-הנפש והשתעשע במחשבותיו, שבִּטא אותן לפעמים במלים ברורות:

– אביו המיט עלינו רעה, הוא כִּלה אותנו – והנה ירד אל אש הגיהִנום אשר לעולם לא תִכְבֶּה! כן, אל-תוך האש אשר לעולם לא תִכְבה! הוא נמלט מידינו – אבל זה היה רצון האל, כן, זה היה רצון האל, ואסור לנו להתלונן. אולם הוא לא נמלט מן האש! לא, הוא לא נמלט מן האש, האש האוכלת, אשר לא תדע חמלה, ואשר אין לפניה מוסר-כליות – והיא לא תִכְבֶּה לנצח-נצחים!

וכך עבד את עבודתו; וכך הוסיף לעבוד; רגע אחד מלמל לנפשו – ומשנהו התחלחל צחוק חשאי וחנוק ויצא בדממה מתוך גרונו – ולעתים יצאו מפיו הדברים האלה:

– אביו הוא אשר עשה את כל זאת. אנכי הנני רק שר-הפנים. לולא הוא, הייתי אפיפיור!

המלך נע. הנזיר קפץ ממקומו חֶרש ונגש אל המטה, כרע על ברכיו וגחן על פני גוף הנער השוכב, כשסכינו נטוי בידו. עוד הפעם נע הנער; עיניו נפקחו לרגע אחד, אולם ראֹה לא ראה מאומה; ובעוד רגע אפשר היה להכיר מנשימתו השקֵטה, כי הוא שקוע עדַין בשֵׁנה עמֻקה.

הנזיר חִכּה בדומיה והקשיב עת קצרה, כשהוא עומד בלי-נוע וכובש את נשימתו בקרבו; אחר-כך השפיל את זרועו בנחת ותכף זחל והלך לו, באמרו:

– חצות הלילה עברה זה-כבר – לא טוב, אם ישׂא את קולו לצעק, פן יעבֹר איש על-פני המקום במקרה!

הוא החליק לו סביבות אהלו ולקט פֹּה ושָׁם סחבה, רצועת-עור וכדומה; אחר-כך שב, ובעשותו את מעשהו בידים ענֻגות ומהירות, הצליח לו לאסור את קרסֻלי המלך, מבלי הֲעִירוֹ. אחר-כך נִסה לאסור את ידיו; פעמים אחדות נִסה לשַׁלב אותם, אולם בכל פעם משך הנער את ידו האחת או את השניה, בו ברגע שהיה נכון לקשור את החבל; אבל סוף-סוף, כשנתיָאש שר-הפנים כמעט מעמלו, שלב הנער בעצמו את ידיו, וּבעוד רגע היו כבר אסורות. אחר-כך העביר תחבֹּשת מתחת לסנטרו של הנער היָשֵׁן, ומשם העביר אותה מסביב לראשו והִדֵּק אותו היטב היטב – וכל זה נעשה בידים מהירות כל-כך, בהדרגה ובנחת, שהנער ישן כל העת במנוחה מבלי התעורר ומבלי נוע

פרק כא: הֶנְדון בָּא לִישׁוּעָתוֹ

הזקן התחמק לו, גחן חרש חרש כחתול והביא את הספסל הנמוך. הוא ישב על הספסל, כשחצי גֵוו היה באור הכהה והמהבהב וחציו השני בצללים, ובעינים שוקקות הביט אל פני הנער הַנָּם ושמר עליו בסבלנות, מבלי התבונן, איך העת עוברת. הוא השחיז את סכינו בנחת, ומלמל מתוך צחוק כבוש. בתמונתו ובמראהו עתה דָמָה הרבה לעכביש אפור-לבן, נורא ואכזרי, שואף להתנפל על זבוב אֻמלל שנָצוֹד ברשת-קוּריו.

עת רבה עָברה והזקן עודנו יושב ומביט – אם גם לא ראה מאומה, כי דעתו היתה נתונה באיזה דבר מפשט וחלומי. פתאם התבונן, כי עיני הנער פקוחות – פקוחות לרוָחה ולטושות אליו! – לטושות בבלהה קפואה אל הסכין. צחוק נחת-רוח של שד משַׁחת עבר על פני הזקן, ומבלי שַנות את מקום-מושבו ואת עבודתו אמר:

– בן המלך הנרי השמיני, האם התפללת?

הנער התפתל לשוא בתוך מסגרותיו, ודרך מלתעותיו הכבולות פלט קול מלא קצף חנוק, שהנזיר קבלהו כתשובה חיובית על שאלתו.

– אם כן, התפלל עוד הפעם. התפלל את תפלת ההולך למות!

רעד חזק עבר בכל יצורי הנער ופניו חָוָרו. הוא התפתל והתאמץ עוד הפעם לצאת לחפשי. הוא התהפך והתעקל לכל עֵבר; הוא מתח את אסוריו בקצף נורא, כמֻכּה שגעון, מתוך יאוש – אך ללא הועיל; ובכל אותה העת הביט אליו מלך-הבלהות בבת-צחוק, הניע את ראשו, ובשלות-נפש גדולה הוסיף להשחיז את סכינו, כשהוא רוטן לו מזמן לזמן: “הרגעים הם יקרים מאד, הרגעים הם ספורים ויקרי-ערך – התפלל את תפלת ההולך למוּת!”

הנער הוציא אנקת יאוש וחדל להתפּתּל, בשאפו רוח בכבדות. אז באו הדמעות וטפטפו, אשה אחרי רעותה, וירדו על פניו; אולם המחזה הזה המעורר חמלה לא פעל על הזקן בן-השחץ להרֵך את לבו.

עוד מעט ועת עלות-השחר הגיעה; הנזיר התבונן לזה, ואמר בקול חד ונמרץ, שהיה בו גם משהו של רֹגז וחרדת-לב:

– אי-אפשר לי להתמכר עוד אל החדוה הגדולה הזאת! הלילה כבר עבר. כמו רגע חלף – רק רגע אחד; מי יתן ואָרך הלילה הזה שנה שלֵמה! זֶרַע הוֹרֵס הכנסיה הקדושה, סגֹר את עיניך הכלות, אם ירא אתה מהביט אל…

יתר הדברים נבלעו בתוך מלמול ורִטון בלתי-ברורים, הזקן כרע על ברכיו, סכינו בידו, וגחן על-פני הנער המיַבֵּב –

שמַע! שאון קולות נשמע קרוב לסֻכּה – הסכין נפל מידו של הנזיר; הוא השליך עור-כבשים על-פני הנער ונזדקר ועמד, כשהוא רועד. השאון גדל והלך, והנה נשמעו קולות עבים וגסים ומלאי-קצף; אחר-כך נשמעו מהלומות וקולות קוראים לעזרה; אחר-כך נשמעה שעטת צעדים מהירים, שהתרחקו והלכו. תכף אחרי זה נשמעו המון דפיקות חזקות ברעש גדול על דלת הסֻכּה, וקול קרא:

– הוי, הוי! פתח! מַהר, בשֵׁם כל שֵׁדי-השחת!

האח, זה היה הצליל הנעים ביותר לאזני המלך; כי זה היה קולו של מַילס הֶנדון!

הנזיר חרק את שִׁניו בקצף אין-אונים ומהר לצאת מחדר-משכבו, בסגרו את הדלת אחריו; תכף לזה הגיעה לאזני המלך שיחה מחדר-התפלה, כדברים האלה:

– בהכנעה ובברכה, אבי הקדוש! איה הנער – הנער שלי?

– איזה נער, ידידי?

– איזה נער! אל תכזב, אדוני הכהן, ואל תהתל בי! כי השעה איננה שעת כזבים והִתּולים לי. קרוב למקום הזה תפשתי את הנוכלים, שחשבתי, כי הם גנבו אותו מאתי, והכרחתי אותם להודות; הם אמרו, כי הוא מתהלך עתה חפשי, והם גם חקרו ומצאו את עקבותיו עד פתח סֻכּתך. הם הראו לי את עקבות צעדי רגליו. ועתה, אל תוסף לסַבּב אותי במרמה; שים אל לבך, אדוני הקדוש, כי אם לא תציגהו לפני – איה הנער?

– הוי, אדוני הטוב, אולי כַּונתך אל הנודד לבוש-הסחבות מזרע המלוכה, אשר התמהמה פה הלילה. אם איש כמוך מתענין בנער כמוהו, דע אפוא, כי אנכי שלחתי אותו באיזו שליחות. עוד מעט וישוב.

– מתי? מתי? הבה, אל תבלה את העת – האם לא אוכל להדביק אותו? מתי ישוב?

– אין לך לזוז ממקומך; הוא ישוב במהרה.

– יהי כך, אנַסה לחכות. אבל, המתן! אתה שלחת אותו באיזו שליחות? – אתה! ודאי זהו שקר – הוא לא היה הולך. הוא היה מורט את זקָנך הַשָׂב, לוּ נסית להעליב אותו באֹפן זה. שקרת לי, ידידי; ודאי שקרת לי! הוא לא היה הולך גם בשליחותך גם בשליחותו של שום אדם.

של אדם – לא; אפשר לא. אולם אנֹכי אינני אדם.

– מה! בשם אלהים, מה הנך אפוא?

– זהו סוד כמוס – שים את לבך, כי אסור לך לגַלותו. אנכי הנני שר-הפנים!

צעקה של השתוממות התפרצה מתוך גרונו של מַילס הֶנדון – לא נקיה לגמרי מחרוף וגדוף – ואחר-כך נשמעו הדברים האלה:

– זהו נִמוק טוב ונכון להכנעתו! אנכי יודע אל-נכון, כי הוא לא היה מרים יד או רגל לעשות איזו עבודה נבזה בעד כל בן-תמותה; אבל, אֵל אלהים, גם על המלך להכנע ולהקשיב, כששר-הפנים נותן דברו ופקֻדתו! הנה – הס! – מה היה קול השאון הזה?

כל העת הזאת שכב לו המלך הקטן במקומו, רועד ומרחף בין פחד ותקוה; וכל העת הזאת התאמץ גם להאנק בכל כּחותיו, בקַוותו, כי אנקותיו תגענה לאזני הֶנדון, אולם בכל פעם הרגיש במרי-נפש, כי לא הצליח, או לפחות, כי אנקותיו לא עשו כל רֹשם. ולכן באה אליו ההערה האחרונה, שהעיר עבדו, כרוח שׂדה, הבא לשובב נפש ההולך למות; ועוד פעם אִמץ את שארית כחותיו ואת כל תעצומות מרצו, בו ברגע, שאמר הנזיר:

– קול שאון? אנכי שומע רק את הרוח.

– אפשר, כי היה זה הרוח. כן, בלי-ספק היה זה שאון הרוח. אנכי שמעתי את קול השאון הזה הרפה במשך כָּל – הנה עוד הפעם. זה איננו הרוח! איזה שאון מוזר! הבה, נחַפשׂ ונמצא אותו!

שמחת המלך עברה כמעט כל גבול יכלתו. רֵאתו העיֵפה עשתה את כל מה שבכֹחה – כשהתקוה מפעמת אותו – אולם מלתעותיו הסגורות ועור-הכבשים, שעָמם את קולו, הוריד את יכלתו עד למדרגה מעציבה. אז נפל לב הקטן עליו, בשמעו את הנזיר אומר:

– הנה, זה בא מן החוץ – אנכי חושב, כי מן החורשה אשר שם. הבה, אלך לפניך ואַראה לך את הדרך.

המלך שמע את שני האנשים יוצאים, כשהם משוחחים ביניהם, הוא שמע את הד עקבותיהם גוֵֹעַ והולך במהרה – כשהוא נשאר לבדו ומתיחד עם שתיקה עמֻקה ומלאה אימים.

נדמָה לו, כי אלף שנים עברו, עד אשר שמע את הצעדים ואת הקולות קרֵבים והולכים עוד הפעם – ובפעם הזאת נלוה אליהם שאון חדש, אשר דָמה לשעטות פרסות בהמה. אז שמע את הֶנדון אומר:

– לא אוסיף עוד לחכות. אינני יכול לחכות עוד. הוא תעה בדרכו בסבך היער הזה. איזוהי הדרך, שהלך בה? מהר – הַרְאֶהָ לי.

– הוא – אבל חַכה; אני אלך אתך.

– טוב-טוב! אכן, הנך באמת טוב יותר מאשר יעיד מראה-פניך. בחיי, כי אין עוד מלאך בעל לב טוב ונכון כמוך. האם תרכב? האם תקח את החמור הפעוט אשר בעד נערי, או תפַשׂק את רגליך הקדושות לרכּב על גבו של הפרד הדל הזה, אשר הכינותי בעדי? – ואשר לוּ שלמתי מחירו רק את הסך הקטן של רִבית לחֹדש שלם בעד מטבע נחשת-קלל, שהִלווּ לחרש-הפחים ההולך בטל מעבודה, גם אז היה בו משום אונאה.

– לא, רכַב אתה על פרדך ונהַג גם את חמורך; אנכי הנני בוטח יותר ברגלי, והלֹך אלך.

– אם כן, השגח-נא על הבהמה הפעוטה ואני אשליך נפשי מנגד ואשתדל לעלות ולרכּב על הגדולה, אם רק יעלה הדבר בידי.

ואז נשמע עֵרוב קולות של בעיטות, מהלומות, שעטות פרסות וקפיצות, בלוית רעם קללות תכופות, ולסוף תוכחת-מוסר מלאה מרורים אל הפרד, אשר כנראה, רפתה רוחו הפראית מעליו, כי מהרגע ההוא חדלו הקטטות והמריבות.

המלך האסור הקטן שמע את הקולות ואת הצעדים, שגועו והלכו עד אשר נשתתקו כליל, ולבו נמלא עגמת-נפש לאין-חקר. כל תקוותיו עזבוהו, לפי שעה, ויאוש קהֶה רבץ על לבו. “את ידידי היחיד רִמו וגם נפטרו ממנו”, אמר; “הנזיר ישוב וגם” – הוא כלה את דבריו באנקה מתוך נשימה כבדה; ותכף התחיל להתפתל כמֻכּה-שגעון, למען הֵחָלץ ממסגרותיו, עד אשר הצליח לנַעֵר מעליו את עור-הכבשים המחניק.

והנה שמע, כי הדלת נפתחה! שאון הדלת הקפיא את מוח-עצמותיו בקרבו – נדמה לו, כי הוא מרגיש כבר את הסכין על צוארו. מגֹדל הבלהה סגר את עֵיניו; ומגֹדל אותה הבלהה פקח שוב את עיניו – ולפניו נצבו יוחנן קַנטי והוּגוֹ!

לוּ היו מלתעותיו חפשיות, כי אז היה אומר: – מהֻלל שם ה'!

ובעוד רגעים אחדים הוצאו כל אבָריו לחפשי, ושני שוֹבָיו החזיקו בו בזרועותיו ודפקו אותו בחפזון גדול דרך היער.

פרק כב: שָׁלָל לְבֶגֶד בּוֹגְדִים

עוד הפעם היה “המלך פוּ-פוּ הראשון” נע ונד עם הנודדים והריקים, מטרה לחצי מהתלותיהם הגסות ולעגם, שחוֹתם של טמטום-הדעת היה טבוע עליו, ולפעמים היה גם לשלל לכעס, אשר כעסוהו יוחנן קנטי והוגו, לבעבור הרעימוֹ, כשהיה ראש-הכנופיה מפנה את ערפו. כל איש, מלבד קנטי והוגו, לא שָׂנֵא אותו באמת, קצתם אהבו אותו, וכלם התפלאו על עֹז-רוחו ואֹמץ-לבו. במשך שנַים או שלשה ימים עשה הוגו, אשר לידו מסרו את המלך לשמרו ולהשגיח עליו, כל מה שביכלתו, מבלי אשר יכירו בו, להצר ולהציק לנער; ובלילה בשעת הוללות ומשתה, שהיו להם תמיד, שִׁעשע את הכנופיה בזה, שעורר את קצף המלך על-ידי נגישות קטנות – תמיד במקרה, שלא מדעת: שתי פעמים דרך על בהונות רגלי המלך – במקרה – והמלך, כראוי לכבוד-מלכותו, הראה בבוז ושאט-נפש, כי איננו חש בזה ואיננו שם לב לכך; אולם בפעם השלישית, כשעשה זאת הוגו לשם עֹנג ושעשועים, הפיל אותו המלך ארצה במקל, לשמחת-לבם ועליצותם הגדולה של כל הכנופיה. הוגו קפץ על רגליו, אֲכוּל קצף וכלִמה, תפס מקל בידו והשׂתער על אויבו הקטן בחמת-קצף. תכף עשו עִגול מסביב ללוחמים, והעליצוּת וההתערבות התחילו. אולם להוגו המסכן לא היתה אף תכשֹרת קלה שבקלות לנַצח. פרי עבודתו, שעבד בחמת קצף כמֻכּה-שגעון ובידים מרֻשלות ובלתי-זריזות, לא מצא לו מהלכים בשוק הזה, בשעה שנצב להלחם עם זרוע, שגדולי המורים באירופה חִנכו אותה במלחמת מקלות ומטות וחרבות ובכל מקצועות האמנות הזאת. המלך הקטן נִצב, מלא זריזות וחיים, על המשמר בחן ובקלות, והצליח להשָׁמט מן המטר הכבד של המהלומות, שהמטיר עליו הוגו, בקלות ובדיקנות כזאת, שהביאה את כל העומדים מסביב למרום קץ ההתפעלות; ומדי פעם בפעם, כאשר ראה בעינו המנֻסה איזו הזדמנות טובה, לא החמיץ אותה, ומהלומה נִחתה על ראש הוגו במהירות הברק. סוּפת הצחוק והצהלה, שהתחוללה תמיד במקרה כזה, עברה את כל המקום עד להפליא. בסוף חמשה-עשר רגע היה הוגו כֻלו מֻכּה ומכֻסה פצעים ומַטרה לחִצי לעג וקלס, שהמטירו והרעימו עליו מכל עברים בלי-חמלה. הוא התגנב משׂדה-המערכה; והגבור הקטן, שיצא מן המלחמה בלי פגע, נתפשׂ ונִשׂא למעלה על כתפי האספסוף העליז והצוהל אל כסא-הכבוד על-יד ראש-הכנופיה, ושם הכתירו אותו ברֹב כבוד ובעסק גדול ל“מלך כל התרנגולים מלֻמדי-המלחמה”. את כִּנּוּיוֹ השָׁפל לקחו ממנו ובִטלוהו בחגיגיות גדולה, וגזרה יצאה, כי אם יבטא איש מהיום והלאה את הכנוי ההוא, אחת דתו להִגָּרשׁ מן הכנופיה.

כל הנסיונות, שׁנִסו לשַׁעבֵּד את המלך, כי ישָׁרת ויעבוד לכנופיה, עלו בתֹהו. הוא סרב בעקשנות גדולה לעשות כל דבר; ולא עוד אלא שהשתדל תמיד להמָלט מידיהם. הם דחפו אותו לתוך מִטְבָּח, שנשאר בלי כל שמירה, ביום הראשון לשוּבו; ולא רק שיצא משם בידים ריקות, כי-אם גם השתדל להזהיר את יושבי הבית. שלחו אותו עם חרש-פחים לעזֹר לו בעבודתו; אבל הוא מֵאֵן לעבֹד; ולא עוד אלא שאִיֵם על חרש-הפחים, כי יכה אותו במטיל-הברזל שלו; ולבסוף היו ידי הוגו והחרש מלאות עבודה לשמור עליו, לבַל ימָלט מהם. הוא הרעים את “דברי-המַלכות” שלו על ראש כל אלה, שנִסו לשלֹל ממנו את חֻפשתו או להכריחו לעבֹד. הוא נשלח, תחת השגחתו של הוגו, בחברת אשה מלֻכלכת ותינוק נגוע-חֹלי, לחזֹר על הפתחים; אולם התוצאות לא היו משַׂמחות ומעודדות – הוא סרב לפשוט יד בעד הקבצנים, או להיות שֻׁתּף למעשיהם באיזה אֹפן שהוא.

כך עברו ימים אחדים; תלאות חיי הנודדים, והלֵאות והנִווּל עם השפלות והגסות אשר בחיים האלה, הכשילו את כח-הסבל שלו. סוף-סוף בא לידי ההרגשה, כי גאולתו מסכינו של הנזיר היתה באֹפן היותר טוב רק גאולה לשעה מן המָות.

אבל בלילה, בחלומותיו, נשכחו כל הדברים האלה, והוא ישב על כסא-המלוכה שלו, והיה אדון כקדם. מובן, שהחלומות האלה הגבירו עוד את צרותיו כשהקיץ – ובמשך הימים האחדים, שעברו עליו מעת שובו לעבדותו עד מלחמתו עם הוגו, היו הבוז והשפלות של כל בֹּקר מרֻבּים משל חברו הקודם לו, עד כי לא יכֹל כלכל עוד.

בבֹקר אחרי אותה המלחמה, קם הוגו בלב מלא מזמות-נקם, אשר יָזם להנקם מן המלך. שתי דרכים היו לפניו. הדרך האחת היתה להשפיל את רוחו הגאֶה של הנער ואת “כבוד-מלכותו” המדֻמה, הַשְׁפָּלָה יתרה; ואם לא יצליח בדרך זו, אזי הדרך השניה היא לִטפֹּל עליו עון-פלילי מאיזה מין שהוא ואחר-כך למסֹר אותו אל יד החֹק אשר לא ידע רחם.

למען הוצא לפועל את הדרך הראשונה, יזם הוגו ל“מַזֵּג” את רגלו של המלך, בשפטו נכונה, כי זה יכניע וישפיל אותו הַשְׁפָּלה שלֵמה ונצחת. תכף כאשר יעלה ה“מִזוּג” יפה, יכריח, בעזרתו של קנטי, את המלך לגַלות את רגלו על ראשי-דרכים ולבקש נדבות. “מִזוּג” היה בשפת-הקונדסים של האספסוף נגע-צרעת בבשר, העשׂוי באֹפן מלאכותי. וזאת תורת ה“מִזוג”: ראשית יעשו דבק או תחבֹּשת של סיד בלתי כָבוּי במים, בורית וחלודה של ברזל ישן, ואת כל אלה יפַזרו על חתיכת-עור, ואת חתיכת-העור יהַדקו היטב היטב מסביב לרגל. זה יחַכּך ויגָרה את העור ויהפך את מראה הבשר למראה בשר-חי ואדֹם; אז ישפשפו אותו המקום בדם ויתנו לו להתיַבּש. אחרי התיַבּש הדם יהיה לאותו המקום צבע קודר ומעורר גֹעל-נפש. אז יחבשו את הפצע בסמרטוטים מלֻכלכים בהשכל ודעת, כאלו נעתקה, מתוך רשלנות ואי-זהירות, התחבֹּשת ממקומה והפצע המכֹער והמנֻוָּל יתגלה ויעורר רחמים בלב העוברים.

הוגו קבל את עזרתו של אותו חרש-הפחים, שאִיֵּם עליו המלך במטיל-הברזל שלו; הם לקחו את הנער אִתם לנוע ולנוד ולמצא עבודת-פחים, וכאשר אך התרחקו מן המחנֶה, השליכו אותו ארצה, החרש החזיק בו בחזקה, והוגו קשר את התחבֹּשת והִדֵּק אותה היטב על-גבי רגלו של המלך.

המלך התקצף והתפתל בחמה שפוכה, וגם הבטיח לתלות את שניהם על העץ ברגע אשר ישוב לידו שרביט-המלוכה; אולם הם החזיקו בו ברב כֹּח והתענגו לראות, כיצד הוא מתאבק באין-אונים, וגם לגלגו על האִיוּמים, שאיֵם עליהם. כל זה נמשך, עד אשר החלה התחבֹּשת לגרות ולהכאיב את עור-הבשר, ובעת קצרה היתה מלאכת ה“מִזוג” נשלמת עד תֻּמה, לולא נפסקה באמצע. כי הנה הופיע במקום המחזֶה אותו העבד, שחֵרף וגִדף בנאומו את חֻקי אנגליה, והוא שׂם קץ ליָזמה הזאת, וגם הפשיט מרַגלו של המלך את התחבֹּשת ואת הסמרטוט.

המלך בקש מאת גואלו, כי ישאיל לו את מקלו והוא יחַמם בו את בגדי שני הנבלים תכף באותו מעמד; אבל האיש לא השאיל לו, באמרו, כי זה היה מביא לידי צרות חדשות – וכי עצתו היא לדחות את הענין עד הערב, כשכל הכנופיה תהיה ביחד. אזי לא יהין כל איש מן העולם אשר מחוץ להם להתערב או להפסיק. הוא הוליך את שלשתם אל המחנֶה והודיע את כל הענין לראש-הכנופיה. הלז הקשיב, עִיֵּן בדבר, ואחר-כך החליט, כי לא יוסיפו לשלֹח את המלך לפשוט יד, מכיון שברור היה, כי הוא נוצר לגדולות ונכבדות מזה – ותכף באותו מעמד הרים אותו ממדרגת קבצן ונשא אותו וגדלהו למדרגת גַנב!

הוגו היה מלא שמחה. הוא כבר נִסה להכריח את המלך לשלֹח ידו בגנבה, ולא עלה בידו; אבל עתה לא תהיה לו כל טרחה יתרה בזה, כי כמובן, לא יעלה על לב המלך גם בחלום לסָרב לפקֻדה, שיצאה ישר מן המשרד הראשי. הוא חִבּל תחבולה לצאת “לצוד ציד” בעצם היום ההוא אחרי הצהרים, וכַונתו היתה, כי ילָכד המלך ברשת החק לרגלי מעשהו; הוא גמר בלבו לעשות את כל זה בטכסיסים מחֻכּמים, עד אשר יֵרָאה לכֻלם, כי במקרה ושלא מדעת קרה מה שקרה; כי “מלך כל התרנגולים מלֻמדי-המלחמה” היה מקֻבּל ומרֻצה לכֻלם בעת ההיא, והכנופיה ודאי שתתנהג באֹפן לא-עָדין ביותר עם חבר בלתי-מרֻצה לקהל, שבגד בנער בגד רב כזה, למָסרו ביד אויבם המשֻׁתּף, ביד החֹק.

הכֹּל טוב ויפה. בשעה טובה ומֻצלחת הלך לו אל הככר הקרובה עם טרפו; שני אלה שוטטו לאט, אנה ואנה מרחוב לרחוב, כשהאחד מהם ארב בעינים פקוחות להזדמנות בטוחה להוציא את מזמתו הרעה, והשני ארב גם הוא בעינים פקוחות להזדמנות לקפֹּץ ולהִמלט מִשִׁבְיָתוֹ המתֹעבה לנצח.

שניהם לא היו נמהרים במעשיהם להשתמש בהזדמנֻיות, שלכאורה נראו קרובות לשָׂכר; כי שניהם, בסתר לבבם, החליטו לעשות ולהצליח הצלחה גמורה וחלוטה בפעם הזאת; שניהם לא הרשו לחִשקם הבוער להדיח אותם ולנסות דבר, שהצלחתו מוטלת בספק.

להוגו נזדמנה התִּכשֹׁרת הראשונה. כי הנה נִגשה אשה, שנשאה צרור כבד בסל. עיני הוגו נוצצו משמחת-זדון, והוא אמר לנפשו: – בחיי ראשי, אם רק אוכל לגֹל עליו את זה, אז “ישמרך ה'” ו“צאתך לשלום”, מלך כל התרנגולים מלֻמדי-המלחמה! הוא שמר וחכה – לכאורה בסבלנות חיצונית, אולם בפנימיות נפשו היה אֲכוּל-התרגשות – עד אשר עברה האשה. עתה הגיעה השעה. הוא אמר בקול נמוך: – שב לך פֹּה, עד אשר אשוב, והתגנב חרש אל טרפו.

לב המלך נמלא שמחה – עתה יוכל להמלט, אם רק יתרחק הוגו, הרודף אחרי טרפו, מרחק מספיק.

אולם מזל טוב כזה לא היה לו עכשיו. הוגו זחל מאחורי האשה, חטף את הצרור, שב במרוצתו ועטף את הצרור בסמרטוט של שמיכה ישָׁנה, שנשא על זרועו. כרגע הרימה האשה קול גדול קורא לעזרה, כי הַרגש הרגישה תכף באבדתה, כשהוקל משאה פתאם, אם גם לא ראתה בעיניה את מעשה הגנבה, הוגו תחב את הצרור לתוך ידי המלך, מבלי הפסק את מרוצתו, ואמר:

– עתה מהר אחרי יחד עם ההמון, וּצעַק: “תפשׂו את הגנב!” אבל השתדל להוליך אותם תועה!

בעוד רגע פנה לקרן הרחוב ומשם רץ לסִמטה עקלקלה – והנה נגלה עוד הפעם, ומראה פניו הביע תמימות ושויון-רוח, והתיצב לו מאחורי עמוד אחד לראות ולהתבונן אל התוצאות.

המלך הנעלב השליך את הצרור ארצה; השמיכה נפלה מעל הצרור בו ברגע שנגשה האשה וההמון ההולך ורב הולך בעקבותיה; היא תפשה בידה האחת במרפקו של הנער, ובידה השניה תפשה בצרור; היא התחילה שופכת עליו קִתּון של זלזולים וחרפות, בעוד אשר הוא מתפתל, ללא-הועיל, להשתחרר מידהּ.

הוגו ראה כבר דַי והותר – אויבו נתפשׂ עתה, ויד החֹק תשיגהו – והוא חמק והלך לו, נפשו מלאה עליצות ופיו מלא שחוק. הוא נטה את דרכו לעבר הכנופיה, בסַדרו במחשבתו בדרך, איך למסֹר לבני-הכנופיה את ספור המעשה באֹפן, שלא יטילו עליו אף צל של חשד.

המלך הוסיף להֵאָבק ולהתפתל מתוך ידה החזקה של האשה, ולרגעים צעק במרי-רוחו:

– הרפי את ידך, בריה פתַיה; לא אני גזלתי ממך את סחורתך העלובה.

ההמון סגר עליהם מסביב, כשכל אחד מאַים על המלך ומכנה אותו בכנויים של גנאי; חרש-ברזל נִקְשֶׁה, לבוש סִנור של עור ושרווּליו מֻפשלים עד מרפקיו, שלח את ידו לאחֹז בו באמרו, כי הוא ידוּש את בשרו היטב היטב, למען ילמד לקח ויירא; אולם באותו רגע נצנצה באויר חרב ארֻכּה ונפלה בעָצמה מכרעת על זרועו של האיש, ובצדה הקֵהה למטה. בעל החרב, שמראהו היה מוזר ומפליא כל-כך, העיר בנעימות:

– בחיי, נפשות טובות, נעשה את מעשינו בנחת, ולא בדם רותח ובדברים קשים ומתלהמים. זהו ענין לחֹק לענות בו, ולא עסק פרטי ובלתי-רשמי. הרפי את ידך מן הנער, אשה טובה.

חרש-הברזל סקר ואָמַד את איש-הצבא האמיץ והמוצק במבטו, ואחר-כך הלך לו מתוך מלמול, הלך ושַׁפשף את זרועו; האשה הרפתה מזרוע הנער למרות רצונה; ההמון סקר את האיש הזר בעינים מלאות אֵיבה, אולם מדת הזהירות שָׂמה מחסום לפיהם. המלך קפץ ועמד לימין גואלו, בלחיים בוערות ועינים נוצצות, וקרא בקול גדול:

– התמהמת מאד מאד לבוא, אבל באת למועד הנכון, האדון מַילס; גזֹר לי את האספסוף הזה לגזרים!

פרק כג: בֶּן-הַמֶּלֶךְ נֶאֱסַר

הנדון כבש בקרבו בת-צחוק, וגחן ולחש באזני המלך:

– לאט לך, לאט לך, בן-המלך שלי, הִזָּהר בלשונך – לא, אל-נא תדבר דבר. בטַח בי – הכּל יבוא לאחרונה על מקומו בשלום. אז הוסיף, בדברו לנפשו: – האדון מַילס! ישמרני אלהים, שכחתי לגמרי, כי הנני כבר אַבִּיר! אֵל אלהים, מה נפלא הוא הדבר, איך כֹּח-זכרונו אוצר בקרבו את כל דמיונותיו המוזרים והמטֹרפים!… תָּאֳרִי הוא תֹאר רִיק והבל, ובכל-זאת לא דבר קטן הוא להיות ראוי והגון לתֹאר זה, כי חושב אנכי, שכבוד יותר גדול הוא לזכות לתֹאר אביר-התֹּהו בממלכת החלומות והצללים מאשר להיות שפל למדי, עד כדי להיות רוֹזֵן באחת הממלכות הממשיות בתבל זו.

ההמון נפרד ופִנה דרך לפקיד, שנגש ואמר לשׂים את ידו על כתף המלך. הֶנדון אמר אליו:

– לאט לך, ידידי הטוב, השב את ידך – הוא ילך ברצונו הטוב; אנכי עָרֵב בעד זה. נהַג ולֵך, ואנחנו נלך אחריך.

הפקיד והאשה עם צרורה הלכו ברֹאש; מַילס והמלך הלכו אחריהם, וכל ההמון בעקבותיהם. המלך היה נוטה למרֹד; אולם הֶנדון אמר אליו בקול נמוך:

– התבונן, אדון – חֻקיך הם נשמת רוח מלכותך, המביאה ברכה ושלום בכנפֶיה; האם יכַחש בהם העץ, אשר עליו גָדלוּ, ורק דרֹש ידרֹש מהענפים, כי יכַבדו אותם? כנראה, הופר אחד החֻקים האלה; כאשר ישוב המלך אל כסא-מלכותו, האם יֵצר לו בזכרו, כי כאשר התחפש לאחד העם, נצח האזרח את המלך שבו ובאֵמון-רוח נכנע מפני החֹק?

– צדקת; אל תוסף דַבּר עוד; אתה תראה, כי כל אשר ידרֹש מלך אנגליה מאחד נְתִיניו לסבֹּל בשם החֹק, יסבֹּל גם הוא בעצמו, כל עוד הוא תופס מקום כנָתִין.

כאשר נקראה האשה להעיד לפני שופט השלום, נשבעה, כי האסיר הקטן, העומד לפני בית-הדין הוא הוא אשר נתפשׂ בגנבה; אף איש לא היה שם, אשר יכול להוכיח את ההפך, ולכן היתה אשמת המלך ברורה. הצרור נפתח אז, וכאשר נמצא בו חזיר קטן עגֹל ושמן ומוכן לסעֻדה נראו סִמני דאגה בפני השופט, ופני הֶנדון חָורו, ובכל גופו עבר רעד חשמלי מתוך פחד ושבר-רוח; אולם המלך עמד לו בלב שוקט, כי לא ידע דבר מכל הנעשׂה. השופט חשב ועִיֵּן, ואחר-כך פנה אל האשה ושאל אותה:

– כמה שֹׁוֶה קנינֵך זה, לפי דעתך?

– האשה הֶחותה קִדה וענתה:

– שלשה שילינגים ושמונה פֶנסים, הוד-מעלתו – אי-אפשר לי לגרֹע אף אגורה והנני מודיע לך את המחיר ביֹשר לבבי.

השופט הביט סביבותיו אל פני כל ההמון כשהוא מֵצֵר ודואג, ואחר-כך רמז אל הפקיד ואמר:

– הוצא כל איש מבית-המשפט וסגֹר את הדלתות.

פקֻדתו נמלאה. לא נשאר כל איש מלבד השופט והפקיד, הנאשם, המאשימה, ומַילס הֶנדון. זה האחרון נדמה כקפוא ומראה פניו היה כמראה האֵפר. על מצחו נערמו נטפי-זעה גדולים וקרים, שטִפטפו וירדו על פניו. השופט פנה אל האשה עוד הפעם ואמר בקול מלא רחמים:

– הוא נער מסכן ונבער, ואפשר, כי הרעב הציק לו לעשות את מעשהו, כי הימים האלה הם ימים רעים לאמללים האלה: התבונני-נא, אין פניו מביעים רֹע-לב – אבל כשהרעב מציק – אשה טובה! היודעת אַתְּ, כי על-פי החֹק, כאשר יגנֹב איש דבר, השֹׁוֶה יותר משלשה-עשר פֶּנס, אחת דתו להִתָּלות?

המלך הקטן התעורר, פקח את עיניו לרוָחה והביט כמַשמים סביבותיו, אבל עצר ברוחו ועמד במנוחה; אולם לא כן האשה. היא קפצה ועמדה על רגליה, כשכֻּלה רועדת מפחד גדול, וצעקה:

– אהה, אלהים, מה זאת עשיתי! בשם אלהי הרחמים, אנכי לא אתלה את הנער המסכן בעד כל העולם ומלואו! אהה, הצילני נא מן הדבר הזה, הוד-מעלתך – מה עלי לעשות, מה אוכל לעשות?

פני השופט שהביעו מנוחה רצינית של שופט, לא נשתנו, ובאֹפן פשוט אמר:

– אין כל ספק, כי מֻתּר לך לשַׁנות את המחיר, מכיון שלא נרשם עוד בספר-הזכרונות.

– אם כן אפוא, בשם ה', נקֹב את מחיר החזיר שמונה פֶנסים, ואלהי השמים יברך את היום, אשר בו גלל מעל לבי את משא הדבר הנורא הזה!

בגֹדל עליצותו שכח הֶנדון את כל חֻקי הנמוס ודרך-ארץ; הוא הרעיש את לב המלך וגם העליב את כבוד-מעלתו בזה, שחבק אותו בזרועותיו. האשה השתחותה לאות-תודה ויצאה והלכה לה עם חזירה. וכאשר פתח שליח בית-המשפט את הדלת לפניה, יצא בעקבותיה אל הפרוזדור הצר. השופט הוסיף לכתֹּב בספר-הזכרונות שלו. הֶנדון, שהיה תמיד עֵר וזריז, חשב, כי עליו לדעת, מדוע יצא שליח בית-המשפט בעקבות האשה; ולכן התחמק חרש אל-תוך הפרוזדור האפל והקשיב. הוא שמע את הדברים האלה:

– זהו חזיר שמֵן, ובודאי טעמו יפה והנאה מרֻבּה באכילתו; אנכי אקנהו ממך; הרי לך שמונה פֶנסים.

– שמונה פֶנסים, האמנם! עשׂה לא תעשה דבר כזה. אנכי שלמת את מחירו שלשה שילינגים ושמונה פנסים במטבעות טובות עוברות לסוחר ממטבעות המלך האחרון, אשר לא נגע בהן הֶרִי הזקן, שמת זה לא כבר ולא שלח ידו בהן. הַבוז לשמונה הפֶנסים שלך!

– האם כִּוַנתּ אל מהלך הרוח? הם הטילו שבועה עליך, ואַת נשבעת שבועת-שקר כשאמרת, כי ערכו היה רק שמונה פֶנסים. שובי תכף עמדי לפני הוד-מעלתו, ואת תהיי אחראית בעד עָוֹן פלילי זה! – ואף גם זאת, כי את הנער יתלו על העץ.

– הנה, הנה, אדוני יקר-הלב, אל תוסף דַבֵּר עוד, אנכי שבעת-רצון. תן לי את שמונה הפֶּנסים ואל תגַלה את הדבר לאיש.

האשה הלכה לה מתוך בכי; הנדון התחמק חרש משם ושב אל בית-המשפט, ושליח בית-המשפט בא תכף אחריו, אחרי אשר טמן את שללו במקום בטוח. זמן-מה הוסיף עוד השופט לכתֹב, ואחר-כך הטיף את לקחו באזני המלך בדברי חכמה וחסד, וענש אותו להאסר לזמן קצר בבית-האסורים הכללי, ואחר-כך ידושו את בשרו לפני עם ועדה. המלך הנדהם והמשוֹמָם פתח את פיו, וכנראה היה בלבו לצווֹת, כי יסירו את ראש השופט הישר תכף באותו מעמד; אולם הוא ראה את המבט המזהיר, שהעיף עליו הֶנדון, והצליח לשוב ולסגֹר את פיו, בטרם פלט מלה. הֶנדון אחז בידו, הֶחוה קִדה לשופט, ואז נפרדו שניהם בחברת שליח בית-המשפט והלכו בדרך המובילה אל בית-האסורים. באותו רגע אשר הגיעו אל הרחוב, עמד המלך הלוהט באש-קצפו, השמיט את ידו בחזקה מתוך ידו של הֶנדון וקרא:

– שוטה וחסר-דעה, האם תדמה בנפשך, כי אנכי אכָּנס אל בית-האסורים להמון-העם בעודני בחיים?

הנדון גחן אליו ואמר, וקולו היה חד וקשה מעט:

– האם בטֹח תבטח בי? הֵרָגע! חדַל לך לדַבּר את דבריך, אשר יעמידו אותנו בסכנה ויקלקלו את הזדמנותנו לכשתבוא. הכל יקרה על-פי רצון ה'; אין לאֵל-ידך לדחָק את השעה, אין לאל-ידך לשַׁנות כל דבר; ולכן חַכּה, דֹם וסבֹל – עוד תהיה לנו עת ללעֹג ועת לשמֹח, כשיפֹל כל דבר בדרך אשר עליו לנפֹל.

פרק כד: הַהַצָּלָה

יום-החֹרף הקצר כמעט שהגיע אל קצו. כלתה רגל מן השוק, מלבד יחידים בודדים פה ושם, ואף אלה מהרו ללכת ישר אל מחוז-חפצם, באותו המבט הנטוי של אנשים, המשתוקקים למלא את שליחותם במהירות האפשרית, למען יוכלו להתחבא אז בסתר ביתם השאנן והמרֻוָח מפני הרוח ההולך וחזק ומחֶשכת-בין-השמשות הממשמשה ובאה. הם לא הביטו ימין ושמאל; הם לא שמו לב אל החבורה שלנו, וכנראה גם ראֹה לא ראו אותם. המלך אֶדוַרד הששי תמַהּ, אם קרה כדבר בזמן מן הזמנים: אם מחזה מוזר כזה, מחזה מלך מובל אל בית-האסורים, יפָּגש בשויון-נפש מפליא כזה. עוד מעט ושליח בית-המשפט עבר עם השנַים דרך שוּק נעזב מאדם. כאשר הגיע אל אמצע השוק, הניח הֶנדון את ידו על זרועו של השליח ואמר בקול נמוך:

– המתן רגע, אדוני הטוב, אין איש שומע, ולכן אדַבר דבר באזניך.

– חובת מִשׂרתי אוסרת עלי את הדבר הזה, אדוני; אנא, אל תעצרני, כי הלילה ממשמש ובא.

– עמֹד בכל-זאת, כי הדבר הזה נוגע אל נפשך ואל בשרך. הַפנה את ערפך לרגע והַעמֵד פנים, כאלו אינך רואה מאומה: תן לנער המסכן הזה להִמָּלט.

– האם תדבר כדברים האלה אלי, אדוני! הנני אוסר אותך בשֵׁם –

– אל-נא, אל-נא תִבָּהל ברוחך. הזָהר, לבל תלך תועה באִוַלתך – כאן כבש הֶנדון את קולו ולחש לו לאיש על אזנו: – אפשר, כִי בשביל החזיר, אשר קנית במחיר שמונה פֶנסים, תחַיב את ראשך, בּן-אדם!

השליח המסכן, שהפתּיע אותו הֶנדון הפתּעה גמורה, עמד מתחלה בלי הגה, אבל אחר-כך שב אליו כח-הדבור והתחיל מחרף ומאַים; אולם הֶנדון היה שקט ומתון ובסבלנות חכה, עד אשר הוציא הלז את כל רוחו; ואז אמר:

– נפשי רצתה בך, ידידי, ואינני חפץ לראות, כי תבֹא רעה עליך. התבונן, אני שמעתי את הכֹּל – כל מלה ומלה. אני אוכיח לך את זה. הֶנדון חזר על כל השיחה שבין השליח והאשה בפרוזדור, מלה במלה, ואז הוסיף:

– הנה – האם חזרתי על השיחה באֹפן נכון? האם לא יהיה לאֵל-ידי לחזֹר על השיחה באֹפן נכון גם לפני השופט, אם יהיה צֹרך בזה?

האיש נאלם רגע מפחד וצרת-לב; אבל תכף נִסה להתאושש ולהתגבר, ואמר בקלות-לב מעֻשׂה:

– באמת, אתה חפץ להפֹך הלצה קלה למעשה כביר ורב-ערך; אנכי רק צערתי את האשה לשֵׁם עֹנג ושעשועים בלבד.

– האם הנך מחזיק גם בחזיר של האשה לשם עֹנג ושעשועים בלבד?

האיש ענה בקול חד:

– לא לשֵׁם כל דבר אחר, אדוני הטוב – אנכי אומר לך, כי זו היתה רק הלצה בלבד.

– באמת הנני מתחיל להאמין לך – אמר הֶנדון בקול, שהיה קשה מאד להכיר בו, אם היה זה לעג או הכרה והודאה אמִתּית; "אולם אתה שֵׁב לך פֹּה רגע, ואנכי ארוץ ואשאל את כבוד-מעלתו של השופט – כי, סוף-סוף, הלא הוא, בהיותו איש רגיל ומנֻסה בענינֵי חֻקים, בענינֵי הלצות, ובענינֵי –

הוא התחיל ללכת, כשעדַין הוא מדבר את דבריו; שליח בית-המשפט פקפק, נע הנה והנה בעצבניות, ורק פעמים אחדות בלוית קללות וחרפות, וקרא:

– חדל, חדל לך, אדוני הטוב – אנא, חכּה רגע – אל השופט! בן-אדם, הלא הוא איננו מבין ומרגיש בהלצה יותר מפגר מת! – הבה, נוסיף לדבר את דברינו. בחיי! כנראה, הנני בענין רע – וכל זה בגלל בדיחה תמימה, בלי כל מחשבה תחלה. אנכי הנני בעל-משפחה; ואשתי ובנַי הקטנים – הָבן-נא את זה, אדוני הטוב: מה תשאל ממני?

– רק זה, כי תהיה עִוֵּר ואִלֵּם וכל אבריך ישתתקו למשך עת כזאת, אשר יוכל איש לִסְפֹּר בה מאת אלף – אם יספֹּר לאט-לאט, – אמר הֶנדון ופניו היו כפני איש, המבקש רק חסד קל, חסד מצער מאד.

– זה יהיה בעוֹכרַי! אמר שליח בית-המשפט בקול מלא יֵאוש. אהה, אל-נא תַקשה לשאל, אדוני הטוב; אם רק תתבונן בענין הזה מכל צדדיו, תראה, כי כל זה לא היה אלא בדיחה – כמה פשוט, כמה גלוי לכל עין, כי זו היתה בדיחה. ולוּ נניח, כי זו לא היתה בדיחה, הנה העוֹן הוא קטן וקל כל-כך, עד כי העֹנש היותר קשה בעדו יהיה אזהרה וגערה משפתי השופט.

הֶנדון ענה בחגיגיות, שהקפיאה את האויר מסביבו:

– העֹנש בעד עָוֹן זה הוא מָוֶת.

– אל אלהים, רַחם-נא עלי, החוטא!

– אתה השתמשת בחטאו של איש, שנמצא בסכנה גדולה והיה תלוי בחסדך, ותפסת סחורה, ששוה יותר משלשה-עשר פֶּנס וחצי, ושִׁלמת בעדה רק מחיר מצער, וזה הוא, בעיני החֹק, עוֹן של גֵרוי ריב ומדון במחשבה תחלה, עון של כסוי חטא ופשע, חטא נגד החֹק, והעֹנש בעד זה הוא מיתת חנק, ואין לו כֹּפר ואין לו שִׁנוי, יחד עם נדוי מן הכנסיה הקדושה.

– סמכני-נא, סעדני-נא, אדון נעים, רגלי כושלות! חֲמָל-נא עלי – חֲשׂךְ אותי מן העֹנש הזה, ואנכי אַפנה את ערפי ולא אראה כל דבר אשר יקרה.

– טוב! עתה חָכַם לבך ובהַשׂכל ודעת תדבר. האם גם תשיב את החזיר אשר גזלת?

– אשיב, אשיב, באמת – ולעולם לא אגע בכל חזיר, אם גם ישלחו אותו מן השמים ביד שׂר-הפנים. לֵך – אנכי עִוֵּר למענך – אינני רואה מאומה. אֹמַר, כי פרצת לתוך הבית והוצאת את האסיר מידי בחזקה. זוהי דלת עתיקה, רעועה וטרופה – אני אשַׁבּר וארוצץ אותה בעצמי בין חצות-לילה ועמוד-השחר.

– עשֵׂה זאת, נפש טובה, כל רעה לא תאֻנה לך בגלל זה. לב השופט רוחש אהבה וחסד לנער המסכן הזה, ולא ישפֹך דמעות וגם לא יפָרֵק את עצמות שומר בית-הסֹהר על שנמלט האסיר מידו

פרק כה: בְּהֶנְדוֹן-הוֹל

כאשר אך נעלמו הֶנדון והמלך מעיני שליח בית-המשפט, צִוה הוד-מלכותו למהר ולבֹא אל מקום ידוע מחוץ לעיר ולחכות שם, והֶנדון ילך אל המלון ויסלק שם את חשבונותיו. בעוד חצי-שעה היו שני הידידים נוסעים במהירות על הדרך ההולכת מזרחה, בזריזות ובלב שמח, על סוסי הֶנדון העלובים והמדֻלדלים. עתה היה חם למלך, והיה שרוי בהרחבה, כי הסיר מעליו את בלויי-הסחבות ולבש את החליפה מן “הגלגול השני”, שקנה לו הֶנדון על גשר לונדון.

בדעת הנדון היה להזהר, לבל ידפֹק ויוגיע את הנער יותר מדי; הוא שער בנפשו, כי טלטולי הדרך, ארוחות בלתי-קבועות ונדידת השֵׁנה במדה גדולה יזיקו למוחו המטֹרף של הנער; בעוד אשר מנוחה, חיים קבועים והתעמלות מעטה בודאי שימהרו להביא לו ישע ומרפא; נפשו כלתה לראות את דעתו המטֹרפת שָׁבה לאיתנה וחזיונותיו החולניים מגֹרשים מראשו הקטן והמעֻנה; ולכן גמר בדעתו לנסֹע לאט-לאט אל הבית, אשר נטרד משם זה עת רבה כל-כך, ולא להגרר אחרי תאות-לבו הנמרצה ואי-סבלנותו, שהסיתוהו למהר ולנסֹע יום ולילה בלי-הרף.

כאשר נסעו שניהם כעשר פרסאות, באו לכפר חשוב וירדו ללין שם באכסניה טובה. היחוסים הקודמים שבו: הֶנדון עמד מאחורי כסאו של המלך, בעת ארוחתו, ושֵׁרת לפניו; הפשיט את בגדיו, כשהיה זה נכון לשכב ולישון; ואז שׂם את “משכנו” הוא על הרצפה ושכב לישון לרֹחב הדלת, בהתכנסו ובהתכַוצו בשמיכה.

ביום השני וביום הבא אחריו התנהלו בעצלתים ושׂוחחו על-אודות המאורעות, שאֵרעו להם מיום הפרדם איש מעל רעהו, וכל אחד מהם התענג עֹנג כביר על ספורי רעהו. הֶנדון ספר את כל נדודיו הרבים לפרטיהם, בלכתו לחפשׂ את המלך, ותאר למלך, איך הוליך אותו שר-הפנים שולל, בהובילו אותו דרך כל היער, ולסוף השיב אותו אל הסֻכּה, כאשר נוכח, כי אי-אפשר לו, לזקן, להפטר ממנו, ואז – הוסיף לספר – נכנס הזקן אל חדר-המטות ובשובו נע והתנודד כשכור בלב נשבר, ואמר לו, כי הוא חשב, שהנער כבר שב וכבר הוא שוכב שם במטתו לנוח; אולם לא כן היה הדבר, הֶנדון חכה בסֻכּה כל אותו היום; ואז נואש מתקותו, כי ישוב המלך, ויצא עוד הפעם לחפש אותו.

– וקדוש הקדושים הזקן היה עצֵב באמת, כשלא שב הוד-מלכותו, אמר הֶנדון, הכרת פניו ענתה בו.

– בחיי, לעולם לא אטיל ספק בדבר הזה! – אמר המלך – ואז ספר את מאורעותיו הוא; אחרי הספור התעצב הנדון אל לבו, כי לא עשה כלה בשר-הפנים.

במשך היום האחרון לנסיעתם נמצא הֶנדון במצב של התרוממות הרוח. לשונו לא חדלה מִדַּבֵּר, הוא דִבּר על-אודות אביו הזקן ועל-אודות אָחיו ארטור וספר דברים רבים, אשר הראו את יקרת-רוחם ונדבת-לבם; הוא שפך את רוחו הלוהט בחֹם אהבתו לעדית, ולבו היה מלא גיל כל-כך, עד כי היה נכון לדבר דברי אהבה ואחוה גם על אחיו יוּ. הוא טפל הרבה בפרטי הפגישה הבאה בהֶנדון-הוֹל; איך ירעיש ויפתיע את כל אחד ואיך יתפרצו דברי תודה ועליצות מפי כל אחד ואחד מהם.

זה היה נוֹף יפה, זָרוּע נקֻדות אהלים ופרדסים, והדרך השתרעה בין שְׂדוֹת-מִרְעֶה רחבים, שהתפשטו והלכו עד אשר נעלמו באֹפק הרחוק, והמעלות והמורדות אשר בכל המישור דָמו לים גדול, שגַּליו עולים ויורדים חליפות. אחרי הצהרים נטה “הבּן הנִדח” ארחות עקלקלות לעתים קרובות למצֹא, אם אפשר לטפס על איזו גבעה קטנה, שמִּמֶּנה יוכל לחדֹר דרך המרחק ולהעיף מבט על ביתו. לסוף עלה הדבר בידו. הוא צעק בהתרגשות:

– הנה הכפר, בן-מלכי, ושם הארמון סמוך לו! מן המקום הזה תוכל לראות את המגדלים; ואותו היער שם – זהו גן-הטיול של אבי. האח, עתה תדע, מה זה הוד והדר, כבוד וגדֻלה! בית בעל שבעים חדר – הגע בעצמך! ועשרים ושבעה משרתים! מעון נאדר בעד אנשים כמונו, האף אין זאת? הבה, נמהר ללכת – סבלנותי פקעה ולא אוכל עוד להתמהמה.

הם מהרו ללכת ככל האפשר; ובכל-זאת, כשהגיעו אל הכפר, היתה כבר השעה השלישית אחרי הצהרים. הנוסעים דהרו ועברו דרך הכפר, ולשון הֶנדון לא ידעה מרגוע בכל העת ההיא. “הנה בית-התפלה – מכֻסה באותו הקִסוֹס הירוק – לא נוסף ולא נגרע מאומה. ושם המָּלון, המלון הישן “האריה האדֹם”. – ושם השוּק. הנה המַשׁאֵבה והנה הבאר – בלי כל שִׁנוי; בכל אֹפן, בלי כל שִׁנוי בכל דבר, מלבד באנשים; עשר שנים משַׁנות את פני האנשים; כמדֻמה לי, כי אנכי מכיר את קצתם, אולם איש מהם איננו מכיר אותי”. כך הוסיף לפטפט בלי-הרף. עוד מעט והם הגיעו אל קצה הכפר; אז באו הנוסעים אל דרך צרה ועקלקלה, גדוּרה משני עבריה בשׂיחים. הם מהרו לעבֹר את הדרך ההיא, כחצי פרסה, ומשם עברו אל גן-פרחים גדול דרך שער, שהדרת-כבוד היתה חופפת עליו, ועל עמודי האבן הגדולים והכבירים, שֶׁבּו היו מפֻתּחים פִּתּוּחֵי כלי-נשק מעשֵׂה-חושב. אכן, אין זה כי-אם היכל-נדיבים!

– ברוך בואך להֶנדון-הוֹל, מלכי! קרא מַילס. האח, גדול הוא היום הזה! אבי ואָחי, וגם הגבירה עדית, ישתוללו כל-כך מרֹב שמחה, עד כי לא יראו כל איש ולא ידברו לכל איש מבלעָדַי, בהתפרץ רגשותיהם בפגישה הראשונה, ואפשר שיִדָּמה לך, כי לא קבלו אותך בסבר פנים יפות כל-כך – אל-נא תשׂם את לבך לזה; במהרה תִוָּכח, כי אין הדבר כך; כי כאשר אֹמַר להם, כי משמרת אתה עמדי, וכאשר אספר להם, מה גדולה אהבתי אליך, אז תראה, איך יאַמצו אותך אל לבם למען מַילס הֶנדון, וגם יתנו לך מקום בביתם וישכינו אותך בקרב לבם לעולם ועד!.

בעוד רגע קפץ הֶנדון ארצה לפני הדלת הגדולה, ועזר למלך לרדת. אז אחז אותו בידו ומהר להכנס. עוד צעדים אחדים והוא היה לפני מעון רחב-ידים; הוא נכנס, והושיב את המלך בחפזון ובלי כל טקס ונִמוס, ואז רץ לקראת איש צעיר, שישב אל שלחן-הכתיבה לפני אָח בוערת ומפיצה שפע אורה וחֻמה.

– חבקֵני-נא יוּ, צעק, ואמֹר, כי לבך שמח, אשר שבתי הנה! וגם קרָא לאבינו, כי הבית איננו עוד ביתי, כל עוד אשר לא נגעתי בידו ולא ראיתי את פניו ולא שמעתי את קולו עוד הפעם!.

אבל יוּ רק נרתע מעט לאחוריו, אחרי אשר ענתה בו הכרת פניו רגע קטן, כי הוא נרעש ונפתע, ואז לטש את עיניו ברצינות אל הזר המתפרץ – לטישת-עינים זו הביעה בראשונה רגש של עלבון-הכבוד, ואחר-כך הביעה איזה שנוי פנימי שבא מתוך מחשבה ומזִמה חדשה, ונהפכה והיתה למבט מביע סקרנות והתפלאות וגם חמלה אמתית או מעֻשׂה, אחר-כך אמר בקול רך:

– כנראה, הוּעם שׂכלך מעט, זָר מסכן; אין ספק, כי יד החיים הקשה היתה בך וגם סבלת עֹני ומחסור; מראה פניך ומלבושיך יעידו על זה. מי אנכי, לפי דעתך?

– מי אתה? בבקשה, מי אתה, אם לא מי שהנך באמת? אתה הנך, לפי דעתי, יוּ הֶנדון, אמר מַילס הנדון בקול חד.

– ומי אתה בעצמך, בדמיונך אתה?

– אין כאן כל מקום לדמיון! האם תתחפשׂ ותעמיד פנים, כי אינך יודע אותי, את אחיך מַילס הֶנדון?

פניו של יוּ הביעו הפתּעה נעימה לרגע. הוא קרא:

– מה! האינך חומד לצון? האם יוכלו המתים לשוב לתחיה? אם כן, מהֻלל שם ה'! נערֵנו המסכן והאובד הוּשב לנו אחרי כל השנים האכזריות האלה! האח, נדמה לי, כי דבר זה טוב כל-כך, עד כי לא יֵאָמן – באמת, טוב כל-כך, עד כי לא יֵאָמן – מצוה אנכי עליך, חמָל-נא עלי, ואל-נא תהתל בי! חוש מהר – קרַב אל האור, ואסקֹר אותך יפה יפה!.

הוא תפש את מַילס בזרועו והוביל אותו אל החלון, והתחיל בוחן וסוקר אותו בעיניו מכף-רגלו ועד קדקדו. הוא הסב אותו לכל עֵבר, ובמהירות צעד והלך מסביב לו לבחֹן אותו מכל נקֻדות-המבט. “הבן האובד” עמד ופניו האירו משמחה; הוא הצטחק וגם צָחַק, ולא פסק מהניע את ראשו. הוא אמר:

– הבה, אחי, הוסֵף לבחֹן אותי, ואל תירא; לא תמצא אף אֵבָר אחד, אף תו-פנים אחד, אשר לא יעמוד במבחן. בחנני וסקֹר אותי כחפץ-לבך, יוּ הטוב שלי – הנני באמת מַילס כמאז וכמקדם, מַילס כמו-שהוא אחיך האובד, האף אין זאת? האח, גדול הוא היום הזה – אנכי אמרתי, כי גדול היום הזה! תן לי את ידך, תן לי את לֶחיך – אל אלהים, עוד מעט ואמות מרֹב שמחה!

הוא חפץ לנפול על צוארי אחיו; אבל יוּ הרים את ידו לאות, כי איננו חפץ בזה, ואחר-כך הוריד את סנטרו על חזהו בעצב ואמר מתוך רגש גדול:

– אהה, אלהי הרחמים, תן לי כֹח ועֹז לשאת את מפח-הנפש המעציב הזה!

מַילס נדהם, ורגע לא יכֹל להוציא הגה מפיו; אחר-כך שב אליו כֹּח-הדבור והוא קרא בקול:

– איזה מפח-נפש? האם אינני אחיך?

יוּ הניע את ראשו בעצב ואמר:

– אני תפלה לאלהי השמים, כי בדברך כן יהיה וכן יקום, וכי עינים אחרות תמצאנה את דמיון פניך לפני אחי, שנסתר מנגד עיני אני. אהה, ירא אנכי, כי המכתב גִלה לנו את האמת.

– איזה מכתב?

– מכתב שבא מעבר לים, לפני שש או שבע שנים. במכתב ההוא נאמר, כי אחי מת במלחמה.

– זה היה שקר! קרָא לאביך – הוא יכיר אותי.

– אי-אפשר לקרֹא לאיש מת.

– מת? וקולו של מַילס שָׁפַל ושפתיו רעדו. אבי מת! – אכן, זוהי בשׂוֹרה מעציבה מאד. חציה של שמחתי החדשה כאלו נבל עתה. אנא, תן לי לראות את אחי ארטור – הוא יכיר אותי וגם נחם ינחם אותי.

– גם הוא מת.

– אל אלהים, רחם-נא עלי, איש נגוּע! הוא הלך ואיננו, – שניהם הלכו ואינם – הטובים והיקרים לֻקחו, והפחותים נשארו, בצֶלֶם דמוּתי אני! אהה! הנני מבקש רחמים מלפניך! – אל תאמר, כי גם הגברת עדית –

– כי גם היא מתה? לא, היא חיה.

– אם כן, מהֻלל שם ה', שִׂמחָתי שלֵמה כמקדם! מהר-נא, אחי, תבֹא-נא היא אלי! ואם תאמר היא, כי אינני מי שהנני, – אולם היא לא תאמר; לא, לא, היא תכיר אותי, נואלתי להטיל ספק בזה. הָבֵא-נא אותה – הָבֵא את המשרתים הזקנים; גם הם יכירו אותי.

– כלם הלכו ואינם מלבד חמשה – פֶטר, הַלסי, דויד, בֶּרנַרד ומַרגריטה.

ובדברו את הדברים האלה עזב יוּ את החדר. מַילס עמד תפוש במחשבותיו רגע, ואחר-כך התחיל צועד לאֹרך הרצפה, כשהוא ממלמל לנפשו –

חמשה ראשי הנבלים ובני-הבליעל נשארו ועשרים ושנים הכֵּנים והנאמנים הלכו ואינם – כמה מוזר הדבר!

הוא הוסיף להתהלך הנה והנה, כשהוא ממלמל לנפשו; הוא שכח לגמרי את המלך. בעוד זמן מועט אמר הוד-מלכותו בכֹבד-ראש, וגם בניצוץ של השתתפות אמתּית בצער, אם גם אפשר היה לפרש את הדברים, כאִלו נאמרו רק מתוך אירוניה:

– אל-נא תָשֵׂם את לבך אל פגעיך הרעים, איש טוב; יש גם אחרים בתבל זו, שמקומם לא יכירם וגם יכחש בהם, ואשר טענותיהם ותביעותיהם מתקבלות בלעג וקלס. יש לך אח לצרה.

– אהה, מלכי, קרא הֶנדון ופניו האדימו מעט, אל-נא תרשיעני אתה, – חכה וראית. אנכי אינני כוזב – היא תעיד על זה; אתה תשמע זאת מן השפתַים היותר נעימות אשר בארץ אנגליה. האני כוזב? הלא אני יודע את הארמון העתיק הזה, ואת תמונות אבותי אלה, ואת כל הדברים אשר סביבותינו, כאשר יֵדע העולל את חדַר הורתו. פֹּה נולדתי וגדלתי, אדוני; רק אמת אדבר; אנכי לא אכזב לך; ואם לא יאמין לי כל איש, אנא, אל-נא תטיל אתה ספק בי – כי זה יהיה כבד מנשׂא.

– אינני מטיל בך אף צל של ספק, אמר המלך באותה האמונה ובאותה התמימות המיֻחדות לילדים.

– אנכי מודה לך מקרב לבבי! קרא הֶנדון ברגש לוהט כזה, שהראה, כי הדברים נגעו עד לבו. המלך הוסיף באותה התמימות הרכה והעדינה:

– האם הנך מטיל ספק בי?

מבוכה של איש, הנתפס באשמתו, תקפה את הֶנדון, וּלבו היה מלא תודה, כשנפתחה הדלת באותו רגע לתת ליוּ להכנס, כי זה הציל אותו מן ההכרח לענות על דברי המלך.

גברת יפה, לבושה בגדים יקרים, הלכה אחרי יוּ, ואחריה נכנסו משרתים אחדים, לבושים בגדי-השָׁרֵת. הגברת צָעדה לאִטה, כשראשה מֻרכּן ועיניה נטויות אל הרצפה. פניה היו עצובים לאין-חקר. מַילס הֶנדון קפץ לפניו וקרא בקוֹל:

– האח, עדית שלי, יקירתי –

אולם יוּ השיב אותו אחור בתנועת ידו, מתוך רצינות גדולה, ואמר אל הגברת:

– הביטי אליו. ההנך מַכֶּרֶת אותו?

לצליל קולו של מַילס נזדעזעה האשה מעט ולחייה אדמו; היא רעדה. היא עמדה דומם במשך רגעים אחדים של הפסקה כבדה ועמֻקה; אחר-כך הרימה את ראשה לאט לאט והביטה אל תוך עיני הֶנדון במבט מאֻבּן ומלא פחדים; הדם נעלם מפניה, נטף אחרי נטף, עד אשר לא נשאר מאומה כי-אם חִורון-מות אפור; אחר-כך אמרה בקול מת כפניה: “אינני מכירה אותו!” ואז פנתה באנקה וביבבה כבושה ויצאה ברגלים כושלות מן החדר.

מַילס הֶנדון צנח וישב על כסא וכִסה את פניו בשתי ידיו. אחרי הפסקה אמר אחיו יוּ אל המשרתים:

– אתם התבוננתם אליו. ההנכם מכירים אותו?

הם נענעו את ראשם בשלילה; אז אמר האדון:

– המשרתים אינם מכירים אותך, אדון. ירא אנכי, כי יש כאן איזו טעות. אתה ראית, כי גם אשתי לא הכירה אותך.

– אשתך? – וכרגע נלחץ יוּ אל הקיר כמו במסמרים, כשידו של מַילס הנדון לוחצת את צוארו כמו בצבתות של ברזל. "הוי, לב-שועל, עבד-עבדים, אנכי רואה עתה את הכּל! אתה בעצמך כתבת את המכתב ההוא הכוזב, ופרי כזָבך זה הוא ארוסתי ונכָסַי, שגנבת ממני. הנה – מהר לצאת מזה, פן אמיט חרפה על כבוד גבורתי ברצחי אֱנוֹש עלוב ונבזה כמוך!

יוּ, בפנים אדֻמים ובגרון נחנק כמעט, נע והתנודד עד אשר נגש אל הכסא הסמוך לו, וצוה על משרתיו לתפֹשׂ ולאסֹר את הרוצח הזר. הם פקפקו, ואחד מהם אמר:

– הוא מזֻיָּן, ולנו אין כל כלי-נשק.

– מזֻיָּן? ומה בכך, הלא אתם הרַבּים? התנפלו עליו, אנכי אומר לכם!

אולם מַילס העיד בהם להיות זהירים במעשיהם, וגם הוסיף:

– אתם יודעים אותי משכבר הימים – אנכי לא שֻׁניתי; הבה, גשו הנה, אם רצתה נפשכם בזה.

התראה זו לא חִזקה את ידי המשרתים ביותר; הם התאפקו עוד ולא משו ממקומם.

– אם כן, לכו לכם, מוגי-לב עלובים ונבזים, והזדַינו בכלי-נשק ושִׁמרו על הדלתות, ואנכי אשלח את האחד מכם לקרֹא לשוטרים, אמר יוּ. הוא פנה, כשעמד כבר על המפתן, ואמר אל מַילס:

– אתה תמצא, כי לטובתך ולהנאתך היא לבלי פגֹע באיש, בנַסותך לשוא להמלט מזה.

– להמלט? הסר דאגה מלבך, אם זו היא דאגתך היחידה. כי מַילס הנדון הוא האדון והמושל בארמון הֶנדון וכל אשר לו. הוא ישָׁאר פֹּה – אל תטיל כל ספק בזה.

פרק כו: הֶנְדּוֹן נִטְרַד מִנַּחֲלָתוֹ

המלך ישב שקוע בהרהוריו רגעים אחדים. אחר-כך נשא את עיניו ואמר:

– מוזר הדבר – מוזר עד-מאד. אינני יכול למצֹא את הטעם לזה.

– לא, הדבר איננו מוזר, מלכי ואדוני. אנכי יודע אותו, והנהגתו זו היא לפי טבעו ותכונתו. הוא היה נוכל ובן-בליעל מיום הִוָּלדו.

– הוי, אני לא דברתי על-אודותיו, האדון מַילס.

– לא על-אודותיו? על-אודות מה אפוא? מה הוא הדבר המוזר כל-כך?

– כי חסרון המלך איננו מֻרגש.

– איך? איזה מלך? מסֻפק אנכי, אם הבנתי לדבריך.

– האמנם? האם לא יפליאך הדבר ביותר, כי הארץ איננה מלאה רצים וכרוזים, שיתארו אותי ושישתדלו לחַפשׂ ולמצֹא אותי? האם אין זה ענין להתעוררות ולחרדת-לב, כי ראש-הממלכה הלך ואיננו? – כי אנכי נעלמתי, אבדתי ואינני?

– אל-נכון, מלכי, אמנם שכחתי. הֶנדון נאנח ורטן לנפשו: – מוח מסכן ומטֹרף – עדַין הוא עסוק בחלומותיו המעוררים עצב וחמלה.

– אבל לי יש תחבולה, אשר תושיע את שנינו וגם תשיב אותנו על כַּננו. אנכי אכתֹּב על גליון בשלש לשונות – רומאית ויונית ואנגלית – ואתה תקח את הגליון הזה ותמהר ללכת לונדונה מחר בבֹּקר. אל תתן אותו לכל איש, כי-אם לדודי, האלוף הרטפורד; כאשר יראה הוא את הגליון, יכיר אותו תכף ויאמר, כי אני כתבתיו, ואז ישלח ויקחני.

– האם לא טוב יותר, בן-מלכי, כי נחכה פה, עד אשר אוכיח את צדקתי אני וגם אשׂיג את זכֻיוֹתי ואזכה בנחלתי? אז הלא יהיה לאֵל-ידי באֹפן טוב יותר –

המלך הפסיק אותו בקול מושל ומצַוֶּה:

– רב לך! מה הם אחֻזותיך ונחלותיך העלובות והנבזות, וכל עניניך הפעוטים, לעֻמת ענינים העומדים ברומה של האֻמה והנוגעים לשלום כסא-המלוכה? – אחר-כך הוסיף, בקול רך ועדין, כאלו נִחם על דבריו הקשים: – שמע בקולי ואַל תירא; אני אדרש את משפטך ואני אשיבך אל נחלתך – כן, ועוד יותר מזה. אני אזכֹּר לך את כל הטוב אשר עשית עמדי ושַׁלם אשַׁלם לך כגמולך.

ובדַבּרו את הדברים האלה, לקח את העט והתחיל עוסק בעבודתו. הֶנדון התבונן אליו רגע בעינים מלאות אהבה ואמר לנפשו:

– לוּ היה חשך, כי אז הייתי טועה באמת לחשוב, כי מלך דִבֵּר את דבריו; אין לכחד, כי כאשר תצלח עליו הרוח, הוא שולח את רעמיו ומפיץ את ברקיו, כאלו היה מַלכּך באמת – איפה למד להערים ולהתחפשׂ ככה? ראֵה, איך הוא כותב ושׂורט לו מתוך קֹרת-רוח את כתבו העקלקל כ“וֵוי-הסירות” שאין לו כל מובן, והוא מדמה בלבו, כי הוא כותב רומאית או יונית – ואם לא יעמד לי שׂכלי להמציא איזו תחבולה מֻצלחה להסב את לבו ממחשבתו, אהיה מֻכרח להתחפשׂ ולמַהר מחר בשליחות מהֻללה זו, שהמציא למעני.

ובעוד רגע שב האדון מַילס להשתקע במחשבותיו על המאורעות האחרונים. הוא היה תפוש בהרהוריו כל-כך, עד כי כאשר הושיט לו המלך את הגליון שכתב, קבלהו ושׂמהו בכיסו, מבלי הַרגש בזה. “כמה זר ומפליא היה מנהגה,” נהם. – נראָה לי, כי הַכּר הכירה אותי – ונראָה לי, שלא הכירה אותי. הדעות האלה סותרות זו את זו, מכיר אני בזה באֹפן ברור; אינני יכול ליַשב את הסתירות האלה וגם אינני יכול לבטל אף אחת משתי הדעות בכֹח איזו הוכחה, או גם להכריע את הכף לטובת האחת או השניה. הענין הוא פשוט כך: הכר הכירה את פני, את מִבנֵה גוי, את קולי, כי איך אפשר להיות אחרת? ובכל-זאת אמרה גם אמרה, כי איננה מכירה אותי, וזוהי הוכחה נאמנה ונצחת; כי היא איננה יכולה לשַׁקר. אבל, המתן – כסבור אני, כי הנני מתחיל לראות. אפשר, כי הוא השפיע עליה – צִוה עליה – הכריח אותה, לשַׁקר. זה הוא הפתרון! החידה נפתרה. נדמה, כאלו פחד-מות תקף אותה – כן, היא עשתה מה שעשתה בתגרת ידו הקשה. אנכי אבקש וגם אמצא אותה; עתה, כשהלך הוא, תגַלה לי את כל לבה. היא תזכֹּר ימים מקדם כשהיינו חברים קטנים ומשׂחקים יחד, וזה ירַכּך את לבה ולא תכחש בי עוד, כי-אם הכר תכירני. אין אף טפת-דם אחת של בוגדים בעורקיה – לא, היא היתה תמיד נאמנת-רוח ותמימת-לב. היא אהבה אותי, באותם הימים הקדמונים – זהו העֵרָבון שלי; כי את אשר יֹאהב איש לא יבגד בו.

הוא צעד בתשוקת-לב אל הדלת; באותו רגע נפתחה הדלת והגברת עדית נכנסה. היא היתה חִורה מאד, אולם היא צעדה בצעדי-און, וכל הליכותיה אמרו חן ונדיבות וכבוד. פניה היו עצובים כבתחלה.

מַילס קפץ, מלא בטחון ואֹשר, לקראתה, אולם היא עצרה בו בתנועה בלתי-מֻרגשת כמעט, והוא נשאר על מקומו. היא ישבה ובקשה אותו, כי יעשה כמוה. בדרך זו הוציאה מלבו את רגש הרֵעות הישָׁנה והפכה אותו לזָר ואורח. הוא נפתע אף נדהם כל-כך מדבר שלא פִּלל לו כלל, עד כי התחיל שואל את עצמו רגע אחד, אם סוף-סוף הנהו אותו האיש, שעומד וטוען כי הנהו. הגברת עדית אמרה:

– אדוני, אנכי באתי להזהיר אותך. אפשר, כי אין כל דרך להוציא מלבם של המשֻׁגעים את דמיונם המַתעה; אולם אין כל ספק, כי אפשר לדבּר על לבם להִשָׁמר מן הסכנה. כסבורה אני, כי חלומך הוא דבר נאמן ואמתי בעיניך אתה, ולכן אין בזה כל עוֹן פלילי – אבל אל תתמהמה פֹה עם חלומך זה; כי יש בזה משום סכנה. היא הביטה רגע אל מַילס במבט ישר וקבוע, ואחר-כך הוסיפה בתֹקף ובמרץ – והסכנה היא גדולה ביותר, באשר באמת הנך דומה הרבה למי שהיה אחינו האובד, לוּ נשאר בחיים.

– בשם האלהים, גבִרתִּי, אבל אנכי הנני האח הזה!

– חושבת אנכי באמת, כי אתה מאמין בזה, אדוני. אינני מטילה כל ספק בישרת לבך בנוגע לזה – אנכי רק מזהרת אותך, וחסל. בעלי הוא המושל בכל הנוף הזה; כח ממשלתו הוא כמעט בלתי-מֻגבּל; בני-האדם כאן עולים ומצליחים או יורדים ואובדים על-פי רצונו. לולא דָמית לאותו האיש, שהנך טוען, כי אתה הוא, אז היה בעלי מבקש ממך להתענג על חלומך זה בשלום; אבל, האמן לי, אנכי יודעת אותו היטב, אנכי יודעת את אשר יעשה; הוא יאמר לַכֹּל, כי אתה הנך כוזב ומשֻׁגע ותכף יענו כֻלם כהֵד אחריו. היא הביטה עוד הפעם אל מַילס באותו המבט הישר והקבוע והוסיפה: – לוּ היית מַילס הֶנדון והוא היה יודע זאת, וכל בני הסביבה היו יודעים זאת – שׂים את לבך לדברַי ושקל אותם בפלס שׂכלך היטב היטב – כי אז היית באותה הסכנה ועָנשך היה לא פחות; הוא היה מכחיש אז את דבריך והיה רודף אותך בשם המשפט, ואיש לא היה מֵהין לעמֹד לימינך.

– מאמין אנכי באמת, כי כן הוא, – אמר מַילס במרירות לב. – אותו כֹח-המושל, שיכול לצַוות על ידיד-נצח אחד לבגֹד ולכחש ברעהו, ומצותו תהא נעשית, ודאי שתהיה נשמעת גם במקום, שלֶחם וחיים תלויים בזה ואין גם צל של אֵמון-רוח ורגש-הכבוד שם.

חכליליות קלה הופיעה על-פני הגברת לרגע. היא השפילה עיניה אל הרצפה. אולם בקולה לא היה גם סִמן של התרגשות, כשהוסיפה:

– אני הזהרתיך, ועלי לשוב ולהזהירך, כי תלך מזה. האיש הזה ישמיד אותך, אם לא תלך מזה. הוא הנהו עריץ וחמלה זרה לו. אנכי, שהנני שפחתו האסורה בכבלים, יודעת זאת. מַילס המסכן, ארטור ואפוטרופוסי היקר, האדון ריטשַׁרד, יצאו לחפשי מתחת ידו, והנם שוכבים במנוחה – טוב היה לך להיות עמהם מאשר להתמהמה פה ולהשאר בפרסות הנָבל הזה. טענותיך וטביעותיך מעמידות בסכנה את תארו ואת זכותו לאחֻזותיו; אתה התנפלת עליו בקרב ביתו – אבֹד תאבד, אם תשהה פה. לֶך-לְךָ – אל תתמהמה. אם יחסר לך כסף, קח את הארנק הזה, בבקשה ממך, ושַׁחד את המשרתים, כי יתנו לך לצאת. אהה, הזָהר, נפש מסכֵּנה, והמָלט כל עוד יש לאֵל-ידך להמלט.

מַילס הראה בתנועת גוו, כי הוא מסרב לקחת את הארנק. הוא קם והתיצב לפניה.

– עשי את בקשתי האחת, – אמר. – תהיינה עינַיִך נטויות אל עיני, למען אוכל לראות, אם מבטֵך ישר וקבוע. הנה – עתה עֲנִי לי: האם הנני מַילס הֶנדון?

– לא. אינני מכירה אותך.

– הִשָׁבעי לי על הדבר הזה!

המענֶה היה בקול שפל, אבל באֹפן ברור:

– הנני נשבעת.

– אהה, לא יֵאָמן, כי יסֻפּר דבר כזה!

– המָלט! למה תבַלה את העת היקרה? המלט, והצל את נפשך.

– באותו רגע התפרצו השוטרים אל החדר ומלחמה חזקה ונמרצה החלה; אולם במהרה גברה ידם על הֶנדון והם סחבוהו והוציאוהו משם. גם המלך לֻקח, ושניהם נאסרו והוּבלו אל בית-האסורים.

פרק כז: בְּבֵית-הָאֲסוּרִים

כל תאי בית-האסורים היו מלאים; ולכן נאסרו שני הרֵעים בכבלים והובאו אל חדר גדול, שבו היו כולאים את הנאשמים בחטאים קלים. הם לא היו בודדים, כי היו שם כעשרים איש אסורים בכבלי-יד ושלשלאות, משני המינים ומגילים שונים – אספסוף מנֻוָּל והומה. המלך התמרמר והתקצף על אשר השפילו את כבוד-מלכותו באֹפן נורא כזה, אולם הֶנדון היה שקוע בהרהוריו, שותק וזועף. הוא היה כֻלו נדהם ומבֻלבל. הוא בא אל ביתו, “בֵּן נדח ואובד”, ששָׁב מלא תרועת-שמחה וצִפּה, כי הכֹּל יהיו כמשתוללים מרֹב שמחתם, שישמחו לקראתו; והנה הם הפנו אליו את ערפם וגם הושיבוהו בבית-האסורים. ההבדל בין ההבטחה ובין קיומה של ההבטחה היה גדול כל-כך, עד כי הרֹשם, שעשה עליו, המם והדהים אותו; הוא לא יכֹל להחליט, אם היה הדבר טרַגי או משֻׁנה ומגֻחך מאד. במדה גדולה הרגיש כמו שהיה מרגיש בן-אדם, שיצא ורקד בשמחה ובצהלה, לחזות ולהתענג על הקשת אשר בענן, ופתאם הִכָּהו הברק.

אולם לאט-לאט שבו מחשבותיו הנבוכות והמציקות לסדרן, ואז התרַכּזו כל רעיונותיו בגברת עדית. הוא עִיֵּן והפך בדבר התנהגותה עמו, בָּחן והסתכּל בו מכל צד, ולא יכֹל למצֹא פתרון מתקבל על הלב. האִם הכירה אותו? – או לא הכירה אותו? זו היתה חידה מלאה סבך-תעתועים, שנִקרה במוחו עת רבה; לסוף בא לידי הוכחה, כי הַכֵּר הכירה אותו, ורק דחתה אותו מעל פניה מפני פניות פרטיות. הוא חפץ לשאת את שמָהּ בקללה; אולם השם הזה היה קדוש לו זמן-רב כל-כך, עד אשר מצא, כי לשונו איננה נשמעת לו, כשחפץ לחַללו.

הֶנדון והמלך בִלו ליל-נדודים, כשהם מעֻטפים בשמיכות קרועות ומלֻכלכות של בית-האסורים. השומר המציא יין-שרף לאחדים מן האסירים, בעד שֹׁחד; התוצאות הטבעיות היו שירים של נבול-פה, מריבות, צעקות והתהוללות. לסוף, שעה קצרה אחרי חצות הלילה, התנפל אסיר אחד על אשה וכמעט שהרג אותה במַכּה, שהִכּה על ראשה בכבל-יד, עד אשר הספיק השומר לבוא לעזרתה. השומר השיב את הסדר ואת המנוחה בזה, שחבט לאיש במקלו על ראשו וכתפיו – ואז חדלה ההתהוללות. לכל אלה, שיכלו להסיח את דעתם מאנקותיהם וגניחותיהם של שני המֻכּים והנפצעים, היתה אז שעת-הכֹּשר לישון מעט.

במשך השבוע הבא עברו הימים והלילות בשממון רב; כל דבר חדש לא אֵרע. אנשים שזכר הֶנדון את פניהם באֹפן ברור, פחות או יותר, היו באים ביום לחזות בַּ“כּוֹזֵב” ולבעֹט בו ולהעליבו, ובלילות היו ההוללות והקטטות תמידיות כסדרן בקביעות מדֻיָּקה. סוף-סוף חל שנוי קטן. השומר הביא איש זקן ואמר לו:

– הנבל הנהו בחדר הזה – הָעֵף עיניך הזקנות מסביב וראֵה, אם תדע להגיד, מי הוא.

הֶנדון נשׂא את עיניו ורגש נעים עבר אותו בפעם הראשונה מיום בואו לבית-האסורים. הוא אמר בלבו: זהו בְּלֶק אַנדְריוּס, משָׁרת במשפחת אָבִי כל ימי חייו – בעל נפש טובה וישרה ולב נכון בקרבו. כלומר: היה לפָנים. אולם פַּסו נאמני-רוח עתה. כל האדם כוזב. האיש הזה יכירני – וגם הוא יכַחש בי, כמו יתר האנשים.

האיש הזקן לטש את עיניו והביט סביבו בחדר, אחר התבונן אל פני כל האנשים חליפות, ולסוף אמר:

– הנני רואה רק נבלים נבזים, חלאת הרחובות. מי הוא זה?

השומר צחק.

– הנה, – אמר; – סקֹר את החיה הגדולה הזאת וחַוה לי את דעתך.

הזקן נגש וסקר את הנדון סקירה ארֻכּה מתוך כֹּבד-ראש, ואחר הניע את ראשו ואמר:

– בחיי, זה איננו הנדון – ומעולם לא היה!

– נכון הדבר! עיניך הזקנות עדַין מיטיבות לראות, ואלו הייתי אני האדון יוּ, הייתי לוקח בר-נש בָּלֶה ושָׁחוק זה והייתי –

השומר כִּלה בזה, שהתנשא על ראשי-אצבעותיו על-ידי חבל-תליה מדֻמה, כשהיה מחלחל באותה שעה בגרונו, רמז למיתת-חנק. הזקן אמר בחמת-נקם:

– הוא יודה לה', אם לא יהיה גורלו מר מזה. ולוּ היה הנבל הזה בידי, הייתי צולה אותו, וָלא – אינני בן-אדם הגון.

השומר צחק צחוק גס ואמר:

– גלה לפניו את מערכי לבך, זקן – הכֹּל עושים כדבר הזה. מצֹא תמצא בזה שעשועים.

השומר הלך לו אל הפרוזדור ונעלם. האיש הזקן צנח על ברכיו ולחש:

– מהֻלל שם ה', אתה שַׁבת, אדוני! אני האמנתי, כי כבר מַתָּ זה שבע שנים, והנה, האח, הנך בחיים! אני הכרתיך תכף ברגע אשר ראיתיך; זו היתה עבודה קשה להעמיד פני-אבן ולהתחפשׂ, כאלו הנני רואה כאן רק נבלים נבזים וחלאת הרחובות. אנכי הנני איש זקן ומסכן, האדון מַילס; אולם אמֹר מלה ואנכי אצא ואפרסם את האמת, אם גם ידונו אותי לחניקה בעד זה.

– לא, – אמר הנדון; – לא תעשה זאת. אתה אבֹד תאבד, והושע לא תושיע הרבה. אבל הנני מודה לך; כי השיבות לי מעט מאמונתי בבני-אדם, שאבדה לי.

מאז והלאה היה המשרת הזקן יקר גם להנדון וגם למלך; כי הוא היה נכנס פעמים אחדות ביום ל“הלעיב” בהֶנדון, ובכל פעם הביא בגנבה מעדנים אחדים, להשלים את החסר ברשימת המאכלים של בית-האסורים; הוא גם המציא להם את חדשות היום. הֶנדון היה חוֹשֵׂךְ את המעדנים האלה בעד המלך; מבלעדיהם לא היה הוד-מלכותו יכול להתקַים, כי הוא לא יכֹל לאכֹל את המאכלים הגסים והנבזים, שהביא השומר. אנדְריוּס היה מֻכרח לקַצר את בִּקוריו, לבלי עורר חשד. אולם הוא הצליח בכל פעם להביא להם מנה יפה של ידיעות וחדשות – ידיעות וחדשות אלה היו נמסרות מפה לאֹזן, לטובתו של הֶנדון, אולם היו בלולות ומעֻרבבות בכִנוּיים של גנאי ועלבון, שנאמרו בקול רם, להנאתם של יתר השומעים.

וכך נתגלו לו מעט מעט כל מאורעות המשפחה. ארטור מת זה שש שנים. אבֵדה זו יחד עם העובדה, כי לא נתקבלה כל ידיעה על-אודות הֶנדון, רופפו את מצב בריאותו של האב; הוא האמין, כי הוא הולך למות, וחפץ לראות לפני מותו את יוּ ואת עדית חיים חיי-משפחה מסֻדרים; אולם עדית התחננה והפצירה בו לחכות עוד זמן-מה, בקַווֹתה, כי מַילס ישוב עוד; אז בא המכתב, שבִּשׂר להם את מות הֶנדון; מהלומה זו הכריעה את האדון ריטשַׁרד; הוא האמין, כי קצו קרוב מאד; הוא ויוּ עמדו על דעתם לחֹג את חג-הנשואים; עדית בקשה והתחננה מלפניהם לחכות עוד חֹדש; הם נעתרו לבקשה זו; אז בקשה עוד חֹדש, ולסוף עוד חֹדש שלישי; אז חגגו את חג-הנשואים על-יד מטת האדון ריטשַׁרד הגֹוֵעַ. הנשואים לא עלו יפה. בכל סביבות המדינה התלחשו, כי זמן-מה אחרי נשואיהם מצאה הכלה בתוך גליונות בעלה טופסים אחדים בלתי-שלמים ובלתי-משֻׁכללים מאותו המכתב, שבִּשֵׂר את בשׂורת המות; היא האשימה אותו, כי הוא האיץ והקריב את חג-הנשואים – וגם את מותו של האדון ריטשַׁרד – בזיוף-רֶשַׁע ותחבולות-מרמה. באויר פרחו שמועות שונות על-אודות מעשי אכזריות לגברת עדית ולמשרתים; ומן היום אשר מת אביו השליך האדון יוּ מעליו את מַסוֶה הרכּות והעדינות, שהתחפּשׂ בו, והיה לאדון אכזרי לכל אלה, שפרנסתם היתה תלויה בו או באחֻזותיו באיזו דרך שהיא.

– שמועה מתהלכת, כי המלך הֻכּה בשגעון. אבל. בשם אלהי החסד, אל תזכיר את הדבר הזה בשמי, כי אמר יאמרו, כי משפט-מות לאיש המבַטא את הדברים האלה.

הוד-מלכותו העיף מבט מזָרֶה אש אל הזקן ואמר:

– המלך איננו משֻׁגע, איש טוב – ואתה תמצא, כי, לטובתך ולהנאתך, טוב לך לִשְׁעוֹת בדברים יותר קרובים אליך מאשר לִשְׁעות בפטפוטי מרד וזדון אלה.

– מה כַונתו של הנער? – שאל אנדריוס נרעש ונפתע מן ההתנפלות הנמהרה ממקום שלא פִלל לו כלל. הנדון נתן לו אות, והלז לא המשיך עוד את שאלתו, כי-אם הוסיף להציע את החדשות שלו:

– המלך המת יקָבר בוִינדזוֹר בעוד יום או יומַים – בששה-עשר לחֹדש זה – ואז ישימו כתר-מלכות בראש המלך החדש במנזר וֶסטמינסטר ביום העשרים.

– כסבור אני, כי ראשית כֹּל עליהם למצא אותו, – רטן הוד-מלכותו; אחר-כך הוסיף בלב בטוח, – אולם הם דאֹג ידאגו לכך, וכן אעשה גם אנכי.

– בשֵׁם אלהים – אולם הזקן פסק מדבורו, כי אות מאת הנדון הפסיקה את הערתו. הוא המשיך את חוט שיחתו:

– האדון יוּ נוסע אל חג-הכתר – בלב מלא תקוות גדולות. הוא בוטח בלבו, כי ישוב משם אציל, כי חבה יתרה נודעת לו מאת הלורד הפּרוֹטֶקטוֹר.

– איזה לורד פּרוטֶקטור? – שאל הוד-מלכותו.

–הוד כבוד הדֻכּס מסָמרסֶט.

– איזה דֻכּס מסָמרסֶט?

• בחיי, הלא רק אחד יש – סֵימוּר גרַף הֶרטפורד.

המלך שאל בקול חד:

– מאימתי היה הוא לדֻכּס, וגם ללוֹרד פרוטֶקטור?

– מיום האחרון ליַנואר.

– בבקשה, מי נִשׂא אותו לכל התאָרים האלה?

– הוא בעצמו והמועֵצה הגדולה – בעזרת המלך.

הוד-מלכותו התחיל מדבּר קשות. “המלך!” צעק. – איזה מלך, אדוני הטוב?

– איזה מלך, האמנם! (בשם אלהי הרחמים, מה זה היה לנער?) מכיון שיש לנו רק מלך אחד, לא קשה לענות – הוד-מלכותו המלך הקדוש אֶדוַרד הששי – אלהים יחֹן אותו! וגם אמנם, נער יקר-רוח ונדיב-לב הוא הקטן הזה; ואם הוא משֻׁגע או לא – ואומרים, כי הולך ושב לאיתנו מיום ליום – תהלתו נִשֵּׂאת על שפת כל איש; וכֻלם כאחד מברכים אותו וכֻלם מתפללים, כי יאריך ימים על כסא מלכות-אנגליה; כי הוא התחיל למלֹך בחסד, בחשׂכו ממות את הדֻכּס הזקן מנורפולק, ועתה לבו נוטה לבטל את החֻקים היותר אכזרים, המעיקים ומציקים לבני-העם.

החדשות האלה הלמו את הוד-מלכותו כל-כך, עד כי ישב אִלֵּם ומַשמים; הן השקיעו אותו בהרהורים עמֻקים ועגומים כאלה, עד כי לא שמע עוד את שיחתו של הזקן. הוא תמה בלבו, אם אותו “הנער הקטן” הוא הוא הנער האביון, שהשאיר אותו בארמון לָבוּש בבגדיו הוא. לכאורה נדמה לו, זה הוא דבר בלתי-אפשרי, כי אל-נכון היו נִמוסיו ומִדבָּרו של זה טופחים על פניו, לוּ גם היה בלבו להתחפשׂ ולהיות ליורש-העצר הנסיך מוֶלס – ואז היו בודאי מגרשים אותו, והיו יוצאים ומחפשים את יורש-העצר האמִתּי. האפשר הדבר, כי רַבּי המלוכה המליכו במקומו נֶטַע מאחת משפחות האצילים? לא, כי דודו לא היה נותן להם לעשות דבר כזה – הוא היה איש כביר ורב היכֹלת ויש בכֹחו לדכא ולכבֹּש תנועה כזאת, בלי כל ספק. אבל ההוריו [חסרה ר' בין שְׁנֵי הה' במקור המודפס – הערת פרויקט בן-יהודה] של הנער לא הביאו לו כל תועלת; כי ככל שהשתדל לפתּור את המִסתּורין האלה, כן הלכה מבוכת נפשו הלֹך וגדֹל וכן הלך גם כאב-ראשו הלֹך וגדֹל ושנתו נגזלה ממנו. אי-סבלנותו להגיע ללונדון הלכה וגדלה משעה לשעה.

כל תחבולותיו של הֶנדון לפעֹל על המלך עלו בתֹהו – הוא לא יכֹל לנחם אותו מיגונו; אולם שתי נשים, שהיו אסורות סמוך לו, הצליחו יותר ממנו. תחת השגחתן העדינה מצא מרגוע ולָמַד מדרגה במִדת הסבלנות. לבו היה מלא תודה להן, וגם התחיל אוהב אותן אהבת-נפש והתענג על ההשפעה הטובה, שהשׁפיעה עליו מציאותן של אלה. הוא שאל אותן, מדוע נאסרו בבית-הסֹהר, וכאשר אמרו לו, כי הנן בנות הכִּתּה הדתית הידועה בשם “מטַבּלים” ( Baptists ) הצטחק ושאל עוד:

– האם זהו עָוֹן פלילי, שאוסרים בשבילו בבית-הסֹהר? אם כן, הנני מצטער על זה, כי תִלָּקחנה ממני במהרה – כי לא יעצרו אתכן פֹה עת רבה בשביל דבר קל-ערך כזה.

הנשים לא ענו; אולם דבר-מה, שראה בפניהן, החריד את לבו. הוא אמר בנפש תאבה לדעת:

– אינכן מדברות דבר – הֲיֶינה טובות לי ואמֹרנה לי: – האם יענשו אתכן עוד עֹנש אחר? בבקשה, אמֹרנה, כי אין כל פחד עֹנש אחר.

הן השתדלו להסב את השיחה לענין אחר, אולם פחד התעורר בו, והוסיף לשאֹל:

– האם יְיַסרו אתכן בשבטים? לא, לא, הם לא יהיו אכזרים כל-כך! אמֹרנה, כי לא יהיו אכזרים כל-כך. הבה, אמֹרנה כך, האף אין זאת?

פני הנשים הביעו מבוכה וצרת-נפש, אולם לא היתה להן כל דרך להשתמט מתשובה, ולכן אמרה האחת בקול נחנק מרֹב רגשותיה בקרבה:

– אהה, לבנו יִשָׁבר למשמע דבריך אלה, נפש עדינה ונדיבה! אלהים יחַזק את לבנו לשאת את –

– זוהי הודאה! – הפסיק אותה המלך. – אם כן, אפוא, יַסֵּר יְיַסרו אתכן, נבלים אלה, שֶׁלִּבם לב-אבן! אבל אהה, אל-נא תבכינה, כי קשה עלי מנשֹא דבר זה. תחזַקנה ידיכן – אנכי אשוב על כַּנִי במועד הנכון להציל אתכן מן הרעה הנשקפת לכן, ואף גם עשֹה אעשה זאת!

כשהקיץ המלך בַּבֹּקר, ראה, כי הנשים הלכו ואינן.

– הן נִצלו! – אמר בלב מלא עליצות; אחר-כך הוסיף ביאוש נעכר, – אבל, אללי לי! כי הן היו מנחמות אותי ומשיבות את נפשי.

כל אחת מהן השאירה פַּס-סרט מחֻבּר בסִכּה לבגדיו, לאות-זכרון. הוא אמר, כי ישמֹר את הדברים האלה תמיד; וכי בקרוב יחפשׂ וימצא את ידידותיו הטובות והיקרות ויקבל אותן תחת כנפי חסותו.

באותו רגע נכנס השומר ואנשים אחדים הסרים אל משמעתו וצוה להוציא את האסירים אל חצר בית-הסֹהר. המלך היה מלא שמחה – זה היה אֹשר אמִתּי להביט אל שמי-התכלת ולשאֹף את האויר הצח עוד פעם. הוא התקצף והתרגז על רשלנותם של הפקידים, אבל סוף-סוף הגיע גם תורו. הם פִּתְּחוהו מן הצינוק וצְווּהו ללכת אחרי יתר האסירים, עם הֶנדון.

החצר, או הרִבּוע, היה רצוף אבנים, ופתוח כלפי השמים. האסירים נכנסו לשָׁם דרך שער, שמשקוף עגֹל כקשת עשוי אבנים גדולות וכבדות לו מלמעלה. אז העמידו אותם בשורה, מעֻמדים, כשגבותיהם מָפנים אל הכֹּתל. אחר מתחו חבל לפניהם, והפקידים השגיחו עליהם. היה בֹקר קר וקודר, ושלג קל, שנפל במשך הלילה, הלבין את המרחק הגדול והריק והגדיל את קדרות-העצב שבעתַיִם. לרגעים עבר רוח-חֹרף דרך המקום, ובעברו גִלגל את השלג וצנף אותו צנֵפה הֵנה והֵנה.

במרכז החצר נצבו שתי נשים, אסורות אל עמודים. המלך הכיר אותן תכף. הן היו ידידותיו הטובות. רעד עבר בכל גוו, והוא אמר לנפשו: – אהה, הן לא תצאנה לחפשי, כמו שחשבתי. מי האמין, כי ייַסרו את אלה בשבטים! – ובאנגליה! אוי לאותה בושה – לא בארץ עובדי-אלילים, כי-אם באנגליה, ארץ הנוצרים! יַסר ייַסרו אותן בשבטים; ואנכי, שנִחמו אותי והשיבו את נפשי והטו אלי חסד, מֻכרח להביט ולראות בהֵעָשׂות העָול הגדול; מוזר הדבר, כל-כך מוזר! כי אנכי, מקור הכֹּח והממשלה בממלכה הגדולה הזאת, הנני חסר-אונים וקצרה ידי מהושיע אותן. אולם ישָׁמרו ויזָהרו הנבלים האלה לנפשותם, כי הנה קרוב היום, אשר בו אדרֹש דין וחשבון-צדק על כל מעשיהם. אז יספגו מאה מכות בעד כל מכה ומכה, שהם מכים עתה.

שער גדול נפתח לרוָחה, וקהל גדול של אזרחים זָרם לתוך המקום. הקהל התאסף ועמד מסביב לשתי הנשים והסתיר אותן מעיני המלך. כֹמר אחד נכנס ועבר בין ההמון, ואז נעלם גם הוא מעיני המלך. הוא שמע אז קולות מדברים איש לרעהו, כאלו שואלים שאלות ומשיבים תשובות, אולם אזנו לא יכלה לבחֹן את הדברים. אחר-כך היה איזה שאון והכנות רבות, ופקידים יוצאים ונכנסים דרך אותו חֵלק ההמון, שעמד מעבר השני של הנשים; וכשנעשו כל הדברים האלה, הָשלַך הָס על-פני כל המקום והכל שב לדממה עמֻקה.

אחר-כך נפרד ההמון, על-פי פקֻדה שנִתּנה, אילך ואילך, והמלך ראה מחזה, שהקפיא את מוח-עצמותיו. חבילות של זרדים נערמו מסביב לשתי הנשים, ואיש אחד כורע על ברכיו ומדליק אותן!

הנשים השפילו את ראשיהן וכסו את פניהן בידיהן. הלהבות הצהֻבּות התחילו מטפסות ועולות למעלה בתוך הזרדים המתפקעים ומשמיעים קול צליפה ונִפץ באחֹז בהם האש, צנֵפות עשן כָחֹל התאבכו והתפרצו למעלה בזרם על כנפי הרוח; הכֹּמר נשׂא את כפיו והתחיל מתפלל – ובאותו רגע התפרצו דרך השער שתי נערות צעירות, כשהן צוֹוְחוֹת בקול נוקב וחודר, והתנפלו על הנשים אשר בתוך הלהבות. הפקידים סחבו אותן משם תכף בחֹזק-יד. האחת נשארה הדוקה ואחוזה בידיהם החזקות, אבל השניה השתחררה מידיהם, וגם אמרה, כי היא תמות עם אמה; ועד שלא הספיקו לעצֹר בעדה לָפתה בזרועותיה את צוארי אמה עוד הפעם. שוב סחבו אותה משם בחֹזק-יד, כששמלתה אחוזה כבר באש, שנים שלשה אנשים החזיקו בה, וגם קרעו את החלק הבוער של שמלתה והשליכו אותו הצדה כשעדַין הוא בוער, והיא מפרכסת ומתפתלת כל העת להחלץ מהם, באמרה, כי עתה תשָׁאר בודדה וגלמודה בתבל, ומבקשת מאתם, כי יתנו לה למות יחד עם אמה. שתי הנערות לא פסקו מצִוְחתן הנוראה והוסיפו להלחם לחֻפשתן; אבל פתאם טבע קול שאונן והמונן בקול צוחות וצריחות נוראות ואיֻמות, חודרות ונוקבות עד הנפש, מתוך יסורי-גסיסה וענויי-מות, – המלך הסב את עיניו מן הנערות המטֹרפות והביט אל המדורה, ותכף הסב את עיניו ונשען בפניו, שנהפכו למראה האפר, אל הכֹּתל, ולא הוסיף להביט עוד. הוא אמר: – מה שראיתי, באותו הרגע הקטן, לא ימָחה מזכרוני לנצח, כי-אם ישים משכנו שם, וראה אראה את הדבר הזה כל הימים, וגם חלם אחלם את הדבר הזה כל הלילות, עד יום מותי. אהה אלהים, מי יתן והייתי עִוֵּר!

הֶנדון שמר את פני המלךְ כל אותה העת. הוא אמר לנפשו מתוך שביעות-רצון: – דעתו המטֹרפה הולכת ושבה לאיתנה; הוא השתּנה כבר, והוא נעשה רך ומתון יותר. לוּ התנהג כמנהגו תמיד, אז היה מרעים בקולו נוראות על השפלים האלה, וגם היה אומר, כי הוא המלך, והיה מצַוה לשלֹח את הנשים לחפשי. במהרה יסור ממנו דמיונו המַתעה והיה כלא היה, ובינתו המסכֵּנה תרָפא ושבה לאיתנה. ויהי רצון מלפני ה', כי היום הזה ימהר לבוא!

באותו היום הכניסו עוד אסירים אחדים להשאר שם עד הבֹּקר. אלה הובלו, תחת השגחתם של שומרים, למקומות שונים אשר ברחבי הממלכה, לקבל את ענשם על חטאים שחטאו. המלך שוחח עמהם, – הוא יִחֵד את מחשבתו מבראשונה, לחַנך ולהדריך את עצמו להיות ראוי למִשׂרַת המלך בזה, שישאל שאלות את האסירים בכל שעת-הכֹּשר – וצרותיהם ותלאותיהם קרעו את לבו. אחת מהן היתה אשה מסכנה ומשֻׁגעה קצת, שגנבה אַמות אחדות של אֶרג מאת אורג אחד – היא נדונה לתליה בעד זה. היה שם איש אחד, שהאשימו אותו בעֲוֹן גנבת סוס; הוא טען, כי לא הוכיחו את עוֹנו, וכבר דִמה, כי נצל מן התליה; אבל לא – עד שלא הספיק להשתחרר מן העָון הזה והנה האשימו אותו, כי המית צבי בגן המלך; את העָון הזה הוכיחו על פניו, ועתה הוא הולך להתּלות. שם היה שוליא דאומן, שמשפטו, ביחוד, צִער את המלך צער גדול; צעיר זה אמר, כי בערב אחד מצא נֵץ, שנמלט מידי בעליו, והוא לקחהו אל ביתו, בדַמותו, כי יש לו הזכות לקחת אותו; אולם בבית-המשפט יצא חַיָּב בַּעֲוֹן גנבה, ודנו אותו למיתה.

חמת המלך בערה בו למִשׁמַע האכזריות הזאת, ובקש מהֶנדון, כי ישַׁבּר את דלתות בית-הסֹהר ושניהם יברחו לוֶסְטְמִינְסְטֵר, כדי שיוכל לעלות על כסא-המלכות ולהושיט את שרביטו לחונן את אלה האנשים האֻמללים ולהציל אותם ממות. “ילד מסכן”, אמר הנדון, “ספורי התלאות והצרות האלה השיבו לו את מחלתו – אהה, לולא המקרה הרע הזה, היה שב לאיתנו במשך עת קצרה”.

בתוך האסירים האלה היה גם עורך דין זקן – איש בעל פנים חזקים, שהביעו אֹמץ-לבו אשר לא ישוב מפני כּל. לפני שלש שנים כתב חוברת אחת נגד הלורד-קַנצלר, שבָּהּ האשים אותו בעִווּת-דין, ועל זה ענשו אותו בכרתם את שתי אזניו לפני עמוד-הקלון, וגם גרשו אותו מבית-המשפט, ונוסף לזה הטילו עליו עֹנש-כסף של שלשת אלפים ליטראות-סטרלינג וגם אסרו אותו בבית-האסורים לכל ימי חייו. לפני זמן-מה חזר וחטא את החטא ההוא עוד הפעם; ועֵקב זה יצא דינו, כי יכרתו מה שנשאר משתי אזניו, כי ישלם עֹנש-כסף של חמשת אלפים ליטראות-סטרלינג, וגם כי יכתבו על שתי לחייו כתֹבת-קעקע, ויֵאָסר בבית-האסורים לכל ימי חייו.

– צַלָּקוֹת אלה הן צַלְקוֹת-כבוד, אמר הוא, והרים את שערותיו השׂבות והראה את חתימות האזנים, שהיו לו לפנים.

עיני המלך בערו באש קצף ועֶברה. הוא אמר!

– כל איש לא יאמין בי – וגם אתה לא תאמין בי. אבל, אין בכך כלום – במשך חֹדש ימים תצא לחפשי; ולא עוד אלא כי אלה החֻקים, שהמיטו חרפה עליך וכִסו בקלון את שם אנגליה, ימָחו כענן מספרי-החֻקים. העולם איננו כתקונו; לפעמים על המלכים ללכת וללמֹד בבית-הספר את חֻקיהם שחקקו הם, ומזה ילמדו את מדות החסד והרחמים.

פרק כח: הַקָּרְבָּן

בין כך קָצה נפשו של הנדון למַדי להיות אסור ולבַלות את הימים באפס מעשה. אבל הנה קרב יום-המשפט שלו, לגֹדל שמחתו, והוא חשב, כי קַבל יקַבל ברצון איזה גזר-דין שהוא ובלבד שלא יכלֹל בקרבו אֵסוּר חדש בבית-הסֹהר, אולם זו היתה רק מחשבה טובה. הוא התקצף מאד מאד, כשמצא, כי תארו אותו כאחד “הנודדים בני-השחץ” ומשפטו יצא להֵאסר לשתי שעות אל עמוד-הקלון בגלל התכונה הזאת אשר בנפשו ובגלל אשר התנפל על אדון הֶנדון-הול. את טענותיו שטען, כי הוא אח לבעל-ריבו וכי יש לו זכות-הירושה לתארי-הכבוד של משפחת הֶנדון ולאחֻזותיה, בטלו בבוז גדול, כדבר שאינו כדאי לטפל בו.

הוא התקצף ואִיֵּם, על דרכו אל מקום העֹנש, אולם ללא-הועיל; הפקידים תפסו בו וטלטלו אותו בידים גסות, ולרגעים קבל גם “מתנת-יד” בתור הוספה על הנהגתו המבִישה.

המלך לא יכֹל לחתֹּר דרך האספסוף, שהתאסף מאחורי הֶנדון; ולכן נאלץ ללכת מאחרי ההמון, הרחק מרֵעו ומשָׁרתו הטוב. כמעט ששפטו גם את המלך להאסר בצינוק, על הִמָצאו בחברתו של אדם רע, אולם פטרו אותו מעֹנש ויצאו ידי חובתם בדרשה מלֵאה תוכחת-מוסר על העבר ובהתראה על להבא, כאשר היה עדַין עוּל-ימים. כאשר עצר ההמון לסוף במהלכו, התרוצץ המלך בקדחתניות ממקום אחד למשנהו, מסביב לשפת-העִגול החיצונית שעשה ההמון, בחפשׂו מקום ששם יכֹל לחתֹּר ולעבֹר; לאחרונה, אחרי יגיעות ומעצורים הרבה, הצליח לעבֹר. שם ישב עבדו הנאמן בצינוק המחפיר, לשחוק ולמטרה לחצי-לעג האספסוף המגֹאָל – הוא, שומר ראש מלך-אנגליה! אֶדוַרד שמע, כשחרצו את משפטו של הנדון, אולם לא שִׁער אז גם את החֵצי ממה שהיה העֹנש באמת. קצפו גדל והלך, כשרגש החרפה החדשה, אשר המיטו עליו, הלך ומלא את לבבו; קצפו עלה עוד והגיע למדרגת חֹם-קיץ, כשראה, ברגע משנהו, ביצה באה ביעף דרך האויר ונמעכת על לחָייו של הֶנדון, וגם שמע את תרועת ההמון ושאונו בהתענגו על הדבר הזה. הוא קפץ ועבר דרך העִגול הפתוח, התיצב לפני הפקיד הממֻנה לזה, וצעק:

– אוי לבושׁה כזו! זהו עבדי – הוצא אותו לחפשי! אנכי הנני הַ –

– הה, דֹם והֵרָגע! – קרא הנדון מתוך פחד ובהלה גדולה, – אתה תעכֹר את נפשך, אל-נא תשים לב אליו, הפקיד, הוא הנהו משֻׁגע.

– אל תטריד את נפשך לזה, אם אשים לב אליו או לא, איש טוב, אינני נוטה הרבה לשים לב אליו; אולם ללַמד אותו מעט בינה, לזה לבי נוטה באמת. – הוא פנה אל אחד הסרים למשמעתו ואמר: – הַענק לכסיל הקטן הזה אחת ושתים ממתנת שוטך, למען ייטיב את דרכו.

– חצי-תריסר יועיל לו יותר, – יעץ האדון יוּ, שרָכב ובא לפני רגע לראות בעָברו את כל הנעשׂה.

המלך נתפס. הוא לא נאבק עם תופסיו, כי המחשבה בלבד על מעשה החמס והאכזריות הנורא, שאמרו לעשות לגֵוו הקדוש, השתיקה את כל אבריו. דפי ההִסטוריה כבר נכתמו בזכרון מלך אנגלי אחד, שיסרו את בשרו בשבטים – וזה היה רעיון קשה מנשׂא, כי עליו להיות השני, אשר יברא עוד דף מלא בושה וכלמה. הוא היה בצרה גדולה וכל ישועה רחקה ממנו; עליו לקבל את ענשו או להתחנן, כי יעבירו מעליו את רֹעַ הגזרה. מצב קשה; הוא היה בוחר לספֹג את המלקות – מלך יכול לעשות דבר כזה, אבל מלך איננו יכול להתחנן.

אבל בינתים מצא מַילס את הדרך לצאת מן המצר. – הניחו לילד, – אמר; – הוי, כלבים אין לֵב, האינכם רואים, כמה צעיר וקלוש הוא? הניחו לו – אנכי אקבל עלי את מלקותיו.

– בחיי, זוהי מחשבה טובה, – תודה לך בעד זו, – אמר האדון יוּ ופניו האירו מתוך נחת-רוח ולעג של זדון. – הרפו מן הקבצן הקטן, ותנו לבר-נש זה תריסר מלקות במקומו – תריסר ממש, ביד מלאה ופתוחה. – המלך היה נכון למחות מחאה נמרצה, אלא שהאדון יוּ השתיק אותו בהערה הכבירה והנמרצה; – כן, דַבּר את דבריך, דַבּר, והוצֵא את כל רוחך – אפס, שׂים את לבך, כי בעד כל מלה, שתבטא אתה, יספֹג הוא עוד שש מלקות.

הוציאו את הנדון מתוך הצינוק וחשׂפו את גבו; ובעת אשר הצליפו את הרצועה על גבו הִפנה המלך הקטן את פניו ודמעות פשוטות, שלא כמנהג מלך, טפטפו וירדו על לחייו בלי מעצור. – אהה, לב אמיץ וטוב כזה, – אמר לנפשו, מעשה זה של אֵמון-רוח כזה לא ימָחה מזכרוני לנצח. אנכי לא אשכח את זה – ואף גם הם לא ישכחו! – הוסיף בחמת-רוחו. ובעודנו שקוע בהרהוריו, וערך מעשה הֶנדון וגֹדל נפשו הלכו וגדלו, הלכו ויָקרו בעיניו, והרגש של הכרת טובה הלך הלֹך וחזֹק. אז אמר לנפשו: – האיש המציל את מלכו מפצעים ואולי גם ממות – והוא הלא עשה זאת למעני – עושה דבר גדול ורב-הערך; אולם קטן הוא הדבר הזה – כאין הוא! – – הוי, עוד פחות מאפס ואין! – אם ישקלו אותו עם המעשה אשר יעשה האיש, המציל את מלכו מחרפה!

הֶנדון לא הוציא כל קול צעקה, בספגו את המלקות, כי-אם נשא וסבל אותן בלב כביר כראוי לאיש-צבא. דבר זה, יחד עם העובדה שמסר את גוו בעד הנער לספֹג את מלקותיו של זה, הביאו רגש של כבוד גם בלב האספסוף השפל והעלוב, שהתאסף שם; לגלוגיהם וקריאות-הבוז שלהם גועו ונדַמו. לא נשמע כל צליל, מלבד קול המהלומות, היורדות ונופלות. דממה זו, ששׂררה בכל המקום מסביב, כשהובא הֶנדון אל הצינוק עוד הפעם, היה בנִגוד חד ובולט לקריאות העלבון והבוז, שמלאו את האויר שם אך זה רגעים אחדים. המלך נגש בלאט אל הֶנדון ולחש באזניו:

– גם יד-מלכים תקצר לגַדל ולנַשׂא אותך, בעל נפש טובה וכבירה, כי הוא, העליון על כל מלכים, כבר גִדל ונִשׂא אותך; אולם יש לאֵל יַד מלך לאַשר ולקַים את גדֻלתך באזני כל בני-האדם, – הוא הרים את השוט מעל הארץ ונגע נגיעה קלה בכתפיו של הנדון הזבות דם ולחש, – אֶדוַרר מלך אנגליה מושח אותך לרוֹזֵן!

הדברים האלה נגעו עד לב הֶנדון. הדמעות התחילו נובעות מעיניו. אולם הצד המגֻחך שבמצב העכור הזה חתר חתירה גדולה תחת רצינותו, ועליו היה להתאמץ לבלי הַראות בגלוי כל סִמן של צחוק, שהיה מפעפע ומחלחל בקרבו. להנָשׂא פתאם, כשׁגֵוו ערֹם וזב דם, מן הצינוק השפל למרום הרי האַלְפִּים ולהגיע לזֹהר ולתפארת של מדרגת רוזן, נראה בעיניו כאפשרות היותר רחוקה גם במחזות היותר משֻׁנים ומגֻחכים. הוא אמר אל לבו: עתה הנני מקֻשט לנוי ולתפארה, באמת! אביר חֶזיון-התֹּהו של ממלכת החלומות והצללים עלה והיה לרוזן חזיון-התֹּהו! מעוף כזה לבעל כנפים רכות כמוני יסֵבּו את ראשי סחרחר! ואם אוסיף ללכת על דרכי זה, אזי יתלו אותי כשהנני מקֻשט בכל הקִשוטים המשֻׁנים והמפליאים ומעֻטר בכל תארי כבוד מדֻמה. אולם ערכם גדול בעיני, אם גם אין להם כל ערך ממשי, באשר נִתּנו לי מתוך אהבה. טובים לי תארי-הכבוד המדֻמים והעלובים האלה, שנִתּנו לי לְלֹא-שָׁאַלְתִּי, מאת איש נקי-כפים ובר-לבב, מתארי-הכבוד האמִתּים, הנקנים במחיר עבדות והכנעה מאת אדונים צרי-עין, שעינם ולבם רק אל בצעם.

האדון יוּ, שמורָאו היה על כל, הֵסַב את סוסו, וכאשר דהר ורכב משם, נבקע הקיר החי בדממה לפַנות לו דרך, ושוב נסגר הקיר הזה באותה הדממה. וכך נשארו עומדים; אף איש לא ערב את לבו להעיר איזו הערה לטובתו של האסיר, או לספר בשבחו; אבל, אין בכך כלום; חֹסר הבוז והעלבון לכשעצמו דִבֵּר יותר מכל דברי כבוד והכנעה. אחד מן המפַגרים לבוא, אשר לא ידע מאומה מכל הנעשׂה, הביע דברי לגלוג נגד ה“כוזב”, וגם חפץ להשליך חָתוּל מֵת על הֶנדון, אבל ההמון השליך אותו ארצה ובעט בו והוציא אותו משם, בלי אֹמר ודברים, ואז שבה ושׂררה אותה הדממה העמֻקה כבראשונה.

פרק כט: לְלוֹנְדוֹן

כשכלה הנדון את צבָא-עָנשוֹ בצינוק, הוציאו אותו לחפשי, וגם צוו עליו לעזֹב את כל הנוף ולבלי שוב אליו עוד. את חרבו השיבו לו, וגם את פרדו ואת חמורו. הוא ישב על פרדו ורכב לו, והמלך רכב אחריו, כשׁההמון מפַנה להם דרך ברגש של כבוד מתוך דממה ונותן להם לעבֹר. וכאשר נעלמו מן העין, נפוץ כל ההמון איש לעֶברו.

הנדון שקע במחשבותיו. היה עליו לענות על שאלות העומדות ברומו של עולמו. מה יעשה? אנה ילך? עזרה והצלה צריכות לעמֹד לו מאנשים תקיפים וכבירי-כֹח, מאיזה מקום שהוא, ואם לא – עליו להתיאש מירושתו ונחלתו, וגם ישָׁאר בעיני כל האנשים ככוזב. אבל מאין תבֹא לו העזרה המקֻוה הזאת? באמת, מאין? זו היתה שאלה חמורה. עוד מעט ורעיון עלה על לבו, שגִלה לו איזו אפשרות – אם גם אפשרות דַלה שבדַלות, כמובן, אולם בכל-זאת ראויה היא לשימת-לב, באין כל אפשרויות אחרות כל-שהן. הוא זכר את דברי אַנדְריוּס המשרת הזקן, שדִּבֵּר על-אודות טוב-לבו של המלך הצעיר ועל עמדו לימין האֻמללים והעשוקים ברוח נדיבה. מדוע לא ילך וינסה לראות את פני המלך ולדרֹש ממנו משפט? אמנם, כן הוא הדבר, אפס, היוכל קבצן נלעג ומשֻׁנה כמוהו להכנס אל המלך ולחזות באור פניו? אין בכך כלום – דַיה לדאגה זו בשַׁעתּה. הוא היה איש-מלחמה זקן, ורגיל ומנֻסה להמציא תחבולות ואמצעים; אין כל ספק, כי ימצא את הדרך הנכונה, כן, הוא ישים פעמיו לעיר-הבירה, אפשר, כי ידידו הזקן של אביו, האדון הוֹמְפְרִי מַרלו, יעזור לו – האדון הומפרי, הזקן והטוב, הלִיטנַנט הראשי בחדר-הכירים של המלך המת, או באֻרוה של המלך, או באיזה מקום שהוא – מַילס לא יכֹל לזכֹר בדיוק מה או מי. עתה, כשהיה לו ענין שיכֹל להפֹך ולהתיגע בו, מטרה ברורה ומסֻימה – נסתלק ממנו עב הענן של הבוז והשפלות, שכִּסה את רוחו עד הֵנה, ונתנדף והלך לו, והוא נשׂא את ראשו והביט סביבותיו. הוא התפלא בראותו, עד כמה הרחיק ללכת; הכפר היה הרחק מאחריו. המלך שׂרך את דרכו בעקבותיו, כשראשו מֻרכָּן; כי גם הוא היה שקוע במחשבותיו ותחבולותיו. ספק מעציב העיב את שׂמחתו החדשה של הֶנדון; האם יחפֹּץ הנער ללכת עוד הפעם לעיר, אשר במשך ימי חייו המעטים לא ראה בה כל דבר אחר, מלבד עֹני ומחסור ויד אכזריה? אולם עליו לשאֹל את השאלה הזאת; אי-אפשר להשתמט; ובכן עצר במוסרות בהמתו וקרא:

– שכחתי לשאֹל, לאן פנינו מועדות, מה היא פקֻדתך, מלכי ואדוני?

– ללונדון!

הנדון הוסיף לרכֹּב, כשהוא שבע-רצון מן התשובה – אם תשובה זו גם הַרעֵש הרעישה אותו.

כל הנסיעה עברה בלי כל מאורעות נכבדים. אולם היא כלתה במאורע גדול. בעשר שעות בלילה, בתשעה-עשר לחֹדש פברואר, דָרכו רגליהם על גשר לונדון, בתוך קהל אנשים צפופים ונדחקים, מתפתלים ומפרכסים, נאבקים ונלחצים, הומים ושואגים ומריעים וקוראים הידד, כשפניהם המאירים והצוהלים משֵׁכר בולטים לאור אש-הפלדות של הלפידים הרבים – ובאותו רגע נפלה גֻלגֹלת אחת של איזה דֻכּס בשעתו, או איזה שר וגדול בימיו, גלגלת דלה ונרקבה, והתגלגלה בין רגלי האנשים והתחבטה במרפקו של הנדון ובקפיצה נזרקה אחור, ושוב נפלה ונתגלגלה בסבך הרגלים הרבות והמעֻרבּבות, שמהרו ללכת לדרכן. אכן, הפכפך הוא רוח בני-האדם ובני-חלוף הם כל מעשיהם בתבל זו! המלך המנוח הטוב מת אך זה שלשה שבועות, ואך זה שלשה ימים שנקבר, וכבר יורדים ונופלים אותם הקשוטים, שהתיגע והשתדל כל-כך לבחֹר מתוך אנשים רמי-המעלה לפָאֵר בגֻלגלותיהם את גִּשרו הנאדר, אזרח אחד נתקל בגלגֹלת זו ונפל ארצה, ובנפלו חבט את ראשו בגבו של איש אחר שעמד לפניו, והלז פנה והשליך ארצה בחבטה גדולה את האיש הראשון שנזדמן לידו, ותכף הָשלך גם הוא ארצה על-ידי ידידו של זה. הגיעה עתה השעה הנכונה למלחמה כללית המֻתּרת לכֹּל, כי ההִלוּלי והחִנגי של יום המחרת – יום הכתר – כבר התחילו; כל אחד היה מלא מַשקה משַׁכּר ואהבת-המולדת; בעוד חמשה רגעים התפשטה מלחמת-אגרופים זו על-פני שטח גדול; בעוד עשרה או שנים-עשר רגעים התפשטה כבר על-פני כברות ארץ אחדות והיתה לפרעות, בעת ההיא נפרדו הנדון והמלך בתוך ההמון, מבלי כל תקוה למצֹא איש את רעהו, ועוד רגע ושניהם אבדו בשאון הנורא ובזרם הכביר של אוכלוסי בני-אדם, שהמו ושקקו וגעשו כַהֲמוֹת ים. וכאן הננו עוזבים אותם.

פרק ל: תָּם הוֹלֵךְ וָטוֹב

ובעוד המלך האמִתִּי נע-ונד על-פני הארץ, לבוש קרעים ואוכל לחם צר, והוא לשחוק וללעג ומטרה למהלומות הנודדים רגע אחד, ומתלונן עם חבר גנבים ורוצחים בבית-האסורים ברגע משנהו, וכֻלם כאחד, בלי כל פניות צדדיות, קוראים לו הדיוט וחסר-דעה וכוזב, התענג המלך המדֻמה תם קַנטי על מקרי-חיים שונים לגמרי.

כשראינו אותו בפעם האחרונה, החל לראות את הצד הטוב והיפה שבמלכות. הצד הטוב הזה הלך וטוב מיום ליום; במשך זמן קצר נהפך הצד הזה כֻלו והיה בעיניו לאור-שמש ולמקור עֹנג ושעשועים. פחדו סר מעליו; פקפוקיו וספקותיו הלכו הלך וחסֹר; מבוכותיו הלכו ונעלמו, ובמקומם באו התנהגות מתוך מנוחת-הנפש והליכה מתוך בטחון-הלב. הוא שאב מן המעין, שנמצא לו בתמונת הנער בן-העונשין שלו, מלא חפניו והוציא ממנו תועלת מרֻבּה מאד.

הוא היה מצַוה על “גברת אֱלִיזַבֶּט” ועל “גברת יֶ’ן גְרֵי” להֵרָאות לפניו בכל עת שרצה להשתעשע או לשוחח, והיה שולח אותן מעל פניו כשלא היה עוד חפץ בהן, כאיש הרגיל ולבו גס בדברים כאלה. הוא לא בא עוד במבוכה, כאשר נשקו אלה הגבירות רמות-המעלה את ידו בשעת הפרֵדה.

הוא כבר למד להתענג על זה, שמובילים אותו אל מטתו בהדרת-מלך בלילה, ולובשים אותו על-פי כל המנהגים החגיגיים והמסֻבּכים בּבֹּקר. הוא התחיל להרגיש עֹנג מהול בגאון להתהלך אל ארוחת-הצהרים, כשתהלוכה מזהירה של פקידי-המלכות ואצילים נושאי כלי-נשק מלַוה אותו. באמת, כבר התענג על זה כל-כך, עד כי הכפיל את מספר האצילים נושאי כלי-הנשק והעמיד את מספרם על מאה. הוא אהב כבר לשמֹע את קול החצוצרות, המריעות ומשמיעות את קולן דרך כל הפרוזדור הארֹך, והקול העונה מרחוק: “פַּנו דרך לפני המלך!”

הוא גם למד לשבת על כסא-המלוכה במסִבּת יועציו בהדרת-מלך ולהתענג על זה, וגם להתראות כאלו הוא תופס מקום נכבד יותר מהיות רק כלי-מבטאו של הלורד-פרוטֶקטור. הוא אהב לקבל את פני הצירים ואחֻזת מרֵעיהם, המבריקים בשפע צבעיהם, ולהקשיב אל דברי החבה והאהבה, שמסרו אלה בשֵׁם מלכיהם המפֹאָרים, שקראו לו “אחִינו”. האח, תם קנטי המאֻשר, אשר מחצר-החלאה יָצא לִמְלך!

הוא התענג על בגדיו היפים והזמין עוד כאלה; הוא מצא, כי ארבע מאות המשרתים אינם מספיקים ליקַר תפארת גדֻלתו, והוסיף עליהם פי-שלשה. דברי החֹנף של עבדי החצר, הכורעים ומשתחוים לפניו, היו כנגינה ערֵבה באזניו. הוא נשאר טוב ועדין, והוסיף לעמוד לימין הנלחצים בלב נכון וביד חזקה, ולא יגע ולא יעף במלחמתו נגד חֻקים בלתי-צודקים; אולם בשעת הכֹשר, כשהיה מרגיש עלבון-הכבוד, היה פונה גם אל אחד הרוזנים, או גם אל אחד הדֻכּסים, והיה נועץ בו את עיניו ומביא רעד בכל עצמותיו של זה. פעם אחת הגישה אליו “אחותו”, הגבירה מרים האדוקה והקודרת, את טענותיה נגד שיטתו, שאחז בה, ללֹא חכמה, לסלֹח לאנשים רבים כל-כך, שמקומם היה בבית-האסורים, או היו נדונים לתליה, או לשרפה, והזכירה אותו, כי בתי-הסהר של אביהם המנוח, המלך המפֹאר, הכילו בקרבם לפעמים כששים אלף פושעים בבת-אחת, וכי במשך ימי מלכותו הנפלאים דן למיתה יותר משבעים ושנים אלף גנבים ושודדים. הנער נמלא קצף, שבא מתוך נדבת-לבו, וצִוה עליה לבֹא בחדריה ולהתפלל לה', כי יסיר את לב-האבן מקרבה ויתן לה לב-בשר.

האם לא הטרידה את תם קנטי המחשבה על-אודות בן-המלך הקטן והמסכן, היורש האמִתּי, שהתהלך עמו בחסד ובאהבה, והתפרץ בקנאה בוערת כל-כך להנקם את נקמת תם מאת השומר החצוף ועז-הפנים אשר אצל שער הארמון? כן, בימים והלילות הראשונים של מלכותו היתה מחשבה זו, שחשב על-אודות בן-המלך האובד, זורקת לרגעים טפה מרה בנפשו, וגם התגעגע באמת ובלב תמים, כי ישוב וכי ישיבו לו את זכֻיותיו לגדֻלה וליקר, שבאו לו מלֵדה ומבטן. אולם כשרבו הימים ובן-המלך לא שב, ומחשבותיו של תם נטרדו והלכו יותר ויותר במאורעותיו החדשים והמקסימים, נמחה מעט-מעט זכרון המלך האובד ממחשבותיו לגמרי; ולסוף, כשקרה לפעמים, כי נדחק זכרונו של המלך לתוך מחשבותיו, היה לו דבר זה כעין רוח רעה, הבאה לבעת אותו, באשר זה היה לתם למזכיר עָוֹן וחרפה.

גם אמו ואחיותיו נסתלקו ממוחו של תם באותה הדרך. בראשונה כלתה נפשו אליהן וגם התעצב עליהן והתגעגע מאד לראות אותן, אולם אחר-כך היה רעד עובר בכל עצמותיו למחשבה, כי ביום אחד תבֹאנה הנה בסמרטוטיהן ולכלוכן, וגם תגַלינה את קלונו בנשיקותיהן ותורדנה אותו ממרום מושבו, ותסחבנה אותו ותָשֵׁבנה אותו למקום העֹני והשפלות, האשפות והרפש. לסוף חדלו כמעט לגמרי להטריד את מחשבותיו. הוא היה שבע-רצון מזה, ואף גם שמח; כי בכל פעם שהופיעו לפניו פניהן הנוגים והמאשימים, העירו בקרבו רגש של תועבה ובוז לעצמו יותר מאשר לתולעים הזוחלות.

בחצות הלילה של יום התשעה-עשר לחֹדש פברואר צלל תם קנטי בשנתו על מטתו היקרה אשר בארמון, כשעבדיו הנאמנים שׁומרים לראשו ושרי-החצר הנהדרים עומדים סביבותיו. הנער מלא אֹשר; כי יום המחרת היה היום אשר יעדו לשים את כתר-המלכות בראשו ולהמליך אותו על ארץ אנגליה ברֹב פאר והדר. בעצם השעה ההיא היה אֶדוַרד, המלך האמתי, רעב וצמא, מלֻכלך ומרֻפש, עיף ויגע מרֹב הליכה, לבוש סחבות וסמרטוטים, – כי זה היה חלקו מתוצאות המהומה וההוללות, – והיה נדחק בתוך המון אנשים, שעמדו והתבוננו ברב ענין וחשק אל כנופיות הפועלים, שנהרו ויצאו, נהרו ובאו חליפות אל מנזר וֶסְטְמִינְסְטֵר, שקועים וטרודים במלאכתם כנמלים ממש; הם עשו את ההכנות האחרונות לחג-הכתר.

פרק לא: הַתַּהֲלוּכָה לִכְבוֹד הַמֶּלֶךְ

כשהקיץ תם קנטי ביום המחרת, היה האויר טעון שאון-רעם; השאון הזה מִלא את כל המרחקים, והוא היה כזמרה ערֵבה באזניו; כי הזכיר לו, כי כל הקהל האנגלי מקצהו ועד קצהו יצא לקַבל את פני היום הזה ולברך את בואו באֵמון-לב.

ושוב מצא תם, כי הנהו עוד הפעם התֵּל, שהכּל פונים אליו בתהלוכת-חג נפלאה, השָׁטה לאֹרך התֶּמזה. כי על-פי מנהג קדמונים, צריכה התהלוכה לכבוד המלך דרך העיר לונדון להתחיל מן המגדל הגדול, ולכן שם את פעמיו שמה.

כשהגיע שמה, נדמה, כאלו נבקעו פתאם כתלי המצודה, המלאה הדרת-כבוד, באלפי מקומות, ומתוך כל בקיע ובקיע קפצו והשתרבבו לשונות-אש ולהבות אדֻמות ועשן לבן, המתאבק ועולה; אחר זה נשמע התפוצצות מחרֶשת-אזנים, שבתוכה נבלעו כל תרועות ההמון ושאונו ושהרעידה את האדמה; קלוחי הלהבות, העשן וההתפוצצות נִשנו וחזרו ונִשנו במהירות מפליאה, ובמשך רגעים אחדים נעלם המגדל העַתיק בתוך עב-הענן הגדול של העשן, כֻּלו נעלם, מלבד חֻדו הלבן, המשתלשל ועולה, שקראו לו המגדל הלבן; המגדל הלבן הזה עם הנִסים המתנוססים עליו בלטו ונשקפו מתוך כל הערפל כראש-הר גבוה, הבולט ונשקף מתוך חשרת-עבים.

תם קנטי, הדוּר בלבושו, עלה ורכב על סוס-מלחמה דוהר, שרתמתו המקֻשטת ויקרת-הערך ירדה והגיעה לארץ; “דודו”, הלורד-פרוטֶקטור סוֹמרסֶט, שרכב גם הוא על סוס כזה, לקח את מקומו מאחריו; שומרי-ראש-המלך התיצבו בשתי שורות מימינו ומשמאלו, כֻּלם נושאי כלי-נשק נוצצים וממֹרטים; אחרי הלורד-פרוטֶקטור נמשכה תהלוכה של נדיבים ואצילים, עטופי זיו וזֹהר, ועבדיהם אחריהם, שנראתה כאִלו לעד לא תִפָּסק. אחריהם הלכו נשיא העיר וזקניה ושופטיה, לבושי בגדים מקטיפת-ארגמן ושרשרות-זהב על לבם; אחריהם הלכו ראשי כל אגֻדות לונדון ופקידיה, לבושי-מכלול ובידיהם דגלי אגֻדותיהם השונות. בתהלוכה היה גם-כן, בתור שומרי-הכבוד המיֻחדים אשר לעיר, “גדוד יורי-כלי-התותח העַתּיק והנכבד”, – גדוד זה היה כבר בן שלש מאות שנה באותה העת, והיתה הפלוגה היחידה, שהיתה לה הזכות (שיש לה גם עד היום הזה) לבלי היות תלויה בדעת הפרלמנט ובפקֻדותיו. זה היה מחזה מרהיב-עין, שנתקבל בתשואות-ברכות מאת כל הקהל, כשעברו אלה בהדרת-כבוד בתוך כל המון האזרחים. סופר-הזכרונות אומר: – כשנכנס המלך אל העיר, נתקבל מאת כל העם בתפלות, בקריאות של “ברוך הבא”, בבכיות וגם בדברים עדינים, ובכל הסִמנים המוכיחים את אהבתם הנאמנה של עבדים אל אדונם ומושלם; והמלך, כשנשא את פניו השמחים לאלה שעמדו מרחוק ודִבּר את הדברים היותר רכים ועדינים לאלה שעמדו קרוב להוד-חסדו, הֶראה, כי הוא שׂמֵח להביע את רגשי תודתו לבני-עמו ולאותות-הרצון שלהם לא פחות מאשר שׂמחו הם להַראותם לו. לכל אלה, שברכו אותו בכל-טוב, הודה מקרב לבו. לאלה שאמרו: “אלהים יָחֹן את הוד-חסדו”, השיב אמריו: “אלהים יחֹן את כלכם!” וגם הוסיף, כי “הוא מודה להם מקרב לבבו”. עליצותם של האנשים עברה כל גבול, כשמעם את דברי האהבה של המלך וכראותם את תנועות פניו המפיקים חסד.

ברחוב פֶנְטשוֹרְטש עמד ילד נאה, לבוש מכלול ויקר, על בימה, לברך בשלום את כניסתו של הוד-מלכותו אל העיר. בחרוז האחרון של ברכתו שלום היו כדברים האלה:

"שָׁלוֹם עָלֶיךָ, הַמֶּלֶךְ! בֵּרַכְנוּךָ מֵעֹמֶק לִבֵּנוּ;

בָּרוּךְ בֹּאֲךָ הַמֶּלֶךְ, בֵּרַכְנוּךָ בְּנִיב שִׂפְתוֹתֵינוּ, –

בֹּאֲךָ לְשָׁלוֹם הַמֶּלֶךְ, קַבֵּל רִנַּת לְשׁוֹנֵנוּ,

רְצֵה בִרְכַּת לִבֵּנוּ הָרָתוּק אֵלֶיךָ

בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, לָעַד לֹא יִנָּתֵקוּ;

אֱלֹהִים יָחְנְךָ, תְּפִלָּתֵנוּ נִשֵּׂאת,

לְנֵצַח נְצָחִים פָּנָיו לְךָ יָאִיר."

ההמון התפרץ בקול תרועת שמחה, וכלם כאחד שָׁנו את דברי הילד. תם קנטי לטש את עיניו והביט למרחוק על-פני כל הים הרועש וההומה של פנים תאבות, ורגשותיו המו בקרבו מרֹב עליצות; הוא הרגיש, כי אין דבר גדול בעולם מהיות מלך ואליל כל העם. בעוד רגע העיף את עיניו וראה מרחוק אחדים מרֵעיו אשר “בחצר-החלאה”, לבושי-סחבות, – אחד מהם היה ראש-כל-הציים אשר בחצר המלך המדֻמה, שיסד שם זה לא-מכבר, והשני היה “האציל הראשון שומר-הסף” באותה הממלכה המדֻמה, וגאותו גדלה שבעתים. האח, לוּ רק יכלו להכיר אותו עתה! כבודו ותפארתו היו אז גדולים לאין חקר, לוּ רק יכלו להכיר אותו, והיו מוצאים, כי המלך המדֻמה של האשפות והמבואות המטֻנפים, שהיה לשחוק וללעג, היה למלך אמִתִּי, ודֻכּסים ובני-מלכים נהדרים הם לו לעבדים, המלחכים את עפר רגליו, וכל בני העם האנגלי תֻּכּו לרגליו! אבל, עליו היה להתכחש לעצמו ולחנק את תאותו זו בקרבו, כי הכרה זו היתה עולה לו במחיר גדול יותר מערכה; ולכן הסב את פניו ועזב את שני הנערים המלֻכלכים לצעקותיהם ולתרועות שמחתם, כשאינם חושדים כלל בזה, אשר לכבודו הם שמחים ומריעים.

לרגעים נשמע קול ההמון ברֵעו: “מַשֵּׂאת! מַשֵּׂאת מאת המלך!” ותם היה נענה לקול הזה בפזרו מלא חפניו מטבּעות חדשות ומבריקות לכל עֵבר לבני-העם, שנלחמו והתגוששו ונאבקו בשבילן.

סופר דברי-הימים אומר: – בקָצה העליון של רחוב בית-תפלת-החסד, לפני שלט הנשר, הקימה העיר קשת מרהבת-עין, ומתחתה היתה בימה, שתפסה את כל רֹחב הרחוב מקצהו ועד קצהו. זו היתה תערוכה הִסטורית, שהראתה את שלשלת-היוחסין של המלך. שם ישבה אֱליזַבֶּט מיוֹרק בתוך וֶרֶד לבן וגדול מאד, ועֲלֵי-הכותרת שלו קשטו ופארו אותה מסביב; לימינה היה הֶנרי השביעי, מִתַּמֵּר ועולה מתוך וֶרד אדֹם וגדול מאד, מקֻשט באותו האֹפן; ידי שני אלה היו משֻׁלבות יחד, וטבעת-הקדושין נראתה גלוי לכל. מתוך הורדים הלבנים והאדֻמים יצא גזע, שעלה והגיע עד בימה שניה, ששם היה הנרי השמיני יוצא ועולה מתוך וֶרד לבן ואדֹם וסמל תבניתה של אֵם המלך החדש, יֶ’ן סֵימוּר, לימינו. מן הזוג הזה שגשג ויצא נֶטע, שהשׂתרג והגיע אל בימה שלישית, ששם היה סמל תבניתו של אֶדוַרד הששי בעצמו, כשהוא יושב על כסא-מלכותו בהוד ובהדר; וכל התערוכה היתה קלועה במקלעות ורדים, אדֻמים ולבנים.

המחזה הזה, המפליא והמרהיב עין, פעל כל-כך על ההמון העליז, עד כי השתיקו בקולות קריאותיהם וחנקו לגמרי את קולו הדק של הילד, שעליו היה מוטל לבאר להם את כל הענין בחרוזים מלאים תהלות ותשבחות. אולם תם קנטי לא התעצב אל לבו, כי אותו השאון והתרועה היוצאים מלבות נאמנים היו באזניו כזמרה ערֵבה יותר מכל דברי שירה ופיוט, ולוּ גם היה ערכם הפיוטי גדול ביותר. לכל מקום שהסב תם את פניו הצעירים והמאֻשרים, הכירו האנשים את הדמיון המדֻיק אשר בין צלם דמות תבניתו ובין פניו הוא; זה היה צלם דמות בשרו ודמו ממש; ושוב התחוללו סופות חדשות של תרועות ומחיאות-כפים והתפרצו בכל עֹז.

התהלוכה הנהדרה התנהלה קדימה, אחזה את דרכה מקשת-נצחון אחת לרעותה, ועברה על-פני מערכת של תמונות ומחזות סִמליים, מרעישים את הלב ומבלבלים את המוח ביפעתם. בכל אחת מאלה התגלמו באֹפן נעלה מאד איזו מדות טובות, או איזו כשרונות, או איזו זכֻיות והתנופפו דגלים; והמרבדים היותר יקרים, כל מיני אֵטון ושטיחי זהב מָשזר כִּסו את כל הרחובות, – דוגמאות של העֹשר הרב, הנמצא בתוך החנֻיות פנימה; וגם ברחובות אחרים לא היה הזיו והזֹהר נופל מאלה, ובקצתם היה גם עולה על אלה.

– וכל הגדולות האלה וכל הנפלאות האלה נעשׂו כֻלם לברך אותי בשלום – מלמל תם קנטי.

לחָיי המלך המדֻמה האדימו מרֹב התרגשׁות, עיניו הפיצו אור, וכל חושיו בו כאלו צללו בתהום רוגשת של עֹנג. בו ברגע, כשהיה נכון להניף את ידו, כדי לזרֹק עוד מַשֵּׂאת עשירה כיד המלך, נפל מבטו על פנים חִורים ונדהמים, שהיו מתוחים ומבצבצים מתוך השורה השניה של המון האנשים, והעינים שבפנים האלה נעוצות בו בכל תֹקף במבט נוקב, שממון מַחֲלֶה עבר בכל גופו; הוא הכיר את אמו! וידו התנשאה במהירות נמרצה, וכף-היד היתה כלפי חוץ, לנגד עיניו, – אותה התנועה שלא-בהכרה, שהיה רגיל בה ושֶׁשֹּׁרְשָׁה בקרבו על-ידי איזה מקרה נשכח ונשארה בו לעולם בכֹח ההרגל. בעוד רגע חתרה את דרכה והתפרצה מתוך הדֹּחק הגדול, עברה על-פני שומרי-ראשו והגיעה ועמדה לימינו. היא חבקה את רגלו, היא כסתה אותה בעתרת נשיקות, היא צעקה: “אהה, ילדי חביבי!” ונשׂאה אליו את פניה, שנשתנו לגמרי מרֹב אהבה ועליצות. באותו רגע חטף אותה פקיד אחד משומרי-ראש-המלך וסחב אותה בקללה על שפתיו וטלטלהּ, עד אשר התנודדה והָשלכה אחור, בכֹח-ימינו הכביר, אל המקום אשר משם באה. המלים “אינני מכירך, אשה!” היו כבר על שפתי תם, כשקרה מקרה מעציב ומעורר-חמלה זה; אולם לבו נשבר בקרבו בראותו את הנעשה לה; וכאשר פנתה להעיף עליו את מבטה האחרון, כשבלע אותה ההמון הגדול מנגד עיניו, נראתה לו כל-כך מדֻכּאה, כל-כך מדֻכדכה, עד כי תקפה אותו בושה גדולה, שאִכּלה את כל גאותו לעפר ואפר, וכל כבוד-מלכותו הגנוב אתו נָבַל וכָמַש בעיניו. לכל גדלו ותפארתו לא היה עוד כל ערך בעיניו, ונדמה לו, כי הם הולכים ונופלים מעליו כבלויי-סחבות נרקבים.

התהלוכה הוסיפה ללכת לדרכה, דרך מלאה זיו וזֹהר, יקר ותפארת, שגדלו והלכו מרגע לרגע, דרך מלאה תשואות של ברכת-שלום ורצון, שהתחוללה כסופה וגדלה והלכה; אולם בעיני תם קנטי היו כל הדברים האלה כלא-היו. מאומה לא ראה ומאומה לא שמע. לכל הנֹעם והחן שבהוד-מלכות לא היה עוד ערך בעיניו; כל הפאר וההדר שבו כאלו באו וטפחו על פניו בתוכחת-מוסר. מוסר-כליות אכל את לבו עד היסוד בו. הוא אמר: "מי יתן ויצאתי לחפשי מן השביה הזאת!

מבלי דעת ומבלי הרגיש בזה התחיל שוב לדבר את הדברים ההם, שהיה מדבר בראשית ימי גדֻלתו, שכפו עליו בעל-כרחו.

התהלוכה המתנוצצת הלכה והתפתלה כנחש נוצץ ונמשך לבלי-קץ דרך כל הרחובות הצרים והעקלקלים של העיר העתיקה והמוזרה ודרך כל אוכלוסי העם, המריע וקורא הידד לעֻמתהּ; אולם המלך עדַין רכב בראש מוּרד ועינים שלא הביעו מאומה, ועדין לא ראה מאומה, מלבד פני אמו ואותו הרגש המדֻכּא שבהן.

– מַשׂאת, מַשׂאת מאת המלך! הקולות האלה נפלו לתוך אֹזן לא-שומעת.

– יחי אֶדוַרד, מלך אנגליה, לאֹרך ימים! נדמה, כאלו הזדעזעה הארץ מעצמת ההתפוצצות; אולם המלך לא נענה לקריאה זו. הוא שמע אותה כשמֹע איש את רעם מִשבּרי הים, הנִשׂא ונקלט אל-תוך אזנו ממרחק גדול; כי כל שאון הרעם הזה נכבש ונחנק בתוך קול אחר, קרוב יותר, בתוך לבו, בתוך הכרתו הפנימית, שהאשימה אותו על פניו, – קול, ששָׁנה וחזר בלי-הרף את הדברים המחפירים: “אינני מכּירֵך אשה!”

הדברים האלה הלמו את נפש המלך בצלילי פעמוני-אֵבל, ההולמים את נפש הידיד שנשאר בחיים, כשהם מזכירים לו, כי ידידוֹ זה ההולך לבלי-שוב עוד סבל מבגידה, שבגד בו הוא, החי, בסתר.

בכל מקום שפנה נתגלו מחזות מלַבּבים חדשים; פלאים חדשים, דברים מתמיהים חדשים, הופיעו לנגד עיניו; הקולות העצורים והכבושים בתוך הסוללות, המחכות לבֹאו, הוּצאו עתה לחפשי; קריאות חדשות, מלאות התלהבוּת וגיל, של ההמון המחַכּה לו, פרצו מחדש; אולם המלך לא נתן כל אות, ואותו הקול המאשים, שהיה מחלחל ונאנק בתוך לבבו המלא רֹגז, היה הצליל היחיד, שמִלא את אזניו.

עוד מעט והשמחה השפוכה על-פני כל ההמון נשתנתה מעט, ומשהו של תחִנה או חרדת-לב היה נִכּר בה; אפשר היה גם להרגישׁ, כי מבול מחיאות-הכפים ושאונו והמונו של בני-העם הלכו הלך ושכֹך. הלורד-פרוטֶקטור מִהר להתבונן אל הדברים האלה; הוא גם מִהר למצֹא את סבתם. הוא דפק בסוסו לקרב אל המלך, ובגחנו על אֻכפו, גִלה את ראשו ואמר:

– מלכי ואדוני, השעה איננה שעת חלומות והרהורים. העם מתבונן אל ראשך המוּרד בעצב, אל פניך המעֻננים, והם מנחשים, כי זהו סִמן לא-טוב. שמע, לעצתי; גַלה את שמש מלכותך, למען תזרח על אֵדי-הערפל האלה המנבּאים רעות, ותפיצם. שָׂא את ראשך והָאֵר את עמך בצחוק פניך.

ובדַבּר הדֻּכּס את הדברים האלה, פזר מלא-חפנו מטבעות-כסף ימין ושמאל, ואז שב למקומו. המלך המדֻמה עשׂה, כאשר צֻוה, באֹפן מיכַני. בת-צחוקו היתה בלי כל רוח-חיים, אולם מעטות מאד היו העינים, שהיו קרובות למדי, או חַדות למדי, להכיר בזה. נענועי ראשו המקֻשט בנוצות, כשברך את בני עמו, היו מלאים חן וחסד; הוא פזר להם מַשׂאת המלך ביד טובה ורחבה; וכך חלפה ועברה חרדת לב העם, וקולות הקריאה והתרועות התפרצו עוד הפעם ברעש גדול אדיר וחזק, כאשר בתחלה.

אבל עוד פעם אחת היה הדֻּכּס מֻכרח לרכב לפניו, לפני כְלוֹת התהלוכה, ולגשת ולהַתרות בו עוד הפעם. הוא לחש:

– אהה, מלכי הנערץ! התנער מן הרוח הרעה; עיני כל העולם נטויות אליך, ואז הוסיף ברוח נרגזה: "תלך העניה המשֻׁגעה ההיא לאבדון! היא היא שהרגיזה את מנוחת הוד-מלכותך.

תם, המרהיב עין בלבושו, הִפנה מבט עכור ונדעך אל הדֻּכּס ואמר בקול יבש:

– היא היתה אמי!

– אלי, אלי! נאנק הדֻּכּס במשכו ברסן הסוס לשוב למקומו, "זה היה באמת סִמן רע, מנבא רעות. הוא השתגע עוד הפעם!

פרק לב: יוֹם הַכֶּתֶר

נשובה עתה שעות אחדות ונעמד במנזר וֶסטמינסטר, בשעה הרביעית בבֹקר של יום-הכתר הזה, אשר זכרו לא יסוף. איננו בודדים שם; כי אף-על-פי שעדַין לילה, הננו מוצאים כבר את היציעות המוארות בלפידים הולכות ומתמלאות בני-אדם השבעים רצון מזה, שיוכלו לשבת דומם ולחכות שבע או שמונה שעות, עד אשר תגיע השעה, שיוכלו לראות את הדבר, שכמעט אין להם כל תקוה לראותו פעם אחת עוד בימי חייהם – בהנתן כתר-המלכות על ראש המלך. אמנם, לונדון וּוֶסטמינסטר היו כבר עֵרות ומלאות תנועה מן העת, אשר רעמו כלי-התותח לשם אזהרה בשעה השלישית, והמון אנשים עשירים, בלי תארי-כבוד, שקנו את הזכות להשתדל ולמצֹא מקום לשבת ביציעות, נוהרים ונאספים כבר דרך הפתחים המיֻעדים לאנשים ממין זה.

השעות נמשכות לאִטן באֹפן משעמם למדי. כל התנועה וכל השאון חדלו לזמן-מה, כי כל היציעות נמלאו מפה לפה זה כבר. עתה נוכל אנחנו לשבת ולהביט ולחשוב ככל אַוַּת-נפשנו. יכולים אנחנו להציץ, פֹּה ושם, מבעד אור בין-השמשות הכהה אשר בכנסיה, על חלקי יציעות ואכסדראות האלה נסתרים מעינינו בשֶׁל העמודים והזיזים הארדיכליים, החוסמים את מבטנו. לעינינו יֵרָאה כל חלק העזָרה הצפונית הגדולה – ריקה ומחַכה לְבֹא אלה מבני אנגליה, שזכותם עומדת להם להכנס לשָׁם. רואים אנחנו גם את הבימה המרֻפדה באטון יקר, שעליה עומד כסא-המלוכה. הכסא עומד במרכז הבימה, ומֻגבה הוא למעלה על רָמָה של ארבע מדרגות. באמצע מושב הכסא נתונה טבלת-אבן מחֻספֶּסת ושטוחה – אבן-סְקוֹן – אשר עליה ישבו הרבה דורות של מלכי שוטלנדיה בהִנָּתן כתר-מלכות על ראשם, וכך נקדשה במשך הזמן להיות גם למושב מלכי אנגליה. גם הכסא וגם השרפרף מכֻסים באטון-זהב מָשזר.

דממה שׂוררת, הלפידים מהבהבים באור כֵּהֶה, העת נמשכת לאִטה; אבל סוף-סוף מתגלה אור-היום, שאֵחר לבֹא, ותופס את מקומו. הלפידים כָּבים, וזֹהר קורן ורך משתפך על-פני כל המרחבים. כל הקוים והפרצופים של הבנין הנאדר מתבלטים עתה באֹפן ברור, אולם עדַין שקועים הם באיזו רַכּות ונראים כחולמים, כי השמש עודנה מכֻסה בצעיף ענן-קל.

בשעה השביעית הָפרע השעמום ההוזה בפעם הראשונה; כי אחרי צלצול השעה הזאת מופיעה האצילה הראשונה בעזָרה, כֻּלה לבושה זיו וזֹהר כשלֹמֹה המלך בשעתו, והנה היא מוּבלה אל מקומה המיֻחד לה על-ידי פקיד לבוש אטלס וקטיפה, ופקיד שני בדמותו ובלבושו אוסף בחפניו את השֹׁבל של האצילה ונושאו אחריה, ובשבת האצילה הוא מסדר את השֹׁבל ושׂם אותו על ברכיה. אחר-כך הוא מציג את השרפרף כחֵפץ-לבה, ואז הוא מניח את הכתר הקטן שלה באֹפן כזה, שיהיה מצוי לידה, כאשר תבֹא העת לאצילים ולשׂרים לשים את כתריהם בראשם בעת ובעונה אחת.

ובעת הזאת נוהרות כבר האצילות בכל זיו-נגהן, והפקידים, לבושי אטלס וקטיפה, מתרוצצים וטסים הֵנה והֵנה, מושיבים אותן ומשתדלים להנעים ולהרחיב להן. המחזֶה עתה מלא חיים למַדי. תנועה וחליפות-גוָנים בכל מקום. אחרי זמן-מה שבה המנוחה למקומה; כי כל האצילות כבר באו, וכֻלן יושבות כבר על מקומן: ערֻגה גדולה מלאה פרחים חיים, פרחי בני-אדם, שנֹגה וחליפות-צבעים להם ומשֻׁבּצים הם ב“שביל החלב” במשבצות אבנים יקרות. יש שם נשים בנות גילים-שונים; אַלְמְנוֹת-אצילים חוּמות, מקֻמטות ובעלות שׂער לבן, שיש בכֹחן לשוב אחור על כנפי הזמן ולזכֹּר את יום-הכתר של ריטשַׁרד השלישי ואת ימי התלאות של הדור ההוא, שכבר נשכח זכרם; שם יש גבירות נחמדות בנות גיל בינוני; מטרוניות צעירות, נחמדות ומלאות חן; בתולות צעירות עדינות ויפהפיות, עיניהן קורנות וצבע פניהן רענן, שאפשר, כי תשֵׂמנה את כתריהן הקטנים בראשן בידים מרשלות, כשתגיע השעה הגדולה; כי הדבר יהיה חדש להן והתרגשותן תהיה לחן למכשול ולנגף במעשיהן. אולם אפשר, כי לא יקרה כדבר הזה, כי שערותיהן של הגבירות האלה היו מסֻדרות באֹפן מיֻחד לאותה המטרה המיֻחדת, וכאשר אך ינָתן האות, יעלה בידן לשׂים את כתריהן ברֹאשן במקום הנכון.

כבר ראינו, כי כל מערכת קבוצת האצילות האלה היתה זרועה ונקֻדה אבנים יקרות, ורואים אנו גם כן, כי זהו מחזה מרהיב-עין – אולם עתה נבוא באמת ובתמים לידי השתוממות. בשעה התשיעית, בערך, נבקעים העננים והולכים להם פתאם, וסילון של אור-שמש בוקע את האויר הָרָכִיך, והוא הולך ומרפרף לאטו על-פני כל שורות האצילות, וכל שורה ושורה, שסילון זה נוגע בה, נהפכת לאש-פלדות מרֻבּת-גוָנים ומעַורת-עינים, והננו מרגישים רטט מפעפע בכל אברינו עד ראשי אצבעותינו, ורעד חשמלי יתקפנו בהיותנו נפתעים מיפי המחזֶה! עוד מעט וצִיר מיֻחד של איזו ממלכה רחוקה מארצות הקדם עובר, בין שׁאר צירי הממלכות הנכריות, דרך אור השמש הזה, וכמעט שאין בנו כֹח לשאוף רוח, כי הזיו והנֹגה, הנוהרים ומבריקים ומרצדים סביבותיו, מדהימים אותנו בכל תֹקף: כי מכף-רגל ועד ראש הוא משֻׁבּץ באבנים יקרות, ותנועה קלה שבקלות, שהוא נע, שופכת שפעת נֹגה מפליא, מרַקד ומפזז סביבותיו.

העת חלפה והלכה לה, – שעה אחת – שתי שעות – שתי שעות וחצי; אז נשמעו רעמי כלי-התותח העמֻקים, המבשׂרים, כי סוף-סוף באו המלך והתהלוכה הגדולה, ולב ההמון המצַפּה עלץ בקרבו. כל אחד ידע, כי עתה יהיה עוד אֵחוּר אחד, כי נחוץ להכין את המלך ולהלבישו לשם הטֶקס החגיגי; אולם את העת הזאת יבַלו בנעימים, כשתחזינה עיניהם את אלופי הממלכה, הלבושים מַלכוּת, מתאספים ובאים. האלופים האלה הובלו בכבוד ובהדר כל אחד אל מקום-מושבו, וכתריהם הקטנים הונחו גם הם במקום, שיהיו מצויים לידם בכל עת-מצֹא; ובין כך היה ההמון הנאסף ביציעות מלא חיים וענין, כי רֻבּם ראו בפעם הראשונה דֻכּסים, רוזנים ואצילים, ששמותיהם חרותים בדברי הימים זה חמש מאות שנה. לסוף, כשישבו כלם, היה המחזה, שראו היושבים ביציעות ובאכסדראות, מכל מקום שהוא, שלם בַּכֹּל – מחזה נפלא ומרהיב-עין אשר לא יִשָׁכֵחַ.

והנה נכנסו ראשי הכנסיה, לבושים בגדי-השּׂרד ומצנפות-כהונתם בראשם ומשרתיהם אחריהם. הם עלו בשורה על הבימה וישבו במקומותיהם המיֻעדים להם; אחריהם באו הלורד-פרוטֶקטור ועוד אנשים מֵרַבֵּי-המלוכה, ואחריהם באה פלוגה של שומרי-ראש-המלך לבושי ברזל ונחֹשת.

אז היתה הפסקה קצרה; והנה נִתּן האות וקול תרועת מנגינה כבירה ועליזת-נצחון התפרצה בכל עֻזה, ותם קנטי, בלבוש-מלכות של אטון וזהב משזר, הופיע מבעד דלת אחת, וצעד ועלה על הבימה. כל ההמון קם כאיש אחד, והטקס החל.

אז התפרץ קול מנגינת-תפלה נאדרה, ששטפה בגלי צליליה הכבירים את כל המנזר; זה היה לשֵׁם פִּרסום וברכת-שלום לכבוד תם קנטי, שהובל עתה אל כסא המלוכה. הטְקָסים העתיקים התחילו, ונמשכו והלכו בחגיגיות, שעשתה רֹשם עמֹק על כל האנשים, שישבו והביטו בעינים תמהות; וכאשר הלכו כל הטקסים האלה והגיעו את קִצם, כן הלכו פני תם הלֹך והַלבּן, ורגש של כאב גדול ורוח נכֵאה, שהתגבּר והתעמק יותר ויותר, תקף את נשמתו ואת לבו המלא מוסר-כליות.

לסוף הגיעו אל המערכה האחרונה. ההגמון הגדול ד’קֶנטרבּוֹרי הניף את כתר-מלכות-אנגליה מעל הכר, שהיה מונח עליו, והחזיק אותו מעל לראש המלך המדֻמה, הרועד כֻּלו. באותו רגע הופיע נֹגה הקשת ושלח את קרני אוריו וצבעיו דרך כל העזרה רחבת-הידים; כי מתוך דחיפה-פנימית משֻׁתּפת אחת הרים כל אחד מקהל האצילים והאצילות את כתרו, או את כתרה, הקטן, והחזיק אותו מעל לראשו, או לראשה, – וכך נשארו כלם תלויים ועומדים במצבם זה.

דממה עמֻקה שררה בכל המנזר. ובאותו הרגע הגדול והנשׂגב נדחק והופיע צלם-בלהות על-פני הבימה – צלם-בלהות, שאיש מן הנאספים לא הרגיש בו, בהיות כל אחד שקוע במחזה אשר לפניו, עד אשר הופיע פתאם והגיח ועלה דרך השביל המרכזי אשר בין שורות המושבות. זה היה נער, ראשו גלוי, נעליו קרועות, והוא לבוש בגדים בלואים וקרועים של אטון גס וגרוע, הוא הרים את ידו בחגיגיות, שלא התאימה כלל וכלל עם מראהו המלֻכלך והמעציב, והכריז את ההתראה הזאת:

– הנני אוסר עליכם לשים את כתר-מלכות-אנגליה בראש זה, שקִפַּח את חיי. אנכי הנני המלך!

כרגע נִחתו ידים רבות בקצף וחמת-עֶברה על הנער; אולם באותו רגע צעד תם קנטי, בלבוש-המלכות שלו, בצעדים מהירים לפניו וקרא בקול מצלצל:

– הרפו ממנו, ואל תגעו בו! הוא הנהו המלך!

פחד-אלהים ומבוכה אחזו את כל הנאספים. רבים התנשאו ממקומם ולטשו את עיניהם מתוך טרוף-הדעת והביטו איש אל רעהו ואל הגבורים הראשיים אשר במחזה חליפות, כאותם בני-אדם התמהים, אם בהקיץ הם רואים וחושיהם עֵרים ומרגישים, או כי ישֵׁנים הם וחולמים. הלורד-פרוטֶקטור היה נדהם ומֻכּה-שממון כמו יתר הנאספים, אולם במהרה התאושש וקרא בקול מושל ומצַוֶּה:

– אל תשגיחו בהוד-מלכותו, מחלתו תקפה אותו עוד הפעם – תפשו את הריק והפוחז הזה!

מצותו היתה בודאי נעשית, אלא שהמלך המדֻמה רקע ברגלו וקרא בקול:

– בנפשכם הדבר הזה! אל תגעו בו! הוא הנהו המלך!

הידים הושבו אחור; כל הבית כאִלו התאבּן; אין דובר דבר ואין איש זע ממקומו; באמת לא ידע איש, איך להתנהג ומה לאמר במקרה מוזר ומפתיע כזה. ובעוד אשר דעתו של כל אחד עמלה והתיגעה למצֹא פשר דבר נכון, הוסיף הנער לנוע וללכת לפניו בהליכה רמה ובפנים מלאים בטחה. מן הרגע הראשון לא פקפק אף פקפוק קל. ובעוד אשר דעתו של כל אחד נפתלה בסבך הזה ופרפרה והתלבטה באין-אונים, צעד הוא על הבימה, והמלך המדֻמה רץ לקראתו בפנים שמחים ומאירים; הוא כרע על ברכיו לפניו ואמר:

– האח, אדוני המלך, יהיה תם קנטי המסכן ראשון להִשָׁבע לך שבועת-אמונים, וגם לאמר: שים את כתר-המלכות בראשך ושוּבה אל נחלתך ואל כל אשר לך!

עין הלורד-פרוטֶקטור העיפה מבט קשה וזועם על-פני זה החדש, מקרוב בא; אולם המבט הקשה והזועם נעלם כרגע ופניו הביעו הפתעה והתפלאות. כדבר הזה קרה גם ליתר השרים הגדולים. הם הציצו איש אל רעהו, ומתוך דחיפה-פנימית משֻׁתּפת לכלם נסוגו שלא מדעת צעד אחד לאחור. אותה המחשבה מִלאה את לב כל אחד מהם: – כמה מוזר הדמיון שביניהם!

הלורד-פרוטקטור הרהר לנפשׁו רגעים אחדים מתוך מבוכת-נפש, ואחר אמר, ביראת-הכבוד ומתוך כֹּבד-ראש:

– הואילה-נא, אדון, נפשי חשקה לשאֹל שאלות ידועות, אשר –

– אנכי אענה עליהן, אלופי.

הדֻכּס שאל אותו שאלות רבות בנוגע לחצר המלך, למלך המנוח, לבן המלך, לגבירות בנות המלך, – הנער ענה עליהן נכונה ובלי כל פקפוק. הוא תֵאר את חדרי המלך אשר בארמון, את חדרי מעונו של המלך המנוח, ואת חדרי הנסיך מוֶלס.

זה היה מוזר; זה היה נפלא; כן אי-אפשר היה למצא שֹׁרש דבר זה – כך אמרו כל השומעים את הדברים האלה. הזרם החל לנטות לטובתו של המלך, ותקוותיו של תם קנטי גדלו והלכו. הלורד-פרוטקטור הניע את ראשו ואמר:

– באמת, הדבר הוא נפלא מאד – אולם אין זה יותר מאשר יוכל אדוננו המלך לעשות גם הוא. הערה זו, והרמז שבה, כי הוא עדַין המלך, העציבה את רוח תם קנטי. הוא הרגיש, כי תקוותיו הולכות ומתפוררות מתחתיו. – אלה אינן עוד הוכחות מספיקות, הוסיף האפוטרופוס.

הזרם נטה עתה במהירות גדולה, במהירות גדולה ביותר – אולם לא בדרך הנכונה; הזרם הזה השליך את תם קנטי עוד הפעם אל השרטון, שעליו היה כסא-המלוכה, בעוד אשר שטף את השני והשליך אותו בלב ים. הלורד-פרוטֶקטור נמלך בלבו – הוא הניע את ראשו – מחשבה אחת נדחקה ועלתה על לבו: – סכנה גדולה נשקפת לממלכה ולכֻלנו, אם לא נצליח לפתֹּר חידה הרת-עולם זו; חידה זו יש בכֹחה לחלק את כל העם האנגלי ולחתֹּר חתירה תחת כסא-המלוכה. הוא פנה ואמר:

– האדון תּוֹמַס, שׂים במשמר את – לא, הַמתּן! פניו האירו. הוא התיצב בפני הקנדידט הלבוש סחבות, ושאל אותו שאלה זו:

– איפה מונח החותם הגדול? ענֵה לי על שאלה זו באמת, והחידה תפָּתר; כי רק זה שהיה יורש-העצר הנסיך מוֶלס יוכל לענות על שאלה זו! בדבר קל-ערך כזה תלויים כסא-המלכות וקיומו של בית המלך!

זו היתה מחשבה מֻצלחת, מחשבה מזהירה. כל השרים הגדולים חשבו, כי זו היתה מחשבה מֻצלחת; מתוך מבטיהם המביעים שמחה והסכמה מן הלב, שׁהעיפו איש לרעהו מסביב, היה נִכּר, כי כלם כאחד מיַשרים את כֹּחו ומהללים את פעלו מתוך שתיקה. כן, כל איש, מלבד בן-המלך האמִתּי, לא יוכל להתיר את הקשר המִסתּוֹרי והעקשני של החותם הגדול, שנעלם ואיננו – הכוזב הקטן והנעזב הזה למד את לקחו היטב היטב, אולם עד פֹה יבֹא בלִמודיו שלִמדוהו ולא יוסיף, כי גם מורהו בעצמו לא היה יכול לענות על השאלה הזאת – האח, זה טוב, זה טוב מאד באמת; עתה נפָּטר מן העסק המטריד והמסֻכּן הזה ברגע קצר! ולכן הניעו את ראשם והצטחקו בקרב לבם מתוך שביעת-רצון, וצִפו לראות את הנער הסכל הזה כשהוא אחוז שבץ מתוך מבוכה וְאַשְׁמָה. אולם כמה נפתעו, בראותם, כי לא כאשר קוו כן היה, – כמה התפלאו בשמעם, כי הנער עונה תכף, בקול מלא בִטחה ובלי שמץ מבוכה, ואומר:

– אין דבר קשה בחידה זו. ואז פנה ונתן את הפקֻדה הזאת, מבלי בַקש רשות, ובאותה הקלות של איש, שלבו גס בדברים כאלה: – אדוני סֶן-י’ון, לֵך אל חדר-משכיתי אשר בארמון – כי אין איש היודע את כל מוצאיו ומובאיו כמוך – ושם למַטה, קרוב אל הרצפה, בפִנה השמאלית, היותר רחוקה מן הדלת הנפתחת אל המסדרון, תמצא בקיר ראש מסמר-נחֹשת; לחַץ אותו וארגז-תכשיטים קטן, שגם אתה אינך יודע מציאותו – לא, אף לא שום איש, בכל העולם כֻּלו, מלבדי ומלבד חכם-החרשים הנאמן, שעשה אותו למעני – יפָּתח מאליו. הדבר הראשון, שתעיף את עיניך עליו, יהיה החותם הגדול – הָבֵא אותו הֵנה.

כל הנאספים התפלאו על הדברים האלה, ועוד יותר התפלאו על הקבצן הקטן, שבחר בלי כל פקפוק באציל הזה, מבלי כל יראה שמא יטעה, והוא קורא אותו בשמו בטוֹן כזה ובבטחה כזאת, שהוכיחו ברור, כי יָדַע אותו כל ימי חייו. האציל נפתע כל-כך, עד כי כמעט שהיה נכון לשמֹע בקולו. הוא גם נע ממקומו, כאלו היה נכון ללכת; אולם תכף שבה אליו מנוחת דעתו, והכרת פניו שאדמו ענתה בו, כי טעה. תם קנטי פנה אליו ואמר בקול חד:

– מדוע הנך מהסס? האם לא שמעת את מִצוַת המלך? לֵך!

האדון סֶן-י’וֹן החוה קִדה עמֻקה – וכל אחד התבונן, כי קִדה זו נעשתה בזהירות של איש, הנשמר לבל יכנס בעבי-הקורה והוא משתדל להשאר מן הצד, כי לא היתה מכֻונה לשום אחד משני המלכים ביחוד, כי-אם למקום נֵיטרַלי, בחצי הדרך בין שני אלה – והלך לו.

עתה התחילה תנועה בין חלקי אותה הכנופיה של השרים הנהדרים. תנועה זו היתה אִטית, כמעט בלתי מֻרגשת, אבל תמידית ובלתי-פוסקת – תנועה, שאפשר לראות בכלי-ראות, שבו משתקפים שטחים שונים, כשמניעים אותו לאט לאט, וחלקי צרור מזהיר אחד מתפרדים ונופלים מן האחד והולכים ומתחברים אל צרור שני. תנועה זו פִזרה מעט מעט את ההמון המבריק והנוצץ מעל תם קנטי ושבה וכִנסה אותו בקרבתו של זה החדש, מקרוב בא. תם קנטי נותר כמעט לבדו. עתה באה שעה קצרה של צִפִּיה ותליה באויר בין שתי רשויות. במשך שעה זו התאוששו והתעודדו גם האחדים רכי-הלבב שעדַין נותרו אצל תם קנטי, ואחד אחד נשמטו ועברו אל הרֹב. באֹפן זה נותר תם קנטי, בלבוש-המלכות ובתכשיטים שלו, בודד לגמרי ונבדל מכל העולם, אישיות חשובה וגלויה לעין, התופסת לה מקום בריקניות נשׂגבה.

והנה נראה האציל סֶן-י’וֹן בשובו. כשצעד והלך קדימה דרך השביל התיכוני, היתה התענינותם של הנאספים נמרצה כל-כך, עד כי חדלה גם ההֶמיה האִטית של השיחות בתוך הקהל הגדול, ודוּמיה עמֻקה וחִדלת-נשימה לקחה מקומה. בדומיה זו צללו פעמיו של האציל בקול צליל רחוק ועמום. כל העינים היו נטויות אליו. הוא עלה על הבימה, עמד רגע, ואחר פנה לעֵבר תם קנטי בקִדה עמֻקה, ואמר:

– אדוני, החותם איננו שם!

כהִמוג אספסוף מפני מציאותו של חולה הנגוע במחלת-מות מִדַּבֶּקֶת במהירות הגדולה ביותר, כן נמוגו והלכו כל שרי חצַר-המלך מעל הנער הקטן, השחוּק והבלוי, העומד ותובע את כתר-המלכות. חִורת-מות כסתה את פניהם, וכלם היו מֻכֵּי-בלהה. כרגע נשאר בודד, באין רֵע ותומך, מטרה לאש זועמת של מבטים מלאים כעס וחמה. הלורד-פרוטֶקטור קרא בקול מלא קצף נורא:

– השליכו את הקבצן אל הרחוב ויַסרוהו בשבטים לעיני כל בני העיר – הנוכל הנבזה הזה אינו כדאי לתשומת-לב גדולה מזו!

פקידי שומרי-ראש-המלך קפצו למַלא את פקֻדתו, אולם תם קנטי השיב אותם אחור בתנופת-ידו ואמר:

– הִסוגו אחור! כל הנוגע בו מעמיד את חייו בסכנה!

מבוכת הלורד-פרוטֶקטור הגיע אל מרום קִצה. הוא אמר אל האציל סֶן-י’וֹן:

– האם חפשׂתָּ היטב? – אולם אין כל תועלת בשאלה זו. באמת נראה דבר זה מוזר ביותר, יש אשר דברים קטנים, פחותי-ערך, נשמטים מזכרונו של אדם, ואיננו רואה בזה כל זרות והפתעה; אבל, איך אפשר, כי יעָלם דבר כַּחותם הגדול של ממלכת אנגליה ואיש לא יוכל למצא את עקבותיו – דִסְקוּס-זהב עבה –

תם קנטי קפץ לפניו בעינים קורנות וצעק:

– רב לך, זה די! האם היה זה עָגֹל? מוצק וכבד? האם היו אותיות וצורות חקוקות עליו? – כן? האח! עכשו הנני יודע, מה טיבו של החותם הגדול הזה, שהתחבטו בשבילו ודאגו לו כל-כך? לוּ תארתם אותו לפני, כי אז יכלתם להשיג אותו זה שלשה שבועות. יודע אנכי אל-נכון, איפה הוא מונח; אולם לא אנכי שׂמתי אותו שם – בראשונה.

– ומי אפוא, מלכי ואדוני? שאל האציל האפוטרופוס.

– זה העומד שם – מלך אנגליה האמִתּי. והוא בעצמו יגיד לכם, איפה הוא מונח – ואז תאמינו, כי הוא יודע זאת בעצמו. התבונן היטב, מלכי – הָאֵץ בזכרונך – זה היה הדבר האחרון, האחרון ביותר, שעשׂית באותו יום לפני רוּצך בחפזון נמרץ מן הארמון, לבוש סחבות, לענֹש את החיָל, שהעליב אותי.

היתה דממה. איש לא הפריע את הדממה גם בתנועה קלה או בלחש. כלה העינים היו נטויות אל הנער החדש מקרוב בא, שעמד בראש שחוח ובמצח מקֻמט, וחפשׂ ומשש בזכרונו, בתוך המון דברים שאין להם כל ערך, עובדה קטנה אחת, שהתחמקה מגבול ידיעתו, אשר אם ימצאנה, תושיבהו על כסא-המלוכה – ואם לא ימצאנה, תשאיר אותו כמו שהיה, לעולם ועד – אביון נִדח ומגֹרש. רגע אחר רגע עבר – הרגעים התחברו והיו לדקים – ועדַין הנער מתיגע ואיננו נותן כל אות. אולם לסוף הוציא אנחה, הניע את ראשו לאט, ואמר, בשפתים רועדות ובקול מלא יאוש מר:

– כל המחזה יעבֹר לפני – כל המחזה – אולם אין במחזה כל מקום לחותם. הוא פסק מדבורו, ואחר-כך נשׂא את עיניו ואמר בחשיבות עדינה: "אלופַי ואצילַי, אם אתם תקפחו את מלככם האמִתִּי ולא תשיבו לו את מלכותו מחֹסר ראיה והוכחה זו, שאין בכֹחו להביא, לא אוכל אני לעצֹר בכם, בהיותי רך ואין-אונים. אבל –

– הוי סכלות, הוי הוללות ושגעון, מלכי! צעק תם קנטי. מֻכֵּה-בהלה. "המתן! – חֲשֹׁב! אל תתיאש עוד! – עוד יֵצא משפטך לאור! ואף גם יָצֹא יֵצא! הקשב אל דברי – הקשב אל כל מלה ומלה – אנכי אַעלה על זכרונך את הבֹּקר ההוא וגם אציגהו כמו-חי לפניך, כל דבר ודבר כמו שקרה באמת. אנחנו שׂוחַחנו – אנכי ספרתי לך על-אודות אחיותי, נַן ובֶט – האח, כן, אתה זוכר את זה; וגם על-אודות זקֶנתּי – והמִשְׂחָקים הפרועים והשובבים, אשר ישַׂחקו הנערים אשר בחצר-החלאה – כן, אתה זוכר גם את הדברים האלה; טוב מאד, הוסף ללכת בעקבות ספורי, וזכֹר תזכֹּר את הכֹּל. אתה נתת לי אֹכל ומשקה, ובאדיבות המיֻחדה לבני-מלכים שלחת את המשרתים, למען לא אבוש ולא אֶכָּלם לעיניהם בּחִנוּכִי הפחות – האח, כן, אתה זוכר גם את זה.

ובאותה העת, שהלך וחשב תם כל מקרה ומקרה בפרוטרוט והנער השני נענע לו בראשו לאות, כי הוא מכיר אותם, עמדו כל אלה השרים וקהל הרואים בעינים לטושות והביטו משתאים ומשתוממים; נדמָה להם, כי זהו ספור אמִתּי, לכאורה, אולם איזה דרך נעשָה והיה חבור בלתי-אפשרי כזה בין בן-המלך ואביון? מעולם לא היתה עוד חבורה של בני-אדם נבוכים כל-כך, מתענינים כל-כך וחדלי-עצה כל-כך.

– לשם בדיחה, מלכי, החלפנו את בגדינו. אז עמדנו לפני הראי; וכל-כך היינו דומים איש לרעהו, עד כי אמרנו שנינו גם יחד, כי נדמה, כאִלו לא נעשׂה כל שִׁנוי – כן, אתה זוכר את זה. אז התבוננת, כי החַיָּל פצע את ידי – הבט! הנה הפצע, עדַין אינני יכל לכתֹּב בידי זו, האצבעות נקשוֹת עדַין. למראה הדבר הזה קפצת, הוד-מלכות, ממקומך, ונדרת לעשות נקמה בחַיָּל ההוא – אז רצת לעֵבר הדלת – עברת על-פני שלחן – אותו הדבר, שאתם קוראים לו חותם, היה מונח על אותו השלחן – חטפת אותו והבטת בעינים תאבות מסביב, כאלו חפצת למצא מקום להצפין אותו – העיפות את עיניך על –

– הנה, זה מספיק! – ומהֻלל שם ה' הטוב! קרא הנער לבוש-הסחבות, התובע את המלוכה, בהתרגשות כבירה. לֵך, אדוני הטוב, סֶן-י’וֹן, – באחד מכלי-הנשק המִילַניים התלויים על הכֹּתל, שם תמצא את החותם!

– נכון, מלכי, נכון הדבר! קרא תם קנטי; עתה הנה שב לידך שרביט מלכות אנגליה; וכל איש שיתנגד לזה, מוטב היה לו שנולד אִלם! לֵך, אדוני סֶן-י’וֹן, שַׁוה רגליך בכנפים!

כל הקהל התיצב ועמד על רגליו וכמעט שנטרפה דעתו מרֹב פחד וחרדת-לב והתרגשות עמֻקה. מכל פנות האולם ומעל הבימה התפרץ זמזום מחריש-אזנים של שיחות ודברים, שנאמרו מתוך רוח סוערה, ובמשך זמן-מה לא ידע איש מאומה ולא שמע מאומה ולא התענין בכל דבר, מלבד בדברים, שתקע רעהו הקרוב לו לתוך אזנו, או בדברים שתקע הוא לתוך אזנו של חברו. עָברה עת ואיש לא שׂם לב ולא התבונן. ופתאם הָשלך הָס בכל הבית, ובאותו הרגע הופיע סֶן-י’וֹן על הבימה והניף את החותם הגדול בידו. אז התפרץ רעם אדיר של קולות:

– יחי המלך האמִתּי לאֹרך ימים!

במשך חמשה רגעים רָעד והזדעזע האויר מקול תרועת ההמון וקול רעש כלי-הזמרה והיה כֻלו לבן מסוּפה של מטפחות לבָנות מתנפנפות; ובתוך הסופה הזאת עמד לו נער לָבוש קרעים, האישיות היותר חשובה והיותר גלויה לעיני כל בני אנגליה, במרכז הבימה הגדולה והרחבה, אדמומיות של אֹשר וגאון שפוכה על פניו, וכל עבדי הממלכה הגדולים והנאדרים כורעים ומשתחוים לפניו.

ואז קמו הכֹּל, ותם קנטי קרא בקול גדול:

– האח, מלכי, עתה קח לך את בגדי-המלכות האלה, והָשב לעבדך, לתם המסכן, את סמרטוטיו וסחבותיו.

הלורד-פרוטקטור פתח ואמר:

– יפשיטו את הנוכל הקטן הזה את בגדיו וישליכו אותו אל המגדל הגדול.

אולם המלך החדש, המלך האמִתּי אמר:

– אנכי אינני רוצה בזה. לולא הוא, כי אז לא הגעתי לכתר-מלכותי – לא תגע בו יד לעשות לו רעה. ומה שנוגע לך, דודי הטוב, אדוני הלורד-פרוטקטור, הנה התנהגותך זו מראה, כי הנך כפוי-טובה לנער המסכן הזה, כי הנה שמעתי, שהוא נִשֵּׂא אותך למדרגת דֻכּס – פני הפרוטקטור האדימו – אבל, הלא הוא לא היה מלך; ואם כן, איזה ערך יש לתָארך הרם עתה? מחר תגיש את בקשתך אלי, על-ידו הוא, כי אאַשר ואקַים את תארך, ואם לא – תשאר, לא דֻכּס, כי-אם רוזן פשוט.

מפני גערת-נזיפה זו נסוג כבוד-מעלתו הדֻּכּס ד’סָמרסֶט אחור והתרחק. המלך פנה אל תם ואמר בלב טוב:

– נערי המסכן, איך יכֹלת לזכֹּר את המקום, שבו הצפנתי את החותם הגדול, בשעה שאנכי בעצמי לא יכֹלתי לזכרו?

– האח, מלכי, זה היה דבר קל, מכיון שאנכי הייתי משתמש בו ימים רבים.

– היית משתמש בו, – ובכל-זאת לא יכלת לבאר, איפה היה מונח?

– אנכי לא ידעתי, כי דבר זה היה הדבר המבֻקש. הם לא תארו אותו, הוד-מלכות.

– אם כן אפוא, איך היית משתמש בו?

דמו של תם התחיל עולה ומציף את לחָייו. הוא כבש את עיניו בקרקע ויעמד דומם.

– דַבּר את דבריך, נער טוב, ואל תירא כל דבר, – אמר המלך. – איך היית משתמש בחותם הגדול אשר לממלכת אנגליה?

תם גמגם רגע, מתוך מבוכת-נפש שנגעה עד הלב, ואחר-כך בטא את הדברים האלה:

– לפַצֵח בו אגוזים!

אהה, ילד מסכן, מבול הצחוק, שהתפרץ למשמע הדברים האלה והתגלגל ברעם ורעש, כמעט שהטביע אותו בשאון גַליו. אולם, אם נשאר עדַין איזה ספק בלב מי-שהוא, אם תם קנטי איננו מלך אנגליה הבקי ורגיל בכל עניני המלוכה הרמים והנשגבים, הנה בא המענֶה הזה וגֵרש לגמרי גם את שארית הספק הזה.

בין כך הסירו מעל תם את לבוש-המלכות הנהדר והמפֹאר ושׂמו אותו על כתפיו של המלך. הלְבוש הסתיר לגמרי מעין רואים את סחבותיו. אז שבו להתעסק בטקס של שׂימת-הכתר; המלך האמִתּי נמשח, ואז שׂמו את כתר-המלכות בראשו. כלי-התותח הרעימו את הבשׂוֹרה לכל העיר, וכל לונדון הזדעזעה וחשבה להתמוטט מעליצות ותשואות של מחיאות-כפים.

פרק לג: אֶדְוַרְדְ בְּתוֹר מֶלֶךְ

מַילס הֶנדון היה נלעג ומשֻׁנה במראהו למדי גם לפני הִכָּנסו אל-תוך ההמון הפרוע והמשתולל אשר על גשר לונדון – אולם הוא היה נלעג ומשֻׁנה הרבה יותר, כשיצא מתוכו. מעט היה הכסף, שהיה לו בהכנסו לתוך ההמון, אולם נקי היה מכל כסף, כשיצא מתוכו. הגנבים נִצלו אותו ולא השאירו לו אף פרוטה אחת.

אולם אין בכך כלום, אם רק ימצא את הנער שלו. ובהיותו איש-צבא, לא עשה את מעשיו בלי מחשבה תחלה, כי-אם התחיל, ראשית-כל, לסדר את “תכסיסי-מלחמתו” במועצות ודעת.

מה עשה הנער, לפי טבע הענין? אנה הלך? נניח – השתדל מַילס להוכיח – כי לפי טבע הענין עליו ללכת אל מאורתו הקודמת, כי זהו טבעם של כל אלה נגועי-הדעת, כשהם עזובים ומשֻׁלחים ללא בית ומעון, וכמו שזהו גם טבעם של הבריאים. באיזה מקום, בערך, היתה מאורתו הקודמת? סחבותיו וסמרטוטיו, בצרוף אותו בן-הבליעל השפל, שכנראה ידע אותו וגם טען כי הוא אביו, הראו בעליל, כי מאורתו היתה באחד מרבעי לונדון השפלים והעניים ביותר. האם יקשה הדבר לחפשׂ אותו, האם יארך? לא, קרוב לודאי, כי לא יקשה הדבר וגם לא יארך. הוא לא יחפש את הנער, כי-אם יתור את כל כנופיה של אנשים. במרכזן של כנופיות גדולות או קטנות, בזמן מֻקדם או מאֻחר, ימצא אל-נכון את ידידו המסכן והטוב; והאספסוף המצֹרע והמלֻכלך ישתעשע ויתענג בזה, שירעים ויקניט את הנער, העומד ומכריז, כי הוא הנהו המלך, כנהוג. ואז יקַטע הוא, מַילס הֶנדון, אחדים מן האנשים ההם ויעשה אותם לבעלי-מום, וישא משם את הקטן הזה, שהנהו משמרת עמו, וינחמהו וישַׂמח אותו בדברי-אהבה, ולא יִפָּרדו עוד לנצח.

ובכן התחיל מַילס הֶנדון לתור ולחפשׂ. שעות רבות התהלך דרך סמטאות אפלות ורחובות מלאות חלאה, ותָר וחִפּש אחרי כנופיות של אנשים, וגם מצא אותן לאין-מספר, אפס כי עקבותיו של הנער לא נודעו בהן. דבר זה הפתיע אותו במדה מרֻבּה, אולם לא הרפה את ידיו. לפי דעתו, לא היה כל דֹּפי וכל חסרון ב“תכסיסי-המלחמה” שלו; הדבר האחד, שלא עלה על דעתו מתחִלה, היה, כי ה“מלחמה” תארך כל-כך.

לסוף, כשעלה עמוד-השחר, מצא, כי עבר כבר פרסאות רבות, וגם בחן ובדק כנופיות רבות, אולם התוצאות היו רק אלה, שהוא היה כבר עיף ויגע במדה לא גדולה ביותר, רעב ביותר ואחוז-שֵׁנה. הוא התאוה מאד לטעֹם דבר לארוחת-הבֹּקר, אולם איך ישׂיג את זה? לפשוט יד ולבקש נדבה לא עלתה על דעתו, ולתת את חרבו בעבוט, הנה היה קשה לו להִפָּרד מחרבו כמו להפרד מכבודו; יכול הוא לתת בעבוט חלק מלבוּשו – כן, אולם נקל היה למצֹא קופצים על בגדים כאלה, כמו שנקל למצֹא קופצים על מחלה ממארת.

כשהגיעה שעת-הצהרים, היה עדַין מהלך בתוך האספסוף, שהלך בעקבות התהלוכה; כי הוא אמר לנפשו, שהמחזה הנשגב הזה משך את לב המשֻׁגע הקטן שלו בכֹח כביר. הוא נגרר אחרי התהלוכה הנהדרה לכל נפתוליה ועקלקלותיה דרך לונדון, וגם לאֹרך כל הדרך עד וֶסטמִינסטֵר ועד המנזר. לרגעים נדחף לתוך ההמונים הגדולים, שנתאספו ונדחקו באותה השכוּנה, וכך התהלך לו עת רבה, נבוך ומשולל, עד שלסוף התרחק מהם, והלך וחשב, הלך והתלבט וחִבּל תחבולות להשביח את תכסיסי-מלחמתו. פתאם התנער מהרהוריו וימצא, כי העיר היא רחוקה רחוקה מאחריו וכי היום הולך וקרב אל קצו. הוא היה קרוב לנהר ומחוץ לתחוּמה של העיר; זה היה נוף של מעונות כפריים נאוים – לא מאותם מיני הנפות, שיקבלו בגדים כבגדיו בכבוד.

מזג-האויר לא היה קר כלל, ולכן השתטח לו על הקרקע, סמוך לסְיָג, במקום מחסה מן הרוח, לנוח ולחשוב את מחשבותיו. תנומה תקפה את כל חושיו; הרעם העמום של כלי-התותח בא מרחוק, נִשׂא על כנפי הרוח ונקלט לאזניו. הוא אמר לנפשו: “הם שמו את כתר-המלכות בראש המלך החדש”, ותכף נפלה עליו תרדמה. הוא לא ישן ולא נח זה שלשים שעה ויותר. הוא לא הקיץ משנתו עד שעה מאֻחרת ביום-המחרת בבֹקר.

הוא קם, כשהוא צולע, כל גופו יבש וכל יצורי גוו כבדים עליו, והוא נמק מרעב. הוא התרחץ בנהר, השקיט את רעבונו בלוג אחד או שנים של מים, ואז הוסיף להלך בדרך העולה לוֶסטמינסטר, בנהמו לעצמו בתלונה על אשר בִּלה עת רבה כל-כך לבטלה. הרעב עזר לו למצֹא תחבולה חדשה: הוא ישתדל לראות את פני הזקן, האדון הוֹמפרי מַרלוֹ, ולִלוות ממנו שקלים אחדים, ואז – אולם עצה זו היתה מספקת לפי-שעה; עוד יהיה לו פנאי להחליט דבר, כאשר יבַצע את המעשה הראשון הזה.

בשעה האחת-עשרה קרב אל הארמון; ואף-על-פי שהמון אנשים לבושי-הדר היו מסביב לו, על-פני אותה הדרך שהלך בה, לא נשאר בקרן חשֵׁכה ולא נסתר מנגד עיניהם – מלבושיו הצילו אותו מסכנה זו. הוא שמר את פני האנשים האלה וסקר אותם בעיון גדול, בקַוותו למצֹא בתוכם פנים של חסד, שבעליהם יואילו להביא את שמו לפני הלֵיטנַנט הזקן – ואשר לנסיון להכנס בעצמו אל הארמון, הנה לא היה כדאי גם לחשב על-אודות זה.

והנה עבר הנער בן-העונשין הידוע לנו, הסב את פניו לעֵבר מַילס הֶנדון, סקר את דמותו היטב-היטב, ואמר לנפשו: "יקראוני חמור, אם לא זה הוא אותו הריק והפוחז, שהוד-מלכותו דואג לו כל-כך – אם גם קרוב לודאי, כי הייתי חמור גם לפני זה. הוא מתאים בכֹּל אל התֵּאור, שתֵּאר אותו המלך, בכל סמרטוט וסמרטוט – אם ברא אֵל שני אנשים כאלה, אז זלזל בכבוד הנִסים והוריד את ערכם בזה, שברא עוד אחד לבטלה. לוּ יכֹלתי למצא תואנה ולדבר עמו.

מַילס הנדון חשׂך אותו מן הטרחה הזאת; כי הוא פנה סביבותיו, כמו שיעשה כל איש בהרגישו עינים חודרות של איש מכֻוָנות אליו מאחריו, ובראותו, כי הנער מביט אליו בהתענינות גדולה, צעד לקראתו ואמר:

– אתה יצאת מן הארמון זה עתה; ההנך מגָרי הארמון?

– כן, אדוני.

– היודע אתה את האדון הוֹמפרי מַרלו?

הנער נזדקר ועמד, ואמר לנפשו: “אֵל אלהים, אבי הזקן, המנוח!” ואחר-כך ענה בקול רם: “אל-נכון, אדוני”.

– טוב – האם הנהו בארמון?

– כן, – אמר הנער, והוסיף לנפשו: – בתוך קברו.

– האוכל לבקש ממך חסד, כי תעלה את שמי לפניו, וגם תואיל לאמר לו, כי אנכי מבקש לדַבּר דבר באזניו?

– בחפץ-לב אביא את הדבר אליו, אדוני הנדיב.

– אם כן, אמֹר לו, כי מַילס הֶנדון, בנו של האדון ריטשַׁרד, הנהו פה בחוץ – אסיר-תודה אהיה לך בעד זה, נערי הטוב.

על פני הנער נראו אותות של תוחלת נכזבה. – “המלך לא כִנה אותו בשם הזה,” אמר לנפשו – אבל אין בכך כלום, זה הנהו אחיו, תאומים נולדו, והוא יוכל להודיע להוד-מלכותו חדשות מן האדון “בעל הקטָעים והשיָרים” השני, הנני בטוח בזה. ולכן אמר אל מַילס: "סוּר הֵנה לרגע, אדון טוב, והמתּן עד אשר אשיב לך דבר.

הֶנדון פרש לו למקום, שהראה לו הנער. זו היתה שקערוריה בחומת הארמון ובה ספסל של אבן – מחסה לשומרי הארמון בשעת מזג-האויר רע. עוד לא הספיק לשבת תחתיו על הספסל והנה אנשי-חיל מזֻינים, נהוגים מאת פקידם, עוברים. הפקיד ראה אותו ועצר באנשיו, וגם צִוה על הֶנדון לצאת. הוא עשה כאשר צֻוה ותכף נתפס להֵאָסר כאיש, שנתעורר עליו חשד, באשר מצאוהו מתהלך חֶרש בתוך תחומו של הארמון. זה היה עסק ביש, כנראה. מַילס המסכן חפץ לבאר לו, אולם הפקיד השתיק אותו באֹפן גס וצִוה על אנשיו להפשיט מעליו את כלי-נשקו ולחפשׂ בבגדיו.

– אהה, אלהים, יתגלגלו נא רחמיך וימצאו שם איזה דבר, אמר מַילס המסכן בלבו, "אנכי חפשׂתי ומששתי למַדי ומאומה לא עלה בידי, בשעה שצָרְכִּי גדול משלהם.

כל דבר לא נמצא, מלבד תעודה. הפקיד פתח אותה, והנדון הצטחק בהכירו את “וָוֵי-הסירות”, שכתב רֵעו האובד הקטן באותו יום-הפורעניות בהֶנדון-הול. פני הפקיד רעמו ולבשו קדרות כאשר קרא את הסעיף הכתוב אנגלית, ופני מַילס חָורו בשמעו את הדברים האלה.

– עוד תובע חדש לכסא-המלוכה! קרא הפקיד. "באמת הנם פרים ורבים כשפַנים כיום הזה. תִפשׂו את הנבל הזה, אנשַׁי, וראו הזהרתיכם לאחֹז בו בחזקה, ואנכי אמציא את הגליון יקר-הערך הזה לארמון ואשלח אותו אל המלך.

הוא מהר ללכת ועזב את האסיר בידי בעלי-החרבות.

– סוף-סוף בא הקץ לרֹעַ מזלי, מלמל הֶנדון, כי בודאי אתָּלה ואתנועע באויר בקצה החבל בְּשֶׁל פִסת-ניָר זו. ומה יהיה גורל נערי האֻמלל! הוי, אך האל הטוב יודע.

עוד מעט והוא ראה את הפקיד שב בחפזון גדול; הוא התאושש ואִמץ את לבו, נתן את דעתו להשלים עם גורלו כראוי לאיש. הפקיד צוה על אנשי-הצבא להרפות מן האסיר ולהשיב לו את חרבו; אחר-כך השתחוה ביראת-הכבוד ואמר:

– אם מצאתי חן בעיניך, אדוני, לֵך אחרי.

הנדון הלך אחריו ואמר לנפשו: “לולא הייתי עתה על דרכי אל המות ואל יום-המשפט, שבשביל זה עלי לקַמץ ולַחשׂך את נפשי מעון, אזי הייתי שׂם מחנק לצַוארֵי הנוכל הזה על אשר הוא לועג לי בכבוד המדֻמה שהוא מחלק לי”.

השנַים עברו דרך חצר מלֵאה המון אנשים והגיעו עד המבוא הנהדר של הארמון. הפקיד השתחוה לו להֶנדון עוד הפעם, ואז מסָרוֹ לידי שׂר אחד לבוש מכלול, שקבל אותו ביראת-כבוד עמֻקה והוביל אותו דרך אולם גדול, שמשני עבריו עמדו שורות של עבדים, הלבושים בגדי-השרת שלהם (שהשתחוו גם הם להם בכבוד ובהכנעה גדולה, אולם חבלי-מות מתוך בולמוס של צחוק חשאי אחז אותם למַראה מפלצת זו, שעברה על פניהם בהוד והדר, ברגע אשר הפנה מַילס את ערפו אליהם), ואחר-כך הוביל אותו אל מדרגות רחבות, בתוך המון אנשים מֵרַבֵּי המלוכה, ולסוף הכניס אותו לתוך חדר גדול ומרֻוָח, ופנה דרך לפניו בתוך כל נדיבי-עם אנגליה שהיו נאספים שם, החוה לו קִדה, ובהזכירו אותו, כי עליו להסיר את כובעו, עזבהו עומד באמצע החדר, מטרה לכל העינים; כי הנאספים התבוננו בו כלם, אלה בפנים זועמים ונרעמים ואלה בבת-צחוק של לעג.

מַילס הֶנדון היה נדהם לגמרי. שם ישב המלך הצעיר, תחת אפריון-מלכים, חמשה צעדים ממנו והלאה, בראש מֻרכן ומָפנה הצדה, ודבר אל מין “צפור-עֵדן” בצורת בן-אדם – דֻכּס, כנראה; הנדון העיר לנפשׁו, כי רע מאד להיות נדון למיתה במבחר ימיו, אולם רע ומר מזה לסבֹּל גם את העלבון והחרפה לעיני כל הקהל בדרך מוזר כזה. הוא התפלל בלבו, כי ימהר המלך ויחיש את מעשהו – קצת מן האנשים הלבושים בגדיהם המנֻמרים התחילו מעליבים אותו יותר מדי. באותו רגע הרים המלך את ראשו מעט והֶנדון הספיק לסקֹר את כל פניו סקירה יפה. לַמַראה אשר ראה כמעט שלא נותרה בו נשמה! – הוא עמד בעינים לטושות והביט אל הפנים הנאים והצעירים, ומראהו היה כמראה איש, שחלפה אותו חנית; אחר-כך קרא בחֹם וברגש:

– הוי, המושל בממלכת החלומות והצללים יושב על כסאו!

הוא מלמל עוד דברים קטועים אחדים, עוד הוא מביט בעינים לטושות ומשתאה ומשתומם; אחר-כך הסב את עיניו אל כל סביביו, סקר את המון האנשים הלבושים הדר ונהם לנפשו: “אבל כל אלה הם דברים ממשיים – אין כל ספק, כי כל אלה הם דברים ממשיים – בלי-ספק, זה איננו חלום”.

הוא לטש את עיניו והביט אל המלך עוד הפעם – וחשב: “האם דבר זה הנהו חלום?… או האם הנהו באמת מושל אנגליה ולא “תם המשֻׁגע” המסכן והנעזב, כמו שחשבתי – מי יפתֹּר לי את החידה הזאת?”

פתאם הבריק רעיון במוחו. הוא צעד וקרב אל הכֹּתל, אחז כסא בידו, הביא את הכסא אל המקום אשר עמד שם בראשונה, הציגהו ויֵשב עליו!

זמזום של קצף גדול התפרץ, יד גסה וקשה נִחתה בו, וקול קרא:

– קום, רֵיקא, חדַל-נִמוס! – האם תעֵז לשבת בפני המלך?

המהומה והשאון עוררו את שימת-לב המלך, שהרים את ידו וקרא:

– אל תגעו בו, זוהי זכותו המיֻחדת!

כל האנשים נסוגו אחור, נדהמים ומשוממים. המלך הוסיף ואמר:

– דעו לכם כלכם, גבירותי, רוזנַי ואצילַי, כי זהו עבדי הנאמן והחביב, מַילס הֶנדון, שעמד בפרץ בחרבו הנאמנה והציל את מלכו מרעה ואולי גם ממות – ובשכר זה הנהו אביר, ברצון המלך. ודעו לכם גם-כן, כי בעד דבר גדול יותר מזה, בעד מה שהציל את גֵּו מלכו ואדונו משבטים ואת נפשו מקלון וחרפה, בקבלו את כל אלה על עצמו, הנהו רוזן אנגליה, הרוזן ד’קֶנְט, וגם יקבל זהב ואחֻזות-ארץ כראוי לתארי-הכבוד האלה. עוד יותר – הזכות, שהשתמש בה זה עתה, אמנם זכותו היא, כי היא נִתּנה לו מידי המלך; – ופקֻדה היא מלפנינו, כי תהיה הזכות לכל ראשי אבות-משפחתו לשבת במעמד מלך-אנגליה מהיום והלאה, לדורות עולם, כל עוד אשר לא יסור שבט-מושלים מארץ-אנגליה. אל-נא תפריעו אותו.

שני אנשים, שהתמהמהו על דרכם, באו זה הבֹּקר מחוץ לעיר. הם שהו באולם אך זה חמשה רגעים, והנה הם מקשיבים בתמהון אל דברי המלך ומביטים אל המלך ואל מפלצת-הזועה חליפוֹת, וכאלו נטמטמה דעתם עליהם. אלה היו האדון יוּ והגברת עדית. אבל הרוזן החדש עוד לא ראה אותם, נדהם ונבוך עוד לטש את עיניו אל המלך, ומלמל אל עצמו:

– הוי, חי נפשי! זהו האביון הקבצן שלי! זהו המטֹרף שלי! זה הוא שחפצתי אנכי להראות לו מה הוא הדר-תפארת, בביתי, שיש בו שבעים חדר, ועשרים ושבעה משרתים! זה הוא אשר מנת-חלקו היתה סחבות ללבושו, נאצות וחרפות במקום דברי אהבה ונִחומים, ושיָרים ופרורים לאָכלה! זה הוא הנער, שאמצתיו אנכי לי לבן, למען יִכָּבד על-פני כֹל!

הוא התנער פתאם ונזכר בהלכות נִמוס ודרך-ארץ. הוא צנח על ברכיו, כשידיו בתוך ידי המלך, ונשבע שבועת-אמונים וגם הודה לו, בכל אותות הכבוד הראוים למלך, על זכותו המיֻחדת ועל תארי-הכבוד והאחֻזות, שנִתּנו לו. אחר-כך קם ממקומו ועמד מן הצד ביראת-הכבוד, מטרה לכל העינים – וגם לחִצי הקנאה.

המלך ראה פתאם את האדון יוּ. הוא פתח בקול מלא זעם ועינים מפיצות אש-עברה ואמר:

– הפשיטו את השודד הזה את כבודו, שאיננו ראוי לו, וקחו ממנו את אחֻזותיו הגנובות אתו, ואסרו אותו על מסגר, עד אשר יעלה לפנַי לפקֹד אותו.

מי שהיה האדון יוּ הוּצא משם.

והנה קמה תנועה בקצה-החדר השני; קהל הנאספים נפרד אילך ואילך, ותם קנטי, לבוש בגדים משֻנים ויקרים, צעד וירד לו, בין הכתלים החיים האלה, ושומר-הסף הולך לפניו. הוא כרע לפני המלך. המלך אמר:

– אני למדתי לדעת את מאורעות השבועות האחדים שעברו, והנני שבע-רצון ממך באֹפן נעלה. אתה נהלת את הממלכה כמלך חסד ורחמים. המָצָאת את אמך ואת אחיותיך? טוב; אני אצוה להשגיח עליהן – ואביך יִתָּלה על העץ, אם נפשך חשקה בזה ואם החֹק יסכים לזה. ודעו לכם אפוא, כל אלה השומעים את קולי, כי מהיום והלאה, יקבלו כל המסתופפים בחצרות “בית-החולים של הנוצרי” ושהם תלויים בנדבת-יד המלך, מזון לא רק להזין את החֹמר השפל שלהם, כי-אם גם להזין את נפשם ואת לבם; והנער הזה ישכון שם, וגם יֵשב בראש חברת המנהלים הנכבדים כל ימי חייו. ובאשר היה מלך, לכן מן הראוי והנכון הוא, כי יחלקו לו יותר מן הכבוד הרגיל; ולכן, התבוננו אל לבוש ההדר והתפארת אשר לו, כי כל אחד יכיר אותו בלבושו זה, ואסור לאיש לעשות כמתכֻּנתו; ובכל מקום אשר יבוא, יזכיר הלבוש הזה לכל הרואים, כי בשעתו היה כבוד-מלך חופף עליו, ואיש לא ימנע מִחַלק לו את הכבוד הראוי לו או מִבָּרך אותו בשלום. עומד הוא תחת חסות כסא-המלוכה, המלך מָעוז ומשען לו, ומשמרת הוא עם המלך. בתֹאר-כבוד הזה יוָדע וגם יקָרא בפי כֹל.

תם קנטי, מלא אֹשר וגאון, קם ונשק את יד המלך, ואז יצא בלויַת-כבוד מלפני המלך. הוא לא הוציא אף רגע אחד לבטלה. הוא טס חיש מהר לאמו, להגיד לה ולנַן ולבֶט את כל הדברים האלה, למען תתענגנה גם הן יחד עמו על כל החדשות והנצורות האלה

חתימה: צֶדֶק וּגְמוּל

כשנתבררו ונתלבנו כל המסתורין האלה, נמצא, על-ידי הודאתו של יוּ הֶנדון, כי אשתו כִחשה במַילס ודחתה אותו מפניה, באותו היום בהֶנדון-הוֹל, בפקֻדתו הוא – ואת הפקֻדה הזאת חִזק ותמך בהבטחה נאמנה וחלוטה, כי אם לא תכחש לאמר, שהוא איננו מַילס הֶנדון, וגם תעמֹד על דעתה בכל תֹקף, ישלח יד בנפשה; על זה ענתה לו היא, כי נכונה היא למות, כי חייה הם חדלי-ערך בעיניה – ובשום אֹפן לא תכחש במַילס; אז אִיֵּם עליה בעלה, כי יחשׂךְ את נפשה ממות, אולם הוא ירצח חרש את מַילס! זה היה ענין אחר לגמרי; משום זה הבטיחה לו למַלא את פקֻדתו וגם עמדה בדִבּוּרה.

יוּ לא קבל את ענשו בעד האיומים שאִיֵּם או בעד שלחו ידו באחֻזותיו ותארי-הכבוד של אחיו, יען כי אשתו ואחיו נמנעו מלהעיד בו – לאשתו לא היו מרשים להעיד בו, לוּ גם חפצה בזה. יוּ עזב את אשתו והלך לחוץ-לארץ, ומת שם במהרה. בעוד זמן-מה נשׂא הרוזן ד’קֶנט את אלמנתו לאשה. אז היו ימים טובים מלאים שמחה ועֹנג בכפר הֶנדון, כשבִּקר הזוג החדש את הנדון-הול בפעם הראשונה.

עקבות אביו של תם קנטי נעלמו ולא נודע דבר עוד על-אודותיו מאז והלאה.

המלך בקש ומצא את האכּר, שנכתּבה כתֹבת-קעקע בבשרו ונמכר לעבד, והוציאהו מתוך אותה הכנופיה, וגם החזיר אותו למוטב בזה, שהמציא לו פרנסה, שהתפרנס ממנה ברֶוַח.

הוא גם הוציא מבית-הסֹהר את עורך-הדין הזקן ופטר אותו מן העֹנש. הוא נתן מעון ומחסה לבנות שתי הנשים מִכַּת-המטַבּלים, שראה אותן בהשרפן חיים על המוקד, וגם יִסַּר קשה את הפקיד ההוא, שענש את הֶנדון עֹנש-מלקות על לא עָוֶל בכפו.

הוא הציל ממות-תליה את הנער ההוא שלכד את הנץ התועה, וגם את האשה שגנבה קטע של ארג מן האורג; אבל לא הספיק להציל ממות את האיש, שנאשם בעֲוֹן הריגת צבי ביער המלך.

הוא הטה את חסדו לאותו השופט, שחמל עליו, כשנחשד בגנבת החזיר, וגם היתה לו נחת-רוח לראות את השופט הזה מוצא חן בעיני הקהל והולך וגדול, עד כי היה לאיש גדול ונכבד.

כל ימי חייו אהב המלך תמיד לספר את מאורעותיו אלה, מהחל ועד כַּלה, מאותה השעה, שגֵרש אותו החַיָּל במהלומות משער הארמון עד חצות-הלילה האחרונה, כשהתערב בזריזות ובמהירות בחבורת עושי-מלאכה, שמהרו להכנס לשם, ובאֹפן זה החליק והתגנב אל המנזר, ואז טפס ועלה והתחבא ב“קבר המתוַדה”, ושם ישן עת ארֻכּה כל-כך, בבֹּקר יום השני, עד כי כמעט שאחר את השעה, שעת-ההכתָּרה. הוא היה אומר, כי הוא חוזר על הלקח יקר-הערך הזה לעתים תכופות, באשר זה מחזק את לבו להוציא לאור את משאת נפשו, כי יביא המוסר, שהוציא מן הלקח הזה, טובה רבה ותועלת גדולה לכל בני עמו; ולכן, כל עוד בחיים חיָתו, יוסיף לספר את המאורעות האלה, למען יהיו המחזות המעציבים חדשים בזכרונו ולמען ימַלאו את מעינות החמלה שבלבו.

מַילס הֶנדון ותם קנטי היו חביביו של המלך במשך כל ימי מלכותו המעטים, והם התאבלו עליו באמת ובלב תמים במותו. הרוזן הטוב ד’קֶנט היה חכם ונבון יותר מדי, שיזלזל בזכותו המיֻחדת, הנתונה לו, שישתַּמש בה שלא לצֹרך; אולם הוא השתמש בה שתי פעמים, אחרי אותו המקרה, לפני לכתו בדרך כל הארץ; פעם אחת בשבת המלכה מִריָם על כסא-המלוכה; ופעם שניה בעלות המלכה אלישבעת על הכסא. נֵצר אחד ממשפחתו השתמש באותה הזכות בעלות יֶ’מס הראשון על כסא-המלוכה. מאז עבר רבע מאה שנה ואיש לא השתמש בזכות הזאת, וכך נשכחה “זכות משפחת קֶנט” ונמחתה מלבות רֹב האנשים; ולכן, כשהופיע הרוזן ד’קֶנט, אשר חי בדור ההוא, לפני המלך טְשַׁרְלְס הראשון ולפני כל השרים אשר בחצר המלך ובמעמד כֻּלם ישב על הכסא להכריז ולהגן על זכות משפחתו, למען תהיה קַימת לנצח, קמה ונהיתה מהומה גדולה באמת! אז בקשו את הדבר וַיִמָצא, ואז אִשרו וקִימו את זכותו המיֻחדה. הרוזן האחרון של משפחה זו נפל חלל במלחמת קְרוֹמְוֶל, בהלחמו את מלחמת המלך ועמו תמה גם הזכות המיֻחדה והמשֻנה הזאת.

תם קנטי האריך ימים והגיע לשנות זקנה מֻפלגת, ויהי לאיש-שיבה נאה בעל פנים מביעים חשיבות ומלאים חסד. כל ימי חייו היה הכֹּל מכבדים ומעריצים אותו; כי לבושו המיֻחד והמפליא היה מזכיר תמיד לכל איש, כי “בשעתו היה מלך”; ולכן היה ההמון נסוג מפניו תמיד ומפַנה לו דרך בכל מקום בואו, ואחד לוחש לרעהו: “הסר את כובעך מפני כבודו של זה, שהנהו משמרת עם המלך”. ובתֹאר זה בֵרכו אותו לשלום, והוא הראה להם חֵלף זה פנים מסבירות וצוחקות – מה ששִׂמַח את לבם מאד, כי דברי ימי חייו היו מלאים גדולות ונכבדות.

אכן, מעטים היו ימי שנות המלך הצעיר המסכן אֶדוַרד הששי, אבל חייו הקצרים היו חיים של כבוד וצדק. לא אחת קרה, כי בא אליו שר גדול ונכבד, אחד מעבדי המלך, לבוש זהב, והוכיח אותו על היותו נוח יותר מדי, וגם השתדל להראות לו, כי חֹק ידוע, שדעת המלך היתה נוטה לשַׁנותו, היה חֹק קל ונוח ומתאים למטרתו, וכי המכאובים והיסורים שיגרֹם חֹק זה, הם קלים כל-כך, עד כי אינם כדאים להשגיח בהם. המלך הצעיר היה פונה אליו במבט כזה, שהביע חמלה גדולה יותר ממה שגם פֶּה ממַלל-רברבן יכול להביע, והיה עונה לו:

– מה תדע אתה מלחץ ועני? אנכי ובני עמי יודעים, אבל לא אתה.

ממשלת אֶדוַרד הששי הצטַּינה בחסד ורחמים בדורות האכזרים ההם. עתה, כשהננו נפרדים מעליו, נשתדל לשמֹר את הדבר הזה בלבנו, למען יהיה זכרו לכבוד ולברכה.

סוף

שולחן המלך / מרק טוויין, תרגם אהרן דוד מרקסון

¹

פרק ז'

אחרי שעה אַחת בצהרים השלים תם עם גורלו לעבור את “שבעת מדורי הגיהנום “של סדר ההלבשה הכבוד ארוחת-הצהרים. הוא מצא, כי על צד האמת הנהו לבוש גם עתה בגדי כבוד ותפארת, ורק שהחליפו את מלבושיו אלה באחרים. כל דבר היה שונה, מן הצוארון עד הפּוזמקאות. אחר זה הובילו אותו ברוב פאר והדר אל מעון מרווח ומקושט, ששם היה כבר ערוך השולחן לאיש אחד. כלי השולחן היו זהב מוצק כולם, מעשי ידי האמן בינווינוטו.

החדר היה מלא למחצה משרתי הכבוד. כהן אחד ברך על הלחם, ותם היה מוכן ומזומן להתנפל ולחטוף, כי הרעב הציק לו כבר מאד. אולם “האדון בארקלי" עכב אותו, כשמהר לקשור מפית מסביב לצוארו; כי המשרה הגדולה של “מחתל חתולים ליורש-העצר הנסיך מווילס" נמסרה לבני המשפחה הכבודה ההיא, משפּחת בארקלי, לדורותם. השר משקה היה שם, והוא שם את כל נסיונותיו של תם להושיט את כוס היין לעצמו. “הטועם אשר להוד-כבוד יורש-העצר הנסיך מווילס" היה שם גם הוא, מוכן ועומד לטעום כל דבר אוכל, שהיה בו משום חשד רעל, כשיזמינו אותו, ולהעמיד את עצמו בסכנה למות מן הרעל. משרה זו של “טועם” היתה בעת ההיא רק לנוי, ונושא המשרה נקרא למלא את חובתו לעתים רחוקות מאד; אולם היתה עת, לפני דורות לא רבים, שסכנה גדולה היתה קשורה וכרוכה במשרה זו, ומעטים מאד היו אלה, שהיו משתוקקים לה. לכאורה זר ותמוה הוא, מפני מה לא השתמשו בכלב או בעושה מלאכת הצינורות, למלא חובת “טועם”. אולם דרכי מלכים ורוזנים נפלאים הם ולא נדעם. “האציל ד’ארקי" המשרת הראשי של החדר, היה שם גם הוא. הוא עמד מאחורי כסאו של תם, להשגיח על נמוסי השולחן, בפקודת “האציל בן-המשק הגדול" והאציל ראש המבשלים, שעמדו שם גם הם. מלבד אלה המנויים כאן היו לתם עוד שלש מאות ושמונים וארבעה משרתים; כמובן, לא היו כל אלה בחדר עתה, אף ללא החלק הרביעי מהם: ולא עוד אלא שתם לא ידע עוד ולא הרגיש במציאותם.

מאורעות תום: תמונות מֵחֲיֵי בני הנעורים באמריקה

הקדמה

רוב המאורעות המסֻפָּרים בספר זה, הם מעשים שהיו באמת; קצתם משֶלי, והשאר – של חברַי בבית הספר. תמונתו של הוק פין לקוּחה מן החיים; וכן גם זו של תם סויֵיר, – אלא שזה איננו טפוּס של יחיד, כי אם תערובת-אָפְיָם¹ של שלשת נערים מִמַכָּרי.

האמונות הטפֵלות, הנזכָּרות בספרי, היו נִפרצות מאד בין הקטנים והעבדים הכושים של אמיריקה, באותם הימים – כלומר: זה כשלושים או כארבעים שנה.

אף כי ספרִי נוֹעד ביחוד למקרא-שעשועים לנערים ולנערות, בכל-זאת אַקוה, שגם אנשים ונשים לא ימאסו בו; כי באמת היתה לי בחִבוּר ספרי זה עוד כַוָנה אחת: להזכיר לגדולים, בבדיחות-הדעת, את אשר היו הם בעצמם לפנים, ואת אשר הרגישו ואת אשר חשבו ואת אשר שוֹחחוּ, ולכמה מיני עלילות משונות היו תוקעים עצמם לפעמים.

המחבר.

(ההקדמה נכתבה בשנת 1876).

פרק א': תָּם וְהַדּוֹדָה פוֹלִי

– תם! –

אין מַענה.

– תם! –

אין קול ואין עונה.

– איפה-זה נעלם הנער? איֶכָּה, תם?

הזקנה הורידה את משקפיה לקצה חטמה ותשקף ממעל להם, ואחרי-כן הרימה אותם אל מִצחה ותַּבּט מתחת להם. בכלל לא היה מנהגה להביט בעדם כשהוצרכה לחפש עצם זָעִיר² כל-כך כנער, כי הם היו משקפיה של פומבי, גאונה ותפארתה, שנעשו לשם נוֹי והדור ולא לשִמוש ולתועלת; האמת נִתנה להֵאָמר: גם בעד זוּג של כִסוּיֵי-קדֵרה לא היתה ראִיָתה גרוּעה מזוּ של עכשיו.

הזקנה היתה נבוכה. היא הוציאה מפיה, לא בכעס, אבל בקול רם, דֵי הִשָמֵע לכלי-הבית, את הדברים האלה: “טוב ויפה; אבל חכה נא לי, חביבי: אם נפול תפול לידי, אזי…”

היא לא גמרה את אִיוּמָה, אלא גָחֲנָה³ והתחילה מחַטֶטת⁴ ומנַקרת תחת המטה במטַאטא שבידה. חִפשה ונִקרה בכל כחה, וַתִּשוֹם ותשאף רוח בכל תנועה ותנועה. אך בכל חִטוּטיה לא הוציאה לאַויר העולם כלום, זולתי את החתול הנבהל.

– אבד הפוחז, ואיננו!

הוציאה ראשה בעד הפתח ועיניה שוטטו אל הגִנה בין ערוגות הכרוב ובין העשבים הרעים – ותם איננו ואיננו. אז הרימה את קולה ותקרא למרחוק:

– אַ-י-ֶכָּה, תם!

ופתאום הגיעה לאזניה המולה דקה מאחריה, ואך הִפנתה שכמה והנה הילד לפניה. היא הצליחה לתפשו בפתילי סנורו, ברגע אשר אמר להתחמק.

– כך, כך! איך זה לא עלה על דעתי להציץ אל המזָוה⁵! הגידה כרגע, שוֹבב, מה עשית שָם?–

– אנכי? לא-כלום…

– כיצד לא-כלום? הביטה נא על ידיך, ושפתיך במה נִתְלַכְלְכו? –

– איני יודע, דודתי!

– ואני יודעת היטב. במה? במרקחת! מאה פעמים העידותי בך, כי אם תוסיף לנגוע במרקחת, אפשיט עורך מעליך! הָבה הַשֵבט!

השבט התנופף באויר, הסכנה היתה קרובה מאד…

– הוֹ דודה, ראי נא מה שָם מאחריך! –

הזקנה הֵסבה ראשה בחפזון, ובשתי ידיה תפשה בשולי שמלותיה לחַלצם⁶ מִצָרה, – והנער הזָרִיז⁷ עף כחץ מן החדר, כהרף עין דלג על הגדר הגבוהה – ואיננו. והדודה פולי עמדה רגע אחד משתוממת, בפה פָעוּר⁸, ואחר חִיְכָה⁹ בלאט בפני עצמה ותאמר:

– הו “שֶקֶץ משוקץ!” כמה פעמים התעולל בי, ועדיין לא למדתי לדעת את תַּעלוּלָיו. אכן, שוטים זקנים הם הגדולים שבשוטים. אמנם הוא מחַדש בכל יום תעלולים חדשים, ומי יוכל לדעת מראש את אשר ימציא השובב הזה! הוא משתובב עד שתִפָּקַע¹⁰ סבלנותי¹¹, אך בו ברגע הוא מוצא תחבולה להשתמט או להביא אותי לידי צחוק – והנה נִדף כעסי, ואיני מוצאת עוד עוז בלבי להַלקותו¹². מרגישה אני, שאיני מתנהגת עמו כראוי, איני ממלאה את חובתי… יפה נאמר במשלי שלמה: “ואוהבו שִחרוֹ מוסר”; ואני מפנקת את הילד, וזוהי חטאת גדולה. אכן רַבו משובותיו; אבל, הוי אֵלִי, הלא הוא בן אחותי המתה, יתום מאביו ומאמו, ואיך אשלח ידי להכותו! כשאני עוברת על פשעו, לבי נוקפי אחרי-כן, ואם איַסרהו – לבי נוקפי עוד יותר. מה אומר ומה אדבר? “אדם ילוד אשה, קצַר-ימים ושבַע רגז”, ככתוב בספרי הקודש… הוא ברח החוצה כדי להתהולל ולהשתובב, בזה בטוחה אני; אם כן צריך להטיל עליו עונש, להכריחו לעבוד מחר בערב-שבת. כמה קשה להעבידו בערב-שבת, וכמה ממאן הוא לעבוד בשעה שלכל הנערים נקרא דרור! אבל מחויבת אני לעשות כן, והיה לו למוסר; כי אם אין, הרי יֵצא הנער לתרבות רעה! –

כאשר שִערה הדודה, כן היה: תם התחַמֵק¹³ מן הבית כדי לשחק ולעסוק בדברים בטלים. וכאשר שב הביתה, כבר היתה השעה מאוחרת, ובכל-זאת עוד הספיק לעזור לדז’ים (זה הכושי הקטן המשרת בבית מרת פולי) לנַסֵר עצים ליום המחרת ולבקע עצי-מאור לארוחת-הערב. או, ביתר דיוק: הוא הספיק לסַפר לד’זים את מאוֹרָעוֹתָיו¹⁴ ומפעלותיו, בעת שהכושי עשה שלשת רבעי המלאכה. אחיו הקטן של תם (אח חורג), סיד, כבר גמר את כל מלאכתו: הוא נצטוה לאסוף שבָבים. זה היה נער שוקט, מקשיב, אוהב שלום ומתרחק מתעלולים ומשובות.

בעת אשר אכל תם את ארוחת-הערב וחטף חתיכות-סוּכר בכל שעת-הכושר, – בכל העת הזאת יָקשה לו הדודה פולי, הקיפה אותו בשאלות מלאות עַרְמוּמִיוּת, למען יִכָּשֵל בלשונו ויגַלה את סודו, את כל אשר עוֹלַל בחוץ, מבלי אשר ירגיש בזה. הזקנה התמימה חשבה את עצמה לדיפלומַטית מצוינה, והמוֹקשים הגלויים שבשאלותיה נחשבו בעיניה כתכלית-עָרמה.

– תם – פתחה ואמרה – ההיה חם היום בבית-הספר?

– כן, דודתי.

– חם מאד, הלא?

– כן, דודתי.

– וכי לא התאַוִית להתרחץ, תם?

בלב הנער נכנס חשד, הוא הרגיש כי פח טמון לו.

– כך… לַאו דַוְקָא… – ענה בגמגום.

הזקנה פשטה את ידה ותמשמש בפי-חֲלוּקוֹ¹⁵

– ובכל זאת אינך עתה חָמוּם כל-כך.

היא שמחה, שהצליחה ערמתה לחקור ולדרוש, אם לא רָטְבָה כתנתו של תם, מבלי אשר הרגיש במחשבתה. אולם תם הבין לאן הדבר נוטה, ובחריצות קִדם את פני הרעה.

– כל הנערים שלנו שָמוּ את ראשם תחת המַשְאָבָה¹⁶. שערות ראשי עודן רטובות גם כעת, ראי נא!

הִצטערה הדודה פולי: איך לא שָמה לב להוכחת-עון חשובה כזו! אך פתאום נִצְנֵץ¹⁷ במוחה רעיון נפלא:

– האם לא פרמת את צַוארונך כשֶיָצקת מים על ראשך? מה, תם? פתח נא את המָתְנִיָה¹⁸

פני תם אורו. במהירות פתח לרוחה את המתניה. צוארון-כתנתו נמצא מהוּדק¹⁹ ומאוּחֶה²⁰ היטב.

– נו, טוב, טוב, פִּקֵחַ²¹ שלי. ואני הייתי בטוחה, כי התרחצת.

אבל כאן בא סיד וקלקל את כל הדבר:

– כמדומה לי שהדודה תפרה והדקה בבוקר את צוארונך בחוטים לבנים, ועכשיו החוטים שחורים. הדבר תָּמוּהַ! –

– כן, כן, בודאי, אני תפרתים בחוטים לבנים. תם, מה זאת?

ואולם תם לא חפץ לחכות ולראות איך יפול דבר. בטיסה²² אחת עף אל הפתח, ובעברו על פני אחיו-חורגו קרא אליו:

– חכה לי, דַרְדַק מנֻוָּל²³, אני אשלם לך כפעלך!

הוא יצא החוצה, וכרגע שכח את כל “צרותיו”. מפעל חדש לקח את כל לבו: באותו היום בבקר למד מכושי אחד לשרוק באופן חדש ומשונה. בעִיוּן ובהַתְמָדָה התעמק עתה באומנות החדשה, עד אשר ידע אותה על בָּרְיָה²⁴, ועוד עלה על מורהו בשִכְלוּל²⁵ השריקה. הוא התהלך על פני המסלה וישרוק-לו את נגוניו, ולבו שמח מאד. הוא הרגיש בנפשו מעֵין אותה השמחה של אַסְטְרוֹנוֹם שגלה כוכב חדש, – אך, כמובן, היתה שמחתו של הקטן גדולה ועצומה יותר.

הערב היה יפה, ערב-קיץ ארוך. פתאום חדל תם לשרוק. לנגדו עמד איזה נער זר, גבוה ממנו קִמְעָא²⁶. ביאת פנים חדשות בַעֲיָרָה הקטנה הזאת נחשבה תמיד כמאורע גדול, כמעט כפלא. הנער היה לבוש בגדים נאים, וכמעט שהיו מהודרים יתר מדי ביום-חול כזה: המָתניה והמכנסים היו נקיים ומהודקים היטב, כאלו יצאו זה עתה מתחת המחט; ועל ראשו התנוססה מגבעת יפה בחשיבות מיוחדת. ולא עוד, אלא שגם מנעלים היו לרגליו, אף-על-פי שהיום לא שבת ולא מועד. לא חסר אפילו ענק לצוארו, בצורת קִשוּר לבן. והנער הזר התהלך בגאוה ובחשיבות והיה כל-כך רָצוי בעיני עצמו, עד כי התפקע תם מכעס ומקנאה. וכל מה שהוסיף תם ללטוש עיניו אל ה“פֶלא” הזה, כן התנפח הלז וזקף חטמו יותר ויותר, וכן הכיר תם יותר ויותר בדַלות מלבושו הוא. רגעים אחדים סבבו דוּמם זה את זה, ונעצוּ²⁷ את עיניהם זה בזה. לבסוף פתח תם ואמר:

– היודע אתה? אם אֶרצה, אָפִיח בך – ואינך!

– האמנם? אַדְרַבָּה, נַסה נא!

– טוב לך שלא אנסה.

– אבל לנגוֹע בי לא תעיז בכל זאת.

– אעיז ואעיז!

הפסקה לא נעימה.

– מה שמך?

– זה אינו נוגע לך.

– אמוֹר עוד מלה, ואראך עם מי יש לך עסק.

– אוי, אוי מה נורא הדבר!

– אתה מדמה בנפשך, שהנך, מי יודע, איזו בריה חשובה! ואולם אני אוכל לחבוט אותך היטב-הדק, אפילו ביד אחת, אם רק יהיה רצוני בכך.

– נוּ, יהי נא רצון מלפניך! או אולי אין כחך אלא בפה?

– חכה לי… אני אחבוט אותך יָפָה יפה, אם תעיז להתקלס בי, טפש מתהדר! ראו נא את המגבעת שעל ראשו! הַא-הַא, ממש קן עורבים!

הלא תוכל להפיל את מגבעתי, אם איננה מוצאת חן בעיניך. אני נותן לך רשות, – אלא שאחרי-כן תראה מַראות לא ראית…!

– שַקרן!

– גם אַתֶּם!

– הנהו מאַים ומאַים, ובעצמו הוא פחדן!

– אינני כלל פחדן!

– אתה ירא מאד!

– שקר!

ושוב שתיקה. ה“אויבים” סובבים שוב זה את זה, ומודדים איש את רעהו בעיניהם. לבסוף התיצבו כתף בצד כתף.

– גש הלאה! – גזר תם.

– גש אתה הלאה!

שניהם עמדו במצב אחד, פשטו רגל אחת לפנים ודחפו זה את זה בכל מאמצי-כחם, מסתכלים איש בפני רעהו בשנאה עזה. אבל איש מהם לא הצליח להדוף הצדה את רעהו. הם נאבקו, עד אשר האדימו פניהם כתולע. לאחרונה נסוגו אחור בזהירות.

– פחדן ונבל אתה! אמר תם – עתה חכה נא, אני אגיד לאחי הגדול, והוא ימעך אותך באצבעו הקטנה.

– פשש… מה מאד ירא אני את אחיך! לי בעצמי יש אח, גדול עוד משֶלך, הוא יזרוק אותך ואת אחיך ככדור, שָם מאחרי הגדר. (כמובן היו שני האחים בדויים).

תם שִרְטֵט²⁸ באצבעו קו בעפר האדמה ויאמר:

– אם תהין לעבור את הקו הזה, אתן לך מנה יפה, אשר לא תוכל למוש ממקומך!

על החוצפה²⁹ הגדולה הזאת לא יכול הנער הזר לעבור בשתיקה. ברגלים ממהרות עבר את הקו ויקרא:

– הלא הבטחת לכבדני במנה יפה! נוּ, אדרבה!

בעוד רגע התבוססו שני גבורינו בטיט על פני המסלה, אחוזים ודבוקים זה בזה כחתולים. הם מרטו איש שערות רעהו, קרעו בגדיהם, שרטו את חטמיהם, ויכוּסו באבק ובתהלת גבורים. ואולם לאט לאט קבלה הַפְקַעת³⁰ הסבוכה הזאת צורה מסוימה: מבעד ענן האבק נראתה תבניתו של תם, כשהוא רוכב על אויבו ומתופף עליו באגרופיו.

– בַקש רחמים! – קרא תם.

המנוּצח התאמץ להחָלץ, אבל לא יכול. הוא בכה מבזיון וקצף. לבסוף דובבו שפתיו: די! אז הרפה תם ממנו באמרו:

– הרי לך, עתה תחכם, ידידי, עתה תדע ותבחין, במי אפשר להתקלס, במי אפשר להתגרות.

הנער הזר קם וילך-לו לאטו, הולך ומנקה את מלבושו החדש מן האבק והרפש, הולך ונאנק ומיַבב. לפרקים הפך ראשו אל תם, ובזעם-אפו אִיֵם עליו להנקם ממנו “כאשר יפול לידו”. על האיומים האלה ענה תם בחִיוּך³¹ של לעג, וילך לדרכו מלא שמחה על נצחונו. ואולם אך פנה עורף, והנה הנער הזר השליך אחריו אבן, אשר פגעה בכתפו, והוא מהר וינס כאיָלה שלוחה. תם נשא רגליו וירדוף אחרי האויב הנוכל, אך הלז הספיק להמלט לביתו. תם עמד עוד זמן-מה לפני שער הבית, ויקרא הפחדן לצאת להתראות אותו פנים; אך הלז עִוָה פניו נגדו בעד החלון, ולא חשב כלל לצאת. עד מהרה יצאה אמו של האויב ותגרש את תם, ותקרא לו נער מנוול, הדיוט, שובב. תם הוכרח להסיר את המָצוֹר.

באותו הערב שב תם הביתה בשעה מאוחרת. בזהירות טפס ונכנס בעד החלון, – אבל נפל במארב: לנגדו נצבה הדודה פולי בעצמה. כאשר ראתה את הפרעות שבבגדיו, נתחזקה בלבה ההחלטה להעבידו ביום המחרת, ביום החופש, למען יקח מוסר.

פרק ב': תַּחְבּוּלַת-עָרְמָה

יום המחרת, ערב שבת, היה יום קיץ בהיר ונעים. כל פנים מלאים זיו, וכל הלבבות – שמחה. עצי השטים לִבְלְבוּ³² בכל הדרם, והאויר היה רָוֶה ריחות מבוסמים³³. ההר אשר מאחרי העיָרה התנוסס בִירקרק צמחיו, ונראה מרחוק כארץ-קסמים שלֵוה וברוכה.

תם יצא בבקר מן הבית, ובידו האחת דלי מלא סיד, ובשניה – מִצְבּוֹעַ³⁴ קשור אל מוט. הוא סקר במבטו את הגדר הגבוהה, ובאותו רגע יָצא מן הטבע כל הדָרו ומשושו, ותוגה עמוקה נחה על פני תם: וכי קלה היא זו! הרי צריך לסוּד בסיד שלושים אַמות שלמות של המשוּכה הענקים הזאת, תשע רגל גבהה! לתם נדמה, כי כל העולם כולו אינו אלא גיהנם, והחיים מרים ורעים עד מאד. באנחה הוא טובל את המצבוע בדלי ומושך בו את הנסר העליון של המשוכה, וחוזר וטבל אותו ומתחיל שוב אותה המלאכה בעצמה. ואימה נופלת עליו בראותו מה קטנה היא הרצועה הדקה שסִיֵד לעומת השֶטַח הגדול שאינו-מלובן, – וברפיון-ידים הוא יושב-לו על גזע-עץ.

באותו הרגע יוצא הכושי דז’ים מן החצר ובידו דלי ריק, והוא מהלך ושפתיו מרננות איזה זמר. ללכת להביא מים מן המשאבה נחשב תמיד בעיני תם כמין עונש; ואולם הפעם הביט על הליכה זו בעין אחרת לגמרֵי. הוא זכר, כי בבקר מתאסף תמיד קהל גדול אצל המשאבה: נערות ונערים, כושים ובני-תערובות עומדים ומחכים שם עד אשר יגיע תוֹרם, ובינתַים הם משתובבים, עושים מִקָח-ומִמְכָּר³⁵ בצעצועים, מתקוטטים, נִצים ונאבקים. ועוד זאת נזכר, כי אף שהמשאבה אינה רחוקה מביתם, רק כמאה וחמישים אמה, בכל זאת שוהֶה³⁶ שָם דז’ים שעות שלמות, ותמיד צריכה הדודה לשלוח אחריו לקרוא הביתה.

– שמע נא, דז’ים – פתח תם בחלקות – אני נכון ללכת במקומך להביא מים, ואתה תסַיֵד קצת, בינתים, את המשוכה במקומי. מה?

דז’ים הניע ראשו בִשְלִילָה.³⁷

– אי-אפשר, אדוני תם, בשום אופן לא אוּכל. בעלת-הבית צוַתני להביא את המים במהרה ולבלי לעסוק בדברים בטלים בדרך. היא ידעה מראש, שהאדון תם יבקש ממני לסַיֵד תחתיו; ראה נא, אמרה, השמר והזהר פן יעלה על דעתך לעשות מלאכה אחרת!

– שטוּת! מי יודע מה שהיא ממללת! תנה לי את הדלי, אני ארוץ חיש-מהר, והיא לא תדע מאומה.

– לא ולא, אינני ערב את לבי, אדוני תם. הזקנה לא תרפה ממני. היא אמרה כי מרה תהיה באחריתי.

– הבל-הבלים! מעולם אין היא מכה באכזריות, – לכל היותר היא מַקישָה³⁸ קצת בבית-אצבעה על הראש, וזה הכל! היא מאַימת תמיד בדברים, ולידי מעשה לא תבוא. שמע נא, דז’ים, אני אתן לך את הכדור הלבן הזה!

דז’ים מתחיל לפַקְפֵּק³⁹

– כדור אבן נחמד, דז’ים!

– כדוּר נפלא, אדוני תם, אין לכחד! ובכל זאת אני ירא מאד את בעלת-הבית, היא תַלקה!

קשה היה לעמוד בפני נסיון כזה – ודז’ים נפתה: הוא העמיד את הדלי על הארץ ויקח את הכדור. ואולם לא עבר רגע, וכבר הוא מועף ביעף על פני המסלה, בידו הדלי, ובכתפו כאב קהה, ותם עומד ומסַיֵד את המשוכה בהתמדה, והדודה פולי שבה משדה-המלחמה בנצחון, כשהיא אוחזת בידה סנדל ישן.

ואולם שקידתו של תם רפתה עד מהרה. זכר המעשים המשעשעים, אשר חשב לעשות היום, עלה לפניו, ויתעצב מאד. הנה עוד מעט יעברו על-פניו כל תלמידי בית-הספר, שנקרא להם דרור לכבוד השבת; וכמה ישחקו עליו, בראותם כי הוא מחויב לעבוד בעת כזאת! המחשבה הזאת היתה כאש יוקדת בעצמותיו. הוא הוציא מכיסו את כל אוצרותיו: שָם היו שברי-צעצועים, כדורי-אבן, גרוּטָאות⁴⁰ שונות, – ובכל אלה אין די לקנות לו חצי-שעה של חופש! הוא השיב אוצרותיו לכיסו: לא, אי-אפשר יהיה לשחד את הנערים, – איש מהם לא יאבה. אך ברגע-של-יאוש זה נצנץ במוחו רעיון נפלא, גאוני. בזריזות הרים את המצבוֹע וישב לעשות את מלאכתו במנוחה שלמה. והנה נראה מרחוק בנימין (בקצורו: בָּן) רוֹדזירס, זה הנער אשר מפני לעגו ירא תם ביותר. וכבר על-פי הִלוכוֹ נִכָּר היה שלבו טוב עליו מאד, והוא מִתְעַתֵּד לבַלות את הזמן בנעימים; הוא כִרסם⁴¹ תפוח והשמיע קולות משונים: עתים קרא בקול רם איזו פקודה סודית, ועתים חקה קול צלצול פעמון – ציל, ציל, צליל! סבת הדבר היא, כי באותה שעה שחק ב“אניה”, והוא בעצמו היה האניה. כאשר קרב אל תם, הקטין את פסיעותיו, נטה לאמצע הדרך והתחיל מתהפך בזהירות; מתנהל בכבדות ובגאון גם יחד. ועל זה אין לתמוה: הלא הוא עתה אנית-הקיטור הגדולה “מיסוּרי” המפליגה⁴² בים בעומק עשר רגל! ולא זו בלבד, אלא שהוא גם האניה, גם רב-החובל, גם הפעמונים – הוא כולל הכל בו בעצמו.

– עמוד! ציל, ציל, צליל!

האניה עצרה קצת במהלכה והתחילה להפליג בגאון אל המשוכה של הדודה פולי.

– לאַט! ציל, ציל, צליל! (“בן” מתח את ידיו וילחצן אל צדדיו). אופן המשוט משמאל! (ידו הימנית של בן החלה לעשות עגולים גדולים באויר). המשוט ישר! ציל, ציל! שוּ-שוּ! (ידו השמאלית סובבה באויר). שמאל על השפה! עצוֹר המכוֹנה! עצור הקיטור! שט… שט… שט…!

האופנים חדלו להתנועע, האניה עמדה אצל תם, אשר לא פסק⁴³ למשוח את המשוכה בשקידה עצומה, בלי שים לב כלל לתַכְסִיסֵי⁴⁴ האניה. בן הסתכל בתם ויפער פיו בתמהון.

– מה זה, ידידי? כאן תקעוּ אותך? וליום תמים? – שאל בן לבסוף.

שתיקה. תם מביט בהנאה, בעיני-אָמָן, על הקוים האחרונים שמשח; אחרי–כן הוא מעביר שוב במצבוע על משיחתו, ומסתכל שוב ב“יצירתו”, כשהוא מטה ראשו קצת הצדה. בן התקרב יותר. תם הביט אליו מן הצד, וכמעט ירד רירו מפיו, – כל כך התאוה לתַפוח; אבל הוסיף לעשות מלאכתו.

– צר לי עליך, עָלוּב⁴⁵, הכריחו אתך לעבוד! – שָנה בן בקול חמלה.

– שלום לך, בן, אני לא הרגשתי בך כלל!

– היודע אתה? אנחנו הולכים כולנו להתרחץ! בודאי תתאוה גם אתה להתחבר אלינו, הלא? אבל הן לא תוכל! נפשך חָשקה כל כך בעבודה!

תם זקף על רעהו עינים תמֵהוֹת:

– לאיזו עבודה אתה מתכַּוֵּן?

– כלום זו אינה עבודה? מה?

תם התחיל שוב למשוח, באמרו במנוחה:

– אפשר כך הוא לשכֶּמוֹתְךָ⁴⁶; ואולם אני מבטיחך, כי אני מוצא בכך הנאה מרובה.

– התאמר לפתותני, שהנך עובד בשמחה?

המצבוע הוסיף לטַיֵל על פני המשוכה, הלוך ושוב, בהתמדה רבה.

– בשמחה? מדוע לא? הן לא כל נער זוכה לסַיֵד משוכה!

עתה קבל הענין צורה אחרת לגמרי. בן חדל לכרסם את תפוחו, וישתקע במחשבות. ותם מוליך ומביא את המצבוע בהדור מיוחד, נסוג אחור קצת כדי לבחון היטב את הרושם, מוסיף קו פה ושרטוט שָם, ואחר הוא מסתכל בעבודתו ופניו מפיקים הנאה. בן מִתְחֲקֶה⁴⁷ על כל תנועה ותנועה של תם, והוא הולך ונמשך אחרי הדבר יותר ויותר. לבסוף לא יכול עוד להתאפק, ויקרא:

– שמע נא, תם, תנה לי למשוח מעט!

חפץ היה תם להסכים תכף ומִיַד, אבל נמלך⁴⁸ ואמר:

– לא, לא, בן, אתה לא תוכל. ראה נא, הדודה פולי תתקצף – היא מַקפידה⁴⁹, שהצד הזה של המשוכה יהי מסויד כהוֹגֶן⁵⁰, בתכלית הדיוק, שהרי הוא פונה כְלַפֵי⁵¹ הרחוב. באמת, הדודה קפדנית ודַיְקָנִית מאד לגַבּי⁵² משוכה זו; כאן דרושה מלאכה נקיה; אני מבטיח אותך, כי אחד מאלף, או אפשר אחד משני אלפים נערים, יֵדע לעשות כרצונה.

– האמנם? אדרבה, תנה לי את המצבוֹע, אנסה קצת. אני הייתי נותן לך, לוּ היתה נפשי תחת נפשך.

– בן, בכל לבי הייתי חפץ לעשות לך נחת-רוח, חי נפשי – אבל מה תאמר הדודה על זאת? דז’ים חפץ לעשות את המלאכה – היא לא נתנה רשות; גם סיד התחנן למשוֹח – היא סֵרְבָה⁵³. עתה הלא תוכל לשער, מה יִקְרֵני, אם תתקלקל המלאכה!

– שטות! אינני אִטֵר, ברוך השם. תן לי רק לנסות. הרי לך חצי-התפוח בשכר זה.

– טוב… אבל לא, אי-אפשר, בן, אתה תקלקל הכל.

– אני אתן לך את כל הנותר מן התפוח! מסכים?

סוף-סוף מסר לו תם את המצבוע, כאילו כְפָאוֹ⁵⁴ שֵד – אך במסתרים עלץ לבו. ובעת אשר מי-שהיה האניה “מיסורי” עמל והזיע בחום השמש, באותה שעה ישב-לו הצַיָר שהתפטר בצֵל, על גבי חבית, נִענע ברגליו, לעס את התפוח, וחשב מזמות איך למשוך ברשתו “קרבנות” חדשים. ואמנם לא תַמו פתָאים: מרגע לרגע נוספו נערים חדשים, תלמידי בית-הספר: הם באו במחשבה תחלה להתקלס בתם “המצוּוה ועושה”, אבל עד מהרה נמשך לבם אל מלאכת הסיוד, ולא יכלו עוד להפרד מן המשוכה. ותם עשה עמהם עסקים טובים: אחרי אשר יגעה ידו של בן, מכר את זכות-המשיחה לבילי פישר בעד נחש-נייר, כמעט חָדש, ואחרי-כן לדזוני מילר בעד עכבר מת, בתוספת חבל חדש לנדנד בו את הנבֵלה: וכן הלך ומכר את הזכות בכל שעה, כי רבו “הקופצים” מאד.

לעת צהרים כבר נהפך תם מנער דל ועלוב לעשיר מופלג, הטובע ממש באוצרותיו. מלבד החפצים הנזכרים למעלה, רכש לו עוד תריסר⁵⁵ כדורי אבן, חליל, שֶבר זכוכית כחוּלה של בקבוּק, מַפתח שאינו פותח דבר, חתיכת קרטון, פְקָק⁵⁶ של קנקן, איש צבא של בדיל, זוג צפרדעים קטנים, כף-מנעול של נחושת, שהרון⁵⁷ לצוארי כלב (בלי כלב), נִצָב של סכין, חשוּק-ברזל ישן של חלון, והרבה קליפות של תפוחי-זהב. ונוסף על כל זה, עוד בלה את זמנו בנעימים, בשבתו בחבוק-ידים בחבורה גדולה, והמשוכה נסוֹדָה היטב, משיחה מעֻבָּה, בשלש שכָבות. ולולא אָזַל⁵⁸ הסיד מן הדלי, מי יודע אם לא רוֹשש תם את כל נערי העיירה, בקחתו מהם את כל צעצועיהם.

תם בא עתה לידי החלטה, כי באמת אין החיים רעים ומרים כל-עיקר. מבלי שהרגיש בזה מצא את הכלל הגדול שבחיים: כדי לעורר בלב האדם תשוקה עזה לאיזה דבר, צריך רק לפתותו שקשה להשיג את הדבר.

פרק ג': צַעֲרוֹ שֶׁל תָּם

הדודה פולי ישבה אל החלון הפתוח בחדר הנעים והמרֻוָחַ, אשר שמש גם חדר-האכל, גם חדר-המשכב וגם חדר-הספרים.

אויר-הקיץ הרך, הדממה, ריח-הפרחים המתוק, זמזום-הדבורים המיַשן, – כל אלה פעלו את פעולתם הרגילה: הזקנה התנמנמה, כשהיא מתנדנדת על מלאכת-הרקמה שבידה. שום נפש חיה לא היה אתה בחדר, מלבד החתול, שיָשן בשלוה על ברכיה, צנוּף ומקופל. משקפיה היו נשואים למעלה, על שערותיה הלבנות, לזהירות יְתֵרָה.

והנה בא תם ויתיצב לפניה.

הדודה היתה בטוחה, כי תם עזב כבר את מלאכתו והלך באשר הלך, ולכן התפלאה מאד, שעָרַב לבו לגשת אליה.

– המוּתר לי ללכת עתה להשתעשע, דודתי? – שאל תם.

– כך? האם עסקת הרבה במלאכתך?

– המלאכה כבר נגמרה כֻלה.

– חדל מדברי-שקר, תם, הלא ידעת כי לא אוכל כַּלְכֵּל⁵⁹ זאת.

– חלילה לי מִשַקר, – הכל נגמר.

הדודה פולי, אשר בכלל לא האמינה הרבה לדברי תם, קמה מכסאה, ותלך לראות בעיניה, אם יש הפעם, לכל-הפחות, מקצת אמת בדבריו. ומה גדל תמהונה, בראותה, כי המשוכה מלובנת בסיד מלמעלה למטה בתכלית הדיוק, ולא עוד אלא שאפילו הקרקע סמוך למשוכה, נסתַיְדה קצת גם הוא.

אכן, כזאת לא פללתי! – קראה הדודה – צריך להודות, כי יודע אתה מלאכתך כהוגן, לכשתרצה, אלא שכזה יקרה רק לעתים רחוקות מאד – הוסיפה, כדי שלא תזוּחַ⁶⁰ דעתו עליו – עתה לֵך להשתעשע, רק הִזָהר לשוב למועד ארוחת-הערב, בלי אֵחור, ואם אין – השָמר מפני!

היא היתה מלֵאה הִתפָּעֲלות כל-כך על מפעל הכביר של בן-אחותה, עד שתכף שָמה פעמיה אל המזָוה ותוצא משם תפוח מן המובחר ותתן לתם, בצירוף דרוש קצר על מתן-שכרם של השקדנים והעמֵלים במלאכתם, ובעוד היא מסַיֶמת את הדרשה הקטנה בפסוק נאה מספר-הקדש, משך-לו תם בלאט תופין אחד.

בחצר ראה תם, והנה אחיו סיד עולה בכֶבש⁶¹ אל הקומה העליונה, בנמוס⁶² ובצניעות, כדרכו תמיד. וימהר תם ויאסוף רגבי-עפר וישליכם על הנער הצנוע והתלמיד המקשיב, אשר אותו הציגה הדודה תמיד למופת לתם. ובטרם הספיקה הדודה לחוש לעזרת סיד המעֻפר, כבר דלג תם על המשוכה – ואיננו. באמת לא היה צרך לטפס ולדלג, שהרי השער היה פתוח כמשפטו, – אבל הגבור שלנו לא אהב לאבד זמנו לבטלה, ולעתים רחוקות מאד היה משתמש במוֹצָא זה.

עתה נחה דעתו של תם – הוא התנקם בסיד על מלשינותו. הוא רץ אל ככר-העיר, אל המקום אשר שם נפגשו, על-פי-רוב, שני גדודי הצבא של הנערים להלחם יַחדָו. תם היה המַצביא של הגדוד האחד, ודזו הארפנר (ידיד נפשו) היה המפקד של הגדוד השני. שני הגנרלים הנעלים הללו לא השפילו את כבודם להשתתף בעצמם במלחמת-האגרוף – זאת הניחו לאנשי-הצבא הפשוטים, והם בעצמם היו יושבים יחדָו על ראש הגבעה ושולחים את פִקוּדיהם ביד השָלִישים הנצבים לימינם. צבאות תם נחלו באותו היום, אחרי מלחמה ארוכה וקשה, נצחון גדול. אז מנו את מספר “ההרוגים”, עשו חֲלִיפִין בשבויים, קבעו זמן למלחמה הבאה, ואחרי-כן התיצבו הגדודים בשוּרות וילכו לדרכם בתרועה וקול-תוף, ותם הלך לביתו יחידי.

בעברו על פני הבית, אשר בו גָר ידידו דזיף נאַצ’יר, ראה בעד שבכת-הגן תמונת נערה קטנה אשר לא ידע עד עתה, – בריה נחמדה עם עיני-תכלת ושערות צהובות היורדות על גבה בשתי מִקלָעוֹת ארוכות. הגבור שלנו, המעוטר בזֵר-דַפְנָא⁶³, נֻצח הפעם באפס יד. הילדה היפה לקחה את כל לבו. הוא עשה עצמו כאִלו אינו רואה אותה, ובאותה שעה השתדל בכל התחבולות למשוך את עיניה עליו ולשעשע אותה במעשי-משוּבה שונים. אך בעוד הוא עושה את “נפלאותיו”, ראה והנה הנערה הקטנה פָנתה להכנס הביתה. הדבר הזה העציב את רוחו מאד, אך בכל-זאת נגש אל הסוֹרֶג⁶⁴ וַיִכּוֹף עליו, בקווֹתו, כי הילדה תתעַכֵּב⁶⁵ קצת. ואף אמנם באה תקותו: היא עמדה תחתיה רגע קטן, ובטרם תכנס הביתה זרקה מֵעַל הסורג פרח קטן. מרוב חֶדְוָה קפץ הנער קפיצה גדולה כל-כך, עד שעמדו רגליו במרחק צעדים אחדים ממקום-הפרח. אז הרים מן הארץ קָנֶה של קש וישתדל להציבו קוממיות על חטמו, כשהוא הולך אחורנית בראש נטוי לאחור. בעזרת התחבולה המחוכמה הזאת התקרב לאט לאט אל הפרח הנכסף, וכאשר נגע בו ברגלו היחפה, תפש אותו בזריזות בין אצבעותיו, ויסתתר עם אוצרו בקרן-זוית, – אבל רק לרגע אחד, כדי לתחוב את הפרח בַמָתְנִיָה אצל לבו, או ביתר דיוק: אצל קיבתו; כי ידיעתו של תם באַנַטוֹמיה היתה קלוּשָה⁶⁶ מאד.

וכעבור רגע שב אל הסוֹרג וישהה שם עד שעה מאוחרת בלילה, ויוסף להתהולל ב“המצאות” ומעשי ליצנות. אך הנערה הקטנה לא יָספה עוד להֵרָאות, תם התנחם בתקוה, שהיא משקיפה בסתר בעד איזה אשנב ורואָה את כל הטורח, שהוא טורח בשבילה. אך סוף-כל-סוף הוכרח ללכת לביתו, וראשו מלא חזיונות נפלאים.

בכל העת אשר ישב אל השלחן לסעודת-הערב, היה שמח וטוב לב עד מאד, והדודה לא יכלה להבין מה זאת. הוא שמע במנוחה שלמה את מוּסרה הקשה, על דבר אשר עִפר בעפר על אחיו סיד. בעוד רגע נתפש בחטיפת סוכר, ועל זה קבל חֲבָטָה⁶⁷ יפה. אך תחת להתעצב ולהתרגש, שאל במנוחה:

– מדוע אינך מכה את סיד, כשהוא לוקח דבר?

– סיד אינו מביא אותי לעולם לידי כעס. אבל אתה מוכן ומזומן תמיד לחטוף את כל הסוכר עד חתיכה אחרונה, לולא הייתי עומדת על המשמר.

כאן נצרכה הדודה לצאת לזמן מועט אל המִטבח. וסיד, בחפצו להרעים את תם ולהראותו כי לו מוּתר הכל, שלח את ידו אל קופסת-הסוכר לתפשה, – אך היא נשמטה מידו ותפול ארצה ותשָבר לרסיסים. תם שמח מאד לאיד אחיו הקטן; אבל גמר בלבו להחריש לפי שעה, ורק כאשר תשאל הדודה מי הוא המזיק, אז יגיד לה דברים כהוָיָתם⁶⁸, ואז יראה נקם בנער המנומס המהולל. הדודה שבה, ולמראה שברי-הכלי עמדה נדהמה ועיניה רבוּ ברקים ממעל למשקפיה. “עתה, עתה יֵרד הברד!” – שמח תם בלבו; אבל, כרגע, והנה הוא בעצמו מוטל על הרצפה, והיד התקיפה של הדודה הקוצפת הוֹיָה בו; כי לא עלה על דעתה כלל לחשוד בסיד הצָנוע.

– הַרפי! – צעק תם – על שום מה אַת מכה אותי? הלא זה סיד אשר שבר את הקופסה!

הזקנה נבעתה ונבוכה. תם קוה, שהיא תרַצה ותפַיֵס אותו; אבל הדודה הדיפלומטית לא מצאה לנכון לפנות אליו בדברי פיוס, אלא אמרה:

– אין דבר! הסכנה אינה גדולה, אם הֻכֵּיתָ הפעם שלא לצרך; אם אינו עִנְיָן לכאן, תְּנֵהוּ ענין לחטא אחר. הלא תכף כאשר אסב פני מנגדך, תשוב לעולל עלילות!

ובכל-זאת הכה לבה אותה מאד; חפץ חָפצה להגיד לנער דברים טובים ונחומים, אבל חָשְשָה⁶⁹, שמא תָרַע בזה לַמִשְמַעַת. על-כן החרישה, ותלך למעשיה בלב נֶעכָּר. ותם ישב-לו בפנה בפנים נזעמים, וישתקע בהרהורים על עלבונו. הוא הרגיש, כי בסתר-לבה נכונה הדודה לכרוע לפניו ולבקש ממנו סליחה, והרגשה זו היתה לו לקורת-רוח⁷⁰. ובכל זאת החליט להקשות ערפו ושלא לענות אם תפתח היא בשלום. הוא צִיֵר לו בדמיונו פתאם, והנה הוא שוכב חולה, נוטה למות, והדודה כפופה למראשותיו ומתחננת לפניו, שיוציא מפיו מלה אחת של מחילה, אך הוא מסב פניו אל הקיר ומת, בלי דַבר דבר. מה תרגיש אז בלבבה, מה? ושוב הוא מצַיֵר בדמיונו, והנה מָשו אותו מן המים והביאוהו הביתה בלי רוח חיים, תלתלי ראשו לַחים, ידיו הלבנות הקרות לא תתנועענה עוד עד עולם, ולבו הכואב נדם ויָנַח לבסוף! איך תתנפל אז הדודה אליו, עיניה תרדנה פלגי מים, ושפתותיה תלחשנה תפלה, שישיב לה אלהים את נערָה – היא לא תוסיף עוד להעליבו, לעולם, לעולם! והנער ישכב קר, חִור, בלי-נוע – המעֻנה האֻמלל הקטן!

תם התרגש כל-כך מתוך התמונות המזעזעות הללו, עד שחש מחנק בגרונו, ועד מעט והתיַפח והיליל; עיניו מלאו דמעות, ואך העיף עפעף, ירדו על לחייו וטפטפו מחוּדוֹ של חטמו. הוא נהנה הנאה מרובה להרחיב את “פצעיו” ולהגדיל יותר ויותר את תוגת-נפשו, עד שקשה היה עליו להפרד ממנה. ולכן, כאשר התפרצה החדרה שארת בשרו מירי בקול זמרה עליזה (היא שָמחה לשוב הביתה אחרי שהתארחה שבוע תמים בכפר הקרוב), מהר תם לעזוב את החדר ויצא מן הבית קודר כעננה; הוא לא יכל לשאת בשעה זו את עליצותה של מירי.

הוא יצא כדי להתבודד ולהתיַחד עם רעיוניו הנוגים. לכן לא הלך עתה אל אותם המקומות שהשתעשע שם תמיד, אלא בקש לו דוקא מקום בודד, עצוב. רפסודה, שהיתה קשורה אל שפת-הנהר, משכה אותו אליה בבדידותה; עלה וישב עליה, ועיניו שוטטו למרחוק, על המים שאין להם סוף; חפץ היה, שיִטְבע תכף-ומיד, שלא מדעת, ובלי היסורים המוכרחים על-פי חוק הטבע. אחרי-כן נזכר בפרח הקטן, ויוציאהו מתחת למָתנִיה, והנה כבר נבל ונכמש, – זה הוסיף עוד על יגונו. אז עלה במוחו רעיון חדש: ההיתה היא חומלת עליו, על קְשֵה-יום כמוהו, אילו ידעה בצערו? ההיתה מורידה דמעות, או אולי שטתה⁷¹ ממנו בשִוְיוֹן-נפש ככל העולם הקר והאכזרי הזה? הרעיון הזה לִבב אותו מאד, לכן הפך והפך בו מכל צד, עד אשר היה עליו לטורח.

לבסוף קם באנחה וילך הלאה בחשכת הערב; ובחצי השעה העשירית עמדו רגליו ברחוב שמם וריק מאדם, אשר שם גרה הנערה הקטנה מַשאת-נפשו. הוא עמד תחתיו לפני ביתה והטה אזנו – אין קול ואין הגה. ואולם מאחרי יריעת החלון, שם בקומה השנית, נראה אור כהה. שֶמָא היא שם? טִפס תם ועלה על הסורג, קפץ לתוך הגִנה, רמס על דרכו צמחים ופרחים, ויתיצב תחת החלון ממש. זמן רב הביט למעלה בתחנונים, ואחר השתטח פַּרְקְדָן⁷² על הארץ, בהניחו ידיו על לבו ובאַמצו את הפרח שלו, העלוב, הכמוּש⁷³. כך חפץ הוא למות – תחת כפת-השמים, עזוב, בודד! כך תראה היא אותו מחר, כאשר תשקיף בבקר על הגנה הנעלסה, – והאמנם לא תשפוך דמעות על גופתו העלובה, האמנם לא תֵאנח אף פעם אחת על היצור הפורח, שנקטף בלא עת?

פתאם נפתח החלון לרוָחה; קול צעקני של שפחה הפריע את הדממה הקדושה, וזרם מים נִתַּך על ה“בַּר-מִינָן”⁷⁴ הקטן!

האֻמלל המדומה נִתר ממקומו בבהלה, השמיע קול נחרה, התנער. ובאותה שעה נשמע באויר קול שריקה של איזה דבר מושלך, ואחריו קול של נִפּוּץ זכוכית – ואיזה גֵו קטן, בלתי- מסוים, עף מֵעַל למשוכה ויעלם בחשך. זמן מועט אחרי כן עמד תם בחדרו ובדק את בגדיו הרטובים, לאור זנב-הנר, כשהוא מתפשט לשכב על מטתו. סיד הֵקִיץ משנתו, ויאמר להעיר איזו הערה, אך תכף נשך לשונו בשִניו, בראותו כי פני אחיו זועפים מאד. תם התנפל על המטה בלא תפלה; וסיד שמר את הדבר: – עבירה כזו!

פרק ד': בְּבֵית-הַסֵּפֶר לְשַׁבָּתוֹת⁷⁵

שמש-קיץ בהיר שפך פלגי-אורו על העֲירָה הקטנה והשלֵוה. אחרי פת-שחרית ערכה הדודה פולי תפלה בחוג משפחתה, בהוסיפה על המון הפסוקים מסִפרי-הקדש כמה דברי-מוסר מִשֶלָה; התפלה נגמרה בקריאת פרשה מתורת-משה (כך נוהגים הנוצרים החסידים באמריקה).

אז “שנס תם את מתניו” ויחל לשנן וללמוד על פה את “פסוקיו” בעד בית-הספר לשבתות. סיד הכין את שעורו זה כבר, כבר. תם אִמץ את כל כחותיו הרוחניים, כדי לחרוֹת בזכרונו חמשה פסוקים; הוא בחר לו בכַוָנָה חלק מ“דרשת ההר”, יען כי לא מצא בכל “הברית החדשה” פסוקים קצרים מאלה.

כעבור חצי-שעה כבר היה לו לתם מוּשָג כללי מדוּמדם⁷⁶ על דבר שעורו – אבל לא יותר; כי רוחו היה משוטט בכל מרחבי המחשבה האנוּשית, וידיו היו עסוקות בשעשועים מפזרי-נפש. שארת-בשרו, מירי, לקחה מידו את הספר ותשאלהו את פרקוֹ, והוא ענה בגמגוּם⁷⁷, כמגשש באפלה.

– אשרי… אַ – אַ…

– העניים…

– כן, העניים! אשרי העניים… אַ – אַ…

– ברוח…

– ברוח; אשרי העניים ברוח, כי הם – הם – הם…

– כי הם יזכו ל…

– אשרי העניים ברוח, כי הם יזכו ל… ל… אינני יודע; גם אם תקטליני⁷⁸, לא אדע למה יזכו. מדוע זה לא תבואי לעזרתי, מירי! תמיד את מתכַּוֶנת להקניטני⁷⁹

– הוי, תם, מוח מטומטם⁸⁰ עָלוּב! אין כַּוָּנתי כלל להקניטך. פשוט, צריך ללכת וללמוד שוּב. אל תתיאש, תם! בעזרת השם תלמַד ותדע – ואז אתן לך מתנה יפה.

– טוב, אני הולך ללמוד. ומה הדבר אשר תתני לי, מירי יקירתי?

– הלא הגדתי לך: מתנה יפה, – ואתה אל תאיץ בי.

– טוב, מירי, אני אשב ואלמד כהוֹגֶן⁸¹

ובאמת ישב ולמד בשקידה עצומה⁸²; המתנה המובטחת המריצה את חשקוֹ, עד כי בזמן קצר ידע את שעורו על-פה בלא שום גמגום.

בשכר זה נתנה לו מירי סכין קטן חדש, שמחירו שנים-עשר סינט וחצי. הנער היה מלא שמחה על המתנה – אף-על-פי שהסכין נמצא קהה, וכמעט אי-אפשר לחתוך בו. תם התחיל תכף, בתור נסיון, לְפַתֵּחַ⁸³ בו את המזֶוה, וגם שם פניו אל שלחן-הכתיבה, אבל הפריעו אותו: צריך להתכונן ללכת לבית-הספר.

מירי יצקה לו מלא הספל מים ונתנה לו חתיכת בוֹרית. תם יצא עם מכשירי-הנקיוּת⁸⁴ הללו מאחרי הדלת, העמיד את הספל על ספסל קטן, הרטיב קצת את הבורית במים, הפשיל את שַרוָלָיו⁸⁵, ואחרי-כן שפך את כל המים על הארץ, ויָשב אל המִטְבָּח⁸⁶ ויתחיל לשפשף פניו בשקידה עצומה, באַלוֹנטית⁸⁷ התלויה שם על יתד.

– איך לא תבוש, תם! – קראה מירי בהוציאה מידו את האלונטית – האמנם ירא אתה מפני מים?

תם נבוך קצת. וכאשר מלאו את הספל בפעם השנית, התאזר עוז ויגש אל מלאכת הרחיצה. ובשובו שנית אל המטבח בעינים עצומות, כשהוא מגשש ומחפש את האלונטית, ירדו מעל פניו פלגי מי-בורית. אבל גם בזה לא היה די: השטח הנקי השתרע רק עד הסנטר והלסתות⁸⁸ כמסכה על פניו ומחוץ לתחום⁸⁹ הזה, על מצחו ומסביב לצוארו, עברה רצועה שחורה, כארץ לא-גוּשמה⁹⁰. אז קצרה רוחה של מירי, ותעש את המלאכה בעצמה, והשובב יצא מתחת ידה נקי, לבן וסרוק כהוגן. ואחרי כן הלבישה אותו את ה“מלבוש האחר” (כן נקרא מלבושו לשבתות ולימים-טובים; ומזה נוכל לדעת, כמה בגדים היו לו), ותעטרהו במגבעת-של-קש. תלבושת זו שִוְתה חן ונעימות על הנער; ואולם הוא לא הרגיש את עצמו כלל בטוב בהדור כזה: הוא רגז, על שאינו רשאי⁹¹ עתה להשתובב כל-כך ועליו להזהר במלבושו. הוא קוה, כי מירי תשכח, לכל-הפחות, את הנעלים, – אך לַאו! גם הנעלים הופיעו, משוּחוֹת יפה בחֵלב. ואחרי מלחמת-שפתים קצרה בינו ובין מירי, נעל בעל-כרחו⁹² את הנעלים לרגליו, ועוד מעט הלכו שלשתם לבית-הספר לשבתות – זה המקום השנוא לתם עד מאד; ואולם מירי וסיד הלכו שמה בחפץ-לבב.

השעורים באותו בית-הספר נמשכו תמיד מן השעה התשיעית עד עשר וחצי, ואחרי-כן התחילה עבודת-אלהים. הבנין היה קטן וצר, ועל ראשו התנוסס מגדל-פעמונים פשוט. על הספסלים בבית-התפלה, רמי-הגב ומחוסרי כרים, היה מקום לשלוש מאות איש.

כאשר הגיעו לבית-התפלה, נחשל תם קצת אחרי בני-לִוְיָתו⁹³ ויגש אל אחד מחבריו, שגם הוא היה לבוש בגדי יום-טוב כמוהו.

– שמע, ביל, היש לך פתקה כתֻמה⁹⁴

– יש.

– וכמה תקח במחירה?

– ומה תתן?

– חתיכה של לאַקריץ⁹⁵ עם וָו של חַכה.

– הוֹצא ונִראה.

תם הראה את הסחורה שלו; החליפין נתקַיְמו, ודעתם של שני הצדדים היתה נוחה. אחרי כן קנה, בזוג של כדורי-אבן, שלש פתקאות אדומות, ובעד מיני גרוטאות רכש לו שתי פתקאות כחוּלות⁹⁶. הוא ארב לכל הנערים הבאים וקנה מאתם פתקאות של גְוָנִים⁹⁷ שונים. המשא-ומתן הזה נמשך כרבע שעה; לבסוף נכנס לבית-התפלה בתוך קהל גדול והומה⁹⁸ של נערים ונערות קטנות, שכלם לבושים בגדים נקיים. היא ישב על אחד המקומות, ותכף בא בקְטָטָה⁹⁹ עם התלמיד הראשון שנזדמן¹⁰⁰ לו. המשגיח איש בא בימים, התערב בדבר ויַשקט את הריב; אבל אך הִפנה שכמו ללכת והנה תם מורט כבר בסתר את שערותיו של תלמיד אחר היושב על הספסל הסמוך, ותכף הוא נועץ חטמו בספרו, כצדיק תמים, ובשעת-מעשה הוא דוקר במחט את שכנו. הלז נתר ממקומו בקראו “אוי!”, ועל קריאה זו קבל נזיפה¹⁰¹ מאת המשגיח.

חבריו של תם לא היו טובים ממנו: כלם שובבים, הומים, טרחנים¹⁰²; אף אחד מהם לא ידע את שעורו כהוגן. ובכל-זאת הצליחו כלם, אם גם בדוחק, לפסוק את פסוקיהם, וכל אחד קבל, בתור פרס¹⁰³, פתקה כחוּלה שעליה כתובים דברים מספרי-הקדש. כדי לזכות לפרס כזה, צריך היה לדעת על-פה שני פסוקים. ומי שזכה לעשר פתקאות כחוּלות, קבל תמורתן פתקה אדומה אחת; ובעד עשר אדומות נִתנה לו פתקה כתומה אחת. והתלמיד החרוץ שכבר עלו בידו עשר פתקאות כתומות, קבל מאת הדירקטור תשורה¹⁰⁴ רבת-הערך: תנ“ך בכריכה פשוטה (שמחירו היה ארבעים סינט בימים הטובים ההם). כמובן, זכו לתשורה זו רק תלמידים מעטים מאד; שהרי היא נקנית רק בלמוד אלפים פסוקים על-פה, וחבריו של תם לא רדפו אחרי עסקים כאלה. ואולם מירי כבר זכתה לשני ספרי תנ”ך, במשך שתי שנים. מתן-הפרס הגדול הזה היה תמיד מאוֹרע¹⁰⁵ נכבד, והמאושר שזכה לכך, נחשב לגבור-היום, ובלב כל התלמידים התלקחה אז אש ה“חשק”, שנמשך לפעמים כמעט שני שבועות תמימים. ואפילו תם היה מקנא בתהלתו וכבודו של המאושר, שזכה לפרס הגדול, אף-על-פי שהוא בעצמו לא רדף אחרי הכבוד הזה.

בדיוק בשעה הקבועה הופיע על הבימה הדירקטור של בית-הספר לשבתות, ויבקש מאת הקהל “הקטן” (כלומר: קהל הקטנים) לשמוע דבריו בכַּוָּנה. זה היה אדם גוּץ¹⁰⁶ וכחוש, כבן שלושים וחמש, עם זקַנקן¹⁰⁷ צהוב ושערות אדמדמות קצרות. הוא ענד על צוארו צוארון זקוף, מגוהץ ומקשה בעֲמִילָן¹⁰⁸, אשר תמך את סנטרו וננעץ בלחייו בקצותיו החדות, עד אשר קשה היה לו להסב ראשו, אלא היה מוכרח להַפְנות את כל גופו. סנטרו נח על מטפחת-עניבה, ארוכה ורחבה כשטר-כסף, ומרוטת-הקצוֹות. חרטומי נעליו היו, לפי המוֹדָה של העת ההיא, כפופים למעלה, כאַדני עגלת-חרף; וזה עלה בעמל לא-מעט לצעירים המתהדרים שבימים ההם, – כי היו צריכים לשבת שעות שלמות כשהם לוחצים את חרטומי נעליהם אל הקיר.

מר וואַלטירס – זה שמו של הדירקטור – פתח ואמר: עתה, ילדים, הנני מבקש מכם שתשבו במנוחה ובהשקט ככל האפשר, ושתאזינו לדברי בכַוָּנה, ולוּא רק רגעים אחדים. הנה שם אני רואה נפש אחת קטנה, המשקיפה בעד החלון, – בוַדאי היא חושבת, שטִפַסתי ועליתי על אחד העצים, שם בחצר, כדי להטיף מוסר לצפרים הקטנות (מלמוּל¹⁰⁹ של רצון בתוך הקהל). קודם-כל אגיד לכם, כמה נעים לי לראות לפני כל-כך הרבה פנים קטנים, עליזים, מרוחצים יפה, שנתאספו במקום קדוש כזה ללמוד ולהשכיל…

וכן הלאה, וכן הלאה. ואולם לא תכן הנאום הוא עיקר; העיקר הוא, כי שלישיתה האחרונה של הדרשה הוּעמה על-ידי תעלולי השובבים, שנאבקו והשתעשעו על פי דרכם, וגם על-ידי לחישות ותנועות, שהשתפכו כגלים בכל פנות הבית, עד שלחכו גם רגלי סלעים בודדים ואיתנים כסיד ומירי. ואולם השאון קם כרגע לדממה, כאשר אך כלה מר וואלטירס לדבר, וסוף נאומו נתקבל בתודה חרישית.

ואמנם צריך להודות, כי הלחישות והתנועות התכופות¹¹⁰ קמו במקצת על-ידי מאורע בלתי מצוי – על ידי ביאת אורחים חשובים. בא עורך-הדין תּאַצ’יר עם איזה זקן חלוש, ואחריו איש שמן, בעל-צורה, באמצע שנותיו, עם גבירה כבודה, לבושה מחלצות, – כפי הנראה אשתו. היא הובילה בידה נערה קטנה – ואך ראה תם את הילדה, נתר ממקומו וכמעט התחיל לרקד מתוך שמחה, – הלא זה המלאך הקטן אשר אמש נגלה עליו רגע אחד ואחר נעלם! ומיַד התחיל תם להראות כחו וגבורתו במעשי-הוללות: חִלק מכות-אגרוף לשכניו, מרט את שערותיהם, עשה העויוֹת¹¹¹ משונות, – בקצור, הוא התחכם בכל מיני תחבולות למשוך אליו את עיני הנערה הקטנה.

האורחים ישבו על מקומות-הכבוד, ומר וואלטירס, ככלותו את נאומו, הגיד לתלמידים את פרָשַת-ערכם. נודע, כי האדון הבריא, הוא, בפועל ממש, השופט הראשי של המחוז, – יצוּר נעלה כזה עוד לא ראו הילדים מִימיהם. ואף אמנם השתוממו לשמע-אזנם, ונפלאת היתה בעיניהם, איך יָרד מוּרָם-מֵעָם כזה אל בני-תמוּתה¹¹² פשוטים. כל התלמידים נשתתקו מיראת-הכבוד וירחיבו עיניהם בתמהון. לפניהם עמד השופט הגדול תאַצ’יר, אחיו של אותו תאַצ’יר עורך-הדין שבעֲירָתָם, ובכן הרי הוא דודו של חברם דזיף. כמובן, מהר דזיף לקפוץ ממקומו ולרוץ לאמר שלום, דרך מקוּרב ובן-משפחה, לאותו האדם הגדול, בכַוָּנָה כדי שיקנאו בו חבריו. ומה גדולה היתה שמחתו, לוּ שמע את אשר התלחשו עליו הנערים:

– ראה נא, ראה, הנה עתה הוא נתן לו שלום… תוקע כפו. הראיתם כמה בחור חשוב הוא דזיף שלנו! תן תודה, מאד חשקה נפשך להיות במקומו, מה?

מר וואלטירס ראה לו גם הוא חובה להצטַיֵן: הוא התרוצץ והתשוטט בעסקנות זריזה, נתן פקודות, בטל אותן, חלק נזיפות ותהלות. גם הממונה על הביבליותיקה הראה זריזות יתרה, טלטל הנה והנה מלא-חִבוּקוֹ ספרים, ובכלל השתדל למצא חן בעיני האורחים הנעלים. גם המורות הצעירות “הצטַיְנו”: בחבה ובנעימות שחו מֵעל לתלמידים, אשר זה מעט מרטו את אזניהם; אִיְמו באצבעותיהן, בחֵן, אל השובבים, ובאהבה רבה החליקו את ראשיהם של המנומסים¹¹³ והצנועים. המשגיחים הצעירים הצטַיְנו גם הם על פי דרכם, ובכלל עשו המורים והמורות את עצמם כאלו הם עסוקים עד מאד, אף שבאמת שָנו פעמים רבות אותו הדבר בעצמו. הנערות הקטנות התאמצו גם הן ל“הצטַיֵן”, והנערים השתדלו ושקדו לעבור אותן ב“הצטינוּת”, עד כי בכל האויר התעופפו כדורי-נְיָר ובבית שררה המולה מבולבלת. ובתוך כל העסקנות וההתהדרות הזאת ישב-לו האדם הגדול בשַלות-השקט, פניו הזהירו בבת-צחוק של גאון, וכאילו התחמם לאור קרני-ההוד של עצמו.

מר וואלטירס היה מאושר; ולמלא את סאַת-אָשרו חסר רק דבר אחד: תלמיד מצוין אשר יוכל להתפאר בו ולתת לו, באותו מעמד, את הפרס היותר גדול, את התנ"ך. הוא החל לחקור ולדרוש בין התלמידים: נמצאו אחדים בעלי פתקאות כתומות, אבל לא במספר הדרוש. וכמעט אמר נואש – והנה נגש אליו תם ובידיו תשע פתקאות כתומות, תשע אדומות, ועשר כחוּלוֹת, והוא תובע את הפרס הגדול! זה היה ממש רעם ביום בהיר. מר וואלטירס נדהם – כזאת לא פלל כלל! ואולם הפתקאות הן פתקאות ממש, קשה למצוא בהן פּסוּל מבלי עורר שערוריה.

ובכך העלו את תם בפוּמבי¹¹⁴ על הבמה, אשר שם ישבו השופטים ועוד יחידי-סגולה, – ושם הכריזו¹¹⁵ את הידיעה הנכבדה; היא עשתה רושם מרעיש: הכל נדהמו ונעצו עיניהם בתם, כאילו נעשה בו נס, ובמשך רגעים אחדים הוּעַם מפניו אפילו כבודו של האורח הנעלה. אש-קנאה נצתה בכל הנערים; ביחוד חרה היטב לאותם שנתנו לתם את פתקאותיהם חֵלֶף הצעצועים שרכש לו אתמול בשעת משיחת המשוכה. הם נקוטו בפניהם, על אשר נתנו לשועל הערום הזה לרמות אותם באופן מגונה¹¹⁶ כל-כך.

הפרס נמסר לתם בלִוְית נאום קטן של הדירקטור, שהשתדל להטעים את דבריו כאִלו הם יוצאים מן הלב, – אבל לא עלתה לו. הדירקטור האמלל הרגיש, שהדבר לא נעשה כדרך הטבע, שיש כאן מעשה לא-מְחֻוָּר¹¹⁷. היתכן, כי נער שובב כזה יאצור בזכרונו שני אלפים פסוקים מספרי-הקדש? דבר כזה, פשוט, אי-אפשר!

אז הציגו את תם לפני האדון השופט. אבל הגבור שלנו לא יכול להוציא הגה מפיו, כאלו דבקה לשונו לחכו; נשימותיו נעשו פזיזות¹¹⁸ ולבו דפק בקול – קצת מפני ההוד הנורא של האדם הגדול, וביחוד מפני שהאיש הזה הוא האב שלה. השופט החליק בחבה את ראשו של המאושר קרא לו “נער חביב ונבון”, וישאלהו לשמו.

– תם.

– לא, לא תם, אלא באופן אחר…

– תוֹמאס.

– נוּ, זה טוב ויפה. מראש ידעתי, שיש שֵם אחר, יותר אמתי. אבל הרי יש לך גם שם-משפחה, ידידי?

– הגד להאדון הזה את שם משפחתך, תוֹמאס – התערב כאן מר וואלטירס – רק אל תשכח להוסיף “סיר” (אדון). צריך להיות תמיד מנומס¹¹⁹

– תם סוֹייר, סיר.

– נוּ, הנך בן-חיל, לך נאה לשַבח! שני אלפים פסוקים – זה סכום גדול, עצום מאד. ולעולם לא תִּנָחם על אשר יגעת ללמדם על-פה; כי טובה חכמה מכל כלי-חפץ: היא היא הנותנת לעולם אנשים גדולים ואנשים טובים; וגם אתה, תומאס, לכשתגדל תהיה אדם גדול ואיש טוב, ואז תזכור ראשונות ותאמר: על זה אני חַיָב להודות לבית-הספר-לשבתות, ללֶקח הטוב אשר נתנו לי מורי היקרים, לדירקטור הטוב אשר עורר וזרֵז אותי, אשר דאג לי והשגיח עלי, ואשר נתן לי תנ“ך יפה, תנ”ך מהודר ונעלה, להיות שמוּר אתי כל ימי חיי! כזאת תחשוב אז, תומאס, ובעד כל הון לא תתן את שני אלפי הפסוקים – לא, בודאי לא. ועתה הלא תגיד לי ולגבירה הזאת, מעט מהרבה הדברים הטובים שלמדת; בטוח אני כי תגיד, – שהרי אנחנו שמחים ומתפארים בנערים למדנים. ובכן, הלא תדע בודאי את שמותיהם של כל שנים עשר השליחים¹²⁰. קרא נא לנו בבקשה בשם את שני הראשונים.

תם עמד נבוך כל העת, כשהוא ממשמש בכפתור בגדו. עתה האדימו פניו, ועיניו שחו לארץ. ומר וואלטירס נתמלא דאגה ולבו נפל בקרבו. הרי לא יעלה על הדעת – אמר לנפשו -שהנער הזה יוכל לענות אפילו על השאלה היותר פשוטה, ומדוע זה פנה השופט אליו בשאלה? ואולם הוא ראה חובה לעצמו להתערב בדבר, ויאמר אל תם:

– ענֵה על שאלתו של האדון, תומאס, אל תירא!

תם צבט את כפתורו, מולל ברגליו, ואין מענה.

– בטוחה אני, כי לי תגיד בודאי – אמרה הגבירה: - שני השליחים הראשונים נקראו…

– דוד וגלית!

משום רחמנות אנחנו מורידים את המסך, כדי שלא לראות את תם בשעת קַלְקָלָתוֹ¹²¹

פרק ה': תַּחֲלוּאֵי תָּם. פְּגִישָׁתוֹ אֶת הוֹק פִין

ביום השני בבקר הֵקיץ תם ברוח נכאה. ביום השני בבקר הוא תמיד סר וזעף, שהרי אז מתחילים לו עִנוּיֵי השבוע בבית-הספר.

תם שוכב ומהרהר¹²². רעיון נצנץ במוחו: אלוּ חלה, אזי היה נקי לביתו ופטור מבית-הספר. ובכן החל לבדוק את כל אבריו, – מִשמש, פִּשְפֵּש¹²³, ולא מצא שום מכאוב. אבל לא התיאש; התחיל בבדיקה שנית. כמדומה לו שהוא מרגיש כאב במעיו. אך בעוד הוא שמח על המציאה, והנה חלף הכאב ואיננו. תם הוסיף להרהר, – ופתאם מצא את אשר חפץ: אחת משִניו העליונות מתנדנדת. איזו הצלחה! הוא חפץ כבר להכריז על מחלתו בשאגה ויללה איומה, אך כרגע התיַשֵב בדעתו: הרי הדודה לא תתפעל כלל ממחלה כזו, אלא תקח ותעקור את שנו, וזה יכאב לו. לכן נמלך לחשוך את השן הרוֹעָה לתחבולה אחרונה, ולעת-עתה צריך לבקש מחלות אחרות. אז נזכר, ששמע פעם אחת בסַפֵּר הרופא, איך פצע קטן באצבע קטנה יוכל להטיל את האדם על ערש-דוי שבועות אחדים וגם להביא אותו בסכנה. תכף-ומיד הוציא הנער את רגלו מתחת השמיכה ויחל לבדוק אותה בעיון גדול, והנה – האח! – יש שָרֶטֶת קטנה בבהן. אמנם הוא לא ידע את סמני המחלה אשר אמר הרופא; אך בכל אופן, כדַאי לעשות נסיון. ומבלי לאבד זמן, התחיל להאנק במרירות.

ואולם סיד מוסיף לישון שנת-ישרים, כאִלו אין חולה מסוכן בקרבתו.

תם הרים את קול אנקתו, וגם נדמה לו כי באמת הוא חש מכאוב בבהן רגלו.

וסיד לא קם ולא זָע.

תם שאף רוח רגע קטן, ואחרי אשר החליף כח, התאזר עוֹז ויצעק צעקה גדולה ומרה.

וסיד נוחר כבראשונה.

אז קצרה רוחו של תם. הוא החל לקרא: סיד, סיד! ויהדוף אותו בצד. תחבולה זו עשתה את אשר חפץ: סיד פהק, התמתח, הוציא מחטמו איזו נהימה משונה, ואחר התרומם קצת בהשענו על מַרפקוֹ, ויזקוף שתי עיניו בתמיהה על תם המוסיף להאנק מר.

– תם! מה לך, תם?

אין מענה.

– תם! תם! הגידה נא מה קרך! – קרא סיד וינענע את אחיו ויבט בפניו בדאגה.

– אוי, אוי! אל תגע בי, סיד! – נאנק בעל היסורים.

– אבל מה לך, תם? האלך ואקרא לדודתנו?

– לא, אין כדאי. אפשר שיעבור לאט-לאט. אל תקרא לאיש.

– אבל אני מחויב לקרא, אל נא תאנק ככה, תם! זה נורא לשמוע! וכמה זמן אתה מוטל¹²⁴ ביסורים כאלה?

– שעות רבות. הוי, הוי! אל נא תתהפך ככה, סיד! אתה הורג אותי…

– מדוע זה לא העירות אותי קודם-לכן? אנא תם, הרף–נא! אנקתך תסמר שערות ראשי! עֲנֵה נא, מה לך?

– סיד, אני מוחל לך הכל (אנקה). כל מה שעשית לי בחיי, הכל מחול לך. כאשר אגוַע…

– הוי, תם, האמנם הולך אתה למות? אנא, אַל נא. אפשר…

– אני מוחל וסולח לַכל, סיד (אנקה ממושכת). כך תאמר להם. ועוד זאת, סיד: את הזכוכית הכחוּלה שלי ואת חתולי בעל עין אחת תמסור לנערה הקטנה אשר באה לעירנו זה לא כבר, ואמור לה…

אך סיד חטף את בגדיו וימהר לרדת אל הדודה. תם השתקע כל-כך בתפקידוֹ של בעל-יסורים, עד שנדמה לו באמת כי חולה מסוכן הוא, גם אנקותיו חיו עכשיו טִבעיות מאד.

סיד ירד מן המדרגות בטיסה¹²⁵ אחת ויקרא:

– הוי, הדודה פולי! מהרי ובואי! תם גֹוֵעַ.

– גוע?

– בפועל ממש. מהרי, אל תתמהמהי!

– שטוּת! לא אאמין…

ובכל זאת חשה לעלות בכֶבֶש¹²⁶, וסיד ומירי טסים אחריה. פני הזקנה הלבינו ושפתיה רעדו. וכאשר הגיעה אל מטת הגֹוֵע קראה בנשימה קטועה¹²⁷

– תם, תם יקירי, מה לך?

– הוי, דודתי היקרה, אני…

– מה לך? מה קרך, ילד מחמדי?

– הוי דודתי, בהן רגלי שנפצעה – יָבשה ומתה!

הזקנה התנפלה על כסא, צָחקה קצת, צָעקה קצת, ואחַר שחקה ורגזה גם יחד. מתוך כך רָוַח לה, ותאמר:

– תם, תם! מה זה עוֹללת לי! הֶחרדת את דודתך הזקנה חרדה גדולה בשביל איזו משובה חדשה שהמצאת! עתה, הרף מהוללות!

הקולות והאנקות חדלו, והכאב חלף כָליל כרגע. הנער התבַּיֵש ונבוך קצת ויאמר:

– אני דמיתי באמת כי יָבשה בהן רגלי. הכאב היה גדול כל-כך, עד כי חשכיחני גם את שִנִי.

– גם שִנך? מה טיבה של שן זו?

– אחת משִני מתנדנדת, והכאב נורא ואיום!

– אל נָא, אל נָא, אל תתחיל שוב להֵאָנק ולצעוק כמתהולל. פתח פיך. אכן, השן מתנדנדת באמת, אבל אין כאן סכנת-נפשות. מירי, הביאי לי חוט של משי, וגם אוּד מן הכירה.

– אנא, דודה יקרה, אל נא תעקרי… היא אינה מכאיבה עוד… אני מבטיח שלא אצעק עוד, גם אם ישוב הכאב… חדלי ממני, דודה… אינני רוצה עוד לשבת בית – אני הולך לבית-הספר.

– אינך חפץ עוד? עתה נודע לי בשֶלמה היה כל הרעש הזה! קַוה קִוית להִפָּטר מבית-הספר ולרעוֹת רוח! הוי, תם, תם! אני מוסרת נפשי עליך, ואתה אינך אלא ממציא תעלולים חדשים לבקרים, כדי להדאיב את נפשי!

בין כה וכה הוכנו כלי-העִנוי. הזקנה הָדקה את קצהו האחד של חוט-המשי בעניבה¹²⁸ אל שִנו של תם, ואת קצהו השני קשרה אל כלוֹנָס¹²⁹ של המטה. אחרי כן לקחה את האוּד הבוער ותעופפהו על פניו, ממש סמוך לחטמו. כהרף-עין – והנה השן תלויה על כלונס-המטה.

ואולם לכל נסיון קשה יש מַתַּן-שכרו בצדו. כאשר התנהל תם בכבדות לבית-הספר, אחרי פת שחרית, היה לסמל-הקנאה לכל חבריו שפגש על דרכו: החָלל שנתהַוָה בטור העליון של שניו, הִכשיר אותו להַתִּיז¹³⁰ רוּקוֹ באופן חדש לגמרי, אשר הפליא את חבריו ועורר את קנאתם. מהרה נאספו סביבו קהל גדול של נערים וילדים, אשר התבוננו בכַוָנה עצומה להמצאתו החדשה; ונער אחד, אשר עד עתה היה הוא “גבור היום” ולב הכל מכֻוָן אליו, מפני חֲתָך שבאצבעו, – הנה עכשיו פנה הודו, גלה כבוד ממנו והכל סרו מעליו. היטב חרה לו לנער הנעלב¹³¹ ולכן אמר בבִטול מעֻשֶה¹³², שאין זו אומנות גדולה לירוק כרקיקתו של תם; ועל זה קבל תשובה מנער אחר: “ענבי-בסר!” – אז פנה וילך-לו בנפש עגומה, כגבור שהוסר זר-הדַפְנָא מעל ראשו.

אחרי כן פגש תם בהוֹקֶלְבֵּירִי פין, זה נער פוחז וריק, בנו של שכוֹר מפוֹרסם לגנָאי¹³³ בכל העֲירָה. זה הנער הוקלבירי היה שנוא ונורא על כל האמוֹת, יען כי היה עצל, פרוע, מחוסר-תרבות, רע ושפל – ויען כי כל הילדים העריצו אותו, התענגו בחברתו האֲסוּרה, ובכל לבם התאוו להיות כמוהו. כמובן, גם תם לא יצא מן הכלל, וגם הוא קנא בנער המשולח. המובדל והמָחרם הזה, שהוא רשָאי¹³⁴ לעשות כל מה שלבו חפץ; כמובן, גזרה עליו דודתו באִסור חמוּר, שלא ישַחק עם הוקלבירי; וכמובן, היה משַחק עמו בכל שעת-הכושר. הוקלבירי היה לבוש תמיד בגדים בלים ומטולאים של אנשים מגודלים, שלא לפי מדתו. מגבעתו היתה ממש קן-עורבים, שהפרוץ מרובה בה על העומד, עם שולים קרועים וקטועים; בגדו – בזמן שהיה לובש בגד – היה סרוח לו על עקביו, והכפתורים שמאחוריו היו למטה ממָתניו; רק כִתְפָה אחת נָשאה את מכנסיו, שהיו מתלבטים מאחוריו כשק ריק, ושוליהם היו נסחבים בטיט-חוצות, אם לא נפשלו¹³⁵ למעלה. הוקלבירי היה חפשי לנפשו, לעשות כטוב בעיניו. בימות-החמה היה ישן על גבי המדרגות שלפני הבתים, ובימות-הגשמים – ברפתים ריקות; הוא לא היה מחויב ללכת לא לבית-הספר ולא לבית-התפלה ולשמוע קול נוגש ומורה ומדריך ולצַיֵת¹³⁶ לשום אדם; הוא היה רשָאי לצוד דגים ולשחות בנהר בכל עת ובכל שעה, ולִשְהות¹³⁷ שם ככל אַות-נפשו; איש לא מִחה בידו להאבק ולהִנָצות; רשאי הוא לאַחר בנשף וללכת לישון בשעה שהוא רוצה; באביב היה הוא מן הראשונים להתהלך יחף, ובבציר היה הוא האחרון לשים מנעלים לרגליו; מעולם לא נצרך לרחוץ פניו וידיו או ללבוש לבָנים נקיים. בקִצור, כל מה שעָלוּל¹³⁸ לעשות את החיים עליזים ויקרים, כל זה היה לנער המאושר הזה. כך חשבו הנערים ההגונים, המעונים והאסורים בכבלי התרבות והנִמוּס, באותה העֲירָה.

תם שאל בשלומו של הרֵיקא¹³⁹ הרוֹמַנְטִי, והלז החזיר לו שלום.

– מה זה בידך? – אמר תם.

– חתול מת.

– אנא, הרַאני נא. אכן, פגר גמור, איפה מצאת?

– קניתי מנער.

– ומה נתת במחירו?

– פתקא כחוּלה ושלחופית¹⁴⁰, שהשגתי בבית-המטבחים.

– ומאין באה לידך הפתקא הכחולה?

– קניתי מאת בֵּן רודזירש בעד קֶרֶס של חַכה.

– הגידה נא, חתול מת מה תועלת בו?

– מַה? מרפאים בו יַבָּלוֹת, כידוע.

– ואיך הוא סדר הרפואה?

– פשוט מאד, קח את החתול ושאהוּ לבית-הקברות, כחצות הלילה, במקום אשר נקבר בו-ביום אדם רשע שמֵת בלא וידוּי. בחצות-הלילה יבוא שֵד אחד, ואפשר שנַים ושלושה, לקחת את הרשע המת; ואולם אתה לא תראה אותם, אלא תרגיש מעֵין רוח נושבת, ואפשר תשמע קול דבריהם. וכאשר ישאו את המת, תשליך את החתול אחריהם וכה תאמר: “שד לֵך אחרי המת, חתול לֵך אחרי השד, יבלות לֵכנה אחרי החתול, אני פטור מִכֶּן!” זוהי סגולה בדוקה לכל היבָלות שבעולם.

– נִכָּרים דברי אמת. ואתה נסית סגולה זו?

– לא, אבל הזקנה הוֹפְּקִינְס אמרה לי.

– אם כן, אין כל ספק בדבר, שהרי על הזקנה אומרים שהיא מכשפה.

– אומרים? ואני יודע בבֵרוּר. היא כִשפה את אבא. הוא בעצמו סִפר. פעם אחת הלך ברחוב, ופתאם ראה שהיא מכשפת אותו; אז חטף אבן – ולולי מִהרה הזקנה להמלט, אז היתה שָם קבורתה. והנה בוֹ בערב נפל אבא לתוך גַיְא, בהיותו שכור, וישבור את זרועו.

– הוי, מה נורא הדבר! וכיצד ידע שהיא מכשפת אותו?

– רבונו של עולם, כלום קשה לדעת זאת? אבא אמר, כשהן מסתכלות בך בלי-הרף, זה אות שהן עושות בך כשוף, ביחוד כששפתותיהן דובבות. יען כי כששפתותיהן דובבות, הרי הן אומרות “אבינו שבַּשָמַיִם”¹⁴¹ מהוּפך.

– שמע נע, הוקי, מתי תעשה את הנסיון בחתול?

– בלילה הזה. בטוח אני, שהם יבואו הלילה לקחת את הזקן ויליאַמס.

– אבל הרי הוא נקבר כבר בשבת. האם לא לקחו אותו במוצאי-שבת?

– מה אתה סח¹⁴²! כלום יכולים הם לעשות דבר לפני חצות? ובחצות-הלילה מתחיל כבר יום הראשון, והרי תבין שהשדים אינם אוהבים מאד לטַיֵל¹⁴³ ביום הראשון.

– שכחתי. בוַדאי כן הדבר. הלא תקחני אִתך?

– מדוע לא? אם רק אינך פחדן.

– פחדן? לאו, ידידי! ובכן, כאשר תלך, תעמוד לפני ביתנו ותיליל כחתול, ואז אצא, והלכנו יחדו.

– טוב! וגם אתה תענה לי ביִללת-חתולים, למען אדע. בפעם שעברה נתַתַּני לנהום “מיַאוּ” שעה שלמה לפני ביתכם, ואתה לא ענית, עד אשר פתח הזקן הֵייס את החלון והשליך אבנים וקרא: “חתוּל, חתול ארור!” וגם אני זרקתי לבֵנה בחלון ונפצתי את הזגוגית¹⁴⁴, – רק אל תגלה את הדבר!

– אל תירא. ואולם בפעם שעברה לא יכלתי לענות ב“מיאו”, יען כי הדודה שמרה עלי ולא סרה ממני אף רגע. אך הפעם איליל לנכון. הגידה נא, מה זה עוד בידך?

– לא כלום, דַיָרָה¹⁴⁵

– איפה מצאת?

– שם ביער.

– מה תדרוש במחירה?

– איני יודע. איני רוצה למכרה.

– אבל זו דַיָרה קטנה מאד.

– כמובן, לא קשה ל“בַטֵל” דַיָרה של אחרים. אולם אני מסתפק במועט. דַיָרה קטנה זו מספיקה לי.

– פְשְש! יש דַיָרות כאלה לאין מספר. לוּ חפצתי היו לי אלף כָּהֵנה.

– אדרבה, ומה מעכב¹⁴⁶? אלא שאתה יודע היטב, כי לא תוכל להשיג. זו דַיָרה יפה, בכירה. הוֵה יודע, שהיא הראשונה שראיתי בשנה זו.

– שמע נא, הוק, אני אתן לך את שִנִי בעדה.

– הַראה!

תם הוציא גליון קטן ויפתחהו בזהירות. הוקלבירי בדק את השן בעומק העיוּן, ולבסוף אמר:

– האין זו מזוּיֶפֶת¹⁴⁷

תם הפשיל את שפתו העליונה וַיַראהו את החלל שבין שִניו.

– אני מאמין – אמר הוקלבירי – העסק נגמר.

תם הסתיר את הדירה בקוּפְסָה¹⁴⁸ קטנה העשויה לגרגירי-רפואה, שהיתה קודם-לכן בית-כלא לחסיל, והנערים נפרדו איש מעל רעהו בקורת-רוח: כל אחד התברך בלבו שעשה עסק טוב.

כאשר הגיע תם אל בית-הספר הקטן, נכנס לתוכו ברגלים ממהרות, כאדם הנחפז לעסקיו. אחרי שתָלה את מגבעתו על יתד, טש אל מקומו בזריזות עַסְקָנִית¹⁴⁹. המורה, שישב בקַתֶּדְרָא¹⁵⁰ נִשָאָה, היה מתנמנם קצת באותה שעה, כי זמזומם של התלמידים ה“מתמידים” יִשֵן אותו. ביאתו של תם הֵעירה אותו מתנומתו.

– תומאס סוֹייר!

תם ידע מן הנסיון, כי כשהוגים את שמו במלואו, זה סימן ל“מלחמות”.

– הנני, סיר!

– גשה הלוֹם, מה זה אֵחַרת שוּב, כנהוג?

תם אמר כבר לחוש מפלט לוֹ אל השקר – והנה הופיעו לעיניו שתי קוֻצות צהובות היורדות על גבה של בריאה יפה, שהכיר בה כרגע את “משאת נפשו”; ובסקירה מהירה ראה, כי ליד הנערה הקטנה הזאת נשאר עוד המקום הפָּנוּי¹⁵¹ האחד על ספסל הנערות. אז ענה תוך-כדי-דבור:

– אני עמדתי בחוץ ושוחחתי עם הוקלבירי פין!

לבו של המורה פג מִבֶּהָלה, ועיניו תעו. זמזומם של המתמידים חדל, וכל התלמידים השתוממו: כלום יצא הנער החצוף הזה מדעתו?

– מה, מה אמרת? – גמגם המורה.

– עמדתי בחוץ לשיח עם הוקלבירי פין!

דברים ברורים; אי אפשר לטעוֹת בפירוש המלות.

– תוֹמאַס סוֹייר, זוהי ההודאה היותר חצופה ששמעתי מִיָמי. עבירה כזו אין עונשין עליה במקל לבד. הִתפַשט את המָתנִיה!

המורה דש, עד אשר יגעה ידו ואגודת-השבטים נֶחְבְּטָה במדה מסוימת¹⁵². אז יצאה הפקודה:

– עתה לֵך ושֵב עִם הנערות! והיה זה לך למוּסר לְהַבָּא¹⁵³

הגיחוך הכָבוּש¹⁵⁴ שהסתלסל בכל החדר, הִכלים את הנער, למראית-עין. ואולם באמת פחד ורחב לבו, בהנתן לו חפצו לשבת בקרבת משאת-נפשו. הוא ישב על קצה הספסל, והנערה נֶעְתְּקָה הלאה, בזקפה ראשה בגאון. לחישות ורמיזות וחיוּכים מלאו אל כל החדר, אך תם ישב דומם, צנוע, נשען בזרועותיו על העמוד הארוך והנמוך אשר לפניו, וכאילו הוא שקוע בספרו. לאט-לאט חדלו התלמידים לשים אליו לבם, והזמזום הרגיל מִלא שוב את האויר. עכשיו התחיל תם להציץ מן הצד על שכנתו. היא הרגישה בזה ותְּעַקֵם שפתיה נגדו, ותִפֶן לו ערף. בעוד רגע, כאשר הֵסַבה אליו ראשה בגנבה, והנה אפַרסֵק מונח לפניה. היא סִלקה¹⁵⁵ את הפרי הצִדה; תם הקריב אותו בחשָאי אל מקומו הראשון; היא סלקה אותו שוב, אבל הפעם לא כל-כך באיבה. בסבלנות השיב תם את האפרסק למקומו בפעם השלישית – אז לא סלקה אותו עוד. תם שִרְטֵט¹⁵⁶ על הלוח שלו: “אנא, קחי נא, יש לי רב”. היא הציצה אל הכתוב, אבל לא נעה ולא זָעה. אז התחיל הנער לצַיֵר דבר-מה על הלוח, בסָככוֹ בכפו השמאלית על “יצירתו”, כאִלו אינו רוצה להראותה. בתחלה לא שָמה הנערה לב לזאת כלל; אך לאט-לאט החלה סקרנותה הטבעית להתגלות באותות דקים-מן-הדקים. הנער הוסיף לעסוק במלאכת-מחשבת שלו, כאִלו אינו מרגיש בה כלל. היא נסתה להציץ מֵעַל כתפו של המצַיֵר, והוא עשה את-עצמו כאִלו אינו רואה את תחבולותיה ומַאֲמַצֶיהָ. אז לא יכלה עוד להתאפק ותלחש בְבַיְשָנוּת:

– הַראני נא!

תם הרים את כפו קצת מעל “יצירתו”, והנה הופיעה קַרִיקַטוּרה משונה של מין בית עם שני מִגדָלים ומן הארובה מתַּמר ועולה עשן בצורת מַחֲלֵץ של פְקקִים¹⁵⁷. לבה של הנערה הקטנה נמשך מאד אחרי מלאכת-מחשבת זו, עד כי שכחה הכל. כאשר כלה תם לצַיֵר את כל התמונה, הסתכלה בה בהתפעלות ותלחש:

– יפה מאד, עתה עֲשֵה אדם.

האָמָן צִיֵר לפני הבית מין צורה משונה, דומה לדַחלִיל-גַנִים¹⁵⁸, שלפי גדלה היתה יכולה לפסוח על הבית. ואולם הנערה לא היתה מן ה“מבקרים” הַקַפְּדָנִים¹⁵⁹; בעיניה מצאה המִפלצת חן רב. ותוסף ותלחש:

– זה אדם יפה מאד. עתה צַיֵר אותי כשאני הולכת.

תם עשה תכף-ומיד כרצונה, ומתחת ה“מצבוֹע” שלו יָצא מין שעוֹן-חוֹל ועל ראשו לבָנה במִלוּאה, ושני קני-תבן לשני צדדיו (ידים, כביכול), ובאצבעות הדקות והפְשוקוֹת¹⁶⁰ נתונה מְנִיפָה עֲנָקית.

– נחמד ונעים! – אמרה הנערה – לוּ יכולתי גם אני לצַיֵר!

– מלאכה קלה מאד – ענה תם בלחש – אני אלמדך.

– באמת? מתי?

– בשעת ארוחת-הצהרים. התלכי לאכול בביתך?

– אני אשאר פה, אם תחפוץ.

– טוב, כן יקום. מה שמֵך?

– ביקי תאַצ’יר. ושמך שלך? אה, אני יודעת: תומאס סוֹייר.

– בשם זה קוראים לי למלקות, וכשאני מתנהג כהוגן שמי “תם”. קראי לי תם, הלא?

– כן אעשה.

תם התחיל לכתוב דבר-מה על הלוח, כשהוא מַסְתִּיר את הכתב מעיני הנערה. אבל הפעם לא התבַּיְשה וְתָבְעָה¹⁶¹ בפה לראות את הכתוב.

– אין כדאי, זה לא-כלום.

– אבל אני רוצה לראות.

– לא, לא אַראה, פן תגידי.

– לא אגיד לאיש. באמת ובאמונה שלא אגיד.

– לא תגידי לשום אדם בעולם? כל ימי חייך?

– לעולם לא אגיד. עתה הראני נא.

– לא, אָסוּר לך לראות!

– אם כן, תם, הריני חפצה דַוְקָא לראות – ותשם את ידה הקטנה על כפו, ותִגְרָה קטנה התחוללה. הוא התנגד, למראית-עין; אך באמת הסיר ידו לאט-לאט, עד אשר נגלו הדברים הכתובים על הלוח: “אני אוהב אותך”.

– הוי, נער רע! – צפצפה במָחאָה¹⁶² לו על כפו בלאט, אבל התאדמה והכָרת פניה ענתה¹⁶³ בה שהיא שבֵעת רצון בכל-זאת.

באותו הרגע הרגיש הנער כי יד חזקה תופשת באזנו ומושכת למעלה. ובמשיכה מכאבת זו נסחב תם לארכו של כל החדר, אל מקום-מושבו הקבוע. כל התלמידים מלאו עליו פיהם שחוק. והמורה עמד עוד עליו רגעים אחדים מלא-זעם, ואחר עזב אותו, בלי דַבֵּר דבר, וילך וַיֵשב על כסא-מלכותו בקתדרא. אמנם אזנו של תם קָדחה, אך לבו עלץ.

וכשוב המנוחה בבית-הספר, התאמץ תם להעמיק עיונו בלמודיו, באמת ובתמים; אבל מוחו היה מבולבל יתר מִדַי. כאשר הגיעה שַעְתּוֹ לקרוא מעל הספר, היתה קריאתו מטורֶפֶת¹⁶⁴ ומשֻבֶּשֶת¹⁶⁵. אחרי-כן נשאל בגיאוגרפיה, ויהפוך נחלים להרים, הרים לנהרות, נהרות ליבשה, – בקצור, העולם נהפך שוב לתהו ובהו. אפילו בהַכְתָּבָה לא שחקה לו השעה: הוא נכשל בשגיאות גסות גם במלים היותר פשוטות, עד כי לאחרונה הוכרח להפרד מן אות-הכבוד של בדיל (בעד הצטינות בהכתבה) שנשא על לבו בגאון במשך ירחים אחדים.

פרק ו': הָאֵרוּסִים

ככל אשר התאמץ תם להַפנות את לבו אל שעורו, כן הלכו רעיונותיו הלוך והתפזר. ובראותו כי הוא עמל לשוא, נאנק ופִהֵק ויתיאש מן הלמודים. העת ארכה לו מאד! רבונו של עולם, מתי תגיע ההפסקה של צהרים? בבית-הספר היה חום מחניק, מיַשן. ההמולה הדקה של עשרים וחמישה תלמידים המשננים את שעוריהם, נסכה רוח תרדמה, כזמזום של דבורים. שם במרחק, תחת קרני-השמש הלוהטות, מתנשאים צלעי-ההר הירוקים, מבעד לְמַסֶכֶת השָני שנסך עליהם החורב. מיני צפרים מרפרפים במרום בעצלתים; זולתם אין כל נפש חיה בחוץ, מלבד פרות אחדות, שגם הן מתנמנמות.

נפש תם נכספה לחופש, למרחב, או לפחות, לאיזה דבר-שַעֲשועִים, שאפשר לבַלות בו את השעה שאין לה סוף. שלא במתכַוֵן ירדה ידו לתוך כיסו – והנה אורו פניו: הֲרֵי הקוּפְסָא! הוא הוציא אותה בלאט, פתח אותה, שִחֲרֵר¹⁶⁶ את הדַיָרָה ויתן לה לטַיֵל על פני העמוד הארוך והשטוח. הבריה האֻמללה שָמחה בוַדאי גם היא באותו רגע – אבל שמחתה היתה מוקדמת; כי אך שָמה לדרך פעמיה, והנה רמז לה תם במדקרת-מחט לפנות לצד אחר.

סָמוּך¹⁶⁷ לתם ישב ידידו הנאמן, דזוֹ הארפיר, שהתענה גם הוא בשעמום, ועל-כן שמח מאד על מחזה-השעשועים שערך לו רֵעוֹ. דזוֹ לקח גם הוא מחט, ויחל לעזור לידידו בחנוך האסיר. המִשחק היה הולך ונעים מרגע לרגע. ואולם אחרי זמן מועט הֵעיר תם, שהם מפריעים איש את רעהו בחנוך משותף כזה. לכן לקח את הלוח של דזוֹ וימשוך בו קַו באמצע; ממעלה למטה, ויאמר:

– עתה נעשה כך: כל זמן שהרמש יתהלך בגבולך, אתה רשאי לדפקו ולהריץ אותו, ואני לא אגע בו כלל; אך אם ישתמט מידך ויכָנס לתוך גבולי, אסור לך לנגוע בו, עד אשר יעבור שוב את הגבול.

– טוב מאד. נהג ולֵך!

הרמש השתמט תכף מתם, ויעבור את “קו-המַשוה”. אז החל דזו לעַנות אותו, עד אשר נמלט לרשותו של תם. כך החליף הרמש את אדוניו לרגעים. ובעת שהנער האחד עִנה את הדַיָרה בכונה עצומה, היה השני מסתכל בחזיון בעיון עמוק גם הוא: שני הראשים כפופים-צפופים¹⁶⁸ יחד על הלוח, ושתי הנשמות שקועות כָלִיל בַמשחק, עד ל“הִתְפַּשְטוּת הגַשְמִיוּת”¹⁶⁹. לאחרונה האירה ההצלחה את פניה לדזו: הרמש האֻמלל שוטט הנה והנה ולצדדין, נרעש ונפחד כהנערים בעצמם, אך בכל פעם אשר קרב אל הגבול, הכריחה אותו המחט של דזו לשוב על עקביו. אבל תם לא יכל לעמוד בנסיון, וישלח את ידו עם המחט לרשות חברו. אז התקצף דזו ויאמר:

– תם, הָשב ידך! הַנַח לו!

– אני חפצתי רק לגרות אותו קצת.

– לא, אדוני, לא כהוגן עשית. אל תגע!

– מה הָרַעש!

– הרמש נמצא עתה ברשותי, מעֵבֵר לקַו!

– שמע נא, דזו הארפיר, סוף-כל-סוף הדַיָרה הזאת שלי היא ולא שלך, ואני רשאי לעשות בה כל מה שלבי חפץ, ואפילו – – –

מכת-שוט כַבִירה נִחתה בקול שריקה על שכמו של תם, וּשְנִיָה, כדומה לה, על זה של דזו; ובמשך שני רגעים התאבכו עמודי-אבק משתי המָתניות, לצחוק ולשעשועים לכל התלמידים. שני הנערים היו עסוקים כל-כך במִשחקם, עד שלא הרגישו כלל בדממה אשר קמה קודם-לכן פתאם בבית-הספר בטרם התגנב אליהם המורה חֶרש, על בהונות רגליו, וגם בעמדו עליהם. הוא גם התבונן, זמן ידוע, בעמדו מאחריהם, אל מחזה-השעשועים שעָרכו לעצמם, עד אשר הוסיף עליו “נופך¹⁷⁰ מִשֶלוֹ”.

כאשר נפסקו הלמודים טָש תם אל ביקי וילחש לה באזנה:

– שימי מגבעתך על ראשך, כאִלו את הולכת הביתה. וכאשר תגיעי לקרן-זוית, התחמקי מֵחַברוֹתיך ושובי הלום דרך הסִמטא¹⁷¹. ואני אלך בדרך אחרת, ושם בסמטא נִפָּגֵש.

תם יצא מבית הספר בכְנוּפְיָא¹⁷² של תלמידים, וביקי – בכנופיא אחרת. אחרי זמן מועט נפגשו שניהם בסמטא, וישובו יחדיו לבית-הספר הריק מאדם. אז ישבו שניהם צפופים לפני לוח, ותם נתן לה חרט וינהל את ידה על פני הלוח, עד אשר יצא מתחת ידם עוד מין בית משונה. וכאשר חדלו למצוא חפץ באמנוּת, החלו לפַטפט. תם התמוגג מתענוג.

– אוהבת אַת עכברים? – שאל.

– לא, אני מתעבת אותם.

– גם אני – כשהם חיים. אבל כַוָנתי לעכברים מתים, לנענע אותם בחבל מסביב לראשך.

– לא, לא, אין רצוני בשום עכברים. ואולם אני אוהבת ללעוס רִשוּנא¹⁷³

– אה, מה טוב! מתאוה אני עתה מאד לרשוּנא!

– האמנם? לי יש. אני אתן לך ללעוס קצת, אך על מנת להחזיר.

זה היה תענוג גדול. הם לעסו חליפות, בנענעם את רגליהם מתוך קורת-רוח.

– ההיית מִיָמיך בקֻרקוס?

– פְּשִיטָא¹⁷⁴! ואבא הבטיח להוליכני שָמה עוד, אם אתנהג כהוגן.

– אני הייתי בקרקוס שלש או ארבע פעמים, – פעמים אין מספר. שם יש תמיד דברים מַפליאים ומבַדחים. אני החלטתי להעשות “לֵץ” בקֻרקוס לכשאגדל.

– באמת? הדבר יפה מאד. פני ליצני הקרקוס משוחים ומנומרים¹⁷⁵ כל-כך – תאוה לעינים!

– כן, כן. והם מאספים ממון – כמעט שקל ליום, כך אמר לי בן רודזירס. הגידי לי, ביקי, האם לא היית מעולם ארוּסה?

– מה זאת?

– פשוט, מאוֹרשה, כדי להנשא לאיש.

– לא, מעולם.

– רצונך להיות?

– כמדומה לי. אבל איני יודעת. למה הדבר דומה?

– דומה? אין זה דומה לשום דבר. עליך רק להבטיח לנער אחד, שתִּנָשְאִי רק לו לבדו, ולא לשום-שום איש אחר, לעולם, לעולם, לעולם-ועד, ואחרי-כן נשיקה – וחֲסָל¹⁷⁶! כל אחד יכול לעשות זאת.

– נשיקה? בשביל מה?

– משום – כדי – כך נוהגים.

– הכל נושקים?

– בודאי הכל, כל אלה שאוהבים זה את זה. זוכרת אַת מה שכתבתי על הלוח?

– כ-כן.

– מה היה כתוב שָם?

– לא אגיד לך.

– האגיד לך אני?

– כ-כן, אבל בפעם אחרת.

– לא, עתה.

– לא, לא כעת, – מחר.

– אנא, אנא, ביקי, תכף. אני אלחש את הדברים באזנך.

ביקי החרישה, כי לא יכלה לבוא לִידֵי החלטה. ואולם תם קבל שתיקתה כהודאה, וישם את זרועו על שכמה, וילחש לה את הדברים בקול רך מאד, בהדביקו את שפתיו אל אזנה. ואחר אמר:

– עתה אִמרי אַת לי בלחישה אותם הדברים בעצמם, מלה במלה.

היא סרבה קצת, ואחר אמרה:

– הסב פניך מנגדי, לבל תראה כשאלחש. רק אל נא תגיד לאיש עד עולם! השמעת, תם? אל תגיד!

– לא, לא, בודאי לא אגיד. ועתה, ביקי.

הוא הֵסב את פניו, והיא גחנה בבַיְשָנוּת ותלחש באזנו: “אני – אוהבת – אותך”.

ואז קפצה ממקומה ותתרוצץ מסביב לכל הספסלים והעמודים, ותם אחריה. לבסוף הסתתרה בפנה ותחבוש פניה בסנורה הלבן. תם חבק את צוארה, ויָשב לעצם הִעניָן:

– עתה, ביקי, עתה נגמר הכל – הכל, מלבד הנשיקה. אבל, אל תראי מזאת, אין כאן כלום. אנא, ביקי, בבקשה.

והוא מרט בידה ובסנורה.

לאט-לאט הורידה את ידיה ותט אליו את פניה שאדמו מן המרוצה. הוא נשק לה בקול מצלצל על שפתיה האדומות.

– עתה – אמר – תם ונשלם כל הענין. מעתה, ביקי, אסור לך לאהוב שום נער, חוץ ממני, ואסור לך להִנָשא לאחר, חוץ ממני, לעולם, לעולם, לעולם-ועד. הלא?

– כן אעשה. לעולם לא אהב אחר חוץ ממך, ולעולם לא אנָשא לאחר חוץ ממך. תם. וגם אתה לא תשא אחרת חוץ ממני, לעולם-ועד, השמעת?

– פשיטא! כמובן. כן נוהגים תמיד. ועוד זאת: תמיד כשנבוא לבית-הספר, או בלכתנו הביתה, תלכי רק עמי – כשאין רואה; ואַת תבחרי אותי, ואני אבחר אותך תמיד לכל מִשחק ושעשועים, יען כן המנהג של חתן וכלה.

– האח, מה נעים להיות ארוסה! ואני לא ידעתי כלל.

– אָ, אני יודע זאת זה כבר, כשהייתי עוד עם אימי לורינס…

אך תכף עצר תם במלים, ויבּוֹך; עיניה התועות של ביקי הגידו לו כי חטא בשפתיו.

– הוי, תם! אם כן אינני כלל הארוסה הראשונה שלך!

והילדה נתנה בבכי קולה.

– אל נא תבכי, ביקי, אין לי עוד דבר עם אותה אימי.

– לא, לא, תם, הנך יודע בעצמך, כי לא כן הדבר.

תם נסה לחבק את צוארה, אבל היא הָדפה אותו, ותַסב פניה אל הקיר ותוסף לבכות מרה. הוא נסה שוב לפַיְסָה ולְשַדְלָה¹⁷⁷ בדברים, ושוב נדחף אחור. אז התגעשה גאוָתו, ויפן ויצא החוצה. זמן מועט עמד בחוץ, נגרש ונבוך, ולרגעים נשא עיניו אל הדלת, אולי תִתעֲשֵת¹⁷⁸ ותצא לבקשו. אבל ביקי לא יצאה. אז החל הסָפֵק לעַנותו: אולי באמת, הוא החַיָב? קשה היה לו מאד להיות שוב הפותח בשלום, אבל הכניע את גאונו ויכָנס. הילדה עמדה עוד בפנה, בפנים מוסבים אל הקיר, ומתיפחת בקול רם. לבו הכה אותו. הוא נגש אליה ויעמוד רגע, מבלי דעת במה להתחיל. לבסוף אמר:

– ביקי, אני – אני אוהב רק אותך לבדך.

במקום תשובה נשמעו רק יְבָבוֹת.

– ביקי – פצר תם – ביקי, הלא תגידי לי דבר?

עוד יבבות.

אז הוציא תם מכיסו את החמדה הגנוזה שלו: גוּלת נחושת קטנה, ויסב אותה אל מול פני ביקי, כדי שתראה, ויאמר:

אנא, ביקי, קחי נא את זאת!

היא הדפה את ידו מפניה, והגוּלה נשמטה לארץ. את העלבון הזה לא יכול עוד תם לשאת. הוא יצא החוצה בחרי-אף, וישא את רגליו וירץ הרחק-הרחק, על מנת שלא לשוב עוד אל בית-הספר ביום הזה. ביקי התרגשה מאד, ותרץ אל הפתח – ותם איננו. היא חשה אל החצר – וגם שם איננו. אז הרימה את קולה ותקרא:

תם! שובה, תם!

היא הטתה אזניה לכל עֵבר – אך אין קול ואין עונה. אז ישבה על הספסל ותָשב לבכות מרה ולערוך תוכחות לעצמה. בין כה וכה החלו התלמידים להתאסף בבית-הספר, לשעוּר שלאחרי הצהרים, והיא הוכרחה לחדול מבכי ולקבור יגונה בלבה הנשבר.

פרק ז': רוֹבִּין-הוּד

תם אחז דרכו בארחות עקלקלות, בסמטות נדחות, כדי שלא יפגש בתלמידים השבים לבית-הספר; ושתים, שלש פעמים עבר נחל קטן, יען כי לפי אמונת הנערים, מעבר-המים סגולה בדוקה היא להַטעות את הרודפים. הוא היה סר וזעף ועלוב-נפש מאד.

כחצי שעה אחרי-כן כבר עבר את ההר, ובעמק אשר מאחריו לא נראה עוד בית-הספר כמעט כלל. אז בא תם בחורש מֵצַל, וישב שם על האזוב תחת צל אֵלָה עבותה. דממה מוחלטת שררה ביער, אין רוח נושבת, אין אף קול עלה נדף, גם זמרת-הצפרים נָדַמה מחם הצהרים – כאִלו התעלפה כל הבריאה מחרבוני-קיץ. רק לפעמים נשמע קול דפיקתו של הרָחָם המנסר באילנות, מה שהבליט עוד יותר את הדומיה והבדידות. ואולם הסביבה העצובה הזאת התאימה יפה לרוחו הנכאה של הנער.

זמן רב ישב שקוע בהרהורים, כשמַרְפֵּקיו נשענים על ברכיו וסנטרו נתון בין כפות ידיו. החיים נדמו לו כהבל ורעוּת-רוח, וכמעט קנא בחברו, דזימי הודזיס, שמת זה לא כבר. מה טוב ומה נעים – אמר בלבו – לנוח ולישון ולחלום עד עולם-ועד, כשהרוח מתלחש בין האילנות ומלַטֵף¹⁷⁹ את העשבים והפרחים שעל קברך, ואתה חפשי מדאגות ומיסורים… לוּ רק היתה בידו תעודה הגונה מבית-הספר לשבתות, היה מוכן ומזומן לצאת מן העולם ולהִפָּטר מכל. ועתה, בענין אותה הנערה הקטנה. וכי מה עשה לה? לא-כלום. הוא חשב עליה רק טובות, וזה הגמול אשר שִלמה לו! היא התנהגה אתו ממש כעִם כלב. אמנם, היא תִנָחם באחריתה, אך אז כבר יעבור המועד. אה, לו יוכל למות לזמן מועט!

ואולם הלב הספוגי¹⁸⁰ של הנער אינו יכל להתכַּוֵץ¹⁸¹ זמן רב במסגרת צרה של מחשבה אחת. לאט-לאט שב תם להבלי העולם הזה. ומה, אם יפן ערף לעֲיָרתו ויֵעָלם פתאם מן העין? אולי יברח בהֵחָבֵא לארצות רחוקות, מעֵבר לים, ולא ישוב עוד עד עולם? מה תאמר היא על כך? מה תרגיש היא? הרעיון להעשות “לץ” בקרקוס שב אליו עוד פעם, אך הוא דחה אותו בבוז. זו הבדחנות והליצנות, זו התלבשת הנקוּדה והברוּדה, נדמתה לו ממש כעלבון, כחלול הקדש, עתה כשנפשו מתהלכת בגדולות ונפלאות. לא, הוא ילך ויהיה לאיש-צבא, ואחרי שנים רבות ישוב מוכתר-תהלה ומעוטר-נצחון. או, טוב מזה, הוא ילך ויתחבר אל האינדיאַנים הפראים ויצא אִתם לצוד ראֵמים, יקפץ על ההרים הרמים והנשאים, יתהלך בערבות-אין-סוף של המערב הרחוק, ובאחרית הימים ישוב כשהוא נשיא-גבור לשבט אינדיאני, כֻלוֹ סָמָר מִנוֹצוֹת, איום ונורא בכתבוֹת-קעקע, – וכאריה יזנק אל בית-הספר לשבתות, בבקר-קיץ לוהט ומיַשן, בשאגת-מלחמה המקפיאה את הדם, – וכל חבריו ילטשו אליו עיניהם ויתפקעו מקנאה!

אך לא! יש עוד רעיון נעלה ונשגב מזה: הוא יהיה לשודד-הים! הנה הדבר אשר חפץ. עתה פרוש לפניו כשמלה כל עתידו, והוא עוטה הוד והדר שאין לתאר. כבוד-שמו יהיה מלא עולם, וכל הבריות יחילו לזכרו! בהוד נורא תפליג אניתו השחורה, הארוכה והשטוחה, הנקוּבה “רוח סערה”, ביַמים רחוקים, תדכא תחתיה גלים תלולים, ומֵעל חרטום-הספינה יתנפנף דגלו הקודר המַטיל אימה! וכאשר תגיע תהלתו למרום-קִצה, אז יופיע פתאם בעֲיָרתו הקטנה ויכנס לבית-התפלה, והוא כלו מוקשה ושזוף-שמש, לָבוש חָזִיָה של קטיפה¹⁸² שחורה, עם מַגָפַיִם גדולים ומִצחת-עור לפיהם, וסוּדרוֹ¹⁸³ אדם כדם, ובחגורו נעוצים אֶקְדָחִים, חרבו על ירכו, מגבעתו רבת-הנוצה יורדת לו על עיניו, וידיו נושאות את דגלו הקודר, שעליו מצוירות גֻלגלוֹת ועצמות משולבות, – ואז ישמע בגאון ובעליצות-נפש את הלחישות סביבותיו: “זה תם סוֹייר, שודד הים!”

– כן יקום. כָלה ונחרצה. הוא יברח מביתו ותכף יתחיל בדבר. מחר בבקר ישים לדרך פעמיו.

והנה נשמע מרחוק, מתוך עבי-היער, קול תרועה רצוצה של חצוצרת-ילדים. כרגע פשט תם את מָתְנִיָתוֹ ואת מכנסיו, חגר על מתניו אחת מכתפות-מכנסיו, רץ בזריזות אל גזע עץ רקוב הידוע לו, לקח משם את כלי-זינו (מלאכת-ידיו מכבר): קשת וחִצים, חרב-עץ, וחצוצרת-פַח, – וישא את רגליו וירץ, יחף, כשכתנתוֹ מתנפנפת ברוח. תחת אֵלוֹן גדול עמד ממרוצתו, ויתקע בחצוצרתו תקיעה לתשובה, ואחַר התחיל ללכת אט על בהונות רגליו, הולך ומביט סביבותיו בזהירות, ומדַבר בלאט – אל בני-לִוְיָתו המדומים¹⁸⁴

– עמדו, אנשי-חילי! אל תמושו ממקומכם, עד אשר אתקע בשופר!

עתה הופיע מבֵין השיחים דזו האַרפיר, באותו המלבוש האוירי ובאותו הנשק הכבד כזה של תם.

– עמוד! – נתן עליו תם בקולו – מי זה נועז לבוא ביער שירווד בלי רשיוני?

– גיי הגיסבורני איננו זקוק¹⁸⁵ לרשיונו של שום אדם! מי זה אתה, אשר – אשר –

– – – “ערבת לבך לדבר בלשון כזאת” – מִהר תם ללחוש ל“אויבו” את סוף הפסוק (כי הם דברו “ככתוב”, על פי ספור ידוע).

– מי זה אתה, אשר ערבת לבך לדבר בלשון כזאת?

– אנכי רובין הוּד, אשר יתן כרגע את נבלתך למאכל לעוף השמים!

– אם-כן, אתה זה השודד המוחרם המפורסם! הבה, נתראה פנים! עמוֹד על נפשך!

הם הוציאו את חרבותיהם – והמלחמה התלקחה. בלי שהִיוֹת הפילו את אנשי-חילם (בני לִויתם המדומים) חללים ארצה; ואז יצאו שני הגבורים לקרָב, למלחמת-שנַים עזה, לכל פרטיה ודקדוקיה. הם מִלאו חובתם באמונה, הכל “ככתוב”, עד כי שאפו ונשמו בכבדות ופלגי-זעה ירדו מעל פניהם.

– נפוֹל! נפוֹל! – צעק תם לבסוף – למה זה אינך נופל?

– איני רוצה! מדוע אינך נופל אתה? הלא אחריתך מרה מִשֶלִי.

– זה אינו כלום. אני אינני צריך לנפול. כך לא נאמר כלל בספר; שם כתוב בפֵרוש: “חרבו של השודד באה בערפו של גיי הגיסבורני, והוא נפל מת ארצה”. עליך להסוֹב ולתת לי לתקוע חרבי בערפך.

אין עצה ואין תחבולה לנגד פסוק מפורש בספר. ובכן התהפך דזו בעל-כרחו, קבל את מכת-המות, ויפול חלל.

– ועתה – אמר דזו בקומו על רגליו – עתה עליך לתת לי להרוג אותך. כך צריך להיות על-פי יוֹשר.

– לא, לא, בשום אופן! זה לא כתוב בספר.

– זוהי אמַתלה¹⁸⁶ מגונה. נבָלה היא מצִדך!

– אם-כן, זאת נעשה: אתה תהיה לפי-שעה הנזיר טוק, או בנו של הטוחן, וְתִפצע את מוחו באַלָה; או שאני אהיה השופט הנוטינגהמי, ואתה תהפך לזמן מועט לרובין הוּד, ואז תוכל להרגני.

הפְשָרָה הזאת היתה לרצון לשני הצדדים, והכל נעשה כפי שהותנה. אחרי-כן שב תם להיות רובין הוּד כבראשונה, וַיָזָב מדֻקר לעיני הנזירה הבוֹגֵדָה. ואחרי ככלות הכל, מִלא דזו תַפקיד של שַיָרא¹⁸⁷ שלֵמָה של שודדים מקוֹננים, ויסחב הלאה את הגֹוֵעַ וישם בידיו הרפות את הקשת והחצים. ותם אמר: “במקום שיפול החץ, שם תקברו את רובין הוּד האמלל, תחת עץ רענן”, ויוֹר חצו, ויפול פרקדן ארצה, ויאמר לנפוח נפשו; אבל, מעשה שטן, נזדמנו לו תחתיו חרולים ממאירים, וַיִתַּר ממקומו בזריזות שאינה מצויה כל-כך בגוסס.

אז לבשו הנערים את בגדיהם, ויטמינו את כלי-זינם, ויצאו מן היער; ובלכתם הביעו את צערם על אשר עברו ובטלו מן העולם גזלנים מהוללים – זו אבֵדה שאין לה תמורה. הם בדקו ומצאו, כי מוטב להיות ראש-השודדים ביער שירווד שנה אחת, מהיות נשיא לארצות-הברית כל הימים.

פרק ח': הָרֶצַח

בערב ההוא שֻלחו תם וסיד למִטותיהם בחצי השעה העשירית, כדרכם תמיד. הם קראו את התפלה שעל המטה, וסיד נרדם תכף. ואולם תם שכב עֵר, ויחכה בקצר-רוח ובהתרגשות. כמדומה לו, שעוד מעט יעלה השחר – והנה השמיע השעון רק את השעה העשירית! זה הביא אותו, ממש, לידי יאוש. הוא היה חפץ לפרכֵּס¹⁸⁸ ולהתהפך מצד על צד, כראוי להתרגשותו, אבל ירא פן יעיר את סיד. ובכן שכב דוּמם, בעינים פקוחות בחשכת-הלילה. מתוך הדממה המוחלטת, המקיפה אותו מסביב, החלו להתגנב לאזנו, לאט-לאט, צלילים דקים וקולות-רַחַשׁ¹⁸⁹ משונים: קשקושו של השעון מִסְתַּמֵן בבירור גמור; הרהיטים הישֵנים משמיעים קול-פקיעה סוֹדי, שלַבי הסולם חורקים בלחש, – בודאי “רוחות” סובבים בחוץ. מחדרה של הדודה פולי בוקעים ועולים קולות מדודים של נחרה עמומה. מאיזה מקום שאי-אפשר לסַיֵם מְצָרָיו¹⁹⁰ בשום אופן, השמיע הצְרָצַר צרצוריו המַלאים. ואחריו התחילה פתאם איזו חפושית לנסר בכותל למראשותיו של תם – ויחרד הנער וילפת. ובחוץ התנשאה בדמי-הליל, ממרחק, יללת כלב ועליה באה תשובה ממרחק גדול עוד יותר…

מתוך אימה ודאגה התנמנם תם קצת, שלא ברצונו; השעון הכריז את השעה האחת-עשרה, והוא לא שמע. ופתאם הגיעו לאזנו, כשהוא חֶצְיוֹ חולם וחציו עֵר, קולות של “מיאוּ” ממושך ונוּגה, פתיחת חלון בבית הסמוך וקול קורא: “לעזאזל, חתול ארור!” וקול-נפץ של בקבוק ריק, – כל אלה העירו את תם כל-צרכו, ובן-רגע לבש את בגדיו, יצא בעד החלון, וזחל על ידיו ועל רגליו לארך הגג. שתים ושלש ענה גם הוא ב“מיאו” קלוש, ואחר קפץ על הסְכָכָה¹⁹¹ של דירי-העצים, ומשם ישר על הארץ.

שם מצא את הוקלבירי פין עם החתול המת שלו. מהרה נעלמו הנערים בחשכת-הלילה, וכעבור חצי-שעה כבר הפליגו בעשבים הגבוהים והצפופים של שדה-הקברות.

בית-עלמין¹⁹² זה היה ישן-נושן, והוא השתרע על גבעה, במרחק פרסא וחצי מן העיר, מוקף מחיצה רקובה וכפופה שאין בה מתוֹם. כֻלו עלה קמשונים, כסו פניו חרולים; אף מצבה אחת לא עמדה על מקומה, והכתבות “פה נקבר…” שנמשחו עליהן לפנים, כבר נִטַשְׁטְשוּ¹⁹³ ונמחקו, ואי-אפשר עוד לקראן, לוּ גם היה שָם אור.

רוח חרישית הילילה בין האילנות; נדמה לתם, שזו תלונת המתים על שמפריעים את מנוחתם. הנערים נדברו בלחישה, בנשימה עצורה; כי אמץ-לבם רפה קצת פה באפלה העמוקה ובדממה הנאדרה. בזמן מועט מצאו את גל-הקבר החדש אשר בקשו, ויתבצרו מאחרי שלשה אֵלוֹנים, שעמדו צפופים בקרבת הקבר. כן ישבו ויחכו דוּמם רגעים אחדים, שאָרכוּ בעיניהם מאד. רק יללת ינשוף במרחק הפריעה פעם את דממת-המות. תם לא יכל עוד לשאת את הדומיה האיומה, על-כן השתדל להמציא חמר לשיחה.

– מה דעתך, הוק? – אמר בלחש – הטוב בעיני המתים כי באנו הלום?

– לוּ ידעתי! – ענה חברו אף הוא בלחישה – מה נורא המקום הזה! הלא?

ושוב החרישו שניהם; כל אחד הרהר בתשובה על שאלת תם.

– מה דעתך, הוק? – פתח תם שוב בלחישה – השומע ויליאמס החִגר מה שאנחנו סָחים¹⁹⁴?

– בודאי, לכל הפחות נשמתו מרגישה בכך.

אחרי הפסקה קטנה אמר תם:

– צר לי שלא אמרתי “האדון ויליאמס”. אבל באמת לא כִוַנתי כלל לפגוע בכבודו. הכל קוראים לו “הַחִגר”.

– צריך אדם להזהר בדבריו מאד כשהוא מדבר על שוכני-עפר אלו.

ההערה הזאת הִקפיאה את הנערים ואת השיחה. פתאם תפש תם בזרוֹעו של חברו וילחש לו: הס…!

– מה זאת? – ענה הוק בלחישה, וּשְנֵיהם התכַוְצו מִפַחד.

– הס…! הנה שוּב! האינך שומע?

– הוי, תם, הם הם! אהה, אלהים, הם באים! ואנחנו מה נעשה?

– איני יודע. אפשר שלא יִראו אותנו?

– הוֹ, תם, הם רואים גם בעלטה, ממש כחתולים. לוּ לא באתי הנה!

– אין דבר – אל תירא. אינני מאמין שיִגעו בָנו לרעה. הרי אין אנחנו עושים כלוּם. אם לא נַנוּע ולא נזוּע, אפשר שלא ירגישו בנו כלל.

– הלוַאי! אבל כל עצמותי רוחפות.

– הס! שמעה!

הנערים נדחקו עוד יותר איש אל רעהו, וכמעט פסקה נשימתם. קולות מתלחשים עלו מִקצה בית-הקברות.

– הַבֵּט! שָם, שם! – לָחש תם – מה זה?

– אורות מַתעים. הוי, תם, זה איוֹם מאד!

מיני צוּרוֹת בלתי-מסוימות הלכו הלוך וקרוב בתוך האפֵלה, והן מנַענעות פַנָס-פח ישן, שהפיץ על פני האדמה המון נקודות-אור.

– אלה הם, השֵדים – לחש הוק בחלחלה – בלי שום ספק. שלשה הם. אוי לנו, כי אבדנו! היודע אתה איזו תפלה על-פה, תם?

– אנַסה. אבל אל תפחד ככה; הם לא יעשו לנו רעה. "ברוך אתה המַפיל חבלי שֵנה על – –”

– הס….!

– מדוע? מה?

– בני-אדם הם! האחד בודאי, – הִכַּרתיו לפי קולו: זה הזקן פוֹטיר.

– אך אולי טעית?

– הוא ולא אחר. ועתה, אל תנוע ואל תזוע. הוא אינו מסוגל כלל להרגיש בָנו. מָלֵא הוא, כמנהגו תמיד – השַתְיָן הזקן!

– יהי כדברך. אני לא אניע אֵבר. הנה עמדו – אינם יכולים למצא. עתה הם קרֵבים שוּב. עתה חם להם. ועתה קר להם. שוּב חם – חם מאד! באמת, מלֵאים הם על כל גדותם. יודע אתה, הוק? אני הכרתי עוד אחד מהם לפי קולו: זה האינדיאני דזו!

– כן, כן, זה בן-התערובות¹⁹⁵ הארור! פָגוֹש בשֵדים ממש, ואַל בבני-אדם כאלה! תָאֵב אני לדעת, מה הם מבקשים פה?

הנערים חדלו להתלחש. כי שלשת האנשים הגיעו לקברוֹ של ויליאמס החִגר, ויעמדו סמוך למַחבוֹאם של תם והוק.

– זה הוא המקום! – נשמע קולו של השלישי, ולאור הפנס הכירו בו הנערים את הדוקטור רובינסון, רופא צעיר לימים.

פוֹטיר והאינדיאני דזו הביאו אִתם מִטה נשואה עם חֶבל ושני מַעדֵרים. הם השליכו ארצה את משאם ויחלו לחפור כדי לפתוח את הקבר. הרופא העמיד את הפנס על שפת הקבר, והוא ישב על הארץ וישען בעָרפוֹ על אחד האלוֹנים. הוא היה עתה קרוב כל-כך להנערים, עד כי יכלו לנגוע בו.

– בשקידה, בחשק! – זֵרֵז את החופרים – פן יעלה הירח והפריעָנו ממעשינו.

– הם נהמו איזו תשובה, ויוסיפו לַחפוֹר. במשך רגעים אחדים לא נשמע בלתי אם חריקת המעדרים, בזרקם מתוך הקבר עפר ואבני-חצץ. לבסוף הִקיש מַעדר אחד על מִכסה הארון בקול עמום. ובעוד רגע העלו האנשים את הארון, ובתנועה גסה הטילו את גופת-המת על הארץ. באותו רגע הופיע הירח מבעד העננים וַיָאֶר את הפנים הלבָנים של המת. האנשים הגישו את המטה ויניחו עליה את המת. ויכסוהו בשמיכה ויקשרו בחבל. פוטיר הוציא מכיסו סכין גדול, ויכרות את קצה-החבל המדולדל ¹⁹⁶ ואַחר אמר:

– הנה, אדוני המפונק, הנה עשינו בשבילך את המלאכה הנקיה; ועתה מהר והוֹצא אלינו עוד חמשה שקלים, ואם לאו, תִשָאר כל הכבוּדה כאן.

– יפה אמרת! – הסכים לו האינדיאני.

– מה זאת? מה אתם דוברים? – קרא הרופא – הלא אַתם דרשתם את שכרכם למַפְרֵעַ¹⁹⁷ ואני כבר שלמתי לכם!

– כן, ועוד יותר מזה עשית – אמר האינדיאני בגשתו אל הרופא שעמד עתה – לפני חמש שנים גֵרַשתני מן המִטבח¹⁹⁸ של אביך, באחד הלילות, כאשר באתי לבקש מעט אכֶל, ואתה אמרת, כי דבר-בליעל יָצוק בי. וכאשר נשבעתי לקחת נקם ממך, אפילו לאחר מאה שנה, הושיב אותי אביך בבית-הכלא, כאַחד הריקים. כסָבוּר¹⁹⁹ אתה ששכחתי את הדבר? לאו! לא לחנם נוזל בעורקַי דם האינדיאנים. עתה באת בכַפִי; הבה, נגמור את חשבונותינו!

ובדברו עוֹפף את אגרופו על פני הרופא. אך הלז השתער עליו בכל-כחו עד כי הוּטל הנָבל ארצה. אז התעורר פוטיר, סכינו נשמט מידו מִבֶהלה, והשִכור הזקן צעק:

– הֶרף! אל תשלח ידך אל חבֵרִי!

ובִן-רגע התנגשו פוטיר והרופא במלחמת-אגרופים עזה ואיומה, עד כי רָעדה האדמה תחתם. בין כה וכה קם האינדיאני על רגליו, ובעיניו נִצתה חמת-פראים. הוא הרים את סכינו של פוטיר, ויחל לסובב בלאט את הנאבקים כחתול אורב, מחַכה לשעת-הכּושר. והנה הצליח הרופא להחָלץ מידי פוטיר, ויחטוף את המִכסה הכָבד מעל ארונו של ויליאמס ויך בו את פוטיר ויָהם אותו וַידַכאהו לארץ. וברגע זה מצא לו האינדיאני שעת-הכושר, ויתקע את הסכין עד הנִצב בלֵב הרופא הצעיר. הֶחָלָל התמומט ויפול קצָתוֹ על פוֹטיר ויָזב דמו עליו – ובאותו רגע כִסו העננים על הירח ויאפילו על המחזה הנורא, ושני הנערים הנפחדים והנרעשים נשאו את רגליהם ויברחו בעלטה.

כאשר הציץ הירח שוב מִבֵּין העננים, והנה האינדיאני עומד על שני הגוּפים ומסתכל בהם בעינים קודחות. שפתי הרופא דובבו מיני מלים לא-ברורות ואחַר נאנח פעם ושתים וַיִדם לנצח.

– חשבונותינו נגמרו, רופא ארור! – מִלמל האינדיאני בחמת-רצח.

הרוצח מִשמש בכיסו של הנרצח ויקח לו את כל הכסף אשר מצא. אחרי-כן שָם את הסכין בכף ימִינוֹ של פוטיר, וישב-לו על שפת הארון. עברו רגעים אחדים, ופוטיר התחיל להתנועע ולהאנק. הוא ראה את הסכין בכפו, הֵצִיץ בו – ויזדעזע, ויפילהו מידו. אחרי-כן התרומם מעט ויֵשב על הארץ, ובזוָעה הדף מפניו את גופת-הרופא, ויבט סביבותיו בתמהון-לבב. והנה פגעו עיניו באינדיאני, ויאמר:

– בשם אלהים, מה זאת, דזוֹ?

– זה עסק בִּיש²⁰⁰ – ענה הלז בלי מוּש ממקומו – אבל למה עשית זאת?

– אני? חס וחלילה!

– ראוּ נא את הַמִתַּמָם²⁰¹! לא, ידידי, בדבוּרים כאלה לא תסיר עוֹנך.

פוטיר רָעַד כֻלו ופניו הלבינו כסיד.

– אני דִמיתי, כי כבר סר ייני מעלי; אבל עתה הנני שִכוֹר יותר מבשעה שבָּאנו לכאן. ראשי סחרחר, ובשום אופן איני יכול להעלות בזכרוני אף דבר אחד. הגידה נא, דזוֹ, באמת ובתמים, כחבר יָשָן: האמנם עשיתי זאת? אני לא התכַּוַנתי כלל, חי-נפשי, לא עלה על דעתי כלל. אמוֹר נא, דזו, איך באה ונהיָתָה? מה נורא הדבר! והוא עודנו צעיר לימים כל-כך, מלוּמד גדול כל-כך!

– הדבר נעשה בפשיטות. אתם הייתם נִצים ונאבקים; הוא חטף את דף הארון והכה אותך ארצה, עד כי נשתַטַחת בפישוּט ידים ורגלים; אתה קמת בפִיק בִּרכַּים, חטפת את הסכין ותקעת בלבו, בו ברגע שהוא שִלשֵל²⁰² לך מכה שניה, מכה גדולה ונאמנה – וכן שכבת על הארץ כמת, עד עתה.

– אוי לי, לא ידעתי כלל מה שאני עושה. אָמוּתה תכף-ומִיַד, אם ידעתי. כל זה בא, בוַדאי, מחמת היי"ש²⁰³ והשכרון. מיָמי לא השתמשתי בסכין בשעת קטטה. הייתי בא במַצה²⁰⁴, אבל בלי כלי-מות. הכל יודעים זאת, דזו. ועתה, אנא, דזו, אל נא תגיד לאיש! הַבטיחני נא, שלא תגַלה! הלא אנשים אחים אנחנו. תמיד אהבתי אותך, דזו, גם עמדתי לימינך ורַבתי את ריבך. העוֹדך זוכר? אני משביע אותך, שלא תגַלה!

והאמלל כרע על ברכיו ויפורש כפיו אל הרוצח הגס.

– אמת הדבר, אתה התנהגת אתי תמיד ביושר ובתמים, וגם אני לא אָסגירך, וידעת כי גם אני אדם הָגוּן²⁰⁵.

– הו, דזו, הנך מלאך ולא אדם. ובעבוּר זה תבָרכך נפשי כל ימי חיי – ופוֹטיר נתן בבכי קולו, שפך דמעות של תודה.

– הרף! לא זו השעה ליַבב. לך עתה לדרכך, ואני אלך לדרכי. רק הִזָהר והִשָמר, לבל תשאיר סמנים אחריך.

פוטיר נשא את רגליו וירץ כצבי, וַיֵעָלם כרגע. האינדיאני הניע ראש אחריו ויאמר:

– לולא היה מוחו מבולבל מן המַכות אשר הֻכה ומבוּסם²⁰⁶ מן הייש, לא שכח את הסכין. אך עתה, גם אם יזכור, הלא יירא הזקן לשוב יחידי אל מקום כזה כדי לקחת אותו. הפחדן!

רגעים אחדים אחרי-כן היה בית-הקברות שומם ועזוּב; רק הירח השגיח אל ההָרוג, אל גופת ויליאמס, אל הארון חסַר-המִכסה ואל הקבר הפתוח. מסביב – דומית מות.

פרק ט': הַשְּׁבוּעָה

שני הנערים רצו כאַיָלים, בדרך אל העֲיָרה, ולא הוציאו הֶגה מפיהם, כי הפַחד הֶעתִּיק מהם מִלים. לפרקים הביטו מאחריהם בדאגה, כאִלו יראו מפני רודף. כל גזע-עץ נדמה להם כאדם וכאויב, וכמעַט פָרחה נשמתם. וכאשר עברו על בתי-הכּפריים הראשונים שמחוץ לעיר, הִפִּילה עליהם נביחת כַּלבי המִשמר אימה גדולה כל-כך, עד שהתחילו רגליהם ממש לעוּף, כאִלו עשו להן כנפים.

– לוּ רק יהי בָנוּ כח להגיע אל הַבוֹרְסָקי²⁰⁷ היָשן! – לָחש תם בנשימה קטוּעה – רגלַי כושלות, אני נופל תחתַי!

הנשימות המרוסקות²⁰⁸ של הוקלבירי היו תשובתו היחידה. הנערים חָגרו שארית אונם, כדי להגיע למחוז חפצם זה, לבסוף באו אל הבנין הרעוע, ויתפרצו אל תוכו בעד הפתח הפתוח, ויפלו ארצה באין-אונים. ברוך אלהים! עתה מצאו להם מסתור. לאט-לאט שבה אליהם רוחם.

– הוקלבירי! – פתח תם בלחישה – מה דעתך? מה תהי אחרית הדבר?

– אם ימות הרופא רובינסון, יהיה סוף הדבר לִתְלִיָה.

– זה מִנַיִן²⁰⁹ לך!

– סְמוֹך עלי! אני יודע מה שאני אומר.

תם הִרהר²¹⁰ קצת, ואחַר אמר:

–ומי יודיע את הדבר? אנחנו?

– מה אתה סָח²¹¹! חלילה לנו! הַגע בעצמך: אם יִקרה מִקרה והאינדיאני דזו לא יִתָּלה, הלא הרוֹג יהרגֵנו, מיד או לאחר-זמן, בלי שום סְפֶק סָפֵק²¹².

זאת חשבתי גם אני.

– אם יגיד איש – הזקן פוֹטיר הוא; רק הוא מסוגל לשגעון כזה – שִכּוֹר הוא רוב ימיו.

תם הוסיף להרהר, ואחרי כן הֵעיר:

– הוק! הלא פוטיר אינו יודע כלום, ואיך יוכל להגיד?

– מדוע-זה אינו יודע?

יען שהוא קִבל את המַהלומה האיומה ברגע שהאינדיאני עשה מה שעשה. כלום יכול לראות דבר? כלום יכול להרגיש בדבר?

– אכן צדקת, תם!

– ועוד זאת! אפשר שהזקן מת מֵעָצמת המכה!

– אין מזה ראיה! הרי הוא היה שָתוּי²¹³ באותה שעה, כמו בכל עת ובכל שעה, ואני יודע, כי כשאַבָּא ‘מָלֵא’. תוכל להַקיש על ראשו בפטיש ולא תזיק לו. כך אומר אבא בעצמו. והוא הדין²¹⁴ בפוֹטיר.

תם הרהר שוּב ויאמר:

– הוק! בטוח אתה בעצמך שתוכל לשמור את הסוד?

– שאלה היא זו? הלא אנחנו מחויבים לשמור את הסוד, כמו שבארתי לך. זה השד האינדיאני יַטביע אותנו בלי כל שְהִיָה²¹⁵ כזוג של חתולים, אם יוָדע לו שהִתמַלטה מפִּינו אף מלה אחת באותו ענין. וידע אתה, תם? ליֶתר-בטחון נִשָבע איש לרעהו שאסור לנו לגלות את הסוד.

– גם אני מסכים. זה יהיה חִזוּק גדול. תקַע לי את כַפך ונִשָבע ש…

– לא, לא באופן פשוט כזה! כך עושים בענינים קטנים, בסודות של מה-בכך²¹⁶ – אבל כאן הרי יש סַכָנת נפשות! כאן צריך להיות הכל כתוּב וחתוּם, באותיות גדולות, על-גַבי דבר של קַיָמא²¹⁷ – ולַחתוֹֹם צריכים דוקא בדם!

הצעה זו הפליאה את לב תם. הרעיון נשגב! כמה מִסְתּוֹרִין²¹⁸, כמה עלטה, כמה הוד נורא יש בשבועה כתובה כזו! גם השעה, גם המקום, גם כל הסביבה – הכל מַתאים לכך. הוא הרים מעל הארץ קלִפַּת-עץ לבָנה שהִזהירה לאור הירח, ויוֹצֵא מכיסו שָריד מְכֻרְסָם של עִפָּרוֹן אָדום, וַיֵשב בקרן-אורה, וישרטט על הקלִיפה בזֵעַת-אפיו את השוּרוֹת הללו, בהַדגישו כל תֵיבה ותיבה בלחיצת לשונו בין שִניו:

הוקלבירי השתומם על הסופר המהיר, על יפי הכתב ועל הסגנון הנמלץ, ומיד הוציא שִכָּה²¹⁹ משפת המָתניה שלו כדי להטיף דם מאצבעו. אך תם עצר בעדו:

– הרף! אל תעש ככה. שִכָּה זו של נחשת, ואפשר הֶעלתה נְחֻשְתָּן.

– מה זה נחשתן?

– זה רַעל. מֵבין אתה? אם תִבלַע קוֹרֶט²²⁰ ממנו – תִפוֹל מת.

ויקח תם אחת ממְחָטָיו, וכל אחד מהנערים דקר את בהן ידו עד אשר הוציא טִפַּת דם.

אחרי דקירות אחדות הצליח תם לחתום את שמו בראשי-תיבות, בהשתמשו בקצה הזרת שלו בתור עט. אחרי כן הורה את חברו איך לכתוב “ה. פ.” – ובזה תם ונשלם סדר השבועה. אז קברו את הקלִפה סמוך לַקיר, בהמון טָקסים²²¹ ולחָשים והַשבָּעות. – מעתה סגורות שפתותיהם על מַסגר, והמַפתח הָשלך לים הגדול.

ברגע הזה זָחלה ועָברה חֶרש איזו צורת אדם בעד הַפִּרצה של הבנין מֵעֵבר השני; אך הנערים לא הרגישו בכך.

– אמָר-נא, תם – לָחש הוקלבירי – הרי שבועה זו מחַיֶבת אותנו לשמור את הדבר בסוד עד עולם?

– בוַדאי. אנחנו מחויבים לשתוק, וְיַעבור עלינו מה! ואם לאו, אנחנו נופלים ומתים תכף – כלוּם שכחת?

– כן, מִסְתָמא כך הוא.

עודם מתלחשים, והנה נשמעה יללת כלב בקרבת הבנין. הנערים הזדעזעו וידָחקו איש אל רעהו.

– למי מֵאִתָּנוּ הוא מִתְכַֹוֵן? – אמר הוק בשפתים רועדות.

– איני יודע. הַבֵּט בעד הסדק! חיש מַהר!

– לא, לא, אני לא אביט!

– אנא, תם. הנה – עוד פעם!

– ברוך השם! אין לדאג עוֹד. הכרתי את הקול; זה כלבו של האַרביסוֹן.

– כך? טוב מאד. ואני כמעט מַתִּי מפַחד – דִמיתי שזה כלב תועה, שאין לו בעלים.

נשמעה שוּב יללתו של הכלב. לב הנערים נָמס.

– הוי, תם! הרי זה אינו כלל כלבו של הארביסון! הסתכל נא! תם, כֻלו רועד, הציץ סוף-סוף בעד הסדק.

– אהה, הוק! – באה תשובתו בקול מִקֶבר – אשר יָגרְתָּ בא! זה כלב זר, תוֹעה!

– חוּשה, הביטה עוד, תם! למי מִתכַּוֵן מְבַשֵׂר רע זה?

– מסתָמא הוא מתכַוֵן לִשנֵינוּ, שהרי אנחנו יושבים כאן יַחדָו.

– אוי לנו, תם, אבַדנו, אָבדְנו! אני בודאי יורד לגיהנם, שהרי רשע גָמור אני.

– כך, כך. זאת לנו, יען אשר עָסַקנו תמיד בהוֹלֵלות, יען אשר עשינו תמיד מה שאסרו עלינו לעשות. אני יכלתי להית נער הגון, כסיד, – אך לא, לא רציתי. אבל, אם רק אצא בשלום הפעם, לא אוסיף עוד להתהולל בבית-הספר לשבתות.

ותם התחיל ליַבב בלאט.

– אתה רשע!? – אמר הוקלבירי והתחיל ליַבב גם הוא – אתה ממש צדיק גמור כנגדי! אוי, רבונו של עולם, הלוַאי שתהא לי אף מַחצית מזכותך שלך!

פתאם קפץ תם בשמחה וילחש:

– ראֵה, ראה, הוק! הלא הוא הִפנה את אחוריו אלינו!

הוק מהר והציץ גם הוא בעד הסדק ולבו מלא חדוה.

– בחיי-ראשי, כן הדבר! הגם קודם-לכן עמד כך?

– בוַדאי, אלא שאני השוטה לא שַמתי לבי לזאת. אם כן, למי-זה הוא מתכַּוֵן?

הכלב חדל להיליל. תם הטה אזנו: מִיַרכתי הבנין בקע ועלה קול משונה.

– הס, מה זאת? – לָחש תם.

– הקול דומה לקִרקוּר של חזירים. לא – זה קוֹל נַחרוֹ של אדם. אַבָּא היה ישֵן כאן לפעמים עם החזירים – ולוּ שמעת את נַחרָתוֹ שלוֹ, ממש מעורר מתים! אבל אבא הלך מעירנו זה כבר, ובודאי לא ישוב עוד אליה.

התשוקה לבקש מאורעות נפלאים חָזרה ונֵעוֹרה בלב הנערים.

– הוק, הבה, נלכה ונראה מי שם – אני הולך בראש.

– אין לבי לכך. מי יודע – אולי זה האינדיאני דזו!

תם התחיל מפַקפק. אבל סוף-סוף לא יכלו הנערים לעמוד בפני הנסיון, ויסכימו לנַסות, בתנאי, שאִם תפסק הנחרה ימהרו תֵכף להמלט. ובכן הלכו אט, על בהונות רגליהם, איש אחרי רעהו. כאשר הגיעו בקִרבת הנִרדם, דָרכה רגלו של תם על זמוֹרה יבֵשה ותִשָבר בקול רעש. הנרדם נאנח, התהפך קצת, ופניו נראו לאור הירח; זה היה הזקן פוטיר. הנערים, אשר לִבם פָג בהִנוֹעַ האיש, נרגעו תכף לאחר שהכירו אותו. הם יָצאו בזהירות מן הַדִיר²²² הרעוּע – והנה שוּב אותה יללת הכלב. ויפנו ויראו והנה הכלב הזר עומד במרחק צעדים אחדים ממקום מִשכבו של פוטיר, ופניו מָפְנִים אליו. והוא מיַלל בזָקפו חטמו למעלה.

– הוי, הוי, אליו הוא מתכַּוֵן! – קראו שני הנערים פה אחד.

– שמע נא, תם – אמר הוק אחרי הפסקה קצרה – אומרים, כי לפני שני שבועות, בחצות הליל, בא כלב זר וסבב את ביתו של דזוֹן מילר בקול יללה. ובכל זאת, עדַיִן לא מת שם איש.

– גם אני שמעתי את הדבר. אך כלום לא נִכְוְתָּה בתו של מילר באש שעל גבי הכִירה כוִיוֹת איומות לאחר ימים מועטים?

– גם זה אמת. אך הרי היא לא מתה. ולא עוד, אלא שהיא הולכת ושבה לאיתנה.

– ומה בכך? אתה תראה את אשר יקרה אותה. היא תלך למיתה, בלי שום ספק, כמו שהזקן פוטיר הולך למות. הלא כל הכושים אומרים כך, והם בקיאים היטב בענינים כאלה.

אחרי כן נפרדו איש מעל רעהו, וראשם מלא הרהורים.

כאשר עלה תם לחדר-משכבו בעד החלון, כבר היה הלילה קרוב לקצו. הוא פשט את בגדיו בזהירות יתרה וישכב על מטתו, ולבו בטוח, שאיש לא הרגיש בצאתו ובבואו. אך הוא לא ידע, כי סיד הצנוע הנוחר בכל כחו, הוא באמת עֵד זה זמן רב.

ממחרת היום ההוא, כאשר הקיץ תם משנתו, לא היה עוד סיד בחדר. לפי מעמד השמש ברקיע, ראה תם כי השעה מאוחרת. מדוע-זה לא העירו אותו, לא דחפו אותו עד אשר יקום, כנהוּג תמיד? זה אות לא לטובה. לא עברו חמשה רגעים והוא כבר התלבש ויָרד לחדר-האכל, בתנומות על עפעפיו ובלב דואג. בני המשפחה ישבו עדַיִין אל השלחן, אבל סעודת-שחרית כבר נגמרה. תם לא שמע קול גערה ותוכחה, אבל ראה שהכל מסִבים עיניהם מנגדו, ובכל חלָלוֹ של החדר שררה דומיה קשה וכבד-ראש, שהִקפיאו את לבו של החוטא. הוא ישב אל השלחן, וינַס להתלוצץ ולהתראות כָעלֵז – אך עמלוֹ היה לשוא: הלָצוֹתיו לא עוררו שום צחוק, שום תשובה. ובכן השתקע בדממת-עצב.

לאחר שאכל פת שחרית, רמזה לו דודתו ללכת אחריה אל החדר השני. פני הנער אורו כמעט, בקַוֹותו שעתה יתנו לו המַלקות – וחסַל. אך לא כאשר דִמה כן היה. הדודה שפכה מְרִי-שִיחה ותבך עליו ותשאלהו, עד מתי יוסיף לשבר ולדכא את לבה; ולאחרונה אמרה לו, שהוא יאַבד את עצמו ויוֹריד את שֵיבָתה ביגון שאוֹלה. כי היא כבר נוֹאשה ממנו ואין בה עוד כח לעצור בעדו. הדִבוּרים הללו הכאיבו את לבו יותר משהיו מכאיבים אלף מלקות את בשרו. הוא בכה, הצטדק, בִקש סליחה, הִבטיח להיטיב מַעלָלָיו, – וסוף-כל-סוף נפטר בשלום מדודתו, אבל הִרגיש שאין כאן מחִילה שלֵמה על שעבר ולא אמונה שלמה לעתיד.

הוא יצא מן הבית בלב נִשבר ונִדכא, ולא חשב אפילו להִנָקם מסִיד על מַלשִינוּתוֹ; ואך לחִנם מִהר הלז להתחמק מפניו בצאתו. תם התנהל ברוח עצובה לבית-הספר, ויקבל שָם את ענשוֹ, יחד עם דזוֹ האַרפיר, על אשר בטלוּ אתמול מלִמוּדם; הוא סָפַג²²³ את המלקות בשִויוֹן-נפש: מה לו ולקטַנוֹת כאלה. בעת שלבו טָעון²²⁴ בדאגות גדולות כל-כך! אחרי-כן ישב על מקומו, ויסמוֹך את זרועותיו על העמוּד אשר לפניו, ואת לִסְתוֹתיו²²⁵ תמך בכַפות-ידיו, ויבט אל הקיר בעינים קָמוֹת, במבט קופא של שְבַע-רגז ויגון, אשר צרֹתיו עברו ראשו. והנה הרגיש מִתַחת למַרְפֵקוֹ איזה עצם קשה ועגוֹל. הוא שִנה לאט-לאט את מצבו, ובאנחה לקח את העצם בידו. העצם היה כרוך בִניָר. תם פתח את הגליון – ומלבו הנשבר פרצה אנחה ממושָכה, אדירה ואיומה. בגליון נמצאה גוּלת-הנחשת! זו היתה הַטִפָּה האחרונה למַלא את כוס-היגוֹנים שלוֹ!

פרק י': דְזֵ’יק פּוֹטֶיר²²⁶

לעת הצהרים נִרעשה פתאם כל העֲיָרה מן המעשה הנורא. לא היה צרך בטלגרף (אשר על אדותיו עוד לא חלמו בעת ההיא): השמועה עברה מפֶה לפֶה, מבית לבית, במהירות לא פחותה מזו של הטלגרף. כמובן, קרא מורה בית-הספר דרור לתלמידיו ביום הזה; כי אִלו לא עשה כן, מה היו הבריות אומרים עליו! – ליד הנרצח נמצא סכין מגאל בדם, ומי-שהוא הכיר בו את סכינו של הזקן פוֹטיר – כך סִפרו את המעשה. ועוד סִפרו, כי אחד מאנשי העֲיָרה שֶאֵחַר אמש לשוב לביתו, מצא את פוטיר רוחץ את ידיו באגם, לערך בשעה השנית אחרי חצות הלילה, ואך רָאָהו פוטיר בָרח וַיֵעָלם, – עִנְיָן חשוּד מאד, ובפרט דבַר הרחצה, שאינה כלל ממנהגיו של פוטיר. ועוד ספרו, כי מאז הבקר בודקים את כל הבתים ומחַפשים את “הרוצח”, את פוטיר (הקהל הגדול אינו מתעכב בחקירות ודרישות יתרות, אלא חורץ משפטו בלי התמהמה), אבל עדַיִן לא נמצא. שוטרים מזוינים נשלחו לכל הָעֲבָרִים, והשֶריף²²⁷בטוח, שעד הערב יּתָּפש הפושע.

כל אנשי העֲיָרה נָהרו אל בית-הקברות. תם שכח את יגונו ושברון-לבבו, וַיִלָוֶה גם הוא אל הקהל הגדול אשר נָהַר אל בית-הקברות. וכאשר הגיע אל המקום הנורא, ועיניו ראו שוּב את המחזה האיום, נדמה לו כי כבר עברו יָמים ושָנים מן העת שהיה כאן באחרונה, פתאום הרגיש צביטה בזרועו, ובהסִבוֹ ראשו ראה והנה הוקלבירי עומד לפניו. כל אחד מהם כוֹנן מַבָּטו לעֵבר אחר, כדי שלא לתת מקום לחשוד בהם. אך הבריות לא שמוּ לב להם כלל. הכל היו שקועים בשיחות על אדות המראה הנורא שנגלה לעיניהם.

“האמלל!” “הוא צעיר לימים כל-כך!” “זה יהיה מוּסר לשודדי-קברים!” “הנָבל פוטיר יִתָּלה, אם יִתָּפס!” דבוּרים כאלה וכאלה נשמעו מעל צד; והכהן הלוּתירי, שנמצא באותו מעמד, הֵעיר: “זה מוּסר שַדַי, אצבע אלהים היא!”

ופתאם נזדעזעו כל אבריו של תם: מַבָּטו נִתקל בפַרצוּפוֹ הגס והקר של האידיאני דזו. ובו ברגע התחיל ההמון לנוע ולהתפרץ, ובקולות קראו: הנהו! הנה הוא בא!

– מי? מי?

– הזקן פוֹטיר!

– הנהו, הצִפוֹר בפח! פִקחו עין – הוא מנַסה להתחמק! מַהרו לגדור אָרחוֹ!

ואולם האנשים שעלו על ראשי האילנות, ממעל לראש תם, ענוּ, אין הוא מתכַּוֵן כלל להמלט, אך הוא נראה כנבוֹך ומבולבל.

– חוצפה כזו! – אמר אחד מן הקהל –נִכסוף נִכסַף לבוא ולהשביע עיניו בפוֹעַל-כפיו, – אלא שלא שִער למצא כאן בני-לוָיה.

ההמון נֶחצה לִשְנַיִם, וישימנו ידים להשֶריף, אשר עבר ביניהם באחזו בזרועו של פוטיר. פניו של האמלל היו פרוּעים, ובעד עיניו נשקפה האימה שתָּקפה אותו. כאשר עמד לפני הנרצח, רָעד כֻלוֹ, כאִלו אחָזַתּוּ עֲוִית²²⁸, ויַסתר את פניו בכפות-ידיו ויתן בבכי קולו:

– אַחַי, אני לא עשיתי זאת! אני נשבע בכבודי, שלא עשיתי זאת!

– וכי מי זה מַאשים אותך? – נשמע קול מתוך הקהל.

הקריאה הזאת עוררה את פוטיר. הוא הרים את ראשו ויסקור את הקהל במבט עצוב ומלא יאוש. והנה ראה את האינדיאני, ויקרא:

– הוי, דזו! הלא הבטחת לי לבלתי – – –

– סכין זה שֶלְךָ הוא? – פָנה אליו השֶרִיף בהוֹשיטו לוֹ את כלִי-המות.

רגליו של פוטיר מָטוּ, וכמעט נפל ארצה, לולא מהרו לתמכו ולהושיבו על הקרקע.

– לבי נִבא לי, שאִם לא אשוב הלוֹם לקַחתוֹ… – מִלמל ברעדה; אחרי-כן נִענַע את ידו הרָפה בתנועה של יאוש, ויאמר: “הגד להם, דזוֹ – עתה תוכל לספר הכל – לא תועיל עוד הַעֲלָמה”.

תם והוקלבירי עמדו נדהמים, ויהיו כמשוגעים ממראה-עיניהם ומִמִשמע אזניהם, בעת שהעיד האינדיאני האכזר את עדוּת-השקר שלו במנוחה שלֵמה. פני השמים היו טהורים בשעה זו, ובכל זאת חכו הנערים, כי כרגע יַרעים אֵל עליון וברקים ירו­ֹב על קדקדו של הרשע. אך בראותם כי הזֵד השקרן כִלה את עדותו ועדַיִן הוא עומד על רגליו, שָלֵם בכל גופו, באו לידי החלטה, כי הרשע הזה מכר את נפשו לַשָטן וכרת עִמו ברית, – ועל כן שָבו ממחשבתם הראשונה, להפר את השבועה ולהציל את פוטיר הנקי האובד; כי מי זה יִתגָרה בבעל-בריתו של השטן!

– מדוע לא התעַלמת? למה באת הֵנה? – שאל אחד מתוך הקהל את פוטיר.

– לא יכלתי, בשום אופן לא יכלתי – ענה פוטיר בהֵאָנקו – אמרתי לברוח, אבל רגלַי הובילוני הֵנה… והוא התחיל שוב לבכות.

רגעים אחדים אחרי-כן כשָנה האינדיאני לפני השֶריף את עדות-השקר, באותה המנוחה עצמה, ויקַיֵם את דבריו בשבועה. ובראות הנערים כי גם הפעם לא היו קולות וברקים, נתחזקה אצלם ההחלטה, כי דזו מכר את נפשו לַשָטן. הוא נחשב עתה בעיניהם כיצוּר היותר נפלא שבעולם, ולא יכלו עוד לגרוע עין ממנו. הם גמרו בלבם לארוב לו בסתר, בלילות, אולי יצליחו לראות מַשֶהוּ²²⁹ של אדונו הנורא – השטן.

סודו הנורא של תם ומוסר-לבו גזלו שנָתו מעיניו כמעט שבוע תמים; ופעם אחת בבקר בשִבתם כלם אל השלחן לאכול פת-שחרית, אמר סיד:

– תם, הנך מתהפך כל הלילה על מטתך והנך מדבר מתוך שנָתך ואינך מניח לי לישון.

פני תם חָורו ועיניו שַחו לארץ.

– זה סימן רע – הֵעירה הדודה פולי בכובד-ראש – מה זה בלבבך, תם?

– לא כלום; איני יודע מאומה… – ואולם ידו של הנער רָעדה כל-כך, עד שהָפך את ספל הקָפֶה אשר לפניו.

– ואתה מדבר מתוך שנתך זָרוֹת ומשוּנוֹת – הוסיף סיד – בלילה שעבר צעקת פעמים רבות: “דָם, דם!” ואחרי-כן קראת: “אל תעַנו אותי כל-כך – אני אסַפר הכל!” מה הוא המעשה שאתה רוצה לספר?

עיני תם חָשכו ולבו תעה, – ומי יודע מה קרה אז, לולא באה הדודה לעזרתו שלא במִתכַּוֵן:

– כך! – אמרה הדודה – זאת פעוּלת הרצח הנורא. גם אותי מבַעֲתִים עתה חלומות איומים כמעט בכל לילה. יש שנדמה לי בחלום שאני הרגתי את הנפש.

ומידי הֵעירה, שגם היא אינה יודעת מנוחה כל העת הזאת. הדברים האלה הרגיעו, כנראה, את סיד. ותם מהר להֵעָלם מעיני המסובים, באיזו אמַתלה, – ובמשך כל השבוע התאונן שהוא חש²³⁰ בשִניו, ובכל לילה היה קושר מטפחת על לחָייו. בלילה היה מסיר לפעמים את המטפחת ויושב במטתו ומאזין בחשך, ואחרי-כן קושר שוב את המטפחת על לחייו, – והוא לא ידע, כי סיד שוכב אז עֵר ומתבונן אל כל תנועותיו, ואולם לאט-לאט סרה מעל תם רוחו הנכֵאָה – וממילא חדל גם כאֵב-השִנַים. ובינתַים המציאו חבריו מִשחק חדש: לעשות חקירת בית-דין על פגרי חתולים; והשחוק הזה לא היה לרצון לתם, כי הוא הזכיר לו את סודו הנורא. וסיד ראה, כי תם משתמט בכל האמתלאות לקבל עליו תפקידו של “קוֹרוֹניר”²³¹, אף שמנהגו תמיד לקחת חלק בראש בכל מִשחק חדש. ועוד זאת ראה סיד, כי אחיו אינו משתתף גם בתור “עֵד”, ובכלל הוא משתדל שלא להשתתף כלל במשחק זה, – כל זה הִתמיה מאד את סיד, אך הוא שמר את הדבר בלבו ולא הגיד לאיש. ואמנם, סוף-סוף לא האריך המשחק הזה ימים, כי החַברַיָא לא מצאה בו עוד ענין, אחרי שעבר חִדוּשוֹ – ונפשו של תם שבה למנוחתה.

בימי דאבונו ועצבונו היה תם מתהלך לעתים קרובות לפני בית-הכלא כדי לזרוק ל“הרוצח”, בעד שִבכת הברזל של החלון, מיני מאכלים ומַמתקים והמתנות הקטנות הללו הועילו להשקיט במקצת את מוסר-לבו של הנער. בית-הכלא היה בנין-לבֵנִים קטן, אשר עמד בַבִּצה בקצה העֲיָרה, ושום מִשמר לא הוּשם עליו; ואף אמנם לא היה צרך בכך, כי על-פי-רוב היה הבית ריק, מאֵין עוברי-עבֵרָה בעֲיָרה הברוכה הזאת.

אמנם, אנשי העֲיָרה התאוו מאד להושיב את האינדיאני דזו בכֶלא בעוֹן שוד-הקברים; אבל הכל פחדו ויָראו ממנו, ולא נמצא אף איש אחד שהיה רוצה להיות המתחיל בדבר, – ולכן נִשתַּקע²³² הענין.

פרק י"א: הַדּוֹדָה פוֹלִי עוֹסֶקֶת בְּחָכְמַת-הָרְפוּאָה

לא בלי סִבה הִסִיחַ²³³ תם את דעתו מן הסוד הנורא שהֵעיק עליו, – באה דאגה חדשה והִשכיחה את הראשונה. ביקי תאַצ’יר חדלה לבוא לבית-הספר. ימים אחדים עשה הנער את-עצמו כאִלו אינו מרגיש בכך; בגאוה ובגודל-לבב התאמץ ל“בַטל” את הדבר: מה לו ולנערה הקטנה? אך הבִטול של גאוה לא האריך ימים. הוא התחיל מתהלך לפני בית אביה של הנערה, ולבו דָוה עליו מאד. הנערה היתה חולה. ומה אִם תמות? הרעיון הזה לא נתן מנוחה לנפשו. לבו לא הלך עוד אחרי שחוק-המלחמה, ואף לא אחרי שוד-הים. חמדת החיים נָגוֹזה, עָברה, ולא נשאר אלא יגון ודאָבה. כלי-שעשועיו החביבים עליו מונחים עתה עזובים ושוממים בקרן-זוית, – הוא לא מצא בהם כל חפץ.

הדודה פולי דָאגה עתה באמת ובתמים לבריאותו של הנער, וַתָּחל להלעיטו כל מיני רפואות ו“סגולות”. הזקנה היתה מאותן הבריות התמימות המאמינות בכל לבן בכל הרפואות ו“הסגולות” החדשות, שמָמציאיהן מכריזים²³⁴ עליהן בעתונים. כל מה שאיזה רמאי היה מחַדש במקצוע זה, הרי היא ממהרת תיכף לעשות בו נסיון – לא בעצמה, כי היא לא חָלתה מִיָמֶיה – אבל בכל מי שנזדמן ליָדה. היא היתה חותמת על כל העתונים העוסקים ב“תִקון הבריאות”; וההדיוֹטוּת הגסה שבהם היתה נִשמת אַפָּה. כל ההבלים האמורים בעתונים הללו: כיצד שוכבים לישון וכיצד קמים, כיצד אוכלים וכיצד שותים, כיצד מטַיְלים ומה בגדים לובשים, – כל זה היה בעיניה “תורת אמת”; ולא חָשה ולא הִרגישה שֶיַרְחוֹניה אלה סותרים דברי עצמם כמעט בכל חדש וחדש. היא היתה אשה פשוטה ויִשרת-לבב, ולכן היתה “קָרבן שָמֵן” להרמאים בעלי הריקלַמות. מזוּיֶנת בגליונות עִתוֹניה המשַקרים ו“בסגולות” חדשות מן החדשות, היתה הולכת מבית לבית להביא מַרפא ו“צרִי-גלעד” לשכניה החולים – ואוי לו למי שפגע בו “מלאך רפאל” זה!

ובאותו הזמן נודעה להדודה פוֹלי מתוך עתוֹניה סגולה חדשה לכל המחלות שבעולם: זו הרפואה במים קָרים. ולכן ראתה הזקנה ב“מָרה השחורה” של תם הזדמנות יפה לנַסות בו את כחה וגבורתה של הרפואה החדשה. יום יום הוציאה את הנער ממטתו כעלות-השחר, הוֹבילה אותו אל דיר-העצים ושָם שפכה עליו מַבוּל של מים קרים; אחרי-כן שִפשפה אותו באלונטית גסה, עד אשר הֶאדים כַתוֹלע, ואז הֶחזירה אותו למטתו; ולאחרונה כרכה אותו בסדין לח וכסתה אותו בשמיכות למען יזיע היטב-היטב, עד שכמעט יצאה נשמתו מתוך זֵעה.

אך לַמרות כל אלה, לא סרה מחלתו של הנער: “המרה השחורה” שלו התגברה, ופניו נעשו חִורים יותר ויותר. אז הוסיפה הדודה על רפואותיה עוד אָמבטאות חמות, אמבטאות לחצי הגוף, ועוד אמבטאות שונות. אך רוחו של הנער עצוּבה כמקדם. הוסיפה הדודה על רפואת-המים עוד תחבולות אחרות: העמידה²³⁵ את מזונותיו על דַיְסָא לבד, והִדביקה על גופו כל מיני תַחבָשוֹת – וכל זה ללא הוֹעיל.

הנער האֻמלל קבל את כל ה“יִסורים של אהבה” הללו בשתיקה ובשִויון-נפש ולא נִסה כלל להתנגד להם. על זה התרגשה הזקנה עוד יותר: שויון-נפש שכזה הרי הוא סימן למחלה קשה מאד! והנה נזדמנה לה מודעה בעתוניה, המכריזה על “מִיץ-סַמים” חדש המעודד כל רוח דַכָּא – ותכף הִזמינה את התרופה החדשה. טָעֲמה את ה“מִיץ” בקצה לשונה, וימצא חן בעיניה מאד: הרי זה ממש אש מְפַעְפַּעַת²³⁶, מיץ כזה עלוּל גם להַחיות מתים. ובכן עזבה את רפואת-המים ואת האמבטאות החמות ואת כל יתר הסגולות והתרופות, ותשלך יְהָבָה²³⁷ אך על המיץ הזה. היא נתנה לתם מְלוֹא כף קטנה, ותחַכה בדאגה לפעולת הרפואה. והנה, הֶאָח! נָסו יגון ואנחה, ותהי הרוָחה: בן-רגע גָז שויון-נפשו של הנער, הוא מלא תכף חיים ותנועה, ויתגעש וַיסתָּעֵר וַיִתַּר ממקומו, כאִלו הִסיקו תחתיו כל שבעה מדורי גיהנם בבת-אחת.

עתה נוֹכַח תם כי הגיע זמן לקום מחָליוֹ. הוא זמם תחבולות איך להחָלץ מחכמת הרפואה של דודתו, ואחרי ישוּב-הדעת מצא כי אך טוב לפניו להתראות כאִלו הוא חובב מאד את הרפואה החדשה, את המִיץ הקוֹדח. הוא התחיל לדרוש את המיץ לעתים קרובות כל-כך, עד שגערה בו הדודה לבל יוסיף עוד להַלאוֹתה. לוּ היה לה עסק כזה עם סיד המקשיב והצנוע, אזי היתה מלֵאה שמחה על רעבתנותו לרפואותיה, אבל תם היה חשוד בעיניה מאד, ולכן התחילה לבדוק בחשאי את בקבוק המיץ. היא בדקה ומצאה, שהמיץ הולך ופוחת באמת, אבל היא לא ידעה שהנער מרַפא בו את הסדק שברצפת חדר-האוכל.

ויהי היום ותם מַטיף נטפי-הרפואה לתוך הסדק, והנה בא פִּטר, זה החתול הצהוב של הדודה, ובראותו את הכף הקטנה בידי תם, התחיל לנהום ולמצמץ²³⁸ בעיניו. כמבקש לגימה²³⁹ מן המטעמים הללו.

– אל תבקש, פטר, אם אין לך צרך בכך – אמר אליו תם.

ואולם פטר רמז בעיניו, שיש לו צרך גדול בכך.

– נו, אם רצונך בכך, הנני מְוַתֵּר על חלקי ונותנו לך. אבל, ידידי, אם לא ינעם לחִכך, אל נא תתרעם על אחרים אלא על עצמך – כי בזאת חפצת. השמעת?

פטר הסכים גם לתנאי זה. ובכן פָשק תם את פי החתול וַיִצק לתוכו מלוֹא הכף, עם “הַכְרָעָה”²⁴⁰ מסוימת. פִּטר קפץ קפיצה כאַמָתַיִם גָבהה ויתן קולו בשירת-המלחמה של “אדומי-העוֹר”, ויתרוצץ מסביב לחדר, ובדרך מרוצתוֹ נתקל בכלי-הבית וישלך ארצה את עֲצִיצֵי-הפרחים²⁴¹, ויעש חורבן גדול בכל החדר. אחרי-כן התיצב על רגליו האחוּרות ויָחל לרקד מין מָחול שובב, כמתהולל מתוך תענוג, בסבבו בראשו ובהריעו תרועת-ששון איומה. ושוב התחיל להתרוצץ מסביב לחדר, ובכל אשר יִפנה יַרשיע. לקול הרעש פָרצה הדודה פולי החדרה, ותספיק עוד לראות את חתולה האהוב עושה “סִיום” לשַערוּרִיוֹתיו בקריאת-הידד פראית וקופץ בעד החלון בגָררו אחריו את עציצי-הפרחים הנותרים. הזקנה עמדה נדהמה ותשקף ממעל למשקפיה על המַהפכה. ותם התגלגל על הרצפה, מתפַקע מצחוֹק.

– הוי, תם, מה זה היה לחתול?

– אני איני יודע, דודתי – ענה הנער בקול נחנק מֵחוּכָא²⁴².

– מִיָמַי לא ראיתי כזאת. מה זה שוֹבב את פִטר משובה נִצַחת כזו?

– גם אני איני יודע. אל-נכון משתובבים ככה כל החתולים, כְשֶלִבָּם טוב עליהם.

– האמנם? כך? – ובקוֹלה של הדודה נשמע נגון מבַשר רע.

– כך, כמדומה לי, שֶכֵּן הם עושים –

הזקנה כָפפה את גַבה וַתִּסקור את החדר בחשד, ותם שומר תנועותיה בענין ובדאגה גם יחד. ופתאם ראה (אך כבר אֵחר את המועד) את המקום אשר ממנו תפָּתח הרעה: מתחת המִטה הֵצִיץ קָצֶהָ של כף-הרפואה. הדודה הרימה את הכף, ותם הוריד לארץ ראשו במבוכה. הזקנה תָפשה את תם בבית-האחיזה הרָגיל – באזנו – ותדפוק על ראשו דפיקה מכאיבה בבית-אצבעה.

– עתה הגידה נא, שקץ, מה הִמריצך לעַנות ככה את החתול העָלוב?

– אני עשיתי זאת בחמלתי עליו, יען כי אין לו דודה.

– אין לו דודה? מה זה תמַלל דברי-רוח!

– אין אלה דברי-רוח. יען כי לוּ היתה לו דודה, אזי היתה היא שורפת את פיו וחוֹמרת²⁴³ את בני-מֵעיו ברפואותיה, בלי חַנוֹת, כאִלו היה בן-אדם.

הדודה פולי הִרגישה מוסר-לב. הדבר נראה לה בצוּרה חדשה לגמרי: מה שהיא אכזריוּת לחתול, תוּכל להיות אכזריוּת גם לנער. לבה נעשה רך כרגע ורגשי נוחם ורחמים התעוררו בקרבה, ובעיניה נוצצו דמעות. היא שמה ידה על ראש הנער ותאמר בלשון רכה:

– הלא רק לטובתך כִּוַנתי, תם. ואף אמנם הועילה לך הרפואה.

תם הביט ישר בפניה, ולגע דק רִפרף על שפתיו באמרו:

– יודע אני, כי כַוָנתך היתה טובה, דודתי, וגם אני הִתכַוַנתי רק לטובתו של פִטר. ואף אמנם הועילה לו הרפואה, – מעולם לא ראיתי אותו מרַקד ומפַזז באופן יפה כל-כך…

– נו, הרף נא, תם, לבל תכעיסני שוב. ועתה לך לבית-הספר, והשתדל להיות נער טוב וחכם, ולא תצטרך עוד לרפואות.

תם בא לבית הספר קודם הַתחלת הלמוד. בכלל היה תם בעת האחרונה מן הזריזים המקדימים, מה שהִתמִיהַ מאד את חבריו. ואולם, תחת להתהולל ולשַחק עם חבריו, היה מתהלך הֵנה והֵנה ליד השער. מתאונן היה, שהוא חָש²⁴⁴ בגופו קצת. ובאמת היו פניו רעים. עיניו היו כתוֹעוֹת לכל עֵבר, אך בעיקר היו נטויות אל הדרך העולה לבית-הספר. מרחוק נראה דזיף תאַצ’יר, ופני תם אורו; וכאשר קרב הנער, רץ תם לקראתו ויבוא אִתו בדברים וישתדל בכל מיני תחבולות להוציא מלים מפיו על אדות ביקי אחותו, בדרך עקלתון (כי בוש לשאוֹל לה בפירוש); אך דזיף לא היה פִקח ביותר, ולא הבין אָנה פני הדברים מוּעָדוֹת. עיני תם צָפוּ בהתרגשות אל כל סִנָר²⁴⁵ שנגלה מרחוק, ובאיבה הפנה ראשו מבעלת-הסִנָר, בראותו כי אין זו שהוא מבקש. לבסוף כָלו כל הסִנָרים מן הדרך, ותם בא לידי יאוש, ויכנס לבית-הספר הריק, כדי להתעצב ביחידוּת. ופתאום והנה נראה עוד סִנָר אחד בשער, ולב תם רקד מגיל. כרגע קפץ החצרה ויתהולל כאינדיאַני ממש: שָאג, צָהל, הִתגרה בחבריו, קפץ מֵעַל לגָדר קפיצה שיש בה סכנת-נפשות, התהלך על ידיו, התיצב על ראשו, – בקִצור הוא הֶראה הפעם כל מעשי תָקפּוֹ וגבורתו, בהציצוֹ לרגעים מן הצד, לראות, אם שָמָה ביקי תאָצ’יר את לִבָּה לזאת. אך היא, כנראה, לא הרגישה כלל בכל הטורח שהוא טורח בשבילה, ואף לא הֵעִיפה עיניה בו. האמנם לא ראתה אותו כלל? הוא התחיל לעולל עלילות-גבורתו בקִרבתה: סבב אותה בתרועת-מלחמה של “אדומי-העור”, חטף כובע מעל ראש נער ויזרקהו על הגג, נדחק לתוך כנוּפיה צפופה של נערים ופָרץ לו דרך ביניהם ב“סערה” עד אשר מָטוּ רגליהם, והוא בעצמו התהפך על רגליו ועל ראשו ויפול ממש תחת חָטמה של ביקי, – והיא שָטְתָה מעליו, ובגוֹבה אַפָּה אמרה: “פשש!… יש נערים החושבים שהם מפליאים לעשות בתעלוליהם!”

תם התגעש, לחייו להטו מִקֶצף ובזיון. הוא קם על רגליו ויתגנב לבית-הספר, נָבוך ונִדכֶּה.

פרק י"ב: שׁוֹדְדֵי-הַיָם הַצְעִירִים

תם בא לידי החלטה. כָלה ונחרצה היא, וממנה לא ישוב. הוא נער עזוב מכל, אין לו רֵעַ ואוהב, אין חומל עליו. אפשר, שבאחרונה יתחרטו ויתאבלו כאשר יראו להיכן הביאו אותו. הוא עשה כל מה שבכחו ללכת בדרך הישר, אבל הם לא הניחו לו. ומכיון שהם רוצים להִפָּטר ממנו, הרי הוא נותן להם חפצם זה. כך, הם הִכריחו אותו להתיצב על דרך לא-טוב, ועתה אין לו ברירה: הוא אנוּס ללכת בדרך חטאים!…

שָקוּע בהרהורים כאלה עזב תם את בית-הספר בשעת ההפסקה, וכבר יצא מחוץ לעֲיָרה, וצלצול הפעמון, הקורא לתלמידים לשוב אל השעור, הגיע לאזניו מרחוק כקול דממה דקה. הוא נתן בבכי קולו, בזָכרוֹ כי לא יוסיף עוד לשמוע אותו הצלצול הידוע והחביב, – אך מה יוכל לעשות, והם מכריחים אותו לכך. ואולם הוא סולח להם, לאכזרים הללו. והוא הולך ובוכה, ואנקותיו מרעישות את האויר.

ובאותו רגע בא לקראתו ידידו הנאמן, דזוֹ האָרפיר, והכָּרַת פניו של זה ענתה בו, שגם הוא נושא בלבו מחשבה נוראה שבאה מתוך יאוש. נִכָּר שכַּאן נפגשו שני אמללים בדעה אחת. תם התחיל לסַפר לידידו מתוך יבָבוֹת, במחותו דמעותיו בשַרוָלוֹ, מה רע ומר לו בביתו; הכל שונאים אותו ומעליבים²⁴⁶ אותו, אין לו בלתי אם להרחיק נדוד בעולם הגדול על-מנת שלא לשוב עוד לעירו עד נצח; וַיסַיֵם²⁴⁷ את שֶפך-שיחו בתקוה, כי הוא, דזוֹ, לא ישכח אותו.

והנה נמצא, שאותם הדברים בעצמם חפץ דזו להגיד לתם, ולשֵם כך בא הנה. אמו הלקתה²⁴⁸ אותו, בשביל שחשדה אותו ששתה איזו שַמֶנֶת, אשר לא טָעם כלל ולא ראה כלל; ברור הדבר, שהיא אך מתאַנה לו כדי להפטר ממנו, יען כי היא שונאה אותו; ובכן אין לו עצה אחרת, כי אם ללכת אל אשר יִשָאוהו עיניו; הלואי שתהי אמו מאושרת ולעולם לא תתחרט על אשר דחפה את בנה האמלל לתוך העולם האכזרי להתעַנות ולמות.

כן הלכו שני האמללים יחדו, הלוך ושפוך מרי שיחם איש בחיק רעהו, ובאותו מעמד כָרתו ברית חדשה, ברית אַחוה, לדבוק איש באחיו ושלא לעזוב לעולם זה את זה, ורק המות יפריד ביניהם. ואחרי-כן התחיל כל אחד לברר ולבאר לחברו את מחשבתו אשר הוא זומם לעשות. דזו השתדל להוכיח, כי אך טוב להיות לנזיר-פָרוש, להתבודד במערה ולהתפרנס בקלִפוֹת-עצים ובלחם-נִקוּדים ולִגוֹעַ לפרקים ברעב ובקוֹר ובשאר מיני מחסור. ואולם אחרי אשר שמע את עצתו של תם, הוכרח דזו להודות, כי אמנם יש יתרון מוּחשי לחיים של פושעים, ולכן הסכים גם הוא להיות לשודד-הים.

במרחק שלשה מלין מס"ט פטרבורג (זה שם העֲיָרה), במקום אשר שם מתרחב נהר-מיסיסיפי עד יותר ממיל, נמצא אי ארוך וצר, מכוסה ביערות, והמים אשר לחופו האחד אינם עמוקים. האִי הזה לא-נוֹשָב מאדם, כי קרוב הוא לעֵבר השני של הנהר, מְקום יער-עַד, אשר כמעט לא דרכה בו רגל אדם. את האי הזה – אִי-דזקסוֹן – בחרו הנערים, המיועָדים להיות שודדי-הים, למָעוֹן להם. את מי ישודו כאן – שאלה זו לא עלתה כלל לפניהם. הם הלכו לבקש את הוקלבירי פין, ועד מהרה מצָאוהו, ועד מהרה התחבר אליהם: לוֹ הרי אין עוד כל תקנה, וכל העסקים שָוים בעיניו. אחרי-כן נפרדו איש מעל רעהו, על-מנת להפגש במקום שומם על שפת הנהר, במרחק שני מילים מן העֲיָרה, בשעה הנבחרה, כלומר: בחצי-הלילה. שם, באותו המקום, יש רַפסוֹדה קטנה, ואותה צריך לתפוש. וגם תְנָאי-הוּתנה, כי כל אחד יביא אִתו חַכּוֹת וקרָסים ומעט צֵידה, ככל אשר תשיג ידו בעלָטה ובסודי-סודו, כיָאוּת לשודדים. ובשובם אל העֲיָרה הודיעו לכל חבריהם ברמזים רַבֵּי-הכַּוָנה ובהנאה עצומה, כי “בקרוב תִשָמע שמועה בעיר”, – ועם זה צִוו על הנערים לשמור את הדבר בסוד.

כחצות הלילה בא תם עם נַקניק מבוּשל ועוד מקצת מזונות, ויסתתר בין חרולים על ראש גבעה קטנה הנשקפה על פני מקום-המוּעָדָה. שקט ודממה מסביב. תם הטה אזנו לשמוע – אך שום רַחַש קל לא הפריע את מנוחת הלילה, אז שרק שריקה קצרה. מתחתית הגבעה ענו לו בשריקה. תם שרק עוד שתי פעמים, והתשובה נתקבלה בדיוק. אחרי-כן נשמע קול קורא: מי פה?

– תם סוייר, הַפִּירַטוֹן השחור. ומי אתם שָם? קִראו בשמותיכם!

– הוק פין, חֲמוּץ-הידים, ודזוֹ האַרפיר מְחִתַּת-היַמים. (את הכִנויים האיומים הללו הִמציא להם תם מתוך ספורי-השודדים הידועים לו).

– לחַיֵי²⁴⁹! עתה הַגידו הַסִיסְמָא²⁵⁰!

שני קולות צרודים לָחשו בבת-אחת את מִלַת-הסימן האיומה שהחרידה את הלילה ההוֹזֶה:

– דָם!

אז השליך תם את הנַקניק מעל ראש הגבעה למַטה, והוא בעצמו התגלגל אחריו על פני צלע-הגבעה הזקוּפה, מה שגָרם נזק מסוּיָם לבגדיו ולעוֹר-בשרו. אמנם יכל היה לרדת בפשיטות בנתיב קל ומרֻוָח, אבל זה לא נאה לשודד-הים, המחַבב כל-כך את הסַכָּנוֹת והַחַתְחַתִּים.

דזוֹ, המכונֶה “מחִתַּת-הימים”, הביא אִתו רק חתיכת-חֵלֵֶב, וגם זה עלה לו בסכנת-נפשות וכמעט שנתפש בגנֵבתו. ו“חמוּץ-הידים” גָנב והביא קדרה לבִשול והרבה עלֵי-טַבַּק; אך חוץ ממנו לא היה בין “השודדים” מעַשנים או לועסים טַבק. “הפירַטוֹן השחור” הודיע, שאי-אפשר לצאת לדרך בלי אש. זה היה רעיון מחוכם; באותם המקומות לא ידעו כמעט על מציאותן של גפרוריות בימים ההם. ויראו הנערים אש מעַמְעֶמת²⁵¹ על גבי רפסודת גדולה, וימהרו ויתגנבו אליה ויחטפו אוּד אחד. את “השוֹד” הזה הוציאו לפעולה בכַוָנה עצומה ו“בהִדוּר” מיוחד ובתכסיסים²⁵² מדוקדקים: לרגעים לחשו איש לרעהו: “הס!” ובכל פסיעה ופסיעה שָמוּ אצבעם על פיהם, או שלחו ידם פתאם אל הפִּגְיוֹן²⁵³ המדומה שבחגורתם המדומה, ובלחישות זועמות חִלקו פקוּדוֹת, כי, אם יזוז “האויב” ממקומו, צריכים ל“הַלעיטוֹ את הצעצוע עד הנִצב”. יען כי “המתים אינם הולכי רכיל”. אמנם הם ידעו היטב, שאנשי הרפסודת הלכו זה כבר על העֲיָרה ללון באכסניות או להתהולל בבתי-מַרזח; אבל זו אינה סִבה מַספיקה להתנהג במעשה כזה שלא כדרך השודדים.

סוף-סוף הפליגו²⁵⁴ שלשת הגבורים שלנו בנהר על הדוברה הקטנה שכָּבשו. תם היה המפַקד של “האניה”; הוּק תפש את המָשוֹט הקיצוֹני, ודז’וֹ – את המָשוֹט מִקֶדֶם. תם עמד באמצע “האניה”, בעינים קודרות ובידים משולבות, ונתן את פִקוּדָיו בקול נמוך²⁵⁵ וקשה.

– לעֵבר הרוח! הַטוּ המִפְרָש! הַתִּירו! בכח!

אך מכֵּיוָן שהדוֹברה הקטנה הִפליגה לאִטָה במי-מנוחות, הרי מובן מאליו כי כל הקריאות והצִוויים הללו לא נאמרו אלא ל“תפארת המליצה”, בלי שום כַּוָנה מיוחדת.

– באיזו מִפְרָשִים מתנהלת האניה?

– בתַחתִּיים, שנִייִם ועִלִיים, אדוֹן!

– יעלו חצי-תְרֵיסר²⁵⁶ מכם על ראש התּרֶן! תֵכף!

– כמִצְוָתְך, אדון!

– הַדקוּ את חבלי-המפרש! בזריזוּת!

– כמִצְוָתְך, אדון!

– המָשוֹט לצד החוף! עתה, בני-חיל, הזדרזו²⁵⁷!

הדוֹברה עברה עתה את אמצע הנהר, והנה היא מפליגה מנגד העֲיָרה. אורות כֵּהים אחדים סִמנוּ מרחוק את מקומה. נִכָּר, שאנשי העֲיָרה שקועים בתרדמה שלֵוָה, הַרחֵק מן המים הכַּבירים הזרוּעים רִבבוֹת נִיצוצוֹת-כוכבים, ובלי ידיעה כל-שהיא על אדות המאורע החשוב המתרגש ובא. “הפּירַטוֹן השחור” עומד על מקומו בזרועות משולבות על חָזֵהו, והנהו שולח את “מַבָּטו האחרון” אל מקום שְשוֹניו הראשונים ויגוֹניו האחרונים; צר לו מאד, ש“היא” אינה רואה אותו עתה, בשעה שהוא נִצָב בלי-חָת בלב ים זועף ועַיִן בעַיִן הוא רואה את המות והוא הולך לקראת גורלו בצחוק-מֶרִי על שפתיו. אכן, דמיונו של תם לא נצרך להִתאַמצות יתֵרה, כדי להעתיק את אִי-דזקסון אל לב האוקיָנוס, ברִחוק אלפי מילין מעיָרתו. ובכן שלח את “מבטו האחרון” בלב נשבר ומרוּצה גם יחד. יתר השודדים היו עסוקים גם הם במִשלוֹח מבטם האחרון, והם האריכו כל-כך בהשקפתם על העֲיָרה, עד שכמעט נסחפה הדוברה בזרם הנהר מהלאה למחוז-חפצם. אך לאָשרם הרגישו בסכנה זו בעוד מועד, ויאחזו בתחבולות הנחוצות. וכשתי שעות אחרי חצות-הלילה נַחָה הדוֹברה על שִרטון²⁵⁸ במרחק מָאתים אמה מן האי, והשודדים שלנו נשאו את טעַן²⁵⁹ “האניה” אל האי, בלכתם, הלוך ושוב, במי-מָתְנַיִם. בין תשמישי הדוֹברה נמצא גם מִפְרָש ישן, ואותו פרשו על השיחים כאהל, למַחסה לצֵידה; הם בעצמם יִישנו תחת כִפַּת הרקיע, כראוי לשודדים.

כעשרים צעדים מן החוף, בתוך עֲבִי-החורשה, הבעירו מדוּרה, ויבַשלו מקצת חֵלב לארוחת-הערב, ובאותה סעודה בִזְבְּזוּ²⁶⁰ כמעט מַחציתו של הלחם השחור שהביאו אִתם. מה נהדרה בעיניהם סעודה כזו, תחת כִּפַת השמים, בתוך יער-עד, על אִי טָמִיר²⁶¹ ונעלם מעיני אדם, – ממש כמנהג פרָאים אמִתִּים! באותה שעה נמנו וגמרו שלא לשוב עוד אל “היִשוּב” עד עולם.

אחרי אשר תַם החלב המבושל ואחרי אשר נאכל כל הלחם עד פְּרוּסה²⁶² אחרונה, השתטחו על פני הדשא אצל המדוּרה, בנחת-רוח יתֵרה. אמנם הם יכלו לתוּר להם משכב פחות חם, – אבל איך יְוַתְּרוּ²⁶³ על פרט נכבד ומלַבב כל-כך בחיי-שודדים: זו שכיבה מסביב למדוּרה במחנה!

– האָח, מה יפה כאן! – קרא דזוֹ בהתפעלות.

– מה היו אמרים חברינו, לוּ ראו אותנו בכך? – הֵעִיר תם.

הם לא היו אומרים כלום, אלא היו מתפַקעים מקנאה. האין זאת, הוּק?

– בלי שום ספק – ענה הוק – בכל אופן אני שבע-רצון מאד. חיים טובים מאלה אינני דורש לי כלל. הרי מעולם לא אכלתי דֵי שָבְעִי, – וכאן אין הם יכולים לבוא לדוּש את בשרי ולטלטלני הֵנה והנה ולשפוך עלי חמה וגעָרוֹת וקללות.

– אלה הם חיים כלבָבי! – אמר תם – אין צורך להשכים קוּם בבקר, אין צורך ללכת לבית-הספר, לרחוץ, לסרוק, וכדוֹמה ממעשי-טפשות. עתה הנך רואה, דזוֹ, כי שודד-הים אינו צריך לעשות כלום, כשהוא ביַבָּשה; תחת אשר נזיר-פרוש מחויב להתפלל כל היום, וגם אין לו במה לשעשע את נפשו.

– בוַדאי כן הדבר – הסכים דזו – בתחלה לא בדקתי את הדבר כל צרכו; ואולם עתה לא אכחד כי חיי-שודדים מוצאים חן בעינַי שלא בערך יותר, אחרי אשר טעמתי מהם.

הוק “חמוּץ-הידים” לא השתתף הרבה בשיחה זו, כי היה עסוק במלאכה נקיה: הוא נָבַב לו גִבעוֹל ויישם בפי שפוֹפרת זו קוֹמץ-טַבַק מגוֹלל בעָלֶה, ויקח גחלת מעל המדוּרה ויַצת אש במִקטַרתו, ובהנאה עצומה העלה תִמרוֹת עשן מפיו. יתר שודדי-הים קנאו בו מאד, ויגמרו בלבם למהר ללמוד את חכמת-העִשוּן.

– מה היא, בעצם, עבודתם של שודדי-הים? – שאל הוּק מתוך ענן-הקטרת ומתוך הרחבת-הדעת.

– אָ, יש להם עבודות שונות ורַבוֹת-הענין – הוֹאיל תם לבָאר את הדבר – תופשים אניות ושורפים אותן ונוטלים את הכסף ואת הזהב וטומנים אותם במַחפוֹרוֹת איוּמוֹת על האִי שלהם, ושם שומרים שֵדִים ורוּחוֹת על אוצרותיהם; ומלבד כל זה הם הורגים את כל האנשים הנמצאים באניות ומשליכים אותם אל הים.

– ואת הנשים הם מביאים אל האִי שלהם – הִגִיהַ²⁶⁴ דזוֹ את דברי חברו – אֵין הם הורגים נשים.

– חס וחלילה! – קִיַם תם את הדבר – את הנשים אין הם הורגים, כי על-כן הם בעלי נפש נדיבה ביותר.

– וכמה בגדים יקרים הם לובשים! – קרא דזוֹ בהתפעלות – כל מַלבוּשיהם זהב וכסף ואבנים טובות.

– למי כל אלה? – שאל הוק.

– כמובן, לשודדי הים.

הוק בָחַן במבט עצוב את בגדיו הקרועים והבלוּאִים.

– אם כן, אינני דומה כלל לשודד-הים – אמר בדאגה – אך מה אעשה, ובגדים אחרים אין לי.

ואולם חבריו נִחמו אותו: במהרה בקרוב יבואו המלבושים היקרים, ולהַתְחָלָה יוצאים ידי-חובה גם בסחָבות כאלה, – אף שעל-פי-רוב נוהגים השודדים לצאת לפעלם בתִלבוֹשת הגוּנה.

לאט-לאט נָדַמָה השיחה, והעֲיֵפוּת נָסכה רוח תרדמה על הבוֹרחים הקטנים. מִקטַרתוֹ של “חמוּץ הידים” נשמטה מבין אצבעותיו, ובעוד רגע יָשן שנת-ישָרים. ואולם “מְחִתַּת היַמים” ו“הפִירַטוֹן השחור” לא נָמו שנתם על-נקלה. הם התפללו תפלה שעל-המטה, בלחש ובשכיבה, אחרי אשר עתה אין מי שיַכריחם להתפלל בקול ובעמידה. אמנם, הם גמרו בלבם שלא לאמר את התפלה כלל,– אך בכל-זאת יָראו להוציא לפעולה את ההחלטה המסוכנת הזאת. ואחרי אשר כבר נאחזו שמוּרוֹת-עיניהם בחבלי שֵנה, הנה זה בא אורח לא-קָרוּא ויפריע מנוחתם: זה היה מוסר-לב. הִתחילה דאגה לעַנות את נפשם, שֶמָא לא עשו כדת בברחם בהחבא; ואחרי כן זכרו את דבר גנֵבת הצֵידה – ומצוּקוֹת-נפשם התגברו עוד יותר. הם נִסו אמנם להרגיע את רוחם, בטענה, שכבר לקחו בחשָאי פעמים רבות ממתקים ותפוחים, – אבל השטן, הַנוחַם, לא נשתתק בטענה זו. ולאחרונה הוכרחו להודות, כי אין הנִדוֹן²⁶⁵ דומה לראיה: לקיחת ממתקים ותפוחים אינה אלא מעשה-תעלולים, תחת אשר לקיחת לחם ונקניקים ושאר מיני מזונות הרי הוא גנבה בפועל-ממש – ועל זו יש “לאַו” מפורש בעשרת הדִברוֹת. ובכן גמרו בלבם, כי כל היָמים אשר יהיו שודדי-הים, לא יתגָאלו בעבירה מגונה של גנבה. אז רפה מוסר-לבם, והשודדים הצדיקים נרדמו במנוחה שלֵמה.

פרק י"ג: אִי שוֹמֵם

כאשר הֵקיץ תם בבקר, הִתמיהה אותו מאד הסביבה אשר בה הוא שָרוי²⁶⁶: איזה הדרך בא הֵנה? הוא שפשף את עיניו, ויבט, וישקף, ויהַרהר רגעים אחדים – עד אשר נזכר שֶבִּן-לילה היה לשודד-הים. זה עתה הֵאיר הבקר; האויר אָפוּר²⁶⁷ וָקריר; מנוחה ושַלוה נעימה שוררת בעבִי היער השוקט. שום עָלֶה לא ינוע; רחש קל לא יפריע את הטבע ההוזה. רסיסי טל, דוֹמים לפנינים גדולות, רועדים על העָלים והדשָאים. שִכבה לבָנה של אפר כִסה את המדוּרה, ורצועה דקה של עשַן-תכלת בוקעת ועולה מתוכה. דזו והוּק עודם ישֵנים. אך הנה נשמע, שָם הַרחק ביער, קול צפור; עוד מעט וחבֶרתה עונה לה; גם הרָחָם החל לנסר באילנות. לאט-לעט הִלבִּינו ענני-בקר האפוּרים והקרירים, ובה במִדה התגברו תשוּאוֹת החיים ביער. לנגד עיני הנער הסוֹקר, התגולל המחזה הנפלא של הטבע המקיץ משנתו ויוצא לפָעלוֹ. הנה תולעת ירוקה קטנה זוחלת ובאה על עָלֶה רְוֵה-טל, לרגעים היא זוקפת את ראשה ורֻבָּה כדי “להָרִיח את האויר”, ואחַר היא מוסיפה לנסוע. זהו “החַיט המודד”, אומר תם בלבו; וכאשר קרבה אליו התולעת, ישב דוּמם כאבן, מוּטל בין תקוה ופחד: התבוא התולעת אליו, אם תִשטה מעליו? היא זחלה, זחול ושוב, פעמים אחדות, ולב תם הוֹלם פעם. פתאם עצרה התולעת במהלכה, זקפה את חצי גופה, כמתיַשבת בדבר, ואחר עלתה על רגלו של הנער ותסע עליה במתינות. לב תם רקד בקרבו מִגיל, שהרי זה סימן בדוּק ומנוּסה שבקרוב “יתחדש” בערך-בגדים, ואין כל ספק שהבגדים יהיו תלבושת נהדרה של שודד-הים… אחרי-כן באה בתהלוכה גדולה עדת נמלים, זריזוֹת, עסקָניוֹת; נמלה אחת תפשה בכַפֶּיה עַכָּביש מת, גדול ממנה פי-חמשה, ו“בְזֵעת אַפֶּיה” סָחבה אותו למעלה על גזע עץ. הנה הופיעה גם “פרת-משה-רבנו”, נקוּדה וברוּדה, ובקַלוּת-דעת טִפסה ועלתה לגוֹבה מסוּכן – עד למרוֹם-שִיאוֹ של גִבעול. תם גחן אליה וַיְמַלְמֵל:

פָּרָתִי, פָּרָתִי, חוּשִי עוּפִי הַבָּיְתָה!

סֻכָּתֵךְ בּוֹעֶרֶת, וִילָדַיִך גַלְמוּדִים.

ותכף פָרשה את כנפיה הקטנות ותָעף לראות מה נִהיתָה, – מה שלא הִתְמִיהַ כלל את תם. שהרי הוא יודע מתוך נסיונותיו הרבים, ש“הפרות” התמימוֹת הללו הן פַחדָנִיוֹת גדולות לענין דליקה, ולא פעם ולא שתים התעַלל בהן ברַמָאוּת זו. – בֵינתַים הלך וגדל השאון וההמולה, הצפצופים והזמירות של בעלי-הכנף למיניהם. עוֹף-לֵץ אחד עמד על ענף-עץ, ממעל לראשו של תם, ובִמשוּבה נֶעלָסָה חִקה את קולותיהם של שכניו כדי להַקניטם; ועורב-עִמקי קוֹלַנִי בא בטִיסה, בלַהַט כָחוּל-עַז, וירד על זמורה בקִרבת תם, ויט ראשו הצִדה ויסקוֹר בעיון גדול את האורחים הזרים. סנָאִית קטנה אפוּרה, ועוד אחת גדולה וצהובה, שרדפו זו אחרי זו מענף לענף, עצרו פתאם בדִלוּגיהן וקפיצותיהן, כדי להסתכל היטב בנערים ולפַטפט על אדותם; וַדאי לא ראו החיות הקטנות הללו מִימֵיהן צורת אדם, ולכן לא ידעו: הַצריכות הן להִבָּהל, אם לא. – בקצור, כל הַיקוּם אשר ביער כבר השתקע בעסקיו בזריזות ובשקידה; קרני-שמש הולכות ומתמתחוֹת, וזעיר שם זעיר שם הצליחו לַחדוֹר בעד העלים הצפופים; ופַרפָּרים מנומרים באו להוסיף נופך²⁶⁸ משלהם על חיי-היער המגוּוָנים²⁶⁹ והעליזים.

תם הֵעיר את יתר שודדי-הים ותכף טָשוּ שלָשתם בתרועת-ששו אל השִרטון, ובעוד רגע והנה הם משתקשקים במימיו הצלוּלים, עושים “צִפּוֹר” במים, רודפים זה את זה ומתהוללים כאינדיאנים. הם לא חשו שום געגועים על אותה העֲיָרה הקטנה השקועה עדַיִן בתרדמת-שַלוה, שָם מעֵבר לנהר הגדול הרחב. בלילה נסחפה הדוֹברה שלהם בזרם הנהר – ואיננה; אך על האבדה הזאת עוד שמחו הנערים: שהרי הם עתה כאִלו שרפו את הגשר אשר בינם ובין היִשוּב.

הם שבו אל ה“מחנה” שמחים ורעננים ורעבים כזאבים– ושוב הוּצתה המדורה. הוּק גִלה בקרבת ה“מחנה” מַעין מים קרים וזַכים; ויתקנו להם הנערים בזִיכים²⁷⁰ מַעֲלֵי-אגוֹז רחבים, וימצאו, כי מַים חיים, ממוּתָקים בקסם של יַעַר-פרא, הם חלִיפין יפים במקום קַהוה. ובעת אשר דזוֹ חָתך חתיכות חֵלב לארוחת-הבקר, הלכו תם והוק אל קצֵה-האי הקרוב, וישליכו חַכָּה בנהר – ותכף מצאו שלל רב. ובטרם הספיק דזוֹ לראות איפה נעלמו, והנה שָבו הצַיָדים עם המון דגים קטנים וגדולים מכל המינים, הם צלו את הדגים בחֵלב, וינעמו לחִכָם מאד.

אחרי סעוּדה שמֵנה זו, שכבו לנוח בַצֵל, והוּק עִשן את מקטרתו. ואחרי-כן הלכו שלָשתם לתור את האי. על דרכם מצאו הרבה דברים יפים ומשעשעים, אבל לא שום דבר מפליא ומַתמיה ביותר. הם בדקו ומצאו, כי ארכוֹ של האִי הוא כשלשה מילין, ורָחבוֹ – כרֶבע מיל, וכי רק תעָלת-מים צָרָה מבדילה בינו ובין עֵבר הנהר. בתעלה זו התרחצו כמעט בכל שעה ושעה, עד אשר עברה עת הצהרים, ואז שבו אל המחנה. רַעבוֹנם החזק לא הִרשה להם ללכת לצוּד דגים לסעודת-הצהרים, אבל הם אכלו לתֵאָבוֹן את הנַקניק הקר, ואחרי אשר מִלאו כרֵסָם בוֹ השתטחו בַצֵל להשיח. ואולם השיחה התנהלה בכבֵדות, ועד מהרה נשתַתקו שלָשתם. הדוּמיה מסביב, שַלְוַת-ההוד שביַער, רגש הבדידוּת, – כל אלה החלו לפעול פעולתם על הלבבות הרַכִים של השודדים בני-יוֹמם. הם השתקעו בהרהורים. רגש של עַצבות מדומדמת²⁷¹ תָקף אותם, והרגש הזה קבל עד-מהרה צורה ברורה: הם התגעגעו על ביתם. אפילו פין “חמוץ-הידים” התחיל מהרהר על אחורי-החצרות שלו ועל הרפָתים הריקות שהיה יָשֵן בהן. אבל כֻלם התבַּישו ב“חולשָתָם” זו, ואף אחד מהם לא מצא עוז בלבבו להבִּיע בפיו את מחשבותיו.

והנה קול שאון משונה הגיע לאזנם מרחוק. בתחלה לא שָמוּ הנערים לב אליו; אך הקול הלך וגדל, וקשה לעמוד על טיבו²⁷². אז קפצו הנערים ויביטו זה אל זה בתמיה ויטו אזנם לשמוע. הקול נָדַם רגעים אחדים, ואחרי הדממה התגלגל כרעם עמוּם מעֵבר הנהר.

– מה זאת? – קרא דזו בנשימה פזיזה²⁷³

– נפלאת היא בעיני – ענה תם בלחישה.

– אין זה רעם – אמר הוק בקול נפחד – יען כי הרעם – – –

– הס! – צִוה תם – הַקשב ואל תפטפט!

עבר עוד רגע של דממה, שהיה בעיניהם כשָנה, ושוב החריד אותו הקול הַפֶּלִאי את דומית-ההוֹד של היער.

הנערים נשאו את רגליהם וירוצו אל החוֹף אשר מנגד לעיָרה, ומבין השיחים הביטו נִכחם. על פני הנהר שָטה בנחת אנית-הקיטור הקטנה, המשַמשת להַעבָרה מחוֹף אל חוֹף. על המִכסה הרחב של האניה נראה קהל גדול מאד. לפני האניה ומאחריה הפליגו המון סירות קטנות, אך הנערים לא יכלו לראות מה עושים האנשים היושבים בהן. ופתאם עלתה מן האניה רצועה דקה של עשן לבן, ואחריו שוּב אותה ההמוּלה העמוּמה.

– עתה הוּברר לי הדבר – אמר תם – אדם טָבע בנהר והם מבקשים אותו.

– כן, כן –קִיַם הוק – כזאת עשו גם אֶשְתַּקֵד²⁷⁴ כאשר טָבע ביל טורנר, יָרו מִתּוֹתָח על פני המים למען יָצוף הטובע. וגם לוקחים כִכרות-לחם ומשִימים בהן כסף-חי וזורקים אותן על פני המים, והלחם יָשוּט אל המקום אשר שם הטובע, ושם יעמוד.

– גם אני שמעתי כזאת— אמר דזו – אבל קשה לי להבין, במה גדול כחו של הלחם…

– הדבר פשוט – בֵאֵר תם – לא הלחם הוא העיקר, אלא הלחשים וההשבעות שהם אומרים עליו בוַדאי בטרם ישַלחו אותו על פני המים. כך אני משער.

גם הוק ודזו הסכימו להַשְעָרה זו: שהרי גם השֵכל מחַיֵב, כי לחם פשוט לא יוכל למלא תַפקיד חשוּב כזה, אם לא הוכשר לכך על-ידי איזה לַחש.

– חפץ הייתי מאד להיות שָם עִמָהם בשעה זו – אמר דזו.

– גם אני – נֶענה הוּק – את כל הוֹן-ביתי הייתי נותן, כדי לדעת מי הוא הטובע.

הנערים הוסיפו להביט ולהקשיב. ופתאם נצנץ רעיון נפלא במוחו של תם.

– חברים! – קרא בעליצות – אני יודע מי הוא הטובע: אנחנו!

באותו רגע היו הנערים בעיניהם כגִבוֹרים ממש. איזו גדוּלה! מבקשים אותם; מתאבלים עליהם; לבבות נשברים על אדותם; דמעות נשפכות עליהם; מזכירים את העָוֶל שעשו ל“אותם הנערים האמללים”; מתחרטים, מרגישים מוסר-לב בשבילם. והעיקר: הם, הנעלמים, היו עתה לענין ולשיחה בכל העֲיָרה, וכל הנערים מקנאים בהם, כלומר: בתהלתם ופִרסומם. הענין זה יפה מאד. בשביל כך לבד כדאי להיות לשודדי-ים.

כאשר פנה היום שָבָה אנית-הקיטור לעסקיה התמידיים, והסירות נעלמו. השודדים שֶלנו שבו אל המחנה, מלֵאֵי עליצוּת וגאון על כבודם ופרסוּמם ועל המהוּמה אשר קמה בעיר בשבילם. הם צדו דגים, צלו אותם, אכלו סעודת-הערב, ואחרי-כן התחילו לשער השעָרות: מה אומרים ומה חושבים עליהם בְעֲירָה. כמובן, כל העיר שרוּיָה בצער; פשוט: צָרַת-הכלל. התמונה הזאת שצִירו להם בדמיונם, היתה להם לנחת-רוח גדולה, ולכן הפכו והפכו בה זמן רב. ואולם במדה שהִתְעַבּוּ צללי-הלַיִל סביבותם, בה במדה נִגרעה שיחתם, עד אשר פָסקה²⁷⁵ לגמרי. הם ישבו אצל המדוּרה ובנפש-פזורה הסתכלו באש, – נִכָּר, שמחשבותיהם משוטטות הַרחק מִזֶה. ההתלהבות הראשונה חלפה, ותם ודזו לא יכלו לגרש מלִבם את המחשבות המצִיקוֹת על אדות הנפשות הקרובות להם, שהן בוַדאי אינן מתענגות כמוהם על “המעשה היפה”. ספקות ודאגות החלו לנַקר בקרבם; אנחות התמלטו מלבם בחשאי. לאט-לאט נִסה דזו לבדוק את חבריו ולחקרם בזהירות ובדרך עקלתוֹן, מה דעתם, למשל, על אדות חזָרה אל ה“יִשוּב” – לאו דַוקא תכף – אבל כך, בכלל.

ואולם תם נתן אותו לחרפה ולשנינה בגלל המחשבה הרעה הזאת; והוּק הסכים גם הוא לתם, עד כי הוכרח דזו לבאר את דבריו בדרך דרוּש, כי כוָנתוֹ לא היתה כלל כך, וכי רק לנַסות אותם אמר כזאת. בקִצור, הוא השתדל לגול מעליו חרפת “נער המתגעגע לסִנר אמו”, ככל האפשר. ובכן נדכא המֶרד תכף בראשיתו.

הלילה בא, ולהוּק הגיעה שעת “נפילת-אַפַּיִם”, ועד מהרה נִשמַע הוֹד-קל-נַחרתו. גם דזו נִרדם. ותם שכב זמן מוּעט בלי-נוֹע, נשען על מַרְפֵּקוֹ, ועיניו בָחנו את חבריו. אחרי-כן התרומם בזהירות על ברכיו, ולאור המדוּרה הכֵהה התחיל מחַפֵּש ומחַטט בעשב. בִקש ומצא קלִפּוֹת-שִקמה לבָנוֹת ודקות, בחר מהן שתַּיִם היותר טובות בעיניו, ישב אל המדוּרה, ובכבֵדות כתב עליהן דבר-מה בזנַב עִפרונו האדום. את הקלִפה האחת גָלַל וישם בכיסו, ואת השנית הניח במגבעתו של דזו, בצירוף אחדים מאוצרותיו היקרים: חתיכת קרטוֹן, כַדוּר של גוּמי, שלשה וָוֵי-חַכָּה, ועוד. אחרי-כן התגנב על בהונות רגליו בין האילנות, ובהיותו רחוק למַדַי מחבריו, נשא את רגליו וירץ בכל כחו אל התעָלה.

פרק י"ד: הַדּוֹדָה פוֹלִי מְסַפֶּרֶת בִּשְׁבָחָיו שֶֹל תָּם

בעוד רגעים אחדים כבר עשה תם את דַרכו במֵי-מָתנַיִם, ופניו מועדות אל עֵבר הנהר הנשקף מוּל העֲיָרה. כאשר עמד בחצי-התעלה, התגַבר הזֶרם, ולא יכל עוד ללכת ברגליו, לכן החליט לעבור בִשחִיָה את המֶרחק של מאה אַמוֹת שנשארו עוד עד החוף. בכל מאמצי-כחו שָחָה נגד הזרם, ובעמל כבד הגיע אל החוף. פלגי מים נזלו מבגדיו אך הוא לא שָם לב לזאת וברגלים ממהרות רץ בין עצי-היער לארך החוף. רגעים אחדים לפני השעה העשירית עמדו רגליו על כִכר קטנה ממוּל העֲיָרה, ועוד מהרה מצא את אשר בִקש: אנית-הקיטור הקטנה עמדה בחֶביון²⁷⁶ שִיחים אצל החוֹף התָלול. שַלְוַת- הַשקט פרוּשה על המקום הבודד תחת כִּפַּת הרקיע הזָרוּע כוֹכבים. תם זחל מעל החוֹף, בהסתכלו לצדָדין בזהירות, ירד המַימה, ובִשחִיָה קלה הגיע אל הסִירה הקטנה הקשוּרה באנית-הקיטור מאחוריה, ויסתתר בה תחת הספסל, וישכב ויחַכה בנשימה עצוּרה. לבסוף צִלצל הפעמן הסָדוּק, וקול מצַוה קרא: “הַפלִיגוּ!” ובעוד רגע הִפליגה האניה בנהר, והַסִירה בת-לִויתה מִדַדָה אחריה. תם ידע, שזו היא הנסיעה האחרונה של אנית-הקיטור בערב הזה, ולכן שמח מאד כי הִצליח חפצוֹ בידו.

כרבע שעה אחרי-כן פָּסקה תּנועת הגַלגלים של האניה. תם קפץ מן הסירה אל המַים, וַיִשְחֶה לארך החוף במרחק חמשים אַמה מן האניה, לבל ירגישו בו המַלחים, ואחרי-כן עלה על היבָשה, ויעבור דרך סִמטוֹת²⁷⁷ ומבואות ריקים מאדם, עד אשר הגיע אל חצר בית דודתו. בזהירות טִפס ועבר את המשוּכה, ומרחוק נראה לו אור נר בחדר הדודה. הוא נגש חֶרֶש אל החלון וירא והנה בחדר יושבת ומשוֹחחת כנוּפיא קטנה: הדודה פולי, סיד, מירי, ואמו של דזו האַרפיר. הם ישבו בקרבת החלון, ובינם ובין הפתח עמדה מטת הדודה. תם בא אל הפתח, ובזהירות יתֵרה פָתח לו רֶוַח קטן דֵי הַכניס בו את גופו, וַיִזחל בלאט וישכב תחת המטה.

באותו רגע קראה הדוֹדה: מה זה היה לנֵר שהוא דוֹמֵעַ? כמובן, הדלת פתוחה. מעשים משונים נעשים בימים האלה בביתנו. לֵך, סיד, וסגור את הדלת.

תם רָעד כֻלו, וכמעט הספיק להסתתר במַחבוֹאו. ואחרי שעברה הסכנה, הוסיף לזחול, עד אשר יכל כמעט לנגוע ברגליה של הדודה.

– ואולם, כאשר אמרתי – חזרה הדודה אל השיחה שנפסקה – הוא לא היה כלל נער רע, רק שובב. אהב להתהולל, כסַיָח, אך לבו היה טוב מאד.

והדודה נתנה קולה בבכי.

– ממש כדזוֹ שלי – אמרה מרת הארפיר – תמיד היה עושה שערוריות ותעלולים, אך הלב – זהב טהור! אוֹי לי, אני הִלקיתי אותו אז, בחָשדי אותו שהוא שתה את הַשַמֶנֶת, – ולא זכרתי כלל, שאני בעצמי שפכתי אותה, מפני שנתחמצה, ועתה לא אוסיף עוד לראות עד-עולם, עד-עולם, את בני העלוב!

ומרת האַרפיר גָעֲתָה בבכי.

– אני חושב, כי שָם במרוֹם יִיטב לתם – הֵעיר סיד – אך לוּ היטיב מעלליו – – –

–סיד! – גַערה בו הדודה בנזיפה (תם הרגיש, כי באותו רגע רָבוּ עיניה ברקים, אף כי לא יכל לראותה) – סיד! לא יֵצא מפיך דבר על תם שלי, אחרי שהלך לעולמו. אלהים יֵדַע דרכו, ולך יפה שתיקה. הוי, מרת האַרפיר, איך אוּכל לחיות, והילד איננו! הלא הוּא היה נֶחָמָתי וששוני – אף כי, על-פי-רוב, היה ממָרר את חַיַי ומקַצר את ימי.

– ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מברך! אך גדול הכאב, גדול מאד! עוד ביום השבת שעבר פוֹצֵץ דזוֹ שלי מַבְעֶרֶת²⁷⁸ תחת חָטמי ממש, ועל זה קִבל שכָרוֹ ממני ביד רחבה. כלום יכלתי לשער אז, שבזמן קרוב כל-כך…! הי, לוּ עשה כזאת עתה, אז הייתי מחַבקת ומנשקת אותו.

– כך, כך, כך, אני יודעת היטב את מַכאוֹבך, מרת הארפיר. עוד אתמול בצהרים הִלעיט תם שלי את החתול סַם חָרִיף והבריה העלוּבה התהוללה עד שֶקִעקעה²⁷⁹ כמעט את כל הבית. ואני – אַל יחשוב לי אלהים עוֹן! – אני הִקַשתי על ראשו בבית-אצבעי – הוי נער אמלל! ואולם עתה נֶחלץ מכל צרותיו. והדברים האחרונים ששמעתי מפיו היו תוכחות לי – – –

הזכרון הזה הִכריע כָלה את הזקנה, וקוֹלה נחנק בבכי. גם תם שפך דמעות אחדות, שָם תחת המטה. אזניו שמעו גם יבבותיה של מירי ומקצת שבָחוֹ שהיא מַכניסה לפעמים בתוך השיחה. הוא נחשב עתה בעיניו שלא בערך יותר מבראשונה. ובכל-זאת נָגע עד נפשו צערה של דודתו, וכמעט אמר לקפוץ ממחבואו ולהַפתּיע²⁸⁰ אותה בשמחה רבה – הַפתעה תיאטרונית כזו היתה כל-כך לפי טעַמוֹ! – ואולם סוף-סוף התגבר על רגשותיו, ויוסף לשכב דוּמם ולהַאזין לדברי המסובים. מתוך קִטְעֵי-דבוּרים ורמזים של השיחה נודע לו, כי בתחלה חשבו, שהנערים טבעו בהתרחצם בנהר; אחרי-כן מצאו קצת סֶמֶך לכך בדוֹברה שנעלמה; ובינתַּיִם סִפרו אֵילו נערים, שהאובדים רמזו אמש, כי בקרוב “תַּהוֹם כל העיר”; מתוך כל הצֵרופים²⁸¹ הללו באו חכמי העֲיָרה וחריפיה לידי החלטה, שהנערים ברחו בדוֹברה אל אחד הכפרים הקרובים. אך בצהרים נמצאה הדוֹברה במרחק חמשה מילין מן העֲיָרה, ואז אבדה כל תקוה: בודאי טבעו הנערים, כי לולא כן היה הרעב מַכריחם לשוב לפנות ערב או עוד קודם-לכן. והנה היום יום ד‘, והיה אם לא ימָצאו האובדים עד יום א’ הבא, אזי צריכים להִתיָאש מהם לגמרי, ובאותו היום יערכו “הזכרה” לנשמותיהם בבית-התפלה, תם נִזדַעזע.

מרת האַרפיר בֵּרכה את המסובים בשלום, בקול בכי, ותפן ללכת. אך בטרם תצא, הפכה פניה, ובהתעוררות פתאומית נפלו שתי הנשים השַכּוּלוֹת אשה על צוארי רעותה ותשפוכנה נפשן בבכי ממושך, עד אשר רָוַח להן, ואחַר נפרדו. בְּרך שאינו מָצוי בה אמרה הדודה שלום לסיד ולמירי, בלכתם לישון. סיד יִבֵּב קצת, ומירי התמוגגה בדמעות בצאתה.

הדודה פולי כרעה על ברכיה ותתפלל בעד תם, ותפלתה היתה כל-כך חמה, כל-כך מניעה-לב, וקולה הרועד מֵרֶגֶש ומִזקֶן היה מלא כל-כך אהבה בלי-מצָרים, עד כי לא יכל הנער להתאפק, ושוּב זָלגו עיניו דמעות.

זמן רב חִכה תם עד אשר נרדמה הזקנה; היא נאנקה לרגעים והתהפכה מצד אל צד. לסוף התנמנמה, ורק לפרקים השמיעה יבָּבות מקוטעות מתוך שנָתה. אז יצא הנער ממחבואו, ויעמוד ויתבונן בה, בסָככוֹ כַפוֹ על אוֹר הנר. לבו מלא רחמים רבים על הזקנה וכבר הוציא מכיסו את קְלִיפַּת-השִקמה המגוֹללת, ויאמר להניחה אצל הנר. אך תכף שב ממחשבתו; רעיון חדש נצנץ במוחו. הוא השיב את הקלִפה אל כיסו, גָחַן²⁸² אל הזקנה הישֵנה ויִשק לה על שפתיה הנוֹבלוֹת, וחיש יצא מן החדר וַיִנעל הדלת אחריו.

הוא שב אל אנית-הקיטור, ובאמץ-לב עלה אליה, כי יָדע שאין בה איש מלבד השומר הזקן היָשֵן זה כבר כהָרוּג. תם הִתִּיר את הסירה הקשוּרה מאחורי האניה, וירד בה ויָשָט אל עֵבר-הנהר השני. הוא היה מוּמְחֶה²⁸³ למלאכה זו מִשֶכְּבר הימים, ובלי עמל הגיע אל החוף. מתחלה אמר לכבוֹש לו את הסירה, שהרי בשעת הדחק גם היא מן “אניה”, וממילא יש רשות לשודד-הים לתפשה; אך נמנע מֵעשוֹת זאת, כדי שלא לתת מקום לחקירות וחִפּוּשִים העלולים²⁸⁴ לגַלות את עִקבות השודדים. ובכן עלה אל היבָּשה וַיִנָפש מעט ביער. בשִבתו לנוח, תָקפה אותו שֵנה, אך הוא התגבר עליה במאמצי-כחו, ויקם וילך הלאה. כאשר הגיע אל התעלה כבר האיר הבקר, אך תם חִכה עוד עד אשר יָצָא השמש בגבורתו וַיָפָז את הנהר הגדול בקרני-זהבו. אז ירד תם המימה, ובעוד זמן מועט עמד בבגדים רטובים בקרבת המחנה, וישמע את קול דזוֹ בדַברוֹ:

– לא, הוק, תם לא ישַקר, שוֹב ישוּב. הוא לא יברח מן המערכה, כי חרפה היא לשודד-הים, ותם הוא בעל-גאוה ולא ינַבל כבודו. בוַדאי הלך באיזה ענין נכבד, אלא שאיני יודע מה זה.

– בכל אופן, הלא החפצים הללו לנו הם עתה?

– עדַיִן לא. על הקלִפה כתוב, כי אם לא ישוב עד ארוחת-הבקר –

– והנה שָב! – קרא תם בהופיעו בגאון בתוך המחנה, ביאתו הפתאוֹמית עשתה רשם אדיר.

עד מהרה נערכה סעודה מהוּדָרה, חֵלב ודגים, והנערים התנפלו על המעדנים כזאבים רעֵבִים. תם סִפר להם את כל הקוֹרוֹת אותו, ולא קִמץ ב“הוספות” כדי לפָאֵר וליַפוֹת את הדבר עוד יותר. לשֵמע דבריו, גדל ערכם של גבורינו בעיני-עצמם עד מאד. כתום הספור שכב תם בַּצֵל כדי לישוֹן עד הצהרים, ויתר השודדים הלכו לצוד דגים ולתוּר את האי.

פרק ט"ו: שַׁעֲשׁוּעִים חֲדַשִׁים שֶׁל שׁוֹדְדֵי-הַיָם

אחרי סעודת-הצהרים הלכה כל השַיָרה אל השִרטון לַחפוֹר ביצים של צָב-השִריוֹן. כדי למצא את המַטמונים הללו, היו נועצים מַקלותיהם באדמה, וכשהרגישו בחוֹל רך כרעו על ברכיהם ויחפרו ביד. לפעמים הוציאו מחוֹר אחד כחמשים ביצים עגֻלות, לבָנוֹת, גדולות כאגוזים. באותו הערב היתה להם סעודת-ביצים מהודרה, ואת הנוֹתר אכלו בבקר השני, הוא יום ו'. את יום המחרת בִלו בשעשועים שונים: שָחו במי-השרטון, קפצו ערומים מן המים אל היבשה, התגלגלו בחול החם, אף ערכו מין קִרקס אשר בו היו שלָשתם ה“לֵיצָנים”, כי אף אחד מהם לא אָבה לוַתֵּר על תפקיד נכבד כזה.

ואוּלם למרות כל השעשועים והתעלולים וההוללות שהמציא תם חדשים לרגעים, לא יכל דזו להתגבר על געגועיו לבית-אמו, ויגוֹנוֹ הלך וגדל משעה לשעה; כמעט בכל רגע היה נכון לתת קולו בבכי. גם הוק היה עצוב-רוח. אמנם גם בלבו של תם בעצמו נִקרו הגעגועים בלי-הרף, אך הוא התאמץ להסתיר יגונו מעיני חבריו. הוא נשא בחֻבּוֹ דבר-סתר, אשר עוד לא הגיעה השעה לגַלוֹתו; אך אם לא יחלוף דִכְדוּך-הנפש של חבריו, יהיה אנוּס, כמובן, לגלות להם סודו קודם זמנו. כדי להסיח דעתם אמר להם פתאם בבדיחוּת²⁸⁵ מעֻשָה:

– שמעו נא, חברים, אני בטוח כי על האִי שלנו ישבו לפָנים שודדי-ים גמורים²⁸⁶. בודאי טמנו כאן אוצרות-חשך. הבה, נַחפור ונחַפש. מה תאמרו, למשל, אם תזדמן לנו פתאם קופסה מָחֳלֶדֶת²⁸⁷ מלֵאה כסף וזהב?

ואולם הרעיון הנפלא הזה לא הִלהיב כלל את חבריו, והם עברו עליו בשתיקה. תם הציע עוד שתים שלש הצעות מלבְּבוֹת, וגם הן לא נכנסו אל הלב. דזו חִטט במקלו בחוֹל, ופניו היו קודרים וזועפים מאד. לבסוף אמר:

– אחַי, נעשה-נא קֵץ לדָבר! אני חפץ לשוב לביתי. אינני יכל לשאת את השעמוּם בבדידוּת זו.

– אַל-נא, דזו; לאט-לאט תִּתרגל – דִבר תם על לבו – זכוֹר נא, מה יפה כאן לצוד דגים!

–אין לי צורך בצֵיד-דגים. אני חפץ לשוב הביתה.

– אבל, דזוֹ, זכור נא מה יפה כאן להתרחץ ולשחוֹת; אין מקום טוב מזה.

– מה הנאה יש לי מרחיצה ושְחִיָה זו, אם אין מי שיאסור עַלי את הדבר! בקיצור, אני אשוב הביתה.

– ראו נא את התינוֹק! הוא מתגעגע על אִמָא!

– כן, באמת, אני מתגעגע, – וגם אתה היית מתגעגע, לוּ היתה לך אֵם. אני תינוק כמוך – ודזו יִבֵּב קצת.

– אם כן, נשַלח-נא את התינוק הבַּכיָן אל אמו – האין זאת, הוק? ילך לו הפָּעוּט²⁸⁸, הוא נִכסף לסִנר אמו. ואנחנו נִשָאר פה; הלא כן, הוק?

הוק מִלמל “הן”, בלי התלהבות יתֵרה. ודזוֹ קם ממקומו וילבש את בגדיו (כי באותה שעה ישבו שלשתם ערומים על החוֹל) ויחל לעשות הכָנוֹת ל“נסיעתו”. הוק לא גרע עין מדזו; הוא ישב דומם וזועף. והכָּרת-פניו ענתה בו, כי גם לבו הוא מלא “מחשבות רעות”. תם התרגש מאד, ולא קם בו עוד רוח. הוא הסתכל בפני הוק, והלז הוריד ראשו לארץ במבוכה. ובין כה וכה, ודזו נשא את רגליו וילך לו בלי אמירת שלום, ועוד מעט והנהו פוסע במי-התעלה אל מול עֵבר-הנהר. אז לא יכל עוד הוּק להתאפק ויאמר אל תם:

– גם אני חפץ ללכת. השִעמום גדול פה מאד, ואף כי עתה אחרי אשר עזָבָנוּ דזו. אנא, נלכה נא יחדָו, תם.

– אין דבר כזה עולה על דעתי כלל! לֶך-לך, אם רצונך בכך. אני אשאר פה.

הוק התחיל מאַסף את סחָבוֹתיו.

– הִמָלֵך נא היטב בדבר – אמר אל תם – אני יועץ אותך ללכת אתנו. אנחנו נחַכה לך על החוֹף.

– אם כן, תחכו עד שיבוא אליהו.

הוק פנה וילך בדאבון-נפש. תם הביט אחריו, וינחם את נפשו כי עוד יִמָלְכוּ חבריו ושוב ישובו אליו בעוד רגעים אחדים. אך הם הלכו הלאה במים בלי סימן של חרטה. אז הרגיש תם כי קשה יהיה לו לשבת בוֹדד בַּיְשִימֹון הזה. רגע קטן נלחם עם גאונו המתגעש, עד אשר הִכריעוֹ, ואחַר נשא את רגליו ויָרץ אחרי חבריו, בצעקו בכל כחו:

– עמדו! חכו! דבר-סתר לי אליכם!

הם עמדו ויהפכו פניהם אליו. כאשר הִדביק אותם, גִלה להם את סודו ברוב דברים. בתחלה הֶאזינו בלי-חמדה, אך כאשר הוברר להם ה“עקץ” שבִּזְמָמוֹ, הריעו בהתפעלות: “הַפלא ופלא!” אף אמרו, כי לוּ הגיד להם הדבר מקודם, לא היה עולה על דעתם כלל ללכת מזה.

שמחים ועליזים שבו הנערים אל המחנה, וישתקעו שוב בשעשועיהם, ופיהם לא פָסק להַלל ולשַבח את זמָמוֹ הגאוֹני של תם. ואחרי אשר מִלאו כרֵסָם בדגים ובביצים, הודיע תם, כי הוא רוצה עתה ללמוד לעַשן טַבק כהוּק. גם דזוֹ מצא חפץ בלמוד זה. הוק תקן להם מִקטָרוֹת, וימַלאן טַבק. ושלָשתם הִשְתָּרְעוּ על הארץ וַיָחֵלו להעלות תמרוֹת-עשר מפיהם. שני הטירונים²⁸⁹ עִוו פניהם קצת, כי טַעם הטַבק לא נָעַם לחִכָּם כלל; אך בכל-את אמר תּם:

– מה קלה היא מלאכה זו! לוּ ידעתי זאת, אזי הייתי מתחיל לעַשן זה כבר.

– גם אני – הסכים דזו! – הלא זה נעשה מאֵליו, בלי שום עמל. וגם אינני מרגיש אפילו מַשֶהוּ²⁹⁰ של בְּחִילָה²⁹¹.

– כן גם אני – אמר תם – אני הייתי יכל לעַשן כל היום כֻּלוֹ. ואולם דזיף תאַצ’יר, בטוח אני, שהוא לא היה יכול בשום אופן.

– פשִיטָא²⁹². הוא היה תועה כשִכּוֹר, תכף ב“מציצה” השנִיה. ינסה נא!

– וּדזוֹנִי מִילר? תָּאֵב הייתי לראות מה יִקרֵהוּ כאשר ינַסה לעַשן.

– הוא? “מציצה” אחת – ופָרחה נשמתו.

– הֶאָח, לוּ ראוּ אותנו עתה חברינו! שמע נא, דזוֹ, אל תצַפצף מלה בעִנין זה; ובאַחד הימים, כאשר נהיה במסִבה אחת עם כל הנערים, אשאל אותך פתאם: “דזו, מִקְטֶרֶת יש?” ואתה תענה, כך, כלאחר-יד²⁹³, תאמר: “כן, יש אִתִּי מקטַרתי הישָנה, וגם אחת חדשה; אלא שהטַבַּק אינו מן המובחר”; ואני אמַר: “אין בכך כלום, אם רק חריף הוא כאשר אהבתי”. ותכף תוציא מכיסך שתי מִקטרוֹת, ואנחנו נעַשן כזקנים ורגילים – ואז נראה אֵילו פַּרצופים²⁹⁴ יעמידו עלינו!

הֶאָח, המחזה יהיה מבדֵחַ²⁹⁵! הַלְוַאי שנִזכה לזה בקרוב!

– ואחרי כן נגיד להם, כי לָמַדנו לעַשֵן ביָמים שהיינו שודדי-הים. הוֹ, כמה יקַנאו אז בנוּ?

– בלי שום ספק!

ואולם לאט-לאט התחילה השיחה להתנהל בכבֵדות. ההפסקות נעשו ארוכות, והרקיקוֹת נעשו תכופות²⁹⁶ מאד מאד. נִדמה, כאִילו נהפכו כל הנַקְבוּבִיוֹת²⁹⁷ שבפיהם למַזְרֵקות פולטות. בשום אופן לא יכלו להַחריב את השלוּלִית²⁹⁸ שמִתַחת ללשוֹנם; זה היה מַבוּל ממש, וחלק ממנו שָטַף ועבר לתוך גרוֹנם והביא אותם לידי גִנוּחַ שאינו פוסק. פניהם של שני הטירוֹנים חָורו מאד, “צער בעלי חיים”! מקטרתו של דזו נשתמטה מבֵּין אצבעותיו הָרפוּיוֹת; גם זו של תם הָלכה בעקבותיה. וה“מַזרקות” פוֹלטוֹת בלי חָשָך, והשלוּלִית הולכת ומְצִיפָה את פיהם וגרונם. לסוף מִלמל דזוֹ בשפה רפה:

– סַכִּינִי אָבד לי; אֵלכה ואבקשהו.

– הנני לעזור לך לבַקש את אבֵדתך – צִפצף תּם בשפתים רועדות – אתה תלך בדרך זה, ואני אחַפֵּש שָם אצל המַעיָן. אַל-נא, הוק, אל תלך אִתָּנו – אנחנו נמצא בעצמנו.

הוק נשאר לבדו, ויחכה להם שעה שלֵמה. אז קצרה רוחו, וילך לבקש את חבריו. הוא מצא אותם ביער, רחוקים זה מזהו שניהם חִורים מאד ושניהם מתנמנמים²⁹⁹. ואולם הוק מצא סימן מובהק³⁰⁰, שהם “נִתרוקנו מתוכם” וכבר רָוַח להם.

באותו הערב בשעת הסעודה היו שני הטירוֹנים שַתקנים³⁰¹ קצת ורכים ונכנעים שלא כדרכם. ואחרי הסעודה, כאשר הגיש להם הוּק מִקטרת, סֵרבו³⁰² לו, באמרם שבריאותם אינה “בשלֵמות” – מסתָּמא קלקלו את קיבתם בארוחת-הצהרים.

כחצות הלילה הקיץ דזו משנתו, וַיָעַר גם את חבריו. חם מחניק וחוסר כל תנועה באויר בִּשרוּ שׁוֹאה קרובה. הנערים הִתכַּנסו יחדו ויבקשו להם מַחסה אצל המדוּרה, אף שהחם היה גדול גם בלא-כך. הם ישבו דוּמם, ובלב דואג חִכו למה שעתיד לבוא. מאחרי אש-המדוּרה נבלע הכל בעלטה וקַדרוּת. פתאם נצנץ אור מַרתיע³⁰³ על ירקרק האילנות, וכרגע דעַך. אחריו נָגה עוד שביב-אש, עַז מהראשון, ואחריו עוד אחד – וקול נַהמה עמוּמה התגלגל בין עצי היער, והנערים הרגישו כאילו נָשפה נשימה בלחייהם, ויזדעזעו, בדַמוֹתָם כי “לִילִית” עברה על פניהם. דממה. ופתאם והנה לַהט בָרק עַז הָפך לילה ליום, ויסַמן בדִיוק את כל קלח³⁰⁴-עשב הצומח לרגליהם – וגם נראו שלש צוּרוֹת חִורות ונִבעָתוֹת. ואחרי הברק הִרעים רַעם, שהתגלגל ובא מִשָמים ארצה, עד אשר נחבא קולו במרחק. רוח קר חלף ביער ויַרעש את העָלים, ויפַזר לכל עֵבר את אפר המדורה. ושוב הִגִיהַ הברק את מחשַכי היער, ואחריו קול רעם אַדיר וחזק, שנִדמה כאילו השליך בזַעף את צַמרות-העצים על ראשי הנערים. באימה ופחד התכַּוְצוּ³⁰⁵ ונדחקו איש לתוך רעהו בָאֲפֵלה הכבדה. טִפוֹת-מטר עָבוֹת התחילו לתוֹפף על הֶעָלים.

– חושו, חברים, הָאהֶלָה! – פָקַד תם.

הם רָצו כמשֻגעים, נתקלו³⁰⁶ בגזעי-אילנות, נסתבכו בענפים ובפארות וכל אחד תעה בדרך אחרת. רוח סערה התחולל והיליל בין עצי-היער. הברקים התרוצצו בלי-הרף, והרעמים התכופים החרישו את האזנים. גשם שוטף נִתַּך ארצה, והסערה הפכה אותו לנחָלים. הנערים קראו זה אל זה, אך קולם נחבא ביִללת-הסער ובגַלגל-הרעם. אך סוף-סוף הגיעו כֻלם אל האהל, קפואים מִקוֹר, נבהלים, ורטוּבים עד הבשר. ומכִיון שהם שלשה, הרי צרת-רבים חצי נחמה. ואולם לשיח לא יכלו, כי המִפְרָש הישָן מָחָא בשאון נורא על השיחים, מלבד הקולות והרעש אשר בחוץ. הסוּפה התגברה יותר ויותר, – ופתאם נִתַּק המִפרש מעל השיחים, וַיִנָשֵא על כנפי-רוח. הנערים אחזו איש בכף רעהו, וירוצו – בהִכָּשלם ובנָפלם לרגעים – לַחסות תחת האלה הגדולה אשר על שפת הנהר. השוֹאָה הגיעה עתה למרום-קִצָה. ברקים מְעַוְרִים פלחו לרגעים את העננים, וישפכו אור בהיר, בלי שום צל, על כל אשר על פני האדמה; העצים המתנועעים, הנהר המתגעש המכוסה קצף לבן, הגוּשִים העכוּרים של הגבָעות מעֵבר לנהר, – כל זה הִתראה בעד המָסָך השקוּף של הגשם המשֻפָּע. מרגע לרגע קָרַס כָּרע איזה עץ-ענק במלחמתו עם האיתָנים, וברעש נורא נפל אָרצה על פני שכניו. והרעם מתגלגל בקולות איומים, כקול נֵפץ תוֹתָחים. והסער התמרמר ברב קצף, עד שנִדמה כאִלו עוד מעט יקרע את האִי לקרָעים וְיַעלֵהו בָאֵש וְיַשקיעהו בנהר עד צַמרות-העצים וימחה אותו מעל פני האדמה ויָהום ויַחריש את כל היצוּר אשר עליו – והכל בבַת-אחת³⁰⁷ וברגע אחד. אכן, ליל-זוָעות היה הלילה ההוא לשודדים הקטנים.

ואולם לאט-לאט שָככה חמַת האיתנים, שפעת-הקַלְגַסִים³⁰⁸ נָדַמָה, העננים כָלוּ וילכו, וסדרי-הטבע שבו למַעגלי-שלום. הנערים חזרו אל המחנה, בעוֹדם נפחדים ונרעשים. ברעדה ובגיל גם יחד ראו כי השִקמה הענֵפה, אשר בצל דָלִיוֹתיה שכבו בלילות, הֻתְּשָה והֻשלכה לארץ, כי הִכה אותה הברק, – ומה גדל אָשרם, שבאותה שעה לא ישבו תחתיה! אפס, כי כל המחנה נשטף במים, וגם המדוּרה בכלל; ועל זה הצטערו הנערים מאד, כי הם היו מרוּטָבים וקפואים “עד הנפש”, ואיך ייַבשו את בגדיהם, ואיך יחממו את גופם? אך בעוד הם מתאוננים על רוֹעַ-מַזָלם, והנה נתגלה להם, כי מתחת לַקוֹרה הגדולה, ביִסוֹדָה של המדורה, עוד מעַמעמת אש כל-שהיא (כי הקוֹרה היתה שְקַערוּרָה בתחתיתה, ולכן לא הגיע שטף-המים אל אותו המקום). בשקידה עצומה התחילו ללַבּוֹת את הניצוצות העוֹממים, ובעזרת זמוֹרוֹת וקלִפוֹת-עצים יבשות שהוציאו מתחת הקורה, התלקחה האש יותר ויותר. אז יִבשו לאש-המדורה את מזונותיהם הרטובים, ויאכלו לתֵאָבוֹן סעודת-ערב שנִיָה. אחרי-כן ישבו ויסַפרו במאורעות-הלילה עד אוֹר הבקר; כי לא יכלו לישון, מאין מְקוֹם-יַבֶּשת לשכב עליו.

כאשר יצא השמש תָקפה אותם שֵנה, וילכו אל השרטון וישכבו על החוֹל. אך לַהַט קרני-השמש לא הניח להם לישון, ובכן קמו בעצלתַּים ויתחילו להתעסק בארוחת-הבקר. ואולם גם אחרי אשר סעדו את לבם, לא הוטב מצב-נפשם: עיֵפים היו ומרוסקי-עצָמוֹת ומתגעגעים לביתם. תם השתדל לשעשע את נפשם ולהסיח דעתם במִשחָקים שונים, ולא הצליח. אז הזכיר להם את הסוד הנכבד, ובזה עודד את רוחם קצת. וכדי שלא ישובו לדאָבה, הציע להם מִשחק חדש: להתהפך לפי-שעה משודדי-ים לאינדיאנים פראים.

הצעה זו נתקבלה על לבם: כרגע פשטו את בגדיהם, לִכלכוּ³⁰⁹ את גוּפם ברפש שחור, חברבורות-חברבורות, עד אשר דמוּ לעָרוֹד³¹⁰ ושלשת ראשי-הגדודים (כל אחד היה, כמובן, דַוקא ראש ונשיא) השתערו ביער על מוֹשָבה אנגלית ויעשו אותה תֵל-עולם. אחרי-כן התפרדו לשלשה שבטים פראים, הצוררים זה את זה, ויזַנקוּ³¹¹ איש על רעהו מן המַארב בתרועות-מלחמה איומות, ויגזרו על ימין ועל שמאל, ויפשטו עורות-קדקדים לאלפים. זה היה יום של שפיכות-דמים, ולכן היו כֻלם שבעי-רצון.

מאושרים ורעבים שָבו שלשת הגבורים אל המחנה לסעודת ערבית. אבל כאן באו במבוכה: אינדיאנים-אויבים אינם רַשָאִים לאכול על שלחן אחד, אלא אם הִשלימו בתחִלה, – וזה פשוּט אי-אפשר בלי עִשוּן משֻתָּף של מקטרת-שלוֹם. שְנַיִם מן האינדיאנים הצטערו באותה שעה, על אשר לא נשארו שודדי-הים כמקדם. אך הלא אסוּר לשַנות מן המנהג המקֻבּל בין הפראים; ובכן הוכרחו לקבל באהבה את המִקטרת שעברה מיד ליד, כדָת, ולשאוף ולהעלות עשן כראוי.

אך, לשמחתם הגדולה, נוכחו, כי הפרָאוּת הביאה להם תועלת גדולה: הם עִשנו הפעם בלי בחִילוּת יתרה ולא הצטרכו ללכת לבקש סכין אבוד. עתה גמרו בלבם לבלי הזניח עוד את כשרונם, ואחרי סעודת-הערב הוסיפו להשתלם באומנות העשוּן – ובהצלחה רַבָּה.

עתה נעזבה נא את שלשת הגבורים, כשהם מעַשנים ומפַטפטים³¹², ומתפארים, ואנחנו נשים פנינו אל מקום אחר.

פרק ט"ו: סוֹף הַדְּרַמָה

אותו יום השבת לא היה יום-שמחה לאנשי העֲיָרה. שתי משפחות, בית האַרפיר וביתה של הדוֹדה פולי, כֻּסוּ באבל וביגון ובנחלי דמעות. דממה מעיקה שָררה בכל העיר, שגם בלא-כך לא הצטַיְנה מעולם בשִפעת חיים ותנועה. אנשי המקום עשו את מלאכתם בנפש פזורה, דברו מעט ונאנחו הרבה. גם התלמידים לא שמחו הפעם בחופשָתם; לבם לא הלך אחרי מִשחָקיהם ושעשועיהם, ולאט-לאט נשמטו אחד-אחד.

אחרי הצהרים, כאשר כבר חדלו הלמוּדים, עוד התהלכה ביקי תאַציר בחצר השוֹממה של בית-הספר, ולא יכלה למצא תנחומים לנפשה העצובה.

– הוי, לוּ לקחתי אז מידו לכל-הפחות את גוּלת-הנחשת! – אמרה אל לבה ביגון – עתה אין לי כל זֵכר ממנו!

היא נאנקה דום, ואחר עמדה תחתיה ותאמר:

– זה הוא המקום. כאן היה הדבר. אָ, לוּ קרה הדבר עתה, לא הייתי מדברת אליו דברים קשים, לא הייתי מַקניטה³¹³ אותו בשום אופן. אך הוא איננו עוד, ועד-עולם לא אוסיף עוד לראותו.

הרעיון הזה הכריע אותה תחתיו; היא הוסיפה להתהלך בחצר ברגלים כושלות, ואגלי-דמעה התגלגלו על לחייה. ליד השער התאספו המון נערים ונערות – חבריהם של תם ודזוֹ – ובכבוד והתרגשות התחילו מסַפרים זכרונות מן “היום האחרון” של שני האובדים: כאן אמר תם כזאת וכזאת, ושם עשה דזוֹ כזה וכזה; “אני ראיתיו באחרונה במקום הזה ממש, ואני עמדתי סמוך אצלו – והוא צחק ממש כך – ואני הרגשתי פתאם כעין מַדקֵרה בלבי – הלא יודעים אַתם – כך – כמובן לא הבינותי ולא יכלתי להבין אז מה זאת – אך עתה הוברר לי הדבר!”

אחרי-כן פָרצה מחלוקת: מי ראה באחרונה את הנערים בחייהם. ונמצאו הרבה שחפצו לזכות להצטַינוּת עצובה זו, וכל אחד הביא אותות ומופתים לדבריו. וכאשר הוחלט לבסוף כי פלוני ופלוני ראו אותם באחרונה ושמעו את דבריהם האחרונים, הביטו הכל בכבוד גדול על המאושרים הללו, ויש אשר קנאו בהם. ונער קטן אחד, אשר הִתאַוה גם הוא להתפאר באיזו “קורבה” מיוחדת אל המתים, אמר בגאון:

– ואותי חָבט תם סוֹייר פעם אחת יפה-יפה!

ואולם תוֹחַלתוֹ ל“הצטַיֵן” בזכרון זה נכזבה. הנערים לא מצאו שום גדולה בכך; שהרי כֻלם זכו לקבל מַהלומות מידי תם, ובכן אין בכך שבח מיוחד. התלמידים התפזרו, בהוסיפם לסַפר בשבחם של המתים, על פי דרכם.

ביום המחרת, כאשר כלו השעורים בבית-הספר לשבתות, התחיל פעמון בית-התפלה להזעיק את העם בקול הֶמיה עמוּמָה ונוּגָה, שהִתאימה אל הרוח הנכֵאה הנסוּכה על כל העיָרה. אנשי העיר התחילו להתאסף בבית-התפלה, לאחרי שהתלחשו רגע קטן בַבִּאָה על אדות המאוֹרע המעציב. ואולם בבית-התפלה גוּפֹוֹ לא נשמע שום קול לחש ופטפוט; רק רחש-השמלות, בשֶבת הנשים על מקומותיהן, הפריע את הדומיה החגיגית. גם הזקנים המופלגים³¹⁴ שבעֲיַרה לא ראו מִימיהם קהל גדול כל-כך בבית-התפלה הקטן. כל העינים נטויות אל הפתח, – והנה נכנסה הדודה פולי בלוית מירי וסיד, ואחריהם משפחת הארפיר, כֻלם עטופים שחורים. כל הקהל, וגם הכהן הזקן, קמו ממקומם ויעמדו על רגליהם, עד אשר ישבו האבלים על הספסל הראשון אשר לפני הבימה. אחרי דממה קצרה, שנפסקה לרגעים על-ידי אנקות כבוּשוֹת³¹⁵, פרש הכהן את כפיו ויתחיל בתפלה. שָרו מַנגינה מניעה-לב, שמתוֹכה נשמע הפסוק: “אני אמית וַאֲחַיֶה”.

אחרי הרִנה והתפלה, עלה הכהן הזקן על הבימה להספיד את הטובעים. במליצות יפות תאר המספיד את מעלותיהם ומדוֹתיהם הטובות וצדקותיהם המצוינות של הנערים המתים, עד כי כל הנאספים נָקוֹטו בפניהם על אשר עָצמו תמיד עיניהם מֵראות את כל הדברים הטובים שמצא המַספיד בשלשת הנערים, ותחת זאת ראו בהם תמיד רק עמל ואָוֶן. הַמספיד סִפר גם מאורעות אחרים מחיי הנפטרים³¹⁶, שמתוכם נראה ברור טוּב-לבם ונדיבות-רוחם; וכל הנאספים נוכחו עתה, מה יפים ונדיבים היו המעשים ההם; אף נזכרו בצער גדול, כי בשעת-מעשה נדמו להם כדברים מכוערים מאד וכשערוריות הראויות למַלקוֹת. וכל מה שהמַספיד הוסיף לסַפר בשבחם של הטובעים, כן הוסיף הקהל להתרגש ו“להתרַכך” יותר ויותר, עד כי לאחרונה געו כֻלם בבכיה, במקהלה עם משפחות האבלים, וגם המספיד בעצמו לא יכל עוד להתאפק, ודמעותיו נִגרו על הבימה.

באותה שעה נשמע קול המולה דקה מֵעַל היָצִיַע, אך איש לא הרגיש בכך. והנה נפתחה דלת בית-התפלה בקול-חריקה. הכהן הזקן הוציא מתוך המִטפחת את פניו הרוחצות בדמעות, ויבט נִכחו אל הפתח – ויהי כנִדהם, כהלוּם רעם! לאט-לאט הִפנו גם הנאספים, איש אחרי רעהו, את עיניהם אל הפתח, – וכרגע קמו כאיש אחד ויהיו גם הם כנדהמים: אל בית-התפלה נכנסו שלשת הטובעים: תם בראש, אחריו דזו, וכמאַסף לכל המחנה נִגרר גל של סחבות, זה הוּק. הם ישבו, בכל עת ה“הזכרה”, על היָציע הריק וישמעו אל ה“הספד” שנערך להם!

הדודה פולי, מירי, ומשפחת האַרפיר, התנפלו כמטורפים³¹⁷ על יַקִירֵיהם שֶקָמו לתחיה, וכמעט חנקו אותם בחביקות ונשיקות. רק הוק העָלוּב עמד מן הצד, נבוך ומבולבל, ולא ידע איך להסתר מן העינים הרבות המביטות אליו בלי חִבה יתרה. הוא התחיל כבר לזוז ממקומו כדי להתחמק אך תם תפש בו ויאמר אל הדודה:

– לא כן יֵעָשֶה, דודתי! הרי צריך מי לשמוח גם על תְחִיָתוֹ של הוק!

– בוַדאי ובוַדאי! אני שמֵחה מאד לראותו, את היָתוֹם העָזוּב! – והדודה פולי הֶעתִירה על הוּק האמלל סִמָנֵי-חִבה רבים כל-כך, עד שלא ידע עוד כלל מה לעשות במבוכתו הגדולה.

פתאם נתן הכהן בשיר קולו: “מזמור לתודה, הָרִיעו לה' כל הארץ…!”

ו“כל הארץ” הֵריעה. הקהל שָר אחריו את המִזמור העתיק בהתלהבות עצומה ובקול אדיר וחזק, עד כי נָעוּ אַמוֹת הסִפים. ותם סוייר, ה“פּירַטון השחור”, הביט סביבותיו על הנערים אֲכוּלֵי-הקנאה, וַיוֹדה בסתר-לבו, כי אכן זוהי השעה היותר מאושרת שבחייו.

כאשר יצא הקהל המרוּמה מבית-התפלה, אמרו, שהם נותנים רשות לרמות אותם שוב, ובלבד שישמעו עוד את המִזמור העתיק מוּשָר בהתלהבות כזו.

באותו היום קִבל תם נשיקות וסטירות (לפי חליפוֹת מעמד-נפשה של הדודה) יותר משהיה נופל בחלקו קודם לכך בשנה תמימה; וקשה היה לו לברר, אֵילו מהן הביעו ביתר-עז תודה לאלהים ואהבה לו לעצמו.

פרק י"ז: חֲלוֹם נִפְלָא. – בְּבֵית-הַסֵּפֶר

זו היתה אפוא המחשבה הגדולה אשר רקם תם בסתר – לשוב אל העֲיָרה עם חבריו השודדים ולראות בעיניהם ולשמוע באזניהם את התפלה וההספד שיֵעָרך לכבודם. ביום השבת בין העַרבָּיִם שָטוּ על קוֹרה אל החוף ועלו על היַבָּשה במרחק חמשה מילין מן העֲיָרה; שָם ביער יָשנוּ עד אוֹר הבקר. ואחרי כן התגנבו חֶרֶש, דרך סימטאות שוממות, אל היָציע של בית-התפלה, ויגמרו שָם את שנָתם בתוך תהו-ובהו של ספסלים חִגרים.

ביום ב', בסעודת שַחרית, הִפליאו הדודה פולי ומירי את חִבָּתָן וטוּבָן לתם, ויפַנקו אותו כילד קטן. השיחה היתה מלֵאה חיים, שלא כרגיל. בתוך יתר הדברים אמרה הדודה אל תם:

– לא אוכיח אותך על השחוק היפה שעשיתם לכם: לעַנוֹת ולבַלבל את כל העיר במשך שבוע תמים, בעת שאַתֶּם הנערים הייתם שמחים וטובי-לב. אך קשה לי להבין, איכָכה יָכלתָ להתאַכזר כל-כך גם אֵלַי ולהוֹגוֹת את נפשי כל הימים הללו. אם מצאת תחבולה לעבור את הנהר על גַבי קורה, כדי לבוא להזכרת-נִשמתך, הלא יכלת להודיע לי קודם-לכך, על-ידי איזה רמז, כי לא מַתָּ אלא הִשתּוֹבַבְתָּ.

– באמת יכלת לעשות זאת – אמרה מירִי אל תם – ובטוּחה אני כי היית עושה זאת, לוּ עלה הדבר על לבך.

– האין זאת? – קראה הדודה ופניה אוֹרוּ – הרי לא עשית זאת רק מפני שלא עלה הדבר על לבך?

– אני – באמת איני יודע. הלא בזה הייתי מקלקל את כל הדבר.

– תם, אני דִמיתי שאתה אוהב אותי קצת יותר – אמרה הדודה במרירות – לי היה נעים לדעת, שלכל-הפחות חשבת לעשות זאת. סיד היה חושב, וגם היה עושה. הוי, תם, עוד תִנָחם באחריתך – כאשר לא תועיל עוד החרטה – על אשר לא דָאַגת לי יותר בהיות לאֵל ידך.

– אל נא, דודתי – ענה תם – הלא נפשך יודעת מאד, מה טוב אני לך, ואמנם מצטער אני מאד, שלא עלה הדבר על לבי. אך, בכל זאת, הנה חלמתי על אודותיך. הלא גם זה עִנין!

– זה אינה שוֹה הרבה – אך סוף-סוף הוא יותר מִלא-כלוּם. ומה זה חלמת?

– שמעי נא: ביום ד' בערב ראיתי בחלוֹמי, והנה אַת יושבת פה אצל המִטה, וסיד שָם אצל הארגז, וגם מירי אצלו.

– באמת כן ישבנו. שמֵחה אני, שיש לנו מקום, לפחות, בחלומותיך.

– ואני ראיתי בחלומי, שגם אִמו של דזו האַרפיר ישבה אז אִתכם.

– באמת, היא היתה אז בביתנו! ומה חלמת עוד?

– אָה, המוֹן דברים. אלא שהם מטושטשים עתה במוחי.

– אַמץ נא את כח-זכרונך. מה עוד?

– כמדומה לי, שהרוח – הרוח נָשַף ב – ב–

– התאמץ נא להעלות את הדבר על זכרונך, תם. הרוח נָשַף באיזה דבר – הוֹסיפה נא!

תם לחץ את אצבעותיו אל מצחו בהתאמצות יתרה, רגע קטן, ואחר קרא:

– מצאתיה! עתה נזכרתי! הרוח נָשַף בנר לכַבּוֹתוֹ!

– אֵל רחום וחַנוּן! הוֹסֵף נא, תם, הוֹסף!

– וכמדומה לי שאמרת: כנראה הדלת – הדלת –

– נוּ, נוּ, הָלאה, תם!

– הַניחי לי רגע, להתבונן מעט. אַה, כן – אַת אמרת: כנראה הדלת פתוחה.

– חי נפשי, כן אמרתי, אוֹת בְּאוֹת! האין זאת, מירי? הלאה, תם!

– ואחרי-כן – אחרי-כן – אינני זוכר בבירור, אך כמדומה לי שצִוית את סיד ללכת ו – ו –

– האמנם? האמנם? אנא אמָר-נא: מה צויתיו לעשות? מה?

– אַת צוית אותו – צִוית אותו – כן לסגור את הדלת!

– פִלאי-פלָאים! מִיָמי לא שמעתי נפלאות כאלה! עתה יבואו נא המִתחַכּמים וְיאמרו לי, שֶכָּל החלומות דברים בטלים! תֵכף ארוּץ אל מרת האַרפיר לסַפר לה את הדבר. אראה נא, הֲתָעִיז לבטל גם את החלום הזה בפטפוטים על אדות “אמונות טפלות”. אנא, תם, הוֹסֵף!

– אָה, עתה הכל בָּרוּר לי כשמש. אַת אמרת אחרי-כן, כי בעצם אינני נער רע, אלא רק שובב, קל-הדעת, פוחז, כ – כסַיָח³¹⁸, או כדומה לזה.

– כן אמרתי בדיוק. נפלאות הבוֹרא! הלאה, תם!

– ואחרי כן החלות לבכות.

– כן, בכיתי, ולא בפעם הראשונה. ואחרי כן – –

– אחרי-כן התחילה גם מרת הארפיר לבכות, וגם אמרה כי כן הוא גם דזו שלה. וכי היא מצטערת על אשר הִלקתה אותו בשביל שַמֶנֶת שהיא בעצמה שפכה אותה.

– תם! רוח-הקדש נִצנצה בך! אין זה חלום אלא נבוּאה, נבואה ממש! ומה עוד?

– אחרי כן דִבר סיד – הוא אמר –

– כמדומה לי, שאני לא אמרתי כלום – נכנס סיד לתוך דבריו.

– במחילה, סיד, אתה דִבַּרת! אמרה מירי.

– שימו ידכם על פיכם ואל תפריעו את תם! מה אמר סיד? הגידה נא, תם!

– הוא אמר, כי לפי דעתו טוב לי עתה שָם בַּשָמַיִם, אך לוּ היטבתי מַעלָלַי –

– הרי לכם! השמעתם? הלא כן אמר סיד, מלה במלה!

– ואַת גָעַרת בו על דבריו האחרונים.

– אמת! מה נאמר ומה נדבר – מַלאך גִלה לך את הדבר!

– ומרת הארפיר סִפרה על אדות מַבְעֶרת שֶפּוֹצץ דזו תחת חָטמה, ואַת סִפרת על אדות פִטר ומִיץ-הרפואה – – – ואחרי כן נדברתם על אודות החִפּושים שנעשו בנהר, ועל אדות הזכרת-נשמותינו שנקבעה ליום א'; ואז קַמתן שתיכן, את והזקנה הארפיר, והתחַבַּקתן ובכיתן, והיא הלכה לביתה.

– כל אלה הם דברים כַּהַוָיתם, הכל היה כאשר סִפַרת, לא שִנית אפילו כקוצו של יוד³¹⁹ – ממש כאילו היית אִתָנו באותה שעה ועיניך ראו ואזניך שמעו הכל! ומה היה עוד?

– כמדומה לי שהתפללת בעדי – וכמו בהקיץ ראיתי אותך ושמעתי כל מלה ומלה בתפלתך. שכבת על מטתך, ואני מלאתי רחמים עליך, וכתבתי על קלִפַּת-עץ כדברים האלה: “אנחנו לא מַתנו כלל, אלא שהלכנו להיות לשודדי-הים”, והִנַחתי את הקלִפה על השלחן אצל הנר; וכאשר שכבת ויָשַנת, הפיקו פניך אהבה ודאגה מרובה כל-כך, עד שכמדומה לי שהשַחתי ראשי עליך ונשקתי אותך על שפתותיך.

– האמנם עשית זאת, תם? עתה אני סולח לך הכל בגלל הדבר הזה! – והזקנה חבקה את הנער בזרועותיה באהבה עזה, והוא הרגיש את-עצמו באותו רגע כנָבל שבנבָלים.

– יפה עשה תם, אף כי זה היה רק בחלום – הֵעיר סיד כמדַבר לנפשו.

– דום, סיד! כל אדם עושה בחלום מה שהיה עושה בהקיץ. הֵא לך, תם, תפוח גדול, אשר חשכתי לך לעת שתשוב בשלום. ועתה לכו לבית-הספר – כבר עצַרתם אותי כאן יתר מִדַי.

הקטנים הלכו לבית-הספר, והזקנה מִהרה אל מרת האַרפיר, כדי לסַפר לה את החלום הנפלא של תם ולסתור בזה את “דעותיה הנפסדות”³²⁰ על ערך החלומות. וסיד מהר לנפשו להגיד בקול את אשר הוא חושב בענין זה; אך בלכתו אמר לנפשו:

– זה חלום משונה מאד! חלום ארוך ומפוֹרט כל-כך, בלי שום מִשגה אף בפרט קטן! זה חשוב מאד!

מי יתאר את הכבוד וְהַיְקָר, אשר נִתַּן להם בהֵרָאוֹתו עתה בחוץ! הפעם לא התפַתֵּל ולא קפץ בלכתו, כמנהגו החביב, אלא צָעַד בהוד וחשיבות מיוחדת, כראוי לפִירַטוֹן המרגיש שֶכָּל העינים פונות אליו. הוא עשה אמנם את עצמו כאִלו אינו רואה את סקירות³²¹ העינים ואינו שומע את ההערות שבקול ושבלחש, מִדֵי עָברוֹ, – אך באמת באו כשמן בעצמוֹתיו. הנערים הקטנים ממנו צָעדוּ אחריו בעקבותיו, מלאים גאון על הזכוּת להֵרָאות אִתוֹ יחד, ממש כאִלו זה היה המתופף שלפני איזו תהלוכה, או פִיל הנכנס לעיר בראשו של בֵּיבָר³²² שלם. והנערים אשר בגִילו העמידו את פניהם כאילו אינם יודעים כלל שהוא נִתְעַלם מן העין כל אותם הימים, אך באמת היו אכולֵי-הקנאה, ואת כל אשר להם היו נותנים, כדי להיות שחוּמים³²³ ושזופי-שמש כמוהו, מפורסמים וגבורי-היום כמוהו.

בבית-הספר קבלו התלמידים את תם ואת דזו בהדרת-כבוד גדולה כל-כך, ועיניהם הפיקו התפעלות עצומה כל-כך, עד שלא ידעו עוד שני הגבוֹרים עד היכן יזקפו את חטמם, והתנַפחותם והתפָּארותם עברו כל חק. הם התחילו לסַפר את מאורעותיהם לקָהל השותה בצמא את דבריהם אבל רק התחילו; כי זה היה ספור ההולך ומתגבר כמעין הנובע, בלי תכלית ובלי קץ, כיד-הדמיון הטובה עליהם. ולבסוף, כאשר הוציאו את מקטרוֹתיהם והתחילו להעלות תִּמרות עשן סביבותיהם – אז הגיעה תהלתם למדרגה שאין עוד למעלה ממנה.

תם גמר בלבו, כי עתה אין לו עוד צרך באהבתה של ביקי תאַצ’יר. התהלה לבדה תספיק למַלא את כל לבו; מעתה יחיה רק על כבודו. עתה, כאשר כבודו מלא עולם, אפשר שהיא תבקש קִרבתו. ומה-בכך, תבקש-לה – ואז תראה שגם הוא יכול להיות קר ושְוֵה-נפש כאחרים. הנה היא באה. תם עשה את עצמו כאִלו אינו רואה אותה, וַיִסב משם אל כנוּפיא של נערים ונערות ויחל לשיח אִתָּם. הוא ראה איך ביקי מתרוצצת הֵנה והֵנה, בפנים מאדָמים ובעינים שוחקות, כאִלו היא רודפת אחרי חברותיה לתָפשן, ובכל פעם כאשר עלה צַיִד בידה, צָהלה ושָמחה; אך הוא הרגיש היטב, שהיא מתכַּוֶנת לצוד דוקא אותן החבֵרות אשר בקִרבתו, וכי לרגעים היא שולחת מַבָּט רב-הכַּוָנה אל עֵבר פניו. אך דַוְקָא בשביל-כך הִכביד את לבו עוד יותר, ובחריצות יתֵרה השתדל שלא תרגיש ביקי, כי הוא רואה את תחבולותיה, לאחרונה חדלה ממרוצתה ומִמִשחקה, ותלך אט לצד אחר, בהֵאָנחה לרגעים ובהציצה בסתר על תם. היא ראתה, כי הוא מַרבה שיחה ביחוד עם אֵימִי לוֹרֵינְס – וכמוֹ מַדְקֵרָה הרגישה בלבה, ותתגעש ותתעצב גם יחד, ותאמר לסור משם, אבל רגליה הובילוה דַוְקא אל הכנוּפיא אשר בה עמד תם. בעליצות מְעֻשָה פנתה אל נערה שעמדה בקרבת-תם, ותאמר בקול צָהלה:

– שמעי נא, מֵירִי אוֹסְטֵין, אני רוצה לדבר אִתך על אדות סעוּדת רֵעים.

– האח, מה טוב! ומי יערוך את הסעודה?

– אמי הבטיחה להַרשוֹת לי לעשות סעודה.

– ומה דעתך, חמדת-לבי? התתן אמך רשות גם לי לבוא?

– בְוַדַאי! הלא הסעודה היא שלי, ואמי תרשה לי לקרא לכל אשר אחפוץ.

– זה יפה מאד! ומתי!

– במהרה בקרוב. כך, תכף כאשר יבואו ימי-הדרור של הקַיץ.

– אם כן, הלא תקראי לכל התלמידות והתלמידים שבבית-ספרנו?

– כך, את כל רֵעַי וידידַי – וכל מי שחפץ להיות ידידִי – וביקי הביטה מן הצד אל תם; אך הוא היה שקוע כֻלו בשיחתו עם אימי לורינס, כי באותו רגע סִפר לה את פרטי הסערה שהתחוללה באותו ליל-זוָעות על האי, ואיך פוֹצץ הברק את השקמה הגדולה “לשבָבים”, ממש “סמוך לחטמו”.

– האוּכל גם אני לבוא אל הסעודה? – שאלה גריסי מילר את ביקי.

– בודַאי!

– ואני? – שאלה סאלי רודזירס.

– פְּשִיטָא!

– וגם אני? וגם דזו? – הֵאִיצה בה סיוזי הארפיר.

– כן, כן!

כל הנערות והנערים הקיפו את ביקי בתרועת-ששון ובמחיאות-כפים, וכֻלם בקשו וקבלו הַזמנה – מלבד תם ואימי. תם פָנה וילך-לו בקרירות, בהוסיפו לשיח עם אימי. שפתי ביקי רעדו ועיניה מלאו דמעות; אך היא כסתה על אותות צערה וכעסה הללו בבדיחוּת מעֻשָה ובפִטפוטים שאינם פוסקים עד אדות הסעודה – אף כי עתה לא היתה עוד הסעודה שוָֹה בעיניה כלום, וכן גם כל החיים. לבסוף התחמקה מרֵעוֹתיה, ותסתתר בפנה ותשפוך את כל יגונה וקִצפה בזרם של דמעות. וכאשר צִלצל הפעמון להתחלת השעור, קפצה ממקומה ועיניה רבו ברקי-נקמה.

עתה יודעת אני מה לעשות! – אמרה לנפשה בזקפה ראשה בתנועה חזקה של מרי וגאון, עד אשר נתפזרו תַלתליה הצהובים לכל עֵבר.

– בשעת המרגוע הוסיף תם להראות חִבה יתֵרה לאימִי לורינס, ובכוָנה הוביל את רעוּתוֹ החדשה אל המקום אשר ישבה ביקי, למען הַרעימה. זמן רב סבב עם אימי בכל החצר ולא מצא את ביקי. לאחרונה גִלה את מַחבוֹאה – ופתאם פרחה לה שמחת-זדונו! ביקי ישבה לה על ספסל קטן מאחרי בית-הספר, יחד עם אלפריד טימפל, ושניהם עִינו בספר-ציוּרים; הם ישבו צפופים וכפופים ושקועים כל-כך בעסקם זה, עד שנדמה כאִלו שכחו באותה שעה את כל העולם כֻלו. זרם-קנאה יוֹקד השתפך בכל עורקיו של תם. הוא נָקוֹט בפניו על אשר השתמט מביקי בשעה שהיא בקשה קִרבָתו; ובחרוֹת אפו בו קרא לעצמו “טִפש” וכל שמות של גנאי, וכמעט געה בבכיה מרוב קצף. אימי הוסיפה לפטפט בלכתם, כי היא היתה שמֵחה ומאושרה; אך קולו של תם נָדַם, וכמו דבקה לשונו לחִכו. הלא לא שמע כלל מה שהיא אומרת לו, וכשהיתה מַפסיקה בדבוּרה כדי לחַכות לתשובתו, היה מגמגם בפזור-הנפש “הן” או “לאו”, ותמיד שלא כענין. הוא עבר פעמים אחדות על פני הספסל הקטן, אשר שם ישבה ביקי עם אלפריד, כמו לָזוּן³²⁴ את עיניו במחזה זה הקורע את לבו, וכמעט יצא מדעתו, בראותו כי ביקי אינה מרגישה כלל במציאותו, כאלו לא היה כלל ב“ארץ-החיים”. ואולם בזה טעה; ביקי ראתה אותו היטב, וגם שָמחה לראות כי עלה בידה לעַנוֹת את נפשו כאשר עִנה את נפשה. ובין כה וכה, והפטפוט העליז של אימי היה עליו לטרח. הוא נִסה להִפָּטר ממנה באֲמַתְלָה של עבודה נחוצה, של שעור הטעון³²⁵ שִנוּן, – אך לשוא! היא החזיקה בו ולא הִרפתה ממנו. לבסוף הצליח להחָלץ ממנה, ואימי אמרה לו בתמימות, כי היא תחכה לו אחרי כלוֹת הלמודים, למען ילכו שניהם יחדָו הביתה. “לעזָאזל! אין עצה ואין תבונה לנגד ה”נגע" הזה!" – אמר תם אל לבו בסורו מעליה בחפזון.

תם הלך לו בנפש מרה וברעיונות קודרים. “כל נער, רק לא זה!” – דִבר אל נפשו בחָרקו שִנָיו – “כל נער שבעיר זו, רק לא אותו המתהַדר הנבזה שבא לכאן מסינט-לוּאי ודוחק את עצמו להיות אריסטוקרַט! חַכה לי, חביבי! אני חבטתי אותך היטב-הָדֵק! נפול תפול לידי – ואז אַראך…”

ותם עשה תנועות משונות באויר, כאלו הוא מתופף באגרופיו על אויב מדומה ובועט בו ברגליו ותולש את שערו.

– אַהא, עתה תדע! קִבַּלת דַיֶךָ, מה? אם-כן, ברַח לך, וזכוֹר את הַלֶקח הזה!

ואחרי אשר יִסר, בדמיונו, את האריסטוקרט כדֵי-רשעתו, נשא את רגליו וירץ הביתה, כדי לבַלות שם את שעת המרגוע. הוא לא יכול עוד נשוֹא את משוּגַת-אָשְרָה של אימי, ועוד פחות מזו יכול להביט אל סמל-הקנאה שלו. וביקי הוסיפה להפוך עם אלפריד בספר-הציורים; אך כאשר ארכו הרגעים ותם לא עבר עוד על פניהם לעַנוֹת את נפשו, הִתחילה שמחת-נִצחונה להתקדר, והציורים חדלו להעסיק אותה. היא נעשתה כִבְדת-ראש, פזורת-נפש, ואחרי-כן עצובת רוח. לרגעים הִטתה אזנה בשמעה קול צעָדים, אך תוחלתה נכזבה – תם איננו ואיננו. אז יָרְעָה לה נפשה מאד, ותִּנָחם על אשר הרחיקה ללכת כל-כך בנקמתה. ואלפריד העלוב התחיל מרגיש שהיא משתמטת ממנו, ולא ידע בשביל מה; וכאשר התאמץ למשוך את לבה אל הציורים בקראו לרגעים: “אַה, מה יפה תמונה זו! ראי נא, ראי נא!” לא יכלה עוד הנערה להאריך רוחה, ותקרא: “הֶרף ממני! אין נפשי אל הציורים!” ובקול בכי הָלכה-לה מִשָם.

אלפריד מִהר אחריה ויחל לדבר על לבה דברים נִחוּמים, אך היא קראה:

– גש הלאה! מה לי ולך? אני שוֹנאה אותך!

הנער עמד נבוך, תוהה ותָמֵהַ: בַּמֶה חָטא לה? הלא היא בעצמה אמרה, שהיא נכוֹנה להביט בציורים כל היום כֻלו – ופתאם נָסה בבכי! שָקוע בהרהורים³²⁶ מָרים נכנס אלפריד לבית-הספר הריק. ואחרי אשר התבונן היטב בדבר, הוברר לו כל הענין: הנערה קֵרבה אותו רק להנָאָתה, כדי להכעיס את תם. כמובן, לא הועיל הרעיון הזה להקטין את שנאתו הישָנה לתם. הוא חָרַש מזִמה, איך להתנקם בנער הזה מבלי להעמיד את עצמו בסכנה. והנה ראה לפניו את ספר-הלמוד של תם – וכאן מצא מקום לִגְבות³²⁷ את חובו. בשמחת-נָקם פתח את הספר, וכאשר הגיע אל מקום השעור שאחרי-הצהרים, שפך דיוֹ על כל הדף. באותו רגע הִשקיפה ביקי מן החצר בעד החלון, וַתֵּרא את אשר עשה אלפריד, וַתִסוֹג אחור לבל ירגיש בה. היא יצאה מן החצר ללכת הביתה, בכַוָנה למצא את תם ולגַלות לו את הדבר: תם יכיר לה טובה, וברית-שלוֹמם תתחדש. ואולם בהיותה בחצי הדרך, שָבה ממחשבתה זו. היא זָכרה את העלבון אשר העליב אותה תם בבקר, בשעה שדִברה על אדות הסעודה שהיא עושה, – והזכרון הזה מִלא אותה חֵמה וכלימה. ובכן גמרה בלבה, לתת אותו ללקות בשביל ספרו שנתלכלך³²⁸ בדיו, ומלבד זה עוד תשנא אותו לנצח-נצחים.

פרק י"ח: תָּם מִצְטַדֵּק. נְדִיבוּת-רוּחַ

תם בא הביתה סר וזעף, ותכף מן הדבור הראשון של דודתו, נוכח כי כאן לא ימצא צֳרִי ליגונו.

– תם, אני – אני אפשיט את עורך מעליך!

– וכי מה זה עשיתי, דודתי?

– אתה עוֹלַלת לי יתר מִדַי. הנה אני רצתי בלי-נשימה, כזקנה פתַיָה, אל מרת הארפיר, בתקוה שאביא אותה לידי אמונה בחלום-ההבל שלך, – אבל, לא מִנָה ולא מקצָתה! עוד קודם-לכן סִפר לה דזוֹ כיצד התגנבת אל ביתנו באותו הערב ושמעת את כל אשר נדברנו. הוי, תם, באמת לא אדע מה תהי אחרית נער שכמותך, הנועז לעולל עלילות כאלה! לבי נהפך בקרבי, בזכרי כי נתתני ללכת אל מרת הארפיר ולהיות בעיניהם כמִשְתַּטָה, ולא רמזת לי אף במלה אחת!

עתה לָבַש הדבר צורה אחרת. בבקר נדמתה לו תחבולת-עָרמתו כהֲלָצָה יפה ומחוכמה מאד; עכשיו היתה בעיניו גסה ושפלה ומכוערה מאד. הוא הוריד לארץ ראשו ובמבוכתו הראשונה לא ידע מה לענות. לבסוף אמר:

– סלחי נא לי, דודתי, נִחַמתי כי עשיתי זאת – אבל לא נמלכתי, לא התישבתי בדבר.

– הוי, ילד, הלא זאת רעתך, שאינך חושב כלל אלא כשהדבר נוגע להנאתך ולשעשועיך. חשבת איך לבוא מן האי בלילה, כדי לשחוק על מִשְבַּתֵינו, חשבת איך להתל בי בּבְדוּתָה³²⁹ של חלום; אבל לא חשבת איך לרחם עלינו ולחלצנו מדאגותינו.

– דודתי היקרה, יודע אני כי התנהגתי כנָבל, אבל בתחלה לא היתה מחשבתי כלל לעשות נבָלה כזו. באותו הערב באתי הֵנה לא ללעוג לכם, אלא כדי להרגיע את רוחכם ולהגיד לכם כי לא טבענו כלל בנהר.

– אה, תם, לוּ ידעתי כי היתה בך מחשבה טובה כזו, הייתי סולח לך כמה וכמה פשעים. ולא עוד, אלא שהייתי שמֵחה גם על בריחתך. אבל הרי זה שקר גמור! כי מדוע זה לא הִרגעת אותי ולא הגדת לי?

– יען כי – ראי נא, דודתי היקרה, כאר נדברתם אז אל-אדות הָאַזְכָּרה שתֶּעָרך לנו, נִצנץ בי פתאם הרעיון, להתגנב לבית-התפלה ולהַפתיע אתכם בשעת הזכרת-נשמותינו. זה היה רעיון יפה מאד, ולא חפצתי לקלקל אותו. ולכן השיבותי את קלִפַּת-העץ לתוך כיסי ושתקתי.

– איזו קלִפָּה?

– הקלִפָּה שעליה כתבתי אליך,שאנחנו נעשִינו שודדי-הים. עתה צר לי מאד, שלא הקיצות משנתך כאשר נשקתיך. באמונה, צר לי מאד.

הקמטים הקשים שבפני הדוד הוחלקו כרגע, ובעיניה נצנצו רך וחבה.

– הבאמת נשקת אותי?

– כן, בוַדאי.

– האמנם? ומדוע נשַקתַּני, תם?

– יען כי נכמרו רחמַי עליך, כי נאנקת כל-כך מתוך שנתך.

הדברים נשמעו כדברי-אמת. קולה של הזקנה רעד מהתרגשות, באמרה:

– תן לי עוד נשיקה, תם – ושא את רגליך לבית-הספר, ואל תוסיף עוד להפריעני!

ואך יצא הנער מן הבית, והזקנה רצה אל המֶלחתה ותוצא משם מָתְנִיָה קרוּעה ובלוּאה, זו שלבש תם בימי היותו פירַטון. אך כרגע נמלכה, ותאמר אל נפשה:

– לא, לא אחַפש ולא אנַסה. בטוחה אני, שהנער העלוב כִּזֵב לי, אבל זה שקר של רוח נדיבה – כדי לתת תנחומים לנפשי. אלהים יסלח לו, שהֲרֵי מחשבתו היתה טובה. ובכל אופן איני רוצה לגַלות את השקר – לא אחַפש.

היא הניחה את המָתניה הַצִדָה ותהַרהר רגע קטן. שתי פעמים שלחה את ידה לקחת את הבגד, ושתי פעמים השיבה אותה אחור. לאחרונה התגברה על פִקפוקיה, באמרה אל לבה: “זה שקר במחשבה טובה – זה שקר הגון – אין לי להצטער עליו”. וכן התחילה לחַפש בכיסי המתָניה. לא עבר רגע, וכבר קראה את הרָשוּם על קלִפַּת-העץ – קראה ודמעות נִגרו מעיניה.

– עתה עלוּלה אני לסלוח לנער גם תִּלֵי-תִּילִים³³⁰ של חטאים!

הנשיקה החמה שנתנה הדודה פולי לתם בצאתו מן הבית, הֵנִיסה את יגונו ותמלא את לבו שמחה ואושר. הוא הלך לבית-הספר ברוח עליז, ובהיותו בחצי-הדרך הִקרתה ההצלחה לפניו את ביקי תאַצ’יר. בלי לפַקפק אף רגע רץ אליה ויאמר:

– אני התנהגתי אִתך היום שלא כהוגן, ביקי, ועל זה אני מצטער מאד. לא אוסיף עוד לעשות כזאת עד-עולם, כל ימי חיי. אנא, הַשלימי אִתי – הלא?

הנערה עמדה תחתיה ותבט אליו בחרי-אף ותאמר:

– יהי נא חסדך, אדוני תומאס סוייר, לסור מעלי ולהַרפות ממני. עד-עולם לא אדבר אִתך עוד.

היא הניעה בראשה וַתֵּשְט מעליו ותעבור. תם נדהם כל-כך, עד כי בגדל מבוכתו שכח מֵענוֹת לה: “אין ההפסד גדול כל-כך, מרת גאיוֹנה!” וכאשר נזכר בכך, כבר עבר המועד. ובכן לא אמר כלום; אבל כל קרביו יָקדו מחֵמה. שקוע בהרהורים מרים נכנס לחצר בית הספר, ומאד צר לו שאין ביקי נער: האח, איזו מָנה יפה היה נותן לה, לוּ היתה נער! בחצר נפגש שוּב עִם ביקי, ובעברו על פניה זרק לה מלה עוקצת³³¹. אף היא השיבה לו כדומה לזו – והפֶּרץ התרחב ביניהם. ביקי מלאה חמת-נקם, ובקצר-רוח חִכתה לצלצול-הפעמון, כי כלתה נפשה לראות את מוסר-תם על הקלקלה שבספר-למודו. המחשבה, אשר נִצנצה במוחה בראשונה ל“מסור” את אלפריד טימפל חלפה עתה כָלִיל.

האומללה! היא לא חשה ולא הרגישה כלל, כי לה בעצמה נישקפת צרה גדולה. המורה, מר דובינס, כבר הגיע לשנוֹת-בִינה, ותַאות-לבו לא נִתנה לו. אדיר היה חֶפצו לעלות למדרגת “דוקטור”, אבל עניוּתוֹ גָזרה עליו להשאר בשפל-המדרגה של מורה כפרי. וספר היה למר דובינס, אשר בו היה משתקע בעומק העיון בכל יום ויום, בשעה שהתלמידים היו משַננים את שעוריהם לפני התחלת הלמודים. הספר הזה היה סגור על מַסגר בשלחן-הכתיבה של המורה. לא היה אף תלמיד אחד, אשר לא בעָרה בו התשוקה להציץ בספר הפלאי הזה; אך מעולם לא נזדמנה שעת-הכוֹשר לכך. לכל נער ולכל נערה היתה השערה מיוחדת על אדות הספר, אך ההשערות היו שונות כל-כך, עד שאי-אפשר היה לעמוד על טיבו. עתה, כאשר עברה ביקי לפני שלחן-הכתיבה הלז, שעמד אצל הפתח, ראתה, והנה הֶאָח! המַפתח תָחוּב במַנעוּלוֹ. היא פנתה כה וכה, ובראותה כי אין נפש-אדם בבית-הספר, מהרה והוציאה את הספר מֵחֶביונו, שַער-הספר – “אַנאַטומיה” מאת פרופיסור פלוני-אלמוני – לא הגיד לה כלום; ובכן התחילה להפוך את הדפים, אחד אחר אחד. לבסוף נמשכו עיניה אל דף אחד אשר עליו מצוירת בצבעים יפים תבנית-אדם. באותו רגע נפל צל על הדף: תם התגנב בפתח ויסתכל בציור. חיש-מהר סגרה ביקי את הספר; אבל מחפזון ומהתרגשות קרעה את הדף המצויר עד אמצעיתו. היא נבוֹכה מאד, השליכה את הספר לתוך תיק השלחן, סבבה את המפתח במנעוּלוֹ, ומבזיון וקצף נתנה בבכי קולה.

– תם סוייר, זהו מנהג מכוֹער הראוי לך: להתגנב כמרַגל ולהסתכל במה שאחרים מסתכלים…

– מאיִן יכלתי לדעת, שאַתְּ מסתכלת באיזה-דבר?

– הלא תכָּלם, תם סוֹייר! עתה בוַדאי תלך ותַלשין אותי, – ואנה אני באה, אנה אני באה! הרי הֵעָנש אֵעָנש – ואני לא נענשתי מעולם בבית-הספר!

היא רָקעה ברגלה הקטנה ותאמר:

– יהי כן! עשֵה את הנבָלה, כטוב בעיניך. ואולם גם אני יודעת איזה דבר. עוד מעט ותראה. חרפה, נבָלה!

ושוב פרצה בבכי, ותָּרץ מבית-הספר החוצה.

תם עמד דומם, תָּמֵהַ ומשתומם על חרי-האף הגדול הזה.

הנערות הללו הן באמת אומה משונה מאד – אמר תם בלבו – היא לא נענשה מעולם בבית-הספר! פשש… ומה בכך אם לוקים? אך מה אמַר ומה אדבר – רַכַּת-לב ורַכַּת-עור היא ככל הנערות. כמובן, לא יעלה על דעתי להלשין את הפתַיָה הקטנה הזאת אל הזקן דובינס. אבל, כלום תועיל לה שתיקתי? הזקן דובינס ישאל: מי קרע את ספרו. אין עונה. אז יעשה כמו שהוא עושה תמיד: יחקור וידרוש את כל אחד בפני עצמו, וכאשר יגיע אל הנפש החוטאת, ימצא את עוֹנה גם בלי אמֶר ודברים. הַכָּרַת-פניה תענה בה. הלא כן הן הנערות: אין בהן אף מַשֶהו³³² של אמץ-לב ועזות פנים. ובכן תקבל עָנשה. כן, ביקי תאַצ’יר תֵעָנש – אין לה כל עצה ותחבולה להמלט מֵענש. – תם הִרהר זמן מועט, ואחר הוסיף: “וכן צריך להיות: היא חפצה לראות אותי בקלקלה כזו – תטעם נא עתה טעמים של יסוּרים!”

בעוד רגעים אחדים בא המורה, והלמודים החלו. תם לא מצא חפץ רב בשעורו. לרגעים הסב פניו להביט אל ספסל הנערות; פניה הנוּגים של ביקי הדאיבו את נפשו מאד. באמת, אחרי כל אותם הדברים שהיו בינו ובינה לא היה צריך כלל לחמול עליה – ובכל-זאת הרגיש רחמים רבים אליה. ואולם דאגתו לעתידותיה של ביקי הֶעסיקה אותו רק זמן מועט, כי עד מהרה נטרד בעסקיו הפרטיים: המורה מצא את עוֹנו בדבר הדיוֹ שנשפכה על ספר-למודו. החקירה והדרישה בענין זה הסירו לפי שעה את הרוח הנכֵאה גם מעל ביקי; צרתו של תם הִשכיחה אותה את צָרָתה שלה. היא לא האמינה, כי תם יוכל להֵחָלץ מצָרה, אם יכחש ויאמר שיָדיו לא שפכו את הדיו על ספרו. וכאשר שִערה, כן היה: הכָחשתו של תם הועילה אך לרָעתו. בתחלה דִמתה ביקי, שהיא תשמח לאידוֹ, וגם התאמצה לפַתות את עצמה, שבאמת היא מוצאת קֹרַת-רוּחַ³³³ בזה; אך באחרונה התחילה לפקפק קצת. כאשר קרבה הסכנה, היה עם נפשה לקפוץ ולהגיד כי אלפריד טימפל עשה את הדבר; אך כרגע התגברה על רצונה הטוב, באמרה לנפשה: “הלא תם מתכונן להגיד למוֹרה, שאני קרעתי את הציור בספרו. לא, לא אגיד דבר, אפילו כדי להציל נפשו ממות!”

תם קבל את עָנשוֹ, ויָשב אל מקומו בלי שום התמרמרוּת על עִווּת-הדִין. הוא לא חשב עצמו כלל כ“נָקי אובד”. מי יודע? – אמר בלבו – אולי באמת שפכתי אני את הדיו על ספרי בשעת משובה והוללות, מבלי אשר הרגשתי בכך. הוא כִחש, רק כדי-שלא לשַנות מן המנהג; ואחרי-כן, “התעקש” בכחשו, כדי שלא לנטות מן הפרינציפיון.

עברה שעה תמימה. המורה ישב על כסא-מלכותו, וראשו התנדנד למטה כמתנמנם: האויר מלא אותו השאון המיַשן של המוני קולות המשַננים את פִרקם. אך הנה התעורר מר דובינס, התמודד, פִּהֵק³³⁴ ואחר פתח את תיק-שלחנו ויאמר להוציא משם את הטָמיר³³⁵ – אך נראה כמפַקפק, אם יקחנו אם לא. רוב התלמידים נשאו אליו עיניהם בעצַלְתַּיִם, אך שנַיִם מהם שמרו את תנועות-ידיו בעִיון עצום ובלב חרד. מר דובינס לקח את הספר בידו בנפש פזורה, ואחר הניחוֹ על השלחן לפניו ויתכונן לקרא בו.

תם נתן עיניו בפני ביקי. היא דָמתה בעיניו ברגע זה לשָפן מֻרדף ומֻדָח, שכבר כונן הצַיָד אל ראשו את קנֵה-רוֹבֵהוּ. בִן-רגע שכח תם את כעסו וריבוֹ אִתָּה. חיש-מהרה צריך למצא עצה ותחבולה – תכף בלי התמהמה! אבל דוקא קִרבת הסכנה בִלבלה את מוחו והחלישה את כח-ההמצאה שלו. הנה נצנץ במוחו רעיון יפה: הוא ישתָּער אל המורה, יחטוף את הספר מידו וינוס החוצה! אבל בעוד הוא מהרהר בהחלטתו זו, וכבר עבר המועד – המורה פתח את הספר. הוי, לוּ יכול תם להשיב אחוֹרַנית את הרגע הקטן של פקפוקו! עכשיו אבדה כל תקוה, – תשועת ביקי היתה תלויה בהֶרף-עין, ואותו הֶרף-עין אֵחר בפקפוקו! המורה סקר בעינים מזָרוֹת אֵימה את כל התלמידים והתלמידות. מפני המבט הזועם הזה נִחתו הכל, הורידו לארץ ראשם; אָחזה רעדה גם את הנָקִי שבנקִיים. דומיה איומה שררה בכל הבית; המורה אסף אליו את כל חמתו, ואחַר הוציא מפיו בקול יבש וחד את השאלה:

– מי קרע את הספר הזה?

דממה מוחלטת. המורה הטביע עיניו בתלמידים, איש אחרי רעהו, אולי תעיד חָזוּתו על החוטא.

– בנימין רודזירס, האתה קרעת את הספר?

תשוּבה שלילית. הפסקה.

– יוסף האַרפיר, אתה?…

– לאַו. תם התרגש יותר ויותר; חקירה אִטִית זו הגדילו עוד את יסוריו. המורה סָקר שוב את כל ספסלי הנערים, נִמְלַך בדעתו רגע קטן, ואחר פנה אל הנערות.

– אימי לורינס?

תנועת-ראש שלילית.

– שושנה הארפיר?

אותה התנועה עצמה. עתה הגיע תוֹרָה של ביקי. כל אבריו של תם רעדו מרוב התרגשותו. הוא ראה כי אבדה כל תקוה. והמורה נתן עיניו בה ויאמר:

– רבקה תאַצ’יר! (תם הביט אליה: פניה חורו כסיד) הַאַתְּ קרעת – לא, הביטי ישר אל פנַי (היא שִלְבָה ידיה כמבקשת רחמים) – אַת קרעת את הספר?

במהירות הברק התרוצץ רעיון במוחו של תם. הוא קפץ ויקרא:

– אני עשיתי זאת!

כל התלמידים הביטו אליו בתמהון: האִם יָצא מדעתו? ותם עמד תחתיו רגע קטן, דֵי הָשיב רוחו, ואחַר שָם לדרך פעמיו, אל המורה, לקבל את הענש מידו. התמהון, התוֹדה, הכבוד וההערצה, שזָרחו עליו מֵעיני ביקי הנמוֹגה, בעלוֹתוֹ לגַרְדוּם³³⁶, היו לוֹ שִלוּמִים די והוֹתר אפילו בעד מאה מַלקות. מָלא התפעלות בעצמו על ההוד וההדר שבמעשה-גבורתו ונדיבותו זו, סָפַג³³⁷ תם את המַלקות, בלי צפצוף כל-שהוא – והמלקות היו הפעם קשות ואכזריות מאד, שכמוהן לא הוציא עוד מר דובינס מתחת ידו. וכן קבל בשויון-נפש גם את תוֹספת-הענש: להשאר בבית-הספר שתי שעות אחרי כלוֹת הלמודים. הוא יָדע, מי יחַכה לו בחוץ עד תום זמן כִּלְאוֹ!

בלילה הזה, כאשר שכב תם על מטתו, הִרבה לחשוב איך להִתנַקם באלפריד טימפל; כי ביקי סִפרה לו, בבשת ובחרטה, את כל פרטי הדבר. אך גם מחשבות-הנָקם פִנו מקום עד מהרה להרהורים יותר נעימים, והוא נִרדם בעוד אזניו מלֵאות את הדברים האחרונים של ביקי:

– הוֹ, תם, איך יכוֹלתָּ להיות נדיב-רוח כל-כך!

פרק י"ט: הַמִּשְׁפָּט

ימי הדרור של הקיץ היו ארוכים ומשועממים מאד. ביקי תאַצ’יר נסעה אל עיר-מולדתה לבַלוֹת שָם את ימי-החפש – ונפשו של תם ריקה. ובעוד הוא מבקש לו שעשועים חדשים, והנה באה מחלת-הבהרת ותאסרהו אל מטתו במשך שבועות אחדים. גם כל העיָרה כמו נרדמה בחום-הקיץ.

אך פתאם באה תנועה גדולה ותעבר את רוח-התרדמה מעל העיָרה. המשפט על דבר הרצח בשדה-הקברות החל להתברר. זה היה עתה ראש שיחתם של אנשי העיָרה. תם הטה אזנו לשמוע כל אשר ידֻבר בענין זה, ובכל שיחה דִמה למצא רמז המכֻוָן אליו, ואף כי לא יכול לברר לעצמו, איך אפשר לחשוד אותו שהוא יודע את סוד הרצח, בכל-זאת היה חרד ונפחד כל אותה העת. הוא קרא את הוק אל מקום בודד, כדי לשיח אתו בסוֹדם הנורא, למען יִרוַח לו מעט, וגם כדי להִוָכח, אם לא הוציא הוק דבר מפיו בקלות-דעתו.

– הוק, האם הגדת לאיש דבר על אוֹדות הענין?

– על איזה ענין?

– יודע אתה מעצמך.

– אַה, בודאי לא הגדתי.

– אף מלה אחת?

– אף לא חצי מלה, חי-נפשי. ולמה זה שאַלְתַּני כזאת?

– כך, אני יָראתי…

– הלא יודע אתה, תם, כי לא נִשָאר בחיים אפילו שני יָמים, אם יוָדע הדבר לאיש.

תם נִרגע קצת. ואחרי הפסקה קטנה אמר:

– ואם יאיצו בך, ואם ידרשו ממך בחָזקה, התגיד?

– יאיצו בי להגיד? כן, אם אֶתְאַוֶה מאד שאותו השד האינדיאני יטביעני בנהר, אזי אגיד. באופן אחר – לאַו!

– טוב מאד. כמדומה לי שאין לנו מה לפחוד, כל זמן שנשמור פִינו ולשוננו. ובכל-זאת לא יזיק, אם נחַדש את השבועָה – ליתר תוקף.

– אני מסכים.

השבועה האיומה נִשנתה בכל הוֹדָה הנורא.

– הוק, מה אומרים הבריות על אדות הענין? שמעתי שיחות לאין מִספר.

– הבריות? הם באחד: פוטיר, פוטיר ופוטיר! כשאני שומע שיחתם, תאחזני רעדה, ולהֵחָבא אני חפץ במעמקי אדמה.

– וכן גם אני. לפי דעתי, דבר האבוד הוא, זה הזקן פוטיר. ומה האם לא צר לך עליו לפְרָקִים³³⁸?

– כמעט תמיד. אמנם, האבֵדה אינה גדולה, אדם ריק הוא, אבל מעולם לא עשה רעה לאיש. לעתים היה צָד דגים קצת, כדי שיהיו לו מעות לשתות לשָכרה – ורוב זמנו בִלָה בשֵנָה. אבל את מי אין כמו אלה? אין לי להתבַיֵש אפילו בפני המטיפים שלנו, ואני יודע, כי לבו לא רע כלל. פעם אחת נתן לי חצי-דג, כשהסעודה לא היתה מספיקה לבעליה. ופעמים רבות עמד לי בשעת דחקי.

– ולי הִתקין תמיד נחשי-ניָר וגם היה רוֹכס וָו אל חַכָּתִי. לוּ יכלנו לחַלצו מרָעתו!

– לא, תם, אנחנו לא נוכל להוציאו מִמַסגר. וגם לא נועיל לו בכך; שהרי תֵכף יתפשו אותו שוּב.

– כן הדבר, בוַדאי. אבל מצטער אני לשמוע איך הם מנַבלים את שמו וטופלים עליו עלילות שקר.

– גם אני כועס על זאת. חי-נפשי, באזני שמעתי אותם אומרים שהוא הרוצח היותר גדול בכל הסביבה, וגם מתפלאים הם, שלא תלו אותו זה כבר.

– כן, הכל אומרים כך. ואני שמעתי אותם אומרים, כי, אם יֵצא לחפשי, יקרעוהו כדג.

– וגם עשה יעשו זאת.

הנערים נדברו עוד זמן רב, אבל השיחה לא הביאה להם נַחת. כאשר הגיעו דמדומי³³⁹ הערב עמדו רגליהם אצל בית-הכלא הקטן הבודד, – כאִלו חִכו שֶיִקרה איזה דבר-פלא. אשר ישים קץ למצוקות-נפשם. אבל מאומה לא קרה; שום מלאך ושום קוסם לא שמו לב, כנראה, לגורלו של האסיר העלוב.

הנערים עשו כמנהגם תמיד: הם נגשו אל שִבכת-החלון ויושיטו לפוטיר מעט טַבַּק וגפרוּרים. חדר-כִלאו היה בקומה התחתונה, סמוך לקרקע, שומרים לא עמדו שם.

דברי התודה והברכה של הזקן על מַתנוֹתיהם, היו תמיד כמדקרות-חרב ללבם. אך הפעם יִסרו אותם כִליוֹתיהם ביותר, והם היו בעיניהם כבוגדם ושפלים, באמוֹר אליהם פוטיר כדברים האלה:

הִגדלתם חסדכם אִתִּי, נערים, יותר מכל בני עירנו. ואני לא אשכח זאת לעולם. לפעמים אני אומר אל לבי: הלא תמיד הייתי מתקן נחשי-ניָר לנערים – אני אומר – וגם הייתי מַראה להם את המקומות היותר טובים לציד דגים, וגם עשיתי להם טובות ככל יכלתי, ועתה שכחו כֻלם את הזקן פוטיר בעת צרתו, רק תם והוק לא שכחוהו –אומר אני – וגם אני לא אשכחם. ועתה, נערים, הנה אני עשיתי מעשה נורא – שִכוֹר הייתי ומשוגע הייתי באותה שעה – ועל-כן יתלוני, וכך נאה לי. נאה וטוב לשִכוֹר כמוני. אך למה זה אַבעית אתכם בדברי, ואתם הייתם טובים לי תמיד. ואולם זאת חפצתי להגיד לכם: אל תִשתַּכרו לעולם, ולא תגיעו למקומי. עִמדו נא שָם לצד שמאל – כך – נעים לי לראות פנים חביבים, בעת שהכל עזבוני. פנים טובים, פני-ידידים… עִמדו איש על שכם רעהו, למען אוכל למשש אֶתכם בידי. כך. תִקעו לי כַפכם – ידיכם הקטנות תעבורנה בעד הסוֹרג³⁴⁰, אך ידי גדולה וגסה. ידיכם קטנות ורָפוֹת, והן עזרו הרבה לפוטיר האומלל, ובודאי היו עוזרות עוד יותר, לו היה הדבר ביכלתָן.

תם שב הביתה בלב נשבר ונדכא, ובלילה בִעתוּהּוּ חלומות רעים ונוראים. כל יום המחרת ויום שלאחריו היה מתהלך לפני בית-המשפט; כח טמיר וכביר דחף אותו בחָזקה להִכָּנס אל הבית, אבל הוא כבש את יצרוֹ ויעמוד בחוץ. ואותה המלחמה הפנימית בעצמה היתה גם להוק. שני הנערים השתדלו להשתמט איש מפני רעהו; כל אחד מהם התאמץ לסור מעל בית-המשפט וללכת בדרך אחרת, אבל רגליהם הובילו אותם שוּב אל מקומם הראשון. תם הטה אזנו לשמוע לשיחות הבטלנים היוצאים מבית-המשפט, אבל השמועות היו רעות ומרגיזות: המוֹקשים שֶטָמנוּ לפוטיר האומלל הולכים ומתהַדְקִים³⁴¹ סביבותיו יותר ויותר. מקץ היום השני לבֵרור המשפט, עברה השמועה בעיר, כי עדותו של האינדיאני דזוֹ אין להָזיז עוד, וכי עתה אין עוד כל ספק בִדְבַר פסק-הדין שיחרצו השופטים.

באותו הערב שב תם הביתה בשעה מאוחרת מאד, ויבא אל חדרו בעד החלון. רוחו היה סוער מאד, ושעות אחדות עברו עד אשר נרדם וַיִישן. ביום המחרת בבקר נהרו כל אנשי העיָרה אל בית-המשפט, כי ביום הזה חִכו לגמר-הדין. עד מהרה נמלא אולם-המשפט אנשים ונשים מִפֶה לפֶה. אחרי הַמְתָּנָה ממושכה נכנסו ה“מושבעים” בשורה ארוכה, אחד אחַר אחד, וישבו על מקומותיהם. בעוד רגעים אחדים הכניסו את פוטיר אסוּר בכבלי-ברזל, והוא חִור כסיד ועיניו תועות באפס-תקוה, ויושיבוהו על מקום, ששם יוכלו כל הסקרנים ללטוש עיניהם אליו. גם האינדיאני דזו היה לתל שכָּל העינים פונות אליו. אך הוא היה עז וקר ובלי-חָת כמשפטו תמיד. עברו עוד רגעים אחדים, ויבואו גם השופטים, והשֶריף הודיע כי הישיבה נפתחה. קמה דממה, לא נשמעו בלתי אם הלחישות בין עורכי-הדין ורַחַש הניָרות בַהפוֹך בהם השופטים והסניגורים. כל ההכנות הממושכות הללו הגדילו עוד את הרושם החגיגי ועוררו עוד יותר את כונת-לבם של הנאספים.

נקרא עֵד, שהגיד, כי מצא את פוטיר רוחץ את ידיו בנחל באותו הבקר אשר בו נגלה דבר הרצח, וכי אך ראהו פוטיר, מִהר להתעלם מן העין. הקטֵיגוֹר³⁴² שאל את העֵד שאלות אחדות ויאמר אל סנגורו³⁴³ של פוטיר:

– חָקר־נא אתה את העד.

האַסִיר נשא את עיניו רגע, ותכף הוֹרידן שוב לארץ באמוֹר סניגורו:

– אין לי מה לשאול את העֵד.

העֵד השני הִגיד, כי הסַכִּין שנמצא אצל ההרוג, היה זה של פוטיר.

– חָקר־נא אתה את העד – אמר הקטיגור אל הסניגור.

– אין לי מה לשאול אותו – ענה הסניגור.

עֵד שלישי נשבע, כי הוא ראה פעמים רבות את הסכין בידי פוטיר. ושוב סֵרב מליצוֹ של פוטיר לחקור ולבדוק את העד.

אותות תמהון ורוגז נראו על פני הקהל. כלום אומר מליץ־יושר זה להפקיר את חייו של הנאשם, בלי שום השתדלות כל־שהיא להצילו?

כל פרטי המעשה הנורא, שעדיין לא נמחָה זִכרם מלב הקהל, שבו ונתקַיְמו על־ידי עדים שונים, וסניגורו של פוטיר לא ראה לו חובה כלל לחקור ולבדוק אותם. הקהל לא יכל להתאפק ויבַטא את רָגזוֹ בקול תלונה דקה. אב־בית־דין גער בָּרוֹגנִים וַיַהַס אותם.

אז קם הקטיגור ויאמר:

– אחרי דברי עֵדוּתם של האזרחים הנכבדים, שהעידו בשבועה, אין עוד שום ספק באשמתו של האַסיר האומלל העומד לפנינו. הדבר הוברר למַדַי. ועתה, אדוני המושבעים, עֲשו משפט!

פוטיר האומלל השמיע קול אנָקה, ויכס פניו בכפות־ידיו ויַנָע את גופו אַט לפנים ולאחור. דומיה מדַכאה שררה באולם המשפט, בפני הנאספים נִכְּרוּ אותות התרגשות, ועיני הנשים מלאו דמעות מהמון־לב. והנה קם הסניגור ויאמר:

– בראשית בֵרור המשפט שַמתי לי למטרה להוכיח, כי הנאשם עשה את המעשה הנורא בשגעון הבא מתוך שִׁכָּרוֹן. עכשָו שִניתי את דעתי ולא אעמוד עוד על טענה זו. (אל שליח בית־דין) הַכנס את תומאס סוֹייר.

אותות תמהון וסקרנות נראו בפני כל הנאספים, וגם פוטיר בכלל. כל העיניים תלויות אל תם, אשר בא ויעמוד לפני שלחן השופטים. הנער נבוך ונרעש ונפחד מאד. אחרי שהשביעוהו את שבועת־העדים, פנה אליו סניגורו של פוטיר ויאמר:

– תומאס סוֹייר, איפה היית אוֹר³⁴⁴ ליום שבעה עשר ביוּני כשעה אחר חצות־הלילה?

תם הֵציץ אל פני הנחושָה של האינדיאני דזוֹ, ולשונו כמו דבקה אל חִכּוֹ. כל הנאספים חִכּוּ בלי נשמה למִפְתַּח־שפתיו, והוא לא יכל להוציא הֶגה מפיו. ואולם אחרי רגעים אחדים התגבר קצת, ובשפתים רועדות ובקול שפל ענה:

– בשדה־הקברות!

– אנא, הָרֵם־נא קולך מעט. אל תירא. ובכן, אתה היית – –

– בשדה־הקברות.

בת־צחוק של בוז רִפרפה על פניו של האינדיאני.

– האם היית בקרבת קברוֹ של הזקן ויליאם?

– כן, סיר!

– הָרֵם־נא קולך עוד יותר. קרוב מאד אל אותו הקבר?

– באותו ערך שאני קרוב עתה אליך.

– האם ישבת שָם במחבוא?

– כן, הסתתרתי.

– ואיפה נסתתרת?

– מאחרי עץ־האורן אשר על שפת הקבר.

האינדיאני נזדעזע, אך איש לא הרגיש בכך.

– האם היה עוד־מִי אִתך?

– כן, סיר. אני באתי שָמה עם – –

– חכה – חכה מעט. אין צורך לקרוא עתה בשֵם חברך. אנחנו נזמין אותו הֵנָה כשהשעה תהיה צריכה לכך. האם נשאת איזה דבר אִתך?

תם נשתתק ויבט במבוכה.

– הגד נא, בני, אל תירא ואל תֵּחַת. האמת מכֻבֶּדת תמיד. מה זה נשאת אז בידך?

– רק – רק – חתול מת.

מתוך הקהל בָּקע ועלה צחוק של בדיחות, אך מגַעֲרת אב־בית־דין נֶחבא הקול תכף.

– אנחנו נגיש את השֶלֶד של אותו החתול לפני השופטים. ועתה, בני, סַפר־נא, כסדר, את כל פרטי־הדבר, – סַפר הכל על־פי דרכך, רק אַל תכַחד דבר, ולִבך אל יפחד.

ותם פָתח ויספר – בתחלה בקצת פחד ופִקפוק, אך לאט־לאט התלהב בסיפורו, קולו הלך ורם, ושפתיו בָּרוּר מִלֵּלוּ. כל הנאספים עצרו בעד נשמת־אַפָּם ובפֶה פָעור שתו בצמא את דבריו. כמו בחבלי־קסם נאחזו כֻלם בספורו הנורא, וההתרגשות הכללית הגיעה למרום־קִצָה לשֵמע דבריו אלה: "הרופא חטף את לוח־העץ ויך אָרצה את פוטיר, ואז הִשתָּער האינדיאני דזוֹ בסַכין אל הרופא מאחוריו וַ – –

פְּרַח! במהירות הבָּרק טָס האינדיאני דזוֹ אל החלון הפתוח, הִפיל ארצה את כל העומדים לפניו, קפץ החוצה – ואיננו!

פרק כ: פַּחַד תָּם. הַחֻרְבָּה

ושוּב היה תם לגבור-היום בעיָרתו: הזקנים הללוהו וחבבהוהו, ובני-הנעורים קנאו בו. שם-תהלתו נקבע גם בדפוס לדורות-עולמים על-ידי העתון המקומי, שהִרבה לסַפר בשבחוֹ. ויודעי בִינה לעִתִים החליטו, כי עתיד הוא עוד לעלות על כסא-הנשיאוּת של ארצות-הברית, אם לא יעלה לתלִיָה קודם-לכן.

והעולם ההפַכפך וקל-הדעת חִבֵּב ורִחֵם עתה את פוטיר השִכּוֹר, באותה ההַפְרָזה³⁴⁵ בעצמה, שֶבָּה בָּזָה ושִקֵץ אותו מקודם. אבל כך מנהגו של עולם, ואין לדון אותו בגלל-זה לכף-חובה.

ימיו של תם היו עתה ימי כבוד ותהלה, אבל לילותיו היו לילות נדוּדים וזוָעות. בחלומו ראה תמיד את האינדיאני דזוֹ הַבָּא לקחת נקם. גם הוק היה עתה נרעש ונפחד מאד, יען כי תם הגיד את כל פרטי הדבר לסניגורו של פוטיר בערב שלפני גמר-הדין, ולכן חרד לבו של הוק, פן יְשַתְּפוּ³⁴⁶ גם את שמו לאותו הענין, אף שמנוּסָתו של האינדיאני פטרה אותו מן היסוּרים לבוא להָעִיד בבית-דין. אמנם, הנער האמלל השביע את הסניגור לעבור עליו בשתיקה. אבל הרי גם תם בשַעתו התחַיֵב בשבועה היותר חמוּרה ואיומה לשים מחסום לפיו, ובכל-זאת כאשר הציקו מוסר-לבו קם וילך בנשף בערב יום המשפט אל הסניגור ויספר לו את כל המעשה הנורא, – ואיך יוכל עוד הוק להאמין לשבועותיהם ולהבטחותיהם של בני-אדם.

גם תם לא ידע שָלֵו בנפשו. עִתִּים דָאַג, פן לא יתפשו את האינדיאני; ועִתִּים פָּחַד, פן יתפשוהו. הוא הרגיש בנפשו, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ימות האדם הזה ובעיניו יִראה את פִגרוֹ.

נקבעו פרָסים למוצאי הרוצח, חפשו ובדקו בכל הסביבה – והאינדיאני דזוֹ נעלם ועקבותיו לא נודעו. בַּלָש³⁴⁷ עושה-נפלאות, מהולל ברוב התשבחות, בא מן העיר סן-לואי להראות כח-מעשיו בענין זה; הוא בא ויחַפש ויבדוק בחורים ובסדקים, הֵרִיח את האויר מסביב, נענע בראשו, קרץ בעיניו בערמוּמיוּת יתרה, ולאחרונה הודיע, עליז-גאוה, כי מצא – – “עקב”. אך יען כי אין נוהגים לתלות “עקב” אפילו בשביל רֶצַח, לכן נמלך הבַּלָש המחוכם, וישב לעירו ולביתו – ותם נשאר בפחד ובדאגה כמקדם.

ואולם מיום ליום הלך ונִטַשטש³⁴⁸ הרשם הנורא, ולאט-לאט הִסִיחוּ³⁴⁹ הנערים את דעתם מִפַּחדם ודאגתם ויבקשו להם ענין חדש. ובאחד הימים תָּקפה את תם לפתע-פתאם תשוקה עזה – לַחפּוֹר מַטמונים ולבקש אוצרות-חשך. ותם אינו אוהב ל“החמיץ”³⁵⁰ את מחשבותיו: אומר ועושה. תכף הלך אל דזו האַרפיר, כדי לשַתֵּף אותו בעסק זה; וכאשר לא מצא אותו בביתו, חָש אל “בן” רודזירס – גם זה איננו: הלך לצוד דגים. תם פָנה כה וכה, והנה נתקל³⁵¹ בהוּק, המכוּנה, “חמוּץ-ידים”. כשהשעה דוחקת, אפשר לצאת גם בו ידי-חוֹבה. תם משך אותו אל פִנה נסתרה, ובסודי-סוֹדות ערך לפניו את מחשבתו הגדולה. הוּק הסכים תכף. הוק מוּכן ומזומן תמיד להשתתף בכל מיני עסקים המבטיחים שעשועים ואינם דורשים מעות-מזומן, – שהרי יש לו במדה גדושה³⁵² אותו מין עת שאינה כסף.

– איפה נחפור? שאל הוק.

– בכל מקום שנחפוץ.

– כלוּם נמצאים האוצרות בכל מקום שהוא?

– בוַדאי לא. הם נסתרים במקומות מיוחדים – לפעמים באִיִים שוממים, ולפעמים בארגזים רקובים, מתחת לשרשיו של עץ זקן ויבש, בדִיוק באותו מקום שיפול עליו הצֵל בחצות-הלילה. אך לרוב – תחת הרִצפה של בתים עזובים ושוממים, ששָם קִננו “רוחות”.

– ומי מַטמין את האוצרות באדמה?

– כמובן, גזלנים. ומה דִמית אתה? הדירקטורים של בתי-הספר לשבתות?

– איך אוכל לדעת זאת! לוּ היה שלי, לא הייתי גוֹנז אותו; אני הייתי מוציא את הכסף ומתענג על כל טוּב.

– גם אני. אך גזלנים אינם מתנהגים ככה; הם גונזים תמיד אוצרות והולכים להם.

– ואינם באים כלל לקחת מה שגנזו?

– לא. הם מתכַונים לבוא, אך על-פי-רוב הם שוכחים את סִמני-המקום, או שהם מתים בינתַיִם. וכן מונח-לו האוצר באדמה יָמים רבים, עד שהוא מעלה חלוּדה; ופתאם מִזדַמן לידו של אדם אחד איזה גליון בָּלה שהוֹריקו³⁵³ פניו מחמת זִקנה, ובכתב הזה נרשמו הסמנים אשר על-פיהם יִמָצא האוצר. ושבוע תמים יעמול האיש בקריאת הכתב, יען כי האותיות אינן פשוטות אלא כתב-חרטומים.

– חרטוּמים? מה זה?

– כתב-חרטומים, זה צורות ותָוִים וכדומה, שלכאוֹרה³⁵⁴ אינם אומרים כלום.

– היש בידך גליון-של-חרטומים כזה?

– לא.

– אם כן, איך תוכל למצא את האוצר בלי סמנים?

– אין לי צורך בסמנים. הגזלנים גונזים את אוצרותיהם תמיד בבתים שתפשו רוחות, או על אחד האִיִים, או תחת עץ מת ששָרשוֹ יוצא דוֹפָן³⁵⁵. והנה את אִי-דזקסון תַרנוּ ובדקנו קצת, ועוד נוכל לחַפש בו עוד פעם. וגם יש חוּרבה ישָנה שקִננו בה רוחות, על הגבעה ממול הנחל; וגם יודע אני המון עצים זקנים, ששָרשם בוֹלט מן הצד.

– ותחת כל עץ שכזה טמוּן אוצר?

– מה זה עולה על דעתך? לא!

– אם כן, איך תדע, תחת איזה עץ צריך לחפור?

– נחפור תחת כל העצים הללו.

– הלא אז נחפור כל ימי הקיץ!

– ומה בכך? שַוֵה לנגדך, שבאחד הימים תמצא סיר-נחשת מָלֵא דוֹלָרים, כמאה לערך, או ארגז רקוב מָלא אבנים טובות ומרגליות – מה תאמר אז? אַהאַ?

עיניו של הוק נוצצו, כאלו נפלה בהן דליקה.

– הוֹ, הוֹ, זה היה יותר מִדַי בשבילי. תן לי את מאה הדוֹלָרים, ואת האבנים הטובות אני מוחל לך במחילה גמוּרה.

– טוב מאד. ובכל זאת אתערב אִתך, שלא תשליך אחרי גֵוְך גם את האבנים הטובות. הרי יש בהן שֶשָוְיָן עשרים דוֹלַר כל אחת. אין אף אחת שמחירה פחות מחמשה או ששה דולרים.

– האמנם? בפוֹעל ממש?

– חֵי נפשי! שאַל את כל מי שיהיה, ויַגִדִך. כלום לא ראית מימיך אבנים יקרות? למשל: נפך, סַפִּיר ויַהלוֹם?

– לא ראיתי מעולם, אם לא יַטְעֵנִי זכרוֹני.

– אה, אצל מלכים הן נמצאות חֳמָרים-חֳמָרים.

– גם מלכים לא ראיתי מִיָמַי.

– פשיטא! כאן באמריקה! אך לוּ נִזדַמַנת לאירופה, היית רואה אותם המוֹנים-המוֹנים, עד שֶיִבְלוּ שפתותיך מִלֵאמר דַי.

– אפשר. ואולם הגידה נא: באיזה מקום נתחיל לחפור?

– גם אני איני יודע בבֵרוּר. אולי נָחֵל באותו העץ הזקן בעל הענף היבש, שם על הגבעה מאחרי היער.

– מַסכים.

הנערים מצאו להם מַכּוּש³⁵⁶ מקולקל ומַעְדֵר, וישימו לדרך פעמיהם. עיֵפים ומזִיעים באו אל מחוֹז-חפצם – מהלך שלשת מילין – וַישתַּטחו תחת עץ עָנֵף להִנָפש ולעַשֵן קצת.

– מה יפה פה! – אמר תם – שמע נא, הוק: אם נמצא פה אוצר, מה תעשה בחֶלקך?

– אני אכַל בכל יום ויום לַחמָנִיָה³⁵⁷ ממֻלָאה בבשר ואשתה אַחריה כוס-סוֹדָה, ואבַקר בתמידות כל קִרקוס שיבוא לכאן. וכך אבַלה את יָמַי בנעימים.

– האין בדעתך להניח חלק מן הכסף לפִקָדון?

– להניח לפקדון? זה למה?

– כך, כדי לחשוֹך לימים הבאים – כדי שיהי לך תמיד במה להתפרנס.

– אין כדאי! סוף-סוף ישוב אבי לעירנו וְיִקח ממני את הכסף בחזקת-היד, וחיש-קל יבַזבז³⁵⁸ ויפַזר עד פרוטה אחרונה. אם כן, למה אחשוך ואקמץ? ואתה, תם, מה תעשה אתה בחלקך?

– אני אקנה לי תוף חדש, חרב חַדה, וגם מִטפַחת-ענִיבה אדומה לצוארי, וגם כלב גדול, וגם אקח לי אשה.

– תקח אשה? מה אתה סח³⁵⁹!

– כן, כן, כאשר אמרתי.

– תם, האם לא נִטרפה דעתך³⁶⁰?

– חַכה – וראית.

– אם כן, תעשה שטוּת מאין כמוה. ראה, למשל, אבא ואמא שלי. מלחמת-תמיד! הם התקוטטו ונִצוּ כל הימים. אני זוכר זאת היטב.

– מִזֶה אין רְאָיָה³⁶¹. הנערה שאקח אני לאשה, היא לא תִנָצֶה עִם איש.

– תם, אני אומר לך: כֻלָן שָווֹת. הן מוציאות את האדם מן העולם. שמַע לעצתי: הִתיַשב היטב בעִנין זה! ומה שְמָה של אותה תינוקת?

– זו אינה כלל תינוקת – זו נערה.

אחת היא; מי שאומר “תינוקת” אינו מִשתַבש³⁶², ומי שאומר “נערה” אינו משתבש: כזו כן זו. ובכן, מה שְמָה?

– בקרב הימים אגיד לך, לא עתה.

– יהי כן. אפס, אם תקח אשה, אֶשַאר אני גַלמוד ועזוּב יותר מבראשונה.

– לא-כלל! אתה תבוא ותֵשב אִתָּנו יַחד. ואולם עתה נחדל-נא מזאת, עת לגשת אל העבודה. הבה, נחפור!

כחצי שעה עבדו בזֵעת-אַפָּם – חָפרו ולא מצאו כלום. יָגעו וחָפרו עוד כחצי-שעה – ועמָלם היה לשָוא. וַיאמר הוק:

– האם תמיד הם מטמינים עמוֹק כל-כך?

– לפעמים, אך לא תמיד. כפי הנראה, לא בָחַרנו את המקום הנכון.

הם בחרו מקום אחר, והעבודה הֵחֵלָה מחָדש, אם גם בכבֵדוּת ובידים רפות. זמן רב חפרוּ דוּמָם. לסוף הִפסיק הוק את עבודתו, וַיִשָעֵן על מַעדֵרוֹ, ויַקנח בשַרוֵלו את טִפות-הזֵעָה העָבוֹת שנָזלו ממצחו על פניו, ויאמר:

– ואָנה נלך לחפור אחרי-כן?

– אדַמה, שצריך לעשות נסיון תחת העץ הזקן אשר על גבעת-קאַרדיף, שָם מאחרי ביתה של האלמנה.

– אקַוה, כי שם יהיה המקום טוב ומוצלח. אבל, תם, האִם לא תקח האלמנה את האוצר מידינו? שהרי העץ עומד על אדמתה.

– היא תקח? אַדרבא, תנַסה נא לקחת! האוצר שַיָך תמיד למוֹצאוֹ – ואחת היא לי, באדמת-מי נמצא.

הדברים האלה הרגיעו את רוחו של הוק, והעבודה נמשכה שוּב בשקידה. אך כעבוֹר זמן-מה קרא הוק:

– לעזאזל! כנראה, גם פעם טָעִינו במקום. מה דעתך, תם?

– הדבר תָמוּהַ מאד, באמת. אינני יכל להבין זאת. לפעמים מַפריעות המכַשפות. בוַדאי גם כאן יד מכשפה באמצע.

– הבָלים! למכשפות אין שום שליטה בַיוֹם.

– צדקת. שכחתי דבר מפורסם כזה. אַה – עתה הוברר לי הדבר! טפשים גדולים אנחנו גם שנֵינו! הרי צריך לכַוֵן את המקום אשר שם יפול צִלוֹ של הענף היבש בחצי-הלילה, ושם צריך לחפור!

– אם כן, הרי יגענו עד עתה לריק. לעזאזל! מה לעשות? נשוּב הלוֹם בערב, אף כי הדרך רחוקה מאד. התוכל להתחמק מביתך?

– אשתדל. צריך לעשות הדבר בלילה הזה; כי, אם יראה איש את החפירות הללו, הרי יבין תכף על שום מה הן, ובא ולקח את האוצר, ואותנו יעזוב לאנחות.

– בוַדאי. אני אעמוד לפני ביתכם בלילה ואשמיע קול יללת-חתול, למען תדע.

– טוב. ועתה נסתיר-נא את כלי- מלאכתנו בין השיחים.

סמוך לחצות-הלילה שָבו הנערים למקום-החפירה, ויֵשבו בעלטה ויחַכו. המקום היה שומם, בודד, והשעה שעת מִסתּוֹרין³⁶³ ואֵימִים. “רוחות” מתלחשות בין עֳפָאִים, שֵדִים מצִיצים מכל פִנה אפֵלה, קול עמוּם של נביחת כלב העומד על המשמר נִשָא באויר מִמֶרחקים, ולעומתו עונה ינשוף ביִללת-תוגה. הנערים ישבו נפחָדים בסביבה האיומה הזאת, ודבריהם היו מעטים. סוף-סוף הגיעה שעת-חצות – לפי חשבונם – הם כִונו את המקום אשר שם נפל צל הענף, ותכף התחילו לחפור. הפעם היה לבם בטוח שיצליחו, ולכן עבדו בזריזות ובחשק נמרץ. הבוֹר נתעמק יותר ויותר, ובכל פעם שהִקיש המַעדר על איזה דבר קשה, פָחַד ורָחב לבם, – אך תוֹחַלתם נכזבה תמיד: בדקו ומצאו אבן או שרשי עץ. לסוף אמר תם:

– כנראה, גם הפעם נעמול לריק. לא זה המקום.

– אי-אפשר! הלא מקום-הצל מסומן אצלנו בדיוק, בחבל.

– יודע אני – אך, כנראה, יש כאן פְּסוּל אחר.

– איזה פסוּל?

– אנחנו כִוַנוּ את השעה רק בדרך-הַשעָרה. אפשר שעוד לא הגיעה חצות-הלילה, או שכבר עברה.

הוק השליך את מַעדרו אָרצה, ויאמר:

– ענין רע מאד. צריך ללכת מזה בידים ריקָניוֹת – שהרי אי-אפשר לנו לכוֵן את השעה. ומלבד זאת – מה נורא המקום הזה, בשעה כזו, שרוחות ומכשפות סובבות אותנו מכל צד. אני מרגיש כל העת איזו תמונה איומה מאחרַי. ירא אני להסב עיני, פן אראה לנגדי איזו מכשפה המחַכָּה לשעת-הכושר³⁶⁴. סָמַר בשָרי מִפַּחד…

– גם אני שָרוי³⁶⁵ באֵימה. על-פי רוב הם מניחים אצל האוצר גופת-מת, בתור שומר.

– רבונו של עולם!

– כן הם עושים. שמעתי רַבּוֹת כאלה.

– תם, אני אינני אוהב לעשות חפושים ובדיקות במקומות שֶמֵתִים מצוּיים שם. איני רוצה שיהיו לי עסקים עמהם.

– גם אני אינני חפץ להרגיזם. פתאם יזקוף אותו המת שִלְדוֹ ויתחיל לדַבר אלינו!

– הֶרֶף, תם! נורא לשמוע! אני יועץ לעזוב את האוצר בכאן, ולנַסוֹת במקום אחר.

תם הִרהר קצת, ויאמר:

– בחוּרבה של הרוחות. שם הוא המקום הנכון!

– חס וחלילה! אינני אוהב חורבות של רוחות. אֵלו רעות עוד מִמֵתִים. יש שהמתים קמים ומדַברים, אבל הם אינם מתגנבים אליך חֶרֶש, אינם מציצים בך פתאם ממעל לכתפך, אינם מַבעיתים אותך בחריקת-שִנַיִם, כמעשה הרוחות. זאת אינני יכל לכַלכל, תם, ושום אדם לא יוּכל.

– כדברך כן הוא, הוק. אבל אל תשכח, שהרוחות משוטטות רק בלילות, ואולם ביום לא יפריעו אותנו לחפור ככל אַוַת נפשנו.

– אמנם כן – אבל הלא ידעת, כי שום אדם אינו עובר על פני אותה חוּרבה לא יוֹמם ולא לילה. מדוע?

– אין זה אלא מפני שלא נעים לגשת אל בית שֶבּוֹ נהרג אדם. וגם מעולם לא נראה שם שום רוח גָמוּר, אפילו בלילות, מלבד איזה שביב אש ירוקה המנצנצת לפעמים בעד החלון.

ובמקום שמנַצנצת אש ירוקה, אין כל ספק, שיש איזה "רוּח' מאחריה. גם הַשֵכל מחַיֵב זאת. שהרי הכל יודעים, כי באש כזו משתמשים רק הרוחות.

– כן הדבר. אבל ביום הרי לא יבואו, ומדוע זה לא נחפור שָם יוֹמָם?

– יהי כדברך. אם רצונך בכך, נחפור באותה חורבה. אבל לבי מנַבא לי דבר רע…

הנערים ירדו מן הגבעה במרוּצה. ושם בעמק נראתה לנגדם, לאור הירח, החורבה העזובה והבודדת: גדֵרה נהרסה משכבר הימים, חרולים מכַסים את כל פני החצי עד המִפתָּן בכל ארובת-העשן נוטה לנפול, החלונות ריקים מזגוגיות, והגג שקוּעַ בקצהו האחד. הנערים עמדו תחתם ועיניהם נטויות אל החורבה: אולי ינצנץ פתאם שביב אש ירוקה. הם נדברו בלחישה, כראוי לאותה שעה ולאותה סביבה; ואחרי כן פָנו לימין, כדי שלא יצטרכו לעבור על פני מעוֹן-הרוחות, וילכו לביתם בדרך ארוכה, דרך היער אשר על צלע גבעת-קארדיף.

פרק כ"א: הָאוֹצָר

ביום המחרת לעת הצהרים שָבו הנערים אל העץ היבש: הם באו לקחתאת כלי-מלאכתם. תם דחק את השעה ללכת אל החוּרבה; גם הוק מצא, כפי הנראה, חפץ בחפירה הבאה, – אבל פתאם קרא:

– שמע נא, תם, היודע אתה, באיזה יום אנחנו עומדים?

תם העביר במוחו במהירות את כל ימי השבוע, ואַחר הביט אל הוק בעינים קָמוֹת:

– הוי, אֵלִי! עיקר גדול כזה שכחתי!

– גם אני – אבל עתה נזכרתי פתאם, שהיום יום הששי!

– הנה צרה! ראה נא, הוק, כמה צריך אדם להיות זהיר במעשיו. לא חסר לנו, אלא להתחיל בעסק שכזה ביום ו'! ביום המוכן לפורעניות!

זה דבר ידוע אפילו לטפשים. ומלבד זאת חלמתי בלילה הזה חלום רע, חלום מָלא עכברים.

– האמנם? זה סִמן רע. הם נשכו זה את זה?

– לא!

– אם כן, אין הרעה גדולה כל-כך. מכיון שלא נשכו, הרי זה רק סימן שיֵש כאן סכנה, אבל אפשר להמלט ממנה. עלינו רק להיות זהירים בתכלית הזהירות. נִדחה את החפירה ליום מחר, והיום נשַחק. היודע אתה שחוק רוֹבין הוּד?

– לא. מי זה רובין הוּד?

– אֶה, זה היה אחד מגדוֹלי-הגדולים שבאנגליה – והמובחר שבהם. זה היה גזלן.

– האַח, מה יפה! הַלוַאי שאזכה גם אני לכך. ואת מי היה גוזל?

– רק שֶריפים והגמוֹנים³⁶⁶ ואנשים עשירים ומלכים, וכיוצא בזה. אך אל העניים לא שלח ידו. הוא אהב את העניים, ותמיד היה חוֹלק אִתָּם את שְלָלוֹ, חלק כחלק.

– אדם משונה.

– כן, משונה מאד. הוא היה נדיב-רוח, מאין כמוהו. אין עוד נדיבים כאלה בעולם. הוא יכול להכות ארצה את כל מי שיהיה, אפילו כשיָדו האחת קשורה לו מאחוריו. וכשהיה מוֹרה בקֶשת לא החטיא חִצוֹ את המטרה אף במרחק מיל וחצי. ואם החטיא כחוּט-השערה, היה יושב ובוכה מִצַער, ומקַלל כל היום כולו. ובכן, נשַחק שחוק רובין הוּד. אני אלַמדך.

בשחוק הזה בִלו את כל העת שאחרי הצהרים. לפעמים קרובות שלחו מבט אוֹרב אל “מעוֹן-הרוחות” אשר מתחת לגבעה, והֵעירו איזו הֶעָרה קצרה על המִפעל הנָכוֹן להם ביום מחר. וכאשר החֵלה השמש לשקוע לפאת-מערב וצללי האילנות היו הָלוֹך ואָרוֹך, שָמוּ הנערים לדרך פעמיהם, ללכת לביתם, ועד מהרה נתעלמו מן העין בַּחרְשָה שעל צלע גבעת-קארדיף.

ביום המחרת, תכף אחרי הצהרים, עמדו שוב אצל העץ היבש. קודם-כל עִשנו ושוֹחחו מעט, ואחרי-כן הוסיפו לחפוֹר באותו הבוֹר שֶכָּרוּ שִלשום, – לא בתקוה יתֵרה, אלא רק כדי לצאת ידי חובתם, כדי שלא יהא לבם נוֹקפָם³⁶⁷ אחרי-כן. הן הָעֵד העיד תם עדות נאמנה, שפעמים רבות קָרה, שעזבו חופרי-מטמונים את עבודתם מקוצר-רוח, בעוֹד רק טפחים אחדים עד האוצר, ואך הלכו-להם, בא אדם מן השוק ויוציא את האוצר בחפירה אחת. ואולם הנערים לא הצליחו גם הפעם, ובכן שָמוּ את כלי-מלאכתם על שִכמם וילכו משם, בהחזיקם טובה לעצמם, שלא התנהגו עם המַזל בקלות-ראש, אלא מִלאו בתכלית הדיוק את כל המצווֹת התלויות בחפירת-מטמונים.

כאשר הגיעו אל החוּרבה, עמדו תחתם זמן מועט כמפַקפקים. דממת-המות שמסביב, תחת קרני-השמש הלוהטות, העַצבות, השממון, הבדידות של כל הסביבה – כל זה רוֹפף מאד את אמץ-לבם, ולא קם בהם רוח להִכָּנס למעון-הרוחות. הם התגנבו בַלָאט אל הפתח, ובלב הוֹלֵם מִפַּחד הסתכלו בִּפְנִים-החוּרבה. שָם ראו: חדר חֲסַר-רִצפה, אשר עשבים עלו בו, כִירה עתיקה, חלונות בלי זגוגיות, וכֶבש³⁶⁸ רָעוּעַ לעלוֹת אל הָעֲלִיָה; ובכל מקום ובכל פנה תלויות מדוּלדלות סחבות-סחבות של קורי עכביש עזובים. לאחרונה נכנסו הנערים פנימה, על בהונות-רגליהם, רועדים, מתלחשים, באזנים קַשובות לכל רַחַש קל, נכונים להמלט על נפשם בכל רגע.

ואולם לאט-לאט הִסכינו עִם הסביבה העגוּמה, ומקומו של הפחד לָקחה הסקרנות: הם התחילו לבדוק את החורבה בעִיוּן רב, ובקרב נפשם השתוממו אף הִתגָאו על אמץ-לבם. ועד מהרה זָחה עליהם דעתם כל-כך עד שהחליטו לעלות בכבש ולראות מה שָם בעלִיָה. אחרי אשר הִקניטו³⁶⁹ זה את זה בעלילה של פחדנות, השליכו שניהם את כלי-מלאכתם בפִנה, ובבת-אחת עלו בכבש. בדיוּטָא³⁷⁰ העליונה היה אותו החורבן בעצמו שבדיוטא התחתונה. באחת הפִנות עמד ארון-עץ, מעֻלף מִסתוֹרין שהחריד קצת את הנערים, – אך שום דבר-סתר לא נמצא בו: הוא היה ריק. עתה סר פחדם מעליהם כָּלִיל, וכבר אמרו לרדת למַטה ולהתחיל במלאכה – והנה פתאם תפש תם בזרוֹע חבֵרוֹ וילחש לו באזנו: הס!…

– מה זה? – הֵשיב הוק בלחישה, ופניו הִלבינו.

– הס! – הנה שָם – שומע אתה?

– כן, כן – אוי לי!… נמהר לנוס!

– דם, ואל תזוז ממקומך! הנה הם נכנסים בפתח.

הנערים השתטחו על קרקע-העליה, ויצמידו את עיניהם אל הסדקים שבין הנסָרים, וישכבו באימה גדולה.

– עתה עָמדו – לא, הם הולכים ובאים – הִנה הִנם – הס, הוק, אל תוציא הגה מפיך – אוי לנו! הלוַאי שנֵצא בשלום.

אל החורבה נכנסו שני אנשים. תכף אמר כל אחד מן הנערים אל לבו:

– הנה הספרדי הזקן, הַחֵרֵש-האִלֵם, הסובב ברחובות העיר, זה ימים אחדים; ואת השני אינני יודע, לא ראיתיו מעולם.

אותו “השני” היה לָבוּש סחבות, שערות-ראשו פרוּעוֹת, וחָזוּתוֹ מעידה עליו שאיננו אדם כָּשֵר ביותר. הספרדי היה עטוּף אדרת רחבה, שְעַר-לחָייו לָבן וצַמְרִי, שערות-ראשו, הלבנות גם הן, יורדות לו על כתפיו מתחת למגבעתו רַחבת-השוּלַיִם, ועל עיניו סוֹככים משקָפַיִם ירוקים. שני בני אדם הללו ישבו על הארץ, נשענים אל הקיר ופניהם אל הפתח, ו“השני”, שדִבר בשעת כניסה³⁷¹ בלחש, הִמשיך את שִיחתו בקול יותר רם.

– לא – אמר – אני נמלכתי היטב בדבר, ואין נפשי אליו. סכנה בדבר.

– סכנה! – נָהַם הספרדי החֵרש-האִלם, לתמהונם הגדול של שני הנערים – הבָלים!

לשמע הקול הזה נזדעזעו הנערים וכמעט יצאה נפשם. הם הכירו את קולו של האינדיאני דזו!

אחרי הפסקה קצרה, הוסיף האידיאני:

– כלום יש לך דבר מסוכן יותר מן העסק האחרון שלנו – ובכל-זאת יצאנו בשלום.

– זה ענין אחר. רחוק מן העיר, באין שום בית. גם אם לא הִצלחנו, לא היה הדבר נודע לאיש.

– וכי קטנה היא הסכנה לבוא הֵנָה יוֹמָם? הלא כל רוֹאֵנוּ יוכל לחשוד אותנו!

– גם אני יודע זאת. אבל הרי לא היה לנו מקום אחר להִסתֵּתר אחרי אותו עסק בִיש³⁷². אף רוצה אני לעזוב את החורבה הזאת. עוד אתמול הייתי מוּכן לכך, אך אי-אפשר היה לזוּז מכאן, כל-זמן שאותם השֵדים הקטנים התעסקו שָם על הגבעה, פנים אל פנים אלינו.

“אותם השדים הקטנים” נזדעזעו לשֵמע הדברים האלה, ויגילו ברעדה על מזלם הטוב, שהזכיר להם אתמול בעוד מועד כי זה יום הששי. ומאד צר להם, כי דחו את מִפְעָלם ליום אחד ולא לשנה תמימה. בינתַּים הוציאו שני האנשים מזונות מכִיסם, ויַפליגו³⁷³ באכילה. ואחרי ישוב-הדעת³⁷⁴ ממוּשך, אמר האינדיאני דזו:

– זאת נעשה: אתה תשוב למקומך, שָם במעלה הנהר, ותחכה עד אשר אשמיעך דבר. ואני אתגנב עוד פעם העירה, לראות, לשמוע ולהָרִיחַ. ואת העסק “המסוכן” נדחה לזמן מועט, עד אשר אראה שהשעה מוכשרת לכך. ואחרי ככלות הכל, נָרִימה פעמינו לטיכאס!

העצה הזאת ישרה בעיניהם. עוד מעט ושניהם פִהקו בכל פה.

– עָיְפָה נפשי לשֵנָה – אמר האינדיאני – אָנוּמה מעט, ואתה תעמוד על המִשמר.

הוא שכב על הקרקע, נתקַפל בין העשבים, ועד מהרה נשמע קול נַחרתו. חבֵרוֹ דחף אותו פעם ושתים, והוא שתק. עתה התחיל גם השומר להתנמנם, ראשו נטה לארץ יותר ויותר, ועוד מעט נחרו שניהם במַקהלה.

הנערים שאפו רוח לרוָחה, ותם לָחש אל רעהו:

– עתה שעת-הכושר – נתחַמק!

– אינני יכול – ענה הוק – אם יקוצו – ומַתִּי!

תם פָצר בו, אך הוק עמד במאוּנו. אז קם תם בזהירות יתרה, ויאמר ללכת לבדו. אבל אך נִסה להציג כף רגליו על קרקע העלִיה, השמיעו הנסרים הרקובים והמדולדלים קול חריקה איומה כל-כך, עד שכמעט פָרחה נשמתו מפַּחד. הוא צנח על מקומו, ולא מצא עוד עוז בלבבו לעשות נסיון שני. וכן שכבו הנערים בלי נוֹעַ, והזמן ארך בעיניהם עד מאד, עד כי נִדמה להם שכבר תַּם ונִשלם סדר-זמנים וכבר הִזקין הַנֵצח; ואולם אחרי-כן ראו, לשמחת-לבם, שהשמש מַתחילה שוקעת.

והנה חָדַל קול-נַחרתו של האחד. האינדיאני התעורר וַיֵשֶב, פנה כה וכה ויצחק צחוק נַעֲוֶה בראותו את חברו יושב וראשו מוּטל על ברכיו. הוא בעט בו ברגלו ויאמר:

– יפה שמרת! נס גדול הוא שלא קָרָנוּ אסון בשמירה מעוּלה כזו.

– האמנם יָשַנתי?

– כך, במִקצת. עתה עת לנסוע מזה. אך מה נעשה לאותו הכיס הנפוח?

– גם אני איני יודע. נעזוב אותו לעת-עתה כאן במקומו. לא טוב לקחתו אתּנו בטרם נִסַע הַנֶגְבָּה. שש מאות וחמשים שקלי-כסף – זה משא!

– צדקת. הלא נוכל לשוב הֵנה עוד פעם.

– כן, אבל רק בלילה, כמו שעשינו עד עתה.

– טוב. אבל שמע נא: אפשר שיעבור זמן רב עד אשר נמצא שעת-הכושר לגמור את העסק המדובר – מי יֵדַע מראש את כל המכשולים? ואם כן, אולי טוב לנו להטמין את מָמוֹנֵנו באדמה, עמוֹק-עמוק.

– עצה טובה! – הסכים השני, ויגש אל הכירה ויכרע על ברכיו ויָרֶם את לוּח-הכּיִרַיִם, וימשוך מִשָם שק, שהשמיע קול צִלצול עליז של כסף. הוא הוציא מן השק כשלשים דוֹלַר לו לעצמו וכסכום הזה גם לחבֵרוֹ, ואחרי-כן מסר את השק להאינדיאני, שכבר התחיל לחפור בוֹר בסַכִּינוֹ בקרן-זָוִית.

הנערים שכחו בִן-רגע את כל בַלהוֹתיהם ודאגותיהם. בעינים נוצצות שמרו את כל תנועותיו של האינדיאני. איזו הצלחה! עשר גדול כזה שָמוּר להם! עתה ימצאו אוצר גדול בלי טרחה יתֵרה, בלי ספֵקוֹת על אדות המקום הנכון! בלי-הרף דחפו איש את רעהו במַרְפֵּקָם, זו דחיפה נמלצה, שפירושה: “נוּ? האם לא יפה עשינו שבאנו הֵנָה?”

פתאם עצר האינדיאני בחפירתו: סכינו פגש בדבר קשה.

– מה שָם? – שאל חברו של דזו.

– לוח-עץ רקוב. אך לא – כמדומה לי, זה ארגז. עזָר-נא לי מעט, ונראה מה שם. לא – אין לי עוד צרך בך, כבר נָקַבתי בו חוֹר.

הוא שלח ידו בעד החוֹר לתוך הארגז, וכרגע הוציא אותה.

– בן-אדם, הלא זה זהב!

– שני האנשים בדקו את המטבעות אשר הֶעלה האינדיאני בחָפְנוֹ – הנה הם זהב טהור. הנערים למעלה התרגשו והתפעלו לא פחות מן המוֹצאים בעצמם.

– אנחנו נוציא את הארגז כרגע – אמר חברו של האינדיאני – הנה שם מִימִין לכירה מושלכים בין העשבים מכוש ישָן ומַעדר – זה עתה ראיתים.

הוא רץ ויבֵא את כלי-מלאכתם של הנערים. האינדיאני לקח את המכוש, בדק אותו בעִיוּן, הניע ראשו, מִלְמֵל לעצמו דבר-מה, ואחַר נגש אל המלאכה.

עד מהרה הוציאו את הארגז מחיק האדמה. זה היה ארגז קטן, כּבוּל בברזל. שני האנשים זנוּ³⁷⁵ את עיניהם באוצר, בשתיקה של אושר.

– בשם השטן! – קרא האינדיאני – אלפי דוֹלרים יש כאן!

– זה כבר עברו שמועות, שהמקום הזה היה מסתוֹר לחבורת-השודדים של מוריל במשך קַיִץ אחד – הֵעִיר חברו.

– ידעתי, ידעתי – ענה דזו – ועתה רואה אני, שזו היתה שמועת-אמת.

– עתה הרי אין לך עוד צורך באותו ה“עסק” שאמרת.

האינדיאני הביט אל חברו בפנים קודרים ויאמר:

– אינך יודע את טִבעִי, וגם אינך יודע את טִיבוֹ של אותו “עסק”. אין זה שוֹד, אלא נָקם – הוסיף האינדיאני ואש-חֵמה נִצתה בעינו – ואני נצרך לעזרתך בענין זה. אָפִיק את זמָמִי, ואז – לטיכאס! ועתה לֵך לביתך, אל אשתך וילדיך, וחכה לי עד אשר אקראך.

– יהי כדברך. ומה נעשה באוצרנו? האם נחזירהו למקומו?

– כן! (שמחה וששון בין בני-עֲלִיָה). אך לא! חי-השטן, לא! (יאוש ויגון בין בני-עלִיה). עיקר שכחתי: על המכוש מצאתי עקבות אדמה לחה! (הנערים כמעט התעלפו מֵאֵימה). ובכלל, מה למכוש ולמַעדר בחורבה זו? ומה האדמה הלחה אשר עליהם? מי הביא אותם הלוֹם – ואנה פָנו בעלי-הכלים? שמעת איזה קול? ראית איזו תמונה? לא, לא אהיה שוטה להָשיב את האוצר לאדמתו, כדי שיבואו אותם האנשים ויראו את עקבות החפירה ויקחו להם את הזהב! לאו, דַוקא לא! אני אקח את הארגז אל מאוּרתי.

– פשיטא! בנוּמר 1?

– לא – בנוּמר 2, תחת הצלב. המקום הראשון אינו בטוח – גלוי יתר מִדַי.

– יהי כן. ואולם הנה רַד היום, עת ללכת.

האינדיאני הלך מֵחַלוֹן לחלון, ובזהירות ובעִיון השקיף מסביב.

– מי זה הביא את כלי-המלאכה הללו? מה דעתך – אולי התחבאו בָעֲלִיָה?

הנערים נבעתו מאד ולא נותרה בהם נשמה. והאינדיאני אחז בסכינו, עמד רגע כמפַקפק, ואחר שָם פניו אל הכֶּבש. הנערים אמרו להֵחָבא בארון, אך מרוב פַחד לא היה בהם כח לזוּז ממקומם. המדרגות רָעשו מִמִצְעֲדֵי האינדיאני – ולמראה הסכנה הקרובה התעודדו הנערים מִפַּלָצוּתָם ויעוּפו אל הארון – והנה קול רעש ונפץ: המדרגות הרקובות התערערו, והאינדיאני נפל מלוֹא-קומתו ארצה בתוך שברי הכֶּבֶש ההרוס, כשהוא מקלל קללות נמרצות.

– הרי לך! – אמר לו חברו – למה זה חרדת את כל החרדה הגדולה הזאת? אם יש אנשים שָם למעלה, יֵשבו-להם – מה אִיכפת לנו³⁷⁶? אם יחפצו עתה לקפוץ למַטה ולפצוֹע את מוֹחם – מי מעַכֵּב? בעוד רבע-שעה יהיה חשך בחוּץ – ילכו נא אחרינו, אם רצונם בכך – אני מסכים. לפי דעתי, גם אם הצִיצוּ עלינו אותם האנשים שהביאו את הכלים לכאן, בוַדאי חשבו אותנו לשדים ורוחות, וכדומה. אתערב אִתך, שהם רצים עוד עתה בלי נשמה.

האינדיאני נָהַם ברגז, אך סוף-סוף הוכרח לשמוע לעצת חברו, להִכּוֹן לדרך בטרם יֶחשך. ובעוד רגעים אחדים הִתחַמקו מן החורבה, בנשאם אִתם את אוצָרם.

עתה קמו הנערים על רגליהם. עצמותיהם רחפו עדַיִן מפחד, אבל נפשם שָבה למנוחתה. הם הביטו בעד בקִיעי-הקיר אחרי שני האנשים ההולכים ונעלמים. הירדפו אחריהם? חס וחלילה! דַי להם, שיצליחו לרדת מן העלִיה בלי רִסוק-איברים, ולמהר לשוב העירה. הנערים לא הִרבו שיחה; הם קצפו על עצמם, על רוֹעַ-מַזָלם, שֶגָרם להם להביא את המכוּש והמַעדר לכאן. לולא זאת, לא היה עולה שום חשד על לבו של האינדיאני. הוא היה מטמין בחוּרבה את הכסף ואת הזהב, עד אשר יכַלה את “נקמתו”, ואז היה רואה בא ורואה כי אוצרותיו התעופפו! הוי, הכֵּלים הארורים, הם קִלקלו הכּל! ובכל-זאת החליטו הנערים, להיות עיניהם פקוחות על דרכי ה“ספרדי”, כאשר יבוא העירה לבקש לו שעת-הכושר ל“נקמתו”, – אולי יצליחו באָרבם לגלוֹת ולמצוא את ה“נוּמר 2” הסוֹדִי. וכאן הִבהיל פתאם רעיון נורא את תם:

– נקָמה? הוי, הוּק, אולי מתכַּוֵן הוא אלינו?

– הֶרֶף נא, תם, פן אֶגְוַע – התחנן הוק ואֵימוֹת-מות נפלו עליו.

בַּדֶרֶך דָנוּ הרבה בשאלה זו, וכאשר נכנסו העירה באו לידי הסכּם, שאפשר כי הוא מתכַּוֵן לאחר ולא להם – ואפילו אם הוא מִתכַּוֵן להם, כַוָנתו בהכרח רק לתם, שהרי תם לבדו הֵעִיד עליו בבית-דין.

נחָמה רפויה מאד לתם, להיות לבדו בסכנה! שותפות עדִיפָה³⁷⁷ בענין שכזה, אמר תם בלבו.

פרק כ"ב: מְזִמּוֹת חֲדָשׁות. נוּמֶר 2.

המאורעות של אותו היום עִנו את נפשו של תם גם בחלומות בלילה ההוא. ארבע פעמים אחז בידו את האוצר היקר, וארבע פעמים נשמט מבין אצבעותיו בהקיצו בין חלום לחלום. ובבקר, בשכבו על מטתו, נדמה לו, כי כל מִקרֵהו ביום אתמול לא היה רק חלום; והשעָרָתו זו נתחזקה עוד אצלו, בזָכרו את רבוי הזהב שבארגז: זהב רב כל-כך אי אפשר לראות בהקיץ. מִיָמיו לא ראה תם יותר מחמִשים דולר בבת-אחת, וככל הנערים אשר כגילו וכמַעמָדו דִמה, שהספורים על אדות “מאות” ו“אלפים” אינם אלא הַפלָגות וגוּזמאות, – סכוּמים עצוּמים כאלה אינם כלל במציאות. הוא לא יכל לצַיֵר בדמיונו, שאפשר שיִמָצאו תחת ידו של אדם מאה דולרים במזומנים.

ואולם כל מה שהוסיף להרהר במִקרי יום אתמול, כל מה שנזכר יותר בפרטי הדברים, התחילה דעתו נוטה להאמין, שאמנם באו עליו כל המאורעות הללו בהקיץ. וכדי לעשות קץ לספקותיו, הלך תכף אחרי פת-שחרית לבקש את הוק.

הוא מצא את הוק יושב עצוּב על שפת אַרְבָּה³⁷⁸ נמוכה, ורגליו משכשכוֹת במי-הנהר מתוך עגמת-נפש. תם גמר בלבו לחכות עד אשר יפתח הוק באותו ענין, והיה אם לא יפתח הוק, אות הוא, שהכל היה רק חלום.

– הוֹ, הוק!

– שלום, תם!

הפסקה.

– הוי, תם, לוּ הִנַחנו את הכלים הארורים ביער אצל העץ היבש, היה עתה הממון בידינו. מה נורא הדבר!

– אם כן אפוא, אין זה חלום, לא חלום! הלוַאי שהיה זה חלום!

– מה אינו חלום?

– כל אותו המִקרה של יום אתמול. נוטה הייתי לחשוב, שהכל היה בחלום.

– חלום! לולא נשבר הסולם, אז ראית חלום יפה! כל הלילה ראיתי בֶחָזוֹן אותו הספרדי הארור עם התַחבשת שעל עיניו, מתנפל עלי לחנקני. יִמַח שמו וזכרוֹ!

– לא יִמַח. אדרבא, צריך למצא אותו בשביל האוצר. צריך להתחַקוֹת עליו, כדי לגַלוֹת את ה“נומר 2”.

– כן, כן – גם אני הִרהרתי הרבה באותו נומר 2. מה פירושו, לפי דעתך?

– איני יודע. זה ענין עמוק. אולי הוא מִספר של בית?

– מה זה עולה על דעתך! אם מִספר של בית הוא, אז לא בעיר הנִדַחת הזאת. הלא כאן אין הבתים מסומנים כלל במִספָרים.

– צדקת. הבה, נַעיֵן בדבר. אַה – מצאתי! זה בוַדאי מִספר של חדר בבית-מַרְזֵחַ. הלא ידעת, כי בבתים כאלה יש חדרים מסומנים.

– בוַדאי, בודאי כן הוא. ומכִּיון שבעירנו יש בסך-הכל רק שני בתי-מרזח, הרי לא יהיה החִפוּש קשה.

– חַכה לי פה, הוק – כרגע אשוב.

תם לא אהב להֵרָאות בחברתו של הוק במקומות של פּוּמְבֵּי³⁷⁹. לא עברה חצי-שעה, והוא שב וימסר להוק את אשר הֶעלה בחקירתו. בבית-המרזח המשובח, נִשכַּר הנומר 2 זה כבר לעורך-דין צעיר, והוא יושב בו עדַיִן. ובבית-המרזח השני, שאינו חשוב כל-כך, מעֻלף הנומר 2 במִסתּוֹרין. הנער, בנו של בעל-הבית, הגיד לו, שאותו החדר סָגוּר כל הימים, ומעולם לא ראה שום אדם יוצא ונכנס בו אלא בלַילה; טעם הדבר אינו ידוע לו, וגם לא העמיק לחקור בזה; הוא בא לידי החלטה, כי רוחות מקַננים שם, ואֶמש ראה שם נגַה-אור.

– זה כל מה שנודע לי, הוק. כמדומה לי, שזהו אותו נומר 2 שאנחנו מבקשים.

– גם לי נראה כן. ומה נעשה עתה?

תם השתקע במחשבות, ואחַר אמר:

– זאת עצתי. הפתח האחרון של אותו נומר 2 פונה אל המָבוּי הקטן שבין בית-המרזח ובין אוצר-הלבֵנים הישן. השתדל אפוא לאסוף מַפתחות-של-פתחים ככל אשר תמצא ידך, וגם אני אמשוך לי את כל המפתחות שבבית דודתי, ובלֵיל אָפֵל נלך שָמה וננַסה לפתוח. ואתה ארָב-נא בעינים פקוחות להאינדיאני דזוֹ – הלא הוא אמר כי יבוא העירה לצרך נִקמתו – ואך תִראהו, תצא אחריו בלאט בעקבותיו; והיה, אם לא יֵלך לאותו נומר 2, אות הוא כי לא זה המקום.

– רַחמָנא לִצלן³⁸⁰! איך אלך אחריו לבדי – ירא אני!

– אל תירא, זה יהיה בודאי בלילה. הוא לא יראה אותך כלל – ואם יראה, לא יחשוֹד בך.

– אם יהיה חשך גדול, אפשר שֶאָעִיז ללכת אחריו. קשה מאד, אבל אנַסה.

– בלי שום תנאי ופקפוק! הרי אפשר שלא ימצא שעת-הכושר לנקמתו, ולבו יִמָלך עליו ללכת ולקחת את אוצרו! התבין?

– כן, כן, תם, צדקת. אלך, אלך אחריו, בודאי. ב“הֵן” שלי!

– אם כן, אל תִתרַפה! ואני אעשה את שלי, בזאת תוכל לבטוח.

בוֹ בלילה יצאו הנערים לפָעלם. עד השעה התשיעית בערב התהלכו בקרבת בית-המרזח. האחד הִשגיח מרחוק על המָבוי, והשני – על פתח הבית. בקרבת בית-המרזח. האחד הִשגיח מרחוק על המָבוי, והשני – על פתח הבית. אך איש לא נראה במבוי, ושום אדם הדומה לספרדי לא יצא ולא נכנס בפתח בית-המרזח. תם הלך לביתו, אחרי אשר הִתְנוּ, שאִם יהיה חשך גדול, יבוא הוק אל חלון-חדרו וייליל כחתול, ואז ילכו יחדו לנַסות את המפתחות. ואולם הלילה היה בהיר, ולכן עזב הוק את מִשמרתו, וכחצות הלילה הלך וירַפֵּד יצוּעוֹ בדִיר נעזב, בין חביוֹת ריקות.

גם בלילה הבא, גם בלילה השלישי, לא הצליח חפצם בידם. אך הלילה הרביעי – זה היה אור ליום ו' – היה אָפֵל מאד, ולכן קִוו להצלחה. תם לקח אִתו את העשָשִית הישָנה של דודתו, ומַטְלִית גדולה להאפיל עליה. לפי-שעה הניח את העששית בדִיר-משכבו של הוק, והמִשמר הֵחל. כשעה לפני חצות-הלילה נסגרו דַלתי בית-המרזח ונרותיו כֻּבוּ. שום ספרדי לא נראה. שום אדם לא יצא ולא נכנס במָבוי. בקִצור, הכל טוב ויפה.

תם נכנס אל הדיר, הדליק נר העששית, כָרַך אותה היטב במטלית, ושני הגבורים שלנו התנהלו בעלָטה אל בית-המרזח. הוק עמד על המשמר, ותם גִשש באפלה במָבוי. עברה שעה ארוכה – שהיתה בעיני הוק כנֵצח-נצחים – ואין קול ואין סימן-חיים מצד תם. הוק נרגז ונִפעם מאד. אל-נכון התעלף תם – ואפשר שמֵת, אפשר שאחָזָהו השָבץ מִפַּחד ומהתרגשות. בחֶרדתו הגדולה לא הרגיש הוק, שהוא הולך וזָז ממקום-מִשמרתו לתוך המָבוי. הרהורים איומים התרוצצו במוחו, ועוד מעט ופָרחה נשמתו.

פתאום האיר הברק, ובו ברגע נִגלה אליו תם.

–נוּסָה! – קרא תם בלי נשמה – הִמָלט על נפשך!

אך למוֹתָר שָנה את אַזהָרָתו, – הראשונה הִספיקה דַי והוֹתר. הוק הרחיק לרוץ כבר, בטרם יצא הדִבּוּר השני מפי תם. הנערים טָשוּ כנשרים, בלי עמוֹד רגע, עד אשר הגיעו אל אכסדרה³⁸¹ ישָנה בקצה העיר. ואך נכנסו אליה, התחוֹללה שואָה, וגשם שוטף נִתַּך ארצה.

הוי, הוק, נורא היה הדבר! אני עשיתי נסיון בשני מַפתחות, אט-אט ובזהירות יתרה, אך הם השמיעו קול חריקה איומה כל-כך עד כי לא נותרה בי נשמה. אף מַפתח אחד לא היה מכֻוָן אל המַנעול. שלא במתכַון אחזתי בכף-המַנעול – והנה נפתחה הדלת! היא לא היתה נעוּלה כלל! נכנסתי, הסירותי את המַטלית מעל העששית – ומה ראו עיני? עוד פסיעה אחת, ואני נפלתי בכפו של האינדיאני דזוֹ!

– האמנם? אוי, אוי!

– בפוֹעל ממש. הוא שכב על הקרקע בפִשוט ידים ורגלים, בתרדמה עמוקה – עם התַחבושת הירוקה על עיניו.

– אֵל רחום וחנון! ומה? הוא לא הֵקִיץ?

– לאַו, לא נָע ולא זָע. שִכּוֹר, מִן-הסתם. חטפתי את המטלית ואת רגלַי – ואינני!

– ואת הארגז עם הזהב ראית שָם?

– שַעתי לא היתה פנוּיה לבדיקוֹת כאלה, לא ראיתי את הארגז ולא ראיתי את הצלב. לא ראיתי כלום, מלבד בקבוק ריק וצִנצֶנת של בדִיל סמוּך להאינדיאני. וגם ראיתי שתי חביות והמון בקבוקים בחדר. עתה אבין, מי הם ה“רוחות” שקננו באותו חדר: רוחות של יי"ש³⁸²!

– שמע נא, תם, הלא זו שעת-הכושר מאין כמוה לחטוף את הארגז, בעוד האינדיאני נִרדם שִכור.

– פשיטא! אדרבא, נַס נא!

הוּק הִתחלחל: “לא, לא – אין כדאַי”.

– גם אני חושב, שאין כדאי. בקבוק אחד בצדו של האינדיאני אינו מספיק. לוּ היו אצלו שלשה, הרי זה סימן שהוא “מָלֵא” כל צָרכו, ואז הייתי עָרב את לבי.

אחרי התבוננות ממושכה אמר תם:

– שמע נא, הוק: כל-זמן שהאינדיאני באותו החדר, לא נוכל לנַסות את הדבר. זה מסוכן מאד. אבל אם נשמור עקֵביו בכל לילה ולילה, הרי בוַדאי נראה אותו פעם אחת יוצא מִשָם, ואז נחטוף תֵכף את האוצר – וַחֲסַל! ³⁸³.

– אני מסכים. נכון אני לעמוד על המשמר בכל לילה ולילה, אפילו עד הבקר, ובלבד שתעשה אתה את גמַר העסק.

– נִיחָא³⁸⁴. וכאשר תראה שהגיעה השעה לכך, תמהר אל חלון-חדרי ותיליל כחתול; ואם לא אשמע מתוך שֵנָה לקול האות הזה, תשליך צרורות עפר אל הזגוגית, אז אצא כרגע. ועתה הנה עברה השוֹאָה, ואני אלך הביתה. בעוד שעוֹתַיִם יֵאוֹר הבקר, שוּב ועמוֹד שָם על המשמר כל אותה העת. הלא?

– דִבַּרתי ואקַיֵם. אני אארוב לו אפילו שָנה תמימה. בַיוֹם אישן, ובלילה אעמוד על המשמר.

– טוב מאד. ואיפה תישן?

– בדִיר-החָציר של בן רודירזס. הוא מַתּיר לי – וגם הדוד דזאַק, הכושי של רודזירס הזקן, מַרשה לי. אני שואב מַים מן הבאר בשביל הכושי כשהוא דורש זאת ממני, ובכל פעם שאני שואל מעמו הוא נותן לי דבר-מה לאכול. איש טוב הוא הכושי. אוהב הוא אותי, על שאינני מתנהג אִתו בגאוה. לפעמים אני יושב אצלו ואוֹכל עמו יחד. אבל – אַל תגיד זאת לאיש. כשאדם רעֵב, הוא מוכרח לעשות דברים שאינם כלל ממנהגיו הקבועים.

– ובכן, הוק, אם לא אצטָרך לך בַיוֹם, לא אַפריע את שנתך. ואם אתה תצטרך לי בלילה, תגש אל חַלוֹני ותיליל כחתול.

פרק כ"ג: הַטִּיּוּל

אף-על-פי שסתם יום ששי קשה הוא – אותו יום הששי הביא לתם בשורה טובה: משפחתו של השופט תּאצ’יר שָבָה אמש העירה. בשורה זו הִשכיחה אותו לפי-שעה את האינדיאני ואת אוצרו, וביקי תפסה את המקום הראשון בלבו. תכף הלך לראותה, וזמן רב שִחקו ב“צחוק-שמשון” וב“מחבואים”, בחברה גדולה של חבֵרים וחבֵרות, עד אשר עָיְפוּ. וכדי להַגדיל השִמחה, נֶעתרה מרת תאצ’יר להפצרותיה של ביקי, לקבוע ליום-מחר את ה“פיקניק”³⁸⁵ שהבטיחה לה זה כבר. ביקי לא ידעה נפשה משמחה, וכן גם תם. עוד בטרם יבוא השמש נשלחו ההזמנות, ותכף אָחזה קדחת של הכנוֹת ועסקנוּת עליזה את בני-הנעוּרים שבעיָרה. התרגשותו של תם לא הניחה לו לישון באותו הלילה; הוא קִוה לשמוע בקרוב את יללת-החתול של הוק, ולהשיג את האוצר ולהַפתִּיע בו מחר את ביקי ואת כל החבורה. אך תוחלתו נכזבה: שום אוֹת לא בא בלילה ההוא.

ביום המחרת, בשעה העשירית בבקר, התחילה להתאסף כְּנוּפְיָא עליזה וצוהלת בביתו של השופט תּאצ’יר, ועד מהרה היו כולם נכונים לדרך. ההוֹרים נמנעו מֵהִשְתַּתֵּף בפּיקניק, למען יהיו הקטנים חָפשים לנפשם יוֹתר ולא יָעיק עליהם עול “דרך-ארץ”: בטוח בטחו, כי ילדיהם יהיו שמורים מפגע רע תחת כנפיהם של בני-הלְוָיָה הגדולים: שתים שלש עלמות כבנות שמונה-עשרה ובַחוּרים אחדים כבני עשרים ושלש.

השַיָרא³⁸⁶ העליזה, עמוּסה סלים מלאים צֵידה, התנהלה דרך הרחוב הגדול אל אנית-הקיטור הקטנה שנִשכרה לצרך הפיקניק. סיד היה חולה ולא יכל להשתתף בשמחה זו; וגם מירי נשארה בבית כדי לנחמוֹ ולשעשעו.

בשעת-הַפרידה אמרה מרת תּאצ’יר אל בתה:

– ביקי, הלא קשה יהיה לך לשוב הביתה בערב. טוב, כי תָלִינִי הלילה אצל אחת מֵחַברוֹתַיִך, אשר ביתה קרוב יותר אל החוף.

– אם כן, אִמָא, אלין בבית שושנה הארפיר.

– רק היי נבוֹנה והתנהגי כהוגן.

ואך יצאו מן הבית אמר תם אל ביקי:

– הידעת? אני אגיד לך את אשר נעשה. תחת ללכת אל דזו הארפיר, נסור אל ביתה של האלמנה דוגלאס, אשר על הגבעה. היא תתן לנו גְלִידָה³⁸⁷! אצלה תמָצא גלידה כמעט בכל יום – הרבה מאד. והיא תקבל אותנו בשמחה רבה.

– אַה, הדבר יפה מאד!

ואולם תכף נִמלכה ואמרה:

– אבל, מה תאמר אִמא?

– היא לא תדע כלל!

הנערה פִקפקה עדַיִן:

– כמדומה לי, שלא טוב אעשה, אבל –

– שטוּת! לאִמך לא יִוָדע הדבר. ומה בכך? הלא כל חֶפצה רק שלא תאֻנה אליך רעה – ואני בטוח, שהיא בעצמה היתה שולחת אותך אל מרת דוגלאס, לוּ עלה הדבר על לבה. כן, בוַדאי!

ה“כִבוּדים” המתוקים הנשקפים לה בבית האלמנה, יחד עם הפצרותיו של תם, פִתּוּ את הנערה וגם יָכלו לה. ובכן גמרו, שלא יגַלו לאיש את זממם בדבר “סדר-הלילה”.

האניה הביאה את השַיָרא אל חורֶש מֵצַל, במרחק שלשה מילין מן העיָרה. הילדים פָּשטו על היבשה, ועוד מעט התפוצץ הֵד קולם ומצהלותיהם בכל מרחבי היער ומעל ראשי הגבעות אשר מסביב. כל מיני המִשחָקים שיש בהם כדי לחַמֵם את הגוף עד לידי זֵעָה ולהוֹגיע עד לידי אִבוּד-נשימה, נתקימו ונעשו בשקידה יתֵרה ובתכלית הדִיוק; ולבסוף שָבו בני החבורה, רעבים כזאבים, אל המחנה, ובכַוָנה עצומה השמידו את כל המזונות והממתקים שבסַליהם עד תֻּמָם. אחרי הסעודה ישבו לנוח ולפטפט תחת צל הָאַלוֹת העבֻתּוֹת. ופתאם אמר האחד:

– מי ומי ההולכים אל המערה?

הצעה זו נתקבלה בכל הדעות. תכף הוציאו מִסַלֵיהם צרוֹרוֹת של נרות, והתחילו לטפס על הגבעה. פי-המערה היה בצלע-הגבעה, בגוֹבה גדול, וצורת-הפתח שלה כמין אַלפא יוָנית (A). הדלת, העשויה עצי-אלונים חזקים, היתה פתוחה לרוָחה. מאחריה היה תא קטן, מצוּנָן כמַרתף-קֶרַח, עם קִירות שנעשו בידי הטבע מאבני-שִיד המזיעות טִפות קָרוֹת. הטַיָלִים עמדו תחתם וישקיפו מתוך הָעֲלָטה על הכָּרים הירקרקים המתנוססים לאור השמש, שם בעמק לרגלי הגבעה. ואולם הוֹד-היופי והשירה הסוֹדִית שבהשקפה זו לא משכו את לב הקטנים זמן רב, ועוד מעט שבו להוֹללוּתם ולמשוּבוֹתיהם. כמעט הדליק נער אחד את נרו, והנה התנפלו עליו כֻלם לכבותו; בעל הנר הֵגין עליו בכל מאמצי-כחו, אך סוף-סוף הפילו את הנר מידו או כִבוּהו, וכך היה הדבר הולך ונשנה מתוך מצהלות שמחה כמה פעמים. אבל גם לצחוק זה בא הקץ, והשַיָרא התחילה להפליג³⁸⁸ במערה, במוֹרד התלוּל של המבָוֹא הראשי, ולנגה האור המטפטף של שוּרת הנרות דִמדמוּ³⁸⁹ קירות-הסלעים המתנשאים בגוֹבה ששים רגל, ששָם יתקַמרו³⁹⁰ לכִפָּה אחת. המבוא הראשי הזה רָחבוֹ רק כשמונה או כעשר רגל, ולשני צדדיו הִסתָּעפו עוד המון מבואות גבוהים וצרים; כִי על-כן היתה מערת מק-דוגאל באמת רק לַבִּירִינְט³⁹¹ גדול, עם יציעות ואולמים ומבואות עקלקלים אין-מִספר, שהתפַּתלו והסתַּבכו זה בזה, ואשר לא ידע איש את מוֹצָאם. רק חלק קטן של המערה היה ידוע לבני-הנעורים, אך מעולם לא ערבו את לבם להרחיק ללכת במורד המבוא הראשי, כי אין קץ ואין תכלית למערה זו גם בעומק. אפילו תם בכבודו ובעצמו לא ידע את המערה יותר מידיעת חבריו.

החבורה הוסיפה ללכת לארך המבוא הראשי כשלשת רבעי מיל, ואחרי-כן התפרדה לכנוּפיוֹת ולזוּגוֹת, שהתפזרו במבואות הצדָדִיִים לרדוף איש אחרי רעהו ולארוב זה לזה בפִנות. בצחוק הזה בִלו הילדים זמן רב.

ואולם לאט-לאט החלו הכנופיות לשוב אחת-אחת אל פתח המערה, כֻלם עיֵפים בלי-נשימה, צוהלים ועליזים, נְקוּדים מכף רגל ועד ראש בנטפי-חֵלב של הנרות, מלוּבָנִים בסיד ומשוחים בחֵמָר, ונֶהֱנים עד מאד מִסֵדר-היום. הם השתוממו בראותם שכבר הגיע הלילה. זה כחצי-שעה שפעמון האניה אינו פוסק לצלצל ולקרא להם. ובכן תם ונשלם ה“פיקניק”, וכאשר הִפליגה האניה בנהר, טעוּנה חַברַיָא הוֹלֵלָה, לא היה בין הנוסעים אף אחד שהצטער על אבוד-הזמן, מלבד רַב-החוֹבל.

והוק עמד כבר על מִשמַרתו בעת שנִצנצו אוֹרוֹת האניה בעברה על פני הנָמָל³⁹². על האניה שררה דממה, כי השַירָא העליזה נחָה שָקטה עתה, מֵאֵין עוד אוֹנִים להתהולל ולהשתובב. הוק הביט אל האניה בתמיה: מה טיבה של זו? ומדוע לא תעמוד אל הנמל? אך עד מהרה הסיח דעתוֹ ממנה, וישם כל מַעינָיו בעסקו שלו. חשכת-הלילה הולכת וגדולה, והשָמַים התקַדרו עָבִים. נָדַם שאון המרכבות, כבו הנרות בבתים, חדלו העוברים והשבים, כל העיָרה הלכה למנוחות-השֵנה וַתַּשאר את הצוֹפה הקטן לבדו בתוך הדוּמיה, בין ה“רוחות”. הנה השעה האחת-עשרה, וגם בבית-המרזח כֻבו הנרות, ויהי חשך-אפֵלה מסביב.

הוק עומד ומצַפה זה עִדָן ועִדָנים³⁹³ – לפי חשבונו – ואין קול ואין תמונה. בטחונו התחיל מתרופף. עד מתי יעמוד על המשמר? וכי יש תועלת בכך? אם לא טוב יותר ללכת לישון?

פתאם הגיע לאזנו קול שאון דק. כרגע התעורר ויעש אזנו כאַפַרכסת. דלת בית-המרזח נסגרה בלאט. הוק מהר להסתתר בקרן-זוית אצל דיר-הלבֵנים. באותו רגע עברו על פניו בחפזון שני אנשים, והאחד נשא דבר-מה תחת זרועו. זהו, בוַדאי, האוצר! היֵלך ויקרא לתם? לא, הוא לא יעשה אִוֶלת כזו – שהרי בינתַיִם יתעלמו האנשים מן העין יחד עם האוצר. מוּטב שילך אחריהם בלאט; בחשכת-הלילה לא ירגישו בו. וכן עשה: הוא התגנב מאחריהם בחשאי כחתול, ברגלים יחפות, משתדל שֶיְהֵא רֶוַח ביניהם ובינו, דֵי היוֹתוֹ רואה ואינו נראה.

בתחלה הלכו האנשים לארך הנהר, ואחרי כן פנו לימִין ויכוננו פעמיהם אל גבעת-קארדיף. הם עִקמו את הדרך על ביתו של הווילשי (איש ממדינת “וילש” באנגליה) הזקן, אשר בצלע ההר, ויוסיפו לעלות. אך כאשר הגיעו כמעט לראש הגבעה, נטו פתאם אל נתיב צר בין שיחים סבוכים, ויתעלמו בעלטה. הוק הרחיב צעדיו, אחַר עמד תחתיו. הטה אזניו לכל עֵבר – אין כל ואין קול, מלבד קול דפיקות לבו. אהה אלהים, האמנם זה דבר האבוּד? הוק נשא רגליו לרוץ אחריהם בכל מאמצי כחו – והנה איש מכַעכֵּעַ כמעט סמוך לחטמו! לבו של הוק נמס כמַים, הוא התחלחל והתנודד, כאִלו תָקפוּ אותו תריסר³⁹⁴ מיני קדחת בבת-אחת. ובכל זאת הכיר את המקום אשר הוא עומד עליו – זה היה במרחק אַמוֹת אחדות מביתה של האלמנה דוגלאס. “טוב מאד – אמר בלבו – יגנזו את האוצר כאן; לא קשה יהיה למצאו”.

והנה נשמע קולו של האינדיאני דזו, קול נמוך מאד:

– יקח אותה השטן! כנראה באו אליה אורחים. הרי אור בביתה, בשעה מאוחרת כזו.

– אני אינני רואה שום אור.

זה היה קולו של ה“שני” שראו הנערים בחוּרבה. לבו של הוק קָפָא. עתה הבין, למִי מתנַכֵּל האינדיאני; זו היא, אפוא, ה“נקמה” שהוא זוֹמם! זכר הנער כי האלמנה עשתה אִתוֹ טובות, לא אחת – ועתה הנה האנשים הללו הולכים להרוג אותה! הירוץ להזהירה מן הרעה הנשקפת לה? אי-אפשר! הלא הם יאחזוהו תכף.

ובעוד הוא נמלך ומתיעץ בלבו, והנה נשמע קולו של האינדיאני העונה לחבֵרו:

– אינך רואה, יען כי השיחים גודרים בעדך. גש הנה ותראה.

– כן, יש שם אורחים. מוּטב שנַחדול מעֵסק זה!

– לַחדול! עתה, כשאני נכון לעזוב את המדינה הזאת עד עולם! הלא אמרתי לך: אין לי צרך במָמוֹנה – תוכל לקחת הכל לעצמך! אני שואף לנקָמה. לוּ ידעת מה עולֵל לי בַּעלָה של זו! ולא פעם ולא שתַים! בהיותו שופט-השלום דָן אותי למַכות-מַרדוּת, בשביל שהייתי נָע-ונָד. ולא זו בלבד, אלא – בזָכרי זאת תבער אש בעצמותי! – הוא צִוה ליַסרני בשוטים! ליסרני בשוטים לפני פתח בית-הכלא, ככוּשי – לעיני כל! השמעת? – להצלָחָתוֹ נפח נפשו בטרם נִשתַּחרַרתי. אך מה בכך? אם אין הוא כאן, אתנַקם באשתו!

– אנא, אל נא תהרוג אותה!

– להרוֹג? מי מדַבר כאן על אדות הריגה! אותו הייתי הורג בלי פקפוק, אך לא אותה. אם רוצים לעשות נקמה באִשה, אין הורגים אותה, אלא פוֹגמים³⁹⁵ את צורתה – למשל: משַסעים את נחיריה, כורתים את אזניה, כחזיר.

– בשם אלהים! הלא זה – – –

– הַחרש, ויִטב לך! אני אקשור אותה אל המִטה, אם תפַּח רוחה בפגימה זו, לא אני אָשֵם בכך. אני לא אעוֹרֵר זַעקת-שֶבר על אבֵדה זו. ואתה, עמִיתי, אתה תהיה לי לעֵזר במלאכה זו – אני לבדי לא אוּכל לעשותה. ואם תהיה סרבָן³⁹⁶ באותה שעה, הרוֹג אהרגך! ואז אהרוג גם אותה – למען לא יִוָדע עד-עולם מי עשה את כל המלאכה הזאת.

– מֵילא, אם רצונך בכך, מוטב שֶנִגש תכף אל המלאכה. אני רועד כֻּלי.

– תכף? בעוד האורחים בבית? ידידי היקר, אני מתחיל לחשוד בך – הִשָמר והִזָהֵר! לא – אנחנו נַמתין עד שיכַבו הנרות, יש לי פנאי.

הוק לא יכול עוד לעמוד על מקומו. הוא עצר בעד נשימתו, ובזהירות התחיל לצעוד אט אחורנית, בהתנדנדו פעם על רגלו הימנית ופעם על רגלו השמאלית. בתחבולה חרוצה זו הצליח להִסוֹג אחור במרחק כמה צעדים. אז עמד תחתיו וַיקשב – אין קול ואין תנועה. עתה אחז דרכו, בזהירוֹת ובלאט, בנתיב הצר בין השיחים, וכאשר הרגיש שהוא נִמצא כבר מחוץ לסכנה, נשא את רגליו וירץ בכל כחו, עד אשר עמד לפני פתח ביתו של הווילשי הזקן. הוא התדַפּק על הדלת, ותכף נִזדַקרו³⁹⁷ בעד החלון ראשיהם של הזקן ושני בניו החסונים.

– מה קול השאון הזה? מי דופק שָם? מה לך?

– פִתחו לי, חיש מַהר! אני אסַפר הכל.

– אבל. הלא תגיד מי אתה?

– הוקלבירי פין – פִתחו לי, חִיש!

– הוקלבירי פין, בפועל ממש? כמדומה לי, שזה איננו מן השמות שֶכָּל השערים נפתחים לפניהם. ובכל-זאת, פתחו לו, בָנַי, ונראה מה הָרַעש.

– בבַקָשה מכם, אל תגידו כי אני הוא שסִפַּרתי לכם – אלה היו דברי הוק הראשונים כאשר נפתחה הדלת – אנא, אל תגידו, פן יהרגוני. אבל האלמנה הֵיטיבה עִמָדי לפעמים, לכן מחויב אני לסַפר, רק הַבטיחו לי שלא תגַלו את שמי.

– כנראה יש אִתו באמת דבַר-סתר, כי על-כן הוא מתרגש ככה – אמר הזקן – נוּ, הוֹצא את הדבר אלינו, אתה הקטן, ואיש מֵאִתָּנו לא יגַלה סוֹדך.

לא עברו שלשה רגעים, והזקן ושני בניו, מזוּיָנים כל-צרכם, עמדו כבר על ראש הגבעה, והנה הם צועדים על בהונות רגליהם בנתיב הצר בין השיחים. הָלאה מִזֶה לא לִוה אותם הוק. הוא הסתתר מאחרי אבן גדולה, ואזניו קַשוּבות. קמה דמָמה מעִיקה, מַחרידה – ופתאם התפרץ קול ירִיָה וקול צעָקה מרה. הוק לא הִמתין³⁹⁸ ליֶתר הפרטים. הוא נִתַּר ממקוֹמו ויַשָט מעל הגבעה, וירץ ככל אשר נשאוהו רגליו.

פרק כ"ד: הוּק מְגַלֶּה נִסְתָּרוֹת

ביום המחרת, כעלות השחר, והוק דופק בנחת על דלת סוּכָּתוֹ של הווילשי הזקן. יושבי הסוכה יָשנו עדַיִן, אבל שנָתם היתה “נִים ולא נים”³⁹⁹: עוד לא נרגע רוחם מִמאוֹרע הלילה.

– מי שם? – נשמע קול מבעד החלון.

– אנא, פתחו לי! זה רק הוק פין! – ענה הוק בקול נמוך ונפחד.

– לשֵם זה אפתח את דלָתַי בכל עת ובכל שעה; ברוך בואך, נער טוב!

לקַבָּלת-פנים חביבה כזו לא הסכין הנָע-ונָד הקטן מעודו; אזניו לא שמעו מעולם ברכת “ברוך הבא”. לכן עמד עתה משתומם לשמע דִבוּרים כאלה.

הדלת נפתחה כרגע והוק נכנס החדרה. הגישו לו כסא לשֶבת, והזקן ובניו מהרו להתלבש.

– נוּ, נַערִי, בוַדאי רעב אתה מאד. עוד מעט נאכל פת-שחרית – נזיד חם, שדעתך תהיה נוֹחה ממנו. איפה נעלמת אמש? ואני ובַחוּרַי קִוִינו שתסור אלינו ללון.

– אני נבהלתי מאד מקול הירִיָה – ענה הוק – ונחפזתי לברוח. רַצתי כשלשה מילין, בלי עמוֹד רגע. עתה באתי, כי חפץ אני לדעת אחרית הדבר. ואני באתי לפני אוֹר הבקר, כי לא חפצתי לפגוע באותם הרוצחים, אפילו אם הם פגרים מתים.

– צר לי עליך, נער מִסְכֵּן; נִכָּר, שלא טָעַמת טעם שֵנה הלילה. אבל יש כאן מִטה בשבילך, תוכל לנוח – אחרי אשר תסעד לבך. לא, ידידי, הנבָלים לא מתו – ועל זה אנחנו מצטערים. על-פי הסִמָנים שמסרת לנו בספורך, מצאנו את המקום על-נקלה. צָעַדנו על בהונות-רגלינו ונעמוד במרחק חמש-עשרה רגל ממקום רִבצם. ובנתיב הצר, בין השיחים, חשך כָּפוּל-שמונה. פתאם הִרגשתי, שאני נכון להתעַטש. איזה פגע רע! התאמצתי לכבוש את העטישה, אך לשוא! היא התפרצה בקול רעש גדול – ואחרי הרעש קול חריקת זמוֹרוֹת; כנראה, נִבהלו נֶחפזו הנבָלים לשֵמע עטישוֹתי. קראתי את הפִזמוֹן: “יְרוּ, בַּחוּרים!” ובעצמי יריתי מֵאֶקְדָחִי אל המקום, שֶמִשָם בא השאון. גם בַחוּרַי ירו. אבל הנבָלים כבר התחמקו, ואינם. אנחנו רדפנו אחריהם בַעֲבִי היער, אך לא הִשַגנום. כמדומה לי שלא נפגעו מִירִיוֹתינו. גם הם יָרוּ אלינו פעמים אחדות, אך כדוריהם שָרקוּ סמוך לאזנינו ולא פגעו בנו. כאשר לא נשמע עוד קול מִצעדיהם, חדלנו מֵרדוֹף, וַנֵרד וַנוֹדיע את הדבר לשוטרים. הם הִזעיקו עַם רב, וישימו מִשְמָר על חוף הנהר, וכאוֹר הבקר יבוא הַשֶרִיף עם אנשיו להניע בכבָרה את היער. גם בָנַי ילכו שָמה. חבַל⁴⁰⁰, שאין אָנו יודעים כלל את מַראיהם של אותם הנבָלים – זה היה מועיל הרבה. אתה, נַערִי, בודאי לא יכלת להסתכל בהם באפֵלַת-הלילה?

– אדרבא, אני מכיר בהם היטב – ראיתים פעמים אחדות בעיר.

– האָח! אם כן, מסָר נא לי את סִמָניהם!

– האחד הוא אותו הספרדי הזקן, החֵרש-האִלם, המשוֹטט במקומות הללו בעת האחרונה; והשני לובש סחבות, ומראהו אָיוֹם וחשוד מאד.

– רב לך! עתה יודעים אנחנו מי הם! פעם אחת נִקְרֵיתִי עליהם ביער, מאחרי ביתה של האלמנה, וכרגע נָגוֹזוּ. מַהרו, בַחוּרַי, ולכו והודיעו את השֶרִיף, – פת-שחרית תאכלו אחרי-כן!

הבַחורים קמו ללכת, והנה קפץ אליהם הוק ויקרא:

– אנא, אל-נא תגידו לאיש, שֶמִמֶני נודע כל הדבר. בבקשה מכם!

– יהי כן, אם רצונך בכך. אבל, הלא טוב לך שֶיִוָדע כי על ידך נתגלגלה זכוּת⁴⁰¹.

– לא, לא, לא! אנא, אל תגידו!

כאשר יצאו הבחורים, אמר הווילשי הזקן אל הוק:

– הִשָקֵט, הם לא יגידו – וכן גם אני. אך מדוע זה לא תאבה, שיודע הדבר בשִמך?

הוק לא חפץ בשום אופן לגַלות את סודו; רק אמר, שהוא יודע הרבה דברים על אדות האחד מִשני האנשים, ובוַדאי יהרגוהו, אם יִוָדע שהוא היה המַלשין.

אך הזקן לא הסתפק ברמזים הללו, ויוסף לחקור את הנער. הוק ענה על שאלותיו תשובות שאינן מחֻוָרות⁴⁰² כל-צרכן; הוא אמר, כי במקרה נזדמן בקִרבת בית-המרזח, ובראותו את שני האנשים יוצאים משם, הלך אחריהם מתוך סַקרנות, ואז שמע מה ששמע. בספורו היו הרבה דברים שלא נתקבלו על לבו של הזקן, עד אשר לאחרונה אמר הלז:

– שמע נא, נַערִי. רואה אני, כי ירא אתה לגלות לי את כל לבך. ואולם אני מבטיחך, כי לא יפול משערתך ארצה – אני אָגן עליך, אשמרך מכל רע. הנה מדבריך יוצא, שאותו הספרדי איננו לא חֵרש ולא אִלם. אתה יודע מה טיבו של אותו ספרדי, אלא שאינך רוצה לגַלות. בטַח בי והַגד לי את האמת, ואני לא אבגוד בך!

הוק הסתכל היטב בעיני-הזקן המפיקות תם וישר, ואחַר גָחן⁴⁰³ ולָחש לו באזנו:

– זה איננו כלל ספרדי – זה האינדיאני דזוֹ!

הזקן קפץ ממוֹשָבו ויקרא:

– עתה מִתבָּררים הדברים! בראשונה, כשֶדִבַּרת אדוֹת שסַע נחִירַיִם וכריתת אזנים, דִמִיתי כי זוהי הוֹסָפה מִשֶלְך לתפארת המליצה – שהרי אנשים לבָנים אינם מתנַקמים באופן כזה. אבל אינדיאני – זה ענין אחר לגמרי!

בשעת סעודת-הבקר הִמשיכו את השיחה, והזקן סִפר, כי אֶמש, בטרם ישכב, לקח פַּנָס בידו והלך למקום-המאורע לבקש עקבות דם. דם לא נראה, אבל נמצא צרוֹר – – –

– וּבתוֹכוֹ?

הקריאה הזאת התפרצה במהירות הברק מִשִפתי-הוק, שהִלבינו כסיד. בבבוֹת⁴⁰⁴ נרחבות ובנשימה עצוּרה חִכה לתשובה. הזקן השתומם, הרחיב גם הוא עיניו, ואחר ענה:

–כלי-אומנות של גנבים. אבל מה זה היה לך?

הוק נאנח אנחה של רוָחה. והזקן הביט עליו בכבד-ראש, ויאמר:

– כן, מַכשירים⁴⁰⁵ של גנבים ושודדים. זה, כנראה, הִניח את דעתך. וכי מה דִמית אתה שאפשר להיות באותו צרוֹר?

הוק נבוך מאד. אין הוא מוצא ברגע זה שום תשובה הגוּנה על שאלתו של הזקן, שאינו גוֹרֵע עיניו ממנו. ובגודל מבוכתו נזרקה מפיו תשובה טפשית זו:

– אפשר – ספרים של בית-הספר לשבתות.

צחוק אדיר התפרץ מפי הזקן, עד שהתנודד כל גופו מכף רגלו ועד קדקדו (צחוק שכזה, אמר, מועיל לבריאוּת יותר מכל הרופאים שבעולם, והכסף נשאר בכיס), ואחר אמר:

– נער מִסְכֵּן, עוד לא שבה נפשך למנוחתה מִבִּעוּתֵי-הלילה. ומה פלא, אם נתבַלבל מוֹחך קצת? אך אין בכך כלום, – תשכב, תנוח, ושַבתָּ לאיתנך.

היטב חרה להוק על טפשוטו ועל התרגשותו העלוּלה⁴⁰⁶ לעורר חשד. אך בעצם הדבר שמח מאד, כי עתה נודע לו בבֵרור, שהצרור שנָשא האינדיאני תחת זרועו בצאתו מבית-המרזח, לא היה כלל האוצר. עתה הולך הכל למישרים: האוצר עודנו גנוּז שם ב“חדר השני”, – עוד היום יִתָּפשו הגזלנים ויֵאָסרו בכלא, ובלילה ילך הוא עם תם ויקחו-להם את הזהב בלי יגיעה ובאין מַכלים דבר.

עוד לא כִלו לאכול, והנה קול דופק בדלת. הוק קפץ והסתתר באַחד המַחבוֹאים; הוא נזהר, שלא ישַתְּפוהוּ לאותו המאורע אפילו שִתוּף רחוק. הזקן הכניס לתוך סוכתו גבירות אחדות ובעלי-בתים חשובים – ביניהם גם האלמנה דוגלאס; אגב ראה, כי כנופיות של אנשי-העיָרה עולים על הגבעה ופונים למקום-המאורע, אות הוא, כי כבר עברה השמועה בכל העיר.

הווילשי הזקן הוכרח לסַפר לאורחיו את כל הדבר לכל פרטיו. האלמנה הוֹדתה לו על הצָלַת-נפשה.

– אל-נא, גבִרתי! – הִפסיק אותה הזקן – יש נפש אחת, אשר לה אַתְּ חַיֶבת תודה הרבה יותר מאשר לי ולבָנַי. אבל אותו המושיע לא נתן לי רשות לגַלוֹת שמוֹ. לולא הוא, לא היינו יודעים כלל כי סכנה נשקפה לך.

כמובן עורר עִנין המושיע הפֶּלִאי את סקרנותם של האורחים ביתר-עז, עד שבשבילו כמעט הסיחו דעתם לגמרי מעֶצם המעשה. אבל לַמרות הפצרותיהם, לא גִלה הזקן את סודו.

באותו היום (הוא היום הראשון בשבוע) הקדימו כל אנשי העיָרה לבוא לבית-התפלה, אף שבימי החפש של הקיץ שָבתו הלמודים גם בבית-הספר לשבתות, שהוא מקום התפלה. ואמנם, הקהל לא בא לשמוע אל הרנה ואל התפלה, אלא ביחוד אל החדשות והשמועות השונות על אדות מאוֹרע-הלילה. סִפרו, שעדַיִן לא נִגלו עקבות הפוֹשעים. כאשר כָלתה הדרָשה, והָעֵדָה נָהרה אל הפתח, הִדביקה אשת השופט תּאציר את מרת האַרפיר, ותאמר לה:

– כלום אומרת ביקי שלי לישון כל היום כֻלוֹ? ואמנם ידעתי מראש, כי היַלדה תהיה עֲיֵפָה מאד אחרי הטִיּול של אתמול.

– ביקי שֶלָך?…

– נוּ, בוַדאי – אמרה מרת תאציר בהביטה בתמיה על השואלת – הלא היא לָנה בביתך הלילה?

– לא-כלל!

מרת תאציר חָורה כסיד, וַתִצנח בלא-כח על הספסל. ובאותו רגע קָרבה ובאה הדודה פולי, והיא מפַטפטת לתֵאָבון עם אחת מרעותיה.

– שלום לך, מרת תאציר! מה שלומך, מרת האַרפיר? השוֹבב שלי לָן, מִסתָמא, בביתה של אחת מִכֶּן – ועתה הוא יָרא להֵרָאות אֵלַי. ואמנם, שַלֵם אשַלם לו כפָעלוֹ.

מרת תאצ’יר הניעה ראשה בלא-כח, ופניה חָורו עוד יותר.

– תם לא היה בביתנו – אמרה גם מרת האַרפיר נִפְעָמה.

הדודה פולי נבהלה מאד. הקהל, שהיה נכון לצאת מבית-התפלה, עמד תחתיו. נשמעו קולות מתלחשים, וכל פנים הפיקו דאגה. שָאלו את הילדים, שאלו את המוֹרוֹת המשגיחות. כֻלם ענו, שאינם יודעים בבֵרור, אם היו תם וביקי על האניה בחזירתה: החשך היה גדול, ולא עלה על דעת איש לבדוק, אם לא נִפקד מי מהמטַיְלִים. לבסוף הביע אַחַד הצעירים חשָש⁴⁰⁷ נורא: אפשר, ששני הילדים נשארו במערה! מרת תאַצ’יר התעלפה, והדודה פולי נתנה בבכי קולה וַתפָרֵש כַּפֶּיהָ.

השמועה המחרידה פָּרחה מִפֶּה לפֶה, מכנוּפיא לכנופיא, מֵרחוב לרחוב; לא עברו חמשה רגעים, והפעמונים צלצלו בחָזקה, וכל העירָה הוֹמָה. נשכח לפי-שעה מאורע-הלילה, הגזלנים לא יִזָכרו ולא יִפָּקדו עוד, – תכף נֶחבשו סוסים, הוּכנו סירות וספינות ואנית-הקיטור בראש, ובטרם מלאו לשמוּעה האיומה שלשים רגעים, כבר נסעו מאתים איש, בדרך-היבָּשה ובנהר, אל המערה.

כל אותו היום היתה העירָה שוֹממה ורֵיקה, כאִלו נִמְחָה כל היקוּם אשר בה. נשים רבות באו לבַקר את הדודה פולי ואת מרת תאַצ’יר, לנַחמן ולעוֹדדן. הן בכו אִתָּן יחד – ובכִיה זו יפה מן הדִבוּר.

כל אותו הלילה, שזָחַל במתינות איומה, חִכתה העירָה לידיעות מן המערה – ואין. וכאשר עלה השַחר סוֹף-סוֹף, בא שליח מיוּחד – לבקש עוד נרות ועוד מזונות. מרת תאצ’יר כמעט יצאה מדעתה, וכן גם הדודה פולי. השופט תאצ’יר שלח אליהן מן המערה דברי נִחוּמים ותקוה, אבל האומללות לא התעודדו.

הווילשי הזקן שב לביתו עם דִמדומי-בקר, כֻלוֹ נִכְתָּם בנִטפי נרות-חֵלב, מלוכלך בחמר, ונִלְאֶה ויָגֵעַ עד אֶפֶס כח. הוא מצא את הוק שוכב עדַיִן על המטה; הנער היה מוטל בקדחת ומדַבר “מתוך האש”. רופאי-העירָה היו כֻלם במערה, לכן באה האלמנה דוֹגלאס לכלכל אותו בחָליו.

בבקר התחילו לשוב אל העירה קבוצות-קבוצות של כוֹשלים ויגיעי-כח; ואולם האמִיצים שבאזרחים הוסיפו עוד לחַפש ולבדוק במערה. מפי השָבים נודע רק, כי המחַפשים חָדרו אל הפִנוֹת היותר רחוקות שבמערה, אשר עד עתה לא דָרכה שָם רגל אדם; כי בודקים בעיון גדול בכל החוֹרים ובכל הנקיקים; כי בכל המבואות האפלים מתנוצצים נרות ונשמעים קולות-תרועה ויריוֹת-אקדחים למרחוק. על קיר-סלע, הרחק מן הדרך הכבושה שבמערה, נמצא רשוּם בשחוֹר-דֶשן של נר השמות “תם וביקי”, וסמוּך לאותו המקום – קֶטַע של סֶרֶט⁴⁰⁸ מגואָל בחֵלב. מרת תאצ’יר הכירה את הסֶרט, וַתְּרַוֵהוּ בדִמעותיה – ויאוּשָה הלך וגָבַר.

שלשה ימים ושלשה לילות איוּמים עברו בתוחלת ממושכה – והילדים לא נמצאו. על העיָרה כִסה קִפָּאון של יאוש. האנשים התהלכו כצלָלים, ולא קָמה בהם רוח לעסוק במלאכתם. באותם “שלשת ימי אפֵלה” גִלו השוטרים במקרה, כי בעל “בית-המרזח לנזירים מן היין” היה מוכר בסתר מַשקאות משַכרים: אבל גם ה“חִדוּש” הזה לא עשה כמעט כל רשם על הקהל בעת צרה כזו.

והוק עודנו שוכב על ערש-דוָי. ביום השלישי, כאשר רָפתה הקדחת לפי רגע, התחיל לשיח עם האלמנה בקול חלוש על אדות בתי-מרזח, ולבסוף, שאל בפחד ודאגה, אם לא נמצא דבר-מה בבית-המרזח לנזירים, במשך ימי-חָליוֹ.

– כן, נמצא – ענתה האלמנה.

הוק נִתַּר ממשכבו ויקרא בקול זוָעָה:

– מה – מה נמצא שם?

– יין-שרף! ובגלל זה נסגר הבית. שוּב שכַב נא, נערי – מצעקתך נִבְעֲתִּי מאד!

– אנא, הגידי נא לי עוד דבר אחד, רק דבר אחד: האִם תם סוייר היה המוצֵא?

עיני האלמנה ירדו דמעות.

– הס, הס, נערי! אסור לך להרבוֹת שיחה. חולה אתה, חולה מאד!

אם כן, לא נמצא שם דבר מלבד יין-שרף! הרעש היה אחר לגמרי, אילו מצאו את הזהב! ובכן נעלם האוצר, אבד לעולם! אך למה היא בוכיה? תָמוּה הדבר, מה ראתה לבכוֹת לפתע-פתאם?

הרעיונות האלה התבלבלו והתלַבטו במוחו הרופף של הוק, עד אשר נרדם תחת כבד מַשָאָם. והאלמנה אמרה לנפשה:

– עתה ינוּח הנער האומלל. מה זה עלה על דעתו: תם סוייר מָצא! הלואי שיצליח איש למצא את תם בעצמו! הוי, מעט מספר האנשים, שיש להם עוד תקוה וכח להוסיף לבקשוֹ!

פרק כ"ה: תָּם וּבִיקִי בַּמְּעָרָה

עתה נשובה נא אל תם וביקי, שאמנם נשארו במערה ביום-הפּיקניק. בתחלה שוטטו במבואות האפֵלים יחד עם כל החבוּרה וזָנוּ עיניהם בפִלאי-המערה הידועים מכבר והנקראים בשמות נמלצים: “טרַקלין”⁴⁰⁹, “בית-הכנֶסת”, “היכל-אַלאַדין”, וכהֵנה וכהֵנה. אחרי כן נפרדו מן החבורה וילכו לבדם במבוא עקַלקַל, בהרימם נרותיהם כדי לקרא את הערבוּביה המסובכה של המון השמות, הכתָבוֹת והפתגמים, הרשומים על קירות-הסלעים בִשחוֹר-דֶשן של נרות-חֵלב. בהוסיפם ללכת ולפטפט, לא הרגישו כלל שכבר באו אל פִנה רחוקה, מְקום אין עוד שום כתבֶת על גבי הקירות. הם רשמו את שמותיהם על אבן בולטת וילכו הלאה. וככל אשר הרחיקו ללכת, כן רבו הנפלאות שנגלו לעיניהם בבטן-האדמה: מַעיָנוֹת, מַפְּלֵי-מַיִם, מדרגות-סלעים טִבעיות, לשונות ארוכות של אבני-גביש נוצצות תלויות ועומדות בנס, ועוד המון פִלאי-הטבע. הם הלכו בדרך עקלתון ממבוא למבוא, מִתָּא אל תא. לפעמים עשו להם סִמָנים, למען ימצאו את הדרך בחזירתם; אך לרוב, מתוך התפעלות והשתוממות על מראה-עיניהם, שכחו לעשות סמן. הנה הגיעו אל פֶּלֶג מַקסים, אשר תוכו רָצוּף אבני-גביש נוצצות כעין הקרח; זה היה בתוך מִנְהָרָה נפלאה, אשר קירוֹתיה נִתמָכים על המון עמודים בעלי צורות משונות, עמודים שנתהוו מתוך טִפטוּף שאינו-פּוֹסק של מים המעורבים בסיד, במשך אלפי שנה. תחת הַסִפּוּן של המִנהרה התגודדו אלפי עטלפים; אוֹר הנרות הפריע את מנוחתם, ובצפצוף-קצף טָשו על הנרות לכַבוֹתם. תם ידע את מִנהגם זה ואת הסכנה שבכך; לכן חטף את

ידה של ביקי ויָנס אִתָּה אל המבוא שנזדמן להם באותו רגע; ובזה השכיל לעשות, – כי כבר הספיק עטלף אחד לכַבות את נרה של הנערה, ברגע צאתה מן המִנהרה. העטלפים רדפו אחרי הילדים במרחק רב, אך הבוֹרחים רצו ממבוא למבוא, עד אשר נמלטו מאויביהם המסוכנים. וכאן גִלה תם במַעבה-האדמה יאוֹר גדול המשתרע למרחוק. תם חפץ לתור את היאור מסביב, אך נִמלך ובא לידי הכרה, כי לפי-שעה מוּטב לָשֶבת ולהִנָפש מעט. עתה, בפעם הראשונה, נפעמו הילדים מן הדומיה המוחלטת⁴¹⁰ שמסביב להם.

– מה זאת? – אמרה ביקי – לא הִרגשתי כלל שזה זמן רב לא הגיע לאזנינו קולם של יתר בני החבורה.

– הדבר פשוט: אנחנו העמַקנו לרדת במערה, הרחַקנו ללכת צפוֹנה, דרוֹמה או מזרחה, איני יודע בבירור, לכן, הלא תביני, שאי-אפשר לנו לשמוע כאן את קולם.

ואולם ביקי התחילה מתרגשת.

– כמדומה לי, כי טוב לנו לשוב אל החבורה. מה דעתך, תם?

– גם אני חושב כן. מוטב שנשוב.

– התמצא את הדרך? אני לא אמצא את ידי ואת רגלי בסבך המבואות והארחות העקלקלות.

– אני, כמובן, הייתי מוצא את הדרך, אבל – העטלפים הארורים. אם יכַבו את שני נרותינו – זה יהיה ענין רע. לכן, ננַסה נא לשוב בדרך אחרת, כדי שלא נצטרך לבוא בקִרבתם.

– יהי כן, ובלבד שלא נִתעה! אוי, מה נורא הדבר! – והנערה התחלחלה מפני אפשרות כזאת.

הם קמו וילכו. עברו מבוא אחד, מבוא שני, הסתכלו סביבותיהם, אולי יכירו איזה דבר שכבר ראו בביאתם, – אך אין כל דִמיון: הדרך חדשה להם לגמרי! תם התאמץ להרגיע את רוחה של ביקי, ובכל פעם כשבָדק את הדרך והבדיקה לא עלתה יפה, היה אומר לה בצחוק מעֻשֶה: “אין בכך כלום! עוד לא התיַצַבנו על הדרך הנכונה, אבל אל תדאגי – עוד מעט נִמצא את הדרך!” אבל בסתר-לבו הֵחל גם הוא לדאג, ובלי ברֵירה סָר אל כל מבוא שנזדמן לפניו. ביקי התרַפקה עליו, והיא נמוֹגה מפַחד ודאגה; לשוא התאמצה לעצור בעד דמעותיה – הן נִגרו בלי הפוגות. לבסוף אמרה:

– הוי, תם, למה זה נירא מפני העטלפים? נשובה אל דַרכנו הראשון. הלא אנחנו נבוכים ומסתַבכים יותר ויותר בדרכים החדשים הללו!

פתאם עמד תם ויאמר: “שִמעי!” ובתוך הדומיה המוחלטת התחיל לצעק בכל כחו. קוֹלו נִשא בהֵד נורא בכל המבואות הריקים, שֶכָּלָה במרחק בצלִיל רָפה, הדוֹמה לצחוק-לעג.

– הֶרֶף נא, תם, הדבר נורא מאד!

– אמת, נוֹרא, אבל הרי הם יָכלו לשמוע – ותם הוסיף לצעק.

הצלצול של אותה מִלה “יָכלו” היה נורא עוד מזה של צחוק-הלעג, – מלה זו הִביעה אָבדן-תקוה. הילדים הטו אזניהם – אך אין קול עונה. תכף שב תם על עקביו וַירחב צעדיו. אבל עוד מעט הרגישה ביקי בפקפוקיו של תם, כי מורה-הדרך שלה תועה גם בחזירתם!

– הוי, תם, הרי לא עשית שום צִיוּנים בדרך!

– אכן נוֹאַלתי, ביקי, נוֹאלתי מאד! לא עלה על דעתי כלל, שנצטרך לשוב בדרך הזה! לא, אינני יכול למצא את הדרך – הכל

נתבלבל אצלי.

– תם, תם! אבַדנו, אָבָדנו! עד עולם לא נצא מן המקום הנורא הזה! אוי לנו, מדוע נפרדנו מן החבורה!

היא התנפלה ארצה ותבך ותיליל בקול נורא כל-כך, עד כי נבהל תם מאד, כי ירא פן תמות או תצא מדעתה. הוא ישב על ידה ויחבק אותה בזרועותיו; והיא הסתירה פניה בחיקו, התרפקה עליו, שפכה לפניו את שיחה, את פחדה ויגונה – והַהֵד הרחוק הפך הכל לצחוק-לעג. תם התחנן אליה, להתעודד ולבל תִתיָאש; אך היא ענתה, שאין בה כח ליַחֵל עוד. אז החל להוֹכיח ולחָרף את עצמו באזניה, על אשר הביא אותה במצב נורא כזה. תחבולה זו עשתה רשם: תֵכף קמה הנערה ותבטיח להתחזק ולהתעודד וללכת אחריו אל אשר יוליכֶנה, רק אַל יוסיף עוד להַאשים את נפשו, – שהרי הוא איננו אָשֵם יותר ממנה.

ובכן הֵרימו פעמיהם ויוסיפו ללכת, בלי מַטָרה – פָשוּט, אל אשר יִשָאוּם רגליהם. הישיבה קשה ומדַכאה את הרוח – מוּטב לִנדוֹד הָלאה.

כן הלכו זמן רב, בלי תכלית, בלי תועלת. פתאם לקח תם את הנר שביַד ביקי ויכַבה אותו. קִמוץ זה לא דרש בֵאוּרִים. ביקי הֵבִינה, מה פֵּרוּשוֹ, ושוּב נָמַסָה תקוָתה. היא ידעה, כי בכיסו של תם שָמוּר נֵר שלם ועוד ארבעה-חמשה זַנבות-נרות – ובכל זאת צריך לקַמֵץ…

לבסוף, כאשר לא יכלו עוד רגליה לשאת אותה, ישבה ביקי לארץ, וגם תם ישב אצלה. הם שוֹחחו על אדות ביתם ומִשפַּחתם וחבריהם, על אדות מִטוֹת מוּצָעות, וביחוד על אדות אור-השמש המתוק. ביקי בכתה, ותם התאמץ לנַחמה; אך כל תנחומותיו כבר נתמַזמזו⁴¹¹ מרוֹב שִמוּש, וכמעט שנשמעו כלעג וקֶלס. סוף-סוף תָקפה שֵנה את ביקי העיֵפה, וַתֵּרָדם. על זה שמח תם מאד. הוא ישב והסתכל בפניה הנוּגִים, והנה לאט לאט סר הענן מעליהם והם נעשים צוהלים ועליזים תחת הַשְפָּעַת חלומות נעימים; הנה הופיע גם צחוק על שפתותיה וַיָנַח שם. השַלְוָה שֶעַל פני הנרדמה עוֹדדה במקצת גם את רוחו של תם, ורַעיוניו הִרחיקו נדוֹד ליָמים ראשונים, לזכרונות נעימים. ובעודנו שקוע בהרהוריו, והנה הֵקיצה ביקי – ואך פָקחה את עיניה, והצחוק גָז חיש מעל שפתותיה, והיא נאנחה.

– הוי, יכלתי לישון! מי יתן ולא הקיצותי עד עולם! – אך לא, לא, תם! אל נא תֵעָצב! לא אוסיף דַבֵּר עוד כזאת!

– שָמֵח אני כי יָשַנת. עתה תוסיפי אוֹנים ואנחנו נמצא את הדרך.

– הבה, ננַסה!

הם קמו וילכו שלובי-יד, בלי תקוה. הם התאמצו לאמוד⁴¹², בקֵרוב, כמה זמן עבר עליהם בבטן-האדמה; כמדומה להם, שהם מִתעַנִים כאן זה ימים רבים – אולי שבוע תמים, – אבל זה אי-אפשר, שהרי עוד לא תַמוּ נרותיהם.

לאחרי שהלכו זמן מרוּבה – הם לא יכלו לדעת כמה שעות – בִקשו ומצאו מַעֲיַן-מים. ליד המעין ישבו שוב לנוח, אף כי ביקי הִבטיחה שהיא תעצור כח ללכת עוד הלאה. ואולם תם מֵאֵן, וזה הִתמִיה אותה. תם הדביק את נרו בחמר אל הקיר מִמוּלָם, והם ישבו דוֹממים, שקועים בהרהורים. לבסוף הִפריעה ביקי את הדוּמִיה:

– תם, אני רעבה מאד!

תם הוציא מכיסו דבר-מה.

– הזוֹכרת אַת זאת?

– כן – ענתה ביקי בצחוק רפה – הלא זו עוגת-החתונה שלנו.

– הלואי שהיתה גדולה כגִיגִית⁴¹³! הרי זה כל מה שנשאר לנו.

תם חָצָה את העוגה לשנַים, וביקי אכלה את חֶלקה בתיאבון גדול, אך תם פֵּרַר רק מִקצת מֵחֶצְיוֹ שלו. לקִנוּח-סעודה⁴¹⁴ שָתו לרוָיָה מִמֵי-המַעין. אחרי שְהִיָה מוּעטת הִצִיעה ביקי להוסיף ללכת. תם החריש רגע קטן, ואחַר אמר:

– ביקי, התוכלי לכַלכל את הדבר אשר אמַר לך?

פני ביקי חוָרו, ובכל-זאת ענתה, כי תוכל.

– אם כן, יָדוֹע תדעי, כי עלינו להשאר במקוֹמנו זה – במקום שיש מַים לשתות. זה זנב-הנר האחרון שלנו!

ביקי נתנה קולה בבכי ואנקה. תם השתדל לנַחמה ולהרגיעה, אך לא הועיל כלום. לבסוף אמרה ביקי:

– תם, הלא הם יפקדו אותנו וְיָבוֹאו לבַקשנו!

– בוַדאי, בודאי!

– מה דעתך, תם? מתי יפקדו אותנו?

– אדַמה, תכף כאשר יעלו על האניה לשוב העירה.

– אבל אפשר שאז יהיה חשך בחוץ ולא ירגישו כלל בהֵעָדְרֵנו⁴¹⁵?

– זאת אינני יודע. אבל איך שיהיה, הרי אִמך תרגיש תכף כאשר ישובו האחרים לביתם – –

תם עצר בדבריו: מתוך פניה הנבהלים של ביקי רָאה שנכשל בלשונו. הרי ביקי לא היתה צריכה כלל לשוב הביתה בלילה הזה! שניהם החרישו ונשתקעו במחשבות. הם הביטו בדאגה אל זנב-הנר ההולך ופוחת לעיניהם – עוד מעט יִתַּם – בעוד רגע תכַסה אותם עלָטה איומה…

זמן רב אחרי-כן – מי יודע כמה שעות עברו? – התעוררו שניהם מִתַּרדמה קשה, שנפלה עליהם מתוך יאוש מר. תם השתדל להוציא, למצער, מלה אחת מפי ביקי, אך היא נשתתקה מֵעָקַת-לב, נוֹאשה מתקוה. תם חִוה דעתו, כי בודאי כבר מחַפשים אותם, וכי צריך לצעק בקול רם, למען ישמעו המחפשים. ואף אמנם נִסה לצעק, אבל ההֵד הרחוק הֶחזיר את קולו מתוך החשכה בצלצול איום כל-כך, עד כי לא קמה בו רוח לעשות נסיון שני.

עברו עוד שעות ארוכות, והרעב הֵחל שוב להָציק לאסירינו האומללים. תם חָצה את פַת-העוגה שנשארה מֵחֶלקו, ויאכלו. אבל אכילה מועטת זו עוררה עוד יותר את תאבונם, והם נשארו רעֵבים מִבַּתְּחִלה.

פתאם אמר תם:

– הס! – השמעת, ביקי?

הם עצרו בעד נשימתם ויקשיבו. מרחוק נשמע קול רפה, כקול קורא. תם ענה לעומתו בקול רם, ויאחז ביד ביקי ויקומו וילכו, בגַשְשָם באפלה, ובכַונם דרכם אל המקום שֶמִשָם באה הקריאה. הקול נִשנה, וכנראה הלך וקרב.

– הם הם! קרא תם – הם באים! נרחיבה צעדינו, ביקי! עתה נִצַלנו!

הילדים לא ידעו נפשם מרוֹב-שמחה. ואולם למהר ללכת לא יכלו, כי הדרך מָלֵא חַתחַתִּים, חריצים ופחָתים – דרוּשה זהירוּת יתֵרה. הנה הגיעו אל בוֹר, ויעמדו. תם השתטח על הארץ, וַישַלשל ידו לתוך הבור, לראות הֶעָמוק הוא, אם לא, – אך ידו לא הגיעה עד תַחתִיתוֹ. ובכן צריך לעמוד ולחַכות כאן, עד בוֹא המחַפשים. הם הטו אזנם לשמוע – והנה הקולות הולכים ומתרחקים, עוד מעט ונָדַמוּ כָלִיל! תם צעק עד אשר נִחַר גרונו – אין עונה! חִכו, חִכו הילדים – ותוחלתם נכזבה, שום קול לא הגיע עוד לאזנם.

בלב נשבר ונִדכה זָחלו ושָבו אל המַעיָן. אחרי שעות ארוכות ומדַכאות נרדמו שוב; ובהקיצם היו רעבים ומדוּכָאֵי-יאוּש. תם שִעֵר, כי עתה כבר הגיע יום ג'.

פתאם עלה רעיון במוחו: הרי יש בקִרבתם עוד מבואות צדָדִיים, ומדוע לא יָתוּר אותם, תחת לשֶבת בעצַלתַּיִם ובשממון? גם ביקי הִסכימה לכך. ובכן הוציא תם מכיסו פתִיל ארוך של נחַש-ניָר ויקשור את קָצֵהו אל זִיז⁴¹⁶ הבוֹלט מן הקיר, וַיֵלֵכו: תם בראש, בהַתִירוֹ מִדֵי לֶכתוֹ את פַּקַעת⁴¹⁷ החוט. מקץ עשרים צעדים הגיעו לקרן-זָוִית. תם כָרע על בִרכיו, בָדק את הקרקע, אף הושיט ראשו ורובו מֵעֵבר לזוית כדי לבדוק עד מקום שיָדו מַגַעת – ובו ברגע נראתה מאחרי סלע, במרחק עשרים אַמָה, יד-אדם עם נר דולק! תם הֵרִיע תרועת-ששון,

הלא עשירים אנחנו

ותכף נראה כל גופו של בעל-היד – זה האינדיאני דזו! פַּלָצוּת אָחזה את תם, ולא היה בו כח למוש ממקומו. אך בעוד רגע עָלַץ לבו, בראותו כי ה“ספרדי” נשא את רגליו ונִתעַלם מן העין. תם התפלא, איככה זה לא הכיר האינדיאני את קולו, ואיך לא קפץ והרג אותו בגלל עדותו בבית-דין; אין זאת – אמר בלבו – כי ההֵד שִנה את קולי עד כי לא נִכר.

תם כִּחֵד מביקי את דבַר פגישתו האיומה, ועל שאלתה, למה הֵרִיע בקול, אמר, כי הריע תרועה סתם, בלי סבה מיוחדת.

ושוּב שבו האמללים אל הַמעין, ושוּב יָשנו שֵנה ארוכה, ושוּב הקיצו רעֵבים ורפי-כח. לפי השעָרתוֹ של תם כבר הגיע יום ד' או ה‘, וגם אפשר שֶעַתה יום ו’ או יום השבת. בודאי – אמר בלבו – כבר חדלו לבקש אותנו ונוֹאשוּ ממנו.

תם הציע לביקי, ללכת לתוּר מָבוֹא אחר. אבל כחה של ביקי רפה מאד, היאוּש נָסַך עליה רוח-אַפַּתִּיָה⁴¹⁸, שאין תחבולה לנגדה. היא אמרה, כי לא תמוש ממקומה, אלא תחכה למָות, אשר לא יאַחֵר עוד לבוא. תם יכול ללכת עִם הפתיל שלו לתור מבואות חדשים – אמרה – אם רצונו בכך; אבל היא מַפצירה בו, שישוב אליה לפרקים לשיח אִתה; אף הִשביעה אותו, כי כאשר יגיע רִגְעָה האחרון, יעמוד אצלה ויאחז בידה עד אשר יבוא הקץ… תם נשק לה, בהתאמצו לעצור בעד אנקותיו ששָמוּ מחנק לגרונו, אף עשה את עצמו כאִלו לבו בטוח, שיפגוֹש במחפשים או שיגַלה מוֹצָא מן המערה. אחרי כן לקח את הפתיל ויזחל על ברכיו ועל ידיו אל אחד המבוֹאים, בהִתעַטף עליו נפשו מרָעב, מִצָרה, ומִפַּחד-הַבָּאוֹת…

פרק כ"ו: נִמְצָאוּ

הגיע יום ג', וגם הוא כָלה ביגון – הילדים – האובדים לא נמצאו. בבית-התפלה של העירה התפללו בעדם בצִבור; ועוד הרבה, הרבה תפלות של יחידים נִשאו בַעדם מעמק הלב – ועדיין לא באה בשורה טובה מן המערה. רוב המחַפשים שבו אל העירָה ואל עסקיהם, באָמרם כי אין עוד כל תקוה למצא את הילדים. מרת תאצ’יר חָלתה מעצר⁴¹⁹ רעה ויגון, ובמַחלתה הקשה לא חדלה לדבר מתוך קדחת ולקרא לבִתָּה בקול קורע לב. הדודה פולי נִשתַּקעה בעצבת דומֵמה, ושערות-שֵיבָתה הלבּינו כמעט כָּליל.

אָתָה לַילה, ואנשי העיָרה שכבו על מִטָתָם ביגון ובאפס-תקוה.

ופתאם, כחצות הלילה, והנה כל פעמוני העירה התחילו מצלצלים בקול שוֹבב, פָּרוּע, – ובִן-רגע הִשתַּקשקו ברחובות המון בריוֹת לבוּשים למחצה, לשליש ולרביע, והם מריעים בקול-ששון: “עוּרו, עוּרו! נמצאו, נמצאו!” ולמַרבה הַגִיל והשָאוֹן תוֹפפו במַחבוֹת-בְּדִיל ותָקעו בשופרות. כל הקהל נדחק אל שפת הנהר, לקבל את פני הילדים המֻצָלים, שהובאו העירָה במרכבה פתוחה, מוּסָעָה בידי בעלי-בתים חשובים ובקול המון חוגג.

בכל הרחובות והבתים הדליקו אוּרִים לפִרסום הנס, והלילה הזה היה ליל-שמורים, ליל חג ושמחה, לכל אנשי העירה, ועל דעתו של שום אדם לא עלה כלל לשוב לשכב. הכל נדחקו לביתו של השופט תאצ’יר, נפלו על ה“מציאה”, על המוּצָלים, חִבקו ונשקו אותם, לחצו את ידה של מרת תאצ’יר, נִסו לדַבר דָבר ולא יכלו מרוב-התרגשות, ונשמטו אחד-אחד בטפטפם אגלי-דמעה על רִצפת-הבית.

שמחתן של מרת תאצ’יר ושל הדודה פולי אין לתאר בדברים. רק דבר אחד צֵער קצת את מרת תאצ’יר: בַעלה היה באותה שעה במערה עם שאר המחפשים, והָרָץ הממַהר שנשלח אליו לא הִספיק עדַיִן לבַשרו את הבשורה הטובה.

תם שכב על סַפָּה, מוקף קהל-שומעים שֶשָתו בצמא את דברי-ספורו. הוא תֵאר להם את מאורעותיו בהוֹסָפת הרבה “נופכים”⁴²⁰ מִשֶלוֹ, כיד הדמיון הטובה עליו. וזה מה שֶקָרה אותו – לפי דבריו – למן הרגע שעזב את ביקי לבדה והלך לתור מבוֹאים חדשים:

הוא עבר שני מבואים ויבוא למבוא שלישי, אך כאן הגיע הפתיל שלו עד קצו, ולכן אמר לשוב על עקֵביו – ופתאם ראה מרחוק נקודת-אור קטנה, כאור יום. הוא הִשמיט את הפתיל מידו, ויזחל אל אותה הנקודה, וימצא שָׁם חוֹר קטן בַקיר, ויתקע בו ראשו ורובו – והנה הנהר הגדול, מיסיסיפי, מתנוסס לפניו לאור השמש! אז שב אל ביקי ויבַשר אותה את הבשורה הטובה, אך היא בקשה ממנו לבל יַרְעִימה בדברי־בְדוּת⁴²¹ כאלה, כי כבר עָיפה נפשה לַמָות, והיא מַרגישה כי בקרוב יביא לה המָות גאולה שלֵמה. אחרי הִשתדלות מרובה הצליח לפַתותה ללכת אחריו, וכאשר ראתה בעיניה את רצוּעת האוֹר בעד החוֹר, כמעט פָּרחה נשמתה מִשִמחה. הוא יצא בדחק גדול בעד החוֹר, וימשוך אחריו את ביקי, וכאשר שבו לארצות־החיים, לאור השמש המתוק, ישבו לארץ ויבכו בקול גדול מהמון־לב. אחרי זמן מועט ראו סירה עוברת בנהר על פניהם; תם קרא לאנשי הסירה ויסַפר להם את כל הקורות אותם וכי הם גוְֹעים ברעב. האנשים סרבו⁴²² בראשונה להאמין לספור־הפלאות, באמרם, כי המקום רחוק כחמשה מילין מן העֵמֶק אשר בו המערה. אך סוף־סוף הושיבו את הילדים בסירה, וַיַחתרו אל בית אחד, ויאכילום וישקום, ויתנו להם לנוח כשתים־שלש שעות עד בוא הלילה, ואחרי־כן הביאו אותם אל העירה.

בעלות השחר מצא הָרָץ את השופט תאצ’יר ואת מעט המחַפשים שנשארו אתו במערה, על־פי החבָלִים שסִמנו את דרכם, וימסור להם את בשורת־השמחה.

התלאוֹת והרעב שסבלו הילדים במשך שלשה ימים ושלשה לילות, לא עברו עליהם בלי רשם. הם שכבו על מטותיהם כל יום ד' וכל יום ה‘, וכל מה שהוסיפו לנוח, כן הרגישו יותר ויותר את כִשלון־כחם. תם נִסה לרדת מעל מטתו ביום ה’ בערב, הלך לטַיֵל קצת ביום ו‘, וביום השבת כבר שב לאיתנו. ואולם ביקי לא יצאה מחדרה עד יום א’, וגם אז היו פניה רעים ודלים מאד, כאילו עברה עליה מחלה קשה.

כאשר נודע לתם דבר מחלתו של הוק, הלך לבקרוֹ עוד ביום ו‘, אבל לא הניחו לו להכָּנס אליו – וכן גם ביום השבת וביום א’. אחרי־כן הִרשו לו לבוא לחדרו בכל־יום, אך בתנאי שלא יספר לו את מאורעותיו ולא יִכָּנס עמוֹ בשיחוֹת מרגיזות. האלמנה דוגלאס ישבה בחדר החולה בכל עת בקורו של תם והִשגיחה שלא יעבור על הפקוּדה הזאת. בביתו נודע להם כל המאורע על גבעת-קארדיף, וגם הוגד לו, כי גוִיָתו של הנָבָל הלָבוּש קרָעים נמצאה בנהר, בקרבת הנמל; כנראה טָבַע בחָפצוֹ להִמָלט על נפשו.

מקץ שני שבועות לְצֵאת תם מן המערה, שב הוק לאיתנו, עד כי הוּתרה לו כל שיחה, על איזה ענין שיהיה. וילך תם אליו להגיד לו את כל לבו. על דרכו סר לבית השופט תאצ’יר להתראות עם ביקי שעה מועטת. השופט ואחדים מִבָאֵי-ביתו נכנסו עם תם בדברים על אדות מאורעותיו, ואחד האורחים שאל אותו בלצון, אם אין ברצונו לבַקר עוד פעם במערה, תם ענה, כי הוא רוצה מאד בכך.

– פשיטא! – אמר השופט – ובלי ספק יש עוד הרבה כמותך, הרוצים בכך. אבל אני אחזתי בתחבולות נמרצות. עתה לא יאבד ולא יתעה עוד שום אדם באותה מערה.

– איככה זה?

– פשוט, יען כי זה שני שבועות צויתי לשים בריחי-ברזל על השער הגדול של המערה ולִנעול במַנעוּל משֻלָש – והמפתחות שמוּרים אִתִּי.

פני תם חָורו פתאם כסיד.

– מה לך, הנער? הוי, חוּשוּ הלוֹם! מַיִם, מים!

הביאו מים וַיַזו על פני תם.

– אַה, עתה רָוַח לך. אך מדוע זה נִפעַמת ככה, תם?

– הוי, אדוני השופט, הלא האינדיאני שָם במערה! – – –

במהירות הברק התפשטה השמועה בכל העירָה, ובעוד רגעים אחדים הִפליגו בנהר תריסר סירות ואחריהם אנית-הקיטור, כֻלן מלֵאות אדם מִפֶה לפֶה, ומגַמת-פניהן אל המערה. תם ישב בסירה אחת עם השופט תאצ’יר. כאשר פתחו את דלת המערה, נראָה מחזה איום: האינדיאני דזו שכב מת על הארץ, ופניו נצמָדים אל הסדַק שבדלת, כאילו היו עיניו תלויות עד הרגע האחרון אל אור השמש ואל ארץ-החיים. תם נפעם מאד, שהרי הוא ידע מן הנסיון מה קשים היו מכאוביו של האומלל… הוא נד לו מעומק-הלב; ובכל-זאת חָש בנפשו הרגשה של רֶוַח והַצָלה. עתה, רק עתה הכיר תם, כמה גדולה היתה האימה שהִפיל עליו אותו רָשע למִן היום שהגיד עדותו בבית-דין!

האינדיאני נקבר ליד פתח המערה. מקרוב ומרחוק נהָרו המונים-המונים, בספינות ובעגלוֹת, לחזות בקבורתו: הם הביאו אתם את ילדיהם והרבה מיני מזונות, ואחרי-כן הגידו, כי בקבורה זו בִלו את הזמן בנעימים, כמעט לא-פחות מאשר בתלִיָה…

ממחרת יום הקבורה, בבקר, הוליך תם את הוק למקום-סתר, כדי לשיח אתו בענינים נכבדים. הוק שמע כבר מפי הווילשי הזקן ומפי האלמנה דוגלאס את כל אשר עבר על תם; ועתה סִפֵּר הוא לתם את כל פרטי המאורע שלו באותו הלילה שֶרָדף בלאט אחרי האינדיאני וחבֵרוֹ, ולבסוף אמר ברוח עצובה:

– עתה לא תבין, תם, כי מי שמָצא את היי"ש באותו נוּמר 2, הוא מצא שם גם את הזהב. לא לנו הוא האוצר – לא נוסיף לראותו עד עולם!

– הוק, יָדע תדע, כי האוצר לא היה מעולם באותו נומר 2!

– מה? – קרא הוק ויסתכל בפני חברו בעין בוחנת – האמנם נִגלה לך רָז חָדש?

– האוצר טָמוּן במערה!

בעיני-הוק נִצתה אש.

– תם! הִשָבע לי בכבודך – הבאמת ובתמים תדבר, או מַשְטֶה⁴²³ אתה בי?

– באמת ובתמים, הוק! התלך אתי שָמָה לעזור לי להוציאוֹ?

– בוַדאי ובודאי! רק אל תִתעה שוּב.

– הִשָקט! הדבר יעלה בידינו בלי כל עמל.

– מה טוב ומה נעים! אך מִנַיִן לך שהאוצר – – –?

– הוק, חַכה נא עד אשר נבוא שמה. אם לא נמצאהו, הרֵינִי מתחַיֵב לתת לך את הַתף שלי ואת כל היָקר לי בעולם. בהֵן שלי!

– מַסכים! ומתי נלך?

– רצונך – תֵכף. הכבר התחזקת דֵי-צָרכך?

– האם רחוק המַטמוֹן במַעבה-המערה? הלא אני קַמתי על רגלַי רק זה שלשה-ארבעה יָמים ויוֹתר מִמִיל לא אוּכל ללכת – לפי הַשעָרָתי.

– הוא רחוק כחמשה מילין מִפֶּתַח-המערה, בדרך שהכל הולכים, – אבל יש דרך קצרה מאד, שאין איש יודע, חוץ ממני. אני אנהגך שָמה בסירה. אני אעשה הכל – אינך צריך להניע יד.

– טוב. נִסַע ונלכה.

– חכה מעט. עלינו להִצְטַיֵד בלחם ובשר, גם נִקַח אִתַּנו את מִקטוֹרותינו, ושַקים קטנים, וַפּקָעוֹת של חוטי-נחַש-ניָר, וגם אותה ההמצאה החדשה, שקוראים לה קִסמי-גפרית. לוּ ידעת כמה הצטערתי, על אשר לא היו תחת-ידי באותם היָמים הנוראים!

תכף אחרי הצהרים שָכרו להם הנערים סירה קטנה ויפליגו בנהר. בהיותם במרחק מילין אחדים מִפֶּתח המערה, אמר תם לרעהו:

– הביטה, הוק: בכל המִישוֹר הזה אין בית ואין כלום – רק שיחים ושיחים. ואולם, הרואה אתה אותה רצוּעת-האדמה הקטנה ששָם היתה מַפּוֹלֶת זה לא כבר? כן – זהו אחד הציוּנים ששַמתי לי. כאן נעלה אל היבשה.

– הוק! – אמר תם לאחרי שעָלו אל היבשה – מן המקום הזה, שאנחנו עומדים עליו, תוכל לִנגוֹע בפתיל-חַכָּה באותו החוֹר שבַעדו נבוא אל המערה. עתה פקַח עיניך וחַפֵּש!

הוּק פִּשפֵש⁴²⁴, פִשפש ולא מצא כלום. ותם צָעַד בגאון אל סבַך-שיחים ויאמר:

– הנה המקום! עַיֵן בו היטב – חוֹר טָמִיר⁴²⁵ כזה אין בכל הסביבה. ואתה אל תפטפט – אל תגַלה אותו לאיש! הנה זה ימים רבים הִתאַוִיתי להיות לשודד, לגזלן, ולא מצאתי לי מְאוּרָה הגוּנה, שהרי העיקר הוא להיות נֶעלם מעיני כל חי. עתה מצאנו לנו מַחבוֹא כחֵפצנו, והוא יהיה כָמוּס עִמָנוּ – רק לדזוֹ האַרפיר ולבֵן רוֹדזירס נגַלה אותו, שהרי עלינו לאסוף חבוּרה שלֵמה, כי אם אַיִן, לא תהיה שום צורה לכל הענין. “חבוּרה של תם סוייר!” – זה יצַלצל יפה, מה?

– יפה ומהוּדר. ואת מי נשַדֵד?

– את כל הבא בידינו. אנחנו נארוב לעוברי-אָרחוֹת – כך הוא המנהג על-פי-רוֹב.

– והָרג נהרוג אותם.

– לא – לא תמיד. נסגור אותם במערה, עד אשר יתנו כפֶר.

– מה זה כפֶר?

– מָמוֹן. מכריחים את השבויים לכתוב אל קרוביהם לאסוף כסף ככל אשר תמצא ידם, פִדיון נפשם; ואם לא יתקבל הכסף מִקֵץ שנה תמימה, הורגים אותם. כן נוהגים בכל המדינות. רק את הנשים אין הורגים. אותן כוֹלְאִים פשוט, במערה. הנשים השבויוֹת הן תמיד יפות עד מאד ועשירות לאין-חֵקר. נוֹטלים מהן את שעוֹניהן ותכשיטיהן וכדומה, ועִם זה מסירים לפניהן את המגבעת ומדברים אִתן בנעימות ובנִמוס. אין בעולם אנשים מנומסים כגזלנים – זה דבר ידוע, כך כתוב בכל הספרים.

– האח, מה יפה! כמדומה לי, כי טוב היות גזלן מִהיוֹת פִּירַטוֹן.

– בודאי, עָדיף⁴²⁶ הרבה, בכמה בחינות – שהרי אין זה רחוק מן הבית, וגם אפשר לבקר בקרקוס, וכיוצא בזה.

הנערים נכנסו במערה בעד החור – תם בראש, להורות הדרך. כאשר עברו את המִנְהָרה, קשרו את קצֵה חוּטֵיהם אל זיז ויתנהלו הלאה. עוד צעדים אחדים, ורגליהם עמדו אצל המַעָין. תם הרגיש חַלחָלה בכל עצמותיו. הוא הראה להוק את שריד-הנר המדובק בחמר אל הקיר, ויסַפר לו, איך הוא וביקי הביטו ביאוש אל גסיסת-השלהבת.

הנערים השפילו קולם; החשך והדומיה שמסביב הֵעיקו על רוחם. הם נכנסו למבוא שני, עד אשר הגיעו לשֵן-הסלע, ששָם נִגלה האינדיאני לתם.

עתה אַראך דבר-מה – לחש תם לחברו בהרימו את נרו למעלה – שָא עיניך והַבט מאחרי קרן-זוית זו. רואה אתה? שם על ראש הצוּר, מלמעלה, איזה סימן רשום שָם בדֶשן-נר?

– הלא זה אות הצלב!

– אם כן, איה מקומו של הנוּמר 2 – הלא תחת הצלב! האין זאת? במקום הזה ראיתי את האינדיאני דזו עם נר דולק בידו!

הוק הציץ על אות-הצלב בפחד, ויאמר בקול רועד:

תם, נמַהר לברוֹח מִזֶה!

מה? לעזוב כאן את האוצר?

– כן, לעזוב. רוחו של האינדיאני מרַחֶפת כאן, בלי שום ספק!

– לא, לא! לא יִתָּכן! גם אני בָקי בעִניני רוחות. רוחו של האינדיאני תוֹעה מסביב לקִברו, שם אצל פתח המערה – רחוק מכאן כחמשה מילין!

הדברים האלה נתקבלו על לבו של הוק, ונפשו שבה למנוחתה.

אז נגשו הנערים אל המלאכה. מן המאוּרָה, אשר בתוכה התנשא הצוּר, הסתָּעפו ארבעה מבואות קטנים. הנערים בדקו וחִפשו בשלשה מהם ולא מצאו כלום. במבוא, הסמוך לרגלי הצוּר, גִלו כוּך⁴²⁷ קטן, ועל קרקעיתו פרוּשה שמיכה; גם נמצא שָם אֵזוֹר יָשָן, קרוּם-פת ועצמות-עופות מכורסמות – אבל כסף וזהב אָיִן. הנערים חפשו באותו המקום פַעמַיִם ושלש, אך לשָוא. ויאמר תם:

– הלא הוא אמר מתחת לצלב – ובכן, זה המקום היותר קרוב לצלב. אי-אפשר שהאוצר נטמן תחת הצוּר ממש, שהרי הצוּר לא נֶעתק ממקומו.

הוק לא ידע מה לחַדש בשִכלו, וַיִדם. אחרי הפסקה קצרה, חָזר ואמר תם:

– ראֵה נא, הוק: הנה רק בצד אחד של הצוּר נִכָּרים עקבות-צעָדים בַחמר ונִטפי-נר-חֵלֶב. הלא דָבר הוא! אתעָרב אִתך, כי האוצר מוּנח תחת הצוּר ממש, הבה, נַחפור בחמר!

תם הוציא את סכינו ויחפור – וכמעט העמיק אצבעות אחדות והנה הִקִיש הסכין בלוּח-עץ.

– אַהאַ, שומע אתה, הוּק?

הוק התחיל גם הוא לחפור ולכרוֹת בכל מאמצי-כחו, ועוד מעט הוציאו לוחות-עץ אחדים, שמאחריהם נתגלה מִשעוֹל טִבעי המוֹליך אל מִתַחת לַצוּר. תם נִסה להסתכל לתוכו, בהושיטו את נרו עד מקום שיָדו מַגעת, אבל לא יכל לראות את קצה המשעול. תם החליט לבדוק את המשעול בעִיוּן. הוא ירד בנתיב הצר, שהתעקל תחלה לימין ואחרי-כן לשמאל – והוק הלך בעקבותיו. ופתאם קרא תם:

– האח, אלהי-יִשְעִי! שוּר הלוֹם, הוק!

לנגד עיניהם עמד הארגז הנִכסף, בתוך תָּא צר וטמיר, ביחד עם זוּג של קני-רוֹבה בנַרתיקי-עוֹר, זוגות אחדים של נעלי אינדיאנים, אֵזוֹר עוֹר, ועוד כלים ישָנים.

– יָגַענו ומצאנו! – קרא הוק בתָחבו את ידו לתוך ערֵמַת מַטבעות-הזהב – אֵלִי! הלא עשירים אנחנו עתה, תם!

– אני הייתי בָטוח תמיד, כי סוֹפוֹ לבוא לידינו. ואולם אַל נא נאַבד זמננו לבַטָלה. צריך להוציאו לאור. אראה נא, האוּכל להרים את הארגז.

מִשקָלוֹ היה כחמשים ליטרא. תם הֵרים אותו במאמצי-כחו, אבל להוציאו לא יכול.

– מראשית כזאת ידעתי – אמר תם – הלא ראינו מה כָבד עליהם מַשָאוֹ כשהוציאוהו מן החוּרבה… אני שמרתי את הדבר בלבי. לכן הִשכַּלנו לעשות, שלקחנו את השקים הקטנים הללו.

עד מהרה הוּרקוּ המטבעות אל השקים, והנערים העלו אותם אל הצוּר.

– עתה נשובה ונִקח את קני-הרובה ויתר הַמִטַלְטְלִים⁴²⁸ – הציע הוק.

– לא, לא! ינוחו-להם שָם. הם יהיו דרושים לחפצנו, כאשר נתחיל לעסוק בגזלנוּת. ועתה נקומה ונלכה. כמדומה לי שהשעה מאוּחרת – גם רעב אני. אנחנו נאכל ונַעשן בסירה.

פרק כ"ז: גִּלּוּי הַסּוֹד

כאשר שבה הסירה אל החוף, כבר אתא לילה. ותם אמר אל הוק:

– נַסתיר עתה את הזהב בדיר-העצים של האלמנה, ומחר בבקר אבוא ונִספוֹר שנֵינו את כל המטבעות ונַחלוק חֵלק כחֵלק. ואחרי-כן נבקש לנו מקום-סתר בְעַבִי-היער, לִגנוֹז שָם את מָמוֹנֵנו. ועתה עמוֹד פה ושמוֹר את השקים, ואני אָרוּצה ואָביאה את עגלתו הקטנה של בֵיני טֵילר. כרגע אשוב.

לאחר זמן מועט שב תם עם העגלה וישם עליה את שני השקים הקטנים, ויכסם בבלוֹאי-סחָבות, וישם לדרך פעמיו במשכו אחריו את העגלה. כאשר הגיעו הנערים אל ביתו של הווילשי הזקן, עמדו לָפוּש⁴²⁹. ואך אמרו לנסוע הלאה, והנה נראה הזקן בפתח ויקרא:

– הוֹ, מי שם?

– הוּק ותם סוייר.

– אַה, זה טוב מאד! לכו אתי, נערים, כבר מחַכים לכם בכליון-עינים. חושו, אוּצו; אני אמשוך את העגלה במקומכם. אבל, לא קלה היא! מסתָמא עמַסתם עליה לבֵנים או ברזל ישָן? – ברזל ישן – ענה תם.

– כך שִעַרתי. זה דרכם של הנערים שבכאן: הם מאַבדים כחם וזמנם בקִבוּץ גרוטָאוֹת של ברזל, כדי למָכרם לבית-החרשת בפרוטות אחדות, – תחת אשר יכלו להַרויח פי-שנַים בעבוֹדה מסודרת. אבל, כך טבעו של אדם. נוּ, מַהרו, חושו!

הנערים שאלו, מה כל החִפָּזון הזה?

– תדעו אחרי-כן, כאשר נבוא לביתה של האלמנה דוגלאס!

הוק נפחד קצת; הוא הסכין מִיַלדותו להיות מַטָרה לעלילות-שקר.

– מר דזוֹנס! – אמר בדאגה – אני… אנחנו לא עשינו כל רעה.

– כלוּם יודע אני? – ענה הזקן בצחוק גדול – מי יוכל לדעת! האמנם אין שלום בינך ובין מרת דוגלאס?

– אַדרבא, היא טובה אֵלַי כל הימים.

– אם כן, למה זה נבהלת?

ובעוד הוק מחַפש ברוחו תשובה ברורה לשאלה זו, והנה כבר נדחף, ביַחד עם תם, אל אולם-האורחים של מרת דוגלאס. מר דזוֹנס עזב את העגלה אצל הפתח, וגם הוא נכנס אחריהם.

ובאוּלם המוּאָר יפה ישבו כל נכבדי העירָה: משפחת תאצ’יר, משפחת האַרפיר, משפחת רודזירס, הדודה פולי עם סיד ומירי, הכהן, העורך של העתון המקומי, ועוד רבים וחשובים – וכלם לבושים בגדי יום-טוב. האלמנה קבלה את שני הנערים בסבר פנים יפות, ככל מה שאפשר לגַבֵּי אורחים משונים כמוֹתם: הם היו מלוכלכים מכף רגל ועד ראש בחמר ובנטפי-חֵלב. הדודה פולי הֶאדִימה כתוֹלע מֵחֶרפה, ועיניה רָבו ברקים אל מול פני תם. ואולם צַערם של הנערים בעצמם היה גדול מִשֶל כֻּלָם.

– תם לא היה בביתו – אמר מר דזונס – וכבר נוֹאַשתי ממנו; אבל פתאם נִתקַלתי בו ובהוּק לפני פתח ביתי, ותכף הבאתים הלוֹם בחפזון נמרץ.

– אף היטַבת לעשות – אמרה האלמנה – ועתה בוֹאו נא אתי, נערים.

היא העלתה אותם לחדר-המִטות ותאמר:

– עתה רַחצו והַחליפו שִמלותיכם. הנה לפניכם שתי חליפות-בגדים חדשות, כתנות, פוזמקאות, וכל צרככם. כל אלה להוק – אין צרך בתוֹדה, הוק! – מר דזונס קנה חליפה אחת, ואני – השנית. אבל הן לפי מִדַת שניכם מַהרו והתלַבשו, אנחנו נחכה לכם – וכאשר תהיו ערוכים בכּל, תרדו אלינו.

ומרת דוגלאס עזבה אותם בחדר, ותָשב אל אורחיה.

– תם! – אמר הוק אחרי צאתה – אנחנו יכולים להתחמק, אם רק נמצא חבל. החלון אינו גבוֹה מֵעַל הארץ.

– שטוּת! למה זה נתחמק?

– למה? יען כי לא הִסכַּנתי לצִבוּר גדול כזה. לא אוּכל. בשום אופן לא ארד אליהם!

– חֲדָל! אין בכך כלום. לי לא אִיכפַת הדבר כל-עיקר. אל תירא – אני אהיה אִתך.

באותו רגע נכנס סיד החדרה.

– תם – אמר סיד – הדודה חִכתה לך כל היום כֻלוֹ, מירי הֵכינה את בגדי-החג שלך, והכל היו שרוּיים בצער על אדותיך. אם לא אֶשגה, הרי אלה כִתמי חֵלב וחמר על בגדיך?

– שמע נא, אדוני סיד, אל תתערב בעסקים שאינם נוגעים לך! אולי תדע, מה התכוּנה הָרַבָּה הזאת פה לְמַטה?

– זה אחד הנשָפים שהאלמנה עורכת לעתים מזֻמָנות. הפעם נערך לכבוד הווילשי ובניו, בגלל אשר הצילו אותה מסכנה בלילה ההוא. רצונך – אספר לך דבר נאה.

– נוּ, פתַח פיך והַגד!

– הנה מר דזוֹנס מִתעַתֵּד להַפתִּיע את הקהל שבכאן ב“חִדוּש” גדול, ואני שמעתי היום מאחרי הדלת בדַברוֹ על אדות הענין בסוד; ואולם, לפי דעתי, אין זה עוד סוד. הכל יודעים – וגם האלמנה בכלל, אף שתעשה את עצמה כאילו אינה יודעת כלום. וזה הדבר אשר חִפש מר דזונס את הוק בנרות, שהרי בלי הוק לא היה הסוד הגדול שלו עולה יפה.

– איזה סוד?

– הסוֹד, כי הוק הוא הוא שרדף אחרי הגזלנים בגַנה של האלמנה. מר דזוֹנס מתכונן לגלות את הסוד לפני הקרואים ברב פאר והדר; אבל אתערב אִתכם, שהַהַפְתָּעָה תעשה רושם קלוש⁴³⁰ מאד.

וסיד חִיֵך⁴³¹ בהנאה מרובה.

– סיד, מי גִלה את הסוד קודם זמנו?

– כלום נַפקא-מִינָה, מי גִלה הדבר? היה מי שגִלה – וְדַי!

– סיד, אין בכל עירנו אף אחד המוכשר לעשות נבָלה כזו, חוץ ממך. לוּ היית אתה במקומו של הוק בלילה ההוא, בטוח אני שהיית בורח בהֵחָבא ולא הוצאת מפיך אף הֶגה על אדות הגזלנים. אתה מסוגל רק למעשים שפָלים, ואינך יכל לשמוע כשמהַללים איש בעד מעשים טובים. הרי לך! – “אין צרך בתוֹדה”, כמו שאומרת האלמנה. – וכאן סָטַר לו תם אחת מן המובחר, וסִיַע⁴³² לו בבעיטות לצאת מן החדר. – “ועתה לֵך וסַפֵּר זאת לדודתנו, אם תָעיז, ומחר אַכניס לך במזומנים כָהֵנָה וכָהֵנָה!”

בעוד רגעים אחדים ישבו כל האורחים מסביב לשֻלחן, לסעודה מהודרה, וכתריסר ילדים כִשתִילי-זֵיתים סביב לשלחנות קטנים באותו האולם בעצמו – כמשפט הימים ההם. בשעה המוכשרת לכך, נשא מר דזונס את נאומו הקטן: פָתח בתודה לבעלת-הבית על הכבוד שעשתה לו ולבניו, אבל – אמר – יש כאן עוד אחד, אשר עַנְוָתוֹ – – –

וכן הלאה, וכן הלאה. הנואם גִלה את סודו הגדול, על-דבר השתתפותו של הוק במאורע הידוע, בציור דרַמַתִּי מהודר ככל יכָלתו, אבל השתוממותו של הקהל לשֵמע הסוד, היתה מעֻשָה ומלאכותית קצת; חסר בה הרבה מאותה ההתפעלות הסואנת, שהיתה עלולה לעורר במסִבוֹת יתר מוצלחות. ובכל-זאת עשתה האלמנה את-עצמה כאילו היא מֻפְתַּעַת “עד היסוד”, וַתַּעתֵּר על הוק עתֶרת תהלות והודאות; והנער המִסְכֵּן, אשר עוד קודם-לכן הִרגיש אי-נעימוּת מרובה בבגדיו החדשים ולא מצא בהם את ידיו ואת רגליו, בא עתה במבוכה יותר גדולה, בהיותו מטרה למַבָּטי האורחים ולתהִלותיהם.

האלמנה הודיעה, כי היא נכונה לאסוף את הוק אל ביתה ולחנכו וללמדוֹ, וכאשר תהיה לאֵל יָדה תתן לו איזה עסק של פרנסה.

כאן קפץ תם ואמר:

– אין להוק צרך בכך. הוק עשיר מאד!

רק הנמוס המדוקדק והַתַּרבּוּת המעוּלה של המסוּבים, עצרו בעדם לבל יתנו בצחוק קולם על הלצה יפה זו. ואולם גם השתיקה לא היתה נעימה ביותר. אך תם הפריע את הדממה בהוסיפו:

– להוק יש עתה ממון רב. אפשר שאינכם מאמינים, אבל לצחוק אינכם צריכים. חכו מעט ואַראכם.

ותם התפרץ החוצה. המסובים הביטו איש אל רעהו במבוכה ותמהון. ואחַר תָלו עיניהם בהוק; אך הוא היה כאִלֵם.

– סיד, איזה רוח נכנס בתם? – אמרה הדודה פולי – כלום יצא מדעתו? אך מה אמר ומה אדבר! נער שכמוֹתוֹ – – –

אך היא לא הספיקה לגמור את מאמרה. תם שב אל האולם, בהֵאָנקו תחת מַשָא השקים. הוא הריק על השלחן את כל דינרי הזהב ואמר:

– הנה אשר אמרתי! חֶציוֹ של כל זה שַיָך להוק, וחֶציוֹ לי!

המסובים נדהמו; בפִיוֹת פעוּרים ובעינים מורחבות הביטו דוּמָם אל הזהב. ואחרי אשר שב רוחם אליהם, הִקיפו את תם בשאלות ובבקשות להגיד להם פשר-הדבר. והוא לא היה סַרבן⁴³³ באותה שעה, ויספר להם את כל המעשה, הָחַל וכַלֵה. הספור היה ארוך, אך מָלֵא ענין; המסובים שתו בצמא את דבריו, ואיש לא נוֹעז להַפסיקוֹ אף פעם אחת. כאשר כִלה תם את ספורו, אמר מר דזונס:

– סָבוּר הייתי, שבספור שלי יש כדי להפתּיע את הקהל הנכבד. אבל עַכשָו אני מחויב להודות, כי זה שלי דומה “כקליפת השום” לעֻמת אותו ששמענו עתה. אך אינני מתרָעם על כך כל-עיקר!

סָפרו את הכסף. הסכוּם עלה לשנים עשר אלף דוֹלאר ומִקצת. מעולם לא ראה אף אחד מן המסובים ממון רב כזה במזומנים, אף כי ביניהם היו אנשים רבים שֶהוֹנם גדול הרבה יותר.

פרק כ"ח: יִסּוּרָיו שֶׁל הוּק

מובן מאליו, כי העושר שנפל על ראשיהם של תם והוק לפתע-פתאם, עורר רעש גדול בעיָרה הקטנה והעניה. הון עצום כזה, והכל במזומנים – לא יְאֻמן כי יסֻפָר! אנשי העירָה לא פסקו לדבר, לתמוה, להתפלא, לעַלֵה ולקַלֵס, להִתוַכח ולהתקוטט בענין זה, עד כי רבים מהם כמעט נטרפה דעתם⁴³⁴ מהתרגשות יתֵרה. כל החורבות, כל הבתים העזובים שהוחזקו למעונות של “רוחות”, נבדקו ונֶחפשו מִמַסַד עד הטפָחוֹת, ולתוספת בדיקה סתרו והרסו אותם, קֶרש אחר קרש, וחָפרו וחִטטו במוֹסדותיהם, כדי לגַלות אוצרות-חשך. וכזאת עשו לא נערים, אלא אנשים גדולים, ובהם בעלי-בתים חשובים, פִקחים, כִבדי-ראש, שאינם הולכים אחרי חזיונות ודמיונות. בכל מקום שנראו תם והוק, חָזרו הבריות אחריהם, עלצו בהם, הביטו אליהם בכבוד. הנערים לא יכלו להעלות בזכרונם, כי בזמן מן הזמנים היה מי ששָם לב לדבריהם; ועתה, כל היוצא מפיהם, נִשמָע בכַוָנה עצומה ונִמסָר מאיש לאיש ונִדרָש לכמה פנים; כל מה שהם עושים, נחשב לדבר מצוין. כנראה, אין הם מוכשרים עוד כלל לדַבר ולעשות דברים פשוטים; ולא עוד, אלא שגם בעָבַר שלהם גִלתה עתה החקירה החדשה הרבה סִמָנים של עַצמיוּת⁴³⁵ מיוחדת. כמובן, ידע גם העתון המקומי את חובתו, ויַדפס רשימות ביוֹגרפיוֹת מחיי שני הנערים.

האלמנה דוגלאס הִניחה את ממונו של הוק אצל “בטוּחים”, ברִבית של ששה למאה; וכן עשה גם השופט תאצ’יר להוֹנוֹ של תם, על-פי בַקשת הדודה פולי. ובכן היתה לכל אחד מהנערים הַכנסה של דוֹלאַר שָלֵם מדי יום ביומו! הַיינו ממש כהכנָסָתוֹ של הכהן-המַטיף – כלומַר: כזו שהובטחה לו – כי על-פי-רוב לא עלה בידו לאסוף את כל הסכום מֵאֵת צאן-מרעיתו. בימים הטובים ההם, היתה הכנסה של דוֹלאר ורבע לשבוּע מַספיקה דַי והוֹתר לכַלְכלָתו של נער, לדירתו, למזונותיו, למַלבוּשו, לשכר-למודו, וגם לרחיצתו.

השופט תאצ’יר נִבָּא לתם עתידות גדולות: הָיה יהיה לעורך-דין מצוין או לגִבוֹר-מלחמה. הוא הבטיח להשתדל, שיתקבל תם להַאַקדמיה הצבָאִית, ואחרי-כן יִכָּנס לבית-לִמוד-המשפטים, כדי שיהי מוּכן לכל אחד משני מיני אוּמנות הללו, או לשניהם ביחד.

עָשרוֹ של הוק פין ופַטרוֹנוּתָה⁴³⁶ של מרת דוגלאס, הכניסוהו עד מהרה אל החֶברה המעוּלָה⁴³⁷ – או, ביתר דיוק: סחָבוהו ודחָפוהו אליה בעל-כָּרחו – ויִסוּריו גדלו עד למאד. משָרתיה של האלמנה מֵררו את חייו בדקדוקי-נקיות והִדוּר: רחצו אותו וסָרקו את שערותיו, ובערב השכיבוהו על מטה מוּצַעת, על סדינים לבָנים כשלג, שאין בהם אף כֶתם אחד ל“רפואה”. ולאכול הוא מחויב דַוְקא בסכין ובמִזלג, ולִמחות את פיו במַפָּה קטנה; ולִלמוד הוא מוּכרח, וללכת לבית-התפלה; ולדַבר הוא מחויב בלשון נקיה ומהוגֶנת, מהוּגָנה כל-כך עד שהדִבּוּר היה לו לזָרא. בקִצור, אל כל אשר יִפנה, הריהו מוּקף גדָרים וסיָגים של תַרבות ודרך-ארץ, וידיו ורגליו אסורות בכבלי הנמוס.

שלשה שבועות נשא את יִסוּריו בגבוּרה; ופתאם, בבקר-לא-עָבוֹת – והילד איננו! שמונה וארבעים שָעוֹת בִקשה וחִפשה אותו האלמנה בכל החורים ובכל הסדקים, בחרָדה גדולה; כל העירָה נִסערה מאד, בָדקו בכל העלִיוֹת וככל המַרתפים, בִקשו את גוִיָתו גם במצולות הנהר – ואָיִן. לבסוף, ביום השלישי בבקר, נִמלך תם לבדוק בחביות הריקות שמאחרי בית-המִטבחַיִם היָשן – והנה נִמצאה האבֵדה. הוק לָן באחת החביות, וזה עתה כִלה לאכול סעודת-הבקר: שרידי מזונות שֶחָטף-לו מכל הבא בידו – והנהו שוכב סָרוּח, בהנאה עצוּמה, ומִקטַרתו בפיו. לא-מְסוֹרָק, לא-מְרֻחָץ, לָבוּש אותם בלואֵי-הסחבות, שבהם היה מגֻוָן⁴³⁸ כל-כך בימי-אָשרוֹ וחוּפשָתו לפָנִים. תם גָעַר בו בנזיפה⁴³⁹ סִפר לו את דבַר המהוּמה שעוֹררה בריחָתו, וַיָאֶץ בו לשוב תכף הביתה.

ענן של עַצבוּת יָרד על פניו של הוק, ויגרש את אותות השַלְוָה וקוֹרת-הרוח.

– אל תוסף לדַבר אלי בענין זה. נסיתי, סָבַלתי – ולא אוּכַל עוד. אותם מנהגי-חיים אינם לפי רוחי – לא הִסכנתי בהם. האלמנה טוֹבה אלי, אבל היא גוזרת עלי גזרות שאיני יכול לעמוד בהן. מחויב אני לקום בכל בקר בשעה קבועה ולרחוץ, ולתת את שערות-ראשי לתלִישה למַסרֵקוֹתיהם; ואינני רַשָאִי⁴⁴⁰ לישון בדיר-העצים. מחויב אני ללבוש אותו המַלבוש האָרוּר המחַנק אותי ממש – והוא מהוּדָק עלי כל-כך, עד שגם רוח לא יחלוף בו, והוא חָדש ויפה כל-כך, עד שאינני יכול לא לשבת ולא לשכב ולא להתגולל על הארץ… האלמנה אוכלת על-פי צלצול הפעמון, הולכת לישון על-פי הפעמון, וקמה על-פי הפעמון – הכל כל-כך מסֻדָר ומדוּיָק, עד שאין בי כח לשאת עוד.

– אבל, הלא כך מנהגו של כל אדם!

– לא איכפַּת לי כלל! אני אינני ככל-אדם, ואיני יכל לשאת זאת. הרי ידי אסורות ורגלַי אסורות. רק לאכול מֻתָּר לי ככל אַוַת-נפשי – אבל איזה טעם ואיזו הנאה יש באכילה מֻתֶּרת שכזו? ועל כל דבר רוֹבץ אִסוּר: רצונך לצוד דגים – לֵך ובַקש רִשיוֹן; להתרחץ בנהר – בַקֵש רשיון. האלמנה אינה מַרשה לי לעַשן, אינה מַרשה לצעק ולקלל, אינה מַרשה לא לפַהק ולא להִתמַתֵּחַ ולא להתגָרֵד בפני הבריות. וחוץ מכל זה, הנה עוד מעט יִפָּתֵח בית-הספר, ועלי יהיה ללכת וללמוד; לא, תם, היה לא תהיה! ואני אומר לך תם: לא טוב כלל להיות עשיר. להֵפֶך: העשירוּת מביאה לידי שעמום ולכל מיני יסורים, עד שהנך קָץ בחייך. ואולם הסחָבות הללו והחבית הזאת – הן הן לפי רוחי, ומהן לא אפָּרד עד-עולם. שמע נא, תם: הרי כל הפורענויות הללו באו עלי רק בשביל אותו הממון; לכן, קח נא אתה גם את חֶלקי שלי, ולפעמים תתן לי פרוטות אחדות – רק לא לעתים קרובות; מה שאני מַשיג על-נקַלה, אינני מוצא בו חֵפץ. ועתה לך ובַקש מאת האלמנה, שתניח אותי במקומי.

– אָ, הוק, כזאת לא אוכל לעשות. לא נאה. וגם בטוח אני, כי לאחרי שֶתִּתרַגל, ימצאו החיים החדשים חן בעיניך.

– ימצאו חן! ממש כמו שתתחַבב עלי הישיבה על גחלים לוחשות⁴⁴¹ לאחרי שאֶתְרַגל בכך. לא, תם, איני רוצה להיות עשיר, ואיני רוצה למות מתוך שִעמום באותם החדרים הנקיים והיפים. אני אוהב את היער ואת הנהר ואת החביות הללו – ובהם אֶדבָּק. ילך הממון לעזאזל! דוקא בשעה שמצאנו לנו כלי-זַיִן ומאוּרָה וכל מה שצריך לגַזלנוּת – בא האוצר המנֻוָל וקִלקל הכל!

תם מִהר וַיַחלטָה ממנו:

– תינוק אתה, הוק! העושר אינו מונע אותי כלל מהיות לגזלן.

– האמנם? באמת ובתמים?

– באמת ובתמים. ואולם דע לך, הוק, כי לא נוכל לקבל אותך אל החבורה, אם לא תהיה מלֻבָּש כהוֹגן.

שִמחתו של הוק עָרבה.

– לא תוכלו? כלום לא קבלתם אותי בתוֹר פִּירַטוֹן?

– זהו ענין אחר לגמרי. שוֹדֵד, גזלן – זה אָדם-הַמַעלָה, מהוּדר הרבה יותר מִפִּירַטוֹן. בארצות רבות עומדים השודדים במדרגה עליונה של אצילוּת – גראַפים, נסיכים וכדוֹמה.

– אבל, תם, הלא תמיד הייתי ידידי ורֵעִי – האמנם תשליכני מלפניך? לא תעזבני, תם? לא?

– לי לא איכפת הדבר, אני היית מקבל אותך באהבה – אבל מה יאמרו הבריות? הם יאמרו: “חבורה יפה בחר לו תם סוייר! מיני פוֹחֲחִים⁴⁴², קרועים-בלוּאִים!” והם יִתכַּוְנוּ אליך, הוּק. הֲיִיטַב הדבר בעיניך? גם בעינַי לא.

הוק החריש; מלחמה קשה התחוללה בקרב נפשו. לבסוף אמר:

– יהי כן. אני אשוב אל האלמנה, אֵשב אִתָּה חדש יָמים ואשתדל להִתרגל, אך בתנַאי, כי תספחֵני אל החבורה שלך!

– טוב מאד. כן יקום! עתה לֵך עִמָדִי, ידידי הנאמן, ואני אבקש מאת האלמנה, שלא תדַקדק עִמך כל-כך.

– אַה, זה יפה מאד! אנא, עשֵה כדבריך. תַּתֵּר נא האלמנה את מוֹסרוֹתי קצת, אז אעַשן רק בהֵחָבא, אַקלל רק בחשאי, וכיוצא בזה. ומתי תצא החבורה שלך לפעולה?

– במהרה בקרוב. אנחנו נאסוף את הנערים ונערוך את סדר-המִלואִים אולי עוד בלילה הזה.

– מִלוּאים הללו מה הם?

– זאת אומרת: להִשָבֵע, שנעמוד איש לימין רעהו, שלא נגַלה את סודות-החבורה אף אם יקרעו אותנו לגזָרים, ולִנקום את דָמוֹ של כל אחד מן החבורה.

– האָח, מה נעים!

– כמובן, נעים! וכל השבועות הללו צריכים להִשָבע דַוקא בחצות-הלילה, במקום היותר שָמֵם והיותר נורא – ומעוֹן-הרוחות הם מקומות מן המובחר, אבל הם נהרסו כֻלם.

– אך בכל-אופן בחצות-הלילה – לא ישֻנֶה!

– בוַדאי. וגם נשבעים על ארונו של מת, וחותמים בדם.

– דבר זה ראוי להִשָמע! אמת, יפה גזלנוּת מִפִּירַטוֹנוּת, יפה רִבֵּי-רִבבות מוֹנים! היֵה בטוח, תם, אני לא אברח עתה מבית-האלמנה. וכאשר אזכה להיות לשודד מפורסם, והכל ישיחו בי, הוֹ, כמה תתגאה אז האלמנה, כי אָספה אותי אל ביתה!

חתימה

בזה אנחנו גומרים את ספור-המאורעות. בהיות הספר הזה בעיקרו דברי-ימי חייו של נער קטן, החובה להפסיקו כאן; כי אם יִמָשך הָלאה, עלוּל הוא להתהפך לדברי-ימי חייו של איש מגֻדל. הכותב ספור על חיי הגדולים, הרי הוא יודע בדיוק באיזה מקום הוא צריך לעמוד: בחתונה; אך כשהוא מסַפר מאורעות על חיי בני הנעורים, מוכרח הוא לשים קֵץ בכל מקום שיש רק אפשרות לכך.

רוב הנפשות הפוֹעלות בספור זה, עודן חיות וקיָמות בשַלוה ובהצלחה. בקרב הימים אולי יהיה כדַאי להַמשיך את ספור-קוֹרוֹתיהם של הנערים והנערות, ולראות, איזה מין של אנשים ונשים יָצא מהם; לכן, יפה עתה שתיקה, כדי שלא לגַלות למַפְרֵעַ שום דבר מתוך אוֹתה תקופת-חייהם.

א. הוּלֶדֶת הֶעָנִי וְהוּלֶדֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

זה שלוש מאות שנה, ובלונדון העיר אשר באנגליה, נולד בן למשפחת קַנְתִּי העניה, ויקראו לילד הנולד תום. האֵם הרחמניה לא שמחה לבנה זה הנולד לה, לבה הטוב ידע היטב כי אין לה די לחם גם להשביע נפשות שתי בנותיה הבכירות, ובמה אפוא תכלכל את הנפש השלישית הזאת?

“לא לראות בטוב נולדת, ילד מסכן ואֻמלל”. חשבה האם בלבה בהביטה על בנה, ותחתלהו בסחבות ובמלחים ותתנהו בעריסה אשר עשו ידיה, ותיניקהו בשדיה הצמוקות.

והאב העני לא שם גם לבו את הבן הנולד לו ולא התבונן אליו.

ובעצם היום ההוא שכבה בהיכל המלך במטה רפודה שש ומשי אשת המלך הינריך השמיני, ועל ידה שכב בעריסת זהב בנה אֶדוּאַרד הנולד לה. מסביב מנוחה ושקט, רצפת החדר מכסה בשמיכות דמשק עבות ויקרות על החלונות יורדות יריעות משי עבות. בן המלך הנולד היה יורש העצר לכסא אַנגליה ולכתרה, ותרב שמחת כל עם אַנגליה, מהמלך היושב על הכסא ועד השוער השומר את שערי החצרות, ויגדל הששון בכל הבתים מהיכלי נדיבים ועד בתי חמר, שלשה ימים ושלושה לילות שתו כל העם עד לשכרה, ותעבור השמועה מקצה הארץ ועד קצה, ובכל עבר ופנה דברו וישוחחו על אודות אֶדוּאַרד בן המלך, ואֶדוּאַרד הקטן שכב בעריסתו מחתל בשש ומשי, הוא לא ידע ולא הבין כי שרים ורוזנים שומרים לראשו, כאשר לא הכיר את השמחה אשר ישמח כל עם אַנגליה להולדתו.

* * * * *

ב. תֹּם.

ולונדון היתה גם בעת ההיא עיר גדולה מאד, כמאה אלף איש גרו בה ורחובותיה בימים ההם עקומים וצרים ומלאים בּץ, ורב בתיה בתי עץ והם בנוים שנים ושלישים ורביעים, והדיוּטות¹) העליונות יוצאות החוצה על פני הרחוב.

אבי תם ישב ברחוב יותר צר וקטן, וכל גרי הרחוב ההוא עניים ואביונים. ובית לא היה לו, וישכר לו חדר צר ואפל באחד הבתים הנוטה לנפל, ובבית ההוא דרו עניים רבים, וברחוב נשמע תמיד קול צעקות השכּוּרים והשכּוֹרוֹת וגדופיהם, וילדי יושבי הרחוב ההוא התהלכו ערומים ויחפים ברחובות העיר הגדולים, מקום אשר העשירים והשרים ישבו שמה, ויפשטו יד לבקש נדבות.

אם תום ואחיותיו היו טובות עד מאד, אולם אביו וזקנתו היו רעים ואכזרים כחיות, הם שתו עד לשכרה ויחרפו ויגדפו איש את אמו ואשה את בנה. אביו גנב בכל אשר יכל, וזקנתו חזרה על הפתחים ועל הרחובות ותבקש מתת יד מכל עובר. וגם את תם שלחו בשחר ילדותו לחזר על הרחובות לפשט יד לבקש נדבות, ואת אשר אסף הביא תמיד הביתה, והיה אם בא פעם הביתה וידיו ריקות, והתנפלו עליו אביו וזקנתו ויחרפוהו ויקללוהו, וגם מכות לא מנעו ממנו, אך אמו הטובה חסה עליו, ומלחמה הצר אשר לא הספיק² להשביע את נפשה השאירה לו פת לחם יבש.

ויחפץ האב הגנב ללמד את בנו את עבודתו הוא, אך לא הצליח, ותם לא שלח ידו בגנבה.

ובבית אשר גרה משפחת קנתי, ישב מורה אחד זקן, והאיש טוב לב עד מאד, ויאהבוהו כל הילדים אשר גרו בשכונתו וירבו לבוא אל ביתו, והוא למדם להיטיב ויתן להם מלחמו ויחלק אִתם את סעודתו חלק כחלק. והזקן הטוב הזה למד את תם לקרא בספר, וילמדהו מעט גם שפת רומה הנחשבת מאד בימים ההמה, ויקרא תם בספרי המורה הזקן, ושמח בהם וישש עליהם כמוצא שלל רב, ויהיו הספרים משושו ושמחת נפשו יומם ולילה. לילות רבים לא נתן הנער הרעב והיגע תנומה לעיניו; החזיונות אשר קרא בספר ביום עמדו לנגד עיניו בלילה, ויגרשו שנה מהן ולא נתנו לעפעפיהן להסגר, ובשכבו על מצע התבן הקשה, חשב על אודות חיי בן המלך בהיכל המלכות, על יפי אֻלמי ההיכל הזה, ועל ההוד וההדר אשר בהם, על השרים הלבושים שׁש ורקמה, והשרות העדינות העודות עדים, ולפני עיניו עברו חזיונות נִפלים ונפלאים.

וימציא לו תם את צחוק “בן המלך”, ויקרא לנפשו “בן מלך”, ולחבריו הרעבים והיחפים כמהו, נתן שמות שרים שונים, הרואים פני המלך, היושבים ראשונה במלכות, וידבר עמהם כאשר ידברו בחצר המלך, ויפקד עליהם כאשר יפקד המלך, וחבריו התענגו בתחלה על דבריו המוזרים להם, ומעט מעט החלו לירא את פניו, ויחשבוהו לחכם ומלֻמד גדול, ויפגשו את פניו, כאשר יפגשו השרים את פני המלך, ויתיעצו יחדו, ויתוכחו על עניני מלכות שונים, וישמעו למצותיו, וימלאון ככל אשר ימלאו את מצות המלך.

ויספרו חבריו הנערים להוריהם על תם וחכמתו הרבה, ויבאו אנשים רבים באים בימים לשאל בעצת תם, והוא שמע דבריהם וישפט ביניהם מישרים, ויתפלאו כל לחכמתו, ויצא שמו בכל הרחוב מסביב.

וכן עברו עַל תם שלש עשרה שנה, ביום בקש נדבות יד, אכל לחם יבש, שמע חרפות וגדופים, שפט בין חבריו הקטנים ולפעמים גם בין אנשים באים בימים ובעלי זקן, ובלילה חשב ובדא פקודות לצוות ביום המחרת לחבריו, אך חפצו לראות את בן המלך היושב בהיכל המלכות, לא נתן לו מנוחה גם יומם גם לילה.

ויהי ביום קר אחד, ותם מתהלך יחף בחוצות לונדון, השמים הרעיפו טל ויכס את פני כל הארץ, ותם רעב מאד ובטנו ריקה, והוא עומד ומתבונן אל חלון אופה הממתקים, ועיניו רואות וכלות, ויגדל רעבונו עוד יותר, וישב אל ביתו ויכהו אביו מכות נאמנות, כאשר הסכין לעשות לו בשובו הביתה וידיו ריקות, וישכב תם לישון, ויחלום חלום נפלא, והנה הוא בן מלך והוא יושב באֻלמות מוּאָרים וּבאזניו בא קול מנגנים ומנגנות, שרים ושרות, ומשרתים לבושי מכלול עומדים עליו לשרתו ומשתחוים לו.

ויקם תם בבקר, והחלום עבר, והנה הוא בחדר אביו הצר והרטוב, ויצר לו מאד מאד, ומקור עיניו נפתח ויבך הרבה בכי בבקר ההוא.

* * * * *

ג. תם נפגש עם בן המלךְ.

בקר. ותם יצא רעב מביתו אל הרחוב ובלבבו חשב על חלומו הנפלא אשר חלם אמש, ולבו מר לו על אשר ראה זאת אך בחלום הלילה ולא בהקיץ, וילך אל אשר נשאוהו רגליו, מבלי אשר ידע אנה פניו מועדים, ויתהלך שעות רבות רצופות בחוצות העיר, ויבא אל מקומות אשר לא ראה מעודו ועד היום הזה.

והנה לנגד עיניו בית רם ונשא, וסביבותיו מגדלים גבהים, ומזוזות שעריו אבנים גדולות, ובביאה אריות אבן, ודלתותיו מעשה שבכה והן מוזהבות.

הלא הוא היכל המלך! ומה רבה שמחתו. ולא הסיר עוד עיניו מההיכל הנהדר והגדול הזה, מי יודע אולי יצליח לראות בעיניו את בן המלך.

ומשני צדי הדלתות המזהבות עומדים נצבים ישר, כפסילי עץ אשר לא ינועו ממקומם, שנים אנשים גבהים כענקים לבושים שריונות, המה השכירים³ שומרי ראש המלך, אשר ישמרו גם את ההיכל ולא יתנו לאיש זר, אשר לא קרוא, לבוא פנימה.

והמון העם עומדים ומתבוננים אל ההיכל, ועל פני שעריו עוברות הלך ושוב, מרכבות נושאות שרים ורוזנים.

ויקרב תם אל הדלתות המזהבות, וירא מבין השבכה נער יפה עינים וטוב רֹאי, וימצא הנער חן בעיניו ויחמדהו בלבבו, ובגדי הנער אטון ורקמה משבצים אבנים טובות מבריקות, ועל ידו עמדו משרתים לבושים בגדי שרד. הלא הוא בודאי בן המלך יורש העצר.

ויקרב תם אל השבכה, ויתן את ראשו בין הסורג⁴ ויקרב אחד השכירים השומרים לראשו וידחהו בידו. ויפל תם ארצה על מפרקתו, ויאמר השכיר בקול עב לאמר:

וידעת היום, קבצן מרוּד⁵, כי לא פה מקומך.

וההמון העומד ברחוב צחק למפלת הנער המסכן, אך בן המלך הצעיר נקרב אל השבכה בזעף, ובחרי אף קרא אל השכיר אשר דחף את הנער ויאמר:

איך זה נועזת לעלב⁶ ככה את הנער החלש והרפה? פתח מהר דלתים ובריח ותנהו לבוא פנימה!

ויקרא כל ההמון בקול שמחה: יחי יורש העצר, נסיך אואילס!

וימהר השומר להכניס את תם אל החצר פנימה. ויקרב תם אל בן המלך.

ויאמר בן המלך אליו.

אנכי רואה בפניך כי רעב אתה ויגע, בוא נא אתי הביתה.

ויבֵא אֶדוּאַרד בן המלך את תם אל היכל המלך ויכניסהו אל חדרו, ויביאו המשרתים עד מהרה מעדנים ומגדנות, ותם לא טעם מימיו מאכלים כאלה, גם לא ראה מעודו ועד היום הזה כמהם, ויאכל תם מהם עד לשבעה, ובן המלך יושב אצלו, ואחרי גמרו לאכל שאלהו בן המלך:

– מה שמך, הנער?

– תם קנתי, סיר (אדוני)

– שם נִפלה! ואיה מקום מושבך?

– בעיר, באֹפל־קֹרְתְּ.

אפל־קרת, שם נפלא! היש לך הורים?

– גם הורים לי, גם אֵם זקנה, גם אחיות שתים.

– וזקנתך מציקה לך?

– בשנתה ובשכרותה אדע מנוחה, ובהקיצה ובעבר היין מעליה אשבע מצוקות, כי תרבה את מכותי חנם.

עיני בן המלך התלהבו מקצף ויקרא:

– היא תכה אותך, ואתה הנך קטן, חלש ורפה כח! היום אצוה כי יושיבוה בבית האסורים אשר שם תְּוֵיר נקרא עליו.

– הלא שם יאסרו אך את אסירי המלך מבני השרים והרוזנים?

– כן, כן, צדקת בדבריך, נמציא לנו דרך אחרת ליסרה, ואביך מה הוא?

– כמֹהָ כמֹהוּ, סיר.

– ואמך?

טובת לב מאין כמֹה. היא לא תכה אותי ולא תחרפני, ואחיותי כמֹה.

– וכמה ימי שני אחיותיך?

– הן בנות חמש עשרה שנה.

– ואם כן בנות־גיל הן לבת דודי, וכמה משרתות עומדות עליהן לשרתן.

–על מי? על אחיותי? למה להן המשרתות האלה?

בן המלך הביט כמתפלא על הנער העני, וישאל:

– למה זאת תשאל כדבר הזה? ומי יפשיט מעליהן שמלותיהן בערב בערב? ומי ילבישן בבקר בבקר?

– ואיך זאת תפשט נערה שמלותיה לישן ערומה?

– האם אך שמלה אחת לכל אחת מאחיותיך?

ויענהו תם בשאלה:

– ולמה לנערה שתי שמלות? האם שתי גויות לה?

ויצחק בן המלך, ואחרי כן הוסיף ויאמר:

– אל נא תכעס, ידידי, האמינה לי כי בצחקי לא חפצתי להרעימך, ואנכי אצוה היום לשלח בגדים ומשרתות לאחיותיך, ועתה ידידי ספר נא לי מחייך באֹפֶל־קרְתְּ, השמחים הם.

– שמחים מאד, אם אך לא יציק הרעב. מנחשים וקוסמים יבאו שמה יום יום להראות קסמיהם, גם קופים ורבים יביאו אתם, ונלחמו אתם ונאבקו עמהם, ושמח כל העם הנאסף לראות את הנפלאות האלה, וכל זאת בזול מאד, אגורת נחשת לאיש, אולם זאת היא הצרה, כי גם האגורה איננה מצויה בכיס נערים כמוני.

– ומה עוד שם?

– וגם אנחנו הנערים נאבקים תמיד ונלחמים במקלות.

עיני בן המלך הבריקו, בשמעו כדברים האלה, ויקרא:

– מה נעימים ומה שמחים החיים האלה!

אנחנו מתחרים גם במרוצתנו, הוסף תם לספר, ומה תרב שמחת הנער העובר את כל חבריו.

– מה אוהב אנכי את זאת! ומה עוד?

– אנחנו רוקדים ושרים, חופרים בחול ומתגלגלים בבץ.

ויקרא בן המלך ויאמר:

– מה חפצתי אנכי ללבש בגדים כבגדיך לשלף נעלי מעל רגלי, וללכת יחף כמך ולהתגלגל בבוץ, מה מאֻשר הייתי, לוּ יכלתי לעשות כזאת פעם אחת, מבלי אשר יעמדו סביבותי המשרתים והשׂרים. את כתר המלכות נכון אני לתת במחיר יום אחד מאֻשר ושמח כזה.

ויענהו תם ויאמר:

– ומה חפצתי אני ללבש בגדי מלך!

– האמנם תחפץ זאת? שאלהו אֶדוארד, טוב מאד, פשט נא אתה את בגדיך מעליך ולבשת את בגדי אלה, איש לא יפריענו עתה מעשות כזאת, ואחרי כן נחליף עוד פעם את בגדינו.

עברו רגעים אחרים, ויקרבו שניהם.

אֶדוארד הקטן לבוש בסחבות תם, והנער העני לבוש בגדי בן המלך, אל המראה אשר על הקיר, ויעמדו ויתבוננו אל תארם במראה.

ויאמר בן המלך:

– מה נפלא הדבר, תאר פניך דומה כל כך לתאר פני, כמו לוּ אֵם אחת ילדתנו, עיניך כעיני, שערותיך בשערותי, פיך כפי ואפך כאפי, ולו יצאנו ערומים, כי עתה לא הכיר איש מי מאתנו בן המלך יורש העצר ומי העני. ומה זאת על ידך? פצע? חבורה?

– אין דבר, ענהו תם, השכיר השומר בשער בדחפו אותי…

וירקע בן המלך ברגלו היחפה ויקרא בקול:

– איש אכזר ורע! ענש אענשהו כמעלליו. חכה אתה פה עד אשר אשוב כרגע הנה. השמעת את מצות פי? חכה פה!

וירץ אֶדוארד החוצה ויעבר את גן המלך, וסחבות בגדיו התנועעו סביבותיו; פניו אדמו מחרון ועיניו הבריקו, ויקרב אל השער ויאחז בדלתות לפתחן, ולא יכל כי כבדו ממנו, ויקרא בקול מושל ומצוה:

– פתח מהר את השבכה!

ויפתח השכיר, אשר דחף את תם, את שבכת הדלת, ויתנפל אֶדוארד עליו בשצף קצף, וירם השכיר את ידו ויך את אדוארד על הלחי אחת ושתים, ולא החזיק הנער מעמד ויפל ארצה.

וירטן⁷ השכיר ויאמר:

– הנה לך עני מרוד שכרך, בגללך, נער פוחז, חרפני היום הוד מלכותו.

וההמון העומד בחוץ שחק למפלת הנער, ויקם אֶדוארד על רגליו ויקרב אל השכיר ויאמר:

– אני הוא יורש העצר, היום הזה יוקיעוך לעיני השמש הזאת, על אשר נועזת לשלח יד בבן המלך.

ויעמד השכיר בהדרת כבוד, וירם את קרדומו אשר בידו מול פניו, כאשר יעשו השכירים בעבר על פניהם אחד השרים הגדולים, ויאמר בצחוק ובהתולים:

– רב שלום להוד מלכותו!

ויוסף ויקרא בכעס:

– ברח לך נער חסר לב, וָלֹא – וידעת את ידי החזקה.

ויסבו ההמון את הנער ויהדפוהו בצד ובכתף, ויקראו אחריו מלא:

– פנו דרך לבן המלך! הנה כבוד יורש העצר הולך!

ד. את בן המלךְ חשׂבו לִמְטֹרָף.

עברו שעות אחדות, ונפש ההמון קצה בהתוליהם אשר התלו בנער הלבוש קרעים ויעזבוהו לנפשו, אז שׂם בן המלך, העיף והיגע מהמכות אשר הכוהו ההמון, את לבו להתבונן אל סביבותיו, וירא והנה המקום, אשר רגליו עומדות שם, מוזר לו, כי לא היה פה מתמול שלשום, כי גרש גרשהו ההמון מן העיר וחוצה, וילך הלאה אל אשר נשאוהו עיניו והנה נחל לפניו, וירחץ את רגליו הפצועות במי הנחל הזכים וינח מעט, וילך הלאה. והנה לנגד עיניו בתים אחדים, ועל ידם בית מקלט, ותאֹרנה עיניו, כי חשֹב חשב כי עתה בא הקץ לצרותיו, ובלבבו חשב:

– הלא זה בית מקלט לנזירים אשר לקחו אבי מהם יתנהו ליתומים נעזבים, בבית הזה יקבלוני בשמחה ובכבוד כיאות לבן המלך.

ובחצר בית המקלט שחקו נערים רבים וירקדו וישחקו בכדורים.

ויקרב בן המלך אליהם; ויחדלו הנערים משחק ויקיפוהו מסביב.

– נערים, קרא בן המלך, הגידו נא לראש הבית כי יורש העצר חפץ לדבר אתו.

קול המולה נשמע מסביב, ואחד הנערים קרא בקול צחוק:

– אתה, נער מרוּד, הנך בודאי הציר השלוח מאת בן המלך, שלום לך, ציר נכבד!

פני בן המלך אדמו, שלח את ידו הימנית אל ירכו השמאלית לאחז בחרב, כאשר הסכין לעשות, אך חרבו לא היתה אתו, והנערים, בראותם את תנועת ידו, הרימו קול צחוק, ואחד מהם קרא בקול:

– הראיתם, הוא חשב כי חרבו צמודה על ירכו, מי יודע אולי הוא בן המלך עצמו?

– ויקרא אֶדוארד בגאון ויאמר:

– אני הוא באמת בן המלך, יורש העצר. בחסד המלך אבי ברצונו יאכילוכם וישקוכם וילבישוכם, ואתם לועגים לי, אַל נערים, לא טובים מעשיכם, לא לכם לקבל ככה את פני בן מלככם.

– דבריו אלה עוררו את הנערים לצחק עוד יותר, ואחד מהם קרא בעז לחבריו:

– הוי נערים, חניכי המלך אביו, למה

– זאת תעמדו כפסלים אלמים, כרעו מהר כלכם יחד ברך והשתחוו לפני כבוד לבוש הסחבות.

– ויכרעו כל הנערים ברך לפני אֶדוארד בקול צחוק ויהתלו בו.

– ויבעט בו המלך ברגלו את הנער הקרוב אליו ויקרא בחמה:

– הנה לך היום ערבון⁸ ומחר יקיעוך לעיני כל רעיך.

– הצחוק חדל, הנערים מלאו חמה, ויקומו כלם יחד, ואחדים מהם קראו:

משכו וקחו אותו אל הנחל, ואיה כלבנו? שחור! נִבְחָן! מהר! הנה! קחוהו!

– ויכו הנערים את בן המלך והדפוהו, והכלבים משכוהו ויקרעו את סחבותיו.

לעת ערב בא בן המלך אל רחובות העיר הצרים והחשכים המלאים בץ ורפש, מקום מושב העניים, כל עצמותיו כמו נשברו, ורגליו התנהגו בכבדות, והוא הולך הלאה הלאה.

– אפל־קרת. לא, לא אשכח את השם הזה, חשב אדוּאַרד בלבבו, אמצא את המקום הזה, אבוא אל אבותיו והם יביאוני אל היכל אבי.

ויזכר את אשר עשו לו נערי בית המקלט ויאמר בלבבו:

לאבי לא אספר מכל זאת דבר, אך הלא יבוא יום, והיה אהיה אני למלך הארץ אז אצוה ללמד את החניכים האלה להיטיב ולרחם.

השמש ירד, בחלונות הבתים השפלים נראו נרות מאירים, ליל סגריר⁹ וחשכה כסה את פני הארץ. ובן המלך הנעזב מתהלך בחוצות העניים הדלים, ולפתע פתאם אחזהו איש שכור בערפו.

ויקרא שכור:

– בן סורר ומורה, עודך משוטט ברחובות, עוד תריד¹⁰ בשוקים, ואיה כספך אשר קבלת כל היום? מה תנהו הנה, פתח פיך ודבר! את עצמותיך אשבר, נער לא יצלח.

– בן המלך נמלט מידי השכור וימשש בידו את שכמתו אשר כמעט נשברה מידי השכור ויאמר:

– הלא אתה הוא אביו, יהי שם ה' מברך כי הביאני עד הלום, אתה תביאני אל היכל אבי ואותו תקח אל ביתך.

– ויקרא השכור בקול זעקה:

– מה זאת תדבר? אביו? אנכי אביך, עוד מעט אראך כי אמת יהגה חכי.

– ויתכנן הנער ויאמר:

– חוס נא עלי, איש טוב. הנה אנכי עיף ויגע, הביאני נא אל היכל המלך אבי, הוא יעשרך עשר רב, אינני משקר, אנכי הנני יורש העצר.

– השכור השתומם למשמע אזניו ויתבונן בפני הנער ויניע ראשו וירטן.

– דעתו התבלעה וכמטרף ידבר.

– ויאחז את בן המלך בידו ויצחק בפה מלא ויקרא בקול:

– בוא נא בן יקיר הביתה, שמה נראך, אני וזקנתך, את ידינו, נגרש את שגעונך מראשך.

– וימאן הנער ללכת, וימשכהו השכור בחזקה, וכל ההמון העומד מסביב צחק לנער המסכן.

ה. תם בהיכל המלך

ותם נשאר בחדר המלך, ויתבונן במראה אשר על הקיר אל פניו ואל כל גויתו, ויוציא את החרב היפה מתערה, ויתבונן בה בשמחת לב, ויתבונן אל החנית המעלפת ספירים, ויתבונן אל החדר הַמִרֻוָח, המלא הוד והדר, ואל רהיטיו¹¹ היקרים, וישב על הכסאות הרכים המכֻסים משי ואטון מצרים, ובלבבו חשב:

– בשובי הביתה אספר לחברי את כל אשר קרני והם לא האמינו לי, ואמר יאמרו כי אך בחלום הלילה ראיתי את כל זאת, לוּ ראוני עתה בבגדי מן המלך כי עתה לא הכירוני. עברה שעה, ויחל לשעם¹² בחדר, ויקשב ויט אזנו לשמע אולי שב בן המלך, ואין קול ואין קשב, ומסביב דממת מות, אימה נפלה עליו ויחשב בלבבו:

– והרשיעני וצוה לתלות אותי על העץ, ובן המלך איננו כזה, כי ספר הכל למען הצדיקני, ואיה הוא בן המלך? מדוע זה אחרו פעמיו?

ויחלט בלבבו ללכת לבקש את בן המלך למצאהו, ויקרב בלאט אל פתח החדר, וכל עצמותיו רחפו מפחד, ויפתח מעט מעט את הדלת, והנה ששה שרים נכבדים ושני משרתים קמו ברגע ממקומם וישתחוו לפניו ארצה, וישב תם אחור נבהל ונרעש, ויסגר הדלת אחריו, ובלבבו חשב:

– הם כלם לועגים לי על אשר לבשתי את בגדי בן המלך, ולמה זה באמת באתי הנה? מה לי פה?

ולא ידע מה לעשות, ראשו עליו סחרחר, לבבו דפק בקרבו. כאשר ידפק לב הצפור בנפלה בפח, וזעה קרה עלתה על מצחו.

הדלת נפתחה, ומשרת בא החדרה, וישתחוה ויאמר,

–לֵידִי¹³ דזיני נָרִי באה.

ועלמה לבושה מכלול באה החדרה, ותקרב אל תם, ובראותה את פניו המלאים פחד נבהלה גם היא ותאמר:

–מה לך, מילורד¹⁴?

ויענה תם בקול פחדים, חוסי עלי, אינני לורד, עני אני עבדך ושמי תם קנתּי, ומושבי באֹפל=קרת, תנוני נא לבוא אל בן המלך, הוא ישיב לי כטוב לב וברחמיו את סחבותי, ונתן יתנני לשוב אל בית אבי, הצילי־נא אותי.

ובדברו נפל על ברכיו, ויפרש ידיו אל העלמה לבקש על נפשו, ומעיניו ירד נחל דמעות.

ותבהל העלמה עוד יותר ותאמר:

–אויה, מה זאת היה לך יורש העצר?

אתה תכרע ברך לפני…

ותמהר ותברח מן החדר החוצה.

ותם נפל ארצה מרב יגונו וצערו ויאמר:

– אין מרחם לי, הנה עוד כמעט באו השכירים ויקחוני מפה, ומי חכם יודע מה יעשו לי.

ובכל ההיכל, בכל הדיוּטוֹת, בכל האֻלמים והחדרים, עברה השמועה לאמר:

– בן המלך חלה, דעתו נטרפה.

עד מהרה ואחד מרואי פני המלך עבר בכל ההיכל ויכרז בשם המלך לאמר:

– בפקודת המלך הנני מצוה כי לא יגיד איש להעלות על שפתיו את שמועת השקר אשר עברה, ואשר לא ישמע לפקודת המלך אחת דתו להמית.

ויחדלו מדבר על מחלת בן המלך.

ואחרי כרבע השעה קראו הסריסים:

– פנו דרך לבן המלך! הנה בן המלך הולך!

תם המסכן צעד בצעדים קלים לאט, ויעבר על פני שרים גדולים נכבדים, והם כלם משתחוים לו, ושני שרים ידועי שם אחזוהו מתחת לזרועותיו, ואחריו הולך רופא חצר המלך ומשרתים רבים.

ויביאו את תם אל אחד החדרים המפֹארים אשר בהיכל, ויסגרו הדלת מאחריו. ולא רחוק מהדלת שכב על משכבו איש בריא ושמן, וירא תם את פני האיש והם רחבים ומלאים בשר, וירא את עיניו הרוגזות והמפיקות כעס, ואת ראשו הגדול אשר שיבה זרקה בשערותיו, וירא כי רגלו האחת מְחֻתָּלָה בתחבּשׁוֹת, וישתחוו כלם לפני האיש, והוא היה המלך העריץ הינריך השמיני.

ויחל המלך לדבר עם תם, ופניו מלאו רצוֹן, ורגזם עבר עליהם.

– ומה תאמר, בני יקירי, יורשי הנחמד? שאלהו המלך, – מה זאת היה לך כי תחפץ להתל במלך, באביך אוהבך?

תם לא שמע את דברי המלך כי נרעש ונפעם מאד, אך את המלים האחרונות “במלך, באביך אוהבך” שמע היטב ויבן כי לפני המלך עומדות רגליו. פניו חורוּ כסיד, ויפל על ברכיו לפני המלך, ושפתיו מללו: אתה הוא המלך? אויה לי, רע לי, מרה תהיה אחריתי?

דברי הנער באו אל לב המלך כמדקרות חרב, ויתבונן המלך אל השרים העומדים מסביב, בתמהון הביט אל פני הנער הנבהל, ובקול נעצב קרא:

– ואני אמרתי, כי אך שמועת שוא ודברי שקר העבירו עליך; ועתה ראה אראה, כי אך אמת הדבר, ואתה, בני מחמדי, אמנם חולה.

ויאנח המלך ויוסף ויאמר:

– אתה, בני, קרב נא מעט אל אביך. וימהרו שני שרים וירימו את תם מעל הארץ, ויקרב תם אל המלך וכל עצמותיו רחפו מפחד.

ויעבר המלך בידו על לחיי הנער ונרעש, ויבט אל עיניו באהבה וברחמים ויחבקהו, ויתן את ראש הנער על חזהו ויעבר בידו על שערותיו הסבוכות.

וישאל המלך בקול רך:

– התכיר את אביך? חוס נא עלי, בני יקירי, ואל נא תענה את נפש אביך הזקן.

ויען תם:

– כן, הכרתיך, אתה הוא אדוני ומלכי, יאריך ה' היושב בשמים את ימיך.

ויאמר המלך:

– כן, בני, יפה אמרת, אך השקט נא והרגע, מה זאת תרעדנה עצמותיך? איש לא יגע בך לרעה. הן כלם אוהבים אותך, ואתה לא תדע מי אתה? הלא זכרת כי בן המלך יורש העצר הנך?

– לא, אדוני ומלכי, – ענה תם, – על דברתי, אנכי אינני יורש העצר, כי אם בן עניים, ואך במקרה באתי אל חצר המלך, ואינני אשם בדבר. אנכי עודני קטן וצעיר, אינני חפץ עוד למות בימי נעורי, רחם נא עלי.

ויען המלך:

– הרָגע, בני! איש לא יגע בך לרעה, לא תמות, ולמה זה תחשב כזאת?

ויפל תם על ברכיו ויקרא בקול שמחה:

– יברכך ה' על דבריך הטובים האלה, אדוני ומלכי הטוב!

ויקם עד מהרה מהארץ ופניו אֹרו מרב שמחה ואֹשר, ויפן אל השרים ויאמר:

– השמעתם, אדונַי? לא אמות, כן צוה המלך.

ואיש לא ענהו. איש מכל השרים הנצבים לא נע ולא זע ממקומו, הם אך הניעו ראשיהם בהדרת כבוד.

וישאל תם את המלך בקול תחנונים:

– ועתה, אדוני ומלכי, האוכל ללכת לי?

ויקרא המלך בקול פחדים:

– ללכת? אנה? יכל תוכל ללכת אל אשר תחפץ, אך אנה תלך?

ויורד תם את עיניו ויאמר בלאט:

– ואנכי חשבתי כי נתת לי חפשה, ואחפץ לשוב אל חדרי הקטן אשר נולדתי בו. שם גרים עוד עד היום אמי ואחיותי, שם ביתי… אנכי לא הסכנתי אל העֹשר ואל הגאון ואל היפעה אשר בהיכל הזה. בשם אלהים, עזבני נא והלכתי.

ויורד המלך את ראשו ויחרש, ואחר כן אמר:

– יוכל היות, כי הנער מטרף אך בדבר הזה. אולי ביתר הדברים שכלו אתו.

וישאלהו המלך שאלה אחת קטנה ברומית, ויענהו תם בשפה ההיא. וישמח המלך מאד וגם השרים הרבו לשמח.

אמר המלך:

– הנער אמנם מטרף מעט, אך איננו מסֻכּן. ומה דעתך אתה, הרופא?

וישתחוה הרופא אפים ארצה ויאמר:

– כדבריך, אדוני המלך!

ויוסף המלך לשאל את תם שאלה בצרפתית.

ויחרש תם וכל השרים מתבוננים אליו, ויחורו פני הנער כסיד, ואחר כן ענה ואמר:

– אל נא יחר אפך בי, אדוני ומלכי! את השפה הזאת לא אדע.

ויפל המלך על משכבו, ויפן אל שריו, ופניו מלאים חמה ועיניו מבריקות מכעס, ויקרא:

– שמעו שמוע! דעת בני נטרפה מעט, אך מחלתו לא תאריך ימים. מחלתו באה לו מרב למודיו. עזב יעזוב את כל הספרים ואת כל הלמודים! ותת יתנו לו לשחק. כל היום באויר צח ונקי ככל אות נפשו!

ויתרומם המלך מעט, וישען על הכר ויקרא בקול:

– הוא אמנם מטרף עתה. אולם בני הוא ומלככם הוא בעתיד. הוא ימלך עליכם בריא או חולה, כי פי המלך מדבר אליכם בזאת. שמעו והגידו לכל עמי: מי האיש אשר יעיז להוציא מפיו מלה על אדות מחלת יורש העצר, ונחשב למורד במלכות, אחת דתו להתלות. מהרו תנו לי לשתות, כי אש נוראה יוקדת בקרבי. האסון הזה יורידני שאולה, הנני מצוה להמליך את בני היום הזה, ואתה, מילורד גירטפורד, תודיע גלוי לכל עמי את פקודתי זאת.

ויכרע הלוּרד נירטפוּרד על ברכו האחת לפני המלך ויאמר:

– הוד מלכותך שכח בודאי, כי ההירצוג נוֹרפוּלק יושב בבית האסורים ובלעדו אי אפשר…

– הס! – קרא המלך – אל תזכיר את שם הבוגד הארור הזה. הנני מצוה לבחר היום שר אחר במקומו, אתה, מילורד, מהר לך אל בית המחוקקים ואמר להלורדים בשמי, כי יחרצו היום את משפט נורפוּלק למות.

ויאמר הלורד גירטפורד:

– מצות המלך חק לנו.

ויבט המלך בחבה על תם, ויאמר לו בקול רק כמתחנן:

– נשקני נא, בני… כן… עוד פעם… אך למה זאת הרעד? הלא יקרה לי מכל מחמדי אשר בכל מרחבי ארצי.

ויאמר תם:

– מה מאד תרבה להיטיב עמדי, אדוני ומלכי. מה מאֻשר הנני בחסדך הגדול; אך צר לי מאד כי על ידי יוצא היום להרג ההירצוג אשר אמרת:

ויאמר המלך:

–בני היקר, חולה אתה בשכלך אך לא בלבך. אולם ההירצוג הזה בוגד הוא, אנכי חפץ לשים אחר במקומו, אשר יהיה שר החצר. לך, בני, עם הלורד גירטפורד לשחק. אנכי עיפתי מאד, וחפץ אחפץ לנוח מעט, ואחרי כן אקראך עוד הפעם כי תבוא אלי.

ויצא תם מחדר המלך נעצב ונרעש, ומסביב התלחשו:

– בן המלך הולך.

וכל שרי המלך המשרתים השתחוו לפניו בעברו על פניהם, ונפש תם מרה לו. הוא חפץ למהר אל אמו ואל אחיוּתיו הטובות, היושבות בחדר הצר והאפל; אך אותו חשבו לבן המלך ולא יתנוהו לצאת מכלוב הזהב. היה היה ליתום חי בהיכל המלך.

תם נעצב מאד בזכרו את ההירצוג נורפולק. על ידו ובשבילו יהרגו היום את האיש הזה. המלך קראהו אמנם בוגד, אך תם איננו יודע מה פשע האיש הזה ומה חטאו. לעיני תם התיצב ראש ההירצוג הכרות ויך לבו אותו.

ו. תם שומע מצות המלך.

חבר שרים ורוזנים הביאו את תם אל האולם הגדול אשר בהיכל ויושיבוהו על כסא המלכות. וירא תם והנה אנשים זקנים באים בימים, נכבדים נשואי פנים, עומדים לפניו על רגליהם, ויבקשם לשבת. וינודו השרים בראשיהם לאות תודה ולא ישבו, וממקומם לא נעו. וַיִּשְׁנֶה תם את בקשתו.

וילחש לו הדוד גירְטפורד באזנו ואמר:

– אל נא תבקשם לעשות זאת. אַל לשרים לשבת בפני מלכם יורש העצר.

ויבא משרת וישתחוה, ויודיע כי הלורד דזון בא. ויבא הלורד וישׁתחוה לפני תם ויכרע ברך ויאמר:

– המלך שלחני הנה, ודבר לי אליך בשמו. שלח נא מעליך את כל האנשים העומדים לפניך זולתי לורד גירטפורד, הוא יהיה אתך תמיד.

ולא ידע תם מה לעשות, וילחש לו הדוד גירטפורד באזניו, ויורהו כי יתן אות בידו, וידעו השרים כלם כי עליהם לצאת מן החדר. ויעש תם כאשר הורהו הלורד. ויצאו כלם.

ויאמר הלורד דזוֹן:

– צוה יצוה המלך, כי יסתיר יורש העצר את מחלתו מעין רואים ומאזני שומעים, עד אשר תעבר מעליו, וכי לא יזכיר עוד על דבר חיים רעים ודלים בעבר. חיים כאלה לא היו. ידע נא בן המלך כי הוא יורש העצר, בן מלך אנגליה, ואם שכֹח ישכח את ילדותו, לא ידבר על זאת ולא יספר לאיש את שכחָתו זאת. ואם שכח ישכח יורש העצר, או אם לא ידע מה לדבר או לעשות, ושאל את הדוד גירפורד או אותי, כי בנוּ בחר כבוד מלכותו ליועצים לבנו יורש העצר.

ויען תם ויאמר:

– את דבר המלך ומצותו אמלא תמיד, ועתה, אדונַי, הניחוני נא לנוח מעט באחת הפנות.

– מצותך שמרנו, הוד מלכות. עליך לצוות ועלינו למלאות.

ויצלצל הדוד במצלה קטנה ויבא אחד השרים וינהג את תם אל חדר אחר. ויושט תם את ידו לקחת כוס מים וימהר אחד המשרתים, והוא לבוש אטון רקמה, ויתן את הכוס על טס זהב ויעמד על ברכו האחת לפני תם וַיַּגֵשׁ לו את הכוס.

וישב תם ויחפץ לפשט נעליו מעל רגליו, וימהר משרת אחר וגם הוא לבוש אטון ורקמה, ויעמד על ברכיו ויפשט את הנעלים מעל רגלי תם; וכל אשר חפץ תם לעשות, מהרו המשרתים לעשות, ולא נתנוהו לעשות דבר.

וישכב לנוח. ראשו מלא מחשבות ורעיונות שונים וחדרו מלא משרתים, כי לא צום תם לצאת מהחדר, כי לא ידע לעשות כזאת, והמשרתים לא יעזבו את החדר טרם יצוום לצאת.

ז. תם אוכל בהיכל המלך.

בצהרים הלבישו את תם בגדים אחרים ויביאוהו אל חדר אחד, גדול ונרחב ומלא אורה, ויושיבוהו על יד השלחן הערוך לאיש אחד. והכלים אשר על השלחן עשויים כסף מעשה ידי חרש חכם, והחדר מלא רוזנים ושרים.

וישלח תם הרעב את ידו לקחת מהאוכל אשר העמד על השלחן ויעצרהו אחד השרים, הרוזן בירקלי, ויקשר מתחת לסנטרו¹⁵ מטפחת לבנה; והמשרה הזאת לקשר ליורש העצר מטפחת מתחת לסנטר נכבדה מאד ותהי לירושה לבני משפחת הרוזנים בירקלי מדור לדור. ושר אחד נכבד עמד על יד תם וימלא את הכוס יין ועוד שר אחד הגיש את המאכלים אל השלחן, כי בימים ההם שרתו השרים הגדולים את המלכים.

ותם המסכן, אשר הסכין בבית אביו לאכל באצבעות ידיו, אכל גם היום כדרכו תמיד; ואיש מהשרים לא צחק, איש לא גחך, איש לא קרץ בעינו, וכלם יחד התעצבו בראותם עד כמה גדלה מחלת בן מלכם עד כי שכח כי לא יאה לאכל בשר בלא סכין ומזלג.

וירא תם את רקמת המטפחת אשר קשרו מתחת לסנטרו ויאמר: –הסירו נא את זאת מעלי פן אטנפנה.

ויסר הרוזן בירקלי את המטפחת ולא דבּר דבר.

ועל השלחן עמד סל כסף קטן מלא אגוזים, ויקרב תם את הסל אליו ויקח אגוזים מלא חפניו ויתן בכיס בגדו, והשרים מתבוננים ומחשים.

הארוחה נגמרה. ויגש אחד הלורדים ספל זהב ובו מי ורדים¹⁶. בחצר המלך נהגו לשטף במים האלה את הידים ואת הפה אחרי האכילה, ותם לא ידע מה לעשות במים האלה, ויקרב את הספל אל פיו וישת, וישב את הספל לשר אשר הגישו ויאמר:

– ריח המים טוב וטעמם תפל.

ויעצבו הלורדים בראותם כי שכח בן המלך את כל מנהגי חצר המלך.

ויקם תם מכסאו אשר ישב עליו וימהרו השרים ויובילוהו אל חדר בן המלך ויעזבוהו לבדו.

ועל קירות החדר תלויים שריונות האבירים¹⁷ עשוים ברזל עשות משֻבצים זהב, וילבש תם את השריון ואת הכַּפּיִם¹⁸ ואת הקובע.

ויזכר את האגוזים אשר בכיסו ויחשב בלבבו: אפצח נא אותם ואיש לא יראני עתה פה.

וישב את השריונות ואת הכפים ואת הקובע אל מקומם ויחל לפצח את האגוזים, ונפשו שמחה עליו הפעם הראשונה מעת בואו אל היכל המלך.

האגוזים אזלו מכיסו, וירא תם על השלחן ספרים אחדים וימצא ביניהם ספר אחד על מנהגי חצר המלך, וישמח תם מאד למציאה הזאת, וישכב על הספה הרכה אשר בחדר ויקרא בספר.

ח. חֹתם המלך.

בחמש שעות אחר הצהרים התעורר המלך משנתו וירטן ויאמר:

– מה נוראים חלומותי! קצי בא, בא, ימי חיי חלפו ועברו.

פתאם הבריקו עיניו בזעם נורא וילחש בשפתיו:

– אך הבוגד חי עודנו. לא, לא אמות כל עוד רוח הבוגד הזה בקרבו.

ויקרא המלך:

– מהרו הנה את שר השרים.

ויבא שר השרים ויכרע ברך על יד משכב המלך ויאמר:

– פקודתך, אדוני המלך, מלאתי. פירי¹⁹) אנגליה נאספו יחד ויחרצו את משפט ההירצוג נורפולק למות, ועתה יחכו לפקודתך, אדוני ומלכי.

שמחת אכזר עברה על פני המלך ויאמר:

– הרימוני נא ממשכבי. אנכי חפץ ללכת אל בית המחוקקים לחתם בידי בחתם המלכות את פסק הדין.

ומליו נתקו פתאום. פניו חוורו כפני מת, וימהרו השרים לעזר לו.

וילחש המלך בקול חלש:

– לא, לא אוכל ללכת, כחי עזבני, נחלשתי מאד, והנני מצוה כי יתאספו נבחרי הלורדים ונתתי להם את חתם המלכות הגדול והם יחתמו בו בשמי את פסק הדין. מהרו נא למלאות פקודתי, ומחר תביא לי אתה, מילורד, את ראש המרצח הבוגד הזה.

ויען הלורד:

– מצות המלך חק לנו! ועתה יתן נא לי כבוד מלכותו את החתם אשר אמר.

ויתמה המלך ויאמר:

– הלא בידך הוא החתם.

ויען הלורד:

– כבוד מלכותך לקחהו ממני לפני שני ימים.

– כן, כן, אמר המלך – כן, כן, עתה זכרתי כי לקחתיו ממך, אך איה שמתיו?…מה חלש אני עתה…

וירטן המלך ויניע בראשו ויתן ידו על מצחו. הוא חפץ להעלות על זכרונו את המקום אשר שם שׁם את החתם.

ויקרב הדוד גירטפורד ויכרע ברך לפני המלך ויאמר:

– כבוד מלכותך מסר את החתם הגדול לבנו יורש העצר כי הוא ישמרהו.

ויקרא המלך:

– כן, כן, צדקת, צדקת, לך מהר הבא את החתם הנה אלי.

וימהר הלורד אל חדר בן המלך, ועד מהרה שב וידיו ריקות ויאמר: לא איש בשֹרה אני היום לאדוני ומלכי. מחלת בן המלך לא עברה עוד מעליו והוא איננו זוכר איה נתן את החתם.

ויאנח המלך מרה ויחרש.

אחרי רגעים אחדים הרים מעט את ראשו ויאמר:

– אל נא תפריעו את מנוחת הילד המסכן החולה.

ויסגר המלך את עיניו וירטן דברים אחדים.

אחרי כן נפתחו שמורות עיניו ויבט סביבותיו בעיניו העכורות²⁰ וירא והנה הלורד עודנו כורע לפניו, ויקרא בקול:

– ואתה עודך פה? מהר נא לכלות את משפט הבוגד, וָלֹא – והסירו מהר את ראשך מעליך.

ויתחנן הלורד ויאמר:

– חוס נא, אדוני ומלכי, ואנכי מחכה לחתם המלכות.

– כמדמה לי כי דעתך נטרפה – קרא המלך – החתם הקטן בארגזי. לך מהר קחהו, וחתמו הלורדים בו. לך נא ולא תשוב לראות פני לפני הביאך את ראש הבוגד.

וילך הלורד, ונבחרי הלורדים חתמו את פסק הדין בחתם המלך.

וייעדו את משפט שר חצר המלך באנגליה ההירצוג נורפולק, ליום המחרת.

ט. תֹּם קֳבָל עָם.

בשעה התשיעית בערב נאספו סירות רבות מאד על נהר טימזה לפני היכל המלך. בסירות האלה חכה ההמון לקבל פני בן המלך והשרים הגדולים רואי פני המלך. בן המלך והשרים ילכו אל המשתה אשר עשו לכבוד יורש העצר באספת סוחרי הארץ.

בחצר המלך האירו אלפי נרות ומנורות, ומהחצר עד הנהר ירדו מדרגות רחבות, והמדרגות מכוסות בשמיכות יקרות, ומשני עברי המדרגות עמדו שתי שורות אנשי צבא לבושים שריונות מבריקים.

ותקרבנה כארבעים סירות עד המדרגות, והסירות מזהבות וירכתיהן מפתחות פתוחים שונים, ואחדות מהן מקשטות בדגלי משי שונים ובפעמוני זהב וכסף. אלה הן סירות חצר המלך.

ועל יד הסירות האלה עמדו אניות רחבות נושאות אנשי צבא מזינים ומקהלת שׁרים ומנגנים.

קול תרועת חצוצרות ותקיעת שופרות נשמע מן החצר ויחלו המנגנים אשר באניות לנגן מנגינה שמחה וערבה.

אז ירדו מהמדרגות שרי גדוד, אבירים, שכירים, שופטים ושרים שונים, וכלם לבושים בגדי שרד יקרים מרקמים זהב ועליהם אדרות הֲטוּבוֹת²¹.

וקול שופר נשמע עוד הפעם מן החצר, והדוד גירטפורד נראה על המדרגה העליונה, ויפן בערפו אל הנחל ופניו אל החצר, וירם את כובעו המקשט בנוצות מעל ראשו, וירד לאחֹר במדרגות ועל כל מדרגה ומדרגה השתחוה לפניו.

וקול שופר ותרועה נשמע עוד הפעם מן החצר וקול קורא:

– פנו דרך לאֶדוּאַרד בן המלך יורש העצר נסיך אואילס!

מעל קירות חצר המלך התרוממו להבות אש לוהטת וכל ההמון אשר בסירות קרא קול גדול:

– יחי בן המלך יורש העצר! יחי נסיך אואילס!

אז נראה תם קנתּי על המדרגה העליונה ויניע בראשו אל כל צד ועבר, לאות תודה.

והוא לבוש בגדי מלכות והאבנים היקרות אשר עליהם הבריקו לנגה אור הלפידים והלהבות.

מה רבה שמחת נפשו לראות מחזה נפלא ונפלה כזה, אשר לא ראה מעודו ועד היום הזה.

י. בן המלך במחִלַּת העני.

עתה נשוב אל אֶדוּאָרד. דזוּן קנתּי מצא אותו ברחוב ויחשבהו לבנו ויסחבהו אליו הביתה. הנער לא חפץ ללכת אחריו וההמון שמח למראה הזה. ויחר אף דזוּן וירם את אַלתו²² אשר בידו ויחפץ להורידה על ראש הנער, ויקרב איש מתוך ההמון ויאחז ביד דזוּן, וימלא דזוּן חמה ויקרא:

– הנה לך על אשר תתעבר על ריב לא לך.

ובדברו הכה באַלתו על ראש האיש, ויאָנח האיש ויפל ארצה. אחרי רגעים נמג ההמון וילך לו ואיש מהם לא שם לבו אל המֻכּה.

ואֶדוּאָרד הובא אל חדר קנתּי הצר, והדלת סגרו מאחריו. על השלחן עמד בקבוק ובו תקוע נר קטן, אשר הפיץ אור כהה בחדר, ואשה לא צעירה ושתי נערות ישבו בפנת החדר; ומהפנה השניה יצאה אשה זקנה ושערות ראשה הלבנות פרועות מאד ועיניה מבריקות באכזריות נוראה.

ויפן דזוּן קנתּי אל הזקנה ויאמר:

– שמחי נא, זקנה, בבן יקיר הזה. הנה שלח לנו ה' לץ להתלוצץ בנו. בוא נא הנה, בן יקיר, דבר נא דבריך המחכּמים ונשמעם, מה ומי אָתּה?

פני הנער אדמו מכעס, ויהיו לפני להבים, ויבט ישר אל עיני דזוּן ויאמר:

– אנכי הוא אֶדוּאַרד בן המלך נסיך אואילס.

הזקנה המרשעת נבהלה למשמע הדברים האלה, נשמת אפה כמעט נעצרה, ודזוּן קנתּי צחק בפה מלא. האם ושתי האחיות קמו ממקומן בפחד ובהלה ותקרבנה אל הנער ותקראנה:

– תם יקירנו, מה זאת היה לך?

ותפל האֵם על ברכיה לפני בן המלך ותבט ישר אל פניו ותאמר בקול בוכים:

– בני האֻמלל והמסכן! דעתך נטרפה מרב הספרים הנבערים שקראת תמיד בבית המורה הזקן שכננו. מה אֻמללה אני, אמך!

ויען בן המלך:

– בנך אשה טובה, בריא וחזק ובר־דעת, דעתו לא נטרפה. תני נא לי ללכת אל חצר המלכות והשיב לך המלך אבי את בנך.

ותענהו האשה:

– אל נא תדבר כדברים האלה, בני מחמדי; אל תזכיר את המלך ואל יצא מפיך כי הוא אביך, כי רעה גדולה נגד פניך ופנינו אם ישמעוך מדבר כדבר הזה. הבט נא אלי, התבונן אל פני: האם לא תכיר את אמך?

ויניע הנער בראשו ויאמר:

– עדי בשמים כי אינני חפץ להאדיב נפשך, אשה טובה; אולם אנכי באמת לא ראיתי את פניך בלתי אם היום.

ותשב האשה לארץ ותסתר את פניה בידיה ותבך מרה.

והנערות התחננו לפני אביהן ותאמרנה:

– הרף נא, אבינו, מתם המסכן. יישן הלילה ועברה מחלתו מעליו.

ויקרא דזוּן בחרון אף אל הנער:

– מחר יום השלוּם, לשלם שכר דירתנו זאת, ואם לא אשלם וגרשונו מהבית. הראה נא לי מה אספת היום, נרפה?

ויען הנער:

– הרף ממני, הלא אמרתי לך כי בן המלך אנכי.

וירם האב את אגרופו להכות את הנער ותמהר האֵם ותחבק אותו אל חזה. ויך האב אותה באגרופו, ותקרב גם הזקנה המרשעת לעזר לבנה.

וינתק בן המלך מזרועות האשה ויקרא:

– לא, לא אתן עוד להכות אותך בעבורי. יכוני אותי כחפצם, אך בך לא יגעו!

מכות רבות נתכו על ראש הנער, וגם מהאֵם והבנות לא מנעו השכור ואמו מכות יורדות חדרי בטן.

ואחרי הכותם את המסכנים דים, קרא האב בקול:

– ועתה – לישן!

ויכבו את הנר, וכל בני הבית שכבו. האב והזקנה נרדמו עד מהרה, והנערות התגנבו אל בן המלך ויכסוהו בסחבות ובתבן. ותקרב אחרי כן גם האם אליו, ותעבר בידה על ראשו ותבך. וישב לה הנער תודות רבות על טוב לבה ועל נעמה וחבתה, ויבקשה כי תלך לישן והבטח הבטיח לה כי המלך אביו ישלם לה כפעלה הטוב.

וירב עצבה ויגונה, ותחבקהו פעמים רבות ותנשקהו ואחרי כן הלכה אל משכבה ותשכב, אך שנתה נדדה הלילה ההוא.

מחשבות רבות עלו בלבבה על אדות בנה המטרף. מי יודע, עלה פעם על לבה, מי יודע אולי באמת איננו תם בנה. אך כרגע השיבה אל לבה לאמר: איך יוכל היות כדבר הזה, איך זה ימצא נער הדומה כל כך לבנה?

וככל אשר הרבתה לחשב, כן רב יגון לבה.

– ואם הנער הזה איננו באמת בני? – עלה עוד עם על לבה.

והרעיון הזה לא נתן לה מנוחה. איך תדע אל נכון: הבנה הוא זה אם אָין?

והנער העיף והיגע מצרת היום שעבר, ישן שנה חזקה מאד.

פתאם התעורר מעט, וידבר כאיש המדבר משנתו:

– סיר אוּליס, בוא נא הנה ושמעת את החלום הנורא אשר חלמתי. בחלומי ואנכי הנני בן אחד העניים המרודים מה זאת? האין איש סביבי?! ואיה המשרתים? מהרו הנה!

– מה לך? – שאלה האשה בלאט – את מי תקרא?

– את סיר אוּליס אנכי קורא כי יבוא, ואתה מי הוא המדבר אלי?

– האם לא תדעני? האם לא תכיר את אמך? אל נא תדבר, בני, הרבה, פן יקום אביך והרבה מכותיך.

ויבהל בן המלך ויקם עד מהרה ממשכבו, וכל עצמותיו כמו שבורות, ויפל עוד פעם על מצע התבן, ויאנח ויאמר:

– אהה, ה' אלהים, וכל זאת לא בחלום באה לי.

פתאם וקול דופק ברעש ובהמולה על דלת הבית.

ויתעורר דזוּן קנתּי ויקרא:

– מי שם? מה לך?

ואיש עונה לו מאחרי הדלת:

– הידעת את מי הכית אמש באַלתך?

– אינני חפץ לדעת מכל זאת עתה.

– קום מהר וברח לך אל אשר ישאוך רגליך – ענה לו הקול מאחרי הדלת – כי מרה תהיה אחריתך. אתמול הרגת את המורה הזקן שכנך.

– אויה! – קרא דזון קנתי וימהר ויקם על רגליו ויער את כל בני ביתו ויצום להיות נכונים מהר לדרך.

ואחרי רגעים אחדים רצו כל בני בית קנתי ברחוב, ואת בן המלך אחז דזון בידו וימשכהו אחריו ויאמר לו:

– שמר מוצא פיך, כסיל מטרף! נצר לשונך מדבר דבר. אנכי אקרא לי שם חדש אשר אֶבְדֶא לי ואתה הס ושים יד לפה; ואתם כלכם – אמר דזון אל יתר בני ביתו – שמעו, אם נפרד בדרך, ונפגשנו יחד על הגשר הגדול, שם נחכה איש לרעהו.

ויבאו עד הרחוב אשר על חוף הנהר טימזה, ומסביב מאירות מדורות עצים רבות, והעם שמח מאד, ומסביב למדורות רוקדים, מזמרים, חוגגים וצועקים.

אֵם תם ואחיותיו באו בין ההמון אשר הפרידם מדזון קנתי, ובן המלך חפץ להמלט מידי השכּור; אך הוא לא עזבהו וימשכהו אחריו.

והנה יד חזקה אחזה את קנתי בשכמו וקול קורא אליו:

– אנה זאת תמהר ככה, ידידי?

– מה לך כי תשאלני – ענה קנתי – תן לי ללכת אל דרכי.

– לא אתנך לעבר עד אם תשתה אתי כוס לחיי יורש העצר נסיך אואילס.

– טוב דברך, הבה ונשתה.

ויגש לו האיש את הכוס, ויקח דזון את הכוס ובידו השניה הרים את המכסה אשר על הכוס, כי כן דרך השותים בעת ההיא; וירא אֶדוּאַרד כי עזב דזון את ידו, וימהר וימלט ויבא בין ההמון הרב.

וילך לו בן המלך ברחובות העיר. בדרך נודע לו כי ההמון חוגג היום לכבוד בן המלך. אז הבין אֶדוּאַרד כי את תם העני אשר נשאר בהיכל בחדרו יחשבו לבן המלך.

וישמע ברחוב כי בן המלך הלך אל המשתה אשר עשו לכבודו באספת הסוחרים, וילך שמה להֵרָאות לפני השרים ולהוכיח להם את מרמת תם הרמאי²³.

יא. המשתה בבית אספת הסוחרים.

ותרד סירת המלך במורד הנהר, ובסירה ישב תם ובנות המלך ועוד שרות נכבדות ממשפחת המלך, ומאות סירות ואניות הולכות אחריה. המנגנים נגנו ועל חופי הנחל האירו מדורות אש ועל כל העיר נשאו מַשְׂאות. המקלעות²⁴ רעשו, וההמון שמח לקראת בן מלכם ויצעקו וירעשו ויהמו וישתו ויזמרו.

ותם לא ידע את נפשו ולא האמין למראה עיניו ויחשב כי אך בחלומו יראה את כל זאת.

ותקרב סירת המלך עד בית אספת הסוחרים. ושרים גדולים, לבושים אדרות ארגמן ושרשרות זהב על צואריהם, יצאו לקראת תם לקבל פניו ופני הנסיכות הצעירות, ויביאום אל אולם גדול, ויושיבו את תם אצל שלחן גדול תחת אפריון המלך; ועל ידו ישבו הנסיכות, ושרים רבים גדולים ונכבדים ישבו על יד השלחן הזה, ושרים אחדים עמדו מאחרי כסא תם וכסאות הנסיכות לשרתם.

ויגישו לתם גביע זהב מלא יין ויטעם ממנו ויתן את הגביע להנסיכות, כי כן הורוהו לעשות, והנסיכות טעמו מהגביע ותתנה להשרים הגדולים היושבים אצלן. וכן עבר הגביע מיד ליד ומפה לפה ויעבר סביב לשלחן. אז החל המשתה.

ויהי כחצות הלילה, ויבאו השרים אל האולם והם משתנים ומתחפשים, ויוציאו את השלחנות החוצה והמחולות החלו. ותם יושב על כסאו מתחת לאפריון ומתבונן אל המחוללים והמחוללות.

ובעת ההיא עמד בחוץ על יד שבכת השער המון רב, וביניהם היה גם אֶדוּאַרד בן המלך והוא לבוש קרעים, ויצעק בקול גדול כי יתנוהו לבוא פנימה כי הוא בן המלך נסיך אואילס, וכל ההמון שחק וילעג לו ולדבריו ויתגרו בו וירעימוהו.

ועיני בן המלך מלאו דמעות, וירם בגאון את ראשו ויקרא:

– הנני אומר לכם, מתלוצצים רעים וחטאים כי אנכי הוא נסיך אואילס. עתה הנני גלמוד ונעזב, אך את האמת אגיד תמיד ולא אחדל.

וירעימוהו עוד יותר.

פתאם קרב אליו איש אחד גבה קומה, ובגדי האיש בלים וקמוטים ונוצת כובעו שבורה ומרוטה, ומראהו כמראה איש צבא ויאמר אל בן המלך.

– אתה, נער עָזָם²⁵ ואמיץ לב הנני לעמד לימינך, אנכי מגן לך ולא אתן לנגע בך לרעה. אנכי מלס הינדון אדבר משפטים את הרשעים האלה.

וקול צחוק פרץ מבין ההמון למשמע הדברים האלה ואחד קרא:

– הנה עוד נסיך אחד מתחפש, אך מה קַפְּדָּן הנסיך הזה. קחו ממנו את הנער.

כרגע תפשו אחדים את הנער ויוצא האיש את חרבו מתערה ואחד מהתופשים את הנער נפל לארץ ואיש הצבא הכהו בְשִׁטְחַת חרבו.

ויקרא ההמון:

– הכו, הרגו את הכלב הנבזה, הכוהו.

אנשים רבים סבו את מלס, והוא נשען אל הקיר, ואת חרבו הניע ימינה ושמאלה, ואנשים רבים נפלו לארץ מסביבו.

חרון אף ההמון עלה עד להשחית ויתנפלו כלם על מלס, ומי יודע מה היתה אחריתו לולא נשמע פתאם קול שופר וחצוצרה והנַשָּׁר²⁶ קרא:

– פנו דרך לציר המלך!

וגדוד רוכבים בא בין ההמון, ויברחו האנשים אל כל עבר. אז לקח איש הצבא את בן המלך על זרועותיו וישאהו אתו.

וקול שופר נשמע. ויהם העם ונשמתם כמעט נעצרה ויקרא הציר ויאמר:

– המלך מת!

ויורידו כלם ראשיהם, ובאולם דממת מות. אחרי כן נפלו כלם על ברכיהם וירימו ידיהם, וקול גדול וחזק נשמע:

– יחי המלך!

תם לא האמין למראה עיניו ולמשמע אזניו, ומה התפלא לראות כי הנסיכות, הדוד גירטפורד וכל השרים כלם כורעים ברך לפניו ואך הוא לבדו יושב וכלם קוראים אותו מלך.

פתאם פנה תם אל הדוד גירטפורד וילחש באזנו וישאלהו:

– הגד נא לי דבר אמת: האמנם ימלאו עתה את כל אשר אצוה? האמנם איש לא יתנגד לפקודתי?

ויענהו הדוד גירטפורד ויאמר:

– אין איש בכל רחב ארץ אנגליה אשר יעז להתנגד למצותך, מלך הארץ. אתה הוא מלך אנגליה, ומוצא פיך חק לנו.

וירם תם קולו ויקרא:

– יהי נא דבר המלך מהיום והלאה אך לטוב ולחסד. קום נא, מילורד גירטפורד, והלכת אל בית האסורים והוצאת את ההירצוג נורפולק ואמרת לו כי חיה יחיה ולא ימות כי כן מצות המלך.

כל האנשים הנאספים שמעו את דברי תם, ויקראו כלם בשמחה רבה.

– יחי אֶדואַרד מלך אנגליה לעולם. והדוד גירטפורד הלך למלאות פקודת המלך.

יב. אדוארד בן המלך ורעו.

מלס הינדון הוציא את בן המלך מבין ההמון. אֶדואַרד שמע את קול ההמון בדבר איש אל רעהו:

– מת המלך, מת המלך.

לבו נמס בקרבו. המלך העריץ היה לו אב טוב ורחמן, ודמעות ירדו מעיניו.

מלס ואֶדואַרד באו עד מלון אחד אשר על יד הגשר הגדול:

הם באו עד פתח השער, והנה קול חזק קורא,

– הנה סוף סוף באת אלי, עתה לא תמלט עוד מידי. אנכי אשלם לך שכרך על אשר אחרת עד כה.

וישלח דזון קנתי את ידו לתפש את בן המלך, ולא נתנהו מלס לעשות חפצו, ויאמר לו:

– חכה נא, ידידי, אל נא תמהר, ואתה הגד נא לי מה לך ולנער?

ויען קנתי:

– כי בני הוא.

– שקר בפיו! – קרא הנער.

– אני מאמין לך, רעי הקטן – ענה מלס – אם כי דעתך מטרפת מעט. לא אתנך בידי האיש הרע הזה, בוא אתי.

ויקרא הנער בשמחה:

– כן, כן, אתך אהיה, כי איש טוב אתה, ואת האיש הזה לא אלך, כי יודע אנכי את לבו הרע.

ויקרא קנתי בקול:

– נראה דבר מי יקום!

ויתנפל על הנער ויאחזהו בידיו.

ויוציא מלס את חרבו מתערה ויקרא:

– הרף כרגע! עזב מהר את הנער, ואם לא – וידעת את ידי.

ויסג קנתי לאחור.

ויוסף מלס לדבר ויאמר:

– אנכי הצלתי את הנער מידי ההמון הפרוע וגם עתה לא אעזבהו ולא אתנהו בידי אכזר כמוך. לך לך לשלום.

וירטן קנתי ויסג לאחור ויבא בין ההמון אשר על הגשר.

מלס והנער עלו אל הדיוטה השלישית ויבאו אל חדר אחד קטן ושפל. בפנה עמדה מטה אחת פשוטה, רהיטי²⁷ החדר ישנים ושבורים, ושני נרות כהים האירו את החדר.

ויבא הנער החדרה ויפל כרגע על המטה, כי היה עיף ויגע וגם רעב מאד, כי לא אכל מאומה מיום אתמול.

ויפן אל מלס ויאמר:

– ואתה תעירני בהביא המשרת את הארוחה.

תרדמה נפלה עליו ויישן.

ומלס גחך²⁸ ויאמר בלבו:

– נער נפלא, השתרע על מטת איש זר, כמו לו היתה מטתו אשר ישכב עליה תמיד, ולנפשו יקרא נסיך אואילס. מסכן אֻמלל, מכות רבות הֻכּה ודעתו נטרפה. אנכי אהיה לו לרע וחבר, אנכי אלמדהו, ארפאהו ממחלתו, לא אתן לאיש לנגע בו ולהרעימהו. מה רבה עזמתו²⁹ בדברו את ההמון הרב; מה רב גאונו בהביטו עליהם, כמו לוּ היה באמת בן מלך.

ויקרב מלס אל הנער הישן ויעבר את ידו על שערות ראשו. וירא והנה הנער רועד משנתו, ויחפץ לכסותו פן יתקרר, והשמיכה היתה תחת הנער, ויסר מלס את בגדו מעליו, ויכס בו את הנער. ולנפשו אמר:

– אקחהו אתי והלכנו יחד אל בית אבי, והיה אם חי אבי וקבל בשמחה גם את הנער האֻמלל הזה אל ביתו; ואם מת אבי וקבלהו ברצון אחי יעקב הבכור, וגם אחי הצעיר, גיוּ הרע והערום, לא יעז לנגע בו לרעה לעיני. היום נשים לדרך פעמינו ללכת אל מולדתנו ואל נחלת אבותי? אך מי יודע מה נעשה שם במשך הזמן הרב הזה. הן שבע שנים עברו מיום אשר עזבתי את בית אבי.

המשרת בא ויבא אֹכל על השלחן ויצא, ויסגר בחזקה את הדלת מאחריו, ויתעורר הנער וישב על המטה ובראותו את בגד מלס עליו פנה אל רעו ויאמר:

– אתה באמת איש טוב. קח בגדך ולבשהו אין לי עוד צרך בו.

ויקם הנער וירד מעל המטה ויקרב אל שלחן הרחצה ויעמד ויחכה.

וישאלהו מלס כמתפלא:

– ומה תחכה?

– אנכי חפץ לרחץ את ידי ופני.

– רחץ, הנה המים בכיור.

הנער עומד ומחכה, ואחרי כן רקע פעמים ברגלו.

וישאלהו מלס עוד פעם:

– מה לך?

ויען בן המלך בקול מצוה:

– יצק מים על ידי.

ויגחך מלס וימהר ויקם ויצק מים על ידי הנער.

ויקרא הנער עוד פעם:

– הגש הנה את המַּגֶבֶת³⁰.

ויגש לו מלס את המגבת.

ויקרב הנער אל השלחן וישב ויחל לאכל. ויחפץ גם מלס לשבת לאכל.

ויקרא הנער בקול מושל:

– איך ימלאך לבך לשבת בפני בן מלכך?!

ויחשב מלס בלבבו:

– הנה חדשה! גם לשבת לא יתנני. מה לעשות? לא ארעים את נפש הנער החולה המסכן הזה.

ויעמד מאחרי הכסא וישרתהו.

וישאלהו בן המלך:

– כמדמה לי, כי מלס הינדון יקראוך, הלא כן אמרת לי?

ויען מלס: – כן דברת, אדוני המלך.

ויוסף הנער:

– ספר נא לי את דברי ימי חייך, מי אתה ומה משפחתך?

ויספר מלס ויאמר:

– משפחתי איננה ידועה בין משפחות האצילים. אבי היה איש טוב ועשיר. אמי מתה עלי זה כבר. שני אחים לי, הבכור יעקב איש טוב ונעים, והצעיר גיוּ איש רע וקשה מאד. בביתנו גרה אַנה בת דודי, והיא נערה טובה, בת משפחה נכבדה מאד. נפשי נקשרה בנפשה וגם היא אהבה אותי, ואחפץ לקחתה לי לאשה; אך אבי יעדה לאחי הבכור, ליעקב. ומה יכלתי עשות? הלא לא אתנגד לחפץ אבי, ותארש אַנה ליעקב. וגיוּ הרע חשק בעֹשר אַנה ובירושתה הגדולה, ויחפץ למשל בעשרה ולרשת לבדו גם את כל אשר לאבינו. את יעקב אחי הרפה לא ירא גיוּ, כי ידע היטב כי לא יארכו ימיו, אך אותי ירא מאד מאד. ויחבל תחבולות מרמה להרחיקני מבית אבי, וילשן לפני אבי כי חפץ אנכי לקחת לי את אַנה נגד רצונו, ויכעס אבי מאד, ויקרא אותי אליו ויצוני לאמר:

– לך לך ממולדתך ומבית אביך. שוט נא בארץ שלש שנים וחכמת וידעת איך להתנהג בחיי

ואעזב את בית אבי ואָריד בארץ, ואנוד מגוי אל גוי וממלכה אל ממלכה. במלחמות רבות נלחמתי, רעות רבות נשאתי. במלחמה אחת נפלתי בשבי. שבע שנים עניתי בסתר בארץ נכריה; ועתה בצאתי משביי, מהרתי לשוב אל ארצי, ואך זה באתי הנה, כיסי ריק וגם בגד ללבש כיאות לאפרתי אין לי, ומכל הנעשה בבית אבי בכל הזמן הזה אינני יודע דבר. הנה כל דברי ימי חיי.

ויאמר בן המלך:

– עול נורא עשה אחיך הצעיר, אך אנכי אשלם לו כגמול ידיו.

ויגד מלס לאֶדואַרד כי עוד היום ילכו אל טירת הינדון, ויתאר לו את מקום הטירה ואת הדרך ילכו בה ואת השמחה אשר ישמח אביו ויעקב אחיו ואַנה בפגשם אותם, ואת החיים השמחים והנעימים אשר ימצאו שם.

הנער שמע לדברי מלס ובלבבו חשב על מצבו הנוכחי.

ויחרש מלס ויספר לו אֶדואַרד את המקרה אשר קרהו ואיך היה פתאם לעני נעזב.

מלס התפלא לספורו ויחשב בלבבו:

בַּדָאִי³¹ נפלא הוא הנער מאין כמוהו. ספורו לוקח לב. צר לי כי חולה הנהו, אך אין דבר. אנכי ארפאהו מעט מעט ממחלתו, אז יתפלאו כלם לשכלו ולחכמתו, ואנכי אתגאה בבן הזה אשר אמצתי לי.

שניהם החרישו ויעמיקו במחשבותיהם.

אחרי כן פנה הנער אל מלס ויאמר:

– אתה הצלת את נפשי מרעה נוראה ואולי גם ממות, הגד נא לי במה אוכל לשלם לך על כל מעשיך?

ויחרש מלס רגעים אחדים, ואחרי כן כרע ברך לפני הנער ויאמר:

– אם על בן המלך טוב ואם מצאתי חן בעיניו יתן נא הרשות לי ולבני אחרי לשרת בפני הוד מלכי אַנגליה.

ויקם הנער ויקח את החרב ויך בשטחתה על ערף מלס, כי כן משפט הקדשת האבירים בימים ההם, ויאמר:

– קום נא, סיר³² מלס הינדון. מהיום והלאה תחשב בין האבירים, אתה ובניך והדור הבא אחריך, וכל הימים אשר יהיה מלך באנגליה לא יסוף הכבוד הזה מביתך.

הנער קרב אל החלון, ויתבונן אל הרחוב ויעמק במחשבותיו, ומלס ישב אל הכסא ויחשב בלבבו:

– עצה טובה מצאתי, רגלי כמעט נשברו, ולולא חכמתי לבקש ממנו את החסד הזה, כי עתה היה עלי לעמד לפניו ימים על שבועות עד אשר יֵרָפא ממחלתו.

יג. בן המלך איננו.

תרדמה נפלה על שניהם. ויאמר בן המלך אל מלס:

– פשט נא מעלי את הסחבות האלה.

ויפשט מלס את בגדי הנער מעליו, וישכב הנער על המטה, ויחשב מלס בלבבו:

– עוד הפעם השתרע על מטתי ואיה אשכב אני? ואני עיף ויגע.

עודנו חושב ובן המלך מדבר אליו לאמר:

– ואתה, סיר מלס, שכב מאחרי הדלת ושמרת עלי.

ועד מהרה נרדם ויישן.

ומלס חשב בלבבו:

– נפלא הדבר! הוא מצוה ומפקד כמו לוּ היה באמת בן מלך. איך ואיה למד לעשות ולהתנהג כזאת?

וישכב האביר החדש על הארץ על יד הדלת ויאמר בלבבו:

– רעות רבות ראיתי. צרות יותר גדולות מאלה נשאתי בשבע שנות נדוּדי, וחרפה היא לי להתאונן על דבר קטן כזה.

למחרת הבקר קם מלס ויקרב בלאט אל הנער וימדד בחבל דק את רחב גבו ואת ארך גויתו וידיו ורגליו, וילך אל שוק הבגדים לקנות תלבשת לנער.

אחרי חצי שעה שב מלס ובידו תלבשת בלה ומטלאה ונעלים נושנים ומטלאים, ויבא החדרה בלאט ויקרב אל החלון ויתבונן אל התלבשת אשר קנה, וידבר אל נפשו:

– לוּ היה בידי די כסף, כי עתה קניתי לו תלבשת חדשה טובה; אבל מה לעשות? איך שהוא, לא ילך עוד ערום ויחף כאשר הלך עד כה. אך את המכנסים אתקן מעט כי קרועים הם.

ויקח חוט ויחפץ להביאו אל קופת המחט, אך אצבעות ידיו העבות והגסות לא הצליחו לעשות את הדבר על נקלה, כי לא הסכינו לזאת. ואחרי עמל לא מעט הביא את החוט אל קופת המחט ויתקן את הקרעים, ואחרי גמרו מלאכתו אמר:

– הנה נגמרה מלאכתי, אעורר נא אותו, אלבישהו, ארחצהו, אאכילהו ואחרי כן נשים לדרך פעמינו. ויקרא בקול:

– עורה נא, הוד מלכות!

ואין קול ואין קשב.

ויוסף מלס לקרא:

– קומה נא, הוד מלכותך, למה זה יאחר לקום?

ואין עונה.

ויקרב מלס אל המטה וירם את השמיכה והנער איננו, ולא האמין למראה עיניו ויקרא:

– איה איפה הנער?

ויתבונן מסביב, וירא כי גם הסחבות אינן עוד על הכסא אשר נתנן שם אמש, ויכעס מאד ויקרא לבעל המלון, ויבא משרת המלון, ויתנפל מלס עליו, ויאחזהו בערפו ויקרא:

– הגד נא: איהו? איה הנער? אנה פנה? אנה הלך?

המשרת נבהל מאד, ואחרי כן ספר לאמר:

– אחרי לכת אדוני מפה בא הנה צעיר אחד ויאמר כי אתה קורא את הנער, כי בוא יבוא אליך מעבר לגשר. ויבא החדרה ויעורר את הנער. הנער התרעם על אשר לא יתנוהו לישן. אחרי כן קם וילבש את סחבותיו וילך עם הצעיר אשר בא לקרא לו.

ויקרא מלס בחרון אף:

– כסיל ופתי! מה נקל לרמותך. אך אנכי לא אשקט ולא אנוח עד אשר אמצאהו. אך מי זה פרש את השמיכה על המטה כמו לו יש איש תחתיה?

ויען המשרת:

– לא אדע, אדוני, כי לא הייתי היום בחדר. בודאי עשה זאת הצעיר אשר בא לקרא את הנער.

ויאמר מלס:

– כל זאת נעשה במחשבה תחלה, למען לא אראה בשובי. אך הגד נא לי: האם בא הצעיר לבדו ואיש אין אתו?

ויען המשרת ויאמר:

– הצעיר בא לבדו, אך בצאתם מהחדר ובעברם את השער ראיתי כי נקרב אליהם איש נְכֵה³³ אחד, ויבאו אל בין ההמון ולא ראיתים עוד.

– אך אנה פנו?

ויראהו המשרת בידו.

וימהר מלס החוצה, וברדתו מעליתו פסח על המדרגות ויחשב בלבבו:

– בלי כל ספק בא הנבל הזה, אשר אמר אתמול כי אביו הוא, ויקחהו אתו; אך אנכי אמצאהו, ואציל מידו את הנער המסכן. אשר הלך אל מלס רעו אשר קרא לו. הנכל רמה אותו ויאמר לו כי אנכי קורא לו.

יד. תם מַסְכִּין ³⁴ לחיי המלך.

בעצם הבקר ההוא אשר הוציאו את אֶדואַרד מחדר מלס, התעורר תם בהיכל המלך בבקר השכם. השחר אך עלה, ובחדר עוד חשכה. תם פקח את עיניו ויקרא בקול שמחה:

– הודות לאל כי התעוררתי. עברה הרעה ושמחה תקָח מקומה. הוי, חנה וליזה אחיותי, בואנה הנה, שמענה את החלום הנפלא אשר חלמתי הלילה, והנה אנכי מלך ועל ראשי כתר מלכות. איכן, אחיותי? מהרנה אלי!

אחד השרים נקרב אליו וישאלהו:

– מה מצוה הוד מלכותך?

ויען תם ויאמר:

– מי אני כי אצוה?

ויענהו השר:

– אתמול היית נסיך אואילס, והיום הנך מלך אנגליה.

ויכס תם את שתי עיניו בשתי ידיו ויאמר בקול נעצב.

– ואם כן לא בחלום הלילה ראיתי את כל זאת, ואנכי באמת מלך אנגליה?! לֵך לך, סיר, עזבני מעט לנפשי כי חפץ אנכי לבכות ולשפך רוחי ולבבי.

עד מהרה נרדם עוד הפעם, ואחרי עבר שעות אחדות הקיץ משנתו, וירא והנה לפני מטתו עומד שר גדול והוא כורע ברך, ויזכר תם כי עודנו מלך ויעצב אל לבו.

חדרו היה מלא שרים ורוזנים. וישב תם על מטתו ויתבונן אל השרים העוטים פאר והדר.

השרים החלו להלביש את המלך, ויעמדו כלם בשורה אחת, האחד אחרי רעהו. הנכבד בהם עמד בראש השורה על יד המלך, והנקלה באחרונה על יד הדלת. האחרון לקח את הבגדים מידי המשרתים וימסר לרעהו העומד לפניו, והוא מסר לרעהו אשר לפניו, וכן עברו הבגדים מיד ליד את כל השורה והעומד בראש השורה הלבישם את המלך.

שְׁעָמָה נפלה על תם למראה הטֶּקֶס³⁵ הזה.

אחרי כן החלה רחיצת המלך. אחד השרים הגיש מים, השני סדין, השלישי מגבת, וגם לסרק בידיו את שערות ראשו לא נתנוהו, כי גם לזאת מוכנים משרתים מיחדים. אחרי כן הובילוהו אל חדר האֹכל, ושרים רבים הולכים אחריו, ויעברו חדרים רבים ובהם נכבדים ידועי שם, ובעבור המלך כרעו כלם ברך וישתחוו.

אחרי ארוחת הבקר הביאו את תם אל אולם המלך, ויושיבוהו אל כסא המלכות. באולם הזה יתן המלך פקודות לכל ארץ מלכותו. ואחרי המלך באו אל האולם הלורדים היושבים ראשונה במלכות, וחמשים שכירים ובידיהם גרזני זהב, והדוד גירטפורד עומד על יד הכסא.

לורדים אחדים נגשו ויקראו גליונות כתובים שונים. תם ענה בתחלה פעמים אחדות שלא מֵעִנְיָן הַמְדֻבָּר בגליונות, אך הדוד העומד לימינו עזר לו, וילחש לו באזניו את אשר עליו לענות.

וראש תם כבד עליו ולא יכל שאת את כל הדבר הזה ויחשב בלבבו:

– מה פשעי ומה חטאתי כי הביאוני הנה? למה זה סגרוני פה, כי לא אוכל עוד לראות אור השמש, יְרק השדה ועצי היער.

תרדמה נפלה עליו ועיניו נסגרו.

ויחרישו הלורדים.

ויביאו את תם אל חדרו, ויעזבוהו לבדו. והנה נער כבן שלש עשרה שנה בא אליו החדרה, ויכרע ברך לפני המלך.

– קום נא הנער, מי אתה ומה חפצך?

ויקם הנער, ופניו נעצבים מאד מאד, ויאמר:

– אנכי הוא הנער אשר יכוהו תחתיך, אדוני המלך! אני הוא מרְלו.

תם לא ידע ולא שמע מעודו על דבר נער כזה אשר יכוהו תחתיו ולא ידע מה לענות. וַיַעֲרֵם ויעבר בידו על מצחו כמו לוּ חפץ להעלות בזכרונו את הדבר אשר שכח, ואחר אמר:

– כן, כן אני זוכר כמעט, אך מחלתי לא תתנני לזכר הכל. הזכירני אתה.

ויאמר הנער:

– אדוני ומלכי. לפני שלשה ימים נמצאו בשעורו היוָני שלש שגיאות. היזכר אדוני המלך.

– כן כן, אזכר – ענה תם – ובלבבו חשב: לוּ נתנו לי להכין שעור יוני, כי עתה במקום שלש שגיאות היו שם למאות.

ויוסף הנער ויאמר:

– המורה כעס מאד, וַיְאַיֵם את כבוד מלכותך כי יצוה להלקות³⁶ אותי.

ויתפלא תם וישאל:

– להלקות אותך? למה זאת ילקוך אם בשעורי נמצאו שגיאות? ילקו אותי. לא אבין לדבריך.

ויען הנער:

– הוד מלכותו שכח כי איש לא יעז לנגע במלך, ואם אדוני המלך לא יכין היטב שעוריו והכּוּני והלקוני והושיבוני בסהר. זאת היא משרתי, וממנה לחמי נמצא.

וישאל תם:

– ואם כן הלקוך?

– לא, אדוני ומלכי, היום ילקוני – ענה מרלו.

וישקט תם את רוח הנער, וינחמהו ויאמר לו:

– אל תירא ואל תחת, איש לא יגע בך.

וישתחוה הנער ויקרא בשמחה:

– חן חן, אדוני המלך!

ויכרע עוד הפעם על ברכו.

וישאלהו תם:

– ומה חפצך עוד?

ויען הנער:

– הלא היית למלך, ובודאי לא תוסיף עוד ללמד, ותסוּף משרתי, ואנא אני בא לבקש לחם לאמי האלמנה ולאחיותי הקטנות?

ויענהו תם לאמר:

– הרגע, נער. משרתך לא תסוּף לעולם והיתה לנחלה לך ולבניך אחריך.

ויקם תם ויך בשטחת חרבו על ערף מרלו כמשפט הקדשת האבירים בימים ההם.

ויודה מרלו למלך על חסדו הגדול.

וישאל תם את מרלו על החיים בהיכל המלך ועל דבר השרים והרוזנים, ויתראה כמו לוּ החל לזכר את הימים שעברו. ומרלו ענהו בחפץ לב כי חשב בלבבו: מי יודע, אולי ירפא המלך על ידי והיתה לי לצדקה.

טו. תם חורץ משפטים בהיכל המלך.

למחרת באו צירי הארצות לברך את מלך אנגליה החדש בשם מלכיהם.

ויקבל תם את פניהם. הוא ישב על הכסא והדוד גירטפורד עמד מאחריו וילחש באזנו את אשר עליו לדבר. בתחלה שמח לראות את הצירים הלבושים שש ורקמה. אולם בלכתם שמח עוד יותר, כי קצה נפשו לשבת ולדבר עמהם דברים אשר לא הבינם ולא ידעם.

שתי שעות נתנו למלך לשחק ולהשתעשע, אך הוא לא מצא שמחה ושעשעים בשחוק הזה, כי המשרתים והשרים עמדו סביבו, וישמרו את כל צעדי רגליו וכל תנועות אבריו; אך במַרְלו ובספוריו מצא ענג ושמחה, ויצו להביא את הנער הזה אל חדרו יום יום.וישב אתו שעות שלמות וישאלהו על כל מנהגי היכל המלך.

ויהי ביום הרביעי למלֹך תם, ויקם בבקר ויקרב אל החלון ויבט אל הרחוב ושם אנשים רבים הולכים ברגליהם ונוסעים בעגלות הנה והנה, ומה גדל חפצו אז להיות גם הוא ברחוב בין ההולכים האלה.

והנה אנשים אחרים הולכים וצועקים

ויקרא תם:

– מה זאת שמה? אנה הולכים המה ולמה זאת יצעקו?

וישאל אחד השרים:

– החפץ יחפץ אדוני ומלכי לדעת זאת?

– בודאי.

וישלח השר את אחד הנערים לדעת את סבת הרעש ברחוב

אז חשב תם בלבבו:

– ובכל זאת לא תמיד רע להיות מלך. מה טוב לצוות, מה נעים לפקד.

וישב הנער המשרת ויספר כי האנשים מובלים להרג, והם איש ואשה ונערה.

לב תם נרעש בקרבו בשמעו את הדברים האלה. הוא לא חשב פן הרבו באמת האנשים האלה לְהָרֵעַ, פן הסבו רעות רבות לאנשים אחרים. את כל זאת שכח ויזכר אך את צרת המוצאים להרג ויקרא בקול:

– הביאום הנה!

פקודתו נעשתה כרגע. הדלת נפתחה ושרים נכבדים באו החדרה. תם לא שם לבו אליהם ואל השתחויתם. הוא ישב על כסאו ויבט אל פני הדלת. קול צעדים חזקים וכבדים באו לאזניו, הוא קול צעדי אנשי הצבא. החטאים באו החדרה ואחריהם גדוד אנשי צבא ופקידם בראשם.

ויכרע הפקיד לפני תם ויטה הצדה. אנשי הצבא עמדו מאחרי הכסא. החטאים נפלו לארץ על פניהם. ויתבונן תם על פני האיש הנאשם והם כמו נכּרים לו מתמול שלשום, ויחשב בלבבו: איה ראיתי את האיש הזה?

הנאשם הרים את עיניו אל המלך, ויכירהו תם ויאמר בלבבו:

– עתה זכרתי. הוא הציל פעם אחת לעיני ילד טובע בנהר. איש לא חפץ לבוא במים להציל את הילד. איש לא חפץ להשליך נפשו מנגד, והאיש הזה בא המימה ויוציא את הילד. אנכי זוכר היטב את היום ההוא, כי בבואי אחרי כן הביתה, הכתני הזקנה מכות רצח, והיום היה ראש השנה.

ויצו תם להוציא מן החדר את האשה ואת הנערה, ויפן אל הפקיד ויאמר:

– מה חטא האיש הזה ואשם?

וישתחוה הפקיד ארצה, ויען ויאמר:

– המלך לעולם יחיה. האיש הזה המית איש אחד בסם רעל.

– והדבר ברור? – שאל המלך.

– ברור! – אדוני ומלכי.

– הוציאוהו! – קרא תם ויאנח.

ויך הנאשם בידיו ויקרא:

– חוסו, רחמו, ואני אינני אשם; אך לא חיים אבקש עתה. אנכי מבקש אך כי יתלוני על עץ.

ויתפלא תם וישאל:

– תבקש כי יתלוך, ומה יעשו לך?

– משפטי חרצו להשרף חיים, – ענה האיש.

וירגז תם למשמע הדבר ויקם מכסאו את עיניו בידיו ויאמר:

– הס! אל תדבר באזני דברים כאלה. ושאלתך תעשה ועל העץ יוקיעוך.

– המלך לעולם יחיה! – קרא הנאשם.

ויפן תם אל הדוד גירטפורד וישאלהו:

– האמנם ישוררו חקים אכזרים כאלה בארצנו?

– כן, אדוני המלך! את הממיתים איש בסם רעל ישרפו חיים.

ויען תם:

– ואנכי מבקש להחליף את החק האכזרי הזה, ומהיום והלאה לא יעשה כמשפט הנורא הזה בכל הארץ.

וישמח הלורד גירטפורד לדברי המלך הצעיר, כי גם הוא היה איש טוב ורחמן, ויאמר אל תם:

– דבריך, אדוני ומלכי, טובים ונכוחים ומשפטך צדק וישר, וכל עמך יזכירו לעולם את שמך לברכה.

הפקיד חפץ להוציא את הנאשם, ויאמר אליו תם:

– חכה נא מעט. אנכי אדרשהו ואחקרהו ואשמע מה בפיו.

ויפן אל האיש ויאמר לו:

– ספר נא את כל הדבר.

ויספר הנאשם ויאמר:

– אינני אשם! לא חטאתי ולא פשעתי, אך עדים אין לי להוכיח צדקתי. הם יאשימו אותי כי המתי איש באחד הכפרים, ואנכי לא הייתי ביום ההוא בכפר הזה; ובעת ההיא לא הרגתי איש כי אם הצלתי נפש ילד מרדת שחת. ילד אחד טבע בנהר ואנכי…

תם לא נתנהו לגמר את דבריו, ויפן אל הפקיד וישאל:

– באיזה יום המית הנאשם את האיש?

– בראש השנה בבקר.

ויקרא תם ויאמר:

– הרפו מהאיש הזה. תנוהו ללכת אל אשר יחפץ, כי נקי הוא וצדיק.

ויתפלאו כל השרים למשפט המלך ובלבבם חשבו: הלא שכלו אתו, דעתו לא מטרפת ומחלתו הודות לאל עברה.

ויחפץ תם לדעת גם את אשמת האשה ובתה הנערה ויצו להביאן החדרה.

וישאל תם את הפקיד לאמר:

– מה פשען ומה חטאתן?

ויען הפקיד ויאמר:

– הוד מלכות, הן מכרו נפשן לשטן, ומשפטן להתלות.

– מתי מכרו את נפשן? ואיה מכרוה? – שאל תם.

– לפני שני ירחים, בכנסת הישנה – ענה הפקיד.

– והן הודו עלי פשען?

– לא, אדוני המלך!

– ואיך נודע הדבר?

– עדים ראו, כי בלילה אחד באו אל הכנסת הישנה. שם מכרו את נפשן ולמחר עזר להן השטן לחולל סערה אשר הסבה נזק רב מאד.

– ובאשה לא נגעה הסערה לרעה? – שאל המלך.

– גם ביתה הקטן נפל ונהרס, – ענה הפקיד.

– ואם כן רמה אותה השטן, גם שכרו לקח. וכח לא נתן לה; כי לוּ היה בידה הכח, כי עתה לא נתנה לסערה להרס את ביתה. ואנכי חושב כי היא פשוט פתיה ושוטה, ולהיות שוטה – איננה אשמה.

ויתפלאו השרים עוד יותר לדברי המלך.

ויוסף תם לשאל את הפקיד:

– ואיך זאת חוללו את הסערה?

– הן הסירו את הַגַּרְבַּיִם³⁷ מעל רגליהן ונערו אותן.

ויפן תם אל האשה, ויאמר לה:

– הראי נא לי את כחך. חוללי נא סערה.

השרים נבהלו מאד, ויחפצו כלם להמלט מן החדר, כי בימים ההם האמינו גם הגדולים במכשפים ובקוסמים, וגם תם האמין בכל אלה; אך חפצו לראות סערה בחדר המלך גבר על פחדו.

וגם האשה נבהלה מאד.

ויאמר תם אליה:

– אל תיראי ואל תחתי. סערי סערה בחדר, והצלת את נפשך ואת נפש בתך. הראי נא לי את כחך.

ותפל האשה לארץ ותאמר:

– אדוני ומלכי, אין בי כה כזה. לוּ יכלתי כי עתה מלאתי מצות המלך, למען הצל את נפש בתי יחידתי.

ויפצר בה תם. אך היא עמדה על דעתה.

אז אמר תם:

– דבר אמת דברה האשה. לוּ ידעה לסער סערה, כי עתה עשתה כזאת להציל את בתה. לכי, אשה אַתּ ובתך אל אשר תחפצנה. אינכן אשמות, ואיש לא יגע בכן לרעה. ועתה הסירי נא גרביך, ונסי לעורר סערה בחדר ונתתי לך מתת.

ותסר האשה את גרביה, ותנער בכל כחה וסערה אין.

ויאמר לה תם:

– לכי לשלום, למה זאת תעמלי לשוא? אין בך הכח לחולל סערה, לכי לך ואיש לא יגע בך לרעה.

טז. המלך פוּ פוּ הראשון.

ובעת ההיא, בשבת תם בהיכל המלך ויוצא אסורים לחפשי ויצל חיי המובלים להרג, באו על אֶדואַרד רעות רבות מאד.

הצעיר, אשר לקח אותו מהמלון, הביאהו אל הדרך הגדולה אשר מחוץ לעיר, ואחריו הלך נכה אחד, ידו השמאלית תלויה על קשורים, עינו הימנית מכסה בתחבשת והוא נשען על משענת עבה.

בדרך עמד אֶדואַרד מלכת, ויאמר כי פה יחכה למלס, ויחד אתו ילכו אל טירת הינדון. ויאמר לו הצעיר:

– אם תחפץ לחכות לרעך ירבו הימים מאד, כי רעך זה שוכב הרוג ביער ההוא.

ויבהל אֶדואַרד ויקרא:

– מי זה ערב את לבו לנגע בידידי? הביאני נא מהר אליו.

ויבאו היערה, וישח הצעיר לארץ וימצא שוכת עץ ועליה קשורה סחבה וילך הלאה, וימצא עוד שוכה וסחבה כזאת. אלה המה ציונים אשר עשו להם ביער.

ויעברו את היער, ויבאו אל שדה אחד ושם אַמְבָּר³⁸ ריק. ויבא הצעיר אל תוך האמבר, וימהר גם אֶדואַרד אחריו וירא כי אין שם איש, זולת הצעיר אשר בא אתו, ויקרא:

– ואיה רעי?

וימלא הצעיר צחוק פיו, ולא ענהו דבר. וירם אֶדואַרד אַלת עץ מעל הארץ, וינופפה אל מול פני הצעיר, והנה מאחריו קול צחוק אדיר, ויבט אֶדואַרד לאחור והנה הנָּכֵה עומד בפתח, וישאלהו הנער:

– מי אתה ומה לך פה?

ויענהו הנכה:

– הרף מאולתך, כסיל מטרף! האם לא תכיר את אביך?

– אינך אבי, ואנכי אינני בנך – ענהו אֶדוּאַרד – אני הנני בן המלך נסיך אואילס. ועתה הראה נא לי איה מלס, עבדי הנאמן?

ויענהו דזון קנתי ויאמר:

– אל תקשה ערפך, מטרף, פן אלקה אותך. שמע נא לדברי, אנכי הרגתי אמש איש אחד, ועלי לברח עתה רחוק ממקום מגורי, ולכן התחפשתי כנכה וגם בשם אחר נקראתי, ולא יקראוני עוד דזון קנתי והיה שמי גובס; אך הגד נא לי, איה אמך ואחיותיך?

ויען בן המלך.

– אמי מתה ואחיותי בחצר המלך.

ולא ענהו קנתי, הוא גובּס, דבר ויקרא את הצעיר הצדה ויתלחשו יחד.

אֶדוּאַרד שכב לו בפנת החדר ויתכסה בתבן ויחשב על חייו המרים ועל הרעות הרבות אשר באו פתאם עליו, ויחשב על מות אביו, ודמעות רבות ירדו מעיניו.

ותעברנה השעות, האחת אחרי השניה, ואֶדוּאַרד ישן.

ובהקיצו, ומחזה נורא לנגד עיניו, מחזה אשר לא ראה כמהו מעודו: על רצפת החדר יָקַד יקֹד אש, ומסביב יושבים במעגל אנשים ונשים ערומים ויחפים והם מחרפים איש את רעהו, ומעוים פניהם, ושולחים לשון איש מול פני רעהו, וביניהם אנשים גבורי כח, באים בימים וצעירים, ובהם גם עִוְרִים גם פסחים, מצרעים וקרחים.

החבר כלם שודדים וחומסים אשר יתנפלו על כל העובר בדרך או ביער, והם כלם בריאים ושלמים, ומִתְחַלים לעורר רחמים בעיני רואם.

הערב בא, ויאכלו השודדים את ארוחתם, ויחלו לשתות, וכוס היין עברה מיד ליד, ויקראו אחדים מהשותים.

– ישיר לנו דיק היום; אבל שיר שמחה ישיר לנו, שיר היין ישיר.

ויקם אחד העורים, ויסר את התחבשת מעל עיניו הפקוחות, ואחד הפסחים השליך הצדה את רגלו רגל העץ, ויעמד ישר על שתי רגליו, ויחלו שניהם לשיר בקולם הצרוד³⁹.

השתיה חדלה, ויחלו לשֹוחֵחַ⁴⁰.

ויספר דזון קנתי, הוא גוּבּס, את מקרהו, כי הרג מורה אחד זקן, ועליו לברח עתה מפני השוטרים הרודפים אחריו; ולכן שב היום אל חברתם, אשר עזבה לפני שנים מספר. המרודים שמעו את הדבר, וישתו כוס לחיי חברם החדש.

וישאל גוּבּס את ראש החברה:

– וכמה מספר חברי החברה כיום הזה?

ויענהו הראש:

– כעשרים וחמשה איש, מלבד הנשים והנערות.

ויזכירו אז חברים רבים, שנמנו בחברה ואינם פה. מהם נהרגו במריבות רצח, מהם נשרפו חיים, או הוקעו בידי השופטים והשוטרים, ומהם יושבים כלואים בבתי האסורים.

ויספר אחד מהנאספים ויאמר:

– מרים החיים בימים האלה באנגליה, מרים מאד. הנה אני הייתי לפנים חוכר⁴¹ לא עני, ויהיו לי גם אשה ובנים, אך הלורד לקח לו את האדמה, אשר עבדתי בחכירה שנים רבות, למרעה צאנו, ויגרשני מהנחלה; והוא צדק בעיניו כי האדמה לו היא, ויכל יוכל לעשות בה כחפצו, ואלך לנוע ולרוד בארץ. כספי המעט, אשר אספתי לי בעבודתי, הם כלו, ונפשט יד לבקש נדבות לחיות נפשותינו; ואתם הלא תדעו, כי יאסרו בארצנו לאסוף נדבות, ויתפשוני ויכוני וילקוני. אשתי וילדי לא עצרו כח לשאת את המכות אשר הֻכו על לא עשו רעה לאיש, וימותו; ואנכי אספתי עוד פעם נדבות להחיות נפשי הרעבה והעיפה, ויתפשוני עוד פעם וילקוני ויקצצו את אזני. הנה אתם רואים כי תחסר לי אזן אחת. ובפעם השלישית תפשוני וימכרוני לעבד לאיש אכזר ורע, והוא לחצני ויכני בלא הרף, ולא יכלתי לשאת את עלי ואברח מפניו, ועתה אם יתפשוני ברביעית, והוקיעוני לעיני השמש. ארורה הארץ, אשר ישוררו בה חקים רעים ואכזרים כאלה!…

עודנו מדבר ומפנת הבית נשמע קול:

– הס! אל תּאֹר, היום ישנה החק הזה!

ויפנו כלם בבהלה, ויראו את הנער הערום והיחף הנקרב אל היקוד, ויקראו:

– מי הוא התפלצת⁴² הזאת? מי הביאהו הנה ומה הוא עושה פה.

ויקרא הנער:

– אני הוא אֶדוּאַרד מלך אנגליה.

וירימו כלם קול צחוק נורא, ויכעס הנער מאד ויקרא.

– רשעים אתם כלכם! אנכי חפץ להיטיב לארצי, להעביר החק הקשה והרע, ואתם תלעגו לי.

ויצחקו עוד יותר, ויקרא דזון קנתי – גוּבּס:

– שמעו, אחי! הנער הזה הוא בני, דעתו נטרפה עליו, וחשב יחשב כי מלך אנגליה הנהו.

ויקרב אֶדוּאַרד אליו ויקרא:

– ואנכי הנני באמת מלך אנגליה.

ויקרא ראש החבר ויאמר:

– שמע נא, נער מטרף! קרא לנפשך מלך כל הארצות אשר תבחר לך אך לא מלך אנגליה, כי מלך אחד לנו ואֶדוּאַרד שמו. גם אנחנו העניים המרודים נאמנים למלכנו. נשתה נא אחי כוס לחיי מלכנו, קראו כלכם: יחי מלך אנגליה!

ויקראו כלם יחד.

– יחי אֶדוּאַרד מלך אנגליה.

פני הנער אדמו משמחה, ויניע את ראשו ויאמר:

– חן חן, עבדי הנאמנים.המרודים הרבו לצחק והראש קרא:

– הרף מאולת, הנער! בחר לך שם מלך אחר, אך לא שם מלכנו מלך אנגליה.

ויקרא אחד ויאמר:

– נקראהו פוּ־פוּ הראשון, מלך הלצים.

– יחי המלך פוּ פוּ הראשון! – קראו רבים, – קחוהו נא ונושיבהו על הכסא ונתן כתר מלכות בראשו, ובגד מלכות על שכמו ושרביט המלך בידו.

ויתנו על ראש אֶדוּאַרד קערת עפרת הפוכה, ועל שכמו נתנו שמיכה קרועה ובלה, ויושיבוהו על חבית ריקה ויתנו בידו קנה המפוח אשר לַפֶּחָח⁴³, ויפלו כלם על ברכיהם לפניו ויתחננו ויצעקו:

– חוסה, אדוני המלך!

– רחם נא, מלך רחמן!

– אבינו מלכנו, שים נא עיניך לטובה עלינו.

בעיני הנער נראו דמעות ובלבבו חשב:

– מה רבה רעתם. אנכי הטיבותי להם, הסירותי את החק הרע, והם יצחקו לי ויהתלו בי. מה פשעי ומה חטאתי?

ויבך הנער. דמעות רבות נזלו מעיניו, ותרדנה על לחייו.

יז. המלך והמלאך.

וירבו המרעים האלה להתל בנער המסכן, עד כי נפלו כלם שכורים וירדמו ונחירתם נשמעה בכל הבית. ויתגנב הנער ויצא מהאמבר, ויקשב וישמע והם כלם שוכבים ישנים. הקור גבר בחוץ, הכוכבים האירו בשמים, ואֶדואַרד התנהל לאטו.

– טוב לי לישן ביער תחת כפת השמים, – חשב הנער בלבבו, – מלשבת עם חבר מרעים כאלה.

אימה גדולה נפלה עליו. לאזניו באו קולות שונים ויירא פן ידביקוהו השודדים, וישא את רגליו וירץ אל אשר נשאוהו רגליו.

ויבא עד יער אחד, ולאזניו באו קול צלצול מצלות, געית בקר וצאן ונביחת כלבים, וישמח מאד כי חשב למצא מעבר ליער כפר נושב. ובא ביער ויעמד ויקשב, ומסביב הָשלך הס. דממת מות שוררת ביער, אין עוף נודד כנף ואין עץ נודד ענף, כמו לוּ נפלה תרדמה חזקה על כל היקום. יראה ופחד באו בו, אך גם לשוב אל מציקיו, אל חבר השודדים המרודים לא חפץ וילך הלאה בְּעָזִמָה ויבא בעבי⁴⁴ היער. והירח האיר באורו הכהה את פני הארץ וקויו באו בין ענפי העצים, גם כוכבים אחדים נראו מבין סבכי היער, ויקו הנער למצא מסלה ביער; אך ככל אשר הרבה ללכת כן עבה היער, ויירא הנער מאד פן יתעה ולא ימצא דרך לצאת מהיער.

פתאֹם נראו לעיניו זיקי אֵש; וישמח הנער מאד מאד וילך אל האֵש וירא והנה ביער בין העצים בית קטן ושפל, ויקרב אל הבית וישמע קול איש מתפלל. ויתגנב אֶדוּאַרד אל חלון הבית, ויעמד על אצבעות רגליו ויתבונן אל תוך הבית, וירא חדר קטן וצר, ורצפתו חמר, ובפנה מצע תבן ועל ידו כד מים, כוס גדולה ושנים סירים, ואצל הקיר ספסל ארוך וכסא שבור, ונר קטן מפיץ אור כהה בבית, ועל הקיר צלב עץ גדול; ולפני הצלב כורע זקן אחד על ברכיו ומתפלל ולפניו ספר פתוח על ארגז עץ, ועל הארגז על יד הספר גלגלת איש. והזקן גבה קומה ורחב הכתפים ושערות ראשו וזקנו הלבנות ארוכות מאד.

ויחשב אֶדוּאַרד בלבבו:

– האיש הזה בודאי נזיר. מה טוב כי הביאוני רגלי אל בית איש כזה, הלא בודאי איש טוב ורחמן.

הזקן גמר את תפלתו וידפק הנער בדלת. והנה קול עונה מפנים הבית לאמר:

– יבא, אך הסר נעליך מעל רגליך והתודה על כל חטאיך טרם תדרך על סף הבית, כי המקום קדש הוא.

ויבא הנער ויעמד בסף. ויבט הנזיר אליו בעיניו הגדולות הבוערות כאש וישאלהו;

– מי ומה אתה, הנער?

– מלך אני, – ענה הנער.

– הואל נא, אורח נכבד, – אמר הזקן בקול שמחה, – ובוא אל תחת צל קורת ביתי, ברוך הבא!

ויקרב את הספסל, ויושב את הנער עליו ויתהלך בחדר אנה ואנה וירטן.

– ברוך הבא! ברוך הבא! רבים חפצו להכנס אל הבית הקדוש הזה ולא נתתים לבוא, אך מלך לובש סחבות, אותו אקבל בשמחה רבה. אתה, המלך, חפץ תחפץ לעזב את התבל ואת המונה ואת יושביה הרעים והחטאים. כן, כן, פה בביתי תתפלל כל היום כמוני. כן, כן, כמוני תאכל עשבים ושרשי עצים וכמוני תחשב כל היום על תקון הנפש החוטאת, על העולם הבא, על אלהים וקדושיו. פה לא ימצאך איש.

אֶדוּאַרד חפץ לספר לו את דבר המקרה אשר הביאהו אל ביתו וכי איננו חושב להשאר אתו; אך הזקן לא שמע לו, ויקרב אליו ויאמר לו;

– שמע נע, המלך! הנה אנכי אגלה לך סוד טמיר ונעלם מכל חי.

ובדברו שחה אל אזן הנער, אך כרגע התרומם, ויקרב אל החלון ויוצא את ראשו החוצה ויתבונן מסביב וישב אל הנער וילחש לו באזניו כדברים האלה:

– ואני מלאך אֵל הצבאות הנני.

וירגז הנער וכל עצמותיו רחפו מפחד, בראותו כי נמלט מפח ונלכד בפחת, הוא ברח מהעניים המרודים ונפל בידי זקן משגע. והזקן בראותו כי נבהל הנער וכי הוא רועד מפחד פנה אליו ויאמר לו:

– אתה המלך רועד. נפשך יודעת מאד כי אל השמים עלית. כן, כן אל השמים עלית. לפני חמש שנים ירדו אל המקום הזה מלאכי אש בסערה, ויעשוני גם אותי למלאך אֵל הצבאות. תן נא לי, המלך, את ידך, אל תירא ואל תחת. ידי זאת אחזה בידי מלאכי אֵל. אני עליתי למרום, ואראה גם מראות אלהים.

ויחרש הזקן רגעים אחדים, ואחר כן הרם קולו ויקרא:

– כן, כן, מלאך אֵל הצבאות אני. מבטן אמי נקראתי להיות אפפיור⁴⁵); אך המלך הרס את בית מקלטנו, ויגרשני גם אותי, ועתה הנני נע ונד בארץ.

וירטן הזקן ויך באגרופיו במצחו אחת ושתים ושלש, וילחש בשפתיו ויקלל, ותעבר כשעה שלמה, והרוח הרעה אשר נחה עליו רפתה מעט, שגעונו כמעט עבר ואֵש עיניו שקטה. ויחל לדבר כאיש בריא, ויושב את הנער על יד האֵש וישפות סיר ויכן סעודת הערב לשניהם וישוחח כל העת עם הנער וידבר לו דברים טובים, דברים נחומים. וימצא הזקן חן בעיני הנער, ויסעדו את לבם. וַיַשְׁכֵּב הזקן את הנער במטה בחדר השני ויכסהו בשמיכה, ויברכהו לשלום, ויצא מהחדר, וישב על יד האֵש. עברה כשעה, והזקן יושב על יד האש ומעמיק במחשבותיו. פתאם הכה בידו על מצחו ויקם ממקומו, וימהר אל החדר אשר ישן שם הנער ויעירהו משנתו וישאלהו:

– אתה הוא המלך?

– כן, מלך אני, – ענה הנער בפתחו את עיניו.

– מלך איזה ארץ אתה?

– מלך אנגליה.

– ואם כן מת הינריך?

– כן הוא, ואנכי הוא בנו יורש כסאו.

ענן תוגה כסה את פני הזקן ויך כפיו ויאמר בקול צרוד:

– הלא שמעת כי גרש גרשנו המלך ממקלטנו לנוע בארץ?

הנער החריש ולא ענה דבר. וישח הזקן אל הנער והנה הוא ישן, ויגחך⁴⁶) הזקן וילך ויבקש בפנות הבית איזה דבר וכפעם בפעם התבונן אל מטת הנער וילחש בשפתיו:

– אביו אשם בכל הרעה אשר מצאתני. עתה הנני מלאך אֵל הצבאות, ולולי אביו כי עתה הייתי אפפיור.

והזקן מצא סוף סוף את אשר בקש, – ויקח בידו סכין גדול ומַשְׁחֶזֶת ⁴⁷), וישב על יד האֵש וישחז בלאט את הסכין, ובחוץ יהום הרוח וישרק בין הענפים אשר מסביב לבית, עכברים יצאו מחריהם ויתהלכו בבית הנה והנה. הזקן לא ראה ולא שמע את אשר סביבותיו. הוא השחיז את הסכין ובפעם בפעם נתן את אצבעו על פי הסכין לנסותו.

הנער התהפך על צדו ויקרב הזקן אליו ויכרע ברך וישח אל הנער והסכין בידו.

הנער התהפך עוד פעם ויפתח את עיניו מעט וכרגע נסגרו עוד הפעם.

ויעצר הנזיר את נשמת אפו ויקשב, ויורד ידו האוחזת בסכין וילך וימצא חבל ויקשר בו את רגלי המלך והנער לא התעורר. ויחפץ הזקן לחבק את ידי הנער ולקשרן ויוצא הנער בשנתו את ידיו מידי הזקן חליפות, ולא יכול לקשרן. לאחרונה חבק הנער בעצמו את ידיו מבלי דעת, וימהר הזקן ויקשרן היטב ויתן מטפחת מתחת לסנטרו⁴⁸) ויקשרה על ראשו למען לא יוכל הנער לפתח פיו. והנער ישן ואיננו יודע דבר.

יח. הנזיר מרמה את מַלס.

וילך הזקן ויבא ספסל קטן וישב על יד המטה וישחז סכינו ויגחך.

פתאום ראה הזקן כי עיני הנער פתוחות, ובמורא גדול מביט הוא אל הסכין החד, ויצחק הזקן ויאמר בקול שמחה:

– מהר, בן הינריך, והתודה על עונותיך.

הנער התנודד. המטפחת הקשורה מתחת לסנטרו לא נתנתהו לדבר, ומפיו יצא קול נהמה כקול געות הבקר.

ויאמר הזקן:

– התפלל, הרב להתפלל, כי קצך בא.

כל עצמות הנער רעדו, פניו חורו כפני מת. הוא מתנודד בכל כחו, אך לחנם עמלו, והזקן עומד ומגחך, ומניע את ראשו ומשחיז את סכינו.

ויאנח הנער, ומעיניו נזלו דמעות חמות, ותרדנה הלך וירד על לחייו.

השחר עלה והבקר אור. הזקן קם על ברכיו לפני הנער, ובידו הסכין וישח אל הנער…

והנה קולות אנשים נשמעו על יד הבית מחוץ. הסכין נפל מידי הזקן מרב פחדו, וימהר הזקן ויכס את הנער בעור כבשה ויעמד על רגליו. ומאחרי הדלת רעשו אנשים; ויצעקו ויריבו ביניהם, ואחד מהם קרא לעזרה. אחרי כן נשמע קול צעדי איש ממהר לברח, וברגע ההוא דפקו על דלת בית הזקן וקול קרא:

– הוי, הוי, מהרו לפתח את הדלת, מהרו!

עיני המלך אורו משמחה. הוא הכיר את מלס בקולו. והזקן חרק בשניו, וימהר לצאת מחדר המטה ויסגר הדלת אחריו. ואֶדוּאַרד שמע כי מלס לא נכנס אל הבית וידבר עם הזקן מבעד לחלון ויאמר לו;

– שלום לך, אב קדוש, איה הנער? תנהו הנה!

וישאל הזקן:

– איזה נער? מה חפצך, איש טוב?

– מה זאת תשאל? – קרא מלס, – אל נא תחשב לרמותני. על יד פתח ביתך מצאת את הרשעים והחטאים אשר גנבו את הנער ממני. הם אמרו לי כי הנער ברח מהם, ויתחקו על עקבות צעדיו עד פתח ביתך, ויראו לי גם את עקבות צעדיו לפני הפתח. אנכי הראיתי לרשעים האלה את ידי, ואשיב גמולם להם; ואתה, אב קדוש, אל נא תתחכם הרבה. תן הנה את הנער, וָלא – ולקחתיו ממך בחזקה. איה הנער?

– הבנתי לדבריך, איש טוב! – ענה הזקן, – אתה תשאל בודאי על הנער העני הקורא לעצמו מלך. הוא לן בביתי. וזה לא כביר שלחתיו למקום פלוני אלמוני ועד מהרה ישוב הנה.

– מתי ישוב? אולי אוכל לרדוף אחריו ולהשיגהו?

– הוא ישוב עד מהרה.

– ואם כן אחכה לו בזה, – ענה מלס.

ובכל העת הזאת נאנח אֶדוּאַרד המסכן תחת עור הכבשה אשר כסתה את פניו ותשם מחנק לו. אך מלס לא שמע אנחותיו. הוא שמע כקול געות בקר ויבט מסביב, ויקשב וישתומם מאד כי לא הבין מה הוא הקול המוזר הזה. וישאל את הזקן:

– מה הוא הקול אשר יבא לאזני?

– איזה קול? אינני שומע דבר – ענהו הזקן.

– ואנכי שומע כקול אנקת חלל. הנה, עוד פעם, לא קול המית הרוח תשמע אזני. הלא דבר הוא, פתח נא לי הדלת. אבוא הביתה ונראה.

הנער שמח מאד בשמעו את הדברים האלה ויתאמץ להאָנח בחזקה, אך לחייו סגורות ואנחתו לא נשמעה היטב מתחת לעור הכבשה. והזקן מדבר על לב מלס ויאמר לו.

– בודאי קרה מקרה רע ביער. נלך לראות מה זאת שם, ואולי נפגש בדרכנו את הנער.

הנער נבהל מאד. הנה הוא שומע קול צעדי שני אנשים, ויבן כי הלך מלס והזקן, ויאמר בלבבו:

– השא השיאהו הזקן וירמהו, ואחרי כן ישוב וקצו בא.

הנער כמעט נחנק מתחת לעור הכבשה ויתנודד בכל כחו ויפול העור מעליו, ומסביב שקט ודממה. פתאם נפתחה הדלת, ויבהל הנער מאד. הוא חשב כי שב הזקן לשחטהו, ומרב פחדו סגר את עיניו; ואחרי כן פתח אותן, והנה לפני מטתו עומדים קנתי והצעיר אשר לקחהו מהמלון אשר על יד הגשר. הנער שמח הפעם לבואם, ויחפץ לאמר להם “חן חן” ולא יכול. המטפחת לא נתנתהו לדבר.

ויסירו כרגע את קשוריו מעליו ויקחוהו בזרועותיהם וימשכוהו אחריהם אל היער.

יט. אֶדואַרד נתפס כגנב.

ויבא אֶדואַרד המסכן עוד הפעם אל חבר המרודים. הם כלם לעגו לו ויהתלו בו, ויתר מכלם לעגו לו דזון קנתי והצעיר אשר הביאוהו, והמסכן סבל ונשא את לעגם בְּעָזְמָה. היה אמנם בין המרודים אשר עמדו לימין הנער, אך לא רב היה מספרם.

עברו ימים אחדים. פעמים אחדות עלה על לב המלך הקטן הרעיון לברוח מהחֶבר הרע הזה; אולם הצעיר שמר את צעדיו, ולא יכול אֶדואַרד לברח.

ויהי הערב, ובני החבר שתו לשכרה, והצעיר הרעים את אֶדואַרד ויכעיסהו, והוא החריש כמו לא ידע ולא הבין את כונת הנבל הזה, והצעיר לא הרפה ממנו וירעימהו עוד. ויחר אף אֶדואַרד עד להשחית ולא יכול עוד להתאפק ויכהו באלה, ויפול הצעיר ארצה. ויצחקו כלם למפלת הצעיר, והוא קם עד מהרה על רגליו ויתפש אלה אחרת ויתנפל על אֶדואַרד.

הקרב החל, ויסבו בני החבר את הנלחמים ויתגרו בהם. אֶדואַרד נשמר במהירות נפלאה ממכות מתנגדו ובמהירות עוד יותר נפלאה חלק לו מכות רבות. וישמחו כלם למראה הקרב וימחאו כף מרב שמחה; ואחרי עבר כעשרה רגעים גבר אֶדואַרד על אויבו וינצחהו, והצעיר המֻכה, בראותו כי קצרה ידו להלחם עם הנער המהיר, פנה הצדה בבשת פנים.

אז לעגו כלם לצעיר וירבו להתל בו, ואת אֶדואַרד הרימו על ידיהם ויקראו: הידד! חזק! ויושיבוהו על יד ראש החבר ויהללוהו ויתנו לו כוס יין לשתות. ויצו ראש החבר כי לא יקראו עוד את הנער בשם: המלך פוּ–פוּ, וכי לא ירעימוהו עוד.

וימצא אֶדואַרד חן בעיני המרודים אשר ראו את גבורת ידו המהירה. אך הצעיר המֻכה שנאהו תכלית שנאה. הוא לא שכח את החרפה אשר נשא עליו הנער המטרף הזה לעיני כל ויחלט בלבבו לנקם נקמתו ולמסר את הנער בידי השוטרים.

אחרי ימים אחדים באו המלך והצעיר אל מושב אחד קרוב ויתהלכו ברחובות מרחוב לרחוב. הצעיר חשב לבקש עצה להפיל את המלך בידי השוטרים, והמלך חשב ובקש עצה להמלט מידי הצעיר השומר את צעדיו.

והנה אשה לקראתם ועל שכמה סל ובו חבילה, וישמח הצעיר ויאמר בלבבו:

– הנה עתה אוכל להפילו ברעה אשר לא ימוש ממנה.

האשה עברה על פניהם.

ויאמר הצעיר אל אֶדואַרד:

– חכה מעט פה. כרגע אשוב אליך.

וילך הצעיר לאט בעקבות האשה.

וישמח המלך מאד ויאמר בלבבו:

– לך לך, ארור! לך לך אל אשר תלך ובשובך לא תמצאני עוד בזה.

אך לא כאשר חשב כן היה. הצעיר התגנב אל האשה ויוצא מסלה את החבילה, ויעטפה בסחבות אשר היה אתו וימהר אל המלך. והאשה לא שמעה בהוציא הגנב את החבילה, אך הרגש הרגישה עד מהרה כי הוקל משא הסל ותבט מאחוריה והחבילה איננה. ותרם האשה קולה ותצעק.

והצעיר מסר את הגנבה בידי המלך ויאמר לו:

– ועתה רוץ נא אחרי וקראת: תפשו את הגנב! תפשו את הגנב!

וכרגע נעלם מאחרי פנת בית אחד, ועד מהרה יצא מאחרי בית אחר כאלו לא ידע דבר מכל הנעשה.

המלך כעס מאד על אשר מסר לו הצעיר את הגנבה וישליכנה מידו. הסחבות נפתחו והחבילה נפלה לארץ. והאשה והמון עם נאספו סביב למלך הנבהל.

ותתפש האשה ביד אחת את הנער ובידה השניה את החבילה ותצעק ותקרא לעזרה. הנער חפץ להמלט מידה ויקרא אליה ויאמר לה:

– הרפי ממני, אשה כסילה. לא אנכי גנבתי ממך את החבילה.

והצעיר עומד מרחוק ושמח לראות כי ערמתו עמדה לו להפיל את אויבו בשחת ולנקם נקמת כבודו ממנו. וילך לו לשוב אל בני חברתו, ובדרך בדה לו ספור אחד לרמות את ראש החבר, כי ירא לספּר לו את אשר עשה לנער פן יכהו.

וההמון הנאסף סביב לאשה ולמלך צחקו על הגנב ויחרפוהו ויגדפוהו וחרש אחד לבוש סנור⁴⁹ עור וְשַרְוְלֵי⁵⁰ עור נגש אליו להכותו.

פתאם והנה חרב ארוכה הכתה על יד החרש, וקול קורא:

– אל נא באפכם, אנשים טובים! לא לכם לשפט את הנער. יש שופטים בארץ,

ישפטוהו הם ולא אתם, ואַתּ, אשה טובה, הרפי ממנו.

ויבט החרש אל מכהו וירא והנה איש צבא גבה הקומה לנגדו ויסג לאחור. והאשה עזבה את אֶדואַרד, וההמון הביט בחרון אל האיש הזר הזה; אך איש מהם לא נועז לקחת מידו את הגנב.

ופני הנער אורו משמחת פתאם, ויתנפל על צוארי מצילו ויקרא:

– חן חן לך, מלס הטוב. חן חן לך על אשר מהרת לבוא אלי בעוד מועד. הצילני נא מידי האנשים האלה המתנקשים לי.

ועיני המלך מלאו דמעות בדברו.

כ. המלך במשפט.

וילחש מלס באזני המלך ויאמר:

– הֵרֶגע, בני, והשקט. אל תירא, מלכי הטוב! אנכי מגן לך, וגנותי עליך וכל רעה לא תגיעך.

והנה שוטר נקרב ויתן את ידו על שכם אֶדואַרד, והיה זאת לאות כי הוא קורא אותו אל בית המשפט: כי כן יעשו השוטרים באנגליה בקראם איש למשפט, ונתנו ידם על שכם האיש, וידע האיש את האות הזה.

ויאמר מלס אל השוטר:

– הנני מבקשך, אחי, לבל תגע בנער הזה לרעה. הוא ילך בעצמו אחריך, לך לפנינו ואנחנו נבוא אחריך.

וילך השוטר לפניהם, ואחריו האשה, ואחריה מלס והנער, ואחריהם המון עם רב מאד. המלך כעס ורגז, ומלס דבר על לבו ויאמר לו:

– אתה המלך, אתה נותן חקים ומשפטים לכל יושבי ארצך. וחפץ תחפץ כי שמר ישמרו כלם את חקיך ומלא מלאום, ואיך זאת לא תמלא אתה את חקיך?

– צדקת, מלס יקירי, צדקת – ענהו המלך – עלי להראות לכל העם, כי על כל איש לשמר את חקי הארץ.

ויבוא אל בית השופט. ותספר האשה כי הנער גנב מסלה אשר על שכמה את החבילה הזאת.

ויפתחו את החבילה, והנה אוז אחד שמן בה. פני מלס חורו, כי ידע מלס את הענש הקשה, אשר יתנו על הנער, על הגנבה הזאת.

– מה מחיר האוז הזה? – שאל השופט את האשה.

– כשלשה פרנק, אדוני השופט! – ענתה האשה – על דברתי כשלשה פרנק.

וירא השופט את ההמון הנאסף בבית, ויקרא לשוטר ויצוהו להוציא את כל העם. ובחדר נשארו אך שוטרים אחדים, האשה, אֶדואַרד ומלס.

ויאמר השופט אל האשה:

– חוסי נא על הנער האֻמלל, אל תבוזי לגנב כי יגנב למלאות נפשו כי ירעב. הרעב הציקו והעבירו על דעתו. הלא ידעת כי ימים רעים הימים האלה לעניים. ראי נא את פני הנער והתבונני אליהם, הם אינם כפני גנב, ואת יודעת את חקי ארצנו, כי כל הגונב דבר,

– עצמות המלך רחפו מפחד. החק האכזרי הזה הפליאהו ויפחידהו, אך התאפק ויחשה, כאשר הבטח הבטיח למלס. גם האשה נבהלה ותרגז תחתיה ותקרא:

– אהה, אלי, מה זאת עשיתי? על ידי יתלו את הנער הזה. הצילני נא, אדוני השופט, מהרעה הגדולה הזאת. עוץ נא עצה.

ויען השופט ויאמר:

– הלא תוכלי לערך את אוזך במחיר קטן, בפחות מפרנק.

– ואם כן, יהי מחירו חצי הפרנק – אמרה האשה, – ולא יתלוהו עוד ולא תשכן עלי חטאת אשר כזאת.

ותאמר האשה חן חן לשופט, ותקח את אוזה ותצא מבית השופט.

והשופט חרץ את משפט הנער לשבת במאסר שבעת ימים.

ויקח מלס את המלך בידו ויצאו מבית השופט, והשוטר הולך לפניהם להובילו אל בית המשמר, ובדרך אמר הנער למלס:

– האמנם תחשב כי אלך לבית המשמר לשבת שם?

וילחש לו מלס באזנו ויאמר:

– שמע נא לי והחרש פן הרע תרע לך ולי. חכה מעט, אולי יעלה עוד בידי לתקן הדבר ולגמרו בכי טוב, ה' ירחם.

כא. אֶדואַרד חפשי.

היום פנה, נטו צללי ערב, הרחובות ריקים, ואך פה ושם נראו אנשים אחדים ממהרים אל בתיהם. מלס ואֶדואַרד הולכים אחרי השוטר, ועוברים את השוק, ויתן מלס ידו על שכם השוטר ויאמר:

– עמד נא, אחי, רגע ושמעני. הן איש אין פה אתנו. אנכי חפץ לדבר אתך דברים אחדים.

– אין לי רשות לעמוד – ענה השוטר – הערב כבר בא, אל תעצרני.

– אבקשך מאד, אחי, לעזב את הנער. הנני נשבע לך בכבודי, כי הוא לא גנב, ואך במקרה נלכד באשמה הזאת חנם. עזב נא את הנער.

– הנני נותן עליך אִסָּר ⁵¹ על העיזך להציע לפני שוטר דבר אשר כזה.

– אל נא בקצפך, אדוני השוטר! הנני רואה בפניך כי איש טוב אתה. גם לך יש אשה ובנים, ואתה הלא נכון לתת את חייך בעבורם. האף אין זאת? והנער הזה נעזב וגלמוד, אין לו כל קרוב וגואל, אין מרחם לו. מי יודע אם לא יקרה חלילה גם לבניך מקרהו, ואנשים טובים ממך יצילום מרעה, ואיך לא תחוס אתה היום על הנער הזה?

ויעמד השוטר ויאמר:

– גם לי יש בן כנער הזה, בן גיל הוא לעני הזה, והוא נער טוב וחכם; אך מְפֻנָּק ⁵² מעט כי בכור הוא לי. גם אשה טובה לי, ולו ראתה את הנער העני הזה, כי עתה אספתהו אל ביתה ברחמים רבים, ותאכילהו ותשקהו ותישנהו במטה. אתה הזכרתני את בני. כן, כן, לא טוב יהיה לנער בבית האסורים; אך מה אוכל לעשות? ואם אעזבהו והבאתי עלי רעה.

– אין דבר – אמר מלס, – הגד תגיד כי הנער ברח ממך או כי אנכי לקחתיו ממך בחזקה. הלא תראה את כחי ואת גבורתי, ולוּ חפצתי, כי עתה לקחתיו באמת בחזקה מידך.

– טוב, – ענה השוטר, – יהי כדבריך. לכו בשם ה', אך מהרו ללכת טרם יראכם איש.

– חן חן, אדוני השוטר! – ענהו מלס – ואתה אל תירא. הלא ראית כי גם השופט חמל על הנער וירחמהו, הוא לא יכעס על אשר לקחו את הנער מידך.

וילך השוטר לדרכו ומלס והנער הלכו אל מלון אחר ללון שם.

כב. מלס בטירתו.

ויבאו או המלון, ויאכלו וישתו וינוחו, ואחרי כן קנה לו מלס שני חמורים, וילכו בדרך לבוא אל טירת הינדון.

בדרך ספר אֶדואַרד למלס את כל אשר קרהו בחדר העניים המרודים ובבית המלאך המשגע. ומלס ספר למלך איך רמהו המלאך ויוליכהו תועה ביער. ואחרי כן הביאהו אל ביתו וישב שם עד הערב, ובראותו כי לא שב הנער, הלך לבקשהו, וימצאהו במושב ההוא בהתפשו בגנבה אשר לא גנב.

ביום השלישי ללכתם קרבו אל טירת הינדון, ויראו מרחוק שורת בתים קטנים ויקרא מלס:

– הנה כפר הינדון, ואחריו גם הטירה, הנה מגדליה והנה יערנו, ומה טובים החיים שם. שבעים חדרים מרוחים בטירתנו, ושלשים עובדים משרתים שם.

וידפקו את חמוריהם, ויעברו במסלה צרה, ומשני עבריה משוכות קוצים, משוכה מזה ומשוכה מזה. ויראו בגן עצי פרי גדול, ויעברו בשער גדול ורחב ומזוזותיו עמודי אבן גבוהים מאד, ויקרבו עד הטירה. וירד מלס מחמורו לפני הפתח הגדול אשר בטירה, ויורד את המלך מעל חמורו. וירץ במעלות הגדולות והרחבות למעלה, ויבא אל חדר גדול, והמלך הולך אחריו, ובחדר יושב איש צעיר אל שלחן הכתיבה וכותב.

ויושב מלס את הנער על אחד הכסאות, והוא פנה אל האיש הצעיר, ויקרב אליו ויקרא:

– הנה הראנו ה' פנים אל פנים. נשקני נא, אחי! מהר קרא את אבינו, אראה נא

את פניו, אשמע את קולו!

ויסג גיוּ לאחור, כמו לו נבהל מפחד פתאם, ויביט בגאה וגאון אל מלס ויקרא:

– ואתה, איש מסכן, חולה; כנראה רבות סבלת בימי חייך ומרוריך, פניך וגם בגדיך יעידו על צרותיך ועניך. האמנם תדעני? האמנם ראית את פני ותכירני?

– ואיך זה לא אדעך – קרא מלס – הלא אתה הוא גיוּ הינדון?

– ואתה מי הוא? – שאל ניוּ.

– ואתה לא הכרתני, כי תשאלני מי אני? הלא אחיך הנני. הלא אחיך מלס עומד עתה לפניך.

וישנה גיוּ את טעמו, ויעמד פניו, כמו לוּ באמת שמח לשמועה הטובה הזאת, ויקרא:

– האמנם אמת תדבר? מהלל שם ה' המחיה מתים; אולם ירא אנכי מאד פן שקר בפיך ולרמותני באת הנה. קרב נא אל החלון ואתבונן היטב אל פניך.

– ויקחהו בידו וימשכהו אל החלון ויתבונן בו, ומלס גחך וידבר:

– כן, כן, אחי גיוּ! כן, כן, התבונן היטב בפני אחיך.

ויחפץ לנפל על צואר גיוּ ולחבקהו, אך גיוּ נטה הצדה ויקרא:

– לא! לא ולא! אינך אחי!

– האנכי אינני אחיך? – קרא מלס.

– דברי המכתב אמתים ונכוחים – אמר גיוּ.

– איזה מכתב? – שאל מלס.

– המכתב אשר בא אלינו מארץ רחוקה – ענה גיוּ – מעבר לים בא המכתב

לידינו לפני שבע שנים, ובו הודיעונו כי אחינו מלס מת שם במלחמה.

– אבל אחיכם חי! – קרא מלס – והנה הוא עומד חי לנגד עיניך. קרא נא הנה את אבינו והכירני!

– המתים לא יקומו להכירך – ענה גיוּ בלעג.

– ואם כן מת אבי. אללי לי, אויה לי!

שפתי מלס רעדו, קולו נפסק, ועיניו מלאו דמעות; אחר כן לחש בשפתיו:

– ואם כן, קרא הנה את יעקב אחינו הבכור. הוא יכירני.

– גם הוא איננו עוד בין החיים – אמר גיוּ.

– הוי, אלי, גם אחי מת, ולידי אַנה אַיה? הגם היא מתה?

– לא, היא חיה – ענה גיוּ.

– לך נא, אחי, הביאה הנה. ברור לי כי היא תכירני. קרא הנה את המשרתים

הזקנים, אשר עמדו לשרת לפנינו בימים ההם, גם הם יכירוני.

– כלם כמעט מתו – ענה גיוּ – ובין החיים נשארו אך ארבעה מהם: יעקב, מיכאל, גורני ומרים. הנני וקראתי אותם הנה.

ויצא גיוּ מן החדר, ויבא אל חדר אַנה ויאמר לה:

– הנה שב מלס! הוא קורא לך כי תכירהו. אנכי לא אכירהו ואמר אמרתי לו כי אחי מלס מת במלחמה כי כן כתבו לנו וגם אתּ אל תכירי אותו, והגד תגידי כי אינך יודעת אותו; ואם תמרי את פי – והרגתיך.

אַנה נבהלה מאד לדברי אישה הרע והאַכזר, אך אחרי כן ענתה ותאמר:

– הרגני נא הרג אם תחפץ, אבחר במות בחיים. קצתי בחיי לשבת יחד אתך, רמאי ואכזר, ואת מלס אכיר ולא אתכחש לו.

וירם גיוּ את אגרופיו ויקרב אל אשתו ויקרא בקול זעם נורא:

– לא אותך אהרג כי אם אותו, לעיניך אהרגהו, וידעת כי מרית את פי!

ותאנח האשה הצעירה, ואחרי עבור רגעים שנים ענתה:

לו יהי כדבריך, לא אכירהו.

ובדברה כסתה את פניה בשתי ידיה.

ויאמר לה גיוּ:

– עתה נלך נא אל מלס החדרה. אך זכרי היטב את אשר דברת, ואם לא תשמרי את מוצא פיך, והמתּי את ידידך זה.

ומלס התהלך בעת ההיא בחדר אָנה ואנה וירטן:

– מכל המשרתים הרבים נשארו אך ארבעה הרשעים והנוכלים האלה, וכל הישרים הטובים והנאמנים מתו. נפלא הדבר לא נשמע כמהו.

ויתהלך בחדר הנה והנה, וישכח את הנער; אך הנער הזכירהו כי הוא אתו בחדר ויאמר לו:

– אל יפול לבך מלס יקירי, ה' יעזרך.

ויעמד מלס לפני הנער ויאמר:

– ואנכי אינני רמאי, אדוני המלך! גם הלידי אנה תאמר כזאת. פה בטירה הזאת נולדתי, בה גדלתי. חי נפשי כי אך אמת יהגה חכי, וגם אם איש אחד לא יאמין לי, הלא אתה, אדוני המלך, תאמין בצדקתי.

– אני מאמין לך – ענה אֶדואַרד.

– ברגע ההוא נפתחה הדלת, והחדרה באה אשה יפה עודה עדיים והיא נשענת על גיוּ, ואחריהם באו עבדים אחדים. האשה הלכה הלך וצעד לאט, וראשה מורד על חזה, ועל פניה ענן עצבת.

וימהר מלס לקראתה ויקרא:

– אנה יקירתי, מה שלומך?

ויחפוץ לנפול על צואריה, אך גיוּ עצרהו בידו וישאל את האשה:

– הביטי אל האיש הזה: הידעת אותו?

ותרעד האשה, ופניה אדמו בדם ותחרש. אחרי כן הרימה ראשה מעט ותבט ישר אל עיני מלס, ופניה חורו כסיד ויאדמו עוד פעם ותאמר:

– לא, לא אדעהו.

ותפן ותצא החוצה בפיק ברכים, ומלס נפל על הכסא ויכס את פניו בכפות ידיו.

וישאל גיוּ את עבדיו:

– הידעתם את האיש הזה?

– לא! ענו העבדים פה אחד.

ויאמר גיוּ:

– הנה עבדי לא יכירוך ולא ידעוך. גם אשתי לא תדעך.

ויקם מלס מעל הכסא כמו לוּ נשכו נחש ויתנפל על גיוּ ויאחזהו בצוארו ויקרא:

– אשתך? הלידי אנה אשתך היא? עתה אבין הכל, עתה אבין את מעלליך. אתה

כתבת בידיך את המכתב אשר אמרה, ותרמה בו את אבי, ובמרמה ושקר לקחת לך את ארוסתי לאשה, ותירש גם את נחלתי.

ויעזב את אחיו ויקרא:

– ברח לך, נבל! מפה. מהר לברח פן מרה תהיה אחריתך.

גיוּ נפל על הכסא וישאף רוח ופניו חורו. אחר כן צוה לעבדיו לאסר את הבליעל, והעבדים לא נעו ממקומם. ואחד מהם אמר:

– הנה חרבו על ירכו, וידינו ריקות, מי יגש אליו וַיִּשְׁלָם?

– חרבו על ירכו! – קרא גיוּ, – ומה בזה? אולם הוא אחד הנהו, ואתם הרבים.

מהר תפשוהו ואסרוהו!

ויקרא מלס ויאמר:

– מי מכם אשר יעז לנגע באדוניו – דמו בראשו ואני נקי.

– צאו – קרא גיוּ – צאו, פחדנים, שפנים! שימו נשקכם עליכם. שמרו את השערים לבל יברח הנבל הזה, ואנכי אמהר העירה להביא שוטרים ואנשי צבא.

וילך גיוּ לצאת מן החדר ובפתח פנה אל מלס ויאמר:

– ואתה, אל נא תנסה לברח מזה. לשוא עמלך, כי שומרים עומדים בשערים.

– לברח? למה זאת אברח? אנכי הוא אדון טירת הינדון ולמה זאת אברח מביתי ומנחלתי? – ענה מלס.

כג. מַלס והלידי אַנה.

ואֶדואַרד יושב ומעמיק במחשבותיו. אחר כן הרים את ראשו ויאמר:

– הידעת, מלס, את אשר עלה על לבבי? אנכי חושב ומקוה כי עצתי תציל את שנינו מכל צרותינו. אני אכתב מכתב בשלש שפות: ביונית, ברומית ובאנגלית, ואתה תשאהו מחר בבקר לונדונה ומסרתו לדודי, לגירטפוּרד. הוא יכיר את כתב ידי, וימהר לשלח הנה אחרי.

ויקרב אל השלחן ויקח עט ויחל לכתב, ומלס מתבונן אליו וחושב:

– הוא מתוה תוים עקומים ועקלקלים, ואומר בלבבו כי יכתב מלים יוניות ורומיות. נפלא הוא הנער ונפלאה מחלתו. ואַנה? האמנם לא הכירתני? איך לא תכיר את פני, את קולי? היא לא ידעה לשקר, לבה היה טוב ורוחה ישרה. בודאי צוה עליה גיוּ הרע כי תתכחש לי, אלך לבקשנה ואשמע מה בפיה.

ויקרב אל הדלת, והנה אנה באה החדרה, והיא נעצבת מאד, ופניה חורים כסיד, ועיניה מלאות יגון. ויחפץ מלס להתנפל על צוארה, ולא נתנתהו אַנה לעשות כזאת, ותעצרהו בידה, ותשב על הכסא, ותבקשהו גם אותו לשבת על הכסא. מלס השתומם למראה עיניו, ויעמד כתמר מקשה ולא נע ממקומו. ותאמר אַנה אליו:

– הנה באתי להעיד בך ולהזהירך כי תמהר לברוח מפה, ואם לא תברח ובאה עליך רעה, אשר לא תוכל לצאת ממנה.

– איזו רעה תבוא עלי? מה יעשו לי? הלא אנכי הוא מלס. האם באמת לא תכיריני לידי.

– אני מאמנת לך כי אמת בפיך – ענתה אַנה – פניך דומים מאד לפני מלס; אך אישי לא יכירך, והוא יאשימך בעון מרמה, ואיש לא יצילך מידו, כי כל גרי הארץ מסביב למשמע אזן ישמעו לו, כלם יראים אותו, האמן לי, איש טוב. כי כנים דברי.

– אני מאמין – ענה מלס – ואיך לא אאמין לדבריך, לידי אַנה?

– הנני שונָה, – אמרה אַנה – מהר ברח לך מפה. האיש הזה ימיט עליך צרה נוראה, כי רע וקשה הוא מאין כמהו, ומי כמני יודעת אותו. מהר ברח לך, ואם אֵין לך כסף בכיסך, הנה לך כיס כספי ונתת לשומרי השער ונתנוך לצאת. מהר ברח טרם יעבר המועד.

מלס לא לקח את כיס כספה ויקרב אליה ויאמר לה:

– הביטי נא – לידי אַנה – ישר אל עיני, והגידי דבר אמת: האמנם לא הכרת את מלס?

ותחרש אַנה, ואחר ענתה לו:

– לא ידעתיך ולא הכרתיך.

– השבעי נא בכבודך, – אמר מלס.

– מהר ברח לך, עוד מעט ועבר המועד, – אמרה אַנה.

עודה מדברת, והדלת נפתחה ברעש והמולה, ואנשי צבא ושוטרים באו החדרה, ויתנפלו על מלס ויאסרוהו בחבלים, ויאסרו גם את אֶדואַרד ויוליכום אל המשמר.

כד. במשמר.

ובית האסורים מלא אנשים. ויאסרו את מלס ואת אֶדואַרד בכבלי ברזל ויקשרום אל הקיר בחדר גדול. ובחדר כעשרים אסורים שונים, זקנים וצעירים, ופני האסורים נוראים, והם הומים ורועשים כל הימים.

המלך כעס ורגז מאד על אשר העיזו להושיבו בבית האסורים, ומלס נשא את בשרו בשניו ויחרש. ראשו מלא רעיונות שונים. כל אשר ראה בטירת הינדון עמד לנגד עיניו ויעציבהו מאד מאד. הוא הלך אל ביתו שמח ומאֻשר. הוא חשב כי קרוביו ישמחו לבואו, ובאהבה יקבלו פניו, והנה הוא מובא אל בית האסורים. גם אַנה הטובה לא הכירתהו.

בלילה הראשון לא יכלו המלך ומלס לישן. שומר בית האסורים הביא יין לאסורים אחדים אשר שחדו מכספם, וישתו האסורים לשכרה, ויזמרו שירים נתעבים, ויחרפו איש רעהו, ויכו איש את אחיו.

בחצות הלילה בא פקיד הבית ויפרד בין השכורים ויגער בעדם, ותקם דממה בחדר, וישנו גם מלס ואֶדואַרד.

וכן עברו ימים אחרי ימים ולילות אחרי לילות. ביום לעגו האסורים על הרמאי החצוף, אשר בא לבית אחד הגדולים אשר בארץ, ויאמר כי הוא בעל הבית, ובלילה שתו ויריבו ביניהם.

ובין האסורים היה איש אחד זקן, והזקן איש טוב מאד וידע את כל הנעשה בארץ מסביב, ויספר למלס את אשר שמע על דבר אדוני טירת הינדון, ויספר גם על דבר המלך הצעיר החדש.

וישאל אֶדואַרד:

– איזה מלך? מי הוא המלך הצעיר?

ויען הזקן:

– הלא מלך אחד לנו, והוא אֶדואַרד הששי. ישמרהו ה' ויאריך ימיו, ומה יפה הוא המלך הצעיר הזה, כאחד הכרובים. מספרים כי בתחלת ימי מלכותו נטרפה דעתו, אך עתה הוטב מצבו, וכל עם אַנגליה מתפללים כי יאריך ה' ימי המלך הטוב והחכם הזה. משפטו אך חסד ורחמים, גם על ההירצוג נורפולק חמל, ויוציאהו לחפשי ביום שבתו על כסא המלוכה. מספרים כי חפץ יחפץ להחליף גם את כל החקים הקשים והאכזרים.

החדשה הזאת הפליאה מאד את אֶדואַרד וישתומם ויחשב בלבבו:

– האמנם המלך הצעיר היפה כאחד הכרובים, הוא הנער העני, אשר החלפתי אתו את בגדי? איך זה לא יכירוהו בדבורו, במהלכו ובתנועותיו, כי איננו בן מלך?

ויחשב אֶדואַרד כל הימים על תם הרמאי אשר ישב על כסא המלכות, ובכל אשר הרבה לחשב כן גבר כאב ראשו וכן יותר נדדה שינה מעיניו.

ועל יד אֶדואַרד היו אסורות שתי נשים וישוחח אֶדואַרד עמהן וישאלן על מה זאת נתנו אותן בבית האסורים, ותספרנה לו כי האשימו אותן כי אינן נאמנות לתורת הדת הקתולית. וישאלן אֶדואַרד:

– האם גם על דבר אשר כזה יושיבו בבית האסורים? בודאי יוציאוכן עד מהרה לחפשי.

הנשים החרישו ופניהן נעצבים. וישאלן אֶדואַרד:

– האמנם יענשוכן?

ולא ענוהו הנשים דבר. וישאלן עוד פעם:

– האמנם יענשוכן? האמנם ילקוכן בשוטים? היה לא תהיה!

– אל תשים זאת אל לבך, נער טוב – ענוהו הנשים. – ה' יהיה בעזרנו ויכלנו לשאת בדומיה את ענשנו.

למחרת הבקר קם אֶדואַרד וירא, והנה הנשים אינן עוד אצלו וישמח מאד, כי אמר בלבבו: בודאי הוציאון לחפשי כאשר אמר. והנה פקיד בית האסורים בא ועוזריו אתו, ויצוו להוציא את כל האסורים החצרה.

וישמח אֶדואַרד מאד. הנה יראה עתה את אור השמש וישאף רוח צח. ויוציאו את כל האסורים אל החצר, ויעמידום בשורה אחת ופניהם אל הקיר, וימתחו חבל לארך השורה, ועל יד האסורים עמדו אנשי צבא מזֻינים.

ובתוך החצר עמדו שני עמודי קלון ואליהם קשורות שתי הנשים – שתי שכנות אֶדואַרד.

וירגז המלך ויחשב בלבבו:

– מה נורא הדבר! בארצי מלקים את הנשים הטובות האלה על לא דבר, ואנכי המלך לא אוכל לעמד לימינן ולהצילן. אך יבא יום ונקמתי את נקמתן.

השער נפתח, והמון עם רב בא אל החצר, לראות במחזה, ולא ראה עוד אֶדואַרד את הנשים. אחרי רגעים אחדים עבר ההמון הלאה, ולעיני הנער נגלה מחזה נורא מאד, ותסמרנה שערות ראשו וכל עצמותיו רחפו.

איש אחד הבעיר אש בערמת קוצים וענפים יבשים, אשר היתה מתחת לשתי הנשים. ושלהבת אדומה התלקחה והתאבכה למעלה. הענפים התנפצו ותמרות עשן התנשאו למעלה.

הנער הביט אל המדורה ואל הנשים, אשר הורידו ראשיהן, ותחשכנה עיניו. ויפן את ראשו אל הקיר, ויחשב בלבבו:

מה נורא המחזה, ומה אכזרים הם השופטים! אתה ה' אלהים, הלא טוב להיות עור, מראות מחזה אכזרי כזה.

ומלס חשב אז בלבבו:

– מחלת הנער עוברת מעט מעט. הנה הוא רואה משפט נורא, אכזריות איֻמה כזאת, ומחריש. לו ראה כזאת לפני איזה ימים, כי עתה הרים קול לצוות כי יוציאו את הנשים לחפשי.

ביום ההוא הביאו אל בית האסורים אסירים אחרים רבים, וישוחח אֶדואַרד עמהם, וישמע מפיהם דברים רבים ושונים על העול הנעשה במשפט, ויעצב מאד למשמע הדברים האלה, וידבר על לב מלס למהר לברח מבית האסורים, ויאמר לו:

– אני חפץ לשוב אל היכל המלכות לשבת מהר אל כסאי להוציא מבתי כלא את כל אלה הנאשמים חנם ולחוקק חקי צדק וישׁר.

ויחשב מלס בלבבו:

– מחלתו שבה עוד הפעם אליו. הספורים השונים אשר שמע על דבר חקי האון אשר בארץ טרפו את דעתו.

ואֶדואַרד הוסיף ויאמר:

– אנכי אחליף את כל החקים הקשים והאכזרים אשר בארצי. לצדק אמלך בארצי, ושרי למשפט ישרו. עתה ידעתי כי על כל מלך לדעת מילדותו את חיי עמו. על כל מלך לדעת את כל חקי ארצו וללמד להיטיב ולרחם.

כה. ענש מלס.

עברו עוד ימים אחדים, ויהי היום, ויבאו שוטרים ויקחו את מלס ואת אֶדואַרד ויביאום אל בית המשפט, ויחרץ השופט את משפט מלס לשים בסד ⁵³ רגליו ולהושיבו שתי שעות על יד עמוד הקלון ברחוב העיר.

מלס צעק כי הוא אדוני טירת הינדון, וכי הוא יורש הנחלה, אך שומע לא היה לו מאת השופט. גם על אֶדואַרד חפץ השופט לשים ענש על אשר יתחבר ויתרועע לבן בליעל כמלס, אך מחלו על ימי ילדותו ויעזבוהו. ויובילו את מלס אל מקום הקלון, והוא התנגד ולא חפץ ללכת, אך אנשי הצבא משכוהו ויכוהו, והמון עם נאסף מסביב למלס, ויפרידו בינו לבין אֶדואַרד. וילך אֶדואַרד אחרי ההמון רחוק ממלס ידידו הנאמן.

ההמון עמד, והנער רץ סביב סביב, ויבקש מקום לעבר עד מלס, ואחרי עמל רב הצליח לעבר בין ההמון, וירא והנה עבדו הנאמן יושב על יד עמוד הקלון, ורגליו הושמו בסד, וכל ההמון מסביב לועג לו; ואחד האנשים השליך על פניו ביצה, והביצה נשברה על לחיו, וחלבונה עם חלמונה נשפכו על כל פניו, ויצחק כל ההמון, ויקרב אֶדואַרד אל השוטר ויאמר לו:

– הלא הוא עבדי הנאמן, הרפו ממנו, אנכי הנני…

ולא נתנהו מלס לגמר את דבריו ויקרא:

– הס, בשם ה', סגר פיך, פן מרה תהיה אחריתך. – אל תשמעו לו, הוא נער חולה.

– אנכי לא אשמע לדבריו גם אם לא תאמר לי אתה, ובכל זאת אלמדהו מעט

דרך ארץ, – ענה השוטר בלעג. ויפן אל השוטר השני ויאמר לו:

– הלקה נא פעם ושתים בשוט, אשר בידיך, את הנער השוטה הזה, אולי יחכם.

ויתפשו את אֶדואַרד, והוא לא התנגד, כי לא האמין כי יעיזו השוטרים להלקות אותו, את מלך אַנגליה, ברחוב לעיני כל האנשים.

ויקרא מלס:

– הרפו מהנער. הלא תראו כי קטן הוא וחלש, אל נא תגעו בו. הלקוני אותי תחתיו.

ברגע ההוא עבר על פני ההמון סיר גיוּ, וישמע את דברי מלס ויאמר בגחוך רֶשַׁע אל השומר:

– הרפו ממנו! עזבו את העני הקטן הזה, והכו תחתיו את הבליעל הגדול. אל תחוסו ואל תרחמו.

אֶדואַרד החל לצעק ולדבר, אך איש לא שמע לו, ויוציאו את רגלי מלס מהסד, ויגלו את ערפו, וילקוהו בשוטים. אֶדואַרד לא יכל לראות את זאת, ועיניו חשכו, ויפן את ראשו הצדה, ומעיניו נזלו דמעות, ובלבבו חשב:

– לעולם לא אשכח את מלס עבדי הנאמן. תחתי ילקוהו עתה, מסכן, והוא

מחריש ומתאפק ונושא בדומיה את המלקות.

מלס לא צעק ולא נאנח, וכל ההמון, אשר הרבה ללעג לו בתחלה, החרישו עתה. כלם ראו את יֹשר לבבו וחזק רוחו, למען הצל ילד חלש ממלקות נתן את גוו למכים.

וישיבו את מלס אל הסד, אך איש לא לעג עוד לו. כלם הביטו אליו בהדרת כבוד וברגשי חמלה. ואֶדואַרד קרב אליו ויאמר:

– אתה, מלס ידידי, איש טוב וישר. לא אשכחך כל ימי חיי. אנכי אגדלך לעיני כל האנשים. וירם אֶדואַרד את השוט מעל הארץ ויתנהו על ערף, מלס הזב דם ויאמר:

– אֶדואַרד מלך אנגליה נותן לך ולבניך אחריך שם כבוד רוזן, והיה שמך מלס רוזן קינתון.

ויראה מלס פנים שמחים לאֶדואַרד, ובלבבו צחק. הנה הוא יושב על יד עמוד הקלון ורגליו בסד, ונער עני מרימהו אל בין שרים, ומושיבהו עם נדיבים, ותאר כבוד ינחילהו.

כו. מלס ואדוּארד נוסעים לונדונה.

אחרי עבר שתי שעות הוציאו את רגלי מלס מהסד, ויתנוהו ללכת אל אשר יחפץ, וישיבו לו את חרבו ואת חמוריו ויצוו אותו כי לא יעיז לבא עוד פעם אל העיר ההיא.

וישבו שניהם, הוא ואֶדוּאַרד, על חמוריהם וילכו, וההמון נתן להם דרך לעבר. הנוסעים נעלמו מעיני ההמון. וילך ההמון לשוב איש אל ביתו.

אך אנה ילכו עתה מלס ואֶדוּאַרד? איה ימצאו עזרה? אל מי יפנו ומי יושיעם?

ויזכר מלס את המלך הצעיר היושב לכסא ואת רחמיו הרבים על כל רצוץ משפט ועל כל עשוק ומדכא, כי כן ספרו כל העם, ויחלט בלבבו ללכת אליו לספר לו את כל אשר קרהו עם אחיו הרמאי והנוכל. אך מי יתן לעני, לבוש קרעים כמהו, לקרב אל המלך? ויזכר מלס את אחד מידידי אביו מקדם, את מרלו הזקן, שר האֻרוה אשר למלך, ויחשב לבטח, כי הוא יעזרהו ויתן לו יכלת להתייצב לפני המלך ולדרש משפט. אך ירא ירא מלס פן לא יחפץ הנער ללכת אל העיר אשר ראה שם עני ומרודים, וישאל את הנער:

– אנה יצוה, הוד מלכותו, ללכת?

– לונדונה העיר, – ענה אֶדוּאַרד.

וישמח מלס מאד לדברי הנער, וילכו הלאה ויבאו לפנות ערב עד הגשר הגדול אשר בלונדון.

ויום המחרת נועד ליום חג הנתן כתר המלכות בראש תם, ואין קצה לתכונה הרבה בכל פנות העיר. ההמון חגג את יום החג, וכל הרחבות מלאים אנשים. מדורות אש רבות האירו את כל רחובות העיר, והעם שתה לשכרה. מלס ואֶדוּאַרד באו בין ההמון ההטוּב, ויפרד ההמון ביניהם, ולא מצאו איש את רעהו.

* * * * *

כז. מעשי תם ופעולותיו בהיכל המלך.

ספרנו את כל אשר קרה לאֶדוּאַרד ואיך בא בין חברת עניים מרודים, איך נצל מידי המלאך המשוגע ואיך ישב בבית האסורים יחד את רעהו הנאמן.

ותם הסכין מעט מעט במשך הימים האלה אל חיי מלך. הוא לא ירא עוד את השרים, ולא פחד את הלורדים, ויסכן גם עם כל טקסי החצר. מרלו הנער ספר לו את כל אשר חפץ לדעת, ושרי המלכות שמחו מאד לראות כי המלך זוכר הכל, ויחשבו כי מחלתו עברה מעליו.

החיים בחצר המלכות החלו למצא חן בעיניו. שרים ועבדים פושטים מעליו את בגדיו בערב בערב, רוזנים ולורדים מלבישים אותו בבקר בבקר. כלם יחד משרתים אותו ומשתחוים לפניו ומתלחשים:

– המלך הולך, פנו דרך למלך!

כל אלה מצאו חן בעיניו. ויותר מכל אהב לשבת על כסא המלך בסוד יועצי המלכות, ולקבל פני צירי מלכי ארצות שונות, אשר יבאו להתיצב לפניו.

אך לבו לא השתנה. לבו טוב ורחמן כאשר היה, טרם בואו אל ההיכל. הוא עמד לימין הנעלבים והאמללים.

ואם מעשי הלורדים והשרים לא מצאו חן בעיניו, וגער בהם או הביט אליהם בעין זעם, והם יראו מאד את גערתו וגם את מבטי עיניו.

בימים הראשונים זכר את אֶדוּאַרד בן המלך ויתפלא תמיד ולא יכל להבין למה זאת לא ישוב אל ההיכל. אך אחרי עבר ימים ושבועות לא זכר תם את בן המלך וישכחהו.

ומעט מעט שכח גם את אמו ואחיותיו. בתחלה געגע עליהם ויבקש לראותם, אך הדוד גירטפורד ענהו, כי בן המלך מטרף ודעתו לא נכונה, ולכן יחפץ לראות איזו אשה עניה.

ויסתר תם בקרבו את זכרונות כל הימים `שעברו עליו בילדותו, ויחדל מדבר עליהם.

בלילה ההוא, אור ליום חג ההכתרה⁵⁴), שכב תם לישן במטת המלך, ולבו שמח מאד, הנה מחר ישימו על ראשו כתר אַנגליה, ומה מאֻשר הוא! מסביב למטתו עומדים גבורים לשמרו, ומה טוב לו!

ברגע ההוא, בשכב תם במטת המלך ובחשבו על אשרו הרב, נפרד אֶדוּאַרד הרעב והיגע מעבדו הנאמן, ממלס, ולא מצאהו, וימָשך אחרי ההמון עד מקלט אואיסתמינסתר, כי שם יכתירו את המלך, ופועלים רבים קשטו את המקלט בזרי פרחים שונים.

* * * * *

כח. תַּהֲלוּכַת ⁵⁵ המלך.

והעיר לונדון צהלה ושמחה. כל הקריה הומיה מאז הבקר. הרחבות מלאים אנשים כילק. כלם מחכים לקראת פני המלך הצעיר, ואין קצה לתכונה.

ועל נהר טימזה עומדת סירת המלך ואלפי סירות ואניות סביבה.

בסירות האלה ילך המלך והשרים מההיכל עד מצודת תּוֵיר. שם יעלו על החוף ורכבו על סוסים, ועברו את כל העיר עד בואם אל מקלט אואיסתמינסתר. והמקלט בנין נושן מאד, ועליו מגדלים רבים, ובו חדרים רבים ואולמים מרוחים וכנסת ישנה, ובאחד חדרי המקלט הזה הכתירו מימים קדמונים את מלכי אַנגליה, ובכנסת אשר במקלט קברום.

ובכל חלונות מצודת תויר ובקעיה עמדו מקלעות, ויהי אך קרב המלך והשרים אל המצודה, ותרעמנה כל המקלעות פעם אחת, ותרעד הארץ תחתיה.

וישב תם על סוס המלך המכסה בטָפָטָה⁵⁶) יקרה, ואחריו רכב על סוס הדור גירטפורד ואחריהם שומרי ראש המלך לבושים שריונות, ואחריהם השרים והרוזנים, הם עם עבדיהם ומשרתיהם; ואחריהם פקידים שונים, לבושים אדרות משי הטוּבות ועדוים שרשרות זהב על צואריהם, ובידיהם דגלי מלכות הטוּבים.

ההמון קדם פני המלך בקול הידד. ותם מביט בשמחה אל כל ההמון הרב השמח לקראתו.

– באמת לא רע להיות מלך – חשב תם בלבבו ויניע בראשו הנה והנה, ועל שפתיו נראה צחוק שמחה קל, וישמח העם עוד יותר.

והנה, לנגד עיניו שני נערים עניים, ויחפים, והם רעיו לפנים, ויכירם תם והם לא הכירוהו, ויגבה לבבו בחשבו מה התפלאו הנערים האלה לוּ הכירוהו גם המה וראו בעיניהם כי תּם רעם, מלך השחוק לפנים, הנהו עתה מלך אַנגליה באמת, ושרים ורוזנים משרתים לו, וכל עם אַנגליה נכנע לרצונו ולמצות פיו.

וישלך מלא חפנו מטבעות כסף מבריקות אל ההמון, וההמון אספן מעל הארץ בשמחה רבה.

ודגלים מנפנפים על כל הבתים, ומכל החלונות תלוים שמיכות ומרבדים יקרים.

– וכל זאת לכבודי – חשב תם, וישמח מאד בלבבו ולחייו אדמו ועיניו הבריקו מאֹשר וענג.

וירם את ידו להשליך אלי בין ההמון מטבעות כסף. פתאם ראה מרחוק בין ההמון פני אשה אחת, והפנים חורים כפני מת. האשה הביטה ישר אליו, ולא הסירה את עיניה ממנו. ויכר תם את הפנים החורים האלה, ואת העינים הטובות והרכות האלה, המפיקות עצב ויגון. היא היתה אמו.

ויושט את ידו לפניו ויקרא:

– אמי, אמי!

ההמון השתאה למראה עיניו ולמשמע אזניו, ויפן אל המקום אשר הביט שמה המלך, ותרב המהומה, ויהדפו איש את אחיו, וידחפו איש את רעהו.

ויצו המלך לבקש את אמו בין ההמון ולמצאנה, אך איש איננו מאמין לו.

ובין ההמון עברה השמועה לאמר:

– – המלך ראה במחזה את אמו המתה.

ותם מתבונן אל העבר, אשר ראה שם את אמו, ופניו נעצבים מאד. כל שמחתו עברה, והוא נאנח, ויקרב אליו הדוד גירטפורד וילחש באזנו:

– אדוני המלך! לא עתה הזמן להעמיק במחשבות שוא והבל. העם יראה כי פניך נעצבים, ועברה שמחתו. יַראה נא המלך פנים שמחים וטובים לעמו, ושמחו גם הם. האמנם העציב המחזה ככה את המלך?

– לא במחזה ראיתי את אמי. היא עמדה לפני. אל תחשב כי את המלכה המתה ראיתי; אני ראיתי את אמי העניה החיה היושבת בבית קטן ודל.

ויאנח הדור ויחשב בלבבו כי דעת המלך נטרפה עוד הפעם.

והתהלוכה הלכה הלאה ברחובות העיר.

תם שמע לעצת הדוד ויראה פנים שמחים לעם, ויניע ראשו לאות תודה לעם, וישלך מטבעות ומתנות אל בין ההמון; אולם לבבו לא היה עוד שמח.

וההמון קרא בשמחה:

– יחי אֶדוּאַרד, מלך אנגליה!

* * * * *

כט. חג הַהַכְתָּרָה.

בבקר, אך האיר השחר, והמקלעות רעמו, ויחל ההמון להתאסף אל מקלט אואיסתמינסתר, ויחכו שם שעות רבות לבוא המלך. אנשים רבים מאד נאספו שמה לראות את טקס ההכתרה. כלם חפצו לראות איך יתנו הכתר על ראש המלך.

ורצפת האולם הגדול אשר במקלט מכֻסה שמיכות ומרבדים יקרים, ומסביב לקירות יציעים לאורחים, כי באולם מתחת יבאו אך השרים והרוזנים.

ובתוך האולם עמד כסא מזהב על במה מכסה ארג יקר מאד, וארבע מעלות לבמה ועל יד הכסא הדוֹם מצפה זהב.

ואשה אחת באה אל האולם, והיא לבושה אטון ומשי, וְשֹׁבַל⁵⁷) שמלתה ארוך מאד, וסרוח על הארץ. ושר אחר נכבד נגש אליה, ויוליכה אל המקום הנועד לה, ושר אחר נושא בידו את השבל הארוך, ויושיבוה על הכסא, ויתנו הדום תחת לרגלה, ועל ידה נתנו כתר קטן.

והמנהג באננליה בימים ההם, כי בהנתן הכתר בראש המלך, ונתנו כל השרים הנכבדים והשרות הנכבדות גם הם כתרים קטנים על ראשיהם.

וכן קבלו את פני כל השרים והשרות יאשר באו אל האולם.

והעננים אשר כסו את פני השמש נפזרו והשמש האירה בקרניה את האולם ואת כל והנאספים בו.

ויבאו גם צירי מלכי הארצות והשרים היושבים ראשונה במלכות, וישבו כל אחד במקומו הנועד לו.

בצהרים רעמו המקלעות עוד פעם. המלך בא אל האולם.

הכהנים הגדולים, לבושים בגדי שרד לשרת, עלו על הבמה ויעמדו מאחרי הכסא, ושם עומד גם הדוד גירטפורד והלורדים הנכבדים ושומרי ראש המלך, הלבושים שריונות מבריקים.

שׁרים שׁרים ומנגנים מנגנים.

בפתח נראה תם, ועליו אדרת המלך מרקמת זהב ומשבצת אבנים טובות, ויעבר את האולם וילך אל הבמה, וכל העם קמו ממקומם וישתחוו.

ויעלוהו על הבמה, ויעמידוהו על יד הכסא, וטקס ההכתרה החל. ותם נעצב ופניו חורים. וזקן הכהנים לקח את כתר אנגליה מעל כר משי, וירימו מעל לראש תם הרועד, וירימו כל השרים את כתריהם הקטנים מעל לראשיהם, ובאולם דממה ושקט.

והנה נער, לבוש סחבות, וראש לו גלוי, נגלה לעיני כל העם. הנער הרים את ידו ויקרא בקול חזק:

– חדלו לכם מתת את כתר אנגליה על ראש הרמאי הזה! אנכי הוא מלך אנגליה ולא הוא!

ויכעסו השרים, ויחר אפם מאד, ויתפשו את הנער.

ויצעד תם קנתי צעדים אחדים לפניו ויקרא:

– הרפו ממנו! הוא צדק ממני! אמת בפיו! הוא המלך ולא אני!

כל הנאספים השתוממו למראה עיניהם, ושרות אחדות כמעט התעלפו, וכלם לא ידעו את נפשם: האם בחלום הלילה יראו כל זאת או בהקיץ, בעינים פתוחות.

ויקרא הדוד גירטפורד:

– אל תשימו לב לדברים האלה. הוד מלכותו חלה עוד הפעם. תפשו את הבליעל הזה!

ויתנפלו העומדים מסביב על אֶדוּאַרד, וירקע תם ברגליו ויקרא:

– איש אל יעוז לנגע בו, ואשר ימרה את פי – ימות כרגע. הוא, הוא המלך!

ויעמדו כלם משתאים ומחרישים. איש לא הניד יד או רגל, ולא ידעו מה לעשות.

ויעל הנער הלבוש קרעים על הבמה, וירץ תם לקראתו, ויפל לפניו על ברכיו ויאמר:

– אדוני המלך! תם קנתי חכה חכה לך כל הימים, ועתה אודה לאל כי באת ולא אחרת מן המועד.

ויתבונן הדוד גירטפורד אל פני הנער העני וישתומם, וכל השרים אשר התבוננו אל פני הנער השתוממו גם הם ויאמרו בלבבם:

–מה דומים פני הנערים האלה כמו לוּ אֵם אחת ילדתם.

ויפן הדוד גירטפורד אל אֶדוּאַרד ויאמר לו:

– אשאלך נא דבר אחד.

– שאל, מילורד, שאל, – ענה אֶדוּאַרד.

וישאלהו הלורד על המלך המת ועל בנות המלך ועל קרוביו ועל כל בני משפחת המלך, והנער ענה לו על כל שאלותיו. ויספר גם על חדרי ההיכל, על מוצאיהם ועל מבואיהם, ועל כל הכלים והרהיטים⁵⁸) אשר בתוכם.

ויתפלאו כלם וישתוממו ויקראו:

– נפלא הדבר! הפלא ופלא!

ויאמר לו הדוד גירטפורד:

– אם תגיד לי מקום חותם המלך איהו וידעתי כי בן המלך אתה.

ויניעו השרים ראשיהם ויגחכו. הם חשבו כי הנער יבהל ולא ידע לענות, אך הוא לא נבהל ולא חת ובמנוחה אמר:

– מילורר דזון! לך אל חדרי וראית שם בפנה השמאלית מסמר קטן בקיר ומשכת המסמר ונפתחה דלת קטנה וראית ארון קטן ומצאת בו את החותם.

ויתפלאו כלם ויפתחו פיהם בתמהון, בראותם כי יודע הוא גם את הלורד דזון ואת משרתו.

אך דזון לא נע ולא זע ממקומו. בלי פקודת המלך לא יעזב מקומו.

ויקרא תם ויאמר:

– ולמה זאת תעמד, מילורד, על מקומך? לך כי המלך צוך ללכת.

וימהר הלורד דזון ויצא מהאולם, ועד מהרה שב ויקרב אל תם ויאמר:

– אבל, אדוני המלך, החותם איננו בארון.

עיני כל הנאספים פנו אל הנער העני, והדור גירטפורד קרא בכעס:

– גרשו את הבליעל, ושלם תשלמו לו כגמולו.

שומרי. ראש המלך התנפלו על הנער.

ויקרא תם ויאמר:

– מי אשר יגע בשערת ראש הנער – והסירותי ראשו מעליו.

ויפן אל הלורד דזון וישאלהו:

– ההיטב חפשת בארון ההוא?

– היטב חפשתי, אדוני המלך, והחותם הגדול איננה מחט קטנה, הלא הוא עגול זהב גדול.

עיני תם הבריקו פתאם ויקרא:

– ואם כן החותם הוא עגול זהב גדול ועליו חרוחות אותיות הפוכות? זה הוא החותם אשר תבקשו ואנכי לא ידעתי. אני יודע את מקומו, אולם לא אני שמתיו שמה.

ויפן אל אֶדוּאַרד ויאמר לו:

– התזכר נא, אדוני ומלכי, את אשר עשית ביום ההוא אשר לבשת את סחבותי ותלבישני בגדיך, התזכר כי רוץ רצת, אדוני המלך, אז אל השכיר לענשהו על אשר עלבני חנם?

ואֶדואַרד עומד מחריש ומעמיק במחשבותיו ויעברו כעשרה רגעים ואחרי כן אמר:

– ואת החותם אינני זוכר כלל.

ויוסף תם לדבר:

– ישמע נא, אדוני המלך, ויזכר הכל. היזכר, אדוני המלך, כי ספרתי לו על דבר אמי ואחיותי, אבי וזקנתי, ועל השחק אשר ישחקו רעי? אחרי כן החלפנו את בגדינו ואדוני המלך ראה פצע על ידי, וימהר החוצה לענש את השכיר אשר הכני, וטרם צאתו מהחדר לקח מהשלחן את העגול אשר יקראוהו השרים חותם המלך ויטמנהו…

– כן, כן, זכרתי, – קרא אֶדוּאַרד ויך בכפיו – לך נא, מילורד דזון, אל חדרי ומצאת את חתם המלך ביד אחד השריונות אשר על הקיר.

• כן, כן, אדוני המלך! – קרא תם – שם ימצאנו. עתה יאמינו כלם כי אתה הוא מלך אַנגליה. מהר לורד דזון!

ויבא הלורד ובידו החותם, ויקראו הנאספים:

– יחי מלך אנגליה האמתי!

השרים שרים והמנגנים מנגנים, והעם הריע מרב שמחה, ותרב המהומה באולם.

ועל הבמה עומד הנער העני לבוש סחבות, וכל השרים מסביב כורעים ומשתחוים לו. אחר כן קמו כלם, ויאמר תם קנתי:

– ועתה, אדוני המלך, קח לך את בגדי המלכות והשב לי את סחבותי.

ויאמר אֶדוּאַרד אל תם:

– אך הגד נא לי איך זכרת אתה את המקום אשר שמתי שם את החותם?

– כי השתמשתי פעמים רבות בחותם הזה, – ענה תם.

– מה עשית בו? ולמה השתמשת בו? – שאלהו אֶדוּאַרד, – הלא אמרת כי לא ידעת כי

העגול הזה הוא חותם המלך.

פני תם אדמו מעט, ויורד את ראשו ויאמר:

–אנכי פצחתי בו אגוזים.

וצחוק פרץ מפי כל הנאספים. אז ידעו כלם ויבינו כי תם איננו בן המלך.

ויסירו את אדרת המלך משכמת תם ויתנוה על שכמת אֶדוּאַרד מעל לסחבותיו.

וטקס ההכתרה החל עוד הפעם. ויתנו את הכתר על ראש אֶדוּאַרד, ובעיר עברה השמועה הטובה.

וירב כל עם אנגליה לחג ולשמח.

* * * * *

ל. אֶדוּאַרד מלך.

נשוב נא עתה אל מלס. ההמון הפריד אותו וירחיקהו מאֶדוּארד, גנבים הריקו את כיסו; אך הוא לא שם לבו אל זאת. הוא דאג לנער ויחפץ למצאהו, ויחשב, כי בודאי הלך אל אבותיו העניים באחד הרחובות הצרים.

ויבקשהו בכל הרחובות, אשר העניים יושבים שמה, ולא מצאהו.

ויעבר הלילה. מלס רעד ויגע, ובכיסו אין פרוטה, ולבקש ברכה בֹש האיש, כי לא עשה כזאת מעודו, וגם לעבט⁵⁹) את חרבו לא חפץ, כי לא יפרד הגבור מחרבו, והיא תפארתו.

הצהרים בא, ומלס מתהלך בין ההמון והנער איננו. לפנות ערב ראה כי שטף ההמון נשאהו ויוציאהו מהעיר וחוצה, ויבוא עד כפר אחד קטן וישכב מתחת לגדר ויישן. ולמחרת הבקר קם וירחץ את פניו במי הנחל השוטף שם, וילך לשוב העירה לבוא עד היכל המלך, לראות את פני מרלו הזקן, ידיד אביו לפנים, ולקחת ממנו שקלים אחדים.

ויבא עד היכל המלך, והוא עיף ויגע ורעב, ויתהלך לפני ההיכל הנה והנה, ויבקש למצא איש אשר ילך אל מרלו לדבר אתו על אדות בן הינדון הזקן, והוא ירא לבוא אל החצר פנימה. והנה גדוד שכירים עובר, וירא ראש הגדוד את מלס מתהלך לפני ההיכל, ויצו לתפשו ולהביאו אליו.

ויחפץ מלס לספר לו את כל אשר קרהו, ואת חפצו לראות את מרלו הזקן ידיד אביו ולבקש ממנו עזרה; אך ראש הגדוד לא הטה אזן לדבריו, ויצו לאנשי צבאו לקחת את חרב מלס ממנו ולחפש בבגדיו ולמששם היטב.

בכיסו לא מצאו דבר, זולתי גליון ניר קטן מקפל, ויפתח ראש הגדוד את הגליון.

ויזכר מלס כי את המכתב הזה כתב אֶדוּאַרד הקטן בטירה הינדון אל דודו המדֻמה בחצר המלך.

ויקרא ראש הגדוד את המכתב, ויכעס מאד, ופני מלס חורו.

ויקרא ראש הגדוד בחמה:

– והנה עוד מלך חדש! תפשוהו ואל נא תעזבוהו, ואנכי אַראה את המכתב למלך.

וילך ראש הגדוד. ומלס חשב בלבבו כי כבר בא קצו, וידאג מאד לאחרית הנער הנעזב והחולה, אשר יאבד בלא עזרתו, ויורד ראשו ויאנח.

עד מהרה שב ראש הגדוד, ויצו לאנשיו לעזב את מלס, ולהשיב לו את חרבו, והוא השתחוה לפני מלס ויאמר לו:

– לך נא, סיר, אחרי.

ויחשב מלס כי ראש הגדוד אך לעג ילעג לו והתל יהתל בו.

ויבא אל החצר, ויעלו במעלות ההיכל, ויבא ראש הגדוד את מלס אל אחד השרים, וישתחוה השר לפניו, ויובילהו דרך אולם גדול. ובאולם שרים ומשרתים, וישתחוו כלם בעבור מלס על פניהם. ומאחריו לעגו ל“תפלצת”⁶⁰) הזאת, כי כן קראוהו בצחוק, על בגדיו הקרועים ועל מראהו המוזר. ויביאוהו אל חדר נהדר ומפאר, ובו שרים ורוזנים ולורדים, ועל הכסא יושב המלך הצעיר ומדבר עם אחד השרים.

מלס עמד נפעם ונבהל. המלך הרים מעט את ראשו, וירא מלס את פניו, ויכירהו, וכמעט יצאה נשמתו מרב פחדו ותמהונו. ויחפלא למראה עיניו. האמנם יושב הנער העני על כסא המלכות?

פתאם נגש מלס אל הקיר ויקח כסא ויעמידהו בתוך החדר וישב עליו.

ויתנפלו השרים על מלס ויצעקו:

– קום, כסיל ופתי! אסור לשבת בפני המלך!

וישמע אֶדוּאַרד את הרעש וירם את ראשו, וירא את מלס ויושט ידו ויקרא:

–אל תגעו בו! ישב על הכסא. הזכות הזאת נתונה היא לו ממני.

וישתוממו כלם, ויפן המלך אל מלס ויאמר:

– מהלל שם ה' כי הביאך הנה, מלס.

ויצא תם מהחדר שמח וטוב לב. וימהר אל אמו ואחיותיו לספר גם להן את שמחתו

ואשרו כי גדלו המלך.

* * * * *

אחרית דבר.

גיו הודה לפני השופטים על חטאיו, ואַנה ומלס בקשו את המלך כי לא יענשהו; ויוציאוהו לחפשי, ויעזב גיו את אשתו ויברח מארצו אל ארץ אחרת, ולא עברו ומים רבים וימת שם מרב צרה ויגון.

מלס רוזן קינטון נשא לו לאשה את אנה אלמנת גיו, ואחרי חתונתם נסעו הלכו אל טירת הינדון ויעשו שם משתה גדול.

אבי תם קנתי נעלם ואיש לא ידע איהו.

והמלך אֶדוּאַרד עשה אך טוב וחסד וישלח אסורים רבים חפשי, ויהי אבי יתומים ודין אלמנות, וכל ימיו ספר על דבר הרעות הגדולות והרבות אשר באו עליו למן הרגע אשר דחף אותו השכיר מחצר ההיכל החוצה ועד בואו אל חדר המקלט אוויסתמיסתר בהחל טקס ההכתרה.

מלס וקנתי היו הראשונים בין רואי פני המלך הצעיר, אשר קבלם תמיד באהבה ובשמחה רבה.

אך ימי המלך אֶדוּאַרד הששי לא ארכו. המלך הטוב הרחמן והחכם הזה חי אך שש עשרה שנה. וימלך לצדק ולרחמים אשר לא נראה כמהם בימים הקשים זהאכזרים ההם, וכל ימיו היטיב לנעלבים ולאמללים, כי בימי עניו ומרוריו ראה בעיניו את חיי העם המרים והקשים. ויתאמץ להיטיב ככל יכלתו את החיים הרעים האלה.

פֶּרֶק רִאשׁוֹן

וַדַּאי שְׁמַעְתֶּם עַל אֹדוֹת תָּם סוּאֶר הַקּוּנְדָס הַמְפֻרְסָם, עַל אֹדוֹת דּוֹדָתוֹ פֶלִי, הָאַלְמָנָה דוֹגְלַאס, הַשּׁוֹפֵט טַטְשֶׁר וַאֲחֵרִים. אֲבָל אִם גַּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵין רָע. אַתֶּם תַּכִּירוּ גַם אֶת תָּם, גַּם אֶת כֻּלָּם עַל־פִּי סִפּוּרִי. אָנֹכִי הִנְנִי רֵעוֹ וִידִידוֹ שֶׁל אוֹתוֹ תָּם סוּאֶר, שֶׁאֵיזֶה אָדוֹן מַרְק טְוֵין כָּתַב עַל אֹדוֹתָיו סֵפֶר שָׁלֵם. הַסֵּפֶר הַהוּא מְסַיֵּם בְּסִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה, כֵּיצַד מָצָאנוּ אֲנִי וְתָם כֶּסֶף, שֶׁהֶחְבִּיאוּ שׁוֹדְדִים בִּמְעָרָה, וַנְּהִי לַעֲשִׁירִים. כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ קִבֵּל שֵׁשֶׁת אֲלָפִים דּוֹלָרִים כֶּסֶף עוֹבֵר לַסּוֹחֵר.

הַשּׁוֹפֵט טַטְשֶׁר לָקַח אֶת הַכֶּסֶף וַיַּפְקִידֵהוּ בְאַחַד הַבַּנְקִים בְּרִבִּית, שֶׁהִכְנִיסָה לָנוּ יוֹם יוֹם דוֹלַר אֶחָד. אָמְנָם אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה בְגַל כָּזֶה שֶׁל כֶּסֶף. הָאַלְמָנָה דוֹגְלַאס לְקָחַתְנִי לְבֵן, וְרוֹצָה הִיא לְנַסּוֹת וְלַעֲשׂוֹת אוֹתִי לְ“בֶן תַּרְבּוּת”, כְּמוֹ שֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת. אַךְ מַבְטִיחַ אֲנִי אֶתְכֶם, שֶׁאֵין זֶה כְלָל לְפִי רוּחִי. קָשֶׁה מְאֹד לִחְיוֹת בַּבַּיִת, שֶׁשָּׁם הַכֹּל מָדוּד לְפִי הַשָּׁעָה, וְנַעֲשָׂה בְסֵדֶר מְקֻבָּל מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם; שֶׁשָּׁם אֲנִי מְחֻיָּב לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן בַּשָּׁעָה הַקְּבוּעָה, וְהַיָּמִים דּוֹמִים אֶחָד אֶל מִשְׁנֵהוּ. אָכֵן פַּעַם אַחַת בָּרַחְתִּי מִמֶּנָּהּ, לָבַשְׁתִּי אֶת קְרָעַי וָאֶתְעַנֵּג בַּיַּעַר חָפְשִׁי עַל רֹב שָׁלוֹם. אֲבָל תָּם סוּאֶר מָצָא אוֹתִי וַיְסִיתֵנִי לָשׁוּב אֶל הָאַלְמָנָה וּלְהוֹסִיף לִלְמֹד דַּרְכֵי “תַּרְבּוּת” – רַק עַל תְּנָאי זֶה הִבְטִיחַ לְסָפְחֵנִי אֶל גְּדוּד הַשּׁוֹדְדִים הֶחָדָשׁ שֶׁיִּסֵּד. וָאָשׁוּב.

הָאַלְמָנָה בָכְתָה בְשׁוּבִי אֵלֶיהָ, קָרְאָה לִי “כִּבְשָׂה תוֹעָה תֵלֵכָה” וְכַדּוֹמֶה. אֶפֶס הִיא לֹא אָבְתָה לְהַבִּיעַ בָּזֶה שׁוּם מַחֲשָׁבָה רָעָה. וְשׁוּב אֲנִי לָבוּשׁ אוֹתוֹ הַבֶּגֶד הֶחָדָשׁ, שֶׁכָּל כַּךְ הֵצַר וְהֵצִיק לִי. הַכֹּל בִּכְלָל שָׁב לִהְיוֹת כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם. כְּשֶׁהָיְתָה הָאַלְמָנָה מְצַלְצֶלֶת בַּפַּעֲמוֹן, צָרִיךְ הָיָה שֶׁכָּל בְּנֵי הַבַּיִת יֵשְׁבוּ אֶל הַשֻּׁלְחָן, אַךְ גַּם אָז לֹא הֵעֵזוּ עֲדַיִין לְהַתְחִיל בַּאֲכִילָה – חַס וְשָׁלוֹם, – צָרִיךְ הָיָה לְחַכּוֹת עוֹד עַד שֶׁהָאַלְמָנָה, תָּכֹף אֶת רֹאשָׁהּ, וְתִלְחַשׁ דְּבַר מָה עַל גַּבֵּי הַקְּעָרָה. הִיא לֹא אָבְתָה לְהוֹצִיא בָזֶה אֵיזֶה שֵׁם רַע עַל הַמַּאֲכָל, חָלִילָה, הַכֹּל הָיָה מוּכָן עַל צַד הַיּוֹתֵר טוֹב, אַף־עַל־פִּי שֶׁבְּעֵינַי, אָמְנָם, לֹא מָצָא חֵן הַדָּבָר, שֶׁכָּל מַאֲכָל וּמַאֲכָל הוּכַן לְבַדּוֹ; הַמָּרָק, הַצְּלִי הַיֶּרֶק. בְּעֵינַי טוֹב יוֹתֵר, כְּשֶׁהַכֹּל מְעֹרָב בִּבְלִיל יָחַד. אֶפֶס זֶהוּ דָבָר הַתָּלוּי בַּטַּעַם.

אַחֲרֵי סְעֻדַּת הָעֶרֶב לָקְחָה הָאַלְמָנָה סֵפֶר וַתִּקְרָא לְפָנַי בְּקוֹל עַל אֹדוֹת “משֶׁה בְּתוֹךְ הַסּוּף”. מִתּוֹךְ הֶכְרַח שָׁמַעְתִּי אֶת דִּבְרֵי יְמֵי הַיֶּלֶד הֶעָלוּב. אוּלָם, כְּשֶׁהִגִּידָה לִי שֶׁהוּא מֵת כְּבָר לִפְנֵי מֵאוֹת שָׁנִים, קָצַפְתִּי קֶצֶף גָּדוֹל, וְלֹא חָפַצְתִּי לִשְׁמוֹעַ עוֹד בְּעַד כָּל הוֹן – מַה־לִּי לְנִפְטָרִים זָרִים? אֵין זֶה מְעַנְיֵן אוֹתִי כְלָל.

פַּעַם אַחַת חָפַצְתִּי לְעַשֵּׁן. בִּקַּשְׁתִּי רִשָּׁיוֹן עַל זֶה מֵאֵת הָאַלְמָנָה. וְהִנֵּה נָפַלְתִּי אֶל הַפַּחַת. הִיא אָמְרָה שֶׁאֵין הָעִשּׁוּן נָאֶה לִי לְגַמְרִי; וְשֶׁבִּכְלָל רְגִילוּת נִתְעָבָה הִיא וְשֶׁלֹּא אָעֵז אֲפִילוּ לַחְשׁוֹב עַל אֹדוֹת הַדָּבָר הַזֶּה עוֹד. הִנֵּה כָּאֵלֶּה הֵם בְּנֵי הָאָדָם. מְחַוִּים דֵּעָה בְעִנְיָנִים שֶׁאֵין לָהֶם הַשָּׂגָה אֹדוֹתָם. מְעַנָּה הִיא אֶת נַפְשִׁי בְּמשֶׁה זֶה, שֶׁאֵין לָהּ שׁוּם דָּבָר אֵלָיו, שֶׁאֵין הוּא אֲפִילוּ קְרוֹבָהּ וּשְׁאֵר־בְּשָׂרָהּ וְשֶׁכְּלוּם אִי־אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בּוֹ עַכְשָׁו, וְאוֹסֶרֶת עָלַי אֶת הָעִשּׁוּן, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מִדָּה מְגֻנָּה כְלָל. וּבְעַצְמָהּ, דַּע לְךָ, הִיא מְרִיחָה טַבַּק וְאֵינָה רוֹאָה בָזֶה שׁוּם רָעָה. לָהּ הֲרֵי מֻתָּר.

בָּאָה אֵלֶיהָ אֲחוֹתָהּ מִיס וַטְסוֹן, בְּתוּלָה זְקֵנָה רָזָה, וְהִתְחִילָה גַם זוֹ לְעַנּוֹתֵנִי – לִמְּדַתְנִי קְרוֹא וּכְתוֹב. שָׁעָה שְׁלֵמָה הֻכְרַחְתִּי לַעֲמֹד לְפָנֶיה כְּגֹלֶם וְלִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרֶיהָ, וְאַחַר־כַּךְ הִסִּיחָה בִי שׁוּב אֶת הָאַלְמָנָה עִם משֶׁה שֶׁלָּהּ, וְכָכָה נִמְצֵאתִי כָל הָעֵת – כְּמַה שֶׁאוֹמְרִים: בֵּין שְׁתֵּי לֶהָבוֹת. וַדַּאי שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת עוֹד, אִלְמָלֵי הִגִּיעָה לְאָשְׁרִי שְׁנַת הַמְּנוּחָה. מוּבָן שֶׁהִשְׁתַּעֲמַמְתִּי שִׁעֲמוּם נוֹרָא וָאֶתְנַהֵג בְּרֹגֶז. אָז הִתְחִילָה מִיס וַטְסוֹן תֵּכֶּף: “אַל תְּנַעֲנַע רַגְלֶיךָ היקלבורי”. "וְכִי חֲטוֹטֶרֶת חָפַצְתָּ לִרְכּוֹשׁ לְךָ, היקלבורי? “הֵישֵׁר גַּבֶּךָ”. אוֹ “אַל תִּתְמַתַּח כָּכָה, היקלבורי”. “אַל תְּפַהֵק, היקלבורי, כְּאִלּוּ נָכוֹן אַתָּה לִבְלוֹעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם”. “מָתַי אֵיפוֹא תִּלְמַד מִדּוֹת טוֹבוֹת?” וְכֵן הָלְאָה עַד שֶׁנִּטְרְפָה דַעְתִּי לְגַמְרֵי. אַחַר־כָּךְ הִתְחִילָה מְסַפֶּרֶת בְּאָזְנַי עַל אֹדוֹת הַגֵּיהִנֹם, שֶׁרַק הָרְשָׁעִים יָבוֹאוּ שָׁמָּה. הִיא קָצְפָה קֶצֶף נוֹרָא וַתִּצְעַק צְעָקָה גְדוֹלָה. אַךְ אָנֹכִי, לֹא זוּ הָיְתָה דַעְתִּי כְלָל. אֲנִי חָפַצְתִּי רַק לְהִפָּטֵר מִמֶּנָּהּ מְהֵרָה, וּבִכְלָל, אֵין אֲנִי אַסְטֵנִיס כְּלָל. אַךְ הִיא הוֹסִיפָה לִצְעֹק, וַתֹּאמֶר, שֶׁאֲנִי הִנְּנִי בְוַדַּאי נַעַר רַע מְאֹד, אִם יָכֹלְתִּי לְהַעֲלוֹת עַל לְשׁוֹנִי דְבָרִים, שֶׁהִיא לֹא תוֹצִיא מִפִּיהָ כְּמוֹהֶם לְעוֹלָם, וְשֶׁהִיא מִשְׁתַּדֶּלֶת לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הַטּוֹב, כְּדֵי שֶׁתִּזְכֶּה לְגַן־עֵדֶן. אַךְ הַמָּקוֹם, שֶׁשָּׁם אוּכַל לִחְיוֹת עִמָּהּ יַחְדָּו, לֹא מָשַׁךְ אֶת לִבִּי אַחֲרָיו, וָאַחְלִיט בְּלִבִּי לִחְיוֹת כְּמוֹ שֶׁחָיִיתִי קֹדֶם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא אָבֹא עִמָּהּ יַחְדָּו לְגַן־עֵדֶן. אַךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַגְדִּיל חֲמָתָהּ, לֹא הִבַּעְתִּי אֶת מַחֲשַׁבְתִּי בְקוֹל. וְגַם לְלֹא הוֹעִיל הָיָה דְבָרִי, אִלּוּ הוֹצֵאתִי אוֹתוֹ מִפִּי.

אֶפֶס, כְּהֵחֵלָה לְדַבֵּר עַל אֹדוֹת גַן־הָעֵדֶן – מוֹשָׁבָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה, – הִרְצְתָה לְפָנַי אֶת כָּל אֲשֶׁר יָדְעָה אֹדוֹתָיו. אָמְרָה לִי, שֶׁשָּׁם עוֹסְקִים כָּל הַיּוֹם בְּשִׁירָה עֲלֵי נֵבֶל. גַּם זֶה לֹא מָשַׁךְ אֶת לִבִּי, אַךְ שָׁתַקְתִּי, וָאֶשְׁאַל רַק, אִם יִזְכֶּה לְגַן־עֵדֶן יְדִידִי תָּם סוּאֶר, וְהִיא עָנְתָה לִי בְהַחְלֵט: “לֹא”. הַדָּבָר הַזֶּה שִׂמַּח אֶת לִבִּי, כִּי אִם כֵּן, הֲלֹא נִהְיֶה אֲנִי וְתָם יַחְדָּו.

מִיס וַטְסוֹן הוֹסִיפָה עוֹד לַהֲגוֹת הַרְבֵּה כְגוֹן זֶה. מָרָה שְׁחוֹרָה בִעֲתַתְנִי, אַחַר־כַּךְ בָּאוּ הַכּוּשִׁים. הִתְפַּלְּלוּ כֻלָּם וַיֵּלְכוּ לִישֹׁן. גַּם אֲנִי עָלִיתִי אֶל עֲלִיָּתִי וּבְיָדִי קְצֵה נֵר שֶׁל חֵלֶב. שַׂמְתִּי אוֹתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן וָאֵשֶׁב עַל הַסַּף לִפְנֵי הַחַלּוֹן וָאֶשְׁתַּדֵּל לְהַעֲלוֹת עַל לִבִּי מַחֲשָׁבוֹת עַלִּיזוֹת, אַךְ לֹא עָלָה בְיָדִי. הִרְגַּשְׁתִּי אֶת עַצְמִי עָזוּב כָּל כַּךְ, מָה רַב חֶפְצִי לָמוּת. נִדְמָה לִי שֶׁבְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה מִסְתּוֹבְבוֹת בִּילֵיל וּבַחֲרִיקַת שִׁנַּיִם נִשְׁמוֹת הַמֵּתִים שֶׁלֹּא מָצְאוּ מְנוּחָה בַקָּבֶר. קֹר וָחֹם אֲחָזוּנִי חֲלִיפוֹת, וְכָל הוֹן שֶׁבָּעוֹלָם נָתַתִּי, אִלְמָלֵי נִמְצָא בְרֶגַע זֶה אִישׁ עַל יָדִי. וְנוֹסָף עַל זֶה עָבְרָה שְׂמָמִית עַל יָדִי הַשְּׂמָאלִית. אֲנִי זָרַקְתִּי אוֹתָהּ חִישׁ לְתוֹךְ הָאֵשׁ יָשָׁר עַל הַנֵּר וְקֹדֶם שֶׁהִסְפַּקְתִּי לִקְפֹּץ מִמְּקוֹמִי נִשְׂרְפָה כֻלָּהּ. הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁסִּמָּן רַע הוּא, וּבִרְכַּי מָטוּ, כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי פּוֹשֵׁט מֵעָלַי אֶת בְּגָדַי. אֲנִי סַבּוֹתִי שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל מְקוֹמִי, וּבְכָל פַּעַם הִכִּיתִי עַל חָזִי, לָקַחְתִּי חוּט וָאֶקְשֹׁר בּוֹ אֶחָד מִתַּלְתַּלֵּי שְׂעָרִי, כְּדֵי לְגָרֵשׁ אֶת הָרוּחוֹת הָרָעוֹת. אַךְ בְּעָמְקֵי נַפְשִׁי לֹא הָיְתָה אֱמוּנָה רַבָּה בִּסְגֻלּוֹת הָאֵלֶּה. סְגֻלָּה זוּ יָפָה בְשָׁעָה שֶׁפַּרְסַת הַבַּרְזֶל הַנִּמְצָאָה לְךָ, אָבְדָה בְּטֶרֶם שֶׁהִסְפַּקְתָּ לִקְבּוֹעַ אוֹתָהּ בְמַשְׁקוֹף הַדֶּלֶת וּבַמִּקְרִים כַּדּוֹמִים לָזֶה. אַךְ מַה־צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהֵחָלֵץ מִן הָאָסוֹן בְּשָׁעָה שֶׁהֵמַתָּ שְׂמָמִית, לֹא יָדַעְתִּי לְגַמְרֵי.

רוֹעֵד כֻּלִּי מִפַּחַד, יָשַׁבְתִּי עַל קְצֵה הַמִּטָּה וָאַצִּית אֵשׁ בַּמִּקְטֶרֶת לְהַרְגִיעַ אֶת נַפְשִׁי, דּוּמִיָּה שָׁלְטָה בַבָּיִת, הָאַלְמָנָה סָגְרָה אֶת עַצְמָהּ בְחַדְרָהּ. כֹּה יָשַׁבְתִּי זְמָן רַב. מֵרָחוֹק נִשְׁמַע צִלְצוּל שָׁעוֹן: בּוֹם, בּוֹם, בּוּם, – שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה פַעַם, וְשׁוּב הִשְׂתָּרְרָה דֻמִּיַּת מָוֶת.

פִּתְאֹם נִשְׁמַע מֵאַחֲרֵי חַלּוֹנִי אֵיזֶה קוֹל שְׂרִיטָה. הִפְסַקְתִּי אֶת נְשִׁימָתִי וָאַקְשִׁיב. הַקּוֹל נִשְׁנָה, וּבַפַּעַם הַזֹּאת לִוָּה אוֹתוֹ יְלֵיל חֶרֶשׁ. אֲנִי שָׁתַקְתִּי. “מְיַאוּ! מְיַאוּ!” נִשְׁמַע שׁוּב הַיְלֵיל חֶרֶשׁ וּבִזְהִירוּת. חִישׁ לָבַשְׁתִּי אֶת בְּגָדַי, כִּבֵּיתִי אֶת הַנֵּר וָאֵצֵא בְעַד הַחַלּוֹן אֶל הַגַּג וְעַל הָעַמּוּד הַתּוֹמֵךְ אֶת הַגַּג יָרַדְתִּי אַרְצָה וָאֶזְחַל עַל אַרְבַּע בְּצֵל הָעֵצִים לְאֹרֶךְ הַשְּׂדֵרָה, וּמְהֵרָה מָצָאתִי שָׁם אֶת יְדִידִי תָּם שֶׁחִכָּה לִי.

פֶּרֶק שֵׁנִי

עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלֵינוּ זָחַלְנוּ מִתְגַנְּבִים אֶל מוֹצָא הַגַּן עַל פְּנֵי הַשְּׁבִיל הַצַּר בֵּין הָעֵצִים, וּכְפוּפִים, שֶׁלֹּא יִגְּעוּ רָאשֵׁינוּ בָעֲנָפִים. אַךְ בְּעָבְרֵנוּ עַל פֶּתַח בֵּית הַמְּבַשְּׁלִים נִפְגַעְתִּי בְשֹׁרֶשׁ עֵץ וָאֶפֹּל בְּשָׁאוֹן. חָדַלְנוּ לִשְׁאֹף רוּחַ, פְּשׁוּטִים אַרְצָה. הַכּוּשִׁי שֶׁל מִיס וַטְסוֹן, דְזָשִׁים שְׁמוֹ, יָשַׁב עַל סַף הַדֶּלֶת. אֲנַחְנוּ יָכֹלְנוּ לִרְאוֹתוֹ הֵיטֵב, כִּי אֵשׁ דָּלְקָה מֵאַחֲרָיו. הוּא קָם, הוֹשִׁיט אֶת צַוָּארוֹ, הִקְשִׁיב רֶגַע אֶחָד, אַחַר־כַּךְ שָׁאַל:

– מִי שָׁם? –

שׁוּב הִקְשִׁיב, פָּסַע עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלָיו לְפָנִים וַיַּעֲמֹד דַּוְקָא בֵינֵינוּ, בְּאֹפֶן שֶׁיָּכֹלְתִּי לִצְבֹּט אוֹתוֹ לוּ חָפַצְתִּי. הוּא עָמַד, וַאֲנַחְנוּ שָׁכַבְנוּ מִתְחָרְשִׁים כָּעַכְבָּרִים. כֹּה עָבְרוּ רְגָעִים אֲחָדִים. פִּתְאֹם הִתְחִילָה רַגְלִי לוֹהֶטֶת, צָרִיךְ הָיָה לְהִתְגָּרֵד, וַאֲנִי לֹא עָרַבְתִּי אֶת לִבִּי לְהִתְנוֹעֵעַ. אַחַר־כַּךְ הִתְגָּרְדָה אָזְנִי. אַחַר־כַּךְ גַּבִּי בֵין כַּפּוֹת הַיָּדַיִם. כִּמְעַט שֶׁנִּטְרְפָה דַעְתִּי. וּמַדּוּעַ זֶה תָּמִיד בָּא הַצֹּרֶךְ לְהִתְגָּרֵד, כְּשֶׁאָסוּר הַדָּבָר, לְאַחַר זְמָן חָשַׁבְתִּי לִפְעָמִים קְרוֹבוֹת עַל אֹדוֹת הַדָּבָר הַזֶּה. חֹק הוּא: כְּשֶׁאוֹרֵחַ אַתָּה בְבַיִת זָר, בִּשְׁעַת הַלְוָיַת הַמֵּת, אוֹ כְשֶׁעוֹמֵד אַתָּה בְבֵית־הַתְּפִלָּה, אוֹ מֵשִׁיב לַמּוֹרֶה בְבֵית־הַסֵּפֶר – בִּקְצָרָה, בְּכָל שָׁעָה שֶׁאָסוּר לְהִתְנוֹעֵעַ, בָּא דַּוְקָא הַהֶכְרָח לְהִתְגָּרֵד בְּמֵאָה מְקוֹמוֹת בְּפַעַם אֶחָת.

לְסוֹף אָמַר דְּזשִׁים שׁוּב:

– מִי אֵפוֹא שָׁם? תִּתְפָּקַּעְנָה עֵינַי אִם לֹא אִישׁ מִתְחַבֵּא פֹה. אַךְ דְזשִׁים אֵינֶנוּ טִפֵּשׁ כָּכָה. דְּזשִׁים יָשַׁב פֹּה וַיְחַכֶּה.

וּבְשַׁלְוָה שְׁלֵמָה הִתְמַתַּח עַל הָאָרֶץ בֵּינִי וּבֵין תָּם בְּהִשָּׁעֲנוֹ בְגַבּוֹ עַל הָעֵץ וּבְפָשְׁטוֹ אֶת רַגְלָיו בְּאֹפֶן שֶׁאַחַת מֵרַגְלָיו נָגְעָה כִמְעַט בְּשֶׁלִּי. עַתָּה הִתְחַדְּשׁוּ יִסּוּרַי. בָּרִאשׁוֹנָה צָרִיךְ הָיָה לְגָרֵד אֶת חָטְמִי, וְהַהֶכְרַח הָיָה נוֹרָא, כִּמְעַט שֶׁהִתְפָּרְצוּ דְמָעוֹת מֵעֵינָי. וַאֲנִי אֵינִי נָע וְאֵינִי זָע. אַחַר־כַּךְ הָיָה הַצֹּרֶךְ לְגָרֵד בָּזֶה אַחַר זֶה אֶת כָּל חֶלְקֵי גוּפִי. אֵינִי מֵבִין גַּם, כֵּיצַד יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת אֶת הָעִנּוּי. כֹּה עָבְרוּ חֲמִשָּׁה שִׁשָּׁה רְגָעִים, שֶׁנִּדְמוּ בְעֵינַי לְשָׁעוֹת. אֲנִי מָנִיתִי כְבָר אַחַד עָשָׂר מְקוֹמוֹת שׁוֹנִים, שֶׁצָּרִיךְ הָיָה לְהִתְגָּרֵד שָׁם. לְאָשְׁרִי הָיָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ רֶגַע עַצְמוֹ, שֶׁאָפֵס כֹּחִי לִסְבּוֹל עוֹד, שָׁמַעְתִּי נַחֲרָתוֹ הַחַמָּה שֶׁל דְּזשִׁיק הַיָּשֵׁן – אֲנַחְנוּ נִצָּלְנוּ.

תָּם נָתַן לִי אוֹת עַל־יְדֵי שְׁרִיקָה קַלָּה וַאֲנַחְנוּ זָחַלְנוּ עַל אַרְבַּע הָלְאָה. כַּאֲשֶׁר עָבַרְנוּ כַעֲשָׂרָה צְעָדִים, לָחַשׁ לִי תָּם, שֶׁכְּדַאי הָיָה לִקְשׁוֹר אֶת דְּזשִׁים, לְשֵׁם הֲלָצָה, אֶל הָעֵץ. אַךְ אֲנִי לֹא הִסְכַּמְתִּי, בְּיָרְאִי שֶׁמָּא יָקִיץ, יָרִים שָׁאוֹן וְאָז יִגָּלֶה הַדָּבָר, שֶׁאֵינֶנִּי בַבָּיִת. אָז הוֹדִיעַ תָּם, שֶׁנֵּרוֹ קָטָן וְשֶׁהוּא רוֹצֶה לָקַחַת מִבֵּית הַמְּבַשְּׁלִים נֵרוֹת אֲחָדִים. מִיִּרְאָתִי שֶׁמָּא יָקִיץ דְּזשִׁים, לֹא הִסְכַּמְתִּי גַם לָזֶה, אַךְ תָּם עָמַד עַל דַעְתּוֹ. הִתְגַנַּבְנוּ וַנָּבֹא אֶל בֵּית הַמְּבַשְּׁלִים לָקַחְנוּ נֵרוֹת וְתָם הִנִּיחַ עַל הַשֻּׁלְחָן חֲמִשָּׁה סֶנְטִים מְחִירָם. אֲנִי כִמְעַט שֶׁמַּתִּי מִפַּחַד, אַךְ תָּם חָפֵץ לְהִתְלוֹצֵץ דַּוְקָא וּלְשַׁטּוֹת בִּדְזשִׁים, וַאֲנִי הֻכְרַחְתִּי לְחַכּוֹת לְשׁוּבוֹ זְמָן רַב לְמַדַּי, וּסְבִיבִי שָׁלְטָה הַדּוּמִיָּה וּמַצָּבִי הָיָה לֹא נָעִים כְּמוֹ שֶׁהָיָה קֹדֶם.

לְסוֹף שָׁב תָּם, אֲנַחְנוּ הָלַכְנוּ בְחָפְזָה לְאֹרֶךְ הַשְּׁבִיל וַנַעֲלֶה עַל גִּבְעָה גְבוֹהָה מֵאַחֲרֵי הַבָּיִת. אַגַּב אוּרְחָא סִפֵּר תָּם שֶׁאָסַר אֶת דְּזשִׁים בְּחֶבֶל אֶל הָעֵץ וְאֶת מִגְבַּעְתּוֹ תָלָה עַל עָנָף, וְהַכּוּשִׁי לֹא נָע וְלֹא זָע בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אֶלָּא שֶׁהוֹסִיף לְהַשְׁמִיעַ נַחֲרָתוֹ. דְּזשִׁים הִגִּיד אַחַר־כַּךְ, שֶׁמְכַשְּׁפוֹת הִטִּילוּ בוֹ קְסָמִים וַתִּרְכַּבְנָה עָלָיו לְרֹחַב כָּל הַמְּדִינָה, וְאַחַר־כַּךְ זָרְקוּ אוֹתוֹ שׁוּב תַּחַת הָעֵץ, וּלְאוֹת שֶׁדַּוְקָא הֵן הִתְעַלְּלוּ בוֹ תָלוּ אֶת מִגְבַּעְתּוֹ עַל הֶעָנָף. אוּלָם כְּשֶׁסִּפֵּר דְּזשִׁים עַל אֹדוֹת הַמִּקְרֶה בַפַּעַם הַשֵּׁנִית, נִשְׁמַע הַדָּבָר שֶׁהַמְכַשְּׁפוֹת רָכְבוּ עָלָיו עַד אוֹרְלִיאַן הַחֲדָשָׁה. וּבְכָל פַּעַם שֶׁהָיָה חוֹזֵר עַל סִפּוּרוֹ, הָיָה מַסָּעוֹ מִתְרַחֵק יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַד שֶׁסּוֹף סוֹף הוֹכִיחַ, שֶׁהַמְכַשְּׁפוֹת רָכְבוּ עָלָיו לְרֹחַב כָּל הָעוֹלָם, וּמִשּׁוּם זֶה כָל גַּבּוֹ מְכֻסֶּה חַבּוּרוֹת יְרוֹקוֹת. בִּכְלָל הִתְגָּאֶה בָּזֶה דְּזשִׁים גַּאֲוָה נוֹרָאָה וְהִבִּיט מִגָּבוֹהַּ עַל כָּל יֶתֶר הַכּוּשִׁים. מִמֶרְחָק כַּמָּה מִילִים בָּאוּ הַכּוּשִׁים לִשְׁמוֹעַ אֶת סִפּוּרוֹ שֶׁל דְּזשִׁים, הוּא נַעֲשָׂה מֵאָז לְכוּשִׁי הֶחָשׁוּב יוֹתֵר מִכָּל הַכּוּשִׁים שֶׁל הַמָּקוֹם, וְכָל הַכּוּשִׁים הַזָּרִים הִבִּיטוּ אֵלָיו בְּפֶה פָּרוּעַ, כְּאִלּוּ הוּא יְצוּר מְשֻׁנֶּה מִיצוּרֵי הַיָּם.

דְּזשִׁים נָשָׂא תָמִיד עַל צַוָּארוֹ אֶת הַמַּטְבֵּעַ שֶׁל חָמֵשׁ צֶנְטִים שֶׁהִשְׁאִיר תָּם בְּבֵית הַמְבַשְּׁלִים וַיּוֹכִיחַ שֶׁקָּמֵיעַ נִפְלָא הוּא, אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַשֵּׁד בְּעַצְמוֹ. לְפִי דְבָרָיו הָיָה לְמַטְבֵּעַ הַזֶּה סְגֻלָּה לְרַפֵּא כָּל מִינֵי מַחֲלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, גַּם מַטְבֵּעַ זֶה הוֹעִיל הַרְבֵּה לְהַגְדִּיל אֶת תְּהִלַּת דְּזשִׁים וְסוֹף סוֹף לֹא חָפֵץ דְּזשִׁים לַעֲשׂוֹת עוֹד כָּל עֲבוֹדָה, כָּל כַּךְ גָּדַל גְּאוֹנוֹ עַל שׁוּם שֶׁרָאָה אֶת הַשֵּׁד וְשֶׁהִרְכִּיב עַל גַּבּוֹ אֶת הַמְכַשְּׁפוֹת.

כְּשֶׁעָלִינוּ אֲנִי וְתָם עַל הַגִּבְעָה, הִשְׁקַפְנוּ עַל הָעֲיָרָה שֶׁהִשְׁתַּטְחָה לְרַגְלֵינוּ. רַק בִּשְׁלשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת הִבְהֲבָה אֵש שֶל מְנוֹרוֹת, – כְּנִרְאֶה, בַּבָּתִּים שֶׁנִּמְצְאוּ בָהֶם חוֹלִים. מֵעַל רָאשֵנוּ הִזְהִירוּ הַכּוֹכָבִים וּלְרַגְלֵינוּ זָרַם חֶרֶשׁ הַנָּהָר הָרָחָב, הַתְּמוּנָה הָיְתָה נֶהְדָּרָה, אֲנַחְנוּ יָרַדְנוּ מֵעַל הַגֶּבַע מִן הַצַד שֶׁכְּנֶגֶד וַנִּמְצָא שָׁם אֶת יְדִידֵינוּ שֶחִכּוּ לָנוּ, אֶת דְּזשׁוֹ הַרְפֶּר, אֶת בֶּן רוֹדְזשֶרְס וְעוֹד שְׁנַיִם נְעָרִים. הִתַּרְנוּ סִירָה זָרָה וַנָּשָט לְאֹרֶךְ הַנָּהָר עַד הַמָּקוֹם שֶׁהַחוֹף נִתְקַע בִּבְלִיטָה גְדוֹלָה לְתוֹךְ הַנָּהָר. שָם יָצָאנוּ אֶל הַחוֹף. נִכְנַסְנוּ לְתוֹךְ סְבַךְ הַשִּׂיחִים הָעֲבֻתִּים, שֶׁשָּׁם אִלֵּץ אוֹתָנוּ תָּם לְהִשָּׁבֵעַ שֶׁנַּעֲלִים אֶת הַסּוֹד, וְאַחַר כַּךְ הֶרְאָה לָנוּ בְתוֹךְ גִּבְעָה אַחַת חוֹר שֶׁלֹּא נִרְאָה כִּמְעַט לָעֵינָיִם. הִדְלַקְנוּ נֵר וַנִּזְחַל עַל בִּרְכֵּינוּ וְעַל יָדֵינוּ לְתוֹךְ הַמְּאוּרָה. כֹּה זָחַלְנוּ כְדֶרֶךְ מָאתַיִם מֶטֶר בְּמִנְהָרָה צָרָה וַנָּבֹא לְמִין מְעָרָה. תָּם מִשֵּׁש אֶת כָּתְלֵי הַמְּעָרָה וּפִתְאֹם נֶעְלַם תַּחַת סֶלַע אֶחָד שֶׁעֵין אִישׁ לֹא יָכְלָה לְהַבְדִּיל שָם שוּם נָקִיק. אֲנַחְנוּ בָאנוּ אַחֲרָיו שוּב לְתוֹךְ מַעֲבָר צַר, וְאַחַר כַּךְ רָאִינוּ אֶת עַצְמֵנוּ בְּמִין חֶדֶר, אֶלָּא שֶׁהָיָה חֶדֶר זֶה קַר, מָלֵא טַחַב וּמְכֻסֶּה רָקָב, פֹּה הִגִּיד תָּם אֶת הַנְּאוּם הַחֲגִיגִי הַזֶּה:

– פֹּה נְיַסֵּד גְּדוּד שֶל שוֹדְדִים וְקָרָאנוּ לוֹ “גְּדוּדוֹ שֶל תָּם סוּאֶר”. כָּל הֶחָפֵץ לְהִסָּפֵחַ אֵלָיו, צָרִיךְ שֶׁיִּשָּׁבַע וְיַחְתֹּם אֶת שְׁמוֹ בְדָם.

– מוּבָן, שֶכֻּלָּנוּ הִסְכַּמְנוּ, וְתָּם הוֹצִיא מִכִּיסוֹ פִּסַּת נְיָר, שֶׁהָיוּ רְשוּמִים עָלֶיהָ דִבְרֵי אָלָה נוֹרָאָה, וַיִּקְרָא אוֹתָהּ בְקוֹל. תֹּכֶן הָאָלָה הָיָה, שֶכָּל אֶחָד מִבְּנֵי הַגְּדוּד הַצְּעִירִים מְחֻיָּב לִהְיוֹת נֶאֱמָן לַגְּדוּד וּלְהַעֲלִים אֶת סוֹדוֹ פֶּן יוּמָת. וְאִם אֵיזֶה אִישׁ זָר יַעֲלִיב אוֹ יַעֲשֶׂה עָוֶל לְאֶחָד מִבְּנֵי הַגְּדוּד – הַגְּדוּד מְחֻיָּב לְהִנָּקֵם מֵעוֹשֶׂה הָרָע, וְהֶחָבֵר אֲשֶׁר עָלָיו יִפּוֹל הַגּוֹרָל לַעֲשׂוֹת אֶת הַנְּקָמָה, לֹא יִישַן וְלֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּמִית אֶת הָאוֹיֵב וְאֶת כָּל בְּנֵי מִשְפַּחְתּוֹ, וַיִּרְשׂם בְּסַיִף צֶלֶב שֶׁל דָּמִים – אוֹת הַגְּדוּד – עַל חֲזֵה הַמּוּמָת. שוּם אִישׁ זָר לֹא יָעֹז לְהִשְׁתַּמֵּש בָּאוֹת הַזֶּה, וְאִם יָזִיד וְיִשְתַּמֵּש בּוֹ יְהֵא נִתְבָּע לָדִין, וְאִם לֹא יוֹעִיל גַּם זֶה, מוֹת יוּמָת. חָבֵר הַגְּדוּד שֶיְגַלֶּה אֶת סוֹדוֹת הַגְּדוּד – רֹאשׁוֹ יְהֵא נִכְרָת, וְגוּפוֹ יִשָּׂרֵף וַאֲפָרוֹ יִזָּרֶה לָרוּחַ, וּשְׁמוֹ יִמָּחֶה מִן הָרְשִׁימָה בְּקַו עָבֶה שֶׁל דָּם וְזִכְרוֹ יָסִיף לְעוֹלָם וָעֶד.

אֲנַחְנוּ שָׂמַחְנוּ מְאֹד עַל הָאָלָה וַנִּשְׁאַל אֶת תָּם, הֲאֻמְנָם יָצַר אוֹתָהּ לְבַדּוֹ? הוּא אָמַר: שֶרֻבָּהּ הָגָה מִלִּבּוֹ, אַךְ יֵשׁ שֶלָּקַח מִסְּפָרִים יְשָנִים עַל־אֹדוֹת שוֹדְדִים וְחַמְסְנֵי הַיָּם, וְשֶכָּל גְּדוּד הָגוּן מְחֻיָּב שֶתִּהְיֶה לוֹ אָלָה כְּגוֹן זוּ.

אֶחָד מֵאִתָּנוּ אָמַר שֶצָּרִיךְ לְהָמִית גַּם אֶת כָּל מִשְׁפַּחַת הֶחָבֵר אֲשֶׁר יִבְגֹּד בַּגְּדוּד. תָּם מָצָא שֶהָרַעְיוֹן נָאֶה, הוֹצִיא אֶת עֶפְרוֹנוֹ וַיִּרְשֹם אוֹתוֹ עַל סֵפֶר הָאָלָה.

– כֵּן הַדָּבָר. אֲבָל מַה נַעֲשֶׂה בָזֶה שֶאֵין לוֹ מִשְׁפָּחָה? – שָאַל בֶּן רוֹדְזשֶרס בְּהַרְאוֹתוֹ עָלַי, – אֶת מִי נָמִית אָז?

– יֵשׁ לוֹ אָב, – עָנָה תָּם סוּאֶר.

– אָמְנָם יֵשׁ לוֹ אָב, אֲבָל כֵּיצַד נִמְצָא אוֹתוֹ. לְפָנִים הָיָה מוּטָל לְפָחוֹת שִכּוֹר בַּחוּצוֹת, וְעַתָּה הִנֵּה עָבְרָה כְבָר שָׁנָה וְאִישׁ לֹא רָאָה אוֹתוֹ.

חַבְרֵי הָאֲגֻדָה הִתְחִילוּ מִתְיָעֲצִים, וַיַּחְלִיטוּ כְבָר לִמְחוֹת אוֹתִי מִן הָרְשִימָה, כִּי – כֹּה אָמְרוּ – צָרִיךְ שֶיְהֵא לְכָל אֶחָד מִן הַחֲבֵרִים אִישׁ קָרוֹב, שֶׁיוּכְלוּ לְהָמִית בְּמִקְרֶה שֶל בְּגִידָה, וְעַל כֵּן לְעָוֶל יֵחָשֵב הַדָּבָר בְּנוֹגֵעַ לְיֶתֶר חֲבֵרִים, אִם יִסְפְּחוּ אוֹתִי אֶל הַגְּדוּד מֵאַחֲרֵי שֶאֵין לִי אִיש לְהָמִית אוֹתוֹ, נָכוֹן הָיִיתִי לָתֵת אֶת קוֹלִי בִּבְְכִי מִצָּרַת נַפְשִי, אֲבָל פִּתְאֹם עָלָה רַעְיוֹן מוּצְלָח עַל לִבִּי: זָכַרְתִּי אֶת מִיס וַטְסוֹן וָאַצִּיעַ לְהָמִית אוֹתָהּ בְּמִקְרֶה שֶל בְּגִידָה מִצִּדִּי. הָרַעְיוֹן הַזֶּה מָצָא חֵן בְּעֵינֵי כֹל וַיִּקְרְאּו כֻלָּם בְּקוֹל אֶחָד:

– יָפֶה! טוֹבָה הִיא! אֶפְשָׁר לִסְפֹּחַ אֶת הֶיקְלְ אֶל הַגְּדוּד.

– אָז עָשָׂה כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ שָׂרֶטֶת בִּבְשַּׂר אֶצְבָּעוֹ וַיַּחְתֹּם בְּדָמוֹ אֶת שְמוֹ עַל סֵפֶר הָאָלָה.

– וּבַמֶּה אֵיפוֹא יִתְעַסֵּק הַגְּדוּד? – שָאַל בֶּן רוֹדְזשֶרס.

– שוּם עֵסֶק אַחַר לֹא יִהְיֶה לוֹ, אֶלָּא לַחְמוֹס, לִשְדּוֹד וְלִרְצֹחַ, – עָנָה תָּם.

– וּמַה נַחְמוֹס? בָּתִּים אוֹ מִקְנֶה, אוֹ…

– הֲרֵי שְטוּת! – קָרָא תָּם. – הֲלֹא זוּ הִיא גְנֵבָה פְשוּטָה. לֹא גַנָּבִים נִבְזִים אֲנַחְנוּ, אֶלָּא שוֹדְדִים. זֶה נַעֲלֶה יוֹתֵר. חֲבוּשֵי מַסֵּכוֹת מִתְנַפְּלִים אֲנַחְנוּ עַל עֶגְלוֹת הַדֹּאַר, עַל אוֹרְחוֹת שֶל נוֹסְעִים בְּדֶרֶך הַמֶּלֶךְ, הוֹרְגִים אֶת בְּנֵי הָאָדָם וְגוֹזְלִים מֵהֶם אֶת הַשְּׁעוֹנִים, אֶת הַכָּסֶף!

– וְתָמִיד צָרִיךְ לַהֲרוֹג אֶת הַכֹּל?

– מוּבָן, זֶה פָּשׁוּט יוֹתֵר מִכֹּל. קָרָאתִי עוֹד אַחֶרֶת בִּסְפָרִים, אַךְ עַל הָרֹב הַשּׁוֹדְדִים עוֹשִׂים כַּךְ. אֶפְשָׁר גם לִסְחֹב אֲחָדִים מֵהַשְּׁדוּדִים אֶל אֵיזֶה מַרְתֵּף וּלְהַחֲזִיק אוֹתָם עַד שֶׁיֻּתַּן כָּפְרָם.

– כֹּפֶר? – מַה הַדָּבָר הַזֶּה? שָׁאַל בֶּן רוֹדְזשֶׁרְס.

– גַּם אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי, אַךְ כַּךְ כָּתוּב בִּסְפָרִים – וּמְחֻיָּבִים אֵיפוֹא גַם אֲנַחְנוּ לַעֲשׂוֹת כַּךְ.

– אֲבָל כֵּיצַד נַעֲשֶׂה אֶת הַדָּבָר, אִם לֹא יָדַעְנוּ מָה הִיא!

– מְחֻיָּבִים אֲנַחְנוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן! הֲלֹא אָמַרְתִּי לְךָ, שֶכֵּן כָּתוּב בַּסְּפָרִים. וְכִי רוֹצֶה אַתָּה לַעֲשׂוֹת אַחֵרֵת, כִּרְצוֹנְךָ?

– הַנָּקֵל לְךָ לְדַבֵּר כַּךְ, תָּם, – אֲבָל כֵּיצַד “נְכַפֵּר” אֶת הַשְּׁבוּיִם, אִם לֹא יָדַעְנוּ אֵיךְ עוֹשִׂים זֹאת? מְאֹד חָפַצְתִּי לָדַעַת אֶת הַדָּבָר. אֱמֹר, לְמָשָל, מַה דַּעְתְּךָ בְּעִנְיָן זֶה?

– אֲנִי… אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי, אֶלָּא שֶחוֹשֵב אֲנִי, כִּי לְהַחֲזִיק עַד בּוֹא כָפְרָם, מַשׁמָע, עַד שֶיָּמוּתוּ מֵאֲלֵיהֶם.

– אִם כֵּן הֲרֵי זֶה דָּבָר אַחֵר לְגַמְרֵי. עַכְשָו הַכֹּל מוּבָן. מַדּוּעַ לֹא הִגַּדְתָּ קֹדֶם? וּבְכֵן, נַחֲזִיק אֶת הַשְּׁבוּיִם עַד שֶיָּבוֹא כָפְרָם, כְּלוֹמַר, עַד שֶיָּמוּתוּ מֵאֲלֵיהֶם. אַךְ הַרְבֵּה טִרְחָה יַטִּילוּ עָלֵינוּ. הֵם יֹאכְלוּ אֶת הַכֹּל, וְזוּלַת זֹאת יְחַבְּלוּ תָמִיד מְזִמּוֹת לִבְרוֹחַ.

– דִּבְרֵי שְטוּת אַתָּה מְדַבֵּר, בֵּן! כֵּיצַד יִבְרְחוּ, אִם תָּמִיד יִשְמֹר אוֹתָם אִיש מֵאִתָּנוּ, וְעָלָיו יִהְיֶה לְהָמִית אוֹתָם בְּכַדּוּר שֶל רוֹבֶה בוֹ בָרֶגַע שֶיְנַסּוּ לִבְרוֹחַ.

– לִשְמוֹר? הִנֵּה טוֹב הַדָּבָר! מָצָא חֵן בְּעֵינַי! מַשְמָע, שֶאִיש מֵאִתָּנוּ צָרִיךְ שֶיַּעְמֹד כָּל הַלַּיְלָה עַל הַמִּשְמָר וְלֹא יִישָן? הֲרֵי שְטוּת! מַדּוּעַ זֶה לֹא נִקַּח פָּשוּט בּוּל עֵץ וְלֹא “נְכַפֵּר” אוֹתָם לְאַלְתֵּר?

– יַעַן כִּי אֵין זֶה כָתוּב בְּסֵפֶר. שוֹאֵל אֲנִי אוֹתְךָ בֶּן רוֹדְזשֶרס, הֲנָכוֹן אַתָּה לַעֲשׂוֹת אֶת הַכֹּל לְפִי הַכְּלָל אִם לֹא? חוֹשֵב אָנֹכִי, כִּי הָאֲנָשִים שֶכָּתְבוּ אֶת הַסְּפָרִים הֵיטִיבוּ לָדַעַת מִמְּךָ, מַה צָּרִיךְ לַעֲשוֹת. כְּלוּם יָבֹאוּ הֵם לִשְמוֹעַ תּוֹרָה מִפִּיךָ? סְלַח נָא, וַאֲנַחְנוּ “נְכַפֵּר” אֶת שְבוּיֵנוּ לְפִי כָל הַכְּלָלִים – לֹא אַחֶרֶת!

– טוֹב הַדָּבָר. אַחַת הִיא לִי, אֶלָּא שֶאֲנִי מוֹצֵא בָזֶה אִוֶּלֶת נוֹרָאָה. וְגַם אֶת הַנָּשִים נָמִית?

– בֶּן רוֹדְזשֶרס! לוּ אֲנִי תַחְתֶּךָ, כִּי אָז שָתַקְתִּי וְלֹא דִבַּרְתִּי דִבְרֵי שְטוּת כָּאֵלֶּה. לְהָמִית אֶת הַנָּשִים הֲנִרְאָה אוֹ נִשְמַע דָּבָר כְּגוֹן זֶה? אֶת הַנָּשִים מְבִיאִים פָּשוּט בְּנִמּוּס אֶל אֵיזֶה מַרְתֵּף וּמִתְהַלְּכִים עִמָּהֶן בְּמִנְהָג יָפֶה כְכָל הָאֶפְשָׁר. לְאַחֲרֵי זְמַן מָה הֵן “מִתְאַהֲבוֹת” בְּאַחַד הַשּׁוֹדְדִים וְנִשְאָרוֹת אֶצְלֵנוּ תָמִיד.

– טוֹב אֵיפוֹא הַדָּבָר. מַסְכִּים אָנֹכִי. אַךְ שָקִיל טִיבוּתְךָ. עַד מְהֵרָה תִהְיֶה כָל מְעָרָתֵנוּ מְלֵאָה נָשִים וְשוֹטִים הַמְחַכִּים לְכֹפֶר, וּבִשְבִילֵנוּ לֹא יִשָּׁאֵר עוֹד מָקוֹם. אָכֵן, כְּוַדַּאי הַדָּבָר. אֶפֶס עֲשֵׂה כִרְצוֹנְךָ, תָּם, אֲנִי שוֹתֵק.

בֵּינְתַּיִם, בִּשְעַת מַשָּׂא־וּמַתָּן זֶה, נָפְלָה שֵנָה עַל טוֹמִי בַּרְנֶס וּכְשֶהֵעִירוּ אוֹתוֹ, נָפַל עָלָיו פַּחַד, נָתַן קוֹלוֹ בִּבְכִי, בִּקֵּש שֶיָּשִיבוּ אוֹתוֹ מְהֵרָה אֶל אִמּוֹ, וְלֹא אָבָה לִהְיוֹת עוֹד לְשוֹדֵד.

הִתְחִילוּ הַכֹּל לוֹעֲגִים וְצוֹחֲקִים עָלָיו. אָז קָצַף וְאָמַר, שֶיֵּלֵךְ תֵּכֶּף וִיגַלֶּה לַכֹּל אֶת סוֹד הַגְּדוּד. כְּדֵי לְהַרְגִיעַ אוֹתוֹ, נָתַן לוֹ תָּם חֲמִשָּׁה צֶנְטִים, וְכֻלָּנוּ הֶחְלַטְנוּ לָשוּב לְבָתֵּינוּ וּלְהֵאָסֵף שוּב בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא, וְאָז נִגְזֹל וְנָמִית לְפָחוֹת שְנַיִם אֲנָשִים לְהַתְחָלָה.

בֶּן רוֹדְזשֶרס הוֹדִיעַ שֶקָּשֶה לוֹ לִבְרוֹחַ מִבֵּיתוֹ בִּימוֹת הַחוֹל, וְעַל־כֵּן הוּא מְבַקֵּש לְהַתְחִיל בִּגְזֵלָה מִן הַיּוֹם הָרִאשוֹן לַשָּׁבוּעַ הַבָּא; אַךְ כָּל יֶתֶר הַנְּעָרִים הֵרִימוּ קוֹל צְעָקָה, שֶחֵטְא הוּא לַעֲסוֹק בְּמַעֲשֵׂי שוֹדְדִים בַּיּוֹם הָרִאשוֹן. אָז הֶחְלַטְנוּ לְהֵאָסֵף יַחַד בַּמִּקְרֶה הַנֵּאוֹת הָרִאשוֹן שֶיָּבֹא לְיָדֵנוּ וְאָז נוֹעִיד אֶת הַיּוֹם, אָז בָּחַרְנוּ בְתָם סוּאֶר לְרֹאש הַגְּדוּד וְאֶת דְּזשוֹ הַרְפֶּר לִסְגָנוֹ וַנָּשָׁב לְבָתֵּינוּ.

אֲנִי טִפַּסְתִּי וְעָלִיתִי שוּב עַל הַגַּג וּמִשָּׁם, דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן אֶל חַדְרִי, בַּשָּׁעָה שֶהִתְחִיל כְּבָר מֵאִיר הַיּוֹם. בִּגְדִי הֶחָדָש הָיָה מְטֻנָּף כֻּלּוֹ בַּטִּיט וּבָרֶפֶש, וַאֲנִי בְעַצְמִי עָיֵף כַּכָּלֶב.

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי

הֲרֵי קִבַּלְתִּי אֶת שְׂכָרִי בָּבֹּקֶר הַבָּא מֵאֵת מִיס וַטְסוֹן בִּגְלַל בְּגָדַי הַמְטֻנָּפִים! הָאַלְמָנָה לֹא חֵרְפַתְנִי. בִּשְתִיקָה נִקְּתָה אֶת בְּגָדַי, אַךְ פָּנֶיהָ הֵפִיקוּ בְאוֹתָהּ שָעָה עֶצֶב רַב כָּל כַּךְ, שֶבּוּשָה כִּסְּתָה אֶת פָּנַי. אַחַר־כַּךְ קְרָאַתְנִי מִיס וַטְסוֹן אֶל חַדְרָהּ וְהִתְחִילָה מִתְפַּלֶּלֶת עִמִּי יַחְדָּו, אַךְ הַתְּפִלָּה לֹא עָלְתָה יָפֶה. הִיא אָמְרָה לִי, שֶׁעָלַי לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וָאֲקַבֵּל אֶת כָּל אֲשֶר אֲבַקֵּש מֵאֵת הָאֱלֹהִים. אֶפֶס תְּסַפֵּר אֶת הַבְּדָיוֹת הָאֵלֶּה לַאֲחֵרִים, וְאוֹתִי לֹא תְּרַמֶּה עוֹד. אֲנִי נִסִּיתִי כְבָר לְהִתְפַּלֵּל וְהַיּוֹצֵא מִזֶּה מָה הוּא? פַּעַם אַחַת מָצָאתִי חַכָּה, אַךְ בְּלִי וָו. וְהִנֵּה הִתְפַּלַּלְתִּי וְהִתְפַּלַּלְתִּי, כְּשָלשׁ אוֹ אַרְבַּע פְּעָמִים, וּוָו לֹא הָיָה בְכָל זֹאת. אָז בִּקַּשְתִּי אֶת מִיס וַטְסוֹן שֶתִּתְפַּלֵּל בַּעֲדִי, אַךְ הִיא כָּעֲסָה וַתִּקְרָא אוֹתִי שׁוֹטֶה. לֹא יָדַעְתִּי מַדּוּעַ. גַּם הִיא לֹא בֵּאֲרָה לִי אֶת הַדָּבָר, וַאֲנִי בְעַצְמִי לֹא מָצָאתִי אֶת הַחִידָה.

הַזָּקֵן שֶלִּי לֹא נִרְאָה שָׁנָה תְּמִימָה. אֲנִי שָׂמַחְתִּי עַל הַדָּבָר, כִּי לֹא הָיָה לִי כָּל חֵשֶק לִרְאוֹת אֶת אָבִי. כְּשֶהָיָה פִּכֵּחַ, הָיָה רָגִיל לַחֲלֹק לִי מַהֲלֻמּוֹת מִדֵּי אָבֹא לְפָנָיו, וַאֲנִי הָיִיתִי נִמְלָט אֶל הַיַּעַר בְּבֹאוֹ לִקְרָאתִי. פַּעַם אַחַת אָמְרוּ לִי, כִּי מָצְאוּ אֶת גּוּף אָבִי בַנָּהָר לֹא הַרְחֵק מִן הָעִיר. לְמִצְעָר כֹּה הֶחְלִיטוּ, שֶהַנִּטְבָּע הוּא אָבִי, כִּי קוֹמָתוֹ הָיְתָה כְּקוֹמַת אָבִי וְלָבוּש הָיָה קְרָעִים כָּמוֹהוּ וְשַׂעֲרוֹתָיו הָיוּ אֲרֻכּוֹת כִּשְׂעָרוֹ. אֶת פָּנָיו אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהַכִּיר. זְמָן רַב בְּיוֹתֵר נִמְצָא מִתַּחַת לַמָּיִם. קָבְרוּ אוֹתוֹ עַל חוֹף הַנָּהָר, אַךְ אֲנִי לֹא שָלַוְתִּי בְּכָל זֹאת. אֲנִי לֹא הֶאֱמַנְתִי בְּמוֹת אָבִי, וָאֶחְשוֹב כִּי בִּמְהֵרָה יֵרָאֶה שוּב בְּאֵיזֶה מָקוֹם כְּדֵי לְעַנּוֹתֵנִי וּלְהַכּוֹתֵנִי.

בְּמֶשֶךְ יֶרַח שָלֵם הָיִינוּ מְשַׂחֲקִים בְּשוֹדְדִים, אַחַר כַּךְ עָזַבְתִּי אֶת הָעֹנֶג הַזֶּה, וְגַם הַנִּשְאָרִים עָשׂוּ כָּמוֹנִי. אֲנַחְנוּ לֹא גָזַלְנוּ אֲפִילוּ כְלֵי אִיש אֶחָד, לֹא הָרַגְנוּ אִיש, וַנַּעַשׂ אֶת כָּל הַדְּבָרִים לְשוּם מִשְׂחָק לְבָד, הָיִינוּ מִתְפָּרְצִים מִתּוֹךְ הַיַּעַר וּמִתְנַפְּלִים עַל רוֹעֵי הַחֲזִירִים אוֹ עַל הַנָּשִים שֶהוֹבִילוּ יְרָקוֹת בַּעֲגָלוֹת אֶל הַשּׁוּק, אַךְ לֹא בָּזַזְנוּ מְאוּמָה וְלֹא הֵבֵאנוּ שׁוּם אִיש אֶל הַמְּעָרָה. לַלֶּפֶת וּלְתַפּוּחֵי הָאֲדָמָה שֶבָּעֲגָלוֹת קָרָא תָּם סוּאֶר נְצִיבֵי זָהָב וּשְׂכִיּוֹת חֶמְדָה. וְאַחֲרֵי נִצְחוֹנוֹת כְּמוֹ אֵלֶּה הָיִינוּ שָבִים בְּשָאוֹן וּבִמְהוּמָה אֶל מְעָרָתֵנוּ וַנִּתְפָּאֵר בִּשְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָה שֶׁבָּזַזְנוּ, בְּמִסְפַּר הָאֲנָשִים שֶרִצַּחְנוּ וּבַצְּלָבִים שֶשָּׂרַטְנוּ עַל חֲזֵה הַמּוּמָתִים. אַךְ מְעַט מְעַט נָפַל הַדָּבָר עָלֵינוּ לְמַשָּׂא.

בְּיוֹם בָּהִיר אֶחָד שָלַח תָּם סוּאֶר אֶת אַחַד הַנְּעָרִים לַעֲבוֹר בִּשְׂחִיף עֵץ דּוֹלֵק בְּיָדוֹ – “לַפִּיד בּוֹעֵר”, לְפִי דְבָרָיו, בְּכָל רְחוֹבוֹת הָעִיר, מַה שֶּׁהָיָה לְאוֹת, שֶבְּנֵי הַגְּדוּד מְחֻיָּבִים לְהֵאָסֵף יַחְדָּו. כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַפְנוּ כֻּלָּנוּ הִגִּיד לָנוּ, שֶנּוֹדַע לוֹ מִפִּי מְרַגְּלָיו, שֶבַּיָּמִים הַקְּרוֹבִים תַּעֲבֹר אוֹרְחַת סוֹחֲרִים סְפַרְדִים וְעַרְבִים עֲשִׁירִים, וּמָאתַיִּם פִּילִים לָהֶם, וְשִׁשָּׁה עֶדְרֵי גְמַלִּים וְיוֹתֵר מֵאֶלֶף בְּהֵמָה נוֹשְׂאוֹת מַשָּׂא – מֵאֵיזֶה מִין הָיְתָה הַבְּהֵמָה הַזֹּאת, לֹא יָדַע גַּם בְּעַצְמוֹ, – וְכֻלָּן עֲמוּסוֹת אַבְנֵי שֹהַם, וְכֻלָּם יַחֲנוּ מֵאַחֲרֵי מְעָרָתֵנוּ. וּמִכֵּיוָן שֶשְּׁמִירָתָם לֹא רַבָּה, וְהִיא מוֹנָה רַק אַרְבַּע מֵאוֹת חַיָּלִים, עַל כֵּן עָלֵינוּ לָשִׂים לָהֶם מַאֲרָב, לַהֲרוֹג אֶת בְּנֵי הָאָדָם וְלִשְדדֹ אֶת הָאֲבָנִים הַיְּקָרוֹת. תָּם צִוָּה עָלֵינוּ לִהְיוֹת נְכוֹנִים, לִלְטֹש אֶת הַחֲרָבוֹת וְלָשִׂים כַּדּוּרִים בָּרוֹבִים. מֵעוֹלָם לֹא הִתְנַפַּלְנוּ גַּם עַל עֶגְלוֹת הַצְּנוֹן מִבְּלִי שֶנִּשְתַּמֵּש בַּחֲרָבוֹת וּבְרוֹבִים, שֶבָּעֶצֶם הָיוּ רַק גִּזְרֵי פַּחִים וּמַקְלוֹת שֶל יָעִים.

מוּבָן שֶאֲנִי לֹא הֶאֱמַנְתִּי, כִּי יֵש בִּיכָלְתֵּנוּ לְהִתְנַפֵּל בְּמִין נֶשֶק כָּזֶה עַל אוֹרְחַת הַסְּפַרְדִּים וְהָעַרְבִים, אַךְ אֲנִי חָפַצְתִּי מְאֹד לְהַשְקִיף עַל הַגְּמַלִּים וְעַל הַפִּילִים, לָכֶן בָּאתִי בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בַּשָּׁעָה הַקְּבוּעָה אֶל הַמָּקוֹם הַמְיוּעָד וְיוֹשֵב עִם כָּל הַגְּדוּד בַּמַּאֲרָב. עַל פִּי הָאוֹת שֶנָּתַן לָנוּ תָּם קָפַצְנוּ כֻלָּנוּ מִמְּקוֹמֵנוּ, הִתְפָּרַצְנוּ מִן הַיַּעַר וַנָּרָץ בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה, אַךְ שוּם סְפַרְדִּים, עַרְבִים, גְמַלִּים וְשֶנְהַבִּים לֹא הָיוּ שָם. זֶה הָיָה פָּשוּט חֶבֶר מְטַיְּלִים שֶל בֵּית־הַסֵּפֶר לַיּוֹם הָרִאשוֹן שֶחָנָה פֹה, וְאַף אֵלֶּה הָיוּ יְלָדוֹת קְטַנּוֹת מְאֹד מִן הַמַּחְלְקָה הַנְּמוּכָה. אֲנַחְנוּ הִתְנַפַּלְנוּ עֲלֵיהֶן וַנְּגָרֵש אֶת הַתִּינוֹקוֹת, וּשְלָלֵנוּ הָיָה רַק פֵּרוֹת אֲחָדִים מְסֻכָּרִים, צַפִּיחִיּוֹת מִסְפָּר וּבֶן לָקַח עוֹד שָׁלָל בֻּבָּה אַחַת וּדְּזשוֹ – סִדּוּר תְּפִלּוֹת. אַךְ הִנֵּה בָּאָה הַמּוֹרָה, וְהִתְחִילָה דָשָה אֶת גַּבּוֹתֵינוּ בְּמִטְרוֹנָהּ. אֲנַחְנוּ הִשְׁלַכְנוּ אֶת שְלָלֵנוּ וַנִּבְרַח. אַבְנֵי שֹהַם, סוֹף סוֹף, לֹא רָאִיתִי, וָאֹמַר לְתָם עַל־אֹדוֹת הַדָּבָר הַזֶּה.

– הֲרֵי גַל גָּדוֹל שֶל אַבְנֵי שֹהַם הָיָה שָׁם, – עָנָה לִי, – גַּם עֲרָבִים וּגְמַלִּים וְכָל שְאָר הַדְּבָרִים.

– אַךְ מַדּוּעַ זֶה לֹא רָאִינוּ מְאוּמָה? – שָאַלְתִּי.

– הוּא עָנָה לִי, שֶאִלְמָלֵא הָיִיתִי שוֹטֶה כָּזֶה וָאֶקְרָא בַּסֵּפֶר הַנִּקְרָא “דוֹן קִישוֹט”, כִּי אָז יָדַעְתִּי מַדּוּעַ וְלֹא הָיִיתִי מַקְשָׁן. לְפִי דְבָרָיו הָיָה כָל זֶה מַעֲשֵׂה כִּשׁוּף. שָם הָיוּ חַיָּלִים לְמֵאוֹת, גַּם פִּילִים, וַהֲמוֹן אוֹצָרוֹת, אַךְ יֵש לָנוּ אוֹיְבִים אַדִּירִים־קוֹסְמִים שֶכְּדֵי לְהַכְעִיסֵנוּ הִפְּכוּ אֶת כָּל זֶה לְתַלְמִידוֹת בֵּית־סֵפֶר לַיּוֹם הָרִאשוֹן.

– לוּ כֵן, – אָמַרְתִּי, – הָבָה נִלְחַם אֵיפוֹא כְּנֶגֶד הַקּוֹסְמִים הַלָּלוּ.

אַךְ תָּם סוּאֶר כִּנָּה אוֹתִי חֲמוֹר.

קוֹסֵם כָּזֶה יִקְרָא לְעֶזְרָתוֹ מַחֲנֶה שָלֵם שֶל רוּחוֹת, וְהֵם יְרַטְּשוּ אוֹתְךָ כְּהֶרֶף עַיִן לִגְזָרִים. הֲלֹא קוֹמָתָם כָּעֵץ, וְעָבְיָם כְּמגְדָּל שֶל בֵּית תְּפִלָּה.

– אִם־כֵּן, – אָמַרְתִּי, – צָרִיךְ שֶנִּרְכּשׁ גַּם אָנוּ רוּחוֹת מִסְפָּר שֶיִּהְיוּ לָנוּ לְעֵזֶר, וְאָז נוּכַל לַאֲחֵרִים.

– כֵּיצַד אֵיפוֹא תִּרְכּשׁ אוֹתָם?

– לֹא יָדַעְתִּי. כֵּיצַד רוֹכְשִים אוֹתָם תָּמִים?

– כֵּיצַד? פָּשוּט מְאֹד. צָרִיךְ לְחַכֵּךְ מְנוֹרַת בַּרְזֶל יְשָנָה, אוֹ טַבַּעַת שֶל בַּרְזֶל, אָז יוֹפִיעוּ הָרוּחוֹת בִּרְעָמִים וּבִבְרָקִים וַיְמַלְּאוּ אֶת כָּל אֲשֶר יְצַוּוּם. הַנָּקֵל לָהֶם לַעֲקֹר מִן הָאֲדָמָה מִגְדָּל שָלֵם וְלִזְרֹק אוֹתוֹ עַל רֹאש כָּל הַבָּא לִקְרָאתָם.

– וּמִי זֶה יְצַוֶּה עֲלֵיהֶם?

– אוֹתוֹ קוֹסֵם, הַמְחַכֵּךְ אֶת הַמְּנוֹרָה אוֹ אֶת הַטַּבַּעַת, וְשֶעֲלֵיהֶם לִהְיוֹת נִשְמָעִים לוֹ. אִם הוּא יְצַוֶּה עֲלֵיהֶם, לְמָשָל, לִבְנוֹת אַרְמוֹן שֶל אַבְנֵי שֹׁהַם שֶאָרְכּוֹ יִהְיֶה אַרְבָּעִים מִיל וּלְמַלֵּא אוֹתוֹ סוּכָּר שֶל שְׂעוֹרִים אוֹ שְׂכִיּוֹת חֶמְדָה אֲחֵרוֹת, וּלְהָבִיא אֵלָיו אַחֲרֵי־כֵן אֶת בַּת הַמֶּלֶךְ הַכִינָאִי לְכַלָּה, אוֹ כָל מַה שֶיַּעֲלֶה עַל לִבּוֹ לְצַוּוֹתָם – הֲרֵי הֵם מְחֻיָּבִים לַעֲשׂוֹת הַכֹּל. אוֹ אִם יֹאבֶה לְהַסִּיעַ אֶת הָאַרְמוֹן הַזֶּה אֶל מָקוֹם אַחֵר, עֲלֵיהֶם לִסְחֹב אוֹתוֹ לְרֹחַב כָּל הָעוֹלָם, עַד שֶיִּמְצְאוּ מָקוֹם נֵאוֹת בִּשְבִילוֹ, אוֹ…

– אֲבָל, – הִפְסַקְתִּי אוֹתוֹ, – מַדּוּעַ הֵם חֲמוֹרִים כָּאֵלֶּה, שֶאֵינָם מַשְאִירִים אֶת הָאַרְמוֹנִים בִּשְבִיל עַצְמָם, תַּחַת הֱיוֹתָם עֲבָדִים נִכְנָעִים אֵצֶל אֲחֵרִים? לוּ אֲנִי תַחְתָּם, וְלֹא הָיִיתִי רָץ וְעוֹבֵד כַּךְ מִשּׁוּם זֶה, שֶעָלָה עַל לֵב אֵיזֶה אִיש לְחַכֵּךְ מְנוֹרַת בַּרְזֶל יְשָנָה אוֹ טַבַּעַת שֶל בַּרְזֶל.

– דַעְתְּךָ מְשֻׁנָּה מְאֹד, הֵיק פִּין. מְחֻיָּב אַתָּה לַעֲבוֹד, לוּ הָיִיתָ לָרוּחַ וְלוּ הָיָה אִיש מְחַכֵּךְ טַבַּעַת, אֵין שוֹאֲלִים וְאֵין שָׂמִים לֵב לִרְצוֹנֶךָ.

– מַה? לוּ הָיִיתִי רָם כָּעֵץ וְעָבֶה כְמִגְדָּל? טוֹב הַדָּבָר. אָנֹכִי הָיִיתִי בָא, אוּלָם הֱיֵה בָטוּחַ, בַּפַּעַם הַשֵּׁנִית לֹא הָיוּ קוֹרְאִים אוֹתִי לָבֹא עוֹד.

– אֵין כְּדַאי לְדַבֵּר עִמְּךָ אֲפִילוּ, הֵיק פִּין. אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ כְּלוּם וְאֵין אַתָּה מֵבִין כְּלוּם. רֹאשְךָ רֵיק לְגַמְרֵי. שְלשָׁה יָמִים תְּמִימִים חָשַׁבְתִּי עַל אֹדוֹת הַדָּבָר הַזֶּה וּלְסוֹף הֶחְלַטְתִּי לְנַסּוֹת, עַד כַּמָּה כֵּנִים הֵם דִּבְרֵי תָּם. אֲנִי הִשַּׂגְתִּי מְנוֹרַת פַּחִים יְשָנָה וְטַבַּעַת שֶל בַּרְזֶל הָלַכְתִּי הַיַּעְרָה, וָאֲחַכֵּךְ אוֹתָן שָם עַד שֶׁאֵד עָלָה מִמֶּנִּי, כְּמוֹ מִן הַקַּלַּחַת הָרוֹתַחַת – כָּל כַּךְ תָאַבְתִּי לִהְיוֹת בַּעַל אַרְמוֹן. אֲבָל כָּל זֶה הָיָה לַשָּׁוְא. לֹא הָיוּ לֹא רְעָמִים וְלֹא בְרָקִים, לֹא עָשָן וְגַם לֹא רוּחַ. אָז הֲבִינוֹתִי שֶׁכָּל זֶה הֶבֶל וְדִמְיוֹנוֹ שֶׁל תָּם. יַאֲמִין לוֹ הוּא בְעַרְבִים וּבְפִילִים, אֲבָל אֲנִי אֵינֶנִּי שׁוֹטֶה כָל כַּךְ – יוֹתֵר מִדַּי נִדְמָה הַדָּבָר לְתַלְמִידוֹת בֵּית־הַסֵּפֶר לַיּוֹם הָרִאשוֹן.

פֶּרֶק רְבִיעִי

כֹּה עָבְרוּ שְלשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה יְרָחִים. עָבְרוּ כְבָר מַחֲצִית יְמֵי הַחֹרֶף. בִּקַּרְתִּי בְהַתְמָדָה בְּבֵית־הַסֵּפֶר. לָמַדְתִּי קְרוֹא לַהֲבָרוֹת וְלִכְתּוֹב, שִנַּנְתִּי אֶת לוּחַ הַכֵּפֶל עַד שֵש פְּעָמִים שֶׁבַע – שְלשִׁים וַחֲמִשָּׁה. הָלְאָה מִזֶּה לֹא עָבַרְתִּי, וְחוֹשֵב אֲנִי, שֶאִלּוּ לָמַדְתִּי מֵאָה שָנָה, וְלֹא עָלָה בְיָדִי לְשַנֵּן יוֹתֵר מִזֶּה, אֵין לִי שׁוּם כִּשָרוֹן לַמַּתִּימַטִקָה.

בָּרִאשוֹנָה שָׂנֵאתִי אֶת בֵּית־הַסֵּפֶר, אַךְ לְאַט לְאַט הִתְרַגַּלְתִּי אֵלָיו. כְּשֶהָיָה כֹחִי אָפֵס לְגַמְרִי, הָיִיתִי תוֹעֶה כָל הַיּוֹם בְּאֵיזֶה מָקוֹם, וְהַמַּהֲלֻמּוֹת שֶהָיִיתִי מְקַבֵּל בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, תְּחַדֵּשְנָה אֶת כֹּחִי וַתְּלַמֵּדְנָה אוֹתִי בִינָה. וְכָל שֶהִרְבֵּיתִי לְבַקֵּר בְּבֵית־הַסֵּפֶר, כֵּן הוּקַל הַדָּבָר בִּשְבִילִי.כְּמוֹ כֵּן הִתְרַגַּלְתִּי לְאַט לְאַט לַסְּדָרִים שֶבְּבֵית הָאַלְמָנָה וְלֹא נִרְאוּ לִי עוֹד כְּאִלּוּ קָשִים הֵם מִנְּשׂוֹא. רַק הַחַיִּים בְּתוֹךְ אַרְבַּעַת הַכְּתָלִים וְהַשֵּׁנָה עַל הַמִּשְכָּב לֹא מָצְאוּ עֲדַיִין חֵן בְּעֵינַי, וְעַד שֶהִגִּיעוּ יְמוֹת הַקֹּר, הָיִיתִי בוֹרֵחַ בַּלַּיְלָה אֶל הַיַּעַר, יָשֵן שָם כְּאַוַּת נַפְשִׁי. אֶת חַיֵּי הַחֹפֶש הַיְּשָׁנִים שֶלִּי אָהַבְתִּי יוֹתֵר מֵחַיַּי הַחֲדָשִים; אֶפֶס גַּם לָאֵלֶּה הִתְרַגַּלְתִּי מְעַט מְעָט. אֲנִי וְהָאַלְמָנָה צָעַדְנוּ פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת אֲבָל בְּטוּחוֹת, וַנִּשְׂבַּע רָצוֹן יַחְדָּו זֶה מִזּוּ. הִיא הִגִּידָה אֲפִילוּ שֶפָּנֶיהָ לֹא יַאַדְמוּ עוֹד מִבּשֶׁת בִּגְלָלִי.

פַּעַם אַחַת בִּשְעַת סְעֻדַּת הַבֹּקֶר הָפַכְתִּי אֶת כְּלִי הַמֶּלַח וָאֶחְפֹּץ לִזְרוֹק מֵאַחֲרֵי גַּבִּי מִקְצַת מֶלַח שֶנִּפְזַר – סְגֻלָּה לְקַדֵּם אֶת פְּנֵי הָרָעָה. וְהִנֵּה הִתְנַפְּלָה עָלַי מִיס וַטְסוֹן.

– הָסֵר אֶת הַיָּדַיִם, הֶיקְלַבִּירִי! – הִתְחִילָה מְצַפְצֶפֶת. – תָּמִיד אַתָּה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אִוֶּלֶת!

הָאַלְמָנָה חָפְצָה לְהַמְלִיץ טוֹב עָלַי, אַךְ לֹא יָכֹל הַדָּבָר לְהַצִּילֵנִי מִן הָרָעָה, –יָדַעְתִּי הֵיטֵב. אֲנִי קַמְתִּי מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן זוֹעֵף וְעָצוּב. תָּמִיד הָיִיתִי חוֹשֵב, אַיֵּה תַּשִּׂיגֵנִי הַצָּרָה וּמַה תִּהְיֶה צָרָה זוּ. יוֹדֵעַ אֲנִי עוֹד תַּחְבֻּלּוֹת לְקַדֵּם פְּנֵי רָעָה, אַךְ בַּמִּקְרֶה זֶה לֹא יִסְכְּנוּ, עַל־כֵּן לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה וָאֵצֵא מִן הַבַּיִת מַרְגִּיש לְמַפְרֵעַ אֶת הָאָסוֹן הַמִּתְרַגֵּשׁ לָבֹא.

סַבּוֹתִי אֶת הַגַּן וָאֶעֱבֹר אֶת הַגָּדֵר הַגְּבוֹהָה. בַּלַּיְלָה נָפַל שֶלֶג צַח, וְעִקְבוֹת אֵיזֶה בֶן־אָדָם נִקְבְּעוּ בוֹ בָרוּר. הֵן בָּאוּ יָשָר מִמַּחְצֵב הָאֲבָנִים וַתָּסֹבְנָה אֶת כָּל הַגָּדֵר. אַךְ בְּתוֹךְ הַגַּן לֹא הָיוּ שוּם סִמְּנֵי בֶן־אָדָם. הַדָּבָר הִפְלִיאַנִי מְאֹד. לְמִי הָיָה צֹרֶךְ לִרְמוֹס פֹּה אֶת הַשֶּׁלֶג? הִתְחַלְתִּי מִתְבּוֹנֵן אֶל הָעִקְבוֹת. בָּרִאשוֹנָה לֹא רָאִיתִי בָהֶן שוּם דָּבָר מְיֻחָד. אַךְ לָאַחֲרוֹנָה מָצָאתִי בָהֶן לְגֹדֶל פַּחְדִי דְבַר מָה יָדוּעַ לִי, וָאָבֶן כִּי שַעְתִּי הִגִּיעָה. עַל עֲקֵב הָרֶגֶל הַשְּׂמָאלִית נִרְאָה לְעֵינַי סִמָּן שֶל צֶלֶב עָשׂוּי מִמַּסְמְרִים עָבִים, סְגֻלָּה לְגָרֵש אֶת הַטֻּמְאָה.

אַחֲרֵי רֶגַע אֶחָד עָמַדְתִּי כְבָר מֵעֵבֶר לַגִּבְעָה. לְעִתִּים הָיִיתִי מִתְבּוֹנֵן לְאָחוֹר בְּאֵימַת מָוֶת, אַךְ לֹא רָאִיתִי אִיש. כְּבָרָק הִתְפָּרַצְתִּי לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶל הַשּׁוֹפֵט, שֶפָּגַש אוֹתִי בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

– מַה זֶּה אַתָּה אָץ, נַעַר? הֲבָאתָ לְקַבֵּל אֶת נֶשֶךְ כַּסְפֶּךָ?

– לֹא, – עָנִיתִי, – כְּלוּם יֵש לִי לְקַבֵּל דְּבַר מָה?

– כֵּן, רִבִּית בְּעַד חֲצִי שָנָה שְלֵמָה. תְּמוֹל בָּעֶרֶב הָיָה הַמּוֹעֵד. יוֹתֵר מִמֵּאָה וַחֲמִשִּׁים דּוֹלַרִים – הוֹן שָׁלֵם בִּשְבִילְךָ, נַעַר. אַךְ טוֹב לְךָ שֶאֲחַבֵּר אֶת הַכֶּסֶף הַזֶּה אֶל הַקֶּרֶן שֶלְּךָ, אִם לֹא כֵּן תְּבַזְבֵּז אוֹתוֹ.

– לֹא, – אָמַרְתִּי, – אֲנִי אֵינִי בָּא כְלָל לְקַבֵּל כֶּסֶף, לֹא אֶת הָרִבִּית וְלֹא אֶת שֵשֶת הָאֲלָפִים שֶלִּי. יִשָּׁאֲרוּ נָא בְּיָדְךָ, סִיר. רוֹצֶה אֲנִי לָתֵת לְךָ בְּמַתָּנָה אֶת הַכֹּל, הַכֹּל.

הוּא הִשְקִיף עָלַי מִשְׁתּוֹמֵם, וְנִדְמֶה הָיָה שֶאֵינוֹ מֵבִין כְּלוּם. אַחַר כַּךְ שָאַל:

– מָה הַדָּבָר, נַעַר?

– אַל נָא תִשְאָלֵנִי כְלוּם, סִיר, כְּלוּם, אַךְ קְחָה נָא, בִּקַּשְתִּיךָ, קַח לְךָ אֶת הַכֶּסֶף.

– נַעַר, אֵינִי מֵבִין מָה אַתָּה סָח, מַה לָךְ?

– אֲבַקֶּשְׁךָ, אָנָא, קַח לְךָ אֶת הַכֶּסֶף וְאַל תִּשְאָלֵנִי דָבָר, אֵינִי חָפֵץ לְשַׁקֵּר!

הוּא חָשַב רֶגַע, וְאַחַר כַּךְ אָמַר:

– הִנֵּה, סָבוּר אֲנִי, שֶהֲבִינוֹתִי לְרֵעֲךָ. אַתָּה חָפֵץ לִמְסוֹר לִי אֶת זְכוּתְךָ, לִמְכּוֹר, וְלֹא לָתֵת בְּמַתָּנָה. הֲכֵן תַּחְשֹב? לֹא כֵּן? וּמִבְּלִי מַשָּׂא וּמַתָּן עוֹד, רָשַם דְּבָרִים אֲחָדִים עַל פִּסַּת נְיָר, קָרָא אוֹתָם בְּאָזְנַי וַיֹּאמַר:

– שְמַע נָא, זֶהוּ שְׁטָר עִסְקָא שֶלָּנוּ. כָּתוּב פֹּה, שֶׁאֲנִי קָנִיתִי מִמְּךָ אֶת זְכֻיוֹתֶיךָ. הֵא לְךָ דוֹלַאר, וְעַתָּה, חֲתוֹם!

אֲנִי חָתַמְתִּי וָאֶבְרָח.

אֵצֶל דְּזשִים, הַכּוּשִי שֶל מִיס וַטְסוֹן הָיָה כַדּוּר שֶל שֵׂעָר, מִדָּתוֹ כְּאֶגְרוֹף, שֶׁלְּפִי דְבָרָיו מָצָא אוֹתוֹ בְּקֵיבַת הַפָּר, וְעַל פִּי הַכַּדּוּר הַזֶּה יָכֹל הָיָה דְּזשִים לְנַבֵּא אוֹתוֹת מֵרֹאש, מִפְּנֵי שֶבְּתוֹךְ כַּדּוּר זֶה נִמְצָא רוּחַ יוֹדֵעַ הַכֹּל. וָאֵלֵךְ בָּעֶרֶב אֶל דְּזשִים וָאֹמַר לוֹ, שֶׁאָבִי שָב הָעִירָה, בַּאֲשֶׁר רָאִיתִי עַל הַשֶּׁלֶג אֶת עִקְבוֹתָיו, וּבִרְצוֹנִי לָדַעַת מָה הֵבִיא אוֹתוֹ הֲלוֹם וְאִם יַאֲרִיכוּ יְמֵי שְׁהוֹתוֹ פֹה.

דְּזשִים לָקַח אֶת כַּדּוּרוֹ, לָחַשּׁ קְצַת עָלָיו, הֲרִימוֹ וּזְרָקוֹ עַל הָאָרֶץ. הַכּדּוּר נָפַל הָכֵן וַיִּתְגַּלְגַּל רַק עַל שֶטַח אֶצְבַּע אַחַת. דְּזשִים זָרַק אוֹתוֹ עוֹד פְּעָמִים אֲחָדוֹת וְהַכּדּוּר נָפַל מִדֵּי פַעַם כְּמִנְהָגוֹ הָרִאשׁוֹן. אָז כָּרַע דְּזשִים עַל בִּרְכָּיו, הִטָּה אָזְנוֹ אֶל הַכַּדּוּר וְהִתְחִיל מַקְשִיב, אַךְ הָרוּחַ לֹא אָבָה דַבֵּר מְאוּמָה. דְּזשִים אָמַר, שֶהוּא אֵינוֹ חָפֵץ לְדַבֵּר חִנָּם בְּלִי כֶסֶף. הִפַּעְתִּי¹ לוֹ מַטְבֵּעַ יָשָן מְזֻיָּף, שֶנְחָשְתּוֹ נִשְקָפָה מִכָּל מָקוֹם, וְשֶהָיָה מְלֻכְלָךְ וּמָחוּק כָּל כַּךְ, שֶׁשּׁוּם אִיש לֹא יָכֹל לִטְעוֹת בּוֹ. עַל־אֹדוֹת הַדּוֹלַר שֶלִּי, מוּבָן, שֶשָּׁתַקְתִּי, כִּי דַי הָיָה לְכַדּוּר הַשֵּׂעָר גַּם בְּמַטְבֵּעַ פָּחוּת זֶה. דְּזשִים לָקַח אֶת הַמַּטְבֵּעַ, הֵרִיחַ אוֹתוֹ, חִכֵּךְ אוֹתוֹ, נְשָכוֹ בְשִׁנָּיו, וּלְסוֹף הִבְטִיחַ לְסַבֵּב אֶת הָעִנְיָן בְּאֹפֶן שֶלֹּא יַכִּיר כַּדּוּר הַשֵּׂעָר שֶהַמַּטְבֵּעַ מְזֻיָּף, וְהוֹסִיף אַגַּב אוּרְחָא שֶיִּקַח תַּפּוּחַ אֲדָמָה חַי, יִתְקַע בּוֹ אֶת הַמַּטְבֵּעַ וַיַּעַזְבֵהוּ שָׁם כָּל הַלַּיְלָה, וְלַבֹּקֶר לֹא תֵרָאֶה עוֹד הַנְּחשֶׁת, עַד שֶאֲפִילוּ בֶן אָדָם לֹא יַכִּיר אֶת הַזִּיּוּף, וּמִכָּל שֶכֵּן כַּדּוּר הַשֵּׂעָר. כַּמָּה טִפֵּש אֲנִי, שֶשָּׁכַחְתִּי עַל־אֹדוֹת תַּפּוּחַ הָאֲדָמָה. הֲלֹא גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי תַחְבּוּלָה זוֹ.

דְּזשִים שָׂם אֶת הַמַּטְבֵּעַ תַּחַת הַכַּדּוּר וְהִתְחִיל מַקְשִיב.

– עַתָּה הַכֹּל מְתֻקָּן, – אָמַר,– וְהַכַּדּוּר יַגִּיד עַתָּה אֶת כָּל הָאֱמֶת.

– הָבָה! – עָנִיתִי.

וְהַכַּדּוּר הִתְחִיל מְדַבֵּר לִדְּזשִים, וּדְזשִים אֵלַי, לֵאמֹר:

– אָבִיךָ הַזָּקֵן עֲדַיִין אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְעַצְמוֹ, מָה הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת. פַּעַם בִּרְצוֹנוֹ לַעֲזֹב אֶת הַמָּקוֹם, וּפַעַם – לְהִשָּׁאֵר פֹּה. אַךְ אַתָּה הִשָּׁקֵט, הִיק, תֵּן לַזָּקֵן שֶיַּעֲשֶׂה כַאֲשֶר יַעֲלֶה עַל רוּחוֹ. סְבִיבָיו מְרַחֲפִים שְנֵי מַלְאָכִים, אֶחָד לָבָן, וְאֶחָד שָחוֹר. הַלָּבָן חָפֵץ לְהוֹצִיאוֹ אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, וּבָא הַשָּׁחוֹר וְהָדַף אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ. דְּזשִים הֶעָלוּב אֵינוֹ יָכֹל לְהַגִּיד מִי יִתְגַּבֵּר, הַלָּבָן אוֹ הַשָּׁחוֹר. אֹשֶר מוּכָן בִּשְבִילְךָ לֶעָתִיד, תָּבֹא גַם צָרָה, אַךְ גַּם שְׂמָחוֹת רַבּוֹת. בָּרִאשוֹנָה תָבֹאנָה מַחֲלוֹת וּפְגָעִים, אַךְ אַחֲרֵיהֶן – בְּרִיאוּת וָאֹשֶר. אֶצְלְךָ תִּהְיֶינָה שְׁתֵּי נְעָרוֹת, אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת שְחוֹרָה; אַחַת עֲשִירָה וְהַשְּׁנִיָּה עֲנִיָּה. אַתָּה תִשָּׂא לְךָ קֹדֶם אֶת הָעֲנִיָּה, אַחַר־כַּךְ – אֶת הָעֲשִירָה. אָסוּר לְךָ לָגֶשֶת אֶל הַמַּיִם, שֶמָּא תִּפֹּל לְתוֹכָם וְתִטְבָּע. שְמַע בְּקוֹל דְּזשִים הַזָּקֵן הֶעָלוּב, הִיק, וְאַל תִּשְכַּח אֶת אֲשֶׁר הִגִּיד לָךְ.

בְּקוֹל רָם וַחֲגִיגִי נָתַתִּי לוֹ הַבְטָחָתִי עַל הַדָּבָר הַזֶּה.

כְּשֶנִּכְנַסְתִּי בְעֶרֶב אוֹתוֹ הַיּוֹם אֶל חַדְרִי עִם הַנֵּר הַדּוֹלֵק בְּיָדִי, רָאִיתִי אֶת אָבִי עַל הַכִּסֵּא.

פֶּרֶק חֲמִישִי

תָּמִיד הָיִיתִי יָרֵא אוֹתוֹ מְאֹד, כִּי הִכְאִיב לִי בְמַהֲלֻמּוֹתָיו מְאֹד. אַךְ הַפַּעַם הֲבִינוֹתִי, שֶאֵין הַיָּמִים הָאֵלֶּה דוֹמִים לַיָּמִים שֶעָבְרוּ בָרִאשׁוֹנָה. אָמְנָם, עָמַדְתִּי לִשְאֹף רוּחַ. מִן הַהַפְתָּעָה נִפְסְקָה נְשִימָתִי, אַךְ מְהֵרָה הִתְגַּבַּרְתִּי עַל עַצְמִי וָאֶצְעַד לְפָנִים.

אָבִי הָיָה כְבֶן חֲמִשִּׁים, וּמַרְאֵהוּ כְבָר כְּזָקֵן. שַׂעֲרוֹתָיו הָאֲרֻכּוֹת הַמְסֻבָּכוֹת וְהַשְּׁמֵנוֹת נָפְלוּ עַל פָּנָיו, בְּאֹפֶן שֶעֵינָיו הִבְרִיקוּ מִבֵּינֵיהֶן, כְּמוֹ מִתּוֹךְ סְבַךְ שֶל שִׂיחִים. גַּם בְּשַׂעֲרוֹת רֹאשוֹ, גַּם בְּשַׂעֲרוֹת זְקָנוֹ לֹא הָיָה אַף שֵּׂעָר לָבָן אֶחָד. בְּפָנָיו, כָּל כַּמָּה שֶהָיוּ נִרְאִים, לֹא נִרְאֲתָה טִפַּת דָּם; הֵם גַּם חִוְרִים לֹא הָיוּ, אֶלָּא צִבְעָם הָיָה כְצֶבַע הַמָּוֶת, יְרַקְרַק, – נוֹרָא הָיָה לְהַבִּיט עֲלֵיהֶם, – דּוֹמִים הָיוּ לְבֶטֶן הַדָּג. אֵיזֶה סְמַרְטוּטִים הָיוּ תְלוּיִים עָלָיו בִּמְקוֹם בְּגָדִים. אֶת הָרֶגֶל הַיְמָנִית הֵרִים עַל בִּרְכּוֹ הַשְּׂמָאלִית, וּמִן הַמַּגָּף הַפָּתוּחַ לִרְוָחָה נִשְקְפוּ שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת, עַל הָרִצְפָּה הִתְגּוֹלְלָה מִגְבַּעַת הַצֶּמֶר שֶלּוֹ הַיְשָנָה וְהַמְעוּכָה.

מַחֲרִיש הִתְבּוֹנַנְתִּי בוֹ. גַּם הוּא לֹא גָרַע עַיִן מִמֶּנִי, בְּהִתְנוֹעֲעוֹ עַל הַכִּסֵא. לְסוֹף הִצַּגְתִּי אֶת הַנֵּר עַל הַשֻּׁלְחָן וָאֵרֶא וְהִנֵּה הַחַלּוֹן פָּתוּחַ. מַשְמָע, הַזָּקֵן טִפֵּס עַל הַגַּג וְנִכְנַס דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן. גַּג אָרוּר. אַבָּא הִתְבּוֹנֵן בִּי עוֹד זְמַן רַב מִכָּל צַד וַיֹאמֶר פִּתְאֹם:

– שֵד מִשַֹחַת, אֵיזֶה פרנט – הַבִּיטוּ נָא. וְכִי מָה אַתָּה אוֹמֵר בְּלִבְּךָ? חוֹשֵב אַתָּה שֶנַּעֲשֵׂיתָ אָדוֹן חָשוּב?

– לוּ כֵן, –עָנִיתִי. הֲכָכָה תָּעִיז לְדַבֵּר עִם אָבִיךָ, כְּלַבְלֵב! – הִתְחִיל נוֹהֵם, – נִדְמָה שֶהִסְפַּקְתָּ כְּבָר לְמַלֵּא אֶת רֹאשְךָ כָּל מִינֵי הֲבָלִים בְּמֶשֶךְ הַזְּמָן, שֶלֹּא הִתְרָאִינוּ. כַּתֵּר נָא. אֲנִי אֲגָרֵש מֵרֹאשְךָ אֶת הַשִּגָעוֹן. שָמַעְתִּי, שֶאַתָּה מְבַקֵּר בְּבֵית־הַסֵּפֶר וְיוֹדֵעַ אַתָּה קְרוֹא וּכְתוֹב, וְעַל כֵּן תַּחֲשוֹב, שֶטּוֹב אַתָּה מֵאָבִיךָ? הוֹי, בְּהֵמָה. הִנֵּה אַרְאֶה לְךָ! מִי נָתַן לְךָ הָרִשָּׁיוֹן לְבַקֵּר בִּבֵית־הַסֵּפֶר? מִי, הֲרֵינִי שוֹאֵל אוֹתְךָ, הִרְשָה לְךָ!

– הָאַלְמָנָה. הִיא צִוְּתָה.

– הָאַלְמָנָה? וּמִי הִרְשָׁה לָאַלְמָנָה לִתְקוֹעַ אֶת חָטְמָהּ בַמָּקוֹם שֶאֵין שוֹאֲלִים לַעֲצָתָהּ?

– אֵין אִיש.

– טוֹב אֵיפוֹא, אֲנִי אַרְאֶה לָהּ. וְאַתָּה גֹלֶם, פּוֹחֵז, עֲזוֹב אֶת בֵּית־הַסֵּפֶר. הֲשָׁמַעְתָּ? אֲנִי אַרְאֶה לַכֹּל, כֵּיצַד מְמַלְּאִים רֹאשוֹ שֶל שוֹטֶה כָּמוֹךָ רַעְיוֹנוֹת, שֶטּוֹב אַתָּה מֵאָבִיךָ. לוּ תְנַסֶּה לְהַרְאוֹת אֶת חָטְמְךָ בְּבֵית־הַסֵּפֶר. אִמְּךָ לֹא יָדְעָה לֹא קְרוֹא וְלֹא כְּתוֹב, וְכַךְ מֵתָה, וְאִיש מִמִּשְפַּחתֵּנוּ לֹא שָנָה, וְגַם אֲנִי לֹא אֵדַע, וּפִתְאֹם יָבֹא בֶּן בְּהֵמָה כָּזֶה וִידַמֶּה לוֹ חֶזְיוֹנוֹת לֹא שָעַר אִיש. אַךְ אֲנִי לֹא אֶסְבֹּל כָּזֹאת, הֲשָמַעְתָּ? הַרְאֵה, כֵּיצַד אַתָּה יוֹדֵעַ לִקְרֹא?

לָקַחְתִּי אֶת הַסֵּפֶר וְהִתְחַלְתִּי קְרוֹא עַל־אֹדוֹת הַגֵּינֵירַל וַשִּׁינְגְטוֹן וְהַמִּלְחָמָה. רֶגַע שָמַע אֶת קְרִיאָתִי, אַחַר כַּךְ חָטַף אֶת הַסֵּפֶר מִיָּדִי, זָרַק אוֹתוֹ אֶל הַזָּוִית אֲשֶר מִנֶּגֶד וַיִּנְהַם:

– גֹלֶם מַמָּש. מֵעוֹלָם לֹא הֶאֱמַנְתִּי. חָשַבְתִּי כִי נַעֲשָׂה לְבֶן חַיִל. אַךְ כַּתֵּר נָא, אֲנִי אוֹצִיא אֶת הַגַּאֲוָה מֵרֹאשְךָ. אֲנִי לֹא אֶסְבֹּל כָּזֹאת, הֲשָמַעְתָּ? אֲנִי לֹא אֶעֱשֶׂה הִתּוּלִים, וְאִם אֶמְצָאֲךָ בְּבֵית־הַסֵּפֶר – אַתָּה הָאָדוֹן הֶחָשוּב, וַאֲחַלֵּק לְךָ מַהֲלֻמּוֹת שֶצַּעֲקָתְךָ תַּגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה. הֲרֵי כְּלוּם אֵינְךָ חָסֵר עוֹד, אֶלָּא שֶיַּעֲשוּךָ לְחָסִיד צָבוּעַ. לֹא, שֵד מִשַּׁחַת – הֲרֵי זֶה בֶן לִי!

הוּא חָטַף מֵעַל הַשֻּׁלְחָן תְּמוּנָה קְטַנָּה שֶל צְבָעִים, שֶהָיָה מְצֻיָּר עָלֶיהָ נַעַר רוֹעֶה שְתֵּי פָרוֹת, וַיִּשְאַל:

– וְזֶה מָה?

– תְּמוּנָה זוּ נִתְּנָה לִי לְמַתָּנָה בַעֲבוּר שֶהֵטַבְתִּי לָדַעַת אֶת הַשֵּׁעוּרִים.

הוּא קָרַע אוֹתָהּ חִיש לִגְזָרִים וַיִּשְאַג:

– חַכֵּה נָא, מִמֶּנִּי תְקַבֵּל מַתָּנָה נָאָה מִזּוּ. אֲנִי אֲצַיֵּר לְךָ תְמוּנָה עַל גַּבֶּךָ.

הוּא יָשַב שוּב עַל מְקוֹמוֹ וְהִתְחִיל מְנַהֵם דְּבַר מָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אַחַר־כַּךְ שָב לְדַבֵּר בְּקוֹל רָם:

– הֲנִרְאָה כָזֹאת? הַבִּיטוּ נָא, בִּקַּשְתִּיכֶם, עַל פְרַנְט זֶה! מִטָּה, סְדִינִים, מַרְבָד עַל הָרִצְפָּה. וְאָבִיו הוֹרוֹ יָשֵן בָּרֶפֶת עִם הַחֲזִירִים יַחְדָּו אוֹ בְמָקוֹם אַחֵר כְּגוֹן זֶה. וְלָזֶה יִקָּרֵא בֵן. חַכֵּה נָא עֶלֶם, אֲנִי אוֹצִיא אֶת הַהֶבֶל מֵרֹאשְךָ, זְכוֹר נָא אֶת דְּבָרַי – אֲנִי אוֹצִיא. הִנֵּה תַכִּיר אוֹתִי, רַמָּאי. אוֹמְרִים שֶיֵּש לְךָ כֶּסֶף. הַאֱמֶת הַדָּבָר? – הִפְסִיק פִּתְאֹם אֶת זֶרֶם דְּבָרָיו.

– שֶקֶר הַדָּבָר.

– הֲרֵינִי מַגִּיד לְךָ, עֶלֶם: זָכוֹר תִּזְכּוֹר שֶמְּדַבֵּר אַתָּה עִם אָבִיךָ. הִזָּהֵר שֶלֹּא תִפָּקַע סַבְלָנוּתִי. זֶה שְנֵי יָמִים הֲרֵינִי סוֹבֵב בָּעִיר, וְהַכֹּל מְדַבְּרִים רַק עַל אֹדוֹת כַּסְפֶּךָ. גַּם בַּבִּקְעָה סִפְּרוּ לִי כְבָר אֹדוֹתָיו. מַשְמָע, שֶאֱמֶת הַדָּבָר. עַל־כֵּן בָּאתִי; מָחָר תַּמְצִיא לְיָדִי אֶת הַכֶּסֶף הַזֶּה. הֲשָמַעְתָּ? הוּא דָרוּש לִי

– אֵין לִי שוּם כֶּסֶף.

– שַקֵּר תְּשַקֵּר. כַּסְפְּךָ אֵצֶל הַשּׁוֹפֵט,

וּמְחֻיָּב אַתָּה לְהַמְצִיאוֹ לְיָדִי. הוּא דָרוּש לִי, הִגַּדְתִּי לְךָ.

– אֵין לִי כֶסֶף. שְאַל בְּעַצְמְךָ אֶת פִּי הַשּׁוֹפֵט. גַּם הוּא יַגִּיד לְךָ.

– יָפֶה, אֲנִי אֶשְאָלֵהוּ. אֲנִי אֲלַמְּדֵהוּ בִינָה, אִם לֹא יִפְתַּח לְפָנַי אֶת צְרוֹרוֹ. כַּמָּה יֵש בְּכִיסְךָ? הָבָה.

– יֵש לִי רַק דּוֹלַר אֶחָד, וְהוּא דָרוּש לִי, כְּדֵי…

– יָרוֹק אִירַק עַל הַצֹּרֶךְ שֶיֵּש לְךָ בּוֹ. תְּנֵהוּ הַלוֹם, מַהֵר.

הוּא לָקַח אֶת הַמַּטְבֵּעַ, ² נָשַק אוֹתוֹ, כְּדֵי לְהִוָּכַח שֶאֵינוֹ מְזֻיָּף וַיֹּאמֶר, שֶהוּא הוֹלֵךְ הָעִירָה לִקְנוֹת לוֹ יַיִן שָׂרוּף, שֶכָּל הַיּוֹם לֹא הִכְנִיס טִפָּה לְתוֹךְ פִּיו (וּבְאוֹתָהּ שָעָה נָדֵף מִמֶּנּוּ רֵיחַ כְּמוֹ מֵחָבִית שֶל יַיִן). אַחַר־כַּךְ, כְּשֶיָּצָא כְבָר בְּעַד הַחַלּוֹן עַל הַגַּג, הִכְנִיס שוּב אֶת רֹאשוֹ לְתוֹךְ הַחַלּוֹן, וַיְגַדְּפֵנִי עוֹד עַל גַּאֲוָתִי וְעַל רְצוֹנִי לִהְיוֹת חָכָם מִמֶּנּוּ, וְעוֹד הַפַּעַם, כְּשֶחָשַבְתִּי שֶהוּא הָלַךְ כְּבָר לְגַמְרִי, נִרְאָה בַּחַלּוֹן וַיְצַוֶּה לִזְכּוֹר, שֶיַּלְקֵנִי, אִם יִמְצָאֵנִי בְבֵית־הַסֵּפֶר.

מִמָּחֳרָת הָלַךְ שִכּוֹר לְגַמְרִי אֶל הַשּׁוֹפֵט טַאטְשֶר, וְאִיֵּם עָלָיו שֶאִם לֹא יִתֵּן לוֹ אֶת הַכֶּסֶף, יִתְבַּע אוֹתוֹ לָדִין.

אַךְ הַשּׁוֹפֵט טַאטְשֶר וְהָאַלְמָנָה הִגִּישוּ בַּקָּשָה אֶל בֵּית הַמִּשְפָּט, שֶיּוֹצִיאוּ אוֹתִי מֵרְשוּת אַבָּא, וַיְמַנּוּ אֶחָד מֵהֶם לְאַפּוֹטְרוֹפּוּס לִי. זֶה הָיָה הַמּוֹצָא הַטּוֹב מִכֹּל בִּשְבִילִי. אַךְ לָאָסוֹן נִתְמַנָּה שוֹפֵט חָדָש בְּעִירֵנוּ, אֲשֶר לֹא יָדַע אֶת הַזָּקֵן שֶלִּי, וַיַּחְלֵט שֶלֹּא מִן הַיֹּשֶר לְהַחֲרִיב מִשְפָּחָה וְלִגְזוֹל מֵהָאָב אֶת בְּנוֹ, מִשּׁוּם זֶה נֶאֶלְצוּ הַשּׁוֹפֵט טַאטְשֶר וְהָאַלְמָנָה לַחְדֹּל מֵהָעִנְיָן הַזֶּה בְּלִי תוֹצָאוֹת.

הַדָּבָר הַזֶּה הוֹסִיף רַק שֶמֶן עַל הַלֶּהָבָה, וְהַזָּקֵן שֶלִּי הִתְעַקֵּש בְּלִי קֵץ. הוּא אִיֵּם שֶיַּכֵּנִי עַד מָוֶת, אִם לֹא אַמְצִיא לוֹ אֶת הַכֶּסֶף. אֲנִי מִהַרְתִּי אֶל הַשּׁוֹפֵט טַאטְשֶר וָאֶלְוֶה אֶצְלוֹ שְלשָׁה דוֹלַרִים מִכַּסְפִּי. אַבָּא לָקַח אוֹתָם, שָתָה לְשָכְרָה, הִתְהוֹלֵל, גִּדֵּף וְהֵקִים מְהוּמוֹת בְּכָל הָעִיר עַד שֶאָסְרוּ אוֹתוֹ בַכֶּלֶא לְמֶשֶךְ שָבוּעַ תָּמִים. אַךְ לֹא חָדָש הָיָה הַדָּבָר בִּשְבִילוֹ וְלֹא לִמְּדֵהוּ תְבִינָה. הוּא אָמַר שֶיְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת כָּל רָעָה אַךְ אִי אֶפְשָר לִשְלוֹל מִמֶּנּוּ אֶת שִלְטוֹנוֹ עַל בְּנוֹ יוֹצֵא חֲלָצָיו. וְהוּא יוֹכִיחַ אֶת הַדָּבָר לְכָל הָעִיר וְלִבְנוֹ הַמִּתְיַפֶּה בִּבְגָדָיו, בְּחַלְּקוֹ לוֹ מַהֲלֻמּוֹת, שֶיִּזְכּוֹר אוֹתָן כָּל יְמֵי חַיָּיו.

לְסוֹף הַמּוֹעֵד הוֹצִיאוּ אֶת אַבָּא לַחֹפֶש. הַשּׁוֹפֵט הֶחָדָש הֶחְלִיט לְהַחֲזִירוֹ בִתְשוּבָה. הוּא לָקַח אוֹתוֹ אֶל בֵּיתוֹ, נָתַן לוֹ בְגָדִים חֲדָשִים נְקִיִּים תַּחַת הַשַּׂקִים שֶלָּבַשׁ, הִשְאִיר אוֹתוֹ לִסְעֻדַּת הַבֹּקֶר וְלִסְעֻדּוֹת הַצָּהֳרָיִם וְהָעֶרֶב, – בְּמִלָּה אַחַת בָּא בְּקִשְרֵי יְדִידוּת עִם אָבִי. אַחֲרֵי סְעֻדַּת הָעֶרֶב הִתְחִיל מְדַבֵּר עִמּוֹ עַל־אֹדוֹת הָאֱלֹהִים, עַל־אֹדוֹת יוֹם הַדִּין הַנּוֹרָא, עַל־אֹדוֹת כִּתְבֵי הַקֹּדֶש וְחֶבְרַת הַפִּכָּחוֹן, – עַד שֶהַזָּקֵן שֶלִּי נִרְגַּש אֲפִילוּ, הִתְחִיל בּוֹכֶה וּמוֹדֶה, שֶחַי כָל יָמָיו כְּשוֹטֶה אֻמְלָל, אַךְ עַתָּה שָבָה אֵלָיו בִּינָתוֹ, חָפֵץ לְהַתְחִיל חַיִּים חֲדָשִים וְלִהְיוֹת לְאִיש, אֲשֶר שוּם בֶּן אָדָם לֹא יִהְיֶה נֶאֱלָץ עוֹד לְהִתְבַּיֵּש בִּגְלָלוֹ, אִם רַק יַעֲזוֹר לוֹ הָאָדוֹן הַשּׁוֹפֵט וְלֹא יַהֲדֹף אוֹתוֹ מֵעַל פָּנָיו בְּחֶרְפָּה. הַשּׁוֹפֵט עָנָה שֶהוּא נָכוֹן לִפּוֹל עַל צַוָּארָיו בִּגְלַל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְגַם הוֹרִיד דִמְעָה מֵרֹב רֶגֶּש. גַּם אִשְתּוֹ בָכְתָה. אַבָּא הוֹכִיחַ, שֶכָּל יְמֵי חַיָּיו לֹא הֵבִין אִישׁ לְלִבּוֹ, וְשֶהַחֶסֶד יָקָר מִכֹּל בִּשְׁבִיל בֶּן הָאָדָם הָאוֹבֵד. הַשּׁוֹפֵט הִסְכִּים לִדְבָרָיו לְגַמְרִי, וַיִּבְכּוּ שְנֵיהֶם עוֹד. כְּשֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה לִשְכַּב, קָם אָבִי בַּעַל הַתְּשוּבָה מִמְּקוֹמוֹ, הוֹשִיט אֶת יָדוֹ וַיֹּאמַר:

– הַבִּיטוּ עַל כַּף יָד זוּ, גְּבִירוֹת וַאֲדוֹנִים, קָחוּהָ וְלָחֲצוּ אוֹתָהּ. הֲרֵי זֶה לֹא כְבָר הָיְתָה עֲדַיִּן יָד שֶל בְּהֵמָה, אַךְ לֹא כֵּן עַכְשָו, עַכְשָו הִיא כַף יַד שֶל בֶּן אָדָם שֶהִתְחִיל לִחְיוֹת חַיִּים חֲדָשִים, וְשֶהוּא מְבַכֵּר לָמוּת מִשּׁוּב אֶל הַדֶּרֶךְ אֲשֶר הָלַךְ בָּהּ קֹדֶם. זִכְרוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַל תִּשְכְּחוּ אֶת הָאִיש שֶהוֹצִיא מִפִּיו. עַכְשָיו הִיא יָד שֶל אִיש יָשָר, קָחוּהָ, אַל תִּרְאוּ, לְחָצוּהָ.

הַשּׁוֹפֵט, אִשְתּוֹ וְכָל בָּנָיו בָּזֶה אַחַר זֶה לָחֲצוּ אֶת יַד הַזָּקֵן, וְאֵשֶׁת הַשּׁוֹפֵט נָשְקָה אוֹתָהּ אֲפִילוּ. אַחַר כַּךְ חָתַם עַל אֵיזוֹ הַבְטָחָה חֲגִיגִית, בְּהַצִּיגוֹ תַחְתֶּיהָ שְלשָׁה צְלָבִים. הַשּׁוֹפֵט הֵעִיר הֶעָרָה, שֶהַיּוֹם הַזֶּה הוּא הַמְאֻשָּׁר בְּחַיָּיו, וְאַחַר לִוְּתָה כָל הַמִּשְפָּחָה בְנִצָּחוֹן אֶת אָבִי אֶל הַחֶדֶר הַיָּפֶה מִכָּל הַחֲדָרִים, חֲדַר אוֹרְחִים. בַּלַּיְלָה הִתְאַוָּה הַזָּקֵן מְאֹד לִשְתּוֹת יַיִן וּבַשָּׁעָה שֶהַכֹּל יָשְנוּ, יָצָא בְעַד הַחַלּוֹן עַל גַּג הַמַּעֲקֶה, יָרַד אַרְצָה, הִתְגַּנֵּב וַיָּבֹא הָעִירָה, וַיָּמֶר שָם אֶת בִּגְדוֹ הֶחָדָש בְּבַקְבּוּק יַיִן. מְזֻיָּן כַּךְ, שָב חֶרֶש אֶל קִנּוֹ הַחַם וַיָּחֹג שָם אֶת תְּשוּבָתוֹ עַל פִּי דַרְכּוֹ. לִפְנוֹת בֹּקֶר חָפֵץ לִבְרוֹחַ בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ עַצְמָהּ מִן הַחֶדֶר, אֶלָּא שֶלֹּא עָמַד הָכֵן עַל רַגְלָיו, נָפַל מֵעַל הַגַּג וַתִּשָּׁבֵר זְרוֹעוֹ בִשְנֵי מְקוֹמוֹת. מִבְּלִי הֱיוֹת לוֹ כֹּחַ לָנוּעַ, שָכַב כִּשְתֵּי שָעוֹת עַל הַשֶּׁלֶג, שֶשָּׁם מְצָאוּהוּ קָפוּא לְמֶחֱצָה. הֵבִיאוּ אוֹתוֹ אֶל בֵּית הַחוֹלִים – וַאֲנִי יָכֹלְתִּי לְהַרְגִּיש אֶת עַצְמִי שָלֵו בְּמֶשֶךְ שְבוּעוֹת אֲחָדִים. וּבַחֲדַר הַכָּבוֹד שֶל הַשּׁוֹפֵט צָרִיךְ הָיָה לְהָבִיא מַבּוּל שָלֵם עַד שֶנַּעֲשָׂה אֶפְשָר לְהִכָּנֵס לְתוֹכוֹ.

פֶּרֶק שִשִּׁי

בֵּינְתַּיִם זָרְמוּ הַמִּקְרִים בְּאֹפֶן הַיּוֹתֵר טוֹב. אַךְ הִנֵּה יָצָא אָבִי שוּב לַחֹפֶש וְשוּב הִתְחִילוּ תַּעֲלוּלָיו. הָלַךְ אֶל הַשּׁוֹפֵט טַאטְשֶר וְאִיֵּם שֶיִתְבַּע אוֹתוֹ לָדִין, אִם לֹא יִתֵּן לוֹ אֶת הַכֶּסֶף. וְאָמְנָם, הִגִּיש עָלָיו תְּלוּנָה אֶל הַמִּשְפָּט. אִיֵּם גַּם עָלַי, שֶלַּמְרוֹת אִסּוּרוֹ, הוֹסַפְתִּי לְבַקֵּר בְּבֵית־הַסֵּפֶר. פְּעָמִים שְתַּיִם הֶעֱרִים וַיַּחְטְפֵנִי וַיַּכֵּנִי יָפֶה, אַךְ לָרֹב הָיִיתִי מַצְלִיחַ לְהִמָּלֵט מִפָּנָיו. קוֹדֶם לֹא הֵסֵב לִי בֵּית־הַסֵּפֶר עֹנֶג מְיֻחָד, אַךְ עַכְשָו הָיִיתִי מְבַקֵּר בּוֹ בְשִׂמְחָה לְהַכְעִיס אֶת אָבִי. הַמִּשְפָּט שֶנִּהֵל אָבִי בִּגְלַל הַכֶּסֶף נִמְשַךְ זְמָן רַב וְאֶפְשָר הָיָה שֶיִּמָּשֵךְ עַד אֵין קֵץ. וַאֲנִי הָיִיתִי לֹוֶה שְנַיִם וּשְלשָׁה דוֹלַרִים מֵאֵת הַשּׁוֹפֵט, לָתֵת כֹּפֶר לְאָבִי שֶלֹּא יַכֵּנִי. וְאַךְ בָּא הַכֶּסֶף לְיָדוֹ, סָבָא לְשָכְרָה, הִפְרִיעַ אֶת הַסֵּדֶר בַּחוּצוֹת וְתֵכֶּף הוּבָא אֶל בֵּית הָאֲסוּרִים. אַגַּב, חַיִים כָּאֵלֶּה הָיוּ לְפִי רוּחוֹ, הוּא לֹא בִקֵּש אַחֶרֶת.

סַבְלָנוּתָהּ שֶל הָאַלְמָנָה פָּקְעָה מִשּוּם שֶאַבָּא הָיָה תּוֹעֶה תָמִיד סְבִיב בֵּיתָהּ. הִיא הִזְהִירָה אוֹתוֹ כְבָר פְּעָמִים אֲחָדוֹת וּלְסוֹף אָמְרָה שֶתִּקְרָא אֶת שְכֵנֶיהָ לְעֵזֶר לָהּ, אַךְ לְלֹא הוֹעִיל. אָבִי קָצַף קֶצֶף גָּדוֹל וַיֹּאמַר שֶהוּא יַרְאֶה לְמִי הַשִּׁלְטוֹן עַל הִיקַלְבִּירִי פִין. בְּיוֹם אָבִיב יָפֶה אֶחָד, כְּשֶלֹּא הִרְגַּשְתִּי שוּם רָעָה, אָרַב לִי, מְשָׂכַנִּי בְּכֹחַ אֶל הַנָּהָר, וַיּוֹשִיבֵנִי בְסִירָה. יָצָא עִמִּי אֶל חוֹף אִילַנוּיס, וַהֲבִיאַנִי אֶל סֻכָּה יְשָנָה שֶל קוֹרוֹת בְּסֹבֶךְ הַיַּעַר, שֶאִי אֶפְשָר הָיָה לְאִיש מִן הַצַּד לִמְצֹא אוֹתָהּ.

אֲנִי לֹא הֵעַזְתִּי לָסוּר מִמֶּנוּ אַף פְּסִיעָה אַחַת, וְלֹא הָיְתָה כָל אֶפְשָרוּת לִבְרוֹחַ. אֲנַחְנוּ יָשַבְנוּ בִמְלוּנָה יְשָנָה זוּ, וְאַבָּא סָגַר אֶת הַדֶּלֶת בַּלַּיְלָה וְאֶת הַמַּפְתֵּחַ הֶחְבִּיא מְרַאֲשׁוֹתָיו. הָיָה לוֹ קְנֵה רוֹבֶה יָשָן, שֶבְּוַדַּאי גָּנַב אוֹתוֹ בְאֵיזֶה מָקוֹם. וַאֲנַחְנוּ צַדְנוּ צַיד, דַּגְנוּ וְנִתְפַּרְנֵס בִּשְלָלֵנוּ. לִפְעָמִים סָגַר אוֹתִי הַזָּקֵן בַּבַּיִת, וַיֵּלֶךְ לְבַדּוֹ אֶל הַחוֹף וַיַּחֲלִיף שָׁם אֶת צֵידוֹ וְאֶת דָּגָיו בְּיַיִן. אַחַר כַּךְ שָב הַבַּיְתָה, סָבָא יַיִן וַיַּכֵּנִי. נוֹדַע לָאַלְמָנָה, אֵיפֹה הֶחְבִּיאַנִי הַזָּקֵן, וַתִּשְלַח אֶחָד מֵאֲנָשֶיהָ לְחַלְּצֵנִי. אַךְ אַבָּא אִלֵּץ אוֹתוֹ לִבְרוֹחַ בִּקְנֵה רוֹבוֹ. אֶפֶס, עַד מְהֵרָה הָרְגַלְתִּי לַחַיִּים כָּאֵלֶּה, וַאֲפִילוּ אַהֲבָה הִתְחַלְתִּי מַרְגִּיש אֲלֵיהֶם, רַק רְצוּעָתוֹ שֶל אָבִי עֲדַיִן הָיְתָה לֹא לְפִי רוּחִי, מְאֹד נָעַם לִי פֹה הַחֹפֶש, לְהִתְגּוֹלֵל כָּל הַיּוֹם עַל הָעֵשֶׂב, לְעַשֵּׁן אֶת מִקְטַרְתִּי, לָצוּד דָּגִים, מִבְּלִי דַעַת אֶת הַסְּפָרִים וְאֶת הַלִּמּוּד. כֹּה עָבְרוּ שְנַיִם שְלשָׁה יְרָחִים בְּגָדַי נֶהֶפְכוּ לִסְחָבוֹת מְגֹאָלוֹת. עַכְשָו לֹא יָכֹלְתִּי גַם לְתָאֵר לְעַצְמִי, כֵּיצַד חָיִיתִי אֵצֶל הָאַלְמָנָה, שֶשָּׁם צָרִיךְ הָיָה לִרְחֹץ אֶת הַגּוּף, לֶאֱכֹל מִן הַקְּעָרָה, לִסְרוֹק אֶת הַשֵּׂעָר, לִשְכַּב וְלָקוּם בְּשָעוֹת קְבוּעוֹת, לְטַפֵּל תָּמִיד בִּסְפָרִים, וְעִם כָּל זֶה לִהְיוֹת מַקְשִיב תָּמִיד אֶת תְּלוּנוֹתֶיהָ וְאֶת תּוֹכַחְתָּהּ שֶל מִיס וַטְסוֹן הַזְּקֵנָה. לֹא הָיָה לִי עַכְשָו שוּם חֵשֶק לָשוּב אֶל הַכֶּלֶא הַזֶּה! בְּשִבְתִּי בְּבֵית הָאַלְמָנָה שָכַחְתִּי גַּם לְגַדֵּף וּלְהִשָּׁבֵעַ, כִּי הִיא לֹא אָהֲבָה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַךְ עַכְשָו הָיִינוּ מְגַדְּפִים אֲנִי וְהַזָּקֵן שֶלִּי אִיש אֶת מִשְּׁנֵהוּ כְמִתְחָרִים יַחְדָּו בִּגִּדּוּף. בִּכְלָל, חָיִיתִי חַיִּים טוֹבִים בַּיָּעַר.

אֶלָּא שֶאָבִי הִתְחִיל מִשְתַּמֵּש לְעִתִּים תְּכוּפוֹת יֶתֶר עַל הַמִּדָה בְּמַקְלוֹ. כֹּחִי אָבַד, פָּשוּט, אֲנִי הָיִיתִי כֻלִּי מְכֻסֶּה חֲבוּרוֹת וּמַכּותֹ וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר הָיָה אָבִי עוֹזֵב אֶת הַבַּיִת וְסוֹגֵר אוֹתִי בְּתוֹכוֹ לְבַדִּי. פַּעַם אַחַת אָבַד גַּם לְמֶשֶךְ שְלשָׁה יָמִים רְצוּפִים. הִשְתַּעֲמַמְתִּי, גַּם יָרֵאתִי. חָשַבְתִּי אֲפִילוּ שֶהוּא טָבַע בַּנָּהָר, וַאֲנִי אָמוּת פֹּה בָרָעָב. אֲנִי נִבְהַלְתִּי כְּהֹגֶן. כַּמָּה פְּעָמִים נִסִּיתִי לִבְרוֹחַ, אַךְ לְחִנָּם. הַחַלּוֹנוֹת הָיוּ קְטַנִּים כָּל כַּךְ, שֶאֲפִילוּ כֶּלֶב לֹא יָכֹל לַחְדֹר דַּרְכָּם. פִּי אֲרֻבַּת הֶעָשָן הָיָה צַר מְאֹד, וְהַדֶּלֶת נֶעֶשְׂתָה מִקּוֹרוֹת שֶל אַלּוֹנִים עָבִים. בְּצֵאתוֹ, לֹא עָזַב אָבִי אֶצְלִי מֵעוֹלָם לֹא סַכִּין וְלֹא שוּם כְּלִי חַד. כַּמָּה פְּעָמִים חִפַּשְׂתִי בְּכָל הַבַּיִת מֵרֹאשוֹ וְעַד סוֹפוֹ בְּשָעָה שֶלֹּא הָיָה אַבָּא. אַךְ הַפַּעַם מָצָאתִי בַּזָּוִית מִתַּחַת לְעֶצֶם הַגַּג מַשּׂוֹר יָשָן שֶהֶעֱלָה חֲלוּדָה. הֲרֵי זוּ הָיְתָה שִׂמְחָה, מְהֵרָה מָשַּׁחְתִּי אוֹתוֹ בְּשוּמָן וְהִתְחַלְתִּי בַּעֲבוֹדָה. הֲרִימוֹתִי אֶת קְצֵה הַשְּׂמִיכָה שֶהָיְתָה תְלוּיָה בַּפִּנָּה לְיַד הַשֻּׁלְחָן, שֶלֹּא יַחְדֹר הָרוּחַ וַיְכַבֶּה אֶת הַנֵּר, וְהַחִלּוֹתִי לְנַסֵּר אֶת הַקּוֹרָה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת חוֹר בַּקִּיר וְלָצֵאת דַּרְכּוֹ. הָעֲבוֹדָה הָיְתָה קָשָׁה מְאֹד. עוֹד מְעַט שֶגָּמַרְתִּי אֶת הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה פִּתְאֹם שָמַעְתִּי קוֹל יְרִיַּת אָבִי בַּיַּעַר. מְהֵרָה אָסַפְתִּי אֶת הַנְּסָרִים וְאַחְבִּיא אֶת הַמַּשּׂוֹר. כִּמְעַט שֶהִסְפַּקְתִּי לְהָבִיא הַכֹּל בְּסֵדֶר, וְאָבִי הִתְגַּלְגֵּל לְתוֹךְ הַבָּיִת. הָיָה סָר וְזָעֵף, מַשְמָע, שֶלֹּא שָתָה מְאוּמָה, וַיְסַפֵּר שֶהָיָה בָעִיר וְשֶהָעֲסָקִים רָעִים. הַטּוֹעֵן הִגִּיד שֶׁאֶפְשָר לִזְכּוֹת בַּמִּשְפָּט, אִם רַק יַעֲלוּ אוֹתוֹ עַל הַפֶּרֶק, אַךְ בֵּרוּר הַמִּשְפָּט נִדְחָה שוּב, מִשּׁוּם נִכְלֵי הַשּׁוֹפֵט טַטְשֶר. וּמְפַטְפְּטִים עוֹד בְּנֵי הָאָדָם, שֶהִגִּישוּ שוּב הִשְתַּדְּלוּת לִפְנֵי הַמִּשְפָּט, לָקַחַת אוֹתִי מֵאָבִי וְלָתֵת אֶת הָאַלְמָנָה לִי לְאַפּוֹטְרוֹפְּסִית, וְקָרוֹב לָאֱמֶת שֶהִשְתַּדְּלוּת זוּ תִמָּלֵא. הַשְּׁמוּעָה הַזֹּאת לֹא הָיְתָה נְעִימָה לִי. בְּשוּם אוֹפֶן לֹא חָפַצְתִּי לָשוּב אֶל הָאַלְמָנָה, שֶהִיא תָּשוּב לְעַנּוֹתֵנִי בִּבְגָדִים וּבְמִדּוֹת וַתֹּאבֶה לַעֲשׂוֹתֵנִי לְ“בֶן תַּרְבּוּת”. וְהַזָּקֵן הִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף אֶת כָּל אֲשֶר בָּעוֹלָם.

– תְּנַסֶּה נָא הָאַלְמָנָה לְבַקֵּש אֶת הַנַּעַר, –אָמַר.

הוּא יוֹדֵעַ מָקוֹם בַּיַּעַר הַרְחֵק מִזֶּה כְּשִשָּׁה שִבְעָה מִילִים, שֶׁיּוּכְלוּ לְבַקֵּש אוֹתוֹ עַד שֶיִפְּלוּ פְּגָרִים מֵתִים לְלֹא יִמְצָאוּהוּ. רֶגַע אֶחָד חָדְלָה נְשִימָתִי מִפַּחַד, אַחַר כַּךְ זָכַרְתִּי מַה שֶׁמּוּכָן אֶצְלִי וְשֶיָּכֹל אֲנִי לִבְרוֹחַ בְּכָל זְמָן שֶׁאֶרְצֶה.

הַזָּקֵן שְׁלָחַנִי אֶל הַסִּירָה לְהָבִיא אֶת צָרְכֵי הָאֹכֶל, שֶהֵבִיא מִן הָעִיר. אֲנִי הוֹצֵאתִי אֶת הַמַּשָּׂא עַל הַחוֹף וָאֵשֵב בַּסִּירָה לְחַשֵּׁב בִּרְצִינוּת אֶת מַצָּבִי. הֶחְלַטְתִּי לִגְמוֹר עוֹד בְּאוֹתוֹ לַיְלָה אֶת עֲבוֹדָתִי וְלִבְרוֹחַ בַּשָּׁעָה שֶהַזָּקֵן שֶלִּי יִסְבָּא לְשָכְרָה – בָּזֶה הָיִיתִי בָּטוּחַ, בְּהַבִּיטִי עַל הַבַּקְבּוּק הַגָּדוֹל הַמָּלֵא יַיִן שֶהֵבִיא מִן הָעִיר. אֲנִי הִשְתַּקַּעְתִּי כָּל כַּךְ בְּמַחְשְבוֹתַי, שֶשָּׁכַחְתִּי עַל־אֹדוֹת כָּל אֲשֶר מִסָּבִיב, וְזָכַרְתִּי אֶת עַצְמִי רַק בְּרֶגַע שֶגָּעַר אָבִי עָלַי וַיִּשְאַל הֲנִרְדַּמְתִּי אוֹ נִטְבַּעְתִּי.

הִכְנַסְתִּי אֶת כָּל הַמַּשָּׂא לְתוֹךְ הַבַּיִת, בְּשָעָה שֶהַיּוֹם כְּבָר חָשךְ כִּמְעַט לְגַמְרִי. אֲנִי הֲכִינוֹתִי לִסְעֻדַּת הָעֶרֶב, ³וָאָבֹא דָבֵק בְּבַקְבּוּק הַיַּיִן וְעַד מְהֵרָה נַעֲשָׂה שִכּוֹר. אַחֲרֵי הַסְעֻדָּה הִתְחִיל שוּב לְמַצּוֹת מִן הַבַּקְבּוּק וַיּוֹדִיעַ שֶנִּשְאַר בְּתוֹכוֹ עוֹד כְּדֵי שְתַּיִם שְתִיּוֹת וְאַחַת delirium tremens“”. אֶת הַמִּבְטָא הָאַחֲרוֹן לֹא הֲבִינוֹתִי. וַדַּאי שֶזּוּ הָיְתָה מִין הֲלָצָה, כִּי בְהוֹצִיאוֹ אוֹתוֹ מִפִּיו פָּעַר אֶת פִּיו בִּשְׂחוֹק. “לְאַחֲרֵי שָעָה, – חָשַבְתִּי, –כְּשֶיִּהְיֶה שִכּוֹר לְגַמְרִי אֶגְנֹב מִמֶּנּוּ אֶת הַמַּפְתֵּחַ, אוֹ שֶאֶגְמוֹר לְנַסֵּר אֶת הַקּוֹרָה בַקִּיר”. לְסוֹף נָפַל הַזָּקֵן בֶאֱמֶת עַל הַמִּשְכָּב. אַךְ הַיּוֹם סָרָה הַהַצְלָחָה מֵעָלַי. הוּא לֹא נִרְדַּם כְּדַרְכּוֹ תַרְדֵּמַת מָוֶת וַיִתְגַּלְגַּל בְּלִי מְנוּחָה מִצַּד אֶל צַד, נֶאֱנָח וְנֶאֱנָק וּבִכְלָל לֹא מָצָא מָקוֹם לְעַצְמוֹ. וַאֲנִי הִרְגַּשְתִּי פִתְאֹם עֲיֵפוּת נוֹרָאָה. עַפְעַפַּי הִתְדַּבְּקוּ מֵאֲלֵיהֶן וּבְטֶרֶם נָתַתִּי חֶשְבּוֹן לְעַצְמִי מִמָּה שֶאֲנִי עוֹשֶׂה, הִשְתַּקַּעְתִּי בְשֵנָה חֲזָקָה.

הַהֶאֱרַכְתִּי לִישֹׁן – לֹא יָדַעְתִּי. אַךְ פִּתְאֹם הֲעִירֵנִי קוֹל צְעָקָה נוֹרָאָה וָאֶקְפֹּץ מִמְּקוֹמִי. אָבִי עָמַד בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר, הִתְבּוֹנֵן סָבִיב בְּעֵינַיִם מְפִיקוֹת שִגָּעוֹן וַיִּתְאוֹנֵן עַל אֵיזֶה נְחָשִים. פַּעַם צָעַק שֶהַנְּחָשִׁים זוֹחֲלִים עַל רַגְלָיו, פַּעַם רָקַד תַּחְתָּיו בְּהַבְטִיחוֹ שֶנָּחַש אֶחָד נָשַךְ אוֹתוֹ. אַךְ כַּמָּה שֶהִתְבּוֹנַנְתִּי, וְאַף נָחָש אֶחָד לֹא רָאִיתִי. בֵּינְתַּיִם הִסְתּוֹבֵב בַּחֶדֶר וַיִּצְעַק: “הָסֵר חִיש, הַרְחֵק אֶת זֶה, הוּא נוֹשֵךְ אוֹתִי בְצַוָּארִי”. בְּמֶשֶךְ כָּל יְמֵי חַיַּי לֹא רָאִיתִי עוֹד עֵינַיִם מְפִיקוֹת טֵרוּף כְּמוֹ אֵלֶּה. לְסוֹף עָיֵף, נָפַל אַרְצָה וַיִּשְכַּב זְמַן מָה מִבְּלִי נוֹעַ. אַחַר־כַּךְ הִתְחִיל לְהִתְגַּלְגֵּל מְהֵרָה עַל פְּנֵי הָרִצְפָּה, חוֹטֵף דְּבַר מָה בְּיָדָיו מִתּוֹךְ הָאַוִּיר, נוֹגֵעַ בְּכָל דָּבָר וְהוֹפֵךְ עַל פָּנָיו אֶת כָּל הַבָּא לְיָדוֹ, וּבְאוֹתָהּ שָעָה קָרָא בְקוֹל זְוָעוֹת, שֶשֵּׁדִים חֲפֵצִים לְחָנְקוֹ. אַחַר־כַּךְ שָׁקַט, שָׁכַב זְמַן מָה, נֶאֱנַח חֶרֶש וּלְסוֹף נִשְתַּתֵּק לְגַמְרֵי. בַּיַּעַר נִשְמְעָה קְרִיאַת יַנְשוּף וִילֵיל זְאֵב. פַּחַד נָפַל עָלַי, וְאַבָּא הוֹסִיף לִשְכַּב חֶרֶש. פִּתְאֹם הִתְרוֹמֵם, כָּפַף אֶת רֹאשוֹ עַל צִדּוֹ וְהִתְחִיל מַקְשִיב.

– טוּפ־טוּפ־טוּפ, – לָחַש בְּפַחַד. – הֲשָמַעְתָּ? הַמֵּתִים הוֹלְכִים. טוּפ־טוּפ־טוּפ. הֵם חֲפֵצִים לָשֵׂאת אוֹתִי מִזֶּה. אֲנִי לֹא אֵלֵךְ! לֹא, לֹא!.. הִנֵּה הֵם! עֲזָבוּנִי לְנַפְשִׁי! אַל תִּגְעוּ בִי! הָסִירוּ יְדֵיכֶם – הוֹי, כַּמָּה קָרוֹת הֵן. סוּרוּ! עֲזָבוּנִי לְנַפְשִי!

הוּא זָחַל עַל אַרְבַּע מִתְחַנֵּן לַמֵּתִים שֶלֹּא יִגְּעוּ בוֹ. אַחַר־כַּךְ הִתְעַטֵּף מְהֵרָה בִּשְׂמִיכָתוֹ הַיְּשָנָה וַיִּתְחַבֵּא תַּחַת הַשֻּׁלְחָן, מִבְּלִי חֲדוֹל לְהִתְחַנֵּן לַמֵּתִים. אַחַר־כַּךְ הִתְחִיל לִבְכּוֹת פִּתְאֹם בְּקוֹל, עַד שֶשָּׁמַעְתִּי אֶת יִלְלָתוֹ מִבְּעַד לַשְּׂמִיכָה.

לְאַחֲרֵי רֶגַע זָרַק מֵעָלָיו אֶת הַשְּׂמִיכָה, קָפַץ וְעָמַד עַל רַגְלָיו, הִבִּיט סָבִיב בְּעֵינַיִם שֶל פֶּרֶא, הִרְגִּיש בִּי וַיָּטָש אֵלַי בְּעַד רֹחַב כָּל הַחֶדֶר. אָמַר, שֶאֲנִי הִנְּנִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶהוּא חָפֵץ לַחְטוֹף וְלַהֲרוֹג אוֹתִי, שֶלֹּא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לוֹ רָעָה. הִתְחַנַּנְתִּי אֵלָיו לָחוּס עָלַי, אָמַרְתִּי לוֹ, שֶבְּנוֹ הִיק אָנֹכִי, אַךְ הוּא רַק צָחַק בְּקוֹל רָם וּבְאַכְזְרִיּוּת, נָהַם וַיְקַלְּלֵנִי וַיִּשְתַּדֵּל לְחָטְפֵנִי. לְאָשְרִי עָיֵף מְהֵרָה מִן הַצַּיִד הַפֶּרֶא הַזֶּה, יָשַב כְּשֶהָפַךְ אֶת גַּבּוֹ נֹכַח הַדֶּלֶת, אָמַר שֶהוּא חָפֵץ לָנוּחַ רֶגַע אֶחָד וְאַחַר־כַּךְ יַהַרְגֵנִי. אֶת הַסַּכִּין שָׂם תַּחְתָּיו.

– הִנֵּה אִישַׁן קְצַת, אַחֲלִיף כֹּחַ, וְאָז אַרְאֶה לְךָ, מִי מִשְׁנֵינוּ הֶחָזָק… – פִּטְפֵּט.

הוּא נִרְדַּם מְהֵרָה. לְאַחֲרֵי רְגָעִים אֲחָדִים לָקַחְתִּי אֶת הַכִּסֵּא הַיָּשָׁן, חֶרֶשׁ הֶעְתַּקְתִּי אוֹתוֹ אֶל הַקִּיר וָאֶקַּח מִמֶּנּוּ אֶת הָרוֹבֶה שֶׁהָיָה תָּלוּי עַל גַּבֵּי מַסְמֵר. הִתְבּוֹנַנְתִּי בּוֹ הֵיטֵב, הֲמְמֻלָּא הוּא, וָאָשִׂים אוֹתוֹ עַל חָבִית כְּשֶׁפִּיהוּ נָטוּי לְצַד אַבָּא, וַאֲנִי הִסְתַּתַּרְתִּי מֵאַחֲרֵי הֶחָבִית. בְּפַחַד חִכִּיתִי לְרֶגַע שֶׁיָּנוּעַ. אֵלִי, כַּמָּה הֶלְאֲתָה וְנִמְשְׁכָה הָעֵת.

פֶּרֶק שְבִיעִי

– קוּם! מָה הַדָּבָר?

פָּתַחְתִּי אֶת עֵינַי. הִתְבּוֹנַנְתִּי סָבִיב, מִבְּלִי הָבִין כְּלוּם, וּמִשְתַּדֵּל לִזְכּוֹר אֶת אֲשֶר הָיָה תְּמוֹל. נִרְאֶה, שֶׁנִּרְדַּמְתִּי. הָיָה כְבָר אוֹר. אָבִי עָמַד עַל גַּבִּי וּפָנָיו זוֹעֲפִים וְחוֹלִים וַיֹּאמֶר:

– לָמָּה לָקַחְתָּ אֶת הָרוֹבֶה?

הֲבִינוֹתִי שֶהוּא אֵינוֹ זוֹכֵר כְּלוּם וָאָעֱנֶה:

– אִיש חָפֵץ לְהִתְפָּרֵץ הַבַּיְתָה, וָאֶעֱמֹד עַל הַמִּשְמָר.

– וּמַדּוּעַ לֹא הֲעִירוֹתַנִי?

– נִסִּיתִי לַהֲעִירְךָ, וְלֹא יָכֹלְתִּי.

– טוֹב אֵיפוֹא! קוּם! לֹא עֵת הִתְגּוֹלֵל עַל הַמִּשְכָּב. לֵךְ הַבֵּט אִם נָצוֹדוּ דָגִים לִסְעֻדַּת הַבֹּקֶר. אֲנִי תֵּכֶּף אָבֹא.

הוּא פָתַח אֶת הַדֶּלֶת וַאֲנִי רַצְתִּי אֶל הַחוֹף. שְעַת עֲלִיַּת הַמַּיִם הָיְתָה. עַל פְּנֵי הַמַּיִם צָפוּ קוֹרוֹת וּכְפִיסֵי עֵץ. שְעַת הִשְתָּפֵּךְ הַנָּהָר הָיְתָה הַטּוֹבָה מִכָּל הַיָּמִים שֶיָּשַבְתִּי בָעִיר. הַנָּהָר נָשָׂא עַל גַּבּוֹ גִזְרֵי עֵץ גְּדוֹלִים, לִפְעָמִים גְּזָעִים שְׁלֵמִים, לִפְעָמִים קוֹרוֹת חָמֵש וְשֵש קְשוּרוֹת יַחְדָּו. לֹא נִשְאַר לִי, אֶלָּא לָצוּד אוֹתָן וְלִמְכּוֹר לְמוֹכְרֵי הָעֵצִים וּבְבָתֵּי נִסּוּר הָעֵצִים. הַדָּבָר הַזֶּה הִכְנִיס לִי רְוָחִים יָפִים.

הָלַכְתִּי אֶל הַנָּהָר בְּהַשְקִיפִי בְעַיִן אַחַת שֶמָּא יֵרָאֶה אַבָּא, וּבַשֵּׁנִית – שֶמָּא אֶפְשָר לִמְצֹא אֵיזֶה שָלָל עַל פְּנֵי הַנָּהָר. פִּתְאֹם רָאִיתִי וְהִנֵּה סִירָה צָפָה, סִירָה טוֹבָה מְאֹד אָרְכָּהּ כִּשְתַּיִם עֶשְׂרֵה אוֹ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֶגֶל. וְהִיא צָפָה בְגָאוֹן, כְּדוֹמָה לְבַרְבּוּר. מִבְּלִי חֲשוֹב הַרְבֵּה, קָפַצְתִּי לְתוֹךְ הַמַּיִם, כִּצְפַרְדֵּעַ, כְּמוֹ שֶהָיִיתִי לָבוּש, וָאָשוּט אֶל הַסִּירָה. אֶפֶס אֲנִי חָשַבְתִּי, כִּי אִיש מוּטָל עַל קַרְקַע הַסִּירָה, וּצְחוֹק יִצְחַק עָלַי לְכָל עֹנֶג נַפְשוֹ, מִדֵּי אֶקְרַב אֵלָיו. שָמַעְתִּי, שֶבַּעֲלֵי הַסִּירוֹת מִתְלוֹצְצִים לְעִתִּים קְרוֹבוֹת כָּכָה. אַךְ הַפַּעַם לֹא כֵן הָיָה. בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה אִיש בְּתוֹךְ הַסִּירָה. אֲנִי טִפַּסְתִּי וְעָלִיתִי בָהּ, וָאָשִׂים פָּנַי אֶל הַחוֹף.“הִנֵּה יִשְׂמַח הַזָּקֵן, חָשַבְתִּי, הֵן מְחִיר הַסִּירָה לְפָחוֹת דּוֹלַרִים עֲשָׂרָה”. אַךְ בְּהַגִּיעִי אֶל הַחוֹף, לֹא הָיָה עוֹד אַבָּא שָם. אָז הוֹפִיעַ רַעְיוֹן חָדָש בְּמֹחִי וָאַסְתִּיר אֶת הַסִּירָה בְמִפְרָץ קָטָן, שֶעָלוּ עָלָיו גֶּפֶן פֶּרֶא וַעֲרָבוֹת. “מוּטָב שֶאַשְאִיר אֶת הַסִּירָה לִי, – חָשַבְתִּי, –אַחְבִּיאָה הֵיטֵב, וְתַחַת נוּדִי בַיַּעַר וְכַתּוֹתִי אֶת רַגְלַי, אָשוּב בַּמּוֹרַד הַנָּהָר בְסִירָתִי, אָתוּר לִי עַל הַחוֹף מָקוֹם בָּטוּחַ וְשָמָּה אֵרֵד”.

אֲנִי הָיִיתִי כָּל כַּךְ קָרוֹב אֶל הַמְּלוּנָה, שֶבְּכָל רֶגַע אֶפְשָר הָיָה שֶאַבָּא יַרְגִּיש בִּי, בְּכָל זֹאת עָלָה בְיָדִי לְהַסְתִּיר אֶת סִירָתִי. הִתְבּוֹנַנְתִּי סָבִיב וָאֵרֶא בְעַד עַנְפֵי הָעֲרָבוֹת אֶת אָבִי בְמֶרְחָק צְעָדִים אֲחָדִים מִמֶנּי. אַךְ הוּא כוֹנֵן אֶת הָרוֹבֶה לְמוּל אֵיזֶה עָנָף, וּכְנִרְאֶה לֹא חָשַׁד כְּלוּם.

כְּשֶהִקְרִיב לָגֶשֶׁת, הֶעֱמַדְתִּי פָנִים כְּאִלּוּ שוֹקֵד אֲנִי עַל הַחַכּוֹת. הוּא הִתְחִיל נוֹהֵם וּמְגַדֵּף עַל שֶאֲנִי נֶעֱלָם זְמָן רַב, אַךְ אֲנִי אָמַרְתִּי, שֶאֵחַרְתִּי מִפְּנֵי שֶנָפַלְתִּי הַמַּיְמָה. יָרֵאתִי, שֶמָּא יִשְאַל מַדּוּעַ בְגָדַי שְרוּיִם בַּמַּיִם. אֲנַחְנוּ הֲסִירוֹנוּ מֵעַל הַחַכּוֹת חֲמִשָה דָגִים וַנָּשָב הַבַּיְתָה בְּשָלוֹם.

אַחֲרֵי סְעֻדַּת הַבֹּקֶר שָכַבְנוּ לָנוּחַ, כִּי שְנֵינוּ הִרְגַּשְנוּ עֲיֵפוּת הֲגוּנָה אַחֲרֵי מְאוֹרָעוֹת הַלַּיְלָה. טֶרֶם נִרְדַּמְתִּי, עָלָה רַעְיוֹן עַל לִבִּי, שֶמּוּטָב וּבָטוּחַ יוֹתֵר לִשְׁלֹל מֵאֵת הָאַלְמָנָה דוֹגְלַאס וּמֵאֵת אָבִי לְגַמְרִי אֶת הָאֶפְשָרוּת לִרְדוֹף אַחֲרַי מֵהַתִּקְוָה, שֶאַסְפִּיק לְהִשָּׁמֵט מֵרְדִיפוֹתֵיהֶם. צָרִיךְ לְהִשְתַּדֵּל שֶתִּכָּוֶינָה שְתַּיִם אַרְנָבוֹת בְּמַכָּה אַחַת.

אַךְ תַּחְבֻּלָּה מְחֻכָּמָה יוֹתֵר לֹא יָכֹלְתִּי לִמְצֹא. וְזוּלַת זֹאת, הֵרִים הַזָּקֵן שֶלִּי אֶת רֹאשוֹ לִשְתּוֹת מַיִם וַיְבַטֵּא:

– אִם יִהְיֶה עוֹד אִיש תּוֹעֶה מִסָּבִיב לַמְּלוּנָה, הִיק, הֲעִרֵינִי תֵּכֶף. הֲשָמַעְתָּ? בָּרוּר שֶמְּזִמוֹת רָעוֹת בְּלִבּוֹ; אֲנִי אֶפְשֹט אֶת עוֹרוֹ מֵעָלָיו. הֲעִירֵנִי אֵיפוֹא.

הוּא שָכַב שוּב וַיִּישָן, אַךְ דְּבָרָיו עוֹרְרוּ רַעְיוֹן מוּצְלָח בְּלִבִּי. עַכְשָו יָדַעְתִּי, מַה שֶעָלַי לַעֲשׂוֹת, כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵרוֹדְפִים.

בַּצָּהֳרַיִם קַמְנוּ וַנֵּלֵךְ לְאֹרֶךְ הַנָּהָר, הַזֶּרֶם נָשָׂא בִמְהִירוּת שִבְרֵי כֵלִים שוֹנִים. אַגַּב, צָפָה וְעָבְרָה עַל פָּנֵינוּ רַפְסוֹדָה אוֹ חֵלֶק שֶל רַפְסוֹדָה, כְּתֵשַע קוֹרוֹת קְשוּרוֹת יַחְדָּו. קָפַצְנוּ לְתוֹךְ סִירָתֵנוּ, וַנַּסִּיעַ אֶת הָרַפְסוֹדָה אֶל הַחוֹף. אַחַר כַּךְ אָכַלְנוּ אֶת סְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם. כָּל אִיש אַחֵר שֶבִּמְקוֹם אָבִי הָיָה נִשְאָר עַל הַחוֹף מְחַכֶּה עַד הָעֶרֶב, אוּלַי אֶפְשָר יִהְיֶה לְהוֹצִיא עוֹד דְּבַר מָה מִן הַנָּהָר; אַךְ לֹא הָיָה זֶה מִמִּנְהָגוֹ שֶל הַזָּקֵן. תִּשְעַת הַקּוֹרוֹת הִסְפִּיקוּ לִשְתִיָּה אַחַת, עַל כֵּן הֶחְלִיט תֵּכֶף לָלֶכֶת הָעִירָה וְלִמְכּוֹר אוֹתָן שָם. הוּא סָגַר אוֹתִי, יָשַב בַּסִּירָה, קָשַׁר אֶת הָרַפְסוֹדָה אֶל קְצֵה הַסִּירָה, וַיָּשָט. הָיָה כַּחֲצִי הַשָּׁעָה הַשְּׁלִישִית. הָיִיתִי בָּטוּחַ כִּמְעַט, שֶׁבַּלַּיְלָה הַזֶּה לֹא יָשׁוּב. חִכִּיתִי קְצָת, כְּדֵי לָתֵת לוֹ פְּנַאי לְהִתְרַחֵק, אַחַר כַּךְ הוֹצֵאתִי אֶת מַשּׂוֹרִי וְהִתְחַלְתִּי בַּעֲבוֹדָה. וּבְטֶרֶם שֶׁהִגִּיעַ הַזָּקֵן אֶל הַחוֹף הַשֵּׁנִי, הִסְפַּקְּתִּי כְּבָר לָצֵאת, בְּשָלוֹם מִן הַפַּח הַנּוֹרָא, וָאֵרֶא עוֹד מֵרָחוֹק נְקֻדָּה שְחוֹרָה מִתְרַחֶקֶת – אַבָּא וְהָרַפְסוֹדָה.

לָקַחְתִּי אֶת הַשַּׂק עִם הַקֶּמַח וָאֶשָּׂא אוֹתוֹ אֶל סִירָתִי, הַנִּסְתָּרָה בַמִּפְרָץ. אַחַר־כַּךְ הוֹצֵאתִי שָם נֵתַח בָּשָׂר חֲזִיר, בַּקְבּוּק הַיַּיִן, קַהֲוָה, סֻכָּר, לָקַחְתִּי גַם אֶת כָּל כְּלֵי הַצַּיִד, דְלִי וָפַךְ, קַלַּחַת, סֵפֶל יָשָן שֶל פַּחִים, אֶת מַשּׂוֹרִי הַנֶּחְלָד, שְתֵּי שְׂמִיכוֹת, כַּף לְבַשֵּׁל קַהֲוָה, אֶת כָּל הַחַכּוֹת, וַאֲפִילוּ אֶת הַגַּפְרוּתִיּוֹת – בְּקִצּוּר הֲרִיקוֹתִי אֶת הַבַּיִת עַד תֻּמּוֹ. חָפַצְתִּי לָקַחַת גַּם אֶת הַגַּרְזֶן, אַךְ רַק גַּרְזֶן אֶחָד הָיָה בַבַּיִת, וְהוּא הָיָה מוּנָח עַל גַּל הָעֵצִים שֶבֶּחָצֵר וּמִשּׁוּם סְבָרוֹת שוֹנוֹת אָסוּר הָיָה לִי לָקַחְתִּי אֶת הָרוֹבֶה – וָאֱהִי נָכוֹן.

בְּנָשְׂאִי אֶת הַכֵּלִים אֶל סִירָתִי דָרַסְתִּי אֶת הָאֲדָמָה שֶׁלִּפְנֵי הַחוֹר שֶעָשִׂיתִי בַקִּיר, עַל כֵּן הָיָה מִן הַהֶכְרַח לְטַאטֵא אֶת עִקְבוֹתַי וּלְהָסִיר אֶת הַנְּסָרִים. אֶת קְצֵה הַקּוֹרָה שֶנִּסַּרְתִּי הֲשִיבוֹתִי בִזְהִירוּת עַל מְקוֹמוֹ וָאֶתְמֹךְ אוֹתוֹ בִשְתַּיִם אֲבָנִים, כִּי הַקּוֹרָה לֹא הָיְתָה סְמוּכָה הֵיטֵב לָאָרֶץ. וּבְכֵן אֵיפוֹא, הָאִיש שֶלֹּא יָדַע מֵהַנַּעֲשֶׂה פֹה, לֹא יָכֹל לַחְשֹׁד כְּלוּם, וּמִלְבַד זֹאת – עַל לֵב מִי יַעֲלֶה הָרַעְיוֹן לְהַבִּיט, אִם לֹא נִסְּרוּ אֶת קוֹרוֹת הַבַּיִת מֵאָחוֹר? וְהַדֶּרֶךְ שֶהוֹבִילָה אֶל הַסִּירָה הָיְתָה מְכֻסָּה עֵשֶׂב, עַל כֵּן לֹא נִרְאוּ עִקְּבוֹתַי. עָמַדְתִּי עַל חוֹף הַנָּהָר וְהִתְבּוֹנַנְתִּי הֵיטֵב שֶמָּא יֵרָאֶה דְבַר מָה חָשוּד. אַךְ מְנוּחָה שָלְטָה סָבִיב. לָקַחְתִּי אֶת הָרוֹבֶה וָאָבֹא הַיַּעְרָה לִירוֹת אֵיזֶה עוֹף וְהִנֵּה פִתְאםֹ רָאִיתִי חֲזִיר פֶּרֶא קָטֹן. הַחֲזִירִים שָבִים לִהְיוֹת פְּרָאִים מְהֵרָה, אַחֲרֵי בָּרְחָם מִבַּעֲלֵיהֶם. יָרִיתִי וְהִכִּיתִי אוֹתוֹ וָאֶקָּחֵהוּ עִמִּי.

אַחַר כַּךְ לָקַחְתִּי אֶת הַגַּרְזֶן וְהִתְחַלְתִּי לְשַבֵּר אֶת דֶּלֶת הַמְּלוּנָה, מַה שֶּׁעָלָה לִי בִיגִיעָה רַבָּה. אָז סָחַבְתִּי אֶת הַחֲזִיר אֶל הַשֻּׁלְחָן, גָּזַרְתִּי אֶת גַּרְגַּרְתּוֹ וָאֲטִילֵהוּ אַרְצָה, כְּדֵי שֶיָּזוּב דָּמוֹ – הָרִצְפָּה שֶבַּבַּיִת לֹא הָיְתָה מוּצָעָה קְרָשִׁים, אֶלָּא עָפָר דָּרוּךְ הֵיטֵב. אַחַר כַּךְ לָקַחְתִּי שַׂק יָשָן, מִלֵּאתִי אוֹתוֹ אֲבָנִים כְּבֵדוֹת, טָבַלְתִּי אוֹתוֹ בִשְלוּלִית הַדָּם וָאֶסְחָבֵהוּ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ אֶל חוֹף הַנָּהָר, שֶשָּׁם זְרַקְתִּיו לְתוֹךְ הַמַּיִם. הַשַּׂק הִשְאִיר מֵאַחֲרָיו סִמְּנֵי דָם רְחָבִים, שֶגַּם עִוֵּר יָכֹל הָיָה לִרְאוֹתָן. חָפֹץ חָפַצְתִּי שֶיִּהְיֶה תָּם סוּאֶר בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד, הוּא הָיָה מְחַבֵּר עַל פִּי זֶה סִפּוּר פַּנְטַסְטִי שָלֵם – מְתָאֵר אָמָן הוּא.

לְסוֹף תָּלַשְתִּי פֵּאָה שֶל שֵׂעָר מֵרֹאשִי, טָבַלְתִּי אֶת הַגַּרְזֶן בַּדָּם, הִדְבַּקְתִּי אֵלָיו אֶת הַשֵּׂעָר וָאַשְלִיךְ אֶת הַגַּרְזֶן אֶל קֶרֶן זָוִית. אַחַר־כַּךְ לָקַחְתִּי אֶת הַחֲזִיר, לָחַצְתִּי אֶת פְּצָעָיו שֶלֹּא יְהֵא דָמוֹ מְטַפְטֵף, מָצָאתִי לִי מָקוֹם מַתְאִים עַל חוֹף הַנָּהָר וָאֶזְרוֹק גַּם אוֹתוֹ הַמַּיְמָה.

בֵּינְתַּיִם הִתְחִיל מַעֲרִיב הַיּוֹם. אֲנִי שַטְתִּי קְצָת בְּמוֹרַד הַנָּהָר, אַחַר־כַּךְ אָסַרְתִּי אֶת הַסִּירָה אֶל עֲרָבָה שֶעַל שְׂפַת הַמַּיִם, סָעַדְתִּי אֶת לִבִּי וְהִתְחַלְתִּי מְצַפֶּה

שֶיֵּרָאֶה הַיָּרֵחַ. הִדְלַקְתִּי אֵש בְּמִקְטַרְתִּי וְהִתְחַלְתִּי מִתְיַשֵּׁב בִּרְצִינוּת עַל אֹדוֹת הַתָּכְנִית שֶהִתְוֵיתִי לִי. מוּבָן שֶיֵּלְכוּ בָעֲקֵבוֹת שֶהִשְאִיר אַחֲרָיו הַשַּׂק הַיָּשָׁן שֶלִּי הַמָּלֵא אֲבָנִים, וַיְבַקְּשוּ אֶת נִבְלָתִי בַנָּהָר. אַחַר־כַּךְ יָרוּצוּ הַיַּעְרָה לִרְדּוֹף אַחֲרֵי הַשּׁוֹדְדִים שֶרָצְחוּ אוֹתִי וַיָּשֹׁדוּ אֶת כָּל הַהוֹן שֶבַּבַּיִת. שֶיְּבַקְּשוּ אֶת נִבְלָתִי בַּמַּיִם לְבַד – בָּזֶה לֹא הָיָה לִי כָל סָפֵק. עַד מְהֵרָה יִיעֲפוּ בְכָל זֹאת, יֶחְדְּלוּ לַחֲשוֹב אֹדוֹתַי, וְזֶה הוּא כָל הַדָּרוּש לְחֶפְצִי. יָכוֹל אוּכַל לִחְיוֹת בְּכָל מָקוֹם שֶאֶרְצֶה. הָאִי דְזשַאקְסוּן הוּא שֶיַּתְאִים לְחֶפְצִי. שָם יְדוּעָה לִי כָל פִּנָּה, אִיש לֹא יָבֹא לְבַקְּשֵנִי שָמָּה. בַּלֵּילוֹת אוּכַל לָלֶכֶת הָעִירָה וּלְהַשִּׂיג אֶת כָּל הַדָּרוּש לִי. הֵידָד, הָאִי דְזשַאקְסוּן יִהְיֶה נַחֲלָתִי!

אֲנִי עָיַפְתִּי אָמְנָם כְּהֹגֶן, וְקֹדֶם לַכֹּל הֶחְלַטְתִּי לָנוּס קְצָת. כְּשֶהֱקִיצוֹתִי לֹא הֲבִינוֹתִי בָרֶגַע הָרִאשוֹן, אֵיפֹה אֲנִי, הִתְרוֹמַמְתִּי קְצָת וָאֶתְבּוֹנֵן בְּתִמָּהוֹן עַל כָּל סְבִיבִי, אַחַר הִתְחַלְתִּי זוֹכֵר לְאַט לְאַט. לִפָנַי הִשְׂתָּרְעָה חֶלְקַת הַמַּיִם עַל שֶטַח כַּמָּה מִילִים בַּמֶּרְחָק. הַיָּרֵחַ הִזְהִיר בְּאוֹר בָּהִיר, עַד שֶיָכֹלְתִּי לִסְפּוֹר אֶת כָּל הַקּוֹרוֹת שֶשָּׁטוּ חֶרֶש עַל פְּנֵי הַנָּהָר שְחוֹרִים בַּמֶּרְחָק כְּמֵאָה מֶטְרִים לְפָנִים. שָלְטָה דוּמִיַּת מָוֶת וְנִרְאָה לִי שֶהַשָּׁעָה הָיְתָה כְבָר מְאֻחֶרֶת. נָשְבָה עָלַי אֵיזוּ רוּחַ מְיֻחֶדֶת, אֵיזֶה מִין רַעֲנַנּוּת, לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ לְהַבִּיעַ, אֶפֶס, הֲרֵי אַתֶּם מְבִינִים מַה שֶּׁאֲנִי חָפֵץ לְהַגִּיד.

אֲנִי פֵהַקְתִּי הִתְמַתַּחְתִּי וַיְהִי אַךְ עָלָה עַל דַּעְתִּי לְהַתִּיר אֶת סִירָתִי וְלָשוּט הָלְאָה, וְהִנֵּה פִתְאֹם שָמַעְתִּי אֵיזֶה קוֹל עַל פְּנֵי הַמַּיִם. הִתְחַלְתִּי מַקְשִיב הֵיטֵב, וְעַד מְהֵרָה הֲבִינוֹתִי מָה הַדָּבָר. זֶה הָיָה קוֹל עָמוּם וּמָדוּד שָוֶה שֶל מְשוֹטִים מִתְנוֹעֲעִים בְּבָתֵּי הַבַּרְזֶל שֶלָּהֶם. תָּמִיד נִשְמַע קוֹלָם בְּלֵיל שֶקֶט וּבָהִיר. אֲנִי הִשְקַפְתִּי בְּעַד עַנְפֵי הָעֲרָבָה וָאֶוָכַח, כִּי אָמְנָם שָטָה סִירָה עַל פְּנֵי הַנָּהָר. לֹא יָכֹלְתִּי עוֹד לְהַבְחִין כַּמָּה נְפָשוֹת הָיוּ בָהּ. אַךְ הִנֵּה הִיא מִתְבָּרֶכֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר וָאַבְחִין שֶרַק אִיש אֶחָד בְּתוֹךְ הַסִּירָה. כְּנִרְאֶה הָיָה זֶה אָבִי, אַף־עַל־פִּי שֶלֹּא חִכִּיתִי לְשוּבוֹ בַלַּיְלָה הַזֶּה. הָאִיש שָט עִם הַזֶּרֶם, קָרוֹב יוֹתֵר אֶל הַחוֹף עַל פְּנֵי הַמַּיִם הַשּׁוֹקְטִים, וַיַּעֲבֹר עַל פָּנַי בְקִרְבָה רַבָּה כָל כַּךְ, שֶיָּכֹלְתִּי לָגַעַת בּוֹ בְמָשוֹטִי. לְתִמְהוֹנִי, הָיָה זֶה בֶאֱמֶת אָבִי, וַאֲפִילוּ פִכֵּחַ, בַּמֶּה שֶנּוֹכַחְתִּי עַל־פִּי נַהֲלוֹ אֶת הַסִּירָה.

אִי־אֶפְשָר הָיָה לְאַּבֵּד זְמָן. בָּרֶגַע הַבָּא שַטְתִּי מְהֵרָה וּבִזְהִירוּת עִם הַזֶּרֶם, מִשְתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת דַּרְכִּי בְצֵל הַחוֹפִים. אַחֲרֵי עָבְרִי מִיל אֶחָד אוֹ שְנַיִם הִפְנֵיתִי אֶת סִירָתִי אֶל אֶמְצַע הַנָּהָר. אֲנִי יָדַעְתִּי שֶבְּקָרוֹב יִהְיֶה נָמֵל, שֶמִּשָּׁם אֶפְשָר שֶיִרְאוּנִי וְיִקְרְאוּ אֵלַי. בָּאתִי בֵין הַקּוֹרוֹת הַצָּפוֹת בַּתָּוֶךְ, שַׂמְתִּי אֵשׁ בְּמִקְטַרְתִּי וָאֶשְכַּב בַּסִּירָה, בְּהַפְקידִי אוֹתָהּ בִּידֵי הַזֶּרֶם.

אֲנִי שָכַבְתִּי, עִשַּׁנְתִּי וָאַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה. עָב לֹא נִרְאָה. אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי,שֶמִּדֵי תִשְכַּב עַל גַּבְּךָ בַּלַּיִל שֶל יָרֵח וּמַבִּיט לְמַעְלָה, הַשָׁמַיִם נִרְאִים עֲמֻקִּים בְּלִי קֵץ. כָּל כַּךְ

נָעִים הָיָה הַדָּבָר. וְכַמָּה מַרְחִיק לְהִתְפַּשֵּׁט בְּלַיְלָה כָּזֶה כָּל הֶגֶה קַל עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אֲני שָׁמַעְתִּי דִּבְרֵי בְּנֵי אָדָם מִצַּד הַנָּמֵל, וְגַם אֶפְשָׁר הָיָה לִי לְהַבְחִין כָּל מִלָּה מֻבָּעָה. אֶחָד אָמַר, שֶמֵעַתָּה יִהְיוּ הַיָּמִים אֲרֻכִּים וְהַלֵּילוֹת קְצָרִים. הַשֵּׁנִי עָנָה עַל זֶה שֶׁהַלַּיְלָה הַזֶּה לֹא עַל הַקְּצָרִים יְמַנֶּה; וְעַל זֶה, לֹא יָדַעְתִּי מִשּׁוּם מָה, עָנוּ הַכֹּל בִּצְּחוֹק. אַחַר כַּךְ חָזַר עַל דְּבָרָיו, בְּחָשְׁבוֹ אוֹתָם לִמְחֻכָּמִים וְחַדִּים. וְשוּב צָחֲקוּ הַכֹּל. אַחַר כָּךְ אָמַר אֶחָד, שֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה הַשְּׁלִישִׁית כְּבָר, וְשֶׁבִּמְהֵרָה יָאִיר הַיּוֹם. אַחַר כָּךְ נִשְׁמַע שׁוּב צְחוֹק. אַךְ כְּשֶׁשָּׁטָה סִירָתִי הָלְאָה וָהָלְאָה, נַעֲשׂוּ הַקּוֹלוֹת עֲמוּמִים וְכֵהִים, עַד שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לְהַבְחִין אָז אֶת הַמִּלִּים. נִשְׁמַע רַק שָׁאוֹן מֵרָחוֹק וּצְחוֹק, אַךְ מְהֵרָה נִשְׁתַּתְּקוּ גַּם אֵלֶּה.

הַנָּמֵל נִשְׁאַר כְּבָר מֵרָחוֹק, הִתְרוֹמַמְתִּי וָאֵרֶא מִלְּפָנַי אֶת הָאִי דְזְשאקְסוֹן הַמְּכֻסֶּה יַעַר סָבוּךְ, מֵרָחוֹק קָם לְעֵינַי בְּתוֹר מַשְׂאַת גְּדוֹלָה כֵהָה, כַּדוֹמָה לָאֳנִיַּת קִיטוֹר גְּדוֹלָה בְּלִי אֵשׁ מְאִירָה. הַחוֹף הַשָּׁפָל וְהַמְכֻסֶּה חוֹל הָיָה כֻלּוֹ מִתַּחַת לַמַּיִם.

נָשׂוּא עַל יְדֵי הַזֶּרֶם הַמָּהִיר, סָבַבְתִּי חִישׁ אֶת הַכֵּף, נִכְנַסְתִּי לְתוֹךְ הַמַּיִם הַשּׁוֹקְטִים, וְאֵצֵא אֶל הַחוֹף הַמָּפְנֶה לְצַד אִילִינַוּיס, אֶת סִירָתִי הִכְנַסְתִּי לְתוֹךְ מִפְרַץ קָטָן יָדוּעַ לִי שֶׁהָיָה מִתְעַלֵּם מֵאַחֲרֵי עֲרְבוֹת עֲבֻתּוֹת,בְּאֹפֶן שֶׁשּׁוּם עַיִן זָרָה לֹא יָכְלָה לַחְשׁוֹד בִּמְצִיאוּתָהּ שֶׁל הַסִּירָה בְּתוֹךְ הַמִּפְרָץ. הֵידָד! אֲנִי הָיִיתִי חָפְשִׂי!

טִפַּסְתִּי וְעָלִיתִי עַל הַחוֹף יָשַׁבְתִּי עַל שֹׁרֶשׁ שֶׁל עֵץ וְהִתְחַלְתִּי מַשְׁקִיף עַל הַנָּהָר הַנֶּהְהָּר, אֲשֶׁר קוֹרוֹת כֵּהוֹת צָפוּ עַל פָּנָיו חֶרֶשׁ. מֵרָחוֹק הִשְׂתָּרְעָה הָעֲיָרָה עִם אִשֶּׁיהָ הַמְהַבְהֲבוֹת פֹּה וָשָׁם כַּדוֹמֶה לַכּוֹכָבִים. הִנֵּה שָׁטָה עַל פָּנַי רַפְסוֹדָה גְּדוֹלָה וַאֲבוּקָה בְּאֶמְצָעִיתָהּ. הִשְׁקַפְתִּי, כֵּיצַד הוּא עוֹבֵר בִּמְתִינוּת עַל פָּנַי וָאֶשְׁמַע כֵּיצַד קוֹרֵא הָאִישׁ הָעוֹמֵד עַל הָרַפְסוֹדָה אֶל אֵיזֶה אִישׁ אַחֵר: “הַחֲזֵק! הַיְמִינָה עַל הַצֶּלַע!” הָרַפְסוֹדָה נִמְצְאָה עַל הַנָּהָר בּתָּוֶךְ, וְלִי נִרְאֶה שֶׁמְּדַבְּרִים עַל יָדִי.

עַל הָאֹפֶק נִרְאֲתָה רְצוּעָה אֲמֻצָּה שֶׁל דִּמְדּוּמֵי שַׁחַר, הָלַכְתִּי הַיַּעֲרָה וְאֶשְׁכַּב לָנוּחַ עַד סְעֻדַּת הַבֹּקֶר.

פֶּרֶק שְׁמִינִי

הַשֶּׁמֶשׁ עָלְתָה כְּבָר בִּמְרוֹמֵי הַשָּׁמַיִם בְּשָׁעָה שֶׁהֲקִיצוֹתִי מִשְּׁנָתִי. כַּנִּרְאֶה הָיְתָה כְּבָר הַשָּׁעָה הַשְּׁמִינִית. אֲנִי שָׁכַבְתִּי בְּעֵשֶׂב בְּצֵל הָעֵצִים וְאַרְגִּישׁ אֶת עַצְמִי בְּטוֹב וּבְחֹפֶשׁ, כְּצִפּוֹר בְּתוֹךְ קִנָּה. הָעֵצִים עָמְדוּ צְפוּפִים כָּל כּךְ שֶׁקַּרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ כִּמְעַט שֶׁלֹּא חָדְרוּ בְּעַד הַעֲנָפִים. עַל הָאָרֶץ, בַּמָּקוֹם שֶׁהַקַּרְנַיִם הִזְהִירוּ בְּעַד הֶעָלִים רָקְדוּ כְּתָמִים בְּהִירִים – רַאֲיָה שֶׁרוּחַ קַלָּה נָשְׁבָה. שְׁתֵּי סְנָאִיּוֹת יָשְׁבוּ עַל עָנָף אֶחָד וַיַשְׁקֵפְנָה עָלַי בִּידִידוּת

כָּל כַּךְ נָעַם לִי פֹּה, שֶהִתְעַצַּלְתִּי לָקוּם וְלִדְאֹג לִסְעֻדָּה. אֲנִי גַם אֶת עֵינַי סָגַרְתִּי, בְּבַקְּשִי לָנוּם עוֹד קְצָת. וְהִנֵּה פִּתְאֹם הִגִּיעַ לְאָזְנַי אֵיזֶה קוֹל נִרְחָק בִּלְתִּי בָרוּר “בּוּם־בּוּם” עַל פְּנֵי הַנָּהָר. הִתְרוֹמַמְתִּי וְהִתְחַלְתִּי מַקְשִיב. הַקּוֹל נִשְנָה. קָפַצְתִּי וְעָמַדְתִּי עַל רַגְלַי, וָאָרוּץ אֶל הַחוֹף. הִפְרַדְתִּי בֵין הָעֲנָפִים וְהִתְחַלְתִּי צוֹפֶה, כִּמְעַט מִנֶּגֶד לַנָּמֵל הִתְאַבֵךְ מִמַּעַל לַמַּיִם עָנָן קָטָן לָבָן. הַנָּמֵל מָלֵא בְנֵי אָדָם. עַכְשָו הֲבִינוֹתִי מַה הַדָּבָר. “בּוּם!” – וַאֲנִי הִבְחַנְתִּי בָרוּר עָשָן שֶעָלָה מִצַּלְעָהּ שֶל אֳנִיַּת קִיטוֹר. אֵלִי! הֵם יָרוּ מִכְּלִי תּוֹתָח עַל פְּנֵי הַמַּיִם, כְּדֵי שֶתָּצוּף נִבְלָתִי לְמַעְלָה.

אֲנִי רָעַבְתִּי מְאֹד, אַךְ לֹא עָרַבְתִּי אֶת לִבִּי אֲפִילוּ לַחְשוֹב עַל־אֹדוֹת מְדוּרַת אֵש – הֶעָשָן יָכֹל לְגַלּוֹת אֶת מַחֲבוֹאִי וָאֵשֵׁב כֹּה עַל הַחוֹף מַקְשִיב לִירִיּוֹת הַתּוֹתָח וְצוֹפֶה עַל תִּמְרוֹת הֶעָשָן הַלָּבָן. הַנָּהָר הָיָה נִרְחָב מְאֹד בְּמָקוֹם זֶה, וּבַבֹּקֶר בָּהִיר זֶה הָיָה מַרְאֵהוּ נִפְלָא. בְּרֹב עֹנֶג הָיִיתִי יוֹשֵב פֹּה כָל הָעֵת שֶהֵם מְבַקְּשִים אֶת פִּגְרִי הַמֵּת, לוּ רַק הָיָה לִי בַּמֶּה לְהַשְׂבִּיעַ אֶת נַפְשִי. פִּתְאֹם זָכַרְתִּי אֶת הַמִּנְהָג הַשּׁוֹלֵט בְּעִירֵנוּ בִּשְעַת חִפּוּשׂ נִבְלַת הַטָּבוּעַ, לִזְרוֹק לְתוֹךְ הַמַּיִם כִּכָּר לֶחֶם שֶכֶּסֶף חַי בְּתוֹכוֹ – בְּטוּחִים שֶכִּכָּר זוֹ וַדַּאי תַּעֲמֹד מִמַּעַל לַגּוּף הַמֵּת. הִנֵּה, – חָשַבְתִּי, – הוֹצֵא נָא מִן הַמַּיִם כִּכָּר כָּזוּ, הִיא תִסְכָּן לְךָ יוֹתֵר מֵאֲשֶר לְפִגְרְךָ הַמֵּת“. וְאָמְנָם, אַךְ עָלָה הָרַעְיוֹן הַזֶּה עַל לִבִּי, וְהִנֵּה רוֹאֶה אָנֹכִי שָטָה כִּכַּר לֶחֶם לְגַמְרִי כָזוּ. אֲנִי הֶחֱזַקְתִּי אוֹתָהּ בַּשֵּׁבֶט וָאוֹצִיאָה בְּשָלוֹם מִן הַמַּיִם, זוֹ הָיְתָה חַלַּת לֶחֶם נֶהְדָּרָה, כְּמוֹ שֶאוֹכְלִים הָעֲשִירִים, לֹא דוֹמָה לַלֶּחֶם הַקָּשֶה וְהָאָמֹץ, שֶהָעֲנִיִּים מְשַבְּרִים אֶת שִנֵּיהֶם בּוֹ. צָרִיךְ לָ”מוּת" כְּדֵי לְהַשִּׂיג מִין מַאֲכַל דּוֹמֶה לְחַלַּת הַלֶּחֶם שֶלִּי.

אֲנִי יָשַבְתִּי בִמְנוּחָה עַל שָרְשִי, וָאֶבְלַע אֶת שְלָלִי וָאַשְׁקִיף כֵּיצַד מִשְתַּדְּלִים מְבַקְּשַי לִמְצֹא אֶת פִּגְרִי. רַעְיוֹן עָלָה עַל לִבִּי: “אֶפְשָר, – חָשַבְתִּי, – שֶהָאַלְמָנָה אוֹ הַכֹּהֵן הִתְפַּלְּלוּ, שֶהַחַלָּה תִמְצָא אוֹתִי, וְהִנֵּה שָטָה אֵלַי”.

שַׂמְתִּי אֵש בְּמִקְטַרְתִּי וָאוֹסִיף לְהַשְקִיף עַל הָאֳנִיָּה. הִיא שָׁטָה עִם הַזֶּרֶם, וְעַל כֵּן הָיְתָה צְרִיכָה לַעֲבוֹר לְאֹרֶךְ הָאִי, כָּל כַּךְ קְרוֹבָה אֵלַי, כַּלֶּחֶם שֶצַּדְתִּי. אִם־כֵּן הֲרֵי יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אוֹתָם הֵיטֵב. הָאֳנִיָּה הִתְקָרְבָה. אֲנִי כִבִּיתִי אֶת מִקְטַרְתִּי שָכַבְתִּי עַל הַחוֹף, וְהִסְתַּתַּרְתִּי מֵאַחֲרֵי עֵץ, וּמִבֵּין הָעֲנָפִים הִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל הַנַּעֲשָׂה.

הָאֳנִיָּה הִתְקָרְבָה לְגַמְרִי, עַד שֶהַנּוֹסְעִים יָכְלוּ לְהַשְלִיךְ דַּף מִן הָאֳנִיָּה עַל הַחוֹף וְלָרֶדֶת אֶל הָאִי. כִּמְעַט כָּל מַכָּרַי נֶאֶסְפוּ פֹה. אָבִי, שֶהָיָה מַרְאֵהוּ נָבוּךְ קְצָת, הַשּׁוֹפֵט טַטְשֶר וּבִתּוֹ, דְזשוּ הַרְפֶּר, תָּם סוּאֶר וְאָחִיו וַאֲחוֹתוֹ גַם דּוֹדָתוֹ הַזְּקֵנָה פּוֹלִי, וְרַבִּים אֲחֵרִים. אֶת הָאַלְמָנָה וְאֶת מִיס וַטְסוֹן לֹא רָאִיתִי. וַדַּאי שֶהָאָסוֹן הֵמַר אֶת לִבָּם. כֻּלָּם שׂוֹחֲחוּ עַל אֹדוֹת הָרְצִיחָה. רַב הַחוֹבֵל קָרָא פִתְאֹם:

– עַכְשָו הִתְבּוֹנְנוּ הֵיטֵב, אֲדוֹנִי! עַל יַד הָאִי חָזָק הַזֶּרֶם מְאֹד. אֶפְשָר, שֶׁבַּמָּקוֹם הַזֶּה נִסְחַף אֶל הַחוֹף, וְהַגּוּף נֶאֱחַז בַּסְבַךְ הַסּוּף. אֲנִי מְקַוֶּה, שֶפֹּה נִמְצָאֵהוּ.

אַךְ אֲנִי לֹא קִוִּיתִי לָזֶה לְגַמְרֵי. כֻּלָּם הִתְגּוֹדְדוּ בְיַרְכְּתֵי הָאֳנִיָּה, וּמִבְּלִי שְאֹף רוּחַ, לָטְשוּ עֵינֵיהֶם עַל הַמַּיִם. חָפַצְתִּי לִצְחֹק בִּפְנֵיהֶם, כָּל כַּךְ הָיוּ תְּנוּעוֹת פְּנֵיהֶם מְגֻחָכוֹת.

–“בּוּם”! – רָעֲמָה שוּב יְרִיַּת הַתּוֹתָח, וּבַפַּעַם הַזֹּאת, – בְּקִרְבָה רַבָּה כָל כַּךְ אֵלַי, שֶעוֹד מְעַט וְאָזְנַי נַעֲשׂוּ חֲרֵשוֹת מִן הַקּוֹל, וְעֵינַי – עִוְּרוֹת מִן הֶעָשָן. רֶגַע אֶחָד חָשַבְתִּי, שֶכְּבָר מַתִּי. אִלּוּ יָרוּ עוֹד פַּעַם אַחַת, וּמָצְאוּ בֶטַח אֶת הַפֶּגֶר שֶבִּקְּשוּ. מְעַט מְעַט שָבָה רוּחִי אֵלַי, וָאָבִין, שֶהוֹדוֹת לָאֵל, הִנְנִי שָלֵם בְּכָל אֲבָרַי. בֵּנְתַּיִם עָבְרָה הָאֳנִיָּה הָלְאָה, וּמְהֵרָה נֶעֶלְמָה מִן הָעָיִן. סָבְבוּ אֶת הַכֵּף וַיַּעַבְרוּ עַל פְּנֵי הָאִי מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי, וְהוֹסִיפוּ לִירוֹת בְּלִי הֶרֶף. גַּם אֲנִי עָבַרְתִּי אֶל עֵבֶר הָאִי הַשֵּׁנִי וָאֶתְבּוֹנֵן, כֵּיצַד שָבוּ עַל עִקְבוֹתָם הָעִירָה, אַחֲרֵי שֶנִּלְאוּ לְבַקֵּש אֶת גּוּפִי הַמֵּת. עַכְשָו קִוִּיתִי, שֶיְעַזְבוּ אוֹתִי לְנַפְשִי לְעוֹלָם וָעֶד.

הוֹצֵאתִי אֶת הוֹנִי מִן הַסִּירָה, וָאֲתַקֵּן לִי מוֹשָב נָעִים בִּסְבַךְ הַיַּעַר. מִן הַשְּׂמִיכוֹת תִּקַּנְתִּי לִי מִין אֹהֶל, כְּדֵי לְהָגֵן עַל הוֹנִי מִפְּנֵי הַגֶּשֶם. אַחַר־כַּךְ צַדְתִּי דָגִים, הַמְכֻנִּים חֲתוּלֵי־הַיָּם, הוֹצֵאתִי אֶת קִרְבֵיהֶם בְּעֶזְרַת הַמַּשּׂוֹר, הִדְלַקְתִּי אֵש וָאָכֶן לִי סְעֻדָּה מְצֻיָּנָה לָעָרֶב. אַחַר־כַּךְ הִשְלַכְתִּי שוּב אֶת הַחַכּוֹת הַמַּיְמָה לָדוּג לִסְעֻדַּת הַשַּׁחֲרִית.

כְּשֶׁהֶחְשִיךְ הַיּוֹם שַׂמְתִּי אֵשׁ בְּמִקְטַרְתִּי וָאֵשֵב עַל יַד מְדוּרָתִי שְׂבַע רָצוֹן מֵעַצְמִי מְאֹד. אַךְ מְעַט מְעַט הִתְחִיל תּוֹקֵף אוֹתִי רֶגֶש שֶל אֵיזוֹ בְדִידוּת. הָלַכְתִּי אֶל הַחוֹף וְהִתְחַלְתִּי מַשְקִיף עַל הַגַּלִּים הַמִתְגַּלְגְּלִים עַל הַכֹּכָבִים הַמַּזְהִירִים בַּשָּׁמַיִם, מָנִיתִי אֶת הַקּוֹרוֹת הַצָּפוֹת עַל הַמַּיִם, אַחַר כַּךְ שַׁבְתִּי אֶל אָהֳלִי וָאֶשְכַּב לִישֹׁן. הַסְגֻלָּה הַיּוֹתֵר בְּדוּקָה כְנֶגֶד הַבְּדִידוּת הִיא הַשֵּׁנָה.

כֹּה עָבְרוּ שְׁלשָׁה יָמִים וּשְלשָׁה לֵילוֹת בְּלִי שִנּוּי. אַחַר־כַּךְ עָלָה עַל דַּעְתִּי לָצֵאת וּלְרַגֵּל אֶת תּוֹךְ הָאִי. הֲלֹא הָאִי הָיָה נַחֲלָתִי, אֲנִי הָיִיתִי, כִּבְיָכוֹל, הַמּוֹשֵל בּוֹ, וָאֹבֶה לַחְקֹר כָּל קֶרֶן זָוִית שֶבּוֹ. אַךְ קֹדֶם לַכֹּל הָיִיתִי צָרִיךְ לְכַלּוֹת אֶת הַזְּמָן. מָצָאתִי הַרְבֵּה גַּרְגְּרֵי אֲדָמָה בְשֵׁלִים, וַעֲנָבִים כֵּהִים רַבִּים מְאֹד, וּפֵירוֹת אֲחֵרִים, שֶׁבְּמֶשֶךְ הַזְּמָן אֶפְשָר יִהְיֶה לְהִשְתַּמֵּש בָּהֶם לְמַאֲכָל.

אֲנִי עָבַרְתִּי בִסְבַךְ הַיַּעַר, כְּמוֹ שֶדִּמִּיתִי, אֶל הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי שֶל הָאִי.

לָקַחְתִּי עִמִּי אֶת רוֹבִי, אַךְ לֹא יָרִיתִי, בְּיָרְאִי לְגַלּוֹת עַל־יְדֵי קוֹל הַיְרִיָּה אֶת מְקוֹם מַחֲבוֹאִי. כִּמְעַט שֶדָּרְכָה כַּף רַגְלִי עַל נָחָש גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד, שֶהִתְפַּתֵּל בְּתוֹךְ הָעֵשֶׂב וְהַפְּרָחִים. הָלַכְתִּי הָלְאָה וְהָלְאָה, בְּהַשְקִיפִי סָבִיב בְּלִי דְאָגָה, וְהִנֵּה פִתְאֹם פָּגַעְתִּי בִּשְיָרִים מַעֲלִים עָשָן שֶל מְדוּרָה שֶבָּעֲרָה זֶה לֹא כְבָר.

כִּמְעַט שֶיָּצְאָה נַפְשִי בִרְאוֹתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. מִבְּלִי חֲשוֹב הַרְבֵּה הִתְחַלְתִּי מִתְגַּנֵּב לְאָחוֹר, בִּזְהִירוּת עַל קְצֵה בְהוֹנוֹת רַגְלַי. לִרְגָעִים הָיִיתִי נִצָּב וּמַקְשִיב, אַךְ לִבִּי דָפַק בְּחָזְקָה כָל כַּךְ, שֶלֹּא יָכֹלְתִּי לְהַאֲזִין כְּלוּם. הִתְגַּנַּבְתִּי עוֹד, וְשוּב עָמַדְתִּי מָלֵא פַחַד, וְהַגְּזָעִים הַכְּרוּתִים נִדְמוּ לִי כִבְנֵי אָדָם, וּמֵאֵימָה נֶהְפַּכְתִּי כֻלִּי לְקֶרַח לְקוֹל נֵפֶץ עָנָף מִתַּחַת לְרַגְלָי.

שַבְתִּי אֶל אָהֳלִי, כְּשֶרוּחִי כֵהָה לְמַדַּי. מְהֵרָה אָסַפְתִּי אֶת כָּל הוֹנִי, וָאֶשָׂא אוֹתוֹ אֶל הַסִּירָה, כְּדֵי לִהְיוֹת נָכוֹן לִקְרַאת כָּל פֶּגַע, וָאֲכַבֶּה אֶת מְדוּרָתִי, וָאֶזְרֹק אֶת הָאֵפֶר לְכָל צַד וָאֶעֱלֶה עַל עֵץ, לָתוּר אֶת הַסְּבִיבָה.

כֹּה יָשַבְתִּי כִּשְתֵּים שָעוֹת, מִבְּלִי רְאוֹת וּמִבְּלִי שָמוֹעַ מְאוּמָה; אֶפֶס, אַלְפֵי פְעָמִים נִרְעַדְתִּי מִקּוֹלוֹת וּמִצְּעָדִים שֶנִּדְמוּ לִי. אַךְ הֲרֵי לֹא יָכֹלְתִּי לְהִשָּׁאֵר עַל הָעֵץ לָנֶצַח. יָרַדְתִּי לְמַטָּה וּמִשּׁוּם זְהִירוּתִי הִשְתַּדַּלְתִּי לְהִשָּׁאֵר בִּסְבַךְ הַיַּעַר, בְּהַקְשִיבוֹ⁴ הֵיטֵב לְכָל קוֹל מִסָּבִיב. זוּלָתִי גַרְגְּרֵי הָאֲדָמָה וְהַלֶּחֶם שֶנִּשְאַר לִי מִסְּעֻדַּת הַבֹּקֶר לֹא הָיָה לִי שׁוּם אֹכֶל.

כְּשֶחָשַךְ הַיּוֹם, הִרְגַּשְׁתִּי רְעָבוֹן חָזָק. וּבְטֶרֶם יָצָא הַיָּרֵחַ הִתְגַּנַּבְתִּי לָבֹא אֶל סִירָתִי וָאָשוּט לְאִילִיַּנּוּס; שָם יָצָאתִי אֶל הַחוֹף, וַאֲבַשֵּל לִי אֲרֻחַת עֶרֶב בַּיָּעַר. וְכִמְעַט שֶחָפַצְתִּי לִשְכַּב, וְהִנֵּה עָלָה בְאָזְנַי קוֹל שַעֲטַת פְּרָסוֹת וְקוֹלוֹת שֶל בְּנֵי־אָדָם. אַף אֲנִי לֹא הָיִיתִי שׁוֹטֶה. מְהֵרָה הֶעֱבַרְתִּי אֶת כָּל מַה שֶּׁהָיָה אֶצְלִי אֶל הַסִּירָה וּבְעַצְמִי זָחַלְתִּי וָאָבֹא אֶל הַסְּבַךְ וָאֲצַפֶּה לְמַה שֶּׁיִהְיֶה שׁוּב.

לֹא הִסְפַּקְתִּי לִצְעֹד צְעָדִים מִסְפָּר, וְהִנֵּה פִתְאֹם שָמַעְתִּי אֵיזֶה קוֹל:

– אִם נִמְצָא מָקוֹם נֵאוֹת, נִשְׁכַּב פֹּה. הַסּוּסִים עָיְפוּ לְגַמְרֵי.

אֲנִי עָבַרְתִּי שוּב אֶל סִירָתִי מִבְּלִי הִתְמַהְמֵהַ וָאָשוּט אֶל מְקוֹמִי הַיָּשָן. הֶחְלַטְתִּי לָלוּן בְּתוֹךְ הַסִּירָה.

אַךְ שְׁנָתִי נָדְדָה. רַעְיוֹנוֹת שֶאִי־אֶפְשָר הָיָה לְגָרֵש אוֹתָם הִתְגּוֹדְדוּ בְמֹחִי, וּכְשֶנִּמְנַמְתִּי רֶגַע, הֱקִיצוֹתִי מָלֵא אֵימָה שֶמָּא אִיש מַחֲזִיק בְּעָרְפִּי. כָּל זֶה לֹא נָעם מְאֹד. “כַּךְ אִי אֶפְשָר לִחְיוֹת, – חָשַבְתִּי, – צָרִיךְ לָלֶכֶת וּלְהִוָּדַע בְּעַד כָּל מְחִיר, מִי הַגָּר שָם עַל הָאִי”. אַחֲרֵי הַהַחְלָטָה הַזֹּאת הוּקַל לִי קְצָת.

אָמַרְתִּי וְעָשִׂיתִי. לָקַחְתִּי אֶת הַמְּשוֹטִים וָאָשוּט לְאֹרֶךְ הָאִי, נִזְהָר לְהִשָּׁאֵר בְּצֵל הַחוֹפִים. הַיָּרֵחַ הֵאִיר בִּבְהִירוּת כַּךְ, שֶהָאוֹר הָיָה עַל הַנָּהָר כְּמוֹ בְעֶצֶם הַיּוֹם. יוֹתֵר מִשָּׁעָה הָיִיתִי שָט. מִסָּבִיב שָלְטָה דוּמִיַּת מָוֶת. הַכֹּל יָשֵן שֵׁנָה עֲמֻקָּה. כִּמְעַט שֶׁהִגַּעְתִּי כְבָר לִקְצֵה הָאִי הַשֵּׁנִי. נָשְבָה רוּחַ קְרִירָה שֶלִּפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר, וְרוּחִי נֶעֶשְּׂתָה בְהִירָה וְעַלִיזָה יוֹתֵר. נִגַּשְתִּי אֶל הַחוֹף, לָקַחְתִּי אֶת רוֹבִי וָאֵלֵךְ בִּזְהִירוּת אֶל הַיַּעַר, וָאָשִׂים פָּנַי אֶל הַמָּקוֹם, שֶשָּׁם רָאִיתִי אֶת הַמְּדוּרָה. אַךְ לֹא הִצְלַחְתִּי בְּדַרְכִּי. זְמָן רַב לֹא יָכֹלְתִּי לִמְצֹא אוֹתוֹ, לְסוֹף הִבְרִיקָה אֵש בֵּין הָעֵצִים, הָלַכְתִּי כְּנֶגְדוֹ וָאֵרֶא פִּתְאֹם: גֶּבֶר שוֹכֵב עַל הָאָרֶץ. הֲבִינוֹתִי, שֶאָבַדְתִּי, הָאִישׁ הָיָה מְעֻטָּף כֻּלּוֹ בַּשְּׂמִיכָה, וְשָכַב קָרוֹב כָּל כַּךְ אֶל הַמְּדוּרָה, שֶׁכִּמְעַט נָגַע רֹאשוֹ בָּאֵש. בְּמֶרְחַק שֵשׁ רֶגֶל נַחְבֵּאתִי בֵּין הַשִּׂיחִים וְלֹא גָרַעְתִּי עַיִן מִמֶּנּוּ. בֵּינְתַּיִם גָּדַל הָאוֹר. פִּתְאֹם הִתְנַעְנֵעַ הַזָּר, פִּהֵק, הִתְמַתַּח וַיָּסֶר מֵעָלָיו אֶת הַשְּׂמִיכָה. לִבִּי חָדַל מִדְּפּוֹק, אַךְ בְּהִתְבּוֹנְנִי יוֹתֵר – רָאִיתִי אֶת מִי? אֶת דְּזשִים. אֶת דְּזשִים שֶל מִיס וַטְסוֹן, הַכּוּשִי הַזָּקֵן הַנֶּאֱמָן. וּמַה שָּׂמַחְתִּי עָלָיו!

– דְּזשִים! הֵידָד! דְּזשִים! – קָרָאתִי וָאָרוּץ אֵלָיו מִבֵּין הַשִּׂיחִים.

דְּזשִים לָטַש עֵינָיו אֵלַי בְאֵימָה, לָחַץ אֶת כַּפָּיו בְּתַחְנוּנִים, נָפַל עַל בִּרְכָּיו וַיֹּאמֶר:

– אַל תִּגַּע בִדְזשִים הַזָּקֵן, אַל תִּגַּע! דְּזשִים הֲרֵיהוּ כּוּשִי זָקֵן וְעָלוּב. מֵעוֹלָם לֹא עָשָׂה רָעָה לָרוּחוֹת. דְּזשִים הַזָּקֵן אֲפִילוּ אָהַב אֶת הַמֵּתִים. שוּב עוֹד אֶל הַנָּהָר שֶמִּשָּׁם בָּאתָ. אַל תִּגַּע בִּדְזשִים הַזָּקֵן וְהַטּוֹב, אַל תִּגַּע, רוּחוֹ שֶל הֶיק הֶעָלוּב; דְזשִים הָיָה לוֹ תָמִיד יְדִיד טוֹב.

אַךְ מְהֵרָה הִרְגַּעְתִּי אוֹתוֹ, בְּהַבְטִיחִי לוֹ, שֶלֹּא מַתִּי וְכִי לְגַמְרִי לֹא רוּחַ אָנֹכִי. כָּל כַּךְ שָׂמַחְתִּי בְמָצְאִי אֶת דְּזשִים – אֲנִי לֹא הָיִיתִי עוֹד בּוֹדֵד עַכְשָׁו. אָמַרְתִּי, שֶאֵין אֲנִי יָרֵא פֶּן יַסְגִּירֵנִי. אֲנִי פִטְפַּטְתִּי וּפִטְפַּטְתִּי, וְהוּא יָשַב וְלָטַש עֵינָיו מַחֲרִיש. לְסוֹף אָמַרְתִּי:

– לְגַמְרִי הֵאִיר הַיּוֹם. עֵת לִסְעֹד, תַּקֵּן נָא אֶת הַמְּדוּרָה, זָקֵן.

– לָמָּה יַדְלִיק דְּזשִים מְדוּרָה, כִּי מַה נְּבַשֵּׁל – גַּרְגְּרֵי אֲדָמָה אוֹ עֵשֶׂב? אֶפֶס, הֲרֵי רוֹבֶה יֵש לְךָ, יָכֹל תּוּכַל לִירוֹת אֵיזוּ חַיָּה, שֶהִיא טוֹבָה מֵהַגַּרְגְּרִים.

– גַּרְגְּרִים וָעֵשֶׂב? – חָזַרְתִּי עַל דְּבָרָיו. – כְּלוּם נְזוּנוֹתָ עַד עַתָּה רַק בָּזֶה, עָלוּב!

– לֹא מָצָאתִי שוּם מָזוֹן אַחֵר, – עָנָה.

– כַּמָּה אַתָּה שוֹהֶה פֹה, דְּזשִים?

– דְּזשִים בָּא בְּאוֹתוֹ לַיְלָה שֶרָצְחוּ אוֹתָךְ.

– כֵּיצַד – זְמָן רַב כָּזֶה?

– כֵּן.

– וְכָל הַזְמָן הַזֶּה אָכַלְתָּ רַק גַּרְגְּרִים וָעֵשֶׂב?

– כֵּן, רַק זֶה אָכַל דְּזשִים הַמִּסְכֵּן.

– וַדַּאי שֶרָעֵב אַתָּה מְאֹד, עֲלוּבִי.

– דְזשִים נָכוֹן לִבְלוֹעַ עַתָּה סוּס שָלֵם. דְּזשִים יֹאכַל עַתָּה אֶת הַכֹּל. הֲרַבּוּ יְמֵי שִבְתְּךָ עַל הָאִי?

– מֵהַלַּיְלָה שֶנִּרְצַחְתִּי.

– הַאֻמְנָם? וּמַה זֶּה אָכַלְתָּ? אַךְ, הֲרֵי יֵש לְךָ רוֹבֶה. זֶה טוֹב. עַכְשָו תּוּכַל לִירוֹת צְלִי יָפֶה. וּבֵינְתים יַדְלִיק דְּזשִים אֵשׁ.

בָּרִאשוֹנָה שַׂמְנוּ פָנֵינוּ אֶל סִירָתִי, וְעַד שֶבִּקֵּש לוֹ דְּזשִים מָקוֹם בִּשְבִיל הַמְּדוּרָה, הֵבֵאתִי קֶמַח, בְּשַׂר חֲזִיר, קוּמְקוּם לְקַהֲוָה, סֻכָּר, מַחֲבַת וְסֵפֶל שֶל פַּחִים. בִּרְאוֹתוֹ אֶת הָעשֶׁר הַזֶּה הִבִּיט דְּזשִים עָלַי כְּשֶפִּיו פָּעוּר וּבְלִבּוֹ מַחֲשָבָה, שֶכָּל זֶה נַעֲשָׂה בְעֶזְרַת כֹּחַ הטֻּמְאָה.

אַחַר כַּךְ דִגוֹתִי דַג־חָתוּל שָמֵן. דְּזשִים הוֹצִיא אֶת קְרָבָיו וַיִּצְלֵהוּ.

כְּשֶהָיְתָה הַסְּעֻדָּה נְכוֹנָה, בְּלַעְנוּהָ תֵּכֶף כְּשֶהוּסְרָה מֵעַל הָאֵש, בְּיִחוּד דְּזשִים. הֶעָלוּב הָיָה רָעֵב מְאֹד. כְּשֶמִּלְּאֵנוּ אֶת קֵבוֹתֵינוּ, הִשְׂתָּרַעְנוּ לִרְוָחָה עַל הָעֵשֶׂב וּדְזשִים אָמַר:

– שְמַע נָא הִיק, הִיק הַטּוֹב וְהַנָּעִים. שְמַע נָא לְדִבְרֵי דְזשִים הַזָּקֵן. וּמִי זֶה אֵיפֹא נִרְצַח בַּמְּלוּנָה הַיְשָנָה הַהִיא?

אֲנִי סִפַּרְתִּי לוֹ הַכֹּל בִּפְרָטוּת, וְהוּא הִשְתּוֹמֵם מְאֹד עַל שִׂכְלִי, עַל מְהִירוּתִי וְעַל תְּבוּנָתִי. אֲפִילוּ תָם סוּאֶר בְּעַצְמוֹ, –אָמַר, – לֹא הָיָה יָכֹל לְחַבֵּל מְזִמּוֹת טוֹבוֹת מֵאֵלֶּה. אֲנִי הִרְגַּשְתִּי אֶת עַצְמִי מְשֻחָד מְאֹד בִּגְלַל הַתְּהִלּוֹת הָאֵלֶּה, וָאֶשְאַל גַּם אָנִי:

– אַךְ כֵּיצַד בָּאתָ אַתָּה הֲלוֹם, דְּזשִים? כֵּיצַד וְלָמָה?

הוּא הִשְׁקִיף עָלַי נָבוּךְ, וְלֹא עָנָה דָבָר.

לְאַחֲרֵי רֶגַע אָמַר:

– מוּטָב שֶיִּשְׁתֹּק דְּזשִים.

– מַדּוּעַ, דְּזשִים?

– הֲרֵי דְזשִים יוֹדֵעַ, מַדּוּעַ. אַתָּה לֹא תַסְגִּיר אֶת דְּזשִים הַזָּקֵן? הִיק, לְעוֹלָם לֹא תַסְגִּיר?

– לוּ תִבְלָעֵנִי הָאֲדָמָה תַחְתַּי אִם אַסְגִּירְךָ, דְּזשִים.

– דְּזשִים מַאֲמִין לְךָ. דְּזשִים הַזָּקֵן נוֹתֵן אֵמוּן לִדְבָרֶיךָ, הִיק, דְּזשִים… דְּזשִים הַזָּקֵן הֶעָלוּב בָּרַח…

– דְּזשִים!!!

– הִיק, אַתָּה לֹא תַסְגִּיר אֶת דְּזשִׁים הֶעָלוּב? הִבְטַחְתָּ, הִיק. אַתָּה לֹא תַסְגִּיר אֶת דְּזשִׁים הֶעָלוּב?

– טוֹב הִבְטַחְתִּי לְךָ, דְּזשִׁים. אֲנִי הִבְטַחְתִּי לְךָ, דְּזשִׁים, וָאֲקַיֵּם אֶת דְּבָרַי. לוּ יְיַסְּרֵנִי הָאֵל, – אֲקַיֵּם, וַאֲפִילוּ אִם בּוֹז יָבוּזוּ לִי עַל זֶה, אִם יַכּוּנִי, וְאִם יִקְרָאוּנִי אַבּוֹלִיצִיּוֹנִיסְט⁵ – אַחַת הִיא לִי. כְּלוּם לֹא אֹמַר. אֶפֶס, אֲנִי לֹא אֶסַּע אֲלֵיהֶם. סַפֵּר אֵפוֹא.

– אָכֵן, הִיק, כֵּן הָיָה הַדָּבָר. אַף עַל פִּי שֶׁמִּיס וַטְסוֹן הַזְּקֵנָה חֵרְפָה אֶת דְּזשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה טוֹבָה לִדְּזשִׁים, בְּכָל זֹאת הִבְטִיחָה לִבְלִי מְכוֹר אֶת דְּזשִׁים הֶעָלוּב לְאוֹרְלֵיאַן הַחֲדָשָׁה. אַךְ פִּתְאֹם הִתְחִיל בָּא אֵלֵינוּ סוֹחֵר בַּעֲבָדִים וּזְמָן רַב שׂוֹחֵחַ עִם הַמִּיס הַזְּקֵנָה, הִגִּיעַ הַדָּבָר לִידֵי כַךְ, שֶדְּזשִים הִתְחִיל מְפַחֵד, וְהִנֵּה פַּעַם אַחַת בָּעֶרֶב שָׁמַע מֵאַחֲרֵי הַדֶּלֶת, כֵּיצַד דִּבְּרָה מִיס וַטְסוֹן לַאֲחוֹתָהּ מִיסְטְרִיס דוּגְלַאס. “אֵינִי רוֹצָה לִמְכּוֹר אֶת הַכּוּשִׁי שֶלִּי, אַךְ שְמוֹנֶה מֵאוֹת דוֹלַרִים הוּא סְכוּם גָּדוֹל כָּל כַּךְ, שֶאֵינִי יוֹדַעַת מַה לַּעֲשׂוֹת”. עַל זֶה עָנְתָה לָהּ מִיסְטְרִיס דוּגְלַאס: “אוֹי, אַל תִמְכְּרִי אֶת דְּזשִים הַזָּקֵן הֶעָלוּב, כּוּשִי טוֹב הוּא”. וּדְזשִים לֹא חָפֵץ לִשְמוֹעַ עוֹד, וַיִּבְרַח מִבְּלִי הַבֵּט מֵאַחֲרָיו.

בָּרַח דְּזשִים וְרָץ מְהֵרָה אֶל הַנָּהָר, חָפֵץ לָקַחַת אֵיזוֹ סִירָה וְלָשוּט לְהָלְאָה וְהַרְחֵק, אַךְ אֲנָשִים רַבִּים הָיוּ עַל הַחוֹף, וּבְכֵן נָטַל עַל דְּזשִים לִשְכַּב כָּל הַלַּיְלָה בְּתוֹךְ הַסּוּף. וְהִנֵּה בַּשָּׁעָה הַשִּׁשִּׁית בַּבֹּקֶר יָשְבוּ גְבִירוֹת וּגְבָרִים רַבִּים בָּאֳנִיַּת קִיטוֹר, בְּאָמְרָם שֶהִיק נִרְצַח בַּיַּעַר, וְשֶׁהֵם נוֹסְעִים לִרְאוֹת אֶת מְקוֹם הָרֶצַח. דְּזשִים הֶעָלוּב הִתְעַצֵּב מְאֹד, כְּשָמְעוֹ אֶת הַיְדִיעָה. “הִיק הֶעָלוּב, – חָשַב, – כָּל כַּךְ טוֹב הָיָה, כָּל כַּךְ צָעִיר, כָּל כַּךְ נַעַר עַלִּיז. הִיק הֶעָלוּב!”

דְּזשִים הַזָּקֵן הֶעָלוּב מֻכְרָח הָיָה לִשְכַּב בְּתוֹךְ הַסּוּף כָּל הַיּוֹם, וְאַף עַל פִּי שֶהָיָה רָעֵב מְאֹד, בְּכָל זֹאת לֹא יָרֵא כְלוּם. דְּזשִים יָדַע שֶהַמִּיס הַזְּקֵנָה וְהָאַלְמָנָה תֵּלַכְנָה בַּבֹּקֶר הַשְכֵּם לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשֶלֹּא תִזְכֹּרְנָה אֶת דְּזשִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעוֹת, שֶהוּא צָרִיךְ לְהוֹצִיא אֶת הַבְּהֵמָה אֶל הַמִּרְעֶה.

לִפְנוֹת עֶרֶב יָצָא דְּזשִים מִן הַסּוּף, וַיֵּלֵךְ בְמוֹרַד הַנָּהָר, אַחַר כַּךְ הִתְחִיל חוֹשֵב מַה לַּעֲשׂוֹת? אִם יֵלֵךְ רַגְלִי יִמְצְאוּ הַכְּלָבִים אוֹתוֹ עַל פִּי עִקְבוֹתָיו. אִם יִגְנוֹב סִירָה, יֵדְעוּ בְּנֵי הָאָדָם וְיָבִינוּ. טוֹב מִכֹּל וְנָאוֹת לְמַטָּרָה – הֲרֵי הִיא רַפְסוֹדָה, שֶאֵינָהּ מַשְאִירָה אַחֲרֶיהָ שוּם סִמָּן. בְּהִתְבּוֹנְנוֹ סָבִיב, רָאָה דְּזשִים אֵש מִתְנוֹצֶצֶת עַל הַמַּיִם. זוּ הָיְתָה רַפְסוֹדָה. דְּזשִים הִתְנַפֵּל הַמַּיְמָה וַיָּשָט לְאֶמְצַע הַנָּהָר אֶל הָרַפְסוֹדָה, עָלָה עָלֶיהָ מִבְּלִי שֶיַּרְגִּישוּ בוֹ וַיִּשְכַּב פְּרַקְדָן. הַלַּיְלָה הָיָה אָפֵל. וְגַם דְּזשִים שָחוֹר, עַל כֵּן חָשַב שֶיָּשוּט כָּל הַלַּיְלָה מִבְּלִי שֶיַּרְגִּישוּ בוֹ, אַף עַל פִּי שֶהָיוּ עַל הָרַפְסוֹדָה בְּנֵי אָדָם מְרֻבִּים, שֶׁצָחֲקוּ הִשְתַּעַשְעוּ וַיְזַמְּרוּ לְאוֹר הָאֲבוּקָה. אוּלָם הַהַצְלָחָה לֹא הֵאִירָה פָּנִים לִדְּזשִים הֶעָלוּב, אַךְ קָרוֹב הִתְקָרְבָה הָרַפְסוֹדָה אֶל הָאִי וְהִנֵּה אִיש וַאֲבוּקָה בְיָדוֹ שָׂם פָּנָיו אֶל עֵבֶר דְּזשִים, וּדְזשִים הֶעָלוּב מֻכְרָח הָיָה לְהִתְנַפֵּל שוּב לְתוֹךְ הַמַּיִם הַקָּרִים. זְמָן רַב שָט דְּזשִים לְאֹרֶך הָאִי וְלֹא מָצָא מָקוֹם נָאוֹת לָצֵאת אֶל הַיַּבָּשָׁה. לְסוֹף עָלָה בְיָדוֹ לַעֲלוֹת עַל הַחוֹף, וּדְזשִים הָלַךְ הַיַּעְרָה, מִבְּלִי הֱיוֹת לוֹ עוֹד רָצוֹן לְטַפֵּל בְּרַפְסוֹדוֹת, שֶׁיֵּש אֲבוּקוֹת עֲלֵיהֶן. בְּמִגְבָּעְתּוֹ הָיְתָה מִקְטֶרֶת וְגַפְרוּרִים יְבֵשִׁים וַיְהִי דְזשִׁים הַזָּקֵן שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

– וְכָל הַיָּמִים הָאֵלֶּה לֹא הָיָה לְךָ לֶחֶם וּבָשָׂר דְּזשִים עֲלוּבִי, וְכָל הַיָּמִים הָאֵלֶּה מֻכְרָח אַתָּה לְהִסְתַּתֵּר בִּסְבַךְ הַיַּעַר! הֲשָמַעְתָּ כֵּיצַד יָרוּ מִן הַתּוֹתָח?

– וַדַּאי, וּדְזשִים חָשַב: “הִיק הַקָּטָן וְהֶעָלוּב, עַכְשָו הֵם מְבַקְּשִים אֶת גּוּפוֹ”. דְּזשִׁים רָאָה גַם אֳנִיַּת קִיטוֹר מֵאַחֲרֵי הַשִּׂיחִים.

בְּשָעָה זוּ עָפוּ עַל פָּנֵינוּ זוּג אֶפְרוֹחִים וְיָרְדוּ אַרְצָה לֹא הַרְחֵק מִמֶּנּוּ. דְזשִים אָמַר, שֶזֶּה סִמָּן לְגֶשֶם. חָפַצְתִּי לָצוּד אוֹתָם, אַךְ דְּזשִים עֲצָרַנִי, בְּאָמְרוֹ, שֶׁסִּמָּן רַע הוּא. אָבִיו, אָמַר, חָלָה פַעַם אַחַת, וּבְאוֹתָהּ שָעָה צָד אִיש אֶחָד עוֹף, אָז אָמְרָה סָבָתוֹ, שֶאָבִיו יָמוּת, וְאָמְנָם אָבִיו מֵת, אֶפֶס רַק לְאַחֲרֵי זְמָן. דְּזשִים אָמַר גַּם כֵּן, שֶאָסוּר לְסַפֵּר, מַה מְכִינִים לִסְּעֻדַּת הַצָּהָרַיִם, שֶזֶּה מֵבִיא אָסוֹן; שֶׁאָסוּר לְנַעַר אֶת מַפַּת הַשֻׁלְחָן לְאַחֲרֵי שְקִיעַת הַחַמָּה. עוֹד אָמַר שֶאִם יָמוּת אִיש אֲשֶר לוֹ כַוֶּרֶת מִשֶׁלּוֹ, צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ אֶת הַדְּבוֹרִים עַל אֹדוֹת מוֹת בַּעֲלֵיהֶן לִפְנֵי זְרִיחַת הַחַמָּה, פֶּן תֶחְדַּלְנָה מֵעֲבוֹדָתָן וְתָמֹתְנָה. הַדְּבוֹרִים אֵינָן עוֹקְצוֹת אֶת הַשּׁוֹטִים, אָמַר עוֹד דְּזשִים. אַךְ אֲנִי אֵינִי מַאֲמִין לִדְבָרָיו, כִּי פְעָמִים רַבּוֹת הָיוּ לִי עֲסָקִים עִם הַדְּבוֹרִים, וְלֹא עָקְצוּ אוֹתִי אַף פַּעַם אַחַת, וַאֲנִי לְגַמְרִי אֵינִי חוֹשֵב אֶת עַצְמִי לְשׁוֹטֶה.

עַל־אֹדוֹת רַבִּים מֵהַסִמָּנִים הָאֵלֶּה שָׁמַעְתִּי גַם קֹדֶם, אַךְ לֹא עַל־אֹדוֹת כֻּלָּם. וּדְזשִים יָדַע כִּמְעַט אֶת כֻּלָּם. נִרְאָה לִי, שֶיֵּש בָּעוֹלָם רַק סִמָּנִים רָעִים, וָאֶשְאַל אֶת דְּזשִים, הֲיֵשׁ גַּם טוֹבִים, הַמְּנַבְּאִים לְאשֶׁר, וְעַל זֶה עָנָה לִי:

– מְעַט מִזְּעֵר. אֶפֶס גַּם אֵין צֹרֶךְ בָּהֶם. לָמָּה לְךָ לָדַעַת, שֶהָאשֶׁר נָכוֹן לְךָ? הֲרֵי אִישׁ לֹא יִזָּהֵר מִפָּנָיו וְלֹא יִלָּחֵם נֶגְדּוֹ. הָאשֶׁר חָזָק. הָאשֶׁר בָּא לְבַדּוֹ בְּלִי שׁוּם סִמָּנִים קוֹדְמִים. אֶפֶס אִם זְרוֹעֶיךָ וְחָזְךָ מְכֻסִּים שֵׂעָר, הֲרֵי תִהְיֶה עָשִׁיר. סִמָּן טוֹב הוּא. אִם עָנִי וְאֻמְלָל אַתָּה וְלֹא תֹאבֶה לִחְיוֹת עוֹד, תַּשׁקִיף עַל הַשֵּׂעָר וְתָבִין שֶׁצָּרִיךְ שֶׁתְּחַכֶּה קְצָת, וְהָאשֶׁר יָבֹא מֵאֵלָיו, בִּמְהֵרָה.

– וּלְךָ זְרוֹעוֹת וְחָזֶה שְׂעִירִים?

– לָמָּה תִשְׁאַל, כְּלוּם לֹא תִרְאֶה בְעַצְמְךָ? דְּזשִׁים שָׂעִיר הַרְבֵּה.

– וּמָה אֵיפוֹא. הֶעָשִׁיר אַתָּה?

– לֹא. אַךְ דְזשִׁים הָיָה עָשִׁיר. וּדְזשִׁים יִהְיֶה בְּקָרוֹב שׁוּב לְעָשִׁיר. פַּעַם אַחַת הָיוּ כְבָר לִדְזשִׁים אַרְבָּעָה עָשָׂר דּוֹלַרִים, – אַרְבָּעָה עָשָׂר דּוֹלַרִים. אַךְ דְזשִׁים עָשָׂה בָהֶם מִשְׁלַח יָד וְנִשְׂרָף.

– בְּאֵיזֶה מִשְׁלַח יָד, דְּזשִׁים?

– קָנִיתִי פָּרָה, הֵיק, פָּרָה חַיָּה. דְּזשִׁים הַזָּקֵן וְהַשּׁוֹטֶה בִּזְבֵּז עֲשָׂרָה דוֹלַרִים עַל פָּרָה זְקֵנָה וְחוֹלָה שֶמֵּתָה לְאַחֲרֵי שְׁלשָׁה יָמִים.

– וַעֲשֶׂרֶת הַדּוֹלַרִים שֶׁלְּךָ אָבְדוּ?

– לֹא, לֹא כֻלָּם, רַק תִּשְׁעָה. דְּזשִׁים מָכַר אֶת הָעוֹר וְאֶת הַזָּנָב בִּמְחִיר דּוֹלַר אֶחָד וַעֲשָׂרָה צֶנְטִים.

– וּבְכֵן אֵיפוֹא נִשְׁאֲרוּ לְךָ חֲמִשָּׁה דוֹלַארִים וַעֲשָׂרָה צֶנְטִים. וּמֶה עָשִׂיתָ אֵיפוֹא. הֶעָשִׂיתָ שׁוּב מִשְׁלַח יָד?

– כֵּן, הֲלֹא יָדַעְתָּ, הֵיק, אֶת הַכּוּשִׁי הַקִּטֵּעַ בַּעַל הָרֶגֶל הָאַחַת. וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי הַזֶּה יִסַּד בַּנְק וַיֹּאמַר שֶׁכָּל כּוּשִׁי שֶׁיָּבִיא לוֹ דוֹלַאר אֶחָד, יְקַבֵּל בְּסוֹף הַשָּׁנָה אַרְבָּעָה. כָּל הַכּוּשִׁים רָצוּ וַיְבִיאוּ אֵלָיו אֶת כַּסְפָּם, אַךְ לֹא הַרְבֵּה קִבְּלוּ בַחֲזָרָה. רַק דְּזשִׁים לְבַדּוֹ קִבֵּל הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָפֵץ לְקַבֵּל יוֹתֵר מִכָּל הַכּוּשִׁים. דְּזשִׁים אָמַר, שֶׁאִם הַכּוּשִׁי הַפִּסֵּחַ לֹא יִתֵּן לוֹ יוֹתֵר, הֲרֵי יְיַסֵּד לוֹ בְעַצְמוֹ בַנְק. הַכּוּשִׁי הַפִּסֵּחַ לֹא חָפֵץ בָּזֶה, בְּאָמְרוֹ, שֶׁלֹּא יַסְפִּיק כֶּסֶף בִּשְׁבִיל שְׁנֵי בַּנְקִים, וַיַּבְטִיחַ לִדְזשִׁים לָתֵת לוֹ לְסוֹף הַשָּׁנָה תַּחַת חֲמֵשֶׁת הַדּוֹלַאִרים שֶׁלּוֹ – שְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה. דְּזשִׁים הַשּׁוֹטֶה שָׂם אֶת כַּסְפּוֹ בַּבַּאנְק. אַךְ דְזשִׁים הֶחְלִיט לַעֲשׂוֹת עֵסֶק בְּכַסְפּוֹ בְטֶרֶם יַגִּיעַ סוֹף הַשָּׁנָה. כּוּשִׁי אֶחָד, בּוֹבּ שְׁמוֹ, הוֹצִיא מִן הַנָּהָר, מִבְּלִי דַעַת בְּעָלָיו, קוֹרוֹת רַבּוֹת – רַפְסוֹדָה שְׁלֵמָה. דְּזשִׁים קָנָה אֶת כָּל הָעֵצִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר שֶׁבּוֹבּ יָכֹל לְקַבֵּל אֶת מְחִיר הָרַפְסוֹדָה שְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה דוֹלַארִים מִן הַבַּנְק בְּסוֹף הַשָּׁנָה. בַּלַּיְלָה נִגְנְבָה הָרַפְסוֹדָה, וּמִמָּחֳרָת הוֹדִיעַ הַכּוּשִׁי הַחִגֵּר אוֹתָנוּ, שֶׁהַבַּנְק פָּשַׁט אֶת הָרֶגֶל וְאִיש לֹא יְקַבֵּל פְּרוּטָה. וּבְכֵן אָבְדוּ חֲמֵשֶׁת הַשְּׁקָלִים שֶׁל דְּזשִׁים!

– וּמֶה עָשִׂיתָ בַּעֲשֶׂרֶת הַצֶּנְטִים שֶׁלְּךָ, דְּזשִׁים?

– בָּרִאשׁוֹנָה חָפֵץ דְּזשִׁים לִקְנוֹת לוֹ בַּעֲדָם דְּבַר מָה, אַךְ בַּלַּיְלָה רָאָה בַּחֲלוֹם, שֶׁהוּא מְחֻיָּב לָתֵת אֶת עֲשֶׂרֶת הַצֶּנְטִים הַלָּלוּ לַכּוּשִׁי הַזָּקֵן בִּלְעָם, שֶׁהָיָה שׁוֹטֶה כָּל כַּךְ, עַד שֶׁהֵחֵלּוּ לְכַנּוֹתוֹ “אֲתוֹנוֹ שֶׁל בִּלְעָם”. אֶפֶס הוּא הָיָה בַּר מַזָּל מְאֹד, וּדְזשִׁים הֶעָלוּב לֹא הָיָה בַּר־מַזָּל כְּלָל, וּבְכֵן נִרְאָה בַחֲלוֹם, שֶׁדּזשִׁים מְחֻיָּב לָתֵת אֶת כַּסְפּוֹ לְבִלְעָם, שֶׁיַּעֲשֶׂה בָהֶם כְּחֶפְצוֹ, וְאָז יִהְיֶה גַם דְּזשִׁים מְאֻשָׁר. בִּלְעָם לָקַח אֶת עֲשֶׂרֶת הַצֶּנְטִים וְהָלַךְ אֶל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה, וְשָׁם אָמַר הַכֹּהֵן, שֶׁהָאִיש הַמְנַדֵּב לָעֲנִיִּים, נוֹתֵן לֵאלֹהִים, וְעַל זֶה יוּשב לוֹ מֵאָה שְׁעָרִים. נָתַן בִּלְעָם הַזָּקֵן אֶת עֲשֶׂרֶת הַצֶּנְטִים הַלָּלוּ לְעָנִי, אַחַר כַּךְ יָשַׁב וְחִכָּה וְחִכָּה, מַה יְהֵא בְּסוֹף.

– וּמֶה הָיָה הַסּוֹף? דְּזשִׁים?

– לֹא כְּלוּם, הִיק. דְּזשִׁים נִשְׁאַר כַּךְ בְּלִי עֲשֶׂרֶת הַצֶּנְטִים. “אַתָּה תְקַבֵּל מֵאָה שְׁעָרִים”, – אָמַר הַכֹּהֵן, – “מֵאָה שְׁעָרִים”, דְּזשִׁים הָיָה שָׂמֵחַ לְקַבֵּל בַּחֲזָרָה רַק אֶת עֲשֶׂרֶת הַצֶּנְטִים הָעֲלוּבִים שֶלּוֹ.

הוֹי, דְּזשִׁים, אֵין רַע! מִכֵּוָן שֶׁיֵּשׁ לְךָ חָזֶה וּזְרוֹעוֹת שְׂעִירִים, הֲרֵי תִהְיֶה לְעָשִׁיר.

– אָכֵן דְּזשִׁים עָשִׁיר הוּא כְּבָר גַּם עַתָּה. דְּזשִׁים הִנֵּהוּ עַתָּה אָדוֹן לְעַצְמוֹ. לוּ רַק הִשַּׂגְתִּי שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת דּוֹלַרִים, שֶׁמְּשַׁלְּמִים בַּעֲדִי, וְרַב לִי.

פֶּרֶק תְּשִׁיעִי

עָלָה עַל דַּעְתִּי לְהַשְׁקִיף עוֹד הַפַּעַם עַל הַמָּקוֹם, שֶׁגִּלִּיתִי בְּשַׁעַת מַסָּעִי הָרִאשׁוֹן אֶל מֶק הָאִי. יָצָאנוּ לַדֶּרֶךְ וְעַד מְהֵרָה בָּאנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי כָל שֶׁטַח הָאִי הָיָה רַק שְׁלשָׁה מִילִים אָרְכּוֹ וְרֶבַע הַמִּיל רָחְבּוֹ.

עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה בְאֶמְצַע הָאִי הָיְתָה גִבְעָה תְלוּלָה לְמַדַּי, גָבְהָהּ כְּאַרְבָּעִים רָגֶל. קָשֶׁה הָיָה מְאֹד לְטַפֵּס עָלֶיהָ, כִּי שִׁפּוּעָהּ הַתָּלוּל הָיָה מְכֻסֶּה שִׂיחִים עֲבֻתִּים וְעוֹקְצִים. בִּמְרוֹמֵי הַגִּבְעָה כִּמְעַט עַל עֶצֶם רֹאשָׁהּ, גִּלִּינוּ עַל צוּר, מִצַּד אִילִיַנוּיס, מְעָרָה גְדוֹלָה וְיָפָה. דֵּי רֶוַח הָיָה בְתוֹכָהּ בִּשְׁבִיל שְׁנַיִם שְׁלשָׁה חֲדָרִים, וּדְזשִׁים יָכֹל לַעֲמֹד בְּתוֹכָהּ זָקוּף כָּל קוֹמָתוֹ. וְכַמָּה קָרִיר הָיָה שָׁם. דְּזשִׁים אָמַר, שֶׁעָלֵינוּ לְתַקֵּן פֹּה מָעוֹן לָנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁבְּעֵינַי לֹא הָיָה טוֹב הַדָּבָר לְטַפֵּס תָּמִיד עַל גֹבהּ שֶׁכָּזֶה. אֲבָל דְּזשִׁים אָמַר, שֶׁאִם נַסְתִּיר אֶת סִירָתֵנוּ, וְנָבִיא אֶת כָּל חֲפָצֵינוּ הֵנָּה, נוּכַל לְהֵחָבֵא פֹה עַל צַד הַיּוֹתֵר טוֹב, בְּבֹא זָר אֶל הָאִי; וְשֶׁבְּלִי עֶזְרַת כְּלָבִים לֹא יְגַלֶּה שׁוּם אִישׁ בָּעוֹלָם אֶת מַחֲבוֹאֵנוּ. וְנוֹסָף עַל זֶה – עָמַד עַל דַּעְתּוֹ – הַצִּפֳּרִים מְבַשְּׂרוֹת גֶּשֶׁם, וּכְלוּם רוֹצֶה אֲנִי שֶׁכָּל חֲפָצֵינוּ יֹאבְדוּ? הַטַּעַם הָאַחֲרוֹן פָּעַל עָלַי וָאִוָּכַח. שַׁבְנוּ עַל עֲקֵבֵינוּ, וַנַּקְרִיב אֶת סִירָתֵנוּ כְּפִי הָאֶפְשָׁר אֶל הַצּוּר שֶׁלָּנוּ, הֲרִיקוֹנוּ מִמֶּנָּה אֶת כָּל כֵּלֵינוּ וַנַּסְתִּירָם בַּמְּעָרָה. אֶת הַסִּירָה הִסְתַּרְנוּ בְּמָקוֹם בָּטוּחַ מִתַּחַת לַעֲרָבוֹת עֲבֻתּוֹת. אַחַר כַּךְ פָּקַדְנוּ אֶת הַחַכּוֹת, הֲסִירוֹנוּ מֵעֲלֵיהֶן דָּגִים אֲחָדִים, הִשְׁלַכְנוּ אוֹתָן שׁוּב וְהִתְחַלְנוּ מְכִינִים סְעֻדָּה לַצָּהֳרָיִם.

פִּי הַמְּעָרָה הָיָה רָחָב לְמַדַּי. מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַמָּבוֹא הָיְתָה הָאֲדָמָה גְבוֹהָה קְצָת, עַל כֵּן הָיְתָה רְאוּיָה לְהַעֲלוֹת עָלֶיהָ מְדוּרָה, וַנַּעַל אֵשׁ לְהָכִין אֶת הָאֲרֻחָה.

בִּמְקוֹם מַרְבַדִּים פָּרַשְׂנוּ עַל הָאָרֶץ אֶת הַשְּׂמִיכוֹת. אֶת יֶתֶר הַכֵּלִים שַׂמְנוּ בְּעֵמֶק הַמְּעָרָה. בִּמְהֵרָה הִתְכַּסּוּ הַשָּׁמַיִם עֲנָנִים כְּבֵדִים אֲמֻצִּים. בָּרְקוּ בְּרָקִים, רָעַם רַעַם – הַצִּפֳּרִים לֹא נִבְּאוּ הַפַּעַם לְשֶׁקֶר, סְעָרָה כְּגוֹן זוּ לֹא רָאִיתִי עוֹד בְּכָל יְמֵי חַיַּי. הַגֶּשֶׁם שָׁטַף כִּנְחָלִים, מַרְאֵה הַשָּׁמַיִם הָיָה אָמוֹץ-שָׁחוֹר, וְהָעֵצִים הַקְּרוֹבִים נִדְמוּ כִמְעֻטָּפִים קוּרֵי עַכָּבִישׁ.

– מַה נָּעִים פֹּה, דְּזשִׁים, – אָמַרְתִּי. – תּוֹדָה לָאֵל שֶׁמָּצָאנוּ אֶת הַמַּחֲסֶה הַזֶּה. הָבָה נָא לִי דָג עוֹד וּפַת לֶחֶם הֲגוּנָה.

– וּבְכָל זֹאת פֹּה הִנְךָ, הֵיק, הוֹדוֹת לִדְזשִׁים הַזָּקֵן. אִלְּמָלֵי דְזשִׁים הַזָּקֵן, וְיָשַׁבְתָּ עַכְשָׁו שָׁרוּי בַּמַּיִם וּבַקּוֹר בְּתוֹךְ הַיַּעַר. אָכֵן הַצִּפֳּרִים יוֹדְעוֹת תָּמִיד, מָתַי יֵרֵד הַגָּשֶׁם.

וְהַמַּיִם גָּאוּ הָלוֹךְ וְגָאֹה בְּתוֹךְ הַנָּהָר שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם וּלְסוֹף עָלוּ עַל גְּדוֹתָיו. בִּמְקוֹמוֹת אֲחָדִים הָיָה הָאִי כִשְׁתַּיִם שָׁלשׁ רֶגֶל מִתַּחַת לַמָּיִם. בַּיּוֹם הָיִינוּ עוֹבְרִים עַל פְּנֵי הָאִי בְּסִירָתֵנוּ. בַּיַּעַר שָרְרָה קְרִירוּת נִפְלָאָה גַם בְּשָׁעָה שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בָּעֲרָה וְלָהֲטָה. בְּשׁוּטֵנוּ בֵין הָעֵצִים הָיִינוּ נִתְקָלִים לִפְעָמִים בַּהֲמוֹן גַּפְנֵי יַעַר שֶׁנִּסְתַּבְּכוּ מִסָּבִיב לָעֵצִים וַיַּחְסְמוּ אֶת הַדֶּרֶךְ בִּפְנֵינוּ, עַד שֶׁהָיִינוּ מֻכְרָחִים לָשׁוּב וּלְבַקֵּשׁ דְּרָכִים אֲחֵרוֹת. עַל כָּל גֶּזַע יָשָׁן נוֹפֵל יָשְׁבוּ שְׁפַנִּים, סְנָאִים, נְחָשִׁים וְצַבִּים וּבַעֲלֵי חַיִּים אֲחֵרִים, וּמִשּׁוּם שֶׁהַמַּיִם לֹא חָסְרוּ זֶה שְׁלשָׁה יָמִים, נַעֲשׂוּ הַחַיּוֹת כָּל כַּךְ נִכְנָעוֹת, שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לְהוֹשִׁיט יָד וּלְקַחְתָּן. צַדְנוּ הַרְבֵּה שְׁפַנִּים וּסְנָאִים. בַּעֲלֵי חַיִּים אֲחֵרִים לֹא לָקַחְנוּ, מִפְּנֵי שֶׁבִּמְעָרָתֵנוּ עָצְמוּ דַי וְהוֹתֵר.

עַל פְּנֵי הַנָּהָר צָפוּ שׁוּב קוֹרוֹת רַבּוֹת. פַּעַם אַחַת הֶחֱזַקְנוּ בְּחֵלֶק שֶׁל רַפְסוֹדָה, שֶׁהָיְתָה עֲשׂוּיָה מִקּוֹרוֹת שֶׁל בְּרוֹשִׁים טוֹבִים וְעָבִים, קְשׁוּרִים יַחְדָּו. רֹחַב הָרַפְסוֹדָה הָיָה כִמְעַט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֶגֶל, וְאָרְכָּהּ כַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה רֶגֶל בְּקִצּוּר זוּ הָיְתָה רַפְסוֹדָה יָפָה, הֲגוּנָה, וַנַּסְתִּיר אוֹתָהּ מִתַּחַת לָעֲרָבוֹת, בְּחָשְבנוּ שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ לְתוֹעֶלֶת בְּמֶשֶׁךְ הַיָּמִים, וְכֵן אָמְנָם הָיָה.

בַּלַּיְלָה הַבָּא – בַּיּוֹם הָיִינוּ מִתְיָרְאִים לְהֵרָאוֹת עַל פְּנֵי הַנָּהָר, – לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר, רָאִינוּ וְהִנֵּה בַּיִת צָף, בֵּית עֵצִים אֲמִתִּי. מוּבָן שֶׁתֵּכֶּף שַׁטְנוּ אֵלָיו וַנַּשְּׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן. אַךְ הַחשֶׁךְ הָיָה עוֹד, וְלֹא רָאִינוּ מְאוּמָה, עַל כֵּן קָשַׁרְנוּ אֶת סִירָתֵנוּ אֶל הַבַּיִת הַצָּף וַנַּחְלֵט לְחַכּוֹת עַד אוֹר הַבֹּקֶר.

לֹא הִסְפַּקְנוּ עֲדַיּין לַעֲבוֹר עַל פְּנֵי כָל הָאִי, וַיְהִי אוֹר דֵּי הַבְחֵן אֵת אֲשֶר מִסָּבִיב. הִשְׁקַפְנוּ לְתוֹךְ הַחֶדֶר, וַנֵּרֶא מִטָּה, שֻׁלְחָן שְׁנֵי כִסְאוֹת יְשָׁנִים וּמְקֻלְקָלִים וְכֵלִים רַבִּים אֲחֵרִים מָשְׁלָכִים עַל הָרִצְפָּה. בְּקֶרֶן זָוִית הָיְתָה מוּטֶלֶת כְּעֵין תַּבְנִית בֶּן אָדָם, אַךְ בְּלִי נוֹעַ.

– הוֹ, מִי פֹּה? - קָרָא דְזשִׁים.

מַעֲנֶה לֹא הָיָה. וְגַם עַל קְרִיאָתִי כַךְ. אָז אָמַר דְּזשִׁים:

– הוּא אֵינוֹ יָשֵׁן, הוּא מֵת. הִשָּׁאֵר פֹּה, הֵי, אֲנִי אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה.

הוּא נִכְנַס אֶל הַבַּיִת, כָּפַף אֶת רֹאשׁוֹ עַל גַּבֵּי הָאִישׁ הַמּוּטָל וַיֹּאמַר:

– אָמְנָם, מֵת הוּא. יָרוּ בוֹ לְתוֹךְ גַּבּוֹ. הוּא מֵת זֶה כְּבָר, וַדַּאי לִפְנֵי יָמִים אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה. גַּשׁ הֵנָּה, הִיק, רַק אַל תַּבִּיט, נוֹרָא הַדָּבָר.

– אֲנִי לֹא הִבַּטְתִּי. דְּזשִׁים הִשְׁלִיךְ עַל הַגְּוִיָּה אֵיזֶה סְמַרְטוּטִים, מַה שֶּׁאֶפְשָׁר הָיָה לִבְלִי עֲשׂוֹת כְּלָל, כִּי הַמֵּת לֹא הָיָה מְעַנְיֵן אוֹתִי לְגַמְרִי. עַל פְּנֵי הָרִצְפָּה הָיוּ מָשׁלָכִים כַּרְטִיסִים שֶׁל קוּבִיָא, וּבֵינֵיהֶם מוּטָלִים בַּקְבּוּקִים מִשֶּׁל יַיִן, שְׁתֵּי מַסֵּכוֹת שֶׁל צֶמֶר שְׁחוֹרוֹת, עַל פְּנֵי הַקִּירוֹת הָיוּ רְשׁוּמִים כְּתֹבוֹת וְצִיּוּרִים שֶׁל שְׁטוּת. אֶחָד מֵהֶם מָחוּי בַּפֶחָם. אֲנַחְנוּ הוֹצֵאנוּ חֲפָצִים רַבִּים מִן הַבַּיִת לְתוֹךְ סִירָתֵנוּ, בְּחָשְׁבֵנוּ, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ הַיָּמִים יָבִיאוּ לָנוּ תוֹעֶלֶת. אַחַר כַּךְ לָקַחְנוּ עוֹד מְנוֹרַת פַּחִים יְשָׁנָה, סַכִּין שֶׁל מְבַשְּׁלִים בְּלִי נִצָּב, אוֹלָר חָדָשׁ לְגַמְרִי, צְרוֹרוֹת אֲחָדִים שֶׁל נֵרוֹת חֵלֶב, מְנוֹרַת פַּחִים, בַּקְבּוּק גָּדוֹל, וְקַעֲרַת פַּחִים שְׂמִיכָה יְשָׁנָה קְרוּעָה, וְתַרְמִיל עִם מְחָטִים, עוֹקְצִים, חוּטִים, אֶצְבָּעוֹן, שַׁעֲוָה, וּמִסְפָּרַיִם. וְעוֹד פַּטִּישׁ, מַסְמְרִים אֲחָדִים, שְׂרוֹךְ עָבֶה לְחַכָּה עִם וָוִים חֲזָקִים, עוֹר יָשָׁן שֶׁל פָּר, צַוָּארוֹן שֶׁל כְּלָבִים, פַּרְסַת בַּרְזֶל, וְצִנְצָנוֹת אֲחָדוֹת מְלֵאוֹת סַמִּים לִרְפוּאָה, אַךְ בְּלִי הָרִיצֶפְּטִים. בְּקִצּוּר, אֲנַחְנוּ הֲרִיקוֹנוּ אֶת כָּל הַבָּיִת. לְסוֹף מָצָאתִי עוֹד מַסְרֵק, קֶשֶׁת יְשָׁנָה שֶׁל כִּנּוֹר וְרֶגֶל שֶׁל עֵץ, שֶׁהָיְתָה אֲרֻכָּה יוֹתֵר מִדַּאי בִּשְׁבִילִי וּקְצָרָה – בִּשְׁבִיל דְּזשִׁים. אֶת הָרֶגֶל הַשְּׁנִיָה לֹא מָצָאנוּ לַמְרוֹת כָּל חִפּוּשֵׂינוּ עֲמוּסֵי מַשָּׂא שְׁלָל זֶה שַׁבְנוּ לְבֵיתֵנוּ.

פֶּרֶק עֲשִׂירִי

אַחֲרֵי סְעֻדַּת הַבֹּקֶר חָפַצְתִּי לְשׂוֹחֵחַ עַל אֹדוֹת מְאוֹרְעוֹתֵינוּ, וַהֲסִיבּוֹתִי אֶת הַשִּׂיחָה עַל אֹדוֹת הַמֵּת, שֶׁמָּצָאנוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת הַצָּף. אַךְ דְּזשִׁים לֹא חָפֵץ לְהַזְכִּיר אוֹתוֹ, מִשּׁוּם “שֶׁזֶּה מֵבִיא פֻרְעָנִיּוֹת”. הוּא אָמַר: רוּחוֹ שֶׁל הַמֵּת, שֶׁלֹּא בָּא לִקְבוּרָה, תּוֹעָה לְעִתִּים קְרוֹבוֹת יוֹתֵר מֵרוּחוֹ שֶׁל הַמֵּת שֶׁהוּא נָח בְּקִבְרוֹ בְּשָׁלוֹם. הַסְּבָרָה הַזֹאת נִרְאֲתָה בְּעֵינַי נְכוֹנָה, וְלֹא דִבַּרְתִּי עוֹד עַל אֹדוֹת הַנִּרְצָח. אֶפֶס בִּכְלָל לֹא חָדלְתִּי מֵעֲמוֹל בְּפִתְרוֹן הַשְּׁאֵלָה, מִי רָצַח אֶת הָאִישׁ הַזֶּה וְלָמָּה?

אֲנַחְנוּ בֵּרַרְנוּ אֶת כָּל הַסְּמַרְטוּטִים וְהַבְּגָדִים הַיְשָנִים שֶׁמָּצָאנוּ בַבַּיִת הַצָּף, וְהִנֵּה בְתוֹךְ הָאֶרֶג הַתַּחְתּוֹן שֶׁל אַדֶּרֶת יְשָׁנָה אַחַת מָצָאנוּ שְׁמוֹנָה דוֹלַארִים שֶׁל כֶּסֶף תְּפוּרִים בְּתֶפֶר. דְּזשִׁים הֶחְלִיט, שֶׁוַּדַּאי הַדָּבָר, שֶׁהָאַדֶּרֶת הָיְתָה גְנוּבָה, מִפְּנֵי שֶׁאִלְמָלֵי יָדְעוּ אַנְשֵׁי הַבַּיִת הַזֶּה עַל אֹדוֹת הַכֶּסֶף, כִּי אָז, מוּבָן הַדָּבָר, שֶׁלֹּא הִשְׁאִירוּ אוֹתוֹ פֹה. אֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁהָאַדֶּרֶת הַיְשָׁנָה וַדַּאי הָיְתָה שַׁיֶּכֶת לַנִּרְצָח, אַךְ דְּזשִׁים לֹא חָפֵץ עוֹד לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַשִּׂיחָה.

– הֲרֵי אַתָּה מַבְטִיחַ, דְּזשִׁים, שֶׁהַמְשׂוֹחֵחַ עַל אֹדוֹת מֵתִים וְהַנְּגִיעָה בְעוֹרוֹ שֶׁל נָחָשׁ מְבִיאוֹת רָעָה, וּכְשֶׁהֵבֵאתִי לִפְנֵי זְמָן מָה עוֹר שֶׁל נָחָשׁ, הִבְטַחְתָּ שֶׁצָּרָה גְדוֹלָה עֲתִידָה לְפָנֵינוּ, וְעַתָּה אֵיזוֹ צָרָה בָאָה עָלֵינוּ? אֲנַחְנוּ מָצָאנוּ שְׁמוֹנָה דוֹלַארִים וְכָל הַסְּמַרְטִיטִים הָאֵלֶּה. וּלְוַאי שֶׁתָּבֹאנָה עָלֵינוּ רָעוֹת כְּמוֹ אֵלֶּה יוֹם-יוֹם, דְּזשִׁים.

– אֵין זֶה סִמָּן כְּלָל, הִיק, כְּלָל לֹא סִמָּן; עֲדַיִּן לֹא הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לִצְחקֹ, צָרָה תָבֹא, זְכָר-נָא אֶת דְּבָרַי, דְּזשִׁים, תָּבֹא צָרָה.

– וְצָרָה אָמְנָם בָּאָה. אֲנַחְנוּ דִבַּרְנוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לְאַחֲרֵי סְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם שָׁכַבְנוּ בְרֹאשׁ הַגִּבְעָה וַנְּעַשֵּׁן אֶת מִקְטְרוֹתֵינוּ. פִּתְאֹם אָפַס הַטַּבַּק. רַצְתִּי אֶל הַמְּעָרָה לְהָבִיא טַבַּק חָדָשׁ, וְהִנֵּה בְּבִיאַת הַמְּעָרָה נִתְקַלְתִּי בְצִפְעוֹנִי. אֲנִי הִתְחַכַּמְתִּי, וָאַךְ אוֹתוֹ עַל רֹאשׁוֹ מַכָּה רַבָּה כָל כַּךְ, שֶׁרוּחוֹ נָפְחָה תֵּכֶּף.

אַחַר כַּךְ גִּלְגַּלְתִּי אוֹתוֹ וָאֶזְרְקוֹ לִמְרַגְלֵי מִשְׁכָּבוֹ שֶׁל דְּזשִׁים, חָפַצְתִּי לְהַפְחִידוֹ וְלִצְחֹק עָלָיו. אַחַר כַּךְ שָׁכַחְתִּי לְגַמְרִי עַל אֹדוֹת הַדָּבָר הַזֶּה. וּבְשׁוּבֵנוּ בָעֶרֶב אֶל הַמְּעָרָה, וּדְזשִׁים הִשְׂתָּרַע עַל מִשְׁכָּבוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי הִדְלַקְתִּי אֵשׁ, נָשַׁךְ אוֹתוֹ נָחָשׁ – הַנְּקֵבָה שֶׁל הַנָּחָשׁ שֶׁהָרַגְתִּי אֲנִי, – הִיא זָחֲלָה וּבָאָה הֵנָּה, כְּנִרְאֶה, אַחֲרֵי צֵאתִי עִם הַטַּבַּק שֶׁלָּקַחְתִּי.

דְּזשִׁים קָפַץ בִּילָלָה, וְהַדָּבָר שֶׁנִּרְאָה קֹדֶם לְעֵינֵינוּ לִפְנֵי אוֹר הַנֵּר, הֲלֹא הוּא הַנָּחָשׁ, שֶׁאָבָה לִנְשׁוֹךְ אֶת דְּזשִׁים בַּשֵּׁנִית. אֲנִי הָרַגְתִּי אוֹתוֹ תֵּכֶּף. וּדְזשִׁים חָטַף אֶת בַּקְבּוּק הַיַּיִן שֶׁלִּי וַיְּמַהֵר לִבְלוֹעַ אֶת הַיַּיִן מִתּוֹכוֹ.

דְּזשִׁים הָלַךְ יָחֵף, וְהַנָּחָשׁ שָׁף אוֹתוֹ בַעֲקֵבוֹ. אֲנִי, וַדַּאי, הָיִיתִי הָאָשֵׁם בְּכָל זֶה. כָּל תִּינוֹק יוֹדֵעַ, שֶׁלְּמָקוֹם שֶׁהִשְאַרְתָּ אֶת הַנָּחָשׁ הַמֵּת, שָמָּה יָבֹא רֵעוֹ, וַאֲנִי, הַשּוֹטֶה, שָכַחְתִּי אֶת הַדָּבָר. דְּזשִׁים צִוָּה עָלַי לִכְרוֹת אֶת רֹאש הַנָּחָש, וְלִזְרוֹק אוֹתוֹ, לִפְשוֹט אֶת עוֹרוֹ, וְלִצְלוֹת לוֹ נֵתַח מִבְּשָׂרוֹ. אֲנִי עָשִׂיתִי כַךְ, הוּא אָכַל וַיֹּאמֶר, שֶׁזֶּה יָבִיא לוֹ תְרוּפָה. כְּמוֹ כֵן נָטַל עָלַי לְהָסִיר אֶת הַקַּשְׂקַשִּׁים מֵעַל הַנָּחָשׁ וְלִקְשוֹר אוֹתָן אֶל כַּפּוֹת יָדָיו, כִּי, לְפִי דְבָרָיו, גַּם זוּ תְרוּפָה כְּנֶגֶד עֲקִיצַת נְחָשִים. אַחַר כַּךְ יָצָאתִי חֶרֶשׁ מִן הַמְּעָרָה וָאֶזְרֹק אֶת הַנָּחָש הַשֵּׁנִי לְתוֹךְ הַשִּׂיחִים. אָסוּר הָיָה, שֶׁיִּוָּדַע לִדְזשִׁים, כִּי אָנֹכִי הֲסִבּוֹתִי בָאָסוֹן.

וּדְזשִׁים יָנַק וְיָנַק מִתּוֹךְ הַבַּקְבּוּק, כְּתִינוֹק מִן הַשָּׁדַיִם. לִפְעָמִים קָפַץ וְדָהַר בִּילָלָה, כִּמְטֹרָף, עַל רֶגֶל אַחַת, וּכְשֶשָּׁבָה אֵלָיו בִּינָתוֹ הִתְחִיל לִינֹק שוּב מִן הַבַּקְבּוּק. כַּף רַגְלוֹ צָבָה מְאֹד, וְגַם כָּל הָרֶגֶל. לְסוֹף נֶעֶשְׂתָה פְּעֻלַּת הַיַּיִן נִכֶּרֶת, וָאֲקַוֶּה כִי דְזשִׁים נִצַּל. בְּכָל זֹאת הָיִיתִי מְבַכֵּר לִהְיוֹת נְשוּךְ-נָחָש, מִשְּתּוֹת לְשָכְרָה כְמוֹ אַבָּא.

אַרְבָּעָה יָמִים וְאַרְבָּעָה לֵילוֹת שָׁכַב דְּזשִׁים עַל מִשְכָּבוֹ. אַחַר כַּךְ פָחְתָה הַסַפַּחַת וַיָּקָם בָּרִיא וְאֵיתָן. מֵאָז נָדַרְתִּי לִבְלִי גַעַת עוֹד בְּעוֹר שֶל נָחָש; הַרְבֵּה סָבַלְתִּי כְבָר פַּחַד. גַּם דְּזשִׁים הָיָה בָּטוּחַ, שֶמֵּעַתָּה אֶהְיֶה מַקְשִיב וְלֹא אֶצְחַק עָלָיו עוֹד וַדַּאי! “וּמַה גַּם, – אָמַר, – שֶאֵינִי בָטוּחַ עֲדַיִּן, שֶנִּצַּלְנוּ כְבָר מֵהַתּוֹצָאוֹת הָרָעוֹת. מוּטָב, –הוֹסִיף, –מוּטָב אֶלֶף פְּעָמִים לְהַשְׁקִיף בְּעַד הַשֶּׁכֶם הַשְּׂמָאלִית עַל הַיָּרֵחַ הֶחָדָשׁ. בָּזֶה הַסַּכָּנָה מְעַטָּה עַד הַחֵצִי מֵהַסַּכָּנָה שֶׁל נְגִיעַת יָד בְּעוֹר שֶל נָחָש”. עַכְשָו הָיִיתִי גַם אֲנִי בָטוּחַ כִּמְעַט, אַף עַל פִּי שֶאֵת הַמַּעֲשֶׂה הָרִאשׁוֹן חָשַבְתִּי לְרָעָה וְלִשְטוּת שֶאֵין בֶּן-אָדָם יָכֹל לַעֲשׂוֹתוֹ כְּמוֹתָן. בֶּקֶר הַזָּקֵן – כְּמוֹ שֶקָּרְאוּ לוֹ בָעִיר, – עָשָׂה פַעַם אַחַת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַכְשָו הָיָה נוֹרָא. כַּעֲבוֹר שְתֵּי שָנִים נָפַל שִכּוֹר מֵעַל מִגְדַּל הַפַּעֲמוֹנִים, וְנֶהְפַּךְ לְרָקִיק מַמָּש, בְּאֹפֶן שֶבִּמְקוֹם אָרוֹן, שָׂמוּ אוֹתוֹ בֵּין שְנֵי לוּחוֹת יְשָנִים, וְכַךְ קְבָרוּהוּ, לְפָחוֹת, כַּךְ סִפְּרוּ. אֲנִי בְעֵינַי לֹא רָאִיתִי. אָבִי דִבֵּר לְעִתִּים עַל אֹדוֹת הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּבְטִיחַ, שֶכָּל זֶה הִגִּיעַ לְבֶקֶר הַזָּקֵן, עַל שוּם שֶהִבִּיט עַל הַיָּרֵחַ הֶחָדָשׁ, בְּעַד הַשֶּׁכֶם הַשְּׂמָאלִית, הֲרֵי זֶה זָקֵן שוֹטֶה!

הַיָּמִים עָבְרוּ, וְהַנָּהָר שָב לְקַדְמוּתוֹ. אֲנַחְנוּ פָשַטְנוּ אֶת הָעוֹר מֵעַל שָפָן אֶחָד, וַנִּתְקַע בּוֹ אֶת הַוָּו שֶמָּצָאנוּ בַבַּיִת הַצָּף, וַנַּשְׁלִיךְ אֶת הַחַכָּה לְתוֹךְ הַמָּיִם. עַל הַוָּו נִצּוֹד דַּג חָתוּל גָּדוֹל כְּגֹדֶל בֶּן-אָדָם.

מִמָּחֳרַת הַיּום הַהוּא קַמְתִּי מִשְּׁנָתִי וְרוּחִי סָרָה, וּכְדֵי לְהִתְבַּדֵּר הֶחְלַטְתִּי לִנְסוֹעַ לְעֵבֶר הַנָּהָר וְלִרְאוֹת מַה נַּעֲשָׂה שָׁם. דְּזשִׁים אִשֵּׂר אֶת חֶפְצִי, אֶלָּא שֶׁיָּעַץ לְחַכּוֹת עַד חֶשְׁכַּת הַלַּיְלָה, וְהָעִקָּר – לִהְיוֹת זָהִיר. אַחַר כַּךְ אָמַר, שֶׁלֹּא לְמוֹתָר יִהְיֶה לְהִתְחַפֵּשׂ בְּבִגְדֵי יַלְדָה לְצֹרֶךְ הַמַּסָּע הַזֶּה. שִׂמְלוֹת נָשִׁים הָיוּ לָנוּ מֵאֲשֶׁר מָצָאנוּ בַבַּיִת הַצָּף. הָעֵצָה הַזֹּאת יָשְׁרָה בְעֵינַי מְאֹד. אֲנַחְנוּ קִצַּרְנוּ אַחַת מֵהַשְּׂמָלוֹת, אֲנִי הִפְשַׁלְתִּי אֶת מִכנְסַי וָאֶלְבַּשׁ אֶת הַשִּׂמְלָה. דְּזשִׁים רָכַס אֶת הַלּוּלָאוֹת עַל גַּבִּי, וְהַדָּבָר עָלָה יָפֶה. לְרֹאשִׁי חָבַשְׁתִּי מִגְבַּעַת יְשָׁנָה, בַּעֲלַת כְּנָפַיִם רְחָבוֹת וָאֶקְשׁוֹר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְסַנְטֵרִי. מִתַּחַת לַפְּאֵר הַיָּפֶה הַזֶּה לֹא נִרְאוּ כִמְעַט פָּנַי לְגַמְרִי. דְּזשִׁים הִבְטִיחַ שֶׁשּׁוּם אִישׁ בָּעוֹלָם לֹא יַכִּירֵנִי אֲפִילוּ לְאוֹר הַיּוֹם. כָּל הַיּוֹם לָבַשְׁתִּי אֶת הַמַּחְלָצוֹת הָאֵלֶּה, כְּדֵי לְהִתְרַגֵּל אֲלֵיהֶן, וּלְעֵת עֶרֶב הָיִיתִי כְבָר רָגִיל בָּהֶן לְמַדַּי, רַק דְּזשִׁים הֵעִיר אֶת אָזְנִי, שֶׁמַּהֲלָכִי לֹא מַהֲלַךְ יַלְדָה, וְגַם שֶׁאָסוּר לְהָרִים אֶת הַשִּׂמְלָה כְדֵי לָשִׂים אֶת הַיָּדַיִם בְּכִיסֵי הַמִּכְנְסַיִם, אֲנִי שַׂמְתִּי לִבִּי אֶל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי לִבְלִי שָׁכוֹחַ אוֹתָם.

כְּשֶׁהֶחְשִׁיךְ הַיּוֹם יָשַׁבְתִּי בְתוֹךְ הַסִּירָה וָאָשׁוּט לְצַד הָעִיר, בְּעָבְרִי עַל פְּנֵי הַנָּמֵל וָאַגִּיעַ אֶל הַחוֹף לֹא הַרְחֵק מֵהַמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִילִים שָׁמָּה הַבָּתִּים, רָאִיתִי בִמְלוּנָה אַחַת, שֶאִישׁ לֹא יָשַׁב בָּהּ זֶה כְבָר – אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת הַדָּבָר, – מְהַבְהֶבֶת אֵשׁ. הִתְאַוֵּיתִי לָדַעַת מִי גָר פֹּה. הִתְגַּנַּבְתִּי אֶל הַחַלּוֹן וָאַשְׁקִיף בַּעֲדוֹ. אִשָּׁה כְּבַת אַרְבָּעִים יָשְׁבָה וַתֶּאֱרֹג לְאוֹר נֵר שֶׁל חֵלֶב. פָּנֶיהָ לֹא הָיוּ נוֹדָעִים לִי. מַשְׁמָע, זָרָה הָיְתָה פֹה, כִּי לֹא הָיָה אִישׁ עַל שֶׁטַח מִיל שָלֵם בְּכָל הַסְּבִיבָה, שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי בוֹ. לְאשֶׁר גָּדוֹל הָיָה הַדָּבָר בִּשְׁבִילִי, מַה שֶּׁהָאִשָּׁה הָיְתָה זָרָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי נְשִׁימָתִי פָּסְקָה אֲפִילוּ, לְרַעְיוֹן שֶׁיַּכִּירוּנִי עַל פִּי קוֹלִי וַיַּחְטְפוּנִי. הִתְחַלְתִּי כְבָר מִתְחָרֵט עַל מַעֲשַׂי. אֲבָל אֶת הַזָּרָה אֵין לִי לִירֹא, וְזוּלַת זֹאת, אִם הַזָּרָה הַזֹּאת יָשְׁבָה בָעִיר אֲפִילוּ שְׁנֵי יָמִים בִּלְבַד וְיָדְעָה גַם אָז אֶת כָּל הַחֲדָשׁוֹת שֶׁל הָעֲיָרָה הַקְּטַנָּה וּמָסְרָה לִי אֶת הַיְדִיעוֹת הַנְּחוּצוֹת. דָפַקְתִּי עַל הַדֶּלֶת, בְּהַחְלִיטִי בְכָל כֹּחַ רְצוֹנִי לִבְלִי שְׁכוֹחַ, שֶׁיַּלְדָה אָנֹכִי.

פֶּרֶק אַחַד עָשָׂר

– הִכָּנֵס! – עָנְתָה הָאִשָּׁה.

נִכְנַסְתִּי.

– שְׁבִי.

אֲנִי נִשְׁמַעְתִּי. הִיא הִתְבּוֹנְנָה בִי מֵרֹאשִׁי וְעַד רַגְלַי בְעֵינֶיהָ הַקְּטַנּוֹת וְהַמַּבְרִיקוֹת וַתִּשְׁאָלֵנִי:

– מַה שְּׁמֵךְ?

– שָׂרָה וִויליַאמְס.

– אֵיפֹה תָּגוּרִי? בְּעִיר הַזֹּאת?

– לֹא. בְּהוּקֶר וִויל, מַהֲלָךְ שִׁבְעָה מִילִים מִזֶּה. כָּל הַיּוֹם הָלַכְתִּי רַגְלִי, וְעַכְשָׁו עֲיֵפָה אֲנִי בְלִי כֹחַ.

– וְגַם רְעֵבָה אַתְּ, וַדַּאי? חַכִּי נָא, אֲנִי אֶתֵּן לָךְ אֹכֶל.

– לֹא. לֹא רָעַבְתִּי. לִפְנֵי שָׁעוֹת שְׁתַּיִם הֶאֱכִילוּנִי בַאֲחֻזָה אַחַת, עַל כֵּן אֵחַרְתִּי כָּכָה. אִמִּי חוֹלָה. כֶּסֶף אֵין לָנוּ. וְאָבֹא לְהַגִּיד לְדוֹדִי לְאַבְנֵר מִיר. אִמִּי אָמְרָה לִי, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בַּקָּצֵה הַשֵּׁנִי שֶׁל הָעֲיָרָה. מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי עוֹד פֹּה, הֲיוֹדַעַת אַתְּ אוֹתוֹ?

– לֹא. אֲנִי גָרָה פֹה זֶה רַק שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְאֵינִי יוֹדַעַת אִישׁ. אַךְ רְחוֹקָה עוֹד הַדֶּרֶךְ בִּשְׁבִילֵךְ עַד קְצֵה הָעִיר הַשֵּׁנִי. מוּטָב שֶׁתִּשָּׁאֲרִי לָלִין פֹּה. הָסִירִי אֶת הַמִּגְבַּעַת.

– לֹא. תּוֹדָה רַבָּה, – עָנִיתִי, –חֲפֵצָה אֲנִי רַק לָנוּחַ רֶגַע, וְאַחַר אֵלֵךְ הָלְאָה. אֵינִי יְרֵאָה מִפְּנֵי הַחשֶׁךְ.

אַךְ הִיא אָמְרָה, שֶׁלֹּא תִתֵּן לִי לָלֶכֶת לְבַדִּי, שֶׁמְּהֵרָה יָשׁוּב בַּעֲלָהּ וִילַוֵּנִי. אַחַר כַּךְ הִתְחִילָה מְסַפֶּרֶת עַל אֹדוֹת בַּעֲלָהּ וּמִשְׁפַּחְתָּהּ. הוֹדִיעָה, שֶׁקֹּדֶם הָיָה מַצָּבָהּ טוֹב יוֹתֵר; וְשֶׁכְּנִרְאֶה נוֹאֲלוּ בְעָבְרָם הֲלוֹם תַּחַת הִשָּׁאֲרָם בִּמְקוֹם מְגוּרָם הַיָּשָׁן… הִיא פִטְפְּטָה בְּלִי הֶרֶף, עַד שֶׁהִתְחַלְתִּי חוֹשֵׁב כְּבָר, שֶׁגַּם אֲנִי נוֹאַלְתִּי בְסוּרִי אֵלֶיהָ – בְּקַוּוֹתִי לְהִוָּדַע מִפִּיהָ חֲדָשׁוֹת. אַךְ לְאַט לְאַט הִתְחִילָה שִׂיחָתָהּ שׁוֹטֶפֶת בְּזֶרֶם יָשָׁר וַתְּסַפֵּר עַל אֹדוֹת הַזָּקֵן שֶׁלִּי וְעַל אֹדוֹת הָרְצִיחָה. סִפְּרָה עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹת תָּם סוּאֶיר, כֵּיצַד שֶׁמָּצָאנוּ שֵׁשֶׁת אֲלָפִים דּוֹלַארִים, שֶׁבִּלְשׁוֹנָהּ נֶהֶפְכוּ לַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, – סִפְּרָה עַל אֹדוֹת אָבִי וְאֵיזֶה אוֹצָר נֶחְמָד הוּא, וְאֵיזֶה אוֹצָר נֶחְמָד הִנְנִי אֲנִי בְעַצְמִי, לְסוֹף הִגִּיעָה עַד מִיתָתִי.

– וּמִי זֶה אֵיפֹה רָצַח אֶת הִיק פִּין? – שָׁאַלְתִּי. –עַל אֹדוֹת הָרְצִיחָה הַזֹּאת סִפְּרוּ גַם בְּהוּקֶרְוִויל, אֶפֶס לֹא יָדְעוּ מִי הָרוֹצֵחַ.

– אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֵין יוֹדְעִים גַּם פֹּה. רַבִּים הָיוּ מְשַׁלְּמִים מְחִיר רַב, וּבִלְבַד שֶׁיִּוָּדַע לָהֶם מִי הָרוֹצֵחַ. חוֹשְׁדִים, שֶׁהַזָּקֵן פִּין בְּעַצְמוֹ עָשָׂה אֶת הַדָּבָר

– לֹא. אִי אֶפְשָׁר הַדָּבָר!

– בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ כִמְעַט הַכֹּל בְּטוּחִים בָּזֶה. פּוֹחֵז זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ עַד כַּמָּה הָיָה קָרוֹב אֶל הַתְּלִיָּה! אַחַר כַּךְ שִׁנּוּ אֶת דַעְתָּם וְחָשְׁדוּ בָרְצִיחָה אֶת הַכּוּשִׁי הַבּוֹרֵחַ, דְּזשִׁים.

– כֵּיצַד? הוּא?

נִזְכַּרְתִּי בְעוֹד מוֹעֵד, וְהֶחְלַטְתִּי שֶׁמּוּטָב לִי לִשְׁתּוֹק. אַךְ הִיא לֹא הִכִּירָה כְּלוּם, וְהוֹסִיפָה אֶת שִׂיחָתָהּ:

–כֵּן, הַכּוּשִׁי בָרַח בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנִּרְצַח הִיק פִּין. הִכְרִיזוּ פְרָס שֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת דּוֹלַארִים לָאִישׁ שֶׁיַּחְטֹף אוֹתוֹ. בְּעַד הַזָּקֵן פִּין קָבְעוּ כְּמוֹ כֵן פְּרָס – מָאתַיִם דּוֹלַאר. הֲלֹא הוּא בְעַצְמוֹ בָא בַבֹּקֶר שֶׁלְּאַחֲרֵי הָרְצִיחָה אֶל הָעִיר וַיְסַפֵּר עַל אֹדוֹת הַכֹּל, וְאַחַר כַּךְ נָסַע בַּקַּטָּר יַחַד עִם הַכֹּל לְבַקֵּשׁ אֶת גּוּפַת הַבֵּן הַנִּרְצָח. אַךְ תֵּכֶף לְאַחַר זֶה נֶעְלַם מִן הָעִיר, וְכַאֲשֶׁר זָכְרוּ אֹדוֹתוֹ בָעֶרֶב, כְּדֵי לְהַעֲלוֹתוֹ עַל הַתְּלִיָּה, כִּי חָשְׁבוּ כִּי פֹעַל יָדָיו הוּא, נֶעֶלְמוּ עִקְּבוֹתָיו כְּבָר. וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נוֹדַע, שֶׁבָּרַח הַכּוּשִׁי, וְשֶׁבַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה רָאוּ אוֹתוֹ בַּשָּׁעָה הָעֲשִׂירִית בָּעֶרֶב לֵיל הָרְצִיחָה. אָז נָפַל הַחֲשָׁד עָלָיו, וּבְאוֹתוֹ יוֹם עַצְמוֹ נִרְאָה שׁוּב הַזָּקֵן פִּין בָּעִיר, וּבְקוֹלֵי קוֹלוֹת דָּרַשׁ מֵאֵת הַשּׁוֹפֵט טַטְשֶׁר כֶּסֶף לִרְדּוֹף אַחֲרֵי הָרוֹצֵחַ הַנָּבָל, אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי. הַשּׁוֹפֵט נָתַן לוֹ דוֹלָרִים מִסְפָּר, וּבְאוֹתוֹ עֶרֶב עַצְמוֹ שָׁתָה הַזָּקֵן לְשָׁכְרָה, וַיַּעַשׂ שַׁעֲרוּרִיּוֹת בָּרְחוֹבוֹת בְּלִוְיַת עוֹד אֵיזֶה שְׁנֵי פוֹחֲזִים חֲשׁוּדִים, וְעִמָּם יַחַד נֶעְלַם מִן הָעִיר. מֵאָז לֹא רָאָה אוֹתוֹ עוֹד אִישׁ. וְאַף אֵין אִישׁ מִתְגַּעְגֵּעַ עָלָיו, וּמַה גַּם שֶׁהַכֹּל בְּטוּחִים שׁוּב, שֶׁהוּא בְעַצְמוֹ הָרַג אֶת בְּנוֹ הַיֶּלֶד, וְהוּא מְדַבֵּר עַל אֹדוֹת אֵיזֶה רוֹצֵחַ, רַק כְּדֵי לְסַמֵּא אֶת הָעַיִן, הוּא חָשַׁב, שֶׁעַל יְדֵי כַךְ יְקַבֵּל אֶת כֶּסֶף בְּנוֹ מְהֵרָה יוֹתֵר מִשֶּׁיְּקַבְּלוֹ, אִם יְחַכֶּה לְסוֹף הַמִּשְׁפָּט הַמְשַׁעֲמֵם. כִּי הֲרֵי נָבָל זֶה יְרַמֶּה אֶת הַכֹּל. אוֹי, הֲרֵי זֶה נוֹכֵל עָרוּם! אִם לֹא יָשׁוּב הֵנָּה בְטֶרֶם תַּעֲבוֹר שָׁנָה יִשְׁתַּקַּע הַדָּבָר. אֵין שׁוּם אוֹת עַל אַשְׁמָתוֹ. וְהוּא יְקַבֵּל אֶת הַכֶּסֶף בְּלֵב שׁוֹקֵט.

– וַדַּאי, אָז לֹא יִהְיֶה עוֹד מַעֲצוֹר, גַּם אֲנִי חוֹשֶבֶת כַּךְ. אֵיזֶה נוֹכֵל! וּבְכֵן אֵיפוֹא חָדְלוּ לַחְשׁוֹד אֶת הַכּוּשִׁי?

– לֹא, לֹא הַכֹּל. אֲבָל בִּמְהֵרָה יִתְפְּשׂוּ אוֹתוֹ, וְאָז יִוָּדַע כָּל הַדָּבָר.

– וְכִי עוֹד רוֹדְפִים אַחֲרָיו לְתָפְשׂוֹ?

– הוֹי פְּתַיָּה. הֲרֵי שְׁלשׁ מֵאוֹת דּוֹלַארִים אֵינָם מִתְגּוֹלְלִים בָּאַשְׁפָּה. הוּא לֹא יָכֹל לְהַרְחִיק לִבְרוֹחַ. דַּעַת רַבִּים הִיא, וְגַם אֲנִי חוֹשֶׁבֶת כַּךְ. לִפְנֵי יוֹמַיִם נִכְנַסְתִּי בְשִׂיחָה עִם שְׁנֵי זְקֵנִים, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, הַגָּרִים לֹא הַרְחֵק מִזֶּה. בְּתוֹךְ יֶתֶר דִּבְרֵיהֶם אָמְרוּ לִי, שֶׁהָאִי דְזשַׁקְסוֹן רֵיק מֵאָדָם. וַאֲנִי נְכוֹנָה לָתֵת אֶת רֹאשִׁי כֹפֶר, אִם לֹא רָאִיתִי בַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׁן עַל הָאִי. וּמִי יוֹדֵעַ, – אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁם שָׁם מִתְחַבֵּא הַכּוּשִׁי הַבּוֹרֵחַ. מֵאָז אָמְנָם לֹא רָאִיתִי עוֹד עָשָׁן. אֶפְשָׁר שֶׁהַכּוּשִׁי עָזַב אֶת הָאִי, אַךְ אֲנִי בְכָל זֹאת לֹא סִפַּרְתִּי דָבָר לְאִישׁ, וָאַחְלִיט לְחַכּוֹת לְשוּב בַּעֲלִי. הוּא עָזַב אֶת הַבַּיִת לְיוֹמַיִם לְרַגְלֵי עֲסָקָיו עִם יְדִידוֹ יַחְדָּו, וְרַק הַיּוֹם שָב. אֲנִי סִפַּרְתִּי לוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר רָאִיתִי, וְהוּא חָפֵץ לָלֶכֶת עוֹד הַיּוֹם עִם עוֹד אֶחָד וּלְרַגֵּל אֶת הָאִי.

אֲנִי יָשַבְתִּי כְּעַל גֶּחָלִים בּוֹעֲרוֹת, וּמִתּוֹךְ מְבוּכָה לֹא יָדַעְתִּי מַה לַּעֲשׂוֹת בְּיָדַי. לְסוֹף לָקַחְתִּי מַחַט, שֶׁהָיָה מוּטָל עַל הַשֻּׁלְחָן וְהִתְחַלְתִּי מַכְנִיס לְאָזְנוֹ נִימָא. אַךְ יָדַי רָעֲדוּ מְאֹד, וּבְשׁוּם אֹפֶן לֹא יָכֹלְתִּי לְהָבִיא אֶת הַחוּט לְתוֹךְ הַחוֹר. פִּתְאֹם חָדְלָה הָאִשָּׁה מְדַבֵּר, הִשְׁקַפְתִּי עָלֶיהָ

וָאֵרֶא וְהִנֵּה הִיא מַבִּיטָה עָלַי בְשׂוּם-לֵב וּמְחַיֶּכֶת בְּחִיּוּךְ מְשֻׁנֶּה. אֲנִי הִנַּחְתִּי הַצִּדָּה אֶת הַמַּחַט וְהַחוּט וָאַעֲמִיד פָּנִים, כְּאִלּוּ אֲנִי מִתְעַנְיֵן מְאֹד בְּסִפּוּרֶיהָ וָאֹמַר:

– אֵלִי! שְלשׁ מֵאוֹת דּוֹלַארִים! אֵיזֶה סְכוּם עָצוּם! לוּ לְאִמִּי כַךְ. בַּעֲלֵךְ נָכוֹן עוֹד הַיּוֹם לָלֶכֶת אֶל הָאִי?

– מוּבָן. אֲנִי חוֹשֶבֶת, בַּחֲצִי הַלַּיְלָה יֵלְכוּ לְשָׁם.

– הֲלֹא טוֹב לָלֶכֶת בַּיּוֹם. קַל לִרְאוֹת יוֹתֵר.

– הוֹי, שׁוֹטָה, וְכִי מָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת, הַכּוּשִי עִוֵּר יוֹמָם, מָה? לֹא, דַּוְקָא בַּלַּיְלָה קַל יִהְיֶה לִתְפּוֹשׂ אוֹתוֹ, כְּשֶאֵינוֹ נִזְהָר וְיָשֵׁן עַל יַד הַמְּדוּרָה.

הִרְגַּשְתִּי, שֶׁהָאִשָּׁה מוֹסִיפָה לְהִתְבּוֹנֵן בִּי בְּעִיּוּן, וְרֶגֶש לֹא נָעִים מִלָּא אוֹתִי. אַחֲרֵי רֶגַע שָׁאֲלָה אוֹתִי שׁוּב:

– אֵיךְ אָמַרְתְּ – מַה שְּׁמֵךְ?

– מ…מֶרִי וִויליַאמְס.

פִּתְאֹם זָכַרְתִּי שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה קָרָאתִי לְעַצְמִי שָׂרָה, אוֹ שֵׁם אַחֵר, וְנָבוֹךְ לֹא הֵעַזְתִּי לָשֵׂאת אֶת עֵינַי. וּכְאִלּוּ רַק לְהַשְׁלִים אֶת מְבוּכָתִי, שָׁתְקָה הָאִשָּׁה וְהוֹסִיפָה לְהַבִּיט עָלַי, כִּי, כְּנִרְאֶה, אֵיזֶה סָפֵק מִלָּא אוֹתָהּ. לְסוֹף הִבִּיעָה בְּקוֹל מָתוֹק כִּדְבַשׁ:

– כֵּיצַד אֵפוֹא, נִשְׁמָתִי, כִּנִּיתָ לְעַצְמְךָ קֹדֶם שָׂרָה?

– אָמְנָם כֵּן: שָׂרָה-מֶרִי-וִויליַאמְס. קוֹרְאִים לִי גַם שָׂרָה, גַּם מֶרִי. אַחַת הִיא.

– הִנֵּה כֵן אֵפוֹא, –וַתִּצְחַק.

אֲנִי שַבְתִּי לִמְנוּחָתִי קְצַת, אַךְ בְּכָל זֹאת הִתְאַוֵּיתִי לְמַהֵר וּלְהֵחָלֵץ בְּשָׁלוֹם מִן הַמָּקוֹם, אֶלָּא שֶׁלֹּא הֵעַזְתִּי עוֹד. וּבַעֲלַת הַבַּיִת הִתְחִילָה מִתְאוֹנֶנֶת שׁוּב עַל הַיָּמִים הָרָעִים וּמְפַטְפֶּטֶת בְּלִי הֶפְסֵק. וְהָעַכְבָּרִים הוֹצִיאוּ אֶת חָטְמֵיהֶם מִכָּל סִדְקֵי הַחֶדֶר וְלֹא חָדְלוּ. בְּתוֹךְ שְׁאָר דְּבָרֶיהָ אָמְרָה בַעֲלַת הַבַּיִת, שֶׁהִיא מַחֲזִיקָה תָמִיד עַל יָדָהּ דְּבַר מָה קָשֶׁה לְהַטִּיל בְּחַיּוֹת הָאֲרוּרוֹת, אִלְמָלֵי כַּךְ לֹא תִּתֶּנָּה לָהּ מָנוֹחַ, כְּשֶׁהִיא יְחִידָה בַבָּיִת. וּבָזֶה הֶרְאֲתָה לִי כַדּוּר עוֹפֶרֶת, וּבִקְּשַׁתְנִי לִזְרוֹק אוֹתוֹ עַל הָעַכְבָּר. אֲנִי חָפַצְתִּי לְהִסְתַּלֵּק מִזֶּה בְּטֶרֶם שֶׁיָּשׁוּב בַּעֲלָהּ, אֶפֶס כִחַדְתִּי אֶת הַדָּבָר; לָקַחְתִּי אֶת הָעוֹפֶרֶת וָאַךְ אֶת הָעַכְבָּר הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּרְאָה מַכָּה גְדוֹלָה כָל כַּךְ, שֶבְּרֹב עָמָל נִמְלָט אֶל חוֹרוֹ. בַּעֲלַת הַבַּיִת הִלְּלָה אֶת הַמַּכָּה, וַתֹּאמֶר שֶׁהָעַכְבָּר הַשֵּׁנִי וַדַּאי שֶׁיֵּלֵךְ לְמִיתָה. הֵרִימָה אֶת הָעוֹפֶרֶת וְהֵבִיאָה דוֹלְלָה שֶׁל חוּטֵי-צֶמֶר, שֶהֵטִילָה עָלַי לַעֲזוֹר לָהּ בְהַתָּרָתָם. אֲנִי הוֹשַׁטְתִּי אֶת שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי, הִיא שָׂמָה עֲלֵיהֶן אֶת הַצֶּמֶר וְהִמְשִׁיכָה אֶת סִפּוּרֶיהָ עַל אֹדוֹת בַּעֲלָהּ.

–אַל תְּאַחְרִי אֶת הַמּוֹעֵד, שֶמָּא יֵרָאֶה עַכְבָּר. הַחֲזִיקִי אֶת הָעוֹפֶרֶת עַל בִּרְכַּיִךְ, שֶׁתִּהְיֶה מוּכָנָה תַּחַת יָדֵךְ – הִפְסִיקָה פִתְאֹם אֶת דְּבָרֶיהָ.

זָרְקָה אֶת הָעוֹפֶרֶת יָשָׁר אֶל חֵיקִי, וַאֲנִי אִחַדְתִּי מְהֵרָה אֶת שְׁתֵּי בִּרְכַּי, שֶׁלֹּא תִפֹּל אַרְצָה. הִיא דִבְּרָה עוֹד רֶגַע אַחַר כַּךְ חָדְלָה פִתְאֹם, וּבְהַשְׁקִיפָה יָשָׁר אֶל פָּנַי אָמְרָה לְגַמְרִי בְלִי אֵיבָה:

– תְּנִי נָא תוֹדָה, מַה שְּׁמֵךְ הָאֲמִתִּי?

– מְ-מַה?

– מַה שְּׁמֵךְ בֶּאֱמֶת? – הוֹסִיפָה וַתָּשֶׂם אֶת יָדָהּ עַל שִׁכְמִי. – אִמְרִי אֵיפוֹא: בִּיל, אוֹ תָּם, וְאֶפְשָׁר דְּזשִׁיק?

כָּל גּוּפִי רָעַד, וְלֹא יָדַעְתִּי מַה לִּהָשִיב. לְסוֹף לָחַשְׁתִּי בִּכְבֵדוּת:

לֹא טוֹב לִצְחק עַל יַלְדָה עֲנִיָּה. אִם נָפַלְתִּי עָלַיִךְ לְמַשָּׂא, הֲרֵינִי…

–לֹא כְלוּם, לֹא כְלוּם, שֵׁב בִּמְנוּחָה. שׁוּם רָעָה לֹא אֶעֱשֶׂה לְךָ וְלֹא אַלְשִין עָלֶיךָ, רַק אֶת הָאֱמֶת תַּגֵּד לִי: מִי אַתָּה וּמַה קָּרָה לְךָ? מְאוּם לֹא אֲסַפֵּר, וְאַף עֶזְרָה אוֹשִׁיט לְךָ, גַּם אִישִׁי יַעֲזוֹר לְךָ כְּפִי יְכָלְתּוֹ. וַדַּאי הִנְּךָ פוֹעֵל בּוֹרֵחַ - הֲלֹא כֵן, מָצָאתִי אֶת הַפִּתְרוֹן? אַךְ אֵין רַע, יַלְדִי. אֲדוֹנֶיךָ וַדַּאי הִתְיַמֵּר בְּךָ וְלֹא יָכֹלְתָּ סְבוֹל? אֱמֶת?

עַל זֶה הֲשִׁיבוֹתִי, שֶׁעַכְשָׁו נוֹכַחְתִּי גַם אֲנִי, שֶׁאֵין לְהִתְחפֵּשׂ עוֹד, וְטוֹב יוֹתֵר לְהִתְוַדּוֹת עַל הַכֹּל, אִם הִיא תִשְמֹור אֶת הַבְטָחָתָהּ וְלֹא תְגַלֶּה אֶת סוֹדִי. אַחַר כַּךְ סִפַּרְתִּי לָהּ, שֶאָבִי וְאִמִּי מֵתוּ, וְאַפֻּטְרוּפְּסִי, בַּעַל אֲחֻזָה זָקֵן, הַגָּר כִּשְׁלשִׁים מִיל מֵהָכָא, לְקָחַנִּי אֵלָיו וַיִּתְהַלֵּךְ אִתִּי בְאַכְזְרִיּוּת, עִנַּנִּי בְרָעָב, עַד שֶׁהֶחְלַטְתִּי לִבְרוֹחַ. הִשְׁתַּמַּשְתִּי בְשָעָה שֶׁעָזַב אֶת הַבַּיִת לִזְמַן שְׁלשֶׁת יָמִים, גָּנַבְתִּי אֶת שִׂמְלוֹת בִּתּוֹ וָאֵלֵךְ בַדָּרֶך. הָלַכְתִּי שְׁלשָׁה לֵילוֹת, וּבַיּוֹם הָיִיתִי נֶחְבָּא וְיָשֵן. לֶחֶם וּבָשָׂר לָקַחְתִּי צֵידָה לַדָּרֶךְ. אַבְנֵר מוּר, דּוֹדִי, מוּבָן, יַעֲמֹד עַל צִדִּי וְיָגֵן עָלַי בִפְנֵי בַעַל הָאֲחֻזָה הַזָּקֵן, וְעַל כֵּן בָּאתִי הֵנָּה, גּשְׁנָה.

–גּשְׁנָה, יַלְדִי? הֲרֵי אֵין זֶה כְלָל גּשֶׁן, אֶלָּא פֶּטְרְסבּוּרְג. גּשֶׁן נִמְצָאָה הַרְחֵק מִזֶּה דֶרֶךְ שְׁתֵּי שָׁעוֹת וָחֵצִי. מִי זֶה אָמַר לְךָ, שֶפֹּה גּשֶׁן?

– אִישׁ אֶחָד, שֶפְּגַשְׁתִּיו בַּבּקֶר בַּיַּעַר, הוּא אָמַר: כְּשֶׁתַּגִּיעַ עַד פָּרָשַת דְּרָכִים, פְּנֵה הַיְמִינָה, וְהִגַּעְתִּי אַחֲרֵי שָׁעָה גשְׁנָה.

– וַדַּאי שֶׁהָיָה שִכּוֹר, אוֹ שֶׁהִתְעַלֵּל בְּךָ, יַלְדִי הֶעָלוּב.

– אָמְנָם, נִדְמָה שֶהָיָה מְבֻשָּׂם. וְעַכְשָו אֵין מַה לַּעֲשׂוֹת. תֵּכֶף אֵצֵא לַדֶּרֶךְ וְלַבֹּקֶר אֶהְיֶה בגשֶׁן, שָׁם אֵינִי יָרֵא מְאוּמָה.

– חַכֵּה רֶגַע, הִנֵּה אָכִין לְךָ צֵידָה לַדָּרֶךְ.

מְהֵרָה הֵכִינָה בִשְׁבִילִי אֹכֶל, וְאַחַר כַּךְ שָׁאֲלָה:

– אֱמָר-נָא לִי, כֵּיצַד קָמָה עַל רַגְלֶיהָ פָּרָה שוֹכֶבֶת עַל הָאָרֶץ, מֵאָחוֹר אוֹ מִפָּנִים? רַק עֲנֵה תֵכֶף, בְּלִי חֲשׁוֹב.

– מֵאָחוֹר.

– וָסוּס?

– בְּרַגְלָיו הַקְּדוּמוֹת.

– מֵאֵיזֶה צַד מִתְכַּסֶּה הָעֵץ אֵזוֹב יוֹתֵר?

– מִצַּד צָפוֹן.

– וּכְשֶחֲמֵש עֶשְׂרֵה פָרוֹת רוֹעוֹת יַחְדָּו עַל גִּבְעָה אַחַת, כַּמָּה מֵהֶן אוֹכְלוֹת עֵשֶׂב כְּשֶרָאשֵיהֶן מָפְנִים לְצַד אֶחָד?

– חֲמֵש הָעֶשְׂרֵה כֻלָּן.

– טוֹב, עַכְשָו אֲנִי מַאֲמִין בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁאָמְנָם בִּכְפָר גַּרְתָּ, כִּי חָשׁוֹב חָשַׁבְתִּי בָראִשׁוֹנָה, שֶעוֹד אַתָּה מְרַמֶּה אוֹתִי, וְעַתָּה מַה הוּא שְׁמֶךָ בֶּאֱמֶת?

– דְּזשָׁארְדז פֶּטֶרס.

– טוֹב, זְכוֹר אֶת הַדָּבָר וְאַל תִּקְרָא לְעַצְמְךָ עוֹד אַלֶּכְּסַנְדֶר, וְאַחַר כַּךְ דְּזשָׁארְדז אַלֶּכְּסַנְדֶר, כְּשֶיִּתְפְּסוּ אוֹתָךְ. וְגַם אַל תִּתְרָאֶה בִפְנֵי הַנָּשִׁים. בְּשִׂמְלַת נָשִים זוּ לֹא תֵרָאֶה כְיַלְדָה. אֶת הַגְּבָרִים אֶפְשָׁר שֶׁתְּרַמֶּה עוֹד, וְאֶת הַנָּשִים – לְעוֹלָם לֹא. וּזְכוֹר עוֹד, בְּנִי, כְּשֶתַּכְנִיס חוּט בְּמַחַט, תַּחֲזִיק אֶת הַמַּחַט הָכֵן, וְאֶת הַחוּט תָּבִיא לְחוֹר הַמַּחַט, וְלֹא לְהֶפֶךְ. כַּךְ עוֹשִׂים רַק הַגְּבָרִים, וְכָל תִּינוֹקֶת קְטַנָּה תָּבִין מִי אַתָּה, בִּרְאוֹתָהּ אוֹתְךָ מַעֲלֶה אֶת הַמַּחַט עַל הַחוּט. וְאִם תִּזְרֹק עוֹד דְּבַר מָה עַל עַכְבָּר, תַּעֲמֹד עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלֶיךָ, וְאֶת יָדְךָ תָּרִים גָּבוֹהַּ מֵעַל שִכְמְךָ, וְהִשְתַּדַּלְתָּ לְהַחְטִיא אֶת הַמַּטָּרָה עַל שֶטַח שֶׁל שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע רֶגֶל, כְּמִשְׁפָּט הַיְלָדוֹת, אַךְ מֵעוֹלָם אַל תִּזְרֹק מִכַּף הַיָּד וּמֵהַמַּרְפֵּק, כְּמִשְׁפַּט הַיְלָדִים. וְעוֹד זֹאת תִּזְכֹּר: כְּשֶׁחוֹטְפוֹת הַיְלָדוֹת בְּחֵיקָן דְּבַר מָה, אָז הֵן מַפְרִידוֹת אֶת בִּרְכֵּיהֶן וְלֹא מְאַחְדוֹת כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתָ אַתָּה, בְּשָעָה שֶחָטַפְתָּ אֶת הָעוֹפֶרֶת. אֲנִי הֲבִינוֹתִי שֶהִנְךָ נַעַר, בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶחָפַצְתָּ לְהַכְנִיס חוּט לְתוֹךְ הַמַּחַט. וּמַעֲשֶׂיךָ שֶבָּאוּ אַחֲרֵי כֵן הוֹכִיחוּ לוֹ רַק כִּי צָדַקְתִּי. וְעַכְשָו רוּץ אֶל דּוֹדְךָ, שָׂרָה-מֶרִי-וִוילְיַאמְס-דְּזשוֹרְדז-אַלֶּכְּסַנְדֶּר-פֶּטֶרְס. וְאִם תִּהְיֶה דְרוּשָׁה לְךָ עֶזְרָה, שְׁלַח לִקְרֹא אֶת יְהוּדִית לוֹפַּטּוּס – זֶה שְׁמִי, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה בִּשְׁבִילְךָ אֶת כָּל אֲשֶׁר אוּכַל. אַל תָּסִיר כָּל עֵת לֶכְתְּךָ מִן הַנָּהָר, וְאִם יִקְרֶה לְךָ הַמִּקְרֶה לַעֲבוֹר עוֹד בַּמָּקוֹם הַזֶּה, קַח פֻּזְמְקָאוֹת וְנַעֲלַיִם, הַדֶּרֶךְ פֹּה מְכֻסֵּה אֲבָנִים, וְאַתָּה תִפְצַע אֶת רַגְלֶיךָ כְּהוֹגֶן, בְּטֶרֶם תָּבֹא גּשְׁנָה.

אַחֲרֵי עָבְרִי לְיַד הַחוֹף כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר מֶטֶר, שַׁבְתִּי עַל פְּנֵי הַבַּיִת אֶל מְקוֹם הַסֵּתֶר, שֶהָיְתָה סִירָתִי חֲבוּיָה שָׁם, קָפַצְתִּי לְתוֹכָהּ וָאֲמַהֵר וָאֶמָּלֵט. עָבַרְתִּי אֶת הַנָּהָר לְרָחְבּוֹ, כְּנֶגֶד הָאִי; אֶת הַמִּגְבַּעַת הִשְׁלַכְתִּי מֵעַל רֹאשִׁי. פִּתְאֹם שָׁמַעְתִּי הוֹלֵם שֶׁל שָעוֹן. הִתְחַלְתִּי מוֹנֶה – אַחַת עֶשְׂרֵה כְבָר. כְּהַגִּיעִי אֶל הָאִי, לֹא אִבַּדְתִּי רֶגַע לִמְנוּחָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָיִיתִי עָיֵף מְאֹד, וָאֲמַהֵר אֶל הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם הָיָה מִשְׁכָּנִי הַקֹּדֶם וָאַעֲלֶה שָׁם מְדוּרָה גְדוֹלָה.

אַחַר כַּךְ מִהַרְתִּי שׁוּב אֶל הַסִּירָה, וּבְכָל כֹּחִי חָתַרְתִּי אֶל מִפְלָטֵנוּ עַל הַסֶּלַע. כְּצֵאתִי אֶל הַחוֹף, רַצְתִּי חִישׁ אֶל הַמְּעָרָה וָאֶמְצָא אֶת דְּזשִׁים יָשֵׁן שְׁנַת יְשָׁרִים. קָרָאתִי אֵלָיו:

–דְּזשִׁים, קוּם, קוּם, רוֹדְפִים אַחֲרֵינוּ!

הוּא לֹא דִבֵּר דָּבָר, לֹא שָאַל. אַךְ לְפִי חִפְזוֹנוֹ וְרָעֲדוֹ חָזִיתִי, עַד כַּמָּה הָיָה נִפְחָד. כְּהֶרֶף עַיִן הֶעֱבַרְנוּ אֶת כָּל הוֹנֵנוּ עַל הָרַפְסוֹדָה, הַנִּסְתָּרָה בֵּין הָעֲרָבוֹת. אֶת הַמְּדוּרָה לְיַד הַמְּעָרָה כִבִּינוּ תֵּכֶף מִבְּלִי הַשְׁאִיר נִיצוֹץ.

פֶּרֶק שְׁנֵים-עָשָׂר

וַדַּאי כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה עָבַרְנוּ אֶת הָאִי. הָרַפְסוֹדָה שָׁטָה לְאִטָּהּ. בְּמִקְרֶה שֶׁל חֶשֶׁד הֶחְלַטְנוּ לַעֲזוֹב אֶת הָרַפְסוֹדָה וְלָשֶבֶת בְּתוֹךְ הַסִּירָה וְלַחְתּוֹר בְּחִפָּזוֹן אֶל חוֹף אִילִיַנוּס.

אִם הָאֲנָשִים הָהֵם בָּאוּ בֶאֱמֶת לְחַפֵּש בָּאִי, כִּי אָז, מוּבָן, שֶׁמִּהֲרוּ קֹדֶם כֹּל אֶל הַמְּדוּרָה שֶׁהִדְלַקְתִּי וְשָׁמָּה עָמְדוּ עַל הַמִּשְמָר כָּל הַלַּיְלָה לְחַכּוֹת לְשׁוּבוֹ שֶל דְּזשִׁים. בְּכָל אֹפֶן לֹא רָדְפוּ אַחֲרֵינוּ, וְאִם מְדוּרָתִי לֹא הֵבִיאָה אוֹתָם לִידֵי טָעוּת, לֹא אַשְׁמָתִי הִיא. אֲנִי הִדְלַקְתִּיהָ בְכַוָּנָה טוֹבָה.

כְּשֶנִּרְאוּ בְצַד מִזְרָח דִּמְדּוּמֵי שַׁחֲרִית יָצָאנוּ אֶל חוֹף אִילְיַנּוּס בְּמִפְרָץ קָטָן וְשָם הִסְתַּרְנוּ אֶת הָרַפְסוֹדָה בָּעֲרָבוֹת. כָּל הַיּוֹם שָׁכַבְנוּ חֶרֶשׁ וַנַּבֵּט עַל הַסִּירוֹת וְעַל הָרַפְסוֹדוֹת שֶשָּׁטוּ בְמוֹרַד הַזֶּרֶם עַל פָּנֵינוּ וְעַל הַקַּטָּרִים שֶנִּלְחֲמוּ נֶגֶד הַזֶּרֶם בְּמַעֲלֵה הַנָּהָר. אֲנִי סִפַּרְתִּי לִדְזשִׁים עַל אֹדוֹת הַמְּאוֹרָע שֶׁל יוֹם אֶתְמֹל עִם הָאִשָּׁה, שֶׁלֹּא רִמּוּ אוֹתָהּ גַּם שִׂמְלוֹת הַנָּשִׁים וְגַם הַמִּגְבַּעַת, דְּזשִׁים אָמַר, שֶהִיא וַדַּאי אִשָּׁה עֲרוּמָה, וְשֶמִּיָּדָהּ לֹא הָיִינוּ נֶחֱלָצִים עַל נְקַלָּה, כְּמוֹ מִידֵי הַגְּבָרִים. הִיא לֹא הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בָּטֵל וְשׁוֹמֶרֶת אֶת הַמְּדוּרָה הָעֲזוּבָה, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה רוֹדֶפֶת אַחֲרֵינוּ בְעִקבוֹתֵינוּ, וְאַף לֹא הָלְכָה, וַדַּאי, בְּלִי כֶּלֶב.

– מַדּוּעַ לֹא יָעֲצָה לַגְּבָרִים לָקַחַת כֶּלֶב? –שָאַלְתִּי.

– וַדַּאי, שֶׁסּוֹף סוֹף עָשְׂתָה כֵן, כִּי הַמְפַגְּרִים הַלָּלוּ אֵחֲרוּ אֶת הַמּוֹעֵד הַיָּקָר בְּבַקְּשָם אֶת הַכֶּלֶב, וַאֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים לָנוּ עַל הָרַפְסוֹדָה, נִסְתָּרִים בֵּין הַשִּׂיחִים, תַּחַת שִׁבְתֵּנוּ בַּמִּשְמָר, מֵאַחֲרֵי שִׁבְעָה מַנְעוּלִים – עָנָה דְזשִׁים.

בֶּאֱמֶת, אַחַת הִיא לִי לְגַמְרִי, מַדּוּעַ אָנוּ יוֹשְׁבִים פֹּה, וּבִלְבָד שֶחָפְשִים הִנֵּנוּ.

כְּשֶׁהֶחְשִיךְ הַיּוֹם, הוֹצֵאנוּ אֶת רָאשֵׁינוּ מִסִּבְכֵי הַשִּׂיחִים, וְהִתְבּוֹנַנּוּ סָבִיב. מִפָּנִים, מֵאָחוֹר וּמִצְּדָדִים – אֵין נֶפֶש. דְּזשִׁים לָקַח דַפִּים עֶלְיוֹנִים אֲחָדִים מִן הָרַפְסוֹדָה, וַיְכוֹנֵן דְּבַר מָה דוֹמֶה לְסֻכָּה שֶׁתָּגֵן עָלֵינוּ וְעַל הוֹנֵנוּ מִפְּנֵי רוּחוֹת רָעוֹת. וְעַל הָרַפְסוֹדָה גוּפָה מִתַּחַת לַסֻּכָּה עָשָׂה מַצָּע גָּבוֹהַּ כִּמְעַט רֶגֶל אַחַת, וּמִשּׁוּם זֶה לֹא עָלוּ הַגַּלִּים עַל כֵּלֵינוּ וְעַל שְׂמִיכוֹתֵינוּ, בַּשָּׁעָה שֶׁעָבְרוּ הַקַּטָּרִים עַל פָּנֵינוּ. בְּאֶמְצַע הַסֻּכָּה עָשִׂינוּ מֵחֵמָר דְּבַר מָה דוֹמֶה לַכִּירַיִם, שֶׁעָלָיו הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהַדְלִיק אֵשׁ, מִבְּלִי יָרֵא, שֶׁמָּא יַרְגִּישוּ בָנוּ. אַחַר כַּךְ הֲכִינוֹנוּ עוֹד מְשׁוֹטִים עַל כָּל מִקְרֶה, שֶׁמָּא יִשָּׁבְרוּ הַיְשָנִים. מַקֵּל עָקֹם שִמֵּש לָנוּ בִמְקוֹם עַמּוּד לְפַנָּס, שֶהָיִינוּ מַדְלִיקִים אוֹתוֹ מִדֵּי פַעַם, כְּשֶנִּרְאָה מֵרָחוֹק קַטָּר,שֶׁלֹּא יִקְפֹּץ עָלֵינוּ וְלֹא יַטְבִיעַ אוֹתָנוּ.

בַּלַּיְלָה הַבָּא שַטְנוּ כְשֶבַע שָעוֹת בְּמוֹרַד הַזֶּרֶם. צַדְנוּ דָגִים, פִּטְפַּטְנוּ, שָׂחִינוּ לְיַד הָרַפְסוֹדָה כְדֵי לְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁנָה. הָאַוִּיר הָיָה יָפֶה, וּמְאוּמָה לֹא אֵרַע לָנוּ גַם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, גַּם בַּשֵּׁנִי וְגַם לְאַחַר זֶה.

בְּכָל עֶרֶב הָיִיתִי יוֹרֵד אֶל הַחוֹף בַּשָּׁעָה הָעֲשִׂירִית לְעֵרֶך וָאָבֹא לְאֵיזֶה מוֹשָב קָטֹן, קָנִיתִי שָם אֶת כָּל הַדָּרוּש לָנוּ: שׁוּמָן, קֶמַח, טַבַּק, פְּעָמִים שֶׁעָלָה בְיָדִי לִגְנוֹב אֶפְרוֹחַ תַּרְנְגֹלִים, שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לָשֶׁבֶת עַל קַנּוֹ, וְאָבִיא אוֹתוֹ אֶל הָרַפְסוֹדָה. אַבָּא הָיָה אוֹמֵר: “אִם יִקְרֶה לְךָ מִקְרֶה, קַח אֶת הָאֶפְרוֹחַ אֵלֶיךָ תָמִיד. אִם לֹא יִדָּרֵש לְךָ, יִדָּרֵש לַאֲחֵרִים, וּמַעֲשִׂים טוֹבִים – שְׂכָרָם תָּמִיד בְּצִדָּם”. אוּלָם הַזָּקֵן הָיָה מַשְׁאִיר אֶת הָאֶפְרוֹחַ תָּמִיד אֶצְלוֹ, וְכָל דְּבָרָיו הָיוּ רַק לְשֵם מְלִיצָה יָפָה.

לַבְּקָרִים בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר הָיִיתִי מִתְגַּנֵּב אֶל הַשָּׂדוֹת וְלוֹקֵחַ “בְּהַקָּפָה” קִשּׁוּא אוֹ דָּלוּעַ –וְכָל הַבָּא לְיָדִי. אַבָּא הָיָה אוֹמֵר, שֶמּוּתָּר לָקַחַת “בְּהַקָּפָה”, כְּשֶלּוֹקֵחַ אַתָּה בְכַוָּנָה לְהָשִׁיב אַךְ הָאַלְמָנָה דוֹגְלַאס אָמְרָה, שֶׁזֶּה דוֹמֶה לִגְנֵבָה, וְשׁוּם אִישׁ הָגוּן אֵינוֹ עוֹשֶׂה כַךְ. עַל שְׁאֵלָתִי, מִי מֵהֶם צָדַק, עָנָה דְזשִים, שֶצָּדְקָה הָאַלְמָנָה, וְגַם הַזָּקֵן צָדַק, וְאִם אֲנַחְנוּ נוֹצִיא אֵיזֶה דְבָרִים מִכְלַל “הַקָּפוֹתֵינוּ”, לְמָשָל: דְּלוּעִים רָעִים וְתַפּוּחִים חֲמוּצִים, וְנַחְלִיט הַחְלָטָה גְמוּרָה לִבְלִי קַחַת אוֹתָם אָז מוּתָּר יִהְיֶה לָנוּ לָקַחַת אֶת כָּל שְאָר הַדְּבָרִים בְּלֵב שוֹקֵט. בָּרִאשוֹנָה הִרְגַּשְנוּ רֶגֶש לֹא נָעִים בְּמִקְרִים שֶכָּאֵלֶּה, אַךְ לְאַחֲרֵי שֶהֶחְלַטְנוּ אֶת הַחְלָטָתֵנוּ, שָקְטָה רוּחֵנוּ. וְלֹא קָשֶה הָיָה כְלָל לָקַחַת עַל עַצְמֵנוּ אִסּוּר שֶל דִּלוּעִים מְקֻלְקָלִים וְתַפּוּחִים חֲמוּצִים.

בְּקִצּוּר חָיִינוּ חַיִּים טוֹבִים וּמְאֻשָּׁרִים.

בַּלַּיְלָה הַחֲמִשִּׁי כְּשֶשַּׁטְנוּ לִפְנֵי הָעִיר סֶן-לוּאִי קָמָה סְעָרָה נוֹרָאָה וַיִּהְיוּ בְרָקִים וּרְעָמִים וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף יָרַד אַרְצָה דְלָיִים. הִתְחַבְּאֵנוּ מִתַּחַת לְגַג סֻכָּתֵנוּ, בְּמָסְרֵנוּ אֶת הָרַפְסוֹדָה בִידֵי הַגַּלִּים. לְנֹגַהּ הַבְּרָקִים נִרְאוּ סַלְעֵי הַחוֹפִים וְהָאֲבָנִים הַחַדּוֹת שֶעָלוּ מִן הַמָּיִם.

– הוֹי דְזשִׁים! – קָרָאתִי פִתְאֹם, –הַבִּיטָה, מַה זֶּה שָׁם!

זֶה הָיָה קַטָּר, שֶקָּפַץ וְעָלָה עַל סֶלַע וַיִּשָּׁבֵר. הַזֶּרֶם נְשָׂאָנוּ יָשָׁר לְמוּלוֹ, וּלְנֹגַהּ הַבָּרָק רָאִינוּ בָרוּר אֶת גִּזְרָתוֹ. חֵלֶק הַמִּכְסֶּה הָעֶלְיוֹן הִתְרוֹמֵם עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וּלְאוֹר בָּרָק חָדָש נִרְאָה בָרוּר גַּם כִּסֵּא שֶׁעָמַד אֵצֶל הַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל, וַאֲפִילוּ מִגְבַּעַת שֶׁל צֶמֶר יְשָנָה תְלוּיָה עַל גַּב הַכִּסֵּא.

הַלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר, הַסְּעָרָה, הָרַעַשׁ וְהָאֲנִיָּה הַמַּעֲצִיבָה הָאֵלֶּה פָּעֲלוּ עָלַי רשֶׁם חָזָק. הִתְאַוֵּיתִי תַאֲוָה עַזָּה לַעֲלוֹת עַל הַקַּטָּר וְלִרְאוֹת אֶת הַנַּעֲשָׂה שָׁם.

– דְּזשִׁים, נִקְרַב אֶל הָאֳנִיָּה, –הִתְחַנַּנְתִּי.

אַךְ בָּרִאשׁוֹנָה לֹא חָפֵץ דְּזשִׁים בְּעַד שׁוּם שָׂכָר שֶׁבָּעוֹלָם. וַאֲנִי הוֹסַפְתִּי:

– הִנֵּה בְתָאוֹ שֶׁל רַב הַחוֹבֵל יְכוֹלִים אָנוּ לְהַשִּׂיג דְּבַר מָה “בְּהַקָּפָה”. הִנְנִי עָרֵב לְךָ דְּזשִׁים, אֲנַחְנוּ נִמְצָא שָם סִיגָרוֹת שֶׁמְּחִירָן חֲמִשָּׁה צֶנְטִים הָאַחַת. סִיגָרוֹת נֶהְדָּרוֹת דְּזשִׁים. חוֹבְלֵי הָאֳנִיּוֹת בְּנֵי-אָדָם עֲשִירִים הֵם. נֵלְכָה דְזשִים, קַח נֵר. בֵּין כֹּה וָכֹה לֹא אָנוּחַ, בְּטֶרֶם שֶׁנְּבַקֵּר בָּאֳנִיָּה. תָּם סוּאֶיר לֹא הָיָה מַנִּיחַ מִיָּדוֹ מִקְרֶה שֶׁכָּזֶה. הוּא הָיָה מְכַנֶּה לִמְאוֹרָע זֶה “מְאוֹרָע שֶׁל גִּבּוֹרִים”, וְהָיָה עוֹלֶה עַל הָאֳנִיָּה אֲפִילוּ בְסַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְכֵיצַד הָיָה מִתְפָּאֵר אַחַר כַּךְ! כַּמָּה חָפַצְתִּי, שֶׁיִּהְיֶה תָּם פֹּה!

דְּזשִׁים הִסְכִּים לְסוֹף אֲנַחְנוּ הִתְקָרַבְנוּ בִזְהִירוּת וַנִּקְשֹׁר אֶת הָרַפְסוֹדָה אֶל הָאֳנִיָּה.

הַמִּכְסֶה הִתְרוֹמֵם בַּמָּקוֹם הַזֶּה לְמַעְלָה. אֲנַחְנוּ זָחַלְנוּ בְתוֹךְ הַחשֶׁךְ עַל פְּנֵי שִפּוּעַ הַמִּכְסֶה אֶל תָּאוֹ שֶׁל הַחוֹבֵל, בְּדַרְכֵּנוּ בִזְהִירוּת וּבְפָשְׁטֵנוּ אֶת יָדֵינוּ לְפָנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא לִהְיוֹת נִפְגָּעִים בִּדְבַר מָה. עַד מְהֵרָה הִגַּעְנוּ אֶל מְזוּזַת הַבִּיאָה, יָרַדְנוּ לְתוֹכָהּ, וַנַּעֲמוֹד מוּל הַפֶּתַח הַפָּתוּחַ שֶׁל תָּא הַחוֹבֵל. פִּתְאֹם –וְהִנֵּה אֵימָה! - בַּתָּא הַשֵּׁנִי מֵאָחוֹר רָאִינוּ נֹגַהּ אוֹר וַנִּשְׁמַע קוֹלוֹת מְדַבְּרִים חֶרֶשׁ.

כִּמְעַט שֶיָּצְאָה נַפְשׁוֹ שֶׁל דְּזשִים מִפַּחַד, וַיִּלְחַשׁ לִי בִתְחִינָה שֶאֲמַהֵר לָלֶכֶת אַחֲרָיו. אֲנִי עָנִיתִי: טוֹב, נֵלְכָה. וְהִנֵּה פִּתְאֹם שָׁמַעְנוּ קוֹל יְלָלָה נוֹרָאָה:

– עָזְבוּנִי, אַחַי, נִשְבַּעְתִּי, שֶׁלֹּא אֶמְסָרְכֶם בִּידֵי הָרָשוּת.

קוֹל אַחֵר עָנָה בְרָמָה לְמַדַּי:

– שַׁקֵּר,תְּשַׁקֵּר, דְּזשִיק טֶרְנֶר! יָדַעְנוּ אֶת תַּעֲלוּלֶיךָ. תָּמִיד אַתָּה לוֹקֵחַ לְךָ אֶת הַחֵלֶק הַגָּדוֹל בִּשְׁעַת הַחֲלוּקָה וְעוֹדְךָ מְאַיֵּם לְהַלְשִׁין, אִם לֹא נְמַלֵּא אֶת חֶפְצְךָ. עַתָּה הִנְךָ בְיָדֵינוּ, כֶּלֶב נִבְזֶה!

דְּזשִׁים נֶעֱלַם, וְהָיָה כְבָר, וַדַּאי, עַל הָרַפְסוֹדָה, וּבִי הִתְעוֹרֵר הַחֵפֶץ לָדַעַת מַה זֶּה. “בְּעַד כָּל מְחִיר לֹא הָיָה תָּם סוּאֶר עוֹזֵב אֶת הַדָּבָר, – אָמַרְתִּי לְעַצְמִי. – וְגַם אֲנִי צָרִיךְ שֶׁאַשְׁגִּיחַ מַה נַּעֲשֶׂה שָׁם”. זָחַלְתִּי עַל אַרְבַּע לְפָנִים לְאֹרֶךְ הַפְּרוֹזְדוֹר הַצַּר וָאַשְׁקִיף לְתוֹךְ הַתָּא. שָם יָשַב עַל הָרִצְפָּה בֶּן-אָדָם אֲסוּר יָדַיִם וְרַגְלַיִם. שְנַיִם אֲחֵרִים עָמְדוּ עַל גַּבּוֹ, בְּיַד הָאֶחָד פַּנָּס קָטָן, וְהַשֵּׁנִי בְיָדוֹ רוֹבֶה, שֶהֵכִין אוֹתוֹ יָשָר מוּל רֹאש הָאָסוּר, וַיֹּאמַר.

– תֵּכֶּף אִירֶה בְךָ, כִּבְכֶלֶב שׁוֹטֶה, מַלְשִׁין!

וְהַלָּז הִתְפַּתֵּל עַל הָאָרֶץ וַיִּצְעַק:

– אַל תִּגַּע בִּי, בִּיל! בְּשֵׁם הָאֵל, אַל תִּגַּע בִּי! נִשְׁבַּעְתִּי, לֹא אַגִּיד לְאִיש דָּבָר.

– חַכֵּה, אַלתִּיר, – אָמַר הָאִיש שֶהַפַּנָּס בְּיָדוֹ.

– לָמָּה נְטַפֵּל בּוֹ הַרְבֵּה דְזשִיק. חָפֵץ אָנֹכִי לְהַשְתִּיק אֶת הַכֶּלֶב הַזֶּה לָנֶצַח. כְּלוּם גְּמוּל זֶה לֹא יִשְוֶה לוֹ? כְּלוּם לֹא הֵמִית הוּא אֶת הַזָּקֵן גּאַטְפִילד?

– אֲבָל אֵינִי רוֹצֶה שֶתְּהַרְגֵהוּ, וְטַעְמִי וְנִמּוּקִי עִמִּי.

– יְבָרֶכְךָ הָאֵל בְּעַד דְּבָרֶיךָ, דְּזשִׁיק, לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכָּחֵם, כָּל עוֹד אֶחְיֶה,–יִבֵּב הָאָסוּר.

מִבְּלִי שִׂים לֵב לִדְבָרָיו תָּלָּה דְזשִׁיק אֶת הַפַּנָּס עַל מַסְּמֵר וַיִּקְרָא אֶת בִּיל לָלֶכֶת אַחֲרָיו, וַיֵּלֶךְ בְּחֶשֶךְ יָשָׁר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנִי נֶחְבֵּאתִי שָׁם. כְּעַקְרָב מִהַרְתִּי לִזְחֹל הַצִּדָּה וָאָבֹא לְתוֹךְ הַתָּא הָרִאשוֹן שֶׁפָּגַשְׁתִּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶגָּלֶה לְעֵנֵיהֶם.

בְּטֶרֶם הִכָּנְסָם אֶל הַתָּא, שֶׁאָנֹכִי נִכְנַסְתִּי לְתוֹכוֹ, עָמַד דְּזשִׁיק וְאָמַר לְבִיל:

– הִכָּנֵס הֵנָּה.

שְׁנֵי הַנּוֹכְלִים נִכְנְסוּ. אֲנִי רַק הִסְפַּקְתִּי לְטַפֵּס וְלַעֲלוֹת עַל הַמִּשְׁכָּב הָעֶלְיוֹן. לֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹתָם. אַךְ הִרְגַּשְתִּי שֶׁהֵם פֹּה בְּשֶׁל רֵיחַ הַיַּיִן הֶחָזָק שֶנָּדַף מֵהֶם. תּוֹדָה לָאֵל, שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה יַיִן, אַף עַל פִּי, כַּךְ חוֹשֵׁב אֲנִי, שֶאֵין כֹּה וָכֹה, לֹא הָיוּ מַרְגִּישִים בִּי, כִּי נְשִׁימָתִי פָסְקָה מֵאֵימָה. נִסּוּ נָא לִבְלִי יָרֹא, כְּשֶׁאַתֶּם עֵדִים לְמוֹעֵצוֹת נְעִימוֹת כָּאֵלֶּה. הַנּוֹכְלִים נוֹעֲצוּ חֶרֶשׁ, אַךְ בְּהִתְלַהֲבוּת. בִּיל חָפֵץ לַהֲרוֹג אֶת טֶרְנֶר וִיהִי מָה.

– חַכֵּה רֶגַע, בִּיל, וּשְמַע לִדְבָרַי, אֲנִי לֹא גָמַרְתִּי עוֹד. אָמְנָם טוֹב לַהֲרוֹג אוֹתוֹ בִירִיָּה, אַךְ אֶפְשָׁר לָבֹא לִידֵי אוֹתָן תּוֹצָאוֹת עַצְמָן בְּאֹפֶן אַחֵר. לָמָּה נִקַּח סַכָּנַת אָשָׁם עַל נַפְשֵׁנוּ אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ דָבָר עַצְמוֹ מִבְּלִי שׁוּם סַכָּנָה. כְּלוּם לֹא הַצֶּדֶק אִתִּי?

– וַדַּאי.

– אָכֵן. אַךְ כֵּיצַד תַּעֲשֶׂה אֶת הַדָּבָר?

– שְׁמַע נָא, אֲנַחְנוּ נַחְקֹר הֵיטֵב אֶת הָאֳנִיָּה עוֹד פַּעַם, שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח פֹּה דָבָר. אַחַר כַּךְ נַמְתִּין בִּמְנוּחָה וּבְטֶרֶם תַּעֲבֹרְנָה שְׁתֵּי שָׁעוֹת, יִתְפָּרֵד הַסִּיר הַיָּשָׁן הַזֶּה כֻּלּוֹ, וְאִם בֶּן הַחַיִל שֶׁלָּנוּ יִטְבַּע –מִי אָשֵם בָּזֶה? מַדּוּעַ עָלָה עַל הָאֳנִיָּה הַשְּׁבוּרָה? הִתְיַשֵּׁב נָא בְדַעְתְּךָ. תָּמִיד הִנְנִי מִתְנַגֵּד לְרֶצַח, אִם אֶפְשָׁר בִּלְעָדוֹ –הֲלֹא שְטוּת וּנְבָלָה הִיא.

– הַצֶּדֶק אִתְּךָ. וְאִם הָאֳנִיָּה לֹא תְמַהֵר לִטְבֹּעַ?

– אֲבָל שְתֵּי שָׁעוֹת יְכוֹלִים אָנוּ לְהַמְתִּין בְּכָל אֹפֶן. נֵלְכָה!

הֵם יָצְאוּ, וְאַף אֲנִי יָרַדְתִּי בְחִפָּזוֹן מִן הַמִּשְׁכָּב, כְּשֶׁזֵּעָה קָרָה נָזְלָה מֵעָלַי, וָאֶזְחַל אֶל הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁמָּה קָרְבָה סִירָתֵנוּ. חשֶׁךְ הָיָה כְמוֹ בְקֶבֶר, לֹא רָאִיתִי אֲפִילוּ אֶת יָדַי לְנֶגֶד עֵינַי. לָחַשְׁתִּי חֶרֶש: “דְּזשִׁים”! וּבִמְקוֹם מַעֲנֶה שָׁמַעְתִּי אֲנָחָה רָפָה.

– מְהֵרָה, דְּזשִים, אֵין פְּנַאי לְיַבֵּב. חֶבֶר שוֹדְדִים וְרוֹצְחִים שָם, וְאִם לֹא נִמְצָא אֶת סִירָתָם וְלֹא נִשְלַח אוֹתוֹ עִם הַזֶּרֶם, רַע יִהְיֶה לְאֶחָד מֵאַנְשֵי הַחַיִל הָהֵם. וַאֲנִי חָפַצְתִּי שֶשְּׁלִשְתָּם יִפְּלוּ בִידֵי הַשּׁוֹפֵט. מְהֵרָה. אֲנִי אֲחַפֵּשׂ אֶת הַסִּירָה מִצַּד זֶה שֶׁל הָאֳנִיָּה, אַתָּה – מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי. אַחַר כַּךְ שֵב מְהֵרָה עַל הָרַפְסוֹדָה!…

– הָרַפְסוֹדָה? אוֹיָה, אֵלִי. אֵין רַפְסוֹדָה. הַזֶּרֶם שָׁטַף וְנָשָׂא אֶת הָרַפְסוֹדָה, וּדְזשִים הַזָּקֵן הֶעָלוּב וְהִיק אַבְדוּ. אֵין רַפְסוֹדָה…

פֶּרֶק שְלשָׁה עָשָׂר

נְשִימָתִי פָסְקָה, כִּמְעַט שֶׁהִתְעַלַּפְתִּי מֵאֵימָה. לֹא צְחוֹק הָיָה הַדָּבָר לְהִשָּׁאֵר עַל הָאֳנִיָּה הַשְּׁבוּרָה וְעוֹד בְּחֶבְרַת הָרוֹצְחִים. עַכְשָׁו צָרִיךְ הָיָה לִמְצֹא אֶת סִירָתָם וַיְהִי מָה, – בִּשְׁבִילֵנוּ. רוֹעֲדִים בְּכָל גּוּפֵנוּ הָיִינוּ מְגַשְּׁשִׁים לְאֹרֶךְ שְׂפַת הָאֳנִיָּה מִיָּמִין, וְנִרְאָה לָנוּ, כְּאִלּוּ נֶצַח שָׁלֵם עָבַר, עַד שֶׁהִגַּעְנוּ אֶל קְצֵה הָאֳנִיָּה. אַךְ הַסִּירָה לֹא נִמְצְאָה בְשוּם אֹפֶן. דְּזשִים כִּמְעַט שֶלֹּא יָכֹל לְהַחֲזִיק מַעֲמָד מֵאֵימָה. מַצָּבִי אֲנִי לֹא הָיָה טוֹב מִזֶּה, אַךְ אֲנִי לֹא הָיִיתִי מוֹדֶה בְרִפְיוֹנִי בְעַד כָּל מְחִיר שֶבָּעוֹלָם. אֲנִי מָשַכְתִּי אוֹתוֹ לְפָנִים, בְּהַבְטִיחִי לוֹ, כִּי בֵין כֹּה וָכֹה אָבַדְנוּ, אִם נִשָּׁאֵר עַל הָאֳנִיָּה הַשְּׁבוּרָה בֵין הַנּוֹכְלִים הָאֵלֶּה. זָחַלְנוּ הָלְאָה, וּלְסוֹף הִגַּעְנוּ אֶל אוֹתוֹ חֵלֶק הָאֳנִיָּה, שֶׁהַמַּיִם עָבְרוּ עָלָיו כְבָר. וְהִנֵּה פִתְאֹם – שִׂמְחָה! – בָּאֹפֶל רָאִיתִי דְבַר מָה שָחוֹר עַל פְּנֵי הַמָּיִם. זוֹ הָיְתָה הַסִּירָה. שָׁאַפְנוּ רוּחַ לִרְוָחָה, אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁהָיִיתִי מוּכָן כְּבָר לִקְפּוֹץ לְתוֹךְ הַסִּירָה, נִפְתְּחָה פִתְאֹם הַבִּיאָה הַתַּחְתּוֹנָה וְנִרְאָה רֹאשׁוֹ שֶל אַחַד הָרוֹצְחִים. כֵּיצַד לֹא הִרְגִּיש בִּי – זֶה הָיָה פָשׁוּט מַעֲשֵׂה נִסִּים. הוּא הָפַךְ אֶת פָּנָיו לְאָחוֹר וַיִּלְחַשׁ:

– הַרְחֵק אֶת הַפַּנָּס הָאָרוּר הַזֶּה, בִּיל, הוּא יָכֹל לְגַלּוֹת אוֹתָנוּ.

זָרַק אֵיזֶה שַׂק לְתוֹךְ הַסִּירָה וַיִּקְפֹּץ גַּם בְּעַצְמוֹ לְתוֹכָהּ. זֶה הָיָה דְזשִׁיק. אַחַר כַּךְ עָלָה בִּיל וְיָרַד גַּם הוּא לְמַטָּה.

– שוּט, –לָחַש דְּזשִׁיק.

אֲנִי לֹא יָכֹלְתִי כְבָר לְהַחֲזִיק מַעֲמָד, וְכִמְעַט שֶאָבְדָה בִינָתִי. פִּתְאֹם אָמַר בִּיל:

– הַמְתֵּן קְצָת, הַהֵיטַבְתָּ לְחַפֵּשׂ בְּבִגְדֵי הַנָּבָל?

– לֹא, כְּלוּם אַתָּה לֹא עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר?

– לֹא, יַעַנְשֵׁנִי אֱלֹהִים. וּבְכֵן אֵיפוֹא נִשְׁאַר כָּל חֶלְקוֹ שֶׁל הַנָּבָל בְּבִגְדוֹ! נְמַהֲרָה וְנֵלְכָה.

הָרוֹצְחִים יָצְאוּ מִן הַסִּירָה וַיְמַהֲרוּ לְמַטָּה. כְּמַהֵר בָּרָק קָפַצְנוּ לְתוֹךְ הַסִּירָה. נִדְמָה לִי, כְּאִלּוּ רוּחַ נְשָׂאָנוּ. הוֹצֵאתִי סַכִּין, גָּזַרְתִּי אֶת הַחֶבֶל – בְּרֶגַע אֶחָד נַעֲשָׂה הַדָּבָר, וַנָּשָט.

אֲנַחְנוּ לֹא נָגַעְנוּ בַמָּשׁוֹטִים, לֹא הוֹצֵאנוּ הֶגֶה, אַף לֹא נָשַׁמְנוּ. בְּלִי קוֹל שַׁטְנוּ בְתוֹךְ אֲפֵלַת הַמָּוֶת לְאֹרֶךְ הָאֳנִיָּה הַשְּׁבוּרָה וְאַחֲרֵי שְׁנֵי רְגָעִים הָיִינוּ כְבָר רְחוֹקִים מִמֶּנָּהּ. נִצַּלְנוּ וַנְּבָרֵךְ לְבוֹרֵא הָעוֹלָם.

כְּשֶהִתְרַחַקְנוּ עַל שֶׁטַח מָאתַיִם אוֹ שְלשׁ מֵאוֹת מֶטֶר, רָאִינוּ כוֹכַב אוֹר מַזְהִיר עַל פְּנֵי הַמַּיִם, בְּמָקוֹם שֶׁהַסִּירָה הָיְתָה קְשׁוּרָה שָם. זֶה הָיָה הַפַּנָּס, שֶׁהָרוֹצְחִים, כְּנִרְאֶה, חִפְּשׂוּ בְעֶזְרָתוֹ אֶת הַסִּירָה שֶׁנֶּעֶלְמָה, בְּבוֹאָם לִידֵי הַכָּרָה, שֶמַּצָּבָם עַתָּה נוֹאָש, כַּמַּצָּב שֶהֵכִינוּ בִשְׁבִיל טֶרְנֶר.

אֲנַחְנוּ עָבַדְנוּ בְכָל כֹּחֵנוּ וַנָּשָט רוֹדְפִים אַחֲרֵי רַפְסוֹדָתֵנוּ. פִּתְאֹם עָלָה עַל לִבִּי הָרַעְיוֹן, שֶהַגּוֹרָל שֶׁהֲכִינוֹתִי בִשְבִיל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם רוֹצְחִים, קָשֶׁה בְיוֹתֵר, – עַד עכשָׁו לֹא הָיָה לִי פְּנאי לַחְשוֹב עַל אֹדוֹת הַדָּבָר הַזֶּה. אָמַרְתִּי לְעַצְמִי: מִי יוֹדֵעַ הִיק, מַה שֶּׁתִּהְיֶה אַתָּה בְמֶשֶׁךְ הַיָּמִים, וְשַעֵר אֶת עַצְמְךָ בִּמְקוֹמָם - מָה הָיִיתָ אוֹמֵר אַתָּה?

– דְּזשִים, –הֶחְלַטְתִּי,– אַךְ רָאֹה נִרְאֶה אֵשׁ עַל הַחוֹף, נֵצֵא עָלָיו, נַסְתִּיר אֶת הַסִּירָה, אֲנִי אֵלֵךְ אֶל בְּנֵי-אָדָם אֶבְדָא מִלִּבִּי אֵיזֶה בַדִּים, וָאֶשְׁלַח אוֹתָם אֶל הָאֳנִיָּה הַשְּׁבוּרָה, כְּדֵי שֶלֹּא יִטְבְּעוּ הַנְּבָלִים הָהֵם, כָּעַכְבָּרִים, מוּטָב שֶיִּתָּלוּ, כְּשֶׁתַּגִּיעַ שַׁעְתָּם.

אַךְ לֹא עָלָה בְיָדֵינוּ לְהוֹצִיא אֶת מַחְשַבְתֵּנוּ אֶל הַפּעַל. הַסְּעָרָה הִתְנַשְּׂאָה שׁוּב. גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף יָרַד. אֵש לֹא נִרְאֲתָה, הַכֹּל יָשֵׁן. אֲנַחְנוּ שַטְנוּ הָלְאָה וְהָלְאָה וַנִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂים לֵב לְפָנִים בְּתִקְוָתֵנוּ לִמְצֹא אֶת הָרַפְסוֹדָה. פִּתְאֹם בִּשְׁעַת בְּרוֹק הַבָּרָק רָאִינוּ מִלְפָנִים דְּבַר מה שָחוֹר. זוּ הָיְתָה רַפְסוֹדָתֵנוּ. מַה שָּׂמַחְנוּ לִקְרַאת רַפְסוֹדָתֵנוּ הַיְשָנָה הַנְּעִימָה שֶמָּצָאנוּ שוּב! בְּאוֹתָהּ שָעָה עַצְמָהּ רָאִינוּ אוֹר עַל הַחוֹף. אֲנִי חָפַצְתִּי לָרֶדֶת אֶל הַחוֹף וִיהִי מָה – גּוֹרַל שְלשֶׁת הָרוֹצְחִים הֵעִיק עָלַי. אַךְ מִשּׁוּם שֶׁהַסִּירָה הָיְתָה מְלֵאָה שָלָל עַד שְׂפָתָהּ, הֲרִיקוֹנוּ אוֹתָהּ אֶל הָרַפְסוֹדָה בְגַל אֶחָד, וָאֲבַקֵּש אֶת דְּזשִים שֶיִּסַּע הָלְאָה, וְרַק לְאַחַר שָׁעָה יַדְלִיק אֵש וְלֹא יְכַבֶּה אוֹתָהּ עַד שׁוּבִי, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִמְצֹא אוֹתוֹ עַל פִּי הָאוֹת הַזֶּה. אַחַר כַּךְ שַטְתִּי אֶל הַמָּקוֹם שֶׁנִּרְאָה שָׁם הָאוֹר. הוּבְרַר, שֶזֶּה הָיָה אוֹר שֶׁל פַּנָּס, תָּלוּי עַל עַמּוּד שֶל קַטָּר בַּעַל קַרְקַע שָׁטוּחַ. בִּקַּשְתִּי אֶת הַשּׁוֹמֵר וּלְסוֹף מָצָאתִיו יָשֵׁן שְׁנַת יְשָׁרִים עַל גַּל שֶׁל חֲבָלִים. הָדַפְתִּי אוֹתוֹ עַל נְקַלָּה פַּעֲמַיִם וָאָחֵל לְיַלֵּל בְּקוֹל.

הוּא קָפַץ עַל רַגְלָיו וַיִּתְבּוֹנֵן סָבִיב בְּפַחַד, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתִי פֵּהַק, הִתְמַתַּח וַיִּנְהַם בְּדֶרֶךְ שָלוֹם

– מַה זֶּה הָיָה לְךָ, אַל תְּיַלֵּל, נַעַר, מַה הָיָה?

מִתְיַפֵּחַ אָמַרְתִּי: –“אַבָּא, אִמָּא, אָחוֹת”!…

לֹא יְכֹלְתִּי לְהוֹסִיף…הַיְלָלוֹת הִפְסִיקוּ אֶת דִּבּוּרִי.

– אַל תְּיַלֵּל אֵיפוֹא, נַעַר, אִיש אִיש וְצָרָתוֹ, וְגַם לְצָרָתְךָ אֶפְשָר לַעֲזוֹר. מַה קָּרָה לָאַבָּא וְלָאִמָּא וְלָאָחוֹת?

– הֵם… לָהֶם…כְּלוּם אַתָּה הַשּׁוֹמֵר?

– כֵּן, –אָמַר נֶהֱנֶה מֵעַצְמוֹ. –אֲנִי רַב הַחוֹבְלִים, בַּעַל הָאֳנִיָּה, הַמַּלָּח, הַמַּנְהִיג וְהַשּׁוֹמֵר–הַכֹּל בְּבַת אַחַת. לְעִתִּים קְרוֹבוֹת הִנְנִי גַם הַנּוֹסֵעַ הַיְחִידִי וְהַמַּשָּׂא. אֵינִי עָשִׁיר כְּמוֹ דְזשִים הוֹרְנְבַּאק, אֵינִי יָכֹל לְבַזְבֵּז מָמוֹן כָּמוֹהוּ גַם עַל תָּם, גַּם עַל דִיק גַּם עַל הַארְכִי, בְּכָל זֹאת לֹא חָפצְתִּי בְשוּם מְחִיר שֶבָּעוֹלָם לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ חֲלִיפִין בְּמַצָּבֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי – כַּךְ אֲנִי אוֹמֵר,– מַכִּיר רַק אֶת חַיֵּי הַנּוֹסֵעַ בַּיַּמִּים. מְבַכֵּר אֲנִי לִמְסוֹר אֶת עַצְמִי לִתְלִיָּה, מִשֶּׁבֶת שָׁם עַל הָהָר, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ כְּלוּם מֵהַנַּעֲשֶׂה בַתֵּבֵל. – בְּשׁוּם מְחִיר שֶׁבָּעוֹלָם וְלוּ יִתְּנוּ לִי גַל שֶל זָהָב – כַּךְ אֲנִי אוֹמֵר…

כַּאן הִפְסַקְתִּיו, בְּהַתְחִילִי לְיַלֵּל שׁוּב.

– הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַה לַּעֲשׂוֹת!…

– מִי זֶה הֵם?

– אַבָּא וְאִמָּא, אֲחוֹתִי וּמִיס הוּקֶר. הוֹי, לִי הֲטִיבוֹתָ לָהֶם וְלָקַחַת סִירָה וְשַׁטְתָּ אֲלֵיהֶם…

– לְאָן? אַיֵּה הֵם?

– עַל הָאֳנִיָּה הַשְּׁבוּרָה.

– עַל אֵיזֶה אֳנִיָּה שְבוּרָה?

– הֲלֹא רַק אֳנִיָּה אַחַת שְׁבוּרָה יֵש.

– כֵּיצַד? עַל וַלְטֶר-סְקוֹט?

– כֵּן,כֵּן.

– אֵל רַחֲמָן! כֵּיצַד בָּאוּ לְהָתָם?

– לֹא בִרְצוֹנָם הַטּוֹב.

– וַדַּאי. אֵלִי, הֲרֵי לֹא טוֹב יִהְיֶה, אִם לֹא יַעַזְבוּהָ תֵכֶּף. אַךְ כֵּיצַד אֵיפוֹא בָאוּ עַל הָאֳנִיָּה?

– פָּשׁוּט מְאֹד. מִיס הוּקֶר הִתְאָרְחָה שָם בָּעִיר.

– בְּבוֹסְט לֶנְדִינְג?

– כֵּן. בְּבוֹסְט לֶנְדִינְג. וְלִפְנוֹת עֶרֶב חָפְצָה לְבַקֵּר בְּבֵית אַחַת רְעוּתֶיהָ וְלָלוּן שָם – אוֹי, שָׁכַחְתִּי אֶת שְׁמָהּ. וַתֵּשֵב יַחַד עִם הַכּוּשִׁית הַזְּקֵנָה בַסִּירָה. אַךְ עַל הַנָּהָר אָבְדוּ מְשׁוֹטֵיהֶן, נָשְׂאוּ אוֹתָן הַגַּלִּים, נִתְקְלָה סִירָתָן בָּאֳנִיָּה הַשְּׁבוּרָה. הַסִּירָה וּמַנְהִיגָהּ יָרְדוּ מְצוּלוֹת. רַק מִיס הוּקֶר לְבַדָּה נִצְּלָה, כִּי הֶחֱזִיקָה בִקְצֵה הָאֳנִיָּה הַשְּׁבוּרָה וַתְּטַפֵּס וַתַּעַל עַל הַמִּכְסֶה. וְאַחֲרֵי חֲצִי שָׁעָה לְעֵרֶךְ עָבַרְנוּ אֲנַחְנוּ בְסִירָה מֵהַשּׁוּק. הָיְתָה אֲפֵלָה חֲשֵׁכָה כָל כַּךְ, שֶלֹּא רָאִינוּ אֶת הָאֳנִיָּה הַשְּׁבוּרָה וְנִתְקַלְנוּ בָהּ גַּם אָנוּ. מוּבָן, שֶסִּירָתֵנוּ נִטְבְּעָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנַחְנוּ נִצַּלְנוּ, מִלְּבַד בִּילִי וּוִיפְלִי, שֶׁנִּטְבַּע. אוֹי, מַה גָּדוֹל הָאָסוֹן, עֶלֶם טוֹב כָּזֶה…

– אֵלִי, הִנֵּה מְאוֹרָע נִפְלָא. מֵעוֹלָם לֹא שָמַעְתִּי כָמוֹהוּ. וּמֶה הָיָה אַחַר כַּךְ?מָה עֲשִׂיתֶם אָז?

– אֲנַחְנוּ צָעַקְנוּ כִּמְשֻׁגָּעִים בָּרִאשׁוֹנָה, אַךְ הַחוֹף רָחוֹק, וְאִישׁ לֹא שָׁמַע אֶת צַעֲקָתֵנוּ. אָז אָמַר אַבָּא: אֵין לִצְעֹק עַל חִנָּם. אִישׁ מֵאִתָּנוּ צָרִיךְ שֶיְמַהֵר לִשְׂחוֹת אֶל הַחוֹף וּלְבַקֵּשׁ עֶזְרָה. אֲנִי הִתְנַפַּלְתִּי הַמַּיְמָה. מִיס הוּקֶר קָרְאָה אֵלַי, שֶׁאִם לֹא יוֹשִׁיטוּ עֶזְרָה מִן הַחוֹף, עָלַי לִמְצֹא אֶת דוֹדָהּ וּלְהִתְיָעֵץ עִמּוֹ. וְהִנֵּה אָנֹכִי פֹה… אוֹי, לוּ חָפַצְתָּ לִנְסוֹעַ שָׁמָּה…

– נִשְׁבַּע אָנֹכִי בְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא שֶלִּי שֶׁנָּכוֹן אָנֹכִי לִנְסוֹעַ, אַךְ, הֲרֵי אַתָּה רוֹאֶה, לִנְסוֹעַ חִנָּם, אֵינִי יָכֹל, מִי יִתֵּן שְׂכָרִי.

– אִי מִשּׁוּם זֶה אַל תִּדְאַג. מִיס הוּקֶר אָמְרָה שֶׁדּוֹדָהּ הוֹרְנְבַּאק…

– כֵּיצַד? הוּא דודָהּ? שְׁמַע אֵיפוֹא יֶלֶד, רוֹאֶה אַתָּה שָם אֵשׁ? טוֹב… לֵךְ יָשָר שָׁמָּה, וּכְשֶׁתָּבֹא שְאַל בְּבֵית הַמַּשְקִים אַיֵּה דְזשִׁים הוֹרְנְבַּאק. רַק מַהֵר, אַל תִּתְמַהְמֵהַּ בַדֶּרֶךְ, וְאָמַרְתָּ לוֹ, שֶׁאֲנִי אַמְצִיא לוֹ אֶת בַּת אָחִיו שְלֵמָה וּבְרִיאָה, יְהִי נָא שוֹקֵט וּבָטוּחַ. מַהֵר אֵיפוֹא, עָצֵל, רוּץ בְּכָל כֹּחֲךָ, וַאֲנִי אָשׁוּט תֵּכֶּף.

– עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי, כְּאִלּוּ הָלַכְתִּי בַדֶּרֶךְ שֶׁהֶרְאָה לִי אֶל הָאֵשׁ, אֲבָל אַחֲרֵי עָבְרִי אֵיזֶה שֶׁטַח, שַבְתִּי בִגְנֵבָה אֶל סִירָתִי הַנִּסְתָּרָה, וָאֵשֵׁב בָּהּ וָאָשוּט לְאֹרֶךְ הַחוֹף וָאֵחָבֵא בֵין רַפְסוֹדוֹת הָעֵצִים, שֶׁיָּכֹלְתִּי לְהַשְׁגִּיחַ מִשָּׁם הֲיִסַּע הָאִיש הַזֶּה לְהַצִּיל אֶת הָאוֹבְדִים. בְּנַפְשִי הָיִיתִי שְׂבַע-רָצוֹן מֵעַצְמִי, כִּי, חָשַׁבְתִּי, לֹא רַבִּים הָיוּ מִשְׁתַּדְּלִים כָּכָה לְהַצִּיל מִמָּוֶת חֶבֶר שֶל שוֹדְדִים.

– אַךְ הִנֵּה נִתְּקָה סִירַת הַקִּיטוֹר מִמְּקוֹמָהּ. וְגַם אֲנִי עָזַבְתִּי אֶת מַחֲבוֹאִי.

– כְּשֶהִשַּׂגְתִּי בְשָלוֹם אֶת דְּזשִׁים, הֵאִיר כְּבָר הַמִּזְרָח. קָרַבְנוּ אֶל אִי קָטָן אֶחָד, הִסְתַּרְנוּ אֶת הָרַפְסוֹדָה, שָכַבְנוּ בַסֻכָּה וַנִּישַן שְׁנַת יְשָרִים.

פֶּרֶק אַרְבָּעָה עָשָׂר

כְּשֶׁהֲקִיצוֹנוּ, הִתְחַלְנוּ מְעַיְּנִים בַּשָּׁלָל, שֶלָּקַחְנוּ מִן הַשּׁוֹדְדִים שֶׁעַל הָאֳנִיָּה הַשְּׁבוּרָה. מָצָאנוּ הַרְבֵּה דְבָרִים יָפִים: מַגָּפַיִם, שְׂמִיכוֹת, בְּגָדִים, סְפָרִים רַבִּים קְנֵה צוֹפִים, שְׁנֵים אַרְגָּזִים מְלֵאִים סִיגָרוֹת, וּבִכְלָל דְּבָרִים נְחוּצִים רַבִּים. בְּיִחוּד הָיוּ טוֹבוֹת הַסִּיגָרוֹת – הַרְוַנַּה, אוֹ שֵם אַחֵר אֲשֶׁר נִקְרְאוּ בוֹ. כָּל הַיּוֹם שָׁכַבְנוּ בְצֵל הָעֵצִים וַנְּעַשֵּׁן. אֲנִי קָרָאתִי בְאוֹתָהּ שָׁעָה בִסְפָרִים, בְּמִלָּה אַחַת, בִּלִּינוּ אֶת הָעֵת בַּנְּעִימִים. אֲנִי גַם סִפַּרְתִּי לִדְזשִׁים, מַה שֶּׁקָּרָה לִי עַל הָאֳנִיָּה הַשְּׁבוּרָה וְעַל סִירַת הַקִּיטוֹר בַּעֲלַת הַקַּרְקַע הַשָּׁטוּחַ, וָאֶקְרָא לָזֶה “מְאוֹרָע מְעַנְיֵן”. אַךְ דְּזשִׁים לֹא אָבָה לִשְׁמוֹעַ עוֹד עַל אֹדוֹת שׁוּם מְאוֹרָעוֹת. אָמַר, שֶשְּׂבַע-מְאוֹרָעוֹת הוּא כְבַר, שֶמֵּת כִּמְעַט מִפַּחַד, כְּשֶׁלֹּא מָצָא אֶת הָרַפְסוֹדָה, וַיַּחְלִיט שֶׁהַכֹּל אָבַד: אוֹ שֶׁיִּטְבַּע עִם שִׁבְרֵי הָאֳנִיָּה יַחַד, אוֹ שֶׁיִּנָּצֵל, יוּשַׁב אֶל בֵּיתוֹ וְיִמָּכֵר תֵּכֶּף, מַה שֶׁגָּרוּעַ מִן הַמָּוֶת. בְּעֶצֶם צָדַק לְגַמְרִי. הוּא צָדַק כִּמְעַט תָּמִיד. בִּשְׁבִיל כּוּשִי הֲרֵי זֶה רֹאשׁ מַפְלִיא בְשִׂכְלוֹ!

בֵּנְתַּיִם קָרָאתִי בְקוֹל לִפְנֵי דְזשִׁים בְּסֵפֶר אֶחָד, שֶׁהָיָה מְסֻפָּר בּוֹ הַרְבֵּה אֹדוֹת מְלָכִים, גְּרָפִים, הֶרְצוּגִים וְעוֹד אֲדוֹנִים מְיֻחָסִים כָּאֵלֶּה, כֵּיצַד הֵם מִתְלַבְּשִׁים יָפֶה וּמְכַנִּים אִישׁ לְאָחִיו: "הוֹד מַלְכוּת, הוֹד אוֹרָה, הוֹד נֹגַהּ, וְלֹא פָּשוּט אָדוֹן אוֹ מִיסְטֶר. כִּמְעַט שֶקָּפְצוּ עֵינָיו שֶׁל דְּזשִׁים מִתִּמָּהוֹן, הַדָּבָר עִנְיֵן אוֹתוֹ מְאֹד. אָמַר:

– דְּזשִׁים לֹא יָדַע שֶכָּל כַּךְ רַבִּים הֵם, דְּזשִים לֹא שָמַע מֵעוֹלָם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, דְּזשִׁים יָדַע רַק עַל אֹדוֹת מֶלֶךְ אֶחָד שְלֹמֹה וְעוֹד עַל אֹדוֹת הַמְּלָכִים שֶׁל הַקּוּבְיָה. כַּמָּה הִיא אֵפוֹא מַשְׂכֹּרֶת הַמְּלָכִים?

– כַּמָּה מַשְׂכֻּרְתָּם? – חָזַרְתִּי עַל שְאֵלָתוֹ,– הֲרֵי אֶלֶף דּוֹלַר לְחֹדֶש, אוֹ יוֹתֵר. כַּמָּה שֶיַּחְפְּצוּ הֲלֹא הַכֹּל שֶׁלָּהֶם.

– הִנֵּה מַה טּוֹב. וּמָה הֵם עוֹשִׂים, הִיק?

– מָה עוֹשִׂים? לֹא כְלוּם. הַמְּלָכִים אֵינָם עוֹשִׂים כְּלוּם. הֵם רַק יוֹשְבִים.

– מַה זֶּה תְדַבֵּר!

– מוּבָן, דְּזשִים, וַדַּאי, הֵם יוֹשְׁבִים תָּמִיד. אָכֵן אִם תִּקְרֶה מִלְחָמָה, עֲלֵיהֶם לָקוּם וְלָלֶכֶת לַמִּלְחָמָה. כֵּן, וְאִם תִּפֹּל הַיְשִׁיבָה עֲלֵיהֶם לְמַשָּׂא, אָז יִקְצְפוּ קְצַת בְּבֵית “הַפַּרְלַמֶּנְט”, אוֹ יְצַוּוּ לִכְרוֹת רָאשִים אֲחָדִים. וּבַיָּמִים הָרְגִילִים, הֲרֵי הֵם יוֹשְבִים בְּתוֹךְ הַהַרְמוֹן.

– אַיֵּה?

– בַּהַרְמוֹן.

– זֶה מָה?

– הַמָּקוֹם, שֶהֵם מַחֲזִיקִים שָם אֶת נְשֵיהֶם. כְּלוּם לֹא שָמַעְתָּ עַל אֹדוֹת הַרְמוֹן, דְּזשִׁים? הֲלֹא גַּם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הָיָה הַרְמוֹן וּבְתוֹכוֹ כְמִילִיּוֹן נָשִׁים.

–אָכֵן, כֵּן הַדָּבָר. דְּזשִים שָכַח לְגַמְרִי. אָכֵן, אָכֵן. דְּזשִים חוֹשֵׁב שֶׁהַהַרְמוֹן יִהְיֶה גָדוֹל כְּאַכְסנְיָא. הֲכֵן, הִיק? וּבְכֵן כָּל הַבַּיִת מָלֵא חַדְרֵי יְלָדִים וְכֻלָּם צוֹעֲקִים, מִתְלַבְּטִים. הַיְלָדִים בּוֹכִים, הַנָּשִים מְגַדְּפוֹת. שְׁלֹמֹה הַזָּקֵן לֹא הָיָה חָכָם, אַף עַל פִּי שֶבְּנֵי-הָאָדָם קוֹרְאִים לוֹ חָכָם. דְּזשִׁים הַזָּקֵן אוֹמֵר שֶהוּא לֹא הָיָה כְלָל חָכָם. אִישׁ חָכָם לֹא יִבֶן בָּתִּים לְהוֹשִיב בּוֹ מִקָצֶה אֶל קָצֶה נָשִׁים וִילָדִים וְלָשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הַשָּׁאוֹן וְהַמְּהוּמָה. אִיש חָכָם יֵשֵׁב לְבַדּוֹ אוֹ שֶׁיִּבְנֶה לוֹ חָנוּת קְטַנָּה וַיִּמְכֹּר סִיגָרוֹת וְשֵכָר, וַיִּסְגֹּר אֶת הֶחָנוּת כְּשֶׁיֹּאבֶה לָנוּחַ. דְּזשִׁים אוֹמֵר שֶׁשְּׁלֹמֹה לֹא הָיָה חָכָם כְּלָל.

– אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, שֶׁשְּׁלֹמֹה הָיָה הֶחָכָם מִכָּל הַמְּלָכִים, כֹּה אָמְרָה לִי הָאַלְמָנָה, וְהִיא הֲלֹא יוֹדָעַת.

– דְּזשִׁים אֵינוֹ שָׂם לֵב לְמַה שֶּׁאָמְרָה הָאַלְמָנָה. שְׁלֹמֹה הָיָה מְטֹרָף לְמֶחֱצָה. הֲשָמַעְתָּ עַל אֹדוֹת הַיֶּלֶד שֶׁחָפֵץ לִגְזוֹר לִשְׁנָיִם?

– כֵּן, הָאַלְמָנָה סִפְּרָה לִי.

– כֵּן. כְּלוּם לֹא טֵרוּף הוּא? שְׁמַע. הִנֵּה הַגֶּזַע הַזֶּה יִהְיֶה אִשָּׁה אַחַת, אַתָּה – הַשֵּׁנִית. דְּזשִׁים יִהְיֶה שְׁלֹמֹה. וּשְׁטַר דּוֹלַר זֶה – הַיֶּלֶד. הַגֶּזַע וְאַתָּה שְׁנֵיכֶם חֲפֵצִים לְקַבֵּל אֶת הַדּוֹלַר. דְּזשִׁים אֵינוֹ שוֹאֵל אֶת פִּי הַשְּׁכֵנִים, לְמִי הַדּוֹלַר, לְךָ אוֹ לְאִשָּׁה הָאַחֶרֶת, אֶלָּא שֶׁדְּזשִׁים לוֹקֵחַ פָּשׁוּט אֶת הַדּוֹלַר, קוֹרְעוֹ לִשְׁנַיִם וְאוֹמֵר: הִנֵּה לְךָ חֵלֶק, וְהִנֵּה לְךָ חֵלֶק. הֲזֹאת חָכְמָה? גַּם אַתָּה לֹא קִבַּלְתָּ מְאוּמָה, גַּם הָאִשָּׁה הַשְּׁנִיָּה לֹא קִבְּלָה מְאוּמָה. וּשְׁלֹמֹה חָפֵץ לַעֲשׂוֹת כַּךְ לַיָּלֶד. מַה שָּׁוְיוֹ שֶׁל חֲצִי הַיֶּלֶד? לֹא כְלוּם. מִילִיּוֹן שָלֵם שֶל חֲצָאֵי יְלָדִים אֵינוֹ שָוֶה פְּרוּטָה. לֹא, שְׁלֹמֹה הָיָה אִיש לֹא חָכָם.

– אֲבָל, דְּזשִׁים, אַתָּה אֵינְךָ מֵבִין, לֹא זֶה הָעִקָּר.

– יִקָּחֲךָ שָׂטָן עִם הָעִקָּר שֶלְּךָ. דְּזשִׁים יוֹדֵעַ מַה שֶּׁהוּא יוֹדֵעַ. וְאַתָּה, הִיק, שׁמַע מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ דְּזשִׁים. הָעִקָּר הִנֵּהוּ אַחֵר לְגַמְרִי, וְעָמֹק יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר תַּחְשׁוֹב אַתָה, הָעִקָּר בַּאֲבוֹתָיו שֶל שְלֹמֹה, שֶׁחִנְּכוּ אוֹתוֹ לֹא כַהֲלָכָה. לְמָשָל, קַח בֶּן-אָדָם, שֶׁרַק שְׁנַיִם שְׁלשָׁה יְלָדִים לוֹ. אִיש כָּזֶה לֹא יְהֵא מְבַזְבֵּז כַּךְ אֶת יְלָדָיו. אִיש כָּזֶה יוֹדֵעַ הֵיטֵב בְּכַמָּה יַעֲלוּ הַיְלָדִים. וְעַתָּה קַח בֶּן-אָדָם שֶׁיֵּש לוֹ חֲמִשָּׁה מִילִיּוֹנִים יְלָדִים מְמַלְּאִים בַּיִת אֶחָד. אִיש כָּזֶה הִנֵּהוּ אַחֵר לְגַמְרִי, אַחַת הִיא לָאִיש כָּזֶה – אִם יִגְזוֹר לִשְנַיִם אֶת הַיֶּלֶד, אוֹ אֶת הֶחָתוּל. אַחַת הִיא לוֹ, אֶחָד יוֹתֵר, אוֹ אֶחָד פָּחוּת. וְגַם לִשְׁלֹמֹה הַזָּקֵן אַחַת הִיא, תְּרֵיסַר יוֹתֵר, אוֹ תְּרֵיסַר פָּחוּת. הַרְבֵּה יֵש לוֹ. הִנֵּה הָעִקָּר. הִיק יָכוֹל לְהַאֲמִין לְדְזשִים.

כָּאֵלֶּה הִנָּם תָּמִיד הַכּוּשִׁים. אִם יַכְנִיסוּ רַעְיוֹן לְתוֹךְ רֹאשָׁם, לֹא תוֹצִיאוּ אוֹתוֹ בְשוּם אֹפֶן מִשָּׁם. קָדְקֳדוֹ שֶל דְּזשִׁים הָיָה חָזָק, וּ“שְׁלֹמֹה” הִשְׁתַּקַּע בּוֹ לָנֶצַח. עַל כֵּן הֲסִבּוֹתִי אֶת הַשִּׂיחָה לְעִנְיָן אַחֵר וְסִפַּרְתִּי לִדְזשִים עַל אֹדוֹת מֶלֶךְ אַחֵר, עַל אֹדוֹת לוּדְוִויק הַשִּׁשָּׁה עָשָׂר הַצָּרְפַתִּי, שֶלְּפִי שֶׁקָּרָאתִי, כָּרְתוּ הַצָּרְפַתִּים עַצְמָם אֶת רֹאשוֹ, וְעַל אֹדוֹת בְּנוֹ הַקָּטָן הַדּוֹפִּין, שֶעָלָיו הָיָה לַעֲלוֹת עַל הַכִּסֵּא אַחֲרֵי מוֹת אָבִיו, אַךְ הַצָּרְפַתִּים הִשְלִיכוּהוּ אֶל הַכֶּלֶא, שֶשָּׁם מֵת הַדּוֹפִּין, לְפָחוֹת – כַּךְ מְסַפְּרִים.

– יֶלֶד עָלוּב.

– אַךְ זְכוֹר לְךָ, דְּזשִים, רַבִּים אוֹמְרִים שֶהוּא לְגַמְרִי לֹא מֵת, אֶלָּא שֶבָּרַח אֵלֵינוּ לַאֲמֵירִיקָה.

טוֹב הַדָּבָר. אַךְ, הִיק, הַנַּעַר הֶעָלוּב יִהְיֶה פֹה גַלְמוּד לְגַמְרִי. הוּא יִתְגַּעְגַּע עַל מוֹלַדְתּוֹ, הֲלֹא אֵין אֶצְלֵינוּ מְלָכִים - הוּא הַיָּחִיד.

– אָכֵן, פֹּה לֹא יִמְצָא מְלָכִים. אֱמֶת.

– בַּמֶּה יִחְיֶה פֹה?

– גַּם אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ. יְשָׁרֵת בַּפּוֹלִיצְיָה אוֹ יִהְיֶה מוֹרֵה שְׂפַת צָרְפַת.

– כֵּיצַד, הִיק? כְּלוּם הַצָּרְפַתִּים אֵינָם מְדַבְּרִים כָּמוֹנוּ? מַדּוּעַ זֶה?

– גַּם אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ. הִנֵּה קָרָאתִי בְסֵפֶר אֶחָד, כֵּיצַד מְדַבְּרִים הַצָּרְפַתִּים. מַה תֹּאמַר כְּשֶׁיִּגַּשׁ אֵלֶיךָ אִישׁ וַיֹּאמֶר: “פַּאלֶיבוּ פְרַנְצֶה”?

– מַה יַּעֲשֶׂה דְזשִׁים? יַכֵּהוּ שׁוֹק עַל יָרֵךְ – וְתוּ לֹא. מוּבָן אִם לֹא לָבָן הוּא. אַל תָּעֵז לְחָרֵף אֶת הַכּוּשִׁי.

– שוֹטֶה, הֵן לֹא דִבְרֵי חֵרוּף הֵם. פֵּרוּשוֹ שֶל הַדְּבָרִים פָּשׁוּט: “הַמְדַבְּרִים אַתֶּם צָרְפַתִּית”?

– וּמַדּוּעַ זֶה לֹא יְדַבֵּר בִּלְשוֹן בְּנֵי-אָדָם?

– שְׁמַע נָא דְזשִׁים, הֶחָתוּל מְדַבֵּר כָּמוֹנוּ?

– לֹא, מוּבָן, אַךְ…

– וְהַפָּרָה?

– לֹא, אַךְ…

– הַמְדַבֵּר הֶחָתוּל בִּלְשׁוֹן הַפָּרָה, אוֹ הַפָּרָה בִּלְשׁוֹן הֶחָתוּל?

– לֹא, אֲבָל…

– וְאַתָּה לֹא תִּתְפַּלֵּא מַדּוּעַ הַחַיּוֹת מְדַבְּרוֹת כָּל אַחַת בִּלְשוֹנָהּ.

– וַדַּאי, אֲבָל.

– חַכֵּה, חַכֵּה. אַתָּה לֹא תִּתְפַּלֵּא שֶהַחַיּוֹת אֵינָן מְדַבְּרוֹת כָּמוֹנוּ?

– שְטוּת אַתָּה שוֹאֵל, הִיק!

– מַדּוּעַ זֶה לֹא יוּכַל הַצָּרְפַתִּי לְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת, לֹא כָּמוֹנוּ?

– כְּלוּם הֶחָתוּל בֶּן-אָדָם, הִיק?

– לֹא.

– בָּרוּר שֶׁאֲנִי לֶחָתוּל לְדַבֵּר בִּלְשוֹן בְּנֵי-אָדָם. וּכְלוּם הַפָּרָה בֶּן-אָדָם, אוֹ חָתוּל?

– לֹא. הַפָּרָה – פָּרָה, פָּשׁוּט.

– וּבְכֵן אֵין לָהּ לְדַבֵּר לֹא בִלְשוֹן הֶחָתוּלִים וְלֹא בִלְשׁוֹן בְּנֵי-אָדָם. וְהַצָּרְפַתִּי בֶן-אָדָם?

– וַדַּאי!

– וּמַדּוּעַ זֶה לֹא יְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן בְּנֵי-אָדָם? – זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר חָפַצְתִּי לְדַעְתּוֹ, הִיק!

לֹא יָכֹלְתִּי לְהַמְשִיךְ אֶת הַשִּׂיחָה. לְהִתְוַכֵּחַ עִם הַכּוּשִי – אִבּוּד זְמָן הוּא. חָדַלְתִּי.

פֶּרֶק חֲמִשָּׁה עָשָׂר

קִוִּינוּ לְהַגִּיעַ בְּמֶשֶךְ שְלשֶׁת הַלֵּילוֹת הַבָּאִים עַד קַאִיר, בְּסוֹפָהּ שֶל אִילְיַנוּס, הַמָּקוֹם שֶׁהַנָּהָר אוֹהַיוֹ מִשְתַּפֵּךְ לְתוֹךְ מִיסִיסִיפִּי. זֶה הָיָה בֶאֱמֶת מְחוֹז חֶפְצֵנוּ, שָׁם אָמַרְנוּ לִמְכּוֹר אֶת רַפְסוֹדָתֵנוּ לָרֶדֶת בָּאֳנִיָּה וְלַעֲבוֹר עַל פְּנֵי אוֹהַיוֹ לִמְדִינוֹת הַחֹפֶשׁ, שֶׁשָּׁמָּה כָּל הַכּוּשִׁים בְּנֵי-חוֹרִין וְלָצֵאת עַל-יְדֵי כַּךְ מִחוּץ לְכָל סַכָּנָה.

אַךְ בַּלַּיְלָה הַבָּא הִתְנַשֵּׂא אֵד עָב כָּל כַּךְ, שֶׁנֶּאֱלַצְנוּ לְבַקֵּשׁ מָקוֹם לַעֲמֹד שָׁם, כִּי לֹא הָיְתָה שׁוּם אֶפְשָׁרוּת לִנְסוֹעַ הָלְאָה. אֲנִי עָבַרְתִּי בַסִּירָה לְפָנִים, לְבַקֵּשׁ דָּבָר, שֶׁאֶפְשָׁר לִקְשׁוֹר אֵלָיו אֶת הָרַפְסוֹדָה. אַךְ מְאוּם לֹא נִרְאָה סָבִיב, זוּלָתִי עֵצִים רַכִּים. אֲנִי קָשַׁרְתִּי אֶת הַחֶבֶל אֶל אֶחָד מֵהֶם, אַךְ לַאֲסוֹנֵנוּ הָיָה הַחוֹף תָּלוּל מְאֹד בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְהַזֶּרֶם עַז, וּכְהֶרֶף עַיִן נָשָׂא הַזֶּרֶם אֶת הָרַפְסוֹדָה יַחַד עִם הָעֵץ שֶׁנֶּעֱקַר מִשָּׁרָשָׁיו, וְכָל זֶה נֶעְלַם בְּתוֹךְ הָאֵד. עֵינַי חָשְׁכוּ. נִדְמָה לִי, שֶׁאָבַדְתִּי, אָבַדְתִּי וְשׁוּב לֹא אֶרְאֶה עוֹד אֶת דְּזשִים.

הִתְחַלְתִּי רוֹדֵף אַחֲרֵי הָרַפְסוֹדָה בְהִשְׁתַּדְּלִי לָשׁוּט בְּקִרְבַת הַחוֹף, כְּדֵי שֶלֹּא אֶהְיֶה אוֹבֵד דָּרֶךְ. אַךְ פִּתְאֹם בָּאתִי בְּתוֹךְ אֵד עָב כָּל כַּךְ, שֶׁשַּׁטְתִּי בְלִי דֶרֶךְ וּמִבְּלִי דַעַת לְאָן נוֹשְׂאֵנִי הַזֶּרֶם.

“אֵין כְּדָאי לַעֲבוֹד בַּמָּשוֹט”, - חָשַבְתִּי, - אֶפְשָר לַעֲלוֹת עַל שִׁרְטוֹן וּלְהִשָּׁאֵר עוֹמֵד שָם, מוּטָב יוֹתֵר לִמְסוֹר אֶת עַצְמִי בִידֵי הַזֶּרֶם". אַךְ לָשֶבֶת בְּחִבּוּק יָדַיִם בְּשָעָה כָּזוּ, שֶׁבְּכָל נַפְשְךָ הִנְּךָ חוֹתֵר לְפָנִים, קָשֶׁה מְאֹד. צָעַקְתִּי בְקוֹל וְהִתְחַלְתִּי מַקְשִׁיב. מֵרָחוֹק נִשְמַע הֵד רָפֶה. רוּחִי שָבָה אֵלַי. חָתַרְתִּי לְצַד הַקּוֹל וָאֵרֶא וְהִנֵּה אָנֹכִי שָׁט לְצַד אַחֵר לְגַמְרִי, יוֹתֵר אֶל הַיָּמִין. אַחַר נִשְׁמַע הַקּוֹל מִשְּׂמֹאל וּמֵרָחוֹק יוֹתֵר. בָּרוּר, שֶׁאָנֹכִי אִבַּדְתִּי זְמָן לְבַטָּלָה בְחָתְרִי מִצַּד אֶל צַד, וְהַזֶּרֶם נָשָׂא אֶת הָרַפְסוֹדָה הָלְאָה וְהָלְאָה.

אֲנִי עָזַבְתִּי אֶת הַמָּשׁוֹטִים. שׁוּב נִשְמַע קוֹל, וְגַם הַפַּעַם מֵאַחֲרַי, אֶלָּא מִצַּד אַחֵר. הַקּוֹלוֹת הִתְקָרְבוּ פַעַם, וּפַעַם הִתְרַחֲקוּ. וּבְלִי הֶרֶף הָיוּ מְשַנִּים אֶת מְקוֹמָם. אֲנִי הֲשִיבוֹתִי עֲלֵיהֶם. כָּל זֶה הָיָה לְטוֹבָה, אִלְמָלֵי יָדַעְתִּי בֶטַח, שֶדְּזשִׁים הוּא הַקּוֹרֵא, וְלֹא אַחֵר. בְּתוֹךְ הָאֵד נִשְמַע צִלְצוּל כָּל כַּךְ סוֹדִי וּמַפִּיל פַּחַד וְאִי אֶפְשָר לְהַכִּיר אֶת הַקּוֹל.

הֲבִינוֹתִי שֶבָּאתִי בָרֶשֶׁת שְלֵמָה שֶׁל אִיִּים קְטַנִּים, שֶלִּפְעָמִים יָכֹלְתִּי גַם לְהַבְחִין אֶת שִׂרְטוּטֵיהֶם סָבִיב, וְלִפְעָמִים לֹא רָאִיתִי כְלוּם אֶלָּא שֶׁזִּמְזוּם הַמַּיִם הָרוֹחֲצִים אֶת הָעֲנָפִים וְאֶת הַשִּׂיחִים שֶׁעַל שְׂפָתָם הֵעִיד עַל יֵשׁוּתָם.

לְסוֹף יָצָאתִי אֶל רַחֲבֵי הַנָּהָר, אַךְ הַקּוֹלוֹת פָּסְקוּ כְבָר. הֶחְלַטְתִּי, שֶׁהָרַפְסוֹדָה נִשְבְּרָה וְגַם דְּזשִים אָבַד. נַפְשִי הָיְתָה כָל כַּךְ מְדֻכָּאָה, וַאֲנִי – עָיֵף שֶׁשָּׁכַבְתִּי עַל קַרְקַע הַסִּירָה, סָגַרְתִּי עֵינַי וָאֹמַר אֶל עַצְמִי: “יְהִי מַה שֶּׁיִּהְיֶה”. בֶּאֱמֶת לֹא חָפַצְתִּי לִישוֹן, אַךְ הָעֲיֵפוּת עָשְׂתָה אֶת שֶלָּהּ וָאִישָׁן.

מַשְמָע, שֶׁיָּשַנְתִּי כִדְאִיבָּעִי, כִּי בְשָׁעָה שֶׁהֱקִיצוֹתִי לֹא נִרְאוּ עוֹד עִקְבוֹת שֶל אֵד, וְהַכּוֹכָבִים נָגְהוּ בְהִירִים בַּשָּׁמַיִם, וַאֲנִי שַׁטְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּהָר הַנִּרְחָב וְהַשּׁוֹקֵט. בָּרִאשׁוֹנָה אָמַרְתִּי, שֶחֲלוֹם הוּא, אַךְ לְאַט לְאַט שָׁבָה אֵלַי הַכָּרַת הַמְּצִיאוּת וְנִרְאָה לִי, שֶכָּל זֶה עָבַר עָלַי כְבָר לִפְנֵי שָבוּעַ תָּמִים.

הַנָּהָר הָיָה בְמָקוֹם זֶה רָחָב שֶלֹּא כְרָגִיל, מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו צָמְחוּ עֵצִים גְּבוֹהִים יְשִׁישִים, שֶנִּרְאוּ כְקִיר כֵּהֶה לְנֹגַהּ הָרָפֶה שֶׁל הַכּוֹכָבִים. פִּתְאֹם רָאִיתִי מִלְּפָנַי כֶּתֶם כֵּהֶה עַל הַמָּיִם. פָּנִיתִי אֵלָיו וָאֵרֶא וְהִנֵּה אֵלֶּה רַק זוּג שֶל קוֹרוֹת קְשוּרוֹת יַחְדָּו. שׁוּב רוֹאֶה אָנֹכִי דְבַר מָה שָׁחוֹר, נוֹסֵעַ אָנֹכִי לְהָתָם, - שׁוּב לֹא כְלוּם. אַחַר כַּךְ עוֹד כֶּתֶם שָחוֹר. אַךְ הַפַּעַם הֲרֵי זֶה בֶאֱמֶת הָרַפְסוֹדָה, וּדְזשִים עָלֶיהָ.

דְּזשִׁים יָשַׁב עַל הָרַפְסוֹדָה בְּרֹאש מוּרָד עַל בִּרְכָּיו שָקוּעַ בְּתַרְדֵּמָה עַזָּה. יָדוֹ הָאַחַת הָיְתָה תְלוּיָה עַל הַמָּשוֹט. הַמָּשׁוֹט הַשֵּׁנִי הָיָה שָבוּר, וְכָל הָרַפְסוֹדָה מְכֻסָּה עָלִים, עֲנָפִים שְבוּרִים וָרָפֶשׁ. “גַּם בְּגוֹרָלְךָ עָלוּ הַרְפַּתְּקָאוֹת לֹא נְעִימוֹת, בְּשוּטְךָ בֵּין הָאִיִּים” – חָשַׁבְתִּי.

קָרַבְתִּי, עָבַרְתִּי אֶל הָרַפְסוֹדָה, הִשְתַּטַּחְתִּי עַל יַד דְּזשִים וָאַתְחִיל לְפַהֵק בְּקוֹל וּלְהִתְמַתֵּחַ, נוֹגֵעַ בְּמִתְכַּוֵּן בִּדְזשִים.

– הוֹי, דְּזשִים. נִדְמֶה שֶהִשְתַּקַּעְתִּי בְשֵׁנָה. מַדּוּעַ לֹא הֲעִירוֹתַנִי?

– אֵל רַחוּם! הַאַתָּה זֶה הִיק? חַי אַתָּה? לֹא נִטְבַּעְתָּ? שׁוּב אֶצְלִי? כָּל כַּךְ, טוֹב הַדָּבָר, שֶׁאִי אֶפְשָר לְהַאֲמִין בַּאֲמִתּוּתוֹ. דְּזשִׁים לֹא יוּכַל גַּם לְהָשִיב רוּחוֹ מִשִּׂמְחָה. דְּזשִים הַזָּקֵן וְהֶעָלוּב חוֹשֵׁב, שֶמָּא הוּא חוֹלֵם חֲלוֹם. הָבָה יִתְבּוֹנֵן דְּזשִׁים עָלֶיךָ, הַאַתָּה זֶה, הִיק! חַי אַתָּה, וְשׁוּב אֶצְלִי, הִיק הַטּוֹב הַזָּקֵן, הַנֶּאֱמָן! כָּבוֹד וְתוֹדָה לֵאלֹהִים!

– מַה זֶּה הָיָה לְךָ, פֶּתִי זָקֵן, דְּזשִׁים? הֲבָלַעְתָּ כּוֹס יְתֵרָה?

– מִי? דְּזשִׁים הַזָּקֵן? כּוֹס יְתֵרָה? נַפְשוֹ שֶל דְּזשִׁים הַזָּקֵן לֹא הָלְכָה אַחֲרֵי כוֹס.

– לָמָּה זֶה תְדַבֵּר הֲבָלִים?

– אֵיזֶה הֲבָלִים?

– כֵּיצַד, הֲתִשְׁאַל עוֹד, דְּזשִׁים? כְּלוּם לֹא פִּטְפַּטְתָּ, שֶאָנֹכִי נָסַעְתִּי מִמְּךָ, נִטְבַּעְתִּי, שׁוּב בַּאתִי? וַאֲנִי יָשַנְתִּי פֹה כָל הָעֵת שְנַת יְשָׁרִים.

– הִיק… הִיק פִין, הַבִּיטָה יָשָׁר בְּעֵינַי, הַבֵּט בְּעֵינֵי דְּזשִׁים הַזָּקֵן, כְּלוּם לֹא נָסַעְתָּ מִמֶּנִּי?

– נָסַעְתִּי? מַה הָיָה לְךָ דְּזשִים, יִקָּחֲךָ שֵד! נָסַעְתִּי? לְאָן אֶפְשָׁר הָיָה לִי לִנְסוֹעַ?

– דְּזשִׁים הַזָּקֵן דַעְתּוֹ נִטְרְפָה עָלָיו. מִקְרֶה לֹא טָהוֹר בָּזֶה. הַדְזשִים אֲנִי, אִם לֹא דְזשִׁים? עַל הָרַפְסוֹדָה דְזשִים, אִם לֹא? חָפֵץ דְּזשִים לָדַעַת אֶת הַדָּבָר, אוֹ שֶׁדְּזשִים הַזָּקֵן יָצָא לְגַמְרִי מִדַּעְתּוֹ?

– מוּבָן, עַל הָרַפְסוֹדָה אַתָּה, דְּזשִׁים. בָּרוּר הַדָּבָר, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה הִנְּךָ דְּזשִים הַזָּקֵן הַמְטֹרָף וְהַשּׁוֹטֶה.

– וּבְכֵן, דְּזשִים אֲנִי. עֲנֵה לִי אֵפוֹא עַכְשָׁו, הִיק, כְּלוּם לֹא נָסַעְתָּ בַסִּירָה לְבַקֵּשׁ מָקוֹם לִקְשוֹר שָם אֶת הָרַפְסוֹדָה?

– אַיֵּה? מָתַי?

– וְאַתָּה לֹא קָשַׁרְתָּ אֶת הָרַפְסוֹדָה, וְהַזֶּרֶם לֹא נָשָׂא אוֹתָהּ עִם הַמּוֹרָד וְאַתָּה,הִיק, לֹא נִשְׁאַרְתָּ מֵאָחוֹר עִם הַסִּירָה בְּתוֹךְ הָאֵד?

– אֵיזֶה אֵד?

– בְּתוֹךְ הָאֵד הָעָב וְהַלָּבָן כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה? וּכְלוּם לֹא צָעַק דְּזשִים וְלֹא קָרָא, וּכְלוּם אַתָּה הִיק גַּם כֵּן לֹא עָנִיתָ וְלֹא צָעַקְתָּ, עַד שֶאָבַדְנוּ שְׁנֵינוּ בֵין הָאִיִּים הַקְּטַנִּים? דְּזשִים הֶעָלוּב לֹא יָדַע לְגַמְרִי, אַיֵּהוּ. וּכְלוּם לֹא נִפְגְּעָה הָרַפְסוֹדָה כָל הָעֵת בָּאִיִּים הָאֵלֶּה, וּכְלוּם לֹא נִטְבע דְּזשִים כִּמְעַט, וְלֹא הָיָה כָל כַּךְ עָצוּב, עָצוּב? אֱמוֹר, הִיק, כְּלוּם לֹא הָיָה כָךְ?

– נִשְׂגָּב הַדָּבָר מִמֶּנִּי, דְּזשִׁים. לֹא רָאִיתִי שׁוּם אֵד, שׁוּם אִיִּים, שוּם פְּגִיעוֹת – מְאוּמָה לֹא רָאִיתִי. כָּל הַלַּיְלָה יָשַׁבְתִּי פֹה וְשׂוֹחַחְתִּי עִמְּךָ – אֶפְשָׁר גַּם לִפְנֵי עֲשָׂרָה רְגָעִים עוֹד. אַחַר כַּךְ הִתְנַמְנַמְתָּ, וְגַם אֲנִי. לִשְתּוֹת לְשָכְרָה, אָמְנָם לֹא יָכֹלְתָּ, מַשְמָע אֵפוֹא – פָּשׁוּט, אַתָּה רָאִיתָ כָּל זֶה בַּחֲלוֹם.

– אִי אֶפְשָׁר, הִיק. שֵׁד מִשַּׁחַת, אִי אֶפְשָר לַחֲלוֹם חֲלוֹם כָּזֶה בַעֲשָׂרָה רְגָעִים. לֹא, אִי אֶפְשָׁר הַדָּבָר.

– אַל תַּאֲמֵן לְךָ, קְשֵה-עֹרֶף, וּבְכָל זֹאת חָלַמְתָּ רַק חֲלוֹם, כִּי כָל הַדְּבָרִים לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם.

כַּחֲמִשָּׁה רְגָעִים שָׁתַק דְּזשִׁים, שָׁקוּעַ בְּמַחֲשָׁבוֹת, אַחַר כַּךְ קָרָא:

– מַשְׁמָע אֵפוֹא, שֶדְּזשִים רָאָה כָל זֶה בַּחֲלוֹם, הִיק? כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר כֵּן, מַשְמָע אֱמֶת הַדָּבָר, אֲבָל, הִיק, זֶה הָיָה חֲלוֹם נוֹרָא כָל כַּךְ, מֵעוֹלָם לֹא הָיָה עוֹד הַמִּקְרֶה, שֶׁדְּזשִׁים יַרְגִּיש אֶת עַצְמוֹ מְדֻכָּא כָל כַּךְ אַחֲרֵי חֲלוֹם.

דְּזשִים הִתְחִיל מְסַפֵּר עַל אֹדוֹת מְאוֹרְעוֹת הַלַּיְלָה, וְצָרִיךְ לְהַגִּיד אֶת הָאֱמֶת – הוּא פֵאֵר הַרְבֵּה אֶת הַמְּאוֹרָעוֹת. אַחַר כַּךְ הִתְחִיל פּוֹתֵר אֶת הַחֲלוֹם הַזֶּה שֶׁלְּפִי דְבָרָיו נִרְאָה לָנוּ מִן הַשָּׁמַיִם לְאוֹת.

בַּשָּׁמַיִם, שֶׁהִתְכַּסּוּ שׁוּב עֲנָנִים, בָּרֶגַע שֶהֲעִירוֹתִי אֶת דְּזשִים, נִרְאוּ הַכּוֹכָבִים מֵחָדָשׁ.

– כָּל זֶה יָפֶה מְאֹד, דְּזשִׁים. אַתָּה הֵיטַבְתָּ לִפְתּוֹר אֶת חֲלוֹמְךָ, - אָמַרְתִּי, - אֲבָל מָה הַדָּבָר הַזֶּה?

וּבַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הוֹרֵיתִי לוֹ עַל הֶעָלִים וְשִׁבְרֵי הָעֲנָפִים וְהָרֶפֶשׁ, שֶכִּסּוּ אֶת הָרַפְסוֹדָה. כָּל זֶה נִרְאָה בָרוּר לְאוֹר הַכּוֹכָבִים.

דְּזשִים הִשְׁקִיף עַל הָאַשְׁפָּה, אַחַר כַּךְ עָלַי, וְשׁוּב עַל הָאַשְׁפָּה, מִבְּלִי הוֹצִיא הֶגֶה. הַחֲלוֹם הִשְתָּרֵשׁ כָּל כַּךְ בְּלִבּוֹ, שֶׁקָּשֶׁה הָיָה עָלָיו לָשׁוּב אֶל הַמְּצִיאוּת. אַךְ לִכְשֶשֵּׁעֵר בְּנַפְשוֹ אֶת הַכֹּל, הִשְׁקִיף עָלַי בְמֶבָּט אָרוֹךְ, חוֹדֵר וּבְלִי חִיּוּךְ, כִּמְעַט בְּעֶצֶב, וַיֹּאמַר:

– אַתָּה שוֹאֵל, מַה זֶּה, – דְּזשִים יַגִּיד לְךָ. כְּשֶׁנַּעֲנָה דְזשִׁים הַזָּקֵן מֵעֹצֶר יָגוֹן, בְּקָרְאוֹ אֵלֶיךָ וּבְהִלָּחֲמוֹ נֶגֶד הַזֶּרֶם, וְחָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶהִיק אָבַד, - נִשְבַּר לִבּוֹ בְקִרְבּוֹ, וַיִּישַן דְּזשִים. וּכְשֶהֵקִיץ דְּזשִים וַיַּרְא אֶת הִיק שָלֵם וּבָרִיא, נָזְלוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת חַמּוֹת. דְּזשִים חָפֵץ לְנַשֵּׁק אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ, כָּל כַּךְ שָׂמַח דְּזשִים וַיְהִי מְאֻשָּׁר. וְאַתָּה, הִיק, חָשַבְתָּ רַק, כֵּיצַד לְהִתְעַלֵּל בִּדְזשִים הַזָּקֵן וְהֶעָלוּב, לְשַטּוֹת בּוֹ, לְכַנּוֹתוֹ. הָרֶפֶש הַזֶּה פִתְרוֹנוֹ – אוֹתָהּ הָאַשְׁפָּה שֶלְּשֵם הֲלָצָה נְכוֹנִים בְּנֵי-אָדָם לְהַשְלִיכָהּ עַל יְדִידֵיהֶם הַנֶּאֱמָנִים, כְּדֵי לַהֲבִיאָם בִּמְבוּכָה וּלְהַשְפִּילָם.

– לְאַט הִתְרוֹמֵם מִמְּקוֹמוֹ, וַיִּזְחַל אֶל תַּחַת גַּג הַסֻּכָּה, מִבְּלִי הוֹסִיף עוֹד מִלָּה, אַךְ רַב הָיָה בִּשְׁבִילִי גַם זֶה. כָּל כַּךְ הִתְבַּיַּשְתִּי, שֶׁאֲנִי בְעַצְמִי נָכוֹן הָיִיתִי לְנַשֵּׁק אֶת רַגְלָיו הַשְּׁחוֹרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיַּכִּיר אֶת חֶרְטָתִי וְיָשוּב מִדְּבָרָיו.

רֶבַע הַשָּׁעָה עָבְרָה בְטֶרֶם עָלָה לִי לְהִתְגַּבֵּר עַל עַצְמִי וּלְבַקֵּש סְלִיחָה מֵאֵת הַכּוּשִי. אַךְ אֲנִי עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר וּמֵעוֹלָם לֹא הִתְחָרַטְתִּי עַל זֶה. הֲלָצוֹת שֶל שְטוּת לֹא הִרְשֵׁיתִי לְעַצְמִי עוֹד בְּנוֹגֵעַ אֵלָיו, וְגַם קֹדֶם לֹא הָיִיתִי מְשַטֶּה בוֹ כַּךְ, אִלּוּ יָדַעְתִּי שֶהוּא יִהְיֶה נֶעֱלָע.

פֶּרֶק שִׁשָּׁה עָשָׂר

כָּל הַיּוֹם הַבָּא יָשַׁנּוּ כְמֵתִים. עִם בֹּא הַלַּיְלָה עָשִׂינוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ הָלְאָה, בְּשׁוּטֵנוּ מֵאַחֲרֵי רַפְסוֹדָה אֲרֻכָּה מְאֹד, שֶהֶאֱרִיכָה לַעֲבוֹר עַל פָּנֵינוּ כַדּוֹמֶה לְתַהֲלוּכָה חֲגִיגִית. רַפְסוֹדָתֵנוּ הַקְּטַנָּה נִדְמְתָה לְעֻמָּתָהּ כְּפַּרְעֹש שֶנֶּאֱחַז בִּזְנַב נְחַש הַיָּם.

כַּךְ הִגַּעְנוּ עַד לְקֶשֶת הַנָּהָר. שׁוּב כִּסּוּ עֲנָנִים אֶת הַשָּׁמַיִם, הַנְּשִימָה כָבְדָה מִן הַחֹם. אֲנַחְנוּ דִבַּרְנוּ עַל אֹדוֹת קַאִיר – זוּ הַמַּטָּרָה הֲכִי קְרוֹבָה שֶל מַסָּעֵנוּ, וְהָיִינוּ דָנִים, כֵּיצַד אֶפְשָר לְהַכִּיר אוֹתָהּ, כְּשֶנַּגִּיעַ אֵלֶיהָ. אֲנִי אָמַרְתִּי, שֶאָנוּ יְכוֹלִים לַעֲבוֹר עָלֶיהָ מִבְּלִי הַרְגֵּש בָּהּ, מִפְּנֵי שֶשָּׁמַעְתִּי, שֶרַק בַּת תְּרֵיסַר בָּתִּים הִיא וְאִם אֵלֶּה לֹא יִהְיוּ מוּאָרִים, כֵּיצַד אֵיפוֹא נֵדַע שֶׁאָנוּ עוֹבְרִים לִפְנֵי הָעִיר? דְּזשִים אָמַר, שֶנָּקֵל לְהַכִּיר אֶת קַאִיר, לְפִי שֶהִיא עוֹמֶדֶת בְּמָקוֹם שֶׁמִתְאַחֲדִים שְנֵי נְהָרוֹת (מִירִיסִיפִּי וְאוֹהַיָא), אֲנִי הֶחְלַטְתִּי, שֶׁאֵצֵא אֶל הַחוֹף תֵּכֶף כְּשֶתֵּרָאֶה אֵש וְאָמַרְתִּי לָרִאשוֹן שֶיָּבֹא לִקְרָאתִי, כִּי אָבִי שָט אַחֲרַי עִם סְחוֹרָה, וּמִשּׁוּם שֶאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת הַמָּקוֹם, שָלַח אוֹתִי לִשְאֹל, הַרְחוֹקָה עוֹד הַדֶּרֶךְ עַד קַאִיר. דְּזשִים שִבַּח אֶת הַחְלָטָתִי, אָז עִשַּׁנּוּ אֶת מִקְטְרוֹתֵינוּ וַנֵּשֶב לְהַמְתִּין.

עַל לִבִּי עָלָה רַעְיוֹן פִּתְאֹם: מִי הֵבִיא לִידֵי כַךְ, שֶדְּזשִׁים הִנֵּהוּ כִמְעַט חָפְשִי? – אָנֹכִי! אָנֹכִי, הֶיק פִין, הָיִיתִי מְסַיֵּיַע לַכּוּשִי לִבְרוֹחַ מֵאֵת אֲדוֹנוֹ⁶. בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לְלֶכְתִּי יַחְדָּו עִם דְּזשִים בַּדֶּרֶךְ עָלְתָה בְרֹאשִי הַהַכָּרָה הַבְּרוּרָה עַל אֹדוֹת הַדָּבָר שֶעָשִׂיתִי, פַּעַם תְּקָפַנִי חֹם, וּפַעַם קֹר. הִשְתַּדַּלְתִּי לְהַצְדִּיק אֶת עַצְמִי, שֶבֶּאֱמֶת אֵין בִּי אָשָם, כִּי הֲרֵי לֹא אָנֹכִי הֵסַתִּי אֶת דְּזשִׁים שֶׁיִּבְרַח מִבֵּית אֲדוֹנָיו. אַךְ הָרַעְיוֹנוֹת הָאֵלֶּה לֹא הֵבִיאוּ לִידֵי שוּם תּוֹצָאוֹת. כִּלְיוֹתַי יִסְּרוּנִי מָרָה: “הֲרֵי אַתָּה הָיִיתָ מְסַיֵּעַ לִדְּזשִים, תַּחַת מָסְרְךָ אוֹתוֹ בִידֵי הָרָשוּת”. וַהֲרֵי זֶה אֱמֶת, לַמְרוֹת כָּל עַקְמוּמִיּוֹתֶיךָ. וּמֶה עָשְׂתָה לְךָ מִיס וַטְסוֹן, הִיק פִין, - לָחַש לִי קוֹל בְּקִרְבִּי עוֹד, – שֶׁנָּתַתָּ לַכּוּשִׁי הַיָּחִיד שֶׁלָּהּ לִבְרוֹחַ? מֶה עָשְׂתָה לְךָ הַזְּקֵנָה הָעֲלוּבָה, שֶׁעוֹלַלְתָּ לָהּ כָּכָה? הִיא לִמְּדַתְךָ קְרוֹא, לִמְּדַתְךָ נִמּוּסִים נָאִים, דָּרְשָה טוֹבָתְךָ לְפִי דַרְכָּהּ! מַדּוּעַ עָשִׂיתָ כָּכָה, הִיק?

אֲנִי חַשְתִּי אֶת עַצְמִי נָבָל כָּל כַּךְ, בְּלִיַעַל כָּל כַּךְ, שֶׁהִתְאַוֵּיתִי לָמוּת. הִתְהַלַּכְתִּי עַל פְּנֵי הָרַפְסוֹדָה הָלוֹךְ וָשׁוּב, מְקַלֵּל אֶת עַצְמִי. גַּם דְּזשִים לֹא יָכֹל לָשֶבֶת בִּמְנוּחָה עַל מְקוֹמוֹ, שְנֵינוּ לֹא מָצָאנוּ מָנוֹחַ. מִדֵּי פַעַם, כְּשֶיִּקְרָא דְּזשִים: “הִנֵּה קַאִיר!” נִדְמֶה לִי כְאִלּוּ תוֹחֲבִים סַכִּין לְתוֹךְ לִבִּי. וְאִלְמָלֵי הָיְתָה זוּ בֶאֱמֶת הָעִיר קַאִיר, וַדַּאי שֶנָּפַלְתִּי מֵת תַּחְתָּי.

וּבְשָעָה שֶהָיִיתִי אֲנִי טָרוּד בְּמַחֲשָבוֹת מָרוֹת אֵלֶּה, דִּבֵּר דְּזשִׁים בְּלִי הֶרֶף, הוּא סִפֵּר, שֶתֵּכֶף כְּשֶיַּגִּיעַ לְחֹפֶשׁ, יַעֲבֹד כְּשוֹר פָּר, יַחֲשׂךְ כֶּסֶף לִפְדּוֹת אֶת אִשְתּוֹ, הַשַּׁיֶּכֶת לְבַעַל אֲחֻזָּה אֶחָד הַגָּר בִּשְׁכוּנָתָהּ שֶל מִיס וַטְסוֹן. אַחַר כַּךְ יִצְבְּרוּ שְנֵיהֶם כֶּסֶף לִפְדוֹת אֶת בְּנֵיהֶם; וְאִם אֲדוֹנָם לֹא יַסְכִּים עַל זֶה, אָז יִשְׂכְּרוּ אוֹבוֹלִיצְיוֹנִיסְטִים, שֶיִּגְנְבוּ אוֹתָם מֵאֲדוֹנָם.

בְּשָׂרִי סָמַר לִשְמֹעַ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. קֹדֶם לֹא הָיָה מֵעֵז לְהַבִּיעַ אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו בְּגָלוּי כַךְ, הִנֵּה מַה שֶׁגָּרַמְתִּי! כִּלְיוֹתַי יִסְּרוּנִי יוֹתֵר מִבָּרִאשוֹנָה, לְסוֹף עָלָה עַל דַּעְתִּי, שֶלֹּא עָבַר עוֹד הַזְּמָן, שֶׁאֶפְשָר לִי עוֹד לָצֵאת אֶל הַחוֹף וְלִמְסוֹר אֶת דְּזשִים בִּידֵי הָרָשוּת. אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שָׁקַטְתִּי, וּמַשָּׂא נָגֹל מֵעַל לִבִּי. כָּל סְפֵקוֹתַי וְדַאֲגוֹתַי הָיוּ כְלֹא הָיוּ. הֲחִלּוֹתִי לְהִתְבּוֹנֵן בְּשִׂים לֵב, אוּלַי תֵּרָאֶה אֵש, וְגַם הוֹצֵאתִי אֵיזוֹ זְמִירוֹת בְּעַד חָטְמִי. וְהִנֵּה נִרְאֲתָה אֵש, וּדְזשִׁים קָרָא: - נִצַּלְנוּ, הִיק, נִצַּלְנוּ! הִכּוֹן מְהֵרָה, וַדַּאי זוֹהִי קַאִיר הַזְּקֵנָה הַחֲבִיבָה, לְסוֹף, לְסוֹף! הֲרֵי דְּזשִׁים יוֹדֵעַ דְּזשִים מַרְגִּיש. זוּ מְחֻיֶבֶת לִהְיוֹת קַאִיר! קַאִיר הַזְּקֵנָה, הַטּוֹבָה!

– מוּטָב שֶׁאָשׁוּט אָנֹכִי קֹדֶם בַּסִּירָה, דְּזשִים, וְרָאִיתִי: אֶפְשָר שֶׁאַתָּה טוֹעֶה, - הֲעִירוֹתִי.

קָפַץ, הִתִּיר אֶת הַסִּירָה, הִצִּיעַ עַל הַסַּפְסָל אֶת חָזִיָּתוֹ הַיְשָנָה, שֶתֶּעֱרַב עָלַי הַיְשִיבָה, נָתַן לִי אֶת הַמְּשוֹטִים, וּכְמוֹ נֶחְנַק מִשִּׂמְחָה לִוַּנִי בִדְבָרָיו:

– דְּזשִים הַזָּקֵן חָפֵץ לְזַמֵּר מִתּוֹךְ שָׂשׂוֹן. הוּא יְסַפֵּר לַכֹּל, שֶכָּל זֶה הִגִּיעַ לוֹ, הוֹדוֹת לְהִיק. מֵעוֹלָם לֹא הָיָה דְּזשִים נַעֲשֶׂה בֶן חוֹרִין בְּלִי עֶזְרַת הִיק, הִיק הַטּוֹב וְהַנֶּאֱמָן, דְּזשִים יִזְכּוֹר אֶת הַדָּבָר כָּל יְמֵי חַיָּיו. הִיק פִין הוּא יְדִידוֹ הַטּוֹב שֶל הַכּוּשִי הַשָּׁחוֹר הַזָּקֵן וְהֶעָלוּב, הִיק הוּא יְדִידוֹ הַיָּחִיד שֶׁל דְּזשִים הַזָּקֵן.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְהַלְשִין עָלָיו, כְּדֵי לְהַשְׁקִיט אֶת מוּסַר כִּלְיוֹתָי! דְּבָרָיו הֵמַסּוּ אֶת לִבִּי כַּדֹּנַג. הַמָּשוֹט נִרְאָה לִי כָבֵד, כְּאִלּוּ הָיָה נְסוּךְ עוֹפֶרֶת, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי עוֹד, הַאֶשְׂמַח, שֶׁאָנֹכִי שָׁט אֶל הַחוֹף, אִם לֹא. וּדְזשִׁים קָרָא עוֹד אַחֲרַי:

– יִשְמָרְךָ הָאֵל, הִיק הַנֶּאֱמָן וְהַטּוֹב! הַדְּזְשֶׁנְטֶלְמַן הַלָּבָן הַיָּחִיד, שֶלֹּא רִמָּה אֶת דְּזשִים הַזָּקֵן וְהֶעָלוּב.

– אֲנִי הָיִיתִי מְדֻכָּא לְגַמְרִי. לִבִּי הָיָה מֻרְתָּח, אַךְ אֲנִי אָמַרְתִּי לְעַצְמִּי, שֶמְּחֻיָּב אָנֹכִי לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְאֵין מוֹצָא אַחֵר. וּבְאוֹתוֹ רֶגַע בְּדִיּוּק רָאִיתִי: סִירָה צָפָה וּשְנֵי אֲנָשִׁים יוֹשְבִים בָּהּ. הֵם עָמְדוּ, וְגַם אֲנִי עָמַדְתִּי. אֶחָד מֵהֶם שָאַל:

– מַה שָּׁם?

– חֵלֶק שֶל רַפְסוֹדָה שְׁבוּרָה.

– הֲמִשָּׁם בָּאתָ?

– כֵּן.

– הֲיֵש שָם עוֹד גְּבָרִים?

– רַק אֶחָד.

– חֲמִשָּׁה כּוּשִׁים בָּרְחוּ הַיּוֹם מִן הָאֲחֻזָּה שֶמֵּעֵבֶר לְקֶשֶת הַנָּהָר הַהִיא. וְהָאִישׁ אֲשֶר עִמְּךָ לָבָן אוֹ שָחוֹר הוּא?

אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲנוֹת כְּלוּם. רֶגַע אֶחָד חָפַצְתִּי לְהִתְוַדּוֹת בְּאֹמֶץ לֵב עַל הַכֹּל, אַךְ כֹּחַ לֹא הָיָה בִי, נִפְחַדְתִּי מְאֹד.

– לָבָן, - עָנִיתִי.

– טוֹב, אֲנַחְנוּ נִרְאֶה בְעַצְמֵנוּ.

– אָנָא, – אָמַרְתִּי, – שָם אָבִי, אֶפְשָׁר שֶתְּעַזְרוּ לִי לְהוֹצִיא אֶת הָרַפְסוֹדָה אֶל הַחוֹף? אָבִי אֵינוֹ בָרִיא לְגַמְרִי, גַּם אִמִּי, גַּם אַנְנַה-מַרִיָה.

– גֶש הָלְאָה, נַּעַר, אֵין לָנוּ פְּנַאי. אַל תְּיַלֵּל. נוֹצְרִים מְחֻיָּבִים לַעֲזוֹר אִישׁ לְאָחִיו. סַע בָּרִאשוֹנָה, חִיש, אֲנַחְנוּ נָבֹא אַחֲרֶיךָ.

הֵם לָקְחוּ אֶת הַמְּשוֹטִים בִּידֵיהֶם, וְגַם אֲנִי. אַחֲרֵי הֲרִימִי אֶת הַמְּשוֹטִים שְתַּיִם וְשָלשׁ פְּעָמִים אָמַרְתִּי לָהֶם:

– מַה יִּשְּׂמַח אַבָּא! כָּל הָאֲנָשִים, שֶבִּקַּשְתִּים לַעֲזוֹר לָנוּ, בָּרְחוּ מִמֶּנּוּ, וַאֲנִי בִלְבַדִּי לֹא אָכִיל כֹּחַ לְהוֹצִיא אֶת הָרַפְסוֹדָה.

– נְבָלָה. אַךְ אֱמָר נָא, נַעַר, מֶה הָיָה לְאָבִיךָ?

– מָה… לֹא כְלוּם… הוּא… אַךְ בְּעֶצֶם הַדָּבָר, לֹא כְלוּם, כִּמְעַט לֹא כְלוּם…

– נַעַר, הִנְּךָ מְשַקֵּר! אֱמוֹר מַה לְּאָבִיךָ, מַהֵר אֱמוֹר, פֶּן מָרָה תִהְיֶה אַחֲרִיתֶךָ.

– הִנֵּה אֲדַבֵּר אֱמֶת, רַק אַתֶּם אַל נָא תַּעַזְבוּנִי, בְּשֵׁם ד'! הוּא… אֶפֶס הַיְדַעְתֶּם מָה? כַּאֲשֶׁר תִּתְקָרְבוּ קְצָת אֶל הָרַפְסוֹדָה, אֶזְרֹק אֲלֵיכֶם אֶת הַכֶּבֶל, וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם צֹרֶךְ כְּלָל לָגֶשֶׁת אֶל הָרַפְסוֹדָה.

– לְאָחוֹר, דְּזשִים! שוּב לְאָחוֹר! – קָרָא אֶחָד מֵהֶם, וְהֵם הִפְנוּ חִישׁ אֶת הַסִּירָה לְאָחוֹר. – הָלְאָה מֵאִתָנוּ נַעַר. יִקָּחֲךָ שֵׁד, הָרוּחַ יַשִּׁיב עָלֵינוּ מִן הָרַפְסוֹדָה. וַדַּאי שֶׁאָבִיךָ חוֹלֶה מַחֲלַת הָאֲבַעְבּוּעוֹת, וְאַתָּה יוֹדֵעַ אֶת הַדָּבָר בָּרוּר הֵיטֵב, מַדּוּעַ לֹא הוֹדַעְתָּנוּ תֵכֶף, תַּחַת הִתְחַבֶּרְךָ פֹּה אֵלֵינוּ לְהָבֵא אוֹתָנוּ בְסַכָּנָה.

– אוֹיָה, – הִתְחַלְתִּי מִתְיַפֵּחַ, – קֹדֶם דִּבַּרְתִּי אֱמֶת, וְהַכֹּל הָיוּ בּוֹרְחִים מִמֶּנִּי תֵּכֶף.

– עָלוּב! בֶּאֱמֶת הֲרֵי הַצֶּדֶק אִתְּךָ. צַר לָנוּ עָלֶיךָ מְאֹד, אַךְ אֵין לָנוּ חֵשֶק לִהְיוֹת נִדְבָּקִים בַּמַּחֲלָה. הִנֵּה אוֹרֶה אוֹתְךָ מַה שֶּׁתַּעֲשֶׂה. פֹּה אַל תֵּצֵא אֶל הַחוֹף. כִּי תּוֹעֶלֶת לֹא תֵצֵא לְךָ מִזֶּה, אֶלָא נֵזֶק. וְאַתָּה שוּט לְךָ הָלְאָה בְמוֹרַד הַזֶּרֶם כִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת, עַד שֶׁתִּרְאֶה עִיר עַל הַחוֹף הַשְּׂמָאלִי שֶׁל הַנָּהָר… אֱמָר נָא לִי. אָבִיךָ וַדַּאי עָנִי מְאֹד, וְגַם וַדַּאי רַע לוֹ? הַבִּיטָה אֵיפוֹא, הִנֵּה אֲנִי שָׂם עַל לוּחַ זֶה עֶשְׂרִים דּוֹלַארִים. קַח אוֹתָם, כַּאֲשֶׁר יָצוּף הַלּוּחַ עַל פָּנֶיךָ, צַר לִי מְאֹד לַעֲזוֹב אוֹתְךָ בְּצָרָתְךָ, נַעַר עָלוּב, אַךְ אֵין לְשַׂחֵק מִשְׂחָקִים עִם הָאֲבַעְבּוּעוֹת.

– חַכֵּה, פַּרְקֶר, - קָרָא הַשֵּׁנִי, - הִנֵּה עוֹד עֶשְׂרִים דּוֹלַארִים מִמֶּנִּי. שִׂים גַּם אֶת אֵלֶּה עַל הַלּוּחַ. שָׁלוֹם לְךָ, נַעַר, עֲשֵׂה כְּמוֹ שֶהִגִּיד לְךָ פֶּרְקֶר, וּבָא הַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ בְּשָׁלוֹם.

– שָלוֹם, נַעַר. אִם תִּפְגּוֹשׁ אֶת הַכּוּשִׁים הַבּוֹרְחִים, בַּקֵש, וְעָזְרוּ לְךָ לִתְפּוֹשׂ אוֹתָם, וְקִבַּלְתָּ כֶסֶף רַב בִשְׂכָרֶךְ.

– תּוֹדָה אֲדוֹנַי, תּוֹדָה רַבָּה. אִם אֶרְאֶה אֶת הַכּוּשִׁים הַבּוֹרְחִים, אֶשְׁתַּדֵּל לְחָטְפָם.

הֵם נָסְעוּ וְעָבְרוּ, וַאֲנִי שַׂמְתִּי פָנַי אֶל הָרַפְסוֹדָה. נִכְנַסְתִּי אֶל הַסֻּכָּה, אַךְ דְּזשִים לֹא הָיָה שָם. בִּקַּשְתִּי בְכָל קֶרֶן זָוִית, וְלֹא מְצָאתִיו. אָז קָרָאתִי אֵלָיו בְּקוֹל: -דְּזשִים!

– פֹּה דְּזשִׁים, הִיק! הֶעָבְרוּ הַלָּלוּ? אַל תְּדַבֵּר בְּקוֹל רָם כַּךְ.

הוּא יָשַב בְּתוֹךְ הַמַּיִם וְרַק חָטְמוֹ נִרְאָה מִלְּמַעְלָה, אֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ, שֶעִקְבוֹת הָאֲנָשִים הָהֵם לֹא נוֹדְעוּ עוֹד, אָז עָלָה עַל הָרַפְסוֹדָה וַיֹּאמַר:

דְּזשִים שָׁמַע אֶת הַכֹּל, הִיק, וַיִּקְפֹּץ דְּזשִים הַמַּיְמָה, כְּדֵי שֶּׁיִּשְׂחֶה אֶל הַחוֹף, אִם יִגְּשוּ הָאֲנָשִים הָהֵם אֶל הָרַפְסוֹדָה, וְיָשוּב אַחֲרֵי עָזְבָם אוֹתָהּ. הוֹי, הִיק, מַה הִשְׂכַּלְתָּ לְהַעֲרִים לָהֶם! זוֹ הִיא הָעָרְמָה הַטּוֹבָה מִכָּל אֲשֶר רָאָה דְּזשִים בְּכָל יְמֵי חַיָּיו. הָהּ, אֵלִי! הִיק, אַתָּה הִצַּלְתָּ שוּב אֶת דְּזשִים הַזָּקֵן. דְּזשִים מֵבִין הֵיטֵב, מֶה עָשִׂיתָ לַכּוּשִׁי הֶעָלוּב. דְּזשִים לֹא יִשְכַּח אֶת הַדָּבָר כָּל יְמֵי חַיָּיו.

הִתְחַלְנוּ מְשׂוֹחֲחִים עַל דְּבַר הַכֶּסֶף. עֶשְׂרִים שֶקֶל לְגֻלְגֹלֶת – לֹא רַע הַדָּבָר. דְּזשִׁים אָמַר, שֶׁעַכְשָׁו אָנוּ יְכוֹלִים לִנְסוֹעַ עַל פְּנֵי הַנָּהָר אוּהִיָא בָּאֳנִיַּת קִיטוֹר אֶל כָּל אֲשֶׁר נַחְפֹּץ, וּבְכָל זֹאת יִשָּׁאֵר לָנוּ עוֹד חֵלֶק מִן הַכֶּסֶף, אֲשֶׁר בְּעֶזְרָתוֹ נַתְחִיל חַיִּים חֲדָשִים בִּמְדִינוֹת הַחֹפֶש. לְפִי חֶשְׁבּוֹנוֹ נִשְאַר לָנוּ לָשׁוּט עַל הָרַפְסוֹדָה רַק עוֹד שָעוֹת שְתַּיִם, לֹא יוֹתֵר, וְכַמָּה הִתְאַוָּה שֶתְּמַהֵרְנָה הַשָּׁעוֹת הָאֵלֶּה לַעֲבוֹר!

עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר נִגַּשְׁנוּ אֶל הַחוֹף, וּדְזשִים הִשְׁתַּדֵּל בִּשְקִידָה יְתֵרָה לְהַסְתִּיר אֶת הָרַפְסוֹדָה מֵעֵינֵי זָרִים. כָּל הַיּוֹם הִתְעַסֵּק בְּסִדּוּר הַחֲפָצִים, כְּדֵי שֶיִּהְיֶה נָכוֹן לְרֶגַע, שֶׁצָּרִיךְ יִהְיֶה לַעֲזוֹב אֶת הָרַפְסוֹדָה.

בַּשָּׁעָה הָעֲשִׂירִית בָּעֶרֶב לְעֵרֶךְ רָאִינוּ, לְסוֹף, אוֹרוֹת שֶׁל עִיר, הַמִּשְׂתָּרַעַת עַל הַחוֹף הַשְּׂמָאלִי. אֲנִי שַטְתִּי בַסִּירָה לֶאֱסוֹף יְדִיעוֹת. עַד מְהֵרָה רָאִיתִי אִישׁ פּוֹרֵשׂ רֶשֶׁת מִתּוֹךְ סִירָה.

– הֲפֹה קַאִיר? – שָאַלְתִּי בְגִשְתִּי אֵלָיו.

– קַאִיר? הֲרֵי זֶה שוֹטֶה.

– וּמָה הָעִיר הַזֹּאת?

– אִם רוֹצֶה אַתָּה לָדַעַת, לֵךְ שְׁאַל בְּעַצְמֶךָ. וְאִם תּוֹסִיף לְהַפְחִיד אֶת הַדָּגִים בִּשְאֵלוֹתֶיךָ הַנִּבְעָרוֹת, לוּ אֲפִילוּ עוֹד רֶגַע אֶחָד, וְהוֹרֵיתִי לְךָ קַאִיר כִּזוּ, אֲשֶר כָּל יָמֶיךָ לֹא תִשְכַּח אוֹתהּ.

אֲנִי שַבְתִּי אֶל הָרַפְסוֹדָה. דְּזשִים הִצְטָעֵר מְאֹד. אֲנִי נִחַמְתִּיו בְּאָמְרִי, שֶהָעִיר הַשְּׁנִיָּה וַדַּאי תִהְיֶה קַאִיר.

כַּעֲלוֹת הַשַּחַר הִסְתַּרְנוּ אֶת הָרַפְסוֹדָה לְכָל הַיּוֹם. אֲנִי הֲחִלּוֹתִי לַחְשוֹד, כִּי מִקְרֶה לֹא טוֹב הוּא. וּדְזשִׁים – גַּם הוּא.

– דְּזשִים, - אָמַרְתִּי. – נִדְמֶה שֶבִּשְעַת הָאֵד עָבַרְנוּ עַל פְּנֵי קַאִיר.

– אַל נְדַבֵּר בָּזֶה, הִיק. אֵין מַזָּל לַכּוּשִים הָעֲלוּבִים. דְּזשִׁים הָיָה יוֹדֵעַ תָּמִיד כִּי עוֹר הַנָּחָש יִהְיֶה לָנוּ לְמִפְגָע.

– וּלְוַאי שֶלֹּא רָאִיתִי מֵעוֹלָם אֶת עוֹר הַנָּחָש הָאָרוּר הַזֶּה, דְּזשִים!

– לֹא אַתָּה הָאָשָׁם בָּזֶה, הִיק, אַתָּה לֹא יָדַעְתָּ אֵיזֶה תְּלָאוֹת יָבִיא עוֹר הַנָּחָש.

כְּשֶהֵאִיר הַיּוֹם, רָאִינוּ בָרוּר שֶהַמַּיִם הַבְּהִירִים שֶל הַנָּהָר אוּהִיָא מִתְעָרְבִים בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים-יְרַקְרַקִּים שֶׁל מִיסִיסִיפִּי. הַכֹּל אָבָד. אֲנַחְנוּ עָבַרְנוּ עַל פְּנֵי קַאִיר וְלֹא הִרְגַּשְׁנוּ בָּהּ.

אִי אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשׁוֹב כְּלָל לָשׁוּב לְאָחוֹר עַל הָרַפְסוֹדָה כְּנֶגֶד הַזֶּרֶם. נִשְׁאַר לְבַקֵּשׁ הַצָּלָה בַסִּירָה. אִם כֹּה וְאִם כֹּה בָּרֶגַע הַזֶּה לֹא נִשְׁאַר אַחֶרֶת לְפָנֵינוּ בִלְתִּי אִם לִשְׁכַּב וְלִישֹׁן וּלְחַכּוֹת עַד הַלַּיְלָה. כָּל הַיּוֹם יָשַׁנּוּ בְּתוֹךְ שִׂיחִים שֶׁל צֶמֶר גֶּפֶן, וּבָעֶרֶב כְּשֶׁנִּגַּשְׁנוּ אֶל הָרַפְסוֹדָה רָאִינוּ וְהִנֵּה תִּקְוָתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה – סִירָתֵנוּ, אֵינֶנָּה, הַזֶּרֶם הֶחָזָק סָחַף אוֹתָהּ.

אֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ מִבְּלִי דַבֵּר דָּבָר, יָדַעְנוּ שֶׁגַּם בָּאָסוֹן הֶחָדָשׁ הַזֶּה הָיְתָה יָדוֹ שֶׁל עוֹר הַנָּחָשׁ. צָרִיךְ הָיָה לְהִכָּנַע וְלִשְׁתּוֹק. הֶחְלַטְנוּ לִנְסוֹעַ הָלְאָה עִם הַזֶּרֶם, עַד שֶׁנַּשִּׂיג סִירָה אַחֶרֶת, כְּלוֹמַר: נִקְנֶה, כִּי לָקַחַת בְּהַקָּפָה יָרֵאנוּ.

אִם יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם אוֹבִים עוֹד לְהַאֲמִין, שֶׁעוֹר הַנָּחָשׁ מֵבִיא אָסוֹן, מֵעַתָּה, כְּשֶׁיֵּדַע מַה שֶּׁקָּרָה לָנוּ אַחֲרֵי כֵן, וַדַּאי שֶׁסְּפֵקוֹתָיו תִּהְיֶינָה עוֹבְרוֹת וּבְטֵלוֹת לְגַמְרִי. תָּמִיד אֶפְשָׁר לִפְגּוֹשׁ בַּדֶּרֶךְ רַפְסוֹדוֹת רַבּוֹת, שֶׁבַּעֲלֵיהֶן יִמְכְּרוּ סִירָה יְתֵרָה בְּעֹנֶג, וְהַפַּעַם לֹא הִצְלִיחַ הַדָּבָר בְּיָדֵנוּ. וְהַלַּיְלָה הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ וַאֲפֵלָתוֹ גָבְרָה כָּל כַּךְ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת אֶת הַיָּד הַמּוּרָמָה מִתַּחַת לַחֹטֶם, וּמִכָּל שֶׁכֵּן אֶת הַחוֹף, וְהַשָּׁעָה הָיְתָה מְאֻחֶרֶת, סָבִיב – דִּמְמַת מָוֶת, וּפִתְאֹם וְהִנֵּה שְׁאוֹן מְכוֹנָה שֶׁל אֳנִיַּת קִיטוֹר עָלָה בְּאָזְנֵינוּ. הִדְלַקְנוּ אֶת הַפַּנָּס, שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָנוּ מֵעַל הָאֳנִיָּה. אֶפֶס… הַמִּפְלֶצֶת שֶׁהָיְתָה דוֹמָה לַעֲנָנָה שְחוֹרָה מְכֻסָּה תּוֹלָעֵי-יוֹחֲנָא מְאִירִים הָלְכָה וְהִתְקָרְבָה, וְנִדְמֶה, שֶהִיא נֶחְפָּזָה מְאֹד, וְעַד שֶׁלֹּא הִסְפַּקְנוּ לִפְנוֹת אָנָה וְאָנֶה, וְהִנֵּה פִּיוֹת הָאֵש שֶל הַתַּנּוּרִים הַפְּתוּחִים לִרְוָחָה הִבְרִיקוּ עַל גַּבֵּנוּ. נִשְמְעוּ צְעָקוֹת, שְרִיקוֹת הֶחָלִיל… דְּזשִים הִתְנַפֵּל הַמַּיְמָה – מֵעֵבֶר אֶחָד שֶׁל הָרַפְסוֹדָה, אֲנִי –מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי, וּבְאוֹתוֹ רֶגַע נִשְמַע נֵפֶץ הַקּוֹרוֹת שֶל רַפְסוֹדתֵנוּ הַשְּׁבוּרָה…

הַזֶּרֶם נָשָׂא אוֹתוֹ לְצַד הַחוֹף, הִתְאַמַּצְתִּי וֶאַעַל אֶל הַיַּבָּשָה בְּשָׁלוֹם. וּפֹה הִתְחַלְתִּי רָץ לְפָנִים וּלְאָחוֹר וָאֶקְרָא בְּיֵאוּש: דְּזשִים! דְּזשִים! אַךְ דְּזשִים לֹא נִרְאָה וְלֹא נִשְמַע, וּלְסוֹף עָיֵף וּמִתְעַלֵּף, נָפַלְתִּי לְרַגְלֵי עֵץ אֶחָד וָאֵבְךְּ מָרָה; כָּל כַּךְ הִרְגַּשְתִּי אֶת עַצְמִי אֻמְלָל וְעָזוּב… וְכֹה נִרְדַּמְתִּי בְּזְמָנוֹת!

פֶּרֶק שִׁבְעָה עָשָׂר

כְּשֶׁהֱקִיצוֹתִי עָמַד כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְרוֹם הַשָּׁמַיִם. בְּעָמָל קַמְתִּי עַל רַגְלַי וּבְנֶפֶשׁ מְלֵאָה יֵאוּשׁ הָלַכְתִּי לְאֹרֶךְ הַחוֹף בְּמוֹרַד הַזֶּרֶם, בְּהִתְבּוֹנְנִי הֵיטֵב, אוּלַי אֶרְאֶה מֵרָחוֹק אֶת פִּגְרוֹ שֶׁל הַכּוּשִׁי הֶעָלוּב שֶׁלִּי. הָרָעָב הֲצִיקָנִי לָשִׂים פָּנַי אֶל הַיַּבָּשָׁה, אֶל הַמָּקוֹם הַנּוֹשָב מִבְּנֵי אָדָם, אַךְ אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲזוֹב אֶת דְּזשִים כָּךְ, מִבְּלִי דַעַת מֶה הָיָה גוֹרָלוֹ. זְמָן רַב תָּעִיתִי כַּךְ, וְלֹא מָצָאתִי אֶת עִקְבוֹתָיו. מִלְּפַני הִשְׂתָּרַע עַל שֶטַח גָּדוֹל יַעַר, שֶׁהִגִּיעַ בְּקַצָהוּ הָאֶחָד עַד הַנָּהָר.

וְשָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים מָרִים כָּאֵלֶּה הָלַכְתִּי הָלְאָה אֶל צַד הַנָּהָר. וּבְגִשְתִּי אֵלָיו וְהִנֵּה – מָה רָאוּ עֵינַי? לֹא דְּזשִים, לֹא, אֶלָּא חֵלֶק שֶׁל רַפְסוֹדָתֵנוּ, וַאֲפִילוּ רוֹבֶה וְהַסֻּכָּה עָלֶיהָ. לֹא יָדַעְתִּי מֶה הָיָה לִי מֵרֹב שְשׂוֹנִי. נִרְגָש נָפַלְתִּי עַל בִּרְכַּי וָאֶזְחַל עַל אַרְבַּע עַד הָרַפְסוֹדָה. אַךְ פֹּה רָאִיתִי לְגֹדֶל תִּמְהוֹנִי, שֶׁהַרַפְסוֹדָה לֹא בְּמִקְרֶה נִזְרְקָה עַל הָחוֹף, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה קְשׁוּרָה בְּחֶבֶל אֵל עֵץ. בִּזְהִירוּת הִתְגַּנַּבְתִּי אֶל הַסֻּכָּה וָאַשְׁקִיף לְתוֹכָהּ. בְּקֶרֶן זָוִית אֲפֵלָה נִרְאָה רֹאשׁ תַּלְתַּלִים שְחוֹרִים… אֵל רַחֲמָן! אֵינֶנִּי זוֹכֵר מָה שֶּׁהָיָה לִי. נִדְמָה שֶׁקָּרָאתִי בְקוֹל מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, אַחַר כֵּן נָתַתִּי קוֹלִי בִּבְכִי, כְּיֶלֶד קָטָן. בְּשׁוּב אֵלַי רוּחִי רָאִיתִי וְהִנֵּה אֲנִיִ חָבוּק בִּזְרוֹעוֹתָיו שֶׁל דְּזשִים, וְעַל פָּנַי נוֹזְלוֹת דִּמְעוֹתֵינוּ, שֶׁלִּי וְשֶׁל דְּזשִים, שֶהִתְעָרְבוּ יַחַד. כְּשֶׁשָּקְטָה רוּחֵנוּ, סִפַּרְתִּי לִדְּזשִים עַל אֹדוֹת פַחְדִי וְעַל אֹדוֹת הַיֵּאוּשׁ הַמַּר שֶׁגָּבַר עָלַי שׁוּב בְּבֹקֶר זֶה. גַּם דְּזשִים סִפֵּר לִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

– הֲיָדַעְתָּ הִיק, מְשׂוֹשׂ חַיַּי, כְּשֶׁקָּפַץ עָלֵינוּ הַקַּטָּר הַנּוֹרָא, עָלָה עַל לִבּוֹ שֶׁל דְּזשִים, שֶׁמּוּטָב לִקְפֹּץ הַמַּיְמָה. דְּזשִים עָשָׂה כַּךְ, וּזְמָן רַב בִּלָּה תַּחַת הַמַּיִם, אַחַר כַּךְ עָלָה לְמַעְלָה, אַךְ כְּשָמְעוֹ אֶת שְאוֹן הַקַטָּר, יָרַד שׁוּב אֶל קַרְקַע הַנָּהָר. כֹּה עָשָׂה פְּעָמִים אֲחָדוֹת. וְלִפְנֵי שְׂחוֹתִי אֶל הַחוֹף הֶחְלַטְתִּי לְבַקֵּשׁ אֶת רַפְסוֹדָתֵנוּ הַזְּקֵנָה וְהַנְּעִימָה. וּכְשֶׁצָּף דְּזשִים לְמַעְלָה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה, רָאָה מֵרָחוֹק אֶת הַמִּפְלֶצֶת הַגְּדוֹלָה הַשְּחוֹרָה וּמֵאַחֲרֶיהָ – כֶּתֶם שָׁחוֹר קָטֹן. דְּזשִים שָׂחָה אֶל הַכֶּתֶם הַקָּטָן, בְּחָשְבוֹ שֶׁזּוֹהִי הַרַפְסוֹדָה. וְאָמְנָם זוּ הָיְתָה הַרַפְסוֹדָה, וַאֲפִילוּ סֻכָּתֵנוּ עָלֶיהָ. דְּזשִים טִפֵּס וְעָלָה וַיִּשְׁכַּב תֵּכֶף בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה.

– כְּלוּם לֹא שָׁמַעְתָּ, דְּזשִים, בְּקָרְאִי לָךְ? – שָׁאַלְתִּי. – בְכָל כֹּחִי צָעַקְתִּי מֵעַל הַחוֹף.

– דְּזשִים לֹא שָמַע כְּלוּם. דְּזשִים הָיָה רָחוֹק מֹאד מֵהַחוֹף. דְּזשִים יָדַע, שֶׁהִיק יִשְחֶה עִם הַזֶּרֶם אֶל הַחוֹף שְׂמֹאלָה, וְגַם דְּזשִים שָׁט אֶל הָחוֹף שְׂמֹאלָה, כְּדֵי לְבַקֵּשׁ וְלִמְצֹא אוֹתְךָ בַיּוֹם. וְכֵן הָיָה.

אָמְנָם כֵּן הָיָה. תּוֹדָה לָאֵל! שׁוּב הָיִינוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ יַחְדָּו: דְּזשִים, הָרַפְסוֹדָה וָאָנִי. אֲפִילוּ הָעוֹר שֶל הַנָּחָשׁ לֹא יָכֹל לִפְעֹל פֹּה כְּלוּם. דְּזשִים הֵכִין לִי סְעֻדַּת מֶלֶךְ. אַחַר כַּךְ הִתְעַסַּקְנוּ בְּבֶדֶק הָרַפְסוֹדָה, שֶׁנִּפְחֲתָה כִּמְעַט לְמֶחֱצָה. עַד הָעֶרֶב שַׁב הַכֹּל עַל מְכוֹנוֹ וַנֵשֶׁב אֶל אֹרַח חַיֵּינוּ הָרָגִיל.

עִם בּוֹא הַלַּיְלָה עָזַבְנוּ אֶת הַחוֹף, יָצָאנוּ אֶל אֶמְצַע הַנָּהָר וַנִּמְסֹר אֶת הָרַפְסוֹדָה בִּידֵי הַזֶּרֶם. הֶעֱלִינוּ אֵשׁ בְּמִקְטְרוֹתֵינוּ וַנּוֹרֶד אֶת רֵגְלֵינוּ הַמַּיְמָה וַנָּשִׂיחַ שִׂיחוֹת בְּטֵלוֹת עַל אֹדוֹת עִנְיָנִים שׁוֹנִים.

נָעִים לִחְיוֹת עַל הָרַפְסוֹדָה. אַתָּה שֹׁוכֵב לְךָ פְּרַקְדָּן וּמִתְעַנֵּג עַל הַשָּׁמַיִם הַמְכֻסִּים כּוֹכָבִים, לְעִתִּים הָיִינוּ דָנִים עַל אֹדוֹת הַשְּׁאֵלָה, הֲנַעֲשׂוּ הַכּוֹכָבִים בְּיָדַיִם, אוֹ שֶׁנִּהְיוּ מֵאֲלֵיהֶם. דְּזשִים שִׁעַר, שֶׁהֵם נַעֲשׂוּ, אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי בָּטוּחַ שֶׁהֵם נִהְיוּ מֵאֲלֵיהֶם. הֵן כַּמָּה זְמָן נִדְרָשׁ בִּשְבִיל לָעֲשׂוֹת בְּיָדַיִם מִסְפָּר עָצוּם כָּזֶה שֶל כּוֹכָבִים! דְּזשִים סָבַר עוֹד, שֶׁהַיָּרֵחַ אוּלַי דָּגַר אוֹתָם. לָזֶה לֹא הִתְנַגַּדְתִּי, מִפְּנֵי שֶבְּעֵינַי רָאִיתִי כַּמָּה עָצוּם מְסְפַּר הַבֵּיצִים שֶׁל צְפַרְדֵּעַ פְּשׁוּטָה. בְּעֹנֶג מְיֻחָד הִתְעַנַּגְנוּ עַל הַכּוֹכָבִים הַנּוֹפְלִים. דְּזשִים אָמַר, שֶׁאֵלֶּה הֵם מְקֻלְקָלִים שֶׁנִּזְרְקוּ מִן הַקֵּן.

פַּעַם אַחַת כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר מָצָאתִי סִירָה. יָשַבְתִּי בָהּ וָאָשׁוּט אֶל הַחוֹף, שֶׁהָיָה רָחוֹק מִיל אֶחָד מֵהָאִי שֶׁעָמַדְנוּ אֶצְלוֹ. בְּעָבְרִי עַל פְּנֵי כִּכָּר קְטַנָּה, שֶׁנָּתִיב צַר בִּשְׁבִיל הַבְּהֵמָה נִמְשָךְ עַל פָּנֶיהָ אֶל קְצֵה הַנָּהָר, רָאִיתִי שְׁנֵי אֲנָשִׁים רָצִים. נִפְחַדְתִּי, בְּחָשְבִי שֶׁוַּדַּאי הֵם רוֹדְפִים אַחֲרַי אוֹ אַחֲרֵי דְּזשִים, וָאֹבֶה לָשׁוּב עַל עֲקֵבַי. אָךְ הָאֲנָשִׁים הִתְקָרְבוּ כְּבָר וְהִתְחִילוּ מִתְחַנְּנִים אֵלַי לְהַצִּיל אֶת חַיֵּיהֶם, וַיֹאמְרוּ כִּי לֹא עָשׂוּ שׁוּם רָעָה, וּבְכָל זֹאת בְּנֵי אָדָם רוֹדְפִים אוֹתָם, וְגַם כְּלָבִים רָצִים אַחֲרֵיהֶם.

אֲנִי אָסַפְתִּי אוֹתָם לְתוֹךְ סִירָתִי וָאָשׁוּט מַהֵר אֶל רַפְסוֹדָתֵנוּ. לְאַחֲרֵי חֲמִשָּׁה רְגָעִים נִשְמְעָה מֵרָחוֹק נְבִיחַת כְּלָבִים וְקוֹלוֹת בְּנֵי אָדָם. אַךְ אֲנַחְנוּ הִסְפַּקְנוּ כְּבָר לָצֵאת אֶל אֶמְצַע הַנָּהָר, וַנָּבֹא בְשָׁלוֹם אֶל רַפְסוֹדָתֵנוּ וַנֵּחָבֵא שָׁם כָּל הַיּוֹם.

אֶחָד מִשְׁנֵי הַזָּרִים הָאֵלֶּה הָיָה כְּבֶן שִׁבְעִים, וַאֲפִילוּ יוֹתֵר, בַּעַל קַרַחַת וְזָקָן אָרֹךְ לָבָן. לְרֹאשׁוֹ הָיְתָה חֲבוּשָׁה מִגְבַּעַת שֶׁל צֶמֶר יְשָׁנָה, וְעַל גּוּפוֹ כְּתֹנֶת צֶמֶר מְזֹהָמָה, מִכְנָסַיִם כְּחֻלִים קְרוּעִים וּתְקוּנִים לְתוֹךְ הַמַּגָּפַיִם. עַל זְרוֹעוֹ הָיְתָה תְלוּיָה חָזִיָּה מִצֶּבַע תְּכֵלֶת, יְשָׁנָה, בַּעֲלַת כַּפְתּוֹרִים שֶׁל נְחֹשֶׁת. וְזוּלַת זֹאת הָיוּ לִשְׁנֵיהֶם שַׂקִּים מְלֵאִים.

הַזָּר הַשֵּׁנִי הָיָה כְּבֶן שְׁלֹשִׁים וְלָבוּשׁ קְצָת יוֹתֵר יָפֶה.

אַחֲרֵי סְעֻדַּת הַבֹּקֶר הַחִלּוֹנוּ בְשִׂיחָה, וְאָז הֻבְרָר, שֶׁשְּׁנֵי הַזָּרִים אֵינָם יוֹדְעִים גַּם אִישׁ אֶת אָחִיו.

– כֵּיצַד בָּא עָלֶיךָ הַשֹּׁד? – שָׁאַל הַקֵּרֵחַ אֶת הַשֵּׁנִי, אֶת הַצָּעִיר.

– אֲנִי הָיִיתִי מוֹכֵר פֹּה אֶמְצָעִי אֶחָד לְהָסִיר אֶת הָאֶבֶן מֵעַל הַשִּׁנַּיִם, אֶלָּא שֶׁיַּחַד עִם הָאֶבֶן הוּא מְכַלֶּה גַּם אֶת הָאִימַל שֶׁל הַשִּׁנַּיִם. לַאֲסוֹנִי נִשְׁאַרְתִּי בָּעִיר הַזֹּאת יוֹם אֶחָד יוֹתֵר מֵהַדָּרוּשׁ, וְהִנֵּה אַךְ הֲכִינוֹתִי אֶת עַצְמִי לַדֶּרֶך, וָאֶפְגֹשׁ אוֹתְךָ רָץ בְּכָל כֹּחֲךָ. אַתָּה אָמַרְתָּ שֶׁרוֹדְפִים אַחֲרֶיךָ וַתְּבַקֵּשׁ עֶזְרָה מִמֶּנִּי, אֲנִי עָנִיתִי שֶׁגַּם לִי קָרָה כַּמִּקְרֶה הַזֶּה כִמְעָט, וְיָכֹל נוּכַל לָרוּץ יַחְדָּו. הִנֵּה כָל הַדָּבָר. וּלְךָ מַה קָּרָה?

– רוֹאֶה אַתָּה, אֲנֹכִי הָיִיתִי נוֹאֵם פֹּה נְאוּמִים עַל אֹדוֹת הַפְּרִישׁוּת מִן הַיָּיִן. בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעַ תָּמִים עָשִׂיתִי עֲסָקִים טוֹבִים מֹאד. נַעֲשֵׂיתִי חָבִיב עַל הַמִּין הַיָּפֶה, גַּם הַזְּקֵנוֹת גַם הַצְּעִירוֹת לִבָּן הָלַךְ שֶׁבִי אַחֲרָי. הִשְׂתַּכַּרְתִּי מֵחֲמִשָּׁה עַד שִׁשָּׁה דוֹלַרִים לְעֶרֶב. אַךְ תְמוֹל הִתְפַּשְּׁטָה פִּתְאֹם הַשְּׁמוּעָה שֶׁאֲנִי בְעַצְמִי יֵשׁ לִי בַּקְבּוּק יַיִן שֶׁבַמִּסְתָּרִים אֲנִי יוֹנֵק מִמֶּנּוּ בְּחֵשֶׁק רָב, וְהַיּוֹם בַּבֹּקֶר הַשְכֵּם הֱעִירָנִי מִשְנָתִי כּוּשִׁי אֶחָד וְסִפֵר לִי, שֶׁהַגְּבָרִים נִדְבְּרוּ יַחְדָּו לְתָפְשֵׂנִי לִמְשׁוֹחַ אוֹתִי בְּזֶפֶת וּלְגַלְגְּלֵנִי בְנוֹצוֹת וּלְהַרְכִּיבֵנִי עַל מוֹט. אֲנִי לֹא חִכִּיתִי לִסְּעֻדַּת הַבֹּקֶר – גַּם תֵּאֲבוֹן הָאֲכִילָה אָבַד לִי לְגַמְרֵי.

– זָקֵן, – אָמַר הַצָּעִיר, – דּוֹמֶה שֶׁיַּחְדָּו נִהְיֶה זוּג יָפֶה. מַה תֹּאמַר אַתָּה עַל זֶה? אַ?

– אֵינִי מִתְנַגֵּד. אֶפֶס בַּמֶּה עוֹסֵק אַתָּה?

– בְּעֶצֶם הַדָבָר הֲרֵינִי מְסַדֵּר אוֹתִיּוֹת, מֵבִין הַרְבֵּה בְחָכְמַת הָרְפוּאָה, יָכוֹל אֲנִי לְשַׁמֵּשׁ גַּם אַקְטוֹר, בְּיִחוּד טְרַגִּי. בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ הִנְנִי אַשָּׁף מַרְאֶה פוֹקוּסִים, וְלִפְעָמִים הִנְנִי מוֹרֶה זִמְרָה וְגֵיאוֹגְרַפִיָּה, וּמַנְאִים נְאוּמִים. בְּמִלָּה אַחַת אָמָן כָּל בּוֹ, וּבִלְבָד שֶלֹּא תִכְבַּד הַמְּלָאכָה. וְאַתָּה בַּמֶּה תִתְעַסֵּק?

– יוֹתֵר מִכֹּל הִנְנִי רוֹפֵא חוֹלִים. רוֹפֵא אֲנִי אֶת מַחֲלוֹת הַסַּרְטָן, הַשָּׁבָץ וְכַדּוֹמֶה, יָכֹל אֲנִי גַּם לְנַבֵּא עֲתִידוֹת, אִם יִזְדַּמֵּן לִי אִישׁ שֶׁאֶפְשָׁר לְהִוָּדַע מִפִּיו פְּרָטִים עַל אֹדוֹת פְּנֵי הַסְּבִיבָה. אַךְ אֻמָּנוּתִי הָעִקָּרִית הִיא – נְאוּמִים תַּחַת הַשָּׁמַיִם. יָכֹל אֲנִי לִהְיוֹת מִיסְיוֹנֵיר יָפֶה.

כְּרֶגַע נִמְשְׁכָה הַדּוּמִיָּה אַחַר כַּךְ בִּטָּא הַצָּעִיר בְּאַנָחָה מְמֻשָּׁכָה: “אוֹיָה!”

– מַה אַתָּה מִתְאַנֵּחַ? שָׁאַל הַקֵּרֵחַ.

– כָּבֵד עָלַי הַדָּבָר, שֶׁעָלַי לִחְיוֹת חַיִּים כָּאֵלֶּה, וָאַשְׁפִּיל אֶת עַצְמִי עַד חֶבְרָה שֶׁכָּזוּ.

– בַּמֶּה לֹא תִמְצָא חֶבְרָתֵנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ? – שָׁאַל הַקֵּרֵחַ בְּכָעַס.

– אָכֵן, טוֹבָה חֶבְרָה זוּ בִשְבִילִי. לְיָפָה מִמֶּנָּה אֵינִי כְּדַאי. אַךְ מִי הֱבִיאַנִי לִידֵי יְרִידָה זוּ, אַחֲרֵי שַבְתִּי בַּמְרוֹמִים? אֲנִי בְעַצְמִי אֵינִי מַאֲשִׁים אֶתְכֶם כְּלָל, דּזשֶנְטֵילְמֵינִים, אֲנִי בְעַצְמִי אָשֵׁם בַּכֹּל.

וְּבַדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִתְחִיל מְנַגֵּב אֶת עֵינָיו בְּאֵיזָה סְמַרְטוּט.

– אֵיזֶה יְרִידָה? מֵאַיִן יָרַדְתָּ?

– אוֹי, הֲרֵי אַתֶּם לֹא תִתְּנוּ אֵמוּן בִּי. הָחֶבְרָה לְעוֹלָם לֹא בַּעֲלַת אֱמוּנָה הִיא. עִזְבוּ אוֹתִי לְנַפְשִׁי. אַחַת הִיא לָכֶם. סוֹד לֵדָתִי…

– סוֹד לֵדָתְךָ? חָפֵץ אַתָּה לוֹמַר, כִּי…

– דְּזשֶנְטֵלְמֵינִים, – אָמַר הַצָּעִיר בְּקוֹל חֲגִיגִי, – חָפֵץ אִני לְהִתְגַלּוֹת לִפְנֵיכֶם, מַרְגִּישׁ אֲנִי שֶׁאֶפְשָׁר לִבְטוֹחַ בָּכֶם לְפִי זְכֻיּוּתַי הֲרֵינִי הֶרְצוֹג!

דְּזשִים לָטַשׁ אֶת עֵינֵיו מִתִּמָּהוֹן; גַּם אֲנִי. רַק הַקֵּרֵחַ הֵעִיר בִּמְנוּחָה: שְׁטוּת. לָמָּה תְדַבֵּר הֲבָלִים?

– לאֹ, דְּבָרַי אֱמֶת הֵם. אֲבִי סָבִי, בְּנוֹ הַבְּכוֹר שֶׁל הַהֶרְצוֹג מִסּוֹמֶרֶסט בָּרַח לַאֲמֵרִיקָה בְּסוֹף הַמֵּאָה שֶׁעָבְרָה, כְּדֵי לִשְׁאֹף אֶל תּוֹכוֹ אֶת הָאַוִּיר הַטָּהוֹר שֶׁל הָחֹפֶשׁ. הוּא נָשָׂא לוֹ פֹה אִשָּׁה וָיָּמָת, בְּהַשְׁאִירוֹ בֵּן אַחֲרָיו. בְּאוֹתָהּ שָעָה מֵת בְּאַנְגְּלִיָּה אָבִיו, וְהַבֵּן הַשֵּׁנִי שֶל הַהֶרְצוֹג הֶחֱזִיק בִּירוּשָׁה וּבְשֵׁם הַכָּבוֹד, וְהַיּוֹרֵשׁ הָאֲמִתִּי נִשְׁאַר בַּמֶּרְחָק מִבְּלִי דַעַת אוֹתוֹ אִישׁ. וְהִנֵּה אֲנִי הִנְנִי מִזַּרְעוֹ שֶׁל הַהֶרְצוֹג שֶׁלֹּא הִכִּירוּ בִזְכוּתוֹ, וְעַל פִּי דִין הִנְנֵי הַהֶרְצוֹג הַסוֹמֶרֶסְטִי הָאֲמִתִּי. וַאֲנִי – עָנִי, מְגֹרָשׁ, מְשׁוֹלָל מַצָּבִי הָרָם, מֻרְדָּף מִבְּנֵי אָדָם, נֶעֱלָב מִן הָחֶבְרָה, לִבִּי מֻרְתָּח, וְנוֹפֵל הִגַּעְתִּי לְחֶבְרַת אֵיזֶה בְנֵי בְלִי שַׁם עַל הַרַפְסוֹדָה.

דְּזשִים חָס עָלָיו מְאֹד, וְגַם אֲנִי. הִשְׁתַּדַּלְנוּ לְנַחֵם אוֹתוֹ, אַךְ הוּא אָמַר, שֶׁלֹא יִקַבֵּל תַּנְחוּמִין, וְרַק חֶסֶד קָטָן הוּא מְבַקֵּש מִמֶּנּוּ בְּעַד כָֹּל עְנּוּיָיו, שֶׁנַכִּיר אוֹתוֹ לְהֶרְצוֹג. אֲנַחְנוּ עָנִינוּ, שֶׁבְּחֵפֶץ לֵב הִנְנוּ נְכוֹנִים לְהַכִּיר אוֹתוֹ, וְלוּ רַק יַגִּיד לָנוּ כֵּיצַד עוֹשִׂים אֶת הַדָּבָר. הוּא בֵּאֵר לָנוּ, שֶׁאֲנַחְנוּ מְחֻיָּבִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ בְּכָבוֹד, מִדֵּי דַבְּרֵנוּ עִמּוֹ, וְלִפְנוֹת אֵלָיו בִּדְבָרִים: “הוֹד חַסְדֶּךָ”, אוֹ “הוֹד אוֹרְךָ” אוֹ “מִילוֹרְד”, וְשֶׁלֹּא יָבֹא בִּטְרוּנִיָּה, גַּם אִם נְכַנֶּה אוֹתוֹ פָּשׁוּט סוֹמֶרֶסט, מִפְּנֵי שֶׁגַּם זֶה תֹּאַר כָּבוֹד יוֹתֵר מִשֵּׁם; וְאֶחָד מְאִתָּנוּ מְחֻיָּב לְשָׁרֵת לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַסְּעֻדָּה, וּבִכְלָל לִהְיוֹת לוֹ לְשָׁלִיחַ בְּכָל אֲשֶׁר יִדְרֹשׁ.

לֹא כְלוּם. לֹא כָבֵד הָיָה הַדָּבָר בִּשְבִילֵנוּ, וַנַסְכֵּם. בִּשְעַת הַסְּעֻדָּה שֵרֵת דְּזשִים לְפָנָיו וַיִּכַנֶּה אוֹתוֹ: “הוֹד חַסְדְּךָ” וְכַדּוֹמֶה, וְנִרְאֶה הָיָה שֶׁהַהֶרְצוֹג הָיָה שְׂבַע-רָצוֹן.

תַּחַת זֹאת נַעֲשֶׂה הַזָּקֵן זָעֵף יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְכִמְעַט שֶׁלֹּא דִּבֶּר דָּבָר. נִרְאֶה הָיָה שֶׁהוּא הוֹגֶה אֵיזֶה מַחֲשָׁבָה. אַחַר הַסְּעֻדָּה הִתְחִיל:

– שְׁמַע נָא, סוֹמֶרֶסט, צַר לִי עָלֶיךָ מְאֹד, אַךְ לֹא אַתָּה בִּלְבַדְּךָ עֻנֵּיתָ כָךְ.

– הָאֻמְנָם?

– לֹא. אַתָּה אֵינְךָ יְחִידִי, שֶׁשָּׁלְלוּ מִמֶּנּוּ לֹא עַל פִּי דִין אֶת מַצָּבוֹ הָרָם.

וְהַזָּקֵן הִתְחִיל בּוֹכֶה.

– חַכֵּה נָא, מַה חָפַצְתָּ לְהַגִּיד?

– סוֹמֶרֶסט, הֲיָכֹל אָנֹכִי לִבְטוֹחַ בְּךָ? – הוֹסִיף הַזָּקֵן בְּהִתְיַפְּחוֹ בְּקוֹל.

– תּוּכַל לִבְטוֹחַ בִּי, כְּמוֹ בְצוּר אֵיתָן.

– סוֹמֶרֶסט… אֲנִי הִנְנִי דוֹפִין…

ודְּזשִים וַאֲנִי לָטַשְנוּ אֶת עֵינֵינוּ יוֹתֵר מִבַּתְּחִלָּה.

– מִי?! – שָׁאַל הַהֶרְצוֹג.

– אָכֵן, יְדִידִי, אֱמֶת הַדָּבָר, אַתָּה רוֹאֶה לְעֵינֶיךָ בְּרֶגַע הַזֶּה אֶת הַדּוֹפִין הָאֻמְלָל וְהָאוֹבֵד, אֶת לוּדְוִויק XVII בְּנוֹ שֶׁל לוּדְוִויג XVI וְשֶׁל מָארְיָה אַנְטוּאַנִיט.

– אַתָּה? בִּשְׁנוֹתֶיךָ? לֹא, אִי אֶפְשָׁר. אוּלַי הִנְךָ קַארְל הַגָּדוֹל. לְמִצְעָר הִנְךָ בֶּן שֵׁשׁ אוֹ שְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה.

– יַד הַתְּלָאוֹת, סוֹמֶרֶסט, בָּזֶה. הַדְּאָגוֹת הִלְבִּינוּ בְטֶרֶם עֵת אֶת זְקַנִּי. מִצָּרָה נֶעֱשְׂתָה בִּי הַקַּרַחַת הַזֹּאת, כֵּן, דְּזשֶנְטֵלְמֵינִים, אַתֶּם רוֹאִים לְעֵינֵיכֶם בְּתוֹךְ הַסְּחָבוֹת וּבְעוֹנִי אֶת מֶלֶךְ צָרְפָת הַנּוֹדֵד וְהֶעָשׁוּק.

הוּא הִתְחִיל לְיַלֵּל כָּכָה, שֶאֲנִי ודְזשִים לֹא יָדַעְנוּ מַה לַעֲשׂוֹת – כָּל כַּךְ חָסְנוּ עָלָיו, – וּבְאוֹתָה שָׁעָה גַּם הִתְגָאֵינוּ שֶׁהוּא נִמְצָא בֵּינֵינוּ. הִתְחַלְנוּ לְשָׁרֵת גַּם לְפָנָיו וּלְמַלֵּא אֶת כָּל מַאֲוַיָּיו כְּמוֹ שֶׁעָשִׂינוּ לָהֶרְצוֹג. אוּלָם הוּא אָמַר, כִּי רַק אָז לֹא יִהְיוּ עָלָיו חַיַּיו כָּל כַּךְ לְמַעמָסָה, אִם בְּנֵי הָאָדָם יְכַנּוּ אוֹתוֹ “הוֹד מַלְכוּת,” וְלֹא יֵשְׁבוּ לְפָנָיו בִּלְתִּי אִם בִּרְשׁוּתוֹ. אֲנִי ודְזשִים הִתְחַלְנוּ לְכַנּוֹתוֹ בְשֵׁם הַכָּבוֹד “הוֹד מַלְכוּת” וְלֹא יָשַׁבְנוּ בְּחֶבְרָתוֹ בִּלְתִּי אִם בִּרְשׁוּתוֹ, הַדָּבָר מָצָא חֵן בְּעֵינָיו וַיְהִי עַלִּיז וְשָׂמֵחַ. אַךְ הַהֶרְצוֹג לֹא שָׂמַח בָּזֶה. הוּא הָלַךְ סַר וְזָעֵף, אָז אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ:

– כְּנִרְאֶה יַאֲרִיכוּ יְמֵי שִׁבְתֵּנוּ עַל הָרַפְסוֹדָה הָאֲרוּרָה הַזֹּאת, סוֹמֶרֶסט, וְלָמָּה זֶה נֵשֵׁב פֹּה זוֹעֲפִים וְסָרִים וְנָטִיל שִׁעֲמוּם אִישׁ עַל אָחִיו. הֵן לֹא אַשְׁמָתִי הִיא, שֶׁאַתָּה נוֹלַדְתָּ הֶרְצוֹג, וַאֲנִי מֶלֶךְ – לָמָּה זֶה נִזְעַף? צָרִיךְ לְהִסְתַּגֵּל תָּמִיד אֶל תְּנָאֵי הַחַיִּים – זֶהוּ כְּלָל גָּדוֹל אֶצְלִי, וְאִם נַשְׁקִיף עַל הַמַּצָּב בִּרְצִינוּת יוֹתֵר, וְרָאִינוּ שֶׁהַחַיִּים אֵינָם רָעִים פֹּה כְלָל; אֱכוֹל וּשְתֵה לְשֹׂבַע וּמְאוּמָה אַל תַּעֱשֶׂה. שְׁמַע נָא, הֶרְצוֹג, הוֹשֶׁט לִי אֶת יַדְּךָ וְהָיִינוּ רֵעִים.

הָהֶרְצוֹג הוֹשִׁיט לוֹ אֶת יָדוֹ, וַאֲנִי וּדְזשִים שָׂמַחְנוּ מְאֹד עַל הַשָּׁלוֹם שֶׁהִשְׁלִימוּ יַחְדָּו.

אֶפֶס עַד מְהֵרָה הֲבִינוֹתִי, שֶׁלֹּא מֶלֶךְ וְהֶרְצוֹג הֵם, אֶלָּא רַמָּאִים וְנוֹכְלִים פְּשׁוּטִים. אַךְ לֹא הֶרְאֵיתֵי שׁוּם סִמָּן, שֶׁאֲנִי מֵבִין, וְהִסְתַּרְתִּי אֶת רַעְיוֹנוֹתַי בְּחֻבִּי; לְפָחוֹת לֹא תִהְיֶינָה מְרִיבוֹת וּנְאָצוֹת. אִם הֵם רוֹצִים שֶּׁנְּכַנֵּם בְּתָאֳרֵי הַכָּבוֹד שֶׁל מֶלֶךְ וְהֶרְצוֹג – לוּ יְהִי כִרְצוֹנָם, וּבִלְבַד שֶׁשָּלוֹם יִשְלֹט בַּמִּשְׁפָחָה. לֹא הָיָה כְדַאי גַּם לְסַפֵּר עַל אֹדוֹת הַדָּבָר לִדְזשִים, וְלֹא אָמַרְתִּי לוֹ כְּלוּם.

וְהֵם סְבָבוּנִי בִּשְׁאֵלוֹת וַיֹּאבוּ לָדַעַת דַּוְקָא, מַדּוּעַ אָנוּ מַסְתִּירִים בַּיּוֹם אֶת הָרַפְסוֹדָה, תַּחַת שוּטֵנוּ הַלְאָה. אֲנִי חִבַּרְתִּי לָהֶם אֶת הַבְּדָיָה הֹּזאת:

– הוֹרַי, – אָמַרְתִּי, – יָשְׁבוּ בְנוֹף פַּייק בְּמִיסוּרִי, שֶׁשָּׁם נוֹלַדְתִּי. אַךְ כָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתֵּנוּ מֵתוּ, זוּלָתִי אַבָּא וְאַחָא אַייק. אַבָּא הֶחְלִיט לָעֲזוֹב אֶת הַנּוֹף וּלְהִתְיַּשֵׁב אֵצֶל הַדּוֹד בֶּין, שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֲחֻזָּה קְטַנָּה עַל שְפַת הַנָּהָר בְּמֶרְחַק עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִיל מֵעִיר אוֹרְלִיאַן. אַבָּא הָיָה עָנִי וַעֲמוּס חוֹבוֹת. כְּשֶׁמָּכַר אֶת הַכֹּל, וַיִּפְרַע אֶת חוֹבוֹתָיו, לֹא נִשְׁאַר לָנוּ מְאוּמָה זוּלָתִי שִׁשָּה עָשָׂר דוֹלַארִים וְהַכּוּשִׁי שֶׁלָּנוּ דְּזשִים. הַסְּכוּם הַזֶּה לֹא הִסְפִּיק לָנוּ לְדֶרֶךְ שֶׁל אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָאוֹת אֲפִילוּ עַל מִכְסֶה שֶׁל אֳנִיָּה. אָז מָצָא אַבָּא אֶת הַרַפְסוֹדָה הַזֹּאת וַנַּחְלֵט לַעֲשׂוֹת דַּרְכֵּנוּ בְּרַפְסוֹדָה. אַךְ יְמֵי אָשְׁרֵנוּ לֹא אָרְכוּ. פַּעַם אַחַת בַּלַּיְלָה פָּגְעָה אֳנִיָּה בְּרַפְסוֹדָתֵנוּ, וַאֲנַחְנוּ נָפַלְנוּ כֻלָּנוּ הַמַּיְמָה. אֲנִי וּדְזשִים עָלִינוּ מִן הַמַּיִם, אַךְ אַבָּא הָיָה שִׁכּוֹר, וְאַייק – רַק בֶּן אַרְבַּע שָׁנִים, וַיִּשָׁאֲרוּ עַל קַרְקַע הַמַּיִם לְעוֹלָם וָעֶד. יָמִים מִסְפָּר אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הַאֵלֶּה עָבְרוּ עָלַי תְּלָאוֹת רַבּוֹת, כִּי בְנֵי אָדָם הָיוּ בָּאִים בְּסִירוֹת אֶל רַפְסוֹדָתֵנוּ וַיֹּאבוּ לִגְזוֹל מִמֶּנִּי אֶת דְּזשִים, בְּחָשְׁבָם שֶׁהוּא כּוּשִׁי בּוֹרֵחַ. עַל כֵּן אֵינֶנּוּ הוֹלְכִים עוֹד בַּדֶּרֶךְ יוֹמָם. וּבַלַּיְלָה לֹא יִגְּעוּ בָנוּ לָרָעָה.

– הַמְתִּינוּ, – אָמַר הַהֶרְצוֹג, – הִנֵּה אֶמְצָא תַּחְבּוּלָה, שֶׁנּוּכַל לָשׁוּט גַּם בַּיּוֹם. רַק לֹא בַּיּוֹם הַזֶּה, אָסוּר לָנוּ לָעֲבוֹר עַל פְּנֵי הָעֲיָרָה הַזֹּאת יוֹמָם, פֶּן תִּהְיֶה מָרָה אַחֲרִיתֵנוּ.

הַמֶּלֶךְ וְהַהֶרְצוֹג הָלְכוּ אֶל הַסֻּכָּה לִרְאוֹת אֶת יְצוּעֵנוּ. לִי הָיָה שַׂק מְמֻלָּא תֶבֶן, וּלִדְּזשִים – שַׂק מְמֻלָּא מוֹץ שֶׁל מֵאִיס, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁבֳּלִים שְלֵמוֹת, הַמְגָרְדוֹת אֶת הַגּוּף. הַהֶרְצוֹג הֶחְלִיט לִזְכּוֹת בִּיצוּעִי, אַךְ הַמֶּלֶךְ הִתְנַגֵּד לָזֶה:

– אֲנִי הָיִיתִי סוֹבֵר, שֶׁהַהֶבְדֵּל בְּמַצָּבֵנוּ יִלַמֵּד אוֹתְךָ שֶׁלֹּא לְכָבוֹד תִּהְיֶה לִי הַשֵּׁנָה עַל שַׂק שֶׁל מוֹץ. הוֹד חַסְדְּךָ יָכוֹל לְהַשְׁאְיר שַׂק זֶה שֶׁל מוֹץ בִּשְׁבִיל עַצְמֶךָ.

אֲנִי וּדְּזשִים נִפְחַדְנוּ, בְּחָשְבֵנוּ, שֶׁתֵּכֶף תִּצְמַח מְרִיבָה בֵּינֵיהֶם, אַךְ לְשִמְחַתֵנוּ עָנָה הַהֶרְצוֹג כָּךְ:

– גּוֹרָלִי – לְהֵעָנוֹת תָּמִיד. הָאָסוֹן מִגֵּר אֶת רוּח שֶׁהָיָה גֵאֶה לְפָנִים. הִנְּנִי מְוַתֵּר, הִנְּנִי נִכְנָע, כָּזֶה הוּא גוֹרָלִי. בּוֹדֵד אָנֹכִי בְּתֵבֵל, וָאֶהְיֶה נַעֲנֶה וְסוֹבֵל…

כְּשֶׁהֶחְשִׁיךְ הַיּוֹם נָסַעְנוּ הָלְאָה. הַמֶּלֶךְ בִּקֵּש לִשְׂחוֹת בְּאֶמְצַע הַנָּהָר וְלִבְלִי הַדְלֵק אֵשׁ בְּטֶרֶם שֶׁנַּעֲבוֹר עַל פְּנֵי הָעֲיָרָה. עַד מְהֵרָה נִרְאוּ לְעֵינֵינוּ הֲמוֹן אִשִׁים – זוּ הָיְתָה הָעֲיָרָה, – וְרַק כְּשֶׁהִתְרַחַקְנוּ מִמֶּנָּהּ כְּמִיל הִדְלַקְנוּ אֶת פַּנָּסֵנוּ. עִם זְרִיחַת הַקֶּרֶן הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַשַּׁחַר, בָּחַרְנוּ לָנוּ מְקוֹם סֵתֶר וַנַּעֲמֹד שָׁם.

אַחֲרֵי סְעֻדַּת הַבֹּקֶר הוֹצִיא הַזָּקֵן סֵדֶּר שֶׁל קוּבְיָא וְהִתְחִיל מְשַחֵק עִם הַהֶרְצוֹג – חֲמִשָּׁה צֶנְטִים הַמִּשְׁחָק. כְּשֶׁנִּמְאַס עֲלֵיהֶם הַמִּשְׁחָק, הִכְנִיס הַהֶרְצוֹג אֶת יָדוֹ לְתוֹךְ שַׂקּוֹ, הוֹצִיא מִמֶּנּוּ מִסְפָּר רַב שֶׁל מוֹדָעוֹת נִדְפָּסוֹת קְטַנּוֹת וְהִתְחִיל קוֹרֵא בָּהֶם בְּקוֹל. עַל אַחַת מֵהֶן הָיָה כָּתוּב: “הַדּוֹקְטוֹר אַרְמַאן דֶּי מוֹנְטַלְבַּן מִפַּרִיז יַשְׁמִיעַ נְאוּם בְּבֵית… בְּשָׁעָה… (הַמָּקוֹם וְהַשָּׁעָה חָסְרוּ) מְחִיר הַכְּנִיסָה – עֲשָׂרָה צֶנְטִים” וְעַל זֶה הוֹסִיף הַהֶרְצוֹג:

– דּוֹקְטוֹר זֶה אֲנִי הוּא.

עַל הַמּוֹדָעָה הַשְּנִיָּה הָיָה כָּתוּב: “הַטְּרַגִּיק הַרִיק הַצָּעִיר הַמְּפֻרְסָם בְּכָל הַעוֹלָם, הַמַּצִּיג עַל הַבָּמָה אֶת הַטְּרַגֵּידִיּוֹת שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר בַּתֵּיאַטְרוֹן הַלוֹנְדוֹנִי” עַל מוֹדָעוֹת אֲחֵרוֹת הָיָה מְכֻנֶּה שֵמוֹת אֲחֵרִים וְהִבְטִיחַ דְּבָרִים עוֹד יוֹתֵר מַפְלִיאִים. לְמָשָׁל, כֵּיצַד אֶפְשָר לִמְצֹא זָהָב וּמַיִם בְּעֶזְרַת מַקֵּל הַקּוֹסְמִים וְכַדּוֹמֶה.

– וּבְכָל זֹאת הַמּוּזָה שֶׁל הַטְּרַגֵּידִיָּה הֲרֵיהוּ חֲבִיבָתִי, – קָרָא אַחֲרֵי דוּמִיַּת רֶגַע, – הֲשִׂחַקְתָּ מֵעוֹדְךָ עַל הַבָּמָה. הוֹד מַלְכוּתֶךָ?

– לֹא, – עָנָה הַמֶּלֶךְ.

– אִם כֵּן, עָלֶיךָ לְמַהֵר וְלַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר, – אָמַר הַהֶרְצוֹג, – בָּעֲיָרָה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר נָבֹא אֵלֶיהָ נִשְׂכּוֹר לָנוּ אוּלָם וְנַצִּיג אֶת הַמִּלְחָמָה מִן “רִיטְשַרְד III” אוֹ אֶת הַמַּחֲזֶה עַל הַמַּעֲקֶה מִן “רוֹמֵיאָה וּדְזשׁוּלִיטָה”. מַה תֹּאמַר לָזֶה?

– מַסְכִּים אֲנִי לַכֹּל בְּעֹנֶג רַב, וּבִלְבַד שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ הַכְנָסַת כֶּסֶף, סוֹמֶרֶסט. אַךְ אֲנִי לֹא הַרְבֵּה יָדַעְתִּי מֵהָאֻמָּנוּת שֶׁל הַתֵּיאטְרוֹן. אֲנִי הָיִיתִי עֲדַיִין רַךְ וְצָעִיר בְּיוֹתֵר, כְּשֶׁהָיָה אָבִי מַזְמִין אֶת הָאַקְטוֹרִים אֶל אַרְמוֹנוֹ. מַה דַּעְתְּךָ, הַתּוּכַל לְלַמְדֵנִי?

– עַל נְקַלָּה.

– יָפֶה הַדָּבָר! שָׂמֵחַ אֲנִי לִקְרַאת כָּל חָדָש. הָבָה נַתְחִיל תֵּכֶף.

הַהֶרְצוֹג בֵּאֵר לוֹ בִפְרָטוּת, מִי הָיוּ רוֹמֵיאָה וּדְזשׁוּלִיטָה, אַחַר כַּךְ אָמַר, שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ הָיָה מַצִּיג תָּמִיד אֶת רוֹמֵיאָה, וְהַמֶּלֶךְ יָכֹל לְהַצִּיג אֶת דְּזשוּלִיטָה.

– אֲבָל, – הֵשִׁיב הַמֶּלֶךְ, – אִם דְּזשׁוּלִיטָה הָיְתָה נַעֲרָה צְעִירָה, אָז הִנְּנִי אֲנִי זָקֵן קְצַת יֹוֵתר מֵהַרָאוּי בִשְׁבִיל תַּפְקִידָהּ.

– לֹא כְלוּם, אַל תִּדְאַג, עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁל הַמָּקוֹם הַזֶּה לֹא יָשִׂימוּ לֵב לָזֶה. וְזוּלַת זֹאת הֲלֹא תְשַׂחֵק בִּכְלֵי אִשָּה, וְזֶה הוּא דָּבָר אַחֵר לְגַמְרִי. דְּזשוּלִיטָה יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּעֲקֶה וּמִתְעַנֶּגֶת עַל הַיָּרֵחַ בְּטֶרֶם תַּעֲלֶה עַל מִשְׁכָּבָהּ. הִיא לְבוּשָׁה קַפּוֹט, וְעַל רֹאשָׁהּ שָׁבִיס. וְהִנֵּה הַשְּׂמָלוֹת הָאֵלֶּה.

וַיּוֹצֵא מִשַּקּוֹ מִינֵי שְׂמָלוֹת אֲרֻכּוֹת שֶל אֶרֶג קְלִיקָא⁷, וַיֹּאמֶר שֶׁאֵלּוּ הֵם בְּגָדִים מִשְׁנוֹת הַבֵּינַיִם בִּשְׁבִיל רִיטְשַרְד III וּבִשְׁבִיל אַנְשֵׁי חֲצֵרוֹ, אַחֲרֵי כֵן הוֹצִיא מֵאוֹתוֹ שַׂק שׁוּב טַלִּית אֲרֻכָּה וְשָׁבִיס – בִּשְׁבִיל דְּזשוּלִיטָה. הַמֶּלֶךְ הָיָה שְׂבַע רָצוֹן. אַחַר כַּךְ לָקַח הַהֶרְצוֹג אֶת הַסֵּפֶר וַיּקְרָא אֶת דִּבְרֵי שְׁנֵי הַתַּפְקִידִים כָּל כַּךְ יָפֶה, וּבְהִתְלַהֲבוּת, עַד שֶׁמֵּרֹב רֶגֶשׁ קָפַץ וְרָקַד וְהִתְעַוָּה בְּהַעֲוָיוֹת מְשֻׁנּוֹת, כְּדֵי לְהַרְאוֹת לָנוּ, כֵּיצַד מְשַׂחֲקִים יָפֶה. אַחַר כַּךְ נָתַן אֶת הַסֵּפֶר לַמֶּלֶךְ שֶׁיְּשַׁנֵּן אֶת תַּפְקִידוֹ עַל פֶּה.

בְּמֶרְחָק שֶׁל שְׁלֹשָׁה מִילִים לְעֵרֶךְ רָאִינוּ עֲיָרָה קְטַנָּה. אַחֲרֵי סְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם, אָמַר לָנוּ הַהֶרְצוֹג, שֶׁהוּא מָצָא תַחְבֻּלָּה כֵּיצַד אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַנְּסִיעָה גַּם בַּיּוֹם מִבְּלִי פַחַד שֶׁל סַכָּנָה בִּשְׁבִיל דְּזשִים, וְעַל שׁוּם זֶה עָלָיו לִנְסוֹעַ הָעִירָה כְּדֵי לְתַקֵּן שָׁם אֶת הַדָּבָר, גַּם הַמֶּלֶךְ אָבָה לִנְסוֹעַ אֶל הָעִירָה, לִרְאוֹת שֶׁמָּא אֶפְשָׁר לְהַרְוִיחַ שָׁם כָּל הַקַהְוָה שֶׁהָיָה לָנוּ אָפֵס וּדְּזשִים יָעַץ לִי לִנְסוֹעַ עִמָּם יַחְדָּו לִקְנוֹת קַהֲוָה חָדָשׁ.

בְּבוֹאֵנוּ הָעִירָה, נִדְמָה לָנוּ שֶׁכָּל יוֹשְׁבֶיהָ מֵתוּ, בְּעָמָל רַב עָלָה בְּיָדֵנוּ לִמְצֹא כּוּשִׁי חוֹלֶה אֶחָד שֶׁהִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ, וְהוּא סִפֵּר לָנוּ שֶׁכָּל בְּנֵי הָעִיר מִזָּקֵן וְעַד נַעַר הָלְכוּ אֶל הַמִּיטִינְג אֲשֶׁר בַּיַּעַר בְּמֶרְחַק שְׁנֵי מִילִים מִן הָעִיר. הַמֶּלֶךְ הֶחְלִיט לָלֶכֶת שָׁמָּה, בְתִקְוָתוֹ לַעֲשׂוֹת שָׁם אֵיזֶה עֵסֶק. גַּם אוֹתִי לָקַח עִמּוֹ.

הַהֶרְצוֹג אָמַר, שֶׁהוּא חָפֵץ לִמְצֹא בֵּית-דְּפוּס. עַד מְהֵרָה מָצָאנוּ דְּבַר מָה כְּגוֹן זֶה. הַמְּסַדְּרִים הָלְכוּ גַם הֵם אֶל הַמִּיטִינְג, וְהַבַּיִת עָמַד פָּתוּחַ וָרֵיק. הַהֶרְצוֹג הֵסִיר אֶת חֲזִיָּתוֹ וַיֹּאמֶר שֶׁהוּא מָצָא כְבָר אֶת כָּל הַדָּרוּשׁ בִּשְׁבְילוֹ, וַאֲנִי וְהַמֶּלֶךְ הָלַכְנוּ אֶל הַמִּיטִינְג.

כָּל הַיַּעַר מָלֵא עֲגָלוֹת. בִּמְקוֹמוֹת אֲחָדִים הָיוּ בְּנוּיוֹת סֻכּוֹת נִרְחָבוֹת וּבְתוֹכָן נֶאֱסָף הֲמוֹן רַב לִשְׁמוֹעַ אֶת הַנְּאוּמִים. הַמַּטִּיפִים עָמְדוּ עַל בָּמוֹת גְּבוֹהוֹת מִצַּד אֶחָד. הַנָּשִׁים הָיוּ לְבוּשׁוֹת שְׂמָלוֹת תְּפוּרוֹת מִבַּד גַס מַעֲשֵׂי יְדֵי עַצְמָן. הַצְּעִירוֹת בְּמִטְפָּחוֹת דַּקוֹת. רוֹב בְּנֵי הַיִּשׁוּב הַצְּעִירִים הָלְכוּ יָחֵף וְהַיְלָדִים הִתְרוֹצְצוּ בְּכָתְנוֹתֵיהֶם לְבָד. בַּסֻּכָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּכְנַסְנוּ לְתוֹכָהּ קָרָא הַנּוֹאֵם פֶּרֶק מִן הַתְּהִלִּים. הָיָה קוֹרֵא שְׁנֵי פְּסוּקִים, וְכָל הָאֲסֵפָה מְזַמֶּרֶת אַחֲרָיו, כָּל זֶה הָיָה יָפֶה וְנֶהְדָּר. הָעָם הִתְלַהֵב יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְהֵרִים אֶת קוֹלוֹ בְּזִמְרָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר. לְסוֹף הַתְּפִלָּה הִתְחִילוּ אֲחָדִים מִתְיַפְּחִים, וַאֲחֵרִים – זוֹעֲקִים כִּמְטֹרָפִים. אַחַר כַּך הִתְחִיל הַמַּטִּיף לִנְאֹם, וְכֵיצַד נָאַם, אֵיךְ הִתְלַהֵב! הוּא הִתְרוֹצֵץ עַל הַבָּמָה מִקָּצֶה אֶל מִשְׁנֵהוּ, הִתְפַּתֵּל – גּוּפוֹ וְיָדָיו הִתְנוֹעעוּ בְּלִי הֶרֶף, וַיַּשְׁמִיעַ אֶת דְּבָרָיו בְּכָל קוֹלוֹ. לִפְעָמִים הֵרִים מֵעַל לְרֹאשׁוֹ אֶת כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וַיָּנַע אוֹתָם וַיִּגְעֶה: “הִנֵּה זֶה נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר! הַבִּיטוּ עָלָיו וֶחֱיִיתֶם!” וְכָל הָעָם קָרָא: “הוֹשַׁעְנָה! אָמֵן!” לְסוֹף דָּרַשׁ שֶׁכָּל הַנֶּאֱסָפִים יִתְחָרְטוּ עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם.

– בֹּאוּ, נִשְׁבְּרֵי לֵב וּשְׁבוּ עַל סַפְסַל הַחוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה. (“אָמֵן!” גָּעָה הֶהָמוֹן). בֹּאוּ הָעָמֵלִים, הָעֲנִיִּים וְהָעֲמוּסִים! (“אָמֵן!”) בֹּאוּ עֲנִיֵּי הָרוּחַ, שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם פְּתוּחִים לִפְנֵיכֶם, בֹּאוּ וִהְיִיתֶם בְּרוּכִים! (“אָמֵן! הוֹשַׁעְנָה! הוֹשַׁעְנָה, הַלְלוּיָה!”) וְכֵן הָלְאָה. מִכָּל עֵבֶר נֶהֶדְפוּ לָגֶשֶת אֶל סַפְסַל הַתְּשׁוּבָה בִּצְעָקוֹת וּבִילָלוֹת.

פִּתְאֹם רָאִיתִי וְהִנֵּה גַּם הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד עַל הַבִּימָה וּמְשׂוֹחֵחַ עִם הַמַּטִּיף. הָאַחֲרוֹן נָתַן לוֹ אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַמֶּלֶךְ הִתְחִיל מְסַפֵּר בְּקוֹל מַחֲרִישׁ אָזְנַיִם, שֶׁעָלָה עַל כָּל הַשָּׁאוֹן סָבִיב, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיָה שׁוֹדֵד עַל יַם אוֹקִיָנוּס הַהוֹדִי אַךְ בְּיִמֵי הָאָבִיב, אַחֲרֵי מִלְחָמָה אַכְזָרִיָּה, נִפְחַת גְּדוּדוֹ וַיָּבֹא הֲלוֹם לֶאֱסוֹף אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים. אַךְ הוֹדוֹת לָאֵל, בַּלַּיְלָה שֶׁעָבַר שָׁדְדוּ אֶת רְכוּשׁוֹ, וַיֵּרֶד מֵעַל הָאֳנִיָּה בְּאֵין בְּכִיסוֹ אַף פְּרוּטָה אֶחָת. עַכְשָׁו הוּא שָׂמֵחַ עַל זֶה מְאֹד, כִּי בְּרֶגַע זֶה נֶהְפַּךְ לְאִישׁ אַחֵר, וְזוּ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיָּיו שֶׁהוּא מְאֻשָּׁר כַּיּוֹם הַזֶּה. וּמִבְּלִי שִׂים לֵב שֶׁהוּא עָנִי כָּל כַּךְ, יָשׁוּב אֶל הַיָּם הַהוֹדִי וַיַּקְרֵב אֶת שְׁאֵרְית חַיָּיו לְהַחֲזִיר אֶת הַפִּירַטִים הַהוֹדִים עַל דֶּרֶךְ הַטּוֹב וְהַצֶּדֶק. הַדָּבָר יַעֲלֶה בְיָדוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הֵיטֵב אֶת כָּל הַפִירַטִּים שֶׁעַל הַיָּם הַהוֹדִי. אָמְנָם הַרְבֵּה זְמָן יִדָּרֵשׁ, כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל הַיָּם הַהוֹדִי בְּאֵין לוֹ פְּרוּטָה בְכִיסוֹ. אַךְ אַחַת הִיא לוֹ. הוּא יֵלֵךְ שָמָּה וִיהִי מָה, וּמִדֵּי פַעַם כְּשֶׁיַּעֲלֶה בְיָדוֹ לְהַחֲזִיר בִּתְשׁוּבָה אֶת אַחַד הַשּׁוֹדְדִים, וְאָמַר לוֹ: “לֹא לִי תּוֹדָתְךָ, לֹא בְּצִדְקָתִי נַעֲשָׂה הַטוֹב, כִּי אֵלֶּה הֵמָּה מַעֲשִׂים שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים עַל הַמִּיטִינְג בְּפּוֹקְוִויל שֶׁהֵם אַחִים נֶאֱמָנִים וְעוֹשִׂים חֶסֶד לַאֲנוּשִיּוּת, וְשֶׁל הַמַּטִּיף הָרֵעַ הַנֶּאֱמָן לְכָל שׁוֹדֵד יָם!”

וּבַדְּבָרִים הָאַחֲרוֹנִים נָתַן הַמֶּלֶךְ אֶת קוֹלוֹ בִּבְכִי וְכָל הָעָם אַחֲרָיו. פִּתְאֹם קָפַץ אֶחָד וַיִּקְרָא: “נִקְבְּצָה כֶסֶף בִּשְׁבִילוֹ!” וְשׁוּב נִשְׁמַע קוֹל אַחֵר: “יַעֲבֹר הוּא עִם מִגְבַּעְתּוֹ לְפָנֵינוּ”! הַכֹּל הִסְכִּימוּ לָזֶה, וְהַמַּטִּיף גַּם כֵּן.

הַמֶּלֶךְ עָבַר עַל פְּנֵי כָּל הָעָם וּמִגְבַּעְתּוֹ בְיָדוֹ הַפְּשׁוּטָה, בְּשַׁבְּחוֹ וּבְהַלְּלוֹ אֶת הֶהָמון הַמִּתְיַחֵס בִּנְדִיבוּת כָּל כַּךְ אֶל הַפִּירַטִּים. נִמְצְאוּ אֲנָשִים שֶׁבִּקְּשׁוּהוּ לְהִשָּׁאֵר פֹּה שָׁבוּעַ אֶחָד, לְפָחוֹת. אוּלָם הוּא עָנָה שֶׁהוּא נֶחְפָּז לָשׁוּב אֶל אוֹקִיָנוּס הַהוֹדִי, כְּדֵי לְהַתְחִיל תֵּכֶף בְּהַחֲזָרַת הַשּׁוֹדְדִים בִּתְשׁוּבָה.

כְּשֶׁשַּׁבְנוּ אֶל הָרַפְסוֹדָה מָנָה הַמֶּלֶךְ אֶת כַּסְפּוֹ הַנֶּאֱסָף וַיִּמְצָא שְׁמוֹנִים וְשִׁבְעָה דּוֹלַרִים, שִׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה צֶנְטִים. זוּלַת זֹאת גֲּנַב בַּקְבּוּק מָלֵא יַיִן בֶּן שְׁלשָׁה לוֹגִים, שֶׁרָאָה מִתַּחַת לְעֲגָלָה אֶחָת.

גַּם הַהֶרְצוֹג לֹא טָמַן יָדוֹ בְּצַלָּחַת. הוּא הִדְפִּיס בְּבֵית הַדְּפוּס שְׁתֵּי מוֹדָעוֹת קְטַנּוֹת בִּשְׁבִיל שְׁנֵי בַּעֲלֵי אֲחֻזּוֹת. וַיִּקַבֵּל בִּשְׂכָרָן אַרְבָּעָה דּוֹלַרִים. אַחַר כַּךְ סִדֵּר מוֹדָעָה בִּשְׁבִיל הָעִתּוֹן, שֶׁמְּחִירָהּ הָיָה עֲשָׂרָה דּוֹלַרִים, אַךְ הִסְכִּים לְקַבֵּל רַק אַרְבָּעָה בִּתְנַאי שֶׁיְּשַׁלְּמוּ לוֹ אֶת הַכֶּסֶף לְמַפְרֵעַ.

לְסוֹף הֶרְאָה לָנוּ מוֹדָעָה קְטַנָּה אַחַת שֶׁהִדְפִּיס חִנָּם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא הָיְתָה מוֹדָעָה בִּשְׁבִילֵנוּ. עָלֶיהָ הָיְתָה נִדְפֶּסֶת תְּמוּנַת כּוּשִׁי בּוֹרֵחַ וּמִתַּחְתֶּיהָ הַמִּלִים: “200 דּוֹלַרִים פְּרָס”. וְאַחֲרֵי הַמִּלִּים הָאֵלֶּה סִמָּנָיו הַמְּדֻיָּקִים שֶׁל דְּזשִים. וְשָׁמָּה הָיָה מְסֻפָּר, שֶׁהַכּוּשִׁי בָּרַח מֵהַאֲחֻזָּה סֶנט-דְזשִׁין אֲשֶׁר מֵאַחֲרֵי אוֹרְלֵיאַן הַחֲדָשָׁה וְכָל מִי שֶׁיָּשִׁיב אֶת הַכּוּשִׁי לִבְעָלָיו יְקַבֵּל אֶת הַפְּרָס, וְגַם הוֹצָאוֹת הַדֶּרֶךְ תּוּשַׁבְנָה לוֹ.

– מֵהַיּוֹם וְהָלְאָה, – אָמַר הַהֶרְצוֹג, – נוּכַל לִנְסוֹעַ גַּם יוֹמָם. כִּרְאוֹתֵנוּ אִישׁ, נֶאֱסוֹר תֵּכֶף אֶת דְּזשִים בַּחֲבָלִים וְאָמַרְנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ חָפַשְׂנוּ אֶת הַכּוּשִׁי וּמוֹבִילִים אֲנַחְנוּ אוֹתוֹ לַהֲשִׁיבוֹ לִבְעָלָיו. וּמִשּׁוּם שֶׁעֲנִיִּים אָנוּ, הֲרֵינוּ נוֹסְעִים בְּרַפְסוֹדָה וְלֹא בָּאֳנִיָּה.

אֲנַחְנוּ הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ שֶׁהַהֶרְצוֹג הוּא בַעַל מְזִמּוֹת, וְשֶׁמֵּעַתָּה אֶפְשָׁר לִנְסוֹעַ גַּם יוֹמָם.

עַד הַשָּׁעָה הָעֲשִׂירִית בָּעֶרֶב יָשַׁבְנוּ מִתְחַבְּאִים, כְּעַכְבָּרִים, וְלֹא הֵעַזְנוּ לְהוֹצִיא חֹטֶם מִמִּסְתָּרֵנוּ. אַחַר כַּךְ יָצָאנוּ לַדֶּרֶךְ וַנַּעֲבֹר מִתְגַּנְּבִים עַל פְּנֵי הָעֲיָרָה, וַנַּדְלֵק אֶת הַפַּנָּס רַק כְּשֶׁנִּשְׁאֲרָה הָעֲיָרָה מֵאַחֲרֵינוּ.

כְּשֶׁהֱעִירַנִי דְּזשִים בַּשָּׁעָה הָרְבִיעִית לַעֲמוֹד עַל הַמִּשְׁמָר לָחַשׁ לִי:

– מַה דַּעְתְּךָ, הִיק, הֲנִפְגּוֹשׁ עוֹד מְלָכִים רַבִּים בְּדַרְכֵּנוּ?

– לֹא, דְּזשִים, אֵין אֲנִי סוֹבֵר כָּךְ.

– תּוֹדָה אֵיפוֹא לָאֵל. הֵן הַמֶּלֶךְ שִׁכּוֹר כְּלוֹט, וְגַם הַהֶרְצוֹג לֹא טוֹב מִמֶּנּוּ. נוּכַל לְהִסְתַּפֵּק בִּשְׁנַיִם אֵלֶּה.

בַּבֹּקֶר בִּקֵּש דְּזשִים אֶת הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּדַבֵּר קְצַת צָרְפַתִּית, כְּדֵי לִשְׁמוֹעַ כֵּיצַד מְצַלְצְלִים דִּבְרֵי הַשָּׂפָה. אַךְ הַמֶּלֶךְ עָנָה לוֹ, שֶׁכָּל כַּךְ אָרְכוּ הַיָּמִים לְמִנִּי עָזְבוֹ אֶת אֶרֶץ צָרְפַת וְכָל כַּך רַבּוּ הַתְּלָאוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלָיו מֵאָז, שֶׁשָּׁכַח לְגַמְרִי אֶת לְשׁוֹן עַמּוֹ.

פֶּרֶק שְמוֹנָה עָשָׂר

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה כְבָר בְּשָׁעָה שֶׁהַמֶּלֶךְ וְהַהֶרְצוֹג יָצְאוּ לְסוֹף מִתּוֹךְ הַסֻּכָּה. אַחֲרֵי הַסְּעֻדָּה יָשַׁב הַמֶּלֶךְ עַל קְצֵה הָרַפְסוֹדָה שָׁלַף אֶת נְעָלָיו, הִפְשִׁיל אֶת מִכְנָסָיו, הוֹרִיד אֶת רַגְלָיו הַמַּיְמָה, הִדְלִיק אֵשׁ בְּמִקְטַרְתּוֹ וְהִתְחִיל מְשַׁנֵּן עַל פֶּה אֶת תַּפְקִידָהּ שֶׁל דְּזשׁוֹלִיטָה. כְּשֶׁשִּנֵּן הֵיטֵב לְמַדַּי אֶת הַמִּלִּים הִתְחִיל הוּא וְהַהֶרְצוֹג לַעֲסוֹק בְּתַרְגִּילִים. הַהֶרְצוֹג אִלֵּץ אוֹתוֹ לָנוּחַ מֵאוֹת פְּעָמִים, לָשִים אֶת כַּף יָדוֹ עַל חָזֵהוּ, לְסוֹף הוֹדִיעַ שֶׁהַדָּבָר עוֹלֶה יָפֶה, וּבִלְבַד שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא יִצְעַק בְּקוֹל גַּס – “רוֹמֶיאָי”, אֶלָּא שֶׁיִּבַטֵּא בְנַחַת, בְּרֹךְ, בִּמְתִיקוּת “רוֹ-מֵי-אוֹ!” שֶׁהֲרֵי דְזשוּלִיטָה – נַעֲרָה צְעִירָה רַכָּה וִיפַת תֹּאַר, כִּמְעַט תִּינוֹקֶת, לֹא יָכְלָה לִנְעֹר כַּחֲמוֹר. אַחַר כַּךְ הוֹצִיא שְתֵּי חֲרָבוֹת, שֶׁעָשָׂה מִבַּדֵּי אַלּוֹן וְהִתְחִילוּ מַצִּיגִים אֶת הַמִּלְחָמָה מִן “רִיטְשַׁרְד III”. נָעִים הָיָה לִרְאוֹת כֵּיצַד הִתְפַּתְּלוּ בְאֳמָנוּת וַיִּדְהֲרוּ עַל הָרַפְסוֹדָה. לְסוֹף מָעֲדוּ רַגְלֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּפֹל הַמָּיְמָה. אָז הֶחְלִיטוּ לָנוּחַ וְהִתְחִילוּ מְשִׂיחִים דְּבָרִים בְּטֵלִים עַל אֹדוֹת הַמְּאוֹרָעוֹת שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם עַל הַנָהָר.

הַהֶרְצוֹג הִשְתַּמֵּש בַּמִּקְרֶה הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּא לְיָדוֹ וַיַּדְפֵּס מוֹדָעוֹת אֲחָדוֹת. בַּיָּמִים שֶׁלְּאַחַר זֶה הָיְתָה הָעֲבוֹדָה רוֹתַחַת עַל הָרַפְסוֹדָה. כָּל הַיּוֹם לָמְדוּ לְהִלָּחֵם בַּחֲרָבוֹת אוֹ שֶׁהִתְרַגְּלוּ, – עָשוּ רֵיפֵּיטִיצִיּוֹת – כְּמֹה שֶאָמַר הַהֶרְצוֹג בַּמַּחֲזֶה מִן “רוֹמֵיאָה וּדזשוֹלִיטָה”.

פַּעַם אַחַת בַּבֹּקֶר כְּשֶׁהָיִינוּ כְּבָר רְחוֹקִים מִמְדִינַת אַרְקַנְזַס רָאִינוּ עֲיָרָה קְטַנָה, מִשְׂתָּרַעַת בְּמָקוֹם שֶׁהַנָּהָר פּוֹנֶה הַצִּדָּה. כֻּלָּנוּ, זוּלַת דְּזשִים, יָשַׁבְנוּ בַּסִּירָה וַנָּשָׁט אֶל הָעֲיָרָה, בְּתִקְוָתֵנוּ לְהַצִּיג שָׁם אֶת הַחִזָּיוֹן.

בְּשָׁעָה טוֹבָה בָּאנוּ הָעִירָה. בַּיּוֹם הַהוּא הֵכִינוּ מַחֲזֶה גָּדוֹל בַּקִּרְקָס, וְכָל יוֹשְׁבֵי הַסְּבִיבָה בָּאוּ מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת בְּעֶגְלוֹתֵיהֶם וּבְמַרְכְּבוֹתֵיהֶם מֵהַיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי הַמַּבּוּל. הַקִּרְקָס עָזַב בָּעֶרֶב הַזֶּה אֶת הָעִיר, וַתְּהִי הַשָּׁעָה נָאָה לְהַצִּיג סְפֶּקְטַקְל. הַהֶרְצוֹג שָׂכַר אוּלָם וַאֲנַחְנוּ הָלַכְנוּ לְהַדְבִּיק מוֹדָעוֹת בָּעִיר. הִנֵּה מַה שֶּׁהָיָה כָּתוּב בָּהֶם:

תְּחִיַּת הַמֵּתִים שֶׁל יְצִירוֹת שֶׁקְסְפִּיר. מַחֲזֶה נִפְלָא! ==== רַק פַּעַם אַחַת!

::: הַטְּרַגִּיק הַמְפֻרְסָם בְּכָל הַעוֹלָם::: דָוִד האַרִיק הַצָּעִיר מִן הַתֵּיאַטְרוֹן הַלּוֹנְדוֹנִי הַדְּרוּרִילֶינִי. וְעִמּוֹ אֶידְמוּנְד קִין הַבְּכוֹר מִתֵּיאַטְרוֹן הַמֶּלֶךְ בְּהֵיימַארְקֶיט, וּמִפִּיקַאדִילִי בְּלוֹנְדוֹן. וּכְמוֹ כֵן מִן הַתֵּיאַטְרוֹנִים שֶׁל הַמְּלָכִים שֶׁעַל הַקּוֹנְטִינֶט, יִתְכַּבְּדוּ לְהַצִּיג בִּפְנֵי הַקָּהָל הַנִּכְבָּד אֶת ====הַמַּחֲזֶה עַל הַמַּעֲקֶה==== מִן רוֹמֵיאוֹ וּדשזוֹלִיטָה!! רוֹמֵיאוֹ – הָאָדוֹן הַארִיק דְּזשוֹלִיטָה – הָאָדוֹן קִין. בְּהִשְׁתַּתְּפוּת כָּל לַהֲקַת הַמְּשַׂחֲקִים. בְּגָדִים חֲדָשִׁים, וְדֵיקוֹרַאצִיָּה חֲדָשָׁה. –––––––––––––––––––––––––––– !!הוּצַג בְּמֶשֶךְ 300 פְּעָמִים רְצוּפוֹת בְּפַּרִיז!! ––––––––––––––––––––––––––––– רַק פַּעַם אַחַת, מִשּׁוּם הַהַזְמָנוֹת שֶׁאֵינָן פּוֹסְקוֹת מִצַּד הַתֵּיאַטְרוֹנִים שֶׁבְּאֵירוֹפָּה.

הִדְבַּקְנוּ אֶת הַמּוֹדָעוֹת וְהִתְחַלְנוּ תוֹעִים בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר. כָּל מַה שֶּהִתְקָרְבָה יוֹתֵר שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם, כֵּן רַבּוּ הַעֲגָלוֹת וְהַסּוּסִים בָּרְחוֹבוֹת, וּמִדֵּי רֶגַע הוֹסִיפוּ עֲגָלוֹת חֲדָשׁוֹת לָבֹא. מִשְפָּחוֹת בְּנֵי הַכְּפָרִים הֵבִיאוּ אֶת אֲרוּחָתָם עִמָּם וַיֹּאכְלוּ פֹה עַל הַעֲגָלוֹת.

זְמָן רַב נִשְׁאַר עוֹד עַד הָעֶרֶב. אֲנִי הָלַכְתִּי אֶל הַקִּרְקָס וָאֵתַע לִפְנֵי הַכֹּתֶל הָאַחֲרוֹן שֶׁל הָאֹהֶל עַד שֶׁהָלַךְ לוֹ הַשּׁוֹמֵר. אָז הֲרִימוֹתִי אֶת קְצֵה הַיְּרִיעָה וָאֶזְחַל וָאָבֹא אֶל הָאֹהֶל פְּנִימָה. אָכֵן, הָיָה לִי מַטְבֵּעַ שֶׁל זָהָב בֶּן עֶשְרִים שֶקֶל וְעוֹד מָעוֹת קְטַנּוֹת, אֲבָל יָרֵאתִי לְבַזְבֵּז מָמוֹן עַל הֲבָלִים שֶׁכָּאֵלֶּה. הֵן מִי יוֹדֵעַ מַה יֵּלֵד יוֹם, וּלְהוֹצִיא מָמוֹן עַל קִרְקָס אֶפְשָׁר רַק בְּשָׁעָה שֶׁאֵין הוֹצָאוֹת אֲחֵרוֹת.

הַקִּרְקָס הָיָה נֶהְדָּר. מַחֲזֶה נִפְלָא כְגוֹן זֶה לֹא רָאִיתִי מֵעוֹדִי. גְּבָרִים לְבוּשִׁים רַק כָּתְנוֹתֵיהֶם לְעוֹרָם בְּלִי מְעִילִים וַאֲפִילוּ בְּלִי מַגָּפַיִם, רָכְבוּ עַל סוּסִים, וּבְשׁוּרָה אַחַת עִמָּהֶם רָקְדוּ גַּם כֵּן עַל סוּסִים יְפֵה־פִיּוֹת לְבוּשׁוֹת שְׂמָלוֹת וְרֻדִּיּוֹת קְצָרוֹת וְחָזִיּוֹת מְשֻׁבָּצוֹת אַבְנֵי שֹׁהַם וְזָהָב – חוֹשֵׁב אֲנִי שֶׁעֶרְכָּן וַדַּאי מִילִיּוֹן דּוֹלַר. מַחֲזֶה נִפְלָא.

אַחַר כַּךְ בְּתוֹךְ מְרוּצַת הַסּוּסִים קָפְצוּ הַגְּבָרוֹת וְהַגְּבָרִים אַרְצָה הִשְתַּחֲווּ בְּחֵן וּבִמְהִירוּת לִפְנֵי הַצִּבּוּר וַיִּבְרְחוּ לְעֵבֶר הַיְּרִיעָה. הַצִּבּוּר הִתְחִיל מוֹחֵא כַּפַּיִם, צוֹעֵק וּמַרְעִישׁ עוֹלָמוֹת.

חוֹשֵׁב אֲנִי, שֶׁאִי אֶפְשָר שֶׁיִּהְיֶה קִרְקָס יָפֶה מִזֶּה. לְפָחוֹת, אֲנִי הָיִיתִי שְׂבַע רָצוֹן מְאֹד.

וּבְאוֹתוֹ עֶרֶב עַצְמוֹ הִצַּגְנוּ גַם אָנוּ אֶת הַמַּחֲזֶה שֶׁלָנוּ. אֶפֶס בָּאוּ אֵלֵינוּ לֹא יוֹתֵר מִשְּׁנֵים עָשָׂר אִישׁ, עַד שֶׁכִּמְעַט לֹא הִסְפִּיקָה הַהַכְנָסָה לְהָשִׁיב אֶת הַהוֹצָאוֹת. וְהַבָּאִים לִרְאוֹת בַּמַּחֲזֶה צָחֲקוּ בְּכָל פֶּה כָל הָעֵת, מַה שֶּׁהָיָה לְעֶלְבּוֹן גָּדוֹל לַהֶרְצוֹג, וְכֻלָּם הָלְכוּ מִבְּלִי חַכּוֹת לַסּוֹף, זוּלָתִי נַעַר קָטֹן אֶחָד שֶׁנִּרְדַּם. הַהֶרְצוֹג אָמַר שֶׁהַשּׁוֹטִים הַלָּלוּ מֵאַרְקַנְזַס אֵינָם מְבִינִים לְגַמְרִי אֶת שֶׁקְסְפִּיר, שֶׁהֵם צְרִיכִים לְדְבָר מַה גַּס – אֵיזוֹ קוֹמֶדְיָה שְׁפָלָה, וְאוּלַי דְּבַר מַה גָּרוּעַ יוֹתֵר.

פֶּרֶק תִּשְׁעָה עָשָׂר

יָמִים אֲחָדִים שַׁטְנוּ בְּמוֹרַד הַזֶּרֶם, מִבְּלִי עֲמוֹד בְּשׁוּם מָקוֹם, עַד שֶׁהִתְרַחַקְנוּ כָּל כַּך דָּרוֹמָה, שֶׁהִתְחַלְנוּ פוֹגְשִׁים עֵצִים מְכֻסִּים אֵזוֹב סְפָרַדִּי, שֶׁהָיָה תָלוּי מֵעַלֵיהֶם כְּגוֹן זְקָנִים יְרֻקִּים, פֹּה הִתְחַלְנוּ שׁוּב אֶת מַעֲשֵׂינוּ. הַנּוֹכְלִים נִסּוּ אֶת מַזָּלָם בְּאֳפָנִים שׁוֹנִים. גַּם קָרְאוּ נְאוּמִים עַל פִּי פְּסוּקִים מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, גַּם קָסְמוּ, גַּם נַחֲשׁוּ, אַךְ מְאוּמָה לֹא מָצְאוּ בַעֲמָלָם. מַזָּל רַע רָדַף אוֹתָם. הֵם הִתְעַצְּבוּ בֶאֱמֶת, וַיֵּשְׁבוּ בְמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת שְׁלֵמוֹת סָרִים וְזוֹעֲפִים וַיְּחַבְּלוּ תַחְבּוּלוֹת לִמְצוֹא יְשׁוּעָה בַּצָּרָה. דְּזשִים וְאָנֹכִי הִתְחַלְנוּ כְבָר מְפַחֲדִים, שֶׁמָּא יִחַבְּלוּ אֵיזֶה מְזִמּוֹת שֶׁל שָׂטָן.

לְסוֹף הִגַּעְנוּ עַד עֲיָרָה קְטַנָּה. הַמֶּלֶךְ הִגִּיד, שֶׁהוּא הוֹלֵךְ הָעִירָה לִרְאוֹת, שֶׁמָּא אֶפְשָׁר לְהַצִּיג שָׁם סְפֶּקְטַקְל, וְאִם לֹא יָשׁוּב עַד סְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם, אוֹת הוּא שֶׁצְרִיכִים הַהֶרְצוֹג וַאֲנִי לָבֹא אֵלָיו, ודְּזשִים יִשָּׁאֵר כְּרָגִיל עַל הַנָּהָר. הוּא לֹא שָׁב לִסְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם. אֲנִי וְהַהֶרְצוֹג הָלַכְנוּ אֶל הָעִיר וְאַחֲרֵי עָמָל רַב מָצָאנוּ אוֹתוֹ שִׁכּוֹר בְּאֵיזֶה תָּא מְזֹהָם שֶׁל בֵּית מַרְזֵחַ לֹא פָחוֹת מְזֹהָם. הֵם הִתְחִילוּ רָבִים בֵּינֵיהֶם, וְעַל לִבִּי עָלָה רַעְיוֹן מֻצְלָח לְהִפַּלֵּט עַד מְהֵרָה מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה. כִּמְעוּף בָּרָק רַצְתִי אֶל הַנָּהָר וְהִתְחַלְתִּי קוֹרֵא לִדְזשִים, אַךְ מַעֲנָה לֹא הָיָה. בָּאתִי אֶל הָרַפְסוֹדָה, וְשׁוּב קָרָאתִי לִדְזשִים פַּעַם וּשְׁתַּיִם, אַךְ אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה – דְּזשִים לֹא הָיָה פֹה. בְּלֵב מֻרְתָּח הֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת קְצָת לְאֹרֶךְ הַדֶרֶךְ, וְעַד מְהֵרָה בָא לִקְרָאתִי אֵיזֶה נַעַר. שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ, אוּלַי רָאָה כּוּשִׁי, וָאֲתָאֵר אֶת מַרְאֵהוּ שֶׁל דְּזשִים.

– וַדַּאי, רָאִיתִי. סָחֲבוּ אוֹתוֹ לְצַד הָרֵחַיִם שֶׁל הַזָּקֵן סֵיילַאס פֶּילֶפְּס, – עָנָה.

מִפִּיו נוֹדַע לִי גַּם שֶׁאֵיזֶה זָקֵן בַּעַל מַרְאֶה חָשׁוּד, חָטַף אֶת דְּזשִים, שֶׁבַּעֲדוֹ נִקְבַּע פְּרָס שֶׁל מָאתַיִם דּוֹלַר, וְאַחַר כַּךְ מָסַר אֶת זְכוּתוֹ לְאִישׁ אַחֵר בְּעַד אַרְבָּעִים דּוֹלַרִים.

– אֶת הַמּוֹדָעָה עַל אֹדוֹת פְּרָס שֶׁל מָאתַיִם דוֹלַר רָאִיתִי בְעֵינַי, – הוֹסִיף הַנַּעַר, הִיא הָיְתָה נִדְפְּסָה בְאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת כָּאֵלֶּה – וַיַּרְא אֶת מִדַּת הָאוֹתִיּוֹת עַל זְרוֹעוֹ.

אָז הֲבִינוֹתִי מַה הַדָּבָר. וַדַּאי, שֶׁבִּשְׁהוֹתוֹ לְבַדּוֹ בָעִיר, מָכַר הַמֶּלֶךְ אֶת דְּזשִים, וּכְשֶׁעָזַבְנוּ אֲנִי וְהַהֶרְצוֹג אֶת דְּזשִים לְבַדּוֹ, תָּפְסוּ אוֹתוֹ. דָּמִי רָתַח בְּקִרְבִּי, לִבִּי הָלַם בְּכֹחַ, וָאֶהְיִה נָכוֹן לָשׁוּב אֶל הַמֶּלֶךְ וּלְהַגִּיד לוֹ, שֶׁבֶּאֱמֶת מֶלֶךְ כָּל הַנְּבָלִים וְהַנּוֹכְלִים הוּא. אַךְ לֹא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. בֵּין כֹּה וָכֹה לֹא אוֹשִׁיעַ בַּזֶּה אֶת דְּזשִים. דְּזשִים הַזָּקֵן וְהֶעָלוּב, כַּמָּה צָרִיךְ הָיָה שֶׁיִּצְטָעֵר! וְאֶת הַנּוֹכְלִים הָאֵלֶּה יַעֲנֹשׁ הָאֱלֹהִים בִּמְהֵרָה, כִּמְעַט שֶׁהָיִיתִי בָטוּחַ בָּזֶה, אִם יַקְדִּים וְאִם יְאַחֵר, אַךְ גְּמוּלָם יוּשַׁב לָהֶם.

וְאָמְנָם לְאַחֲרֵי יוֹמַיִם, כְּשֶׁאֲנִי וְתָם… אֶפֶס לָמָּה זֶה הִנְנִי מְלַבֵּט שְׂפָתַיִם, אֵין זֶה נוֹגֵעַ כְּלָל לְסִפּוּרִי עַכְשָׁו. אַךְ, הָבָה אֲסַפְּרָה בִקְצָרָה: לְאַחֲרֵי יוֹמַיִם בָּאוּ אֲנָשִׁים מֵעֲיָרָה רְחוֹקָה וּבְשׂוֹרָה בְּפִיהֶם, שֶׁשָּׁם נִתְפְּשׂוּ שְׁנַיִם נוֹכְלִים, שֶׁמָּשְׁחוּ אוֹתָם בְּזֶפֶת, גּוֹלְלוּם בְנוֹצוֹת, הֶעֱבִירוּם בָּעִיר רְכוּבִים עַל מוֹט, וַיִּתְעַלְּלוּ בָהֶם. לְפִי הַמְתֹאָר הָיָה מַרְאֵה הַנּוֹכְלִים דּוֹמֶה לְמַרְאֵה בְּנֵי הָעֲלִיָּה שֶׁלִּי. טוֹב הַדָּבָר. כִּגְמוּלָם נֶעֱנָשׁוּ. ודְּזשִים הֶעָלוּב! הֲרֵי הוּא לֹא עָשָׂה לָהֶם רָעָה. וּמַדּוּעַ זֶה הִתְאַכְזְרוּ לוֹ כָכָה?…

מֵהַיּוֹם הַהוּא לֹא שָׁמַעְתִּי עוֹד מְאוּמָה עַל אֹדוֹת הָאֲדוֹנִים הָאֵלֶה, וּמְקַוֶּה אֲנִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֶרְאֶה וְלֹא אֶשְׁמַע עַל אֹדוֹתָם עוֹד.

פֶּרֶק עֶשְׂרִים

הַנַּעַר שֶׁמִּפִּיו נוֹדְעָה לִי הַשְּׁמוּעָה הַמַּעֲצִיבָה הָיָה כְבָר רָחוֹק מִמֶּנִּי, וַאֲנִי הוֹסַפְתִּי עוֹד לָעֲמוֹד עַל מְקוֹמִי, וְלֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי. בְּלִי כֹחַ נָפַלְתִּי תַחַת עֵץ אֶחָד וַאֶחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת. חָשַׁבְתִּי, חָשַׁבְתִּי, חִבַּלְתִּי תַחְבֻּלוֹת, וּבְכָל זֹאת לֹא הֻבְרַר לִי כְלוּם, זוּלָתִי מַה שֶּדְּזשִים נֶעֱלַם, וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי בּוֹדֵד בְּכָל הַתֵּבֵל.

הַנַּעַר אָמַר, שֶׁדֶּרֶךְ שָׁעָה אַחַת מֵהָכָא עַד הַרֵחַיִּים. בְּלִי הִתְמַהְמֵהַּ רַצְתִּי שָׁמָּה, אַךְ בַּדֶּרֶךְ עָמַדְתִּי: אֲפִילוּ אִם אָבֹא לְהָתָם מַה אֶעֱשֶׂה? הָרַעְיוֹן הַזֶּה הֲמָמַנִי פִּתְאֹם, וָאֱהִי מֻכְרָח לָשֶׁבֶת תַּחַת עֵץ לְבָרֵר לְעַצְמִי אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

וְכִי מַה הַדָּבָר, אֲשֶׁר אֲנִי רוֹצֶה לַעֲשוֹתוֹ? לָעֲזוֹר עוֹד הַפַּעַם לִדְזשִים שֶׁיִּהְיֶה בּוֹרֵחַ? בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לֹא הִרְגִּיז הַדָּבָר אֶת מְנוּחַת לִבִּי, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא אֲנִי הָיִיתִי הָאַחֲרָאִי, וְעַכְשָו עָלַי לָקַחַת אֶת כָּל הָאָשָׁם עַל נַפְשִׁי, וְאָז לֹא אוּכַל לְהַסְתִּיר אֶת חֶרְפָּתִי, כְּשֶׁאִפָּגֵש אֶת תָּם סוּאֶר אוֹ אִישׁ אַחֵר מִבְּנֵי הָעִיר הַהִיא. בְּכָל זֹאת טוֹבִים הָיוּ הַיָּמִים הָהֵם מִלְּפָנִים, וַאֲפִילוּ אֵצֶל הָאַלְמָנָה וַטְסוֹן בְּכָל אֹפֶן לֹא דָּרְשָׁה רָעָתִי, וַאֲנִי תַחַת תּוֹדָה הָיִיתִי נָכוֹן לַעֲזוֹר לַכּוּשִׁי שֶׁלָּהּ לִבְרוֹחַ. אוּלַי אֶעֱרֹך אֵלֶיהָ מִכְתָּב, אֶפְשָׁר שֶׁאֶכְתֹּב כַּךְ: “מִיסְטְרִיס וַטְסוֹן הַכְּבוּדָה. הַכּוּשִׁי הַבּוֹרֵחַ שֶׁלָּךְ הִנֵּהוּ פֹה אֵצֶל הָאָדוֹן פֶילְפְּס וּבְעַד הַמְּחִיר הַמְיֻעָד תּוּכְלִי לְהַחֲזִיר אוֹתוֹ אֵלַיִךְ, פִין הִיק”. אַךְ דְּזשִים, דְּזשִים הֶעָלוּב! בְּמֶשֶךְ יָמִים רַבִּים יִהְיֶה נֶאֱלָץ לְכַפֵּר אֶת אַשְׁמָתוֹ. וְכַמָּה טוֹב וְרַחֲמָן הָיָה בְּנוֹגֵעַ אֵלַי, וְכַמָּה אֲהֵבָנִי. אֵיךְ אַבִּיט שׁוֹקֵט, בְּשָׁעָה שֶׁיִּסְחֲבוּהוּ שׁוּב אֶל מִיסְטְרִיס וַטְסוֹן וְהִיא, קוֹצֶפֶת וְנִרְגֶּזֶת, תִּמְכְּרֵהוּ וְתַפְרִידֵהוּ עַל יְדֵי כַךְ מֵאֵת אִשְתּוֹ וִילָדָיו? אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת אֶת הָרָעָה הַזֹאת לִדְזשִים. וָאֶקְפֹּץ מֵעַל מְקוֹמִי וָאָרוּץ לְפָנִים בַּדָּרֶךְ. כֵּיצַד אֲמַלֵּא אֶת מִשְׁלַחְתִּי, לֹא יָדַעְתִּי, וְלֹא חָשַׁבְתִּי עוֹד; חָפַצְתִּי לְהַקְדִּים וְלָבֹא אֶל הַמָּקוֹם.

בָּרִאשׁוֹנָה הָלַכְתִּי בְּיַעַר עָבֹת וְאַחַר כַּךְ בִּשְׁפֵלָה מְכֻסָּה יֶרֶק רַעֲנָן. מֵרָחוֹק רָאִיתִי כְבָר שֶׁלֶט עִם כְּתֹבֶת: “בֵּית נִסוּר עֵצִים שֶל ס. פֶּילְפְּס”. לְסוֹף הִגַּעְתִּי לִמְחוֹז חֶפְצִי. מִסָּבִיב אֵין שׁוּם נֶפֶשׁ חַיָּה, כְאִלּוּ מֵתוּ פֹה הַכֹּל, וַדַּאי שֶׁאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עָבְדוּ כֻּלָּם בַּשָּׂדֶה. בָּאַוִּיר נִשְמַע זִמְזוּם שֶׁל חֲסִילִים וּרְמָשִים אֲחֵרִים. הַמַּרְאֶה הַכְּלָלִי שֶׁל הַתְּמוּנָה נָסַךְ עָלַי עֶצֶב: דּוֹמֶה כְאִלּוּ הַכֹּל מֵתוּ וְנִקְבָּרוּ. וְאִם יַגִּיעַ פִּתְאֹם לְאָזְנֶיךָ לַחַשׁ הֶעָלִים, הֲרֵי נִדְמֶה, כְּאִלּוּ רוּחוֹת בָּאוּ מֵעוֹלָם אַחֵר וְהֵם קוֹרְאִים לָךְ. רַעַד עָבַר בְּכָל אֲבָרַי, וָאֶחְשֹׁב: אוּלַי טוֹב לָמוּת וְלָשִׂים בְּבַת אַחַת קֵץ לְעֵמֶק בָּכָא זֶה?

קוֹדֶם כֹּל סָבַבְתִּי אֶת הֶחָצֵר, בְּחָפְצִי לְהִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב אֶל הַסְּבִיבָה, וְאַחַר כַּךְ עָבַרְתִּי אֶת הַגָּדֵר וָאָשִׂים פָּנַי יָשָׁר אֶל בֵּית הַמְּבַשְּׁלִים. עָבַרְתִּי כְבָר כַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ בֵין הַגָּדֵר וּבֵין בֵּית הַמְּבַשְּׁלִים, וְהִנֵּה פִתְאֹם הִתְחִיל כֶּלֶב אֶחָד נוֹבֵחַ עָלַי; אַחֲרָיו – שֵׁנִי. לְאַחֲרֵי רְגָעִים אֲחָדִים סַבּוּנִי וַדַּאי כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כְּלָבִים. כֻּלָּם נָבְחוּ בְכָל כֹּחָם וַיִּלְּלוּ בְקוֹלוֹת מְשֻׁנִּים. מִכָּל הַקְּצָווֹת וּמִכָּל הַפִּנּוֹת – מֵאַחֲרֵי הַגָּדֵר, מֵאַחֲרֵי הַסֻּכּוֹת הוֹפִיעוּ כְּלָבִים נוֹבְחִים חֲדָשִׁים לִרְגָעִים. אֲנִי עָמַדְתִּי בְּאֶמְצַע וָאַבִּיט בְּלִי נוֹעַ עַל הָעֵדֶר הַזֶּה.

אֵיזוֹ כוּשִׁית יָצְאָה מִן בֵּית הַמְּבַשְּׁלִים וְהִתְחִילָה מְאַיֶּמֶת עַל הַכְּלָבִים בְּשִׁפּוּד שֶׁבְּיָדָהּ.

– וְכִי דַעְתְּכֶם נִטְרְפָה? נָמֵר! יוֹנָה! הֲרֵי לְךָ, הֲרֵי לְךָ! – קָרְאָה כָּל הָעֵת וַתְּחַלֵּק מָנוֹת בִּכְלִי זֵינָהּ פַּעַם לָאֶחָד וּפַעַם לַשֵּׁנִי.

הַכְּלָבִים נִשְׁתַּתְּקוּ, בְּהורִידָם אֶת זַנְבוֹתֵיהֶם וַיִּבְרָחוּ.

אַחֲרֵי הַכּוּשִׁית הַזְּקֵנָה יָצְאָה יָלְדָּה שְׁחוֹרָה וּשְנֵי נְעָרִים שְׁחוֹרִים לְבוּשִׁים קְרָעִים, הֵם הֶחֱזִיקוּ אֶת כְּנַף שִׂמְלַת אִמָּם בִּידֵיהֶם וַיַּבִּיטוּ בְּפַחַד מֵאַחֲרֶיהָ, כְּצִפֳרִים נִבְהָלוֹת. פִּתְאֹם נִפְתְחָה הַדֶּלֶת וּמִן הַבַּיִת יָצְאָה אִשָּׁה לְבָנָה עִם יְלָדֶיהָ, שֶׁגַּם הֵם הִתְחַבְּאוּ מֵאַחֲרֵי שִׂמְלַת אִמָּם כִּבְנֵי גִילָם הַשְּׁחוֹרִים.

פָּנֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה צָחֲקוּ; כֻּלָהּ זָהֲרָה מִשִּׂמְחָה וּמֵעֹנֶג וּמֵרָחוֹק כְּבָר קָרְאָה אֵלָי:

– לְסוֹף הִנְּךָ פֹּה! הַאַתָּה זֶה?

– וַדַּאי, אָנֹכִי זֶה

הַמַעֲנֶה הַזֶּה נִתַּק מִפִּי מִבְּלִי שֶׁחִכִּיתִי לוֹ, אֲנִי לֹא נָתַתִּי חֶשְבּוֹן לְעַצְמִי עַל אֹדוֹת דְּבָרַי וּמַעֲשַׂי. הִיא חָטְפָה אוֹתִי בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ וַתִּלְחֲצֵנִי אֶל חָזֶהָ בְּכֹחַ רַב כָל כַּךְ, שֶׁנֶּחְנַקְתִּי כִּמְעַט. אַחַר כַּךְ הֶחֱזִיקָה בְּכַפַּי, לָחֲצָה וְהֵנִיעָה אוֹתָן, וּדְמָעוֹת שֶׁל שִׂמְחָה נָזְלוּ מֵעֵינֶיהָ. זְמָן רַב נִשְׁקָה וַתְּחַבְּקֵנִי עוֹד.

– אֵינְךָ דּוֹמֶה כְלָל לְאִמְּךָ, אַךְ אַחַת הִיא, יַלְדִּי הַיָּקָר, – דִּבְּרָה, – אֵלִי, כַּמָּה שְׂמֵחָה אֲנִי לִרְאוֹתְךָ. נְכוֹנָה אֲנִי לַחֲנֹק אוֹתְךָ בִּזְרוֹעַי… יְלָדִים, הֲרֵי זֶה בֶּן דּוֹדַתְכֶם תָּם. הוֹשִׁיטוּ לוֹ אֶת יְדֵיכֶם וּבָרְכוּ אוֹתוֹ בְשָׁלוֹם, – פָּנְתָה אֶל הַתִּינוֹקוֹת, שֶׁנִּשְׁקְפוּ מֵאַחֲרֵי שִׂמְלָתָהּ.

אַךְ הַיְלָדִים הִבִּיטוּ זוֹעֲפִים, בְּשִׂימָם אֶת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם לְתוֹך פִּיּוֹתֵיהֶם.

– אֱלִישֶׁבַע, מַהֲרִי וְשִׂימִי לְפָנָיו אֹכֶל. אַתָּה הִנְּךָ, וַדַּאי, רָעֵב מְאֹד?

אֲנִי עָנִיתִי שֶׁסָּעַדְתִּי בָאֳנִיָּה, וְעַל כֵּן הִנְּנִי שָׂבֵעַ לְגַמְרִי. אַךְ דִּבַּרְתִּי שֶׁקֶר: הָיִיתִי רָעֵב מְאֹד. הִיא אָחֲזָה בְּיָדִי וַתְּנַהֲלֵנִי אֶל הַבַּיִת, וְהַיְּלָדִים רָצוּ אַחֲרֶיהָ. שָׁם הוֹשִׁיבַתְנִי עַל כִּסֵּא שֶׁל תֶּבֶן, וַתֵּשֶׁב לְמוּלִי עַל סַפְסָל קָטָן. וּפֹה הִתְחִילָה שׁוּב לוֹחֶצֶת אֶת כַּפַּי, מִתְבּוֹנְנָה בְּפָנַי, וּלְסוֹף אָמְרָה:

– סוֹף כָּל סוֹף יְכוֹלָה אֲנִי לִרְאוֹת אוֹתְךָ כְּאַוַּת נַפְשִׁי, וְכַמָּה עָרְגָה נַפְשִׁי לַזֶּה בְמֶשֶׁךְ יָמִים וְשָׁנִים אֲרֻכִּים! אַךְ מַדּוּעַ אֵחַרְתָּ כַּךְ? זֶה יוֹמַיִם אָנוּ מְחַכִּים לְבוֹאֲךָ, הֲקָרָה אֵיזֶה מִקְרֶה לָאֳנִיָּה?

– כֵּן, גְּבִירָה, – הָאֳנִיָּה…

– הֶרֶף, יַקִּירִי, אַל תִּקְרָא לִי גְבִירָה. קְרָא לִי פָּשׁוּט: דּוֹדָה סַאלִיָה. וּמַה אֵיפֹה⁸ קָרָה לָאֳנִיָּה? עַל הַשְּׁאֵלָה הָאַחֲרוֹנָה הָיָה קָשֶׁה לַעֲנוֹת, כִּי לֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן צְרִיכָה הָיְתָה הָאֳנִיָּה לָבֹא. עַל כֵּן עָנִיתִי פָּשׁוּט:

– הַצִּילֵינְדֶר הִתְפַּקַּע.

– אֵל רַחֲמָן! הֲקָרָה אָסוֹן לְאִישׁ?

– לֹא, רַק כּוּשִׁי אֶחָד נֶהֱרַג.

– תּוֹדָה לָאֵל, אֶפְשָׁר הָיָה לְאָסוֹן גָּדוֹל מִזֶּה. כֵּן, וּמַה אֵיפוֹא חָפַצְתִּי לְהַגִּיד. דּוֹדְךָ הָיָה הוֹלֵךְ יוֹם יוֹם הָעִירָה לְקַבֵּל אֶת פָּנֶיךָ. גַּם עַכְשָו הִנֵּהוּ שָׁם, וּמְחַכָּה אֲנִי לוֹ בְכָל רֶגַע שֶׁיָּבֹא. אוּלַי פָּגַשְׁתָּ אוֹתוֹ בַּדֶּרֶךְ? אִישׁ זָקֵן בַּעֲלִי…

– לֹא, לֹא, אֲנִי לֹא רָאִיתִי אִישׁ. אַךְ בָּאָה הָאֳנִיָּה, וַאֲנִי יָצָאתִי לַדֶּרֶךְ. וּמִפְּנֵי שֶׁהַחֹם הָיָה גָדוֹל, עַל כֵּן שָׁכַבְתִּי לָנוּחַ בַּיַּעַר וָאִישָׁן. שְׁאוֹן אוֹפָנִּים שֶׁל עֲגָלָה הֱעִירַנִי וָאֵלֵךְ הֲלוֹם. וְאֶפְשָׁר שֶׁבַּעֲגָלָה הַהִיא הָיָה דוֹדִי?

– אֶפְשָׁר מְאֹד, כַּמָּה זְמָן עָבַר מֵאָז?

– אֶל נָכוֹן לֹא יָדַעְתִּי, אַךְ וַדַּאי שָׁעָה אַחַת.

– אֲבָל מָה הַדָּבָר? אַיֵּה חֲפָצֶיךָ? אוּלַי צָרִיךְ לִשְׁלוֹחַ וּלְהֲבִיאוֹ?

– מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הַחֹם גָּדוֹל, עָזַבְתִּי אֶת צִקְלוֹנִי בַּיַעַר. אַךְ אַל תִדְאָגִי נָא, דּוֹדָתִי, אֲנִי הֶחְבֵּאתִי אוֹתוֹ הֵיטֵב, וָאָשִׂים אוֹת, שֶׁעַל פִּיהוּ אֶמְצָא אוֹתוֹ.

– אָז תִּהְיֶה נֶאֱלָץ לָלֶכֶת אַחֲרָיו בְּעַצְמְךָ.

כִּמְעַט שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי מַה שֶּׁאֲנִי עוֹנֶה. נַפְשִׁי תָאֲוָה לְמַהֵר וּלְהַפְנוֹת אֶת הַיְלָדִים הַצִּדָּה, כְּדֵי לְהִוָּדַע מִפִּיהֶם מִי הִנְּנִי פֹּה. אַךְ אִי אֶפְשָׁר הָיָה גַם לָחְשׁוֹב עַל אֹדוֹת הַדָּבָר. מִיסִיס פֶּילְפְּס פִּטְפְּטָה בְלִי הֶרֶף. פִּיהָ עָבַד כְּטַחֲנָה שֶׁל רוּחַ. פִּתְאֹם הִתְנוֹדְדָה:

– מָה הַדָּבָר! אָנֹכִי הִשְׁתַּבַּעְתִּי בְּפִטְפּוּט, עַד שֶׁשָּׁכַחְתִּי לִשְאֹל אֶת פִּיךָ עַל אֹדוֹת אֲחוֹתִי וְעַל אֹדוֹת כָּל קְרוֹבֵינוּ. הָבָה, נַעַר, סַפֵר בִּפְרָטוּת עַל אֹדוֹת כֹּל, כֵּיצַד הֵם חַיִּים, מָה הֵם עוֹשִׂים, מַה מָּסְרוּ לִי עַל יָדֶךָ? סַפֵּר אֵיפוֹא, הַכֹּל, עַד הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה, אַל תִּשְׁכַּח מְאוּמָה.

זֵעָה קָרָה הִתְפָּרְצָה עַל גּוּפִי מִן הַשְּׁאֵלוֹת הָאֵלֶּה.

הִנֵּה בָאתִי בַּמֵּצָר. עַד עַתָּה הוֹשִׁיעוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם, וְהַפַּעַם רָאִיתִי, שֶׁלֹּא אֵחָלֵץ עוֹד. כְּמוֹ דָּג מוּצָא מִן הַמַּיִם פּוֹתֵחַ אֶת פִּיו אֵין אוֹנִים, כֵּן אִמַּצְתִּי אֶת כֹחַ מֹחִי, בְּבַקְּשִׁי לִמְצֹא אֵיזֶה מוֹצָא. וּבְשָׁעָה שֶׁחָפַצְתִּי כְבָר לִפְתּוֹחַ אֶת פִּי וּלְגַמְגֵּם אֵיזוֹ מִלִּים בְּטֶרֶם אָשִׂים פְּעָמַי לַדֶּרֶךְ הַמְּלֵאָה חַתְּחַתִּים, וְהִנֵּה חָטְפָה אֶת יִדי, הֲדָפַתְנִי אֶל מֵעֵבֶר הַמִּטָּה וַתֹּאמַר:

– הִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ! כְּפֹף אֶת רֹאשְׁךָ לְמַטָּה, שֶׁלֹּא תִהְיֶה נִרְאֶה. הִנֵּה אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׂחָק. יְלָדִים, אַל תּוֹצִיאוּ הֶגֶה עַל אֹדוֹת תָּם, פֶּן אֶגְמֹל לָכֶם!…

וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי בַּמַּאֲרָב מְפַחֵד לִשְׁאֹף רוּחַ, וְרַק חִכִּיתִי לָרֶגַע שֶׁיִּרְעַם הָרָעַם.

כְּשֶׁנִּכְנַס הַזָּקֵן הַחַדְרָה, הוֹצֵאתִי בְּכָל זֹאת אֶת רֹאשִׁי, כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתוֹ. מִיסִיס פֶילְפְּס קָפְצָה עָלָיו:

– וּמָה, הֲבָא?

– לֹא, – עָנָה הַלָּז.

– אֵלִי, אֵלִי, מַה זֶּה קָרָה לוֹ? – אַתְּ שׁוֹאֶלֶת שְׁאֵלָה, שֶׁאֵין לִי תְשׁוּבָה עָלֶיהָ. בְּאֶמֱת הִנְנִי מַתְחִיל גַּם בְּעַצְמִי לִדְאֹג לוֹ.

– לִדְאֹג? וַאֲנִי בִּינָתִי אָבְדָה כְבָר, בְּבַקְּשִׁי פִתְרוֹנִים לַחִידָה הַזֹּאת. וַדַּאי שֶׁעָבַרְתָּ עַל פָּנָיו, וְהוּא עַל פָּנֶיךָ, וְלֹא הִכַּרְתֶם זֶה אֶת זֶה. אֲנִי, אֲפִילוּ, הִנְנִי מַרְגֶּשֶׁת כִּי כֵן הַדָּבָר.

– הוֹי, זְקֵנָה, אַל תּוצִיאִי אוֹתִי מִדַּעְתִּי. גַם בְּלַאו הָכִי אָבְדָה בִינָתִי מִדְּאָגָה. אַךְ אֲנִי לֹא עָבַרְתִּי עַל פָּנָיו, יוֹדֵעַ אֲנִי אֶת הַדָּבָר הֵיטֵב. נוֹרָא הַדָּבָר, סַאלְיָּה, נוֹרָא. רַעְיוֹן עוֹלֶה עַל לִבִּי, שֶׁאָסוֹן קָרָה לָאֳנִיָּה.

– הָהּ, סֵילַס, הַבֵּט אֶל הַדֶּרֶךְ, נִדְמֶה שֶׁהֵלֶךְ שָׁם…

הוּא קָפַץ אֶל הַחַלּוֹן, וְעַכְשָׁיו הִגִּיעָה הַשָּעָה, שֶׁעָמְלָה כָל כַּךְ בַּהֲכָנָתָהּ. הִיא חָטְפָה אוֹתִי מְהֵרָה בְּצַוְארוֹנִי וַתִּסְחֲבֵנִי אֶל אֶמְצַע הַחֶדֶר, וּכְשֶׁהָפַךְ בַּעֲלָהּ אֶת פָּנָיו, עָמְדָה כְבָר מַזְהִירָה, צוֹחֶקֶת וַאֲדֻמָּה כְלַהֲבַת אֵשׁ, וַאֲנִי עַל יָדָהּ, אֻמְלָל כְּכֶלֶב שָרוּי בַּמַּיִם שֶאָזְנָיו וּזְנָבוֹ תְלוּיִים לְמַטָּה.

– מִי הוּא זֶה, אֲשֶׁר שָׁלַח לָנוּ אֱלֹהִים? – שָׁאַל וַיִּתְבּוֹנֵן בִּי.

– וּמַה דַּעְתְּךָ – מִי הוּא זֶה?

– כֵּיצַד אוּכַל לָדַעַת? שׁוּם הַשָּׂגָה אֵין לִי. וּמִי הוּא, סוֹף סוֹף?

– תָּם סוּאֶיר הוּא, יְדִידִי.

כְּמוֹ רַעַם הֲמָמָנִי. סוּאֶר! אַךְ בְּטֶרֶם הִסְפַקְתִּי לִשְׁאֹף רוּחַ, וְהַזָּקֵן חֲטָפַנִי וְהִתְחִיל לוֹחֵץ אֶת כַּף יָדִי בְּלִי סוֹף. וְאִשְׁתּוֹ רָקְדָה סְבִיבוֹ מִשִּׂמְחָה, כְּגוֹן הוֹדוֹת, צָחֲקָה, בָּכְתָה וּכְמוֹ בָרָד שֶׁל יְרִיעוֹת נִשְפְּכוּ עָלַי הֲמוֹן שְאֵלוֹת פַּעַם מִצַּד זֶה וּפַעַם מִצַּד זֶה: עַל אֹדוֹת הַדּוֹדָה פּוֹלִי, עַל אֹדוֹת סִיד, עַל אֹדוֹת מֶרִי וְרַבִּים אֲחֵרִים.

אַךְ כָּל שִׂמְחָתָם כְּאַיִן הָיְתָה לְנֶגֶד שִמְחָתִי. לְסוֹף נוֹדַע לִי, מִי אֲנִי. כְּשָׁעָה שְלֵמָה הִקִּיפוּנִי בִּשְׁאֵלוֹת, עַד שֶׁלְּשׁוֹנִי הִתְחִילָה אֲפִילוּ כוֹאֶבֶת בַּעֲנוֹתִי. וְכָל כַּך הִרְבֵּיתִי לְסַפֵּר לָהֶם עַל אֹדוֹת מִשְפַּחְתִי, כְלוֹמַר עַל אֹדוֹת מִשְׁפַּחַת תָּם סוּאֶיר, שֶׁהָיָה הָחוֹמֶר מַסְפִּיק בִּשְבִיל שֵשׁ מִשְׁפָּחוֹת בְּמֶשֶךְ שֵׁשׁ שָׁנִים.

הִרְגַּשְתִּי אֶת עַצְמִי כְּדָג בְּתוֹךְ הַמָּיִם. נָעַם לִי מֹאד לְהֵרָאוֹת כְּתָם סוּאֶיר. כְּבָר הִתְחַלְתִּי מִתְרַגֵּל בְּתַפְקִידִי, וְהִנֵּה פִתְאֹם הִגִּיעָה לְאָזְנַי שְׁרִיקַת אֳנִיָּה בָאָה, אָז עָלָה הָרַעְיוֹן עַל לִבִּי: וּמָה אִם תָּם, תָּם הָאֲמִתִּי, יָבֹא בָּאֳנִיָּה זוֹ, יִכָּנֵס הֵנָּה, וּבְטֶרֶם אַסְפִּיק לָתֵת לוֹ אוֹת, יִקְרָאֵנִי בְשְׁמִי? אָז אָבַדְתִּי. מִפַּחַד פָּרְצָה זֵעָה עַל מִצְחִי. לֹא. כַּדָּבָר הַזֶה הָיֹה לֹא יִהְיֶה. עָלַי לְמַהֵר לִקְרָאתוֹ וּלְהוֹדִיעַ לוֹ מֵרֹאשׁ עַל אֹדוֹת כָּל הַקּוֹרוֹת.

אָמַרְתִּי לָהֶם, שֶׁעָלַי לְמַהֵר וְלָקַחַת אֶת כֵּלַי, שֶׁמָּא יֹאבְדוּ. הַזָקֵן חָפֵץ דַּוְקָא לְלַוֹּתֵנִי, אַךְ אֲנִי הוֹדֵיתִי לוֹ, וָאֲבַקֵּשׁ שֶׁיִּתֵן לִי סוּס, וּלְעֹנֶג גָּדוֹל יִהְיֶה לִי, כְּשֶׁאֶהְיֶה נוֹהֵג אֶת הַסּוּס בְּעַצְמִי, וְזוּלַת זֹאת, אֵין כְּדַאי שֶׁיִּסַּע בַּדֶּרֶךְ בְּשֶׁלִּי בְּיוֹם חַם כָּזֶה. לְסוֹף הִסְכִּים וַאֲנִי נָסַעְתִּי.

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וְאֶחָד

הִנֵּה כִי כֵן נָסַעְתִּי בַּעֲגָלָה הָעִירָה. בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ פָּגַשְׁתִּי עֲגָלָה אַחֶרֶת. וְאֶת מִי רָאִיתִי בָהּ? אֶת תָּם. אֶת תָּם חֲבִיבִי יַקִּירִי. אֲנִי קָרָאתִי: “עֲמוֹד!” הוּא עָמַד אַךְ כְּשֶׁרָאָה אוֹתִי, פָתַח אֶת פִּיו וּכְאִלּוּ נִדְהַם מִתִּמָּהוֹן. אַחַר כַּךְ בָּלַע אֶת רֻקּוֹ פַעֲמַיִם וְשָׁלֹשׁ, כְּאִלּוּ נִחַר גְּרוֹנוֹ, וְהִתְחִיל בְּקוֹל רוֹעֵד וּמִתְחַנֵּן:

– דּוֹמֶה, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא גָרַמְתִּי לְךָ רָעָה, הִיק פִּין. גַּם אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת הַדָּבָר הֵיטֵב. תָּמִיד הָיִיתִי רֵעַ לְךָ. מַדּוּעַ זֶה בָּאתָ מֵעוֹלַם הָאֱמֶת לְבַהֲלֵנִי?

– מַה זֶּה אַתָּה מְדַבֵּר? – אָמַרְתִּי לוֹ, – כֵּיצַד אֶפְשָׁר שֶׁאָבֹא מֵעוֹלַם הָאֱמֶת, אִם לְגַמְרִי לֹא מַתִּי?

קוֹלִי הִרְגִּיעַ אוֹתוֹ קְצָת, אַךְ הוּא הוֹסִיף בְּכָל זֹאת:

– אָנָא, אַל תְּרַמֵּנִי, שִׂים יָדְךָ עַל חָזֶךָ. אֱמֹר לִי: לֹא רוּחַ אָתָּה?

– עַל הֵן צִדְקִי, לֹא.

– אֲנִי… אֲנִי… עַכְשָׁו אֲנִי מְחֻיָּב לְהַאֲמִין לָךְ, אַךְ לֹא אָבִין אֶת כָּל זֶה. וּבְכֵן אֵיפֹא לֹא נִרְצַחְתָּ אָז?

– גַּם לֹא עָלָה עַל דַּעְתִּי. צְחוֹק עָשִׂיתִי לָהֶם כְּדֵי לְהֵחָלֵץ מֵהֶם. עֲבוֹר אֶל עֶגְלָתִי וּמֻשֵּׁנִי, אָז תִּוָּכַח, שֶׁיֵּשׁ לִי גַּם עֲצָמוֹת גַּם עוֹר.

הוּא עָשָׂה כַעֲצָתִי, וְכָל כַּךְ מְאֻשָׁר הָיָה לִרְאוֹתֵנִי, שֶׁלֹּא יָדַע מַה לַעֲשׂוֹת מִשִּׂמְחָה. בְּכָל זֹאת חָפֵץ לָדַעַת עַל אֹדוֹת הַמְּאוֹרָע. שֶׁהֲרֵי כָל כַּךְ סוֹדִי הָיָה – מַמָּשׁ לְפִי טַעֲמוֹ. הִבְטַחְתִּי לְמַלֵּא אֶת חֶפְצוֹ אַחַר כַּךְ, וּלְעֵת עַתָּה הִפְנֵיתִי אוֹתוֹ הַצִּדָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע הָרַכָּב וָאֲסַפֵּר לוֹ עַל אֹדוֹת הַמַצָּב הַקָּשֶׁה שֶׁאֲנִי נָתוּן בּוֹ עַכְשָׁו וָאֲבַקְּשֵׁהוּ לִמְצֹא תַחְבֻּלָה. הוּא בִּקֵּשׁ לָחְשׁוֹב רְגָעִים אֲחָדִים, שֶׁבְּסוֹפָם הוֹדִיעֵנִי בְשָׂשׂוֹן, שֶׁמָּצָא תַחְבֻּלָּה, וְהִיא יָפָה מְאֹד.

– הִנֵּה מַה שֶּׁעָלֶיךָ לָעֲשׂוֹת: קַח אֶת צִקְלוֹנִי תוֹךְ עֶגְלָתְךָ, כְּאִלּוּ שֶׁלְּךָ הוּא, וְסַע שָׁמָּה. אַךְ אַל תְּמַהֵר, שֶׁלֹא תָּבֹא בְטֶרֶם מוֹעד. כַּחֲצִי שָׁעָה אַחֲרֵי בּוֹאֲךָ אָבֹא גַּם אָנִי. אַתָּה הַעֲמֵד פָּנִים, כְּאִלּוּ אֵינְךָ מַכִּיר בִּי. וְרָאִיתָ מַה שֶּׁיִּהְיֶה אַחַר כַּךְ.

– כָּל זֶה טוֹב מֹאד, – עָנִיתִי, – אַךְ יֵשׁ פֹּה דְבָרִים בְּגוֹ, שֶׁאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ אוֹתָם זוּלָתִי. אֵצֶל קְרוֹבֶיךָ נִמְצָא כּוּשִׁי, שֶׁאֲנִי חָפֵץ לְהוֹצִיאוֹ לָחֹפֶשׁ. דְּזשִים, דְּזשִים הַזָּקֵן שֶׁל מִיס וַטְסוֹן, הֲלֹא יְדַעְתָּהוּ.

– כֵּיצַד! – קָרָא – דְּזשִים הַזָּקֵן פֹּה?

הוּא הִשְׁתַּקַּע שׁוּב בְּמַחֲשָׁבוֹת.

– יָדַעְתִּי אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיךָ, – הוֹסַפְתִּי אֲנִי, – אַתָה חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה מְגֻנֶּה וְשָׁפָל. וּמַה בְּכָךְ, הֲרֵי אֲנִי אִישׁ שָפָל וּמְגֻנֶּה וְחָפֵץ אֲנִי לְשַׁחְרְרוֹ. אַתָּה רַק הַבְטַח לִי, שֶׁלֹּא תְגַלֶּה אֶת סוֹדִי, תָּם!

עֵינָיו הִתְלַהֲטוּ.

– לְגַלּוֹת סוֹדְךָ? אֲנִי אֱעֶזֹר לְךָ לְשַׁחְרֵר אֶת דְּזשִים, – אָמָר.

אֲנִי נִדְהַמְתִּי, כְּאִלּוּ יָרוּ לְתוֹךְ אָזְנִי. לֹא הֶאֱמַנְתִּי לְמִשְמַע אָזְנַי, כִּי לֹא יְאֻמַן הַדָּבָר. אַךְ מוֹדֶה אֲנִי, עֶרְכּוֹ שֶׁל תָּם סוּאֶיר נָפַל בְּעֵינַי, וַאֲנִי הִצְטָעַרְתִּי עַל זֶה. כֵּיצַד? תָּם סוּאֶיר בֶּן הוֹרִים נִכְבָּדְים וְהוּא גוֹנֵב כּוּשִים?

– אִי אֶפְשָׁר הַדָּבָר. אַתָּה מְשַׁטֶּה בִי!

– גַּם לֹא עָלָה עַל לִבִּי לְשַׁטּוֹת, אֲנִי מְדַבֵּר בְּתֹם לִבִּי, הִיק!

– טוֹב אֵפוֹא, מְשַׁטֶּה אַתָּה, אִם לֹא, אַךְ זְכוֹר, שֶׁכְּשֶׁתָּסֹב הַשִּׂיחָה אֹדוֹתָיו, אָז גַּם אֲנִי גַם אַתָּה – כְּלוּם לֹא שָמַעְנוּ אֲפִילוּ אֹדוֹתָיו.

כֹּה חָרַצְנוּ. וַנַּעֲבֵר אֶת הַצִּקְלוֹן אֶל עֶגְלָתִי וַנִּסַּע אִישׁ לְעֶבְרוֹ. מוּבָן, שֶׁתֵּכֶף שָׁכַחְתִּי כִי עָלַי לִנְסוֹעַ לְאַט, כְּדֵי שֶׁלֹּא אָבֹא בְטֶרֶם מוֹעֵד, וָאַקְדֵּם לָבֹא כַּחֲצִי שָׁעָה קֹדֶם. בַּעַל הָאֲחֻזָּה הַזָּקֵן עָמַד בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לְיַד הַפֶּתַח.

– אָכֵן, הֲרֵי זֶה פֶלֶא, – קָרָא. – מִי הִגִּיד, שֶׁסּוּסָתִי הַזְּקֵנָה מֻכְשָׁרָה לִגְּבוּרוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה. עַכְשָו לֹא אֶמְכְּרֶנָּה גַם בְּמֵאָה דוֹלַר. וְהָיָה זְמָן שֶׁחָפַצְתִּי לְמָכְרָהּ בַּחֲמִשָׁה עָשָׂר. הַבִּיטוּ. הֲלֹא גַם זֵעָה אֵין עָלֶיהָ. אָכֵן, נִפְלָא הַדָּבָר!

וּבְעָזְרוֹ לִי לָרֶדֶת מֵעַל הַעֲגָלָה נָד בְּרֹאשׁוֹ כָל הָעֵת. בַּעַל נֶפֶשׁ נְדִיבָה הָיָה בַּעַל אֲחֻזָּה זֶה. אַךְ אוֹתִי לֹא הִפְלִיא הַדָּבָר כְּלָל: זוּלַת מַה שֶּׁהָיָה בַּעַל אֲחֻזָּה, הָיָה עוֹד מַטִּיף. בְּכַסְפּוֹ בָּנָה בֵית תְּפִלָּה שֶׁל עֵץ, הִטִּיף שָׁם, גַּם בֵּית סֵפֶר בָּנָה, וְהָיָה מוֹרֶה שָׁם לִילָדִים בְּלִי קַבֵּל בִּשְׂכָרוֹ אַף אֲגוֹרָה אַחַת. בְּאֶרֶץ הַדָּרוֹם מְרֻבִּים בַּעֲלֵי אֲחֻזּוֹת כָּאֵלֶּה. מִנְהָג הוּא. לְאַחֲרֵי חֲצִי שָׁעָה בָא תָּם סוּאֶיר. אַךְ בְּעוֹדוֹ רָחוֹק כַּחֲמִשָּׂה עָשָׂר מֶטֶר, רָאֲתָה אוֹתוֹ כְבָר הַדּוֹדָה סַאלִיָּה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתִּקְרָא:

– אִישׁ בָּא. מִי הוּא? זָר לְגַמְרִי דְּזשִימִי, – פָּנְתָה לְאַחַת הַיְלָדוֹת – רוּצִי אֶל אֱלִישֶׁבַע וְהַגִּידִי לָהּ, שֶׁתָּבִיא עוֹד קַעֲרַת מָרָק.

כֻּלָּם קָפְצוּ אֶל הַדֶּלֶת, – אִישׁ זָר בַּמָּקוֹם הַזֶּה – מְאוֹרָע הוּא וּמִתְעַנְיְנִים בּוֹ יוֹתֵר מִן הַקַּדַּחַת הַצְּהֻבָּה.

תָּם רַק הִתְחִיל מִתְקָרֵב אֶל הַפֶּתַח, וְעֶגְלָתוֹ רָקְדָה כְבָר לָשׁוּב הָעִירָה. תָּם הָיָה לָבוּשׁ יָפֶה, וְהַחֶבְרָה הָרַבָּה שֶׁהָיְתָה נְכוֹנָה לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרָיו, הֵפִיחָה בּוֹ רוּח עֹז. בְּגַאֲוָה וּבַחֲשִׁיבוּת נִפְרָזָה נִגַּש אֶל בַּעַל הַאֲחֻזָּה, הֵסִיר אֶת כּוֹבָעוֹ, כְּאִלּוּ הָיָה מְשַׁמֵּשׁ כִּסּוּי לְאַרְגָּז שֶׁנִּמְצְאָה בְּתוֹכוֹ צִפֹרֶת יְקָרָה, וַיַבִּיעַ בִּמְתִינוּת:

– הֲמִתְכַּבֵּד אֲנִי לְדַבֵּר עִם הָאָדוֹן אַרְטְשִׁיבַּלְד נִיקוֹלְס?

– לֹא, חֲבִיבִי, לְצַעֲרִי, לֹא אֲנִי הוּא. הַרַּכָּב טָעָה. אֲחֻזָּתוֹ שֶׁל נִיקוֹלְס נִמְצָאָה בְּמֶרְחַק שְׁלֹשָׁה מִילִים מִזֶּה. אַךְ לֹא כְלוּם, הִכָּנֵס הַבַּיְתָה, בּוֹאָה.

– הַרַכָּב הִנֵּהוּ כְבָר רָחוֹק, לֹא אוּכַל אַשִּׂיגֵהוּ…

– אָכֵן, הוּא עָבַר, אַךְ אַתָּה הִכָּנֵס אֵלֵינוּ, בְּנִי. אַחַר הַסְעֻדָּה נִרְתֹּם אֶת הָעֲגָלָה וַהֲבִיאֹנוּךָ אֶל נִיקוֹלְס.

– אוֹי, לְעוֹלָם לֹא אַרְשֶׁה לְעַצְמִי לְהַטְרִיד אֶתְכֶם כָּךְ. שְׁלֹשָׁה מִילִים מָה הֵם לִי. לֹא כְּלוּם.

– אָנָא, – אָמְרָה הַדּוֹדָה מֵאֵלֶיהָ, – לֹא טִרְדָה הִיא לָנוּ, לְהֶפֶךְ, רַק עֹנֶג לְבָד. עָלֶיךָ לְהִשָּׁאֵר. הֵן לֹא קָרוֹב הַמָּקוֹם. שְׁלֹשָּׁה מִילִים שְלֵמִים בְּדֶרֶךְ מְלֵאָה אָבָק, כִּרְאוֹתִי שֶׁאִישׁ מִתְקָרֵב, צִוֵּיתִי כְבָר לְהָכִין עוֹד קְעָרָה. וּבְכֵן הַכֹּל כְּסֵדֶר. בּוֹאָה, וְהַרְגֵּשׁ אֶת עַצְמְךָ כְּאִלּוּ בְבֵיתְךָ אַתָּה.

תָּם סֵרֵב עוֹד זְמַן מָה, אַחַר כַּךְ הוֹדָה בְּנִמּוּס וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ, וְנִכְנַס הַחֶדְרָה. בִּשְּעַת הַסְּעֻדָּה הִרְבָּה לְפַטְפֵּט עַל אֹדוֹת עַצְמוֹ, וְעַל אֹדוֹת מַסָּעוֹ.

– כָּל זֶה טוֹב וְיָפֶה, – אָמַרְתִּי בְלִבִּי, – אַךְ כֵּיצַד יַעֲזֹר לִי לָצֵאת מִן הַמֵּצַר? לֹא אָבִין.

– פִּתְאֹם בְּאֶמְצַע הַשִּׂיחָה קָפַץ וַיִּשַּׁק לְדוֹדָה סַאלִיָּה בְּעֶצֶם פִיהָ. אַחַר כַּךְ נִשְׁעַן בַּחֲשִׁיבוּת עַל גַּב הַכִּסֵּא, כְאִלּוּ מְאוּם לֹא קָרָה וַיּוֹסֶף לָשִּׂיחַ עִם הַיְלָדִים. כִּנְשׁוּכַת עַקְרָב קָפְצָה הַדּוֹדָה סַאלִיָּה, נִגְּבָה פַּעֲמַיִם אֶת פִּיהָ בְּשַׁרְוֻּלָהּ וַתִּתְנַפֵּל עַל תָּם.

– הוֹי, בֶּן מֵבִישׁ, כְּלַבְלֵב עַז פָּנִים!

וְהוּא הִתְחַפֵּשׂ כְּנֶעֱלָב

– גְּבִירָה רַבַּת חֶסֶד הֲרֵינִי מִשְתּוֹמֵם.

– אַתָּה מִשְׁתּוֹמֵם? מַה תֹּאמְרוּ לָזֶה? בְּעֹנֶג רַב הָיִיתִי לוֹקַחַת מַקֵּל… כֵּיצַד הֵעַזְתָּ לְנַשֵּק לִי? וְכִי מֶה חָשַׁבְתָּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה?

אַךְ תָּם עָנָה בִּתְמִימוּת:

– מֶה חָשַׁבְתִּי? הֲרֵינִי מַבְטִיחֵךְ, שֶׁשׁוּם רַעְיוֹן רַע לֹא עָלָה עַל לִבִּי. אֲנִי… אֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁהַדָּבָר יִנְעַם לָךְ… כֹּה אָמְרוּ לִי.

– מִי אָמַר לְךָ? כְּלוּם יֵשׁ עוֹד כָּמוֹךָ שׁוֹטֶה וּמְשֻׁגָּע?

– הַכֹּל אָמְרוּ…

הִיא לֹא יָכְלָה סְבוֹל עוֹד. עֵינֵיהָ יָרוּ זִיקִים. אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הִתְרוֹצְצוּ כְמוֹ מִתּוֹךְ שָׁבָץ. נִדְמֶה שֶׁהִיא נְכוֹנָה לְנַקֵּר אֶת עֵינָיו.

בְּקוֹל צָרוּד לְגַמְרִי קָרְאָה:

– מִי הֵמָּה, הַכֹּל? תֵּכֶף תִּקְרָא אוֹתָם בְּשֵׁם, אוֹ שֶׁאֵצֵא מִדַּעְתִּי.

תָּם קָפַץ מִמְקוֹמוֹ, וּכְמוֹ נָבוֹךְ וּבְקוֹל בּוֹכִים כִּמְעַט פָּנָה אֵלַי וַיִּשְׁאַל:

– וְאַתָּה, תָּם. כְּלוּם לֹא חָשַׁבְתָּ שֶׁהַדּוֹדָה סַאלִיָּה תִפְתַּח אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ לִקְרָאתִי וַתִּקְרָא: “סִיד סוּאֶיר!”

– אֵלִי, אֵלִי! סִיד! – קָרְאָה הָאִשָּׁה וַתָּרָץ אֵלָיו. – הוֹי, רַמָּאִי. הַאֻמְנָם מֻתָּר לְהָתֵל כַּךְ בַּדּוֹדָה הַזְּקֵנָה?

וּבַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חִבְּקָה אוֹתוֹ וְנָשְׁקָה לוֹ. וְכַאֲשֶׁר שָׁקְטָה הַמְּהוּמָה אָמְרָה:

– הִנֵּה שִׂמְחַת פִּתְאֹם. אֲנַחְנוּ חִכִּינוּ לְתָם לְבַדּוֹ. וְגַם הָאָחוֹת פּוֹלִי כוֹתֶבֶת רַק עַל אֹדוֹת תָּם. כֵּיצַד בָּאתָ אַתָּה הֲלוֹם?

– אָכֵן, כָּל הָעֵת דִּבְּרוּ, שֶׁיִּסַּע רַק תָּם לְבַדּוֹ, אַךְ אֲנִי הִרְבֵּיתִי לְבַקֵּשׁ כָּל כַּךְ, שֶׁבַּרֶגַע הָאַחֲרוֹן כְּבָר נָתְנָה הַדּוֹדָה גַּם לִי לִנְסוֹעַ. וּבְשִׁבְתֵּנוּ בָּאֳנִיָּה, הֶחְלַטְנוּ אֲנִי וְתָם לְהָכִין לָכֶם סוּרְפְּרִיז. צָרִיךְ הָיָה, שֶׁהוּא יָבֹא הָרִאשׁוֹן, וַאֲנִי – כַּחֲצִי הַשָּׁעָה אַחֲרָיו. אָכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה אֵין מְקַבְּלִים אֶת הַזָּרִים בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.

– בִּשְׁבִיל נְעָרִים עַזֵּי פָּנִים וַדַּאי שֶׁאֵין מָקוֹם בְּבֵיתֵנוּ, סִיד, כְּדַאי אַתָּה שֶׁיִּצְרְמוּ אוֹתְךָ עוֹד אֶת אָזְנֶיךָ. אֶפֶס שְמֵחָה אֲנִי וּמְאֻשָּׁרָה לִרְאוֹתְכֶם, אֶת שְנֵיכֶם, הַשּוֹבָבִים, בְּבֵיתִי.

אֲנַחְנוּ אָכַלְנוּ אֶת הָאֲרֻחָה תַחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם בֵּין הַבַּיִת וּבֵין בֵּית הַמְּבַשְּׁלִים. כָּל כַּךְ רַבּוּ הַמַּטְעַמִּים וְהַמַּשְׁקִים עַל הַשֻּׁלְחָן, שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקִים בִּשְבִיל שֶבַע מִשְׁפָּחוֹת כְּמוֹ אֵלֶּה; וְכָל הַמַּאֲכָלִים חַמִּים וְרַעֲנַנִּים.

הַדּוֹד סִילַאס קָרָא אֶת הַתְּפִלָּה בְּרֶגֶשׁ, אַךְ יִרְאָתִי, פֶּן תִּצְטַנֵּן הָאֲרֻחָה בְּטֶרֶם יִגְמֹר אֶת תְּפִלוֹתָיו, הָיְתָה יִרְאַת שָׁוְא: הַמַּאֲכָלִים הָיוּ חַמִּים וַעֲרֵבִים מְאֹד.

אַחֲרֵי הָאֲרֻחָה הִתְחִילוּ שִׂיחוֹת אֵין קֵץ. אֲנִי וְתָם הָיִינוּ זְהִירִים כָּל הָעֵת; אַךְ אִישׁ לֹא דִבֶּר דָּבָר עַל אֹדוֹת הַכּוּשִׁי הֶעָלוּב, וַאֲנַחְנוּ יָרֵאנוּ לְדַבֵּר אֹדוֹתוֹ, שֶׁלֹּא נִפֹּל בַּפָּח. אֲנִי וְתָם כָּלוּ עֵינֵינוּ מִיַּחֵל לְרֶגַע שֶׁנִּשָּׁאֵר לְבַדֵּנוּ, כְּדֵי לְהִתְיָעֵץ יַחְדָּו. הוֹדַעְנוּ לְבַעֲלֵי הַבַּיִת, שֶׁעָיַפְנוּ מְאֹד מִן הַדֶּרֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים הֶאֱמִינוּ לָנוּ, בֵּרְכוּנוּ לְשָׁלוֹם וַיִּשַׁלְּחוּנוּ.

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם

כְּשֶׁבָּאנוּ אֶל מִשְׁכָּבֵנוּ יָשַׁבְנוּ עָלָיו וְהִתְחַלְנוּ מְסַפְּרִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ עַל אֹדוֹת כָּל מְאוֹרְעוֹתֵינוּ. אַחֲרֵי גָמְרֵנוּ לְדַבֵּר עַל אֹדוֹת כָּל עֲסָקֵינוּ, הִשְׁתַּקַּעְנוּ בְמַחֲשָׁבוֹת. תָּם אָמַר:

– שְׁמַע נָא, הִיק, כַּמָּה טִפְּשִׁים אֲנַחְנוּ. הִנֵּה רָאשִׁי לְעֵרָבוֹן, שֶׁיּוֹדֵעַ אַנֹכִי אֶת מְקוֹמוֹ שֶׁל דְּזשִים.

– הַאֻמְנָם?

– מוּבָן. מְקוֹמוֹ וַדַּאי בַּסֻּכָּה הַהִיא, הָעוֹמֶדֶת בּוֹדְדָה אֵצֶל הַגָּדֵר. הֲלֹא בָרוּר הַדָּבָר. כְּלוּם לֹא תִּזְכּור, שֶׁבִּשְׁעַת הָאֲרֻחָה נָשָׂא כוּשִׁי אֶחָד אֹכֶל אֶל תּוֹכָהּ? מֶה עָלָה אָז עַל דַּעְתֶּךָ?

– אֵין מְאוּמָה, זוּלָתִי שֶׁהַמַּאֲכָל בִּשְׁבִיל כֶּלֶב

– גַּם אֲנִי חָשַׁבְתִּי כַךְ בָּרִאשׁוֹנָה, אַחַר כַּךְ הֻבְרַר לִי, שֶׁלֹּא בִשְׁבִיל כֶּלֶב. עַל הַקְּעָרָה הָיָה נֵתַח שֶׁל אֲבַטִּיחַ, וְהַכְּלָבִים הֵן לֹא יֹאכְלוּ אֲבַטִּיחִים. מַה דַּעְתֶּךָ?

– אָמְנָם צָדַקְתָּ לְגַמְרִי. שָׁם הָיָה נֵתַח אֲבַטִּיחַ. אָכֵן, יֵשׁ שֶׁבֶּן אָדָם מַבִּיט וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה שֶׁעֵינָיו

רוֹאוֹת, כַּקִּיפּוּד הַלָּז.

– וּבְצֵאתוֹ – הוֹסִיף תָּם, – סָגַר הַכּוּשִׁי אֶת הַדֶּלֶת אַחֲרָיו בִּזְהִירוּת וְאֶת הַמַּפְתֵּחַ הֵבִיא לַדּוֹד

בְּאוֹתוֹ רֶגַע, שֶׁאָנוּ קַמְנוּ מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן. וַדַּאי הָיָה זֶה הַמַּפְתֵּחַ שֶׁל אוֹתָהּ הַסֻּכָּה. בָּרוּר, הִיק: הָאֲבַטִּיחַ מוֹכִיחַ שֶׁבֶּן אָדָם בַּסֻּכָּה, וְהַמַּפְתֵּחַ – שֶׁהָאִישׁ שָׁבוּי. וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר שֶׁבַּאֲחֻזָּה קְטַנָּה זוֹ, שֶׁאֲנָשֶׁיהָ טוֹבִים כָּל כַּךְ, יִהְיוּ שְׁנֵים שְׁבוּיִים. מוּכָח אֵיפֹא שֶׁשָּׁבוּי רַק אֶחָד פֹּה, וְהוּא – דְּזשִים. עַכְשָׁו הִשְׁתַּדֵּל לִמְצֹא תָכְנִית לְמַעֲשֵׂינוּ, שֶׁנּוּכַל לְשַׁחְרֵר עַל פִּיהָ אֶת דְּזשִים. גַּם אֲנִי אֲבַקֵּשׁ תַּחְבּוּלוֹת, וְאַחַר כָּךְ נַחְלִיט, עֲצָתוֹ שֶׁל מִי טוֹבָה יוֹתֵר.

אָמְנָם רֹאשׁ שֶׁל זָהָב הָיָה לַנַּעַר הַזֶּה. לוּ הָיָה לִי רֹאשׁ כָּזֶה, וְלֹא הֲמִירוֹתִיו בְּעַד שׁוּם הוֹן: גַּם לֹא בְּעַד שֵׁם הַכָּבוֹד שֶׁל הֶרְצוֹג, גַּם לֹא בְּעַד מִשְׂרָה שֶׁל רַב חוֹבֵל בָּאֳנִיָּה, וַאֲפִלּוּ לֹא בְּעַד מִשְׂרָה שֶׁל לֵץ בְּקִרְקָס. הִתְחַלְתִּי לְחַבּל תַּחְבּוּלוֹת, בְּדַעְתִּי לְמַפְרֵעַ, שֶׁתַּחְבּוּלוֹתַי תִּהְיֶינָה כְּאַיִן לְעֻמַּת הַתָּכְנִית שֶׁיַּמְצִיא תָּם.

– הֲנָכוֹן אַתָּה כְבָר? – שְׁאָלַנִי תָּם אַחֲרֵי זְמַן מָה?

– כֵּן – עָנִיתִי.

– סַפֵּר אֵפוֹא, מָה הַדָּבָר?

– קֹדֶם כֹּל צָרִיךְ, מוּבָן, לְהִוָּכַח, הַאֻמְנָם דְּזשִים הוּא. אַחַר כָּךְ הָיִיתִי מִשְׁתַּדֵּל לִבְנוֹת סִירָה, וּבַלַּיְלָה הָאָפֵל הָרִאשׁוֹן הָיִיתִי גוֹנֵב אֶת הַמַּפְתֵּחַ שֶׁל הַסֻּכָּה מֵאֵת הַזָּקֵן, מוֹצִיא אֶת דְּזשִים, מוֹשִׁבוֹ בַּסִּירָה וְהָיִינוּ יוֹצְאִים לַדָּרֶךְ. בַּלַּיְלָה הָיִינוּ שָׁטִים וּבַיּוֹם – מִתְחַבְּאִים, כְּמוֹ שֶׁהָיִינוּ עוֹשִׂים קֹדֶם לָכֵן. וּמַה, הֲטוֹבָה עֲצָתִי?

– אָמְנָם טוֹבָה הִיא, – עָנָה תָם בְּמִקְצָת בּוּז, – אַךְ פְּשׁוּטָה הִיא יֶתֶר עַל הַמִּדָּה, אֵין לְךָ אַף קוֹרְטוֹב שֶׁל דִּמְיוֹן, הִיק! הֲרֵי קַל כָּל כַּךְ לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל אֶת תָּכְנִיתְךָ, כְּמוֹ שֶׁקַּל לִגְמוֹעַ כּוֹס מַיִם, אוֹ לְבַטֵּא “אָמֵן”. וּמָה הָעֹנֶג שֶׁתֵּסֵב לָנוּ? לֹא, צָרִיךְ לִמְצֹא תַּחְבּוּלָה אַחֶרֶת.

אֲנִי שָׁתַקְתִּי; כִּי הֲרֵי קֹדֶם לָכֵן יָדַעְתִּי כְּבָר, שֶׁעֲצָתִי לֹא תְקֻבַּל, וַעֲצָתוֹ שֶׁלּוֹ תִּהְיֶה מְחֻכָּמָה מְעַנְיֶנֶת וּמְשֻּׁכָּנָּה יוֹתֵר. וְאָמְנָם אֲנִי נוֹכַחְתִּי, שֶׁתַּחְבּוּלָתוֹ מְעַנְיֶנֶת עֶשֶׂר מוֹנִים מִשֶּׁלִּי. לְפִי תָכְנִיתוֹ שֶׁל תָּם הָיָה שִׁחְרוּרוֹ שֶׁל דְּזשִים גּוֹרֵר אַחֲרָיו סַכָּנוֹת מְרֻבּוֹת וּמְנִיעוֹת קָשׁוֹת, אוּלָם אַחֲרֵי כָל הַהַרְפַּתְּקָאוֹת, הָיָה עָלֵינוּ לָצֵאת נְקִיִּים מִכָּל שֶׁמֶץ דּוֹפִי וּלְהַרְגִּישׁ אֶת עַצְמֵנוּ גִּבּוֹרִים.

אַךְ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיְתָה דְאָגָה אַחֶרֶת בְּלִבִּי, אֵיךְ אֶפְשָׁר, – חָשַׁבְתִּי, – שֶׁתָּם סוּאֶיר, בֶּן אֲחוֹתָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה פּוֹלִי וְהַדּוֹדָה סַלִי, שֶׁגָּר כָּל יָמָיו בְּמִשְׁפָּחָה הֲגוּנָה וְשָׁכַב עַל מִשְׁכָּב יָפֶה, שֶׁבִּקֵּר בְּבֵית הַסֵּפֶר, נַעַר חָכָם וּמְחֻנָּךְ זֶה יַעֲרֹב אֶת לִבּוֹ לְשַׁחְרֵר כּוּשִׁי, מִבְּלִי יְרֹא, פֶּן יֹאבַד לוֹ שְׁמוֹ הַטּוֹב? הֵן לֹא טִפֵּשׁ הוּא. וְאַיֵּה גַאֲוָתוֹ? וְאֵיךְ לֹא יִירָא מִפְּנֵי הָעֹנֶשׁ? וְכַמָּה קַצְתִּי אֲנִי בְּחַיַּי מִפְּנֵי הָעֳנָשִׁים הָאֵלֶּה, אֲנִי, הִיק פִין. אַךְ אֶזְכֹּר אוֹתָם, וְהִנֵּה תֵכֶף עֵינַי מַתְחִילוֹת כֵּהוֹת, וְלִבִּי – דּוֹפֵק בְּחָזְקָה. הֲלֹא חֶרְפָּה הִיא, בְּתוֹר רֵעוֹ הַנֶּאֱמָן הָיִיתִי מְחֻיָּב לַהַזְהִירוֹ, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶת הַדָּבָר. הִתְחַלְתִּי לְדַבֵּר, אַךְ טֶרֶם הִסְפַּקְתִּי לְבַטֵּא שְׁתֵּי מִלִּים סָתַם אֶת פִּי בְּכַף יָדוֹ וַיַּעַן:

– כְּלוּם חוֹשֵׁב אַתָּה, שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֲנִי עוֹשֶׂה?

– מוּבָן, אַךְ…

– כְּלוּם לֹא הִגַּדְתִּי לְךָ מֵרֹאשׁ, שֶׁאֲנִי אֶעֱזֹר לְשַׁחְרֵר אֶת דְּזשִים?

– כֵּן.

– וּבְכֵן אֵין לְדַבֵּר עוֹד עַל אֹדוֹת זֹאת.

יוֹתֵר לֹא דִּבַּרְתִּי אֵלָיו, וְגַם לְלֹא הוֹעִיל הָיוּ דְבָרַי, אִלּוּ דִּבַּרְתִּי עוֹד. כִּי הוּא הָיָה מְקַיֵּם תָּמִיד אֶת אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל רוּחוֹ.

לְאַט לְאַט קָמָה דְמָמָה בַּבַּיִת, גַּם הַנֵּרוֹת דָּעֲכוּ. פָּתַחְנוּ אֶת הַחַלּוֹנוֹת, לְהִתְבּוֹנֵן שֶׁמָּא אֶפְשָׁר לָרֶדֶת אַרְצָה. לְאָשְׁרֵנוּ רָאִינוּ אֶת הַמְּכוֹנָה הַמְּגִנָּה מִפְּנֵי הָרְעָמִים, שֶׁעַל נְקַלָּה יָרַדְנוּ בָהּ לְמַטָּה. בְּעָמְדֵנוּ עַל הָאָרֶץ מִהַרְנוּ אֶל הַסֻּכָּה לְהִוָּכַח, הֲכֵנוֹתָ הַשְׁעָרוֹתָיו שֶׁל תֹּם עַל אֹדוֹת דְּזשִים. הַכְּלָבִים לֹא נָבְחוּ, הֵם יָדְעוּ אוֹתָנוּ כְבָר. הִתְבּוֹנַנּוּ אֶל הַסֻּכָּה מִכָּל עֲבָרֶיהָ, וּמִצַּד אֶחָד, מִקֶּרֶן צְפוֹנִית, מָצָאנוּ בָּהּ חוֹר רָבוּעַ, שֶׁהָיָה אֲטוּם־לוּחַ קָטָן.

– הֵידָד – קָרָאתִי. – הָבָה נָסִיר אֶת הַלּוּחַ. דְּזשִים יֵצֵא בְּעַד הַחוֹר, וַהֲרֵי הוּא חָפְשִׁי.

– אָמְנָם זֶהוּ לְפִי טַעְמְךָ, וּפָשׁוּט מְאֹד, כְּמוֹ פְּעָמִים שְׁתַּיִם – אַרְבַּע. לֹא, אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁנִּמְצָא עֵצָה, שֶׁכְּדַאי יִהְיֶה לְהַרְאוֹת גְּבוּרוֹת עַל יָדָהּ.

– אִם כֵּן אֵיפֹא הָבָה נִפְתַּח מוֹצָא מִן הַסֻּכָּה בְּמַשּׂוֹר, כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתִי אֲנִי כְשֶׁכָּלְאוּ אוֹתִי.

– דָּבָר זֶה עוֹדֶנּוּ מִתְקַבֵּל עַל הַלֵּב, הִסְכִּים תָּם, – בְּכָל אֹפֶן יֵשׁ בָּזֶה אֵיזֶה דְבַר סוֹד לוּטֶה בָּעֲרָפֶל וְקָשֶׁה לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו. אַךְ מוּבְטְחַנִּי, שֶׁעוֹד מְאֹרָעוֹת רַבּוֹת נָכוֹנוּ לָנוּ לְרַגְלֵי הָעִנְיָן הַזֶּה. וּבְשֶׁלְּמָה נִהְיֶה נֶחְפָּזִים?

נִשְׁעָן אֶל קִיר הַסֻּכָּה נִמְצָא עוֹד דְּבַר מָה כְּעֵין בִּנְיָן שֶׁל עֵצִים, שֶׁגָּדְלוֹ כְגֹדֶל הַסֻּכָּה, אַךְ צַר מִמֶּנָּה קְצָת. דֶּלֶת הַבִּנְיָן הַזֶּה הָיְתָה סְגוּרָה עַל מַסְגֵּר תָּלוּי. תָּם מָצָא מַקֵּל בַּרְזֶל, שֶׁשִּׁבֵּר בּוֹ אֶת טַבַּעַת הַמַּסְגֵּר. נִכְנַסְנוּ פְנִימָה, הִדְלַקְנוּ נֵר וְרָאִינוּ, שֶׁרִצְפַּת הָאֲדָמָה מְכֻסָּה כֵּלִים יְשָׁנִים שׁוֹנִים – מַעְדְּרֵי בַרְזֶל שֶׁהֶעֱלוּ חֲלוּדָה, מַפְּצִים. בְּקֶרֶן זָוִית עָמְדָה מַחֲרֵשָׁה מְקֻלְקָלָה. מִן הַבִּנְיָן הַזֶּה אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהִכָּנֵס אֶל הַסֻּכָּה. יָצָאנוּ, הֲשִׁיבוֹנוּ אֶת הַטַּבַּעַת לִמְקוֹמָהּ. תָּם הָיָה שְׁבַע־רָצוֹן.

– יָפֶה מְאֹד. עַכְשָׁו הִנְנִי יוֹדֵעַ מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת. אֲנַחְנוּ נַחְפּוֹר בָּאֲדָמָה וְנוֹצִיא אֶת דְּזשִים בְּמַּחְתֶּרֶת, וְזֶה דוֹרֵשׁ עֲבוֹדַת שָׁבוּעַ תָּמִים בְּעֵרֶךְ.

אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שַׁבְנוּ הַבַּיְתָה. אֲנִי כוֹננְתִּי פְעָמַי אֶל הַדֶּלֶת אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת, שֶׁהָיְתָה קְשׁוּרָה רַק בִּרְצוּעָה שֶׁל עוֹר. אַךְ בְּעֵינַי תָם נִרְאָה הַדָּבָר לֹא רוֹמַנְטִי לְמַדַּי. הוּא בִּקֵּשׁ לוֹ מְאֹרָעוֹת. הוּא עָמַד עַל דַּעְתּוֹ שֶׁעָלֵינוּ לָשׁוּב הַחֶדְרָה שׁוּב דֶּרֶךְ הַמְּכוֹנָה לְהָסֵב אֶת הָרְעָמִים, אַךְ לֹא כָל כַּךְ קַל הָיָה הַדָּבָר לַעֲשׁוֹתוֹ. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים טִפֵּס תָּם וְעָלָה עַל הַמָּגֵן בִּפְנֵי הָרְעָמִים עַד חֶצְיוֹ, אֶפֶס מִדֵּי פַּעַם הֶחֱלִיק לְמַטָּה. לְסוֹף חָגַר שְׁאֵרִית כֹּחוֹ וְעָלָה וּמְמּעְלָה הִבִּיט עָלַי כִּמְנַצֵּחַ. וַאֲנִי נִכְנַסְתִּי הַחֶדְרָה בְּשַׁלְוָה דֶּרֶךְ הַמַּעֲלוֹת. הֵן לֹא גִּבּוֹר אֲנִי, וְגַם לֹא חָפַצְתִּי לִהְיוֹת לְגִבּוֹר, כִּי קָשֶׁה הַדָּבָר בְּיוֹתֵר.

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר הָיִינוּ כְבָר בֶּחָצֵר, וְקֹדֶם לַכֹּל נִגַּשְׁנוּ אֶל הַסֻּכָּה, כְּדֵי לְלַטֵּף אֶת הַכְּלָבִים וּלְהִתְחַבֵּר אֶל הַכּוּשִׁי, שֶׁהָיָה מֵבִיא מָזוֹן לִדְּזשִים, אִם רַק הָיָה זֶה דְּזשִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּמְרוּ אֶת אֲרֻחָתָם וְהָלְכוּ לַעֲבוֹדָתָם, וְהַכּוּשִׁי שֶׁל דְּזשִים מִלֵּא אֶת הַקְּעָרָה לֶחֶם, בָּשָׂר וּמַאֲכָלִים אֲחֵרִים, בְּרֶגַע זֶה הֵבִיאוּ אֶת הַמַּפְתֵּחַ שֶׁל הַסֻּכָּה. תָּם שָׁאַל אֶת הַכּוּשִׁי:

– בִּשְׁבִיל מִי הַמָּזוֹן הַזֶּה, הַמַּאֲכָל הוּא לַכְּלָבִים?

חִיּוּךְ רָחָב עַל פְּנֵי הַכּוּשִׁי. הוּא עָנָה:

– כֵּן, אֲדוֹנִי הַטּוֹב. בִּשְׁבִיל הַכְּלָבִים, וְלוּ יָדַעְתָּ בְּעַד אֵיזֶה כֶּלֶב נִפְלָא!

אֲנִי הָדַפְתִּי לְאַט אֶת תָּם:

– כֵּיצַד? כְּלוּם תִּכָּנֵס לְהָתָם בְּאֶמְצַע הַיּוֹם? הֲרֵי דָּבָר זֶה מִתְנַגֵּד לְתָכְנִיתֵנוּ.

– עַכְשָׁו יֵשׁ לִי כְבָר תָּכְנִית אַחֶרֶת, – עָנָה תָם בְּלַחַשׁ.

וַנֵּלֵךְ אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי יָשָׁר אֶל הַסֻּכָּה. לֹא נָעִים הָיָה הַדָּבָר, אֶפֶס מֻכְרָח הָיִיתִי לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם. בַּסֻכָּה שָׁלְטָה חֲשֵׁכָה גְּמוּרָה, עַד שֶׁלֹּא רָאִינוּ מְאוּמָה, אַךְ פִּתְאֹם נִשְׁמָע קוֹלוֹ שֶׁל דְּזשִים:

– הֶאָח הִיק! אֵל רַחֲמָן! אֶת מִי אֲנִי רוֹאֶה פֹּה? הַאֻמְנָם זֶהוּ הָאָדוֹן תָּם? הָאָדוֹן תָּם הַצָּעִיר?

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָרֵאתִי. עַכְשָׁו גִּלִּינוּ אֶת סוֹדֵנוּ. וּמַה נַּעֲשֶׂה אֵיפֹא? אֲנִי עָמַדְתִּי מְשׁוֹמֵם, פִּי פָּתוּחַ, וְהַכּוּשִׁי קָרָא בְתִמָּהוֹן:

– כֵּיצַד! כְּלוּם יוֹדֵעַ אַתָּה אֶת הָאֲדוֹנִים הַלָּלוּ?

עֵינֵנוּ הִתְרַגְּלוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ, וַנּוּכַל כְּבָר לְהַבְחִין אֶת אֲשֶׁר בַּסֻּכָּה. תָּם פָּנָה אֶל הַכּוּשִׁי וַיִּשְׁאַל אוֹתוֹ בְּבוּז וּבְתִמָּהוֹן:

– מִי זֶה יוֹדֵעַ אוֹתָנוּ?

– הַכּוּשִׁי הַבּוֹרֵחַ הַזֶּה.

– מֵאַיִּן נוֹדַע לְךָ הַדָּבָר?

– מֵאַיִּן נוֹדַע הַדָּבָר לְסִים? כְּלוּם סִים חֵרֵשׁ? כְּלוּם לֹא קָרָא אֶתְכֶם הַכּוּשִׁי הַזֶּה בִּשְׁמוֹתֵיכֶם?

– אָכֵן נִפְלָא הַדָּבָר. מִי קָרָא אוֹתָנוּ? מָתַי?

וְשׁוֹקֵט לְגַמְרִי פִנָּה תָם אֵלַי וַיִּשְׁאָלֵנִי:

– הֲשָׁמַעְתָּ אִישׁ מְדַבֵּר פֹּה?

– אֲנִי… לֹא, כְּלוּם לֹא שָׁמַעְתִּי.

אָז פָּנָה תָּם אֶל הַכּוּשִׁי, שֶׁעָמַד נִדְהָם לְגַמְרִי וַיִּשְׁאָלֵהוּ בִרְצִינוּת וּבִדְבָרִים קָשִׁים:

– מֶה הָיָה לְךָ, זָקֵן? הַהִשְׁתַּגַּעְתָּ? וְכֵיצַד יָכֹלְתָּ לִשְׁמוֹעַ אֶת הַכּוּשִׁי מְדַבֵּר אֵלֵינוּ?

– אוֹיָה, כָּל זֶה בְּשֶׁל הַקּוֹלוֹת הָאֲרוּרִים, סִיר. אֵימַת מָוֶת הֵם מַפִּילִים עָלַי. אוֹי, אֲדוֹנִי הַצָּעִיר, אָנָא, אַל נָא תְסַפֵּר עַל אֹדוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָאָדוֹן סִילַאס פֶּן יִקְצוֹף עָלָי. הוּא אוֹמֵר תָּמִיד שֶׁאֵין רוּחוֹת וּמְכַשְּׁפוֹת קַיָּמִים. אֲבָל כֵּיצַד אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיוּ קַיָּמִים, וַהֲרֵי תָמִיד הֵם מְעַנִּים אוֹתִי! לוּ הָיָה פֹה בְּשָׁעָה זוּ, וְהֶאֱמִין.

תָּם הִרְגִּיעַ אוֹתוֹ גַם נָתַן עֲשָׂרָה צֶנְטִים שֶׁיִּקְנֶה לוֹ קִשּׁוּרִים לִשְׂעַר רֹאשׁוֹ לִסְגֻלָּה. שָׁלַח מַבָּט קָשֶׁה לְצַד דְּזשִים וַיֹּאמֶר: "חָפַצְתִּי לָדַעַת, מַה יַעֲשֶׂה הַדּוֹד סִילַאס לְבָחוּר זֶה. לוּ אֲנִי בִמְקוֹמוֹ וְצִוֵּיתִי לִתְלוֹתוֹ. אֲנִי לֹא הָיִיתִי סוֹלֵחַ לְכֶלֶב שׁוֹכֵחַ תּוֹדָה זֶה שֶׁבָּרַח מֵאֵת אֲדוֹנוֹ.

וּבְרֶגַע שֶׁיָּצָא הַכּוּשִׁי מִן הַפֶּתַח לְהִסְתַּכֵּל בַּמַּטְבֵּעַ וּלְהִוָּכַח שֶׁאֵינוֹ מְזֻיָּף, הִסְפִּיק תָּם לִלְחֹשׁ לִדְּזשִים:

– הִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יִוָּדַע הַדָּבָר שֶׁאַתָּה מַכִּירֵנוּ. וּכְשֶׁתִּשְׁמַע בַּלַּיְלָה שֶׁחוֹפְרִים אֶת הָאֲדָמָה, יָדוֹעַ תֵּדַע שֶׁאֲנַחְנוּ הַחוֹפְרִים. אֲנַחְנוּ נְשַׁחְרֵר אוֹתָךְ.

דְּזשִים הִסְפִּיק עוֹד לִלְחֹץ אֶת יָדֵנוּ בְטֶרֶם שׁוּב הַכּוּשִׁי הַמְכֻשָּׁף. אֲנַחְנוּ הִבְטַחְנוּ לַכּוּשִׁי לָבֹא עוֹד הַפַּעַם עִמּוֹ הֲלוֹם, אִם רְצוֹנוֹ בְּכַךְ. הוּא הִסְכִּים מָלֵא שִׂמְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמְכַשְּׁפוֹת תָּמִיד הֵן מֵעַנּוֹת אוֹתוֹ בָאֲפֵלָה, וְעַל כֵּן יוֹתֵר שֶׁיִּרְבֶּה מִסְפָּר הָאֲנָשִׁים סְבִיבוֹ, יוֹתֵר גָּדוֹל יִהְיֶה בִטְחוֹנוֹ. כֹּה אָמָר.

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה

נִשְׁאֲרָה עוֹד שָׁעָה שְׁלֵמָה עַד אֲרֻחַת הַבֹּקֶר. הָלַכְנוּ הַיַּעֲרָה לְהַשִּׂיג אֵיזֶה חֹמֶר לְהָאִיר בַּלַּיְלָה, שֶׁלֹּא נַעֲבוֹד בַּחֹשֶׁךְ. מְנוֹרָה לֹא הִסְכִּינָה לְתַכְלִית זוּ, כִּי הָיְתָה מְגַלָּה אֶת מַצְפּוּנֵינוּ. צָבַרְנוּ כְפִיסֵי עֵץ נִרְקָבִים הַמְּפִיצִים זֹהַר בַּחֲשֵׁכָה, הִסְתַּרְנוּ אוֹתָם בָּעֵשֶׂב וַנָּשָׁב לָנוּחַ.

– כַּמָּה צַר לִי, – הֵעִיר תָּם בְּקוֹל שֶׁל אִי-רָצוֹן. – הַכֹּל הוֹלֵךְ וְנַעֲשֶׂה בְלִי שׁוּם מַעֲצוֹרִים. אָכֵן, לֹא קַל לִמְצֹא תַּחְבּוּלָה מְסֻבָּכָה. אִם פֹה יִהְיֶה הַכֹּל נַעֲשֶׂה בְּפַשְׁטוּת, אָז אֵין כְּדַאי לְהַתְחִיל בְּכָל הַדָּבָר הַזֶּה. הִנֵּה לְמָשָׁל, גַּם שׁוֹמְרִים אֵין פֹּה, שֶׁאֶפְשָׁר יִהְיֶה לְיַשְּׁנָם אוֹ לִקְנוֹת אוֹתָם בְּשֹׁחַד. גַּם כֶּלֶב אַיִן, שֶׁאֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהַרְעִילוֹ, וְגַם דְּזשִים זֶה – הוּא מְצֻמָּד אֶל רֶגֶל הַמִּטָּה. כְּדַאי לְהָרִים אֶת הַמִּטָּה וְהִנֵּה הוּא חָפְשִׁי. וְכִי אֵיזֶה קֹשִׁי יֵשׁ בַּדָּבָר? מַצָּב חֲסַר טַעַם כָּזֶה לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם, הִיק! צָרִיךְ שֶׁאָנוּ בְעַצְמֵנוּ נַמְצִיא מְנִיעוֹת וּנְסַבֵּךְ אֶת הָעִנְיָן. נִזְכַּרְתִּי: צָרִיךְ לְהַשִּׂיג דְּבַר מָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מַשּׁוֹר.

– לָמָּה לְךָ מַשּׁוֹר?

– כֵּיצַד – לָמָּה? הֲרֵי צָרִיךְ לִכְרוֹת אֶת רֶגֶל מִטָּתוֹ שֶׁל דְּזשִים, כְּדֵי לְהָסִיר אֶת הַכֶּבֶל.

– הֲלֹא אַתָּה בְמוֹ פִיךָ אָמַרְתָּ זֶה עַתָּה, שֶׁכְּדַאי לְהָרִים אֶת הַמִּטָּה, וְנָפַל הַכֶּבֶל מֵאֵלָיו!

– אוֹי, כַּמָּה מַתְאִימִים דְּבָרֶיךָ לְטִבְעֲךָ, הִיק פִין! בְּעֵינֶיךָ מוֹצְאִים חֵן כָּל הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים. כְּלוּם לֹא קָרָאתָ בִּסְפָרִים מֵעוֹלָם? וְאֵין לְךָ הַשָּׂגָה עַל אֹדוֹת שׁוּם שׁוֹדְדִים וְעַל אֹדוֹת שׁוּם גִּבּוֹרִים? הַנִּשְׁמָע כַּדָּבָר הַזֶּה, שֶׁיְּשַׁחְרְרוּ אֶת הַתְּפוּסִים בָּאֹפֶן פָּשׁוּט כָּזֶה? נִרְאֶה שֶׁלֹּא שָׁמַעְתָּ גַּם אֶת שֵׁמַע הַבַּרוֹן טְרֶנְק, גַּם לֹא שָׁמַעְתָּ עֹל אֹדוֹת בִּנְבִּינוּתָא טְשִׁילִינִי, אוֹ עַל אֹדוֹת הֵיינְרִיךְ Ⅳ. הַלָּלוּ הָיוּ גִּבּוֹרִים. הֵם הָיוּ גוֹזְרִים אֶת רֶגֶל הַמִּטָּה לִשְׁנַיִם וּבוֹלְעִים אֶת הַנְּסֹרֶת, שֶׁלֹּא יִוָּדְעוּ עִקְבוֹת עֲבוֹדָתָם, אַחַר כַּךְ הָיוּ מְחַבְּרִים שׁוּב אֶת הָרֶגֶל, שֶׁלֹּא יַכִּיר שׁוֹמֵר הַתְּפִיסָה וַאֲפִלּוּ הַיּוֹתֵר מְנֻסֶּה שֶׁגָּזְרוּ אוֹתָהּ. וּבְלַיְלָה הָיוּ בוֹעֲטִים בָּהּ פַּעַם אַחַת, וְהִתְפַּזְּרוּ חֲלָקֶיהָ עַל הָאָרֶץ; הַכֶּבֶל מוּסָר, וְהַשִּׁחְרוּר הֲרֵי הוּא נָכוֹן. אַחַר כַּךְ נִשְׁאַר לַתָּפוּס עוֹד רַק לָרֶדֶת בְּסֻלָּם שֶׁל חֲבָלִים מִן הַחַלּוֹן, וּבִלְבַד שֶׁיְּשַּׁבֵּר אֶת הָרֶגֶל עִם הַקְּפִיצָה הָאַחֲרוֹנָה, – כִּי סֻלָּם שֶׁל חֲבָלִים הֲרֵיהוּ תָמִיד קָצָר יוֹתֵר מִכְּדֵי הַצֹּרֶךְ תִּשְׁעָה עָשָׂר אַמָּה – דַּע לְךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. אַךְ שָׁם לְמַטָּה מְחַכִּים לוֹ עֲבָדָיו הַנֶּאֱמָנִים, הַמַּרְכִּיבִים אוֹתוֹ עַל סוּס, וְהִנֵּה הוּא טָס אֶל מוֹלַדְתּוֹ הַיְּקָרָה אֶל לַנגֶידוֹק, נַאבַארָה, אוֹ אֵיזֶה שֵׁם אַחֵר שֶׁיִּהְיֶה לָאָרֶץ הַהִיא. הֲרֵי זֶה הָדָר! צַר לִי מְאֹד שֶׁאֵין תְּעָלָה סָבִיב לְסֻכָּתֵנוּ, אַךְ אִם יִהְיֶה לָנוּ פְּנַאי בַּלַּיְלָה, וְעָשִׂינוּ תְּעָלָה סְבִיבָה:

– לָמָּה לָנוּ הַתְּעָלָה? – פֵּרַכְתִּי. – מָתַי חָפַצְנוּ לְהוֹצִיא אֶת דְּזשִים מִתַּחַת כָּתְלֵי הַסֻּכָּה?

אַךְ תָּם לֹא שָׁעָה אֵלַי, הוּא הָיָה שָׁקוּעַ בְּמַחְשְׁבוֹתָיו וְלֹא שָׁמַע כְּלוּם. אַחַר כַּךְ הִתְאַנַּח, נָד בְּרֹאשׁוֹ וַיֹּאמַר:

– לֹא, כֵּן לֹא יָאֶה.

– מַה לֹא יָאֶה?

– לִכְרוֹת אֶת רַגְלוֹ שֶׁל דְּזשִים.

– אֵלִי! – קָרָאתִי. – מוּבָן הַדָּבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ בָּזֶה. לְשֵׁם מַה נִכְרוֹת אֶת רַגְלוֹ?

– הִנֵּה שְׁאֵלָה. רַבּוֹת פְּעָמִים קָרוּ גַם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לְשַׁחְרֵר אֶת הַתָּפוּס, הָיָה הַגִּבּוֹר כּוֹרֵת אֶת יָדוֹ אוֹ אֶת רַגְלוֹ. אַךְ הַפַּעַם אֵין צֹרֶךְ בָּזֶה. וְזוּלַת זֹאת דְּזשִים טִפֵּשׁ הוּא, וְלֹא יָבִין אֶת הַסִּבָּה הַמְּאַלֶּצֶת אוֹתָנוּ לַעֲשׂוֹת אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה, הֵן הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ, שֶׁבְּאֵירוֹפָּה קַיֶּמֶת מוֹדָה כָזוֹ.

הוּא הִתְאַנַּח עוֹד פַּעַם.

– אַךְ מַה שֶׁאִי אֶפְשָׁר בִּלְעָדוֹ, – הוֹסִיף, – הֲרֵי זֶה סֻלָּם שֶׁל חֲבָלִים. כָּל יֶלֶד יָכוֹל לַעֲשׁוֹתוֹ. נִקַּח סְדִינִים, נִקְרָעֵם, וְנִשְׁלַח אוֹתָם אֶל הַתָּפוּס צְפוּנִים בְּתוֹךְ חָלָּה. כִּמְעַט תָּמִיד עוֹשִׂים כָּךְ.

– אַךְ תֹּם סוּאֶיר! – קָרָאתִי – לָמָּה הַסֻּלָּם לִדְּזשִים. הֲרֵי גַּם יָדוֹעַ לֹא יֵדַע מַה לַעֲשׂוֹת בּוֹ.

– לֹא הַסֻּלָּם נָחוּץ לוֹ, הִיק פִין. אַתָּה מְדַבֵּר כְּאִישׁ שֶׁאֵין לוֹ בִינָה. צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ סֻלָּם שֶׁל חֲבָלִים, אִם דָּרוּשׁ הוּא לוֹ, וְאִם לֹא.

– טוֹב הַדָּבָר, – אָמַרְתִּי, – אִם חֹק הוּא לֹא אֶהְיֶה פּוֹרֵץ־גֶדֶר, אַךְ זֹאת יָדַעְתִּי: אִם אֲנַחְנוּ נִקְרַא אֶת סְדִינֵינוּ, אָז תָּשִׁיב לָנוּ הַדּוֹדָה סַאלִי אֶת גְּמוּלֵנוּ בַּחֲבָלִים אֲמִתִּים. אֲנִי כְבָר הֻרְגַּלְתִּי לְכַךְ, אֲבָל אַתָּה מַה תַּעֲשֶׂה? וּמַדּוּעַ זֶה לֹא נַעֲשֶׂה אֶת הַסֻּלָּם מִקְּלִפַּת עֲצֵי אֱגוֹזִים? אָז לֹא יִהְיֶה צֹרֶךְ לִקְרוֹעַ סְדִינִים. גַּם סֻלָּם כָּזֶה אֶפְשָׁר לָשִׂים בְּתוֹךְ חַלַּת לֶחֶם. וּבְנוֹגֵעַ לִדְּזשִים הֲרֵי הוּא אֵינוֹ בָקִי לְגַמְרִי בְּעִנְיָנִים אֵלֶּה, וְאַחַת הִיא לוֹ, אִם יִהְיֶה סֻלָּם זֶה שֶׁל קְלִפַּת עֵץ אֱגוֹז אוֹ שֶׁל קִרְעֵי סְדִינִים.

– הֲבָלִים הִיק! מְאוּמָה לֹא תָבִין. הֲנִשְׁמַע כַּדָּבָר הַזֶּה שֶׁיֵּרְדוּ הַתְּפוּסִים בְּסֻלָּמוֹת שֶׁל קְלִפָּה?

– טוֹב, תָּם, עֲשֵׂה כִּרְצוֹנְךָ, אוּלַי מוּטָב שֶׁנִּקַּח אֶת הַסָּדִין הַזֶּה הַתָּלוּי עֹל הַחֶבֶל לְיִבּוּשׁ?

– אִם כֵּן קַח מִשָּׁם גַּם אֶת הַכֻּתּנֶת.

– הַכֻּתּנֶת? לָמָּה?

– כְּדֵי שֶׁיּוּכַל דְּזשִים לִכְתּוֹב עָלֶיהָ אֶת סֵפֶר זִכְרוֹנוֹתָיו

– אַל תִּשְׁתַּטֶּה, תָּם, הֵן דְּזשִים אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּתוֹב

– וּמַה בְּכַךְ? אִם לֹא יִכִתֹּב, יִרְשֹׁם צִיּוּנִים שׁוֹנִים, וּלְשֵׁם זֶה נָכוֹן לוֹ עֵט מִכַּף שֶׁל בְּדִיל אוֹ מִן מַסְמֵר יָשָׁן.

– הַאִם לֹא יִהְיֶה הַדָּבָר פָּשׁוּט יוֹתֵר, אִם נִתֵּן לוֹ נוֹצָה שֶׁל אַוָּז?

– הַנִּשְׁמַע כַּדָּבָר הַזֶּה, שֶׁיִּהְיוּ אַוָּזִים מִתְרוֹצְצִים סָבִיב לַכָּפוּת? שׁוֹטֶה שֶׁכָּמוֹךָ! הַתְּפוּסִים מְכִינִים לְעַצְמָם עֵטִים תָּמִיד מִמַּסְמְרִים יְשָׁנִים שֶׁהֶעֱלוּ חֲלוּדָה וּמְדַבְּרִים כַּדּוֹמִים לָהֶם. לָזֶה דָרוּשׁ זְמָן רַב – שָׁבוּעוֹת, וְגַם יְרָחִים.

– וּדְיוֹ? מִמָּה יַעֲשׂוּ דְיוֹ?

– רַבִּים עוֹשִׂים אֶת הַדְּיוֹ מֵחֲלוּדָה מְעוֹרֶבֶת בִּדְמָעוֹת, אֲבָל זֶה יָאֶה יוֹתֵר בִּשְׁבִיל הַנָּשִׁים. גִּבּוֹרִים אֲמִתִּים כּוֹתְבִים בְּדָם; גַּם דְּזשִים יוּכַל לַעֲשׂוֹת כָּךְ. אַךְ כְּשֶׁיִּהְיֶה לוֹ צֹרֶךְ לְבַשֵּׂר לָנוּ דְּבַר מָה, יוּכַל לִכְתּוֹב בְּמַזְלֵג עַל קְעָרָה שֶׁל בְּדִיל וְלִזְרוֹק אֶת הַקְּעָרָה בְּעַד הַחַלּוֹן. כֹּה עָשָׂה בַּעַל “מַסֵכַת הַבַּרְזֶל”.

– לִדְּזשִים אֵין קַעֲרַת בְּדִיל. מְבִיאִים לוֹ מָזוֹן בִּקְעָרָה שֶׁל חֹמֶר.

– אֵין זֶה מְאוּמָה, אֲנַחְנוּ נַמְצִיא לוֹ קְעָרָה שֶׁל בְּדִיל.

– אַךְ מִי יְבָאֵר לָנוּ אֶת אֲשֶׁר יִכְתֹב?

– אֵין כָּל צֹרֶךְ בָּזֶה, הִיק, וּבִלְבַד שֶׁיִּכְתֹּב וְיִזְרֹק אֶת הַקְּעָרָה, רַק בְּאֶחָד מִמֵּאָה מִקְרִים אֶפְשָׁר לִקְרוֹא אֶת אֲשֶׁר יִכְתְּבוּ הַתְּפוּסִים.

– וּלְשֵׁם מַה יְקַלְקְלוּ אֶת הַקְּעָרָה?

– אֵלִי, כַּמָּה נִבְעָר אַתָּה! הֲרֵי הַקְּעָרָה לֹא שֶׁל הַתָּפוּס הִיא.

– הַאִם לֹא אַחַת הִיא?

הוּא חָפֵץ לַעֲנוֹת עוֹד דָּבָר, אַךְ נִשְׁמַע קוֹל הַשּׁוֹפָר הַמַּזְמִין לִסְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם וַנָּרָץ הַבַּיְתָה.

וּבְעָבְרִי עַל פְּנֵי הַחֶבֶל, שֶׁעָלָיו נִתְיַבְּשׁוּ הַלְּבָנִים, חָטַפְתִּי סָדִין וּכֻתֹּנֶת וָאָשִׂים בַּשַּׂק שֶׁמָּצָאתִי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם עַצְמוֹ.

עַכְשָׁו הֲרֵי אָנוּ עוֹבְדִים בִּשְׁבִיל הַתָּפוּס. וְהַתְּפוּסִים לוֹקְחִים אֶת כָּל הַבָּא לְיָדָם, וְאִישׁ לֹא יַרְשִׁיעַ אוֹתָם. זְכוּתָם הִיא, שֶׁהֲרֵי הֵם לוֹקְחִים לְשֵׁם שִׁחְרוּרָם. וּמִכֵּיוָן שֶׁאֲנַחְנוּ לוֹקְחִים לְשֵׁם שִׁחְרוּרוֹ שֶׁל תָּפוּס, הֲרֵי גַם לָנוּ הַזְּכוּת לָקַחַת אֶת כָּל הַדָּרוּשׁ לָנוּ, וְאֵין זֶה גְנֵבָה כְלָל. לוּ עָשִׂינוּ אֶת הַדָּבָר לֹא לְשֵׁם שִׁחְרוּרוֹ שֶׁל תָּפוּס, וְהָיְתָה זוּ גְנֵבָה פְשׁוּטָה.

וּבְכֵן הֶחְלִיט תָּם לָקַחַת אֶת כָּל הַדָּרוּשׁ לָנוּ. הַדָּבָר הַזֶּה מָצָא חֵן בְּעֵינַי, וְהִתְחַלְתִּי מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּזְכוּתִי תֵכֶף. אַךְ כַּמָּה הִשְׁתּוֹמַמְתִּי כְּשֶׁהִתְחִיל תָּם מְחָרְפֵנִי עַל גָּנְבִי דְלַעַת מֵאֵת הַכּוּשִׁי וְאָכַלְתִּי אוֹתוֹ. שַׁעֲרוּ בְנַפְשְׁכֶם, שֶׁהוּא אִלֵּץ אוֹתִי לְשָׁלֵּם לַכּוּשִׁי כֶסֶף בְּעַד הַדְּלַעַת, מִפְּנֵי שֶׁזּוּ הָיְתָה גְנֵבָה פְשׁוּטָה, וְאָנוּ יֵשׁ לָנוּ הָרְשׁוּת לָקַחַת רַק אֶת הַנָּחוּץ לָנוּ בֶאֱמֶת. לְחִנָּם הוֹכַחְתִּי לוֹ, שֶׁהַדְּלַעַת הָיְתָה נְחוּצָה לִי בֶאֱמֶת, כִּי הֲרֵי אָכַלְתִּי אוֹתָהּ בְּעֹנֶג.

– לֹא, – עָנָה, – רוֹאֶה אֲנִי, שֶׁאֵין אַתָּה מֵבִין אֶת הַהֶבְדֵּל. הֵן אֵין כָּל צֹרֶךְ בִּדְּלַעַת לְשֵׁם שִׁחְרוּרוֹ שֶׁל דְּזשִים?

– אֵין צֹרֶךְ.

– זֶהוּ הַדָּבָר. מוּבָן, לוּ הָיְתָה הַדְּלַעַת נְחוּצָה לְךָ, כְּדֵי לִטְמוֹן בָּהּ סַכִּין לִרְצוֹחַ אֶת שׁוֹמֵר הַתְּפִיסָה, אָז מוּתָּר.

– אֲנִי לֹא הָיִיתִי שְׁבַע־רָצוֹן מֵהַבֵּאוּר הַזֶּה, וָאֶחְדַּל מֵהָבִין, מַה מֻתָּר, וּמָה אָסוּר.

מִמָּחֳרָת בַּבֹּקֶר חִכִּינוּ לְשָׁעָה שֶׁכָּל בְּנֵי הֶחָצֵר יֵלְכוּ לַעֲבוֹדָתָם, וְהֶחָצֵר תִּתְרוֹקֵן. אָז הָלַךְ תָּם לְהָבִיא אֶת הַשַּׂק הַמָּלֵא כְפִיסֵי עֵץ נִרְקָבִים אֶל הַבִּנְיָן שֶׁאֵצֶל הַסֻּכָּה, וַאֲנִי עָמַדְתִּי עֹל הַמִּשְׁמָר. כְּשֶׁשָּׁב יָשַׁבְנוּ עַל הָעֵצִים לְשׂוֹחֵחַ.

– עַכְשָׁו הַכֹּל מוּכָן, – אָמַר, – דְּרוּשִׁים עוֹד כְּלֵי מְלָאכָה, אַךְ קָשֶׁה לְהַשִּׂיגָם.

– אֵיזֶה כְּלֵי מְלָאכָה?

– כֵּיצַד אֵיזֶה? וְכִי מִתְכַּוֵּן אַתָּה לַחְפּוֹר אֶת הָאֲדָמָה בְּכַפּוֹת יָדֶיךָ?

– הֲלֹא יֵשׁ שָׁם מַעְדְּרִים יְשָׁנִים וְכֵלִים אֲחֵרִים שֶׁאֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְצֹרֶךְ זֶה.

הוּא הִשְׁקִיף עָלַי בְּחֶמְלָה, עַד שֶׁכִּמְעַט נָתַתִּי קוֹלִי בְּבֶכִי.

– הִיק פִּין! – אָמַר, כְּלוּם אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ לַתְּפוּסִים מַעְדְּרִים. הוֹדֶה נָא, הִיק, בְּתֹם לְבָבֶךָ, שֶׁנִּבְעַר אַתָּה מִשֵּׂכֶל לְגַמְרִי. הֵן אִם כֵּן נַעֲשֶׂה, הֲרֵי מוּטָב לִמְסוֹר לוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ וְסוֹף.

– טוֹב אֵפוֹא, אִם הַמַּעְדְּרִים לֹא יִסְכְּנוּ, מָה אֵפוֹא דָּרוּשׁ לָנוּ? – שָׁאַלְתִּי.

זוּג שֶׁל סַכִּינֵי כִּיס חַדִּים.

– מָה? וְלַעֲשׂוֹת בָּהֶם אֶת הַמַּחְתֶּרֶת?

– כֵּן.

– תָּם, דַּעְתְּךָ נִטְרְפָה עָלֶיךָ.

– אַחַת הִיא לִי, וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲשֶׂה כָל הַדָּבָר לְפִי הַכְּלָלִים. בְּכָל הַסְּפָרִים שֶּׁאֵרַע לִי לִקְרוֹתָם, הִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּאֶמְצָעִים כְּאֵלֶּה. יֵשׁ שֶׁבְּסַכִּין שֶׁל כִּיס חוֹפְרִים הַתְּפוּסִים מַחְתֶּרֶת בְּתוֹךְ סֶלַע אֵיתָן. מוּבָן, עֲבוֹדָה זוּ נִמְשֶׁכֶת שָׁבוּעוֹת וִירָחִים. הִנֵּה, לְמָשָׁל, הַתָּפוּס שֶׁהָיָה בְּמִגְדָּל דִּיף עַל יַד הַנָּמָל הַמַּרְסֶילִי, הוּא חָפַר וְחָפַר, עַד שֶׁעָשָׂה לוֹ מַחְתֶּרֶת וְיָצָא וּבָרַח. וּמַה תַּחְשּׁוֹב, כַּמָּה זְמַן חָפַר?

– לֹא יָדַעְתִּי, אֶפְשָׁר כִּשְׁנֵי יְרָחִים.

– שְׁלֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים! וְאַיֵּה הָיָה מוֹצָא הַמַּחְתֶּרֶת? מָה דַּעְתְּךָ? – בְּאֶרֶץ חִינָא. הִנֵּה כֵיצַד עוֹשִׂים דָּבָר זֶה.

– אַךְ הֲלֹא אֵין לִדְּזשִים מַכָּרִים בְּחִינָא?

– אֵין זֶה וְלֹא כְלוּם. גַּם לְהַלָּז לֹא הָיוּ מַכָּרִים בְּחִינָא. אַךְ בֶּן אָדָם מְשֻׁנֶּה אַתָּה, הִיק. תָּמִיד אַתָּה נוֹטֶה הַצִּדָּה מֵעֶצֶם הַשְּׁאֵלָה, וּמִתְעַנְיֵן בִּפְרָטִים שֶׁאֵין בָּהֶם צֹרֶךְ.

– טוֹב אֵפוֹא. הֲרֵינִי חוֹשֵׁב שֶׁאַחַת הִיא לָנוּ בְאֵיזֶה מָקוֹם יֵצֵא דְּזשִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּצֵא. אַךְ הֲלֹא דְּזשִים זָקֵן הוּא וְלֹא יוּכַל לַחְפּוֹר לוֹ מַחְתֶּרֶת שְׁלֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים רְצוּפוֹת. וְגַם יָמִים לֹא יַאֲרִיךְ כָּל כָּךְ.

– נִרְאֶה אַחַר כָּךְ. מוּבָן, לֹא שְׁלֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים נִהְיֶה חוֹפְרִים.

– וְכַמָּה זְמָן אֵפוֹא?

– מֵבִין אַתָּה? – אָנוּ אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְקַיֵּם אֶת כָּל דְּרִישׁוֹת הַכְּלָלִים, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהַיּוֹם אוֹ מָחָר יְקַבֵּל הַדּוֹד סִילַאס יְדִיעוֹת עַל אֹדוֹת דְּזשִים וְאִי אֶפְשָׁר לָדַעַת מָתַי יִשְׁלְחוּהוּ. בִּתְנָאִים כָּאֵלֶה צָרִיךְ לְמַהֵר וְלַחְפּוֹר אֶת הַבּוֹר, וּלְהַעֲמִיד פָּנִים, כְּאִלּוּ נִמְשְׁכָה הָעֲבוֹדָה שְׁלֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים. וְאָז בַּמִקְרֶה הָרִאשׁוֹן שֶׁל סַכָּנָה נִקַּח אוֹתוֹ וְנִבְרַח יַחְדָּו. דּוֹמֶה אֲנִי שֶׁטּוֹב יִהְיֶה הַדָּבָר?

– אֶת זֶה הֲרֵינִי מֵבִין, – אָמַרְתִּי. – לְהַעֲמִיד פָּנִים – לֹא קָשֶׁה הַדָּבָר. נָכוֹן אַנֹכִי לְהַעֲמִיד פָּנִים כְּאִלּוּ כָרִינוּ אֶת הַבּוֹר מֵאָה שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים. וּלְעֵת עַתָּה הָבָה אֵלֵכָה וְאֶרְאֶה, הֲיַעֲלֶה בְיָדִי לִגְנוֹב אֵיזֶה סַכִּין.

– קַח שְׁלֹשָׁה, – יָעַץ תָּם, – אֶחָד נָחוּץ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מַשּׁוֹר.

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה

כְּמוֹ שֶׁשִּׁעַרְנוּ, כֵּן הָיָה. כָּל בְּנֵי הַבַּיִת הִקְדִּימוּ לַעֲלוֹת עַל מִשְּׁכְּבוֹתֵיהֶם, וְעַד מְהֵרָה הִשְׁתַּקַּע כָּל הַבַּיִת בְּשֵׁנָה עֲמֻקָּה. אֲנַחְנוּ יָרַדְנוּ עַל פִּי הַקָּנֶה שֶׁל הַמֵּגִין בִּפְנֵי הָרְעָמִים, הוֹצֵאנוּ מִן הַשַּׂק צְרוֹר עֵצִים נִרְקָבִים לְמָאוֹר וְהִתְחַלְנוּ אֶת עֲבוֹדָתֵנוּ. קֹדֶם לַכֹּל פָּנִינוּ אֶת כָּל הַכֵּלִים הַיְשָׁנִים מִן הַמָּקוֹם הַמּוֹבִיל לְצַד מִטָּתוֹ שֶׁל דְּזשִים, תָּם אָמַר, שֶׁהַמַּחְתֶּרֶת צְרִיכָה לְהֵעָשׂוֹת מִצַּד הַמִּטָּה. הוֹדוֹת לַשְּׂמִיכָה הַסְּרוּחָה מֵעַל קְצֶה הַמִּטָּה לֹא יִהְיֶה נִרְאֶה פִּי הַמַּחְתֶּרֶת מִתָּחַת. חָפַרְנוּ וְחָפַרְנוּ בְּסַכִּינִים שֶׁל בֵּית־הַמְבַשְּׁלִים, עָיַפְנוּ כִּכְלָבִים, חַבּוּרוֹת עָלוּ בְכַפּוֹת יָדֵינוּ, וּלְעֵת חֲצוֹת הַלַּיְלָה לֹא הָיְתָה עֲבוֹדָתֵנוּ נִכֶּרֶת כְּלָל.

– וּמַה, תָּם? – אָמַרְתִּי, – גַּם בִּשְּׁלֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים, כַּדָּרוּשׁ לְפִי הַכְּלָלִים, לֹא נַסְפִּיק לִגְמוֹר אֶת הַמְּלָאכָה. קְרָא לִי בַרְבּוּר, אִם לֹא תִּהְיֶינָה דְּרוּשׁוֹת לָנוּ שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים.

הוּא לֹא הֵשִׁיב כְּלוּם עַל דְּבָרַי, הִתְאַנַּח אֲנָחָה עֲמֻקָּה וַיֶּחְדַּל מֵחֲפוֹר.

– הִיק, – אָמַר, – אִם נוֹסִיף לַעֲבוֹד כַּךְ, יִהְיֶה כָל עֲמָלֵנוּ לַשָּׁוְא. לוּ הָיִינוּ תְפוּסִים אֲמִתִּים, וְלוּ נָטַל עָלֵינוּ לְהִתְעַנּוֹת בַּמִּשְׁמָר שָׁנִים רַבּוֹת, כִּי אָז הָיִינוּ חוֹפְרִים רְגָעִים אֲחָדִים בְּכָל יוֹם, וְעָבְרוּ שָׁבוּעוֹת וִירָחִים מִבְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ בָּהֶם, וְחַבּוּרוֹת לֹא תִּהְיֶינָה עַל יָדֵינוּ, וְהָיָה הַכֹּל נַעֲשֶׂה כַהֲלָכָה. אַךְ עַתָּה אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְהִתְמַהְמֵהַּ. אִם נַחְפֹּר מָחָר עוֹד שְׁתֵּי שָׁעוֹת, וְהָיִינוּ נֶאֱלָצִים לָנוּחַ אַחַר כָּךְ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת כְּדֵי שֶׁתִּרְפֶּאנָה יָדֵינוּ מִן הַחַבּוּרוֹת.

– וּמַה נַעֲשֶׂה אֵיפֹא?

– פָּשׁוּט הַדָּבָר. נַנִּיחַ שֶׁאֵין זֶה כַהֲלָכָה, שֶׁזֶּה מִתְנַגֵּד לַיֹּשֶׁר וּלְחֻקִּים, אַךְ אֵין בְּרֵירָה. אֲנוּסִים אֲנַחְנוּ לַעֲבוֹד בְּמַעְדְּרִים וּבְלִבֵּנוּ נִהְיֶה מִתְכַּוְּנִים כְּאִלּוּ אָנוּ חוֹפְרִים בְּסַכִּינִים.

אֲנִי שִׁבַּחְתִּיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה, וְהוּא הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ וְיֹאמַר:

– הָבָה לִי אֶת הַסַּכִּין.

סַכִּינוֹ הָיָה בְיָדוֹ וָאוֹשִׁיט לוֹ אֶת סַכִּינִי. אַךְ הוּא הִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ הַצִּדָּה בְּקֹצֶר רוּחַ וַיִּקְרָא:

– תֵּן לִי סַכִּין, הִיק פִין!

אֲנִי עָמַדְתִּי נָבוֹךְ לְגַמְרִי: מָה הַדָּבָר? אַךְ פִּתְאֹם הֻבְרַר לִי, מַה שֶׁהוּא דּוֹרֵשׁ מִמֶּנִּי. וָאָרוּץ מְהֵרָה אֶל הַמְּזָוֶה וָאוֹצִיא מַעְדֵּר מִתּוֹךְ גַּל הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים וָאָבִיא לַתָּם. הוּא לָקַח אֶת הַמַּעְדֵּר וְהִתְחִיל לַחֲפֹּר בּוֹ מִבְּלִי דַבֵּר דָּבָר.

גַּם אֲנִי לָקַחְתִּי מַעְדֵּר, וּשְׁנֵינוּ הִתְחַלְנוּ עוֹבְדִים בַּחֲרִיצוּת. בְּמֶשֶׁךְ חֲצִי שָׁעָה עָיַפְנוּ כָל כָּךְ, שֶׁהָיִינוּ נֶאֱלָצִים לְהַפְסִיק אֶת הָעֲבוֹדָה. תַּחַת זֹאת הָיְתָה מַרְבִּית הָעֲבוֹדָה עֲשׂוּיָה כְבָר בְּעֶזְרַת “סַכִּינֵינוּ”. שְׂבַע־רָצוֹן הָלַכְתִּי לְשׁוּב אֶל חֶדְרֵנוּ. אֲנִי עָלִיתִי בַּמַּעֲלוֹת; חָשַׁבְתִּי, כִּי גַם תָּם עוֹלֶה אַחֲרַי. אֶפֶס הוּא לֹא בָא. הִשְׁקַפְתִּי בְעַד הַחַלּוֹן, וָאֵרֶא וְהִנֵּה הוּא הָאֻמְלָל מְטַפֵּס וְעוֹלָה בַּמְּכוֹנָה הַמְּגִנָּה בִּפְנֵי הָרְעָמִים; וּמִשּׁוּם שֶׁהָיוּ כַּפּוֹת יָדָיו מְכֻסּוֹת חַבּוּרוֹת הָיְתָה הָעֲלִיָּה קָשָׁה עָלָיו מְאֹד. כְּשֶׁרָאָה אוֹתִי, אָמַר בְּעֶצֶב:

– מָה אֶעֱשֶׂה, כָּל עֲמָלִי לַשָּׁוְא, אֵינִי יָכֹל לַעֲלוֹת, עוּצָה נָא עֵצָה, הִיק.

– הִנֵּה מַה שֶּׁאִיעַץ לְךָ, אִם לֹא יִהְיֶה הַדָּבָר כְּנֶגֶד הַחֻקִּים וְהַיֹּשֶׁר: עֲלֵה בַּמַּעֲלוֹת, וְהַתְכַּוֵּן כְּאִלּוּ אַתָּה מְטַפֵּס בְּמֵגִין בִּפְנֵי הָרְעָמִים.

הוּא עָלָה הַחֶדְרָה בַּמַּעֲלוֹת; כָּל הָעֶרֶב לֹא הוֹצִיא מִלָּה מִפִּיו וַיְהִי עֲצוּב־רוּחַ שֶׁלֹּא כְּרָגִיל.

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי גָּנַב תָּם כַּף שֶׁל בְּדִיל וּמְנוֹרַת נְחֹשֶׁת, כְּדֵי לְהָכִין מֵהֶן עֵט בַּשְּׁבִיל דְּזשִים; נוֹסָף עַל זֶה גָנַב עוֹד שִׁשָּׂה נֵרוֹת שֶׁל חֵלֶב. וַאֲנִי הָלַכְתִּי לִתְעוֹת מִסָּבִיב לְסֻכַּת הַכּוּשִׁים, וּבִשְׁעַת הַכֹּשֶׁר גָּנַבְתִּי שָׁלֹשׁ קְעָרוֹת שֶׁל בְּדִיל. תָּם אָמַר, שֶׁאֵין דַּי בַּקְּעָרוֹת הָאֵלֶּה, וַאֲנִי עָנִיתִי לוֹ, כִּי כְּשֶׁמַּשְׁלִיךְ אוֹתָן דְּזשִים הַחוּצָה, לֹא יִרְאֶה אוֹתָן אִישׁ, מִפְּנֵי שֶׁתִּפֹּלְנָה אֶל בֵּין הַשִּׂיחִים אֲשֶׁר מֵאַחֲרֵי חַלּוֹנוֹ. וַאֲנַחְנוּ נוּכַל לֶאֱסוֹף אוֹתָן וּלְהַחֲזִירָן לוֹ שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּהֶן שׁוּב. דְּבָרַי אֵלֶּה הִרְגִּיעוּ אֶת רוּחַ תָּם.

– עַכְשָׁו עָלֵינוּ לְהִמָּלֵךְ כֵּיצַד נַמְצִיא לִדְּזשִים אֶת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה, – אָמָר.

– דֶּרֶךְ הַמַּחְתֶּרֶת, אַחֲרֵי שֶׁמְּלַאכְתָּהּ תְּהֵא נִגְמֶרֶת, – הִצַּעְתִּי.

תָּם הֵעִיף רַק עֵינָיו בִּי. אֲבָל כֵּיצַד? מוּטָב הָיָה, שֶׁיַּגִּיד לִי דְבַר מָה. הוּא שִׁנֵּן מִבֵּין שִׁנָּיו: “מְשֻׁגָּע”, אוֹ מִלָּה הַדּוֹמָה לָזוּ; לֹא שָׁמַעְתִּי בָּרוּר. אַחַר כָּךְ הוֹדִיעַ, שֶׁבְּדַעְתּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֶמְצָעִים אֶלָּא שֶׁאֵין כְּדַאי לְמַהֵר בִּכְלָל, מִפְּנֵי שֶׁקֹּדֶם כָּל צָרִיךְ לְבָאֵר לִדְּזשִים, מֶה עָלָיו לַעֲשׂוֹת בַּכֵּלִים.

אַחֲרֵי הַשָּׁעָה הָעֲשִׂירִית בָעֶרֶב יָרַדְנוּ מֵעֲלִיָּתֵנוּ. נִגַּשְׁנוּ אֶל חַלּוֹנוֹ שֶׁל דְּזשִים – נִשְׁמְעָה בָרוּר הֵיטֵב נַחֲרָתוֹ. זָרַקְנוּ אֵלָיו נֵר בְּעַד חַלּוֹנוֹ, וְהוּא לֹא שָׁמַע. הִתְחַלְנוּ עוֹבְדִים בְּלֵב שָׂמֵחַ וּלְאַחֲרֵי עֲבוֹדָה שֶׁל שְׁתֵּי שָׁעוֹת וּמַחֲצִית הַשָּׁעָה נִגְמְרָה הַמְּלָאכָה. חָתַרְנוּ אֶל דְּזשִים הַחַדְרָה, מָצָאנוּ אֶת הַנֵּר עַל הָרִצְפָּה, הִדְלַקְנוּ אוֹתוֹ וַנַּעֲמֹד לִפְנֵי דְּזשִים הַמַּשְׁמִיעַ נַחֲרָה. אַחַר כָּךְ הִתְחַלְנוּ מְעוֹרְרִים אוֹתוֹ. אֵלִי, כַּמָּה גְדוֹלָה הָיְתָה שִׂמְחָתוֹ, בִּרְאוֹתוֹ אוֹתָנוּ! הוּא הִתְחִיל מְלַטֵּף אוֹתָנוּ בְּדִבְרֵי חִבָּה: “לִבִּי” גַּם “סֻכָּר מָתוֹק שֶׁלִּי”, גַּם “גּוֹזָלַי” וְכַיּוֹצֵא בְּאֵילוּ; וַיְבַקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ לִמְצֹא כְלִי מַפָּץ וּלְשׁבֵּר אֶת הָרַתּוֹק שֶׁעַל רַגְלָיו וּלְהִמָּלֵט מִזֶּה. תָּם בֵּאֵר לוֹ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְגַמְרִי לַעֲשׂוֹת כַּךְ, שֶׁזֶּה יִהְיֶה מִתְנַגֵּד לַחֹק. וּבְאוֹתוֹ מַעֲמָד הוֹדִיעַ לוֹ, עַל אֹדוֹת הַתָּכְנִית שֶׁעִבַּדְנוּ, וַיּוֹסֶף שֶׁבְּכָל עֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה נִדְרַשׁ אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת אֶת הַתָּכְנִית, וְשֶׁעַל דְּזשִים לִהְיוֹת שָׁקֵט וְשָׁלֵו בִּכְלָל, הוּא יִהְיֶה מְשֻׁחְרָר בְּעַד כָּל מְחִיר. דְּזשִים הִסְכִּים גַּם לָזֶה. הִתְחַלְנוּ מְשִּׂיחִים בִּשְׁלֹשָׁה עַל אֹדוֹת הַיָּמִים שֶׁעָבְרוּ. כְּשֶׁהִתְחִיל דְּזשִים מְסַפֵּר לָנוּ, שֶׁהַדּוֹד סִילַאס בָּא אֵלָיו מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ לְהִתְפַּלֵּל עִמּוֹ, וְהַדּוֹדָה סַאלִי מְבַקֶּרֶת אוֹתוֹ יוֹם יוֹם, כְּדֵי לְהִוָּכַח שֶׁטּוֹב לוֹ פֹּה וְשֶׁמַּאֲכִילִים אוֹתוֹ לְשָׁבְעָה, וְשֶׁשְּׁנֵיהֶם טוֹבִים כּל כַּךְ, – קָרָא תָּם פִּתְאֹם:

– עַכְשָׁו יָדַעְתִּי, כֵּיצַד אַמְצִיא לְךָ אֶת הַכֵּלִים. הַדּוֹד וְהַדּוֹדָה בְעַצְמָם יְבִיאוּם אֶל חֶדְרֶךָ!

– אַתָּה לֹא תַעֲשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, תָּם, – אָמַרְתִּי, – הֵן חֲסַר טַעַם הוּא מִכָּל אֲשֶׁר יָזַמְתָּ עַד הֵנָּה לַעֲשׂוֹת.

אֲבָל הוּא לֹא שָׁעָה אֵלַי, וַיִּפְרֹשׁ אֶת תָּכְנִיתוֹ הַחֲדָשָׁה:

הוּא סִפֵּר לִדְּזשִים שֶׁסֻּלָּם הַחֲבָלִים יִהְיֶה נִמְצָא בְּתוֹךְ חַלַּת לֶחֶם וִיהִי נִמְסָר אֵלָיו בִּידֵי הַכּוּשִׁי הַמֵּבִיא לוֹ מָזוֹן. עַל יְדֵי הַכּוּשִׁי הַזֶּה יְקַבֵּל עוֹד אֵיזֶה דְּבָרִים כְּבֵדִים, וְהַכֵּלִים הַפְּעוּטִים יִהְיוּ בְכִיסֵי בְּגָדָיו שֶׁל הַדּוֹד, וְהוּא, דְּזשִים, צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לְהוֹצִיא אוֹתָם מִשָּׁם בִּזְהִירוּת; עוֹד כֵּלִים אֲחֵרִים יִהְיוּ קְשׁוּרִים אֶל סִנוֹרָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה. אַךְ יִזָּהֵר דְּזשִים, שֶׁעַל פָּנָיו לֹא יְהֵא נִכָּר, שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָם. זְמָן רַב בֵּאֵר תָּם לִדְּזשִים, לָמָּה דָרוּשׁ כָּל אֶחָד מֵהַכֵּלִים, וְכֵיצַד עָלָיו לְנַהֵל אֶת סֵפֶר זִכְרוֹנוֹתָיו בְּדָמוֹ עַל הַכֻּתּנֶת. דְּזשִים הֶעָלוּב לֹא יָכֹל בְּשׁוּם אֹפֶן לְהָבִין, לָמָּה כָּל הַתְּכוּנָה הַזֹּאת, וּלְסוֹף הֶחְלִיט, שֶׁהוּא עַצְמוֹ, וַדַּאי, טִפֵּשׁ יוֹתֵר מִדַּי וּמֹחוֹ לֹא יִתְפּוֹס אֶת הַדָּבָר, וְאָנוּ – חֲכָמִים, וְיוֹדְעִים אֵת אֲשֶׁר אָנוּ עוֹשִׂים. הוּא הִסְכִּים לַכֹּל, וְהִבְטִיחַ לְמָלֵּא בְּדִיּוּק אֶת כָּל אֲשֶׁר נְצַוֶּה אוֹתוֹ.

דְּזשִים הִצִּיעַ לָנוּ מִקְטָרוֹת וְטַבַּק, וּנְבַלֶּה אֶת הָעֵת בַּנְּעִימִים. אַחַר כָּךְ יָצָאנוּ בִזְחִילָה דֶרֶךְ הַמַּחְתֶּרֶת וְנָשָׁב אֶל חַדְרֵנוּ. אַךְ מַה מְשֻׁנֶּה הָיָה מֵרְאֵנוּ. הֵן מוּבָן הַדָּבָר – כָּל כַּךְ הִרְבִּינוּ לַעֲבוֹד. אַךְ תָּם הָיָה עַלִּיז מְאֹד. הוּא אָמַר שֶׁמִּשְׂחָק יָפֶה וּמְעַנְיֵן מִזֶּה לֹא הָיָה לוֹ מֵעוֹלָם, שֶׁנָּכוֹן הוּא לְהַמְשִׁיךְ אוֹתוֹ עַד סוֹף חַיֵּינוּ, וְלִמְסוֹר אֶת שִׁחְרוּרוֹ שֶׁל דְּזשִים בִּירוּשָׁה לַבָּנֵּינוּ, וְשֶׁדְּזשִים עַצְמוֹ הָיָה מַרְגִּישׁ וַדַּאי סוֹף סוֹף אֶת הַיֹּפִי שֶׁבַּמִּשְׂחָק וְלֹא הָיָה רוֹצֶה לְהִשְׁתַּחְרֵר כְּלָל. וְכֹה אֶפְשָׁר הָיָה לְהַמְשִׁיךְ אֶת הָעִנְיָן עַד יְמֵי זִקְנָה וְשֵׂיבָה שֶׁל דְּזשִים, וְלִכְתּוֹב סֵפֶר עַל אֹדוֹת מְאוֹרָעוֹתָיו, וְהָיָה הַדָּבָר לְכָבוֹד וְלִתְהִלָּה לְכָל הַמִּשְׁתַּתְּפִים בְּאוֹתָם מַעֲשֵׂי הַגְּבוּרָה.

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי גָזַרְנוּ בְּמַשּׂוֹר אֶת הַמְּנוֹרָה לַחֲלָקִים קְטַנִּים, וְתָם שָׂם אוֹתָם בְּכִיס בִּגְדוֹ עִם כַּף הַבְּדִיל יַחְדָּו. אַחֲרֵי כֵן בָּאנוּ אֶל סֻכַּת הַכּוּשִׁים וּבְשָׁעָה שֶׁסֶּים – זֶה הַכּוּשִׁי הַמַּכְנִיס מָזוֹן לִדְּזשִים – סָר הַצִּדָּה, תָּקַע תָּם חִישׁ חֲתִיכָה אַחַת שֶׁל הַמְּנוֹרָה הַגְּזוּרָה לְתוֹךְ הַלֶּחֶם הַמְיֻעָד בַּשְּׁבִיל דְּזשִים. אַחַר כַּךְ הָלַכְנוּ אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי, כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת סוֹף הַדָּבָר. קָשֶׁה לְתָאֵר, כַּמָּה מְגֻחָךְ הָיָה הַדָּבָר דְּזשִים כִּמְעַט שֶׁשָּׁבַר אֶת שִׁנָּיו שֶׁנִּפְגְּעוּ בִנְחֹשֶׁת הַמְּנוֹרָה, אַךְ הֶעֱמִיד פָּנִים כְּאִלּוּ בָאָה אֶבֶן בֵּין שִׁנָּיו, כִּי הָיָה הַלֶּחֶם מָלֵא תָמִיד אַבְנֵי חוֹל. אֶפֶס מֵאָז לֹא הֵבִיא עוֹד שׁוּם מַאֲכָל לְתוֹךְ פִּיו בְּטֶרֶם יִבְחַן אוֹתוֹ בַמַּזְלֵג פֹּה וָשָׁם. וּבְשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ בְּסֻכָּתוֹ שֶׁל דְּזשִים, פָּרְצוּ פִּתְאֹם מִתַּחַת לְמִטָּה שְׁנֵי כְלָבִים, וְאַחֲרֵיהֶם עוֹד וְעוֹד, עַד שֶׁהָיָה מִסְפָּרָם כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר. לֹא הָיְתָה אֶפְשָׁרוּת לִשְׁאֹף רוּחַ. וְאֵיךְ זֶה לֹא עָלָה עַל דַּעְתֵּנוּ לְכַסּוֹת אֶת הַבּוֹר שֶׁחָפַרְנוּ! סִים נִבְהַל כָּל כַּךְ, שֶׁנָּפַל אַרְצָה בֵין הַכְּלָבִים וְהִתְכַּוֵּץ מִשָּׁבָץ, שֶׁאָחַז אוֹתוֹ, וְקָרָא: “רוּחוֹת רָעוֹת”! תָּם חָטַף נֵתַח בָּשָׂר שָׁמֵן מִקַּעֲרָתוֹ שֶׁל דְּזשִים, פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת לִרְוָחָה וַיִּזְרֹק אֶת הַבָּשָׂר הַחוֹצָה. הַכְּלָבִים הִתְפָּרְצוּ כֻּלָּם אַחֲרָיו כִּמְטֹרָפִים, וּבְטֶרֶם שָׁבָה רוּחִי אֵלַי, לֹא הָיָה עוֹד אַף כֶּלֶב אֶחָד בְּתוֹךְ הַחֶדֶר, וְגַם עִקְבוֹת תָּם לֹא נוֹדָעוּ. עַד מַהֵר שָׁב תָּם, וּמוּבָן, שֶׁלִּפְנֵי שׁוּבוֹ סָגַר אֶת דֶּלֶת הַמְּזָוֶה, אֲשֶׁר בּוֹ עָשִׂינוּ אֶת הַמַּחְתֶּרֶת, – בָּרִי לִי הַדָּבָר. וַאֲנַחְנוּ הִתְחַלְנוּ מְעוֹרְרִים אֶת הַכּוּשִׁי וּמְלַטְּפִים אוֹתוֹ וּמְדַבְּרִים עַל לִבּוֹ. שְׁאַלְנוּהוּ: מַה נִּרְאֶה לוֹ שׁוּב? הַאֻמְנָם לֹא חָדְלוּ עוֹד הָרוּחוֹת הָרָעוֹת מֵעַנּוֹת אוֹתוֹ עַד הֵנָּה? לְאַט לְאַט שָׁבָה רוּחוֹ אֵלָיו, וּלְסוֹף אָמַר בְּהַבִּיטוֹ סָבִיב בְּאֵימָה וּבְפַחַד:

– מִיסְטֶר סִיד, הִנֵּה שׁוּב תֹּאמַר: סִים טִפֵּשׁ, אַךְ הִנֵּה בְּמַעֲמָד זֶה רָאָה סִים – חֵי נַפְשִׁי – מִילִיּוֹן שָׁלֵם שֶׁל כְּלָבִים אוֹ שֶׁל רוּחוֹת – לֹא יָדַעְתִּי בְעַצְמִי. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהִרְגִּישׁ אוֹתָם: הֵם קָפְצוּ עַל יָדָיו וְעַל צַוָּארוֹ. אוֹי, קָשֶׁה הַדָּבָר מִנְּשׂוֹא, לוּ עָלָה בְיָדִי לַחֲטֹף אוֹתָם אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת, אוֹ אָז עָזְבוּ אוֹתִי לִמְנוּחוֹתּ.

– הִנֵּה מַה שֶּׁעָלָה עַל לִבִּי, סִים, – אָמַר תָּם. – הָרוּחוֹת וַדַּאי רְעֵבוֹת, עַל כֵּן הֵן בָּאוֹת הֵנָּה בִּשְׁעַת הַסְעֻדָּה. הָכֵן בִּשְׁבִילָן חָלָּה מְקֻסֶּמֶת וְרָאִיתָּ שֶׁלֹּא תּוֹסֵפְנָה לְהַשְׁבִּית אֶת מְנוּחָתֶךָ.

– אוֹי לִי, מִיסְטֶר סִיד, כֵּיצַד אָכִין חָלָּה מְקֻסֶּמֶת, וַהֲרֵי אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ, כֵּיצַד מְכִינִים אוֹתָהּ, גַּם מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי כְּמוֹתָהּ.

– טוֹב הַדָּבָר. נִדְמֶה שֶׁעָלַי הַחוֹבָה לְהָכִין אוֹתָהּ בִּשְׁבִילֶךָ, הֵן אַתָּה הוֹשַׁטְתָּ לָנוּ חֶסֶד רַב כָּל כַּךְ, הֶרְאֵיתָ לָנוּ אֶת הַכּוּשִׁי. אַךְ יָדֹעַ תֵּדַע, שֶׁאָסוּר לְךָ לִרְאוֹת וַאֲפִלּוּ לְהִתְאַוּוֹת לָדַעַת, מַה שֶׁאָשִׂים בְּתוֹךְ הַחַלָּה, אִם לֹא כֵּן יַחְטְפוּ אוֹתְךָ הָרוּחוֹת וְאֶפְשָׁר – מִי יוּכַל לָדַעַת? – שֶׁיִּמְשְׁכוּ אוֹתְךָ אַחֲרֵיהֶן. וְעוֹד זֹאת אִיעַץ לְךָ – אַל תִּכָּנֵס אֶל הַכּוּשִׁי בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹכֵל וְאַל תִּגַּע בַּחַלָּה.

– יִשְׁמְרֵנִי הָאֵל! מַה זֶּה עָלָה עַל דַּעְתֶּךָ, מִיסְטֶר סִיד? סִים לֹא יִגַּע בַּחַלָּה, וַאֲפִלּוּ בִּשְׂכַר מִילְיּוֹן דוֹלָרִים.

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה

וּבְכֵן עָלָה בְיָדֵינוּ לְסַדֵּר אֶת עִנְיַן הַחַלָּה בִשְׁבִיל סֻלָּם הַחֲבָלִים. מֵחַדְרוֹ שֶׁל דְּזשִים נָשָׂאנוּ רַגְלֵינוּ יָשָׁר אֶל מְזָוֶה אֶחָד, שֶׁהִסְפַּקְנוּ כְבָר לָשִׁים אֵלָיו לֵב זֶה כְבָר וְשֶׁהָיוּ צְבוּרִיּם בּוֹ כָל מִינֵי כֵלִים יְשָׁנִים: נְעָלִים בָּלוֹת, סְחָבוֹת, בַּקְבּוּקִים שְׁבוּרִים, כְּלֵי בֵית הַמְבַשְּׁלִים שֶׁנִּתְקַלְּקְלוּ וַחֲפָצִים כְּגוֹן אֵלֶּה. בִּקַּשְׁנוּ בְגַל אַשְׁפָּה זוּ וְנִמְצָא בוֹ מַחבַת בְּדִיל יְשָׁנָה וּנְקוּבָה. אֶת הַנְּקָבִים סָתַמְנוּ, וַנֹּאמַר לֶאֱפוֹת אֶת הַחַלָּה בִּכְלִי זֶה. אַחַר כָּךְ בָּאנוּ אֶל הַמַּרְתֵּף וּנְמַלֵּא אֶת הַמַּחֲבַת קֶמַח. אָז הָלַכְנוּ לֶאֱכֹל אֶת אַרֻחַת הַבֹּקֶר. בַּדֶּרֶךְ מָצָאנוּ שְׁנֵי מַסְמְרִים שֶׁהֶעֱלוּ חֲלוּדָה, וְתָם אָמַר שֶׁהֵם יְסַכְּנוּ לַתָּפוּס כְּדֵי לִרְשֹׁם בָּהֶם אֶת דִּבְרֵי מְאוֹרָעוֹתָיו עַל קִירוֹת תְּפִיסָתוֹ. אֶחָד מֵהֶם שַׂמְנוּ בְכִיס סִנוֹרָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה סַאלִי, וְאֶת הַשֵּׁנִי בְתוֹךְ הָעֲנִיבָה שֶׁעַל מִגְבַּעְתּוֹ שֶׁל הַדּוֹד. שָׁמַעְנוּ מֵאֵת הַיְלָדִים, שֶׁ“אַבָּא וְאִמָּא יְבַקְּרוּ הַיּוֹם אֶת הַכּוּשִׁי הַבּוֹרֵחַ”. וְעַד שֶׁחִכִּינוּ לְבוֹא הַדּוֹדָה אֶל הָאֲרֻחָה, הִתְחַכֵּם תָּם לָשִׁים בְּכִיסוֹ שֶׁל הַדּוֹד עוֹד כַּף שֶׁל בְּדִיל. לְסוֹף בָּאָה הַדּוֹדָה סַאלִי – אֲדֻמָּה מֵחֹם וּמִקֶּצֶף, כִּמְעַט שֶׁלֹּא הָיָה דֵי אֹרֶךְ רוּחַ לָהּ לִשְׁמוֹעַ אֶת הַתְּפִלָּה, וְהִנֵּה הִתְחִילָה מְמַזֶּגֶת בְּיָד אַחַת אֶת כּוֹסוֹת הַקַּהֲוָה, וּבְיָּדָהּ הַשֵּׁנִית תּוֹפְפָה עַל רֹאשׁ אַחַד הַיְלָדִים שֶׁיָּשַׁב בְּקִרְבָתָה וַתִּצְעַק:

– אֶת כָּל הַבַּיִת הָפַכְתִּי עַל פָּנָיו, חִפַּשְׂתִּי בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת מֵעֲלִיַּת הַגַּג וְעַד הַמַּרְתֵּף וְאֶת כֻּתָּנְתְּךָ הַשְּׁנִיָּה לֹא יָכֹלְתִּי לִמְצֹא! אֵין הַדָּבָר הַזֶּה מוּבָן לִי לְגַמְרִי!

לִבִּי הִתְעַלֵּף מִפַּחַד, וּנְשִׁימָתִי נֶחְנְקָה בְלוֹעִי וְשֵׁעוּל תְּקָפַנִי. פַּת לֶחֶם קָשֶׁה, שֶׁזֶּה עַתָּה שַׂמְתִּיו בְּפִי, הִתְפָּרֵץ תֵכֶף מִבֵּין שִׁנַּי וַיָעָף וַיִּפְגַע בְּעֵין אַחַד הַיְלָדִים. הָאֻמְלָל הִתְכַּוֵּץ מִכְּאֵב כְּתוֹלַעַת, וְהִתְחִיל מְיַלֵּל בְּקוֹל. הָיְתָה מְהוּמָה נוֹרָאָה. וְכַאֲשֶׁר שָׁקְטָה הַמְּהוּמָה אַחֲרֵי רְגָעִים אֲחָדִים, אָמַר הַדּוֹד סִילַאס:

– אָמְנָם מַתְמִיהַּ הַדָּבָר הַזֶּה. זוֹכֵר אֲנִי הֵיטֵב, שֶׁלָּבַשְׁתִּי כְּתֹנֶת נְקִיָּה בְשָׁעָה שֶׁפָּשַׁטְתִּי אֶת הַמְּזֹהָמָה, יַעַן כִּי…

– פְּשִׁיטָא! הֲרֵי אֵין לְךָ אַחֶרֶת זוּלָתִי זוֹ שֶׁעַל גַּבְּךָ. וּמַה לִי זִכְרוֹנְךָ הַקָּצֵר כְּזִכְרוֹנָם שֶׁל הַתַּרְנְגוֹלִים. אֲנִי בְעַצְמִי רָאִיתִי אוֹתָהּ עֲדַיִן אֶתְמוֹל תְּלוּיָה עַל הַחֶבֶל. וְהַיּוֹם אֵינֶנָּהּ. אֵינִי מְבִינָה, כֵּיצַד אַתָּה מִתְחַכֵּם לְאַבֵּד אֶת כָּתְנוֹתֶיךָ תָּמִיד. הִגַּעְתָּ כְּבָר לְגִיל זֶה, שֶׁתּוּכַל לִשְׁמוֹר עַל לְבָנֶיךָ שֶׁלֹּא יֹאבֵדוּ.

– כֵּן, כֵּן, סַאלִי, אֱמֶת הַדָּבָר, אֶפֶס לֹא גָדוֹל כָּל כַּךְ עֲוֹנִי. הֵן אֲנִי אֵינִי יָכֹל לָדַעַת, מַה נַּעֲשָׂה לְכֻתָּנְתִּי אַחֲרֵי שֶׁפָּשַׁטְתִּי אוֹתָהּ, אַךְ מֵעַל גּוּפִי לֹא אָבְדָה מֵעוֹלָם אַף כֻּתֹּנֶת אֶחָת.

– לְאָשְׁרִי אִי אֶפְשָׁר הַדָּבָר, אִלְמָלֵי כָךְ הָיוּ הַכֻּתָּנוֹת כָּלוֹת מֵעַל גּוּפְךָ. אַךְ הֲיָדַעְתָּ, הֵן לֹא הַכֻּתּנֶת לְבַדָּהּ אָבְדָה, גַּם כַּף אַחַת חֲסֵרָה. הָיוּ עֶשֶׂר כַּפּוֹת, וְעַכְשָׁו רַק תֵּשַׁע.

– יוֹתֵר לֹא אָבַד מְאוּמָה?

– אָבְדוּ עוֹד חֲפָצִים, וַדַּאי! שִׁשָּׂה נֵרוֹת שֶׁל חֵלֶב. אֶפֶס, אֶפְשָׁר שֶׁהָעַכְבָּרִים כִּרְסְמוּ אֶת הַנֵּרוֹת. מִשְׁתּוֹמֶמֶת אֲנִי, כֵּיצַד לֹא בָלְעוּ עוֹד עַד הֵנָּה אֶת כָּל הַבַּיִת. הֵן אַתָּה סִילַאס לֹא הִשְׁתַּדַּלְתָּ לִסְתּוֹם אֶת חוֹרֵיהֶם, אַךְ אֶת הַכַּף לֹא יָכְלוּ לְכַרְסֵם גַּם הָעַכְבָּרִים.

בְּאוֹתוֹ רֶגַע נִכְנְסָה הַכּוּשִׁית, הָעוֹשָׂה אֶת עֲבוֹדַת הַבַּיִת וַתֹּאמַר: – גְבִרְתִּי סָדִין אָבַד לָנוּ.

– סָדִין אָבַד? הָאֵל יָגֵן עָלֵינוּ!

– הַיּוֹם הַזֶּה אֶסְתֹּם עוֹד אֶת חוֹרֵי הָעַכְבָּרִים, עוֹד בַּיּוֹם הַזֶּה, – אָמַר הַדּוֹד סִילַאס בְּנֶפֶשׁ רְצוּצָה.

– שְׂתוֹק נָא אַתָּה, בְּשֵּׂם הָאֵל, הַאֻמְנָם תַּחְשֹׁב שֶׁהָעַכְבָּרִים גָּנְבוּ אֶת הַסָּדִין? כֵּיצַד אָבַד הַסָּדִין, לִיזָה?

– אוֹיָה! לִיזָה אֵינָהּ יוֹדַעַת. תְּמוֹל הָיָה תָּלוּי עוֹד עַל הַחֶבֶל וְעַתָּה אֵינֶנּוּ, – אָמְרָה הַכּוּשִׁית נִפְחָדָה.

– אֵין זֹאת כִּי אִם מַהְפֵּכַת עוֹלָם. מֵעוֹלָם לֹא קָרָה לִי כַּדָּבָר הַזֶּה. כֻּתֹּנֶת וְסָדִין, כַּף וְשִׁשָׁה נֵרוֹת!

בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִתְפָּרְצָה הַבַּיְתָה יַלְדָּה כּוּשִׁית קְטַנָּה כִּמְטֹרֶפֶת:

– מְנוֹרַת נְחֹשֶׁת אָבְדָה לָנוּ!

– גְּשִׁי הָלְאָה, פֶּסֶל עֵץ שֶׁכָּמוֹךָ, אִם לֹא כֵן…

הַדּוֹדָה הִגִּיעָה עַד לְטֵרוּף הַדַּעַת. הִיא הִתְרוֹצְצָה בַחֶדֶר, הִשְׁלִיכָה אַרְצָה אֶת כָּל הַבָּא לְיָדָהּ וְהִרְעִישָׁה אֶת הַבַּיִת. כֻּלָּנוּ נִדְמִינוּ כְעַכְבָּרִים נִבְהָלִים, וַאֲנִי חִכִּיתִי בְקֹצֶר רוּחַ לְרֶגַע שֶׁאוּכַל לְהִמָּלֵט הַחוּצָה. פִּתְאֹם תָּקַע הַדּוֹד סִילַאס אֶת יָדוֹ לְתוֹךְ כִּיסוֹ וּמִשְׁתּוֹמֵם וּבְהַעֲוָיָה שֶׁל שְׁטוּת הוֹצִיא מִתּוֹכוֹ כַף שֶׁל בְּדִיל. הַדּוֹדָה סַאלִי הִפְסִיקָה אֶת צַעֲקוֹתֶיהָ פִּתְאֹם וְתַעֲמֹד בְּפֶה פָּעוּר. אֲנִי הָיִיתִי מְבַכֵּר לְהִמָּצֵא בְּרֶגַע זֶה, לְפָחוֹת, בְּירוּשָׁלָיִם.

– הַלֹּא יָדַעְתִּי! – קָרְאָה הַדּוֹדָה, – יָדַעְתִּי כִּי כֵן הַדָּבָר. כָּל הָעֵת אַתָּה מַחֲזִיק אֶת הַכַּף בְּכִיסְךָ וְאֵינְךָ מַגִּיד כְּלוּם, וְאִשְׁתְּךָ תִּהְיֶה מִתְפַּקַּעַת מֵרֹגֶז. אָמְרָה נָא לִי, כֵּיצַד בָּאָה הַכַּף לְתוֹךְ כִּיסְךָ? אֶפְשָׁר, שֶׁגַּם הַכֵּלִים הָאֲחֵרִים גַּם הֵם אֶצְלְךָ. חַפֵּשׂ נָא, בְּמַטּוּטָא.

– בֶּאֱמֶת, אֵינִי יוֹדֵעַ, סַאלִי, – הִצְטַדֵּק הַדּוֹד, – הֵן לוּ יָדַעְתִּי, כִּי אָז אָמַרְתִּי לָךְ…

– חֲדַל, בְּשֵׁם הָאֵל מִפִּטְפּוּטֶיךָ! צְאוּ כֻלְּכֶם מִזֶּה תֵכֶף, בְּרֶגַע זֶה, וְאַל תָּשׁוּבוּ בְטֶרֶם אָשׁוּב לִמְנוּחָתִי, הִשְׁמַעְתֶּם?

לוּ בִּטְּאָה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּלַחַשׁ, לוּ הָיוּ שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת בִּלְבַד, וַהֲבִינוֹתִי גַם אָז אֶת מִצְוָתָה וּמִלֵּאתִי אוֹתָהּ, כָּל כַּךְ גָּדְלָה תַּאֲוָתִי לִבְרוֹחַ הַחוּצָה. לָאוֹת הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּתְנָה, עָמְדוּ כְבָר רַגְלַי בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי. בְּאוֹתוֹ רֶגַע הֵסִיר הַדּוֹד אֶת מִגְבַּעְתּוֹ מֵעַל הַקִיר, וְהִנֵּה פִּתְאֹם נָפַל מִתּוֹכָהּ מַסְמֵר. הוּא הֵרִים אוֹתוֹ נָבוֹךְ וְשָׂם אוֹתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, וּמִבְּלִי דַּבֵּר דָּבָר עָזַב אֶת הַחֶדֶר. תָּם הִתְבּוֹנֵן אֶל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

– לֹא, מוּטָב שֶׁלֹּא עַל יָדוֹ נִשְׁלַח אֶת הַחֲפָצִים אֶל דְּזשִים, – אָמַר, – אִי אֶפְשָׁר לִבְטוֹחַ בּוֹ. תַּחַת זֹאת הֵסֵב לָנוּ טוֹבָה רַבָּה בְעִנְיַן הַכַּף, עַל כֵּן נִסְתֹּם אֶת כָּל חוֹרֵי הָעַכְבָּרִים בַּמַּרְתֵּף מִבְּלִי הַגֵּד לוֹ.

וְאַחֲרֵי שָׁעָה אַחַת שֶׁל עֲבוֹדָה הָיוּ כָל חוֹרֵי הָעַכְבָּרִים סְתוּמִים כָּל כַּךְ הֵיטֵב, שֶׁהָעַכְבָּרִים לֹא יוּכְלוּ לַמְרוֹת כָּל עֲמָלָם לָצֵאת מֵהֶם. פִּתְאֹם ֶשָׁמַעְנוּ הֵד פְּסִיעוֹת עַל מַדְרֵגוֹת הַמַּרְתֵּף. כְּרֶגַע כִּבִּינוּ אֶת הַנֵּר וַנֵּחָבֵא. נִכְנַס הַדּוֹד סִילַאס, מַחֲזִיק בְּיָדוֹ הָאַחַת נֵר, וּבַשֵּׁנִית נְעוֹרֶת. מַרְאֵהוּ הָיָה כְמַרְאֶה אִישׁ שָׁקוּעַ בְּמַחֲשָׁבוֹת, מִתְרַכֵּז. נִרְאָה, שֶׁמַּחְשְׁבוֹתָיו תָּעוּ הַרְחֵק מִזֶּה. הִתְחִיל עוֹבֵר לְאַט עַל פְּנֵי כָל הַחוֹרִים, מִשֵּׁשׁ אֶת כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּיָדָיו, עַד אֲשֶׁר עָבַר עַל כֻּלָּם. אַחַר כַּךְ עָמַד, כְּמִשְׁתַּדֵּל לִזְכּוֹר דְּבַר מָה, וַיִּפֶן לָצֵאת מְדַבֵּר אֶל עַצְמוֹ:

– אֵינִי זוֹכֵר, מָתַי עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר. הִנֵּה עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לִי לְהוֹכִיחַ לָהּ, כִּי לֹא עַכְבָּרַי אֲשֵׁמִים בָּאֲבֵדוֹת. אֶפֶס אַחַת הִיא, מְאוּם לֹא יוֹעִיל לָהּ, הִיא לֹא תְּשַׁנֶּה אֶת דָּרְכָּה.

וּבְדַבְּרוֹ כַךְ, עָלָה מִן הַמַּרְתֵּף, וַאֲנַחְנוּ אַחֲרָיו. זָקֵן נָעִים הָיָה הַדּוֹד סִילַאס.

עַכְשָׁו הָיָה תֶּם נָבוֹךְ, כִּי לֹא יָדַע אֵיפֹה יַשִּׂיג כַּף, שֶׁהָיְתָה דְרוּשָׁה לָנוּ, אַךְ עַד מְהֵרָה מָצָא תַּחְבּוּלָה. נִכְנַסְנוּ אֶל חֲדַר הָאוֹכְלִים וְהִתְחַלְנוּ סוֹבְבִים עַל יַד סַל הַכַּפּוֹת, עַד שֶׁנִּכְנְסָה הַדּוֹדָה סַאלִי. אָז הוֹצִיא תָּם מִן הַסַּל אֶת הַכַּפּוֹת (בְּאוֹתוֹ רֶגַע שַׂמְתִּי כַּף אַחַת בְּצַלַּחְתִּי) וְהִתְחִיל מוֹנֶה.

– דּוֹדָתִי סַאלִי, – אָמַר, – וַהֲרֵי פֹה רַק תֵּשַׁע כַּפּוֹת.

– גֶּשׁ הָלְאָה! – קָרְאָה הַדּוֹדָה – אֲנִי מְטִיבָה לָדַעַת מִמֶּךָ. זֶה עַתָּה מִנִּיתִין.

– גַּם אֲנִי, דּוֹדָתִי, מִנִּיתִין פְּעָמַיִם, וּמִסְפָּרָן תֵּשַׁע.

בְּפָנִים מְפִיקִים פַּחַד קְצָת וּבְקֹצֶר רוּחַ נִגְּשָׁה אֶל הַשֻּׁלְחָן וְהִתְחִילָה מוֹנָה.

– אָמְנָם רַק תֵּשַׁע כַּפּוֹת פֹּה. וּמַה הַדָּבָר אֵיפֹה? הָבָה אֶמְנֶה עוֹד פַּעַם.

אֲנִי הֲשִׁיבוֹתִי בִּמְהִירוֹת אֶל הַסַּל אֶת הַכַּף הַגְּנוּבָה עִמִּי, וַיְהִי בִמְנוֹתָהּ אֶת הַכַּפּוֹת וַתִּקְרָא:

– שׁוּב עֶשֶׂר! לֹא, אֵין זֹאת אֶלָּא מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים.

– אֵיפֹה פֹּה עֶשֶׂר, דּוֹדָתִי הַיְקָרָה?

– שׁוֹטֶה, כְּלוּם לֹא רָאִיתָ בִּמְנוֹתִי אוֹתָן?

– אֲבָל אֲנִי מַבְטִיחַ אוֹתְךָ, דּוֹדָתִי…

בְּאוֹתוֹ רֶגַע גָּנַבְתִּי שׁוּב כַּף אַחַת; נִמְנוּ הַכַּפּוֹת שׁוּב וְנִמְצְאוּ תֵּשַׁע. הַדּוֹדָה קָצְפָה, עַד שֶׁכָּל גּוּפָהּ רָעַד. אֶפֶס הִיא הוֹסִיפָה לִמְנוֹת וְלָשּׁוּב וְלִמְנוֹת. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עָלָה הַמִּסְפָּר עֶשֶׂר, וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים – תֵּשַׁע. הִיא נְבוֹכָה לְגַמְרִי, וַתַּבֵּט עָלֵינוּ כִּמְשֻׁגָעָה. פִּתְאֹם חָטְפָה אֶת הַסַּל עִם הַכַּפּוֹת, וְהִשְׁלִיכָה אוֹתוֹ אֶל הַזָּוִית, וּבְשָׁעָה זוּ הָדְפָה אֶת הֶחָתוּל בְּכֹחַ, שֶׁהַלָּז הֶתְהַפֵּך שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּאֲוִיר.

– צְאוּ מִזֶּה תֵכֶף! פֶּן אֶפְשֹׁט אֶת עוֹרְכֶם מֵעַל בְּשַׂרְכֶם! – קָרְאָה אֵלֵינוּ.

כֹּה שָׁבוּ אֵלֵינוּ הַכַּף וְהַמַּסְמֵר. דְּזשִים קִבֵּל אוֹתָם עוֹד בְּאוֹתוֹ יוֹם לִפְנֵי סְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם. אֲנַחְנוּ הָיִינוּ בְטוּחִים שֶׁעַתָּה לֹא תִּהְיֶה עוֹד הַדּוֹדָה בְּטוּחָה בְמִסְפָּר כַּפּוֹתֶיהָ עַד עוֹלָם. וְאִם תִּמְנֶה אוֹתָן שְׁלֹשָׁה יָמִים רְצוּפִים, לֹא תֵדַע כַּמָּה יֵשׁ לָהּ, תֵּשַׁע אוֹ עֶשֶׂר, וְנָשֹׂא תִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ הָאִישׁ אֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיהָ עוֹד עַל אֹדוֹת הַכַּפּוֹת.

בְּלַיְלָה הֲשִׁיבוֹנוּ אֶת הַסָּדִין אֶל מְקוֹמוֹ, עַל הַחֶבֶל, וַנִּגְנֹב סָדִין אַחֵר מֵאֲרוֹנָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה. יָמִים אֲחָדִים רְצוּפִים הָיִינוּ גּוֹנְבִים וּמְשִׁיבִים אוֹתוֹ לְסֵרוּגִין, עַד שֶׁהִסְתַּבְּכָה הַדּוֹדָה גַּם בְּמִסְפַּר סְדִינֶיהָ. לְסוֹף הוֹדִיעָה, שֶׁאִם לֹא תֶחְדַּל מִבְּדוֹק אֶת סְדִינֶיהָ, תָּמוּת מִכַּעַשׁ ⁹, וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה לָמוּת בְּשֶׁל סָדִין נִמְאָס. כֹּה נִגְמַר בְּשָׁלוֹם דְּבַר הַכֻּתּנֶת, הַסָּדִין הַכַּף וְהַנֵּרוֹת, הוֹדוֹת לָעַכְבָּרִים וְלַמִּנְיָן הַמְשֻׁבָּשׁ. עִנְיַן הַמְּנוֹרָה נִשְׁתַּקַּע מֵאֵלָיו אַחֲרֵי הַהַרְפַּתְקָאוֹת הָאֵלֶּה. תַּחַת זֹאת רָבְתָה מְאֹד הָעֲבוֹדָה בַּהֲכָנַת הַחַלָּה הַמְּקֻסֶּמֶת. אֲנַחְנוּ קָרַעְנוּ אֶת הַסָּדִין הַגָּנוּב לְאָרְכּוֹ רְצוּעוֹת רְצוּעוֹת וַנִּקְלַע מֵהֶן חֶבֶל, שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לִתְלוֹת עָלָיו אֲפִלּוּ שׁוֹר פָּר וְלֹא רַק בֶּן אָדָם. עָשִׂינוּ אֶת עַצְמֵנוּ, כְאִלּוּ עָסַקְנוּ בַעֲבוֹדָה זוּ תִשְׁעָה יְרָחִים. אַךְ כְּשֶׁנִּסִּינוּ לָשִׂים אֶת הַחֶבֶל בְּתוֹךְ הַחַלָּה, לֹא נִכְנַס לְתוֹכָהּ אֲפִלּוּ הַחֵלֶק הָעֲשִׂירִי. אֶפְשָׁר הָיָה לְמַלֵּא בַחֶבֶל הַזֶּה מֵאָה חָלּוֹת. אַךְ בָּזֶה לֹא הָיָה צֹרֶךְ, עַל כֵּן קָרַע תָּם חֵלֶק מִן הַחֶבֶל בַּמִּדָּה הַדְּרוּשָׁה לָנוּ, וְאֶת הַשְּׁאָר זָרַק הָלְאָה. אָז אָפִינוּ אֶת הַחַלָּה עַל מַחֲבַת בַּיָּעַר. זוּ הָיְתָה חַלָּה מְצֻיֶּנֶת! הַטּוֹב שֶׁבָּאוֹפִים לֹא יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ. בְּכָל זֹאת לֹא הָיִיתִי מְקַנֵּא בָאִישׁ, שֶׁיִּבְלַע פְּרוּסָה מִמֶּנָּהּ.

סִים הֶעֱמִיד פָּנִים, כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֶה, שֶׁאָנוּ שַׂמְנוּ בְקַעֲרָתוֹ שֶׁל דְּזשִים שָׁלֹשׁ פְּנָסוֹת שֶׁל בְּדִיל, אֶת הַחַלָּה, וְאַחַר כַּךְ יָצַקְנוּ לְתוֹכָהּ אֶת הַמָּרָק. דְּזשִים קִבֵּל אֶת כָּל זֹאת בִּשְׁלֵמוּת, וְאַךְ נִשְׁאַר לְבַדּוֹ, בָּצַע אֶת הַחַלָּה, הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ אֶת הַחֶבֶל וַיִּטְמְנֵהוּ בְמִשְׁכָּבוֹ. עַל אַחַת הַפְּנָסוֹת חָרַת דְּבַר מָה וְיִזְרְקֶנָּהּ בְעַד הַחַלּוֹן הַחוּצָה. תָּם מָצָא, שֶׁדְּזשִים מִלֵּא תַּפְקִידוֹ עַל צַד הַיּוֹתֵר טוֹב, וַיְהִי שְׁבַע־רָצוֹן מְאֹד.

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וְשִׁשָׁה

הֲכָנַת הָעֵטִים – זוּ הָיְתָה עֲבוֹדָה שֶׁהִיא רַק לְפִי כֹחָם שֶׁל שֵׁדֵי שַׁחַת, גַּם אֶת הַמַּשּׁוֹר קָשֶׁה הָיָה לְתַקֵּן אַךְ דְּזשִים הִבְטִיחַ, שֶׁרְשִׁימַת הַכְּתֹבֶת עַל גַּבֵּי קִיר הַתְּפִיסָה תִכְבַּד עָלָיו יוֹתֵר מִכֹּל, אֶפֶס תָּם גַּם שָׁמוֹעַ לֹא אָבָה אֶת דְּבָרָיו. אִם תִכְבַּד וְאִם תֵּקַל הַמְּלָאכָה – הַכְּתֹבֶת מְחֻיֶּבֶת לִהְיוֹת נִרְשְׁמָה.

– הֲנִשְׁמַע כָּזֹאת, שֶׁיַּעֲזֹב הַתָּפוּס אֶת תְּפִיסָתוֹ וְלֹא יַשְׁאִיר אַחֲרָיו כְּתֹבֶת לְזִּכָּרוֹן? – אָמָר. – תִּהְיֶה מָרַת דְּזשִׁיי גְּרֵיילֵךְ לְמָשָׁל, אוֹ הַזָּקֵן מִנּוֹרְטוּמְבֶּרְלַנְד. וַאֲפִלּוּ אִם קָשָׁה הָעֲבוֹדָה מְאֹד, הִיק, אִי אֶפְשָׁר לִבְלִי עֲשׂוֹתָהּ.

וּכְכַלּוֹתוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִתְחִיל מְחַבֵּר כְּתֹבֶת רְאוּיָה. אַחַר כַּךְ קָרָא בְּאָזְנֵינוּ אֶת חִבּוּרָיו:

הַכְּתֹבֶת הָרִאשׁוֹנָה: פֹּה הִתְעַנָּה לֵב נָהוּג בַּשֶּׁבִי.

הַשְּׁנִיָּה: פֹּה הִתְקַיֵּם בְּיָגוֹן וּבַאֲנָחָה שָׁבוּי שֶׁקְּרוֹבָיו וְרֵעָיו עֲזָבוּהוּ.

הַשְּׁלִישִׁית: לֵב רָטוּשׁ, מֹחַ עָיֵף וְנֶפֶשׁ רְצוּצָה מָצְאוּ פֹּה מְנוּחָה אַחֲרֵי שִׁבְתָּם כְּלוּאִים שְׁלֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים.

הָרְבִיעִית: פֹּה אָבַד גֵּר עָזוּב וְנַעֲנֶה בֶּן פִּילַגְשׁוֹ שֶׁל לוּדְוִיג XVI, אַחֲרֵי הֱיוֹתוֹ תָפוּס שְׁלֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים.

קוֹלוֹ שֶׁל תָּם רָעַד מִדֵּי קָרְאוֹ אֶת הַדְּבָרִים. כָּל הַכְּתֹבוֹת טוֹבוּ בְּעֵינָיו, עַל כֵּן הֶחְלִיט לַחֲרוֹת אֶת כֻּלָּן עַל הַקִּיר. דְּזשִים הִתְחִיל מַבְטִיחַ שֶׁלֹּא יִגְמֹר אֶת הַמְּלָאכָה גַם בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה תְמִימָה, וּמַה גַּם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ צוּרַת אוֹת. אַךְ תָּם לֹא אָבָה שָׁמוֹעַ.

– אֲנִי אֶכְתּוֹב אֶת הַדְּבָרִים וְאַתָּה תַּחֲרוֹת אוֹתָם אַחַר כַּךְ, – נִחֵם אֶת דְּזשִים.

פִּתְאֹם נִזְכַּר וַיִּקְפֹּץ וַיִּקְרָא:

– כֵּיצַד לֹא עָלָה עַל לִבִּי עַד הִנֵּה הָרַעְיוֹן הַזֶּה? וַהֲרֵי קִירוֹת הַתְּפִיסָה שֶׁל עֵץ הֵם. וְזֶה אִי אֶפְשָׁר לְגַמְרִי, צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה פֹּה אֶבֶן, אֶבֶן קָשָׂה מַמָּשׁ. צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ תַּחְבּוּלָה כֵּיצַד נְתַקֵּן אֶת דְּבַר הָאֶבֶן.

דְּזשִים הֶעָלוּב נִדְהָם לְגַמְרִי.

– הֲלֹא מוֹת אָמוּת פֹּה בְטֶרֶם אַסְפִּיק לִגְמוֹר גַּם מַחֲצִית הַמְּלָאכָה הַזֹּאת, – בָּכָה.

אַךְ תָּם הִרְגִּיעַ אֶת לִבּוֹ, בְּהַבְטִיחוֹ שֶׁגַּם אֲנִי אֶהְיֶה לוֹ לְעֵזֶר.

בִּרְאוֹתוֹ שֶׁלְּטִישַׁת הָעֵטִים אֵינָהּ מִתְקַדֶּמֶת – וַדַּאי! הַחַבּוּרוֹת שֶׁעַל יָדַי מִן הָעֲבוֹדָה הַקּוֹדֶמֶת לֹא נִרְפְּאוּ עוֹד, וְהִנֵּה שׁוּב עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ זוֹ – אָמַר תָּם:

עַכְשָׁו יָדַעְתִּי כְבָר, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת. הִנֵּה רָאִיתִי אֵצֶל הָרֵיחַיִם מִתְגּוֹלֶלֶת אֶבֶן־טַחֲנָה יְשָׁנָה וּמִכֵּיוָן שֶׁדְּרוּשָׁה לָנוּ אֶבֶן בִּשְׁבִיל הַכְּתֹבֶת, וְצָרִיךְ גַּם לִלְטוֹשׁ אֶת הָעֵטִים וְאֶת הַמַּשּׂוֹר, עַל כֵּן נַסִּיעַ אֶת הָאֶבֶן הֲלוֹם, וּבְכֵן נַשִּׂיג שְׁתֵּי מַטָּרוֹת בְּפַעַם אַחַת.

זֶה הָיָה רַעְיוֹן יָפֶה, גָּדוֹל, אַךְ גַּם הָאֶבֶן לֹא הָיְתָה קְטַנָּה.

חֲצוֹת הַלַּיְלָה הִתְקָרְבָה, בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂאנוּ פְעָמֵינוּ לָלֶכֶת אַל הָרֵיחַיִם. בְּעָמָל הִסַּעְנוּ אֶת הָאֶבֶן מִמְּקוֹמָהּ אֶפֶס לֹא הָיְתָה אֶפְשָׁרוּת כְּלָל לְגוֹלְלָה. לִרְגָעִים נָפְלָה עַל צִדָּה וְסַכָּנָה הָיְתָה צְפוּיָה לְכַפּוֹת רַגְלֵינוּ. לְסוֹף אָפַס כֹּחֵנוּ בְטֶרֶם שֶׁהִסְפַּקְנוּ לְהַסִּיעַ אֶת הָאֶבֶן גַּם עַד חֲצִי הַדֶּרֶךְ. נוֹכַחְנוּ שֶׁבְּלִי עֶזְרָתוֹ שֶׁל דְּזשִים לֹא נַעֲשֶׂה כְלוּם, וַנִּקְרָא אוֹתוֹ. דְּזשִים הֵרִים אֶת רֶגֶל הַמִּטָּה, הֵסִיר אֶת הַכֶּבֶל, שִׁלְשֵׁל אוֹתָהּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל צַוָּארוֹ וּשְׁלָשְׁתֵּנוּ יָצָאנוּ דֶרֶךְ הַמַּחְתֶּרֶת. עַל נְקַלָּה הִתְגּוֹלֵלָה הָאֶבֶן בְּהָדְפֵנוּ אוֹתָהּ אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ, אֲנִי וּדְּזשִים, וְתָם מְנַצֵּחַ עַל הַמְּלָאכָה. כֵּן, הַהַשְׁגָּחָה הָיְתָה אֻמָּנוּתוֹ!

אָמְנָם הַמַּחְתֶּרֶת הָיְתָה רְחָבָה לְמַדַּי, אַךְ צָרָה מִכְּדֵי הַכְנֵס אֶת הָאֶבֶן בַּעֲדָהּ. לָקַח דְּזשִים אֶת הַמַּעְדֵּר בְּיָדוֹ וְאַחֲרֵי רֶגַע נִכְנְסָה כְבָר הָאֶבֶן בַּמַּחְתֶּרֶת עַל צַד הַיּוֹתֵר טוֹב. תָּם סִמֵּן אֶת הָאוֹתִיּוֹת בַּמַסְמֵר, אַחַר כָּךְ מָסַר אֶת הַמַּסְמֵר לִדְּזשִים שֶּׁיַּתְחִיל בַּמְּלָאכָה תֵכֶף וּמִיָּד. דְּזשִים הִתְחִיל לַחֲרוֹט אֶת הָאוֹתִיּוֹת בַּמַּסְמֵר וּבַמְּטִיל הַבַּרְזֶל שֶׁהוֹצֵאנוּ מִתּוֹךְ הָאַשְׁפָּה אֲשֶׁר בַּמְזָוֶה. תָּם צִוָּה עָלָיו לְבַל יַפְסִיק מִמְּלַאכְתּוֹ עַד שֶׁיִּדְעַך הַנֵּר, וְאַחַר יַסְתִּיר אֶת הָאֶבֶן תַּחַת יְצוּעוֹ וַיִּשְׁכַּב עָלָיו. עָזַרְנוּ לִדְּזשִים לְהָשִׁיב אֶת הַכֶּבֶל עַל מְקוֹמוֹ עַל רֶגֶל הַמִּטָּה, וּבֶהְיוֹתֵנוּ כְבָר נְכוֹנִים לַעֲזוֹב אֶת הַסֻּכָּה, וְהִנֵּה רַעְיוֹן חָדָשׁ עָלָה עַל לִבּוֹ שֶׁל תָּם.

– וּמַה, דְּזשִים, הֲיֵשׁ פֹּה עַכָּבִישִׁים?

– אָיִן, אֲדוֹנִי. תּוֹדָה לָאֵל, אָיִן.

– אִם כֵּן עָלֵינוּ לִמְצוֹא עַכָּבִישִׁים בִּשְׁבִילֶךָ.

– אֲבָל, תָּם אֲדוֹנִי הַטּוֹב, אֵין לִי צֹרֶךְ כְּלָל בְּעַכָּבִישִׁים. דְּזשִים יָרֵא אֶת הָעַכָּבִישִׁים. נוֹחִים לִדְּזשִים נְחָשִׁים רוֹעֲמִים מִן הָעַכָּבִישִׁים הַלָּלוּ…

– אָמְנָם רַעְיוֹן נָאֶה הוּא, דְּזשִים. וַדַּאי שֶׁיֶּשְׁנָם פֹּה נְחָשִׁים רוֹעֲמִים. רַעְיוֹן מְחֻכָּם! אֲבָל אֵיפֹה תּוּכַל לְהַחֲזִיק אוֹתָם?

– אֶת מִי, אֲדוֹנִי תָּם?

– אֶת אֵלּוּ, אֶת הַנְּחָשִׁים הָרוֹעֲמִים.

– אֵל רַחוּם! אֲדוֹנִי תָּם, הֲלֹא נוֹחַ לִי לְנַפֵּץ אֶת קָדְקֳדִי אֶל הַקִּיר, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ נְחָשִׁים אֶל הַסֻּכָּה!

– מַה תְּדַבֵּר, דְּזשִים, הַאָמְנָם תִּפְחַד מִפְּנֵיהֶם? הֲלֹא יָכוֹל תּוּכַל לַעֲשׂוֹת אוֹתָם לְבַעֲלֵי תַּרְבּוּת.

– בַּעֲלֵי תַּרְבּוּת?…

– אָמְנָם כֵּן. כָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים אֲסִירֵי־תוֹדָה הֵם, אִם רַק יִתְהַלְּכוּ אִתָּם בְּטוֹב וּבַמֵּישָּׁרִים, וּמֵעוֹלָם לֹא יַעֲשׂוּ רָעָה לִמְפַרְנְסֵיהֶם. נַסֵּה נָא, רַק שְׁלֹשָׁה יָמִים, אָנָא. וַדַּאי שֶׁבִּזְמַן קָצָר יִתְרַגֵּל הַנָּחָשׁ אֵלֶיךָ כָּל כַּךְ, שֶׁאָהוֹב יֶאֱהַב אוֹתְךָ, יִישַׁן עִמְּךָ יַחְדָּו וְלֹא יַעֲזָבְךָּ רֶגַע. אַחַר כָּךְ תּוּכַל לְשַׁלְשֵׁל אוֹתוֹ סָבִיב לְצַוָּארְךָ וְלָשִׁים אֶת רֹאשׁוֹ בְּפִיךָ…

– אֲבַקֶּשְׁךָ, אֲדוֹנִי תָּם, לְבַל תְּדַבֵּר כָּךְ. דְּזשִים אַף שָׁמוֹעַ לֹא יֹאבֶה לִדְבָרֶיךָ. יְחַכֶּה נָא הַנָּחָשׁ, עַד שֶׁיָּשִׂים דְּזשִים אֶת רֹאשׁוֹ בְּפִיו. גַּם לִשְׁכַּב עִמּוֹ יַחְדָּו לֹא יֹאבֶה דְּזשִים. כְּלוּם לֹא יֹאבֶה דְּזשִים!

– אַל תִּתְעַקֵּשׁ, דְּזשִים, כָּל תָּפוּס מְחֻיָּב לְחַנֵּךְ אֶצְלוֹ אֵיזֶה בַעַל־חַיִּים, אֲשֶׁר יִגְמוֹל לוֹ אָהֲבָה עַל אַהֲבָתוֹ. אִם עַד הֵנָּה לֹא נַעֲשָׂה עוֹד נִסָּיוֹן בְּנָחָשׁ הָרוֹעֵם, הֲרֵי תִגְדַּל תְּהִלָּתְךָ שִׁבְעָתַיִם, שֶׁהֲרֵי אַתָּה תִּהְיֶה הָרִאשׁוֹן. לְעוֹלָם לֹא תַגִּיעַ לְךָ עוֹד שְׁעַת כֹּשֶׁר לַגָּדֵל וּלְרוֹמֵם אֶת שִׁמְךָ כְּמוֹ בַפַּעַם הַזֹּאת.

– אֵין לִי צֹרֶךְ בִּגְּדֻלָּה וּבִתְהִלָּה, אֲדוֹנִי תָם! הַנְּחָשִׁים יָבֹאוּ וְיַטִּילוּ אֶרֶס בִּדְזשִים.

– חָכָם נָא דְּזשִים, נַסֵּה נָא. אִם לֹא יַעֲלֶה הַדָּבָר בְּיָדְךָ, לֹא אֲאַלְּצֶךָ.

אַךְ דְּזשִים הִתְחִיל מְאָיֵּם, שֶׁיִּבְרַח מִן הַסֻּכָּה אִם יַכְנִיסוּ נְחָשִׁים רוֹעֲמִים לְתוֹךְ הַסֻּכָּה. תָּם הֶחְלִיט, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַכְנִיס אֶל הַסֻּכָּה עַכְנְאי, שֶׁאֵין לוֹ אֶרֶס, תַּחַת הַנָּחָשׁ הָרוֹעֵם, וּכְדֵי שֶׁיַּשְׁמִיעַ רַעַם בְּזָחֲלוֹ, יִקְשְׁרוּ כַפְתּוֹרִים אֲחָדִים אֶל זְנָבוֹ. וּדְּזשִים יְהֵא מִתְכַּוֵּן בְּלִבּוֹ, שֶׁנָּחָשׁ רוֹעֵם הוּא.

– לָזֶה אֶפְשָׁר עוֹד לְהַסְכִּים, אֲדוֹנִי תָּם. אֶת הָעַכְנָאי אֵינִי יָרֵא. אֶפֶס אוּלַי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס גַּם אֶת זֶה? כְּלוּם דִּין הוּא, שֶׁיַּעַבְרוּ עַל רֹאשׁ הַתָּפוּס הַרְפַּתְקָאוֹת רַבּוֹת כָּל כַּךְ? מֵעוֹלָם לֹא דִּמִּיתִי וְלֹא עָלָה עַל לִבִּי.

– תָּמִיד יִהְיֶה כַךְ, אִם רַק הַכֹּל נַעֲשֶׂה לְפִי הַכְּלָלִים… הֲיֵשׁ פֹּה עַכְבָּרִים?

– לֹא, לֹא רְאִיתִים.

– צָרִיךְ לְהַמְצִיא הֵנָּה עַכְבָּרִים.

– לְהַמְצִיא עַכְבָּרִים? הֲלֹא אֵין לִי בָהֶם צֹרֶךְ כְּלָל! הֲלֹא אֵין כַּיְצוּרִים הָאֵלֶּה לְמָאוּס, מְנוֹחָה לֹא יִתְּנוּ לִי. הֵם יִרְקְּדוּ עַל גַּב בֶּן הָאָדָם הַיָּשֵׁן; פַּעַם יִשְּׁכוּהוּ בְּרַגְלוֹ, וּפַעַם בְּחָטְמוֹ… לֹא. אִם נֶחֱרָץ עָלַי שֶׁיִּהְיֶה עִמִּי פֹּה אֵיזֶה בַעַל חַי, מוּטָב שֶׁתִּתְּנוּ לִי הֲלוֹם אֶת הַנְּחֻשְׁתָּן, וְאֶת הָעַכְבָּרִים – בְּעַד כָּל הוֹן לֹא אֹבֶה.

– אֲבָל, דְּזשִים, אִי אֶפְשָׁר לַתָּפוּס בְּלִי עַכְבָּרִים. אֵינִי יוֹדֵעַ אַף דוּגְמָא אַחַת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה עַכְבָּרִים בְּכִלְאוֹ שֶׁל הַתָּפוּס. הֵם מִתְרַגְּלִים אֶל בְּנֵי הָאָדָם, וְהָיוּ כִכְלָבִים וְכַחֲתוּלִים. הַתַּחְבּוּלָה הַיּוֹתֵר נֶאֱמָנָה לַעֲשׂוֹתָם בְּנֵי תַרְבּוּת הִיא הַמּוּזִיקָה. הֲיֵשׁ עִמְּךָ פֹּה אֵיזֶה כְלִי זֶמֶר?

– אֵין לִי מְאוּמָה, זוּלָתִי מַסְרֵק וּפִסַּת נְיָר. אָכֵן יֵשׁ עוֹד חָלִיל, אַךְ נִדְמֶה שֶׁאֵין הָעַכְבָּרִים מְכַבְּדִים מוּזִיקָה שֶׁכָּזוּ?

– לְחִנָּם תַּחְשֹׁב כָּכָה. אַחַת הִיא לָהֶם, אֵיזֶה הוּא כְּלִי הַזֶּמֶר, וּבִלְבַד שֶׁיְּנַגֵּן. כָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים אוֹהֲבִים אֶת הַנִּגּוּן, וּבְיִחוּד בִּהְיוֹתָם בַּשֶּׁבִי. וּמַה גַּם שֶׁמְּנַגְּנִים בְּאָזְנֵיהֶם אֵיזוֹ נְגִינָה עֲצוּבָה, עִם הַקּוֹל הָרִאשׁוֹן יִזְחֲלוּ וְיֵצְאוּ מִמְאוּרוֹתֵיהֶם כָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים הַיּוֹשְׁבִים בִּשְׁכוּנָתְךָ, לְמָשָׁל: הָעַכְבָּרִים, הַנְּחָשִׁים, הָעַכָּבִישִׁים, יַעֲשׂוּ אָזְנֵיהֶם כַּאֲפַרְכָסוֹת וְיַקְשִׁיבוּ. חַכֵּה נָא, אֶפְשָׁר שֶׁגַּם בִּמְחוֹלוֹת יֵצְאוּ סְבִיבְךָ וְיִשְׂמְחוּ וְיִצְהָלוּ.

– הֵם יִשְׂמְחוּ, אֲדוֹנִי תָּם. אַךְ מַה יַרְגִּישׁ דְּזשִים הֶעָלוּב? הוּא אֵינוֹ מוֹצֵא בָזֶה שׁוּם תּוֹעֶלֶת וְאַף שׁוּם נֹעַם, אַךְ מוּטָב לְהַשְׁקִיט אֶת רָגְזָם בְּמַנְגִּינוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְצָעֲרִים.

– תָּם הִשְׁתַּקַּע בְּרַעְיוֹנוֹת, וַדַּאי שֶׁחָשַׁב בְּאֵיזוֹ מִינִי חַיּוֹת יְמַלֵּא עוֹד אֶת בֵּיבָרוֹ שֶׁל דְּזשִים . – הִנֵּה מַה שֶׁשָּׁכַחְתִּי לְגַמְרִי, – קָרָא. – אוּלַי אֶפְשָׁר לְגַדֵּל פֹּה אֵיזֶה פֶּרַח?

– בֶּאֱמֶת אֵינִי יוֹדֵעַ, – עָנָה דְּזשִים, – חֹשֶׁךְ פֹּה, וַאֲנִי לֹא אוּכַל לִשְׁמוֹר עָלָיו.

– בְּכָל זֹאת צָרִיךְ שֶׁתְּנַסֶּה. תְּפוּסִים אֲחֵרִים עָשׂוּ כֵן וְהִצְלִיחוּ. הִנֵּה יָכֹל תּוּכַל גַּם אַתָּה לִנְטוֹעַ אֵיזֶה דַּרְדַּר, פֹּה בְּזָוִית, רַק אַל תִּקְרָא לוֹ דַּרְדַּר, אֶלָּא פִּיטְשִׁיוֹלִי – כַּךְ קוֹרְאִים לַפְּרָחִים הַמְּגֻדָּלִים בְּבָתֵּי הַכַּלְאָיִם. וּלְהַשְׁקוֹתוֹ תּוּכַל בְּדִמְעוֹת עֵינַיִךְ.

– לָמָּה? הֵן תָּמִיד יֵשׁ דַּי מַיִם בְּכַדִי!

– לֹא, אִי אֶפְשָׁר בְּמָיִם. רַק בִּדְמָעוֹת, כַּךְ עוֹשִׂים כָּל הַתְּפוּסִים.

– אוֹיָה, אֲדוֹנִי תָּם, כֵּיצַד אַשְׁקֶה אֶת הַפִּיטְשִׁיוֹלִי בִּדְמָעוֹת וַאֲנִי אֵינִי בוֹכֶה מֵעוֹלָם.

הַטַּעַם הַזֶּה הֵבִיא אֶת תָּם בִּמְבוּכָה, אַךְ מְהֵרָה הִתְעוֹדֵד.

– כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לִבְכּוֹת, – אָמַר, – אַמְצִיא לְךָ מִבֵּית הַמְבַשְּׁלִים בָּצָל מַר. אָשִׂים אוֹתוֹ בְסֵפֶל הַקְּהֲוָה.

כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נָפְלוּ סוֹף סוֹף לְמַשָּׂא עַל דְּזשִים. מָרַד, וְהִתְחִיל מִתְנַגֵּד לַכֹּל – גַּם לְגִדּוּל הַפִּיטְשִׁיוֹלִי, שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁקוֹתוֹ בִדְמָעוֹת, גַּם לְמוּזִיקָה בִּשְׁבִיל הָעַכְבָּרִים וְיֶתֶר הַשְּׁרָצִים, וּלְסוֹף הִתְחִיל לְהִתְקוֹמֵם גַּם נֶגֶד לִטוּשׁ הָעֵטִים, וְנֶגֶד הַכְּתֹבוֹת עַל אַבְנֵי הָרֵיחַיִם, וּלְסֵפֶר הַזִּכָּרוֹן שֶׁעַל הַכֻּתָּנוֹת. בְּמֶשֶׁךְ כָּל יָמָיו לֹא הָיָה לוֹ טֹרַח רַב כָּזֶה. וְעַכְשָׁו אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ כְּלוּם, וּבִלְבַד שֶׁיַּעַזְבוּ אוֹתוֹ לִמְנוּחוֹתּ.

תָּם קָצַף מְאֹד. הִתְחִיל מַאֲשִׁים אוֹתוֹ, שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר תּוֹדָה, וְשֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁעַת הַכֹּשֶׁר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם בְּכָל הָאָרֶץ.

– כְּאִלּוּ אֵיזוֹ חַיַּת יַעַר הָיִיתָ, – אָמַר לוֹ תָם, – לֹא תַעֲרִיךְ וְלֹא תּוֹקִיר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבּוּז לְךָ!

וְאָמְנָם דְּזשִים הִתְחִיל מִתְבַּיֵּשׁ, וְהִבְטִיחַ לִבְלִי הַרְהֵר עוֹד בְּלִבּוֹ. אֲנַחְנוּ, שְׂבֵעֵי רָצוֹן לְגַמְרִי, הָלַכְנוּ אֶל חַדְרֵנוּ לִישֹׁן.

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה

מִמָּחֳרָת בַּבֹּקֶר הָלַכְנוּ אֶל הַכְּפָר הַקָּרוֹב, קָנִינוּ מַלְכֹּדֶת מְצֻיָּנָה, שַׂמְנוּהָ בַּמַּרְתֵּף, פָּתַחְנוּ אֶת אַחַד הַחוֹרִים הַגְּדוֹלִים וְאַחֲרֵי חֲצִי שָׁעָה לְעֵרֶךְ הָיוּ לָנוּ כְבָר כַּחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נֶפֶשׁ עַכְבָּרִים מִן הַמּוּבְחָר. לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן שַׂמְנוּ אֶת הַמַּלְכֹּדֶת תַּחַת מִטָּתָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה סַאלִי, כִּי הָיָה הַמָּקוֹם הַזֶּה בָטוּחַ מְאֹד, מִפְּנֵי שֶׁאִישׁ לֹא הֵהִין לִקְרַב אֶל מִטַּת הַדּוֹדָה סַאלִי. אָז מִהַרְנוּ אֶל צֵיד עַכָּבִישִׁים. לְהַוָּתֵנוּ קָרָה הַמִּקְרֶה, שֶׁטּוֹמַאס־פְּרַאנְקְלִין־בִּנְיָמִין־דְּזשִׁיפִירְסוֹן־אַלֶכְּסַנְדֶּר פֶילְפְּס הַקָּטָן נִמְצָא בְּקִרְבַת הַמָּקוֹם, נָפַל מַבָּטוֹ עַל הַמַּלְכֹּדֶת, הָלַךְ וּפָתַח אֶת דָּלְתָהּ. כְּשֶׁשַּׁבְנוּ לָקַחַת אֶת קִנְיָנֵנוּ, אֶת הָעַכְבָּרִים שֶׁרָכַשְׁנוּ לוֹ בְעָמָל רַב כָּל כַּךְ, מָצָאנוּ אֶת הַדּוֹדָה סַאלִי עוֹמֶדֶת עַל הַמִּטָּה וְצוֹעֶקֶת כִּשְׁחוּטָה, וְהָעַכְבָּרִים מִתְרוֹצְצִים סָבִיב, קוֹפְצִים עַל פְּנֵי הַמִטּוֹת, הַשֻּׁלְחָנוֹת וְהַכִּסְּאוֹת וּמְצַפְצְפִים כִּמְטֹרָפִים. כְּשֶׁנִּמְלְטוּ לְאַחֲרֵי רְגָעִים אֲחָדִים כָּל הָעַכְבָּרִים בְּעַד הַדֶּלֶת שֶׁפָּתַחְנוּ, חָטְפָה הַדּוֹדָה סַאלִי מַטֶּה וְהַתְּחִלָּה מַמְּטִירָה עַל גַּבֵּנוּ מַכּוֹת נֶאֱמָנוֹת בְּקָרְאָה:

– אֵין הָאֲבַדּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם נְבָלִים אַתֶּם!

אַחַר כָּךְ צָרִיךְ הָיָה לַעֲמוֹל עוֹד שְׁתֵּי שָׁעוֹת, כְּדֵי לִלְכּוֹד חֲמִשָּׁה עָשָׂר עַכְבָּרִים אֲחֵרִים. אַךְ אֵלֶּה הָיוּ גְּרוּעִים בְּמִדָּתָם וּבְיָפְיָם מִן הָרִאשׁוֹנִים. עַכְבָּרִים כָּרִאשׁוֹנִים לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם, וּלְעוֹלָם לֹא אֶרְאֶה עוֹד כְּמוֹהֶם.

זוּלַת זֹאת אָסַפְנוּ קוֹלֶיקְצִיָּה שֶׁל עַכָּבִישִׁים, חֲסִילִים, צְפַרְדֵּעִים, תּוֹלַעִים. חָפַצְנוּ לִמְצֹא עוֹד קֵן שֶׁל צְרָעוֹת, וְלֹא עָלָה בְיָדֵינוּ. אַחַר כַּךְ יָצָאנוּ לָצוּד עַכְנָאִים. מָצָאנוּ כִשְׁנֵי תְרֵיסָרִים, שַׂמְנוּ אוֹתָם בְּשַׂק וּנְבִיאֵם אֶל חַדְרֵנוּ. הַדָּבָר הָיָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. עֲבוֹדָה רַבָּה עָשִׂינוּ בַיּוֹם הַזֶּה, וַנִּרְעַב מְאֹד. אָכַלְנוּ לְשֹּׂבַעַ וַנָּשָׁב אֶל חַדְרֵנוּ. וְהִנֵּה – מָה עֵינֵינוּ רוֹאוֹת! אֵין אַף נָחָשׁ אֶחָד בְּתוֹךְ הַשַּׂק. וַדַּאי שֶׁלֹּא קָשַׁרְנוּ הֵיטֵב אֶת פִּי הַשַּׂק, וְהַנְּחָשִׁים זָחֲלוּ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם. אַךְ אֲנַחְנוּ לֹא הִתְעַצַּבְנוּ בְיוֹתֵר. יָדַעְנוּ כִי עַד מְהֵרָה יִתְרָאוּ הַנְּחָשִׁים. וְאָמְנָם הִנֵּה זָחַל אֶחָד וְיָצָא מֵאַחֲרֵי הַדֶּלֶת, וְהִנֵּה שֵׁנִי זָחַל וְנִכְנַס לְתוֹךְ קְעָרָה שֶׁל אַחַד הַמְּסֻבִּים אֶל הַשֻּׁלְחָן. פִּתְאֹם מַרְגִּישׁ מִי מֵאִתָּנוּ בְרֶגַע שֶׁכָּפַף אֶת רֹאשׁוֹ לְהָרִים דְּבַר מָה מֵעַל הָאָרֶץ, שֶׁנָּחָשׁ הִתְקַפֵּל סָבִיב לְצַוָארוֹ. בְּמִלָּה אַחַת, תָּמִיד בָּא הַנָּחָשׁ, בְּרֶגַע שֶׁאֵין מְחַכִּים לוֹ כְּלָל. כֻּלָּם הָיוּ יָפִים מְאֹד. בַּעֲלֵי קַוִּים נָאִים. וּכְלוּם יֵשׁ לִקְצוֹף עֲלֵיהֶם? אֲבָל לֹא כֵן הַדּוֹדָה סַאלִי: אַךְ נָגוֹעַ יִגַּע אֶחָד מֵהֶם אֶל יָדָהּ אוֹ אֶל רַגְלָהּ, וְקָפְצָה מִמְּקוֹמָהּ וְצָעֲקָה בְקוֹל, הַמַּגִּיעַ עַד לִירִיחוֹ. וּכְשֶׁמָּצְאָה אֶחָד מִן הַנְּחָשִׁים הָאֵלֶּה בְּמִטָּתָהּ, הֵקִימָה מְהוּמָה גְדוֹלָה כָל כַּךְ, שֶׁנִּדְמֶה כְאִלּוּ הַבַּיִת בּוֹעֵר בְּאֵשׁ. לֹא יָכֹלְתִּי לְהַגִּיעַ עַד חֵקֶר לֵב הָאִשָּׁה הַזֹּאת. הִיא הֵבִיאָה בְּתַאֲנִיּוֹתֶיהָ אֶת הַזָּקֵן הֶעָלוּב אֶת הַדּוֹד פִילֶפְּס לִידֵי כָךְ, שֶׁהִתְחִיל מַטִּיל סָפֵק בְּתוֹעֶלֶת הַנְּחָשִׁים וַאֲפִילוּ הִתְחִיל מַטִּיחַ קְצָת כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא. עָבַר כְּבָר כְּשָׁבוּעַ תָּמִים לְמִן הָעֵת שֶׁנֶּעֶלְמוּ הַנְּחָשִׁים לְגַמְרִי מִן הַבַּיִת, וְהַדּוֹדָה סַאלִי עֲדַיִן מְפַחְדָה. כְּשֶׁמַּגִּיעַ אֵיזֶה רִשְׁרוּשׁ לְאָזְנֶיהָ, הֲרֵי הִיא נִרְעֶדֶת, וְכַאֲשֶׁר יִתְגַנֵּב אִישׁ מֵאַחֲרֶיהָ וַיַּעֲבִיר נוֹצָה עַל צַוָּארָהּ, הֲרֵי הִיא נְכוֹנָה לְהִתְבַּקַּע מֵחָרוֹן. הָיוּ מִקְרִים מְגֻחָכִים מְאֹד. אַךְ תָּם אוֹמֵר שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל כָּל הַנָּשִׁים כַּךְ הִיא. הוּא אוֹמֵר, שֶׁהָאֱלֹהִים בְּרָאָן כַּךְ מִשּׁוּם טְעָמִים מְיֻחָדִים. אוּלָם אֵיזֶה הֵם הַטְּעָמִים הַמְיֻחָדִים הָאֵלֶּה, אֵינוֹ יוֹדֵעַ, מוּבָן מֵאֵלָיו. אַךְ הַדָּבָר נָכוֹן, וְאֵין לְהַטִּיל סָפֵק בַאֲמִתּוּתוֹ.

מִדֵּי יִפְגַּע אַחַד הַנְּחָשִׁים בַּדּוֹדָה סַאלִי, הָיִינוּ מְקַבְּלִים מָנָה יָפָה. אַךְ הִיא אָמְרָה שֶׁמָּנוֹת אֵלֶּה אֵינָן וְלֹא כְלוּם לְעֻמַּת הַמַּכּוֹת שֶׁנְּקַבֵּל אִם נְמַלֵּא שׁוּב אֶת הַבַּיִת נְחָשִׁים. וְאָמְנָם הָיִינוּ נְכוֹנִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר, – אֶת הַמַּהֲלֻמוֹת לֹא יָרֵאנוּ, – אֶלָּא שֶׁקָּשֶׁה הָיָה לֶאֱסוֹף מִסְפָּר רַב כָּזֶה שֶׁל נְחָשִׁים עוֹד הַפַּעַם. לְסוֹף בָּא הַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ בְּשָׁלוֹם, וַאֲנַחְנוּ הֵבֵאנוּ אֶת הַנְּחָשִׁים לָשִׁים מִשְׁכָּנָם בְּסֻכָּתוֹ שֶׁל דְּזשִים, שֶׁכִּמְעַט צָרָה הָיְתָה מֵהָכִיל אֶת כָּל שׁוֹכְנֶיהָ. מָה רַב הָיָה שָׁם הַלַּחַץ, הַשְּׂרִיקָה וְהָרִשְׁרוּשׁ! לֹא תוּכְלוּ לְשָׁעֵר כָּמוֹ. תַּחַת זֹאת מַה רַבּוּ הַמִּצְהָלוֹת כְּשֶׁהִתְחִיל דְּזשִים לְנַגֵּן וְהַשְּׁרָצִים נֶאֶסְפוּ סְבִיבוֹ מִתְרַגְּשִׁים. יוֹתֵר מִכֹּל צֵעֲרוּ אוֹתוֹ הָעַכָּבִישִׁים. הוּא נִלְחַם עִמָּהֶם בְּלִי הֶרֶף. הוּא הִתְאוֹנֵן, שֶׁהָעַכְבָּרִים, הֶעַכְנָאִים וְאֶבֶן הָרֵיחַיִם מְמַלְּאִים אֶת כָּל הַסֻּכָּה וְאֵין גַּם מָקוֹם לִשְׁכַּב עָלָיו. וְאִלּוּ הָיָה מָקוֹם, כִּי גַּם אָז אִי אֶפְשָׁר לִסְגּוֹר אֶת הָעֵינָיִם עַל שׁוּם הַשָּׁאוֹן וְהַתְּנוּעָה שֶׁאֵינָם נִפְסָקִים אַף רֶגַע אֶחָד. בַּעֲלֵי הַחַיִּים לֹא יָשְׁנוּ מֵעוֹלָם כֻּלָּם בְּשָׁעָה אַחַת וּבְשָׁעָה שֶׁאֵלֶּה יְשֵׁנִים, הַלָּלוּ עֵרִים. הֲרֵיהוּ מְחַכֶּה בְּקֹצֶר רוּחַ שֶׁיִּשְׁקְטוּ הָעַכְנָאִים, אַךְ בְּטֶרֶם שֶׁשָּׁקְטוּ אֵלֶּה, וְהָעַכְבָּרִים הֵקִימוּ שָׁאוֹן וּמְהוּמָה, וּלְמוֹתָר יִהְיֶה לְדַבֵּר עַל אֹדוֹת הַחֲסִילִים וְהָעַכָּבִישִׁים שֶׁלֹּא נָתְנוּ לוֹ מָנוֹחַ אַף רָגַע.

– הַאֶזְכֶּה לָרֶגַע שֶׁאֵצֵא חָפְשִׁי בֶאֱמֶת? – יְלֵל דְּזשִים הֶעָלוּב, – נוֹחַ לִי לָמוּת מֵעַמּוֹד בְּכָל הַנִּסְּיוֹנוֹת הָאֵלֶּה.

לְאַחֲרֵי שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת בָּא הַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ בְשָׁלוֹם. הַכֻּתּנֶת נִשְׁלְחָה אֵלָיו שׂוּמָה בְּתוֹךְ מַעֲשֶׂה אוֹפִים, וּמִדֵּי פַעַם כְּשֶׁיִּשֹּׁךְ עַכְבָּר אֶת בְּשָׂרוֹ בַּלַּיְלָה, הָיָה דְּזשִים מְחֻיָּב לְמַהֵר וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ “בַּדְּיוֹ הַחֲדָשָׁה” וְלִרְשׁוֹם דְּבַר מָה עַל הַכֻּתּנֶת. הָעֵטִים הָיוּ כְבָר לְטוּשִׁים, הַכְּתֹבֶת עַל אֶבֶן הָרֵיחַיִם עֲשׂוּיָה, רֶגֶל הַמִּטָּה כְרוּתָה, אֶת הַנְּסוֹרֶת – בָּלַעְנוּ אֲנַחְנוּ, וְאַחֲרֵי הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה מָרְדוּ בָנוּ קֵבוֹתֵינוּ כָּל כַּךְ, שֶׁדִּמִינוּ – אָבַדְנוּ, אָבָדְנוּ. אַךְ נִצַּחְנוּ אֲנַחְנוּ. אוּלָם עָלַי לְהוֹדוֹת, וְתָם הִסְכִּים גַּם הוּא, כִּי מֵעוֹלָם לֹא אָכַלְתִּי עוֹד קֶמַח שֶׁאֵינוֹ נוֹחַ לְהִתְעַכֵּל כְּגוֹן זֶה. וּבְכֵן נַעֲשָׂה כָל הַדָּרוּשׁ. אָמְנָם עִנִּינוּ אֶת כֹּחֵנוּ לְמַדַּי, וּבְיִחוּד דְּזשִים הֶעָלוּב, אַךְ יְגִיעֵנוּ מִלֵּא אֶת לִבֵּנוּ גֵּאָה וְגָאוֹן. הַדּוֹד סִילַאס כָּתַב כְּבָר פַּעֲמַיִם לְאוֹרְלֵיאַן הַחֲדָשָׁה עַל אֹדוֹת הַכּוּשִׁי הַבּוֹרֵחַ, אַךְ תְּשׁוּבָה, כְּמוּבָן, לֹא קִבֵּל. אָז הִתְחִיל מְדַבֵּר עַל אֹדוֹת הַצֹּרֶךְ לְהַכְרִיז בָּעִתּוֹנִים שֶׁל הֶעָרִים סֶין־לוּאִי, וְאוֹרְלֵיאָן הַחֲדָשָׁה. כְּשֶׁהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם סֶין־לוּאִי עָבְרָה חֲרָדָה עַל גַּבִּי. בָּרוּר הָיָה הַדָּבָר שֶׁאֵין לְאַבֵּד זְמַן לְבַטָּלָה. גַּם תָּם הִסְכִּים לָזֶה, אַךְ הוּא אָמַר שֶׁכָּל הַמְּנִיעָה הִיא מִשּׁוּם “מִכְּתָבִים אַנּוֹנִימִים”.

– דָּבָר זֶה מָה הוּא?

־ מִכְתָּבִים אַנּוֹנִימִים הִיא אַזְהָרָה לַקּוֹמֶנְדַנְט שֶׁל הַתְּפִיסָה, שֶׁאֵיזֶה אָסוֹן מִתְרַחֵשׁ. דָּבָר זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי תַּחְבּוּלוֹת שׁוֹנוֹת, אֲבָל תָּמִיד צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אוֹרֵב עַל יַד הַתְּפִיסָה וְשֶׁיַּלְשִׁין לִפְנֵי פְּקִיד הַכֶּלֶא עַל אֹדוֹת כָּל הַנַּעֲשֶׂה. הִנֵּה כְּשֶׁהִתְעַתֵּד לוּדְוִויק ה־XVI לִבְרוֹחַ מֵהָאַרְמוֹן טוּלֵיירִי, הִלְשִׁינָה עָלָיו הַמְּשָׁרֶתֶת. גַּם זֶה אֶמְצָעִי טוֹב, וַאֲנַחְנוּ אֶפְשָׁר לָנוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ גַּם בָּזֶה. כְּשֶׁמְּשַׁחְרְרִים אֶת הַתָּפוּס עוֹשִׂים כָּךְ: אִמּוֹ שֶׁל הַתָּפוּס נוֹתֶנֶת לוֹ אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ וְנִשְׁאֶרֶת עַל מְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הַכֶּלֶא, וְהוּא בּוֹרֵחַ. גַּם אֲנַחְנוּ נַעֲשֶׂה כךְ.

– אַךְ, שָׁמַע נָא, הֲלֹא שִׁגָּעוֹן הוּא. לָמָּה נָעִיר אֲנַחְנוּ אֶת אָזְנָם לִהְיוֹת זְהִירִים? הֲלֹא חוֹבָם הוּא לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַשָּׁבוּי.

– אָכֵן, כֵּן הַדָּבָר. אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לִבְטוֹחַ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה. הֲלֹא תִּרְאֶה, חָפְשִׁים אָנוּ לְגַמְרִי, וְעוֹשִׂים אֶת כָּל הָעוֹלֶה עַל רוּחֵנוּ, וְהֵם לֹא יַשְׁגִּיחוּ גַּם לֹא יַעֲלֶה עַל דַּעְתָּם, אִם לֹא נִהְיֶה מַזְהִירִים אוֹתָם, יֵצֵא דְּזשִים מִן הַכֶּלֶא בְּלִי שׁוּם מְאוֹרָעוֹת, וְכָל עֲמָלֵנוּ שֶׁעָמַלְנוּ יִהְיֶה לָרִיק. אִם כֵּן הֲלֹא מוּטָב שֶׁנִּפְתַּח לְפָנָיו אֶת דֶּלֶת סֻכָּתוֹ וְנַצִּיעַ לוֹ לָצֵאת הַחוּצָה. וְגַם כֶּלֶב לֹא יֶחֱרַץ לְשׁוֹנוֹ.

– אָמְנָם לְפִי דַּעְתִּי מוּטָב לַעֲשׂוֹת כָּךְ.

– לְפִי דַּעְתְּךָ, אָמְנָם, – עָנָה בְבוּז.

– טוֹב אֵיפוֹא, – הוֹסַפְתִּי בִּמְנוֹחָה, – עֲשֵׂה כַאֲשֶׁר תִּמְצָא לַנָּכוֹן. אַךְ אֵיפֹה נִקַּח מְשָׁרֶתֶת?

– אַתָּה תִהְיֶה בִּמְקוֹם מְשָׁרֶתֶת. וּלְתַכְלִית זוּ עָלֶיךָ לְהִתְגַנֵּב בַּלַּיְלָה לְתוֹךְ חֲדַר הַמְבַשְּׁלִים וְלִגְנוֹב אֶת שִׂמְלַת הַכּוּשִׁית הַיְרוֹקָה.

– אַךְ, תָּם, הֵן בַּבֹּקֶר תָּקוּם מְהוּמָה, וַדַּאי שֶׁאֵין לָהּ עוֹד שִׂמְלָה אַחֶרֶת.

– יָדַעְתִּי, יָדַעְתִּי, אֲבָל לְךָ דְּרוּשָׁה שִׂמְלָה זוּ רַק לְרֶבַע שָׁעָה וְלֹא יוֹתֵר – כְּדֵי לְהָבִיא אֶת הַמִּכְתָּב הָאֲנּוֹנִימִי וְלִתְקוֹעַ אוֹתוֹ תַּחַת מְזוּזַת הַפֶּתַח.

– טוֹב. אֲנִי אָבִיא אֶת הַמִּכְתָּב. אַךְ כְּלוּם אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר בִּהְיוֹתִי לָבוּשׁ בְּגָדַי שֶׁלִּי?

– אָז לֹא תִהְיֶה דוֹמֵה עוֹד לִמְשָׁרֶתֶת. כְּלוּם לֹא לֹא כֵן, הִיק?

– אֱמֶת, אֲבָל הֵן אִישׁ לֹא יִרְאֵנִי, וּבְכֵן אֵפוֹא אַחַת הִיא, אִם כֹּה וְאִם כֹּה יִהְיֶה מַרְאִי.

– אֵין דָּבָר זֶה שַּׁיָּךְ לְגַמְרִי אֶל הָעִנְיָן, הִיק, לְגַמְרִי. עָלֵינוּ רַק לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁנְּמַלֵּא אֶת חוֹבָתֵנוּ בֶּאֱמוּנָה. אִם יִרְאֶה אוֹתָנוּ אִישׁ, וְאִם לֹא יִרְאֶה – אַחַת הִיא. כְּלוּם אֵין בְּךָ כְּלָל חוּשׁ שֶׁל מוּסָר?

– טוֹב אֵפוֹא, טוֹב. לֹא אוֹסִיף עוֹד. וּבְכֵן – אֲנִי הַמְשָׁרֶתֶת. וּמִי אֵיפֹא הָאֵם?

– אֲנִי אֶהְיֶה הָאֵם. אֶקַּח אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ שֶׁל הַדּוֹדָה סַאלִי.

– וּבְכֵן אַתָּה תִּשָּׁאֵר בַּסֻכָּה בְשָׁעָה שֶׁאֲנִי וְדְּזשִים נִבְרַח?

– לִזְמַן קָצָר. אֲנִי אֲמַלֵּא תֶּבֶן אֶת בְּגָדָיו שֶׁל דְּזשִים וְאָשִׂים אֶת הַגֹּלֶם עַל הַמִּטָּה, שֶׁיִּהְיֶה הוּא בִמְקוֹם אֵם, וּדְּזשִים יִלְבַּשׁ אֶת בִּגְדֵי הַדּוֹדָה סַאלִי וַאֲנַחְנוּ נִמָּלֵט שְׁלָשְׁתַּנוּ יָחַד.

תָּם עָרַךְ מִכְתָב אַנּוֹנִימִי, וַאֲנִי, מִתְלַבֵּשׁ בְּשִׂמְלַת הַכּוּשִׁית, שַׂמְתִּיו תַּחַת הַדֶּלֶת. הִנֵּה דִּבְרֵי הַמִּכְתָּב:

“הִזָּהַרוּ! צָרָה עֲתִידָהּ לָבֹא! הֱווּ זְהִירִים! דּוֹרֵשׁ טוֹב נֶעְלַם”.

בְּיוֹם הַשֵּׁנִי הִדְבַּקְנוּ אֶל דֶּלֶת הַמִּסְדְּרוֹן הָרָאשִׁי פִּסַּת נְיָר, שֶׁתָּם רָשַׁם עָלֶיהָ בְּדָם דְּמוּת גִּלְגֹּלֶת שֶׁל מֵת וּשְׁתֵּי עֲצָמוֹת מוּנָחוֹת שְׁתִי וָעֵרֶב; עַל דֶּלֶת הַבִּיאָה אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת הִדְבִּיק צִיּוּר שֶׁל אָרוֹן לְמֵת. אֵלִי! מָה רָבְתָה הַבֶּהָלָה. נִדְמָה לָהֶם, שֶׁהַבַּיִת מָלֵא רוּחוֹת וְנִשְׁמוֹת מֵתִים, הַמִּתְאַנְּחִים בְּלִי הֶרֶף, קוֹרְאִים וּמְיַלְּלִים, אַךְ תִּשְׁמַע דְּפִיקַת דֶּלֶת – וְהִנֵּה הַדּוֹדָה סַאלִי מַשְׁמִיעָה קוֹל פְּחָדִים, אִישׁ נִגַּשׁ אֵלֶיהָ, וְהִיא לֹא חִכְּתָהּ לוֹ, אוֹ אִישׁ מַשְׁמִיעַ קוֹל – וְשׁוּב יִלְלוֹת פַּחַד, הִיא יָרְאָה לְהִשָּׁאֵר אַף רֶגַע אֶחָד לְבַדָּהּ וּבְיִחוּד בַּלֵּילוֹת. תָּם הָיָה מְאֻשָּׁר, שֶׁהַכֹּּל עוֹלֶה יָפֶה. – “וְזֶה אוֹת, – אָמַר, – שֶׁהַכָּל נַעֲשָׂה לְפִי הַכְּלָלִים”.

– עַכְשָׁו הִגִּיעַ הַחִזָּיוֹן הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל הַדְּרָמָה! – אָמָר.

אֲנַחְנוּ עָרַכְנוּ מִכְתָב שֵׁנִי. אַךְ יָרֵאנוּ, שֶׁמָּא לֹא יַעֲלֶה בְּיָדֵנוּ לָשִׂים אוֹתוֹ בַמָּקוֹם הַמְיֻעָד, כִּי שָׁמַעְנוּ שֶׁבַּלַּיְלָה הַזֶּה יִהְיוּ נִצָּבִים כּוּשִׁים לִשְׁמוֹר עַל הַפְּתָחִים. אַךְ תָּם מָצָא עַד מְהֵרָה תַּחְבּוּלָה. הוּא יָרַד מֵחַדְרֵנוּ עַל פְּנֵי מֵשִׁיב־הָרְעָמִים, הִתְבּוֹנֵן סָבִיב, וּבִרְאוֹתוֹ שֶׁהַכּוּשִׁי הַשּׁוֹמֵר נִרְדַּם, תָּקַע אֶת הַמִּכְתָּב בְצַוְּארוֹנוֹ. וְהִנֵּה דִבְרֵי הַמִּכְתָּב הַזֶּה:

– אַל תִּמְסְרוּנִי – יְדִידְכֶם אֲנִי. גְּדוּד שׁוֹדְדִים עַזֵּי רוּחַ מֵאֶרֶץ הוֹדוּ מִתְכּוֹנֵן לְשַׁחְרֵר בַּלַּיְלָה הַזֶּה אֶת הַכּוּשִׁי הַלָּבָן שֶׁלָּכֶם. לְתַכְלִית זוּ חִבְּלוּ תַּחְבּוּלוֹת נוֹרָאוֹת, כְּדֵי לְהַפִּיל עֲלֵיכֶם אֵימָה, וּלְאַלֵּץ אֶתְכֶם לְבַל תֵּצְאוּ מִן הַבַּיִת, פֶּן תַּפְרִיעוּ אוֹתָם מִמַּעֲשֵׂיהֶם. גַּם אֲנִי חֲבֵר הַגְּדוּד הַזֶּה הִנְנִי. אַךְ כִּלְיוֹתַי יִסְּרוּנִי מֵעֲשׂוֹת אֶת הַנְּבֵלָה הַזֹּאת מִבְּלִי הַזְהֵר אֶתְכֶם. אַדִּיר חֶפְצִי לַחְדֹּל מִחְיוֹת חַיֵּי שׁוֹדֵד וְלָשׁוּב אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. עַל כֵּן הִנְנִי מְגַלֶּה לָכֶם אֶת הַסּוֹד. הֵם יָבוֹאוּ מִצַּד צָפוֹן וּבַמַּפְתֵּחַ אֲשֶׁר הִתְקִינוּ לַדָּבָר יִפְתְּחוּ אֶת דֶּלֶת הַסֻּכָּה, כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת הַכּוּשִׁי לַחָפְשִׁי. אֲנִי אֶעֱמוֹד עַל הַמִּשְׁמָר וְעָלַי לִתְקוֹעַ בַּשּׁוֹפָר לְעֵת סַכָּנָה, אַךְ תַּחַת תָּקוֹעַ בַּשּׁוֹפָר אֶגְעֶה כְכִבְשָׂה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה תוּכְלוּ לְהִתְגַנֵּב לְאַט, לִסְגוֹר אֶת הַדֶּלֶת וּלְהַכּוֹת אֶת כֻּלָּם חֵרֶם, אִם תַּחְפְּצוּ בָזֶה. אִם אֵינְכֶם אוֹבִים לִנְחֹל מַפָּלָה, עֲשׂוּ אֵיפֹא כְּכָל אֲשֶׁר הוֹרֵיתִי אֶתְכֶם. אֵינִי מְבַקֵּשׁ גְּמוּל. דַּי לִי בְּהַכָּרָתִי, שֶׁמְּלֵאתִי אֶת חוֹבִי.

“יְדִיד זָר”.

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה

כִּמְעַט שֶׁשָׁכַחְתִּי לְהַגִּיד, כִּי לַמְרוֹת כָּל הַטִּרְדּוֹת לֹא שָׁכַחְנוּ מֵהָכִין אֶת כָּל הַדָּרוּשׁ לְצֹרֶךְ הַמְּנוּסָה. חָרַצְנוּ לָרֶדֶת עִם זֶרֶם הַנָּהָר, וּלְתַכְלִית זוּ הָיְתָה דְרוּשָׁה לָנוּ סִירָה אוֹ דָבָר כְּגוֹן זֶה. לְאַט לְאַט אָסַפְנוּ עֵצִים קְרָשִׁים, גְּזָרִים וַנָּכֶן לָנוּ רַפְסוֹדָה יָפָה. אָמְנָם הִיא לֹא דָּמְתָה בְיָפְיָהּ וּבְחֶזְקָתָהּ אֶל רַפְסוֹדָתֵנוּ הַקּוֹדֶמֶת, אַךְ חֲזָקָה הָיְתָה לְמַדַּי וְיָכוֹל יָכְלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי הַסְּעָרָה. הִיא נִצְּבָה עַתָּה בְמִפְרָץ קָטָן עַל הָעֹגֶן בְּמָקוֹם בָּטוּחַ. נִשְׁאַר עוֹד לִגְמוֹר אֵיזֶה דְבָרִים קַלֵּי עֵרֶךְ עַל הָרַפְסוֹדָה, וְעַל כֵּן שַׁטְנוּ אֵלֶיהָ בַיּוֹם הַזֶּה בַּסִּירָה הָאֲרֻכָּה שֶׁל דּוֹדֵנוּ, שֶׁעָמְדָה תָמִיד עַל הַחוֹף. הַדּוֹדָה נָתְנָה לָנוּ אֲרֻחַת הַבֹּקֶר לַדֶּרֶךְ וּכְכַלוֹתֵנוּ אֶת מַעֲשֵׂינוּ בִלִּינוּ שְׂמֵחִים וְצוֹהֲלִים אֶת הַשָּׁעָה בְּצֵיד דָּגִים.

בְּשׁוּבֵנוּ בְשָׁעָה מְאֻחֶרֶת הַבַּיְתָה הָיוּ כָל יוֹשְׁבָיו נִבְהָלִים כָּל כַּךְ, עַד שֶׁשָּׁכְחוּ אֶת נַפְשָׁם מִפָּחַד. תֵכֶף אַחֲרֵי סְעֻדַּת הָעֶרֶב צִוּוּ עָלֵינוּ לִשְׁכַּב, מוּבָן, מִבְּלִי הַגֵּד לָנוּ אֶת סִבַּת הַפַּחַד. אַךְ אָנוּ, מֵאֵלָיו מוּבָן, יָדַעְנוּ הֵיטֵב, אֵיזוֹ שׁוֹאָה נָפְלָה עַל הַבָּיִת. בְּטֶרֶם הִגַּעְנוּ אַל חֶדְרֵנוּ, וּבְהִוָּכְחֵנוּ שֶׁאִישׁ לֹא יִפְגְּשֵׁנוּ עַל דַּרְכֵּנוּ, יָרַדְנוּ אֶל הַמַּרְתֵּף לָקַחַת מִשָּׁם צָרְכֵי אֹכֶל. לָקַחְנוּ צֵידָה, דֵּי כַלְכֵּל אֶת נַפְשֵׁנוּ שָׁבוּעַ תָּמִים, וְהָלַכְנוּ לִשְׁכַּב. אֲבָל בַּחֲצִי הַשָּׁעָה הַשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה קַמְנוּ כְבָר. תָּם לָבַשׁ אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ שֶׁל הַדּוֹדָה סַאלִי, לָקַחְנוּ אֶת הַצֵּידָה וַנֵּרֶד לְמַטָּה. פִּתְאֹם זָכַר תָּם עַל אֹדוֹת הַחֶמְאָה.

– הֲלָקַחְתָּ אֶת הַחֶמְאָה? – שְׁאֵלָנִי.

– הִנֵּה, אֶת הַחֶמְאָה שָׁכַחְתִּי לָקַחַת. וַאֲנִי הֲכִינוֹתִי נֵתַח הָגוּן וָאָשִׂים אוֹתוֹ עַל עָלֶה שֶׁל דּוּרָה. וַדַּאי נִשְׁאֲרָה בְּמַרְתֵּף. אַךְ לֹא כְלוּם. נִתְקַיֵּם אֵיפֹא בְלִי חֶמְאָה, – הֶחְלַטְתִּי.

־ לֹא, לֹא נִתְקַיֵּם, – עָנָה תָם בְּרֹגֶז. – אַתָּה תֵרֵד תֵכֶף אֶל הַמַּרְתֵּף וְלָקַחְתָּ אֶת הַחֶמְאָה, וַאֲנִי אָבֹא אֶל דְזשִים, אֲמַלֵּא אֶת בִּגְדוֹ תֶבֶן וְאָכִין אֶת כָּל הַדָּרוּשׁ, וּבְשָׁמְעִי אֶת קוֹל פְעָמֶיךָ אֶגְעֶה כְּכִבְשָׂה: “בֶּה-בֶּה”.

יָרַדְתִּי הַמַּרְתֵּפָה וָאֶקַּח אֶת הַחֶמְאָה. אַחַר כַּךְ כִּבֵּיתִי אֶת הַנֵּר וָאַעַל לְמַעְלָה. וְהִנֵּה עַל הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה נִרְאֲתָה פִתְאֹם הַדּוֹדָה סַאלִי, וְנֵר בְּיָדֶיהָ. מִבְּלִי חֲשׁוֹב הַרְבֵּה הֶחְבֵּאתִי אֶת הַחֶמְאָה מִתַּחַת לְכוֹבָעִי. אַךְ הַדּוֹדָה הִרְגִּישָׁה בִּי תֵכֶף וַתְּצַו עָלַי לַעֲמוֹד:

– בְּמַרְתֵּף הָיִיתָ?

– כֵּן…

– מֶה עָשִׂיתָ שָׁם?

– לֹא כְלוּם.

– כֵּיצַד לֹא כְלוּם.

– כַּךְ, לֹא כְלוּם.

– אֲבָל אֵיךְ עָלָה עַל דַּעְתְּךָ לָבֹא אֶל הַמַּרְתֵּף בַּחֲצִי הַלַּיְלָה בְשָׁעָה שֶׁהַכֹּל יְשֵׁנִים?

– לֹא יָדַעְתִּי, דּוֹדָתִי.

– אַל תָּעֵז לַעֲנוֹת לִי דִבְרֵי שְׁטוּת כְּאֵלֶּה תָּם! תֵכֶף וּמִיַּד תַּגֵּד לִי, מֶה עָשִׂיתָ בַּמַּרְתֵּף?

– לֹא כְלוּם, דּוֹדָתִי סַאלִי. לְגַמְרִי לֹא כְלוּם, הַאֲמִינִי נָא לִי, בֶּאֱמֶת אֲדַבֵּר.

קִוִּיתִי שֶׁהִיא תַעַזְבֵנִי לְנַפְשִׁי, כְּדַרְכָּהּ תָּמִיד, אַךְ מִקְרִים מְשֻׁנִּים כָּל כַּךְ נָפְלוּ בַבַּיִת, שֶׁהִתְחִילָה לְהִתְיַחֵס בְּחֶשֶׁד אֶל כָּל דָּבָר קַל עֵרֶךְ. עַל כֵּן אָמְרָה בְהַחְלֵט:

– תֵכֶף בֹּא אֶל הָאוּלָם, וְאַל תָּהִין לָצֵאת מִשָּׁם בְּטֶרֶם אָשׁוּב. רוֹאֶה אָנֹכִי, שֶּׁעָתִיד אַתָּה לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מַעֲשִׂים לֹא טוֹבִים וּמְכַחֵשׁ לִי. אַךְ הֱיֵה נָא בָטוּחַ, כְּרֶגַע אֲגַלֶּה אֶת הַכֹּל, וְאָז רָעָה נֶגֶד פָּנֶיךָ.

בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲדָפַתְנִי לְפָנִים. אֲנִי הָשְׁלַכְתִּי אֶל חֲדַר הָאוֹרְחִים. אֵלִי! כַּמָּה רַב פֹּה הֶהָמוֹן. וְכָל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ מְזֻיָּנִים מִכַּף רַגְלָם וְעַד רֹאשָׁם. פֹּה נֶאֶסְפוּ כָל בַּעֲלֵי הָאֲחֻזּוֹת מִכָּל הַסְּבִיבָה, וְכֻלָּם הִשְׁקִיפוּ בְאֵימָה אַף עַל שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּ לְהֵרָאוֹת כְּאַמִּיצִים. אֲנִי הֵיטַבְתִּי לִרְאוֹת: בְּכָל רֶגַע הֶחֱלִיפוּ אֶת מְקוֹמוֹתֵיהֶם, הִתְגָּרְדוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ סָבִיב בְּלִי בִטְחָה. גַּם מַצָּבִי אֲנִי לֹא טוֹב הָיָה מִשֶּׁלָּהֶם, אַךְ אֶת הַכּוֹבַע לֹא הֲסִירוֹתִי מֵעַל רֹאשִׁי.

אֵלִי, כַּמָּה עָרְגָה נַפְשִׁי שֶׁתְּמַהֵר הַדּוֹדָה סַאלִי לָשׁוּב הֲלוֹם, שֶׁתַּלְקֵנִי וְתִשְׁלַח אוֹתִי לְנַפְשִׁי, – כִּי אָז יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד לַתָם שֶׁנָּפַלְנוּ בְפַח, וְשֶׁעַכְשָׁו צָרִיךְ לָשׁוּב מִכָּל הַהֶבֶל אֲשֶׁר חָשַׁב לַעֲשׂוֹת, וּלְמַהֵר לִבְרוֹחַ עִם דְּזשִים, בְּטֶרֶם הִשִּׂיג אוֹתָנוּ כָל הַגְּדוּד הַמְּזֻיָּן הַזֶּה.

לְסוֹף בָּאָה הַדּוֹדָה סַאלִי וְהִתְחִילָה חוֹקֶרֶת וְדוֹרֶשֶׁת אוֹתִי בְעָרְמָה רַבָּה כָל כַּךְ, שֶׁחָכְמָתִי אָבְדָה, וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּי. וּבִשְׁעַת הַחֲקִירָה וְהַדְּרִישָׁה רָאִיתִי, שֶׁהַנֶּאֱסָפִים מְטַכְּסִים עֵצָה מַה יַעֲשׂוּ: הֲיִתְנַפְּלוּ תֵכֶף וּמִיָּד עַל הַשּׁוֹדְדִים, שֶׁהֲרֵי הִגִּיעָה חֲצוֹת לַיְלָה, אוֹ שֶׁיְּחַכּוּ לָאוֹת שֶׁהִבְטִיחַ בַּעַל הַמִּכְתָּב הָאַנּוֹנִימִי. וְהַדּוֹדָה שׁוֹאֶלֶת וְחוֹקֶרֶת אוֹתִי עוֹד וְעוֹד. וַאֲנִי רוֹעֵד כֻּלִּי, מַמָּשׁ מִתְפַּלֵּל אֲנִי, שֶׁתִּפְתַּח הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וְתִבְלָעֵנִי. וְהַחֹם הוֹלֵךְ וְגָדוֹל בַּבַּיִת, וְהַחֶמְאָה הִתְחִילָה נְמֵסָה מִתַּחַת לַכּוֹבַע וְנוֹזֶלֶת עַל צַוָּארִי וְעַל אָזְנָי. כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי שֶׁאֵיזֶה קוֹלּ מַצִּיעַ לָלֶכֶת תֵכֶף עַל הַסֻּכָּה וְלָסֹב אֶת כָּל גְּדוּד הַשּׁוֹדְדִים, נִזְדַּעְזַעְתִּי מִפַּחַד וְהַדּוֹדָה שֶׁגִּלְּתָה זֶרֶם חֶמְאָה יוֹרֵד אִטִּי עַל מִצְחִי וְעַל חָטְמִי, הִתְחִילָה קוֹרְאָהּ, חִוֶּרֶת כָּאֶרֶג שֶׁל פִּשְׁתָּן:

– אֵל רַחוּם וְחַנּוּן! מֶה הָיָה לַיֶּלֶד? וַדַּאי שֶׁמֹּחוֹ נִתְרַכֵּך וְנָמַּס וְהִנֵּה הוּא נוֹזֵל מִתּוֹךְ קָדְקֳדוֹ!

כָּל הַנֶּאֱסָפִים מִהֲרוּ אֵלַי, הֵסִירוּ בְּחָפְזָה אֶת כּוֹבָעִי מֵעַל רֹאשִׁי, וְהַדּוֹדָה סַאלִי הִתְחִילָה מְאַמֶּצֶת אוֹתִי אֶל לִבָּהּ, מְנַשֶּׁקֶת וּמְרַבֶּבֶת בְּבֶכִי:

– אוֹי, כַּמָּה הֲסִבּוֹתָ לִי פַחַד. תּוֹדָה לָאֵל, שֶׁאֵין כָּל אָסוֹן. הַלֹּא יָדַעְתָּ: צָרָה גוֹרֶרֶת צָרָה. וַאֲנִי הָיִיתִי בְטוּחָה, שֶׁאָבַדְתָּ אָבַדְתָּ. וַדַּאי שֶׁמֹּחֲךָ דּוֹמֶה לַנּוֹזֵל הַזֶּה הַיּוֹרֵד עַל מִצְחֲךָ לְפִי צִבְעוֹ וְצַחוּתוֹ. לְחִנָּם לֹא הִגַּדְתָּ לִי תֵכֶף, לָמָּה יָרַדְתָּ אֶל הַמַּרְתֵּף: לֹא הָיִיתִי מַגִּיד¹⁰ לְךָ אַף דָּבָר קָשֶׁה אֶחָד. מַהֵר אֶל מִשְׁכָּבְךָ, וְאַל תָּעִיז לָקוּם עַד הַבֹּקֶר. אֲנִי לֹא אִלַּצְתִּי אוֹתָהּ לַחֲזוֹר עַל מִצְוָתָהּ פַּעֲמָיִם. בְּרֶגַע אֶחָד עָלִיתִי לְמַעְלָה, יָרַדְתִּי עַל פְּנֵי מֵשִׁיב הָרְעָמִים וָאֲמַהֵר אֶל הַסֻּכָּה. כִּמְעַט שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לְהוֹצִיא קוֹל מֵרוֹב הִתְרַגְּשׁוּת. בִּקְצָרָה בֵאַרְתִּי לַתָם, שֶׁאָסוּר לְאַבֵּד רֶגַע לְבַטָּלָה, שֶׁהֲרֵי גְּדוּד שֶׁל חֲמִשָּׁה עָשָּׂר אִישׁ, לְפָחוֹת, נָכוֹן לָשִׂים בְּכָל רֶגַע מָצוֹר עַל הַסֻּכָּה. עֵינָיו שֶׁל תָּם הִתְנוֹצְצוּ מֵאֹשֶׁר.

– הַאֻמְנָם? – שָׁאַל, – לוּ יָדַעְתִּי, כִּי אָז אֶפְשָׁר הָיָה גַם לֶאֱסֹף גְּדוּד שֶׁל מָאתַיִם אִישׁ. חַכֵּה רֶגַע!

– מַהֵר, מַהֵר, – הִפְסַקְתִּי

– אֵיפֹה דְּזשִים?

– עַל יָדְךָ, מִתְחַפֵּשׂ. הָבָה נֵלֵךְ מִזֶּה חֶרֶשׁ, וְנָתַנּוּ אוֹת.

בְּרֶגַע זֶה הִגִּיעַ לְאָזְנֵינוּ הֵד פְּעָמִים, הֵם הִתְעַסְּקוּ כְבָר בְּמַנְעוּל. אֶחָד מֵהֶם דִבֵּר: – הֲרֵי תִרְאוּ. כְּלוּם לֹא הִגַּדְתִּי, שֶׁלֹּא הִגִּיעָה עוֹד הַשָּׁעָה. הַדֶּלֶת סְגוּרָה. אַךְ לֹא כְלוּם. יָבֹאוּ שְׁנַיִם מִכֶּם פְּנִימָה וַיְחַכּוּ לָמוֹ, וְהַנִּשְׁאָרִים יֶאֶרְבוּ פֹה וְנָתְנוּ אוֹת כְּהִתְקָרְבָם.

וּבְטֶרֶם הִסְפַּקְנוּ לְהָשִׁיב רוּחַ, וְהִנֵּה בַעֲלֵי הָאֲחֻזּוֹת נִצְּבוּ כְבָר בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה. לְאָשְׁרֵנוּ לֹא רָאוּ אוֹתָנוּ בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ. אֲנַחְנוּ מִהַרְנוּ לָבֹא בְּמַחְתֶּרֶת, בָּרִאשׁוֹנָה דְּזשִים, אַחַר כַּךְ אֲנִי וְתָם – בְּעִקְבוֹתֵינוּ, כֹּה צָרִיךְ הָיָה לְהִתְנַהֵג לְפִי הַכְּלָלִים. בְּעָמְדֵנוּ בְתוֹךְ הַבִּנְיָן הַשֵּׁנִי שָׁמַעְנוּ פַּעֲמֵי בְּנֵי אָדָם מִתְקָרְבִים. תָּם הִתְאַמֵּץ לְהַשְׁקִיף בְּעַד בֶּדֶק הַדֶּלֶת, אַךְ לֹא רָאָה כְלוּם מִפְּנֵי הַחֹשֶׁךְ. צִוָּה עָלֵינוּ לְחַכּוֹת עַד שֶׁיִּתְרַחֲקוּ הָאֲנָשִׁים. אֲנַחְנוּ חִכִּינוּ בְהִתְאַמַּצְנוּ לְהַסְתִּיר אֶת נְשִּׁימָתֵנוּ. פִּתְאֹם הָדַף אוֹתָנוּ. תָּם לְפָנִים וּבְאוֹתוֹ סֵדֶר עַצְמוֹ יָצָאנוּ חֶרֶשׁ-חֶרֶשׁ וַנִּתְגַּנֵּב וַנִּגַּשׁ אֶל הַגָּדֵר. לְאַחֲרֵי הֶרֶף עַיִן הָיִינוּ כְבָר מֵעֵבֶר לַגָּדֵר, כְּלוֹמַר אֲנִי וְדְּזשִים. מִכְנָסָיו שֶׁל תָּם נֶאֶחְזוּ בְעָנָף חַד וַיִּשָּׁאֵר תָּלוּי עַל הַגָּדֵר. כְּשֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְהִשְׁתַּחְרֵר בְּחָזְקָה הַשְּׁמִיעָה הַגָּדֵר נֵפֶץ וְקוֹל הִגִּיעַ אֵלֵינוּ: – מִי שָׁם? עִמְדוּ, פֶּן נִירֶה בְרוֹבִים!

מוּבָן, שֶׁאָנוּ לֹא הֲשִׁיבוֹנוּ דָבָר, וַנָּרָץ בְּכָל כֹּחֵנוּ. מֵאַחֲרֵינוּ נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת, דְּהָרוֹת, מְהוּמָה, וְהַכַּדּוּרִים פִּיף־פַּף שָּׁרְקוּ בְלִי הֶרֶף מֵעַל לְרֹאשֵׁינוּ. קָרְאוּ:

– הִנֵּה הֵם: הִנֵּה הֵם! רָצִים לְעֵבֶר הַנָּהָר. שַׁסּוּ אֶת הַכְּלָבִים!

רֶגַע אֶחָד הִשְׂתָּרְרָה דוּמִיָּה, אַחַר כַּךְ הִשְׂתָּעֵר כָּל הַגְּדוּד עִם הַכְּלָבִים יַחְדָּו אֶל צַד הַנָּהָר בְּרַעַשׁ וּבְשָׁאוֹן. וַאֲנַחְנוּ לֹא הִשְׁמַעְנוּ קוֹל. אֲנַחְנוּ הָלַכְנוּ יְחֵפִים וַנֵּרֵד בַּמְּסִלָּה לְצַד הַטַּחֲנָה, שֶׁהַיַּעַר מֵאַחֲרֶיהָ. שָׁם הִסְתַּתָּרְנוּ. הַכְּלָבִים הִשִׂיגוּנוּ וּבָרֶגַע הָרִאשׁוֹן הִשְׁמִיעוּ נְבִיחָה אֲיֻמָּה, אַךְ בְּהַכִּירָם אוֹתָנוּ, בֵּרְכוּנוּ לְשָׁלוֹם, כִּשְׁכְּשׁוּ בְּזַנְבוֹתֵיהֶם וַיִּקְפְּצוּ הָלְאָה בִּילֵיל וּבִנְבִיחָה אַחֲרֵי הֶהָמוֹן הַמִּתְרַחֵק. וַאֲנַחְנוּ הִגַּעְנוּ דֶרֶךְ הַיַּעַר אֶל שְׂפַת הַנָּהָר, אֲשֶׁר מִנֶּגֶד, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁם הָיְתָה צְפוּנָה סִירָתוֹ שֶׁל הַדּוֹד סִילַאס. חֶרֶשׁ הִצְלַחְנוּ וַנַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁבְּתוֹךְ הַסּוּף, אֲשֶׁר עַל שְׂפָתוֹ עָמְדָה רַפְסוֹדָתֵנוּ. בְּמֶשֶׁךְ כָּל הָעֵת הַזֹּאת עָלוּ בְאָזְנֵינוּ בְלִי הַפְסֵק פַּעַם קוֹלוֹת בְּנֵי אָדָם, וּפַעַם נְבִיחוֹת כְּלָבִים, וּפַעַם אֵלֶּה וָאֵלֶּה יַחְדֶּו. אַחַר כָּךְ נִשְׁתַּתְּקוּ הַקּוֹלוֹת לְאַט לְאַט, עַד שֶׁחָדְלוּ לְגַמְרִי. בֵּינְתַּיִם צָפָה רַפְסוֹדָתֵנוּ הָלְאָה וְהָלְאָה עַד שֶׁהִתְרַחַקְנוּ מְאֹד. אָז פָּנָה תָם בְּקוֹל חֲגִיגִי אֶל דְּזשִים:

– דְּזשִים עַכְשָׁו הִנְּךָ בֶּן חוֹרִין, וַעֲרֻבָּתִי נְתוּנָה לְךָ – לְעוֹלָם וָעֶד.

דְּזשִים הָיָה מְאֻשָּׁר וּבְקוֹל מָהוּל בִּדְמָעוֹת אָמָר:

– כַּמָּה יָפָה עָלָה כָל הַדָּבָר הַזֶּה. הַתַּכְּסִיס שֶׁלְּךָ נֶהְדָּר וּמְחֻכָּם, אֲדוֹנִי תָּם!

כֻּלָּנוּ הָיִינוּ מְאֻשָּׁרִים מְאֹד, וְיוֹתֵר מִכָּל – תָּם, מִפְּנֵי שֶׁכַּדּוּר, כַּדּוּר מַמָּשׁ פָּגַע בְּרַגְלוֹ. כְּשֶׁנּוֹדַע לָנוּ הַדָּבָר עָבְרָה שִׂמְחָתֵנוּ. אַךְ תָּם סָבַל אֵת כְּאֵבוֹ בְלִי הִתְאוֹנֵן, לַמְרוֹת מַה שֶּׁהַדָּם נָזַל בְּלִי הֶרֶף מִן הַפֶּצַע וְשֶׁהַכְּאֵב הָיָה גָדוֹל. אֲנַחְנוּ הִשְׁכַּבְנוּ אוֹתוֹ בְתוֹךְ הַסֻּכָּה שֶׁעַל הָרַפְסוֹדָה, אֲנִי הֲסִירוֹתִי אֶת כֻּתָּנְתִּי, כְּדֵי לַחֲבוֹשׁ בָּהּ אֶת פִּצְעוֹ, אוּלָם הוּא הָדַף אוֹתִי מֵאֶצְלוֹ:

– תֵּן לִי סְחָבוֹת, אֲנִי בְעַצְמִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַתַּחְבֹּשֶׁת. וְאַתֶּם חִתְרוּ לְפָנִים. הַאִם לֹא כֵן, חֲבֵרִים? כַּמָּה יֵצַר לִי, שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא יָכֹלְנוּ לַעֲזוֹר לִבְרוֹחַ לְלוּדְוִויק הַשִּׁשָּׂה עָשָׂר. לוּ עָזַרְנוּ לוֹ לִבְרוֹחַ, כִּי אָז לֹא הָיָה מֻטָּל עָלֵינוּ עַכְשָׁו לִקְרֹא בְדִבְרֵי הַיָּמִים עַל אֹדוֹת הַגִּילוֹנִילִינָה וְיֶתֶר הַפְּחָדִים. עַל נְקַלָּה הָיִינוּ מְבִיאִים אוֹתוֹ לַאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת, רְחוֹקוֹת. וְעַכְשָׁו, חֲבֵרִים. הָלְאָה! מַהֵר!

בֵּינְתַּיִם הִתְיַעַצְנוּ אֲנִי וְדְּזשִים מַה נַּעֲשֶׂה לְתָם?

– הֵנָּה מַה שֶׁהַכּוּשִׁי חוֹשֵׁב, – אָמַר הַכּוּשִׁי. – לוּ פָגַע הַכַּדּוּר בְּרַגְלוֹ שֶׁל דְּזשִים, – כְּלוּם אָמַר אָז הָאָדוֹן תָּם: “הֶבֶל הוּא, אֵין צֹרֶךְ בָּרוֹפֵא, נִבְרְחָה הָלְאָה!” לֹא. הָאָדוֹן תָּם לֹא יַגִּיד מֵעוֹלָם דְּבָרִים כְּמוֹ אֵלֶּה. וְגַם דְּזשִים הַזָּקֵן יוֹדֵעַ מַה שֶׁעָלָיו לַעֲשׂוֹת. הוּא לֹא יַעֲזוֹב אֶת הַמָּקוֹם בְּטֶרֶם יָבֹא רוֹפֵא לִרְאוֹת אֶת הַפֶּצַע, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיְּהֵא נִדְרָשׁ לְחַכּוֹת פֹּה אַרְבָּעִים שָׁנָה.

נִשְׁמָתוֹ שֶׁל דְּזשִים הָיְתָה טְהוֹרָה, לִבּוֹ – זָהָב, וְאַף־עַל פִּי שֶׁמִּחוּץ הָיָה שָׁחוֹר כְּפִיחַ הַתַּנּוּר. יָדַעְתִּי שֶׁכֹּה יֹאמַר, וּמוּבָן שֶׁאֲנִי הִסְכַּמְתִּי לִדְבָרָיו. הוֹדַעְנוּ לְתָם עַל אֹדוֹת הַחְלָטָתֵנוּ לִקְרוֹא לְרוֹפֵא. הוּא רָב אִתָּנוּ, גָּעַר בָּנוּ, אַף נִסָּה לָצֵאת בְּעַצְמוֹ מִן הַסֻּכָּה. אַךְ בִּרְאוֹתוֹ שֶׁאָנוּ עוֹמְדִים עַל דַּעְתֵּנוּ, וַאֲנִי קָפַצְתִּי כְבָר לְתוֹךְ הַסִּירָה לָשׁוּט הָעִירָה, אָמַר אֵלַי:

– אִם כַּךְ הִתְעַקַּשְׁתֶּם כַּחֲמוֹרִים הַלָּלוּ, הָבָה אֲבָאֵר לְךָ, לְפָחוֹת, כֵּיצַד תִּתְנַהֵג בְּבֵיתוֹ שֶׁל הָרוֹפֵא. כְּשֶׁתִּכָּנֵס אֵלָיו, סְגוֹר אֶת הַדֶּלֶת אַחֲרֶיךָ, וְהֶחֱזַקְתָּ בִּגְרוֹנוֹ, וְשַׂמְתָּ חִתּוּלִים עַל עֵינָיו. אַחַר כַּךְ תְּאַלְּצֵהוּ שֶׁיִּשָּׁבַע לְךָ לְהִשָּׁאֵר אִלֵּם וְשׁוֹמֵר סוֹד כַּקֶּבֶר, אָז תִּתֵּן לוֹ כִיס מָלֵא זָהָב וְנָהַגְתָּ אוֹתוֹ אֶל הַסִּירָה בִמְסִלּוֹת עֲקַלְקַלּוֹת – כָּל זֶה כְּשֶׁעֵינָיו מְחֻתָּלוֹת בְּמִטְפַּחַת – וְאָז תְּנַהֲגֵהוּ בַסִּירָה הֵנָּה וַהֲלוֹם לְאֹרֶךְ וּלְרֹחַב הַנָּהָר וּבֵין הָאִיִּים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדַע אֶת הַדָּרֶך. חַפֵּשׂ בְּכָל כִּיסָיו, וְאִם תִּמְצָא בְתוֹכָם גִּיר אוֹ עִפָּרוֹן – קַח מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹּא יִרְשֹּׁם בָּזֶה שׁוּם אוֹת, אֲשֶׁר עַל פִּיו יַכִּיר אֶת הָרַפְסוֹדָה. אַחַר כַּךְ תָּשִׁיב לוֹ, כְּשֶׁתָּשִׁיב אוֹתוֹ אֶל בֵּיתוֹ. כַּךְ נוֹהֲגִים תָּמִיד.

אֲנִי הִבְטַחְתִּי לְמַלֵּא אֶת פְּקֻדָּתוֹ לְכָל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ. דְּזשִים חָפֵץ לְהִסְתַּתֵּר בַּיַּעַר, בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיֶה הָרוֹפֵא עַל הָרַפְסוֹדָה. וַאֲנִי שַׁטְתִּי אַל הָעֲיָרָה.

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וְתִּשְׁעָה

הָרוֹפֵא שֶׁפָּנִיתִי אֵלָיו לְעֶזְרָה הָיָה אִישׁ זָקֵן, טוֹב, וְנָאֶה, וְנָעִים. הוּא לֹא כָעַס עַל הֲעִירִי אוֹתוֹ מִשְּׁנָתוֹ. סִפַּרְתִּי לוֹ, שֶׁאֲנִי וְאָחִי צַדְנוּ צַיִד עַל הָאִי הַשְּפַּנִּי, ונֶאֱלַצְנוּ לָלוּן עַל רַפְסוֹדָה שְׁבוּרָה. וַדַּאי שֶׁחָלַם הָאָח חֲלוֹם רַע, כִּי פִתְאֹם חָטַף אֶת קְנֵה הָרוֹבִים הַמְמֻלָּא שֶּׁהָיָה מֻטָּל עַל יָדוֹ, הָרוֹבֶה יָרָה מֵאֵלָיו בְּאוֹתוֹ רֶגַע, וְהַכַּדוּר פָּגַע בְּרַגְלוֹ.

– אָנָא, יִהְיֶה נָא בְחַסְדְּךָ, – הִתְחַנַּנְתִּי, – וּבָאת עִמִּי לְבַקֵּר אֶת אָחִי. חֲפֵצִים אֲנַחְנוּ לָשׁוּב עוֹד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל בֵּיתֵנוּ.

– מִי הֵם קְרוֹבֵיכֶם? – שְׁאֵלָנִי.

– פֶּילְפְּס, יוֹשְׁבֵי הָאֱחֻזָּה.

– כֵּן, כֵּן… חֲזוֹר עַל דְּבָרֶיךָ, כֵּיצַד קָרָה הַמִּקְרֶה?

– חֲלוֹם חָלַם, אָז יָרָה הָרוֹבֶה.

– חֲלוֹם מְשֻׁנֶּה.

בְּכָל זֹאת הִדלִיק אֶת הַפַּנָּס, לָקַח אֶת הַשַּׂק עִם כְּלֵי הַנִּתּוּחַ וַנֵּלֶךְ יַחְדָּו אֶל הַסִּירָה. כִּרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ הֵנִיעַ אֶת רֹאשׁוֹ בְחֹסֶר אֱמוּנָה וַיֹּאמַר: הַסִּירָה תִסְכֹּן, אֶפְשָׁר, בִּשְׁבִיל אֶחָד, אֲבָל לֹא בִשְׁבִיל שְׁנָיִם. – –– אַל תִּירָא, סִיר, – עָנִיתִי, – גַּם בִּשְׁלֹשָׁה נָסַענוּ בָהּ.

– וּמִי הַשְּׁלִישִׁי? – אֲנִי, סִיד… אֲנִי עִם… וְהָרוֹבֶה, – נוֹקַשְׁתִּי בִלְשוֹנִי.

הוּא הִצִּיג אֶת רַגְלוֹ עַל הַסִּירָה, הֵנִיעַ אוֹתָהּ, וַיַּחְלֵט בְּכָל זֹאת לְבַקֵּש לוֹ סִירָה אַחֶרֶת. אֲבָל כָּל הַסִּירוֹת הָיוּ רְתוּקוֹת. אָז יָשַב בַּסִּירָה לְבַדּוֹ וְעָלַי צִוָּה לָלֶכֶת לְאֹרֶךְ הַחוֹף, אוֹ טוֹב מִזֶּה, שֶׁאָרוּץ אֶל קְרוֹבַי וַאֲסַפֵּר לָהֶם עַל אֹדוֹת הַמִּקְרֶה. אֲנִי לֹא הִסְכַּמְתִּי, אַךְ בֵּאַרְתִּי לוֹ, כֵּיצַד יִמְצָא אֶת הָרַפְסוֹדָה וַיִּסַּע.

פִּתְאֹם עָלָה עַל לִבִּי רַעְיוֹן אֶחָד: וּמָה אִם הַפֶּצַע יֵש בֹּו סַכָּנָה מְרֻבָּה, וְאִי אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַדֶּרֶךְ, וְהָרוֹפֵא יְצַוֶּה לְהַמְתִּין פֹּה יָמִים שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה? לְהַמְתִּין? אִי אֶפְשָׁר הַדָּבָר, מִפְּנֵי שֶׁהָרוֹפֵא יְגַלֶּה לְכָל בְּנֵי הָעִיר אֶת סוֹדֵנוּ. לֹא, אֲדוֹנִי הָרוֹפֵא, אֲנִי אֵדַע מַה לַּעֲשׂוֹת. אֲנִי אֶשָּׁאֵר פֹּה עַד שוּבְךָ, וְאִם תֹּאמַר, שֶׁעָלֶיךָ לְבַקְּרֵהוּ עוֹד פַּעַם, אֲלַוֶּה אוֹתְךָ, וַאֲפִילוּ אִם אֶהְיֶה נֶאֱלָץ לִשְׂחוֹת בַּמַּיִם, וְשָׁם, אִם תֹּאבֶה וְאִם תְּמָאֵן, נַחֲזִיק אוֹתְךָ כָּל זְמָן שֶׁתִּהְיֶה נָחוּץ לְתָם, וְאַחַר כַּךְ נִגְמוֹל לְךָ כְּיַד הַמֶּלֶךְ וְנַעַזְרֶךָ. הִנֵּה רוֹאֶה אֲנִי, שֶׁלִּקְּחוֹ שֶׁל תָּם נִכְנַס לְתוֹךְ לִבִּי וְהִנְנִי מִתְגָּאֶה בָזֶה. בְּהַחְלִיטִי כַךְ, נִכְנַסְתִּי לְתוֹךְ הַשִּׂיחִים לִישֹּׁן קְצָת. כֶּשְׁהֶקִיצוֹתִי עָמְדָה כְבָר הַשֶּׁמֶש בִּמְרוֹם הַשָּׁמָיִם, רַצְתִּי אֶל בֵּית הָרוֹפֵא לָדַעַת, הֲשָׁב כְּבָר. אֲבָל שָׁם אָמְרוּ לִי, שֶׁהִזְמִינוּ אוֹתוֹ בַלַּיְלָה אֶל חוֹלֶה אֶחָד וַעֲדַיִן לֹא שָׁב. “אִם כֵּן, – חָשַׁבְתִּי בְלִבִּי, – לֹא טוֹבִים עֲסָקָיו שֶׁל תָּם”. מִהַרְתִּי לָרוּץ אֶל הַנָּהָר, אַךְ בְּהַפְנוֹתִי דַרְכִּי מֵעֵבֶר לְקֶרֶן הָרְחוֹב, וְהִנֵּה רֹאשִׁי נִתְקַל פִּתְאֹם יָשָׁר בְּבִטְנוֹ שֶׁל בֶּן אָדָם. הִתְבּוֹנַנְתִּי: הַדּוֹד סִילַאס לְפָנָי.

– הֶאָח, תָּם! – קָרָא בְשִׂמְחָה. – אֵיפֹה הֲיִיתֶם כָּל העֵת, פּוֹחֲזִים!

– אֲנִי?.. בְּשׁוּם מָקוֹם לֹא הָיִיתִי, עַל הֵן צִדְקִי. אֲנִי וְסִיד רָדַפְנוּ רַק אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי הַבּוֹרֵחַ.

– וּלְאָן אַתָּה רָץ עַכְשָׁו? הַדּוֹדָה דוֹאֶגֶת לָכֶם מְאֹד.

– לְחִנָּם, לְגַמְרִי לְחִנָּם תִּדְאַג, – עָנִיתִי. – מְאוּם לֹא קָרָה לָנוּ. חַיִּים אֲנַחְנוּ וְשָׁלוֹם לָנוּ. בָּרִאשוֹנָה רַצְנוּ אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהַכְּלָבִים. אַחַר כַּךְ אָבַדְנוּ דֶרֶךְ וַנֵּתַע. פִּתְאֹם נִדְמָה לָנוּ שֶׁהָאֲנָשִׁים שָׁטִים עַל הַמַּיִם, מִהַרְנוּ אֶל הַנָּהָר, יָשַׁבְנוּ בַסִּירָה וַנָּשָׁט. שַׁטְנוּ הָלְאָה וְהָלְאָה, הֵנָּה וַהֲלוֹם. עֲיֵפִים וַאֲחֻזֵּי שֵׁנָה, קָשַׁרְנוּ לְסוֹף אֶת הַסִּירָה אֶל הַחוֹף וַנִּשְׁכָּב. וְהִנֵּה זֶה רַק כְּשָׁעָה הֱקִיצוֹנוּ. סִיד הָלַך אֶל בֵּית הַדֹּאַר, אוּלַי יִשְּׁמַע חֲדָשׁוֹת, וַאֲנִי חָפַצְתִּי לָרוּץ הָעִירָה לִקְנוֹת צֵידָה. וְאַחַר כַּךְ נָשׁוּב הַבָּיְתָה…

וַנֵּלֶךְ עִם הַדּוֹד סִילַאס יַחְדָּו אֶל בֵּית הַדֹּאַר, אֶל תָּם. אַגַּב, הַדּוֹד קִבֵּל שָׁם מִכְתָּב. אֲבָל “סִיד”, כְּלוֹמַר תָּם, לֹא הָיָה בְּבֵית הַדֹּאַר. אַחֲרֵי שֶׁחִכִּינוּ לוֹ שָׁעָה שְׁלֵמָה, הֶחְלִיט הַדּוֹד שֶׁאֵין כְּדַאי לְחַכּוֹת לוֹ עוֹד: “סִיד יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ, לֹא יֹאבַד פֹּה”. וּבְהַבִּיעִי אֶת חֶפְצִי לְהִשָּׁאֵר פֹּה, כְּאִלּוּ אוֹבֶה אֲנִי לְהַמְתִּין עַד בּוֹא “סִיד” – לֹא הִרְשָׁה הַדּוֹד:

– אֵין בָּזֶה שׁוּם צֹרֶךְ, – אָמַר. – צָרִיךְ לְמַהֵר הַבַּיְתָה לְהַרְגִּיעַ אֶת רוּחַ הַדּוֹדָה.

בְּבוֹאֵנוּ, שָׂמְחָה הַדּוֹדָה כָל כַּךְ עַד שֶׁדְּמָעוֹת נָזְלוּ מֵעֵינֶיהָ. הִיא חִבְּקַתְנִי וּנְשָׁקַתְנִי. חִלְּקָה לִי מַכּוֹת מִתּוֹךְ אַהֲבָה וְהוֹדִיעָה בְאוֹתָהּ שָׁעָה עַצְמָהּ:

– הִנֵּה יָבֹא הַפּוֹחֵז הַלָּז, וְקִבֵּל אַף הוּא אֶת חֶלְקוֹ.

כָּל הַבַּיִת הָיָה מָלֵא אֲנָשִׁים בַּעֲלֵי הָאֲחֻזוֹת וּנְשֵׁיהֶם, שֶׁהֻזְמְנוּ לִסְעֻדַּת הַצָּהֳרָיִם. שָׁאוֹן כָּזֶה – מקִּוֹל פִּטְפּוּטָם, צְחוֹקָם, וְצִפְצוּפָם – לֹא שָמַעְתִּי מֵעוֹדִי. אִישׁ לֹא שָׁמַע אֶת הַקּוֹל הַיּוֹצֵא מִפִּי עַצְמוֹ. בְּיִחוּד אִשָּׁה אַחַת חוֹטְשְקִיס שְׁמָהּ, לֹא חָדְלָה מִפַּטְפֵּט כָּל הָעֵת.

– הִנֵּה, אֲחוֹתִי פְיֶלְפְּס, רָאִיתִי אֶת סֻכַּת הַמְּזָוֶה, – דִּבְּרָה, – וַאֲנִי חוֹשֶׁבֶת כִּי הַכּוּשִׁי הַבּוֹרֵחַ הָיָה מְטֹרָף פָּשׁוּט. הַאֻמְנָם, אֲחוֹתִי דַמְרֶיל, כֵּן דִּבַּרְתִּי? אֲנִי בְמוֹ פִּי דִּבַּרְתִּי כַּךְ: מְטֹרָף. וַהֲרֵי גַם תִּינוֹק קָטָן יָבִין אֶת הַדָּבָר. הִנֵּה לְמָשָׁל, אֶבֶן הָרֵחַיִּים! הַאִם יַעֲלֶה עַל לֵב בֶּן אָדָם, שֶׁדַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו, לַחֲרוֹת דִּבְרֵי שְטוּת כָּאֵלֶּה עַל אֶבֶן? “פה נִשְבַּר לֵב”, אוֹ: “פֹּה נַעֲנָה תָּפוּס שְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנִים”. אוֹ גַם “בֶּן פִּלֶּגֶש שֶׁל לוּדְוִויק הַשִּׁשָּׁה עָשָׂר”? אָכֵן, מְטֹרָף בְּדָעַת! אָז אָמַרְתִּי כַךְ, עַכְשָו אֲנִי אוֹמֵר כַּךְ וְעַד קֵץ יְמֵי חַיַּי לֹא אֶחְדַּל מִדַּבֵּר כָּךְ.

וְהַסֻּלָּם הֶעָשׂוּי מִסְּחָבוֹת? הַרְאִיתֶם אוֹתוֹ? וְאֵיזֶה צֹרֶךְ הָיָה לוֹ בְסֻלָּם?

– הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, אֲחוֹתִי אַטֶרְבַּק. לֹא עָבְרוּ עוֹד שְׁלֹשָׁה רְגָעִים, מֵאָז דַּבְּרִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; הִיא יְכוֹלָה לְהָעִיד עַל אֲמִתּוּת דְּבָרָי. הִיא אוֹמֶרֶת: רְאִי אֶת הַסֻּלָּם הַזֶּה, וַאֲנִי אָמַרְתִּי: “אָכֵן, רְאוּ נָא, לָמָּה לוֹ הַסֻּלָּם הַזֶּה?” וְהִיא אוֹמֶרֶת: “אֲחוֹתִי חוֹטְשְקִיס” – כַּךְ אָמְרָה…

– לֹא, אַתֶּם בָּאֲרוּ נָא לִי, כֵּיצַד בָּאָה אֶבֶן הָרֵיחַיִם הֲלוֹם, וּמִי עָשָׂה אֶת הַמַּחְתֶּרֶת? מִי?

– הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, אָחִי פֶינְרוֹד, הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי. הַגֵּשּׁ נָא אֵלַי אֶת קַעֲרַת הַמָּרָק, – כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבַּרְתִּי לָאָחוֹת דֶינְלַפְּ, אַף רֶגַע אֶחָד לֹא עָבַר עוֹד, לְמֵאָז דַּבְּרִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. “כֵּיצַד, אָמַרְתִּי לָהּ, הַסִּיעוּ אֶת הָאֶבֶן הֲלוֹם? וּמִבְּלִי עֵזֶר מִן הַצַּד. לֹא, – אָמַרְתִּי, – אִי אֶפְשָׁר הַדָּבָר. עָזוֹר עָזְרוּ לוֹ, והַרְבֵּה עָזְרוּ לוֹ”. נְכוֹנָה אֲנִי לָתֵת נַפְשִׁי לָמוּת, אִם לֹא שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ עָבְדוּ פֹּה. כֵּן, כֵּן, תְּרֵיסַר שָׁלֵם. וְלוּ בִרְצוֹנִי הָיָה תָלוּי הַדָּבָר, כִּי אָז חַיִּים קָבַרְתִּי אֶת כָּל אֶחָד מֵהַכּוּשִׁים, עַד שֶׁהָיוּ מוֹדִים לִי, מִי עָזַר עַל יָדוֹ. אֲנִי הָיִיתִי מוֹצִיאָה הוֹדָיָה מִפִּיהֶם, אֲנִי הָיִיתִי…

– אַתְּ אוֹמֶרֶת: תְּרֵיסַר, וַאֲנִי חוֹשֵׁב כִּי לְעֵרֶךְ אַרְבָּעִים אִישׁ. שִׂימִי נָא לִבֵּך אֶל הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת, אֶל הַמַּשּׂוֹר הֶעָשׂוּי מֵהָאוֹלָר, אֲשֶׁר בּוֹ כָרְתוּ אֶת רֶגֶל הַמִּטָּה, אֶל הַגֹּלֶם מִן הַתֶּבֶן…

– הֲרֵי אֲנִי כְבָר אָמַרְתִּי כַּךְ, אֲנִי אָמַרְתִּי קֹדֶם שֶׁבָּאתָ וַתֹּאמֶר אַתָּה, אָחִי הֵייטויאֶר.

– שֵׁד מִשַּׁחַת! וַדַּאי שֶׁעָבַד פֹּה גְדוּד שָׁלֵם שֶׁל כּוּשִׁים יוֹמָם וָלַיְלָה, עַד שֶׁגָּמְרוּ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, שִׂימִי לֵב אֶל הַכֻּתֹּנֶת הַזֹּאת, אָחוֹת פִּילְפְּס, הֵן כֻּלָהּ מְכֻסָּה אֵיזֶה סִמָּנִים סוֹדִיִּים שֶׁל דָּם. שְנֵי דוֹלָרִים נָכוֹן אֲנִי לָתֵת מִכִּיסִי לְאִיש, אֲשֶׁר יְבָאֵר לִי פֵּרוּשָׁם מַה הוּא. וְאֶת הַפּוֹחֲזִים אֲשֶׁר כָּתְבוּ אֶת הָאוֹתִיּוֹת הָאֵלֶה הָיִיתִי מַלְקֶה, מַלְקֶה עַד אֲשֶׁר…

– גְּדוּד שָׁלֵם, אָחִי מַרְלִיס, וַדַּאי! צַר לִי שֶׁלֹא עִמָּנוּ יַחְדָו גַּרְתָּ בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁבוּעוֹת הָאַחֲרוֹנִים, וּרְאִיתֶם מַה שֶּׁהָיָה נַעֲשֶׂה בְּבַיִת זֶה. הַנְּבָלִים הָיוּ גוֹנְבִים אֶת כָּל הַבָּא לְיָדָם. וּלְחִנָּם הָיִינוּ אוֹרְבִים לָהֶם, כִּי לֹא עָלָה בְיָדֵנוּ לִלְכּוֹד אוֹתָם. הֵן אֶת הַסָּדִין, שֶׁמִּמֶּנּוּ עָשׂוּ אֶת הַסֻּלָּם, גָּנְבוּ מֵעַל הַחֶבֶל מַמָּשּׁ מִתַּחַת לְחָטְמִי. וְהַקֶּמַח, וְהַכַּפּוֹת, וְהַנֵּרוֹת, וְהַמְּנוֹרוֹת, וְהַמַּחֲבַת הַיְּשָׁנָה וְעוֹד חֲפָצִים שּׁוֹנִים לַאֲלָפִים, אֲשֶׁר לֹא אֶזְכְּרֵם עוֹד. וְגַם אֶת שִׂמְלַת הַבַּד הַחֲדָשָּה אֲשֶׁר לִי. וְשִׂימוּ נָא לִבְּכֶם: אֲנִי, סִילַאס, נַעֲרִי תָּם וְסִיד הָיִינוּ עוֹמְדִים תָּמִיד עַל הַמִּשְמָר, וּמְאוּם לֹא גִלִּינוּ. וְגַם עַתָּה בָרֶגַע הָאַחֲרוֹן לֹא חָדְלוּ מֵהִתְעַלֵּל בָּנוּ, וְלֹא בָּנוּ לְבָד אֶלָּא גַם בַּשּׁוֹדְדִים מֵאֶרֶץ הוֹדוּ. מִתַּחַת לְחָטְמֵנוּ הִנָּם נֶעְלָמִים עִם הַכּוּשִׁי יַחְדָּו, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁרָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם שִׁשָּׁה עָשָׂר אִיש וּכְלָבִים עֶשְׂרִים וְאֶחָד. שֵדִים וּמַזִּיקִים לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים נִפְלָאִים מֵאֵלֶּה. וַאֲנִי אָמְנָם חוֹשְׁשַׁתְנִי, שֶׁאֵלֶּה הָיוּ שֵׁדֵי שַׁחַת. הֲרֵי אַתֶּם יוֹדְעִים אֶת כְּלָבֵינוּ. טוֹבִים מֵהֶם אֵין בְּכָל הַסְּבִיבָה, וְהֵם לֹא יָכְלוּ אֲפִילוּ לְגַלּוֹת אֶת עִקְבוֹת הַמַּזִּיקִים. כֵּיצַד תְּבָאֲרוּ זֶה? יַגִּיד לִי מִי הַיּוֹדֵעַ.

– אָמְנָם, לֹא נִשְׁמַע כַּדָּבָר הַזֶּה.

– אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין לְגַמְרִי.

– הָאֵל יְרַחֵם. – דּוֹמֶה, כְּאִלּוּ גַנָּבִים מִבְּנֵי הַבָּיִת…

– יִשְמוֹר הָאֵל! וַדַּאי, שֶׁהָיִיתִי יְרֵאָה לָגוּר בַּבַּיִת שֶׁכָּזֶה.

– אַתְ אוֹמֶרֶת, שֶׁהָיִית יְרֵאָה. וַאֲנִי כִמְעַט שֶׁיָּצְאָה נַפְשִׁי מִפָּחַד. גַּם לָלֶכֶת, גַּם לַעֲמוֹד, גַּם לִשְׁכַּב יָרֵאתִי – הָיִיתִי יְרֵאָה תָמִיד. יֵש שֶׁנִּדְמָה לִי כִּי דַעְתִּי נִטְרָפֶת. יָרֵאתִי, שֶׁמָּא יַתְחִילוּ לִגְנוֹב אֶת הַיְלָדִים. בַּיּוֹם נִרְאֶה הַדָּבָר כִּשְטוּת, אֲבָל אָז, בַּלַּיְלָה, יָרֵאתִי. שָם, בָּעֲלִיָּה, בַּחֶדֶר הָרָחוֹק, יָשְׁנוּ הַנְּעָרִים הַתְּמִימִים שֶׁלִּי, מְאוּם לֹא יָדְעוּ מִכָּל הַנַּעֲשֶׂה בָזֶה, וּמָה אִם פִּתְאֹם יִתְפָּרְצוּ הַגַּנָּבִים אֲלֵיהֶם? נִפְחַדְתִּי מִן הָרַעְיוֹן וָאֲמַהֵר אֶל הֶעֲלִיָּה וָאֶסְגֹּר אֶת מַנְעוּל הַדֶּלֶת וְאֶת הַמַּפְתֵּחַ לָקַחְתִּי עִמִּי. בֶּאֱמֶת, כַּךְ עָשִׂיתִי, וְכָל אֶחָד מִכֶּם וַדַּאי שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה כַּךְ אִלּוּ הָיָה בִמְקוֹמִי. אֲנִי חָשַׁבְתִּי אָז: וּמָה אִלּוּ הָיִיתִי אֲנִי תַחְתָּם, כְּלוֹמַר בַּחֶדֶר הַהוּא, וְהַחֶדֶר אֵינוֹ סָגוּר וּפִתְאֹם…

הִיא נִשְתַּתְּקָה פִתְאֹם וַתִּלְטוֹש עֵינַיִם מְלֵאוֹת הִשְׁתּוֹמְמוּת עָלַי, כְּאִלּוּ חָפְצָה לְבָרֵר לְעַצְמָהּ אֵיזֶה רַעְיוֹן עָמוּם.

אֲנִי נִפְחַדְתִּי וָאֶמְצָא לְנָכוֹן יוֹתֵר לָצֵאת וּלְטַיֵּל, כְּדֵי לְבָאֵר לְעַצְמִי הֵיטֵב, מַדּוּעַ לֹא נִמְצֵאנוּ בַחֶדֶר, לַמְרוֹת מַה שֶּׁהַדֶּלֶת הָיְתָה סְגוּרָה. הִתְהַלַּכְתִּי הֵנָּה וָהֵנָּה, מְבַקֵּש בֵּאוּר בִּשְׁבִיל הַדּוֹדָה, אַךְ לְהִתְרַחֵק יָרֵאתִי, כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה הָיוּ מוֹצְאִים אוֹתִי, וְאָז הָיְתָה מַתְחִילָה חֲקִירָה וּדְרִישָׁה אֲמִתִּית.

כְּשֶעָזְבוּ הָאוֹרְחִים לְעֵת עֶרֶב אֶת הַבַּיִת סִפַּרְתִּי לַדּוֹדָה, כֵּיצַד הֵעִירוּ הַשָּׁאוֹן וְהַיְרִיּוֹת אוֹתִי וְאֶת “סִיד”, כֵּיצַד חָפַצְנוּ לָצֵאת וְלִרְאוֹת מָה הַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁהַדֶּלֶת הָיְתָה סְגוּרָה מִן הַחוּץ, וַאֲנַחְנוּ יָרַדְנוּ בָעַמוּד שֶׁל מֵשִׁיב הָרְעָמִים; בְּרִדְתֵּנוּ נַעֲשׂוּ לָנוּ שְׂרָטוֹת בִּבְשָׂרֵנוּ ועַל כֵּן נִשְבַּעְנוּ לִבְלִי עֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הַזֶּה. וְאַחַר כַּךְ סִפַּרְתִּי לָהּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁסִּפַּרְתִּי קֹדֶם לַדּוֹד סִילַאס. הִיא יִסְרַתְנִי בִּדְבָרִים רַכִּים, אַךְ הוֹסִיפָה עַל דְּבָרֶיהָ, שֶׁנְּכוֹנָה הִיא לִסְלוֹחַ, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַנְּעָרִים הִנָּם שׁוֹבָבִים וְקֻנְדֵּסִים. נָתְנָה שֶׁבַח לָאֵל, שֶהַכֹּל נִגְמַר כַּךְ, וַתֹּאמֶר, שֶּׁהִיא יְרֵאָה אֲפִילוּ לְהַעֲלוֹת עַל לִבָּה, שֶאֶפְשָׁרִי הָיָה גַם סוֹף אַחֵר. נָשְקָה לִי וַתִּשְתַּקַּע בְּמַחֲשָבוֹת. פִּתְאֹם קָפְצָה כִּנְשוּכַת נָחָש:

– תָּם, – קָרְאָה, – וְסִיד אַיֵּהוּ? הִנֵּה קָרוֹב הַלַּיְלָה, וְסִיד אֵינֶנּוּ. אֵלִי, מַה קָּרָה לוֹ.

חָפַצְתִּי לְהִשְתַּמֵּש בִּשְעַת הַכֹּשֶׁר לְהִמָּלֵט מִן הַבַּיִת וָאֹמַר:

– הָיָה אָרוּצָה הָעִירָה וּמְצאתִיו וַהֲבִיאוֹתִיו.

אַךְ עָרְמָתִי לֹא עָמְדָה לִי.

– אַתָּה תִּשָּׁאֵר פֹּה, – אָמְרָה בְהַחְלֵט, הֶחֱזִיקַתְנִי בְשִׁכְמִי וַתַּשְׁכִּיבֵנִי שׁוּב. – רַב לִי, כְּשֶהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. אִם לֹא יַשִיב עַד אֲרֻחַת הָעֶרֶב, יֵלֵךְ הַדּוֹד הָעִירָה וַיִמְצָאֵהוּ.

מוּבָן, שֶׁלַּאֲרֻחַת הָעֶרֶב לֹא בָא, וְהַדּוֹד סִילַאס הָלַךְ הָעִירָה לְבַקְּשֵׁהוּ. בְּשָּׁעָה הָעֲשִׂירִית לְעֶרֶךְ שָׁב הַדּוֹד נִרְגָּז קְצָת וְנִרְגָּשׁ: הוּא לֹא גִלָּה אֶת עִקְבוֹת סִיד. הַדּוֹדָה סַאלִי הִתְרַגְּשָׁה מְאֹד, אַף־עַל־פִּי שֶׁהַדּוֹד דִּבֶּר עַל לִבָּהּ שֶׁאֵין כְּלָל יְסוֹד לְיִרְאָתָהּ, שֶׁכָּל הַנְּעָרִים הִנָּם כַּךְ, וְשֶׁהִיא בְעַצְמָהּ תִּוָּכַח בָּזֶה מָחָר, כְּשֶיָּשוּב סִיד הַבַּיְתָה חַי וְשָׁלֵם. הַדּוֹדָה נֶאֶלְצָה לְהַשְלִים עִם הָרַעְיוֹן הַזֶּה, וּבְכָל זֹאת הוֹדִיעָה, שֶׁלֹא תְכַבֶּה אֶת הָאֵשׁ בַּבַּיִת וּתְחַכֶּה לוֹ.

כְּשֶׁהָלַכְתִּי לִישׁוֹן, בָּאָה אֶל חַדְרִי, עִטְּפָה אוֹתִי בַשְּׂמִיכָה בִדְאָגָה וְהֶרְאֲתָה לִי בִכְלָל אוֹתוֹת חִבָּה יְתֵרָה כְאֵם אֲמִתִּית, וַאֲנִי קָשֶׁה הָיָה לִי לְהַבִּיט יָשָׁר אֶל עֵינֶיהָ הַטּוֹבוֹת וְהַתְּמִימוֹת. אַחַר יָשְׁבָה אֶצְלִי עַל הַמִּטָּה וּזְמָן רַב דִּבְּרָה עַל אֹדוֹת סִיד, שֶהוּא נַעַר טוֹב וְיָפֶה. לְעִתִּים שְאֵלַתְנִי בְיִרְאָה: אוּלַי תָעָה וַיֹּאבַד דֶּרֶךְ, וְאוּלַי הוּא שׁוֹכֵב חוֹלֶה בְמָקוֹם לֹא יָדוּעַ, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנוּ וְלֹא תוּכַל לְנַחֲמוֹ. וּבְדַבְּרָה כַּךְ, בָּכְתָה וְדִמְעוֹתֶיהָ הַטְּהוּרוֹת נָזְלוּ לְאַט עַל לְחָיֶיהָ. אֲנִי הוֹכַחְתִּי לָהּ שֶׁסִיד חַי וְשָׁלוֹם לוֹ, וּמָחָר יִתְיַצֵּב לְפָנֶיהָ; בְּדַבְּרִי כַךְ לָחֲצָה אֶת כַּף יָדִי, נָשְקָה לִי וַתְּבַקְּשֵׁנִי לַחֲזוֹר עַל דְּבָרַי. –

כָּל כַּךְ הִרְגִּיעוּ דְבָרַי אֶת לִבָּהּ. בְּצֵאתָהּ מִן הַחֶדֶר שָׁלְחָה בִּי מַבָּט חוֹדֵר, אֲבָל גַּם טוֹב וּמְלַטֵּף, וּבְקוֹל מָלֵא תַחֲנוּנִים אָמְרָה אֵלַי: – “תָּם, הִנֵּה אֲנִי מַשְאִירָה אֶת הַדֶּלֶת וְאֶת הַחַלּוֹן בִּלְתִּי נְעוּלִים עַל הַמַּנְעוּלִים, אַךְ אַתָּה לֹא תִבְרַח, אָכֵן? אַל נָא תַעֲשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. לְמַעֲנִי אֲבַקְּשֶךָ!”

דְּבָרֶיהָ נִכְנְסוּ אֶל לִבִּי. לֹא יָכֹלְתִּי לִבְרוֹח הָעִירָה, אֲבָל שְּׁנָתִי נָדְדָה, לֹא יָדַעְתִּי מֶה הָיָה שָׁם לְתָם. שְׁתֵּי פְּעָמִים יָרַדְתִּי בָּעַמּוּד שֶׁל מֵשִׁיב הָרְעָמִים, וָאֵתַע מִסָּבִיב לְבַיִת וָאֵרֶא וְהִנֵּה הַדּוֹדָה סַאלִי יוֹשֶׁבֶת לְיַד הַחַלּוֹן, וְעֵינֶיהָ הַנְּטוּיוֹת לְצַד הַדֶּרֶךְ מְלֵאוֹת דְּמָעוֹת. בְּכָל לִבִּי הָיִיתִי נָכוֹן לְהוֹשִיעַ לָהּ, אֶפֶס לֹא יָדַעְתִּי, מָה אֶעֱשֶׂה. רַק בְּלִבִּי נִשְׁבַּעְתִּי, שֶמֵּהַיּוֹם וְהָלְאָה לֹא אֶעֱשֶׂה עוֹד דָּבָר אֲשֶׁר יִהְיֶה לְמוֹרַת רוּחַ לָהּ. כְּשֱהֶקִיצוֹתִי בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית עִם הַנֵּץ הַחַמָּה, יָשְבָה עוֹד לְיַד הַחַלּוֹן. הַנֵּר הִתְחִיל דּוֹעֵךְ וְרֹאשָּה הַשָּׂב הָיָה נָטוּי עַל הַשֻּׁלְחָן. הִיא נִרְדָּמָה.

פֶּרֶק שְׁלֹשִׁים

לִפְנֵי אֲרֻחַת הַבֹּקֶר הָלַךְ הַדּוֹד סִילַאס עוֹד הַפַּעַם הָעִירָה, וְגַם הַפַּעַם לְלֹא תּוֹעֶלֶת. כֻּלָּנוּ יָשַׁבְנוּ שוֹתְקִים וַעֲצוּבִים. הַקַּהֲוָה, אֲשֶׁר לֹא נָגְעוּ בָהּ, הִצְטַנֵּן כְּבָר, וְהַדּוֹד וְהַדּוֹדָה יָשְבוּ עוֹד שְקוּעִים בְּמַחְשְבוֹתֵיהֶם.

– הִנֵּה שָכַחְתִּי! הֲמָסַרְתִּי לָךְ אֶת הַמִּכְתָּב? – שָׁאַל הַזָּקֵן פִּתְאֹם.

– אֵיזֶה מִּכְתָּב?

– הַלָּז, שֶקִּבַּלְתִּי אֶתְמוֹל בְּבֵית הַדֹּאַר.

– אַתָּה לֹא מָסַרְתָּ לִי שוּם מִּכְתָּב.

– אִם כֵּן, שָׁכַחְתִּי לִמְסוֹר לָךְ.

הוּא הִתְחִיל מְבַקֵּש בְּכָל כִּיסֵי בִּגְדוֹ, אַחַר כָךְ יָצָא מִן הַחֶדֶר וְשָב עִם הַמִּכְתָּב בְּיָדוֹ.

– הֶאָח, מֵהָאָחוֹת מִפֶּטֶרְבּוּרְג! לְשֵמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָלָה עַל לִבִּי הָרַעְיוֹן, שֶׁטּוֹב לִי לְטַיֵּל עַתָּה קְצַת, אַךְ פַּחְדִּי גָבַר כָּל כַּךְ, שֶלֹּא יָכֹלְתִּי לָמוּש מִמְּקוֹמִי. אֶפֶס בְּטֶרֶם הִסְפִּיקָה הַדּוֹדָה לִפְתּוֹחַ אֶת מַעֲטָפַת הַמִּכְתָּב, וְהִנֵּה פִּתְאֹם הִשְׁלִיכָה אוֹתוֹ וַתִּקְפֹּץ וַתַּעֲזֹב אֶת הַחֶדֶר, כִּי דְבַר מָה נִרְאָה לָהּ בְּעַד הַחַלּוֹן. בְּאוֹתוֹ רֶגַע רָאִיתִי גַם אֲנִי מַחֲזֶה נוֹרָא מְאֹד: תָּם סוּאֶר נָשׂוּא בְמִטָּה, וּמֵאַחֲרָיו הָרוֹפֵא הַזָּקֵן, דְּזשִׁים לָבוּשׁ שִׂמְלַת הַבַּד שֶׁל הַדּוֹדָה וּזְרוֹעָיו קְשוּרוֹת לְאָחוֹר. וּמֵאַחֲרֵיהֶם הֲמוֹן אָדָם רָב.

קֹדֶם כָּל חָטַפְתִּי אֶת הַמִּכְתָּב וָאַסְתִּירֵהוּ מֵאַחֲרֵי אַחַד הָרְהִיטִים. וְהַדּוֹדָה סַאלִי קָפְצָה לִקְרַאת תָּם בִּבְכִי וּבִצְעָקָה:

– אוֹיָה, הוּא מֵת, מֵת! הֲלֹא יָדַעְתִּי, הוּא מֵת!

תָּם הִפְנָה אֵלֶיהָ אֶת רֹאשּׁוֹ וַיְדוֹבֵב אֵיזוֹ מִלִּים שֶׁלֹּא הָיָה קֶשֶׁר בֵּינֵיהֶן. הוּא דִבֶּר מִתּוֹךְ הַקַּדַּחַת. הַדּוֹדָה סָפְקָה כַּפֶּיהָ:

– הוּא חַי, חַי עוֹדֶנּוּ, תּוֹדָה לָאֵל, הוּא חַי!

הִיא נָשְׁקָה לְתָם וַתְּמַהֵר הַבַּיְתָה לְהָכִין מִשְׁכָּב בִּשְׁבִילוֹ. פִּזְרָה פְּקֻדּוֹת עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל. הַכּוּשִׁים וְכָל בְּנֵי הַבַּיִת נֶחְפְּזוּ וְנִבְהֲלוּ וַיִּתְרוֹצְצוּ כִמְשֻׁגָּעִים.

וַאֲנִי הָלַכְתִּי אַחֲרֵי הֶהָמוֹן לִרְאוֹת, מַה יַּעֲשׂוּ לִדְזשִׁים. הָרוֹפֵא וְהַדּוֹד סִילַאס הָלְכוּ אַחֲרָיו. בַּעֲלֵי הָאֲחֻזּוֹת הָיוּ מְלֵאֵי חָרוֹן. הֵם כִּמְעַט שֶׁדָּרְשׁוּ לַעֲנֹש אוֹתוֹ עֹנֶש מָוֶת, בְּאָמְרָם שֶׁעֹנֶש זֶה יִהְיֶה לְמָשָׁל לְכָל הַכּוּשִׁים הָאֲחֵרִים, אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לִבְרוֹחַ מִפְּנֵי אָדוֹנֵיהֶם, וּמַה גַּם שֶׁאַשְׁמָתוֹ רַבָּה, מִשּׁוּם הַמּוֹרָא וְהַפַּחַד שֶׁהִפִּיל בְּמֶשֶׁךְ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת עַל הַבַּיִת וְעַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה. נִמְצְאוּ אֲחֵרִים שֶׁהִשְתִּיקוּ אֶת הָרִאשׁוֹנִים, בְּאָמְרָם: “הַכּוּשִׁי לֹא לָנוּ הוּא, וְאִם אֲדוֹנוֹ יִמָּצֵא, נִהְיֶה מְחֻיָבִים לְשַׁלֵּם בַּעֲדוֹ כֹּפֶר גָּדוּל”. הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִשְׁתִּיקוּ אֶת הַסְּעָרוֹת, דַּעְתָּם שֶׁל הַצּוֹעֲקִים נִתְקָרְרָה; בְּכָל זֹאת לֹא נָתְנוּ מְנוּחָה לִדְזשִׁים, אֶחָד הָדַף אוֹתוֹ בְכֹחַ, הַשֵּׁנִי הִכָּה אוֹתוֹ עַל עָרְפּוֹ. כָּל אֶחָד הִשְתַּדֵּל לַחֲלֹק לוֹ מָנָה. דְּזשִים סָבַל אֶת כָּל זֹאת מִבְּלִי הִתְאוֹנֵן, וְגַם לֹא הֶרְאָה שוּם רֶמֶז, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ אוֹתִי. הֵם סְחָבוּהוּ וַיַשְלִיכוּהוּ שׁוּב אֶל הַסֻּכָּה הַקּוֹדֶמֶת, וְהִלְבִּישׁוּהוּ אֶת בְּגָדָיו הַיְשָׁנִים, שָׂמוּ עָלָיו כְּבָלִים, וְהַפַּעַם רִתְּקוּ אֶת הַכְּבָלִים לֹא אֶל רֶגֶל הַמִּטָּה, אֶלָּא אֶל טַבַּעַת בַּרְזֶל חֲזָקָה אֲשֶׁר הָיְתָה בָּרִצְפָּה. אָסְרוּ אֶת יָדָיו וְאֶת רַגְלָיו בַּעֲבוֹתִים, וַיַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁמֵּעַתָּה יִהְיֶה מְזוֹנוֹ לֶחֶם וּמַיִם לְבַד, עַד שֶׁיָּבֹא אֲדוֹנוֹ אוֹ עַד שֶׁיִמְכְּרוּהוּ בְּפוּמְבִּי. אֶת מַחְתַּרְתֵּנוּ סָתְמוּ בְעָפָר וַיּוֹדִיעוּ שֶׁשְּׁנַיִם מִבַּעֲלֵי הָאֲחֻזּוֹת יִהְיוּ שוֹמְרִים אֶת הַסֻּכָּה מִדֵּי לָיְלָה. אַחֲרֵי גָמְרָם אֶת מַעֲשֵׂיהֶם הִתְחִילוּ מִתְעַלְּלִים בִּדְּזשִׁים.

פִּתְאֹם בָּא הָרוֹפֵא. – אֲדוֹנַי, – אָמַר, – אַל תַּקְשוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶל הַכּוּשִׁי הַזֶּה. אֵין הוּא בֶּן אָדָם רַע כְּלָל. כְּשֶׁבָּאתִי אֶל הַנַּעַר הַחוֹלֶה, נוֹכַחְתִּי שֶׁבִּלְעֲדֵי עֶזְרָה מִן הַצַּד נִבְצַר מִמֶּנִּי מֵהוֹצִיא אֶת הַכַּדּוּר מִבְּשָׂרוֹ. אֲבָל גַּם לַעֲזוֹב אֶת הַחוֹלֶה יְחִידִי וְלָלֶכֶת לִקְרֹא לְעֶזְרָה, לֹא יָכֹלְתִּי, מִפְּנֵי שֶׁמַּצָּבוֹ הוּרַע מֵרֶגַע לָרָגַע. הוּא הִתְחִיל כְּבָר מְדַבֵּר מִתּוֹךְ חֹם הַקַּדַּחַת, לְבַל אָעֵז לָשִׂים אוֹתוֹת בְּגִיר עַל הַסִּירָה, פֶּן יַהַרְגֵנִי וְעוֹד דִּבְרֵי הֶבֶל כָּאֵלֶּה. נוֹאָש הָיִיתִי, וָאַתְחִיל קוֹרֵא לְעֶזְרָה. פִּתְאֹם הוֹפִיעַ הַכּוּשִׁי הַזֶּה, כְּאִלּוּ מִן הָאֲדָמָה צָמַח, וְהוּא הִצִּיעַ לְשָׁרְתֵנִי. בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַנִּתּוּחַ עָזַר עַל יָדִי בַּחֲרִיצוּת מְרֻבָּה. וַדַּאי, אָנֹכִי הֲבִינוֹתִי תֵכֶף שֶׁכּוּשִׁי בּוֹרֵחַ הוּא, וְעַל כֵּן לֹא עָזַבְתִּי אוֹתוֹ מִיִּרְאָה פֶּן יִמָּלֵט, אַף־עַל־פִּי שֶׁהַפַּצִּיֶּנְטִים שֶׁלִּי חִכּוּ אֵלַי בָעִיר. שָׁהִיתִי שָׁם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה עַד עֶצֶם הַבֹּקֶר, כִּי אַף סִירָה אַחַת לֹא עָבְרָה בְקִרְבַת הַמָּקוֹם, שֶׁאוּכַל לִקְרֹא לְעֶזְרָתָהּ. וּבְכֵן, אֲדוֹנַי, אֲנִי מַגִּיד לָכֶם, מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי כּוּשִׁי נֶאֱמָן וּמָסוּר, שֶׁיֵּדַע לְכַלְכֵּל חוֹלִים כָּזֶה. וְאַתֶּם שִׂימוּ נָא אֶל לִבְּכֶם, הֲלֹא אֶת חֻפְשָׁתוֹ הִצִּיג בְּסַכָּנָה! הוּא נִדְמָה לִי עָיֵף וְנִדְכֶּה כָּל כַּךְ. וַדַּאי מִשּׁוּם שֶׁעָבַד הַרְבֵּה בַיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים. וְהִנֵּה, עַל דִּבְרָתִי, אֲדוֹנַי, אֲנִי אָהַבְתִּי אֶת הַכּוּשִׁי הַזֶּה עַל אֱמוּנָתוֹ וְעַל מְסִירוּתוֹ. מְחִירוֹ יוֹתֵר מֵאֶלֶף דּוֹלַאר. וּכְדַאי הוּא שֶׁיִּנְהֲגוּ בֹו בְכָבוֹד. אֲנִי לָקַחְתִּי עִמִּי אֶת כָּל הַדָּרוּש, וּמְאוּם לֹא חָסַר שָׁם לַחוֹלֶה, אֶפְשָׁר שֶׁהָיָה טוֹב לוֹ שָׁם, מֵאֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ בְבֵיתוֹ, מִפְּנֵי שֶשֶּׁקֶט וְשַלְוָה שָׂרְרוּ עַל הָרַפְסוֹדָה. רַק אֲנִי לֹא הִרְגַּשְׁתִּי אֶת עַצְמִי יָפֶה בְיוֹתֵר, כִּי בָעִיר חִכּוּ הַחוֹלִים לְבוֹאִי, וּפֹה – שְׁנַיִם, שֶׁאֲנִי אַחֲרָאִי בַעֲדָם. וְזוּלַת זֹאת לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת אֶל נָכוֹן, מָתַי אֶשְׁתַּחְרֵר מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה. לְאָשְׁרִי עָבְרָה עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר סִירָה גְדוֹלָה בְקִרְבַת הָרַפְסוֹדָה, וּשְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְתוֹכָהּ שָׁמְעוּ אֶת קוֹלִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָשֵׁן הַכּוּשִׁי עַל קְצֵה הָרַפְסוֹדָה, וְהַיֶּלֶד – שָׁקוּעַ בַּקַּדַּחַת. הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אָסְרוּ אֶת הַכּוּשִׁי בְטֶרֶם שֶׁהִסְפִּיק לִפְקוֹחַ אֶת עֵינָיו וּלְהָשִׁיב רוּחוֹ אֵלָיו, אֶת הַנַּעַר הֵבִיאוּ אֶל הַסִּירָה, וּבְלִי שָׁאוֹן הִצְלַחְנוּ הָלְאָה. הַכּוּשִׁי הָיָה כְאִלֵּם כָּל הָעֵת. כּוּשִׁי טוֹב הוּא, אֲדוֹנַי, הַאֲמִינוּ לִי. אֲנִי נוֹכַחְתִּי בָזֶה.

– אָמְנָם תְּהִלָּה יָאֲתָה לוֹ, הָאָדוֹן הָרוֹפֵא! – אָמַר אִיש אֶחָד.

סִפּוּרוֹ שֶׁל הָרוֹפֵא, אֲשֶׁר אֲנִי הָיִיתִי אַסִּיר תּוֹדָה לוֹ בַעֲדוֹ וַאֲשֶׁר הֵסֵב טוֹבָה רַבָּה לִדְזשִׁים, פָּעַל עַל כָּל הַנֶּאֱסָפִים. לִבָּם נַעֲשָׂה רַךְ, וְכֻלָּם כְּאֶחָד הוֹדִיעוּ שֶׁגְּמוּל יִשְׁוֶה לוֹ, וְעַל כֵּן הֶחְלִיטוּ לִבְלִי צָעֵר אוֹתוֹ עוֹד. וַאֲנִי שָׂמַחְתִּי מְאֹד, וְיוֹתֵר מִכֹּל, עַל שֶׁהֶעֱרִיכוּ כְיָאוּת אֶת עֶרְכּוֹ שֶׁל דְּזשִׁים וְלֵב הַזָּהָב שֶׁלוֹ. אֲבָל הִשְׁתַּתְּפוּתָם שֶׁל בַּעֲלֵי הָאֲחֻזוֹת הָיְתָה מֻגְּבֶּלֶת רַק בָּזֶה. חָשַׁבְתִּי, שֶׁיָסִירוּ מֵעָלָיו כְּבָלִים אֲחָדִים לְמִצְעָר, אֲבָל גַּם עָלֹה לֹא עָלָה עַל דַּעְתָּם לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. אֲנִי הֶחְלַטְתִּי לִבְלִי הִתְעָרֵב לְעֵת עַתָּה בְעִנְיָן זֶה, וְלִמְסוֹר בִּשְׁעַת הַכֹּשֶׁר לְדוֹדָה סַאלִי אֶת סִפּוּרוֹ שֶׁל הָרוֹפֵא. וּשְׁעַת כֹּשֶׁר כָּזוּ תִהְיֶה כְּשֶׁתַּחֲלוֹף הַסְּעָרָה מֵעַל רֹאשִׁי, כְּלוֹמַר, כְּשֶׁאֲבָאֵר לַדּוֹדָה מַדּוּעַ כִּחַדְתִּי מִמֶּנָּה שֶׁ“סִיד” פָּצוּעַ. זְמָן רַב הָיָה לִי לחְשֹּׁב אֶת דַּרְכִּי, הַדּוֹדָה לֹא עָזְבָה אֶת מִטָּתוֹ שֶׁל תָּם אַף רֶגַע אֶחָד, וּמִפְּנֵי הַדּוֹד סִילַאס הִשְׁתַּמַּטְתִּי עַל נְקַלָּה.

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי נוֹדַע לִי, שֶמַּצָּבוֹ שֶׁל תָּם הוּטַב, וְהַדּוֹדָה הָלְכָה לָנוּחַ קְצָת. הִתְגַּנַּבְתִּי אֶל חֲדַר הַחוֹלֶה בְקַוּוֹתִי שֶׁאֵינוֹ יָשֵׁן, וְיַחְדָּו נְחַבֵּר אֵיזֶה כַדִּים עַל אֹדוֹת הַפֶּצַע. אֶפֶס הוּא יָשֵׁן. אֲנִי יָשַׁבְתִּי אֵצֶל מִטָּתוֹ לְחַכּוֹת עַד שֶׁיִּתְעוֹרֵר. אַךְ לְאַחֲרֵי רֶבַע שָׁעָה נִכְנְסָה הַדּוֹדָה חֶרֶשׁ כַּצֵּל, הֵנִיעָה יָשָׁר בְּרֹאשָׁהּ וַתְּסַפֶּר לִי בְלַחַשׁ, אֲשֶׁר כִּמְעַט לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי, שֶׁהוּקַל לְתָם הַרְבֵּה, וְשֶׁיֵּשׁ תִּקְוָה, כִּי יָקוּם מִשְּׁנָתוֹ בְדֵעָה מְיֻשֶּׁבֶת כְּבָר.

יָשַבְנוּ מְחַכִּים. פִּתְאֹם קָפַץ תָּם וּבְקוֹל בָּרוּר וָרָם שָׁאַל:

– אַהַא! מָה הַדָּבָר? בַּבַּיִת אֲנִי? וְאַיֵּה הָרַפְסוֹדָה?

– שָלוֹם לַכֹּל, אַל תִּדְאַג, – עָנִיתִי.

– וּדְזשִׁים? – שָׁאָל.

– גַּם לִדְזשִׁים שָׁלוֹם.

אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לְהוֹצִיא קוֹל עַלִּיז מִגְּרוֹנִי, אַךְ הוּא לֹא שָׂם לִבּוֹ לָזֶה, וַיִפֶן אֵלָי.

– טוֹב וְנֶהְדָּר. הֲסִפַּרְתָּ כְּבָר לַדּוֹדָה סַאלִי?

חָפַצְתִּי לַעֲנוֹת גַּם עַל זֶה בְּחִיוּב. אַךְ הַדּוֹדָּה בְעַצְמָהּ הִתְעָרְבָה בַּשִּׂיחָה.

– מֶה הָיָה לְסַפֵּר, סִיד?

– אֶת דְּבַר כָּל הַמְּאוֹרָע אֲשֶׁר הֲכִינוֹנוּ.

– אֵיזֶה מְאוֹרָע?

– אוֹתוֹ הַמְּאוֹרָע, כֵּיצַד שִׁחְרַרְנוּ אֲנִי וְתָם אֶת הַכּוּשִׁי.

– הָאֵל יְרַחֵם! אֶת הַכּוּשִׁי שַׁח… מַה זֶּה יְפַטְפֵּט. אֵלִי! שׁוּב הוּא מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הַחֹם.

– לֹא, דּוֹדָתִי, לֹא מִתּוֹךְ הַחֹם. מַכִּיר אֲנִי הֵיטֵב אֶת רַעְיוֹן הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אֲנִי מוֹצִיא מִפִּי. אֲנִי וְתָם שִּׁחְרַרְנוּ אֶת הַכּוּשִׁי.

אֲנַחְנוּ הֶחְלַטְנוּ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר, וַנַעֲשֵׂהוּ. וְגַם בַּחֲרִיצוּת מִלֵּאנוּ אֶת הַחְלָטָתֵנוּ. הַכֹּל מְחֻיָּבִים לְהוֹדוֹת.

וְהִתְחִיל מְסַפֵּר וּמְסַפֵּר… הַדּוֹדָה לֹא הִפְסִיקָה אֶת דְּבָרָיו, רַק עֵינֶיהָ וּפִיהָ נִפְתְּחוּ לִרְוָחָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וַאֲנִי לֹא הִתְעָרַבְתִּי עוֹד. רָאִיתִּי שֶׁאֵין לְהִנָּצֵל עוֹד מִן הַצָּרָה, וָאָשִׂים מִבְטַחִי בַמִּקְרֶה.

– כֵּן, דּוֹדָתִי הַיְקָרָה, עֲבוֹדָה קָשָּׁה הָיְתָה זוֹ, – סִפֵּר תָּם בְּלִי הַפְסֵק. – יוֹמָם וָלַיְלָה, שָׁעָה אַחַר שָׁעָה, כָּל הָעֵת, שֶׁאַתֶּם יְשַֹנְתֶּם וַאֲפִילוּ חֲשָׁד לֹא עָלָה עַל לִבְּכֶם בְּנוֹגֵעַ לְכָל הַמַּעֲשִׂים הַנַּעֲשִׂים סָבִיב. וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ מֻכְרָחִים לִגְנוֹב נֵרוֹת וּמְנוֹרוֹת, וְכֻתֹּנֶת וְסָדִין, וְקַעֲרוֹת בְּדִיל, וּמַחֲבַת נְחֹשֶׁת, וְאֶבֶן שֶּׁל רֵיחַיִם, וָקֶמַח, וְעוֹד כַּדּוֹמֶה וְכַדּוֹמֶה… לֹא תוּכְלִי לְשָׁעֵר בְּנַפְשֵׁךְ, כַּמֶּה קָשָׁה הָיְתָה הָעֲבוֹדָה לְהָכִין מַשּׂוֹרִים, לַעֲשׂוֹת אֶת הַכְּתֹבוֹת עַל הָאֶבֶן, וּפָחוּת מִזֶּה תוּכַל¹¹ לְשַׁוּוֹת בְּנַפְשֵךְ מַה גָּדַל הָעֹנֶג! אַחַר כַּךְ הִתְחִילוּ הַמִּכְתָּבִים הָאַנּוֹנִימִים, וְאַחַר כַּךְ צִיּוּרֵי אֲרוֹנוֹת הַמֵּתִים וְהַשְּׁלָדִים. וְהַבּוֹר אֲשֶׁר חָפַרְנוּ, וְהַסֻּלָּם אֲשֶׁר שַׂמְנוּ בַּחַלּוֹת, שֶׁכָּל כַּךְ עָמַלְנוּ בוֹ. וְהַכַּף אֲשֶׁר תָּקַעְנוּ בְכִיס סִינוֹרֵךְ…

– אֵל רַחוּם!

– וְהָעַכְבָּרִים וְהַנְּחָשִׁים וְיֶתֶר כָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים, אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ בוֹ אֶת סֻכָּתוֹ שֶׁל דְּזשִׁים, לְבַל יִשְׁתַּעֲמֵם בִּבְדִידוּתוֹ. לֹא טוֹב הָיָה, כְּשֶׁהֶחֱזַקְתְּ בְּתָם עִם הַחֶמְאָה שֶׁמִּתַּחַת לְכוֹבָעוֹ וְלֹא עָזַבְת אוֹתוֹ. כִּמְעַט שֶׁקִּלְקַלְתְּ אֶת כָּל הָעִנְיָן, כִּי בָּאוּ הָאֲנָשִׁים בְּטֶרֶם שֶׁהִסְפַּקְנוּ לַעֲזוֹב אֶת הַסֻּכָּה, וְאָז הָיִינוּ נֶאֱלָצִים מַמָּש לָעוּף. וְהָאֲנָשִׁים וְהַכְּלָבִים רוֹדְפִים בְּעִקְבוֹתֵינוּ, יוֹרִים בִּקְנֵי רוֹבִים. אָז נִפְצְעָה רַגְלִי. אֲנַחְנוּ נָתַנּוּ לָרוֹדְפִים לַעֲבוֹר לְפָנִים, הַכְּלָבִים רָצוּ אַחֲרֵיהֶם, וַאֲנַחְנוּ הִסְתַּתַּרְנוּ בְתּוֹךְ הַשִּׂיחִים עַד שֶׁשָּׁקְטָה הַמְּהוּמָה, וְאָז הִגַּעְנוּ אֶל הָרַפְסוֹדָה, שֶׁעָשִׂינוּ בְעַצְמֵנוּ וַנָּשָׁט עִם דְּזשִּׁים הַחָפְשִׁי יָחַד. הֲמָצָא הַדָּבָר חֵן בְּעֵינַיִךְ, דּוֹדָתִי. אָכֵן, לֹא רַע הַמַּעֲשֶׂה!

– מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְתִּי כַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וּבְכֵן, אַתֶּם, הַפּוֹחֲזִים הַקְּטַנִּים, הֲסִבּוֹתֶם בְּכָל הַדָּבָר הַזֶּה לְהַפִּיל עָלֵינוּ אֵימַת מָוֶתּ. כַּמָּה רַב חֶפְצִי לִגְמוֹל לָכֶם תֵּכֶף כִּפְעוּלַתְכֶם. וַאֲנִי בְּמֶשֶׁךְ כָּל הָעֵת, בְּכָל עֶרֶב וָעֶרֶב… חַכֵּה אֵיפֹא, פּוֹחֵז, רַק שוֹב תָּשׂוּב לְאֵיתָנְךָ, אֲנִי אֲגָרֵשׁ מִקִּרְבְּכֶם אֶת הַשֵּׁד, אֲשֶׁר נָסַךְ אֹפֶל עַל רוּחֲכֶם, וַאֲכַבֶּדְכֶם מָנָה, אֲשֶר תִּשְווּ בָה. הִנֵּה כִּי כֵן, אַתֶּם… אַתֶּם…

תָּם הָיָה כָּל כַּךְ מְאֻשָּׁר וְגֵאֶה, שֶׁלֹא יָכֹל לִשְׁמוֹעַ אֶת דִּבְרֵי הַדּוֹדָה וְהִפְסִיק אֶת דְּבָרֶיהָ לִרְגָעִים. וְהִיא מִצִּדָּהּ גָּעֲרָה בָנוּ, אִיְּמָה עָלֵינוּ, וְסוֹף סוֹף אִי אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמוֹעַ עוֹד דְּבָרִים בְּרוּרִים בְּתוֹךְ הַמְּהוּמָה. וַאֲנִי יָשבְתִּי כָּל הָעֵת מַחֲרִיש, מִבְּלִי הוֹצִיא הֶגֶה מִפִּי. פִּתְאֹם קָרְאָה הַדּוֹדָה:

– טוֹב טוֹב, הִתְעַנֵּג עַל הַתַּעֲלוּלִים שֶׁעָשִׂיתָ, קֻנְדָּס! אַךְ זָכוֹר תִּזְכֹּר אֶת דְּבָרַי. אִם רַק עוֹד פָּעָם אַחַת רָאֹה אֶרְאֶה אוֹתְךָ מְטַפֵּל בַּכּוּשִׁי הַזֶּה!

– בְּאֵיזֶה כּוּשִׁי? – שָׁאַל תָּם מִשְׁתּוֹמֵם, וְהַחִיּוּךְ חָלַף תֵּכֶף מֵעַל פָּנָיו.

– הַשּׁוֹבָב הַזֶּה עוֹדֶנוּ שׁוֹאֵל בְּאֵיזֶה כּוּשִׁי. מוּבָן, בַּכּוּשִׁי הַבּוֹרֵחַ.

– תָּם הִשְּׁקִיף עָלַי בִּדְאָגָה וַיֹּאמַר:

– תָּם, הַאֻמְנָם לֹא אָמַרְתָּ לִי, כִּי שָׁלוֹם לַכֹּל? הַאִם לֹא נִמְלַט דְּזשִׁים?

– הוּא? – הִתְפַּלְּאָה הַדּוֹדָה סַאלִי. – הַכּוּשִׁי הַבּוֹרֵחַ? לֹא, יְדִידִי, תְּפָשׂוּהוּ עַל הָרַפְסוֹדָה, שָׂמוּ אוֹתוֹ בִכְבָלִים שׁוּב, וְעַכְשָו הוּא נָתוּן בַּמַּאֲסָר, וּמַאֲכָלוֹ לֶחֶם וּמַיִם, עַד שֶׁיִּתְגַלֶּה אֲדוֹנוֹ, אוֹ שֶׁיִּמְכְּרוּהוּ בְפוּמְבִּי.

תָּם קָפַץ עַל מִשְׁכָּבוֹ, כִּנְשׁוּךְ נָחָש. עֵינָיו בָּעֲרוּ כְלַפִּידִים, נְחִירָיו הִתְרַחֲבוּ וְהִתְחִיל צוֹעֵק.

– אֵין לָהֶם הָרְשׁוּת לַעֲשׂוֹת כַּךְ. אֵין לְשׁוּם אִישׁ הָרְשׁוּת הַזֹּאת. הֲשָׁמַעְתָ? – פָּנָה אֵלַי, – אֵין אִיש יָכֹל לַעֲשׂוֹת כַּךְ. מַהֵר, רוּץ אֵלָיו… שַׁחְרֵר אוֹתוֹ. הוּא אֵינוֹ מְשֻׁעְבָּד עוֹד; הוּא בֶן חוֹרִין, כָּמוֹנִי וְכָמוֹךָ. מַהֵר מַהֵר!

– בְּנִי, מַה פִּתְרוֹן הַדָּבָר אֲשֶּר דִּבַּרְתָּ?

– פִּתְרוֹן הַדָּבָר הוּא – מַה שֶּׁאֲנִי מְדַבֵּר, דּוֹדָתִי סַאלִי. וְאִם לֹא יֵלֵךְ תֵּכֶף אִישׁ אֵלָיו, אָקוּם וְאָרוּץ אֵלָיו אֲנִי בְעַצְמִי. אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת דְּזשִׁים מִיַּלְדּוּתִי, וְגַם תָּם, כֵּן, גַם תָּם יָדַע אוֹתוֹ. מִיס וַטְסוֹן, גְּבִרְתּוֹ, מֵתָה לִפְנֵי שְׁנֵי יְרָחִים. הִיא הִתְחָרְטָה, שֶׁאָמְרָה קֹדֶם לִמְכּוֹר אוֹתוֹ, וּבְצַוָּאָתָה הוֹצִיאָה אוֹתוֹ לַחָפְשִׁי!

– אִם כֵּן, הֲלֹא תַגִּיד לִי, לָמָּה הָיָה לָקַחַת עַל שִכְמְךָ אֶת הַטֹּרַח הַגָּדוֹל לְשַחְרֵר אוֹתוֹ, אִם בֶּן חוֹרִין הָיָה גַם בְּלָאו הָכִי?

– אָכֵן, שְאֵלָה מְחֻכָּמָה הִיא! לָמָּה! תֵּכֶף נִרְאֶה שֶׁאִשָּׁה אַתְּ. עַל כֵּן הָיָה עָלַי לָקַחַת אֶת הַטֹּרַח עַל שִׁכְמִי, מִפְּנֵי שֶׁחָפַצְתִּי לֵהָנוֹת מִן הַמְּאוֹרָע, מִמְּאוֹרָע אֲמִתִּי. נָכוֹן הָיִיתִי גםַ לִרְחֹץ בְּדָם, וּבִלְבַד… אֵלִי, אֵליִ! הַדּוֹדָה פּוֹלִי!!

הַדּוֹדָה פּוֹלִי, בְּעַצְמָהּ וּבִכְבוֹדָה נִצְּבָה בַפֶּתַח, טוֹבָה כָּל כַּךְ וְזוֹרַחַת כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים.

בִּקְפִיצָה אַחַת הִגִּיעָה אֵלֶיהָ הַדּוֹדָה סַאלִי וַתִּתְלֶה אֶת עַצְמָהּ עַל צַוָּארָה וְהִתְחִילָה לוֹחֶצֶת אוֹתָהּ בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ. הִיא בָכְתָה וְצָחֲקָה וְכִמְעַט שֶׁדַּעְתָּהּ נִטְרְפָה עָלֶיהָ מִגִּיל. וַאֲנִי רָאִיתִי שֶׁהַהַצְלָחָה פוֹנָה אֵלַי עֹרֶף, הִסְתַּתַּרְתִּי מִתַּחַת לַמִּטָּה וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי לִבְלִי שְׁאוֹף רוּחַ אֲפִילוּ. כְּשֶׁהִשְׁתַּחְרְרָה הַדּוֹדָה פּוֹלִי אַחֲרֵי עָמָל רַב מֵחֲבִיקוֹתֶיהָ שֶׁל הַדּוֹדָה סַאלִי, נָעֲצָה אֶת מַבָּטָהּ מֵעַל לְמִשְׁקָפֶיהָ בְתָם; נִרְאָה לִי שֶׁהוּא נָכוֹן לִהְיוֹת נִבְלָע חַיִּים בָּאֲדָמָה.

– אָמְנָם צָדַקְתָּ, תָּם, – הִתְחִילָה, – שֶׁאַתָּה מֵסֵב אֶת רֹאשֶׁךָ. גַם אֲנִי הָיִיתִי עוֹשֶׂה כַךְ, לוּ אֲנִי תַחְתֶּיךָ. – אֵלִי, – דּוֹבְבָה הַדּוֹדָה סַאלִי בְקוֹל מִתְחַנֵּן, – הַאִם שֻנָּה כָּל כַּךְ מרְאֵה הַנַּעַר?! הֲלֹא סִיד הוּא, וְלֹא תָּם. הִנֵּה תָּם… אֶפֶס, אַיֵּה תָּם, אַיֵּהוּ? זֶה עַתָּה הָיָה פֹּה.

– וַדַּאי, חֲפֵצָה אַתְּ לוֹמַר: אַיֵּה הֶיק פִין? כְּלוּם גִּדַּלְתִּי שׁוֹבָב כְּתָם שֶׁלִי בְבֵיתִי, כְּדֵי שֶׁלֹא אַכִּירֵהוּ? אָכֵן, יָפֶה הָיָה הַדָּבָר אִלְמָלֵא כַךְ הוּא. צֵא נָא מִתַּחַת הַמִּטָּה, הֶיק פִין! אֲנִי יָצָאתִי. אַךְ, אֵלִי! מָה הִרְגַּשְׁתִּי אָז בְּלִבִּי!

הַדּוֹדָה סַאלִי עָמְדָה כְאוֹבֶדֶת, פָּנֶיהָ הֵפִיקוּ הִשְׁתּוֹמְמוּת, אֲשֶׁר לֹא רָאִיתִי כָמוֹהָ, זוּלָתִי עַל פָּנָיו שֶׁל הַדּוֹד סִילַאס, בְּשָׁעָה שֶׁהַדּוֹדָה סִפְּרָה לוֹ אֶת כָּל הַמּעשִׂים אֲשֶׁר עָשִׂינוּ. הוּא הִתְהַלֵּךְ כְּשִׁכּוֹר מִבְּלִי יְכֹלֶת לַעֲסוֹק בְּשוּם דָּבָר. וּבָעֶרֶב נָאַם נְאוּם, שֶׁהִרְעִיש אֶת לִבּוֹת כָּל בְּנֵי הַסְּבִיבָה, מִפְּנֵי שֶׁאִיש לֹא יָכֹל לְהָבִין אֶת דְּבָרָיו. הַדּוֹדָה פּוֹלִי סִפְּרָה אֶת כָּל אֲשֶׁר יָדְעָה: אֶת דִּבְרֵי יָמַי, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עָבַר עָלָי. וַאֲנִי מִצִּדִּי הָיִיתִי נֶאֱלָץ לְהוֹדוֹת, כֵּיצַד בָּאתִי בֵין הַמְּצָרִים, כְּשֶׁקִּבְּלָה אוֹתִי מִיס־סִיס פֶּילְפְּס בְּתוֹר בֶּן אֲחוֹתָהּ תָּם, וְשֶׁמְּאוּם לֹא נִשְׁאַר לִי בִלְתִּי אִם לַעֲנוֹת לָהּ “הֵן”. אָז הֵעִירָה מִיס־סִיס פֶּילְפְּס:

– אָנָּא, קְרָא לִי עוֹד “דּוֹדָה סַאלִי”, אֲנִי הִתְרַגַּלְתִּי כְּבָר לָזֶה.

– וְהִנֵּה, כְּשֶׁקִּבְּלָה אוֹתִי הַדּוֹדָה סַאלִי בְתוֹר תָּם, – הִמְשַׁכְתִּי אֶת דְּבָרַי, – לֹא הֲשִׁיבוֹתִי עַל זֶה בִשְׁלִילָה, כִּי לֹא מָצָאתִי עֵצָה אַחֶרֶת. וְיָדוֹעַ יָדַעְתִּי שֶׁתָּם לֹא יִתְלוֹנֵן עַל זֶה, לְהֶפֶךְ, הוּא יִשְׂמַח עַל הַמִּקְרֶה, וְיַהֲפֹךְ אֶת סוֹדִי לִמְאוֹרָע שָׁלֵם. וְכֵן הָיָה. הוּא קָרָא לְעַצְמוֹ סִיד וְהַכֹּל בָּא עַל מְקוֹמוֹ בְשָׁלוֹם.

הַדּוֹדָה פוֹלִי קִיְּמָה אֶת הַדְּבָרִים, שֶׁמִּיס וַטְסוֹן הוֹצִיאָה לַחָפְשִׁי אֶת הַכּוּשִׁי דְּזשִׁים. וּבְכֵן, עָשָׂה תָּם סוּאֶיר אֶת הַמַּעֲשִׂים רַק כְּדֵי לְשַׁחְרֵר אֶת הַכּוּשִׁי שֶׁהָיָה מְשֻׁחְרָר כְּבָר. עַתָּה הֻבְרַר לִי, מַדּוּעַ עָרַב תָּם, שֶׁהָיָה נַעַר יָשָׁר וּבַעַל תַּרְבּוּת, אֶת לִבּוֹ לְשַׁחְרֵר כּוּשִׁי בּוֹרֵחַ. עַד הָרֶגַע הַזֶּה לֹא יָכֹלְתִּי לְהָבִין אֶת הַדָּבָר. הַדּוֹדָה פּוֹלִי סִפְּרָה, כֵּיצַד הִשְׁתּוֹמְמָה בְּקַבְּלָהּ מֵאֵת הַדּוֹדָה סַאלִי מִכְתָּב עַל דְּבַר בּוֹאָם לְשָׁלוֹם שֶׁל תָּם וְסִיד.

– אֶפֶס כְּשֶׁשְּׁלַחְתִּיו אֵלֶיךָ, עָלָה כְּבָר עַל לִבִּי שֶׁאָסוּר לָתֵת לְקֻנְדָּס שֶׁכְּמוֹתוֹ לָלֶכֶת לְבַדּוֹ בַדֶּרֶךְ, וְאַחֲרֵי שֶׁלֹא קִבַּלְתִּי מִמֵּךְ תְּשוּבָה עַל שְׁנֵי מִכְתָּבַי, שֶׁבָּהֶם בִּקַּשְׁתִּי לְבָאֵר לִי, מָה הַדְּבָרִים שֶׁכָּתַבְתְּ עַל אֹדוֹת בּוֹא סִיד אֶל בֵּיתֵךְ, הֶחְלַטְתִּי לָבֹא בְּעַצְמִי הֵנָּה.

– כְּלוּם כָּתַבְתְּ אֵלָי? אֲנִי לֹא קִבַּלְתִּי אַףְ שׁוּרָה אַחַת…

הַדּוֹדָה פּוֹלִי פָּנְתָה אֶל תָּם בְּרֹגֶז.

– וּמַה תָּם?

– וְכִי מָה? – עָנָה אַף הוּא בִשְׁאֵלָה נִרְגָּז קְצָת.

– אִם כֵּן תְּדַמֶּה בְלִבְּךָ… תֵּכֶף תָּשִׁיב אֶת הַמִּכְתָּבִים, פּוֹחֵז.

– אֵיזֶה מִכְתָּבִים?

– אוֹתָם הַמִּכְתָּבִים עַצְמָם. חַכֵּה נָא, הִנְנִי אֵלֶיךָ.

– הִנֵּה הֵם שָׁם בַּשַּׂק. מִשֶּׁקִּבַּלְתִּי אוֹתָם בְּבֵית הַדֹּאַר, הִנָּם מוּנָחִים שָׁם. גַּם לֹא פָתַחְתִּי אֶת הַמַּעֲטָפוֹת. הֶחְלַטְתִּי שֶאֵין לְמַהֵר בָּזֶה כְּלָל, וְאַדְרַבָּה, אֶפְשָׁר שֶׁיָּסֵבּוּ לָנוּ דְאָגוֹת לְחִנָּם.

– אִם בְּעַד זֶה לֹא יִגְמְלוּ לְךָ רְצוּעוֹת – אֵינִי יוֹדַעַת עוֹד, מָה הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה, – אָמְרָה הַדּוֹדָה פּוֹלִי. – גַּם כָּתַבְתִּי וְהוֹדַעְתִּי עַל דְּבַר בּוֹאִי. וְהַמִּכְתָּב הַזֶּה…

– לֹא, הַמִּכְתָּב הַזֶּה נִתְקַבֵּל אֶתְמוֹל. אֶצְלִי הוּא, – אָמְרָה הַדּוֹדָה סַאלִי. נָכוֹן הָיִיתִי לְהִתְעָרֵב, שֶׁאֵין הַמִּכְתָּב הַזֶּה אֶצְלָהּ, אַךְ שִׁנִּיתִי אֶת דַּעְתִּי בְּעוֹד מוֹעֵד. “לֹא, הֶיק פִין, – חָשַׁבְתִּי בְלִבִּי, – מוּטָב שֶׁלֹּא תִפְשׂוֹק שְׂפָתַיִם, אַשְרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אָז”.

פֶּרֶק שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֶׁנִּשְׁאַרְנוּ אֲנִי וְתָם לְבַדֵּנוּ בַּחֶדֶר, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ, מַה הִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת, אִלּוּ הִצְלִיחָה הַמְּנוּסָה וְהוֹצֵאנוּ לַחָפְשִׁי אֶת הַכּוּשִׁי הַחָפְשִׁי כְּבָר. הוּא הֵשִׁיב, שֶׁבָּרֶגַע אֲשֶׁר עָלָה עַל לִבּוֹ הָרַעְיוֹן עַל אֹדוֹת הַמְּנוּסָה, חָשַׁב לָשוּט עִם דְּזשִׁים עַל רַפְסוֹדָה בְּמוֹרַד הַנָּהָר עַד קִצּוֹ, וּלְהוֹדִיעַ לוֹ שָׁם שֶׁחָפְשִׁי הִנֵּהוּ, וּלַהֲשִׁיבוֹ אַחַר כַּךְ בְּתוֹר מְנַצֵּחַ בָּאֳנִיַת קִיטוֹר הַבַּיְתָה. הוּא חָשַׁב לְהוֹדִיעַ בְּמִכְתָּב לַכּוּשִׁיֵּי־הָעִיר עַל אֹדוֹת שוּבוֹ וּלְבַקֵּש אוֹתָם שֶׁיָכִינוּ לוֹ קַבָּלַת פָּנִים נֶהְדָּרָה, בְּלַפִּידִים וּבִכְלֵי זֶמֶר, וְלַחֲלֹק לוֹ כָבוֹד גִּבּוֹרִים. מוּבָן, שֶׁהָיָה מַחֲזֶה זֶה נֶהְדָּר, אַךְ אֲנִי הָיִיתִי שְׂבַע־רָצוֹן גַּם עַתָּה.

אֶת דְּזשִׁים הוֹצִיאוּ תֵכֶף לַחֹפֶש, וּכְשֶׁנוֹדַע לַדּוֹדָה סַאלִי, לַדּוֹדָה פּוֹלִי וְלַדּוֹד סִילַאס, שֶׁדְּזשִׁים עָזַר עַל יַד הָרוֹפֵא בַּחֲרִיצוּת וּבִמְסִירוּת רַבָּה, הֶרְאוּ לוֹ אוֹתוֹת חִבָּה יְתֵרָה. נָתְנוּ לוֹ תֵכֶף בְּגָדִים חֲדָשִׁים, הֶאֱכִילוּהוּ לָשֹׂבַע, וַיְּשַׁחְרְרוּהוּ מִכָּל עֲבוֹדָה. דּוֹמֶה הָיָה, שֶׁאֵין אִישׁ מְאֻשָּׁר בַּתֵּבֵל כִּדְּזשִׁים. אֲנַחְנוּ הֵבֵאנוּ אוֹתוֹ אֶל חֶדְרוֹ שֶׁל תָּם – – וְשָׁם אַךְ הֵחֵלוּ הַשִּׂיחוֹת, הַצְּחוֹק וְהַגִּילָה! בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד נָתַן תָּם לִדְזשִׁים אַרְבָּעִים שֶׁקֶל לְמַתָּנָה, תַּחַת אֲשֶׁר נָשָׂא וְסָבַל בְּאֹרֶך רוּחַ וַיְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידו שֶׁל הַתָּפוּס וְלֹא קִלְקֵל אֶת הַמִּשְׂחָק, וְנַהֲפוֹךְ הַדָּבָר – שֶׁעָזַר לָנוּ בְהַכְנָעָה שְׁלֵמָה.

דְּזשִׁים הָיָה כָל כַּךְ אַסִּיר תּוֹדָה לָנוּ, נַפְשׁוֹ מְלֵאָה כָל כַּךְ הִתְפָּעֲלוּת, שֶׁלֹא יָכֹל לְהִתְאַפֵּק וְזֶרֶם שֶׁל מִלִּים הִתְפָּרֵץ מִפִּיו:

– הַרוֹאֶה אַתָּה עַכְשָו, הֶיק, שֶּׁאֲנִי צָדַּקְתִּי. הֲתִזְכּוֹר מַה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ עַל הָאִי? דְּזשִׁים אָמַר לְךָ, שֶׁחָזֶה שָׂעִיר לוֹ, וְזֶה סִמָּן שֶׁל הַצְלָחָה. אֲנִי אָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁדְּזשִׁים הָיָה עָשִׁיר וְיִהְיֶה עָשִׁיר עוֹד יוֹתֵר. וְאַתָּה מֵאַנְתָּ לְהַאֲמִין, וַתֹּאמֶר כִּי הַסִּמָּנִים דְּבָרִים תְּפֵלִים הֵם, אַל תַּאֲמֵן בְּאוֹתוֹת, כֵּיצַד אֶפְשָׁר לִבְלִי הַאֲמֵן, אִם אֲנִי צָדַקְתִּי? וּדְזשִׁים מֻבְטָח הָיָה, שֶׁיַעֲשֶׂה עוֹד עֹשֶׁר, כָּל כַּךְ הָיָה בָטוּחַ, כְּמוֹ שֶׁהוּא בָטוּחַ עַכְשָו, שֶׁהוּא עוֹמֵד בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

וְעוֹד הַרְבֵּה פִּטְפֵּט בְּרוּחַ זֶה, תִּכֵּן לוֹ תָכְנִיּוֹת שׁוֹנוֹת לֶעָתִיד, הצִִּיעַ לָנוּ לִנְסוֹעַ לְאֶרֶץ הוֹדוּ, לְהָכִין כְּלֵי זַיִן וּלְבַקֵּש מְאוֹרָעוֹת שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים. אֲנִי הִסְכַּמְתִּי תֵכֶף, אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה לִי כֶסֶף לִקְנוֹת כְּלֵי זָיִן. וּמִן הַבַּיִת לֹא יִשְׁלְחוּ, אַבָּא שֶׁלִּי וַדַּאי קִבֵּל כְּבָר מֵאֵת הַשּׁוֹפֵט אֶת כָּל כַּסְפִּי וַיִּתֶּן אוֹתוֹ בַיָּיִן.

– לֹא, הוּא לֹא עָשָׂה כֵן, – הוֹכִיחַ לִי דְּזשִׁים, – כָּל שֵשֶׁת הָאֲלָפִים שֶׁלְךָ שְׁלֵמִים הֵם בְּיַד הַשּׁוֹפֵט, וְאָבִיךָ אֲפִילוּ לֹא נִרְאָה עוֹד בָּעִיר.

פִּתְאֹם בִּטָּא דְּזשִׁים בְּקוֹל חֲגִיגִי וְעָצוּב:

– וּלְעוֹלָם לֹא יָשוּב עוֹד אָבִיךָ, הֶיק.

– מַדּוּעַ? – שָׁאַלְתִּי.

– דְּזשִׁים אוֹמֵר: לֹא יָשוּב. וְנָכוֹן הַדָּבָר, הֶיק!

אַךְ אֲנִי הִפְצַרְתִּי כָּל כַּךְ, שֶׁהָיָה נֶאֱלָץ לְבָאֵר לִי:

– הֲתִזְכֹּר אֶת הַבַּיִת, אֲשֶׁר שָׁט עַל הַנָּהָר לְאֹרֶךְ הָאִי, וְאֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב בּוֹ מֵת וּפָנָיו לְמַטָּה? אֲנִי כִסִּיתִי אוֹתוֹ אָז, לְבַל תִּרְאֵהוּ. אָבִיךָ הָיָה הָאִישׁ הַזֶּה. עַתָּה תוּכַל לַעֲשׂוֹת בְּכַסְפְּךָ כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחֶךָ.

תָּם כִּמְעַט שֶׁשָּׁב לְאֵיתָנוֹ לְגַמְרֵי, אֶת הַכַּדּוּר שֶׁהוֹצִיאוּ מִן הַפֶּצַע הוּא נוֹשֵׂא לַעֲדִי עַל שַׁרְשֶׁרֶת שְּׁעוֹנוֹ וּבְכָל רֶגַע הֲרֵיהוּ מַבִּיט: מָה הַשָּׁעָה?

אֲנִי גָמַרְתִּי אֶת כָּל סִפּוּרִי, וְשָׂמֵחַ אֲנִי עַל זֶה מְאֹד מְאֹד. לוּ יָדַעְתִּי שֶׁכָּל כַּךְ קָשֶׁה לְחַבֵּר סֵפֶר, כִּי אָז לֹא הַחִלּוֹתִי בְעַד כָּל הוֹן. מוּטָב לְפוֹצֵץ אֲבָנִים, לַחֲטוֹב עֵצִים, רַק לֹא לְחַבֵּר סְפָרִים.

אַךְ הִנֵּה מַה הָעוֹלֶה עַל לִבִּי: נִרְאֶה הַדָּבָר שֶׁמֻּטָּל יִהְיֶה עָלַי לִבְרוֹחַ לְבַדִּי אֶל אֶרֶץ הוֹדוּ: הַדּוֹדָה סַאלִי רוֹצָה לְאַמְּצֵנִי לְבֵן וְלַעֲשׂוֹת אוֹתִי לְבֶן תַּרְבוּת. וַאֲנִי לֹא אוּכַל לַעֲמוֹד בְּנִסָּיוֹן זֶה, יָדַעְתִּי מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר זֶה.