I בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

 

על־פני הגלים    🔗

…שני ימי הנסיעה הראשונים עוברים בשלום ובשלוה; אין זעזועים, אין תנודות. שומעים רק את המית המכונות ואין מרגישים אם עוגנת היא האניה או שטה.

בלילה יטייל לו ירח חיור ומכסיף רצועות מים רחבות. ביום מופיעה חליפות מבין מפלשי עננים צחורים שמש מעולפה, ושטחים רחבים מהאוקינוס נדלקים לאורה. בערב יבואו הדמדומים; צבעים רכים משחקים בתוך העננים, ושוליהם מזהיבים ומאדימים באודם ארגמן. אם כל ימי הנסיעה יהיו שקטים ונעימים כשני הימים האלה, אני עוזב את עבודת האדמה ומתנדב להיות מלח בצי אשר “לאגוּדת המים” שביפו…

*

כמעט כל הנוסעים “מתבטלים”. קשה להתרכז באיזו עבודה. המרחב מושך לטיול. אם האוקינוס יהיה סוער – אמרו לי בני לויתי – תהיה שקט אתה; ואם הוא יהיה שקט, תסער אתה. נתקימה השערתם. מתוך המנוחה השפוכה על הכל יסער הלב.

האוקינוס – אין הרבה חליפות בצבעיו. כאשר האניה הפליגה מהנמל, הליט ערפל עב את כל אשר מסביבנו. ליברפול העיר נעלמה מהעין, והאורים הרבים כמעט שלא הבקיעו להם דרך אלינו. כעננים שחורים צפים על פני עננים אפורים נראו מרחוק שרטוטי האניות העוגנות בנמל. הערפל הלך והתקרב אלינו, כגוש גדול צעד ישר לקראת פנינו; והנה הכל אטום; יריעות בד אפורות תלויות על חלונות מעקה הסיפון; הערפל הזה פרשן עלינו…

והנה נמוג הערפל, ושמים בהירים, מכוּסים פה ושם בעננים צחורים שטים, נראו. ואורים רבים מליברפול, מאיי אירלנד, מאניות עוגנות, ממגדלי האור הצפים הבקיעו אילנו ממרחקים. הגיעו אלינו האוּרים באש אדומה, בּאש לבנה, ופסי כסף נמשכים מהם, לפעמים חלקים ולפעמים ישתברו לקמטים קמטים בשחור מימי האוקינוס.

באחד בין־הערבים היה מראה האוקינוס משונה מאד; נראה היה כקרוש ונגלד ומראה עשת היה לו, כעשת נוזלת בכוּר־ההיתוך; כמקומרים היו קמטיו. ממזרח הבריק מול השמש הגוועת בברק מזהיר, וממערב היו השמים קודרים וזועפים; והאניה כאילו צעדה לקראת החשכה במים השחורים; כוכבי־ברק הבריקו חליפות: אלו היו האוּרים ממגדלי האור השטים.

אין ארץ ישראלי קנאי שיעמוד ויזמזם באזני: האוקינוס הדל הזה במה נחשב הוא לעומת ים הגדול, ים התכלת בזוהר מימיו ובמשחקי צבעיו…

*

עברתי על רשימת הנוסעים במחברת נדפסה שמחלקים אותה בין הנוסעים; כמעט שאין שמות מאחב"י: רק שנים שלשה חשודים. הבוקר התודע אלי צעיר שכן לחדרי; הלה התחיל באנגלית כי ראה באיזה מקום את פני: בניו־יורק או אולי באפריקה, ועבר ליהודית: “אידיש” אולי: ונכנסנו בשיחה ב"יודיש"; אש וגפרית על וילסון “מלאך השלום”; באשת־נעוריו בגד ואחרי אחרת הלך; הראשונה מתה מצער, וצרתה משכה אותו לפריז; וזה לא עסקו לנסוע לפריז ולהתערב בין הפוליטיקנים; הנסע קינג ג’ורג' שמה? ממרום שבתו “בבית הבן” היה יכול להקריא את תנאי השלום. לנשיא לא יבחר; בשום אופן לא; נקטה בו נפש העם. בכל מיני תכשיטים נשאה אשתו; לכבוד מלכים השתוקקה; ובס"ה היתה חנונית בושינגטון. מקליפורניה יבוא הנשיא החדש. וארץ־ישראל מהי – ליהודים? אביו אולי יסע לראות את הארץ; הוא בעצמו אינו די טוב בשבילה. בלילה שתה לשכרה עם חבוּרה שלמה; מצטיידים בנסיעה ארוכה. באמריקה חדל היין להרנין לבבות, הכל יבש כעצם. מאפריקה, מהודו, מסין הוא נוסע. הנה בידו שי למשפחתו: מקלות עשויים מגידי שנהבים וחיות־בר אחרות השוכנות במדבריות אפריקה; אחת הוא הרג בעצמו בציד. מספר המילין שעבר נשכחו מזכרוני.

פה באניה רק אחדים מ"שלנו". זו השחורה הנאוה פניה רק פני “שלנו”, אבל “גויה” גמורה. עליה יספר לי בפעם אחרת. יש אחת עם ילדה, זו שמחתה את דמעותיה בלי הפוגות על מכסה האניה לעומת בני־לויתה שעמדו על החוף ונפנפו במטפחותיהם. עכשיו היא מתנחמת. ולא יפה, ולא הגון, לא יפה כלל וכלל…

*

הים סוער ושקט חליפות. רק הערב נח מזעפו שנמשך שני ימים רצופים. הרבה מתוכנו הפיל למשכב, אולם לא העבירם על גבולי האסטטיקה ולא הוציאם מגדר הנימוס.

בתענית ישבו הרבה או שכבו. הצלחות היו קשורות בחבלים לשלחן, ורקדו רקודים קלים. הגבורים המעטים, יחידי הסגולה, אוכלים ושותים את מנת חוּקם כבימים כתיקונם; האמיצים ביותר גם מנסים להמשיך את המשחקים. אולמי האוכל ריקים ואולמי המנוחה נהפכים לחדרי שינה, והשעמום הולך וגדל.

“לאגודת המים” לא אתנדב איפוא; אשאר מחובר לאדמה, כאשר אהבתי. ואם בשובי ישכן השלום בעולם, אסלח לתורכיה את כל חטאותיה ואעבר דרך ארצה לא"י, דרך “היבשה”.

*

בשעמום עוברים הימים. הסערה הביאה אותו. האכילה תופסת מקום בראש. לארוחת הצהרים מופיעים במלבושים רגילים; לארוחת הערב מופיעים ברוב פאר; הגברים לבושים שחורים והגבירות – “שמלות ערב”; הפרוּץ מרובה בהן על העומד. בן־שיחתי מספר לי הלצה יפה ביחס לשמלות האלה. ג’נטלמן אחד נשאל מרעיתו, איך היו ה"טואליטים" בנשף שבקר בשעת סעודת הערב שהיה מזוּמן אליה; סליחה, הוא עונה, לא השגחתי כי אין דרכי להסתכל מתחת לשלחן.

יום יום מזדמנים עם אותם האנשים באולם הקריאה. חבורות, חבורות משחקות בקלפים, משוחחות, שותות. הגבירות סורגות גרבים או עסוקות במעשי סריגה אחרים. כוהני־אל מנצחים על רשימות משחקים שונים, ובאמונה הם מסדרים את המשחקים, מפיצים את המודעות ורושמים בפנקס את הזוכים והמפסידים. וצעירים וצעירות – עולמם תמיד לפניהם, וגם על פני הים מוצאים הם להם את האפשרות להפיג את השעמום. כלי נגינה נמצאים, מנגנים, וזוגות זוגות מסתובבים במחולות על פני הסיפון.

יום שלם נסבה השיחה על גדודי הסינים הנוסעים אתנו בדיוטה התחתונה, למטה, למטה שמה, בסתר המדרגה. ממרחקים הביאו אותם להציל את התרבות, את האנושיוּת ולהביא גאולה לעולם. כאלפים וחמש מאות מגיע מספרם. הם עבדו בצרפת. עכשיו שבים הם בלוית אנשי חיל בריטיים הביתה. כדגים מלוחים הם צפופים; סקרנים צובאים תמיד מסביב למעקה הריבוע הפתוח ומביטים מלמעלה למטה “לתחתית הסיפון”. הילדים מתרועעים אתם ומחליפים ממתקים. החילים המלוים אותם מטפלים בהם כבילדים. אחד מהם מתארח לחברה אתנו. הוא זולף להם יום יום טפות בעיניהם. הצעיר הזה היה בחזית ארכאנגלסק והביא אתו רובלים אחדים, מהבולשביקים וממשלת דניקין. מיד ליד עוברים הרובלים; ועלי להיות המפרש. רובלי הבולשביקים גדלם כגודל בול גדול: חרמש, פטיש ושבלים – זהו הציור, ומתחת כתוב – פרוליטריון כל הארצות התאחדו. הרובל של הממשלה החדשה טבוע בנשר בעל דו־הראשים, אלא שניטל כתר המלכות ממנו. ליצנים אומרים כי הנשר גופו פנה זיוו ונסתלק הדרו ומראהו כתרנגל ממורט. ארבעים רובלים שוים לי"ש אחת, והממשלה האנגלית ערבה בעד רובל זה – רובל דניקין.

נוסעת חבורת משחקים קטנה וחבורת מיסיונרים; אחד מהם שהה בהודו חמש עשרה שנה ועכשיו הולך הוא לאמריקה הדרומית. אשתו אשת־חיל ובעלת “מענה לשון”; בקיאה גדולה בכתבי הקודש ואוהבת להכנס בויכוחים דתיים; צחות תדבר ובחכמה רבה. הציונוּת ידועה לה, והמגמה יפה ונהדרה. האאמין בתחית המתים? אני בא בין־המצרים. אני מנסה להשתמט כי אין חובת אמונה זו בכתבי הקודש: עצירת גשמים וגשמי ברכה הם השכר והעונש היחידי המובטח לנו. פוסקת את פסוקיה מאיוב ותוקפת אותנו. אי־אפשר להיות יהודי טוב בלי אמונה בתחית־המתים, ואין תחית עם ישראל על אדמתו בלי תחית המתים. מנבואת הנביאים צרור לא יפל ארצה. הנה החזון האחד בא, האם לא יהיה השני? חוקר טבע צעיר, הנוסע לשם חקירה לאמריקה והמתרועע אתי כל הזמן, כופר בעיקר והיא נכנסת אתו בויכוח חם. צעירים פשטנים בני קנדה, עיניהם בתוך הקלפים ואזניהם צדות דברים קטועים מהויכוחים, מחייכים ושואלים אותנו בבדיחות־הדעת, כאשר בת־שיחנו עוזבת אותנו, אם יראת־שמים זו החזירה אותנו למוטב.

כומר קתולי אחד יושב כל היום ומעיין בכתבי הקודש; בלחש הוא חוזר על הפסוקים ובאצבעו הוא ממשש אותם. כומר צעיר אחד פרוטסטנטי מחזר אחרי צעירות. ביום הראשון היו שתי עבודות אלהים בשני אולמים: קתולי ופרוטסטנטי. צעירים אחדים השתתפו, והרבה טילו על הסיפון. בחיוך קל שאל האחד את השני: מדוע לא הלך ל"עבודה"? באותו חיוך באה התשובה: האם כבר התחילה? כן, אולם מאוחר כבר, לא כדאי. מכרי החוקר הצעיר אומר לי, כי פגה האמונה מלבות הצעירים אשר באקדמיות.

על קירות הפרוזדורים מודבקות מודעות, שבהן מתבקשים להרשם הרוצים להשתתף במשחקים שונים, משחקי ספורט: לגבירות, לגברים לחוד ולגבירות ולגברים יחד. החזקים ביותר שחקו גם בתוך הסערה על סיפון האניה הנעה כשכור. הרשימות נתמלאו חתימות, והכל משחקים. כעת עוברים ברשימה להרשם ב"משחק התערבות"; מתי האניה תגיע למקום זה, כמה מילין תעשה; שילינג צריך להכניס, והזוכה יזכה בפרס ידוע. הכסף לטובת היתומים של המלחים, שמצאו את קברם במצולת ים בימי המלחמה. מוחי אינו תופס בסקירה ראשונה את ההתערבות; אחרי באור זה אני מתחיל להבין, נתבע ונותן.

*

הילדים גם פה יש להם עולם שלהם. הם עמדו גם בפני משברי הים הגדולים וגליו, והמשיכו את משחקיהם.

ילד קטן כבן שלש מתהלך תמיד ומקטרת בפיו; הוא בא אלי תמיד שאשים שם סיגריה. אני מקפל ניר פשוט ושם בפיו. מתחילה הוא שמח, אח"כ ישליך את הניר הגלום ומבקש סיגרה אמיתית. אוהב הוא לעשות את טיוליו מעל לספות, ועושה לו גשרים ומעברות מכתפות האנשים המסובים. ילדה קטנה משוטטת ומחרוזת פעמונים על צוארה, ובאשר תרוץ ישמיעו הפעמונים קול; חתול יפה רב־היחש מקושט סרטי ורד, מעונב בעניבות משי, נמצא תמיד ג"כ בחברת הילדים ומציץ בעיניו הלטושות אל המשחקים.

הגדולים עוזרים על יד הקטנים ונוטלים חלק בפזיזותם. לוקחים ילד ומקשרים אותו על עמוד בחבלים; רגליו תלויות, והוא מנסה להשתחרר מקישוריו. עדת ילדים מסובבת את “הקרבן” ומטפחת לו על פניו; הקישורים עשויים לולאות ועניבות, שאפשר להתירן; והילד ה"תלוי" וקשור מתחת לזרועותיו צריך לדעת איך להתיר את עצמו.

קורה ארוכה תלויה על שני חבלים מתוחים; מתחתה שטוחים מזרונים. שני המתחרים יושבים ברכיבה, האחד מול השני, ומצליפים האחד בפני השני בכרים אשר בידיהם. המוכה ביותר מאבד את שווי־המשקל, צונח ממושבו ונופל על המזרן. לפעמים שני הנלחמים צונחים כשהם תלוים ברגליהם למעלה וראשיהם מתפרפרים למטה, והאחד אגב תליה מטפח בכר בפני השני או מצליף בראש השני ומחלקים איש לרעהו מכות נאמנות עד אשר האחד כחותיו יעזבוהו ויפל מנוצח.

הקהל עומד מסביב וצוהל מצחוק, והקטנים מוחאים כף ומקפצים בתרועת ששון. שני “ממונים” מיוחדים עומדים על המשמר שהכל יתנהג על פי החוק ורושמים הכל בפנקס.

אחרי־כך, כשהגדולים יכלו את מעשיהם, מגיע תור הקטנים העושים מעשי הגדולים. הפעוטים שאינם יכולים להחזיק מעמד מחזיקים אותם ביד, שלא יאבדו את שווי־המשקל ו"מהלומות הכרים" יורדות במדה ובקצב.

“העולם הקטן” – הכל מתנהג בו בנחת ובתבונה רבה; כגדולים הליכותיהם של הילדים. בנחת קוראים הם את ספריהם, כותבים מכתבים ליד שלחנות הכתיבה, משחקים במשחקים שונים בעיון רב וגם “על המדינות” ישוחחו אגב משחק ליד השלחן; והילדוּת שלמה היא ואינה פגומה.

לי נמצא ידיד “משלנו” ביניהם, נער בן עשר, פקח ונחמד. הוא עסוּק כל הזמן בשכלול אוירוני ניר אשר ישלחם על פני הים. יש התחרות בתעשית האוירונים האלה; כלהקת צפרים ייראו בעשותם חוג מעלה מעלה. ידידי זה הוא ציוני ובינינו מתנהלת השיחה הזאת:

– אתה מבקר זו הפעם השניה את אירופה. מתי אתה אומר ללכת לארץ־ישראל?

– כן, אסור שמה, אבל לא ע"מ להשתקע. אשוב לאמריקה.

– כאשר תהיה שמה תתאהב בארץ ולא תחפץ לעזבנה.

– מתאהבים בנערה ולא בארץ. אני גם אוהב ילדה אחת, והיא נתנה לי אפילו פרחים. עיניו ממצמצות.

– אפשר להתאהב גם בארץ. הנה אוהב אתה את אמריקה.

– לא, אלך לעזר לאחרים. בעצמי אין לי ענין להשאר. קטנה היא הארץ ואין בה די מקום. ביומים אפשר לעברה לארכה ולרחבה. אני יודע היטב; התבוננתי למפה. ומלבד זה אין לכם צורך באנשים כמוני החפצים לעשות כסף הרבה “מפרופיטירינג”.

– מה בצע בעשית כסף הרבה?

– בכדי להוציא הרבה.

– מה בצע בהוצאות רבות?

– בכדי לחיות במותרות, בלוקסוס.

– ומה בצע בכך?

– מוטב לחיות במותרות מאשר בעוני. ולכם אין מכרות ומחצבים, ואין ממה לעשות כסף.

– ואעפ"כ עוד תמלך בדעתך ותשנה.

– בשום אופן. הבה נתערב. הנה אלך ואביא כסף ששכחתי בחדרי להתערב. זכיתי היום כבר בהתערבות בטבלא שוקולד.

– איך תוכל בכ"ז להיות בטוח?

– אני אמרתי כבר ולא אוסיף, אבא לעזר לאחרים; ואני אמריקני, ולא אעזב את מולדתי. הנה נער אחד אמר לי: צר לי שאתה אמריקני, ואני השיבותי לו מיד: צר לי עליך, שאתה איש אנגלי.

*

הים שוב סער חליפות. לשעה קלה התקדרו השמים עבים וגשם שוטף נתך. כאשר חדל, הליטו עננים את כל האופק, עננים תחת עננים. כפת השמים כאילו הלכה הלך וצר והים הסגור מכל רוחותיו בתוך שולי הכפה הצרה הזאת נראה כברכה רחבה. הכל יצאו למשחקי הספורט.

בן־שיחי התמידי אינו משתתף במשחקים. הוא קורא שירים מספר־כיס של שירי אהבה נבחרים מהספרות האנגלית, יפים מאד, הומים ונרגשים, רכים ועדינים. הוא בעצמו וולשי, להם האמוציה מותרת, לאמר: כבר מביאים אותה בחשבון. ג’נטלמן אנגלי בכלל מגנה מדה זו. גם ה"פרמיר" ללויד ג’ורג' לקוי בסגולה זו, “רַגָש” בנאומיו ובכל הליכותיו. האירים עולים, כמובן, פי כמה במדה זו גם על הוולשים. שני הגזעים האלה הם “מכי הגלים” במי המנוחות של “שני הבתים מאד הנכבדים”; אלמלי הם, תרדמה היתה נופלת על הכל.

אגב משוחחים על שאלת הנשים. בצרפת עומדים המשמרים במרים ואומרים: אין אשה אלא לנוי; ובאנגליה: – הסופרג’יסטיות קוצרות את פרי עמלן. המלחמה עזרה להן. אך לפני זמן קצר שמו משמר על משמר שלא תחדר בת־חוה לפרלמנט, בכדי להמנע משערוריות ה"לוחמות". אחת התחכמה, ובערב שבת חדרה שמה, הסתתרה בתא צר וחכתה יומים עד יום ב. לישיבת ה"ג’נטלמנים הנכבדים מאד"; והנה השומר בבואו לחפש את המטאטא מצא אשת־חיל מתעלפת. עכשיו יש כבר חברות בפרלמנט. אבל הפרובלמה היא פרובלמה; הרבה “זוגות” צעירים, ובתוכם גם בחברה שלפנינו, מתלבטים בה, באשר היא נוגעת לעצמם ובשרם. גם “הוא” וגם “היא” דבקים במקצועות ידועים, ומה ידחה מפני מה; לחיי משפחה וחינוך ילדים אין פתרון. השיטה של הגבלת ילדים – במולדת מלטוס אינה שוה לכל נפש. אם רק שני ילדים, הרי פוסק הרבוי הטבעי ואין אלא קיום המין. ועל המשכילים והאינטלקטואליים היודעים לתת חנוך מתוקן לילדיהם להקים דורות, כדי שיתרבו המשכילים על ההמונים הפשוטים; ומלבד זה קנאת עמים מרבה דורות; גרמניה עוד לא אבדה, וצריך להקים דורות להחזיק מעמד בים וביבשה…

“יראת השמים” דואגת להקמת ממלכת שדי יותר מאשר להקמת ממשלת נשים, ומכניסה את חבר הצעירים בויכוח דתי בשאלת החומר והרוח; ידיה אינן פוסקות מסריגה, ולשונה מדברת צחות. היא כופרת בהשגת האדם החושב, כי מה שנעלם ואינו נתפס במוחו ובחושיו אינו במציאות. הנה רוח – הרואים אנו רוח? הצעירים מתבדחים ואומרים כי אכן רואים בלבורטוריה רוח, רואים בעינים מיוחדות, אפשר למדדו במדה ולשקלו בפלס, ורוח האדם השב לאחרי יציאת נשמתו לעפרו אין לו מדה ומשקל. והיא בשלה: בעברית ויונית רוח הוא מושג אחד “לרוח” האדם העולה על ולרוח מרחפת; ואהבה, למשל, אינה נתנת להאצר בכלים בלבורטוריה, והיא קימת וחיה. והנה דברים בלתי נתפסים ואעפ"כ ממשיים. בקיצור מענה־לשון ואין להביאה במיצר; כל המונחים התיאולוגיים מוכנים לשרותה; אגב רוח היא עוברת לבנין בית־המקדש, מה חושבים אנו עליו. אני מראה על המסגד שעל הר הבית, והיא מקשיבה בתמהון לספקותי. כלום נעלם הדבר ממנה; אבל הגבעות תמוטינה, ומקדשי אלילים יתערערו, ודבר־אלהים יקום – וביתו יבנה גם על משואות אחרים.

בית־המקדש מעורר תשומת־לבו של הצעיר האירי המקשיב לשיחה. בלעג קל מסותר הוא שואל אם “הזווג” עלה יפה, להזווג המדיני עם בריטניה הגדולה הוא מתכון; “ירח הדבש” – הכל שפיר, אבל אורך ימים לא ינבא לו. אגב־מגע יטיח דברים קשים ושנונים. בעצמו הוא מהלאומים הקנאים, מ"הסין פיינים" הדורשים אוטונומיה גמורה עם צבא וצי מיוחד. בן שיחי הוולשי מתבדח ואומר לו: מה תעשו, אוכלסי שלשה מליונים מסכנים, ב"צי" שלכם, ליד לוע “הארי הבריטי” האדיר? אחד אומר: אימת היתוש על הארי; הראשון יוכל להטריד את השני, ולא להיפך. הצעיר האירי שש; נכון הדבר, מאה אלף אנשי צבא דרושים לכם להקים את הסדר אצלנו, וכהנה וכהנה עוד תוסיפי. בהתלהבות הוא מספר על ספרותם ושפתם ועל מלחמתם בדיבור האנגלי. כומר צעיר אירי יושב מרחוק ומקשיב לשיחת הצעיר ומחיך. כשפונה אני לצעיר בשאלה ואין תשובה בפיו, פונה הוא מיד “לאורים ותומים” שלו ומשיב לי כהלכה. הוא היחידי הבא מאירלנד ומדבר אירית, הנשארים הם בני אמריקה, ששם הם פי כמה וכמה גדולים במנין מאשר בארץ מחצבתם, וכבירים בכוח השפעתם המדיני, אבל את “כור ההיתוך” האמריקני היה עליהם לעבור, ומשפתם להסתלק ואינם שומעים אותה כמעט, ומדברים רק אנגלית. הוולשי רואה נקם ומלגלג…

והילדים מסובין לשלחן מיוחד, והגדול שבחבורה מלמדם בהכרה אוטוריטטיבית פרק במשחק “ההתנגחות”; שני פעוטים ממש, קמוצי־אגרוף מתנגחים: בקצב ובמדה, הכל כהלכה וכחק, שלוחים האגרופים האחד מול השני. הגדולים משגיחים על הסדר, והמסתכלים מעוררים: בהתלהבות, ברטט, בדבקות. הגבירות משוחחות על “הפודינג” שהיה מוצלח מאד; ובן שיחי, חוקר הטבע הצעיר, מדי שמעו מלת־קסם זו יהמו מעיו בקרבו; זהו כל הקודש שנשאר לו מיום השבתון, שאליו תערוג נפשו ולו יצפה כל השבוע, תפלה ועבודת־אלהים – מי פתי ויפקדן…

*

הקונצרטים הראשונים כבר היו. נוסח אחד וסגנון דומה להם. תמיד נמצאים חובבים וגם בעלי אמנות המסדרים שירה וזמרה ודקלום; גם ליצן לא יחסר המתחפש כשחור והמבדח בכל מיני העויות. ירושלים המשוחררה ע"י האוסטרלים היתה ג"כ בתוך, ומונולוגים שיצאו מפיות האוסטרליים הכובשים נשמעו; גם מעשי להטים היו: רצועות אש יצאו מנחירים, תרנגלות חיות קפצו משרוולים, ומחלצות נשים וגרבי משי נמצאו אפילו בכיסי שכנים, שנמצאו בקרבת מקום לעושה הלהטים. אין חריפות בכל הדברים האלה; אין חליפות, ורוח חיים אין, הכל מכני כאילו בא מפונוגראף. הצעיר הניורקי, שהרג פילים או נמרים במדבריות אפריקה, מקדש את שם ישראל לפי דרכו: הוא אחד המנצחים והמסיעים לדבר ולבו בל עמו. גלות מיוחדה במינה. ולי ובאזני הוא לוחש: “מוחות גויים”, והשגות גויים, בהבלים יבלו את זמנם, אבל עם תמימים תתמם, ובחברתם צריך אפילו לשתות, אין לפרוש מן הצבור. והנה גם “כיבודים” ימכרו בפומבי; עד מאה לי"ש נמכר בפומבי איזה דבר. לאן אברח מפניו. חשבתי את מכירת “עליות והקפות” ליצירה מקורית שלנו; והנה כהן־אל עסוק בזה…

הערב הצעה לקונצרט באה באופן בלתי צפוי. אשה אירית נכנסת ושואלת מי בעד קונצרט ירים את ידו. דעה אחת. אחת מהחבורה האירית שרה ברגש וברטט בקול נעים מאד שירי־עם ושירי אהבה. אחרת מרקדת ריקוד אירי, דומה לקוזק הרוסי, והצעיר האירי רושם בינתים את שם משפחתו באירית ומראה לי את האותיות הדומות קצת לאלפא בית הרוסית. בין הריקודים והנגינות נמשכת השיחה על הזרמים שבאירלנדיה. אשה אחת, הבעת פניה כולה מרץ ואומץ, גזרתה בנויה ב"שטה מעוקבת", שהיא כפי שנמסר מפה לאוזן, כותבת ספורים, מדקלמת שיר ארוך ע"ד “הקיסר” האומלל; דואט של האירית ושל משחקת מרקדת שחורת־שערות ושחורת־עינים בוערות. האנגלים פסיבים ושומעים, והאירים על הבימה. סגנון אחר; הכל לוהט, וער, רוגש וסוער. נזכרתי בנאום אירי בבית־התחתון: לנו מושגים אחרים, טמפרמנט אחר, דעות אחרות, שפה אחרת, ואנו בכל שונים מכם. נזכרתי בדברי סקוטי אחד, פטריק גידס, בונה ערים, חוקר צמחים, אמן ומלומד, שיעץ לי לנסוע לאירלנדיה להתבונן אל המוסדות החקלאים. אפילו אנגלית יפה תשמע רק שמה, למרות המגמה להתבדל בשפה. פה היא יבשה, בלי נשמה, ושם נגן תנגן…

*

הימים האחרונים, והאניה כעירה קטנה. על פני החיים הכללים צפים ועולים חיי הפרט, ומגמתו ועסקיו, ועוד דברים שבלב. זוג אחד ירד להתחתן לקנדה – “זו” ששרה בקונצרט הראשון; “אהבת הים”, מתלוצצים. שתי ילדות שנשארו יתומות, הגדולה בת שתים עשרה והשניה בת תשע, קרבנות המלחמה; הן נוסעות לבדן לדודה לאמריקה; בחבה יתרה מטפל בהן המלצר, ובוחר להן את המאכלים היותר טובים. הקטנה צחקנית, ובצלצול צחוקה הבלתי פוסק, המתגלגל בחלל האויר בסלסולים מיוחדים, מדביקה היא את הצחוק בכל המסובין, והכל צוחקים בקול. זוג חשוך־ילדים רוצה לקבל את היתומות; הזוג עשיר מאד; “הוא” מעביר פחמים לאירופה, העסק טוב, באשר באמריקה עובדים במכונות משוכללות וכדאי להמציא פחמים אפילו לארצות שיש להן משלהן; אושר צפוי איפוא לילדים, ומקיימים את העובדה בשמחה; המשחקת הרוקדת שחורת־השערות והיפה, זו הלבושה תמיד שמלת קטיפה שחורה, עצובה תמיד ומכונסה לתוך עצמה, יש לה “מערכה” רעה; בעלה המשחק גורם לה יסורים, זהו הצעיר היפה, גבה־הקומה, שהיה מטפל בה כשחלתה במחלת הים; טיפל יפה כג’נטלמן? כן, לחבר היה מספיק אולי, אבל לא ל"פלג־גוף", רק לצאת ידי חובה; שותה כלוט ומאבד את כספו וגם את כספה בקלפים; כ־600 דולר לחודש ירויח. וכסכום הזה תרויח גם היא. אולם “הניורקי” שהוא מתרועע אתם יזקף לו גם סכום קטן במלוה. הוא איש־סודם, והיא שופכת את לבה לפניו – בנויורק יתגרשו; אינו כדאי, ה"שכור", בה: הלואה קטנה יתן לו, אבל גדולה, וכי טפש הוא שיניח את כספו על קרן הצבי; יש לו בכיס־הכסף שלו שתי מחלקות, האחת היא “כמוסה” מלאה שטרות, והשניה כמעט ריקה; הנה זו הריקה מראה הוא אותה במקרים שידרש להלואות; הנה הכיס והנה “שתי הדיוטות”; יפה? ילך לו; לה די, תסבלנה עכשיו אחרות. האיש “שתו־קין” אדום על כל פניו – אשת נקמות שפכה קרבול על פני הזקן החוטא, ותולדות המאורע חרותות עד יומו האחרון ומעוררות זועה; יודעי דבר מצדיקים את הדין, ודוקא הנהו מבני־ביתנו. אחד השב מארצות הנהרסות ממשלחת לחלק כסף לקרובים; לוחות ברית תלויים על שרשרת שעונו, והדיברות חרותות עליהם; נושאם מתלוצץ ואומר: שולחי זכו אותי במתנה זו בודאי, בכדי להזהירני על שתי דברות ביחוד. השני משיב: צלוחית קרבול מזכירה ביתר תוקף; על האחת, ולא על השניה, יוסף השלישי וכן הלאה, וכן הלאה. כך דרכם של בני האדם. יודעים אפילו מתי יגיעו ימי אשה זו ללדת; ה"זו" זוהי אשה עדינה צעירה הנוסעת עם בעלה רב־החובל; כל הפרטים ידועים. זה לעומת זה עשה אלהים. זוג נחמד, אידיליה ממש. בקיאים בכתבי הקודש פוסקים עליהם אפילו את הפסוק: “עז ומתוק”…

ובחוגים יותר צרים מתגלים קצת הלבבות הסוערים מתחת לקרום הקרח הנטוי. בני המושבות, בחורי אוסטרליה השבים דרך האוקינוס השקט, ובחורי קנדה, אותם הילדים הגדולים הנושאים אתם את ריח האדמה אשר ברחבי הערבות, מוציאים צרורות תמונות: מארצות רחוקות ומהמולדת. בעיני גיל ישוטטו על “תמונת הבחירה”, יראו ויעיפו מבט אלכסוני חצי־מוסתר על המסתכל לראות איך הוא מתרשם; מבינות לענפי עצים מלבלבים תציץ גוּלגלת שקופת־פנים ובהירת־עינים; האם עצי מולדתכם ישאו תמיד “אפרסקין” נחמדים כאלה? גיל וצחוק – אפרסק זהו כנוי־החבה למן היפה. אחרים נאחזו בשלהבת בצרפת, ובחירותיהם אתם. מספרים, כששים אלף לבבות העלו במצודתן בנות צרפת; האם נשברו כמספר הזה במולדת? הבחורים האמיצים צוהלים. מספרים ע"ד האנקיטה שהיתה בצרפת. רוב הבנות חוו את דעתן בעד בחורי אמריקה, מפני שהם נאמנים ביותר, וסולידיים יותר, לא “כלבי־רוח” כצרפתים, וגם עשירים הם. ורק מיעוט פסלם מחמת “לקוי השפם”. הכסף, הכסף! – יענו הבחורים – זהו העיקר, שדדו אותנו ממש, שדדו. אחד “משלנו” מספר הלצת היינה על בנות פולניה שהן בנות־לויה טובות והגרמניות עקרות־בית טובות, וככה גם הצרפתיות והאמריקניות; הסכמה כללית: אמת ויציב.

בן־שיחי נוסע לאמריקה להשתלם בלמודים, להתכונן לקתדרה. לפני המלחמה היתה דרך ההשתלמות בהרבה ממדעי הטבע, וביחוד בחימיה ובחקלאות, בגרמניה; מאמריקה גופה היו הולכים שמה; עכשיו אמריקה המנצחת בראש. רודפי שלום מביעים את תקותם, כי ישובו הימים הקודמים, והשנאה בעולם־המדע תחדל למצער. האוניברסיטות באנגליה קוצבות כ־200 לי"ש לשנה למצטיינים על־מנת לנסוע ולהשתלם. באנגליה אפשר להתקיים בסכום זה. הרע שבדבר, שאי־אפשר להתחתן. נושאים עלמה עשירה, אענה את חלקי. ומה יחשב בדבר אהבה? מתאהבים בעשירה, ובכלל האהבה נתנת לבעלי המדע ההומניים, ולא לחוקרי טבע רציונליים. לא, למען שווי־המשקל דרושה היא גם לחוקרי טבע, ולבו כבר תפוס. כן, שאלת הקיום היא קשה למלומדים. במקום אחד אמר לי בבת־צחוק מלומד ישיש: אצלנו, אצל האנגלו סכסוניים, מקיימים ע"פ הרוב את התורה מעוני ומתוך דוחק ידוע אם אין כסף בירושה; אין לנו כאשר בגרמניה “גרטכן” עשירות המשתוקקות להנשא לצעיר החובש לראשו “כובע הדוקטור”, ושיוכל לעבד את עבודתו המדעית מתוך הרחבת הדעת…

הצעירים מסכמים את המאזן. מונים את ה"אהודות", היפות והיפות מאד. רק שתים – אומר אחד – היו יפות מאד; אחת בעבר – זוהי המשחקת; ואחת בעתיד – זוהי הילדה האירית. ב"יפיפיות־ההוה" לא חנן ד' אותנו…

*

האניה השליכה עוגן בהאליפאקס, הנמל הקנדי. הסוכן שקבל מידי “כבל” למשלוח לא ידע דרך הכבל לא"י, והלך לחקר. בשובו אמר לי כי מפה לא היה לו עוד מקרה לשלח כבל לא"י, ולכן לא ידע; רק הגדודים היהודים שנסעו לא"י עברו דרך נמל זה.

כולם שמחו לראות יבשה. מ־10 בבקר עמדו כלם וצפו. כשהתנשאו מעל פני הים שרטוטי חופי קנדה, בשר האחד לשני: ארץ, ארץ, ארץ!

ליבשה לא נתנו לרדת. אני מתענג מעל הסיפון על מראה הטבע אשר לפני, על הנוף הנהדר. הנמל סגור משלש רוחותיו בין גבעות מתנשאות מכוסות מצע ירק ומטעי ארנים; מתוך העצים יזדקרו מגדלי בתים לבנים ומעשנות בתי־חרשת. איים אחדים יתנשאו מעל פני הנמל במקומות שונים; סירות־מפרש יפלסו להן נתיב לבתי־הקיץ הבנויים עליהם מוקפים ערוגות ירק ועצי־אורן. שורות בתי־רחצה כאילו מטילות מרחוק צללים. סירות מלחמה, שהיו מלוות את האניות דרך האוקינוס ומפילות את חתתן על הצוללות, עומדות להן עכשיו במפרץ שקט, במי־מנוחות; סירות בנויות בצורה מיוחדת אבל קטנות מאד, וקשה להבין איך אינן מתהפכות ופולסות להן נתיב במי האוקינוס העזים ועוד במהירות בלתי רגילה. זרועות מים, נטויות מחיק הנמל או אליו, מחבקות חלקי יבשה; ואני מאבד לגמרי את האורינטציה, היכן קורע פה האוקינוס את היבשה, איפה מבואיו ומוצאיו ושלוחיו הרבים המתפזרים פה במקומות שונים, במפרצים חבויים שונים. נראה לי כי נהר שוטף חוצה פה את היבשה ומשתפך אל האוקינוס. מפה מאירת־עינים אין ברגע זה תחת ידי.

ביום הבהיקו המים ואשר סביבם לנוגה השמש החיורת. באודם כהה התנוססו משבצות מתוך שטיחי ירק. עוד ממרחק התבטלו הכתמים האדומים, אלו שיחים אדומים בתוך עצי המחט. ובלילה בתוך קדרות המים השתקפו האורים הרבים מהאניות ומכל הגבעות המקיפים אותם, אורים בלי מספר, ככוכבים מזהירים…

על החוף. האניה חתרה הישר לבית־המכס, בנין גבוה בעל הרבה דיוטות וגדול מאד. למטה סמוך לצלעות האניה באו הרכבות. למעלה מעל פני הרכבות הבאות הונח הגשר. אופיצרים אנגליים, שוטרי צבא אנגליים מזוינים, שלא כדרך ארץ־האם, באקדחים גדולים עמדו ופקחו בשקט הרגיל שלהם על הסדר. אחיות רחמניות עם הסודרים הלבנים והמצנפות המצונפות, צעירות נוהגות אוטומובילים במעילי גומי, צעירות עוסקות באומנויות אחרות וצעירות סתם עברו ושבו בחדות־החיים הנסוכה על פניהן, במרץ אשר בתנועותיהן. אחד חבוש מצנפת משי צבעונית ועטוף מטפחת נשים נגן על מנדלינה ו"השתטה" בכל העויות; חבר אנשי צבא ואחרים עזרו לו. מיור מהשטב סדר שם איזו נדנדה מסירה, וכלם עלו וירדו עליה בתוך צהלת צחוק; הצעירות, כמובן, נצחו על הכל והכניסו את חדות־החיים.

סיפון האניה מלא סינים, שעלו עכשיו ממעמקי האניה למעלה, צרורותיהם על שכמם ותעודותיהם בידיהם. מרחוק נראים הם כצבא התורכי הפשוט; מקרוב – כאילו יד טפחה על פניהם ועשתם שטוחים. הרושם כאילו כל הגזע נתנוון; אין הבעה בפנים, הבעה כל־שהיא; אצל רבים הבעה הדיוטית גמורה. אולם אין זה אלא רושם. אולי העבודה, המלבושים, הסביבה מדכאים את הבעת הפנים, מכבים את המאור שבעינים, נוטלים את המרץ והכרת הערך העצמי, מוחים את צלם אלהים. שלה היו, מהמפקדים שלהם, מגוהצים ולבושים כאירופים; אף פעם לא נטשטש הקמט שבמכנסיהם, ומעולם לא נסתתר קצה ממחטת המשי בתוך כיס העליון שבמעיליהם, ולא יצאו פסיעה בלי כסיות; הכל נעשה בהקפדה יתרה. גם בפניהם אין הבעה אינטלקטואלית ואין העינים מאירות כמו, לדוגמא, אצל הרבה משכניהם היפאנים, אבל אין גם קוי אדיוטיזמוס בולטים מתוך הפנים השטוחים.

עכשיו מורידים אותם שורות שורות. אחד עומד במנומטר קטן ביד, לוחצו ומונה אותם כאשר ימנו צאן. הפרוצדורה ארוכה מאד, שעות שעות.

הביאו חבילת עתוני המקום; הכל מתנפלים עליהם. זה חמשה ימים שאיש לא קרא עתון. אמנם הטלגרמות החשובות באות אלינו יום יום ע"י האלחוטי, אבל במדה זעומה מאד. אני נכנס לחדר־הקריאה ושותה בצמא את דברי העתונים.

והנה מולדת אנגלית, הכל אנגלי. האנשים והנשים שעמדו על החוף, הסביבה, הדברים המובאים בעתון, אופן הכתיבה, השפה. אם יביאו איש מאנגליה בעינים סגורות ויורידוהו הנה לא יוכל לדעת, אם סבב את איי מולדתו או בא לארץ אחרת מיושבה אנגלים. אם ימחקו את שם העתון, אי אפשר יהיה להכיר, אם נדפס בלונדון או מעבר לאוקינוס.

גם פה בשורות על ספורט, מודעות על התחרות, התחרות באויר, התחרות ביבשה והתחרות בים. כרוזים לבנין צי מסחרי, לצעירים שיתקינו את עצמם להיות עוברי־ימים, לקהל הגדול לעמד לימינם ולהנעים את חייהם, להבטיח את קיומם. שנת המאה וחמש עשרה לנצחון נלסון הגדול במלחמת טרפלגר, הנצחון שהבטיח לבריטניה את ההגמוניה בימים, הוא היום ליסוד תקופה זו. עמוד נלסון מצוּיר על הכרוז, העמוד הענקי המתנוסס בטבור לונדון בטרפלגר סְקְבֶר.

אני קורא כל שורה. ריח האדמה עולה בכ"ז מארץ זו. זהו הבדל ניכר בין המטרופולין ובין הבנות. קנדה היא אחת הבנות המחברות לקרקע. ציורים של חוות־במודעות, מודעות גדולות ורחבות. בתים ואחוזות סגורות בגדרי חוטי ברזל, פרות יפות־תאר על פי מבנה־גוון רועות בתוך הגדרים. מגרשים לטניס. וכרוז לאנשי קנדה: מקור המקורות – עבודת־האדמה. אנגליה זהו שוק בטוח לתבואת־השדה. אולם ה"מזומנים", מחמת המשבר של המלחמה אינם מצויים גם שמה. צריך לזקף לה ולבעלות בריתה אוכל במלוה. עובד האדמה זקוק למכשירים, לכלים, לכלי־נוי, לפסנתר, לבגדים. אם הוא יזקף במלוה את תבואות שדהו, צריך הוא לקבל קרדיט תמורתם מבני־העיר, מהערים שנעשו מרכזים ע"י ניצול ופיתוח מקורות האדמה. קרדיט ההדדי איפוא בין העיר והכפר.

גם על המודעות איני מדלג. משרתות מבקשות בתים שאין ילדים בהם, העבודה קלה והמשכרת גבוהה. והצעירים לכתב במכונות – המונים המונים …

האויר קריר מאד בחוץ, אבל גם זך ונעים. הסיקו את החדר, והכל יושבים בחדרים. חצי הנוסעים ירד לקנדה, ומודעה מודיעה שעכשיו יהיה רק תור אחד לאוכלים ונקבעה שעה אחרת. לחש עובר בין המסובין, האחד מבשר לשני בכלל, האוכל תופס מקום חשוב מאד פה בחיי האיש. מהחדר השני מתגלגלים נגוני פסנתר ושירים קלים מתהלכים. הנה גם צלילים מהתקוה. אני מקשיב, כן. אני יוצא לראות מי המנגן. זו עבריה לא ציונית שאזניה קלטו את השיר הזה וחפצה כנראה לשלם לי מס ולעשות לי נחת־רוח.

מ"הגוים" שבאו במגע אתנו, חבורה א"י קטנה, נודע גם ליהודים האחרים עלינו. אנחנו בכלל מרימים פה את קרן ישראל בעיני הגוים. עלינו מביטים כעל יהודים ממין אחר. כעל בני־עם מחוברים למולדתם ולקרקע, כעל בני־אדם הקרוצים מחומר שוה אתם, רבי־היחס…

*

“אי־הדמעות” חרב השנה; אין בוכים שם בשנות המלחמה. בשבעים ושבע בדיקות עובר בן־אדם הרוצה לחדור לארצות הברית: בלי רשיון מיוחד מהבירה אין זר יכול להכנס. בגלל הויזות צובאים שורות, שורות בבתי־הקונסולים מ"שני הצדדים": במדינה שאותה עוזבים ולמדינה ששם נוסעים; ימים צובאים עד אשר יגיע התור, מאפס מקום לשבת. ואוי למי שיולדתו היא רוסיה הסוביטית; כל כור־התוך לא יצרפהו. התעודה מנוקדת כלה מרשיונות עד אפס מקום, והשערים עדיין אינם פתוחים לרווחה. הרבה העלו לקרבן את “הדרת־פניהם” בהסירם את זקנם ובהעבירם תער גם על שפמם המסלסל שכל כך טיפלו בו; ואין רחמים בשעת סכנה; אין להחלץ מתו־קין. נולד ברוסיה, אמנם ליטוניה, אמנם פולניה עכשיו, אבל בכ"ז גזע־מחצבתך רוסיה, חכה איפוא באשר תבוא עד אשר יגיע תורך, והוא יהיה האחרון. ואבוי שבעתים לבעל זקן ולבעל שפם…

שרטוטי חופי אמריקה מתחילים להראות מרחוק. איי־הקיץ היפים מתרוממים. הבוקר יפה. שמש מאירה ונעימה. הנוסעים מסיחים על מקומות הרחצה הנפלאים, היותר יפים שבעולם. מגדלי הים צפים בכל המקומות ואניות־מאור קטנות משוטטות. הפעמונים המכוּננים באופן אוטומטי אינם פוסקים מצלצל.

לויתני־ים אחדים מלוים את האניה; הם מוציאים את ראשיהם לחום היום, פוערים את לועם ומפיקים הבל. ההבל יוצא כמו אדים עמודים, עמודים.

פסל החופש נראה ממרחקים. מרחוק נראה הוא כמפלצת, ואף מקרוב חסר לו חן; אין לו המרחב הנאה שממנו יזדקר בכל קומתו. ליצנים מתבדחים ואומרים: זוהי “מתנת־נקם” מצרפת; חפצו ליד שער אמריקה להכריז לכל הבאים כי אין טעם טוב שולט בארץ של האפשרויות הבלתי־מוגבלות…

על שתי בדיקות עוד לעבור; פקיד הממשלה עוד בא לבחון את התעודות; ובפעם המאה ואחת אותן החקירות והדרישות. פה צריך עוד למסור דין וחשבון מדויק כמה כסף יש בכיס וכמה ההכנסות. במחלקה ראשונה בבדיקות האלה נוהגים קוּלות ידועות. והפקיד המחכה לתשובה נועץ עינים מיוחדות, באופן מיוחד, הוא כאילו לוטש אותן; כאילו תולה בהן מגנט שידלה בכח־משיכה מפנות נסתרות את חמרי־ההרס הצפונים בך. עברת בשלום – בא הרופא וממלא גם הוא את תפקידו. הרופא יש אשר יעמד רק במנומטר, ימנה את הנוסעים וזורק אגב־ספירה מבטים גנובים וחודרים לתוך עיני העוברים. רגעים אחדים לפני כניסת הפקיד והרופא נכנס המשחק הקומי הנמצא כל הזמן בחברתנו, התחפש כבא כוח המדינות המאוחדות, ובדיוק מלא את שני התפקידים; ועד אשר התודע לקהל בצחוקו הקשיב הקהל בכובד־ראש. ורק אחרי־כך התפרץ הצחוק.

עכשיו הודיעו כי עד לפנות ערב יצטרכו לחכות באניה; פועלי הנמל שובתים, ואנשי הצבא הם הפורקים את המשאות, ועסוקים הם עד אחרי הצהרים בפריקת משא של אניה אחרת. אנחנו סועדים סעודות הצהרים על סיפון האניה. שוב מטעמי האניה, שחליפות להם אמנם ותמורות, אבל ריח הים נודף מכלם. לחנם מהשעה הששית בבקר עמד על גבנו הסטוארט של התא שלנו וחכה בפחד ל"מתנה" שלא תאבד חלילה מידיו.

*

עוד מעט והעירה השטה תריק מתוכה את שלשת אלפי גריה; עירה אנגלית עם כל הנמוסים המקובלים במדינה זו. הזרים היו זרים שם גם על פני האוקינוס החפשי; אין בריטי יוצא מביתו: בים וביבשה – עד חצי העולם באשר ילך ביתו אתו.

על פני שטח העליון של העירה אין דבר מעורר התפעלות. אדרבה, בן עם חכם ונבון מוצא הרבה קהות־המחשבה וצמצום־התפיסה באשר יחדור את עינו. אבל מתחת הקלות והשקט השבע המלוים את הדבור, המשחק, המעשה יש כובד מיוחד, כובד שאין לאחרים. מסביבי חלוצים, כובשי טבע ועולמות. צעירים נעים לכל קצוי תבל להוליך סינים, לטהר את רוסיה, לרכש נפשות בהודו. כל אחד יכל לשבת במנוחה בביתו; ואיזה כח־יוצר פנימי דוחף ואינו נותן מרגוע. והכל נעשה בפשטות, כדבר המובן מעצמו. ככה כבשו את אוסטרליה, ככה – את קנדה, ככה נכבשה אמריקה כלה. איני מדבר על כבושי חרב כהודו ומצרים, אלא כבושי טבע, כבושים ע"י יצירה ועבודה. מה אנו ומה חיינו?…

קראתי את הספר הדמיוני של וולס: “אי הד”ר מוראט". דמיון משונה. רופא אחד, חוקר גדול בפסיכולוגיה שצר היה לו המקום באנגליה מולדתו, הלך לבקש את אשרו במרחקים. הוא גלה אי בודד והתבודד עליו עם חבריו. ע"י זריקות דם אדם וצרופים אנטומיים הפך חיות יער לחצאי־אדם: כלב־אדם, קוף־אדם, פיל־אדם. בשפת אדם לקויה וברמזי שפה דברו יצוריו, ומשטר מדיני סדרו להם. בכלי זיינו משל בברואיו ומוראו היה עליהם. הכל התנהג כשורה, ואולם הוא לא אמר די ויאמר לברא בריאה אשר לא היתה כמוה. והיצור שבראהו אדיר ונורא התקומם ושלח יד ביוצרו. פרקי מדע כבירי־כוח ושגיאי־יצירה ואלגוריה רוממת־הדמיון. אני מבקש את המקורות של דמיון עז וסוער כזה. רק על אדמת עם חלוצים, מושל בימים ובקצוי־עולם רחוקים, תעלינה יצירות כאלה.

והנה חבילת ספורים אתי, ספורים מסוג אחר שצמחו על קרקע חיינו; ואף הם ספורי־דמיון; מעשיות־צדיקים וספורי־חסידים. ה"פריץ" הלקה, הפריץ חנן; אליהו הנביא הביא זוזים אחדים. הדמיון מתרומם טפחים אחדים מעל פני האדמה, וקבצניות הן ההשגות. נעקרו מעינות־הקדומים; אין עוז ואין התרוממות; אין שמשון ודלילה ואין גלית ודוד. העל ספורי המעשיות האלה בדלות־דמיונם ובקוצר־השגותיהם נחנך דור חלוצים; בפלאים האלה או בפלאי העולם הממשי, שספורי הנסים המדומים האלה אינם אלא פרוזה אפורה לעומתם…

*

נמל נויורק אינו יפה־נוף כהליפקס; חן זה יאה לארץ־ישראל הקטנה, וחדל להלום אפילו את קנדה שאינה עוד מיושבת. רב־המרחק ורב־המרחב הוא השער לאמריקה. נויורק כאילו התפרצה מגדות־היבשה ותתפשט על פני הים; כרך שט, רחובות שלמים שטים. בעוז יסערו פה החיים ושלא כדרך כל הארצות רבה פה התנועה. מרחקים, מרחבים יכו גלים עזים מי־המנוחה מהספינות ההולכות ושבות; ספינות בנויות בסגנונים ובצורות שונות שטות מהאם לבנותיה השוכנות באיים; יחידי הוא “אי־הדמעות” לגרים בין איי־הששון השונים. לאטה תפלס לה נתיב אניתנו, כאילו עוברת היא בין מוקשים. כחות עצמה יעזבוה. בשני תריסר סירות קיטור אמריקניות יעופפוה; בראש החרטום יביט הנשר האמריקני; ברעש, בתרועות אדירות תתקרבנה; בחרטומיהן, ובצד ובכתף תבאנה הדחיפות לסבב את ה"ענק" ולהחתירו אל החוף; בעב ענן יכסוהו; לאט לאט יכניסוהו לרחובו הצר, באותו הרעש ובאותן התרועות. שלא כדרך כל הארצות היא הכניסה לארץ בת האפשרויות הבלתי־מוגבלות – לא בדממה דקה…

 

בשערי השדה    🔗

כל מראות־החקלאות בארצות־הברית, הנכנסים בגדרי־הטבע, נגולו לעיני במשרדי המחלקה לחקלאות אשר בושינגטון הבירה. כל אלה “היוצאים דופן” במקצת נפתחו לי במשרדינו בנויורק ובמסיבות “חולמי־שבות־ציון”. כבלתי־נתפסת ומלאת־תעלומות נראתה לי הארץ בעמדי בפעם הראשונה בשעריה. אחוז־מבוכה ותקוף־אימה בקשתי לי “ציוּני־דרך” במבוֹך הנורא אשר לפני; והנה השער, השער גופו, בדמות נויורק, הוא המסובך שבמבוכים והעז שבמתעתעים. חסידי אומות־העולם נטו לי חיבה והעמידוני בסוד הוית העולם החדש. האמריקאים אוהבים את ההסברה במספרים מחכימים ובתמונות מאירות־עינים. במחלקה לחקלאות מיועדת לתכלית זו לשכה מיוחדת, ענפה ורבת־פעלים; בה עובד חבר־מומחים שלם, וקובע בתמונה מקובצת את מפעלי החקלאות הכבירים למקצועותיהם השונים ולענפיהם הרבים; בלשכה זו הפקדתי לזמן־מה את רוחי; כמעל ראש פסגה ניתנה לי האפשרות לסקור סקירה חטופה, לפני צאתי לדרכי, את מרחקי־המרחבים ולצמצמם בטרם עמדי על פרטיהם כדי כינוס בשדה־הראיה. גלויה ובהירה השתרעה נגד עיני “ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות” על מרחבי אזוריה הטבעיים רבי־הגיוון ועל שדרות אישיה, “צרופי־כוּרה”, כבירי המעללים. מתערטל המבוך הנורא מסתרי־תעלומות מוצאיו ומבואיו. מתפרקת לחלקיה, עד כדי שקיפוּת, המכונה המרכבה הכבירה. כמערכת שמשות וכוכבי־לכת זרוּעים על פני המפה המיוחדה מכוני־החקירה על מרכזיהם בכל מדינה ועל סניפיהם וסניפי־סניפיהם. במרכז החקלאות אשר בכל מדינה ומדינה עומד הקולג' על שלש מחלקותיו העיקריות: חקירה, הוראה והדרכה; כל אחד מהם מחובר עם “מרכז־המרכזים” בושינגטון ועם כל מחוזות סביבתו, לפי אזורים טבעיים וכלכליים. כל “חמה” קבועה בגלגלה נאחזת “בכח־המשיכה” בשניה ומקרינה קרנים אלומות, אלומות. כל “כוכב” על פני המפה הנהו “שמש” וכל נקודה הנה כוכב מקרין בספירתו מאור “השמש”. וככה פרושה רשת האור על פני כל מרחק השדות ובפנות היותר נידחות…

לאור “הקרנים” השלוחות האלה התוו לי את דרך־מסעותי; ראשי המשרדים, מנהיגי החקלאות, ועוזריהם צידו אותי בהוראות ובמכתבי־המלצה. קל הוא החיבור ומהיר בקוי־האור המסמלים אותו, – הישר למרכז החקירה של המדינה המבוקשה, וממנו בקוים המתקרנים בכיוון לסניפי המחוזות הרבים, השולחים את קרניהם מצדם לתפוצות־משכנות־השדה. הדרך גופה ישרה היא ופשוטה, כאשר ישרים הם ופשוטים נימוסי האנשים שהורוה לי; לא יועצי־סתרים, לא עמוּסי תארי־כבוד, ולא סתם תקועים ב"רשמיות מתוחה". שלובות הולכות באורחותיהם עבודת־המוח ומלאכת־היד. בחינת אומר ועושה, מדבר ומקיים! מכונת־הכתיבה הזעירה עומדת הכן באחת מפנות השלחן; ותוך כדי הסברת ענינים ונתינת־הוראות כ"צידה לדרך" מנקשות כבר האצבעות מעל הכפתורים, ומתחתן יוצאות שחור על גבי לבן הוספות לתכנית־המסע ומכתבי־המלצה נלוים. האוטו נטוע בשדרת “בני־מינו” הארוכה במגרש הקרוב ועומד הכן להעקר ממקומו כשהשיחה מתגלגלת אגב־רהיטה על נושא חקלאי השייך לרשות אחרת; תוך כדי־דבור מתפשט בן־שיחתך מחלוק תלמיד־החכם, ובין רגע מופיע הוא בדמות נהג לכל פרטיו ודקדוקיו להוליכך לחבר השולט בנושא המקצוע המדובר; רחבה, ענפה ועמוקה היא החקלאות, ובה מיוחדה לכל אחד רשות אחת לשליטה; פסו “אנשי־האשכלות”; אחרות הן מלאכות־היד הרגילות הכרוכות בעבודה היום־יומית; בהן גם החוקר צריך להיות בעצמו אומן־היד שלו, ולוא אפילו רבים הם האומנים מיוחדי־המקצוע העומדים לשמשו; היד אמוּנה איפוא ושולטת בהגה “המכונה” להטותה בקלות בינות “יערות־הראשים” המתנודדים ושטף המכונות הנוהרות בדרך לחבר “השליט” באותה הרשות המבוקשת, ולהצטייד בעזרתו בכל הצידה הדרושה. תדיר אותה הפשטות ואותו קו־הישר. אין כובד מעוּשה לא בעצם חקירותיהם ולא בהרצאתם בכתביהם, כאשר אינו נהוג בהליכותיהם ובשיחות־חולין שלהם. למדנותם גלויה כפניהם, קלה ואינה מעיקה, משנתם ברורה ומקיפה. הקלות אינה סימן לשטחיות, והכובד אינו סימן לעמקות. רעיונות שכיחים נראים לחידושי עולם בהאמרם “בלשון־חרטומים” כבדה. דעות עמוקות נדמות לידועות ושגורות, בהיותן מובעות בשפה ברורה ושקופה. תרמית־עינים מצויה. מעיין־בדולח צלול יראה לשטוּח גם כשמימיו עמוקים; מעיין דלוּח יראה עמוק גם כשהוא שטחי בתכלית השטחיות.

כבן־בית הייתי בהרבה ממשרדי המחלקה לחקלאות, אחרי התהלכי כשבועיים מרשות לרשות בין כתליהם. הגרמנים אשר בחבר העובדים התחילו אפילו “להתלחש” אתי בשפת־אמם, האסורה והמנוּדה מימי־המלחמה מבוא בקהל; “אנוסים” לפי דרכם; במסתרים לבשה קדרות נפשם וקבלה תמרורים, ולמראית־עין כאילו נהרו הפנים וצהלו; ה"כור" המופתי צרף גם אותם משרידי סיגי מכורתם וכאילו מחה שארית רשומי־קלסתר־גזעם; אולם משום מה לא התנכרו לי “והתודעו”, כששים לקראת הזדמנות להשיח את מצוקת־דאגתם; “האוהבות ע”פ טבען להרבות שיחה" היו המתחילות; והמנצחת על “ממלכת־המראות”, אגב צירופי אורות וצללים וצירופי־צבעים ואגב צילובי־שיחות מדיניות קלות ושיחות חקלאיות עמוסות, סדרה לי, לפי משאלתי, רשימות נוספות מכילות משקי־מופת גרמניים הכדאים בראיה. התמונות הוסיפו לתנות בצירופי־אור ובצירופי־ששר את אחרוני החידושים ברשויות החקלאות השונות: בשדה־ההתישבות, במפעלי־הארגון החברותי, בתיקוני החינוך החקלאי למקצועותיו השונים, בתעשית־החקלאות, בדירוג־הפירות, בסידור־השווקים, בכלכלת־הבית, בהגנת־הצמחים, בהשבחת־הגזעים ובשכלול המכונות והמכשירים. זכיתי אפילו להכנס לפני ולפנים ולראות את החידושים מקרוב באו ואת בלתי־המוגמר בעודם “על האבניים”. בארונות זכוכית הבהיקו פרי הארץ לאזוריה השונים; מערכות מערכות היו מסודרות עבודות־המופת של הנוער: מבוטאות בתבניות, במראות ובכתב; ממלכה שלמה התופסת אולמים. הראי־נוע הרקיד על היריעה מחזה אחרי מחזה ממערכות־מלחמה; לא מלחמת כידונים וחרבות ותותחים; – כי אם מלחמת תבואות השדה על קיומן בשוּקי־בית ובשוּקי־תבל; זירת־התגוששות, שבה נטושה מלחמת־ההתחרות בין גידולי־הקרקע. כל אחד וזיונו. בזיון המשוכלל, ובציוד המתוקן, ובטכסיסנות השקולה תלוי הנצחון או הכשלון. עלילה שלימה רבת־מערכות, מחוברת לקרקע ומרקעת־דמיון כאחת. מחזה מול מחזה. אלה תולדות צמחי־השדה ופרי־העץ לפי שיטות־הגידול פנים והיום; שונים במראה, מבודלים בדמות; מפולגים בגודל ובמעלה. פגומים ממחלות, פגועים ממזיקים – מה כוחם במערכות כבדות; יחידי־הסגולה והמעולים שבהם לא יכריעו; זה פרי המקריות וה"התפקדות" העיורת בידי־שמים. אחרת היא התוצאה ואחרים הם הגידולים, כשהמגדל אדון הוא לגורלו; בבירור המשוכלל של השתילים והזרעים; לפי חוקי התורשה, לפי שיטת־העבודה, ההגנה, הטיפוח והטיפול בעקבות גילויי המדע החדשים וכיבושי הטכניקה מוציאים פירות כולם “בחירים” וכולם “יחידי־סגולה” כולם קצוּבים בגודל ובמעלה, שלמים, חסונים, יפי־תואר. קלחי־התירס כאילו חרוטים מעשי־אומן, והגרעינים לטוריהם כאילו חרוזים במחרוזת. הפירות, האחד דומה בדמות לשני, כאילו יצוקים בדפוס אחד ושונים בגיוון. והפרות – שיר השירים! “כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה, שכלם מתאימות ושכולה אין בהם”. החי והצומח מופיעים, כאילו יצאו מתחת הקורנס מעל הסדן כלם מקשה, ולא מחיק הטבע. חדר האדם לתעלומות הבריאה ובסודה עמד, וכופה אותה להוציא יצורים בדמות הנאותה לו ובצלם החביב על השוק. כמעט בדיוק מתמטי קצובים האברים, קורן הקרום ומשחקים הצבעים בצירופיהם הנרצים. ופרשת־נדודי פרי העץ, ממקום גידולם למשכנות הנהנים, היא פואימה בפני עצמה רקומה ושלובה במסכת המעללים הכללית. בגלגולי שבילי־עקלתון ונתיבות נעלמים התגלגלו תבואות־השדה לפנים; כל סוחרי־הבינים שטיפלו בהם ראו חיים מרווחים, ואך עובד־האדמה הוּצג ככלי ריק, ויושב לו דומם ובודד בנוהו העזוב. אחרת היא דרך־המלך הרחבה והכבושה, שבה עושות את מסען התבואות למיניהן היום; קוממיות הן הולכות, “במחלצות־פאר עטופות הן, בשלשלת־יוחסין גדולה נעוצות הן; לא לבדד ישכון עובד־האדמה, מאורגן הוא בהסתדרות גדולה, וכתוצאה: נוה־שאננו נוח ברחבותו והדוּר הוא בפשטותו. תמונה אחר תמונה נגולה. האולם מלא, וקהל הרואים – מנהיגי החקלאות, המרביצים תורה זו. “דגל הכוכבים והפסים” מתנוסס על כל צעד; תמיד נטוע הוא למחובר ולנייד; כשומר־ראש נאמן מסמל הוא את הישר והבהיר. חוטי־הפשטות מתוחים בכל המעללים; הבהירות והקוים הישרים בכל המפעלים. אף פעם לא ישתברו ולא יסלפו אורחותיהם. ברגיל יש מרום־החזיון ומעומק־הדמיון; ביוצא מגדר־הרגיל של אחרים אין אפילו משפל המציאות האפורה. לשוא שוטטו עיני על המראות, ולשוא חקרתי בשיחותי למצוא את אשר בקשה נפשי, נאמן להוראות אנשי־שלומנו; לא נמצאו לי המקורות על “האי הסוציאלי” באוקינוס הרכושני, שקיים כבר בחיים, היום, את החזון שראו באחרית הימים. לא נגלו לי עקבות החולמים והמורדים – זו הקומונה הגדולה המצוידה במכשירי־הדור, ולא כה”דוכובורים" הפרימיטיביים. אף לשוא חפשתי נתיבות “משקי־הזרת” המקיימים בשעל אדמה משפחה עובדת שלמה. בקו־הישר בין אנשי קו־הישר לא יכולתי למצוא את שתי הקצוות הידועות של הציר, אשר עליו תסוב התישבותנו. עלי היה לעבט את אורחותי, לסור לצדי־דרכים, ובקו־העקלתון למצוא את “דוחקי־הקץ” של הגאולה האנושית, “אנשי־העקלתון” הנוטים ממסלת הברזל הישרה, הרחבה והאדירה…

*

וושינגטון גופה היא כפר־כרכי או כרך כפרי. עשן החרושת לא יעיב את שמיה ולא יקדיר את לובן בתיה הנצבים קצובים, מצוחצחים, עליזים, מתרוננים. המסחר לא יכה בתוך תחומיה את גליו. אדירי הרוח, “בעלי־התריסין” במחשבה ובאמנות לא איווּ אותה למשכן להם ולא יסעירו את רוחות יושביה. לפני תקופת האוטומובילים היתה הדממה השוררת נפסקת בודאי אך בשריקות שוטי העגלונים. כעת זמזום תמיד הנדהם חליפות בערבובית “שברים־תרועות” ממושכים. על כל ארבע נפשות, אם לא יתעני זכרוני, אוטו אחד – אחד על ארבע!…

האמריקאים להוטים אחרי חלוקת־עבודה דקה מן הדקה ואחרי יחוּדי רשויות בולטים. עיר הפקידות איפוא רשות אחת. אחרים בל יבואו להפריע את מהלך־העבודה; בעבור “שונים” לא יפגע שווי־המשקל ובל תפגם ההרמוניה. שומרי משמרת היציבות; בלעדיה הכל צפוי לזעזועים ואשיות המדינה עלולות להתמוטט. מחשבת־בוסר בל תחדור למרכז־השלטון; לא קפאון, חלילה. מי כמחלקה לחקלאות לקדמה; וככה גם האחרות ברשויות שלהן. תמיד חליפות ותמורות. אבל בכורים במלואם; רעיונות אחרי אשר יצאו מגובשים יהיו בעצמם ליציבים; תוצאות אחרי אשר התנסו במסה וצורפו בכור יבואו בקהל. אזי החדש יקרע חלונות בעצמו…

 

בדרך לקליפורניה    🔗

מושינגטון לקליפורניה מהלך חמש מעת־לעת ברכבת המהירה. במרכז תיורי עומדת קליפורניה; היא כמעט נעשתה חלק ממפת ארץ־ישראל. סדר־נסיעותי: חניות. הפסקה בדרך ארצות, שיש למצא בהן קוים משותפים עם תנאי החקלאות וההתישבות שלנו. סקירות חטופות איפוא במרכזי החקלאות אשר במדינות ג’ורג’יה, אליבמה, לואיזנה, טקסס, ניו־מקסיקה, אריזונה. כל אחת ואחת מהן ו"שכיות־חמדתה" המצוינות; כל אחת ו"חוטי־חנה" החקלאיים המיוחדים. חן, חן וטעמיו. “חן” מדינת לואיזנה על וושינגטון: בגלל תעשית־הסוכר המפוארת וטחנות צמר־הגפן המהוללות; ו"חנה" על אנשי שלומנו בגלל הקמונה הגדולה המסתופפת בצלה, בלנו דלריה אשר בסטבל’ס, ה"יחידה ומיוחדה" במינה בכל ארצות־הברית…

ברכבת המהירה. “קרון־פולמן”. מעלות־השחר עד אשר יפוח היום מרצדים בלי הפוגות נגד העין שדות צמר־גפן ושדות תירס חליפות. צמר־הגפן עודנו בקמתו. כמושים העלים וצבעם דהה; רק הלובן בוקע מתוך הפקעות ומבהיק בינות הגבעולים המשתוחחים לעפר. משתוחחים גם הנשים והילדים הנפוצים על פני כל השדה ועסוקים בבירור וקטיף. שחורים מלידה ולא שזופי־שמש. בתי־חרשת אדירים מתנשאים מתוך משכנות־עץ קלים – בתי הפרמרים ופועליהם. לוחות, לוחות בנויים הם, נמוכים, צרים ומעטי־דמות. על כרעי־עץ, בלי יסודות, עומדים הם. הם נראים קלים מאד, עד כי רוח מצויה יכולה להפריחם. בודדים, ומפוזרים ברובם במרחקים הגונים; פה ושם מסודרים הם ברחובות. עניות טבועה על הבתים ויושביהם, הנראים על המרפסות הפתוחות או עובדים בחצרות. רק לעתים רחוקות ישתנו המראות המונוטוניים. בתי־עץ יפים יבריקו בצבעם הלבן או הכתום; על יסודות אבן או לבנים יעמדו; צריחים קטנים מזדקים מעל גגותיהם; משוכות־צמחים רעננות מקיפות אותם. היוצא מגדר הרגיל מאשר את הרגיל. האדמה – באר לי איש שיחתי – שייכת ליושבי כרכים המוסרים אותה לחכירה; ולכך הדירות הן דירות־ארעי ברובן. וחסרות־יסודות, עומדות הכן להעקר ממקומן ולהטלטל…

עם השקיעה תנוח גם העין הנלאה מרבוי המראות החולפים. חשכת־הלילה בלעה את הכל והפכה את כל אשר מסביב לגוש אטום אחד. על כרחה תפנה העין כלפי פנים, והאוזן תקלוט שיחות־חוץ. בשעה הקבועה תתחיל התכונה הרגילה בסידור היצועים. בין־שעה, והאולם הארוך עם שני טורי מושביו: מימין, שביל־האמצע, ומשמאלו, נהפך לאולם־השינה דו־הדיוֹטות. שחור הנהו המנצח על התכונה, ומטלטל את הסולם ממקום שינה למקום שינה לאורך כל השדה משני הצדדים. ה"דמוקרטיה החיה": אין מחלקות! הבטחון המופתי: אין דלתות ובריחים, כי אם וילונים פשוטים מוּרדים! אפילו עזרת־נשים מיוחדה אין; בטוחות הן מכל “פגע־רע” בכוחות עצמן ובכח החוק המגן. אין הן נסגרות בחדרי־חדרים: הוילון הנהו הבריח! סימפוניה של ישנים שנת־הישרים; “מנגינת־אפים” עם שריקת מכונה וזמזום אופנים בערבוביה. לי לא שחקה השעה. אני מ"דרי־מעלה". הרכבת מטלטלת טלטלות חזקות. המטה רחבה מאשר בתא־אניה, אבל גם הנענועים תקיפים; נענועי־יבשה, בלי־מחלת־ים. בן לויתי – דעתו מתרחבת משעה לשעה, וכולו הידד וששון. שנתו תערב לו עם כל נענוע ונענוע. הנהו רואה את עצמו “בחידוש־נעורים” כילד בעריסה, אף יחלום חזיונות הילדות…

הרהורי נדודי־לילה. מחוץ לקרון זה קצת פגומה ה"דמוקרטיה המהוללה". מלבד השחור המשמש את כל אחד ואחד מ"רמי־הגזע" בל יראה ובל ימצא אף אחד מבני גזעו. לא יבוא בקהל רמי־הגזע “צבעוני” אף בדור עשירי! בידי שמים נחתך גורלם להיות נמנים מני־לידה על ה"גזע־הנמוך". מה אנוש, איפוא, כי יבוא לשנות סדרי־בראשית, וילוד־אשה מה ערכו כי יתערב ב"כבשוני־הרחמן". מחיצות־ברזל מוצבות בין שני הגזעים: “הצבעוני” והלבן. בתחנות מסלות־הברזל מיוחדים ל"נמוכי־הגזע" חדרים ואולמים נחותי־דרגה; בקרונות – מובדלות הרשויות; ברכבות־החשמל בעיר מוקצה רחבה מיוחדה. אותיות מאירות עינים מזהירות על ערבוב־התחומים. כל עברה גוררת אחריה עונש חמור. והעונש גופו לא תמיד יוטל ע"י שומרי־החוק הרשמיים. הלבן עושה לפעמים דין לעצמו כשהחוטא הוא “צבעוני”. בספר־החוקים בטל ומבוטל “משפט־לינטש”, אבל בחיים יעמוד עדיין בתקפו. ביד חזקה מוציאים פושע מידי המשפט, “ובלבוש־זפת עלי־נוצות” מובילים אותו להרג. אכזריות מסמרת שערות: ארבע מיתות בית־דין בבת־אחת! הלבנים, בני־הדרום, רואים צדק במעשיהם. עונש המשפט אינו יכול להבטיח את כבוד האשה הלבנה מהתנקשות שחורים; ורק בעד חילול כבוד האשה הפושע צפוי לעונש אכזרי. ככה משתמרים עדיין שרידי העבדות במדינות הדרומיות, – העבדות שפלגה בשעתה לשני מחנות את הארץ ב"מלחמת־האזרחים". שחור יחיד ומיוחד במחיצה אחת עם לבנים בקרון־פולמן בכדי לשמשם. שחורים המונים, המונים בין לבנת פקועות צמר־גפן, בכדי לספק עבודה זולה. עבודת־נשים ועבודת־ילדים. רק בעונות־שנה מצומצמות יבקרו את בתי־הספר. רבים הם נבערים מדעת קרוא וכתוב, מפני שהילדים עסוקים בעבודת־השדה עוד בגיל רך. בממלכת העבודה איש לא יסיג את גבול “הצבעוני” ובה ימשול בכפה…

*

אטלנטו היא עיר־החניה הראשונה. סקירה חטופה במחלקה לחקלאות אשר ב"קפיטול", מרכז השלטון של המדינה על מחלקותיו. הריכוז הנהו מדה אמריקנית בכל ומכל: ברוח, בצורה ובתוך. כל “הקפיטולים” דומים קרבת־דמות וקרבת־תכלית לקפיטול אשר בוושינגטון. בכל אחד מיועדים אולמי־מדות לתערוכת־תמיד של “תוצרת־הארץ” על כל מערכותיה: החי, הצומח והדומם. הכל חסון ואדיר. אך הברק החיצוני מכוסה פה ושם בקרום־אבק. רוח דרומית. באחד מחלונות־הראוה יתנוססו מוצגי־שדה: אלומות־פאר ושבלי־הדר; עכבר קטן, חי ופזיז, ינתר לו “בגן־עדנו”, ומכרסם את המוצגים ללא מפריע, בשלות־רשעים ובבטחון־צדיקים. אולם הסינט, – האבק השתלט גם על כסאותיו, וצייר פיתוחים מעשה־משכית ככפור דק על שמשות החלונות בימי־החורף. חן הדרום ורשלנותו על המקום…

תיור הסביבה. במעגל רחב ולאורך רדיוסים שונים נשרך במרחק עשרות מילין את דרכנו. תמונה אחת, נוף אחד. לרווחה ישתרע המרחב אין־הסופי. מישורי – צמר־גפן. בעוז יפכו החיים. עגלות טעונות צמר־גפן נוהרות; עגלות עמוסות חבילות צובאות מסביב לבתי־החרושת והטחנות. אותם ניגודי־הצבעים: לובן הכותנה ושחור פני עובדיה; אותם ניגודי־המגמות: מגמת השחור להאחז כבעל באדמה; ועבודת המוח של הלבן בהמצאת מכונות משוכללות הדוחקות עבודת־ידים. והמכונה הולכת ומשתכללת; אבל לא ינום ולא יישן גם “הצבעוני”. הוא מקים מקרבו מנהיגים המקנים גם לו מכיבושי־הרוח; והוא מכה שורש באדמה, ובונה את ביתו על יסודות נאמנים במקום “כרעי־העץ”.

חודש דצמבר, ואין זכר לחורף. הרוך במזג־האויר משיב מרוחות המולדת. מתעצמות העינים, המרחקים נכחדים והאילוסיה שלמה. תעתועי־רגע עוברים. המישור הגדול יפתח, והעושר המוחשי העצום יתקומם נגד הדלות המרחפת ברגע זה נגד עיני־רוחי והמשקיעה אותנו בתוכה בכל ימות־השנה. רק לא השואות, לא דמיונות. כבישי־מלט חלקים ורחבים כאלה, ה"מפריחים" אוטומובילים ברפרופים רכים, מהיכא תיתי. כאלה נעשה גם אנחנו. “תלי־אביביים” כאלה, הדורים לא לפי שמם כי אם לפי צורתם. בתי־פאר בתוך ירק גני־פאר. תלי־אביביים, שחנם ופארם אינם בצעצועים ובקולניות, כי אם בפשטות הטבועה עליהם. ו"בחיתוך־האברים" ההרמוני של בתיהם הלבנים; כאלה וכאלה נלמוד לכונן גם אנו. אולם המרחב, המרחב המצמיח במקורות־עשרו הטבעיים את כל המראות האלה – אליו תשוע הנפש…

הר־השחם. כלו מוצק אחד. לפני ארבעים שנה נקנה כל ההר בששים דולר. הקונה היה ללעג ולקלס. כיום הזה שויו מליונים. לכל מרחבי ארצות־הברית, וגם מעבר לאוקינוס, ישולח השחם היקר; גושים, גושים לבניני היכלי־פאר ולמצבות־כבוד. הנה משכן בעל ההר. היכל שלם! מכל אבן שבקיר יזעק עושר בעלו. ככה נולדים במזל מיוחד, וזוכים בגורל מן ההפקר. אין נביא במקומו; ועל ההר הזה לא ראו שוחריו “גילויי־השכינה”; ואין רואה ומוכיח על אשר אוצרות הלאום יהיו לנחלת יחידים. חוזרים ומוכיחים ימצאו במדינה אליבמה הסמוכה; פירהוף מקום משכנם; מושבת “סינגל־טקס” ברוח הנרי ג’ורג' ובכספי יוסף פלז המנוח. הר־שחם כזה מתנשא כמוכיח מרחוק; מעין “הר־סיני”, שעליו נתנה התורה: לי הארץ! האדמה לעובדיה, ואוצרותיה למדינה כולה ולא ליחידים…

דרך יער־בראשית אנו שבים, עצי־אורן דוחקי מרומי־שחקים ומאפילים עליהם. משכנות־קיץ חבויים בצלם, היום נוטה לרדת, חלוקת־עבודה, היום ניתן ל"עסקים" במשאי־ומתני עם ה"גויים". באי־כמ החקלאות הרשמית.

המראים לי את הארץ במדת הכנסת־אורחים המיוחדה להם; והערב ל"שיחות־בתענוגים" עם חולמי־שבות־ציון. חלופי־משמרות; “אוטו־הביזנס” הולך ו"אוטו־התענוגים" בא. זוג צעיר, והיא “הנהגת”: כהלכה, במדי־נהג. מורה צעירה ילידת־הארץ נטפלת לחברה. טיול־תענוג אחרי טיול הביזנס. הפרברים היפים – דמות אחת להם בכל ארצות־הברית, וכאילו הותכו בדפוס אחד. כעשרת אלפים יהודים במקום זה. לאידיאלים ולרעיונות דקים אין המוח והלב מופנים; ואפילו לא לחינוך הילדים ברוח עברי. אין שנאה ליהודים, אף האהבה חסרה. כאילו “אמנת־ג’נטלמנים”, חשאית ומוסכמת, שוררת. אחדות בעסקי “ביזנס”, והתבדלות בחיים המשפחתיים והחברותיים. מזדמנים בביזנס בידידות, ואינם מתארחים יחד בחוגים אינטימיים. הדבק חסר. הנוער אמנם משבר הרבה מחיצות. נשואי־תערובת פה ושם. אולם אלה שבאו מהחוץ עדיין שומרים את ה"גחלת". בן־שיחתי בעצמו עבר את ה"כוּר", אבל מסייגיו לא צורף לגמרי. בן־ישיבה מסלובודקה מנעוריו, וכעת כולו אמריקני. חבר נכבד בתוך “הבונים החפשים”. כל ל"ב המעלות עבר; היום זכה לפרס: האחרון בסדר, והראשון במעלות. זוהי גם הסיבה שאחר לבקרני. גם בן־לויתנו השני אינו קטלא קניא; “שיר־המעלות” במסדר הבונים החפשים יוּשר גם לו; עוד מעט קט ויגיע גם הוא לל"ב. יהודי יעלה באשר יחפוץ, ואפילו “לל”ו". הבחור הזה “שוה” כיום הזה כבר מאתים אלף דולר, ועוד ידו נטויה. אבל הבל הבלים. כיסופי־הנשמה מענים. אין מנוחה. יהודי אינו יכול להשתחרר מה"ניצוץ". הנה המורה הזאת, בלי מחמאות – צעירה, יפה, אינטלקטואלית, “גויה” ממש, ופתאום שבה למקור־המחצבת, ציונית נלהבת, מקדישה את שעות המנוחה לשיעורי ערב בשביל מהגרים; שיטה חדשה בהוראה לגדולים המציאה. “מוץ נדף ממדושת־הגורן”! הנמשל אינו דומה אמנם למשל. “הליידי הצעירה” אינה מוץ נדף, ואמריקה אינה עוד בשבילנו “מדושת־הגורן”; סתם מימרה; חביבה “גרסא דינקותא”…

בבית־ועד הקהלה נתכנסו לפגישה “חולמי שבות־ציון”. רחבות באולמים והידור. קבלת־פנים לפי נימוסי־המקום: תוארי־הפלגה וסופרלטיבים. על כרחך מכים אותך על ראשך, וכופים אותך ל"גדל". מה קטן מ"גדול", ומה חלש מ"אדיר". “בינונים” בין באי־מועד פסו, תמו. מה כוח בן־תמותה רגיל בין האיתנים האלה. יושב הראש יפזר תהילות לאורח, וכל יצורי רועדים פן אשאל בלחש לשמי. אנקדוטה ידועה. יושב־הראש מכריז בקולי־קולות על ה"ארי" שעלה, הגדול והשגיב, ואגב־התלהבות יגחן לאורח “המיוּבל” ושואל בלחש: מה שם אדוני? כמקרה הזה לא קרני. הכל עובר כשורה. משתוקקים לשמוע מפי יהודי ארץ־ישראלי את צליל הדיבור העברי החי. ואפילו אלה ש"אינם מבינים בלשון". מ"אכספרט" כה גדול, בשפת־האם הפשוטה או באנגלית, דברי אמת על ההוה ועל העתידות, בלי כחל ושרק – בלי “בלוף” בלע"ז. מספרים מחכימים, “לשוחח ביזנס”; בלי “פיטום־הקטורת” על תכלת השמים, שמלעיטים אותם בה עד לשובע. השמים, שמים לד' והארץ דרושה לבני־אדם, – לקרובים מתפוצות־גולה שיראו חיים עליה בעבודתם. כי פה ננעלו השערים, ואם “אמריקה־גנב” תקעה מחשבה זו במוחה, לא במהרה יפתחו.

חסל סדר קבלת־הפנים כהלכתו. ה"אפיקומן" סודר במסבה צרה בקפטריה. מאכל ומשקה קל: רותח וקפוא. חומר, חומר בלי שמץ רוח; אפילו עתון התולי בל־ימצא בבית קפה אמריקני. חליפות ישתזרו החוטים בין אמריקה האדירה וארץ ישראל הקטנה. אורות החשמל כבים לפתע־פתאום. המכונה המרכזית נתקלקלה. עלטה עוטפת את כל הרחוב. האומנם גם באמריקה יקרו מקרים כאלה. נרות מובאים לכל שלחן. לפי השיחה ולפי האור נמצאים אנו כלנו בארץ ישראל שלפני תקופת־החשמל. חצות הלילה. עם עלות־השחר צריך לצאת לדרך. המלון אינו ג"כ משום־מה מאה אחוז אמריקני. פיתוחי־אבק כמו באולם הסינט. החשכה הליטה את כל העיר, ורק אורות האוטומובילים בוקעים אותה; זועפים ובצפירות־שברים ממושכות יפגשו. דרך צלחה. למען־השם בל לשכוח את מושבת “סינגל־טקס” בפרהוף: מעין אדמת הקרן הקיימת; ולא לדלג על הקומונה הגדולה בלואיזנה: זכר לקבוצותינו. כל הכבוד והערצה לארץ־ישראל; אולם חדש אין גם תחת שמשה מה שאין באמריקה…

*

הנני עכשיו בטקסס. בשבועות האחרונים הנני נמצא במקומות דומים לא"י; אין חורף, והכל ירק. אין אמנם עונת־הצמיחה כמו אצלנו; הכל גדל בקיץ; אבל יש למצא גם צמחים בחורף; תפוח הזהב גדל וגם ירקות בגנים מתקיימים, אם הכפור אינו בא.

כל הנוף מזכיר לי את א"י, כאשר אני עוצם את עיני; אבל כאשר פתוחות הן לרוחה אני רואה את המרחב הגדול והעושר העצום אשר בארץ הזאת, והדלות אשר אצלנו. מרחקים מרחקים אני עובר ומישור רב במרחק לפני – שדות צמר־גפן, שדות תירס. ימים אני עובר, אותו הנוף ואותו המרחק. יערות־עד, יערות אשר הכורת עלה עליהם וידלל אותם קצת, יערות אשר רק עכשיו צצו מהגזעים הקדמונים שנשארו לפלטה מהכורת. בתים בודדים לכל אורך המסילה; בתים בודדים לכל אורך הדרכים הרגילות. כבישים יפים, ודרכים פשוטות ורעות כמו דרכי א"י; באוטומובילים אני עובר, וכל טלטלה שאני מטלטל מזכירה לי את א"י.

הבתים הבודדים הם בתי המתישבים, של הלבנים או השחורים; בתי־עוני, קטנים ונמוכים; בחיק היער הם עומדים וגם בחיק אגמי־מים; בתי חלוצים היוצרים מקומות חדשים וכובשים את הטבע לא מתוך אידיאליות, אלא מתוך דחק, או מתוך שאיפה להתעשר, אבל כובשים; בעוד עשר שנים בודאי יעמדו במקום הבתים האלה בתים הדורים, כמו שעמדו במקומות אחרים על מקום הבתים הנהדרים בתי דלים כאלה.

בקרתי מושבה, שאדמתה אינה קנין הפרט אלא שיכת למושבה – נסיון להלאמת הקרקע. אשה זקנה נהדרת־פנים היא שם הפרזידנט. ימים אחדים בליתי במושבה זו, ארוכות וקצרות שוחחתי עם האנשים אשר שם ועם ה"נשיאה" של המושבה; בקרתי בי"ס המושבה, שיש לו שיטה מיוחדה. – הוא יקרא בי"ס אורגני שאשה אחת יסדה אותו; התלמידים חפשים בבי"ס זה לנפשם; אין רצון המורה שולט בהם, אלא כל אחד עובד בעצמו את עבודתו, והמורה עוזר לכל אחד ואחד באופן אינדיבידואלי. כתות קטנות עובדות יחד עבודה עצמית, והמורה בא ועוזר בשעת הצורך; אין קתדראות, אין ספסלים עומדים כשורות אנשי־צבא; במעגל יושבים, על ספסלים קטנים או ליד שולחן, ולכל מורה יש רק קבוצה קטנה של תלמידים. לכבודנו נתאספו כל התלמידים באולם ושרו שירים. האחד – שיר מקומי על המקום, מקום יפה מאד, והשני – שיר על הלאמת הקרקע; בן־לויתי נאם לפני התלמידים אנגלית בשמי, ואח"כ חפצו שאדבר איזו דברים עברית – עברית הביבליה! במטבח אכלתי עם הילדים. הילדים עוזרים לבשל ולנקות את הכלים כמו הילדות; מדוע לא? – אומרת לי הנשיאה – הילדים יכולים ללמוד הרבה מעבודת הילדות, כמו שהילדות לומדות אומניות הילדים. מורה אחת צעירה הובילה אותנו באוטומוביל שלה להראות את הכפרים; היא נהגה את האוטומוביל דרך כל מכשולים וחתחתים מבעד לשיחי עצים, ודרך ארחות עקלקלות ביערים; הרפש התיז מבין לאפנים וכסה את פנינו ואת בגדינו, אבל היא נהגה אותנו היטב, לאור היום המעורפל ובאפלולית הערב היא אמרה לנו: עכשיו הפקידו את רוחכם בידי, בצאתנו לדרך.

מושבה שניה ראינו – חבורת התישבות! הכל הזכירני את החבורות שלנו; בתאר הבנינים (הם רק גדולים במדות, אבל דומים לשלנו), במאכלים שאכלתי; תפוחים מתוקים, ותפוחים רגילים, פולים ושני מיני מרק של קמח, ועוגות קמח, ובמקום סוּכר – נופת של חצב הנעשה במקום, ועל מטה קשה ישנתי; והגשם דלף והזכירני יום גשם אצלנו בקורו וברפשו. היום התנקמנו ושמנו 4 כפות סוכר בקפה בעד הימים שלא ראינו סוכר, הארכתי בשינה בעד הלילה שישנתי במטה קשה.

משפחה יהודית מצאתי במקום הזה: סוציאלית; האשה, שערותיה הלבינו כשהיא צעירה; הילדים מתגעגעים לשיקגו מקום שגרו, מפני ששם יש אוכל טוב, חלב ודברים מתוקים. האב לא היה בבית – נסע. האם מספרת שהיא היתה מתבוללת, אבל אין נחת בחברת “הגויים” אפילו כשהם סוציאליסטים. על כל מקרה של חיכוך – הכנוי יהודי יכל לבא בדבור או ברמיזה…

עכשיו אני בעיר יפה – העיר היותר גדולה במדינת טקסס. עברתי את הרובע החדש של “תל־אביב” שלהם; כמה יפים הבתים וכמה יפים הגנים. וכמה חסר טעם בשלנו. ראשי ציוני המקום באו לבקרני, ואשת הנשיא הובילה אותנו באוטומוביל (הוא אינו יודע את החכמה הזאת). בניו־אורלאנס ראיתי עוד רובע כזה יותר יפה. שם יש רבע צרפתי והיספני – רבע אריסטוקרטי, והתושבים הכניסו מסגנון האירופי העתיק והמחדש ושמו עליו מחן המקום.

הנני עכשיו תמיד “בדרך”, ואין השעה מספיקה אפילו לעכל את הרשמים, בערבוביה הם באים והאחד מאפיל על השני; מנוחה ידועה דרושה בכדי לסדרם. אין הנסיעה ברכבת דומה לנסיעה באניה. כשהים שקט, באה המנוחה גם לתוכך, ומצב הרוח הוא מיוחד ויש אפשרות למסר הכל.

מניו־יורק עד המקום שאני נמצא עכשיו היה הרבה למסור, אולם אין השראת הרוח. אני תמיד בבהלה; אחרי יום של נסיעות ושל שיחות – באה העיפות. לכל היותר הנני עוד מסוגל לבקר את הראינוע ולראות את כל הרומנים המשונים ואת העולם שכלו צדק ויושר על הבד. תמיד בטוח אני כי הכל יגמר בכי־טוב, אחרי כל הנפתולים הרבים, והפורעניות המתרחשות והשואות המתחוללות, תזרח שמש צדקה, והצדיק יבא על שכרו והרשע ישלם כרשעתו, כי תמיד עין ההשגחה העליונה צופה. אתמול, לדוגמה, נשאה בת 40 לתיר למרות שלכתחילה התאהב בבת אחיה הצעירה והיפה, והכל לשלם לה בעד מעשיה שהסתלקה מחתנה הראשון לחנך את הצעירה היפה הזאת שנתיתמה בהיותה קטנה.

פה במקום שהנני נמצא – “קרית־ספר” ממש; זוהי עירה שכלה בתי־מדרשות; בית־ספר חקלאי גבוה, בי"ס של המדינה לרופאי־בהמות, לאינג’ינרים, תחנת נסיון, קתדרה נודדת; אין אנשים מהחוץ גרים פה, מלבד הפרופיסורים והתלמידים. כ־2000 תלמיד ישנם פה. אתמול ערב־חג עזבו כמספר הזה את “הקריה”.

התלמידים יש להם מטבח מיוחד ובית־אכל; יש מקום באולם ל־2500 איש; בחדר הריקוד ל־350 זוגות; אחת בשנה יש ריקוד כללי, וכל אחד מביא את ה"שלהבת" שלו. בחדר הקירור – כל הכתלים תלויים עליהם חזירים ותרנגולות שחוטים; את הלחם מבצעים במכונה אלקטרית וגם את הביצים משברים במכונה אלקטרית. נקיון הכלים כמובן באלקטריה; הבישול כמובן במכונות. הדבר האחד שאינו בכח האלקטרי זוהי האכילה.

סדר צבאי בבי"ס זה. כל התלמידים לבושים בגדי צבא; יש מחלקה מיוחדת לאופיצרים; בערב לפני הארוחה מסתדרים כלם – כאלפים איש בשורות לפי סדר צבאי. אופיצרים מקבלים את הרפורט. הדגל האמריקני עם כל כוכביו הרבים מתרומם על מגדל של גג ביה"ס, והתלמידים מחלקים כבוד צבאי לדגל. כל יום אותה הצרמוניה, אח"כ תוקעים בחצוצרה, והתנועה מתחילה.

הקולג' החקלאי במדינה זו אינו משולב באוניברסיטה של המדינה. כנהוג באמריקה, הוא רשות אוטונומית. הפרזידנט של המוסד הסביר לי, כי אינם חפצים להמצא ב"קו האש" של האדבוקטים השולטים על מנגנון האוניברסיטה וידם אינה פתוחה לחקלאות. הוא הכין בשבילי סקירה מיוחדת על מסגרת הקולג' וקוי־כיוונו. הפרופ. טובנהויז, ראש המדור לפתלוגיה הוא מארחי. הוא והגברת ילידי צפת, ומקובלים על חקלאי המדינה הגדולה בשטחה מכל מדינות ארצות־הברית.

לא רחוק מביה"ס מהלך 20 רגע בטרם אלקטרי, ישנה עירה קטנה. אני גר בהוטל בעירה זו, ובא ב־9 בבקר הנה.

יש כאן חימאי אחד ל. “שבוי בין הגויים”; רוצה ללכת לא"י, ילדה יפה בת 4 ופטפטנית גדולה, חוקרת ודורשת ע"ד א"י וקוראה עברית. בעירה כ־10 משפחות יהודיות, מוצאן מסובלקי, מאוקריינה וכדומה. יש להם “טמפל” קטן בלי רבי; בליל שבת היינו מוזמנים לשם.

מתפללים בלי כובע. הזקן שבמשפחה יודע עוד “עברי”, ומקריא עברית והצעיר מקריא אנגלית. בס"ה היו בשעת התפלה שתי משפחות: זקנים וצעירים, הנשארים מתעצלים לבא. ביה"כנ הוא יפה – אם כי קטן הוא. עזרת נשים אין. כלם מתפללים יחד. בעירות הקטנות היהודים לגמרי מטושטשים.

הנני פה כשבוע. אני מבקר את המוסדים השונים וכלם מקבלים אותי בחבה יתרה; בעתונים המקומיים כתבו על האורחים החשובים, וכמובן לא בלי סרוסים שונים; אבל ה"סרוסים" אינם מעלים ואינם מורידים; הקו המציין – זוהי החברה של הכנסת אורחים.

אתמול חגגו כאן מנין היהודים את חג החנוכה. הד"ר טובנהויז ומשפחתו “מחזיקים” את הנשמה היהודית בקהלה הקטנה; הביא אתו חנוכיה קטנה והילדים הדליקו את הנרות, והוא בעצמו בלבל את היוצרות וברך: שהחינו וקיימנו להדליק נר חנוכה.

היו נאומים והייתי מוכרח גם אני לספר מא"י, ובגלידה סימו את החגיגה.

קומץ יהודים בסביבה זרה – נס חנוכה.

היום נסעתי לראות את חות הנסיון. הפרופ. לגדול בהמות הלך אתי. כלם הם פה נהגים טובים ואנשי מעשה; אתמול שקע האוטומוביל שלנו בבצה. ובא פרופ' אחר בשלו והוציאנו. בכלל כלם מתנהגים בחבה יתרה, מבארים הכל ומוכנים לעזר בכל אשר הם יכלים. אני מאסף הרבה חומר, ותמונות וציורים חמרים, חמרים.

עכשיו נתרוקן פה הישוב: היום עברתי את בית המטוה של צמר־הגפן. כל המכונות שבתו. עברתי במחלבה – רק מעטים נשארו, בכל – יד רחבה ויכולת מעשית גדולה ועבודה מדעית מכוונה למעשים. יש יכלת לבעלי כשרונות לפתח כשרונותיהם – כר נרחב.

הבלוף – זהו בהרבה דברים מוגזם. אמריקה המדעית אינה זו של הפוליטיקנים וגם לא זו של אלה השליחים הבאים.

 

“כורי־הזהב”    🔗

על משואות תלי זהב עמדתי. המקומות שעברתי היו כלם מרכזים, שמשכו בכחם אלפים ורבבות למכרות־הזהב. מעטים עלו על, והרבה נופצו על סלעי־המגור שפתי זהב היו דבוקים בהם. תולדות קליפורניה בכלל, – חוט זהב עובר בכל דפיהן; אדמת קליפורניה משכה לא בכוח תנובת אדמתה אלא בזהב שהכילה פה ושמה.

מרי־נפש שלא הצליחו באדמת מולדתם נהרו הנה; פליטים שמולדתם הקיאה אותם באו לעשות עושר; כלם היו חלוצים שעזבו מקומות מסודרים והיו תלויים פה במקרה; במקומות־שממה, בודדים בין הרים שרגל איש לא דרכה עליהם תקעו שם אהלים; חפשים מסידרי החברה וחוקיה סידרו להם כורי הזהב סדרים שלהם וארחות־חיים שלהם.

כל מחוז אורוויל היה מחוז כורים; עדיין המחוז הזה לא הגיע במדרגת התפתחותו ליתר המחוזים בקליפורניה; עקבות התקופה הזאת, “תור הזהב”, עדיין לא נעלמו. אולם מעינות הזהב נעקרו, וכורי־הזהב יוצאים מתוך המכרות על פני האדמה לאחוז באת ובמחרשה; את ומחרשה – משמעם עכשיו טרקטור ודיסקוס.

ליד אורוויל, העירה הראשית של המחוז, נמצאו מכרות־הזהב; זו היתה עירה של כורים; עכשו היא נעשית למרכז־החקלאות במחוז זה.

תילי־תלים של אבני חצץ מכל המינים, בנות תקופות גיאולוגיות שונות ובנות שכבות שונות, ערב־רב של צורות אבנים שונות, חלקות ולטושות, דקות וחדות, כאילו עברו על האבנים ונעשו בידי איש, ולא מתחת מכבש הטבע הענקי; מגוונות בצורתן ומגוונות בצבעיהן – תלי התלים האלה העוטרים כחומה את העירה הם הפסולת והסיגים שנערמו כשהזהב צורף בכור־ההיתוך.

על הרי הסיגים האלה עליתי; לרגלי ההרים האלה השתטחו כרי־דשא: הפרג־הקליפורני הזהיב בכתם צבעיו. והתורמוס הבר בצבץ מעל מצע הזהב באשכלותיו הכחולים; ויש אשר צמחים בודדים העפילו על הרי החצץ האלה והציצו מבין הצרורות איזה ציץ בודד, והדשיאו טפח דשא. אולם מדבר היה כל השטח הזה, ערום וחשוף; והשמש בקרניה האירה את השממה הזאת והבליטה יותר את עירומה, את הבליטות הפראיות, את השכבות שנערמו ללא סדר וללא תכלית; כאילו האדמה הקיאה את כל החומר הזה מבטנה; וכאילו יד האדם נכנסה שמה לפני ולפנים ובחשה, ובחשה שמה בכף־קלע מיוחדת והעלתה הכל למעלה.

צמח לא יעלה על תלי השממה האלה; איי־שממה בתוך גני־החמד המתחילים להשתרע בסביבה זו, בתוך עצי זית ותפוחי־זהב הצצים מהאדמה שיד הכורה לא חטט בה; במרחק מילין, פרסאות תשתטחנה קבוצות איי־השממה האלה; עמקים ובקעות קטנים, צרים ורחבים סגורים בין ההרים האלה; מים ימלאו את הבקעות הצרות; אוהל רחב, שבו צוּרף הזהב, צף על פני המים האלה ומגדל שמעלית מחוברת לו צמוד אל האוהל; שממה תכה את האוהל הזה; הדלתות פתוחות, השמשות מנופצות, המגדל כפוף, לוחות הקירות מרוסקים וסדוקים, המעלית שטוחה וקצה ממנה טבול במים; אזל הזהב, נאספו האנשים, נעזב לבדו המקום; אוצרות הזהב מוגבלים, אולם אוצרות הכלכלה של האדמה בלתי מוגבלים הם.

*

שלשה הם הבנינים החדשים המתנשאים משלש רוחות מול תלי השממה; צורת־ארעי להם; פחים או לוחות וקרשים בנויים הם; אבל כל אחד לפי דרכו מסמל את הקבע; ממרחקים מבשרות המעליות המתמרות את תקופת ההתישבות החדשה שהתחילה והעתידה לשלט; כמגדלי־עוז הן נשקפות, נשאות ורוממות על “ההלך” המט לנפל, הצף עדין כשריד אחרון מתפארת־קדומים על פני מקוה־המים הסגור בבקעה הצרה בינות לתלי השממה.

טחנת־אבנים זהו הבנין האחד; מתוך ענני אבק הוא נשקף; עפרות־הזהב היו דבקים לפנים לאלה האבנים; זהרן הועם עכשו, אבל תוכן קים ועומד; מסלות־ברזל מקיפות כחגורה את תלי־השממה; רכבות קטנות רצות עליהם ושבות טעונות משא; באופן אוטומטי מריקות הן את טובן; באופן אוטומטי נפרדות האבנים המובאות לפי סוגן ולפי מדרגת גדלן, נופלות פנימה בין טחנות הפלדה, נטחנות לקמח דק ונגרסות לחצץ, נישאות שוב למעלה משתפכות החוצה ונערמות לגבעות. גבעות “הקמח” תלכנה לתעשית מלט, והחצץ כתערובת עם חמרי המלט; ושניהם כאחד הם חמרי־הבנין לסילול דרכים. דרכים סלולות איתן, לבטח יסע עליהן העובר, וללא תנודה וללא העלאת אבק יחליקו עליהן אוטומובילים למאות ולאלפים; בראש כל ישוב חדש ולפניו תכבשנה, או תכופות אחריו וסמוכות לו תבאנה, – כך הן דרכי קליפורניה המפארות.

שני הבנינים האחרים הם בתי־כיבוש לזיתים ובתי־בד, – טחנות יקראו גם הם: טחנות לשמן. פסי ברזל יחברו גם אותם למרכז־התוצרת ולמרכזי־התצרכת. האחד נבנה בידי אשת־חיל בכוחה ובעזרת עצמה; בפרוטות התחילה, ועכשו שויו רבבות דולרים; המספרים היבשים הם תמיד המתנים בארץ זאת מעללי־איש ושירת חייו; כל ספרת אפס נוספת, – אבן־חן בכתר חייו. ובראש כל יצירה – תמיד מפעל חי שפעולותיו ניתנות להתבטא באותם המספרים היבשים; מי שרוצה בהשארת־הנפש יקים ויכונן מפעלים כאלה. ואשת־חיל זאת שמה וזכרה נישאים פה בכל פה ועל כל לשון.

בעלי־הכרמים הם שבנו את בית־הכיבוש השני – עם התחלת הנטיעה מכניס כל כורה מאה דולר על כל אקר זיתים; בית־הכיבוש ובית־הבד מצפה לפירות, ולא להיפך. מאתים אלף דולר השקיעו לפני המלחמה בבנין זה; מחזור־הכסף השנתי יעלה כשלש מאות אלף דולר; בשנת 1914 שלמו בעד כל טון זיתים 90 דולר; בשנת 1919 שלמו 130 דולר; מדת הקיבול של בית־כבוש זה היא 1500 טון לעונת העבודה בשנה; בעונה האחרונה היה האסיף 600 טון משש מאות אקר; העצים עדיין צעירים, והיבול הבינוני כעת הנהו רק טון לאקר; בדרך כלל מקובל יבול ממוצע 5 טון לאקר, כשהעצים מגיעים למלוא הכנסתם.

זני הזיתים רובם הם זיתי המסיון. כל הישוב הקליפורני כרוך בדברי ימי המסיון בקליפורניה. המסיון זהו פרק בפני עצמו. הוא בא להרביץ תורת אל בין ההודים, הרביצה כדרכו לא במקל־נועם, אלא כפה הר כגיגית, אבל הכניס הרבה מדרך־הארץ מעולם הישן: סגנון בבנין ושיטות בחקלאות. זיתי המסיון מקורם מספרד, שקבלו פה מחן המקום ברבות הימים, זיתים טובים מאד לשימורים. המובחרים והשלמים הולכים לשימורים, הנגועים קצת – לתעשית שמן אלפים גלונים שמן מוצאים מבית־הבד הזה. השיטות המעולות שבאיטליה וצרפת בעשית־שמן העברו הנה, והטכניקה המקומית הוסיפה עליהן שכלול על שכלול. בתכלית הנקיון, בסייגי־סייגים סניטריים משוּמר השמן; 1100 גיגיות מלט גדולות מוכנות ועומדות לתכלית זו, על כנים גבהים מסודרים המסננים, שורות שורות, ושמן זך ומזוקק כבדולח מטפטף טפות טפות; אין במכונות דבר מיוחד מהמקום, אבל המדות מדות המקום, וטבע הארץ וטבע האנשים מחייב בכל את המרחב גם את הנקיון המחלט. אין דומה לשמן הזה בכל העולם, אין הפרובנס יכל להשוות לו; ראשון במעלה בכל העולם – זהו בכלל פתגם שגור בפי אמריקני בנוגע לכל דבר היוצא מתחת ידו.

עונת־העבודה בבתי הכיבוש במקום זה היא מנובמבר עד פברואר. כעת עסוקים מקצת בבדק הבית והמכונות, מקצת בשימור ירקות העונה וממשיכים זקוק השמן. בעונת העבודה עסוקים כ־80 עובדים, בתוכם 45 נשים. כנהוג בכל מקום בארץ הזאת, גם כאן “הגבירות בראש וראשונה”. במדור עליון מסודר אולם מיוחד, רחב ונאה ויפה; כתליו סגורים עליו בפני השאון והתנועה אשר מסביבו; הכל פנימה מסודר למנוחה, לשנת־צהרים חטופה, לסעודה קלה, לשיחות־חולין; בטוב־טעם מסודרים הרהיטים, והתמונות אשר על הקירות משרות שלוה, והספות הקלועות והכסאות הרחבים מזמינים להשתטח. “הכניסה רק לגבירות” והגברים, הגברים המסכנים? – אמר לי מורה־דרכי – יכלים לעזר לעצמם.

ובמשרד תמונות גדולות תלויות על הקירות, המתנות למבקרים תולדות המוסד, מעבירות לעין הרואה את קורות ימי פירות השימורים ופכי־השמן מיום צצם מעל פני האדמה לאור העולם עד יום האספם בחביות אפלות ובקופסאות אטומות. והזית עצמו, כל פרשת־גדולתו ותפארתו בכל כדור הארץ – כתלי הבית מספרים עליו בציורי ששר ובציורי צילום. ומורה־דרכי מראה לי בחביבות יתרה ובתשומת־לב מיוחדת על תמונה תלויה במרכז; האם לא אכירנה? הלא זהו הר־הזיתים בזיתיו הקדומים, ירושלים בראש – בקודש ובחול.

*

עד לפני עשר שנים המודעות שיצאו ממרכז המחוז הזה הכריזו על זהב; כל מחוז ומחוז רוצה למשוך מתנחלים; כל אחד מוכיח כי אין בכל כדור הארץ יופי וחן, כיפי המקום הזה וחנו, אין עושר וטוב טמון כבמקום הזה; כל מחוז הוא מחוז־סגולה, מעין “מחוז־בחירה”, כל אחד ושיריו; כטוב לב המכריזים ובשעת עלית־נשמה מתחילים הם גם לחרוז חרוזים; אלא שעלית־נשמה באה עם עלית־שערים על סחורה ידועה, תמיד בחול ולא בקודש, והסחורה העוברת לפני עשר שנים היתה זהב, והסחורה העוברת עכשו – זיתים, שקדים, אספסת, בתי־בד ובתי־כיבוש של פירות.

“הטשמבר אף קומרס” היא המראה לכל העובר את כל אוצרות מחוזה וחילו; כל “טשמבר” מכילה תערוכה מפרי המקום והארץ; התערוכה מסודרת יפה, בטעם ובאפקט; האמריקנים פתחו את המודעה לאמנות בשירה ובציור, ומיטב כחותיהם שקוע במודעות; כתיבת מודעה נעשתה למדע ולאמנות יחד, וכתבי מודעות הם במעלה ראשונה בסולם החברה.

בחלון הראוה של “הטשמבר אוף קומרס” באורוויל תמצא את תבואות־האדמה מהמובחר שבמובחר, ולא זהב. רק במלון העיר יש תיבה קטנה המכילה מהמחצבים; ומתחת לאבן קטנה, אבן ככל האבנים במראה, יש פתקה קטנה: “מי שימצא אבן כזאת, יקבל 500 דולר”. האבן הזאת היא סימן, כנראה, למכרות חדשות; 2500 דולר בעד אקר אדמה זהו המחיר בעד עפרות־זהב; אקר עפרות־זהב כאלה יוכל להכניס חמשת אלפים דולר. אולם אקר אדמה הנופל בידי הכורים אבוד לעד לפרי־האדמה; שממה תהיה בכל השטחים המזכירים את תור הזהב; שממה לעד; לעולם לא יעלה עליו טרקטור ולא ידשא דשא. אולם אקר אדמת מטעים מבטיח נכסי צאן ברזל, ופירותיו לעד קיימים.

אין חשבון אפוא לחפש זהב במעמקי האדמה, אם אפשר להוציאהו מעל פניה; יש מקומות שבאים לחוקק חוקים ולסוג סייגים נגד נסיונות כאלה: עדיין עובדים במקומות שונים, עדיין מנסים לעשות סכרים בנהרות, שזרמם סוחף צרורות זהב מבטן ההרים וגורפם אל האוקינוס; עדיין יש מקומות המכילים כורים, וכורי־ההיתוך עובדים; אולם הועם הזהב פה, ותור הזהב מגיע לקצו, והחלוץ מבקש לו נחלת־שדה או כרם וכורי־הזהב נהפכים לאכרים.

בכל החבל הזה והגלילים הסמוכים קודחת עבודת ההתישבות; אין הארץ הזאת אוהבת את הנסיונות הפעוטים והמעשים הקטנים; הגודל והמרחב – אלה הם הקוים המציינים את בניה; רוח החלוץ שולטת בכל, ומדותיו הם המדות המקובלות; ובאשר תאחז יד החלוץ תעשה גדולות, אבדות גדולות או הצלחות גדולות, אבל הכל גדול.

מים – הם, הם ראשית הכל; במים מתחילים; על פני המים מרחפת רוח היוצר, ואותם הוא מנסה לכבוש; סכרים גדולים נבנים ליד מעברות הרים צרות; הנהר שוטף מבין רוכסי ההרים, מבין בקעות סגורות ומפזר את מימיו בדרך הילוכו ושופכם הימה; סייגים מעמידים לו, תוחמים את דרכו, קובעים לו את בית־גנזיו, והמים נאצרים ושמורים בבקעות רחבות לימות־החמה; הסכרים הם בנינים ענקיים; ענקיים ממש ולא כמו שרגילים אנו להשתמש בא"י במושג זה על כל דבר פעוט; ותעלות רחבות בנויות מלט, תעלות עקריות, שרחבן יותר ממטר נמשכות מהברכה הגדולה לשדות להשקותן; נעשה הסכר, נעשו התעלות, נחלקו המים, – ההתישבות מתחילה.

במורד ההרים נמצא חבל זה; יש גם מישור רחב־ידים, אולם “משק המדרון” הוא המציין חבל זה; במורד זה נמצאים הפרדסים וכרמי הזיתים.

כמות הגשמים בחבל זה היא 30 אינש, והאדמה טעונה השקאה; בכוח עצמם, בלי משאבות, יורדים המים מאפיקי ההרים ומוּבלים הם לתעודתם דרך מערות, תעלות או צנורות, וההשקאה נעשית בקונטוּרות, באשר הפרדסים והכרמים נמצאים בשיפוע.

האדמה עצמה דומה בצבעה ובמבנה לאדמת הרי־ירושלים, ואינה עמוקה ואינה דשנה ע"פ טבע בריתה; בלי זבלים לא תענה לעובדה; זבל ירוק בצורת קטניות או גללי כבשים הם “לחם־חוקה” כמעט שנה שנה; שנים עשר טון גללים לאקר תפוחי זהב וששה לאקר זיתים – אלו הם מנות־ההזנה המקובלות במקום זה, וכל טון עלה בשנה האחרונה בשנים עשר דולר. ברכת החבל הזה היא בעיקר בטבע האויר. הסביבה מוּגנה מפני רוחות קרים; גובה המקום מעל פני קרקע העמק מסגל את הסביבה לגידולים חצי־טרופיים; ותפוחי־הזהב ואפרסקין יקדימו להתבכר פה על בני־מינם אשר בדרום הארץ ובסביבות לוס־אנג’לס, – מרכז תפוחי־הזהב ופאר קליפורניה.

כל חבל המטעים משתרע לרגלי רוכסי ההרים מזרחה מעמק סקראמנטו המהוּלל. עוד לפני עשר שנים היתה כל הסביבה חשופה מעצים; עכשו יזהיב ממרחקים תפוח זהב, ינץ השקד ויכסיף הזית. ועל הזית גאות המקום. בתבוּאות הזית, בשמנו ובשימוריו העולים על השולחן, ילך שם אורוויל לפניה מרכז עשית־השמן והשימורים יקרא לה בעמק סאקראמנטו. עורך העתון המקומי שוחח אתי ארוכות על הזית, ובחיבה יתרה; ורק קצרות על שאר פירות. ובחדשות היום: ממרחקים, ממולדת־הזית, מעיר־הקודש, באו אורחים חשובים ללמוד גידול הזית פה; העתונים המקומיים החביבים, – בכל עירה שמספר יושביה אינו מגיע אפילו לאלף יש כבר עתון מקומי או שנים, והעתון תמיד קודם לישוב; בראשית – העתון, שהוא שותף ליוצרי ישוב חדש ומחולליו.

הפרמר בחבל הזה עובד, עובד בעצם ידיו. באשר אעבר אפגש אותו יושב על הטרקטור ונוהג בו בין שורות העצים, ומהפך את עשבי הבר במחרשת־הדסקוס. הפעם אני נפגש תמיד בפורדסון; אינו נוח ביותר, באשר רגיל להפך את רוכבו, אולם יעלה בערך בזול, ב־800 דולר, אם לא יטעני זכרוני; ומה שנוגע ל"תהפוכותיו" הנה הפרמר זומם מזימות ומכביד עליו משא על משא, כדי שישאר מחובר לקרקע; גם כנפים מיוחדות יצמיד לו לחודי קצותיו, בכדי שיעבור בשלום תחת ענפי העצים הסרוחים ולא יפגע בהם. הפרמר פה אינו פרמר מלידה; הרבה לא באו אפילו מכפר; אולם אמריקני נולד ע"פ רוב בכשרון־עבודה בלתי רגיל, בכשרון־הסתגלות לכל מין עבודה ובחוש־מכונה; והכל עובדים. פה מצאתי את הפרזידנט של ההסתדרות החקלאית בגליל הזה ליד הטרקטור בחלוּק העבודה וחורש; במקום אחר בר־אבהן ידוע־שם בין־לאומי, ובעצמו אינג’ינר, עושה תעלות, במכונה כמובן ולא במעדר. כשהחילותי ביני ובין עצמי לעשות השוואות, אדמו פני מבושה; אולם גם הסנגוריה לא אחרה לבא. הנה התנאים המיוחדים: בית הפרמר הנמצא בלב הפרדס, הבטחון, – הכל פתוח ללא גדר וללא שמירה מיוחדה, ואין עובר־דרך מעז לנגוע בעצים המסורבלים פרות; ועל כלם המרחב והמכונה המונעים את העובד מלכוף כאגמון את ראשו, או גם לזחול על ארבע, והמצעידים ע"פ טבעם את העובד בצעדי און, בטוחים ומהירים.

*

מהלך שעה קלה מעבר לתחומי “עפרות הזהב” ישוב צעיר: רך בשנים ואב בהרפתקאות; דרך גלגולים רבים עבר עד אשר נקבעה לו צורה. אולי רק אחוז למאה מהמתנחלים הראשונים נשאר מחובר לקרקע זו; נפלו וקמו, קמו ונפלו. ככה היא דרכה של הארץ הזאת.

איש פרטי רב־פעלים ורב־מזימות התחיל בבנין הישוב הזה. בידים ריקות בא לפני עשרים שנה; הוא רכש לו שטח של 4000 אקר אדמת חטה זבורית במחיר 25 דולר בעד אקר והכניס מזומנים, שגם אותם קבל בהלואה, רק דולר לאקר, ומיד התחיל להכריז במודעות על “ארץ־הבחירה” שנפלה בחלקו ולמשוך מתנחלים מרחוק, אנשים מכל הסוגים, רופאים, עורכי־דין, ובעלי אמנויות חפשיות אחרות, סוחרים עייפים המבקשים להם מנוחה בחיק הטבע; אנשים מכל ארצות הברית, ביחוד מהמזרח הקר, הצמאים לשמש בהירה ולאקלים רך; ואת האקלים הזה מכר להם אותו האיש, שמש מכר להם, אבל על האקלים לבד לא יחיה האדם, ואחד בא והשני הלך.

מייווד שם המקום הזה ליד קורניק העיירה. בטבור העיירה יתנוססו שני בנינים לתפארת: בית־המלון ו"משרד־ההתנחלות"; שניהם בנויים בסגנון המסיון: מרפסות גדולות מקיפות אותם, שגגותיהן נשענים על עמודים מרובעים, סמוכים האחד לשני. במלון פנימה אולמים מרווחים וחדרים מצויינים, מסודרים לפי הדרישות האחרונות של הזמן; וחדרים מיוחדים נמצאים עם חלונות־ראוה גדולים: אלה מוכנים ועומדים לקראת באי־כח בתי־מסחר גדולים הבאים להציג למכירה את סחורותיהם. במלון שואלים אותי, אם דרוש לי חדר לדוגמאות. אני לובש גאות ודעתי תזוח עלי. הנה כי כן: חכמת־אדם תאיר פניו; סוף־סוף זכיתי להתקבל ע"פ הכרת־פני כאדם־המעלה; “איש־מוכר” הוא מן הראשונים במעלה בסולם־החברה אחרי הפרזידנט, ואם לא למעלה מזה.

שני הבנינים האלה הם אבות־ישוב מכל מקום; והרבה, הרבה אכסניה גורמת להשרות רוח טובה על האורח, ולרכך את לבו ולפתוח את ידו. יחד עם סחורות מובאות היתה מוצגה לתפארת – “שמש המקום” וחנה הרב. עוד היום תתנוססנה על הקיר שתי תמונות כזכר לכרוזים ראשונים המתנים את פלאי המקום. על כל תמונה מצוירה בציורי־ששר קבוצת אנשים; כל קבוצה מכילה חמשה פרצופים: וזו לעומת זו! אחת שהתישבה במקום הזה, ואחת שלא התאחזה. זו שהתאחזה לפי סדר המאורעות: פרצוף עצוב, דואג, שוחק, צוחק צוהל; זו שלא התאחזה לפי הסדר, הכל הפוך: פרצוף שמח, מתעצב, בכיני, בוכה, מתיפח. אלו הן הדרגות העולות ויורדות בשני טפוסי האנשים רבי־הפעלים ורפי־הידים.

במשרד ההתנחלות שוחח אתי מייסד המושב החדש, ושר על האקלים; ואף כשהוא פוסק משיחתו היו מסיחות עיניו החיות והחודרות באש המיוחדה היוקדת בהן; אדמה אתה יכל לשנות, אותה ואת טיבה, אבל לא את טבע־האקלים, ובו משך את הבאים. כחצי מליון דולר הוציא על מודעות, וכחצי מליון עשה לעצמו; אנשי האוניברסיטה משום מה אין דעתם נוחה הימנו, מובן מתוך קנאה, שהמפעל הזה לא נעשה על ידם; ומפעל גדול: בארבעה אלף אקר התחיל ובשלשים ותשעה סיים; ארבעה מליון דולר פדה ממכירת שטחים, 10 אקר כל חלקה ו־50 דולר בעד אקר; 10 אחוזים היה מקבל בתשלום ראשון במזומנים, ושלשים וששה תשלומים חדשיים. ועכשו אדמת החטה הגרועה זרועה אספסת; פורח גידול מקנה, ומצליחים בגידול עופות שבו תופס מקום הגון גידול תרנגולות־הודו. שנים עשר אלף אקר נטועים עצי פרי שונים וארבעת אלפים זיתים. שני בתי־אריזה וכיבוש לזיתים ידועי־שם, אחד מהם הוא של היינץ בעל הזיתים ממין “57”; אלו הן שתי הספרות המהוּללות הנצבות נגד עיניך באשר תלך ובאשר תפנה בקליפורניה המדינה; ממרומי “מרקיעי השחקים” מאירות באורות החשמל, מעל מצעי־הדשא הרך על הרים וגבעות מבהיקות הן בלובן צבען; ומתחתית העמקים חקוקות בסלעי מגור ישחירו; ועל כל פרשת דרכים משוחות באותיות אדירות על לוחות גדולים קורצות שתי הספרות “57” לכל עובר לאמר: אין זיתי שימורים מנופים ומבוררים כמונו, ואין זיתים שישוו וידמו לנו. ככה עושים פה רקלמה!

במקום זה משקים במים שאובים מבורות ובמדה מוגבלת. כשלש מאות דולר על אקר יעלה סידור ההשקאה וחמשה דולר לעונה תעלה השקאת אקר; עומק הבארות מגיע מארבעים עד חמשים מטר, והמים נשאבים מגובה של 8 מטר. ממקור אחד נודע לנו כי כל הישוב הזה היה נוטה לנפל, אך ישועתו באה ממקום אחר. תכנית ההשקאה הגדולה שיצאה לפועל באורלנד, מרחק איזה מלין מפה, החיתה גם את המקום הזה ועודדה את הרוחות. אולם על “הסמוכין” האלה עבר איש־שיחי לגמרי בשתיקה.

על המגדל המתרומם מעל משרד מייסד המושבה עלינו להשקיף על הככר; גני־ירק משתטחים מעבר האחד ומעבר השני תתנשא שלשלת הרים מכוסים שלג; זה לעומת זה: האביב הנצחי מול החורף; הר־געש, למעלה משלשת אלפים מטר גבהו, שאשו לא כבה, יזדקר; ערפל יליט אותו, ועשנו אינו נראה; כבתי־צעצועים ישתטחו בתי העירה; במספרים יבשים ומחכימים התחיל איש שיחתי את השירה. הנה העיירה הפורחת ובתי הפרמרים; למעלה מחמשת אלפים מגיעים אוכלסי המקום, ובתוכם כאלפים וחמש מאות יושבים בעיירה, וגם מהם עסוקים בחקלאות. הנה המוסדות המתנים את ברכת המקום: אחד, אחד; 9 בתי־כנסיות (כתות דתיות יותר מאשר אצלנו), ששה בתי־ספר למתחילים, בי"ס אחד תיכון, שני בתי־מלון מודרניים; ראי־נוע מתוקן, שני בנקים, שני עתונים מקומיים, ואת כל אלה ידיו כוננו. שני הצדדים יצאו בריווח: הוא בחצי מליון, והמתנחלים, ששלמו איזו עשרות דולר בעד אקר, עשו הון: כל אקר שוה למצער שלש מאות דולר, ויש אדמות ששוין מגיע עד אלף דולר לאקר. יש אקלים ויש אקלים. רע יש לו בטוסקדרה ליד סן־פרנציסקו הבונה ערים על שיני סלעים; אדם מיוחד: ישן ביום והוזה בלילות; כל הלילה אצבעותיו מנקשות על מכונת־הכתיבה; הוא מוציא עתון הנפוץ בשני מליון טופסים בדמי חתימה 10 סנט לשנה; על לבות נשים ביחוד הוא מולך. האידיאל שלו: בית לכל אחד, בית איתן בנוי על סלע, אבל קשה גם כסלע שאינו מכניס מאומה. אדם מענין, בעל חלומות ושאר־רוח אבל תכלית אין בכל המעשה הזה; ענין רק לאלה שעשו עושר במקומות אחרים; אולם פה הכל עושים חיל; רופאים, עורכי־דין, סוחרים עייפים נחים, אף רואים חיים טובים מתוך חדות־היצירה ועושים עושר; הם נהרו אמנם מהמזרח בגלל האקלים, אבל יש אקלים ויש אקלים…

*

כמעט בכל מחוז ומחוז במדינת קליפורניה מסודרים הפרמרים ברובם בהסתדרות חקלאית; במספרים מדויקים: 35 מחוזים מ־38 הקיימים. לכל הסתדרות יש בעיר המחוז הראשית משרד חקלאי המתנהל ע"י מומחה שהנהו בא־כח האוניברסיטה; “פארם אדווייזר” יקרא לו; הוא נמצא במגע תמידי עם חבר החוקרים שבמחלקה החקלאית באוניברסיטה, – הקולג' החקלאי המורכב משלש רשויות, הוראה, חקירה והדרכה; החקירות נעשות במעבדות ובתחנות הנסיון: במרכז וסניפיו; והנהו בבחינת הצינור המעביר את מסקנות החקירות המדעיות, אל המשקים; הוא עומד בעצתו לכל חוואי הפונה אליו “בשאלות־חכם”, מסדר חבורות חקלאיות, שדות־נסיון, וביחוד שדות דמונסטרטיביות; החוות מפוּזרות בשטחים רחוקים, בראדיוס של עשרות מילין, ו"הפורד" המהולל, שבו היא דירת הקבע של “היועץ החקלאי, ברוב ימות־השבוע, הוא המקרב את הרחוקים; הטלפון רק מצלצל “במשרד החקלאי”, ו”הפורד" העובר על כל מכשלי דרכים מביא את ה"פארם אדווייזר" לאשר ידרש.

עשרים אחוזים מהפרמרים הנמצאים במחוז צריכים רק להביע את חפצם לסדר להם משרד חקלאי, והמפעל הזה עומד וקים; “הבעה” זאת צריכה להתבטא בתרומת חברים של דולר לשנה; על כל דולר הנכנס לקופה מכניסה הממשלה הפדרטיבית ג"כ דולר. בשנות־המלחמה, כשבאו להגביר את התוצרת החקלאית, קבעו במקום הבסיס: דולר כנגד דולר – ארבעה דולר כנגד דולר. המשרדים האלה הגבירו את התוצרת החקלאית.

כל ארצות־הברית מכוסות רשת משרדים חקלאיים כאלה; וקליפורניה “רבתי־במדינות”, “מלכת הארצות האלה”, הולכת תמיד בראש. רק בשנת 1913 התחילו לכונן את המוסדים האלה. כיום הזה מאורגים שמונים וחמשה אחוזים מהחוות הקימות; כעשרים אלף חבר מונה ההסתדרות. עשרים ושבעה אלף בקורים נעשו ע"י המומחים בשנה אחת; קרוב לחמשת אלפים אספות היו, ולמעלה ממאתים אלף מבקרים בקרו אותן האספות; את המספרים האלה מעגל אני, בדו"ח הכל מסור לכל פרטי הפרטים.

למחלקה החקלאית של המדינה קליפורניה יש ג"כ בא־כח מיוחד בכל מחוז; “אורטיקולטור קומיסיונר” יקראו לו. גם למחלקה זו יש חבר מומחים מיוחד, ותעודתו היא מעין משטרה חקלאית; לפקח על הסגר מפני מחלות חוץ, להוציא לפועל את החוקים בנוגע למלחמה במחלות ופגעים שונים; מעשים גדולים עשתה מחלקה זאת בתקנותיה שתקנה, בספרות שפרסמה ובתחנות מיוחדות שכוננה – תחנות הדגמה – בגידול “טורפים” טבעיים המכלים את מזיקי הצמחים.

לי היו מכתבי המלצה לשני באי־כח הללו מהמוסדות הראשיים; ובהכנסת האורחים המצוינה המקובלה בארץ זאת עזרו לי בעבודתי; הכנסת־אורחים שאינה מתבטאה ברגשנות ובאמרי־חן, אלא במעשים ובהליכה ישירה אל התכלית. בן־בית הייתי ב"פורדים" המהוללים שלהם, ובדרכים סלולות, ו"בתוהו לא דרך", ברחבי־הערבות ובשבילים הצרים מסביב לרוכסי־ההרים, ודרך חולות מדבריות העבירו אותי לתור את ארץ־הפלאים הזאת.

*

באורוויל, מחוז כורי־הזהב, נמצא מעון משרד החקלאי אשר לקונטי ביוט; רך הוא בשנים כחקלאות אשר בגליל זה. רגלי ההרים עוד מצפות למטעי פרדסים וזיתים, והמישור, – ערבה רחבת־ידים מצפה למים ולשדות־אספסת; עבודת סידור רבה מחכה ליד חרוצה; והמשרד החקלאי מנצח על העבודה. עכשו עומדת על הפרק שאלת הכנסת גזעים טהורים: פרות הולשטיין או ג’רגי. ועבודת־העונה: גיזום עצי הפרי והשמדת סנאיות השדה.

בחלון המשרד החקלאי עומדות חביות נטועות עצי־שקד רכים; כל אחד מהם הוא בן גיל מיוחד; כל אחד מגוזם לפי גילו. וזאת היא תורת הגזום מגיל לגיל; משתיל בן שנה עד בן ארבע בהתחילו לעשות פירות ראשונים. אין אוהבים לדבר פה במשפטים מפשטיים; בתמונות חיות מאירות־עינים ידברו.

ועל לוח דבק לקיר: מודעות גדולות: השמידו את סנאיות השדה! מות להן האוכלות יגיע־כפיו של האכר. במספרים מבוּטא ההפסד ובתמונות יופיעו המחבלים, בצאתם אל השדה ובנוּחם במאורותיהם מתחת לפני האדמה. ובמשרד פנימה: המאוּרה בנויה בצורתה כהויתה, בנויה עפר עם קניה ותאיה, מוצאיה ומבואיה, והמחבלת תשכן לבטח עם גוריה. בכל רחבי־הגליל הזה אוסרים מלחמה יום, יום במחוז אחר במחבלים האלה, ובכרמי הזיתים והשקדים דמונסטרציות של גיזום. ובערבי־היום אספות מחוזיות והרצאות לסדר היום.

במחוז הזה מספר החברים אינו די גדול לפי שעה; קרוב לארבע מאות ימנו. המאזן של המשרד החקלאי מראה על איזה מאות בקורים, כמספר הזה “שאלות־חכם” שפנו אליו, כאלף מכתבים שנכתבו, כשבעת אלפים מיל שנסעו באי־כחו. אולם אם ראשיתו מצער, אחריתו ישגה – העבודה היא בעצם התקדמותה.

במקום ישוב מתהוה יתאספו עכשו. העיירה העתידה להיות מרכז הסביבה החקלאית המתהוה הולכת ונבנית. מלון ארעי עומד הכן, ראי־נוע לא מסודר עדיין מקבל את אורחיו, ואולם גדול המשמש לאספות, להרצאות ולשעשועים ג"כ פתוח לרווחה. שורות, שורות של אוטומובילים, ברובם מעשה פורד, מסודרות ליד הבית; אלה הפרמרים שבאו עם נשותיהם ולפעמים עם ילדיהם ממרחק עשרות מיל להשתתף באספה ולפתור את השאלות העומדות על הפרק.

שקט באולם. ע"פ רוב פנס הקסם מדבר. הערב עומדות על הפרק שאלות יום יום; סדור חשמלי בכל הבתים, סדור טלפונים בחוות המפוזרות וסדור דואר. החק מחייב את הדואר להמציא שרוּת קבוע לכל מחוז ומחוז, אם מתקבל מספר ידוע של מכתבים. הבה איפא נטכס עצה איך למלא את החסר. “מוחות גויים!” כותבים מכתבים לבתי־מסחר שונים ברחבי ארצות־הברית; ובתשובה גשמי־ברכה בצורת מכתבים, קטלוגים, פרוספקטים ניתכים על ראשי הדורשים. מפה לאוזן נדמה לי שומע אני לחש זה; כרגע מסופק אנכי אם אין זה פרי־דמיוני. אולם נכון הדבר, תחבולה פשוטה.

ראשי הועדות שנבחרו לסידור־הדברים העומדים על הפרק מרצים; אחרים כבדי־פה, לשונם תתנהל בכבדות, כמו המחרשה הכבדה המפלחת את התלמים הראשונים; אחרים כבדי־מחשבה הבאים במבוכה כשהם נשאלים; אחרים דוברי צחות ומהירי־מחשבה מבעלי האומניות החפשיות שבאו לעמוד על הקרקע; ו"כהני־אל" המשתתפים בוכוחים בקיאים בדרך־ארץ ובעבודת־האדמה. אולם כל אלה – בטוחה תמיד ידם וקלה תמיד; בטוחה וקלה באשר תגע. “ידי עשו” אם במקרה מהלומות – “פייט” בלע"ז – ואם בהפכת טרשים ועקירת שיחים, ואם בכיוון הטרקטורים הכבדים – תמיד בנחת, בלי עלית־נשמה, בלי “שירה”; אין המעדר מנגן, אבל באשר יך, יקלע אל המטרה.

פשטות וקרירות מלוות את הדיבור והמעשה; אין רוגז ואין עצבים, ואין התאזרות־כחות יתרה; כפלג שקט הכל יפכה; כאילו עולה בעשן המקטורת שלא תמוש מפיהם, וכאילו הכל נובע ממקטורת זאת ולא מהלב. ורק הצחוק הוא תמידי, בריא ומצלצל; והצחוק בא, כמדומה לי, בלי סבה; אין על מה לצחוק; הוא בא, כנראה, מתוך עתרת הכחות, בלי התאמצות ובלי גרוי; משתפך בעצמו ולא כמו מים שאובים, אלא כמו מי־מעינות העוברים את גדות־העין.

אחרי חלק ה"ביזנעס" בא מעט “תענוג”; הפעם אין מונולוג העושה נקמות בקיסר ובשרי צבאותיו, אלא מסוג אחר; הנשים הכבודות משלמות מס זה. ואשה אחד שנעלמה מהקהל בשעת האספה ויצאה אל הבימה מתחפשת ככושית; כוּלה שחורה כפיח וילד שחור בזרועותיה ובכל דיבורה ותנועותיה כושית ממש. הכושים ממלאים בכלל תפקיד בחלק השעשועים. במשחקי ספורט שונים יושב כושי באוהל מזוין בכלי־הגנה ידועים, המשחקים קולעים כדורים ישר לאחד מאברי ראשו; “דם עשו רותח” – ילגלגו אנשי שלומנו – “דרוש תמיד כלי־קיבול למהלומותיו”; “ידיו מתגרדות” וכיוצא. במשחקים האלה הכושי – כושי ממש. אולם על הבימה, – הלבן מתחפש; חבה יתרה נודעת לחקות את “הקהל הצבעוני” ולהרנין בהעויות האלה את לבות השומעים והרואים.

השעה מאוחרה, שעת חצות. אפלולית הליל תליט את רחבי־השדות, דומם וצומח. האוטומובילים שבים כל אחד לרוחו, במרחק רדיוסים של כמה וכמה מילין. רק שלושים מיל עלינו לעשות. ולאורות פנסי החשמל התבלטו שרטוטי כרמי הזיתים לבושי־קדרות ונעלמים מהר; אנחנו חוצים שדות־בוּר ומדלגים דרך שבילים צרים. שפנים קטנים, אזניהם זקופות ועיניהם תמהות, נחרדים מרבצם, מדלגים לרוחב הדרך ומתחמקים כמעט מתחת לאפניים. דרך סלולה אין לפנינו, אבל יד הנהג בטוחה. ממרחקים, מתוך ערפל הלילה יבקיעו לנו אורים, אורים מלמעלה ואורים מלמטה, המשתקפים על פני ים הסקראמאנטו. אנחנו עוברים את הגשר הגדול. פה – מספר לי איש שיחי – מנסים להציב סכרים לעצור בעד שטף המים הגורף אתו אבקת זהב לאוקינוס; לחטט באדמה גופה ולהשחיתה לא יתן החוק; דרך המים לעצר זהב, – כל הרוצה יבא ויטל. אם ההכנסה תכסה את ההוצאות – השאלה הזאת עדיין מחכה לפתרון. אולם שם יוצגו סכרים אחרים להשקות את השדות; בכנפי הסכרים האלה צרור זהב בלי כל ספק; זהב שיזל עם חלב הפרות המשובחות, הרועות על פני שדות האספסת הרחבות, עם דבשי פירות אפרסקין ושמן הזית הזך…

*

דרך “פאראדיס” עוזב אני את מחוז הכוֹרים. “פאראדיס” – פירושו גן־עדן. אני שואל את איש שיחי לפשר שורש השם הזה, ובפיו אין מענה. אני צולל בהשערות. אולי פה, למעלה באיזו מאות מטר מעל פני הים, גן־העדן, מפני שלמטה בעמק סאקראמאנטו יוקדת החמה באש גיהנום עוד בראשית האביב, בחדש אייר, ומלמטה עולים הנה עייפי־השרב לשובב קצת את נפשם.

פה מנשבת רוח שפיים. אנחנו הולכים ועולים. דרך יער־בראשית אנו עוברים; אין פה העצים האדירים שיצאו להם מוניטין בכל העולם, אותם האדירים שדרך נקבת גזעם יעבר אוטומוביל או עגלה אסורה לזוגות אחדים; אף לא אותם רחבי־הגזע שששה זוגות זרועות מחבקים אותם. אבל גם אלה עצי־מדות, נשגבים ונשאים. גאים ואלמים יעמדו עכשו, ולחש אין בטרפי־ענפיהם; ראשיהם ירקיעו שחקים, ועל הרקיע הרקוע עליהם יאפילו; צפופים יעמדו, סוגרים את המבואים בפני נגוהות־שמש, ורק במקומות דלילים תרצדנה בהרות אורה על ירק־בדיהם הכהה. בשבילים צרים יתפתל האוטומוביל ובענפים השלוחים למרחב יתחכך; כחללים מוטלים עצים, חוסמים לפעמים את הדרך או סרוחים בעבי־היער, הלוּמי־רעם או הלוּמי־גרזן; או נשענים בראשיהם על זרועות חבריהם, נוטים לנפול, ומקום אין להתפשט. הדממה תרד עלינו, ורק המים הקולחים מראשי ההרים מהשלגים הנמסים הומים המיה קלה; דרך צנורות עצי־אודם, צנורות פתוחים מעשה־שוקת, מדרג לדרג יקלחו, ולהשקות את השדות למטה יוּבלו. בדולח המים יתבדל מאודם העץ, וצבעי קשתות נמתחות משחקים בלובן רסיסי־הקצף; ובאשר נשרך את דרכנו תסכנה עלינו צמרות העצים, ותלוה אותנו שירת־המים.

בלב־היער חלקת שדה וכרם. החלוץ בא והניף את גרזנו על מנת לזרוע ולנטוע; סדני עצי קדומים נשארו פה ושמה ליד ביתו, שעליהם ינוח היושב לרווחה, ולא אחד אלא חבר יושבים, ויש אשר יוכל גם להשתטח. בודד עומד הבית בעבי־היער; עצי אגוזים, תפוחים ומשמש נטועים מסביב לבית. עכשו מנסרת השאלה: גיזום קצר או ארוך, לאמר אם להשאיר ענפים קצרים או ארוכים, אם הזרועות הצרות את צורת הגביע היוצאות מהגזע צריכות לצאת מנקודה תיכונית אחת או מנקודות שונות, בריוח מסויים בין האחת והשניה; אנשי הקולג' החקלאי מהאוניברסיטה בשלהם ואנשי־מעשה משמרים בשלהם; פה פרמר חדש, אינו דבק במסורת־קדומים, ומקשיב לעצת מדריכו.

אשת הפרמר במקום הזה יש לה משלוח־ידה; היא מגדלת עזים: עזי טגנברג ועזי מלטה; שני הגזעים ילידי־חוץ; בנה, נער כבן עשר, עוזר על ידה; עזרתו היא, כמובן, כששב הוא מבית־הספר, ובירחי־החופש. בכשרון העבודה והזריזות, שבהם נחונים ילדי הארץ הזאת, עושה הוא את מעשהו. הידים תמיד אמוּנות לעבודה, והמוח מכונן תמיד למעשה; גדיים אחדים תעו ביער, והוא יצא עכשו לחפשם. עקרת־הבית מוליכה אותנו אל מכלאות העזים, ומדפדפת לפנינו ספר־היוחסין של כל אחת ואחת; בחבה וברחמי־אם היא לוחצת אל לבה את הגדיים הרכים, ומגפפת אותם וכמעט מנשקת; ובתוך כדי שיחה וליטוף מונה היא את הדולרים, שכל אחת מהן מכניסה בחלבה, בשערותיה ו־בבשרה; ככה נוגעת השירה שבמדות הרחמים והאהבה לפרוזה והחולין־שבחיים…

שלא כדרך הארץ מזמינים אותנו לארוחת־הערב; בשר־גדי וחלב־עזים מובטחים בודאי בעבי־היער הזה. אולם היום יפנה לערוב, ו"אדירי" היער מרביצים את צלליהם; ועלינו עוד למצוא הזדמנות להגיע למקום לינה; בפאראדיס גופה אין בית־מלון מסודר; אינו די סניטרי; ובאספה שתהיה שמה הלילה אין רב ענין. יש מקום להשערה כי לא רצוי להביא שם אורחים; בני המקום הם “מבני הדור הישן”, סגורים כל חייהם ביערות המקום ולא צוּרפו בכור־ההתוך של התרבות הדקה; שיחותיהם מתובלות במימרות שנונות וחריפות; ולפעמים ממולחות ומפולפלות יותר מדי. אין ענין איפוא להכניס אורחים מן החוץ.

פאראדיס גופה היא דומה בצורתה לכפר אירופי; הרחובות מרוצפים אבנים חלקלקות, מרצפת המרקידה תמיד עגלה ויושביה עד כדי חילוץ־עצמות; מרצפת שלא כדרך הארץ; אפילו בעיירות יותר קטנות – חלקה ובנויה מלט. היער ישתרע מאחורי הבתים הקטנים, וגני עצי פרי וירקות פניהם; המים הזכים דולפים בצנורות עשויים עץ אדום; במהירות עובר אני את הרחובות; פה יצליח התפוח. הגרזן יורם על עצי־בראשית; היער, רובו או חלק ממנו, יהפך לגנים. על מרפסת בית־המלון יתאספו כוֹרים־חקלאיים, כורים הבאים להחזיר את העטרה ליושנה ולשוב למקום שמשם באו החלוצים הראשונים..

זוטר, אחד מעולי שויציה, התחיל בשנות הארבעים במה שמתחילים עכשו. הוא שלט על ככר רב־המרחקים, שלשים ושלשה מיל מרובע, תשעים ושלשה אלף אקר, אלפי גלגלות פרות וכבשים ומאות הודים. מהררי הסיֶירה ירדו העולים לבקש אחוזות־נחלה באדמה הברוכה אשר בארץ הזאת. שורות, שורות עגלות אסורות לשורים נהרו הנה. שמונים וחמש משפחות, שלא הספיקו להגיע למחוז חפצן לפני ירידת השלג, נשארו בהרים, ובשלג מצאו את קברן. אחד אכל אשה וילד, לא ענשוהו, באשר היה אחוז בולמוס בדידות הסיֶירה, אבל מנודה היה כל ימי חייו. זוטר זה התחיל בטחנה לנסירת־עצים ובשניה לטחינת קמח, ופועל נמצא לו בשם מרשל שנצח על המלאכה.

בעבי־היער, בגובה למעלה מ־500 מטר, הגרזן היה מונף על עצי־בראשית, והטחנות עבדו. ופתאם המים העלו חמרים מתנוצצים. האנציקלופדיה שנמצאה במקום הזה לימדה למעיינים בה לבחון את החמרים בחומצת הגפרית, ואכן – נגלה הזהב! היתה החלטה לשמור בסוד את הדבר; אבל מה שהאדמה יכלה לשמור דורות על דורות לא יכול לשמור ילוד־אשה אף יום; במשך ששה שבועות לא נשארה נפש במצודת זוטר. היו מי שנסו לעמוד בפרץ ולעצר בעד העולים. בעירה אחת שמנתה כ־800 תושבים, רובה סוחרים, היו שני עתונים, האחד הודיע ע"ד מציאת הזהב, והשני הלך למקום המעשה והכריז שכל אחד ישוב לעבודתו; במשך שבועים נשאר בלי מסדרים. בתי־המסחר סוגרו, החוות התרוקנו; גם קרי־הרוח נגרפו בזרם, גם ההודים. כל האחוזות היו כטירות עזובות כבימי־מלחמה בימי־הבינים; הגברים יצאו למלחמה, והנשים – ידיהן בכישור ובפלך.

בלי טלגרף, ואפילו בלי דואר־סוסים מסודר, עשתה לה השמועה ע"ד הזהב כנפים. שבעים אלף איש עברו את הררי הסיירה בשנות הארבעים, בתחילת שנות החמשים הגיע מספרם למאה אלף.

בעקבות הרווחים הקלים באו המשחקים; כל מחנה היה למקום הלולא וחנגא. סן־פרנציסקו היתה מלאה בתי־משחק; שקי עפרות־זהב היו עוברים מיד ליד; שוד ורצח התהלכו בראש כל חוצות; במקום לחפר במעמקים בחרו להם אנשים אומנות קלה לפרוש מצודה לרגלי החופרים ולהעבירם מן העולם. ורק מעטים יצאו בשלום ובטהרה, מבלי אשר דבק דם בכפם.

בשנת 1850 הגיעה הכנסת הזהב ל־50 מיליון דולר; בשנת 1853 ל־65 מליון. אחרי כך התחילה הירידה. מרשל, מגלה הזהב הראשון, מת בעוני; וזוטר, שאחוזותיו היו שוות מליונים, במותו לא נשאר לו אף דולר, והתפרנס בימיו האחרונים ממאתים וחמשים דולר שקצב לו בית־המחוקקים הקליפורני…

*

האינג’ינר של הגליל הזה, סולל המסילות והדרכים, הזמין אותנו באוטומוביל שלו להביאנו לטשיקו, מרכז השקדים והעיר הראשית בחבל זה. אנו הולכים ועולים – מפורד הפשוט לאוטומוביל נחמד ורחב־ידים.

ובדרך אנו יורדים לעמק; מסביב לבקעה עמוקה ורחבה אנו מסתובבים, דרך מדרון מתפתל כנחש, בנפתולי שבילים צרים וחלקלקים, בהטיות חדות ומסוכנות על עברי פי־פחת אנו עוברים; נטיה כחוט השערה, והאוטומוביל עם יושביו נמשך אל התהום ונשאר תלוי בין ענפי העצים הממלאים את הבקעה והמרפדים בירק־גופם הכהה את קרקעיתה. במהירות יעשה לו האוטומוביל את דרכו, ובמהירות יתחלפו המחזות המלוים אותנו; אין פנאי לתפסם, אין אפשרות לסקור אותם; הכל ינוע, יעלה וירד; יער – עד למעלה מעל לראשנו, יער למטה במעמקי הבקעה; כמשברי־גלים יראו צבעי העצים פנימה, בעליותיהם ובירידותיהם, בהדוריהם ובמישוריהם. אנו יורדים ויורדים, והיער כאילו הולך וגדל, הולך ומתנשא מעל לראשינו: נעצרה הנשימה ונדם הכל, ומלבד זמזום המכונה ולחישת המים אין קול; הדים אחרונים לפעמים חוזרים מתקיעת הקרן, בהטיות מסוכנות. ובמישור עוד היער, ופלגי המים בשקתות האדומות, האודם הטבעי, מפכים; על פני חוות מגדלי מקנה אנו עוברים; ריח החלב החריף נודף באויר, ובעינים תמימות תסתכלנה בנו העגלות מבינות לגדרות. על אחרון ממגדלי מכרות הזהב אנו עוברים; אינו כדאי בתשומת לב; האוצרות האחרונים הולכים וכלים. ואף איש שיחי זה: זהב חדש יעלה, ומעל פני האדמה! ואשר לדרכים הרעות במחוז זה הנה ארבעים מליון דולר קצובים במדינה זו לסלילת כבישי מלט בשנה זו, ועד מאה מליון דולר בשנים הקרובות; והוא יסל אותם בגליל זה; עוד שנים אחדות, אם אבקרהו יוליך אותנו בדרכים אחרות; ולפי שעה, סליחה אם “הרקיד” אותי יותר מדאי. והמליונים האלה באים מאדמה אחרת וממים רבים, מעפרות־הזהב ומי־הזהב שאינם חולפים בידי־אדם עם חליפות הזמנים ואינם כלים בתמורות הדורות…

 

מי מריבה    🔗

הדמוקרטיה האמריקאית לא נולדה מהאנגלוזכסים, כי אם ברוח אמריקה – הלוך והדוף אחורנית את הערבה, את היער, את המדבר, והלוך ובנה ישוב במקומם.

– לרינו אתם אומרים ללכת, לרינו אשר בנוואדו? מה לארצי־ישראלים ולרינו, מה לירושלמים, בשם ד', ולמדינת נוודו?

כה יקדמנו כל אחד בשמעו לאן פנינו מועדות: בדברים אחדים ואף בלוית בת־צחוק אחת. ואני תם ולא אדע מה פשר הכונה הצפוּנה ברמזים הדקים ובסימני־השאלות האלה.

פרשת השבוע המוקדשה בעתוני המקום לדברים “שבינו ובינה” לא נעלמה ממני; ואיככה תעלם? במעלה אחת עם מאורעות־תבל יעמדו פה מקרי גטין וקדושין; רק בני־הארץ יכולים להעמיד פּנים כאילו אינם קולטים דבר מהמתרחש ברשות־היחיד; עינם כבר התמחתה לדלג על “מכשולים” כאלה שהעתונות “ההולכת רכיל” שמה לפניהם. אולם עין עובר־אורח בלתי מנוסה מה כוחה כי תדלג על דברים קורעים את העין. על כרחי אני בקי איפוא בהויות־העולם הזה, אבל רק בהיקפו ולא בפרטי־פרטיו; במאורעותיו, ולא בנושאיהם ומקומות ההתנגשות. וככה נעלמה מעיני “בגי־החזיון” גם רינו זו, רינו ומקומה המיוחד בארצות הברית.

החדשים האחרונים בכלל הם חדשי גטין. עובר אורח שואל לעצמו: האם הם הם הכלל או היוצאים מן הכלל. כל עתון ועתון מקדיש עמודים שלמים “לפגעי־היום” האלה, – ועמודים הגונים, ו"במקומות כבוד"; ועל מסיבות המריבות יתַנוּ: “היא” דרכה לישון ליד חלונות פתוחים, ו"הוא" ליד סגורים; לפעמים הקימוץ בנשיקות ולפעמים הפזרנות בהן הם גורמי גטין. איבנץ, הסופר ההישפני הידוע, המתארח כעת פה גזר: התנהגו אתן קשה! בשיחות רבות שהיו לו עם נשים, וכשהיה היחידי בחברתן, נוכח כי הן מפונקות יותר מדי בארץ זאת ע"י הגברים ומשתוקקות ליד חזקה. על המימרא של איבניץ יסובו עכשו ויכוחים. התוקפות אומרות, כי אשה אמריקנית לא תשפיל א"ע למדרגה כזאת; אולי שם, בהשפניה, מדה זאת טובה. כותבי מודעות ישתמשו בסיסמא זו במטרה ידועה לכרוזים על סחוֹרותיהם; סמיכות־פרשיות נמצאת; “הצפור הכחולה” של מטרלינק, העסוק ב"השארת הנפש" פה, ודיברת איבניץ; כל כותב מודעה בוחר באחד הנושאים האלה וחורזו במחרוזת פסוקיו. שופט מקומי, ידוע שם, מפרסם מחקר שלם; הוא מוצא כי אקלים קליפורניה הרך נושא בחוּבו את גרעיני הפירוד המהיר, כשם שהוא נושא את גרעיני האיחוד המהיר; באקלים קשה אין פנאי להתקוטט. “בצילוס הגירושין” ימצא בסביבה זו תנאים נוחים לקיומו ולהתפתחותו. הנשוּאים הם פה משחק – יוסיף לבאר – כמו רכישת אוטומוביל ומקצרה לאספסת. פתגמי השופט החכם מתפרסמים בצורת דיברות, דיברות: הם ותמונת אומרם; המכות והרפואות יחד. ליצנים אומרים כי גירושין הם גם “ביזנס”: אשה נאה המתגרשת בימי עלומיה פעמים אחדות מקבלת מכל אחד פצוי לפי מעמדו החברותי ו"מעלת־חייו". ואין תקנה אלא ללכת אחרי איבנץ: התנהגו אתן קשה!…

כל החודש הזה בפרט הוא חודש רינו. מדינת נוואדו היא נשואה בפי כל ועל עמודי כל עתון קליפורני תתנוסס: במדור עליון ובמדור תחתון; ואף למחיצת המאמרים הראשיים נדחקה. ובעתוני יום ראשון עברה המציאות לחזון; ספוּרים שלמים וחזיונות; ותמונות מדינה זו קבועות בצירופי־אותיות רגילות ו"בכתב־השמש", ובכתב הששר המיוחד, אשר על “עמודי ההיתול” הגדולים, אותם “עמודי־הבדחנות”, אשר קטן וגדול להוטים כל־כך אחריהם; הכל יתַנה את פרשת נוואדו המדינה.

שני כוכבים מזהירים בשמי ראי־נוע המפואר הם שהגיהו מאורם על מדינה נדחה זו הסגורה בין הרי הסיירה. מריה פיקפורד, ראשונה בכוכבי ראי־הנוע, ובן־זוגה החדש פייערבנק, ראשון במעלה גם הוא, הם שפארו ברבים את שם נוואדו וחוקיה. וככה הוא ספור המעשה:

בעצם עלומיה, על גבול הילדות והבחרות, הלך לב מריה שבי אחרי אחד מכוכבי ראי־הנוע; ואף הוא נלכד בקסמי המשחקת הצעירה; ובשעה מוצלחת נישאו למז"ט. אולם כדרך בני־מינו ובני־אומנותו עברה עליו רוח אחרת; בכוס ובאחרות התחיל לתת את עינו. ימים היו חולפים ולא היה סר לביתו ובבואו היה מאחר לבוא בלילות – ובגילופין. והיא היתה בוכה תמרורים ובקשה להשיב את לבו. כל הדיאלוגים, והשיח והשיג, והפעולות אשר במחזה־משפחה זה כתובים לפרטי הפרטים על עמודי העתונות. הכל לשוא. הוא יצא וחזר, חזר ויצא; והוא באחת: גיהנום לו חיי המשפחה; וכובשת כל הלבבות באמריקה הרחבה לא יכלה לכבוש לב יחיד…

והנה נמצא לה בן־זוגה הכדאי “במשמחת כל הלבבות”; כלם סמכו את ידם על זיווג זה ונבאו לו אורך־ימים ואושר רב. הראשון מוכן לתת כחק ספר־כריתות, אבל חוקי קליפורניה נוהגים חומרות יתרות. אשר איחד שופט כל הארץ אין שופט בשר־ודם יכול להתיר על נקלה. לא כן נוואדו היושבת במרומי־ההרים וקרובה לשמים; בה חוקי הגירושין קלים הם, וכל הרוצה לשבור עול ולהסיר ריחיים מעל צוארו בא וחוסה בצל קורתה. אין הגר נהנה מחוקה זו, אבל מי שיושב במדינה חצי שנה הנהו תושב הנהנה מכל הזכויות.

ככה נעשתה מדינת נוואדו לתל שהכל פונים אליו בענין גטין. בטבורה של רינו העיר – יסופר במושבי לצים – יתנשא בית המשפט, ולמולו יתנוסס לתפארת בית־מלון. על כסאות למשפט ליד שלחנות ירוקים יסבו קרחי־ראש בבית האחד, ולמול מראות לטושות יושבות נשי־חן בבית השני, הללו מתאבקים באבק ספרים עבים, והללו בפוך ובכחול; ומבטים שלוחים גלויים וגנובים, מפה לשם, ומשם לפה. ששה חדשים על כל אחת לחכות עד אשר יגיע תורה לגעת “בשרביט־הזהב” המושט מהבית השני. בית המשפט ובית־המלון הם במת־חזיון לגרש את השעמום ההדדי. רק כפשע איפוא בין הנשגב ובין הקל…

בצר למריה הלכה בדרך המלך – לנוואדו; הלכה לא רק להתיר קשר רופף כי אם גם – והעיקר – לחזק קשר חדש. אולם האמנים, כידוע, קצרי־רוח הם. וגם היא וגם בחיר־לבבה החדש לא יכלו לקבל אפילו את חומרות נוואדו ולייחל חצי שנה. עמדה היא לפני כס המשפט וטענה: קצה נפשה בשמש לוס אנג’לס, ועורגת היא להררי הסיירה הנפלאים המעוטרים שלג עולמים ולמדבריות נוואדו הבודדים; זהו הנוף המדבר ללב אמן, וזהו המקום אשר יגלה מראות חדשים בממלכת ראי־הנוע. לא רחוק מרינו העיר שמה היא עין באחוזה; בה תשתקע, וספר־כריתות תתן לעיר הראי־נוע בקליפורניה. נוואדו תזכה, איפוא, בגורל הגדול עם “הלויתן” שתעלה במצודתה. ליד “תעשית הגטין” תתחיל תעשיה חדשה. האם לקליפורניה הכל ולנוואדו לא יהיה דבר. מים תתן לה קליפורניה צרתה במשוּרה; מקורותיהם נכנסים בתחומיה, ומדי פעם בפעם כשנוואדו באה לקרוע חבל מהישימון ולהפכו לגנים, באה קליפורניה צרתה ומסיגה את גבולותיה; ובחרושת ראי־הנוע תמשל ג"כ בכפה. והנה יבוא גם יומה. חיים חדשים יפכו בנוואדו עם שני “הכוכבים” המזהירים, ראשונים לראשונים, שידרכו בגלגל חייה. מריה קבלה איפוא למפרע זכות אזרח, והגט ניתן; והיא נשאה למז"ט לבן־זוגה. הפח נשבר, והצפור נמלטה לקנה הראשון אשר בלוס אנג’לס המפוארה…

ובכל העתונים התנוססו תמונות גדולות של הזוג המאושר בלכתו לבלות בנעימים את ירח־הדבש; ועל בד ראי־הנוע רקדו בלי הפוגות התמונות האלה; בצאתם לדרכם, בהיותם בנוה־שאננים, בהשתעשעם בגנם הנחמד הטבוע בשלל צבעי פרחים; וכלבם הנפלא אף הוא לא חסר בבמת־החזיון; והעיניים, עיני כל, היו גדולות על הבד מאושר ומשמחה.

אולם שומר החוק לא ינום ולא יישן גם הוא. הקטגור ערער על פסק־הדין ודרש את ביטול הגט. היתכן? מריה, מריה שלנו, “שקרה כג’נטלמן”, ככה אמר בפירוש הגוברנר של נוואדו בהתארחו בסן פרנציסקו. היא נשבעה בבית־המשפט כי נאמנים דבריה; והנה ספוריה על תכניותיה החדשות לא היו אלא מזימה וריקמה של אינטריגה למען הוליך שולל את חברי בית־הדין. עכשו חטאה כפלים: גם נשבעה לשקר, גם נישאה שלא כחק; היא אשת־איש, וחוקי אמריקה עונשים קשה עברינים בענייני אישות. ועל כל פנים הגט יבוטל; ומה יקרה “אתה”, את מריה המשמחת לב כל אמריקה.

הפעם תבכה במסתרים; דמעות גדולות מתגלגלות על פני הבד מעיניה הבהירות. הרסט קנה את הזכות להדפיס בעתוניו הרבים בגליונות יום הראשון את כל השתלשלות המאורע הזה. שבוע אחרי שבוע, ומערכה אחרי מערכה, והמחזה עוד לא תם. תמונות גבורי המחזה, מקומות המחזה הולכים ומופיעים. הפרטים ופרטי הפרטים בבית־המשפט ובשיחות שבינו ובינה עוברים לרשות הרבים. התיאורים והדיאלוגים הם באים כבספורי־בדים. במליונים טופסים מתפרסמים המחזות האלה. נראה כי מריה נכשלה בדבוריה. אמנם כל הסמפטיה על צדה, ומוטב היה לקטגור החמוּר שהיה עובר בשתיקה על הכל; והוא היה עובר בודאי, אלמלא היה משתוקק לפרסום. אבל החק אינו יודע רחם. ובמה יגמר המחזה? האם חפצה נוואדו להכריח את מריה שתקבע שם את דירתה? מדוע באמת הכל ללוס אנג’לס, ולנוואדו מחוץ לגטין אין כל?…

הכל מחכים “למלחמת השנים” שתהיה בין עורך־דין של מריה, שמעשיה נעשו על פיו במחשבה תחילה, ובין קטגור מדינת נוואדו. ובינתים הזוג החדש מתכונן לדרך ארוכה; הוא עוקר את דירתו גם מלוס אנג’לס ואומר לעבור את האוקינוס. מזלי גורם לי להמצא ברכבת אחת “אתה”, ואיני יודע דבר ממאורע זה. כשלשים עתונאים, שכל רז לא אניס להם, צובאים ליד שערי־התחנה, כל אחד ומכונת־הצילום בידו, כדי לצלם את מריה במערכה האחרונה ובתפקידה החדש; והיא, המסכנה, דמעותיה בעיניה וחפצה להתחמק דרך אחד המוצאים הצדדיים. אמה שומרת עליה ומפילה את תחינותיה בפני העתונאים להרפות “מהילדה המסכנה”, והם – תחנונים לא יועילו; המכונות מכוננות, ואין דבר אשר תקצר יד עתונאי להשיגו…

אבל הקטגור לא השיגה. בפריז ובלונדון נתקבלה גבורת המחזה בכבוד המלכים, בכבוד מלכים בימים הטובים כשישבו ועטרותיהם על ראשיהם. מעריצים להמונים אסרו א"ע בעגלתה ועל כפים נשאוה; מנגד היו תלויים חייה מהתלהבות ההמונים, ובן־זוגה בזרועותיו החזקות סלל לו דרך לאוטומוביל ויעלמו. כהנה וכהנה יתנו העתונים. מריה ובחירה ששים ושמחים ו"עיר המשפט" – נבוכה.

והימים האחרונים השלהבת אחזה בארזים: בכוכבי הבמה והראי־נוע. ואף “טשרלי” לא נקה. הוא עומד לעזוב את בחירת־לבו הראשונה; והיא כמעט “ילדה” גם מקומה בין “הכוכבים” האלה, מקדימה ותוקפת אותו ע"י ראיוֹנות ארוכים עם עתונאים. טשרלי אכזר וקמצן; נותן לה לעבוד עבודת פרך אחרי מחלתה; האוטומוביל שקנה לה ישן הוא ואינו ראוי לשימוש; שלשים אלף הדולר שהיא מכניסה מעבודתה – הלא שמלות ודירה וכיוצא עולות. הראיונות והשיחות האלה באים תכופים בעמודים שלמים, והכל מחכים כנראה, לתשובת “טשרלי”, אבל הוא זועף ושותק; ויודעי דבר מנבאים מראש, כי הוא ישאיר את עצמו ב"תפארת־ההתבודדות" ולא יעביר את עסקי משפחתו לרשות הרבים. אבל נוואדו, נוואדו מי יודע אם היא לא תתנשא במרכז המאורע החדש; והפעם יתקימו דברי לינקולן הגדול; הלא כה הם דבריו: אתם יכלים “לבלף” אחת, אתם יכלים לבלף שתים, אבל לא תוכלו לעשות זה תמיד. נוואדו לא תפל בפח אחרי מעשה מריה, והפעם אם “לויתן” יעלה במצודתה ישא גם את עוונות בני־מינו.

– מה לארץ־ישראליים, איפוא, ולרינו, מה לירושלמים ולנוואדו המדינה?…

*

אנחנו איננו הולכים לרינו, רבתי בגטין. אנו הולכים לרינו שבסביבותיה מתגשמת תכנית השקאה גדולה. על מקורות המים יש אמנם דין־ודברים בין קליפורניה ונוואדו, ולא כל מה שרוצה ליטול באה היא ונוטלת; אבל שטחים רחבי־ידים הולכים בכ"ז ונקרעים ממדבר נוואדו ונהפכים למקום־ישוב.

מחוז פלאסד אשר במדינת קליפורניה גובל מזרחה ליד מדינת נוואדו; ים טאהו מפריד ביניהן; זוהי הכנרת של אמריקה, אחד הימים היותר נפלאים אשר בתוך גבולותיה; יש רק הבדל אחד: הכנרת משכנה בתחתית העמק יותר ממאתיים מטר מתחת לפני הים; וים טאהו משתטח על מרומי הרים למעלה מאלפים מטר מעל פני הים; הנחלים והאפיקים הנמשכים ממנו יכלים להשקות בכחות עצמם, בלי עזרת משאבות, שטחים רבי־המרחק, מיליונים אקרים אדמה; במים האלה חפצה נוואדו להבקיע את הישימון הגדול ולהפכו לישוב. אבל על פני המים האלה ירחף “הקו המגביל”, וקליפורניה צרתה רואה בכל נסיון של ניצול כחות המים משום הסגת־גבולים. והמדינות המאוחדות, אע"פ ששפה אחת ו"כור היתוך" אחד להם, כל אחת עומדת בכל תוקף על שלה בסכסוכים כלכליים ויש אשר שאלות פנימיות תלבשנה צורה בינלאומית, ועל הממשלה הפדרטיבית להתערב ולתווך. ככה גם מי הטאהו נעשו ל"מי־מריבה" בין קליפורניה ובין נוואדו; דמיון שני לכנרת בגבולותיה החדשים – “מי מריבה” בעתיד.

איבורן היא עיר המחוז הראשית, וקלפאקס מרכז משרדי ההשקאה. בדרך לנוואדו אנו נוטים ללון הנה. צח הוא פה האויר, – אויר הרים. עמק סאקראמנטו והמקום הזה – עמק הירדן ואויר צפת. המלון המצוין בנוה־שאננים זה כאילו מזמין עוברי־אורח לחנות בצל קורתו. בטבור העיר יתנוסס בית־הממשלה החדש, נישא מכל אשר מסביבו; במעלות שיש יעלו אליו, ואף קירותיו פנימה מצופים שיש מבריק. כל הבנינים האלה בנויים בסגנון אחד, – סגנון ה"קפיטול" עם כפתו העגולה המזדקרת מעל פני הגג אשר בושינגטון הבירה. הקפיטול אשר במרכז המדינה קטן הוא מזה אשר בבירה הפדרטיבית. והקפיטול אשר בבירת המחוז קטן הוא מזה אשר בבירת המדינה; אבל כמעט אותו עושר ואותו ברק; על שיש מכה גלים תדרכנה הרגלים, ואל שיש מלוטש כראי צמודות העינים.

המחלקה לחקלאות נמצאת תמיד במדור התחתון, – סמוכה לקרקע; אני קובע עובדה זו ומתחיל ראות בה מעין סמל, ואף לדרוש מעין סמוכין; באשר אבוא בארץ זאת אמצא את משרדי הציונים בקומות העליונות, למעלה באליבטור – קרובים תמיד לשמים. משרד אחד במקום זה ל"פארם־אדווייזר" בא־כח המחלקה החקלאית אשר לקולג' החקלאי של האוניברסיטה הקליפורנית, ול"אורטיקולטור קומיסיונר", בא כח המחלקה החקלאית אשר לממשלת המדינה. כל אחד מוכן “לתת” לנו יום או יומיים ולהיות לנו למורה־דרך. ויש לנו גם הזדמנות להצטרף בעוד יום לאוניברסיטה; “מחלקה” שלמה באה עם מוריה לתור את נטיעות המקום. פרמר זקן אחד, רופא שעזב את אומנתו, הנמצא במקרה בסביבה זו כמעט מדבר אלינו תחנונים שנסור בצל קורתו; הדבר קטן הוא: ממרחקים כאלה, מירושלים עיר הקודש; אף יושיט לנו את תמונתו למזכרת בהתעטף עליו נפשו ותמונות ממראות אשר באחוזתו, ודברים כמוּסים יספר לנו. פרמרים אחרים, “יאנקים”, מקשיבים, מקטרתותיהם בפיהם והחיוך המרחף על שפתותיהם עולה בעשן; הרגשנות היתרה של הזקן היא המעוררת קצת גיחוך; אבל בקסמי־ירושלים נלכדים גם הם; בודאי נסור גם אליהם. המרחק? – מי ישים לב למרחקים, אין בעתים הללו מרחקים. כאשר אין עינם של שוטרי הדרך צופיה עושים גם ארבעים מיל לשעה ועוד יותר; ואם גם צופיה היא יש “שנס” להתחמק שלא ידביקו בדו־אופניו האצים. ואם נדבקים מה בכך? – משלמים קנס וקונים פרסום בעתונים; שוטרי הדרך אין מלאכתם, חלילה, לתפוס חמסנים ולמסרם למלכות, אלא לתפוס את האוטומובילים העוברים על חוקי־המהירות; זהו ספורט “התערבות” מיוחד במינו בין השומרים על הסדר ובין אוהבי “קפיצות־הדרך”…

*

הקומיסיונר הוא אשר קבל ע"ע חובת הכנסת־אורחים. אנו יוצאים לגליל הנטעים, לרגלי הגבעות מערבה להררי הסיירה נוואדו ישתרעו שטחים גדולים של פרדסים וכרמים; חליפות יעברו מטעי תפוחי־הזהב, הזיתים, השזיפים התפוחים והאגסים; במעלה ראשונה יעמדו השזיפים. במרחב של עשרים וחמשה אלף אקר ישתרעו המטעים, מגובה ארבעים רגל במישור מערבה עד שבעת אלפים רגל מזרחה; מאפיקי ההרים ירדו המים, ירדו בכוח עצמם. ונעצרים לפי הצורך בעזרת סכרים; אחת בשנה או פעמים ישקו את הנטעים במורד התלמים ולא תמיד מסביב לקונטורות; האדמה כבדה ע"פ טבע בריתה, והמים היורדים נאחזים בה מבלי אשר עפרה יסחף בזרמם. מדת ההשקאה היא אינש אחד של כורה לחמשה אקר. מדה זו השוטפת במשך מאה וחמשים יום עולה לפרמר 35 דולר. אינש אחד של כורה או “מינר אינש” הוא חלק החמשים מזרם של פוט מעוקב לסקונדה.

בעצם המטעים אין דבר היוצא מגדר הרגיל; אין הם עולים על הנטיעות הטובות שלנו. אבל המרחקים הגדולים מלבישים אותם פאר והדר; מרחבי השטח והמרחבים בין השורות: תמיד היריעה המגדילה גם עצמים הקטנים כשהם לעצמם. והעצים גם גידולם יפה מחמת הרווח שיש להם. המגמה היא תמיד לקמץ בידים עובדות; לתת מרחב למכונה, לוותר על עדוּרים ועל ניכושים ועל השקאה ביד; הטרקטור עובר בין השורות סמוך, סמוך לעצים; הקולטיבטור מושך תלמים, והמים נוהרים בתוך התלמים ומשקים את העצים. היופי בא איפוא במקרה זה לא לשם יופי; על קרקע החסכון בא הוא.

מראות־הטבע נהדרים פה; חליפות יעברו; הפרדסים, הגנים והכרמים במישור ובשיפולי רגלי ההרים למטה; ויערות־עד יכסו את מרומי ההרים הנשקפים למעלה; בקעות ועמקים סגורים. הנה בקעה דומה לבקעת עין כרם; עמוקה לאין ערך ממנה, וגדולה ורחבה; קרקעה כמעט שאינו נתפש בעין; כמו במעלות ירדו העצים בשיפוּעי צלעות המעגל למטה, למטה להתרחץ בנהר הבוקע אותה, הנראה כרצועת מים צרה. בתים נהדרים זרועים פה ושם יעטרוה; זיתים עתיקים, זיתי המסיון, יכסיפו מסביבה; עתיק פה – פירושו חמשים ששים שנה; פה ישתוקקו לעתיקות ולהדרת־שיבה; בבתי־הנכאת יביאוּה מהחוץ; ובמחובר לקרקע כאילו מתאמצים ל"המליך" שיבה, להקפיץ זקנה. ביראת־כבוד מיוחדה יראו על העתיקות האלה; לא רק לעולם הישן הכל; והזיתים עצמם, אלה “עתיקי־הימים”, צמרותיהם כרותות, זרועותיהם קצוצות, ונצרים צעירים פשוטים מתחת לקרומן משוחים במשחה שחורה: אלו הם נצרי־הרכּב, או נצרים סתם הבאים לחדש את נעורי־"הזקנים".

כמעט בכל מקום שלטה פה הקדחת. האוניברסיטה אסרה את המלחמה. הפרופסור הרמס הראה לי במשרדו את “תמונות־המערכה”; עכשו טוהר המקום. אולם ממכת־מדינה אחרת אינם יכלים להגאל: מכת הזרים. שני שלישים משטח הנטיעה הם בידי זרים, יפנים ברובם. על מדוכה זו יושבים אנשי המדינה בקליפורניה. וזהו פרק בפני עצמו. “הסכנה הצהובה” פה אינה באחרית־הימים, כי אם בהוה. היפנים הם מגדלי הירקות, ושום לבן אינו יכול לעמד בפניהם בהתחרות אתם. דרך כור־ההיתוך אינם עוברים, ואולי גם לא רצוי שיעברו, ופרים ורבים הם, ומביאים “כלות” ע"פ תמונות בלבד מארץ המולדת, וגם פגיעתם רעה מבחינה פוליטית באוקינוס השקט. אבל הם העובדים, והעובד הוא אדון האדמה. כרוז יוצא איפוא בקליפורניה מבין כתלי האוניברסיטה ומבין משרדי הממשלה: האדמה ע"פ המגמה המונחה בטבעה תהיה לעובדיה, ואין תקוה להפטר מהיפנים אלא בעבודה, בעבודה עצמית ב"כיבוש העבודה" ע"י עובד ולא פועל; אותה הפרובלמה ואותו הפתרון; אחד הוא סדן האדמה.

בדרך אגב סרים אנו לחוות שונות. הקומיסיונר נקרא בטלפון לבדוק מחלות עצים. בכרם אחד יש חשש של פילוקסריה. הקומיסיונר ועוזרו באו בכל המכשירים, חפרו, החשיפו את השרשים, ופילוקסריה לא נמצאה. שאלת הגיזום היא “ממלכת” הפאַרם־אדוויזר; האוניברסיטה על סמך נסיונותיה ממליצה על הגיזום הארוך, והפרמרים עדיין מחזיקים בשלהם בגיזום הקצר. הקומיסיונר – המחלות אומנתו, ואינו רואה א"ע בעל־דברים בשאלת הגיזום; ואין מלכות אחת נוגעת פה בחברתה. במקום אחר נסבה השיחה עם מומחה על שאלת הגיזום בשקדים ובאפרסקים; על השקדים יכל יוכל לספר לכל פרטי הפרטים; אבל אפרסקין – זהו כבר מקצועו של מומחה אחר; הוא הנהו רק “איש־השקד”. ההתקפות של הפרמרים על הגיזום הארוך תפלנה איפוא בחבל ב"כ האוניברסיטה.

האיטלקים עוברים בכור־ההיתוך; לא הם, כי אם דור שני או שלישי. לא ברור לי אם גם הם מתיחסים ל"עמי־הצבועים" – בעלי צבע; גם הם בעלי אחוזות בחבל זה. הנה כרם זיתים בן שלש מאות אקר; לא לשכח: הכל בהשקאה! הזיתים הולכים לשימור. לפי שעה עוד חן איטליה על המקום הזה ה"חן" לשבח. והחן לפגם; אופי המשק האיטלקי בולט על כל אשר בתוכו: מלבושי הנשים והטף; גם פסלים זרועים פה ושמה; הפסלים הם תמיד חמדת־נפשם של האיטלקים; זכר סיציליה יעלה לפני; הציורים המפארים את עגלות האכרים ברבוי־צבעיהן והפסלים הנצבים בטבור הרפתות והאורוות ובלב המחלבות, – וינוס בהדרה אפילו ליד מרבצי־חזירים…

*

סכרי־המים הגדולים הם חבויים בסתרי ההרים למעלה הרחק מפה. אולם סכרים קטנים, רשתות רשתות פרושות בעבי־היער פה ושמה. במשרד הראשי מודיעים לנו כי קשה יהיה לנו להפגש עם המנהל המחובר למטתו; הוא נפל, ואחת מצלעותיו נקעה; אין לנו איפוא תקוה לקבל את העזרה הדרושה; עכ"פ מטלפנים לו, והעזרה באה. אמריקני רב־פעלים מופיע במשרדו בשעת הצורך גם עם צלע נקועה; כפוף הוא יושב ובעבודה תכופה מדהים הוא את יסוריו. “למען ציון” לא יחשה גם הוא בעצמת מכאוביו, והכל על מקומו יבא כשורה. כל הידיעות הדרושות נתקבלו ממקור ראשון, ומכתבי המלצה נשלחים לתעודתם לצייד אותנו בכל: באוטומוביל ובכל העזרה.

החברה הפאציפית לגז ולחשמל מחזיקה בכל מקורות המים אשר בחבל הסיירה ומספקת מפנות הנדחות האלה כוח ואור מרחקים, מרחקים. ליד “בית־כח” נשגב אנו עומדים. דרך צנורות רחבים שוקקים המים בזרמם העז. בבית פנימה יושב לו ליד המכונות האדירות צעיר בודד; הוא סגור ביניהן, והן סגורות בין ההרים. המות אורב פה בכל פנה; מגע אחד – ונפסקה שירת־חייך; על מודעות כתובות הוראות ההצלה הראשונה ל"נגועי החשמל": המות והחיים, שניהם מופיעים על המודעות האלה בציורים ובתמונות מוחשיים. אולם הצעיר הבודד היושב על הרשימות והלוחות מנצח פה על החיים; למרחק מאות מילין יזרמו פה החיים; למרכזי המדינה ועד סן פרנציסקו, “פנינת־העולם” ו"מלכת־הערים"…

דרך משעולים צרים ושבילים מתפתלים, מסביב לבקעות סגורות, סובבים אנו מסביב למעגל מעל פני “תהומות”; תמיד היערות גדלים מעל לראשנו. בדמי־היער אנו מאזינים להמולת מים רחוקה, ולקולה אנו מתקרבים. רחבה קטנה בשפולי ההרים, בעמק קטן. פסגת הר מול פסגת הר, צוקים תלולים מול צוקים תלולים. גשר אדיר נטוי עליהם נשען על פירמידות ברזל הבנויות בתוך “התהום”; ארונים עתיקי ימים מכסים את צלעות ההרים. גשרים קטנים מעבירים מסכר לסכר; במעלות יעלו עליהם, ומדרגות תובילנה לתוך התעלות ומסלולי הנחלים. בשיפולי־ההר בעבי־העצים על צוק “מט לנפל” עומד בית בודד; למעלה, למעלה ממנו יתנשא בכל הדרו כמו מעל פני תהום הגשר האדיר; ולמטה, למטה לרגליו – ישתטחו סכרי המים וגשריהם הקטנים. שומר שתקן יושב לו לבדו ומנצח על “עולם הגלגלים” שלו; והגלגלים, מרובים פה ושונים, מחזיקים בחרצובותיהם את המים הגנוזים ופותחים להם מוצאים; המים – מעצמם ומגופם יצא הכח, ובו בולמים אותם ונותנים להם חופש במדה ובקצב. אילם הוא היום היער, ורק המים לא ירפו מפטפט. בעיני חשד יביט עלינו השומר השתקן ולשונו כאילו דבקה לחכו. לאט לאט יכולים להוציא הגה מפיו, אחרי אשר מוכיחים לו כי כנים אנו. הוא נכשל פעם, ולכן ישים מסגר לפיו. שונים יבואו הנה, ומי יודע איזה כוונות צפונות בהליכותיהם פה. זקן הוא האיש; ושערותיו הכסיפו אולי פה, בפנה הבודדת, ליד לובן קצפי־המים, ירק־העצים ואפר־הצוקים. “גוי” אינו יודע בדידות; לעץ יאמר אבי, ולסלע אחי – עובדי מזלות וכוכבים!…

*

דרך אוגדן היא דרך מסלת־הברזל המפארה; הרכבת הולכת ומעפילה; מסביב לבקעה אדירה נטועה עצי־בראשית תתפתל; פלאים יתגלו המראות. בעצם הקיץ ינשם החורף העז. שלג־עולמים יכתיר צמרות הארונים; הירק הכהה והלובן הזך ישחקו חליפות לנוגה השמש. הקור יחדר פנימה. קטן וגדול ירד לתחנה ומעלה כדורי־שלג בידיו; על הרחבה יוצאים הקטנים ועושים גלגולי־שלג. במרחק ארבעים מילין יסוכך עלינו גג בנוי על עמודים וקירות הנושא על גבו את כובד השלגים, שלא יקברו את פסי המסלה. אין חידוש בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות; מוּסך ארוך, לדוגמא, מירושלים עד יפו! השלגים מפשירים, ונרות קרח תלויים. בעד אשנבים צרים יתגלו המראות הנהדרים, נעלמים מהעין בתוך הכתלים המאפילים עליהם; עוברים כמו דרך מנהרה; גילוי המחזות והתעלמותם מזכירים את מערכת המנהרות ליד הריבירה בדרך לגינוּא; שם יתגלו רק מראות־הים הכחול ופה – רבי הגונים. כעשת ממורטה יבריקו אגמי מים סגורים בתוך חומות צוקים, ושלג־עולמים צח יעטרם. אגם דונר יזהיר בברכת גרניט; שלושה מיל ארכה, מיל וחצי רחבה ומאתים וארבעים רגל עמקה; בלי מספרים אין האמריקני מרגיש אפילו שירה וגילויי טבע. פה גם מקום הסטורי. פלוגת דונר מצאה בשלג זה את קברה, פלוגת החלוצים הראשונים – 34 נפש. הרעב הפך אחדים מהם לאוכלי־אדם, והיו מוחרמים ומנוּדים מאלהים ואנשים; צלב נעוץ במקום הזה למזכרת. כמה להוטים הם בני העם הצעיר הזה אחרי מקומות הסטוריים; ממש כילדים המתלבשים כגדולים. והנה תתנשא ביפיה ובזהרה “מלכת הברכות”; בטבור הררי הסיירה־נוואדו תשתטח, מוקפה כפות שלג; הלא זהו ים טאהו בצבעי מימיו הנפלאים, “ילד השעשועים” של קליפורניה ו"ילד המכאובים" של נוואדו; נהר הטרוקי נמשך אף הוא מפה, זורם ומתפתל בינות למגדלי סלעים; קצף ייזו מימיו; הרבה עצים מוטלים חללים מוסעים בזרמו לבתי־הנסירה; למאות שנים יש בכוח הבתים הללו לספק עצים, – כה יכריז המכריז.

מוכר הגלויות המצוירות והאלבומים הנפלאים הוא הוא המכריז, גם מורה־הדרך. “המקום הזה הנהו המקום היותר גבוה שבעולם, הפסגה הנשאה מכל הפסגות: זכרו את קרוביכם ושלחו להם מזכרת!” לבולים ולמשלוח כבר ידאג הוא. “לאק טאהו” – 23 מיל ארכה, 13 רחבה 6.225 רגל למעלה מעל פני הים; לעמקה אין חקר; מקום נפלא לדיג ולציד. כרוח הוא עובר, וכל הספסלים והכסאות מכוסים בגלויות ובאלבומים; כרוח הוא שב ומתחיל ביד האחת להחזיר לקופתו את “סחורות־המראות” שהנוסעים לא לקחוה, ומפזר ביד השניה על הספסלים סחורה אחרת: אגוזים קלויים, שוקולד, צמוקי פרזנו הנחמדים ותאניה החבושים בקופסאות הדורות. על האגוזים הקלויים ישא ביחוד את מדברו; וכל צחות לשונו מוקדשה להם. “ד”ר דיבו משיקגו המומחה הידוע בעולם, ממליץ ביחוד עליהם, על ערכם החיוני הגדול; ד"ר דיבו נוסע במקרה ברכבת זו". תמיד אנה לי המקרה לנסע עם ד"ר דיבו המדוּמה; באשר הלכתי שמו הלך לפני, והאגוזים הממולחים בחפיסות מושכות־לב אפפוני לפתע פתאם. כל הנוסעים מחייכים, אבל איך אפשר להתגבר על היצר ולבלי קנות מאומה. כשרון הצעיר המוכר כנראה ג"כ מעורר כבוד. אמן במלאכתו: זריז, נואם נפלא ומרצה מדעי. ד"ר דיבו – האם הוא בן־לויתו התמידי? מחייך הוא, אף ילחש לי איזה דבר בגרמנית. האם הוא מזרעו של אברהם אבינו; לא התודע יוסף אל אחיו…

הלחישה בגרמנית היא אות־הזמן: ראשית פעמי־השלום. מוחרמה היתה שפה זו בימי המלחמה; עכשו יושבות שתי גרמניות זקנות ומתפלספות גבוהה בשפתן. אומרים שבקליפורניה לא היתה הקנאות גדולה כביתר ארצות הברית; אעפ"כ הזהירות היתה אם החכמה גם פה, ושומר נפשו התרחק משפה זו.

האם הקור החודר פנימה מזכיר את איסור־השתיה או היא מזכירה את עצמה; המסובים מסיחים בה. כעצם יבשה יכלה כוחנו, – תפלה לעני כי יתעטף. חדל היין הטוב להרנין לבבות, מדברים למצער על היין. הדיבור, כנראה, הוא קצת נחמה. תמיד היין הוא ציר אשר עליו תסובנה שיחות; זכר יזכרוהו כזכור “בעל־עברה” זקן בהנאה חטאות נעוריו…

הפעם התרוממה השיחה “לגובה פילוסופי”. היעמוד האיסור בתקפו או מהלך הבחירות החדשות יבטלו. הצעירים שבו סוף סוף ממערכות־המלחמה ויעמדו על זכותם; כל הדבר הלא נעשה בערמה כאשר הם, הצעירים, לא היו, וכוֹהני־אל ונשים מושפעות על ידם משלו בבחירות. מדוע לא לשתות. יש צורך בשתיה אפילו אם מביאה היא לידי שכרון; יש צורך בה כדי להשתכח לפעמים, – לברוח מפני “הנבלה” שבגוף, “הפגר” שבו. בין רגע אתה יכל להיות עשיר, ממריא בספירות עליונות, באילוזיות נשגבות, למה תחטא, בן אדם, לנפשך ותשאר עני? השני מספר כי היה שותה בבוֹקר לשם הגברת התאבון, אח"כ מתוך הרגל היה שותה סתם, ועכשו כיון שפסק שוב אינו רוצה להתחיל מחדש. מקמצים כסף, נעשים בלתי תלוים באחרים. בדידיה היתה עובדה; הוא הזמין אחד ל"זשאב", שאלו מה טיבו של “זשאב” זה? אין הפועל רוצה ללכת בעיניים עצומות, יש לו אפשרות להמלך ולצפות. וטוב הוא הדבר; בעלי הרבבות נהפכו למליונרים, המליונרים לביליונרים; צריך שיהנה גם הפועל ויהיה, למצער, אדון לעצמו. ושלישי מראה כי “האיסור” הקטין את התוצרת; טעו בחשבון; חשבו כי הפועל יהפוך את שעות השתיה לימי־עבודה; עכשו מקמץ הוא כסף, ומבטל ימים; יודע הוא שכור אחד ששתה, אבל מוכרח היה גם לעבוד; עכשו יוצא הוא במחלצות ושעון זהב ושרשרת זהב יענדוהו; עובד יום ומבטל יומים. “החרבה” תיבש את הכל, את כל כחנו וליחנו.

*

לאורות החשמל המסמאים הגענו לרינו. במישור היא יושבת והרים עוטרים אותה. מהם הרים מכוסים שלג. עיר מודרנית, מחולקה ריבועים, ריבועים, הרחובות רחבים ומרוצפים חומר ומלט. ליד קירות הבתים עומדים אנשים צפופים. בחלונות־הראוה הגדולים מתנוססים צריחי־נפט, והמשאבות שואבות בלי הרף שמן־אדמה, סמיך ושחור, למשוך את האנשים. המניות הפזורות על אדני החלונות מושכות לב ועל האושר והעושר שיפלו בנעימים בחבל האיש שיזכה בגורל. למה תחשה, בן אדם ותשב בחיבוּק ידים, כשהאושר מתדפק בחזקה על דלתותיך: קום, איפוא, והושיט לו את ידך! מקורות־נפט חדשים נתגלו. העתונים, – ריח נפט אינו פוסק להיות נודף מהם. בזיל הזול נמכרות מניות: עשרה סנ', אם לא יטעני זכרוני, כל אחת, שלש מאות אלף כאלה נמכרו ביום אחד, כמדומה לי; “באום” של נפט, “באום” גמור מרנן, איפוא, ברחובות המדינה, – והרחק, הרחק מחוצה לה.

במלון, – הדוחק גדול. חשבנו כי בתי המלון מלאים “גרושות”, והנה מפח־נפש; סוחרים, סוחרים וסוחרים. מגדלי־מקנה ומחפשי־נפט. מקורות הנפט עוד הגבירו את התנועה. תקופה חדשה מתחילה ברינו. “הגרושות” הן בודאי במלון השני.

מדינת נוואדו עומדת על סף־המעבר ממכרות לחקלאות. מקורות החקלאות עד היום היו בעיקרם גידול־בקר וגידול־צאן. במרומי ההרים ימצאו עוד חיים, חיים ממש, “בחורי־המקנה” האמיצים, דוהרים על סוסים אבירים ומשליכים ממרומי האוכף עניבות בשעת הצורך לתפוס אדם ובהמה; מכנסי־שער רחבים, העור כלפי פנים, וחולצות צבעוניות ילבשו; המכנסים כמעט צורת שק להם; וכובעים רחבי־שולים יחבשו לראשם; אמוּנה ידם לבלום ביד סוסים פראים, להכנס בינות רגליהם כשהם מזדקפים ולהעמידם הישר; לאחז בקרני פרי־בר ולהכריחם להשקט. במכלאות ובגדרות בין המקנה הצפוף תחת שמים חפשים יבלו את מיטב ימי נעוריהם, וברחבי הכפר ידהרו על סוסיהם, ובשעת חדוה גם על פרים מקושטים. הבחורים האלה ישמשו תמיד נושאים רומנטיים על בד הראי־נוע. פעם יסור הנה אחד “ממלכי” שיקגו ויקפח את שכרו של אחד הבחורים האלה; והוא ילך להביא אותו לידי גובינא. הבחור יתעה לשיקגו; כעני בפתח יעמוד במסדרון ההיכל הנהדר. ה"אדיר" יחמד לו לצון ויזמינהו לארוחת־הערב לשעשע ב"דוב־השדה" את אורחיו: “בת־המלכה” תתפרץ בצחוק. והמאורעות הולכים ומשתלשלים עד אשר “בת־המלכה” תלכד במצודת האהבה; ו"בחור המקנה" יעשה לאחד מאדירי־התבל. אניוטה סטוארט, כמדומה לי, מנצחת בתפקידים האלה; היא פה המנוצחת, ובהרי הסיירה – המנצחת את המתנקשים בנשי־החיל הנתעות ברפסדות העצים; וכשמשון בלחי־החמור היא מפילה עשרות עשרות. אניוטה סטוארט בין ההרים היא מה שקונסטן טולמדזש בטרקלינים, זאת היודעת ברוב להטיה וקסמיה למשוך ברשת אהבתה סינטורים וסופרים שהחליטו לא לשים ריחיים על צוארם; והם שמים אותם סוף סוף; אף יודעת היא להקנות לאחרות את סוד האהבה, להלביש פאר ויופי ע"י איזו סלסול חדש בתלתלים, שנוי קל בתסרוקת, ומלמדת בשעורי הסתכלות לא להיות “פוזמק כחול” ולאבד בידים את טוב החיים; מכוערות למראית עין יוצאות “יעלות־חן” מתחת ידיה: כל המטמורפוזה מתגוללת על הבד; בקיצור, “אקספרט באהבה”, משנה ממש את הבריות. קונסטן, הכוכב הראשי בשלש האחיות, – בטרקלינים ו"בפאלם ביטש" אשר בפלורידה; ואניוטה – בין ההרים וביערי־בראשית. אם “בלבלתי פה את היוצרות”, זוכר נשכחות ברוב חסדו יסלח לי.

מהמרעה הטבעי יתכלכל המקנה בנוואדו. בחורף ירעה במישור, ובהרים בקיץ. גידולי־תרבות בלי השקאה הם כמעט מחוץ לגדר האפשרות. יש אמנם שטחים של פלחה חרבה, ששם הליחות משתמרת ע"י שיטות־עיבוד מיוחדות; אבל במסכנות יאספו היבולים האלה. המגמה היא עכשו – אדמת־שלחין. העיניים נשואות למקורות־המים; אבל הם, כאמור, נכנסים גם בתחומי קליפורניה התקיפה הגוזרת: עד פה ולא תוסיף!

כל מדינה ומדינה מבקשת להרבות את אוכלוסיה, וכל מחוז ומחוז – אפילו באותה המדינה. קנאת מדינות מרבה התחכמות, מרבה מודעות־תהילה וספרות־הפלגה. בתמונות בהירות ובציורים רוממים תתנה כל אחת את פרשת גדולתה; כל אחת יחידה בדור, יחידה בתבל; תמונות מחכימות. – הכל זב חלב ודבש.

בכוחות־המים חפצה גם נוואדו להבנות, ובמים למשך לבבות רחוקים. אין גלויי־טבע ומראות נפלאים כמו בקליפורניה המפוארה; אין חיים מפכים פה כמו שמה, אין זוהר־השמש אשר בדרום, אין קסם הערפל השפוך על חבל המפרץ, אין “אדירי־היער”. אבל חן אחר שפוך על ערבות נוואדו: חן הישימון על הבדידות המיוחדה, על הזעף הקל התלוי באויר ונשקף ממרחבי האופק, על העצב המתוק ועל הקסם המסתורי הבלתי נתפס. כחות מושכים מיוחדים במינם לחלוצים; לאלה אשר שבעו תרבות, קצו בציביליזציה מן המוכן; אשר רוחם ידחפם להלחם באיתני־הטבע; גירוי מייחד לכובשי־עולם, למתבודדים, להציב גבולות חדשים למדבר ולהסיג ישנים, – עשית מעשי בראשית!…

רינו גופה היא עיר ככל ערי ארצות הברית: הדוּרה ברחובותיה הרחבים המבהיקים במרצפת המלט, בבניניה הרגילים וביחידים “הדוחקים שחקים”, במוסדיה הצבוריים. הרחובות המרכזיים – שדרות, שדרות של אוטומובילים צפופים ומלאים מקצה האחד ועד השני: סימן לעושר, סימן לתנועה; הבנקים כבתי־מקדש יווניים; משכנות האוטומובילים כבתי מקדש מעט; בתי־הספר כלם הוד והדר בחלונותיהם הקרועים לרוח וברחבי־מגרשיהם. היכל הבונים החפשים – תבנית היכל ממש לו. התיאטרונים – לא רק על הבד כי אם גם על הבמה יופיעו מזמן לזמן “כוכבים נתעים”. אף חברת הנוצרים הצעירים ישכנו כבוד בבנין נהדר. פה אין מרכז יהודי ולכן יחסר ה"ה" לאמר: ה־ H במקום ה־C – חברת היהודים הצעירים, זה לעומת זה במקומות אחרים. “והיכל המשפט” על טוריו הלבנים וכיפתו הכתומה מתנשא באמת מול בית־מלון נהדר ליד נהר הטרוקי עם חופיו המכוסים מרבדי־דשא. על הכל יתנופף דגל הכוכבים והפסים; מימי המלחמה – אומרים – נתקבל מנהג זה לחזק את הרגש הפטריוטי. והפרברים אף הם כנהוג; “תל־אביב” בסגנון מיוחד; “בתי־צעצועים” ומרבדי דשא משתטחים לפניהם משני צדי הרחובות הרחבים, ועצים בודדים יזדקרו מעל המצע הירוק הזה. אין חדש תחת שמי המדבר בתוך העיר. ליצנים אומרים כי רק “היפות” תפגשנה פה לא ביחס נורמלי, – “הגרושות” מהחוץ הן המגדילות את מספרן. אולם מחוץ לעיר מרגישים את המדבר: שמיו, אדמתו ואוירו המיוחדים.

בניני האוניברסיטה הם מחוץ לעיר. כל הככר מראה נאות לו. תעלה רחבה חוצה את המגרשים ומראה פלג זורם לה. מרבדי הדשא רחבי־הידים זרועים פרחים; מזלפי־המים יסובו על צירם וירעיפו בלי הרף; האשוח התאזרח פה. הכל שותה פה מים לא למטר השמים, כי אם מי־שימורים"!

בניני האוניברסיטה חדשים הם; צבע אדום להם, אם במקרה או בכוונה להבליטם מצבע הסביבה האפור; קליפורניה אוהבת את הצבע הלבן המבהיק בזוהר השמש. קטנה היא האוניברסיטה פה. כשבאים הנה מהאוניברסיטה הקליפורנית על עשרת אלפים תלמידיה, על העושר הרב שבה, ומחלקותיה הרבות, וחבר המומחים הרב – יש הרגשה דומה לזו כאשר באים מכרך לכפר. עלי היא פועלת פעולה מרגיעה; אמנם דלים הננו אפילו לגבי מקום זה; אולם אין עושר אשר יכריע ברוב כבדו. בהתאמצות ידועה נוכל גם אנו להגיע לכך. אני מוצא את “עצמי” במקרים כאלה, בבואי לחפש לי מוסדות למופת: קצת דמיון למולדת. כל האוניברסיטה פה מונה בסך־הכל כארבע מאות תלמיד; המחלקה לחקלאות כארבעים. המחלקה למכרות מצטינת פה.

המחלקה החקלאית מחולקה, כמקובל וכרגיל, לשלש רשויות: הוראה, נסיונות וחקירה, הדרכה, – הפצת השכלה חקלאית. המנהלים – כל אחד אוטונומי ברשותו ועובדים כחבר אחד. הפלחה החרבה עומדת בראש עבודות החוקרים. גידול חמוניות לשימור ב"סילו" בשביל בהמות החלב נתן תוצאות טובות גם פה; החמוניות ממלאות באדמות חרבות את מקום התירס הדורש יותר מים. בעודן ירוקות, טרם שיספיקו לעשות גרעינים, הן נקצרות, נקצצות במקצצה על גבעוליהן וראשיהן, ופורחות בכוח מפוח מיוחד מחובר למקצצה לתוך ארובת גגי הסילו הבנוי בצורת מגדל. בשיטת הפלחה החרבה נעשו השבחות קלות. נוהגים מיד אחרי הקציר לעבר במשדדת הדסקוס בכדי להפוך לאבק־דק את הקרום העליון העשיר ברקבובית ולהצניעו אח"כ במחרשה בעומק עשרה או חמשה עשר ס"מ. וככה שנה שנה מהפכים קרום עליון ויוצרים שכבה פוריה; במשך השנים מרכבה היא. כולה מורכבה חמרים אורגניים.

בכרי־המרעה יושם לב לחקירות העשבים המרעילים; בגדלם ובצבעיהם הטבעיים הם מצויירים; צעירה אחת עוסקת במקצוע זה. הביולטינים המפרסמים את החקירות האלה נדפסים בשתי שפות, באנגלית ובספרדית. ונפוצים בין הרועים; ביניהם ישנם כאלה השומעים רק ספרדית.

החסרון במים הוא פרובלמה אחרת. ההשקאה הגדושה מעלה מלח בשכבה העליונה המחבל את הצמחים; ה"אלקלי" נעשה למכת־מדינות וארצות המהפך שדות פוריות לשממה. החסכון במים הנהו גם שאלה בפני עצמה בלי שייכות לשאלת האלקלי; כי כל זמן שמים ינתנו לנוואדו במשורה היא צריכה לנהוג בהם בכל חומר החסכון.

היום חג באוניברסיטה. תלמידי דויס, החווה של האוניברסיטה הקליפורנית, באו הנה להתחרות במרוץ עם תלמידי האוניברסיטה ברינו. העתונים מקדישים עמודים שלמים למאורע זה, ושאלת הנצחון נוגעת בנימי הפטריוטיזם המקומי היותר דקות. האמפיתאטרון הפתוח מלא, אוטומובילים – מחנות, מחנות צובאים מסביב למעגל. לקול יריה של המנצח מתחיל המרוץ. אדים עולים מגופי הרצים; השרירים דרוכים, הגידים משורגים בעירום בשרם ומתחת הטריקו הדקים. שלושה עוד רצים אחרי זה במרחק ידוע אחד מהשני; הרביעי נחשל: הוא בסיבוב הראשון, בשעה שראש המקדימים כבר עשה שני סיבובים; אחר כך הולכים ונחשלים האחרים, ובסוף הנצחון – לקליפורניה…

*

המדבר הגדול ישתרע מהלך איזו מילים מהעיר. בהייזין אנו נוטים ללון. המלון מוכן, בלי פאר, אבל נוח מאד. הבתים הם משכנות ארעי. מכרות חדשים נתגלו, ומעינות נפט – אין מפלט מהם. על בתים קטנים דבוקות מודעות גדולות: איננו חפצים ביפנים! מה ימשוך הנה את היפנים – הנפט או המים, על כל פנים הזהירות היא אם החכמה. לא רחוק מהעיירה הזאת נמצא משרד ההשקאה. גם בעירה זו “הבאום” של הנפט; רחוב אחד אנדיאנים ואנדיאניות, אדוני הארץ מלפני קולומבוס, יושבים ברגלים מופשלות תחתיהם בצדי המדרכות. החוק קובע להם תחומים שאסור לנגוע בהם ושומר עליהם. כאשר ישמרו על חיות יקרות־המציאות העומדות להכחד מעל פני האדמה.

במשרד הראשי ישוחח אתנו ארוכות המנהל. בקי הוא במפת ארץ־ישראל. המפות ותכניות־ההשקאה מתגוללות לעינינו. הנה המנהל הדורש סמוכין. הטאהו¹ זהו הכנרת, והטרוקי זהו הירדן החוצה בין קליפורניה ונוואדו; והנה זכר לים המלח ולערבה. אגב שיחה יספר לנו על קרוביו היהודים, קרובים וקרבת־משפחה וסתם ידידים. יש גם פה צעיר יהודי שבה הנה להתאחז. הוא בן חיט שעשה עושר. הוא הצליח פה; אעפ"כ רוצה הוא ללכת לעזור לאביו. אגב – בודד הוא בין הפרמרים, ואינו מרגיש א"ע היטב בסביבה הזרה.

תכנית־ההשקאה כשהיא לעצמה התחילה בשנת 1903. היא ידועה בשם תכנית נוילנד או תכנית ההשקאה של טרוקי קארזון²; סכר של טרוקי קארזון נשלם בשנת 1913. זוהי אחת התכניות של משרד עבודות ההכשרה אשר ליד המזכירות לענייני פנים של הממשלה הפדרטיבית. המטרה היתה להשקות שטח של מאתים שלשים אלף אקר. כל הככר נמצאת בגובה של אלף ושלש מאות עד למעלה מאלפים מטר מעל פני הים, ומדת הגשמים מגיע עד ארבעה אינש (=100 ממ.) אולם הוציאו לפעולה תכנית השקאה רק על שטח של ארבעים וחמשה אלף אקר; קליפורניה מחזיקה במקורות המים ומציבה גבולים.

האקלים קשה במקומות האלה, ועונת־הצמיחה קצרה. לכלכלת משפחה דרושה איפוא יותר אדמה מאשר בקליפורניה. מתנחלים חדשים יכלים להשיג אחוזה של שמונים אקר, גודל אחוזה בינונית הוא כששים וחמשה אקר. ההכשרה על אקר עולה 60 דולר; הסכום הזה ניתן לתשלומים לשיעורים; חמשה אחוזים למפרע; בחמש השנים הראשונות פטורים מתשלומים, ותשעים וחמשה אחוזים משלמים במשך 15 שנה. תיקון תעלות המים והחזקתן יעלו לשנה ולאקר 1.60 דולר. לפרמר יש רשות להשתמש באחד וחצי “אקרפוט” מים באדמה כבדה, ובשלשה “אקרפוט” באדמה קלה. ששים סנט מוסיפים על כל אקרפוט נוסף.

טרם שהתחילה התכנית היתה שייכת האדמה לאנשים פרטיים ולחברות מסלות־ברזל. עוד בשנת 1906 היה מספר אוכלוסי המקום רק כשלש מאות נפש. כיום הזה מונים פה שבע מאות חוות, חמש עיירות עם אוכלוסין של 2800 נפש; אחד עשר בתי ספר. גידולי־המקום: כ־25000 אקר אספסת, המכניסה לאקר 4 טון חציר, 5400 חטה, שיבוליה הבינונים ½15 בושל לאקר, 152 אקר תפוחי אדמה – היבול הבינוני 160 בושל לאקר. השטחים הנותרים הם גידולי־מרעה בהשקאה.

כבכל תכניות הממשלה, המתנחל הוא המחויב להכשיר את האדמה בעצמו: ליישרה, לזרעה. הממשלה מוסרת רק תעלות השקאה ומים. בשנת 1918 נסתה הממשלה לעשות את כל ההכשרות על חשבונה, למסור כמעט חוות מוכנות. מחוסר אמצעים לא יצאו התכניות האלה לפועל. בהכשרה גמורה יש הרבה צדדים לשלילה. צריך שהמתנחל ישקיע עם ראשית מצעדיו איניציאטיבה שלו; בלעדיה אין דבר שיחברהו אל הקרקע. ספק אם יש טעם בעצם הכשרות כאלה אפילו אלמלי היו נמצאים האמצעים. הנסיונות שלו – של מנהל המשרד – מובילים לידי מסקנות האלה.

כל הככר שותה ממי נהרות טרוקי וקרזון. מי הטרוקי שמוּרים בים טאהו; לפי מושגינו: מי הירדן במי כנרת, אלמלי הכנרת היתה עוד גבוהה ממוצאי הירדן; ים טאהו הוא גדול פי שלשה או ארבעה מהכנרת וגבוה מעל פני שטח המשק כ־800 מטר; מימיו אצורים בסכר ויוצאים במסלולם הטבעי לאדמה המושקה. מי הנהר קרזון אצוּרים בברכת להונטין העולה כמליון וחצי דולר ויש לה בית־קיבול של מאתים ותשעים אלף “אקרפוט”; תעלה מחברת את נהר הטרוקי עם ברכת הלאהונטין, ולכן גם מימיו יכולים להיות אצוּרים בברכה. הברכה בנויה בסכר עשוי אדמה ומלט, שמונה מאות רגל ארכו, מאה ועשר גבהו, ארבע מאות רחבו ביסודו. כל תכנית ההשקאה עלתה קרוב לשבעה מליון דולר והעסיקה כשלש מאות איש.

עם גמר העבודה הזאת גמרה הממשלה הפדרטיבית את תעודתה. על ממשלת המדינה לפתח את המפעל, להגבירו, למשוך אנשים. זוהי – לאמר משיכת אנשים – חכמה בפני עצמה. אחד הכניס פה פרות הולשטיין וחלקן בין האכרים; הפרות נתקבלו בשעתן בשמחה רבה; כשהתחילו לגבות כסף, באה גם החשדנות הרגילה, כאורח הארץ; אמרו כי היו דברים בגו: רכישת דעות לבחירת סינטור וכך הלאה, וכך הלאה. הפקחות המעשית גוזרת לנהוג זהירות גם בעשית טובה וחסד. מי ינוד הנה למדבר? – רבים הבאים. יש לנו טיפוס המרגיש את עצמו רע בתוך משטר ציביליזציה קבועה; יש לנו טיפוס המחפש מפעלים חדשים, כיבושים חדשים, שעליהם יחיה ובלעדיהם חייו אינם חיים. הנשים? – יש גם בתוכן כאלה. הנה איש אחד, בעל אחוזה יפה גר פה משנת השבעים ושתים, ועכשו עוזב הוא את המקום. כבר יותר מדי ציביליזציה פה עם מערכת התעלות החדשות, והולך הוא לתור לו מקום מדבר חדש…

*

מנהל המשרד הולך אתנו להראות את תכנית ההשקאה, את הסכרים, את מערכת התעלות ואת שדות־השלחין. אנו חוצים את הישימון; ללא דרך או בנתיבות עקלקלים יקפץ לו האוטומוביל המרווח – לא “פורד”, חלילה, שהוא סימן לעוני. רחב הוא האופק, אפורים השמים, ואפורה־לבנבנה היא האדמה; לפעמים לבן כסיד הוא החול, חשוף ללא צמח, אדמה מלחה. ככפור דק, כשכבת קרח יקרינו לנוגה השמש המעורפלה קרומי המלח הטויים שטיחים, שטיחים על פני האדמה; בתוך ברכות חול, מעוטרות לפעמים שיחים משתרגים, ייראו כאגמי מים קפואים. כאוריריים יראו מראות־הטבע, אינם נתפשים, אינם ניתנים להקבע בתמונות פלסטיות; יש גודל אחר בנוף, גודל המשרה רוח מיוחדה, עגמת־בדידות; מרעיד מיתרי הלב להשתפך בשירה, – נוף היוצר את השירה הלירית: השמים מספרים כבוד אל; אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם…

ישימון בכל אשר נפנה. הכל מכורבל בצעיף. הלב ידום והעיניים תועות. והנה לשונות המים מתחילים להתפתל, זרועות מים מחבקות איי ישימון; מתעלה, מתעלה רחבה כפלג, תמשכנה. וסמוך לתעלה החוצה את הישימון יסולל דרך. סלו מסלה במדבר! ולצדי התעלה מתחיל הישוב. משבצות אספסת תתנוססנה בחולות הערבה, וסלק זרוע, גבעולי תירס יציצו, ובנות הולשטיין החברברות מטיילות להן.

על פני בתי פרמרים בודדים אנו עוברים. בין גבעות חול זקופות ישתרעו מישור קטן זרוע בקיה ובקעה זריעה אספסת. בודד במרחבי הישימון יעמד כל בית; מהלך שעות ממקום ישוב לישוב. המים זורמים בשפע ומשתפכים לשלוליות ואגמים, והדרך יורטת לפנינו; עלינו לקרוע את “ימי־הירוק” האלה. גרמנים תקעו אוהל במקומות הנדחים האלה; פה לא תגיע עדיהם שנאת איש. במקום אחר שנתה מושבה שלמה את שמה לשם צרפתי, כדי להתרחק מן החשד ומן הסכנה…

והנה אנו עומדים ליד הגשר הנטוי על ברכות המים האדירות ליד הסכרים הנשגבים. והנשימה נעצרת, לא מפני הדר־הטבע, כי אם מפני הדר גאונו של האדם שיצר מעשי בראשית. יבקע צורים במדבר וישק כתהומות רבה; ויוצא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים. המשלח מעינים בנחלים, בין הרים יהלכון. ירעפו נאות מדבר, גיל גבעות תחגרנה. לבשו כרים הצאן, ועמקים יעטפו בר; יתרועעו, אף ישירו…

על גבי הסכרים האדירים אנו נוסעים, נוסעים ולא הולכים: חומות צוקים! קשתות האבן והמלט דרוכות־עוז נגד המים העזים שלא יעברו את גבולם. בתוך האגם יזדקר מגדל־המים; רוח חזקה מנשבת והגלים המכים ילחכו את אשיותיו. רחב־ידים הוא המגדל פנימה; בכח החשמל תעבדנה המכונות לפתוח שערים למים ולסגרם; גם פה המים נותנים את הכוח לבלום את עצמם. מבחוץ מוקף המגדל מעקות; לחיצה בכפתור – וכל המכונות הובאו לידי תנועה. דרך הצנורות הרחבים התקועים ברצפה, העין תחדר תהומות, מתחת לפני המים; פנסי החשמל המורדים בחבל מאירים את ה"תהום", אנחנו כמו על מכסה אניה עוגנת; הגשר התלוי על כבלים ומחבר את המגדל אל הסכר בן־מדות גם הוא ונראה כגשרי מעברות לאניות. שעה אנו מטיילים, והמראות עוד לא תמו; נדהם אני עומד בפניהם. גרמני זקן השומר על מקורות המים האלה, “שוער” הסכרים, הולך לפנינו ומבאר הכל. השפתים רק מדובבות אחריו את המספרים בהעבירן את מדות המקום לשטה המטרית: כמאתים ושבעים מטר אורך הסכר, כארבעים גובהו, כמאה ושלשים רחבו ביסוד וכשבעה בפסגתו; ומדת הקיבול של הברכה כשלש מאות אלף אקרפוט. וברדתי מהחומות הבצורות בשיפועי הקירות במעלות האבן השקועות למטה, למטה על קרקע מסלול הנחל תגדל החומה הלוך וגדל מעל לראשינו; ובעמדי מלמעלה אראה כננסים את בני־הלויה, – ואחד מאלה הוא בבוני חומות הצוקים האלה…

בית־הכוח והאור נמצא במדרון פה. גם פה יושב בבדידותו, סגור בין גבעות החול, צעיר כפוף על הרשימות ושולח אור וכוח למרחקים. אלפים אלפים כוחות סוסים מספק הסכר הזה. בכל הערבה רבת־המרחק יעמד יחידי הבית הזה, ולמעלה יושב הגרמני הזקן עם משפחתו גם כן בבדידותו, ושומר על “אוצרות” כל הככר הגדולה. מה בדידות לאנשים האלה, מה שיחות רעים לבודדים האלה! לנשמת כל היקום יאזינו. למאורות השמים יקראו אבי, לסערה רעי, ולמים עמיתי; “גוים” אינם יודעים בדידות – עובדי כוכבים ומזלות…

*

האוטומוביל דהר בכל מלוא־הקיטור. מהלך עשרות מילים לפנינו עד התחנה הקרובה, והשעה קצרה, ודרך סלולה עוד אין; פסי רגבים גלודי־שמש, רשתות רגבים בעקבות המים שנחרבו. אבל אין משמרות במדבר החפשי לשומרים על “חוקי המהירות”, ואמוּנה היא ומהירה יד עושה הסוללות ובונה הסכרים, ונוכל להפקיד בה את רוחנו. מחוג “מד־המהירות” רוטט על הלוח העגול בין שלשים וחמש עד ארבעים ומעלה. מתרוממים ויורדים טורי החול כמשברי גלים, כנקודות ירק־אדמדמות מרצדות הנאות הבודדות, והשיחים כאילו מתיזים רשפים ושולחים קרנים. במעגל מסתובב מתגלים ונעלמים הנופים. והנה נופים קרובים. העמק הצר המוקף חגורות חול דומה לעמק נחל רובין, ופה – ערבות הנגב בואכה רפיה. בין רגע והנני ניסח ממקומי ומזמני, נמסר כולי לחשבון עולמנו, מטולטל ונקלע בין סוד מהותנו וחידת־חיינו. זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. תם החזיון והורד המסך. נס לגוים, אור לעמים – ונסנו הושפל פלאים, ואורנו דעך לעצמנו. בחכמה, בחזון ובשירה גלינו נצורות. בסדרי־החברה רודים אנו; אבל דבר־מה העלים ממנו הטבע, וחלק מרזיו ומסתריו נשאר חתום לפנינו. הגניוס שלנו מתגלה בציבור, ברוב עם, – ומשתתק בבדידותו. מראות־הטבע מרנינים אותנו כעצמים הנמצאים מחוץ להויתנו; את דמותנו וצלמנו איננו רואים במראות הדוממים האלה; הצמחים אינם סחים לנו כאחים, והרוחות אינן מספרות לנו כרעיות. בשמש וכוכבים רואים אנו גילויי שכינה, ולא פני השכינה עצמה המדברת אלינו ואנו יכלים לדובב אליה. חיות השדה ועופות השמים רק משמשים אותנו, ולשיחותיהם איננו מאזינים ואת שפתם איננו שומעים. ולכן צער הבדידות תוקף אותנו, ולכן בורחים אנו מפניה כמפני בהלות לחומות הכרכים הסגורות; ניטלה מאתנו סגולה אחת, – רוח החלוץ וכובש הטבע! עם “דור המדבר” מת בקרבנו רוח זה, ובלעדיו לא יבנה עם, לא תכונן ארץ; האם רק הידו הגווע נישא ומתגלגל אלינו, או מחדש הוא בא, בכחות הדור הנשגבים הוא בוקע וקם לצרור את כלנו בכנפיו…

 

בנאות־מדבר    🔗

רחבת־ידים היא מדינת נוואדו; כל שטח אדמתה מגיע למאה ועשרת אלפים מיל מרובע, וקרוב לאלף מיל מרובע תופסים שטחי מימיה. אולם רק כאחוז וחצי מכל הככר הגדולה הזאת הוא מטה־לחם בטוח לעובד האדמה; הלחם ניתן רק – במקום שהמים נאמנים; ומהשטחים העצומים המשתרעים במרחבי שבעים מליון אקר, מוכשר להשקאה רק שטח של תשע מאות אלף; עד מליון וחצי אקר נכנסים בתכנית ההכשרה בכח גינון המים – שני אחוזים איפוא מכל אדמת המדינה; עזי־הדמיון מרחיקים ללכת עד שלשה מליון וחצי, – קצה גבול האפשרות יגיע איפוא עד ארבעה או חמשה אחוזים למאה; כששה עשר מליון אקר תופסת אדמת מלחה – מדבר שאין לו תקנה. כחמשים מליון אקר הם הררי מרעה; ששים אחוזים מהארץ הזאת הם בכלל הרים וגבעות, אף הרמות משתטחות בגובה של חמשת אלפים עד עשרת אלפים רגל מעל פני הים. רוב הככר הזאת הוא אדמת הציבור; כמליון וחצי כבשים, חצי מליון בקר וכעשרים וחמשה אלף סוסים ירעו בו. אזורי השלג הרחבים המעטירים את כיפות ההרים יציבו גבולות למקנה הרועה. עם הפשרת השלגים אשר ידשיאו דשא במרומי ההרים בחרבוני הקיץ, כאשר יבלו בעמק אחרוני העשבים, יעפילו העדרים למעלה למעלה; ועם רוחות סתיו הגוררות אחריהן סופות שלג במרומים יכסה השלג את מקורות המחיה, הלוך והרחב את גבולותיו, הלוך ורדת בצלעות ההרים ודולק אחרי העדרים, יתחילו גם הם לרדת למשכנות האביב והחורף; השלג נותן והשלג לוקח.

מדינת מכרות היא ניואדו; אעפ"כ ערך האחוזות החקלאות וערך המקנה הוא פעמים וחצי מההון השקוע במכרות; ולא דל הוא ההון הזה. בשנת 1910 הגיעה תוצרת המכרות לחמשים מליון דולר. גודל האחוזות בניואדו משתנה מיחידות של עשרים אקר עד עשרת אלפים – וגם עד חמשה עשר אלף אדמה מוכשרה. חוות המרעה הן עצומות מאד. גודל אחוזה ממוצעה: 80–200 אקר באדמת־שלחין; מחיר אדמה כזאת היא מ־150–350 דולר. בשנת 1910 מנו 344 יחידות של אחוזות בגודל ממוצע של למעלה מאלף וחמש מאות אקר אדמת שלחין, בס"ה למעלה מחצי מליון אקר – 71,4 אחוזים למאה; העודף של 28.6 אחוזים, הכולל שטח של למעלה ממאתים עשרים וחמשה אלף אקר מחולק בין 2.345 בעלים. באחוזות גדולות נמכר האקר במחיר 27 דולר, ובקטנות ב־75. הגודל הממוצע של אחוזה בשנת 1910 היה 97 אקר. כל בעלי האחוזות אמידים, יש להם כסף בבנקים, לכ"א יש אוטומוביל שלו; מהשנה הנזכרת נכבשו שטחים חדשים של אדמת שלחין עד מאה וחמשים אלף אקר שנחלקו לאחוזות בנות 80–160 אקר.

בדרך כלל האחוזות הגדולות הולכות ומתפוררות. המגמה המונחה בהנהגת הממשלה היא להפקיע מידי בעלי האחוזות הגדולות את השטחים שנמסרו להם לחכירה בהגבילה את רשיונותיה במקומות המרעה לגדולים ולהגביר את פעולות מגדלי המקנה הקטנים: וככה גם העדרים הולכים ועוברים מרשות לרשות. במדינות אחרות נקבעה חוקת מרעה מיוחדת, הגוזרת על יחידות העולות על שטח של 640 אקר. בניואדו אין חוקה זו קימת. יש יחידה של מיל מרובע, היכול להחזיק 500 כבשים או מאה ועשרים גולגלות בקר; משקל כל כבשה מגיע ל־65–75 פאונד; עדרים כאלה יכולים לפרנס בריוח משפחה עובדת.

האספסת עומדת במעלה ראשונה בלוח ההכנסות; כמאה וחמשים אלף אקר תופס השטח הזרוע בה; בחבל ניילאנד בלבד אספו בשנת 1918 שמונים אלף טון. היבול הרגיל הוא משלשה עד שבעה טון חציר לאקר, אולם הוא מגיע גם לשמונה ועשרה; ששה זהו יבול רגיל בהרבה מקומות. חטה ושעורה יבולם הנורמלי באדמת שלחין מגיע מ־25–35 בושל; אולם יש אשר יגיע גם עד חמשים והיו יבולים פינומינליים של 60–70 בושל. יבולי הבצלים מ־15–30 טון; תפוחי אדמה מכניסים מ־300–400 בושל לאקר והיו יבולים שהגיעו עד 600 בושל. ערך היבול בשנה הנזכרת הגיע בחבל נוילאנד בלבד למעלה ממליון וחצי דולר. רבבות כבשים מובאים בימות החורף לחוות להשמינם; חציר אספסת נשלח לקליפורניה, ליוטה ולמזרח. שטח המרעה הצבורי בהשקאה תופס חמשה עשר אלף אקר; נהנות מהמרעה גם תרנגולות הודו; “ליום הזכרון” שארצות הברית חוגגות אותו באכילת תרנגלות הודו סיפקה מדינת נוואדו מאה וחמשים אלף. החמוניות הרוסיות תופסות מקום הגון בכלכלת המקנה; הן עומדות יותר בפני הקור מאשר התירס ומכניסות יבול כפול. אולם אין דבר עומד בפני תבואת האספסת. החטה באה בקרקע בתולה אחרי נקוי השיחים ואחרי הפכת קלחי האספסת; זו מקפידה הקפדה יתרה על טיב האדמה וטיב העבוד; בתנאים טובים נענית היא לעובדה בשלשה עד ארבעה קצירים לשנה ובמשך שתים עשרה שנים רצופות.

הפלחה החרבה אינה משען בטוח כל־כך; היא נענית לעובדה רק אם יקפיד הקפדה מיוחדה על שיטות העבוד, מבלי לסור מהדרך שסלל המדע ומהנסיונות שאצרה המסרת. – שנות בצרת אחדות מורידות אדם מנכסיו. במקום שכמות הגשמים מגיעה מ־10–15 אינש לשנה, אין האדמה מצוה את הברכה אם לא יגנזו משקעי שנתים להשגת יבול אחד; משטח של שלש מאות ועשרים אקר אין להביא בחשבון אלא את החצי הנזרע; את החצי השני מבירים ומשדדים תכופות בכדי להשמיד את העשבים המגבירים את ההתאדות וליצור קרום תחיח, השומר על המים שנאצרו בעונת הגשמים בשכבת העפר התחתונה. יחידת אחוזה היא איפוא 320 אקר. המתנחל מתחיב לשבת עליה בכל שנה שבעה חדשים במשך שלש השנים הראשונות, עד אשר יוכל לרכשה; הוא מתחייב להכשיר שנה שנה חלק ממנה. ההכשרות דורשות הרבה כסף לנקות את האדמה, לחרשה בטרקטור, לגדרה, לסדר מים לשתיה ולרכוש בהמות. המתנחל הבינוני אינו יכל בלי עזרה מהחוץ לסדר לו חוה; והעזרה הזאת אינה יכלה להיות ניתנת, מפני שלפי שעה הנסיונות הנרכשים בחבל הזה אינם מספיקים עוד במדה כזאת שיהיו שוים לכל נפש ושיבטיחו את קיומו של כל מתנחל; והמדינה וקפיטלים פרטיים שניהם הולכים רק בדרך בטוחה אם הם באים להשקיע כסף.

כל עבודות ההכשרה של הממשלה מתרכזות איפוא בחבל אדמות השלחין; המגמה העיקרית לגנוז את המים שלא ילכו לאבוד; חלק נשמר בכוח המשטר שהטבע קבע בעצמו; השלגים, נושאי מקורות המים, מפשירים לאט לאט במרומי ההרים; לפי מרום משכנותיהם ימסו במשך כל הקיץ, ולכן יספקו מים לאפיקים ולנהרות גם בחרבוני קיץ. אעפ"כ הולכים לאיבוד כארבעים אחוזים למאה; באביב, כשאין צורך בהם, יתפזרו לשבעה ימים ובקיץ אינם נענים לצרכי האדמה הזרועה. גינון המים נעשה ע"י סכרים הנבנים ליד מוצאי בקעות סגורות משלש רוחות במסלולי הנחלים הטבעיים; הסכרים אינם נותנים למים לצאת בימי החורף. הגינוז נעשה גם ע"י שטות של ניקוז; בשטח הניקוז בלבד אומרים לגנוז מאות אלפים אקרפוט של מים ההולכים לאבוד ע"י התאדות; החסכון הכרוך בשטה זו עצום הוא; התאדות המים השטוחים על פני אדמת בצות מגיעה לארבע רגל בשנה; והמים המתאדים מהאטמוספרה היבשה באדמה מנוקזת ובשטת השקאה מתוקנת אינם מגיעים אלא לרגל אחת. כארבע מאות אלף אקר אדמת בצות ומרעה בצורת שלחין עומדים לפני הכשרה; עכשיו מכניס האקר רק טון אחד חציר עשב, מלבד המרעה והניקוז יהפוך את השטחים האלה לאדמת ברכה שתתן יבולים גבוהים של חטה ואספסת. על הכשרת חמשה עשר אלף אקר אדמה ע"י ניקוז הוקצב הסכום של ארבע מאות אלף דולר. לפי שעה עבודות הניקוז נעשות באחוזות גדולות; אולם אחרי־כך יתחלקו לקטנות, כי האדמות האלה מסוגלות למשקים אנטנסיביים המשנים לפי טבע מהוּתם את מדות הגודל של האחוזות.

הממשלה המקומית הקציבה לפי שעה מיליון דולר להכשרת הקרקעות ע"י שטות השקאה ושטות ניקוז, והממשלה הפדרטיבית מקציבה סכומים כאלה משלה; מיליונים אחדים קצובים איפוא למשוך מתנחלים. העיקר המונח בקביעת היחידה באחוזת נחלה היא לתת את האפשרות להתפרנס בעבודתו לפי “מעלת־חיים” מקובלה בארצות הברית ולעמוד ברשות עצמו; לתכלית זו קבעו, לפי תנאי המקום, שטח של 40–160 אקר. הממשלה מקבלת על עצמה הכשרה חלקית: איזון וישור של כל השטח או של חלק הימנו ולפעמים גם להכשירו כולו או חלק הימנו לזריעה; נקוי השיחים בלבד יש אשר יעלה במקומות שונים ל־75 דולר לאקר; הלואה לבנין, לגידוּר, לרכישת זריעה, לרכישת בהמות ולמכשירי עבודה; בשטת ההתישבות הולכת מדינה ניואדו בעקבות אוסטרליה, נויזילנדיה ועקבות קליפורניה בנסיונות ההתישבות שלה בדלהיי ובדורהאם, תחת הנהלת ד"ר מיד.

כל מתנחל צריך שיביא סכום ידוע משלו. בדרך כלל טוב שיהיה לו רכוש, למצער, כ־2500 דולר; מי שמביא חמשת אלפים בטוח יותר בהצלחה. הסכום הזה הוא “הצידה לדרך” לכלכלת משפחה בתקופת המעבר של ההכשרה; וגם אז צריך לעבוד קשה ולוותר על הרבה מנעימות החיים עד שמגיעים לתכלית הנרצה. הסכומים הנזקפים במלוה ניתנים לתשלומים במשך 30–40 שנה.

הממשלה נגשת עכשיו לסידור חמש עשרה אלף יחידות־אחוזות; הגודל הממוצע של כל יחידה יהיה כמאה אקר אדמת שלחין; מליון וחצי אקר אדמה לקוחים לתכנית זו; ועם תשע מאות אלף האדמה המוכשרה יעלה מספר האחוזות על אלה הקימות באחד עשר אלף בערך.

כל רכוש מדינת נוואדו נערך במאתים מיליון דולר; להבטחת תקציבי בתי־הספר שקוע סכום של שלשה וחצי מיליון דולר בקרקעות ובנירות־ערך כקרן קימת; על רבית הקרן הזאת נוספים סכומים מהמסים – חמשה אחוזים מההכנסות. על כל מחוז ומחוז יוטל מס־הערכה מיוחד לבנינים ולהחזקת בתי־הספר. בכל ישוב המגיע לחמשה בתי־אבות יש חובה לסדר בי"ס; במרכזים יותר גדולים נוהגים פאר והידור בבנינים; חמשים אלף דולר אינם סכום עצום; יש שמשקיעים בבנין בי"ס כרבע מיליון. על סילול דרכים הוקצבו כשבעה מיליון דולר; החצי נותנת מדינת ניואדו, והחצי השני הממשלה הפדרטיבית.

אין מרכזים גדולים בניואדו. ערי המכרות צצות ונובלות; נעקרים האוצרות, עוקרים את דירותיהם אוכלסי המקום; אוכלסים של עשרת אלפים איש יכולים להעלם בתקופה קצרה; אין אנשי המכרות מכים שרשים. רינו המפארה היא במעלה ראשונה, ומספר תושביה בס"ה כשבעה עשר אלף; במרחק שני מילין ימצא פרבר ספארקס המונה כשלשת אלפים נפש; בעולם הישן אין עיר המונה כעשרים אלף נפש, הדומה במנין תושביה כרינו, יכלה להדמות לה; “הגיטין” לא יעשו את הפלא הזה; זהו רוח אמריקה הכובש, הרוח המתהלך בגדולות ומחולל גדולות גם בקטנות.

*

וכה יאמר הכרוז של מדינת ניואדו בקראה למתנחלים חדשים:

“לא כל הבא להקים לו בית במערב החרב ישמח בחלקו. רחבה היא אמריקה, ונפלא הוא המערב בחליפותיו; כל אחד יוכל למצא את מבוקשו. מדינת ניואדו אינה שוה לכל נפש; היא קוראה רק לאלה שרוח החלוץ והכובש ער בלבם, השמחים לקראת ההעזה, הנושאים בקרבם מעינות נעורים והפוגשים באומץ וברצון מלחמות הטבע, אם יש רק תקוה שיעלו על במתי ההצלחה. גברים ונשים הקרוצים מחומר מיוחד, עזי־נפש, כבירי־רצון, הנושאים בחובם את היסודות המיוחדים המשמחים ומרנינים את העובד במרחבי הערבה החפשית; אשר אהבה טבעית נטועה בלבם להררי עד ולשטחי נופים אפורים רבי־המרחק; ואתם להתלכד ולהתמזג; לא להתלונן בבדידותם או להרגן באהליהם ולשאת את עיניהם למראות שהשאירו מאחוריהם; כי אם בדרוך כף רגלם על אדמת הערבה יקראו לה אמם ובכל לב ונפש להתדבק בה, לחיות עם מפעלם לכבוש את הארץ ולרדות בטבע”…

 

על־פני המים    🔗

“תכנית אורלאנד” הגדולה אינה ישר בדרך לניואדו. אבל השבוע היא לנו פרשת “תיורי־מים”, ואף תכנית אורלאנד נכנסת לתוכה. ובדרך לניואדו אנו נוטים קצת הצדה ומבקרים את אורלאנד.

עירה קטנה היא אורלאנד. בבוקר אנו באים שם. בדרך למשרד ההשקאה הראשי העינים נתקלות בתערוכת לשכת־המסחר. כל עיירה יש לה לשכת־מסחר, ולכל לשכת־מסחר יש תערוכה מסודרה של תבואות המקום וחנו, וספרות, ותמונות, המתנות לכל עובר את פרשת המקום וגדולתו; ואין מקום אשר לא יהיה לו במה להתפאר, אשר לא יהיה בו איזה יקר־המציאות, – “יחידי בעולם”…

לשכת־המסחר אשר לפנינו חדשה היא. אין היא מסודרה עדיין באותו הפאר ובאותו ההידור שכל הלשכות מסודרות בארץ זאת. אולם ההתחלה למשוך את הלבבות נעשתה. צנצנות התבואות מפרי המקום המסודרות שלבים, שלבים מתנות כבר לכל עובר על יבולי האדמה הגדולים; והתירס והדורה למיניהם דוחקים בקומתם הזקופה את מרומי התקרה הגבוהה, והחטה ושבולת־השועל מבקשות להדמות להם.

התערוכה עודנה בעצם התהוותה. החדר השני שאינו מיועד עוד למבקרים הוא מלא חמרים ראשונים, אשר הם, בבא עתם להמצא בצנצנות, ידברו בשפה ברורה לכל עובר על מקורות מחצבתם. העוברים, מי הם העוברים, יספר לי איש שיחי, רבים הם, ומכל הסוגים. כזרם ינהרו אנשים ממזרח־דרומה, ומדרום מערבה. אין הם יושבים במקום אחד, אינם יכלים לשבת, ומחפשים; קדחת של תנועה; קונים ומוכרים; אף אחוזות עוברות מיד ליד; אנשים נוהרים ממזרח הקר לשמש, – לשמש ולכסף…

מחוץ לעירה בשדות אספסת נמצא משרד ההשקאה הראשי: בית קטן בסגנון “הבונגלו”, סוגי בתים הנראים כבתי־צעצועים. דגל הכוכבים והפסים יתנוסס תמיד בגאוה על כל בית צבורי. בבית פנימה יקבלוני במדת הכנסת האורחים המצויה בארץ זאת. ראש המשרד הוא גם היוצר והמוציא לפועל את תכנית ההשקאה הידועה. לצערו לא יוכל בעצמו לנסע אתנו לרזרבואר הראשי, הנמצא במרחק ארבעים מיל מהעירה. אבל יסע אתנו להראות את מערכת התעלות ושדות־השלחין. האם יש לנו פה “האוטומוביל שלנו”. לא, אם כן יקח את שלו. “בשלנו” נוכל לנסוע לרזרבואר, ואם אינו אתנו, נוכל להשיג פה אחד.

לפי שעה מגוללים לפנינו את המפות והתכניות; כמעט כל המשרד הובא לידי תנועה בגללנו. ענוה ופשטות בכל הליכות האנשים האלה שיצרו ושהוציאו לפועל את כל התכניות הגדולות האלה; והמראות נהדרים על גבי הניר בלבד, נהדרים ואדירים.

לידי המיניסטריון לעניני פנים בממשלה המרכזית יש מחלקה מיוחדה המטפלת בהכשרת אדמות־שלחין; תכנית אורלאנד היא אחת התכניות היותר חשובות שנוצרו בה. כעשרים וחמשה אלף אקר אדמה הוכשרו פה להשקאה. המים שהיו הולכים לאיבוד או היו מתפזרים לכמה רוחות, אצוּרים עכשיו באגם גדול, “באיסט פארק”. הברכה גדורה בסכר של מלט, מאה ארבעים רגל גבהו; ובית־קיבולה הוא חמשים ואחד אלף “אקרפוט”. מהרזרבואר שוטפים המים במרחק של ארבעים מיל במסלול הנחל הטבעי ומוּסבים בדרכם לתעלת־ההשקאה הראשית; למעלה ממאה וחמשים מיל תעלות נכנסות ברשת זאת; במרחק חמשים מיל בנויות התעלות האלה מלט. כל התכנית עלתה בזמנה תשע מאות אלף דולר.

באלף תשע מאות ועשר התחיל הבנין; וחמש שנים טיפלו בו. רק שנה לפני התחלת התכנית היה כל השטח שייך למשפחות אחדות והיה זרוע רק חטה ושעורה. מספר אוכלוסי השדה, ובכללם גם אלה שישבו בעירה, הגיע לשבע מאות. כעת – אמריקני אוהב לדבר תמיד במספרים – האוכלוסין גדלו לחמשת אלפים. תושבי העיירה מונים כאלפים נפש. השטח הקודם הנהו נחלת שבע מאות אחוזות מפותחות, ששת אלפים אקר זרועים אספסת, שלשת אלפים נטועים גנים, אלף אקר עצי צטרוס, שלשת אלפים זרועים תירס. וכאדם כבהמה. ממאה עשרים וחמש גלגלות בהמת־חלב גדל המספר לשלשת אלפים. ומרבה נכסים מרבה עושר. מתשעים ותשעה אלף דולר שהיו בפקדונות הבנקים לפני “תקופת־המים” גדלו עכשיו למליון דולר. וכשיש קמח יש גם תורה, או בצל העושר תשכן גם החכמה. רק שלשה מורים ופחות ממאה תלמידים היו לפני התחלת התכנית. שש שנים אחרי התגשמותה מנה כבר מחוז זה שני בתי־ספר עירוניים למתחילים, חמשה עשר מורים, חמש מאות תלמיד; ואף גמנסיה לא תחסר עם עשרה מורים ומאתים תלמיד; ועל כל אלה שבעה בתי־ספר מחוזיים עם למעלה מ־250 תלמיד. שני בנקים, ושבעה בתי־תפילה, בלי עין הרע, נמצאים בעיירה, “והיכל־האמנות” בדמות הראינוע תמיד יתנשא בראש.

לפני התכנית היתה כל האדמה נחלת יחידים; מחיר האקר היה משלשים עד ארבעים דולר; לבעלים ראשונים היתה הזכות להשאיר להם לא יותר ממאה וששים אקר; מתנחלים חדשים מדת היחידה באחוזותיהם רק ארבעים אקר; גודל אחוזה באופן ממוצע הוא שלשים אקר. רק שלשה מהבעלים הראשונים השאירו כ"א לעצמו 160 אקר. ובכלל כל אחד עובד בעצמו ונזקק מעט לידים שכורות. אדמה לא מוכשרה מחירה עכשיו ממאה ועשרים וחמשה, עד מאה וחמשים דולר לאקר. בנינים עם תעלות עולים על כל אקר כחמשים וחמשה דולר. ההוצאות האלה ניתנות לתשלומים לשיעורים במשל עשרים שנה: שני אחוזים, או דולר ועשרה סנט לאקר ולשנה במשך ארבע השנים הראשונות; ארבעה אחוזים, או שני דולר ועשרים סנט לאקר ולשנה במשך שנתים הבאות, ותשעים וששה אחוזים או שלשה דולר ושלשים סנט במשך ארבע עשרה השנים האחרונות. נוסף על הסכומים האלה צריך המתחיל לשלם דולר וחצי לתיקונים והחזקת התעלות. לכל מתנחל יש זכות שימוש במים על ½2 אקר פוט לאקר ולשנה; בעד מים נוספים מטילים תשלומים מיוחדים לפי לוח־מעלות ידוע.

כל המתנחלים מאורגנים בחברת צרכני המים, הבוחרת מקרבה הנהלה, שבאי־כחה נמצאים במו"מ עם באי־כח הממשלה המרכזית; רק המזכיר של החברה מקבל משכורת. החזקת מוסד־ההשקאה היא בידי המנהל הראשי וחבר המומחים המתיחסים כלם על “מחלקת ההכשרה” אשר לממשלה המרכזית.

*

“האוטומוביל שלנו” לא בא; על מנהל המוסד היה איפוא לקחת את שלו; ולו יש מבחר גדול, “שלו” ממש ושל הממשלה. כלם הדורים “בבית־משכנם”. בנקים הם במדינה זו כעין “בתי־מקדש” מעט; שיש הם בנויים, ועמודיהם טורים טורים יתנשאו בדמות היכלי יוון העתיקים. “הגאראג’ים” לאוטומובילים – השיש עדיין לא יפארם, אבל החדשים שבהם הם בבחינת “ותחסרהם מעט” מבתי־המקדש המעט האלה…

אנחנו נוסעים למקומות העבודה החדשים; תעלות חדשות נמשכות; וגם פה המכונה באה במקום המעדר וה"טוריה" שלנו. המחרשה האסורה לטרקטור תעשה תלמים לרחב קוי התעלה המסומנים, ואחריה תבוא מגרפה עשויה בדמות “טוריה” גדולה מאוזנה אסורה לסוס ומסלקת לצדדים את העפר התחוח. נעשתה התעלה, מרפדים את קרקעיתה שפועי הקירות בתערובת של מלט וחצץ; בלי יסוד בנוי, בלי מרצפת אבנים יטיחו את תערובת המלט ישר על פני הקירות ועל פני הקרקע; בין שני קרשים נטויים לפי פלס המים ישימו את התערובת; מכונה קטנה עומדת ליד התעלות, המערבת את המלט והחצץ, מחוברה למניע קטן בין שקי המלט וערמות החול והחצץ; התעלות רחבות ולעובדים יש חופש התנועה. האדמה כבדה ועלולה להסדק לסדקים, סדקים בימות החמה; אולם טיח המלט נוח להתפשט ולהתכוץ יחד עם האדמה ואינו נסדק; ככה היה התערובת, חזקה וזולה בערך, והעיקר העבודה נעשית במהירות גדולה.

שעות אנחנו נוסעים ממקום למקום. נוף אחד ומראות דומים. מישור רב־המרחב; על נקלה תסקור העין את כל הככר. חליפות ישתרעו שדות־האספסת, גני הירק, הכרמים והפרדסים; דרכים מרוצפות מלט מפלגות את השדות, ותעלות מלט רחבות נמשכות פלגים, פלגים לרחבי השדות המחולקות ריבועים ריבועים. התעלה הראשית דומה לפלג רחב, והעין מבקשת את הסירות שהיו צריכות להיות שלוּחות על פני המים הזורמים. אין פלאים בעצם המראות; הכל רגיל ושכיח; הטבע לא חנן את הנוף ביופי מיוחד; יד האדם היא היא שחוללה פה גדולות ותשת על הכל הוד והדר. פה רואים את האדם הנעשה שותף ל"מעשי־בראשית". גם בעולם הישן נעשים מעשי־בראשית. אבל בתוך האופק הצר ועל המצע הדל יוטל הדרם. בעולם החדש הגודל והמרחב הם המציינים את טבע המקום וטבע האדם; המרחבים הם גם המבליטים את הדר היצירה וגאונה; אותה התמונה, אבל האופק והרקע אחרים הם, ולכן תתגלה בדמות אחרת; אותם המראות הולכים ונשנים, אבל מרחקים, מרחקים הולכים הם ונשנים, ולכן גם בחד־גוניותם אדירים הם.

בית־גנזי המים אינו במישור הרחב; הרחק בתוך ההרים סגור הוא. כארבעים מיל עלינו לעשות עד אשר נגיע אליו; לפי המדות שלנו: מי הגשמים היורדים על הרי ירושלים ומחשיפים אותם, בסחפם אתם את קרום האדמה המכסה אותם, גנוזים בבקעה סגורה ביניהם משלש רוחות וגדוּרה מרוח המפולשה בסכר אדיר; ותעלות ארוכות ורחבות נמשכות ממנה להשקות את כל השפלה…

מעבר לתחומי שדות־השלחין לרגלי ההרים מושל בכיפה הטבע בלבד; יד האדם עדיין לא הגיעה הנה: לא לבלום ולא לפתח חרצובות. חדלים ארחות; בדרכים לא סלולות נסע. יערות־עד לפנינו, אבל דלים העצים לפי גילם; זקנה יש, ואין הדרת השיבה חופפת עליהם. בתים בודדים זרועים פה ושמה, בתים פשוטים ורגילים, לפעמים גם בתי־עוני במראיהם החיצוני. ללא תואר הם גם בתי־המלון והחנויות אשר ליד פרשת־דרכים. גם פה עוד ימצא לו האוטומוביל העובר צידה לדרכו: נפט, מים, אויר מן המוכן ומשאבות גדולות לספק כמעט בבת־אחת ובמהירות את כל הצרכים האלה; אבל כעלובים וכמסכנים ייראו הבנינים האלה ומכשיריהם לעומת ה"גאראג’ים" ואשר בתוכם, אותם בניני הנוי ומכשירי־ההידור, אשר ליד כבישי המלט בארץ פנימה. הוצבו גבולות לציביליזציה, והכל כדרך ארצות לא מתוקנות בעולם הישן. פסקו מעינות המים, – פסקו מעינות העושר.

כל הככר הרחבה הזאת תשתה מים רק למטר השמים; ואף הוא ירד במדה זעומה. חבל הפלחה החרבה ישתרע פה ואזור גידול המקנה. גדולות הן מדות האחוזות. לאלפים אקרים וגם לרבבות תשתרענה. בתקופת ה"רביעה", כאשר יאָמר בלשוננו, יתפרנס המקנה מהמרעה הטבעי; ובימות החורב, כאשר יפסקו מקורות המחיה האלה, יובא מלמטה חציר אספסת, מהעמק השותה לרווחה מים גנוזים מתוך ההרים החרבים האלה. זוהי חלוקת־עבודה ידועה וחילוּפי נכסים בין ההר ובין העמק; מלמעלה ירד הבשר ומלמטה יעלה חלק מהמספא. בימי בצורת ישולח המקנה רכבות, רכבות למדינות הסמוכות. גזע הרפורד, גזע־המריא טוב הבשר, הוא הנפוץ בחבל זה; וכלו מיועד הוא למטרה אחת – לשחיטה; ובדרך אחת: לשיקגו. בכל תחנה ותחנה מכוננות לתכלית זו מעברות מיוחדות בדמות גשרים מהרחבה לרכבת; ובשיקגו יש בתי־מטבחים מפוארים המתוּארים בשירה ובפרוזה, וגדול הוא בית־בליעתם ובלתי מוגבל הוא כושר קיבולם.

במשעולים צרים ומתפתלים אנו הולכים ועולים, עולים ויורדים. בשיפועי צלעות הרים ליד פלגי־מים החוצים בקעות סגורות צרות רועים סוסים; ממרומי היער, יענו הדים קלושים לעומת מצהלותיהם. לבדד יעמד לו בית־הספר; דל מראהו כשהוא לעצמו, ומה עלוב הוא לעומת בתי־הספר הכפריים אשר במישור, אשר בהם תתפאר קליפורניה; הדוּרים בסגנון הבניה ומצוינים בכל אשר בתוכם פנימה. הילדים כילדי כפר רגילים “עולים לרגל”, כנראה ואין אוטומוביל מרווח הבא לקחתם מבתיהם ולהביאם לביה"ס; המורה השבה לביתה אינה הדורה אף היא בלבושה ובהליכותיה. ללא כחל, ללא פוך, ללא ברק, ללא גלוי נסתרות וללא העלמת נגלות; בת כפר רגילה. ההר והעמק – כמדינה בתוך מדינה. פשוטים הם החיים למעלה, פשוטים, כנראה, ושקטים. עיפי־כרך ועיפי־קיץ סרים הנה להשרות על עצמם רוחות־שאננים אלה ומטילים קצת סערה בדמי־היער. אהלים נטויים, אהלים מיוחדים עשויים מ"בד אחד" עם מטה מתקפלת; המצאת צירוף חדש הקל ונוח לתיירים. לא ינום ולא ינוח המוח בעולם החדש, מחפש תחבולות איך להנעים חיי־אנוש עלי־אדמות. שיָרות הולכות ושיָרות חונות. בתוך ערמות דשן קטנות לוחשות גחלים אחרונות; על משטח הדשא הטבעו חתימות עשבים חרוכים ונשארו עקבות אפני אוטומובילים; חדשים באו ועמדו בשורה; מדוּרות שקטות נדלקו באיזו פנה נדחה. האורחים הבודדים מקבלים על עצמם את פשטות המקום; וגם עליהם יאפיל היער ותתפשט הדממה, והם נבלעים בקרבו כאילו לא היו…

*

הבית הבודד הנשקף מרחוק אלינו ממרום פסגת גבעה מבשר לנו כי מתקרבים אנו אל מחוז חפצנו; במשנה לובן יבהיקו כתליו ובמשנה אודם יבהיק גגו בתוך סביבת הירק המקיפה אותו. אלות בודדות עתיקות־ימים, גזען ניחר וגופן ירוק, כאילו קפאו בדומיתן; נפש חיה לא תראה. רק צלילי זוגים יתגלגלו לאוזן, צלילים בלי הפסק, דקים ומונוטוניים; אלה הן הפרות המכריזות בזוגיהן על מציאותן; והנה הן מוציאות ראש מבינות לענפים; והנה גם עדת תרנגלות מדדות ליד צריף רעוע. והכל נבלע בתוך הדממה.

שתי הרשויות אשר בנוה שאננים זה לאדם ולבהמה מובדלות בתחומים טבעיים; נחל החוצה את שיפועי ההרים הנפגשים בשתי שפתיו מפריד ביניהן, וגשר ארוך תלוי על שלשלאות ברזל מתוחות מוביל לבית הלבן הבודד. השנה חרב הנחל; הגשמים ירדו במדה זעומה, והאגם לא עבר על גדותיו; “סכר הגנה” מיוחד בנוי לתכלית זו; לפי האגם ולרוחב הנחל יתרומם לשני צדי צלעות ההרים; מסלול מיוחד לשטפי המים בשנה גשומה הבאים להתפרץ מתוך התחומים שהוּצב להם ולערער את החומה הבצורה הסוגרת את מוצאם הטבעי; ולא אחת ולא שתים סיכלו תחבולות אנוש, פרצו בחומה וכבשו את דרכם הטבעי.

האגם אינו מלא ואפשר לטיל בתוך תחומיו פנימה; בינות להרים זקופים, ותלולים, ומשופעים הוא סגור; סירות קטנות קשורות לחוף; על גשר קטן יעמדו כלי מדידה. לאורך שפת האגם אין דרך מובילה לסכר הענקי הבנוי ליד המעברות; כפים וצוקים תלולים ושלוליות הקורעות את צלעות ההרים חוסמים את הדרך; אפשר רק לטייל לרגלי צלעות ההר ולעשות סיבובים רבים ודילוגים. השיחים השונים והאלות הם נקודות אחיזה טובות למעפיל במקומות התלולים והחלקלקים; בשנים כתיקונן המים מגיעים עד הנה, והעצים והשיחים האלה כאילו צפים על פני האגם: “חורשת־מים!” עכשיו אפילו מרבד הדשא הנהו רב־הגונים; התורמוס הכחול והתלתן האדום זרועים על פניו ומשחקים בצבעיהם.

והנה המעברות. שני הרים תלולים נצבים זה לעומת זה. פה המוצא הטבעי של המים; דרך המוצא הזה היו מתפזרים “לשבעה ימים”; עכשיו הוצבו להם גבולות. קיר נשגב בנוי קשתות מלט, אדירות ורחבות, האחת משולבה בשניה; מאה וארבעים רגל גבהו; חומת־מלט בצורה שעליה עוברים כעל גשר; עליה בנוי מגדל, ובתוך המגדל פנימה יש מבואים ומוצאים להולכת המים האצורים באגם זה לתעלה הראשית; בכח החשמל יפתחו השערים למטה מתחת המים ובכחו יסגרו. ואין מים יוצאים בלי חשבון. הכל במדה ובמשורה. והאגם הזה אוצר בתוכו, למעלה, את ברכת כל העמק, למטה, המשתרע על פני מישור של עשרים וחמשה אלף אקר במרחק ארבעים מיל ממקום זה. ולשנים אחדות מבטיח הוא את העמק אף אם השמים יעצרו את ברכתם הם…

*

בערוב היום שבנו. אפלולית הליל כאילו בלעה בקרבה את כל אשר מסביבנו. אוּרים קלושים הבקיעו אלינו מהחוות הפזורות על פני המרחב הזה. רחבות־המדות הן החוות פה למעלה, אבל כמטר השמים אשר אליהן תצפינה עקלקלות ובלתי בטוחות הן הדרכים המובילות אליהן. ופה במישור קטנות הן מדות החוות, אבל הן זרועות סמוכות האחת לשניה; והכל זרוע אורות חשמל, ובטוחה ואיתנה דרך העובר. המים היורדים ממרומי ההרים להבטיח את העמק באור, בכח ובמזון קצוב לא ישובו להחיות אותם, את ההרים גופם…

 

קרית־כנף    🔗

מפרץ קליפורניה משתטח לו כמדוּזה רבת־הזרועות; דרך שער־הזהב, בינות למגדלי כפים וצוקי סלעים, נטויה האחת לאוקינוס השקט; ובין בקעות ירק והרים נשאים, חשופים ומכוסים יערות־עד, קורעות האחרות את היבשה וכובשות נתיבות רבים. שתי זרועות־איתנים שלוחות לעומתן מהיבשה, האחת מול השניה, כאומרות לבקע את המים ולפלגם; קצרו מהשתלב – והמפרץ רק התהדק כבחגורה צרה ולבש צורת “שמונה”; מפרץ סן־פרנציסקו הוא האחד, ומפרץ סן־פבלו הוא השני, ומיצר־מים מחבר אותם. על חוף האחד יושבת סן־פרנציסקו העיר, “מלכת־הערים” ותפארת קליפורניה; ולא רחוק מהחוף השני יושבת פטולוּמה, “עיר התלים הקטנים”, רבתי בקריות־הכנף ובירת בנות־לגהורן הצחורות.

בקו־אויר אלכסוני קצת, נטוי מעל שער־הזהב ומעל לשונות מים רבות, יושבות שתי הערים כמעט האחת מול רעותה; רבתי באוכלוסי־האדם ובחמודות החיים היא האחת, ושרתי באוכלוסי בעלי־כנף היא השניה; מהלך שלשים וחמשה מיל ביניהן; “אניות־המעבר” המהוללות ומסלת־ברזל מחברות אותן; בכל שתי שעות מוצאים חיבור; שש פעמים ביום מפליגות האניות ואצים המסעות המהירים מ"המטרופולין" האחד לשני; אף פטולומה היא מטרופולין במינה.

מבית־הנתיבות אשר ליד המפרץ בסן־פרנציסקו יוצאים לפטולומה; המגרש רחב־הידים אשר לפני בית־הנתיבות סואן תמיד; במעגל רחב יפגשו כל רכבות החשמל מכל קצוי העיר; כנופיות קטנות מריקות הרכבות, ולגושים רבי־ראשים ומרובי־גונים הן מתחברות לפרוזדורי בית־הנתיבות. שם הם מתנועעים, ובאולמות פנימה הם הולכים ומצטפפים ונעשים כבדי־תנועה. גושים יושבים, וגושים קמים מעל הספסלים; גושים צובאים ליד השולחנות הערוכים; המוני ידים פשוטות לפירות קליפורניה הלובשים פאר מיוחד בעטיפותיהם השקופות, כדי לגרות את היצר, ולעתוני הארץ המצוירים ההדורים “במחלצות” שלהם. גושים עומדים כקירות נטועים מול המראות הרוקדים על בד ראי־הנוע; אף פה כבש לו פנה ועושה מעשה להטיו. היפה והמועיל צמודים כאחד; “התענוג והביזנס” מופיעים כרוכים. בין יפה־נוף אחד למשנהו, בין מראות תבל אדירים ונפלאים – מראות חול וכרוזי מסחר; לא ימוש הבד מהעין!

ליד הגשרים הנטויים מעל החופים “לאניות המעברות” יתפוררו גושי־האדם האיתנים לקטנים: לשורות ארוכות ורחבות, לריבועים, למרובעים ולכל מיני צורות גיאומטריות. כשני זרמים מקבילים האחד מול השני הם נוהרים, משתי דיוטות יחד, מלמעלה ומלמטה – האחד מהיבשה, השני מהמפרץ; והולכים הם הלוך והתפורר ליחידים, ומשתפכים לרכבות החשמל הארוכות העומדות ומחכות, כל אחד למקומו, כל אחד לעברו.

המפרץ – ערפל־תמיד יליט אותו; לפעמים עב ואטום, המתלכד עם כל אשר מסביבו ובולע הכל בקרבו, ולפעמים דק כצעיף, זך ושקיף. מעולפות אדים הן קרני השמש המשחקות, והמים אף הם צבע אדי ירקרק או אפור להם. רכים הם משחקי הצבעים וממוזגים האורות; על הכל פורש את צעיפו הערפל ומכל נוטל הוא את הברק המסמא; כמכורבלות נראות אניות המלחמה העוגנות, כמכורבלים יזדקרו האיים הזרועים; איי מנוחות לשאנני־עולם; איי־מלחמה למאמנים את ידיהם לקרב ולהחזיק משוט במים עזים; איי פושעים המובאים הנה לרצות את עונותיהם. זה לעומת זה בחר האדם; את האחד להחזיק בחרצובות ברזל ואת השני בגלל השלישי – סמל החברה הקימת.

בנענועים קלים כצולעות על ירכן מחליקות להן על פני המים “אניות־המעבר”; כברבורים צחורים מתבלטות הן מרחוק מעל פני המצע החורור־האפור: הצלעות – ככנפים פרושות; המשוטים – כראשים; טובלים בתוך לבנת הקצף וצצים ומתנערים מהרסיסים הדקים הנתזים. ערים שטות על פני מרחבי המפרץ, רחובות שטים. ממרחק יתנשאו החופים לטורי מגדלים רכובים האחד על גבי השני; בשלבים יתדרגו צמרות עצי־העד, ובמרומים בתוך הערפלים הצפים יבלעו; מבעד לצעיף האפור מכסיף הירק; מחוירים צללי האופל. חלקת המים התעותה לתלמים עקומים; בדמי הדמדומים עבר רחש; מתקפלים בידי הגברים העתונים הגדולים הפרושים; ונגללים בידי הגבירות פסי הסריגה על הגלילים והמסרגות. כה נסוכי־חלום פני המראות החולפים, וכה גלויים פני האנשים ומעלליהם. האניה חותרת אל החוף. היחידים מצטפפים לגושים, וים הראשים נוהר לרכבות החשמל ומתפלג לפלגים, פלגים…

*

לפנות ערב אני מגיע לפטולומה. ידידי – אין קול ואין קשב מהם. הם מגדלי עופות, וגרים מחוץ לעיר. באין ברירה ההכרח להזדיין בסבלנות ולחכות. צללי ערב נטו, ומורה־דרך אין בין כך ובין כך. בינתים אפשר ללמוד מעל הכתב את מראות המקום – הזמן הוא ממון.

כל עיירה ועיירה בארץ הזאת מבורכת בצלָם; וכל צלָם קנאי הוא למולדתו, מגלה את כל טמירי חן המקום ופלאיו ומוציא את מוניטיהם לאור העולם כלו; מוציא “חן”, ומכניס – כסף. בכל בית־נתיבות ערוּכות איפוא גלויות מצוירות המתַנות את חן המקום. לא כל המראות המתנוססים למכירה כדאים הם בעמל הליכה. אבל דבר הכדאי בראיה לא יעלם בתוך המראות המוצגים. עובר אורח, ראשית חכמה קנה סריה של גלויות והפוך והפוך בהן.

אין מראות רבים בגלויות המצוירות המוצגות פה למכירה, ואין רבוי גונים בהן. כנפים צחורות פרושות על הכל; כנפים חלקות צמודות האחת לשניה, כנפים משולבות בצורת קשקשים, בצורת גלים לבנים; נקודות שחורות מבצבצות מתוך המצע הלבן הזה; ראשים כאילו בוקעים ועולים מן הרחצה מתוך גלי קצף מים; ואותם המראות בפנים שונות; ה"מיוחסות" – רבידים צבעוניים על צואריהן הנטויים, עדויות מחצין ולמטה בחצאי־תלבשת הדר; מעין “דקולטה” – סמל ידוע! המיוחסות הן אלה שזכו בפרס בתערוכות, שה"רקורד" שלהן עולה למאתים וחמשים ביצה לשנה. “פאר־הדר” – זו שהטילה למעלה משלש מאות – עליה יסופר ביחוד. ו"בנות־התמותה" הפשוטות נראות טעונות בקרונות, במסעות שלמים, באניות; והביצים – אי סופר ואי מונה – ערמות, ערמות, תלי־תלים. בראש כל חוצות הן מרננות ובכל חזיונות החיים הן שזורות: בחגיגות עם, בתהלוכות, בתערוכות; ואף בכנף אדרתו של “סנטו קלויז”, בהתגלותו בחג הלידה בפני הקהל – תדבקנה, ובעפאי עץ־הלידה בתוך נגוהות ואורים תתנוססנה לתפארת.

ידידי בא, וקללות נמרצות בפיו; ארור ה"קרון הישן"! אין לבטוח בו. פנסי החשמל מתקלקלים; בצדי דרכים עוד אפשר לעבור בפנס־יד, בטבור העיר – הזהירות היא אם כל חכמה. אגב – ימי ה"קרון" הזה ספורים; לחדש הוא מצפה. עומד הוא איפוא לעלות דרגא. האוטומוביל הוא המציין את השלבים בסולם החברה. רגלי מתחילים; זוכים – קונים פורד ישן; עולים – קונים פורד חדש; מתרוממים – קונים פורד מעולה; מתרוממים על – קונים הובסון או כיוצא בזה. אדם הגון אינו נוסע בפורד. במסחר הישנים עוסקים אחינו בני־ישראל. דור דור וסמרטוטיו. דור הברזל – סמרטוטי ברזל.

וככה נערכים פה מעללי אדם ומפעליו. ריקם בא. עכשיו “שוה” הוא כך וכך; “שוה” בכסף! יש לו מספר כזה וכזה תרנגלות, אוטומוביל אחד למשא ואחד לטיול; לפעמים גם שנים לטיול: אחד לו ואחד לאשתו. האשה שומרת על זכויותיה בארץ זאת – הגבירות בראש; ואוטומוביל סימן לעושר, סימן לחרות, והאשה אוהבת את החרות.

באפלולית הלילה נוהג ידידי את ה"קרון הישן" בזהירות וכדרך כל הארץ. רק פנסי החשמל דולקים שלא כדרכם: שני בחורים, אחד מימין ואחד משמאל, מחזיקים שני פנסי־יד לאחז את עיני השוטרים אם יפגשו. אבל לאור היום, לאור היום יש לו חבה יתרה לנהוג את האוטומוביל שלו מעשה שיכור בזיגזגים וצולע על ירכו, ממש כדרך הילוכו של “טשרלי” על הבד…

*

כל עיירה דומה לרעותה בארצות הברית בכלל ובקליפורניה בפרט. סגנון בניה אחד לכל הבתים והרחובות. אין שכבות דורות בסגנון כמו בעולם הישן. הכל חדש, הכל נבנה בדור אחרון; הכל מתגלה, איפוא, כפני הדור. יש יופי רב בסגנון זה, יש אדירות וחוסן ואפילו דקוּת, אבל אין בכללו מאופי היחיד. רוח התעשיה שולט בו, מעל אבני בית־חרושת הוא יוצא. “בתים” מיוחדים ממציאים תכניות לכל מבקש, החבר עובד במפעלים כאלה תחת יד מדריכה; היחיד לוקח איפוא מן המוכן, והסגנון נעשה סגנון הצבור, הסגנון הקיבוצי.

העיירה היא תמונה זעירה של הכרך. כשאין המסתכל נושא את עיניו למרומים ומתבונן רק לחלונות בתי־המסחר ישכח לרגע שאינו נמצא בכרך. לא במקרה ישא את עיניו לפנה שבה מתנשאים בנינים אחדים “מרקיעי־שחקים”. בודאי ישגה באילוזיה זו. אותם חלונות־הראוה הגדולים ואותה הסחורה המוצגה; אותם פסלי הגבירות עם כווני־החן המקובלים בחברה, אותן השמלות ואותם הקישוטים; ופסלי הגברים אף הם – הדורים בתלבשותיהם, כולם “שיק”. גם פה בתי־מסחר רבי־המחלקות או “כל־המחלקות”; ריקם נכנסים שם, ומלאי כל־טוב יוצאים; משרוך נעל עד מלבושי שיראין עליונים ותחתונים; מכלי מטבח עד תבות אדיסון המשוכללות עם לוחות־הנגינות של כל “כוכבי־תבל”. זוג חדש הבא לבנות לו בית מוצא פה הכל מן המוכן. בחלונות בתי המרקחת – צלמוניות ומכשירי־צילום, כל מיני התמרוקים “לבריאת” יופי עם הוראות והדרכות ושירים על היופי; ופנימה – שולחנות מיוחדים לסעוד את הלב במשקאות קרים ממוזגים במזיגות תערובות שונות וכל מיני גלידה; ו"חדר אפל" לפתח פילמות. ובתי־אוכל למכביר בידי לבנים וע"פ רוב בידי “צבעוניים”: יפנים או סינים; והכל ערוך בסדר אחד, ורשימת המאכלים כמעט אחת היא; בעד החלון הגדול, מבין למטעמים והפירות המוצגים, נשקף הרחוב, מלא־תנועה, גדול ורחב ורצוף מלט או חמר. האוטומובילים נטועים שדרות, שדרות בקו אלכסוני קל; ובלילה דולקים באש־פלדות אורות החשמל; פזרנות בחשמל; השלטים מסתובבים באורות־צבעונין; המודעות משחקות בלהטי־צבעים ובלהטי־מספרים. המטיילים מצטפפים בפנה אחת. למה להביט למרחקים ולרכז בשדה־ראיתך גם את קצה השני של הרחוב. קצת דמיון, – והפנה הזאת היא נמשכת ונמשכת והכל כמו ב"רחוב הנגוהות הלבנים" אשר בנויורק האדירה.

האילוזיה של הכרך היא בכל; לא יחסרו אפילו “מרקיעי־שחקים” אחדים. תיאטראות וראי־נוע. התיאטרון קטן, אבל בנוי בדמותו ובצלמו של הגדול: בתאיו וביציעותיו, בריפודי הפלוסין על האדנים ובוילונים הכבדים – בית־צעצוע כבתי־צעצועים הנעשים למשחקי ילדים. אבל נחמד, ונוח ונעים. אדירי העיר יש להם תאים שלהם, והקהל מביט מרחוק ביראת־הכבוד ונהנה, ומשם גבירות מסתכלות ב"לורנון" כנהוג. בכל ימות השנה מתפרנסים ב"מראות־הבד"; במועדים מופיעים חובבים מבני הנעורים על הבמה; ומזמן לזמן יורדים ה"כוכבים הגדולים" משמי המטרופולין, והעיירה יודעת להגות את ה"כוכבים" ממסלולם הרגיל – “ביצי הזהב” יעשו את הפלא הזה!

רחוב התיאטרון נטוע שדרות אוטומובילים, כפולות ומשולשות. כל סולם־המעלות החברותי מוצג פה; מפורד הישן עם ארבעת מושביו הצפופים עד הובסון עם שמונת מושביו המרוּוחים המשרים מנוחה ומנענים כבערישה, – ולעילא, ולעילא. כלם באו מהכפר, כלם באו מהכפר, כלם פרמרים. כל אוטומוביל מתנה את גדולת בעליו ועשרו. ספר־היוחסין פתוח, והיחוש העומד במעלה ראשונה הוא תמיד יחוש עצמי ולא יחוש־אבות. ריקם באתי, ועכשו “שוה” אני כך וכך! תרנגלות לגהורן הלבנות מטילות ביצים לבנות, והביצים ממליטות אוטומובילים.

אוכלוסי עיר פטולומה מונים כשבעת אלפים וחצי מפוזרים ברדיוס של מיל מרובע וחצי, וכל הסביבה מונה כשנים עשר אלף. ברדיוס של שבעה מיל נמצאים משקי העופות; אחרים אין בסביבה זו. בערבים נוהרים הפרמרים ומשפחותיהם ליהנות קצת מתענוגי העיר. נתמלא התיאטרון הראשי, סרים לשני ולשלישי במעלה. הנשים מקושטות כבנות כרך ובטעם, ואף עדנת־הכרך על פניהן; הגברים – בריאות בפניהם ופשטות בבגדיהם; מתפשטים כפנות היום מ"מדי העבודה", מתרחצים, והנך הדור בלבושך ונוסע העירה לראות את העולם הגדול וליהנות מיפיו מתוך תנומה קלה ושינה חטופה…

המחזות העיקריים כבכל מקום וכבכל שעה – מוסר השכל. אין הבד פוסק מלהראות את חזיונות החיים כמו שהם: השכר והעונש; הצדיק בא על שכרו והרשע ישולם כרשעתו. האמריקנים אומרים כי הם אופטימיסטים; לפניהם החיים מצחקים תמיד. מה בצע במחזות איבסן ויתר הסופרים הצפוניים, במחזות האלה הנסוכים תמיד יגון־עד ותוגת־עולמים. הכה הם החיים? שמח בן אדם; ברחמים ובשכל נברא העולם, ברחמים ובשכל מתנהג הוא.

הערב הוא מעין “אסרו חג” – אסרו חג על הבד; תמונות של חגיגות המקום האחרונות רוקדות: “יום הביצים הלאומי” וחג־הלידה. במעלה ראשונה עומד יום הביצים הלאומי המאחד את הנעים והמועיל כאחד; מעיקרו ניתן הוא לעשות פרסום לפרי המקום. “תעמולה חנוכית לאכילת ביצים” – יאָמר פה. אל תחסר הביצה בכל מאכל ובכל משקה, ודוקא לבנה – יוצאת ירכן של בנות לגהורן הלבנות. הפרסום הנעשה בחכמה הוא תריס בפני כל עודף־תוצרת, הפרסום הוא תרופה להגברת התוצרת. בראש מפעלי היוצר הולכת המודעה, סוללת דרכים ומפנה מכשולים.

וכך הוא סדר “יום הביצים הלאומי”. במעלות יושבים בחורים כארזים שורות שורות; בגדי בד לבן הם לבושים; אצטוָני־הדר לבנים עונדים את ראשיהם, וסלים לבנים קלועים מלאי ביצים לבנות בידיהם; בלולאות סרט לבנות נאחזים הסלים; ביצה אדירה עם כתבת היום ממעל לראשיהם; ועוד למעלה מזו מתנשא במלא קומתו “סנטוי קלויז”, זקנו יורד על פי מדותיו, לבן כביצה אשר לפניו, וזרועו האחת נשען עליה; ועוד לעילא ולעילא – מלכת החג – התרנגלת שזכתה בפרס; ברביד ארוך, מכרבלתה עד בטנה, היא עדויה; כיס קטן מצומד לרביד, ובו פרי עמלה – ביצים לבנות מלובן. אוטומוביל גדול מוביל את במת חזיון הזאת, במה מטולטלת. ואחריו טורים טורים, אוטומובילים טעונים שקי מאכל, דיוטות, דיוטות; התרנגלות מדדות עליהם; הדגלים של הפסים והכוכבים מתנוססים וסוככים על הכל; אוטומובילים טעונים ילדים וילדות עם סלי ביצים ותרנגלות עדויות פאר, מדגרות ו"אמהות ברזל" לאפרוחים רכים. הולכי רגלי לבושי חג המונים, המונים. בסך הולכים בני־הנעורים; מכנסי־עבודה לבושות “יעלות”־חן וביד ענוגה ונדיבה מפזרות הן אוכל לאפרוחים המצטפפים מסביבן. אוירון מתעופף ומצלם. אילן־הלידה רצוף גם הוא לחזון־השעשועים; כפירות בכורים תלויות הביצים בין נגוהות אור בינות לעפאים. מה כל משחקי הצבעים והאורים, מהו הירק הזה לעומת הלובן המסמא המקרין מ"גבורות החג" ומתנובתן. בבגדי־כהונה אחרים מופיע פה “סנטוי קלויז”. כפסל הוא חצוב. עם הלובן המסמא העוטף את הכל מתלכד זקנו הלבן; מצנפת לבנה מכתירה את ראשו וזרים לבנים מעטרים את שולי אדרתו הקצרה, את פי הצואר ושולי השרוולים. במת־חזיון גדולה, וכל בני פטולומה והסביבה משתתפים כמשקים במחזה; זקן ונער; לא יחסרו גם אדירי המגדלים, גדולים בחכמה ובשנים, המייסדים המקדמים; ו"מלכות" ו"משנה למלכות" מיפהפיות המקום מנצחות בגי־החזיון. מלמעלה במרומי האויר ומלמטה עובדות מכונות הצלום; ועל כנפי האוירונים נפוצים המחזות בכל רחבי ארצות הברית. ובכל תיאטרון – פטולומה על הבד, ושם עולם קונה לה “התעשיה” שלה. ואחרי הגדולות והנצורות האלה – לב מי יעמוד בפני ביצת פטולומה הלבנה מלובן, ולב מי לא יקפוץ מגיל לקראתה…

בני חיל מספיקים להיות בערב אחד בשני תיאטרונים. במהירות הברק מתחלפים פה המחזות. בכל שעה עולה ויורד חזיון שלם. האולם מלא גם פה. התיאטרון הזה אינו הדוּר כראשון. אולם רחב רגיל. האוטומובילים נטועים גם פה שדרות, שדרות; ובאותה הצפיפות, ובאותו הסדר. ובבית פנימה – אותו מוסר־השכל מוכח מחזיונות־חיים אחרים. יש דמיון בדרמה, דמיון עז; חיי היוצר והחלוץ מפכים בכל; יש גם דקות במסתרי הנפש. אבל גם באמנות זו שולט סגנון הרבים, מעשי־תעשיה, וסגנון הנברא בצבור על אבני בית חרושת.

לשלישי אין שהות ללכת. אין להגדיש את הסאה. אחרי התיאטרון מוסב מרכז הכבד של האוטומובילים לבית־הקפה. גם פה אילוזיה של הכרך. האולם צר־המדות, אבל בנוי בדמות האולמות הגדולים. הדיוטה התחתונה מגודרה תאים, תאים. מי שנפשו חשקה מתבודד מאחורי הפרגוד. גביעי החשמל משרים אורות רכים, דמדומי אורות. הקירות מצופים בלוחות ששר. יציע מקיף את הקירות בקומה השניה. האוהב את הציבור עולה שמה. סועדים את הלב בגלידה וממתקים אחרי עמל המחזות. לילדים יש שולחנות וכסאות קטנים, הרוצים להשתטות קצת מסבים כקטנים. בני הנעורים – כל אחד ובת־גילו. ידידי הצעירים אנשי־שיחי מקדישים אותי במופלא ובנסתר. עוד מעט ויהיו גלויים לפני כל הסודות אשר במרחב שבעה מיל מרובעים. הנה גם “מלכת־העופות” שלנו, מובן לא זו שבתערוכה. אבל מקור אחד ליופי ולאורות שלפנינו. תחיינה מלכות הלגהורן המאצילות מהודן ותפארתן על כל בנות־מינן; ביציהן הלבנות הן המשרות פה את האורות המלבישות חן את המסובות; חן ערוך בידי אדם – לכל המסובות, ולוית־חן נוספת ל"מלכות" יחידות־הסגולה על החן הטבעי שניתן להן בידי שמים…

*

על פתח לשכת המסחר בפטולומה חרותים המספרים:

תרנגלות 4.000.000

ביצים 450.000.000

הערך בדולרים 13.500.000

המספרים האלה הם השלב העליון בסולם השירה של בני פטולומה. אמריקני יודע לשיר בחרוזים ובפרוזה גבוהה על מפעלי־חולין פשוטים, מסחר ותעשיה; יש קצב בבנין המשפט, חוסן וריתמוס בסגנון; בחום וברגש ידבר ויכתוב. אבל כשמגיע הוא למרום ההתלהבות יתחיל במספרים; המספר הוא בטוי־הנפש היותר חזק – התפשטות הגשמיות!

בזמן מגפת השפעת ישב פרופיסור אחד ועשה חשבון כמה הפסידו בכסף ארצות־הברית בעקב התמותה המבהילה. כל “בר־מינן” נערך בסכום ידוע לפי מעלתו בחברה. תלמיד “ירוק” אחד שאל ברוב תמימותו: אנשים־נערכים בכסף – הא־כיצד? והרב עונה בפשטות: האמריקני הוגה במספרים! ויש להוסיף – אף שר במספרים. 17

המספרים והתמונות; בשניהם אוהב לדבר האמריקני. התמונות לדברים מוחשיים, המספרים – להמרץ המפשט. החום הטרופי והקור הצפוני לא יתארו לאמתתם ובתכלית הדיוק אפילו בניבי האמן היותר גדול; מעלות מד־החום הן הבטוי היותר בהיר המעמידים את הקורא על עצם החזיון. מעללי איש ומפעליו – מה חרט אנוש כי יתארם. המספרים הם מַד־מרץ הקובעים את גודל התמונה בצורתה ובהויתה. הזהב – ערכו העצמי יוכל להיות דל; גם טפת הכספית בשפופרת־המדות דלה היא בערכה. אבל בשפה ברורה מאין כמוה תדבר. הזהב מדבר: ככה וככה “שוה” איש – אלה הם נכסי־הערך שיצר. על מצבת־זכרון של רבי־פעלים כאלה כל משפט, כל חרוז מיותר; במספרים תסולא תהלתם לדורות; בפלס זהב. – מד־המרץ של האדם.

מרום פסגת השירה קבוע כמזוזה מעל משקוף פתח לשכת־המסחר בפטולומה. אבל לאט, לאט ושלבים, שלבים יתרומם המשורר אליה. באמרות ההתלהבות האלה תתחיל מרעיפה השירה:

“פטולומה, לב התבל, הברומטר בעולם הכנף, בת־הסמך האדירה, תלפיות שהכל פונים אליה. לשמע שמה יחשבו רק ע”ד ביצים ותרנגלות!"

“פטולומה! עיר המזומנים, סל־הביצים העולמי, טבור־העולם בגידול עופות, גן־העדן, האינך מריח ריח ביצים ותרנגלות!”

“פטולומה, המלה המקסימה! מי לא שמע את שמעה; שם שהקיף את כל ארבע כנפות הארץ; פטולומה – במקום שקול התרנגלות סבב את כדור־הארץ, משך את המומחה, את התייר, את בן־התמותה הרגיל”.

“פטולומה – ביציה ביצי זהב. למעלה מששה עשר מליון תריסר מספרם; אם יניחו אותן זו בצד תהיינה לחגורה שתקיף את כל כדור הארץ”.

חלק מהספרות נאכל מהמודעה וחלק מהציור נאכל מהמודעה. דנטי של הדור מי יודע אם לא היה מקדיש את עטו לגני־העדן בעולם המודעות, ורפאל – לתמונות שלהן. בספרות המודעות יש הרבה שירה, ובספרות הספרות – הרבה פרוזה. על כל פנים אני אומר לעצמי: כח הבטוי העצמי בארץ זאת הם המספרים, הבטוי ואף – הכוח עצמו; בחולשה לחלק הספרות, ואפילו בזה שבמקצוע המודעות כבר מתראים הנצנים הראשונים של הדיקדנס האירופי…

מנהל לשכת המסחר, איש חביב מאד, רב־פעלים ורב־מרץ, משוחח אתי ארוכות על פטולומה ועתידותיה ועל מקצוע גידול העופות בכלל. היום עסוק הוא; הוא מצלם מאוירון את סביבת פטולומה. הרבה צילומים נעשו כבר; אפילו למקרה אסון היו צפויים כמעט. אין דבר – ריקם לא ישובו. את המשקים המופתיים והטפוסיים יראני מחר; כל היום יהיה מוכן לשרותי.

מפני מה זכתה פטולומה להיות קרית־כנף? הרבה גורמים בידי שמים והרבה גורמים בידי בני אדם רבי־עלילות סיעו לכך. תנאי האקלים; מזג אויר רך: 60 מעלות פרנהוף בחורף, 80־75 בקיץ; רוחות האוקינוס הצחות מנשבות ממערב; הררי סונומה מגינים ממזרח. הגשמים יורדים בחורף ומחולקים יפה – 25 אינש היא כמות המשקעים. האדמה מחלחלת, מרכבה מחול־חומר או צרורות אבנים, חמה ופתוחה לאויר. מבנה האדמה זהו גורם עיקרי במשקי עופות; אדמה מחוּלחלת היא תנאי ראשון בהצלחת משקי עופות מיוחדים.

בקעת פטולומה גופה היא 15 מיל באורך ו־3 הרוחב. הגבעות – אדמה מתדבקת, 200־100 דולר האקר, זרועות גרעינים; צלעות הגבעות – גנים; תפוחי גראוונשטיין הם המהוללים פה בייחוד; שיפולי הגבעות מחול־חומר – משכנות התרנגלות. הבקעה הזאת בלבד מכילה הרבה טוב. מחוז פטולומה מוציא 285.000 פונד גבינה, כל מחוז סונומה מוציא כפלים; למעלה משלשה מליון פונד חמאה; במרחק של 30 מיל זרועות מחלבות נהדרות, שלשים אלף פרות מצוינות מונה המחוז הזה. תבואות־החלב הן גורם חשוב בהתפתחות גידול העופות, מפני שהם מתפרנסים על פסולת ושיירים של תבואות־החלב. מאתים אלף אקר אדמת מרעה מונה המחוז הזה.

אין בעלי משקי העופות מגדלים את הגרעינים לכלכלת העופות. עמק סקראמנטוֹ וסן־וואקין הם המספקים את צרכי האוכל בגרעינים; מחלבות המקום – במאכלי חלב; האוקינוס, הנמצא במרחק 16 מיל והמחלק 60 מיל מחופיו למחוז זה, מספק קונכיות ודגים. חיבור־הדרכים מצויין: ברכבת, באניות דרך המפרץ ובנהר. הטחנות הרבות שבעיר טוחנות, גורסות, לוחצות ומכשירות הכל למטעמי־סעודה. חלוקת־עבודה נבונה נהוגה בכל המפעל הרב הזה; בלעדיה לא היתה פטולומה מגיעה למדרגה זו. אדון קורליס, “מלך־העופות”, מוציא כשבעים וחמשה אלף דולר על אוכל “עדתו”. אלמלי היה צריך לגדל בעצמו את כל הגרעינים לא היה סיפק בידו לגדל עופות. מגדלים רק ירק: כרוב, כרובית ושעורה ירוקה. 5 אקר מספיקים איפוא לגידול 3000־2500 תרנגלות. למה יקצה אדם 5 אקר לגרעינים ויכניס מעט, אם “זורע” הוא תרנגלות ומכניס הרבה.

אין גם המגדל מטפל בדגירה. יש בתי־דגירה מיוחדים, מהם המוציאים בכל שלשה שבועות כמאתים וחמשים אלף אפרוחים: בתי־חרושת איפוא. קונים איפוא אפרוחים בני־יום, קונים “אומנת־פח”, המחממת את האפרוחים עד גיל ידוע, ומאכילים אותם. פטולומה יש לה הכל משלה; גם מדגרות, גם “ברודרים”, וגם שקי אוכל מוכנים.

הלגהורן הלבנה חדת־הכרבלת היא שהתאזרחה פה; הפלימוטראק מגדלים מעט, ולבשר; לגהורן זו מטילה הרבה, ולביציה יש סגולת הלובן. ביצי סין העושות התחרות לנו הן שחומות; הצבע אינו משנה אולי את הטעם, אבל מלטף הוא את העין, ומשלמים כסף בעדו. כך הוא טבעם של בני אדם; הקליפה משלכה החוצה, ומשלמים תמורת צבעה.

המתנחלים פה אינם דוקא פרמרים. אנשי־משרד באים, מכונאים, רופאים, עורכי־דין. אין המלאכה קשה; חלוקת־העבודה השוררת במקצוע זה מקילה על ההסתגלות אליו. חריצות דרושה בכל מלאכת־יד, חריצות והתמדת־הרצון. אפרוחים קונים מן המוכן; הטחנות הרבות שבעיר ממציאות כל מיני גרעינים, חטה, שעורה, דורה, תירס, קמח־דגים, קמח־עצמות, קמח־בשר. הכל מוכן לאכילה. ע"פ נוסח קבוע עורכים את הבליל; התערובת היא הכרחית תמיד בהזנת האפרוחים; לא טוב להאכילם מזון חד־גוני. בכל משק יש טחנה חשמלית קטנה המסדרת את הבליל; לוחצים בכפתור – והכל מתערבב ומוכן לסעודה. בית־החרושת ל"ברודרים" מצייד את הקונה בהדרכות איך לסדר את החום הדרוש לגידול האפרוחים. האוניברסיטה מכינה נסיוב נגד אבעבועות – המחלה היותר קשה. וכל אחד יוכל לפנות ב"שאלות חכם" לשכנו המנוסה.

כל מגדלי העופות מצליחים בשנים האחרונות. ההצלחה הכללית מראה גם על הצלחת כל יחיד. כשבעה עשר וחצי מליון דולר היה המחזור בשנת 1918. תריסר ביצים נחשב ל־½46 סנט. כל תרנגלת מכניסה עכשיו כ־2.40 דולר; אוכל עולה כדולר; ריוח נקי איפוא 1.40 דולר. מחיר התריסר ביצים היה בעשר השנים האחרונות במעלות עולות ויורדות 19–30–52 סנט. תריסר אפרוחים מחירם 4 דולר. 120 ביצים נחשבות להכנסה ממוצעת. משקל התריסר צריך להיות 22 אונס. קרליס, מלך העופות, מכניס ריוח נקי דולר לתרנגולת; אחרים העובדים אינטנסיבית מכניסים יותר.

ברדיוס של 6 מיל משתרעות חוות התרנגלות. 20 מיליון דולר שקועים במחוז זה. המשקים קטנים הם לפי השטח שהם תופסים, מ־10–5 אקר, לפי מספר העופות, ע"פ רוב 3000. ארבעים וחמשה אקר זהו המשק היותר גדול המכיל גם 50 אלף תרנגלות.

מחיר האדמה עולה ויורד לפי המרחק מהעיר; לפני המלחמה שלמו בעד אקר אדמה של משק לא מוכן 150־400 דולר; מוכן 500־2000. עכשיו משלמים 250־600 בעד אדמה של משק לא מוכן, 1000־3000 בעד משק מוכן אם קרוב הוא לעיר. הבנינים עלו ב־57 אחוזים לעומת המחירים שלפני המלחמה.

באלפים דולר מזומנים יוכל איש חרוץ להתחיל. יוכל להשיג אדמה בעד 200 דולר האקר; 1000 לבנין בית; 500 לרכישת כלים, סוס, בתים לתרנגלות; 1000 לקנית אפרוחים; לצרכי הבית בשנה הראשונה 450; תשלום ראשון בעד האדמה 250 דולר; היא נמכרת לתשלומים בשעורים במשך חמש שנים; 6 אחוזים משלמים ריבית. הרבה באו בסכומים יותר קטנים והצליחו; מתחילים ב־600 אפרוחים; יש שגם עשו עושר. אחד, למשל, בא כמעט ריקם, עכשיו יש לו משק של 10 אקר עם 3500 תרנגלות; 6100 דולר הרויח בשנה זו. ובונגלו יפה יש לו, חצר יפה ושני אוטומובילים. ובמשק אחד אוספים יום יום 780 תריסר ביצה, – תריסר!

במחוז סונומה יש אפשרויות רבות לסדר כל טיפוסי משקי חקלאות; הוא מדינה בפני עצמו, שהיה יכל לספק את כל צרכי אוכלסיו אלמלי היה נקרע מן העולם. גדלו 1620 מיל מרובע, משטח קרוב למליון אקר נמצא בקולטורה בלי השקאה מאה וחמשים אלף, מאתים אלף מרעה, ששים אלף גרעינים, עשרים ושמונה אלף גני פירות, עשרים אלף כרמי גפנים, עשרת אלפים מיני תות שונים, מאתים – זיתים ומאה – פרדסים; אספסת רק 650 אקר. בכל חודש פירות חדשים; מינואר מתחילים הזיתים, אח"כ מדי חודש לפי הסדר: תפוחי־זהב, תותים מכל המינים, דובדבנים, אפרסקין, שקדים, תפוחים, ענבים, תפוחי גראוונשטיין המאוחרים ואגוזים. וגם המקנה כבד: ששים וחמשה אלף גלגלת, חמשה עשר אלף סוסים, למעלה משבעים אלף כבשים, עשרים ותשעה אלף חזירים, ארבעת אלפים עזים; צמר כבשים בלבד נמכר למעלה מרבע מליון פונד. האפשריות הן, איפוא, רבות. אבל בסכום פחות משמונת אלפים דולר אין להתחיל משק פלחה ומחלבה; ממאה וששים אקר אדמה ועשרים וחמש פרות מרכב משק מטפוס זה. בעד ארמה משלמים רבע. מחיר אקר אדמה רגילה מ־100־200 דולר. פרה “מסודרה”: במקורות מחיה, בדירה וכיוצא, נערכת ב־300 דולר; מצויות פה: הולשטין, ג’רג’י ואויאֶרשייאֶר. אקר אחד יכל להחזיק כבשה לשנה, שהיא יכולה לפרנס איש במשך שבועיים; למחית משפחה יוצא, איפוא, שטח, דומה לטיפוס משק מחלבה, וקצת יותר בזול. המשק הזול ביותר הוא משקי התותים; התות קרויה “תבואת־הדל”, כמו העז בהמת־הדל; אמצעים קטנים דרושים לסדור משק כזה, עוד פחות מאשר משק עופות. אבל המעלה היתרה במשק זה כי מפרנס הוא את בעליו ברווח; הוא אומר כי הוא הטוב והזול שבכל טפוסי המשקים שבמחוז סונומה המבורך. עובר־אורח! התרנגולת הלבנה קוראה לך, איפוא, לחסות בצל כנפיה; לחם בטוח, שקוי נאמן תתן לך, משכן נאוה לשבת ואוטומוביל־הדר לנסוע…

*

הדרכים המובילות מפטולומה לסביבה הן רחבות וכבושות מלט ככל דרכי קליפורניה המהוללות. בטבור העיר, בחלק המסחרי, והבנינים רגילים; רק הבנקים, בתי־מקדש מעט, מתנוססים לתפארת; חמשה הם מונים; שבעה מליון דולר פקדונות, עשרה מליון הון. הבנינים הנאוים הם בחלק “המשכנות”. הפַרקים – שבעה במספר; הקלוב של הגבירות דואג לשיפורם; בתי־הספר פה כלם הדורים במראיהם. ארבעה הם מונים; למתחילים, ותיכוניים; הקולג' עלה מאה ועשרים אלף דולר – מראהו נחמד. ספריה קורנגיה, עשרים אלף דולר עלה הבנין, עשרת אלפים כרכים מכילה היא – בית־צעצוע. יפים גם בתי־התפלה – 3500 מקומות מכילים הם; שנים עשר, בלי עין הרע, מספרם, לפי האמונות השונות; רומן קתולי, מתודיסטי, אפיסקופאלי, בפטיסטי, פרסביטריאני, קונגרגיוטיונלי, גרמני לותרני אדונטיסטי קריסטיאן סייענטיסטי, סלואטיון ארמי; ועל כלם בתי־המשכנות בעצמם, “הבונגלות”, “בתי־הגמד” האלה הנחמדים; גם בהם שולט סגנון התעשיה, סגנון הקיבוצי. אבל הדורים הם הבתים הללו, קטנים מבחוץ למראית עין ונוחים מבית ומרוּוחים, פשוטים בלי קישוטים וצעצועים; פרופורציה בבניה, קצב במדות, הרמוניה בחלקים – אלה הם הקוים המצינים אותם. הגגות והכתלים נמוכים, החלונות גבוהים וקרועים לרוחה, המרפסות פתוחות ועל עמודיהן תפארתן; הגנות שלפני בתי־הגמד פתוחות לרחוב. מרבדי דשא ירוק פרושים לפניהם, רסיסי מים נתזים תמיד וזולפים עליהם. המדות הנעימות האלה השולטות בבנינים ואשר מסביבם משרות רוח אידיליה. בעיירה גופה נוצרה אילוזיה³ של הכרך, בחלק המשכנות – אילוזיה של הכפר.

ממשלת בעלי הכנף מתחילה מנאות־השאננים האלה סמוך לעיר; בכל חצר וחצר יציץ הלובן מעל המצע הירוק. אבל במרחק מילים אחדים מהעיר מתגלה ממשלה זו בכל עזוז תקפה והדר תפארתה; ובמרחב עשרות מילין תתפשט.

המראות עצמם דומים האחד למשנהו. כל המרחב הרב הזה באשר תשור העין מחולק חצרות, חצרות; רשתות חוטי ברזל קובעות את תחומיהן. חצר, חצר לעדה; בית, בית למשפחה; רבבות, רבבות מספרם. “בתי־הגמד” – למשכנות בני־אדם; צריפים ארוכים – למשכנות בעלי כנף; מליונים, מליונים הם מונים. כמגדלים מתנשאות טחנות הרוח; תעודתן נגמרה, והן שובתות. גלגלי הכנפים אינם מנסרים את האויר; החשמל דחק הצדה את כנפי הרוח, והוא המוציא מים. רק כזכר לתפארת קדומים נשארו – כצריחי טירות האבירים.

נוף אחד בכל המרחב הרב הזה; רק מפנות בודדות נשקפים שרטוטי שלשלת הררי סונומה ורוכסי גבעות; הלובן מכסה את עין הסביבה. גגי אהלים כאילו מצופים רעפי חרסינה; עפר החול הצהוב כאילו מצמיח גולגלות לבנות; מתוך דשא השעורה כאילו צצים ראשים, גדולים ככרוב וצחים כחלב, ובין עפאי שיחים וענפי עצים כאילו נתלים הם; על כרכבי מרפסות ועל עמודי גדרות כאילו רכובות גולות שלג. הכל התעטף בקרבו, הכל כמקוסם בשעות־המנוחה. והנה קמה תנועה – נופלים “הרעפים”, נושרים “הפירות”, זזים “ראשי־הכרוב”, ננערות "גולות־השלג; משברי־גלים משתפכים; הקטנים גולשים מחנות מחנות מחנות מהמעלות ומתגלגלים ככדורים, – יצא אדם לפעלו, ובנות־הכנף הצחורות לטרף.

האוטומובילים מחליקים על חלקת המרצפות. במרחק 28 מיל הן משתרעות; אוטומובילי פורד הקלסיים וקרונות משא כרוכים אחריהם; אוטומובילי משא מיוחדים טעונים וגדושים. מה מוביל אוטומוביל בסביבת פטולומה במרחב עשרות מילין; מהו הדיבוּר, המעשה, הציור, הצבע, בסביבה זו? תיבות ביצים לבנות מלובן לקואופרציה, אפרוחים בני יומם מבתי־הדגירה הגדולים, גבינה לבנה מהמחלבות, שקי קמח לבנים מהטחנות למאכל האפרוחים; במה נחשבים הם, צבעי הכוכבים והפסים המתנוססים על הכל, עלי־האודם של הכרבלות, הנקודות השחורות הכתובות על השקים, הירק שבחצרות והירק המבהיק מרחוק מראשי הגבעות לעומת הלובן המסמא של ארבעת מליונים בנות לגהורן צחורות…

*

הטבע העניק אמנם הרבה מטובו למחוּז פטולומו; אבל לא הוא בלבד שעשה את פטולומה. גדולה היא קליפורניה ורבת־האפשרויות; בגודל – מחוז סונומה אינו אלא השביעי במעלה בין 38 מחוזי קליפורניה, ובסגולותיו אינו היחידי בודאי. רבי־מעללים הם שעשו את “תעשית־הביצים” המפארה פה. האדם – למעלה מהטבע.

ל. ר. ביס הניח את היסוד עוד בשנת 1879 לתעשיה זו. אחריו החרו החזיקו שונים. כלם שמותיהם חרותים באותיות זהב בדברי ימי פטולומה, ותמונות כלם קבועות לדורות בכל ספר־זכרון ובכל רשימות עוברות.

י. ר. קורליס הוא “מלך העופות”; זהו שמו בכל פה וזאת היא תפארתו בכל העתונות ועל כל בדי ראי־הנוע. על חמשים אלף בנות לגהורן הוא מושל. לפעמים שוקע המספר, אבל נמצא תמיד בתווך בין שלשים אלף וחמשים אלף.

שטח אדמת חצרותיו אינו גדול. ארבעים וחמשה אקר בסך הכל. אולם מספיק הוא השטח הזה. גרעינים אינו זורע. ומה בצע להם, ולמה? שלשים אלף בושל לשנה הוא מוציא, לגידולם דרוש איפא שטח של 6000 אקר. האם אדם שעליו לנהל חוה גדולה כזו יוכל עוד לטפל בחמשים אלף עופות?

די לו בירקות שהוא צריך לגדל. הירק המכלכל את העופות היה מספיק לצרכי מאה פרות. שדה מיוחד מקצה לכך. השעורה הירוקה גדלה בחצר. כל אלף תרנגלות יש להן שטח של ⅓ אקר אדמה מגודר סביב וגדר באמצע. הן רועות בשתי חלקות חליפות; כשגומרות את האחת, כבר צומחת השניה.

אין יחידת הפונד שולטת ב"ממלכה" זאת, כי אם יחידת הטון. במשקל הטון מדברים. אוסם אחד מכיל 18,000 שקי גרעינים. על בשר מוציאים 32 דולר ליום, – 3 סנט' הפונד. הוא אומר: נאכל יותר מסוס ליום!

שיטות שונות יש בגידול עופות; קורליס בחר בפשוטה שבהן. הפרינציפ של התעשיה והחרושת: חלוקת־העבודה. מאזור הפלחה מובאים הגרעינים; מבתי המטבחים הגדולים – הבשר; ואף האפרוחים אינו מוציא אותם מהביצים; מבתי הדגירה הוא קונה אותם מן המוכן. מעולם לא טפל בדגירה; בשנה האחרונה קנה ארבעים ושמונה אלף בבת אחת, ובהצלחה, – בית חרושת של ביצים!

אפרוחים הוא קונה במחיר 50־75 סנט כ"א. כעבור שנה שוה כ"א דולר וחצי עד שנים. בשנה אחת קנה עשרים אלף במחיר חצי דולר כ"א; כעבור שנה עלה שוים כפלים, מלבד שוין של הביצים שהטילו.

לפני הרעש והתבערה בסן־פרנציסקו החליט קורליס להכנס ל"תעשית העופות". חמשים דולר היו בכיסו; בסכום זה קנה 708 אפרוחים בני־יומם. בשלש שנים הגיע מספר עדתו לארבעת אלפים וחמש מאות.

פשוטה היא כל מכונת ממשלתו; אין בה גלגלים רבים. אין משרדים, וכתבים, ותיאוריות, ומדגרות. אפילו תרנגולים בבל יראו: הזהב בא מ"ביצי־רוח"!

ששה אנשים ל־30,000 עופות עושים את כל המלאכה; הם המנצחים והפועלים. חמשה אנשים עורכים את ארוחת הבוקר בשעה ורבע לשלשים אלף. איש ועוזר מרכיבים אבעבועות למאתים ביום אחד. מחלת האבעבועות היא החזקה ביותר. אעפ"כ קנה פעם אחת 1800 נגועות אבעבועות ורפא אותן. בלי הרכבה ילך לאבוד שליש מהעדה, במקרה הזה הלכו לאבוד שני אחוזים. חכמת אדם: “לעשות את הכסף – שיעשה כסף”!…

חכמת החסכון היא בעבודת ההזנה. בכל בוקר משש עד שבע, מושיטים בליל ידוע. שלש פעמים בשבוע מפזרים שעורה בחצר: לחיטוט ולאוכל כאחד; מכריחים את התרנגלות לחפש את הגרעינים באדמה, לאכל את לחמן בזיעת אפים. התנועה וההתעמלות הכרחיות לבריאותן; הישיבה מפילה בהן חללים. באבוסים שמים גרעינים שלמים אחת לשבועים. 80 טון מכיל כל אחד, ולעולם אינם עומדים ריקם. כרוב ניתן בבוקר וכרובית בערב – 4 טון מאכל ירק בכל יום; 50 שקים צדפי קונכיות בשבוע. הסדר איפוא: בליל רטוב בבקר, שעורה שלש פעמים בשבוע על הקרקע בפיזור; חטה ודורה באבוס מלא תמיד; ירקות בכל ערב. התרנגלות מקפידות על סעודה מגוונת.

תרכובת הבליל: שני שקי פסולת־טחנה, סובין ופסולת פשוטה, חצי שק תירס, חמשה גלונים קמח־דגים, עשרים גלונים בשר־סוס, חמשה גלונים קמח, חמשים פונד כרוב, גלון פחמי־עץ פעמים בשבוע. הכל שרוי במים.

ששה בלילים כאלה מושיטים בסתיו ובחורף; תשעה באביב ובקיץ; בשלושים רגע מכינים שלשה אנשים את הבליל. שנים מתחילים להגיש את המזון, אחרי אשר המנה הראשונה מוכנה. בשלושים רגע מאכילים את כולם. מכונה חשמלית בוחשת ומערבבת. הבליל מוּרק בדליים קטנים בני חמשה גלונים. התרנגלות להוטות אחרי “מטעמים כרוכים”.

אבוס הגרעינים הוא במרכז הקיר הראשי; ברכת־מים אוטומטית משמשת לשתיה. רצפה אין בבתים; מכניסים חול, החול מוּצא תמיד עם הלשלשת וחדש בא במקומו. מתחת למוטות־המנוחה – רחבות; בשעה מנקים מאה. כל רחבה – 3 רגל מעל פני הרצפה, והמוטות מורמים 12 איש מעל הרחבה; רשת מיוחדה סוככת על הביצים של תשברנה בנפלן ועל הממליטות אותן. משבירת ביצים היו הפסדים של אלפים דולרים. מריצות באות בין הרחבות ומוציאות את הזבלים. הזבלים מוּרקים לקרון אסור לסוס אחד. הקרונות עושים סבובים בחצרות, מביאים פחים וטוענים אותם ביצים – ארבעה פחים לאלף.

קני התרנגלות מסודרים בתבונה. 3 חדרים בכל בית. אחד, אחד בקצה, ואחד באמצע. הקנים עשויים פח גלואני, בכל סקציה 5 קנים. מדת הסקציה ארבע רגל ו־5 אינש האורך, 12 אינש הרוחב. ארבעים וחמש סקציות של 225 קנים יחידים בכל בית לאלף תרנגלות. נסורת־עצים משמשת לריפוד. פעמים בשנה מטהרים את הקנים בנוזל־חיטוּא כתריס בפני העש: באוקטובר ובמאי. אלפים וחמש מאות גלונים Oiltops מוציאים.

בתי התרנגלות עצמם בנויים באופנים שונים; שמנה טפוסים הם: בתים קטנים 6.5x9.5 רגל – 400 מספרם; 8x12 – 150 מספרם; 8x20 – 12 הם מונים; 100 x18 – 17 כאלה. זוהי שירת המספרים.

תוצאת־התוצאות: זבל נמכר לשנה בסכום של 3000 דולר; ביצים – 125,000 דולר; הוצאות המשלוח לצרכנים בלבד עולות – 25,000 דולר.

זוהי גולת הכותרת בשירת המספרים – שיר־השירים!

*

“מלך התרנגלות” נותן עיניו בכמות, “רוזנים” אחרים מקפידים על האיכות. שונים הם המספרים של “נושאי־ההכנסות” אבל דומות הן פחות או יותר ההכנסות עצמן. כל הדרכים מובילו לרומא; חכמת אדם – סוֹל דרך, מצא דרך!

מנהל לשכת המסחר ברוב חיבתו מעביר לפני את כל טיפוסי משקי־המופת: בגודל, בסדור, בצורה. המשק היותר מופתי שייך לגרמני. האמת נתנה להאמר אפילו בשעת מלחמה: ידיהם שפכו אמנם את הדם, אבל פרמרים מופתיים הם. השנאה הכבושה לגרמנים עוד לא העבירה בקליפורניה את האנשים על דעתם, מבלי ראות נכוחה; הם מיישבים רעים, אבל מתישבים מצוינים.

תולדות בעל המשק קצרות הן. ע"פ משלח־ידו היה מנהל ספרים. 3000 דולר השקיע. רק לפני שמונה שנים בא. הכניס בשנה האחרונה ריוח נקי שמונת אלפים דולר; וכלו “שוה” הוא כיום הזה יותר מששים אלף דולר, ויש אומרים – שמונים אלף!

מספר “עדתו” שמונת אלפים; שטח אחוזתו – 11 אקר. כל העבודה נעשית על־ידו ועל־ידי נער עוזר. את הנער אמץ כבן, מפני שהוא חשוך־בנים. הסדר המופתי והאיכות הם העושים פה את הפלא.

“גזית” בנויים פה בתי העופות. מבחוץ כלם מסיביים – הבטחה, הכובד והחוסן הגרמניים. מבית הכל הרמוני; כל דבר מנוסח במקומו, וכל מקום יש לו תכלית; מכניזם מלא תבונה. גלגל שאינו על צירו פוסק מפעול; בורג וגליל הנעתקים מחרצובותיהם אינם משתלבים; על כרחך בא הסדר, על כרחך משתרר הנקיון – הסדר והנקיון הגרמני.

כל הבתים והחצרות אינם לפי הנוסח המקובל; מדות אחרות להם. דוקא רצפות מלט בבתים; ראשית חכמה – נקיון יסודי; מפני התקררות יש תריס – שכבות החול המכונסות בין כך ובין כך. דוקא כתלים חזקים; הכל מכונן ועומד מראש; האור חודר ומתפשט דרך החלונות המיוחדים כמצוּוה; האפרוחים מצווים ועומדים מתחילת בריתם לעשות את רצון בעליהם; בשכבם, בקוּמם ובצאתם; לאכל כרצונו, להטיל ביצים ואף לשמור על הנקיון ככתוב – משמעת צבאית!

בסידור החצרות שולטת סימטריה. הבתים מסודרים לבלוקים, כמשמרות אנשי צבא. על כלם חוט מתוח, מדות שוות והרמוניות. סוללה צרה ופסים עליה לאורך כל שורת החצרות והבנינים; המריצות מחליקות מהר, הולכות טעונות מזון ושבות טעונות ביצים; אי־אפשר לעשות פה משגה ולבלבל. ומזהירות הן הביצים, בלי רבב ובלי דופי, ובשפע הן באות. פה שולטת בחירה חמוּרה בעופות; בלי רחם מוצאים מהמחנה הפחותים במעלה, ורק רבי־יחש באים בקהל.

הפרמרים האמריקנים אוהבים לשפר את נויהם, אבל אין הם מקפידים על שיפור בניני המשק. ע"פ רוב הבנינים האלה הם גסים, בלי הרמוניה במדות. קסרקטין חסר־טעם. הבית הוא לשם שיפור החיים, בניני המשק – חרושת לכסף; למה להשקיע, איפוא, כסף בדבר שאינו מכניס. הגרמני בכל מקום שראיתיו הביא את המסורת מבית אביו, הקפדה יתרה הוא מקפיד גם על הנוי, גם על החוסן בבניני המשק. אין המשק בעצם אצלו כמכונה כספית בלבד, אלא עצם מעצמיותו, חלק מהויתו; אינו בכלל מכונה בעיניו אלא עצם אורגני. השיפור החיצוני נעשה לו איפוא לצורך נפשי; הוא משקיע בשיפור זה הרבה כוח וכסף גם במקום שאין ההוצאות משתלמות. ובין אלפי צורות משקים מתבדל מיד משק של פרמר גרמני. בכל: בצורה, בסדר, בסגנון, – סגנון האישיות, סגנון היחיד.

דברים בטלים? בפני איש היודע לעשות שמונת אלפים דולר בשנה וה"שוה" בעצמו כשמונים אלף – הס כל בקורת. הרבה דרכים מובילות לרומא; חכמת־אדם – סול דרך!

*

לשוידי יש קורבת־נפש ידועה אל הגרמני. גם במשק הזה יש סגנון היחיד. לא סדר צבאי כל־כך, לא סימטריה קפדנית כל־כך. קצת חירות, קצת אַסימטריה. יוצאי מולדת “נורה” לאיבסן חיבה יתרה ידועה להם, לפעמים, לדברים “יוצאי דופן” קצת.

המשק גופו לא נוצר מעיקרו אלא לעשית כסף. זהו מושכל ראשון. יש שיטה בכל, אבל יותר משיטה, יש חיפושי שיטות חדשות. בכל חידושים. בסידור החצרות, באפני הזנה, בבניני הבתים, ברפוי המחלות. פה המעבדה המעשית של האוניברסיטה.

הכנת הנסיוב נגד מחלת האבעבועות נעשתה פה; עצם הנסיוב המציאו בגרמניה; האוניברסיטה הקליפורנית שכללה אותו; מכרבולת תרנגלת נגועה מתקלף קרום וזהו החומר לנסיוב. אנשי האוניברסיטה בני־בית פה; תוצאות חקירותיהם במעבדה מתגשמות פה במעשה.

בעל המשק בעצמו אינו “איש הקולג'”, אבל אוהב הוא את החקירה ואת הקשר התמידי עם תלמידי־החכמים. השפעת אור החשמל באהלי־העופות בלילות על הגברת תבואות הביצים – נסיון כדאי בטורח. החשמל באהלי העופות הנדלק באשמורה שניה עושה את היום ארוך ואת הלילה קצר. וככה מוליכים שולל את התרנגלות, ומנצלים אותן שתטלנה יותר ביצים.

על חצרותיו שומר הסגר קבוע מפני המחלות; ואיש אינו נכנס לחצר, מבלי אשר יזו עליו “מים מטהרים”. האוטומוביל של ידידי בני־לויתי נשאר מחוץ למחנה, מפני שהם בעצמם מגדלי־עופות, ובסביבה שולטות לפעמים מחלות. מחוץ לאבעבועות, יש דיזנטריה, ותולעים; הללו מילימטר אחד בקוטר. 80־55 מ"מ אורך הנקבות, 55־40 אורך הזכרים; הן מתפתחות במעים; ביצים נדבקות באוכל ובמעים, והתולעים היוצאות יכלות למלא את כל המעים ומפילות חללים. יש תרופות בדוקות ומנוסות מהאוניברסיטה; והשומר אותן בטוח ברכושו. בתחומיו אין מחלות. אבל אוהב הוא לטפל בחקירות המחלות. גדולי המומחים שבפטולומה מצולמים כל אחד וכלי אומנותו המיוחדים; הוא מצולם ליד שלחן המנתחים, האזמל בידו, והתרנגולת הלבנה מוטלת פרקדן בבטן פתוחה.

אין גודל בחצרותיו, אין מדות רחבות. אנחנו רק עכשיו שבנו משכן שלו המפליא במדותיו הרחבות, הלז – גם בתי דגירה יש לו, והרבה קופצים על אפרוחיו ואינו יכל למלא את כל ההזמנות: וגם דוגר, וגם מגדל הוא. שיטה מיוחדה בבנין. קסרקטין ארוך 330 רגל אורך, 20 רוחב, יותר ממאה מטר על ששה לפי המדות שלנו; בית אחד לשלשת אלפים תרנגלות; באויר על שרשרות פורחות בכוח חשמל מריצות טעונות זבל; בחורים אמיצים עם שרוולים מפשלים עומדים לאורך השורה וטוענים; מריצות שבות באויר ומביאות אוכל. לא! פה בתים רגילים, בתים לפי הנוסח המקובל במדע לפי הוראות האוניברסיטה.

ביתו הפרטי – בית הדר; בונגלו צעצוע. גנה רחבה עם מרבדי־דשא מנוקדים פרחים ונטועה בפנותיה תמרים. משכן האוטומובילים הדר גם הוא: זוגות, זוגות הם עומדים – למשא ולטיול. זה שלטיול – עליו תהיה גאותו של כל אחד; מזהיר מזוהר; האחד, יפה גם הוא, שייך לעוזרו. גם העוזרים והפועלים אינם מדירים הנאה מתענוג זה.

בבית פנימה – הרחבת־דעת, למרות שהתקרה נמוכה והחדרים אינם גדולים; ע"י אלבום התמונות מציגים לפני את בני המשפחה שאינם בבית; מראים טיולים וחגי משפחה ופגישות רעים; והצילומים מרובים; בלי צלמוניה אין איש יוצא. תולדות המשפחה מראשית גידולה, תולדות המשק עם כל מאורעותיו. החשמל עובד בכל. לוחצים בכפתור ומנקים במברשות בכוח חשמל; משאבה יונקת את אבק השטיחים; במטבח – הכירים מבשלים בחשמל: צח ומבהיק; אין פיח; בקיר המטבח טבוע דף; לוחצים בכפתור – נפתח הדף ונעשה לשולחן, כפתור שני – יוצא מגהץ. על השולחן משתטחים הלבנים, והמגהץ מחליק עליהם. עקרת הבית מקדישה אותי בכל מסתרי המטבח; באמת – מעשי להטים. הכל בחשמל, ין מתלכלכים. הכביסה ג"כ בכוח חשמל; מעלה קצף הסבון, והכנפים מסובבות את הלבנים, והמעגילה מגלגלת וסוחטת. החשמל מאיר, מלביש, החשמל מאכיל, רק שאין עדיין אוכלים בחשמל.

אדם קובע עתים למחקר, לשיחות־חולין של תלמידי חכמים, האיננו בארץ זאת ממבלי־עולם? בפני ה"בונגלו" הנחמד הזה והאוטומובילים המפוארים האלה משתתקים כל ההרהורים והספיקות. מבית־אבותיו לא הביא דבר; במקלו עבר את האוקינוס, ובידיו עשה את כל אלה. וכל דרך המובילה אל ה"תכלית" היא “אורחא דמהימנותא”; חכמת־אדם – סול דרך!

*

“לאדי ברניס” לבית רעגאן היתה גדולה בדורה; 220 ביצים היה ה"ריקורד" שלה. ב"יום הביצים", אוגוסט 1919, שלח העתון “ביולטין” מסן־פרנציסקו אוירון להביא אותה. בדרך, בגובה של 5000 אלפים רגל, “פעתה” והמליטה ביצה. בעל המלון הגדול “סן פרנסיס”, שנמצא באותו מעמד, לקח את הסיר הקטן שהיה אתו, חיברו לג’נרטור, ושלק את הביצה. לאות כבוד הגישוה לראש העיר סן־פרנציסקו ושלמו אלף דולר – איני זוכר אם בעד הביצה או בעד יולדתה.

בדרך, בגובה של 5000 רגל ובמהירות 130 מיל בשעה, הלך ראשה סחרחר והיתה בכל רע, הורידוה ב"פאראשיוט" לחצר בית־האסורים בסן קנטין והצילו את חייה. אלף דולר שלמו בעדה ובעד כל אחת מבנות משפחתה המתיחסות לספר־יוחשין אחד.

לאד “שאוי־יוא” למשפחת פלימוטראק הלבנה זכתה ב"רקורד העולם": 281 ביצה המליטה. בהיותה בת שנתים היתה בדור אם כל בשר ואם כל ביצה.

אולם על כלהן עלתה “מלכת המערב המזהיב” לבית הוגן. 340 ביצה לשנה הוציאה לאויר העולם. ארבעה פונד ושש אונציות היה משקלה בבשר, ואלף דולר – בזהב!

לאלופה ובעלה יש בכלל רק עסק עם מיוחסות. בעד שתי תרנגלות ותרנגל אחד מן המובחרים – לוקח הוא 200־100 דולר; באותו אביב שביקרתיו היו לו ארבעים אלף הזמנות יותר מכפי שהיה יכל למלא. מכונות הדגירה החדשות שלו – בית־קיבולן ששת אלפים אפרוחים בכל שבוע.

לו יש שיטה שלו בבירור הטבעי. ע"פ סמנים חיצוניים, לפי מרחב הריוח בין העצמות, לפי מדות הריוח בין הצלעות ולפי הרבה סימנים חיצוניים אחרים הוא קובע בדיוק נמרץ את “כשרון־המעשה” של התרנגלת. אנשי האוניברסיטה לא סמכו, כנראה, את ידם על השיטה הזאת “המבוּססה באופן מדעי” בספרו “קריאת התרנגלת”. אבל ה"חבר" זשק לונדון, שהיה שכן קרוב לו וידיד, האיץ בו להוציא את הספר; והקהל מאמין בשיטה זו. הראיה החותכת: בעד תריסר אפרוחים רגילים מקבל הוא 4 דולר, בשעה שאחרים מקבלים רק אחד וחצי.

כיום הזה הוא בן שבעים ושתים. חמשים ושש שנה הוא במסחר העופות. ממינסוטה הוא בא לקליפורניה בשנת 1906. עוד בשנת 1857 היו לו כבר ארבע מאות תרנגלות. הלך אז לנויורק לרכוש עוד; ידידיו חשבוהו לשוטה לדבר אחד. באביב ובקיץ לא היה כל ערך לביצים, אבל בחורף אפשר היה למכור התריסר ב־50 סנט. 1873 הקדיש את ידידיו בסוד התגלית שגלה; הם אמרו לו כי המצאותיו יובילוהו לימי שיבתו לבית־המשוגעים. אבל ידיד, חבר הקונגרס, אמץ את לבבו. לקרדום לחפור בו לא עשה את המצאותיו. הנטיה הזאת עברה אליו בירושה. אביו היה בתעשית־הצמר והיה ידוע ג"כ ל"חולה־עופות". ספרו “קריאת התרנגלת” מבוסס כולו על “יסודות מדעיים”: חוקי התורשה והאנטומיה. אבל הוא ספר שימושי שוה לכל אחד. כשנגש לחבר אותו אמרה לו אשתו" אל תכתוב דבר, אם אפילו סומא לא יבין אותו למעשה.

למגדל עופות תורתו הכתובה בספר זה היא תורת־חיים; התמונות הן מאירות עינים. לעולם לא יכשל בתרנגלות פחותות־מעלה האוכלות ואינן עושות. היו רבים שחשבו כי תורה זו רמיה בה. היו מביאים לו, להמחבר, תרנגלות שונות לבחינה, היו מערבבים אותן לשם אחיזת־עינים; אבל הוא היה מוצא תמיד את הטובות והיה קובע בדיוק כמה מטילה כל אחת; את תורתו לא יוליכו שולל!

את התרנגלות הוא מחלק לטיפוסים שונים, לפי מזג־רוחן, “כשרון־מעשיהן”, סגולות־מלידה, סגולות נרכשות. שלשה הם הטיפוסים: הטיפוס שהמזונות הקצובים לו יותר מכפי שעור מנת־הקיום הולכים רק לביצים; טיפוס זה יכל להטיל בשנה ראשונה 280–96–36 ביצים; זהו בן־הגזע העצבני; הטפוס השני: זהו ששיעור המזון למעלה ממנת־הקיום הולך חציו לבשר וחציו לביצים, דו־תכליתי; זהו בן־הגזע הסאנגוויני; הטפוס השלישי – שעור המזון למעלה ממנת־הקיום הולך כלו ליצירת בשר, – הגזע האמפאטי.

ע"פ מבנה שלד הגוף, לפי הסמנים שקבע, אפשר לקבוע מראש הסגולות האלה לפי סולם־מעלות מסוים; ולא להאכיל חנם פחותות־ערך. אבל צריך לשים לב גם ל"ערנוּת". לדוגמא – מכונה. מלבד כוח הלחץ ומהירת הסבובים, קוטר הצילינדר, יש חשיבות רבה למדת הקיבול של הדוּד, התנור המזינים את הקטר באדים. היו לו מכונות מצוינות בכל המעלות, אך אם ב"תיבת־האש", בא איזה כשלון נפחת כשרון־המעשה של כל המכונה כלה, – ה"הערנוּת" נפחתה. המעיים הן “תיבת־האש” של התרנגלת, ולפי מדת ארכן ורחבן עולה או יורדת מדת ה"ערנוּת" או ה"חיוּת" – ה"ערנוּת" הנותנת חיים ומרץ לכּל המכונה. כל תקלה בכלי העיכול תפחית ממספר הביצים אם אפילו יתר ה"כלים" משוכללים בתכלית השכלול; וטיפוס מובחר מטיל 98 במקום 250 ביצים באין לו סגולת ה"חיוּת".

הנה דוגמאות: אחת, אחת. בני הדור הצעיר אוהבים לדבר יותר מדאי. אפשר לתפש כל אחת ואחת בחצר. הנה הסימנים; כך וכך מספר ביציה; בלוח־הרשימות תמצאו את ה"ריקורד". מדוע האחד מצליח והשני לא? מדוע כה רבות הסתירות ביחס להעצות הנתונות לאלה החפצים להכנס במסחר העופות? האחד כותב 5 אחוזים רק מצליחים; השני מראה חשבון בדוק: 16 תריסר ביצים, כ"א 31 סנט' – 4.96 דולר. אוכל 10 סנט' לחודש, 1.20 לשנה; ריוַח נקי איפוא 3.76. והלשלשת טובה לכל דבר, וביחוד הפלא לדשא הגנות. על הכנסות 26 פונד ביצים יש הוספה 100 פונד זבל, 10 דולר לטון, הוא אומר: עוד 50 סנט'; בסוף השנה מוכרים את התרנגלת לבשר במחיר 1־0,75. החשבון פשוט: 6.46=1+0.50+4.96; האוכל 1.20; ריוח נקי=5.26. חכמת אדם: דע את דרכך בחיים, דע לבחור במה שתבחור.

ידידי הצעירים, פרמרים בסביבה, שומעים את הלקח ומחייכים קצת. אחד הוא חניך הקולג' החקלאי. מתווכחים. הזקן מדריכם בעצותיו ומראה להם על הצלחתו עצמו, מונה דוגמאות מבין הרבה ששברו את קדקדם. התרנלות נתפשות ב"מוט הקלסי" שמלכודת־רשת מחוברה לו ועוברות מיד ליד לבדיקה. הצעירים בוחנים את הזקן פן יתפס, והזקן מעמיד לבחינה את הצעירים. הזקנה מנצחת.

את הספר אני מקבל למזכרת; המחבר רושם את שמו. רק דולר עלי לשלם. בשוק מחירו שלשה. חיבה יתרה ידועה למחבר אל בני־גזענו, ובהקמת הריסות ארץ־הבחירה רוצה הוא בכל לב. שלשה אנשים גאונים היו בעולם: משה, ישוע, קרל מרכס. כן, בנביא האחרון עוד יכירו הדורות הבאים, זשאק היה ידידו. לסופר זשאק לונדון הוא מתכוון.

“מלכת המערב המזהיב”? חבל, חבל שאינו יכל להראותה; היא הלכה לעולמה בלי עתה ובדמי־ימיה; הפסד של אלף דולר; עגלה עברה עליה ודרסה אותה. בעצמו שרוי הוא באבלות וכל עתוני המקום קשרו עליה מספד מר. אבל את תמונתה הוא יתן לי. הנה התמונה – גם יפת־תואר ויפת־מראה היתה.

אבל בני־לויתי, הפרמרים הצעירים, עומדים מימיני ומשמאלי ומזמזמים בלחש באזני פסוקים שלמים מ"גרסא־דינקותא" משיר השירים בשפה לא מובנה לגוי, בעודו יושב ורושם את שמו למזכרת בספר הנתן לי במתנה: עיניך יונים, כולך נאה; שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד; משתטה לו הזקן ב"מלכת התרנגלות" שלו; נפש בני־לויתי יוצאת לבתו יפת־התואר ויפת־המראה. מאחורי הפרגוד יושבת היא, זוהי “מלכת התרנגלות” האמתית; המלכה “שלנו” – ריבה נאה זו, זו שאנו קוראים “תרנגלת” על דרך הציור פה באמריקה; “שלנו” – זוהי “אפרסק”! מתה מלכת המערב המזהיר – תחי מלכת המערב המזהיב!…

*

על שפת נהר פטולומה נמצא “מרכז־התעשיה”. הטחנות עובדות – הטחנות המספקות צרכי האוכל. טורי, טורי שקים נערמים לערמות. סירות־הקיטור פורקות וטוענות. אני עושה לי חשבון חטוף כמה נכנסים גרעינים למקום הזה. ארבעה מליון עופות – ארבעה מליון בושל גרעינים, 50 בושל לאקר יבול טוב מאד, הוה אומר: נכנס יבול של שמונים או מאה אלף אקר; במדות שלנו: קרוב לחצי מליון דונם, ביבולינו – מליונים דונמים אחדים.

ולא על הגרעינים בלבד יחיו העופות. הררי שקי־קמח, בשר־סוסים ובשר־דגים. אני לוקח לבסיס חשבונות “מלך העופות”. סוס ליום לארבעים אלף, מאה ליום לארבעה מליון, – קרוב לארבעים אלף סוס לשנה.

הטחנות בתי־מדות; המחסנים גדולים ועצומים. השקים – הרים וגבעות. התנועה רבה. מכל ממלכת העופות הגדולה נוהרים, והאוטומובילים צובאים ושבים טעוני צידה.

בתי־החרושת למדגרות ולברודרים – אלה “אומנות־הפח” לחמם את האפרוחים כשנתבקעים מהביצה – ג"כ פה. עכשיו מכינים מדגרות העובדות בחום החשמלי. בבתי־הדגירה הגדולים כבר משתמשים בהן, והתוצאות טובות. המדגרה הראשונה – מולדתה פה. הנה הממציא. בשנת 1879 שכלל את המדגרה הראשונה; הוא שפלס את הדרך לכל “תעשית־העופות” בפטולומה, הוא מעביר לפני את כל טפוסי המדגרות, מהותן ותולדות התפתחותן. בחיצוניותו עדיין שומר הוא מסורת־קדומים; שומר על שלמות שפמו ואף על “זקן־הלחיים”, כמנהג אבות בדור ההוא. אבל במפעליו וביצירותיו הנהו בן־הדור: מחדש ומחדש, משכלל ומשכלל.

ה"ברודרים" הם ביחוד צורך המקום; לכל פרמר דרושים רבים כאלה. הרבה פועלים עסוקים בתעשיה זו. חלק גדול מהעבודות אינו יכול להעשות במכונות, אלא ביד. החזיון הזה קצת מפתיע אותי. גם בארץ זאת עוד לא דחקה המכונה את כל אמנוּת־היד; דיקנות יתרה דרושה פה בגיזור הפחים ובחישולם; הפועלים שמחים בחלקם; אינם גרים צפופים כבכרך; לכל אחד יש גינה; אין איפוא בלבולים פה. “עם שקט” – כל הפורעניות ילידות הכרך…

המשרד והמחסנים של “הסתדרות יצָרֵי העופות במרכז קליפורניה” ג"כ ברבע זה. אלף וארבע מאות חבר היא מונה: איזה אחוז קטן – “עם עקש הנמצא מחוץ לזמנו” לא נכנס; מפסידים בהתבדלותם, ועומדים על דעתם. רוב הביצים הולך לסן פרנציסקו, ומשם לרחבי אמריקה; מאתים וששים קרונות מסע יצאו בשנה. המספרים מדברים בעדם. מחמשה עשר מליון וחצי תריסר יצאו בשנת 1917; למעלה מששה עשר מליון תריסר בשנת 1918; עופות נשלחו למעלה מתשעים אלף בשנה אחת, ולמעלה מחמשים ושבעה אלף תריסר בשניה. הביצים ההולכות לבתי־הדגירה בפטולומה גופה והנמכרות מחוץ להסתדרות זו אינן מובאות בחשבון. הכל נקנה ונמכר במזומן, פדיון שנת 1918 בעד ביצים בדולר היה: 17.437.500 דולר.

אין הביצים נשלחות סתם לקצוי אמריקה. פנסי חשמל מיוחדים דולקים לתכלית מיוחדה; בעד משקפת מיוחדה עוברת כל ביצה תחת שבט־הבקרת אם אין בה דופי; פועלות יושבות שורות, שורות, לבושות מדים לבנים, ומחלקות את הביצים לפי טיבן למדרגות, ורוחצות אותן למשעי; גברים אורזים אותן בתיבות וטוענים; המריצות רצות; התיבות נערמות לקירות, טורים, טורים; הרכבות עומדות ומצפות. במהירות עוברים הדברים מיד ליד; שוררת חלוקת־העבודה שבחרושת.

“פנסי־הבדיקה” אלה קרני רנטגן בשביל הביצים, צפנת פענח המגלים החוצה את כל מצפונותיהן; ואין מקום בלי פלא. מראים לי שתי ביצים: אחת בת יום, אחת בת תשעה חדשים. אין הבדל. האחת זכה כשניה, טריה כשניה. הסטריליזציה עשתה את הפלא; שמן רותח במעלת 260 פרנהייט! פרטים – “סוד הבית”.

בתי־הדגירה מפוּזרים על פני מרחבי הסביבה; הגדולים ביותר קרובים לרבע זה. בית גדול וארוך; צורת בית־חרושת לו; ארובות משוששות מעשה מגדל לוינטלציה, אשנבים קרועים קרוב לספון. גלי צדפים וחול ונסרת כמעט על הגג; ובבית פנימה – שורות, שורות מדגרות; מנורות נפט או מנורות חשמל מחממות אותן. רבע מליון אפרוחים בכל שלשה שבועות, למעלה משני מליון וחצי המליון אפרוחים בכל שנה – בית־חרושת לאפרוחים!

בחצר “בית־היוצר” לאפרוחים טעונים אוטומובילים לולים מיוחדים: דיוטה על גבי דיוטה – תחתיים, שניים, שלישיים, רביעיים, חמשיים; “המשא החי” מתפזר לכל ארבע רוחות קרית־הכנף; והרחק הרחק, מהלך שבעים ושתים שעות במסע מהיר, מעבר לתחומיה. בקנים מחולקים תיבות, תיבות עשויות קרטון (המצאת מיסטר בורקה) נשלחים האפרוחים הרכים ובלי אוכל ושתיה, כמעט שלש מעת־לעת עליהם לשבת בתענית; ההשגחה צידה אותם במזון; החלמון של הביצה המתבקעת אינו משמש למבנה גופו של “הרך הנולד”, כי אם שמור במעיו לצידה לדרך לימים הראשונים לצאתו לאויר העולם.

מרשות “האם” (המדגרה) עוברים האפרוחים הרכים לרשות ה"אומנת" (הברודר) הסוככת בכנפי חומה עליהם. כל מגדל רוכש לו “אומנת” כזאת השואבת את חומה מגאזולין או לפעמים מחשמל. איש־שיחי מספר לי כי עוד לפני אלפים שנה השתמשו המצרים בתנורים מיוחדים לדגירת ביצים. המזרח אינו, איפוא, רק ערש־הדת כי אם גם ערש־הציביליזציה; ואנו, יוצאי מצרים, הננו, איפוא, אבות כל דוגרים, ובני פטולומה – ילדי־רוחנו בבחינה ידועה. ממצרים ועד הנה…

“בתי־היוצר” הם עורק החיים. “עמוד־השדרה” של אלפי החוות המקיפות אותם. קרונות טעונים ביצים למכירה באים, וטעוני אפרוחים הם שבים. בכל “רבע התעשיה” סואנים החיים – תעשית אפרוחים, תעשית מזונות! שקטים, מיושבים, בצעדים מדודים מתהלכים “הרנטשרים” (הפרמרים) בעלי השערות הלבנוניות והעינים הכחולות; היד האחת בכיסי מדי־העבודה והשניה מחזיקה את המקטרת. ופזיזים, ערים, מלאי־תנועה מתערבבים בין ההמונים האלה שחומי־פנים, שחורי־שערות ועינים בוערות, – מעטים במנין, אבל ניכרים יפה יפה ב"קלוּת ובקול", כשמן מעט הצף על מים רבים שקטים וכבדים; יחידים גם מצוינים בבגדיהם – בבגדי “כלי־קדש”. אף הם פרמרים ככל הפרמרים הבאים, ויש להם מה להביא ומה לקחת ככל גויי־העמים. שלום עליכם, רבי יהודי – עליכם שלום, רבי יהודי!

*

לוטר בורבנק, “אשף־הצמחים”, משכנו בסנטה רוזה, מהלך שעות אחדות מפטולומה. הוא, תומס אדיסון ופורד שלשתם יחד מצולמים בגלויות כשלשת “עושי־הפלא”, אשר בארצות־הברית, כל אחד במינו ובמקצועו. זקן הוא האיש, למעלה משבעים. ובגיל זה נשא לאשה את מזכירתו הצעירה השומרת עליו. יום יום הוא מקבל מאות מכתבים מהמבקשים לראות את פניו, אך הוא משיב את פניהם ריקם. אולם בפני איש המכתת את רגליו אלפים מיל, ועוד מירושלים עיר־הקודש, נפתחות דלתות נעולות ומיעדים לכבודו הרבה שעות. בעונת שנה לא טובה, בעונת השלכת, באתי אליו. במשתלות א"א היה לראות הרבה; רק על החממות וספרי התמונות הרבות שמצטרפים לכרכים, כרכים, ועל גן הצבר לא נסך קור החורף תרדמה; ולצבּר זה כמעט הייתי לקרבן. על גבי עמד הישיש, ובסכין שבידו בצר את הפירות והסיר את קליפתן, ועלי היה לטעם מטעמו של כל מין מין; והמינים – לגיון מספרם; מכל ארבע כנפות הארץ הובאו ונולדו מחדש ע"י צירופים, זווגים ובירורים. מפני הנימוס אכלתי פרי אחרי פרי על חרצניהם ועל עסיס דמם המטפטף. אחרי העשרים במנין לא קמה בי רוח ובקשתי רחמים. נתקבלה תפלתי, וברכתי את הגומל. על הביקור הזה עוד יסופר במקומו.

זשאק לונדון, להבדיל בין החיים ובין המתים, אמן לא בצירופי צבעים הגדלים וחיים ממש ולא בבריאת פרחים ופירות שלא היו לעולמים – “כויי פירות”: לא שזיף ולא אפרסק כי אם איזה פרי יליד שניהם, ופירות כולם בשר בלי עצמות, מעין “פירות־בראשית”; זשאק זה אמן בצירופי־צבעים אחרים ו"במעשי־בראשית" אחרים, יצר את גבוריו וחזיונותיו באחוזתו אשר “בעמק־הירח” הנמצאת בקרבת מקום לאחוזה הקטנה של בורבנק, שבה הוא עושה מעשי פלאיו, מהלך שנים עשר מיל מפטולומה; אחוזה זו ידועת־שם היא עוד כיום בסוסיה, בחזיריה ובבקרה המשובח. שני שמות גדולי הדור האלה מוסיפים פרסום על הפרסום שיש לפטולומה ומקרבים לבבות אמנים וחוזי חזיונות.

דרינקוואטער, סופר אנגלי, כתב מחזה בשם אברהם לינקולן. המחזה הזה העשיר את “הרוח האמריקני” ואת המחבר כאחד. אם לא יטעני זכרוני מלא המחבר בעצמו את התפקיד של הגבור הראשי. בארץ־האיים, מולדת המחזה, נתקבל גם לינקולן ה"כתוב" בשביעות רצון. אולם לא זהו לינקולן הנערץ כפי שחי הוא ברוח העם האמריקני. באמריקה נמצא המשחק האמתי אשר הפיח נשמת חיים בלינקולן ה"כתוב"; משחק זה היה מן הנעלמים ובן לילה עלה כוכבו במרומי על; נולד עם המחזה ונתגלה אתו. מטבעו אהב שינת שחרית מאוחרה שנמשכה עד הצהרים; קשה היה לו להסתגל לכל עבודה הדורשת להשכים קום. בלינקולן, הגבור הנערץ אצל בני הנעורים והעם כלו, היה הוגה תמיד עוד משחרית ילדותו; אבל מה יתן הארי המת לילוד־אשה חלכה השבוי בידי מלאך־השינה. הלך לפטולומה ורכש לו אחוזת עופות. וכך חשב את חשבון עולמו. כשבסן פרנציסקו לילה, בנוייורק בוקע השחר. מדוע לא להוליך שולל את התרנגלות? וכך היה עושה: היה מדליק את אורות החשמל באהלי־העופות בלילה, והיה מגיף את התריסים ביום. התרנגלות היו צריכות לשנות ממטבען ולהתנהג כבעליהן ומפרנסן: לעשות את הלילה ליום ואת היום ללילה. אבל מוח התרנגלות הקטן לא התבלבל, לא קבלו מרות זו, שבתו ולא הטילו ביצים. ככה הצילו התרנגלות בקשיות־ערפן את כשרון המשחק הגדול מהאבדון.

יהודי פטולומה לא סבאו כאמנים לשנות את טבע התרנגלות. עם הנץ החמה הם משכימים כמנהג התרנגלות וכמנהג המקום; וקבלו בכלל על עצמם כל חומרות המקום בכל ומכל; ילד ובחור לבושים “אוֹבר אוֹלים” כחוּלים – אלה הם “מדי־העבודה”; הגבירות הצעירות לבושות חולצות שקופות ומכנסי עבודה אטומים; לא רק בחצר, אפילו במטבח; וברחובות־קריה הדורות בתלבשתן רצות באוטומובילים ו"נוהגות" בעצם ידיהן. מחזיקים אפילו פה ושם בכלבים מלומדים היודעים לתפוש תרנגלות בתבונה רבה באותה הדיקנות שהן נתפשות מהמוט הארוך עם המלכודת המחוברה לו. קרוב למאתים פרמרים הם מונים, ועוד יד שראל נטויה על המקום הזה.

פרמרים ממש זריזים וחרוצים כגויים שבתוכם הם יושבים ושממעשיהם למדו. תפיסת יהודי מהירה היא, כידוע, והם תפשו את הענין. המעבר קל הוא, מתעשיה לתעשיה, – מתעשית דומם לתעשית חי; ממסחר למסחר; השטח קטן, והאחוזות קרובות אחת אל אחותה; חצר בחצר תגע – חמדת־נפש יהודי מאז ומקדם. גם משלוות הכפר גם קצת מרעש העיר – זיווג נחמד. רק נשים מדור הולך עוד קמות בבעליהן ומתלוננות על אשר הוציאון nקריות־משוש והביאון לכלותן ב"מדבר" הזה; ונפשן תכלה לצורת בני אדם ולשיחה חיה, ואין כל בלתי התרנגלות המקרקרות.

הגויים מה אומרים על השכנוּת? ה"רעש" קצת קשה להם, כלומר רעש היהודים, ובעצם הנהו למעלה מהשגתם. מגדלים עופות, שפיר ויפה, אבל העצבניוּת למה. אחרים מקבלים ברצון את הדין כגזרה מן השמים ורוגנים באהליהם מפי מקטרותיהם; ואחרים – זזים: פנו מקום לבני יעקב בחירי! אנשי־שיחי מתלוצצים, כטוב לבם עליהם אומרים הם: חזון ניויורק רבתי. בגיטו ישבו שם אבותינו; אמיצי־לב אחדים עברו לרחובות הגויים, זזו הם – הגויים – לרחובות חדשים; נדחקו שוב שלנו, זזו שוב גם “הם”; ויחנו ויסעו – אלה תולדות “תנועת־העמים”. וכך אנו דולקים אחריהם במגענו בלבד, במגע ובריח, ועוד מעט וב"נסיגותיהם" התכופות ימצאו מחוץ לתחום שבת, ונויורק רבתי כולה תהיה בידינו, – כיבוש בשלום. זהו גם חזון פטולומה באחרית הימים!

חכמתם? – חכמת גויים, גבורים לעשות “מאתים” אם “המנה” נמצאת להם במזומנים. אולם יש מאין, ומאין ממש, הנסה עוד גוי מקרב גוי לעשות. הנה מופת חי משלנו. צעיר, עול־ימים, בגפו בא, בגפו כמו שנאמר: בלי סנט בכיס, בלי ידיעות המסחר במוח, ובלי אומנות ביד. אבל גילה את המנה הראשונה, את “חומר־היולי”. שמונת אלפים דולר שוה רכושו כיום הזה, ובמשך שנים אחדות עשה אותו. אמת הדבר כי בזמן הראשון המוח היה עסוק כלו בהמצאות ובקומבינציות, והידים היו ידי עשיו מנוסות. אך הידים האלה – שני זוגות איש ואשתו – ארבעים שנה עבדו ולא מצאו גאולה לעצמן; ה"בורג" חסר במוח. עכשיו הכל נשתנה גם בו – בן־אדם מוגמר ו"עשוי"!

מי בא? שונים הם הבאים. עייפי־כרך מוציאים כסף מהמסחר ומשקיעים פה בכדי לשבת במנוחה; עורגים לכרך באו הנה לעשות כסף, בכדי להעבירם אח"כ לעסקי־כרך. לאחרים המקום פרוזדור, לאחרים טרקלין. טרחה יתרה אין ב"העברות" האלה. קונים “ראנטש”, מוכרים ראנטש על קרבו ועל כרעיו.

פשוט הוא החשבון בתכלית הפשטות. קונים הכל מן המוכן. דוגמה חיה: 11 אקר אדמה 7000 דולר, מחסן ובארות 1000, “ברודר” 1000, תרנגלות אלף ושבע מאות מספרן 2500, שתי פרות גזעיות 300. כל תרנגלת מכניסה 1.50, על אוכל מוציאים 6 דולר לאלף ליום. בית־העופות גדלו ברגל 6x72x18 ל־675 עופות. הטוב או רע – כך נקנה הכל וכך קיים הכל. משיגים קרדיט; הבנקים פתוחים לכל איש חרוץ, ושכל חריף עומד תמיד לאדם, הן בשעת דחקו והן בשעת רווחה. והכרך לא רחוק. שש רכבות ביום. דולר הוצאת נסיעה, 12 – כרטיס חוזר חדשי. אין המקום הזה איפוא אי בודד בלב ים.

פה הכל מקח וממכר – “ביזנס” בלשונם. גם “הם” סוחרים־ומוכרים בחוות; סוג אנשים אחר. היתכן כי “פומישציק” שלנו ינהוג קלות כל־כך בנחלת אבותיו; לא בשיכור אנו עוסקים, כי אם באדם שדעתו צלולה. ופה – הנה בעל המשק סידר לו הכל ממסד ועד הטפחות, פדה את נחלתו בכסף והלך למקום שממה להתחיל שוב מאלף־בית. שגעון יש להם ללכת למדבריות. אין הם מפסידים, חלילה וחס, ואין הם עושים את מעשיהם לשם שמים; חס לזרעו דעשיו. במקום חדש יכונן לו בכסף שפדה אחוזה פי שנים מזו שהיתה לו. אבל האין עצה ותבונה לעשות כסף במקום־ישוב, והפסו מקומות־ישוב?

איך באים? אחרים במחשבה תחילה, אחרים במקרה. האחד אומר: הגיל. מגיעים לגיל שאין אדם מושך את העסק, אלא העסק מושך את האדם; הישב ויכתב מזוזות? הוה אומר: בוחרים בעסק קל. אין "חבלי־לידה. אמריקה גנב! הכל מעשה מכונה. במכונה מולידים ובמכונה אומנים. אנחנו קונים רק “אומנת”. הרווחים שעליהם יסופר כאן – מוגזמים הם. בינינו ובין עצמנו – דברו בני האדם זה בלשון הפלגה. הרווחים – לבנקים נוהרים הם; ריוח כפול – לבנק הוא כפול. “בני־קורח” אינם דבקים דוקא בעופות. אם הקפיטל לא יתרבה ולא יגדל – אולי ישאר פרמר.

השני אומר: מקרה. אלף וחמש מאות דולר נשאר בכיסו; אפילו בא"י היה, ורוב רכושו במשך זמן קצר אבד בחפושים אחרי עסקים. חלילה מנטור לו איבה לארץ. אדרבה עוד ישוב. שמה על הקיר תמונת הרצל תלויה ועוד מגדולי הציונים. במקרה בקרה אשתו, אשת־חיל, תערוכה בסן פרנציסקו, נמשכה עינה אחרי ביצים לבנות, חקרה על מקור מחצבתן. באו, ראו ונצחו. אלמלי אפשר היה להעביד בשלמות לא"י, כמו שקנו. ששים אלף דולר שוה הרכוש; בית נאה, ואוטומוביל – מי ישוה ומי ידמה לו.

השלישי חוזר על דברי הראשונים ומתבל את דבריו ביתר פסקי תורה וביתר פתגמי־עם. הנה “היא” – האומנת – לפניך באמצע החדר ומפיצה חום מסביבה, מעין חומה של ה"אצטבה" שם בבית־המרחץ בעיירה. הלוחות הקטנים הניצבים להקהות את חודי הזויות – סייג בפני האפרוחים שלא יחניקו האחד את השני בהצטופפם. הירק המפוזר על הרצפה – “אלפא אלפא” יקרא בלשונם – מיבשים אותו וטוחנים אותו ושולחים למרחקים: ירק־שמורים! חג שבועות להם בכל יום. אמריקה גנב! – זאת היא חכמתה ובזאת שקועה כל בינתה.

ואשר לרווחים – הנה ספר־מעשה נדפס. נזדמן למחבר להיות בשדות המכרות בקולורדה, ראה בסלעי ההרים נקבים, נקבים, חלולים, חלולים. – כן, העיר כורה אחד, רק חמשה למאה מנוקבי החורים האלה אולי ראו ברכה בעמלם. – תן לי מאה תרנגלות, ענה לו את חלקו הכותב, הכסף שאבד באחד החורים האלה יספיק כדי להתחיל במשק־עופות שיביא לך אושר; כל זרת בתרנגלת בת־ערך היא. מה ענין שמיטה, לכאורה, להר סיני, ואם תמצא לאמר פתח בכד וסיים בחבית. אבל כח־דיבור מיוחד ניתן להם ממרומים ודבש וחלב תחת לשונם בבואם לגנוב לבבות לעסקיהם. וקיר לקיר יכולים הם ברוב חריפותם לקרב – אמריקה גנב!

קהלה מסודרה אין פה; אין מרגש צורך במוסד כזה. שה פזורה ישראל. מקצוי עולם התלקטו פה, וכל אחד עולם בפני עצמו: בקודש ובחול; לא מנין לתפלה בצבור ולא “ידים” לקלפים ברוב־עם. לא בכל ימות השנה ולא בשבתות ומועדים. היו נסיונות לאחד ועלו בתהו. הדבק חסר!

וביחידות הכל תלוי בנס. הזקנים שוכחים גירסא דינקותא. הדור הנולד אין לו מה לשכח; אפילו “עברי” אינו יודע. בבית שומרי אמונים עוד דולקים נרות־שבת; הנשמה היתרה, כיתום דל, עוד שרויה בקרן זוית; ומטעמי שבת – טעמם לא שונה וריחם לא נמר גם מעל כירי החשמל. אבל דור נולד – יש אשר ממרה אפילו בהם.

הציונים האחדים אומרים: הבדידות אוכלת גם מתוך שובע וגם מתוך מנוחה; מי בכוח ומי בידים רפות וכושלות מחזיק את “המפוח” ומהבהב את הניצוצות שיתלקחו. אותי מקיפים בשאלות: מה עם אנגליה? גם שם יש “טרובל”; עסוקה בשלה. יהודי א' באיסט, יהודי ב' עוזב את האיסט; מי שאינו מצליח מחפש לו מקום ב"ישועות ונחמות". והגבירות מראות לי בזחיחות־דעת על החדרים המרווחים, הנקיים והמרוהטים יפה, ובגאוה יתרה על כירי החשמל, כאילו הן המציאו אותם, ושואלות: היש אצלכם כירים כאלה, והאם יש אצלכם דרכים כבושות מלט לריצת אוטומובילים, ו"מובי" – האם “מובי” (ראי־נוע) יש לאן להריצם?…

 

בציון החדשה    🔗

לרגלי פרדסי עץ־הדר, כרמי אפרסקים, יערות עצי־אגוז ושדות אספסת רבות־המרחק יציב לו את גבולותיו מדבר מויאבה הגדול. מלוס־אנג’ילס, בירת דרום קליפורניה, עד סן־ברנרדינו, מחוז הגבול, יגלו המראות: האחד נהדר מהשני, אחד נשגב מהשני; מראות־טבע נפלאים בהרים הנשאים – מעשי־בראשית; מראות־פאר בעמק ובשפלה – מעללי בן־אדם בדור אחרון. ירק־עד יעטה את ההרים ושלג־עולמים יעטיר בכיפה את ראשיהם; זך מלובן גולשות קווצותיהם, לופתות צוקי־מגור זעומים רוכבים על פני תהום וחוגרות עקב אורן שב בתוך אדירי היער; אודם־חורור פורח במשכיות־הלובן והירק לנגוהות שמש שחרית. גלי־ירק מקרינים יכה העמק מרחקים־מרחקים עד קצה שיפולי־האופק. כשמשיות רקועים נופי העצים הרחבים וכאהלים הם נטויים: האחד נוגע בשני, האחר מתלכד בשני. חליפות משוטטות העינים עם עליות וירידות הרכבת מעל־פני משברי גלי רקיעי־העצים ומתחתם. חוות לבנות מציצות מבינות לעפאים או מתנשאות על מצעי אספסת. בערבובה יתפשטו ריחות בשמי פרחים דקים וריחות חריפים מעטיני חלב ברוכות. עד ברכים חוצות בעשבי כרי־המרעה בנות הולשטיין הברודות, וכרפודות בתוך הדשא תראינה בנות לגהורן הצחורות. בנשמת גיל יתפרצו לרווחה מעיינות היצירה מחרצובותיהם. עזים וצוהלים ישתוחחו תחת כובד עתרת תנובתם צומח וחי. ביד קלה ואמונה ינצח לו העובד המתהלך במדי־העבודה הכחולים, מעורר כחות נרדמים, דופק בכחות הערים. רק שעות אחדות תגולנה העינים לכל משחקי הגוונים ולכל שפעם הכחות האלה, – ויום שלם וחצי תלאינה למראה האפור האחד אשר בישימון המדבר הגדול.

עוד נמשכת שלשלת ההרים – וזיום פנה, וצחוקם גז. זעף קופא ילבש הכל. השמש כאילו מתעטפת בקרני עצמה ואינה נראית לעין. כל חלל האויר כאילו מליט את עצמו ברשתות קורים מקרינים בלתי־נתפסים. קודח החול וכאילו מוציא קרנים לכל אשר מסביבו – המטה בבואה של מעלה. דוממים מתגלים ונעלמים “עצי־יהושע”: נחשי בדיהם כזרועות פרושות. ורוח־חיים אין בהם; בפניהם חיוורון, ירק־מחטיהם דוהה מבעד לדוק קרום האבק המדומה. ברכבות פנימה מתלהט האויר. מעבר מזה ומעבר מזה יורים כחצים שבטי החום. עייפים משתטחים הנוסעים על כסאות הפלוסין האדומים. הפנים, כצמחים ביום קדים, כמושים. הידים רפות. רק מוכר הפירות הצעיר לא ינוח ולא ייגע. כנישא על כנפי רוח יעבר בין שדרת הכסאות הארוכה. תמיד רענן קולו, תמיד צלול הוא וחזק, ותמיד נאוה מידברו ומוכיח. בקולו בלבד יעודד לבבות חלשים; והפירות המציצים מבינות לנרתיקים שקופים יגרו הפעם פי־שבעה את היצר, והיד עייפה לקחתם. אבל המוכר הצעיר רב־הפעלים וגדל־הכשרון יודע לנצל חולשת הנוסעים וקולו אינו קול קורא במדבר.

עוברי־אורח הרוצים לעבור את כל מרחקי הישימון לאור היום עומדים במסעם ומבקשים להם מקלט־ליל באחת התחנות אשר ליד המסלה. הנהלת חברת מסלת־הברזל סנטו־פה וסלט־לק אינה עוזבת את הנוסע לנפשו גם בלב מדבר. ליד 2 צוּמות המסלות בונה חברה זו תחנות גדולות עם בתי־מלון הדוּרים המביישים בפנימיותם ובחיצוניותם את בתי־המלון אשר בערי־האם של ארצות־הברית. סגנון בניה אחד להם: מזיגה של סגנון המסיון והרינסנס. מרפסות רחבות מקיפות את כל הבנין בשתי הדיוטות. על טורי עמודים מתוחות קשתות החלונות והפתחים קרועים לרווחה; בליטות יוצאות ומתנשאות למגדלים בקשתות חלונותיהם הדרוכות. מעקות מעקיפים את הגגות השטוחים. נאה וחסונה כאחד היא צורת־הבנין הזה, הסוגר בארבע רוחותיו חצרות רחבות־ידים וגנים. מבית ומבחוץ אותם טורי־העמודים ואותן הקשתות והמרפסות. אולמי־קריאה גדולים לפועלי הרכבות, אולמים לביליארד ולשיחות־חולין. מגרשי־טיול ומגרשי־משחק בגנים ובחצרות. התתן גרוגרת צמוקה עסיס, אם יעשה עץ יבש פרי? והאדם הוא עץ־השדה: שלח איפוא את מעיינותיך והשקהו, והרוהו והנעם את חייו, ובטוב לעושי־רצונך ייטב לך פי כמה וכמה! ככה תזעק מפי רבי־העלילות התקיפים כל אבן מקיר, וככה תדובב חכמם מפי כל שיח הנטוע בפקודתם באדמת־הישימון הזאת…

בּרסטוי היא אחת התחנות האלה בלב המדבר. עיר מסלת־הברזל היא. אוכלסיה אלף ומתאים נפש. בית־ספר הגון לא יחסר אפילו בישוב של מנין. אבל גם שלש כנסיות, שהן רשות ולא חובה, נמצאות שם. שלשה בתי־מלון רגילים, תיאטרון ואף עתון מקומי. פעמים ביום, בשעת הצהרים ולפנות־ערב, תעמודנה כחצי שעה, כדי סעודה חטופה, ליד בית־הנתיבות הנהדר הרכבות העושות את דרכן מהאוקינוס האטלנטי עד האוקינוס השקט להאכיל את נוסעיהן; כהרף־עין הן מתרוקנות, וים הראשים נוהר לאולמים פנימה. אוהבי סעודה קלה וזולה תופסים מקום על אחד הכסאות הגבוהים המסתובבים ליד שלחן־המעגל הצר הסובב את כל רחבי האולם הגדול. ממעגל הגורן פנימה מושיטות ידים זריזות את המטעמים לפי בחירה חפשית. אוהבי סעודה דשנה פונים לאולם רחב אחר, סועדים את לבם כאורח כל הארץ במסעדות ממדרגה ראשונה ליד אחד השלחנות הערוכים והמבהיקים מלובן המפות, ומשלמים דולר. והמבקשים מקלט־ליל מוצאים מנוחה נעימה בחדר מצוין עם גביעי־חשמל בכל פנה, לבנים וצבעוניים, ומים רותחים תמידיים, וחדר אמבט קטן מזהיר מלובן דפני החרסינה, ומשלמים שכר אושפיזין מדולר וחצי עד שנים וחצי ליום.

על הגגות השטוחים נעימים טיולי הלילה. פג חום היום, ואויר הלילה זך וקריר. שקופים השמים בתכלתם, ושפרירם נטוּי במרחק אין־סופי. גלוי ובהיר נתיב־החלב. הכוכבים זרועים לרבבות, נדלקים בכל רגע באור חדש וקורצים בגוון ברק אחר. ובחוצות קריה אורות החשמל למטה מתחרים עם האורים למעלה. הקהל נוהר ל"תיאטרון": הדר אינו במראהו. הגברים נוהגים חירות בעצמם ופורקים עול צוארון ועול מעיל, אף מפשילים את שרווליהם לרוח הלילה כטוב לבם עליהם; והגבירות מוסיפות למשוך בעול המודה גם תחת שמי המדבר החפשיים…

פזורות הן הנאוות בכל רחבי המדבר. נודלס היא עיר המטרופולין המונה כשלושת אלפים נפש. במוסדותיה התרבותיים אין לה להתבייש בפני ערי־אם: בית־ספר תיכוני, שתי תיאטרונות, שני בנקים ועתון שלה, הנהלת הרכבת בנתה גם פה לפקידיה ולפועליה אולמים מרחיבי־דעת, ספריה ומוסדי תרבות אחרים. אבל גם נאות המדבר המונים איזו מאות נפש אינן עניות ממעש. גם אחת מהן נותנת כוח לשני עתונים שבועונים ולשתי “חנויות־אשכלות”. עד השקיעה עוד אפשר למצא מי־שהוא במערכת. העורך משמש ע"פ רוב בשליחויות אחדות: גם עורך, גם מנהל הלשכה המסחרית הקודמת תמיד לישוב; לפעמים גם עוזר במלאכת הסידור. תמיד ער, תמיד זריז לגלות מקורות־מחיה כמוּסים. תמיד מהעשרה הראשונים לפתוח את הישימון למתישבים חדשים. בשפת־קסמים מדברת המודעה ולבבות היא מושכת במתק־מדברה: היש עוד תחת שמי ד' מקום דומה לזה? אלמלא היה המדבר קים היה צריך לבראהו מאין…

קול קורא במדבר: סולו דרך! וילוד־אשה מסיג את גבולות הטבע, טבע האיתנים וטבע עצמו. השמים נחושה ואינם מורידים אלא שמונה אינש גשמים. אבל מאפיקים רחוקים קורעים דרך היבשה תעלות, ובמכונות גדולות נוקבים בבטן האדמה עד התהום, מכים ב"מטה־ברזל" בסלע ומעלים מים חיים; עד חמש מאות רגל יורדים, ויש שהמים מזנקים בכח עצמם למעלה. שלשת אלפים אקר נקרעו במקום אחד מהישימון: כל השטח זרוע אספסת הנותנת ארבעה קצירים לשנה ויבול של שבעה טון חציר לאקר. חלק נטוע עצי פרי: תפוחים ואגסים. שלש מאות אלף אקר מחכים להכשרה. אנשים בעלי אמצעים מצומצמים יכולים לרכוש להם בחבל זה אחוזה ולראות חיים. והחיים בידי המים! אמנם לא תמיד פלסו הם נתיב ראשון להתישבות. גם מתכות יקרות הגנוזות בהררי המדבר משכו מתישבים. אבל אזל הכסף, ועיר הכורים נעקרת ממקומה וניטעת ליד פלגי מים ונהפכת לעיר חקלאית: המים חותמים את הישוב. נקודת־הכובד היא במפעלי־ההשקאה, ובראש כל מפעל הולכת המודעה, ובראש כל מודעה הולכת עתונות המקום. העתונות היא, איפוא, אחד האפיקים הראשונים המשלחים את פלגיהם להחיות מדבריות.

לא בכל נאת מדבר מוצאים את אשר תחנת ברסטוי יכולה לתת, ולא תמיד אפשר לכוון את מהלך התיורים כדי לחסות בצלה. מהדרים שאינם חפצים לעלים מעיניהם אף אחד ממראות הטבע מוכרחים, לפעמים, לבקש להם פעמים ושלש מקום־לינה בעברם את המדבר. באין ברירא נוחתים דרגא. בכל תחנה יש בית־מלון נוח. בלילה פולטים קירות החדרים את הבל היום. המסדרונות הצרים מקרינים כדפני תנור. על כרחך אתה מטייל עד שעה מאוחרת בחוצות הקריה עד שיפוח חום החדר. המקום מזכיר את באר־שבע: רחוב רחב אחד, ושני מצלבו. התיאטרון פה הוא תחת כיפת השמים הכחולים. הצגה אחת כבר היתה, מהדורה שניה על הפרק. וגם מבחר יש. שני תיאטרונות: זה מול זה. במטרופולין צועקת ככרוכיה העתונות הריפובליקנית: עשו שלום נפרד עם גרמניה! וילסון הוציאנו מהשלום, ולהוציאנו מהמלחמה אינו יכול. ואף עתונות הנשיא אין דבריה עכשיו כלפי גרמניה כמדקרות חרב. והחילים השבים מהחזית אלה מלא פיהם על בני צרפת המנצלים, ואף את בנותיהם לא יחננו, אהבתן כסף, ודילוגיהן – מעשי צפרדע: זהו כנוי־החרון הרגיל במקום כנויי־החבה השגורים. אולם לעצי־השדה מתגלגלות הפילמות רק כעבור שנה או שנתים אחרי אשר התהלכו בכרכים. ולכן עדיין פה נטושה המלחמה בגרמניה, שנואת־אלהים ואנשים, והאהבה לצרפת, מושיעת החבל, עוד עזה כמות. ולכן מציגים פה אחת מיצירות קלימנסו, ואותיות מאירות עינים מתנות את כל פרשת גדולתו. אף אחד מבני הנעורים יוסיף דברי־שיר מעניני־היום וסתם דברי־שיר בקול נחר משרב היום. ו"הנמר הצרפתי", שהאמנות האמריקנית ידעה להלבישו פני נמר ממש, לוטש אלינו את עיניו הזועפות מבינות לסבכי גבותיו המתלכדות עם קשת שפמו, כאמור לבלענו חיים בישימון הנורא הזה…

מדבר יוטה אינו ישימון בלשון בני־אדם שגורה. השרב לא יכך יומם בחוץ, ושרידי להטו לא יאכלוך לילה בבית. אבל שפת־חכמים קוראה מדבר לכל חבל אשר מדת גשמיו היא למטה מעשרה אינש. וכך הוא לוח־המעלות: עד עשרה – מדבר; מעשרה עד עשרים וחמשה – המשקעים קלים הם; מ־75 ולמעלה גדושים הם. לאורך הים השקט באורגון ובוושינגטון המדינה הם מגיעים למעלה ממאה; במזרח הקיצוני של ארצות־הברית ל־70, בעמק נהר המיסיסיפי ל־401. עשרים ושבעה אינש הם המשקעים היותר גדולים במדינת יוטה. ברוכות בגשמים כאלה הן רק הפסגות המתרוממות למעלה מעשרת אלפים רגל. ברמות המשתרעות לכל רחבי־־מדינה בגובה של ארבעת אלפים עד חמשת אלפים רגל תנודת המשקעים היא לפי האזורים השונים, מחמשה עד עשרים ושלשה אינש. האדים העולים מהאוקינוס השקט מתנשאים לעננים מערבה מהררי קליפורניה ומריקים שם את רוב טובם; העודף הנשאר נשא מרוחות מערב במרומי הרי יוטה, והרמות זוכות מעט. פס מדבר המשתרע בארך חמשים מיל לאורך הקצה המערבי של המדינה מצפון לדרום לא יראה לעולם מחרשה. מהשטח הגדול של חמשים וארבעה מליון אקר אדמה יש תקוה רק לעשרה מליון שיהיו מוכשרים לקולטורה. ומהאדמה המוכשרה נעבד עכשיו רק החלק החמישי: מליון אחד בהשקאה והיתר בשיטת הפלחה החרבה. שטח אדמת־השלחין יגדל ברבות הימים פי שנים או שלשה. ברוכה היא אדמת יוטה וחילה פתוח לעובר, אבל השמים סגרו עליה את טובם.

חצי יוני. ממאי עד היום מחליף לנו האויר את מזגו וטעמו עשרת מונים. בחבל המפרץ סן־פרנציסקו אחד הוא מזג־האויר כמעט בכל תקופות השנה: קריר ומעורפל; מהלך שעות אחדות ברכבת, והנה עמק סקרמנטו; החום מעיק, ואין עצה אלא להחליף את הבגדים שיצאת בהם מסן־פרנציסקו בקלים מהם בכדי לשאוף קצת רוח. מהלך שעות אחדות, והנה חבל פרֶנזו, חבל התאנים וגפני הצמוקים. והבגדים הקלים ביותר נעשים כבדים ודומה כאלו מתיבשים יחד עם פירות המקום. מהלך יום והנה עמק האמפריאל; מהרי סן־דיוגה יורד אתה ממש לגיהנום, הבגדים נעשים לגמרי מותרות; אנשים מתהלכים בחוצות בלי מעילים ובלי צוארונים, השרוולים מופשלים ופי הכתנת פעור למחצה, ושותים בלי הרף בגביעי־ניר מי־קרח שלא להמס. זוהי החממה של אמריקה. חבל ירקות הביכורים, ועל כולם הקנטלופים העולים על שולחן־הנהנים אחרי עונת האשכליות. בעמק קוטשלו הסגור בין הרים, החום הנפלט מהכתלים כה גדול עד אשר בורחים מהמלון לשאוף אויר בחוץ. זוהי בקעת התמרים שהביאו מארצות חוץ וקבל מהן המקום ומטעמו. ההשקאה בארות ארטיזניים המזנקים אל על את מימיהם מבלי צורך במשאבות. וכה הולכים מדחי אל דחי בהפסקות קלות להחליף קצת כוח בירכתי ההרים, שהרכבת עושה את דרכה שם, מרוח שפיים לאויר־כבשן.

הלילה הנני לן מעבר לגבולות קליפורניה, על רמת מדינת יוטה. השמים פתוחים. הכוכבים כאילו תלויים. נתיב החלש כאילו פורח באויר השקוף. האופק אין גבול לו מצד אחד; ההרים מסתמנים כקיר נצב מצד שני. העיירה הנבנית כאילו מתחילה מהמישור להעפיל אל ההר. מרחב המדבר וחפשו, אבל בלי חומו; צח וקריר; וקלה הנשימה, כאומרת להתפרץ מעצמה ולקפוץ; קלה ביחידות וקלה בתוך הציבור הצפוף, המבקש גם פה שעה של קורת־רוח בין כתלי ה"תיאטרון" למראות הבד, כאשר יבקשה תחת שמי קליפורניה, הדור בלבושו גם בלילות קיץ מבלי הכרח לחטא לטעם הטוב…

ועם עלות השחר הרכבת דולגת מישימון לישוב וחוצה את הרמה. שדות אספסת משתרעות ועדרים רועים. האספסת מציינת את אופי המקום. שטח של מאתים וחמשים אלף אקר זרוע אספסת. מראשי ההרים המכוסים שלג יוצאים פלגי המים, נקוים בברכות ומתפשטים בתעלות להשקות את הככר. במרעה ההרים הטבעי מוצאות את מחיתן רבבות מקנה. שלגי ההרים מבטיחים את קיומם של אדם ובהמה, ולא מטר השמים; בהם תלוי האכר ולא בחסדי יסודות בלתי קבועים. כפרים מתגלים ונעלמים במקום חוות בודדות. ליד התחנות גדרות צאן ומכלאות בקר וסוסים, ורחַבוֹת מיוחדות להעלותם במעלות לרכבות ולשלחם למטרופולין. בערבוביה יעלו הגעיות והמצהלות של האסירים הצפופים עם קולות בני־מינם החפשים אשר במרחבי הערבה ובצלעות ההרים. שרטוטי פסגות הרי ווסאטש מתבהרים. בנוגה זך יהירו פני ים המלח הגדול. הרכבת עמדה בסלאט לאק בירת יוטה המדינה. עיר ציון ומקום מקדשם של המורמנים שלומי אמוני הנצרות בדור אחרון.

יוסף סמיטה משרון הוא הנביא אשר קם לאחיו בדור אחרון בארץ החדשה. אמונה חדשה לא בישר, אבל צירף את הישנה מסייגי הזמנים והדורות. היה לו העוז להופיע לא כמבאר וכמפרש, כי אם כאיש אשר הגבורה בכבודה ובעצמה מדברת מפיו.

אמונתו הנלהבה בבורא נתנה לו את אמונתו בבחירי ברואיו. עדי־עד קבועים מימי־בראשית דרכי־עליון; אינם משתנים עם חליפות העתים ותמורותיהן וסלף אין בהם; וחוּקי מוסרו קבועים ועומדים כחמה בגלגל אשר לא תט ממעגלותיה; ואין לפניו לא ראשון ולא אחרון; ואינו שם פדות בין דור לדור, מחכמתו חלק כל הדבקים במדותיו, ומכחו וגבורתו האציל לכל אנשי סגולתו ותפארתו מנה אחת בכל הדורות ובכל הזמנים.

בכל דור ודור מתגלה השכינה לבניה לא ע"י שליח כי אם בעצמה; וכל דור ודור ראוי לקבלה, ליהנות מזיוה ולצוות בכחה את הברכה על אחרים: לחולל נסים, לרפא חולים ולהקים שליחים. אין מתנות רוח־הקדש האלה נחלת־העבר. סרנו מן הדר הישרה – בא סילוק־שכינה; נטהר את לבנו, והרחמן ישיב את ימינו כקדם ותפארת־גדולתו תזרח על כלנו. שפע נבואתו נתנה לכל אנשי סגולתו ותפארתו.

אלהים הוא אבי הרוחות; לא על דרך המסתורין, כי אם בפועל; רוח אנוש – מחצבתה ביוצרה; באוצר הנשמות היתה שמורה קיום קדמון, התקיימה כנשמה טרם שהתלבשה בשר. עלי אדמות ניתן לילוד־אשה לעמוד בנסיון ולהתקדם התקדמות נצחית; להתגבר על יצרו הרע המשיאו לחטא ולהצרף בכור אש אהבתו לקונו ולהוכיח כי כדאי הוא בתפארת עליון השורה עליו. והנשמה מתעלה ומזדככת בגלגוליה הרבים מדור לדור, וכרבות הדורות כן תגדל התעלותה – עלית־הנשמה בלתי־פוסקת!

נשואי האבות והאמהות הקדושים נעשו ברוח אלהים ובמצוותיו. הפוליגמיה נתקדשה בקדושת אל. המגנים מנהג זה אינם מבינים רזי ההויה וכחות־הטבע. אין להאמין בתורת אל ובעת אחת לחשוב כי הוא התיר לבניו מעשי חטא ופעולות עוון; זהו פלסתר. אין פי הגבורה אוסר לאחרונים את אשר התיר לראשונים. לא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים לזולתו.

קדושים הם כתבי הקודש עד כמה שתרגומם נכון. אבל המאמינים בהם חייבים להאמין, כי גם כתבים אחרונים הם דבר אלהים. ואי־אפשר שתהיינה סתירות ביניהם, כי ממקור אחד הם יונקים ומכח אלהי אחד הם מושפעים. ואי אפשר שהשכינה התגלתה בחלק אחד מהתבל, ולא הופיעה לבאי־עולם בחלק שני. שופט כל הארץ לא יהדר את האחד על פני השני. ספר מורמן ניתן גם כן מהשמים. ספר מורמן הנהו תולדות בית־ישראל ביבשת אמריקה עוד הרבה דורות לפני אשר נתגלתה מקולומבוס.

וכה היה על ספר גנוז זה דבר ה' אל יחזקאל נביאו לאמר: “ואתה בן־אדם קח־לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חברו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית־ישראל חברָו”. מטה־יהודה אלה הם – כתבי־הקדש. מטה אפרים זהו – ספר מורמן. שניהם דברי אלהים־חיים.

צרור לא יפול מדבר אלהים ארצה. ואמנם ישראל ויהודה נפוצו בין הגויים, מקדשם חרב, ועיר אלהים נהפכה לשממה, אבל נדחי־ישראל יקובצו ושארית עשרת שבטי יה יאספו. והתחלת קיבוץ הנדחים כבר היתה. מרכז ציון עיר־הקדש הוקם בזשקסון קונטי אשר במדינת מיסורי, וציון החדשה תיבנה באמריקה, והקץ־הימין יבא שם. והמשיח ימשל משם בעצמו על כל הארץ, והאדמה תתחדש ותתלבש תפארת גן־העדן; ישלח לקץ ימין משיחו לפדות מחכי קץ ישועותו. ספר מורמן הוא המבשר את הגאולה.

בראשון לשבוע, בששי לירח אפריל בשנת אלף שמונה מאות ושלשים ללדת המשיח נמסרו מנביא דור אחרון יוסף סמיט לקדושים אחרונים שלשה עשר עיקרי האמונה הצרופים, קבלם ממלאך אלהים שנתגלה לו בשם מורוני.

מורוני גנז את כתבי הקודש אשר למורמונים בשנת ארבע מאות ועשרים אחרי לדת המשיח בגבעת קומורה, הנמצאת בחלק הצפוני אשר במדינת נויורק. הם היו עשויים לוחות, כל אחד שמונה אינש ארכו ועביו כעבי פח בדיל דק; כלם היו מכורכים לכרך אחד כדפי ספר בשלש טבעות. האותיות היו חרותות בכתב מצרי. כל הספר עביו ששה אינש וחלק ממנו היה חתום בחותמת. כל הספר מצטיין בעתיקות רישומי גזרתו ובצורת אמנות החריתה. האורים ותומים לפרש את הכתוב מרכבים משתי אבנים שקופות קבועות במסגרת ומחושקות בקשת וקשורות ללוח־לב. החלק בלתי־החתום היה מתורגם, וכלו היה תחת השגחת המלאך. החלק המתורגם נתפרסם בשנת 1830 עפ"י מצוות אל. זהו קיצוּר ספר־הדורות שנכתב בידי הנביא מורמן אבי מורוני הנביא – ספר־הדורות שנמסר מאבות לבנים.

ספר־הדורות הזה מספר תולדות עם נפי, כמו כן דברי־ימי עמי הלמניטים, שהם שריד מבית־ישראל. ספר אחר הנהו ספר־דורות מקוּצר לעם ירד, שה' הפיץ את בניו בדור־ההפלגה. שמוּר מאדון עולם לבני עם־סגולתו שלא יכלם בארצות נדחיהם ואות ברית לכל באי־עולם כי שלח את משיחו לפניהם.

ואלה תולדות אמריקה. שני עמים ישבו בה לפנים. הירודים – יוצאי ירך דור־ההפלגה מבוני מגדל־בבל; בני־יוסף יוצאי ירושלים שירדו הנה כשש מאות שנה לפני לדת המשיח. הירודים נימחו מעל פני האדמה במלחמותיהם עם בני יוסף מירושלים עיר האלהים, ושארית הפליטה הם ההודים. הנוצרי קם לתחיה ונתגלה מחדש באמריקה.

יוסף הנביא נולד בשרון אשר בווינדסור קונטי בשנת 1805. אביו היה עובד־אדמה. עוד מנעוריו, בהיותו בן ארבע עשרה שנה, בקש יוסף את דרכי הבורא מתוך ספרי קדושים אשר לא משו מעיניו יומם ולילה. הספרים האלה הורוהו: אם צמא אתה לחכמה ולדעת אלוה התמכר לו והרבה בתפלה, והוא ברוב חסדו יענה לך. בחלום לילה נראה לו מלאך שמים מורוני והביא לו את ספר המורמונים הגנוז עם אורים ותומים לפרש את רזי־תורתו. בפני עדים פתח את הספר, והעדים האלה מעידים באלה ובשבועה על קורות הדבר. בשנת 1824 נראה לו יוחנן הטובל וקידשו ושם על שכמו כהונת אהרון, ושליחים אחרים סמכו את ידיהם עליו להיות לשליח־אל.

בכוח הקדושה שניתן לו ממרומים הטביל את בני־עדתו. הטובלים נאצלו מרוח הקודש ויהי דבר ה' בפיהם. אלה היו הקדושים מדור אחרון. באוהיה הוקם היכל. מספר המאמינים בדת הצרופה הלך וגדל. התחילו הרדיפות. ההמון שלח באש נויהם והחריב את מקדשם. בקור החורף גורשו, וברגלים זבות דם נדדו לערבות. גברים, נשים וטף נהרגו ונפצעו בידי קנאים פראים. הדברים האלה קרו בארץ שהתפארה בחופש ובאחוה וסבלנות דתית.

כשנים עשר אלף מאמינים שברחו מהרדיפות מצאו מקום מנוחה באילינואיס ובנו עיר פה בשם נאובה. אולם גם פה השיגתם הרעה. הממשלה המקומית רדפה אותם בחרון־אף. כל נאובה והסביבה ננתה מהם. רכושם היה לבז, נויהם השאננים נהרסו, המקנה לוקח, הגנים נהפכו לישימון. הנביא נמסר למשפט והושם בכלא. אבל קצרה היתה יד המשפט לעשות בו כלה. במעשיו לא היה סלף ובדברי אמונתו הצרופה לא היה און. ורק הכח הגס יכל להשיגו. ההמון שלח בו יד, והוא נפל חלל. הנביא מת, אבל רוחו חיה: והיא עברה למורשה לקהלתו. שנים עשר השליחים שאצל עליהם מהודו נעשו לרועי צאן עדתם. כלם ניסחו מעל אדמת מולדתם, כאלפים מיל נדדו להררי־הסלע. בדמם חתומה דרך נדודיהם הארוכה. בישימון לא דרך נדדו עד אשר הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. בשנת 1847 דרכה כף רגל החלוצים הראשונים על אדמת סלט לאק. משה מת, ויהושע מכניס…

בריגהם יונג היה יהושע של בני־אמונתו, מפקד המחנה וראש שנים עשר השליחים. הוא הלך לפני עמו במדבר־הישימון, העבירם והביאם לארץ־הבחירה.

כפוריטנים לפנים שנרדפו על דעותיהם בארץ מולדתם ובקשו מחסה באמריקה ארץ החופש, כן המורמונים בדור אחרון שנרדפו על דעותיהם בארץ החופש גופה. יציאת הקדושים ממיסורי ל"הרי הסלעים" דומה ליציאת ים ישראל ממצרים. מעובדי אלילים היו לעם־סגולה. פלאי קדם נתגלו. מעשי אליהו ואלישע תלמידו. אדרת הנבואה – קרנו פני הקדושים.

בשנת אלף שמנה מאות ארבעים ושבע יצא המחנה הראשון. מאה ארבעים ושלשה גברים, שלש נשים, שני ילדים, שבעים ושתים עגלות, תשעים ושלשה סוסים, חמשים ושתים פרדות, ששים וששה שוורים, תשע עשרה פרות, שבעה עשר כלבים, תותח אחד. החרש והמסגר נלוו עליהם. הם יצאו לחפש אדמה חדשה, לכבשה ולעבדה ולעבד את אלהיהם.

המחנה נחלק לפלוגות: מאות, חמשים, עשרות. בגוף מוצק כהסתדרות צבאית הלכו הגברים. כל אחד ורובה מזוין בידו. כמחנה משה, אבי הנביאים, הלך המחנה הזה; פקודת דק בפי עבדיו הנאמנים היתה להם לקו. בשירי ציון צעדו. בין יערות־עד ובשממות־הערבות נשאו את עיניהם להר הפסגה. עם עלות השחר בחמש היו קמים, בשבע היו יוצאים לדרך. בשמנה וחצי בלילה היו עומדים בלכתם והיו מתפללים. בלילות ירח וכוכבים מסביב למדורות האש היו משתפכים הלבבות בשירי תהלות ורינה לאדון־העולם. מגבעה לגבעה היו נישאים צלצלי השירה. הדים ענו בדמי־הלילות מההרים, ותפארת אלהים שכנה על כלם. יום הראשון היה יום מנוחה, יום שבתון: המסע היה עומד בלכתו, וכל מלאכה לא נעשתה.

העגלות היו אסורות לשוורים: שנים, ארבעה זוגות על כל אחת. פלוגות בנות מאה נסעו. אם לא היה די מרעה בדרך, היו יוצאים בפלוגות בנות חמשים. בערבה היו עצי הכתנה מאכל לבהמות. האנשים חיו על שיחי שדה וציד בהמות־בר. במקום “שלו” ו"מן" היו להם למאכל ראמי־בר. בדרך פגשו צרפתי בודד, שציד הראמים היה משלח־ידו. מחנות כבדים של ראמים היו עוברים; עד עשרת אלפים ויותר. ביום אחד עבר מחנה עצום – רבבות, רבבות. הצייד הצרפתי היה האיש הראשון שפגשו בדרכם, והיה מוכן לקבל מכתבים בעד משפחותיהם שעזבו אותן לנפשן בין עקרבי־אויבים.

מאות מילין עברו ולא ידעו כמה. אחד מהמחנה המציא מכונה בדרך לציוּן המילין; היא היתה מחוברה לאופן. היקף האופן היה עשוי, ש־360 סיבובים יעשו מיל אחד; האופן פועל על גליל באופן כזה, שששה סבובים של האופן יתנו לגליל סבוב אחד. חריצי הגליל הזה פועלים על גלגל בן 60 שינים המציינות סיבוב אחד על מרחק מיל. שימו את הגלגל בן ששים השינים לראש גליל אחר שיפעל על גלגל אחר של 30 שינים. בתנועת הגלגל השני תציין כל שן מיל אחד אם השינים ימנו מאפס עד 34, יהיו ניתנים המילין להמנות בכל חלקי היום. אם 1/6 מהשן אשר בגלגל ראשון תהיה מסומנה מאפס עד 10, תראה חלוקה זו חלקי מיל או עשיריות. המכונה היתה מכוננה על עיקר הבורג אין־הסופי. כל משקלה היה 3 פונד. מד ־הדרך הראה על מהלך אלף מיל. כעשרים מיל ליום היו עוברים, 7 מיל בארבע שעות ורבע. כאלפים מיל עברו בשלשה חדשים.

במסות קשות לא העמידם אל, ונסים ונפלאות לא הראה להם בדרכם. אבל תלאות רבות שבעו. בלילות היו מכסים יתושים אדם ובהמה – זוהי “הצרעה” שעשתה שפטים בהם ובמקנם, לא באויביהם. בסירות קלות שנבנו בדרך עברו מי נהרות עזים. לא אחת שקעו העגלות בבוץ נחלים. ים־סוף לא נקרע במטה. אבל ה' חלק מחכמתו למורה־דרכם להנחותם והיה מתגלה לו בכל שעת צרה להתגבר בדרך הטבע על המעצורים והמכשולים הנוראים.

והנה התרוממו ההרים הנכספים. נפקד המחנה. אף אחד לא נעדר. מאה וארבעים ושלש נפש. אף אחת הבהמות לא תחסר. ד' צוה את ברכתו להם. והאחים נשאלו לענות נגד ד' אם ישרו בעיניהם מעשי השליחים. הורמו הידים לאות רצון. והזקנים קמו וברכו את עדתם לשם אלהי ישראל ככתוב:

ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך. יצו ד' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח־ידיך.

הגיעו לסלט לאק וירדו לעמק לחקור את טיב האדמה. דרך שיחים עבוּתים עברו בסללם שביל לפניהם. במרחבי מילין משתרע שטח אדמה מצוינת. אפיקי מים יורדים מההרים ובארות בשפע. במקום שהאדמה לחה העשב ירוק. במקומות אחרים יבש החציר מחוסר ליחוּת. על פני המישור מנתר ארבה שגדלו כגודל אגוז. העמק מוקף הרים, ורק צפונה פתוח הוא לרווחה. ההרים הגבוהים מעוטרים כיפות שלג. בכל מקום מפכים זרמים אשר בכוחה להניע טחנות. מעיינות גפרית לרוב, וחמים הם עד נקודת־הרתיחה.

נמצאה הארץ אשר אלהים נתן להם לעבדה ולשמרה. שעתים אחרי בואם פתחו בשלש מחרשות את התלמים הראשונים – התלמים הראשונים שנמשכו ע"י אנשים לבנים בעמק זה. האדמה היתה חרבה ולא נענתה למחרשה. בצהרים נבנה סכר נגד הזרם שלא יגרוף את האדמה החרושה, והזרם הוסב להשקות את האדמה החרבה. החרישה נעשתה קלה. זרעו תפוחי אדמה ונתנו להם לשתות.

בעמק הרחב הזה המשתרע ליד מי ים המלח המזהירים לנוגה והשמש לרגלי הרים מעפילים שמימה ונהרים זכים חוצים אותו תבנינה ערים בשם ד'. הבקעות תהפכנה לגנים, כרמי חמד ושדות פוריים, וביתו יכונן בהרים האלה, ונס ציונה יורם לקבץ נדחי עמים.

מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום; מבשר טוב, משמיע ישועה, אומר לציון מלך אלהיך. קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו. כי עין בעין יראו בשוב ד' את שבות ציון.

וקראו להם עם הקודש גאולי ד' ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה. והיה באחרית הימים ונשא הר ד' מכל ההרים.

הולך צדקות ודובר משרים, מאס בבצע מעשקות, נער כפיו מתמוך בשחד, אטם אזנו משמוע דמים, ועצם עיניו מראות ברע.

הוא מרומים ישכן, מצודת סלעים משגבו, לחמו נתן ומימיו נאמנים.

האם יש עוד תחת שמי־יה מקום נישא לכונן עליו בית אלהים כמקום הזה בין הררי הסלע; ומי בדור אחרון עבד נאמן לד' כיוסף סמיטה נביאו ובריגהם יונג שליחו!…

והיום הראשון, בדרוך כף רגל העולים הראשונים על אדמת הבחירה, היה חציו לד' וחציו להם. במלמד בקר אחד הוליכו את המחרשה לפתח תלמי ניר ראשון ונטו קו לחצר בית זבול לשם ד' אלהי ישראל.

נרו את הניר. ראשית המפעל היה מצער. שמונים ושלשה אקר מאדמת הערבה לוקחה תחת המחרשה. רבים היו הפגעים שבו עליהם: פגעים בידי שמים ובידי אדם. ארבה פשט ואכל את יגיע כפיהם; היה יכול להיות להם בכיה לשנים. אלמלא בני־השחף שבאו מהים רבבות, רבבות ועשו בו כלה. ההודים הפראים היו סכנה לישוב הרך. מהלך אלפים מיל הפריד בין קו “הקדושים מדור אחרון” ובין המחנות שעל גבול נהר מיסורי. וההודים חיבה יתרה נודעה להם לגנבת סוסים. והסוסים היו מכריזים על עצמם במצהלותיהם; הידי ההרים היו מודיעים להודים על מציאות המקנה. צרכי אוכל רבים לא נתנה האדמה, ומן ההכרח היה להביאם דרך הרים ובקעות ממרחקים גדולים. והידים היו עסוקות בחרישה ובבנין. בבתי חומר התחילו ובבתי קורות. בארבעים דולר היו בונים בתי עץ שמנה עשר על ששה עשר רגל. בשמונים – בית חומר. בנאי ושלשה עוזרים היו בונים בית אחד במשך שבוע. בארבעה עשר הימים הראשונים הוכן בית־הדפוס, ועתון יצא לאור.

החלוצים שבאו אחרי המחנה הראשון מצאו את דרכם סלולה לפניהם. קרן התישבות נוסדה. המחנה השני מנה כאלף וחמש מאות נפש, שש מאות עגלות; אחריו הלך מחנה שהכיל אלפים וארבע מאות נפש, שמנה מאות ועשרים עגלות. אחריו מחנה של אלף ומאתים ועשרים ותשע נפש עם שלוש מאות תשעים ושבע עגלות. מחנה ציון שהכיל למעלה ממאתים נפש, אנשים נשים וטף, יצא עוד בשנת 1834 עם יוסף סמיטה הנביא. מחנה מורמן 600 נפש יצא רגלי בשנת 1846. מחנה יונג היה החלוץ לכל המחנות.

מאנגליה באו פלוגות. שמונה חדשים היו בדרך. עברו מדבריות, העפילו על הרים נשאים, חצו נהרות. מחנה אחד איבד כשש מאות נפש בשלגים. ציון החדשה קראה לבניה הנדחים מכל תפוצות הארץ.

כחמשת אלפים אקר לוקחו תחת המחרשה. סדרו שיטת השקאה, וקבעו שיטת התישבות רחבה, ותקנו תקנות החברה החדשה. האדמה לא ניתנה למקח ולממכר, כי אם רק להאחז בה. כל אחד יכל לזכות באדמה עד כמה שידו מגעת לעבדה. לשבות ביום הראשון ולא לחללו בעבודה, כי יאבדו פי חמשה מאשר ירויחו אם יעברו על המצוה הזאת. לא לחיות על הצייד כי אם על העבודה. והאיש אשר החוקים האלה לא יישרו בעיניו יעזוב את המקום הזה ויבקש לו את אושרו במקום אחר.

בכוחות משותפים התחילו בעבודת האדמה ובבנין. השנים הראשונות לא היו שנות־ברכה. ארבה פשט על התבואות ודבר פגע בבהמתם. רק האחדוּת ששררה בין החברים והתאזרות הכוחות המשוּתפים הצילום מרעב ומכליה. כסף לא היה לרכוש בו דברים מהחוץ. בחילופי־נכסים סיפקו את הצרכים ההכרחיים שלא היו גידולי המקום.

הזהב לא אחר לבא; בזרמו נגרפו גם רבים המורמונים. קליפורניה משכה בקסמיה את הכל. המורמונים שנדדו לקליפורניה והביאו משם שקי עפרות זהב הוציאו שטרות וגנזו את הזהב. רבים הלכו לבלי שוב. יצא כרוז מאבות הקדושים: “הזהב האמתי הוא בסלול־דרכים, בבנין־בתים, בעבודת־האדמה; ואם יפילו את תחנתם לפני ד' שיצוה את ברכתו על האדמה שתתן את יבולה ושתבנינה ערים ייפתחו ביוטה אוצרות־זהב. אוצרות־האדמה הם בית־גנזיו של ד', והוא יפתח ברחמיו את שעריה לכל הבוטחים בחסדו”. ברדיפה אחרי זהב־קליפורניה היתה צפויה סכנה לכנסיה יותר מאשר ברדיפות שרדפו את המחזיקים בה ובפרעות שפרעו בהם הריקים והפוחזים אשר במיסורי.

גדולה ורחבת־ידים היתה מדינת יוטה. על מרחק של אלף מיל תשתרע מגבול מקסיקה הישנה עד קנדה. גרייט סלאט לאק היה מקום המנוחה לעוברי דרך לקליפורניה. לבדם שכנו המורמונים בארץ שנתן להם אלהים. אולם הם לא נטרו איבה לרודפיהם וחפצו להתאחד לארצות־הברית. הממשלה המרכזית סרבה, ובקושי רב בא ההסכם. בריגהם יונג נמנה לגוברנר, ובכבוד צבאי לקחוהו ממקום משכנו לסאלט לאק, מיד המחרשה לקחוהו.

ברוח חכמה וביד חזקה התחיל יונג לכונן את אשיות המדינה. ברחמים רבים ובתבונה התנהג עם ההודים; יותר זול להאכילם מאשר להלחם בהם, היה אומר. בתי־נסירה ובתי־חרושת רבים הוקמו, ערים נבנו. תכניות גדולות לחבר במסלת ברזל את שני האוקינוסים נבקעו. הונחה אבן הפנה לבנין בית־המקדש. ההודים הפראים עזרו; הלבנים, בני־התרבות הגבוהה, חדשו בקנאות דתית עיוורת את הרדיפות הישנות.

האמתלא היתה מדינית, מקור הרדיפות היה דתי. מנהג רבוי־הנשים שהיה מקוּדש בחיי המורמונים בקדושת הדת היה לצנינים בעיני בני ארצות־הברית. במנהג זה ובמנהגים דתיים אחרים באו לאסור מלחמה. אולם חופש הדת היה לחוק באמנה המדינית. וכל מדינה היתה חפשית בסידור חייה, ולכן בקשו תואנה והאשימו את המורמונים בשאיפה להתבדלות. מהמרכז נשלח צבא להכניע את יוטה. אנשי מדינה חכמים ומתונים אמרו כי אין בטחון בצבא, כשם שאין בטחון באש היוקדת ליד אבק שרפה. בעלי־השלטון לא שמעו לעצת נבונים. הצבא בא. ואז נשלח האזהרה ממנהיג המורמונים לאמר: “עוד טרם שיתקרב הצבא לגבולי העיר, תהפך היא לאפר ולתלי־שממה; כל עץ ייכרת וכל שיח ייעקר; אמת־דשא המכשרה לבערה תעלה באש; נשינו וטפנו ירדו לעמק ויטו שם את אהליהם, וכל איש נושא נשק ילחם בכם: וחי אלהי ישראל שנרדף אתכם יומם ולילה עד אשר נעשה בכם כלה; נפש לא תגור מכם בבתים שהקימונו ואיש לא יחסה בצל העצים שנטענו. זוהי תכניתנו וזהו רצוננו החזק אם טוב בעיניכם הדבר או רע הוא”. שממה היתה העיר.

הצבא נסוג. בשנת 1858 שבו כל התושבים לבתיהם. אבל המלחמה ברבוי־נשים עדיין היתה נטושה. הקדושים האחרונים אמרו כי לא הם אחראים על מנהג קדושים ראשונים ולא בכחם לבטל מנהג שנתקדש מאבינו שבשמים. לינקולן רצה לעזב אותם לנפשם, אך הנשיא גראנט בקש לעקור את הפוליגמיה כשם שלינקולן עקר את העבדות משרשה. עד 1980 נמשכה המלחמה, ורק אז נאסרה הפוליגמיה בתוקף חק הסינט. הקדושים נכנעו על כרחם.

הרדיפות לא פסקו, ועבודת הבנין הלכה בדרך סלולה וצעדה בצעדי און. טלגרף פנימי סודר, ומתנדבים המונים, המונים באו ללמוד את המלאכה. בשנת 1866 באו 65 עגלות ראשונות טעונות חוטי ברזל. במרחק חמש מאות מיל נמתחו החוטים, כל מיל עלה ב־150 דולר. בשנת 1869 “התחתנו” שני האוקינוסים דרך מסלת־הברזל החדשה. חוזה של 2,5 מליון דולר וריוח של 800 אלף. נוסד מכון קאופרטיבי־מסחרי של ציון. משנת 1864 עד 1891 נמכרו 64 מליון מניות ושלמו דיבידנדים למעלה משני מליון דולר. ובקודש – בשנת 1867 נבנה הטברנקל, מעין מקדש מעט, ובשנת 1893 הוקם היכל ד', אשר זר לא יבא אליו פנימה.

על מנהיגם יאמרו המורמונים: “הוא ידע לדבר את שפת הכוכבים ושפת האדמה; חישב חשבונו של עולם כולו וחשבונות יום יום קטנים; בחן, ואזן, וחקר דרכי המדינות ודרכי עובד־האדמה ההולך אחרי מחרשתו ופולח את האדמה. בידיו זרע את האדמה וזרע את חכמתו על תלמי־הלבבות. בעמק ובמישור וברמה ועל שיאי הריי המערב נכרים עקבות גדולתו”!…

*

קרית סאלט לאק, בירת יוטה המדינה ומקום המקדש של המורמונים, יושבת לרגלי הררי הסלע והסיירה על רמת הר בגובה של למעלה מארבעת אלפים שלש מאות וחמשים רגל: עיר ציון תיקרא בפי העם; הרים מסביב לה, הרים משתטחים לרגליה והרים מתנשאים בשיא תפארתם מעל לראשה; רוכסי הר הווסאטש בליבנת עטרות פסגותיהם – עמוד השדרה של המדינה, הנתונים חיים במימי שלגיהם לכל הככר הגדולה; הרי־הנחושת והברזל והפחמים במשחקי ערבובית צבעי מדרגותיהם שאין חקר לעשרם; הרי־המרעה בירק דשאם ובאפר צוקי סלעיהם החשופים המכלכלים מקנה עצוּם המונה רבבות, רבבות גלגלות. מרומים ישתרע גם ים המלח הגדול, תשעים מיל ארכו, ארבעים רחבו – גבוה, גבוה מעל פני הים, ולא מטה, מטה כבעיר ציון העתיקה. נשגבים המראות מבחוץ ונשגב הוא העושר הגנוז בכל אשר מסביב פנימה. על שניהם יאמרו יום יום פרקי־שירה. ושירת המספרים על הסמוי מן העין מכריעה בכובד חרוזיה המצטרפים למיליארדים את השירה על הדר הנופים הגלויים…

קל הוא האויר וזך. ההרים – כל אחד מקרין בצבע אורו המיוחד; דמדומי־אורו, דמדומי־צבעים מתמזגים. באש פלדות נדלקים השמים מעל לראשי ההרים הלוהטים עם שקיעת החמה. במעלות יצנחו פסי־ארגמן הלוך והוריד דרך הבקעות והלוך והעפיל בנוגה תכלילי שוב על ההרים. להטי נגוהות משבצים את פני תכלת הים. הרי מזרח מזהירים בזוהר התקרנות פאתי רקיע המערב. מעל פני העיר מתחמקים נגוהות שלוחים ונגוהות חוזרים, אורים מקרינים ואורים מתקרנים. ובלילה – מעמיקים ומתרחבים השמים הכחלחלים מעולפים ברוך חוָורון; והכוכבים כה בהירים עד אשר נדמה כי נתנים הם להימנות אחד אחד…

בקוים ישרים נטויים הרחובות הרחבים; הרחוב האחד כאילו מוליך מעצמו את ההלך לרחוב השני ומביאהו למחוז חפצו, מבלי תת לו לתעות מני דרך. בלי הפוגות מפכים בצדי המדרכות פלגי מים זכים. על כל פרשת־דרכים אגני מי קרח, זכים וערבים. האם בארץ האפשרוּיות הבלתי מוגבלות מסודרים בכל פנה מכונות קירור ודואגים לשבור את צמאון המטיילים בחוצות קריה במי קרח? לא ולא. ממקורם יביאו המים הקרים את קורם. מפסגות הרי השלג הם יורדים, ודרך מנהרות, ונקבות, ומחילות יעברו; אור שמש לא יחזו בדרך גלגוליהם עד בואם העירה. ככה הם מי סאלט לאק הקריה: נחמדים למראה בבדולח מראיהם, נעימים לאוזן בהמולת קילוחים וערבים לחיך ברוך קרתם – חן המקום!…

אוכלסי העיר גופה הם כמאה ושלשה עשר אלף. אולם העיר הומיה תמיד מעוברי־אורח. היא יושב ליד אם הדרך – בין המערב המזהיב ובין המזרח הגדול. הסביבה הדוּרה בפלאי מראותיה. ים המלח המכיל עשרים אחוז מלח ואשר גוף אדם צף על פני מימיו כפקק, לב מי לא יתאוה לטבול במימיו. והאנשים אף הם אחד מפלאי תבל. בכח אמונה עליונה בנו את המדינה הזאת, בנו את מסלת־הברזל הגדולה המחברת את שני האוקינוסים. בטבע, ובהודים, ובבני־גזעם גופם נלחמו – ואף יכלו להם. בתוקף החוק מבחוץ, ממרכז ארצות הברית, גזרו על הפוליגמיה, אבל מי יודע מה פה במופלא ובנסתר ולפנים מן הקלעים. כל אחד הלא שורר בביתו. ולהלכה ובכתבי־הקודש הם מוסיפים לקדש עד היום מנהג זה; מה שקדשו דורות הראשונים אין לחלל לנצח נצחים – כה יאמרו האבות הקדושים בפה מלא.

חצר המקדש הוא עולם בפני עצמו; בטבור העיר תשתרע; החלוצים הראשונים משכו במחרשה את התלמים הראשונים בדרוך כף רגלם במקום הזה; בריגהם יונג, הנשיא והמנהיג, בחר בו לבית־זבול לשם אלהי ישראל. ההיכל סגור ומסוגר בפני זר. אבל נשא הוא בגזרתו ובבניתו גם מבחוץ; יודעי רז אומרים כי נבנה הוא בדמותו ובצלמו של היכל שלמה עם דביר וקודש קדשים. ארבעה מליון דולר השקיעו בהיכל זה. על כל פנים הטברנקל פתוח לכל בא, והעוגב משמיע את נעימות קולותיו באזני כל עובר ובא. העוגב הראשון בגדלו ובסגולותיו בכל עוגבי אמריקה הרחבה.

יום יום בשעת צהרים מתכנסים עוברי אורח לשמוע אל הרינה ואל התפלה אשר בטברנקל. עגול הוא הבנין ורחב־ידים. על מעלות כבאמפיתאטרון יושבים. עבודת אלהים מתחילה. העבודה אינה עומדת על שירי קודש בלבד, כי אם גם על שירי חול. הפעם מרובים האורחים. סנטורים וגוברנרים. כנסית הדמוקרטים מכל קצוי אמריקה היא בדרכה לסן־פרנציסקו “לכבוש את המלכה בביתה”: בחירות הנשיא ממשמשות ובאות. הפרוגרמות פרושות על כל מקום ומקום. לוהנגרין של ווגנר, אנטרמצו מקוולרו רוסטיקנה, מיטשל, בורובסקי, ריינברגר, שוברט, באך, רובינשטיין. “אבי, אבי!” ההימנון המורמוני לא יחסר אף פעם מסדר התפלה. הימנון חביב זה עוד חובר בשנת 1848 מאחת החלוצות הראשונות. החול מרובה איפוא מהקודש. ומה בכך? מנעים זמירות ישראל עד האחרון שבגדולי המנגנים לא חדלו מספר כבוד אל. בכל שירה ושירה מתגלה בגודל עוזו יוצר הכל, אם גם היצור לא זכר את יוצרו…

בטבור העיר על מגרש רחב־ידים יתנוסס ההיכל בחודי מגדליו הרבים ובקשתות חלונותיו הדרוכות לרווחה דיוטות, דיוטות. במלא קומתו ניצב ליד שער חצר המקדש פסל בריגהם יונג, הכובש והבונה; מסביבו על הכן חקוקים פסלי ראשי המטות. רוח האבות עוד שפוכה על יוצאי חלציהם. פה לב המדינה לא רק בקודש כי אם גם בחול. המורמונים בנעריהם ובזקניהם הם ממלכת כהנים וגוי קדוש. כל גבר בעמו ממלא תעודה ידועה בעבודת אלהים; כל אשה וילד ממלאים תפקיד ידוע בהסתדרות מיוחדה. החול והקודש שלובים יחד. שלש מאות גלילים יכונו בשם מטה־ציון. ועל כלם מושלת הכנסיה.

הנשיאות היא המבטאה למעשה את כח הכנסיה. שתי מחלקות מכילה היא; מלכי־צדק וכהונת־אהרון. האחת דומה בחוג פעולותיה לווזרת פנים, השניה – לווזרת חוץ. משלשת החברים היושבים בראש נבחר האחד לנשיא. הראשים הם שליחי הנוצרי עלי אדמות, וכוח אלוה ניתן לכל אחד המכהנים בכהונה עליונה.

שנים עשר שליחים נכנעים לנשיאות העליונה. על פי נשיאות מועצה עליונה נודדת יושקו כל דברי ווזרת־החוץ. כוח הנשיאות העליונה עובר אליה כשהנשיא נאסף אל עמו. שבעים זקנים הם מועצה ליד שנים עשר השליחים. שבעה מהזקנים מכהנים כנשיאים, ששים ושלשה החברים שווים הם במעלת־כהונתם. כנסיות של שבעים נמצאות בכל גליל. עשר אלפים הוא מספר החברים המתיחס ל"שבעים", ועל כלהן מפקדת כנסת הגדולה העליונה.

הבישופים מתיחסים על בית־אהרון. המטות – מטות ציון – הם מחלקות מקומיות של הכנסיה. כל מטה מונהג מנשיא שהוא כהן גדול ונעזר על־ידי שני סגנים. כל עדה וכהניה.

מחלקת כהונת אהרון מתיחסת על ווזרת החוץ; שדה פעולותיה משתרעת למרחקים. בהכירם בגלוי־שכינה מקדישים זקני ישראל את כל כוחם ואונם להטיף את דבר ד' בין הגויים. אחרת – וקללת אלהים תרבץ עליהם.

“מלכי־צדק” הוא העוסק בישובו של עולם. בכפרים ולא בחוות בודדות יושבים המורמונים. יוטה היא אולי המדינה היחידה בארצות הברית, אשר אוכלסי השדה גרים בכפרים גדולים כמו בעולם הישן. המרחק מהבית אל השדה פוגם אמנם בהכנסות, אבל חיי קהלה הם אחד מיסודות הדת. בכל כפר יש מקדש מעט בנוי בדמותו ובצלמו של ההיכל. רק עכשיו הוקם באחד הכפרים היכל־שיש אחד שעלה מיליון דולר. סכומים עצומים ישקיעו המורמונים בבניני־הצבור. ובכל כפר יתנוסס בהדרו גם בית־מחול. הרצפה כלה מתנועעת על קפיצים, כדי שהצעדים יהיו קלים, מרפרפים ולא יפגמו בריטמוס. הריקוד והשמחה אף הם בניני־אב בעבודת־הבורא. שלובים ילכו החומר והרוח. מתוך ריקוד וחדות־החיים יושג יוצר הכל. הכנסיה מצוה במצוות מיוחדות על ריקוד. גרציה, פתוּח היופי והחושים האסתטיים, ובלי הרהורי מין. נגיעה נוגעת ואינה נוגעת, קלה, אמנותית וצנועה, ולא נגיעה בלחיים ולא זרועות מסביב לצואר וחבוק בזרועות מלאות, ולא Lissy boy hold. כי אם artistic and proper בקיצור: שולחן־ערוך שלם על “כיצד מרקדים” – מסכת ריקוד!…

אין הכהנים עושים את כהונתם קרדום לחפור בו. עובדי־אדמה הם בערי־השדה כאחיהם. בשעת הדחק יעשו גם את שבתם חול. מגיע תור ההשקאה מודיעים לכהן גם באמצע התפלה וגם בשעה שהוא מטיף על הבמה לבני עדתו. “עלי להפסיק את נאומי באמצע, כי הגיעתני ידיעה כי המים הגיעו לשדותי ועלי להשקותם” – כה יסיים, לפעמים, כהן את מדברו בבית אלהים.

בית נשיאות הכנסיה הוא סמוך לחצר המקדש; במרכז העיר יתנוסס; בית־הממשלה נמצא מחוץ לה. משם יוצאות הפעולות, מפה – הן באות: המוח פה, היד החזקה האוחזת ברסן פה – המושלים בסתר! במדינה המונה בין אוכלסיה שבעים וחמשה אחוזים למאה מורמונים אין המושל יכול להיות אחר מאשר שליחה הנאמן ועושה רצונה של הכנסיה; ויודע הוא לעבוד ברוחה בלי פקודות מיוחדות – די לחכימא ברמיזא…

הכנסיה עצמה אין דרכה וטבעה להיות חיה בשמים; בעיקרה עסוקה היא בישובו של עולם. בכחה נבנה הישוב הקיים, וידה בטוחה ונטויה למרחקים. המספרים מדברים בעדה: שלשה נשיאים עליונים, מאתים פאטריארכים, ששת אלפים ושמנה מאות כהנים גדולים; תשעת אלפים ושבע מאות ושלשים “שבעיים”, עשרים אלף זקנים; מלכי־צדק – שלשים וששה אלף שבע מאות ארבעים וחמשה; כהני־אהרון – עשרים וחמשה אלף ושבע מאות; בסך־הכל – ששים ושנים אלף ארבע מאות ארבעים וחמשה. והסתדרות הסיוע מונה מאתים וששים וארבעה אלף מאה וחמשים חבר. עשרים אלף חוות. שמנה עשר אלף מהן חפשיות מאפותיקא; תשעים אחוזים למאה מראשי־האבות גרים בבתיהם.

בשנת 1830 מנתה הכנסיה ששה חברים; כעבור חצי שנה הגיעו לשבעים נפש. בשבעים נפש יצאו איפוא אבותיהם לארץ־הבחירה. וכיום זה היו לגוי גדול המונה מאות אלפים, ילדים לבד, למעלה מבני שמונה, שמונים וחמשה אלף. וד' הרחיב את גבולותיהם – הנחלות היפות, הגנים הנפלאים, שדמות־הבר, כרי־המרעה, הערים היפות, ההיכלים האדירים צצים ועולים בכל מקום אשר תדרך רגל מורמני: באלברטו, במונטנו, בנוואדו, בקולורדו, באריצונה, במקסיקה, בבריטיש קולומביה. והחברים באים מכל קצוי־תבל: מבריטניה הגדולה, מסקנדינביה, מגרמניה, מטורקיה ינהרו הנה. יוטה היא אפוא המקום שאליו יקבצו נדחי־העמים.

דור שלם חי ביוטה המדינה כאבות הראשונים בדורותיהם בנשואי פוליגמיה. והנה הפירות. המפעלים הכבירים אשר נוצרו בדור הזה מספרים כבוד הכנסיה ומעשי־ידיהם יגידו המספרים המצטרפים למיליארדים. המשטינים והמטילים דופי מה ערכם. בפני מספרים מחכימים – הס כל קטגור. מוסר־השכל אחד יעמד לעד: עץ משחת אינו יכל לעשות פרי!…

כל מדינה ומדינה אשר בארצות־הברית יש לה אוניברסיטה משלה; וכל אוניברסיטה היא ממלכה בפני עצמה המציבה במקומות רבים גם גבולות ארציים – קריות־ספר! והקולג' לחקלאות כקולג' למכניקה הם חלק בלתי נפרד ממנה; הם וכל מחלקותיהם הרבות; הוראה, חקירה, הדרכה והפצת השכלה עם סניפיהן וסניפי סניפיהן. אין הפיזור ורבוי־הרשויות המקובלים באירופה נהוגים בעולם החדש. הריכוז זהו הקו המציין את אמריקה בכל ומכל: בתעשיה, במסחר, במדיניות ואף במדע – תמיד ה"טרוסט" הקלסי! הריכוז והגודל נבנים זה מזה ומשלימים האחד את השני: והגודל ורחבת־המדות הם חמדת נפש כל יאנקי. רחבת־המדות במפעלים ענפיים, בבנינים מרקיעים שחקים ואף בבחירי־העם. במדינה דמוקרטית אין היחיד נוטל שלטון וגדולה לעצמו, אבל כשהם ניתנים לו ניתנים הם בעין יפה – שלטון לאדם ושלטון למקום.

יוטה היא אחת המדינות שבהן הקולג' החקלאי הנהו מרכז בפני עצמו. התנאים הטבעיים גורמים, כנראה, להתבדלות זאת. קרית־ציון החדשה, סאלט לאק העיר, יושבת על הרים כקרית ציון העתיקה, ואינה איפוא בלב השדמות. ואעפ"כ עובר־אורח הבא לעמוד על דרכי החקלאות אשר במדינה זאת אינו יכל לדלג גם על האוניברסיטה; נשיאה הנהו עכשיו ד"ר ווידטסו, מחבר הספר הידוע ה"פלחה החרבה", אחד מאבות החקלאות ביוטה ואחד מגדולי החוקרים אשר בארצות הברית. המפתח לישוב החקלאי נמצא איפוא בבחינה ידועה גם באוניברסיטה.

שני מרכזי המדינה: השלטון ממש ושלטון הרוח הם מחוץ לעיר; מרוחות שונים באים לכל אחד מהם, ושניהם מזהירים בתפארת בדידותם. הצד השוה פה ושם – הר־הצופים. ההבדל – הבדל הגודל ויחסי מדות המרחקים, המתעים את העין לראות אפילו בעצמים דומים צורות הפוכות. חזון ארץ־ישראל העתידה להתפשט!

באזור רחב־ידים יקיפו את מרכז העיר המסחרי משכנות השאננים. במדינה חדשה אין שכבות דורות נערמות זו על גבי זו; אין ערבוביה של סגנונים וחילופי מראות; אין שרידי קדומים השומרים בכח המסרת על צורות עתיקות גם לאחרי שתכנן נתרוקן וטעמן פג. אין צרוּת־עין ויד קפוצה בתחומים הנתחמים. אחת היא התמונה, אבל גדולה היא היריעה ורחב הוא המצע. כפסים צרים יראו כבישי המלט הרחבים הרפודים בתוך מרבדי הדשא המשתרעים מרחקים מרחקים; וכצצים מעל פני העשב יראו “בתי הגמדים” – בתי “הבונגלו” עם מרפסותיהם וגזוזטרותיהם. דומם ממללים המים המרעיפים מפיות שלפוחיות דרוכות את אבק רסיסם המשתבר קרנים, קרנים על העשב ועל האשוחים הדולפים. רכבות החשמל והמוני האוטומובילים הרצים, כאילו נעלמים בתוך מרחבי הירק למטה ובתוך האויר בערפליו השקופים אשר מסביב. אין גדרים ואין סייגים. ובנגלה ובמרחב הפרוש כאילו מסתמלים חופש המקום ובטחת בני־אדם. פרזות תשבנה הערים בעולם החדש!

בניני האוניברסיטה מתנשאים בשיאם מעל “בתי הגמדים”. קבוצות, קבוצות הם ניצבים בתוך חורשה רחבת־ידים המתבדלת מככרי הדשא אשר מסביבם. העצים נראים תמיד כשיחים בבדידות פזורם על פני מצעי הדשא הרחבים. שיש ושחם במה נחשבו הם–כעפר לדוש. ומים, מים שאינם פוסקים ממלל – חן המקום. הצמחים פיותיהם פעורים תמיד לשתות. ובכל פנה מבהיקים אגנים בלבנם, מוכנים לשבר את צמאון ההלך במי שלגי־ההרים הקרים הזורמים אליהם דרך גלגולי מחילות ומנהרות אפלים.

בחדר העבודה המרווח של נשיא האוניברסיטה נזדמנו פרופיסורים אחדים. כל אחד מהם חלק מתולדות מדינת יוטה, מבוניה בחומר וברוח; וכלם בני הכנסיה החדשה “משלוּמי אמוני הקדושים בדור אחרון”. חלוצים מבינים לריעם של אחים רחוקים, ומה גם של אחים קרובים קרבת־רוח. הקמת הריסות ציון העתיקה איך לא תרנין גם את לבות בוני ציון החדשה. השיחה היא ארוכה ולבבית ומתגלגלת מענין לענין: פרובלימות מדעיות ומעשיות בחקלאות, דרכי־חקירה, שיטות התישבות קדמוניות וחדשות, שאלות חברותיות. כל אחד מהמסובין מוכן לשרתנו באשר יוכל. נקבע סדר השבוע. נשיא האוניברסיטה, ד"ר ווידטסו, יתן לנו יום אחד להראות לנו את כפרי המורמונים ואופן חייהם וסדרי משקיהם, וגם יציגנו לפני נשיאי הכנסיה, שאחד מהם הוא המומחה הכי חשוב אשר במדינה במקצוע ההתישבות. תולדות התישבות המורמונים – הנה לפנינו המחבר, הישיש שבחבורה. הספר עדיין תחת מכבש הדפוש, אבל משיחה חיה שתקבע לנו נוכל לשאוב ידיעות עוד טרם שיצא הספר לאור. והפרופיסור הוגן, מנהל החקלאות והצעיר שבחבורה, בחלקו נפל לטפל בנו במשך זמן שהייתנו ולהיות מורה דרכנו. טרחה יתירה? – זוהי רק חובה נעימה לכלם. חבל שהשיחה מוכרחה להפסק. שעת־וועד. – ישיבה בלשוננו. הנה האוטומובילים מתקרבים וניטעים שדרות, שדרות לצד אחד הבנינים. להתראות שוב מחרתים. הזמן הוא ממון, כל אחד טרוד רק לנפשו? – בארץ האפשרויות בלתי המוגבלות מתגברים, כנראה, גם על הגבלות כאלה, כאשר הדבר נוגע להכנסת אורחים: לכל עת ולכל זמן…

ובהפרדנו אמר ד"ר ווידטסו לחבריו: הנה לפנינו שלשה ארצי־ישראליים שיצאו משלשה בתי־מדרשות; אחד מגרמניה, אחד מצרפת ואחד מאמריקה. באמת־בנין משולשת הולכים הם איפוא לבנות את ארצם. האין זה סמל לפגישת העולמות הרחוקים וחזון אחרית הימים?…

הדרך ללוגן, מקום הקולג' לחקלאות ותחנת־הנסיון המפוארה, עוברת אזורי חקלאות שונים. על העמק הרחב המתפתל עקלתון נשקפים רוכסי ההרים: האחד רוכב על שכמי השני והאחד הדום לרגלי השני. מעלה, מעלה מסמא השלג בליבנו; מול נוגה השמש מאדים החיוורון העז. בשיפולים מטה, מטה מגיחים פתאום ממחבואי נקרותיהם המים בתעלות פתוחות ונחבאים שוב בבטן ההרים; חליפות יתערבבו צבעי לובן הקצף העז וירקרק הבדולח. והצלעות מכוסות עשבים – מקום מרעה לרבבות מקנה. בחרבוני־קיץ יש אשר נדלקים העשבים החרוכים באש צרורה בכנפי־רוח או מגץ יוצא ממקטרת הלך; ואז נכרת אוכל מפי בהמה, ומקורות עושר המדינה עולים בלהבת הרים…

הררי המרעה – כארבעים אחוזים משטח אדמת המדינה החקלאית תופסים הם. כעשרים מליון אקר אינם מוכשרים אלא למרעה בלבד. חוות־מרעה משתרעות באזור הרחב הזה. מחמשה עד שמונה חדשים מונה תקופת המרעה. למעלה מעשרים ואחד אלף גלגלות בקר וסוסים ומאה ושלשים אלף כבשים רועים ביערות הממשלה המשתרעים בשטח קרוב למליון אקר. למעלה מארבעים אלף יחידות מקנה. או כל יחידה על שבעה עשר אקר. זכויות ניתנות למתישבים רק כשיפנה מקום אחד מבעלי הזכויות הישנות.

הערך של כל המקנה עולה קרוב לחמשים ושלשה מליון דולר. החלק הגדול ביותר יעלה על חשבון מרעה־ההרים. שדות האספסת, התופסות שטח קטן בערך, מכלכלות רק את פרות החלב המונות מאה עשרים וארבעה אלף; ששים וששה אלף מהן מכניסות בתבואות־חלב קרוב לששה מליון דולר. אבל מאה וארבעים אלף סוסים ופרדות העולים קרוב לעשרה מליון דולר, וקרוב לחצי מליון גלגלות כבשים ששוים עולה לתשעה עשר מליון המכניסים בתבואותיהם השנתיות למעלה מחמשה וחצי מליון דולר – כולם, כולם על ההרים פרנסתם. על הממשלה לעמוד איפוא על המשמר ולאחוז באמצעי־הגנה חמורים נגד “דליקות הרים”. ביערות הממשלה מסודרה אפילו שרות אוירונים לתכלית זו – מן השמים שומרים!

אנחנו במשעול צר סגור ומסוגר בין הרים נישאים. יש אשר נדמה כי חסום הדרך נגדנו באין מוצא אלא לטפס על קיר זקוף. רק פס־תכלת חיוור יגיה ממרומים מעל ראשנו, לפעמים דרוּך כקשת, ולפעמים יצוף כגזרי עננות. האוטומוביל צולע על ירכו בעליותיו ובירידותיו ובשיפועי שיפולי הצלעות. צד־שוה ידוע – “עמק־השער” לירושלים ולשפלה, אבל עמק־שער ארוך לאין ערך; עמק־שער במדות אמריקה.

במישור – תגיל העין למרחב. שרטוטי ההרים מטשטשים בשיפולי האופק ונראים כזרי עננים אפורים או צחורים. כל הככר מקרינה בחליפות צבעי משבצות צמחיו הזרועים, ובברק עשת מי פלגיו הנוהרים; לא רב הוא השטח לעומת שטח אדמת יוטה; אבל חילה רב לה לצוות את הברכה על עובדה.

כל שטח אדמת יוטה מכיל כחמשים ושנים מליון אקר אדמה. רק כמליון ושליש מליון אקר הם אדמת־שלחין, כשליש מליון פלחה חברה. זוהי כל אדמת הזריעה! ברוב חבלי המדינה משקעי המים הם פחות מעשרים אינש. בחבלים החקלאיים החשובים ביותר תנודת משקעי המים היא בין עשרה ועשרים אינש לשנה. חטה ושעורה עוד גדלים גם בלי השקאה במקומות שמי הגשמים הם משנים עשר אינש ומעלה. אולם אספסת וסלק סוכר זקוקים להשקאה. שני המינים האלה תופסים מקום חשוב בחקלאות יוטה. האקלים החרב, מיעוט ימי הגשמים מקילים על אסיף החציר. ובתבואת סלק הסוכר תופסת יוטה את המקום השלישי בארצות הברית. טיפוסי המשקים בכלל נקבעים מתנאי האקלים, ששונה הוא באזורי הארץ השונים.

מראשית מצעדי העולים הראשונים בשנת 1847 שמו את מעיינם בעבודת־האדמה. ליד עיינות המים התפזרו ברחבי כל הארץ. ובזמן שזהב ההרים הקרובים משך את הלבבות אליו, באה משנה התעוררות להגביר חילים, לבנות סכרים לאיצור המים ולעשות את המדינה בלתי תלויה בסיפוק צרכיה. משנת 1850 עד 1920 גדל שטח האדמה המוכשרה מששה עשר אלף אקר עד למליון ושלשת רבעי מליון אקר; רבו האוכלוסין מאחד־עשר אלף עד ארבע מאות וחמשים אלף; גדלו בתי האבות מאלפים עד למעלה משבעים ושבעה אלף; נתרבו מספר החוות מתשע מאות עד למעלה מעשרים וחמשה אלף ושש מאות; ובתוכן חוות־שלחין קרוב לעשרים אלף. והיכולת וכשרון־העבודה גדלו. לכל חוה היתה בשנת 1850 רק שטח של שמונה עשר אקר אדמת־שלחין; כיום הזה מגיע השטח לחמשים אקר – עד ששים ושבעה.

הכנסת תבואות האדמה בשנה האחרונה היתה למעלה מחמשים ושמונה וחצי מליון דוֹלר. במעלה ראשונה עמדו חציר ומספא שנתנו הכנסה של עשרים וארבעה מליון; מדגן למעלה משנים עשר מליון, מירקות למעלה מחמשה וחצי מליון. עצי־פרי: תפוחים, אגסים, אגוזים, שזיפים, משמש, דובדבנים, אינם תופסים מקום מרובה כל־כך: לא בשטח התופס למעלה מעשרים ואחד אלף אקר (בהם תשע מאות אקר עצי שיח), לא במספר המונה מליון וחצי עצים גדולים, וגם לא בהכנסות המגיעות קרוב לארבעה מליון דולר.

מהחציר והמספוא, התופס שטח כללי של קרוב לשש מאות אלף אקר והמביא יבול של למעלה ממליון טון, תופסת האספסת הטעונה השקאה למעלה משלש מאות וששים אלף אקר ונותנת יבול קרוב לשבע מאות ארבעים ותשעה אלף טון; שטח דומה לדגן המכניס ששה מליון וחצי בושל; מהדגניים ראשונה במעלה היא החטה התופסת שטח של למעלה ממאתים ששים ושמנה אלף אקר ומכניסה למעלה מארבעה מיליון בושל. אח"כ באים שבלת־שועל, שעורה, תירס, שיפון. מגידולי־עדור עומד בשורה הראשונה סלק סוכר התופס שטח של למעלה מתשעים ושלשה אלף אקר ונותן יבול של למעלה מתשע מאות ושלשים אלף טון סלק; ובשורה שניה תפוחי־אדמה התופסים שטח של שנים עשר אלף אקר ויבולים למעלה ממליון ושש מאות ארבעים ושמונה בושל.

כל עשרים וחמשה אלף המשקים מבוססים על עבודת המשפחה. לעבודה שכורה בעונות השנה “הרותחות” מוציאים בערך סכומים קטנים; במזומנים במספרים ממוצעים 242 דולר ועם אוכל 268 דולר. הילדים עסוקים הרבה בגידול סלק־הסוכר. העבודות חלות בעונות הקיץ, והלימודים בחורף. משבע עד שמונה פרות חולבות מכיל משק; הבעל עושה את עבודת החליבה, בלי עזרת האשה, בלי לגרוע מעבודת השדה, חנוך הילדים ועבודות צבוריות. סוס־עבודה אחד על כל 14 אקר אדמת־תבואה; במשקים טובים ביותר על כל 19 אקר. על שלשים עד חמשים אקר אדמת־תבואה כוח עבודה אחד של איש. גודל החוות שונה הוא ע"פי האזורים השונים אשר בארץ. הגודל הממוצע בכל המדינה הוא 156 אקר; משטח זה 63 אקר אדמת־תבואה, בהשקאה כמובן. חוות גדולות כמעט אין. שטחי סלק סוכר על כל משפחה הם מ־8 עד 14 אקר.

ההכנסה הממוצעת המתקבלת מחלוקת הכנסות כל משקי המדינה על מספרם היא: 1018 דולר; ההוצאה 373, ריווח נקי, הכולל סכום של 557 רבית 8 אחוזים למאה של קרן ההשקעה, 645; נשאר בעד שכר עבודה רק 88 דולר. קרן־ההשקעה הממוצעת היא 6957, בסכום זה נכללים: בנינים – 833, אדמה – 4590; מכונות – 206, בהמות – 1328 דולר.

בדרך כלל משקים עשירים מאד מעטים הם. קרן־ההשקעה מתנודדת בין 6000–20.000 דולר; ההכנסות בין ארבעת אלפים ובין אלף חמש מאות; הריווח הנקי בין 3500 שהוא כמעט מהמקסימליים ובין 600. דוגמאות: משק שגדלו 105 אקר, מזה אדמת תבואה 54 אקר, העולה ל־13,642 דולר הכנסתו 2.510 דולר; משק אחר העולה 12.307 דולר הכנסתו 3183 הכוללת סכום של 2510 מגידול טבעי ומתבואות. הכנסות אחרות: 1066 דולר עם עבודת בני המשפחה 126=1.192; טיפוס אחר: ההכנסה 1833 דולר עם עבודת המשפחה 246=2079 דולר. אלו הן הכנסות טובות.

כוחות־העבודה העסוקים בכל משק הם מ־1.3 עד 1.6; בהם נכללים בעל־המשק העובד שנה מלאה, בני־המשפחה ועבודה שכורה במשך שבעה חדשים וששה ימים. בשנת 1914 עלה במשקים שונים באופן ממוצע שכר־העבודה על חשבון בעל המשק ל־600 דולר, ע"ח עבודה נוספת (הכוללת עבודת בני המשפחה עם עבודה שכורה) 387. בשנת 1916 הגיע הסכום על עבודה שכורה ממוצעת 127 בתוספת עבודת המשפחה 87, יחד 214, מלבד עבודת־הבעל.

המשפחות אינן גדולות ביותר. יש המונות שבע נפשות. המספר הבינוני של נפשות המשפחה הוא – חמש. מספר הנפשות הנמנות על בית אחד הוא 5.2; על מאה בתים נמנות מאה וארבע משפחות. בכל מדינת יוטה המספר הממוצע של נפשות המשפחה הוא 4.8 והנמנות על בית אחד – 5.1. בארצות הברית המספרים האלה הם 4.5 – 5.21. יחס בין בית בנוי יפה ובין הכנסת המשק אין למצוא. יש בתים יפים והכנסתם מעטה, ולהיפך. העושר כבודו פנימה איפוא, ואינו מרנן בחוצות קריה.

המשקים ברובם המכריע, כאמור, בנויים על עבודה עצמית. הפועלים השכורים לעונות ידועות מקבלים שכר יפה. משנת 1866 עד שנת 1918 היה לוח־המשכרת החדשית בלי אוכל מ־44.71 דולר עד 84; עם אוכל מ־26 עד 64; שכיר־יום הרויח מ־3.40 עד 3.80; עם אוכל מ־2.49 עד 3.15. השכר החדשי היותר נמוך בשנת 1887־1879 התנודד בין 28 בלי אוכל ו־20.50 עם אוכל; השכר היומי מ־1.82–1.43. בשנת 1866 הגיע השכר למרום המעלה. בשנת 1917 עלה השכר החדשי מ־68 עד 84 והשכר היומי מ־3.25 עד 3.80 דולר.

שוויון של תבואות־המשק ההולכות לצרכי המשפחה מגיע לסכום של 411 דולר. בכל ארצות־הברית נערכות ההוצאות על סיפוק צרכי־יחיד במשפחה לסכום של 64.19 דולר לשנה לאוכל וחמרי־הסקה המיוצרים והמוצאים בחוה. ביוטה מוסיפים על הצרכים האלה 5 בושל חטה בקמח, שמחירם בשנת 1914 היה 4.30 דולר. על כל משפחה נמנות שש נפשות, יצא במספר עגול על צרכי המשפחה הסכום הנזכר.

מספר החוות שנרשמו בשנת 1910 הגיע ל־19,762; מהן היו חפשיות בהחלט מאפותיקי 15,131; עמוסות חובות ידועים 4,492; לא נכנסו ברשימה 139. מספר החוות הממוּשכנות השייכות לבעלים עובדים בעצמם הגיע ל־3,526. ערך האדמה והבנינים של החוות האלה היה 21,319,580 דולר וחוב האפותיקי עלה ל־4,564,175 או 21.4 אחוזים למאה מערך האדמה והבנינים הממושכנים. המתכונת הזאת לכל ארצות הברית היתה 27.3 אחוזים למאה. בכל ארצות הברית נרשמו 3,948,722 חוות; חוות חפשיות מאפותיקי 2,588,596; חוות ממושכנות 1,312,034; לא נרשמו 48,092; ממוּשכנות ושייכות לבעל עובד 1,006,511; ערך האדמה והבנינים 6,330,236,951; חוב האפותיקי – 1,726,172,851. ערך ממוצע של אדמה ובנינים ביוטה 6,046 לעומת 6,289 בארצות הברית; חוב אפותיקי ממוצע ביוטה 1,294 לעומת 1,714; ועודף רכוש של חוה 4,752 ביוטה לעומת 4,574 בארצות הברית. גובה הרבית 8.8 אחוזים למאה ותוספת של 1.6 הוצאות אחרות. רק במקרים לא רגילים יכל האכר לשלם רבית גבוהה כזאת ולראות שכר בעמלו.

אין משקים בודדים נראים בכל הדרך שאני עובר – הטיפוס המצוי בכל ארצות הברית. כפרים וכפרים. אין הידוּר מיוחד לבנינים כמו בקליפורניה. אין בכלל העושר הקליפורני הקורע בכל פנה שפונים את העין וכאילו מתגולל בחוצות. כפרים דומים בצורתם לכפרים אמידים באירופה. רק בתי התפלה – עליהם ישוו הוד והדר. שקט בחוצות. כלם נמצאים בשדה. הכל פתוח. שורר הבטחון. בתי־שמורים לפירות ולירקות מתנשאים פה ושם על יתר הבתים, והם אולי היחידים הדוחקים בקומתם את רגלי השכינה בבתי התפלה. והדרכים אף הן – עוד במקומות רבים – דרכי ציון העתיקה; לא בכל מקום שפך המלט את ממשלתו.

בדרך נפגשים אנו עם באי־כוח תחנת־הנסיון והמחלקה להפצת ידיעות חלקאיות, – מחלקת ההדרכה. השבוע כמעט כל חבר־המומחים יצא לדרך. עסוקים בסידור מפה, בחקירות אדמות חדשות העומדות להכבש מהמחרשה. גם שם עומדים על העיקר: אין בטחון בהתישבות על אדמה שלא הוכשרה הכשרה שלמה; מוטב לא לנסות לקחת אדמה תחת המחרשה טרם שהוכשרו התנאים במלואם היכלים להבטיח הצלחה. כל משגה רע ליחיד ורע לצבור. ויש לעמוד בפרץ. ההסתדרויות שכוונתן אולי רצויה, אבל בדמיונן כי עז אומרים לבנות את הארץ בזרם עולים מן העיר. מודעות מאירות עינים יתנו את השטחים החפשים הניתנים כמעט באפס מחיר. פועלים, ההולכים שבי בדמיונם אחרי המנוחה שבחיי־כפר חפשיים, חושכים מעט כסף ונענים ביחוד לקריאות כאלה. והתוצאה היתה והוה – כל הגשרים נשרפים מאחרי מתישבים כאלה הצוללים במשחק החקלאות, בלי דעת מצה זו במה אוכלים אותה. כל אחד נאבק עם קשי־גורלו החדש שנה או שנתים, הכל לפי הכסף שהביא אתו. אבל לבסוף עליו לעזוב את קנו החדש, ולשוב ריקם למלאכתו הראשונה, עני משהיה בכסף ועשיר בדעת.

כל מדינות־המערב עשירות במקרים כאלה. התישבויות הנבנות על שני יסודות בלתי בטוחים נידונות תמיד לכשלון. אין בטחון שבן־העיר יצליח בחקלאות, אפילו כשיעמידוהו בתנאים רצויים ביותר; ואין בטחון שאדמה חדשה, הנופלת בחלקם של המתישבים הנמשכים אחרי הכרוזים הקולניים, תענה לעובד, אפילו אם יהיה חקלאי רב־נסיון. אחד הוא סדן הארץ!

ד"ר הרריס, מנהל תחנת הנסיון, מוציא על סמך המקרים הרבים האלה שהוא מציינם, כי מתישבים חדשים צריכים לחזור אחרי חבלי־ארץ כאלה, במקום שהחקלאות כבר פלסה לה דרכים ואפשר ללכת בהן לבטח. שטחי הבור העצומים אשר במדינת יוטה המשתרעים למאות אלפים אקר בכוחם אמנם להיות לברכה לחקלאות, אבל רק אם יפלו בחלקם של עובדי אדמה רבי־הנסיון; וגם הם ידם תעמוד להם רק אם יעמדו על קרקע מוכשרה מקודם, וימצאו לפניהם תנאים מוכשרים. אין בונים ישוב מתוך בהלה. צעד בצעד, אבל צעדים בטוחים.

עם רוב היום אנו מגיעים ללוגן. עיירה בינונית. עשרת אלפים נפש אוכלוסיה. אבל כולה היא “קטע” מכרך מודרני חדש. אין לה להתביש אפילו בפני אחיותיה אשר בקליפורניה השכנה. הכל אומר הדר: גושי הריבועים הנטויים בקוים ישרים, הרחובות הרחבים הרצופים מלט, הבנינים הנאים, החיים ההומים. פלגי־מים הזורמים משני צדי הרחוב הראשי מסויגים בתעלות מלט, רחבות ופתוחות. הגארג', משכן האוטומובילים – זכר למקדש יווני קטן. בטבור העיר בתוך הפארק הפתוח יתנוסס בית־הכנסת. אוהל גדול נטוי בקרבתו על פני מגרש דשא רחב־ידים. המונים מעריבים לפתחו להקשיב לדבר אלהים שישמע שם – בנעוריהם ובזקניהם. לבדי אני מתערבב בין הקהל הנוהר; מראות־היום עוברים נגד עיני ומליוני הדולרים, שבהם מתגלה גדלם ושצלצלו במשך כל היום באזני, מרחפים כנשמות ערטילאות מסביבי. כל המפעלים הכבירים בדמות הציביליזציה הזאת שנוצרה בתקופת שנים כה קצרה הן לא היו תכלית בפני עצמה, אלא אמצעי למטרה עליונה. רוח הקודש היה המנצח. מעין סולם מוצב ארצה שראשו יגיע שמימה. מה טיבו של דור בא, בני מחפשי־האלהים ובני בניהם של הפוריטנים. ההולכים הם בדרך אבותיהם או בדרך המלך הכבושה בעולם החדש. מה מפעם בלבם. קרים, בטוחים וקצובים בהליכותיהם, מלאי נמוס בהליכותיהם כלפי אחרים, מפלסים להם את נתיבותיהם כובשי העולם והטבע. איה הפנה הנגוזה אשר בתוכה תשכן האש הלוהטת הדוחפת את ילוד־האשה למעשים ומפעלים. דומה כי במקטורת אשר בפיהם והעשן הקר המסתלסל בצורות שונות יעברו נתיבות־עולם. בן־לויתי, חוקר ומלומד צעיר רב־פעלים וחכם בהויות־העולם, כל היום הייתי בחברתו ושוחחנו – “ביזנס”! האנשים הרבים שאני מזדמן אתם שוחחים בחיבה יתרה “ביזנס”! תאורים מלאים על החקלאות, התעשיה. כל אחד מראה את מפעלו, את סדנו. הכל גלוי מבחוץ, אבל בבית פנימה – צעיף המסתורין פרוש. באירופה, כאשר סרים לצל קורתו של אכר המרושל בתנועותיו וכבד בהליכותיו, נפתח סגור לבו ומתנה את ששונו ומסיח לפי תומו את דאגותיו; על כל פנים – הפנים בבואה לאשר יתרגש פנימה. ופה עלומים מפכים בכל מפעלי האנשים כמעין עז, אבל מעיין חתום הוא לבם, כאותם המעיינות הנגוזים בסלעי הריהם, המתפרצים רק במקום שלא תשורם עין אנוש. והפנים – קיר מלט ברזל אטום ככל אשר יבנו במלט וברזל, הסוגר על רחבי הלב ועל הכניסה לחיי־הבית. זר לא יבא אל הקודש פנימה…

העיר לוגן היא מרכז החנוך החקלאי אשר במדינת יוטה ובירת המחוז קאש, אחד מחבלי החקלאות הפוריים. העיר יושבת על רמה בגובה של ארבעת אלפים וחמש מאות רגל. אוכלוסיה כעשרת אלפים נפש, ואוכלסי כל המחוז כעשרים וחמשה אלף. משקעי הגשמים מתנודדים מששה עשר עד שבעה עשר אינש. מזג האויר הממוצע – 47 פר. היום היותר חם הוא מ־101–95; הקר: 11–23. מספר ימי תקופת־הצמיחה מאביב עד הסתיו, עד יום הכפור הממית את הצמיחה, מאה ארבעים וארבעה, מאמצע מאי עד ימי אוקטובר הראשונים. כבכל מדינת יוטה יבש הוא האויר והרוח “קל־כנפים”. בלוס־אנג’ילס, אמר לי ליצן אחד, מוכרים אויר כאשר יוציאו לשוק פרי הארץ, – תפוחי זהב ולימונים. ביוטה צוררים רוח ומוציאים אותו כסחורה לשוק למתישבים חדשים. חמשה מיל בשעה היא מהירות הרוח, וצח הוא האויר. נושאים ונותנים איפוא באויר ורוח כאחד. בהרבה מקומות שלש מאות יום בלי גשם. מעז יצא מתוק: תמותה קלה; רק 10.8 אחוזים לאלף לעומת 16.5 בכל ארצות־הברית. קו לקו איפוא בלוח־המספרים, ואין דבר שלא ימצא לו בטוי בערכין כספיים. בקיצור: חיי נשמות אויר הארץ ומור־דרור עפרה.

הקולג' החלקאי נמצא כמהלך חצי שעה מהעיר. קריה בפני עצמה. דרך יפה מחברת את עיר־המסחר ואת קרית־הספר; ושדמות, גנים, חורשות, בתי בונגלו מפסיקים ביניהם; “קטע” הדור במראהו מקליפורניה. בתי הקולג' מפוזרים בתוך פארק יפה. כל אחד ותעודתו. מחלקת ההוראה לתלמידים; מחלקת תחנת־הנסיון העוסקת בחקירות מדעיות בלבד; מחלקת ה"אקסטנסיון" – זוהי מחלקת ההדרכה העוסקת בהפצת ידיעות חקלאיות, צנור־ההשפעה שדרכו עוברות תוצאות החקירות מהמעבדות ושדות־הנסיון למשקי עובד־האדמה. מתוּחמות הרשויות – חלוקת־עבודה דקה מן הדקה בכל המקצועות.

בניני־הצבור דומים תמיד בצורתם אפילו בעולם הישן המתפאר בדקות־טעמו; תמיד סגנון הרבים, כאלו יצאו מתחת סדן אחד, למרות פרסי ההתחרות שקובעים לאמנים, שכל אחד הוא יחיד ומיוחד בסגנונו. אולם הדרת שיבת הדורות החולפים עם סגנוניהם המיוחדים חופפת על הבנינים בקבוציהם השונים. בעולם החדש – הכל כאלו נולד עכשיו והכל נברא על אותן אבניים, כ"חפצי־סיטונות". חוזרת אותה הצורה, אבל סגנון יש בה, וטוב־טעם ורווחה. גם בשדה זו יצרה אמריקה משלה, אינה משתמשת בכלים שאולים. אין יסוד בדעות המתהלכות ובמשפטים הקדומים, כי בכל ומכל ניכרים כאן עקבות ה"עולה־לגדולה" הרודף אחרי הקולניות, אחרי צבעים קורעי־עין ואחרי קישוטים כבדי־גוף. בנינים מרקיעים שחקים לשם מסחר לחוד ובניני נוי לחוד. שני עולמות. כבד ורבוי חמרים באחד, דקוּת הצורה והרמוניה ביחס למדות הבניה בשני. “הנוים השאננים” – קלוּת ואורירוּת מיוחדות בכל גזרתם – קלוּת ומרחב במזיגה אחת. אין זכר לקישוטים ולצעצועי־פאר. היופי טבוע ב"חיתוך האברים" ובצירוף־החלקים; בכיוון הרמוני ביחס האורך, הרוחב והגובה, בקריעת החלונות והפתחים, ובהבלטת תמונת הבית מעל פני מצעו – תמיד מצע־הדשא הגלוי ורחב־הידים.

נשיא הקולג', ד"ר פטרסון, פשטן בהליכותיו וענותן במדותיו ככל חבריו בני אומנתו באשר פגשתים, שמח לעמוד לשרותנו. בחדר־עבודתו בשיחה על הפרובלמות החקלאיות והישוביות שבמדינת יוטה נוטלים חלק פרופיסורים אחדים. סקירה כללית על המוסד, תולדתו והתפתחותו. ראשית חכמה – תקציב. ארבע מאות עשרים וחמשה אלף דולר תקציב בית־הספר; מאה וחמשים אלף תחנות־הנסיון, כסכום הזה המחלקה להדרכה. ביה"ס עלה מליון וחצי דולר. השטח 100 אקר לקמפוס; תחנת־הנסיון השטחים שהיא תופסת: פלחה חרבה 80 אקר, 25 אקר לנסיונות בהשקאה, 15 מרעה, גננות 20. מלבד זה יש סניפים במדינה. התקציבים, כמובן, אינם מספיקים. המועצה המדינית המחוקקת מקפחת את חלק החקלאות, מחוסר הבנה או מחוסר התענינות ראויה. באמריקה, כנראה, נוהמים אריות לא רק מתוך קופה של תבן, כי אם גם מתוך קופה של בשר.

ברשויות הרבות שאני עובר מיד ליד אני חוזר על דברים שראיתי במקומות אחרים. אין חדש. עיני התרגלו כבר לעושר; אותו העושר הרב במעבדות, במכשירי־החקירה, במכשירי־ההוראה באוספים הרבים, בחדרי־הנכאות. מה שדורות גנזו באירופה נרכש פה בתקופת שנים קצרה. הכסף והחריצות יענו את הכל. סדר מופתי בכל, בלי כובד מיוחד וקפדנות צבאית. דרכי־נועם דרכי החקירה: קליעה ישרה למטרה, מבלי התחל מ"בראשית" ומבלי הסתבך במבוּכה של הגדרות מופשטות דקות כחוט־השערה. פשטות בהסברה. קיצור בהרצאה. אין דברים כדרבנות. יש אמנם צמצום האופק מחמת ההתמחות היתרה. כל אחד נעשה ל"בעל־מלאכה" מוגבל. אין דבר. רוחות חדשות מתחילות מנשבות, וההקף החסר היום, בוא יבוא מחר. ואז הרכיני את ראשך אירופה המזקינה בפני אמריקה, כפי שאומרים הקנאים בבעלי המהלך החדש, שתלך בראש הכל – לא רק בחומר כי אם גם ברוח…

המחלקה ל"כלכלת הבית" זוהי החידוש אשר בבתי־המדרש הגבוהים באמריקה שאין דוגמתה באירופה. כולה היא ממלכת נשים: מהמרכז עד הסניפים וסניפי־הסניפים. “חכמת־הבישול”, התפירה, שימור פירות וירקות, וכיבוש יתר צרכי אוכל העלו למדרגה מדעית ולמדרגה עליונה שכם אחד על יתר המקצועות הנהוגים באוניברסיטה. מדור מיוחד נקבע בכל קולג' חקלאי לחכמת כלכלת־הבית עם שווי זכויות גמור בתעודות ובתארי כבוד – ד"ר לכחמת הבשול! מדור מיוחד גם במחלקה להדרכה, להפיץ את הדעת בכל ערי־השדה ובכפרים אשר ברחבי־המדינה; ומדור גדול לתכלית זו במזכירות הראשית לחקלאות אשר בוושינגטון הבירה, מכונה אדמיניסטרטיבית מרכבה עם חבר מומחים רב־הענפים. שעורים גבוהים, שעורים קצרים ודמונסטרציות, ומדריכות נודדות. קלובים של צעירות המטפלות על חשבונן ועל אחריותן תחת הדרכה קלה של מומחית בגידוּל עופות, בתעשית־שמורים, באפית לחם ותערוכות, ופרסי התחרות למעשי ידי החברים והחברות. הסתדרויות הקלובים של הצעירים והצעירות בארצות הברית המונות מאות אלפים חבר הן מפעל בפני עצמו; שתיהן הן ענף מעבודת מחלקת ההדרכה; הצעירים ברשות מנהיג; הצעירות ברשות מנהיגה. בזמן המלחמה גברה תנועת השימוּרים, וצנצנות הפירות, החלב, הירקות חדרו בימי־המלחמה לכל “חזיתות־ההסכמה”. והתעשיה הביתית הזעירה עמדה בהתחרות עם החרושת הגדולה. על כל “גדודי־העבודה” האלה נצחו נשי־חיל.

בית־מדות בן ארבע דיוטות תופסת כאן מחלקה לכלכלת הבית. הספריה המיוחדה לתכלית זו, אשר בחדר העבודה של מנהלת המוסד, כבר אומרת כולה כבוד למקצוע עמו. החדרים המיוחדים למלאכות הבית השונות עם עושר המכשירים הממלאים אותם – עין לא ראתם בעולם הישן. הדרישה גוררת אחריה הצעה – והנה תעשיה שלמה היוצרת מכשירים אלה; בתי־חרושת המספקים צרכי־למוד אלה. רק צעד אחד מהזעיר אל הנשגב. קצת שנוי צורה, קצת שנוי מקום, קצת מרחב במצע – והתוכן מתמלא, ומתעלה, ותופס משקל. כירים חבויים בקרן־זוית – מה עלוב ודל מראיהם. אבל כירים המעתקים במרכזו של אולם גדול, ועוד מסודרים בעיגול רחב – לובשים פאר כשהם לעצמם; והשלוחים הרבים לכל מלאכה ומלאכה העומדים מסביבם הכן לפקודתם עוד מוסיפים הוד והדר. והשלוחים הם חוטי החשמל הנסתרים הנענים ללחיצות הכפתורים הגלויים, שכל אחד מהם מיועד לתעודה מיוחדה. למראה מכונות הכיבוש, צנצנות השמורים המסודרים כבבית־מרקחת, לוחות־החשבון, הציורים, הנוסחאות בשיעור ובהנדסה וכל העבודה הרבה, הטכנית והמדעית, ילבש הרואה חרדות אין זה כי אם מקדש מעט לכהן בקודש ומזבחות דולקים באש גנוזה, ללא פיח, וללא תמרות־עשן, וללא זבובים, להעלות ריח ניחוח באף בחיר־היצורים ונזר־הבריאה…

חדרי התפירה, הרקמה ויתר מלאכות הבית הם ממלכות בפני עצמן, הכרת פני התלמידות תענה בהן כי אין מעבידים אותן עבודת־פרך; הידים הצחות והאצבעות המטופחות ב"תמרוקי־הזמן" מחזקות עדות זו. העבודה נעשית מתוך הרחבת־דעת. כאכילתן כן עבודתן. ממכרות הפחמים אין מתגלגלות, כנראה, תלמידות לאולמים האלה; אבל ממכלאות צאן ומרפתות בקר באות הנה בנות פרמרים ושבות לאחוזות אבותיהן אולי לכיריים בקרן־זוית ולמכשירי בית רגילים – מן הנשגב אל הזעיר…

כמהלך רבע שעה נמצאת חות־הנסיון המרכזית. בשנת 1890 נפתחה התחנה. מהזמן שראשי שבטים הודיים משלו בשטחים רחבי־ידים מכוסים שיחי בר עד כיבושי הטבע הרבים בידי החלוצים החדשים מה קצרה היא התקופה ומה רב הוא המרחק. במקום הזה התחילה תקופה ונחתמה תקופה במהפכה שחלה בחקלאות יוטה המדינה, ועוד רב הוא הדרך.

בשדות עצמן שהיו למופת ולדוגמא לכל המדינה אין ברגע זה לראות הרבה. הפירות שנתנו – פירות בכורי המחשבה והחקירה, שמורים במאה ושבעים קונטרסים שפרסמה התחנה וארבעים וארבעה חוזרים. החקירות האלה הוסיפו מליונים לעושר העם, כבשו שטחים שהיו נדונים לשממת־עולם, גלו את מצפונות הטבע ופתחו מקורות־מחיה לרבבות מתישבים.

הפרובלמות – בארץ חדשה כל דבר ודבר הוא שדה לא נחקר. הודאיות בארץ נושבה – הן ספקות בישוב חדש. הכל צריך להתחיל מבראשית במקום שאין מסורת־קדומים. בכל צעד וצעד מגששים באפלה, ורק באורי המדע עוברים בקפיצות־דרך, וסוללים דרכים חדשות.

למעלה ממאה חוקרים עבדו בחבר־המומחים מזמן שהתחנה מתקיימת, וכל אחד הוסיף נופך משלו על עבודות־החקירה שנעשו, בחנו את הקרקעות ואת המים; השביחו גזעי המקנה והעופות; השביחו מיני התבואות הקימים והנהיגו חדשים. חקרו מחלות־הצמחים וסידרו אמצעי ההגנה וטכסיסי־המלחמה. קבעו מנות־ההזנה בעד המקנה והעופות. מצאו תחבולות הגנה בפני הכפור ושליחיו המחבלים. והעיקר – קבעו שיטות השימוש במים בעזרת השקאה מתוקנה, כי החיים והמות של הצומח הם בהרבה מקרים בידי המים!

חלוצי מדינת יוטה ובוניה היו מן הראשונים בארצות־הברית, אשר הציבו גבולות חדשים לזרמי מים עזים, והטו אותם ממסלולי־בראשית. הטבע פזר את חילו הרב לשבעה ימים, והם גנזו אותו. בימים, בברכות, במערכות תעלות ופלגים, כלם בנויים מלט וברזל, אצוּרים כחות־האיתנים החותכים חיים לתבואות האדמה. חיפוש־דרכים לניצוּל מקורות־המים הפתוחים והחתומים להשקות אדמות־ציה והנהגת חסכון בשימושם נעשו לתעודת חייהם של חוקרים רבי־פעלים. הפרובלימות האלה הן רבות־ערך. חצי השטח של פני האדמה כלה ישתרע באזור החרב, במקום שמטר־השמים זעום מאד. ואף אם ישתמשו לצורך השקאה בכל הנהרות, המעינות ובכל מקורות המים מתחת לא יכשירו לעבודת־האדמה אלא את החלק העשירי של השטח החרב הזה. תשעת החלקים הנשארים, אם יש להם תקנה, יכלים למצא את תקונם רק בשיטות־עיבוּד משוכללות של פלחה חרבה. האכר היחיד מחשב את חשבון־העולם כלו. האוכלסים הולכים וגדלים וצרכי האדם מתגברים. בשנות בצורת יכרת לחם מפיות רבבות. ואף בשנות־ברכה לא רבים הם האוכלים לחם לשובע ואשר יש להם כסות לעורם. במלחמת־הקיום הקשה תהיה יד האחד ברעהו, ועם יקום בעם. בהרחבת גבולות החקלאות יקומם איפוא שלום־העולם, חזון אחרית הימים וחלום בחירי האומות בכל הזמנים; ובהסגת גבולות המדבריות הגדולים, אשר יהפכו לשדמות פוריות ויגדילו את עושר העמים והארצות, ימצא החלום הזה את פתרונו. משמי המדבר יבקע איפוא גם היום כבימי קדם שחר האנושיות ומאדמתו תצמח ארוכתה!…

הצמח גופו לא חונן מהטבע בסגולה לקצוב לעצמו את מדת שתיתו. לפי כמות המים האצוּרה באדמה משתנית גם כמות המים הנקלטת מהצמח. חוזק הריכוז של תמיסות הקרקע נמצא תמיד ביחס ישר לכמות המים שהיא מכילה – לאמר לעובי “קרום” מי הקרקע; והתוצאה היא: ככל אשר תגדל כמות המים באדמה, כן יגדל הצורך של הצמח לקלוט יותר מים בכדי לספק את צרכיו בחמרי־ההזנה הדרושים לגידולו ולהתפתחותו – החמרים הנקלטים ממנו תמיד בצורת תמיסות; הבזבוז במים גדול איפוא מהחומר הנוצר. אם האדמה עמוסה בעודף מים, הצמח מתאמץ להשתחרר מהם דרך רקמת גופו ע"י התאדות; עליו מוטל איפוא תפקיד “משאבה”, והתפתחותו לא רק שהיא נעכבת לרגלי מחסור מזון בתמיסות הקלושות, כי אם גם מיטב מרצו מתבזבז על עבודות שאיבה לבטלה, ואינו יכל לעשות את הפירות הנרצים.

השקאה גדושה גוררת אחריה הרבה תקלות: הוצאות יתרות, הפחתת היבולים, ובהרבה מקרים גם מחבלת היא את “קרן־היסוד” עצמה – את האדמה! ההרים והסלעים מכילים בארצות חרבות כמויות גדולות של חמרי־הזנה בני־נמיסה. מאותם החמרים מתהוים עפרות אלקליניים; אבל בתוכם גנוזים חמרים אלקניים שאינם מזינים. מלחי האלקלי בתרכובותיהם השונות בתמיסות הקרקע לא כל צמח עומד בפניהם גם בהמצאם בכמויות קלושות. אולם השקאה גדושה שואבת בכח הנימיות את מלחי האלקלי האצורים בשכבות האדמה הנמוכות ומעלה אותם עד מושבי שרשי הצמחים, ואז האדמה הזאת אבודה גם לצמחי־התרבות שדרכם לבלוע בנעימות מנות מלח הגונות. שטחים גדולים ורחבי־ידים, עשרות אלפים אקר, נהפכו לאדמה מלחה לרגלי חוסר שיטה בהשקאה. ובמקום כסות הירק יבהיק קרום דק כמו כפור על פני השדות; אזהרה לעתיד אולי גם לנו בעמק הירדן!

באדמת־בעל כלכלת משק המים כרוכה בסדרי חסכון מיוחדים. צריך לגנוז את מי השלגים או הגשמים בשכבות התחתונות ולשמרם לתקופת חרבוני קיץ, שלא יעלו בהבל בחלל האויר. כלי חרישה וקילטור מיוחדים נוצרו לתכלית זו. אחרי החרישה, הבאה תכופה למטרות־עוז האחרונים, נשארת השכבה העליונה תחוחה ו"מורמה" מעל השכבה התחתונה והקולטיבטור חודר בעומק כל השכבה הזאת, הולך לו לדרכו בלי מפריעים, עוקר את העשבים הרעים, מפריד תמיד בין השכבה העליונה המפותחה ובין השכבה התחתונה הדבוקה, ויוצר בדרך הילוכו אותה ה"כסות" המגינה על הלחות האצורה בשכבות התחתונות ואותה הסביבה הנחוצה ל"אוגרי־החנקן" האוהבים “מצע” לח ו"שמיכה" יבשה וחמה. זוהי שיטת הפלחה החרבה הנהוגה במשקי הפלחים בכוח המסרת של אלפים שנה, אלא שהוסיפו עליה ושכללו אותה וגלו את הכחות הטמירים הדוחפים. זוהי חכמת “כרב־שומשום” טוב. הפלח מכין כרב זה “במחרשת־המסמר” בלבד בלי העמק בחרישה ובלי העמק לחקור. בארצות חצי־חרבות מספיק לגנוז מי הגשמים של עונה אחת לצייד בהם בעונת־הצמיחה את צמחי־הקיץ. בארצות חרבות, כמו בחבל הנגב אצלנו, יש הכרח להוביר את האדמה שנה שלמה, לקלטרה בכל ימות־הקיץ ולזרוע רק אחת בשנתים: שנה אחת שבת ושנה אחת חול. ה"כרב־הנח" עובר איפוא ל"כרב־נע" בעקבות הקילטורים התכופים המעכבים את פני האדמה החרושה מהסָגר בימות הקיץ, ומפסיקים את הנימיות המעלה ממעמקים את המים. הקולטיבטור והדיסקוס אלה הם הכלים, כלי־ההגנה שנוצרו בארצות־הברית להיות למגן לצמח בפני שרב השמש, הדולה מעיינות ממקומותיהם ועוקרם.

הנה בתי־הזכוכית במקום שאפשר להכניס קביעות במזג־האויר ותנאי האטמוספירה ניתנים לבחינה, עם טורי ברכות המים המסודרות קבוצות קבוצות, עם צמחי הפחים וגידול העציצים. פה נפתחו פיות הצמחים להשיח את דאגותיהם ולגלות את תעלומות חייהם. נקבעה מנת־ההזנה המיוחדה לכל אחד הצמחים שנבחנו ונקצבה מדת השתיה. החקירות הראו בדיוק כמה ק"ג מים דרושים לכל צמח, בכדי ליצור ק"ג חומר יבש. אבל הסביבה המלאכותית הזאת אינה מספיקה. ובד בבד עם הנסיונות האלה משתרעות שדות־הנסיון, במקום שהצמחים גדלים ומתפתחים בסביבתם הטבעית. מערכת ברכות קטנות, שורת תעלות וסכרים מוליכות את מי־השלחין בשבילים מיוחדים לכל חלקה וחלקה במדה קצובה מראש בעזרת מכשירים מיוחדים. כל אחד מצמחי־התרבות הנבחנים קולט את המים לפי דרכו. וככה נקצבים גם בשדה צרכיו של כל אחד ואחד. מים במשורה ישתה כל צמח, וביד החוקר איפה ואיפה.

ההשקאה עצמה נעשית בתלמים פתוחים, לא בשטף ולא בזילוף ולא בעוגות. שיטת השקאה זו היא פרי תוצאות חקירות רבות. ההתאדות הולכת ופוחתת, אם התלמים נסגרים ע"י הקולטיבטור העובר מיד אחרי אשר נתיבש הקרום העליון. השדות המושקות בשטף ואינן מקולטרות מכילות ליחות חמשה ימים אחרי ההשקאה פחות ליחות מאשר הכילו סמוך להשקאה טרם שהשתמשו במים, – הוצאות כחות וכסף לבטלה והצמח סובל מהפרעות, בחסר ויתר.

יש שדות הנראות כלאחרי מערכה – עזובות ונטושות על שרידי תעלות, משאבות, כלים ומכשירים; לא נמחו עקבות הלוחמים בשאיפותיהם לעמוד בסוד כחות־הטבע ולהכניעם, וגם אינם ניכרים אותות הנצחון. אין דבר. רוח החוקר־הכובש לא תדע לאות ורפיון־ידים, ודרך נצחונו בטוחה לפניו. הנה “שדות־מערכה” חדשות. חפירה צרה ועמוקה. חוקר צעיר יושב בתוכה ומחפש לקבוע מדת הליחות החודרת מלמעלה בעומק כל שכבה ושכבה. מי בקפיצה ומי במעלות־סולם – ואנו כולנו, חצי תריסר במספר, ב"קבר" פנימה, ופיו הפעור סגר עלינו תבל ומלואה; פס כחלחל צר נבט מלמעלה, וקירות זקופים מעבר מזה ומעבר מזה; שונות הן השכבות לפי טבען ומתבדלות הן במדרגות ליחוּתן. פרופיסור אזראלסון, “שר המים” בקולג' ובתחנת־הנסיון ומורה דרכנו היום, שואל – והחוקר היושב כאן משיב ומבאר. עמידתנו – בשורה צפופה; והקולות רסוקים ועמומים, כאילו קופצים מעל לראשנו, באין מרחק להם. כל היום ממלל באזנינו שיר המים בלוחות ובמספרים, במכשירים חדשים נצבים בגדלם הטבעי ברחבי־השדה או טבועים במודלים בזעיר אנפין בחדרי־העבודה ובמעבדות; אחת אחת מתגלגלות עלינו הפרובלימות, אלה שמצאו פתרונים במראות מוחשיים, בשיטות מבנה התעלות והסכרים במשאבות החדשות; ואת אלה הנחקרות עדיין, כשהן נמצאות על האבנים ומצפות לפתרונים. על פני המים מרחפת פה רוח החוקר אפילו כשהוא סגור במעמקים…

בשדות־האספסת רואים אנו שוב אור שמש במלואו. האספסת היא היסוד במחזור־הזרעים. קרוב לשלש מאות אלף אקר הוא גודל השטח שהיא תופסת. חיפושית מיוחדת יש אשר תחבל פרי עמלו של העובד. קליפורניה גזרה הסגר על הזרעים הבאים מיוטה שלא להעביר את הנגע אליה. המחלקה האנטומולוגית אוסרת מלחמה במזיק. וברכת־היבול תלויה גם פה באופן השמוש במי־השלחין, בהקפדת זמן הקציר ובאופן הטיפול. ששה בושל זרעים מכניס האקר פה לעומת חמשה בקליפורניה, וחמשה וחצי במונטנו.

סלק־הסוכר הוכנס למדינה זו מאירופה. היו מפקפקים בהצלחתו. עכשיו נעשה לאחד היסודות בחקלאות הארץ, ותופס את המקום השלישי במדינות המאוחדות. שנים עשר מיליון דולר היא הכנסת היבול השנתי. וגם בשדה זה יש עבודה רבה למחלקה האנטומולוגית לאסור מלחמה בחרק המחבל את העלים. אבל על כל הפרובלימות עולה גם פה שאלת מדת ההשקאה.

שדה־המינים אולי היחידה שאין המים קופצים בראש בתוך תחומיה. הפרובלימה היא תמיד למצא את המינים העומדים בפני פגעים שונים והמבטיחים יבול טוב בכמות ובאיכות. והעיקר להפטר מ"בני־התערובות" וע"י שיטת בירור לקבוע את “הקוים הטהורים”. המינים המיוחדים לפלחה חרבה העומדים בפני השרב קבועים ועומדים.

גזעי הפרות נקבעו פה לשלשה. הולשטין למשקי־החלב; שורטהורן או הרפורד במשקי־המרעה. ראשונה במעלה היתה הפרה שנתנה עם העגלה הראשונה מ־14,833 פונד חלב, 430 פונד שמנת. זוהי גם הפרה הראשונה במעלה בכל המדינה. בסוסים התאזרח הפרטשרון; בכבשים לינקולן; בתרנגלות הלגהורן הלבנה, הפלימוטרק, וגם רוד־איסלנד־רד תמצא. הלגהורן הלבנה תנובת ביציה עלה מ־72, 103 180 עד 188–197. את המובחרות מחלקת תחנת־הנסיון בין החוות השונות אשר במדינה.

בגן עצי־הפרי החידוש העיקרי הוא הגיזום המתוקן המגביר את התנובה. ההבדלים בין עצים מגוזמים ובין עזובים מעבירים לעין. כגידול־בינים באים מיני שעועית שונים ותותי־אדמה שגודל הכנסתן עולה ויורד לפי אופן הקטיפה. אבוקות לילה מעלות במצודתן אלפים פרפרים בבת־אחת. לקביעת דרגה אחת לכל הפירות ולהשתחררות מכל ערבוביה של גדול ומינים מוקדשה תשומת־לב מיוחדת. על השמדת שרשי עצים נגועים אינם פוסקים מהזהיר. בבירור תפוחי־אדמה נמצאו תחבולות מיוחדות המצילות אלפים דולרים. בכל מקום יש המופת והיפוכו. כל חלקה וחלקה מראה בתמונות חיות על פסקי־ההלכות שנתחדשו.

שקט בכפר הסמוך שאנו סרים אליו. בכל רחבי־הארץ פרושה רשת תחנת־הנסיון: שדות־לנסיונות, ושדות־מופת להדרכה חיה; השדות מדברות בעדן, מרביצות תורה ומעמידות תלמידים. גם נסיונות ההשקאה, וגם נסיונות במינים ובזבול ובשיטות־עבוד נעשה בהרבה משקים פרטיים. במשך שלש עשרה שנה חזרו הנסיונות בהשקאה בלבד. אין נפש חיה בכפר. אנו עוברים בחצרות ורפתות, ובגנים; כלם כאילו נעזבו מבעליהם. החוקר המורה מציג לפנינו את משק אחיו – משק מופתי. גם בו אין נפש חיה, מלבד חיות־הבית. “ההשגחה העליונה” שומרת על הכל.

המשקים גופם ככל המשקים בארץ עברו בהתפתחותם גלגולים שונים. לפנים היה תופס גן־הבית אקר וחצי וגן הירקות 0.8 אקר. הגן היה גדול יותר מדאי, והתוצאה – היה נעזב. גדלו פירות פחותי־ערך באיכות. הגן היה גדול יותר מדי לסיפוק צרכי הבית וקטן לפרמר להעסיקו. הפירות היו הולכים לאבוד והיו הפקר. עכשיו מקטינים את הגנים ומשביחים את הפירות – דור דור ושגיאותיו.

גני־הפירות היו נושאים ל־"bocm" למסחר ספיקולציוני, כבכל מדינות־המערב. עושר מהיר הבטיחו המכריזים. אחרי התקוות הגדולות באה האכזבה, וריאקציה מוגזמה באה אחריה. יש נרתעים מפני גידול עצי פרי לזכר העבר. לומדים שפרינציפ מסחרי הוא לעשות ההיפך מההצעה. אם הרבה קונים – מכור; אם הכל מוכרים קנה. עכשיו כשבולמוס העקירה אחז רבים ושלמים – עת לטעת! אמנם קשה ליעץ, אחרי שנת 1916, בזמן שהכפור חבל את כל היבול, שוב לטעת. בשנות 1917, 1918 הכרית הכפור שוב חמשים ששים אחוז. האכרים אומרים במקום פתוחים יגדלו עגלות טובות, שאין לכפור שליטה עליהן. אבל צריך להתגבר גם על מכשולי הטבע האלה. אין טעם שהאכר יתמחה בענף אחד כמו המומחה בשדה־חקירתו. האכר צריך לשלוט בכל המקצועות. קביעות וסדר בכל ענף ולא התמחות יתרה.

דרך המישור הרחב אנו שבים לסאלט לאק, ודומה כאילו עוברים אנו שוב את הכפרים והערים שאתמול תיירנו אותם; אותם הכפרים השלוים עם בתי־התפלה היפים, ואותן הערים שהן “קטעי כרך”; גם שדרות האוטומובילים הנטוּעות בצדי מדרכות הרחובות הרחבים כאילו לא זזו ממקומן, ומהויטרינות הנאות מציצות אותן התמונות. שונים הם שמות המקומות, ואחת היא הצורה ואחד הוא גם גילם. גיל שוה משוה בסקירה ראשונה גם צורות שונות; גיל שונה שנה גם צורות שוות. זהו ההבדל בין עולם־הישן והחדש. הכל נראה שוה גם ברחוב וגם בחיים ובחברה. החדש הוא המשוה פני הכל.

בבתי־השימורים לפירות מתחילה התנועה. אפונה, שעועית ותותי־האדמה הם נושאי השימורים. בן־לויתי לוחש באזני: תשעה מליון דולר היא ההכנסה השנתית. הנה גם מעיינות גפרית – “חמי טבריה” ממש. על קרקע הבאר ניכרים משקעי־הגפרית. אחד הוא התוך, אבל הקליפה אחרת: חדשה ומרהיבה עין. על יפי הטבע הוסיף האדם לוית־פאר מרוח־יצירתו. מראות דומים. טבע הארץ כאילו מתבקש להקרא בשמות מכתבי־הקודש; גם עמק־ציון, גם “בקעת־ציון” ו"היכל־השמש" לא יחסרו בארץ זאת. הקודש אינו גורע מהחול, ובקסם זכרונות עתיקים, שניטעו בכח מעללי כובשי־טבע בעולם חדש, עוד מוסיף הוא על הכנסות עושר הארץ הטבעי. בקצב עם מהירות האוטומוביל הולכת וגדלה מחרוזת המליונים שבן־לויתי מונה. אבל הנה מחוג מד־המהירות רוטט אחורנית, והאוטו מתחיל משרך את דרכו. כחית־בראשית שחורה זוחלת מכונה אדירה המרסקת את הכביש, כביש שהיה יכל להיות לתפארת אצלנו; המגרדות הנגררות מסלקות לצדדין את החצץ, שרק עכשו היה מחובר לקרקע; המכבש הענקי מחליק את הקרקע; פסי־הברזל נטויים משני צדי הדרך, ותערובת המלט והחצץ הדק הנפלטת מפיות מכונות טוחנות אחרות נשפכת ישר על הקרקע הכבוש בין הפסים; צנורות־מים פתוחים ומזלפים, והנה נוצר כביש המלט. קנאת מדינות מרבה מפעלי־תרבות. והתוכל יוטה המדינה לראות את קליפורניה שכנתה ראשונה במעלה בסלילת הכבישים המפוארים ולוותר על מקום הכבוד שלה. היה לא יהיה כדבר הזה!

והנה יוצאים אנו מבין המצרים האלה ועוברים לאם הדרך הרחבה, החוצה את המישור רחב־הידים; כלוח שחמט ענקי ישתטח על ריבועי משבצותיו. בקוים ישרים נטויים חותכים מי הפלגים בלובן־עשת פניהם את ריבועי מצעי הירק, את פרחי הקמה השונים ואת שחור האדמה החרושה. עלינו יורדים הדמדומים. ברשתות ערבובית אורות וצללים נאחזים צומח ודומם; מתערטלים הצבעים ומתכרבלים. בשיפולי האופק מתבהרים שרטוטי ההרים הנשאים. מתנשאים מגדלי הפבליונים אשר ליד ים־המלח, כפותיהם וצריחיהם. המראות הרחוקים כאילו מתקרבים. יד נעלמה מפזזת ומאדימה, ודולקת נגוהות, ורוקמת יריעות במשחקי צבעים. להקת שחף מתרוממת מעל ים־המלח ונעלמה. המגדלים והכפות כאילו מקרינים נגוהות, ושמשות־החלונות בוערות באש. הערב בא. וכבמטה־קסם נדלקו בבת אחת אלפי אורים לבנים. סואנת הדרך מהאוטומובילים העוברים ושבים למאות בעיני־אשן המסמאות למרחקים. במימי הפלגים כאילו ישתקפו בערבוביה אורות מעלה ואורות־מטה. במעגל די־נור רחב אנו נמצאים. המעגל הולך וצר והאורים הלבנים הולכים וקרבים – אנחנו שוב בסאלט לאק הקריה.

הפרופיסור וידטסו, נשיא האוניברסיטה וחבר מועצת השתים עשרה של “כנסית ישוע הנוצרי משלוּמי אמוני הקודשים בדור אחרון”, בא למלון שהתאכסנו בו לנסוע אתנו לבית־הכנסיה ולהציגנו לפני הנשיא. צר לו מאד שטרדותיו לא נתנו לו לעשות אתנו תיור בכפרים ולהראות לנו בעצמו את החיים החברותיים בהם. אבל חבריו, כפי שהוא מקוה, נתנו לנו הזדמנות זו. את יוטה המדעית ראינו באוניברסיטה ובקולג' החקלאי; את החקלאות המעשית ראינו בשדות. לנו נשאר איפא לראות את מרכז הכחות המניעים הנותנים חיים למפעלים האלה והצרים את צורותיהם. המרכז הנהו בית־כנסיה; שם נחתכות הפרובלימות הישוביות להלכה ולמעשה. בישובו של עולם עוסקים שם לא פחות מאשר ב"מלכות־שדי"!

בית־מדות הוא מרכז הכנסיה. הקירות והרצפה שיש. אולמים גדולים. חדרי־נכאת וספריות. לקודש אין זכר ואין סמלים לו. האנשים מכהנים בקודש בלי בגדי־כהונה, ומאום לא דבק בנימוסיהם ובהליכותיהם ממדות־הכהונה הפרופסיונלית. אנשי־חולין אשר כל מעינם להפוך מדבריות לישוב. הנשיא לאנד במעמד משנהו פרסטון מקבלים אותנו בעמידה. רוך בפניו, ואור טוב בעיניו, ופשטות בהליכותיו, וענותנות; המרץ כאילו טמיר מבעד למסכה דקה. הוא מכיר את ארץ־ישראל מראיה; בהומור שנון ומעולף יפה הוא נוגע במדות התושבים ובצורות משק־הכפר אשר בארץ־הבחירה. ובטוח הוא, כי בני העם הנבחר יבנו את הנשמות ויחדשו את נעורי־הארץ להפכה לזבת חלב ודבש; וצאצאי הנביאים ידעו להגשים במעשיהם את דבר־אלהים אשר שם בפיהם!

המומחה להתישבות הוא הבישוף איוואנס. אתו משוחחים אנו ארוכות על הפרובלימות הישוביות. הכנסיה רואה במשטר חברותי המנעים את החיים מעוז ומבצר לחקלאות פורחת, ותריס בפני הבריחה מהכפר אל העיר. אין עובד האדמה ניסח ממקום־גידולו מפני שהאדמה אינה נענית לו, כי אם מפני הבדידות ומחמת המשיכה לחיים חברותיים. זוהי המגמה שתקפה ארצות ומדינות, ואותה צריך המיישב להביא בחשבון. ליתרון ההכנסה יש אמנם כובד בחיי האדם, כאשר בא הוא לבחור במשלוח־יד, אבל הכוח המכריע של העיר אינו ביתרון הכנסותיה שהיא מבטיחה באומניות השונות אשר בתחומיה, כי אם בכחות המושכים אשר בנעימות־החיים. יותר תנועה איפא בכפר, חלק משאון העיר למנוחת־הכפר! ההערכה הזאת היא לקו בכל מפעלי ההתישבות של הכנסיה. כפרים מרוכזים, ולא חוות בודדות. ריחוק השדות מהמרכז ופזוּרן פוגם אמנם בהכנסות ומרבה את ההוצאות, אבל לעולם לא יעקור את העובד מאדמת־גידולו; ריחוק האדם מהמרכז עלול למוטט אשיות הכפר. גם שיטת ההתישבות החדשה בקנדה מתחילה להתקרב צעדים ידועים לקראת שיטה זו. אין בונים אמנם כפרים, אבל גם לא חוות בודדות; שתים מול שתים בקבוצות בנות־ארבע כאלה יסדרו את החוות, בקצות ארבע כנפות אחוזות־הנחלות הנפגשות, ולא במרכזה של כל אחת ואחת. המניעים הפסיכולוגיים מכריעים איפוא את הכלכליים.

ההתישבות גופה נעשית בכוחות משותפים, אבל העיקר יד המתישב עצמו תושיע לו. הכנסיה לא קבעה את תחומיה ביוטה המדינה בלבד, כי אם הרחק מחוצה לה: במקסיקה, בקנדה ובמדינות אחרות בארצות־הברית. בקנדה תהיה לנו ההזדמנות לראות מושבה חדשה; ריימונד שם המקום אשר בחבל אלברטו. מר. קימבולד הוא הנשיא שם. האוכלוסים אלף וארבע מאות, מהם מאתים “נכרים” (ג’נטילס) כמעט כלם פרמרים. בשנת 1902 נוסדה המושבה. הכנסיה קראה לחברים להתנדב ללכת לאלברטו ולחפור תעלות־השקאה באורך ארבעים מיל. הללו שנענו לקריאה זו לקחו אדמת הממשלה אשר בחבל זה, בשלמם עשרה דולר בעד 160 אקר הראשונים וששה דולר בעד כל אקר נוסף. הכנסיה אספה “מעשר” מהמתישבים הישנים לתמיכות ולקרדיטים בעד מתישבים חדשים. מעשרת אלפים מורמונים היושבים באלברטו נכנס סכום של מאה אלף דולר – המעשר של השנה האחרונה. דבר לא יחסר איפוא – אפילו “המעשר” המופתי – מעשר למעשה ולהלכה.

ספרים ע"ד תולדות ההתישבות של הכנסיה? – עוד לא תם החזון, והפעולות עודן בעצם התהוותן; עוד מוקדם למתוח קו ולסכם. יש כתבי־הקודש שנמצאו גנוזים – ספר המורמונים; גם קונטרסים קטנים המפרשים אותם; ביוגרפיה קצרה של בריגהם יונג. בארכיביון עוד אולי ימצא דבר. המנהל שבע־ימים, בעצמו פרק היסטוריה, אחד מחלוצי הישוב החדש, מוציא מארון הספרים יומן של החלוצים הראשונים שעלו עם בריגהם יונג. היומן הוא יקר־המציאות, אבל טופס מיותר אחד אולי עוד ימצא בשביל “בני ציון”; הנה הוא לפנינו. בארכיביון יש חוֹמר רב: הוא, הממונה עליו, חי בעצמו את המאורעות הרשומים ברשימות; בתו מתחילה לחבר ספר, אבל העבודה מתנהלת בכבדות מרוב טרדות ומעבודה רבה. גויים כובשים, עובדים ויוצרים עד כלות־הכחות, עד ימי זקנה ושיבה, ואין להם פנאי לכתוב ספרי־מחקר. הדורות הבאים שיבואו אל המנוחה, ולא ימצאו מדבריות שוממים, יספרו על דורות הראשונים – יסכמו את מעשיהם. אין תורה־שבכתב לדרכי התישבותם. מסורת יש ורוח נכונה המוליכה לאשורם מצעדי חלוצים. שלום, שלום מאבות ציון החדשה הבנויה לבני ציון העתיקה, שלום מהשאננים והבטוחים להמעפילים והמחפשים בתוך ערפלי־דורות קדומים, וצופים לסוף דורות הבאים, ואינם בטוחים ביום, ואינם יודעים מה ילד מחר…

המרכז החוּלוני של המדינה נמצא מחוץ לעיר. פתוח לכל הרוחות יתנוסס בתפארת־בדידותו על מגדלי כיפותיו העגולות, טורי עמודי יציעותיו, שדרות החלונות, גלי גזית כתליו ומבואיו הרחבים; סגור בין הרים ונשקף מעל מצע דשאי הפארק ומעל הרמה רבת המרחק על הרים ועמקים. אין סייגים ואין חומות בצורות מקיפות. אין כניסת־כבוד אחת, ואין “כותל־מזרח” אחד. כל הכתלים שוים בצורתם, ומכל הרוחות יעלו במדרגות־השיש המסמאות לפתחי־האולמים הרחבים. פתחיו של אברהם אבינו, כסמל לחפש, לבטחון ולרחבות ולמידת הכנסת־אורחים בעולם החדש.

במסדרונים ובאולמים בדיוטה התחתונה מסמאים בהתקרנות קרני עצמם קירות שיש ושחם ממורטים. כנהוג בכל מדינות ארצות־הברית לא יחסר חדר־הנכאת של טוב המדינה ועשרה: ממערכת החי, הדומם והצומח, מאשר בבטן האדמה מתחת ועל פניה למעלה, למעלה. וליוטה יש מה להראות: ממעשי־בראשית וממפעלי האדם כאחד.

פרופיסור היגן, מנהל החקלאות, מראה לנו את “טוּב יוטה המרוכז”; בשעה קצרה אין אפשרות לסקור את כל המראות. הכל יש: גם תבליטי המכרות, ותבליטי מערכות הסכרים והתעלות, ופרי־האדמה, ובאי־כח המקנה הנהדרים, וחיות־השדה לציד. והכל קורא למחפש מקלט לעצמו: בא חסה בצלנו! היאנקים יודעים את כוח הריקלמה ומבינים לדובב אבני־שדה ולהשיח אלמים.

באולם־ההמתנה מקבלת אותנו המזכירה של המושל. צעירה שחרחרת, הפנים מפיקים פקחות, והעינים שוחקות ובוערות. עוד מעט יקבלנו הגוברנר, ובינתים תוכל להראות לנו את האולמים והחדרים למעלה. יש גם מבקרים מערי־השדה שבאו ליהנות מזיו תפארת־המדינה, פרמרים מכונסים בתוך עצמם. בחיוך קל לוחש איש שיחי באזני: מורת הדרך – “בת־דתך”, פקחית מאוד, יד ימינו של הגוברנר, ומנהלת את כל עניני המדינה. בכובד ראש מסתכלים האורחים במראות הנראים להם, ובתמהון ידוע. התמונות כל אחת נקראת בשמה ונכרזת במחיר אשר שלמו בעדה. הראש הולך סחרחר מרבבות הדולרים הנחרזות כמסגרת מסביב לכל תמונה וחפץ. הנה שולחן יקר־מציאות הובא מבלגיה – ככה וככה מחירו. הפנים האטומים והמרוכזים של המבקרים, כאילו נעשה שקוּפים, וכאילו מתרחבים למשמע הסכומים הגדולים, והעינים הנרדמות מגבירות תנועה עם כל סכום וסכום העולה במעלות סולם־הערכין.

כל נשוא־פנים בעמו יש לו בארצות־הברית פתגם קצר המבטא את הלך־רוחו ומגמת־פעולותיו בחיים. במקרי קבלות פנים, סעודות־רעים ובנקטים נוהגים להציג את האיש, מעשיו ושיחו ולהגיד “מקצת” שבחיו בפניו. הנה הגבר והנה חכמת־חייו המגובשה בפתגמו!

מר. סימון במברגר הגוברנר של יוטה, הוא בן־בריתנו לפי דתו, ואיש המכרות לפי אומנתו. לו יש מגמה משלו: לזווג את מכרות יוטה עם כחות השפל והגאות של מי קליפורניה ולהעביר חלק מהחרושת הגדולה מהמזרח אל המערב, במקום לשלוח מיוטה ומקליפורניה חומר ראשון לעיבוד, ושוב להחזיר את החומר המעובד הנה. במפעלים האלה שקועים חייו. איננו יליד הארץ. ממערב אירופה בא בעודו נער – מגרמניה, כמדומה לי; בשעת מלחמה נוהגים לגנוז שם זה שאינו מוסיף פאר. מ"היאהודים", כפי שאומרים שנוני־הלשון; במקלו עבר את האוקינוס, והתחיל מעצם “התחתית” כפי שנוהגים לאמור פה – השבח הכי גדול לאדם; ועלה בכחות עצמו, לא ביחושי־אבות, לעושר, לגדולה ולשטון – יהודי בחיר־המדינה!

הגוברנר שמח מאד לקבל במדינתו בני־ציון. אם כי רחוק הוא מהתנועה הלאומית. אבל יעשה את הכל להנעים את שבתנו פה. ובכל זמן נוכל לדפוק על דלתו ותפתח לנו. בארץ הגדולה הזאת אין הדת מעצור לאיש. הנה הוא גוברנר יהודי במדינה זאת! יש קשיות־עורף ליהודי המזרח שאינה מובנה למערבי. גם הנסיון של התישבות יהודים פה עלה בתוהו למרות העזרה שהנכבדים שביהודי יוטה נתנו; מחלוקת ופירוד בגלל עיקרים מדומים; הדרכה אינם מקבלים. אולי השפקה חפשית כזו תזעזע (shock) לאומיים כמונו, אבל בכל זאת אי אפשר להבין מדוע אופה, למשל, שטרחו בשבילו כדי לסדרו במשלח־ידו אינו רוצה לעשות את שבתו חול שעה אחת קודם, ומחמת עקשנותו אין לו אפשרות להמציא את הדברים בזמנם, ומחבל בעצמו את כל הביזנס. היש תקוה אתנו להצלחה בארץ אחרת? ועוד בארץ חקלאית בלבד? אני שואל למקור העושר הכבד פה. הגוברנר מחייך. ודאי לא מאתיים אלף אוכלסי החקלאים בלבד מביאים אותה. הנה – הוא קם ממקומו – ומוליכני לתבליטים ולתמונות הששר הגדולות של המכרות; על קירות האולם הגדול הסמוך לחדר עבודתו הם תלויים. והנה נשקפים בכבודם ובעצמם מחצבי ההרים האלה בעד החלון. מיטב ימיו בלה שם. ארץ אשר הרריה ברזל ומאדמתה תחצוב נחושת. המספרים מדברים. חמש מאות מליון טון ברזל; חצי מליון טון נחושת – המדינה השניה בארצות־הברית. בפחמים אפשר יהיה לספק את כל ארצות הברית במשך חמש מאות שנה. מאה תשעים וששה מיליארדים טון טמונים באדמה. מליון טון נפט ואשלג עוד בגיל הילדות. ערך התוצרת החקלאית הוא חמשים וחמשה מליון דולר; וערך המנפקטורה והמתכת הוא למעלה ממאה מליון דולר. דיבידנדים בלבד שלמו עד 1915 מאה ושלשים ושנים מליון דולר. המחצבים הם תמיד מכי הגלים בחיים מתחיל ה־boom והתנועה מתפשטת בכל רחבי־הארץ, חדשים לבקרים מגלים עורקים בהרים, והעולם כמנהגו נוהג: מי ירומם ומי ישפל, מי יעשר ומי ירושש. אבל התנועה רבה, ובמקום שיש תנועה יש התעוררות כחות־היצירה וגלוי אופקים חדשים.

לשעת־צהרים יצאנו יחד עם הגוברנר. אחיו ומשפחתו חכו לו באוטו. כלנו, יהודי מערב ויהודי מזרח, ישבנו שבת־אחים, ושוחחנו על המולדת הנשכחה והעתיד הנשקף לה, מי באמונה ומי בפקפוק רב; וכמנהג גוברין יהודאין נכנסנו צפופים ודחוקים באוטומוביל “מלא” עם בעלו, מושל המדינה בראש, לסאלט לאק הבירה…

האולם רחב־הידים במלון סלט לאק המפוּאר היה מלא תנועה מהיוצאים והנכנסים. כנפי־הדלת המשוששת לא פסקו מסוב על צירן. האליבטורים עלו וירדו בלי הפוגות עמוסי אורחים. כנופיות, כנופיות מעומדות, יושבות ומסובות על הספות ועל הכסאות אשר בין טורי העמודים סחו בלחש, ואף זמזום לא נשמע; באטליה, או אצלנו, למשל, “לחישות” כאלה מחרישות את האזנים. ליד מחיצת “הבר” באגף האולם צבאו רבים לקראת העתונים הרבים המכריזים באותיות מאירות על מקרי היום, כל אחד לפי דרכו ולפי סגנונו; נשואי־פנים שחקו במשחק עצמות, זכו בגורל או הפסידו; והגברת הנאה העומדת מעבר למחיצה ומנצחת על המשחק הזה – בת־צחוק ממושכה אחת קפאה על אודם שפתיה, מבלי שנתנו לה הדופקים על הדלת לשאוף אויר ולסגרן לרגע.

הפעם היו אורחים רמי־מעלה ויוצרי החיים המדיניים. ה"מכונה הדמוקרטית" בשלמותה זזה כולה; היא נמצאה בדרכה לקונגרס בסן פרנציסקו “לכבוש את המלכה בביתה”. השעה – הרת־עולם; בחירת נשיא ארצות הברית. היראם ג’ונסון, סינטור קליפורניה, הכה את וילסון מכה נצחת בעברו במרכבת־נצחונו את הארץ אחרי שובו מפריז. שבור בגופו וברוחו שב המושל בכיפה והחותך חיי מדינות וארצות לבית־הלבן, ואחרים משלו בשמו. בלי רחמים חדשו את ההתקפות הסוערות על ה"שכיב־מרע". עתוני הרסט, נורטקליף האמריקני, הנפוצים למליונים עמדו לימין ג’ונסון. אש וגפרית המטירו על ראש ה"גבר הנקטל", כלם, מבריסבן בעל המאמרים הקצרים, “איש המשכרת השנתית מארבעים אלף דולר ומעלה”, עד האחרון שבעורכים. כלם שפה אחת להם: קנאת החופש הגזול ושוויון־הזכויות! כנוי־גנאי אחד בעטם: האוטוקרט הדמוקרטי שידע להוליך שולל את העם להוציאהו מהשלום, ואינו יודע איך להוציאהו מהמלחמה; מבשר גאולת החופש לכל באי עולם “בארבע־עשר דברותיו”, ומדכא בארצו את חופש־הדיבור וחופש־המחשבה, ועושה פלסתר את תורת לינקולן, הנשיא הגדול של ארצות־הברית; ל"ג’ינרל פוסט מסטר" ניתן יפוי־כח להכניס את משלוח העתונים למדרגות שונות, ולדכא ע"י איחוּר המשלוח את העתונים החפשיים; הקטגור הראשי פלמר רודף את הרדיקלים, כשליחי הצר הרוסי בשעתם, בחיפושי־בית, במאסרים קשים, בהחזקת עשרות אנשים צפופים בחדר אחד, מבלי לתת להם להתגלח ולהרעיבם, ואח"כ לצלם את פרועי־השער ולהראות את “פני הראדיקלים” על הבד בראי־נוע. את דבס, מנהיג הפועלים והמועמד לנשיאות מתוך כתלי־מאסרו, אסרו לעשרים שנה בגלל בקורת נגד המלחמה; וילהלם היה מקנא באוטוקרט שבבית־הלבן על אשר הוא, קיסר ומלך בחסד־עליון, אינו יכל לסתום באופן כזה את פי מבקריו. כהנה וכהנה דברו אלפי פיות וחרקו אלפי קולמסים. ג’ונסון הרפובליקני עבר את כל המדינות כמועמד לנשיאות ונצח בבחירות מוקדמות יותר מעשרים מדינות; את לינקולן הגדול, את רוזבלט האמריקני האמתי העלו בכדי לדכא את משטר הדמוקרטים שהכניסו את אמריקה בקלחת אירופה הרותחת. “הפרופיסור האידיאולוג” אבד את חנו בעיני הקהל; הקריאה יצאה: תנו לנו “איש הביזנס” שינהוג את המדינה, כאשר ינהוג איש הביזנס את מסחרו. הרפובליקנים הציגו גם את הובר “מפרנס” העולם – יוסף בשנות הרעב. לעומתו הציגו הדמוקרטים את מקדו “יורש־העצר” – חתן וילסון; לא פרופיסור, כי אם רב־הפעלים, בונה גשרים ומנהרות; שמו יתנוסס עכשו על הסרטים המעלפים את הטבלאות הקטנות המחוברות ללוח לב של כל ציר וציר; שמו וציור תרנגול עם חרוז למקדו, ובתוך מסגרת הטבלא קלף ועל הקלף שם הציר ומשלח־ידו ומקומו. צעירים וישישים ונשי־חיל זריזות, צעירות מאד ובאות בשנים. וכל הקהל הרב עם הכתבות על לוח־הלבבות עובר כריקלמה חיה, צבעונית ומלאת־תנועה, לכבוד הנבחר אשר הדימוקרטים חפצים ביקרו.

רק עכשיו פרשתי מבני־אומנתי הנכבדים, אשר טפלו בי בחביבות יתרה והראו לי את הארץ. כל אחד מהם מומחה לדבר אחד. רק אחד נמצא מהמורדים בקיצוניות אשר ברוח אמריקה החמרי והמתדבקים במדות ידועות המקובלות באירופה. בני־הטפוס הזה רואים חובה לעצמם להשלים את השכלתם בהשכלת אירופה העתיקה, ולא להשאר “פרובינציאליים”. התנועות החברותיות והלאומיות – ענין מיוחד יש להם לעמוד על אופין. הפסיכולוגיה, של החברה ושל היחיד – שדה חקירה מיוחדת שנרים הם את נירה בחבה יתרה. משוגעים־לפסיכולוגיה, אמר לי אחד. הפסיכולוגיה לדוגמה, של מפלגת הפועלים הקיצונית באמריקה הנוטה “להפכת הקערה על פיה”. יש אשר חוקר צעיר מעמיק בחקירות פסיכולוגיות של תנועה זו, כאשר יעמיק לחקור חוקר־הנפש בהלך־הרוח של פושעים מלידה. תמימות ידועה היא בהרבה מקרים בת־לואי לחקירות כאלה; על כל פנים בעיני איש אירופי ה"נסתר" הזה הנהו נגלה, ברור ומובן משכבר הימים. מהעיוּן הרב בפסיכולוגיה באים גם למסקנות טכסיסיות למעשה; “אכספרט לפסיכולוגיה חברתותית” יכל גם להיות שליח למקום שביתה ולעמוד על טיב מחלה זו, ולהשתמש כהלכה למעשה כרופא בחכמתו ולנסות את כחו במקום אשר יפשה הנגע. העיון סופו להצמד פה למעשה ולהצטמק גם במקום שמבקש הוא את המרחב.

תמה ונשלמה תכנית נסיעותי במדינה זו. רק על סעיף אחד הייתי מוכרח לדלג. בפנקס רשימותי מוצא אני זכר למושבה יהודית שנתיסדה בקרבת סאלט לאק. בספר השנתי אשר הוציאו יהודי אמריקה בשנת 1912 יש רשימה ארוכה של מושבות יהודיות ש"הלכו לעולמן" בעודן באבן – רשימה מעין “אזכרות נשמות”. אבל המושבה ביוטה עדין נמצאה בין החיים. בבואי ליוטה בשנת 1920 נודע לי כי לחנם הכנסתיה בסדר תיורי; לא היה טעם ללכת למושבה – היא באה אלי…

יחיד קשה־עורף נשאר מכל המושבה הזאת. מפילדלפיה באו בזמנם המתישבים; רובם אמיגרנטים. בשנת 1911 נקנה שטח של ששת אלפים אקר ממדינת יוטה. חמשה עשר חלוצים עלו על הקרקע, וזרעו בסתיו אלף וחמש אקר חטה, ש"ש, אספסת. התכנית היתה מכוונת להתישבות מאה וחמשים משפחות, ארבעים אקר אחוזה. רבי לנדמן מפילדלפיה השפיע על בעלי השפעה שבמדינת יוטה לתמוך במפעל זה. המושבה נתיסדה על בסיס קואופרטיבי, וכגמור ההתישבות יחולק השטח. ה"חלוצים" התפזרו, והמחנה לא בא. והיחיד הנשאר יוכל לשיר את השיר הידוע “חמשה עשר חלוצים היינו – ונשארתי רק אחד…”

ארוכות שוחחנו, יהודים אחדים מארץ־ישראל ומחוץ־לארץ, על הצלחת ההתישבות במדינה הזאת ועל גורלנו אנו. יהודי אינו נושא פנים לא לאחרים ולא לעצמו, ובכולם שולח הוא חצי־מהתלותיו. על מה נחרבה המושבה ולמה רגשו יהודים? – דעות ועיקרים! היו חלוקי־דעות אם משק קואופרטיבי או יחיד; אם צורת חברה זו או אחרת; מארצות שונות באו, ובשפות בלולות שונות דברו. יהודי יודע לתבל מגרסא דינקותא את דבריו בפסוקים. הגויים הללו – היושבים כאן – באו “לתקן עולם במלכות־שדי”; ב"סידורים" אחרים יתפללו ובבתי־מקדש אחרים; “ג’נטילס” – גויים בלשוננו – דרך־אגב קוראים הם לכל עמי־הארץ, והם בעצמם בעיניהם צאצאי עם־סגולה. אבל את האדמה עובדים הם כאחד האכרים. ובאורחות חייהם הכלכליים מקובל ה"סידור" של החברה הקימת. אבל אנו וה"סידור" שלנו מתחילים מתיקון העולם, משנוי סדרי־החברה; כל הכתות שהתחילו בדרכים כאלה לא הצליחו, ומה פלא אם משברים אנו את קדקדנו. מתחילים אנו במגמה להתעלות על כל אומות העולם, וגומרים בירידה. מה אנו, בודדים, ומה כוחנו כי נתחכם הרבה; ומרוב התחכמות בא הפירוד. אין דרך סלולה – דרך הרבים; ודרך היחיד – כל אחד חכם בעיניו כשלמה המלך; כל אחד מושך איפוא לצדו ומתחילה תעיה בתוהו לא דרך. במה גומרים יהודים? ב"זונק", “זונק” – פירושו ברזל בלה. דור אוטומובילים – היהודים נושאים ונותנים באוטומובילים ישנים. דור דור וסמרטוטיו; דור הסחבות – בגדים בלים; דור הברזל – ברזל בלה; אשת הפרמר שיש לה ברזל ישן למכירה אינה אומרת: אחכה ל"איש־הברזל" כי אם – “אחכה ליהודון”. שם נרדף חדש! ליחידים זוהי רק מדרגה בסולם־המעלות, וגומרים ב"חנות כל בה", או אפילו ב"פקטורי"; הרבים, – חיים בתקוה לעליה עד יומם האחרון, ונשארים רוכלים בשפל־המדרגה. הוא המוהיקני האחרון, מצליח בכל מעשיו; ישלו אדמת־שלחין כלכל שכניו הגויים, ומכובד ומקובל הוא עליהם. אבל הבדידות בסביבה זרה אוכלת. יהודי יודע באזמל המנתחים לפשוט כל דבר משמלת הקסם; בודאי אין אנטישמיות גלויה; אבל אהבה אין, וסביבה לחינוך יהודי אין. מה שממנים גוברנר יהודי – פוליטיקה כאן; “למכונה” היה דרוש איש זה שהנהו שלהם – מתבולל. אבל הוא, המדבר, היה רוצה ללכת לא"י. הנה הצעיר הבריא הזה, העובד במשקו, בודאי ילך. אבל לבעל משק כמוהו המחובר עוד לקרקע קשה הנסיון. איש־שיחנו אחר, “שנה ופרש”, כופר בעיקר; קראו את דו"ח השנתי ואת המצבות על המושבות שלא הצליחו; מי ברעש ומי בברד, מי בכפור ומי במי־שלג; כאילו כל פורעניות הטבע מתרגשים רק עלינו. שבע פעמים יפול הגוי וקם. פשוט “לא יוּצלחים” אנחנו. גדלנו מכל עם והתרוממנו מכל לשון. דור הישן חכה למשיח, הדור החדש רוצה להיות בעצמו משיח־העולם. עם שדלג על משפטים קדומים ארציים ועל מושגי משפחה פטריארכליים ועל זכויות היחיד וקניניו הוא אולי עם־עליון, אבל ארץ לא יבנה ומדבריות לא יחיה. האויב הוא בקרבנו פנימה, ולכל מקום שנלך, ילוה אותנו; ומה ארץ חדשה ומה ארץ־הבחירה העתיקה. נסים לא יתרחשו גם תחת שמיה. איזה מין “זונק” ימצא תמיד ליהודי דרך גלגול־נשמות. הנה לך, הגויים האלה, היתה להם ארץ־בחירה בניויורק רבתי המעטירה ועברו הנה ליוטה הזעירה, והכתירוה בשמות מכתבי הקודש, והעיזו אפילו לאמר שזוהי ציון, קרית מלך מלכי המלכים. למה תישא איפוא, בן־אדם, את עיניך למרחקי קדמוניות; זעק בכוונה בשעת הסדר “לשנה הבאה בירושלים”. אבל את הכופתות אכל פה באחוזתך; ואם צר לך מגעגועים, קרא לתעלת־המים שלך – “ירדן”! ולגבעת ביתך – “כרמל”!…

*

דעכו אורות החשמל אחד, אחד. בתוך האפלולית שהלכה והליטה את הכל הקרינו עמודי השחם בצבע ענבר מלוטש; קפואים ואלמים הטילו את בבואת־אורותיהם וצלליהם על פני הרצפה והקירות. נתרוקן ונעזב הכל. כמהלומות ירדו עלי החזיונות והרשמים, ודבר לא התקומם בקרבי, ונימה לא רטטה. נדם הלב ונשתתק הכל. זך ובהיר הביט הלילה אולי בעד חלונות חדרי באלפי עיניו הקורצות. פרוש וניסח מעצם ישוּתי כאילו האזנתי לתמרורי קולות זרים מתהלכים מסביבי. נופי־פלא חדשים כבר דהרו מבעד חלונות הרכבת נגדי, מבלי אשר הרגשתי בשכבי ובקומי, בהעלם הלילה, בהנץ החמה ובבואי הנה לקרון הרכבת. בנתיבות עקלתון גחנה הרכבת ליד צלעות הרי ביוט, הררי הנחושת הנישאים, מקום התנגשות התמידית בין הרכוש והעבודה, והתפתלה דרך יציעות, מנהרות ועל עברי־תהומות. הרחק, הרחק, מבינות לקשתות כפים הפוכות, מפלשי זיזי שלשלות הרים, זנקו ויעלמו עננות טסות, צחורות ותלולות – אלו שרטוטי קרחוני ה"גלאסיק פארק". דממת־נצח תכסה בשכבות סלעים קשים ובמעטה עשבים רכים על החיים הסוערים פנימה מתחת, במעמקי המכרות; מוכר הגלויות המצוירות מגולל את התמונות האלה. אדום מנחושת עומד פרומטיוס הדור, פניו להבים ושריריו דרוכים עוז, ורודה בפטישו החזק בברזל, והנחושת ניגזרת מסביבו גלים, גלים. ויש אשר תפסק הדממה, ועבדים מתפרצים מאדוניהם הרודים בהם בפרך; והתלקחה מלחמת־איתנים עד אשר תוכנס בכחות־חוץ מזוינים היד הנענה באותם הנחושתים שהיא מחשלת בעצמה; עוד ינשאו למרחקים הדי אנקת העשוקים בפי עתונים הרבים את ריבם, ומשתתקים אף הם בתוך קולות האלפים המריעים תרועות־נצחון ומצדיקים את הדין על “מחריבי־עולם”. ושבה הדממה לכשהיתה, וניגש ונוגש יוצאים יד אחת לרדות בטבע; ושרו יחד את שירת החיים הנשכבה והעזה לא בחרוזי אותיות פורחות, ולא בצבעי ששר חיוורים, ולא בצלילי קולות חולפים. בברזל ובאש שחורה ולבנה יחרתו אותה בלבות סלעים ובישימון חולות־עד; ורקעו רקיעים חדשים בתמרות־עשן ובערפלים צחורים על הרקיע הישן; וקסמו מחוּבי האדמה את כוחותיה הישנים תרדמת־עולם, והעטו את מערומיה בלבוש־מלכות וברקמת שלל־צבעים. בודדים מאהליהם הדלים והמפוזרים יפיצו הכובשים את מעיינותיהם, ונטשו משכנות־תפארת ושאון־החיים, ומאסו בגוילים עתיקים של אלפים אבקת־דורות, ובמחקרי־הבל על ראשית ואחרית ותכלית הבריאה. גבוה יגבה לבבם, בהדמותם לאלים בעשותם בעצמם כולם פלאי מעשי־בראשית, וביצרם בעצם ידם רזי־בריאה. הנה הם עולים. הילקוט על השכם, אמת־הבנין ביד והאמונה בלב. קצובים ובטוחים צעדיהם, על פניהם נסוכה המנוחה, והעינים הגלויות והבהירות מאירות באור זך. הנה הם יוצאים להתפשט ברחבי הערבה הגדולה, להחיות מקומות חדשים בשמות עתיקים. ראשי שבטי הודים מלכו רק לפני שנות־מספר על הישימון הגדול הזה. עטרות נוצות על ראשיהם, ומבט קפאון קהה וכבד בעיניהם. הוסרו העטרות הקלות, ומושלים אחרים באו. כבדות ומכריעות תחתן הן העטרות החדשות, ורחב כעולם מלא מבט הכובשים החדשים, וקל כעל כנפים. לבדי אשאר עם יגוני, אני בן עם־עולם, הנודד בכל קצוי ארץ ואת עולמו לא מצא; העוקר הרים בסברות וטוחנם וצולל בתהומות “תלמודים” חדשים וישנים, ואף אחד מההרים האלה לא זע, ואף על אחד התהומות האלה לא עבר. ערטילאות ותלושות נשארו האילוזיות של גאון העבר שבהן חיינו, מבלי אשר קם בנו רוח להלבישן גוף בהוה ולחברן לקרקע המציאות. דבקנו בעפרות מולדת עזובה עד להובילם אלי קבר, ולהציגנו “חנוטי־דורות”, אבל לא לחיות בהם ולהחיות בכוחם ארצות חדשות, כאשר עשו עמים אחרים בצר להם; מולדת הוה וממשית ולא מולדת היסטורית עזבו, ובזכרונות מקסמי קדומים ובשמות עתיקים יקרים: כירדן, כציון, כשרון וככרמל ענדו אדמה חדשה, הרים ונהרות חדשים, לחיות באילוזיה של תפארת־העבר ובמציאות של חופש ההוה כאחד. בודדים קמו גם בקרבנו, אשר במצאם שערי מולדת עתיקה סגורים לא צפו לנסים ולנפלאות, ובקשו מקלט לנדחי־גולה באיים רחוקים; “אררט” קרא עמנואל נח למקום אשר בו היתה צריכה למצא לה מפלט “תיבת־המבול” המטורפת של עם אובד. מעפילים ומעיזים בודדים אחרים קראו אפילו “ארץ־ישראל” למקומות מושבותיהם החדשים. כלם עלו בתוהו ועפו כחלום. אחד, אחד התגלגלו עלי הפסוקים מ"צדקיהו בבית הפקידות" ו"מבין שיני אריות" משירת יל"ג “השחורה כעורב”. יד ידידי נגעה בי ותעירני: אדמת קנדה!

 

בשערי קנדה    🔗

בדרך מארצות הברית לקנדה. גבולים חדשים, אבל אוֹ עם ואותה שפה ואותה סביבה; פה רק שרים “אל מלך נצור!” בשעת הצגות, ובמקום הפסים וכוכבים – דגל אחר מתנוסס.

ליד הגבול בדק את נירותינו פקיד זקן אחד; בידי היה מכתב מהמיניסטר לאמיגרציה ולחקלאות ותכנית־נסיעה; “האח! איש ירושלים בפעם הראשונה עבר פה את הגבול”; ממש ירושלמי; הוא, הפקיד בעצמו, מגזע ישראל, ושייך הוא לעשרת־השבטים שאבדו; הוא מוכן להביאני לביתו ולהעניק לנו ספרות ע"ד מוצא הכת ההיא. אולם הרכבת באה, ואנו צריכים לזוז הלאה, והוא צריך לגמר לבדק את התעודות.

נוף חדש; אנחנו חוצים את הערבה, ערבה רבת־המרחק ללא סוף וללא גבול; מישור ומישור, סגור בתוך כפת הרקיע המנשקת את קצוותיו, שדות־בור, שדות־מרעה גדורות; סוסים קלים יתהלכון, ופרות תלחכנה את העשב; לפעמים עומדת קבוצת סוסים, צמודים האחד אל השני ומסתכלים לתוך בבואת המים שבהם הם חוצים עד הברכים.

אין השדות עדיין זרועות. שני אכרים צעירים שעמדו רק לפי איזו שנים על הקרקע נוסעים אתי. שניהם באו מ"המדינות", שייכים הם לכנסית המורמונים אשר ביוטה. המורמונים הם חלוצים האוהבים תמיד ללכת למקומות שממה ולהלחם בטבע ולכבשו. גם פה בקנדה בנו ערים ויסדו מושבות. הם שני אחים. קרקע ניתנה להם בחנם; בשנים הראשונות החזקת מקנה לא עלתה לאכר במאומה. שדות־המרעה הטבעי כלכלו את המקנה; אולם השנה האחרונה, כשהתרבה הישוב, נופלות דליקות מזמן לזמן בימות הקיץ בעשבים החרוכים, והאש מתפשטת בכל רחבי הערבה והשדות דולקות, ומגדלי המקנה מוכרחים לקנות מאכל.

הננו בתחום החטה. שדות־המרעה נחרשות ונזרעות; זוהי ההכשרה שכל מתנחל מתחייב לעשותה אם רוצה הוא להאחז בקרקע. במשך עשרים שנה משלם הוא את חובו; גם כסף לבנין מקבל הוא. שנת־ברכה אחת יכולה לשלם הכל; שנה כזאת היתה, אבל לא חזרה; אדמה חרבה בגליל זה היא כמו משחק; שנה כזאת היתה, אבל לא חזרה; אדמה חרבה בגליל זה היא כמו משחק; שנה גשומה מכניסה יבולים 40 בושל חטה לאקר וגם יותר; אבל אחרי השנה הגשומה באו שנים שחונות וגם את הזריעה לא הוציאו, והשנה מצפים לגשם ואין, והחקלאות בסביבה זו נעדרת קביעות ובטחון, ומקבלת היא תכונה של זכיה בגורל.

בודדים יושבים הפרמרים באחוזותיהם, רחוקים מרחק הגון האחד מהשני; הדרכים רעות אחרי גשם, ואינן טובות גם בימים כתיקונן – דרכי ארץ־ישראל; בחורף הקור חזק ויבש, כ־40 מעלות, ובקיץ, בחדשים ידועים, חם מאד. אבל השטח מעובד, ע"פ רוב קרוב לרכבת. מחלות מיוחדות אין פה אבל האחד סובל מ"קדחת־השחת"; מרוב יובש ריח השחת עולה בנחירים וגורם לקדחת. אחד האחים סובל ממחלה זו, ורוצה למכר את אחוזתו, ושאלני אם אקנה אני ואולי יש לי קונה.

שדות החטה משתרעות ללא סוף. החטה עדין נמוכה מאד. בני שיחתי מנבאים לה רעות, אם לא יבוא גשם. לעומת זה עוד מעט ונכנס לתחום שדות־השלחין; מאות אלף אקר מוכנות להשקאה; תכנית גדולה של השקאה הולכת ויוצאת לפועל, ובעל אחוזה הנמצאת בתחום זה לחמו ניתן ומימיו נאמנים.

הכנסות שדות השלחין גדולות מאד. אספסת וחטה באות במחזור־הזרעים; קציר אספספת בשנה טובה משלם את מחיר כל האדמה, שאקר עולה ל־90 דולר. וכל אחד שואף להשיג אדמת־השקאה.

ארבעה הם בני שיחתי. אחד אינג’נר זקן, שני אחים אכרים, וזוג אחד מהאוניברסיטה ביוטה; ע"פ מקרה משונה כלם נוסעים הפעם: או מהלוית־מתים או ללוית־מתים או לשתיהן כאחד; האחד מספר לי, כי נסע ללוית אחותו, והנה קבל טלגרמה שגם אשתו מתה, ושב הוא לגמול את החסד האחרון, בדרך כלל בנסיעה זו נתקלנו תמיד בנוסעים כאלה.

*

לטברידש, היא שם העיר הראשונה, שבה אנו חונים; בדרך קראנו בעתון שב־28 לחודש תהיה אספת פרמרים ומומחים של כל המדינה. אנו מברכים את המקרה; במלון מודיעים לנו, כי ב־28 לחודש יולי הכתוב מדבר, לאמר בעוד חודש, איך שיהיה ועלינו לחכות למחר לרכבת ומבקשים לנצל את הזמן.

לפי שעה מטיילים אנו בגן העיר; העיר חדשה – כעשר שנים מזמן שנבנתה; נקיה ויפה. הררי־שלג מזדקרים כחצי עגול לעומתה, וחצי העגול השני – המרחב האין סופי, הערבה, הערבה, הגן נהדר, מתנוסס בדשאו הרך ובשלל צבעי פרחיו. זוגות שטוחים על דשא ומים זורקים, וזולפים כמטר דק מסביבם. העצים – עצי הצפון, הצפצפות, הליבנה, הערבה; וכל הנוף צפון בצעיף המסתורין הפרוש תמיד על השמים שהנם תמיד מעולפים, גם כשאין אף עננה אחת פרושה עליהם; והדמדומים – דמדומים ארוכים; כבר תשע וחצי לפנות ערב, ואור, אור דמדומים בהיר עדיין יבהיק מבינות לעצים ושיחים.

ירח חיוור יטייל על שמים כחלחלים; פה בשש סגורות כל החנויות; הפרמרים הבאים באוטומובילים לעיר אינם באים מקושטים; בבגדי־העבודה הם מטילים – ב"אובר אול". נוהרים לראי־נוע; כמדומה לי כחצי תריסר נמצאים הם בעיר זו ברחוב אחד, וכלם מלאים; והבחורים אמיצים וחזקים, כלם שזופי־פנים, חבושים כובעים בעלי שוליים רחבים, כאילו של רועי המקנה, מתפעלים מהמראות הרוקדים על הבד, וביראת כבוד ועדינות רבה מלטפים את בחירות לבם המקושטות היושבות לידם.

*

מנהל תחנת־הנסיון אשר בגליל זה נענה לקריאתנו ובא למלון לבקרנו. אנו יושבים כדרך אמריקנים בשורות הכסאות המכוּונים כלפי החלונות וברגלים מורמות למעלה נשענות על מוט מיוחד נטוי לרוחב החלונות; יש אמנם מודעה שלא לקלקל ברגלים את חיטובי העצים, אבל מי ישגיח בזה; אין אמריקני יושב ורגליו על הרצפה.

סדר־היום מוכן למחר וגם למחרתים. הטיבונו לעשות שסרנו הנה; הטעות שנכשלנו פה בחשבנו כי האספה תהיה היום ולא בעוד חודש, הובילה אותנו לאורחא דהימנותה.

 

עליות וירידות    🔗

במהלך 11 שעות ברכבת מוויניפג בקנדה נמצאת ווירגן העיירה; זוהי “בירת” הדוּכוֹבורים בחבל הפלחה. בירת חבל הנטעים נמצאת בבריטיש קולומביה, על חופי האוקינוס השקט.

ווריגן – העיירה נקראת על שמו של מנהיג הדוכוֹבורים, שהיה מעוּנה ברוסיה בתחילת התנועה הדוכוֹבורית בבתי־האסורים ובערבות־סיביריה; היה אחד מחסידי טולסטוי או גם מתלמידיו. ענוייו ויסוריו הקשים קידשו אותו ואת שמו בתוך עדתו; ביחוד התדבקו בו הנשים, המאמינות כי רוח־הקודש שולטת בו; “פטושקה” זהו כנוי־החיבה שלו, ואמהות מאיימות על ילדי טיפוחן ב"פטושקה" הרואה נסתרות וחודר לתוך תעלומות, ולכן אין טעם אם ילדים פותים מנסים לכחד את האמת תחת לשונם. – הכל גלוי ל"פטושקה"…

ליד התחנה התגלתה מיד לעיני הסביבה הרוסית הטהורה. כשלט חי עמד לפני “קצאפ” רחב־כתפים ונמוך־קומה; הפנים כאילו נקפאו בהבעה אלמת אחת, העינים שקועות, ורק בלורית ראשו ושערות זקנו הרחב נעו קצת לרוח היום. מצלצלת השפה הרוסית. נשים זקנות וצעירות, לבושות שמלות רוסיות, ועטופות מטפחות צבעוניות, מתהלכות על פני הרחבה. ועל האליבטורים הגדולים, בתי־הגינוז של תבואות־השדה, חרותות אותיות גדולות ומאירות: “האחווה הנוצרית העולמית”.

ווריגן בעצמו נסע יום קודם ל"בירה" השניה שלו – לבריטיש קולומביה; הוא ובני־הפמליה שלו; בלעדיהם לא יזוז. בשירה בזימרה ובברכות מאליפות לוו אותו חסידיו ואנשי־שלומו. גברים, נשים וטף מלווים אותו ושרים; בצאתו ובבואו תקדמהו השירה העממית. חבל מאד שאחרתי הזדמנות זו – העירו הרוקח של העירה ובעל חנות המרכולת הגדולה – שניהם מאחינו ב"י יוצאי רוסיה, והדיבור הרוסי עוד חי בפיהם.

בבית־המרקחת נתנו לי את השיעור הראשון בתולדות הדוכוֹבורים; בני־ברית ושאינם בני־ברית בשפה אחת ובדברים אחדים: התחיל הפירוד! כיום הזה נחלק המחנה לשנים: העובדים עדיין בקבוצות, והמתבדלים, העובדים כל אחד לעצמו. האחרונים עשו עושר, ולכל אחד מהם יש כבר אוטומוביל לטיול, ואוטומוביל דוקא ממין מובחר; והראשונים המחזיקים עוד במסורת ישנה עניים ודלים, ויש להם רק לחם לאכול ו"קפטן" ללבש.

על פני בית־המרקחת עברו אוטומובילים יפים, זה אחרי זה; הגברים נוהגים ואינם מצויינים במלבושיהם, והנשים חבושות לראשיהן מטפחות צבעוניות שופעות ועולות מעשה גג; המלבושים מני קדם והאוטומובילים החדשים – זיווּג משונה. בית־המרקחת התחיל מתמלא אורחים, והשפה הרוסית צלצלה פה, בלב ערבות־קנדה, כמו בתל־אביב בשנים הטובות.

בחנות המרכולת הגדולה הורוני את הפרק השני בתולדות הדוכוֹבורים, חייהם אורחם ורבעם. המוסר הנעלה אם שלט בחייהם לפנים – זכר לא נשאר לו כיום הזה. הצביעות שלטה בכל ומכל. המנהיג בעצמו – זהו הקדוש והנעלה – אינו אלא “צר” השולט שלטון בלתי מוּגבל; כל רכוש הקהילה העבר על שמו, והנהו מליונר; עוזריו, לאמר הקרובים לו, – שולחים יד ברבבות, הרחוקים, – ידיהם באלפים; סתם חברים “מועלים” בפרוטות. אסור לאכל בשר; האיסור הוא רק למראית־עין, ובחשאי זוללים; אסור לשתות משקאות חריפים, ובחדרי חדרים משתכרים. כל הדברים שהפרמרים המתבדלים הקרויים “אינדיבידואליסטים” עושים בגלוי, יעשו בני הקומוּנה בחשאי.

דוגמאות חיות! הנה אחרי רעותה. הנה החנות מלאה קונים וקונות; ועד אשר הרופא, ציוני וסוציאליסט, יוליך אותי לפרמות, אוכל להיכנס בשיחה עם מי שאחפוץ. הנה פרמרים אינדיבידואליים שפרשו מן הקומוּנה ואוכל לחקור על הכל. הנני מוּצג ע"י איש שיחי, יהודי פיקח ורך־המזג, כיהודי ארצי־ישראלי הבא ללמוד את דרכי הדוכוֹבורים – ללכת בדרכם אם היא טובה, או לבור דרך אחרת אם רעה היא דרכם.

ואני נכנס בשיחה. הפגישה הראשונה – אשה באה בשנים שעשתה הון במשך שנים אחדות הודות ליבולים הטובים. מדוע יצאה היא מהקומוּנה? אין חיים שמה, ואין יושר ואין חופש. על הכל הניח את ידו הקשה פטושקה. עשרים שנה עבדה בקומוּנה והשקיעה את כל כוחותיה. בעלה מת, נישאה לאחר, וגם הוא שבק חיים לכל חי, והשאיר ילדים, שצריך לדאג להם; הילדים אינם שלה, אבל יתומים הם, בלי אב ואם, והיא חייבת להיות להם אם. היא בעצמה – מיטב שנותיה מאחוריה, בת חמישים, אולם, ברוך השם, כוחותיה לא עזבוה. פטושקה קפץ ידו בבואה לבקש את עזרתו לסידור היתומים. בידים ריקות הלכה לפלח את האדמה, וה' נענה לה. לכל אחד ואחד מהילדים יש עכשיו “כווארמה”. לה אין צורך ברכוש, למה רכוש לזקנה חשוכת־בנים? אלי קבר לא תוביל את רכושה, אולם הילדים זקוקים לעין צופיה. על כתפי מי יהיו סמוכים. פיוטר, אלהים אתו, גוזל את הרבים; היו חולים מסוכנים, חלו מעבודה, והוא קפץ את ידו להושיט להם עזרה; ובעצמו – במרכבות וסוסים, ובאוטומובילים ובבתים נהדרים, ושותה, ורועה נשים… מה נשאר בקומוּנה זו? דוכוֹבוריות – תחלתה היה צדק וחופש, ועכשו גזל ועיוות־הדין.

“כווארמה” בלתי תלויה באחרים – זוהי תכלית. אתם חפצים “אובשצינה” טובה, בל תעשו קומונות; “כווארמות” תנו לאנשיכם; כל אחד קוצר את פרי עבודתו, – זהו הטוב שב"כווארמה". האדמה פה דשנה, אם כי האקלים קשה. לרוסיה היו שבים, אלמלי החופש היה מובטח, וה"סולדצינה" היתה עוברת ובטלה מהעולם.

במשפטים קצרים וחותכים דברה אשת החיל הזאת! מרץ וכוח־עלומים הביעה כל תנועה ותנועה שבה. פרמרים צעירים מהמתבדלים עמדו והקשיבו, הקשיבו בהנאה רבה; באירוניה קלה על שפתותיהם הפליט הערות קצרות ושנוּנות כלפי “הרועה ועדרו”. להם, ברוך השם, טוב שנבדלו מן העדה ואין מושל ומצוה עליהם. האם עדיין הם דוכוֹבורים? הם, הם הדוכוֹבורים האמתים. דוכוֹבוריות – פירושה חופש, וחופש ממש; והחפש האמתי הוא השולט במחנה המתבדלים ולא בקהל הקומוּנה…

*

עם הרופא נסעתי לבית־קומונה. בני הקומונה מפוזרים לפלוגות, כשש או עשר משפחות גרות בכל מחוז. בתוך מרחבי־הערבה הזרועה חטה עומד בית בעל שתי דיוטות, דומה לבית הפועלים בדגניה. למטה חדר האוכל והמטבח ואולם כללי. למעלה “תאים” למשפחות; כל משפחה ותאיה – תיבת נח.

בבית שורר נקיון. עוסקים במקרה בבדק. כל הבית נבנה ע"י חרשים שלהם; יד שכורה מהחוץ לא היתה פה. עכשיו צובעים בצבע אדום את הרצפה והדלתות. הכל כמעט מצבע אחד. ספסלי עץ ארוכים צבועים צבע אדום מסודרים בחדר האורחים לאורך הקירות. דוכוֹבור אחד בא בימים בעל זקן קצר ובלורית ארוכה קיבל אותנו; אליו נטפל שני, צעיר ומגולח. ריבות צעירות לבושות שמלות כפר רוסי וילדים לבושים קפטנים נכנסו להקשיב לשיחה. האולם הזה הוא, כנראה, גם בית־הילדים. ב"תאים" למעלה נשארים רק הפעוטים בעריסותיהם.

הקומונה, מובן שאין לחלוק עליה ואין דופי בה; ברכוש פרטי אין הם, הנמצאים פה, מודים. לחם לשובע ובגד ללבוש – ומה לילוד־אשה עוד בימי חלדו. כולם יחד מעבדים שטח אדמה, את היבול שולחים ל"אופראוולעניע" ומשם מקבלים קמח ושאר צרכי אוכל ומלבושים; כל אחד ואחד מחוּייב להכניס בעין כמות תבואה ידועה למחסן הכללי. גם על בעלי־מלאכה חלה חובת מס ידוע; כמדומה, שבשנה האחרונה הטילו על כל חבר תשלום של 500 דולר בכסף או בשווה־כסף. החבר שאינו מכניס סכום כזה, זוקפים לו לחובה, ועליו לפרוע את חובו בשנה הבאה. אוּמני־יד יש להם טובים מאד ומרויחים יפה. מה לזרוע, איך לעבד את האדמה, איזו מכשירים לרכוש – כל הפקודות באות מהמשרד הראשי.

מכונות וכלי־עבודה נשלחים להם. עובדים עפ"י רוב בסוסים, וגם מעט בטרקטורים. מכונות־דישה גדולות יש להם. כל שנה, לפי היבול, מטילים על החברים להכניס לאוצר הכללי תבואה כדי שוויו של סכום ידוע בכסף.

בחדר־האוכל מסדרים הכל לפי תור ידוע. הנשים מבשלות לפי התור המגיע אליהן. בשר לא יבוא לפיהם, ומשקאות חריפים – הס מהזכיר.

פיוטר בעצמו יבקרם מזמן לזמן. חבל שהאדון לא פגשו. אתמול הלך לבריטיש קולומביה. אחוזות גדולות יש להם שמה, גנים ופרדסים. בתי־הכיבוש לפירות – שם־עולם יש להם; השימורים – אין דומה להם. מה"אופראוולעניע" שולחים גם להם פירות־שימורים. הנה הצנצנות והקופסאות היפות. את הפירות בעצמם איני יכול לראות. עכשיו נמצאות בבית רק קופסאות ריקות, – את הפירות יכולים לראות ע"פ הציורים הדבוקים לקופסאות.

בבתים מיוחדים אין צורך להם. הנה למעלה חדרי־השינה; הילדים משחקים למטה. בית־מרחץ רוסי, רוסי ממש, יש להם. בשבתות מסיקים אותו, במורד הגבעה נמצא הוא – בבקשה, אם יהיה פה. הילדים – שפתם רוסית; אנגלית אינם שומעים ואין להם, האבות, רצון ללמדם שפה זו. אולם הממשלה מכריחה לשלוח את הילדים לבית־הספר הכללי, ויש דין ודברים. הפרמרים שיצאו מן העדה כבר שולחים את בניהם לבית ספר זר, והאנגלית כבר שגוּרה בפיהם.

אם מרוצים הם מהמצב – ברוך השם. האדמה נענית, שנה שנה. אבל הבנים, יש לחשוש, ילכו מאתנו. לרוסיה – ישובו אם יהיה חופש. פיוטר הבטיח להחזירם שמה.

מזמינים אותנו לסעודה. ריח הכרוב הרוסי נודף. הכל רוסי – הכלים, התבשילים, הסידור, מלבושי הנשים; בסקרנות מסתכלים בנו המסובים; אודם קל פורח בלחיי הצעירות הבישניות. זוגות צעירים עולים עם הפעוטים ל"תאים"; פנימה – כבבית כפר רוסי. מטה רחבה לרוחב כל החדר כמעט, וערישה תלויה עליה. נישאים בלי צרמוניות דתיות, ונפרדים, כשהזוג אינו עולה יפה, בלי “חבלי־פירוד” מיוחדים. בני הנעורים באים להוריהם להתברך – וחסל סידור נשואים.

האוסם מלא; השדות זרועות, והיבול מבטיח לעלות יפה; טרקטור חדש הביאו; הנה הוא עומד במחסן, ומתכוננים להביא יותר גדול; מכונת־הדישה היא גדולה וזקוקה היא לכוחות גדולים, הסוסים – סוסים אבירים, כולם לעבודה, ולא לטיולים; יש עגלות גם לנסיעה, אולם אוטומובילים אין רשות לרכוש; באוטומובילים נוסעים רק בני־לויתו של פיוטר וורגין.

ובדרך מבית הקומונה עד העירה עוברים אנו על חוות בודדות – אלה הן חוות “המתבדלים”; בנינים יפים מתנשאים מעל פני מישור־הערבה. הבנינים האלה – מספר לי איש־שיחי – צצו במשך חמש השנים האחרונות; הבנינים האלה – מוסיף הוא – הם פרי־האדמה; עושר ורב־טוב צפון שמה; ומצריחי גגותיהם כאילו יד שלוחה וכותבת: מנה תקל ופרסין!…

*

כל היום היו לי פגישות מקריות עם דוכוֹבורים שונים: ברחוב, בבית־המרקחת ובחנות המרכולת; שני המקומות האחרונים נעשו, כנראה, למרכזים פה; ואחינו בני ישראל, שבכל מקום שהם תוקעים יתד אינם יכולים לראות עוול ועיוות הדין, אינם יכולים לראות גם פה ברעה אשר תמצא את הקומונה; וחושש אני, שרכשם שהם עזרו למגר את שלטון הצר ברוסיה הגדולה, כך גם בבקרתם התמידה יפילו את ממשלת הצר הקטן “השם שהוא נישא בפי כל המתקוממים” באי הרוסי הקטן אשר ברחבי ערבות־קנדה הגדולה.

קומץ היהודים אשר פה עזר לי “בחקירותי”; העבירו לפני את “בעלי־הדין” ו"דחפו" אותם להיות גלויי־לב, לספר את האמת כמו שהיא, בלי מורא ופחד. סדרו לי פגישה ממקור ראשון: עם אחד המתקוממים הצעירים שהוא בבחינת “הרעה הקמה מהבית”. הוא אחד מחברי המשרד הראשי, “קרוב למלכות” איפוא וחשוב מאוד; אחיו עזב את הקומונה והנהו עכשיו בעל נכסים ויש לו גם אוטומוביל מצוין, והוא בעצמו ילך בעקבותיו, אלא שלפי שעה, מטעמים שונים, ידיו אסורות.

הוא נטפל לנו בצאתנו לבקר אחד “הפורשים”, שהיה אחד הראשונים בעדה ואחד מעמודי התווך. הצעיר הזה לבוש כבר בגדי הארץ, מדבר וכותב אנגלית; הצלם הרוסי הטיפוסי כמעט נמחה מעל פניו, לאמר בסקירה ראשונה אין מוצאו ניכר. עדיין מונה הוא את עצמו על הדוכוֹבורים – על העיקרים שבאמונתם: נגד מלחמה ונגד אמונות טפלות שבנצרות; אלא שאינו רואה שום תכלית בקומונה ובמשטר השורר פה, שאינו משחרר בני־אדם ורק נוטל מהם את חופש־הבחירה.

ואותו המונולוג שכל היום שננו באזני קולות שונים ובסגנונים שונים הלכו וחזרו חלילה. המנהיג – עריץ קטן, צר, מושל בכיפה. הניח ידו על רכוש העדה ומשתמש בבערות המאמינים בו, וביחוד – המאמינות. הנשים הן המחזקות את שלטונו; הנשים מאמינות אמונת אומן כי “רוח־הקודש” נכנסה בו. הרבה מהגברים היו יוצאים, אלא שהיו מקרים שהנשים עזבו את בעליהן ונשארו בקומונה. יש לו כוח מיוחד להפנט את הנשים לכל הצרכים, – לכל הצרכים ממש. זהו פרק בפני עצמו. שני המרכזים מסייעים לו: הוא עוקר את אנשיו מאדמת גידולם ומעבירם מוורגין לבריטיש קולומביה, ומבריטיש קולומביה לוורגין. ועכשיו עומד הוא במשא־ומתן עם ממשלת ארצות־הברית להעבירם שמה. כנראה הוא חרד על “עורו” פה. ובכלל לא לכל אחד יש אפשרות להתבדל, כי כל עבודתו מוּפקדה בידי השליט. היוצא – יוצא בעירום וחוסר כל, וצריך הוא להתחיל מבראשית.

וככה היה הדבר: היוצאים התחילו מבראשית. אנשים אסרו את עצמם למחרשה ופלחו את האדמה, וככה עשו גם הנשים. ככה עבדו עד שקצרו את פרי־עמלם, והשיגו מעט כסף בבנקים, ואח"כ עשו רכוש. אולם לא לכל אחד יש האומץ לכך.

הגענו למחוז חפצנו. בפתח הבית, בנוי בסגנון רוסי, פגשה אותנו אשה זקנה, והראתה על המקום שבו נמצא ה"בעל"; גדרות הקנים הקלועים, שבילי השיחים המתפתלים, המוצאים והמובאים המעוקלים, השערים מעשה מוטות משולבים באלכסון – הכל בסגנון הכפר הרוסי; בכבדות נשם האוטומוביל עד אשר דלג על כל המכשולים. נמצאנו ברחבי־השדות החרושות.

איש כבן חמישים עמד לפנינו, גבה־קומה, רחב־כתפים ובעל פנים עגולים ושמנים; פשטות וטוב־לב הביעו פניו, ופיקחות הפיקו עיניו. נשען ליד מחרשה גדולה אסורה לשני זוגות סוסים עמד וחיכה לעזרת הילדים: נער כבן עשר ונערה כבת שתים עשרה, שסידרו את הקש ואת העשב הסותמים את מגרופיות המחרשה. רגבים שחורים כפחם, חתוכים בצורת ריבועים קצוּבים, מדוּרגים האחד בקצה השני התבלטו מעל ירק דשא הערבה והבהיקו בברק ממורט – זו היתה אדמת־בראשית!

בשמחה קיבל את פנינו; האחוזה הזאת שייכת לילדים האלה העוזרים על ידו; הם יתומים, בני בנו המת, ללא אב וללא אם. כל זמן שהכוח במתניו הוא עוזר להם לסדר אחוזה; לכשיגדלו יעבדו בעצמם; עכשיו הם עודם ילדים, הנה משחקים הם במשחקים טפשיים. מקווה הוא שהאדמה תתן ששים בושל חטה לאקר; במשך עשרים שנה ויותר תצוה את הברכה הזאת, – עשרים שנה רצופות חטה אחרי חטה, אדמה כזאת ישנה להם. אדמה זאת – רבון העולמים בעצמו הכינה לזריעה וזיבלה, ומימי־בראשית לא דרכה עליה רגל ילוד־אשה. הנה עכשיו הוציאה המחרשה גולגולת ביזון, – אחת מחיות־בראשית; הנה הגולגולת לפנינו, גדולה וקרנים גדולות צמודות לה; והנה העלתה גם ראשי צבאים גדולים עם קרניהם הענפות; עושר טמון באדמה זאת, עושר רב.

אשר לדוכוֹבורים – מה שייך לאמר. בבתי־הסוהר התגלגל; במדבריות סיביריה מעוּנה מקור ומרעב כלה את כוחותיו. בבית־ספר אחד עם פיוטר למד בימי נעוריו; שניהם לא יצאו משם מלומדים גדולים, אולם קרוא וכתוב למדו. שניהם יחד נשאו בכובד העול, משכו ומשכו. גבורה רבה ורצון־ברזל הראה פיוטר; והוא, העני ממעש, עזר לו באשר יכול. במשך עשרים שנה עמד לימינו, כמנהל העבודה וסידור־החשבונות; והעבודה לא היתה קלה; לפעמים צריך היה לסדר מאות אנשים ולפעמים גם אלפים יום יום. נוראה היתה ההתחלה. באמצעים דלים באו הנה; כמעט חסרי־כל; בלי כוחות משותפים אי אפשר היה לעשות איזו התחלה. גם בסיביריה היו הולכים וכלים אלמלא שיתוף הכוחות. ובארץ זרה אף יום אחד אי־אפשר היה להתקיים; גם פה וגם שם עזרו הנשים, נשי החיל, במחרשות אסרו את עצמן וחרשו, ופלחו אדמת־בראשית. כן, היה צורך בקומונה.

למה יצא, למה עזב את הקומונה? האשה לא חפצה. “עקרת־הבית” לא חפצה להשאר, באשר הבנים לא חפצו להשאר. האם הלכה אחרי הבנים, ואני אחרי האם. המבין אתה, אני נתתי לה את הילדים, הוה אומר: אני אחראי, אני הבאתים לעולם, הוה אומר – עלי ועל צוארי העול. ובזו הלשון באתי לפיוטר: פיוטר, בערבות שלנו יש תרנגולת־השדה, היודע אתה. אנו איננו ציידים, אבל יש ציידים, ואני הולך ומתבונן למעשה הציד; אני הולך והתרנגולת אינה בורחת, עומדת למולי ומקשקשת בכנפיה. לא הבינותי דבר. ורק אחרי כך, כאשר להקת צפרים התרוממה מבינות לשיחים וברחה, התרוממה גם היא ותעף. כך דרכה: היא מבשרת לבניה את הסכנה הצפויה להם, ובורחת היא בעקבות הבנים. האם הלכה אחרי הילדים, ואני – בזו הלשון אמרתי – הבאתי את הילדים לעולם, מי הוא אחראי אם לא אני, והאם אוכל להשאר לבדי; עבדתיך באמונה עשרים שנה ועכשיו אני הולך. דעתי הפרטית על הקומונה? מה בצע בדעתי? הן ולאו. מדוע לאו? מי שאוהב קומונה – הוה אומר זהו דבר טוב. אלמלא האשה, אולי היה נשאר, ואולי לאו. כן, הלא כה היו דבריו מראש: תחילתה היתה הכרחית, לאמר הקומונה: סכנה רחפה על ראשי כולם; פיוטר בעצמו הבטיח לכולם שאחרי כך, כשהסכנה תעבור, יסתדר כל אחד לפי חפצו, ואפשר יהיה לכל אחד לחיות חיים עצמיים; מדוע לא קיים את דבריו? הוה אומר: עוד יש סכנה, לפי דעתו; הוא אינו מדבר דופי בחברו.

אחוזה ברשות עצמה כזו שיש לפניו – ודאי דבר טוב. כל אחד חפשי לנפשו. מה יותר טוב איני יכול לאמר. אתם חפצים לסדר בארץ־ישראל חיי־חופש; החפצים אתם באמת ב"אובשצינה" כמו שלנו? בחרו בטוב – כלל זה נקט! וטוב זהו החופש, ה"סלובודה" העיקר!

בכל השיחה הארוכה הוא נזהר לחוות דעה ברורה; ברמזים ובשיחות משולבות, ובהטיות שונות שוחח על פיוטר. כדיפלומט חריף התחמק תמיד מבינות למוקשים שהרופא והדוכוֹבור הצעיר הניחו לו. נזהר היה, כנראה, להוציא משפט במעמד אחרים.

בינינו לבין עצמנו, כאשר סרנו ושאלתיו לסוף דעתו בדברים ברורים, השיב לי בשפת משלים כדברים האלה:

מה אומר לך, אחא, כאשר קר לך, אתה לובש בגד חם; כאשר חם לך אתה פושט את בגדיך; כאשר אין אויר בבית, אתה פותח את החלון; כאשר רוח מתפרצת אתה סוגר את החלונות. הוה אומר, אחא, צריך שבן־אדם יהיה לו הרצון שלו; בד' אמותיו, ברשות היחיד, צריך שיהיה בן־אדם סוגר ואין פותח, פותח ואין סוגר. הבנת לרעי, אחא. ברוח זה סדר את ה"אובשצינה" שלך. קומונה, אינדיבידואליות, כמו שנוהגים לקראה, דבר איני יודע. ברוח זה סדר את החברה: חופש! במה שקרוב לרוח זה – בחר; אם קומונה, קומונה; ואם אינדיבידואליות – אינדיבדואליות.

הוא לקח בידו רגב אדמה שחורה ומולל באצבעותיו לחול דק. “טשוֹרנוֹזיוֹם” – אדמה שחורה כמו במולדת שלנו? – אלהים עמך. אדמה שחורה ממש ישנה רק בארץ אחת – במולדת. זו שבידי – השמש לא חדרה לתוכה אלא בעומק קל, בשכבה דקה, ולא חיממה אותה, ולא הפכה אותה לעפר ממש כמו בערבות רוסיה; עפר האדמה השחורה חודר שמה בעומק מטרים; פה רק חול; – “איל” אנו קוראים לה בשפתנו, לאמר “איל” – זהו החול שעל קרקעות הנהר שהשחיר פה. כן, נפשי תערוג לרוסיה; מה חושב אתה, היקום שמה החופש, התחדל ה"סולדצינה", התהיה האדמה נחלת־העובד? טרוצקי שלכם, בן־חיל הוא; אני אומר לך בן־חיל. הבנים שלנו עוד מעט וילכו מאתנו. האסכולות שלהם גוזלות מאתנו את הבנים; שוכחים שפת המולדת ולומדים אנגלית. ומה אומר לך, הם האמריקנים לא קורצו מחומר אחד אתנו; גם לא קורצו אפילו מחומר אחד אתך, אחא. אני רואה בעיניך, חי נפשי, שלא תוכל לחיות בכפיפה אחת אתם. נשמה אין להם, קרים כקרח ואלמים כפי־קבר. ומה אוסיף לאמר: רמאים, רמאים לפי דרכם, רמאים באופן מיוחד. התאמין כי יש להם בתי־ספר מיוחדים, שבהם יורו איך לרמות; חי נפשי, יש; אני אומר לכם – בתי ספר להורות איך לרמות. וגם האקלים פה – הכל קשה. אולי תקבלונו בירושלים? אלהים יחנכם בכל טוב!

*

לפנות ערב התאספו בבית הרופא אורחים: מהעיירה הסמוכה – עיירה דוכוֹבורית ומהחוות; בחדר ועל דרגות המרפסות ישבו כנופיות, כנופיות. דוכוֹבורים מתבדלים או “אינדיבידואליסטים”, כמו שמכנים הם א"ע, וציוני המקום הזדמנו. כמעט כולם צברו הון בשנים האחרונות; האסמים מלאים, הבתים נהדרים, ובבנקים יש כסף, והאוטומובילים היפים והמרוּוחים – לא פורד חלילה – מקרבים את המרחקים, ויכולים לוותר על ישוב בכפרים, אלא אפשר לגור ב"הומשטדט" – כל אחד בלב אחוזתו; ובטוב לפרמר, טוב גם לסוחרים משלנו; שפע ושובע בכל – אבל הנפש רעבה. ובלב ריקניות, וצר לכל אחד המקום ברחבי־הערבה האין סופית, תוך יערי־העד המקיפים אותה מרחקים, מרחקים; בתוך האוצרות הבלתי־מוגבלים, המחכים לעשרות מליונים, מליוני האנשים מהחוץ; וכל הדר־הטבע ומראותיו הנפלאים; משחקי־הצבעים ומקסמי־הכזב המתעים את עין עובר הערבה לראות בשיפולי האופק יערות שלא ניטעו, ומגדלים פורחים; הנהרות הרחבים והאגמים ואפיקי־המים חבויים בעבי־יערות, – כל אלה לא ישביעו את הנפש הרעבה העורגת למקור מחצבתה.

הדוכוֹבוריות עצמה בצורתה שלבשה או שהטביע עליה “העריץ” הקט – מעיר במשפטים קצרים איש־שיחי, דוכוֹבור מתבדל, טיפוס אינטליגנט רוסי, לבוש לפי האופנה האחרונה, וכנראה מקפיד על החיצוניות – פשטה את הרגל. הוא בעצמו ב"הומשטדט" ולא בכפר, ויש לו אחוזה יפה; רק בכוח הבערות של החברים עדיין הקומונה מחזיקה מעמד; החברים אינם יודעים את השפה המתהלכת, והם כילדים קטנים מבלי יכולת לעזור לעצמם ובלי רכוש, כי הכל על שם פיוטר. אבל גם אנו החפשים, – צמח שנעקר מאדמת־גידולו. לא מצור אחד חוצבנו, אנחנו ואזרחי המקום. בבקשה, – קפואים, קרים והדיבור אין בפיהם, והרגש, רגש חי וחם, אין בלבם. איזה עם זה! אף פעם לא תאזין לרינה שתתפרץ מתוך הלב כשעוברים הם באוטומובילים שלהם את מרחקי־הערבה; כגולמים יושבים הם, כאילו נקפאו בפוזה אחת מיום צאתם לאויר העולם; אין דבר מה מעיק על לבם, ממלאהו ומעבירו על גדותיו; התזכור את שירת ה"יאמשצ’יק" המשתפכת בגעגועים והעורגת למופלא ומרומם? אנו חוצים את הערבה ושרים, נפשנו תשתפך בשירה…

וקומץ הציונים בשלהם; מרויחים כסף; ומאבדים את הילדים. איש לא יעמוד בפני כור־ההיתוּך. תלמודי־התורה, מעט עברית, הכל הודות לציונוּת; אלמלא היא, היתה כבה הגחלת; אבל אין כוחה יפה בסביבה הקרה הזאת. ומה לנו בכל עמלנו. לחכות ולצבור יותר הון, בכדי לבוא באמצעים יותר גדולים לארץ־ישראל, בודאי ובודאי, כך יאמר ההגיון הבריא. אבל בינתים הילדים גדלים, עכשיו עוד נוכל להצילם, ובעוד איזו שנים, כאשר יהיו אמריקנים ויספגו את כל הרוח, – נפשם לכל מיני המשחקים השולטים פה, ואין מציל.

רחבת־ידים היא הארץ הזאת, ובלתי מוגבלות אפשרויותיה. עשירה מארצות הברית, ואולי גם חופש בה יותר. מ"רשעות" נעלמה אולי אינה נקיה גם היא, אולם בגלוי הכל “ג’נטלמני”; יהודים נושאים משרות גדולות וחברים מכובדים גם בפרלמנט. אבל הנפש לא תשבע בכל הכיבודים האלה. פה בין “הגויים” הרוסים האלה אפשר לראות חיים; מעט “ממולדת” ישנה – אם חורגת, אבל מעט מזעיר, והנפש תערוג למולדת מלאה, למולדת־אם…

*

השמים לבשו קדרות. העננים, שחורים וכבדים, הגיחו מערכה מול מערכה, והאחד כיסה את השני; הם כאילו ירדו וצללו, וניתלו מעל גגות הבתים וסמוך לראשי ההולכים. במרחקי הערבה האין־סופית התגלגלו הרעמים בקולות אדירים ובנות־קול; הברקים כשבילי־אש: ישרים, מרוּסקים ובזיגזגים התפשטו ברחבי־האופק וקרעו את החשכה; והאיליבטורים, בנויי־פח, הבריקו לנוגה האש בברק ממורט, ופסגותיהם כאילו בערו בעצמן באש…

ובחנות־המכולת פנימה, בית הועד התמידי לאוהבי שיחות־חולין – רעדו החלונות. והאבטיחים הגדולים העגולים והסגלגליים, פאר קליפורניה ובריטיש קולומביה, שהיו מונחים על השולחן, שלמים ו"שחוטים", הוּארו על ירק־קליפתם ואודם־בשרם משנה־אורה, וגירו את תיאבון המבקרים; כל פרוסה בסלע, כל פרוסה בסלע – והמאזניים מכוּונים, הפנקס פתוח, היד כותבת והחנוני מקיף.

כנופיות, כנופיות נזדמנו הפעם: לשם שיחה בטלה ולשם מקח־וממכר; כולם דוכוֹבורים צעירים מ"הפורשים", שזופי שמש, חסונים ואמיצי־פנים; על השולחנות הארוכים ישבו, נשענים על מרפקיהם מאחוריהם עמדו, באמצע החנות לקחו להם מקום וגם התהלכו הליכה קלה אילך ואילך. אחדים היו “בגילופין”; ואחד מהם, בחור חסון, גבה־קומה ורזה, היה ראש המדברים. בקבוק “המים החיים” לא מש מכיסו; מפקידה לפקידה היה מוציאהו ולוגם לגימות אחדות. “אין העגלה הולכת למישרים, אם האופנים אינם משוחים”…

בנחת היה דיבורו כשהתחיל להרצות על עצם העיקרים המונחים בדת הדוכוֹבורים; חיתוך־לשונו היה חד, מידברו צלול ומשפטיו קצרים. אולם כולו זעף, כשהתחיל לתקוף התקפות תכופות את העושים פלסתר תורה זו. שרירי הפנים מתוּחים, העינים כאילו יורות זיקים, זויות השפתים מתעותות, הבלורית “רוקדת”; ואף קיפולי החולצה הרחבה, מתחת לחגורה רועדים, ולמעלה הימנה – כאילו מכים גלים עם מלוא נשימת החזה.

רסן שלח מפיו. כלפי ה' ומשיחו התריס, כלפי קדושיו בכלל וכלפי “הקדוש המעוּנה” בתוך העדה הזאת בפרט; אחת, אחת מנה את חטאותיו. אימפרוביזציה או לקוחים מאוצרות השפה הרוסית העממית שאין חקר להם; לשפה אחרת אינם ניתנים להיתרגם; ואף ברוסית גופא אולי נשמעים הם בעל־פה ולשמעם יאדימו פני אניני־הדעת. בכתב אסורים הם לבוא בקהל: בספרות העממית אין דוגמתם, אף לא במונולוגים שבמחזות אוסטרובסקי וסיפורי גליב אוספנסקי; וכהדי הלמות גרזן חוטב עצים ביער ליוו את משפטיו בין נשימה לנשימה.

עצם הדוכוֹבוריות חי בתוך העדה שפרשה מן הקומונה, בתוך החוות הבודדות. מה דורשת הדוכוֹבוריות ממחזיקיה? הכנעה למצפון. מה פירוש המלה הזאת? הכנעה למצפון אינה אומרת להיות עבד לו, להמכר לו בגוף ונשמה, אלא להיות אדון לו, להיות בן־חורין. על הנצרות ומשיחה הוא יורק אלפי יריקות ועוד יותר מזה. מה לו הנצרות, ומה לו המשיח? כבלים שמו על האדם לבלי זוז ימינה או שמאלה; עריצים הקימה כ"ניקוליישקה" ברוסיה הגדולה וכ"ניקוליישקה" הקטן פה; יומו יבוא פה, בן נעוות־המרדות כאשר בא שמה. נצרות טהורה מה פירושה? – תן חופש לרצונך! הוה בן־חורין, ילוד אשה! גזירות למה, פרישות למה? שמח בן־אדם, בבחרותך, ושתה יי"ש מלא הבקבוק! וחזיר אכול, הוה זולל חזיר, שלא ישאר חזיר בעולם! אתה שואל: ומה אם המצפון ישיאני להרוג? – חי אלהים, אהרוג; לבתרים אבתר; אדקר כאשר ידקרו חזיר, – חי אלהים, אדקר. הנה אני אוכל בשר ושותה יין. מדוע איני דוכוֹבור; לרצוני אני נכנע, לחופש־הבחירה, למצפוני. בבקשה, אחא, הא בקבוק ולגם! אתה אומר: איסור שתיה פה, במדינה הארורה הזאת ובכל ארצות־הברית, מי פתי ויקשור את עצמו בחוקים הארורים האלה? בן־חורין הוא האדם, ותמיד תושיע לו ידו להשיג י"ש. אינך שותה, אחא, התביש איפוא; הוה אומר: אתה דוכוֹבור מבני־בריתו של “פטקה”, הוה אומר: בשאט נפש אני נסוג מפניך, שאת לא אוכל את הנזירים הקדושים, שתה, אחא, שתה!"..

“ואשר ל”קדושי אל המעונים" פה, בתוך העדה הזאת – פתי יאמין לכל דבר; נשים מאמינות לכל דבר. כל הנחלים הולכים לים אחד, כל היבולים לאוצר אחד, לבית־בליעה אחד; להשמין את האחד, שיהיה ערפו אדום ושמן כעורף הפר. שוּר על הבית המתנשא ליד אליבטורים; עם הנץ־החמה קום והבט, איך שהוא מטייל על המרפסות למעלה; מתחת לכתנתו יבהיק שומנו. אלפי יריקות אני יורק עליו. לי, ברוך השם, די משלי, די והותר; בית כמו שיש לו, ואוסם מלא תבואה, ואוטומוביל לטיול; אין לי צורך בו. אבל למען האמת: פה, בלבבי, יוקדת האמת, כאש בוערת. ובנות־לויתו, פנימה, – גם מהן, בבקשה אחא, אל תעלים עין. אינו זז, המנוול בלי בנות־לויה. את אשת־בריתו שלח המנוול, מסיביריה באה ושלחה מעל פניו; פורש מדרך–ארץ, ובלי בנות־לויה ימות משעמום. פחד מפני “תוצאות”? תם אתה, אחא, אין תוצאות מ"קדושים"; הוא משדכן אחרי כך, וחסך; ממש כמו ש"הפומישציקים" בימי־העבדות. מי יעז להשיב את פניו ריקם; לכבוד יחשב האב התמים לשלח את הריבה שלו כבת־לויה לחדשים אחדים ל"קדוש"; כל שלושה חדשים, כל שנים, כל חודש – אחרת. הנה שלוש הריבות שעבדו קודם, אלו סמוּקות־הלחיים, עבות־השוֹקיים ובריאות־הבשר, עומדות כבר להשתדך. לא רע טעמו, המנוול. אחת, אחת היו מבנות לויתו. למה אתם מחשים, מנוּולים ומראים את שיניכם; קומו והעידו, קומו וקיימו אחרי דברי. מוורגין לבריטיש קולומביה רב המרחק, ועד השמים וכסא־הכבוד עוד יותר. איש עם “רוח קודש” – מי מהרהר אחרי מדותיו; ברוח יבוא וברוח ילך – לכל הרוחות המנוול הזה; כניקוליישקה עוף יעוף גם הוא".

“אנחנו הננו הדוכוֹבורים, אנחנו, אוכלי בשר־חזיר ושותי ה”וויסקה". ולא הם. אנחנו החיים בחופש, בלי אמונות טפלות, בלי המנוולים, “ארוכי־השערות” ובלי “סולדצינה”; אנחנו ולא הם, היום שיכור, כקנה בפני רוח, ככלב יתגלגל בקיאו; ומחר אטהר מכל החלאה הזאת, ועם עלות השחר אני יוצא לפעלי ולעבודתי, ומהפך את רגבי־האדמה ומפיל את האלומות. אני, בן־חורין, נכנע למצפוני. היום האשה היא העוזרת, האשה שלי, אשת־חיל, עקרת הבית, ומחר זרועי תעזר לה; אחוזת־נחלתי וביתי הנהדר – מעשה ידיה כוננו. השעה מאוחרת, ומה, אתה שואל, אם תסגר את הדלת ולא תתן לי, המבושם והחזיר, עקרת־הבית לא תתן לי להכנס פנימה – את ראשה ארוצץ, את ראשה, ראש־פתנים, חי אלהים עד זוב דם ארוצץ. מה אומר היהודי הפיקח: רק לשוני מדברת גבוהה, ובעצם עפר אני תחת כפות רגליה; חי אלהים צדקו דבריו; כעני בפתח אעמוד, ובחיל ורעדה אתגנב, ואשכב, שקט ממים ונמוך מעשב, שלא תשמע את צעדי; כחתול על בהונות רגלי אתגנב. מה אומר הלז: יד ברזל לה, ואם תטפח על פני שיכור יפול כקורה מתחת לגרזן; חי אלהים בת־חיל היא עקרת־ביתי, ונאמנות מהלומותיה. חה, חה, חה; כבר אבוא בשלום על מקומי, בחשכת הליל אבוא".

כשלוש שעות רצופות לא פסק פיו מדבר. בין קטגוריה לקטגוריה על אנשים ומעשים הוא שב תמיד לעצם הנקודה שברעיון הדוכוֹבורים; הוא ניסה לברר לפי דרכו את יסודות הפילוסופיה שבאמונתו. קשה היה לתפוש את החוט המקשר את מחרוזת רעיונותיו; בערבוביה באו ומקוטעים יצאו; תמיד שב לנקודה התיכונה – חופש הפעולה והכנעה למצפון; והפירושים היו פריצת־גדרים, ויחד עם זה מוסר־עליון, ושינן באזני לקחת תורה זו אתי ולטעת אותה בארץ־הבחירה. בתוקף היה הולך ונגש ישר אלי, לפעמים זועף ולפעמים מתמוגג ברכוּתו, מוכן לנשיקות. השומעים שמעו את דבריו בחיוך קל; לפעמים טפחו לו על כתפיו, ביחוד כשהיה נוגע ב"קדוש" המקומי, ובן־חיל קראו לו. אף פעם לא הפסיקוהו ורק כשהתחיל לתאר את פרשת־גבורתו בשובו הביתה קראו לו בבת־צחוק: “כאן, בחור, אתה כבר מגדיש את הסאה; יודעים אנו את גבורתך כלפי עקרת הבית שלך, – בסתר תבוא!”

קרוב לחצות הלילה כבר נאם באולם ריק: בפני המטאטאים, הקילשונים והאתים התלויים שהטילו את צלליהם בחצי־האפלולית; גבינה גדולה, שהיתה מונחת ליד אבטיחים, משכה עליה את העינים. בקבוק בי"ש שבכיסו – תם ונשלם; אחר לא השיג במקומו. הגיע התור לסעוד את הלב בגבינה. ממתקים אחרים ג"כ העירו תשומת לב. ממרומי־הדמיון ירד לחולין שברגע, והתחיל לחקור על המחירים; החקירות באו באופן מכני, האזנים לא שמעו את התשובות. רשום, אחא, רשום! על החשבון, אחא. המאזניים עלו וירדו, הפנקס שוב נפתח, והחנוני הקיף. והוא נע כקנה, לקח את הסחורה, התחיל ממלא את השק, שק גדול, הפשילו, העמיסו על שכמו, ויצא בברכה חמה, כפוף עם משאו בחשכת הלילה תחת הדי רעמים; מהלך מילין אחדים היה עליו ללכת; אלהים לא יעזבהו; לא אחת ולא שתים עבר את החשכה…

*

אנחנו נשארנו לבדנו יהודים אחדים; חצות־הלילה הגיעה, וחכיתי לרכבת שאחרה הפעם לשעות אחדות. בעל החנות, בטוב־מזגו, ברוך־קולו ובמתינות־דיבורו ניסה לסיים. כחרד פן חלילה וחס תעבור “סחורה” זאת אלינו סיכם את אשר אמר הוא ואת אשר דיברו אחרים במשך היום. ככה הם… הידים ידי עשו, הדם – דם עשו; ועל חרבך תחיה; אם אינו הורג, ידבר, לכל הפחות, על הרג. וככה אנן בתוכם. כשמונת אלפים – אומרים – מונים הם בגליל זה ובבריטיש קולומביה. חליפות, חליפות יבוא השכרון וההתפכחות, הכל ממש כמו במולדת הישנה והגדולה. הישנה כושי את עורו? אין חשבון ואין שווי־משקל; הפנקס פתוח והחובות גדלים; אמנם נאמנים הם, ישלמו סוף סוף; היבולים טובים, ועובדי־אדמה מצוינים הם במצב של פיכחות – המעולים שבסביבה; אולם דם רותח – פנימה, אם אינו מתפרץ החוצה; מועלים האחד בשני, טהרת־המדות אין, אמת אין. הבערות תאכל אותם, ובבערותם ואמונותיהם הטפלות נמכרים הם כעבדים לתאוותיהם או לתאוות אחרים המושלים בהם וגוזלים אותם; אין הם עומדים בפני תאוותיהם. היום הכל, ומחר – ככלי ריק. הנה אפילו, לדוגמא, הגבינה הזאת, הנה בבת אחת מוכן לזוללה כולה, והמחירים הלא גלויים וידועים. הקומונה תתפרד, ובה פנימה כבר הקודש כלה כעשן. “אגרוף־ברזל” מחזיק אותה, אגרוף ולא יותר; הוא “האגרוף” יודע כי אין נסתר מאתנו, חורק שנים, ולעשות לא יוכל מאומה. סגולה אחת יש להם – מסירותם לבניהם; ובגלל מדה זו אוהב אני אותם; זהו טוב־הלב ורחבת־הנפש שבהם; לעולם לא ישכח לקנות מתנה לבני־ביתו; מאמצע הדרך ישוב ויקנה אם שכח לקנות; ולבניו אינו מתכחש, אפילו לאלה שבאו לו לא בהיתר. “מי הוא הבחור הלז” אשאל; “האינך יודע – תבוא התשובה בפשטות ובתמימות – מזו אשר קולומביה” ויש אשר הרבה “מזו” יש לכל אחד – זוהי כבר בקומונה טהרת־המשפחה. יום, יום, ולילה, לילה – תשמע את השיחות האלה והלהג הזה. אין תכלית ליהודי לעשות פה את דירתו קבע, אעפ"י שטוב ונוח לשבת בתוכם; הם דבקים בנו, באשר גם הם נמצאים כעל אי בודד, והם פה בלי “קרניים”. בקול בלבד אפשר להשקיטם. יהודים באים לזמן קצר לעשות מעט כסף ועוקרים את דירתם; לא על הלחם לבד יחיה האדם.

והצעיר, העוזר בחנות, בלכתו ללוותני לתחנת הרכבת שפך לפני את מרי־נפשו גם הוא. מחנק פה, ככה: מעלות־השחר עד חצות־הלילה; לבדו הוא, הנשמה בודדת; לשעשועי המקום, למשחקי קלפים, לריקודים אין נפשו; לא לכך נוצר; הוא ובעלו שניהם בודדים; אולם לאחד יש תכלית, למצער, יעשה כסף. גם הוא היה רוצה לחסוך קצת כסף ולהגאל, וגאולתו יכלה להיות רק בארץ־ישראל. “מהמדינות” בא הנה בזמן המלחמה; עבר את הגבול; לההרג במלחמותיהם – מה בצע בדבר. לגדודים שהלכו לארץ ישראל היה נספח, אלא שלא יצא הדבר לפועל, אבל אם כה ואם כה – גאולתו יכולה להיות רק בארץ־ישראל.

*

בקרונות־השינה הארוכים היו כבר הוילונים מוּרדים. הכושי הממונה תמיד על הרכבות האלה לשמש את הנוסעים, חיכה לעולים מתחנה זו, העביר את הסולם בשביל “דרי־מעלה” ממקום למקום, והראה לי על מקומי. אפלולית הליטה את הפרוזדור הארוך והצר. מעבר לקלעים, על היציע, לא נמצא כפתור־החשמל ללחצו ולהעלות אור. נכזבה תקותי לקרוא את חבילת השבועונים “הרדיקליים”, שהיו לי תמיד למקור־נחמה, כי החושך עדיין לא אפף תבל ומלאה; אחרי רשמי היום היה לי צורך מיוחד להרגיש את דופק־החיים המתהוים שמה, בארץ רבת־המרחקים, מעבר לאוקינוס; הרימותי את וילון האשנב, ואור לא בקע; קיר אפל כאילו נצב לפני, סמוך לעיני, הכל כאילו התלכד לגוש אפל אחד; בזעף ניתך הגשם ודפק על פני השמשות, עיני נסגרו, ומוחי היה ער. בערבוביה עברו האנשים, ובערבוביה הרעיפו את אמרותיהם. ובין שיחה לשיחה כאילו האזנתי תמיד לקול בא מחוץ, קול שהייתי שומעו לא ברצון מרע וידיד בארץ אחרת; הפעם התגבר הקול הזה וכאילו נסר באזני. וכה דיבר באזני הקול: חדל לך מדמיונות־השוא, שאתה הוגה בהם; שכחת את “רוסיה, האם”; זה עשרים שנה שלא הרגשת את דופק חייה. בעצמך היית אומר: נשר רוסיה בעל דו־ראשים הוא – האחד טולסטוי, והשני רספוטין. תחת השמש דבר לא נתחדש; רק את כתר המלכות של שני הראשים פצצו המתקוממים, והראשים נשארו כמו שהם, ואך – כפשע ביניהם; ליד פתח הקדושה רובץ החטא, ולפתח החטא תשכן הקדושה. אלה הם דרכי העם הזה; הפרישות וההפקרות, האלהים והשטן יורדים כרוכים אצלם. נשמות מורכבות וגדולות, קדושות ומעונות, – אנשי־מופת לחוזי חזיונות, אבל לא לבוני־ארצות ומכונני עולמות חדשים; אמת־הבנין לא ניתנה להם; הבונים בה היו תמיד מבחוץ, ולא מביתם; ועוד מימי פיוטר הגדול – פנים חדשות ברא להם בגלחו את זקניהם, אבל לב חדש ורוח חדש לא ברא להם; התהום הישנה־נושנה בין יחידי־הסגולה ובין ההמונים נשארה, והגשר לא נמצא, ולא יימצא במהרה, באשר בערות היא רשת פרושה לחטא, מבצר ליצר־הרע. שבט עריצים פוקח מעט את עיני ההמונים המוכים והמעונים, והגרזן יתרומם לרגע על מניפו, ובין לילה יפרוש הכוהל את קוריו עליהן, והכל שב למסלולו הקודם. בדם וביין שרף – יטבע הכל. אללי לנו, כי גורל עמנו נקשר לארץ זאת; הר־געש זה יבלענו חיים. במרכס ובלסל אני מתגאה לא פחות ממך, נבואתם – מקורה בצור־מחצבתם. אבל בכל התוהו ובוהו אשר שמה אנו מונהגים ולא מנהיגים; מוּנהגים בכוח הסביבה. יצירתנו העצמית עברה ובטלה; הסביבה הזרה אכלה אותה, ורק הטמפרמנט שלנו נשתמר. ומזג־רוחנו זה הלוהט מביאנו תמיד לאחוז בקיצוניות הסביבה, שבתוכה אנו חיים. שמה תוהו ובוהו והרס רב – אנו מהמורדים הראשונים; פה “ביזנס” ומקח וממכר – ידנו ראשונה במלאכה זו. אותו העם ואותו גזע, ומה שונה פרצופו פה ושם, ודרכיו מה שונות; אפילו בספר יבעט פה בן עם־הספר. אל תזקף לזכותנו מה שאין בנו, ואל תתגאה במה שאין בנו, ואל תראה רצים לפני העגלה באלה שאינם אלא רצים אחריה. וחדל מייחל לישועות ונחמות שתבאנה משם; אני מצפה כמוך לגואל האנושות אחרי מלחמת־הדמים הזאת; אני מצפה כמוך למשיח; אבל הוא לא יתגלה מארץ ה"יורדיבים", באשר באמת־בנין הוא יופיע; ואיבן –שידיו עקובות בדם אחינו – לא יתקע בשופרו. כה דיבר באזני הקול…

*

עם הנץ־החמה הרימותי את הוילון הפרוש על החלון ופתחתי את האשנב. מראות אחרי מראות רצדו נגד עיני. שדות החטה רבי־המרחק, כרי־התלתן והפרות טובות־המראה ומשובחות־הגזע הרועות; גדרות חוטי־הברזל הנמתחות ללא סוף; הבתים הבודדים בתוך המרחב על קצוות־צריחיהם וחודי־מגדליהם; האליבטורים העומדים ביחידוּת והמצומדים לקבוצות; העובדים חבושי כובעים רחבי־שוליים היוצאים לעבודתם; הסוסים המושכים במחרשות כבדות ומכונות גדולות, “בני־הנעורים” החפשים מעול וצוהלים צהלת־בוקר; וביערות־העד העצים המתנשאים מעל סלעי־מגור כאילו פזזו והלכו אתנו. כרשתות פנינים היו פרושים רסיסי הגשם הגדולים על פני השדות והכרים, ודלפו מענפי העצים, ונתלו בחוטי־הגדרות ובפסי־המסלה; זכים היו מי השלוליות הקטנות שעמדו במסלולי הדרכים, ורחוצים היו האליבטורים והגגות. אורות בוקר הגיהו על הכל. שרידי ערפלים דקים וטהורים צפו. ריחות־אדמה, חריפים ומבושמים, זלפו בחוץ וחדרו פנימה. השואה עברה, האויר זוּקק, והכל התחדש והתעשר. ואני – כאילו ישבתי על מטת שכיב־מרע; רצוץ מנדודי־לילה, עיף ממשא הרהורי ועני, עני יותר באילוזיה יפה. האם חזון רוסיה הגדולה לפני בתמונה זעירה? האם עמדתי ליד מצבה קטנה על קבר משאת־נפש גדולה? היקום החלום, היבוא החלום?…

 

בּכּור    🔗

רק מהלך־שעה ממקום־ישוב, והננו בתוך הערבה. אין סוף למרחב, אין אופק לרקיע־השמים, ודרך סלולה אין. במרומי המרחק, כמו מבעד צעיף דק, צפים אגמים, ושרטוטי צמרות־עצים לוטים עננות זכות מזדקרים מסביבם. טירות ומגדלים מעולפים בערפלי־טוהר כאילו פורחים באויר. מראות ללא דמות בהירה מתגלים ונעלמים. אלה הם תעתועי הערבה וחזיונות־בַּדֶיהָ. מחר תבוא במקומם המציאות בגודל חנה ובעצמת כשפיה, יפה שבעתים ממקסמי־הכזב וברה מהם. פלגי־מים יכסיפו בנפתולי זרמיהם את פני ירק האספסת, וגבי עדרי הרפורד ישחירום פסים, פסים; אלה הגבים החסונים והרחבים, המתבקשים להשתטח עליהם בכל מלוא הקומה כעל מצע רפוד. על חלקת כבישי מלט נטויים על מרבדי דשא תנהרנה מכונות־מסע שדרות, שדרות; שלוות בהילוכן ובטוחות ללא־זעזועים וללא חריקות כטסות באויר. מחר יפכו החיים בשממה הזאת, כאשר רק תמול שררה דממת־המות במקום הומה מחיים, שלפני שעה חנינו שם…

הנה נהג מכונתנו, בידו האחת מאמץ הוא את ההגה, ובשניה משרטט הוא באויר את תכנית העתיד, נוטה הקו, מסב את הזרמים גודר להם גדרים ופותח להם מסלות. וחברו, בן־לויתנו השני, רוקם רקמת־דשא על פני אפר הערבה, מלבישה כרים, מגולל לעינינו שדמות־בר ומרקיע מעל ראשינו נופי עצים. באותה הקלות שהם מוליכים חליפות את המכונה, דרך מכשולים ומוקשי־טבע, על פני הערבה, הולכים הם ומסיגים את גבולותיה והודפים את המדבר אחורנית, אחורנית. שניהם הם מלאכי החברה של מסילת־הברזל המפוארה, המשתרעת לאורך כל קנדה מהאוקינוס האטלנטי עד האוקינוס השקט – זו החברה הבונה לרוחב שני עברי המסילה את הישובים החדשים. האינג’ינר האחד הוא “שר המים”, והשני – “שר הצמיחה”. פנינו מועדות לקראת סכרי המים האדירים, מקורות־החשמל, לראות ראשית הצמיחה בשדות־הנסיון ובגני־המטעים החדשים אשר בקרבתם; ועל כולם הישובים הצצים ועולים חדשים לבקרים, הפורשים את כנפיהם על עלובי־עולם, לתת להם מולדת־שלום חדשה במקום הישנה שהקיאתם מקרבה…

דומם תשתרע הערבה. הלב כאילו אחוז בצבת – בין שלוות־עולם ובין מרחב־עולם. העינים קמות נוכח הדר רזי ראשית־הבריאה, והמוח עומד מחשוב. כעופרת כבדה יורדת דמויות־בראשית על החושים להדהימם. בדממה תתעטף כל ההויה, – בדממה ובסוד; בין רגע נראית ההויה כאילו היא מתערטלת, ובמשנהו שוב היא חתומה וכמוסה. גלויים וערים רק “כלבי־הערבה” ומלאים תנועה. לאלפים מגיחים הם מחורי האדמה הצחיחה ולעשרות הם מתלבטים בינות לאופני המכונה. ואף הם, יצורי הערבה מימי־נצח, לא ינקו מקפאון־הדממה. מחנות, מחנות מפוזרים נצבים קוממיות בכל “מלא קומתם”, גאים וזקופים, מיושבים בהרחבה על עכוזיהם ומזדקפים בידים משולבות. מבהיק כתם האור, מורם הראש, ומביטות הישר העינים. מוצקים, בלי רוח־חיים, נטועים כדרבנות וכמחוברים לקרקע, דומים הם בעמדת־קפאונם לעמדת הינשוף. המולת המכונה העוברת אינה מזיזה את אחוזי־השיתוק. בלי שימת־לב עוברים היום עליהם. אולם מחר או מחרתים יבוא יומם, יום־דין גדול ונורא. המחרשה הכבדה, אסורה לתריסר זוגות פרדות או לטרקטור אדיר, תהפך את אדמת־בראשית, ואגב הילוכה תקעקע את “נאות השאננים”. אחריה יבואו המתנחלים; ומזוינים בנשק כבד: במצודות, בסמי־רעל, בגפרית בקיטור, באדים יאסרו את המלחמה בלי חנינה בשוכני מחילות־העפר האוכלים את יגיע כפיהם, לאבדם ולהשמידם מבלי השאיר להם זכר…

“כלבי־הערבה” הם כעפר לדוש ובמה הם נחשבים. אולם אזני ה"נהגים" קלטו רשרוש צעדי חיה אחרת; מה הרישרוש הזה? הנה עינם החדה גם בחנה את היצור הנמלט ממרחק. זהו ביבר, זהו ביבר! גילה ורינה. המכונה משרכת את דרכה הלך ודלג בזיג־זגים בעקבות הביבר הנמלט על נפשו. הנה הוא בשדה־ראיתנו, והנה הוא נעלם בעשותו סיבובי־עקלתון וקפיצות־אחורנית; הוא מסתתר בשיחים ונקיקים. המכונה נאחזת בסבך ועומדת, אבל נהגיה לא ידעו מרגוע ולא יעמדו. הם יורדים מהאוטו, דולקים ברגל כל עוד רוח בהם. והתלהבותם הולכת ועולה. רובה־ציד אין ביד; לעזאזל, חבל! יריה אחת, והנמלט שוכב בפישוט־רגלים. באין ברירה יש צורך לאחוז במעדר. בכלי זה מצטיידים תמיד בדרך, פן תשקע המכונה בבוץ או תעכב בתעלה, והמעדר חולץ מן המיצר. יוצאים תמיד מוכנים להשקע בבוץ, אולם מי חושב על פגישה עם ביבר. למשכנות־שלום היו פנינו מועדות ולא למלחמת־ציד. ובכן, יהיה המעדר מברך! דולקים ודולקים חמושים במעדר, והמכונה כבר במרחק מיל מאתנו ואולי עוד יותר. אבל הרף לא ירפו מהביבר האומלל. “דם עשו” רותח למראה ציד ולא ישקט עד אשר העינים תחזינה את המת מוטל לפניהן. הביבר מחפש לו מפלט באחת הפחתים, צולל בכל גופו, ורק את ראשו אינו יכול להכניס פנימה. מר הוא גונח, העינים דולקות, ובשניו מנסה הוא לעמוד על חייו ולהוציא את הנשק מידי אויבו. אין מנוס. “דם עשו” רותח וננעלו שערי־הרחמים. במרירות מתנהלת המלחמה. המעדר ממלא את מקום הרובה והקשת. הושגה המטרה. ברוך דין האמת!…

בצעדים מדודים שבים אנו אל האוטו הנמצא במרחק הגון מאתנו. הדי פעמינו מתגלגלים אלינו כאילו באים הם ממרחקים. שבה הדממה כשהיתה. רגעי הרוחות הסוערים של בני־לויתי. הציידים שבו לרגע שוב לאורח־חייהם הרגיל, אנשי־שלום שהגיגם – אפיקי־מים, ושדמות־בר, וכרי־מרעה. בכבדות נושמת המכונה וחורקת; עליה לעבור על תעלות; ולקראתה צוהלים מרחוק סוסים המבשרים קירבת־שדה ומשכנות־שלום…

*

כבדים ואמיצים הם הסוסים הצוהלים ואסורים לקרון טעון משא רב: דיוטה על גבי דיוטה. אשת־חיל צעירה נוהגת בהם בשבתה על מרום הדוכן, גבוה מעל פני מטען המשא. נער יושב על ידה. אנו עומדים ונכנסים בשיחה. אנגלית עוד אינה שומעת. היא בלגית, אחת מפליטי־המלחמה, “מוץ נדף ממדושת הגורן”. בני־לויתנו מלגלגים לעצמם: ובכן פּרלה פראַנסה? מי פּרלה? גם בבית־הספר הצרפתית שלהם צולעת, ועכשיו הלשון דבקה לגמרי לחך. האמריקאים – מותחים הם בקרת על עצמם – קרתנים הם, אינם יוצאים מגבולות מולדתם ואינם שומעים שפות זרות. ובכן פגישה אלמת? לא, יש בתוכנו גם מדברי צרפתית. האמנם? “הודפי” המדבר האמיצים מתפעלים כילדים וקוראים אותנו: בני־חיל! גם רוסית עם המתנחלים הרוסים, גם גרמנית עם הגרמנים, ועכשיו, גולת־הכותרת – צרפתית עם הבלגים. אין לכחד: רב־מלל הוא פינו וכחו גדול, ובו אין לנו להתבטל בפני הגויים התמימים אשר אתנו, רבי־הפעלים וכבדי־הפה.

בינתים הבלגית משוחחת עם אחד מחברינו. היא מאושרה לקבל דרישת־שלום חמה מהמולדת, וביחוד בשפתה. כמה קרוב הוא הזמן וכמה רחוק. כשנה היא פה. מהלך חצי־שעה, והנה אחוזות הבלגים. אין להם להתאונן. אדמה ניתנה להם, מחברת “מסלת הברזל הקנדית הפציפית”. הומשטדט כרגיל ― מאה וששים אקר למשפחה. ובתנאי התשלומים הרגילים. כבר בנויים הבתים ובניני המשק מוקמים. האדמה זרועה והגדרות עשויות. קשה היה החורף השנה. שלג כבד כסה את הערבה. בעלה נמצא במקרה בתחנת הרכבת במרחק עשרות מילים, והשלג חסם את הדרך בפניו. שלשה חדשים נשארה בלי ידיעה מבעלה, וחיתה בין תקוה ופחד. כמה פעמים בלילות־נדודים התאבלה בלבה עליו וראתה את עצמה אלמנה ואת בניה יתומים. אולם, ברוך־השם, עם בוֹא האביב, אחרי הפשרת השלגים, הופיע בעלה חי ובריא, ועוד הרויח מעט מזומנים. בהעדרו כל משא המשק היה מוטל על שכמה. עכשיו, תודה לאל, הכל שוב כשורה. כלם ישמחו מאד, אם נסור לבקרם לשמע פרישת־שלום מהמולדת.

ל"בלגיה" איננו יכולים לסור. בלגיה אמנם הראתה גבורה יתרה במלחמה, והיא בת־בריתה של קנדה, אף־על־פי־כן עלינו לדלג עליה. רב הדרך לפנינו, והעבודה מרובה, ואי־אפשר לנטות הצדה. אבל במקום זה נהיה ב"גרמניה" אויבתה. זו נמצאת בדרכנו. קנדה אינה קנאית כאחותה הגדולה המקיפה את המדינות המאוחדות ולא רדפה בחרמתה את הפרמרים הגרמנים. השדות המוריקות הן כבר בתחומי־ראיתנו. איתנות הגדרות המקיפות אותן. יפה מתוחים חוטי־הברזל, קלועים היטב, לא ירפו ולא יצנחו. מסומנים ריבועי־השדות והגנות: כברות, כברות כלוח שחמטי, והבנינים: מוצקים, חסונים, כאילו גדלו מתוך האדמה. יד הגרמני המסדרת ניכרת בכל…

בחצר פוגש אותנו בעל־האחוזה. אכר בכל הליכותיו, אבל מעורב עם הבריות ואיש־שיחות. כשנה לפני המלחמה באו. שממה היה המקום ככל הערבה המקיפה אותו. והנה עינינו הרואות. האספסת מצליחה – חמשה, ששה טונים חציר לאקר. החטה ברכה בה, ארבעים בוּשל ויותר. המקנה יפה. בנטעים יש עוד קצת קושי; עדיין לא נחקרו המטעים המתאימים לאקלים. גם זה יבֹא. הוא בעצמו בעל משפחה גדולה; אף היא ברכה לאכר, כברכת אדמה דשנה. למעלה מתריסר יש לו, ועליהם גאוותו. אף אחד לא שיכלו. כלם אמיצים ובני־חיל: מקטן ועד גדול. ועקרת־הבית, עוד מעט נראה אותה ונוכח בעינינו, כאילו לא חבלתם. הנה הבית פתוח, והנה היא בכבודה ובעצמה. צעירה בפניה, רעננה וגמישה בכל תנועותיה. קצת דוחק בבית למשפחה גדולה, בית ל"הומשטדט" רגיל ולמשפחה רגילה: שלשה חדרים. אולם הנהו הולך ומוסיף עוד חדר, ורווח לכולם…

בבית שורר הנקיון המופתי הגרמני, למרות הדוחק. כל דבר במקומו, כאילו תקוע במספרים. חסרים הפעם עדיי הקיר בדמות תמונות המלך והמלכה, שנגנזו משום דרכי־שלום עד יעבר זעם. אי־אפשר לצאת ריקם מהבית, מבלי לסעוד בדבר־מה את הלב. ומה גם הנזירוּת ממשקאות חריפים, “גזרת היובש”, היא מכת־מדינה, ורק בכפר נצלים ממנה. הפרמרים הגרמנים אינם “יבשים” גם על־פי טבע תכונתם, אינם מכונסים בתוך עצמם כהאנגלוזכסים, אשר “ביתם היא טירתם” הסגורה ומסוגרה בפני עין זר. ביזנס בשדה ובחצר –עד כמה שהלב חומד; אבל דברים שבלב ובבית – מרוכס הוא על כל כפתוריו. גרמני מתקרב יותר לרוסי, המוכן בפגישה ראשונה לשפוך את צקון לחשו בפני איש־שיחו המדבר בשפתו, כאשר רק נפשו תציקהו. וחבה יתרה נודעת לו לפטפט בגלוי־לב על עניני המדינות. שׂש הוא לשמוע דבר חי מפי אנשים, שרק עכשיו באו במגע עם המולדת או נמצאו בקרבתה. למראם בלבד יהלם הלב. מתי תגמר המלחמה, ומה יהיה גורל גרמניה. אין צדק בעולם, ויושר אין. את המלחמה אכפו עלינו בחוזק־יד, ועכשיו אכפו עלינו שלום־חרפה כזה, מלקים בחרפה ועוד עלינו לשלם בעד המלקות. הילדים? עובדי־אדמה מצוינים ועוזרים נאמנים. אפילו הקטן והקטנה העומדים לפניכם עוזרים בשעות־החופש ובימי־החופש מלמודים. אבל הקשרים למולדת הישנה רופפו מאד. הפטריוטיזם לקוי ופגום כשפתם הגרמנית. כוח הסביבה עז מכוח הבית. בנים חורגים למולדת הישנה, וקנאים נאמנים למולדת החדשה ולכל קניניה.

כל הסביבה הזאת גרמנית היא. במשכנות בודדים, מפוזרים על פני שטח רחב, חיים הם למשפחותיהם. כל אחד במרכז אחוזת אדמתו. כעת מתחברות ארבע משפחות במקום אחד קרוב. מקימים את בניני המשק, לא במרכז האדמה כי אם באחד מקצותיה. ובארבע כנפות האחוזות הנפגשות מסודרות שתי חצרות סמוכות מול שתי חצרות סמוכות: צֵירה מול צירה. התקנה החדשה באה כדי להחליש את הבדידות. בכלל אין החיים החברותיים ערים כל־כך מרוב טרדות ומריחוק־מקום. רק בשבתות ובמועדים מזדמנים לעבודת־אל, או לפעמים לשם שעשועים והצעירים לשם ריקודים. העבודה בולעת את כל האדם. לא קל הוא הדבר להסיג את גבולות המדבר למרות העזרה המושטה. לא קל לכבוש את הטבע וכחות־בראשית…

נעלם המדבר כאילו לא היה. חדל הקפאון ופסקה דממת־המות. חרש יפטפטו פלגי המים, שנמשכו בשעתם בידי נהג מכונתנו. לאט תסגר כיפת השמים בראשי צמרות העצים, שניטעו בשעתם בידי ה"נהג" השני. עדרי ההרפורד וההולשטין יתנשאו מרחוק כגלים שחורים ולבנים על פני “ים־הירק”, אשר בו הם חוצים הלך והתנועע. מכל פנה ירונו מעללי אנוש. רוח־מרד עזה תסער במשכנות־השאננים החולפים לעינינו, ובסערת־מלחמה ירקמו על פני האדמה הצחיחה מראות־ההוד השלוים האלה. כובשי־עולם נושאים פה משך הזרע, ושכינת־חוזים סוככת עליהם ודוחפת אותם; לא מושכים בקרנות־אבות, ולא כפופים תחת מסורת־קדומים; שכרון חולמים נסוך עליהם, וחשבון פקחים נר לנתיבותיהם: אש וקרח משמשים בערבוביה, ואחד היסודות האלה לא יפגע מהשני. לא בצירופי־אותיות נחרתות בקולמוס־סופרים, ולא במזיגת־צבעים שאולים, ולא בצלילי קולות חולפים תוּשר, אף לא בין דפי ספרים ועל גבי יריעות צרות היא נחתמת. באתו ובמחרשתו ישיר החוזה־העובד את שירת חייו; את האדמה האלמת ישיח ויוציא מפיה צלילים, ועל פניה יקסים שפעות־צבעים ונגוהות־אור. בלי מעצור תתפרץ השירה שהיתה אסורה בערש־המולדת בכבלי־מסורת ובסייגי־דורות ותשאף רוח לרווחה; ובלי מעצור תתפשט ותחָתם על פני רחבת הערבה החפשית ותחת דוק ערפלי שמיה…

*

כפר ריימונד הוא אחד הנצרים מהגזע המורמוני אשר ביוטה המדינה. רק לפני שנים מספר היה המקום שממה. מהמרכז נשלחו “אחים” לעשרות “להדוף” את המדבר. בכחות משותפים נחפרו תעלות למאת מילין להסב את הזרם מאפיקי־המים ולהשקות את הככר. נזרעה האדמה, והיא התפשטה בגדי האלמנות ותעד את פלאי־מבחר עדייה.

ברחובות רחבים מסודרים הבתים. המורמונים עוינים את ההתבודדות. כפרים הם בונים ולא חוות. ההפסד הכספי הכרוך בריחוק שדה־העבודה מהבנינים יצא בשכר העירנוּת הצבורית ההולכת ומתגברת ברוב עם. ערנות זו היא מקור היצירה וכח־דוחף למפעלי־איש, נאה לחיי־השעה ותריס לעתיד בפני הבריחה מהכפר ההולכת ומתגברת, וששרשה הוא בשעמום הבדידות.

שלו הוא הכפר ופשוט הוא בשורת הבנינים הרגילים. מזכיר קצת את באר־טוביה בתמונה מוגדלה. אין הדר בתי קליפורניה ואין ברקם. ההוד והברק ניתנים לבתי־הצבור שהם עורק־החיים – בית התפילה ובית המחול, שגם הוא בבחינת “ותחסרהו מעט ממקדש־אל”. ושבתענוגיו יש מעט מעבודת־אל…

בית־האוכל הוא התחנה הראשונה. בני־לויתי שעונם תמיד לעיניהם ושעת האוכל היא בשעונם ולא בקיבתם. הגיעה שעת הצהרים עומדת המכונה באמצע הדרך, ואפילו אם בעוד שעה קצרה נגיע למקום־ישוב. ומה גם שבית־אוכל מזמן אותנו. הכל פנימה מסודר כמו בבית־אוכל בכרך, רק בתמונת־זעיר־אנפין. אותה הצורה, אותו הסדר ואפילו כמעט אותה רשימת המאכלים. הכל כאילו מסדן אחד. ההבדל הנהו רק בגודל ובמדה.

את ראש הקהלה אנו מוצאים בחנות המשותפת: חנות־מדות, “חנות־כל־בה”; מנהל העסקים הוא אחד החלוצים הראשונים. איש־קומה, רחב־כתפים, רחב־פנים וגלוי־עינים. שרווליו מפשלים, והשרירים מתבלטים ומתרקעים בשלבו את הזרועות החשופות. בשמחה מקדם הוא את פנינו וברצון רב נלוה הוא אלינו להיות לנו מורה דרך. השדות גלויים לכל עין ומראים את עצמם. בניני המשק כמעט תבנית אחת לכלם – רואים אחד מהם ואין צורך לראות את השאר. שיטת העבודה כפי מנהג כל הסביבה הגדולה. אולם על מה יתגאה המורמוני: על בית־תפלתו ועל בית־המחול, המשמשים כבטוי ידוע למשטר העדה וסדריה. ובכן פנינו מועדים אליהם.

בדרך אנו עושים סיבובים. מבקרים הננו בית־ספר חקלאי ההולך ונבנה. הכל עוד פה במצב ההתהוות, אומר לנו איש־שיחתנו. וזהו הצד המענין שבדבר. עוד שנים מספר והכל יהפך לנוסח מקובל; גם רוח החלוץ תתכנס לנוסח החתום. בית־הספר עצמו אין חידוש בעצם תכניתו: טפוס בי"ס חרפי, גרמני ואנגלי. חידוש ידוע יש בבנינים. הכל ע"פ חידושי הטכניקה האחרונה. בניני־המשק הדורים וחסונים. בניני־המעבדות, המחלקות מצוּידים בכל המכשירים. הכל עשוי ביד רחבה, ובכל הרווחה של הערבה. כעזרת־לואי לאדמת בראשית באה גם ההדרכה החקלאית וההשכלה לגדולים ולקטנים. בית־ספר גבוה חקלאי עם חוק־למוד של ארבע שנים נמצא לחוד בגליל אלברטו וגם תחנת־נסיון ראשית לחוד. כאן רק אחד הסניפים המצערים – בי"ס ותחנה מחוזיים.

כשעה עושים אנו באחוזות בית־הספר ובשדותיו הקרובים. בעושר וברווחה מצטיין הוא, אבל ברוחו הוא ככל בתי־הספר ביתר המחוזים. אין המורמונות חותמו: שוה הוא גם לכל נפש מהמתנחלים. החקלאות עצמה תורה אחת וחוקה אחת לכל המחזיקים בה, כאשר אחד הוא צבעה ושוים הם גוניה.

אבל בית־התפלה ובית המחול!… הנה הוא מתנשא בית־התפלה ומתנוסס בהדרו, יחידי בסביבה, מיוחד בסגנונו. שעריו סגורים ברגע זה, ואין מי שיפתחם. מחדשים אותו ומתקנים בדקיו. כסף רב משקיעים בשיפורו. לא רחוק מכאן הוּקם בכפר אחד היכל־שיש. בכסף תועפות עלה – מליון דולר. להכנס פנימה איננו יכולים. אנו יכולים לעלות על סולם גבוה נצב נשען לאחד החלונות להציץ. אנו עושים נחת־רוח לבן לויתנו החביב ומטפסים אחד, אחד; אחד עולה ואחד יורד…

בית־התפלה מיועד הוא לשעות קלות לפני הצהרים ובערבים. הלילה – הלילה יהללו את “אלהי־ציון” בריקודים ובמחולות בבית־המחול. הנה הוא לעינינו, דלתותיו פתוחות לרווחה. רחבי־ידים הם האולמים. הכסאות מסודרים שורות, שורות באכסדרות וביציעות; ומסודרים דיוטות, דיוטות ופירמידות גבוהות בפרוזדורים. הרצפה – פַּרקֶט, שטוחה ונחה לארכה ולרחבה על קפיצים להאדיר את הריתמוס של מצעדי הרוקדים ולהוסיף עליהם רוך וטיסה. זוגות זוגות ירקדו ככתוב וכמצוה במגילות־העפות, המוּצאות על־ידי הכנסיה העליונה אשר ב"קרית־ים־המלח". כשרים צריכים להיות הריקודים בלי הרהורי חטא. עלית־נשמה בלי מגע־גוף יתר. בסעיפים מיוחדים קבועים הסיגים; מסכת ריקוד! בעצבות מקור החטא, ויליד־אשה יתרצה בפני קונו בהתרוממות־הרוח ובתענוגים כשרים. עבודת־האדמה כרוכה בעבודת־אלהים; ועבודת־אלהים אינה שלמה אלא כשהאדם שרוי בשמחה והשמחה במעונו, וכשכל עצמותיו רנות ומפצחות בשיר בכל רמ"ח אברים ובשס"ה גידים, מהקדקוד עד כף־הרגל…

*

עוד היום גדול, ואנחנו נספיק עוד לראות את שכונת המנוֹניטים. מי הם, מה טיבם, מה שפתם, מה גזע־מחצבתם? מורי־דרכי אינם יודעים דבר ברור. מתישבים־חלוצים, שגם להם חלק ונחלה בבנין הארץ. אחת הכיתות הרבות הפזורות פה ושם בקנדה הגדולה והרחבה; לגיון מספרן, ומי ידע את כלן?

מעל פני המישור מתנשאת שלשלת גבעות קטנות. במשעול צר בין הגבעות נפגשים אנו בקרון; אכרים אחדים יושבים בו ולבושים לא כמנהג המקובל; חבושים כובע עם מצחיה. חיש מהר אנו עוברים על פניהם, מבלי אפשרות לתפוס את הקוים המיוחדים המציינים אותם מאחרים. אלה הם כנראה, מנוניטים. דומים לרוסים בסקירה הראשונה.

בניני המשק מתנשאים. בניני מדות מַסיביים, כתבנית בניני אחוזה גרמנית גדולה. במבוא הדרך מתנשאים הם. שורות שלמות מרוחות שונות: רפתות, מכלאות, אורוות, ממגורות, אסמים, מוסבים אנו. אנו מתהלכים ומגששים. מורה־הדרך במקום אינו מזדמן לנו.

חדר־האכל הגדול ריק. משותף הוא לכל בני־העדה, החיים חיי קומונה כנוצרים הקדמונים; מזכיר הוא חדרי־האוכל של קבוצותינו. מסביב לבית מצטופפים ילדים; משונים קצת בתלבשתם, וגם רוחם תראה כאילו לובשת היא נכאים. שקטים הם עומדים ועיניהם פקוחות בתמהון. שעת־האכל עברה; אחרנו את המועד לראות סעודה בצבור.

בתים בודדים זרועים פה ושם; קטנים הם ומסודרים יפה. הדלתות והחלונות פתוחים. הנשים לבושות לפי מודה עתיקת־ימים, וככה גם תסרוקת־שערותיהן. בין־רגע נדמה שנמצאים אנו על במת־חזיון. ככה מופיעים במחזות היסטוריים ידועים המשחקות. ליד הכישור יושבת כל אחת וטווה. סובב הולך הגלגל בתוך הדממה השוררת. היסב גלגל הזמן אחורנית או קפא במקומו? אין רטט הדור בעבודה ואין רישומו ניכר בפני העובדות את עבודתן השקטה. כמסולקות מכל אשר מחוצה להן יושבות הן וטוות. שלוים הפנים, חולמות העינים ומביעות קבלת־הדין והכנעה לכוח גבוה מעל גבוה…

ליד האוֹסם נפגשים אנו עם זקן־העדה המברך אותנו לשלום. הגרמנית היא איפוא שפתם המדוברת במקום זה. אנו נכנסים בשיחה. בני העדה חיים חיי קומונה גמורים. בקנין פרטי אין הם מכירים. בכל אורחות־חייהם מבקשים הם להתקרב אל חיי קהלות הנוצרים הקדמונים. בכנסת השליחים הראשונה לא היה אף אחד שראה במה שיש לו קנינו הפרטי, כי אם הכל היה קנין הצבור. המתדבק במדותיו של אדון־העולם אינו חי למען עצמו, כי אם למען אחרים; ובכל נפשו, ובכל מאדו. זוהי הדרך הבטוחה, אשר יבחר לו ילוד־אשה בחייו עלי־אדמות, וזהו היסוד האיתן והנאמן; וזוהי האמונה אשר בני עדתנו נושאים בלבבם – אם יש את לבבך להיות שלם – הסתלק מרכושך והיה לך אוצר בשמים…

בתורה ותורה: אחת להלכה ואחת למעשה, אין הם מודים. תורת הנצרות הטהורה ניתנה לא ללמדה בלבד, כי אם לקיימה בחיים, ולקיים את כל חוקיה לא רק בין אדם למקום, כי אם ביחוד בין אדם לחברו. כל הרוצה להספח אל העדה הזאת, עליו לדעת מראש, כי חייב הוא להסתלק מכל זכות על רכושו הפרטי. אין העדה הזאת רודפת אחרי ממון ורכוש, כי אם מבקשת לבבות טהורים ונאמנים לאלהים. האמונה באין מעשים מתה היא, כמו שהגוף בלי נשמה מת. במעשיו יצדק האיש ולא באמונה לבד…

בקנדה ובארצות־הברית יש להם עדות אחדות. במקום זה קטנה עדתם – מונה כמאה ושלשים נפש. רק לפני שנה, באמצע המלחמה עזבו את נחלותיהם בארצות־הברית ויעברו הנה, ובגלל המלחמה. באורח־חייהם אין איפה ואיפה: מלחמת־דמים ומלחמת מצוה. תורה אחת ידועה להם: האוחזים בחרב יאבדו בחרב – ובשני העולמות. אולם הממשלות הנוצריות והעמים נוסו במסה הגדולה ולא עמדו בה. בשפתיהם זעקו לאל־עליון וקראו לעזרתו, בעשותם מעשים המחרפים את מערכותיו. העדה הקטנה שלהם עמדה בנסיון. שמירת־הנפש ושמירת־הרכוש – הם בחרו בראשונה. אמריקה החפשית חדלה לכבד את חופש האמונה של אחרים. הממשלה הקנדית לא התנהגה בקנאות־אלילים כזאת, והנה ― מולדתם החדשה.

אחים הם ליעקב הוּטֶר שנשרף על מדורת־עצים באינסברוק במאה החמש עשרה. לא נביא הוא ולא בן־נביא, ולא מחולל פלאות. אח גדול, וזה כל כחו. נאמן למסורת אבות־הנצרות בפועל ובמעשה ולא בפה בלבד; קם בדורו לטהרה ולצרפה מסיגי האלילות ולהחזיר את העטרה ליושנה. באש־קדומים בא לצרפה, ובאש נידון: ההולכים בעקבותיו נדו מארץ לארץ. מקבלים את הרעה, כאשר יקבלו את הטוב; מוכנים תמיד למות למען האמת והאמונה וקדושת שמו: באש, ובמים, ובחרב. היום יש מחסה וצל־קורה, אבל מי יודע מה ילד מחר. בגלל ימים טובים בל יספח איש לעדה הזאת. אף לא מתוך הכרח וכפיה. אלהים דורש עבודה תמה, הנעשית בלבב שלם ובנפש חפצה, ולא כדרך אנשים המטילים חובות נגד הרצון. ואיש בל יספח למען השני. האשה למען בעלה, והבעל למען האשה, והבנים בגלל אבותיהם. זוהי אמונת־הבל ובנין של חול בלי בטחה. רק המתדבק למענו בקונו בונה על צור־סלע. כל אחד צריך לשאת לבדו ולמענו את טרחו ומשאו.

נביא העדה? אתם באים עכשיו מכפר המורמונים, מעדת סמית הנביא? נביא וסמית? היתכן כי איש ששמו סמית יהיה נביא־אל, ושנביא־אל יכונה בשם סמית? ישעיהו, יחזקאל, יונה וגם סמית בתוכם. לא, זהו חלול־הקודש. זוהי עבודת־אלילים. מזמן שנחתמו כתבי־הקודש נסתלקה השכינה מבני־אדם. עם הנביאים האחרונים פסקה הנבואה; ועם השליחים ניטל כח־השלטון מילודי־אשה. נביאים ושליחים לא קמו אחריהם ולא יקומו. אפילו מורה אל יקרא לכם, כי אחד הוא מורכם המשיח, ואתם אחים כלכם. ואל תקראו אב לאיש מכם בארץ, כי אחד הוא אביכם שבשמים…

בהכנעה רבה ובשפלות־רוח באים בקהל המשיח, ולא במחולות ובריקודים. ההכנעה – זוהי תיבת־נח הרוחנית שבה יכולים אנו להשמר מהמים הזדונים. הנביא סמית “מרקיד” את שומרי מצוותיו ישר אל מלכות־השמים. גן־עדן של מוחמד. בעדי־עדיים יוצאים זוגות זוגות, ממש כמו שכתוב: ופארכן אל יהי מבחוץ במחלפות־שער ועדי־זהב ולבישת מחלצות, כי אם האדם, הצפון פנימה ברוח ענוה והשקט אשר לא יכלה, יקר הוא בעיני אלהים. ונשים רבות התיר לקהל המאמינים הנביא סמית, ממש כמו שכתוב: “המשלח את אשתו ונושא אחרת נואף הוא”; והם נושאים אחדות בבת־אחת. זהו כור־העוני של קהילת סמית, שבו יצורף הגוף החוטא מחלאתו וימרק מחטאיו להכנס למלכות־השמים. כור־עוני יפה. ושליחיהם הנפוצים בכל כנפות־הארץ לעשות נפשות לאמונתם, המושכים בהבלי עולם הזה ותענוגיו, עליהם יאמר: אוי לכם הסופרים והפרושים החנפים, כי סובבים אתם בים וביבשה למען גייר איש אחד, וכי יתגייר תעשו אותו לבן־גיהנום כפלים מכם…

בשלוה פילוסופית פסק הזקן את פסוקיו, משלו ומשל הברית הישנה והחדשה; ובלי כל רוגזה שלח את מהתלותיו השנונות, כאילו בעל־דברו עמד לפניו. השיבה עדנה את קוי־הפנים, שהוקשו בעבודה ובמלחמת־הקיום; העינים הכחולות האירו באור רך. בת־צחוק כאילו התפשטה עד רום־המצח ותלתלי־השיבה וירדה על לובן הזקן הקצר והרחב. בפתח הרחב של האוסם עמדנו; מסביבנו נקהלו במעגל צעירים, מבחוץ ומבפנים, מעומדים, נשענים, נשענים על דפני הקרונות, מיושבים על יצולים; הקשיבו, זעיר פה זעיר שם הוסיפו קצת תבלין משלהם. העינים הבריקו משמחה לכל מהלומה ומהלומה, שניתכה על נביא־חרמם, “המרקיד” את המאמינים זוגות זוגות, זכר ונקבה, בכלי־זמר לממלכת־השמים; זה הנביא המקוּרא והמקוּדש לקהלה הסמוכה למקום הזה. “אסיי־הדור”, שומרי משמרת הנצרות הקדומה, העומדים איתן נגד כל זרמי הזמנים במנהגיהם, במלבושיהם ובמדותיהם שכחו לרגע את מדות הסליחה והחנינה שהם מצווים עליהן וראו נקם. מה אנו ומה כוחנו, נופלים בפח אשר אנו טומנים שלא־מדעת בעצמנו לרגלינו. מקודש לחול ומחול לקודש נתגלגלה השיחה. ההתחלות קשות מאד גם פה. האדמה עוד לא נענתה. אולי גם נכשלו בבחירות־המקום. אין מפלט ואין מנוס. שואפים לכאורה לטהרת הנפש, לעלית הנשמה, ורוב ימיו ושנותיו של בשר־ודם עוברים בדאגה להצלת החומר העכור. הצעירים צמאו לידיעות מארץ־הקדש, ונראה שהיה מופלא מהם, מדוע ניתנה חכמה בלבנו אנו לעלות שמה, והם הסיחו את הדעת לגמרי ממנה. ויותר מאשר רצו להשמיע, בקשו לשמוע…

*

באחת הפנות עומד בית בודד, נעדר־חשיבות במראהו. זהו בית־הספר. חזקה מצות הממשלה על כל תושבי הארץ להכנע לחובת בית־ספר יחידי, ואינה נוטה לשום פשרות וותורים. גם הכתות הדתיות, החיות את חייהן המיוחדים, חייבות בו. מורה צעיר פוגש אותנו. בן־הזמן בכל הליכותיו מרביץ הוא תורה בין “ילדי־האסיים” הנמצאים מחוץ לזמנם. בשקט ובבטחה עושה הוא את מלאכתו, בלי יחודי מסיונרים הבאים “להשיב שיות נדחות”. הנצחון כה מובטח עד אשר אינו ראוי לשם נצחון. גם הוא מסובב, לפי דרכו, “גלגל־כישור”, כעקרות־הבית, במקום זו אשר כבודה פנימה; טווה הוא ואורג; מחבר את החוטים המנותקים לאריג המסכה הכללית. פתיל לפתיל, קישור לקישור, קו־לקו, וכל הצורות השונות והמשונות כלא היו, והנוער הולך ומשתזר בדמות הכללית, הגדולה והאדירה אשר לא תשא על פניה כל דמות אחרת…

*

בערוב־היום הננו בבירת המחוז. הכל חדש: העיר, יושביה ואורחיה מהשדות הנוטים ללון. הכל רחב, כאילו הרבה שולחת דרך הרחובות את רוחות־פרציה. הכל מתנועע בקוים־ישרים: הרחובות, השדרות, גני־הטיול, והמטיילים מבני העיר ומבני־הכפר. היום ארוך והדמדומים ממוּשכים. האורות הקלושים מפזזים על פני חלונות־הראוה מרבדי־הדשא, רסיסי מזרקי־המים; באורות ובצללים שרויים פני המטיילים; אף השולים הרחבים של כובעי הפרמרים הצעירים נעשים משחק לדמדומים. הבונים החפשים עוברים בתהלוכה מרחוב לרחוב, עדויים בבגדי־צבעונים מוארים ומוצלים; יום חג היום הזה להם. וראיי־הנוע זה אחרי זה מתמלאים קהל רב הנוהר אליהם.

מרחוב לרחוב עוברים אנו, “מזומן” יהודים בין המון גויים, ובטלים בהם. והנה על אחד החלונות חוזות עינינו את ציון; ובאותיות מרובעות מאירות משובצות במגן־דוד. אנו עומדים ותמהים. כנופית ילדים משחקת ליד הבית. בערבוביה נישאות אלינו עינים כחולות תמהות ועינים שחורות דולקות. ברור: אחינו בני־ישראל באמצע. אנו דופקים בדלת ולתשובה: להכנס! אנו נמצאים בבית פנימה.

מהפכה שלמה. כלי־הבית מפוזרים. חבילות מונחות דיוטות, דיוטות. המטות ריקות ועזובות. רק הקירות עדיין לא התפרקו מכל עדים. עוד דבוקים עליהם קולות־קריאה ציונים ומפות. החדר הסמוך הפרגוד ניתק ממקומו, והספסלים גם הם יצאו מהשורות. בית־מקדש מעט ובית־ספר לתורת־אל.

בעל־הבית משקפים כחולים גדולים על עיניו, שאורן כבה. עדנה שפוכה על פניו, ורוך משי בקולו. איש־הרוח. עקרת־הבית אשת־חיל, חיתוך־דבוּרה שנון. המפרנס הוא הבן: חזן, מורה ושוחט בכתר אחד. הוא הציוני הנושא ברמה את אבוּקת־הדורות במקום הזה. כל העדה מונה כשתים־עשרה משפחות. החדר הסמוך – בית־התפלה. הבן הלך לבקש את פרנסתו במקום אחר, והאב אינו עוזב את המקום עד אשר העדה תשלם את חובה. הקהלה משתמטת ויש אתה דין־ודברים, והדברים יגעים. ואולי יגיעו לערכאות, וכדי בזיון וחילול־השם…

במה עסוקה קהלת־יעקב בלב הערבה? במחלקת. כל משפחה עדה בפני עצמה, וכל עדה במה בפני עצמה. ואף יד הנשים באמצע. הצדדים – כמספר הנפשות. צד בעד החזן והשוחט, וצד כנגד; התוצאה – השוחט בלי כל צד, או מתהפך מצד־אל צד, ואינו בא אל המנוחה. מה יעשה חזן מסכן, כבשה אחת בין שנים עשר זאבים ושתים־עשרה זאבות? לאחד הקול אינו די ערב ולשני חזק יותר מדי. לאחד תפלתו חטופה, ובעיני השני מאריך הוא. וקשה למצוא שביל־הזהב ולצאת ידי הכל. ומה גם שעליו עוד לשאת באחריות בעד אביו ואמו, שלאלה הם נראים גאותנים ולאלה חנפים. באין ברירה הכרח הוא לאחוז במטה־הנודדים ולנסות את המזל בקהלות אחרות…

ידיד־הבית איש שמן, “צד החזן”, מתגלגל פנימה בהקשותו למצא את שווי־המשקל בהילוכו, מתנועע על צדדיו כבר־אוז מפוטם. צוארו מחובר לעורף כמוצק אחד ומקופל בקיפולים. הוא נדחק בין החבילות, ידו על כרסו הבולטת כגבנון ופיו ממלל עצות ודברי־כבושין. אַל וותור לעדה הארורה הזאת. תפח נפשה. בערכאות – ותשלם עד פרוטה אחרונה. כן, הוא שמח מאד לראות ארץ־ישראלים; אע"פ שפטור בלי־כלום אי־אפשר עם פגישת אורחים כאלה. לוקחים ממנו כל שנה, האם הכסף בא לתעודתו? לו בעצמו טוב גם פה. חנות־כל־בה יש לו. פה לאו דוקא; כלומר עיר זו הוא עוזב ועובר לכרך. ליהודים אין מה להתאונן. בעצמם הם אשמים, אם אינם יכולים לחלק ביניהם את מעט הכבוד ועושים מחלוקת. יהודים בעיירות אינם אלא אורחים נוטים ללון. מסתדרים – עוברים לכרך במקום שיש קהלות גדולות, ובמקומם באים חדשים מ"הירוקים". לבדד בין גויים – שעמום. כך הוא סולם־המעלות. רוכל נודד בכפרים תחילה; נודד רגלי; אח"כ נוֹדד בעגלה קטנה; חנות קטנה בעיירה, ולבסוף במעלות השלבים: בכרך. סדר־העולם: נודד, חצי־נודד וחצי־תושב, תושב גמור. יהודי מרגיש את עצמו שלם ומדושן כשהוא בין אחיו, ובצפיפות יתרה דוקא; מפחד הוא מפני כל חלל ריק, ברווחה מרגיש הוא את עצמו כיתום נעזב…

“צד החזן” נפטר מאתנו בהבטחה שלא יקפח את ארץ־ישראל. בעלת־הבית רומזת בעיניה: צד חזק – האם לא כן. אבל בכל כבדו – משענת חלשה. אין להשמין משמנו. עשיר־נכסים, אבל “דבר אחר”. בעצמו היה יכול לשלם את הכל. וחלב ודבש תחת לשונו, לא מאהבת מרדכי כי אם משנאת־המן לצדדים האחרים. ובעל־הבית מוסיף – בהפרדו מאתנו: בגלל שנאת־חנם ומחלקת נחרב אמנם בית־המקדש, אבל טוב עוד שיש יהודים האוהבים מחלוקת; הדור הצעיר ההולך וגדל לא ימצא טעם אפילו בה. לו יש פוט־באל, בייז־באל וכיוצא. פג ממנו כל ריח יהדות וסר טעמה. טוב יהודים עם מחלוקת משלווה בלי יהודים…

*

באולם הנאה היה הכל מוכן לסעודת־הערב. רווחה נשמה מכל פנה ומכל פנים. אחרוני דמדומים בקעו בעד החלונות הדולקים ורטטו בפסים ישרים, במשבצות וברשתות על פני המפות הלך ומרט את כלי־הכסף המסודרים מערכות, מערכות, הלך ודלג מעל קדקדי המסובים, מעל מקלעות שערות מזהיבות וחלקת קרחות מבהיקות. בנחת ובזריזות, בהליכה מרפרפת שוקדות על מלאכתן המלצרות, כלן נאות, כלן חסונות, כלן “בחירה”; ועל כלן עולה האחת: זו המפליאה לבנות מגדלים מהקערות, הצלחות, הפנכות למיניהן מעוטרים בשלטי־מזלגות וכפות כ"שלטי־גבורים". משולבות כפות־ידיה המורדות מאונכות עד קצן ונושאות הן בבטחה את “מגדל החרסינה”, המתנשא בקו אלכסוני מעל קווצות כתם־שערותיה. עיני המסובים צמודות למרום המגדל וליפי הארדיכל. הנה יפגע שווי־המשקל, יתמוטט המגדל, הבנוי מיסודות זרים ומקריים, וישבר לרסיסים. והיא מפנה שלחן אחרי שלחן ומקימה מגדלי־חרסינה, אחד מוּצא ואחד מובא, והאחד נשא ומרום מעל השני. והיא נצבת, חסונה, גמישה, אודם פורח בלחייה וצחוק קורן בעיניה, והמגדל האחרון מתנשא מעל לקווצות השערות המזהיבות, כלה שזורה בסריגת משחקי־דמדומים, כלה חטובה כפסל ומזהירה כסמל…

 

השארת הנפש    🔗

מחוץ לחיי החומר, חיי היום, מטפלים עכשיו פה בחיי עולם – “בהשארת־הנפש”; מהו ההיקף של הסביבה המטפלת בשאלות האלה איני יודע. גר אנכי פה, וידיעותי שאובות מהעתונות, והעתונים מקדישים להשארת הנפש עמודים עמודים במדור עליון ובמדור תחתון, ו"יודע צדיק נפש בהמתו"; אם יש הצעה, סימן שיש גם דרישה.

“השארת־הנפש” באה, כמובן, רק כ"קנוח סעודה"; הסעודה גופה הם חיי העולם הזה בכל משמעותם. רוח החלוץ לגלות, להמציא, לכבוש, לסלול – עדיין השולטת בארץ זאת. והשדה עדיין גדולה ורחבה להתגדר בה; והכוחות העצומים והעצורים בחברה המבקשים מוצאים להתפרץ ולבנות, ולבנות – עובדים בלי הרף ובלי הפסק. אנשי־העבודה כאלה שאני רואה פה לא ראיתי בשום ארץ; ואוהבי עבודה; העבודה תענוג להם; בלי הבדל, לעשיר ולרש, להדיוט ולמלומד; ועבודה פשוטה כמשמעה – עבודת־ידים. ויש עוד מדבריות שלא נהפכו לגנים, מדבריות ממש וגנים ממש; ויש עוד נהרות שמימיהם העזים שוטפים לאוקינוס, וזרמם עדיין לא הוסב למדבריות להשקותם; ויש עוד עמקים ובקעות רחבי־ממדים שלא סללו דרכים חלקות וישרות לאוטומובילים; יש עוד תוהו שצריך לברוא ממנו עולמות; היעזב החלוץ את חיי־השעה הגדולים האלה, שהוא רואם ומרגישם, ושזרמם מהפכה בדמו ומרתיחו, וילך לנוע על חיי עולם התלוים בהשערות?

כ"קינוח סעודה" מדוע לא; אחר עמל־יום הולכים לראי־נוע להתענג על המראות של עולם־דמיון המרקדים מעל הבד הלבן; המראות נראים כמציאות, מראות מחיי יום יום, שהקו של החלוץ הוא תמיד נקודת־המוצא ממלחמת הקיום, מהתנגשות הכחות, מסבל וענוי; אבל המציאות הזאת מתעה את הרואה לחשב גם את יצורי־הדמיון המשתתפים בכל המראות האלה ליצורים ממשיים; הקוים הלקוחים מהמציאות מתעים לחשב גם את קוי־הדמיון שהם העיקר בכל הרקמות האלה, לממשיים; והאלוזיה נראית כמציאות, והמציאות כאלוזיה יפה; השוקד יצא תמיד בעטרת נצחון; הצדיק ישולם כצדקתו והרשע כרשעתו; אין עקש בעולם, אין פתלתל. אחרי עמל יום נוח לו לאדם פה לישון את עצמו בעולם שכולו טוב וצדק, הנקנה בפרוטות אחדות; ובשעות אלה אפשר להתענג גם על השארת־הנפש.

מוריס מטרלינק ולודג' אוליבר הם מספקי המזון “לקינוח סעודה” זה; כל אחד לפי דרכו. את הראשון לא ראיתי ולא שמעתי, אך תמונתו ותמונת ארוסתו על שערי כל העתונים; בכל המודעות התחילו לעשות סחורה במוטיב העיקרי שלו; “הצפור הכחולה” הופיעה בכחל ובשרק ובכל מיני הפוך; אין פוך מייפה הפנים כמו “הצפור הכחולה”; אין מבין כמוהו; אין פירות ערבים ואין אוטומובילים עפים ומהירים כמוהו. אנשי המסחר מנצלים כל פרסום לטובתם. הוא מטרלינק בעצמו אחרי דרשותיו על השארת הנפש עסוק מאד בחיי שעה; כותב דרמות בשביל הראי־נוע והפקר הוא בידי המנצחים על התעשיה הזאת; פה הכל תעשיה – גם האמנוּת; ממיתים את הגבורים הרשעים ומאריכים את ימיהם של הצדקים; זוג שחי בלי חופה וקדושין אחת דתו למות, אם הכוהן לא קדשם באמצע; ככה נחתך גזר־דין של זוג בספור אבניץ; הוא צעק מרה: אבל הגבור חי. והם לא: הקהל יתרגז, או עליו לשאת את אהובתו, ויחיה. מטרלניק חי עכשיו בדרום קליפורניה בעיר ה"ראי־נוע"; זה זמן ידוע שחדלו לדבר על המסתורין שלו, אחרי אשר עסוק הוא בנגלה; עכשיו נגנבו מבחירת לבבו – עלמה צעירה – תכשיטיה: ושוב תמונתה ופרשת חייה; ועתון רדיקלי אחד התבדח בכלל על חשבונו, שתמיד מדי באו לאמריקה “שלהבת” חדשה מלווה אותו; עדיין לא שכחו את הראשונה שלוותה אותו בהיותו פה ואת כל הגדולות שספרו עליה.

אוליבר לודג' הוא כבר בא בימים כבן שבעים, אחד מגדולי המלומדים במקצוע הפיסיקה; הוא אנגלי, שני בניו נהרגו במלחמה; ואחרי מותם התחיל להתעמק בהשארת הנפש, והתחיל לחפש חיבור עם עולם האמת; ויגעת ולא מצאת אל תאמין.

אמנם היגיעה בלבד אינה מספיקה; סגולות מיוחדות דרושות לאדם בכדי לבא במגע ומשא ע"י “מֶדיום” עם הרוחות המספרות; אולם אלה אשר נחונו בסגולות האלה יכולים על נקלה למצא את הדרך.

אוליבר לודג' מספר את הכל מהנעשה “בעלמא דקשוט”; הוא מוסר את הספורים שספרו לו “שוכני־עפר”, שבאמת אינם אלא רוחות מרחפות; שוכני מרומים אינם איזו נשמות ערטילאות, אלא הם הממשיות, החומר הקיים האמתי, ואנחנו לבושי גוף בלה איננו ממשיים; כפיסיקאי הוא מבאר את החזון הזה בביסוסים מדעים; האתר זהו החומר העיקרי שבעזרתו כל העולם קיים, ובלעדיו הוא נהפך לתוהו; האתר זהו המחזיק ומאחד את האטומים הנפרדים, הנותן כח, המניע, המאיר; את החשמל אנו רואים רק בתתו אור, אולם את כוחותיו אינו רואים; את האלקטרונים איננו רואים; לפני התגלות החשמל לא ידענו גם מכוח זה. בקצור גם הכוח העצור באדם, המבדילו מכל היצורים, אינו דבוק בגולם, אלא מחוצה לו, והוא קיים בלעדיו; ועוד סגולה יתרה לו, שבלי גולם זה כוחו יותר גדול; הגולם במדה ידועה רק מעמסה לו; האתר הזה חי וקים, וחי חיים שלמים ומלאים; חי גם חיים חברותיים, באופן מיוחד.

אוליבר לודג' פרסם ספרים אחדים על נושא זה. אני קראתי בעתונים קטעים; נסעתי לאוקלנד, מהלך 20 רגעים מפה, מברקליי, לשמוע את הרצאתו. הרכבת היתה מלאה גברים ונשים – כלם נסעו בגלל השארת הנפש; ליד התיאטרון עמדו שורות ארוכות שחכו לקבל כרטיסים; מכריזים עמדו והכריזו על סחרתם: “שיחות שוכני עפר”; גבירות וגברים המיצרים ב"צערי בעלי חיים" הגישו גליונות לחתום נגד המנהג להשתמש בבעלי חיים לצרכים מדעיים לנסיונות; וכוחים קלים בין מגישי הגליון לחתימה ובין העומדים בתוך השורה; אחרי חצי שעה של צפיה זכיתי להגיע למקום מכירת הכרטיסים, והייתי מהמאושרים האחרונים שזכו לקבל מקום על הבמה עצמה מחוסר מקומות; אחרי נמשכה עוד שורה ארוכה של אנשים שהיו מוכרחים לשוב הביתה בלי חלק בעולם הבא.

אוליבר לודג' בעצמו בעל הדרת פנים; גבה קומה; שב, זקן לבן; בדיבורו אין זקנה; קולו צלול ומידברו נאוה וברור; אלא ששריר מתחת לגבות עיניו רועד תמיד. הוא בסס בהנחות מדעיות את אפשרותה של השארת הנפש, ועל האתר, ועל עולם הגלגלים ועל תורת איינשטיין דיבר; ואח"כ התחיל לספר מחיי העולם הבא, משיחותיו עם בניו, עם רוחות מרחפות אחרות; אני יגעתי כבר ולא חפשתי את החיים החברותיים שמה.

בעזבי את האולם הכל התרוקן ממוחי; רק הפתיחה של הרברנד שהציג את אוליבר נשמרה בזכרוני. “השארת הנפש” היא צורך חיוני לחברה אחרי המלחמה הנוראה הזאת ששלחה לעולם האמת כשנים עשר מיליון ממיטב הצעירים. הוה אומר: אלמלא היתה היה צריך להמציאה; והנביא בא, מעולם המדעי, מעולם הכפירה.

II בממלכה המאוחדת

 

עריסת תחנות־הנסיונות    🔗

לעובדי אדמת ארצנו באשר הם שם, שלום, שלום מרחוק.

הרפנדוֹו הוא שם העיירה. שם נמצא המכון לנסיונות רוטהמשדט, רם־יחס ואב־למסורת; עיירה אנגלית מצויה, מוקפה כרי־מרעה רחבי־ידים וחבויה כולה בירק עצים ובשפעת־פרחים; רחובות רחבים ומרוצפים יפה יפלגו אותה וגני־חמד ישתערו לפני בתיה. מירק־תמיד יבהיקו עלי משוכות הבוקסיס והאילקס העוטרות אותם ובשלל צבעים יתנוססו הפרחים הרפודים במצעי דשא. והבתים גופם, עוטים שלמת ירק כהה רקומה פסי צבעונין, כאילו צמחו מאדמה עם הצומח אשר מסביבם; כגרמים ממערכת הצומח יציצו. אשר יד הגנן צרה מהם צורת רקיע, קרעה בהם חלונות ותתלה עליהם מניפי־רוח לבנים; זאת היד אשר חטבה משיחים קירות־משוכות, ותפסל מהם גדולות, פירמידות ופריסמות, ותט עליהם קשתות הפוכות וזרי עטרות.

בפעם השלישית הנני סר לפנה שאננה זאת להחליף כח “בצל החכמה”. השעה שעת צהרים, שלות־רוך נסוכה על כל אשר מסביבי, כבעד צעיף דק ישקיפו צומח ודומם, לאטם יצעדו להם אנשים בודדים, בנחת ישובו לבתיהם ילדי בתי הספר, ובגנות על שטחי הדשא יתגלגלו כדורי המשחקים עזובים לשעה מקטן לגדול. לא יאומן, כי רק כמהלך שעה ברכבת רותח גיהינום לונדון הנורא. הנה עבר אוטומוביל גדול, אבק לא העלה ובאויר לא חל שנוי; בטוחות ומוצקות דרכי אנגליה כסולליהן, כאשר אוירה המעורפל רך ומשתנה. אולם פני הרחוב הולכים ומשתנים בעקבות האוטומוביל. באשר יעבור תשתפכנה מגלות עפות הקוראות למלחמה בחברה הקימת באותיות מאירות ובהירות. הנה כל הרחוב רצוף בהן; אין לי צורך להרימן, באשר אצעד אקראן בהיותן פרושות לכל עין. ואי אפשר מבלי לקראן – עבר פה רוגז הכרך…

על פני חורשות־פאר תנוח עין הרואה באשר תשקיף: “פרטי” – חרוּת על השערים. משוכות בוקסוס נצבות כּנִדִים זקופים ומשופעות מלמעלה כגגות גודרות בעדי; אני מציץ מבין חרכי העפאים ורואה מעט מהמעט, ולעיני תתיצב תמונה שלמה. חורשות אנגליה הנהדרות בסגנון המיוחד; במרחקן הטבעי ובמרחבן המדומה הנוצר ע"י צירופי־נופים: בישר שטיחי דשאן הרך ובנפתולי שביליהן הכבושים. עולם הפוך: הדשא הוא להליכה ולהשתטחות והשבילים – לראיה. לבדד תשכן ארוקריה זקופה הדורה בנחשי בדיה, ובהדרת שיבה, ובכוח עלומים תשרינה את צלן אלות גאות. ככפות רקועים פלטנוסים חסונים וכשמשיות וסוכות נטויים ערמונים רחבי־בד; שדרות עתיקות יומין נמשכות לכל רוח; שדרות כמנהרות שקרן אור לא תחדר אליהן, ושדרות פורשות בענפי צמרותיהן המתלכדות לסוכות־שלום על העובר. מעל פני ברכות שקטות יתנשאו איי־חן; עצי ערבה טובלים את קצה בדיהם במים, יאהילו עליהם, “ונינפות” שטות תשחקנה מסביבם. כמכמרות פרושות שטוחים עלי השושן הרחבים, כנאחזים בהם ייראו הברבורים השטים, וכגבעולים צחורים כפופים יציצו צוארי הברבורים הצוללים. גרוטות עשויות עם מפלי מים קטנים וצמחי אלפים בנקיקי סלעים מוסעים ממרחק עשרות מילין ישיאו את עיני הרואה לנקרות שויץ ולהרריה; וחממות עם צמחים טרופיים ושריגי גפן מתפתלים מזהירים באשכלותיהם הכבדים ישיאון לארצות השמש. לעולם לא תתם פה הפריחה באביב ובקיץ; בטרם נבל אחד ועשרה אחרים צצים ומלבלבים. יד אמן ציירה פה מראות נופים רחוקים להוליך שולל את הדמיון ולהטעות את הרואה במקסמי־כזב; דמיון עשיר ביקש לגוון פה במראות ובמחזות שאולים מרחבי־תבל את הטבע החד־גוני אשׂר פה, להביא יותר זוֹהר מהחוץ, להכניס שמחה על ידי משחקי הצבעים. וראה זה פלא. העם אשר רוחו מישור, ארחות חייו גלויים בקוים ישרים והליכותיו סמטריות, יצר את הגנים האסימטריים עם הניגודים וההפכים שבהם ועיקולי שביליהם; והעם הצרפתי, אשר תכונתו הדורים, רוחו סוערת והליכותיו סחור סחור, יצר את הגנים הסימטריים, הישרים הגלויים והשקטים.

ליד שער תחנת־הנסיון אני עומד. פה אין עקש ופתלתל; הכל בתכלית הפשטות. בית בן שתי דיוטות מלא חלונות פתוח לכל הרוחות, גן־דשא לפניו. ערמון רחב־גוף בפנה אחת, ואולמה שבעת־שנים בשניה; ובאמצע אבן גרניט פשוטה רכובה על חברתה ועליה חרותים הדברים האלה:

“לזכר היום שבו נמלאו חמשים שנה של נסיונות ממושכים והראשונים במינם בשדה החקלאות שנעשו ברוטהמשדט ע”י סיר בין בנט לואס ויוזף גילברט 1893".

תולדות שני החוקרים האלה ידועות לי מהספר. ליד ערש־הילדות של המדע החקלאי עמדו, גדלו אתו יחד והיו מיחידי־הסגולה שהביאוהו עד הלום. בני־גילם שעבדו בשדות חקירה אחרות חוללו אמנם גדולות ונצורות בעשרות השנים האחרונות, אבל מצאו כבר מדע שהגיע למדרגות בגרות, עיקרים בטוחים ויסודות נאמנים.

באחוזת אבותיו רוטהמשדט ובאמצעיו הפרטיים, בתי תמיכה מהחוץ, בלי דחיפה ממוסדים רשמיים, התחיל לואס את נסיונותיו הראשונים; הוא היה הראשון בארצו, אחד הראשונים בדורו. בשנת 1834 התחיל בהם; בראשיתם בעציצים, אח"כ בשדה. מחונן מילדותו בכשרון הסתכלות בלתי מצוי, בכשרון־המעשה ומחובר לקרקע השקיע את כוחותיו בנסיונות שמושיים; באוניברסיטה למד חימיה, בלי אשר גמר את חק־למודו ובלי לקבל תואר. מיד כאשר רכש לו את הידיעות הדרושות למטרתו שב לאחוזתו, הזמין ע"פ קטלוג כל מכשירי מעבדה חימית הדרושים לחקירת הקרקע ולבחינת הצמחים, פינה לתכלית זו חדר גדול בבית אמו וניגש לעבודה.

בעצם העבודה היו לו מדריכים מגדולי המדע בזמנו שסיעו לו. על פעולת הזבלים החימים נתפרסמו כבר חקירות שונות; מוניטין יצאו ביחוד להמצאתו להפך את הפוספטים קשי־הנמיסה לנוחים לקליטה לצמחים; את הפוספטים האלה הכשיר לצמחים ע"י חומצת הגפרית. הזכות להשתמש בהמצאה זו נמסרה לחברה, והסכומים נכנסו לממציא השקיע בשדות־חקירותיו ובשכלול המעבדה החימית.

בשנת 1843 הזמין אליו את ד"ר גילברט, מי ששמש את ליביג, לעבודה יותר סיסטמטית. המעבדות הלכו והשתכללו לאט לאט בעזרת תרומות מקריות. המוסד התבסס כאשר התחברו ארבע חברות גדולות שיש להן שייכות אל משק־הכפר ויצרו קרן של מאה אלף לי"ש. בחמש עשרה השנים האחרונות נתנו אנשים פרטיים תרומות שונות, מאלף עד עשרת אלפים לי"ש, בס"ה כעשרים אלף לי"ש כקרן־קיימת. לרשות “הועדה החקלאית” של הממשלה נכנס המוסד רק לפני כעשר שנים, והתקציב השנתי הקצוב לו הוא כ־2500 לי"ש.

הספריה העשירה, המכילה עשרת אלפים כרכים המוקדשים לחקירות חקלאיות שנעשו בכל קצוי תבל, לא נרכשה גם כן בבת־אחת; לאט לאט וע"י תרומות פרטיות נרכשה, היא התעשרה ביחוד מעזבונו של המוסד.

דעתי תנוח עלי למקרא תולדות המוסד הזה בראשיתו. בדרך כלל באשר אפנה ובאשר אצעד אני דש בחטא “לא תחמוד!” כהר אלף יעיק עלי העושר הנגלה לי בכל פנה ובהבלטה מיוחדת יבליט עושר זה את העוֹני שלנו. והנה דבר־מה שיש לו מעין סמוכין למוסדינו; לא היד הרחבה הרגילה שהקימה בניני עד אדירים; לא הפזרנות הרגילה, הקורנת פה את העין בכל ומכל. מוסד שהוקם מתרומות ונדבות שהורמו במקרה בימי חול ובחגי־יובל. הפעם אני רואה נקמה בגוים ועושה לי לאות חג ציון אדום בלוח־נדודי…

ראשית המוסד הזה – כמעט בבואה שלנו, אחריתו – שונה מהקצה אל הקצה. קביעות מיוחדה והתמדה מיוחדה. שדות ברודבוק קנו להן שם־עולם; משנת 1852 זרועות הן שנה שנה, בלי חליפות ותמורות, חטה. שדה הסלק תחילתה ב־1843; שדה הקטניות – ב־1948; עשבי המרעה – ב־1856; ושדה מחזור־הזרעים של דגן, גידולי־מספא וגידולי־עדור, הבאים חליפות שנה שנה באותן החלקות הקבועות, – שדה זו תחילתה ב־1948. מטרה אחת מונחה בשדות הללו – החקירה המדעית הטהורה; הצד הכלכלי אינו אלא טפל.

יובל שנים עמדו שם חוקרים ועוזרים רגילים על משמרתם. איש אחד מדד את משקעי המים בשדה־הנסיון המטורולוגי במשך ארבעים וחמש שנה. מייסדי המוסד עבדו עבודה משותפת במשך חמישים ושבע שנה. ביובל שערכו להם אמר המייסד הראשון: “איש ואשתו חיים יחד כמצוּוה, מפני שאינם יכולים להיפרד. אנו שנינו – הדרך פתוחה היתה לפנינו; אם היינו קשורים – הקשר היה ע”פ בחירה חפשית ורצון מיוחד". שבעי־ימים נאספו שני החוקרים האלה, בני שמונים וחמש; שנה אחרי מות האחד, נסתלק חברו.

כמוכיח עמד לפני המכון הזה בקביעות המסרת ובקידמת צעדיו. זאת היא הדרת־השיבה החופפת עליו ואלה כחות העלומים המפכים בו כבעצים עתיקי היומין אשר בסביבתו. וכשעברתי לחשב את חשבון עולמנו, הרגשתי שוב את רוח הקנאה העוברת בי למראה כל דבר ומפעפעת בכל יצורי גוי ונהפכת שם לעופרת…

*

מחדרי המעבדות נשאים ריחות חריפים מתערבבים עם ריחות פרחי הגן, והשדה וריחות החציר היבש, המונח מוכן לבדיקה. ממרחק ידוע פועלים הריחות האלה פעולה מרגיעה. בתוך כתלי הבית תרד עלי המנוחה הגמורה – מעין מנוחת תם, מנוחת־ילדות. הלבורטוריות ובתי־החולים יוצרים בריחות הנשאים מהם אטמוספרה מרגיעה. שם תבוא שלות־חרדה, שלות־הכליון, שלות הבל־הבלים. ופה תרד שלוות־גבורה, בטחון, שלוות כוחות החיים האמתיים. מה טובים הם האיים הבודדים האלה בתוך ים החיים הזועף, איי המנוחה ואיי היצירה כאחד.

אני יושב באולם רחב פתוח מרוח אחת לכרי המרעה הרחבים, ומשלש רוחותיו – למעבדות ולספריה הגדולה. פסל ראש מייסד המכון הזה תעמד על כן בין עמודי קשתות. הכל פה כה בדול ומובדל מעולם ושאונו, כאילו אין קשר במקום הזה אליו; אין זכר לחמרי ההתפוצצות הממלאים עכשיו את התבל ומלאה, אין סימן למהפכות קרובות. ואעפ"כ… פה חוליה אחת מעמוד־השדה של החברה, שממנו נחתכים חייה; לא ברעש, לא בתרועה – בדממה דקה…

1919

 

תוך שיבה לבנין    🔗

מלונדון עד לינקולין מהלך 5 שעות ברכבת. מחזה אחד עובר לפני העין בכל הדרך: כרי מרעה, רחבי־ידים מסויגים במשוּכות חיות; קבוצות עצים, אלות עתיקות ואוּלמות, פרות וכבשים רועים. נוף אחד בכל מקום, חד גוני ומלבב כאחד. מרחקים אתה עובר – ואותו הירק; מרחקים אתה עובר עד שפוגש אתה שדות־בר. בשדות־הבר מסודרים אהלי עופות, אוהלים מטולטלים שמעבירים אותם ממקום למקום עם התרנגולות היפות, בכדי לפרנסן מן המוכן מן ה"הלקט".

בלינקולן היתה תערוכה גדולה של מכונות חקלאיות. ששים טרקטורים עבדו מפוזרים בשדות שונים. כעשרים אלף מבקרים היו, גם הם מפוזרים בכל מקום, שהתבוננו אל אופני העבודה. מבקרים מאנשי השדה, רחבי־כתפים ועינים חודרות, פנים מביעים אומץ, מרץ והכרה עצמית מיוחדת.

שני ימים בליתי שמה. אוטומובילים גדולים ופתוחים הובילו את המבקרים; שדות־בר רחבי־ידים; באופק – שיפולי הרים ירוקים ובכרי הירק סוסים חסונים רועים; המחרשות הגדולות הנגררות אחרי כל מיני טרקטורים באוטומובילי פורד על אופניים, גוחנות על שלשלאות רחבות כמו טנקים; תלמים רחבים, רחבים נפתחים ונהפכים; לפעמים מדדות אחרי המחרשות תרנגולות ויינדוט ומנקרות.

יום אחד חרשו אדמה כבדה; יום שני – אדמה יותר קלה; בשלישי הלכו הקולטיבטורים, הדסקוסים הכפולים, על האדמה החרוּשה. ועדת מומחים הלכה ובחנה כל מכונה, מדדו את העומק והרוחב.

מכונות־דישה גדולות עמדו ליד אחוזה סמוכה ודשו; 5 אנשים הגישו את האלומות למכונה, אחד קבל והקש העבר באופן מכני ישר ממכונת הדישה לערמה שהסתדרה בעזרת איש אחד: אותו הטרקטור הסוחב את המחרשות והקולטיבטורים עומד במנוחה ליד הערמה ומניע את מכונת הדישה; מכונות קיטור כמו פלנט חורשות בשורות ירקות ובין גפנים ואיש אחד נוהג בטרקטור קטן כזה.

מכונות קטנות לסידור אלקטרי באופן פרטי למאור ולעבודה, מניע של סוס וחצי מספק צרכי הארה ועבודה במשק קטן, מגיע־בית לחיבוץ חמאה וסיבוב ספרטורים.

האויר כה יפה. אויר סתיו. בהירים השמים ורך האויר, ושמש עטופה צעיף שקוּף, יפה וקרירה זורחת. השלכת התחילה והעלים נושרים עפים, אבל העצים עצמם מכוסים עלים. ובשקט הזה, וברוך הזה סואנים החיים עפ"י דרכם; בדמי השדה מפכים חיי היוצרים המניעים את החברה.

ובנקודת־המרכז של התערוכה, אהלים גדולים, בתים מטולטלים גבוהים ורחבים, עשויים מיריעות בד, ובתוכם כל מיני מנוֹעים, כלים שונים, אוטומובילים, מריצות־יד; ובמחלקת האוטומובילים נשים מנצחות: שתי צעירות מותחות את חישוקי הגומי על הגלגלים ומראות על חוזק הגומי המתמתח; וקהל אנשים עומד ומסתכל: על חוזק הגומי או על חוסן הצעירה הלבושה בגדי גבר, הגבוהה, היפה יותר בבריאותה ובגזרת גופה מאשר בשרטוטי פניה, צעירה “חסונה כתמר”; או על חוזק הגומי והתמתחותו והסתגלותו וחוזק הצעירה וסגולת הגמישות שבה הכובשת לאט־לאט את מבצרי הגברים.

ובתוך התנועה הזאת מתגלגלים לאזני ניגוני פסנתר מעין איזו סימפוניה. האם מראים פה בתערוכה חקלאית פסנתרים? אחרי הקולות אני הולך, והנה טרקטור ואליו מחוברה תיבת־זמרה מכנית המוציאה מנגינות, מנגינות. האמנם יגיע הזמן שעובד האדמה ישב על מחרשתו וימלא את עבודתו תחת צלילי הפסנתר?…

ומעל פני שדות התערוכה התעופפו אוירונים לעשרות, מעלה מעלה, ולמטה ממש מעל לראשי הנוהגים את הטרקטורים; את כל כשרון יכולתם הראו; העינים היו נשואות חליפות ללהטי המעופפים ומשחקיהם בהתהפכם והתגלגלם במרומי שמים וכובשים את האויר ולידים הבטוחות והקלות הנוהגות את המכונות הגדולות וכובשות את האדמה – אם כל חי!

בערוב היום, אחרי כלות העבודה, השתטחו ליד תעלות הדרך המונים המונים. האוטומובילים הגדולים רצו ושבו לקחת את האורחים העירה. מגרופיות המחרשות וקערות הדסקוסים, לטושות וממוּרטות מעבודת יום שלם, הכסיפו במשנה־ברק לקרני שמש גוועת; בשדות המרעה אשר נוכח שדות התערוכה היו קודרות כמו תמיד רק האלות העתיקות והאוּלמות, אבל הסוסים צהלו ורקדו על פני הדשא הירוק, הטבוע באורות וצללים, ואחרונות קרני שמש פזזו על חלקת גבם ומבין זויות עיניהם העליזות: עדיין לא בא יומם, עוד יש שכר וגמול גם להם בתקופת הקיטור והחשמל…

*

לינקולן העיר הומיה מאורחיה. התושבים והאורחים מצטופפים דוקא ברחוב אחד שליד השער המוביל לקתדרל; רוח התערוכה היא החיה והשלטת.

בראי־נוע ממשיכים את התערוכה על הבד; מי שלא הספיק לראות איזה דברים בשדה ממלא את חסרונו באולמי הראי־נוע הצפופים. פורדסון מראה גדולות ונפלאות, איך הוא עוקר עצי בראשית בקנדה, מהפך סלעים וגושי אדמה מוצקים; רק אינו מראה איך הוא מהפך את רוכבו ואת עצמו.

העיר גופא יושבת בעמק יפה. ממרחקים מתנשאים שיפולי הרי ירק עטופים בערפלי־טוהר. העיר אדומה כלה במראות בתיה הלבנים ומשובצה ברחבי ירק, חבויה בעצים; והמעשנות הגדולות של בתי החרשת הרבים, ביחוד למכונות חקלאיות, מאבכות עשן עמודים, עמודים.

רחובות לא רחבים מפלגים את העיר, ובקצה כל אחד עומד פוליסמן גבוה לסדר את התנועה; “לכבוד היום” בודאי – מפני התנועה הגדולה של האורחים; מודעות גדולות באותיות אדומות דבוקות בזוית כל רחוב: “הטיה מסוכנת!” והפוליסמן מנצח על האוטומובילים העוברים.

חלק העיר נמצא בשיפולי הר; על מדרגות אתה מתרומם; שם מעגל רחב, ובתוכו עומד קתדרל אדיר, אחד הקתדרלים היותר יפים שבעולם ושעריו הם היותר יפים שבעולם. דומה הוא בסגנון בנינו לווסטמינסטר בלונדון; הסגנון המעורב של הרנסנס והגוטי האנגלי בחודי קצוותיו ובעגולי־קשתותיו. פה הסביבה מבליטה יותר את הבנין ונראה הוא מרומם ונשגב.

על המגדל הגבוה עלינו; ולמעלה למעלה נמצאנו. רוח חזקה נשבה מכל צד; השעון הגדול, שהוא בנין שלם, צלצל, ומצלצל הוא בפעמון מידות שכמה אנשים נכנסים תחת כיפתו – ולפני עיני השתטחה העיר באודם בתיה, בערפל עשנה המתמר ועולה מהמעשנות הגדולות, בירק עציה הרבים, בריבוע גניה הנחמדים הנראים כלוח שחמט, לוח משובץ ירק כשטיח ופרחים בשלל צבעים, בברק מלוטש כראי של מימי הנחל המתפתל; והשמש פלסה לה נתיב בין מפלשי העבים שהריקו את מימיהם, ורסיסי הגשם, שהיו דבוקים בירק העשב ובעלי העצים ובגביעי הפרחים, הזהירו כאבנים יקרות.

ליד הקתדרל טירה (קסטל) – טירה מימי־הבינים, מוקפת גבעות ומבצר; מגדלים מתנשאים מהמבצר, מגדלים המספרים קורות מני קדם. מחוץ להיכל ובתוך המבצר בית־סוהר גדור בשער־ברזל ובאמצע גן רחב־ידים והיכל לבן פשוט ויפה ובהיר; שטיח דשא רחב פרוש לרוחב כל הבית, ורק משני צדדיו מתנשאות גבעות נטועות עצי־סרק מצלים ועצי פרי מבריקים באודם תפוחיהם ובזהב אגסיהם, וערוגות הפרחים הרבים לפי עונת השנה בתוך ערוגות הדשא.

הבית סגור עכשיו, פנימה לא חדרתי; אך מתאר אני שהלובן הזה, הירק שלפניו והמרחק שמאחוריו השכיח לבעליו את החומה המקיפה אותו ואת בית הסוהר שמעבר השני. ככה חיו לפנים האבירים המסכנים, בעלי־הדברים של שיילוק, המסכנים המנצלים שהיו לברות שיני היהודי. הנה הקתדרל האדיר והטירה הנשגבה בשיפולי ההר, והנה בעמק, בשפל המדרגה “בית היהודיה”, ו"בית היהודי אהרון". את היהודיה תלו במאה הי"ב ואהרון העשיר – שילוק של הזמן, רכושו האדיר – חמשה־עשר אלף לי"ש – הוחרם למלכות, והמלך אבדו בענין רע.

ממרום, ממגדל הקתדרל וממרום מגדל הטירה ירדתי לעמק, ולפני בתי השילוקים עמדתי, בתים נמוכים קטנים וצרים; עכשיו נמחו מהם עקבות העבר; שלטים פשוטים תלויים עליהם. לפרוזדור הצר נכנסתי, הצצתי בחדר המרוהט עכשיו כדרך בני המעמד למטה מבינוני; חדרים צרים. ובחצר הסתכלתי, השומרת עוד את עקבות העבר, חפצתי להאזין פה את הדי העבר; מנגינות ראש השנה – יום הדין ליהודים, ואנקת העבר. דממה. הכל נימח, כל עקבות יהודי נימחו במקום הזה. ואני עמדתי דומם. אני יגורני בלבי, ואל המגדלים הרוממים נשאתי את עיני מ"עמק עכור"; זה; וצער העבר וצער ההווה חנקו אותי. שוב אנו נושאים את עינינו וממעמקים נשווע, ושוב אנו בעצמנו מתרוממים; ולבי לבי צעק ליהודיה שנתלתה במאה הי"ב במלכות שתקוותינו אנו תולים בה…

דומם עמדתי. כמה יהודים עמדו פה מדוכאים ומהרהרים הרהורי העבר והרהורי ההוה כמוני. חוקרי קדמוניות חקרו פה בודאי כל פנה וכל אבן. אולם אני בודאי היהודי הראשון שניער עפרות ארץ־ישראל במקום זה מרגליו; שבא הנה לא לסחור, לא לשם חקר קדמוניות; על קברות קדושינו הנענים הנחתי צרור מפרחי־התחיה. אני היהודי הראשון שבא הנה לראות בכחות־הזמן, במנועי־הזמן, ובהם להתנשא מעמק־העכור, ובהם לבנות בנינינו, אדירים ונשגבים כאלה שאני רואם מתנשאים למעלה למעלה.

בהרהורים האלה ברחתי לגן העיר, אחד הגנים היותר יפים באנגליה. מדרגות, מדרגות נטועות שדרות ערמונים, פלטנוסים מתנשאים בשיפולי הר, ושוב שטיחי הדשא וערוגות הפרחים המזהירים והסוכות הנטויות על הראש, ומפלי־המים, והברכות והנחלים, כמה מזהיר הכל, כמה מרהיב, ואיזו תוגה מתוקה משרים כל המראות האלה.

מוצאי ר"ה, תר"פ

 

שיתוק־התחבורה    🔗

בשדות־התערוכה בלינקולן הגיע לידי העתון מקומי, שהודיע כי שביתת הרכבות שהעסיקה בימים האחרונים את המוחות תתחיל ב־12 בלילה; הרכבת האחרונה תצא ב־6.20. מהרתי לתפוס מקום באוטומוביל המחבר את אנשי התערוכה והעיר ולרוץ לתחנה.

בדרך הייתי מלא צער שלא אראה את הנומר האחרון של התערוכה. מחר יעבדו ששים טרקטורים בשדה אחת, זה לצד זה. ששים טרקטורים לא “מעור אחד” כי אם שונים ומשונים זה מזה. אפשר יהיה להתחקות על עקבות כל אחד ואחד ולהשוות את האחד לשני. התחרות. במקום מרוץ־סוסים מקובל פה מרוץ־טרקטורים. מה לעשות, דשתי כדרכי בחטא “לא תחמד”. אלמלי היה לי אוטומוביל כלאדונים האלה הייתי מחכה. עכשיו צריך לרוץ להגיע ללונדון. גם מקום־לינה לא מצאתי פה אלא אחרי הרבה נדודים והרפתקאות, ואיזה – ד' ישמרנו. בעל המלון השתומם על אנינות־דעתי, שלא חפצתי לישון על סדין משוּמש. ליידי יפה ישנה עליו רק לילה אחד. באין מוצא שכבתי בבגדי, וחכיתי לאור היום.

בתכנת הרכבת הכל כמנהגו נוהג. אין רוגז בפנים ואין בהלה בהליכות האנשים. באולם האוכל יושבים אנשים ואוכלים בנחת כדרכם, ומסיחים בלחש כדרכם. המלצר מוסר אגב מזיגת משקאות איזו ידיעה מפגעי־היום; המסובים אפילו שריר אחד בפניהם לא זע. המנוחה הזאת מפליאה אותי.

ואני, הפחד תוקף פן לא אמצא מקום מחמת צפיפות יתירה. אני דופק על אשנב המשרד של כרטיסי־נסיעה. אני נענה – עוד שעה לחכות. אני שומר את צעדי המתקרבים לקנות כרטיס, ותופס מקום טוב להבטיח את עצמי. מעשרה הראשונים אני; הכרטיס מוּנח בכיסי – ואני אהיה בלונדון.

ברכבות יושבים צפופים, אולם אין הדוחק נורא; אין זה דוחק מבשר שנויים, אין זה דוחק מציין איזה שנוי. בנחת מחזיק כל אחד את עתונו, ובשלוה רגילה שקוע הוא בו. דממה. אין חילופי־דברים. המאורעות המתרחשים לא יזעזעו דבר.

באחת עשרה בלילה אני מגיע ללונדון. בתחנה הגדולה השאון הרגיל, התנועה רגילה; כל אחד עומד על משמרתו, כל אחד ממלא את תפקידו כתמול שלשום. האמנם בעוד שעה תפסק כל התנועה, האמנם עוד מעט תשתרר ע"פ מטה־קסם המנוחה השלמה?

ברחוב הולכים הטרמים ו"הבוסים" בהליכתם הרגילה. בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה יושבים אנשים ומקטרים את מקטרותיהם. האויר קריר והשמים לוטים ערפל דק. מראה ליל סתיו רגיל. הרחובות הסואנים מלאים תנועה וחיים כבימים כתקונם, הרחובות השקטים – ג"כ הכל כרגיל, כאילו מת כל היקום. אין כרוזים על הקירות; אין מוכרי עתונים מבשרים, אין סימן לשביתה. האמנם הכל על מקומו עבר בשלום.

*

בבקר אני מקיץ וממהר לקרא את ה"טימס". אש וגפרית! פועלי הרכבת – מלחמתם מלחמה בחברה הקיימת. אין זו שביתה אקונומית, אלא כוונות למהפכה היא נושאה בחוּבה. העם ידע כאיש אחד להגן על חייו. העם לא יכנס מעול לעול; מעול האבירים רמי־היחש שמשלו בעם לפנים, למיעוט אחר הרוצה לעלות מתחתית השכבות. חוּקה אחת ומשפט אחד. יש פרלמנט בא־כח כל העם. ואין מעמד אחד שיוכל לתפוס את רסן־הממשלה. העם שהתארגן נגד האויב מבחוץ כשהרגיש בסכנה המרחפת, ידע גם לעמוד על נפשו בפני האויב מבית, המתנקש בחיי החברה ביום־צרה ובשעת־משבר.

טהומס, ראש פועלי הרכבת וחבר הפרלמנט, מראה כי אין מרד במלחמה זו. זוהי מלחמה כלכלית רגילה; זוהי זכותם של הפועלים המאורגנים לעמוד על צרכיהם הכלכלים. קשות הוא מדבר עם הממשלה המגינה על הרכוש הפרטי, מבלי לדאוג לצרכים היותר הכרחיים של הפועל. אין הפועל נלחם בחברה הקימת, אלא רק בחברה הרכושנית המחזיקה בידה את הרכבות. הלואי והיו הפועלים עבדי המדינה כפי שמציינים אותם בעתונות. אולם אינם אלא עבדים לחברה פרטית המנצלת את רכוש המדינה כשם שמנצלת היא את כוחות הפועלים במשכורת הזעוּמה הקצובה להם.

ברחובות צרים המונים המונים על “בוס” אחד; קירות אנשים כשהם עומדים, ימי אנשים כשהם מתנועעים. לונדון של מטה צפה למעלה על פני הרחובות; הרכבות מתחת לאדמה פסקו; כל התנועה עלתה איפוא למעלה.

שחורים הם הרחובות מאדם, מבהמה ומכל מיני אוטומובילים. מהיכן צפו במספר מבהיל כזה. אין מדקדקין היום. הלורים הגדולים טעוּנים אנשים; עגלות וקרונות פשוטים מלאים אנשים; עגלות כתיבות סגורות ונמוכות, בלי חלון ובלי קרן אור, עגלות המיועדות לחפצים דוממים, מלאות חיים; הרגלים נתלות למטה מעל פני קרקע־העגלה ומתלבטות; במדרגות פרימיטיביות עולים על הקרונות הגבוהים, מדרגות מתיבה מועמדה על גבי תיבה – אין בודקין בשעת סכנה!

כשעה וחצי מחכה למצא לי איזה מקום באחת העגלות העוברות, הכל עובר. מחנות מחנות עומדים ומצפים. אוטומובילים פרטיים הדוּרים ביפים ואדירים בגדלם עוברים ומכניסים אליהם חלק מהמייחלים; אוטומובילים נהוּגים בידי נשוּאי־פנים, מיוחסים. בחיבה הם פותחים את הדלתות ומזמינים לנסוע. גם האוטומובילים המיוחסים האלה, ששעור, מדה וקצב היו נהוגים בהם ביחס למושב וליושב – מלאים, מלאים. מקומות־הכבוד האלה נעשו רשות הרבים. והרבה, הרבה ש"בדחילו ורחימו" היו מביטים עליהם מרחוק, מרחוק, זכו ביום־דין זה להכנס לפני ולפנים.

בקושי השגתי מקום באוטו אחרי נדודים שונים וחיפושים במקומות רבים. לאטו שרך לו את דרכו. שורות ארוכות, ארוכות של,“אמצעי הובלה” נמשכות ללא ראשית וללא סוף. שדרות שדרות של עגלות ואוטומובילים מכל הסוגים; שדרות כפולות, משולשות, מרובעות. רוכבים על אפניים פשוטים ואפני־קיטור בלי מספר; צעיר וזקן, צעירות ובאות בימים. והנה בכל אשר תפנה נשי־החיל; ברוכות תהיינה לי בכל מקום אשר אפגשן איך הן מסיעות את “הלורים” הגדולים, באיזו קלות הן אוחזות במושכות ובולמות סוסים אבירים, איך הן עוברות בדוחק זה בין טרקטורים כהרים, ובאיזו זהירות; ביופי וגרציה הן מנצחות על התנועה. עולם הפוך: גברים חסונים, סרוחים כילדים בעריסה מחוברה לאפנוע; וצעירות, זקופות ומלאות מרץ, רוכבות על הדוכן ונוהגות כאותם הגברים הגאים.

לאט לאט אסע בעקבות האוטומובילים שלפני ובין האופניים הנדחקים מכל צד, שנים שנים על גב אחד של אופנים; האחד נתלה על גב השני, וגם פה נשי־החיל יושבות איתן על מקומותיהן, על חודו של מושב צר של אופניים או עומדות הכן, חסונות וזקופות ברוצן. משפחה שלמה על האופניים: האב, הילד והאם – בשורה ארוכה. הכל מסתדר פתאם בסידור מיוחד והסתגל למאורע היום. ממקומות עזובים ונשכחים הוציאו כל האופנים הישנים ביום־דין זה.

והפוליסמנים עומדים על משמרתם כבימים ימימה, גבוהים חסונים, זקופי־קומה, שקטים והדיבור אין בפיהם; על התנועה הרבה הזאת הם מנצחים. בהרמת־יד הכל עומד ובהורדת־יד הכל מתחיל להתנועע.

ואף פה פנים חדשות: נשי־החיל לבושות בגדי־שרד עומדות על המשמר; חיוך מרחף על שפתותיהן ואוֹמץ מביע כל שריר בפניהם הנעימים והרכים. והמפגינים, הנוהרים כנהר זורם אחרי הפוליסמנים המפלסים להם נתיב, בראותם את נשי־החיל בבגדי השרד מוחאים להן כף ושולחים להן נשיקות־אויר…

*

ההייד־פרק והטרפלגר־סקוור הם נקודות שרפה ידועות של החיים המדיניים והחברתיים בלונדון. הפגנות גדולות תסתדרנה שמה. תהלוכה אחת נמשכת באורך של שני מילין.

דמונסטרציות של חברי האוניון, של פטורים מעבודת הצבא, על סתם “צופים” צעירים. בנחת ובשקט יצעדו כלם; אין הבדל בצעדי הצופים שההליכה היא להם משחק ושעשועים, ובצעדי המפגינים שההליכה שלהם היא תהלוכת־מלחמה. תזמורת אחת לפני המפגינים והמטיילים. דגלים רחבים מצוירים באמבלמות שונות פרושים, דגלים רחבי־המדות; שנים שנים או ארבעה ארבעה ישאו אותם. למעלה מעל גלי הראשים מתנוססים הדגלים בשלל צבעים ומזהירים באותיות מאירות־עינים, הפוסקות פסוקים וכרוזים שונים. אין רוגז בפני ההולכים, אין אש יוקדת בעיניהם; אין בהלה בצעדיהם; אין פחד בהליכותיהם. כצופים ההולכים לאטם לשם משחק, לשם נוי ושעשועים, יצעדו גם מרי־הנפש האלה. בשובה ונחת, במתינות, בדעה מיושבת. בככר רחבת־הידים שבהייד־פרק יסתדרו המפגינים; הככר שבית־קבולה גדול מאד – רבבות היא מכילה. העגלות הגבוהות ההולכות אחרי המפגינים נהפכות לבמות מדברים; פלטפורמות רבות מסתדרות. כל אחת ונשיאוּתה. הדגלים מתנוססים, והנואמים מכים בשבט־פיהם את החברה הקיימת.

זה אחרי זה יתחלפו הנואמים; גם דרכם בשובה ונחת. אם האחד מרים את קולו אין זה אלא מטעם טכני – בכדי שישמע. הסטירה כנראה, זהו כלי הזיין של הנואם; הקהל השומע מקטר לו בנחת את מקטרתו ומתפרץ מזמן לזמן בצחוק. החידודים יורדים כמטר־ברכה, או ניתכים כברד על ראשי החוטאים.

על השביתות התכופות שלא הצליחו מדבר האחד – על שביתת הפוליסמנים האחרונה ישא את מדברו, פוליסמן זוהי מלה מורכבה משני כחות: פוליס וממאן; לפעמים מנצח האחד ולפעמים מתגבר השני. החברה הקימת. פעם נסע אחד באניה לימי חג. אשה נפלה הימה. אחד קפץ להצילה ותפשה כמקובל בשערותיה; אולם השערות לא היו שלה, והפאה הנכרית נשארה בידי המציל, והאשה צללה; העמיד את עצמו בסכנה ותפשה בידה, אולם גם היד היתה מלאכותית. וככה בכל אבר שתפש נשל האבר – ככה החברה הקיימת.

מטר מטבעות מטבעות ניתך מהשומעים על הפלטפורמה, מטבעות נחושת ומטבעות כסף; אחד מהנשיאות כשתופס מטבע לבנה מרימה על נס ומבקש כאלה; אחרים זורקים שטרות; מעל הבימה מרימים על נס את השטרות וקוראים: כזה ראו וקדשו!…

 

מצרור מכתבים    🔗

היום היה גם יום “הלאמת־הקרקע”. חמשים מיטינגים ערכו ביום הראשון, חמשים – בשבת. הנאומים – תוכנם כתוכן הדברים שאנו מדברים על שאלה זו. אולם כאן נדמה לי שראיתי “פנים חדשות”, לא הפנים הרגילות שרואה אני על הפלטפורמות.

זקנים בעלי פנים אצילים דיברו מעל הבמות האלה; אנשי־מדע כנראה. וצעירים ג"כ משכבה חברתית מיוחדת. כנראה האנטלקטואלים מנהיגים את התנועה הזאת. מעל פלטפורמה אחת נאמה צעירה נעימה מאד ברשמי פניה, בכל הליכותיה, דברה בטמפרמנט, אש יקדה בעיניה ותוקף היה בקולה. ומעל במה שניה דברה בנחת זקנה, זקנה מאד, אולי בת שמונים ויותר; כולה לבנה, קמטים קמטים בפניה, אולם גוה ישר וזקוף, ומדברת צלול. היא הוכיחה, יסרה ולגלגה. לבושה בגדים יפים, אבל עתיקי־אופנה, היתה היא כהופעה מיוחדה בעיני בתוך הערבוביה המודרנית הזאת; כהד מני קדם.

בכל הפלטפורמות קבלו רזולוציות: “האדמה לעובדיה!”

*

דבר לא נשתנה גם ביום הרת־עולם זה בהייד פרק, ליד “המרבל ארק” עמדו הכן על מקומן הבמות הישנות; הכמרים – רוממות אל היתה בגרונם; על האהבה דיברו, על האהבה שאין לה סוף; על התדבקות במדות המשיח והגואל שכיפר בדמו על האנושיות, פסל המשיח הצלוב היה תלוי על הבמות. המקהלות המקריות המתאספות יום יום ושרות שירי־קדש, כשהן עומדות במעגל ואחד בתווך ומנצח; מנגינות מונוטוניות ישירו. גברים ונשים, צעירים וצעירות; מנגינות מונוטוניות אבל נעימות, מיישנות או מסיחות את הדעת, למרכזי מחשבה אחרים. על דוכנה תעמד האשה יראת־השמים המעוררת את הלבבות להתדבק במדות הגואל; ההודי ג"כ בשלו, בפלוסופיה שלו. והדברן, המפרש יום יום את נבואת דניאל, מפרשה גם היום כשהוא מגולל מגלות של מפות הארץ, מפת ארץ־ישראל וארם־נהרים בראש, מפרשה כדרכו תמיד בקולו הצרוד קצת ובהתלהבות עצבנית. והנה גם הלץ המבדח את השומעים. ובתוך הערבוביה הזאת מתנשאת במת בעלי " הפעולה הישרה" (דירקט אקטיון) הזורק מרה בחברה הקיימת ומעורר את “אנשי העבודה” לצאת מה"שב ואל תעשה" שלהם להשתמש בכוחם הגדול לא רק למטרות כלכליות, לא רק לחיי השעה, אלא גם למרות מדיניות, לבנין חיי חברה חדשים וליצירת חיי העולם. פה יש, לפעמים, גם טמפרמנט לוהט, ביחוד כשאיש אירי מופיע על הבמה, ואינו רק מלגלגל על הכל אלא מייסר ומכה בשבט פיו,

והקהל – הגברים מקטרים להם את מקטרתם בנחת; לפעמים מתעורר אחד מהצד שכנגד ומתחיל להקיף את הנואם בשאלות. הכל בשקט ובשלוה, והנואם החריף מביא במבוכה את השואל שאינו יודע את הגדרת “קפיטל”, שאינו יודע כי הקפיטל אינו כסף, אלא אמצעי התוצרת, וגומר בפסוק הידוע: לפרוליטריון אין לאבד אלא את נחושתיו. הקהל שמח לאיד הנבוך, הקהל השייך לפלטפורמה של “הפעולה הישרה”; ואידך – מטייל מבמה לבמה ממזמורי תהלות, למזמור “שיר המרד” בחברה, מדברי אלהים לדברי הנביאים החדשים. מה הקהל המנומר הזה, מה טיבו,מה חשבונות עולמו – לזר, לעובר אורח, הכל סגור ומסוגר.

*

על שערי ההייד פרק תלויות מודעות באותיות קטנות, והקהל נדחק לקראן: בשש לפנות ערב יסוּגר הדרך בשביל הקהל; ההייד־פרק יהפוך לאוצר כלכלת העם.

בשש צרו המונים המונים על שערי הכניסה; התחילה התכונה הרבה. כל “ההייד פּרק” נהפך לשדה־מערכה, תותחים לא הועמדו, פלוגות אנשי־צבא לא סודרו על משמרתם, מצב מלחמה לא הוכרז. אולם ה"עזרה הראשונה" לשדה מלחמה הוקמה פה. התזכרו את יערות לוד בזמן המלחמה, את מחסני האוכל הגדולים, את הקטנטינים, את “הלוריים”, את הטרקטורים, את כל מיני העגלות, שתעודה אחרת לא היתה להם אלא להוביל אוכל, אוכל. נדמה שהאנגלים אינם נלחמים בכדורים, אלא בקופסאות “שימורים”, אותן ה"קופסאות" הקלסיות שהשאירו יד ושם גם בתולדות ישובנו הישן והחדש.

אוטומובילים מכל הסוגים, עגלות־קיטור, עגלות־סוסים טעוני־צידה התחילו לנהל. צריך להאכיל אוכלוסין של שבעה מליון וחצי. צריך לכלכל את הילדים בחלב. כדי החלב המסיביים והגדולים עמדו שורות שורות, הבהיקו לאור החשמל, והלכו וגדלו במספרם. ערמות ערמות תיבות, שורות שורות מכשירי טרנספורט. מאנשי־המלחמה עמדו מנצחים, בקיאים ומנוסים איך לספק צידה למליונים – הם האכילו מליוני צבא בצרפת, התקצר ידם להושיט עזרה לבני לונדון בצר להם?

ומכונות־רפלקטור עמדו בכל מקום והפיצו אור גדול במרחקי הגן; כשמשות גדולות האירו וסימאו את העינים; שרביטי אור, שבטי אור, עמודי אור הוציאו למרחקים, מרחקים: כל עובר ראה את התכונה הרבה, כל עובר ראה כי יש עין מפקחת, ויד וזרוע נטויה המנחה בעמוד־אור את העם דרך הישימון הרב, ש"מחבלים ומהרסים" אומרים לברוא…

*

עשרה מונים ביום משתנים הרוחות; באויר אין השנויים האלה מורגשים; שם תשתרר מנוחה; בפני אדם אינם מובעים; עליהם נסוכה השלווה, מוכרי העתונים הם היחידים המבשרים אותם, לא בקריאות ולא באומר ודברים; כפסלי שעווה יעמדו, אלמים ואפטיים, והכרוזים הדבקים עליהם הם המדברים בעדם.

המו"מ בין הממשלה ומנהיגי אנשי הרכבת נפסק, המו"מ יתחדש, יש צל של תקוה, המצב חמוּר מאד, יש פחד לשביתה כללית. כל שעה ורוחותיה.

העתונות הכללית, מלבד עתון הפועלים ושני עתונים רדיקלים, מדברים קשות עם השובתים. כלם בקול אחד: אין זו שביתה כלכלית, אלא נסיון להפך את הקערה, נין ונכד לבולשביזם. חרב הפועלים תלויה מימי הבולשביזם על ראש החברה לנתק את עורק חייה. ויפה התנגשות הכוחות שעה אחת קודם. יש מתנדבים מנוסים בהובלה בהספקת צידה. מחנה מתנדבים כזה צריך להיות מוכן על כל צרה שלא תבא. לא צבא נשען על רובים, אלא פועלים הבקיאים בכל העבודות: בהובלת רכבות ובאמצעי טרנספורט. מקום התורפה היחידי הנם רק מכרות־הפחמים, ששם אין להשיג מתנדבים שיוכלו לחיות במעמקי־האדמה.

כל העתונות קוראה לעם לעמוד על נפשו בפני המתנקשים בחייו. מעל בד הסינימה קוראה הממשלה לעם בקריאה זו. כל גבר בעמו יבוא לעזרת העם, כל אשת־חיל תבוא ותעזור. והחברה כלה תקבל עליה את חומרות המלחמה, לא לעשות נסיעות של טיול, לא לפזר חמרי־הסקה. ובבתי־האוכל כלה הסוכר בכוסות ובמקומו בא הסחרין הקלסי, ועוגות הושטו בפלס, וחלב במשורה…

והעתונות של הפועלים מתרה בממשלה בהתראות חמורות; העתונות הרדיקלית אומרת כי היא משחקת באש. פועלי בית־הדפוס מתרים, כי אם העתונות תוסיף להפיץ אדי־רעל בעם, יסלקו את ידיהם – והלשון המדברת גדולות תאלם; פועלי הטרנספורט והטרמים מתרים כי יחזקו את אחיהם, – וכל תנועה תפסק; פועלי החשמל ג"כ יתוספו על המחנה – והמאורות יכבו. ופועלי המכרות מחכים רק לצו, ומפתח התעשיה החותך חיים לכל הארץ יגוז, ואז כל חיי החברה ישתתקו.

המתנדבים, שני האחוזים מפירי השביתה, במה נחשבים הם לעומת חמשה מליון וחצי טרדיוניסטים המאורגנים בקשר משלש; “הטריפלאלינס” לא ינוצח. המתנדבים – חומר לעתון־התולי: החולב – הפרה ברגליה האחוריות מהפכת אותו על כד החלב, ושוכב הוא בפישוט רגלים; מוביל־המשא מוטל הוא על המריצה מתחת לבעל החפצים; הרכבת משרכת את דרכה ואין קץ לפגעים. מפירי השביתה האחדים הם כאדם היוצא בכסוי ממחטה של משי ביום סגריר תחת מטרות־עוז…

*

באי־כח של סעיפי הטרידיוניון האחרים נכנסו בעובי הקורה והתחילו לפשר בין חבריהם והממשלה. המו"מ הראשון לא הצליח. לא נמצא המוצא של כבוד לשני הצדדים. הממשלה יכלה למלא את דרישות הפועלים, כי ביום אחד הפסידו יותר מכל הסכום המבוּקש. אולם שאלת הנצחון – איך לסדר שהזאב יהיה שבע וגם הכבשה תהיה שלמה.

שעות רבות נמשכו הדברים. העתונים מודיעים כי ראש המיניסטריון שכב רק בשתים בלילה, וטהומס ג"כ לא ינום ולא ישן. אחרי ליל־נדודים זה לא הוקם השלום, מרגע לרגע מחכים לשביתה כללית. מי ינצח, איך ישתלשלו הדברים. המצב חמוּר מאד, מה טמון בחוּבם של המאורעות האלה – אין איש מעז להרהר.

*

ופתאם בא השלום. עכשיו בא הדיבור בפי מוכרי העתונים ובקולי־קולות מכריזים הם. אלי מגיעה הבשורה בבית אוכל יהודי בויטשיפול. בעל הבית הוא המבשר: אלף לי"ש שוה בעיניו הבשורה. נאום ארוך על היהודים והטקטיקה שלהם בענינים כאלה הוא נואם. “עם שונים אל תתערב” – זהו כלל גדול. לחמך ניתן פה בבריטניה הגדולה ומימיך נאמנים – אל תהיה כפוי־טובה; אחדות כמו שכתוב: “עין תחת עין ושן תחת שן”. הוא פטריוט ושני בנים נתן למלחמה – ואינו מתריס, ארצות אחרות אין לחפש, ואמנם יותר משקל נתן; הרבה, הרבה לי"ש עלתה לו הציונות.

ובחוץ מרננת השמחה, כל פנים נוהרים. הר־אלף העיק בכ"ז על שני הצדדים.

*

ככה התנהלה השביתה במשך עשרה ימים. מלחמה של שלום באותה הקלות של כל מיני התחרות במרוץ־סוסים, במרוץ עגלות־מנוע ובמרוץ־סירות; באותה הקלות החיצונית וכובד הראש הפנימי; באותה המנוחה החיצונית וקשיות־העורף העצורה, באותה ההסתדרות המיוחדה, שאיננה מרננת בחוץ ואינה מכריזה על עצמה, אלא כאילו נעשית מאליה בלי יד מפקדת. ככה התנהלה מלחמת האחים, וככה נגמרה, מבלי אשר האחד נצח נצחון ודאי. ה"הירולד" יצא באותיות מבשרות: הנצחון של הפועלים וה"דיילי מייל" בקש לבאר מדוע נחלו השובתים מפלה…