אֵין פְּרָחִים שְׁחֹרִים

מְאֻלָּף בִּידֵי הָרָעָב

הַיֶּלֶד עוֹנֶה תָּמִיד אֲנִי אוֹכֵל

אַתָּה בָּא אֲנִי אוֹכֵל

אַתָּה יָשֵׁן אֲנִי אוֹכֵל.

פּוֹל אֶלוּאַר

* שירו של אלואר הופיע בספרו Poesie et Berite, 1942.

השמות, וכן פרטי הדמויות וההתרחשויות — בדויים.

עַל מְחוֹלַת גְּפָנִים

מִזְמוֹר אִלֵּם:

יָדָיו נָעוֹת

וּמַקְהֵלוֹת־רִבּוֹא עוֹנוֹת

בְּשִׁיר־הַמַּעֲלוֹת.

לַמְנַצֵּחַ

עַל חַיֵּינוּ

הַלְלוּיָהּ;

מַלְאָךְ מֵהֵל,

חַיַּת־מִזְמוֹר, פְּלִיאַת־הַלֵּל —

וְשִׁגְיוֹנֵנוּ אוֹר.

לַמְנַצֵּחַ

תְּפִלָּה לַבֵּן

אַל תַּשְׁחֵת.

הִנֵּה עוֹלִים שְׁחָרִים

מְלַחֲשֵׁי שְׂרֵפָה

כְּדַחְלִילֵי תִּירָס

קָמֵל בִּשְׂדֵה הַסְּתָו;

הִנֵּה הַדִּמְדּוּמִים

פּוֹלְטִים אֵדֵי־רָקָב

כִּסְחִי חֻרְבָּה שֶׁנֶּחְשְׂפָה;

הִנֵּה לֵילוֹת יוֹרְדִים

הַמַּטִּילִים צִלָּם

כְּאַנְקוֹלִים מִתּוֹךְ תִּקְרָה;

הִנֵּה (מִי לֹא רָאָה) חוֹמַת חַיֵּינוּ

בֵּין אָדָם לְפִרְיוֹ

בֵּין אָדָם לְאֶחָיו

בֵּין אָדָם לְאַרְצוֹ.

מַסָּדָהּ זָרוּת

וְעָוֶל אֲזוֹבָהּ.

עַל צְרִיחָהּ חָרוּת:

אַתָּה אוֹיְבָהּ.

בְּכוֹר־חֲלוֹם נֶחְנַק

בְּאֹפֶל הִוָּסְדָהּ.

יוֹם צָעִיר יִמַּק

בְּצֵל כָּבְדָּהּ.

נַוְלוּתָהּ תַּחְצֹץ

בֵּינוֹת הַמֵּת לַחַי.

לֹא אוּכַל לַחֲרֹץ

הֵיכָן אָחִי.

שֶׁאַרְצֵנוּ יָפָה

אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי־תְרוּעָה.

אַשְׁרֵי הָעָם רוֹאֵי קוֹלוֹת

בֵּין הָעַפְעַפַּיִם,

בָּעֵינוֹת וּבֵין עַרְבַּיִם,

תַּחַת הַשִּׁיפָה וְתַחַת הַתֹּמֶר —

מִי יֹאמַר שֶׁכָּכָה לוֹ,

שֶׁכָּכָה לוֹ,

שֶׁאַרְצֵנוּ יָפָה,

שֶׁזְּרִיחוֹת לָהּ.

מִסְכֵּן, מַלְאַךְ הַמָּוֶת,

הוּא לֹא יוֹדֵעַ לְשַׂחֵק בְּמִלִּים,

לַעֲשׂוֹת חַיִּים.

ר' יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ.

מְצָאָהּ לִבְרוּרְיָה, אָמַר לָהּ: “בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר לֹד?”

אָמְרָה לוֹ: “גְּלִילִי שׁוֹטֶה, לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: ‘אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה’? הָיָה לְךָ לוֹמַר: ‘בְּאֵיזֶה לְלֹד?’”

עירובין נג:

שִׂמְחָתִי אֵינָהּ גְּלוּיָה לָעַיִן.

הִיא מְרֻמֶּזֶת,

כְּמוֹ זְנָבוֹ שֶׁל דּוֹבֶּרְמַן.

הַמֶּתַח גָּבוֹהַּ.

בֵּינְתַיִם אֲנִי עוֹמֵד עָלָיו כְּמוֹ צִפּוֹר,

מְזַמְזֵם, לֹא מִתְפַּחֵם.