בראשית היתה הָרֵיקוּת…

ורוח אלהים מרחפת על פני הריקות, כיונה המרחפת על קִנָּהּ.

ותהי הריקות בלי ראשׁית ובלי סוף, ובלי סדר זמנים… כי מָקום ועת עוד טרם נברָאו.

ובודדה רִחפה האלָהות בּתוךְ ריקות הנוראה, ותחדר הריקות אל נפשה ותמלאנה שִמָמון… געגועי יצירה עזים פִרְפְּרוּ בלב האלהים ויכַרְסְמוהו וַיִסֹבו לו מכאובים.

מרב כּאב החל אלהים לפרפר בכנפו הימנית ומזה נברא היקום.

…ויכלו השׁמים והארץ וכל צבאם, אךְ מכאובי היוצר עוד לא רפוּ. אמנם כלתה מלאכתו, אך שלמות אין בה: היא חֹמֶר גָלום, בלי רוח חיים אשר יניעה, להתרומם עד לכֵס היוצר, להודות לו על מתנת היֵשוּת ולהכירהו לאלוה…

והנה הבריק הרעיון – אדם!

…ויברא אלהים את האדם בדמותו ובצלמו ויפח באפיו נשמת חיים ויתן לו את הבחירה החפשׁית בדמות כנפים קלות ומהירות… ויחסרהו מעט מאלהים…

האדם, מלא חיים ותנועה, פורש כנפיו האמיצות והקלות לעוף, מתרומם ברגש עד שמי־יה, הוא מאחז פני כסא וכל עצמותיו תרַנֵנָה בקול עגב נעים: “אדני!”

בו ברגע נהרו פני אלהים ותהי השמחה במעונו. מאור פניו הֻצתה השמש ברקיע ותבריק באורה הגָנוז ותשלח קרנים ויפזוּ השמים ויהי כל היקום מוּצָף גלי אור וגיל… הכל נוהר ומזהיר; הכל מלא חיים וּתנועה מנשמת היוצר…

אבל שמחת היוצר ביצירו היתה עדי רגע: מנשׁמת רוח אלהים, אשר נֻפחה באַפֵּי האדם, חדרו ללבבו גם געגועי אלהים בשאפו ליצור… ותהי היצירה לאדם עצם מעצמיו ובשר מבשרו.

וצמאון יצירה תָקַף את האדם ויגזל מנוחתו, כי היה החשק הזה לשליט על האדם, נוקב ויורד למעמקי נפשו ומעורר שׁם שׁאיפות, געגועים ומכאובי רוח…

וילךּ האדם, הלךּ ובקשׁ לו מפלט ממצוקתו, עד מצאו את האשׁה.

ויהי במצֹא האדם את האשה, וישׂמח בה מאד, כי אמר בלבו: “הנה עתה תהי לי זאת לעזר כנגדי להגיע אל תכלית חפצי ולמצא את סוד היצירה שנפשׁי מבקשׁת זה כמה”…

אולם תקות האדם נכזבה עד מהרה: כי בחפשו את דרךְ היצירה, היתה לו האשה לא לעזר, כי אם לשטן על דרכו; ותפריע האשה את האדם מבא אל מטרתו…

ותפל האשה ברב כְשָפֶיה תרדמה על האדם וירדם. ותבא ותקַפֵּד את כנפי רוחו…

אז יתעצב אלהים אל לבו על שגיאתו הגדולה וינחם כי עשה את התבל ואת האדם ללא הועיל… רפה־ידים ואובד עצות עומד היוצר הגדול לפני השטן אויבו, שַר הַהֶרֶס והאבַדון; השטן נוגש את אלהים ונושה בו את נִשיו:

– מות לאדם! מות לכל היקום

והאדם, נְסוּךְ שכָּרוֹן, אשר שִכרַתהו האשׁה בעזרת הנחש הֶעָרום, שׁוכן בערפל… הוא לא יחושׁ עד מה באבד לו כנפיו ויהי בעיניו כמנַצח: את הכל נצח האדם בדמיונו הלוֹהט; גם את המות, כי לבן־אַלְמָוֶת יתאַמר… הנה הוא יוצא למרד באלהים. הוא נשא על כנפי דמיונו, הכנפים המדֻמות, מעלה מעלה; הנה ראשׁו עד עבים יגיע; עוד מעט, והוא מחזיק בכֵס־יה, מרים קרדֻמו על אלהיו… הוא בעצמו אלוה…

…ופתאם – והנה הַר־גָעש מתחת לרגלי האדם! הוא כושל, נופל ויורד תהומה, עָמֹק, עמק…

– – – – – – – –

…היוצר שגה ביצירה… השטן נצח!

מזריץ, כ“ד תשרי הרפ”ד.

ביוֹם ברֹא אלהים את האדם, עשָׂהוּ שָׁלֵם בקֹומתוֹֹ, בְּצִבְיוֹנוֹ, ויכוֹנְנֵהו בדמותו ובצַלמו ויחַסְרֵהּו מעט מֵאלֹהִים.

אך למן היום אשר טָעַם האדם מפּרי עֵץ הַדַעַת, נתְקַשָׁה לבו בקרבו ויהי לאבן וקלפַּת־קרח עָבָה עלתה מסביב וַתְּכַס עליו מכל עבריו; ויהי לב האדם סגור ומסְגָר בעד הדר־הטבע החי והרַעֲנָן אשר מסביב ובעד כל רָגֶשׁ עָדִין וָרַך…

…כי הָאֱלִילִים אשר חָטַב לו האדם מעץ־הדעת, דבר לא היה להם עם לבבוֹ, כי רק אלהי הַמוֹחַ היו ולא אֱלֹהֵי הַלֵב… וַיַּתְעו האלילים את האדם מן הטבע אם כל חָי…

… ודבר אלהים, אֱלֹהֵי הַטֶבַע, בהִתְדַפְּקוֹ על פּתחי לב האדם, הִתְפּוֹצֵץ אל קְשִׁי האבן וַיֹאבד בַּתֹּהוּ…

ויעברו ימים רבים – ולב האדם לא שֻנה במאום לטובה; וימשֹל הַמוחַ לבדו באדם לָרַע לו.

וימים רבים הלכו בני האדם, לבקש להם אלהים לַלֵבָב – ולא מָצְאוּ…

וגם הָעִבְרִים, בְּנָדְדָם במדבר, תָּעוּ ימים רבים ללא אֱלֹהֵי אֱמֶת. –

ויהי בנסֹע בני ישראל אל הַר הָאֱלֹהִים – וְהִנֵה סֶלַע לפניהם, סלע גדול מאד, אשר אין דרך לִנְטוֹת ממנו ימין ושמאל.

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם:

שאו נא עיניכם וראו, מה הוא הדבר העומד לשָׂטָן לפניכם על הדרך אל המקום, אשר האלהים, אֱלֹהֵי הַלְבָבוֹת, שׁוֹכֵן שם?

וַישׂאו בני ישראל את עיניהם אל הסלע – וַיַכִּירוּ בו איש איש את לבָבו… ויהי הדבר לְפֶלֶא בעיניהם וַיִשְׁתּוֹמְמו מאד.

והסלע הולך וגדל לעיניהם ויהי להר מִתְנַשֵא עד לֶב השמים וצִלוֹ נופל על הר סִינַי… והוא מבדיל בין העם ובין הָאֱלֹהִים…

…וכי הֶעְפִילוּ הָעִבְרִים לַעֲלות על רֹאש הַסֶלַע –

גֶעַש ויזדעזע לעֻמתם ויבקש לנפּל עליהם ולקברם חיים תחת אֲבָנָיו…

אז לקח משֶה את מטהו וַיָרֶם ידו על הסלע וַיַכֵּהוּ… וַיתְפּוצץ הסלע לאלפי רסִיסִים וַאֲבָנָיו התפזרו לארבע רוחות השמים… וּמַעְיָן נִבְקַע תחתיו ויצאו מים חיים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וַתְּרַוֶה את צִמְאוֹנָהּ…

…אז נשמע קול אֱלֹהִים חיים מתוך הָעֲרָפֶל…

וַיּוֹצֵא משׁה את העם לקראת הָאֱלֹהִים… וַיַרְא העם במדבר סיני את אֱלָהֵי הַטֶבַע החי עַיִן בְּעָיִן – ויחרד וַיָנוּעַ וַיֵחַם לבבו… וַיִמַס הקרח אשר עליו ויתרוצץ דָמוֹ בוֹ, רָצוֹא וָשׁוֹב, וַיֵרַךְ הלֵב ויהי ללֵב בָּשָׂר: לב דופק וְמַרְגִיש, לב מַכִּיר אלהיו ומבקש קרְבָתוֹ –

…אז יְדַבֵּר אלהים עם בני ישראל פָּנִים אל פָּנִים וַיִכרת עמהם ברית, להיות להם לאלהים, אֱלֹהֵי הַלֵב – והם יהיו לו לעם, עַַם הלֵב…

ויאמר אלהים:

– מִי יִתֵּן, וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם כָּל הַיָּמִים!…

• מיה קיסרי