כרך ראשון

פרק א

שנת 1647 היתה שנה מוזרה, בה נראו בשמים ובארץ אותות מאותות שונים, אשר בישׂרו אסונות ומאורעות בלתי רגילים.

סופרי הקורות אשר בימים ההם מספרים, כי בימי האביב עלה ארבה כבד משדי-הפרא ¹)והשחית כל מזרע וכל עשב, והיה זה לאות כי הטטרים יעלו על הארץ. בקיץ קדרה החמה פתאום, וימים לא-רבים אחרי כן נראה כוכב-השביט בשמים. בוַרשה ראו בעבים מעל לעיר קבר-אש וצלב-אש. ובכן קראו צום ונתנו צדקה לעניים, כי היו אנשים, אשר אמרו, כי מגפה תבוא על הארץ ותכרית כל בשר. אחרי כן בא חורף לא-קר, אשר כמוהו לא ראו גם זקני הדור ההוא. בגלילות הדרום לא קפאו מימי הנהרות, אשר מדי בוקר, כאשר נמס השלג, הלכו ורבו, עלו על גדותיהם ושטפו את חופיהם. מן השמים ירדו גשמים לרוב. הערבה נתרככה והיתה לאגם גדול. בצהרים ליהטה השמש, עד אשר – פלאי-פלאים! – בגליל ברצלב ובשׂדי-הפרא כיסה הדשא את ערבות השדה ואת אדמת המישור כבר בחצי חודש דצמבר. נחילֵי דבורים המו והרחישו בכוורות. הבהמות געו באורוותיהן. ובכן כאשר נדמה, כי כל סדרי בראשית נשתנו, ידעו כל יושבי אוקראינה, כי יתחוללו בארץ מקרים אשר כמוהם לא קרו עוד, ונשאו את עיניהם ואת לבם אל שדי-הפרא, אשר משם נקל לה לרעה כי תיפתח.

ואולם שם, בשׂדי-הפרא, לא קרה כל מקרה היוצא מגדר הרגיל וכל מלחמה וכל קרב לא היו, מלבד הקרבות, אשר היו שם תמיד ואשר אותם ידעו אך הנשר, העיט, העורב וחית-השדה.

כי כּאלה היו שדי-הפרא. לצד דרום לא נראה עוד ישוב בני אדם לא-הרחק מצ’חרין, מעבר הדניפר מזה, ומעבר הדניסטר לא-הרחק מאוּמַן, ומזה והלאה בואך האגמים והים אך ערבה וערבה, אחוזה בין שני נהרות כבתוך מסגרת. בקשת הדניפר, בשפלה, המו עוד חיי הקוזקים מעבר לכפי הסלעים. אולם בשדי-הפרא לא ישב אדם, ורק על גבולם נראו זעיר-שם זעיר-שם אוהלים נטועים כאיים על-פני הים. על האדמה הזאת נקרא שם ממלכת פולין, אך שוממה היתה, והממלכה נתנה את הטטרים לרעות שם את בהמותיהם במקומות המרעה, ואולם אחרי אשר הקוזקים קמו לרוב על הטטרים ולא נתנו אותם לבוא שמה, היו מקומות המרעה גם שדה-קרב.

כמה קרבות נתחוללו שם, כמה בני אדם נפלו שם חללים, לא זכר איש ולא הביא אותם במספר. אך הנשר, העיט והעורב ראו זאת, והאיש, אשר שמע מרחוק קול משק-כנפים וקול צוָחה ואשר ראה את הצפרים והנן עפות סביב סביב מעל לאותם המקומות, ידע, כי שם מתים או עצמות אדם לא-קבורים מוטלים… בתוך הדשא הגבוה שמו מארב לבני אדם, כמארב ששמים לזאב או לדישון. ארוב ארב כל מי שחפץ בכך. האיש אשר חטא חֵטא משפט-מות או מאסר קשה, נמלט אל הערבה, רועה מזוין שמר את עדרו, האבירים תרו שם אחרי עלילות כבירות, פוחזים – לחמוס חמס, הקוזק ארב שם לטטרי, הטטרי לקוזק. יש אשר וַטאהות ²)שלמות יצאו להגן על העדרים מפני המוני המתנפלים עליהם לגזלם. הסְטֶפּ (ערבה) היה בו בזמן ריק ומלא, שוקט ומאיים, שלוו ורצוף חתחתים, פראי משׂדי-הפרא ופראי-הנפש הם שפקדוהו.

יש אשר מלחמה גדולה היתה נטושה על-פני הערבה. אז צפו עליה כגלי-ים מחנות טטרים, גדודי קוזקים, דגלי פולין או דגלי וָלָכיה; בלילה נשמע קול נחרת הסוסים כעונים אחרי יללת הזאבים, קול התופים וחצוצרות הנחושת נישא והגיע עד אגם אוֹביד ועד הים, הציף את הדרך השחורה, הדרך הקוצ’מַנית–דוֹמה: מבול-אדם שוטף ועובר הכל. גבולות ממלכת פולין מקמניץ עד הדניפר נשמרו על-ידי מושבות הקוזקים ואוהלים הנטועים על שפת הערבה, ולפני בוא המון האויב בדרכים ניכרו אותותיו על-ידי להקות צפרים לאין מספר, אשר הוחרדו מקניהן והן עפו צפונה. ואולם הטטרים, כאשר אך הגיחו מן היער השחור או צלחו את הדניסטר מעבר ולכיה, עפו כצפרים ואתן יחד הגיעו לגלילות הדרום.

ואולם בחורף ההוא לא נשמע שאון הצפרים בעופן אל עבר ממלכת פולין. הערבה היתה שקטה יותר מאשר לפנים. בשעה שנחל בה את סיפורנו, הלך השמש ושקע, וקרני אורו האדומות האירו את כל החבל השמם. בקצה הצפוני של שדי-הפרא על-יד נחל אומילניצ’ק, עד מקום שפך הנחל ההוא, לא יכול גם חד-העין להבחין בנפש חיה, או בתנועה כלשהי בינות לשיחים האפלים, היבשים והקמלים. השמש אך למחציתו נשקף עוד מעבר לאופק. השמים כבר היו אפלים, ואחרי כן הלכה וקדרה גם הערבה. בחוף השמאלי, על גבעה קטנה, הדומה בקָטנה לקבר נישא, נראתה אך שארית המושב, אשר כונן שם לפנים תיאודוריק בּוּצ’אצקי, ואחרי כן החריבוהו הטטרים. ממקום החורבה הזאת נמשך צל ארוך. מרחוק התנוצצו מי הנחל אומילניצ’ק, המשתפכים שם במרחב והולכים אל עבר הדניפּר. ואולם הנגוהות הלכו וכבו גם בשמים וגם בארץ. מן השמים הגיעו שמה אך קולות העגורים, אשר עפו אל עבר הים, ואחרי כן היתה הדממה, מבלי אשר נשמע כל קול.

הלילה היה על-פני הישימון ואתו יחדיו באה שעת הרוחות. האבירים, שעשו שם בעמדות-המצב, היו מספרים בימים ההם איש לרעהו, כי בשדי-הפרא קמים מדי לילה החללים, אשר מתו שם פתאום בחטאם, והם יוצאים במחול וכל צלב וכל כנסיה לא יוכל לעצור בעדם. על-כן, כאשר הלכו החבלים הבוערים הלוך וכלה, לאות, כי חצות הלילה הגיעה, נשאו בעמדות המצב תפלה בעד המתים. וגם זאת אמרו, כי רוחות הפרשים תועים בישימון וחוסמים את הדרך לפני העוברים בדרכים ומבקשים ומתחננים אליהם לברך אותם בשם הצלב הקדוש. בין הרוחות האלה היו גם ערפדים, אשר רדפו אחרי בני האדם והילילו. האוזן הבוחנת הבחינה גם מרחוק בין יללת הערפדים האלה ובין יללת הזאבים. בני אדם ראו גם מחנות צבא שלמים וכולם של רוחות, והמחנות יש אשר קרבו כל-כך אל המוּצבים, עד אשר תקעו אנשי המשמר בחצוצרות, לאזעקה. וכרגיל זה היה לאות כי צפויה מלחמה. גם אם פגע אחד הרוחות בבן-אדם, היה זה לו לאות, כי רעה נגד פניו, אולם לא תמיד על אדם כזה לחשוש כי רעה צפויה לו, כי יש אשר גם איש חי הוא שחמק ועבר כצל לפניו והוא חשב בתומו כי ראה פני איש מת.

ובכן אין כל פלא, כי כאשר אך ירד הלילה על-פני חוף הנחל אומילניצ’ק, עד מהרה נראה שם רוח או בן-אדם. הנה הציץ הירח מעבר ההוא של הדניפר ושפך אור לבן על-פני הישימון, הציף את ראשי הברקנים ואת מרחקי הערבה. פתאום נראו במורד, בערבה, גם יצורי לילה אחרים. העננים, אשר צפו על-פני הרקיע, כיסו לרגעים את נוגה הירח, ולפיהם גם היצורים האלה נראו מבינות לצללים רגעים אחדים ובעוד רגעים אחדים הסתתרו בתוכם. יש אשר נעלמו כולם ונראה כאילו נמוגו בצל. בקרבם אל עבר הגבעה, אשר עליה עמד הפרש הראשון, התגנבו חרש, בלאט, ועצרו בלכתם מדי רגע ברגע.

ודבר-מה איום היה בתנועתם, כמו בכל הערבה, אשר היתה שקטה למראית-עין. יש אשר נשב הרוח מעבר הדניפר, בהשמיעו קול נהי בין הברקנים היבשים, אשר כפפו את ראשיהם ורעדו, כאילו נפל עליהם פחד. לבסוף נעלמו היצורים ההם, כי הסתתרו בצל החורבה. לאור הלילה הכהה נראה אך פרש אחד, העומד על-פני הגבעה. הרשרוש עורר שימת לבו של הפרש. הוא קרב אל שפת הגבעה וסקר את הערבה הפרושה לפניו. ברגע ההוא חדל הרוח, הרשרוש נדם, נשתררה דממה.

פתאום נשמעה שריקה מחרידה. קולות בלולים נשמעו, איומים ומפחידים, והם קוראים: “אַללה! אַללה! ישוע הנוצרי! הצילה! הך!” והנה נשמע קול ירית רובים, אורות אדומים קרעו את החשכה. קול שעטת הסוסים נבלל בקול צלצול הנשק. פרשים חדשים נראו, כאילו צמחו ועלו מתחת לאדמת הערבה. נדמה, כי שואת-פתאום באה על הישימון השקט והאיום הזה. אחרי כן התבוללו אנחות בני אדם בקולות רעש נוראים, ופתאום והנה נדמו הקולות, הקרב הגיע אל קצו.

כנראה, היה זה אחד מן המחזות התדירים בשדי-הפרא.

הפרשים נקבצו על הגבעה, אחדים מהם ירדו מסוסיהם והביטו אל איזה דבר בשום-לב.

פתאם נשמע מתוך החשכה קול אדיר, קול מצווה:

– הנה, שם! הבער אש והדלק!

כעבור רגע נראו ניצוצות, שנתפזרו לכל עבר, ואחרי כן התפרצה גם הלהבה מקני הסוף וקיסם של משחן אשר כל עובר בשדי-הפרא נשא עמו תמיד.

כרגע נתקע בארץ מוט גדול שבקצהו פחית דלוּקה, שלאורה נראו כעשרה אנשים רכונים על פני דמות אחת, אשר שכבה על הארץ בלי נוע.

אלה היו אנשי-צבא בלבוש אדום, חצרוני, וחובשי כובעי עורות זאבים. אחד מאלה, על סוס אביר, ניכּר כמפקד. הוא ירד מן הסוס, ניגש קרוב את מקום האיש השוכב, ושאל:

– ומה, ראש המשמר, החי הוא, או מת?

– חי הוא, אדוני המפקד, אך מחרחר; הפלצור כמעט וחנק אותו.

– ומי הוא?

– לא טטרי, מישהו חשוב.

– אם כן, תודה לאל.

המפקד הביט עתה אל האיש, השוכב על הארץ, בשום-לב.

– מראהו כמראה הֶטְמַן! – אמר.

– גם הסוס, אשר רכב עליו, סוס טטרי משובח, אשר טוב ממנו אין לחַן אפילו – ענה ראש המשמר. – הנה, שם, שומרים עליו.

המפקד התבונן ופניו האירו. בקרבתו עמדו שני חיילים שאחזו בסוס אביר, שהיה מזקיף את אזניו, נושם ונושף, פושט את ראשו ומביט מבוהלות אל אדניו.

– אבל הסוס, אדוני, לנו יהיה? – קרא ראש המשמר בלשון שאלה.

– ואתה, בן דת-כלבים, חפץ לגזול בערבה סוס מאת איש נוצרי?

– כי שללנו הוא…

את השיחה הפסיק באמצע קול החירחור החזק של האיש החנוק.

– שפכו יין-שרף אל פיו! – קרא המפקד. – התירו את חגורתו!

– האם נלון פה הלילה?

– כן, פּתחו את הסוסים, והדליקו מדורה.

החיילים קפצו ממקומם. אחדים מהם החלו להשיב אל השוכב את רוחו ולשפשף את בשרו, אחדים מהם הלכו להביא קנים יבשים, אחרים הציעו על הארץ למשכב עורות גמלים ודובים.

המפקד לא הוסיף עוד לדאוג לחנוק, פתח את חגורתו ושכב על מעילו על-יד המדורה. הוא היה אדם צעיר מאד, צנום, שחרחר, יפה-תואר, בעל פנים כחושים וחוטם-נשר מובהק. עיניו הביעו דמיון אכזרי ואהבת-מדון, אך פניו הפיקו יושר. שפמו המגודל וזקנו אשר, כנראה, לא עלה עליו תער זה ימים רבים, הוסיפו לו הדרת-פנים, לא על-פי שנותיו.

בין כה וכה החלו שני משרתים להכין את ארוחת-הערב. שֹמו על האש כבשים מנותחים לרבעיהם; הסירו מעל הסוסים תרנגולי-בר אחדים, אשר צדו בעוד-יום, ודישון אחד, אשר אחד המשרתים מיהר לפשוט מעליו את עורו. המדורה בערה וממנה התפשטו עיגולים גדולים של אורה אדומה על-פני הערבה. רוח האיש החנוק החל לשוב אליו לאט לאט.

זמן-מה היפנה את עיניו המלאות דם אל מול הזרים ובחן את פניהם; אחרי-כן התאמץ לקום. איש-הצבא, אשר דיבר לפני זה עם המפקד, הרים אותו מן הארץ בשימו את ידיו תחת זרועותיו. איש-צבא אחר שם בכף-ידו רומח והוא נשען עליו בכל כוחו. פניו עוד היו אדומים וגידיהם שוגרו. אחרי-כן קרא בקול חנוק:

– מים!

הגישו לו יין-שרף והוא הירבה לשתות, והשתיה היתה, כנראה, טובה לו, כי אחרי אשר השיב את הבקבוק מפיו שאל בקול ברור:

– בידי מי הנני?

המפקד קם וניגש אל האיש הזר:

– בידי האנשים, אשר הצילו את נפשך.

– ובכן לא אתם, מכובדי, שהטלתם את הפלצור על צוארי?

– אדוני, לנו החרב, ולא הפלצור. עוול אתה עושה לאנשי-הצבא הטובים בחשד אשר אתה חושד בהם. אנשים פוחזים, המשימים עצמם טטרים, תפסו אותך, ואם תאבה נפשך לראותם, הנה הם שם לפניך, טבוחים ככבשים.

ובאמרו זאת הורה בידו על פגרי-אדם אחדים, המוטלים במורד תחת הגבעה.

והזר ענה על זאת:

– הרשו נא לי לנוח.

הציעו תחתיו כר צמר והוא ישב עליו ושקע בדומיה.

זה היה אדם במלוא שנותיו, בעל קומה ממוצעת, כתפים רחבות, מבנה גוו כמבנה ענק ותווי פניו עושים רושם בקרב הרואה. ראשו היה גדול מאד, עור פניו כמוש ושזוף-משמש, עיניו שחורות ופוזלות מעט, כעיני הטטרי, וממעל לפיו הצר שפם דק, המתרחב אך בקצותיו בדמות שתי ציציות רחבות. פניו הגדולים הביעו אומץ-לב וגאוה. היה בהם דבר-מה המושך את הלב ודוחה אותו כאחד. הוד הֶטמן, שנזדווג לערמת טטרי, טוּב-לב ופראוּת גם יחד.

אחרי שבתו זמן-מה על הכר, קם על רגליו ולתמהון לב האנשים הסובבים אותו לא הודה למציליו והלך לראות את הפגרים.

– גס-רוח! – רטן המפקד.

האיש הזר התבונן בשום-לב אל פני כל פגר ופגר, הניע בראשו, כאומר: אכן, נודע הדבר – ואחרי-כן חזר לאט לאט אל המפקד, בהכותו בידיו על מתניו ובחפשו בלי-משים את חגורתו, אשר אמר, כנראה, לאַחז בה את כפות ידיו.

בעיני הקצין הצעיר לא ישרה יהירותו של האיש הזה, אשר אך זה לפני רגעים אחדים ניתקו את החבל מעל צוארו, ובהיתול אמר:

– דומה כאילו מכּרים אתה, אדון, מחפש בין הפוחזים האלה, או שאתה מתפלל בעד נשמותיהם.

הזר ענה במנוחת-הרוח:

– אינך שוגה, אדוני, וגם שוגה: אינך שוגה, כי אמנם חיפשתי מכרים, ואתה שוגה, כי לא אנשים פוחזים הם אלה, כי אם משרתי אציל אחד משכני.

– כנראה, לא מבאר אחת אתם שותים מים, אתה ושכנך.

חיוך קל ומוזר חלף על שפתי הזר הדקות.

– וגם בזה טועה אתה, אדוני, – רטן הזר.

אחרי רגע הוסיף בקול רם:

– אבל סלח נא לי, אדוני רב-חסד, על אשר לא הבעתי לך תחילה את תודתי, כראוי לך, על כי הצלת אותי ממות, אשר כחתף ארב לי. גבורתך, אדוני, עמדה לי לחלצני מן האסון, אשר בא עלי על אשר לא נזהרתי ורחקתי מאנשי, ואולם רגשות תודתי ונדבת לבך, אדוני, יחד נשתווּ.

ובאמרו כך הושיט את ידו אל המפקד.

אולם העלם הגא לא נע ממקומו ולא מיהר להושיט לו את ידו, ותחת זאת אמר:

– תחילה אני רוצה לדעת, אם האיש המדבר עמי הוא אציל, כי אם גם לא אפקפק בזה, בכל-זאת לא יאה לי לקבל תודה מאת איש, אשר שמו לא נודע לי.

– רואה אני בך, אדון רב-חסד, רוח איש אביר – ואמנם הצדק אתך. עלי היה להודיעך את שמי בטרם אחל לדבר אתך ולתת לך את תודתי. שמי זנובי אבּדנק, וחותם האצילות שלי: אבדנק עם צלב קטן, אציל אני מגליל קיוב, תושב, מפקד גדוד הקוזקים של הנסיך דומיניק זַסלַבסקי.

– ואני – ין סְקְשֶׁטוּסְקִי, מפקד גדוד-השריון של הוד הנסיך יֶרֶמִי וִישניוֹביצְקי.

– סר אתה לפקודת גיבור-מלחמה מפואר, אדוני. קבל נא אפוא עתה את תודתי ואת ידי המושטה לך.

הקצין לא היסס עוד. אמנם אנשי-צבא מגדוד-השריון התגאו תמיד על אנשי-הצבא מגדודים אחרים, ואולם האדון סקשטוסקי היה אז בערבה, בשדי-הפרא, ושם לא ישיתו לב לדברים כאלה, מלבד זאת היה העומד לפניו מפקד-גדוד, כמו שראה ונוכח לדעת, כאשר אך הביאו החיילים אל האדון אבּדנק את חגורתו ואת חרבו, אשר הסירו ממנו, בעת אשר התאמצו להשיב אליו את רוחו. הם הגישו לו אז גם שרביט במסגרת של עצם, וראשו דמוי קרן חיה. שרביט כגון זה נשאו בידיהם ראשי גדודי הקוזקים. גם התלבושת אשר לאדון זנובי אבדנק היתה נהדרה, ואורח דיבורו היפה העיד עליו, כי חריף השכל הנהו ויודע אורחות-עולם.

ובכן ביקש ממנו האדון סקשטוסקי להסב עמדו. ריח בשר-צלי נתפשט ועלה מן המדורה וגירה את האף ואת החך. אחד המשרתים הוציא את הבשר מן המדורה והגישו על קערה גדולה לפני אדונו. הם ישבו והחלו לאכול, וכאשר הביאו לפניהם נאד גדול מלא יין מוֹלדַוי, החלה השיחה קולחת ביניהם.

– מי יתן וחזרנו בשלום לבתינו! – אמר האדון סקשטוסקי.

– האם אדוני רב-חסד חוזר עתה מדרכו? אנא, הגידה: מאין? – קרא אבדנק.

– מארץ רחוקה, מקְרים.

– ומה היו מעשיך שם? האם לפדות שבויים נסעת שמה?

– לא, אדוני מפקד-הגדוד; נסעתי אל החַן בעצמו.

אבדנק היטה את אוזנו לשמוע את דברי המפקד.

– טוב ויפה. לחברה נאה נכנסת. אך למה נסעת אל החן?

– מכתב הובלתי לו מאת הוד הנסיך הנאור ירמי.

– ובכן ציר היית, אדוני. מה כתב האדון הנסיך אל החן?

הקצין הביט בעינים חודרות אל הזר.

– אדוני מפקד-הגדוד, – אמר, – אתה התבוננת בעיני הפוחזים, אשר תפסו אותך בחבל – ענין זה לך הוא; אך מה שכתב הנסיך אל החן, לא לי ולא לך לדעת. זה הוא דבר, אשר אך להם לדעת.

– התפלאתי לפני רגע – השיב אבדנק בערמה – כי האדון הנסיך בחר לו איש צעיר כזה, לשם שליחות אל החַן, אך אחרי ששמעתי את תשובתך, אדוני, על שאלתי, אינני מתפלא עוד, כי רואה אני, כי הנך רך בשנים, אבל אב בחכמה ובדעת.

הקצין שמע את דברי החלקות, וכאילו לא שם אליהם לב, רק סילסל בשפמו, ושאל:

– הגידה נא, אדוני, מה מעשיך פה, על שפת אומילניצ’ק, ומה הביאך הלום לבדך באין איש אתך?

– אינני פה לבדי, אך את אנשי עזבתי בדרך. אני נוסע לקוּדַק, אל האדון גרוֹדזיצקי, מפקד המבצר שם, בשליחות אדוני ההֶטמן, שנתן בידי מכתבים להביאם אליו.

– ולמה לא נסעת באניה?

– כה פקד עלי אדוני, ולי אין רשות לעבור על הפקודה.

– מוזר הדבר, כי האדון ההטמן פקד עליך כזאת, הלא בערבה קרך אסון, אשר לא היה בא עליך באניה על הנהר.

– אדוני, הערבות שקטות עתה; אני יודע אותן לא מתמול שלשום, ואשר קרני, אך יד השנאה והקנאה בדבר.

– ומי זה המתנכל לך, אדוני?

– הדברים ארוכים. שכן רע, אדוני המפקד, שכן, אשר השחית את נחלתי, מאחוזותי הוא מגרש אותי, את בני היכה – והנה – ראית, אדוני, כי אמר לשים גם מחנק לצוארי.

– ומדוע, אדוני, אינך נושא חרב על ירך?

פני אבדנק המלאים עוז כּוּסו אש השנאה, עיניו נוצצו מכעס ולאטו ענה ברור ומודגש:

– אני נושא חרב, וכה יעזור לי אלהים, כי לא אבקש עוד לשלם לשונאַי גמול אחר.

הקצין רצה לומר דבר, אך פתאום נשמעה בערבה שעטת סוסים, או, יותר נכון, קול דהרה על-פני הדשא הרטוב. באותו הרגע הופיע משרתו של המפקד, שעמד על המשמר, והודיע, כי איזו אנשים הולכים וקרבים.

– האנשים האלה בוַדאי אנשי הם – אמר אבדנק – אשר נשארו מעבר לטַשמינה. ואני, שלא פיללתי, כי אורבים פה לי, אמרתי להם, כי פה אחכה להם.

כעבור רגע הקיפה חבורת פרשים את הגבעה כבחצי עיגול. לאור המדורה נראו ראשי סוסים, קרועי נחירים הנושמים ונושפים בכבדות מרוב עייפות, ומעליהם נטויים ראשי בני-אדם, הסוככים בידיהם על עיניהם מפני ברק הלהבה, ומביטים בשום-לב אל היושבים על הגבעה.

– אנשים, מי אתם? – שאל אבדנק.

– עבדי אלהים! – נשמעו קולות מתוך החשכה.

– כן, בחורי הם. – קרא אבדנק בפנותו אל מצילו. – עמדו פה, עמודו!

אחדים מהם ירדו מעל סוסיהם וניגשו אל המדורה.

– ואנחנו מיהרנו, מיהרנו, אבינו. ומה אתך?

– מארב שמו לי. הבוגד חְבֶדקה ידע את המקום, ופה חיכה הוא ואחרים לבואי. כנראה, הקדימני הרבה בבואו. את פלצורו שם על צוארי.

– הוֹ, אל רחוּם! ומי הם הלַחים³) סביבך? – שאלו בשלחם מבטי זעם לעבר האדון סקשטוּסקי והנלווים אליו.

– חברים טובים הם – השיב אבדנק. – השבח לאלהים, חי ושלם הנני. עוד מעט ונצא לדרכנו.

– שבח לאלהים! אנחנו נכונים.

הבאים החלו להחם את כפות ידיהם ליד האש, כי הלילה היה קר, אף כי פני השמים היו בהירים. כארבעים במספר היו, גבוהי-קומה ומזוינים היטב. מראיהם לא היה כמראה הקוזקים המגויסים, ועל זאת התפלא מאד האדון סקשטוּסקי. וביחוד אחרי אשר ראה, כי לא-מעטים הם במספרם. כל זה היה חשוד מאד בעיניו. אילו שלח ההטמן הגדול את האדון אבּדנק לקוּדק, כי עתה היה נותן לו משמר מן המגוּייסים; והשנית – מה היתה הסיבה, כי פקד עליו ללכת לצֶ’חרין דרך הערבה, ולא באניה על-פני המים? ההולך לצ’חרין דרך הערבה, עליו לעבור את הנהרות הרבים החוצים את שדי-הפרא והוא משתהה הרבה בדרכו. קרוב יותר לאמת, כי האדון אבדנק מבקש להימנע מעבור דרך קוּדק.

ואולם גם אישיותו של האדון אבדנק נתנה לקצין הצעיר מקום למחשבות. הוא התבונן וראה תיכף, כי הקוזקים, המתהלכים כאחים ורעים את ראשי גדודיהם, עיטרו את אבדנק כבוד והדר, כאילו היה הטמן. הנה ודאי הוא אחד האבירים הגדולים, ואמנם לפלא היה הדבר בעיני סקשטוּסקי, כי הוא ידע את אוּקראינה מעבר מזה לנהר דניפר ומעבר מזה, ומעודו לא שמע את שם אבדנק. מלבד זאת הביעו פני אדם זה דבר-מה נפלא מאד – איזו גבורה כמוסה בקעה ועלתה מתאַר פניו כחום העולה מן השלהבת, איזה רצון אמיץ, המעיד, כי אדם זה לא יחת מפני כל ולא ישוב מפני כל. רצון כזה היה נראה על-פני הנסיך ירמי וישניוֹביצקי, ואולם הנסיך חונן בזה מאת הטבע, המציין בני רמי-המעלה והשלטון, אבל מאין זה לבן-בלי-שם, תועה בישימון?

האדון סקשטוּסקי הירבה להרהר בדבר. עלה בדעתו, כי ייתכן והאיש הזה אינו אלא בּאניטה⁴) כּבּיר ועל כן נמלט אל שדי-הפרא, ושוב, כי אינו אלא ראש לחבורת מרצחים. ואולם זה נראה לו כרחוק מן האמת, כי גם תלבושת האיש וגם אורח דיבורו העידו עליו, כי איננו רוצח ושודד. ובכן לא ידע הקצין לנקוט עמדה כלפי האיש, אך נזהר מפניו, ובינתיים ציוָה אבדנק להגיש אליו את סוסו.

– אדוני המפקד, – אמר, – האיש המהלך בדרך, עליו להחיש מעשהו. הרשה נא לי להביע לך עוד הפעם תודה על אשר הצלתני. מי יתן ויכולתי להשיב לך כגמולך!

– לא ידעתי את מי אני מציל, ועל-כן אינני ראוי לתודה.

– ענוָתך מדברת מפיך, והיא גדולה כגודל גבורתך. קח נא מידי את הטבעת הזאת.

הקצין כּיווץ שרירי פניו, צעד אחורנית מלוא-הצעד ומדד את אבדנק בעיניו, אך זה הוסיף לדבר בחשיבות כמעט אבהית.

– הבט נא. לא משום יָקרה הרב אני נותן לך טבעת זאת, כי משום הסגולות הטובות האחרות הגלומות בה. עוד בימי עלומי, בהיותי בשבי המוחמדים, ניתנה לי הטבעת הזאת במתנה מאת עולה-רגל לארץ הקדושה בשובו משם. בעין הטבעת הזאת טמוּן עפר מקבר הנוצרי. אין לסרב למתנה כזאת, אף אם היא באה מיד איש, אשר נחרץ עליו משפט מות. הנך, אדוני, צעיר לימים ואיש-צבא, ואם גם זקן, העומד על פי-קבר, איננו יודע את אשר יקרה אותו באחרית ימיו, מה גם אדם צעיר, אשר עוד חיים ארוכים לפניו, והוא עתיד אפוא לשאת עוד יד מקרים רבים מאד. הטבעת הזאת תשמור עליך מפגעים רעים ותהיה למגן לך, בבוא עליך יום-הדין, וזאת אני אומר לך, כי הנה היום הזה כבר הולך ובא דרך שדי-הפרא.

קמה דממה לרגע. נשמע אך קול לחישת הלהבה וצהלת הסוסים.

מרחוק, מבין סבכי הסוּף עלתה יללתם של הזאבים. פתאום קרא אבדנק עוד הפעם כמדבר אל נפשו:

– הנה יום-הדין קרב ובא דרך שדי-הפרא, וכאשר יבוא, תשתומם למראהו תבל כולה.

המפקד נטל את הטבעת מוכנית, נדהם למשמע דברי האיש הפלאי.

ומבטו של הלה שלוּח היה אל מרחקי הערבה האפלה.

אחרי-כן הפך לאט את פניו ועלה על סוסו. אנשיו כבר המתינו לו במורד הגבעה.

– לדרך! לדרך! היה שלום, חברי החייל! – קרא אל הקצין. – ימים באו ואין איש בוטח באחיו, על-כן אף אינך יודע את נפש מי הצלת, כי בשמי לא נודעתי לך.

– ובכן לא אַבּדנק שמך?

– זה חותם האצילות שלי.

– ושמך מה?

– בּוֹגדן זנוֹבי חמילניצקי.

ובאמרו כך ירד מן הגבעה ואנשיו אחריו. עד מהרה נעלמו בתוך הערפל וחשכת הלילה. אך כאשר עברו דרך חצי מיל, הביא הרוח מרחוק את קול שירתם, קול שירת הקוֹזקים:

"אָנָּא אֱלֹהִים, פְּדֵה אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ, עֲבָדִים אֻמְלָלִים,

מִן הָעַבְדוּת הַקָּשָׁה,

מִיַּד זָרִים כּוֹפְרִים,

הוֹצִיאֵנוּ לְאוֹר חַיִּים,

עַל מֵי מְנוּחוֹת,

אֶל אֶרֶץ הַשִׂמְחָה,

אֶל עוֹלַם הַנּוֹצְרִים. –

הַקְשִׁיבָה-נָא, אֱלֹהִים, לְקוֹל תְּפִלּוֹתֵינוּ,

לְקוֹל תְּפִלּוֹתֵינוּ, הָאֻמְלָלִים,

הָעֲבָדִים הָאֻמְלָלִים".

הקולות גוועו לאט לאט, אחרי-כן נמוגו ונמזגו בקול המית הרוח, אשר התהלך בין קני הסוּף.

פרק ב

למחרת היום ההוא בבוקר, בבוא האדון סקשטוּסקי לצ’חרין, סר אל בית אחוזת הנסיך ירמי, אשר בו אמר לשבת זמן לא-מעט, למען תת לאנשיו וסוסיו לנוח מעמל הדרך הרב, מארץ קרים הנה, כי מפני מי הנהר דניפר אשר גאו אז מאד וזרמיו הסוחפים, היה עליו לנסוע אך דרך היבשה, כי כל אניה לא יכלה בחורף ההוא לשוט על-פני הנהר. האדון סקשטוּסקי בעצמו בילה שם זמן-מה, אחרי-כן סר אל בית האדון זַצ’ויליחוׂבסקי, קוׂמיסר לפנים מטעם הרפובליקה ואיש-צבא מפואר, אשר אם גם לא נמנה עם דגל הנסיך, היה בכל-זאת מנאמניו וידידיו. סקשטוּסקי אמר לשאול אותו, אם לא נתקבלה כל פקודה מלוּבְּני. אוּלם הנסיך לא פקד עליו כל דבר קטן או גדול, רק ציוה להגיד לו, כי אם תשובת החַן תהיה טובה, יתנהל לאטו, לבל יתיגעו האנשים אשר עמו והסוסים. וזה הענין, שבגללו שלח הנסיך את צירו אל החַן: טטרים אחדים באו וחרשו אדמה מאדמת ממלכת הנסיך אשר מעבר לדניפר. הנסיך ייסר אותם קשה, אך רצה, שגם החַן יענוש אותם. החן השיב תשובה מרגיעה: הוא הבטיח לו, כי בחודש אפריל ישלח שמה שליח מיוחד, והוא יענוש את הממרים, וברצותו לרכוש לו את אהבת הנסיך, המהולל בתור גיבור-מלחמה, שלח לו בידי סקשטוּסקי סוס גזעי ומצנפת צבל. האדון סקשטוּסקי, שמילא שליחותו בהצלחה, אשר כשהיא לעצמה כבר היתה לו לאות, כי נשא חן בעיני הנסיך, שמח מאד כי הירשו לו לנוח בצ’חרין ולא האיצו בו לשוב. ואולם הזקן זצ’ויליחוׂבסקי היה אחוז חרדה בעקב מאורעות שונים שנתארעו מזה זמן מה בצ’חרין. שניהם, סקשטוּסקי וזצ’ויליחוׂבסקי, הלכו אפוא אל דוׂפּוּל, איש ולכיה, בעל מלון ובית-יין בעיר ושם, אף כי היה עוד היום גדול, מצאו אצילים לרוב, כי יום-השוק היה אז, ומלבד-זאת היה היום ההוא בצ’חרין יום מנוחה לבהמות, המובלות אל מחנה צבא הרפובליקה, ועל-כן נקבצו שמה המון-אנשים. האצילים נאספו כמנהגם בשוק, במקום הנקרא בשם פינת דזבוׂניֶצקי, בבית דוׂפּוּל. ובכן היו שם גם חוכרי אחוזות קוׂניצפול, גם פקידי צ’חרין, גם בעלי האחוזות הקרובות אל העיר, אשר החזיקו באחוזות ההן על-פי זכויות, גם אצילים יושבי החבל, אשר כל אדון לא היה להם, גם פקידי אחוזות, גם אחדים מזקני הקוזקים וגם מצעירי האצילים, אשר לקחו את שדותיהם באריסות מאת האצילים הגדולים, או ישבו באחוזותיהם הקטנות.

אלה ואלה ישבו על הספסלים, אשר עמדו ליד שולחנות גדולים של עצי-אלון, ושוחחו ביניהם בקול, וכולם דיברו על-אודות בריחתו של חמילניצקי, וייחסו לוׂ למקרה זה חשיבות רבה. סקשטוּסקי וזצ’ויליחוׂבסקי ישבו להם בפינה נבדלים לעצמם וסקשטוּסקי שאל, איזו צפור דרור הוא חמילניצקי זה, אשר כולם מדברים בו.

– האינך יודע, אדוני? – השיב איש-הצבא הזקן. – הוא סופר הצבא בזפּוׂרוׂז’ה, בעל אחוזת סוּבּוׂטוׂב, וגם – הוסיף בלחש – ידידי הוא. יודעים אנו איש אחיו זה ימים רבים. היינו לא-אחת יחדיו בקרבות שונים. בהם הוכיח גבורה לא מעטה, ביחוּד ליד צֶצוׂרה. איש-צבא מנוּסה ויודע-דבר כמוהו אולי אין בכל הממלכה. אין לומר כזאת בכל רם, אך ראשו ראש הטמן, ידו רמה ותבונתו רבה. כל הקוזקים נשמעים לו יותר מאשר הם נשמעים לראשי מחנותיהם ולאטמנים. אין אדם זה חסר מעלות טובות, אך קשה-עורף הוא וחסר-מנוחה, וכאשר תאחז בו השנאה – נורא הוא ואיום.

– ומהו שאירע, כי ברח מצ’חרין?

– ריב היה לו תמיד עם הסטרוׂסטָה צַ’פלינסקי, ואולם אלה מעשים רגילים. והרי רגיל הוא שאציל אחד מציק לרעהו. הכל כמנהג האצילים. הרי זה כהרי זה והרי זה כהרי זה. גם זאת אומרים, שבילבל לבה של אשת הסטרוׂסטה. הסטרוׂסטה לקח ממנו את אהובתו ונשא אותה לו לאשה. ועל-כן חזר הוא אחרי-כן ופיתה אותה ומשכה אחריו, וזה נראה כאמת, מעשה שכיח… נשים דעתן קלות. ואולם כל זה רק לשם תואנה, ודברים יותר חשובים בגו. ראה, אדוני, הנה הדבר: בצֶ’רקַסי יושב הזקן בַּרַבַּש ידידנו, מפקד גדוד קוזקים. בידו היו כתב זכויות ואיזו מכתבים מאת המלך, ועליהם אמרו, כי הם מעוררים את הקוזקים להתקומם נגד האצילים. ואולם מאשר האיש הזה איש טוב הנהו, הישהה את המכתבים אצלו ולא פירסם אותם. והנה קם חמילניצקי וביקש מאת ברבש לבוא אליו אל הכּרה שעשה פה, בביתו בצ’חרין, ושלח את אנשיו את אחוזת ברבש, והם גזלו את כתב הזכויות ואת המכתבים מאת אשת ברבש – ונמלטו. עתה חוששים שמא ישמשו הזכויות והמכתבים ההם עילה להישענות המרד, כפי שהיה דבר באוסטרַניצה, כי כפי שכבר אמרתי לך, מסוּכּן הוא האיש והוא נעלם אין יודע לאן.

כאן קרא האדון סקשטוּסקי:

– אך זה שועל! רימה אותי. אמר לי, כי מפקד גדוד הקוזקים של הנסיך דוֹמיניק זַסלבסקי. הלא הלילה פגשתיו בערבה וחילצתי אותו מן הפלצור בו נלכד.

זצ’ויליחוֹבסקי תפס בראשו מרוב בהלה.

– אל אלהים, מה אדוני מדבר? האומנם? כדבר הזה לא יתכן!!

– יתכן, כי אירע. אמר לי, כי הוא מפקד גדוד של הנסיך זסלבסקי וכי לקוּדק אל האדון גרוׂדזיצקי הוא שלוּח מטעם ההטמן הגדול, אך לדבריו אלה לא האמנתי, כי לא באניה על-פני הנהר נסע, אך התגנב לבוא בדרך הערבה.

– אך זה ערום כאוּלִיסֶס! איפה פגשת אותו, אדוני?

– בקרבת הנחל אוׂמילניצ’ק, מעברו הימני של הדניפּר. כנראה הובילה דרכו אל הסיץ'.

– ביקש לפסוח על קוּדק. עתה אבינה. הרבים היו האנשים אשר אתו?

– כארבעים איש. ואולם הם פּיגרו אחריו. לולא אנשי, כי עתה היו משרתי הסטרוסטה חונקים אותו למוות.

– שים נא לב, אדוני. זה הוא ענין חשוב. משרתי הסטרוסטה, אתה אומר?

– כן אמר הוא בעצמו.

– איך זה ידע הסטרוסטה איפה עליו לחפש אותו, אם פה בעיר אין איש יודע לאן פנה?

– את הדבר הזה גם אני לא אוכל לדעת. אולי כיחש חמילניצקי ופוחזים פשוטים קרא בשם משרתי הסטרוסטה, כדי להגדיל בזה רושם מעשי העוול, אשר נעשו לו.

– לא יתכן. ואולם מוזר הדבר. האם אתה, אדוני, יודע, כי ההטמן ציווה לתפוס את חמילניצקי ולכלוא אותו בצינוק המבצר?

סקשטוסקי לא הספיק להשיב על דברי זצ’ויליחובסקי, כי ברגע ההוא נכנס אל החדר אחד האצילים ברעש גדול. הדלתות טרק בכוח ובשלחו מבט יהיר על פני החדר, קרא בקול רם:

– כל הכבוד, אדונַי!

הוא היה כבן ארבעים, קטן-קומה ופניו לוהטים. מראה של קנאוּת יתירה הוסיפו לו עוד עיניו, שגודלן כשזיפים והן בולטות, מתרוצצות וחריפות-המבט. ניכּר בו, כי הוא בעל מזג חם וסוער ומהיר-חמה.

– כל הכבוד, אדוני! – שנה את דבריו, בקול עז וגדול, כאשר לא מיהרו הנאספים להשיב לו ברכה.

– כל הכבוד, כל הכבוד! – קראו אנשים אחדים פה-אחד.

האיש הזה היה האדון צ’פלינסקי, סגן הסטרוסטה בצ’חרין, נאמנו המסוּר של האדון הדגלן הצעיר קוניֶצפּוׂלסקי.

בצ’חרין לא חיבבו אותו, כי היה איש ריב ומדון. מציק לכל, אך חסוּתו של אדונו גרמה, שרבים היו האנשים, אשר התהלכו עמו בזהירות.

הוא כיבּד אך את זצ’ויליחובסקי לבדו, כשם שכיבדו אותו כל מכיריו, כי נכבד היה האיש, עניו ועז-רוּח. כאשר ראה האדון צ’פלינסקי את זצ’ויליחובסקי, מיהר לגשת אליו, תוך כדי קידה, שניכּרה בה יהירות עצמית, לעבר סקשטוּסקי, ישב על-ידם וכוס תמד בידו.

– אדוני הסטרוסטה, – פנה אליו זצ’ויליחובסקי בשאלה, – היודע אתה מה עלה בגורלו של חמילניצקי?

– הוא תלוי, אדוני הדגלן, כשם שהנני צ’פלינסקי, ואם איננו תלוי עוד, יהיה תלוי. עתה, אחרי אשר יצאה פקודת ההטמן, אתלה אותו, אם אך אתפשׂנו.

ובאמרו כך היכה באגרופו על השולחן, עד שנשפך המשקה אשר בכוסות.

– אל נא תשפוך, אדוני, את היין! – אמר האדון סקשטוּסקי.

זצ’ויליחובסקי נכנס לתוך דבריו:

– האם תתפוש אותו, אדוני? הלא ברח ואין איש יודע איפה הוא!

– אין איש יודע? אני יודע – כמו שהנני צ’פלינסקי! אדוני הדגלן, הלא אתה יודע חבֶדקה. הנה חבדקה זה משרתו הוא, ואולם גם משרתי הנהו. הוא יהיה לחמיל מה שהיה יהודה איש-קריות לישו. רב לדבּר בזה. חבדקה התחבר עם אנשי חמילניצקי. הוא ערום מאד. כל צעדי חמילניצקי ידועים לו. הוא הבטיחני להביאו אלי חי או מת. הוא יצא אל הערבה לפני חמילניצקי, וכבר ידע את המקום, אשר משם יוכל לארוב לו. כן, בן-שטנים ארור הנהו!

ובאמרו כך חזר והיכה באגרופו על השולחן.

– אל נא תשפוך, אדוני, את היין! – חזר ואמר האדון סקשטוסקי בהדגשה, באשר עוד ממבט ראשון עורר בו סגן הסטרוסטה מורת-רוח מוזרה.

פני צ’פלינסקי אדמו, עיניו הבולטות התנוצצו למחשבה, כי הנה אינה המקרה לידו דבר ריב, והביט בחימה על סקשטוסקי; ואולם בראותו עליו את צבע הנסיכים לבית וישניוביצקי, התאפק כי אף אם טינה היתה אז בין הדגלן קוניצפולסקי ובין הנסיך וישניוביצקי, הנה קרובה צ’חרין ללובּני ומסוּכּן הוא שלא לכבד את צבעי הנסיך.

והנסיך הן גם בחר לו תמיד בני-לויה כאלה, שהרתיעו את המבקשים מלבוא עמהם בריב ככל אשר יכלו.

– ובכן חבדקה הוא אשר התחייב להביא אליך את חמילניצקי? – שאל האדון זצ’ויליחובסקי.

– חבדקה. ואמנם יביא כשם שהנני צ’פלינסקי.

– ואני אומר לך, אדוני, כי לא יביאהו. חמילניצקי חמק מן המארב וּפנה לעבר הסיץ', ואת הדבר הזה יש להודיע עוד היום לאדון מקְרקוׂב. לא היתולים עם חמילניצקי. בקצרה אומר לך זאת, נבון הוא ממך, וחזק ממך ומזלו טוב ממזלך, אדוני הנלהב יותר מדי. חמילניצקי עשה דרכו בשלום, וכי דברי נכונים יאשר לך אביר זה, אשר ראה אותו אתמול בערבה ונפרד ממנו בשלום.

– כדבר הזה לא יתכן, לא יתכן! – צרח צ’פלינסקי בטלטלו את בלוריתו.

– ורב מזה, – הוסיף זצ’ויליחובסקי, – אביר זה, היושב פה אתנו, הוא אשר הציל אותו ואת עבדיך השמיד, ואם גם יצאה פקודת ההטמן, אין זו אשמתו, כי הוא חזר מקרים, שמה נשלח מטעם הנסיך, ואת דבר הפקודה לא ידע, ובראותו בערבה איש נרדף על ידי עדת פוחזים, כאשר חשב, הציל אותו מידיהם. אני ממהר להודיעך, כי נמלט חמילניצקי מן הפח וכי הוא נכון לבקר אותך באחוזתך בלוית בני זפּורוז’ה, וסבורני, כי לא תרבה לשמוח על ביקורו. יותר מדי התגרית בו. טפו, לכל הרוחות.

גם זצ’ויליחובסקי לא אהב את צ’פלינסקי.

צ’פלינסקי קפץ ממקומו ומרוב רגזוֹ אבד הדיבּר מפיו, פניו אדמו ועיניו הבולטות יצאו עוד יותר מחוריהן. בעמדו ככה לפני סקשטוסקי, התמלטו מפיו אך מלים בודדות:

– איך זה! אתה… למרות פקודת ההטמן!… אני אותך… אני אותך…

והאדון סקשטוסקי אף ממקומו לא קם. ישב וראשו נשען על ידו, והביט אל צ’פלינסקי, הקופץ מולו כבז כנגד אנקור קשור.

– למה דבקת בי כדרדר בזנב כלב? – שאל.

– אל המצודה תלך אתי.. אתה למרות פקודת ההטמן… אני בעזרת הקוזקים!…

הוא צעק בקול רם, עד כי נשתתקו כל הנוכחים והפנו ראשיהם לעבר צ’פלינסקי. הוא היה מבקש תמיד תואנה להתגרות בבני-אדם, כי זה היה טבעו, להתגולל על כל מי שפגע בדרכו, ואולם הפעם השתוממו הכל, כי הרהיב בפני זצ’ויליחובסקי, אשר אך אותו לבדו ירא, וכי התגרה בקצין, הנושא את צבעי וישניוביצקי.

– סתום פיך, – קרא הדגלן הזקן. – אביר זה אתי הוא פה.

– אני או… או… אותו אל המצודה… בסד אשים רגליו! – הוסיף עתה צ’פלינסקי לצרוח, כמי שאבדו עשתונותיו לחלוטין.

אז קם גם האדון סקשטוסקי בכל מלוא קומתו הגבוהה, ואולם את חרבו לא שלף מתערה, אך מהיותה מצומדת לו למטה ממתניו, אחז בה באמצע והרימה למעלה, עד אשר הידית עם הצלב נגעו בחוטמו של צ’פלינסקי.

– הריח נא, אדון – אמר בקור רוח.

– הכו, בשם אלהים!… אנשַי! – צעק צ’פלינסקי ואחז בידית חרבו.

ואולם לא הספיק להוציא את חרבו מתערה. הקצין הצעיר סובבו באצבעותיו. ידו האחת אחזה בערפו והאחת בסרבָּליו למטה מחוט-שדרתו, הרים אותו למעלה, ובלכתו בה בין הספסלים אל עבר הדלת, כשהלה מנתר ומתפתל, קרא:

– אנשים, אחים! פַּנוּ מקום לקרן, פן תנגח!

ניגש אל הדלת, היכה בה בצ’פלינסקי, פתח אותה והשליך את סגן הסטרוסטה החוצה.

אחרי כן חזר במנוחה אל מקומו וישב על-יד זצ’ויליחובסקי.

בחדר נשתררה דממה של השתאות לגבורתו של האדון סקשטוסקי. אולם כעבור רגעים אחדים, נרעד החדר לקול הצחוק אשר פרץ מפי כל הנאספים.

– יחיו אנשי וישניוביצקי! – קראו אחדים.

– התעלף, התעלף ובדמו הוא מתבוסס! – קראו אחרים אשר השקיפו בעד הפתח, כי השתוקקו לדעת מה יעשה עתה צ’פלינסקי. – עבדיו מרימים אותו מן הארץ!

אך המעטים מאנשיו של סגן הסטרוסטה שהיו שם החרישו ולא הרהיבו עוז בנפשם לריב את ריבו, ורק הביטו בזעם על הקצין.

– האמת ניתנה להאמר, כי כלב-ציד זה ישוף עקב, – אמר זצ’ויליחובסקי.

– כלב כפרי הוא, לא כלב-ציד – קרא אחד האצילים, עב-בשר, אשר תבלול בעינו האחת ובמצחוֹ חוֹר, בגודל מטבע גדול, ומתוכו נראתה העצם ערומה. – כלב כפרי הוא, לא כלב-ציד! הרשה-נא לי, אדוני – הוסיף בפנותו אל סקשטוסקי – הרשה-נא לי לשרתך בכל אשר אוכל. הנני ין זַגלובּה וחותם האצילוּת שלי וְצֶ’לֶה (במצחי). כפי שכל אדם יכול לראות במו עיניו, הוא החור אשר כדור מרצח עשה לי, כאשר נדרתי נדר לעלות לארץ הקדושה, לכפר על חטאות נעורי.

– הניחה, אדון, – אמר זצ’ויליחובסקי – הן לפני ימים אמרת, כי החור הוא תוצאה מפגיעתה של כוס-זכוכית ברַדוֹם העיר.

– כדור מרצח, כמו שאני חי! מעשה רדוׂם הוא מעשה אחר.

– נדרת נדר, אדוני, לעלות לארץ הקדושה… אולי… אבל הן לא היית שם. זה נכון.

– לא הייתי שם, כי בבואי לגַלַץ כבר עוּטרתי בזר מעוּנים. אם אני משקר, הנני כלב שבכלבים, לא בן-אצילים.

– ובכל-זאת אך מדוּחים אתה הוזה וחוזה.

– אם ככה הוא, נבל חסר-אונים אקָרא. בידך אדוני הקצין, אפקיד את כבודי.בין כה וכה ניגשו גם אחרים מן הנאספים, כדי להתודע אל סקשטוּסקי ולהביע לו את קורת-רוחם, כי צ’פלינסקי לא היה חביב על הבריות והם שמחו לקלונו. מוזר הדבר וקשה היום להבין, כי כל בני-האצילים, אשר בסביבות צ’חרין, וגם כל בעלי האחוזות הקטנות וחוׂכרי האחוזות הגדולות, אף ממשרתי בית קוניצפולסקי, כולם, אשר, כרגיל, ידעו את דבר הריב בין צ’פלינסקי וחמילניצקי, כולם נטו אחרי חמילניצקי. כי חמילניצקי נודע בכל הסביבה כחייל מפואר, רב-פעלים במלחמות רבות. גם זאת ידעו, כי המלך בעצמו בא אתו בדברים ואת חות-דעתו הוקיר. דבר הריב אשר בינו ובין צ’פלינסקי היה בעיניהם אך כמעשה-מריבה רגיל בין בני-האצילים, אשר כמוהו היו לאלפים ואיש לא שם אליהם לב, ביחוד בגלילות רוס. על-כן נטו כולם אחרי האיש, שידע לרכוש לו חיבה יותר מרעהו, בלי שחזו מראש את התוצאות האיומות אשר תהיינה לדבר הזה. אך אחרי-כן הוצתה אש השנאה לחמילניצקי בלבות בני-האצילים ובלבות הכמרים של שתי הכנסיות גם-יחד.

ניגשו אפוא אל סקשטוּסקי ולוגי משקה בידיהם וקראו: “שתה, אציל! שתה גם אתי! יחי כל אשר לנסיך וישניוביצקי! כה רך בשנים וכבר הוא קצין בגדודי הנסיך! יחי הנסיך ירמי, הטמן על הטמנים! – אחריו נלך עד קצה העולם! – על הטורקים ועל הטטרים נעלה! – לסטמבּוּל! – יחי המושל עלינו בחסדו – ולַדיסלב הרביעי!” כולם הרימו קולם, אך יותר מכולם האדון זגלוֹבּה, אשר היה נכון לשתות ולדבר יותר מגדוד שלם.

– אדוני הנכבדים! – צעק בקול רם, עד אשר נצטלצלו שמשות החלונות. – כבר הועדתי למשפט את כבוד הסולטן על מעשה האלמוּת, אשר עשה לי בגלץ.

– אל תיתן, אדוני, את פיך לכל דבר הבל, פן יופחת מרוב שימוש.

– מה-זה אתה אומר, אדוני? ארבעה פרקים בקובץ חוקי מחנות הצבא: אונס, הבערה, גזל, התנפלות בנשק. האם לא בנשק התנפל עלי?

– צורח אתה, אדוני, ככרוכיה.

– עד בית-הדין העליון אביא את דבר המשפט.

– חדל נא…

– גם פסק-דין לרעתו אשיג וגם אכריז עליו, כי נבל הוא, ואחרי-כן – מלחמה. אך אז עם איש הנודע כבן-בליעל אלָחם.

– לחיים, אדוני!

אחדים מהנאספים צחקו, ועמהם יחד גם האדון סקשטוּסקי, כי היה מבושם קצת, והאציל לא חדל לצרוח, ככרוכיה זאת, המתענגת על קולה. אפס קול דבריו נפסק על-ידי אחד מבני-האצילים, אשר ניגש אליו, אחז בשרוולו ומשך אותו, וקרא בנעימה ליטאית:

– הציגני נא, אדוני, האדון זגלוׂבּה, לפני האדון סקשטוסקי, הצג נא גם אותי!

– אדרבה, אדרבה. אדוני הקצין, הנה האדון פּוֹפסִינוֹגָה.

– פּוֹדבּיפיֶנטה (מכה עקב), – תיקן האציל.

– הינו הך. חותם האצילות: זֶרְוִיפְּלוּדְרִי (קורע מכנסים)…

– זֶרְוִיקַפְּטוּר (קורע-ברדס). – תיקן האציל.

– הינו הך. מִפְּסִיקִישְקִי (ממעי-כלבים).

– ממִישִיקִיְשְקִי (ממעי-עכברים), – תיקן האציל.

– הינו הך. אינני יודע, אם מעי עכברים טובים ממעי הכלבים, או מעי הכלבים טובים ממעי העכברים. אבל ברור, כי אינני רוצה לשבת גם במעי עכברים וגם במעי כלבים, כי גם להיכנס שמה לא קל, וגם לצאת משם לא יאה. אדוני הנכבד, – הוסיף לדבר אל סקשטוּסקי, בהורותו באצבעו על הליטאי, – הנה זה לי שבוע ימים, שאני שותה יין בכסף האציל הזה, אשר חרבו מתחת למדיו כבדה כאמתחת ממונו ואמתחת ממוני כבדה כדברי חידודו. אך אם שתיתי מיָמַי יין בכסף איש מוזר יותר בהליכותיו מן האיש הזה, אקח לי את הרשות לקרוא לעצמי כסיל כאיש זה הקונה לי יין.

– פזמון יפה שר לו! – קראו האצילים וצחקו.

ואולם הליטאי לא כעס, אך הניע את ידו, חייך ואמר:

– הי, אדוני, חדל-נא – חרפה לשמוע!

האדון סקשטוסקי התבונן בענין אל הדמות החדשה אשר לפניו ואשר אכן נראתה מוזרה מאד. האיש היה גבוה מאד עד אשר ראשו כמעט הגיע אל התקרה, ובהיותו צנום וכחוש, נראה אף גבוה מזה. כתפיו הרחבות וערפו, אשר גידיו שורגו, העידו בו, כי גיבור בגיבורים הוא, אך כולו עור ועצמות. בטנו היתה שקועה מתחת לחזהו כאילו עוּנה ימים רבים ברעב. לבוש היה הדר. מותניה אפורה, הדוקה, עשויה ארג-צמר סויֶבודיני בעל שרווּלים צרים ומגפיים שבדיים גבוהים, אשר בליטא החלו אז להשתמש בהם. אזורו, אזור של עור איל-הצפון, אשר היה מלא וגדוש, ירד על חלציו, כי לא נאחז במתניו הכחושים, ובאזורו זה היתה קשורה חרב, כחרב אשר לנושאי הצלב, ארוכה מאד, שהגיעה אל בית-שחיו של הענק ההוא.

ואולם כל איש, אשר אימת החרב הזאת נפלה עליו, נרגע כאשר אך הביט אל פני הנושא אותה. הפנים האלה היו דלים ככל הגוף הדל והרזה ומקושטים בשתי גבות עין, התלויות ויורדות למטה, ובשפם כמראה הפשתן, שגם הוא היה תלוי יורד למטה, ואולם הפנים האלה היו מפיקים תום ויושר כפני ילד. הגבות והשפם, שירדו למטה, הוסיפו לפנים האלה אותות דאגה, עצב וגיחוך כאחד. מראהו היה כמראה איש נדחף על-ידי אחרים, ואולם בעיני האדון סקשטוסקי מצא חן בגלל התום השפוך על פניו ולבוש-הצבא ההדור אשר עליו.

– אדוני המפקד – אמר, – האם מאת הנסיך וישניוביצקי אתה שלוּח?

– כן-הוא.

הליטאי שילב את ידיו, כאילו התכונן לתפילה, ואת עיניו נשא למעלה.

– הו, מה גיבור מלחמה הוא, מה אביר, ומנהיג גדול!

– מי יתן והיו לרפובליקה רבים כמוהו!

– אכן, אכן. האם אין להיספח אל מחנהו?

– הוא ישמח לקראתך.

האדון זגלובּה התערב בשיחה:

– לנסיך יהיו מעתה שני שפודים בבית-המבשלים אשר לו. אתה, אדון, תהיה השפוד האחד, וחרבך – השפוד השני, או ימנה אותך לתלין, או יצוה לתלות עליך רוצחים, או ימוד בך את הארג למלבושי משרתיו! טפו, איך לא תבוש, כאדם וכקתולי, להיות ארוך כנחש או כחניתו של עובד-אלילים.

– חרפה לשמוע, – אמר הליטאי באורך-רוח.

– מה שם כבודו? – שאל האדון סקשטוּסקי – כי בדברך אלי נכנס האדון זגלובּה לתוך דבריך, עד כי תסלח לי אם לא הבינותי מאומה.

– פּוֹדבִּיפִּיֶנְטָה.

– פּוֹפסִינוֹגָה.

– זֶרְוִיקַפְּטוּר ממישיקישקי.

– הא לך עונג! את יינו אני שותה. אולם סכל אני, אם השמות האלה אינם שמות של עובדי-אלילים.

– האם זה כבר יצאת, אדון, מליטא?

– זה שני שבועות אני יושב בצ’חרין. כאשר נודע לי מפי האדון זצ’ויליחובסקי, כי אתה, אדוני, תעבור דרך העיר הזאת, חכיתי לך פה, למען אגיש על ידך את בקשתי אל הנסיך.

– אנא, הגידה נא לי, אדוני, כי תאב אני לדעת למה-זה אתה נושא תחת זרועך חרב-תלין כזאת?

– לא חרב-תלין זאת, אדוני המפקד, אך חרב נושאי-הצלב, ואני נושא אותה, כי מן השלל באה, וזה ימים רבים היא בבית משפחתי. עוד בקרב שעל יד חוֹניצה⁵) היתה ביד בני ליטא – ולכן אני נושא אותה.

– אבל הן איומה היא בגדלה ובודאי גם כבדה היא מאד! וודאי אין להשתמש בה, כי אם בשתי ידים.

– אפשר להשתמש בה גם בשתי ידים וגם ביד אחת.

– הראה נא אותה לי, אדון.

הליטאי שלף את חרבו מתערה והגישה לסקשטוּסקי, ואולם ידו של סקשטוּסקי רפתה כאשר אך אחז בה. לא להניפה ולא למחוץ בה כראוי. בשתי ידיו הניע אותה כחפצו, אולם גם זה בכבדות. ובכן בושה כיסתה מעט את פני סקשטוּסקי, ובפנותו אל הנאספים קרא:

– אדוני הנכבדים: מי בכם יעשה בחרב הזאת אות הצלב?

– אנחנו כבר נסינו, – ענו אחדים, – אחד הוא האדון זצ’ויליחובסקי, אשר יניף את החרב. אבל גם הוא ידו לא תעמוד לו לעשות בה אות-הצלב.

– ואתה, אדוני? – שאל סקשטוּסקי בפנותו אל הליטאי.

האציל הליטאי הניף את חרבו כהנף קנה-סוף. הוא נופף בה על-נקלה פעמים רבות, עד אשר אבחת החרב השמיעה בבית קול-שריקה והשיבה רוח על פני הנאספים.

– אלהים יהיה בעזרך, אדוני! – אמר סקשטוּסקי. – שירוּתך אצל האדון הנסיך נכון בידך.

– אלהים הוא היודע מה-מאד אצפה לזה, כי בשירותי זה לא תעלה חרבי חלוּדה.

– אולם חרב לשונך תחליד עד-כלה, – אמר האדון זגלובּה, – כי בה לא תניף גם אתה תנופה.

זצ’ויליחובסקי קם ועמו גם סקשטוּסקי מוכנים לצאת משם כאשר פתאום הופיע על הסף אדם, לבן כולו כיונה, ובראותו לפניו את זצ’ויליחובסקי, קרא:

– אדוני הדגלן, אליך באתי, כי דבר לי אליך.

האיש הזה היה בַּרַבַּש, מפקד-הגדוד הצ’רקסי.

– אם-כן, בוא נא אתי אל מעוני – אמר זצ’ויליחובסקי. – הנה ראשי כולם פה כל-כך מבוסמים ומעלים אד, עד-אשר אין העין רואה עוד מאומה.

שניהם יצאו וסקשטוּסקי עמהם. אך עמדו מעבר לסף, שאל ברבש:

– האין כל ידיעה על-אודות חמילניצקי?

– יש. ברח לסיץ'. הקצין הזה פגש אותו אתמול בערבה.

– האם לא בנהר עשה את דרכו? שלחתי רץ לקוּדק, כי יתפסוהו שם. אבל אם כן הוא הדבר, הכל לשוא.

ובאמרו כך כיסה בידיו על עיניו כשהוא מפלל:

– הי, הצילה, הנוצרי! הצילה, הנוצרי!

– מה כל הבהלה הזאת, אדוני?

– האם תדע מה גזל זה ממני בכחש? האם תדע מה פירוש הדבר לפרסם תעודות אלה בסיץ'? הצילה, הנוצרי! אם המלך לא יעלה למלחמה על המוחמדים, יהיו אלה כניצוץ באבק-שרפה…

– למרד אתה מנבּא?

– אינני מנבּא, כי כבר רואה אני אותו. וחמילניצקי מוּכשר מנַלֶבַיקָה ומלוֹבוֹדה.

– ומי ילך אתו?

– מי? הזפורוז’ים, הקוזקים המגויסים, העירונים, ההמון, יושבי החוות אשר בערבה – וגם אלה!

באמרו זאת, הורה האדון ברבש באצבעו לעבר השוק והאנשים, אשר המו ושוקקו בו. השוק היה דחוס כולו שוורים גדולים ואמוצים, אשר נוהגו אל עבר קורסון בשביל הצבא, וסביבם המון רועים, הלא הם הצַ’בַּנים, אשר בילו את כל ימי חייהם בערבות ובמדבריות – אנשים פראים כולם, בני-בלי-דת-כלשהי – רֶלִיגיוׂנִיס נוּליוּס, כאשר קרא עליהם רומית הווׂיווׂדה קִיסְיֶל. היו ביניהם אשר דמוּ יותר לרוצחים מאשר לרועים, בעלי פנים אכזריים, נוראים ועוׂטי קרעי-מלבושים שונים. רובם היו לבושים פּרוות או עורות לא-מעובדים וצמרם למעלה, בלתי רכוסים מלפנים ואף כי היה החורף בארץ, נראו חזיהם החשופים, שזופי רוחות הערבה. כל-אחד אזנוׂ עליו, וכלי-זין שונים: אלה נשאו על שכמם קשת ותלי, אלה קני-קלע, או כמו שנקראו בפי הקוזקים “פישטשֶלֶה”, אלה חרבות טטרים, אלה חרמשים ואלה אך מקלות, שלראשם קשורות לחיי סוסים. ביניהם סבבו יושבי השפלה, אשר בפראותם לא נפלו מן הראשונים. אך נשקם היה מעולה יותר, – אלה הובילו למכירה אל המחנה דגים מיובשים, קדלי בשר וחלב אילים; הלאה הצ’וּמאקים, אלה העגלונים המובילים מלח, בעלי כוורות בערבה וביערות, ועמהם יערות-הדבש, הלאה שוכני היערות עם זפת ועטרן; אכּרים עם עגלותיהם וסוסיהם, קוזקים מגויסים, טטרים מביאלוגרוד וסתם ארחי-פרחי, אלה ה“סירומחים” מכל קצות הארץ. כל העיר היתה מלאה שכּוׂרים, כי בצ’חרין היה עליהם ללוּן ובכן שתו לשכרה עד הלילה. בשוק העלו מדורות, פה ושם בערו חביות מלאות זפת. מכל-העברים הגיע אל הבית קול שאון והמולה. קול מחריד של חלילי הטטרים ותופיהם התבולל בקול געית הבהמות ובקולות הרכים של הלירות, אשר העוורים הפורטים עליהן היו מלווים נגינתם בשיר החביב בימים ההם:

בַּזִּי הַבָּהִיר

אָחִי מִלֵּדָה

הַמַּגְבִּיהַ עוּף

הַמַּרְחִיק רְאוֹת.

בקול זה התבוללו קולות פראים: “הוּ! הא! – הוּ! הא!” של הקוזקים המחוללים בשוק את מחול הטְרֶפַּק; פרצופיהם משוחים בעטרן ושיכּורים לחלוטין. כל-זאת יחדו היה פרוע ומשולח רסן. די היה לזצ’ויליחובסקי להעיף עין במחזה אשר לפניו, למען יוּכח לדעת, כי צדק בַּרַבַּש באמרו, כי גם נשיבת רוח קלה דיה להפיח אש-המרד בלב הפראים האלה, השואפים לשלוח ידם בבּיזה והסכינו לרצח, והם אשר מלאו את כל ארץ אוקראינה. ומלבד ההמונים האלה עוד היה הסיץ', עוד היתה זַפּוֹרוֹז’ה, אשר זה לא כבר הושמו חחים באף יושביהן ורסן בפיהם, אך הם נושכים את הרסן בקוצר-רוח, בזכרם את זכוּיותיהם לפנים ושונאים את פקידי-הממשלה, והם מהווים כוח מאורגן. הלא את הכוח הזה אהבו מאד המוני האכּרים הרבים, שסבלנותם איננה גדולה כסבלנות האכרים אשר בשאר מקומות הריפובליקה. כי בקרבתם משתרעת צֶ’רטומליק, ובה אין מושל ואין שוטר. איש הישר בעיניו יעשה. ובכן שקע האדון נושא-הדגל במחשבותיו הנוגות, למרות אשר גם הוא היה רוּתיני ואדוק מאד בנוסח-המזרחי של הדת הנוצרית.

כאיש זקן זכר היטב את ימי נלֵיבַיְקָה, לוֹבּוֹדָה וקרֶמסקִי, ידע היטב את מעשי-החמס אשר מלאו את אוּקראינה הרבה יותר מאשר ידע כל אדם אחר מיושבי רוס, ובהכירו גם את חמילניצקי, ידע, שאם יהיו עשרים איש כלוֹבּוֹדה ונליביקה בכף-מאזנים וחמילניצקי בכף-שניה, האחרון יכריע את כולם. ובכן הבין מאד מה-גדולה היא הסכנה אחרי שברח חמילניצקי לסיץ', וביחוד אחרי שלקח אתו את מכתבי המלך, אשר על-אודותיהם אמר ברבש, כי הם מלאים הבטחות טובות לקוזקים ומעוררים בלבם את החשק למרד.

– אדוני מפקד-הגדוד – אמר אל ברבש – עליך לנסוע לסיץ', כדי להתיצב שם לשטן על דרך חמילניצקי ולהרגיע את העם, להרגיע!

– אדוני נושא-הדגל – השיב ברבש – אך זאת אומר לך, אדוני, כי לשמועה בלבד על-אודות חמילניצקי, שברח לסיץ' עם המכתבים, גם מחצית אנשי צ’רקסי אשר היו אתי ברחו בלילה הזה לסיץ'. שעתי כבר עברה – קבר נכון לי ולא שרביט מפקדים.

אמנם כן, ברבש היה חייל למופת, אך זקן וחסר השפעה.

בין כה וכה באו עד מעון זצ’ויליחוׂבסקי. הדגלן הזקן כבר התאושש במקצת מדכאון רוחו, וכאשר הסבו אל לוֹג התמד, אמר בבטחה:

– הבל הבלים, אם, כפי מה שאומרים, המלחמה עם המוחמדים הכופרים קרובה, וכנראה כן הוא הדבר, כי אף אם הרפובליקה איננה רוצה במלחמה וסֵימים לרוב כה השביעו את המלך תמרורים, בכל-זאת יכול המלך לעמוד על דעתו. את כל האש נוכל אז להסב אל פני הטורקי, ובכל אופן אין השעה עוד דוחקת אותנו. אני בעצמי אסע לקרקוב, לגולל כל אשר קרה ולבקש כי יקרב את מחנות הצבא ככל האפשר לעברנו. אם דברי יועילו להטות אותו לחפצי, אינני יודע, אף אם גיבור הוא ואיש-מלחמה, כי עומד הוא תמיד בתקיפות על דעתו ובוטח בצבאותיו. אתה, אדוני, מפקד-הגדוד הצ’רקסי, הכבד את ידך על הקוזקים – ואתה, אדוני המפקד, כאשר תבוא ללובני, תזהיר נא את הנסיך, כי ישים את לבו אל הסיץ‘. אך אם יאמרו לעשות דבר – אני חוזר ואומר: אין השעה דוחקת עוד. מעט הם האנשים בסיץ’ עתה: לצוד דגים וחיות הלכו ונפוצו בכל הכפרים אשר באוקראינה. ועד אשר יתאספו, עוד יזרמו מים רבים בדניפר. מלבד זאת פחד הנסיך עליהם, וכאשר יוודע להם, כי הוא שׂם עינו בצ’רטומליק, אולי יירגעו.

– אני נכון לצאת מצ’חרין בעוד שני ימים – אמר סקשטוּסקי.

– טוב מאוד. גם שנים וגם שלושה ימים אינם נחשבים למאומה. אתה, אדוני מפקד-גדוד צ’רקסי, הרץ-נא את הרצים אשר לך אל האדון הדגלן של כתר פולין ואל הנסיך דומיניק, למען יודיעום את אשר קרה. ואולם, כבר ישן הנך, אדוני, כאשר אני רואה.

ואמנם ישן בּרבּש וידיו משׂוּכלות על בטנו. כעבור רגע השמיע גם קול נחרה. מפקד-הגדוד הזקן, שהיה להוט אחרי האכילה והשתיה, היה נרדם תמיד כאשר לא אכל ולא שתה.

– הביטה, אדוני, – אמר זצ’ויליחובסקי בלחש אל סקשטוּסקי – בעזרת איש זקן כזה אומרים שרי-המלוכה אשר בוַרשה לרסן את הקוׂזקים. יהי אלהים עמהם. הם בטחו גם בחמילניצקי, אשר מזכיר הממלכה עשה אתו איזה חוזה, אבל האמון אשר רחשו אליו סופו אכזב.

סקשטוסקי נאנח לאות, כי לבו כואב על אשר נעשה. בּרבּש השמיע עתה קול נחרה גדול, ואחרי-כן נהם מתוך שנתו:

– הצילה, המושיע! הצילה, המושיע!

– מתי אתה, אדוני, אומר לצאת מצ’חרין?

– עלי יהיה לחכות שני ימים לצ’פלינסקי, אשר ירצה, בלי-ספק לנקום את נקמת כבודו אשר חולל.

– הוא לא יעשה כזאת. אלמלא היה צבע-בגדיך צבע אנשי-הנסיך כי עתה שלח את עבדיו להתנפל עליך; ואולם להתגרות בנסיך – אף עבדי קוניצפולסקי לא יעזו.

– אוֹדיעהו, כי אני מחכה, ובעוד שנים או שלושה ימים אצא מזה. מפני מארב לא אירא, בהיותי חגור חרב ואנשים אחדים אתי.

סקשטוסקי בירך את הדגלן לשלום ויצא.

השמים אשר על-פני העיר אדמו מאד מן המדורות אשר העלו בשוק, עד אשר נדמה כי כל העיר צ’חרין בוערת באש, וקול השאון והצעקות הלך הלוך וגבור כאשר הגיע הלילה. היהודים לא הוציאו ראשם החוצה מפתח בתיהם. באחת הפינות געו המוני הצ’בּנים בשירי ערבה נוגים. פראי-זפּורוז’ה כרכו מסביב למדורות. השליכו את כובעיהם למעלה, ירו מתוך רובים ושתו יין-שרוף בלוגים. פה ושם קמה מריבה, יד איש היתה ברעהו ואנשי הסטרוסטה הרגיעו את המכים. המפקד הוכרח לפלס לו דרך בניצב-חרבו, ובשמעו את הצעקות האלה ואת הרעש אשר הקימו הקוזקים, יש אשר חשב, כי אלה הם כבר קולות המרד. גם דימה, כי הוא רואה מבטי-עינים מפיקי אימה ושומע קולות, אשר הופנו כלפיו. באזניו צלצלו עוד דברי בּרבּש: “הצילה, המושיע, הצילה, המושיע!” ולבו פּעם בקרבו בחזקה.

בין כה וכה וקול שירתם של הצ’בנים גבר והלך, ואנשי זפורוז’ה ירוּ ברוביהם ורחצו ביין-שרוף.

קולות הירי וה“אוּ-הא! אוּ-הא!” של הפראים הגיעו לאזני סקשטוּסקי גם במעונו בשכבו על מיטתו לישון.

פרק ג

ימים אחדים אחרי כן עשה סקשטוסקי, ועמו בני-לוויתו, את דרכו במהירות לעבר לוּבּני. אחרי עברם את הדניפר, הלכו בדרך הערבה הרחבה, הנמשכת מצ’חרין ללובני דרך ז’וּקי, סֶמִי-מוֹגִילִי וחוֹרוֹל. דרך שניה אשר כזאת הובילה מבירת הנסיך לקיוב. לפנים, לפני אשר נלחם ההטמן ז’וּלקיבְסקִי ליד סוֹלנִיצָה, לא היו עוד שם הדרכים האלה. מקיוב ללובּני נסעו אז דרך הערבה והיערות; לצ’חרין נסעו בנהר ושבו משם דרך חוֹרוֹל. הממלכה הזאת אשר ליד הדניפּר – זו ארץ הפּוֹלוֹבצים הקדומה – מדבר היתה, יושביה עלו אך מעט במספרם על יושבי שדי-הפרא. הטטרים הירבו לעלות עליה ופרוּזה עמדה לפני שודדי זפּוֹרוֹז’ה.

לחופי הנהר סוּלה סאנו ברעש יערות עצומים, אשר כמעט לא דרכה בהם כף רגל אדם; פה ושם, בקרבת גדות הנהרות סוּלָה, רוּדָה, שְלֵפּוֹרוֹד, קוֹרוֹבַי, אוֹרזַ’בְיִץ, פְּשוֹלָה ועוד נהרות ונחלים גדולים וקטנים, קמו בצוֹת, אשר היו מכוסות פה ושם שיחים וסבכי יערות, ופה ושם השתרעו כנאות דשא. ביערות ובבצות האלה מצאו להן מחסה חיות-יער למיניהן; באפלת היערות מצאו להם משכן שורי-בר מזוקנים, דובים וחזירי יער ועל ידם המוני זאבים, חולדות-הבר, נמיות, עדרי אילות וצביים; בבצות ובאגמים שמו קן להם ביברים, ועל-אודות הביברים האלה התהלכו בזפורוז’ה השמועות, כי ביניהם יש זקנים בני מאה שנה, והנם לבנים כשלג.

בערבות גבוהות-העשב והיבשות דהרו עדרים של סוסי-פרא, פרועי רעמה ועינים אדומות כדם. בנהרות שרצו שפעי דגים ורחשו עופות המים. מוזרה היתה הארץ הזאת. רדומה למחצה, אך עקבות חיי האדם מלפנים ניכרו בה. בכל מקום ומקום נראו חרבות מבצרי קדם; לובני וחוֹרוֹל נבנו משרידי חרבות כאלה; כל מקום ומקום היה מלא קברים, חדשים ועתיקים, אשר עצי היער כבר כיסו עליהם. וגם שם, כמו בשדי הפרא, נראו מדי לילה בלילה רוחות ושדים, והזקנים אשר בין בני זפורוז’ה, בשבתם ליד המדורות, סיפרו איש לרעהו סיפורי פלאים על-דבר המקרים אשר קרו לפעמים במעמקי היערות, משם עלו לאזניהם יבבת חיות לא נודעות, קול צוחה מחציתו של בני אדם ומחציתו של חיות, קול המולה נוראה כהמולת הקרבות או הציד. מתחת למים נשמעו קולות פעמוני הערים אשר שקעו במים. האדמה לא היתה כשרה למושב בני אדם, במקום אחד היתה טובענית ובמקום אחר ללא מים, שרופה, יבשה, ומלבד אלה טומנת סכנות בחוּבה. כי אם נושבו שם אנשים ונאחזו בה, היו הטטרים עולים ומשמידים אותם ואת נוויהם. הזפורוז’ים היו באים שמה פעם-בפעם לצוד חיות ודגים, כי בימי שלום היו יושבי השפלה יוצאים את הסיץ' ונפוצים לכל עבר לצוד ציד, או כאשר אמרו: למלאכה, בכל הנהרות, היערות, הנקיקים והגיאיות, ובין סבכי הסוּף שלגדות הנהרות והנחלים.

ובכל-זאת היו גם נסיונות להתקשר אל האדמה הזאת כצמח זה, המתאמץ להאחז בשרשיו בקרקע, ככל אשר יוכל, ובהתלשו פעם-בפעם, הוא שב וצומח בכל מקום אשר הוא יכול לצמוח.

נבנו בישימון ערים, עיירות, מושבות, כפרים וחווֹת. האדמה היתה פה ושם פוריה, והחופש משך אליו רבים. ואולם החיים עלו שם כפורחת אך אחרי שהגלילות האלה עברו לידי הנסיכים לבית וישניוביצקי. הנסיך מיכל, אחרי שנשא לו לאשה בת מוהילוב, החל לערוך בחריצות ידים את ממלכתו אשר מעבר לנהר דניפר; והוא משך שמה מתיישבים רבים, הפך שממה למקומות נושבים, הבטיח למתיישבים חופש משך שלושים שנה. בנה מנזרים ושׂם לו שם את משפט נסיכותו. גם האיש אשר נמלט אל הארץ הזאת עוד ימים רבים לפני-כן ונשתקע בה, ובלבו דימה, כי על אדמתו הוא יושב, היה בחפץ לב לנתין הנסיך והעלה לו מס האדמה, כי במחיר המס הזה היה הנסיך האדיר מחסהו ומגנוֹ מפני הטטרים ומפני יושבי השפלה, אשר לעתים היו רעים מן הטטרים. ואולם החיים שגשגו שם באמת אך תחת ידו הקשה של הנסיך הצעיר ירמי. אדמת ממלכתו השתרעה מצ’חרין ועד קוֹנוֹטוֹפּ ורוֹמני הגיעה. ולא ארץ זו לבדה היתה רכוש הנסיך, כי החל מגליל סנדומיר היו האדמות אשר לו מצויות בגלילות ווֹלין, רוס, קיוב, ואולם מכל אלה היו אדמות מלכותו שעל הדניפר יקרות ללבו מכל.

הטטרים ארבו ימים רבים ליד אוֹרוֹל, ליד ווֹרסקָלה, רחרחו כזאבים, לפני שנועזו להדהיר את סוסיהם צפונה – יושבי-השפלה נמנעו מלהתגרות בהם. גדודי השודדים יושבי המקום ההוא היו לעבדי-הנסיך. על המון החומסים הפראים, אשר על מעשי חמס וגזל חיו לפנים, כבדה עתה יד הנסיך, אשר נהג אותם ברסנו, והוא רבץ על גבולות הממלכה ב“פּולנקות”⁶) ככלב הקשור בשלשלת ובשניו איים על הבא להתנפל על הארץ.

ככה עלתה שם הארץ כפורחת ומלאה אנשים ככוורת דבורים. דרכים נכבשו במקומות אשר בהם נראו עקבות הדרכים השוממות; לנהרות העמידו סכר, אשר נעשה בידי הטטרים או יושבי השפלה שנתפסו וכלי נשק בידם לבוז בז. במקומות שהרוח היה מיילל שם לפנים בלילה כקול פרא והזאבים וטובעי במצולות השמיעו קול צווחתם, סאנו עתה בתי-טחנה. ארבע מאות טחנות, מלבד טחנות-רוח לרוב, טחנו דגן מעבר לדניפר. ארבעים אלף איש העלו מס לקופת הנסיך, היערות מלאו כוורות דבורים, ליד חופי הנהרות התכוננו פעם-בפעם כפרים, מושבות וחווֹת. בערבות רעו עדרי בהמות-בית וסוסים. על המראה האחד של היערות והערבות נוספו עתה מראות עמודי העשן, שעלו מן הבתים, המגדלים המוזהבים של הכנסיות, אשר לבני הדתות הקתולית-יוונית והקתולית-רומית – המדבר היה לארץ נושבת.

ובכן נסע לו האדון סקשטוסקי בשמחה, מבלי שנחפז, כאילו נסע על אדמתו הוא, ביודעו כי בדרכו לא יחסר לו מאומה. הימים ימי ראשית החודש ינואר לשנת 48, ואולם החורף המוזר, היוצא מן הכלל, של השנה ההיא, לא ניכר עוד כלל וכלל. באויר נשבה רוח אביב; האדמה רוככה ועליה התנוצצו מימי שלג נמס, השדות כוּסוּ עשב ירקרק והשמש חימם מאד, עד אשר בצהרים התחממו מאד גבות בני האדם מאדרות השער אשר עליהם, כמו בימי הקיץ.

בני לויתו של הנסיך רבו, כי בצ’חרין נספחו על אנשיו בני משלחת וָלכיה, אשר שלח ההוׂספּוׂדַר ללובני והאדון רוֹזבן אוּרסוּ בראשם. עם המשלחת היו כעשרים איש מחיל ולכיה ועגלות נושאות משרתים. מלבד אלה נסע עם הנסיך מיודענו האדון לוׂנְגִינוּס פּוׂדְבִּיפְּיֶנְטָה, שחותם אצילותו זֶרְוִיקַפּטוּר וחרבו הארוכה תחת בית-שחיו ואחדים ממשרתיו עמו.

השמש, האויר הבהיר ורוח האביב הקרוב העירו רוח חדוה בלבבות, ויותר מכולם שמח סקשטוסקי, כי הוא חוזר ממסעו הממושך אל בית הנסיך, אשר היה גם ביתו, לאחר שהצליח בשליחותו ולבו סמוך ובטוח, כי הנסיך יקבלהו בסבר פנים יפות.

ואולם היו גם סיבות אחרות לשמחתו זו.

מלבד חסדי הנסיך, אשר סקשטוסקי אהב אותו בכל נפשו, עוד היו נכונים לו בלובני גם מבטי עינים שחורות, מבטים מתוקים כדבש.

העיניים האלה היו לאַנוּשָה בּוֹרז’וֹבּוֹהַטָה- קרַשינסקה, העלמה הכּבוּדה של הנסיכה גְרִיזֶלְדָה, היפה בעלמות החצר, אשר הירבתה להסב אליה את הלבבות. כל הנמצא בלובני שגה באהבתה והיא לא אהבה איש. בחצר הנסיכה גריזלדה היתה גדולה מידת דרך-ארץ וטוהר המידות רב מאין כמוהו, ואולם לא הפריעו שם בעד הצעירים והצעירות להביט אלה אל אלה בעינים בוערות ולהאנח. ובכן שלח האדון סקשטוסקי את אנחותיו אל העינים השחורות ככל יתר הגברים הצעירים, אשר היו שם, וכאשר ישב לפעמים בודד במעונו לקח את קתרוסו בידו ופתח בשיר:

הִנָּךְ פֶּלֶא עַל כָּל פֶּלֶא…

או:

כְּאוֹרְדָה שֶׁל טַטַּרִים אַתְּ מוֹלֶכֶת

בַּשְּׁבִי אֶת לִבִּי אַתְּ בּוֹ מוֹלֶכֶת

ואולם כאיש עליז וכאוהב אומנותו, אומנות החייל, לא הירבה להתעצב אל לבו בראותו, כי אַנָה מראה פנים שוחקות גם לו וגם לאדון ביחוביץ, איש הגדוד הוולכי, וגם אל האדון ווּרצֶל מחיל התותחנים, וגם אל האדון ווֹלוֹדְיוֹבְסְקִי מחיל הפרשים, וגם אל האדון בָּרַנוֹבסקי מחיל ההוזרים, אף כי זה האחרון כבר זורקה בו שיבה ובדברו גימגם, כי חכו נתרסק מפגיעת כדור רובה. סקשטוסקי אף נלחם פעם בחרבו עם האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי בגלל אנה, ואולם כאשר ישב ימים רבים בלובני, מבלי לצאת למסע כלשהו כנגד הטטרים, קצרה רוחו גם אצל אנה, וכאשר נזדמנה שליחות – יצא בחשק, בלי צער, בלי זכרונות בלב.

ואולם בשובו, שב בשמחה. ובכן כאשר שב עתה מקרים, אחרי שהצליח בשליחותו, שר לו בשמחה ודפק בסוסו, ברכבו ליד האדון לונגינוס, אשר רכב על סוסה אינפלנטית גדולה והיה עצוב ושומם, כמנהגו תמיד. עגלות המשלחת, אנשי-הצבא, בני לויתו, התנהלו במרחק ניכר מאחוריהם.

– כבוד הציר שוכב על העגלה כבול עץ וישן תמיד – אמר סקשטוסקי. – נפלאות הירבה לספר לי על-אודות ולכיה, עד אשר עייף. אני הקשבתי לדבריו בענין. אין לכחד! הארץ טובה, אקלימה נעים, זהב, יין, פרי עץ ובהמות יש בה למכביר. חשבתי בלבי, כי הנסיך שלנו אמו ממוהיליב ולו הזכוּת לשבת על כסא ההוספּודר בוולכיה, שאביו של הנסיך נלחם להם. ולכיה לא חדשה היא לאדונינו הנסיכים. הם היכו שם את הטורקים, הטטרים, הווׂלכים, את אנשי ארץ שבע-המצודות…

– ואולם העם היושב שם רך-הלב הוא יותר מן האנשים היושבים בארצנו, כה סיפר לי האדון זגלובה בצ’חרין – אמר האדון לונגינוס, – וגם לולא האמנתי בו, כי עתה בספרי-התפילה אני מוצא אות נאמן לדבריו, כי כנים הם.

– איך זה בספרי-התפילה?

– יש אתי ספר-תפילה כזה ואני יכול להראות אותו לך, כי הוא עמי תמיד.

הוא התיר את חבלי האוּכף והוציא משם ספר לא-גדול, כרוך היטב בעור-עגל, נשק אותו תחילה ברגש קודש, אחרי-כן הפך בו כעשרים דפים ואמר:

– קרא, אדוני!

האדון סקשטוסקי החל לקרוא:

– “בצל כנפיך נחסה, אם האלהים הקדושה”… איה פה דבר על-אודות הוָלכים? מה אתה אדוני, דובר! – זו תפילה!

– הוסף נא, אדוני, לקרוא.

–…“נזכה נא, אדוני, להבטחות האדון המושיע. אמן”.

– ואחרי הדברים האלה – הנה שאלה…

סקשטוּסקי קרא:

– “שאלה: מדוע חיל-הפרשים של ולכיה נקרא בשם קל? – תשובה: יען כי הוא קל לברוח. אמן” – אמנם! אמת הדבר! ואולם בספר זה דברים שונים מעורבבים באופן מוזר.

– כי ספר זה נועד לאנשי-צבא ובו נספחו על התפילות הוראות שונות לחיילים, שבהן נלמד לדעת את כל הלאומים, מי מהם נכבד ומי נבזה, ואשר לאנשי ולכיה, הנה אתה רואה, כי עבדים רכי-הלב המה, ומלבד זאת הם בוגדים גדולים.

– כי בוגדים הם, זה נכון, כי כזאת נוכחנו לדעת על-ידי המקרים אשר קרו לנסיך מיכל. אמנם גם אנכי שמעתי, כי אנשי-ולכיה אינם אנשי-צבא מן המובחרים. הלא יש לנסיך גדוד-ולכיה מובחר וטוב מאד, והאדון ביחוביץ הוא קצין גדוד זה, ואולם באמת אינני יודע, אם יש עשרים אנשי ולכיה בכל הגדוד.

– ומה דעתך, אדוני המפקד? כמה מספר האנשים המזויינים אשר לנסיך?

– כשמונת אלפים, מלבד הקוזקים, החונים במצודות. ואולם האדון זצ’ויליחובסקי סיפר לי, כי מגייסים עתה אנשים חדשים אל הצבא.

– אם כן הוא הדבר, אולי יתן לנו אלהים מלחמה בפקודת האדון הנסיך?

– אומרים, כי מתכוננים למלחמה גדולה עם הטורקים וכי המלך בעצמו עם חיל הרפובליקה יעלה למלחמה. אנכי יודע גם זאת, כי חדלו לתת מתנות לטטרים, ולמרות זאת אלה אינם מעיזים להשחית את השדות, כי נפלה עליהם אימה. כזאת שמעתי גם בקרים, אשר קדמו את פני באהבה ובכבוד גדול, יען כי נפוצה השמועה, כי כאשר יגיח המלך עם ההטמנים, יעלה הנסיך על קרים וישמיד את הטטרים. ואמנם נכון הדבר, כי המלך לא יטיל תפקיד כגון זה, אלא על הנסיך.

האדון לונגינוּס הרים את ידיו ועיניו למעלה.

– אנא, אל רחום! הואל נא ושלח מלחמה קדושה כזאת, לתהילת הנצרוּת ולתהילת עמנו, ולי החוטא יתן לשלם את נדרי במלחמה הזאת, למען אוכל למצוא בה נוחם, או מות-גיבורים.

– האם איזה נדר נדרת להילחם?

– לפני אציל נכבד וישר כמוך אפתח את כל חדרי לבבי, אף כי הרבה מאד יש לי לספר, אבל אם אתה, אדוני, תטה את אזנך לשמוע אחל: אתה יודע, אדוני, כי חותם-האצילות שלי הוא זרויקַפּטוּר, והנסיבה לשם-התואר הזה היא, כי כאשר הבחין אחד מאבותי, סטוׂבֵיקָה פּוׂדבִּיפְּיֶנטה, עוד במלחמה כנגד נושאי-הצלב הפרוסיים, אשר ליד גרוּנוַלד, בשלושה אבירים חוׂבשי ברדסי-נזירים, אשר רכבו בשורה אחת, רדף אחריהם והשיגם, וכרת את שלושת הראשים יחדיו במכת-חרב אחת, והמעשה הנפלא הזה הלא הוא כתוב בספרי דברי-הימים העתיקים, ושם מרבים להלל את אבי-אבי זה…

– יד אבי-אביך זה לא היתה קלה מידך, אדוני, ואמנם בצדק נתכנה בשם זרויקפּטוּר.

– ואשר המלך נתן לו את חותם האצילות, ובתוכו שלושה ראשי עזים על פני רקע של כסף, לזכר שלושת האבירים ההם, כי שלושה ראשי-עזים כאלה היו על מָגִנֵיהם. את החותם הזה עם החרב הזאת יחדיו הנחיל אבי אבי לבניו אחריו, וציווה עליהם כי יתאמצו להאדיר את כבוד המשפחה והחרב.

– אכן, צאצא לגזע מפואר הנך, אדוני!

האדון לונגינוס החל להתאנח בעצב, וכאשר לבסוף הונח לו מעט המשיך בדבריו:

– ובכן, מאחר שהנני האחרון בבני המשפחה הזאת, נדרתי בטְרוׂקי נדר לעלמה הקדושה להתנהג בפרישות ולבלי קחת אשה, עד אשר אעשה כמעשה אבי אבי וכרתי בחרבו שלושה ראשים בתנופת-יד אחת. אנא אל רחום, הלא אתה רואה, כי עשיתי ככל אשר יכלתי לעשות. לא עברתי על נדרי והנני מתנהג בפרישות עד היום, על לבי הרַגש ציויתי להחריש, מלחמה בקשתי ונלחמתי, אך ההצלחה לא עמדה לימיני.

על שפתי סקשטוסקי נראה חיוך מבעד לשפמו.

– ושלושה ראשים לא כרת אדוני בבת אחת?

– לא אינה אלהים לידי! אינני מצליח! שני ראשים בבת אחת כרתי פעמים אחדות, אבל שלושה – מעולם לא. לא הצליח אלהים בידי, והלא קשה הדבר לבקש מאת האויבים, כי יתיצבו בשורה, הכן לכרות את ראשיהם. אך האלהים רואה את עצבון לבבי: כוח בעצמותי יש, עושר יש… ואולם ימי שחרותי עוברים, עוד מעט והייתי בן ארבעים וחמש שנה, הלב נמשך בחזקה אחרי אהבה, משפחתי הולכת וכלה ושלושה ראשים לא היו ואינם!… זרויקפּטוּר כזה הנני. הנני ללעג ולקלס לבני-אדם, כאשר אומר בצדק האדון זגלוֹבה, ואני סובל כל זאת באורך-רוח ומקריב את הכל קרבן לאדון ישו.

הליטאי החל להאנח מרה, עד אשר גם הסוסה האינפלנטית שלו נאנחה והשמיעה קול נחרה כאילו משתתפת בצער אדוניה.

– אך זאת אוכל להגיד לך, אדוני – אמר סקשטוּסקי – כי אם בשירוּת הנסיך ירמי לא יימצאו לך שלושה ראשים לכרתם בבת אחת, שוב לא תשלם את נדרך לעולם.

– מי יתן ושילמתי הפעם את נדרי – השיב האדון לונגינוּס – ועל כן אני נוסע עתה לבקש מאת האדון הנסיך, כי יטה אלי חסדו.

את שיחתם הפסיק קול משק כנפים בלתי רגיל. כאמור לא עפו הצפרים בחורף הזה אל מעבר לים, מימי הנהרות לא קפאו, ולכן רחשו סביבות הנהרות עופות-מים רבים. ואמנם ברגע ההוא קרב סקשטוסקי ועמו האדון לונגינוס אל שפת הנהר קַהַמלִיק, ופתאום והנה המולה גדולה מעל לראשיהם, המולת כנפים של עגורים רבים, אשר עפו סמוך להם, ולא הגביהו עוף, עד אשר כמעט אפשר היה להכות בהם במקל יד. העגורים עפו בקול שאון נורא ולא ירדו אל השיחים. כאשר דימו הנוסעים, כי אם פתאום הגביהו והתרוממו למעלה.

– הם בורחים כאילו נרדפים על-ידי מישהו – אמר האדון סקשטוסקי.

– הוי, הוי! ראה, אדוני! – הצביע האדון לונגינוס לעבר עוף לבן, אשר חצה את חלל האויר לעוט על להקות העגורים.

– בּז! בּז! הוא מפריע אותם לרדת! – קרא סקשטוסקי – לציר יש בּזים, כנראה שיחרר אחד מהם.

ברגע ההוא הגיע שמה הציר רוֹזבַן אוּרסוּ בדפקו בסוסו השחור והאביר, ואחריו באו אחדים מאנשי-משמרו.

– אדוני המפקד, הואל נא להשתתף עמי במשחק – אמר.

– האם שלך הוא הבּז הזה?

– כן הוא, ונחמד הוא מאד, בעיניך תראה, אדוני.

שלושתם דפקו בסוסיהם, ואחריהם איש וָלכיה שומר הבּזים וחישוּק בידו. הוא תקע את מבטיו בצפרים וצעק בכל כחו, כדי לעורר את הבּז לקרב.

בין כה וכה הכריח הבּז את להקת העגורים להגביה עוף, אחרי כן התרומם במהירות הברק למעלה מהם והיה נטוי עליהם. העגורים קרבו איש אל אחיו והמהומה היתה רבה במחנה. קול משק הכנפים היה כקול הסערה. צריחות אימה מלאו את החלל. הצפרים פשטו את צואריהן, הרימו למעלה את חרטומיהן כחניתות והיו נכונות לקרב.

והבּז עף סביב סביב מעליהם, רגע אחד ירד וברגע השני התרומם, כאילו פחד להתנפל מטה פן יהיה לברות למאת החרטומים החדים אשר היו נטויים אליו. נוצותיו הלבנות, אשר השמש שלחה את קוי אורה אליהן, התנוצצו כשמש בשמי התכלת הבהירים.

פתאום, במקום להתנפל על להקת העגורים, חמק באויר כחץ מקשת ומיד נעלם מעבר לעצים והשיחים.

סקשטוסקי דפק בראשונה בסוסו ומיהר לרדוף אחריו. הציר, שומר-הבּזים והאדון לונגינוס, עשו גם הם כמעשהו.

וברכבם כה, והנה פתאום, במקום שהדרך יורטת לנגדם, עצר סקשטוסקי בסוסו, כי מחזה חדש ומוזר נתגלה לנגד עיניו. באמצע הדרך היתה מונחת מרכבה על צדה ואחד מצירי אופניה שבור. בסוסים אשר פותחו מרסנם אחזו שני קוזקים צעירים. הרכב לא היה שם, כנראה הלך לבקש עזרה. ליד המרכבה עמדו שתי נשים, האחת לבושה מעיל עורות שועלים וכובע עורות כאלה בראשה ומכסהו עגול, פניה כפני גבר, מפיקים עוז; השנית היתה עלמה צעירה, בעלת קומה, תוי פניה מפיקים אצילות ונאים מאד. על זרועה ישב לו הבּז במנוחה, ובפרשו את נוצותיו אשר על חזהו החליק אותן בחרטומו.

סקשטוסקי משך בחזקה ברסן סוסו הדוהר, כדי לעצור בו, עד אשר פרסותיו נתקעו בחול, ואת ידו הרים אל כובעו, בהיותו נבוך מאד ומבּלי דעת את אשר לו לעשות: לקדם בברכה את פני הנשים, או לשאול על-דבר הבז. מבוכתו גדלה עוד יותר, כי מתחת למגבעת העלמה הביטו אליו עינים, אשר כמוהן לא ראה עוד מימיו, עינים שחורות כעורב, קטיפתיות ולחות, וחליפות למבטיהן, ובוערות כלפידים, אשר היו מכהות את עיני אַנָה בּוֹרז’וֹבּוֹהַטָה כאבוקה המכהה אור נר קטן. מעל לעינים אלה התפתלו כשתי קשתות עפעפי משי שחורים, לחיים חכלילות, פורחות כפרחים היפים, מבעד לשפתים האדומות נשקפו שנים קטנות, כפנינים. מתחת למגבעתה מאחוריה ירדו שתי קווצות מלאות ושחורות. “האם יוּנוֹ בעצמה, או אֵלה אחרת?” – חשב סקשטוסקי בלבו, בראותו את הקומה הזקופה, את החזה הבולט ואת הבז הלבן על הזרוע. הוא ניצב וכובעו בידו, הביט אליה כמביט על איזו תמונה נפלאה, ואך עיניו בערו, ולבו – כאילו יד סתרים תפסה אותו, וכבר היה מוכן להחל את שיחתו בדברים האלה: “אם בת תמותה אַתְּ, או אֵלָה”… והנה הגיע שמה הציר עם האדון לונגינוס, ואחריהם שומר הבּזים וחישוּקוֹ בידו. ראתה האֵלָה את זאת, הושיטה את ידה לבז, – וזה מיהר לרדת מעל זרועה, התייצב על כף ידה המושטה לו ברגלו האחת, ואחרי רגע הרים את רגלו זו, והתייצב על רגלו השניה. סקשטוסקי אמר להסיר את הבז מעל ידה, אך אז אירע משהו נפלא. הבז אשר ניצב ברגלו האחת על כף העלמה, אחז ברגלו בכף יד הקצין, וציפצף בקול עליז, ומשך בכוח את יד הקצין אל יד העלמה, עד אשר קרבו זו אל זו. רעדה אחזה את סקשטוסקי והבּז סירב לבוא ולשבת על החישוק עד אשר שׂם שומר הבּזים מגבעת על ראשו. בינתיים החלה האשה הזקנה לקבול:

– אבירים! – קראה – היו מי שתהיו, אך על נא תמנעו עזר מנשים, אשר נשארו לבדן בדרך באין עוזר ואינן יודעות איך להחלץ מרעה. אך דרך שלושה מילים לביתנו, אבל צירי האופנים של מרכבתנו נשברו, ועלינו יהיה איפוא ללון בדרך; את הרכב שלחתי אל בנַי, כי ישלחו לנו עגלה, ואולם עד שיבוא שמה הרכב ועד שישוב, יגיע הלילה, ופחד יאחזנו להישאר בחשכה בשדה, כי קברים בקרבת המקום הזה.

האצילה הזקנה דיברה בקול חפוּז וגס, עד אשר השתאה לה הקצין, ובכל זאת השיב בנימוס:

– אל נא תעלי, גבירה, על לבך מחשבה כזאת, כי נעזוב אותך ואת בתך הנחמדה פה בלי עזרה. אנחנו נוסעים ללובני, כי אנשי-צבא הנסיך הנאור ירמי הננו, ודרכנו דרככן, ואף אם יהיה עלינו ללכת בדרך אחרת, נלַוה אתכן בחפץ לב, אם אך חברתנו לא תהיה עליכן למשא. ואשר לעגלות, הנה אלה אין אתי, כי אני ובני לויתי נוסעים כמנהג אנשי-הצבא, בלי עגלות, אך לאדון הציר יש, ואני בטוח, כי כאדם בעל נימוס, ישרת בהן אותך ואת העלמה הכבודה.

הציר הסיר מעל ראשו את כובע הצָבָל, כי ידע שפת פולין והבין את שאמר סקשטוסקי וכרגע אישר ברוב חן את דבריו, כיאות לבּוֹיַר בעל נימוס, ואחרי כן ציוה לשומר הבּזים למהר ולהביא את העגלות, שנשתרכו מאחור. במשך הזמן הזה הביט הקצין אל העלמה, אשר לא יכלה לשאת את מבטיו הלוהטים והשפילה את עיניה לארץ, והאשה אשר פניה כפני קוזק הוסיפה ואמרה:

– ישלם לכם האלהים כגמולכם, אדוני, על אשר באתם לעזרתנו. ומאחר שהדרך ללובני רחוקה, אל נא תסרבו, אדוני, לבוא בצל קורת ביתי ובית בנַי, ושם נקדם את פניכם בשמחה. אנחנו מרוֹזלוֹגי-סִירוֹמַחִי, אני אלמנת הנסיך קוּרצֵוִיץ-בּוּלִיהא. והעלמה הזאת לא בתי היא, כי אם בת קוּרצויץ' הבכור, אחי אישי, אשר מסר בידינו את בתו היתומה, לשמור עליה. בּני יושבים עתה בבית ואני חוזרת מצ’רקַסי, כי נדרתי נדר לעלות שמה להשתחוות לפני מזבח הקדושה-והטהורה. והנה בשובי קרנו כמקרה הזה, ולולא חסדכם, אדוני, כי עתה לא מצאתי לי עצה אחרת מאשר ללון בדרך.

הנסיכה היתה מוסיפה לדבּר, לולא נראו מרחוק העגלות הבאות במהירוּת ומסביב להן פרשי-הציר וחייליו של האדון סקשטוּסקי.

– ובכן את, גבירה, אלמנת הנסיך וַסִיל קוּרצֵוִיץ'? – שאל הקצין.

– לא! – מיהרה הנסיכה להשיב, כאילו קצפה על שאומרים עליה, כי אלמנת וסיל היא – אני אלמנת קונסטנטין הנני, וזאת היא בת וַסִיל, הֵילֶנה – אמרה בהורותה באצבעה על העלמה.

– על-דבר הנסיך מרבים לדבּר בלוּבני. הוא היה גיבור-חיל ונאמן לנסיך מיכל עליו השלום.

– לא הייתי בלובני – אמרה אלמנת קוּרצויץ' בגאוה – ואינני יודעת דבר על אודות גבורתו, ועל-דבר מעשיו האחרונים אין מה לדבּר, כי ידועים הם לכל.

כאשר שמעה הנסיכה הילנה את הדברים האלה, הורידה את ראשה על לבה כפרח אשר הונף עליו חרמש, והקצין מיהר להשיב:

– אל נא תדברי, גבירה, כדברים האלה. בשגגת משפט בני-אדם נחרץ דינו להתלות ולהחרמת-רכושו, ולכן היה אנוס לברוח ולהמלט ממות. ואולם אחרי-כן נודע הדבר, כי נקי הוא מעוון. ואמנם הוכרז מטעם-הנסיך, כי חף הוא מפשע והחזירו לו את כבודו, כבוד איש ישר וצדיק, וכבודו זה עוד יגדל אחרי העוול הגדול אשר נעשה לו.

הנסיכה שלחה מבט חפוז אל הנסיך ופניה המכוערים נתכעסו. ואולם האדון סקשטוּסקי, אף כי היה צעיר-לימים, כה הפיקו פניו כבוד-אבירים ומבטי עיניו היו כה בהירים, עד כי לא הרהיבה הנסיכה עוז בנפשה להתריס כנגדו, ואך אל העלמה הילנה פנתה ואמרה:

– אל לך, העלמה, לשמוע את הדברים האלה. לכי איפוא והשגיחי על האנשים, כי יעבירו את כל השקים מן המרכבה אל העגלות, אשר בהן נשב וניסע ברשות האדונים האלה.

– הרשיני נא, עלמה כבודה, להיות לך לעזר – אמר סקשטוסקי.

שניהם הלכו אל המרכבה, ואולם כאשר נצבו זה לעומת זה משני צדי דלתות המרכבה התרוממו עפעפי המשי מעל עיניה ומבטה נפל על סקשטוּסקי כקרן אור שמש בהירה וחמה.

– במה אודה לך, אדוני – אמרה בקול, אשר נעם לקצין כקול שירה נפלאה, כקול קתרוס וחליל – במה אודה לך, כי לא נתת לחלל את זכרו וכבודו של אבי והסירות מעליו את העוול שנעשה לו מצד שאריו הקרובים לו.

– עלמה כבודה! – השיב הקצין וחש כי לבו נמס בקרבו כשלג בבוא האביב. – כה יתן לי אלהים וכה יוסיף, כי לקבל תודה כזאת אני נכון לבוא באש, או גם לשפוך את כל דמי ארצה. תשוקתי להיטיב לך גדולה מאד ופעולתי נקלה מאד ולא נאה לי לקבל בשכרה תודה מפי עלמה כבודה כמוך.

– אם אתה, אדוני, מואס בתודתי זו, אני, יתומה עניה, אינני יכולה להראות לך אותות תודתי באופן אחר.

– אני אינני מואס בה – קרא הקצין בלהט – ואולם אני שואף להיות ראוי לחסדך בשירות רב ונאמן אשר אשרתך, ואך זאת אבקש, כי את, עלמה כבודה, תואילי לקבל שירותי זה.

לשמע דבריו אלה, כיסה הסומק את פני הנערה. היא נבוכה. ופתאום חוורו לחייה, ובהרימה את ידיה אל מול פניה, אמרה בקול תוגה:

– שירות כזה עלול להביא לך, אדוני, אסון.

הקצין רכן אל דלת המרכבה וברגש לחש:

– יביא את אשר יתן אלהים, ואף אם יביא לי מכאובים, נכון אני להתנפל ארצה לרגליך, העלמה, ולבקש מלפניך, כי תתניני לשרתך.

– הדבר הזה לא יתכן, אביר. כי אך זה עתה ראית אותי לראשונה וכבר נכון אתה לשרתני.

– אך ראיתי אותך, וכבר לא אדע נפשי, ואני רואה, כי עלי, איש צבא חפשי, להיות לעבד לך, ואולם זה הוא, כנראה, רצון אלהים. האהבה הוא כחץ, המוחץ פתאום את הלב, והנה אני מרגיש את מחץ מכּתה, אף כי לו אמר לי איש אתמול כזאת, כי עתה לא האמנתי לו.

– אם אתה, אדוני, לא היית מאמין אתמול, איך זה אוכל אני להאמין היום?

– הזמן יבוא ויוכיח לך, עלמה, ואת תום לבי אַת יכוׂלה להכיר, לא אך בדברי פי, אבל גם בפני.

ועפעפי המשי של הנסיכה שוב התרוממו, ומבטי עיניה נפגשו עם הפנים המפיקים עוז ונדיבות של איש-הצבא הצעיר ועם מבטי עיניו, חדוּרי רצון, ופניה הסמיקו. ואולם לא השפילה עוד את עיניה ורגעים אחדים שתה-מיצה הקצין את מתק עיניה הנפלאות. ככה ניצבו והביטו זה אל זה, כשני יצורים אשר אם גם נפגשו על פני דרך בערבה הם יודעים בנפשם, כי בחרו זה בזה וכי נפשותיהם עפות זו מול זו כשתי יונים.

ככה עמדו בלי דעת נפשם, עד אשר התעוררו לקול הנסיכה אלמנת קונסטנטין, אשר קראה לעלמה. העגלות באו. אנשי-הצבא החלו להעביר אליהן את החבילות מן המרכבה, ואחרי עבור רגעים אחדים כבר היה הכל מוכן לנסיעה.

האדון רוֹזבן אוּרְסוּ, בּוֹיַר בעל נימוסים נאים, מסר את מרכבתו לשתי הנשים, וסקשטוסקי עלה על סוסו, ונסעו.

היום נטה לערוב. מימי הנהר קַהַמְליק, אשר עלו על גדותיהם והשתפכו על פני השדות שמסביב, התנוצצו כזהב לאור השמש, ההולכת ושוקעת, ולנוגה הארגמן של בין הערבּים. בשמים ממעל רבצו עדרי עננים קלים, עד אשר אדמו פניהם, ואז משו ממקומם לאט לאט וקרבו אל קצה האופק, כאילו עיפו ממרוצתם כל היום על פני הרקיע ופנוּ לישון באיזו ערש נעלמה. האדון סקשטוּסקי רכב לצד העלמה הנסיכה, אולם לא שיעשע אותה בדברים, כי בעוד זרים אתו לא יכול לדבר אתה, כאשר דיבר לפני רגעים אחדים, ודברים ריקים לא יכול להוציא מפיו. אך לבו ידע אושר וראשו המה עליו כמיין.

כל האורחה נסעה במהירות, ואת הדממה הפסיקה אך נחרת הסוסים וצלצולי המשוורת. אחרי כן פתחו אנשי הצבא, הנוסעים בעגלות מאחור, בשיר וַלכי נוגה, ואולם עד מהרה חדלו לשיר, ותחתיהם נשמע קול החוטם של האדון לונגינוס אשר שר ביראת קדושה: "כי יעלה אור אין-סוף, ואני בשמים פעלי, ובערפל – אני את כל הארץ כסיתי". בין כה וכה חשך היום. הכוכבים התנוצצו בשמים, ומן הכרים הלחים עלו עמודי ערפל לבנים ורבים כמי הים שאין להם סוף.

עתה הובילה דרכם ביער, ואולם אך עברו כברת ארץ קטנה, והנה נשמע קול שעטת פרסות סוסים וחמשה רוכבים הגיעו עד לפני האורחה. אלה היו הנסיכים הצעירים, אשר נודע להם מפי הרכב את אשר קרה לאמם, והם מיהרו לקדם את פניה ולצאת לקראתה בעגלה רתומה לארבעה סוסים.

– האם אתם, בני, הבאים? – שאלה הנסיכה הזקנה.

הרוכבים קרבו אל העגלות.

– אנחנו, אמנו!

– היו ברוכים! אינני צריכה עוד לעזרה בעוד האדונים האלה אתי. אלה הם בּני ואותם אפקיד לחסדכם, אדוני הנכבדים: שמעון, יוּר, אנדרֵי, ומיקולַי – וזה החמישי מי הוא? – אמרה בהתבוננה היטב – אם עיני הזקנות רואות בחושך, הנה זה הוא בּוׂהוּן – הכן הוא?

העלמה נרתעה פתאום כמבקשת להתחבא במעמקי המרכבה.

– משתחוה אני לך, נסיכה, ולעלמה הנסיכה הילנה! – קרא הרוכב החמישי.

– בּוֹהוּן – אמרה הזקנה. – מן הגדוד אתה בא, בּזי? ואת התֵּאוֹרבַּן⁷) הבאת אתך? ברוך אתה בבואך! הוי, בני! כבר ביקשתי מאת האדונים האלה, כי ילונו הלילה ברוֹזלוֹגי, ועתה חלו נא גם אתם את פניהם! אורח בבית, אלהים בבית! עשו נא, אדוני, אתנו חסד וסורו אל ביתנו.

הנסיכים הצעירים הרימו את כובעיהם.

– אנא, אדוני, הואילו נא לסור אל ביתנו הדל.

– אמנם כבר הבטיחוני, גם האדון הציר המרומם וגם האדון המפקד. את פני האורחים הנכבדים נקדם, ואולם הם הסכינו אל המעדנים אשר בחצרות השרים, ואינני יודעת, אם הבריה הדלה שלנו תנעם לחכּם.

– את לחם אנשי-הצבא אנו אוכלים מנעורינו, ולא מעדנים בחצרות השרים – אמר האדון סקשטוסקי.

והאדון רוזבן אוּרסוּ הוסיף:

– כבר ניסיתי לאכול לחם בבתי אצילים, בהתארחי בהם, והנני יודע, כי הלחם אשר בחצרות השרים לא ידמה לו.

העגלות נסעו בראש האורחה והנסיכה הזקנה המשיכה בדבריה:

– זה כבר חלפו להן שנותינו הטובות. בווֹלין ובליטא יש עוד בני משפחת קורצויץ', ועסקי הדואר בידם הם. הם חיים חיי שרים, אך הנם מתכחשים לקרוביהם, שאינם עשירים כמוהם, ועל זאת ישלם להם אלהים כגמולם. אצלנו שׂורר עוני כמעט כמו בבתי הקוזקים, ואתם אדוני, תסלחו לנו ובחפץ לבכם תקבלו מאתנו את אשר ניתן לכם בכל אוַת נפשנו. אני וחמשת בני שולטים אך בכפר אחד קטן ובעשר חווֹת ואתנו העלמה הזאת באפוטרופסותנו.

סקשטוסקי התפלא מאד לשמע דבריה אלה, כי בלובני שמע, שהאחוזה רוזלוגי גדולה מאד וכי לפנים היתה נחלת הנסיך וסיל, אבי הילנה. ואולם לא מצא לנאה לו לשאול, איך זה עברה האחוזה לנסיך קונסטנטין ולאלמנתו.

– האם חמשה בנים לך, נסיכה? – שאל האדון רוזבן אוּרסוּ.

– חמשה בנים כאריות היו לי – אמרה הנסיכה – ואולם עובדי-האלילים בבילוגרוֹד שרפו את עיני וסיל בני בכורי בלפידים, ומאז גם בינתו אבדה. כאשר הצעירים יוצאים למלחמה, אך אני לבדי נשארת אתו ואת העלמה הנסיכה, הממררת את רוחי יותר מאשר תענג את נפשי.

נעימת הבוז בדבריה של הנסיכה הזקנה על-אודות העלמה היתה כה גלויה, שלא נעלמה מאוזני סקשטוּסקי. כעס עלה בו וכבר היה נכון להשמיע קללה נמרצת, אך המלים קפאו על שפתיו כאשר הביט אל העלמה ולאור הלבנה ראה, כי עיניה מלאו דמעות…

– מה לך, העלמה? למה את, נסיכה, בוכה? – שאל בלחש.

העלמה החרישה.

– לא אוכל לשאת את דמעותיך, עלמה – קרא האדון סקשטוּסקי בכופפו את ראשו אליה, וכאשר ראה, כי הנסיכה הזקנה שטופה בדברים עם האדון אוּרסוּ ואיננה מביטה אליו, הוסיף להפציר:

– בשם אלהים, דברי דבר, כי הלא האלהים הרואה, כי את דמי ואת חיי אני נכון להקריב אך למען נחם אותך.

פתאום הרגיש, כי אחד הרוכבים נלחץ אליו בחזקה, עד אשר צלעות הסוסים התחככו אלה באלה.

השיחה עם העלמה נפסקה, והאדון סקשטוסקי הפנה את ראשו בהשתוממות ובכעס לעבר האיש, אשר העז להפריע את שיחתו.

לאור הלבנה ראה שתי עינים מביטות עליו בעזות, מתגרות ומלעיגות גם יחד.

עינים נוראות אלה ברקו כעיני הזאב ביער אפל.

– מה זאת? – חשב הקצין בלבו – האם שד הוא? –

ובהביטו מקרוב אל העינים הבוערות האלה, שאל:

– למה זה אתה, אדוני, נלחץ אלי בסוסך ונועץ בי עיניך?

הרוכב לא ענה מאומה, אך לא חדל להביט אל הנסיך בעקשנות ובעזות.

– אם חושך לך, אעלה אור, ואם הדרך צרה לך, פנה לך אל הערבה! – קרא עתה הקצין בקול רם.

– ואתה, לח, הסתלק לך מן המרכבה, אם הערבה עולה בזכרון לפניך – השיב הרוכב אוקראינית.

הקצין, אשר החיש תמיד מעשהו, לא השיב מאומה, אך בעט בחזקה בבטן הסוס של האיש המתגרה בו, עד אשר הסוס נאנק ונסוׂט אל שולי הדרך.

הרוכב עצר בסוס, ורגע נדמה, כי הוא אומר להתנפל על הקצין, אך פתאום נשמע קולה החד והמצווה של הנסיכה הזקנה:

– בּוֹהוּן, מה לך!

הדברים האלה פעלו מיד את פעולתם. הרוכב היטה את סוסו סחור סחור ועבר לעבר השני של המרכבה, אל הנסיכה הזקנה, אשר הוסיפה:

– מה לך? הו, לא בפֶּרֶיַסְלַב, וגם לא בקְרִים אתה, כי אם ברוֹזלוֹגי – זכור זאת. ועתה קפוץ-נא לפנים ונהג את העגלות, כי גיא לפנינו ואפלה בו. מהר ורכב!

האדון סקשטוּסקי היה נדהם וכעוּס. בּוֹהוּן, כנראה, אך תואנה ביקש לו להתגולל עליו ומצא אותה. ואולם מדוע ביקש תואנה? מדוע אמר להתנפל עליו פתאום?

ובמוחו של סקשטוסקי חלפה המחשבה, כי בשל העלמה הנסיכה אמר בּוׂהוּן להתנפל עליו. אחרי-כן ראה, כי צדק, כי כאשר הביט אל פני העלמה, ראה למרות החשכה, כי פניה חוורו וכי אותות פחד נראו עליהם.

בינתיים מיהר בּוֹהוּן לעבור ולרכוב בראש האורחה, כפי שציותה עליו הנסיכה הזקנה, אשר הביטה אחריו, ואמרה, קצת כמדברת לנפשה וקצת כמדברת אל הקצין:

– מהיר-חימה הוא זה, קוֹזק-שד.

– כנראה, אין דעתו שפויה עליו – ענה האדון סקשטוסקי בשאט נפש – האם הקוזק הזה הוא בשירותם של בניך, הנסיכה?

הנסיכה הזקנה נרתעה לאחוריה אל מעמקי המרכבה.

– מה אתה, אדוני, מדבר? – הלא זה הוא בּוֹהוּן, סגן מפקד-גדוד, גבור-חיל מפואר, רֵעַ לבני, ולי הוא כבן ששי. לא יתכן הדבר, כי אתה, אדוני, לא שמעת את שמעו, הן שמו נודע לכל.

ואמנם היה השם הזה ידוע היטב לאדון סקשטוסקי. מבין שמות מפקדי הגדודים והאטמנים השונים של הקוזקים היה השם בּוֹהוּן נודע לכל ונישא על כל שפתים משני עברי הנהר דניפּר. העוורים שרו שירים על-אודות בּוֹהוּן בשווקים ובבתי-המשקה, בנשפים סיפרו נפלאות על-אודות הגיבור הצעיר הזה. מי הוא ומאין בא, איש לא ידע. אך זאת ידעו, כי ערש ילדותו היו הערבות, הדניפר וסלעיו, צ’רטומליק עם המוני נקיקיו ולשונותיו, ואוריו, אייו, סלעיו, גיאיותיו והסוּף הגדל על שפתו. מימי ילדותו חי בעולם הפרא הזה ונקשר בו.

בימי שלום הלך, כיתר רעיו, “לצוד דגים וחיות”, נדד לחופי הדניפר, בוסס בבצות ובאגמים עם אחוזת מרֵעיו הערומים למחצה, או בילה חדשים רבים במעמקי היערות. בתי-אולפנא שלו היו מסעות בשׂדי-הפרא כדי לשלול עדרי צאן וסוסים מאת הטטרים, מארבים, קרבות, או התנפלויות על מושבי-הספר של הטטרים, על בילוגרוד, וַלכיה, או שהיה מפליג על פני הים השחור. את ימיו עשה ברכיבה על סוסו ואת לילותיו בערבה ליד המדורה. ימים אחרים ולילות אחרים לא ידע. עוד בימי בחרותו היה אהוב על כל יושבי השפלה, ואז החל לנהוג באחרים, ולא ארכו הימים ועלה באומץ לבו על הכל. מוכן היה לעלות במאה פרשים גם על בַּכְצִ’יסֶרַי, לשרוף אותה באש לעיני החַן; הוא העלה באש כפרים וערים, השמיד את יושביהם, את שרי הטטרים אשר נתפסו בידיו קשר אל זנבות הסוסים וקרע אותם לקרעים. עלה כשואה, עבר כמוות. בים התנפל על ספינות-המפרש הטורקיות. חדר לכל מקום, כמי שאינו חושש להיכנס אף ללוע הארי. אלו מן הקרבות אשר ערך נראו, פשוט, מעשי טירוף. פחות אמיצי-לב ממנו ושאינם בזים לסכנות כּמוהו גוועו על כלונסי-החוֹד בסטמבול, או נרקבו ליד המשוטים בגאלירות הטורקיות – והוא חזר תמיד בשלום והביא אתו שלל רב. אמרו עליו, כי קיבץ אוצרות רבים והחביא אותם בסוף אשר על שפת הדניפר, אולם לא אחת גם ראוהו דורך ברגליו המכוסות רפש על אטון זהב, מרבדים יקרים פרש מתחת לרגלי סוסיו. בהיותו לבוש אטון דמשק טבל בעטרן, בכוונה להראות, כי הוא מואס באטון יקר ובמלבושי כבוד והדר. הוא לא ישב ימים רבים במקום אחד. דמיונו הפרוע הוא שקבע את מעשיו. יש אשר בא לצ’חרין, צ’רקסי או פּריסלב, שם התהולל עד איבוד כל החושים בחברתם של זפוׂרוׂז’ים, ויש אשר חי חיי נזיר, לא דיבר עם איש, ברח אל הערבה. יש אשר אסף אליו את העוורים וימים רבים הקשיב לנגינותיהם ושיריהם ופיזר להם זהב כעפר. את אצילים התהלך כאציל, את קוזקים כקוזק הפרא ביותר, את אבירים כאביר, את שודדים כשודד. יש אשר חשבו אותו למשוגע, כי אמנם בשגעון התנהג וכפרא היה. למה חי על פני תבל, מה רצה, למה שאף, למי עבד – כל זאת לא ידע. עבד היה לערבות, לסערות, למלחמה, לאהבה ולרוח דמיונו. ואמנם ברוח דמיונו התנכר בין יתר ראשי גדודי הקוזקים הגסים ובין כל שאר בני חבורות השודדים, אשר אך שוד וביזה היו לנגד עיניהם תמיד וכל חפצם היה אך לשוד ולבוז את יגיע הטטרים או גם את יגיע אחיהם. בּוֹהוּן לקח שלל. אולם המלחמה היתה טובה בעיניו מן השלל, הוא חיבב גם את הסכנות משום הקסם שבהן; הוקיר שירים מפּז, אחר התהילה רדף, ליתר לא שם לב.

מכל ראשי גדודי הקוזקים אך הוא לבדו גילם בדמותו קוזק-אביר שלם בתכלית, ולכן בחרה בו השירה להיות לה אהוּב, ושמו יצא לתהילה בכל אוּקראינה.

לאחרונה היה לסגן מפקד-גדוד בפֶּרֶיַסְלב, ואולם מוסרות השלטון בגדוד היו בידו, כי ידי הזקן לוֹבּוֹדָה כבר רפו מהחזיק בשבט השררה.

האדון סקשטוסקי ידע אפוא היטב מי הוא בוהון, ואם שאל את הנסיכה הזקנה, האם הוא קוזק המשרת לפני בניה, הנה אך בזדון שאל כזאת, כדי להבזות אותו, כי הרגיש בו, שהוא אויבו, ולמרות כל תהילת הגיבור האופפת את אביר הקוזקים, נסער בו לבו על אשר הקוזק הזה קיבל את פניו בעזות מצח.

הקצין הבין גם זאת, כי אם רק התגלע הריב, לא על נקלה יכלה. ואולם הוא היה נוקם ונוטר כנחש, בוטח מאד בכוחו, וכבוהון גם הוא לא חת מפני כל, וכמעט שש לקראת כל סכנה. נכון היה להדהיר את סוסו ולרוץ כרגע אחרי בּוֹהוּן, ואולם עצר ברוחו, כי רכב לצד העלמה הנסיכה, וחוץ מזה הנה עברו העגלות את הגיא ומרחוק התנצנצו אורות רוֹזלוֹגי.

פרק ד

משפחת קוּרצֶוִיץ' בּוּלִיהא היתה משפחת נסיכים עתיקה, אשר חותמה קוּרץ'. משפחה זו, חוטר מגזע קוריאט, קרוב לוודאי, כי בית רוריק מולדתה. היא נפרדה לשני ראשים, אשר האחד ישב בליטא, והשני בווֹלין, ומעבר לדניפר ישב אך הנסיך וַסיל, אחד מבני המשפחה הרבים אשר ישבו בוולין, כי עני היה ולא רצה לשבת בין קרוביו העשירים והוא בא לשרת לפני הנסיך מיכל וישניוביצקי, אביו של יֶרֶמִי המהולל.

אחרי שעשה לו וַסיל שם תהילה בארץ ואחרי שהירבה והועיל לנסיך בקרבות שעשה, נתן לו זה לנחלה את האחוזה רוֹזלוֹגי האדומה, שאחרי-כן נקראה בשם רוזלוגי של זאבים, בגלל המוני הזאבים אשר בסביבתה והוא בא להשתקע בה. בשנת 1629, כאשר נכנס לברית הדת הקתולית-רומית, נשא לו לאשה עלמה לבית רָהוֹזק והיא ממשפחת אצילים נכבדה, שמוצאה מוָלכיה. כעבור שנה אחת ילדה לו אשתו בת וקראו את שמה הֶילֶנָה; האם מתה בלדתה, ואבי היתומה, וסיל, לא אבה לשאת עוד אשה, והתמכר כולו למשק אחוזתו ולחינוך בתו יחידתו. הוא היה אדם בעל תכונות-רוח נעלות מאד וישר-דרך מאין כמוהו. אחרי שעשה עושר במשך ימים לא רבים, זכר את אחיו הבכור קונסטנטין, אשר נשאר בעוני בוולין, ובהיותו נעזב מאת קרוביו העשירים, היה מוכרח לחכור אחוזות שדה ולעבדן. את אחיו זה, עם אשתו וחמשת בניו, הביא וַסיל לרוזלוגי ופרס להם מלחמו. ככה ישבו שני האחים קורצויץ' בשלום עד סוף שנת 1634, השנה בה עלה וַסיל עם המלך ולדיסלב על סמולנסק. שם קרה המקרה הרע ההוא, אשר הביא עליו אבדון. במחנה המלך נתפס מכתב כתוב אל שֶׁהין, והוא חתום בשם הנסיך וסיל והחותמת קוּרץ' עליו. אות נאמן כגון זה למעשה בגידה מצד האביר, אשר עד אז לא הועם שם תפארתו, הפליא והדהים את כולם. לשוא נשבע וסיל באלהים, כי ידו לא כתבה את המכתב ההוא ולא חתמה עליו – אולם הסמל קורץ' אשר על החותמת לא הותיר מקום לפקפוק כלשהו ואיש לא האמין לדבריו, כי חותמו אבד ממנו – והנסיך שנענש על עוון בגידה במולדת, לאבדן כבודו וחייו, נאלץ לברוח, למען הציל את נפשו. הוא בא בלילה לרוזלוגי, השביע את קונסטנטין אחיו בשם כל הקדוש, כי יהיה אב לבתו – ויצא משם לבלי שוב עוד עד עולם. אמרו עוד, כי כתב מכתב אחד מן העיר בַּר לנסיך ירמי, בו ביקש, כי לא ימנע פת לחם מאת בתו הילנה, ויתן לה לשבת בשלום ברוזלוגי ולחסות שם בצל קונסטנטין – ואחרי כן לא נשמע עוד על-אודותיו דבר. השמועות אמרו, כי מת אחרי ימים מועטים. אחרים אמרו, כי נספח אל הצבא הקיסרי ונפל במלחמה בגרמניה. אך לאשורו איש לא ידע על-אודותיו דבר ברור. אל נכון מת, כי לא הוסיף לשאול לשלום בתו. כעבור ימים לא רבים חדלו לדבר בו, ושוב עלה שמו כאשר נודע, כי חף הוא מפשע. אחד בשם קוּפּצֵיוִיץ', יליד ויטבּסק, התוַדה לפני מותו, כי הוא שכתב על יד סמולנסק מכתב אל שׁהין וחתם אותו בחותמת אשר מצא במחנה. גילוי זה היכּה בעצב ובדכאון את הכל. אז בוטל פּסק הדין, אשר הוצא על הנסיך וַסיל, כבודו הושב לו, ואולם ניחומים אלה על העינויים אשר עוּנה איחרו את המועד. בדבר האחוזה רוזלוגי לא עלה מעולם על דעת ירמי להחרים אותה, כי הנסיכים לבית וישניוביצקי, אשר ידעו היטב את וסיל, מעולם לא שוכנעו כי אכן אשם הנהו. הוא יכול היה אף להשאר במקומו וללעוג לפסק-הדין אשר נחרץ עליו בחסותו בצל הנסיכים, ואילו הוא ברח, אך משום שלא יכול לשאת את החרפה שהעטו עליו.

הילנה גדלה אפוא בשלוה ברוזלוגי תחת פיקוח דודה אחי-אביה, אולם אחרי מותו באו עליה ימים רעים וקשים. אשת קונסטנטין, בת בלי שם, היתה קפדנית ומחמירה, נמהרת ורבת-מרץ, ואך אישה בלבד יכול לנהוג בה ולעצור בעד רוחה הסוער. אחרי מותו נטלה בידיה החזקות את השלטון על רוֹזלוגי. משרתי-האחוזה חרדו מפניה, אנשי-החצר יראו מפניה כמפני אש, לשכניה הראתה את ידה החזקה. בשנה השלישית לשלטונה התנפלה פעמַים על אחוזת שִׁיבִינסקִי בבְרובַרקִי, בהיותה לבושה מלבושי-גבר וברכבה בראש כנופית עבדיה וקוזקים שכירים. כאשר היכו פעם אחת גדודי הנסיך ירמי כנופיות שודדים טטרים, אשר השתוללו בסביבות שבעת-הקברים, יצאה הנסיכה אלמנת קונסטנטין בראש אנשיה והשמידה והאבידה עד האחרון בהם את שרידי הכנופיות אשר נמלטו והגיעו עד רוזלוגי. היא התבססה ברוזלוגי והחלה לראות בה את נחלתה ונחלת בניה. היא אהבה את בניה, כזאבה את גוריה, ואולם מהיותה אשה חסרת השכלה לא עלה על דעתה לחנך את בניה על-פי דרך האצילים. נזיר בן-הדת הקתולית-יוונית, אשר הובא מקיוב, לימד אותם קרוא וכתוב – ובזה נגמר כל תלמודם. והן לא רחוקה הדרך מרוזלוגי ללובני, שם ארמון-הנסיכים, אשר בו היו בניה יכולים ללמוד כדרך האצילים, להתרגל במלאכת-הכתב בלשכות-הארמון, בעניני הציבור, או להיספח אל צבא הנסיך ירמי וללמוד בבית-ספר האבירים. ואולם הנסיכה לא שלחה את בניה ללובני בגלל סיבות משלה.

לוּ שלחה את בניה ללובני, כי אז אולי היה הנסיך ירמי מעלה על לבו את רוזלוגי ואת האוחזים בה כעת, וכן היה שם עין על הפיקוח לו זוכה הילנה, ואפשר היה מביע רצונו להיות בעצמו אפוטרופוס לה, משום זכר אביה אשר כיבד, ואז הלא היתה הנסיכה מוכרחת לצאת את רוזלוגי; ובכן התאמצה הנסיכה להשכיח מלב יושבי לובני את שם בני משפחת קוּרצויץ‘. על-כן היו בניה פראים-למחצה, דומים יותר לקוזקים מאשר לאצילים. עוד בימי-נעוריהם נלחמו את מלחמות-אמם, התנפלו אתה יחדיו על בני משפחת שיבינסקי, ואתה יחדיו עלו על מושבות הטטרים. מטבעם מאסו בספרים ובלימודים, כל הימים ירו ברובים, או התאמנו בחנית, בחרב, או בהטלת פלצורים על צוארי בני-אדם. גם במשק-האחוזה לא עסקו, כי אמם עסקה בו ולא נתנה לאחר לנגוע בזה. ומכאיב היה לראות את בני המשפחה המפוארת הזאת, אשר בעורקיהם נזל דם-נסיכים, והליכותיהם גסות, ומוחם ולבם הקשה היו כמדבר לא זרוע. בין כה וכה גדלו וגבהו כאלונים, ואולם בדעתם כי לא מלומדים הם, בושו להתחבר עם האצילים, ונעימה היתה להם חברת ראשי גדודי הקוזקים מחברת האצילים, על-כן התחברו עוד בימי עלומיהם אל יושבי השפלה, ואלה חשבו אותם לחברים להם. יש אשר ישבו איש איש מהם חצי שנה בסיץ’; הלכו עם הקוזקים לעשות “מלאכתם”, אתם יחדיו עלו על הטורקים והטטרים להתגרות בהם, עד אשר לאחרונה היתה המלחמה משלח-ידם העיקרי, החביב עליהם. אמם לא כיהתה בהם להתחבר עם הקוזקים, כי בחוזרם מן הקרבות, הביאו אתם שלל רב. ואולם פעם אחת, בעלותם עם הקוזקים יחדיו למלחמה, נישבּה הבכור, וַסיל, בידי עובדי-האלילים. אמנם אחיו הצילוהו בעזרתו של בּוֹהוּן והאנשים מעבר לזפּוֹרוֹז’ה אשר אתו, ואולם עיניו כבר נוקרו בידי שוביו. מאז היה אנוס לשבת בבית; ותחת אשר לפנים היה הוא הפרא באחיו נחה אחרי-כן רוחו ותמיד היה שקוע ברעיונותיו ותפילותיו. הצעירים ממנו הוסיפו לעשות מלחמות, וסופם שנתכּנוּ נסיכים-קוזקים. די היה להעיף עין ברוֹזלוֹגי-סִירוֹמַחִי, למען הכיר מה הם האנשים היושבים בה. כאשר באו הציר והאדון סקשטוסקי עם עגלותיהם עד לפני פתח השער ראו, והנה לפניהם לא טירה כי אם מעין דיר רחב-ממדים בנוי בולי-עץ גדולים וחלונותיו צרים כחרכי-יריה. בתי-הדירות למשרתים ולקוזקים, המכלאות, האסמים והרפתות, נגעו זה בזה ויחדיו היו לבנין אחד, אשר לא תואר לו, לבנין של חלקים, ששונים הם אלה מאלה בגודלם ובגובהם, ומראהו מבחוץ מכוער מאוד, עד כי לולא האור, אשר הבליח מבפנים בעד החלונות, לא היה נחשב בעיני הבאים למקום מושב בני-אדם. ברחבה שלפני הבית היו שתי בארות, שהמים נשאבו מהן בעזרת קילונות, בקירבת השער ניצב עמוד ובראשו גלגל, עליו ישב דוב מאולף. שער עצום, בנוי כולו קורות אלון כבדות, שימש מבוא לחצר, שהיתה מוקפת כולה תעלה וגדר.

ניכּר היה כי המקום מוגן מפני התנפלויות וערוך כנגד התקפות. המקום דמה בכל למצודת-סְפָר קוזקית. ואף אם רוב מושבות האצילים בגלילות-הספר של הממלכה נבנו במתכונת המושב הזה, הנה יותר מכל האחרים היה מראהו של זה דומה לקן טורפים. המשרתים אשר יצאו לקראת האורחים ולפידים בידיהם דמו יותר לרוצחים מאשר למשמשים. הכלבים הגדולים אשר בפינות החצר משכו בחזקה את השרשרות, שבהן היו קשורים אל עמודים, מתאמצים להינתק מהן ולהשתער על הבאים. מן האורוות עלתה צהלת סוסים; בני בּוּליהא הצעירים ועמהם הנסיכה אמם פתחו בפקודות על משרתיהם, בצעקות ובקללות. תוך שאון ומהומה נכנסו כולם אל תוך הבית, והאדון רוֹזבן אוּרסוּ, אשר התחרט תחילה על אשר נפתה לסור וללון שם, אחרי שראה מבחוץ מה דל ופראי המקום הזה, נדהם למראה עיניו בהיכנסו פּנימה. בפנים לא נדמה הבית כלל אל מראהו הדל מבחוץ, תחילה נכנסו אל מסדרון גדול, אשר כתליו מכוסים שריונים, כלי נשק ועורות חיות-טרף.

בשני תנורים גדולים בערו בולי עץ ולנוגה אורם הבהיר נראו כלי רתמה יקרים, מגנים מתנוצצים, שׂריונים טורקיים אשר בהם הזהירו אבנים יקרות, כותנות של חוטי ברזל וכפתוריהן זהב, חצי-מגנים, צנים, חושנים, תַּחראות של עשת יקרות-הערך, קובעים טורקיים ופולניים, קובעי ברזל מצופים כסף. על הכותל אשר מעבר השני היו תלויים מגנים, אשר זה כבר לא השתמשו בהם בימים ההם, על ידם רמחים פולניים וחניתות מארצות המזרח. גם חרבות וכידונים לרוב שניצביהם התנוצצו לנוגה האש בגוונים רבים ככוכבונים. בפינות היו תלויות ויורדות חבילות של עורות שועלים, זאבים, דובים, נמיות וחודלי הרים – פרי ציד הנסיכים. למטה, לאורך הכתלים, נרדמו על טבעות גדולות איות, בזים ודיות גדולות, אשר הובאו מערבות המזרח ובהם נעזרו בעלי הבית ברדפם אחרי זאבים.

מן המסדרון ההוא נכנסו הבאים אל חדר אורחים גדול. וגם פה בערו עצים רבים באש על האח. חדר זה עלה בהודו והדרו על המסדרון. קורות העץ החשופות של הכתלים היו מכוסות אטון משי משובץ זהב וכסף, הרצפה היתה מכוסה מרבדי מזרח מפוארים. באמצע החדר עמד שולחן ארוך עשוי קרשים, שרגליו מצטלבות, ועליו כדים מצופים זהב, או מחוטבים זכוכית ונציה. ליד הכתלים עמדו שולחנות קטנים, ארונות ואצטבאות ועליהם שידות גדולות וקטנות מצופות ברונזה, מנורות נחושת קלל ושעונים, אשר שודדו לפנים בידי הטורקים מאת בני ונציה, ואחרי-כן שדדו אותם הקוזקים מאת הטורקים. כל החדר היה מלא חפצים יקרי-ערך, אשר בעליהם לא ידעו למה הם משמשים. בכל-מקום ומקום אשר בחדר נתערב הפאר הרב בפשטות הגדולה של הערבה. ארונות טורקיים יקרי ערך מצופים ברונזה, הָבנה, דַר, עמדו על-יד אצטבאות קרשים לא-מהוקצעים, כסאות פשוטים ליד ספות רפודות מכוסות מרבדים. הכרים, שכּמנהג הישן היו מונחים על הספות, היו עטויים ציפיות מרוקמות זהב וכסף או אטון משי; אבל רובם היו ממולאים לא נוצות, כי אם קש. האריגים המובחרים וכלי החפץ היו משלל הטורקים, הטטרים, מקצתם נקנו בלא מחיר מאת הקוזקים, מקצתם היו לשלל לנסיך הזקן וסיל במלחמות רבות, מקצתם היו לשלל לשלל לבני בּוליהא בּתגרות אשר התגרו בטטרים ובטורקים בחברת הקוזקים בני השפלה, כי הם ביכּרו להפליג בסירות בים השחור מאשר לשאת נשים או לעסוק במשק אחוזתם. כל זה לא הפליא את האדון סקשטוסקי, אשר ידע היטב את אורחות יושבי הספר, אבל האציל בן וָלכיה השתומם מאד כאשר ראה בקרב כל ההוד והפאר הרב את בני קורצויץ' והנה לרגליהם נעלים של עור אשר לא עוּבד למַדי והם לבושים אדרות-שער הדומים לאלה שלובשים משרתיהם; השתאה להם גם האדון לונגינוס פּוֹדבּיפּינטה, אשר הסכין בליטא לסדרים שונים מאלה.

בין כה וכה קידמו הנסיכים הצעירים את פני אורחיהם בחמימות רבה וברצון רב, אך מאחר שלא הורגלו לבוא בחברת אצילים עשו את מעשיהם באופן מעורר צחוק, עד אשר אך בקושי התאפק סקשטוסקי ולא פרץ בצחוק.

שמעון הבכור אמר:

– הננו שמחים לקראתכם ולבנו מלא תודה על חסדכם. ביתנו – ביתכם, ואמנם היו נא בעיניכם כאילו הייתם עתה בביתכם. אנחנו משתחוים לרגליכם, אדונינו הטובים, בהכנעה רבה.

ואף כי בקול-דבריו לא נשמעה כל הכנעה, או הכּרה שהוא מקבל פני אורחים גדולים ממנו, בכל-זאת השתחוה לפניהם מלוא-קומתו, כמנהג הקוזקים, ואחריו השתחוו כמוהו גם אחיו הצעירים, בחשבם, כי מדת הכנסת-אורחים דורשת כזאת מידם, ואמרו:

– אפים ארצה הננו משתחוים לפניכם, אפים ארצה.

אותה שעה משכה הנסיכה הזקנה את בּוֹהוּן בשרווּל-בגדו והביאתו אל חדר אחר.

– שמע-נא, בּוֹהוּן – אמרה בקול חפוּז – לא עת לי עתה להרבות דברים. ראיתי, כי אתה לוטש את שיניך על האציל הצעיר ותואנה אתה מבקש כדי לבוא עמו בריב.

– אמי – השיב הקוזק, בנשקו את ידה, – העולם גדול, ילך לו זה בדרכו ואני בדרכי. לא ידעתיו ולא שמעתי את שמעו, אך אל נא יעֵז לגשת אל הנסיכה הצעירה, ואם לא, חי אני, כי אטעימו טעם חרבי.

– הוי, השתגעת, השתגעת! ואיה שכלך, קוזק? מה אתך? הלהרגהו אתך יחד אתה אומר? הלא זהו קצין בצבאו של וישניוביצקי, אדם נכבד מאד, כי מטעם הנסיך נשלח אל החַן. אם יפול משערות ראשו ארצה בביתנו, התדע מה תהיה אחריתנו? שר-הגליל ישים עיניו ברוזלוגי, ינקום את נקמת קצינו, יגרש אותנו מכאן לארבע רוחות השמים, ואת הילנה יקח ויביא אותה ללובני – ומה תעשה אז? האם תתגרה בו? נסה נא להתגרות בו, אם אתה רוצה לטעום טעם-תליה, קוזק מטורף. יקרב האציל אל העלמה, או לא יקרב, אך הוא כאשר בא כן ילך ושלום לכולנו. עצור נא ברוחך, ואם לא, ברח לך אל המקום, אשר ממנו באת, כי אסון תביא עלינו!

הקוזק נשך את שפמו, התנשם, אך הבין, כי צדקה הנסיכה.

– הם יסעו מכאן מחר, אמי, – אמר – ואני אמשול ברוחי, אך אל נא תצא שחורת-העפעפים אליהם.

– מה זה עלה בדעתך? לא תצא, כדי שיחשבו כי אסירה היא בביתי? היא תצא אליהם, כי אני רוצה שתצא. אל נא תשתרר פה בביתנו, כי לא אדון אתה לנו.

– אל נא תקצפי, הנסיכה. אם אין לעשות אחרת, אהיה להם כתאֵני-טורקיה מתוקות. לא אחרוץ לשון, אל החרב לא אשלח ידי אף אם יאכלני הכעס, אף אם נשמתי בקרבי תאנק. יהי כחפצךְ.

– הנה כךְ נאה, הבּז, את התֵּאוׂרבַּן קח, נגן, זמר, ורוחך הרעה תסור מעליך. ועתה בוא אתי אל האורחים.

הם חזרו אל חדר-האורחים, שבו עמדו הנסיכים הצעירים לפני אורחיהם, ומאחר שלא ידעו איך לשעשע את נפשם, לא חדלו לבקש מהם, כי יהיו שמחים וכל-העת השתחוו לפניהם אפים ארצה. ראה סקשטוסקי את הנסיכה ובוהון באים, הביט אל עיני בוהון בכעס ובגאוָה, ואולם לא מצא במבטיו כל סימן, שהוא מבקש לו תואנה להתגולל עליו. פני מפקד-הגדוד הצעיר האירו כמו מתוך שמחה בקבלו את פני האורחים, והוא עשה זאת באמנות גדולה, עד אשר גם כל עין-בוחנת לא יכלה להכיר כי הוא אך מעמיד פנים. סקשטוסקי התבונן אליו בשום-לב, כי עד אז לא יכול לראות את תוי-פניו בתוך החשכה. עתה ראה, והנה הוא בעל קומה זקופה כצפצפה, ופניו המוארכים מקושטים בשפם עבה ושחור, התלוי ויורד למטה. השמחה אשר על הפנים האלה נשקפה מבעד לענני-התוגה, השוכנים על פני בני-אוקראינה, כשמש הנשקפת מבעד לערפל. על מצחו הרחב כיסתה בלורית שחורה שהיתה סדוּרה תלתלים תלתלים; בדמות שׁינים שוות זו לזו בגודלן, ממעל לעפעפים העבותים. אפוׂ הנשרי, נחיריו הנרחבים, ושיניו הלבנות והבוהקות שנחשׂפוּ מדי חייכו, טבעו בפניו חותם של טורף במקצת, אולם בכללו נחשב זה טיפוס של יופי אוקראיני שופע, דשן-צבע, קוׂסם למראה. גם בלבושו היפה עד להפליא התנכר בן-הערבה הזה מן הנסיכים הצעירים, לבושי אדרת-השער. בּוׂהוּן היה לבוש מעיל של ארג-כסף ואפודה אדומה, צבע שהתנכּרו בו כל הקוזקים הפֶּרֶיַסְלַוִים. מתניו היו חגורים אזור של אטון שזור צמר ומשי וממנו ירד פס-משי, אשר בו היתה תלויה חרב יקרה; ואולם גם זוהר המלבושים וגם ברק-החרב הועמו לעומת הדר החנית הטורקית, אשר היתה תקועה באזורו והניצב היה משובץ אבני-חן לרוב, עד-אשר ניצוצות ניתזו ממנו. איש הדור כל-כך בלבושו נחשב בעיני-כל לבן-אצילים רבי-יחס ורואהו לא האמין, כי הוא קוזק, וביחוד שגם בהליכותיו וגם בנימוסיו הוא נדמה לבן שרים רמי-המעלה, ולא נראה בו שמץ דבר, אשר יעיד בו, כי עלה משפל המדרגה. הוא ניגש אל לונגינוס, ושמע מפיו את קורות אביו הראשון סטוׂביקה, אשר כרת שלושה ראשים של נוסעי-הצלב בתנופת חרב אחת, ואחרי-כן פנה אל סקשטוסקי וכאילו לא היה ביניהם כל ריב מעולם, שאל אותו בגילוי לב:

– אתה, אדוני, כפי ששמעתי, חוזר מקְרִים?

– מקרים – השיב הקצין בקצרה.

– גם אני הייתי שם, ואף כי לא הגעתי לבכצ’יסרי, הרי סבור אני, כי עוד אהיה שם, אם אמנם אמת בשמועות העוברות.

– מה הן השמועות האלה?

– שמועות עוברות, כי אם מלכנו, מלך-החסד, יכריז מלחמה על הטורקי, יעלה הנסיך הווייבודה על קרים באש ובחרב, ושמועה זאת גרמה לשמחה באוקראינה ובשפלה, כי אם בפיקודו של מפקד כזה לא נתהולל בבכצ’יסרי, לא נתהולל עוד בה לעולם.

– נתהולל, חי אלהים שבשמים! – קראו בני קורצויץ'.

סקשטוסקי רווח לו לשמע רחשי הכבוד, אשר בלב שוׂדד קוזקי זה לנסיך וישניוביצקי, על כן חייך ואמר בנחת:

– כפי שהנני רואה, אינך מסתפק, אדוני, בקרבות, אשר אתה עורך בחברת בני-השפלה ואשר עיטרוך תהילה.

– מלחמה קטנה, תהילה קטנה; מלחמה גדולה, תהילה גדולה. קוֹנַשֶבִיץ' סִהִידִצְ’נִי לא בהתנפלויות כי אם בקרב ליד העיר חוׂצ’ין זכה לתהילה.

ברגע ההוא נפתחה הדלת ואל החדר נכנס לאט וסיל, הבכור בבני קורצויץ', כשהילנה אוחזת בידו ומובילה אותו. זה היה גבר מבוגר חיוור וצנום, בעל פני נזיר כחושים ועגומים דומים לדיוקני הקדושים שבתמונות ביזנטיה. שערותיו הארוכות, אשר הלבינו בלא עת בעקב האסונות והמכאובים שבאו עליו, ירדו על שכמו וזרועותיו ובמקום עיניו נראו שני חורים אדומים, בידו אחז צלב נחושת, בו אָצל ברכה לחדר ולכל המסתופפים בו.

– בשם האלהים והאב, בשם המושיע והקדושה-הטהורה – אמר. – אם שליחי אלוהים אתם, ובשורות טובות בפיכם, ברוכים תהיו בצל קורת אנשים נוצרים. אמן!

– סלחו נא, אדוני – נהמה הנסיכה – האיש הזה דעתו מבולבלת עליו.

וסיל לא חדל לברך את האורחים בצלב אשר בידו ואחר הוסיף:

– כה כתוב בספר “שיחות שליחי אלהים”: “מי אשר ימות על הדת, יגָאל; מי אשר יהרג על נכסי העולם הזה, על שכר או שלל – ונכרתה נפשו…” נתפלל נא! אוי לכם, אחי! אוי לי, כי לשלול שלל עשינו מלחמה! אלהי! רחם נא עלינו, החוטאים! אלהי, רחם נא!… ואתם, בני-אדם, אשר מרחוק באתם, מה הבשורה אשר בפיכם? האם שליחי אלהים אתם?

הוא החריש, ונדמה, כי לתשובה הוא מחכה, ולכן השיב הקצין אחרי רגע:

– לא לנו הכבוד הגדול הזה. אנחנו אך חיילים הננו ונכונים למות על דתנו.

– אם כן, תגָאלו – קרא העיוור – ואולם זמן פדותנו עוד לא בא… אוי לכם, אחי! אוי לי!

את מליו האחרונות הביע באנחה ועל פניו ניכר כאב גדול מאד, עד אשר האורחים לא ידעו את אשר יעשו, כדי להקל על האומלל את מכאוביו. בינתיים הושיבה אותו הילנה על אחד הכסאות. והיא רצה אל המסדרון ומיד חזרה וקתרוס בידה.

צלילים שקטים נשמעו בחדר, ואליהם נתלווה קולה של הנסיכה בשיר דתי:

יוֹמָם וָלָיְלָה אֵלֶיךָ אֶקְרָא, אֱלֹהֵינוּ!

רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ וְדִמְעוֹת עֵינֵינוּ,

אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ, וְאַתָּה כְאָב רַחֲמֵנוּ,

שְׁמַע קוֹלֵנוּ!

העיוור היטה את ראשו לאחוריו, והקשיב לדברי השיר אשר היה כצְרי למכאוביו, כי לאט לאט חלפו מעל פניו אותות הכאב והפחד; אחרי כן נפל ראשו על חזהו ונדמה כי חציו נרדם, חציו קפוא.

– אם אך לא תחדל השירה, ירגע לחלוטין – אמרה הזקנה בלחש. – הנה, אדוני, זה הוא שגעונו, כי תמיד הוא מצפה לשליחי אלהים, וכאשר יבוא איש אל ביתנו, הוא ממהר לצאת ולשאול, אם לא שליח אלהים הוא הבא…

והילנה הוסיפה לשיר:

אֶת דְּרָכֶיךָ, אֲדוֹן הָאֲדוֹנִים, הוֹרֵנִי

כִּי כְהוֹלֵךְ בְּתוֹהוּ לֹא-דֶרֶךְ הִנֵּנִי,

אוֹ כְבֵין גַּלֵּי יָם בְּבוֹא שׁוֹאָה

אֳנִיָּה תוֹעָה.

קולה המתוק הלך הלוך וגדל, ובקתרוס זה אשר בידה, בעיניה הנשואות למרום, היתה כה נפלאה למראה, עד אשר סקשטוסקי לא יכול להסב עיניו מעליה. מבטו נצמד אליה, שקע בה – תבל ומלואה שכח.

מהתפעלותו עוררהו אך קולה של הנסיכה הזקנה, אשר קראה:

– די בזה! עתה לא במהרה יתעורר משנתו ובינתיים בואו נא, אדונים, ואָכלנו ארוחת-הערב.

– הואילו נא ובואו לאכול לחם במלח! – קראו אחרי אמם הצעירים בני בוליהא.

האדון רוזבן, כבעל נימוסים מובהקים, הגיש את זרועו לנסיכה הזקנה וכאשר ראה זאת האדון סקשטוסקי, ניגש אל הילנה והגיש את זרועו. לבו נמס בו כדונג, כאשר חש בידה המונחת על ידו; מעיניו ניתזו גצים כאשר אמר:

– גם מלאכי-מעלה אינם מפליאים לשיר ממך, העלמה.

– הנך חוטא, אביר, בדמוֹתך את שירתי לשירת המלאכים – השיבה הילנה.

– אינני יודע, אם חוטא הנני, אבל נכון הדבר, כי בכל לבי הנני מוכן לתת את עיני למנקרים, למען אשר אוכל לשמוע את שירתך כל ימי חיי, עד יום מותי. אך מה זה אני אומר? אם אהיה עיוור לא אוכל לראותך, ואז מכאובי יהיה גדול מנשוא.

– אל נא תאמר כזאת, אדוני, כי כאשר תסע מכאן מחר, מחר תשכחני.

– היה לא תהיה כזאת, כי אהבתיך מאד, למן הרגע אשר ראיתיך, עד אשר אובה כי רגש אהבה זה לא ימוש ממני כל ימי חיי, וזכור אזכרנו לעולם.

לשמע דבריו הוצק סומק בפני העלמה הנסיכה ולבה נתפעם בקרבה בכוח. היא אמרה לענות על דבריו, ואולם אך שפתיה נעו והגה לא הוציאה מפיה. והאדון סקשטוסקי הוסיף ואמר:

– לא אני, אבל אַת העלמה, תשכחיני בהיותך בקירבת השודד היפהפה, אשר ילווה את שירתך בצלילי הבּלליקה שלו.

– לא, עד עולם לא תהיה כזאת! – ענתה העלמה בלחש, – ואולם אתה, אדוני, הישמר מפניו: אדם נורא הוא זה!

– במה נחשב לי קוזק אחד, ואף אם כל הסיץ' עמו, למענך נכון הנני לכל, אַת לי אבן-חן, שאין תמורה לה, אַת עולמי. אבל אדע נא, כי הדדי הרגש.

המלה “כן” שנלחשה נצטלצלה באזני האדון סקשטוסקי כשירת גן-עדן ורגע דימה, שבקרבו דופקים למצער עשרה לבבות; עיניו אורו, כאילו האירו פתאם קרני השמש עלי-תבל; כוחות לא ידעם התעוררו בקרבו, כאילו צמחו לו כנפים. כאשר היו מסובים בסעודת-הערב, הופיעו לעיניו פעמים אחדות פני בּוׂהוּן, והם זועפים וחיוורים, ואולם סקשטוסקי אחרי אשר שמע מפי הילנה כי היא אוהבת אותו, שוב לא שם לב אל המתחרה בו. “יקחהו אופל! – אמר בלבו – אל נא יהיה לי למפגע, פן אשמידהו!” ושוב לא הוסיף עוד להגות בבוהון.

הוא ידע והרגיש, כי הילנה יושבת בקירבתו, עד כי כמעט זרועו נוגעת בזרועה, ראה את האודם, שאיננו חולף מעל פניה הלוהטים, ראה את חזה המתרומם ויורד חליפות ואת עיניה, והנה רגע הן מושפלות ומכוסות עפעפים, ובעוד-רגע הן נוצצות ככוכבים שנַים. כי הילנה, אף אם היתה מדוכאה תחת ידה של הנסיכה הזקנה, אף אם חייה היו חיי יתומה, מלאים עצב וחרדה, בכל-זאת הלא היתה בת-אוקראינה בעלת דם לוהט. כאשר אך נגעו בה קרני האהבה החמות, מיד נתלבלבה כשושנה ונתעוררה לשאוף חיים אחרים, חיים חדשים. על פניה התנוצץ האושר ואומץ הלב, וההרגשות האלה, אשר נלחמו עם תוׂם העלומים אשר בקרבה, צבעו את לחייה בגוון וורדים נפלא. לב האדון סקשטוסקי פחד ורחב בקרבו. הוא הפליג בלגימה, אבל התמָד הרב לא נסך עליו שכרון, כי היה שכור מאהבה. הוא לא ראה פני אדם על-יד השולחן, מלבד פני הילנה. לא ראה, כי פני בּוֹהוּן הלכו וחוורו וכי מדי רגע הוא ממשש את ניצב חניתו; לא שמע בספּר האדון לונגינוס אחת, שתים ושלוש על דבר סטוביקא אבי משפחתו ובני קורצביץ' – על דבר מסעות המלחמה שלהם ולקיחת השלל מטוּב טורקיה. כל המסובים הירבו לשתות, מלבד בוהון, ויותר מכולם שתתה הנסיכה הזקנה, בהרימה את גביעה הגדול לחיי האורחים, לחיי האדון הנסיך איש החסד, לחיי ההוספּודר לוּפּוּל. הנסיכה ובניה הירבו לדבר גם על-אודות וסיל העיוור וגבורתו ואומץ לבו לפנים, על-אודות מסעו האחרון והאומלל על הטטרים ושגעונו עתה, אשר אותו ביאר שמעון הבכור בדברים האלה:

– התבוננו, אדוני, הלא אם גרגר אבק קל שבקלים יתקע בעין, יפריע אותה להביט ולראות, ומה גם כאשר גושי זפת גדולים נתקעו בשכלו. איכה לא יועם?

– מכשיר ענוג מאד הוא זה השכל – העיר האדון לונגינוס גם הוא.

פתאם הבחינה הנסיכה הזקנה בפני בוהון ששונו.

– מה לך, עיט?

– הנפש כואבת, אמא – השיב בוהון קודר כולו – ואולם הבטחתו של קוזק לא עשן היא, בכן אעצור כוח.

– שׂא, בני, וסבול, ולמועד נגמול.

סעודת-הערב נסתיימה, ואולם מן התמד לא הירפו. הובהלו פנימה לבוא גם קוזקים מאנשי החצר, כדי לרקוד לפני האורחים ולשמח את לבם, נשמע קול קתרוס וקול תוף, והקוזקים הצעירים, האחוזים חבלי שינה, אולצו לרקוד. אחרי כן יצאו בריקודים גם בני בוליהא. גם הנסיכה הזקנה תמכה מתניה בידיה ופתחה במעין הידוּס במקום כשהיא מלווה את עצמה בזימרור. כשראה זאת האדון סקשטוסקי, אחז בהילנה, ויצא אתה במחול. כאשר חיבק אותה בידיו, נדמה לו, כי את גבהי שמים הוא חובק ולוחץ אל לבו. ברקדו אתה, רקוד ושוב במהירות, התפתלו מקלעות שערותיה הארוכות מסביב לצוארו, כאילו אמרה העלמה לקשור אותו אליה לעולם. האציל לא יכול עוד למשול ברוחו, וכאשר ראה, כי אין מביט אליו, היטה את ראשו ובכל כוח נשק על פיה המתוק.

אחרי-כן כאשר היה עם האדון לונגינוס בחדר, שבו הציעו מיטות לשניהם, לא שכב, אך ישב לו על המיטה, ואמר:

– לא עם האיש, אשר יצאת מצ’חרין, תשוב מחר ללובני.

פּוֹדבּיפינטה, אשר כילה אז להתפלל את תפילתו לפני השינה, פקח את עיניו לרווחה ושאל:

– מה זאת? האם אתה, אדוני, תשאר פה?

– לא אני, אבל לבי ישאר פה, רק זכרונות אהבה אתי יסעו. רואה אתה אותי, אדוני, נבוך ונרגש עד כי אך בקושי אעצור לנשום.

– האם התאהבת, אדוני, בעלמה הנסיכה?

– כן הוא הדבר, כשם שאני חי ויושב לפניך פה! שנתי נודדת מעיני, ואך בקושי אעצור כוח להתנשם מערגה לוהטת – אני אומר לך זאת, אדוני, בהיות לבך לב רגש ושואף אהבה ותבין אפוא למכאובי לבי.

האדון לונגינוס נאנק גם הוא, לאות כי הוא מבין למכאובי האהבה, ואחרי רגע שאל בקול:

– ואולי גם אתה, אדוני, נדרת להיות נזיר מאשה?

– לא מחכמה שאלת, אדוני, כזאת, כי לו כל בני-אדם נדרו נדרים כאלה, כי עתה הלא נכרתה כל נפש אדם מן הארץ.

כניסת אחד המשרתים הפריעה את שיחתם. הנכנס היה טטרי זקן, אשר עיניו היו שחורות ונוצצות ופניו קמוטים כתפוח יבש. בהכנסו העיף את מבטו החודר בסקשטוסקי, ושאל:

– אולי אתם, אדוני, צריכים לאיזה דבר? אולי כוס תמד לאיש מכם, כדי שתערב עליו שנתו?

– לא.

הטטרי ניגש אל סקשטוסקי ואמר בלחש:

– דבר לי אליך, אדוני, מאת העלמה.

– היה נא לי איש-סודנו! – אמר סקשטוסקי בשמחה. – הנך יכול לדבר את דבריך גם בפני האדון הזה, כי לו גיליתי את סודי.

הטטרי הוציא מתוך שרוול בגדו סרט של משי.

העלמה שלחה לך זאת, אדוני, וציוותה עלי להגיד לך, כי היא אוהבת אותך בכל נפשה.

סקשטוסקי חטף מידי הטטרי את סרט המשי, נישק אותו בלהט ולחצו אל לבו. ורק אחרי שנרגע מעט שאל:

– מה ציוותה להגיד לי?

– כי היא אוהבת אותך בכל נפשה.

– הא לך טאלר בשכר טירחתך. הגידה איפוא, האם היא אוהבת אותי?

– כן.

– הא לך עוד טאלר כסף. ברוכה תהיה מאת אלהים, הלא היא גם אהובה לי מכל אשר בתבל. אמור נא לה, כי… לא, חכה, אני בעצמי אכתוב לה; הבא נא לי דיו, עט וגיליון נייר.

– מה? – שאל הטטרי.

– דיו, עט ונייר.

– אין כגון אלה בביתנו. בימי הנסיך וַסיל היו – וגם אחרי-כן, בימים אשר למדו הנסיכים הצעירים לכתוב, אבל מאז כבר עברו ימים רבים.

האדון סקשטוסקי היכה אצבע אל אצבע.

– אדוני פודביפינטה, האם אין אתך דיו ועט?

הליטאי פשט את ידיו והרים את עיניו למעלה.

– לעזאזל! – קרא הקצין – הנני בכל רע!

בינתיים ישב לו הטטרי על הארץ לפני האח המבוערת.

– הכתיבה למה? – קרא בגרפו את הגחלים לכאן ולכאן. – העלמה כבר הלכה לישון ואת הדברים, אשר אתה, אדוני, אומר לכתוב אליה, תגיד לה מחר במו פיך.

– אכן, מוטב במו פי. עבד נאמן אתה, כאשר אני רואה, לעלמה הנסיכה. הא לך טאלר שלישי. האם ימים רבים הנך פה?

– הו, הו! ארבעים שנה עברו למן היום אשר הנסיך וַסיל לקח אותי בשבי, ומאז עבדתיו באמונה, ובאשר יצא בלילה ההוא לבלי שוב עוד, השאיר את הילדה ביד קונסטנטין, ואלי אמר: צֶ’כְלִי, גם אתה אל-נא תעזוב את הילדה ותשמור אותה כבבת עינך. בשם אלהים!

– וככה אתה עושה?

– ככה אני עושה, ורואה.

– ספר נא, מה אתה רואה? הטוב פה לעלמה הנסיכה?

– רעה זוממים לעשות לה פה, כי רוצים לתת אותה לבוהון לאשה, והוא כלב רע.

– הו! לא יקום ולא יהיה! יבוא גואלה וגאלה!

– כן! – קרא הזקן, בהניעו בידיו את האודים הבוערים. – הם רוצים לתת אותה לבוהון, כדי שיקח אותה וישאנה מכאן כאשר ישא הזאב כבשה, ואותם ישאיר ברוזלוגי – כי האחוזה רוזלוגי לא להם היא, ירושה היא לעלמה מאת הנסיך וַסיל. ואמנם בוהון נכון לעשות כזאת, כי במקומות סתרים כסף וזהב לו יותר מן החול אשר ברוזלוגי, אבל היא שונאת אותו מאז ריטש אדם בקרדום לעיניה. דם האדם נשפך בינו ובינה והשנאה צמחה ועלתה. אחד הוא האלהים!

סקשטוסקי לא יכול לישון בלילה ההוא. הוא התהלך בחדרו הנה והנה, אל הירח הביט ומחשבות רבות התרוצצו במוחו. עתה הבין את ערמת בני בוליהא. לו בא אחד האצילים היושבים בקירבת המקום ההוא ולקח לו לאשה את העלמה הנסיכה, כי עתה היה תובע מידם את רוזלוגי ולו היתה הצדקה לתבוע, כי האחוזה נחלת הילנה היא, ואולי היה בא לבקש מהם גם חשבון למן היום אשר היו לאפיטרופוס להילנה. על כן החליטו בני בוליהא, שהיו לקוזקים, לתת אותה לאשה לקוזק. כאשר העלה סקשטוסקי על לבו את הדברים האלה קימץ את אגרופו ויהי כמבקש את חרבו. הוא גמר אפוא להפר את זממם וידע כי כחו אתו להכריע את בני קורצויץ'. הלא לנסיך ירמי היתה הזכות להיות אפיטרופוס להילנה, האחת, על כי האחוזה רוזלוגי ניתנה מידי הנסיכים לבית וישניובצקי לוַסיל הזקן, והשנית, על אשר וסיל בעצמו כתב מבַּר מכתב אל הנסיך וביקש ממנו להגן על הילנה. אך מאשר הנסיך ירמי היה טרוד בענייני הכלל, המלחמות ועוד ענינים רבים וגדולים חדל עד כה לפקח על בת וַסיל. ואולם די יהיה להזכירו בדברים אחדים את בת וסיל, והוא יעשה משפט.

כבר עלה השחר בשעה שהאדון סקשטוסקי עלה על מיטתו. הוא ישן שינה כבדה, ולמחרת היום, כאשר נעור משנתו, כבר היתה החלטתו נכונה. הוא והאדון לונגינוס מיהרו ללבוש את בגדיהם, כי העגלות כבר היו מוכנות לנסוע והחיילים אשר ליווּהו כבר ישבו על סוסיהם נכונים. בחדר האורחים ישב לו הציר ואכל את התבשיל שהוגש לו בחברת בני קורצויץ' והנסיכה הזקנה. אך בוהון לא היה שם. לא נודע, אם עודנו ישן, או יצא לדרכו.

לאחר שהאדון סקשטוסקי סעד לבו, אמר:

– גברתי הנכבדה! הזמן חולף ועובר, בעוד-רגע עלי לעלות על סוסי ולצאת לדרכי. ובכן, לפני הביענו לכם תודה ממעמקי לבנו על אשר הכנסתם אותנו אל ביתכם, דבר נכבד לי אליך ואותו אגולל לפניך, גבירה, ולפני בניך באין זר אתנו.

על פני הנסיכה הזקנה נראו אותות-תמהון; היא הביטה אל בניה, אל הציר והאדון לונגינוס, כאילו ביקשה לנחש בפיהם ולדעת את אשר אומר להשיח לפניה, וענתה נבוכה:

– לשירותך, אדוני!

הציר אמר לקום ולצאת ולעזוב אותם לבדם, ואולם הנסיכה עצרה בעדו והיא ובניה יצאו עם האדון סקשטוסקי אל המסדרון המלא כלי נשק. הנסיכים הצעירים ניצבו בשורה מאחורי אמם, אשר עמדה מול סקשטוסקי, והיא שאלה:

– מה הענין אשר ביקשת להעלות בפני, אדוני?

– הנציב נתן בה את עיניו החודרות ואמר:

– סלחי נא, גבירה, וגם אתם, הנסיכים הצעירים, סלחו נא לי, על אשר אינני נוהג כמנהג העולם, ותחת לשלוח שליחים נכבדים, אשר ידבּרו בשמי, אני בעצמי בא ומדבר את אשר לי לדבּר. אבל אחרת לא אוכל לעשות, ומאשר ההכרח לא יגונה, הנני להגיש בעצמי את בקשתי לפניך, גבירה, ולפניכם, אדוני, בלי הרבות אמרים, כי אתם, אפיטרופסי הנסיכה הילנה, תואילו לתת אותה לי לאשה.

לוּ שלח אלהים את רעמו, אז בימי החורף, על חצר רוזלוגי, כי עתה לא היו הנסיכה ובניה נבהלים כל-כך, כאשר נבהלו לשמע דברי הקצין. רגע הביטו בתמהון אל פני הדובר, אשר עמד לפניהם זקוף קומה, שוקט וגא עד להפליא, כאילו לא לבקש, אך לצוות הוא אומר, ולא יכלו למצוא תשובה, ואולם הנסיכה התאוששה מעט ושאלה:

– מה-זאת? איך? אתה, אדוני?… את הילנה?…

– אני, גבירה, וזה חפצי, אשר לא ישונה.

לרגע נשתררה שתיקה.

– לתשובתך, גבירה, אני מחכה.

– סלח נא לי, אדוני, – ענתה הנסיכה לאחר שהתאוֹששה וקולה נעשה חד ויבש. – בקשת אביר כמוך נותנת לנו כבוד ויקר, ואולם אינני יכולה למלא את בקשתך, כי כבר הבטחתי לאיש אחר לתת לו את הילנה.

– שימי-נא לב, גבירה, כאפיטרופסה טובה, אם הבטחתך לא היתה למורת-רוח להילנה, ואם לא טוב אני מן האיש, אשר אותו הבטחת לתת לו את הילנה.

– אדוני הנכבד! מי הטוב בכם עלי לשפוט. אולי טוב הנך גם מכל בני-אדם, אולם אין הדבר משנה, אנחנו איננו מכירים אותך.

סקשטוסקי נזדקף עוד יותר ומבטיו נעשו חדים כסכינים, אם גם קרים.

– ואולם אני מכּיר אתכם, בוגדים! – צעק. – אתם רוצים לתת את קרובתכם לאדם גס, ובלבד שיניחו בידכם את האחוזה אשר עשקתם…

– אתה הבוגד! – צרחה הנסיכה. – הזה גמולך, אשר אתה משלם לנו על אשר הכנסנו אותך אל ביתנו!? אלה הם רגשות-התודה אשר בלבך! הוי, נחש! מי אתה בכלל? מאין באת?

הנסיכים הצעירים היכו כף אל כף והביטו אל הנשק התלוי על הקירות, ואילו סקשטוסקי קרא:

– עובדי אלילים! עשקתם נחלת-יתומה, אבל העושק לא ישאר בידכם. בעוד יום אחד יידע הנסיך ירמי את אשר עשיתם.

לשמע דבריו אלה זינקה הנסיכה לעבר הקיר ובהורידה משם חנית התקדמה למול פניו של סקשטוסקי. בניה גם הם תפסו מכל הבא בידם חרב, חנית, סכין, הקיפו את סקשטוסקי בחצי עיגול, מתנשמים כעדר זאבים מוכּי טירוף.

– אל הנסיך תלך? – צעקה הזקנה. – והבטוח אתה, אם בכלל תצא מכאן חי? ואולי השעה הזאת האחרונה לימי חייך היא?

סקשטוסקי שילב את ידיו על חזהו ולא הניד עפעף.

– בתור שליח הנסיך אני חוזר מקרים – אמר – אם תישפך פה טיפה אחת מדמי, הרי בעוד שלשה ימים לא ישאר פה מן הבית הזה גם תל אפר, ואתם תרקבו בבורות-לובני. מי זה האיש בתבל אשר יוכל להצילכם אז? אל נא תנַסו להפיל עלי את אימתכם כי אינני ירא אתכם!

– נמות, אך אתה תמות תחילה.

– אם כן הכּי, הנה חזי לפניך!

הצעירים ואמם בראשם עדיין כיוונו את נשקם אל לב הקצין, אך לא הרהיבו בנפשם עוז להכותו, כאילו נקשרו ידיהם בשרשרות-ברזל. הם נשמו בכבדות וחרקו שן, רוקעים תחתם בזעם אין-אונים, אך להכותו לא נועז אף אחד מהם. שם הנסיך וישניוביצקי הנורא, אשר יצא מפי הקצין, הפיל עליהם אימה גדולה וריפה ידיהם.

סקשטוסקי היה עתה אדון המצב.

חמת אין-אונים של הזקנה התפרצה עתה בזרם חסר-מעצורים של גידופים וחרפות:

– נוכל, לא-אציל! ארחי-פרחי בבת-נסיכים חשקת? – היה לא תהיה כזאת! ניתן אותה לכל אחד אחר, אך לא לך, וגם הנסיך בעצמו אינו יכול לצוות עלינו אתת אותה לך.

האדון סקשטוסקי ענה:

– לא עת לי עתה להוכיח, כי אציל בן-אצילים הנני, ואולם אני חושב, כי הנסיכוּת שלכם ראויה להיות נושאת כלים לאצילותי. מלבד זאת, אם טוב בעיניכם לתת את הנסיכה לאיכּר, הלא אני טוב ממנו. ואשר להוני, גם הוא יכול להתחרות עם הונכם, ואשר אתם אומרים, כי לא תתנו לי את הילנה לאשה, הנה שימעו את אשר אוׂמַר: גם אני אשאיר את רוזלוגי בידכם וחשבונות לא אדרוש מידכם.

– אל תתן לנו במתנה דבר שאיננו שלך.

– אך הבטחה לעתיד אני נותן ודיברתי, דיברת אביר, ערובה לדברי. ובכן בחרו נא: אם להגיש לנסיך ירמי חשבונות מהאפיטרופסות ולצאת מרוזלוגי, או לתת לי את העלמה ולהחזיק ברוזלוגי.

לאט לאט נשמטה החנית מידי הנסיכה, וכעבור רגע נפלה בצלצול כבד אל הרצפה.

– בחרו! – חזר ואמר הנסיך – שלום, או מלחמה!

– מזל הוא – אמרה הנסיכה והפעם בקול יותר מתון – כי בוהון מיהר לצאת מזה, כי לא רצה לראות את פניך, אדוני, כי עוד אתמול חשד בך. לוּ היה פה, כי עתה לא עבר הדבר בלי שפיכות דמים.

– אנא, גבירה, גם אני אינני חוגר חרב אך ורק כדי שתכביד על מתני.

– ובכל-זאת, אדוני, האם מן הנימוס הוא מצד איש כמוך להיכנס בשלום אל בית אנשים, ולהתגולל אחרי-כן עליהם ולקחת מאתם נערה בכוח כמו משבי הטורקים?

– אמנם יתכן גם כך. אם נכונים הייתם אתם להתעמר בה ולתת אותה לאכּר לאשה.

– אל נא תדבּר כזאת, אדוני, על בוהון, כי אף אם הוא בן להורים לא נודעים, הנה הוא גבור-חיל מהולל ואביר מפואר, ולנו הוא ידוע מימי ילדותו, וכאחד מקרובינו הוא נחשב. אם ניתן את הנערה לאחר, יחשב הדבר בעיניו כאילו תקענו סכין בלבו.

– גבירה, עלי ללכת לדרכי, סלחו נא לי אפוא, אם אֶשְנֶה את דברי: בחרו!

– ומה אתם, בנַי, אומרים לבקשתו הצנועה של האדון הזה?

בני בוליהא הביטו איש אל אחיו, דחפו איש את אחיו במרפקיהם והחרישו.

לבסוף נהם שמעון:

– אם תצוי, אֵם, להכות, נַכּה – אם תצווי לתת את הנערה ניתן.

– להכות לא טוב וגם לתת לא טוב.

ובפנותה אל סקשטוסקי, אמרה:

– לחצת אותנו, אדוני, אל הקיר, עד כי אין לנו דרך לפנות ימין או שמאל. בוהון איש מסוכן מאוד, הוא לא ירתע מפני כל. מי יגן עלינו מפני נקמתו? נכון יהיה למות בידי הנסיך, אבל תחילה אותנו ימית. מה עלינו לעשות?

– ענינכם הוא.

הנסיכה החרישה רגע.

– שׁמע נא, אדוני האביר. יהיה נא הדבר סוד בינינו. את בוהון נשלח לפרֶיסלב, ואנחנו נבוא עם הילנה ללובני, ואתה תבקש מאת הנסיך, כי ישים עלינו ברוזלוגי משמר. לבוהון יש בקרבתנו מאה וחמשים איש ומקצתם יושבים עתה פה. אינך יכול לקחת כרגע את הילנה, כי אנשיו יחזרו ויוציאוה מידך. אין דרךְ אחרת, לך אפוא עתה לדרכך ואל נא תגלה את סודך לאיש וחכה לנו.

– הלא תבגדו בי!

– לו יכולנו, כי עתה בגדנו. אבל איננו יכולים, כפי שהנך יודע זאת בעצמך. תן-נא לנו את הבטחתך, כי הדבר יהיה כמוס אתך ולא תגלה דבר עד אשר תוצא התכנית אל הפועל.

– הנני נותן את הבטחתי – ואתם האם תתנו לי את הנערה?

– משום שאיננו יכולים שלא לתת אותה, אף כי צר לנו על בוהון…

– בוֹשו והכלמו, אדונים! – קרא סקשטוסקי פתאום בפנותו אל הצעירים – ארבעה אחים אתם, חסונים כאלונים, והנכם יראים מפני קוזק אחד ובמעל אתם אומרים להכריעו. אף כי אסיר תודה הנני לכם, בכל זאת אומר: אין זה לכבודם של אצילים.

– אתה, אדוני, אל נא תתערב בדבר הזה! – צעקה הזקנה. – אל תתערב בדבר לא לך. מה נוכל לעשות? כמה אנשי צבא יש אתך להעמידם כנגד מאה וחמשים האנשים של בוהון? האם תוכל להגן עלינו? האם תגן למצער על הילנה לבדה, אשר הוא נכון לקחת אותה בכוח? הדבר הזה לא ענינך הוא, לֵך אפוא ללובני ואשר עלינו לעשות, הנח לנו לעשות, ובלבד שנביא לך את הילנה.

– עשו כחפצכם, אך עוד דבר אחד אגיד לכם: אם תאונה רעה לעלמה הנסיכה – אוי לכם!

– אל נא תדבר כך, פּן תעלה את חמתנו!

– הלא לעשות לה מעשה חמס אמרתם, וגם עתה, במכרכם אותה לי במחיר רוזלוגי, לא עלה על לבכם לשאול: האם טוב אני בעיניה?

– ובכן נשאל אותה בפניך – קראה הנסיכה הזקנה, כשהיא מתגברת על כעסה, כי בדבריו הרגישה היטב בבוז כלפיה.

שמעון הלך לקרוא להילנה וכעבור רגע הופיעו יחד במסדרון.

בין דברי הכעס והאִיומים האלה, אשר עדיין הרעידו את האויר שבמסדרון כהדי סערה אחרי עברה; בין העפעפים הקמוטים, המבטים המפיקים זעף והפנים הנזעמים, הזהירו פני הילנה היפים כשמש אחרי עבור הסערה.

– עלמה נכבדה! – אמרה הזקנה נזעמת, בהורותה באצבעה על סקשטוסקי – אם לרצונך הדבר, הרי פה לפניך האיש, העתיד להיות בעלך.

פני הילנה חָוורו כסיד ובהוציאה מפיה קול צעקה, כיסתה את עיניה בידיה, ואחרי כן הושיטה אותן פתאום לעבר סקשטוסקי.

– האומנם אמת הדבר? – לחשה נסוּכת שכרון.

שעה אחת אחרי כן התנהלה אורחת הציר והקצין לאיטה בדרך אשר ביער לעבר לובני. סקשטוסקי והאדון לונגינוס רכבו על סוסיהם בראש האורחה; אחריהם נסעו עגלות הציר בשורה ארוכה. סקשטוסקי היה שקוע כולו בהרהורים ובגעגועים, כאשר פתאום עוררוהו מלים מקוטעות של שיר:

אכמה, אכמה, הלב כּוֹאב…

בעומק היער, במשעול צר, אשר נכבש ברגלי האכרים, נגלה לעיניהם פתאום בוהון. הסוס אשר רכב עליו היה כולו מכוסה קצף ובוץ.

הקוזק, כנראה, יצא, כדרכו, אל הערבות ואל היערות, כדי להתחבר אל הרוּח, להיות כּלה ואובד במרחקים, לשכוח הכל ולהבליג על מכאובי לבבו.

ועתה אמנם שב לרוזלוגי.

כשראה לפניו סקשטוסקי דמות אבירית ומפוארת זו, אשר נגלתה לרגע ועד מהרה גזה ונעלמה, עלה בלי-משים הרהור בלבו, אשר גם נפלט בנהימה מבין שפתיו:

– בכל-זאת מזלי הוא, כי ריטש אדם לעיניה.

פתאום נתקף מעין צער. צר היה לו על בוהון, אולם עוד יותר הצטער על אשר בהבטיחו לנסיכה לבלי גלות את הסוד, נבצר ממנו מיד, במקום זה, לדפוק בסוסו ולרוץ אחרי בוהון ולהגיד לו:

– שנינו אוהבים אשה אחת, ועל אחד מאתנו לעבור מן העולם. אחוֹז-נא, קוזק, בחרבך!

פרק ה

בבוא האדון סקשטוסקי ללובני, לא מצא שם את הנסיך, כי נסע לסינצ’ה אל חגיגת-הטבילה שערך האדון סוּפצ’ינסקי, משרי חצרו לפנים. אתו נסעה אשתו הנסיכה, שתי העלמות לבית זְבַּרִז' ועוד רבים מאנשי החצר. ובכן נשלחו אנשים לסינצ’ה להודיע לנסיך, כי הקצין שב מקרים וכי גם הציר מוָלכיה בא ללובני, ובין כה וכה קדמו חברי סקשטוסקי ומכריו בשמחה את פּניו, אחרי שובו מדרכו הרחוקה. ביחוד שמח לקראתו האדון ווֹלוֹדִיוֹבְסְקִי, שאחרי הדו-קרב האחרון היה חברו הקרוב ביותר של סקשטוסקי. האביר הזה התנכר מכל רעיו בזה, שהיה שוגה תמיד באהבת אשה. אחרי אשר נוכח לדעת, כי אנה בּוֹרזוֹבּוֹהטא איננה אוהבת אותו באמת ובתמים, היפנה את לבו אל אַנְיֶלה לנסקה. גם היא מנערות החצר; ואחרי שגם היא היתה לפני חודש ימים לאיש לאדון סטנישבסקי, חיפש וולודיובסקי נחמה לעצמו באנחות ששלח לעבר אנה, הבכירה בין האחיות הנסיכות לבית זברז', בת אחי הנסיך וישניוביצקי.

ואולם הוא היטיב להבין, כי הפעם הגביה עוף מדי וכי אין כל תקוה רומזת לו, ביחוד אחרי שבאו שמה האדון בּוֹדזינסקי והאדון לַסוֹטָה מטעם האדון פּשֶיֶימסקי, בן הווייבודה של גליל לֶנצ’יץ, לבקש מאת הנסיך וישניוביצקי לתת לו את הנסיכה אנה לאשה. האדון וולודיובסקי השׂיח את דאגתו זאת לסקשטוסקי, בספרו לו את כל ענייני החצר ואת כל סודותיה, וזה שמע ולא שמע, בהיות מוחו ולבו נתונים אל ענין אחר. לולא מבוכת הלב, הנלוית תמיד את האהבה, כי עתה מאושר היה האדון סקשטוסקי בשובו ללובני, אחרי שנעדר ממנה ימים רבים, ועתה הקיפוהו שם אנשים ההוגים לו ידידות ומסביב לו המולת חיי אנשי הצבא, אשר אליה הסכין מאז. כי לובני, אף כי כמקום ארמון הנסיך ומושבו דמתה בהודה לכל חצרות “בני-המלכים”, שונה היתה מאלה, כי החיים בה היו קשים כחיי מחנה. מי אשר לא ידע את מנהגי המקום הזה ומידות יושביו, וביקר שמה גם בימי שלום, היה יכול לחשוב, כי נערכים שם למלחמה. איש-הצבא היה מכובד שם יתר על איש החצר, הברזל היה מכובד מן הזהב, קול תרועת חצוצרות של מחנה הצבא – מקול המון חוגג ומשתעשע. סדרים נכונים שררו בכל, ומשמעת, אשר כמוה לא נראתה עוד; בכל-מקום נראו אבירים, החונים על דגלים מדגלים שונים: נושאי מגן, דרגונים, קוזקים, טטרים, וָלכים. בגדודים הנמנים עם הדגלים האלה נמנו לא רק אנשים מעבר הנהר דניפר, אלא גם אצילים מתנדבים מכל גלילות ממלכת פולין. מי האיש אשר רצה ללמד ידיו לקְרָב על פי מנהגי האבירים המובהקים בא ללובני; ובכן חנו שם, מלבד בני רוס, גם בני מַזוׂבשה, גם ליטאים, גם בני פולין הקטנה וגם – אכן – פרוסים. גדודי חיל הרגלים וחיל התותחים, אשר נתכּנו בשם “המון של אש”, היו ברובם מורכבים מחיילים גרמניים מובחרים, אשר נשכרו בשכר רב; מרבית אנשי חיל הדרגונים היו ילידי המקום; הליטאים נמנו עם דגלי הטטרים, בני פולין הקטנה אהבו להספח אל גדודי השריון. הנסיך לא נתן את האבירים לאכול לחם עצלות, ולכן גדלה תמיד התנועה במחנה אנשי הצבא. הגדודים יצאו חליפות אל מושבות הקוזקים ואל ישובי-הספר ואילו אימונים נערכו מדי יום ביומו, כן גם תרגילי האש וסדרי הקרב. יש אשר גם בגבולות שעם הטטרים הירבה הנסיך לצאת בראש גדודיו אל ערבות ואל מקומות שוממים, כדי שיורגלו אנשי-הצבא במסעות ארוכים אל מקומות אשר עוד לא דרכה בהם כף רגל אדם וכדי להאדיר שם את תהילתו. ככה הלך בימי הסתו הקודם דרך החוף השמאלי של הדניפר עד לקוּדַק, שם קידם את פניו האדון גרודזיצקי, מפקד המבצר, כקַדם פני מלך גיבּור. משם הלך לאותם כּפי-הסלעים והגיע עד חוֹרטיצה ועל קבר הקוּצ’קַסים פקד לשפוך גל אבנים גדול לאות ולזכרון, כי הוא בא עד המקום, אשר לפניו כל שר לא הגיע אליו עוד.⁸)

האדון בּוֹגוּסלב מַשְׁקֵיביץ, איש-חיל, אף כי עוד צעיר לימים, ומלומד, אשר כתב על ספר את דברי ימי המסע הזה והמסעות האחרים של הנסיך, סיפר לסקשטוסקי נפלאות על-דבר המסע הזה, והאדון וולודיובסקי אישר את דבריו, כי גם הוא היה במשתתפי המסע. הם ראו אז את כּפי-הסלעים של הנהר והשתאו להם, וביחוד השתאו לסלע “נֵינַסִיטֵיץ” (לא יֵדע שׂבעה) הנורא, אשר טרף מדי שנה בשנה, כסְצִילָה וְחַרִיבְּדָה לפנים, אנשים לעשרות. אחרי כן הלכו מזרחה אל הערבות השרופות, ששם לא יכלו הפרשים לעבור מחמת הקוצים, עד אשר חבשו את רגלי הסוסים בעורות. שם ראו המוֹני זוחלים ושרצים ונחשים גדולים, אשר עשר אמות ארכם ועבים כעבי זרוע איש; על אלונים בודדים אשר פגשו בדרכם חרתו לזכרון עולם את חותם הנסיך, באחרונה באו אל ערבות כה שוממות, שם אף לא הבחינו בעקבות אדם כלשהן.

– חשבתי – אמר האדון מַשקיביץ המלומד – כי לאחרונה נבוא גם אל ההַדֶס כאוּליסֶס.

ווֹלוֹדיוֹבסקי מצדו הוסיף:

– אנשי חיל החלוץ הנמנים על גדודו של המפקד זַמויסקי, שהלכו בראש המסע, נשבעו, כאילו כבר ראו את שוּליו של עולמנו זה.

סקשטוסקי סיפר לרעיו את אשר ראה בקרים, שׁשם ישב כחצי שנה בציפיה לתשובת החַן; על עריה העתיקות של הארץ ההיא, כשריד מימים קדמונים, על הטטרים ועוצמתם הצבאית ולאחרונה על-דבר האימה אשר נפלה עליהם בשמעם, כי כל חיל פולין עולה על קרים.

כך משוחחים, ציפו מדי ערב לבואו של הנסיך. בינתיים הציג סקשטוסקי לפני רעיו את האדון לונגינוס פודבּיפּינטה, אשר בהיותו נעים בהליכותיו, מיהר לרכוש לו את אהדת הבריות, ובהראותו את עוצם ידו בנסיונות אשר עשה בחרבו, קנה לו גם שם טוב. הוא סיפר לכל על-דבר אבי-אביו סטוׂבֵיקה, אשר כרת שלושה ראשים בתנופת-חרב אחת, ואך העלים את דבר-נדרו, כי לא רצה להיות ללעג. ביותר נקשרה בו נפש וולודיובסקי, כי שניהם היו בעלי לב רגש, ואמנם אחרי עבור ימים אחדים הלכו שניהם יחדיו אל הסוללות, כדי להתאנח שם, האחד אל הכוכב, אשר התנוצץ במרום, והוא איננו יכול להגיע אליו, כלומר: אל העלמה הנסיכה אנה, והשני – אל העלמה, אשר לא ראה אותה מעולם, ואך הנדר אשר נדר לכרות שלושה ראשים בתנופת-חרב אחת עמד לשטן בינו ובינה.

האדון וולודיובסקי ביקש להשפיע על האדון לונגינוס כי ייספח אל הדרגונים, ואולם הליטאי גמר בלבו להספח אל גדוד השריון כדי לשרת תחת פיקודו של סקשטוסקי, אשר על-אודותיו שמע בלובני, לשמחתו, כי הוא הגדול באבירים והטוב בקציני הנסיך. ואמנם בגדוד, אשר סקשטוסקי היה מפקדו בפועל, נתפנה מקום, מקומו של האדון זַקשֶׁבסקי, אשר כינויו היה “רחם נא”, שחלה אנושות זה שני שבועות, ולא היתה כל תקוה להחלמתו, כי כל פצעיו, אשר נפצע לפנים במלחמות, נפתחו עתה מחמת הטחב. אל דאגות האהבה של סקשטוסקי נלוה עתה היגון לגורל חברו הותיק וידידו ובעל-הניסיון; מדי יום ביומו ישב שעות אחדות למראשותי החולה ולא סר ממנו אף צעד, והיה מנחמו ככל אשר יכול ומחזק את לבבו בתקוה, כי עוד ישוב לאיתנו ועוד יצא לא אחת למלחמה.

ואולם הזקן לא היה צריך לנחמה. הוא גוַע מתוך שמחה בשכבו על המצע הקשה של אביר, המצופה עור-סוס, ובחיוּך של ילד הביט אל הצלב, אשר היה תלוי מעל מיטתו. ועל דברי סקשטוסקי השיב:

– רחם-נא, אדוני הקצין, כבר אני הולך לקבל שכר שירותי בשמים, גֵוִי כה מלא נקבים מן הפּצעים, עד אשר ירא אני פן לא יתן אותי פּטר-הקדוש לבוא אל גן-העדן בבגד מנוקב כזה. הן הוא ראש-השרים בשמים ועליו לפקח שם על הנקיון. ואולם אנכי אגיד לו: "פּטר קדושי וחביבי! אני משביעך באוזן מלכות, אל נא תכלימני, כי עובדי-האלילים הם אשר כה השחיתו את בגדי, הוא גֵוִי… רחם-נא! ואם יעלה מיכאל הקדוש למלחמה על שֵׁדי שאול, עוד ימצא חפץ בזקשבסקי הזקן.

סקשטוסקי, אשר זה כמה פעמים ראה, כאיש-צבא, במות בני-אדם, וגם לא אחת הביא בעצמו מות על בני-אדם, לא יכול לעצור בעד דמעותיו בשמעו את דברי הזקן הזה, אשר מותו היה דומה לשקיעת שמש בהירה.

בוקר אחד נצטלצלו הפעמונים בכל הכנסיות של הקתולים-רומיים והקתולים-יוניים בלובני, ובישרו, כי מת האדון זקשבסקי. ביום ההוא חזר הנסיך מסינצ’ה ואתו באו האדונים בודזינסקי ולַסוׂטה וגם כל שרי-החצר ואצילים רבים במרכבות רבות, כי רבים היו הנאספים בבית האדון סוּפצ’ינסקי. הנסיך קבר את זקשבסקי בכבוד גדול, ברצותו לכבּד את מעשי המת הגדולים ולהראות עד מה הוא אוהב את האבירים. אחרי הארון הלכו כל גדודי-הצבא, אשר חנו בלובני, מעל הסוללות ירו בתותחים. גדודי הפרשים הלכו עד הכנסיה הגדולה כיוצאים למלחמה, ואך דגליהם היו מקופלים; אחריהם הלכו חיל-הרגלים וקתות-רוביהם למעלה. הנסיך בעצמו, עוטה בגדי אבל, נסע אחרי הארון במרכבה מוזהבה רתומה לשמונה סוסים לבנים כחלב, אשר רעמותיהם וזנבותיהם היו צבועים בצבע אדום בהיר ועל ראשיהם אגודות של נוצות בנות-יענה שחורות. לפני המרכבה צעד גדוד שומרי ראש הנסיך, אחריהם נושאי כלי הנסיך והם כדרך הספרדים ורוכבים על סוסים אבירים, ואחריהם גדולי שרי-החצר וכל הפקידים, המשרתים והחדרנים. התהלוכה נעצרה תחילה לפני פתח הכנסיה, שם קידם הכומר יַסקוּלסקי את הארון בהספד, אשר החל במילים: “אנה אתה אָץ ללכת, אדוני זקשבסקי?”. אחרי-כן הספּידו אותו אחדים מחבריו, ובתוכם האדון סקשטוסקי בתור ממונה עליו וחברו. כתום ההספדים האלה נשאו את הארון אל הכנסיה פנימה, ושם הספיד אותו הטוב שבטובי הנואמים, הלא הוא הכּוֹמר הישועי מוּחוֹביֶצקי, אשר דיבּר בהתלהבות כה גדולה וברגש כה רב, עד אשר גם הנסיך בעצמו פרץ בבכי. כי הנסיך היה איש בעל לב רגש ואב נאמן לחייליו. על המשמעת הנמרצה שקד, ואולם איש לא נדמה אליו בנדיבות-לבו ובחסדיו הגדולים, אשר עשה לא אך לאנשיו, אבל גם לבניהם ולנשיהם. נורא היה ואכזרי לקושרים עליו, ואולם טוב ומיטיב היה, לא רק לאצילים, כי אם לכל האנשים אשר סרו למשמעתו. כאשר השחית הארבה בשנת 46 את יבול השדות אשר לאריסיו, לא לקח מהם את שכר-האריסות לכל השנה, לנתיניו נתן בר מאסמיו, ואחרי הבערה, אשר פרצה בחוֹרוֹל, כילכל בממונו את כל תושבי העיר במשך שני חדשים. חוכרי אחוזותיו וסגני הסטרוסטה אשר בכפרים יראו תמיד, לבל יִוָדעו לנסיך מעשי העוול אשר הם עושים לבני-אדם. הוּא היה אבי-יתומים, עד כי נתכּנו היתומים אשר בזפּוֹרוֹז’ה בשם “ילדי-הנסיך”. הנסיכה גריזֶלדה בעצמה היתה שוקדת על חינוך היתומים וכלכלתם והכומר מוּחוֹביצקי עזר על ידה. וכה שררו בכל גלילות הנסיך סדרים נכונים, רוב טוב, צדק, שלוָה, אבל גם אימה שלטה בהם, כי מי אשר המרה את פיו אף במעט, לא ידע הנסיך רחם, והכביד עליהם את ידו הקשה. כה התלכדו בתכונות-רוחו נדיבות ואכזריות. ואולם בימים ההם ובגלילות ההמה אך האכזריות הזאת היא שעמדה לבני-אדם, שיוכלו לבנות, לנטוע, לחרוש, לזרוע ולקצור, ואך בשֶׁלָה נבנו ערים וכפרים, עובד-האדמה גבר על ההַידַמַק, הסוחר הביא מרחוק בשלום את סחורתו, פעמוני בתי-הכנסיה קראו במנוחה את המאמינים לבוא להתפלל, האויב לא נועז לעבור את הגבול, המוני נוכלים מתו על הכלונסים או היו לאנשי-צבא טובים והארץ השוממה נושבה.

לארץ הפרועה וליושביה הפראים דרושה היתה יד חזקה ואכזריה, כי שמה, מעבר לדניפר, הירבו לבוא משולחי הרסן שבכל אוּקראינה, עובדי האדמה, אשר שמעו כי שם יוכלו להתישב על אדמה פוריה, האכרים מכל ממלכת פולין, אשר ברחו מפני אדוניהם, הפושעים, אשר נמלטו מבתי הכלא. לשלוט בכל אלה, לעשות את כל אלה לתושבים שלוים יכול היה רק אריה, אשר לקול שאגתו יחרדו כולם.

האדון לונגינוס פּודביפינטה, אשר ראה את הנסיך בפעם הראשונה בשעת הלויה, לא האמין למראה עיניו, שזה הוא הנסיך, כי כאשר שמע את שם תהילת הנסיך, שיער בנפשו, כי הוא ענק, משכמו ומעלה גבוה מכל בני האדם, ועתה הוא רואה אותו, והנה קומתו כמעט נמוכה ובשרו כחוש למדי. עדיין צעיר, כי בן שלשים ושש שנה היה אז, אך על פניו ניכרו עקבות העמל שעמל במלחמות הרבות. כי אם אמנם חי בלובני חיי מלכים, הנה בשעת מלחמותיו הרבות ומסעותיו בראש אנשי חילו התנהג כאיש-צבא פשוט, פת קיבּר אכל ועל מצע לבד על הארץ ישן, ובאשר את מרבית ימי חייו בילה בתוך מחנה הצבא, נראו על פניו אותות עמלו הרב אשר עמל כאחד מאנשי הצבא הפשוטים, טרחו ומשאו. ואולם על הפנים האלה נראה גם רצון כביר, אשר לא ישוב מפני כל, והוד, אשר לפניו מוכרח היה כל אדם להשח את ראשו. נראה בו, כי הוא יודע את גבורתו ואת גדלו – ולוּ שמו מחר כתר מלכות בראשו, כי עתה לא השתומם ולא שח מפני כובד משאו. עיניו היו גדולות, מפיקות שקט, נעימות כמעט ובכל-זאת נראה, כי הרעם רוֹדם בתוכן ואוי לאיש אשר יעורר אותו. ואמנם איש לא יכול לשאת במנוחה את ברק עיניו, ורבים היו הצירים, והם אנשים יוצאים ונכנסים בחצרות שרים גדולים, אשר בהתיצבם לפני הנסיך ירמי, נבוכו ולא יכלו להחל את שיחתם. ובאמת, הנסיך בחבל אשר מעבר לדניפר כמוהו כמלך. הלשכה אשר לו הוציאה כתבי-זכויות וחילקה מתנות נכסים: “אנחנו בחסדי אלהים נסיך ואדון” וכו‘. לא רבים היו השרים, אשר חשב אותם לשוים לו. נסיכים, בני מושלים לפנים, היו שרי חצרו. כזה היה בשעתו אבי הילנה, וַסיל בוליהא-קורצויץ’, שמוצאו היה מבני קוֹריאט, ולמעשה נצר לרוּריק.

היה בנסיך ירמי דבר-מה, אשר למרות נדיבות רוחו, לא נתן לבני-אדם להתקרב אליו. באהבתו את חייליו היה מתרועע עמהם, אך אף לא אחד מהם העז להתרועע עמו. ובכל-זאת לוּ פקד הנסיך על האבירים לקפוץ ברכבם אל מצולות הנהר דניפר, כי עתה מיהרו לשמוע לקול פקודתו.

מאת אמו בת ולכיה ירש את לובן עור פניו, הוא הלובן אשר לברזל מלובן, המכּה בלהט, ושער ראשו השחור ככנף העורב מגולח, ואך מלפנים נפל, שופע וגזוּר בקו ישר, על גבותיו, וכיסה את מחצית מצחו. לבושו נוסח-פולין, אך לא הירבה לדאוג למלבושיו, ורק בשעת טקס חגיגי לבש יקר ומחלצות פאר, והיה נוצץ כולו זהב ואבני-חן. האדון לונגינוס ראה ימים אחדים אחרי כן חגיגה גדולה כזאת בשעה שהנסיך קיבל לראיון את הציר רוזבן אוֹרסו. הנסיך היה מקבּל תמיד את פני הצירים באולם, אשר נקרא בשם אולם התכלת, כי בו צוירה התקרה כרקיע התכלת וכוכביו, מעשה ידי הצייר הֶלם, איש דנציג. הנסיך ישב אז תחת חופת קטיפה ועורות של חולדי-הרים על כסא רם, הדומה לכסא מלכים, והדום רגליו היה מצופה זהב. מאחוריו עמדו הכומר מוחוביצקי, מזכירו, ראש החצר, הנסיך ווֹרוֹניץ' והאדון בּוֹגוּסלב מַשקיביץ. מאחוריהם ניצבו נערי הנסיך ושנים-עשר שומרי-ראש, קרדומות ארוכים בידיהם ולבושם בנוסח ספרד; אבירים הדורי מדים מילאו את עומקי האולם. האדון רוזבן ביקש בשם ההוספּודר, כי הנסיך בהשפעתו הרבה ובכוח האימה אשר שמו מטיל, יטה את לב החן לצוות על הטטרים בני בּוֹדז’ק, כי לא יתנפלו על ולכיה, אשר מדי שנה בשנה יפשטו בה להרוס ולהָשם, והנסיך השיב בלטינית יפה, כי הטטרים בני בּוׂדז’ק אינם מרבים לשמוע בקול החן, כי בכל-זאת, בחודש אפריל, כּאשר יבוא טשׁוּס-מוּרזה, ציר החן, יתבע על ידו מאת החַן את דבר הרעות הנעשות לוָלכיה. האדון סקשטוסקי כבר מסר לפני כן לנסיך דין-וחשבון על דבר שליחותו וכל הקורות אותו בדרך, וכן גם את אשר שמע על-אודות חמלניצקי ובריחתו לסיץ'. הנסיך החליט להסיע גדודים אחדים אל עבר קודק, אבל לא ייחס חשיבות יתירה אל הענין הזה. וכך, כאשר שום דבר, כפי אשר נדמה, לא עמד לסכּן את השלום ואת עוצמתה של הממלכה אשר מעבר לדניפר נפתחו בלובני חגיגות ושעשועים, גם לכבוד הציר רוזבן, אשר שהה שם, וגם מפני שהאדונים בודזינסקי ולסוטה חילו בגלוי את פני הנסיך בשם בן שר-הגליל פּשֶיֶימסקי לתת לזה לאשה את העלמה הנסיכה הבכירה אנה, ולבקשתם זאת נענו להם גם הנסיך וגם הנסיכה גריזלדה.

אך לב וולודיובסקי הקטן כאב עליו לשמע הדבר הזה, וכאשר ניסה סקשטוסקי לעודדו בדברי נחומים, השיב:

– נקל לדבר לך, כי כאשר תחפוץ, הנה אנה בורז’ובוהטה לך תהיה. היא הרבתה פה להזכירך תמיד ולדבר עליך טובות; בתחילה חשבתי, כי היא מזכירה את שמך ומהללת אותך, כדי לעורר קנאה בלב ביחוביץ, ואולם אני רואה, כי לא אחריו לבה הולך, ואך לך הוּא רוחש אהבה.

– מה לי ולה? שוּב אליה – מצדי אין כל עיכוב. ואולם אַל לך לשגות עוד בנסיכה אנה, כי אם לא כן, תדמה למי שאומר לכסות בכובעו על פֵניקס בקנו.

– יודע אני, כי פניקס היא, ועל-כן לא אוּכל להתנחם עליה וארד ביגון שאולה.

–חיֹה תחיה ועוד נשים רבּוֹת תאהב, אך אל נא תשגה באהבת הנסיכה בַּרבַּרה, כי בן ווֹייבודה אחר יטאטא לך אותה מלפני האף.

– האם הלב הוא עבד, אשר תוכל לפקוד עליו? האם על עיניך תפקוד, כי לא תבֵּטנה אל בריה נפלאה כנסיכה ברברה אשר למראֶהָ גם לב חיה רעה ימס?

– בעל תאבון אדירים אתה, לעזאזל! – אמר האדון סקשטוסקי – הנני רואה, כי גם בלעדי עזרתי תתנחם, ואולם עוד הפעם אומר לך: שוּב אל אנה, כי מצדי אינה צפויה לך הפרעה כלשהי.

ואולם אנה לא העלתה מעולם על לבה, כי תהיה לאשה לווֹלודיובסקי, לעומת זאת היתה רגוזה, מסוּקרנת וכעוּסה למראה אדישותו של סקשטוסקי כלפיה, כי מאז חזר מדרכו הרחוקה כמעט ולא הביט אליה. לכן בערב, כאשר בא הנסיך בלוית גדולי שרי-הצבא ושרי-חצרו אל חדר-האורחים של הנסיכה, לשעת שיחה, הציצה אנה מאחורי כתפי גברתה (כי הנסיכה היתה גבהת-הקומה ואנה נמוכה), והיתה חוקרת את פני-הקצין בעיניה השחורות והקטנות, באשר שאפה למצוא את פתרון החידה. ואולם עיני סקשטוסקי, כמו רעיונותיו, תעו במקום אחר, וכאשר נפגש מבטו עם מבט עיני העלמה, הנה ראתה, כי שקוע הוא במחשבותיו ועיניו כעין הזכוכית ואינן רואות את העלמה אשר לפנים שר באזניה:

כְּאוֹרְדָה שֶׂל טַטַּרִים אַתְּ מוֹלֶכֶת,

שְׁבִי אֶת לִבִּי אַתְּ בּוֹ מוֹלֶכֶת..

– מה זה היה לו? – שאלה בלבה חביבת כל-החצר, וברקעה ברגלה הקטנה החליטה לחקור את הדבר לאשורו. אמנם לבה לא רחש אהבה לסקשטוסקי, אך מאשר הסכינה לתהילות הגברים ודברי אהבתם, רע היה הדבר בעיניה, כי סקשטוסקי אינו שם לב אליה, ובכעסה הגדול נכונה היתה לשגות כולה באהבת האיש המעֵז לחדול מאהוב אותה.

פעם אחת, ברוצה להביא פקעות של חוטים לנסיכה, פגשה את האדון סקשטוסקי, אשר יצא מחדר-המשכב אשר לנסיך. היא עלתה עליו כרוח סערה, כמעט פגעה בו בחזהָ, ובהירתעה לאחור, קראה:

– הוי! מה נבהלתי! שלום, אדוני!

– שלום לך, העלמה! האם פני מפלצת לי, שכה תבהלי מפני, העלמה?

היא ניצבה ועיניה מושפלות, ובידה סילסלה את קצות קווצותיה, ניתרה מרגל על רגל, וכאילו נבוכה כולה, ענתה מחייכת:

– לא, לא! לא זה הוא הדבר… באהבת-אמי נשבעתי!

פתאום הביטה אל סקשטוסקי ומיד חזרה והשפילה את עיניה:

– האם תכעס עלי, אדוני?

– אני? והאם את, העלמה, שמה את לבך אלי ואל כעסי?

– האמת אגיד, כי אינני שמה לבי לך ולכעסך, – כי מה לי ולך? האומנם תחשוב, אדוני, כי אבכה, אם תכעס עלי? האדון ביחוביץ הוא בעל-נימוס יותר ממך…

– אם כן, אין לפני דרך אחרת, בלתי אם להמנע מהיות למפגע לאדון ביחוביץ, לסור מעל פני העלמה אנה.

– האם אני עוצרת בעדך?

ובאמרה זאת נצבה אנוסיה, כחוסמת דרכו לפניו.

– האם מקרים שבת, אדוני?

– מקרים.

– ומה הבאת מקרים?

– הבאתי אתי את האדון פּוֹדביפינטה. הלא ודאי כבר ראית אותו, העלמה? זה הוא בחור נעים ומיושב.

– אל-נכון נעים הוא ממך, אדוני. ולמה-זה בא הנה?

– כדי שיהיה לעלמה הכּבודה אנה גבר, אשר תוכל לנסות בו את כוחה. ואולם עצתי נתונה לך, העלמה, לפעוׂל במלוא הכוח, כי אני יודע סוד אחד של הבחור הזה, אשר בגללו אין כל אשה יכולה לנצחו… וגם העלמה אנה לא תגבר עליו.

– במה כוחו גדול ככה?

– כי איננו יכול לשאת אשה.

– מה לי ולו? ומדוע איננו יכול לשאת אשה?

סקשטוסקי היטה את פניו אל אוזן העלמה, אך דיבר בקול רם:

– כי נדר להיות נזיר מאשה.

– לא חכם אתה, אדוני! – קראה אנה בחופזה וכרגע נעלמה כצפור נפחדה.

ואולם בערב ההוא הביטה בפעם הראשונה בשום-לב אל האדון לונגינוס. האורחים רבּו ביום ההוא, כי הנסיך ערך כּרה לכבוד פרידתו של האדון בודזינסקי. הליטאי שלנו היה לבוש בקפידה בז’וּפאן של אטלס לבן ובקוׂנטוּש של קטיפה בגון תכלת-כהה, ויפה היה אז למראה, ביחוד אחרי שהיה חגור במתניו לא החרב הגדולה של אבי-משפחתו, אך חרב עקומה וקטנה בנדן מוזהב.

עיני אנה ירו זיקים אל האדון לונגינוס, כדי להרגיז את סקשטוסקי. הקצין אולי לא היה רואה זאת, לולא ווֹלודיובסקי, אשר תקע בו את מרפקו ואמר:

– אלך שבי לפני הטטרים, אם אנה איננה פורשת רשת לרגלי קנה-הכשות הליטאי הזה.

– הגידה נא זאת לליטאי.

– אל-נכון אגיד. הזיווּג הזה יעלה יפה מאד.

– הוא יוכל לשאת אותה כפריפה בדש מעילו.

– או כסרט לכובעו.

וולודיובסקי ניגש אל הליטאי.

– אדוני! – אמר – זה לא-כבר באת הנה, וכבר זכית בנתח השמן ביותר.

– איככה, אחי הטוב והמיטיב? איככה זה?

– כי את לב היפה בנערות החצר הולכת שבי.

– אדוני הטוב והמיטיב! – קרא פודביפינטה בשלבו את ידיו – מה פיך דובר?

– הבט נא אל העלמה אנה בּורז’וֹבוהטה, אשר באהבתה נשגבה פה כולנו, וראה את מבטי עיניה העוקבים אחריך. אולם הזהר נא, שבסופו של דבר לא תשלח גם אותך ללחך עשב, כשם ששלחה גם אותנו.

וולודיובסקי סיים דבריו, סובב על עקב רגל אחת ופנה למקומו הקודם. ואילו האדון לונגינוס שקע בהרהוריו. בראשונה לא הרהיב גם להביט אל עבר אַנה, ואך אחרי עבור איזה זמן העיף בה עין, כמו בלי-משים – ואולם הוא נבהל מאד ממראה עיניו, כי מאחורי גבה של הנסיכה גריזילדה ראה שתי עינים צמודות אליו, בסקרנות ובעקשנות. – “קרע, שטן” – הגה הליטאי ופניו אדמו כפני נער, עקר רגליו וברח לפינה אחרת של האולם.

ואולם הנסיון היה קשה מאד. השטן הזה, הנשקף מאחורי הנסיכה, יפה היה מאד, עיניו הזהירו באור בהיר, והאדון לונגינוס נמשך כמו בקסם להביט אליהן למצער פעם אחת נוספת. ואולם פתאום זכר את נדרו, לנגד עיני רוחו נצבו זרויקפטור, אבי אביו סטוביקה-פודביפינטה, שלושה ראשים כרותים, ורעדה אחזה אותו. הוא עשה בידו אות-צלב ובערב ההוא לא הוסיף עוד להביט אל אַנה.

אבל למחרת היום ההוא בבוקר בא אל מעון סקשטוסקי.

– אדוני המפקד, האם במהרה נצא לקרב? מה שמעת על-אודות המלחמה?

– אָץ לך הדבר, אדוני. אל נא תקצר רוחך כל-עוד לא נספחת אל הגדוד.

באשר האדון פודביפינטה לא נרשם עוד במקום זקשבסקי המת. עליו היה לחכות, עד אשר יעבור רבע-השנה מיום מות האיש, ויום זה יחול אך באחד באפריל.

ואולם באמת אץ לו הדבר ללונגינוס, ועל-כן הוסיף לשאול:

– האם הוד-הנסיך לא דיבר על-אודות הדבר הזה מאומה?

– לא אמר מאומה. אמנם, המלך לא יחדל להגות במלחמה עד יום מותו, ואולם הרפובליקה איננה רוצה במלחמה.

– והלא אמרו בצ’חרין, כי מרד הקוזקים מתחולל לבוא?

– רואה אני, כי נדרך, אדוני, מציק לך מאד. בדבר המרד, דע לך, כי עד ימי-האביב לא יקום ולא יהיה, כי אף אם בחורף זה אין קור, הלא החורף הוא חורף. היום הוא יום חמשה-עשר לחודש פברואר, ובכל יום ויום עלול הקור להתחזק, והקוזק אינו יוצא למלחמה כל-זמן שאינו יכול לחפור חפירות סביבותיו, כי הקוזקים נלחמים בעוז מאחורי הסוללות, ובשדה אינם יכולים לעמוד בפני אויביהם.

– ובכן עלי לחכות עוד גם למרד-הקוזקים?

– הבא נא בחשבון, אדוני, גם זאת. כי אף אם תמצא ידך לכרות בשעת המרד את שלושת הראשים, אשר אתה רוצה בהם, עדיין ספק הוא, אם בזה תשלם את נדרך, כי הן לא כנוסעי-הצלב או כטורקים הקוזקים, באשר גם הם גם אנחנו, אֵם אחת ילדתנו.

– אנא, האל הגדול! יתד תקעת, אדוני, במוחי! אובד הנני! יפתור נא לי הכומר מוחוביצקי את השאלה הזאת, ואם לא, גם רגע לא אנוח.

– אל-נכון יפתור לך את השאלה, כי הוא מלומד וירא-אלהים. אולם לבי סמוך ובטוח, כי זה גם יהיה פתרונו. מלחמת-אזרחים היא מלחמת-אחים.

– ואם יבואו אחרים לעזור למורדים?

– אז יהיה כר נרחב לפניך. ואולם עתה אך זאת איעצך: חכה נא ואל תקצר רוחך.

ואולם גם האדון סקשטוסקי בעצמו לא יכול לשמוע לעצה אשר יעץ. רוחו ערגה לפעולה, למעשה, נפשו כבר בחלה בחגיגות אשר בחצר ובפני האנשים, אשר לפנים התענג על מראיהם. האדונים בודזינסקי, לסוׂטה ורוזבן אורסו יצאו מלובני, ואחרי צאתם קמה שם דממה שלמה. שטף החיים נעשה לרגיל. הנסיך היה טרוד בעניני-נכסיו הרבים והעצומים, ובבוקר-בבוקר נסגר בלשכתו עם פקידיו, אשר באו אליו מכל ארץ רוס ומגליל סנדומיר – ובכן אך לעתים רחוקות פקד את הצבא. המשתאות ההומים, אשר ערכו שרי-הצבא, שבהם דוּבּר ביניהם על-דבר המלחמות, העתידות לבוא, עייפו את סקשטוסקי, ולכן לקח את רובהו על שכמו, ויצא לצוד ציד אל הנחל סוֹלוֹניצה, אשר לפנים היכה שם ז’וּלקוֹבסקי מכה גדולה מאד את נַלֶבַיקה, לוֹבּוֹדה וּקרֶמפסקי. עקבות המלחמה ההיא כבר נמחו גם מזכרונות בני-אדם וגם ממקום-הקרבות. יש אשר עוד הקיאה האדמה מקרבה עצמות אדם לבנות ומעבר לנחל נראתה סוללה, אשר שפכו אז הקוזקים ומאחוריה הֵגֵנו על עצמם בגבורה נפלאה גדודי נלביקה ולוֹבּוֹדה. ואולם גם על הסוללה כבר צמחו שיחים עבותים. שמה נמלט סקשטוסקי מפני שאון החצר, ותחת לירות שם אל הצפרים, השתקע במחשבותיו; שם העלה לנגד עיני רוחו את דמות העלמה אהובתו; שם, בתוך הערפל, איוושת השיחים והסוּף ורוח העצבון, השפוך על המקום ההוא, הונח לו מעקת לבו.

אך אחרי-כן החלו לרדת גשמים רבים, אשר בישרו את בוא האביב. מימיו הגואים של הנחל סולוניצה הפכו את כל הסביבה לבוץ טוֹבעני, קשה היה לו לאדם להוציא את ראשו החוצה. ככה ניטל מאת סקשטוסקי מפלט נחמתו היחיד, אשר מצא בתעותו בדד בשדה. בין כה וכה גדל אי-השקט בנפשו – ואכן, בצדק. בראשונה קיווה, כי אם אך יצלח בידי הנסיכה קורצויץ לשלוח את בּוֹהון מביתה, תביא את הילנה ללובני, ועתה אבדה גם תקותו זאת. מרוב הגשמים התקלקלו הדרכים, הערבה אשר בשני עברי הנהר סוּלה, במרחק מילים אחדים, היתה לביצה גדולה, אשר אין לעבור בה, עד אשר תבוא שמש האביב החם לאַדות את שפעת-מימיה ואת הטחב שבה. במשך כל העת ההיא תהיה הילנה בידי אפוטרופסיה, אשר סקשטוסקי לא האמין בהם, בקן זאבים, בין פראים, אשר שנאו אותו. אמנם טובתם דרשה מהם, כי יכבדו את הבטחתם לסקשטוסקי, וכמעט לא היתה לפניהם דרך אחרת, אבל מי זה יכול לדעת, מה הם חושבים לעשות, מה ירהיבו עוז בנפשם לעשות, ביחוד אחרי אשר תכבד עליהם ידו של הקוזק היפהפה והאיום, אשר, כנראה, אהבו אותו, וגם יראו מפניו. לא נקל יהיה להכריח אותם לתת לו את הילנה, ואמנם מקרים כאלה לא לעתים רחוקות קרו. ככה עשה בשעתו רֵע נלביקה האומלל, לוֹבּוֹדה, אשר הכריח את הגבירה פּוֹפּלינסקה לתת לו לאשה את העלמה, בת-טיפוחיה, אף כי היתה מבנות רמי-המעלה, ואף כי בכל לבה שנאה את לובודה. ואם אמת בפי אלה אשר סיפרו על-דבר עושרו הגדול של בּוהון ואוצרותיו הרבים, הלא יכול הוא לשלם להם גם כופר-נפש העלמה וגם מחיר האחוזה רוזלוגי, אשר תאבד מהם. ואחרי-כן מה יעשה? אחרי-כן – אמר האדון סקשטוסקי בלבו – יודיעוני בלעג, כי הדבר קם והיה, והם יברחו אל יערות ליטא או מַזוׂבשה, גם ידו החזקה של הנסיך לא תמצאם. האדון סקשטוסקי חרד כמוכה-קדחת בהעלותו זאת על לבו, התהפך על מקומו מצד אל צד כזאב קשור בשרשרת, ניחם על דברו, דבר-אביר, לנסיכה הזקנה – ולא ידע מה לעשות, והוא הלא שנא מעודו לכרוע תחת נטל המקרים. עז-רוח היה ומעולם לא חת מפני כל. הוא לא חיכּה לגורל, כי יביא לידו את אשר יביא; הוא אהב להאבק עם גורלו ולהכריחו להביא לו את אושרו – לכן קשתה עליו שבתו בלוּבּני בחיבוק-ידים.

ובכן החליט לפעול. לו היה נער נושא-כלים, זֶ’נדז’יַן שמו, והוא אחד מבני-האצילים הקטנים מארץ פּוֹדליאשה, בן שש-עשרה שנה, אבל חרוץ וערום כשועל, ואותו החליט לשלוח אל הילנה, וגם לרַגל את בני משפחת קורצויץ'. כבר עבר החודש פברואר; הגשמים חדלו, במארס טוהרו פני השמים והדרכים אל-נכון יבשו מעט. ז’נדז’ין הכין עצמו לצאת לדרכו. האדון סקשטוסקי נתן בידו מכתב, נייר, עט ובקבוק דיו, עליהם ציוָהו לשמור כבבת-עינו, כי זכר, שמותרות כגון אלה אינם בנמצא ברוזלוגי. גם נצטוה הנער, כי לא יאמר מי שלח אותו, כי יאמר שלצ’חרין הוא נוסע, ויתבונן היטב אל כל אשר יראה, וביחוד לחקור לדעת היטב את אשר עם בוהון, איה מקומו ומה מעשהו. ז’נדז’ין לא חיכה עד אשר יִשְנה לו סקשטוסקי את דבריו, עלה על סוסו, השמיט את כובעו על אוזנו האחת, השריק בפרגולו ויצא לדרך.

בשביל סקשטוסקי היו אלה ימי ציפיה קשים. לבילוי הזמן היה עורך מדי פעם קרב מקלות עם האדון וולודיובסקי, אשר היה מומחה גדול באומנות זו, או מטיל כידון אל טבעת. וגם קרה דבר בלובני, אשר הקצין כמעט שנפל לקרבן לו. ניתק מעליו אחד הדובים את אזיקיו בחצר הארמון, פצע שני שומרי הסוסים, הבהיל את סוס פקיד החצר חלֶבּובסקי, ואחרי כן הסתער על סקשטוסקי שהלך אז מבית הנשק אל הנסיך, בלי חרב למתניו, ואך בידו נשא מפּץ⁹). הקצין היה בכל רע, אך האדון לונגינוס אשר ראה זאת מרחוק, אחז בחרבו, חרב זֶרְוִיַקְפּטוּר, וחש לבוא לעזרתו. האדון לונגינוס הוכיח אז, כי הוא ראוי להיות נכד לסטוביקה, כי לעיני כל אנשי החצר כרת בתנופת-חרב אחת את ראש הדוב ורגלו האחת, ואת מעשה הגבורה הזה ראה הנסיך בעצמו בהשקיפו בעד החלון, ואחרי כן קרא אליו את האדון לונגינוס, והובילהו אל חדרי הנסיכה להציגו לפניה. שם גם ליבבה אותו אַנה בורז’ובוהטה באחת מעיניה, ולמחרת היום ההוא אולץ ללכת אל הכנסיה להתוַדות שם לפני הכומר על הרהוריו הרעים, ואחרי כן לא בא שלושה ימים אל הארמון, עד אשר גירש בתפילותיו הרבות את התאוה מלבו.

בין כה וכה עברו עשרה ימים וז’נדז’ין לא שב עוד מדרכו. סקשטוסקי רזה מאד מגעגועים, עד-אשר אנה בורז’ובוהטה שאלה אותו על-ידי שליחיה, מה לו – וקַרבּוֹני, רופא הארמון, רשם לו אילו תרופות לעודדו מדכאונו. ואולם לוֹ היו דרושות תרופות אחרות, כי יום ולילה הגה אך בהילנה, – ידע, כי לא רגש חולף ועובר הוא הרגש שקינן בלבו, אך אהבה עזה, אשר אם לא תבוא על סיפוקה תפוצץ את לבו משל היה כלי חרס.

ונקל אפוא לשער את שמחת האדון סקשטוסקי, כאשר יום אחד, כעלות השחר, בא ז’נדז’ין אל מעונו, כולו מכוסה רפש, עיף ויגע, כחוש, אך שמח, ובשורה טובה כאילו חרותה על מצחו. סקשטוסקי קפץ ממטתו, וברוצו אליו, אחז בזרועותיו וצעק:

– היש בידך מכתבים?

– יש, אדוני, הנה הם.

הקצין חטף מידיו את המכתבים והחל לקרוא. זמן רב היה מפקפק בדבר, אם ז’נדז’ין, לוּ גם יצליח בשליחותו, יביא לו מכתב, כי לא היה בטוח שהילנה יודעת את מלאכת הכתב. הנשים מגלילות הסְפר לא היו משׂכילוֹת, והילנה, נוסף לזאת, עוד גוּדלה בין אנשים גסים. ואולם, כנראה, אביה, הוא שלימד אותה את המלאכה הזאת, כי כתבה מכתב גדול, ארבעה עמודים הכיל. אמנם לא ידעה המסכּנה להביע את מחשבותיה באמרים יפים, במליצות, אבל כתבה, פשוט, מה שהגה לבה, כדברים האלה:

– “עד-עולם לא אשכחך, אדוני, אתה, אדוני, אולי תשכחני, כי שמעתי, שיש ביניכם אנשים פוחזים. ואולם אם שלחת את נערך אלי דרך מילים רבים, אות הוא, כי נעימה אני לך, כמו שאתה נעים לי, ועל-זאת אני מודה לך מקרב לבי. אל נא תחשוב, אדוני, כי לא למורת רוחי וצניעותי הוא לכתוב לך על-אודות אהבתי, אבל טוב לגלות את האמת מאשר לשקר או להעלים את האמת. שאלתי את האדון ז’נדז’ין, מה מעשיך בלובני ומה הם מנהגי החצר הגדולה, וכאשר סיפר לי את דבר יפי העלמות והליכותיהן הנעימות, כמעט שעיני נתכסו דמעות מצער רב…”

כאן הפסיק את קריאתו, ושאל את ז’נדז’ין:

– מה-זה סיפרת שם, פתי?

– היטבתי לספר, אדוני! – השיב ז’נדז’ין.

סקשטוסקי המשיך לקרוא:

“…כי איך זה אָדמה אנכי, נערה פשוטה, אליהן. ואולם הנער סיפר לי, כי אתה, אדוני, אינך רוצה להתבונן אף אל אחת מהן…”

– היטבת לספּר! – קרא הקצין.

אמנם ז’נדז’ין לא ידע מה הדבר, כי סקשטוסקי קרא את המכתב בלחש, בכל-זאת העמיד פני מבין והיה מנענע בראשו כמאשר הדברים. סקשטוסקי המשיך לקרוא:

“…וכרגע הונח לי מעצבוני ואתפלל לאלהים, כי יתנני לחן בעיניך תמיד ויברך את שנינו – אמן. נפשי גם-אני ערגה אליך, אדוני, כמו אל אם, כי העולם חשך בעדי, יתומה אומללה, ורק בך ארוּחם… האלהים רואה ללבבי ויודע, כי טהור הוא, ענין אחר הוא זה שאני נערה פשוטה, ולזאת תסלח לי…”

בהמשך מכתבה הודיעה הילנה, כי תבוא עם דודתה ללובני, אחרי אשר אך יוטבו הדרכים, וכי דודתה בעצמה רוצה להחיש את צאתן ללובני, כי מצ’חרין באות שמועות על-דבר מהומות בין הקוזקים, והיא מחכה אפוא רק כי ישובו הנסיכים הצעירים, אשר נסעו לבוהוסלב ליריד הסוסים.

“אמנם קוסם הנך, אדוני, – הוסיף סקשטוסקי לקרוא במכתב, – כי הצלחת למשוך אחריך גם את לב דודתי…”

סקשטוסקי חייך בקראו את הדברים האלה, כי זכר באילו דרכים משך אחריו את לב הדודה. בסוף מכתבה הבטיחה אותו הילנה, כי עד עולם לא תחדל לאהוב אותו אהבת אמת, כאשר על האשה לאהוב את בעלה. ובכלל נשקף מן המכתב הזה לב טהור באמת, ולכן קרא אותו הנסיך כעשרים פעם מראשיתו ועד אחריתו ואל לבו אמר: “נערה נפלאה שלי! יעזבני אלהים, אם אעזבך כל ימי חיי”.

אחרי כן שאל את ז’נדז’ין על כל אשר ראה ושמע בדרכו.

והנער הפּיקח סיפר לו את כל דברי מסעו. קיבלו אותו ברוזלוגי בסבר פנים יפות, הנסיכה הזקנה חקרה ודרשה אותו על-דבר סקשטוסקי, וכאשר נודע לה מפיו, כי הוא אביר מפואר ומנאמניו של הנסיך וגם עשיר גדול, שמחה מאד.

– אף זאת שאלתני – אמר ז’נדז’ין – אם אתה, אדוני, מקיים תמיד את הבטחותיך, ואני השיבותי לה: “גבירה נכבדה! לוּ הבטיח לתת לי במתנה את הסוס האביר, אשר רכבתי עליו בבואי הנה, כי עתה ידעתי, כי לי הוא…”

– פּיקח אתה – אמר סקשטוסקי – ואולם אם ערבת ככה לי, יהיה הסוס לך. ובכן לא עשית כאשר צויתיך. גילית, כי אני שלחתיך!

– אמנם סיפרתי, כי ראיתי, שיש לספר זאת, וכרגע האירו אלי פנים, וביותר העלמה, אשר היא נפלאה ביפיה מאין כמוה בעולם. וכאשר נודע לה, כי מאתך, אדוני, הנני שלוח, לא ידעה עוד במה תכבדני. לולא היו הימים ימי צום, כי עתה טוב היה לי שבתי שם כמו בגן-עדן. כאשר קראה את מכתבך, אדוני, כיסתה אותו בדמעותיה מרוב שמחה.

סקשטוסקי החשה גם הוא מרוב שמחה, ואך אחרי רגע חזר ושאל:

– ועל-אודות בּוֹהון לא נודע לך כל דבר?

– לא טוב היה בעיני לשאול את העלמה ואת הזקנה על-אודות האיש הזה. ואולם באתי בדברים עם הטטרי הזקן צ’חלי אשר אף אם הוא עובד-אלילים, עבד נאמן הוא לעלמה. הוא סיפר לי, כי בתחילה כולם רגזו עליך, אדוני, אבל אחרי-כן נרגעו, כי נודע להם, שכל השמועות על-אודות האוצרות הרבים אשר לבוהון שמועות-שוא הן.

– איך נודע הדבר הזה להם?

– כה היה המעשה: שיבינסקי היה נושה בהם כסף. כאשר בא מועד-הפרעון, פנו אל בּוהון: הלווה! – והוא אמר: חפצי חן טורקיים יש לי מעט, אבל כל אוצר אין לי, כי כל מה שהיה לי, אמר, פיזרתי. כאשר אך שמעו זאת, מיד ירד ערכו בעיניהם, ואילו ערכך, אתה, אדוני, עלה מאוד.

– אמנם היטבת לחקור כל דבר.

– אדוני! לוּ חקרתי לדעת דבר אחד מבלי-חקור את הדבר השני, כי עתה היית, אדוני, אומר לי: את הסוס נתת לי, ואת המרדעת לא נתת. מה היית, אדוני, עושה בסוס בלי מרדעת?

– קח לך גם את המרדעת.

– תודה לך, אדוני, הם שלחו את בּוׂהון לפֶּרֶיַסלב, וכאשר נודע לי הדבר הזה, אמרתי בלבבי: מדוע לא אלך גם אני לפריסלב? אם אעשה כזאת, יאהבני אדוני, ואז אמהר לעלות מעלה-מעלה…

– ברבע השנה החדש תסופח אל הצבא. ובכן היית בפריסלב?

– הייתי. אבל בּוֹהון לא מצאתי שם. מפקד הגדוד הזקן לוֹבּוֹדה חולה. אומרים, כי במהרה יירש בוהון את מקומו… ואולם שם נעשים מעשים מוזרים. מחיל-המגן אך מתי-מעט נשארו בגדודם – שאריתם, אומרים, הלכו אחרי בוהון, או ברחו לסיץ', ודבר זה, אדוני, חשוב מאד, כי שם, אומרים, קושרים בסתר קשר. התאמצתי להציל דבר-מה על-אודות בוהון, ואולם הוגד לי אך זאת, כי עבר אל החוף הרוסי ¹⁰); הו! אמרתי בלבבי, אם כן, הלא העלמה בטוחה מפחד בוהון – ואשוב הנה.

– היטבת אשר עשית. וכל מקרה לא קרך בדרך?

– לא, אדוני, אך רעב אני מאד.

ז’נדז’ין יצא וסקשטוסקי בהשארו בחדר לבדו, קרא עוד הפעם את מכתבה של הילנה ולחץ אל שפתיו את האותיות, אשר תוארן לא היה יפה כיד אשר כתבה אותן. לבו נתמלא בטחון, הוא חשב: “לא יארכו הימים והדרכים תיבשנה, אם אך מזג-האויר יהיה נאה. בני קורצויץ' לא יבגדו בי עוד, אחרי שנודע להם, כי בוהון עני. אשאיר את רוזלוגי בידם, וגם אוסיף להם מאשר לי, אך יתנו נא לי את הכוכב אשר אהבתי…”

ואחרי אשר לבש בגדים יפים ופניו נהרו מן האושר אשר הובטח לו, הלך אל הכנסיה הקטנה, כדי להודות לאלהים על הבשורה הטובה אשר שלח לו.

פרק ו

בכל אוקראינה ובעבר-הדניפר החלו להתעורר אילו קולות המולה, כמבשרי סוּפה הקרובה לבוא; שמועות מוזרות פשטו מכפר לכפר, מחַוָה לחַוָה, כדוגמת אותם צמחים, אשר רוח הסתיו נושׂאם על פני הערבה והקרויים בפי בני-ההמון בשם אַספּרגוֹס-השדה. בערים התלחשו על-אודות מלחמה גדולה הקרובה לבוא, אף כי איש לא ידע מי וכנגד מי עומד להילחם. ואולם ברור היה הדבר, כי רעות מתחוללות ובאות על הארץ. פני האנשים לבשו קדרות. בלי-חמדה יצא האכר עם מחרשתו אל השדה, אף כי האביב הקדים אז לבוא, חם, שוֹקט, ועל פני הערבות נשמע קול הזמיר זה כבר. בערבים היו אנשי הכפרים מתקהלים על-פני הדרך, ומתלחשים על-אודות מעשים נוראים. את העוורים, הסובבים בכפרים, שם הם פורטים על קתרוס ונותנים קולם בשיר, שאלו לחדשות. יש אשר דימו, כי בלילות הם רואים נגוהות בשמים וכי הירח עולה מאחורי היערות והוּא אדום מתמיד. ניחשו, כי מפלה או מוות צפויים למלך – והמדהים הוא, כי אל הגלילות ההם, אשר הסכינו אל המהומות, המלחמות והקרבנות, לא על-נקלה חדרה האימה; ואם כה גדלה שם המהומה, אות הוא, כי סערות שאינן מצויות עומדות להתחולל.

וככל שגדל הפחד כן גדלה אי-הידיעה על דבר הסכנה הצפויה. ובכל-זאת, בין האותות אשר בישרו את הרעות היו שנַים, אשר נחשבו לעדות-נאמנה לאסונות, המתחוללים ובאים. האות הראשון היה, כי המוני זקנים המחזרים על-הכפרים וקתרוס בידיהם נראו פתאום בכל הערים והכפרים, וביניהם רבים בלתי-ידועים לאיש, ועל-אודותיהם התלחשו, כי אלה אך מתחפּשים המה. אלה הופיעו בכל מקום ומקום, ובלחשי קול ניבאו על יום-הדין וחרון-אף אלהים ההולך וקרב לבוא. האות השני היה כי אנשי השפלה החלו לשתות לשכרה.

האות השני היה רע עוד מהראשון. הסיץ', בגבולותיו הצרים, לא היה בו כדי לכלכל את כל היושבים בו. מסעות מלחמה ושוד לא תמיד נערכו, ואילו הערבות לא נתנו לחם לקוזקים, ועל כן, מדי שנה-בשנה, בימי שלום, פשטו רבים מאנשי השפלה על פני הגלילות הנושבים. בהמוניהם מילאו את כל אוקראינה, וגם את ארץ רוס. מהם אשר באו לשרת לפני הסטרוסטות, מהם אשר מכרו יין-שרוף בדרכים ויש אשר עסקו במסחר בערים ובכפרים. כמעט בכל כפר עמדה ביקתה במרחק ניכר מיתר הבתים ובו ישב איש זפּוֹרוֹז’ה. יש אשר היו להם בביקתותיהם נשים ועופות-הבית. ואיש-זפּוֹרוֹז’ה כזה, ערום ופיקח וחרוץ, היה טוב ומיטיב לכפר שבו ישב. לא נמצאו כמוהם חרשים, עושי-אופנים, בורסקים, כוורנים, ציידי דגים וחיות. הקוזק ידע כל מלאכה ועשה כל מלאכה, בנה בתים, וגם מרדעות לסוסים עשה. ואולם רובם לא היו מתישבים שלווים, כי חייהם במקומות שבתם היו אך חיי-שעה. כל איש אשר ביקש להוציא לפועל את זממו בנשק, להתנפל על שכנו, או להגן על נפשו מנקמת רעהו, אך הוציא הקול, ומיד מיהרו הקוזקים לבוא אליו, כעורבים הממהרים לטרוף טרף. השתמשו בהם גם האצילים, השתמשו השרים, אשר תמיד רבו איש ברעהו, ואולם כאשר גם עסקים כאלה לא היו, ישבו שלווים בכפרים, עובדים עבודה קשה ובזיעת-אפים אוכלים את לחמם.

מצב זה נמשך, כרגיל, שנה, שנתים, עד אשר פתאום נפוצה השמועה כי קוזקים עולים על אילו מקומות, איזה אַטמן עולה על הטטרים, או על ה“לחים”, או על האדונים הפולנים בוָלכיה; והנה כל עושי-האופנים, החרשים, הבורסקים, הכּוורנים השליכו עד-מהרה את מלאכת-ידם והתחילו לשתות לשכרה בכל בתי-המרזח האוקראיניים.

אחרי שנתנו ביין-שרוף את כל אשר היה להם, המשיכו לשתות בהקפה, “לא על אשר להם עתה, אלא על אשר יהיה להם”, כדבריהם. בשוד אשר יביאו אתם ישלמו את חובות הוללותם.

תופעה זו חזרה ונשנתה לעתים כה קרובות, עד אשר רגילים היו תושבי אוקראינה המנוסים לומר: “הו, הומים בתי-המרזח מהמוני השפלה, סימן כי באוקראינה דבר-מה עומד להתרחש”.

ראו זאת הסטרוסטות, והגבירוּ מיד את המשמרות במצודות ועקבו בשימת-לב אחר כל הנעשה על סביבם, מפקדי הצבא אספו את אנשיהם, האצילים שלחו את נשיהם וילדיהם אל הערים.

והנה בימי האביב ההם החלו הקוזקים לשתות לשכרה, הרבה יותר מאשר לפנים, לבזבז את כל רכושם, אשר רכשו להם בעבודתם, ולא אך במחוז אחד, לא אך בגליל אחד, כי אם בכל ארץ רוס, לאורכה ולרוחבה.

אמנם עמד להתרחש דבר-מה אף כי אנשי השפלה בעצמם לא ידעו מה הוא הדבר. החלו לדבּר על-אודות חמילניצקי, על בריחתוֹ לסיץ', ועל קוזקי-הערים מצ’רקסי, בּוֹהוּסלב, קוֹרסוּן וערים אחרות, אשר ברחו אתו יחדיו – ואולם סיפרו גם דברים אחרים. זה שנים נפוצו שמועות על-אודות מלחמה גדולה עם עובדי האלילים, אשר המלך חפץ בה, למען תת לצעירי הקוזקים הטובים את היכולת להרבות שלל, אך הלחים לא רצו – עתה התערבו השמועות האלה בשמועות החדשות ועוררו בלבות האנשים אי-שקט וציפיה לקראת משהו בלתי-רגיל.

אי-שקט זה חדר גם מבעד חומות לובני. שוב אי אפשר היה לעצום עינים לנוכח כל הסימנים ההם, וביחוד לא יכול הנסיך ירמי להתעלם מהם, כי עיניו היו תמיד פקוחות על כל הנעשה. אמנם בממלכתו לא הגיע אי-השקט לידי נקודת-רתיחה – הפחד מפני הנסיך ריסנה את היצרים – ואולם אחרי עבור איזה זמן החלו פושטות שמועות, כי פה ושם באוקראינה מתקוממים האכרים כנגד האצילים, כי הם הורגים ביהודים, כי בכוח הם תובעים לספחם על אנשי-הצבא ולצאת למלחמה על עובדי-האלילים וכי מספר הבורחים לסיץ' הולך וגדל.

הנסיך שלח אפוא את ציריו: אל מושלה של קרקוֹב, אל האדון קלינובסקי, אל לוֹבּוֹדה אשר בפריסלב – והוא בעצמו הזעיק את עדריו מן הערבות ואת חילו מעמדות-הספר. בין כה וכה הגיעו שמה שמועות מרגיעות. ההטמן הגדול הודיע את כל אשר ידע על-אודות חמילניצקי, ואולם לא היה סבור, כי יש בהתרחשויות אלה כדי לחולל סערה; האדון ההטמן של הצבא כתב, כי “בני הבליעל, כרמשים הללו, רוחשים תמיד בימי האביב”. ואילו אחד מוותיקי הקצונה, הזקן זצ’ויליחובסקי, כתב אל הנסיך מכתב, ובו השביע אותו, כי לא יהיו המקרים קלים בעיניו, באשר סוּפה גדולה נישאת משׂדי-הפרא. על-אודות חמילניצקי כתב, כי מן הסיץ' יצא לקרים, כדי לבקש עזרה מן החַן. “וכפי אשר הודיעוני ידידים מן הסיץ' – כתב – הרי ראש מחנה הקוזקים מזעיק אליו חיל-רגלים וחיל-פרשים מגדות כל הפלגים והנחלים, מבלי אשר יגלה לאיש, מדוע הוא עושה ככה. על כן אני סבור, כי הסופה הזאת תתרגש על ראשינו בסיועם של הטטרים. מי יתן ולא תביא זוֹ לאבדן כל אדמות רוס.”

הנסיך סמךְ יותר על זצ’ויליחובסקי מאשר על ההטמנים, באשר ידע, כי אין כמוהו בכל ארץ רוּס, אשר ידע את הקוזקים ואת תחבולותיהם, ובכן החליט לאסוף אליו אנשי צבא ככל אשר יוכל ובעת ועונה אחת לחקור לדעת את האמת לאשורה. בוקר אחד ציוָה לקרוא אליו את האדון ביחוביץ, קצין בגדוד וָלכיה, ואמר לו:

– אתה, אדוני, תצא מטעמי לסיץ', אל האטמן, ראש מחנה הקוזקים, למסור לו את המכתב הזה, החתום בחותמי, חותם השליט על הארץ הזאת. ואולם למען אשר תדע את אשר תעשה, אני אומר לך: המכתב הוא אך כסות-עינים, וכל הערך הגדול אשר לשליחותך ביד בינתך הוא, כי תביט אל כל הנעשה שם, וידעת כמה אנשי צבא כבר גייסו, ואם עודם מגייסים. ביחוד אני מצוה אותך, כי תתחבר אל אנשים לחקרם בנוגע כל אשר עם חמילניצקי, איפה הוא ואם אמת הדבר, כי הלך לקרים, למען בקש עזרה מאת הטטרים. ההבינוֹת, אדוני, את דברי?

– כאילו חקק אותם איש על כפי.

– דרך צ’חרין תסע, בדרכך לא תנוח יותר מלילה אחד. בבואך לצ’חרין תסור אל קצין-הדגל זצ’ויליחובסקי, למען אשר יתן בידך מכתבים לסיץ' אל מיודעיו, ואתה תמסור להם את המכתבים האלה בסתר. הם יספרו לך את כל אשר ידעו. מצ’חרין תסע לקודק, ושם תדרוש בשמי בשלום האדון גרודזיצקי, ומסרת לידו את המכתב הזה. הוא יצווה להעבירך בנהר דרך הסלעים ואת מורי-הדרך שלו ישלח אתך. גם בסיץ' אל תתמהמה, הבט וראה, הקשב ושוב, אם חיה תחיה, כי השליחות הזאת רבת סכּנות.

– אתה, אדוני הנסיך, אדון הנך לחיי. וכמה אנשים אקח אתי?

– ארבעים חייל כמשמר-ליווי תקח אתך. היום לעת-ערב תצא מזה ולפני צאתך תבוא אלי לשם הוראות נוספות. שליחות נכבדה אני מפקיד בידך.

האדון ביחוביץ יצא שמח וטוב-לב; במסדרון פגש את סקשטוסקי ועוד אחדים מקציני חיל-התותחנים.

– מה עשית שם? – שאלוהו.

– היום אני יוצא מזה.

– לאן? לאן?

– לצ’חרין; ומשם אלך הלאה.

– אם כן, בוא נא אתי, – אמר סקשטוסקי. ואחרי אשר הביאו אל מעונו, פתח להפציר בו, כי יוותר על השליחות למענו.

– אם חבר אתה לי – אמר – שאל ממני את אשר תשאל, סוס טורקי, מבחר סוסי ולכיה אתן, לא אמנע ממך מאומה, ובלבד שאוכל לנסוע, כי נפשי יוצאת ללכת שמה! אם ממון אתה רוצה, גם אותו אתן לך, אך תן נא לי לנסוע שמה. תהילה לא תתן לך השליחות הזאת, כי המלחמה, אם תפרוץ, עד-מהרה תפרוץ, ואתה, יתכן, לא תשוב חי. וגם זאת אני יודע, כי אַנוּסיה אהובה עליך, כמו שהיא אהובה על אחרים – אם תסע, יבלבלו דעתה אחרים.

הנימוק האחרון הוא שהשפיע ביותר על לב האדון ביחוביץ, אךְ עדיין התעקש. מה יאמר הנסיך אם ימסור את שליחותו לאחר? האם לא יראה זאת בעין רעה? והלא זה היה מעשה חסד שעשה עמו הנסיך להטיל עליו שליחות זו!

לשמע דבריו אלה מיהר סקשטוסקי אל הנסיך, שם ציוָה על הנער המשרת להודיע לנסיך על בואו.

אחרי רגע חזר הנער והודיע לו, כי הנסיך מרשה לו להכנס אליו.

לב סקשטוסקי דפק בקרבו כפטיש מחשש פן ישמע מפי הנסיך “לא” קצר, שלאחריו אין עוד לעשות דבר.

– מה שאלתך? – שאל הנסיך בראותו שקשטוסקי ניצב לפניו.

סקשטוסקי קד קידה עמוקה.

– הוד הנסיך, באתי להתחנן לפניך, כי בידי תפקיד את דבר השליחות לסיץ'. ביחוביץ ייתכן והיה מוותר, כי ידידי הוא, ושליחות זו חשובה בעיני כחיי – אולם ביחוביץ ירא אך מפניך, אדוני הנסיך, פן יהיה הדבר הזה רע בעיניך.

– בשם אלהים! – קרא הנסיך – לולא חשבתי, כי למורת רוח תהיה לך שליחות זו, אחרי אשר זה-לא-כבר חזרת מדרך רחוקה, כי עתה לא הייתי שולח שמה איש אחר זולתך.

– אדוני הנסיך, אף אם בכל יום ויום הייתי שלוּח ממך בשליחותך, בכל לבי אסע לעבר המקומות ההם.

הנסיך סקר אותו בעיניו השחורות, וכעבור רגע שאל:

– מה לך שם?

הקצין עמד נבוך, כאשם, מבלי אשר יכול לשאת את מבטיו הבוחנים של הנסיך.

– הנני רואה שעלי לספּר את האמת, – אמר, – כי מפניך, אדוני הנסיך, אין להעלים כל דבר, ואולם אינני יודע, אם תטה אלי חסדך, אדוני הנסיך.

וסקשטוסקי החל לספר, איך הכיר את בת הנסיך וַסיל, איך נקשרה נפשו בנפשה מרוב אהבתו לה ואיך ערגה נפשו לראותה עתה ולהביאה אתו ללובני בשובו מן הסיץ', למען יהיה לה מחסה מפני סערת הקוזקים ומפני תוקפנותו של בוהון. מידיעת הנסיך העלים אך את נכליה של הנסיכה הזקנה, כי נשבע לה בהן צדקו. ואולם המשיך בהפצרות, כי הנסיך ימסור בידו את השליחות אשר כבר מסר לביחוביץ.

– גם כךְ הייתי מרשה לך לנסוע שמה, ואולם אם חכמתך עמדה לך לתאם יחד את ענינך עם השליחות ההיא, חובה היא לי למלא את חפצך!

הוא מחא כף, ובהופיע נערו לפניו ציוָה עליו לקרוא לאדון ביחוביץ.

סקשטוסקי נשק בשמחה את ידי הנסיך, וזה חיבק את ראשו וציווה עליו להרגע. הוא אהב מאד את סקשטוסקי, על היותו חייל אמיץ-לב וקצין מצטיין, שהוא יכול לסמוך עליו בכל עניני-הצבא. מלבד זאת היתה ביניהם אותה ההתקשרות שיש תמיד בין הסר למשמעת אדוניו והוא מוקיר אותו בכל לבבו ובין אדוניו זה, היודע היטב את רגשות הכבוד, אשר לב האיש הזה רוחש לו. את הנסיך סבבו תמיד רבים מאנשי חצרו, אשר החניפו לו לתועלת עצמם, אבל לב ירמי הפתוח היטיב להעריךְ איש ואיש כערכו. הוא ידע כי טוהר לב סקשטוסקי כטוהר הדמעה – ועל-כן הוקיר אותו ולבו רחש לו תודה על רגשות הכבוֹד, אשר הוא הוגה לו.

בשמחה גם קיבל את הידיעה, כי חביבו אוהב את בת הנסיך וָסיל קורצויץ', העבד הנאמן לבית וישניוביצקי, אשר זכרו העיר בלבו עצבות, בה במידה שהיה יקר לו.

– לא על שאני כפוי-תודה לנסיך וסיל – אמר – נמנעתי לדרוש בשלום העלמה ולדעת מה אתה, אך אם אפוֹטרופסיה לא באו ללובני וכל תלונה לא הגיעה אלי, חשבתי, כי האנשים כנים וישרים, ואולם אחרי אשר הזכרת אותה לפני, זכור אזכור אותה מעתה, כאשר יזכור האדם את בתו.

רחשי פליאה הציפו את לבו של סקשטוסקי לשמע דברים אלה של אדוניו, שכנראה מוכיח את עצמו על פניו על אשר בטרדותיו הרבות והגדולות לא שם לבו אל גורלה של בת החייל ואיש החצר שלו לפנים.

בינתיים הופיע שמה האדון ביחוביץ.

– אדוני, – פנה אליו הנסיך, – דבר דיברתי; אם תאבה, תסע, ואולם הואל-נא ועשה זאת למעני: מסור את דבר שליחותך לסקשטוסקי. נימוקים מיוחדים וצודקים לו, שבזכותם רשאי הוא לבקש זאת, ואני אדאג לפצותך פיצוי נאות אחר.

– אדוני הנסיך! – השיב ביחוביץ – חסד גדול אתה, אדוני הנסיך, עושה עמדי, כי הלא אתה יכול לגזור עלי לעשות ככל אשר תצווני, ואתה לא כן עשית, כי בידי הפקדת את הדבר. לולא קיבלתי את החסד הזה בלב מלא תודה, לא הייתי ראוי לו.

– הודה נא לידידך – אמר הנסיך בפנותו אל סקשטוסקי – ולך והכון לדרכך.

סקשטוסקי הודה מלב נרגש לביחוביץ, וכעבור שעוֹת אחדות כבר היה נכון לצאת לדרכו. זה-כבר היה קשה לו לשבת בלובני, והשליחות הזאת השביעה את רצון כל מאוַייו. בראשונה יוכל לראות בדרכו את הילנה, והשנית – אמנם יוכרח להרחיק ממנה לזמן רב, אבל במשךְ זמן זה תיבשנה הדרכים שהפכו ליוון עמוק מחמת הגשמים העזים, ושוב יכשרו לאופני העגלות. כל עוד נבצר מן הנסיכה לבוא עם הילנה ללובני, היה על סקשטוסקי לחכות בלובני, או לשבת ברוזלוגי, מה שהיה נגד ההסכם אשר בינו ובין הנסיכה. ועוד רע מזה, כי לוּ ישב ברוזלוגי, כי עתה היה הדבר נודע לבוהון, ואז היה דבר שבתו שם מעורר חשד בלבו של בוהון. אכן, הילנה יכולה להיות בטוחה באמת מפחד האיש הזה אך בלובני. ומאחר שעליה היה עוד לשבת זמן רב ברוזלוגי, טוב היה אפוא לסקשטוסקי לא להשתהות ולמהר ללכת לדרכו, ובשובו יקח אתו את האנשים מחיל הנסיך ובחסותם יוביל את הנסיכה ללובני. ובחשבו כךְ החיש את מעשיו, ואחרי שהכין את כל הדרוש לו, לקח מידי הנסיך מכתבים ושמע הוראות, וקיבל כסף די הוצאות דרכו מאת שר-האוצר, ועוד שעה רבה לפני בוא הלילה יצא לדרכו, ועמו ז’נדז’ין וארבעים איש מגדוד הקוזקים של הנסיך.

פרק ז

במחצית השניה לחודש מארס היה הדבר. העשבים פרצו באוֹן ובשפע, צמחי השדה נתפרחו, הערבה שקקה חיים. בבוקר, כאשר רכב הקצין על סוסו בראש אנשיו, נדמה לו שהוא נוסע בים, אשר גליו ההומים בנשוב בהם הרוח כולם דשא. כל המקומות אשר עבר בהם היו מלאים חדוה וקולות האביב, קולות צעקה, צפצוף, שריקות, נקישת לשונות, קשקוש כנפים, זמזום עליז של רמשים; הערבה המתה ככנור, אשר יד אלהים מנגנת בו. ממעל לראשי הרוכבים נראו נצים והם כתקועים בלי-נוע בתכלת השמים ומראה צלבים להם, משולשים של אוזות-בּר, חרוזים חרוזים של עגורים; על הארץ עדרי סוסים פראים; הנה דוהר עדר סוסי-הערבה, הרוכבים רואים מרחוק את הסוסים האלה, החוֹצים בחזיהם את הדשא הגבוה, כסופה ירוצו ופתאום הם מקיפים את הרוכבים בחצי עגול וניצבים כאילו היו רגליהם תקועות באדמה; רעמותיהם פרועות, נחיריהם קרועים, עיניהם מביעות תמהון! דומה כאילו חפצם לרמוס ברגליהם את האורחים הלא-קרואים. ואולם בעוד רגע והם בורחים וממהרים להעלם, כאשר מיהרו לבוא; רק העשבים רוחשים מסביב, והפרחים מנצנצים. קול שעטת הסוסים נדם, ושוב נשמעה רק שירת הצפרים. כמו יד השמחה בכל, ואולם שמחה זו עצב ילין בתוכה. הכל מלא המיה, וריק בה – הה! ומרחב, ורחבות עד אין קץ! בסוסים לא תדביק, במחשבה לא תשיג… אלא אם כן תאהב עצבונות אלה, ריקנות זו, ערבות אלה ובנפש עורגת לרחף מעל כל אלה, על-פני הקברים הפזורים כאן לנוח, לשמוע הקולות ולהשמיע קול.

בוקר היה. טיפות גדולות התנוצצו על-פני העשבים, משבי רוח רעננים יבּשו את האדמה, שאחרי הגשמים היתה מלאה שלוּליות רחבות כאגמים, שהתנוצצו לאור השמש. אורחת סקשטוסקי התנהלה לאיטה, כי קשה היה לה להחיש דרכה, כי הסוסים שקעו מפעם לפעם באדמה הטובענית עד הברכים. ואולם הקצין אך מעט נתן להם להינפש במקומות היבשים, כי הוא אץ להגיע אל מקום חפצו ולהפרד מיד משם. למחרת היום ההוא, אחרי שעבר כברת-דרך ביער, הבחין מרחוק בטחנות-הרוח של רוזלוגי, הפזורות על-פני הגבעות. לבו הלם כפטיש. איש איננו מחכה שם לבואו, איש איננו יודע, כי הוא בא שמה; מה-זה תאמר הילנה, כאשר תראהו? הוֹ, כבר הוא רואה גם את בתי השכנים, החבויים בתוך גני-הדובדבנים, הלאה – הכפר ובו בתי אנשי-החצר. עוד הלאה הוא רואה גם את הקילון אשר על הבאר שבחצר. הוא דפק בסוסו ובעט בו, כי ימהר לרוץ, וכמוהו עשו האנשים אשר אתו, אשר חלפו על פני כל הכפר בשאון והמולה. פה ושם קפץ אכר מביתו החוצה, התבונן אל הרוכבים, עשה בידיו אות הצלב: “שדים, לא שדים? טטרים, לא טטרים?” הרפש נתז מתחת לפרסות הסוסים, עד אשר לא נראה מי ומי הרוכבים. בין כה וכה הגיעו עד לפני החצר ועצרו תחתם.

– הי, מי שם!? פתח את השער!

לקול ההמולה ונביחת הכלבים מיהרו האנשים לצאת אל החצר. נגשו אל השער אחוזי בהלה, בחשבם, כי מתנפלים עליהם.

– מי הוא הבא?

– פתחו!

– הנסיכים אינם בבית.

– פיתחו, בני עובדי-אלילים, מאת הנסיך בלובני אנחנו באים.

סוף סוף, הכירו המשרתים, כי סקשטוסקי הוא זה.

– אתה הוא זה אדוני רב החסד! תיכף, תיכף!

השער נפתח, והנה הנסיכה בעצמה יצאה מן המסדרון, סוככה בידה על עיניה וסקרה את הבאים.

סקשטוסקי קפץ מעל סוסו, ובגשתו אליה קרא:

– האם לא תכיריני, הגבירה?

– הי, אתה, אדוני הקצין, הבא! חשבתי, כי טטרים באו להתנפל עלינו. אשתחוה ואחלה לבוא אל הבית.

– אל-נכון את, גבירה, משתוממת עלי – אמר סקשטוסקי אחרי הכנסו – בראותך אותי ברוזלוגי, ואולם את דברי לא הפרתי בבואי הנה. כי הנסיך שלח אותי לצ’חרין והלאה והוא ציוה עלי לסור לרוזלוגי ולשאול לשלומכם.

– לבי ירחש תודה להוד הנסיך, האדון הטוב והמיטיב. האם לגרש אותנו במהרה מרוזלוגי הוא אומר?

– הוא איננו אומר כלל לעשות כדבר הזה, כי איננו יודע, שעליו לגרש אתכם, ואני כאשר אמרתי, כן יקום. אתם תשארו ברוזלוגי; יש לי למדי משלי.

לשמע דבריו אלה הוארו כרגע פניה, והיא אמרה:

– שב נא, אדוני, ושמח אותנו, כאשר אני שמחה לקראתך.

– ומה שלום העלמה הנסיכה? איפה היא?

– אני יודעת, כי לא אלי חשת לבוא, בחורי. שלום לה, שלום; והאהבה הממלאה את לבה עוד היטיבה את פניה של הנערה. כרגע אקרא לה לבוא הנה אליך, ואני אלך ואחליף את שמלותי, כי כלימה תכסה פני לקבל אורחים בלבושי זה.

הנסיכה היתה לבושה שמלת-בד, שדהתה מרוב ימים, פּרוָה גסה וברגליה נעלי עור-עגל לא-מעובד.

ברגע זה התפרצה הילנה אל החדר, אף כי איש לא קרא לה, כי שמעה מפי הטטרי צ’חלי מי הוא הבא. מתנשמת ושואפת רוּח מהתרגשות, היו פניה סמוקים כדובדבן, ועיניה חייכו באושר ושמחה. סקשטוסקי קפץ ממקומו, כדי לנשק את ידיה ואחרי אשר הנסיכה הזקנה חמקה מן החדר, נשק אותה גם בשפתיה, כי חם-מזג היה. וגם היא לא הירבתה להתנגד לו, בהרגישה כי מרוב אושר וחדוָה חידלת-אונים היא לכהות בו.

– ואני לא קוויתי כלל, שאתה, אדוני, תבוא הנה – לחשה, במצמצה בעיניה היפות. – אך די לך לנשק, כי לא נאה לעשות זאת.

– איך לא אנשק – השיב סקשטוסקי – אם הדבש לא ימתק לחכי, כאשר מתקו לי שפתיך? אמרתי, כי אגוַע בלעדיך, והנה הנסיך בעצמו שלחני הנה.

– האם הנסיך יודע?

– סיפרתי לו הכל. והוא שמח מאד, בשמרו את חסדו לנסיך וַסיל. הוֹ, אין זאת כי קסמת לי קסם, נערה, עד כי בלעדיך לא אראה חיים. התזכרי את האות, אשר עשה הבז, כאשר משך את ידינו זו אל זו? אות הוא, כי מאת אלוהים יצא הדבר.

– אני זוכרת…

– בהיותי בלובני הייתי הולך מרוב געגועי לסולוניצה, ושם הייתי רואה אותך כמו חיה ניצבת לנגד עיני, וכאשר הייתי פורש אליך את כפי, היית נעלמת מפני. ואולם עתה שוב לא תתחמקי עוד מפני, כי לדעתי אין עוד כל מכשול על דרך אושרנו.

– אם יהיה איזה מכשול, לא ממני ייצא.

– הגידי לי עוד הפעם, כי את אוהבת אותי.

הילנה השפילה עיניה אך בכובד-ראש ובקול ברור אמרה:

– אותך לבדך, ולא אחר בתבל, אני אוהבת.

– טובים לי דבריך אלה מכל כסף וזהב שבעולם ומכל שררה באשר אני רואה, כי כנים דבריך, אף כי לא אדע במה מצאתי חן בעיניך להוקירני ולעשות אתי את החסד הגדול הזה.

– כי רחמת עלי, כי היית לי למחסה, כי רבת את ריבי, ודיברת אלי דברים טובים ונחומים, אשר כמוהם לא שמעו עוד אזני.

הילנה החרישה, כי מרוב רגשותיה בקרבּה לא היה הדיבּר בפיה, וסקשטוסקי שוב נישק את ידיה.

– גבירה תהיי לי, לא אשה – אמר.

ושניהם החרישו רגע, אך הוא לא הסב את מבטו ממנה ועיניו לא שבעו להביט עליה, אחרי שלא ראה אותה זה זמן רב. היא היתה יפה בעיניו עוד הרבה יותר מאשר לפנים. לאור הכהה אשר בחדר, לאור קרני-השמש, אשר פזזו על שמשות-החלונות, היה מראה פניה כמראה דיוקני העלמות הקדושות בבתי-התפילה האפלים אשר ליד הכנסיות. והחום והחיים אשר הפיקו פניה אלה והחן השפוך עליהם ועל כל יצורי-גוה משכו אותו אליה באהבה עזה כמות, אהבה אשר עד-עולם לא תמוש.

מרוב חנך עוד תתעוורנה עיני בהביטן אליך! – אמר סקשטוסקי.

שיני העלמה הקטנות והלבנות התנוצצו עליזות בחייכה.

– העלמה אנה בורזובוהטה אל-נכון יפה ממני מאה מונים.

– היא דומה אליך כקערת בדיל ללבנה.

– והאדון ז’נדז’ין אחרת אמר.

– האדון ז’נדז’ין חייב מלקות. מה לי ולעלמה ההיא? תּרדינה להן דבורים אחרות דבש מן הפרח ההוא, לא מעטות הדבורים אשר שם.

את שיחתם הפסיקה כניסת הזקן צ’חלי אל החדר, כי הוא בא לקדם את פני הקצין. הוא כבר חשב את הנסיך לאדוניו בעתיד, ולכן השתחוה לו על המפתן וכרע כמנהג בני-קדם.

– ובכן, צ’חלי ישישי, אותך אקח אתי עם העלמה, היה נא משרת לפניה עד יום מותך.

– יום מותי לא רחוק הוּא; ואולם כל-עוד חי אני, שרת אשרתנה. אלהים אחד!

– בעוד חודש ימים, בשובי מן הסיץ', נצא ללובני, – אמר סקשטוסקי בפנותו אל הילנה, – ושם מחכה לנו הכומר מוחוביצקי לבוש בגדי-הכהונה כדי לקדש את בריתנו.

הילנה נתבהלה.

– האם לסיץ' אתה נוסע?

– הנסיך שולח אותי ומכתבים נתן בידי. אך אל-נא תיראי. בתפקיד הציר גם עובדי-האלילים לא יפגעו בי לרעה. לולא היו הדרכים משובשות, כי עתה שלחתי אותך עם הנסיכה הזקנה עוד היום ללובני. אבל בעיני ראיתי מה קשה לעבור בהן – ואפילו על גבי סוס.

– וכמה זמן תשהה ברוזלוגי?

– עוד הערב אצא מזה בדרך לצ’חרין. אם אקדים לצאת, אקדים לשוב. מלבד זאת, הלא עבד הנני לנסיך: עתי שלו, רצוני שלו.

– הואילו נא ובואו לסעוד לבכם, אם כבר שבעתם דברי אהבה ולחשים, – קראה הנסיכה הזקנה בהיכנסה. – הו, הו! לחיי העלמה סמוקות; כנראה, לא ישבת בטל, אבירי, ואמנם, אין להתפלא…

בדברה זאת טפחה בחיבה על זרועה של הילנה, וכולם יחדיו הלכו לאכול ארוחת הצהרים. לב הנסיכה הזקנה היה טוב עליה מאד. אחרי בוהון כבר ניחמה, ועתה הנה כבר קם הדבר והיה על-ידי נדיבות רוח של סקשטובסקי, כי האחוזה רוזלוגי עם כל יערותיה, חורשותיה, גבולותיה ומושבותיה לה ולבניה היא לאחוזת עולם.

היה זה רכוש לא מועט כלל וכלל.

הקצין שאל לנסיכים הצעירים, אם במהרה ישובו מדרכם.

– אני מצפה להם בכל יום ויום שיבואו. בראשונה קצפו עליך, אדוני, אבל אחרי כן, כאשר ראו את הליכותיך, התחילו לחבב אותך מאד בתור קרובים בעתיד, כי אמנם בעת הזאת, עת מורך-לב, קשה למצוא בחור אמיץ-רוח וגיבור כמוך.

אחרי שכילו לאכול את ארוחתם יצאו סקשטוסקי והילנה אל גן הדובדבנים, שהשתרע עד לשפת החפיר אשר מסביב לככר החצר. הגן היה מכוסה פרחים לבנים כשלג, אשר הקדימו הפעם לפרוח, מאחורי הגן נתמשכה חורשת עצי-אלונים, משם עלו קריאותיה של קוקיה.

– הקוקיה מנחשת לנו עתידות טובים – אמר סקשטוסקי – ואולם הבה נא ושאלנו אותה.

ובפנותו אל החורשה, שאל:

– קוקיה חמדתי, כמה שנים אחיה עם העלמה הזאת?

הקוקיה קראה ולא פסקה. מנו חמשים ויותר.

– כה יתן אלהים!

– אך אמת תמיד בפי הקוּקיוֹת – אמרה הילנה.

– אם כן, אוסיף לשאוֹל! – אמר סקשטוסקי בהיותו מלא רגשות אהבה.

והוא שאל:

– קוקיה חמדתי, וכמה בנים יהיו לנו?

הקוּקיה השיבה תיכף, כאילו הוזמנה מראש להשיב על שאלותיו, וקראה פעם, שתים, שלש, לא פחות ולא יותר משתים-עשרה פעם.

שמחת האדון סקשטוּסקי גדלה מאד.

– הנה, סטרוסטה אהיה, כאהבתי את אלהים! הלא שמעת, עלמה!

– לא שמעתי מאומה, – השיבה הילנה ופניה אדמו כדובדבן, – ואינני יודעת כלל מה שאלת.

– לחזור על השאלה, אם כן?

– למה זאת לך?

בשיחות ובשעשועים כאלה עבר עליהם היום כחלום. בערב הגיעה שעת הפרידה רגוּשת האהבה העזה – וסקשטוסקי יצא מרוזלוגי בדרך לצ’חרין.

פרק ח

בצ’חרין מצא האדון סקשטוסקי את זצ’ויליחובסקי, אחוז התרגשות וקוצר-רוח; באי-סבלנות רבה ציפה לבואו של ציר הנסיך, כי מן הסיץ' הגיעו אליו שמועות, אשר האחת איומה מקודמתה. הדבר כבר היה נעלה מכל ספק, כי חמילניצקי התכונן לנקום בכוח הנשק, על העַולוֹת אשר נעשו לו ועל גזל הזכויות אשר היו לקוזקים מלפנים. לזצ’ויליחובסקי נודע, כי חמילניצקי היה בקרים אצל החן לבקש את עזרת הטטרים במלחמתו עם הפולנים, ובסיץ' מצפים לבואו הקרוב עם חיל הטטרים. המלחמה אשר הוכנה בשפלה כנגד הרפובליקה בעזרת הטטרים צפנה בחוּבּה סכּנה לשלמוּתה. השוֹאה הלכה וקרבה בכל מוראה. שוב לא היו אלה שמועות-בהלה סתוּמוֹת, כי אם ידיעות ברורות וּוַדאיות על אודות ההריגות והמלחמה, הצפויות. ההטמן הגדול, אשר בראשונה לא ייחס חשיבוּת רבה אל הדבר הזה, קרב עתה עם חילו לצ’רקסי; עמדותיו הקדומניות של צבא הכתר הגיעו עד לצ’חרין, וזה בעיקר כדי לעצור בעד הקוזקים יושבי המקומות הבּצורים ובעד אנשי ההמון שהתחילו לברוח לסיץ‘. האצילים נקבצו בתוך הערים. אמרו, כי גיוּס כללי יוכרז בגלילות הדרומיים. יש אשר לא חיכו לפקודת המלך, שלחו את נשיהם וילדיהם אל הארמונות והמצודות, ובעצמם יצאו לעבר צ’רקסי. יושבי אוקראינה האומללה נתפלגו לשני חלקים: חלק אחד נהר לסיץ’ ואחד אל מחנה צבא הכתר; אחד ביקש לשמוֹר על המצב הקיים, ואחד שאף לחופש פראי; האחד ביקש לשמור על פרי עבודת דורות שלמים, והאחר ביקש ליטול אותו מידי הראשון. לשם כך היו מוכנים לרטש בקרוב זה מעיו של זה. הסכסוך הנורא, לפני שמצא לו סיסמות דתיות, אשר היו זרות לחלוטין בשביל בני השפלה, ראשית התפרצותו כמלחמה חברתית.

ואולם, אף אם שמי אוקראינה נתקשרו בעבים שחורים, ואף אם אלה כיסו את פני השמים והחשכה בישרה לילה טומן סכנות, אף אם במסתרים געש ורתח הכל, והרעמים הלכו מקצה הארץ אל קצֶהָ, עדיין לא השיגו עד מה תגדל הסוּפה ולאיזה ממדים תגיע במרוצתה. אולי לא השיג זאת גם חמילניצקי בעצמו, אשר שלח בין כה וכה מכתבים אל השליט הקרקובי, אל קומיסר הקוזקים ואל נושא דגל-הממלכה, והמכתבים מלאים תלונות וקובלנות, ועם זאת הצהרות-נאמנות והכנעה לולדיסלב הרביעי ולרפובליקה. האם ביקש בדרך זו אך להרוויח זמן כדי שיוכל להתכונן למלחמה, או חשב, כי איזה הסכם יוכל עוד לשים קץ למריבה? – שונות היו דעות האנשים בענין הזה – ואך שניים לא נתעו להאמין בשוא אף שעה אחת.

שני האנשים האלה היו זצ’ויליחובסקי ובַּרַבַּש הזקן.

גם מפקד-הגדוד הזקן קיבל מכתב מאת חמילניצקי. המכתב היה מלא דברי לעג, הטלת אימה וחרפות. “עם כל צבא זפורוז’ה יחדיו נחל לבקש ולדרוש בכל תוקף – כתב חמילניצקי – כי תשמרנה כל הזכויות אשר אתה, אדון החסד, העלמת אותן מאתנו. ויען כי העלמת אותן אך לטובת עצמך, כל צבא זפורוז’ה ידאג לעשותך ראוי להיות מפקד גדוד כבשים או חזירים, ולא שר-גדוד בני-אדם. ואני מבקש ממך, אדון החסד, לסלוח לי על שאולי מנעתי ממך איזו רוָחה בביתי הדל אשר בצ’חרין בחג ניקולי הקדוש – וכי יצאתי לזפורוז’ה מבלי אשר הודעתיך מראש ובלי רשותך”.

– ראו, אדוני, – אמר ברבש אל זצ’ויליחובסקי וסקשטוסקי, – איך הוא לועג לי, והלא אני למדתיו מלחמה, וכמעט כאב הייתי לו.

– ובכן הוא מבטיח מראש, כי עם כל צבא זפורוז’ה יחדיו יתבע את הזכויות – אמר זצ’ויליחובסקי. – המלחמה הזאת היא, פשוט, מלחמת בית, הנוראה במלחמות.

וסקשטוסקי אמר:

– אני רואה, כי עלי להחיש את דרכי; תנו לי, אדוני, מכתבים אל האנשים, אשר עלי לבוא אתם בדברים.

– האם יש בידך מכתב אל ראש מחנה הקוזקים?

– יש בידי מאת הנסיך בעצמו.

– אני אתן לך מכתב אל מפקד-גדוד קוזקי אחד, וגם לאדון בּרבּש יש שם קרוב-משפחה ובּרבּש שמו; מהם תדע כל שדרוש לך. ואולם מי יודע, אם השליחות הזאת לא איחרה את המועד? את הנעשה שם רוצה הנסיך לדעת? – התשובה קצרה: רעות הן השמועות! אשר עליו לעשות הוא רוצה לדעת? – העצה קצרה: עליו לאסוף צבא רב ככל אשר יוכל ולהתחבר עם ההטמנים.

– אם כן, שלחו רץ אל הנסיך ועוצו עצה, – אמר האדון סקשטוסקי, – עלי לנסוע, כי שלוח אני שמה ואת החלטת הנסיך אינני יכול לשנות.

– והאם אתה יודע, כי דרכך מסוכנה מאד? – אמר זצ’ויליחובסקי – ההמון פה כבר נסער מאד, עד אשר אין לשבת במנוחה. לולא צבא-הממלכה, החונה בקרבתנו, כי עתה כבר התנפל ההמון עלינו. ואם פה ההמון נסער ככה, שם על אחת כמה וכמה! כאילו שׂמת את ראשך בלוע הדרקוֹן.

– אדוני קצין-הדגל! יונה כבר היה במעי הדג, לא אך בגרונו, ובעזרת האל יצא משם בשלום.

– אם כן, לך לשלום! נכבדת בעיני על החלטתך ללכת שמה. לקודק תוכל לנסוע לבטח, שם תראה ותחליט את אשר תעשה הלאה. גרודזיצקי הוא חייל ותיק, הוא ייטיב להורות לך אשר עליך לעשות, ואל הנסיך אני בעצמי אסע; אם עלי לצאת למלחמה בימי-זקנתי, טוב לי להילחם בפיקודו מאשר בפיקודם של אחרים. בינתיים אכין לך ספינה או סירה ותופשי משוט, אשר יביאוּך לקוּדק.

סקשטוסקי יצא משם, ופנה אל מקום מגוריו בבית-הנסיך אשר בשוק, לעשות את ההכנות האחרונות לדרכו. למרות הסכנות הרבות עליהן הירבה זצ’ויליחובסקי לדבּר, הירהר סקשטוסקי בנסיעה זו שלפניו לא בלי תחושת סיפוק. הוא יראה את הנהר דניפר כמעט לכל אורכו, עד המורד וכפי-הסלעים, ובעיני האבירים אשר בימים ההם היתה הארץ ההיא מלאת קסמים וסודות, וכל נפש שוחרת הרפתקאות נהרה שמה. לא אחד בילה כל ימי חייו באוקראינה ולא יכול להתפאר, כי ראה את הסיץ' – מלבד אם רצה להספח אל הקוזקים. אולם זאת אך מעטים בין האצילים היו מוכנים לעשות. ימי סַמֶק זְבּוֹרובסקי עברו לבלי שוב עוד. הפירוד בין הסיץ' ובין הרפובליקה, אשר קם בימי נלביקה ופּבליוּק, לא חדל, אך הלך וגדל, ומספר האצילים, לא רק בני-פולין, אלא גם בני-רוס, שלא נבדלו מיושבי-השפלה גם בשפתם וגם בדתם, היה שם מעט מאד. מעטים היו האצילים שעשו כמעשי בני-קורצויץ'; בכלל מבני-האצילים באו אז לשפלה אך האנשים אשר אסונם הוא שאילצם לכך, גלות שנגזרה עליהם, או שנשׂאו בעווֹנוֹת, שאין להם כפּרה.

על-כן הקיפה עלטת סוד את הרפובליקה הטורפנית שבשפלה, עלטה שאין לחדור לתוכה, כערפל המכסה לעתים על הדניפר. פלאי פלאים סיפרו על אודותיה, אותם תאב היה האדון סקשטוסקי לראות במו עיניו.

גם לא העלה על דעתו, כי לא ישוב עוד משם. ציר הוא ציר ומה גם שליחו של הנסיך ירמי.

נתוּן להרהוריו אלה, עמד והשקיף בעד החלון אל כיכר השוק. בין כה וכה עברה שעה אחת ועוד שעה, ופתאום נדמה לו שהבחין בשתי דמויות המוּכּרוֹת לו, הצועדות יחדיו ומגמת פניהן לחנותו של איש וָלכיה, דוֹפּוּל.

סקשטוסקי התבּונן היטב: אכן, האדון זגלוֹבּה ובּוהון הם השנַים.

הם הלכו שלובי-זרוע, ועד מהרה נעלמו באפילת הפתח, אשר ממעל לו היה תלוי זר, לאות כי שם בית מרזח.

סקשטוסקי השתומם על בּוהון, השוהה בצ’חרין, ועל הידידות אשר בינו ובין האדון זגלוֹבּה.

– ז’נדז’ין! בּוא הנה! – קרא אל נערו.

הנער ניצב בפתח החדר.

– שמע-נא, ז’נדז’ין, לך אל בית-היין, שמה, אל הבית אשר זר תלוי מעל לפתחו; שם תמצא אציל עב-בשׂר, אשר חוֹר במצחוֹ. אמוֹר לו, כי איש אחד, אשר דבר נחוץ לו אליו, רוצה לראותו. ואם ישאל, מי הוא האיש, אל תאמר.

ז’נדז’ין רץ ואחרי רגעים אחדים חזר בלוית האדון זגלובה.

– שלום בואך! – קרא האדון סקשטוסקי, כאשר נראה האציל בפתח-החדר. – האם תזכרני?

– האם אזכרך? יתיכו אותי הטטרים לחלב ויעשו ממנו נרות לבתי-המסגד שלהם, אם שכחתיך. לפני חדשים אחדים פתחת, אתה אדוני, את הדלת בבית דוֹפּוּל בראשו של צ’פלינסקי, והדבר ישר אז בעיני מאד, כי באופן אשר כזה התחמקתי פעם אחת מבית-האסירים בסטמבול. ומה שלום האדון פובסינוגה בעל תואר-האצילות זרויפּלוּדרי, הוא ותוּמוֹ וחרבו? האם תמיד מקננות הצפרים על ראשו, מהיותן סבורות שאין זה אלא עץ יבש?

– האדון פודביפינטה שלום לו, והוא ציוַני לדרוש בשלומך.

– עשיר גדול הוא האציל הזה, אך טיפש להחריד. אם יכרות שלושה ראשים כראשו, אך ראש אחד וחצי-הראש יהיו בידו, כי יכרות שלושה חצאי-ראשים.¹¹) טפו! מה רב החום, אף כי עדיין במארס אנו עומדים. הלשון תיבש בתוך הפה.

– יש אתי תמד משולש מן המובחר, אולי תואיל, אדוני, להריק גביעוֹן?

– שוטה הוא המסרב להזמנה כזו. אכן ציוני הרופא לשתות תמד, תרופה בדוקה כנגד צרות ומרעין בישין. כי הנה ימים רעים הולכים ובאים על בני-האצילים: “יום ה' בא אכזרי ועֶברה וחרון-אף”. וצ’פלינסקי כמו גוע מפחד, אל דופול אינו בא, כי זקני-הקוזקים יושבים שם ושותים. אני האחד, הניצב באומץ-לב והמתקומם בפני הסכנה, ואני שותה בחברת מפקדי-הגדודים ההם, אף כי השררה שלהם ריח עטרן נודף ממנה! התמד טוב! אכן, מן המובחר הוא! מאין לך תמד משובח כזה?

– מלובּני. האם רבים הם זקני-הקוזקים, השוהים פה?

– מי מהם איננו פה? הנה פֶדוֹר יעקובּוֹביץ', הנה פילון דזֶ’דז’יַלָה הזקן, הנה דניאל נֶצ’אי, ואִתם בּבת-עינם בוהון, אשר היה לי לרֵע למן היום אשר הרביתי לשתות אתו ואבטיחהו לאמץ אותו כבן לי ולקרוא עליו את שם משפחתי. כל אלה יושבים ומסריחים פה בצ’חרין ושוקלים אל איזה צד יפנו, כי עדיין אינם מעיזים ללכת בגלוי אחרי חמילניצקי. ואם אמנם לא ילכו אחר חמילניצקי, הרי יהיה זה רק בזכותי.

– איךְ תעשה זאת?

– כי בשהותי אתם, משפיע עליהם להיות נאמנים לרפובליקה. אם המלך לא יתן בשכר זה על שכמי משרת סטרוסטה, האמן-נא לי, אין דין ואין משפט ברפובליקה זו ולא גמול לעושי טוב, וטוב אפוא לאדם להושיב תרנגולת על ביציה מאשר להכניס את ראשו בסכנה בשביל טובת הכלל.

– טוב מזה היית עושה, לוּ הכנסת את ראשך בסכנה, אילו נלחמת בהם, ואולם אני חושב, כי לשוא אתה מפזר את כספך לתּמד וליין, אשר אתה משקה אותם, כי לא בדרך זו תמשוך אותם אחרי הרפובליקה.

– האני מפזר את כספי? מה אני בעיניך, אדוני? האם לא-די, כי אני משפיל את כבודי ויושב בחברת בני-חם, כי עוד אשלם בעד המשקה, אשר אני שותה אתם יחדיו? לאות כבוד גדול אני חושב זאת להם, כי אני מרשה להם לשלם בעד המשקה, אשר אני שותה!

– ובוהון זה מה מעשהו פה?

– הוא מטה אזנו לשמוע את אשר נעשה בסיץ'. זה מעשהו ומעשה אחרים, השוהים פה. לכך באו הנה. הוא אהוב על כל הקוזקים. הם מתרפסים לפניו כקופים, כי ברור הדבר, כי הגדוד החונה בפריסלב אחריו ילך, ולא אחרי לוֹבוֹדה. ומי יודע עוד אחרי מי ילכו הסֶמֶנים, אלה הקוזקים המגויסים של קשצוֹבסקי? בוהון הוא אח לבני השפלה, בשעה שהם עולים על הטורקים, או על הטטרים, אבל עתה הוא מרבה לחשב את דרכו, כי בהיותו שכּור גילה לפני את לבו, כי הוא אוהב בת אצילים ורוצה לשאת אותה לו לאשה, ולכן לא נאה לו להתרועע עם אכרים בערב יום חופתו. הלא הוא רוצה, כי אאמץ אותו כבן לי וכיורש תואר אצילותי. התמד המשולש שלך, אדוני, טוב ומשובח הוא מאד!

– שתה נא, אדוני, עוד, שתה!

– אכן, אשתה, אשתה. שם, תחת הזר, אינם מוכרים תמד משולש כגון זה.

– האם לא שאלת מה שם בת האצילים, אשר בוהון אומר לקחת אותה לו לאשה?

– אדוני, מה לי ולשמה? אני יודע אך זאת, כי אם אענוד קרנים לראש בוהון, והיה שמה צביה.

בלב סקשטוסקי התעורר פתאם החשק להכות את האדון זגלובה לחי, ואולם זה לא הרגיש בדבר והמשיך:

– בימי עלומי אַהבן הייתי מאין כמוני. לוּ סיפרתי לך, על מה קיבלתי בגלץ תומר¹²) הנך רואה את החור אשר במצחי? אך זאת אומַר לך, כי הסריסים אשר בהרמון הפחה בגלץ הם אשר עשו לי את החור הזה.

– והלא אמרת, כי כדור מרצח פגע במצחך!

– אמרתי? טוב אשר אמרתי! כל טורקי מרצח הוא – כה יעזור לי אלהים!

את השיחה הפסיק זצ’ויליחובסקי בכניסתו.

– אדוני המפקד! – קרא הדגלן הזקן – האניות מוכנות, תופשי-המשוט הם אנשים כנים: לךְ אפוא לדרכך בשם אלהים. והנה המכתבים.

– אם כן, אצוה על אנשי לצאת אל החוף.

– אנא תסע, אדוני? – שאל האדון זגלובה.

– לקודק.

– חם יהיה לך שם.

ואולם סקשטוסקי לא שמע עוד לדברי האזהרה, כי יצא מן החדר אל החצר, ששם עמדו מלויו ליד סוסיהם נכונים לצאת לדרךְ.

– עלו על הסוסים וצאו אל החוף! – פקד האדון סקשטוסקי – את הסוסים העלו בספינות, ושם תחכו לי!

אותה שעה אמר הדגלן הזקן אל זגלובה, כאשר נותרו לבדם בחדר:

– שמעתי, כי הנך מתרועע עם מפקדי-גדוד של הקוזקים ואתה שוֹתה אתם יחד.

– לטובת הכלל, אדוני הדגלן.

– לשונך, אדון, שנונה, וגדולה מידה זו בך ממידת הבושה. במשקה אתה אומר לקרב אליך את לבות הקוזקים, למען אשר יהיו ידידים לך, אם ינצחו.

– אף מטעם זה, כי בהיותי כבר מעונה בידי הטורקים, אמאן להיות מעונה עוד הפעם בידי הקוזקים, אין בזה כל פלא, כי שתי פטריות יש בהן כדי לקלקל גם את הטובה שבחמיצות. ובדבר הבושה, הרי איני מזמין כל איש לשתות אתי יחד – אני לבדי אשתה את כוס הבושה, ואלהים יעזור לי, כי תנעם לחכּי כתּמד הזה. אין זאת כי הטוב, אשר יעשה האדם, יצוף למעלה כשמן.

ברגע ההוא חזר סקשטוסקי אל החדר.

– הנה האנשים יוצאים לדרך.

זצ’ויליחובסקי מזג לעצמו כוס גדולה.

– להצלחת דרכך!

– ולשובך בשלום! – הוסיף האדון זגלובה.

– הפלגה יפה נכונה לכם, כי מי הנהר גאו.

– שבו אדוני, ונריק התמד עד תומו. החביוֹנת לא גדולה.

ישבו ולגמו.

– ארץ נחמדה תראה, אדוני, – אמר זצ’ויליחובסקי. – ודרוש בשלום האדון גרודזיצקי בקודק! הוֹ, הוא איש-חיל! בקצה תבל הוא יושב, עין ההטמן לא תראהו, והסדרים אשר אצלו, מי יתן והיו כמוהם בכל הרפובליקה. אני יודע היטב את קודק ואת סלעי הדניפּר. לפני שנים הרביתי לנסוע שמה, נפשי עלי תתעצב בזכרי, כי הימים ההם כבר עברו, חלפו, ועתה…

הדגלן תמך את ראשו השׂב בידיו ונשתקע במחשבותיו. קמה דממה לרגע; נשמעה אך שעטת פרסות הסוסים מכּיווּן השער; אנשי סקשטוסקי יצאו אל החוף.

– אלי! – קרא זצ’ויליחובסקי בהתעוררו ממחשבותיו – ובכל-זאת טובים היו הימים הראשונים, אם גם היו מלאים קטטות, מהימים האלה. הנני זוכר היטב את אשר היה ליד חוצין, שבע ועשרים שנה לפנים! כשיצאו ההוזרים, תחת דגלו של לוּבּוֹמירסקי, לקרב על היניצ’ארים השליכו הקוזקים בחפירותיהם את כובעיהם למעלה בקריאות, עד אשר רעשה האדמה לקולם, אל סַהַיְדַצְ’ני: “תן, אבינו, עם הפולנים יחד למות!” ועתה מה? עתה נותנת השפלה, אר עליה להיות כחומה בצורה לפני ארצות הנוצרים, לטטרים לבוא בגבולות הרפובליקה, אמנם כדי שיוכלו להתנפל עליהם כאשר ישובו עם השלל. ועוד רע מזה עתה: חמילניצקי מתחבק ישר עם הטטרים, ואתם יחדיו ירצח את הנוצרים.

– נשתה נא בעצבוננו זה, – הפסיק זגלובה את דברי זצ’ויליחובסקי. – אכן, תמד ראוי לשמו!

– הו, קרב נא, אלוהים, את קצי, לבל אראה במלחמת-בית – הוסיף הדגלן הזקן. – עוונות שני הצדדים ירחצו בדם, ואולם לא דמי כפרה יהיו אלה, כי אח את אחיו יהרוג. מי הם יושבי השפלה? בני העם הרוסיני, ומי הם האנשים אשר בצבא הנסיך ירמי? מי הם אנשי משמרתך? רוּסינים. והאם מעטים בני העם הזה אשר בצבא הממלכה? ואנכי בעצמי, מי אני? הו, אוקראינה האומללה! עובדי-האלילים בני קרים בעוֹל ישימו צוארך וגאלרות טורקיות תשיטי!

– אל נא תילל ככה, אדוני הדגלן! – קרא האדון סקשטוסקי – אחרת נלךְ תמס כליל! הבה נקווה, כי עוד תעלה לנו שמש רוָחה!

אוּלם השמש שקעה עתה, וקוויה האחרונים נפלו בנוגה-זהב על-פני שערות השיבה של הדגלן הזקן.

פעמוני הכנסיות אשר בעיר צילצלו לאות, כי זמן תפילת הערב הגיע.

קמו ויצאו. האדון סקשטוסקי פנה אל הכנסיה הקתולית-הרומאית, האדון זצ’ויליחובסקי אל הכנסיה הקתולית-יוָנית והאדון זגלובה אל בית דוֹפּוּל.

כבר היה חושך, כאשר שבו ונועדו יחדיו ליד החוף. אנשי האדון סקשטוסקי כבר ישבו בסירות. תופשי המשוט עוד טענו את המשאות. רוח קר נשב אל עבר הנהר, ואפשר היה לדעת מראש, כי הלילה יהיה לא-בהיר. לאור המדורה, אשר בערה על החוף, אדומים היו מי הנהר, אשר גליהם התרוצצו וברחו אל איזה מרחק אפל.

– סע לשלום! – אמר הדגלן בלחצו באהבה את כף הקצין, – אך הזהר נא, אדוני!

– לא אזניח תפקידי. יתן אלהים ובמהרה נתראה פנים.

– אם נתראה, בלובני נתראה, או במחנה הנסיךְ.

– החלטה סופית היא זו ללכת אל הנסיך?

זצ’ויליחובסקי נשא את ידיו למרום.

– ומה לי לעשות אחרת? במלחמה כבמלחמה.

– הייה שלום, אדוני הדגלן!

– יהיה אלהים מגן לך!

– כה לחי! – קרא האדון זגלובה – ואם המים ישאוך לסטמבול, דרוש שם בשלום הסולטן! מוטב שילך לעזאזל! מצוין היה התמד! ברר! מה-גדול פה הקור!

– להתראות!

– להתראות!

– יהי אלהים עמך!

המשוטים שרקו ושקקו במים. הספינות הפליגו. המדורה, אשר בערה על החוף, הלכה ורחקה במהירות. שעה רבה ראה עוד סקשטוסקי את דמות זצ’ויליחובסקי הסב, אשר להבות המדורה האירו אותה, ואיזה עצבון לחץ פתאום את לבו. המים האלה מוליכים אותו, מוליכים, והם מרחיקים אותו מלבות ידידים ומאת אהובתו, ממקומות חביבים; מוליכים על-כרחו, כבגזרת ההשגחה, אל מקומות שוממים, אל חשכה…

הרוח שרק, המשוטים השמיעו קול עצוב וחד-גוני. המלחים שרו:

הוֹ, לֹא עַרְפִלִּים, עַרְפִלִּים,

לֹא עָבֵי עָנָן עוֹלִים.

סקשטוסקי התעטף באדרתו והשׂתרע על המצע, אשר הכינו לו אנשיו. הוא חשב על-אודות הילנה, על-דבר שבתה עוד ברוזלוגי ולא בלובני, על בוהון, שנשאר בשעה שהוא יוצא. אימה, חזיוֹנות רעים, דאגות סבוהו כעורבים. הוא נאבק עמהם, עד אשר עיף, מחשבותיו התבוללו אלה באלה, התערבו באופן פלאי בשריקת הרוח, בקול משק המשוטים, בשירת המלחים, ונרדם.

פרק ט

למחרת היום ההוא הקיץ סקשטוסקי משנתו רענן, בריא ורוחו טובה עליו. מזג-האויר היה נפלא. המים אשר השתפכו על פני שטח רחב נקמטו לקמטים קטנים מן הרוח הקל והחם שנשב בהם.

חופי הנהר שהיו מעולפים ערפל-עב התלכדו עם מישטח המים והיו למישור אחד, שהעין לא חדרה בעדו. ז’נדז’ין הקיץ גם הוא משנתו, ובהעבירו את ידיו על עיניו, נבהל למראה אשר ראה. בעינים תמהות הביט על סביבותיו, וכאשר לא ראה את החוף, קרא:

– אל אלהים! אדוני, אין זאת, כי אם בים אנחנו נוסעים…

– זה הנהר גדול ועצום ככה, ולא בים הננו – השיב סקשטוסקי – ואת החופים תראה, בהיעלם הערפל.

– סבורני כי בעוד ימים לא-רבים ננוע לטורקיה.

– ננוע אם יצוו אותנו; הלא אתה רואה כי איננו פה לבדנו.

במלוא רוחב העין נראו כעשרים ספינות קטנות וגדולות וסירות צרות ושחורות כסירות אשר לקוזקים וכולן מכוסות קני-סוף, והן נקראות בפי עם הארץ בשם שחפים. אחדות מהספינות האלה שחו עם הזרם החזק שנשא אותן, אחרות התאמצו לשחות במעלה הנהר, והמשוטים והמפרשים היו להן לעזר. הן נשאו דגים, דונג, מלח ודובדבנים מיובשים אל ערי-החוף, או שבו מן המקומות הנושבים, והנן טעונות מכולת ליושבי-קוּדק וסחורות, אשר מצאו להן קונים רבים בשוק-החנויות אשר בסיץ‘. חופי הנהר דניפר ממקום שפך הנהר פְּשוֹלה והלאה היו שוממים כולם, ואך פה ושם נראה עליהם בית-חורף קטן של קוזקים, רק הנהר היה העורק המקשר את הסיץ’ עם העולם, ועל-כן גדלה התנועה בנהר זה, וביחוד בעת שגאו המים ונוח היה לספינות לעשות בו את דרכן, אף דרך כפי-הסלעים אשר בנהר יכלו האניות ההולכות אל השפלה לעבור, מלבד סלעי “נינַסיטץ”.

סקשטוסקי התבונן בשום-לב אל החיים ההומים אשר בנהר, ובין כה וכה מיהרו ספינותיו לעשות את דרכן לקוּדק. הערפל נעלם, החופים נראו לעין. מעל לראשי הנוסעים עפו צפּרי-המים המונים-המונים: שקנאים, אוזי-הבר, עגורים, ברוזי-בר, שחפים ושלדגים; מבין קני-הסוּף שליד החוף נשמע קול המולה, המית מים ומשק כנפים, כאילו נועדו שם הצפרים לאספה גדולה או למלחמה.

מקרמנצ’וג והלאה היו החופים נמוכים יותר ופתוחים.

– ראה נא, אדוני, – קרא פתאום ז’נדז’ין – הלא השמש בוערת, ושם, על השדות, שלג. סקשטוסקי יט: אכן, לכל מלא-העין, משני עברי הנהר, התנוצצה שכבה לבנה באור קרני-השמש.

– הי, ההגאי! מַהו שמלבּין שם? – שאל את רב המלחים.

– דובדבנים, אדוני! – השיב רב-המלחים.

אמנם היו שם יערות עצי-דובדבנים קטנים, אשר כיסו את גדות הנהר ממקום שפך הנהר פּשוֹלה והלאה. פרי העצים האלה, המתוק והגדול, היה בימי-הסתו למאכל לעוף, לחיה ולבני-אדם, אשר תעו בישימון, וגם לסחורה, כי הובל באניות לקיוב והלאה. עתה עמדו היערות בפריחתם. כאשר קרבו אל החוף, כדי לתת לתופשי המשוט לפוש, יצא הקצין עם ז’נדז’ין מן הספינה כדי להתבונן מקרוב אל החורשות האלה. ריח פרחי העצים, אשר הקיף אותם מסביב, היה עז ומשכּר מאד, עד אשר נשימתם כבדה. עלי הפרחים למכביר כבר נערמו על הארץ. פה ושם היו העצים עבותים מאד, עד אשר אין לעבור ביניהם. בין עצי הדובדבנים צמחו פרא עצי-שקדים גמדיים, אשר כוסו אז פרחים אדומים וריחם היה יותר עז מריח פרחי הדובדבנים. המוני צפרי-קיץ, דבורים ופרפרים ססגוניים התעופפו מעל לים הפרחים המנומר, אשר קצהו לא נראה.

– פלאים אנו רואים פה, אדוני, פלאים – אמר ז’נדז’ין. – ומדוע אין בני-אדם יושבים פה? גם חיות לרוב אני רואה פה.

בין שיחי הדובדבן נראו ארנבות אפורות, לבנות, הנחפזות לברוח ולהקות שלָו כחולי-רגל לאין מספר, שאחדים מהם צד ז’נדז’ין ברובהו הקטן, אך לדאבונו נודע לו אחרי כן מפי רב-המלחים, כי אין לאכול את בשרם, מחשש הרעלה.

על האדמה הרכה נראו עקבות צביים ואיילים, ומרחוק הגיעו לאזניהם קולות חריקה כחריקת חזירי-הבר.

הנוסעים, לאחר שהזינו עיניהם בהדר המקום והחליפו כוח, חזרו ועלו בספינות להמשיך בדרכם. חופי הנהר הנה התרוממו, והנה שפלו וירדו, וחשפו לעיני הנוסעים יערי-אלונים יפים, חורשות, גבעות קסם, תלי קברים וערבות רחבות ידים. הסביבה היתה נפלאה למראה, עד אשר חזר סקשטוסקי בלי-משים על שאלת ז’נדז’ין: מדוע אין בני-אדם יושבים פה? ואולם למען יוכלו בני-אדם לשבת שם, דרוש היה עוד ירמי וישניוביצקי אחד, אשר ישפוך את שלטונו על המקומות השוממים האלה, יקים בהם סדר ומשטר ויגן עליהם מפני הטטרים ויושבי השפלה. הנהר יצר זרועות, עיקולים, פיתולים, היכה בגליו על סלעי החוף ומילא מים את המערות החשוכות אשר בסלעים. המערות והפיתולים האלה היו מקומות מסתר ומחבוא לקוזקים. המקומות אשר ליד שפך הנחלים, המכוסים קנה וסוף, שיחים ודרדרים, חשכים מהמוֹן בני-הכנף המקננים בהם, באחת: עולם פרא, תהומי, שמם ונשכח וטומן-סוד נגול לעיני הנוסעים.

המסע בנהר החל להציק לנוסעים, כי מפני חום היום הופיעו נחילי יתושים עוקצים והיו יתושים, אשר עובים כעבי האצבע ובעקצם זב דם ממקום העקיצה.

בערב באו אל האי רוֹמנובקה, אשר אורות האש שבערה שם נראו למרחוק, שם עצרו ללינת לילה. הדייגים, שמיהרו אל החוף, כדי לראות את שיירת הספינות הבאה, – כותנותיהם, פניהם וידיהם היו משוחות בעטרן, אשר הגן עליהם מפני עקיצות היתושים. הם היו פראים והליכותיהם גסות: לעת האביב באו שמה בהמון לצוד דגים ולעשנם, ואחרי-כן הובילו אותם לצ’חרין, צ’רקסי, פּריסלב וקיוב. אומנותם היתה קשה, אבל שכרה גדול מאד מפני שפעת הדגים בסביבה זו, שפעה אשר בימי הקיץ הפכה לקללה, כאשר הלכו וירדו פני המים בלשונות הנהר, שכּוּנוּ בשם “פינות דוממות”, והמוני הדגים המתים והנרקבים הרעילו את האויר.

סקשטוסקי שמע מפי הדייגים, כי כל בני השפלה, אשר גם הם עסקו שם בציד דגים, עזבו לפני ימים אחדים את האי וחזרו לשפלה, כי נקראו על-ידי אטמן הקוזקים לבוא שמה. מדי לילה נראו באִי מרחוק אורות, אשר העלו בערבה אנשים בורחים ממקומות מגוריהם ופניהם לשפלה. הדייגים ידעו, כי שם מתכוננים לעלות “על הלחים”, ולא העלימו כלל את הדבר מפני הקצין. סקשטוסקי נוכח אז לדעת, כי אולי איחרה שליחותו באמת את המועד, אולי עוד לפני שיגיע אל הסיץ' כבר ינועו גדודי הקוזקים צפונה; ואולם באשר נצטווה לנסוע, הרי כאיש-צבא נאמן אין לפניו אלא הפקודה, אחריה עליו למלא וללכת אל המקוֹם אשר לשם שלחהו מפקדו ולחדור גם אל לב מחנה הז’פורוז’יים.

למחרת עם שחר הפליגו בספינות לדרכם. הם עברו ליד טַרֶנסקי רוג המהולל ביפיוֹ, ליד סוּחָה גוּרָה וקונסקי-אוֹסטרוּג, המקום הנודע באגמי בצותיו ובנחשים הרוחשים שם, ובגללם לא היה ראוי למושב אדם. כל אלה, וגם פראוּת המקומות אשר ליד החופים, וגם זרם המים אשר עָצם, העידו, כי הם הולכים וקרבים אל כפי-הסלעים ופתאום והנה נראה מרחוק ראש המגדל אשר בקודק – החלק הראשון של המסע נגמר.

ואולם סקשטוסקי לא יכול לבוא בערב ההוא אל הטירה, באשר האדון גרודזיצקי הנהיג מנהג כזה, כי אחרי אשר צלצלו בפעמון לפני שקיעת החמה שוב לא יצא איש מן הטירה ואיש לא יבוא שמה, ואף אם יבוא שמה המלך בכבודו ובעצמוֹ, ילון בפרבר אשר לפני סוללות המצודה.

ככה עשה גם סקשטוסקי. לא מרווח למדי היה מלונו, כי הבתים אשר בפרבר, כששים במספרם, היו בתי-חמר צרים ונמוכים מאד, עד כי הנכנס אליהם היה מוכרח להתכופף ולהתכווץ. בתים טובים מאלה לא יכלו לבנות שם, כי בכל פעם שהשתערו שם הטטרים יצאו אנשים מן המצודה והחריבו את הבתים אשר בפרבר, כדי שלא יהיו אלה למסתור למתנפלים, במאמציהם לגשת אל הסוללות. בבתים אלה ישבו “בני המערב”, והם האנשים אשר נתעו שמה מפולין, רוס, קרים וּולכיה. דת איש ואיש היתה שונה מדת רעהו, אך אין איש שואל שם לדת אחיו. את האדמה לא עבדו שם מפחד הטטרים, שהירבו לבוא ולהשחית את יבול השדה. את נפשם כלכלו בדגים ובדגן שהובא מאוקראינה. שתוּ יין-שרוף של דוחן ועסקו במיני אומנות שונים, שהיו לתועלת אנשי הטירה.

שנתו של סקשטוסקי נדדה מפני הריח הרע, שעלה באפו מעורות סוסים, אשר מהם התקינו רצועות. למחרת, כאשר אך האיר היום והפעמונים צלצלו והחצוצרות תרעו, שלח להודיע בטירה, כי ציר שלוח מאת הנסיך בא והוא מבקש להתקבל. גרודזיצקי, אשר עוד זכר היטב את ביקור הנסיך בארמון, יצא בעצמו לקראת סקשטוסקי. הוא היה בן חמשים, עיוור עין אחת, נזעם וקודר, כי בשבתו בישימון, בקצה תבל, מבלי ראות פני איש מן הישוב, נתפראו הליכותיו, ובשלטו במקומו שלטון בלי-מצרים לבש כובד-ראש וחוּמרה. מחלת האבעבועות השחיתה את תואר פניו, ותוספת קישוט להם צלקות שהותירו אחריהן מכות חרב וכדורי הטטרים, אשר דמו לחותמות לבנות על גבי עור כהה, ואולם הוא היה איש-חיל נאמן, ערני כעגור, ועיניו היו תמיד צופיות אל עבר הטטרים והקוזקים. הוא שתה אך מים, ישן אך שבע שעות ביממה. פעמים רבות היה קם בלילה משנתו לערוך ביקורת אצל המשמרות שעל הסוללות, ובעוון ההזנחה הקטנה ביותר שלח חייליו למוות. וַתרן כלפי הקוזקים, אף כי הטיל עליהם אימה תמיד, ועל-כן הוקירוהו. כאשר שרר הרעב בסיץ' בימי החורף, נתן להם דגן. הוא היה רוּסיני מסוּג אלה אשר בשעתם הלכו אל הערבות עם פְּשֶצְלַב לַנצקוֹרוֹנְסְקִי וסַמֶק זְבּוֹרוֹבְסְקִי.

– ובכן אתה, אדוני, נוסע לסיץ'? – שאל את סקשטוסקי, אחרי שהביא אותו אל הטירה ואחרי שכיבדו במאכל ובמשקה.

– לסיץ'. ומה הן החדשות, אשר הגיעו אליך משם, אדוני המפקד?

– מלחמה! אטמן הקוזקים מזעיק אליו את הקוזקים מכל שפוֹת האגמים והנחלים ומן האיים. הבורחים מאוּקראינה הולכים ורבים, ואנכי מפריע בעדם ככל אשר אוכל. מספּר אנשי צבאו שלשים אלף או יותר. כאשר יעלו על אוקראינה, יילוו אליהם הקוזקים העירוניים והאספסוּף, ואז ימנו מאה אלף.

– וחמילניצקי?

– בכל יום ויום צפוי בואו מקרים עם הטטרים. אולי כבר בא; האמת לוֹמר, הרי אך לשוא נסיעתך לסיץ', כי בעוד ימים אחדים תמצאם כאן; וכי לא יפסחו על קודק ולא יעברו על המבצר בשלום, ברור הוא בעיני.

– האם תגן על המבצר?

גרודזיצקי שלח אל הנסיך מבט קודר ובקול ברור ושוֹקט ענה:

– אני לא אגן…

– האוּמנם?

– כי אבק-שריפה אין אתי. כמעט עשרים סירות שלחתי להביא לי מעט אבק-שרפה – ולא קיבלתי מאום. אינני יודע: ייתכן והרצים אשר שלחתי נתפסו, ואולי לא השיגו אבק-שרפה – על כל פנים, עד עתה לא קיבלתי דבר. יש לי לשני שבועות – ליותר משני שבועות אין לי. לוּ היה בידי אבק-שרפה למדי, כי עתה הייתי מפוצץ את קודק ואת עצמי, לפני אשר תדרוך כף רגלו של קוזק במקום הזה. ציוו עלי לרבוץ פה – ואני רובץ, ציוו עלי לחרוק שן – ואני חורק שן, וכאשר יהיה עלי למות – רק פעם אחת ילדתני אמי – גם למוּת אדע.

– והאם אתה אינך יכול להכין בעצמך אבק-שרפה?

– זה שני חדשים אין הזפּורוז’ים נותנים להעביר אלי את המְלַחַת שעלי להביא הנה מהים השחור. אחת היא לי! אבדתי!

– עלינוּ ללמוד מאנשי-הצבא הזקנים! מדוע לא תצא בעצמך להביא אבק-שריפה?

– אדוני, אני לא אעזוב את קודק ולעזוב אינני יכול; פה ראיתי חיים, פה אראה גם מות. אף זאת אל תחשוב, אדוני, כי מִשתים יעשו לך שם ויכרו לך כֵּרוֹת, כמשתה וכרוֹת, אשר בהם מקדמים במקומות אחרים פני צירים, או כי התואר “ציר” יגן עליך שם. הלא הם רוצחים נפש גם את האטמנים שלהם, ולמן היום שאני יושב פה לא ראיתי ולוּ אטמן אחד, אשר מת כמות כל האדם. גם אתה תאבד.

סקשטוסקי החריש.

– רואה אני, אדוני, כי רוחך נופל. אם כן, אל תסע.

– אדוני מפקד המבצר, – השיב סקשטוסקי בכעס, – מצא-נא תחבולה טוֹבה מזו למען הפחידני, כי הדברים אשר אתה מספר, כבר שמעתי כעשר פעמים, וכאשר אתה מיעצני לבלי נסוע, הנני רואה, כי לוּ היית במקומי, כי אז לא נסעת – השב אפוא אל לבך, האם אך אבק-שרפה, או גם אומץ-לב אין לך למען הגן על קודק!

תחת לקצוף על סקשטוסקי, אשר נועז לדבּר אליו כךְ, הביט אליו גרודזיצקי בעינים אוהדות יותר.

– אגוז קשה! – נהם אוקראינית. – סלח נא לי, אדון. מתשובתך אני למד, כי הנך איש יודע להתנהג כראוי לציר הנסיך ולמעמד האצילים. על-כן אתן לך סירות אחדות, כי בספינות לא תעבור את כפי-הסלעים.

– הלא אך לשם כך באתי הנה, אדוני.

– ליד סלעי נֵינַסִיטֶץ תצוה למשוך את הסירות ביבשה, כי אף אם המים גאו, אין לעבור שם לעולם. אך סירה קטנה מאד יכולה לעבור שם. וכאשר תגיע אל המים הנמוכים, הזהר, לבל יפתיעו אותך, וזכור, כי שם הבכוֹרה לברזל ולעופרת על הדיבּורים. שם מוקירים אך את אמיצי-הלב. הסירות תהיינה נכונות ליום מחר, אצווה להתקין בכל אחת מהן משוֹט נוסף, כי בין כפי-הסלעים לא יספיק משוט אחד.

אחרי-כן הוציא גרודזיצקי את סקשטוסקי מן החדר, למען הראות לו את המבצר ואת סדריו. בכל מקום שררו סדרים למופת ומשמעת. המשמרות עמדו יומם ולילה על הסוֹללות, אשר שבויים טטריים תיקנו וחיזקו אותן בלי-הרף.

– בכל שנה ושנה מוסיפים לשפוך על כל סוללה אדמה בגובה אמה אחת – אמר האדון גרודזיצקי – ועל-כן גבהו הסוללות ככה, שלוּ היה לי אבק-שרפה למדי, כי עתה גם מאַת אלף איש לא יכלו להן, אבל בלי אבק-שרפה לא אוכל להגן על המבצר, כאשר יעלו עליו בהמון.

ואמנם היה המבצר חזק מאד, כי מלבד התותחים הגינו עליו תהומות הנהר דניפר וסלעי מגור, אשר ירדו בשיפוע אל המים; גם חיל-משמר רב לא היה דרוש שם, ולכן לא נמצאו במבצר יותר משש מאות איש, אך כולם אנשי צבא מובחרים מזוינים ברובים. אפיקו של דניפר במקום ההוא היה צר מאד, עד כי הכדור אשר ירו מן הסוללות עף הרחק מן החוף השני והלאה. התותחים שבארמון שלטו בשני חופי הנהר והסביבה כולה. מלבד זאת התנוסס במרחק חצי המיל מן המבצר מגדל גבוה, שממנו ניתן לצפות למרחק שמונה מילין מסביב ובמגדל חונים מאה אנשי-צבא, אשר האדון גרודזיצקי פקד אותם יום יום. הללו, בהבחינם בהמון אנשים בסביבה, ימהרו להודיע את הדבר במבצר, ואז יצלצלו בפעמונים וכל חיל המשמר ניצב הכן.

– כמעט גם שבוע אחד לא יעבור – אמר האדון גרודזיצקי – מבלי שיזעיקו את חיל-המשמר, כי הטטרים, כזאבים ההולכים עדרים עדרים, משתרכים פה באלפיהם, ואנו יורים אליהם בתותחים ככל אשר נוכל, ולא אחת, בעיני אנשי המשמר עדרי סוסים פראים כטטרים ידמו מרחוק.

– האם, אדוני, אינך משתעמם כאן, בישימון הזה? – שאל האדון סקשטוסקי.

– אף אם היו מפנים לי מעון בארמון המלך, הייתי בוחר לשבת פה. מזה נשקפת לי התבל יותר מאשר היא נשקפת למלך מחלון ארמונו אשר בוַרשה.

ואמנם מן הסוללות נשקף שטח גדול מאד של הערבות, אשר עתה נראו כים מלא ירק; בצפון – שפך הסַמַרָה, ובדרום כל שטף הדניפר, על סלעיו, תהומותיו, יערותיו, עד למקום שם מכּים הגלים בכף הסלע השני, הכּף הסוּרסקי, וקצפם מלבין מרחוק.

לפנות ערב ביקרו שניהם במגדל, כי סקשטוסקי, אשר ראה בפעם הראשונה את המצודה היחידה הזאת בכל רחבי הישימון, סקרן היה לגבי כל הנמצא שם. בין כה וכה הכינו בשבילו בפרבר סירות, שבשני המשוטים אשר להן נקל להטותן לכל צד. למחרת היום ההוא, בבוקר, היה עליו להפליג בנהר. ואולם בלילה כמעט ולא שכב על יצועו, כי הירהר כיצד לפעול כראוי מול פני האבדן הוַדאי הצפוי לו בעטיה של שליחות זוֹ אל אֵימי הסיץ‘. אמנם החיים היו יקרים בעיניו מאד, כי היה צעיר לימים ואהב אשה, וכבר היה נכון לראות חיים עם אהובתו, ואולם את הכבוד והתהילה אהב יותר מאשר אהב את החיים. אך פתאום התעורר בלבו הרעיון, כי המלחמה הולכת וקרבה, כי הילנה, בחכותה לו ברוזלוגי, אפשר שתהיה מוקפת להבות המלחמה ונתונה בידי בּוֹהוּן ובידי ההמון הפרא והפרוע. למחשבה זוֹ נתקף חרדה ותחושת כאב. הערבות הן ודאי כבר יבשו מעט ואפשר לנסוע מרוזלוגי ללובני, ואוּלם הלא הוא ציוה להילנה ולנסיכה הזקנה לחכות לו, עד אשר ישוב שמה, באשר לא שיער, כי הסוּפה תמהר ככה לבוא, והסכנה לה הוא צפוי בנסעו לסיץ’ נעלמה מפניו. הוא התהלך הנה והלום בחדרו מורט את שערות זקנו וחובט בידיו. מה לעשות? כיצד לנהוג? בדמיונו חזה את רוזלוגי בלהבות וסביבותיה המוני פראים, שפניהם דומים יותר לפני שדים מאשר לפני אדם. צעדיו שלו עצמו חזרו אליו בהדים קודרים מתחת לקמרונות חדר המבצר, ולו נדמה, כי אלה הם כוחות הרע הבאים לעוּט על הילנה. מן הסוללות נשמעה תרועת החצוצרות לאות, כי הגיע זמן כיבוי האורות, ולו נדמה, כי זהו הד תרועתו של בּוהון, והוא חרק שן ואחז ביד חרבו. הו! למה-זה התעקש לקבל שליחות זו ולא נתן את ביחוביץ לנסוע.

ז’נדז’ין, אשר ישן ליד מפתן החדר, נתעורר וכאשר הבחין כי אדונו נסער ונרגש, קם מיצועו, שיפשף את עיניו, היטיב את הלפידים, אשר בערו בתוך חישוקי-ברזל, והחל להתהלך בחדר, מתוך רצון להסב אליו את תשומת לב אדונו.

ואולם סקשטוסקי, שהיה שקוע בהמון מחשבותיו הנוגות, הוסיף להתהלך הנה והנה בחדרו, מעורר בצעדיו הדים אשר נדמו.

– אדוני! הו, אדוני!… – קרא ז’נדז’ין.

סקשטוסקי הביט אליו במבט זכוכית. פתאום התעורר ממחשבותיו.

– ז’נדז’ין, האם אתה ירא מפני המות? – שאל.

– מפני מי? מפני המות? מה-זה אתה, אדוני, מדבּר?

– כי ההולך לסיץ' לא ישוב עוד.

– ולמה-זה אפוא אתה, אדוני, נוסע שמה? – זה חפצי, אל לך להתערב בדבר זה, ואולם צר לי עליך, כי עודך נער, ואף כי ערום אתה, לא תציל שם את נפשך בערמתך. שוב לצ’חרין, ומשם ללוּבני.

ז’נדז’ין גרד את ראשו.

– אדוני, אמנם אני ירא את המות, כי מי שאיננו ירא את המות, את האלהים איננו ירא, כי ביד אלהים להחיות ולהמית, ואולם אם אתה, אדוני, הולך ברצונך לקראת המות, בך, אדוני, יהיה העוון, כי אתה אדון לי, ולא בי, עבדך, ולכן לא אעזבך, אדוני, כי הן לא איכר אני אך אציל, ואף כי עני הנני, אינני חסר רגש-הכבוד.

– ידעתי, כי נער טוב אתה, ואולם זאת אומַר לך: אם לא תחזור מרצונך הטוב, תחזור בפקודתי, כה דיברתי.

– אף אם תהרגני, אדוני, לא אשוב! מה אתה, אדוני, סבור? האם יהודה איש-קריות אני, כי אמסור את אדוני להורגים?

ז’נדז’ין הרים את ידיו אל עיניו ופרץ בבכי רם. אז ראה סקשטוסקי, כי דבריו על-אודות המות הנשקף להם בסיץ' לא יועילו להטות את לב הנער לשוב, ולפקוד עליו בחזקה לא אבה, כי צר לו על הנער.

– שמע נא, – אמר אליו, – הן לעזר לא תהיה לי אף במעט, וגם אני לא אפשוט לרצוני את צוארי לשחיטה, ואתה, אם תשוב, תוביל אתך לרוזלוגי מכתבים, אשר יותר ממה שאני רוצה בחיים, הנני רוצה שימהרו שם לקבל אותם. שם תאמר לנסיכים הצעירים ולזקנה, כי ימהרו להוביל את העלמה ללובני, כי אם לא ימהרו, הנה יפרוץ המרד ולא יוכלו עוד להביאה שמה – ואתה תשקוד על הדבר, כי יעשו כאשר אני דורש. דבר נכבד מאד אני מפקיד בידך. דבר גדול הראוי להפקידו ביד רֵע, ולא בידי משרת.

– שלח נא, אדוני, ביד תשלח; כל אחד יכול להוביל מכתב.

– מי לי נאמן פה? היצאת מדעתך? עוד הפעם אני אומר לך: אף אם תציל את נפשי פעמַים, לא תעשה אתי כחסד הזה, אשר תעשה עמדי בהובילך את מכתבי לרוזלוגי, כי רבים הם עינויי נפשי, בהעלותי על לבי את אשר יוכל להתרחש שם, ומרוב ענויי זיעה תכסה את בשרי.

– אֵל אלהים! רואה אני, כי אין לפנַי דרך אחרת, רק לנסוע שמה, אולם צר לי עליך, אדוני, עד כי לוּ גם אקבל מידך את החגורה הברודה הזאת לא אנחם בה.

– החגורה לך תהיה, אך עשה כאשר ציוויתיך.

– אין לי חפץ גם בחגורה, אך הואל-נא, אדוני, ותנני לנסוע עמך.

– מחר תשוב בסירה, אשר האדון גרודזיצקי שולח לצ’חרין, ומבלי אשר תתמהמה ותנוח תסע ישר לרוזלוגי. אל תאמר שם לנסיכה הזקנה, כי סכנת מות מרחפת עלי, וגם לעלמה אל תאמר כזאת, אך תפצר בהן, כי תסענה תיכף ללובני, ואם לא תוכלנה לנסוע בעגלות, תרכבנה על סוסים, גם בלי כל חפצים. הא לך חריט-כסף לדרכך; את המכתבים אכתוב תיכף ומיד.

ז’נדז’ין התנפל לרגלי המפקד.

– אדוני, האם לא אוסיף עוד לראות פניך?

– כרצון האלהים, כרצון האלהים! – ענה סקשטוסקי בהקימו אותו על רגליו – ואולם ברוזלוגי הראה להם פנים שוחקות. ועתה שכב לישון.

את יתר שעות הלילה בילה סקשטוסקי בכתיבת המכתבים ובתפילה, אשר אחריה עף אליו מלאך המנוחה והרגיע את רוחו. בין כה וכה האיר השחר והוא הלבין את האשנבים הצרים אשר בצד מזרח. היום הלך וקרב לבוא – וזהרורים אדמדמים התגנבו ובאו אל החדר. מעל המגדל וממרומי הטירה תּרעו: “קומו!” ורגעים אחדים אחרי-כן הופיע האדון גרודזיצקי בחדר.

– אדוני המפקד, הסירות מוכנות לדרךְ.

– וגם אני נכון, – השיב סקשטוסקי במנוחה.

פרק י

הסירות הקלות נישאו בזרם המים כסנוניות, בנשאן אתן את האביר הצעיר ואת גורלו בעתיד. ובאשר המים גאו אז, לא היו כפי-הסלעים מסוכנים מאד לנוסעים. מאחוריהם כבר השאירו את הכּף הסוּרסקי, הלוֹחַני, גל של חסד השליך אותם מעבר למחסום הווֹרוֹנוֹבי, הסירות השמיעו קול חריקה בעברן בין סלעי כף הנסיך והכּף הסְטְרֶלֶצִי, אולם רק התחככו בהם, ולא נפגעו, עד אשר הבחינו בלוֹבני הקצף ובמערבלים אשר לנינסיטץ הנורא. פה היה עליהם לעלות על שפת הנהר ולגרור את הסירות על-פני החוף. העבודה הזאת היא קשה וממושכת, יגיעה כדי יום תמים. למזלם היו מונחות לאורך כל החוף קורות לרוב, מהפלגות של קודמים להם שהניחו אותן מתחת לסירות, כדי להקל את גרירתן על ידי גלגול הקורות קדימה. מסביב ובערבות לא נראתה כל נפש חיה, על-פני הנהר לא נראתה כל סירה, כי להפליג לסיץ' יכלו רק אלה אשר האדון גרודזיצקי נתן אותם לעבור דרך קודק, והאדון גרודזיצקי חסם את הדרך לפני הנוסעים לזפורוז’ה. את הדממה אשר שררה שם הפריע אך קול רעש הגלים בהתנפצם אל סלעי נינסיטץ. במשך השעות שאנשיו משכו את הסירות, התבונן סקשטוסקי אל פלאי הטבע. והמראה נורא היה. לכל רוחבו של הנהר נתמשכו שבעה סכרים סלעיים מזדקרים מעל פני המים, שחורים ומפוֹרצים מכּוֹח הגלים, שפרצו בהם מעין שערים ומעברים. בכל כובד מימיו היכּה הנהר בסכרים אלה והוּכּה אחור רב-חרון, טרוּף קצף לבן וממורס של גלים, ומתאמץ לחזור ולדלג מעליהם כרמך משתולל. אולם שוב נהדף אחור, לפני שיכול להזרים מימיו דרך הפרצים, והיה כאילו הוא נושך בשיניו את הסלעים, מתפתל בקצף אין-אונים במערבולות אימים, יורה עמודי מים למעלה, גועש כיוֹרה רוֹתחת, נושם ונושף מהתאמצות כחית טרף. ואחרי-כן, שוב הפעם קולות מגור כאילו תותחים למאות הרעימו, קולות יללה כיללת עדרי זאבים רבים, קולות נחרה והתאמצות; ואותה מהומה ואותו קרב איתנים חוזר ונשנה ליד כל אחד מסכרי הסלעים. ועל פני התהום הזה שאון הצפרים שהן כנבהלות למראה עיניהן, ובין הרכסים צללי הסלעים הזועפים, החרדים ונרתעים כרוחות רעות.

האנשים אשר משכו את הסירות, אף כי היו רגילים במחזה זה, היתווּ בידם אות הצלב והזהירו את הקצין לבל יקרב יתר על המידה אל הנהר. כי אמונה רווחה בין בני ההמון, לפיה כל המרבה להתבונן בנינסיטץ, סופו רואה משהו, הגורם לבינתו כי תסתתר; אף זאת אמרו, כי יש מבין המערבולות נשלחות ידים ארוכות ושחורות ותופשות בשאינם נזהרים וקרבים מדי אל הנהר, וקולות צחוק נוראים בוקעים מן התהומות אזי. בלילות לא הרהיבו גם בני זפורוז’ה בנפשם עוז לגרור את הסירות.

אל ברית האַחוָה של אנשי השפלה לא נתקבל כחבר, אלא מי שעבר לבדו בסירה, דרך כפי-הסלעים, מלבד הנינסיטץ, שהמים מעולם לא כיסו על סלעיו. אך על בוהון לבדו שרו העוורים, כי הצליח לחמוֹק בין סלעי הנינסיטץ, על כל פנים, איש לא האמין לדבר שירתם זאת.

כמעט יום תמים עבר עליהם בגרירת הסירות, והשמש כבר התחילה לשקוע בשעה שסקשטוסקי חזר אל סירתו. ואולם בינות הסלעים, בהם נתקלו אחרי-כן בדרכם, עברו על-נקלה, כי מים כיסו על-פני כולם, וסוף סוף הגיעו אל “מי המנוחות של השפלה”.

בדרכו ראה האדון סקשטוסקי על גבעת הקנים גל-עד עשוי אבנים לבנות, שהוּקם שם על פי מצוַת הנסיך לזכר היותו במקום ההוא, ואשר על-אוֹדוֹתיו סיפר לו האדון בוגוסלב מַשקיביץ' בלוּבּני. המקום ההוא לא היה רחוק מן הסיץ', ואולם סקשטוסקי לא רצה להיכנס לעת לילה למבוך הצ’רטוֹמֶליק, והחליט לעשות את הלילה בחורטיצה.

הוא ביקש גם לפגוש תחילה איזו נפש מזפורוז’ה כדי להודיע באמצעותה, כי ציר שלוח מאת הנסיך הוא הבּא ולא אחר. ואולם חורטיצה היתה שוממה ועזוּבה מאדם, מה שהפליא את סקשטוסקי, כי שמע מפי גרודזיצקי, שמאז הפּלישה הטטרית האחרונה חונה שם תמיד חיל-משמר של קוזקים. האדון סקשטוסקי, בלווית אחדים מאנשיו, הרחיק ללכת מן החוף, ואולם לא יכול לעבור את כל האי, כי אורכּו היה יותר ממיל אחד, והלילה היה חשך ומעונן, ובכן שב אל הסירות, אשר בינתיים נמשו מן המים אל החול שעל שפת הנהר, ואש הוּבערה להבריח את היתושים.

רוב הלילה עבר עליהם במנוחה. חיילי המשמר ותופשי המשוט ישנו ליד מדורת האש – עֵרים היו אך השומרים התורנים, ואתם גם סקשטוסקי, אשר מאז יצא מקודק נדדה שנתו. הוא גם חש כאחוז קדחת. יש שנדמה לו, כי הוא שומע קול צעדים ההולך וקרב ממעמקי האי, ויש שהגיעו לאזניו קולות מוזרים, הדומים לקול פעיית עזים הבא מרחוק. ואולם סבור היה, כי אזניו מטעות אותו.

פתאום, כשעוד מעט והשחר עלה, ניצבה לפניו דמות אפלה.

זה היה אחד מאנשי חיל-המשמר.

– אדוני, הולכים! – אמר חפוּזוֹת.

– מי הם ההולכים?

– אל-נכון בני השפלה, כארבעים איש.

– יפה. זה לא מספר גדול. העירה את האנשים! הגבּירו האש!

אנשי המשמר עמדו כרגע על רגליהם. הלהבות פרצו למעלה ושלחו אורם על פני הסירות ועל אנשי-המשמר המעטים. גם השומרים התורנים הצטרפו אל המעגל.

בינתיים כבר ניתן להבחין היטב בצעדיהם הבלתי קצובים של קבוצות אנשים; במרחק מסוים עצרו צעדים אלה תחתם. פתאום נשמע קול מאיים השואל:

– מי שם על החוף?

– ואתם מי הנכם? – ענה ראש חיל-המשמר.

– ענה, בן ארוּרים, ואם לא, בקנה-הרובה אשאל!

– האדון הנעלה, הציר השלוח מאת הוד הנסיך ירמי וישניוביצקי אל אַטמן הקוזקים, – קרא ראש חיל-המשמר בקול רם.

הקולות בין עדת האנשים נדמו; כנראה, התיעצו שם במשך רגעים אחדים.

– בוא נא אתה לבדך הנה! – קרא ראש המשמר, – אל תיראה. את הצירים אין רוצחים נפש, אבל גם הצירים אינם רוצחים נפש!

ושוב נשמע קול צעדים ובעוד רגע יצאו מתוך החשכה אנשים לעשרות. בצבע עורם הכהה, קומתם הנמוכה ואדרות-השער שלהם, אשר שערותיהן פונות כלפי חוץ, הכיר סקשטוסקי מיד, כי מרביתם הם טטרים; קוזקים היו ביניהם רק כעשרה. כברק חלף ועבר הרעיון במוחו של סקשטוסקי, כי אם הטטרים הם בחורטיצה, אל-נכון כבר חזר חמילניצקי מקרים.

בראש החבורה ניצב איש-זפורוז’ה זקן וגבהו כענק; פניו הפיקו פראות ואכזריות. הזקן הזה ניגש אל מדורת האש, ושאל:

– ומיהו כאן הציר?

ריח חריף של יין-שרוף נתפשט מסביב – כנראה, שיכּוֹר היה האיש.

– מיהו כאן הציר? – שנה את שאלתו.

– אני הציר! – השיב האדון סקשטוסקי בגאוָה.

– אתה?

– האם אח אני לך, שהנך אומר לי “אתה”?

– למד-נא, גס רוח, נימוסים! – קרא ראש-המשמר – אומרים: כבוד האדון הציר הנאור!

– לאבדון אתם, בני השדים! מותו מות נבלים! בנים נאורים ואדירים! ולמה זה אתם באים אל האטמן?

– לא לך לדעת זאת! עליך אך לדעת, כי אם לא תחיש את דבר בואי אל האטמן, דמך בראשך!

ברגע ההוא יצא איש-זפורוז’ה אחר מתוך החבורה.

– אנחנו פה על-פי מצוַת האטמן – אמר. – שומרים אנו, לבל יקרב הנה איש מן ה“לחים”, ואשר יקרב, עלינו לעקדו ולהביאו אל האטמן, וכזאת גם נעשה.

– את הנוסע לרצונו לא תעקוד.

– אעקוד, כי כה נצטוויתי.

– האם אתה, בן איכּרים, יודע מה הוא ציר? האם אתה יודע בשם מי אני נוסע? הענק הזקן נכנס לתוך דבריו.

– נוביל את הציר אל האַטמן, אך בזקנו – הנה, כךְ!

ובאמרו כך הושיט את ידו אל זקנו של סקשטוסקי.

ואולם בו ברגע נאנק וכהלום-רעם נפל על הארץ.

הקצין פוצץ את ראשו במפּץ אשר בידו.

– קוֹלי! קוֹלי! ¹³ – צרחו הקוזקים אחוזי טירוף. אנשי חיל-המשמר של סקשטוסקי מיהרו לבוא לעזרת מפקדם, הרובים הרעימו, קולות הצעקה “קולי! קולי!” התבוללו בצחצוחי החרבות. פרץ קרב ללא כל סדר. מדורות האש אשר נרמסו בתוך המהומה כבו והחשכה אפפה את הנלחמים זה בזה. אחרי רגע קרבו אלה אל אלה, עד מהרה נתערבבו אלה באלה ולא היה ביניהם רווח להניף חרב, וסכינים, אגרופים ושינים באו במקום החרבות.

פתאום נשמעו ממעמקי האי קולות רבים, קולות קריאה וצעקה. חדשים באו לעזרת המתנפלים.

לוּ התמהמהו עוד רגע, כי עתה איחרו לבוא, כי אנשי חיל-המשמר הממושטרים גברו על בני ההמון.

– אל הסירות! – הרעים המפקד בקול עז.

אנשי המשמר מלאו כרגע אחר פקודת המפקד. ואולם למגינת לב סקשטוסקי ואנשיו נמשו הסירות למרחק רב מדי אל החול, ושוב קשה היה למהר ולגררן אל המים.

ובין כה וכה קפצו האויבים בחימה רבה אל החוף.

– הבו אש! – פקד האדון סקשטוסקי.

מטח-אש עצר במקום בעד המתנפלים והם נבוכו, נצטנפו יחד והחלו לסגת אחור באי-סדר בהשאירם אחריהם כעשרה חללים סרוחים על-פני החול, ואחרים שפירפרו כדגים שנידוגו והושלכו על החוף.

בינתיים ותופשי המשוט ואחדים מאנשי חיל-המשמר, אשר עזרו על ידם, אזרו שארית כוחם לדחוֹף את הסירות אל המים – אך לשוא.

האויב התחיל בהתקפה מרחוק. שכשוך הכדורים, אשר נפלו אל המים, התבולל בקול היריות ואנקות הפצועים.

צריחות הטטרים “אללה! אללה!”, כדי לעודד זה את זה, גברו והלכו עד כדי אימה. לעומתם השמיעו הקוזקים בלי הרף את קריאתם: “פגע! פגע בהם!” ואילו האדון סקשטוסקי שנה ושילש את פקודתו:

– אש!

קרן-האור הראשונה של השחר האירה כּהוֹת את מקום הקרב. מצד היבשה נראה המון של קוזקים וטטרים, אלה פניהם על קתות-הרובים ואלה ראשיהם מופנים לאחוריהם והם מושכים בחצי הקשתות. מצד המים היו שתי סירות מעלות עשן מוארות בלי-הרף על-ידי מטחי אש. בתווך היו מוטלים חללים, סרוחים על-פני החול.

בתוךְ אחת הסירות עמד האדון סקשטוסקי, גבוה מכל האחרים, גא, שוקט, בידו מפץ וראשו מגולה, כי חץ אחד הטטרים קרע את כובעו מעל ראשו.

ראש המשמר נגש אליו ולחש באוזנו:

– אדוני! לא נוכל להם – הם רבים מדי!

ואולם סקשטוסקי חפץ עתה רק לחתום בדם את כבוד שליחותו לבלי תת לחלל את כבודה, ולמות מות גבורים. ולכן בעת אשר האנשים מחיל-המשמר חיפשו מחסה מאחורי שקי המזון והאספקה, ומאחוריהם ירו אל אויביהם, עמד הוא גלוי לכל, מטרה לחצים ולכדורים.

– טוב! – אמר, – ניפול עד האחרון בנו.

– ניפול, אבינו! – קראו אנשי הצבא.

– הבו אש!

ושוב העלו הסירות עשן. ממעמקי האי נהרו ובאו המונים חדשים מזוינים ברמחים ובמגלים. המתנפלים נחצו לשני מחנות. המחנה האחד לא חדל להמטיר אש, והמחנה האחר, בן מאתים איש ויותר, קוזקים וטטרים, חיכה לשעת-הכושר להסתער לקרב פנים אל פנים. פתאום הגיחו מבין הסוּף אשר על שפת הנהר ארבע סירות, ומגמתן להתנפל על סקשטוסקי מאחוריו ומשני אגפיו.

כבר האיר לגמרי. אך עמודי עשן ארוכים נתמשכו בחלל האויר הרוגע והליטו את שדה-הקרב.

סקשטוסקי פקד על עשרים מאנשיו לפנות אל עבר הסירות המסתערות כבמעוף צפורים. האש שנשלחה מצד האי לעבר המסתערים, הטטרים והקוזקים, נחלשה בשל כך.

ונדמה, כי לזאת חיכו המסתערים.

ראש חיל-המשמר קרב עוד פעם אל סקשטוסקי:

– אדוני! הטטרים תופסים את סכיניהם העקומים בין שיניהם; כרגע יתנפלו עלינו.

כשלוש מאות טטרים, חרבותיהם בידיהם וסכיניהם בין שיניהם, התכוננו להתקפה, אליהם נלוו כמאה איש מבני זפוֹרוֹז’ה מזוינים במגלים.

הם אמרו להסתער מכל העברים, כי הסירות כבר הגיעו כדי טוח יריה. מצדיהן עלה העשן. כברד ניתכו הכדורים על אנשי סקשטוסקי. שתי הסירות שלו מלאו אנקות. אחרי שעברו כעשרים רגע, נפלו מחצית אנשיו של סקשטוסקי חללים, ושאריתם נלחמו כנואשים. פניהם היו שחורים מן העשן, ידיהם רפו, מבטי עיניהם היו עכורים, עיניהם מלאוּ דם, קני-הרובים הלוהטים הכוו את כפות ידיהם. רובם היה פצוע.

באותו רגע קרעו קולות-ילל והמולה איומה את חלל האויר. הטטרים פתחו בהסתערות.

עמודי העשן אשר נהדפו בתנועת המוני הגופים התפזרו פתאום ונתגלו שתי הסירות של סקשטוסקי והן מוקפות המוני טטרים ודומות לשני פגרי סוסים, אשר עדרי זאבים טורפים אותם. המוני הטטרים נדחפו, נדחקו, סאנו, צרחו, טפסוּ בידיהם ורגליהם, נדמה, כי הם נלחמים איש באחיו. אחדים מאנשי סקשטוסקי עוד התקוממו להם ועל-יד התורן עמד האדון סקשטוסקי, פניו זבים דם וחץ תקוע עמוק-עמוק בזרועו השמאלית, ועודנו מגן על עצמו בחמת זעם. דמותו היתה כשל ענק בין ההמון הרב אשר הקיף אותו, חרבו עופפה כברק. לעומת מחץ חרבו ענו קולות אנקה ויללה. ראש המשמר ואיש-צבא אחד עמדו לשני צדיו, ולרגעים נסוג ההמון אחור בבהלה ובפחד מפני שלושת הגיבורים, אך מהיותו נדחף מאחוריו, דחפו איש את רעהו ולא יכלו להימלט מפני מחץ חרבותיהם של השלושה.

– חיים להביאו אל האטמן! – קראו קולות מבין ההמון. – היכּנע!

ואולם עתה כבר היה האדון סקשטוסקי נכון להיכנע אך לאלהים, כי הנה פתאום חוורו פניו, התמוטט ונפל על קרקעית הסירה.

– הייה שלום, אבינו! – שאג ראש-המשמר בייאוש.

ואולם כרגע נפל גם הוא. גוש המתנפלים כיסה את הסירות לחלוטין.

פרק יא

בבקתתו של הקַנְטַרִי¹⁴) אשר בפרבר חסן-בַּשׁי בסיץ' ישבו ליד השולחן שני אנשי זפּוֹרוֹז’ה והיטיבו לבם ביין-שרוף של דוחן, אשר שאבו בלי-הרף מדלי של עץ, שעמד באמצע השולחן. האחד, הזקן שבהם, כפוף-גו כמעט לגמרי, היה פיליפּ זַחַר, הקנטרי בעצמו, והשני, אנטון טַטַרצ’וק, אטמן גדוד הקוזקים הצ’חריניים, והוא איש כבן ארבעים שנה, גבה-הקומה וחסון, פניו הפיקו פראוּת ועיניו אלכסוניות, טטריות. השנַים שוחחו ביניהם בלחש, כחוששים שלא יאזין מי לדבריהם.

ובכן, היום זה יהיה? – שאל הקנטרי.

– מיד – השיב טטרצ’וק – מחכים אך לראש מחנה הקוזקים ולטוּהַי-בֵּי, אשר נסע עם חמיל בעצמו לבָּזַבְלוּק, כי שם המחנה חונה. “החברה” כבר נאספה בככר, וראשי הגדודים יתאספו לפנות ערב להיוָעץ יחד. עוד לפני בוא הלילה יתברר הכל.

– המ! עסק ביש, – נהם פיליפּ זחר הזקן.

– שמע נא, קנטרי, האם אתה ראית, כי בא מכתב גם אלי?

– אכן, אני ראיתי, כי אני בעצמי הבאתי את המכתבים אל ראש המחנה ואני איש יודע-כתוב הנני. מצאו בכיסי ה“לח” שלשה מכתבים: האחד אל ראש המחנה, השני אליך, השלישי אל בּרבּש הצעיר. כל אנשי הסיץ' כבר יודעים על כך.

– ומי כתב את המכתבים? האינך יודע?

– אל ראש המחנה כתב הנסיך, כי המכתב היה חתום בחותם; מי כתב אליכם לא נודע.

– האלהים ישמרני!

– אם אינם קוראים אותך שם בגלוי ידיד הלחים, כל רעה לא תאונה לך.

– ישמרני אלהים! – שנה טטרצ’וק את דבריו.

– ניכר בך, שהנך מרגיש עצמך אשם.

– טפו! אינני מוצא בי כל אשמה.

– אולי ראש-המחנה יעלים את כל המכתבים, כי הרי גם ראשו בסכּנה. הלא גם אליו היה מכתב שלוּח כמו אליך.

– אולי.

– ואם אתה יודע בעצמך כי אשמת, אז…

הקנטרי הזקן השח את קולו עוד יותר:

– ברח לך!

– איך? ולאן? – טאל טטרצ’וּק במבוכה. – ראש-המחנה הציג משמרות על כל אי ואי, לבל יתחמק איש אל הלחים ולא יודיע את אשר נעשה פה. בבזבלוּק ניצב משמר הטטרים. גם דג לא ימלט, גם צפור לא תמצא לה מקום לחמוק.

– אם כן, החבא בסיץ', ככל אשר תוכל.

– ימצאוני, מלבד אם אתה תחביאני בין החביות בשוק. הלא קרוב אתה לי!

– לוּ גם היה אחי תחתיך, לא הייתי מחביא אותו. אם את המות אתה ירא, שתה עד לשכרה; בהיותך שכּוֹר לא תדע את אשר אתך.

– אולי אין במכתבים אלה כל רע?

– אולי…

– אי, אסון! אי, אסון! – אמר טטרצ’וק. – יודע אני בעצמי, שלא אשמתי. אני קוזק טוב, אויב ללחים. ואולם אף אם במכתבים לא ימצאו כל דבר אשר יעיד לרעתי, השד יודע את אשר יאמר הלח לפני המועצה! הוא יכול להמיט עלי רעה.

– זהו לח זועף; הוא לא יגיד מאומה!

– האם היית היום אצלו?

– הייתי. משחתי את פצעיו בעטרן; יצקתי אל גרונו יין-שרוף מהול באפר. בריא יהיה. לח זועף! אומרים, כי בחוֹרטיצה, לפני שלקחו אותו שבי, שחט טטרים לרוב, כחזירים. מצד הלח אין צפויה לך סכנה כלשהי!

ההד העגום ששילחו הדוַדים, בהם היכּוּ בכיכר אשר לפני חצר ראש-המחנה, הפסיק את שיחתם. רעדה אחזה את טטרצ’וק בשמעו את קולות התיפוף האלה, וכרגע קפץ על רגליו והזדקף. מבוכה נוראה נצטיירה על פניו ובכל תנועותיו.

– מתופפים לאות, כי הגיע זמן התכּנסותה של המועצה – קרא, בשאפו רוח בכבדות. – ישמרנו האלהים! אתה, פיליפּ, אל נא תגלה לאיש את הדברים, אשר דבּרתי אליך בזה. ישמרני האלהים!

ובאמרו זאת תפס טטרצ’וק בדלי יין-השרוף, היטה אותו בשתי ידיו אל פיו, ושתה, ושתה, כאילו אמר להשתכר עד-מות.

– נלכה נא! – אמר הקנטרי.

הדי קולות התיפוף הלכו וגברו.

יצאו. בין פרבר חסן-בּשי ובין חצר ראש-המחנה הפרידוּ אך הסוללה, אשר היתה שפוכה מסביב למחנה, והשער עם המגדל הגבוה, אשר מעליו נראו קני התותחים, אשר הובאו שמה. במרכז הפרבר עמד בית הקנטרי והבתים הקטנים אשר לממונים על החנויות, ומסביב לכיכר רחבת-הידים סככות ובהן חנויות: אלה היו מבנים עלובים, עשויים קורות עצי אלון, אשר הובאו לרוב מחורטיצה, נתונות זו על זו ומכוסות ענפים וקני-סוף. ואילו הבתים, ואף בית הקנטרי בתוכם, היו דומים יותר לצריפים, כי אך גגותיהם התרוממו מעל-פני האדמה. הגגות האלה היו שחורים ומכוסים פיח, כי כאשר בערה אש בבית, יצא העשן ממנו לא אך דרך החור אשר בגג למעלה, כי אם דרך כל החורים והסדקים, ואז אפשר היה לדמות, כי לא בית הוא, כי אם ערמת ענפים וקנים, שמתקינים בתוכה זפת. בבתים שררה תמיד אפלה, ולכן בערו בהם תמיד קסמי משחן וקליפות עצי-אלון. סככות של חנויות היו שם לעשרות והן נחלקו לחנויות של המחנות, אשר היו קנין המחנות השונות, ולחנויות לסוחרים עוברים ושבים, אשר בעת שלום יש שהטטרים והוָלכיים עסקו שם במסחר, אלה במסחר-העורות, אטון-המזרח, נשק וכל יתר הדברים אשר מן השלל באו, ואלה בסחר-היין. ואולם אך לעתים רחוקות נמצאו סוחרים בחנויות אשר נועדו לעוברים ושבים, כי בקן הפראים האלה לא קנו בכסף, אך שדדו, וגם הקנטרי וגם האטמן הממונה על החנויות לא יכלו לעצור בעד ההמונים משדוד סחורות כחפצם. בין הסככות היו גם שלשים ושמונה מסבאות של המחנה, ולפניהן התגוללו תמיד בתוך האשפה והזבל, בין גזרי-עץ וגללי-פרש-הסוסים, זפוֹרוֹז’יים מתים-למחצה מרוב שתיה, אלה שקועים בשנת תרדמה ואלה קצף על שפתותיהם, אחוזי-עווית או תקוּפים טירוף-הדעת. אחרים, שכּוֹרים-למחצה, צווחו שירי-קוזקים, ירקו, היכו, או נשקו איש את רעהו, אררו את קשי יום הקוזקים, או בכו על עוֹניים, דרכו ברגליהם על ראשי השוכבים על הארץ. אך בעת מסע על הטטרים או על רוס, היו הקוזקים מצוּוים על התנזרות מן המשקה, ואז נענש עונש-מות כל איש מן המחנה, אשר שתה לשכרה. ואולם בימים כתיקנם, וביחוד בשוק-החנויות, היו תמיד שכּוֹרים כמעט כולם: הקנטרי והממונים על החנויות, המוכרים והקונים. ריח חמוּץ של יין-שרוף לא-מזוקק, אשר התבולל בריח זפת, דגים, עשן ועורות-סוסים, הרעיל את האויר בכל-הפרבר, אשר ברבגוניות חנויותיו דמה יותר לעיירה טורקית או טטרית. בהן נמכר כל אשר ניתן לשדוֹד בקרים, בוָלכיה או בחופי אנטוליה: אטון אדום, אשר הובא מארצות-המזרח, חוטי זהב וכסף, ארג-משי מרוקם כסף וזהב, ארג-צמר, ארג-פשתן מרוקם פרחים, בד, תותחים שבורים של ברזל וברוֹנזה, עורות, אדרות-שער, דגים מיובשים, דובדבנים ודבלות טורקיות מיובשות, כלי קודש, סהרונים של נחושת-קלל, שנבוֹזו מן המסגדים, וצלבים מוזהבים, אשר הוסרו מכּנסיות אשר לקתולים-יוָנים¹⁵) , אבק-שרפה ונשק-יד, ידות לחניתות ואוכפים. ובין כל המון החפצים השונים האלה התהלכו בני-אדם לבושים חלקי לבוש שונים אלה מאלה. בקיץ היו ערומים למחצה. ובכל עת פראים למחצה, מכוסים פיח, שחורים, מלוכלכים ברפש, מלאים פצעים זבים דם מעקיצות יתושים גדולים, אשר ברבוא רבבותיהם התנשאו מעל הצ’רטומליק, וכאמוּר למעלה: שכּוֹרים תמיד!

אותה שעה היה הפרבר חסן-בּשי מלא אנשים יתר הרבה מאשר תמיד; החנויות והמסבאות נסגרו, כל האנשים מיהרו אל כיכר הסיץ' שם עמדה המועצה להיוועד. פיליפּ זַחַר ואנטון טטרצ’וּק הלכו עם האחרים, אך טטרצ’וּק התמהמה בלכתו. הלך בעצלתים, ונתן להמון לעבור לפניו. המבוכה אשר נראתה על פניו הלכה וגדלה. בין כה וכה עברו את הגשר על התעלה. ואחרי-כן עברו דרך השער, ומצאו את עצמם בכיכר רחבת-ידים ובצורה, מוקפת שלשים ושמונה בנייני עץ. הבנינים האלה היו בתי-מושב לצבא, כעין קסרקטים של צבא, ובהם ישבו הקוזקים. כל הבתים האלה לא נבדלו האחד מן השני בגובהם ובגודלם, מלבד בשמותיהם, כי על כל אחד מהם נקרא שם אחת הערים באוקראינה, וגם גדודי הקוזקים נקראו בשמות הערים ההן. באחת הפינות של הככר המתנשא בית-המועצה; בבית זה נועדו האטמנים וראש מחנה הקוזקים בראשם, וההמונים, או כפי שהם נקראים ה“חברה”, התיעצו בחוץ, ומדי רגע-ברגע שלחו את ציריהם אל זקני המחנה, ולפעמים חדרו פנימה בחזקה ואילצו את הנועצים לקבל דעתם.

ובכיכר כבר היה גדול הדחק, כי ראש המחנה הזעיק לפני כן אל הסיץ' את כל הצבא, המפוזר והמפורד באיים, על-פני הנהרות והאגמים, ולכן היתה ה“חברה” גדולה מאשר תמיד. השמש נטה לערוב, ולכן הקדימו להדליק כעשרים חביות מלאות זפת; פה ושם עמדו גם חביות מלאות יין-שרוף, אשר כל גדוד וגדוד הוציא אותן לעצמו, והן הוסיפו לא-מעט אומץ-לב לנועצים. על הסדרים בין אנשי הגדודים שמרו זוּטרי הקצינים, שהיו מזוינים במקלות עבים של עצי-אלון, כדי לעצוֹר בעד הנועצים הנסערים מדי, וגם באקדחים להגנה עצמית, כי חייהם היו תמיד בסכנה.

פיליפּ זַחַר וטטרצ’וּק נכנסו ישר אל בית-המועצה, כי האחד בתור קנטרי והשני בתור אטמן של גדוד היו זכאים לשבת בין זקני-המחנה. באולם המועצה ניצב אך שולחן קטן אחד ועל ידו ישב סופר-הצבא. האטמנים וראש-המחנה ישבו על עורות ליד הכתלים. אך באותה שעה עדיין היו מקומות אלה פנויים. ראש-המחנה צעד בצעדים רחבים על-פני החדר, וראשי-הגדודים נקבצו חבורות חבורות ושוחחו ביניהם בלחש, אך השקט הופרע מפעם לפעם על-ידי קללות רמות שעלו פעם מפינה זו ופעם מפינה זו. טטרצ’וּק שם לב, כי אף מכריו ורעיו משימים עצמם כאילו לא ראו אותו, ולכן מיהר לגשת אל ברבש הצעיר, אשר גם ממנו התרחקו מכריו ורעיו. אחרים התבוננו אליהם בעינים עצומות למחצה, אך ברבש הצעיר לא הירבה לשים אליהם לב, כי לא השיג את מלוא משמעות הענין. הוא היה יפה-תואר ובעל כוח רב, ואך גבורתו בלבד היא שעמדה לו לעלות למדרגת אַטמן של גדוד קוזקים, כי נודע בכל הסיץ' בסכלותו. מטעם זה גם נתכּנה “אטמן כסיל” ונודע כמי שמעורר צחוקם של זקני הקוזקים בכל מלה אשר היה מוציא מפיו.

– עוד מעט, וייתכן כי יטלטלונו אל הנהר ואבן קשורה בצוארנו! – לחש טטרצ’וּק על אוזנו.

– וכי מה עשינו? – שאל ברבש.

– האם אינך יודע דבר על-אודות המכתבים?

– לכל השדים והרוחות! האם אנכי כתבתי אילה מכתבים?

– ראה-נא, איך מודדים אותנו במבטים מן הצד.

– לוּ הנפתי את ידי על ראש אחד מהם, לא היה מביט עוד, כי עיניו היו יוצאות מחוריהן.

קולות צעקה, שעלו מן החוץ, העידו, כי קרה שם דבר-מה. כעבור רגע ודלתות חדר-המועצה נפתחו לרוָחה וחמילניצקי וטוּהִי-בֵּי נכנסו. את פני אלה קדמו שם בחוץ בשמחה. לפני חדשים אחדים עדיין נוראה היתה שנאת אנשי הסיץ' לטוּהי-בּי זה, הנסיך הטטרי אוהב המלחמה. עתה השליכו בני ה“חברה” את כובעיהם למעלה, כאשר אך ראו את פניו, בחשבם אותו לידידם הנאמן של חמילניצקי ובני-זפּוֹרוֹז’ה.

טוּהי-בּי נכנס ראשון ואחריו חמילניצקי ושרביט ההטמן של צבאות זפּוֹרוֹז’ה בידו. את המשרה הכבודה הזאת נשא למן היום אשר חזר מקרים עם גדודי-העזרה, אשר קיבל מאת החַן. ההמונים נשאוהו אז על כפיהם, ואחרי ששדדו את אוצר-הצבא, הביאו לו את השרביט, הדגל והחותם, הנישאים, כמקובל, לפני ההטמן. מאז נשתנה חמילניצקי לא-מעט. ניכּר היה בו, כי הוא נושא בקרבו את הכוח הנורא אשר לכל זפּוֹרוֹז’ה. הוא לא היה עוד אז חמילניצקי העשוק והבורח לסיץ' דרך שדי-הפרא, אלא חמילניצקי ההטמן, שר שפיכות-הדמים, הענק, הנוקם את נקמתו הוא מאת רבוא רבבות בני-אדם.

ובכל-זאת לא ניתץ את כבליו. הוא אך החליף את הכבלים הישנים בעבותות חדשים. דבר זה נראה ביחס שבינו ובין טוּהי-בּי. הטמן זה של זפּוֹרוֹז’ה היה, בלב זפּוֹרוֹז’ה, תמיד אך שני לטטרי ההוא, נכנע לפני גאותו והליכותיו. יחס זה היה יחס עבד אל אדוניו, המושל בו. ואולם לא יכול להיות אחרת. כל גדולתו של חמילניצקי בין הקוזקים באה לו אך מכוח הטטרים ובחסדי החַן, אשר נציגו הנאמן היה טוהי-בּי, הפרא והזועף תמיד. אבל חמילניצקי ידע לאחד את גאותו, העוברת על גדותיה, עם ההכנעה, כשם שידע לאחד גם את אומץ-לבו עם ערמתו. הוא היה אריה ושועל, נשר ונחש כאחד. בפעם הראשונה מעת היות הקוזקים בעולם התנהג אז טטרי כאדון בתוך הסיץ' – אבל כאלה היו פני הדברים בימים ההם. הלא ה“חברה” השליכה כובעים למעלה למראה פני הפגן. זמנים כאלה הגיעו.

המועצה החלה. טוהי-בי ישב לו בתווך על חבילת-עורות עבה. ואחרי שקיפל את רגליו תחתיו, החל לפצח גרעיני חמניות ולירוק לפניו את קליפותיהם על הריצפה. מימינו ישב חמילניצקי ושרביטו בידו, משמאלו האטמן ראש מחנה הקוזקים, והאטמנים ועמהם משלחת ה“חברה” ישבו מרחוק, ליד הכתלים. קולות השיחות נדמו, ואך מחוץ הגיעו קולות המולה ושאון ההמון בחוץ, אשר דמה לשאון גלגלים. חמילניצקי החל לדבּר:¹⁶)

– אדוני הנכבדים! בחסדי הוד קיסר קרים, באהבתו ובנדבת-רוח האדון הרם, המושל על עמים רבים והקרוב לכוכבי שמים, וברשות מלך-החסד, מלך-פולין ולדיסלב אדוננו, וברצון צבאות זפּוֹרוֹז’ה האמיצים, בבטחנו בנקיון לבנו וביושר האל, הננו הולכים לנקום את נקמתנו מיד עושקינו האכזרים, המדכאים אותנו באף ובחימה איומה. ואנחנו הנוצרים נשאנו בדומיה, ככל אשר יכולנו, את תגרת יד הלחים הרמאים, הפקידים, הסטרוסטות והאקונומים, כל האצילים והיהודים. על מעשי העושק והלחץ הנוראים האלה כבר שפכתם דמעות לרוב, אתם, אדוני הנכבדים, וכל צבאות זפּוֹרוֹז’ה, ועל כן נתתם בידי את השרביט הזה, למען אוכל לדרוש כראוי את זכויות כל הצבא. ואני, בחשבי זאת לכם, אדונַי ומיטיבי הנכבדים, לחסד גדול, נסעתי אל הוד הקיסר לבקש מלפניו, כי יהיה לנו לעזר, והוא בחסדו הואיל למלא את בקשתי. ואולם בהיותי מוכן ומזומן לנקום את נקמתנו, נעצבתי אל לבי מאד, בשמעי, כי אפשר שיהיו בינינו בוגדים, הבאים בדברים עם הלחים הרמאים ומודיעים אותם את כל אשר אנחנו נכוֹנים לעשות – ואם כה יהיה, עלינו לענוש אותם כפי רצונכם, אדוני הנכבדים, והבנתכם. ואנחנו מבקשים מכם כי תשמעו את דברי המכתבים, אשר הביא הנה ציר שלוח מאת אויבנו, הנסיך וישניוביצקי. והוא לא ציר הנהו, אך מרגל הוא לנו, כי בא אך לראות את אשר אנו מבקשים לעשות וכן לרגל אחר מעשיו של ידידנו טוהי-בי. וגם זאת תשפטו נא, אם ייענש הציר הזה, כמו האנשים, שאליהם הביא את המכתבים, ואשר על כך מיהר להודיענו האטמן ראש-המחנה, ידידי הנאמן וידידו הנאמן של טוהי-בי וכל הצבא.

חמילניצקי נשתתק; ההמולה מעבר לחלונות הלכה וגברה מרגע לרגע. סופר-הצבא קם אפוא ממקומו והחל לקרוא תחילה את המכתב, אשר כתב הנסיך אל האטמן ראש מחנה הקוזקים, והפותח במלים: “אנחנו, בחסדי אלהים, נסיך ומושל בלובני, חורול, פרילוקי, הדז’יאץ' וכו‘, הווייבודה של רוס וכו’, סטרוסטה וכו'”. המכתב היה רשמי לחלוטין. הנסיך שמע, כי הזעיקו את הצבא מן המקומות שעל יד הגבול, על כן הוא קורא לאַטַמַן, כי ישאל אם אמת נכון הדבר, יחדול מעשות זאת למען שלום המדינות הנוצריות. ואת חמילניצקי, אם יסית את העם שבסיץ' למרוד, יתפוש וימסור אותו ביד פקידי-הממלכה, אשר יבואו וידרשו כזאת ממנו. המכתב השני היה מאת האדון גרודזיצקי וגם הוא שלוח אל האַטמן הגדול; המכתב השלישי והרביעי היו מאת זצ’ויליחובסקי הזקן שר הגדוד הצ’רקסי אל טטרצ’וּק ואל ברבש. בכל המכתבים לא היה כל-דבר, אשר יכול להעיר חשד על האנשים, אשר אליהם היו כתובים. זצ’ויליחובסקי ביקש מאת טטרצ’וּק אך זאת, כי יקדיש תשומת-לב לאיש המביא אליו את המכתב, וכי ימלא אחר משאלותיו של האיש ממנו.

טטרצ’וּק נשם לרווחה.

– מה דעתכם, אדוני, על-דבר המכתבים האלה? – שאל חמילניצקי.

הקוזקים החרישו. בתחילתה של כל מועצה ומועצה, כאשר עדיין היי"ש לא פעל את פעולתו, החרישו האטמנים ואיש מהם לא רצה להשמיע את קולו. כולם היו אנשים פשוטים, אך ערומים, ולכן החרישו, מחשש דברי הבל, שישימום לצחוֹק, או גם להנחיל להם כינוּי של לעג. כי כן היו פני הדברים בסיץ', מקום שהאנשים היו פשוטים מאד והירבו ללגלג איש על רעהו היה גם הפחד רב מפני הלעג.

ובכן, החרישו הקוזקים. ושוב נשא חמילניצקי דברו:

– האטמן ראש-המחנה הוא אחינו וידידנו הנאמן. אני מאמין באטמן כמו שאני מאמין בנפשי. והאיש אשר יגיד אחרת, לבו שלו לבגוד בגד. האטמן הוא ידידנו הוותיק ואיש-צבא.

ובאמרו כך, קם ממקומו ונשק את האטמן.

– אדוני הנכבדים! – קרא לעומתו ראש-המחנה – אני אך מזעיק את הצבא וההטמן ייצא בראשו; ואשר לציר, אם אלי הוא שלוח, שלי הוא ואם שלי הוא, הריני נותן אותו לכם במתנה.

– אתם, אדוני הנכבדים, נבחרי המשלחת, השתחוו נא לפני האטמן – קרא חמילניצקי – כי הוא איש ישר, ולכו והגידו ל“חברה”, כי אם יש בזה בוגד, לא הוא הבוגד; הוא הראשון, אשר הציב משמרות על דרך הלחים, הוא פקד לתפוש את הבוגדים, אשר אמרו ללכת אליהם ואשר זממו להתגנב אלינו. אתם, אדוני, אנשי-המועצה, הגידו, כי לא הוא הבוגד, הוא הטוב מכולנו.

האדונים הנבחרים, אנשי משלחת ה“חברה”, השתחוו אפים ארצה בראשונה לפני טוהי-בי, אשר במשך כל אותה שעה לעס את גרעיני החמניות מבלי ששם לב אל הנאספים ואל דבריהם, ואחרי-כן לחמילניצקי, לראש המחנה – ויצאו מן החדר.

אחרי רגע נשמעו קולות המולה עליזים מן החוץ והיה לאות, כי הנבחרים עשו ככל אשר היה עליהם לעשות.

– יחי האטמן שלנו! יחי האטמן! – קראו בקולות ניחרים, בכוח כה רב, עד אשר נעו כתלי החדר.

ובתוך הרעש נשמעו גם קולות יריה של רובים.

נבחרי “החברה” חזרו אל החדר ותפסו את מקומותיהם בפינה כמקודם.

– אדוני הנכבדים! – קרא חמילניצקי לאחר שנדמו מעט הקולות בחוץ – בחכמה הוצאתם את משפטכם, כי האטמן אשר למחנה הוא ישר-דרך. אולם אם האטמן איננו בוגד, מי הוא הבוגד? מי האיש אשר ידידים לו בין הלחים, עם מי הם באים בדברים? אל מי הם כותבים את מכתביהם? ביד מי הם מפקידים את צירם? מי הוא הבוגד?

בדבּרו הרים חמילניצקי את קולו הלוך והרם ולטש עיני זעף לעבר טטרצ’וק וברבּש הצעיר, כמבקש להצביע בבירור, כי אלה הם הבוגדים. בחדר עלו לחישות: “ברבש וטטרצ’וק!” אילו מהנאספים קמו ממקומותיהם, מבין שליחי ה“חברה” נשמעו קולות קוראים: “לאבדון!”.

פני טטרצ’וק חוורוּ וברבש הביט אל הנאספים בעינים מפיקות תמהון. רגעים אחדים התאמץ לחתור במוחו עצל-המחשבה ולדעת מה האשמה אשר אלה מטילים עליו, ואחרי-כן קרא:

– לא לכלבים מעדני בשׂר!

ובאמרו כך פרץ בצחוק אווילי, ואחריו צחקו גם אחרים. ופתאום נסחף רוב ראשי-הגדודים בצחוק-פראים, מבלי דעת על-מה.

מעבר לחלון נשמעו קולות צעקה, אשר הלכו הלוך וגדול. יין-השרוף עבר החל, כנראה, להלהיב את המוחות. המולת ההמון הלכה ועצמה מרגע לרגע.

ואולם אנטון טטרצ’וק קם ממקומו ובפנותו אל חמילניצקי פתח לדבר:

– מה עשיתי לך, אדוני ההטמן, כי אתה אומר להמיתני? מה פשעי ומה חטאתי? הפקיד זצ’ויליחובסקי כתב אלי אגרת, ומה-בכך? הרי הנסיך כתב גם את ראש-המחנה. והאם אני קיבלתי את האגרת? לא! ואלמלי קבלתי, כיצד הייתי עושה? הייתי הולך אל הלבלר, שיקרא אותו לפני, כי אני כתוֹב לא אדע וקרוֹא לא אדע. בין כך ובין כך הייתם יודעים מה שכתוב באגרת. ואת הלח עיני לא ראו. כך. האני בוגד? הוי, אחי בני-זפּוֹרוֹז’ה! טטרצ’וק הלך אתכם לקרים, וכאשר הלכתם לוָלכיה, הלך לוָלכיה; הלכתם לסמולנסק, הלך לסמולנסק, הלך למלחמה, נלחם אתכם יחדיו, קוזקים טובים, חי אתכם, קוזקים טובים – ודם שפך אתכם יחדיו, קוזקים טובים, וללחם רעב אתכם יחדיו, קוזקים טובים, וכך אינו לח, אינו בוגד, אך קוזק, אחיכם, ואם האדון ההטמן רוצה במיתתו, יאמר מפני-מה הוא רוצה במיתתו! מה עשיתי לו? מה עוויתי? – ואתם, אחי, רחמו-נא ושפטו-נא בצדק!

– טטרצ’וק בחור טוב! טטרצ’וק איש ישר! – קראו קולות אחדים.

– אתה, טטרצ’וק, בחור טוב הנך – אמר חמילניצקי – ואני לא אחפוץ במיתתך, כי רֵע אתה לי, ואינך לח, אך קוזק, אחינו. כי לוּ היה הבוגד לח, כי עתה לא הייתי מתעצב ולא הייתי בוכה, אך אם בחור טוב הוא בוגד, רב הכאב בלב וצר על בחור טוב. ואם בקרים, בוָלכיה ובסמולנסק היית, עוד יותר יגדל עוונך, אם אתה רצית לעשות בעורמה ולגלות ללח את אשר מבקשים צבאות זפּוֹרוֹז’ה לעשות ואת אשר הם נכונים לעשות. אליך כתבו, כי אתה תעשה ככל אשר יידרש ממך, ובכך הגידו נא, אדוני האטמנים הנכבדים, מה היה הלח יכול לדרוש ממנו? האם לא את מותי ומות ידידי הנאמן טוּהי-בּי? האם לא אובדן צבאות זפּוֹרוֹז’ה? כן, אתה, טטרצ’וק, אשם ואת צדקתך לא תוכיח עוד. ואל ברבש כתב דודו, שר-הגדוד של צ’רקסי, חברו של צ’פלינסקי וידיד הלחים, והוא אשר הטמין אצלו את כתבי-הזכויות, שלא יפלו בידי צבאות זפּורוז’ה, ואם כן הוא הדבר, ואני נשבע באלהים, כי אמנם כן הוא הדבר, שניכם אשמים ובקשו מאת האטמנים, כי ירחמו עליכם, וגם אני אבקש אתכם יחדיו, אף כי עוונכם גדול מאד ובגידתכם גלויה לעין-כל.

ובינתיים גברה ההמולה בחוץ והפכה למַשק של סופה. ה“חברה” רצו לדעת את אשר נעשה בחדר-המועצה, ושלחו שמה צירים חדשים.

טטרצ’וק חש, כי חייו אבדו. אז זכר, כי שבוע-ימים לפני כן הזהיר את האַטמנים מפני חמילניצקי, שלא יתנו את השרביט בידו וכי לא יכרתו ברית עם הטטרים. טיפּוֹת זיעה קרות כיסו את מצחו: הבין שאין לו עוד מנוס. אשר לברבש הצעיר ברור היה, כי חמילניצקי שואף לדמו, אך ורק כדי לנקום את נקמתו מאת שר-הגדוד הצ’רקסי הזקן, אשר אהב את בן-אחיו כנפשו. ואולם טטרצ’וק לא אבה בכל-זאת למות. לוּ היה עליו למות בחרב, בכדור רובה, או גם על עמוד העץ, כי עתה לא חוורו פניו – אולם המוות, אשר הוכן לו עתה, החרידו עד מוח עצמותיו, ולכן, כאשר קמה דממה לרגע, אחרי שכילה חמילניצקי לדבּר, קרא בקול חרדות:

– בשם הנוצרי! אחי האטמנים, רעים אהובים, אַל תהרגו נקי. הרי את הלח לא ראיתי, לא דיבּרתי אתו! רחמו, אחים! איני יודע מה היה הלח דורש ממני, שאלו אותו אתם עצמכם! אני נשבע בשם הנוצרי המושיע, בשם הקדושה והטהורה, בשם ניקוֹלי הקדוש בעל-הנס, בשם מיכאל שר-המלאכים, כי נפש נקי תרצחו!

– הביאו הנה את הלח! – קרא ראש הקנטרי.

– את הלח הביאו הנה! את הלח! – קראו ראשי-הגדודים.

בחדר קמה מהומה; אלה רצו אל החדר הנשען אל חדר-המועצה, אשר בו היה האסיר כלוּא, להביאו אל המועצה, ואלה קרבו מאיימים אל טטרצ’וק וברבש. הְלַדקי, האטמן של גדוד מירגוֹרוֹד, קרא הראשון: “לאבדון!” נציגי ה“חברה” קראו אחריו: “לאבדון!” וצַ’רנוֹטָה קפץ אל הדלת, פתח אותה וקרא אל ההמון המתגודד:

– אדוני הנכבדים, בני ה“חברה”! טטרצ’וק בוגד וברבש בוגד – לאבדון ילכו!

ההמון ענה ביללת פראים נוראה. בחדר קמה מהומה ומבוכה. כל מפקדי-הגדודים קמו ממקומותיהם. אלה קראו: “את הלח! את הלח!” ואלה התאמצו להשקיט את ההמולה, ובין כה נפתחה הדלת לרוָחה מפני דוחק ההמון, ואל תוך החדר פרץ גוש סוער ומהמה של ה“חברה”. החדר התמלא דמויות מטילות אימה, טרופות זעם, צוֹוחוֹת וצוֹרחוֹת, מטלטלות ידים, חורקות שן ומדיפות ריחות של יין-שרוף: “בן-מות טטרצ’וק! ברבש ילך לאבדון! הכו את הבוגדים! אל הככר הוציאום!” – צרחו השכּוֹרים. – “הך! הרוג!” – וכרגע היו ידים למאות שלוחות לעבר הקרבנות האומללים. טטרצ’וק לא ניסה להתגונן, אך נאנק מר, ואולם ברבש הצעיר החל לעמוֹד על נפשו בכח איום. סוף-סוף השיג, כי להרגו הם אומרים; פניו הביעו אימה, יאוש וחמת-טירוף; קצף כיסה את שׂפתיו, מחזהו בקע נהם חייתי. פעמַים התחמק בכוח מידי הורגיו ופעמַים תפסו בו ידיהם בזרועותיו, בחזהו, בזקנו, בבלורית-ראשו; הוא נאבק עמהם, נשך בשיניו, צרח, נפל על הארץ, וחזר וקם על רגליו והוא זב דם, ומראהו איום. את בגדיו קרעו מעליו, את בלוריתו תלשו, את עינו האחת נקרו, ולבסוף לחוּץ אל הקיר שברו את ידו. אז נפל. הורגיו אחזו ברגליו וגררוהו אותו ואת טטרצ’וק אל הככר. שם, לאור-הלהבות שהפיצו חביות הזפת ומדורות העצים, פתחו מיד בהשלמת הרצח האיום. אנשים לאלפים התנפלו על האומללים וקרעום לקרעים, בצרחם ובהדפם איש את אחיו, כי כל אחד מהם נתאווה בעצמו לעשות שפטים בקרבנות. רמסום ברגלים, קרעו מהם איברים וחתיכות בשר; ההמון הלך ונדחק אליהם בכל מאמצי כוחו, מוכה שגעון. לרגע הניפו ידים חמוצות-מדם שני גושי בשׂר, חסרות צורה כלשהי, ובעוד רגע הושלכו שוב לארץ. ואלו העומדים יותר רחוק צרחו בקולי קולות, אלה – כי הגופות ישלכו אל מי הנהר, אלה – כי יושמו בחביות הזפת הבוערה. השכּוֹרים התחילו להכות איש את רעהו, בשגעונם הבעירו אש בשתי חביות גדולות מלאות יין-שרוף, ואז עלו מהן להבות תכלת, אשר הפיצו את אורן על מחזה-התופת הערוך שם. מן השמים ראה במחזה זה הירח הדומם, הבהיר והצח.

כזה היה העונש אשר ענשו ה“חברה” את הבוגדים אשר בתוכם.

ובחדר-המועצה קמה דממה, אחרי שהקוזקים הוציאו משם את טטרצ’וק ואת ברבש הצעיר, והאטמנים שוב ישבו במקומותיהם שליד הכתלים, כי מן החדר הסמוך הובא שמה האסיר.

את פניו כיסה צל, כי גם האש אשר על האח כבר הלכה וכבתה – ולאור האש הזאת הכהה נראתה אך קומתו הזקופה והגאה, אף כי ידיו היו קשורות בחבלי לֶכֶש. ואולם הְלַדקי הוסיף אגודת זרדים על המדורה, ועד-מהרה עלתה להבה גדולה למעלה ושפכה אור בהיר על פני האסיר, אשר היו פונים אל עבר חמילניצקי.

חמילניצקי, אך ראה את פני האסיר ונרעד.

האסיר – זה היה האדון סקשטוסקי.

טוהי-בּי ירק מפיו קליפות גרעיני החמניות ונהם אוקראינית:

– אני מכיר את הלח הזה – הוא היה בקרים.

– לאבדון ילך! – קרא הלדקי.

– לאבדון! – חזר צ’רנוֹטה אחריו.

חמילניצקי, אשר כבר משל ברוחו, נתן את עיניו בהלדקי וצ’רנוטה. נבעתים החרישו, ואז פנה אל האטמן ראש המחנה ואמר:

– וגם אני מכיר אותו!

– אתה מאין? – שאל ראש המחנה את סקשטוסקי.

– בשליחות נסעתי אליך, אטמן ראש המחנה, ובחוֹרטיצה התנפלו עלי רוצחים, ובניגוד למקובל אפילו אצל העמים הפראים ביותר, הרגו את אנשי, ואותי, בלי שים-לב אל מעמדי כציר וכאציל, פצעו, הלעיבו בי וכשבוי הביאו אותי הנה, ואת זאת יפקוד עליך, ראש המחנה, הוד הנסיך ירמי וישניוביצקי.

– ומדוע באת בנכליך הרעים? ומדוע פוצצת בקרדומך את ראשו של בחור טוב? מדוע אתה הרגת אנשים ארבעה מונים יותר מכל אלה אשר היו אתך? והנה עם מכתב אלי נסעת, כדי לראות את אשר אנחנו עושים פה ולרגל אותנו. אנחנו יודעים, כי גם מכתבים אל הבוגדים מבין צבא זפורוז’ה היו בידך, כדי להביא בעזרתם למפּלתנו. ובכן לא כציר, אך כבוגד נקדם פניך ונשאת את העונש הראוי לך.

– שוגה אתה, אטמן ראש המחנה, וגם אתה, אדוני ההטמן הכוזב, שוגה, – אמר סקשטוסקי בפנותו אל חמילניצקי. – אם היו בידי מכתבים, הלא כן עושה כל ציר, אם הוא נוסע אל מקומות זרים לו, הוא לוקח בידו מכתבים ממכרים אל מכרים, למען ירכוש לו מכרים טובים. ואנכי נסעתי הנה עם מכתבי הנסיך לא למען התנכל לכם, להכריתכם, אך למען הניא אתכם מעשות דבר, אשר יביא שואה על הרפובליקה ועליכם, ועל כל צבא זפורוז’ה ימיט אבדון וכליון-נצח. כי על מי אתם מרימים יד רשע? כנגד מי אתם, המתיימרים להיות מגינים על הנצרות, כורתים ברית עם פגנים? כנגד המלך, כנגד מעמד האצילים וכנגד הרפובליקה. אתם אפוא, ולא אני, הנכם בוגדים, וזאת אני אומר לכם, כי אם לא תמחו את עוונכם בהכנעה ובמשמעת, אוי לכם! האם ימי פַּבְלוּק ונַלֶבַיקה כבר נשכחו מלבכם? האם כבר שכחתם את העונש אשר נשאו אלה? זכרו-נא אפוא, כי אורך-הרוח של הרפובליקה כבר אפס, וחרב חדה מונחת על צוארכם.

– הנך מחרף, בן-כלב, כדי להתחמק ולהימלט ממוות! – צעק ראש-המחנה. – ואולם לא יועילו לך לא איומיך ולא דבריך הנמלצים.

גם האטמנים האחרים חרקו שן ושקשקו בחרבותיהם, ואלו האדון סקשטוסקי זקף ראשו יותר גבוה ואמר:

– אל-נא תחשוב, אטמן ראש-המחנה, כי את המות אני ירא, או כי על נפשי אני עומד, או כי הנני מצטדק ומוכיח, כי חף אנכי מפשע. אציל הנני, ואך אצילים כמוני יכולים לשפוט אותי, ולא לפני שופטים אנכי ניצב פה, אך לפני רוצחים; לא לפני אצילים, אך לפני אכרים; לא לפני אבירים, אך לפני ברברים. ואני יודע היטב, כי לא אתחמק מן המות, אשר בו תמלאו את כוס רשעתכם. לפני עינויים ומות, אבל מאחורַי גבורת כל הרפובליקה ונקמתה, אשר מפניהן חִרדו כולכם!

קומתו הזקופה, דבריו הנישאים ושם הרפובליקה אשר הזכיר עשו בקרבם רושם בל-ימחה. האטמנים הביטו מחרישים איש אל אחיו. רגע דמוּ, כי לפניהם ניצב לא שבוי, כי אם ציר איום של עם עצום, וטוּהי-בּי נהם:

– לח זועם!

– לח זועם! – קרא אחריו חמילניצקי.

את השיחה הפסיקה דפיקה חזקה בדלת. בכיכר כילוּ לקרוע את גויות טטרצ’וק וברבש; ה“חברה” שלחו צירים חדשים.

כעשרים קוזקים, מלוכלכים בדם, מתנשמים, מזיעים, שיכּוֹרים, נכנסו אל החדר. הם ניצבו ליד הפתח ובפשטם את ידיהם, אשר הבל הדם החם עוד עלה מהן, קראו:

– החברה משתחוה לפני העומדים בראשה – ובדבּרם השתחוו אפים ארצה – והיא מבקשת מאתכם, כי תוציאו לה את הלח הזה, כדי להשתעשע בו, כפי שהשתעשעה בברבש וטטרצ’וק.

– הוציאו להם את הלח!! – קרא צ’רנוטה.

– אל תוציאו! – קרא קול אחר. – יחכו! הוא ציר!

– לאבדון ילך! – קראו קולות שונים.

אחרי-כן נשתתקו כולם. חכו לדעת את אשר יאמרו ראש-המחנה וחמילניצקי.

– החברה מבקשת; ואם לא, תקח בעצמה! – קראו הצירים.

נדמה, שהאדון סקשטוסקי כבר אבד באין מציל, אך פתאום הטה חמילניצקי את אזנו אל פי טוהי-בי.

– בידך הוא שבוי! – לחש. – הטטרים לקחו אותו שבי. הוא שלך. האם תתן לקחת אותו מידך? הוא אציל עשיר, ומלבד זאת יתן הנסיך ירמי זהב כפרוֹ.

– הבו את הלח! – קראו צירי החברה וקולם מאיים והולך.

טוהי-בי התמודד על מקום-מושבו וקם על רגליו. פניו שונו כרגע, עיניו רחבו כעיני חולדת-הבר ושניו התנוצצו. פתאום קפץ כנמר למול הקוזקים, אשר דרשו להוציא אליהם את השבוי.

– הסתלקו מכאן, תיישים! כלבים לא-נאמנים! עבדים! אוכלי-חזירים! – שאג בתפשו בזקנם של שנים מבני-זפּורוז’ה ובמשכו אותם בחמת זעם – הלאה, שכּורים, בהמות טמאות! שרצים נבזים! באתם להוציא שבוי מידי, והנה אני זאת אעשה לכם! תיישים! – ובשאגו כך תפש כפעם-בפעם בזקנם של קוזקים אחרים ומשך בהם בכוח רב, לבסוף הפיל את אחד הקוזקים לארץ והחל לרמוס אותו ברגליו. – נפלו על פניכם, עבדים! כי בשבי אוביל אתכם, כי את כל הסיץ' ארמוס ברגלי, כאשר אני רומס אתכם! באש אעלה אותה, בנבלותיכם אכסה את אדמתה!

צירי ה“חברה” נסוגו אחור בבהלה – הידיד האיום הראה לדעת מי הוא ואת אשר הוא יכול לעשות.

והדבר נפלא: בבָזַבְלוק חנו אך ששת אלפים טטרים. אמנם מאחריהם עמד החַן עם כל גיבורי קרים, ואולם בסיץ' נמצאו כעשרים אלף קוזקים, מלבד הקוזקים, אשר אותם כבר שלח חמילניצקי לעלות על טומַקובקה – ובכל-זאת לא קם אף איש אחד כנגד טוהי-בי. דומה היה, כי הדרך, אשר בה הגן הטטרי האיום על השבוי, אך היא יכולה להועיל, אך היא לבדה בכוחה לאלץ את הזפּורוז’יים לשמוע בקולו, קול נסיך הטטרים, אשר עזרתם היתה אז נחוצה להם. צירי החברה יצאו דחופים אל הככר, בהודיעם בקולי קולות להמונים, כי לא ישתעשעו בלח, כי הוא שבוּיוֹ של טוּהי-בּי, וטוּהי-בּי, כנראה, קוצף! “מרט את שערות זקנינו!” צעקו. בככר חזרו הנאספים על ההודעה הזאת: “טוהי-בי קוצף!” – “קוצף!” – קראו ההמונים בצער – “קוצף! קוצף!” – וכעבור אלו רגעים כבר שר קול אחד ליד המדורה:

הֵי, הֵי!

טוּהַי-בֵּי

קָצַף עַד-מְאֹד!

הֵי, הֵי!

טוּהַי-בֵּי

אַל-נָא תִּקְצֹף, דּוֹד!

וכרגע חזרו אחריו אלפי קולות: “הי! הי! טוּהי-בּי!” – וכך נוצר אחד מאותם השירים, אשר אחרי-כן התהלכו בכל ארץ אוּקראינה כאילו נשא אותם הרוח ונגע בהם במיתרי כלי-הזמר.

ואולם פתאום נפסק גם קול השירה, כי דרך השער שמצד חסן-בּשי הגיעו כעשרים אנשים, ובהדחקם בין ההמונים, קראו “פנו דרך! פּנוּ דרך!” ונחפזו בכל כוחם לעבר בית-המועצה. האטמנים כבר אמרו לצאת משם, כאשר פתאם הופיעו האורחים החדשים האלה בחדר.

– אגרת אל ההטמן! – קרא קוזק זקן.

– מאין באתם?

– בני-צ’חרין אנו. יום ולילה אנו הולכים עם האגרת. הנה היא!

חמילניצקי לקח את האגרת מיד הקוזק והחל לקרוא בה. פתאום שונו פניו, חדל לקרוא, ואמר בקול רם:

– אדונַי האטמנים הנכבדים! ההטמן הגדול שולח את בנו סטפן עם חילו לעלות עלינו. מלחמה!

קול לחש מוזר עלה בחדר. לא נודע, אם הקול קול שמחה, או קול בהלה. חמילניצקי ניצב באמצע החדר, שם את ידיו על צלעותיו. עיניו ירו ברקים וקולו מאיים ומצווה:

– ראשי-הגדודים אל גדודיהם! הרעישו בתותחים ממרום המגדל! פוצצו את חביות היי"ש! מחר כאור הבוקר נצא!

כרגע תמו בסיץ' כל המועצות והאסיפות, שלטון האטמנים, הסַימים וזכויות ה“חברה”. חמילניצקי נטל לידיו שלטון בלתי מוגבל. לפני רגע, כאשר ירא, פן לא תשמע החברה הסוערת לקולו, היה אנוס להציל את חיי השבוי בערמה ולחסל את אויביו בערמה; עתה היו כולם בידו, לחיים או למות. ככה היה שם תמיד. לפני צאתם למלחמה ואחרי שובם ממנה, אף אם כבר בחרו להם הטמן, משל ההמון באטמנים ובראשי המחנה והם לא יכלו להמנע מלציית לדרישותיו. ואולם, למן הרגע שהוכרזה מלחמה, כל החברה הפכה להיות חיל-הצבא החייב במשמעת צבאית, סרים לפקודתם של ראשי-הגדודים, וההטמן היה מצביא-דיקטטור.

על-כן, כאשר שמעו האטמנים את פקודת חמילניצקי, יצאו דחופים אל גדודיהם. המועצה נסתיימה.

מן השער הפונה מחסן-בשי אל ככר הסיץ' הרעימו כעבור רגע התותחים, והדי קולם הרעידו את כתלי בית-המועצה ופשטו בעגמימותם על פני הצ’רטומליק בבשורת מלחמה.

רעם התותחים היה גם המבשר תקופה חדשה בקורות שני עמים, אולם זאת לא ידעו לא אנשי הסיץ' השיכּורים ואף לא ההטמן הזפּוֹרוֹז’י.

פרק יב

חמילניצקי ועמו סקשטוסקי הלכו ללון בבית ראש-המחנה, ועמהם הלך גם טוּהי-בּי, אשר מצא את השעה מאוחרת כדי לחזור לבזבלוק. הבּי הפּרא התהלך עם סקשטוסקי כעם שבוי, שהוא בטוח בו, כי יפדו אותו בממון רב, לא כאשר יתהלכו עם עבד, אך בדרך-ארץ רב מזה אשר חלק לקוזקים, כי הוא ראה אותו לפנים בחצר החן בתור ציר הנסיך. ראה זאת ראש-המחנה, והזמינו לביתו וגם הוא שינה את הליכותיו עמו. האטמן הזקן היה נתון בכל לבו ונפשו לחמילניצקי, אשר רדה ומשל בו – והנה שׂם לב, בשעת המועצה, כי לחמילניצקי חשובה, כנראה, הצלתוֹ של השבוי הזה. ואולם פליאתו גדלה כאשר אך הסבו אל השולחן בבית, כי כרגע פנה חמילניצקי אל טוהי-בי.

טובי בי! – אמר. – כמה אתה אומר לבקש דמי כופר נפש האסיר הזה?

טוהי-בי זרק מבט לעבר סקשטוסקי ואמר:

– אתה אמרת, כי האש נכבד מאד, ואני יודע, כי הוא ציר הנסיך האיום, והנסיך האיום אוהב את אנשיו. בשם אללה! האחד ישלם, והשני ישלם – סך הכל…

טוהי-בי הרהר מעט ואמר:

– אלפּים טאלרים.

וחמילניצקי לעומתו:

– אתן לך אלפּים טאלרים.

הטטרי החריש רגע. עיניו האלכסוניות דומה היה שהן מבקשות לחדור דרך חמילניצקי.

– שלושת אלפים תיתן.

– מדוע עלי לתת שלשת אלפים, אם אתה בעצמך דרשת אך אלפּים?

– כי אם אתה רוצה לקחת אותו לך, סימן שענין מיוחד לך בזה, ואם כך, גם שלושת אלפים תתן.

– הוא הציל אותי ממוות.

– אללה! זה שווה עוד אלף.

סקשטוסקי התערב במקח וממכּר.

– טוהי-בי! – קרא בכעס. – מאוצר הנסיך אינני יכול להבטיחך מאומה, ואולם אף אם אצמצם בזה באורח ניכר את רכושי, אני לבדי אתן לך שלושת אלפים. כסכום הזה יש לי אצל הנסיך וגם כפר קטן יש לי. אלה יספיקו. ולהטמן זה לא אחפוץ להיות אסיר-תודה על שיחרורי ושלומי.

– ומנין אתה יודע את אשר אעשה עמך? – קרא חמילניצקי. ואחרי-כן פנה אל טוהי-בי ואמר:

– המלחמה תחל. תשלח דרישת כופר אל הנסיך, אבל עד שישוב השליח, מים רבים יזרמו בדניפר, ואני מחר אביא לך את הכסף לבזבלוּק במו ידי.

– תן לי ארבעה, ולא אוסיף עוד לדבר עם הלח – השיב טוהי-בּי בקוצר-רוח.

– אתן ארבּעה, כאשר אמרת.

– אדוני ההטמן – אמר ראש-המחנה. – אם אתה רוצה, תיכף אתן לך את הסכום הנדרש. הנה הכסף טמון אתי פה, מתחת לכותל, יש לי אף יותר מארבעת אלפים.

– מחר תביא את הכסף לבזבלוק, – אמר חמילניצקי.

טוהי-בי התמתח ופיהק.

– אני רוצה לישון. מחר לפנות בוקר עלי לצאת לבזבלוּק. איפה אישן?

ראש-המחנה הצביע לעבר חבילת עורות-כבשים ליד הכותל.

הטטרי התנפל על יצועו. אחרי רגעים אחדים השמיע קול נחרה כסוס.

חמילניצקי התהלך פעמים אחדות הנה והנה בחדר הצר ואחרי-כן אמר:

– שנתי נודדת מעיני. לא אוכל לישון. הבה איזה משקה, אדוני ראש-המחנה.

– יין-שרוף, או יין?

– יין שרוף. לא אוכל לישון.

– בשמים כבר נראו כוכבי הכּימה – אמר ראש-המחנה.

– השעה מאוחרה! לך גם אתה ושכב על יצועך, רעי הזקן. שתה ולך לישון.

– לתהילה ולמזל!

– למזל! ראש-המחנה ניגב את פיו בשרוולו, אחרי-כן הושיט את ידו לחמילניצקי, ובפנותו לעבר החדר השני, התכסה כמעט כולו בערימת עורות-כבשים, כדי להחם את דמו הזקן.

כעבור רגעים אחדים נצטרפה נחרתו אל נחרתו של טוהי-בי.

חמילניצקי ישב על-יד השולחן, שקוע בשתיקה.

פתאום התעורר, שלח מבט אל סקשטוסקי ואמר:

– אדוני הקצין, הנך חפשי. – תודתי נתונה לך, אדוני ההטמן הזפורוז’י, אף כי אינני מעלים ממך את הדבר, כי הייתי מבכּר להביע למישהו אחר את תודתי על החופש שזכיתי בו.

– אם-כן, אל נא תביע לי את תודתך. הצלתני ממות, ואנכי שילמתי לך כגמולך. עתה אין עוד דבר ביני ובינך. ועוד גם זאת עלי להגיד לך, כי לא אתן אותך לצאת מזה, עד אשר תבטיחני על דיברתך, דיברת אבּיר, כי כאשר תשוב, לא תספר דבר, גם על-אודות ההכנות, אשר אנו עושים פה, גם על-דבר צבאותינו וגם על כל אשר ראית פה בסיץ'.

– ובכן, רואה אנכי, כי רק את טעם החירות נתת לי לטעום, כי את דיברתי לא אתן ולא אהיה כעריק הבוגד במחנהו ועובר אל מחנה האויב.

– חיי ושלום כל צבאות זפורוז’ה תלוּיים בזה, כי ההטמן הגדול לא יעלה עלינו עם כל צבאותיו, והוא לא ימנע מעשות כזאת, אם תודיעהו את עוצמתנו. אל נא תתפלא אפוא, כי אם לא תבטיחני על דברתך, לא אתן אותך לצאת מזה, עד אשר אהיה בטוח בכוחותי. אנכי יודע על מי קמתי; אנכי יודע מה רב הוא הכוח, אשר יעמוד לנגדי: שני ההטמנים, ונסיכך הנורא, השקול כנגד כל הצבא, ובני זסלבסקי, ובני קוניצפולסקי, וכל השליטים ההם, הדורכים ברגל-גאוה על ראשי הקוזקים! אמנם כן, לא מעט הייתי מוכרח לעמול ולשגר מכתבים, עד אשר הצלחתי להרדים את עֵרנותם. על-כן לא אוכל עתה להרשות לך לשוב ולעוררם. כי כאשר גם ההמון, וגם הקוזקים אשר בערים, וגם כל הנרדפים, עשוקי הדת ועשוקי החופש, יעמדו לצדי כמו צבא זפּורוז’ה וצבא החַן רב-החסד של קרים, אז אקווה, כי אכריע את אויבי, כי גם כוחי יהיה עצוּם, אך עוד יותר אני בוטח באלהים, אשר ראה את סבלותי והביט אל תום לבי.

חמילניצקי הגיח אל פיו כוס יין-שרוף והחל מתהלך חסר-מנוחה מסביב לשולחן, ואלו האדון סקשטוסקי בחן אותו בעיניו ואמר בקול חזק:

– אל-נא תגדף, הטמן זפּורוז’ה, ואל-נא תשא שם אלהים וחסותו על שפתיך, כי אף אלהים יחרה בך ותביא עליך אך קללה ולא ברכה. האתה קורא בשם אלהים, כי יבוא ויעזרך, אותך, אשר בגלל העוול שנעשה לך ומריבותיך הנך מביא שואה נוראה ומצית בערה של מלחמת-אחים, ועם פגנים אתה מתחבר ועולה אתם יחד למלחמה על נוצרים? ומה הדבר, אשר יקום ויהיה, אם תנצח, או תנוצח, הנה ים דמי-אדם ודמעות תשפוך ארצה. שממה תביא על הארץ, אשר תגדל מן השממה אשר יביא עליה הארבה, את אחיך תוליך שבי לפני הפגנים, את הרפובליקה תזעזע, על הוד המלך תרים ידך, את מזבחות אלהים תטמא, וכל-זאת אך על אשר צ’פּלינסקי גזל ממך את אחוזתך ובהיותו שכּוֹר איים עליך! על מה אפוא הינך מתגולל? מה אתה נמנע לעשות בגלל עניניך? בשם אלהים הנך קורא? – ואני, אף כי בידך הנני, אף כי הנך יכול לגזול ממני את חיי וחופשתי – אני אומר לך: לשטן, לא לאלהים, קרא ויעזרך, כי אך השאוֹל לבדו יכול להוֹשיעך!

פני חמילניצקי אדמו – אחז בניצב חרבו והביט אל סקשטוסקי כארי אשר עוד מעט ישאג בקולו ויתנפּל על טרפו – אך עצר ברוחו. לאושרו של סקשטוסקי עדיין לא היה שיכור. אולי תקף אותו פחד-מה, אולי קראו אליו אילו קולות ממעמקי נפשו: שובה, שובה מדרכך! כי פתאום, כמו רצה להלחם עם מחשבותיו, או להוכיח לנפשו, אמר כדברים האלה:

– לוּ שמעתי דיבורים כגון אלה מפי איש אחר, כי עתה לא נשאתי ולא סבלתי אותם, אבל גם אתה הזהר, פן תאכל עזותך את סבלנותי. בשאול אתה מאַיים עלי, בבגד ומעל אתה מאשים אותי, ומאין אתה יודע, כי אני הולך לנקום את נקמתי? ואיפה מצאתי לי עוזרים, ואיפה הם אלה האלפים, אשר כבר שתו ידם אתי ועוד ישיתו, אם הייתי בא לריב אך את ריבי מיד עושקי? הבט-נא וראה את אשר נעשה באוקראינה! הו! הארץ הטובה, הארץ אמנו, הארץ מולדתנו, ומי יודע בה את אשר ילד יום? מי הוא המאושר בה? מי איננו משוּלל-הדת, מי איננו עשוק-החופש? מי איננו בוכה ונאנח בה? אך הוישניוביצקים והפוטוצקים והזסלבסקים והקוניצפולסקים ומבני האצילים מתי מעט! להם משרות הסטרוסטות, כבוד וגדולה, האדמה והיושבים עליה, להם האושר והחופש היקר מפז, ושאר העם פורש את כפיו בדמעות אל השמים לרחמי אלהים, כי גם רחמי המלך אינם מועילים! כמה גם מבני האצילים לא יכלו לשאת את לחצם וברחו לסיץ', כאשר ברחתי גם אני? אינני רוצה להלחם עם המלך, אינני רוצה להלחם ברפובליקה! היא אמי והוא אבי! המלך אדון רב-חסד, אך המושלים! קצנו בחיינו מפני המושלים האלה! הם העושקים, הם הגובים מסים ממסים שונים, מסי אגם ומסי נישואין, מסי טחנה ומסי כוורות ומסי בהמות; אכזריותם והלחץ אשר הם לוחצים אותנו על-ידי היהודים קוראים לנקמה וקולם יגיע עד לשמים! מה הגמול, אשר שלמו לצבאות זפורוז’ה על כל הטובה אשר עשו להם במלחמות רבות שנלחמו? איפה הן זכויות הקוזקים? המלך נתן אותן ואלה המלכים הקטנים לקחון. את נלביקה ניתחו לנתחים! פּבלוֹק נשרף בדוּד של נחוֹשת! עוד לא נקרש דם הפצעים, אשר פצעה אותנו חרב הז’וּלקוֹבסקים והקוֹניצפולסקים! עוד לא יבשו הדמעות, אשר נגרו על ההרוגים, הטבוחים, המוּקעים – ועתה – ראה! מה מאיר בשמים? – חמילניצקי הורה באצבעו דרך האשנב על שביט בוער שהופיע – זעם אלהים! שביט אלהים! ובכן, אם עלי להיות שבט אלהים על הארץ – הנה כאשר גזר אלהים, כן יקום! אני אשא ואני אסבול את המשא הזה.

ובדּברו פרש את כפיו למרום, ויהי כמו בוער כולו באש, לפּיד-נקם גדול. הוא החל לרעוד, ואחרי-כן נפל על הספסל, כאילו כבד עליו נטל תפקידיו.

קמה דממה, אשר הפסיק אותה אך קול נחרתם של טוהי-בי וראש-המחנה – ובאחת מפינות הבית צירצר הצרצר נוּגוֹת.

סקשטוסקי ישב וראשו מורכּן, כאילו ביקש למצוא מענה על דברי חמילניצקי, ביקש מלים קשות כגושי שחם; לסוף פתח בקול נמוך ועצוב:

– אה! אף אם היה דבר-אמת בפיך, מי אתה, הטמן, כי תקח לך עטרה של שופט ותלין? מה גדולה אכזריותך, מה רבה גאותך! מדוע אינך מוסר את דינך למרום? מדוע אינך מפקיד את משפטך ביד האלהים, כי הוא יענוש את החוטאים? אינני ממליץ טוב על הרשעים, אינני מהלל את מעשי העושק, אינני קורא ללחץ צדק, אבל גם אתה, הטמן, התבונן נא אל נפשך אתה! על לחץ המושלים הנך מתאונן, הנך אומר, כי הם אינם שומעים לקול המלך ואינם הולכים בדרכי החוקים, בגאותם הנך מואס, והאם אתה בנפשך לא תדע גאוָה? האם אתה אינך מרים את ידך על הרפובליקה, על החוקים ועל הוד המלך? את אכזריות האדונים והאצילים הנך רואה, אבל אינך רואה, כי לולא חזיהם, לולא מגיניהם, לולא גבורתם, לולא ארמנותיהם, לולא תותחיהם וגדודיהם, כי עתה היתה הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש, תחת יד אדונים קשים הרבּה יותר מאלה, תחת יד הטורקים או הטטרים! כי מי היה מגן עליה בלעדיהם? מי הוא המציל בגבורתו את בניכם מהיות עבדים לטטרים והמגן על נשיכם לבל תהיינה נגזלות ומושלכות אל ההרמונים? מי הוא המיישב את השממות, בונה כפרים וערים, בונה מקדשים לאלהים?…

קול האדון סקשטוסקי הלך הלוך וחזק, וחמילניצקי נעץ זועם את מבטיו בבקבוק יין-השרוף, שם את אגרופיו הקמוצים על השולחן, ולא הוציא מלה מפיו כאילו נלחם בנפשו.

– ומי הם אלה, – הוסיף סקשטוסקי לדבּר, – האם מגרמניה באו או מטורקיה? האם לא דם מדמכם ועצם מעצמיכם? האם לא שלכם הם האצילים האלה והנסיכים האלה? ואם כן הוא הדבר, אוי לך, הטמן, כי אתה מקים אחים צעירים באחיהם הגדולים מהם. בשם אלהים! אף אם כולם הם עוברי חוק – והן לא כולם הם כאלה – ועושקי זכויות, יפקדו עליהם אלהים בשמים והסֵימים בארץ, אבל אתה, הטמן! האם אתה יכול להגיד, כי אך ביניכם יש אנשים ישרים? האם מעולם לא חטאתם? האם יש לכם המשפט להשליך אבנים על ראש אחרים, אשר חטאו? ואשר שאלתני לזכויות הקוזקים, זאת אשיב לך: לא המושלים מעלו בהן, אך הזפורוז’יים, אך לובודה, סַסְקוֹ, נלביקה ופבלוק, אשר על-אודותיו הנך בודה מלבך את הדבר, כי צלוּ אותו בדוּד של נחוֹשת, הן בלבך תדע, כי לא כן היה הדבר! את ספר הזכויות קרע הקשר, אשר קשרתם לא-אחת, קרעו אותו המהומות וההתנפלויות, אשר בהן נדמיתם לטטרים. מי נתן את הטטרים לבוא בגבול הרפובליקה, למען התנפל עליהם בשובם עמוסים שלל רב ולגזול אותו מידם? – אתם! מי – אֵל אלהים! – הוליך שבי המוני נוצרים לפני הטטרים? מי הירבה מבוכה בארץ? – אתם! בגלל מי אין כל אציל, כל סוחר, כל איכר בטוח ברכושו ובחייו? – בגללכם! מי קרא למלחמת-בית, שרף כפרים וערים באוקראינה, שדד מקדשי אל, אנס נשים? – אתם, אתם! מה לכם אפוא? האם ניתנו לכם הזכויות למלחמת-בית, לשוד, להרג? אמנם הרבה יותר ממה שנטלו מכם, סָלחו לכם! את האיברים הרקובים אמרו לרפא ולא לקצץ¹⁷), ואינני יודע, – אם יש עוד בעולם ממשלה, מלבד ממשלת הרפובליקה, אשר תשא בקרבה מכה טריה כזאת ולא תקצר רוחה! ומה הגמול, אשר תגמלו לרפובליקה? הנה פה ישן איש-בריתך, אך אויב לרפובליקה; הוא בן-ברית לך, אך אויב הוא לצלב ולדת הנוצרית – לא אחד הנסיכים אשר באוּקראינה, אך נסיך טטרי מקרים – עמו תלך לשרוף את קנך – ועמו תשב למשפט, לשפוט את אחיך! ואולם מעתה הוא ימשול בך, אתה תאסור את רכבו!

חמילניצקי הגיח אל פיו עוד כוס יין-שרוף גדולה.

– כאשר התיצבנו אז עם ברבש לפני המלך רב-החסד – השיב קודר כולו – וכאשר בכינו על העושק והלחץ, אמר אדוננו: “האם אין לכם רובים וחרבות?”

– לוּ ניצבת לפני מלך-המלכים, כי עתה אמר אליך: “האם סלחת לשונאיך, כאשר אני סלחתי לך?”

– אינני רוצה במלחמה עם הרפובליקה.

– אך לשים חרב על צוארה.

– הנני בא להסיר את הכבלים מעל ידי הקוזקים.

– למען יבואו הטטרים לקשור אותן בחבלי הלכש.

– רצוני להציל את הדת.

– בעזרת הפגנים.

– לך-לך, הלאה! אתה אינך קול אלהים אשר בלבי! הלאה! אני אומר לך!

– הדם השפוך יחול על ראשך, דמעות בני-אדם תבאנה להאשימך, המות נכון לך, אוי לך מיום-הדין!

– ינשוּף אתה! – קרא חמילניצקי בחמת זעם ולהב סכינו הבריק סמוּך ללב סקשטוסקי.

– רְצח! – אמר האדון סקשטוסקי.

ושוב קמה דממה לרגע, ושוב נשמע אך קול נחרת הישנים והצרצור העגום של הצרצר.

חמילניצקי ניצב רגעים אחדים לפני סקשטוסקי וסכינו כמעט נוגע בחזהו של הקצין. פתאום התעודד, את סכינו השליך מידו ותיכף אחז בבקבוק יין-השרוף. הוא שתה והריק אל תוכו את הבקבוק עד-תומו, אחר צנח כבדות על הספסל.

– לא אוכל לתקוע את הסכין בלבו! – רטן. – לא אוכל! כבר מאוחר… האם כבר עלה השחר?… ואולם אין גם דרך לשוב… מה-זה תדבר אלי על יום-הדין ועל דם?

קודם הירבּה לשתות ועתה החל היי"ש פועל את פעולתו; מרגע לרגע הלכה וניטשטשה הכרתו יותר ויותר.

– מה יום-דין הוא זה? מה? החַן הבטיח לי את עזרתו. טוהי-בי ישן פה. מחר ינועו הקוזקים… ניקולי הקדוש והמנצח אתנו!… ואם… אם… הנה… אנכי פדיתי אותך מיד טוהי-בי – ואתה זכור זאת והגד… הנה! דבר-מה כואב… כואב!… לשוב מן הדרך… מאוּחר! יום-הדין!… נלביקה… פבלוק…

פתאום זקף את קומתו. לטש עינים מלאות פחד וצעק:

– מי פה?

– מי פה? – קרא אחריו ראש-המחנה, שנתעורר למחצה.

ואולם חמילניצקי הוריד את ראשו על חזהו, התנועע אחת ושתים, נהם: יום הדין? – ונרדם.

פני האדון סקשטוסקי, חלש בגין פצעיו ובעקבות ההתרגשות שאחזה בו בדברו, חָוורו מאד וחולשתו גברה, על כן דימה, כי אולי המוות הולך ובא, והחל להתפלל בקול רם.

פרק יג

למחרת היום ההוא בבוקר יצאו מן הסיץ' צבאות הקוזקים, חילות הרגלים והפרשים. אף כי אדמת הערבות לא נכתמה עוד בדם, הנה המלחמה כבר החלה. גדודים אחרי גדודים הלכו; כארבה בחום שמש-האביב עלו עלו מבין קני-הסוּף גדודי הטטרים נכונים לצאת לדרך. ששת אלפים איש ממבחר הצבא, מזוינים וכלי-נשקם טוב ורב מכלי-הנשק אשר בידי שודדים טטרים פשוטים, היו החיל, אשר שלח החן לעזרתם של הזפּורוז’יים וחמילניצקי. למראה חיל זה השליכו הקוזקים את כובעיהם למעלה. התותחים והרובים ירו לכבודם. צווחות הקוזקים התערבו בקריאות “אללה” של הטטרים “אַאַה”, והגיעו עד לשמים. חמילניצקי וטוהי-בי, אשר זנבות סוסים במצנפותיהם שלראשם, הדהירו סוסיהם זה לעוּמת זה וקידמו איש את פני רעהו כמנהג הטקס.

הצבא התישב חיש בשורות, כמשפט הטטרים והקוזקים, ואחרי-כן נעו הצבאות קדימה. הטטרים תפשו את מקומם בשני אגפי הקוזקים. בתּווך הלך חמילניצקי עם חיל-הפרשים, אחריהם חיל-הרגלים הזפּוֹרוז’י הנורא¹⁸) , אחריהם התותחנים עם תותחיהם, אחריהם המאסף, העגלות שנסעו בהן משרתי-המחנה, אספקת המזון, והאחרונים – הרועים ועדרי צאנם ובקרם.

לאחר שחצו הגדודים את יער בזבלוק הגיחו אל הערבות. יום בהיר היה. כל ענן קל לא העיב את פני הרקיע. רוח קלה נשבה מצפון אל עבר-הים, השמש השתעשעה בכידונים ובפרחי-הישימון. לפני הצבא נגולו שׂדי-הפרא כים שאין לו סוף, ולמראהו נמלא לב הקוזקים חדוה. הדגל בגון-הפּטל ובו דיוקן שר-המלאכים הורכּן פעמים אחדות לברךְ את הערבה מכוֹרתוֹ, ואחריו השתחוו לה כל דגלי וסמלי הגדודים. כל החיל הרב הריע באחת.

הגדודים צעדו רווחים. המתופפים והמנגנים, שרכבו על סוסיהם בראש הצבא, היכו בתופים, הקישו במצלתים, ואחריהם ענו אלפי קולות, אשר יזעזעו את האויר ואת הערבה בשוררם יחדיו:

הוֹ, אַתֶּן, שֶׁל מְכוֹרָה עֲרָבוֹת,

בִּפְרִיחָה אֲדֻמָּה צְבוּעוֹת,

כַּיָם רְחָבוֹת!

המנגנים בתֵאוֹרבוֹת הניחו את המוסרות מידם, היטו את ראשיהם לאחוריהם בשבתם על אוכפיהם הגדולים, ובנעצם את מבטיהם בחלל האוויר היכו במיתרי הכלים; המצלצלים הרימו את ידיהם מעל לראשיהם, וצלצלו בצלצלי-הנחושת, המתופפים היכו בתופים, וכל הקולות האלה בלווית השירים החד-גוניים ושריקת חלילי הטטרים הפרועה התלכדו יחדו והיו לקול עז, פרא ועצוב, כישימון. השכרון נוּסך בלב כל אַנשי הגדודים; הראשונים התנועעו לפי קצב המנגינה, עד אשר נדמה, כי כל הערבה שרה ומתנועעה עם בני-האדם והסוסים והדגלים יחדיו.

להקות הצפרים חרדו ממקומן בערבה ועפוּ לפני הצבא, כמחנה-צבא שני, צבא מעופף באויר.

יש אשר השירה וקול כלי-השיר נדמו, ואז נשמע קול משק הדגלים, שעטת פרסות הסוסים ונחרתם ושריקת עגלות המחנה, אשר היתה דומה לצעקת ברבורים או עגורים.

בראש המחנה, מתחת לדגל הגדול בגון הפּטל והמוט אשר זנב-סוס בראשו, רכב חמילניצקי על סוסו הלבן, לבושו אדוֹם ושרביט בידו.

כל המחנה התנהל לאטו בדרכו צפונה, בכסוֹתוֹ כגל מאַיים נחלים, יערות וגבעות קברים ובמַלאו שאון והמולה את שממות הערבה.

ומצ’חרין, מגבול המדבר בצפון, צף נגד גל זה גל אחר של צבא-הממלכה, שמפקדו היה פוטוצקי הצעיר. מעבר מזה הלכו הזפּורוז’יים והטטרים, כהולכים אל הילולת שׂמחה ושירה עליזה בפיהם; לעומתם צעד מחנה ההוּזרים בדומיה עצובה, כי בלי-חמדה הלכו למלחמה זאת, אשר לא תנחיל להם כבוד. פה, מתחת לדגל בגון הפטל, הניע מצביא זקן ורגיל את שרביטו בעוז, כבטוח בנצחונו ובנקמתו; שם רכב בראש המחנה איש צעיר, אשר פניו המהורהרים העידו בו, כאילו יודע הוא מראש הגורל העגום הנכון לו בקרוב.

עוד המרחב הרב של הערבה הפריד ביניהם.

חמילניצקי לא החיש את מהלכו. יען אשר חשב, כי ככל אשר יעמיק פוטוצקי הצעיר במדבר, ככל שיגדל המרחק בינו ובין שני ההטמנים, נקל יהיה לו להכריעו. ובינתים נתרבו הפליטים מצ’חרין, מפּוֹבוֹלוֹץ ומכל הערים שבגבולות אוקראינה ובכל יום ויום הלך צבא-צפּורוז’ה הלוך וגדל; בפיהם היו גם דברים על-אודות המחנה, ההולך לקראת חיל חמילניצקי. מפיהם נודע לחמילניצקי, כי ההטמן הזקן שלח את בנו ורק שני אלפים פרשים עמו, והם הולכים בדרך היבשה¹⁹) , ואלו ששת אלפים סֶמֶנִים ואלף גרמנים רגלים השיט בדרך הדניפר. על שני המחנות האלה פקד להיות תמיד מחוברים יחד, ואולם עוד ביום הראשון נבצר מהם לעשות כאשר צוּוּ, כי הזרם הנמהר של הנהר נשא חיש את הסירות והן הקדימו הרבה את מחנה ההוּזרים, שהתקדם לאורך החוף ושמסעו הופרע מדי פעם על ידי הצליחות הרבות של הנחלים והפלגים ההולכים אל הדניפר.

חמילניצקי, אשר שאף, כי המרחק בין המחנה האחד לבין המחנה השני יגדל עוד יותר, לא נחפז. ביום השלישי למסע החנה את צבאו על-יד “מי-הסוּף” לשם נופש.

בין כה וכה הביאו סיירי טוהי-בי שבויים. אלה היו שני דרגונים, אשר ברחו ממחנה פוטוצקי, כאשר אך יצא מצ’חרין. במרוצתם במשך יום ולילה רחקו מאד ממחנה פוטוצקי. הביאו אותם מיד לפני חמילניצקי.

הדברים, אשר סיפרו שני הדרגונים, אישרו את השמועות, אשר כבר הגיעו לאזני חמילניצקי על-אודות האנשים הנמנים עם חיל סְטֶפַן פוטוצקי הצעיר. ואולם הם הודיעוהו גם דבר חדש, כי מצביאי הסֶמֶנִים המפליגים בסירות, יחד עם חיל הרגלים הגרמני, הם בּרבּש הזקן וקשצ’ובסקי.

לשמע השם קשצ’ובסקי קפץ חמילניצקי על רגליו.

– קשצ’ובסקי? שר גדוד הקוזקים הפֶּרֶיַסלַביים המגויסים?

– אכן, הוא בעצמו, אדוננוּ ההטמן הנאור! – ענו הדרגונים.

חמילניצקי פנה אל מפקדי-הגדודים, אשר עמדו מסביב לו:

– למסע! – הרעים בקולו.

לא עברה שעה וחיל-הצבא נע לדרכו, אף כי השמש כבר שקעה וכי הלילה, כפי הניתן לחזות, לא יהיה בהיר. עבים כבדים וצהובים, איומי המראה, השתרעו על-פני הרקיע ממערב, דומים לתנינים, ללויתנים, והם קרבו אחד אל אחד, כאילו אמרו לערוך ביניהם קרב.

המחנה זז שמאלה, לעבר חוף הדניפר. עתה הלכו בדומיה, בלי לשיר, בלי להכות בתוף ובצלצלים, ממהרים ככל אשר יכלו, בתוך הדשא, אשר היה במקום ההוא גבוה מאד, עד כי הגדודים הצועדים יש אשר נעלמו מן העין ונדמה, כי אךְ דגליהם הססגוניים צפים על-פני הערבה. הפרשים כבשו את הדרך לפני העגלות וחיל-הרגלים, אשר התנהלו בכבדות, ולא ארכו השעות ונשארו במרחק ניכּר מאחור. בין כה וכה כיסה הלילה את הערבות. ירח גדול ואדום התגלגל לאט לאט על-פני הרקיע, אולם כפעם-בפעם נתכסה עבים, ושוב התלקח, אחר שקע, כמנורה דועכת, אשר הרוח הולך ומנשב בה.

חצוֹת הלילה כבר הגיעה, כאשר הקוזקים והטטרים ראו לפניהם גושי-ענק שחורים בולטים על רקע השמים האפלים.

אלה היו חומות קוּדק.

כיתות הסיירים, אשר חשכת הלילה כיסתה עליהם, התקרבו בחשאי לאט לאט אל המבצר, כזאבים או כצפורי לילה. האם אין ללכוד במפתיע את המבצר על הישנים בו?

ואולם פתאום קרע את החשכה ברק-אור, אשר בא מעל הסוללות, קול רעש איום זיעזע את סלעי הדניפר וכדור-אש שעיגל קשת בהירה על-פני הרקיע נפל לתוך עשבי הערבה.

הקיקלופ הזועף ושתום-העין, גרודזיצקי, הודיע בזה, כי הוא ער ועומד על המשמר.

– כלב שתום-עין! – נהם חמילניצקי אל טוהי-בי, – הוא רואה באישון-לילה.

הקוזקים פסחו על המבצר, בדעתם, כי לא יוכלו לו בשעה שחיל הממלכה הולך לקראתם, ועשו את דרכם הלאה. ואולם האדון גרודזיצקי ירה אחריהם בתותחים עד כי נזדעזעו חומות המבצר, לא כדי לגרום להם נזקים, כי במרחק ניכּר מן המבצר הלכו, כי אם כדי להזהיר את צבא הממלכה ההולך ובא בדרך הדניפר, ויתכן כי הוא כבר קרוב מאד.

ואולם רעם התותחים בקודק הגיע קודם-כל אל אזני האדון סקשטוסקי ואל לבו. האביר הצעיר הזה, אשר הובל, בפקודת חמילניצקי, עם מחנה הקוזקים, חלה קשה ביום השני. אמנם בחורטיצה לא נפצע פצע אנוּש, אך דם רב ניגר ממנו, ועל כן נחלש מאד. פצעיו, אשר קַנטַרי זקן חבש אותם, כמנהג הקוזקים, נפתחו, חומו עלה, ובלילה ההוא שכב על עגלת-משא קוזקית מבלי דעת את אשר אתו. העירוהו רק תחתוּחי התוֹתחים בקודק. הוא פקח את עיניו, ישב על העגלה והביט על סביבותיו. מחנה הקוזקים עבר בחשכת הלילה כהמון רוחות-לילה, והמבצר הרעים בתימרות עשן ורדרד; כדורי האש קיפצו על פני הערבה, מכחכחים ונובחים ככלבים נרגזים, ולמראה זה נמלא לב האדון סקשטוסקי צער וגעגועים, עד אשר היה נכון למות תיכף, וּבלבד שנשמתו תעוף אל בני עמו. מלחמה! מלחמה! והוא במחנה האויב ונשק אין בידו, חולה, לא יוכל אף לרדת מן העגלה, הרפּובליקה בסכנה, והוא איננו חש להצלתה! ושם, בלובני, הצבא אל-נכון יוצא עתה למלחמה. הנסיך, עיניו ברקים, רץ לפני גדודי צבאיו, ולכל אשר יטה את השרביט שבידו, כרגע שלש מאות חניתות מכות שם, כשלש מאות רעמים. פני מכּרים שונים ניצבו אז לנגד עיני הקצין. ווֹלוֹדיוֹבסקי הקטן רץ בראש הדרגונים וחרבו הדקה בידו, אך הוא סייף הסייפים: אך יצלב חרבו בחרבו של מי והלה כבר במתים נחשב; שם גם האדון פּודביפינטה מניף את חרב זרויקפּטור! היכרות שלושה ראשים, או לא יכרות? הכומר יסקוּלסקי מקיף סביב לדגלי-הקדש, מרים את ידיו למעלה ומתפלל, אך הוא, איש-צבא בעבר, לעתים לא יעצור ברוחו וירעים: “הך! הרוג!” ונושאי הצינה חוגרים את הרמחים, הגדודים ניתקים ממקומם, פותחים במרוצה, דוהרים, מלחמה, סוּפה!

ופתאום נשתנה המראה. הילנה ניצבת לפניו, פניה חוורים, שערותיה פרועות והיא קוראת: “הצילני, כי בוהון רודף אחרי!” האדון סקשטוסקי מתרומם באחת כאומר לקפוץ מעל העגלה, אך איזה קול, והפעם קול ממש, מדבר אליו:

– שכב, ילד, אחרת אכבוֹל.

קול שר-המאה זחר הוא, אשר חמילניצקי פקד עליו לשמור את הקצין כבבת עינו; הוא אוחז בו ומשכּיבו על העגלה, מכסהו בעור סוס ואחר שואל אותו:

– מה לך?

הכּרתו של סקשטוסקי חזרה אליו. המראוֹת נגוֹזוּ. העגלות מתנהלות ממש לחוף הדניפר. רוח קרה באה מן הנהר והלילה מחוויר. צפורי המים פותחות בשיר-של-שחרית.

– שמע-נא, זחר, האם כבר עברנו את קודק? – שאל סקשטוסקי.

– עברנו! – השיב זחר.

– ואנה אתם הולכים?

– לא אדע. מלחמה, כנראה, תהיה, אולם לא אדע.

לדברים האלה נתפעם לב האדון סקשטוסקי בקרבו בשׂמחה. סבור היה, כי חמילניצקי יצור על קודק ובזה תחל המלחמה. ואולם חפזונם של הקוזקים במהרם קדימה העלה בלבו את ההשערה, כי צבא הממלכה הולך הלוך וקרב וכי חמילניצקי פסח על המבצר, לבל ייאלץ להילחם במקום שתותחי המבצר קל להם להרעיש כוחות צבאו. “אולי עוד היום חפשי אהיה” – חשב הקצין בלבו ונשא את עיניו בתודה לאלהים.

פרק יד

את קולות הנפץ של תותחי קודק שמעו גם חילות-הצבא, אשר הפליגו בסירות ובראשם בּרבּש הזקן וקשצ’וֹבסקי.

חיל-הצבא הזה מנה ששת אלפים קוזקים מגויסים וגדוד אחד מעוּלה של רגלים גרמניים, ומפקדם היה הַנְס פְלִיק.

האדון מיקוֹלי פוֹטוֹצקי היסס זמן רב, אם לשלוח את הקוזקים לקראת חמילניצקי או לא, אך לבסוף החליט לשלחם, כי לקשצ’ובסקי השפעה רבה עליהם, ואימון ללא-גבול רחש ההטמן לקשצ’ובסקי, לכן אך פקד על הסֶמֶנִים להישבע שבועת אמונים – ואחר שלחם בשם אלהים.

קשצ’ובסקי, איש-חיל מנוסה בקרבות ומהולל במלחמות הקודמות, חסה כל הימים בצל הפוטוצקים, אשר הכל בא לו מידם, הם אשר מינוהו למפקד-גדוד, כיבדוהו בתוֹאר האצילוּת, כי אך תודות למאמציהם קיבל את התוֹאר הזה מאת הסֵים, וגם נחלאות נרחבות המשׂתרעות בחבל בו דניסטר ולַדַוָּה מתלכדים יחד, לאכול פּירוֹתיהם כל ימי חייו.

הוא היה קשור בקשרים רבים מאד אל הרפובליקה ואל הפוטוצקים, עד כי גם צל של אי-אמון בו לא יכול לעלות בלב ההטמן. מלבד זאת היה קשצ’ובסקי איש במלוא כוחותיו, כי אך בן-חמשים היה – ועתיד מזהיר נשקף לו משירותיו לארץ. היו שראו בו את ממלא-מקומו של סְטֶפַן חמיֶלֶצקי, אשר החל את מלאכתו כאביר ערבה פשוט, וסופו שהיה לווֹייבודה של קיוב ולסנטוֹר של הרפובליקה. קשצ’ובסקי יכול ללכת גם הוא בדרך זו, אליה נדחף בכוח גבורתו, מרצוֹ הפראי, שאפתנותו חסרת המעצורים לנכסים כמוֹ גם לגדוּלה ולכבוד. שאפתנותו זו היא שלפני זמן מועט הביאתו להשתדל לקבל את משרת הסטרוסטה הליטיני, וכאשר לבסוף ניתנה המשרה הזאת לאדון קוֹרבּוּט, הסתיר קשצ’ובסקי עמוֹק בלבו את האכזבה שנחל, אולם כמעט חלה מקנאה ומעגמת-נפש. עתה נדמה, כי השעה שבה לשחק לו, כי אחרי שנתן ההטמן הגדול על שכמו משרה נכבדה כזאת, היה לבו יכול להיות סמוך ובטוּח, כי שם תהילתו יגיע לאזני המלך. ואכן, חשיבות רבה לדבר, כי אחרי-כן די יהיה להשתחוות לפני האדון, למען קבל מידו את כתב-הזכויות ובו הדברים, הנעימים מאד לאוזני כל אציל: “השתחוה לפנינו אפים ארצה ויחל את פנינו להעניק לו, ואנחנו, בזכרנו את שירותיו לנו, הננוּ נותנים לו…” וכו' וכו'. בדרך זו השיגו באוקראינה נכסים ותוארי-כבוד. בדרך זו השיגו שמה שטחים נרחבים של ערבות שוממות, אשר לפנים היו נחלת אלהים והרפובליקה; בדרך זו נהפך עבד לאדון ויכול לחזק את לבו בתקוה, כי בניו אחריו יימנו עם הסינַטוֹרים.

בלבו של קשצ’וֹבסקי כירסם רוגז שעליו לחלק את השלטון, אשר הפקיד ההטמן הגדול בידו, בינו ובין ברבש, ואולם שותפותו של ברבש בפיקוד לא היתה אלא למראית-עין, כי למעשה הזקין ותשש שר-הגדוד הצ’רקסי בזמן האחרון לחלוטין וקומתו כפפה, עד כי גווֹ חי על הארץ, ואילוּ רוּחוֹ ושכלוֹ היו שקועים בתרדמה, המבשרת את המות. בתחילת המסע התעורר לטפל בענינים בזריזות ניכּרת, דומה דמו החיילי הזקן התחיל שוב לזרום בעורקיו בחזקה לקול תרועת המלחמה, כי לפנים היה האיש אביר מהולל ומצביא נודע בערבה; ואולם אך יצא הצבא לדרכו, ומשק המשוטים, זמירות הסֶמֶנִים והתנודות הקלות של הסירות הפילו עליו תרדמה, וכה שכח תבל ומלואה. קשצ’ובסקי משל בכל, וברבש נעור משנתו אך כאשר רעב; אחרי אכלו לשׂבע, היה שואל מתוך הרגל על הא ועל דא – השיבו לו את אשר השיבו, והוא נאנח ואומר: “טוב לי לרדת אל הקבר מצאת למלחמה, אך רצון האלהים הוא!”

בינתיים ניתק הקשר עם צבא הממלכה, אשר בראשו עמד סטפן פוטוצקי. קשצ’ובסקי התאונן, כי ההוזרים והדרגונים הולכים לאט, כי הם מרבים להשתהות מדי עברם אחד הנחלים, כי הבן הצעיר של ההטמן לא נוסה עוד במלחמה, אולם על אף אלה פקד על תופשי המשוט להמשיך ולהתקדם.

הסירות שטו אפוא עם זרם הדניפר לעבר קודק, והמרחק בינן לבין צבא הממלכה הולך וגדל.

לבסוף נשמעו לילה אחד רעמי התותחים.

ברבש ישן ולא נעור; אולם פליק אשר נסע בראש, ירד לתוך סירה קלה וחש אל קשצ’ובסקי.

– אדוני מפקד-הגדוד! – אמר. – אלה תותחי קודק. מה עלי לעשות?

– עצוֹר, אדון, בעד הסירות. נלון הלילה בין קני-הסוּף!

– חמילניצקי צר, כנראה, על המבצר, לדעתי עלינו לחוש לעזרת הנצורים.

– אנכי אינני שואל בעצתך, אדון, כי אני מוציא הפקודות, אני המפקד.

– אדוני מפקד-הגדוד!

– לעמוד ולחכות! – אמר קשצ’ובסקי.

ואולם בראותו, כי הגרמני אמיץ-הלב מושך בזקנו הצהוב ואיננו אומר להסתלק מבלי דעת סיבת הפקודה, הוסיף בנחת:

– המצביא יכול להגיע אלינו עם פרשיו עד הבוקר, ואת המבצר הם לא ילכדו בלילה אחד.

– ואם לא יגיע?

– נחכה לו גם שני ימים. אתה, אדוני, אינך יודע את קודק! את שיניהם ישברו בחומותיה, ואני לא אלך לעזרת קודק בלי המצביא, כי אין לי רשוּת לעשות כזאת. הענין הזה שלו הוא.

נדמה כי צדק קשצ’ובסקי בדבריו, ולכן לא הוסיף פליק להאיץ בו והוא חזר אל הגרמנים שלו. כל הסירות הופנו קרוב אל החוף הימני, למצוא סיתרה בסבך קני-הסוּף, שהשתרע לרוחב מאה צעדים מן החוֹף בנהר, אשר רחב במקום ההוא. עתה חדל מַשק המשוטים, הסירות לא נראו לעין, והנהר היה כריק כולו. קשצ’ובסקי אסר על אנשיו להבעיר אש, לזמר ולשוחח. את כל המקום ההוא וסביבותיו הקיפה אפוא דממה, אשר אך הדי רעמי התותחים בקודק, שנשמעו מרחוק, הפריעו אותה.

ובכל-זאת לא עצם איש עיניו לישון, מלבד ברבש הזקן. פליק, איש אביר לב ושואף קרב, נתאווה לעוף כצפור לקודק. הסֶמנים שאלו זה את זה בלחש: מה יהיה גורלו של המבצר? היחזיק מעמד או לא יחזיק? ובין כה וכה גברו הדי רעמי התותחים. הכל היו סבורים, כי במבצר נלחמים בכוח במסתערים עליו. “לא היתולים עם חמיל, אבל גם עם גרודזיצקי אין היתולים!” – לחשו הקוזקים הסֶמנים איש באזני רעהו. ומה יהיה ביום מחר?

כזאת שאל אל-נכון בנפשו גם קשצ’ובסקי, אשר ישב בחרטום סירתו שקוע במחשבות. את חמילניצקי ידע היטב זה-כבר, הוא היה בעיניו תמיד איש בעל כשרונות גדולים, אשר אך לא מצא לו מרחב לפרוש כנפים ולעוף למעלה כנשר, ואלו עתה מפקפק קשצ’ובסקי אם אמנם לא טעה בהערכתו את חמילניצקי. התותחים יורים בלי-הרף, וזה האות, כי אמנם חמילניצקי צר על קודק!

– אם כן הוא הדבר, – חשב קשצ’ובסקי בלבו, – הנה אבד חמילניצקי!

היתכן? הוא עורר את כל זפורוז’ה, את החַן קרא לו לעזרה, קיבץ חיל-צבא גדול אשר כמוהו לא היה עוד ביד מפקד-קוזקים אחר, ואחרי כל אלה, תחת למהר ולעלות על אוקראינה, תחת לעורר את ההמון למרד, למשוך אליו את הקוזקים היושבים בערים, להכריע עד-מהרה את ההטמנים ולכבוש את כל הארץ, לפני אשר יבואו צבאות חדשים להגן עליה, הוא, איש-החיל מאז, מסתער על מבצר, אשר שנה תמימה יעמוד עליו ולא יוכל לו? והוא יתן למבחר חילו, כי ראשיהם ינופצו אל חומות קודק כגלי הדניפר המתנפצים אל סלעי הכּפים? והוא יעמוד ליד קודק, עד שיתחזקו ההטמנים ויקיפוהו מסביב, כאשר הקיפו את נלביקה ליד סולוניצה?

– הנה אבד חמילניצקי! – חזר קשצ’ובסקי על דבריו. – הקוזקים שלו ימסרוהו ליד אויביו. בהסתערו לשוא על המבצר יטיל מהומה ומבוכה בין אנשי מחנהו. זיק המרד יכבה עד-מהרה וחמילניצקי יהיה כחרב שנשברה במקום הניצב.

– כסיל הוא!

– ובכן? – הוסיף קשצ’ובסקי לחשוב – ובכן, מחר אַעלה אל החוף את הסמנים ואת הגרמנים שלי, ובלילה אסתער במפתיע על חמילניצקי הנחלש, את הזפורוז’יים אכרית, בלי השאר שריד, ואת חמילניצקי אקשור בחבלים ואשליך אותו לרגלי ההטמן. אשמתו היא, כי הוא היה יכול לעשות אחרת!

וגאוַת האדון קשצ’ובסקי הגדולה המריאה שחקים. הוא ידע היטב, כי פוטוצקי הצעיר לא יוכל להגיע שמה עד מחר בלילה, ובכן מי יתיז את ראש המפלצת? קשצ’ובסקי! מי ישקיע את המרד, אשר היה יכול להקיף את כל ארץ אוקראינה ולהבעיר בה בערה נוראה? קשצ’ובסקי! אולי ירע הדבר מעט בעיני ההטמן הזקן, כי יד בנוֹ לא היתה בכל אלה, אך עד-מהרה ישוב ויִנחם, ובין כה וכה כל קרני אור התהלה וחסדי המלך יאירו על ראש המנצח.

לא! בכל-זאת נחוץ יהיה לחלוֹק מעט תהילה גם לברבש הזקן ולגרודזיצקי! האדון קשצ’ובסקי נעצב מאד אל לבו, אך עד-מהרה חזר והתעודד. הלא את בול-העץ הישן, את ברבש, יטמינו באדמה בעוד יום או ימים אחדים, וגרודזיצקי – די לו לשבת בקודק ולגרש בעת הצורך את הטטרים בתותחיו, ביותר מזה איננו חפץ; ובכן נשאר אך קשצ’ובסקי, והוא ינחל את כל הכבוד והתהילה.

הו, לוּ רק יתנו על שכמו משרת ההטמן באוקראינה!

הכוכבים בשמים התנוצצו, ולקשצ’ובסקי נדמה, כי אלה הן אבני החן בשרביט ההטמן שלו; הרוח איוושה בין קני-הסוף, ולו נדמה, כי דגל ההטמן שלו הוא המאווש.

ותותחי קודק עודם יורים.

"חמילניצקי יפשוט את צוארו לשחיטה, – הוסיף מפקד-הגדוד לטוות מחשבותיו, – אך דמו בראשו! הוא האשם! הוא יכול לעשות אחרת! לוּ הלך לו בדרך ישרה לאוקראינה!… יכול לעשות אחרת! שם הכל מהמה ורותח, שם יש אבק שריפה, המחכה אך לניצוץ, שיבעיר אותו. הרפובליקה עצומה, אך באוקראינה אין לה צבא רב, והמלך לא צעיר הוא, ידוע-חולי.

לוּ הצליחו הזופורוז’יים לנַצח אך בקרב אחד, כי עתה תוצאות הנצחון מי יעריכן?…

קשצ’ובסקי כיסה את פניו בכפות ידיו וישב בלי-נוע, ובין כה וכה נטוּ הכוכבים למטה, עד אשר כבו לאט לאט בערבה. השׂלווים, אשר נחבאו בתוך הדשא, החלו לקרוא זה לעומת זה. עוד מעט ויעלה השחר.

לבסוף לבשו הרהוריו של מפקד-הגדוד צורה של החלטה. מחר יסתער על חמילניצקי וישׁחק אותו לאפר. ידרוך על גויתו המתה ויעבור ויגיע לעושר וגדולה, ביד הרפובליקה הוא יהיה כלי-משחית של הקמים עליה, מגן יהיה לה, ואחרי-כן יהיה לאחד משריה הגדולים, לאחד הסנטורים. אחרי שינצח את הזפורוז’יים ואת הטטרים לא ימנעו ממנו מאומה.

ובכל-זאת – לא ניתנה על שכמו משרת הסטרוסטה הליטיני.

לזכר הדבר הזה קימץ קשצ’ובסקי את כף ידו לאגרוף. משרת הסטרוסטה לא ניתנה על שכמו, למרות שאנשים גדולים ונכבדים מאד, הפוטוצקים, חפצים ביקרו, למרות כל הטוב אשר עשה לארץ במלחמות הרבות, אך ורק משום שהנהו אציל אך זה מחדש בא, ואילו בן תחרותו היה מגזע נסיכים. ברפובליקה הזאת לא די היה לזכּות למעלת אציל, דרוש היה לחכות עוד, עד אשר האצילוּת תתכסה ירוקת, תעלה חלודה כברזל.

חמילניצקי לבדו יכול היה לכונן סדרים חדשים, אשר יהיו לרצון גם למלך – אבל, האומלל הזה! הוא בחר לנפץ את ראשו אל סלעי קודק!

מעט מעט נרגע מפקד-הגדוד. מאנו פעם אחת לתת על שכמו משרת סטרוסטה – ומה-בכך? עתה יתאמצו לגמול לו טוב, אחרי שינחל נצחון על אויביהם, אחרי שישקיע את אש המרד, יציל את אוקראינה, את כל הרפובליקה ממלחמת-בית! לא ימנעו עוד ממנו מאומה, גם לחסדי הפוטוצקים לא יזדקק עוד…

השינה תקפה אותו, ראשו נפל על לוח לבו והוא נרדם, חולם על-דבר משרת הסטרוסטה, שתינתן על שכמו, על-דבר המתנות אשר תינתנה לו מאת המלך ומאת הסיים.

כאשר הקיץ משנתו כבר עלה השחר. בסירות עוד ישנו כולם. מרחוק התנוצצו באור הכהה מימי הדניפר. מסביב שררה דומיה, ואמנם הדומיה הזאת העירתהו משנתו.

תוֹתחי קודק חדלו להרעים.

”מה-זאת? – אמר קשצ’ובסקי בלבו. – האם הדפו שם הסתערותו הראשונה של חמילניצקי או שנלכּדה קודק?"

ואולם זה לא יתכן!

לא! הדבר פשוט. הקוזקים, אשר הוכו, רובצים הרחק מן המבצר ומלקקים את פצעיהם, וגרודזיצקי שתום-העין מבּיט אליהם מרחוק מן המגדל וחוזר ומטווח אליהם את תותחיו.

מחר ישובו להסתער על המבצר ועוד פעם ישברו את שיניהם.

בין כה וכה האיר היום. קשצ’ובסקי העיר את אנשיו אשר בסירתו ושלח סירה קטנה להזעיק את פליק.

פליק מיהר לבוא.

– אדוני מפקד-הגדוד! – קרא אליו קשצ’ובסקי. – אם לא יבוא הנה המצביא עד הערב, ובלילה ישובו להסתער על המבצר, נצא לעזרת הנצורים במבצר.

– אנשי נכונים! – השיב פליק.

– חלק-נא ביניהם אבק-שרפה וכדורים.

– כבר חילקתי.

– בלילה נעלה אל החוף וננוע בשקט ככל האפשר בערבה. נתנפל עליהם במפתיע.

– טוב! טוב מאד! אך האם לא טוב לנו להמשיך עוד מעט בסירות? אל המבצר עוד כארבעה מילין. לחיל-הרגלים זו דרך ארוכה מדי.

– חיל-הרגלים ירכב על סוסי הסמנים.

– טוב מאד!

– האנשים ישכבו שקטים בתוך הסוּף, לא יעלו על החוף ורעש לא יקימו. אש לא יבעירו, כי העשן יגלה את מחבואנו. אל-נא ידעו, כי הננו פה.

– הערפל גדול, עד כי גם עשן לא ייראה.

אמנם ערפל לבן ועבה היה פרוש על הנהר, שזרועותיו סבוכות קנה וסוּף, שם נחבאו הסירות, וגם הערבות, לכל מלוא-העין, היו מכוסות ערפל, ואולם מאחר שאך זה האיר היום, ייתכן כי עוד ימוג הערפל והערבות תיחשׂפנה.

פליק חזר אל סירתו. מעט-מעט נעורו משנתם האנשים, ומיד הוכרזה פקודתוֹ של מפקד-הגדוד קשצ’ובסקי לבל ישמיע איש קולו – ובכן החלו לאכול ארוחת-הבוקר בלי להקים רעש. לוּ עבר אז איש על-פני החוף, או שט בסירה בלב הנהר, אף לא היה מעלה על דעתו, כי שם, בזרוע-הנהר, נחבאים אנשים לאלפים. את הסוסים האכילו בידיהם, לבל ישמיעו קול נחרה. הסירות היו מכוסות ערפל וכאורבות עמדו ביער של קני-סוּף. פה ושם עברה בחשאי, כמתגנבת, סירה קטנה בת שני משוטים, אשר הביאה אל האניות לחם יבש ופקודות. ומלבד זאת שררה שם דומית-קבר.

פתאום ומתוך הדשא, מבין הקנים, הסוּף והשיחים אשר על החוף, מסביב לכל זרוע-הנהר עלו קולות מוזרים ורבים מאד, אשר קראו:

– פּוּגוּ! פּוּגוּ!

דומיה…

– פּוּגוּ! פּוּגוּ!

ושוב קמה דומיה, כאילו ציפּו הקולות ההם, אשר קראו בחוף, למענה.

ואולם הם לא קיבלו מענה. הקולות נשמעו בשלישית, אך הפעם היו מהירים יותר וקצרי-רוח:

– פּוּגוּ! פּוּגוּ!

אז עלה מצד הסירות מתוך הערפל קולו של קשצ’ובסקי:

– מי שם?

– קוֹזק משׂפת אגם!

לבוֹת הקוֹזקים הסמנים נתפעמו ברעדה. את הסיסמה הסוֹדית הזאת ידעו היטב. בסיסמה זאת קשרו דברים ביניהם הקוזקים בני-זפּוֹרוֹז’ה במושבות-החורף אשר להם, בסיסמה זאת הזמינו בשעת המלחמה את אחיהם המגויסים ויושבי הערים, אשר בתוכם נמצאו רבים שהיו נמנים בסתר עם חברי ה“חברה”, לבוא אתם בדברים.

ועוד פעם נשמע קולו של קשצ’ובסקי הקורא:

– מה רצונכם?

– בוגדן חמילניצקי, הטמן זפּוֹרוֹז’ה, מודיע, כי תותחיו טוּוחוּ לעבר זרוֹע הנהר.

– הגידו להטמן הזפּורוז’י, כי תותחינו מטוּוָחים לעבר החוף

– פּוּגוּ! פּוּגוּ!

– מה רצונכם עוד?

– בוגדן חמילניצקי, הטמן זפּורוז’ה, מבקש מאת ידידו האדון מפקד-הגדוד קשצ’ובסקי, כי יבוא אליו לשוחח אתו.

– יתן נא תחילה בני-תערובות.

– עשרה קצינים.

– מסכים!

וכרגע עלו כציצים על חופי זרוע-הנהר זפּוֹרוֹז’יים, אשר התרוממו מתוך העשבים, שבהם היו נחבאים. מרחוק, מן הערבות, קרבו הנה פרשיהם ותותחיהם, נראו עשרות ומאות דגלים, סמלים ומוטות ארוכים שזנבות סוסים בראשיהם. הם הלכו הלוך וזמר, הלוך ותפוף בתופיהם, כהולכים לקדם בשמחה פני ידידים, ולא כיוצאים לקראת אויב.

הסמנים אשר בסירות ענו בקריאות. בין כה וכה באו שמה סירות נושאות קצינים. קשצ’ובסקי ירד אל אחת הסירות ויצא אל החוף. שם הגישו לו סוס והובילוהו אל חמילניצקי.

ראה אותו חמילניצקי, הסיר את כובעו מעל ראשו, ואחרי-כן בירכו בידידות.

– אדוני שר-הגדוד, – אמר, – ידידי הוָתיק ורעי! כאשר פקד עליך ההטמן של הממלכה לתפוש אותי ולהביאני אל המחנה, לא אבית לעשות זאת, אך הזהרת אותי, כי אברח על נפשי, ועל החסד הזה, אשר עשית עמדי, אסיר-תודה הנני לך וכאח אאהבך!

חמילניצקי הושיט את ידו באהבה למול קשצ’ובסקי, אך פני קשצ’ובסקי השחרחרים היו קרים כקרח.

– ועתה, אחרי שהצלתי את נפשך, אדוני ההטמן, – אמר – הנך מעורר מרד!

– לנקום את נקמתי, נקמתך ונקמת כל אוקראינה אני הולך וזכויות המלך בידי ותקותי בי, כי אדוננו רב-החסד לא יחשב לי זאת לעוון.

קשצ’ובסקי הבּיט בעינים חוֹדרות אל פני חמילניצקי ושאל:

– הצרת על קוּדק?

– אני? הן לא הוּכּיתי בשגעון! על קוּדק פסחתי וגם יריה אחת לא יריתי אליה, אף כי העוור הזקן הרעים בתותחיו. אץ אני ללכת לאוקראינה ולא לקודק, וגם אליך אצתי לבוא, אליך, ידידי מאז ואיש-חסדי.

– ומה אתה דורש ממני?

– בוא ונטייל מעט בערבה, ושם נשוֹחח.

רכוּבים על סוסיהם יצאו שניהם אל הערבה. שהו שם כשעה אחת. בשובם היו פני קשצ’ובסקי חוורים ונוראים למראה. עד-מהרה נפרד מאת חמילניצקי, אשר קרא אליו בהיפרדו ממנו:

– שנַים נהיה באוקראינה, וממנו יגדל רק המלך ולא איש מלבדו.

קשצ’ובסקי חזר אל הסירות. ברבש הזקן, פליק והקצינים ציפו לו שם בקוֹצר-רוח.

– מה שם? מה שם? – שאלוהו מכל צד.

– עלוּ אל החוף! – קרא קשצ’ובסקי בקול מצווה.

ברבש הרים את עפעפיו הרדומים; להבה מוזרה התנצנצה בעיניו.

– מה זאת? – קרא.

– עלו אל החוף! אני נכנע!

זרם-דם פרץ אל לחיי ברבש החיוורות והכמושות. הוא קם מן התוף, אשר עליו ישב, ניצב מלוא קומתו, ופתאום והנה הזקן השחוח הזה היה לענק מלא חיים וכוֹח.

– בגידה! – שאג.

– בגידה! – קרא אחריו פליק, באחזו בניצב חרבוֹ.

ואולם לא הספיק לשלוף אותה מתערה, כי האדון קשצ’ובסקי איבח חרבו ובתנופה אחת השטיח את פליק על גשר הסירה.

אחרי-כן קפץ מן הסירה אל סירתם הקטנה של הזפורוז’יים ובה ארבעה תופשי משוט – וצעק:

– אל בין הסירות!

הסירה שטה חיש כברק, והאדון קשצ’ובסקי, בעמדו בתוכה כובעו על חרבו החמוצה מדם ועיניו כלפידים צעק בקולי קולות:

– בנַי! לא נרצח את אחינו! יחי בוגדן חמילניצקי, הטמן זפּורוז’ה!

– יחי! – קראו אחריו קולות למאות ולאלפים.

– הלחים לאבדון!

– לאבדון!

אל קול-הענות אשר עלה מן האניות נלווּ קולות הצעקה של הזפורוז’יים. אולם רבים מן האנשים אשר בסירות, שעמדו מרחוק, לא ידעו עוד מה ארע, ואולם אחרי אשר עברה השמועה, כי האדון קשצ’ובסקי עובר אל הזפורוז’יים, היו הקוזקים הסמנים כמו מוכי-שגעון מרוב שמחה. ששת אלפים כובעים נזרקו למעלה, ששת אלפים קני-רובים הרעישו את האויר ביריותיהם. רצפות הסירות כמו התמוטטו מתחת לרגלי הקוזקים המכרכּרים משמחה. קמו שאון ומבוכה. ואולם נגזר כי השׂמחה הזאת גם תטבול בדם, כי ברבש בחר למות מאשר לבגוד בדגל, אשר לו עבד כל ימי חייו. כמה עשרות מאנשי צ’רקסי החליטו לעמוד לצדו, ואז החל קרב קצר, נורא – ככל הקרבות שעושים אנשים מעטים – אשר לא חסד הם מבקשים, אך את המות – כנגד הרבים. גם קשצ’ובסקי וגם כל איש מבין הקוזקים לא ציפה להתנגדות כגון זו. לב-הארי של מפקד-הגדוד הזקן התעורר בו. קראו לו, שיפרוק מעליו את נשקו, והוא ענה ביריות. והנה ראו אותו ושרביטוֹ בידו ושערותיו הלבנות פרועות והוא נותן פקודותיו בקול רוֹעם ובאומץ לב, כאיש צעיר. את סירתו הקיפו מכל צד. האנשים אשר בסירות, שלא יכלו לגשת אל סירתו, קפצו אל תוך הנהר, שחו במים, או בוססו בין קני-הסוּף עד אשר הגיעו אל סירתו, נאחזו בשפתה והתפרצו אליה בחמת טירוף. ההתנגדות היתה קצרה. הסמנים אשר היו נאמנים לברבש נדקרו, נבקעו בקרדומות, או נקרעו לקרעים וגוויוֹתיהם כיסו את קרקעית הסירה – והזקן וחרבו בידו עדיין עומד על נפשו.

קשצ’ובסקי נדחק לבוא אליו.

– היכּנע! – צעק.

– בוגד! לאבדון! – ענה ברבש וינף עליו את חרבו.

קשצ’ובסקי מיהר לסגת אחור אל בין ההמון.

– הכּוּ! – קרא אל הקוזקים.

ואולם נדמה, כי איש מהם איננו רוצה ראשון להרים את ידו על הזקן. ואולם לאסונו החליק ברבש בשלולית דם ונפל.

לנופל לא הגה עוד לבם כבוד או אימה, ועד-מהרה נתקעו כעשרים חניתות בגופו. הזקן הספיק אך לקרוא: “ישו, מרים!”

החלו לבקע את השוכב וביקעוהו לנתחים. את ראשו הכרות זרקו מסירה לסירה, בהשתעשעם בו כבכדור-משחק, עד אשר נזרק ביד לא-אמונה ונפל למים.

נשארו עוד הגרמנים, אשר אותם לא יכלו הקוזקים להכריע על-נקלה, כי מספר גדודם מנה אלף איש, והם כולם ותיקים ומנוסים במלחמות שונות.

אמנם פליק אמיץ-הלב נהרג בידי קשצ’ובסקי, אבל בראש הגדוד ניצב עתה יוהן וֶרְנֶר, סגן שר-הגדוד, אשר נלחם עוד במלחמת שלושים השנה.

קשצ’ובסקי היה כמעט בטוח בנצחונו, כי סירוֹת הגרמנים הוקפו קוזקים מכל צד, ואולם הוא רצה לזכּות בגדוד חיל-הרגלים הזה, המובחר והמזוין היטב, כי יעבור אל חמילניצקי, ולכן בחר להכּנס איתם בדברים.

במשך זמן-מה נדמה, כי ורנר נמשך אחרי קשצ’ובסקי, כיוָן ששוחח אתו בשקט, והקשיב להבטחותיו הרבות. השׂכר, אשר הרפובליקה חייבת לגרמנים מזה ימים רבּים, ישוּלם להם כרגע ועוד יוסיפו להם שׂכר שנה תמימה מראש. כעבור שנה יוכלו החיילים לפנות אל כל אשר יהיה רוחם לפנות, אף אל מחנה הממלכה.

ורנר נראה כחושב והוֹגה בדבר, אך בינתיים פקד בלחש על אנשיו לקרב את סירותיו אחת אל אחת, וליצור מעגל סגור אחד. לשפת המעגל הזה ניצב כחומה חיל הרגלים, אנשים מגודלים ואמיצים כולם, לבושים מעילים צהובים ועל ראשיהם כובעים צהובים. במלוא זינם עמדו, רגלם השמאלית מושטת קדימה והרובה על צדם הימני, נכונים לירות.

ורנר עמד בשורה הראשוֹנה, חרבו שלופה בידו, והוא כשוקל הרבה בדעתו.

לבסוף הרים את ראשו:

– אדוני המפקד! הננו מסכּימים!

– שירותכם החדש לא יביא לכם הפסד! – קרא קשצ’ובסקי בשמחה.

– ואולם תנאי אני מַתנה…

– מראש אני מסכים.

– אם כן, טוב מאד. זמן שירותנו למען הרפובליקה מסתיים בחודש יוּני, וביוני נעבור אליכם.

מפי קשצ’ובסקי נתמלטה קללה, אוּלם הוא עצר ברוחו.

האם אתה מתלוצץ, אדוני הקצין? – שאל.

– לא! – השיב ורנר בקור-רוח. – כבודנו החיילי מצווה עלינו לשמור על החוזה אשר נערך בינינו לבין הרפובליקה. זמן שירותנו יסתיים בחודש יוני. אמנם תמורת כסף אנו משרתים, אבל איננו בוגדים. לוּ היינו בוגדים, כי עתה לא שכר איש אותנו, וגם אתם לא הייתם בוטחים בנו, כי מי זה יערב לכם, שבקרב הראשון לא נעבור שוב אל ההטמנים?

– ומה אפוא רצונכם?

– שתתנו לנו להסתלק מכאן.

– הנטרפה דעתך עליך?! אצווה להשמיד את כולכם עד האחרון.

– וכמה מאנשיך יאבדו?

– אף לא רגל אחת מכם תמלט!

– ומחציתכם תוּשמד.

שניהם דיברו נכונה, ולכן, אף כי קור רוחו של הגרמני הרתיחה את דמו, והזעם כמו חינקו, עדיין לא רצה קשצ’ובסקי לפתוח בקרב.

– לפני אשר תאסוף השמש את קרניה מזרוע-הנהר – קרא – שקלו בדבר, אחרי-כן אצווה לירות!

אמר ונחפז להפליג בסירתו, כדי להיוועץ בחמילניצקי.

עתה ציפו לתשובתו של ורנר. סירות הקוזקים הקיפו בטבעת צרה את הגרמנים אשר גילו קור רוח, אשר רק אנשי-צבא וותיקים ומנוסים מאד מסוגלים לו בעת סכנה הנשקפת להם. על דברי החרפות והאיומים, שהוטחו נגדם מדי רגע מצד סירות הקוזקים, ענו הגרמנים בשתיקת בוז. זה היה מראה נהדר, השקט הזה של הגרמנים מול ההתפרצויות טרופות החימה, ההולכות וגוברות של הקוזקים. הם איימו עליהם ברוביהם ורמחיהם, חרקו שן, קללו אותם ובקוצר-רוח חיכו לפקודה, כדי להסתער עליהם.

בין כה וכה פנתה השמש יותר ויותר מערבה, ולאט לאט אספה את קרניה מזרוע הנהר, אשר הלכה ונתכסתה צל.

עד אשר שקעה כולה בצל לחלוטין.

אז הריעה חצוצרה וכרגע נשמע קולו של קשצ’ובסקי הקורא ממרחק:

– השמש בא! האם כבר החלטתם?

– כבר החלטנו! – השיב ורנר, ובפנותו אל אנשי צבאו הניף את חרבו החשׂוּפה.

– הבו אש! – פקד בקול שקט ואדיש.

קני-הרובים הרעימו. נשמע קול משק שקשוק גופות נופלים אל תוך המים, צעקות-חימה ויריות קדחתניות ענו לעומת קול הרובים הגרמניים. התותחים, אשר הובאו אל החוף, השמיעו את קולם העבה והריקו פגזיהם על סירות הגרמנים. העשן כיסה את כל זרוע-הנהר – ואך מתוך קולות הצעקה והרעש, שריקות חיצי הטטרים, קירקוש הרובים וקני-הקלע עלו בסדר נכון קולות הירי של הרובים הגרמניים כמכריזים, שהגרמנים עדיין עומדים על נפשם.

כאשר בא השמש עדיין געש הקרב, אך נדמה כי הוא הולך ורפה. חמילניצקי, בלווית קשצ’ובסקי, טוהי-בי וכמה עשרות אטמנים, בא עד החוף, להתבונן במהלך הקרב. נחיריו הנפוחים שאפו אל קרבם את עשן אבק-השרפה ואזניו קלטו בעונג עילאי את אנקות הגרמנים הנטבעים והנהרגים. כל שלושת המצביאים התבוננו אל הטבח כחוזים במחזה משעשע, שהוא גם מבשר להם טובות.

הקרב נסתיים. קול היריות נדם, ותחתיו נשמע קול ענות הקוזקים עליזי הנצחון, שהלך הלוך וגדל, הלוך ורב.

– טוהי-בי! – אמר חמילניצקי. – היום הזה הוא יום נצחוננו הראשון.

– שבי אין! – נהם טוּהי-בי. – אין לי חפץ בנצחונות כאלה!

– שבי תנהג מאוקראינה! את סטמבול ואת גַלטה תמלא שבויים!

– למצער אנהג אותך שבי, אם לא יהיה לי שבי אחר!

ובאמרו כך פרץ טוהי-בי הפרא בצחוק זועם, אך כעבור רגע הוסיף:

– בכל-זאת בחפץ לב הייתי רוצה לנהוג שבי את ה“פרנקים”²⁰) האלה.

טוהי-בי היטה את סוסו לעבר המחנה, וכמוהו עשו גם האחרים.

– ובכן! עתה לעבר המים-הצהובים! – קרא חמילניצקי.

פרק טו

כאשר שמע סקשטוסקי את רעש הקרב, ציפה בחרדה לסופו של זה, מהיותו סבור, כי זו התנגשות בין חמילניצקי ובין כל כוחות ההטמנים.

ואולם לפנות ערב נודע לו מפי זחר הזקן, כי שגה. הידיעה על דבר בגידתם של הקוזקים שבפיקודו של קשצ’ובסקי ועל השמדתם הגמורה של הגרמנים זיעזעה קשות את לב האביר הצעיר, זה היה לו אות לבאות, כי גם שאר הקוזקים יבגדו, והלא הקצין ידע היטב, כי לא מעטים הם הקוזקים בתוך צבאות ההטמנים. הוא ראה מראש את הרעות הרבות, המתחוללות ובאות. על-אודות הנסיך לא נודע לו דבר – וההטמנים שגו, כנראה, מאד מאד, כי תחת לנוע בכל עוצמת כּוחם לעבר קודק, או לצפּות לאויב במבצריהם שבאוקראינה, פילגו את כוחותיהם והחלישו את עצמם מדעתם הם ובדרך זו נתנו ידים לבגידה ומעל. אמנם עוד לפני כן דובר במחנה הזפורוז’יים על אודות האדון קשצ’ובסקי וכי נשלח עוד מחנה צבא ומפקדו הוא סטפן פוטוצקי, ואולם סקשטוסקי לא האמין לשמועות האלה. הוא חשב, כי אלה הם רק כוחות סיוּר מוגבּרים, וכי למועד הנכון יסוגו אחור. ואולם לא כאשר חשב כן היה. על חיל חמילניצקי נוספו כתוצאה מבגידתו של קשצ’ובסקי אלפי אנשים, ולפוטוצקי הצעיר נשקפה סכּנה איומה. נקל היה עתה לחמילניצקי להקיף את פוטוצקי, הנטוּל כל סיכּוּי לעזרה והתועה במדבר, ולהשמידו כליל.

במכאובי פצעיו, בחוסר המנוחה שידע, בליל הנדודים מצא סקשטוסקי נחמה לנפשו רק במחשבותיו על-דבר הנסיך. כוכב חמילניצקי הלא יועם, כאשר אך יתנשא הנסיך בלובני שלו. ומי יודע, אם כבר לא התחבר עם ההטמנים? אף אם רבים הם כוחות הצבא אשר לחמילניצקי, אף אם ראשית מסעו הצליחה בידו, אף אם טוהי-בי הלך אתו יחד, וגם החַן בעצמו היה מוכן בשעת צרה זו לבוא לעזרתו, הנה לא עלה כלל על לב סקשטוסקי, כי הסערה הזאת תאריך ימים, כי קוזק אחד בכוחו לזעזע את כל הרפובליקה ולמגר את כוחה העצום. לחופיה של אוקראינה ינופצו הגלים האלה – חשב סקשטוסקי. כי מה היתה אחרית כל קשר, אשר קשרו הקוזקים? התפרצו כלהבה וכבוּ לאחר התנגשות ראשונה בהטמנים. כן היה עד עתה. כאשר מהעבר האחד ניצב לקרב קומץ חיות-הטרף של השפלה, ומהעבר האחר ניצבה המעצמה שנשענה על שני ימים – נקל היה לדעת מראש מי ינצח. הסערה לא תוכל להימשך ימים רבים, היא תעבור – ופני השמים יטוהרו. המחשבה הזאת חיזקה את לב האדון סקשטוסקי והיא שאימצה את רוחו, כי בלעדיה כבד עליו מאד משא דאגותיו, אשר כמוהו לא נשא עוד. אמנם הסערה, אף אם תעבור, תַּשׁים את השדות, תחריב בתים ותגרום נזקים שאין תמוּרה להם הרבה מאד. הנה עוד מעט ובגלל הסערה הזאת אבדו חייו, כוחו עזבהו והוא בצרה, בשביה, בעת אשר החופש יקר לו כחיים. ומה-מאד יגדל עוד אסון החלשים, אשר לא יוכלו לעמוד על נפשם! מה זה היה שם, ברוֹזלוֹגי, להילנה?

ואולם הילנה אל-נכון כבר היא בלוּבּני. סקשטוסקי ראה אותה בחלומותיו והנה פנים מפיקים ידידות מסביב לה, הנסיך והנסיכה גריזלדה הוגים אליה חיבה, האבּירים משתאים לה – אך נפשה עורגת אל אהובה, אשר נדד לסיץ' ואיננו. ואולם תגיע השעה, ואהובה ישוב. הנה חמילניצקי בעצמו הבטיחהו, כי יוציאהו לחפשי – ומלבד זאת הלא גלי הקוזקים שוטפים, הולכים ושוטפים אל מפתן הרפובליקה; כאשר ינופצו הגלים האלה, יבוא קץ לדאגותיו, למכאוביו ולטרדות נפשו.

ואמנם שטפו הגלים. חמילניצקי לא התמהמה בדרכו, הסיע את מחנהו לקראת בן ההטמן. כוחו הצבאי היה עתה באמת עצום, כי יחד עם הקוזקים של קשצ’ובסקי ועם גדודי טוהי-בי מנו כעשרים וחמישה אלף לוחמים מתוּרגלים ומאומנים ושוחרי קרב. על-אודות חיל פוטוצקי לא נודע דבר ברור. הנמלטים אמרו, כי הוא עולה בראש אלפּיים איש מחיל הפרשים הכבד ולמעלה מעשרה תותחים קלים. את תוצאות הקרב הזה לא יכול איש לדעת מראש, כי די היה להוזרים האיומים להשתער פעם אחת על צבא רב ממנו עשרת מונים, כדי להכריעו ולדכאהו. כה עשה חוֹדקביץ', הטמן ליטא, לשוודים: עם שלושת אלפים הוזרים אשר היו אתו השמיד ליד קירכהולם שמונה-עשר אלף ממבחר חיל הרגלים והפרשים השוודיים; כן היה ליד קלושין: גדוד אחד מחיל-המגן התנפל בחמת זעם על כמה וכמה אלפים שכירים אנגליים וסקוטיים והפיצם לכל רוח. חמילניצקי זכר זאת, ולכן הלך, לפי דברי ההיסטוריון האוקראיני, לאט ובזהירות. “ברוב עיני שכלו, כאיש ציד ערום, הביט אל כל עבר ומשמרות שלח לפניו במרחקי מילין מן המחנה” ²¹). כה קרב אל המים הצהובים. ועוד פעם נתפסו שנַיים ממחנה פוטוצקי. הם אישרו את מיעוטם של אנשי חיל הממלכה, וסיפרו, כי בן ההטמן כבר צלח את המים הצהובים. כאשר שמע זאת חמילניצקי עצר בו במקום את מחנהוּ והחל לשפוך סוללות מסביבותיו.

לבו דפק מרוב שמחה. אם יערוב פוֹטוֹצקי את לבו להסתער עליו, אז יוכה מכה נאמנה. הקוזקים אינם יכולים להלחם בשדה עם חיל-המגן, אבל מאחורי הסוללות הם מיטיבים להלחם באויביהם, ומאחר שהקוזקים רבים מאד, יהדפו בלי ספק את המסתערים עליהם. חמילניצקי היה בטוח, כי ינצח את פוטוצקי, באשר זה עודנו צעיר לימים ואינו מנוסה במלחמות. ואולם לצדו של השׁר הצעיר היה איש-חיל מנוסה, בן הסטרוסטה מז’יויֶץ, האדון סטפן צַ’רניֶצקי, מפקד גדוד ההוזרים. זה הבחין בסכנה המרחפת על ראשם ושיכנע את פוטוצקי הצעיר לסגת אחור ולשוב אל מעבר למים הצהובים.

לחמילניצקי לא נותר אלא ללכת אחריהם. ביום המחרת עבר את ביצות המים הצהובים ושני הצבאות ניצבו פנים אל פנים.

ואולם כל אחד מן המצביאים לא רצה להסתער ראשון. שני המחנות מיהרו לשפוך סוללות מסביב להם. היום היה יום השבת, החמישי בחודש מַאי. כל היום ירד גשם כבד. העבים כיסו את פני השמים, ועוד בצהרים היתה אפלה כמו בימי החורף. לפנות ערב גדל עוד הגשם. חמילניצקי שיפשף את ידיו מרוב שמחה.

– תרוכך נא הערבה, – אמר אל קשצ’ובסקי, – לא אתמהמה אז להסתער ראשון ולהתראות פנים עם ההוּזרים, כי הם במגינהם הכבדים ישקעו בבוץ.

והגשם ירד בלי-הרף, כאילו מן השמים נלחמו לזפורוז’יים.

אנשי הצבא שפכו את הסוללות בתוך אגמי המים בעצלתים ובעגמה. להבעיר אש לא יכלו. טטרים לאלפים יצאו מן המחנה לשמור על מחנה צבא פולין, כי לא ינסה להתחמק בתוך הערפל, האפלה וחשכת הלילה. אחרי-כן קמה דומיה חרישית. גשמע אך משק מי-הגשם והמולת הרוח. אל נכון לא ישן איש בשני המחנות.

לפנות בוקר הריעו בחצוצרות במחנה פולין, וקול התרועה הלך ונמשך בעצב, כאילו אמרו להזעיק בו את הצבא, אחרי-כן המו התופים פה ושם. היום עלה והוא עגום, אפל, לח, מטרות העוז חדלו, אך עוד זירזף גשם דק, כאילו מבעד לנפה.

חמילניצקי פקד לירות בתותחים.

אחרי התותח הראשון שאג השני, העשירי, וכאשר החלה ה“קורספּונדנציה” של התותחים בין מחנה למחנה, אמר האדון סקשטוסקי אל הקוזק, המלאך השומר אותו:

– זחר, הוציאני נא אל הסוללה, כדי שאוכל לראות את המתחולל.

גם זחר בעצמו גילה סקרנות ולכן לא סירב לסקשטוסקי. הם עלו על קרן גבוהה של אחת הסוללות, ומשם ראו היטב את עמק הערבה, את מרחבי ביצות המים הצהובים ואת שני הצבאות. ואולם כאשר אך נשא האדון סקשטוסקי את עיניו, תפס בראשו וצעק:

– בשם אלהים חיים! הלא אין זה אלא חיל סיירים, ולא יותר!

ואמנם השתרעו סוללות חיל הקוזקים באורך רבע המיל, בעוד אשר הסוללה אשר לפולנים נדמתה לעומתו אך כּדייק קטן. חיל פולין היה כמעט כאין לעומת חיל הקוזקים, עד כי איש לא יכול לפקפק בנצחון הקוזקים.

לבסקשטוסקי נלחץ מכאב. לא הגיעה עוד אפוא שעת מפלתו של חמילניצקי על גאוָתו והבגידה אשר בּגד. השעה הבאה שוב תהיה שעת נצחון! כה, למצער נדמה לו.

ההתנגשויות תחת אש התותחים כבר החלו. הקצין ראה מראש הסוללה פרשים בודדים או חבורות חבורות מהם מתנגשים אלה עם אלה. הטטרים הם אשר נלחמו כנגד חיל- המגן של פוטוצקי, לובשי מדים בכחול וצהוב. הפרשים נגשו אלה אל אלה ונסוגו מהר לאחור, קרבו אלה אל אלה מן הצד, ירו ברובים, בקשתות, או התאמצו לצוד זה את זה בפלצורים. מרחוק נדמו הקרבות האלה למעשי שעשועים, אך הסוסים, אשר רצו השתוללו בלי פרשים, העידו, כי משחק הוא זה לחיים ולמות.

הטטרים הלכו הלוך ורב. לא ארכו הרגעים והם כיסו את כל אדמת המישור, אז יצאו גם ממחנה הפולנים פלוגה אחרי פלוגה וכולן ניצבו לפני הסוללה הכן לקרב. המקום היה קרוב מאד אל קרן הסוללה, אשר עליה עמד סקשטוסקי, עד אשר יכול להבחין היטב בין סמלי הפלוגות, דגליהן, וגם בין מפקדיהן, אשר ניצבו עם סוסיהם ליד הדגלים ופניהם מופנים מעט אל עבר הפלוגות.

ניתר בחזהו מעוצר רגשה, פניו החיוורים נתכסו סומק, וכאילו זחר והקוזקים, אשר עמדו ליד התותחים על הקרן, היו שואפים כמוהו לנצחון הפולנים, קרא בחדוַת לב לקראת כל דגל ודגל אשר הגיח מאחורי הסוללה:

– אלה הם הדרגונים של האדון בַּלַבַּן, ראתי אותם בצ’רקסי.

– זהו דגל וָלכיה; הצלב הוא האות אשר להם.

– הו, חיל-הרגלים מגיח מאחורי הסוללה!

אחרי-כן גדלה התרגשותו, ובפשטו את כפיו קרא:

– ההוזרים! ההוזרים של האדון צ’רניצקי.

ואמנם הופיעו ההוזרים, על ראשיהם ומעליהם ענן כנפים ויער חניתות עדויות סרטי-זהב ודגלים ירוקים-שחורים ארוכים. הם הגיחו מן הסוללות ששה ששה בשורה אחת והתיצבו במערכה ליד הסוללה; ולמראה שקטם, רצינותם וזריזותם, נראו בעיני האדון סקשטוסקי דמעות שמחה, אשר הכהו את מאור עיניו לרגע.

אף כי מעטים יצאו לקראת מרובים, אף כי לעומת הפלוגות האחדות האלה התיצבו המוני זפורוז’יים וטטרים, אשר, כרגיל, חנו מזה ומזה, ליד האגפים, אף כי הם נטשו על-פני הערבה, עד שקשה היה לראות את קצה המחנה, בכל-זאת האמין האדון סקשטוסקי בנצחון חיל פולין. על פניו עלה חיוך, כוחו שב אליו, עיניו הביטו אל המישור, ירו ברקים, אך על עמדו לא יכול לעמוד.

– הו, ילד! – נהם זחר הזקן – הנשמה נכספת לגן-העדן!

בין כה וכה פרצו קדימה, לעבר הפולנים, גדודי טטרים אחדים, בצעקות “אללה! אללה”. מצד מחנה פולין ירו לעוּמתם. ואולם הטטרים עוד לא פתחו בקרב, כי אך להטיל אימה אמרו. עוד טרם יגיעו עד גדודי פולין, נפוצו לשני הצדדים, בחזרה למקומם, ונעלמו בין ההמון.

פתאם נשמע קול התוף הגדול של הסיץ' ולקול הזה זע ממקומו מחנה פרשי הקוזקים והטטרים בתבנית חצי-סהר. חמילניצקי ניסה, כנראה, להכריע תחתיו באחת את ההוזרים ההם ולכבוש את המחנה. לוּ קמה ביניהם מהומה, כי עתה הצליח. ואולם כל מהומה לא נתעוררה בין גדודים פולנים אלה. במנוחה עמדו בשורה ארוכה, מאחריהם היתה הסוללה ובאגפיהם תותחי המחנה, כך שאפשר היה להתנפל עליהם אך מפנים. רגע נדמה, כי ילחמו במתנפלים ממקום עמדם, ואולם כאשר חצי-הסהר כבר הגיע כדי מחצית המישור, נשמע מן החפירה אשר מאחורי הסוללה קול חצוצרות, ולפתע והנה חומת החניתות, אשר עד כה היו מורמות למעלה, הורדה כרגע עד ראשי הסוסים.

– ההוזרים מסתערים! – קרא האדון סקשטוסקי בקול גדול.

ההוזרים שחו על אוכפיהם והדהירו את סוסיהם קדימה ואחריהם באו גדודי הדרגונים וכל מערכת הלוחמים.

נוראה היתה המכה, אשר היכו אז ההוזרים את אויביהם. במרוצתם הראשונה פגעו בשלושה גדודים – וכרגע השמידו אותם. אנקת החללים הגיעה עד לאזני האדון סקשטוסקי. הסוסים והרוכבים עליהם כרעוּ תחת משא הפרשים, הלבושים מגני-ברזל, כקמה לפני רוח סערה. עמידתם היתה דלה וריקה כל-כך, עד אשר נדמה לסקשטוסקי, כי איזה תנין גדול בא ובלע בגמיעה אחת את כל שלושת הגדודים. והלא אנשי הגדודים האלה נחשבו לאמיצים שבחיל סיץ'. הסוסים, אשר נבהלו מפני רעש כנפי המגנים, הבהילו את כל גדודי זפורוז’ה. גדודי אִירקלֵיוֹב, קַלניבּוֹלוֹב, מינסק, שקוּרִינסק וטִיטוֹרוֹב התערבו אלה באלה, וכאשר לחצו אותם המוני הבורחים, ברחו גם הם בלי סדר. ובין כה וכה הדביקו הדרגונים את ההוזרים והם יחדיו קצרו באויביהם. גדוד וַסיוּרין נטש את שדה-המערכה, אחרי שהתנגד זמן-מה נמרצות ואחר רץ בערבוביה נוראה עד חפירות הקוזקים. הכוח התיכוני של חמילניצקי הלך והתמוטט, וכאשר הפליאו מכּותיו יותר ויותר ונלחץ מצדדים, התפזר לחבורות קטנות לא-מסודרות, ולא יכול להחזיק מעמד ולערוךְ את שורותיו מחדש.

– שׁדים, לא לחים! – קרא זחר הזקן.

סקשטוסקי היה כמשוגע ממראה עיניו. בהיותו חולה, לא יכול למשול ברוחו, ובכן צחק ובכה בבת-אחת, ולרגעים קרא כאשר יקרא המצביא אל אנשי חילו, כאילו היה מפקד גדוד. זחר החזיק בכנף בגדו ונאלץ לקרוא גם לאחרים להחזיק בו.

הקרב ניטש עתה קרוב אל מחנה הקוזקים, עד אשר סקשטוסקי יכול כמעט להבחין בין פני הנלחמים. מהחפירות ירו בתותחים, ואולם כדורי הקוזקים פגעו באנשיהם, כמו שפגעו באויביהם, ובזה הגדילו את המהומה.

ההוזרים נתקלו בגדוד הפַּשְׁקוֹבי שהיה גדוד משמר ההטמן, ובמרכזו נמצא חמילניצקי בעצמו. פתאום נשמעה צעקה איומה בכל שורת הזפורוז’יים: דגל-הפטל הגדול התמוטט ונפל.

ואולם באותו רגע נע קשצ’ובסקי בראש חמשת אלפי הסמנים שלו, לקרב. ברכבו על סוס גדול, ברוד-אמוץ, בשורה הראשונה, בלי כובע לראשי, וחרבו השלופה בידו מורמה למעלה, קיבץ לפניו את בני השפלה, אשר חזרו אל המערכה בראותם את הכוח הגדול בא לעזרתם. שוב נתלקח הקרב בתּווך.

גם בשני האגפים לא עמדה ההצלחה לימין חמילניצקי. הטטרים, אשר נהדפו פעמַים על-ידי גדודי הוָלכיים והסמנים של פוטוצקי, לא קם בהם עוד רוח. הסוס, אשר עליו רכב טוהי-בי, נפגע ונפל וגם הסוס השני נפל תחתיו. ניכּר בעליל, כי זר הנצחון יעטר את ראש פוטוצקי הצעיר.

בכל-זאת לא ארך הקרב עוד הרבה. הגשם השוטף, אשר גבר מרגע לרגע, ירד עתה בזעף, עד אשר קשה היה להבחין דבר. לא גשם ירד עתה מארובות השמים, אשר נפתחו, כי אם מבול. הערבה נהפכה ליאור. החושך נתעבּה, עד אשר איש לא ראה את אחיו במרחק צעדים אחדים ממנו. בשאון הגשם לא נשמעו קולות הפיקוד. קני-הרובים וקני הקלע, שנתלחלחו, נדמו. מן השמַים שמוּ קץ לטבח.

חמילניצקי, אשר נרטב כולו, בא אל המחנה טרוּף חימה. לא דיבּר עם איש דבר. הקימו בשבילו אוהל מעורות גמלים, שם ישב לבדו נתון לרעיונותיו המרים.

היאוש תקפו. רק עתה השׂיג, מה המעשׂה אשר פתח בו. הנה הוכה, נהדף, כמעט נפל במלחמה כנגד חיל קטן, אשר היה בעיניו אך כחיל סיירים. הוא יודע מה גדול כוח ההתנגדוּת של צבא הרפובליקה, וגם הביא זאת בחשבון כאשר הכריע לצד מלחמה בו, ובכל-זאת שגה. כה דימה למצער ברגע ההוא, ובכן, תפס בראשו המגולח, כאומר לנפצו אל התותח הראשון בדרכו. אם כה קרהו עתה, מה יארע, כאשר עליו יהיה להתיצב כנגד ההטמנים וכנגד כל הרפובליקה?

הרהוריו נפסקו עם כניסתו של טוהי-בי אל האוהל.

עיני הטטרי יקדו כבטירוף, פניו היו חיוורים ושיניו התנוצצו מבעד לשפתיו, נטולות השפם.

– איה השלל? איה השבויים? איה ראשי המפקדים? איה הנצחון? – שאל בקול ניחר.

חמילניצקי ניתר ממקומו.

– שם! – השיב בקול רועם, בהוֹרותו בידו לעבר מחנה הפולנים.

– לך-נא שמה! – צרח טוהי-בי – ואם לא תלך, בחבל אוביל אותך לקרים.

– אלך! – קרא חמילניצקי – עוד היום אלך! אקח שלל וגם שבי אקח, ואתה לפני החַן תעמוד לתת דין-וחשבון, כי בשלל אתה חפץ ומן הקרב הנך משתּמט!

– כלב! – קרא טוהי-בי – אתה משמיד את צבא החן!

ורגע ניצבו זה לעומת זה, נוחרים ונושפים כשני חזירי-בר. חמיל נרגע ראשון.

– טוהי-בי, הרגע! – אמר, הקרב נפסק מפני הגשם השוטף בעת אשר קשצ’ובסקי כבר הכריע את הדרגונים. אנכי יודע אותם! מחר לא ילחמו עוד בעקשנות טירוף כפי שנלחמו היום. הערבה תרוכך עוד יותר. ההוזרים יפלו. מחר יהיו כולם בידינו.

– כה דיברת! – נהם טוהי-בי.

– דיברתי, וכאשר דיברתי כן יקום. טוהי-בי, ידידי, החן שלחך לעזור לי ולא להציקני.

– הבטחת נצחונות ולא מפּלות.

– לקחו מעט דרגונים שבי, ואותם אני נותן לך.

– תן! אצוה להושיב אותם על יתדות.

– אל-נא תעשה כזאת. שחרר אותם. בני אוקראינה הם אלה, מגדוד בּלבּן, נשלח אותם למשוך את כל הדרגונים לצדנו. כאשר עשה קשצ’ובסקי, כן יעשו אלה.

טוהי-בי נרגע; הוא שלח מבט חודר אל פני חמילניצקי ונהם:

– נחש…

– הערמה ערכּה כגבורה. אם נפתה את הדרגונים לבגוד, אף לא רגל אחת לא תימלט – הבינות?

– את פוטוצקי אני אקח.

– אתן אותו לך – וגם את צ’רניצקי אתן לך.

– עתה תן יין-שרוף, כי קר לי.

– בסדר!

ברגע זה נכנס קשצ’ובסקי, ופניו קודרים כלילה. את כל תוחלתו להיות לסטרוסטה, לקשטלן, לקבל ארמונות, אוצרות, כיסה היום ערפל, ומחר עוד תכלה כעשן, ואולי עוד יצא תחת אלה מתוך הערפל ההוא חבל התליה. אילולא שׂרף אחריו את הגשרים על-ידי טביחתם של הגרמנים, שכירי הרפובליקה, – ודאי היה מהרהר עתה כי זו השעה לבגוֹד בחמילניצקי ולחזור עם הקוזקים הסמנים אל מחנה פוטוצקי.

ואולם הוא לא יכול לעשות עוד כדבר הזה.

ובכן הסבו שלשתם על בקבוק גדול מלא יין-שרוף והחלו לשתות שותקים. שאון הגשם השוטף חדל לאט.

היום פנה.

האדון סקשטוסקי תשוש משׂמחה, נחלש, חיוור פנים, שכב על אחת העגלות בלי-נוע. זחר, אשר דבק בו לאהבה, ציוה לאנשיו לפרוש מעליו גגון עשוי לבד. הקצין שמע את שאון הגשם, ואולם בקרב לבו פנימה היה אור, אושר, רוגע. הנה ההוזרים שלו הראו את כוחם, הנה הרפובליקה שלו הדפה מפניה את הבוגדים בה, כראוי להוד תפארתה. הנה הסתערות הקוזקים הראשונה נופצה על חודי חניתות צבא-הממלכה. והלא יש עוד הטמנים לממלכה, והנסיך ירמי ושרים לרוב, ואצילים לרוב, עוד רבה העוצמה, ועל כל אלה המלך – הראשון בין השווים.

הגאוָה מילאה עתה את לבו של האדון סקשטוסקי, כאילו הכיל עתה לבו את כל העוצמה הזאת.

ובהרגישו בקרבו עוצמה זו, הנה הפעם הראשונה למן השעה שבה אבדה ממנו חירוּתו, התעורר בלבו רגש רחמים לקוזקים: אשמים הם, אך הלא הוכו בסנוורים, אם בקרדומות שבידם הם עולים על השמש להכותה – הרהר. – אשמים הם, אך אומללים, אם ניפתו ללכת אחרי איש אחד, המוליך אותם לאבדון.

אחרי-כן נדדה מחשבתו הלאה. השלום יקום, ואז תהיה לכל אדם הזכות לחשוב על-אודות אושרו הוא. לבו וזכרונו ריחפוּ מעל לרוזלוגי. שם, בקרבת מעון הארי, אל-נכון שקט ודממה. שם קשר לא יקום ולא יהיה, ואם יקום – הנה הילנה אל-נכון כבר בלובני היא.

פתאום והנה רעם תותחים הפסיק את חוט-הזהב של רעיונותיו.

חמילניצקי, אחרי אשר שתה לשכרה, שב והוציא את גדודיו להתקפה.

ואולם הענין נסתיים אך בחילופי יריות התותחים, כי קשצ’ובסקי עצר בעד ההטמן הנסער.

יום המחרת היה היום הראשון בשבוע. כל היום עבר בשקט, בלי שתיירה יריה. המחנות חנו זה לעומת זה, כאילו היו מחנות של שני צבאות ידידותיים.

סקשטוסקי ייחס שקט זה לאי-רצונם של הקוזקים במלחמה. ואולם, שגה. הוא לא ידע, כי בינתיים חמילניצקי “מביט בעיני שכלו הרבות אל כל עבר” ומתאמץ למשוך אליו את הדרגונים אשר בגדוד בּלבּן.

ביום השני התלקח הקרב מיד עם עלות השחר. סקשטוסקי התבונן אל מהלך הקרב הזה, כפי שהתבונן אל הקרב הראשון, בחיוך על פניו ובלב שמח. גם הפעם יצאו גדודי הממלכה לפני החפירות ואולם עתה לא פתחו בהסתערות על האויב, כי אם גילו התנגדות ממקום עומדם. אדמת הערבה נתרככה לא רק על פני השטח מלמעלה, כביום הקרב הראשון, כי אם גם לעומק. חיל-הפרשים הכבד כמעט לא יכול למוש ממקומו, דבר אשר הכריע מיד לטובת גדודי הזפורוז’יים וטטרים הקלים. בת-הצחוק סרה מעט-מעט מעל שפתי סקשטוסקי. על-יד החפירות של חיל-פולין כסו המוני המסתערים כמעט את כל השטח הצר של גדודי הממלכה. נדמה, כי בעוד רגע תינתק שרשרת הגדודים האלה והאויבים יגשו להסתער על החפירות. עתה לא ראה האדון סקשטוסקי במחנה פולין אף החצי מאומץ-הרוח, שהצטיינו בו ביום הראשון. גם היום עמדו הגדודים ולחמו בגבורה, אך לא הסתערו על אויביהם, לא הפיצו את גדודי הקוזקים לכל רוח, לא טיאטאו את שדה-הקרב לפניהם כרוּח סוֹעה. על-פני אדמת-הערבה הזאת, הטובענית מאד, לא יכלוּ הפרשים לדהור ולהתקדם והיו כנטועים במסמרים תחתם. כל כוחם וגבורתם היה במרוֹץ, ואך הוא הנחיל להם נצחון, ועתה הם נטועים על עומדם. וחמילניצקי הוציא מדי פעם-בפעם גדודים חדשים להתקפה. הוא נמצא בכל מקום. כל גדוד וגדוד הוביל אישית להתקפה וחזר לעמדת הפיקוד שלו אך ברגע שהיה סמוך מאוד לחרבות האויב. בהתלהבותו הדביק את הזפורוז’יים ולכן, אף אם נפלו מהם חללים רבים, איש באחיו התחרה ברוצם אל החפירות צועקים וצווחים. הם התנפלו על חומת חזות הברזל, הסתערו על חודי הרמחים, ומוּכּים ופצועים נסוגו כדי לשוב ולהסתער מחדש. תחת לחץ זה החלו גדודי הפולנים להתנודד, להתכופף, באי-אלה מקומות לסגת, כדוגמת מתאבק שנלכּד בזרועות הברזל של יריבו, אשר רגע יחלש ובעוד רגע שוב יתאמץ ויתגבר.

לפני הצהרים כבר עמדו כמעט כל צבאות הזפורוז’יים בחזית האש. הקרב ניטש כה עקשני, עד כי בין שני קווי הלוחמים נערמה סוללה חדשה – של פגרי סוסים ובני-אדם.

מדי רגע חזרו משדה-הקרב אל חפירות הקוזקים המוני לוחמים פצועים חמוצי דם, מכוסים בוץ, עייפים, נופלים באין אונים. ואולם שבו חזרו ושיר בפיהם. חזות פניהם הפיקה להט מלחמה ובטחון בנצחונם. גם בהתעלפם קראו: “לאבדון!” חיל-המצב, אשר נשאר במחנה, התפרץ לצאת אל שדה-הקרב.

פני האדון סקשטוסקי קדרו. גדודי הפולנים החלו להתחמק משדה-המערכה אל החפירות. שוב לא יכלו להחזיק מעמד, ובנסיגתם ניכּר חפזון קדחתני. למראה זה הריעו עשרים וכמה אלפים פיות בשמחה. עוצמת ההסתערות הוכפלה. יד חיל הזפורוז’יים היתה עתה בעורף הקוזקים הסמנים של פוטוצקי, אשר חיפּו על הנסיגה.

ואולם התותחים וברד כדורי הרובים הדפום לאחור. לרגע נפסק הקרב. מצד מחנה פולין נשמע קוֹל חצוצרה הקוראה למשא-ומתן.

ואולם חמילניצקי לא חפץ עוד לבוא בדברים עם הפולנים. אנשי שנים-עשר גדודים ירדו מסוסיהם, כדי להסתער על הסוללות יחד עם חיל-הרגלים ועם הטטרים.

קשצ’ובסקי ניצב הכן בראש שלושת אלפים איש מחיל-הרגלים לבוא לעזרתם ברגע המכריע. כל הדוָדים, התופים, המצלתים, והחצוצרות נתנו קול בהחרישם את הצעקות ומטחי היריות.

האדון סקשטוסקי הביט בחרדה אל שורות חיל-הרגלים העצום של הזפורוז’יים, הרצים אל עבר הסוללות והמקיפים אותן מרגע לרגע בטבעת צרה יותר. רצועות ארוכות של עשן לבן פרצו לעומתם מתוך החפירות כאילו ביקש ענק להדוף מפניו בנשמת אפּוֹ את הארבה הכבד, חסר הרחמים העט עליו מכל עבר. פגזי התותחים חשפו פרצים במסתערים, כדורי הרובים התעופפו מהירים כמטר – תל-הנמלים נמוג למראה עין, פה ושם התפּתל כמו נחש-ענק פצוע, ובכל-זאת צעד לפנים. הנה, הנה יגיעו! הנה הם כבר ליד החפירות! התותחים שוב אינם יכולים להזיק להם. האדון סקשטוסקי סגר את עפעפיו.

ועתה שאלות מהירות כברקים חלפו במוחו: כאשר יפקח את עיניו, האם יראה עוד את דגלי פולין על הסוללות? היראה? אוֹ לא יראה? שם ההמולה הולכת ומתחזקת, שם הרעש בלתי רגיל. האֵירע שם מה? הצעקות עולות מלב המחנה. מהו הדבר? מהו שאֵירע?

אלהים כּבּירים!

הקריאה הזאת התמלטה מפי האדון סקשטוסקי, שבפקחו את עיניו ראה על הסוללה במקום דגל-הזהב הגדול של הממלכה את דגל הפּטל ובו דיוקנו של מיכאל שר המלאכים.

המחנה נלכד.

אך בערב נודע לסקשטוסקי מפי זחר כל מהלך הקרב. לא לשוא כּינה טוהי-בי את חמילניצקי בשם נחש, כי הנה ברגעי ההגנה העקשניים והמכריעים ביותר לכוחות פולין, עברוּ הדרגונים אשר בגדוד בּלבּן, על פי אות מוסכם, אל מחנה הקוזקים, לאחר שניפתו על-ידי חמילניצקי למרוד, והתנפלו מאחור על גדודי אדוניהם ועזרו לקוזקים לעשות בהם כּלה.

בערב ראה סקשטוסקי את השבויים ולעיניו מת פוטוצקי הצעיר, אשר גרונו נוּקב בכדור רובה, והוא חי אך עוד שעות אחדות ומת בזרועות האדון סטיפן צ’רניצקי. – “הגידו לאבי – לחש פוטוצקי הצעיר רגע לפני מותו – הגידו לאבי, כי אני… כאביר…” ולא יכול עוד להוסיף דבר. נשמתו עזבה את גופו ועפה למרומים. לב סקשטוסקי שמר עוד זמן רב את זכרון הפנים החיוורים ואת עיני התכלת, הנשואות למרום ברגע יציאת הנשמה. האדון צ’רניצקי נדר בעמדו על גווית המת, כי אם יהיה אלהים עמדו ויוציאהו לחפשי, ירחץ בנחלי דם את מות רעהו ואת חרפת מפלתו. ואף לא דמעה אחת לא ניגרה על פניו החמוּרים, כי לבו, לב אביר, חזק כברזל וכבר יצא שמו לתהילה כאיש מפעלוֹת העזה וגבורה וכאיש אשר כל אסון לא ימוטט בו את רוחו. ואמנם קיים את נדרו. ואולם, עתה, תחת להיכּנע ליאוּש, הוא שחיזק את לב סקשטוסקי, אשר דוה קשה על מפלת הרפובליקה וחרפתה. "הרפובליקה כבר ידעה מפלה לא אחת – אמר האדון צ’רניצקי – ואולם כוחה בלתי נדלה. אף לא מעצמה אחת יכלה לה עד כה, לא יוכלו לה גם מרידות איכּרים, אשר האלהים בעצמו יענוש אותם, כי בהתקוממם לשלטון אשר עליהם, לרצון האל הם מתקוממים. ואשר למפלה הזאת, אמנם מעציב הדבר, - אך מי נחל את המפלה הזאת? ההטמנים? צבא הממלכה? – לא! אחרי אשר נפרד קשצ’ובסקי ובגד בנוּ, כוח זה, אשר פּוטוצקי היה מפקדו, יכול להיחשב אך לחיל סיירים. אל-נכון יתפשט הקשר בכל אוקראינה, כי האכּרים אשר במדינה הזאת קשי-לב הם ומלומדי-מלחמה, ואולם הלא המרד הזה לא ראשון הוא פה. ידכּאו אותו ההטמנים עם הנסיך ירמי, אשר צבאותיהם עודם שלמים במקומותיהם – וככל שיחזק המרד, כן יוכרע לימים רבים אחרי-כן, ואולי לעולם. אך קטן-אמונה וצר-השׂגה הוא המסוגל להניח, כי שודד קוזקי כלשהו, שעשה יד אחת עם נסיך טטרי אחד יוּכלוּ לעם עצוּם. אבוי לרפובליקה אשר מרד קוזקים כלשהו בכוחוֹ להכריע גורלה ואת עצם קיומה. אמנם, בבוז יצאנו לקראתם – כילה האדון צ’רניצקי את דבריו – ואף כי השמידו את חיל הסיירים שלנו, הריני סבור, כי לא בחרב, לא בנשק, כי אם בשוטים בכוחם של ההטמנים לדכּא את המרד הזה.

ובדבּרו כך, נדמה, כי לא שבוי, לא חייל מוּבס המדבּר, כי אם הטמן גאה, הבטוח בנצחונו ביום מחר. גדלוּת רוחו ואמונתו ברפובליקה היו כצרי לפצעיו של סקשטוסקי. הוא ראה מקרוב את כוחו של חמילניצקי, ולכן גם נסתנוור קמעה, ומה גם שההצלחה באה בעקבותיו. ואולם אל-נכון צדק האדון צ’רניצקי בדבריו. צבאות ההטמנים עודם חונים במקומותיהם ומאחריהם כל עוצמתה של הרפובליקה, החוק, השלטון ורצון האל. סקשטוסקי נפרד ממנו מעודד, וטרם יפנה ללכת, שאל את האדון צ’רניצקי, האם איננו רוצה לבוא מיד בדברים עם חמילניצקי בדבר חירוּתוֹ.

– שבוי אני בידי טוהי-בי – אמר האדון סטפן – ולו גם אשלם כּופר נפשי, ואילו עם השודד הזה אינני רוצה לבוא בדברים, יקחהו התלין.

גם זחר, אשר הביא את סקשטוסקי אל השבויים, ניחמו גם הוא בהובילו אותו אל עגלתו. “עם פוטוצקי הצעיר לא קשה היה להילחם – עם ההטמנים יהיה קשה. המלחמה אך זה החלה, ומה תהיה אחריתה – אלהים יודע! הוֹ, לקחוּ הקוזקים והטטרים שלל לרוב מטוּב פולין, אולם ענין אחד לקחת השלל וענין אחר להחזיק בו. ואתה, ילדי, אל נא תתעצב, אל תירא, כי אם כה ואם כה תצא לחפשי – אל בני עמך תלך, ואני הזקן אתגעגע לך. לעת זקנה רע לאדם להיות לבדו. עם ההטמנים קשה יהיה, הו, קשה!”

ואמנם הנצחון, אף כי מזהיר היה, לא הכריע כלל את הכף לצד חמילניצקי. הנצחון אף היה יכול להיות שמור לרעתו, באשר נקל היה לראות מראש, כי ההטמן הגדול ימהר לצאת לנקום את דם בנו השפוך, וידו החזקה תקשה על הזפורוז’יים ולא ימנע מעשות כל אשר בכחו כדי להכריעם תחתיו לחלוטין. ההטמן הגדול רחש אי-רצון מסוים כלפי הנסיך ירמי, אף כי מוסווה על-ידי נימוסיות הנה לא אחת נתגלה בנסיבות שונות. חמילניצקי, שהיטיב לדעת זאת, שיער כי עתה שוב לא יהיה מקום ליחסו זה של ההטמן הגדול אל הנסיך, וכי הוא הראשון יושיט את ידו לנסיך כדי להבטיח לו בזה את עזרתו של הלוחם הנודע לתהילה ואת עזרת צבאותיו העצומים. ולהתמודד עם צבאות מאוחדים כאלה, שבראשם עומד הנסיך ירמי, עדיין לא העז חמילניצקי, ולא בטח עוד בעצמו כדי כך. על-כן החליט למהר ולהגיע לאוקראינה ברגע אשר תגיע שמה גם השמועה על-אודות המפלה על-יד המים הצהובים, ולהסתער על ההטמנים, לפני אשר יוכל הנסיך לבוא לעזרתם.

הוא לא נתן אפוא מרגוע לצבאותיו ולמחרת יום הקרב, כאשר אך עלה השחר, יצא עם מחנהו. המסע נחפז, כאילו היה ההטמן נמלט מפניו. דוֹמה, מבול הציף את הערבה ושוֹצף קדימה וסחף עמו את כל המַים אשר על דרכו. חלפו על פני יערות, חורשות, גבעות, צלחו נהרות בלי לנוח בדרכם. כוחות הקוזקים רבּו ועצמו, כי חבורות איכּרים, אשר ברחו מאוקראינה, נוספו עליהם בלי-הרף. האיכרים הביאו אתם שמועות על-אודות ההטמנים, – אך השמועה האחת סתרה את רעותה. אלה אמרו, כי הנסיך עודנו יושב מעבר לדניפר; אחרים סיפּרו, כי כבר התחבר עם חיל הממלכה. ואולם הכל אישרו, כי להבת המרד כבר אחזה בכל אוקראינה. האכרים לא אך ברחו כדי להיספח על גדודי חמילניצקי בשדי-הפרא, כי גם העלו באש ערים וכפרים, התנפלו על אדוניהם והזדיינו בנשק. צבאות הממלכה כבר עמדו בקרבות מזה שבועיים. הרגו את תושבי סטֶבּלֶב, ואילו ליד דֶרֶנהוֹצי התחוֹלל קרב דמים. הקוזקים העירוניים, פה ושם, כבר נספחו אל המורדים מן ההמון, ובכל מקום ציפּו אך לאות כי ינתן להם. חמילניצקי ידע זאת, וגם משום כן כה אצה לו הדרך.

סוף סוף ניצב על הסף. צ’חרין פתחה לפניו את שעריה לרוָחה. חיל-המצב הקוזקי עבר תיכף אל תחת דגלו. בית צ’פלינסקי נהרס, קומץ האצילים, אשר ביקשו להם מפלט בעיר – נשחטו. קולות צהלה, צלצול הפעמונים והתהלוכות בסך לא חדלו אף רגע. הלהבה הקיפה מיד את כל הסביבה. כל אשר נשמת חיים באפּיו אחז במגל, בחנית ונלווה אל הזפּורוז’יים. בני-ההמון ללא-ספור נהרו אל המחנה מכל העברים – הגיעו שמה גם שמועות טובות, כי אמנם הבטיח ירמי לבוא לעזרת ההטמנים, אך עוד לא התחבר אתם.

חמילניצקי נשם לרווחה.

בלי התמהמה נע קדימה. עתה הלך בתוך המרד, הטבח והאש. החורבות וגויות המתים העידו זאת. כלבּה השורפת כל בדרכה הלך והשחית. הארץ לפניו התקוממה ואחריו השמה. כמלאך הנקמה הלך, כתנין הבולע כל. בעקבות צעדיו דם, ונשימתו הבעירה שריפות.

בצ’רקסי עצר עם עיקר כוחותיו, שלח לפניו את הטטרים תחת פיקודו של טוהי-בי וקריבוֹנוֹס הפרא, אשר הדביקו את ההטמנים ליד קוֹרסוּן ובלי תפוּנה הסתערו עליהם. ואולם מחיר העזתם יקר היה. הם נהדפו, הוכו קשות, רבים מהם נפלו והנותרים נסוגו בבהלה.

חמילניצקי מיהר לעזרתם. בדרכו הגיעתו הידיעה כי האדון סיניבסקי, ואתו גדודים אחרים, התחבר עם ההטמנים, אשר יצאו מקוֹרסון והם בדרך לבוֹהוסלב. ואמנם אמת היה הדבר. חמילניצקי כבש את קורסון ללא התנגדות, ואחרי אשר השאיר שם את עגלותיו ואת מחסני המזון אשר לו רדף אחרי ההטמנים בחיל רוכבים קלים.

לא הירבּה לרדוף אחריהם, כי לא הרחיקו עוד ללכת. על-יד קרוּטה-בַּלְקָה הדביק חיל-החלוץ שלו את מחנה פולין.

על האדון סקשטוסקי נגזר, כנראה, שלא יראה בעיניו את המלחמה, כי הוא נשאר עם העגלות בקורסון. זחר הושיב אותו באחד הבתים אשר בשוק, הוא בית האדון זַבּוֹקשיצקי, אשר האספסוּף תלה אותו לפני כן – ושם עליו משמר משׂרידי גדוד מירגורוד, כי האספסוף לא חדל לשוד את אשר בבתים ולהרוג כל איש, אשר חשבו אותו ללח. בעד החלון השבור ראה האדון סקשטוסקי המוני אכּרים שכּוֹרים, מגואלים בדם, שרווּלי כותנותיהם מוּפשלים, והם סובבים מבית לבית, מחנוּת לחנוּת, מחפשׂים בכל פינה, בעליות, ויש אשר צווחה בישרה כי מצאו אציל, יהודי, גבר, אשה או ילד. אז סחבו את הקרבן אל השוק ושם התעללו בו באכזריות איומה. הם היכו איש את אחיו בריבם על נתחי הגויות, בעונג רב משחו את פניהם וחזיהם בדם, כרכו על צואריהם את המעים, אשר אד חם עוד עלה מהם. אכרים אחזו ילדי יהודים ברגליהם וקרעו אותם לשנַים וההמונים המסתכלים במחזה צחקו בכל-פה. הם התנפלו גם על הבתים, אשר הושם עליהם משמר, כי בהם היו אסירים שבויים מבני רמי-המעלה, אשר לא הומתו, כי ביקשו לקחת כּוֹפר גדול בעדם. ואז היו הזפורוז’יים או הטטרים אשר עמדו על המשמר הודפים את בני האספסוף, בהכותם אותם בניצבי החניתות, בקשתות או בשוטים. כה היה גם בבית, אשר בו נמצא האדון סקשטוסקי. זחר ציוה להכות את האיכרים מבלי לרחם עליהם, ואנשי המשמר מילאו בעונג רב אחר הפקודה. כי אנשי השפלה קיבלו בחפץ-לב לעת המרד את עזרת האספסוף, אך בוּז רחשו להם לאין-ערוֹך יותר מאשר האצילים. הן לא לשוא כינו עצמם אנשי השפלה בשם: “קוזקים שנולדו באצילוּת”. חמילניצקי בעצמו העניק אחרי-כן כמה וכמה פעמים מבני האספסוף לרוב מתנה לטטרים, ואלה דפקו בהם עד קרים, ושם מכרום לעבדים לטורקים ולבני אסיה הקטנה.

האספסוף השתולל בשוק עד כדי טירוף, עד אשר לבסוף החלו לקַצות איש באחיו. היום נטה לערוב. הציתו אש בכל הבתים אשר מעבר האחד של השוק, בכנסיה של הפּרבוֹסלווים ובבית הכומר. אולם הרוח שנשבה לעבר השדה לא נתנה לאש לאחוז בכל העיר. ואולם הלהבות הגדולות האירו על-פני השוק כקרני אור השמש. החום היה גדול מנשוא. מרחוק הגיעו שמה רעמי התותחים – נראה שהקרב על-יד קרוּטה-בּלקה הלך והחריף.

– חם שם מאד, כנראה, לאנשים שלנוּ, – נהם זחר הזקן. – לא היתולים עם ההטמנים. הי, האדון פוטוצקי חייל ראוי לשמו!

אחרי-כן הוֹרה באצבעו על האספסוף אשר בשוק.

– הו! – אמר – הם מתהוללים עתה, אך אם יוכה חמיל, יתהוללו אחרים וישתעשעו בהם!

באותו רגע נשמעה שעטה ובכיכר השוק הופיעו כמה עשרות פרשים דוהרים על סוסים, אשר הקצף על פיהם. פני הפרשים היו שחורים מאבק-שריפה, בגדיהם סתוּרים וראשי אחדים מהם שנחבשו בסחבות העידו, כי ישר משדה הקרב נחפזו הנה.

– אנשים! כל המאמין באלהים יציל את נפשו! הלחים מכּים את אנשינו! – צעקו בקולי קולות.

קמה מהומה ומבוּכה. ההמון נע כגל בנשוב בו רוח חזקה. פתאם אחזה בהלת אימים את כולם. החלו לנוס, אך כיוון שהרחובות היו מלאים עגלות והעבר האחד של השוק בער באש, לא היה מקום לנוס.

האספסוף החל להידחק, לצרוח, לילל, להכות ולחנוק זה את זה, לבקש רחמים, אף כי האויב עוד היה רחוק מהם.

כאשר שמע סקשטוסקי את אשר נעשה, כמעט ונטרפה עליו דעתו מרוב שמחה. הוא רץ הנה והנה בחדר, היכה בידיו בכל כוחו על חזהו וקרא:

– ידעתי, כי כה יהיה! ידעתי, חי אנכי! ענין להם עם ההטמנים! עם הרפובליקה כולה! יום הפקודה בא! מה זאת?

ושוב נשמעה שעטה, והפעם פרשים למאות באו אל השוק, טטרים כולם. הם נסו מבלי אשר ידעו אנה. האספסוף ניצב לשטן על דרכם, הם פילסו להם דרך בתוכו, רמסו, היכו, מחצו, ודפקו בסוסיהם בכיווּן לדרך, העולה לצ’רקסי.

– בורחים כרוּח סערה! – קרא זחר.

עוד המלים בפיו, והנה עוד גדוד אחד רץ, ואחריו גדוד שלישי. נדמה, כי כל הגדודים בורחים. המשמרות שליד הבתים אבדה מנוחת נפשם, החלו תרים אל כל עבר, כאילו אמרו גם הם לברוח. זחר יצא אליהם החוצה.

– עמדו! – קרא אל אנשי-המשמר שלו.

העשן, החום, המהומה, שעטת פרסות הסוסים, הצעקות, יללות ההמונים, המוּארים באש השריפה, כל אלה התערבבו יחד והיו לחזיון-תופת אחד, אשר סקשטוסקי השקיף בו בעד החלון.

– מה נוראה תבוסתם שם! מה נוראה תבוסתם! – קרא אל זחר, מבלי שום על לב, כי זה איננו יכול לשמוח בשמחתו.

בין כה וכה ועוד גדוד של בורחים חלף חיש כברק.

קולות רעמי התותחים זיעזעו את מוסדות הבתים אשר בקורסוּן.

פתאום והנה נשמע קול מחריד, הקורא בקירבת הבית:

– הצילו את נפשכם! חמיל נהרג! קשצ’ובסקי נהרג! טוהי-בי נהרג!

המהומה רבתה, כאילו בא קץ לכל.

אנשים שאחז בהם הטירוף קפצו אל תוך הלהבות. סקשטוסקי כרע על ברכיו ואת ידיו נשא למרום:

– אלהים כל-יכול! האל הגדול והנורא – יתגדל ויתקדש שמך בשמי-מרום!

זחר הפסיקוֹ בתפילתו, בעוּטוֹ מן הפרוזדור אל החדר.

– הוֹאל-נא, ילדי! – קרא חנוּק קול. – צא ואמוֹר לאנשי-המשמר, כי תגמול להם חסד, יען כי הם אומרים לברוח – ואם יברחו, יחדור ההמון הנה.

סקשטוסקי יצא אל הגזוזטרה. אנשי-המשמר הסתובבו חסרי-מנוח לפני הבית וניכּר בהם שהם אומרים להסתלק ולנוס בדרך לצ’רקסי. אימה נפלה על כל האנשים אשר היו בעיר. מדי רגע-ברגע באו מעבר קרוטה-בלקה במרוצה, כאילוּ נישׂאוּ על כנפים, שרידי גדודים חדשים. אכּרים, טטרים, קוזקי הערים, זפּורוז’יים השתתפו במנוסה הזאת. ובכל-זאת הגדודים שנשארו בשדה-המערכה עם חמילניצקי היו, כנראה, הרבים, והם עמדו עוד על נפשם, המלחמה עוד לא הוכרעה, כי התותחים הרעימו עתה במשנה מרץ.

סקשטוסקי פנה אל אנשי-המשמר.

– יען אשר שמרתם עלי באמונה – אמר בנימת גאוָה – אינכם צריכים לחפש לכם מפלט בבריחה, כי אני מבטיחכם לדבּר על לב ההטמן, כי ישלם את גמולכם.

כל אנשי-המשמר הסירו את כובעיהם מעל ראשיהם, והוא תמך צלעותיו בידיו והביט גאה עליהם ועל השוק, אשר הלך והתרוקן. כמה חליפות לגורל בני-האדם! הנה האדון סקשטוסקי היה זה-לא-כבר שבוי בידי הקוזקים והובל במאסף שלהם ועתה הוא עומד בין הקוזקים עזי-הפנים כאדון בין עבדיו, כאציל בין בני ההמון, כהוּזר בן גדוד השריון בין האספסוף שבמחנה. הוא – השבוי – מבטיח עתה לעשות חסדים – ולמראהו הוסרו הכובעים מעל הראשים וקולות של נכנעים, רוויי פחד מקדרות, קראו אליו:

– רחם-נא, אדוני!

– כאשר אמרתי כן יקום! – קרא סקשטוסקי.

ואמנם היה סקשטוסקי בטוח, כי ההטמן ימלא את משאלתו, כי מודע היה לו ההטמן, באשר לא אחת הביא אל ההטמן מכתבים מאת הנסיך ירמי וידע איך לרכוש לו את אהדתו. כה ניצב וידיו תומכות צלעותיו, ופניו מפיקות שמחה לאור להבות השׂריפה.

“הנה נסתיימה המלחמה! הנה נופּץ הגל אל הסַף! – הירהר. – צדק האדון צ’רניצקי באמרו, כי כוח הרפובליקה בלתי נדלה ואת עוצמתה אין לערער”.

למחשבה זו רחב לבו מרוב גאוה; והגאוה לא גאוה שפלה, הנובעת מן התקוה לנקום, להכניע את האויב, או מן התוחלת לרכוש את החופש, אשר בעוד רגע יוּשב לו, או מן הכבוד שנתנו לו זה עתה האנשים, אשר הסירו לפניו את כובעיהם מעל ראשיהם, אך לבו מלא גאון בדעתו, כי בן הוא לרפובליקה המנצחת, העצומה מאד, אשר כל רעה, כל אסון, כל פגע פּוֹר יתפוררו בשעריה כהתפּוֹרר כוחות שדי-שאוֹל בשערי השמים. הוא חש גאוָה כאציל אוהב-מולדתו, שביאושו נתעודד ובאמונתו לא נתאכזב. לנקמה לא שאף עוד.

“יסרה אותם כמלכה, תרחמם כאם.” – חשב בלבבו.

בין כה וכה היו קולות הנפץ של התוֹתחים לרעם שאינו פוסק.

ועוד פעם נשמעה שעטת פרסות בחוצות השוממים. וחיש כברק הופיע בכיכר השוק קוזק רוכב על סוס בלי אוכף, בלי כובע, אך כותנתו לעורו, פניו מחוצי-חרב וזבים דם. בא, עצר בסוסו, פשט את ידיו, ובשאפו רוח בפיו הפתוח, צרח:

– חמיל מכה את הלחים! הוכו השרים הגדולים, ההטמנים, שרי-הגדודים, האצילים והאבירים!

סיים והתמוטט, ונפל לארץ. אנשי-המשמר מיהרו לעזרתו.

פני האדון סקשטוסקי אדמו וחוורו חליפות.

– מה זה מדבּר? – קרא בקדחתנות אל זחר – מה קרה? לא יתכן כדבר הזה!

דממה! רק הלהבות לוחשות מן העבר ההוא של השוק הבוער, אלומות של ניצוצות מתפוצצות, ויש אשר בית אשר אוּכּל כולו מתמוטט לארץ ברעש.

והנה רצים חדשים באים.

– הוּכּו הלחים! הוּכּו

אחריהם בא גדוד של טטרים – לאטם הם באים, כי הם מקיפים הולכי רגל, אל-נכון שבויים.

האדון סקשטוסקי אינו מאמין למראה עיניו. הוא רואה על בגדי השבויים את צבעי ההוזרים אשר להטמן – והוא מכה כף אל כף ובקול מוזר הוא חוזר בלי הרף על קריאתו:

– לא יתכן! לא יתכן!

ועוד קול התותחים נשמע. הקרב עוד לא נגמר. ואולם דרך כל הרחובות, שאינם בוערים באש, נוהרים המוני זפּורוז’יים וטטרים. פניהם שחורים, בכבדות הם שואפים רוח – אך הם הולכים כשכורים ושירה בפיהם.

כה חוזרים חיילים מנצחים בקרב.

סקשטוסקי החוויר כמת.

– לא יתכן! – חזר וקולו הלך וניחר – לא יתכן… הרפובּליקה…

והנה מחזה חדש לנגד עיניו.

באים הקוזקים הסמנים מגדוד קשצ’ובסקי והם נושאים חבילות דגלים. הם מגיעים אל מרכז השוק ומשליכים את הדגלים על הארץ.

– הוי – פולניים הם!

רעש התותחים רפה מרגע לרגע. מרחוק נשמע שקשוק אופני העגלות, ההולכות ובאות. בראשון נוסעת עגלה קוזקית גבוהה, אחריה עגלות רבות, כולן מוקפות קוזקים של הגדוד הפּשקובי, שכובעיהם צהובים. הם עוברים לפני הבית, שבו יושב סקשטוסקי. הוא שם את ידו על מצחו, כי ברק השריפה סינוור את עיניו, והתבונן אל פני השבויים שבעגלה הראשונה.

פתאום נסוג אחור, היכה בידיו באויר, כאיש אשר חץ פלח את לבו, מפיו התמלטה צעקה נוראה, על-אנושית:

– ישו, מרים! ההטמנים!…

ונפל על זרועות זחר, עיניו נתכסו תבלול ופניו נתקרשו וקפאו כפני מת.

רגעים אחדים אחרי-כן הגיעו אל כיכר השוק שלושה פרשים בראש גדודים לאין-ספוֹר. הרוכב באמצע לבוש באדום ישב על גבי סוס לבן, ובאחזו בשרביט מצוּפּה זהב בידו השקיף גאה ממושבו, כמלך.

זה היה חמילניצקי. משני צדיו רכבו טוהי-בי וקשצ’ובסקי.

הרפובליקה התפלשה בעפר ובדם לרגליו של קוזק.

פרק טז

חלפו ימים אחדים. בני-אדם דימו, כי רקיעי התכלת של הרפובליקה נפלוּ פתאום ממרומים. המים הצהובים, קוֹרסוֹן, אבדן צבא הממלכה, שבי ההטמנים, השריפה הנוראה אשר אחזה בכל ארץ אוקראינה, הטבח, הרציחות שכמותן לא היו עוד מימות עולם – כל אלה באו כה פתאומיים, עד אשר האנשים לא אבו להאמין, כי אסונות רבים יפקדו בבת-אחת ארץ כלשהי. ואמנם רבים לא האמינו, אחרים בשרם סמר מפחד, אחרים דעתם נטרפה עליהם ואחרים ניבאו את בואו של האנטיכריסט וכי קרוב יום-הדין האחרון לבוא. כל הארץ נשחתה, איש ברעהו בגד, מוסרות המשפחה נותקו. חדל כל שלטון, אָפס ההבדל שבין אדם לאדם. השאוֹל שיחרר מאזיקיו את כל הפשעים ושלח אותם על-פני תבל, שישתוללו. ועל כן הרצח, השוד, המעל, הפריצוּת, החמס, העושק וההוללות במקום יגיע-הכפים, היוֹשר, האמוּנה והמצפון הטהור. נדמה, כי מהיום והלאה לא הטוב הוא שידריך את בני-האדם, כי אם הרע; כי הלבבות והמוחות נשתנו והם מקדשים את אשר נחשב לפנים לתועבה ומתעבים את אשר נחשב לפנים לקדושה. השמש לא האירה עוד על-פני האדמה, כי עשן השׁריפות כיסוּה, ובלילה, תחת הירח והכוכבים, האירה אש הדליקות. בערו באש ערים, כפרים, חצרות, כנסיות, יערות. בני-האדם חדלו לדבּר, אך נאנקו, או יללו ככלבים. לחיים אבד ערכם. אלפים אבדו ללא הד, ללא זכר. ומעל כל אלה האסונות, הרציחות, האנקות, עמודי העשן והבּערוֹת התנשא אך אדם אחד, הלוך והתנשא, הלוֹך וגבוה, והתעצם עד אימה, שכמעט והכהה את אור היום והטיל צלוֹ מים עד ים.

זה היה בוגדן חמילניצקי.

מאתיים אלף איש, מזוינים כולם ושכורי-הנצחון, ניצבו עתה הכן למלא אחר כל ניע והגה היוצא מפיו. בני האספסוף התקוממו בכל מקום והקוזקים, יושבי הערים, התחברו עמהם. כל הארץ מהפּריפֶּט ועד קצות המדבּרות בערה באש המרד, אשר פשט בכל גלילות רותיניה, פודוליה, ווֹלין, ברצלב, קיוב וטשרניגוב. עוצמתו של ההטמן גדלה מיום ליום. מעולם, אף לא נגד האויב האיום ביותר, לא הציבה הרפובליקה אף לא מחצית מכוחות הצבא, אשר עמדו עתה לפקודתו של חמילניצקי. גם לקיסר גרמניה לא היה צבא רב כזה נכון לקרב. הסופה עלתה בגדלה על כל המשוער. ההטמן בעצמו לא העריך בתחילה את כוחו נכונה ולא הבין איך זה גדל ככה. עוד שם על פניו מסוה של יושר, משפט ואמון לרפובליקה, באשר לא ידע, כי את המלים האלה, יען כי מלים ריקות הן, כבר הוא יכול לרמוס ברגליו. ואולם במידה שגדל כוחו, בה במידה גדלה בלי-דעת גם אהבתו העצמית, אשר אין דוגמה לה בהיסטוריה. מושׂגי הרע והטוב, הרשע והצדק, החמס והיושׁר התמזגו בנפשו של חמילניצקי עם מושגי הטובה, או הרעה, אשר נעשתה לו, והיו לאחת. מי אשר לוֹ – צדיק, ומי אשר נגדו – רשע. הוא היה נכון להתאונן על השמש, ולחשוב זאת לעוול אישי, אם לא היתה זורחת בשעה הרצויה לו. את בני-האדם, המקרים ותבל כולה שפט אך לפי הטוב, או הרע, אשר הגיע לו מהם. ולמרות כל ערמומיותו, כל צביעותו של ההטמן טמונה היתה בהשקפתו זאת איזו אמונה טובה מוזרה ביותר. ממנה נבעו כל מעשי הפשע שלו, אולם גם מעשיו הטובים; כי אם לא ידע כל גבול בהתעללו באכזריות-חימה באויביו, הנה ידע לגמול טוב על כל טובה גדול וקטנה שנעשתה לו אף בלי-משׂים.

אולם בהיותו שיכּוֹר שכח גם את הטובות שנעשו לו, וצורח בחמת טירוף, היה מוציא, בשפתיו המעלות קצף, פקודות-דמים, אשר אחרי-כן ניחם עליהן. ובמידה שרבתה הצלחתו, בה במידה הירבה לשתות לשכרה, כי גם מבוכת-נפשו הלכה וגדלה. נדמה, שנצחונותיו העלוהו לגבהים כאלה, אליהם לא ביקש להגיע. עוצמתו הבעיתה אחרים, אבל גם אותו. נהר המרד העצום בסחפו אותו נשׂאוֹ במהירות הברק, אולם לאן? איך יסתיים כל זאת? את המרד החל בשם מעשי-העוול, אשר נעשו לו, והקוזק הזה יכול היה לקוות, כי אחרי אשר ינחל נצחונות אחדים, או גם מפלות אחדות, יבוא בדברים עם יריביו, יסלחו לו, ימלאו את משאלותיו וישיבו לו את אשר עשקו וגזלו ממנו. הוא ידע היטב את הרפובליקה, את אורך-רוּחה שאין לו קץ, כיָם, את רחמיה הגדולים בלי גבול המידה, אשר נבעו לא מרפיונה, כי הלא גם לנלביקה, אשר כבר צרו עליו מסביב וכל מנוס לא היה לו עוד, אמרו לסלוח. ואולם עתה, אחרי הנצחון על-יד המים הצהובים, אחרי אשר השמיד את צבאות ההטמנים, אחרי אשר הצית את האש של מלחמת-בית בכל גלילות הדרום, הרחיק מאד ללכת, המקרים גדלו על כל המשוער – עתה עליו להוסיף ולהלחם לחיים ולמות.

ולקץ המלחמה מי יהיה המנצח?

חמילניצקי שאל בידעונים ועם הכוכבים נועץ ובעצמו אימץ את עיניו אל העתיד – ואולם הוא ראה לפניו אך חשכה. ובכן, לעתים, סמרו שערות ראשו מחוסר שקט נפשי ובלבו סער היאוש. מה יהיה, מה יהיה? כי חמילניצקי, אשר מבטו חד משל האחרים גם הטיב להבין מאשר האחרים, כי הרפובליקה איננה יודעת להשתמש בכוחותיה ואף אינה יודעת אותם, אולם הריהי עוֹצמה שאין גבול לה. ואם יבוא היודע לכוונה, מיהו אשר יצליח לעמוד כנגדה? ומי יכול לדעת אם הסכנה הנוראה, או האבדון, ההולך וקרב, לא ישים קץ למריבות ולמדנים, לשנאה המסכסכת בין האדונים, לקנאתם, לגאוָתם, לזדונם, ללהג הרב בסֵים, להוֹללוּת האצילים ולרפיון ידי המלך? אז יוכלו האצילים לבדם, שהם חצי מיליון במספרם, לצאת לקרב ולהכריע תחתיהם את חמילניצקי, אף אם יבוא לעזרתו לא החַן מקרים בלבד, אלא גם הסולטן הטורקי בעצמו.

על דבר עוצמתה הרדוּמה של הרפובליקה ידע, מלבד חמילניצקי, גם המלך ולדיסלב המנוח, ועל-כן עמל כל ימי חייו לתגר מלחמה לחיים או למות עם הגדולה במעצמות תבל, למען העיר בזה הדרך עוֹצמה זו מתרדמתה. לאוֹר הכּרה זו לא נמנע לצקת שמן על מדורת הקוזקים. האוּמנם עלה הגורל על הקוזקים להביא את מבול-הדם הזה, למען אשר לאחרונה יטבעו בו הם?

חמילניצקי הבין גם זאת, כי למרות כל רפיון הרפובליקה, קשת-עורף היא עד מאד. הלא אל הממלכה הפרועה הזאת, המרוסקה, הקרועה, ההוללה ונטולת החוק, הכּוּ גלי טורקיה האיומים מכל – ונופצו, כאשר ינופצו גלים אלי סלע. כה היה על-יד חוֹצין, כאשר ראה זאת בעיניו. הלא הרפובליקה הזאת, אף בשעת רפיונה, הרימה את דגליה על סוללות של בירות זרים. מה-מאד תדע להלחם על נפשה! מה-מאד תפליא לעשות, כאשר סכנת מות תרחף על ראשה ודרך אחרת לא תהיה לפניה, רק למוּת, או לנצח!

ולכן כל נצחון חדש, אשר נחל חמילניצקי, היה לו לסכנה חדשה, כי הנצחון החיש את הרגע, שבו יקיץ הארי משנתו, ואז לא יוכל עוד לבוא בדברים עם האויב ולהתפשר אתו. בכל נצחון ונצחון אשר נחל היתה צפוּנה מפלה לעתיד, ובכל שיקוּי נעים – תרעלה. בעקב סוּפת הקוזקים תבוא סופת הרפובליקה. חמילניצקי דימה, כי הוא כבר שומע את רעמיה האטומים, הרחוקים.

הנה מפולין הגדולה, מפרוסיה, ממַזוֹביה ההומיה, מפולין הקטנה ומליטא יעלו המוני לוחמים – ואינם חסרים אלא מנהיג.

חמילניצקי לקח שבי את ההטמנים, ואולם הצלחה זו כאילו טמנה בחוּבּה מוֹקש. ההטמנים היו אנשי-מלחמה מנוסים, אבל גם אחד מהם לא היה האיש, כפי שתבעה שעה זאת של אימים, בהלה, מפלה.

המנהיג יכול עתה להיות איש אחד בלבד.

ושם האיש: הנסיך יֶרֶמי וישניוֹביצקי.

אכן, משום שההטמנים הלכו שבי, אל-נכון יבּחר הנסיך למצביא. חמילניצקי לא פיקפק בזאת, בדומה לכל האחרים.

בינתיים ולקורסון, שם עצר ההטמן הזפורוז’י לשם נופש, הגיעו שמועות מעבר לדניפּר, כי הנסיך הנורא כבר הגיח מלובני, כי בדרכו הוא מדכא את המרד בלי רחם, כי בעברו הוא מחריב כפרים וישובים, חַווֹת וערים, ובמקומם קמים עמודי-עץ חמוצים מדם ותליות. האימה אשר הפיל על כל סביבותיו הכפילה ושילשה את ממדי כוחותיו. אמרו, כי הוא עולה בראש חמשה-עשר אלף איש מבּחירי הצבא אשר בכל הרפובליקה.

במחנה הקוזקים ציפּוּ לבוֹאוֹ מדי רגע. מיד לאחר הקרב בקרוטה-בלקה פשטה בין הקוזקים הקריאה: “ירמי הולך!” ולקול זה קמה מהומה בין האספסוף והחלה מנוסה אל כל עבר. הבהלה הזאת אילצה את חמילניצקי לשיקול-דעת רציני ביוֹתר.

שתי דרכים היו עתה לפניו: לעלות בראש כל חילו לקראת הנסיך ולפגשו מעבר לדניפּר, או – לאחר שישאיר חלק מכוחותיו לכיבוש המבצרים שבאוקראינה – להסיע את חילו אל תוך הרפובליקה פנימה.

לעלות על הנסיך היה מסוכן מאד. אם ילחם עם הנסיך, המפורסם כמצביא מפואר, יתכן וינחל תבוסה למרות צבאותיו הרבים, והכל יאבד באחת. האספסוף, אשר היוה את הרוב הגדול, כבר הראה לדעת, שלשמע שם הנסיך ירמי בלבד, הם נפוצים לכל רוח. צריך זמן הרבה כדי להפוך בני המון אלה לצבא, שבכוחו לעמוד בפני גדודי הנסיך.

ואולם הנסיך אל-נכון לא יתיצב אתו במערכה בשדה הפתוח, ואך יגן על עצמו במבצרים ובקרבות קטנים, ואז תארך המלחמה חדשים ארוכים, או גם שנים, ובין כה וכה תאסוף הרפובליקה כוחות חדשים, אשר יבואו לעזרת הנסיך.

חמילניצקי החליט אפוא להניח לוישניוביצקי מעבר לדניפר, ובעצמו לבצר את עמדותיו באוקראינה, לאַרגן את כוחותיו, אחרי-כן לעלות על הרפובליקה כדי לכוף עליה הסכּם. בטוּח היה, כי אך דיכּוּי אש המרד מעבר לדניפר יעסיק לזמן רב ביותר את כל כוחות הנסיך, ולוֹ ישאיר שדה פעולה פתוח. ואילו את המרד מעבר לדניפר אמר לחזק על-ידי גדודים בודדים שישלח לעזרת האספסוף.

ולסוֹף, חמילניצקי גם סבור היה, כי הוא יוכל להשלות את הנסיך במשא-ומתן על-דבר השלום ולהמשיכו ימים רבים, עד אשר יתפוררו כוחותיו. מתוך כך נזכּר בסקשטוּסקי.

ימים אחדים לאחר קרוּטה בּלקה, בעצם יום המהומה שאחזה באספסוף, ציוָה להביא לפניו את סקשטוסקי.

חמילניצקי קיבל את סקשטוסקי בבית הסטרוסטה במעמד האדון קשצ’ובסקי, אשר היה מודע לסקשטוסקי משכבר הימים, ואחרי אשר בירך אותו באדיבוּת, אף כי לא בלי תחושת התנשאוּת במקביל לעמדתו כיום, אמר:

– אדוני סקשטוסקי! על המעשה הטוב, אשר עשית עמדי, פדיתי אותך מידי טוהי-בי ואבטיחך להוציאך לחפשי. עתה הגיעה השעה לקיים את הבטחתי. אתן בידך את רב-הנוצה ²²) כדי שתוּרשה להמשיך בדרכך, למקרה שתיתקל באנשי-צבא, וכן משמר-ליווּי להגנה מפני האספסוּף. הנך יכול לשוב את נסיכך.

סקשטוסקי החריש. אף חיוּך כלשהו של שמחה לא הופיע על פניו.

– האם אתה יכול לצאת לדרך? הנני רואה, כי מחלה מציצה מבין שמורות עיניך.

ואמנם מראה פני סקשטוסקי היה כמראה צל. הפצעים והמאורעות האחרונים הכריעו את הצעיר החסון הזה, אשר לפי מראהו עתה, דומה שלא יחזיק מעמד עד יום מחר. פניו הצהיבו, וזקנו השחור, שלא גולח מזמן, הוסיף עוד על מראהו העלוב. תוצאה של מכאובי נפש, שכמעט והכריעוהו. בהיותו מובל בעקבות מחנה הקוזקים היה עד-ראיה לכל אשר נתחולל מאז יצאו הקוזקים את הסיץ'. הוא ראה את חרפת הרפובליקה ומפלתה, את ההטמנים אשר הלכו שבי; ראה את נצחונות הקוזקים, את פּירמידות הגולגלות אשר הקימו מראשיהם הכרותים של החיילים שנפלו, את האצילים שנתלו בצלעותיהם, את דדי הנשים שנכרתו מהן, את חלול כבודן של הנערות, ראה יאוש של אומץ-לב, ואולם גם את אפסוּת הפחד – הוא ראה הכל – נשא את כל העינויים, אך עינוייו גדלו ועצמו למחשבה שננעצה בראשו ובלבו, שהוא הגורם הבלתי ישיר לכל הרעה הזאת, כי הרי הוא, הוא ולא אחר, קיצץ את החבל שעמד להדק את גרונות של חמילניצקי. אך האם יכול אבּיר נוצרי לדעת מראש, כי בהצילו איש ממות יניב פירות כגון אלה? ועל כן עמקו מכאוביו כתהום.

וכאשר שאל את נפשו מה עלה בגורלה של הילנה, וכאשר העלה על לבו מהוּ שאֵירע עמה, אם הגורל המר עצר אותה ברוזלוגי, פשט את ידיו למרום וקרא בקול רועד מלא יאוש תהומי ואיום: “אלהי! קח-נא את נפשי, כי פה כבר לקחתי יתר על חטאותי!” אחרי-כן תפס את עצמו, כי את האלהים גידף, ונפל על פניו ושיטח תחנוניו להצלה, לסליחה, לרחמים על ארץ מולדתו ועל היונה התמה ההיא, אשר אולי קראה שם לשוא לעזרת אלהים ולעזרתו. בקצרה: מכאוביו גדלו כדי כך, שעתה שוב לא שמח בחירוּת שניתנה לו, ולהטמן זפּוֹרוֹז’י זה, למנצח הזה, אשר ביקש להיות חונן ומיטיב, להראות לו את חסדו, להשפיע עליו את רושמו, לא הגה כל רגש-כבוד או תודה; ראה זאת חמילניצקי, נזדעף ואמר:

– מהר-נא לקחת מידי את החסד, לבל אנחם, כי אך בצדקתי ובאמוני במעשה הטוֹב, הנני נמהר ומקים לי עוד אויב אחד, כי יודע אנכי היטב, שאתה תלחם עמי.

על הדברים האלה השיב סקשטוסקי:

– אם יאזרני האלהים כוח.

הוא העיף בחמילניצקי מבט חודר כליות ולב, וההטמן שלא יכול שאת את המבט הזה, השפּיל את עיניו לארץ, ואך אחרי רגע אמר:

– זה לא חשוב. חזק מדי הנני, ואין כל ערך לאחד חסר-אונים, שיעמוד נגד. ספר-נא לנסיך אדוניך את כל אשר ראית פה, והזהרת אותו, כי לא יוסיף לנהוג בעזות, כי כאשר תקצר רוחי אבקר אותו מעבר לדניפר ואינני יודע, אם בקורי ינעם לו.

סקשטוסקי החריש.

– אמרתי, והנני חוזר ואומר – המשיך חמילניצקי, – לא עם הרפובליקה, כי עם השרים אני נלחם, והנסיך הן בשׁוּרת השׂרים הראשונה הוא. אויב הוא לי ולעם האוקראיני, כופר בכנסיתנו ואכזר. הנני שומע, כי בדם הוא מכבה את אש המרד; יזהר נא, פן ישפך דמו הוא!

ובדבּרו הלך ונשתלהב עד אשר היכּה הדם בפניו ועיניו ירו ברקים. ניכר בו שאחזו בולמוס הכעס והחימה, שהביאו לידי איבוד מוחלט של הזכּרוןֹ והדעה הצלוּלה.

– על קריבוֹנוֹס אצווה להביאוֹ הנה קשור בחבל! – צרח – ברגלי ארמסנו, הדום לרגלי יהיה בעלותי על סוסי!

סקשטוסקי הביט מגבוה על חמילניצקי המשתולל, ואחרי-כן הפליט בשקט:

– עליך לנַצח אותו תחילה.

– אדוני ההטמן האדיר! – קרא קשצ’ובסקי – ילך נא לדרכו האציל עז-הפנים הזה, כי לא נאה לכבודך לשפוך עליו כעסך, ואם הבטחת לו חופש, הוא סבור, כי לא תקיים את הבטחתך, או שעליך לשמוע עלבונותיו.

חמילניצקי התאושש, רגע התנשם, ואחר אמר:

– יסע נא אפוא לדרכו, ולמען אשר יידע, כי חמילניצקי משלם טובה תחת טובה, ינתן לו רב-הנוצה, כאשר אמרתי, וארבעים טטרים, אשר יביאוהו עד מחנה הפולנים.

ובפנותו אל סקשטוסקי הוסיף:

– ואתה דע לך, כי עתה הוּשׁוָה החשבון. חיבבתיך, למרות יהירותך, אך אם עוד פעם תיפול לידי, כבר לא תימלט.

סקשטוסקי יצא עם קשצ’ובסקי.

– אם ההטמן שולח אותך מעל פניו וראשך עליך – אמר קשצ’ובסקי – ואתה יכול ללכת אל כל אשר תרצה, אני, מודע לך זה ימים רבים, אומר לך: הימלט על נפשך לוַרשה, לא אל מעבר לדניפר, כי שם לא תישאר מכם אף פרסה. זמנכם עבר חלף. לוּ חכמת, כי עתה נלוית אלינו, ואולם אנכי יודע, כי לשוא אשחית את דברי. לוּ שמעת בקולי, כי עתה עלית מעלה מעלה, כאשר נעלה אנחנו.

– אל התליה! – נהם סקשטוסקי.

– לא אבו לתת לי משרת סטרוסטה ליטיני, אקח לי עתה בעצמי לא אחת. כי אם עשׂר משׂרותֹ כאלה. נגרש את האדונים הקוֹניצפּולסקים, הקלינובסקים, הפוטוצקים, הלוּבּוֹמירסקים, הוישניובצקים, הזסלבסקים, את כל האצילים, ואת נכסיהם נחלק בינינו, ובוַדאי זה רצון האלהים, אם כבר נתן לנו שני נצחונות כאלה.

סקשטוסקי לא שמע את הלהג הרב של שר-הגדוד, כי שקוע היה במחשבות שוֹנוֹת, וקשצ’ובסקי הוסיף לדבּר:

– כאשר ראיתי במחנה טוהי-בי, לאחר הקרב והנצחון שנחלנו, את אדוני ומיטיבי, ההטמן הגדול, הכביר והנאור, והוא אסור באזיקים, הואיל זה לכנותני בשם כפוי-טובה ויהודה איש-קריות. ואני אמרתי לו: אדוני שר-הצבא הכביר והנאור! אינני כפוי-טובה, כי אחרי אשר אשכב בארמונותיך ואהיה השליט בנכסיך – אך הבטיחני נא, כי תמנע משתות לשכרה – לסגן-סטרוסטה אשימך לי. הו! הו! טוהי-בי ימלא חוריו זהב, אחרי אשר תפש בידו צפרים כאלה – ועל-כן עינו חסה עליהם – ולולא זאת, כי עתה היינו, אני וחמילניצקי, מדבּרים אליהם בלשון אחרת. אך הנה! העגלה כבר הוכנה וגם הטטרים עומדים הכן. לאן אתה מבקש לנסוע?

– לצ’חרין.

– פרי מעשיך תשבּע. הטטרים ילווּ אותך גם ללובני, כי כה צוּווּ. אך ראה-נא גם ראה, הנסיך שלך לא יצווה לשפד אותם על עמודי העץ, כאשר היה עושה אל-נכון לקוזקים. זוֹ גם הסיבּה ששלחו טטרים ללווֹת אותך. ההטמן פקד להשיב לך גם את סוסך. הייה שלום ופקדנו לטוב ואת שלום הנסיך תדרוש בשם ההטמן שלנו, ואם תוכל, פתה-נא אותו, כי יבוא אל חמילניצקי להשתחווֹת לו. אולי יטה לו חסד. הייה שלום!

סקשטוסקי עלה על העגלה, אשר הטטרים מיד הקיפוה מסביב – ויצאו לדרך. דרך השוק קשה היה לעבור, כי כולו דחוס זפּורוז’יים ובני-האספסוף. אלה ואלה בישלו להם גריסים, בשוררם את שיריהם על הנצחונות על-יד המים הצהובים ועל-יד קורסון. את השירים האלה חיברו העוורים-הליראים, אשר נהרו אל המחנה מכל העברים. בין המדורות, אשר עליהן הוצגו הדוודים עם הגריסים, היו שׂרוּעוֹת, פה ושם, גויוֹת נשים נרצחות, אשר בלילה התעללו בהן רוצחיהן, או התנוססו ערימות ראשים, שנכרתו אחרי המלחמה הגויות החללים והפצועים. הגויות ההן והראשים ההם כבר החלו להרקב ובָאְשָׁם עלה, אך הריח הרע לא היה, כנראה, למורת רוחם של בני-האספסוף. עקבות החורבן והשתוללות הזפּורוז’יים הפראים בעיר נראוּ בכל. חלונות הבתים ודלתותיהם היו שבורים; שברי חפצים לאלפים, מעורבים בנוצות וקש, מילאו את השוק. קצות גגות הבתים היו מקושטים באנשים תלויים, אשר רובם היו יהודים, ופה ושם השתעשעו בני-האספסוף, שאחזו ברגלי התלויים האלה כדי להתנדנד.

בעבר השוק האחד השחירו עיי המפולת של הבתים השרופים, שביניהם היתה גם הכנסיה הגדולה; מעיי המפולת עוד עלו אדים חמים ועשן. האויר היה מלא ריח שרפה. מאחורי הבתים השרופים השתרע מחנה טטרים, אשר לידו היה האדון סקשטוסקי מוכרח לעבור והמוני שבויים, אשר משמרות טטרים רבים שמרו עליהם מסביב. מי שלא נמלט מן המקומות שמסביב לצ’חרין, לצ’רקסי וקוֹרסוֹן, או לא נפל חלל תחת קרדומות האספסוף, נתפש בחבל הטטרים. בין השבויים היו אפוא גם חיילים, אשר הלכו שבי בשני הקרבות, וגם תושבי המקומות ההם, אשר עד אז לא יכלו, או מאנו להלוות אל המורדים, אנשים מבין האצילים התושבים, או מבין המון האצילים, סגני סטרוסטות, פקידים, בעלי אחוזות, אצילים קטנים, הם ונשיהם וילדיהם. זקנים לא היו בתוכם, כי אותם הרגו הטטרים, באשר לא היו ראוּיים לממכר. הם לקחו בשבי גם כפרים שלמים ויישובים אוקראיניים, וחמילניצקי לא נועז להפריע בעדם. במקומות רבים יש שהגברים הלכו אל מחנה הקוזקים, והטטרים שילמו להם כגמולם: פשטו על כפריהם וישוביהם, הציתו אש בבתיהם ואת נשיהם וילדיהם לקחו שבי. ואולם בהתפרקות הכללית וההתפּראוּת הנפשית, איש לא דרש משפט, איש לא תבע מאת הטטרים להשיב לו את אשתו וילדיו. בני האספסוף, אשר אחזו בנשק, ויתרוּ על כפרי מולדתם, על נשיהם וילדיהם. לקחו מהם את נשיהם – לקחו הם נשי אחרים, ואף טובות משלהם, “לחוֹת”, אשר אחרי שהשביעו בהן את תאותם הפרועה הרגו אותן או מכרון לטטרים. בין השבויים לא חסרו גם צעירות אוקראיניות, אשר היו קשורות יחד שלש שלש או ארבע ארבע בחבל אחד עם עלמות מבנות האצילים. השבי והשבר השווּ את כולן. מראה הנפשות האלה זיעזע עד עמקי הנפש ועורר את תאוַת הנקמה. הן היו לבושות קרעים, ערומות למחצה, היו נתונות להלצות מחפירות מפי פראי האדם, אשר סבבו ביניהן, דחפו אותן, הכּוּן, או נשקו אותן בשפתיהם המתועבות, והן לא ידעו את אשר אתן, כי בצרותיהן נסתרה בינתן. אלה התיפחו מרה, או בכו בקול רם, אלה עמדו חרש, בלי-נוע, עיניהן קמות, פניהן מפיקים שגעון ופיותיהם פתוחים, בלי דעת את כל הרעה, אשר באה עליהן. פה ושם נשמע קול זעקת שבר, אשר התפרץ מפי שבוי, שהוכה באכזריות נוראה עד מות, על אשר התקומם ביאושו על המתעללים בו. שריקת רצועות של עור פר עלתה מתוך מחנות הגברים והתבוללה בזעקות שבר ובכי הילדים, בגעיות הבקר וצהלת הסוסים. השבי והמלקוח לא נתחלק עוד ולא סוּדר עוד במערך מסע, ועל-כן שררה שם ערבוביה נוראה. עגלות, סוסים, בקר, גמלים, צאן, נשים, ערמות בגדים שדודים, כלים, אטון-משי מרוקם וכסף, נשק, כל אלה היו צבורים יחד, עד אשר יתחלקו ויובאו בסדר. מדי רגע הובאו חבורות שבויים חדשות ובקר, מעבּוֹרוֹת טעונות משא הפליגו בנהר רוֹס, ומן המחנה הראשי אשר לטטרים באו מדי רגע אורחים חדשים להשביע את עיניהם בביזה הרבה. יש אשר השכורים מקוּמיס או מיין-שרוף, לבושים בגדים מוזרים, בגדי-השרד של הכמרים, או שמלות נשים, רבו איש ברעהו בקולות צעקה על השלל והמלקוח. הרועים הטטרים ישבו על הארץ בין העדרים והיו משעשעים את נפשם – אלה בחללם בחלילים מנגינות מחרידות, ואלה בשחקם בקוביה ובמהלומות, אשר חלקו איש לרעהו. עדרי כלבים, אשר באו שמה עם בעליהם, נבחו וייללוּ נוּגוֹת.

כאשר האדון סקשטוסקי עבר סוף סוף את הגיהנום הזה, המלא אנקות, דמעות מעונים וזעקות שבר, חשב כי עתה יוכל לשאוף רוח כאוַת נפשו, אולם אך יצא מן המחנה, והנה מראה איום חדש לנגד עיניו. מרחוק נראה המחנה הראשי של הטטרים, וממנו עלתה בלי-הרף צהלת סוסים וטטרים לאלפים רחשו בו כנמלים. לא-הרחק משם, על-יד הדרך, העולה לצ’רקסי, השתעשעו צעירי הטטרים, ובלמדם ידיהם לקרב ירו חצים בקשתותיהם אל השבויים הנחשלים או החולים, אשר חזוּת פניהם העידה בהם, כי לא יוכלו ללכת דרך רחוקה ולהגיע עד קרים. כמאה גוויות הרוגים היו מוטלות בצדי הדרך וכולן נקובות ככברה; אחדות מהן פרפרו עוד. האנשים, אשר הטטרים ירו אליהם, היו תלוים וקשורים בידיהם אל העצים אשר בצדי הדרך. ביניהם היו גם נשים זקנות. אל קולות-הצחוק של שׂביעוּת הרצון מפיות הטטרים אחרי שקלעו למטרה, נתלווּ קולות עידוד והערכה:

– הידד! הידד! – טוב, נערים!

– הקשת בידים אמונות!

בקירבת המחנה הראשי טבחו בקר וסוסים לאלפים בשביל הלוחמים. הדם צף על-פני האדמה. מן הבשר החי והדם עלו אֵדים רעים ועצרו בעד הנשימה. בין ערימוֹת הבשר התהלכו טטרים אדומים וסכינים בידיהם. חום היום היה גדול, השמש בערה. רק אחרי שנסע האדון סקשטוּסקי עם בני-לויתו דרך שעה אחת, הגיע אל מרחבי שדה, אך מרחוק עוד הגיעו לאזניו מן המחנה הראשי קולות הרעש וגעיות הבקר. בדרך נראו עקבות בני-השחץ. פה ושם נראו ישובים שרופים באש, ארובות עשן של בתים שרופים התנוססו, שדות הקמה רמוסים, העצים היו שבורים, גני הדובדבנים שליד הבתים כורתו לעצי שרפה. על-פני הדרך היו מוטלים פגרי סוסים וגויות בני-אדם, ומראיהם נורא, שבורי איברים, כחולים, נפוחים, ועליהם וממעל להם להקות עורבים, והם ממהרים להתרומם ברעש והמולה בקרוב אדם אליהם. מעשי ההרג האיום של חמילניצקי נראו לעין בכל מקום, וקשה היה להבין על מי הרים האיש הזה את ידו, כי הלא ארצו הוא נאנקה תחת משא עול הצרות.

במְלֶיוֹב נפגשו עם גדודי סיירים של טטרים, אשר הוליכו לפניהם המוני שבויים חדשים. ההורוֹדישץ נשרפה עד היסוד. התנוססו אך מגדל הפּעמונים שהיה בנוי אבן, של הכנסיה, ואלון עתיק אחד באמצע השוק וענפיו היו מלאים פרי איום: כמה עשרות ילדי יהודים, שניתלו עליהם לפני שלשה ימים. נרצחו שם גם אצילים לרוב מקוֹנוֹפּלַנקה, סטַרוֹסיֶלה, ויֶנְזוֹבֶק, בַּלַקְלֵי וּוָדַצְ’יֶב. העיר היתה ריקה, כי הגברים הלכו אחרי חמילניצקי, והנשים עם הילדים והזקנים נמלטו אל היערות, באשר יראו מפני צבאות הנסיך ירמי, אשר, לפי השמועה, היו קרובים לבוא. מהורודישץ נסע האדון סקשטוסקי לצ’חרין דרך סמֵילה, זַ’בּוֹטין ונובוסיֶלֶץ, ובדרכו נעצר אך כדי צוֹרך מנוּחה לסוסים. למחרת היום ההוא בצהרים באו אל העיר. המלחמה חסה על העיר הזאת, כי אך בתים אחדים נהרסו בה, ובין אלה גם ביתו של צ’פלינסקי, אשר נהרס עד היסוד. בעיר חנה סגן שר-הגדוד נַאוֹקוֹלוֹ-פַּלְיֶץ ואתו אלף קוזקים. ואולם גם הוא וגם הקוזקים וגם כל אנשי העיר היו אחוזי פחד רב, כי שם, כמו בכל מקום, שבו עבר סקשטוסקי, האמינו האנשים, כי הנסיך ימהר לבוא, ובבואו ינקום את נקמתו מאת התושבים ויעשה מעשים, אשר כמוהם לא נעשו עוד. לא נודע מי העביר את השמועות האלה ומאין מוצאן. אולי חוללה אותן הבהלה. ואולם בכל מקום ומקום אמרו כולם פה-אחד, כי הנסיך כבר מפליג בנהר סוּלה, כי כבר הגיע עד הדניפר, כי כבר שלח את וַסיוּטִינצי באש, כי השמיד את כל יושבי בּוֹרִיסִי, ובכל פעם אשר קרבו את העיר פרשים או חיל רגלים, קמה מהומה נוראה בין התושבים. האדון סקשטוסקי קיבל בלהיטות את השמועות האלה, באשר ידע, כי אף אם לא נכונות הן, עצרו מעט בעד רוח המרד מלהתפשט בחבל שמעבר לדניפר, שיד הנסיך קשתה עליו.

סקשטוסקי רצה לדעת מאת נאוֹקוֹלוֹ-פּליץ דבר ברור על-אודות השמועות האלה, אך נודע לו, כי גם סגן מפקד-הגדוד, כיתר האנשים, לא ידע על-אודות הנסיך דבר והוא בעצמו מבקש להציל דבר מפי סקשטוסקי. ובאשר אספו אל עבר-הנהר הזה את כל הספינות, הסירות ובוציות, לא הגיעו לצ’חרין פליטים מעבר הנהר השני.

סקשטוסקי לא השתהה הרבה בצ’חרין וציוָה להעבירו את הנהר, משם המשיך הישר לרוזלוגי. בטחונו, כי בקרוב יִוכח לדעת את אשר אירע להילנה, והתקוָה, כי אולי ניצלה, או מצאה מקלט, יחד עם דודתה ובניה הנסיכים בלובני, השיבו אליו כוחותיו ובריאותו. הוא ירד מן העגלה ועלה על סוס וזירז בלי-רחם את הטטרים, אשר בחשבם אותו לציר ואת עצמם לשומרי ראשו הנתונים למרוּתוֹ, לא העזוּ לסרב לו. הם רכבו אפוא חיש-מהר, כאילו רדפו אותם אויבים, ואחריהם עלו עמודי אבק-זהב, אשר סוסיהם הקלים העלו בפרסותיהם. חלפו על פני ישובים, חווֹת וכפרים, שהיו שוממים וריקים מאדם. זמן רב רכבו ולא פגשו נפש חיה. אל-נכון הסתתרו האנשים מפניהם. פה ושם ציוה האדון סקשטוסקי לחפש בגנים, בין הכּוָרוֹת, בשדות, בבתים ובמכלאות. חיפּשוּ ולא מצאו נפש אדם.

ואך בעברם את פוֹהרֶבּי הבחין אחד הטטרים מרחוק דמות אדם, המבקש להסתתר בין השיחים הגדלים בחוף הנהר קהמליק.

הטטרים קפצו אל הנהר, ורגעים אחדים אחרי-כן הביאו אל האדון סקשטוסקי שני אנשים ערומים מכף רגלים ועד ראשם.

אחד מאלה היה זקן, והשני נער גבה-קומה, בן חמש-עשרה או שש-עשרה שנה. שניהם שיניהם נוקשוֹת זו לזו מרוב אימה וזמן רב לא יכלו להוציא הגה מפיהם.

– מאין אתם? – שאל אותם האדון סקשטוסקי.

– אנו משום מקום איננו, אדוני! – השיב הזקן. – עניים מחזרים על הפתחים אנחנו, והלירא בידנו, והנה הוא, זה האילם, נוהג בי.

– מאין אתם הולכים? מאיזה כפר? ספּר ואל תירא, כי כל רע לא יאונה לך.

– אנחנו, אדוני, על כל הכפרים היינו מחזרים, עד-אשר איזה שד גזל את בגדינו, אשר היוּ עלינו. נעלים טובות היו לנו, ולקח אותן, כובעים טובים היו לנו – ולקח אותם, גם את הלירא לא השאיר לנו.

– אני שואל אותך, סכל, מאיזה כפר אתם באים?

– אינני יודע, אדוני, - אני זקן עני. הננו ערומים, בלילה קופאים מקורֹ, וביום אני מבקשים אנשי-חסד, שיכסו את מערומינו ויאכילוּנוּ… רעבים אנחנו!

– ובכן שמע-נא אתה, ענה על שאלתי, ואם לא, אצווה לתלותך.

– אני אינני יודע דבר, אדוני. אם אני יודע מה או מה, או מה יהיה, אז שיעשה לי – הנה מה!

ניכּר בברוּר, כי הזקן, מאשר לא יכול לדעת מי הוא האיש השואל אותו, החליט לבלי לענות מאוּמה.

– וברוזלוגי היית? ברוזלוגי, ששם יושבים הנסיכים לבית קורצביץ'?

– אינני יודע, אדוני.

– תלוּ אותו! – צעק האדון סקשטוסקי.

– הייתי, אדוני! – ענה הזקן, כאשר ראה, כי לא היתוּלים עם האדוֹן שלפניו.

– מה ראית שם?

– היינו שם לפני חמשה ימים, ואחרי-כן שמענו בברוֹברקי, כי אבּירים באו שמה.

– איזה אבּירים?

– אינני יודע, אדוני! יש אומרים: לחים, ויש אומרים: קוזקים.

– על הסוסים עלוּ! – קרא האדון סקשטוסקי אל הטטרים.

הפלוגה המשיכה בדרכה. השמש שקעה, ושקיעה זו היתה דומה כולה לשקיעה בעת אשר הקצין רכב על סוסו ליד מרכבת רוֹזבן אחרי שפגש בדרכו את הילנה עם הנסיכה. הנהר קהמליק התנוצץ גם עתה באור-ארגמן, היום פנה שוקט, בהיר וחם יותר מאשר היה אז, אך אז רכב האדון סקשטוסקי ולבו היה מלא אוֹשר ורגשות אהבה אשר התעוררו בו, ואילו עתה הוא רץ כמנוּדה, רדוּף אי-שקט והרגשות רעות. קול היאוּש קרא בקרבו: “בּוֹהוּן הוא זה אשר חטף אותה! לא תראנה עוד!” – וקול התקוה קרא: “הנסיך בא! היא ניצלה!” והקולות האלה התרוצצו בקרבּוֹ, עד אשר לבו חשב להשבר. הוא דפק בסוסו, אשר רץ בכל מאמצי כוחו. עברה שעת אחת, שניה. הירח עלה, ובעלותו הלוך ועלה למרום חוורו פניו יותר ויותר. הסוסים כוסו קצף לבן השמיעו קולות נחרה נוראים. באו אל היער, והוא חצה אותו חיש כברק; באו אל הבקעה, הנה מאחריה רוזלוגי. עוד רגע וגורלו יחתך לשבט או לחסד. בין כה וכה והרוח שוֹרקת באוֹזניו מחמת הדהרה, כובעו נפל מעל ראשו, הסוס נאנק תחתיו, כאילו עוד מעט ויפול. עוד רגע, עוד צעד, והעמק יהיה מאחריו. הנה! הנה!

לפתע וזעקת אימים נוראה התפרצה מפי האדון סקשטוסקי.

החצר על הטירה, המכלאות, הרפתות, הגרנות, הגדר וגן עצי-הדובדבנים – כל אלה נעלמו ואינם.

הירח החיור האיר את פני הגבעה, ועליה ערימת אוּדים שחורים, אשר כבר חדל העשן לעלות מהם.

אף הד קל לא הפריע את הדומיה.

האדון סקשטוסקי ניצב לפני התעלה דומם, ואך את ידיו הרים למעלה, הביט והניע ראש. הטטרים עצרו בסוסים. הוא ירד, חיפּש ומצא את שרידי הגשר הקטן שנשרף, עבר את התעלה על הקורה שהיתה מונחת לרחבּה וישב על אבן באמצע הרחבה. בשבתו הביט כה וכה, כאדם הבא אל מקום לא נודע לו והוא מתאמץ להכירו. הכרתו עזבתו. אף אנחה לא יצאה מלבו. אחרי רגע שם את ידיו על ברכיו, הוריד את ראשו, וישב דומם, בלי-נוע, כאילוּ ישן. ואמנם, אם לא ישן, הנה סמר בשרו כולו – ובמוחו – תחת מחשבות – חלפו תמונות לא-ברורות. בעיני רוחו ראה תחילה את הילנה ומראה כזה שראה בעת אשר נפרד ממנה בפעם האחרונה לפני צאתו לסיץ‘, אלא שראה את פניה כמבעד לערפל וקשה היה להבחין בתווי פניה. הוא אמר להוציא אותה מתוך המראה הערפלי הזה ולא יכול. ובכן יצא לדרכו ולבו דוי. אחרי-כן חלף במוחו השוק בצ’חרין, זצ’ויליחובסקי הזקן והאדון זגלוֹבה עז-הפנים; הפנים האלה ניצבו לנגד עיניו ולא סרו, עד אשר סוף סוף חלפו, ובמקומם הופיעו פני האדון גרוֹדזיצקי הקודרים, אחרי-כן ראה עוד את קודק, את כפי-הסלעים בנהר דניפר, את הקרב בחורטיצה, את הסיץ’, את כל דרכו וכל אשר קרהו בדרך משעת צאתו ועד היום האחרון, עד השעה האחרונה. אך מזה והלאה חושך! את אשר היה אתו עתה לא ידע. איזה רגש לא-ברור קינן בלבו, שהוא נוסע אל הילנה, לרוזלוגי, אך כוחותיו אזלו בדרך ועל-כן ישב על החרבות לנוח. הנה הוא רוצה לעמוד על רגליו ולנסוע הלאה, אך איזה רפיון לאין גבול מצמית אותו למקום, כאילו קשרוּ ברגליו אבן-משקל של מאה ליטרות.

הוא הוסיף אפוא לשבת. הלילה הפליג לדרכו. הטטרים התכוננו ללון פה, העלו מדורת אש וצלו עליה נתחים של נבלת סוס; אחרי שאכלו לשובע, השתרעו על הארץ.

ואולם לא עברה שעה, והם קפצו על רגליהם.

מרחוק הגיע לאזניהם קול שאון, כשאון המון פרשים במרוצתם.

הטטרים נעצו חיש באדמה כלונס ואליו קשרו יריעת בד לבנה, הוסיפו עצים על המדורה, להגדיל את הלהבה, כדי שיכירו בהם מרחוק כי שליחי שלום הם.

קול שעטת הסוסים וצהלתם, שקשוק החרבות הלך הלוך וקרב, וכעבור זמן-מה נראה על הדרך גדוד פרשים, אשר מיהר והקיף את הטטרים.

החלה שיחה קצרה. הטטרים הצביעו לפרשים לעבר דמות היושבת על הגבעה, אשר נראתה היטב לבּאים, כי הירח האיר אותה, והודיעו, כי הם בני-הלויה של הציר, ואל מי הוא שלוּח הוא בעצמו ייטיב מהם להגיד.

מפקד הגדוד, ואתו כמה מאנשיו פנו אז אל הגבעה, ואולם אך ניגש והעיף מבט אל פני האיש היושב, פשט את ידיו וצעק בקול:

– סקשטוסקי! בשם אלהים חיים, סקשטוסקי הוא זה!

וסקשטוסקי לא נע ולא זע.

– אדוני המפקד, האם לא תכירני, אני ביחוביץ. מה-זה היה לך?

סקשטוסקי החריש.

– עורה נא, בשם אלהים! הו! חברים, בואו נא!

אמנם זה היה ביחוביץ, אשר הלך עם חיל החלוץ בראש הצבא הגדול של הנסיך ירמי.

ובינתיים הגיעו שמה גם גדודים אחרים. השמועה, כי נמצא סקשטוסקי, נפוצה חיש כברק בין הגדודים, ובכן מיהרו כולם לקדם את פני חברם זה, החביב עליהם. ווֹלוֹדיוֹבסקי הקטן, שני האחים שלֶשינסקי, דְזִיק, אוֹרְפּישֶׁבְסְקִי, מיגוּרסקי, יעקוֹבּוֹביץ', לֶנְץ, האדון לוֹנגינוס פּוֹדבּיפּינטה וקצינים רבים אחרים נחפזו אל הגבעה. ואולם לשוא דיבּרו אליו, קראו בשמו, משכו את זרועותיו, התאמצו להקימו – האדון סקשטוסקי הביט אליהם בעינים פקוחות לרוָחה ולא הכיר איש מהם. להיפך, נדמה, שהוא מכּירם, אלא שלא חשוב לו הדבר כלל וּכלל. ואז, כל אלה אשר ידעו על אהבתו להילנה, וכמעט כולם כבר ידעו זאת, זכרו את המקום, אשר עליו הם עומדים, ובהביטם אל האוּדים השחורים ותלי האפר, הבינו את אשר היה לו.

– מכּאב שקע בשיכחה! – לחש האחד.

– היאוש בילבל את מוחו!

– הובילוהו אל הנסיך. אולי יתעורר, כאשר יראה את פני הנסיך.

האדון לונגינוס ספק כפים. כולם הקיפו את הקצין והביטו אליו בעינים מפיקות כאֵב, מהם אשר מחו דמעות עיניהם בשרוולי בגדיהם, ומהם אשר נאנחו בעצב. ואולם פתאום הגיחה מן המעגל דמות נעלה, ובגשתה לאט אל הקצין, הניחה את שתי כפות ידיה על ראשו.

זה היה הכומר מוּחוֹביצקי.

הכל נשתתקו וכרעו על ברכיהם, כאילו ציפּוּ לנס אשר יתרחש, ואולם הכומר לא חולל כל נס, אך לא הסיר את כפיו מעל ראש סקשטוסקי, נשא את עיניו אל השמים, אשר היו מלאים אור הירח, וקרא בקול גדול רומית:

– אבינו שבשמים, יתקדש שמך הגדול, תתגלה נא מלכותך, ייעשׂה רצוֹנך…

הפסיק, וכעבור רגע חזר וקרא בקול רם וחגיגי מקודם:

–… ייעשׂה רצונך!…

נשתררה דממה עמוקה.

–… ייעשׂה רצונך!… – קרא הכומר בשלישית.

אז עלה מפיו של סקשטוסקי קול כאֵב אין-סופי, אולם גם רווּי יאוּש:

– בשמים ובארץ!

והאבּיר נפל מתיפּח על הארץ.

פרק יז

כדי להסביר מה אירע ברוֹזלוֹגי, עלינו לשוב מעט לאחור, אל הלילה ההוא, שבו שלח האדון סקשטוסקי את ז’נדז’ין מקוּדק עם מכתב אל הנסיכה הזקנה. המכתב הכיל בקשה אל הנסיכה, כי תיקח את הילנה ותמהר לנסוע אתה ללובני, לחסות שם בצל הנסיך ירמי, כי ימי השלום לא יארכו עוד והמלחמה קרובה לבוא. ז’נדז’ין ירד אל הסירה הקלה, אשר אותה שלח האדון גרודזינסקי מקודק להביא לו אבק-שרפה. ז’נדז’ין נסע לאטו, כי הסירה שחה במעלה הנהר. כאשר קרבה הסירה לקרמנצ’וג פגשו אנשי הסירה את גדודי הצבא, בפיקודם של קשצ’ובסקי וברבּש, שנשלחו על-ידי ההטמנים לקראת חמילניצקי. ז’נדז’ין ראה את ברבש וסיפר לו, כי סכנה גדולה מרחפת על ראש האדוֹן סקשטוסקי בדרכו לסיץ', ועל כן ביקש מאת מפקד-הגדוד הזקן, כי אחרי אשר יבוא במגע עם חמילניצקי לא יזניח את ענינו של הציר. אחרי-כן נסע ז’נדז’ין לדרכו.

לצ’חרין באו כאור הבוקר. שם הקיפו אותם מיד משמרות הסֶמֶנִים ושאלוּם לזהותם. השיבו, כי מקודק הם באים ומאת האדון גרודזיצקי הם שלוּחים ומכתב בידם אל ההטמנים. ובכל-זאת ציווּ על ראש חבורת הסירה ועל ז’נדז’ין להתייצב לפני מפקד-הגדוּד.

– מיהו מפקד-הגדוד? – שאל ראש חבורת הסירה.

– האדון לוֹבּוֹדה, – השיבוּ ראשי המשמרות, – אשר ההטמן הגדול פקד עליו לעצור את כל הבאים מן הסיץ' לצ’חרין ולחקרם.

הלכו. ז’נדז’ין הלך בלי מורא, כי בטוח היה מכל רע, בידעו, כי כבר באזור שלטוֹנוֹ של ההטמן הוא נמצא. הביאום לבית האדון ז’לנסקי, שבו שכן מטהו של מפקד-הגדוד לובודה. ואולם שם נאמר להם, כי הלה יצא משם עוד עם שחר לצ’רקסי וסגנו ממלא את מקומו. חכו שם זמן רב, עד אשר סוף סוף נפתחה הדלת וסגן מפקד-הגדוד נכנס אל החדר.

למראהו פקו ברכיו של ז’נדז’ין.

זה היה בּוֹהוּן.

אמנם שלטוֹן ההטמן היה עוד פרוש על צ’חרין, ואולם מאחר שלובודה ובוהון לא עברו אל חמילניצקי, ולהיפך, אף הכריזו בקול, כי הם דבקים ברפובליקה, פקד עליהם ההטמן הגדול לשבת בצ’חרין ואת משמרת העיר הפקיד בידם.

בוהון ישב אל השולחן ופתח בחקירת הבאים.

ראש הסירה, אשר הוביל את מכתב האדון גרודזיצקי, השיב בשמו ובשם ז’נדז’ין. אחרי אשר התבונן בוֹהוּן אל המכתב, הירבה לחקור ולדרוש על הנעשה והנשמע בקודק, וברור היה הדבר, כי הוא סקרן מאוד לדעת, למה שלח האדון גרודזיצקי אל ההטמן הגדול אנשים וסירה. ואולם ראש הסירה לא ידע מה להשיב לו בענין זה, והמכתב היה חתום בטבעת האדון גרודזיצקי. אחרי שחקר אותם, אמר לשלחם מעל פניו וכבר הושיט את ידו אל אזורו, כדי להעניק להם דמי-שתיה, כאשר נפתחה הדלת לפתע והאדון זגלוֹבה בא במרוצה, חיש כברק, אל החדר.

– שמע-נא, בוהון! – קרא בקול רם – הבוגד דוֹפּוּלוֹ החביא את הטוב שבתמד המשולש, הלכתי אתו אל המרתף ואני רואה: חציר לא-חציר בקרן זוית. שאלתי: מה זאת? – אמר: חציר יבש! אני מתבונן מקרוב, והנה ראש לגין מציץ מתוך החציר, כטטרי מן הדשא! הוֹ! ככה אתה עושה, בני! – אמרתי – נחלק נא בינינו את העבודה. אתה תאכל את החציר, כי שור אתה, ואני אשתה את התּמד, כי אדם הנני. הבאתי את הלגין, כדי לבחון אותו כראוי, הבה ספלים!

ובאמרו כך שׂם האדון זגלובה את ידו האחת על צלעו ובידו השניה הרים את הלגין ממעל לראשו ופתח בשיר:

הֵי, יַגּוּשׁ, הֵי, קוּנְדוּשׁ, כּוֹסוֹת הַגִּישִׁי-נָא,

וּשְׂפָתַיִךְ נָא הַגִּישִי, וְאַל תַּחְשְׁשִׁי-נָא.

האדון זגלובה הפסיק פתאום, בראותו את ז’נדז’ין, הציג את הלגין על השולחן וקרא:

– הו, כאבתי את אלהים! הלא זה נער-השרת של האדון סקשטוסקי!

– של מי? – שאל בוהון חפוזות.

– נער-השרת של האדון סקשטוסקי, הקצין אשר נסע לקודק ולפני נסעו השקני תמד, אשר הביא אתו מלובני, שאין כדוגמתו פה, בצ’חרין! מה שלום אדונך? מה אתו? השלום לו?

– שלום. ולדרוש בשלומך, אדוני, פקד עלי – השיב ז’נדז’ין במבוכה.

– הוא בחור כהלכה. ואתה למה-זה באת לצ’חרין? לשם מה שלחך אדוניך מקוּדק הנה?

– אדוני, כאדון – השיב הנער – ענינים לו בלובני, ובענינים אלה שלח אותי שמה, כי בקודק הייתי פנוי מכל עבודה.

במשך כל אותה שעה בחן בוהון את ז’נדז’ין במבט חודר. פתאום אמר:

– גם אני מכיר את אדונך, ראיתי אותו ברוזלוגי.

ז’נדז’ין ליכסן את ראשו והיטה את אוזנו, כאילו לא היטיב לשמוע את דבריו, ושאל:

– איפה?

– ברוזלוגי.

– של בני קורצויץ' – אמר זגלובה.

– של מי? – שנה ז’נדז’ין שאלתו.

– נדמה לי כאילו נתחרשת משום מה, - אמר בּוהון.

– כי לא ישנתי דיי.

– עוד תישן די צרכך. הנך אומר אפוא, כי אדונך שלח אותך ללובני.

– כן הדבר.

– בודאי איילת-אהבים לו שם – נכנס בדברים האדון זגלובה – ובידך הוא שולח לה דברי אהבה.

– האם אני יודע? אדוני, אולי יש לו ואולי אין לו, – אמר ז’נדז’ין.

אחרי-כן השתחוה אל בוהון ואל האדון זגלובה.

– יהי שמו מבורך! – קרא ופנה לצאת.

– לעולם ועד! – השיב בוהון. – חכה נא, צפור, ואַל תמהר כל כך. ומדוע העלמת ממני את הדבר ולא הגדת לי, כי הנך נער-השרת של סקשטוּסקי?

– הלא אתה, אדוני, לא שאלתני, ואני חשבתי: למה לי לגלגל דברים תפלים? יהי שמו מבו…

– חכה, אני אומר. האם אתה מוביל אתך איזה מכתבים מאת אדונך?

– לאדוני לכתוב, ולי, נער-השרת שלו, להביא את המכתבים, אשר הוא כותב, אל אשר הוא מצווה; ובכן תנתן לי הרשות לברך אתכם, אדוני, ולצאת מעל פניכם.

בוהון קימט את גבות-הצָבָל שלו והיכּה כף אל כף. מיד הופיעו שני סמנים על סף החדר.

– חפשו בבגדיו! – קרא בהצביעו לעבר ז’נדז’ין.

– בחיי, מעשה חמס נעשה לי פה! – צרח ז’נדז’ין. – גם אני אציל הנני, אף כי נער-שרת אני, ואתם, אדוני, תבואו על עונשכם במבצר על המעשה הזה.

– בוהון! הנח לו! – קרא האדון זגלובה.

ואולם בינתיים מצא אחד מן הסמנים בכליו של ז’נדז’ין שני מכתבים ומסר אותם לבוהון. וזה פקד מיד על הסמנים לצאת מן החדר, כי לא ידע לקרוא ולא רצה כי הם ידעו זאת. אחרי-כן פנה אל זגלובה ואמר:

– קרא, ואני אשׂים עין על הנער, לבל יברח.

זגלובה עצם את עינו השמאלית, אשר תבלול בה, וקרא את הכתובת:

“גברתי ואשת-חסדי, שרתי ומיטיבתי הכבירה והנאורה הנסיכה קוּרצויץ' ברוזלוגי”.

– ואתה אפוא, הבּז, ללובני נסעת, ואינך יודע איפה רוזלוגי? – קרא בוהון והביט אל ז’נדז’ין בעיני זעם.

– נסעתי אל אשר ציוו עלי לנסוע! – השיב הנער.

– האם עלי לפתוח את המכתב? חוֹתם אציל דבר קדוש הוא! – אמר האדון זגלובה.

– האדון ההטמן הגדול נתן לי את הרשות לפתוח כל מכתב ומכתב. פתח וּקרא!

זגלובה פתח וקרא:

“גברתי ואשת-חסדי וכו‘. אני מודיעך, גברתי ואשת-חסדי, כי כבר באתי לקודק, ומזה אצא, אם ירצה השם, בשלום היום בבוקר לסיץ’, ועתה בלילה אני כותב פה. מרוב אי-שקט לא אוכל לישון, כי יראתי פן יקרכם אסון מידי המרצח בוהון ומרעיו בני-הבליעל. ומאשר גם האדון קרישטוף גרודזיצקי סיפר לי פה, כי במהרה תפרוץ מלחמה קשה, ואז יתקוממו גם בני-האספסוף עלינו, על-כן אני משביעך ומתחנן לפניך, גברתי ואשת-חסדי, כי תיכף ומיד, אף כי הערבות לא יבשו עוד, תואילו לנסוע או גם לרכוב על סוסים עם העלמה הנסיכה ללובני, ולא תתמהמהי, כי אנכי לא אוכל לשוב בעוד מועד, ואת הבקשה הזאת הואילי-נא, גברתי ואשת-חסדי, למלא תיכף, למען אוכל להיות בטוח באושר אשר הובטח לי ולשמוח בו בשובי. ולמה לך, גברתי ואשת-חסדי, להערים על בוהון בהבטחות לתת לו את העלמה, ולזרות חול בעיניו מפחד? הלא טוב לך לחסות בצל הנסיך, אדוני, אשר לא ישתהה מלהפקיד משמר על רוזלוגי כדי לשמור את רכושך. ובזה אתכבד וכו‘, וכו’, וכו'.”

– המ! בוהון אדוני, – אמר האדון זגלובה, – ההוזר רוצה לחבוש קרנים לראשך. הנה, כן, לבתולה אחת שניכם ארבתם? מדוע לא סיפרת לי? ואולם הרגע-נא, גם לי קרה פעם אחת כדבר הזה…

פתאום קפאו דברי הליצנות על שפתי האדון זגלובה. בוהון ישב בלי-נוע ליד השולחן, אך פניו היו כאחוזים עוית, חיורים, עיניו עצומות, גבותיו קמוטות. דבר-מה נורא התחולל בקרבּו.

– מה-זה היה לך? – שאל האדון זגלובה.

הקוזק טילטל ידו בכוח ומפיו התמלט קול נחנק וניחר:

– קרא, קרא את המכתב השני!

– המכתב השני כתוב אל העלמה הנסיכה הילנה.

– קרא, קרא!

זגלובה קרא:

“הילנה המתוקה והאהובה מכּל, גברת לבי ומלכה שלי! באשר מטעם הנסיך נשלחתי ועלי להשאר עוד זמן לא-מעט במקומות האלה, אני כותב אל דודתך, כי תיכף ומיד תצאו ללובני, ששם לא יאונה לך כל רע מידי בוהון וברית האהבה אשר בינינו לא תדע סכּנה…”

– די! – צעק בוהון לפתע ובקומו טרוּף חימה ממקומו קפץ לעבר ז’נדז’ין. המפּץ אשר בידו שרק והנער האומלל, אשר נחבט בלבו, נאנק ונפל לארץ. בוהון הוכה בשגעון: התנפל על האדון זגלובה וחטף מידו את המכתבים.

זגלובה תפס מעל השולחן את בקבוק התמד, קפץ לעבר התנוּר וצעק:

– בשם האב והבן ורוח הקודש! בן-אדם, הנטרפה דעתך עליך? הנשתגעת? הרגע-נא, הרגע! שים-נא את ראשך במים אשר בדלי, לכל השדים והרוחות – שמע את אשר אני מדבּר!

– דם, דם ישפך! – געה בוהון.

– הנשתגעת? שים את ראשך בדלי, אני אומר לך! הא לך דם, שפכת אותו, והדם דם נקי. הנער האומלל הזה איננו נושם עוד. שד דבק בך, או אתה בעצמך שד הנך, שד השדים! הרגע-נא, ואם לא, לך לעזאזל, בן פגנים!

בצעקו ככה, התקרב האדון זגלובה מעבר מזה של השולחן, שם שכב ז’נדז’ין, רכן עליו, משש את חזהו ושם את ידו על פיו, אשר דם לרוב ניגר ממנו.

בוהון אחז בראשו ויילל כזאב פצוע. אחרי-כן נפל על הספסל ולא חדל ליילל, כי לבו בקרבו נקרע מזעם ומכאב. פתאום ניתר ממקומו, רץ אל הדלת, בעט בה ברגלו עד שניתקה מציריה והוא נעלם במסדרון.

– רוץ ושבור את מפרקתך! – נהם האדון זגלובה – רוץ ונפץ את ראשך אל האורוָה או אל האסם! אף כי כתיש אתה יודע לנגח. אך זהו טירוף! מימי לא ראיתי כגון זה. שיניו נקשו כשׁיני הכלב בתאנתו. ואולם הנער האומלל הזה עודנו חי. הבה, אם התּמד הזה לא יעזור לו, סימן שכיזב באמרו, כי אציל הוא.

וכך מנהם שׂם את ראש ז’נדז’ין על ברכיו והחל לטפטף אל בין שפתיו שהכחילו מן התּמד שבּלגין.

– הבה נראה, אם דם טוב נוזל בעורקיך, – הוסיף האדון זגלובה לדבר על המתעלף, – כי דם יהודי, אם ישפכו עליו תמד או יין, יורתח; דם אכרים, הדם העצל והכבד, יירד מטה, ואילו דם אצילים יתעורר ויתחמם ויהיה לנוזל מובחר, הנותן לגוף אומץ וגבורה. גם לשאר האומות נתן האדון ישו משקים שונים, כדי שכל אומה תמצא לה נחמה…

ז’נדז’ין השמיע קול אנקה חלשה.

– הו, הנך רוצה עוד! לא, אחי ואדוני, תן גם לי… ככה, ככה. ועתה, אחרי אשר הראית לדעת, כי חי אתה, אשאך אל האורוָה ואשכיבך באחת הפּינות, לבל תקרע אותך המפלצת הקוזקית לקרעים בשוּבה. חבר מסוכן הוא זה, יחטפוהו השדים, כי רואה אני, שידו מהירה משכלו.

ובאמרו כך הרים האדון זגלובה את ז’נדז’ין על-נקלה מן הארץ, כי בעל כוח רב היה, ויצא אתו אל המסדרון, ומשם פנה אל החצר, שבה שיחקו בקוביה כעשרים סֶמֶנִים שרועים על מרבד, שנפרש על הארץ. כאשר ראוהו אנשי הצבא, קמו לכבודו והוא קרא אליהם:

– בחורים, קחו-נא את הנער הזה והשכיבוהו על החציר, אחד מכם ימהר-נא לרוץ ולהביא רופא.

הקוזקים מיהרו למלא אחר פקודתו של האדון זגלובה, כי ידעו שידידו של בוהון הוא, ועל כן כיבדוהו הקוזקים.

– ומפקד-גדוד איהו? – שאל.

– הוא פקד להגיש לו סוס ויצא אל מחנה הגדוד, וגם עלינו ציוָה להיות נכונים ולחבוש את סוסינו.

– ובכן גם את סוסי חבשתם?

– חבשנו!

– אם כן, הבו! אמצא את מפקד-הגדוד במחנה.

– הנה הוא בא!

ואמנם מבעד השער האפל אשר לחצר נראה בוהון והוא בא מן השוק על סוסו, ובעקבותיו, מרחוק, רכבו כמאה וחמשים קוזקים, נושאי כידונים, נכונים, כנראה, לצאת למסע.

– על הסוסים עלוּ! – קרא בוהון מרחוק אל הקוזקים, אשר היו בחצר. כולם מיהרו למלא אחר הפקודה. זגלובה יצא לקראתו דרך השער כשהוא שולח עינים בוחנות אל בוהון.

– האם למסע את יוצא? – שאלהו.

– כן.

– ולאן ישׂא אותך השד?

– לחתונה.

זגלובה קרב אליו.

– את אלהים יְרָא, בני! ההטמן פקד עליך לשמור את העיר, ואתה יוצא מן העיר וגם את חיל-המגן אתה מוציא אתך. על הפקודה אתה עובר. הלא בני-אספסוף מחכים אך לשעת הכּוֹשׁר, כי יוכלו להתנפּל על האצילים – את העיר אתה מחריב ואת חמת ההטמן הנך מביא עליך.

– לאבדון גם העיר וגם ההטמן!

– דמך בראשך!

– לאבדון גם ראשי!

זגלובה הבין, כי לשוא ישחית את דבריו על לב הקוזק. הוא הקשה את ערפו, ואף כי גם על עצמו וגם על אחרים יביא אבדון, יבצע את אשר זמם לעשות. זגלובה שיער לאן פני בוהון מועדות, אך לא ידע את אשר עליו לעשות: אם לצאת עם בוהון או להישאר במקום. אם ייצא עם בוהון, הנה רעה נגד פניו, כי בזה ישית ידו עם איש, ההולך לחטוא חטא משפט-מות, וגם הוא לא יינקה בעת מלחמה וּשעת-חרום. להישאר? הנה האספסוף אך מצפה לשמועה מן הסיץ', לקריאה לעשות טבח, ואולי גם לא היה האספסוף משתהה, לולא אלף מחיל-המגן אשר לפקודת בוהון וכבודו, אשר גדול היה באוקראינה. אמנם יכול האדון זגלובה להימלט אל מחנה ההטמן, אולם היו לו סיבות שעצרו בעדו מעשות זאת. גזר-דין על איזה מעשה רצח, או מעשה מרמה, שנרשם בדפתראות, שהוא לבדו ידע זאת, ועל-כן לא רצה להראות פניו שם. צר היה לו לעזוב את צ’חרין. מה-טוב היה לו בעיר הזאת, איש לא שאל למעשהו לפנים, קשר פה קשרים על כל האנשים, גם עם האצילים, גם עם סוכני הסטרוסטה וגם עם ראשי הקוזקים. אמנם ראשי הקוזקים אינם עתה בעיר, כי נפוצו במקומות שונים, והאצילים יושבים להם מכונסים במחבואים, בפחדם מפני הסערה המתרגשת, אך הלא בּוהון היה בחיר הרֵעים, סובא על סובאים. הוא הכיר אותו בעת אשר שתה אתו כוס יין-שרוף, ומאז נשתררה אחוה ביניהם. מאז לא נפרדו זה מזה. הקוזק פיזר זהב כאפר, האציל ליהג, וטוב היה לשניהם להתרועע יחד, כי שניהם סעורי-נפש היו.

ובכן כאשר הגיעה לו עתה השעה להשאר בצ’חרין ולפשוט את צוארו לסכינים של בני-האספסוף, או ללכת אחרי בוהון, בחר האדון זגלובה להלווֹת אל ידידו.

– אם את נפשך אתה משליך מנגד – אמר – אלך גם אני אתך. אולי אועיל לך במאומה, או אעצור ברוחך לעת הצורך. מותאמים אנחנו איש לרעהו כקרס אל הלולאה, ואולם מעולם לא ציפיתי לכגון זה.

בּוהון לא השיב מאומה. כחצי שעה אחרי-כן ניצבו מאתים סֶמֶנִים הכן למסע. יצאו. האכרים, אשר עמדו פה ושם חבורות חבורות, ליכסנו מבטים אחריהם ומנסים תוך כדי לחישוֹת לנחש כיווּן המסע, ואם ימהרו לשוב, או לא ישובו.

בוהון רכב על סוסו שותק, שקוע בעצמו, עוטה סוד וקודר כּלילה. הקוזקים לא שאלו אותו, לאן הוא מוליך אותם. הם היו נכונים ללכת אחריו גם עד קצות הארץ.

אחרי שצלחו את הדניפר, באו אל הדרך הפונה ללובּני. הסוסים דהרו והעלו בפרסותיהם עמודי אבק, ומאחר שחום היום היה גדול, עד מהרה העלו קצף. על-כן האטו במרוצתם והתנהלו ברצועה ארוכה ונפסקת. בוהון רכב בראש, והאדון זגלובה רכב לצדו, בבקשו לפתוח בשיחה.

פני הקוזק הצעיר היו עתה רגוּעים מקודם, אך עצבון-מות שכן עליהם. כאילו המרחק הרב מעבר לקהמליק צפונה, מרוץ הסוס ואויר הערבה השביחו את הסערה הנוראה, שהתחוללה בקרבו כאשר קרא זגלובה לפניו את המכתבים, אשר הובאו ביד ז’נדז’ין.

– אש יורדת מן השמים – קרא האדון זגלובה – עד אשר התבן שבנעלים בוער. גם במעיל הבד חם לי מאד, כי אין כל רוח נושבת. בוהון, שמע-נא, בוהון!

הקוזק הביט אליו בעיניו העמוקות והשחורות, כמו הקיץ משנתו.

– שים נא לב, בני, – אמר האדון זגלובה, – לבל יאכל אותך הדכאון, אשר אם יצא מתוך הכבד, שבו מקום שבתו, ועלה אל ראשך, אז יכה אותך בשגעון. לא ידעתי, כי הנך בחור שוגה באהבים. אל-נכון נולדת בחודש מאי, הוא חודש האהבה ואוירו מלא אהבים, עד אשר גם כפיס ידע אהבה אל כפיס, ובני-האדם הנולדים בחודש זה עצמותיהם מלאות תאוָה אל נקבות הרבה יותר מעצמות שאר בני-האדם. ואולם איזהו גיבור – הכובש את יצרו, ועל-כן איעצך: הרף מנקם. אולי בצדק כועס הנך על בני-קורצויץ', אבל האם אך בתולה אחת בעולם?

בוהון כאילו לא השיב לזגלובה, אך לרוחו הקשה, קרא בקול בכי:

– אחת היא, יפתי, אחת בעולם!

– לוּ גם יהיה כדבריך, אך אם היא מצפצפת אל אחר, ולא אליך, מה לך וליפיה? בצדק ייאמר: הלב הוא איש-צבא שכיר, העובד בגדוד שהוא רוצה לעבוד בו. התבונן-נא ודע לך, כי הבתולה הזאת, דמה דם אצילים רמי-המעלה, כי משפחת הקורצויצ’ים, שמעתי, מאת הנסיכים הגדולים מוֹצאה… נשגבה היא ממך. מפתן ביתה גבוה.

– לעזאזל המפתן שלהם, ספרי-היחשׂ שלכם! – הקוזק היכּה בכל כוחו על ניצב חרבו. – הנה זו לי מוצא, הנה זו לי זכויות וספרי-יחש, הנה זו לי שושבים ורֵע! הו, בוגדים! הו, דם ארור! טוב היה לכם הקוזק, רֵע היה לכם ואח. טוב היה ללכת אתו לקרים, לקחת את טוּב טורקיה, לחלק את שלל. הו, מה-מאד אהבו אותו, בן קראו לו, ואת הבתולה הבטיחו לתת לו, ועתה מה? בא אציל, לח מפונק, והנה את הקוזק, הבן והרֵע עזבו – את נשמתו הוציאו מקרבו, את לבו קרעו, לאחר נתנו את החמודה, ואתה עפר תאכל, אתה, הקוזק, שא מכאובים, שא…

קול בוהון רעד; הוא חרק שן, היכה באגרופיו על לבו, עד אשר יצא ממנו הד כמו ממחילות.

קמה דממה לרגע. בוהון התנשם כבדות. הכאב והכעס טילטלו חליפות את נפש הקוזק הפרועה, שאיננה יודעת מעצור. זגלוֹבה חיכּה, עד אשר ייעף ויירגע.

– מה אפוא אתה אומר לעשות, אומלל? כיצד תנהג?

– כקוזק – כאוֹרַח קוזקים!

– המ, כבר אני רואה את אשר יהיה. ואולם יהיה אשר יהיה. אך אחת אוֹמַר לך, כי המקום הוא בתחום ממלכת וישניוביצקי ולא רחוק הוא מלובני. האדון סקשטוסקי כתב לנסיכה ההיא, כי תימלט שמה עם הנערה, זאת אומרת, כי בצל הנסיך הן חוסות והנסיך ארי זועם הוא…

– וגם החַן ארי, ואני ללוֹעו באתי ואש לעיניו הבערתי.

– מה-זה אתה, המשוגע, אומר להכריז מלחמה על הנסיך?

– חמיל קם גם על ההטמנים. מה לי הנסיך שלכם?

מבוכתו של האדון זגלובה גדלה עוד יותר.

– טפו! לעזאזל! ריח מרד עולה באפי. התנפלות בנשק, גזל עלמה ומרד, פירוש הדבר – תּלין, תליה וחבל. זו מרכבה טובה, רתומה לששה סוסים. יכול אתה לנסוע בה, אךְ לא למרחקים, כי אם למרום. וגם הקורצויצ’ים יעמדו על נפשם.

– ומה בכך? הכל לאבדון – או אני או הם. הייתי נותן את נפשי עליהם, על בני-קורצויץ', כאחים היו לי, והנסיכה הזקנה כאם, אשר ככלב עקבתי אחר מבט עיניה!

וכשתפשׂו הטטרים את וַסיל, מיהו אשר הלך לקרים? מי הוציא אותו מידם? – אני. אהבתי אותם ועבדתי אותם כעבד, כי חשבתי, שהנערה הזאת תנתן לי בעבודתי. והם מכרוני בשכר זה, מכרו אותי, כעבד, לצרות, ליסורים, לאסון… גרשוני מפניהם – ובכן הריני הולך, אך בטרם אלך, אשתחוה להם. על המלח ועל הפת שהאכילוני אודה, ואחר אגמול להם כמנהג הקוזקים, ואלך, כי את דרכי אני יודע.

– ואנה תלך, אם בנסיך תתגר? האם אל מחנה חמיל?

– לוּ נתנו לי נערה זו, הייתי אח לכם, לחים, רֵע לכם, הייתי חרב בידכם, נפש מסורה ונאמנה לכם, כלבכם. ואת הקוזקים שלי הייתי לוקח, גם קוזקים אחרים מאוקראינה הייתי מזעיק, ועל חמיל ועל אחי מלידה הייתי עולה אתם ובפרסות סוסי מפיצם לכל רוח. והאם על-מנת לקבל פרס הייתי עושה זאת? – לא! הנה הייתי לוקח את הנערה והולך אתה מעבר לדניפר, אל ערבת-יה, אל כרי-הפרא, אל מי-מנוחות – ודי היה לי, די – ועתה…

– עתה נשתּטית.

הקוזק לא השיב על דברי זגלובה, חבט בפרגול בסוסו ודהר קדימה, והאדון זגלובה העלה על לבו את הצרות הנכונות לו עתה. ברור הדבר, כי בוהון מתעתד להתנפל על בני-קורצויץ', לנקום בהם על העוול אשר עשו לו ולגזול מידם את הנערה בכוח. ובלכתו לערוך חזיון זה, ילווהו בדרכו האדון זגלובה! באוקראינה אירעו מעשים כאלה לעתים קרובות, ויש העושים אותם נוקו ולא נשאו כל עונש. אמנם אם הפושע לא היה אציל, לא על-נקלה עלה בידו להנקות, ויש אשר חרב המשפט השיגה אותו, ואולם את הקוזק קשה היה לשפוט ולענשו כדי רשעתו, כי איפה יכלו לחפש אותו ולתפשו? אחרי אשר ביצע את מעשה הפשע ברח לו את הערבות השוממות, ששם יד אדם לא תשיגהו ועין איש לא תשורנו, וכאשר פרצה מלחמה, כאשר עלו הטטרים על הארץ, יצא הפושע ממקום מקלטו, כי אז המשפט ישן את שנתו. ככה היה יכול גם בוהון לעשות, והאדון זגלובה לא היה צריך לעזור על ידו במעשה ולהרשיע אותו יחדיו. ואמנם לא היה האדון זגלובה עושה כזאת, כי אף אם בוהון היה רע לו, לא נאה לו, לאציל, להתחבר עם קוזק בריבו עם אציל, וביחוד בריבוֹ עם האדון סקשטוסקי, אותו הוקיר ועמוֹ שתה. אמנם, האדוֹן זגלובה היה איש ריב, אוהב מדנים, אבל לריבותיו ומדניו היו מידה וקצב. להתהולל במסבאות אשר בצ’חרין עם בוהון ועם שאר ראשי הקוזקים יחדיו, וביחוד בממון שלהם – מדוע לא? ומלבד זאת, בעת אשר הקוזקים הפילו את חתיתם על הארץ, הלא טוב היה לאדם לקנות לו רֵעים כאלה. האדון זגלובה דאג מאד לעורו, אף כי פגום היה במקומות אחרים – ופתאם והנה הוא רואה, כי הידידות ההיא הצעידה אותו למדחפות. הלא ברור היה הדבר כי אם יחטוף בוהון את הנערה, המאורשה לקצינו של הנסיך וחביבו, יתגר בנסיך, ואז לא תהיה לפניו דרך אחרת, בלתי אם לנוס אל מחנה חמילניצקי ולהתחבר עם המורדים. ולדבר הזה לא נאות האדון זגלובה, כי לא העלה כלל על לבו להתחבר עם המורדים בגלל ידידותו לבוהון, ומלבד זאת, הלא ירא את הנסיך מאד.

– טפו! טפו! – נהם לנפשו – את השד אחזתי בזנבו, ועתה יאחז הוא בראשי – ויסירנו מעלי. יכה הרעם את הקוזק הזה, שפניו פני אשה וידו יד טטרי. לחתונה אני הולך, לחתונת כלבים, כאשר אני אוהב את אלהי! יכה הרעם את כל משפּחת בני-קורצויץ' ואת כל הבתולות. מה לי ולהן? הן אינן דרושות לי עוד. אחרים אכלו בוסר ושׁיני תקהינה. ועל מה? האם אני אומר לקחת לי אשה? ישא לו השד אשה, ולי – מה לי ולו? מה לי ולעסקי בוהון? אם אלך עם בוהון, יפשוט וישניוביצקי את עורי מעלי; ואם אפרד מאת בוהון, יקומו האכרים עלי ויהרגוני, ואולי הוא בעצמו יהרגני. רע מכל הוא להתרועע עם אנשים גסים. ראוי אני לגורלי. אבחר להיות הסוס, אשר אני רוכב עליו, מאשר להיות האדון זגלובה. התחבּרתי אל בן-אדם פוחז, ובצדק יתופפו עתה על עורי משני עבריו.

בחשבו את המחשבות האלה, כיסתה את פני האדון זגלובה זיעה ורוחו הטובה סרה מעליו יותר ויותר. חום היום היה קשה מנשוֹא, סוסו של זגלובה לא היה קל ברגליו, כי זה כבר לא הלך בדרך, והרוכב היה איש שמן ובריא. אל רחום, כמה היה נותן, אילו היה יכול לשבת עתה בצל, במסבאה, על כוס בירה קרה ולא לענות את גופו ונפשו בחום האיום ולדהור בערבה השרופה.

אף כי בוהון אץ לדרכו, האט את מרוצת סוסו, כי נורא היה החום. נתנו מעט מספוא לסוסים, ובין כה וכה דיבּר בוהון עם ראשי גדודו. כנראה, מסר להם הוראות, מה עליהם לעשות בשעת הצורךְ, כי עד כה אף לא ידעו לאן הם נוסעים. לאזני האדון זגלובה הגיעו דברי פקודתו האחרונים:

– לחכוֹת ליריה.

– טוב, בּט’קוּ²³)!

בוהון פנה לפתע אל האדון זגלובה.

– אתה תסע אתי קדימה.

– אני? – קרא האדון זגלובה במר רוחו. – אהבתי אליך כה גדולה, עד אשר מחצית נשמתי כבר יצאה עם הזיעה בעבורך; ומדוע-זה לא תצא בדרך זו גם מחציתה השניה? אני ואתה כמעיל והביטנה אשר מצדו הפנימי, שלעולם לא יפרדו. אני מקווה, שהשדים יקחו את שנינו יחדיו, ואין אני חושש כלל וכלל, כי גם בגיהנום, אני חושב, החום אינו גדול מאשר הוא פה.

– ניסע נא!

– ומפרקתנו תישבר.

בוהון וזגלובה רכבו בראש, ואחריהם רכבו הקוזקים, אך אלה התנהלו לאטם, עד אשר כעבוֹר רגעים לא-רבים כבר ניכר המרחק ביניהם ובין הרוכבים בראשם, ואחרי-כן נעלמו הקוזקים לגמרי מעיניהם.

שניהם, בוהון וזגלובה, רכבו זה בצד זה שותקים ושקועים בהרהורים. זגלובה משך בכוח בשפמו וניכּר היה בו, שמוֹחוֹ עובד קשה; אולי חיבל תחבולות להשתמט מכל הענין הזה. לרגעים נהם דבר-מה בינו לבין עצמו, ורגעים הביטו אל בוהון, אשר על פניו נראו חליפות אם זעם של חרון, ואם עצב.

– מוזר – חשב זגלובה בלבו – יפה תואר כזה ולב בתולה לא יכול למשוך אחריו. הוא קוזק, אמת הדבר, אך אביר גדול ומפואר, סגן מפקד-גדוד, אשר במהרה, או לאחר זמן, סוף-סוף, אם אך לא יתחבר עם המורדים, ינתן לו תוֹאר-האצילות, ואך בו הדבר תלוּי. אמנם האדון סקשטוסקי הוא בחור כהלכה, אך לא יוכל להדמות ביופיו אל הקוזק הזה. הו, יאחזו שני אלה איש בראש רעהו, כאשר ייפּגשוּ יחדיו, כי שניהם אנשי-ריב מאין כמוהם.

– בוהון, האם אתה מכיר היטב את האדון סקשטוסקי? – שאל זגלובה פתאם.

– לא – השיב הקוזק בקצרה.

– קשה תהיה עליך המלחמה אתו. אנכי ראיתיו כאשר פתח את הדלת בגופו של צ’פּלינסקי. גָלְיַת הוא גם בכוֹסוֹ וגם בכעסו.

הקוזק לא השיב מאומה – ושוב שקעו שניהם בהרהורים ובדאגותיהם, אשר לעומתם חזר האדון זגלובה מדי רגע והשמיע: “כן, כן, אין עצה!” עברו שעות אחדות. השמש הרחיקה נדוד, הלאה, מַערבה, לעבר צ’חרין; מן המזרח נשבה רוח קלה וקרה. האדון זגלובה הסיר מעל ראשו את כומתתו, העביר את ידו על גולגולתו המעלה זיעה, ועוד פעם חזר על דבריו:

– כן, כן, אין עצה!

בוהון התעורר, כמקיץ משנתו.

– אמרתי, כי עוד מעט ויחשיך. האם רחוק עוד?

– לא רחוק.

ואמנם כעבור שעה החשיך כליל. אולם אז כבר באו אל גיא אשר ביער, ולבסוף, בקצהו, מרחוק, התנוצץ אור.

– הנה רוזלוגי! – אמר בוהון לפתע.

– כן! ברר! קור מוזר בגיא הזה.

בוהון עצר בסוסו.

– חכה! – אמר.

זגלובה הביט אליו. עיני הקוזק הזה, שהצטיינו בתכונת היוֹתן נוצצות בלילה, בערו עתה כשני לפידים.

שניהם ניצבו זמן רב בקצה הגיא בלי-נוע. סוף סוף נשמעה מרחוק נחרת סוסים. הקוזקים אשר לבוהון באו לאטם ממעמקי היער.

אחד מן הנַגָדים ניגש אל בוהון, כדי לקבל ממנו פקודות, ואחרי שלחש בוהון דבר-מה באזנו, שוב עצרו הקוזקים בסוסיהם ועמדו.

– ניסע-נא! – אמר בוהון אל זגלובה.

כעבור רגע נצטיירו לפני עיניהם הגושים האפלים של בניני-החצר, הממגורות, המכלאות וקילונות הבארות. שקט היה נסוך על פני החצר. הכלבים לא נבחו. ירח מוזהב גדול האיר על-פני הבתים. הגן הדיף ריחות פרחי הדובדבנים והתפוחים, שלווה כה רבה היתה בכל פינה, הלילה היה כה נפלא, עד כי חסר היה אך קול קתרוס מאחורי חלונות הנסיכה היפה.

בחלונות אחדים נראה עוד אור.

שני הרוכבים קרבו אל השער.

– מי שם? – נשמע קולו של שומר הלילה.

– האם לא תכירני, מַקסים?

– זה אתה, רב-החסד. יהי שם ה' מבורך!

– לעולם ועד. פתח! ומה אתכם פה?

– שלום לכולנו. אתה, רב-החסד, לא היית ברוזלוגי זה ימים רבים.

צירי השער החריקוּ להחריד, הגשר נמתח על-פני התעלה ושני הרוכבים עברו על פניו ונכנסו לרחבה.

– שמע-נא, מַקסים, אַל-נא תסגור את השער ואַל תרים את הגשר, כי עוד מעט ואחזור לדרכי.

– אתה, אדוני רב-החסד, בורח כמפני האש?

– כן הדבר. את הסוסים קשור אל הכלונס.

פרק יח

בני-קורצויץ' עדיין לא ישנו. הם אכלו ארוחת-הערב באכסדרה ההיא, המלאה נשק והנמשכת לכל רוחב הבית, מן הרחבה אשר לפני החצר ועד לפרדס אשר מעברו השני. למראה פני בוהון והאדון זגלובה קפצו על רגליהם. על-פני הנסיכה הזקנה נראה לא רק תמהון, אבל רוגז ואימה גם-יחד. מן הנסיכים הצעירים היו שם אך שנים: שמעון ומיקוליי.

– בּוהון! – קראה הנסיכה. – ואתה, מה מעשיך פה?

– באתי להשתחוות לך, אמי. ומה? האם אינך שמחה על בואי הנה?

– שמחה אני, שמחה, אך אני מתפלאה עליך, כי באת. הלא שמעתי, כי שומר אתה על צ’חרין. ואת מי שלח האלהים הנה אתך?

– זה הוא האדון זגלובה, אציל, ידידי הוא.

– הננו שמחים לקראתך, - אמרה הנסיכה אל זגלובה.

– הננו שמחים, – קראו אחריה שמעון ומיקוליי.

– גבירתי הכבודה! – קרא האציל. – אמת, כי אורח שלא בזמנו רע הוא מטטרי, ואולם גם הדבר הזה ידוע לכל, כי כל מי שרוצה לזכות לגן-עדן, עליו לקבל אורח בביתו, להאכיל רעבים, להשקות צמאים.

– ובכן שבו, אכלו וּשתו – אמרה הנסיכה הזקנה, – תודתנו נתונה לכם על אשר באתם. הו, הו, בוהון, לא פיללתי לראותך פה עתה, אין זאת, כי דבר נחוץ לך אלינו.

– ייתכן – אמר הקוזק לאט.

– מה הדבר? – שאלה הנסיכה באי-שקט.

– כשתגיע השעה, נדבר. תנו לנוח קצת. מצ’חרין אני בא ובדרכי לא נעצרתי.

– ניכּר, כי דבר נחוץ לך אלינו.

– ואל מי אצתי, אם לא אליכם? והעלמה הנסיכה, השלום לה?

– שלום לה, – ענתה הנסיכה יבשוֹת.

– הייתי חפץ להשבּיע עיני גם בה.

– הילנה ישנה.

– חבל! כי לא אשתהה פה.

– ולאן תסע?

– מלחמה, אמי! אין שעתי פנויה. בכל רגע עלולים ההטמנים לשלחני אל שדה הקרב, וצר יהיה לי להכות את הזפּוֹרוֹז’יים. האם פעמים מעטות עלינו אתם יחדיו לשלול שלל טורקיה – האם לא-כן, נסיכים? – בים הפלגנו, מלח ולחם יחדיו אכלנו, שתינו והתהוללנו – ועתה אויבים אנו להם.

הנסיכה שלחה מבט חודר אל בוהון. בלבבה התעורר הרעיון, כי אולי מתעתד בוהון להתחבּר עם המורדים ובא הנה, כדי לקחת את בניה אתוֹ.

– ואתה, מה בדעתך לעשות?

– אני, אמי? מה? רע הדבר בעיני להכות את אחי, אך חובתי היא להכות.

– כזאת נעשה גם אנו, – אמר שמעון.

– חמילניצקי בוגד! – הוסיף מיקוליי הצעיר.

– לאבדון הבוגדים! – קרא בוהון.

– יאיר התלין לפניהם את הדרך! – הוסיף זגלובה.

בוהון הוסיף לדבּר:

– כן-הוא בעולם הזה. מי שהוא היום רֵע לך, מחר ימכרך כיהודה איש-קריות. אין להאמין בשום אדם שבעולם.

– מלבד באנשים טובים, – אמרה הנסיכה.

– בודאי יש להאמין באנשים טובים. על-כן אני מאמין בכם ואוהב אתכם, כי אנשים טובים אתם, לא בוגדים…

הפעם היה בקולו של הקוזק משהו מוזר מאד, עד כי רגע אחד נשתררה בבית דממה עמוקה. האדון זגלובה הביט אל הנסיכה ומיצמץ בעינו הבריאה, והנסיכה תקעה את מבטה בבוהון.

וזה הוסיף לדבּר:

– המלחמה אינה מחיה את בני-האדם, אך ממיתה. על-כן אמרתי לראות את פניכם לפני צאתי. מי יודע, אם אשוב, ולוּ מתּי, כי עתה התאבלתם עלי, כי אתם רעי האהובים… האם לא אמת הדבר?

– כה יעזור לנו אלהים! הלא ידענוך מאז היית נער קטן.

– אחינו אתה, – הוסיף שמעון.

– אתם נסיכים, אתם אצילים, ואתם בקוזק לא מאסתם, אל ביתכם הבאתם אותו, ואת קרובתכם, העלמה הכבודה, הבטחתם לתת לו לאשה, באשר ידעתם, כי בלעדיה אין חיי הקוזק חיים, אין קיומו קיום, ורחמיכם נכמרו על הקוזק.

– אין גם מה לדבּר בענין זה, – אמרה הנסיכה חפוּזוֹת.

– לא, אמי, יש מה לדבּר, כי מיטיבי ואנשי-חסדי אתם, ואני ביקשתי מאת האציל הזה, הניצב לפניכם, רעי, כי יאמצני כבן לו וחותם-האצילות שלו ינתן לי, לבל תתבּישו בתתכם את קרובתכם לקוזק. והאדון זגלובה נאות לי, ושנינו נשתדל, כי הסים ירשה לו להנחיל לי את תואר-האצילות, וכתום המלחמה אבוא ואשתחוה לפני ההטמן הגדול, הנוטה לי חסד, אולי יתמוך בי, הלא הוא ההטמן, אשר על-ידו קיבל קשצ’ובסקי את תואר-האצילות.

– יעזרך אלהים! – קראה הנסיכה.

– אתם אנשים כנים – ואני נותן לכם את תודתי. ואולם לפני צאתי למלחמה אני רוצה לשמוע מפיכם עוד פעם אחת, כי אתם נותנים לי את העלמה וכי את מוצא שפתיכם תשמרו. הדבר היוצא מפי אציל לא עשן הוא, ואתם הלא אצילים הנכם, אתם נסיכים.

הקוזק דיבּר את דבריו לאט ובחגיגיות, אך בקולו ריטטה גם נימת איוּם, שנחוץ לעשות ככל אשר ידרוש.

הנסיכה הזקנה הביטה אל בניה, אלה הביטו עליה ודממה קמה לרגע. הבז, אשר ישב על חשוק ליד הכותל, השמיע קולו לפתע, אף כי עוד לא הגיע זמן עלות השחר. אחריו עוררו קולם שאר אחיו הבּזים, אשר היו בחדר; נשר גדול התעורר משנתו, הניע את כנפיו והצריח.

עצי-הקטף אשר בערו על האח הלכו הלוך וכבה. בחדר האפיל והקדיר.

– מיקוֹליי, הגבּר את האש! – אמרה הנסיכה.

הנסיך הצעיר שׂם עצי-קטף על האח.

– ומה? – שאל בוהון. – האם אתם מבטיחים?

– עלינו לשאול את הילנה.

– תדבר היא בשמה. ואתם – דברו בשמכם. הנכם מבטיחים?

– הננו מבטיחים! – אמרה הנסיכה.

– הננו מבטיחים! – חזרו אחריה הנסיכים, בניה.

לפתע קם בוהון ממקומו, פנה אל זגלובה ואמר בקול רם:

– אדוני זגלובה! התחנן-נא גם אתה אליהם, כי יתנו לך את הבתולה, אולי יבטיחו לתת אותה גם לך.

– מה-זה היה לך, קוזק? האם שכּור אתה?

בוהון לא השיב דבר, אך הוציא את מכתב סקשטוסקי ובפנותו אל זגלובה אמר:

– קרא!

זגלובה לקח את המכתב ופתח לקרוא כשמסביבו דממת אלם.

כאשר סיים, שלב בוהון את ידיו על חזהו.

– למי אפוא אתם נותנים את הנערה?

– בוהון!

קולו של הקוזק דמה עתה ללחישת הנחש.

– בוגדים, נפשות טמאות, בני אמונת כלבים, בני איש-קריות!…

– בּני, אל החרבות! – צעקה הנסיכה.

חיש כברק קפצו בני-קורצויץ' אל הכּתלים ואחזו בנשק.

– אדוני הנכבדים, לאט לכם! – קרא זגלובה.

ואולם לפני אשר סיים דברו, שלף בוהון את אקדחו מאזורו וירה.

– ישו! – נאנק הנסיך שמעון, צעד צעד אחד לפנים, טילטל בידיו באויר, ונפל מלוא קומתו ארצה.

– המשרתים, בוֹאוּ לעזרה! – קראה הנסיכה בקול נואש.

ואולם ברגע ההוא הרעימו בחצר ובפרדס יריוֹת אחרות, הדלתות והחלונות נוּפּצו בקול רעש וקוזקים לעשרות חדרו אל האכסדרה.

– לאבדון! – קראו קולות פראים.

ברחבה אשר לפני החצר היכּה הפעמון, למען הבהיל את אנשי החצר. הצפרים אשר באכסדרה צרחו; הדומיה, אשר שררה לפני רגע בחצר הנרדמה, נקרעה, ותחתיה באו שאון, יריות וצעקות.

הנסיכה הזקנה התנפלה על גויית בנה שמעון וייללה כזאבה. הגויה פירפרה עוד בשבץ האחרון, אך כרגע אחזו שני קוזקים בשערותיה ומשכוה הצידה, ובין כה וכה נלחץ מיקוליי הצעיר אל אחת הפינות, אך הוא עמד על נפשו בזעם ובאומץ-רוח, כארי.

– להסתלק! – קרא בוהון פתאום אל הקוזקים אשר הקיפו את מיקוליי. – להסתלק! – הרעים עוד הפעם בקולו.

הקוזקים נסוגו אחור. הם היו סבורים, כי מפקדם רוצה להציל את הצעיר ממות. ואולם בוהון בעצמו התנפּל בחרבו על הנסיך הצעיר.

קרב איום התפתח בין השנים. הנסיכה הזקנה, אשר ארבע ידים חזקות כידי ברזל החזיקו בשערות ראשה, הביטה בעינים דולקות ובפה פעור במתחולל לעיניה. הנסיך הצעיר הסתער כסופה על הקוזק, אשר נסוג אחורנית לאט, ומשך אותו אל אמצע האכסדרה. לפתע כּרע, הדף בכוח מכת חרב אדירה, ומהגנה עבר להתקפה.

כשהם עוצרים נשימתם, הצניחו הקוזקים את חרבותיהם ועמדו כנטועים במקומם, עוקבים בעיניהם אחר מהלך הקרב.

בדומיה שנשתררה נשמעו אך נשימותיהם ונשיפותיהם של השנַים, חירוק השׁינים ושריקת החרבות או צלצולן החד בהקישן זו בזו.

רגע נדמה, שהקוזק יוכרע מול כוחו העצום ועקשנותו של הצעיר כי שוב החל לסגת ולהתנודד. פניו נתמשכוּ כמתוךְ מאמץ. מיקוליי הכפיל מכותיו, חרבו הקיפה את הקוזק כנחש מבזיק ללא הרף, מן הרצפה עלה אבק וכיסה בענן את הלוחמים, ואולם מבין תימרותיו ראו הקוזקים את הדם הזב מפני בוהון.

פתאום קפץ בוהון הצדה, להב הנסיך פגע בחלל הריק, מיקוליי התנודד מעוֹצם התנופה והתכופף קדימה, ובו ברגע הנחית הקוזק מכת אדירים כה איומה על עורפו, שהנסיךְ התמוטט תחתיו כּהלוּם רעם.

צעקות השמחה של הקוזקים נתערבבו בזעקות-האימים של הנסיכה. נדמה, שהתקרה תתמוטט מחמת הצווחות. הקרב נגמר. הקוזקים התנפלו על הנשק שעל הכתלים. כל אחד מהם ביקש לתפוס את החרבות והרמחים יקרי-הערך ואף התאמצו להוציאם זה מידי זה, בדרסם על גויות הנסיכים וגויות חבריהם, אשר נפלו מידי מיקוליי. בוהון נתן להם לעשות כל מה שלבם חפץ. הוא ניצב בפתח, הפונה אל חדרי הילנה, לחסוֹם את הדרך, ושאף רוח בכבדות, כי נתייגע מאד. פניו היו חיוורים ודם זב מהם, כי פעמַים פגעה חרב הנסיך בראשוֹ. מבטי עיניו עברו מגויית מיקוליי אל גויית שמעון, ויש אשר נחו גם על פני הנסיכה הכחולים, אשר ידי הקוזקים אחזוה בשערותיה ובברכּיהם לחצו אותה אל הקרקע, כי בשארית כוחותיה ביקשה להיחלץ מידיהם ולהגיע אל גויות בניה.

הרעש והמהומה באכסדרה התגברו מרגע לרגע. הקוזקים משכו בחבלים את משרתי בית-קורצויץ' ורצחו אותם בלי-חמלה. הרצפה היתה מכוסה כולה דם והאכסדרה מלאה גוויות חללים, עשן יריות, הקירות ריקים מכל והרוסים, גם הצפרים נקטלו.

פתאם נפתחה לרוָחה הדלת, אשר מאחוריה עמד בוהון. הוא פנה לאחוריו ונסוג באחת.

בפתח ניצב וַסיל העיוור, ועל ידו הילנה בכתונת-לילה לבנה, ופניה לבנים כשמלתה, עיניה קרועות מפחד וּפיה פעור.

וסיל החזיק צלב, בגובה פניו, בשתי כפות ידיו. בתוך המהומה, אשר שררה באכסדרה, בין גויות החללים, נחלי הדם, אשר שטפו על הרצפה, ברק החרבות והאישונים הדולקים, נאצלה איזו חגיגיות מוזרה לדמות גבוהת-הקומה והצנוּמה הזו, אשר שׂיבה זרקה בשערותיה ובמקום עינים השחירו שני חורים. דומה היה לרוח או לבר-מינן, שעלה מן הקבר כדי לענוש את הפושעים.

הצעקות נדמו. הקוזקים נסוגו אחור נפחדים. את הדומיה הפסיק קולו מלא המכאוב והנאנק של הנסיך:

– בשם האב והמושיע, והרוח, והקדושה וטהורה! בני-האדם, אשר מרחוק אתם באים, האם בשם אלהים אתם באים? כי: אשרי האיש, ההולך בדרך ונושא את דבר האלהים. ואתם, האם בשורה טובה בפיכם? האם שליחי אלהים אתם?

דומית מות קמה באכסדרה לשמע דברי וַסיל, ואלו הוא פנה לאט עם הצלב שבידו לעבר אחד, אחרי-כן פנה לעבר השני, והמשיךְ:

– אוי לכם, אחים, כי אלה העושים מלחמה למען הבצע או הנקמה, ארורים יהיו לעולמי עד…

… נתפלל-נא לאלהים, כי ירחם עלינו. אוי לכם, אחי, אוי לי! אוי! אוי! אוי!

אנקה התפרצה מלב הנסיך העיוור.

– רחם-נא, אלהים! – קראו הקוזקים בקולות אטומים, אשר אימה גדולה נפלה עליהם ונפחדים החלו להצטלב.

פתאום נשמע קולה של הנסיכה הזקנה, פראי ומחריד.

– וַסיל! וסיל!…

זה היה קול קורע שחקים, קולם האחרון של חיים הנקרעים. ואמנם חשו הקוזקים, אשר לחצו אותה בברכיהם, כי היא איננה מתאמצת עוד להיחלץ מידיהם.

הנסיך העיוור ריטט, אך כרגע גדר בעדו בצלב לעבר זה שממנו הגיע הקול לאזניו, ויקרא:

– נפש מקוללה, הקוראה ממעמקים, אוי לך!

– רחם-נא, אלהינו! – קראו הקוזקים שנית.

– אלי, הקוזקים! – קרא בוהון ברגע ההוא וברכיו מעדו.

הקוזקים קפצו אליו ותמכוהו בזרועותיו.

– בּט’קוּ! האם נפצעת?

– כן! אך אין זה נורא! דם רב ניגר. הו, בחורים. שמרו-נא לי את הנערה הזאת כבבת עינכם. הקיפו את הבית, לא לתת לאיש לצאת מכאן… הו, נסיכה…

הוא לא יכול לדבר עוד, שפתיו חוורו ועיניו נתערפלו.

– השכּיבו את האטמן באחד החדרים! – קרא האדון זגלובה, אשר הגיח פתאם מאחת הפינות והופיע ליד בוהון. – זה שום דבר! שום דבר! – אמר במששו באצבעותיו את הפצעים. – מחר ישוב לאיתנוֹ. אני אטפּל בו. לושו לי לחם בקורי עכביש. ואתם, בחורים, לכו לכם לכל הרוחות, לכו להשתעשע עם הנערות אשר בבית המשרתים, כי אתם לא תועילו פה מאומה, ושנים מכם ישאו את האטמן. קחוהו! ככה, ככה. לכל הרוחות והשדים, מה אתם עומדים? לשמור על הבית – ובו אני בעצמי אטפל.

שני קוזקים נשאו את בוהון אל החדר הסמוך, והשאר יצאו מן האכסדרה.

זגלובה ניגש אל הילנה ובקרצו עין לחש מהר על אוזנה:

– אני ידידו של האדון סקשׁטוסקי, אַל תפחדי. אך הביאי-נא את נביאך אל חדר-המשכב שלו וחכי לי.

ומיד פנה אל החדר, שבו השכיבו שני קוזקים את בוהון על ספה טורקית. שלח אותם להביא לו לחם וקורי עכביש, וכאשר הביאו לו את אלה מבית המשרתים, חבש את פצעי האטמן הצעיר בזריזות ומומחיות שניחנו בהם בימים ההם האצילים אשר קנו להם נסיון בענינים כאלה בחבשם ראשים מנופצים בקרבות-הבינים או בסימים.

– מיסרו-נא לבחורים – אמר אל שני הקוזקים – לבל ידאגו לו, כי מחר יהיה בריא וחזק. אמנם ספג מכּות נמרצות, אך גיבור-חיל הוא. את נחת זרועו הראה ומחר יחוג חג חתונתו, גם בלי כומר. אם יש מרתף בבית, רשאים אתם לרדת וללגום כחפצכם. הנה כבר נחבּשו פצעיו. לכו אפוא עתה והניחו לאטמן לנוח.

הקוזקים פנו לעבר הדלת.

– אך אל-נא תשתו את כל המשקה אשר במרתף! – קרא אחריהם האדון זגלובה.

ישב למראשותי בוהון, התבונן אליו בשׂימת-לב.

– לא, השד לא יקחך, ואפילו ספגת כדבעי. כשני ימים לא תוכל להרים יד ורגל, – נהם לנפשו בהביטו אל פני בוהון החוורים ואל עיניו העצומות. – החרב מיאנה להרע למרצח, כי שלה אתה וממנה לא תתחמק. אם יתלוך, יעשה אותך השד בובה לילדיו, כי יפה-תואר אתה. לא, אחי, אתה מיטיב לשתות, אך אתי לא תשתה עוד. בקש לך חבר בין החונקים, כי אני רואה, שאתה אוהב לחנק, אך אנכי לא אילוה אליך עוד בלכתך להתנפל בלילות על חצרות אצילים. ילך תַּלְין לפניך ויאיר לך את הדרך, יאיר לך!

בוהון נאנק דום.– הו, האנק! הו, האנח! חכי-נא, נפש טטרית, בנסיכה חשקת? הו, אינני מתפלא עליך: הנערה – מעדנים, אך אם אתה תטעם את המעדנים האלה, יאכלו הכלבים את בדיחותי. לפני אשר תזכה לטעום אותם, תצמחנה שערות על כף ידי.

המולת קולות מעורבבים הגיעה לאזני האדון זגלובה מן הרחבה שלפני החצר.

– הו, אל-נכון כבר נכנסו אל המרתף! – נהם. – תשתו, תשתו ותשתכרו, ואחר כך תישנוּ יפה יפה, אני כבר אשמור במקומכם, אף כי אינני יודע, אם מחר תהיו שבעי רצון מדאגתי לכם.

עתה הוא קם כדי לראות אם אמנם כבר מצאו הקוזקים את מרתף הנסיכה, ויצא אל האכסדרה. נורא היה המראה באכסדרה. במרכז היו מונחות כויותיהם של שמעון ומיקוליי והן כבר קשויות, ובפינה – גויית הנסיכה הזקנה והיא ישוּבה ומכווצת, כבשעה שהקוזקים לחצוּ אותה בברכיהם. עיניה היו פקוּחות, שׁיניה בולטות מפיה. האש אשר על האח מילאה את כל המסדרון אור כהה, מרטט על נחלי הדם; מעמקי האכסדרה היו שקועים בצל. האדון זגלובה ניגש אל גויית הנסיכה, לראות אם איננה נושמת עוד, והניח את כף ידו על פניה, ואולם הפנים האלה כבר היו קרים – על כן מיהר לצאת אל הרחבה אשר לפני החצר, כי פחד ביעתהו במקום זה. ברחבה שלפני החצר כבר החלו הקוזקים להתהולל. כבר העלו מדורות, ולאורן ראה האדון זגלובה חביות תמד, יין ויין-שרוף שמכסיהן כבר הוסרו מהן. הקוזקים שאבו מהן כשאוב מים מן הבּאר, ושתו לשכרה. אלה, אשר התחממו ביין, רדפו אחרי הנערות מבית המשרתים, מהן שנאבקו עם השיכּורים או נסו בבהלה, בדלגן על פני מדורות האש, ומהן, אשר תוךְ פרצי צחוק וקולות-צווחה לא התחמקו מידי הקוזקים לתפוס אותן ולמשכן אל החביות, או אל המדורות ולרקוד אתן ריקוּד הקוזק. הקוזקים רקדו כמטורפים, לפניהם האטוּ הנערות בצעדיהן. רגע התקדמו בנתירוֹת לפנים, ורגע נסוגו אחור מפני תנועות ידם האלימות של הרקדנים. העומדים מסביב הקישו בספלי הפח שבידיהם, או שרו. קולות וצעקות “או-הא”!" נתגברו ונלוו אליהם נבחת הכלבים, צהלת הסוסים וגעיית הבקר, שנשחטו לכבוד הכֵּרה, שערכו להם הקוזקים. סביב המדורות ניצבו אכרי-רוזלוגי, ה“שכנים”, אשר לקול היריוֹת והצעקות מיהרוּ לבוֹא בהמוניהם מן הכפר, כדי לראות את המתחולל במקום זה. הם אף לא העלו על דעתם לבוא לעזרת הנסיכים, כי בני-קורצויץ' היו שנואים על אנשי הכפר, ובכן עמדו והתבוננו אל הקוזקים המתהוללים, הדפו איש את רעהו במרפק, בלחשם איש באזני אחיו דבר-מה ולאט לאט התחילו זזים ומתקרבים לעבר חביות היין-השרוף והתמד. ההוללות נתגעשה, השיכרות גברה, הקוזקים לא שאבו עוד מן החביות בספלי הפח, כי אם השקיעו בהן את ראשם עד הצואר, על הנערוֹת הרוקדות שפכו יין-שרוף ותמד, הפנים להטו, הראשים העלו אדים; רבים מן הקוזקים כבר התנודדו על רגליהם. האדון זגלובה יצא אל המעקה, העיף עין בשותים, ואחרי-כן הביט בשים לב אל השמים.

– השמים צחים, אך חושך בחוץ – נהם. – כאשר ישקע הריח, אף אם תכה איש לחי, לא יראה מי הוא המכה.

ולאט נתקרב לעבר החביות והקוזקים השותים.

– שתו, בחורים, שתו! – קרא – שתו, אל תחסוכו! עוד! עוד! שׁיניכם לא תקהינה. טיפש מי שלא ישתכר היום לחיי האטמן. עוד, עוד אל החביות! אל הנערות! אוּ-הא!

– אוּ-הא! – הריעו הקוזקים בקולות צוהלים.

זגלובה הביט על סביבותיו.

– בני בליעל, נבלים, נוכלים, שדים! – צעק פתאום – הנכם שותים לבדכם, כסוסים תועים, ולאחיכם, השומרים על הבית, אינכם נותנים מאומה! הי, אתם, מהר לרוץ ולהחליפם.

הקוזקים מיהרו למלא אחר פקודתו של זגלובה, ומיד פנו כחמשה-עשר קוזקים למלא את מקום חבריהם, השומרים על הבית, אשר עד אז לא היו בין המתהוללים. אלה מיהרו לבוא שמה כחץ מקשת.

– הנה, הנה! – קרא זגלובה, בהצביעו לעבר חביות המשקה.

– תודה, אדון! – השיבו, בהשקיעם את ספלי הפח בתוך החביות.

– בעוד שעה לשלוח אחרים במקום אלה השומרים עתה!

– כדבריך! – אמר אחד מראשי הפלוגות.

בעיני הקוזקים זה נראה מובן מאליו, כי זגלובה ימלא את מקומו של בוהון הפצוע. כדבר הזה כבר קרה לא אחת, ובעיניהם טוב היה הדבר, כי האציל הזה הירשה להם תמיד לעשות כל מה שלבם חפץ.

עתה שתו אנשי המשמר עם כל שאר הקוזקים, והאדון זגלובה החל לשוחח עם איכּרי רוזלוגי.

– איכּר! – קרא אל שכן זקן אחד – האם רחוקה הדרך מכאן ללובני?

– הו, רחוקה, אדון! – השיב האכר.

– האם עד הבוקר יוכל איש להגיע שמה?

– הו, לא, עד הבוקר לא, אדון!

– ועד הצהרים?

– עד הצהרים, אולי.

– ואיזו הדרך ללובני?

– הדרך הסלולה.

– היש פה דרך סלולה?

– הנסיך ירמי ציוה, כי תהיה, והנה יש.

האדון זגלובה הרים קולו בכוונה, כדי שבתוךְ הרעש והצעקות יוכלו רבים מן הקוזקים לשמוע דבריו.

– תנו גם לאלה יין-שרוף, – קרא אל הקוזקים, בהראותו בידו על האכרים, – ואולם תחילה הגישו לי תמד, כי קר לי.

אחד הקוזקים שאב תמד משולש בסיר של פח והגיש אותו בכובעו לאדון זגלובה.

האציל לקח בזהירות את הסיר בשתי ידיו, לבל יישׁפך מן המשקה ארצה, הגיש אותו אל שפמו, ובהטותו ראשו לאחוריו החל לשתות לאט, אך בלי להפסיק כדי נשימה.

שׁתה, שׁתה – עד אשר הקוזקים שוב לא יכלו לעצור בעד התפעלותם.

– ראית? – לחשו זה לזה – יקחהו השד!

ובינתיים היטה האדון זגלובה הלוך והטה לאטו את ראשו לאחוריו, עד כי כל ראשו היה נטוי אחורנית, וסוף סוף הסיר את הסיר מעל פניו שהאדימו, הבליט את שפתו התחתונה, הרים את עפעפיו ואמר, כאילו אל עצמו:

– הו! לא רע כלל וכלל, ישן נושן. לבזבז תּמד כזה על גרונות חמיים כמוכם. בשבילכם טובים גם שיירי השמרים של התמד הזה. התמד חריף, חריף. אכן, מרגיש אני כי הוקל לי וכי מצאתי מעט נחמה.

ואמנם הוקל לאדון זגלובה, עיניו אורו, מוחו פעל במרץ וניכּר היה בו, כי דמו, אחרי שחוּזק בתמד, היה לנוזל מעולה אשר בו נשתבח לא אחת, שהוא מקור הגבורה ואומץ-הרוח לגוף כולו.

בידו הורה לקוזקים, כי הם רשאים להוסיף ולשתות, פנה משם וצעד לאטו על פני הרחבה, סקר היטב כל פינה ופינה. עבר את הגשר שעל-פני התעלה והגיע אל הגדר, כדי לראות, אם אנשי-המשמר שומרים על הבית כראוי.

איש-המשמר הראשון ישן; השני, השלישי והרביעי ישנו גם הם. הם היו עייפים מדרכים וגם שתו לשכרה לפני בואם אל המשמר, ואך באו הנה שקעו מיד בשינה.

– יכול הייתי לגנוב אחד מהם, כדי שיהיה לנער משרת – נהם האדון זגלובה.

אחר פנה אל החצר, נכנס עוד הפעם אל אכסדרת האימים, בא אל חדר בוהון, ובראותו כי כמעט אין בו רוח חיים, נסוג עד דלת הילנה ובפתחו אותה לאט נכנס אל החדר, משם קלטה אוזנו קול לחש כקול תפילה.

זה היה חדרו של וסיל, ואולם הילנה היתה שם אצל הנסיך העיוור, כי בקירבתו חשה את עצמה בטוחה יותר מפני הסכּנה. וסיל העיוור כרע לפני תמונת האם הקדושה, אשר לפניה האירה מנורה קטנה. הילנה כרעה גם היא על-יד וסיל; שניהם התפללו בקול רם. כאשר ראתה את האדון זגלובה נכנס אל החדר הפנתה הילנה כלפיו עינים נבהלות. זגלובה שם את אצבעו על פיו.

– עלמה כבודה – אמר – אני ידידו של האדון סקשטוסקי.

– הצילה נא! – קראה אליו הילנה.

– הלא לשם כך באתי; בטחי בי!

– מה עלי לעשות עתה?

– נחוץ לברוח כל עוד השד הזה שוכב חסר הכּרה.

– איך אברח?

– לבשי בגדי-גבר, וכאשר אדפוק על הדלת, תצאי.

הילנה היססה. בעיניה ניצנץ מבט של אי-אמון.

– האוכל לבטוח בך?

– היש לך דרך אחרת טובה מזו?

– אכן, צדקת. אך הישבע לי, כי לא תבגוד בי.

– דעתך, עלמה כבודה, נתבלבלה. אם אם אַת רוצה, אשבע לך, כה יתן לי אלהים והצלב הקדוש. פה, במקום זה, אבדנך, ואילו הצלתך בבריחה.

– אכן, צדקת.

– מהרי ולבשי בגדי-גבר וחכי.

– וּוַסיל?

– איזה וסיל?

– אָחי המשוגע – אמרה הילנה.

– הסכנה אורבת לךְ ולא לוַסיל – השיב זגלובה. אם משוגע הוא, קדוש הוא לקוזקים. ואמנם ראיתי, כי כנביא הוא בעיניהם.

– אמנם כן. הוא לא עשה כל רע לבוהון.

– עלינו להשאירו פה, ואם לא, נאבד – והאדון סקשטוסקי יאבד אתנו. מהרי העלמה!

האדון זגלובה יצא מן החדר ופנה אל החדר שם שכב בוהון.

בוהון שכב חיוור ורפה-אונים, אך פקוּח עינים.

– ההוטב לך? – שאל זגלובה.

בוהון רצה להשיב, אך לא יכול.

– האינך יכול לדבר?

בוהון הניע ראשו לאות, כי איננו יכול לדבר, אך ברגע ההוא נחרתו מכאוביו על פניו. כנראה הכאיבה לו התנועה שביקש לעשות.

– האם גם לצעוק אינך יכול?

בוהון רמז בעיניו, כי איננו יכול לצעוק.

– האם גם התנועע אינך יכול?

בוהון שוב רמז בעיניו, כי איננו יכול להתנועע.

– אם כן, טוב מאד, כי לא תדבר, לא תצעק ולא תתנועע, ואני בינתיים אסע עם הנסיכה ללובני. אם לא אוציא אותה מידיך, הרשות לזקנה בזקנוֹת שתבוא, תבוֹא אשה זקנה ותטחן בריחים את עצמותי לריפות. מה זה חשבת בלבך, נבל? האם חשבת, כי לא שבעתי עוד את חברתך, כי ימים רבים אתרועע עם בן-חם, למען השפּל את כבוֹדי? הו, בן-בליעל, חשבת, כי בגלל יינך, משחק הקוביא שלך והאהבהבים, שאתה בן-חם שוגה בהם, אבצע מעשי-רצח ואל המורדים אלך אתך יחדיו? לא, היה לא תהיה, נבל!

ככל שהמשיך זגלובה בדברים הלכו עיני בוהון השחורות הלוך והיפּקח לרווחה. האם בחלום הוא שומע הדברים או בהקיץ? ואולי אין אלה אלא מהתלות של זגלובה?

אך האדון זגלובה המשיךְ:

– מה-זה אתה לוֹטש את עיניך כחתול אל פּימתו? האם אתה חושב, כי לא אעשה כפי שאמרתי? אולי למסור דרישת שלומך למישהו בלובּני? אולי לשלוח לך משם רופא, ואולי אזמין לך תּלין אצל האדון הנסיך?

נורא היה מראה פני האטמן החיוורים. הוא הבין, כי אמת בפי זגלובה, עיניו ירו ברקי יאוש וזעף, פניו היו פני-להבים. במאמץ על-אנושי התרומם ממשכבו ומפיו התמלטה הצעקה:

– הי, קוז…

אולם לא סיים, כי האדון זגלובה הטיל עליו, במהירות הברק, את מעילו על ראשו ועטף בו את כולו – אחרי-כן הפיל אותו חזרה אפרקדן.

– אל תצעק, כי זה יזיק לך – אמר זגלובה בלחש כשהוא מתנשם בכבדות. – אם תצעק יכאב עליך ראשך ביום מחר, ואני, ידידך הטוֹב, דואג לך ולשלוֹמך. כן, כן, יחם לך ושנתך תערב עליך, וגרונך לא יחר מצעקותיך. ולבל תקרע מעליך את התחבּושׁת, אקשור את ידיך, והכל אך לטובתך ומידידותי לך, למען אשר תזכירני לטוב.

ובדבּרו קשר את ידי בוהון בחגורה של הקוזק והידק את הקשר היטב. אחרי-כן קשר גם את רגליו בחגורתו הוא. הקוזק לא חש עוד במאום, כי התעלף.

– נאה לחולה לשכב במנוחה, – אמר, – לבל יעלה חוּמוֹ, כי החום מביא לידי שגעון. ובכן, הייה שלום; יכול אני לתקוע סכין בלבך, מה שהיה לי לתועלת גדולה, אך בוש אני לרצוח כאכּר. אם עד הבוקר תיחנק, לא אשא חרפה על מיתתך, כי מקרה כזה כבר קרה לחזיר לא אחד. הייה שלום ואהב אותי, האוהב אותך. אולי ניפּגש אי-פעם, אבל אם אני אהיה המשתדל לראות פניך, ייקרע נא עורי מעלי והיה לרצועה של זנב סוסים.

האדון זגלובה סיים דברו, יצא אל האכסדרה, כּיבּה את האש אשר על האח והקיש על דלת חדרו של וסיל.

דמות תמירה הגיחה משם כרגע.

– האת היא, העלמה? – שאל זגלובה.

– אכן, אני.

– אם כן, בּוֹאי, אם אך נגיע אל הסוסים, נימלט. אולם הם שיכּוֹרים כולם, הלילה אפל. עד אשר יתפּכחו, נהיה הרחק מהם! הזהרי, כאן הנסיכים שוכבים!

– בשם האב, והבן, והרוח – לחשה הילנה.

פרק יט

שני רוכבים התקדמו בשקט ולאט דרך הגיא המכוסה עצי-יער והגובל בחצר רוזלוגי. הלילה הלך והחשיך מאוד, כי הירח שקע זה כבר ועננים כיסו את האופק. בגיא קשה היה להבחין דבר במרחק שלושה צעדים לפני הסוסים, על-כן כשלו רגליהם מדי רגע בשורשי העצים הרבים שלרוחב הדרך. שעה ארוכה רכבו בזהירות רבה, ואך כאשר ראו את קצה הגיא ואת הערבה הפתוחה לפניהם, שהוארה קמעה בזהרורים האפורים של העננים, לחש אחד הרוכבים:

– בדהרה!

– עתה טסו כשני חצים שנוֹרוּ מקשתות טטרים, ואך קול שעטת הסוסים רץ אחריהם. נדמה, כי הערבה האפלה בורחת מתחת רגלי הסוסים. האלונים הבודדים, אשר נמצאו פה ושם ליד הדרך, גזו כחזיונות לילה. כה דהרו זמן רב ללא הפסק, עד אשר קיפלו הסוסים את אוזניהם והחלו לנחור מרוב עייפות; מרוצתם הפכה להיות כבדה ואיטית יותר.

– אין ברירה, עלינו לתת לסוסים להאט מרוצתם! – קרא הרוכב עבה-הגוּף.

ואמנם אז כבר החל השחר לדחוק את רגלי החשיכה מן הערבה. שטחי אדמה גדלים והולכים הגיחו מתוך הצל, וחיוורים כבר נצטיירו חרולי הערבה, ומרחוק גם עצים, גבעות; באויר נמזג האור יותר ויותר, זהרים לבנים האירו גם את פני הרוכבים.

אלה היו האדון זגלובה והילנה.

– אין ברירה, עלינו לתת לסוסים להאֵט מרוּצתם! – חזר האדון זגלובה על דבריו. – אתמול עברו את הדרך מצ’חרין לרוזלוגי בלי שניתנה להם מנוחה. הם לא יעצרו עוד כח לרוץ, ואני חושש שעלולים הם להתפגר. ומה שלומך את, העלמה?

האדון זגלובה הביט אל פני בת-לויתו, ומבלי להמתין לתשובתה הוסיף:

– הרשיני נא, עלמה כבוּדה, להביט אל מראיך לאור היום. הו, הו! האם מאת אחיך ירשת את הבגדים אשר עליך? אין להכחיש, כי קוזק יפה-תוֹאר אַת, העלמה! מעולם לא היה לי נער משרת יפה-תוֹאר כמוך – ואולם אני חושב, כי האדון סקשטוסקי יקחהו ממני. וזהו מה? הו, בשם אלהים, קפלי, העלמה, את קווצותיך אלה, כי לא ישגה איש לחשוב אותך לגבר.

אמנם גלש על כתפי הילנה נחל של שיער שחור, שהוּתר מקשריו בעטיה של המרוצה הגדולה ולחוּת הלילה.

– אנה אנחנו נוסעים? – שאלה, בקשרה את שערותיה בשתי ידיה ובהתאמצה להסתירן תחת הכובע אשר על ראשה.

– אל אן שתשׂאנה אותנו עינינו.

– האם לא ללובני?

על פני הילנה נצטיירה מבוכה ובמבטה החודר אשר העיפה לעבר פני האדון זגלובה שוב ניכּר אי-אֵמוּן.

– שמעי-נא, עלמה כבודה! בהשכל ודעת אני עושה את מעשי והאמיני נא, כי טובה התחבולה אשר מצאתי. ותחבולה זאת יסודה בכלל מחוכם אחד: אַל תנוס בדרך, שבה ירדפו אחריך. ולכן, אם רודפים עתה אחרינו, בדרך לובני רודפים, כי בקול רם שאלתי אתמול לדרך זו, וגם לבוהון סיפרתי בהיפרדי ממנו, כי ללובני אני בורח. ובכן, אנחנו נברח לעבר צ’רקסי. אם ירדפו אחרינו בדרך זו, לא במהרה ירדפו, כי אם אך אחרי אשר ייוָכחו לדעת, כי איננו בדרך לובני, ובינתיים יעברו כשני ימים, ואז כבר נהיה בצ’רקסי, ששם חונים הגדודים הפולניים שבפיקודם של האדון פּיבניצקי והאדון רוּדוֹמִינָה, ובקוֹרסון חונה כל צבאו של ההטמן. ההבינות, עלמה כבודה?

– הבינותי, וכל ימי חיי אסירת תודה אהיה לך, אדוני. אינני יודעת מי אתה ומה הביאך לרוזלוגי. ואולם אני חושבת, כי אלהים שלח אותך, למען הגן עלי ולמען הציל אותי, כי לוּ נאלצתי להינשא לרוצח זה, הייתי לפני כן נועצת סכין בבשרי.

– מפלצת זו מוכנה לכל מעשה נבלה ובלבד שתהיי שלה.

– מה אני, האומללה, עוללתי לו, כי כך ירדפני? מכירה אני אותו זה מכבר, וזה מכבר אני שונאת אותו; זה מכבר הוא מעורר בי אימה בלבד. האם אחת אני בתבל, כי יאהבני, כי דם לרוב שפך בגללי, כי רצח את אחי?… אלי, בזכרי זאת, קופא בי דמי. מה אעשה? אנה מפניו אברח? אל-נא תתפלא, אדוני, לקובלנותי, אומללה אני, כי אהבתו אלי לחרפה גדולה תחשב לי והמוות טוב לי ממנה מאה מונים!

לחייה של הילנה נשתלהבו, ושתי דמעות של כעס, בוז וכאב עלו בעיניה ונתגלגלו מטה.

– לא אתוַכח אתך – אמר האדון זגלובה – בדבר האסון הגדול, אשר בא על ביתכם, אך הרשיני נא, עלמה, להגיד, כי קרוביך אשמים בחלקם באסון אשר בא עליהם. למה-זה הבטיחו לקוזק לתת אותך לו לאשה, ואחרי-כן בגדו בו? וכאשר נודע לו, כי בגדו בו, כה נזדעף, שכל נימוקי לא הועילו. צר לי על אחיך שנהרגו, וביחוד צר לי על אחיך הצעיר, כי הן הוא היה עוד כמעט ילד, וכבר התנכר, כי יגדל ויהיה לאביר גדול.

הילנה בכתה.

– לא נאה הדמעה ללובש מדים אלה, מחי אותה אפוא ואמרי אל לבך, כי רצון האלהים עשה זאת. והאלהים יענוש את הרוצח, אשר שפך דם חנם, ואת, עלמה, אשר אך בגללך שפך את הדם, אבדת ממנו.

האדון זגלובה נשתתק, אולם אחרי רגע אמר:

– הו, לוּ נפלתי לידיו, אלי הטוב! עץ-תליה היה מעניק לי, את עורי היה פושט מעלי ועושה ממנו ילקוט. אַת, עלמה כבודה, אינך יודעת, כי אני כבר קיבלתי די שׂבעי מאת הטורקים בגלץ, וּמנה כזאת, שניה, שוּב אינני רוצה לקבל, ולכן לא ללובני, אלא לצ’רקסי אני אץ. מוטב לנו לחסות בצל הנסיך, אך מה היה גורלנוּ, לו רדפו אחרינו בדרך ההיא והדביקוּנוּ? הלא שמעת, עלמה, כי בעת אשר התרתי את סוסי מן העמוד, נעוֹר נערו של בוהון משנתו. ואולי הרים קול צעקה? לוּ עשה כזאת, כי עתה כרגע היו מוכנים לרדוף אחרינו ובעוד שעה אחת היינו נתפּסים בידיהם – כי סוסי הנסיכים, אשר עוד לא עייפו, הינם עתה בידיהם, ואני שעתי לא היתה פנויה לברור לי סוסים. חיית-פרא הוא בוהון זה, אני אומר לך, עלמה. הוא נמאס עלי במידה כזאת, שמעדיף אני לראות שד מראות את פניו.

– שמרנוּ, אלהים, מידיו!

– הוא בידיו הביא אבדון על נפשו. הוא הפקיר את צ’חרין, למרוֹת פקודת ההטמן, בנסיך של גליל אוקראינה התגרה. עתה אין לו דרך אחרת, בלתי אם להמלט אל חמילניצקי.. ואולם הוא ימצא את עצמו קרח מכאן וקרח מכאן, אם חמילניצקי יוּכה, והלא אפשר שחמילניצקי כבר הוכה. ז’נדז’ין פגש את הצבא על-יד קרמנצ’וג, את ברבש וקשצ’ובסקי פגש עם הצבא המפליג בנהר לקראת חמיל, ומלבד אלה עלה עליו האדון סטפן פוטוצקי ביבשה בראש חיל ההוזרים; ואולם ז’נדז’ין שהה בקרמנצ’וג עשרה ימים, כדי לתקן שם את הסירה, ובכן עד שהגיע לצ’חרין, כבר נתחוללו שם הקרבות. בכל רגע חכינו לידיעות.

– ובכן ז’נדז’ין הוא שהביא מכתבים מקודק? – שאלה הילנה.

– כן הדבר, הוא הביא מכתבים מאת האדון סקשטוסקי אל הנסיכה ואליך, עלמה כבודה, ואולם בוהון תפס את המכתבים האלה, מהם נודעו לו כל הדברים, על-כן פיצח תיכף את ז’נדז’ין ויצא לנקום את נקמתו מאת בני-קורצויץ'.

– הו, נער אומלל! בגללי נשפך דמו.

– אל-נא תדאגי לו, עלמה, חיה יחיה.

– מתי אירע הדבר?

– אתמול בבוקר. בשביל בוהון להרוג איש, ככוסית יי"ש הנלגמת חיש. והוא צרח אחרי קריאת המכתבים, שכּל העיר רעדה.

השיחה נפסקה לרגע. כבר האיר לגמרי. עמוּד השחר הוורדרד העטור זהב, לשם וארגמן, בּער במזרח הרקיע. האויר היה צח, רענן; הסוסים החלו לצהול בחדוה.

– ובכן, נזוז, בשם אלהים, חיש. הסוסים כבר נחוּ, ואין לנו זמן לבזבז – אמר האדון זגלוֹבה.

שוב פתחו בדהרה ורצו כדרך חצי מיל בלי להאט, כאשר לפתע הופיעה מולם נקודה שחורה, אשר הלכה ונתקרבה במהירות בלתי רגילה.

– מה זאת? – קרא האדון זגלובה. – נאט הדהרה. זה אדם על גבי סוס.

ואכן, במלוא הדהרה, כפוף לפניו באוּכּף, כשפניו מוסתרים ברעמת הסוס, התקרב לעברם פרש, אשר בפרגול שבידו עוד המשיך להאיץ ברמכו, שנדמה היה, כי רגליו אינן נוגעות באדמה.

– מי הוא השד הזה ולמה הוא טס ככה? איך הוא טס! – אמר האדון זגלובה ושלף את אקדחו מן הנרתיק, כדי להיות מוכן לכל מקרה.

בינתים התקרב הרוכב אליהם, ואך כשלשים צעד עוד הפרידו ביניהם.

– עמוד! – הרעים לעומתו האדון זגלובה, בכוונו אליו את אקדחו. – מי אתה?

הרוכב עצר בסוסו ונזדקף על האוכף, ואולם אך ראה את האנשים אשר לפניו וקרא בקול רם:

– האדון זגלובה?

– פּלשניבסקי, משרת הסטרוסטה מצ’חרין! ואתה מה מעשיך פה? לאן אתה רץ?

– אדוני הנכבד! שוּב גם אתה? אסון קרה! חרון אלהים! יום הדין!

– מה קרה? ספּר!

– צ’חרין כבר נכבשה לפני הזפּורוז’יים. האכרים טובחים את האצילים, יום הדין!

– בשם האב והבן! מה אתה אומר… חמילניצקי?…

– האדון פוטוצקי הוּכּה, האדון צ’רניצקי בשבי. הטטרים הולכים עם הקוזקים. טוהי-בּי!

– וברבש וקשצ’ובסקי?

– ברבש נהרג, קשצ’ובסקי הצטרף אל חמילניצקי. קריבוֹנוֹס עלה עוד אתמול, בלילה, על ההטמנים, חמילניצקי נלחם היום עד אור הבוקר. כוחו עצום ונורא. הארץ בלהבות-אש, בכל מקום ומקום מתקוממים האיכּרים על אדוניהם, דם לרוב נשפך. ברח, אדוני!

האדון זגלובה פקח את עיניו לרוָחה ופער את פיו מוּכּה תדהמה, שלא יכול להוציא הגה מפּיו.

– ברח, אדוני! – קרא פלשניבסקי בשנית.

– ישו, מרים! – נאנק האדון זגלובה.

– ישו, מרים! – קראה אחריו הילנה ופרצה בבכי.

– ברחו, כי תאחרו את המועד!

– אנה? איפה?

– ללובני.

– האם גם אתה נמלט שמה?

– כן. אל הנסיך שר הגליל.

– יקח השד את כל זאת! – קרא האדון זגלובה. – וההטמנים איפה הם?

– בקירבת קורסון. אולם קריבונוס אל-נכון כבר נלחם אתם.

– קריבונוס (חוטם עקום), או פּרוֹסטוֹנוֹס (חוטם ישר), וּלוַאי שיינגף במגיפה! אין אפוא מה לנסוע שמה.

– הנוסע שמה כתוקע את ראשו בלוע האריה.

– ואותך מי שלח ללובני? אדונך?

– אדוני הצליח למלט את נפשו, ואותי הציל אחד מקרובי, שהוא מן הזפּוֹרוֹז’יים, והוא גם שסייע בידי לברוח. ללובּני אני נוסע על דעת עצמי, כי אינני יודע איפה אמצא מחסה.

– פּסח על רוזלוגי, כי בּוֹהון חונה שם. גם הוא אומר להצטרף אל המורדים.

–בשם אלהים! הצילה! בצ’חרין אמרו, כי עוד מעט וגם מעבר לדניפר יתקוממו האכרים!

– אכן, אפשרי הדבר! ובכן, לדרכך, כי אני די לי לדאוג לנפשי, לעורי.

– ואמנם ככה אעשה! – אמר פלשניבסקי, חבט בפרגול על אחורי הסוס, ועקר מן המקום.

– אך פסח-נא על רוזלוגי! – קרא אחריו האדון זגלוֹבה בקול. – ואם תפגוש את בוהון בדרכך, אל תגיד לו, כי ראיתני. השומע הנך?

– שומע אני – השיב פלשניבסקי – בשם אלהים!

והדהיר בסוסו, כאילו כבר רדפו אחריו.

– הוי! – קרא זגלובה – הא לך, לכל הרוחות! תמיד עלה בידי להיחלץ ממצבים חמוּרים בהם הייתי נתון, אולם כגון זה טרם אירע לי. מלפני חמילניצקי, מאחורי בוֹהון, ואם כן-הוא הדבר, גם פני וגם אחורי וגם עוֹרי אינם שוים אף לא אסימון שחוּק. נואלתי לעשות שלא ברחתי אתך, העלמה, ללובני, ואולם כבר איחרתי את המועד. הנעשה אין להשיב. טפו! טפו! על ערמתי איננה שוה עתה גם לצחצח בה נעלים. מה לעשׂוֹת עתה? לאן לפנות? בכל הרפובליקה הזאת אין עוד כנראה אף פינה אחת, שבה יוכל איש למות מוות טבעי ולא מוות שיוענק לו כדוֹרוֹן. אינני רוצה בדורונות האלה, יקחו אותם אחרים.

– אדוני הנכבד! – אמרה הילנה – ידוע לי, כי שני אחי יוּר ופֶדוֹר, הם בזוֹלוֹטונוֹשה; אוּלי תבוא לנו הצלה מהם?

בזוֹלוֹטונושה? רגע, העלמה, רגע, בצ’חרין נתוַדעתי לאדון אחד ושמו אוּנירז’יצקי, בעל שתי אחוּזות, קרוֹפּיבנה וצ’רנוֹבּוּי, בסביבות זולוטונושה. ואולם המקום רחוק מכאן, רחוק יותר מאשר צ’רקסי. מה נוכל לעשות? ואולם אם אין מקום אחר להימלט, נימלט שמה. ואולם עלינו יהיה לסור מן הדרך; דרך הערבה והיערות לא תהיה הסכנה גדולה. אם אך נצליח להסתתר, ולו ביערות, אולי בינתיים יחסלו ההטמנים את חמילניצקי ושוב יתבּהרו שמי אוקראינה.

– לא הצילנו אלהים מכף בוהון כי נאבד בידי אחרים. בּטח באלהים, אדוני!

– רגע אחד, העלמה. הנה רוח עוז שב לפעם אותי. מקרים שונים כבר קרו אותי. כאשר ירוַח לי, אספר לך, העלמה, את אשר קרני בגלץ – ואז תראי ותביני, כי גם אז הייתי בכל רע, והלא אך חכמתי היא שעמדה לי אז להינצל ולצאת מהם בשלום ובלי פגע, אף כי זקני, כאשר אַת רואה, האפיר. ואולם עלינו לסור מן הדרך. פַּנִי, העלמה… טוב מאד, מצוין, אַת, העלמה, נוהגת בסוס כטוֹב שבקוזקים. הדשא גבוה, כל עין לא תבחין בנו.

ואמנם במידה שהעמיקו בתוך הערבה, בה במידה הלך הדשא הלוך וגבוה. עד אשר לבסוף כיסה עליהם כליל. ואולם קשה היה לסוסים ללכת בתוך סבך הקנים העבים והדקים, מהם גם חדים ודוקרניים. עד מהרה נתייגעו ועמדו תחתם.

– אם אנו רוצים, שהסוסים האלה ישמשו לנו עוד – אמר האדון זגלובה – עלינו לרדת מעליהם ולפתח אותם. יתגלגלו קצת על הארץ ויאכלו מעט, אחרת, לא יזוזו עוד ממקומם. אני משער, כי עוד מעט ונגיע לקהמליק. אשמח מאוד כאשר כבר נימצא שם. אין מחבוא טוב מקני-הסוּף להסתתר שם, גם השד לא ימצאנו. עלינו אך להזהר, שלא נתעה בדרכנו.

זגלוֹבה ירד מעל הסוס ועזר להילנה לרדת מעל סוּסה. אחרי-כן הסיר מן הסוס את האוּכּף והוציא את שק המזון, שלקח אתו ברוזלוגי.

– עלינו לסעוד את לבנו – אמר – כי הדרך רחוקה. נדרי-נא, עלמה, איזה נדר לרפאל הקדוש, למען נעבור את דרכנו בשלום. הלא בזולוטונושא מצודה עתיקה, אולי חונים שם אנשי צבא. פלשניבסקי אמר, כי גם מעבר לדניפר מתקוממים האכרים. יתכן כדבר הזה. ההמונים שואפים פה תמיד למרד, ואולם מעבר לדניפר יד הנסיך שר-הגליל בכל, וקשה היא היד הזאת כברזל! לבוהון עורף קשה, אך אם תנחת עליו היד הזאת, ישח עד לארץ, כה יעשה אלהים, אמן! אכלי, עלמה כבודה!

האדון זגלובה הוציא סכין מתוך כּרע המגף והגיש אותו להילנה, אחרי-כן שם לפניה על השטיח צלי שור ולחם.

– אכלי, עלמה כבודה! – אמר – “אם הבטן חסרה, בראש מארה”… “אם חפץ אתה, כי לא ימשול בך פוּרה, אכול בשׂרא דתורא”… ואנחנו הלא כבר פעם אחת משל בנו פורה, כי הן אנו רואים, שטוב היה לנו לנוס ללובני, ואולם את הנעשה אין להשיב. הנסיך יצא אל-נכון לדניפר לעזרת ההטמנים, הגענו לימים רעים מאוד, כי מלחמת-בית היא רעה מכל הרעות שבעולם. אנשים שלווים לא ימצאו להם פינה לשבת בה במנוחה. טוב היה לי להיות כומר, מאשר להיות איש-מלחמה, כי תכונת נפשי היא תכוּנת כומר. הלא איש-מנוחה ואוהב נזירוּת הנני. ואולם גורלי הובילני בדרך אחרת. אלהי, אלהי, לוּ הייתי כומר, כי הייתי עתה ראש הכמרים באחת הכנסיות בקרקוב ומזמר לי אצל הבימה, כי לי קול נעים מאד. אבל מה אעשה, ובימי נערוּתי חשקה נפשי במדי-צבא! הו, הו! אינך יכולה לשער בנפשך, העלמה, מה-מאד יפה-תואר הייתי! ואם הבטתי אל אחת הנערות, כמוכת רעם היתה. לוּ הייתי צעיר בעשרים שנה, כי עתה לא טוב היה גורל האדון סקשטוסקי… קוזק יפה-תוֹאר אַת, עלמה כבודה… אין להתפלא על הצעירים, כי הם מחזרים אחריך ומוּכנים לאכול איש את רעהו בגללך. האדון סקשטוסקי גם הוא איש-אגרוף, שלא רבים כמוהו. בעיני ראיתי, כאשר האדון צ’פלינסקי נתן לו תואנה, והוא, אמנם אמת הדבר, כי היה מבוסם, אך כאשר אחז בראשו וכאשר – סלחי, העלמה, לדברי שאינם נאמרים בנימוס – תפש במכנסיו וחבט בו בדלת – אני אומר לך, העלמה, חרגו כל עצמותיו ממסגרותיהן. גם האדון זצ’ויליחובסקי ספר לי על-אודות חתנך, העלמה, כי אביר גדול הנהו, חביב הנסיך שר-הגליל, אבל הפעם נוכחתי גם אני לדעת, כי הוא איש-חיל מנוסה, לא לפי גילו… החום הולך וגדל. אף כי חברתך, העלמה, נעמה לי מאד, הנני נכון לתת את כל אשר לי, ובלבד שאהיה בזולוטונושה, הנני רואה, כי ביום יהיה עלינו להתחבא בדשא, ולנסוע אך בלילה. ואולם אינני יודע, אם אַת, העלמה, תוכלי לעמוד בעמל הזה.

– הנני בריאה, ואוּכל להחזיק מעמד. הננו יכולים לנסוע גם עתה.

– רוחך, עלמה, לא רוח-אשה כלל. הסוסים כבר התגלגלו בדשא, אחבוש אותם תיכף, כדי שהיו נכונים. לא אהיה בטוח בחיי, כל-עוד לא אראה את סוּף-הנחל קהמליק ואת השיחים אשר בקרבתו. לוּלא סרנו מן הדרך, כי עתה היינו מגיעים אל הנהר הזה בקירבת צ’חרין, אך במקום הזה נהיה במרחק מיל מן הדרך אליה. ככה אני משער. נעבור תיכף את הנהר ונגיע אל עברו השני. אני אומר לך, העלמה, כי השינה תוקפת אותי. כל ליל-אתמול התהוללתי בצ’חרין, ביום-אתמול הובילני השד עם הקוזק לרוזלוגי, ובלילה הזה נושא אותי הרוח הרע מרוזלוגי. השינה תוקפת אותי עד אשר גם החשק לשיחה אבד, אף כי אין דרכי לחסום את פי ולחשות, כי הפילוסופים אומרים, כי לטרוף בזריזות – לחתול נאה, ולהרבות שיחה – לגבר יאה, ואולם דומני, שלשוני נעשתה עצלה. סלחי, עלמה, אם ארדם.

– אין דבר – השיבה הילנה.

אך לשוא התאונן האדון זגלובה על לשונו, כי נעשתה עצלה, הן מעלוֹת השחר הכבּיר מלים ולהג לאין-קץ, ואולם אמת היתה בפיו באמרו, כי השינה תקפה אותו. כאשר חזרו ועלו על סוסיהם, החל להרדם ולהתנודד לכל עבר, ולבסוף נרדם ויישן. העייפות הרבה ואיוושת הדשאים בחצות אותם הסוסים בחזוֹתיהם, הם שהפילו עליו תרדמה. הילנה שקעה במחשבותיה, אשר התרוצצו במוחה כלהקת צפרים. עד עתה באו המקרים בזה אחר זה בתכיפות כזו, שלא ניתן לה להשיג כל אשר בא עליה. ההתנפלות, מחזה ההרגה, הפחד, ההצלה הפתאומית, שלא קיוותה לה, והמנוסה – כל אלה באו עליה כסופה בלילה אחד. ומלבד זאת ראתה דברים רבים מאד, אשר לא הבינה אותם! מי הוא זה, אשר בא להושיעה? אמנם אמר לה, מה שמו, אבל השם הזה אין בו כדי להבהיר לה כלל, מדוע הוא מציל אותה. למה בא לרוזלוגי? הוא אמר, כי עם בוהון בא, ובכן ברור הדבר, כי היה בן-לויתו, כי הוא מכירו וידידו. אך אם כן הדבר, מדוע הציל אותה ועל ידי כך מסכּן את נפשו וצפוי הוא לנקמה אכזרית מידי בוהון? כדי להבין את הדברים האלה נחוץ היה לדעת היטב את האדון זגלובה ואת מוחו הסוער ולבו הטוב. והילנה הלא ידעה אותו אך זה שש שעות. והנה האיש הזר הזה, אשר פניו מפיקים עזות, אהבת מדנים ושכּרות, הוא גואלה. לוּ ראתה אותו לפני שלושה ימים, כי עתה העיר בקרבה גועל-נפש ואי-אמון, ועתה הוא בעיניה כמלאך מושיע ובורחת אתו… לאן? לזולוטונושה – או למקום אחר, היא בעצמה אינה יודעת. מה רבו תמורות הגורל! עוד אתמול עלתה על מיטתה תחת צל קורת בני משפחתה, היום היא בערבה, רוכבת על סוס, לבושה בגדי-גבר, בלי גג מעל לראשה, בלי מחסה. מאחוריה הקוזק הנורא, המבקש לחלל את כבודה, את אהבתה; לפניה אש מרד האכרים, מלחמת-בית על כל בלהותיה ומוראיה. וכל בטחונה אך באדם זה. לא! בוטחת היא עוד במישהו, שהוא כביר ונעלה על כל הגיבורים, עצום ורב מן המלחמה, ההריגות והבּעֵרות…

הנערה נשאה את עיניה למרום.

– הצילה אתה אותי, האל הגדול והרחום, הצילה אותי, היתומה, הצילה אותי, האומללה, התועה! יקום-נא רצונך, אך יתגוללו-נא רחמיך עלי!

והלא כבר התגוללו עליה רחמי-אלהים, כי הנה הוּצאה מכף אכזר ובכוח נס, אשר עשה לה אלהים, באה לה הצלה. הסכנה עוד לא חלפה, אבל אולי קרובה ישועתה לבוא. מי יודע, איפה הוא האיש, אשר בו בחר לבה? אל-נכון כבר שב מן הסיץ', ואולי הוא נמצא גם הוא בערבה הזאת. הוא יחפשנה וימצאנה, ואז תנחל ששון תחת דמעות, ועצבון, אימה ובהלה יחלפו ויעברו לבלי שוב עוד – ומנוחה ונחמה תבואנה. לב הנערה האמיץ נמלא אמונה, והערבה סאנה בנועם מסביב, ונשיבת הרוח הקלה, אשר הניעה את הדשא, הביאה מחשבות נעימות בלבה. הלא אינה יתומה אומללה, אם על-ידה איש מוזר אחד, אפיטרופוס לא-נודע – והאפיטרופוס השני, זה הנודע והאהוב לה, דואג לה, והוא לא יעזוב אותה ויארש אותה לו לעולם. ואיש-ברזל הוא אוהבה זה, חזק ואמיץ מן האנשים, האורבים לה בשעה זו.

הערבה סאנה בנועם, הפרחים נתנו ריחות חזקים ומשכרים, ראשי הברקנים האדומים, אשכולות הארגמן של הגדילן, פניני החרחבינה הלבנים ונוצות הלענה הרכינו אליה, כאילו הכירו בקוזק מתחפש זה, בעל הקווצות הארוכות, לבן-הפנים ואדום-השפתים, כי אחות היא להם. הרכינו אפוא אליה, כאילו ביקשו להגיד לה: “אל תבכי, נערת חן, גם אנחנו אך אלהים מחסה לנו”! ואמנם נסכה הערבה עליה רגיעה, שהלכה וגדלה. נמחו מלבה מראות הרצח והרדיפה אחריה, ואולם איזה רפיון תקף אותה, רפיון מתוק, השינה החלה להדביק את עפעפיה אלה אל אלה, הסוסים הלכו לאטם – הניענוע עירסל אותה. נרדמה.

פרק כ

נביחת כלבים העירה אותה. פקחה את עיניה וראתה לפניה מרחוק אלון גדול, מצל, מכלאה וקילון של באר. מיד העירה את בן־לויתה.

– אדוני, התעורר־נא.

זגלובה פקח את עיניו.

– מה־זאת? אנה באנו?

– אינני יודעת.

– חכי־נא, העלמה. זה הוא בית־חורף של קוזקים.

– גם אני סבורה ככה.

– בוַדאי מגדלי־סוסים יושבים פה. חברתם איננה נעימה ביותר. מדוע הכלבים נובחים ככה? יאכלו אותם הזאבים! הנה סוסים ובני־אדם עומדים ליד המכלאה. אין ברירה. עלינו לסור שמה, כי אם נפסח עליהם, ירדפו אחרינו. אל־נכון גם אַת, העלמה, נרדמת.

– נרדמתי.

– אחד, שנים, שלשה, ארבעה סוסים חבושים – ארבעה אנשים ליד המכלאה. לא רבים הם. אמנם כן, מגדלי־סוסים הם. הם משוחחים ביניהם בעירנות. הי, אנשים! בואו־נא הנה!

ארבעת הקוזקים מיהרו לגשת. אמנם היו אלה מגדלי־סוסים, אשר שמרו בימי הקיץ את עדרי הסוסים בערבה. האדון זגלובה התבונן וראה תיכף, כי אחד מאלה אך חרב ורובה לו, ואילו שלושת הנותרים מזוינים בלסתות של סוסים הקשורות למקלות, אבל הוא ידע גם זאת, כי מגדלי־הסוסים הם אנשים פראים ולרוב מסוכנים לעוברי־אורח.

ארבעת הקוזקים, אשר ניגשו, סקרו את הבאים במבטים מלוכסנים. בפניהם השזופים לא נראה כל אות של רצון טוב כלפי הבּאים.

– מה רצונכם? – שאלו בלי אשר הסירו את כובעיהם מעל ראשיהם.

– יהי אלהים מבורך! – אמר האדון זגלובה.

– לעולם ועד. מה רצונכם?

– האם הדרך לסירוֹבַטה רחוקה?

– אין אנו יודעים על סירובטה כלשהי.

– ומה שם מקום־החורף הזה?

– הוּשְלָה.

– הבו־נא מים לסוסינו.

– אין מים, יבשו. ואתם מאין?

– מקְרִיבה־רוּדה.

– ולאן?

– לצ׳חרין.

מגדלי־הסוסים החליפו מבטים ביניהם.

אחד מהם, שחור כחיפושית ופזלן, התבונן אל פני האדון זגלובה. ואחרי־כן קרא:

– מדוע סרתם מן הדרך?

– כי החום גדול.

הפּזלן שם את ידו על רסן הסוס של זגלובה.

– רד־נא, אציל, מעל הסוס. אין לך בשביל מה לנסוע לצ׳חרין.

– מדוע־זה? – שאל האדון זגלובה בשקט.

– ההינך רואה את הקוזק הזה? – אמר הפזלן בהורותו על אחד ממגדלי-הסוסים.

– הנני רואה.

– מצ׳חרין הוא בא. שם שוחטים את הלחים.

– והיודע אתה, איכּר, מיהו הבא בעקבותינו לצ׳חרין?

– מי?

– הנסיך ירמי.

בן־רגע הפכו פניהם המחוצפים של הקוזקים להיות כּנועים, כולם הסירו כרגע את כובעיהם מעל ראשיהם, כאילו על פי פקודה.

– האם אתם, בני־חם, יודעים, מה הלחים עושים לאלה ששוחטים? – שאל האדון זגלובה. – הם תולים אותם. האם אתם יודעים מה עצום כוח הצבא אשר הנסיך ירמי הולך בראשו? היודעים אתם, כי הוא רחוק מכם אך כחצי פרסה? ומה, נשמות כלבים? נאדות נבובים! הככה קידמתם את פנינו? הבארות יבשו? מים לסוסינו אין לכם? גלמים! בני־סוסה! אני אראה לכם את תנופת ידי!

– אל־נא תקצוף, אדון! מי הבאר יבשו. אנו בעצמנו נוסעים לקהמליק, כדי להשקות שם את הסוסים, ומשם אנו נושאים מים לעצמנו.

– פרים בני־בקר!

– סלח, אדון. המים בבאר יבשו. צווה ונקפוץ להביא מים.

– אינני זקוק לעזרתכם, כבר אגיע שמה בעצמי עם נערי. איפה הקהמליק? – שאל בקול מאיים.

– הנה שם, כשני מילים מכאן! – אמר הפזלן בהצביעו בכיוון לרצועת סבך ירוקה.

– ובשביל להגיע אל הדרך האצטרך לחזור מכאן, או משם, לאורך החוף, אגיע אליה?

– תגיע, אדון. במרחק מיל מכאן פונה הנהר ומגיע עד הדרך.

– נער, רכב לפני! – קרא האדון זגלובה, בפנותו אל הילנה.

הילנה דפקה בסוסה ועקרה מן המקום.

– שמעו! – קרא זגלובה, בפנותו אל האכרים – אם יבואו הנה הסיירים, הגידו להם, עם החוף נסעתי אל הדרך.

– שומעים אנחנו, אדון.

כרבע שעה אחרי־כן שוב רכב זגלובה לצדה של הילנה.

– ברגע הנכון בדיתי להם את בואו של הנסיך שר הגליל – אמר במצמצו בעינו, אשר תבלוּל בה – עתה יישבו פה כל היום ויחכו לסיירים. הקדחת טילטלה אותם לשמע שם הנסיך.

– הנני רואה, כי בעל תחבולות אתה, אדוני, וחכמתך עומדת לך להחלץ מכל צרה – אמרה הילנה – ואני מודה לאלהים, על אשר שלח לי אפיטרופוס כמוך.

דבריה נעמו לאציל, והוא חייך קלות, העביר את ידו על זקנו ואמר:

– ומה? האין מוח בקדקוד זגלובה? ערום אנכי כאוליסס, וזאת עלי להגיד לך, עלמה כבודה, כי לולא ערמתי זאת, כי עתה זה־כבר הייתי טרף לעורבים. ואולם מה לעשות? האדם מוכרח לעמוד על נפשו! הם האמינו, כנראה, כי הנסיך הולך וקרב. כי אמנם נכון הדבר, שהיום או מחר יבוא אל המקום הזה ובידו חרב־אש כשׂרף מעופף. לו פגע בדרכו בבוהון וריצץ את גולגולתו, כי עתה נדרתי נדר לעלות יחף לצ׳נסטוחוב. ואף לולא האמינו מגדלי־הסוסים האלה לדברי, הנה די היה להזכיר את שם הנסיך, כדי לעצור בעדם מלהתגולל עלינו. ואולם זאת אומַר לך, עלמה כבודה, כי חוצפתם היא סימן רע לנו, פירוש הדבר, ששמע נצחונותיו של חמילניצקי כבר הגיע לאכרים היושבים פה וחוצפתם תלך ותגדל. עלינו עתה לעבור אך במקומות לא־נושבים ולהימנע מלהיכּנס אל הכפרים, כי רעה נגד פנינו. מי יתן ומיהר הנסיך לבוא, כי נפלנו לתוך מלכודת כזו, שהאלהים לבדו יודע כיצד ניחלץ ממנה.

שוב אחז הפחד בהילנה, וברצותה להוציא מפי האדון זגלובה איזו מלה של תקוה טובה, אמרה:

– עתה אני בוטחת בך, אדוני, כי גם את נפשך ואת נפשי תציל.

– וַדאי – השיב השועל הזקן – לא נברא הראש, אלא בשביל לשמור על העור. ואותך, עלמה כבודה, כבר אני מחבב כל־כך, שאגן עליך כעל בתי. ואולם הצרה היא, למען האמת, שבעצמנו איננו יודעים לאן לברוח, כי הלא גם זולוטונושה זאת אינה מקלט בטוח.

– זאת אני יודעת בבירור, כי אחי בזולוטונושה שוהים.

– שוהים, או אינם שוהים עוד, כי הלא בינתיים יכלו לצאת משם ולשוב לרוזלוגי, לא בדרך אשר אנחנו הולכים עתה. יותר מאשר להם אני מצפה לעזרתם של אנשי השלטון בעיר ההיא. אילו שם כחצי־גדוד במצודה! אך הנה הקהמליק. לפי שעה הגענו לפחות לסבך קני הסוּף שלאורך החוף. נעבור לעברו השני של הנהר, ותחת ללכת עם זרם הנהר, לעבר הדרך, נלך עם מעלה הנהר, בכדי לטשטש עקבותינו. אמנם הננו מתקרבים לרוזלוגי, אך לא יתר על המידה.

– הננו קרבים לבּרוֹבַרקי – אמרה הילנה – שההולך לזולוטונושה, עליו לעבור דרכה.

– ואם כן, היטבנו עוד לעשות מאשר חשבתי. עצרי־נא, העלמה.

השקו את הסוסים. אחרי־כן השאיר האדון זגלובה את הילנה כשהיא חבויה היטב בין הסוּף, והלך לבקש מקום למעבר בנהר, ועל־נקלה מצא אותו, במרחק חמשים, ששים צעדים מן המקום שאליו הגיעו. במקום זה היו מגדלי־הסוסים ההם מעבירים את סוסיהם לעבר הנהר השני, אשר מימיו בשום מקום לא היו עמוקים, אך חופיו היו מלאים שיחים ובצה ודרך לא היה לעבור בהם. אחרי שעברו אל העבר השני מיהרו בדרך מעלה־הנהר ורכבו ללא הפסקת־מנוחה עד הלילה. הדרך היתה קשה, כי אל הקהמליק השתפכו נחלים רבים ובמקומות אשר השתפכו רחבו ויצרו פה ושם בצות טובעניות. מדי רגע היה עליהם לבקש מקומות־מעבר או להתנהל בכבדות בתוך סבכי שׂיחים. סוסיהם עייפו מאד ובקושי גררו רגליהם. יש אשר שקעו רגליהם כה עמוק בבוץ עד אשר זגלובה דימה, כי שוב לא יוכלו עוד להוציאן. לבסוף הגיעו עד מקום שם היה החוף גבוה ויבש ומכוסה יער אלונים. ואולם הלילה כבר היה מלא והחושך כבד. לנסוע הלאה לא יכלו, כי בחשיכה עלולים היו לשקוע בבצה עמוקה, ועל־כן החליט האדון זגלובה לחנות שם עד הבוקר.

הוא פיתח את הסוסים, כּבל את רגליהם ושלח אותם אל המרעה, אסף עלים כדי מצע למשכב, פרש עליהם את השמיכות שהיו מתחת האוכּפים, ועליהן שם את את מעיל הלבד שלו ואמר אל הילנה:

– שכבי, העלמה, לישון, כי אין לך עתה דבר טוב מן השינה. הטל ירחץ את עיניך וייטב לך. גם אני אַניח את ראשי על האוכּף, כי עצמותי כאילו נפזרו. לא נצית פה אש, כי האור ימשוך הנה את מגדלי־הבקר, הנפוצים עם עדריהם בערבה. הלילה קצר, לאור היום ניסע מזה. ישני, עלמה, במנוחה. רצנו כארנבות. אמנם לא דרך ארוכה עברנו, אך טישטשנו את עקבותינו, עד אשר המוצא אותנו יוּכל גם לשׂטן. לילה טוב, העלמה!

– ליל מנוחה, אדוני!

הילנה כרעה על ברכיה ושעה ארוכה התפללה בנשאה את עיניה אל הכוכבים, והאדון זגלובה הטיל על גבו את האוכּף ונשאוֹ לא הרחק משם, אל מקום היפה ללינה, כי גבוה ויבש היה שם החוף, ועל כן גם נקי מיתושים. עלי האלונים העבותים יכלו גם להיות מחסה מפני הגשם.

שעה ארוכה נדדה שנתה של הילנה. מקרי ליל־אתמול ניצבו כמו חיים בזכרונה, מתוך החשכה הגיחו פני הנרצחים: דודתה ובניה, אשר כאחים נחשבו לה. נדמה לה, שהיא כלואה באכסדרה ההיא יחד עם גוויות וכי עוד מעט יופיע בוהון. היא ראתה את פניו החיוורים ואת גביניו השחורים, המכוּוצים מרוב כאב, ואת עיניו הנעוצות בה. חלחלה נוראה אחזה אותה. ומה, אם פתאום, בחשכה זו, האופפת אותה, תראה באמת את שתי העינים הנוצצות…

הירח הציץ רגע מבין העננים, הלבין בקומץ קרניו את חורש האלונים ועטה את הגזעים ואת הענפים צורות דמיוניות. השׂלָוים נשאו קול באחו, הקורא קרא בערבה; יש אשר נשמעו מרחוק איזה קולות מוזרים של עופות או של חיות־לילה. בקרבתה זוררו הסוסים, אשר כירסמו עשבים ובהיות רגליהם קשורות בחבלים התרחקו, תוך כדי דילוגים, מן הישנים. ואולם כל הקולות האלה הרגיעו את הילנה, כי פיזרו את המראות הדמיוניים מלפני עיניה והחזירוה אל המציאות. הם כאילו אמרו לה, כי האכסדרה ההיא, אשר ניצבה לנגד עיניה, וגויות קרוביה הנרצחים, ובוהון, החיוור, אשר עיניו מפיקות נקמה – כל אלה הם אך דמיון כוזב, פחד שוא. לפני ימים אחדים היה במחשבה בלבד, כי תימצא בלילה תחת כיפת השמים, בישימון, כדי להחרידה עד מוות, ואילו עתה, כדי להרגיע את נפשה, היה עליה לזכור, כי אמנם היא שוהה ליד הקהמליק, הרחק מחדרה, חדר־הנערה.

הקוראים והשלָווים יִשנוּ אותה בקריאותיהם. הכוכבים ניצנצו, הרוח נשב בענפי העצים, החיפושיות אשר על עלי האלונים זמזמו – וסוף סוף נרדמה. ואולם הלילות שבישימון גם הם צופנים בחוּבּם אפתעות. כבר נראו דמדומי הבוקר כאשר הגיעוּ לאזניה איזה קולות נוראים, איזה מלמולים, נחרות, ואחר־כך צריחת כאב כה איומה ומפחידה עד כי כמעט נקרש הדם שבעורקיה. היא קפצה ממקומה, מכוסה זיעה קרה, מבוהלת ונבוכה. פתאום חלף על פניה זגלובה, ראשו מגוּלה ואקדוחו בידו והוא רץ לעבר המקום משם הגיעו הקולות. כעבור רגע נשמע קולו: ״אוּ־הא! אוּ־הא!״ – קול יריה נשמע והכל נדם. להילנה נדמה, כי זה שנות מאות היא עומדת וּמחכה במקום הזה. לבסוף שוב הגיע לאזניה קולו של זגלובה מעבר החוף, מלמטה:

– הלואי שיאכלוכם הכלבים! וּלואי שיפשטו את עורכם מעליכם! ולואי שישאו אתכם הז’ידים על צוארוניהם!

קולו של זגלובה היה רווּי יאוּש.

– אדוני, מה קרה? — שאלה הילנה.

– הזאבים טרפו את הסוסים.

– הוי, ישו, מרים! את שניהם?

– האחד טורף, והשני פצוע במידה כזאת שגם מרחק מיל לא יעבור. הם רחקו מאתנו בלילה אך כשלש מאות צעדים, והנה אינם.

– מה נעשה עתה?

– מה נעשה? נקציע לנו מקלות ונרכב עליהם. האם אני יודע, מה נעשה? אין עצה. אני אומר לך, עלמה כבודה, כי השד בעצמו נטפל אלינו ואין להתפלא על כך, כי הלא הוא בודאי ידידו של בוהון, או גם קרוב משפחה לו. מה נעשה? אם אני יודע מה לעשות, יהפכני אלהים לסוס, ואז, לפחות יהיה לך, עלמה כבודה, סוס לרכּב עליו. יקראו לי נבל, אם הייתי מימי בצרה כזאת!

– ברגלינו נלך…

– יפה ההליכה לך, בת העשרים, אבל לי, שמן־הגוף, קשה לעבור אורח כדרך האכרים. ואף גם זה אינו נכון, כי פה אין אכר, אשר לא יהיה לו סוס, ואך הכלבים הולכי־רגל הם. המצב לאחר יאוּש, באלהים נשבעתי! אמנם לא נשב פה, כי־אם נלך, אך מתי נגיע לאותה זולוטונושה, אינני יודע. אם לא נעים לברוח גם למי שרוכב על סוס, להולך־רגלי על אחת כמה וכמה. אכן, הטעימנו הגורל את כל הרעה עד תּומה. את האוכּפים עלינו להשאיר פה, ואשר דרוש לנו כדי למלא בו את הקיבה, אשׂא אני על גבי.

– לא אתן, אדוני, שאתה לבדך תעמוס המשא, ואת הדרוש לנו גם אני אשא.

זגלובה נרגע למראה אומץ רוחה של הילנה.

– עלמה כבודה, – אמר, – אילו הרשיתי כזאת, כי עתה טורקי או פגן הייתי. לא לשאת משאות נבראו הידים הקטנות והלבנות האלה, לא לשאת משאות נבראו הכתפים הישרות האלה. אלהים יעזור לי, ואני לבדי אוכל לשאת, אך להינפש תכופות אהיה מוכרח, כי כל ימי נזהר הייתי יותר מדי מהרבות בזלילה ובסביאה, ועל־כן נשימתי קצרה. ניקח אתנו את השמיכות ומעט מזון, אשר בין כך, לא הרבה יִוָתר לנו ממנו, באשר עוד מעט נשב לסעוד לבנו כדי להתחזק.

הם ישבו לאכול, והאדון זגלובה שכח, כמובן, על אודות זהירותו, שבה התפּאר אך לפני רגע, והתאמץ, כפי הנראה, לרכוש לו נשימה ארוכה. לעת הצהרים הגיעו אל מקום, אשר, כנראה, שם היו עוברים לפעמים בני־אדם ועגלות, כי על החופים, מזה ומזה, ניכּרו עקבות אוֹפנים ופרסות סוסים.

– אולי זאת היא הדרך לזולוטונושה? – קראה הילנה.

– אולי, אך אין את מי לשאול.

אך סיים זגלובה דבריו ומרחוק הגיע לאזניהם קול בני־אדם.

– נסתתר נא, העלמה – לחש זגלובה.

הקול הלך הלוך וקרוב.

– התראה דבר־מה, אדוני? – שאלה הילנה.

– הנני רואה.

– מי הוא הבא?

– זקן־קבצן עוור ולירא בידו. נער נוהג בו. עתה הם חולצים מגפיהם. הם יעברו את הנהר ויבואו אלינו.

אחרי רגע נשמע שיכשוך המים, סימן, כי אמנם הם עוברים את הנהר. זגלובה והילנה יצאו ממחבואם.

– יהי אלהים מבורך!– קרא זגלובה בקול רם.

– לעולם ועד! – השיב הזקן העיוור – מי שם?

– נוצרים. אל תירא, זקן, הא לך מטבע.

– יתן לכם מיקוליי הקדוש בריאות ואושר.

– מאַין אתה בא, סבא?

– מבּרוֹברקי.

– והדרך הזאת לאן מובילה?

– לחַוות, לכפר…

– ואפשר להגיע בה לזולוטונושה?

– אפשר, אדון.

– המזמן יצאתם מבּרוֹברקי?

– אתמול בבוקר, אדון.

– וברוזלוגי הייתם?

– היינו. ואולם אומרים, כי אבירים באו שמה, כי קרב היה שם.

– מי אמר כזאת?

– בברוברקי אמרו. שמה בא אחד ממשרתי הנסיכה, והוא סיפר נוראות!

– ואתה לא ראית אותו?

– אני, אדון, איני רואה כלום. אני עיוור.

– והנער הזה?

– הוא רואה, אך אילם הוא, אני לבדי מבין אותו.

– הרחוקה הדרך לרוזלוגי? כי אנחנו לרוזלוגי הולכים.

– הו, רחוקה!

– ובכן אתה אומר, כי הייתם ברוזלוגי?

– היינו, אדוני.

– כן! – אמר האדון זגלובה ופתאום תפס את הנער בעורפוֹ.

– הו, נוכלים, גנבים, מנוולים, לרגל אתם הולכים, להסית את האכרים למרוד!

הו, פדוֹר, אלקסי, מַקסים, קחו אותם, פשטו מהם את בגדיהם ותלוּ אותם, או הטביעו אותם בנהר! הכום! מורדים, מרגלים הם! הכו, הרוֹגוּ!

והוא התחיל לנענע ולטלטל את הנער וצעקותיו גוברות מרגע לרגע. העיוור כרע על ברכיו וביקש רחמים, הנער השמיע נהימות מחרידות כדרך האלמים, והילנה הביטה אל המחזה בהשתוממות.

– מה אתה עושה, אדוני? – שאלה וכמעט לא האמינה למראה עיניה.

והאדון זגלובה צרח, קילל, את השאול הרגיז בשמות כל האסונות, הפגעים והמחלות, – איים בכל מיני עינוּיים ומות.

הילנה היתה סבורה, כי בינתו הסתתרה.

– הסתלקי מכאן! – קרא אליה – לא לך להביט אל אשר יהיה פה, הסתלקי, אני אומר לך!

פתאום פנה אל העיוור:

– פּשוט את בגדיך, תיש, ואם לא, לנתחים אנתח אותך!

ואחרי שהפּיל את הנער לארץ, פשט ממנו את בגדיו. העיוור שנבהל מאוד, השליך מידו בחפזון את הלירא, הסיר מעליו את ילקוטו ואת מעיל האיכּרים שלו.

– פּשוט את הכל! ואם לא, יהרגוך! – צעק זגלובה.

העיוור החל לפשוֹט מעליו את כותנתו.

העלמה, בראותה את המתחולל, מיהרה ללכת משם, לבל תיפּגע צניעותה במראה איברים עירומים, ובשעת בריחתה עדיין שמעה את קללותיו וצעקותיו של זגלובה.

אחרי שהרחיקה משם, עמדה ולא ידעה מה לעשות. בקירבת מקום ראתה עץ, אשר רוח סערה עקרה אותו והפכתו, וישבה עליו לחכּוֹת לבּאוֹת. לאזניה הגיעו נהימות האִלם, אנקות העיוור וקול המהומה, אשר הקים זגלובה.

סוף סוף נשתתק הכל. נשמעו אך ציוצי הצפורים ואיוושת העלים. אחרי רגע עלו מקרוב נשימותיו וצעדיו הכבדים של גבר.

זה היה זגלובה.

על כתפו נשא את בגדי העיוור ונערו, בידיו שני זוגות מגפים ולירא. בהתקרבו החל למצמץ בעינו השתומה, חייך חיוך קל ושאף רוח בכבדות. חזות פניו העידה, כי לבו טוב עליו.

– שום שמש בית־המשפט לא הירבה מעולם לצעוק כמוני עתה – אמר. – צעקתי, עד שניחר גרוני! ואולם קיבלתי את אשר רציתי. שלחתי אותם עירומים כבשעת היוָלדם. אם הסולטן לא ימנה אותי לפחה, או להוֹספּוֹדר על וָלכיה, יהיה כפוי טובה, כי על קדושי טורקיה הוספתי עוד שנים. ²⁴) הו, נבלים! הם התחננו, כי אשאיר להם את כותנותיהם! ואולם אמרתי להם, כי עליהם להיות לי אסירי־תודה על אשר אינני הורג אותם. וראי נא, העלמה. כל אלה חדשים הם. גם המעילים, גם הנעלים וגם הכותנות. מה הסדר, אשר יוכל להיות שורר ברפובליקה זו, אם בני־חם הדוּרים כה בלבושם? ואולם הם היו ביום חגא בבּרוברקי, שם קיבּצו ממון לא מעט, ועל־כן קנו להם בשוק בגדים חדשים ונעלים חדשות. אף אחד מבין האצילים לא יראה שכר בעמל חרשוֹ את האדמה בארץ הזאת, כשכר אשר יאסוף קבצן נודד. מהיום והלאה אעזוב אומנוּת האבירים, ואארוב לקבצנים ליד הדרכים כדי לחמסם, כי רואה אני, שבדרך זו אצבור הוֹן בזמן מועט.

– אך לשם מה גזלת את אלה? – שאלה הילנה.

– לשם מה? העלמה, האם אינך מבינה? אם כן, כתרי נא זעיר וידעת לשם מה.

ובאמרו זאת לקח מחצית החפצים ופנה אל השיחים אשר על החוף. אחרי רגעים אחדים נשמעו מבין השיחים צלילי הלירא, ואחרי־כן יצא משם… לא עוד האדון זגלובה, כי אם ״דִיד״ אוקראיני אמתי, אשר תבלוּל בעינו האחת וזקנו שׂב. ה״דיד״ נגש אל הילנה, כשהוא שר בקול ניחר:

בַּזִּי הַבָּהִיר,

אָחִי מִלֵּדָה,

הַמַּגְבִּיהַּ עוּף,

הַמַּרְחִיק רְאוֹת.

העלמה מחאה כף ובפעם הראשונה מאז ברחה מרוזלוגי האירה בת־צחוק את פניה היפים.

– לולא ידעתי, כי אתה, אדוני, הוא זה העומד לפני, כי אז לא הכרתיך.

– אלא מה? – קרא האדון זגלובה – אל־נכון גם בחג המסכות לא ראית מימיך איש מיטיב להתחפש כמוני. זה עתה ראיתי את פרצופי במימי הקהמליק, ואם אמנם יימצא קבצן העולה עלי במראהו, מוכן אני להיתלות בילקוטי. גם שירים לא יחסרו לי. באיזה שיר תבחרי, העלמה? האשיר לך על ״מַרוּסיה בוֹהוּסלבקה״, על ״בּוֹנְדַריבנה״, או על ״מות סיֶרפּיַהוֹבה״? גם על אלה אשיר. נבל תקראי לי, אם לא אשתכר ללחם גם בין שפלי־אדם.

– עתה אני מבינה את המעשה אשר עשית ולשם מה פשטת מעל המסכנים הללו את בגדיהם, הלא אך כדי שתוכל ללכת לבטח בדרכך עשית זאת.

– אמנם כן, – אמר האדון זגלובה. – התדעי, עלמה כבודה? פה, מעבר לדניפר, המון־העם מושחת מאד, הרבה יותר מאשר בכל המקומות האחרים, ואך יד הנסיך עוצרת בעד השתוללותם של ההוללים האלה; ועתה, כאשר ישמעו, כי מלחמה בזפורוז׳ה וכי חמילניצקי הולך ומנצח, כל כוח לא יוכל לעצור בעדם מלמרוד באדוניהם. הלא ראית, עלמה, את מגדלי־הסוסים ההם, אשר כבר היו נכונים לפשוט את עוֹרנו מעלינו. אם ההטמנים לא ימהרו להשמיד את חמילניצקי, הנה בעוד יום, יומים תבער אש המרד בכל הארץ – ואיך זה אעביר אז אותך, עלמה כבודה, בין המוני המורדים? – והלא טוב היה לך להישאר בידי בוהון מאשר לנפול בידי אלה.

– הוי, כדבר הזה לא יהיה! טוב לי מזה המוות! – הפסיקה הילנה את דבריו.

– ואני בוחר בחיים, כי המות הוא ענין רק לפעם אחת וממנו לא יציל איש את נפשו וכל ערמה לא תעמוד לו. ואולם לפי דעתי, אך אלהים שלח לי את הקבצנים האלה. הפלתי עליהם אימה באמרי, כי הנסיך עם כל צבאותיו הולך וקרב, כמו שאמרתי למגדלי־הסוסים ההם. אל־נכון ישבו כשלשה ימים עירומים בתוך הסבך, ואנחנו נגיע בינתיים לזולוטונושה מחוּפּשׂים. אם נמצא שם את אחיך, עלמה, וגם עזרה נמצא – מוטב; ואם לא, נלך הלאה עד ההטמנים, או לנסיך נחכה, שאננים ובטוחים מפחד, כי לקבצנים אין לירוא מפני האכרים והקוזקים. גם דרך מחנה חמילניצקי נוכל לעבור בשלום. אך מפני הטטרים לבדם עלינו להישמר, כי אותך, בתור נער, יקחו שבי.

– אם כן, גם עלי להתחפּשׂ.

– כן. חדלי אפוא, עלמה, להיות קוזק, והיית נער־אכּרים נוהג בעיוור. אמנם פניך אינם דומים לפני בן־חם, וגם אני אינני דומה ל״דיד״, אך אין דבר, הרוח ישזוֹף את פניך, עלמה, ואני, בעקב ההליכה ברגל, כרסי תכחש. כל משמן בשרי יכלה בזיעה. כאשר שרפו הוָלכיים את עיני חשבתי, כי אסון נורא קרני, ועתה אני רואה, כי הפעם תועלת תצמח לי מכך, כי קבצן לא־עיוור מעורר חשד. את, העלמה, תאחזי בידי ותנהגי בי, ובשם אוֹנוּפרי תקראי לי, כי זה שמי הקבצני. ועתה מהרי והתחפשׂי, כי עת לנו ללכת לדרכנו, אשר תהיה ארוכה מאד, אם ברגל נלך.

האדון זגלובה התרחק, והילנה החלה להתחפש לנער נוהג בעוור. אחרי אשר רחצה בנהר, לבשה את גלימת האיכרים, חבשה את כובע הקש ושמה על שכמה ילקוט של עובר־אורח. למזלה היה הנער, אשר זגלובה פשט מעליו את בגדיו, דק גיזרה ובגדיו היו אפוא כפי מידתה.

זגלובה שניגש אליה עתה סקר אותה ואמר:

– אלי, לא אביר אחד היה נכון להסיר מעליו את לבושו ההדור, לוּ ידע, כי נער כזה ינהג בו, והוזר אחד אני יודע, אשר אל־נכון היה עושה כזאת. ואולם לשערות אלה נחוץ לשים קץ פעם אחת. ראיתי בסטמבול נערים יפי־תוֹאר, אך נער כזה לא ראיתי עוד.

– מי יתן, ויפי תארי לא יהיה לי למכשלה – אמרה הילנה.

ובכל־זאת נתחייכה, כי דברי־החלקות של זגלובה היו נעימים לאוזניה, אזני אשה.

– תוֹאַר יפה איננו מכשלה לבעליו לעולם, ואני יכול לשמש דוגמה מובהקת לכך, כי אחרי ששרפו הטורקים בגלץ את עיני האחת, אמרו לשרוף גם את עיני השניה, אך אשת הפחה בעיר ההיא הצילה אותי, וזה משום יפי תוארי הבלתי רגיל, ואת שרידי יפיי הנך, עלמה, יכולה לראות גם עתה.

– הלא אמרת, אדוני, כי הולכיים שרפו את עינך.

– אמנם וָלכיים, אך ולכיים שהיו לטורקים, ובגלץ היו הם משרתי הפחה.

– הלא גם את עינך האחת לא שרפו.

– אך מחום הברזל, אשר בו אמרו לשרוף אותה, עלה עליה תבלוּל. אחת היא: שרפו, או עשו תבלול. ומה אפוא אַת, עלמה כבודה, אומרת לעשות לצמותיך?

– ומה? צריך לקצץ אותן.

– צריך. אך במה נקצץ אותן?

– בחרבך, אדוני.

– בחרב טוב לקצץ ראשים, אבל לגוז בה שערות איני יודע באיזה אופן.

– ובכן, אדוני, אני אשב שעוּנה אל גזע העץ השׂרוע הזה, ואת שערותי אשים עליו, –––

– ואתה, אדוני, תקצץ. אך אל נא תקצץ גם את ראשי.

– אין לך לחשוש, העלמה. לא אחת קיצצתי בחרבי את הפתילות של הנרות בהיותי שכּוֹר ובנרות עצמם לא פגעתי. גם לך, העלמה, לא אגרום רעה, אף כי תהיה לי זאת הפעם הראשונה לנסות ידי במלאכה כזאת.

הילנה ישבה אצל העץ, ואחרי אשר שמה עליו את שערותיה הארוכות והשחורות, נשאה את עיניה אל האדון זגלובה.

– הנני נכונה – אמרה. – קצץ, אדוני.

היא חייכה אליו בעצב מה, כי צר לה על שערותיה, אשר גם כפות שתי ידים לא יכלו להכילן בתוכן. גם האדון זגלובה לא חש בנוח. הוא הסיר מעל העץ את קליפתו, כדי שייטב לו לקצץ עליו, ונהם:

– טפו! טפו! בוחר הייתי להיות לגלב ולגלח את פדחות הקוזקים, מאשר לקצץ את השערות האלה. הנני עתה בעיני כתלין הניגש אל עבודתו, כי הלא תדעי, העלמה, כי התלינים מקצצים את שערות ראשי המכשפות, שלא יתחבא בהן השד ולא יחליש בכוחו את מכאובי העינויים. ואולם את, העלמה, אינך מכשפה, ועל־כן רע בעיני המעשה הזה, אשר אם האדון סקשטוסקי לא יקצץ את אוזני בגללו, אפקפק באצילות שלו. הו, ידי רועדת. למצער עצמי את עיניך, העלמה.

– כבר – אמרה הילנה.

האדון זגלובה התרומם למעלה, כאילו ניצב במשוורות. החרב שרקה באויר וכרגע החליקה לארץ מעל חלקת הקליפה שפעת שער שחור וארוך.

– כבר! – אמר עתה זגלובה.

הילנה קמה מהר על רגליה וכרגע נפזרו שערותיה הקצרות ועיטרו ככִפה שחורה את פניה, שנתכסו בסומק בוּשה, כי קציצתן של צמוֹת עלמה היתה נחשבת בימים ההם לחרפּה גדולה, והיה במעשה הזה מצדה קרבן רב, אשר רק ההכרח אילצה להקריבו. גם דמעות נראו בעיניה. והאדון זגלובה, שלא היה שבע־רצון ממעשהו כלל וכלל, אף לא ניסה לנחמה.

– סבורני, כי הרהבתי בנפשי לעשות משהו מתועב מאד – אמר – ועוד פעם אני אומר לך, עלמה כבודה, כי על האדון סקשטוסקי, אם הנהו בחור כהלכה, לקצץ את אזני על המעשה הזה שלי. ואולם ברירה אחרת לא היתה לנו, כי לולא קיצצתי את שערותיך, כי עתה הכירו בך, כי לא נער אַת. עתה נלך, לפחות בבטחה. חקרתי את פי הקבצן על־אודות הדרך בהניחי את חרבי על צוארו. לפי דבריו, נראה בערבה שלשה אלונים, וסמוך להם גיא הזאבים, ואצל הגיא דרך לדֶמיַנובקה בואך זולוטונושה. הוא אמר, כי גם האכרים העגלונים נוסעים בדרך זו, ונוכל אפוא לעלות על אחת העגלות ולנסוע מעט. ימים קשים מאד הגיעו לי ולך, העלמה, ועד עולם נזכור אותם. עתה יהיה עלינו להיפרד גם מחרבותינו, כי גם לקבצן וגם לנערו לא נאה לחגור חרבות כמנהג האצילים. אחביא אותן מתחת לגזע העץ הזה, אולי יתן לנו אלהים ויבוא יום ומצאתי אותן. מלחמות רבות כבר ראתה חרבי זאת ובנצחונות רבים הסבּה. האמיני לי, העלמה, כי לולא קנאת בני־האדם, אשר ברשעתם הם מוציאים עלי דיבּה, כי הוגה אני אהבה למשקה החריף, כי עתה כבר הייתי מצביא מחנה־צבא. כן הוא תמיד בעולם הזה. אין בו יוֹשר! יען כי לא הלכתי אל האבדון ככסיל בחוֹשך, כי אם כקוּנקטטוֹר בשעתו ידעתי לאַחד בקרבי אומץ־לב עם תבונה, היה האדון זצ׳ויליחובסקי הראשון, אשר אמר עלי, כי מוג־לב הנני. הוא איש טוב, אך לשונו רעה. זה לא כבר חרק עלי שן על שאני מתחבר עם הקוזקים, אך לולא התרועעתי עמהם, אל־נכון לא היית, העלמה, יכולה להתחמק מידי בוהון.

ובדברו ככה הניח האדון זגלובה את החרבות מתחת לעץ השרוע וכיסה אותן בעלים ובעשבים ואחרי־כן שם על שכמו את הילקוטים ואת הלירא, לקח בידו את מקל הזקן המשוּבּץ אבני־חלמיש, נופף בו אחת ושתים ואמר:

– גם זה לא רע הנהו. גם בו אוכל להדליק נרות בעיני כלב או זאב ולהקהות את שיניו. הרע הוא, שעלינו ללכת ברגל, ואולם אין ברירה! נלך!

והלכו. הנער שחור־השער הלך לפנים והקבצן העיוור אחריו. הקבצן נהם וקילל, כי חם לו ללכת ברגל, אף כי רוח נשבה בערבה. הרוח הזו ליהטה את פני הנער היפים ועשאתם מוארכים ושזוּפים. עוד לא הרחיקו ללכת, והנה באו אל גיא ובו מעין, אשר מימיו הזכּים ניגרו אל הנהר קהמליק. אצל הגיא הזה, לא הרחק מן הנהר, ניתמרו על גבעה שלשה אלונים גבוהים, ואליהם שמו את פניהם הקבצן ונערו. כרגע מצאו את עקבוֹת הדרך, אשר היתה צהובה כוּלה מן הפרחים הצהובים, אשר צמחו עליה מבין גללי הסוסים. הדרך היתה שוממה מאין עגלונים ועגלותיהם ומאין פרים אמוצים ההולכים לאטם. אך פה ושם נראו עצמות בהמות, מלבּינות בלהט החמה, אשר הזאבים גררו והפקירון על הדרך. הקבצן ונערו הלכו בלי־הרף ונחו רק בהגיעם אל יערות, בצל עצי אלונים. הנער שחור־השׂער שכב על הדשא הירוק ונרדם והקבצן שמר עליו. הם עברו גם בנחלים, וכאשר המעבר בהם היה בלתי אפשרי היו עוברים דרך ארוכה לאורך חופיו עד שגילו מקום למעבר. יש אשר הקבצן נשא את הנער על זרועותיו ועבר אתו את הנחל, אשר חסם לפניהם את הדרך; אכן, היה זה קבצן בעל כוח כביר. כה הלכו לאטם עד הערב, ואז ישב לו הנער ליד הדרך ביער עצי אלונים, ואמר:

– כבר אפסה נשימתי וכוֹחי אזל. לא אלך הלאה. פה אשכב, עד אשר אֶגוע.

הזקן היה אחוז דאגה.

– הוי, הישימון הארור הזה! – אמר – לא חַוה, לא ישוב בני־אדם ואף לא נפש חיה אין בכל הדרך. ואולם אַל לנו להעצר פה ללינת לילה. הערב יורד, בעוד שעה יהיה חושך –אך הקשיבי, העלמה!

הקבצן החריש ורגע שררה דומיה עמוקה. ואולם פתאום נפסקה הדומיה על־ידי קול זועף ורחוק, אשר נדמה, כי הוא יוצא ממעמקי האדמה, אך באמת הגיע מן הגיא, אשר בקרבת הדרך.

– זאבים!– קרא האדון זגלובה – בלילה שעבר היו לנו סוסים, והזאבים אכלו אותם, עתה ינסו לאכול אותנו. אמנם יש אתי אקדח תחת גלימתי, אך אבק־השריפה אשר אתי, אינני יודע, אם יספיק לשתי פעמים, ואני אינני רוצה להיות למאכל־תאוה במשתה החתונה של הזאבים. התשמעי, עלמה – עוד פעם!

ואמנם שוב נשמעה יללה, ונדמה שמקרוב יותר.

– קומי, ילדתי! – קרא הקבצן. – ואם אינך יכולה ללכת, אשא אותך על זרועותי. מה אוכל לעשות אחרת? הנני רואה, כי קנית את לבי לחבּב אותך חיבה יתירה, וזהו בודאי משום שאני שרוי בלי אשה, ובנים כשרים לא אוכל להשאיר אחרי, ואם יש לי בנים לא־כשרים, הריהם ודאי מוסלמים, כופרים, כי ימים רבים ישבתי בטורקיה. אתי יחד תגוַע שושלת הזגלובּים, שחותם האצילות שלו וְצֶ׳לֶה. את, עלמה, תהיי לי למשען בימי זקנתי, אך עתה קומי, או עלי על כתפי ואשׂאך.

– רגלי כבדו כל כך, ששוב אינני יכולה לזוז.

– והלא אַת, העלמה, התפארת, כי חזקה את. ואולם, שקט! שקט! נבחת כלבים אני שומע, באלהים נשבעתי! אמנם כן, כלבים, לא זאבים, ובכן לא רחוקים הננו מן הכפר דמינובקה, על אודותיו סיפּר לי הקבצן העיוור. תודה לאל עליון! כבר אמרתי להבעיר עצים, כדי להניס באש את הזאבים. ואולם לוּ עשיתי כזאת, כי אז תקפה אותנו השינה, כי שנינו עייפים. כן־הוא, כלבים. השומעת אַת?

– בוא, נלך! – אמרה הילנה, שנתאוששה בבת־אחת.

אך יצאו מבין העצים, והנה ראו מרחוק אור יוצא מבתים רבים. נראו גם שלוש כיפּוֹת קטנות של כנסיה קתולית־יוָנית, אשר זה־לא־כבר כיסו אותן רעפים חדשים, ואלה הוארו עוד בדמדומי השמש השוקעת. נבחת הכלבים נשמעה רמה יותר מרגע לרגע.

– כן־הוא. דמינובקה לפנינו, ולא שום מקום אחר –אמר זגלובה. – את הקבצנים מקבלים בכל־מקום בסבר פנים יפות. אולי יתנו לנו מקום ללון וגם ארוחת־הערב, ואולי יוֹבילו אותנו אנשים טובים בעגלות הלאה. דעי־נא, עלמה, הכפר הזה אחוזת הנסיך הוא, ובכן אולי יושב בו סגן־סטרוֹסטה. ואם כן־הוא, נינפש שם וגם חדשות נשמע. אל־נכון כבר יצא הנסיך לדרכו. אולי קרובה ישועתנו לבוא, קרובה יותר מאשר אַת, העלמה, חושבת. ואולם! זכרי־נא, כי אילמת אַת. באמונה שנתבלבלתי קודם, כי הנה צוויתי עליך לקרוא לי בשם אוֹנוּפרי, ואולם אם אילמת אַת, הלא אינך יכולה לקרוא לי בכל שם שהוא. אני לבדי אדבר בעבורי ובעבורך, ואני, תודה לאלהים, מיטיב לדבּר בלשון האיכרים כמו בלשון רומא. הלאה! הלאה! הנה כבר קרובים הננו אל בתי הכפר הראשונים. אלי! מתי כבר יבוא הסוף לנדודינו? ולפחות יתנו לנו שיכר חם, והודיתי לאלהים גם על חלקי זה.

– האדון זגלובה החריש ושעה מועטה הלכו שותקים זה לצד זה.

אחרי כן שוב פתח לדבּר:

– זכרי, עלמה, כי אילמת אַת. אם ישאלך איש, הורי מיד באצבעך עלי ונהמי: ״הום, הום, הום! ניא, ניא!״ שׂמתי לבי וראיתי, כי פקחותך, עלמה כבודה, רבה, והלא חיינו תלוּיים בזה. מלבד אם ניתקל במקרה בגדודי ההטמן או הנסיך, כי אז נמהר ונאמר מי הננו, וביחוד אם יימצא בתוכם קצין נעים־הליכות ומודע לאדון סקשטוסקי. והרי אַת, עלמה כבודה, נתונה לחסותו של הנסיך ולא לך לירוא מפני אנשי הצבא. הוי! ומה האש הבוערת שם בבור? הנני רואה! ברזל מחשלים, נַפּחיה היא זו! וגם בני־אדם לא מעט הנני רואה שם, הבה נלך שמה!

ואמנם בניקרה, שהיתה כפרוזדור לגיא, ראו נפּחיה, אשר מארובּת־העשן שלה עלו ונתפזרו אלומות של זיקי־זהב ואילו הפתח הפתוח והחוֹרים הרבים אשר בכתלים היו מוארים אור בהיר, שלרגעים הואפל על ידי דמויות כהות שהתהלכו בפנים אנה ואנה. גם בחוץ, לפני הבית, נראו באפלת הלילה אנשים לעשרות, אשר התגודדו בקבוצות. מפנים הנפחיה נשמעו הנקישות הקצובות של הפטישים על הסדן, עד אשר הד קולן נשמע מסביב, וההד הזה התערב בשירים, אשר שרו האנשים שלפני הנפחיה, בהמולת שיחותיהם, בנבחת הכלבים. כאשר ראה האדון זגלובה כל־זאת, פנה מיד לעבר הגיא, הכה באצבעותיו על מיתרי הלירא ופתח בשיר:

הֵי, שָׁם עַל הָהָר

קוֹצְרִים יִקְצֹרוּ

וּלְרַגְלֵי הָהָר,

הָהָר הַיָּרוֹק,

קוֹזַקִים יַעֲבֹרוּ.

וכך, תוך כדי שיר, התקרב אל קהל האנשים, אשר עמדו לפני הנפחיה. התבונן על סביביו וראה, כי אלה איכּרים היו כולם, רוּבּם שיכּורים. כמעט ביד כל אחד ואחד מהם היה מוט עץ. בראש אחדים מהמוטות האלה היו תקועים מַגלים לארכם, או להבי־חנית. ואמנם הנפּחים שבפנים עסקו עתה בהתקנתם של הלהבים וביישורם של המגלים.

– הי, דיד! דיד! — קראו לעברו האנשים.

– יהי האל מבורך! — קרא האדון זגלובה.

– לעולם ועד.

– הגידו, בנַי, האם זאת היא דמינובקה?

– דמינובקה. ומה הענין?

– כי אמרו לי בדרך – ענה ה״דיד״ – שהאנשים פה טוֹבים, אוספים את העניים אל בתיהם, מאכילים ומשקים אותם, נותנים להם מקום ללון וגם כסף נותנים. אני זקן. דרך רחוקה הלכתי, והנער אשר אתי איננו יכול עוד להרים רגל. הוא אומלל, בי, הזקן, הוא נוהג, כי אינני רואה, עיוור הנני, אומלל. אלהים יברככם, אנשים טובים, ומיקוליי הקדוש ובעל־הנס יברככם, ואונופרי הקדוש יברככם. בעיני האחת נשאר לי מעט אור אלהים, ובעיני השניה חשכת עולמים; ככה אני הולך והלירא בידי, זמירוֹת אני מזמר והנני חי ומתפרנס, כצפורי־השמים, במה שנופל מידי אנשים טובים.

– ומאין אתה, דיד?

– הו, ממקום רחוק, ממקוֹם רחוק! אך הניחו לי ואשאף־רוח. ספסל הנני רואה אצל בית הנפח. שב גם אתה, אומלל! – הוסיף בהראותו את הספסל להילנה. – אנחנו מסביבות לֵדַוֶה, אנשים טובים. אך ממקומנו יצאנו זה־כבר, ועתה אנחנו הולכים מבּרוֹברקי, ששם נערך חג הכפּרה.

– ומה החדשות הטובות, אשר שמעת שם? – שאל איכּר זקן, אשר החזיק מגל בידו.

– שמעתי, שמעתי, אך אם החדשות אשר שמעתי טובות הן, אינני יודע. בני־אדם נאספו שם לרוב. על־אודות חמילניצקי אמרו, כי היכה את בן־ההטמן ואת האבירים. וגם זאת שמעתי, כי בעבר הנהר האוקראיני מתקוממים האיכרים על אדוניהם.

כרגע הקיפו האנשים את זגלובה, אשר ישב ליד הנסיכה הצעירה ומדי רגע נגע במיתרי הלירא.

– האתה, אבא, שמעת, כי האכרים מתקוממים?

– שמעתי, שמעתי. רע הוא גורלנו, גורל האכרים!

– ואולם אומרים, כי יבוא קץ לגורלנו זה.

– בקיוב מצאו בכנסיה על הבימה מכתב מאת ישו, ובוֹ כתוב, כי מלחמה נוראה ואכזרית תהיה ודם לרוב ישפך בכל אוקראינה.

האנשים אשר הקיפו כחצי־מעגל את הספסל, שעליו ישב זגלובה, נדחקו ונצטופפו עוד ועוד.

– אתה אומר, כי מכתב נמצא?

– נמצא, חי אנוכי! על אודות המלחמה, שפך־הדם… אבל אינני יכול להוסיף ולדבר, כי גרוני, גרון זקן אומלל, כבר ניחר.

– הא לך, אבא, ספל יין־שרוף, וספר־נא את אשר שמעת בעולם. גם אנחנו יודעים, כי ה״דידים״ הולכים ממקום למקום ומהם לא יעלם כל אשר יקרה בעולם. כבר היו אצלנו, וגם סיפרו, כי לאצילים נכון יום־שחור מידי חמילניצקי. זאת שמענו ומסיבה זאת הננו עושים לנו מַגלים וחניתות, שלא נהיה בין הנחשלים, אך עתה איננו יודעים מה לעשות, להתחיל, או לחכות לפקודה מאת חמילניצקי.

זגלובה הגיח אל פיו את היין השרוף, מצץ בשפתיו והתענג על המשקה, הרהר רגעים אחדים ואחרי־כן אמר:

– ומי אמר לכם, כי כבר באה העת להתחיל?

– אנחנו בעצמנו רוצים להתחיל!

– נתחיל! נתחיל! – קראו קולות רבים. – אם הזפּורוז׳יים היכו את האצילים, עלינו להתחיל.

המגלים והחניתות רטטו בידי האכרים החזקות והשמיעו קול צלצול מבשר רע.

אחרי־כן קמה דוּמיה לרגע, ועלו רק קולות הפּטישים המכּים על הברזל. המבקשים למרוֹד באדוניהם ציפּו לשמוע, מה יאמר ה״דיד״. ה״דיד״ חשב וחשב, ולבסוף שאל:

אנשי מי אתם?

– אנשי הנסיך ירמי.

– ואת מי תטבחו?

האכרים הביטו איש אל פני רעהו.

– האותו? – שאל ה״דיד״.

– לא נוכל­…

– הוי, לא תוכלו, בני, לא תוכלו. הייתי בלובני ובעיני ראיתי את הנסיך. נורא הוא! כי יצעק, יחרדו העצים ביער, וכי ירקע ברגלוֹ, תבּקע האדמה. מפניו יחיל גם המלך, וההטמנים שומעים לפקודותיו והכל יראים מפניו. והצבא אשר אתו רב הוא מצבא החַן והסולטן. לא תעצרו כוח. לא אתם תחפשוהו, אך הוא יחפש אתכם. ועוד אינכם יודעים את אשר אני יודע, כי לעזרתו יבואו כל הלחים, וזאת לכם לדעת, כי כמספר הלחים – מספר החרבות!

דממה כבדה קמה בקהל; שוב נגע ה״דיד״ במיתרי הלירא והוסיף לדבּר בנשאו את פניו אל הירח:

– הולך הנסיך, הולך, ולצדו המוני נוצות אדומות בראש הפרשים והדגלים ככוכבי השמים וכברקנים על־פני הערבה לרוב. לפניו ירוץ הרוח, כחלילים יהמה ויאנק. האתם יודעים, בני, על־מה הוא נאנק? על גורלכם הוא נאנק. המות לפניו יהלך ומַגל בידו והוא מצלצל. האם אתם יודעים, על־מה הוא מצלצל? על צואריכם הוא מצלצל!

– אלהים ירחם! — קראו קולות נפחדים בלחש.

ושוב נשמעו אך קולות הפטישים.

– מי הוא פה הקומיסר של הנסיך? – שאל ה״דיד״.

– האדון גְדֶשינסקי.

– ואיהוּ?

– ברח.

– מדוע ברח?

– כי שמע, שמכינים אנחנו מַגלים וחניתות, על־כן נבהל וברח.

– אם ברח, אוי לכם, כי הוא יספר לנסיך את אשר אתם עושים.

– מה־זה אתה, דיד, צורח כעורב!? – אמר אכר זקן. – צרח־לך, ואנו מאמינים כי יום שחור נכון לאדונים. ובעבר האוקראיני של הנהר וגם בעבר הטטרי לא יהיו עוד לא אדונים ולא נסיכים, רק קוזקים יהיו, אנשים חפשים יהיו הקוזקים – ולא יהיה כל מס, כל ארנוניה, כל מכס המַשקים, כל מכס הרֵחים, כל מכס הדרכים – ויהודים לא יהיו עוד, כי כן כתוב במכתב ישו, אשר אתה בעצמך סיפרת לנו, כי נמצא. וחמיל חזק הוא, כמוהו כנסיך. ינסו נא את כוחם!

– יתן לו אלהים כוח ועוצמה!–אמר ה״דיד״. – רע הוא גורלנו, גורל האכרים. לפנים היו פני הדברים אחרים.

– למי האדמה? לנסיך; למי הערבה? לנסיך; למי היער? לנסיך; למי העדרים? לנסיך! ולפנים היה היער לאלהים, הערבה לאלהים; מי שבא ראשון, לקח לו, ומה שלקח היה שלו. עתה הכל לאדונים ולנסיך­…

– יפה דיבּרתם, בּני! – אמר ה״דיד״. – ואולם אחת אומר לכם: אתם יודעים,

כי פה לא תוכלו לנסיך, ובכן זאת אוֹמר לכם: מי האיש, הרוצה לטבוח את האצילים, אַל־נא ישאר פה עד אשר חמיל והנסיך ינסו את כוחם, כי־אם יברח אל חמיל, – ובמהרה, ביום מחר יברח, כי הנסיך כבר יצא ממקומו. אם יפתה אותו האדון גדשינסקי ללכת לדמינובקה, לא יחַיה אתכם הנסיך הזה, כי־אם יהרוג אתכם ולא ישאיר לכם שריד – ועל־כן בּרחו אל חמיל. כאשר יהיו רבים מכם אצל חמיל, יחזק מאד ונקל יהיה לו להכריע את אויביו. הו! מה־מאד רבה וקשה העבודה אשר לפניו! בראשונה ההטמנים וחיל פולין לאין־מספר, ואחריהם הנסיך, החזק מכל ההטמנים. רוצו, בני, לעזור לחמיל ולזפּורוז׳יים, כי הם, החלכאים, לא יוכלו לאלה, והלא לחירותכם ולישוּעתכם הם נלחמים עם השרים. מהרו והצלתם את נפשכם מכף הנסיך וגם לחמיל תהיו לעזר.

– אמת הוא מדבר! – קראו אחדים מבין הקולות בצוותא.

– יפים דבריו!

– ידיד חכם!

– האם ראית את הנסיך בדרך?

– ראה לא ראיתיו, אך שמעתי בברוברקי, כי כבר יצא מלובני; כל מקום שימצא בו ואפילו חנית אחת, הוא שורף ומכלה והורג הכל, רק את השמים ואת הארץ הוא משאיר!

– אלהים ירחם!

– ואיפה נחפש את חמיל?

– הלא על־כן באתי הנה, בני, כדי להגיד לכם, איפה תחפּשוּ את חמיל. לכו, בני, לזולוטונושה, ומשם לטרֶחטימירוֹב, שם יחכה לכם חמיל, שמה יאספו כל האנשים מן הכפרים, הישובים והחווֹת, שמה יבואו גם הטטרים, כי אם לא ייאספוּ שם כולם, לא תעמדו בפני הנסיך ולא תוכלו לו.

– ואתה, אבּא, האם גם אתה תלך עמנו?

– הלוך לא אלך, כי רגלי הזקנות כבר נמשכות אל האדמה. אך אם תתנו לי עגלה וסוסים, אסע אתכם. ולפני הגיענו לזולוטונושה אלך לפניכם, כדי לראות אם חיל האצילים איננו חונה שם. אם יהיה שם, נפסח על העיר והלכנו משם לטרחטימירוב. שם ארץ הקוזקים. ועתה האכילוני והשקוני, כי אני הזקן רעב וגם נערי רעב. מחר בבוקר נצא מכאן ובדרכנו אשיר לכם על השר פוטוצקי ועל הנסיך ירמי. הוי, איומים הם האריות האלה! גדול יהיה שפך הדם באוקראינה, השמים אדומים מאד, וגם הירח כאלו רוחץ בדם. חלו־נא, בני, את פני אלהים, כי לא אחד מכם ימי לכתו על האדמה מעטים. וגם זאת שמעתי, כי מתים קמים מקבריהם ומייללים.

אימה נפלה על האכרים הנאספים. בלי־משים שלחו מבטים על סביבם, והחלו להצטלב ולהתלחש ביניהם ולבסוף קרא אחד מהם בקול רם:

– לזוֹלוֹטוֹנוֹשה!

– לזולוטונושה! – קראו כולם אחריו, כאילו בה מחסה והצלה להם.

– לטרחטימירוב!

– לאבדון הלחים והאדונים!

פתאום יצא מבין הנאספים קוזק צעיר, הניף חניתו וצעק:

– באט׳קי! אם מחר לזולוטונושה הולכים, נעלה־נא עתה על חצר הפקיד!

– על חצר הפקיד! – צעקו פה־אחד כמה עשרות אנשים.

– לשרוף! הרכוש לקחת!

ואולם ה״דיד״ הרים את ראשו, אשר עד אז היה מורד אל חזהו, ואמר:

– הו, בני, אל־נא תעלו על חצר הפקיד ואל־נא תשרפוהו, כי רעה גדולה תביאו עליכם. הנסיך וצבאו אולי סובב בקירבת המקום הזה, וכאשר יראה את להבות האש, יבוא הנה והרעה תבוא אתו. מוטב שתתנו לי לחם לאכול ומקום ללון. שבו בשקט ואל תלכו לבקש אסון.

– אמת הוא מדבר! – נשמעו קולות אחדים.

– אמת הוא מדבר, ואתה, מַקסים, כסיל!

– בוא, אבי, אלי ואכלת פת במלח ומעט תמד תשתה, ואחרי אשר תאכל לשׂבעה, תלך אל הגורן לישון – אמר אכר זקן בפנותו אל ה״דיד״.

זגלובה קם ממקומו ומשך את הילנה בשרווּל מעילה. היא ישנה.

– הנער האומלל עייף מאד, ועל־כן נרדם, אף כי הפטישים הולמים – אמר האדון זגלובה.

ובלבו חשב:

– הו, תוֹם־נעוּרים מתוק, אשר גם בין חרבות וחניתות יישן! מלאכי־מרום שומרים עליך ובזכותך ישמרו גם עלי.

הוא העיר אותה משנתה, ושניהם פנו אל הכפר, שהשתרע במרחק לא רב מן הנפחיה. הלילה היה בהיר, שוקט – הד קול הפּטישים ההולמים דלק אחריהם. האכר הזקן הלך לפניהם, כדי להורות להם את הדרך, ואדון זגלובה העמיד פני מתפלל ובלחש נהם:

– אֵל אלהים, חוסה־נא עלינו, החוטאים… התבונני, עלמה!… הקדושה והטהורה…מה היה גורלנו לולא היינו לבושים בגדי אכרים?… אנו על האדמה ונשמותינו פונות לשמים… אוכל יתנו לנו, ומחר ניסע לזולוטונושה, תחת ללכת ברגלינו… אמן, אמן, אמן… אולי יחפשנו בוהון ואז ימצא את עקבותינו, כי תחבולות עורמתנו לא תונינה אותו… אמן… אמן! אך יאחר את המועד, כי בפרוֹזורובקה נעבור את הדניפר, ושם ההטמן שולט… השד לא יוכל לצדיק… אמן… בעוד ימים אחדים תבער אש בכל הארץ הזאת, אך יעבור־נא הנסיך את הדניפר… אמן… יקח אותם המות השחור, יהיו לתלין לתליה… השומעת אַת, עלמה, איך הם צורחים, שם ליד הנפחיה? אמן… ימים רעים באים עלינו, ואולם נבל תקראי לי, אם לא אחלץ אותך, העלמה, מרעה, ואפילו אם יהיה עלינו לברוח עד וַרשה הבירה.

– מה אתה נוהם שם, אבי? – שאל האכר.

– לא כלום. לשלומכם אני מתפלל. אמן, אמן!…

– והנה ביתי…

– יהי אלהים מבורך!

– לעולם ועד!

–בואו ואכלתם פת במלח.

– ישלם לך אלהים כגמולך.

רגעים אחדים אחרי־כן סעד ה״דיד״ את לבו בבשר־כבש ובתמד, אשר אכל ושתה למכביר, ולמחרת היום ההוא בבוקר יצא עם נערו יחדיו בעגלה מרוּוחה לזולוטונושה, ואליו נילווּ אכרים לעשרות אשר רכבו על סוסיהם ובידיהם חניתות ומגלים.

הם נסעו דרך קְרַיֶבֶץ, צ׳רנוֹבּוֹי וקרוֹפּיבנה. בדרכם ראו, כי המרד כבר גועש. האכרים הזדיינו בכל־מקום, ידי הנפחים בגיאיות היו מלאות עבודה מן הבוקר ועד הלילה, ואך עוצמתו ושמו של הנסיך ירמי, שהטילו אימה בלבבות, עצרו עוד בעד התקוממות הדמים.

ובינתיים ומעבר לדניפר השתוללה הסערה בזעם. השמועה על־דבר המפלה בקורסון נפוצה חיש כברק בכל אוקראינה, וכל אשר נשמה באפו קם והצטרף למורדים.

פרק כא

למחרת בבוקר, לאחר בריחתו של זגלובה, מצאו הסמנים את בוהון חנוק למחצה במעיל, אשר האדון זגלובה חבשהו בו, ואולם מאחר שפצעיו לא היו קשים, התעורר מעלפונו עד מהרה והתאושש. הוא זכר את כל אשר נתארע, ונתקף בחמת זעם. הוא שאג כחית פרא, את ידיו הכתים בדם ראשו הפצוע ואת סכינו תקע באנשים, ועל־כן לא הרהיבו הסמנים לגשת אליו. הוא החליט לרדוף אחרי זגלובה, ומשום שלא יכול עוד לשבת על אוכף ולרכּב על סוס, פקד להביא לו עריסה יהודית ולקשור אותה באמצע, בין שני סוּסים, וכך, יושב בעריסה דפק בסוסים כמשוּגע והדהירם לעבר לובני, מהיותו סבור שזגלובה והילנה ברחו שמה. שוכב בין כרים וכסתות בעריסה וזב דם, חלף בערבה כרוח רפאים הממהרת לחזור אל קברה, בטרם יאור הבוקר. אחריו רצו הסמנים הנאמנים לו, אף כי אמרו בלבם, כי רצים הם לקראת מות בטוּח. ככה טסו עד וַסיליבקה, שם חָנה משמר מחיל הנסיך, שמנה מאה אנשי־צבא הונגריים, מחיל הרגלים. הקוזק הפרא, כאילו נמאסו חייו בעיניו, התנפל על חיל־המשמר הזה; הוא בעצמו הסתער ראשון, ולאחר קרב שנמשך שעות אחדות, השמיד את כל אנשיו, מלבד אחדים מהם, אשר השאיר כדי להוציא מפיהם בעינויים קשים את כל אשר הם יודעים על־אודות זגלובה והילנה. משנסתבר לו, כי כל אציל עם נערה לא עבר שם, לא ידע מה לעשות ומרוב צער קרע את תחבושות פצעיו. ללכת הלאה לא יכול עוד, כי כל הדרך עד לובני רחשה גדודי הנסיך, ותושבי וַסיליבקה, אשר נסו משם בעת הקרב, אל־נכון כבר הזהירו את הגדודים האלה מפניו. הסמנים הנאמנים לקחו אפוא את בוהון, אשר נחלש מאד מחמת זעמו, והחזירוהו לרוזלוגי. בשובם שמה, לא מצאו עוד גם עקבות החצר, כי אכרי המקום שדדו את כל אשר בו ושרפוהו על הנסיך וַסיל, בהניחם, כי כאשר יבוא איש מן הנסיכים לבית קוֹרצויץ׳ או הנסיך ירמי להנקם על אשר נעשה שם, נקל יהיה להם לגול את האשמה על ראש הקוֹזקים ובוהון. הם שרפו את כל הבנינים אשר היו שם, כרתו את עצי גן הדובדבנים, הרגו את כל משרתי החצר, בנקמם ככה בלי־חמלה את נקמתם מאת בני קורצויץ', אשר רדו בהם בפרך. בוהון פנה משם ופגש בדרכו את פלשניבסקי, אשר הלך מצ׳חרין אל הנסיך להודיעהו את דבר המפלה ליד המים הצהובים. בוהון שאל אותו, אנה ולאיזו מטרה הוא הולך, וכאשר נבוך ולא השיב דבר ברור, פקד בוהון להושיבו על מדורת אש, וכאשר נצלה בשרו מעט, סיפר את כל אשר ידע, גם את דבר המפלה וגם את דבר מנוסת זגלובה, אשר פגש אותו אתמול בדרך. בּוהון נשם לרוָחה. אחרי אשר תלה את פלשניבסקי, פנה משם וכבר בטח, כי זגלובה לא ימלט מידו. אמנם מגדלי־הסוסים המציאו לו ידיעות אחדות גם על־אודות הנמלטים, אך בעברו את המעברה, לא יכול עוד לדעת על־אודותם דבר. את הקבצן העיוור, אשר האדון זגלובה פשט מעליו את בגדיו, לא פגש בדרכו, כי זה הלך אל עבר המוֹרד של מימי קהמליק, ומלבד את היה נבהל מאד, עד כי הסתתר כשועל בסבך הסוּף.

בינתיים חלפו יום ולילה נוספים, ומאחר שהרדיפה בכיוון וַסיליבקה ארכה שני ימים, יכול זגלובה להרחיק ממנו ולהתחמק. מה אפוא יכול בוהון לעשות? בצר לו החיש לו עצה ועזרה סגנו, זאב־ערבות ותיק, קוזק אשר מימי נעוריו הסכין להתחקות בשדי־הפרא על עקבות הטטרים. – בט׳קו! – אמר – הם ברחו לצ׳חרין ובעורמה ברחו שמה, כי הטעו אותך, אך כאשר נודע להם מאת פלשניבסקי דבר נצחונות חמילניצקי ומפלת ההטמנים ליד המים הצהובים, שינוּ את מהלכם. אתה, בט׳קו, בעיניך ראית, כי ירדו מן הדרך ונטו הצדה. –אל הערבה?

– לו נטו אל הערבה, כי עתה מצאתי אותם, אך הם הלכו לעבר הדניפר, כדי להגיע אל ההטמנים – ובכן הלכו דרך צ׳רקסי, או דרך זולוטונושה ופרוחורובקה… ואף אם הלכו לעבר פּריסלב, אף כי לפי דעתי לא עשו כזאת, גם אז נמצא אותם! כה נעשה, בט׳קו: אחד מאתנו ילך לצ׳רקסי, ואחד לזולוטונושה, בדרך הרועים, – אף נמהר ללכת, כי אם יעברו את הדניפר, יגיעו אל ההטמנים, או הטטרים של חמילניצקי יקחו אותם שבי.

– צא אפוא אתה לזולוטונושה, ואני אמהר לצ׳רקסי.

– כדבריך, בט׳קו!

– אך הישמר והיזהר, כי זגלובה ערום כשועל הוא.

– גם אני ערום כמוהו.

אחרי אשר היתווּ להם את התכנית לרדוף אחרי זגלובה והילנה, פנו להם מיד, האחד לעבר צ׳רקסי והאחד לעבר זולוטונושה. בערב היום ההוא הגיע הייסוּל הזקן, אנטוֹן, לדמינובקה.

הכפר היה שמם. נשארו בו רק הנשים לבדן, כי כל הגברים הלכו אל מעבר לדניפר, אל חמילניצקי. כאשר הבחינו הנשים באנשים המזוינים, ההולכים וקרבים, הסתתרו בעליות ובגרנות, כי לא ידעו מי הם. אנטון חיפש זמן רב, עד אשר מצא אחת הנשים הזקנות, שלא חששה עוד מפני כל, ואף לא מפני הטטרים.

– איפה הגברים, אמא? – שאל אנטון.

– מנין לי לדעת! – השיבה בחשׂפה שינים צהובּות.

– אנחנו קוזקים, אמא, אל תיראי, לא מטעם הלחים אנו באים.

– הלחים? יקחם השד!

– לנו את הוגה ברכה?

– לכם? – הזקנה הירהרה רגע.

–ואתכם תיקח המגפה!

אנטון לא ידע מה לעשות, אך פתאום חרקו צירי דלת אחד הבתים ואשה צעירה ויפה יצאה אל החצר.

– הוי, קוזקים, שמעתי, כי אתם אינכם לחים.

– כן־הוא.

– ומאת חמיל אתם באים?

– כן־הוא.

– לא מאת הלחים?

– ולמה שאלתם לגברים?

– סתם כך שאלנו, אם כבר הלכו.

– הלכו, הלכוּ.

– יהי שׁם אלהים מבורך! אמרי לנו, צעירה, האם לא ברח דרך הכפר הזה אציל אחד, לח ארור, עם בתו?

– אציל? לח? אני לא ראיתי.

– כל איש זר לא היה פה?

– היה דיד. הוא הסית את הגברים ללכת אל חמיל, לזולוטונושה, הוא אמר. כי הנה יבוא הנסיך ירמי.

לאן?

– הנה. ומכאן ילך לזולוטוֹנושה. כה אמר הדיד.

– והדיד הסית את הגברים למרוד?

– הדיד.

– האם לבדו היה?

– לא. אילם היה אתו.

– ומה מראהו?

– מראה מי?

– מראה הדיד.

– הו, זקן, זקן מאד, בלירא ניגן ועל האצילים התאונן. אך אני לא ראיתיו.

והוא הסית את הגברים למרוד? – שאל אנטון עוד פעם.

– הוא.

– המ! חיי בטוב, אשה.

– לך בשם אלהים.

אנטון הירבה להרהר בדברים, אשר שמע מפי האשה הצעירה. לוּ היה הדיד ההוּא זגלובה המתחפש, כי עתה לא הסית את האכרים ללכת אל חמילניצקי. ואיפה סוסיו? הלא על סוסים רכבו בברחם. ולמה־זה היה לו להסית את האכרים למרוד ולהזהיר אותם מפני הנסיך ההולך וקרב? כל אציל לא יזהיר את האכרים מפני הנסיך, ולוּ ידע, כי הנסיך הולך וקרב, כי עתה נמלט אליו, ואם הנסיך נוסע לזולוטונושה, כאשר אמר האיש ההוא, ולדבריו אלה יש להאמין, הלא אל־נכון ישלם גמול הטבח בוַסיליבקה.

אנטון התחלחל בהעלותו זאת על לבו ומזוזות השערים לידם עבר דמו פתאום בעיניו לכלונסים מחודדים, אשר עליהם יושיבו אותם.

– לא! – חשב בלבו – הדיד הזה לא היה אלא דיד פשוט. אינני צריך לרוץ לזולוטונושה, אלא אם ברצונו לברוח דרך שם.

ואולם אם יברח שמה, מה יעשה אחרי אשר יבוא אל העיר הזאת? אם ישתהה שם, יבוא הנסיך ויהרגהו; אם ילך משם לפרוחורובקה ויעבור שם את הנהר דניפר, יתקל בהטמנים.

צר היה פתאום המקום בערבה רחבת־הידים לזאב הזקן, אף הרגיש, כי אם הוא לזאב ייחשב, הנה זגלובה הוא השועל הערום, אשר מפניו יימלט.

פתאם טפח בידו על מצחו.

ולמה הוביל הדיד ההוא את האכרים לזולוטונושה, אשר אחריה פרוחורובקה, ואחרי המקום הזה, מעבר לדניפּר –ההטמנים וכל מחנה צבא הממלכה?

אנטון החליט לנסוע לפרוחורובקה ויהי מה.

אם ישמע בהגיעו לפרוחורובקה, כי מעבר לנהר חונים צבאות ההטמנים, לא יעבור שמה, אך עם מורד הנהר ילך, ושם, ממול לצ׳רקסי, יתחבר עם בוהון. בדרכו גם ישיג ידיעות על־אודות חמילניצקי. מפי פלשניבסקי כבר נודע לאנטון, כי חמילניצקי כבש את צ׳חרין, כי את קריבונוֹס שלח לקראת ההטמנים, והוא עם טוהי־בּי התעתד למהר וללכת אחריו. אנטון, אשר היה איש־צבא מנוסה וידע היטב את המקומות ההם, הבין, כי הקרב בין צבא ההטמנים וצבא חמילניצקי כבר נערך. ואם כן הוא הדבר, עליו היה לדעת תוצאות הקרב הזה. אם הוכּה חמילניצקי, אז פשטו צבאות ההטמנים, ברדפם אחרי צבאות חמילניצקי, בכל המקומות אשר מעבר לדניפר, ואם כן אך לשוא יחפש את זגלובה. אפס, אם היכּה חמילניצקי את ההטמנים? … אמנם, אנטון לא שיער בנפשו, כי חמילניצקי יכול לנצח את ההטמנים. נקל להכות את בן־ההטמן מהכות את ההטמן; נקל להכות חיל־סיירים מהכות מחנה־צבא.

– הוא – חשב הקוזק הזקן בלבו – האַטמן שלנו היה מיטיב לעשות, אילו דאג לנפשו ולבשרו וחדל להגות בנערה. ליד צ׳חרין אפשר לעבור את הנהר ולהמלט משם בעוד מועד לסיץ׳. פה, בין ההטמנים והנסיך ירמי, יקשה עליו להחזיק מעמד.

תוך כדי הרהוריו אלה התקדם מהר בראש הסמנים אשר אתו לעבר הנהר סולה, אשר היה עליו לעבור בצאתו מדמינובקה, כדי להגיע לפרוחורובקה. הם באו אל מוהילנה אשר על שפת הנהר. שם האירה ההצלחה פנים לאנטון, כי אף אם היה הכפר הזה שמם גם־הוא כדמינובקה, בכל־זאת מצא מעבורות־שיט מוכנות וספנים, אשר העבירו את האכרים שברחו לעבר הדניפר. התושבים מעבר לדניפר לא נועזו למרוד, כי אימת הנסיך היתה עליהם, אבל מכל הכפרים, המוֹשבות והחוות ברחו האכרים, כדי להתחבר עם חמילניצקי ולהיספח אל גדודיו. השמועה על־אודות נצחון הזפּורוז׳יים ליד המים הצהובּים עשתה לה כנפים והגיעה לכל המקומות שמעבר לדניפר. ההמון הפּרוּע לא יכול לשבת על מקומו במנוחה, אף כי שם לא ידע כל לחץ, כי הנסיך אשר התאכזר, כאמור, אל המורדים, היה כאב רחמן לתושבים השקטים, ופקידיו לא העזו לעשות עוול להמונים, אשר הופקדו בּידיהם. ואולם ההמונים האלה, אשר זה־לא־כבר היו רוצחים ונהפכו לאכרים עובדי־אדמה, מאסו בחוק, במשטר החמוּר ובסדרים וברחו שמה, אל המקום, שממנו נשקפה להם התקוה לחיי־דרור פרועים. מכפרים רבים ברחו לחמילניצקי גם נשים. מצַ׳בַּנובקה ומויסוֹקה יצאו כל תושביהן, ושרפו את בתיהם, שלא יוכל איש מהם לשוב שמה. בכפרים, אשר בהם נשארו עוד מתי־מעט, מיהרו להזדיין ככל אשר יכלו.

אנטון שאל את הספנים, אם שמעו את אשר קרה מעבר לדניפר. אמנם שמעו, אך השמועות סתרו זו את זו, מעורבבות, מסורסות ולא־בהירות היו. אמרו, כי חמיל נלחם עם ההטמנים, אך יש שאמרו, כי הוכּה, ואחרים אמרו, כי ניצח. אחד האכרים, אשר ברח לדמינובקה, אמר, כי ההטמנים נלקחו בשבי. הספנים חשדו בו, כי הוא אציל המתחפש, אך לא הרהיבו עוז בנפשם לתפסו, כי שמעו, שצבא הנסיך הולך וקרב. הפחד הגדיל מאד את מספר צבאות הנסיך בעיני ההמונים, ואלה חזו אותם בדמיונם בכל המקומות, כי באותם הימים לא היה בכל החבל אשר מעבר לדניפר גם כפר אחד, אשר בו לא אמרו, כי חיל הנסיך הולך וקרב אליו. אנטון ראה, כי בכל מקום בואו חושבים, שהוא והסמנים אשר אתו הם פלוגה מחיל הסיירים אשר לנסיך ירמי.

ואולם מיד הרגיע את הספנים ושאל אותם לאכרי דמינובקה.

אכרי דמינובקה היו פה. אנחנו העברנו אותם לעבר השני, – אמר אחד הספנים.

– האם היה אתם דיד?

– היה.

– והיה אילם עם הדיד, נער קטן אילם?

– כן, חי אנכי.

– מה מראה הדיד?

– לא זקן, עב בשר, עיניו כעיני דג ובאחת מהן תבלול.

– זה הוא!– נהם אנטוֹן והמשיך לשאול: – והנער?

– הוי, אבי האַטמן? ככרוב היה. כמוהו לא ראינו עוד.

בינתיים הגיעו אל החוף.

אנטון כבר ידע את אשר עליו לעשות.

– הו, נביא את הנערה אל האַטמן – נהם לעצמו.

אחרי־כן פנה אל הסמנים.

– על הסוסים!

הם טסו כלהקת צפרים מבוהלות, אף כי הדרך היתה רעה. כי האדמה היתה מלאה בקיעים ושוּחות. והנה באו אל גיא גדול אחד, אשר בו היה מעין ולצד המעין דרך כבושה בידי הטבע. הגיא נמשך עד קַבְרַיֶץ, ובכן רכבוּ מהר דרך עשרות מילים בלי־הרף, ואנטון, על הטוב שבסוסים, בראשם. כבר ראו את המוצא הרחב אשר לגיא, ופתאום עצר אנטוֹן בכוח בסוסו, עד כי פרסותיו שרקו על האבנים אשר תחתיהן.

– מה זה?

המוצא נמלא פתאום אנשים וסוסים. חיל פרשים הופיע על הדרך והתיצב בשורות, ששה ששה בשורה. מספרם היה כשלוש מאות. אנטון נשא עיניו להתבונן, ואף כי היה חייל וָתיק וכבר הסכין לכל סכנה, זע לבו בקרבו ופניו חוורו כפני מת.

הוא ראה לפניו את הדרגונים של הנסיך ירמי.

לברוח לא יכול עוד, כי אך דרך מאתים צעד הפרידה בין אנטון ואנשיו ובין הדרגונים, והסוסים העייפים של הסמנים לא היו יכולים להרחיק הרבה כאשר ירדפו בעקבותם. ואמנם, כאשר ראו הדרגונים את הסמנים, דפקו בסוסיהם ומיהרו להתקיף אותם מכל צד.

– מי אתם? – קרא הקצין בקול מאיים.

– מאנשי בוהון אנחנו – אמר אנטון, בראותו, כי נחוץ להגיד את האמת, באשר צבע בגדיהם העיד עליהם מי הם. ואולם כאשר הכיר את הקצין, אותו ראה פעמים רבות בפריסלב, העמיד פנים צוהלות וקרא לעומתו: – האדון קוּשֶׁל! יהי שם אלהים מבורך!

– הוֹ, זה אתה, אנטוֹן! – אמר הקצין בהתבוננו אל פני הקוזק. – מה מעשיך פה? איפה האַטמן שלכם?

– האדון ההטמן הגדול שלח את האטמן שלנו אל הנסיך שר־הגליל לבקש ממנו, כי ישלח לו עזרה, ולכן נסע האטמן ללובני ועלינו ציוה לעבור בכפרים ולתפוש את הבורחים.

כיזב לו אנטון בלי כל חשש מאחר שידע, כי אם גדוד הדרגונים נוֹסע מעבר הדניפר, איננו יכוֹל עוד לדעת את אשר עשה בוהון ברוזלוגי ובוַסיליבקה ואת כל מעשיו האחרים.

אף על פי כן העיר קצין הדרגונים ואמר:

– האם אינכם אומרים להתגנב אל המורדים?

– הו, אדוני מפקד הגדוד – אמר אנטון – לו אמרנו להיספח אל חמיל, כי עתה לא היינו פה, מעבר לדניפר מזה.

– אמנם כן – אמר שר־הגדוד – אמת נכון הדבר ואין לפקפק בו. ואולם האטמן לא ימצא את הנסיך בלובני.

– איפה הנסיך?

– היה בפרילוקי. ייתכן כי יצא משם אתמול לחזור ללובני.

– צר לי מאד. ביד האטמן יש מכתב מאת ההטמן אל הנסיך. ואולם סלח־נא לי, אדוני, על שאלתי הבאה: האם אתה, רב־חסד, מוליך את הגדוד הזה מזולוטונושה?

– לא. אנחנו חנינו בקלנקי, ועתה הגיעתנו הפקודה, שכמותה נשלחה אל כל גדודי הצבא, ללכת ללובני, כי משם יגיח הנסיך בראש כל עוצמתו הצבאית. ואתם, לאן אתם הולכים?

– לפרוחורוֹבקה, כי האכרים צולחים שם את הנהר.

– האם רבים מהם כבר ברחו?

– הוי, רבים, רבים מאד!

– לכו, אם כן, בשם אלהים!

– רב תודות לך, אדון רב־חסד. יהי אלהים אתך.

הדרגונים פּינו להם דרך ביניהם, והפלוגה המשיכה דרכה אל מוצא הגיא.

בעברו דרך המוצא, עצר אנטון והאזין בדריכות עד אשר נעלמו הדרגונים מעיניו והד קולם האחרון נדם. אז פנה אל הסמנים ואמר:

– התדעו, כסילים, כי לולא עורמתי, הייתם בעוד שלשה ימים מוּקעים על הכלונסים בלובני. ועתה דיפקו בסוּסים, דיפקו ואל תחמולו, דיפקו עד אשר תצא נשמתם.

הסמנים דפקו בסוסיהם.

– ההצלחה עומדת לנו! – חשב אנטוֹן בלבו, – הצלחה כפולה: האחת, כי חיים נמלטנו מהם, והשנית, כי הדרגונים האלה לא מזולוטונושה באוּ וזגלובה לא נתקל בהם, כי לוּ פגש אותם זגלובה, כי עתה כבר היה בטוח מפני כל רדיפה אחריו.

ואמנם, היה זה מזלו הרע של זגלובה, כי לוּ פגש את האדון קוֹשל וגדודו הקטן, והיתה הצלחתו שלמה.

לעומת זה היכתה בו בפרוחוֹרוֹבקה כרעם השמועה על־אודות המפלה בקורסון. עוד בדרכו לזולוטונושה עברה השמועה בכפרים ובחווֹת, כי קרב גדול היה וחמיל ניצח, אך האדון זגלובה לא האמין לשמועה, מפני שידע מן הנסיון, כי כל שמועה הולכת וגדלה בין ההמון לממדים לא-ישוערו, וכי ביחוד אוהב ההמון הזה לספר פלאות על-אודות נצחונות הקוזקים. אוּלם בפרוחורוֹבקה לא יכול עוד לפקפק בשמועה ובנצחון הגדול אשר נחל חמילניצקי. האמת הנוראה והמבשרת אסון הממה אותו. חמיל היה המנצח, צבא הממלכה הושמד, ההטמנים הלכו שבי, וכל אוקראינה אחוזה אש המרד.

האדון זגלובה נבוך ברגע הראשון. אכן, הוא היה בכל רע. ההצלחה הסתירה ממנוּ את פניה גם בדרכו, כי בזולוטונושה לא מצא כל חיל-משמר. הכל בעיר חרקו שן על הלחים, והמצודה הישנה היתה עזובה. הוא לא פקפק עוד אף רגע, כי בוהון נמצא בעקבותיו וכי במהרה או כעבור זמן מה יגלהו. אמנם, הוא רץ כאילה לפני רודפיה, אך הכיר היטב את הסוס האביר הרודף אחריו וידע, כי הסוס הזה לא ינוח עד אשר ישיגהו. וכן בא אפוא האדון זגלובה בין המצרים: מאחוריו בוהון ומלפניו מרד-האכרים ההולך וסוער כים, הריגות, בּערות, גדודי הטטרים, המונים פרועים.

להימלט מן הרעה הזאת כמעט אי-אפשר, וביחוד עם העלמה, אשר הסבּה אליה את תשומת לב הכל, אף כי התחפשה בבגדי נער.

אמנם, לא לחינם היה האדון זגלובה אובד-עצות.

ואולם האדון זגלובה מימיו לא היה נבוך זמן רב. כי אף אם אבדו עשתונותיו היטיב להבין, ויותר מכּן להרגיש, כי מפני בוהון הוא ירא הרבה יותר מאשר מפני האש, המים, המרד, הטבח ואף מפני חמילניצקי בעצמו. לעצם המחשבה, כי אפשר שיפול בידי הקוזק האיום, סמר בשרו מפחד. “הלה ילמדני אפול בידו!” שינן לעצמו מדי רגע “ופה, לפני, ים המרד הולך וגועש!”

אך דרך הצלה אחת היתה לפניו: לעזוב את הילנה לנפשה ואלהים יעשה אתה כחפצו. ואולם האדון זגלובה מאן לעשות כזאת.

– אין זאת אמר אליה כי-אם בכשפים משכת את לבי אחריך, עלמה כבודה, ובגלל כשפיך אלה יפשיטו מעלי את עורי ויעשו ממנו תוּפּים.

ואולם לעזבה לנפשה לא חפץ ואף לא העלה על דעתו מחשבה כזו. מה אפוֹא היה בידו לעשות?

הא! – חשב בלבו לא עת עתה לחפש את הנסיך! מלפנַי ים, ובכן אקפוץ אל תוך הים הזה, למצער אעלם בו, ואם יעזור לי אלהים, אעברהו והגעתי אל החוף אשר מעברו השני.

והוא החליט לעבור את הדניפר ולהגיע אל חופו הימני.

ואולם לא דבר נקל היה לעבור את הנהר בפרוחורובקה. האדון מיקולי פוטוצקי החרים עוד בשביל קשׁצ 'ובסקי והצבא, אשר שלח אתו, את כל הספינות, המעבורות והסירות הגדולות והקטנות, אשר נמצאו בכל המקומות מפּריסלב ועד צ’חרין. בפרוחורובקה היתה אך מעבורת אחת, שבורה. למעבורת זו חכו אלפי אנשים, אשר ברחו מכל עבר הדניפר. כל הבּתים, המכלאות, הגרנות והרפתים אשר בכל הכפר היו מלאים אנשים ויוקר המזון האמיר. האדון זגלובה היה אנוס באמת להשתכר ללחם בלירא אשר בידו ובשיריו. כל היום לא יכול לעבור את הנהר, כי המעבורת התקלקלה שתי פעמים, ודרוש היה אפוא לתקנה. כל הלילה ישב עם הילנה על חוף הנהר בתוך קהל אכרים שכורים ליד מדורת-אש. ובלילה ההוא נשבה רוח קרה. הנסיכה הצעירה כרעה תחתיה מעייפות וכאבים, כי המגפים הכבדים, מגפיו של הנער האלם, אשר נעלה על רגליה, פצעו אותן. היא חששה, פן תתקוף אותה מחלה קשה. פניה חוורו, ברק עיניה היפות הועם, מדי רגע ברגע נתקפה פחד, שמא יכירו בה כי איננה נער, או מחשש שמא יופיעו פתאום אנשי בוהון, הרודפים אותה. בלילה הזה הזינו את עיניה במראה איום. האיכרים הביאו ממקום שפך הנהר רוֹס אצילים אחדים, אשר אמרו להימלט מפני שפעת הטטרים אל וישניוֹבצקי, ורצחום באכזריות נוראה. במרצעים ניקבו את עיניהם ואת ראשיהם שחקו בין אבנים. מלבד אלה היו בפרוחורובקה שני יהודים עם בני משפחותיהם. את אלה השליכו ההמונים הפראים אל הדניפר, וכאשר לא ירדו מיד במצולות, השקיעו אותם ואת נשיהם וילדיהם בעזרת אונקלים ארוּכּים. מעשי הרצח האכזריים האלה היו מלוּוים הוללוּת ושיכּרות. האיכּרים השיכּוֹרים עגבו על הנשים הסבואות והתעלסו עמהן. קולות הצחוק הפראי והנורא הילכו אימים על חופי הדניפר האפלים. אוּדים אדוּמים וגיצי-אש, שנסחפו בסערה ממדורות-האש, הועפו אל גלי הנהר לגווע שם. מפעם לפעם נתעוררה מהומה. מפעם לפעם קרא מי בקוֹלוֹ השתוי, הניחר, מתוך החשכה: "בני-אדם, הימלטו, ירמה הולך!" וההמון רץ אל החוף, רמס איש אל אחיו, נדחק אל הנהר. בתוך המהומה והמבוכה כמעט רמסו עד מות את האדון זגלובה ואת הנסיכה הצעירה. זגלובה קיבל לוג יין-שרוּף, שתה וגם אילץ את הילנה לשתות, כי אילולא זה היתה מתעלפת או נתקפת חום קדחת. לבסוף התחילו גלי הנהר מכסיפים ונוצצים. השחר עלה. היום עמד לבוא מעונן, קודר, חיוור. זגלובה התאמץ למהר ולעבור את הנהר. לאושרו כבר תוקנה אז המעבורת. אך הדוחק אצלה היה גדול מאד.

פּנוּ מקום לדיד, פּנו מקום לדיד! קרא זגלובה, בהחזיקו בהילנה בשתי זרועותיו המושטות לפניו, לבל ילחץ אותה ההמון הנדחק לעלות למעבורת – פנו מקום לדיד! אל חמילניצקי ואל קריבוֹנוֹס אני הולך! פנו מקום לדיד, אנשים טובים, קוזקים חביבים! הלואי שהמות השחור יחנק אתכם, אתכם ואת ילדיכם! אינני מיטיב לראות, אפול אל המים, את נערי, הנוהג בי, תטביעו. סוּרוּ, בני, ולואי שתתפרקנה עצמותיכם מתוך עווית, שתתפגרו, ויהיו נא פגריכם מוּקעים על כלונסים.

מתוך צעקות וקללות כאלה, בהתחננו ובהדפו חליפות את ההמון בזרועותיו החזקות, דחף תחילה את הילנה אל המעבורת, ואחרי שדחק גם את גופו הוא אל תוך המעבורת, שוב התחיל לצרוח:

– כבר רבים אַתם פה באניה, יותר מדי, למה אתם נדחקים כל כך? את המעבורת תטביעו, אם עוד תוסיפו להידחק הנה. די! די! גם תורכם יגיע, ואם לא יגיע, אין רע.

– די! די! צעקו האנשים, אשר כבר היו בתוך המעבורת. הפליגו! הפליגו!

המשוטים נמתחו והמעבורת הפליגה מן החוף. גל עז נשא אותה כרגע והסיטה עם הזרם בכיווּן דַמוֹנטוב.

כבר עברו מחצית רוחבו של הנהר, כאשר פתאום נשמעו מעבר חוף פרוחורובקה קולות צעקה וקריאות. מבוכה איומה קמה בין ההמונים, אשר נשארו על החוף; מהם שברחו כאחוזי טירוף לעבר דמוֹנטוב, מהם שקפצו אל הנהר, מהם שצעקו, הניעו ידיהם, או התנפלו על הארץ.

– מה־זה? מה־זה קרה שם? – שאלו זה את זה המפליגים במעבורת.

– ירמי! – קרא אחד מהם.

– ירמי! ירמי! נברח! – קראו אחרים.

המשוטים הכו בחזקה במים, המעבורת טסה חיש כסירה קוזקית קלה. באותו הרגע הופיעו אילו פרשים על החוף אשר בפרוחורובקה.

הפרשים התרוצצו על החוף, פנו כה וכה על סוסיהם, שאלו דבר־מה את האנשים, ולבסוף קראו אל האנשים אשר במעבורת:

– עמדו, עמודו!

זגלובה הטיל מבט וזיעה קרה כסתה אותו מכף־רגלו ועד קדקדו – הוא הכיר בהם את הקוזקים של בוהון.

ואמנם, על החוף ניצבו אנטון ומלוויו הסמנים.

ואולם האדון זגלובה לא היה מעולם, כאמור, נבוך זמן רב; כרגע התאושש, כיסה בידיו את עיניו, כאיש שאיננו מיטיב לראות ועליו להביט איזה זמן, עד אשר יראה את אשר לפניו, ואחרי־כן צעק בקול רם, כאילו הפשיטו מעליו את עורו:

– בנַי! אלה הם הקוזקים של וישניוֹבצקי! בשם אלהים והקדושה־וטהורה! מהרו לחתור אל החוף! לנשארים שם על החוף לא נוכל עוד להושיע, וכאשר נגיע אל החוף מעבר מזה, נבקע את המעבורת בקרדומות, כי אם לא נעשה ככה, לאבדון נלך כולנו!!

– מהרו! מהרו! נבקע את המעבורת! – צעקו אחרים.

הצעקות במעבורת החרישו את קולות הקוראים מפרוחורובקה. באותו הרגע עלתה המעבורת אל החוף, וכאשר עוד רבים מהם לא הספּיקו לעלות, כבר קרעו הראשונים את דפנות המעבורת וביקעו בקרדומות את קרקעיתה. קרשים וכפיסי־עץ עפו באויר. בחימה שפוכה הסתערו על המעבורת, והפכוה לערימה של קרשים ושבבים. הפחד הוסיף להם כח.

וכל אותה שעה עמד זגלובה וצעק:

בקעו! קרעו!! שרפו! הימלטו! ירמי הולך! ירמי הולך! ותוך כדי צעקותיו כיוון את עינו הבריאה לעברה של הילנה והחל למצמץ בה לאות, כי הוא מערים על האכרים.

בינתיים גברו הצעקות מן העבר השני של הנהר למראה המעבורת הניתצת, ואולם אחר שהצועקים היו רחוקים מדי לא נשמעו דבריהם. תנועות ידיהם נדמו מאַיימות, ועוד הגבּירו את בּולמוס ההרס.

אך נעלמה המעבורת ומלבות הכל פרצו קולות אימים ופחד:

הם קופצים אל הנהר! הם שוחים אלינו! – צרחו האכרים.

ראשון קפץ אל הנהר פרש אחד על סוסו, אחריו דפקוּ כמה עשרות בסוסיהם לרדת אל המים ופתחו במאמץ לצלוח את הנהר אל העבר השני. זה היה מעשה של העזת טירוּף, כי גאות הנהר באביב והזרם, שהיה חזק מאד, הקימו במים מערבּולות ונחשולים עזים. הסוסים לא יכלו לשחות הישר לפניהם, לרוחב הנהר, כי זרמי הגלים החזקים סחפום בכוח ובמהירות.

– לא יגיעו אל החוף!

– יטבּעו!

– יהי אלהים מבורך! הו! הו! הנה, סוס אחד כבר צלל!

– לאבדוֹן!

הסוסים כבר צלחו כשליש הנהר לרחבו, אך הזרם היה סוחפם הלוך וסחוף במורד הנהר. נראה, שכּוחם הולך ונחלש ולאט לאט שקעו עמוק יותר במים. וכבר הסמנים על סוסיהם שקועים עד טבורם במים. עברו רגעים אחדים. האכרים משלפּוּחה באו במרוצה לראות במתחולל: אך את ראשיהם מצליחים עתה הסוסים להחזיק על פני המים, והסמנים שקועים בהם עד החזה. ואולם כבר עברו כמחצית הנהר. פתאום נעלמו בתוך המים ראש סוס אחד וסמן אחד, אחריו השני, השלישי, הרביעי, החמישי… מספר השוחים הלך הלוך וקטן. דממת מות נשתררה בין ההמונים, שנצבו על החופים בשני עברי הנהר, אך כולם הלכו לאורך הנהר עם הזרם, לראות מה יהיה בסופם. כבר עברו כשני שלישי הנהר, מספר השוחים הלך הלוך וקטן עוד יותר, אך כבר נשמע קול נחרתם הקשה של הסוסים וקולות הסמנים, המזרזים אותם בקריאות־חיבּה; כבר נראה, כי אחדים מהם יגיעו אל החוף.

פתאום נקרעה הדממה על ידי קולו של זגלובה:

– הו, בנַי! תפסו ברובים! לאבדון משרתי הנסיך!

עשנים התפרצו, הרעימו יריות. זעקות־שבר הגיעו מן הנהר אל החוף ואחרי רגע נעלמו הסוסים, הסמנים, הכל נעלם. הנהר היה ריק, ואך אי במרחק, בין המערבּולות והנחשולים, השחירה מפעם לפעם בטן סוס, ויש אשר היבהב לרגע כובע אדום של סמן.

זגלובה הביט אל הילנה ומיצמץ בעינו.

פרק כב

הנסיך הווֹייבוֹדה האוקראיני ידע על דבר המפלה בקורסון עוד לפני פגשוֹ את האדון סקשטוסקי יושב על חורבות רוזלוגי, כי האדון פוֹלַנוֹבסקי, אחד מבני לויתו של הנסיך, הודיעהו את הדבר הזה בסַהוֹטין. לפני כן שהה הנסיך בפרילוּקי, ומשם שלח בידי האדון בּוֹגוּסלב משקביץ' מכתב אל ההטמנים, בו ביקש לדעת, איפה עליו להתייצב עם כל חילו. ואולם אחרי שעברו ימים רבים ומשקביץ' לא חזר, יצא הנסיך לפּריסלב, ומשם שלח גדודי סיור לכל צד, וגם פקודות הוציא אל כל הגדודים, המפוזרים במקומות רבים מעבר לדניפר, כי ימהרו לבוא ללובני.

ואולם הגיעו שמועות, כי כעשרים גדודי קוזקים, אשר חנו ליד גבולות הטטרים, נתפזרו או נספחו אל המורדים. הנסיך ראה אפוא פתאום, כי אנשי חילו מעטוּ, והדבר נגע ללבו, כי לא פילל מעולם, כי האנשים האלה, אשר פעמים רבות יצא בראשם ולנצחונות הוליכם, יבגדו בו ויעזבוהו. ואולם כאשר פגש את האדון פולנובסקי וכאשר נודע לו מפיו על דבר המפלה בקורסון, העלים את הדבר מידיעת הצבא, ויצא לעבר הדניפר, ברצותו ללכת בלי חַשב את דרכו, אל תוך הסופה והמרד, לנקום את נקמת ההטמנים, למחות את חרפת צבא־הממלכה או לנפול חלל במלחמה. היה סבור, כי מעטים ואולי אף רבים מחיל פולין ניצלו מן הטבח. לוּ נוספו אלה על צבאו בן ששת האלפים, יכול היה להתיצב במערכה לקראת חמילניצקי ולקוות לנצחון.

ובכן, כאשר חנה בפריסלב, פקד על ווֹלוֹבסקי הקטן ועל קוּשל, כי ישלחו את הדרגונים שלהם אל כל הכיווּנים, לצ׳רסקי, מנטוב, סיקֶרנה, בוצ׳אץ׳, סטויקי, טרחטימירוֹב, רז׳ישצ׳וב, כדי להביא לפריסלב את כל המעבורות אשר ימצאו בדרכּם. אחרי־כן היה על הצבא לצלוח את הנהר מן הגדה השמאלית ולבוא אל רז׳ישצ׳וב.

השליחים שמעו בדרכם מפי הבורחים, אשר פגשו בדרכם, על אודות המפלה בקורסון, ואולם בכל המקומות ההם לא מצאו אף מעבורת אחת, כי ההטמן הגדול של הממלכה אסף זה־כבר, כאמור, את מחציתן בשביל קשצ׳ובסקי וברבש, ואת השאר השחיתו ההמונים יושבי החוף הימני בפחדם מפני הנסיך. ובכל־זאת הצליח האדון ווֹלודיובסקי לעבור אל החוף הימני, בצווֹתו להתקין לו במהרה רפסודה מגזעי־עצים. שם תפש כעשרים קוזקים, אשר הביאם לפני הנסיך. מפּיהם נודעו לנסיך ממדיו העצומים של המרד, ומה איומות הן תוצאות המפלה בקורסון. כל בני אוּקראינה קמו כאיש אחד למרוד באדוניהם. המרד פרץ כשטפון במישור, השוטף ועובר בהרף עין ומכסה עוד ועוד שטחים ללא כל מעצור בדרכו. האצילים הגנו על עצמם במבצריהם הגדולים והקטנים, אך רבים מאלה כבר נכבשו.

כוחו של חמילניצקי נתעצם מרגע לרגע. הקוזקים שנתפסו אמרו, כי מחנהו מונה מאתים אלף איש, ובמשך ימים אחדים אפשר אף יוכפל מספרם. על־כן גם נשתהה אחרי הקרב בקורסון, כי שם חיכה להמוני האספסוף, אשר נהרו אליו מכל צד, ובינתיים גם הנהיג סדרים בצבאותיו הרבים. את המוני האספסוף חילק לגדודים, והפקיד עליהם מפקדי גדודים מבין האטמנים וראשי פלוגות הזפורוז׳יים – שלח פלוגות־סיור או גם דיביזיות שלמות לכבוש את המבצרים שבסביבות קורסון. הנסיך ירמי שקל כל זאת והבין, כי באין מעבורות ומאין יכולת להכין אותן לששת אלפי אנשיו בטרם יעברו שבועות אחדים, וגם משום כוֹחוֹ העצום של חמילניצקי, אין לו כל אפשרות לעבור את הנהר בסביבות המקום אשר שם הוא שוהה. במועצת־הצבא חיווּ את דעתם האדון פּוֹלנובסקי, שר־הגדוד בּרנובסקי, מפקד חיל־המשמר אלכסנדר זמוֹיסקי, האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי וּווּרצל, כי הצבא ינוע צפונה לעבר צ׳רניגוב, היושבת מאחורי יערות עבותים, משם ילכו ללוּבּיץ׳ ושם יעברו את הנהר למוּל ברַהין. הדרך הזאת היתה ארוּכּה ומלאה חתחתים, כי מן היערות הצ׳רניגוביים ועד ברהין השתרעו בצות גדולות, אשר גם לחיל־רגלים יקשה לעבור בהן, על אחת כמה לפרשים כבדים, לעגלות ולתותחים. ובכל־זאת טובה היתה העצה הזאת בעיני הנסיך, אך לפני צאתו לדרכו הארוכּה, אשר ממנה, כאשר חשב, לא ישוב עוד, נתאווה להראות עוד באי אלו מקומות בעבר־הדניפר שלו, כדי שלא לתת למרד לפרוץ תכף, לאסוף את האצילים אל תחת כנפיו, להפיל את אימתו על ההמונים ולהשאיר בלבם זכרון האימה הזאת, אשר היא לבדה תגן על הארץ ויושביה, שאינם יכולים לצאת בצבא, בשעה שהוא, הנסיך, יהיה רחוק מהם. מלבד זאת היו עוד בלובני הנסיכה גריזלדה ונערותיה, כל החצר וגדודי חיל־רגלים אחדים, והנסיך החליט לנסוע ללובני ולדרוש בשלום העיר הזאת בטרם יצא ולא ישוב לראותה עוד.

בו ביום יצא הצבא ובראשו האדון ווֹלודיוֹבסקי עם הדרגונים שלו, אשר אף כי כולם אוקראינים, היו נתונים במשמעת ברזל במסגרת צבא־הקבע ובנאמנותם עלו כמעט על כל שאר הגדודים. בארץ עדיין שרר שקט. באי אלו מקומות כבר בזזו כנופיות בריונים גם את החצרות וגם את האיכרים. רבים מאלה הושמדו בדרכים ושופדו על הכלונסים. האיכרים לא התקוממו בשום מקום. אך לבם ונפשם בערו באש. הם הזדיינו בסתר, ברחו מעבר לדניפר. ואולם פחדם עדיין שיתק את צמאון הדם והרצח. לאות מבשר רע אפשר היה לחשוב את הדבר, כי גם מהכפרים, אשר האכרים יושביהם לא הלכו אל חמיל, ברחו התושבים, כאשר ראו, כי חיל הנסיך הולך וקרב אליהם, כאילו יראו, פן יכיר הנסיך בפניהם את כל אשר בסתר לבבם וענש אותם על זממם הרע. ואמנם ענש הנסיך את התוֹשבים בכל מקום שמצא אף אות קל למרד, ומאחר שהיה חסר־מעצורים גם בשלמו גמול לטובים וגם ביסרו את הרעים, ענש אותם בלי מידה, בלי רחם. על־כן יאָמר, כי בשני עברי הנהר דניפר, מזה ומזה, השתוללו בימים ההם שני רוחות רעים: מעבר מזה – לאצילים –חמילניצקי, ומזה – להמוני המורדים – הנסיך ירמי. בקרב ההמון התלחשו אז, כי כאשר יפגשו שני אלה יחדיו, תכהה השמש והמים אשר בכל הנהרות יאדמו. ואולם שעת פגישתם לא קרובה היתה לבוא, כי חמילניצקי, זה המנצח ליד המים הצהובים, המנצח ליד קורסון, אשר היכה מכה ניצחת את צבא־הממלכה, לקח שבי את ההטמנים והיה ראש למאות אלפים אנשי־צבא, — ירא מפני האדון הזה מלובני, אשר אמר לחפּשׂ אחריו מעבר הנהר. צבאות הנסיך עברו את סלֶפּוֹרוֹד, והנסיך עצמו נתעכב בפיליפּוב, לשם מנוחה, ופתאום הודיעוהו, כי באו שליחים מטעם חמילניצקי ומכתב בידם והם מבקשים להתיצב לפניו. הנסיך ציוה להביאם לפניו תכף. נכנסו ששה זפּורוז׳יים אל חצר סגן־הסטרוֹסטה, ששם שהה הנסיך, ובעזות־מצח נכנסו, וביחוד ראשם, האטמן סוּחה־רוּקה, חדוּר גאוות נצחון אשר ליד קורסון ודרגת מפקד־גדוד, אשר ניתנה לו זה מקרוב. אך כאשר הביטו אל פני הנסיך, מיד נתפחדו כל כך, שנפלו לרגליו ולא יכלו להוציא הגה מפיהם.

הנסיך, אשר ישב מוקף גדולי אביריו, ציוה עליהם לקום מן הארץ ושאל אותם, מה הביאו אליו.

– מכתב מאת ההטמן הבאנו – השיב סוחה־רוקה.

הנסיך נעץ בקוזק את עיניו ואמר בשקט, כשהוא מדגיש כל מלה ומלה:

– מאת בן־בליעל, נבל ומרצח, לא מאת הטמן!

פני הזפּורוז׳יים חוורו, ונכון מזה, הוריקו, ובהורידם את ראשיהם עמדו שותקים ליד הדלת.

בינתיים ציוה הנסיך על האדון משקביץ׳ לקבל את המכתב ולקרוא אותו לפניו.

המכתב היה כתוב בהכנעה. בחמילניצקי – ואפילו לאחר נצחונו ליד קורסון – היתה יותר מערמת השועל מאשר גבורת הארי, הרבה יותר חמַת נחשים מאשר גאות הנשר, באשר זכר, כי הוא כותב אל וישניוביצקי. הוא החניף לנסיך, אולי רק כדי להרגיעו, למען אשר יוכל אחרי־כן לנשכו על־נקלה, אבל החניף. הוא כתב, כי כל מה שאירע, אך באשמת צ׳פּלינסקי אירע; ואם גם המר הגורל להטמנים הרי לא בו, בחמילניצקי, האשם, אך במזלם הרע ובלחץ, אשר הקוזקים נלחצים באוקראינה. ובכל־זאת הוא מבקש מאת הנסיך, כי לא יקצוף על זאת ויואיל לסלוח לו, ובגלל זאת יהיה תמיד עבד נאמן ונכנע לנסיך; ולמען אשר יטה את לב הנסיך לעשות חסד עם שליחיו ולהצילם מחמת הנסיך, הוא מודיע, כי את בן פמליתו של הנסיך, את האדון סקשטוסקי, אשר נתפס בסיץ׳, הוא מוציא לחפשי חי ושלם.

אחרי הדברים האלה באו במכתב תלונות על שחצנותו של האדון סקשטוסקי אשר לא רצה לקבל מאת חמילניצקי מכתבים אל הנסיך ובזה פגע בכבוד ההטמן אשר לו ובכבוד כל צבא זפורוז׳ה. ואמנם הגאוה הזאת והפגיעה בכבוד, אשר הקוזקים נשאו וסבלוּ תמיד מצד הלחים, היוּ הנסיבה לכל שנתחולל מאז המים הצהובים ועד קוֹרסוֹן. את המכתב סיים בדברי הבטחה, כי הוא מצטער על אשר קרה וכי הוא נאמן לרפובליקה ונכוֹן לשרתה כפי שיעלה ברצונו של הנסיך.

דברי המכתב הפליאו את שליחי חמילניצקי, כי עד אז לא ידעו את הכתוּב במכתב, והם שיערו, כי חמילניצקי כותב אל הנסיך קשות ודברי־חרפות, ולא בקשות. אולם ברור היה בעיניהם, כי חמילניצקי איננו רוצה להרגיז את הנסיך המהולל, ותחת לעלות עליו בראש כל חילו העצום, הוא מתמהמה, מתעה בהכנעתו, מחכה עד אשר יוּתש כחו של הנסיך במסעותיו ובקרבות, אשר יעשה כנגד גדודים בודדים; כנראה, חושש חמילניצקי מפני הנסיך, והבעת פניהם של שליחי חמילניצקי היתה עתה כנועה עוד יותר, ובעת אשר קרא האדון משקביץ את המכתב, התבוננו בשים־לב אל פני הנסיך, כדי ללמוד מהם, אם לא נכון להם המות מידי האיש האיום הזה. ואף כי בלכתם בדרך היו נכונים לקראת המות, הנה עתה תקפם הפחד. והנסיך שמע את דברי המכתב בשקט, אך לפעמים הוריד את עפעפיו על עיניו, כאלו רצה לעצור בעד הברקים שבהן לבל יתפרצו, והכרת פניו ענתה בו, כי הוא מושל ברוחו ובכעסו הנורא. כאשר סיים משקביץ׳ לקרוא, לא דיבּר עם השליחים דבר, אך ציוה את וולודיובסקי להוציאם משם החוצה ולשים עליהם משמר, ואחרי־כן פנה אל מפקדי גדודיו ואמר:

–גדולה היא ערמת האויב הזה, כי אחת משתי אלה: או שהוּא רוצה להפיל עלי תרדמה במכתבו זה, כדי להתנפל עלי בהיותי ישן, או שהוא אומר ללכת אל תוך הרפובליקה, שם יעשה חוזה, יקבל סליחה מאת השרים והמלך, ואז יהיה בטוח מכל רע. כי אם אחפוץ אז להלחם אתו, לא הוא, אך אנכי אעשה את מעשי למרות רצון הרפובליקה ולמורד אֵחָשב.

ווּרצל אחז בראשו לשמע דברי הנסיך.

– הוי, שועל ערום! – קרא.

– עוצו אפוא עצה, אדונים נכבדים – אמר הנסיך. – מה נעשה? הביעו דעתכם בגלוי, ואחרי־כן אומַר אני את דברי.

זצ׳ויליחובסקי הזקן, אשר זה־כבר עזב את צ׳חרין ונספח אל הנסיך, אמר:

– כחפצך, אדוננו הנסיך, עשׂה, אך אם נתונה לנו הרשות ליעץ, אומַר, כי ברב חכמתך ותבונתך, אדוננו הנסיך, הבינות את ערמת חמילניצקי, כי אמנם כדבריך כן־הוא; על־כן אני אומר, כי אין לשים לב למכתב זה, ולאחר שיוּבטח שלומה של הגבירה הנסיכה, צריך לעבור את הדניפר ולפתוח במלחמה בטרם יבוא חמילניצקי לידי הסכּמים כלשהם, חרפה תהיה זאת לרפובליקה, אם לא תעניש על עלבון נורא כזה. עתה (וכאן פנה אל מפקדי הגדודים) הנני מצפּה לשמוע את חַות דעתכם, אדוני הנכבדים, כי אולי שוגה אנכי.

מפקד משמר־המחנה, האדון אלכסנדר זמויסקי, היכּה בידו על חרבו.

– אדוני קצין־הדגל, חכמת ישישים מדבּרת מפיך. נחוץ לכרות את ראש־הפתנים הזה, בטרם יגדל ויבלענוּ.

– אמן! – קרא הכומר מוּחוֹביצקי.

יתר שרי הגדודים לא דברו דבר, אך היכו על חרבותיהם, כדוגמת מפקד משמר המחנה, נשפו, חרקו שן ואילו האדון ווּרצל פתח ואמר:

– אדוננו הנסיך! חרפה היא לשמך, הוד הנסיך, כי בן־הבליעל הזה הרהיב לכתוב אליך מכתב, כי רק כהאַטמן של מחנה הקוזקים תוארו ודרגתו מאושרים על ידי הרפובליקה, אבל חמילניצקי הוא הטמן כוזב, כי רק הוא בעצמו לקח לו את התואַר הזה. ולכן איננוּ בלתי אם מרצח, וזאת השכיל להבין האדון סקשטוסקי, אשר מאן לקחת את מכתביו אליך, אדוננוּ הנסיך.

– גם אני חושב כזאת –אמר הנסיך – ומשום שאותו אין ידי משׂגת, ישׂאו שליחיו בעונשו.

והוא פנה אל מפקד גדוד הטטרים, שומרי החצר, ואמר:

– אדון ויֶרשוּל, צו את הטטרים שלך לכרות את ראשי הקוזקים האלה ואילו את ראש המשלחת יוֹשיבו על כלוֹנס מחודד.

וירשול הרכּין את ראשו האדום כלהבה ויצא, והכומר מוחוביצקי, אשר כרגיל היה משכּך את כעסו של הנסיך, הרים כפות ידיו כמו לתפילה והביט אל הנסיך כמבקש חסד ורחמים מלפניו.

– יודעני, אדוני הכומר, את אשר בלבך – אמר הנסיך – אך לא אוכל למלא את חפצך. הדבר נחוץ לעשותו גם משום מעשי האכזריות שלהם מעבר לדניפר, וגם למען כבודנו וכבוד הרפובליקה. הדבר נחוץ לעשותו כדי להוכיח, כי עוד יש איש, אשר איננו ירא מפני הקוזק הזה וכי הוא רואה בו אךְ רוצח, כי אפילו הוא כותב את מכתבו בהכנעה, הריהו מתנהג בעזות ומשים עצמו שר ומושל על אוקראינה, ועל הרפובליקה הוא ממיט שואה, כמותה לא ידעה זה ימים רבים.

– אדוני הנסיך, אך את האדון סקשטוסקי, הוא כותב, שלח לחפשי – אמר הכומר בקול לא בוטח.

– תודה לך, הכומר, בשם סקשטוסקי על אשר אתה מדמה אותו למרצחים האלה, אשר שלח הנה חמילניצקי. – הנסיך הזעיף גביניו. – ועתה, די לנו בזה. הנני רואה – הוסיף בפנותו אל מפקדי־הגדודים – כי כולכם, אדוני, דעתכם היא, כי עלינו לצאת למלחמה; גם אני רוצה במלחמה. נלך אפוא דרך צ׳רניגוב, ובדרכנו ניקח עמנו את כל האצילים, וליד ברהין נעבור את הנהר, ואחרי־כן נמשיך דרומה. ועתה ללובּני.

– יהי אלהים בעזרנו! – אמרו מפקדי־הגדודים.

באותו הרגע נפתחה הדלת ונכנס רוזטבורובסקי, מפקד גדוד הוָלַכיים, אשר נשלח לפני יומַים בראש שלש מאות פרשים לסיוּר בחבל.

– אדוני הנסיך! – קרא – המרד מתפשט! האחוזה רוזלוגי הועלתה באש, בוַסיליבקה נהרג כל הגדוד ולא נותר ממנו איש.

– איך? מה? איפה? ניתכו השאלות מכל צד.

ואולם הנסיך הרים את ידו והשתיקם והוא בעצמו שאל:

– מי עשה זאת? בריונים או צבא כלשהו?

– אומרים, כי בוהון עשה זאת.

– בוהון?

– כן, בוהון.

– מתי אירע הדבר?

– לפני שלושה ימים.

– האם הלכת בעקבותיו? האם הדבקת אותו? האם תפסת ״לשון״?

– הלכתי בעקבותיו, להדביק אותו לא יכולתי, כי לאחר שעברו שלשה ימים נבצר ממני להדביקו. בדרכי חקרתי ודרשתי, וזה אשר נודע לי: הוא ואנשיו חזרו לעבר צ׳חרין, אחרי־כן נתפלגו: מחציתם הלכו לעבר צ׳רקסי ומחציתם לעבר זולוטונושה ופרוחורובקה.

כאן נכנס בדברים האדון קוּשׁל ואמר.

– והלא אני פגשתי את הגדוד, אשר הלך לעבר פרוחורובקה, כאשר סיפרתי לך, אדוני הנסיך. הם אמרו, כי בוהון שלח אותם שמה, כדי לעצור בעד האכרים מלברוח אל חמילניצקי, ועל־־כן נתתי להם להמשיך בדרכם.

– הסכלת עשׂה, אדון, אך איני מאשים אותך. קשה שלא לשגות פה, כאשר הארץ מלאה בגד והאדמה מתחת לרגלינו בוערת – אמר הנסיך.

פתאם תפס הנסיך בראשו.

– אלהים אדירים! – קרא – על זכרוני עולים הדברים, אשר אמר לי סקשטוסקי, כי בוהון אורב לעלמה הנסיכה לבית קורצויץ׳. עתה אנכי מבין, מדוע עלתה רוזלוגי באש. אל־נכון גזל את הנערה. הוי, ווֹלוֹדיובסקי! גש הנה! קח חמש מאות פרשים וצא עוד הפעם בדרךְ צ׳רקסי; ביחוביץ ילך בראש חמש מאות וַלכיים דרך זולוטונושה לפרוחורובקה. אַל תחוסו על הסוסים; אשר יביא לי את הנערה, יקח לו את ירמיובקה לאחוזה לכל ימי חייו. לזוּז! לזוּז!

אחרי־כן פנה אל מפקדי־הגדודים ואמר:

– אדונים נכבדים, ואנחנו ניסע דרך רוזלוגי ללובּני.

מפקדי הגדודים יצאו מיד נחפזים מחצר סגן־הסטרוסטה איש איש אל גדודו. הפרשים מיהרו לעלות על סוסיהם, ואל הנסיך הביאו את סוסו האביר, אשר עליו היה רוכב במסעות המלחמה. כעבור רגע יצאו הגדודים ונתמתחו בשורה ארוכּה, ססגונית ונוצצת בשפעת צבעיה על־פני הדרך הפיליפּובית.

אך יצאו מן החצר ולעיני החיילים נתגלה מחזה אימים. מעל הגדר, מבין הזרדים, נשקפו חמשה ראשי קוזקים כרותים אשר לובני עיניהם המתות והפקוחות הביטו אל אנשי־הצבא העוברים. ומרחוק, מאחרי הגדר, על גבעה ירוקה, פּירפּר ופירכּס האטמן סוחה־רוקה, אשר נתקע על כלונס מחודד. חודו של הכלונס כבר חדר ועבר מחצית גופו של המוּקע, אך שעות ארוכּות של גסיסה עוד נכונו לאטמן האומלל, כי עד הערב יהיה מפרכס ומפרפר ככה בטרם יבוא המות לגאלו מעינוייו. ואולם עתה, לא רק שעדיין חי היה, כי גם היסב את עיניו הנוראות אל הגדודים, אשר עברו שם; והעינים האלה הביעו: ״ייסר אתכם אלהים, אתכם ואת בניכם ובני בניכם עד דור עשירי, על הדם אשר אתם שופכים, על הפצעים, על היסורים! הכּרת תכּרתו אתם וזרעכם! יחולו עליכם כל הפגעים והאסונות! עם מר־המות תאָבקו כל הימים, אך גם למות וגם לחיות לא תוכלו!״ ואף כי קוזק פשוט היה זה, אף כי היה גוסס לא על מצע ארגמן ולא היה מכוסה שמיכות שזורות זהב, אך היה לבוש מעיל כחלחל, ולא בחדר שבארמון, אך תחת כיפת השמים, מוקע על כלונס, הנה אָצלו עליו עינוּייו אלה והמות אשר רחף מעל לראשו הוד נורא; הם הוסיפוּ למבטיו כוח איום כל־כך והרתיחו בעיניו ים של איבה נוראה כל־כך, עד אשר כולם הבינו היטב את אשר הוא רוצה לאמר – והגדודים עברו לפניו דוממים, והוא, בתוך זהב אור הצהרים, היה רם ונישא מעליהם, והאיר כלפּיד על הכלונס המחודד והמהוקצע…

הנסיך עבר בלי העיף עין, הכומר מוחוביצקי נשׂא את הצלב שבידו לעבר האומלל וצילבוֹ, וכבר עברו כולם, כאשר לפתע ואחד הנערים מגדוד ההוּזרים, מבלי לבקש רשות מאיש, היטה את סוסו אל הגבעה, ובהצמידו את אקדחו אל אוזן הקרבן, שם קץ לעינוּייו ביריה אחת. הכל נחרדו למראה מעשה־ההעזה הנוגד את המשמעת הצבאית ובידעם את יחסו החמוּר של הנסיך לגבי מעשים כגון אלה, מראש כבר נחשב בעיניהם בן-מות; ואולם הנסיך לא אמר דבר: אולי העמיד פנים כאילו לא שמע, או שקוע היה כדי כך במחשבותיו. עובדה היא, כי נסע הלאה בשקט, אולם בערב ציווה להביא לפניו את הנער.

הנער ניצב לפני הנסיך אחוז חרדת־מות, מדמה כי נבקעה האדמה תחת רגליו. והנסיך שאל:

– מה שמך?

– זְ׳לֶנְסְקִי.

– האתה ירית אל הקוזק?

– אני –גימגם הנער, אשר פניו היו חיוורים כפני מת.

– למה עשית זאת?

– כי לא יכולתי לראות בעינוייו.

הנסיך, תחת לרגוז על הנער, אמר:

– הו, אתה עוד תראה כל כך הרבה מעשי אכזריות מצדם, שהרחמים יתעופפו כעוף מלבך. ואולם על אשר ברחמיך חירפת את נפשך למות, יתן לך שר־האוצר בלובני עשרה זהובים אדומים, ומהיום והלאה תהיה משרתי האישי.

הכל תמהו על פסק דינו של הנסיך, אך פתאום הודיעו כי גדוד סיוּר חזר מזולוטונושה הקרובה, והכל ביקשו לדעת מה נשמע שם.

פרק כג

סקשׁטוסקי יושב על תל יסוריו. האביר, כידוע, דעתו נתבלעה עליו מכאב ויסורים, ורק לאחר שהכומר מוחוביצקי החזירו להכּרתו, הקיפוהו חבריו הקצינים, ברכו אותו לשלום וניחמוהו, וביחוד האדון לונגינוס פּוֹדבּיפּינטה, אשר למן ראשית השנה היה אחד מראשי הפלוגות בגדוד סקשטוסקי. הוא היה נכון לחלק עם סקשטוסקי כל צרה ותלאה, וכרגע נדר נדר חדש, כי יצום בכל יום שלישי בשבוע, אם ישלח אלהים את נחמתו לקצין. בין כה וכה הובל האדון סקשטוסקי אל הנסיך, אשר שהה בבית אחד האכרים. כאשר ראה הנסיך את חביבו, לא השמיע אף לא מלה אחת, כי אם פשט את זרועותיו לקראתו וחיכה. האדון סקשטוסקי הטיל עצמו מיד מתוך בכי בזרועות הנסיך הפתוחות, והנסיך לחץ אותו אל לבו, נשק על ראשו, והקצינים שהיו נוכחים במקום ראו דמעות בעיניו הנדיבות.

רק לאחר שהות מה פתח הנסיך ואמר:

– אני מקבל פניך, כאילו בן היית לי, כי הנה לא פללתי לשוב ולראותך. שא־נא באומץ־לב את סבלך וזכור, כי לאלפים יגיע מספר אחיך לצרה, אשר נשיהם, בניהם, אבותיהם וקרוביהם יאבדו מהם. וכטיפה הנעלמה בים, כן יעלם מכאובך בים המכאובים הגואה בארץ. כי עתים נוראות באו על ארץ מולדתנו האהובה, ולכן מי אשר לבו אמיץ וחרב הוא חגור, לא ישעה אל אבדתו הוא ולא יבכה אותה, כי־אם יחוש להציל את מולדתו זאת, ואת מצפונו ירגיע בידעו, כי מילא את חובתו, או ימות מות־גבורים ויזכה לכתר שמים, אשר בם אושר נצחים.

– אמן! – קרא הכומר מוחוביצקי.

– הו, אדוני הנסיך! בוחר הייתי לראות אותה מתה!– נאנק האביר.

– בכֵה לך, כי אבדתך גדולה, ואנחנו נבכה אתך, כי לא אל סְקִתִּים פראים ולא אל טטרים פגנים באת, כי־אם אל חבריך אוהביך, אך כה תאמר אל לבבך: היום אבכה על אסוני, ויום־המחרת אינו עוד שלי! – כי, דע לך, מחר אנחנו יוצאים לקרב.

– אלך אתך, הוד הנסיך, גם עד קצוי־ארץ, אך אינני יכול להנחם, כי צר לי מאד בלעדיה, עד אשר… אינני יכול, אינני יכול…

הקצין האומלל תפש רגע בראשו ורגע משנהו כירסם אצבעותיו בין שיניו כדי לעצוֹר בעד אנחותיו, כי סערת־היאוש חזרה לטלטל בו.

– אמרת: כרצונך, אלהים, כן יקום! – קרא הנסיך ברוגז.

– אמן, אמן! כרצונו כן יקום, אך את מכאובי אינני יכול לשכוח – השיב האביר בקול רועד.

וניכּר היה בו, כי נלחם, נאבק עם נפשו, עד אשר למראה יסוריו נראו דמעות בעיני הניצבים עליו, ואלה הרגישים יותר, כמו ווֹלוֹדיובסקי ופוֹדבּיפּינטה, הגירו נחלי־דמע. פידביפינטה שילב את ידיו וחזר בקול בוכים:

– אחי, אחי, משׁל־נא ברוחך!

–שמע־נא! – קרא הנסיך פתאום – הגיעתני השמועה, כי בוהון נחפז מכאן ללובני, כי בוַסיליבקה הרג את כל אנשי. אל־נא תתיאש. אפשר, שלא הצליח לתפשה. כי לולא כן, למה־זה הלך ללובני?

– אמנם כאשר אמר הוד־הנסיך כן־הוא! – קראו הקצינים. – האלהים ינחמך!

האדון סקשטוסקי פקח את עיניו, כאלו לא הבין את דבריהם, אך פתאם זרחה התקוה גם בלבו, ונפל והשתטח מלוא קומתו לרגלי הנסיך.

–הו, הוד־הנסיך! חיים, דם! – קרא.

ולא יכול לדבּר עוד. הוא נחלש כל כך, עד שהאדון לונגינוס הוכרח להרים אותו מן הארץ ולהושיבו על הספסל, ואולם חזות־פניו העידה בו, כי הוא מחזיק בתקותו, כטובע המחזיק בקרש שמצא, וכי מכאוביו עזבוהו. חבריו הפיחו בזיק התקוה, באמרם, אולי ימצא את העלמה הנסיכה בלובני. אחרי־כן הובילו אותו אל בית אחר ושמה הביאו תמד ויין. סקשטוסקי נתאווה לשתות, אך לא יכול, כאלו נסתּם גרונו! ואולם חבריו הנאמנים שתו, וכאשר הרבו לשתות, החלו לחבקו ולנשקו ולהביע השתוממותם למראה רזונו ואותות המחלה, שניכּרו על פניו.

– הרי מראה שלד לך! – אמר האדון דזיק כבד־הבשר.

– אל־נכון התעללו בך שם בסיץ׳, לאכול ולשתות לא נתנו.

– ספר את הקורות אותך שם!

– בפעם אחרת אספר לכם, – אמר האדון סקשטוסקי בקול רפה. – פצעוני וחליתי.

– פצעוהו! – קרא האדון דזיק.

– פצעוהו, אף כי ציר היה! – קרא האדון שׁלֶשִׁינסקי.

ושניהם הביטו זה אל זה משתוממים על חוצפתם של הקוזקים, ואחרי־כן חבקו איש את רעהו מרוב אהבתם לסקשטוסקי.

– האם ראית את חמילניצקי?

– ראיתיו.

– הגישוהו־נא הנה! – צעק מיגורסקי – ונבקע אותו חת־שתים!

בשיחות כאלה עבר עליהם הלילה. לפנות בוקר הודיעו, כי גם הגדוד, אשר הלך בדרך רחוקה, לצ׳רקסי, כבר חזר. הגדוד לא הדביק את בוהון ולא תפש אותו, ואולם ידיעות מוזרות הביא. הוא הביא אתו אנשים רבים, אשר מצא בדרך, והם ראו את בוהון יומים לפני כן. אמרו, כי בוהון רודף, כנראה, אחרי מי, באשר בכל־מקום שאל את האנשים, אם לא ראו אציל כבד־בשר בורח עם קוזק צעיר. והוא נחפז מאד ורץ כמטורף. האנשים ההם אמרו גם זאת, כי לא ראו כל נערה עם בוהון, כי לוּ היתה אתו נערה, כי עתה אל־נכון ראו אותה, כי לא רבים היו הסמנים, שנתלוו לבוהון. הדברים האלה עודדו את רוחו של האדון סקשׁטוסקי, אבל גם דאגה חדשה עוררו בלבו, כי לא היו מובנים לו כלל.

הוא לא הבין, מדוע נחפז בוהון תחילה לעבר לובני, התנפל על חיל־המשמר בוַסיליבקה, ואחרי־כן פנה פתאום לעבר צ׳רקסי. אמת נכון הדבר, כי את הילנה לא תפס, כי האדון קוּשל פגש את גדוד אנטון ובתוך הגדוד הזה לא נמצאה, והאנשים, אשר הובאו מעבר צ׳רקסי, לא ראו אותה בגדוד בוהון. איה אפוא היא? אנא נמלטה? האם ברחה? ואם ברחה, אנה פנתה? מדוע לא ברחה ללובני, כי אם לעבר צ׳רקסי, או זולוטונושה? ובכל זאת רדפו גדודי בוהון אחרי מישהו בדרך צרקסי ופרוחורוֹבקה! ומדוע שאלו הגדודים האלה לאציל ולקוזק צעיר? על כל השאלות האלה לא מצא סקשטוסקי מענה­.

– עוצו עצה, הגידו, הסבירוּ לי, מה פשר כל הדברים האלה – שאל את הקצינים – כי בינתי קצרה מהבין.

– אני חושב, כי אל־נכון היא נמצאת בלובני, – ענה האדון מיגורסקי.

– לא, לא יוכל להיות – ענה לעומתו קצין־הדגל זצ׳ויליחובסקי – כי לוּ היתה בלובני, כי עתה מיהר בוהון להמלט לצ׳חרין ולא בא אל מקום ההטמנים, אשר על־אודות מפלתם לא יכול עוד לדעת. אם חילק את הסמנים ושלח אותם לשני כיוונים, אין זאת, אני אומר לכם, אדוני, כי אם לחפּש אותה שלחם, אותה ולא איש אחר.

– אך הלא לאציל זקן ולקוזק צעיר שאל?

– לא בינה יתרה דרושה לאדם, כדי להבין, כי אם ברחה, לא בשמלות אשה ברחה, אלא בבגדי־גבר התחפשה, לבל יוכלו לגלות את עקבותיה. על־כן אני חושב, כי היא הקוזק הצעיר, אשר אותו חיפּש בוהון.

– נכון הדבר, נכון הדבר! – קראו האנשים.

– אמנם כן. אך מי הוא האציל ההוא?

– אינני יודע זאת – אמר קצין־הדגל הזקן – אך אפשר לחקור את הדבר, הלא אל־נכון ראו האכרים, מי היה פה ומה קרה בזה. הביאו־נא הנה את בעל־הבית הזה.

הקצינים יצאו דחופים והביאו את האכר באחזם בערפו.

– איכר! – אמר זצ׳ויליחובסקי – האם היית פה בשעה שהקוזקים עם בוהון התנפלו על החצר?

האכר נשבע, כדרך האכרים, כי לא היה, כי לא ראה מאומה ואינו יודע מאומה, ואולם האדון זצ׳ויליחובסקי ידע, עם מי לוֹ ענין, ועל־כן אמר:

– הו, מאמין אני, פגן שכמותך, כי הסתתרת תחת הספסל בעת אשר שדדו את החצר. ספר זאת לאחרים ולא לי – הנה, פה מונח לפניך זהוב אָדום, ושם עומד המשרת והחרב בידו – בחר לך! מלבד זאת גם את הכפר נשרוף באש ועל אנשים נקיים תבוא רעה בגללך.

אז החל האכר לספר את אשר ראה. כאשר החלו הקוזקים להתהולל בככר אשר לפני החצר, הלך הוא ושאר האכרים לראות את אשר נעשה שם. שמעו, כי הנסיכה ובניה נהרגו, אך מיקוליי פצע את האטמן, והוא שוכב בלי רוח־חיים. מה היה לעלמה, לא יכלו לדעת. שאלו ומאום לא נודע להם. למחרת היום ההוא, כעלות השחר, שמעו, כי ברחה עם אציל אחד, אשר בא הנה עם בוהון.

– עתה אמת דבּרת! – אמר האדון זצ׳ויליחובסקי. – הא לך, אכר, זהוב אָדום.

הנך רואה, כי כל עוול איננו עושים לך. האם ראית את האציל ההוא? האם מאחד המקומות אשר בקרבת הכפר הזה הנהו?

– ראיתי אותו, אדוני, אך אינני יודע, מאין הוא.

– ומה מראהו?

– מסורבּל־בשר הוא, אדוני, וזקנו אפוֹר. והוא מקלל כשׁד. עיור הוא באחת מעיניו.

בשם אלהים! – קרא האדון לונגינוס –אין זאת, כי אם האדון זגלובה הוא האיש! או אולי אציל אחר? מה?

– זגלובה? שמע־נא, אדון! זגלוֹבה. יתכן הדבר! הוא התחבר עם בוהון בצ׳חרין. שניהם שתו יחדו ובקוביה שחקו. כן, זגלובה! זה מראהו!

שוב פנה האדון זצ׳ויליחובסקי אל האכר:

– האם האציל הזה הוא שברח עם העלמה?

– כן־הוא. כזאת שמענו אומרים.

– האם אתה מכיר את בוהון היטב?

– הו! הו! אדוני. הלא הוא ישב פה חדשים רבים.

– אולי הוציא האציל ההוא מכאן את העלמה על־פי רצונו של בוהון?

– לא, אדוני! הוא עקד את בוהון ומעיל חבש לראשו, ואת העלמה, אמרו, חטף, ונחפז להסתלק. האטמן יילל כזאב. בבוקר פקד לקשרו בעריסה בין שני סוסים ובדהרה יצא ללובני, אך לא הדביקם. אחרי־כן פנה לרוץ לעבר אחר!

– יהי שם אלהים מהולל! – אמר האדון מיגורסקי. – כי אם כן־הוא, אפשר שהיא בלובני. הוא לא מצא אותה בדרך לובני, ועל־כן רץ לצ׳רקסי.

האדון סקשטוסקי כרע על ברכיו ונשא תפילה לוהטת.

–הו, הו! – נהם קצין־הדגל הזקן. – לעולם לא הייתי מעלה על דעתי, כי האדון זגלובה יעז להתגרות בלוחם עז־נפש כבוהון. אמנם לבו רחש טוב לאדון סקשטוסקי על התמד המצוין מלובני, אשר שתינו יחדיו, ולא אחת דיבּר אתי על התמד ההוא ובשם אביר מפואר כּינה את סקשטוסקי… הו, הו! כמעט אינני יכול להאמין, כי זגלובה עשה כזאת, כי הלא גם בכסף בוהון שתה לא מעט. לא פללתי, כי יעצור אונים לעקוד את בוהון ולגנוב את העלמה, כי למוג־לב חשבתי אותו תמיד. אמנם פיקח הוא, אך שקרן גדול, ואנשים כאלה אומץ־לבם אך בפיהם הוא.

– יהי זגלובה את אשר הנהו. דיינו, שהוציא את העלמה הנסיכה מיד מרצח, – קרא האדון וולודיובסקי. – ומשום שאיננו חסר עצות ותחבולות, אל־נכון יברח אתה למקום מבטחים.

– הלא דמו בראשו, אם לא יימלט – אמר מיגורסקי.

אחרי־כן פנה אל האדון סקשטוסקי ואמר:

– הנחם־נא אפוא, חברי הנעים!

– כולנו נהיה שושבינים לך!

– ונשתה לשכרה ביום חתונתך!

וזצ׳ויליחובסקי הוסיף:

– אם ברח מעבר לדניפר ודבר המפלה בקורסון נודע לו, עליו היה לחזור לצ׳חרין. ואם כן עשה, נמצא אותו בדרך.

– נרים כוס למען סיומם המוצלח של דאגותיו וצרותיו של חברנו! – קרא שלשינסקי.

החלו לשתות לחיי האדון סקשטוסקי, לחיי העלמה הנסיכה, לחיי הבנים אשר יוָלדו להם וגם לחיי האדון זגלובה, וכה עבר עליהם הלילה. כעלות השחר הריעו בחצוצרות והצבא יצא ללובני.

הצבא עשה את דרכו במהירות, כי גדודי הנסיך נסעו בלי עגלות־המשא. האדון סקשטוסקי אמר להחיש את מסעו בראש גדוד הטטרים, אך חלש היה מאד וגם הנסיך ציוָהו לרכב על ידו, כי ביקש לשמוע מפיו על כל הקורות אותו בסיץ׳. האביר סיפר אפוא את כל קורות מסעו, על אודות ההתנפלות עליו בחורטיצה ועל דבר שביו בסיץ׳. אך על אודות ריבו עם חמילניצקי לא סיפר, לבל יהיה כמתפאר. הנסיך נרגז מאד בשמעו, כי לגרודזיצקי הזקן לא היה אבק־שרפה ועל־כן לא הבטיח להגן על המבצר זמן רב.

– אין לתאר בדברים את הנזק הרב – אמר – כי המבצר היה יכול להפריע למורדים ולקצץ בהם. האדון גרודזיצקי אדם גדול הנהו, מעוז ומגן לרפובליקה אשר בו התפאר. מדוע לא הודיעני, כי אשלח לו אבק־שרפה? הרי היה מקבל את חלקו מן המרתפים אשר בלובני.

– הוא סבור היה, כנראה, כי ההטמן הגדול מחויב היה, בתוקף משרתו, לזכור ולספק לו אבק־שרפה. – אמר סקשטוסקי.

– אמנם כן, – אמר הנסיך ונשתתק.

אולם אחרי רגע המשיך ואמר:

– לוחם זקן ומנוסה הוא ההטמן הגדול, אך בטח בכוחו יותר מדי ובזה המיט שואה על עצמו. הלא הוא זילזל בכל המרד הזה, וכאשר חשתי להציע לו עזרה, לא היה הדבר לרצון לו. הוא לא רצה לחלק מתהילת נצחונו לאחר; חושש היה, פן יאמרו כי אני המנצח­ …

– גם אני סבור כך – אמר האדון סקשטוסקי בכובד־ראש.

– סבור היה, כי בשוטים ירגיע את זפורוז׳ה, והנה זאת אשר באה עלינו. האלהים ענש על הגאוה. בעקב הגאוה הזאת, שאינה לרצון לאלהים, אובדת הרפובליקה, דומה כי נקי מאשמה אין בתוכנו…

הצדק היה עם הנסיך, כי אפילו גם הוא לא היה נקי מאשמה. לפני זמן לא רב ביותר, כאשר ריב היה לו עם האדון אלכסנדר קוניצפולסקי על־אודות הַדיַץ', יצא לורשה בראש ארבעת אלפים איש, אותם ציוה, כי אם יחליט הסינט, שעליו להישבע, יחדרו אל בית הסינט ויכו לפי־חרב את כל הנמצאים שם. וכזאת עשה רק מפני גאותו, כי חפץ שיאמינו לדבריו בלי שבועה. אולי עלה ברגע ההוא זכר המעשה הזה לפניו, כי שקע בהרהוריו – והמשיך לרכב הלאה דומם ומבטי עיניו תועים על פני מרחבי הערבות – ואולי הרהר בגורלה של הרפובליקה, אשר אהב בכל לבו ובכל מאודו והצפויה כעת ליום עברות וזעם.

אחרי הצהרים נראו מחוף סולה הגבוה כיפות הכנסיות קתוליות־יווניות אשר בלובני, והגג המתנוצץ והמגדלים המחודדים של הכנסיה הקתולית־רומית על שם מיכאל הקדוש. גדודי הצבא נכנסו אל העיר לאטם וכה עבר כל היום. הנסיך פנה תכף אל טירתו, שבה לפי הפקודות אשר נשלחו שמה מראש, כבר היה הכל מוכן לדרך; והגדודים פשטו בעיר וקבעו את חניית לילם ברחובות, אף כי לא נקל היה לחנות שם, כי המוני פליטים נתאספו אז בלובני. בעקב השמועות אשר פשטו בארץ על־אודות מלחמת־האחים, ההולכת ומתפשטת בחוף הימני, ומחמת סערת־המרד, אשר גברה מאד בין האכרים, נמלטו ללובני כל האצילים מעבר לדניפר. נהרו שמה גם האצילים יושבי מקומות רחוקים, הם ונשיהם, בניהם, משרתיהם, סוסיהם, גמליהם וכל עדריהם. באו שמה גם פקידי הנסיך, סגני סטרוסטוֹת ונושאי משרות שונות מבני האצילים, חוֹכרי אחוזות, יהודים – בקיצור, כל אלה, אשר נגדם כיוונו המורדים את נשקם. מראה לובני היה אז כמראה עיר ביום שוק גדול. שזמנו הוא אחת בשנה, כי שם נמצאו גם סוחרים בני מוסקבה וטטרים בני אסטרַחַן, שנסעו עם סחורותיהם באוקראינה ומפני המלחמה נמלטו שמה. בשוק עמדו אלפי עגלות, שונות בצורתן אלה מאלה, עגלות שאופניהן מחושקים בזרדים, וכאלה שאופניהן בלי חישוקים והם מחוטבים מגזר־עץ אחד; עמדו עגלות־הענק של הקוזקים ועגלות האצילים. הנכבדים שבאורחים שהו בארמון ובבתי־אחוזה, ויתר העם באוהלים שהוקמו ליד הכנסיות. ערכו מדורות־אש ברחובות ובשלו אוכל. בכל העיר שׂרר דוחק, מבוכה והמולה כבכוורת דבורים. בגדים שונים וצבעים מצבעים שונים; אנשי חילות הנסיך, בני דגלים שונים, גדודי רגלים בני הונגריה, שומרי חצרות השרים, יהודים במעיליהם השחורים, אכרים, ארמינים החובשים מצנפות ירוקות, טטרים באדרות־שער. האויר היה מלא שאון שפות שונות, קריאות, קללות, בכי־ילדים, נבחת־כלבים וגעית־בקר. ההמונים האלה קדמו בשמחה את פני הגדודים הבאים, כי ראו בהם מושיעים ומצילים. רבים הלכו לקרוא לפני הארמון קריאות הידד לכבוד הנסיך והנסיכה. בין ההמונים נפוצו שמועות שונות: יש אשר אמרו, כי הנסיך ישאר בלובני; ויש שאמרו, כי הוא נוסע רחוק, לליטא, וצריך יהיה לנסוע בעקבותיו, אף היו שאמרו, כי הוא כבר היכה את חמילניצקי. והנסיך, אחרי אשר ברך את הנסיכה לשלום ואחרי אשר הודיעה דבר צאתו למחרת, הביט בדאגה אל המוני העגלות והאנשים המוכנים לנסוע אחרי הצבא ולהיות לו למכשול, באשר ישהו את מהירות מסעו. הוא התנחם אך ברעיון, כי כאשר יעברו את ברהין ויבואו אל מקום שקט יותר ורחוק מן המרד, יתפזרו כל אלה, יתחבאו בפינות שונות ויחדלו להיות לו למעמסה. את הנסיכה עם נערותיה וכל הכבודה אשר בחצר אמר הנסיך לשלוח לוישניוביץ, כדי שיוכל לעלות למלחמה עם כל חילו הרב, ולא ידאג לשלום הנסיכה. ההכנות בטירה כבר נעשו, החפצים יקרי הערך כבר נארזו ונטענו על העגלות, גם דאגו לאספקת המזון. אנשי החצר היו מוכנים לעלות על עגלות ועל סוסים ולנסוע. את כל ההכנות האלה עשתה הנסיכה בגודל־נפשה, הנסיכה, אשר בשעת האסון דמתה כמעט לנסיך בעוז־רוחה ואומץ־לבה. הנסיך שמח מאד בראותו זאת, אף כי לבו נשבר בקרבו בזכרו, כי עליו לעזוב את קנו שבלובני, אשר בו ראה אושר רב ובו רכש לו כבוד ותהלה. וכמוהו התעצבו אל לבם גם הצבא, גם המשרתים וגם כל אנשי החצר, כי כולם ידעו, כי כאשר ילחם הנסיך במקומות רחוקים, לא יניח האויב ללובני ויבקש לנקום בחומוֹתיה על המכות אשר יוכּה ביד הנסיך. על־כן גדול היה שם הבּכי ורבה היללה, וביחוד בין הנשים ובין אלה, אשר נולדו בעיר הזאת ואשר עתה היה עליהם לנטוש את קברות אבותיהם.

פרק כד

שאל לנסיכה ולזגלובה, וכמובן לא מצא אותם שם. איש לא ראה אותם ולא שמע על־אודותיהם מאומה, אף כי כבר הגיעה שמה השמועה על כל הנוראות, אשר נעשו ברוזלוגי, ועל חיל־המצב בוַסיליבקה, כי הושמד. בדרכו סקשטוסקי נסתגר אפוא בחדרו שבבית־הנשק עם תקותו הנכזבה ועצבונו והחששות והדאגות, אשר חזרו ופקדוהו. ואולם הוא גרש את אלה מפניו, כאשר יגרש החייל הפצוע בשדה־הקרב את העורבים העטים עליו, כדי לשתות מדמו החם ולאכול מבשרו החי. הוא התעודד במחשבה, כי אפשר, שזגלובה, המלא תמיד תחבולות־ערמה, יתחמק וימלט לצ׳רניגוב, אחרי שישמע, כי הובסו ההטמנים. ובצר לו עלה על לבו זכר הזקן הקבצן, אשר פגש לרוזלוגי ואשר אמר, כי איזה שד הסיר מעליו ומעל נערו את בגדיהם, וכי שלשה ימים ישב בתוך קני הסוף שלחוף הקהמליק, כי ירא היה לצאת משם. ופתאום בא הרעיון בלב סקשטוסקי, כי זגלובה הוא אשר גזל מאת הקבצן ונערו את בגדיהם, כדי שהוא והילנה יתחפשו בהם. לא יתכן אחרת! – הרהר סקשטוסקי ולמחשבה זו הונח לו מאד כי הלא אם התחפשו בבגדים ההם, על־נקלה יכלו להמלט. וגם זאת קיוה, כי האלהים, השומר את ההולכים בתומם, לא יעזוב את הילנה. וברצותו להתרצות אל האלהים, למען יוסיף להטות אליה חסדו, החליט להיטהר מחטאיו. הוא יצא את מעוֹנוֹ לחפש את הכומר מוֹחוֹביצקי, וכאשר מצא אותו, והוא עומד ומנחם את הנשים, ביקש אותו, כי ילך אתו אל הכנסיה ושם יתוַדה לפניו. הכומר נכנס אתו לתא הוידויים, ושמע את דברי וידויו. כשסיים סקשטוסקי להתוַדות, הורהו הכומר את אשר עליו לעשות. עודד אותו, חיזק את לבו באמונתו, נחמהו והוכיחהו קשה. הוכיחהו באמרו, כי לא נאה לאיש נוצרי לחדול מהאמין אמונה שלמה בכוח אלהים, ולאזרח אסור לבכות על אסונו הוא יותר מאשר הוא בוכה על אסון מולדתו, כי העושה כזאת, הלא דמעותיו על הרעה הבאה עליו מרובות על הדמעות, אשר הוא שופך על הרעה הבאה על הכלל כולו, והוא מצטער יותר על אהובתו אשר אבדה מאשר הוא מצטער על אסונות הכלל. ואחרי־כן תאר את האסונות האלה ואת מפּלת ארץ־המולדת וחרפתה בדברים נעלים ועצובים מאד וליהט בלב האדון סקשטוסקי את האהבה למולדת זאת, עד כי לנוכח האהבה העזה הזאת קטנוּ בעיניו אסונותיו הוא וכמעט לא הרגיש בהם. הכומר הסיח מלבו גם את איבתו הרבה לקוזקים. ״אשר בהם תכּה לאבדם – אמר – על כי שונאי דתנו ומולדתנו הם, על כי בעלי־ברית לפגנים הם, אבל על אשר עשו לך עוול, תסלח להם, בכל לבך תסלח להם ולא תשאף להנקם מהם. וכאשר תעשה זאת ותוכל, אז, ודאי הוא לי, ינחם אותך אלהים, והשיב לך את אהובתך ופרש עליך את סוכּת שלומו…״

אחרי־כן ברך הכומר אותו בשם אלהים ויצא, בצווֹתו עליו לשכּב עד הבוקר בפישוט ידים ורגלים לפני פסל ישו המוקע, כדי לכפר על חטאותיו.

הכנסיה הקטנה היתה ריקה ואפלה, ואך שני נרות דלקו לפני המזבח והפיצו נגוהות אדמדמים וזהרי־זהב על פני ישו, אשר היו עשויים אבן־בהט והפיקו נועם וענוּת־נפש. שעות רבות עברו וסקשטוסקי שכב בלי־נוע, כמת – ואולם הרגיש, ומדי רגע ברגע הרגיש יותר, כי התמרמרותו, יאושו, שנאתו וכאבו, דאגותיו, יסוריו הולכים ונפוגים, הולכים וזוחלים מתוך נפשו, זוחלים כנחשים ונעלמים במחשכים. הרגיש, כי הונח לו, כי בריאות חדשה, כחות חדשים באים אל קרבו, כי דעתו מתישבת עליו ואיזה אושר מקיפהו מסביב – בקצרה: לפני המזבח הזה ולפני ישו זה מצא את כל אשר יכול למצוא בן הדור ההוא, בן אמונה חזקה וכבירה, שאין בה אף צל של פקפוק.

למחרת היום ההוא היה סקשטוסקי כאיש אשר נולד מחדש. העבודה, התנועה והעמל רבו מאד, כי היום היה יום יציאתם של הגדודים מלובני. על הקצינים היה לסקור מאז הבוקר את גדודיהם, ולוודא אם הסוסים ואנשי־הצבא כּשרים לתפקידם, ואחרי־כן להוציא את אלה אל המישור ולהכינם לדרך. הנסיך שמע את התפילה, אשר נשא הכומר בכנסיה של מיכאל הקדוש, אחרי־כן חזר אל הטירה וקיבל את פני צירי הכנסיה הקתולית־היוונית ואת נציגי העירונים מלובני וחוֹרוֹל. הוא ישב על כסאו באולם, אשר כתליו היו מצוירים בידי הֶלם, וראשי האבירים מקיפים אותו. ראש העיר לובני, הרוּבּי, ברך אותו בלשון האוקראינים בשם כל הערים אשר למושל מעבר לדניפר. בראשונה חלה את פניו, כי לא יצא משם ולא יעזוב אותם כצאן בלי רועה, וכאשר שמעו שאר הצירים את דבר הבקשה הזאת, פשטו את ידיהם וקראו גם הם: ״אַל־נא תצא! אַל־נא תצא!״ – וכאשר השיב הנסיך, כי איננו יכול למלא בקשתם זו – התנפלו לרגלי אדונם הטוב והתאוננו, או שמו עצמם כמתאוננים, על הדיבה אשר הוציאו עליהם, כי מרביתם, למרות חסדי הנסיך הגדולים, נוטים אחרי הקוזקים ואחרי חמילניצקי. ואולם העשירים שביניהם יראים מפני ההמונים, אשר לפי השמועה נכונים הם להתקומם ולמרוד תכף כאשר אך יצא הנסיך עם צבאותיו. הנסיך השיב, כי הוא התאמץ להיות להם כאב, ולא כאדון, וישביעם, כי יהיו נאמנים תמיד להוד־המלך ולרפובליקה, אשר אֵם היא לכל בני הממלכה יחדיו, ובחסותם בצל כנפיה כל עוול לא ייעשה להם, ישבו בשלום, ישבעו טוב ולא ישאו עוֹל, כעוֹל אשר זרים נכונים לשים עליהם. בדברים כאלה נפרד בשלום גם מאת כמרי הדת הקתולית־היוָנית, ואחרי־כן הגיעה השעה לצאת לדרך. אז נשמע בכל הארמון קול הבכי והזעקות המרות של המשרתים והמשרתות. הנערות מפמליית הנסיכה התעלפו, ואת העלמה אַנה בּורז׳וֹבּוֹהטה קשה היה לעורר מעלפונה. רק הנסיכה לבדה עלתה על מרכבתה ועיניה יבשות וראשה מוּרם, כי הגבירה הגאיונה בוֹשה להראות לבני־אדם את מכאובי לבה. המוני אנשים עמדו ליד הארמון, בלובּני צלצלו כל הפעמונים, כמרי הדת היוונית־הקתולית ברכו בצלביהם את היוצאים; השורה הארוכה של המרכבות, הכרכרות והעגלות לא על־נקלה נדחקה לצאת דרך שער הארמון.

לבסוף ישב גם הנסיך על סוסו. דגלי הגדודים הורכּנוּ לפניו, מעל הסוללות הרעימו התותחים, קולות הבכי, המולת ההמון ותרועות־ההידד התערבבו בקולות הפעמונים, רעם התותחים, חצוצרות הצבא והתופּים. יצאו לדרך.

בראש הלכו שני גדודי טטרים תחת פיקודם של רוזטבוֹרוֹבסקי וּוירשוּל, אחריהם חיל־התותחים של האדון ווּרצל, חיל־הרגלים תחת פיקודו של מַחניצקי, אחריהם נסעה הנסיכה עם נערותיה וכל בני־החצר, עגלות טעונות חפצים, אחרי אלה – גדוד אנשי וָלכיה אשר תחת פיקודו של האדון בּיחוֹביץ ואחרונים מבחר הצבא, גדודי פרשים כבדים, גדודי חיל־המגן והוּזרים, ועל המסע סגרו גדודי הדרגונים והסמנים.

אחרי הצבא התנהלו עגלות האצילים בשורה ארוכה ומנומרה כנחש בריח והן נושאות את בני המשפחות של כל האצילים, אשר לא רצו להשאר מעבר לדניפר אחרי שהנסיך יצא משם.

החצוצרות הריעו בתוך הגדודים, אך בלבבות היתה מוּעקה. כל אשר הביט אל חומות העיר, אמר בלבו: ״בית חביב, האשוּב לראותך עוד בימי חיי?״ נקל לצאת, אך קשה לשוב. והלא כל אחד מהם השאיר במקומות האלה איזה חלק מנשמתו וזכרון נעים. וכן פנו כל העינים בפעם האחרונה אל הטירה, אל העיר, אל מגדלי הכנסיות אשר לקתולים ואל גולות הכנסיות של אנשי הדת היוָנית ואל גגות הבתים. כל איש ואיש ידע את אשר השאיר פה, ולא ידע את הצפוי לו שם, במרחקים הכחלחלים, אשר שמה נסע המחנה…

הצער קינן בכל הלבבות. העיר קראה אחרי היוצאים בקולות הפעמונים, כאילו גם היא התחננה והעתירה, כי לא יעזבוה, לא יטשוה בעת צרה זו, המתחוללת ובאה עליה; היא קראה, כאילו אמרה לברך אותם בהפרדם ממנה ולחרות על לוח־לבם את זכרונה בקול צלצולם העצוב של הפעמונים…

ואף כי המחנה הלך ורחק ממנה, היו הלבבות נטוּיים אליה, וכל פנים הביעו את השאלה:

– האם לא זאת היא הפעם האחרונה?

אמנם כן! מכל הצבא וההמון, מכל האלפים האלה אשר יצאו אז אחרי הנסיך וישניוביצקי, לא הוא בעצמו ואף לא איש מהם לא חזר עוד לראות את העיר הזאת ואת הארץ הזאת.

החצוצרות הריעו. המחנה התנהל לאטו, אך בלי־הרף – ואחרי זמן־מה החלה העיר לעטות ערפל־תכלת, הבתים והגגות חוּבּרו יחדיו והיו לגוש אחד, נוצץ מאד באור השמש. אז דפק הנסיך בסוסו ועבר על־פני המחנה, עלה על גבעה גבוהה ועמד שם בלי־נוע והביט זמן רב. הלא עיר־המבצר הזאת וכל הארץ, הנשקפת מעל הגבעה, אך מפעל אבותיו ומפעלו הן. כי הוישניוביצקים הפכו את המדבר לארץ נושבת ופתחו את שעריה לפני בני־האדם. יכולים הם להתפאר, כי הם בראו את הארץ אשר מעבר לדניפר. ואת רובו של המפעל הזה פעל ועשה הנסיך לבדו. הוא אשר בנה את הכנסיות האלה, אשר מגדליהן – הנה הם מתנוססים שם מעל לעיר! הוא חיזק את העיר, הוא שכבש את הדרכים וקשר בינה ובין אוקראינה, הוא בירא את היערות, הוביש את הבצות, בנה מבצרים, ייסד כפרים ומושבות והושיב בהם אנשים, הוא השמיד את השודדים, הגן על התושבים מחמת הטטרים, השכין בארץ את השלום, הדרוּש לעובד־האדמה ולסוחר, ושׁם חוק ומשפט. בכוחו החיה את החבל הזה, ותחת כנפיו צץ ופרח. נשמתה ולבה של הארץ הזאת היה – ועתה עליו לעזוב את כל אלה…

ולא על הנכסים הרבים והעצומים, אשר דמו בגודלם לנסיכויות גרמניות שלמות, צר היה לנסיך, אלא משום שנפשו היתה קשורה אל פועל־ידיו זה: הוא ידע, כי כאשר יפּקד פה, יחסר כל בארץ הזאת, כי כל אשר פעל פה שנים רבות, יהיה כרגע לריק וכל עמלו יהיה לאפס, כוחות הפרא ישתוללו כמקדם, השרפוֹת תקפנה כפרים וערים, הטטרים ישקו את סוסיהם בנהרות אלה, חוחים יכסו את החרבות, ואם יעזור לו אלהים וישיבו הנה – עליו יהיה להחל את כל העבודה מחדש – ואולי לא יהיה עוד כוחו אז ככוחו לפנים, ובטחונו לא יהיה חזק עוד כמו לפנים. פה עברו עליו שנים רבות. שנות תהילה ותפארת בעיני אלהים ואדם – ועתה בעשן תכלה גם התהילה גם התפארת…

שני אגלי־דמעות התגלגלו לאט לאט על לחייו.

אלה היו דמעותיו האחרונות, שלאחריהן נשארו בעינים אלה אך ורק ברקים.

סוס הנסיך פשט את צוארו והצהיל ולעומתו ענוּ בקולות־צהלה סוסים אחרים אשר בתוך הגדודים. הקולות האלה העירו את הנסיך מהרהוריו ועודדוהו. הלא נשארו אתו ששת אלפים חברים נאמנים, ששת אלפים חרבות, אשר בהן יבקיע אליו את העולם ואשר להן מצפה כלגואלה היחיד הרפובליקה המדוכאה. תּמה שירת־השלוה אשר מעבר לדניפר, ואולם שם, במקום שהתותחים רועמים, כפרים וערים בוערים באש, צהלת סוסי הטטרים ושאון הקוזקים מתבוללים בלילה עם קול בכיי השבויים ואנקות גברים, נשים וילדים – שם משתרע לפניו כר נרחב לרכוש לו זר התהילה, תהילת מושיע ואב למולדת… מי יפשוט את ידו לקחת לו את זר־התהילה הזה, מי יציל את המולדת, אשר היתה לחרפות ולמרמס לרגלי אכרים, את המולדת הנדכאה והמתבוססת בדמה, אם לא הוא – הנסיך, אם לא הצבאות האלה, אשר רמחיהם מתנוצצים שם, למטה, באור השמש?

מסע העגלות עבר אז לרגלי הגבעה, ולמראה הנסיך, העומד על ראש הגבעה תחת הצלב ושרביטו בידו, פרצה פתאם מפי כל אנשי הצבא יחדיו הקריאה:

– יחי הנסיך! יחי המצביא וההטמן שלנו ירמי וישניוביצקי!

ודגלים למאות שׁחו לרגליו, ההוּזרים השמיעו בשופרות הפּליז שלהם תרועת אימים, והתופּים ענו לקריאות אנשי המסע.

אז שלף הנסיך את חרבו, ובהרימו אותה ואת עיניו למרום, אמר כדברים האלה:

– אני, ירמי וישניוביצקי, הווֹיווֹדה של אוקראינה, נסיך לוּבּני וּוישניוביץ, נשבע לך, האל האחד בשילוש הקדוש, ולך, האם הקדושה, כי כאשר ארים את חרבי זאת על הנבלים, אשר שמו את מולדתי לחרפה, לא אשיבנה אל תערה, כל־זמן אשר יהיה בקרבי כוח וחיים, כל־זמן אשר לא אסיר את החרפה ההיא, לא אַדבּיר תחת הרפובליקה את כל אויביה, לא ארגיע את אוקראינה ולא אשקיע את מרידות האכרים בדמם. ובאשר נודר אנכי את נדרי זה בכל לבבי כה יעזור לי אדני אלהים – אמן!

לאחר שכּילה דבריו, עמד עוד רגע, הרים עיניו והביט אל השמים, ואחרי־כן ירד לאטו מן הגבעה כשהוא מטה את סוסו לעבר הגדודים. הצבא הגיע עם־הערב עד בסן, כפר הגבירה קרִינִיצקה, אשר קדמה את פני הנסיך בכרעה על ברכיה בשער החצר, כי על חצרה כבר צרו האכרים, והיא התאמצה לגרשם בעזרת הנאמנים שבמשרתיה כאשר פתאום הופיע הצבא והצילה ואת תשעה־עשר ילדיה עמה, שמהם היו ארבּע־־עשׂרה נערות. הנסיך ציוה לתפוס את המתנפלים, ולעבר קַניוב שלח את פוניַטוֹבסקי, קצין בגדוד הקוזקים, והוא הביא בלילה ההוא חמשה זפּורוז׳יים מן הגדוד הוַסיוּטִינִי, כולם ממשתתפי הקרב בקוֹרסוּן, שלאחר שניצלו קצת על האש, מסרו לנסיך דין־וחשבון מלא על אודות הקרב הזה. הם גם סיפּרו, כי חמילניצקי עודנו יושב בקורסון, וטוהי־בּי עם כל השבי ועם השלל ועם שני ההטמנים פנה לצ׳חרין, ומשם אמר לצאת לקרים. הם שמעו, כי חמילניצקי התחנן לפניו, כי לא יעזוב את צבאות זפּורוז׳ה וכי יעלה על הנסיך, ואולם הטטרי סירב באמרו, כי אחרי שהיכה מכה ניצחת את הצבאות ואת ההטמנים, יכולים הקוזקים בעצמם להכריע את הנסיך וחילו, והוא לא יוסיף עוד ללכת אתם, מחשש שבינתיים יגוועו השבויים אשר עמו. הם גם מסרו כי צבאו של חמילניצקי מונה מאתים אלף איש, אך רובם אינם אלא בני האספסוף, וכי מספר המוּבחרים הוא רק כחמשים אלף, והם הזפורוז׳יים והקוזקים ששירתו קודם בצבאות הממלכה ובמצוּדוֹת, אשר נספחו אל המורדים.

ידיעות אלה שקיבל עודדו את רוחו של הנסיך, באשר קיוה, כי כאשר יעבור את הדניפר, יגדל כוחו עוד, כי האצילים, פליטי צבא־הממלכה וחילות המשמר של שרי הממלכה, ייאספו אליו ונוספו על צבאותיו. למחרת היום ההוא בבוקר המשיך הנסיך בדרכו.

מעבר לפריסלב באו הצבאות אל יערות גדולים, עבותים ורחבי־ידים, שהשתרעו לאורך חוף הנהר טרובּיזֶ׳ה עד קוֹזְיֶלֶץ והלאה עד צ׳רניגוב. והימים ימי חודש מאי האחרונים – והשרב נורא היה. ביערות, תחת הצינה הנעימה, השוררת בהם, היה האויר חם ומחניק, עד כי גם האנשים וגם הסוסים שאפו רוח בכבדות. הבהמות, אשר הובלו מאחורי המחנה, נפלו בלכתן או, בהריחן מים מרחוק, רצו כמטורפות, וברוצן הפכו עגלות והקימו מהומה ומבוכה. גם הסוסים, וביחוד הסוסים אשר במחנה הפרשים הכבדים, החלו לנפּול. הלילות היו לבלי נשוא, מחמת המוני הרמשים שהציקו ושפעת השׂרף, שנטפו העצים מפאת השרב הגדול, והריח החריף הכביד על הנשימה.

ככה הלכו לאטם ארבעה ימים, אולם ביום החמישי גדל השרב במידה בלתי רגילה. כאשר הגיע הלילה, נחרו הסוסים, ושאר הבהמות געו עצובות, כאילו ניבאו לאסון נורא, אשר בני־האדם לא יכלו לחזותו.

– ריח דם הם מריחים! – אמרו המוני בני משפחות האצילים, אשר נמלטו מבתיהם ונסעו עם מסע העגלות.

– הקוזקים רודפים אחרינו! קרב יהיה!

לשמע אלה נשאו הנשים קול יללה, השמועה הגיעה אל אזני המשרתים וקמה מהומה ומבוכה, העגלות החלו לרוץ ולעבור זו על פני זו, או סרו בלי־דעת מן הדרך אל תוך היער ושם נתקעו בסבך העצים.

ואולם האנשים, אשר שלח שמה הנסיך, החזירו עד מהרה את הסדר על כנו.

פלוגות־סיור נשלחו אל כל עבר, כדי לוודא, אם אמנם צפויה הסכנה.

האדון סקשטוסקי, אשר התנדב לצאת עם אנשי וָלכיה, חזר הראשון לפנות בוקר, ומיד התיצב לפני הנסיך.

– מה ראית? – שאל ירמי.

– אדוני הנסיך, היערות עולים באש.

– ההוּצתו?

– כן־הוא. תפסתי אנשים אחדים, והם הודו, כי חמילניצקי שלח מתנדבים, שילכו בעקבותיך, אדוני הנסיך, ויציתו אש ביערות, כאשר כיווּן הרוּח יהיה מול פניך.

– הוא רוצה לצלות אותנו חיים, מבלי להיכנס בקרב. יובאו האנשים האלה הנה!

כעבור רגע הובאו שמה שלשה מגדלי־סוּסים, פראים, כּסילים, נבהלים, אשר מיד הודו, כי אמנם נצטוו להצית אש ביערות.

הם סיפרו עוד, כי גם צבא נשלח לקראת הנסיך, אך הצבא הלך אל צ׳רניגוב בדרך אחרת, יותר קרובה אל הדניפר.

בינתיים חזרו גם פלוגות סיוּר אחרות, וגם בפיהן אותה הידיעה:

– היערות עולים באש.

ואולם בנסיך לא אחזה הבהלה למשמע הידיעות האלה.

– דרך של פגנים היא זאת – אמר – אך היא לא תצלח! האש לא תעבור את הנחלים, המשתפכים אל הטרובּיז׳ה.

ואמנם השתפכו נחלים רבים מאד אל הנהר טרובּיז׳ה, אשר לארכו, צפונה, נמשך מסע העגלות, הנחלים היו מרובים מאוד ויצרו פה ושם אגמים ובצות רחבי־ידים, אשר על פניהם לא יכלה האש לעבור, אלא אם כן יעברו מציתי האש כל נחל ונחל כדי להבעיר אש על חופו השני.

ואמנם נוכחו פלוגות הסיור, כי כך אף נהגו המציתים. יום יום הובאו אל המחנה מציתי האש ביערות, ותלוּם על האוֹרנים שלצדי הדרך.

האש התפשטה במהירות עצומה, אולם רק לאורך הנחלים מזרחה ומערבה ולא צפונה. בלילה אדמו פני השמים לכל מלוא העין. הנשים שרו שירי־תפילה מן הערב ועד עלות השחר. חיות־הבר, אשר האש החרידה אותם, ברחו מן היערות ונמלטו אל הדרך, והלכו מאחורי העגלות, אף התערבו בעדרי הבהמות. הרוח נישבה ענני עשן שכּיסו את מלוא האופק. הצבא והעגלות התנהלו כמו בתוך ערפל דחוס, אשר עין איש לא יכלה לחדור דרכו. הנשימה קשתה מאד, העינים דמעו וצבו. אור השמש לא יכול לחדור בעד ענני העשן ובלילה היה האור רב מאשר ביום, כי הלהבות האירו. נדמה, כי לעולם לא יגיעו אל קצה היער.

בין יערות בוערים אלה ובתוך העשן הזה נהג ירמי את צבאותיו. שם הגיעוהו הידיעות, כי האויב הולך מעבר הטרובּיז׳ה, אך את עוצמת כוחותיו לא ידעו. ואולם סיירי הטטרים שבפיקודו של וירשול ווידאו, כי עדיין רחוק מחנה האויב.

לילה אחד הופיע במחנה האדון סוּחוֹדוֹלסקי מבּוֹדֶנקי, שמעבר לדסנה. הוא היה לפנים בן חצר הנסיך ושׁלישוֹ, אך זה שנים אחדות שהתישב בכפר. גם הוא ברח מפני האכרים ובפיו ידיעה, אשר לא נודעה עוד לצבא.

על כן גם רבתה המבוכה כאשר שאל הנסיך לחדשות, והוא אמר:

– רע, אדוני הנסיך! על אודות תבוסת ההטמנים אתם יודעים זה־כבר, והיודעים אתם, כי מת המלך?

הנסיך, אשר ישב לפני האוהל על שרפרף קטן, קפץ על רגליו וקרא:

– מה?! המלך מת??

– האדון רב־החסד הלך לעולמו במֶרֶץ׳ שבוע ימים עוד לפני המפלה בקורסון – ענה סוּחוֹדוֹלסקי.

– אלהים ברוב רחמיו לקחו למרום, לבל יראה במפלת ממלכתו – השיב הנסיך, ואחרי־כן אחז בראשו, והמשיך: – ימים נוראים הולכים ובאים על הרפוב­ליקה. הסימים, שלפני בחירת המלך, הבחירות עצמן, הימים ללא־מלך, הריבות והמזימות אשר בממלכות חוץ־לארץ, בשעה זו כאשר נחוץ, כי כל העם יהפך לחרב אחת, אשר תהיה ביד אדם אחד! האלהים הסב את פניו מאתנו והוא אומר ליסרנו בחמתו על פשעינו כי רבו. הלא את הבּערה הזאת אך המלך ולדיסלב לבדו יכול לכבות, כי גדולה היתה האהבה, אשר הגו לו הקוזקים, ומלבד זאת איש־מלחמה היה.

עתה ניגשו אל הנסיך כעשרים קציני צבא וביניהם זצ׳ויליחוֹבסקי, סקשׁטוסקי, בּרנובסקי, ווּרצל, מחניצקי ופוֹלינובסקי, והנסיך אמר אליהם:

– אדוני הנכבדים, המלך מת!

הכובעים הוסרו, כמו על־פי פקודה. הפנים הרצינו. ידיעה בלתי צפויה זו כמו נטלה לשונם. רק כעבור רגעים החלו כולם להביע את אבלם על מלכם.

– מנוחה נכונה הואל־נא, אלהים, להמציא לו! – קרא הנסיך.

– ואור הנצח יאר לפניו לעולם־ועד!

לא ארכו הרגעים, והכומר מוחוביצקי פתח בתפילת ״יום החרון״, ובתוך היערות האלה, בתוך העשן הזה, אחז צער ודכאון לאין־קץ בלבבות. כולם היו בעיניהם כעזובים, כבודדים לנפשם, בבוא עליהם צר נורא… ובכל העולם כולו לא היה להם על מי להשען, אלא על נסיכם שלהם.

על־כן היו כל העינים נטויות אליו וכמו בחבלים חדשים נקשרו אליו אנשי־הצבא.

בו ביום, עם ערב, אמר הנסיך אל זצ׳ויליחובסקי בקול רם, עד כי כל קציני הצבא שמעוהו:

– דרוש לנו מלך, אשר יהיה איש־מלחמה, ועל־כן, אם יעזרנו אלהים ויכולנו גם אנו לקחת חלק בבחירות המלך, נבחר בקארול, אשר רוח־הגבורה המפעמת אותו גדולה מרוח קזימירז׳.

– יחי המלך קארול! – קראו קציני־הצבא.

– יחי! – קראו אחריהם ההוּזרים ואחריהם כל הצבא.

אל־נכון לא שיער בנפשו הנסיךְ, כי הקריאות האלה, המתהדהדות מעבר לדניפר, בין יערות צ׳רניגוב העמוקים והעבותּים, תגענה עד ורשה והן תשמטנה מידו את שרביט ההטמן הגדול של הממלכה.

פרק כה

קורותיו, ולאחר שצלחו במשך שלושה ימים את הנהר דסנה, הגיעו הצבאות לצ׳רניגוב. בראש כולם נכנס האדון סקשׁטוסקי עם חיל הוָלכים, כי אותו שלח הנסיך ראשון להשתלט על העיר, כדי שיוכל לשאול שם מיד לגורלה של הנסיכה וזגלובה. ואולם גם כאן, בלובני, גם בעיר וגם במבצר, לא שמע איש על־אודותיהם דבר. הם אבדו ונעלמו כאבן במים, וסקשטוסקי לא ידע פשר הדבר הזה. איפה יכלו להסתתר? הן לא למוסקבה, לא לקרים ולא לסיץ׳ נמלטו. הוא יכול לשער בנפשו אך זאת, כי עברו את הדניפר, ואולם אם ככה עשוּ, רע ומר להם. שם טבח, שריפות, המוני־אספסוף שיכּורים, זפּורוז׳יים וטטרים, ומפניהם לא תמלט הילנה גם בהתחפשה, כי הפגנים הפראים לקחו בשבי גם נערים, כי רבים קוניהם בשוקי סטמבול. על לב האדון סקשטוסקי עלה חשד נורא, כי זגלובה הוביל אותה שמה בכוונה, כדי למכרה לטוהי־בּי, אשר ידו השיגה לשלם במחירה יותר מכפי אשר יכול בוהון לשלם – והרעיון הזה דיכא אותו מאד, עד לשגעון, ואולם האדון לוֹנגינוֹס פּוֹדבּיפּינטה, אשר ידע את זגלובה ימים רבים, הרגיעהו:

– אחי ואדוני המפקד – אמר – הסר מלבך את הרעיון הזה. האציל הזה לא עשה כדבר הזה. גם בבית הקוּרצויצ׳ים היו אוצרות לרוב, ואילו זמם זגלובה להרע לעלמה, היה בוהון נותן לו בחפץ־לב את האוצרות האלה, והוא לא היה מסכּן את חייו.

– אמנם כן – אמר סקשטוסקי – אך מדוע ברח אִתה אל מעבר לנהר ולא ללובני, או לצ׳רניגוב?

– הרגע־נא, חביבי. אני יודע את זגלובה זה. הוא שתה אתי בבתי־מרזח ולוה ממני כסף לרוב. גם ממון זרים וגם ממונו הוא אינו שווה בעיניו מאומה. אם יש לו משלו, הוא מבזבז – ממון אחרים הוא לוֹוה ואינו משלם, ואולם פשע כזה לא יעשה.

– קל־דעת הוא – אמר סקשטוסקי.

– אולי קל־דעת הוא, ואולם גם ערום הנהו, על הכל יערים ומכל סכנה יתחמק. וכאשר ניבא לך הכומר, כי האלהים ישיב אותה לך – כן יקום, כי כה נאה וכה יאה, שכּל אהבה טהורה תגיע לתכליתה, ואתה בטח באלהים ומצא נוחם בבטחונך, כאשר אמצא נוחם לנפשי אני.

האדון לוֹנגינוס נאנח כבדות, ואחרי רגע הוסיף:

– נשאל־נא להם עוד במבצר, אולי שהו במקום זה?

הם שאלו בכל מקום, אך לשוא – עקבותיהם לא נודעו. המבצר היה מלא אצילים ונשיהם וילדיהם, אשר נמלטו שמה מפני הקוזקים. הנסיך דבּר על לבם, כי ילכו אתו יחדיו, וגם הזהירם מפני הקוזקים ההולכים בעקבותיו. הקוזקים האלה לא הרהיבו עוז להסתער על צבא הנסיך, אך ניתן לשער, כי אחרי שיצא הנסיך מן העיר, ינסו להסתער על המבצר ועל העיר. ואולם האצילים אשר שם חזו להם משאות־שוא ומדוחים.

– פה, מאחורי היערות, אנו בטוחים מרעה – השיבו לנסיך – איש לא יגיע אלינו הנה.

– והלא אנכי עברתי את היערות האלה – אמר הנסיך.

– אתה, הנסיך אדוננו, עברת, אבל הנבלים לא יעברו. הו! הו! דרך יערות כאלה לא יעברו!

הם מיאנו ללכת, ועל חטא עיוורונם הגדול באו על עונשם, כי אחרי צאת הנסיך מיהרו הקוזקים לבוא. הנצורים במבצר הגנו על נפשם בגבורה נפלאה שלשה שבועות, עד אשר כבשו הקוזקים את המבצר והשמידו עד האחרון בהם את כל הנמצאים בו. מעשי אכזריותם של הקוזקים היו נוראים. ילדים נקרעו לקרעים, נשים נצלו באש קטנה – ואיש לא נקם בהם.

בינתים הגיע הנסיך עד לוּבּץ׳ שעל הדניפּר, שם תקע את מחנהו, לשם מנוחה הצבא, והוא עם הנסיכה, אנשי חצרו וכל הכבודה אשר אתו נסעו לבּרהין, היושבת בין יערות ובצות, שאין לעברן. שבוע ימים אחרי־כן הגיע גם הצבא. משם נסעו לבַּבִּיצה שליד מוזיר – ושם, ביום חג ״קוֹרפּוּס דאִי״, הגיעה לנסיך השעה להפרד מן הנסיכה, כי היא עם נערות חצרה נסעה לטוּרוֹב אל דודתה אשת הווֹיווֹדה מוילנה, והנסיך עם הצבא – אל תוך להבות המלחמה, לאוקראינה.

בארוחת־הצהרים האחרונה היו מסבים הנסיך והנסיכה, נערות החצר ומבחר שרי־ הצבא. ואולם בין העלמות והבחורים לא שררה החדוה, שהיתה שרויה ביניהם תמיד, כי לא רק לב אחד פעם עתה בכוח בזכרו, כי עוד מעט ועליו לעזוב את בחירתו, אשר למענה הוא רוצה לחיות, ונכון להלחם ולמוּת, ולא רק זוג־עינים אחד, כּחול או שחור, מעיני העלמות, נתמלא דמעות־עצב, על כי בחיריהן יוצאים למלחמה, אל בין הכדורים והחרבות, בין הקוזקים והטטרים הפראים… יוצאים ואולי לא ישובו עוד…

ולכן, כאשר פתח הנסיך את פיו ונשא את כוסו בברכת־הפרידה לשלום הנסיכה ובני החצר, ענו העלמות ביללה חרישית, האחת אחרי חברתּה, כחתולים קטנים, והאבירים, אמיצי הרוח, קמו ממקומותיהם ובאחזם בניצבי חרבותיהם קראו פה־אחד:

– ננצח ונשוב!

– יושיעכם אלהים! – השיבה הנסיכה.

לדברים האלה קראו כולם בכוח, עד אשר רעדו החלונות וקירות הבית לקולם:

– תחי הנסיכה גבירתנו! תחי אמנו אשת־החסד!

– תחי! תחי!

שרי־הצבא אהבו את הנסיכה על אשר היטתה תמיד את חסדה לאבירים, על גודל־נפשה, נדיבות־לבה וטוּבה, על אשר היתה כאם לבני משפחותיהם. אהב אותה יותר מכל הנסיך ירמי, כי תכונות נפשות שניהם היו דומות זו לזו, כאלו נוצרו להדבק יחדיו. שניהם מזהב וברזל נוצקו.

כולם נגשו אליה וכל אחד כרע על ברכיו לפני כסאה וכוסו בידו, והיא לחצה בידיה את ראש כל אחד ואחד בהרעיפה עליו כמה מלות־חסד, ואילו לסקשׁטוסקי אמרה:

לא רק אביר אחד, אדמה, יקבל פה למזכרת צלב מרוקם או סרט של משי לזכרון, ובאשר העלמה, אשר אתה שואף אליה, איננה פה, קח מאתי, כמו מאֵם, ברכה.

ובאמרה כך הסירה מעליה צלב־זהב קטן, משׁובּץ אבני־טוּרקיז וענדה אותו לצוארו של האביר, אשר נשק את ידה ביראת־כבוד.

ניכר היה, שגם הנסיך היה שמח על הכבוד, שחלקה הנסיכה לאדוֹן סקשטוסקי. כי בזמן האחרון גדלה עוד יותר אהבתו אליו, על אשר הגן על כבודו, כבוד נסיך, בהיותו צירו בסיץ׳ – ומכתבים מאת חמילניצקי מאן לקבל. בין כה וכה קמו הכל ממקומותיהם ליד השולחן. והעלמות, כאשר אך שמעו את דבריה של הנסיכה לסקשׁטוסקי, נוכחו לדעת, כי הנסיכה מסכימה, שגם הן תיתנה לבחיריהן מזכרות, ולכן העלו מיד, האחת – צלב מרוקם, השנית – סרט של משי, והשלישית – צלב קטן; וכאשר ראו זאת האבירים, נחפז כל אחד מהם אל הקרובה ללבו – אם לא האהובה הרי החביבה עליו ביותר. פוֹניטובסקי פנה אל זִ׳יטִינסקה, ביחוֹביץ אל בוֹהוֹוִיטינסקה, כי בה חמד בזמן האחרון, רוזטבוֹרובסקי אל העלמה לבית ז׳וּק, ויֶרשוּל צהוב־השׂער אל סקוֹרוֹפַּצקה, מַחניצקי, אף כי זקן היה, אל זַוֶייסקה, אך אנוּסיה בּורז׳וֹבּוֹהטה־קרסינסקה, אף כי היתה היפה מכּולן, עמדה ליד החלון בודדה ועזובה. פניה הסמיקו, עיניה, אשר עפעפיה כיסו עליהן, ירו במצודד מבטי־זעם, אשר הביעי גם תחנונים, כי לא יביישו אותה, וּווֹלוֹדיובסקי, שבגד בה לפנים, ניגש אליה ואמר:

– גם אני רציתי לבקש מאת העלמה אַנה, כי תעניק לי מזכרת כלשהי, אך ויתרתי על רצוני זה, כי חשבתי, שרבים יהיו המצטופפים סביבך ואני לא אוכל להידחק ולהתיצב לפניך.

לחיי אַנה אדמו עתה כאש, אף על פי כן השיבה במקום:

– מידי אחרת, ולא מידי, ביקשת, אדון נכבד, לקבל מזכּרת, אך מאת הידים ההן לא תקבל מאוּמה, כי למרות שאין צפיפוּת גדולה מסביב להן, תקצר ידך מלהגיע אליהן.

מכּת המחץ היתה כפולה ומכופלת וכוּונה להפליא ללב האדון ווֹלודיובסקי, האחת – לקומתו הנמוכה של האביר הזה והאחת – לאהבה שהוא הוגה לנסיכה בּרבּרה זְבַּרַסקה. האדון ווֹלודיובסקי אהב תחילה את אַנה הבכירה, אך כאשר נארסה זו לאחר, הבליג על כאבו ובסתר פּנה אל בּרבּרה הצעירה לאהוב אותה, וסבור היה, כי אין איש יודע זאת. ולכן, כאשר שמע את הדברים האלה מפי אנוסיה, ואף כי איש־קרבות היה וידע להלחם גם בחרבו וגם בדבר־שפתים, נבוך מאד ולא ידע מה להשיב, ורק גמגם שלא לענין:

– גם אַת, עלמה כבודה, שואפת למרום, למרום, עד כדי קומת האדון… פּוֹדבּיפּינטה..

– אמנם גבוה הוא ממך, אדון נכבד, גם בחרבו וגם בנימוסיו – השיבה העלמה בהחלטיוּת – ואמנם תודתי נתונה לך, על אשר הזכרת אותו עתה לפני. טוב מאד!

ובו במקום פנתה אל הליטאי ואמרה:

– אדוני הנכבד, התקרב הנה. גם אני רוצה שיהיה לי אביר משלי, ואינני יודעת, אם מותר לי לענוד על חזהו של העז בגברים את סרט המשי שלי.

האדון פודביפינטה לטש את עיניו כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו, לבסוף כרע על ברכיו בכוח כזה, עד כי חרקה הרצפה כולה.

– רבת־החסד שלי! רבת־החסד!

אנוּסיה קשרה לו את הסרט, ואחרי־כן נעלמו כליל ידיה הקטנות תחת שפמותיו הצהובים־דהויים של האדון לונגינוס, נשמעו אך מיצמוצים ונהימות, שלשמען פנה האדון וולוֹדיוֹבסקי אל האדון מיגוּרסקי ואמר:

– כמו דוֹב הבולע את הדבורים ורוֹדה את הדבש.

אמר ופנה משם נרגז כלשהו, נושא בלבו את עקיצתה של אנוסיה, והלא היו ימים, אשר אהב אותה.

אך הנה החל גם הנסיך להיפרד מעל הנסיכה ושעה אחת אחרי־כן יצאה החצר בכיוון לטוּרוֹב, והצבא פנה לעֵבר הפּריפּט.

בלילה, בעת הצליחה, כאשר בנו את הרפסודות להעביר בהן את התותחים, וההוזרים פיקחו על העבודה, אמר האדון לונגינוס אל סקשטוסקי:

– אך זה, אחי, אסון!

– מה קרה? שאל הקצין.

– אלה החדשות מאוקראינה!

– אילו חדשות?

– והרי גילו הזפּורוז׳יים, כי טוהי־בי חזר עם צבאו לקרים.

– ומה הרעה בדבר? הלא על־זאת לא תבכה.

– אמנם, אחי, יש־לי על מה לבכות, כי הלא הגדת לי והצדק היה אתך – מה? –

כי בראשי קוזקים אין לצאת ידי חובת הנדר, ואם הטטרים הלכו להם, מאין אקח שלשה ראשים של פגנים? איפה אחפש אותם? ולי הלא נחוצים הם, הו, נחוצים עד־מאד!

סקשׁטוסקי, אף כי היה עצוב, חייךְ ואמר:

– אני יודע את אשר בלבך. הלא ראיתי, כי לאביר הלב נבחרת היום.

האדון לונגינוס שילב את ידיו.

– אמנם כן. למה לי להעלים את הדבר? אהבתי, אחי, אהבתי… והנה אסון!

– אל־נא תתעצב אל לבך. אינני מאמין לדברי הזפּורוז׳יים, כי טוהי־בי כבר הלך לו, אך גם מלבד אלה יימצאו לך פגנים לרוב, כיתושים אלה הרוחשים סביב ראשינו.

ואכן, ענני יתושים ניתמרו מעל הסוסים והאנשים, כי הצבא הגיע אל ארץ בצות שאין לעברן, יערות־טיט, שדות אחו טובעניים, נהרות, נחלים ואגמים, ארץ שוממה, שכוּחה, וכולה יער־עד רוחש, ואשר על יושביה נאמר בימים ההם:

נָתֹן נָתַן לְבִתּוֹ הַקְּטַנָּה

הָאָצִיל דַּלְפוֹן מַתָּנָה:

עִטְרָן שְׁתֵּי חָבִיּוֹת,

מַחֲרֹזֶת אַחַת פִּטְרִיּוֹת,

צְלוֹפָחִים מַחֲצִית הַקֶּלֶת

וְרֶפֶשׁ מְלוֹא הַתֶּלֶם.

אמנם ברפש ההוא גדלו לא רק פטריות, כי למרות החרוזים הללו נהנו הרבה האדונים מפירותיה של ארץ זו. ואולם באותה שעה רבה פּליאתם של אנשי הנסיך למראה עיניהם, כי הם חונכו וגדלו בערבות הרמות והיבשות אשר מעבר לדניפר. אכן גם בערבה היו פה ושם בצות ויערות, אך במקום זה נדמה, שכל הארץ היא בצה אחת. הלילה היה בהיר מאד – ולאור הירח לא נראה מסביב אף לא שׁעל אדמה יבשה. אך איים קטנים ושחורים נראו על־פני המים, היערות נדמו כצצים מתוך המים, המים בּעבּעו מתחת לפרסות הסוסים, המים בקעו ועלו מתחת לאופני העגלות והתו­תחים. ווּרצל היה תקוּף יאוש.

– מסע מוּזר, – אמר. – ליד צ׳רניגוב איימה עלינו האש, עתה מציפים אותנו המים.

ואמנם התנודדה שם האדמה תחת הרגלים, שקעה תחתיה, רעדה, כאלו אמרה להיבקע ולבלוע את כל הדורך עליה.

הצבא עבר את הנהר פּריפֶּט במשך ארבעה ימים, ואחרי־כן היה עליו לעבור כמעט בכל יום ויום נהרות ונחלים, החוצים את אדמת הבצה. וגשר לא היה אף־אחד. בסירות קטנות וגדולות עברו. כעבור ימים אחדים פקדום ערפלים וגשמים. האנשים אזרו שארית כוחם, כדי להיחלץ סוף סוף מן המקומות הארורים האלה, והנסיך האיץ ודפק בהם. הוא ציוה לכרות יערות שלמים, לרצף הדרך בקורות־עצים והמשיך להתקדם. וכאשר ראו אנשי־הצבא, כי הנסיך איננו חוסך עצמו מכל עמל ויגיעה, כי מן הבוקר ועד הלילה, רכוּב על סוסו, הוא שוקד על הכל – מנהיג את הצבא, מפקח על המסע ועינו פקוחה על כל אחד ואחד – לא העזו לרטון אף כי המאמץ היה מעל לכוחות. לבוסס כל היום, מן הבוקר ועד הלילה, לשקוע בבוץ ולרטוב – זה היה גורל כולם. קרנית פרסות הסוסים החלה להתקלף ולנשור, וסוסים רבים, הרתומים לתותחים, נתפגרו, ואנשי חיל הרגלים עם הדרגונים, שבפיקודו של האדון ווֹלוֹדיובסקי, נרתמו לגרור את התותחים. הגדודים אשר הלכו בראש המחנה: ההוזרים, שבפיקודם של סקשטוסקי וזצ׳ויליחובסקי, וגם חיל־המגן אחזו בקרדומים וכרתו עצים, כדי לסלול בהם דרך לעבור בה. זה היה מסע־תהילה: הם לא שמו לב לקור, למים ולרעב, כי רצון המצביא והתלהבות החיילים גברו על כל המכשולים. ואמנם עד אז לא ערב עוד איש את לבו להעביר שם גדודי־צבא בימי האביב, בתקופת גאות הנהרות. למזלם לא הופרע מסעם אף לא פעם אחת על ידי התנפלות כוחות האויב. העם במקומות ההם היה שקט. על לבם לא עלה למרוד באדוניהם, ואף כי הקוזקים הסיתום להתקומם ולעשות כמעשיהם, לא נצטרפו אל המורדים, וגם עתה ראו רדומי־מבט את צבאות האבירים, אשר הגיחו מן היערות ומן הבצות, כרוחות חוטאים וחלפו על פניהם כחלום־לילה; הם סיפקו מורי־דרך, מילאו בשקט ובצייתנות אחר כל שנדרש מהם.

למראה כל אלה אסר הנסיך חמוּרות כל התעללות באוכלוסיה ולא הידהדו בעקבות המסע לא אנקות בני־אדם, לא קללות ותלונות, וכאשר פּקדה הידיעה באחת מן הבקתות מלאות העשן, שהנסיך ירמה הוא אשר עבר בגבולם, הניעו האנשים ראשיהם. ״והלא אדם טוב הוא!״ – ליחשו.

לבסוֹף, לאחר עשרים יום של טרדות ומאמצים על־אנוֹשיים, הגיעו צבאות הנסיך אל הארץ האחוזה אש המרד. יַרֶמָה הולך! יַרֶמָה הולך! פשטה הידיעה על פני אוקראינה כולה, רחוק רחוק, על פני שׂדי־הפרא ועד לצ׳חרין ויַאהוֹרליק הגיעה. ״ירמה הולך!״ – עבר הקול בערים, בכפרים, בחַוות, במכלאות ובמשוכות, ולמשמעו נפלו מידי האכרים המגלים, הקלשונים והסכינים, הפנים חוורו, המונים נמלטו, לילה לילה דרומה, כעדרי זאבים מפני הדי תרועות הציידים. הטטרי, אשר בא שמה לבוז בז, קפץ מזמן לזמן מעל סוסו והיטה את אוזנו אל האדמה להקשיב; בארמונות גדולים וקטנים, אשר עוד לא נכבשו לפני האויב, צלצלו בפעמונים ושרו שירי הלל ותודה לאלהים.

והארי הנורא ההוא כרע רבץ על סיפּה של הארץ המורדת לנוּח.

הוא אסף כוח.

פרק כו

שם את מושבו. מחנה הטטרים חנה בעבר הנהר ושלח את שלוחותיו על־פני כל גליל קיוב. לשוא חשש האדון לוֹנגינוס פּוֹדבּיפּינטה, כי חסרו ראשי טטרים למחוץ אותם. האדון סקשטוסקי היטיב להבין מראש, כי הזפּורוז׳יים, אשר נתפסו ליד קניוב, כיחשו: טוהי־בי לא זו בלבד שלא חזר לארצו, הוא אף לצ׳חרין לא הלך, יתירה מזאת, באו ונוספו גדודים חדשים מכל הצדדים. באו שליטי אַזוב ואַסטרחן, אשר מעולם לא היו בפולין, ואתם ארבעת אלפים לוחמים, באו שנים־עשר אלף איש מהמחנה הנוֹהַיסקי, עשרים אלף איש מבּיַלוֹגרוֹד ובוּדְזַ׳ץ. כל אלה היו לפנים צוררים לזפורוז׳ה ולקוזקים, עתה היו להם כאחים וברית נכרתה ביניהם, כדי לשפוך יחד דמי נוצרים לרוב. לבסוף בא גם החַן בעצמו, איסלַם־גִירֵי, ואתו שנים־עשר אלף איש מפֶּרֶקוֹפּ. ידידים אלה הביאו סבל רב לכל ארץ אוקראינה, לא רק למעמד האצילים, כי אם גם להמוני העם האוקראיני, אשר את כפריהם העלו באש, את רכושם שדדו, ואת הגברים, הנשים והטף הוליכו שבי. בימים ההם, ימי הטבח, השריפות ושפך־הדם, יכול האכר למצוא לו אך מפלט אחד: במחנה חמילניצקי. האכר הנרדף והנענה והנתון בידי מרצחים, אחרי שנס שמה, היה בעצמו למרצח ובעצמו השחית את ארצו, אך למצער הציל את נפשו. ארץ אומללה!– כאשר פּרץ המרד, ענש אותה בראשונה האדון מיקולי פּוֹטוֹצקי והחריב אותה, אחריו היתה למשׁיסה לפני הזפּוֹרוֹז׳יים והטטרים, אשר באו שמה כדי לשחררה, לפי דבריהם, מכף אדוניה, ועתה הנה ירמי וישניוֹביצקי מאיים עליה.

ובכן ברח אל מחנה חמילניצקי כל איש, אשר יכול לברוח, ברחו שמה גם האצילים, כי דרך אחרת לא היתה לפניהם כדי להציל את נפשם. על־כן גדל מאד כוחו של חמילניצקי, ובכל־זאת לא מיהר לחדור עמוק אל תוך הרפובליקה, כי־אם חנה ימים רבים בבילוֹצרקוב, כדי להביא בעוֹל הסדר והמשטר את המוני הפראים ושלוּחי הרסן, אשר נזעקו אליו.

ואמנם עד מהרה הצליח חמילניצקי בידו החזקה להפכם לגדודי־צבא מלאי רוח גבורה, ערוכים לקרב. גדודי הזפורוז׳יים אוּמנו, חולקו ולראשי הגדודים מוּנו מי שהיו לפנים אטמנים של גדודי הקוזקים. גדודים בודדים נשלחו לכבוש ארמונות, כדי לתרגלם בפעולות קרב. ושואפי קרבות ברוחם היו ההמונים האלה, רגילים לאחוז בנשק, באשר הירבו הטטרים להתנפל עליהם ורגילים היו במראות האש והדם.

שני מפקדי־גדודים, הנדז׳א ואוסטפּ, עלו אפוא על נסְטְרור, ואחרי שכבשו אותה, השמידו את כל היהודים והאצילים עד האחרון בהם. את ראש הנסיך צ׳טוֶרטינסקי כרת הטוֹחן שלו על מפתן ארמונו, ואת אשתו הנסיכה שם אוֹסטפּ לשפחה לו. מפקדי גדודים אחרים עלו על ערים אחרות, וגם הם הצליחו, כי על ה״לחים״ נפלה אימה גדולה – אימה, אשר ״לא נראתה מעולם בין העם הזה״, והיא הפילה מידיהם את נשקם ונטלה את כוחם.

יש אשר פנו מפקדי־הגדודים אל חמילניצקי ושאלוהו:

– מדוע זה אינך עולה על וֹרשה, כי אם תנוח פה, עם מכשפות תכשף ויין־שרף תשתה למכביר והלחים בינתיים יתאוששו מן הפחד, אשר נפל עליהם, ויגבירו את צבאותיהם?

לא אחת היו בני־האספסוף השיכורים מקיפים בלילה את ביתו של חמילניצקי ודורשים ממנו, כי יוביל אותם לקראת ה״לחים״. חמילניצקי חולל את המרד וכוח עצום ונורא נתן לו, אך עתה החל להבין, כי הכוח ההוא כבר דוחף אותו בעצמו אל עתיד נעלם. ובכן הירבה להביט אל העתיד הזה בעין זעופה ומתאמץ לחקור אותו ולדעתו בטרם יבוא – ולבו הגה אימה לבאות.

בין כל מפקדי־הגדודים והאטמנים ידע אך הוא לבדו, מה רבה עצמתה של הרפובליקה, אשר למראית־עין חדלת־אונים היא. הוא חולל את המרד, היכה את אויביו ליד המים הצהובּים, היכה אותם אצל קוֹרסוּן, השמיד את חיל־הממלכה — ומה הלאה?

חמילניצקי הזעיק אפוא אליו את מפקדי־הגדודים, כדי להתיעץ יחדיו, ובסקרו אותם בעיניו המוצפות דם, אשר מהן חרדו כולם, שאל אותם זועף: ״מה הלאה? מה רצונכם אתם?"

– לעלות על וַרשה? אם כה נעשה, הלא יבוא הנה הנסיך וישניוֹביצקי, את נשיכם ובניכם יהרוג, רק אדמה ומים ישאיר אחריו, ואחרי־כן ירדוף אחרינו עד וַרשה ועמו כל עצמת האצולה, אשר תצטרף אליו – המלחמה תהיה לנו מפּנים ומאחור, ואנחנו נאבד, אם לא בקרבות, הרי על חודי הכּלונסים. על ידידותם של הטטרים אין לסמוך. היום הם אתנו, מחר יתיצבו נגדנו ולקרים שבי יובילונו, או ימכרו את ראשינו לאדונים הפולנים.

– ובכן מה לנו לעשות עתה? הגידו! האם נעלה על וישניוביצקי? הלא אז יעצור בעד כל צבאותינו וצבאות הטטרים, ובינתיים ייאספו צבאות רבים וגם מתוך הרפובליקה יבואו לעזור לו. בחרו…

– ומפקדי הגדודים הנבהלים החשו. וחמילניצקי אמר:

– מדוע־זה כה נצטמצמתם? מדוע אינכם מוסיפים להאיץ בי, כי אעלה על וַרשה? ואם אינכם יודעים אפוא מה לעשות, הניחו לי, והאלהים יהיה בעזרי והצלתי את נפשי ואת נפשכם וצבא הזפורוז׳יים וכל הקוזקים יבואו על סיפוקם.

אך דרך אחת היתה לפניהם: לבוא בדברים עם שרי הממלכה. חמילניצקי ידע היטב, מה רב הטוב, אשר יוכל לקבל מאת הרפובליקה, אם ילך בדרך הזאת; הוא היה סבור, כי הסימים יעדיפו לתת חנינה ופיצוי נאות לקוזקים מאשר לשים מסים על הארץ, לגייס אנשים לצבא ולצאת למלחמה, העתידה להיות קשה וארוכה. הוא ידע גם זאת, כי בוַרשה יש מפלגה רבת־כוח ובראשה המלך, – שעל אודות מותו עדיין לא ידע, ²⁵)– המזכיר ושרים רבים, וכל אלה רוצים לעצור בעד המַגנאטים אשר באוקראינה, השואפים להגדיל את שלטונם ולהרבות את נכסיהם הרבים, ותחת זה אומרת המפלגה הזאת לעשות את הקוזקים מכשיר כוח כביר בשירות המלך, לכרות אתם ברית־עולם ולהוציא למלחמה אחרת את אלפי הקוזקים, אשר כבר נתגייסו. בתנאים כאלה יכול חמילניצקי להשיג דרגה כבודה, שרביט־ההטמן ינתן לו מטעם המלך ולזכּוֹת בהקלות רבות לטובת הקוזקים.

הנה זו הסיבה שגרמה להשתהותו הארוכה של חמילניצקי בבילוצרקוֹב. שם אסף נשק, שלח מכתבים אל כל צד, קבץ המונים סביבותיו, מחנות צבא יצר לו, כבש ארמונות, באשר ידע, כי אם אך יתחזק וכוחו יגדל, יואילו לבוא אתו בדברים, ואולם אל תוך הרפובליקה לא הלך.

הו! אִילו יכול לכרות ברית שלום על־פי החוזה אשר יעשה עם הרפּובליקה! – כי אז השליך בזה את הנשק מידי וישניוביצקי או – אם הנסיך לא היה פורק מעליו את נשקו, אז לא הוא, חמילניצקי, כי אם הנסיך היה המורד, העושה מלחמה למרות רצון המלך והסימים.

אם כה יהיה, יעלה הוא על וישניוביצקי – אך בפקודת המלך והרפובליקה יעלה ואז יבוא הקץ לא רק לנסיך, כי גם לכל המושלים באוקראינה, לרכושם הרב ולנכסי הקרקע העצומים שלהם.

כזה היה הלך מחשבתו של ההטמן הכוזב הזפּורוז׳י, כזה היה הבנין אשר הקים לו בדמיונו. ואולם על הפיגומים, אשר הכין לבנין זה, קיננו תכופות צפּורי־דאגה שחורות, ספקות, חששות – והצפורים האלה צרחו בקול מבשר רעה.

האומנם תהיה מפלגת השלום בוַרשה חזקה למדי? האם יבואו אתו בדברים? מה יאמר הסינַט? מה יאמר הסים? האם יאטמו את אזניהם משמוע אנקות בני אוקראינה ושוועתם? האם יעצמוּ עיניהם מראות את להבות השריפות?…

האם לא יגברו שם האדונים, בעלי אחוזות הענק, אשר יתאמצו להגן על נכסיהם?

והרפובליקה הזאת, האם נבהלה כדי שתסלח להתחברותו עם הטטרים?

ומצד אחר כירסם בנפשו של חמילניצקי גם היאוש: האם לא התלקח והתפשט המרד מעל לכל גבול ומידה? האם אפשר יהיה לחזור ולעצור ברוח ההמונים האלה שנתפראו? אמנם – הוא, חמילניצקי, ברית יכרות, ואולם ההמונים ימשיכו במעשי הרצח והשוד בשמו, – ואולי גם ינקמו ממנו את נקמת תקווֹתיהם הנכזבות. הלא מימי הנהר כבר עלו על גדותיו, ים, סופה! נורא המצב! לולא פרץ המרד כאיתן, כי עתה לא היו באים בדברים אתו, כי חלש הוא – ואולם כאשר עצום המרד, הרי אם גם יבואו אתו בדברים, יתנפץ מאליו בתוקף המצב.

מה אפוא יהיה?

כאשר העיקו רעיונות כאלה על ראש ההטמן הכבד, נסגר במעון מפקדתו ושתה יומם ולילה. אז עברה השמועה במחנה, בין מפקדי־הגדודים והאספסוף: ״ההטמן שותה!״ וכמוהו שתו כולם, המשמעת נתרופפה, רצחו שבויים, היכו איש את אחיו, והשלל שודד – בא יום זעם, שלטון האימה והאכזריות, והעיר בילוצרקוב לתופת נהפכה.

עד אשר יום אחד בא אל ההטמן השיכור האציל ויהוֹבסקי, אשר נלקח בשבי ליד קורסוּן וההטמן מינה אותו למזכיר לו. בהיכנסו אחז בהטמן השיכּוֹר בלי גינוני נימוס וטילטלו בכוח, ואחרי־כן אחז בזרועותיו, הושיבהו על הדרגש ועוררו.

– מה־זאת? מי השד הזה? – שאל חמילניצקי.

– אדוני ההטמן, קום והתאושש – השיב ויהוֹבסקי. – משלחת באה!

חמילניצקי קפץ על רגליו והתפּכח בין־רגע.

– הו! – קרא אל משרתו, שישב על המפתן – הבה הגלימה, הכּוּמתה והשרביט!

ואחרי־כן פנה אל ויהוֹבסקי:

– מי בא? מטעם מי?

– הכומר פַּטרוני לַסקוֹ מהוּשְצֶ׳ה, מטעם האדון הווֹייבוֹדה הבּרצלבי.

– מאת האדון קיסיל?

– כן.

– ברוך האב והבן, ברוכים רוח הקודש והעלמה הקדושה והטהורה! – קרא חמילניצקי.

ופניו נתבהרו ואורו – הנה החלו לבוא אתו בדברים.

ואולם עוד בו ביום הגיעו אליו שמועות, אשר שמוּ לאַל את שליחוּת־השלום של האדון קיסיל.

הודיעו, כי הנסיך, אשר נתן לצבאותיו לנוח מעמל מסעם דרך היערות והבצוֹת, עבר את גבולות הארץ המורדת; כי הוא הורג, שורף, מכרית ומכלה; כי גדוד סיירים, בפיקודו של סקשטוסקי, הביס מחנה בן אלפּים קוזקים ובני האספסוּף – והשמידם מבלי החיות מהם איש; כי הנסיך בעצמו כבש בסערה את פוגרֶבּישצ׳ה, נחלת הנסיכים לבית זבַּרַז׳ – ולא השאיר בה בלתי אם אדמה ומים. סיפרוּ סיפוּרים מזעזעים על אודות הסתערות הנסיך על פוגרבּישצ׳ה וכיבושה – כי במקום הזה קן המורדים העקשניים ביותר. סיפרו, כי הנסיך אמר אל חייליו: ״רצחו אותם כך, שירגישו, כי הם מתים״. ²⁶) ובכן התירו לעצמם החיילים מעשי־אכזריות הפראים ביותר. אף לא נפש אחת לא נשארה בחיים בעיר. שבע מאות שבויים נתלו, ומאתים הושבו על כלונסים. סיפרו גם זאת, כי רצעוּ את עיני האנשים במרצע, כי שרפו חיים באש קטנה. המרד שכך מיד בכל הסביבה ההיא. התושבים ברחו אל חמילניצקי או קידמוּ את פני הנסיך מלובני בלחם ומלח, אשר הגישו לו בכרעם על ברכיהם ובהתחננם אליו כי ירחמם. כל הגדודים הקטנים הושמדו – וביערות, כפי שהעידו הנמלטים מסַמהורודק, ספיצ׳ין, פלֶסקוֹב וּוַחנובֶק, לא נמצא אף עץ אחד, אשר עליו לא היה קוזק תלוּי.

וכל המעשים האלה נעשו בסמוך לבילוצרקוב ולצבאות חמילניצקי העצומים.

ולכן, כאשר נודע הדבר לחמילניצקי, החל לגעות כפר פצוע. הנה מן הצד האחד שיחות שלום ומן הצד האחר – החרב. אם יעלה על הנסיך, יעיד בזה על עצמו, כי איננו מעונין בהצעות השלום שהציע לפניו האדון מברצלב.

את תקותו היחידה שם חמילניצקי בטטרים. הוא קם ונסע אל מפקדתו של טוהי־בּי.

טוהי־בי, ידידי! – קרא אחרי אשר ברכו לשלום – כאשר הצלת אותי אצל המים הצהובּים ואצל קורסון, הצל־נא אותי גם עתה. בא הנה שליחו של שר־גליל ברצלב ובידו מכתב, אשר בו מבטיח לי הווֹייבודה, טובות הנאה ולצבא זפורוז׳ה החזרת חירויותיו מלפנים, בתנאי שאחדל מן המלחמה, דבר שאני מוכרח לעשותו, כדי להוכיח את כּנוּתי ורצוני הטוב. אולם בינתים הגיעה השמועה על־אודות אויבי הנסיך וישניוביצקי, כי את יושבי פּוֹגרבּישצ׳ה השמיד מבלי השאר נפש חיה – ואת מבחר הקוזקים אשר לי הוא גוזר לגזרים, מוקיע על העצים, מושיב על הכלונסים ורוֹצע את עיניהם במַרצע. ובאשר אני אינני יכול לעלות עליו, באתי אפוא אליך לבקשך, כי אתה תעלה עם הטטרים אשר לך על אויבי ואויבך ואם לא תעשה כזאת, לא יארכו הימים, והוא יגיח על המחנות אשר לנו פה.

טוהי־בּי, אשר ישב אותה שעה על ערמת שטיחים מן השלל, אשר לקח אצל קורסון, או מן הבּיזה בחצרות האצילים, התנועע זמן־מה לפניו ולאחוריו, עצם את עיניו, כמבקש להעמיק במחשבות, לבסוף אמר:

– אללה! זאת לא אוכל לעשות.

– מדוע? – שאל חמילניצקי.

– כי כבר האבדתי בגללך די בֵּיִים וקצינים אצל המים הצהובּים ואצל קורסון; למה לי להאביד עוד יותר? ירמי לוחם גדול הוא! אעלה עליו, אם גם אתה תעלה, אך לבדי לא אעלה. לא סכל אני, כי אפסיד בקרב אחד את כל אשר זכיתי בו עד כה – טוב לי לשלוח את גדודי לבוז בז ולקחת שבי. די כבר עשיתי בשבילכם, כלבים בלתי־מאמינים. אנכי לא אלך וגם לחַן איעץ, כי לא ילך. אמרתי את דברי.

– הלא נשבעת להיות לי לעזר.

– אמנם כן, אבל נשבעתי להילחם לצדך, ולא להילחם לבדי בעבורך. הסתלק לכל הרוחות!

אני הרשיתי לך לקחת את בני־עמי שבי, שלל מסרתי לך, את ההטמנים נתתי לך.

– כי לולא נתת אותם לי, כי אז הסגרתי אותך בידיהם.

– אל החן אלך.

– לעזאזל, תיש, אני אומר לך.

ושיני טוהי־בי החדות החלו להבהיק מבין שפתיו. חמילניצקי ראה, כי שוב אין מועיל בדברים, וכי מסוכּן הדבר להוסיף ולהפציר בטוהי־בי, ולכן קם והלך אל החן.

ואולם גם מפי החן שמע דברים דומים. הטטרים נהגו לפי חשבוֹן טובתם הם וביקשו אחר תועלתם העצמית. תחת להרהיב ולהתיצב במערכה לקראת המצביא, אשר עליו אמרו, כי מעולם לא היה מנוצח, בחרו לשלוח את גדודיהם לבוז בז ולקחת שבי, לצבוֹר עוֹשר, מבלי להסתכן.

חמילניצקי חזר אחוז טירוף אל מעונו וביאושו תפס בבקבוק יין־השרף, אולם ויהובסקי הוציא בכוח את הבקבוק מידו.

– אתה לא תשתה, אדוני ההטמן, – אמר. – ציר יושב פה, וצריך לשלח את הציר לדרכו.

חמילניצקי נתקף חרון אימים.

– אצווה לשפּד אותך על הכּלונס, אותך וגם את הציר.

– ואני לא אתן לך יין־שרף. האם לא חרפה היא לך, כי גם אחרי אשר הרימך הגורל על, הנך סובא יין־שרף כקוזק פשוט? בוֹש והכּלם, אדוני ההטמן, אַל לך לעשות כזאת. השמועה על־דבר בוא הציר כבר עברה במחנה. הצבא ומפקדי־הגדודים רוצים להתאסף כדי לטכּס עצה. אַל לך לשתות עתה, עליך לנַגד את הברזל בעודנו חם – כי עתה תוּכל לכרות ברית־שלום ולקבל כל אשר תבקש, ואם תתמהמה, תאחר את המועד, ואז גם צוארך וגם צוארי בסכנה. עליך לשלוח מיד משלחת לוַרשה לבקש חסד מאת המלך…

– חכם אתה – אמר חמילניצקי. – צו ויצלצלו בפעמון ויתכנסו למוֹעצה, ואתה צא ואמוֹר למפקדי־הגדודים, כי מיד אצא אליהם.

ויהובסקי יצא, ואחרי רגע נשמע קול הפעמון, ומיד החלו מפקדי צבא זפורוז׳ה להתאסף, וביניהם: קריבוֹנוֹס האיום, יד ימינו של חמילניצקי, קשצ׳ובסקי, חרב הקוזקים, פילון דיֶדיַלה הזקן והמנוסה, מפקד הגדוד הקרופּיבניקי, פדוֹר לוֹבּוֹדה מפֶּרֶיַסלב, פֶדוֹרֶנקה האכזר מקַלנִיצקי, פּושקַרֶנקו הפּרא מפּוֹלטבה, שהיה מפקדם של מגדלי הסוסים, שוּמֵיקו מניז׳ין, צַ׳רנוֹטה הנלהב מהַדיַץ׳, יקוּבּוֹביץ׳ מצ׳חרין, וכן נוֹסץ׳, הְלַדקי, אדמוֹביץ׳, גְלוּך, פּוּליַן, פַנִיץ׳ – לא כל המפקדים נועדו, כי מהם ששהו במסעות ובפעולות מלחמה ואחרים אשר כבר נגזרו מארץ־החיים, כי הנסיך ירמי חיסלם.

הטטרים לא נקראו הפעם אל האספה. ה״חברה״ נאספה בכיכר לא הרחק ממעון חמילניצקי, וההמונים אשר נדחקו לבוא שמה הוּכּוּ במקלות ובשוטים, אשר כדורי־ברזל בקצותיהם, ואף היו שנפלו ולא הוסיפו קוּם.

לבסוף הופיע גם חמילניצקי והוא לבוּש גלימה אדומה, כובע שעיר גדול בראשו ושרביט בידו. מצדו האחד צעד הכומר הפּרבוסלבי הלבן כיוֹנה כולו, פַּטרוני לַסקוֹ, ומצדו האחר הלך ויהובסקי וניירות בידו.

חמילניצקי ישב לו רגע בין מפקדי־הגדודים שותק. אחרי־כן הסיר את כובעו מעל ראשו לאות, כי המועצה החלה, קם על רגליו ופתח לאמר:

– כבוד האדונים, מפקדי־הגדודים והאַטמנים! אתם יודעים, כי מוכרחים היינו לאחוז בנשק מפני העוול הגדול, אשר נעשה לנו על לא־דבר, ובעזרת מושל קרים רב־החסד יצאנוּ לריב את ריבנוּ מיד השרים, אשר עשקו את חירותנו ואת זכויותינו מימי־קדם, למרות רצון האדון המלך, ואלהים ברך את מלחמתנו והפּיל את חתיתו על העריצים הזדונים, הרודים בנו, אשר לא הסכינו להנגף לפני אויביהם, ויענוש אותם על העושק ועל הלחץ, אשר הם עושקים ולוחצים אותנו, ויחון אותנו ויתן לנו נצחונות גדולים; על־כל־זאת עלינו להודות לו מקרב לבּנו. ואחרי אשר גאותם וגאונם שחו לארץ, עלינו לחשוב מחשבות, איך לעצור בעד שפך דם נוצרים, כמצוַת אֵל רחום וכמצוַת דתנו, ושבּל נשיב את חרבנו לתערה, עד אשר ישיבו לנו, כרצון המלך אדוננו, את חרותנו ואת זכויותינו. והנה כותב אלי האדון של גליל ברצלב, כי הדבר הזה יקום, וגם אני חושב ככה, כי לא אנחנו, כי־אם השרים, הפּוֹטוצקים, הקלינובסקים, הוישניוביצקים והקוֹניצפּוֹלסקים עזבו את מצות המלך והרפובליקה, ואם ענשנו את אלה, הלא במשפט ובצדקה מגיע לנו שכר ושי מאת המלך ושריו. על־כן אני מבקש מכם, אדונַי, מיטיבי ואנשי־חסדי, כי תואילו לקרוא את המכתב, אשר שלח אלי האדון שר גליל ברצלב ביד הכהן הפרבוסלבי פַטרוני לסקוֹ, אציל ובן־ברית־דתנו, ובחכמתכם תחליטו, אשר יחדל שפך דם נוצרים ושכר ינתן לנו על אשר היינו נשמעים לרפובליקה ונאמנים לה.

חמילניצקי לא שאל, אם יש לסיים את המלחמה, אך דרש להחליט לסיימה. לכן החלו אחדים מן הנאספים לרטוֹן, ואחרי־כן להשמיע צעקות אִיוּם, וצ׳רנוטה מהדיץ׳ בראש הצועקים.

חמילניצקי שתק, אך התבונן היטב לראות, מי ומי הם המוחאים כנגדו, ואת שמותיהם חרת לו בזכרונו.

בינתיים קם ויהוֹבסקי ממקומו ואגרתו של קיסיל בידו. את העתק האגרת לקח זוֹרקוֹ בידו, כדי לקראה לפני ה״חברה״, ובכן קמה פה ושם דממה.

שר גליל ברצלב החל את מכתבו בדברים אלה:

״אדון נכבד, ראש צבא הרפובליקה בזפורוז׳ה, חביבי מאז, אדוני וידידי!

אף אִם רבים הם האנשים, האומרים עליך, אדון נכבד, כי אויב אתה לרפובליקה, אני, לא רק בעצמי הנני בטוח באמונתך לרפובליקה, אבל גם את חברי, האדונים הסינַטוֹרים הנכבדים, הנני מבטיח כזאת. שלשה דברים מעידים לפני על זאת: הדבר האחד, כי אף אם צבא הדניפר שוקד זה כימי דורות על כבודו ותהילתו וחרותו, הוא נוצר תמיד את אמונתו למלך, לשרים ולרפובליקה. הדבר השני, כי עמנו, עם אוקראינה, מחזיק בדתו, דת אבותיו, ושומר אותה בכל לבבו ונפשו, עד כי כל אחד מאתנו היה בוחר לשאת כל מיני יסורים מאשר לעבוֹר על אחת מפקודותיה. הדבר השלישי, כי אף אִם יש אשר דם ישפך בארצנו (כפי שאירע עתה, האלהים ירחם!), בכל־זאת מולדת אחת לכולנו, בה אנו חיים ואת טוּבה אנו אוכלים, וכמעט אין בכל הארץ ממלכה, אשר תהיה דומה לממלכתנו בחוקי צדק וחרות. על־כן הננו שומרים תמיד על שלימות הכתר אשר למולדתנו היחידה; ואף אם יש אשר מכאובים רבים יתקפונו (זה הוא דרך העולם), בכל־זאת יורה אותנו שכלנו, כי נקל לכל איש מאתנו להתאונן על כאבוֹ בארץ חפשית ולבקש מזור לו מאשר להביא אבדון על האֵם הטובה הזאת, אשר כמוה לא נמצא עוד גם בארצות הנוצרים וגם בארצות הפגנים…״

לוֹבּוֹדה מפּריסלב הפסיק את הקריאה.

– אך אמת ידבר! – קרא בקול רם.

אמת הדבר! – קראו שאר מפקדי־הגדודים.

– לא אמת, כי שקר ידבר בן־דת־הכלבים! – צרח צ׳רנוֹטה.

– שתוֹק! אתה בן־דת־כלבים הנך!

– בוגדים אתם! לאבדון!

– אתה תלך לאבדון!

– לשמוע! לחכות, לתת לו לקרוא! שלנו הוא! שמעוּ! שמעו!

הסערה התחוללה, אך ויהובסקי הוסיף לקרוא ושוב קמה דממה.

שר הגליל כתב עוד, כי על צבא זפורוז׳ה לבטוח בו, באשר הצבא הזה יודע היטב, כי הוא בן לעם זפורוז׳ה ודת העם הזה דתו, ובכן אוהב הוא אותו ודבק בו; הזכיר, כי הוא לא היה בין הנלחמים אצל קוּמֵיקה ואצל סטַרֶץ. אחרי־כן דרש מאת חמילניצקי, כי יחדל מהלחם, ישלח מעל פניו את הטטרים, או יפנה כנגדם את נשקו וישמור נאמנותו לרפובליקה. את האגרת סיים בדברים הבאים:

״הנני מבטיחכם, אדוני הנכבדים, כי כשם שהנני בן לכנסיה הפרבוסלבית וכשם שהנני בן לעם האוקראיני העתיק, כן אהיה בעזרתכם. אתם יודעים היטב, אדוני הנכבדים, כי גם דעתי (בחסד אלהים) נשמעת מעט ברפובליקה זאת, כי בלעדי לא יוכלו להחליט בדבר המלחמה או השלום, ואני הראשון בין אלה, שאינם רוצים במלחמת־בית וכו’״.

אך נסתיימה קריאת האגרת וקמה המוּלה רצוּפה קריאות בעד ונגד. ואולם דברי המכתב בכללם ישרו מאד גם בעיני מפקדי־הגדודים וגם בעיני כל ה״חברה״. בראשונה אי־אפשר היה להבין ולשמוע את דבריהם, כי בחום ובזעם התוכחו על המכתב. ה״חברה״ נדמתה מרחוק למערבולת גדולה, שבה המו ורחשו המוני בני־אדם. מפקדי הגדודים איימו בשרביטיהם אשר בידיהם, הסתערו זה על זה וקימצו אגרופיהם. כל הפנים סמוקים, העינים דלוקות, קצף על השפתים, ובראש כל חסידי המלחמה אֶרַזם צ׳רנוטה, שנתקף חמת־טירוף. למראהו נתקף זעם גם חמילניצקי, וקרוֹב היה להתפרץ, דבר שמפניו חרדו תמיד אנשיו כמפני שאגת האריה ונשתתקו. ואולם קשצ׳ובסקי קפץ על ספסל ובהניפו את השרביט, אשר בידו, צעק בקול־רעמים:

– לגדל בהמות נוצרתם ולא לטכס עצה, פגנים שכמותכם!

– שקט! קשצ׳וֹבסקי רוצה לדבּר – צרח ראשון צ׳רנוטה, אשר היה סבור, כי מפקד־הגדוד המהולל הזה רוצה במלחמה.

– שקט! שקט! – צעקו אחריו אחרים.

קשצ׳וֹבסקי נכבּד היה מאד בעיני הקוזקים על השירותים הרבים שעשה למענם, על חכמתו וידיעתו בעניני המלחמה ועל אשר – כמה מפליא! – נשתייך למעמד האצילים. ובכן נשתתקו כרגע כל הנאספים וציפו לדברי האציל הזה בענין, וחמילניצקי נעץ בו מבט חסר מנוחה.

ואולם צ׳רנוטה שגה בסברו כי קשצ׳וֹבסקי יביע דעתו לטובת המשכת המלחמה. בשכלו החריף הבין קשצ׳ובסקי, כי עתה, או לעולם לא, יכול הוא לזכּוֹת במשרת הסטרוֹסטה, ובכל אותם כיבודים עליהם חלם. הוא ידע, כי כאשר יאמרו להרגיע את הקוזקים, ישתדלו לפצות אותו, והאדון מקרקוב לא יוכל להפריע, כי בשביה הוא – ובכן הביע דעתו בדברים האלה:

– לי להילחם ולא לייעץ, אבל אם נאספנוּ בזה לטכס עצה, הנה חובתי היא לחווֹת דעתי, כי לא נופל אנכי, אם לא טוב וגדול במעשי, מאחרים. פתחנו במלחמה, למען אשר ישיבו לנו את חירותנו ואת זכויותינו, והנה שר גליל ברצלב כותב, כי הדבר הזה יקום. ובכן יקום, או לא יקום. אם לא יקום – הנה מלחמה, ואם יקום – הנה שלום! למה לנו לשפוך דם חנם? יתנו לנו את חפצנו, ואנוּ נרגיע את האספסוף והמלחמה תסתיים. בט׳קו חמילניצקי בחכמה עשה מה שעשה, כדי שנתיצב לימין המלך הנאור אדוננו, הוא יגמול לנו, ואם האדונים יתנגדו, או אז ירשה לנו להשתעשע בהם קצת ואנו שעשע נשתעשע בהם. אך זאת איעץ, כי לא נסלק את הטטרים: ילכו ויתקעו את מחניהם בשדי־הפרא ושם ירבצו, עד אשר נדע מה אתנו.

פני חמילניצקי אורוּ למשמע דברים אלה, וכבר מרבית מפקדי־הגדודים החלו להביע דעתם, כי צריך לדחות את המשך המלחמה ולשגר משלחת לוַרשה, ומאת האדון שר גליל ברצלב לבקש, כי בעצמו יבוא אליהם לניהול המשא־והמתן. צ׳רנוטה המשיך בצעקות מחאה, אך קשצ׳ובסקי נעץ בו עיני זעם ואמר:

– אתה, צ׳רנוטה, מפקד גדוד הדיץ׳ קורא למלחמה ולשפך דם, וכאשר עלו עליך חיילי האדון דמוֹחוֹבסקי אצל קורסון, צרחת כגור חזירים: ׳׳אחי בני עמי, הצילו!׳׳ ונשאת רגלים לפני כל הגדוד שלך.

– אתה משקר! – צוַח צ׳רנוֹטה – אני אינני מפחד לא מפני הלחים ולא מפניך!

קשצ׳ובסקי לחץ את השרביט בידו וקפץ לקראת צ׳רנוטה, גם האחרים החלו לחבוט במפקד־גדוד הדיץ באגרופיהם. ההמולה שוב גברה, ועל־פני הככר געתה ה״חברה״ כעדר שורי־הבר.

פתאום קם חמילניצקי שנית ממקומו.

– אדונַי מפקדי־הגדודים הנכבדים! – קרא. ובכן, החלטתם לשלוח שליחים לוַרשה, והשליחים האלה יגידו למלכנו הנאור, כי נכונים הננו לעבדו באמונה, ויבקשו מלפניו, כי יתן לנו את גמולנו. ואולם מי מאתנו הרוצה במלחמה, מלחמה תהיה לו – לא עם המלך, לא עם הרפובליקה, כי עם אלה לא נלחמנו מעולם, אך עם הגדול שבאויבינו, אשר כּולו אדום מדם הקוזקים, ואצל סטרץ עוד הוסיף למשוח את בשרו בדם זה ועוד עתה איננו חדל ממשוֹח בו את בשרו והוא מוסיף להיות שקוּע בשנאה לצבא זפּורוז׳ה. אליו שלחתי מכתב ושליחים ואבקש ממנו, כי יעזוב את שנאתו זו, והוא הוציא להורג באכזריות את שליחי, בתשובה לא כיבד אותי, את ראשכם, ובזה הלעיב בכל צבא זפורוז׳ה. ועתה בא מעבר לדניפר, ואת יושבי פּוֹהרבּישצ׳ה השמיד לפי־חרב, אנשים נקיים הרג ועליהם הזלתי דמעות. אחרי־כן הלך לנימירוב, כפי אשר הודיעוני הבוקר, וגם שם לא החיה נפש. וכאשר הטטרים ממאנים לעלות עליו, כי יראים וחרדים הם מפניו, הנה במהרה יבוא הנה, כדי להרוג גם אותנו וגם אנשים נקיים, למרות רצון המלך הנאור אדוננו ורצון כל הרפובליקה, כי הוא בגאותו וזדונו איננו שומע בקול המלך ושריו, וכאשר עתה הוא ממרה את פיהם, כה יהיה תמיד נכון להמרות…

שתיקה נשתררה בקהל הנאספים, וּחמילניצקי שאף רוח והמשיך לדבּר:

– אלהים הושיע אותנו ונתן בידינו את ההטמנים, ואולם הוא רע מכל ההטמנים והמושלים בארצנו, בן הוא לשדים ואך על השקר הוא חי. אם אני אעלה עליו, לא יתמהמה לקרוא בוַרשה, באמצעות ידידיו, כי אנחנו איננו רוצים בשלום, ולפני המלך אדוננו יאשימו אותנו, כי מורדים אנחנו בו. ולבלתי יהיה כדבר הזה, נחוץ לנו, אשר ידע המלך וכל הרפובליקה תדע, כי אנכי אינני רוצה במלחמה וכי אני יושב במנוחה והוא המתחיל במלחמה – על־כן אינני יכול לעלות עליו, כי עלי להשאר פה, למען עשות חוזה עם שר ברצלב, אולם כדי שלא ישמיד הוא, בן־השדים, את חילנו, עלינו להתיצב נגדו ולמגר את צבאו, כאשר מיגרנו את אויבינו ההטמנים על יד המים הצהובים ועל יד קורסון. זאת אפוא אבקש מכם, אדוני הנכבדים, כי אתם, בתור מתנדבים, תעלו עליו, ואני אכתוב אל המלך, כי בלעדי עליתם וכי מוכרחים הייתם לעלות, למען הגן עלינו מפני מזימותיו של וישניוביצקי והתגרויותיו.

דומיה עמוקה שררה בקהל.

וחמילניצקי המשיך:

– אדוני הנכבדים, היוצא מכם למלחמה הזאת, אתן בידו צבא למדי, קוזקים מעוּלים ותותחים אתן לו וגם מבני העם לוחמים נלהבים למען אשר יוכל, בעזרת האל, להשמיד את אויבנו ולנַצח אותו…

אף לא אחד מבּין מפקדי־הגדודים לא צעד קדימה.

– וששים אלף ממבחר הסוסים להובלת האספקה אתן – אמר חמילניצקי.

שתיקה.

והלא כל אלה היו לוחמים עזי־לב, אשר קריאות המלחמה שלהם הגיעו לא אחת עד חומות צַרוֹגרוד. ואולי דווקא משום כך חשש כל אחד מהם לשמו הטוב, כדי שלא יאבד לו כאשר יפּגש עם ירמי האיוֹם.

חמילניצקי סקר בעיניו את מפקדי־הגדודים אשר עמדו מושפלי עינים מבלי יכולת לשאת את מבטו. פניו של ויהובסקי הביעו זדון שטני.

– אנכי יודע קוזק אחד – אמר חמילניצקי נזעם – אשר היה מתנדב מיד, בלי לנסות להתחמק, אך הוא איננו כאן בתוכנו…

– בוהון! – נשמע הקול.

– אמנם כן. הוא כבר השמיד גדוד של ירמי בוַסיליבקה, אך פגעו בו ופצעוהו והנהו שוכב עתה בצ׳רקסי ונאבק עם מר המות. וכאשר בוהון איננו, אין איש, אשר יערוב את לבו להלחם בירמי. אייכם, קוזקים, אייכם, פּבלוקים, נלביקים, לוֹבּוֹדים ואוֹסטרניצים?

ופתאום והנה איש קצר־הקומה, עבה, פניו כחלולים, שפמו, אשר מעל לפיו העקום, אדמוני כאש ועיניו ירקרקות, קם ממקומו, ניגש אל חמילניצקי ואמר:

– אני אלך.

זה היה מַקסים קריבוֹנוֹס.

נשמעו קולות: ״הכּבוד לו, הכּבוד!״ והוא, צדו שעוּן על שרביטו, אמר בקול ניחר ומקוטע:

אל נא תחשוב, הטמן, כי מפחד אני! אני מיד הייתי נכון לצאת, אך חשבתי בלבי: יש פה טובים ממני! אבל אם כך הדבר, אלך אני! ואתם מה? אתם ראשים וידים הנכם, ולי אין ראש, כי אם ידים וחרב בלבד. אחת ילדתני אמי. המלחמה אֵם ואחוֹת לי. וישניוביצקי טובח – וגם אני אעשה כמוהו; הוא תוֹלה, וגם אני אעשה זאת. ואתה, הטמן, קוזקים טובים תן בידי, כי עם האספסוף אין לעלות על וישניוביצקי. ובכן אצא – ארמונות אַחריב, אהרוג, אטבח, אתלה על העץ, לאבדון כל בעלי הידים הלבנות!

– אני אתך, מקסים!

זה היה פּוּליַן.

– וגם צ׳רנוטה מהדיץ וגם הלדקי ממירגורוד וגם נוֹסַץ׳ ילכו אתך! – אמר חמילניצקי.

– נלך! – קראו כולם פה־אחד, כי קריבונוס היה להם למופת ומרוחו אצל עליהם.

– על ירמה! על ירמה! – הרעימו. – קוֹלי! קוֹלי! – קראו לעומתם כל בני ה״חברה״, וכעבור שעה קלה נהפכה המועצה לחבר שכורים. הגדודים, שעמדו לצאת עם קריבונוס, השתכרו עד מוות – כי אמנם למוות הלכו. הקוזקים ידעו זאת, אך בלבם לא היה עוד פחד. ״אחת ילדה האֵם! ״ – חזרוּ אחרי מפקדם ולכן לא חשׂכו עוד מנפשם דבר, כי אם כה ואם כה ימותו. חמילניצקי הירשה להם וגם עודדם – וכדוגמתם עשה גם האספסוף ושתה גם הוא. ההמונים החלו לשיר שירים במאה אלף קול. החרידו את סוסי ההובלה, שהחלו להשתולל במחנה ולהעלות תימרות־אבק ועוד הגדילו את המהומה. אנשים רדפו אחרי הסוסים בקול צעקה, המולה וצחוק; גדודים רבים התגודדו ליד הנהר, ירו ברוביהם, נדחקו ונדחפו אל מפקדתו של ההטמן. והוא ציוה לבסוף לגרשם מעל פניו. החלו להכּות איש את אחיו והמבוכה גדלה במחנה, עד אשר ירד משמים גשם שוטף ונתפזרו כולם אל אהליהם ואל תחת העגלות.

בערב התחוללה סופה עזה. הרעמים התגלגלו מקצה העננים ועד קציהם, הברקים האירו את כל הסביבה באור לבן ובאור אדוֹם, חליפוֹת.

ולאור הברקים יצא קריבונוס מן המחנה בראש ששים אלף ממעולי הלוחמים ומבחירי האספסוף.

פרק כז

הלך אזי קריבונוס מבילוֹצרקוב דרך סְקְוִירה ופוֹהרֶבּישצ’ה לעבר מַחנוֹבקה, ובכל מקום שעבר נמחו גם עקבות החיים. מי שלא נספח אליו, נספה בחרב. אנשי קריבונוס שרפוּ גם את שדות הקמה, את היערות וגני הפּרי, ואותה השעה המשיך גם הנסיך במלאכת ההשמדה ההרס. אחרי שהכרית את כל יושבי פּוהרבישצ’ה ואחרי טבח הדמים שערך האדון ברנובסקי בנימירוב, השמידו עוד צבאות הנסיך כעשרים כנופיות גדולות של קוזקים ועמדו לחנות ליד רֵיגרוד, כי זה חודש ימים לא ירדו מעל סוסיהם, כי היגיעה הרבה החלישה אותם וגם המוות צימצם בניכּר מספרם. דרושה היתה המנוחה לקוצרים האלה, כי עייפו ידיהם מקציר האדם. גם הנסיך היסס, אם לא טוב לו ללכת אל איזה חבל שקט ולנוח בו ולהכפיל שם את צבאו ולהגדיל את מספר סוסיו, שדמוּ יותר לשלדים מאשר ליצורים חיים, כי זה חודש ימים אשר לא בא אל פיהם ואף לא גרעין ואך בדשא רמוס ניזונו. ואולם אחרי מנוחה של שבוע ימים, הודיעו לנסיך על בוא תגבורת. מיד יצא הנסיך לקראת החיל הזה – ואמנם פגש את האדון ינוּש טישקביץ' הוויבוֹדה של קיוב, אשר בא בראש אלף וחמש מאות חייל, ואתו האדון קז’ישטוף טישקביץ', סגן השופט בברצלב, האדון הצעיר אַקסַק, והוא כמעט עודנו נער, בראש גדוד הוּזרים קטן אשר כבר רכש לו תהילה, ואצילים לרוב, ובתוכם האדונים לבית סֵניוּט, פּוֹלוּבינסקי, ז’יטינסקי, ילוביצקי, קירדי, בוהוּסלבסקי, אלה עם עגלות וסוסים ואלה בלעדיהם, ומספּר כל הבאים כאלפּים פּרשים, מלבד המשרתים אשר אתם. הנסיך שמח מאד, ולאות-תודה הזמין את שר-הגליל אל מעונו, שהדהים אותו בדלוּתוֹ ופשטוּתו. כי הנסיך, אשר חי בלובני חיי-מלכים, מנע מעצמו כל רוָחה בצאתו למלחמה, בחפצו להיות בזה למופת לכל אנשי-הצבא. הוא דר בחדר קטן אחד, והאדון שר-הגליל, איש בעל-בשר, נדחק בכבדות דרך פתחו הצר, עד אשר ציוה לשלישו לדחוף אותו מאחוריו. בחדר זה, מלבד שולחן, ספסלי-עץ ומצע מכוסה עור-סוס, לא היה כל דבר, מלבד שק מלא תבן ליד הפתח, שעליו ישן הנער, אשר עמד תמיד לפני הנסיך לשרתו. שר-הגליל, שאהב את הרוָחה ומדי צאתו לדרך הוביל אתו שטיחים, השתאה מאוד למראה עיניו, וכאשר נכנס הביט אל הנסיך מתפלא כיצד יכול איש גדל-הרוח הזה לשכּוֹן במעון-דלים כזה. הוא ראה לפעמים את הנסיך בּסימים אשר בוַרשה, וגם בין שאריו נחשב, אך לא הכיר אותו מקרוב. ואולם כאשר אך החל לדבּר אתו, הכיר כרגע, כי הוא יושב לפני אדם בלתי רגיל. והוא, הסינַטור הזקן והחייל הוותיק, הטופח בידידות על שכם חבריו הסינטורים, אשר אל הנסיך דומיניק זסלבסקי הוא פונה ב“מיטיבי”, ועם המלך בכבודו ובעצמו הוא מתהלך כעם רֵע, לא יכול לערוב לבו לנהוג כך כלפי וישניוביצקי, אף כי זה קיבל אותו בסבר פנים יפות, באשר אסיר-תודה היה לו על התגבורת בלוחמים שהביא עמו.

– אדוני שר-הגליל – אמר – ברוך אלהים, אשר שלחך לבוא הנה עם אנשים חדשים, כי אנחנו פה כולנו הגענו לאפיסת כוחות.

– אמנם ראיתי פה את חייליך, אדוני הנסיך, וניכּר בהם שהם עייפים מאד, וזה הדבר שמדאיגני לא מעט, כי אני באתי הנה לבקש ממך, אדוני הנסיך, כי תחוש להצילני.

– האם דחוּף הדבר?

– אין לדחות, אין לדחות, כי הסכנה גדולה! פריצי-אדם לרבבות באו, ובראשם קריבונוס, אשר, כפי ששמעתי, נשלח לעלות עליך, אדוני הנסיך, אך כאשר שמע כי אתה, האדון הנסיך, יצאת בכיווּן לקונסטנטינוב, הלך גם הוא שמה ובדרכּוֹ צר על מַחנובקה שלי והוא חולל שם חורבן כזה, שאין בכוחה של כל לשון לתאר.

– שמעתי אף אני על אודות הקריבונוס. ואף חכיתי לו פה, ואולם כיוָן שפּסח עלי, מוכרח אני לחפשׂ אותו. אמנם כן, אין לדחות. מה כוחו של חיל-המצב במחנובקה?

– יש בארמון מאתים גרמנים מובחרים, והם יכולים להחזיק מעמד עוד ימים אחדים. ואולם רע מכל שאל העיר נמלטו אצילים רבים עם בני משפחותיהם, והעיר רק סוללה וגדר סביב לה ולא תוכל לעמוד זמן רב.

– אמנם כן, אין לדחות! – חזר הנסיך על דבריו.

ואחרי-כן פנה אל נערו ואמר:

– זֶ’לֶנסקי, רוץ וּקרא למפקדי-הגדודים.

בינתים ישב לו שר-גליל קיוב על אחד הספסלים והיה מתנשם ומתנשף. בלבו אף ציפה כי עוד מעט יוזמן לארוחת-הערב, כי רעב היה וגם אהב להסב אל שולחן דשן.

פתאם נשמעו צעדים כבדים ומפקדי הגדודים של הנסיך נכנסו – כולם שחורים, צנומים, מגודלי זקן, שקועי עינים ואותות סבל ויגיעה רבה על פניהם. שותקים השתחוו לנסיך ולאורחיו וציפו לדבריו.

– אדוני הנכבדים, – אמר הנסיך – האבוסים הסוסים?

– אבוסים.

– מוכנים?

– כתמיד.

– טוב מאד. בעוד שעה נעלה על קריבונוס.

– מה? – קרא שר-גליל קיוב והביט נדהם לעבר האדון קז’ישטוף, סגן-השופט בברצלב.

הנסיך המשיךְ:

– האדון פיניטובסקי והאדון וירשול ייצאו הראשונים, אחריהם בּרנוֹבסקי בראש הדרגונים, ולשעה יצא גם ווּרצל עם תותחיו.

מפקדי-הגדודים השתחוו ויצאו מן החדר – ואחרי רגע נשמע קול החצוצרות, הקוראות לעלות על הסוסים. שר-גליל קיוב לא ציפה לחיפזון אשר כזה וגם לא רצה בוֹ, כי עייף ויגע מטלטולי הדרך היה. סבור היה, כי ינוח יום אחד אצל הנסיך ולא יאחר המועד – והנה פתאום עליו לשוב ולעלות על סוסו, מבלי שיישן ומבלי שיאכל.

– אדוני הנסיך! – אמר – האם יגיעו חייליך למחנובקה? הלא ראיתי, כי עייפים הם מאד והדרך רחוקה.

– אל-נא תדאג לאנשי. הם הולכים לקרב כהולכי אל מחול.

– אני רואה זאת. אני רואה. עזים ואמיצי-לב הם. אך הנה גם אתי אנשים אשר עייפו בדרך.

– הלא אמרת, אדון: “אין לדחות, כי הסכנה קרובה!”

– אמנם כן, אך אולי ננוח פה הלילה. אנחנו מעבר חמילניק באים.

– אדוני שר-הגליל, אנחנו באים מלובני, מעבר לדניפר.

– יום תמים שהינו בדרךְ.

– ואנחנו חודש ימים.

ובאמרו זאת יצא הנסיך לפקח אישית על סדר המסע, ושר-הגליל לטש עיניו אל סגן-השופט, האדון קז’ישטוף, חבט בכפותיו על ברכיו ואמר:

– הנה בּאַני אשר ביקשתי. בנאמנות, הם עוד ירעיבוני פה עד-מות. מה-מאד נמהרים הם! באתי לבקש עזרה, חשבתי, כי אחרי אשר אעתיר ואתחנן, ייצאו בעוד יומַים, בעוד שלשה ימים, - והנה גם לשאוף רוח אינם נותנים. השד יקחם! את רגלי פצעה רצועת-האוכּף, כי נערי הבוגד לא ריכּס אותה כראוי, מעי הומים בבטני… השד יקחם!מחנובקה היא מחנובקה, והבטן – בטן! גם אני חייל ותיק. יותר מהם עשיתי במלחמות – אך לא בחפזון כמוהם: חטוֹף והילחם! שדים הם, לא בני-אדם. אינם ישנים, אינם אוכלים – רק נלחמים. מוכן הנני להישבע, שהם אינם אוכלים לעולם. הלא ראית, אדוני קז’ישטוף, את הקצינים האלה – האינם דומים לרוחות ערטיליים? מה?

– ואולם רוחם אש להבה – השיב האדון קז’ישטוף, אשר היה חייל בכל נפשו ומאודו. – אֵלי! מה רבה המהומה, מה רב אי-הסדר במחנות אחרים, בשעה שהם יוצאים למלחמה! והמרוצה וההכנות, וסידוּר העגלות, רתימת הסוסים, ואילו פה – השומע אתה אדוני? – הנה הגדודים הקלים כבר יוצאים.

– אמנם כן-הוא! – עד להתיאש! – קרא שר-הגליל.

ואַקסַק הצעיר שילב את ידיו וקרא:

– מצביא גדול הוא זה! לוחם כביר!

– אתה אדון, עוד חלב-אמך תחת שפמך! – צרח לעומתו שר-הגליל. – גם קוּנקטֵטוֹר היה מצביא גדול! התבין זאת?…

אותו רגע נכנס הנסיך, ואמר:

– אדוני הנכבדים, עלוּ על הסוּסים! הננו יוצאים!

שר-הגליל לא עצר ברוחו.

– צו-נא, אדוני הנסיך, לתת לי משהו לאכול, כי רעב אני! – התפרץ בנהימה חסרת חן.

– הו, אדוני שר-הגליל! – אמר הנסיך תוך צחוק ואחז את שׂר-הגליל בזרועותיו, - סלח-נא, סלח; בכל לבי הנני נכון להאכילך, אך בשעה שאדם יוצא למלחמה, הוא שוכח דברים שכאלה.

– ומה, אדוני קז’ישטוף, האם לא אמרתי, כי האנשים האלה אינם אוכלים מאוּמה? – אמר שר-הגליל בפנותו אל סגן-השופט מברצלב.

ארוחת הערב לא ארכה הרבה ושעות אחדות אחרי-כן יצא גם חיל הרגלים מריגרוד. הצבא הלך דרך ויניצה וליטין לעבר חמילניק. בדרך פגע וירשוּל בגדוד טטרים קטן, אשר חנה בסודובקה, והוא עם האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי יחד השמידו אותו, ובדרך זו גאל אלו מאות שבויים, כמעט כולם נערות, שנישבו בידי הטטרים האלה. שם כבר החלו להרגיש בחורבּן שזרע קריבונוס. הכפר סטריז’ובקה נשרף באש ותושביו נהרגו באכזריות נוראה. כפי הנראה, גילו תושבי הכפר התנגדות לקריבונוס, ועל-כן גמל להם המצביא הפרא בחרב ובאש. בכניסה לכפר היה תלוי על עץ אלון האדון סטריז’וֹבסקי, אנשי טישקביץ' זיהו אותו מיד. הוא היה תלוי ערום כולו ועל חזהו מחרוזת איומה של גולגלות, שנחרזו על חבל, הגולגלות האלה היו של ששת ילדיו ואשתו. בתוך הכפר, אשר נשרף עד היסוד, ראו הגדודים משני צדי הדרך שתי שורות של “נרות קוזקיים”, כלומר אנשים, שידיהם מורמות למעלה מראשיהם, קשורים לכלונסים התקועים באדמה, עטופים קש, משוחים בזפת ומוּצתים מכפות הידים. רובּם רק ידיהם נשרפו, כי הגשם שירד כּיבּה את האש. ואולם איום היה מראה הגוויות האלה, שפניהם היו נעווים מכּאב וגדמיהם השחורים זקוּרים כלפי מעלה. ריח רקבון פשט מסביב. מעל לכלונסים חגו להקות עורבים ודיות, שבהתקרב הצבא התעופפו ברעש מעל הכלונסים הקרובים אל הכלונסים הרחוקים. זאבים אחדים חמקו מפני הגדודים לעבר השיחים. אנשי-הצבא עברו בדומיה בתוך השדרה האיומה הזאת ומנו את ה“נרות”. מספרם הגיע לשלש מאות ועשרות אחדות. כאשר סוף סוף עברו את הכפר האומלל נשמו מלוא ריאותיהם אויר צח, אויר-שדות. אך עקבות החורבן נראו גם שם. זו היתה המחצית הראשונה של חודש יוּלי. הקמה כמעט כבר בשלה, אך כולה לכל מלוא העמק היתה שרופה, או רמוסה וכבושה באדמה. נדמה, שסוּפה נוראה עברה שם. ואמנם עברה שם הנוראה שבכל הסוּפות – מלחמת-בית. חיילי הנסיך ראו לא-אחת סביבות פּוֹריות, אשר היו לשממה אחרי התנפלות של טטרים, אבל מראות זוועה כאלה, טירוף של הרס כגון זה לא ראו מימיהם. גם את היערות העלו באש. במקום שם לא כילתה האש את העצים, לחיכוּ לשונותיה האדומות את הקליפה ואת העלוָה, פּיחמו והשחירו אותם – ומראה העצים היה כמראה השלדים. האדון שר-גליל קיוב הביט ולא האמין למראה עיניו. הכפרים מדיקוב, זהר, פוּטוֹרי, סלוֹבּוֹדה – עיי חורבן היו כולם. פה ושם ברחו האכרים אל קריבונוס, ואילו הנשים והילדים הלכו שבי לפני גדוד-הטטרים ההוא, אשר וירשּל וּולוֹדיובסקי השמידו אותו. הארץ היתה שממה, ובשמים להקות עורבים, עיטים, דיות, אשר נקבצוּ ועטו, האלהים יודע מהיכן, על קציר הקוזקים… ככל שהתקדמו ניכּרו עקבות הקוזקים יותר חדשים. כפעם בפעם נמצאו על פני הדרך עגלות שבורות, פגרי בהמות וגוויות אדם, שהרקבון עוד לא פשט בהם, קדרות שבורות, סירים של נחושת, שקים מלאים קמח שנרטב, אוּדים מעלי עשן, ערמות-דגן פזורות. הנסיך האיץ בגדודיו לעבר חמילניק, בלי לתת להם לפוש, ושר-הגליל הזקן היה אוחז מדי פעם בראשו וחוזר וקורא בקול מלא צער:

– מַחנובקה שלי! כבר רואה אני, כי נאחר את המועד.

בינתים הגיעה השמוּעה לחמילניק, כי לא קריבונוס הזקן בעצמו, כי אם בנו צר על מחנובקה בראש עשרת אלפים איש ויותר וכי הוא שהחריב את כל המקומות בדרכו. העיר, לפי השמועה ההיא, כבר נכבשה. הקוזקים הגירו שם לפי-חרב את כל האצילים והיהודים, את נשי האצילים לקחו שבי והובילון אל המחנה, שם היה צפוי להן גורל מר ורע ממות. אך הארמון עוד לא נכבש, כי האדון לֶב הגן עליו. הקוזקים הרעישו את הארמון הזה מן המנזר, שבּו השמידו את הנזירים, האדון לב, אשר אך מתי-מספר מחילו ואבק-שרפה מעט נשאר לו, ידע, כי רק לילה אחד עוד יוכל לעמוד בפני האויב.

הנסיך השאיר אפוא את חיל-הרגלים, התותחים ומרבית צבאו, ופקד עליהם ללכת לביסטריק, והוא עם שר-הגליל, האדון קז’ישטוף, האדון אַקסַק ואלפיים רוכבים קלים חשו לעזרת האדון לב. שר-הגליל הזקן כבר ביקש לעצור, כי אבדו עשתונותיו:

“מחנובקה כבר אבודה, נאחר את המועד! מוטב להימנע מלכת למחנובקה ולהגן על שאר המקומות” – אמר.

ואולם הנסיך לא אבה לשמוע לו. האדון סגן-השופט מברצלב האיץ, והצבא היה נכון להילחם.

– אם באנו הנה, לא נסתלק מכאן עד אשר נשפּוֹך דם! – אמרו מפקדי-הגדודים.

והמשיכו להתקדם. כשהיו במרחק חצי מיל ממחנובקה הופיעו לקראתם כחמשה-עשר פרשים, שדהרו בחפזון מבהיל, ככל אשר יכלו סוסיהם לרוץ. אלה היו האדון לב וחבריו. כאשר ראה אותם שר-גליל קיוב, הבין רגע את אשר קרה.

– הארמון נלכד! – צעק.

– כן! – השיב האדון לב והתעלף, כי איבד דם רב בהיותו פצוע ומחוּץ כולו.

ואולם הנלווים אליו החלו לספר את כל אשר קרה. הגרמנים, אשר עמדו על החומות, הושמדו ולא נותר מהם איש, כי הם בחרו למות ממסור את נפשם ביד האויב – האדון לב הצליח לפרוץ לו דרך בין האספסוף והשער הפרוץ, ואולם בחדרים אשר במגדל עומדים עוד על נפשם אלו עשרות אצילים – ולאלה נחוץ להחיש עזרה.

ובכן הדהירו את הסוסים. כעבור רגע ראו לפניהם את העיר ואת הארמון אשר על ההר, ומעל להם תימרות עשן כבד מן הבערה אשר הבעירו הקוזקים. היום כבר פנה לערוב. על-פני השמים האירו נגוהות ארגמן וזהב, ואנשי-הצבא הכירו כרגע, כי אלה הם להבות אש. לאור הנגוֹהות האלה נראו גדודי הזפוֹרוֹז’יים והמוֹני האספסוף, הנדחקים ויוצאים דרך השערים לקראת הצבא בלי כל מורך-לב, כי בעיר לא ידע איש את דבר בוא הנסיך, באשר חשבו, כי אך שר-גליל קיוב לבדו בא בראש אנשיו להציל את עירו. כנראה, שיכּורים היו בעטיו של יין-השרף אשר שתו למכביר, או שדבר כבשם זה-עתה את הארמון נסך עליהם רוח גאוה לאין-קץ. כי ירדו מן ההר בביטחה, ואך כאשר הגיעו אל המישור החלו להיכון אל הקרב במרץ רב, בהרעישם בדוודים. למראה הזה התמלט קול שמחה מפיות הפולנים, ולאדון שר הגליל ניתן שנית להשתומם למראה חריצותם של גדודי הנסיך וזריזותם. הגדודים נעצרו מעט למראה הקוזקים, ומיד התיצבו במערךְ קרבי. הפרשים הכּבדים בּתּווך, הרוכבים הקלים באגפים, הכל בסדר נכוֹן, עד שלא היה כל צורך לתקן דבר ונכונים היו להחל במלחמה.

– אדוני קז’ישטוֹף, מה-נפלאים האנשים האלה! – קרא שר הגליל. – בו במקום התיצבו בסדר הנכון. בכוחם לנהל קרב גם בלי מצביא!

ואולם הנסיך, כמצביא זהיר, עבר ביעף בין הגדודים ושרביטו בידו, הוא עבר מאגף אל אגף, בדק, הוֹרה את אשר היה לו להורות. שריון-הכסף אשר עליו התנוצץ באור הבּערות, ובטוסוֹ בן השורות היה דומה ללהבה בהירה, המעופפת ממקום למקום, כי בין כל השריונים הכּהים רק שריונו שלו נתנוצץ.

וכה ניצבוּ: בּתּווך, בשורה הראשונה, שלשה גדודים – הגדוד הראשון עליו פיקד שר-הגליל בעצמו, על השני פיקד האדון הצעיר אקסק, השלישי בפיקודו של האדון קז’ישטוף טישקביץ'; אחריהם, בשורה השניה, הדרגונים בפיקודו של האדון בּרנובסקי, ואחריהם גדוד ההוזרים העצום של הנסיך – ובראשו האדון סקשׁטוסקי.

באגפים ניצבו וירשול, קוּשׁל ופוֹניטובסקי. תותחים לא היו שם, כי ווּרצל נשאר בביסטריק.

הנסיך קפץ אל שר-הגליל והניע את שרביטו:

– חלף הרעה, אשר עשו לך, פּתח אתה, אדוני!

שר-הגליל הרים את המפּץ – החיילים נשתוחחו באוכּפיהם וזזו. ומיד, על פי האופן שהוביל את גדודו, ניתן לראות, כי הוא, אף כי מסורבל היה ומשתהה מחמת זיקנה, הנהו בכל-זאת לוחם מנוסה ואמיץ-לב. הוא לא הדהיר את גדודו מיד מן המקום, כדי לחסוך כוחות, כי-אם הוביל לאט והגדיל את המרוצה במידה, שהלך ונתקרב אל האויב. הוא בעצמו רץ בשורה הראשונה והמפץ בידו. אך נערו נשא לצדו את חרבו הארוכּה והכבדה, אך לא כבדה מכפי כוח-ידו. האספסוף עלה על הגדוד הזה במגלים ובמורגים, כדי להאט את מהירותו ולהקל על הסתערותם של הזפורוז’יים. במרחק אלו עשרות צעדים מן הגדוד הכירו בני מחנובקה שבין האספסוף את שר-הגליל על-פי קומתו הגבוהה ומשמני בשרו, והחלו קוראים לעומתו:

– הוֹ, אדוננו הווֹיבוֹדה הנאור והכּבּיר! הקציר קרוב, מדוע אינך מצווה על נתיניך לצאת לשדה? אפים ארצה אנחנו משתחווים לפניך, אדוננו הנאור והכּבּיר! עוד מעט וחורים נקדח בכרסך.

וברד כדורים ירד על הגדוד, אך לא הסבו כל נזק כי הוא כבר רץ כסופה. ההתנגשות היתה חזקה. נשמעו חבטות המורגים וצלצולי המגלים המונפים על השריונים, צעקות ואנקוֹת. החניתות פּינו מעבר בתוך הגוש הדחוס של האספסוף, והסוסים הדוהרים טסו כרוח-סערה, כשהם רומסים, דורכים וממגרים תחתם כל שניצב בדרכם. וכמו בשדה, כאשר הקמה נופלת לרגלי שורות הקוצרים, והם בהניפם את מגליהם צועדים קדימה, כן הלכה וצרה, נמוגה נעלמה תחת הינפי החרבות לבּת האספסוף הרחבה, ודחוּקה על ידי חזות הסוסים, לא יכלה לעצור במקומה והחלה להיטלטל. עד אשר לבסוף הרעימה צעקה:

“בני-אדם, הצילו את נפשכם!” – וכל ההמון הרב השליך את המגלים, המורגים, הקלשונים והרובים, והחלו בורחים תוך כדי מהומה נוראה לעבר גדודי הזפורוז’יים, אשר עמדו מאחוריהם. ואולם הזפּורוז’יים, בחששם כי ההמון הנס יביא ערבוביה בשורותיהם, כיוונו לעומתם את חניתותיהם, ובראות האספסוף, כי בא בין-המצרים, החלו תוך צווחות יאוש להיטלטל ימינה ושמאלה ואולם קושל מזה ופוניטובסקי מזה, משני אגפי הנסיך, טיהרו וחסמו בעדו את הדרך.

ושר-הגליל, בעברו על גופות האספסוף, ניצב פנים אל פנים מול הזפורוז’יים וזינק לקראתם והם זינקו לקראתו, בבקשם לרעוץ את השטף הסתערותו בהסתערותם הם. וכה פגעו אלה באלה, כשני גלים, הצפים זה למול זה ובהיתקלם יתלכדו ויעלו קצף. סוסים התרוממו לעומת סוסים, הפרשים כגל – והחרבות מעל לגל, כקצף. ראה שר-הגליל, כי לא כנגד האספסוף עליו להלחם הפעם, כי-אם נגד אנשי חיל זפורוֹז’ה, העזים ומלומדי-המלחמה. שתי שורות דחקו זו את זו, ואחת לא יכלה להכריע את חברתּה. חללים לרוב נפלו, כי איש באיש פגע, חרב בחרב. שר-הגליל תקע את מפצו באבנטו, נטל את החרב מידי נערו ובזיעת-אפיו מחץ על ימין ועל שמאל בהתנשפו בכבדות כמפוח הנפּח. על ידו התפתלו כברוֹתחים שני האדונים סניוּט, האדונים קירדי, בוֹהוּסלבסקי, ילוֹביצקי ופולוּבינסקי. אבל בצד הקוזקים היה הגוֹעש ביותר איבן בּוּרדַבּוּט, סגן שר הגדוד הקַלניצקי, קוזק בעל כוח-ענקים ומבנה גוף כביר. ומסוּכן כפליים היה הקוזק הזה, כי גם הסוס אשר רכב עליו נלחם גם הוא כמוהו. לא אחד מחיילי שר-הגליל נסוג מפניו לבל יפגוש בקנטאוּר הזה, המפיץ מוות וחורבן על סביבותיו. קפצו אליו האחים סניוט, אך סוס בורבּוּט אחז בשניו בלחיי האח הצעיר, אנדרי, וריטשן כהרף עין, וכאשר ראה זאת אחיו הבכור, רפאל, היכה בחרבו את הסוס בין עיניו. הסוס נפצע, אך לא הוּמת, כי החרב פגעה בכפתורי-נחושת שעל מצחתו. ובו ברגע נעץ בּורדבוט את כידונו תחת סנטרו של רפאל והרגו. ככה נפלו שני האחים סניוט, והתגוללו בשריונותיהם המתנוצצים באבק, מרמס לפרסות הסוסים. ואילו בורדבּוט טס כשלהבת אל השורות האחרות וטרף כרגע את הנסיך פּולוּבּינסקי, נער בן שש-עשרה, וכרת בבת-אחת את שכמו וזרועו הימנית. בראותו זאת, אמר האדון אורבּנסקי לנקוֹם את נקמת קרובו והוא ירה באקדחו אל פּני בורדבוט, אך החטיא ורק את אוזנו התיז ודמו הציף את פניו. איומים למראה היו אז בורדבוט וסוסו, שניהם קודרים כלילה, שניהם חמוצים מדם, שניהם עיניהם פרא ונחיריהם קרועים רחב והם כסופה המשתוללת. גם האדון אורבּנסקי לא נמלט ממוות, כי בורדבוט התיז את ראשו במכה אחת, גם האדון ז’יטינסקי זקן בן שמונים, נספה מידו, וגם שני האדוֹנים ניקצ’מני – אז החלו האחרים להיסוג אחור מאימה, וביחוד שמאחורי בורדבוט התנוצצו עוד מאה חרבות זפורוז’יות ומאה חניתות כבר טבולות בדם. לבסוף הבחין הקוזק הפרא בשר-הגליל, ובהשמיעו קול שמחה איום היטה את סוסו אליו והפיל בדרכו סוסים ורוכבים – אבל שר-הגליל לא נסוג. בוטח בכוחו העצום, השמיע קול נחרה כחזיר-בר פצוע, הרים את חניתו מעל לראשו ודפק בסוסו לעבר בורדבוֹט. ואל-נכון כבר בא הקץ לחייו, לולא סילניצקי, נער בן-אצילים, אשר כברק הטיל עצמו על הקוזק ותפס בו מאחוריו, בטרם ימחץ בחרבו את השר. כי בשעה שבורדבוט התאבק עם סילניצקי, הזעיק האדון קירדי את חבריו לעזרת השר; כרגע באו שמה כששים איש, אשר ניצבו בין הקוזק הפרא ובין שר-הגליל, ואחרי-כן התלקח הקרב. ואולם גדוד שר-הגליל, אשר כבר היה עייף מאד, החל לכרוע תחת נטל הזפורוז’יים, להיסוג אחור ולהיבוך. אז הוטלו למערכה גדודי האדון קז’ישטוף והאדון אקסק. אמנם גם גדודים זפורוז’יים חדשים נכנסו לקרב, ואולם למטה ניצב עוד הנסיך עם הדרגונים של בּרנובסקי ועם ההוּזרים של סקשׁטוסקי, אשר עד כה לא לקחו חבל בקרב.

נתחדש אפוא קרב הדמים, ובין כה וכה החשיך היום. אולם השרפה אחזה בבתים אשר בקצה העיר. הלהבות האירו את שדה-הקרב, ושני הטורים, הפולני והקוזקי, שהוארו יפה, נראו ברורות מתחת להר, ניכּרו היטב צבעי הדגלים ואפילו פני הנלחמִים. גם האדון וירשול, האדון פוניטובסקי והאדון קוֹשל כבר עמדו באש ובעמל, כי אחרי שהשמידו את האספסוּף, נלחמו באגפי הקוזקים, אשר תחת לחצם החלו לסגת לעבר ההר. הטוּר הארוך של הלוחמים הלךְ והתעקל בשני קצותיו לעבר העיר עוד ועוד, כי כאשר אגפי הפולנים התקדמו, היה המרכז, הנדחף על-ידי כוחות קוזקיים מכריעים, נסוֹג אחור, לעבר הנסיךְ. ובכן, הוטלו שלשה גדודים חדשים של קוזקים במאמץ להבקיע את הטוּר הפולני, אך בו ברגע שלח שמה הנסיך את הדרגונים של האדון ברנובסקי, ואלה חיזקו את כוחות הפולנים.

עם הנסיך נשארו רק ההוזרים, אשר נידמו מרחוק ליער אפל, הצומח מן האדמה, בשפעת אנשי-ברזל, סוסים וחניתות. רוח-ערב קל נשב בדגלים, והאנשים עמדו דוממים, שקטים – רוחם לא קצרה, כי כבר קנו נסיון במלחמות רבות וידעו, כי הקרב לא יפסח עליהם ביניהם היה הנסיך, ועליו שריון-הכסף ובידו שרביט-זהב, עוקב בדריכות אחרי הקרב, ומצד שמאל האדון סקשטוסקי, שניצב משהו במצודד. את שרוולו, בתורת קצין, הטיל על שכמו ובאחזו בידו האיתנה והחשופה עד המרפק בחנית ארוכּה, חלף מפץ, חכה במנוחה לפקודה.

והנסיך האהיל בכף יד שמאלו על עיניו מפני השרפה והביט אל הקרב. מרכז הטור הפולני, שדמותו כעין חצי הסהר,נסוג לאט לאט לעברו תחת לחצם הכבד של כוחות האויב החזקים, כי לא לשעה ארוכה עמדה לו תמיכתו של האדון ברנובסקי, זה שהשמיד את נימירוב. הנסיך ראה אפוא היטב את מאמציהם הקשים של חייליו. ברק מוֹארך של איבחת החרב פעם התרומם מעל שורת הראשים השחורה, פעם נעלם במַחץ. סוסים ללא פרשים ברחו מבין גושי הלוחמים, וצונפים צוהלים רצו על-פני הערבה פּרועי רעמה ומראה להם כשל פּריצי שחת על רקע התבערה. יש אשר דגל אדום שהתנופף מעל להמון קרס נפל פתע ושוב לא הועלה. אולם מבטו של הנסיך עט מעבר לטוּרי הלוחמים, אל העיר שעל ההר, שם ניצב בראש שני גדודים נבחרים קריבונוס הצעיר בעצמו, אשר חיכּה לרגע הנכוֹן, כדי לזנק אל מרכז שורות הלוחמים ולמגר את מערכות הפולנים המתרופפות והולכות לחלוטין.

סוף סוף זינק תוך כדי צעקות נוראות הישר על הדרגונים של ברנובסקי, ואולם לרגע זה ציפה גם הנסיך.

– קדימה! – צעק אל סקשטוסקי.

סקשטוסקי הרים את חניתו הארוכּה וגוש הברזל זז קדימה.

לא רצו זמן רב, כי קו חזית הקרב נתקרב אליהם בּניכּר. הדרגונים של ברנובסקי נחצו במהירות הברק ימינה ושמאלה, כדי לפתוֹח הדרך לפני ההוזרים במרוּצתם לקראת הקוזקים, ואכן, התנפלו הם דרך שער זה בכל כוחם על גדודי קריבונוס, שכּבר נראו כמנצחים.

– ירמי! ירמי! – קראו ההוזרים.

– ירמי! – קראו אחריהם החיילים כולם.

השם האיום העביר צמרמורת בהלה בלבות הזפורוז’יים. אך ברגע ההוא נודע להם, כי לא הווֹיבוֹדה הקיובי, כי-אם הנסיך הוא מצביא הקרב. על כל פנים, לא היה בכוחם לעמוד כנגד ההוזרים, שבכובדם בלבד רעצו אותם כחומה נופלת. הרועצת את העומדים תחתיה. להציל עצמם יכלו רק בדרךְ אחת, והיא להתפרס לשני צדדים ולתת להוזרים לעבור דרכה ולהשתער עליהם משני הצדדים. ואולם אגפים אלה כבר נשמרו היטב על-ידי הדרגונים ועל ידי הגדודים הקלים של וירשול, קושר ופוֹניטובסקי, אשר בהניסם את אגפי הקוזקים דחפום אל המרכז. עתה שוּנוּ פני הקרב, כי הגדודים הקלים יצרו כעין רחוב, אשר דרכו רצו ההוזרים בתנופה מטורפת ולחצו, שיבּרו, דחפו ומיגרו לארץ אנשים וסוסים, ולפניהם נסו הקוזקים אל עבר ההר והעיר בצוָחוֹת וביללות. לוּ הצליח האגף של נופיטובסקי להתחבר עם האגף של וירשול, כי עתה היו מוקפים מכל צד ונשמדים לפי-חרב עד האחרון בהם. ואולם גם וירשול וגם פוניטובסקי לא יכלו להתקרב איש אל אחיו, בעקב המוני הבורחים הלוחצים, לכן הכו ומחצו רק מן הצד עד אשר עייפו ידיהם.

כאשר קריבונוס הצעיר,אף כי אמיץ-לב ופרא היה, הבין, כי הוא, אשר לא קנה לו עוד נסיון רב במלחמה, לא יכול לעמוד בפני הנסיך, אבדו עשתונותיו וחמק בראש קוזקים אחדים לעבר העיר. האדון קושל, קצר-הראות, שניצב בצד אגפו, הבחין בקריבונוס הבורח, ולכן קפץ אליו על סוסו והנחית מכת חרב על פרצופו. הוא לא המיתו, כי הלהב פגע באבזם רצועת הקוֹבע, אוּלם פניו נשטפו דם ומבוכתו גברה עוד.

אך קוּשל כמעט ושילם בחייו על מעשהו זה, כי באותו הרגע השׂתער עליו בּורדבּוט בראש שרידי גדודו.

פעמַים ניסה בורדבוט להתייצב נגד ההוזרים, אך פעמַים נהדף עם אנשיו והוכה אחור בכוח עצום. לבסוף, לאחר שערך את שרידי גדודו, החליט לתקוף מן הצד את קושל כדי להבקיע לו דרך בין הדרגונים אל השדה הפתוח. ואוּלם בטרם יספיק לעשות זאת והדרך המובילה אל העיר נמלאה המוני נסים וקשה היה לו אפוא להחלץ. מפני הדוחק הגדול על פני הדרך ההיא האטו ההוזרים בסוסיהם והניחו את חניתותיהם, והחלו להכות באנשים בחרבותיהם. התלקח קרב מעורבב, ללא סדר כלשהו, פראי, גם, גועש בתוך הדוחק והרעש, החום, בין אדי אדם והבל סוסים. חללים על חללים נפלו, פרסות סוסים טבעו בגופות מפרפרות. פה ושם התאבכו גושי האדם כדי כך שאי-אפשר היה להניף חרב; שם מחצו זה את זה בניצבי החרבות, בסכינים, באגרופים. הסוסים החלו להשמיע צריחות יבבה. פה ושם נשמעו קולות קוראים: “רחמו, לחים!” – הקולות האלה רבו ועצמו והחרישו את שקשוק החרבות, וזריקת הברזל בעצמות, נחרתם של הגוססים וגהוקם האיום. – "רחמו, אדונים!"– עלו וגברו מכל צד קולות מבקשי רחמים, אך מלאכי-הרחמים לא רחפו מעל גושי הלוחמים האלה; כשמש מעל לסוּפה האירה להם הדליקה.

האחד היה בורדבוט בראש אנשיו, אשר לא ביקש רחמים. לא היה לו מרחב לקרב ופינה לו מקום בסכינו. תחילה התנגש עם האדון דיקי הכרסתני, ובתקעו את הסכין בבטנו הפילו מעל הסוס ארצה; זה קרא: “הו, ישו!” ושוב לא התרומם מתחת לפרסות הסוס, שריטש את מעיו. המקום נתרווח ובורדבוט בּיקע בחרבו את גולגלתו של סוֹקוֹלסקי, על קובעו. אחרי-כן מיגר לארץ את האדונים פּריאַם וצ’רטוֹביץ' עם סוסיהם; עתה רווח לו המקום מאד. זנוֹביוש סקלסקי הצעיר הנחית מכת חרב על ראשו, אך החרב התהפכה בידו ופגעה בצדה השטוח, בו ברגע הלם הקוזק באגרוף יד שמאלו בפני של סקלסקי והרגו במקום. בדוגמתו של בורדבוט הלכו אחריו אנשיו כשהם דוקרים ומשסעים. “רוּח! רוח ולא אדם!” – קראו ההוזרים. – “הברזל איננו שולט בו! רוח ולא אדם!” ואכן, הוא – קצף על שפמו וטירוּף בעיניו. לבסוף הבחין בסקשטוסקי, וכאשר הכּיר בו, לפי השרוול המופשל, כי קצין הנהו, זינק אליו.

הכל עצרו נשימתם וחדלו להילחם בעוקבם אחר הקרב שבין שני האבירים הנוראים. האדון סקשטוסקי לא נבהל לשמע הקריאה: “אוח!” אך חמתו בערה בו להשחית למראה ההריגה הרבה. הוא חרק שן והתנפל בזעם על הקוזק. וכה נצמדו זה אל זה עד כי התישבו סוסי השנים על עכוזיהם. נשמעה אך שריקת הברזל ופתאום נתעופפה מנופצת לשברים חרבו של הקוזק בעקב מכת המחץ של החרב שבידי סקשטוסקי. נדמה, שאין כוח עוד אשר יוכל להציל את בורדבוט, אבל הוא קפץ ואחז בסקשטוסקי כך, שנדמו שניהם גוף אחד – וסכין הבריקה סמוך לצוארו של ההוּזר. המות כבר ריחף לנגד עיניו של סקשטוסקי, כי לא יכול עוד להניף את חרבו. אבל חיש כברק השמיט מידו את החרב, אשר היתה קשורה לרצועת-עור, וידו תפסה בידו של בורדבוט. רגע פירפרו שתי הידים באויר כאחוזות עוית, אך לחיצת ידו של סקשטוסקי היתה אל-נכון כברזל, כי בורדבוט היליל כזאב, ולעיני כולם נשמטה הסכין מבין אצבעותיו הקפואות כנפול הגרעין מן הלילה. אז הירפּה סקשטוסקי מידו המעוּכה של הקוזק ובתופסו בעורפו כופף את ראשו הנורא עד לאוכף, ובכף יד שמאלו שלף את המפּץ מחגורו, הלם פעם ושתים ובורדבוט השמיע קול נחרה ונפל מעל סוסו.

למראה בורדבוט הנופל נאנקו אנשיו אשר אתו ואצו לנקום את נקמתו, אבל באותו רגע הסתערו עליהם ההוזרים וטבחום עד האחרון בהם.

בקצה האחר של גוש ההוזרים לא חדל הקרב אף רגע, כי שם לא גדול היה הדחק. שם, חגור סרט-המשי, אשר אַנה נתנה לו למזכּרת, השתולל האדוֹן לונגינוּס, כשבידו חרב הזרויקפּטוּר. למחרת יום הקרב, סקרו האבירים מלאי השתוממות את המקום, ובהצביעם על הידים שנקצצו עם הכתפים במחי-חרב אחד, את הראשים המבותקים מן המצח ועד הסנטר, את הגופות המבותרות לשנַים, את כל הדרך הזרועה חללי-אדם ופגרי-סוס, לחשוּ זה אל זה: “ראוּ, פּה נלחם פּוֹדבּיפּנטה!” גם הנסיך בעצמו סקר את החללים, ואף כי נדאג הרבה בעקב שמועות שונות, שהגיעוהו, לא יכול להסתיר פליאתו, כי שספים כאלה לא ראה מימיו.

בינתיים עמד הקרב להגיע אל קצו. הפרשים הכבדים שוב יצאו קדימה לרדוף אחרי גדודי הזפורוז’יים, שהגנו על עצמם תחת ההר ומטרתם להגיע אל העיר. שאר הנסים, אשר גדודי קושל ופוֹניטובסקי חסמו לפניהם את הדרך, נלחמו כנואשים, עד שלא נשאר מהם שריד, אך במותם הצילו את האחרים, כי שעתיים אחרי כן, כאשר וירשול, עם הטטרים שלו, נכנס אל העיר, לא מצא שם אף לא קוזק אחד. בחסוּת החושך והגשם שירד וכיבּה את הדליקה, מיהרו הקוזקים לאסוף את העגלות הריקות אשר בעיר, עמסו עליהם חיש-מהר, כדרך הקוזקים, את כל חפציהם, ונמלטו אל מעבר לנהר בשׂרפם את הגשרים מאחריהם.

אותם עשרות האצילים, אשר התגוננו בארמון, נושעו. הנסיך ציוה על וירשול לענוש את אנשי העיר, אשר התחברו עם הקוזקים, ובעצמו רדף אחרי הנמלטים. ואולם את מחנה הקוזקים לא יכול ללכוד בלי תותחים ובלי חיל-רגלים. האויב הרחיק על-נקלה אחרי ששרף את הגשרים, כי על הנסיך היה ללכת דרך רחוקה על שפת הנהר, עד מקום הסכר, שם יכול לעבור עם חילו. וכה הרחיק האויב במהירות וסוסי הנסיך העייפים אך בקושי יכלו להדביקם. ואולם הקוזקים, אף כי נודעים הם לתהילה בהגנת המחנה, לא נלחמו אז בגבורה כדרכם. הם ידעו, כי הנסיך בעצמו רודף אחריהם, ואבד בטחונם ולא האמינו עוד, כי יוכלו להציל את עצמם. ואל-נכון כבר היה בא עליהם הקץ, כי אחרי הליל רצוּף היריות לקח האדון ברנובסקי מידי הקוזקים ארבעים עגלות ושני תותחים, לולא שר גליל קיוב, אשר מאן להוסיף ולרדוף אחרי האויב ואת אנשיו החזיר. ואכן, בעקב כך נתעורר ריב בינו ובין הנסיך, בנוכחותם של מפקדי-גדוד רבים.

– מדוע זה, אדוני, תבקש עתה להרפות מן האויב – שאל הנסיך – לאחר שנלחמת אתו בעוז-נפש כזה? התהילה, אשר רכשת לך בערב, תאבד ממך בבוקר בעקב רפיונך.

– אדוני הנסיך! – ענה שר-הגליל – אינני יודע מה הרוח, המניעה אותך, אבל אני בן-אדם, בשׂר-ודם הנני, ואחרי עמל ויגיעה מנוחה דרושה לי – וגם לאנשי. תמיד אצא לקראת האויב, כאשר יצאתי היום, אם יתקומם לנו, אך אחרי המוּכּה והבורח לא ארדוף עוד.

– להשמידם, לכלותם! – צעק הנסיך.

– ומה נועיל? – קרא שר-הגליל – נהרוג את אלה, וקריבנוס הזקן יבוא, ישרוף, יהרוס, ישמיד למכביר, כאשר עשה בסטריז’ובקה. ואנשים אומללים רבים ישאו את עוון עקשנותנו.

– הנני רואה – קרא עתה הנסיך בכעס – כי אתה, אדוני, עם מזכיר-הממלכה ועם המצביאים שם, התחברתם עם מפלגת השלום המבקשת לשכך את המרד בחוזים, אשר יעשו עם המורדים. ואולם חי האלהים! לא יקום ולא יהיה כדבר הזה כל-עוד חרבי בידי!

ועל כּךְ טישקביץ' ענהו:

– אני לא אחרי המפלגה לבי הולך, כי אם אחרי האלהים, כי זקנתי ובקרוב אתיצב לפניו. וכי אין ברצוני, שיכבד עלי נטל הדם הרב, הנשפך במלחמת-בית. אל-נא תתפלא, אדוני הנסיך… ואם אתה, אדוני הנסיך, קוצף על אשר לא מינו אותך למצביא צבא-הממלכה, הנה זאת אומר לך: לפי-גבורתך ראוי אתה להיות המצביא הראשי לצבא-הממלכה, ובכל-זאת טוב שלא מינו אותך, כי אתה היית מטביע בדם את המרד, אך אתו יחד גם את הארץ האומללה הזאת.

גביני הנסיך הגדולים התכּווצו, ערפּוֹ צבה ועיניו החלו יורות ברקים, עד כי כל הנוֹכחים אחזה בהם חרדה לשלומו של שר-הגליל, אך באותו הרגע בא בחפזה האדון סקשטוסקי, פנה אל הנסיךְ ואמר:

– אדוני הנסיך! יש חדשות בנוגע לקריבונוס הזקן.

מיד נעתקו מחשבותיו של הנסיך לעבר אחר וחמתו על שר-הגליל כמעט שככה. בינתיים הובאו שמה ארבעת האנשים המודיעים, מהם היו שנַים כמרים פרבוסלאביים, אשר למראה הנסיךְ נפלו על ברכיהם.

– הצילה, שליט, הצילה! – התחננו בהושיטם את ידיהם לקראתו.

– מאַין אתם? – אל הנסיך.

– מפוֹלנאה אנחנו. קריבוֹנוס הזקן צר על המבצר ועל העיר; אם חרבך לא תנחת על ערפו ואבדנו כולנו.

והנסיך ענהו:

– על-אודות פולנאה אני יודע. כי רבים האנשים שנמלטו שמה, אך כפי שהודיעוני, מרביתם אוקראינים. זכותכם היא זו שלא נצטרפתם על המוֹרדים, אלא מתנגדים להם ונאמנים למולדת אמכם, ובכל-זאת חושש אני לבגידה מצדכם, כפי שארע הדבר בנימירוב.

בתשובה לדבריו אלה נשבעו שליחי העיר נימירוב בכל קדשיהם, כי כל אנשי פולנאה מייחלים לנסיך, שיבוא ויושיעם, וכי על לבם לא עלה הרעיון לבגוד בו. ואמנם אמת דברו האנשים, כי קריבונוס, אשר צר עליהם בראש חמשים אלף איש נשבע להשמידם על אשר מאנו להספח אל המורדים, אף כי אוקראינים הם.

הנסיך הבטיח לבוא לעזרתם, ואולם מכיון שכוחותיו העיקריים עמדו בביסטריק, הוכרח לחכות לבואם. השליחים הלכו לדרכם מלאי תקוה, ואילו הוא פנה אל שר-הגליל ואמר:

– סלח-נא, אדוני הנכבד! כבר רואה אני, כי יש להתעלם מקריבונוס הצעיר, כדי להשיג את קריבונוס הגדול. הצעיר יוכל לחכות עוד זמן-מה לתליה. אני גם סבור, כי לא תניחני לנפשי במשימה חדשה זו.

– חי נפשי, אלך! – קרא שר-הגליל.

וכרגע נשמע קול החצוצרות, הקורא לגדודים, הדולקים אחר מחנה הקוזקים, לחזור. דרוש היה גם לנוּח וגם לתת לסוסים להחליף כוח. בערב הגיעה שמה כל הדיביזיה מביסטריק ועמה גם האדון סטחוביץ',שליח מטעם שר גליל ברצלב. האדון קיסיל שלח בידיו מכתב מלא דברי הערצה לנסיך, שכמוהו כמַריוּס הוא בא להציל את מולדתו מעל שׂפת התהום. הוא גם כתב, שבשׂוֹרת בואו של הנסיך מעבר לדניפר עוררה שמחה בכל הלבבות, ואיחל לו הצלחה בכל מעשיו, אך בסופו של המכתב נתגלו הסיבּות שהסיבּו בכתיבת המכתב. ובכן, שר גליל ברצלב הודיע, שכבר נכנס במשא-ומתן עם הקוזקים, וכי הוא בעצמו ועמו עוד מפקידי הממלכה יוצאים לבילוצרקוב, ורבה תקותו, כי יצליח לעצור בעד חמילניצקי ולפייסו. לבסוף ביקש מאת הנסיך, כי עד אשר ייערך ההסכם לא ילחץ מדי על הקוזקים ובמידת האפשר יפסיק את פעולות המלחמה שלו כנגדם.

אילוּ הודיע מי לנסיך, כי כל מעבר-הדניפּר שלו נהרס וכל מבצריו הפכו עיי שממה, כי אז לא כאב לבו כלמשמע דברי המכתב הזה. במעמד זה נכחו האדונים סקשטוסקי, בּרנובסקי, זצ’ויליחובסקי, הטישקביצ’ים והקורדיים. הנסיך כיסה בידיו על עיניו, את ראשו היטה לאחור, כאילו פילח חץ את לבו.

– חרפה! חרפה! אלהי! טוב לי המות, שלא תראינה עיני בחרפה הזאת.

נשתררה שתיקה עמוקה והנסיך הוסיף ואמר:

– למה לי חיים ברפובליקה זו, אשר עתה כלימה תכסה פני בגללה. הנה שטפו המוני הקוזקים והאכּרים את המולדת בדם, עם פגנים התחברו ואתם יחד קמו על אמם הורתם. ההטמנים הוכּו, הצבא הושמד, כבוד העם נרמס, הודו גלה, הכנסיות שרופות באש, הכמרים והאצילים נטבחו, הנשים חולל כבודן, ואחרי כל המפלות האלה, אחרי כל החרפה הזאת, אשר אךְ לזכרה היו אבותינו מבכּרים את המות – מה רפובליקה זו עושה? הנה עם הבוגד, עם הממיט עליה קלון, עם בעל ברית הפגנים היא באה בדברים ומבטיחה לפייסו! הו, אלוהי, תן לי למות, כי לא לי לחיות בעולם, אשר את חרפת המולדת אנו חשים ואת ראשינו אנו נושאים קרבן על מזבחה.

שר גליל קיוב עמד דומם, והאדון קז’ישטוף, סגן-השופט הברצלבי, אמר אחרי רגע:

– האדון קיסיל איננו הרפובליקה.

והנסיך ענהו:

– אל-נא, אדוני. יודעני היטב כי לא קיסיל לבדו עושה כזאת. מפלגה שלמה נוטה אחריו. הוא כיוון לדעתם של הפּרימַס ומזכיר-הממלכה והנסיך דומיניק ועוד שׂרים רבים וגדולים, אשר כיום, בימים שבין מלך למלך, הם השולטים ברפּובליקה, הם פאֵרה והודה, וכל אלה ממיטים עליה חרפה ברפיונם, שאיננו נאה לעם גדול, כי לא בחוזה, אך בדם צריך לכבות את האש הזאת – כי לעם-אבירים טוב למות מהתבּזות לעיני כל העולם.

ושוב הליט את עיניו בכפות ידיו – ומראה פניו הביעו עצב וכאב נורא, עד כי לא היה בכוחם של שרי-הגדודים לעצור בעד דמעות עיניהם.

– אדוני הנסיך! – הרהיב האדון זצ’ויליחובסקי לפתוח – ילחמו הם בלשונם, ואנחנו נוסיף להילחם בחרבנו.

– אכן, – ענה הנסיך. – ישׁבר לבנו בקרבּנו, על כי איננו יודעים, מה עלינו לעשות? הנה, אדונים נכבדים, בשמענו את האסון אשר בא על מולדתנו, באנו הנה דרך יערות בוערים באש וביצות שאין לעברן. שׁינה לעינינו לא נתנו, אוכל אל פינו לא בא, שארית כוחנו חגרנו, כדי להציל את המולדת מאבדון ומחרפה. ידינו עייפו מרוב עמל ויגיעה, מעיני חמרמרו מרעב, בפצעינו אנו נמקים – ואנחנו על כל עמל לא נחוס, ובלבד שנוכל לעצור בעד האויב. אמרו עלי, כי אני כועס, על אשר משרת מצביא חיל-הממלכה לא נתּנה לי. יראה העולם וישפוט, אם האנשים אשר להם נתּנו משׂרות כאלה, הינם ראויים להן יותר ממני, ואנכי אעיד בנפשי את האלהים ואֶתכם, אדונַי, כי כמוני כמוכם לא למען קבל גמול או משרות כבודות אני מקריב את דמי, אך למען אהבתי הטהורה למולדת. ואולם כאשר עייפה נפשנו למות – מה מודיעים לנו? באים ומודיעים כי השרים בוַרשה והאדון קיסיל בהרשצ’ה אומרים לפייס את האויב! ²⁷)חרפה! חרפה!

– קיסיל בוגד הוא! – קרא האדון ברנובסקי.

האדון סטחוביץ', איש נשוא-פנים ואמיץ-לב, קם ממקומו ובפנותו לעבר ברנובסקי אמר:

– ידידו של שר גליל ברצלב וצירו הנני, ולכן לא אתן לכנותוֹ בשם בוגד. גם שערות ראשו הלבינו מרוגז ודאגה – והוא משרת את המולדת, כפי הבנתו, אולי מוטעית, אולם ישרת-הלב.

הנסיך לא שמע את דבריו אלה, כי שקע במחשבות והתכנס בכאבו. ברנובסקי גם לא העז לעורר ריב במעמד הנסיך, ולכן רק נעץ את מבטי הפלדה שלו בסטחוביץ', כמבקש לומר “עוד אמצאך!” ואת ידו שם על ניצב חרבו – בינתיים נעור ירמי מהרהוריו וזועף אמר:

– אין לפנינו דרך אחרת, כי אם להפר את המשמעת (כי בימים שבין מלך למלך הם השולטים בממלכה), או להמיר בקלון את כבוד מולדתנו, אשר בגללו חרפנו את נפשנו…

– אִי-המשמעת היא מקור כל הרעה ברפובליקה, – אמר בכובד-ראש שר גליל קיוב.

– ובכן, תראינה עינינו בחרפת מולדתנו? ובכן, אם יצוו עלינו מחר לשים חבלים בצוארינו וללכת אל טוהי-בּי ואל חמילניצקי, הנציית להם גם בדבר הזה?

– וֶטו! – אמר האדון קז’ישטוף, סגן השופט הברצלבי.

– וֶטו! – חזר אחריו האדון קירדי.

הנסיך פָּנה אל מפקדי-הגדודים.

– הגידו דברכם, חיילים ותיקים! – אמר.

האדון זצ’ויליחובסקי פתח ואמר:

– אדוני הנסיך, בן שבעים אנוכי היום ואוקראיני פרבוסלבי הנני. הייתי ממונה על הקוזקים וחמילניצקי בעצמו אבי קרא לי. מן הראוי היה, כי אביע דעתי לטובת המשא-והמתן. ואולם אם יהיה עלי לענות על השאלה: “חרפה או מלחמה?” אז אף בעמדי על שפת קברי אענה: מלחמה!

– מלחמה! – קרא אחריו האדון סקשטוסקי.

– מלחמה! מלחמה! – קראו כעשרים איש ובתוכם האדון קז’ישטוף, האדונים קירדי, ברנובסקי וכמעט כל הנמצאים שם.

– מלחמה! מלחמה!

– כדבריכם יהי! – נענה לעומתם הנסיך וקולו רציני מאד, והנחית שרביטו על מכתבו הפתוח של האדון קיסיל.

פרק כח

יום לאחר מכן, כאשר עצר הצבא לחניה ברילצוב, קרא הנסיך לסקשטוסקי ואמר:

– כוחותינו מעטים ועייפים, וקריבונוס הולך בראש ששים אלף איש וכוחו גדל ומתעצם מיום ליום, כי האספסוף נוהר אליו. גם על הווייבודה של קיוב אינני יכול לסמוך, כי גם הוא נוטה ברוחו אל מפלגת השלום, ואף כי הוא הולך אחרי, לא ברצון הוא הולך. נחוּצה לנו אפוא תגבורת כּוחות. והנה שמעתי, כי בקרבת קוֹנסטנטינוב חונים שני גדודים, ומפקדיהם הם: אוֹשינסקי בראש שומרי ראש המלך וקורֶצקי. קח אתך מאה סמנים ממשמר חצרי ולך אליהם ומסור להם מכתב ממני, כי ימהרו לבוא אלי, כי בעוד ימים אחדים אני עולה על קריבונוס, אין איש אשר ייטיב ממך למלא שליחות זו, ולכן אני שולח אותך – והענין הזה חשיבות יתירה לו.

האדון סקשטוסקי קד לפניו ועוד באותו ערב יצא לקוֹנסטנטינוב, כדי לעשות דרכו בלילה בלי שישגיחו בו, כי במקומות ההם סובבו קבוצות סיירים מחיל קריבונוס, או המוני האספסוף, אשר שמו מארבים רוצחניים ביערות ובדרכים, ואילו הנסיך ציוה עליו להימנע מקרבות בדרכו, כדי שלא ישתהה. בלכתוֹ חרש הגיע כעלות השחר אל המקום ויטובַסטיסטַב, שם מצא את שני הגדודים שלמראיהם נתעודדה רוחו. בפיקודו של אושינסקי היה גדוד דרגונים שומרי ראש המלך, חיילים ממושטרים ומורגלים בנוסח צבאות חוץ-לארץ, וגרמנים. ואלו קורצקי פיקד רק על גדוד חיל-רגלים גרמני, אשר כמעט כולו היה מורכב מוותיקי מלחמת שלשים השנה. אלה היו חיילים מאומנים ומאולפים כדי כך, שלפקודת מפקדם פעלו כולם יחד כאיש אחד. שני הגדודים היו מחומשים היטב ולא חסרו נשק. כאשר שמעו, כי נקראו להיספח לחילות הנסיך, הריעו בשמחה, כי נפשם ערגה למלחמה, והם ידעו, כי רק תחת פקודת הנסיך ישבעו קרבות כאַות נפשם. לצערם, נתנו שני מפקדי-הגדודים תשובת-סירוב, באשר שניהם היו נתונים לפיקודו של הנסיך דוֹמיניק זסלבסקי, והוראתו הברורה להם היתה, כי לא יתחבּרו עם וישניוֹביצקי. לשוא הסביר להם סקשטוסקי, כי תחת פיקודו של וישניוביצקי יזכו לתהילה רבה – הם אף לא אבו לשמוע, באמרם, כי המשמעת היא החובה הראשית, המוטלת על אנשי-הצבא. ואולם הוסיפו, כי רק במקרה שתאיים עליהם סכּנת השמדה, או אז לא יהססו להצטרף לוישניוביצקי. ובכן חזר סקשטוסקי נעגם ומדוכדך, בידעו היטב, עד-מה יכאב לב הנסיך על אשר נכזבה תוחלתו מאלה ועד-מה עייף וסחוּט צבאו של וישניוביצקי בעקבות מסעו הקשה ורדיפותיו אחרי האויב, בעקבות פעולות ההשמדה של גדודי קוזקים בודדים, ולבסוף – זו העמידה הבלתי נלאית על המשמר, הרעב וחוסר המנוחה. בתנאים כגון אלה כמעט לא ייתכן לצאת ולהתמודד בקרב עם אויב החזק ממנו עשרת מונים. ברור היה אפוא לסקשטוסקי, כי עתה תבוא דחיה בפעולות המלחמה כנגד קריבונוס, כי צריך לאפשר לצבא מנוחה ארוכה יותר וכן, כי צריך שהות עד אשר יצטרפו אצילים חדשים אל המחנה.

האדון סקשטוסקי היה חדור מחשבות אלה בדרך שובו אל הנסיך בראש פלוגת הסמנים אשר אתו, ועליו היה ללכת חרש בלילה ולהיזהר שלא ייתקל בסיירי קריבונוס ובחבורות הקוזקים והאספסוף הרבים, אשר סובבו במקומות ההם, שרפו חצרות, הרגו אצילים וארבו על הדרכים לנמלטים. כה עבר את בַּקלַי ונכנס אל יערות משׁיניץ העבותים והמשופעים ניקיקים ומערות. למזלו היה האויר נאה לאחר הגשמים הרבים, אשר ירדו בימים הקודמים, זה היה ליל-הוד של חודש נטול ירח, אך זרוע כוכבים. הסמנים הלכו בשביל יערי צר, ומורי-דרכם, שומרי-היער הנאמנים לאדוניהם, להם בלבד ידועים כל מוצָאיו ומובאיו של היער. דממה שררה שם, שנקטעה רק על-ידי פצפוצי זרדי העץ היבשים, אשר נשברו תחת פרסות הסוסים – ופתאום ולאזני האדון סקשטוסקי והסמנים הגיעו רחשים מרחוק, דומים לקול שיר הנפסק על-ידי צעקות.

– עמדוּ! – קרא האדון סקשטוסקי בלחש ועצר בעד הסמנים. – מה-זאת?

היערן הזקן ניגש קרוב אליו.

– אלה, אדוני, משוגעים התועים ביער וצועקים, אלה הם אנשים, אשר בינתם הסתתרה למראה הנוראות אשר ראו עיניהם. אתמול מצאנו ביער אשה אצילה והיא הולכת, מתבוננת אל האלונים וקוראה: “בני! בני!” אל-נכון שחטו האכרים את בניה. היא לטשה עינים כלפינו והחלה מייבבת ואימה נפלה עלינו, עד שכמעט מעדו רגלינו. אומרים, כי רבים הם אלה התועים עתה ביערות.

האדון סקשטוסקי, אף כי אביר עז-לב היה, נתחלחל.

– ואולי אלה זאבים מייללים? הלא מרחוק אין להבחין – אמר.

– לא, אדוני, לא קול זאבים אנו שומעים עתה. אין עתה זאבים ביער; הזאבים הלכו להם אל הכפרים, שם מוצאים הם להם חללים למכביר.

– זמנים נוראים באו, - השיב האביר – זמנים,שבהם דרים הזאבים בכפרים, וביערות מייללים אנשים שנטרפה דעתם! הו, אלהים!

ושוב קמה דממה לרגע, רק אוושת צמרות העצים נשמעה, ואולם אחרי רגע שוב גברו הקולות ההם והפעם היו ברורים מקודם.

– הו! – קרא פתאום היערן. – שם, כנראה, ציבור גדול של אנשים. עימדו פה, אדוני, או המשיכו בשקט בדרך,ואני אלך עם חברי לראות, מי אלה שם.

– לכו – אמר האָדון סקשטוסקי – אנחנו נחכה פה.

שומרי-היער נעלמו. כשעה עברה והם לא חזרו. רוח האדון סקשטוסקי כבר קצרה ובלבו התעורר החשד, פן בגדו בו אלה והביאו אליו אסון, אך פתאום והנה האחד הגיח מן האפילה.

– מצאנו, אדוני! – אמר בהתקרבו אל האדון סקשטוסקי.

– מי אלה?

– איכּרים מורדים.

– ומה מספרם?

– כמאתים. אינני יודע, אדוני, מה נעשה, כי הם רובצים בנקיק אשר על דרכנו. הם העלו אש, אך אנחנו פה איננו רואים את הלהבות, כי הלא בעמק הם. הם לא הציבו משמרות, אפשר להתקרב אליהם כמטחוי-קשת.

מיד נעה החבורה קדימה, הם רכבו בשקט בשקט עד כי רק קול ענפי העץ היבשים שנשבר תחת פרסות הסוסים יכול לגלות את הימצאם ביער. הסוסים, אשר הסכינו אל תכסיסי המארב וההסתערות, הלכו חרש, כזאבים, בלי השמיע קול צהלה. בהגיעם אל המקום, שם מתעקלת הדרך בפתאומיות, מיד הבחינו הסמנים מרחוק באש הבוערת ובדמויות אדם בלתי ברורות. האדון סקשטוסקי חילק אותם לשלוש פלוגות, שהאחת מהן נשארה על עומדה, השנית המשיכה לאורך הנקיק, כדי לחסום את המוצא שממול, ואנשי הפלוגה השלישית ירדו מסוסיהם ובזחילה על בטן הגיעו אל שפת הנקיק, דרוכים לפעולה מעל לראשי האכרים.

האדון סקשטוסקי, אשר היה בין אנשי הפלוּגה האמצעית, כאשר התבונן אל העמק למטה, ראה את כל המחנה, במרחק מאתים או שלש מאות צעדים, כפרוש על כף ידו: מדורות-אש היו שם כעשר, אך להבותיהן לא גדולות היו, כי יוֹרוֹת עם מאכלים עמדו עליהם. ריח העשן והבשר המתבשל עלה באף האדון סקשטוסקי והסמנים. מסביב לדוודים עמדו או שכבו האכרים, שותים יין-שרוף ומשוחחים ביניהם. מהם שנשאו בידיהם בקבוקים מלאים יין-שרף, מהם שנשענו על חניתותיהם, אשר בראשן היו תקועים, כמזכרות נצחון, ראשי גברים, נשים וילדים. ברק האש הפיץ את אורו על עיניהם המתות הכהות ושיניהם הבּולטות מבין שפתיהם; ברק אש זה גם הפיץ אורו על פני האכרים הפראים והאכזריים. סמוך ליד קיר הנקיק נחרו רמות כעשרים אכרים בשנתם, אחרים שוחחוּ איש עם רעהו, הוסיפו עצים על המדורות, שירו אלומות גצים כלפי מעלה. על-יד המדורה הגדולה שבכולן ישב זקן בריא-בשׂר ואחוריו אל קיר הנקיק ואל האדון סקשטוסקי – והיה פורט על לירא אשר בידו, סביבו הצטופפו בחצי-עגול כשלשים אכרים.

– הו, דיד! שירה לנו על הקוזק הוֹלוֹטה!

– לא! קראו אחרים – על מַרוּסיה בּוֹהוּסלבקה!

– לכל הרוחות עם מַרוּסיה! על האדון מפּוֹטוֹק! על האדון מפּוֹטוֹק! – ביקש הרוב.

ה“דיד” הכה בחזקה על מיתרי הלירא והחל לשיר:

קוּם, הַבֵּט עַל סְבִיבֶךָ הִתְבּוֹנֵן וַחֲשׁוֹב דְרָכֶיךָ, אַתָּה אֲשֶׁר לְךָ רָב,

כִּי סוֹפְךָ תִּדְמֶה אֶל אֲשֶׁר אֵין כֹּל בְּיָדָיו.

כִּי כָזֹאת יְסוֹבֵב אֲשֶׁר בַּכֹּל מְסוֹבַב, הָאֵל רַב-הַחֶסֶד, הַכֹּל יָכוֹל,

אֲשֶׁר כָּל מַעֲשֵׂינוּ בְּמֹאזְנֵי-הַצֶדֶק שֶׁלוֹ יִשְׁקֹל.

קוּם, הַבֵּט עַל סְבִיבֶיךָ, הִתְבּוֹנֵן וַחֲשֹׁב דְּרָכֶיךָ, אַתָֹּה אֲשֶׁר יִסַּק

מְרוֹמִים שִׂכְלֶךָ, וְחָכְמָתְךָ גַם תִּרְחַב, גַּם תֶּעֱמַק…

ה“דיד” חדל רגע לשיר ונאנח, ואחריו נאנחו האיכרים. ומרגע לרגע גדל מספר הנאספים מסביב ל“דיד” – וגם האדון סקשטוסקי, אף כי ידע, כי כל אנשיו כבר נכונים, לא נתן להם אות להסתער. הלילה הדומם, המדורות, דמויות הפרא והשיר על מיקוֹלי פּוֹטוֹצקי, אשר עוד לא הוּשר עד גמירא, עוררו בלב האבּיר אילו רעיונות מוזרים, אילו רגשות וגעגועים, אשר לא ידע שחרם. פצעי לבו, אשר לא נרפאו-עוד, חזרו ונפערו, הוא נתקף צער עמוק, שבו ודכאו זכרונות העבר הקרוב, על אושרו האבוד, על אותם רגעים של שקט ומנוחה. הוא שקע בהרהורים נוגים ובינתיים המשיךְ ה“דיד” לשיר:

קוּם, הַבֵּט עַל סְבִיבֶיךָ, הִתְבּוֹנֵן וַחֲשׁוֹב דְּרָכֶיךָ, אַתָּה אֲשֶׁר לוֹחֵם

בַּחֵץ וּבַקֶשֶת, בַּאֲבַק-הַשְּׂרֵפָה, בַּכַּדוּרִים וּבַחֶרֶב הוֹלֵם,

כִּי גַם לִפְנֵי כֵן אַבִּירִים וַאֲצִילִים נוֹדָעִים בַּקָּהָל

בְּאֵלֶּה לָחֲמוּ, וּבְחַרְבָּם שֶׁלָּהֶם נָפְלוּ חָלָל.

קוּם, הַבֵּט עַל סְבִיבֶיךָ, הִתְבּוֹנֵן וַחֲשֹׁב דְּרָכֶיךָ וְגֹבַהּ-לִבְּךָ הַשְׁלֵךְ.

שִׂים נָא זֹאת אֶל לִבֶּךָ, אַתָּה, אֲשֶׁר מִפּוֹטוֹק לִסְלַוּוּטָה הוֹלֵךְ.

נְפָשׁוֹת חַפּוֹת מֵחֵטְא אַתָּה אָזְנָם רוֹצֵעַ וּמוֹרֵט, חֵרוּתָם נוֹטֵל בַּיָד,

בַּמֶּלֶך לֹא תוֹדֶה, הַסֵּים וְהַסֶנַט תִּדְחֶה, חֻקִּים לְךָ מְחוֹקֵק לְבָד.

הֵי, הִתְיַשֵׁב, אַל נָא תִּשְׁתַּלְהֵב, כִּי אַתָּה הַמַּנְהִיג וְהַמַּצְבִּיא,

לְךָ הַשַׁרְבִיט, בְּאֶרֶץ זוֹ הַפּוֹלַנִית, וְכִרְצוֹנְךָ הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא.

ה“דיד” שוב הפסיק את שירתו, ובאותו הרגע נשמטה אבן קטנטנה מתחת ידו של אחד הסמנים ונידרדרה משקשקת למטה. אכרים אחדים האהילו על עיניהם בידם והחלו להביט למעלה, אל היער; אז מצא האדון סקשטוסקי שהגיעה השעה לפעול וירה באקדחו אל תוך ההמון.

– הכּו! הרוֹגוּ! – צעק ושלשים סמנים ירו כאיש אחד, דומה הישר אל תוך פרצופיהם של האכרים ובחרבות שלופות בידיהם גלשו חיש כברק על פני מדרון הקיר אל תוך הנקיק, אל בין האכּרים הנבהלים והנבוכים.

– הכּו! הרוֹגוּ! – ענו לעומתם קולות פראים מאצל המוצא האחר.

– ירמי! ירמי!

ההתנפלות היתה כה בלתי-צפויה, הבהלה כה נוראה, שהאכרים, אף כי מזוינים היו, כמעט ולא גילו התנגדוּת כלשהי. כבר מזמן נפוצו שמועות במחנות האספסוף המתקומם, כי ירמי, בסיועו של שד, מסוגל להופיע ולהכות במקומות אחדים בבת-אחת. ועתה, כאשר נפל עליהם, הבּוֹטחים והשלווים, השם – ואכן, כשם של רוח רע – השמיט הוא מידם את נשקם. מלבד זאת אי-אפשר היה להשתמש בחניתות ובמגלים במקום צר זה, וכה נדחקו כעדר צאן אל קיר הנקיק שממול, ראשיהם ופניהם שסועים ושסופים בחרבות, מוכּים, מבוּתרים, נרמסים ברגלים, פשטו את ידיהם בטירוף פחדם לתפוס בברזל חסר הרחמים, אשר מחצם למוות. היער הדומם נמלא שאון זועם של קרב. אלה מהם שביקשו להציל נפשם בבריחה וטיפסו על הקיר הזקוף של הנקיק, אך פצעו את ידיהם ונפלו על חודי החרבות. מהם שמתו בשקט, מהם שייללו והתחננו אל הורגיהם, כי יחמלו עליהם, מהם שכסו את פניהם בידיהם, שלא רצו לראות את רגע מותם, והיו שהשתרעו על הארץ ופניהם למטה, ומעל שריקת החרבות ונחרת הגוססים עלתה קריאתם של המתנפלים: “ירמי! ירמי!” – קריאה אשר למשמעה סמרו השערות על ראשי האכרים, והמות היה נורא שבעתיים.

וה“דיד” הלם בלירא אשר בידו על ראש אחד הסמנים, עד אשר נפל לארץ, ובידו השניה החזיק ביד סמן אחר, כדי לעצוֹר בעד מחץ חרבו, וגעה מפחד כתאוֹ.

ראו זאת הסמנים האחרים ורצו אליו באמרם לבקע אותו, אך גם האדון סקשטוסקי הופיע – וצעק:

– חיים קחוהו! חיים קחוהו!

– עמוד! – צרח ה“דיד” – אָציל אנכי. לטינית אני מדבּר! לא “דיד” אני! עמדוּ, אומר אני לכם, רוצחים, שוָרים, בני-סוּסה!

אך עוד טרם יכלה הזקן מידבּרותיו והאדון סקשטוסקי התבונן אליו והפליט צעקה, עד כי קירות הנקיק ענו בהד:

– זגלובָה!

ופתאום התנפל עליו כחית-יער, תקע אצבעותיו בזרועות ידיו, הגיש פניו אל פניו ובטלטלו אותו כטלטל עץ-אגס צעק:

– היכן הנסיכה? היכן הנסיכה?

– חיה היא, בריאה, מחוץ לסכּנה! – ענה הזקן גם הוא בצעקה. – הניחה לי, אדוני, כי את נשמתי תנענע מתוכי, לכל השדים והרוחות!

האבּיר, אשר גם השבי, גם הפצעים, גם המכאובים, גם בורדבוט האיום לא יכלו להכריעהוּ, כרע תחת בשורת-האושר, ידיו רפו, מצחו נתכסה זיעה רבה, נפל על ברכיו, כיסה בידיו את פניו, ובהשעינו ראשו אל קיר הנקיק, שהה כה בדומיה – כנראה, הביע תודה לאלהיו.

בינתיים חיסלו את שארית האכרים, כעשרים מהם נקשרו בחבלים, כדי למסרם בידי תלין המחנה למען יוציא מפיהם ידיעות, וכל השאר שכבו סרוחים, חללים מתים. הקרב חדל – השאון נדם. הסמנים נאספו על-יד מצביאם, וכאשר ראוהו והנה הוא כורע על ברכיו, הביטו אליו במבוכה. מחשש שמא נפצע בקרב. אך הוא קם מכרוע ופניו נהרו, כאלו האיר הזוהר בנפשו.

– היכן היא? – שאל את זגלוֹבּה.

– בבּר.

– האם במקום בטוח?

– המבצר בבּר כביר הוא ואיתן, ויכול לעמוד כנגד כל התקפה. דואגות לשלומה הגברת סלווֹשבסקה והנזירות.

– תודה לאל עליון! – אמר האביר וקולו רועד מהתרגשות. – הושיטה לי את ידך, אדוני, מעומקי לבי אני מודה לך.

ופתאום פנה אל הסמנים ואמר:

– כמה שבוּיים אתנו?

– שבעה-אעשר! – השיבו הסמנים.

והאדון סקשטוסקי אמר:

– שמחה גדולה הגיעתני ורחמים באו אל לבי. שלחו את השבויים לחפשי.

הסמנים לא האמינו למשמע אוזנם. בצבאות וישניוביצקי לא ארע כדבר הזה מעולם.

סקשטוסקי כיווץ מעט את גביניו.

– שלחו אותם לחפשי! – אמר עוד פעם.

הסמנים הלכו, אך כעבור רגע חזר ראשם ואמר:

– אדוני, הם אינם מאמינים, אינם מעיזים ללכת לדרכם.

– האם נתקו אסוריהם?

– כן.

– אם כן, עזבו אותם פה, ואַתם עלו על סוסיכם!

כחצי שעה אחר-כן נעה הפלוגה דוממת בשביל הצר. הירח שעלה שלח פסי אור לבנים אל-תוך היער וגירש את החשכה השוררת בו. האדון זגלובה וסקשטוסקי, אשר רכבוּ בראש, שוחחו ביניהם:

– ספר-נא לי, אדוני, כל אשר אתה יודע על אודותיה – אמר האבּיר. – הלא אתה הצלת אותה מכף בוהון?

– אני, ולאות-פרידה אף את ראשו חבשתי, שלא יוכל לצעוק.

– נהגת, אדוני, באורח מצוין, כאהבתי את האלהים! אבל איך זה הגעתם עד בּר?

– הוֹ, הדברים ארוכּים ולספּרם לא אוכל הפעם, כי עייף אנכי מאד, גרוני ניחר משיר לפני בני-חם אלה. האם אין אתך כל משקה?

– יש, מימיה מלאה יי"ש – הינה!

האדון זגלובה אחז במימיה והפכה אל פיו; נשמע לעלוע ממושך, והאדון סקשטוסקי, קצר-רוח, בלי להמתין לסופו, המשיך לשאול:

– והבריאות?

– מה השאלה?! – ענה האדון זגלובה – לגרון ניחר כל יי"ש ייקר.

– אני לשלום הנסיכה שואל!

– לשלום העלמה הנסיכה? – בריאה כאַיילה.

– יהי שם אל עליון מבורך! הטוב לה שם בבר?

– גם בגן-עדן לא ייטב לה מאשר בבּר. יופיה מקסים את כל הלבבות. הגברת סלווֹשבסקה אוהבת אותה כבתה. ומספר הבחורים השוגים באהבתה כחול על שפת הים. אבל כולם בעיניה כמימיה זו שרוֹקנה בעיני, כי אהבתה אליך בוערת תמיד בנפשה.

– יתן לה האלהים חיים ושלום! – לחש האדון סקשטוסקי בשמחה. – האם זוכרת היא אותי לטוב?

– אם זוכרת היא אותך, אדוני? אני אומר לך, כי לא יכולתי להבין, מאַין בא לה כל כך הרבה אויר די אנחותיה הרבות. והכל חומלים עליה, וביותר הנזירות, כי בהליכותיה הנעימות קנתה את לבּן. הלא היא, אשר שלחה אותי בדרך סכנות זו, שכמעט ועלו בחיי, כי הדרשה ממני ללכת אליך, אדוני, ולהיודע, אם חי אתה ובריא הנך. כבר לא אחת אמרה לשלוח שליחים אליך, אך אף לא אחד רצה להסתכן, ולכן ריחמתי עליה ויצאתי לדרך. לולא התחפשתי, כי עתה כבר ניתז ראשי מעלי. ואולם בכל מקום בואי הנני נחשב בעיני האכרים ל“דיד”, כי יודע אני לשיר יפה.

האדון סקשטוסקי כמעט ונאלם משמחה. אלפי מחשבות וזכרונות התרוצצו בראשו. הילנה ניצבה לנגד עיניו כמו חיה, כפי שראה אותה בפעם האחרונה ברוזלוגי, לפני צאתי לסיץ': יפה, מסמיקה, תמירה, עיניה שחורות כקטיפה ומבּטן שופע קסם. נדמה לו עתה כי הוא רואה אותה, כי הוא מרגיש את החום העולה מלחייה, כי הוא שומע את קולה המתוק. על לבו עלה זכר הטיול בגן הדובדבנים, והקוקיה, והשאלות אשר שאל אותה, והסומק שכיסה את פניה, כשהשמיעה הקוקיה את קולה שתים-עשרה פעם, סימן שתלד שנים-עשר בנים – כמעט יצאה נפשו מאהבה ומשמחה בזכרו כל הדברים האלה ולעומתם היו כל יסוריו עד עתה כאין וכאפס. הוא לא ידע את אשר אתו. רגע אמר לצעוק, רקע לכרוע על ברכיו ולשוב ולהודות לאלהים; רגע רצה לספּר, ושוב בעוד רגע – לשאול ולשאול בלי-קץ.

אחרי-כן חזר וקרא בלי הרף:

– חיה ובריאה!

– חיה, בריאה, - ענה לעומתו כהד האדון זגלובה.

– והיא שלחה אותך אלי?

– היא.

– האם נתנה בידך מכתב?

– נתנה.

– תן אותו לי!

– תפור הוא בבגדי, והלא לילה עתה, עצוֹר ברוחך, אדוני.

– אינני יכול, הלא אתה רואה, כי אינני יכול לעצור ברוחי.

– אני רואה.

תשובותיו של האדון זגלובה הלכו וקצרו, אחרי-כן ניענע בראשו פעם ושתים – ונרדם. ראה סקשטוסקי, כי לא יוכל להוציא עתה את המכתב מידי זגלובה, וחזר ונשתקע בהרהוריו, עד אשר נשמעה פתאום שעטת פרסת סוסים של גדוד-פרשים גדול, שהלך וקרב חיש אליהם. זה היה גדוד קוזקים של הנסיך, בפיקודו של פוניטובסקי, שנצטוה על-ידי הנסיך לצאת לקראת סקשטוסקי, מחשש שתארע לו תקלה בדרך.

פרק כט

נקל להבין את אשר רחש לב הנסיך בשמעו כעלות השחר מפי סקשטוסקי על דבר סירובם של אוֹשינסקי וקוריצקי. רק אדם, בעל רוח אמיצה כנסיך הברזל, יכול שלא להישבר, לא להתייאש, ולא לרפות ידיו. לשוא פיזר אפוא הנסיך את הונו העצוּם לכלכלת צבאותיו, לשוא פירפר כארי ברשת, לשוא דיכא במקומות רבים את המרד, לשוא הוכיח נפלאות גבורה, – הכל לשוא! הגיעה העת, שבה היה עליו להרגיש, כי חדל-אונים הוא, כי עליו להסוֹג למרחקים אל חבלי ארץ שלווים ולהיות אך עֵד אילם לכל המתחולל באוקראינה. ומי הוא זה, שנטל ממנו את כוחו? – לא חרבות הקוזקים, מי אם אי-הרצון מצד בני-עמו. האם לא בצדק קיוה בצאתו במַאי מעבר לדניפר, כי כאשר כנשר יעוט על המורדים, כי כאשר יניף ראשון את חרבו, מיד תבוא כל הרפובליקה לעזור לו במלחמתו, ואת כל כוח גבורתה, את חרבה העונשת, תמסור בידו? ואולם מהו אשר ארע? המלך מת, ואחרי מותו נתמנה אחר להיות מצביא צבא-הממלכה, אחרים ולא הוא, הנסיך. זה היה הוויתור הראשון, שוויתרו לחמילניצקי – ולא בגלל אבדן המשׂרה הכבודה דאבה נפש הנסיך, כי אם למחשבה, שהרפובליקה הנרמסת כבר העמיקה לנפול, עד כי איננה רוצה במלחמה והיא נסוגה מפני קוזק אחד ובוחרת לעצור בעד ימינו הנועזה בהסכם אשר תעשה עמו. למן עת הנצחון, אשר נחל במחנובקה, הלכו השמוּעות, אשר הגיעו אל המחנה, הלוך ורע: בתחילה הגיעה הידיעה על-אודות האדון קיסיל, כי הוא בא בדברים עם חמילניצקי, אחרי-כן נודע, כי גלי המרד שופטים ועוברים בכל פוֹלסיה הווֹלינית, ולבסוף זה סירוּבם של שני מפקדי-הגדודים להצטרף אליו, דבר המוכיח עד מה עויין את וישניוביצקי ראש המצביאים, הנסיך דומיניק זסלבסקי-אוֹסטרוֹגסקי. בעת היעדרו של האדון סקשטוסקי ביקר במחנה האדון קוֹרש וינקוביץ' והודיע, כי גליל אוֹברוּץ אחוז אש. האנשים שם שלווים הם ולבם לא הלך אחרי המורדים, ואולם הקוזקים בפיקודו של קשצ’וֹבסקי באו ואילצו את האספסוף למרות רצונו להצטרף אליהם. ובכן שרפו את החצרות ואת העיירות העלו באש, והאצילים אשר לא נמלטו על גופם נטבחו כולם, ובתוכם הזקן יֶלֶץ, אשר היה לפנים מאנשי חצרו של וישניובצקי. למשמע אלה החליט הנסיך, כי אחרי שיצטרפו אליו אושינסקי וקוריצקי, ישמיד את קריבונוס, ואחרי-כן יצא צפונה, לעבר אוֹברוץ', יבוא בדברים עם ההטמן הליטאי ושניהם יעלו על המורדים משני הצדדים. ואולם ההחלטה הזאת בטלה מאליה לאחר ששני מפקדי-הגדודים נצטוו על-ידי הנסיך דומיניק, שלא להצטרף אליו. כי ירמי לאחר כל מסעיו, קרבותיו, והתלאות שידע, אין כוחו עמו להתיצב במערכה נגד קריבונוס, וביחוד שכלל לא היה בטוח בשר גליל קיוב. ואמנם היה השר הזה מסור בכל לבו ונפשו למפלגת השלום. הוא נכנע לסמכותו ועוצמתו של ירמי והלך אתו בלית ברירה, ואולם במידה שסמכות זו עורערה, בה במידה העז להתנגד לשאיפותיו המלחמתיות של הנסיך, דבר שאמנם הוכח עד מהרה.

האדון סקשטוסקי מסר דו"ח על שליחותו והנסיך שמע את דבריו בדומיה. כל מפקדי הצבא היו נוכחים, כל הפנים קדרו למשמע הידיעה על דבר סירובם של שני מפקדי-הגדודים להצטרף לירמי, – וכל העינים הופנו אל הנסיך, אשר אמר:

– ובכן, הנסיך דומיניק הוא אשר שלח להם את הפקודה הזאת?

– כן הדבר. הם הראו לי את הפקודה בכתב.

ירמי כיסה את פניו בכפות ידיו, ואחרי רגע אמר:

– אמנם זה הוא יותר מכפי אשר יוכל בן-אדם לשאת. האם עלי האחד לעמול, ותחת העזרה, שזקוק אני לה, עוד יערימו מכשולים על דרכי? האם לא יכולתי לפנות וללכת אל אחוזתי שבקירבת סנדוֹמיר ולשבת שם במנוחה? ואם לא עשיתי כזאת, הלא היא רק מאהבתי למולדתי. והנה זה הגמול על עמלי, הפסדי הוני, דמי…

הנסיך דיבּר בשקט, אך קולו רטט מרירות וכאב כה רב עד כי אחזה מועקה של צער בכל הלבבות. מפקדי-הגדודים הזקנים, וותיקי קרבות פּוּטיביל, סטרץ וקוּמיקי, והצעירים המנצחים במלחמה האחרונה הביטו אליו בעינים המפיקות דאגה שאין להביעה, באשר ידעו, מה קשה היא המלחמה, אשר איש-הבּרזל הזה נלחם עתה בנפשו, נורא הסבל שהוא סובל בעקב הפגיעות בגאוותו. הוא, הנסיך “בחסד אלהים” – הוא, שר גליל אוקראינה, סינַטור של הרפובליקה, יהיה אנוס לפנות מקום לחמילניצקי ולקריבונוס; הוא, כמעט מונרך, אשר עוד זה לא כבר באו אליו שליחיהם של מושלי המדינות הקרובות, עליו להיסוג משדה התהילה ולהסתגר בטירה קטנה כלשהי, כדי לחכות שם לתוצאות המלחמה, אשר יעשו אחרים, או להסכּמים משפילים. הוא, אשר נוצר לתעודות גדולות, והחש בכוחו, כי יוּכל להן – עליו להכיר בחוסר-אוניו…

סבלו זה ויגיעותיו הרבות נתנו את אותותיהם בפניו. הוא רזה בניכּר, עיניו שקעו בחוריהן, שערות ראשו, השחורות ככנפי העורב, החלו להלבין. ואולם על פניו היתה שפוכה איזו שלוָה רבה, טראגית, כי גאוָתו לא נתנה אותו לגלות את סבלו.

– ובכן, יהיה אשר יהיה! – אמר. – נַראה למולדתנו כפוית-הטובה, כי לא רק להילחם, אבל גם למות למענה נדע. אמנם, לוּ היה הדבר תלוי בי, כי עתה בחרתי למות מות-גבורים בשדה-קרב אחר ולא במלחמה עם האכרים, במהומת-בית, אך הן אין ברירה אחרת!

– אדוני הנסיך! – הפסיקו בדבריו שר גליל קיוב – אַל-נא תדבר במוות, כי אף אם אין לדעת מה הועיד אלהים לבן-האדם, הרי ייתכן, כי עדיין רחוק הנהו. אני מעריץ את גאוֹנותך הצבאית ואת רוחך הכביר, רוח האביר, אך הלא אינני יכול לגנות את ממלא-מקום המלך, את מזכיר-הממשלה והמצביאים, על מאמציהם לעצור בעד מלחמת-בית זו בהסכמים אשר הם אומרים לעשות, כי הלא דם אחינו נשפך במלחמה הזאת, ואם גם אנחנו וגם הם נַקשה את עורפנו, הלא אך לאויב מחוץ נועיל במלחמתנו!

הנסיך הישהה את מבטוֹ השלוּח אל עיני שר-הגליל ואמר בהדגשה:

– אם למנוצחים תגלו את חסדכם, יקבלוהו בתודה ויזכרוכם לטובה; ואילו אצל המנצחים תעוררו אך שאט-נפש. מי יתן ולא עשה איש כל עוול לעם הזה, ואולם אם כבר פרץ המרד הפעם, הרי לא בחוזה, כי אם בדם יש לדכּאו. אחרת צפויים אנחנו לאבדון ולדראון עולם!..

– האבדון ימהר לבוא, אם על דעתנו לבד נעשה את המלחמה – אמר שר הגליל.

– האם פירוש הדבר, אדוני, כי לא תוסיף ללכת אתי?

– אדוני הנסיך! אני מעיד בי את האלהים, כי לא מתוך רצון רע כלפיך אחדל מלכת אתך, אך מצפוני אוסר עלי להפקיר את אנשי לאבדן וָדאי, כי דמם יקר לנו והרפובליקה עוד תהיה צריכה לו.

הנסיך החשה, ואחרי רגע פנה אל מפקדי-גדודיו ושאל:

– הלא אתם, חברי הישנים, לא תעזבוני, האין זאת?

לדברים האלה כרעו לפני הנסיך כל מפקדי-הגדודים כאיש אחד, כאילו נדחפו כּולם על-ידי רוח אחד ורצון אחד. אחדים מהם נשקו את שולי בגדיו, אחרים חיבקו את ברכיו ועוד אחרים הרימו את ידיהם וקראו:

– אנחנו לצדך עד נשימתנו האחרונה, עד טיפת דמנו האחרונה!

– הנחֵה אותנו, הנחֵה! ללא כל שכר נשָרֵת!

– אדוני הנסיך! הַרְשֵה גם לי למות לצדך! – קרא האדון הצעיר אַקסַק משולהב פנים כעלמה.

למראה זה אחזה התרגשות אף בשר גליל קיוב, והנסיך נגש אל כל אחד ואחד מהם, חיבק את ראשם והביע להם את תודתו. התלהבות גדולה הקיפה את הזקנים ואת הצעירים. עיניהם ירו זיקים, וידיהם תפסו מדי-רגע בחרב.

– אתכם יחדו טובים החיים וטוב גם המות! – אמר הנסיך.

– ננצח! – קראו מפקדי-הצבא. – על קריבונוס! על פולנאה נעלה! הרוצה לעזוֹב אותנו, ימהר ויעזוֹב! גם בלי עזרת אחרים נעשה את אשר עלינו לעשות. איננו רוצים לחלק עם אחרים לא את התהילה ולא את המות!

– אדונַי הנכבדים! – אמר הנסיך למשמע אלה. רצוני הוא, כי בטרם נעלה על קריבונוס, נפוש מעט, כדי לאושש את כוחותינו. הנה זה כמעט החודש השלישי לא ירדנו מעל סוסינו. מרוב טרדות, יגיעות וחליפות מזג-האויר בשרנו הולך ונמק. סוסינו מועטים, אנשי חיל-הרגלים אשר לנו הולכים יחף. נלך-נא לזבּרז', שם נאכל לשבעה וננוח, אולי יצטרפו שם גם חיילים אלינו, וכאשר נחליף כוח, נצא לקראת האויב.

– מתי תצווה, אדוני הנסיך, לצאת לדרך? – שאל הזקן זצ’ויליחובסקי.

– בהקדם, ידידי הזקן, בהקדם.

עתה פנה הנסיך אל הווייבודה של קיוב ושאלו:

– ואתה, אדוני, לאן אתה אומר ללכת?

– לגְלִינְיַנִי אלך, באשר שמעתי אומרים, כי שם מתרכז הצבא.

– אם-כן, נלוה אותך, אדוני הנכבד, עד לסביבה שלווה, שלא יאונה לך כל רע בדרך;.

שר-הגליל לא השיב דבר, כי נתקף הרגשת אי-נוחות. הוא עוזב את הנסיך, וזה דואג לו ולשלומו ואומר ללווֹת אותו. האם לעג לו הנסיך? – שר-הגליל לא ידע. אם בתמים או בלעג דיבּר הנסיך, אך מהחלטתו לא חזר בו. מפקדי-הגדודים של הנסיך הביטו אליו בזעם, וברור היה, כי לולא המשמעת, אשר היתה גדולה מאד במחנה הנסיך, כי עתה התנפלו עליו.

הווייבודה קד אפוא ויצא – וגם מפקדי-הגדודים יצאו ופנו איש אל גדודו, כדי להכינם למסע; לצדו של הנסיך נשאר רק האדון סקשטוסקי.

– מה טיבו של החייל בגדודים ההם? – שאל הנסיך.

– מובחר וטוב. אין טוב ממנו. הדרגונים ערוכים לפי הסדר הגרמני, וגם חיל הרגלים כולם וותיקי מלחמת שלושים השנה. כאשר ראיתי אותם, דמיתי, כי לפני הטְרִיאַרִיִים ²⁸)של רומא העתיקה.

– רבים הם?

– שני גדודים דרגונים, יחד שלושת אלפים איש.

– חבל, חבל! נפלאות היינו יכולים להראות, לוּ הלכו אלה אתנו!

על פני הנסיך נראו אותות צער. אחרי רגע אמר:

– לאסוננו נבחרו מצביאים כאלה בימי שוֹאה אלוּ! בחרו באוסטרורוג, לוּ אפשר היה לעצור בעד המלחמה הזאת בדיבּור לטיני, כי עתה היה זה מצבּיא טוב. קוניצפּוֹלסקי, קרובי, בן-גבורים, אבל צעיר הוא ואיננו מנוסה וזסלבסקי הרע מכּולם. יודע אני אותו זה-כבר. לבו רך ומוחו קטן. הוא יודע לנמנם על כד יין ולא לנהל צבא… אינני אומר זאת בקול רם, פן יחשדוני, כי אני מקנא בו. ואולם רעה נוראה נגד פנינו. רואה אני אותה והיא מתחוללת ובאה. ועתה, עתה, בימים הרעים האלה היו האנשים ההם למנהיגי הממלכה. אֵלִי, אֵלִי, העבֵר את כּוס-התרעלה הזאת מעלינו! מה יהיה גורל ארץ-המולדת? כאשר אני מהרהר בדבר הזה, הנני מואס בחיים, כי אמנם כבר עייפתי מאד, ואני אומר לך, כי קרוב יומי. הנפש נכספת למלחמה, אך הגוף אזל-כוח.

– עליך, אדוני הנסיך, לשקוד על בריאותך, כי כוחך הוא כוח המולדת, וכבר ניכרים בך אותות היגיעה בעקב עמלך הרב.

– המולדת סבורה, כנראה, אחרת, ועתה הלא גם את החרב משמיטים מידי.

– ברצון האל יחליף קארול בן-המלך את כובע ההגמון אשר לו בכתר-מלכות, וזה יידע את אשר יריב ואת אשר יעניש; אתה, אדוני הנסיך, חזק ועצום הנך, ולמה זה תשים את לבּך לאחרים?

– ואמנם אלך בדרך אשר בחרתי.

הנסיך ייתכן ואף לא שם לבו כי גם הוא נוהג מנהג “מלך קטן” וכמוהם מנהל מדיניות עצמאית, אולם אפילו ידע זאת, לא היה סר מדרכו, באשר זאת היטיב להרגיש, כי את כבוד הרפובליקה הוא מציל.

ושוב קמה דממה, אשר מיד נפסקה על-ידי צהלת סוסים וקול חצוצרות המחנה. הגדודים נערכו למסע. הקולות האלה העירו את הנסיך מהרהוריו, והוא הניע ראשו, כאילו ביקש לנער מעליו את יסוריו והרהוריו הרעים, ואחרי-כן שאל:

– ודרכך לא הופרעה?

– ביער משיניֶץ פגשתי כנופית איכּרים גדולה, כמאתים איש, והשמדתי אותם.

– יפה עשית. אך האם גם שבויים לקחת? אלה נחוצים לנו עתה מאוד.

– לקחתי, אבל…

– אבל כבר ציווית להרגם? נכון?

– לא, אדוני הנסיך, ציוויתי לשחררם.

ירמי שלח מבט מלא תמהון אל סקשטוסקי ובו ברגע נתכּווצוּ גביניו.

– מה זאת? האם כבר גם אתה שייךְ למפלגת השלום? מה פירוּש הדבר?

– הוד נסיכותך, "לשון הבאתי אתי, כי בין האיכרים היה אציל מתחפש, והוא חי. אך את השאר שׁילחתי לחפשי, כי אלהים שׁלח לי את חסדו ונחמתו. את העונש הראוי לי אשא בחפץ-לב. האציל הזה הוא האדון זגלובה, אשר הביא לי ידיעות על אודות הנסיכה הצעירה.

נחפז ניגש הנסיך אל סקשטוסקי.

– האם חיה היא? השלום לה?

– ברוך אל עליון! חיה היא ושלום לה.

– והיכן מצאה מקלט?

– בבּר היא יושבת.

– זו מצוּדה אדירה. בני! – הנסיך הרים את ידיו, אחז בראשו של סקשטוסקי ונשק לו פעמים אחדות במצחו – שמח אני בשמחתך, כי כבן אאהבך.

האדון סקשטוסקי נשק בלבביות את ידי הנסיך, ואף כי זה-כבר היה נכון למסור עליו את נפשו, הנה הרגיש עתה מחדש, כי לפקודתו הנהו מוכן לרדת גם שאולה. כה ידע ירמי האיום והאכזר לקנות לו את לב האבירים.

– הנה כן אינני מתפלא על אשר שלחת את האכרים לחפשי. כל עונש לא תשא על עשותך זאת. אך זה האציל מה ערום הוא! מעבר-לדניפר הביא אותה עד העיר בּר! ברוך אלהים! נחמה היא זאת גם לי, בימים הרעים האלה. ערום הוא, ערום מאין כמוהו! הבא נא הנה את האציל הזה, את זגלובה זה!

האדון סקשטוסקי קפץ חיש אל עבר הדלת, ואולם בו ברגע נפתחה זו פתאום ובפתח נראה ראשו הלוהט של האדון וירשול, אשר בראש הטטרים שומרי חצר הנסיך חזר מסיור במרחקים.

– אדוני הנסיך! – קרא נושם בכבדות – את פולנאה כבש קריבונוס, ועשרת אלפים איש, כל תושבי העיר, השמיד, גם נשים וטף.

ושוב החלו להתאסף מפקדי-הגדודים והקיפו את וירשול, גם שר גליל קיוב נחפז לבוֹא, והנסיך עמד מהורהר, כי לבשורה כזאת לא ציפה.

– הלא כל אשר נסתגרו בעיר ההיא אוקראינים היו! והרי לא יתכן כדבר הזה!

– גם נפש חיה אחת לא נמלטה.

– השמעת אדוני? – קרא הנסיך בפנותו אל שר-הגליל – לךְ וערוֹךְ הסכּמים עם אויב כזה, אשר גם על אחיו לא יחוס!

שר-הגליל התנשף ואמר:

– הוי, נשמות כלבים! אם כן, יחטוֹף השד את הכל! אמשיךְ עוד אתך, אדוני הנסיך!

– אם כן, אח אתה לי! – אמר הנסיך.

– יחי הווייבודה של קיוב! קרא הזקן זצ’ויליחובסקי בקול.

– תחי האַחוה!

והנסיך חזר ופנה אל וישוּל:

– לאן הם הולכים מפולנאה? האינך יודע?

– שמעתי, כי הם עולים על קונסטנטינוב.

– אֵל אלהים! אם כן, הלא צפוי אובדן לגדודי אושינסקי וקוריצקי, כי לא יוכלו להימלט עם חיל-הרגלים אשר להם. עלינו לשכוח כל עלבון ולהחיש להם עזרה. על הסוסים עלוּ! על הסוסים!

פני הנסיך אורו משמחה ואודם קל שוב כיסה לחייו הצנומות, כי שערי התהילה חזרו ונפתחו לפניו.

פרק ל

צבאות הנסיך חלפו על פני קונסטנטינוב ועצרו ברוסולובצה. הנסיך חישב ומצא, כי כאשר יוודע לקוריצקי ולאוֹשינסקי דבר כיבוש פולנאה יהיו מוכרחים להיסוג דרך רוסולובצה, ואם יאמר האויב לרדוף אחריהם, יפול לפתע, כמו בפח, אל בין צבאות הנסיך ואז תהיה תבוסתו וַדאית. ואמנם תחזיות אלו נתאמתו ברובן המכריע. הגדודים תפסו עמדות ומוצנעים עמדו נכונים לקרב. פלוגות סיוּר, גדולות וקטנות, נשלחו לכל צד. ואילו הנסיך עם גדודים אחדים חנה בכפר וציפה. בערב הודיעו הטטרים של וירשול, כי מעבר קונסטנטינוב הולך וקרב איזה חיל-רגלים. לשמועה זו יצא הנסיך מוקף שרי צבאו לפני פתח מעונו. מאחוריהם ניצבו כמה עשרות אצילים כדי לראות את הבאים. ובינתיים והגדודים הריעו בחצוצרותיהם להודיע על בואם ועצרו במבוא הכפר, ושני מפקדי-הגדודים נחפזו בריצתם אל הנסיך, להודיעו, כי נתונים הם לשרתו. אלה היו אושינסקי וקוריצקי. כאשר ראוּ את וישניוביצקי ואת פּמליית האבירים סביבו, נבוכו מאד, כי לא ידעו, אם יקבל אותם הנסיך בסבר טוב. ולאחר שקדו לפניו עמוקות, חיכּוּ בדוּמיה לדבריו.

– הגורל גלגל החוזר הוא ומשפיל גאים – אמר הנסיך. – אתם, אדוני, מאנתם לבוא אלי, כאשר קראתי לכם, ועתה הנכם באים, אף אם לא נקראתם.

– הוד נסיכותך! – אמר אושינסקי באומץ-רוח. – בכל מאודנו רצינו לשרת אותך, אולם האיסור היה מפוֹרש. האחראי לו ישׂא באחריות. אנחנו מבקשים ממך, אדוננו הנסיך, כי תסלח לנו, אף כי איננו אשמים, כי כאנשי-צבא היה עלינו לציית ולשתוֹק.

– ועתה ביטל הנסיך דומיניק את איסורו? – שאל הנסיך.

– הפקודה לא בוטלה – ענה אושינסקי – אך שוב איננה מחיבת אותנו, כי הדרך היחידה להציל את צבאותינו נתונה לחסדך, אדוננו הנסיך, ומעתה אך תחת פקודתך לחיות, לשרת ולמוּת רצוננו.

דבריו, מלאי אומץ גברי, וגם דמותו של אושינסקי עשו רושם מצוין על הנסיך ופמלייתו, כי חייל מפואר היה. אף כי עדיין צעיר לימים, כבן ארבעים, היה נסיונו הצבאי רב, כאשר רכשו בצבאות זרים. הוא משך אליו עין כל איש-צבא. גבה-קומה היה וישר כקנה, שפמו הצהוב משוּךְ כלפי מעלה וזקנו עשוי בטעם השוודים, בתלבושתו ובצורתו דמה לחלוטין לאחד שרי-הגדודים מימי מלחמת שלושים השנה. קוריצקי, שמוֹצאו טטרי, לא דמה אל חברו זה במאום. קצר-קומה ואיתן, ומבטו זועף, ומוזר היה מראהו במדים הגרמניים, שלא הלמו את תווי פניו המזרחיים. הוא פיקד על גדוד חיל-רגלים גרמני מובחר ונודע באומץ-לבו כמו גם ברטננותו ובמשמעת הברזל, שהשליט בין פקודיו.

– לפקודותיך, אדוננו הנסיך, הנני מחכים, – אמר אושינסקי.

– תודה לכם, אדוני, על החלטתכם להצטרף אלי, והנני לקבל את שירותכם. אנוכי יודע, כי על החייל לציית לממונים עליו, ואם שלחתי לקרוא לכם לבוא אלי הרי זה משום שלא ידעתי על דבר קיומו של איסור זה. לא שעה אחת קשה וגם טובה נבלה מעתה יחדיו, אך מקווה אני, אדוני, כי שבעי-רצון תהיו בשירוּתכם אצלנו.

– הלואי ונשביע אנו, וכן גדודינו, את רצון הוד נסיכותו.

– יפה! – אמר הנסיך, האם האויב רחוק מאחוריכם?

– פלוגות הסיוּר שלו קרובות, אולם עיקר כוחו יוכל להגיע הנה לעת בוקר.

– יפה! אם כן, יש לנו פנאי. צווּ, אדוני, לגדודיכם לעבור לפני, רוצה אני לראותם, כדי לדעת מה החיילים אשר הבאתם ומה נוכל לעשות בעזרתכם הרבה.

מפקדי-הגדודים חזרו אל גדודיהם וכעבור שעה קלה שוב הופיעו בראש גדודיהם בשטח המחנה. קציני צבאו של הנסיך נדחקו לראות את חבריהם החדשים. בראש עברו הדרגונים המלכותיים בפיקודו של הקפּיטן גיזה, חבושים קובעים שוודיים כבדים וכרבולות גבוהות עליהם. הסוסים היו פּוּדוליים, אולם מובחרים ובריאי-בשר, החיילים מאוששים, נינוחים, לובשי מדים מבריקים ונוצצים, נהדרים למראה לעומת אנשי גדודי הנסיך הצנומים, במדיהם הקרועים ודהים ממטר ומשמש. אחריהם הלך אושינסקי בראש גדודו ובסוף קוריצקי. דברי שבח נלחשו בין קציני הנסיך למראה הטוּרים העמוקים של הגרמנים. המעילים הקצרים והאדומים אשר עליהם, כּולם מראה אחד להם, על זרועותיהם התנוצצו רובים. שלושים בשוּרה הלכו וצעדם ישר, כצעד איש אחד. וחזק היה הצעד והוֹלם. וכולם גבוהי-קומה ורחבי-כתפיים – חיילים קשישים, אשר לא רק בארץ אחת ולא רק באש מלחמה אחת עברו, רובּם הגדול וותיקי מלחמת שלושים השנה, זריזים ומאוּמנים, ממושמעים ומנוּסים.

כאשר הגיעו לפני מקום עומדו של הנסיך, צעק אושינסקי: האלט! ²⁹) והגדוּד עצר באחת, כאילו ננעץ באדמה, הקצינים הרימו את מַטותיהם למעלה ונושא-הדגל הרים את הדגל ובנפנפו בו, הרכּינו שלוש פעמים לפני הנסיך. – פוֹרְוֶורְטְס! ³⁰ – (קרא אושינסקי. – פוֹרוורטס! – קראו אחריו ראשי הפלוגות והגדוד שוב נע קדימה. בזה האופן, ואולי אף טוב מן הראשון, הציג גם קוריצקי את גדודו לפני הנסיך. המראה הזה עודד ושימח את לבות כולם, וירמי, אשר רב יותר מכל האחרים ידע להעריך נכוֹנה את אשר ראו עיניו, אחז בצלעותיו משׂביעות-רצון וחייךְ מטוב-לב, כי אמנם חיל-רגלים היה חסר, ובטוח היה, כי חיל-רגלים טוב מזה קשה למצוֹא בכל העולם. הוא מצא אפוא את-עצמו מאושש וקיווה לחולל גדולות במלחמה. אנשי הפמליה שוחחו ביניהם בענייני צבא שונים ועל-אודות חיילים לעמיהם שהכּירו לדעת.

– טוב הוא חיל-הרגלים הזפורוז’י, ביחוד בהגנה מאחורי החפירה – אמר האדון שלֶשינסקי. – אך לחיל-רגלים זה לא יוכל כי מאומנים הם מהם.

– הו! טובים מהם מאה מונים! – אמר האדון מיגורסקי.

– ובכל-זאת זהו עם כבד – אמר האדון וירשוּל. – לוּ עלו עלי, כי עתה הוגעתי אותם, עם הטטרים שלי, במשך יומַים, וביום השלישי כבר הייתי שוֹחטם כשחוט את האַילים.

– מה אתה דובר, אדון! הגרמנים חיילים טובים.

לשמע אלה השמיע דברו גם האדון לוֹנגינוּס פוֹדביפינטה בנעימתו המתנגנת הליטאית:

– האלהים בחסדו חנן את העמים השונים מידות שונות. שמעתי, כי אין בכל העולם חיל-פרשים טוב מחיל- הפּרשים אשר לנו, ואולם חיל-הרגלים אשר לנו, וגם חיל-הרגלים ההונגרי, לא ידמה ולא ישוה אל חיל-הרגלים הגרמני.

– כי ישר וצדיק הוא האלהים – ענה האדון זגלובה. – ואתה, אדוני, מופת חותךְ , כי נכונים דברי. הנה לך נתן האלהים עושר רב, חרב גדולה ויד כבדה, ולעומת אלה שׂכל אך מעט.

– הנה זה שוב נדבק בו כעלוקת סוסים – אמר האדון סקשטוסקי צוחק. והאדון פודביפינטה צימצם עיניו ואמר בנעימות, כדרכו:

– דברי מיאוס! – לך, אדון, נתן האלהים, כנראה, לשון ארוכּה.

– אם הנך סבור, כי האלהים הֵרע לעשות בתתו לי לשון כלשוני, שאולה תרד עם תומתך יחדיו, כי מתריס אתה כנגד רצון האלהים.

– הי, מי הוא זה שיגבּר על לשונך! מלהג ומלהג לאין-סוף.

– והיודע אתה, אדון, במה שונה האדם מן הבהמה?

– במה?

– בשכל ובדיבּור-פה.

– לימדוֹ זה לקח כדבעי! – העיר מפקד-הגדוד מוקרסקי.

– אם אתה, אדון, אינך מבין מדוע חיל-הפּרשים בפולין טוב מכל חילות-הפרשים, ובגרמניה טוב חיל-הרגלים, הבה ואסביר לך אני.

– ובכן, מדוע? מדוע? שאלו אחדים.

– ובכן, כאשר ברא אלהים את הסוס, הביא אותו אל בני-האדם, למען יהללו את יציר-כפיו. ובראש התוֹר עמד גרמני, כהרגלם תמיד להידחק. הראה אפוא האלהים את הסוס לגרמני ושאלו: מה זה? והגרמני ענה: “פְּפֶרְד” ³¹)– מה? – קרא הבורא – ליצורי “פּפֶה!” אתה קורא? אם-כן, לא תרכב, נבל, על היצור הזה – ואם תרכב, לא תיטיב לרכּב. – ובאמרו זאת נתן את הסוס לפולני. הנה עתה תבין, מדוע חיל-הפרשים הפולני טוב מכל שאר חילות-הפרשים, והגרמנים, כאשר רצו ברגליהם אחרי האלהים, כדי לבקש סליחה ממנו, נעשו רגליהם קלות ולהם חיל-רגלים, אשר אין כמוהו בכל הארץ.

– מה-מאד היטבת. אדון, לבאר את הדבר הזה! – אמר האדון פודביפינטה.

את השיחה הפסיקו אורחים חדשים, אשר נחפזו לבשׂר, כי עוד איזה צבא הולך וקרב אל המחנה, והצבא הזה אל-נכון לא חיל הקוזקים הוא, כי לא מקונסטנטינוב, כי אם מצד הנהר זבּרוּץ הוא בא. כשעתיים אחרי-כן הופיעו הגדודים ההם מרעישים רמוֹת בחצוצרותיהם ובתופּיהם, עד כי העלו את חמתו של הנסיך, ששלח לצוות עליהם, שינועו בשקט כי האויב בקרבתם. בראש הגדוד עמד מפקד בחיל המשמר, סמואל לַשְץ‘, הרפתקן נודע, שואף ריב, בן-בליעל ופוחז, אך חייל גדול. הוא הביא אתו שמונה מאות איש, כולם בני סוגו, חלקם אצילים, חלקם קוזקים וכולם, למען האמת, ראויים לתליה. ואולם הנסיך ירמי לא חשש מפני הפקרותם של אלה, באשר בטח, כי תחת ידו ייאלצו להיות כשיות תמימות ובקשיות-עורפם ובאומץ-לבם יכסו על מגרעותיהם האחרות. ובכן היה היום ההוא יום אושר וברכה. עוד ביום אתמול החליט הנסיך, לאחר הודעת הפרישה של שר גליל קיוב, לחדול משך זמן-מה מלהילחם, עד אשר יחליף כוח, ולשם כך להרחיק לחבל שקט, גם כדי לאסוף כוחות צבא חדשים – והיום הנה שוב הוא עומד בראש שנים-עשר אלף איש בקירוב. ואף כי לקריבונוס יש פי-חמשה מאלה, הרי מכיוון שרוב צבאות המורדים הם בני האספסוֹּף ניתן לראות את שני הצדדים שווים זה לזה בכוחם המלחמתי. עתה שוב לא הירהר הנסיך בהפסקת נופש. הוא נסגר בחדרו עם לשץ’, שר גליל קיוב, זצ’ויליחובסקי, מחניצקי ואושינסקי, ונועץ בהם בדבר המשךְ המלחמה. הוחלט להסתער ביום המחרת על קריבונוס, ואם הוא לא יגיע אליהם, ייצאו הם לקראתו.

הלילה היה חשֵך מאד, אך מאז גשמי הזעף האחרונים שכּה הציקו להם כאשר חנו ליד מחנובקה, הנה התמיד לאחרונה מזג-האויר הנאה. ברקיע השמים האפלים נוצצו נחילים של כוכבי-זהב. הירח טייל בּמרום והלבין את כל גגות רוסולובצה. במחנה לא עלה על לב איש לישון. הכל דיברו על הקרב הצפוי ביום המחרת והתכּוננו לו, כשהם משוחחים ביניהם כמנהגם ושרים בטוחים בנצחונם ובמזלם. הקצינים ועלית החברה הצבאית, כולם מרוממי רוח, נתאספו סביב למדורת-אש גדולה ובילו שעתם על כוס יין.

– המשךְ-נא, אדון, לספּר! – קראו אל זגלובּה. – ואז, כאשר עברת את הדניפר, מה עשית ואיך זה הגעת עד בַּר?

האדון זגלובּה הגיח אל פיו לוג תּמד ואמר לטינית:

אַךְ זֶה-כְּבָר לֵיל-הַטַּחַב יְכַסֶּה פְּנֵי-הַשָּמַיִם

וְהֶכּוֹכָבִים הַנוֹפְלִים מַפִּילִים שֵׁנָה עַל הָעֵינַיִם,

אֲבָל אִם כָּכָה לָדַעַת אֲשֶׁר קָרָנוּ הִנְּכֶם מִשְׁתוֹקְקִים,

הִנֵּנִי… ³²

– אדוני הנכבדים! לוּ באתי לספר לכם את כל המאורעות לפרטיהם, כי עתה גם עשרה לילות לא הספיקו, וגם התמד אל-נכון לא הספיק, כי גרון זקן זקוק לסיכה בעגלה ישנה. די לכם, אם אוֹמַר, כי עד קורסון, עד מחנה חמילניצקי בעצמו, הגעתי עם העלמה הנסיכה ומן הגיהנום הזה הוצאתי אותה בשלום.

– אֵל אלהים! אין זאת, כי אם קסמים היו בידך! – קרא האדון ווֹלוֹדיובסקי בקול.

– אמנם כן, קסמתי – אמר זגלוֹבה – כי חכמת-שאול זו למדתי עוד בימי עלומי באסיה אצל מכשפה אחת, אשר אהבה אותי ועל כן גילתה לי את כל סודות הכישוף. אך לכשף הרבה לא יכולתי, כי כישוף כנגד כישוף היה. יש שם מסביב לחמילניצקי מכשפים ומכשפות רבים מאוד, ואלה הביאו לי שדים לרוב והוּא משתמש בהם כבבני-אדם. כשהוא אומר לשכב על מטתו, בא שד וחולץ את נעליו מעל רגליו; כשאבק עולה על בגדיו, השדים מנַקים אותם בזנבותיהם, והוא, בשעת שכּרותו, מכה לֶחִי את השד פּלוני או אלמוני, כי – אומר הוא – אינך משרת לפני כראוי!

האדון לונגינוס, ירא-האלהים, הצטלב ואמר:

– הם בשדי-שחת ואנו במלאכי-האלהים.

– השחורים האלה וַדאי שהיו מגלים לחמילניצקי, מי אני, ואולם אני השבעתי אותם השבעה מיוחדת והם שתקו. גם חששתי, שמא יכירנו חמילניצקי, כי נפגשתי אתו פעמיים שנה לפני כן בצ’חרין אצל דוֹפּוּל; שם נמצאו אז גם אחדים מקציני גדודיו, ואולם הלא כרסי כחשה, זקני גדל והגיע עד לחגוֹרה, שערות ראשי ירדו והגיעו עד כתפי, וגם את בגדי החלפתי – ובכן לא הכירני איש.

– כלומר, ראית, אדון, את חמילניצקי בעצמו וגם דיברת אתו?

– אם ראיתי את חמילניצקי? כן, כשם שאני רואה אתכם, אדוני. הלא הוא שלח אותי לרגל את פודוליה וכרוּזי מינשרו מסר בידי, כדי לחלק אותם לאכרים בדרכי. וכדי להיות בטוח מפחד המוני הפראים, נתן בידי שרביט, וכה הלכתי מקורסון בטח. כאשר פגשוני אכרים או אנשי המוֹרד, נפנפתי להם בשרביט לפני האף ואמרתי: “הריחו את זה, ילדים ולכו לכל הרוחות והשדים!” ובכל מקום בואי ציוויתי לאכרים לתת לי לאכול לשׂובע ולשתות לרוָיה, והם נתנו – וגם עגלות למסעי נתנו לי, ושבעתי נחת, והיטבתי להשגיח על הנסיכה האומללה, כי תנוח מתלאותיה הגדולות ומפחדה הרב. אוֹמר אני לכם, אדוני הנכבדים, כי לפני בוֹאי לבר, כבר החליפה כוח כדי כּךְ, עד כי שם, בבר, לא שבעו עיני האנשים להביט אליה, יש שם עלמות יפות-תוֹאר רבות, כי ממקומות רחוקים נמלטו שמה אצילים עם בני משפחותיהם, אבל כל העלמות ההן הנן לעומתה כינשוּפים לעומת הטווס. על-כן אוהבים אותה שם – וגם אתם, אדוני, לוּ הכּרתם אותה, כי עתה אהבתם אותה.

– אל-נכון היינו אוהבים אותה! – קרא האדון ווֹלוֹדיובסקי הקטן.

– אך מדוע הרחקת, אדון, נדוֹד לבר? – שאל האדון מיגורסקי.

– כי אמרתי: לא אנוח, עד אשר אבוא אל מקום בטוּח – ובכן לא בטחתי במבצרים קטנים, בהניחי, כי המרד יפגע גם בהם. ובבר, אף אם יבוא, הלא את שיניו יגרס שם. שם הקיף האדון פוטוצקי את המבצר חומות גבוהות ובצורות, והוא שׂם לב אל חמיֶל, כשם שאני שׂם לב לכוס ריקה. החושבים אתם, אדוני, כי הרעותי לעשות בהתרחקי כה מאש המרד? הלא אל-נכון רדף בוהון אחרי, ולוּ השיגני, כי אז עשה מבּשרי מַטעמים לכלבים. אתם אינכם מכירים אותו, אבל אני מכיר אותו. יחטפוהו השדים! אני לא אמצא מנוח, עד אשר יהיה תלוי על העץ. כה יתן לי אלהים וכה יוסיף – אמן! כל בן-אדם לא נחרת על לבו כמוני. ברר! בזכרי זאת תאחז בי צינה. זו גם הסיבה שהנני נוטה עתה לשתיה מרוּבה, אף כי מטבעי אינני אוהב לשתות.

– מה אתה דובר, אדון? – השמיע קולו האדון פוֹדבּיפינטה – הלא אתה, אחי, כקילון על פי הבאר.

– אל-נא תביט, אדון, אל עומקי הבאר, כי אם תביט אליה, לא ישתקף לעומתך משם פרצוף של איש חכם. אך לא נוסיף לדבּר בענין הזה. ובכן, כאשר נסעתי אז ובידי שרביט חמילניצקי וכרוזיו, לא נערמו מכשולים גדולים על דרכי. בוויניצה מצאתי את גדודו של אקסק, השוהה עתה אתנו במחנה, אך אז עוד הייתי מתחפש ל“דיד”, כי פחדתי מפני האכרים. ואולם מן הכּרוזים נפטרתי. שם יושב רצען המכוּנה סוּהק, שהיה מרגל לטובת חמילניצקי. על-ידו החזרתי את הכרוזים לחמילניצקי, אחרי שכתבתי עליהם פסוקים נאותים. וכאשר יקרא אותם חמיל, יצווה לקרוֹע את עורו מעליו. ובינתיים קרני בקירבת בּר מקרה ואני כמעט ונכשלתי.

– מה היה הדבר? איךְ?

– נתקלתי בחיילים שיכּורים, מתהוללים, אשר שמעו שאמרתי אל הנסיכה: עלמה כבודה, כי אז לא הרביתי עוד להיזהר באשר כבר קרוב הייתי אל אנשי-שלומנו. ובכן אמרו: מיהו ה“דיד” הזה ומיהו הנער הזה, אשר ה“דיד” פונה אליו ב“עלמה כבודה”? התבוננו אל העלמה, והנה מה נאים פניה ומה יפה תארה! הם התחילו להידחק אלינו ואני משכתי את המסכּנה אל הפינה, מאחורי, ובגופי הגינותי עליה ושלפתי את החרב…

– הפלא ופלא – הפסיקו וולודיובסקי – בהיותך מחוּפּש כ“דיד” חגור חרב היית?

– מה! אמר זגלובה, – ששלפתי חרב? מי-זה אמר לך, אדוני, כי הייתי חגור חרב? חרב לא היתה לי, אך את החרב של אחד החיילים שלפתי, כי על השולחן היתה מונחת. כי הדבר אירע בפונדק בשיפּינצה. בהרף-עין היטלתי שנים מהם לארץ. חבריהם תפסו בנשקם! ואני צעקתי: “עמדו, כלבים, כי אציל אנוכי!” פתאם והנה צועקים: “הרפו! הרפו! גדוד סיירים בא!” הוברר, שלא גדוד סיירים כי אם הגברת סלבוֹשבסקה באה בלווית חמשים פרשים ובראשם בּנה, עלם צעיר. והוא שעצר בעד המתנפלים. ואני פניתי אל הגברת סלבושבסקה בדברי ריגשה כאלה עד כי נכמרו רחמיה ומעיני עיניה נפתחו. היא העלתה את העלמה הנסיכה אל מרכבתה ויצאנו לבּר. אבל הסבורים אתם, רבותי, כי זה סוף המעשה? לא!..

פתאום הפסיק האדון שלשינסקי את הסיפּור:

– הביטו נא, אדונים נכבדים – אמר – האם כבר עלה השחר?

– הו! לא יתכן! – ענה האדון סקשטוסקי. – עוד לא הגיע הזמן.

– זה שם, בכיוון קונסטנטינוב!

– כן, ראו נא: האור גובר מרגע לרגע.

– בחיי, להבות אש!

פני כולם הרצינו, נשכח הסיפּור. הם קפצו על רגליהם.

– שׂריפה! שריפה! – נשמעו כמה קולות.

– קריבונוס הוא זה, שבּא מפולנאה.

– קריבנוס עם כל עוצמתו.

– משמרותיו הקדמיים הם, כנראה, שהציתו את העיר או הכפרים שבסביבה.

פתאם נשמעה תרועתם החרישית של חצוצרות האזעקה; ובאותו הרגע הופיע זצ’ויליחובסקי הזקן בחברת הקצינים.

– אדונים נכבדים! – אמר – הסיירים הביאו חדשות. האויב נגד פנינו! מיד נזוז! אל הדגל! אל הדגל!..

הקצינים נחפזו אל גדודיהם המשרתים כיבו את אש המדורות ולאחר רגע נשתרר חושך במחנה. אך מרחוק, מצד קונסטנטינוב, הלכו ואדמו פני השמים, הלהבות הלכו ופשטו ולאורן כהו הכוכבים ואורם כבה. ושוב נשמע קול החצוצרות החרישי. הריעו לאות צאת המחנה. המוני בני-אדם וסוסים החלו לנוע. בתוך הדממה נשמעה שעטת סוסים ועלו הצעדים הקצובים של חיל-הרגלים,ואחריהם שאונם העמום של תותחי וורצל! יש אשר נשתקשקו הרובים או נשמעו קולות פקודה. היה משהו מטיל אימים במסע לילי זה בחסות העלטה, בקולות אלה, לחשים, שקשוק הברזל, הבהוב הנשק והחרבות. הגדודים פנו בדרך לעבר קונסטנטינוב ונהרו בכיווּן השׂריפה, דומים לדרקון או נחש ענק, הזוחל במחשךְ. ואולם ליל יולי הנהדר כבר הלך ובא אל קצו. ברוסוֹלובצה כבר החלו התרנגולים קוראים, וקולם עולה מכל קצות העיר. מרחק המיל היה בין רוסולובצה ובין קונסטנטינוב, וכאשר עברו החילות לאיטם כחצי הדרך – הנה מאחרי להבות השׂריפה הגיח שחר חיוור, כאילו נבהל, והוא הלך והירוָה את חלל העולם אור וחשׂף לאיטו את היערות והחורשות, את הדרךְ. שנתפתלה כּסרט לבן ואת הגדודים שעל הדרךְ. עתה כבר ניתן להבחין היטב בבני-האדם ובסוסים, ובשורות המלוּכּדות של חיל הרגלים. רוח בוקר קלילה וקרירה חבטה בדגלים, שהתנפנפו מעל לראשי האבירים.

בראש המחנה הלכו הטטרים של וירשוּל, אחריהם הלכו הקוזקים של פּוֹניטובסקי, אחריהם הדרגונים, התותחים של ווּרצל וחיל-הרגלים וההוזרים האחרונים במסע. האדון זגלובה רכב על-יד סקשטוסקי, אבל היה מיטלטל על אוכּפו וניכּר בו, כי שעת הקרב ההולכת וקרבה נטלה ממנו את שלוות רוחו.

– אדוני הנכבד! – פנה אל סקשטוסקי בלחש, כחושש פן ישמע איש את שאלתו.

– מה בפיך, אדוני?

– האם ההוזרים יסתערו ראשונים?

– אמרת, אדון, כי חייל ותיק אתה ואינך יודע, כי ההוזרים שמוּרים תמיד עד לשעת ההכרעה בקרב, כאשר האויב אוזר את שארית כוחו.

– יודע זאת, יודע, אך רציתי להוציא מלבי כל פקפוק.

קמה דממה לרגע. ושוב הנמיךְ האדון זגלובה את קולו והמשיך לשאוֹל:

– האם קריבונוס עם כל חילו העצום הוא בּא?

– אמנם כן.

– וכמה חיילים לו?

– עם בני-האספסוף ששים אלף איש.

– הוי, יחטפוהו השדים! – אמר האדון זגלובה.

סקשטוסקי חייךְ מתחת לשׂפמו.

– אַל נא תחשׁוב, אדון, כי אני מפחד – הוסיף זגלובה ללחוש – אך נשימתי קצרה ואת הדחק אינני אוהב, כי בתוך הדחק חַם, ובחוֹם הנני אפס ואין. מה טוב לאדם להילחם לבדו, יחידי! בשעה שאדם נלחם יחידי, הריהו יכול להילחם בתחבולות, ופה התחבולות אינן ולא-כלום! לא המוח, כי אם הידים מכריעות. פה אני שוטה לעומת האדון פודביפינטה. כאן על כרסי, באבנטי, צרורים מאתיים אדומי-הזהב, אשר העניק לי הנסיך, אך האמן לי, אדון, שהייתי מבכּר את כרסי במקום אחר. טפוּ! טפוּ! אינני אוהב את הקרבות הגדולים האלה! שתפגע בהם המגפה!

– כל רעה לא תאונה לך, אדון, התאזר עוז!

– להתאזר עוז? הלא לזה אני חושש: שמא יגבר בקרבי רוח-העוז על השכל? נלהב אני יותר מדי. ואני ניחשתי וראיתי, כי רעה נגד פני: בשעה שמסובּים היינו ליד המדורה, נפלו שני כוכבים מן השמים. מי יודע של מי אלה? אולי אחד מהם שלי הוא, מזלי?

– האלהים יגמלך טוב על מעשיך הטובים ושלום יהיה לך.

– ובלבד שלא יחיש את הגמול, שהוא אומר לגמול אותי!

– מדוע לא נשארת במחנה?

– חשבתי, כי עם הצבא הנני בטוח יותר.

– ואמנם נכון הדבר, ראה תראה, אדון, כי הקרב איננוּ איום כלל. אנחנו כבר רגילים, וההרגל הוא טבע שני. והנה לפנינו הנהר סלוּץ' והאגם, הוא וישוֹבטי סטב.

ואמנם מי האגם, אשר סכר ארוֹךְ הפריד ביניהם ובין הנהר סלוּץ', התנוצצו מרחוק. הצבא, לאוֹרךְ כל הקו, עצר במקום.

– כבר זה מתחיל? – שאל האדון זגלובה.

– הנסיך יסדר את המערכות – השיב האדון סקשטוסקי.

– אינני אוהב את הדחק! עוד פעם אני אומר לך, אדון, אינני אוֹהב את הדחק.

– ההוזרים אל האגף הימני! – נשמע קול שליחו של הנסיך, אשר מיהר אל האדון סקשטוסקי.

כבר האיר לגמרי. אור השריפה החוויר מול ברק השמש העולה, קרני הזהב פגעו בחודי חניתות ההוזרים ונדמה, כי מעל לראשי האבירים דולקים אלפי נרות. החיילים, לאחר שערך הנסיך את המערכות, שוב לא ביקשו להעלים עצמם ופתחו בשיר “שלום עליכם, שערי הגאולה!” השירה האדירה נישׂאה על פני הטללים, היכּתה ביער האורנים ומשם חזרו הדיה ונתעופפו לשמים.

ופתאום והנה החוף אשר מעבר לסכר השחיר לכל מלוא-העין בהמוני קוזקים; גדודים אחרי גדודים הלכו, פרשי זפורוֹז’ה וחניתות ארוכּות בידיהם, חיל-רגלים ורוביהם וגלים גלים של אכרים חמושי מגלים, מורגים וקלשונים. מאחוריהם נראו, כבערפל, עגלות לאלפים, מחנה עצום, מעין עיר רוחשת תנועה. קול חריקות אלפי העגלות וצהלת הסוסים הגיע עד אזני חילות הנסיך. ואולם המוני הקוזקים הלכו בלי המולה, כדרכם תמיד, ובלי צווחות, והתייצבו מהעבר השני של הסכר. שני המחנות היריבים הביטו שותקים זה אל זה במשך זמן-מה.

האדון זגלובה, אשר לא נפרד מאת האדון סקשטוסקי, ששמר כל אותה עת להיות קרוב אליו, השקיף על ים האדם שלמוּלוֹ ורטן:

– אֵל-אלהים! למה בראת את הנבלים הרבים האלה? אין זאת, כי-אם חמילניצקי בעצמו עם כל האספסוף ועם כל הכנים נתקבצו יחדיו. האם לא מעשה-הפקרות הוא זה? הגד-נא, אדון! הלא בכובעיהם יכסו אותנו. והלא לפנים כה טוב וכה נעים היה לשבת באוקראינה! ועתה מכּים אלה את אלה, מכּים! והלואי שיכּו אתכם השדים בגיהנום! וכל אלה על עורנו ובשרנו! הלואי ומכת הפה והטלפיים תפגע בהם!…

– אל-נא תקלל, אדון. יום-ראשון היום.

– אכן, אכן! יום-ראשון היום. מוטב לו לאדם להידבק ביום זה באלהיו. אבינו שבשמיים… אין לקוות ליחס של כבוד כלשהו מצד הנבלים האלה.. יתגדל ויתקדש שמך… מה יתרחש כאן, על פני הסכר הזה!… תבוא-נא מלכותך… כבר אפסה נשימתי… וייעשה נא רצונך… הלואי שתתפגרו, בני-המן, מרצחים!… ראה-נא, אדון! מה-זאת?

גדוד בן מאות אנשים נפרד מגוּש ההמון ופנה בלי-סדרים לעבר הסכר.

– אלה הם אנשי-הבינים – אמר האדון סקשטוסקי, – הלוחמים נאבקים ומתגוששים אחד כנגד אחד. מיד יצאו לקראתם אנשי-הבינים שלנו.

הבאמת כבר עומדים להתחיל בקרב?

– חי האלהים שבשמים!

– יקח השטן את המלחמה! – (שוב לא יכול עוד זגלובה לדכא בקרבו את מצב-רוחו הרע). – ואתה, אדון, מתבונן אל כל אלה כאל במת-חיזיון בימי-הצומות! – צעק במוֹרת-רוח אל סקשטוסקי – כאילו אין כל זה נוגע גם לעורך אתה!

– כבר אמרתי לך, כי אנחנו רגילים בכגון זה.

– ובודאי גם תצא לקרב-ביניים.

– לאבירים מן הגדודים המובחרים לא נאה ביותר לצאת לקרב בינים כנגד אויב אשר כזה. המכבד את עצמו אינו עושה כזאת. ואולם בימים האלה אין שׂם לב לכבוד.

– הנה כבר יוצאים שלנו, יוצאים! – קרא האדון זגלובה בקול רם בראותו את השורה האדומה של הדרגונים של ווֹלודיובסקי, הפונים בדהרה לעבר הסכר.

בעקבותיהם יצאו כעשרים מתנדבים מכל גדוד, בין השאר הלכו: וירשוּל האדמוני. קוּשל, פּוֹניטובסקי, שני האחים קַרויץ' – ומבין ההוזרים האדון לונגינוס פּוֹדבּיפּינטה.

המרחק שבין שני הגדודים נצטמצם והלך במהירות.

– דברים יפים מאוד תראה, אדוני – אמר סקשטוסקי אל זגלובה. – ושׂים עין בעיקר על ווֹלודיובסקי ופוֹדביפינטה. אבירים גדולים הם אלה. התבחין בהם?

– אבחין!

– אם-כן, התבונן, ועוד תתלעלע מהנאה.

פרק לא

ואולם הלוחמים בהתקרבם אלה מול אלה, עצרו בסוסיהם ותחילה החלו לחרף זה את זה.

– בּוֹאוּ! בּוֹאוּ! בעוד רגע נאכיל את הכלבים בנבלותיכם! – קראוּ חיילי הנסיך.

– נבלותיכם אתם גם לכלבים אינן ראויות!

– באגם הזה תרקבוּ, מרצחים נוכלים!

– מי אשר נגזר עליו למות, ימות. קודם יכרסמו הדגים אתכם.

– בקלשוניכם אל הזבל לכו, בני-חם! הקלשונים נאים לכם ולא החרבות.

– אנו בני-חם, ובנינו אצילים יהיו, כי בנות האצילים שלכם תלדנה אותם!

אחד הקוזקים, כנראה מעבר לדניפר, יצא לפני השורה ובהרימו את כפות ידיו כשפופרת אל פיו צעק בקול אדיר:

– בארמון הנסיך נמצאות שתי בנות-אָחיו! הגידו-נא לו, כי ישלח אותן לקריבונוס!..

עיני ווֹלוֹדיובסקי חשכו מזעם בשמעו את דברי החרפה האלה, ובו ברגע הדהיר את סוסו לעבר הזפורוז’י.

האדון סקשטוסקי, אשר ניצב עם ההוזרים באגף הימני, הכיר מרחוק את ווֹלוֹדיובסקי ובקול רם קרא אל זגלובה:

– וולודיובסקי דוהר! וולודיובסקי דוהר! הבט, אדון, הבט! שם!

– אני רואה! – ענה האדון זגלובה. – כבר הדביק אותו! כבר הם נאבקים! אחת! שתים! הנה כבר חיסל אותו! אני רואה היטב! הוי, כבר! אך זה בן-חיל! יקיפהו היער!

ואמנם תחת פגיעתו השניה של וולודיובסקי נפל הקוזק לארץ כהלום רעם – נפל וראשו כלפי הקוזקים, סימן רע להם.

מיד קפץ קוזק שני, לבוש מעיל אדום, אשר פשט, כנראה, מעל איזה אציל, לקראת וולודיובסקי. הוא הגיע אליו מעט מן הצד, אבל סוסו, אשר רכב עליו, כמו ננעץ פתאום במקומו ותנופת חרבו היתה לריק, ואילו האדון וולודיובסקי היפנה אזי סוסו, ואז ניתן היה לראות, כיצד הוא מפליא לעשות בקרב. כי הוא אך הניע קלות ורכות את כף ידו בתנועה שכמעט קשה היה להבחין בה, וחרבו של הקוזק הועפה למעלה, והאדון וולודיובסקי אחז בעורפו ומשך אותו, על סוסו, לצד שורות הנסיך.

– אַחַי בני עמי, הצילו! – צעק השבוי.

ואולם לא גילה התנגדות, כי ידע, שאפילו התנועה הקלה ביותר תסגירהו למכת חרב מוחצת למוות, בעקביו עוד דפק בסוסו, שימהר ללכת – וכה משך אותו האדון וולודיובסקי, כזאב המושך את העֵז.

למראה הזה נחפזו לצאת מכל צד כעשרים איש, כי יותר מאלה לא יכיל הסכר, התנפלו אחד על אחד, נאבקו איש עם איש, סוס עם סוס, חרב עם חרב. ונפלא היה מראה דו-הקרבות, אשר שני הצבאות עקבו אחריהם בענין לא-יתואר, כי לפיהם ניסוּ לחזות מראש את תוצאות הקרב העומד להתחולל. שמש-הבוֹקר האירה על ראשי הלוחמים והאויר היה כה צח ושקוף, שניתן להבחין בין פני היריבים. לוּ התבונן איש זה אל המראה, כי עתה דימה, כי התחרות לפניו או משחק שעשועים. ואולם יש אשר מתוך הערבוביה יצא אחד הסוסים בלי רוכבו, יש אשר מן הסכר נפלה גוויה אל תוך ראי-המים הבהיר, אשר התרוסס לניצוצות של זהב ואחרי-כן גילגל גל מועגל מן החוף רחוק ורחוק יותר.

גאה ליבּם של החיילים בשני המחנות למראה אומץ ליבם של אביריהם ונתחזק רצונם לקרב. איש איש שלח את ברכותיו לאביריו; פתאום היכּה האדון סקשטוסקי כף אל כף בכוח, וצעק:

– וירשול נפל! עם סוסו נפל! ראו, הוא רכב על הסוס הלבן הזה!

ואולם וירשול לא נהרג, אף כי יחד עם סוסו נפל לארץ, כי הפיל אותם הענק פּוּליַן, שלפנים נמנה עם הקוזקים של הנסיך ועתה הנהו סגנו של קריבונוס. הוא היה מתאבק מפואר ומעולם לא החמיץ הזדמנות להשתתף במלחמות הבינים. בעל כוחות עצומים היה, עד כי יכול בקלות לשבור שתי פרסות-ברזל בבת-אחת. היה מקובל כבלתי מנוצח במלחמת-הבינים. אחרי אשר הפיל את וירשול לארץ, הסתער על קצין אחר ושיסע אותו כמעט עד האוכּף,. ראו זאת האחרים ונסוגו בבהלה, לנוכח מצב זה היפנה לעומתו האדון לונגינוס את סוסתו הליפלנדית.

– תמות! – צעק פולין למראה האיש הנועז.

– ומה עלי לעשות! – ענהו האדון פודביפינטה בהניפו את חרבו למחוץ בה.

ואולם לא החרב זרויקפּטור היתה אז בידו, כי אותה הועיד לתפקידים נַעלים מאלה ולא רצה לזלזל בכבודה ולהשתמש בה במלחמת-הבינים ועל-כן השאיר אותה בידי נערו הנאמן, אשר נשאר במחנה, ואתו לקח חרב קלה, אשר להבה התכול היה מעוטר אותיות של זהב. היא פגעה בפוּלין, אך לא הרעה לו, אף כי הרגיש, כי לא עסק לו הפעם עם קוטל-קנים, כי החרב אשר בידו רעדה מעוצמת המכה. גם כאשר פגע בו לונגינוס שנית ושלישית לא נפל, אולם כאשר הכיר לדעת את זריזות ידי אויבו במלחמת-הבינים, ואולי מרצון להתהדר לפני שני המחנות בכוחו האיום, ואולי גם משום שנלחץ אל קצה הסכר וחשש פן תהדוף אותו סוסתו הכבירה של יריבו המימה – הנה אחרי אשר היכּה אחור את פּגיעתו האחרונה של האדון לונגינוס, הקריב את סוסו אל הסוסה אשר לאויבו, עד כי נלחצו צלעות זה אל צלעות זו, ובזרועותיו האדירות תפס את לונגינוס במחצית גופו. והם נאבקו שניהם כשני דובּים מיוּחמים הלוחמים זה בזה על בת-זוג, הם ליפפו זה את זה כשני אלונים הצומחים מגזע אחד ונלפתים זה לזה והיו כעץ אחד.

הכל עצרו נשימתם והביטו שותקים אל קרב השנַים, אשר כל אחד מהם נודע במחנהו כבעל כוח איתנים. ואילו הם – אכן, נדמה, כי היו לבשר אחד – זמן רב דממו בלי-נוע. אך פניהם אדמו מאד, ורק על-פי הגידים אשר השתרגו על מצחם ועל-פי גבותיהם, שהתכּופפו כקשתות, ניתן היה להכיר מבעד לשקט האיוֹם את ההתאמצות העל-אנושית של זרועותיהם, זרועותיהם אשר מהודקות לחצו זה את זה.

לבסוף החלו שניהם לפרפר. אך בהדרגה אָדמו פני לונגינוס יותר ויותר ופני הקוזק הלכו הלוך וכחול. עוד רגע עבר. חוסר שקטם של הצופים הלך וגבר. פתאום קטע את הדומיה קול עמום, חנוק:

– הרפּה…

– לא… אחא!… – ענה הקול השני.

עוד רגע והנה נשמע חרחור איום ואחריו אנקה, כאילו עלתה ממעמקי האדמה – גם דם שחור פרץ מפיו של פוּלין, וראשו צנח על זרועו.

אז הרים אותו האדון לונגינוס מעל מושבו באוכף, ובטרם הספיקו הצופים לדעת מה קרה שם, הטילו על אוכּפו וחזר בשעטה אל חבריו.

– הידד! – קראוּ אנשי וישניוביצקי.

– לאבדון! – ענו לעומתם הזפורוז’יים.

ואולם חרף המבוכה למראה מפלת מצבּיאם, היתה הסתערותם על אויבם עיקשת פי כמה. נתחולל קרב-ביניים המוני, אשר מפאת הדוחק במקום הפך להיות אכזרי מאוד, ואל-נכון היו הקוזקים נופלים כולם חללים בידי אויביהם, המנוסים מהם במלחמת-הבּיניים, לולא קול החצוצרות מצד מחנה קריבונוס שהריעו לאות, כי עליהם לחזור אל גדודיהם.

מיד נסוגו, ויריביהם לאחר שהשתהו מעט במקום,כדי להוכיח, שהם אשר גברוּ, חזרו גם הם איש איש אל גדודו. הסכר התרוקן, רק חללי אדם ופגרי סוסים נשארו עליו, כהודעה מראש לאשר עומד להתרחש – ודרך המות שבּין שני המחנות השחירה – ורק משב רוח קל קימט את חלקת האגם ואיווש עגומות בעלי הערבות, שצמחו פה ושם על חופי האגם.

בינתיים הגיחו גדודי קריבונוס הרבים, כלהקות הזרזירים, אשר עין-אדם לא תכיל אותם. ראשונים הלכו בני-האספסוף, אחריהם חיל-הרגלים הזפורוז’י, וגדודי פרשים, וטטרים מתנדבים, וחיל-התותחנים הקוזקי, וכל אלה בלי סדר ומשטר גדול. נדחפו אלה על-ידי אלה, הלכו דחוסים בשאפם להשתלט על הסכר ולשטוף אחרי-כן את חיל הנסיך בצבאותיהם הרבּים. קריבונוס הפרא האמין באגרוף ובחרב, ולא בתכסיסי-מלחמה, ועל-כן דחף בכל כוחו את צבאותיו להסתערות, וציווה על הגדודים ההולכים מאחור לדחוק בגדודים שלפניהם, כדי שיסתערו אף למרות רצונם. פגזי התותחים החלו לשכשךְ במים כברבוּרי-הבּר וכטבלנים, שמחמת המרחק לא הסבו כל נזק לחילות הנסיך, שעמדו ערוכים מעברו השני של האגם. מבול אדם שטף את הסכר, שטוף ועבוֹר באין-מפריע; מקצתם, שהגיעו עד הנהר, חיפשו אחר אפשרות לצלחו, וכאשר לא מצאו, חזרו אל הסכר; הם הלכו כה צפופים, עד כי אפשר היה, כפי שאמר אחרי-כן אושינסקי, לעבור בעגלות מעל לראשיהם, וכיסו את כל פני הסכר, מבלי השאר אף שעל-אדמה אחד פנוי.

ירמי ראה כל זאת מן הגדה הגבוהה יותר וקימץ גביניו ועיניו ירו ברקי שׂנאה לעבר ההמונים ההם, אולם כאשר ראה את אי-הסדרים והדחק של גדודי קריבונוס, אמר אל הקצין מחניצקי:

– כמנהג האכּרים ינהג האויב. איננו שׂם לב כלל אל תכסיסי-המלחמה. כמו לצוד ציד הוא יוצא, אך אלינו לא יגיע.

בינתיים, כאילו למרות דברי הנסיך, הגיעו עד חצי הסכר, ועמדו תמהים ונבוכים בעקב שתיקתם של צבאות הנסיך. ואולם ברגע ההוא נתעוררה תנועה בין הצבאות האלה – והם נסוגו בהותירם בינם לבין הסכר חצי-עיגול נרחב וריק, שישמש שדה-הקרב.

מיד אחרי-כן נתפלג חיל-הרגלים של קוריצקי לשנַים וחשׂף את לועי תותחיו של ווּרצל, אשר היו פונים לעבר הסכר, ובפּינה, בין הסלוּץ' לבין הסכר, התנוצצו, בין שיחי החוף, קני-הרובים של הגרמנים בפיקודו של אושינסקי.

וכרגע ראו יודעי-תכסיס מראש, בגורל מי יפול הנצחון. רק ליסטיס מטורף כקריבונוס יכול להעז לצאת לקרב בתנאים כאלה, שגם את המעבר לא היה יכוֹל לכבוש עם כל חילו העצוּם, לוּ אמר וישניוביצקי לעצור בעדו.

ואולם הנסיך החליט בכוונה לתת לחלק מכוחותיו לעבור את הסכר, כדי שיוּכל להקיפם ולהשמידם. המצביא הגדול ניצל את עיוורון יריבו, אשר לא שם לב גם לדבר הזה, כי לאנשיו, שילחמו מן העבר השני, יוכל להגיש עזרה רק דרך הסכר הצר, שאין להעביר בו גדודים גדולים בבת אחת. ובכן השתוממו מומחי המלחמה למעשהו של קריבונוס, אשר כל דבר לא אילצהו למעשה-טירוּף כגון זה.

אך יומרתו ותאוָתו לדם הם שאילצוהו לנהוֹג כפי שנהג. לקריבונוס נודע, כי חמילניצקי, למרות ששלח בידו כוחות צבא העולים פי כמה על כוחות הנסיך, חשש לתוצאות הקרב עם ירמי, ולכן יצא, בראש כל צבאותיו הרבים, לעזרתו. לקריבונוס הגיעה פקודתו של חמילניצקי, כי יימנע מלערוֹךְ את הקרב. ואמנם דווקא משום כך החליט לערוךְ את הקרב – ומהר ככל האפשר.

אחרי שלכד את פוֹלנאה, ערב לו הדם ולא רצה לחלקוֹ עם אחרים, ועל-כן נחפז לקרב. יאבדו מחצית אנשיו – יאבדו! אך הלא הנשארים ישטפו את הצבא המעט, אשר בידי הנסיך, ויעשו בו כּלה. את ראש ירמי יביא דורון לחמילניצקי.

בינתיים הגיעו גלי האספסוף עד קצה הסכר, עברוּ אותו והתפזרו על פני חצי-העיגול ההוא, שפּינוהו צבאות ירמי. ואולם בו ברגע שטפו אותם באש מן הצד חיילי הרגלים של אושינסקי, החבויים מן העין, ותותחיו של ווּרצל הפריחו רצועות עשן ארוכּות, האדמה נרעדה לקולות הנפץ והקרב החל לאורךְ כל הקו.

העשן כיסה את חופי הנהר סלוץ', את האגם, את הסכר ואת השדות, עד כי לא נראה שם דבר; אךְ לעתים הבהיקו הצבעים האדומים של הדרגונים, עתים הבריקו הכרבולות שעל הקובעים הטסים והגעש בתוך ענן-העשן היה נורא. בעיר צילצלו בכל הפעמונים, ואנקותיהם העגומות התערבלו בשאגותיהם הבטנוניות של התותחים. מן המחנה נהרו לעבר הסכר גדודים חדשים בזה אחר זה.

ואילו אלה, אשר כבר עברו את הסכר והגיעו אל עברו השני של האגם, ובהתמתחם בין-רגע בשורה חזיתית ארוכה, הסתערו בחמת-זעם על גדודי הנסיך. שדה-הקרב השתרע מקצה אחד של האגם ועד לעיקול הנהר ושדות-האחו הבוצניים, שבאותו קיץ גשום היו תופחים מים.

האספסוף ואנשי-המורָד היו מוכרחים לנַצח או להישמד, כי מאחוריהם היו המים, שלעברם דחפום חיל-הרגלים והפרשים של הנסיך.

כאשר נעו ההוזרים קדימה, ניתר אתם גם האדון זגלובה, אף כי קצר-נשימה היה ואת הדחק לא אהב, ולמעשה לא יכול לנהוג אחרת בלי להסתכן ולא להיות למרמס. ובכן רכב חיש-מהר, בעצמו את עיניו, ובמוחו חלפו המחשבות במהירות הברק:

“שקר התחבולות והבל החכמה! הסכל מצליח והחכם אובד!” אחרי-כן תקפה אותו חימה על המלחמה, על הקוזקים, על ההוזרים ועל תבל ומלואה. והוא פתח בקללות – ובתפילות. האויר שרק באוזניו, עצר נשימתו בחזהו! – פתאום פגע סוסו בדבר-מה וחש שנעצר, ובכן פקח את עיניו וראה לפניו מגלים, חרבות, מורגים, המוני פנים משולהבים, עינים, שפמים… וכל אלה בלתי ברורים, אין לדעת למי הם, והם רוטטים, קופצים נזעמים. אז עלתה חמתו להשחית על האויבים האלה, אשר לא ברחו לכל הרוחות-והשדים ואשר נדחקו ובאו ישר מתחת לעינים ואילצוהו לצאת נגדם בקרב. – “במלחמה חפצתם, הא לכם מלחמה!” – הירהר והחל למחוץ על ימין ועל שמאל מבלי התבונן. יש אשר מחץ את האויר ויש אשר הרגיש, כי חרבו שוקעת במשהו רך. ועם זאת חש, כי עודנו חי, תחושה שמילאה אותו בטחון עילאי. “הכּה! הרוג!” – צרח כתוא. – לבסוף נעלמו מלפני עיניו אותם פנים נזעמים, ובמקומם ראה המון גבּים, אחורי כובעים, והצעקות כמעט ופוֹצצו את אזניו.

– הם בורחים? – חלף הרהור במוחו. – אכן, בורחים!

אז גדל ונתעצם אומץ-רוחו לאין גבול.

– גנבים! – צעק. – הכךְ אתם נוהגים באצילים?

והוא קפץ לבין הבורחים, חלף על פני רבים, ובהתערבלו בסבךְ כּבר השׂכּיל לפעול מאושש יותר. בינתיים לחצו חבריו את אנשי המוֹרד אל חופי הסלוּץ', מכוסי העצים בצפיפות ניכּרת ורדפוּם לאורךְ החוף עד הסכר, בלי לקחת בשבי אף נפש חיה אחת, מפאת חוסר זמן.

פתאום הרגיש האדון זגלובה, כי סוסו מתחיל להתפּשׂק תחתיו, ובו ברגע נפל עליו איזה חפץ וכיסה את כל ראשו, עד כי חושךְ כבד אפפהו.

– אדונַי הנכבדים! הצילו! – צעק כשהוא חובט בעקביו בסוס.

ואולם הסוס, שנתייגע, כנראה, תחת משׂאו הכבד של רוכבו, נאנק ולא נע ולא זע.

האדון זגלובה שמע רעש, צעקות רוכבים שחלפו בסמוךְ לו, אחרי-כן חלפה כל הסופה ודממה יחסית נשתררה.

ושוב היה המחשבות, מהירות כיריות הטטרים, חולפות בראשו.

“מה הענין? מה קרה? אל-אלהים! נפלתי בשבי!”

ואגלי זיעה קרה ביצבצו על מצחו. כפי הנראה, חיתלו את ראשו, כשם שחיתל הוא בשעתו את ראשו של בוהון. המשא הזה המכביד על כתפו אינו אלא כף-ידו של הידמק. אך מדוע אינם מוליכים אותו ואינם הורגים אותו? מדוע הם עומדים על מקום אחד?

– הנח לי! הנח, בן-חם! – צעק לבסוף בקול חנוק.

שתיקה.

– הנח, בן-חם! לא אגע בך לרעה!אין כל תשובה.

האדון זגלובה היכּה עוד פעם בעקביו על צלעות הסוס, אך גם הפעם ללא-הועיל. הבּהמה העיקשת עמדה כתקועה באדמה, ולא נעה.

אז עלתה חמת השבוי האומלל עד להשחית ובשלפו את סכינו מן התער, שהיה תלוי על בטנו, נעץ אותה בכל כוח מאחוריו.

ואולם הסכין חתכה רק את האויר.

אז אחז זגלובה בשתי ידיו במעטה שעטף את ראשו ובמחי אחד משכו מעל פניו.

– מה קרה?

הידמקים אין. ריק מסביב. אך מרחוק הוא רואה, את הדרגונים האדומים של וולודיובסקי חולפים בינות לעשן, לא-הרחק מהם מתנוצצים מגני ההוּזרים, הרודפים אחרי שרידי הבורחים ודוחקים בהם חזרה מן השדה לעבר המים.

ואולם לרגלי האדון זגלובה מוטל דגל של גדוד זפורוז’י. כנראה קוזק בורח הוא שהשליכו על שכם זגלובה והיריעה כיסתה את ראשו.

בראותו כל זאת, ובהבינו את אשר ארע, נתאושש הגבר הלז לחלוטין.

– אוֹהוֹ! – אמר – דגל לכדתי! מה, מה הענין? ואולי לא לכדתי?? אם בקרב זה לא יספוּ גם הצדק והמשפט, אבוא על גמולי. הו, בני-חם! למזלכם נתישב פתאום סוסי תחתיו. לא ידעתי כוחי, סבור הייתי, כי התחבולות טובות מגבורה. שגיתי! יכול אנכי להרעיל בגבורתי במלחמה יותר מאשר באכילת צנימים. הו, בשם אלהים! עוד גדוד קוזקים אחד רץ פה. לא מכאן, בני כלבים, לא מכאן! יאכלו הזאבים את הסוס הזה! הך! הרוֹג!

ואמנם, גדוד קוזקים אחד רץ בכל כוח לעבר זגלובה, צורחים נוראות, ובעורפם חיילי המגן של פוֹלינוֹבסקי. וזגלובה, עוד מעט והיה מרמס לרגלי סוסי הקוזקים, לולא ההוזרים של סקשטוסקי, שלאחר שהטביעוּ את הקוזקים אחריהם רדפו, חזרו כדי לחסום באש לפני גדודי הקוזקים הבורחים את דרך מנוסתם. כאשר ראו זאת הקוזקים פנו לעבר המים אך ורק כדי שבהתחמקם מלהב החרב ימצאו מותם בבצות ובבורות העמוקים. אחרים, אשר כורעים על ברכיהם התחננו על חייהם, הוּכּוּ לפי חרב. עתה היה זה טבח אימים כללי ומלא, אך איום מכל על הסכר. כל הגדודים, אשר עברו את הסכר, נמחו בחצי-העיגוּל ההוא, אשר פּינה צבא הנסיך. הגדודים, אשר לא עברו עוד, נפלו באש הבלתי פוסקת של תותחי ווּרצל ובמטחי חיל הרגלים הגרמני. לא יכלו לנוע, לא לפניהם ולא לאחוריהם, כי קריבונוס הטיל בלי הרף גדודים חדשים על הסכר אשר בהידחקם לפנים דחפו אל חצי העיגול את ההולכים לפניהם וחסמו את דרך המנוסה האחת. נדמה, שקריבונוס נדר להאביד את אנשיו, אשר נדחקו, נלחצו, היכו איש את אחיו, קפצו אל תוך המים מזה ומזה – וטבעו. בקצה האחד של הסכר המוני נסים, בקצהו השני –המונים ההולכים לפניהם, בּתווך ערמוֹת ותלי חללים, אנקות, צעקות נטולות צליל אנושי, טירוף הפחד, מהומה ומבוכה. כל הבריכה נתמלאה חללי-אדם ופּגרי-בהמה. המים עלו על גדותיהם.

לרגעים נאלמו התותחים. אז הקיא הסכר, כלוע התותח, המוני זפרוז’יים ובני-האספסוף, אשר פשטו בחצי-העיגול ונפלו בחרב הפרשים, אשר ציפּו להם, וּווּרצל שב לנגן בתותחיו; במטר של ברזל ועופרת חסם את הסכר ועצר בעד זרם התגבורת.

שעות אחדות נמשך הקרב האיום הזה.

קריבונוס, קוצף וזועם, עדיין לא התיאש מנצחון והמשיך להטיל אלפי קוזקים לתוך לוע המות.

ואילו בעבר האחר, עוטה שריון כסף, ניצב ירמי, רכוב על סוסו, על גבעה גבוהה, שנקראה בימים ההם בשם הגבעה העגולה, עמד והשקיף.

פניו היו נינוחים, הוא הביט אל הסכר, אל הבריכה, אל חופי הסלוּץ', עד המקום העטוף תכלת המרחק, שם חנה המחנה הגדול של קריבונוס. הנסיך לא הסיר את עיניו מהמון העגלות, שנדחסו שם, ולבסוף פנה אל שר גליל קיוב ואמר:

– היום לא נכבוש עוד את המחנה.

– הרוצה, אתה, אדוני הנסיך, לכבוש אותו עוד היום?

– הזמן ממהר לרוץ. השעה מאוחרת. ראה, אדון,הנה הערב בא!

ואמנם, משעת צאת אנשי-הבינים נמשך הקרב, אשר קריבונוס העצים אותו בקשי-ערפו,ולמן העת ההיא הספיק השמש לסוב את מעגלו, ועתה כבר נטה לערוב. עננים קלים וגבוהים, המבשרים מזג-אויר נוח, נפוֹצו כעדר כבשים לבנים על-פני השמים, האדימו ואחר נעלמו בהמוניהם מעל פני שדות הרקיעים. זרם הקוזקים החותר אל הסכר הלך ונתמעט לאטו, והגדודים, אשר כבר עלו עליו, נסוגו אחור במבוכה ובאי-סדר.

הקרב נגמר. נגמר, באשר המוני מרי-נפש נסבו על קריבונוס והחלו משמיעים קריאות יאוש וטירוף של זעם:

– בוגד! להשמידנו הבאת אותנו הנה! בחבלים נאסור אותך ובידי ירמי נסגירך ופדינו את נפשנו. כלב-דמים! לאבדון תלך אתה ולא אנחנו!

– מחר אתן בידיכם את הנסיך ואת כל צבאותיו, ואם לא – אמות אני! – ענה להם קריבונוס.

ואולם ה“מחר” ההוא עדיין לא בא, ואילו היום היה יום של טבח ותבוסה. אלפי קוזקים אמיצי רוח מבני המוֹרד, מלבד בני האספסוף, ניספו בשׂדה הקרב או טבעו באגם ובנהר. כאלפּים איש לוקחו שבי. נפלו ארבעה-עשר מפקדי-גדודים, ורבים מהם לאין שעור קציני צבא בדרגות שונות. המשנה לקריבונוס, פּוּלין, נפל בידי האויב חי, שבוּר צלעות.

– מחר נטבח את כולם! – חזר והבטיח קריבונוס – גם יין-שרוף וגם אוכל לא יבוא אל פי, עד אשר אשמידם!

אותה שעה ובמחנה אשר מנגד הוטלו לרגלי הנסיך האיום דגלי הקוזקים שנלכדו. כל איש, אשר לכד דגל, הביא אותו והטילוֹ, וכך עלתה ונתרוממה ערימה של דגלים, כארבעים במספר. וכאשר הגיע תור זגלובה, הטיל את הדגל אשר בידו בכוח וברעש כה רב, עד כי נשבר מוֹט הדגל. ראה זאת הנסיך ועיכּבו ושאל אותו:

– האם אתה, אדון, בידיך לכדת את הדגל הזה?

– הנני לפקודתך, אדוני הנסיך!

– אם כן, לא רק אוּליסס הנך, כי אם גם אכילס.

– חייל פשוט אני, אך תחת דגלו של אלכסנדר מוקדון אני משרת.

– באשר אינך מקבל שכר, יעניק לך הגזבר שלי מאתים אדומים זהב והיו לך חלף המעשה הטוב אשר עשית.

האדון זגלובה כרע לפני הנסיך, אחז בברכיו ואמר:

– אדוני הנסיך, קטונתי מן החסד הזה, הגדול מגבורתי, שאינה שואפת להתפאר.

חיוּך כמעט בלתי נראה הופיע על שפתי האדון סקשטוסקי למשמע הדברים האלה, אך החשה, וגם אחרי-כן לא העלה רמז כלשהו לא לפני הנסיך ולא לפני כל איש אחר על-אודות מבוכתו של האדון זגלובּה לפני הקרב – והאדון זגלובה פנה משם וסבר פניו חמוּר ונוּקשה, עד אשר בראות אותו חיילי הגדודים האחרים, הורו עליו באצבע ואמרו:

– זה האיש, אשר הפליא לעשות היום מכולם.

הלילה בא. בשני עברי הנהר והבריכה נדלקו אלפי אשים ועמודי העשן נתמרו לשמים, החיילים העייפים סעדו את לבם במאכל וביין-שרוף, וחיזקו לבם לקראת יום המחר בסיפורי קורות היום שעבר. אך זגלובה הגדיל. הוא הירבה לספּר יותר מכל שאר חבריו, והשתבח באשר עשה ובאשר היה יכול לעשות, לולא ניצב פתאום סוסו תחתיו.

– אני אומר לכם, אדוני הנכבדים – אמר בפנותו אל חבורת קציני הנסיך והאצילים מאנשי גדוד טישקביץ' – כי קרבות גדולים אינם חדשים לי; זה פעמים רבות נלחמתי בקרבות כאלה במוּלטני ובטורקיה, אך מאשר זה-כבר לא הייתי במערכות מלחמה, רק שקדתי על אחוזותי, יראתי – לא מפני האויב, כי מי-זה יירא מפני בני-חם! – כי-אם את חמת-רוחי יראתי, כי מהיר-חימה אנכי וחששתי: מי יודע, עד-אנה תשאני חמת-רוחי?

– והיא נשאתך, אדון.

– נשאה. שאלו את פי האדון סקשטוסקי ויגיד לכם. כאשר ראיתי את האדון וירשוּל והנה הוא נופל עם סוסו יחדיו, עד-מהרה אמרתי לרוץ אליו לעזרה. אך חברי עצרו בעדי בכוח.

– אמנם כן – אמר האדון סקשטוסקי – מוכרחים היינו לעצור בעדך, אדון.

– אבל! – הפסיקם קרוויץ' – היכן האדון וירשוּל?

– כבר יצא לסיוּר, הוא איננו יודע מנוח.

– התבוננו אפוא, אדוני הנכבדים – אמר האדון זגלובּה – כאשר לכדתי את הדגל.

– האם וירשול לא נפצע? – חזר קרוויץ' ושאל.

האדון זגלובה כעס בלבו על קרוויץ', אשר זה הפעם השניה הנהו מפסיק את סיפּורו, ומבלי אשר יחכה למענה על השאלה בדבר וירשול, הוסיף לספר?

–… לא ראשון הוא לי הדגל הזה. רבים הם הדגלים, אשר לכדתי בימי חיי. אך הדגל הזה בא לי במאמצים רבים מאוד.

– לא נפצע, כי-אם נחבט – ענה האדון אַזוּלביץ', טטרי – וגם מים רבים שתה, כי נפל מעל סוסו וראשו אל הבריכה.

– אם כן, תמוה הדבר בעיני, כי הדגים בבריכה לא נתפגרו! – קרא האדון זגלובה בכעס. – כי אל-נכון החלו המים לרתוח, כאשר נפל אליהם ראש לוהט כזה.

– אך זה הוא אביר גדול!

– לא, גדול למדי, אם חצי-ין ³³)היה מספיק להפיל אותו. טפו, אי-אפשר לו לאדם לסיים את דבריו בחברתכם, אדוני. ממני יכולים אתם ללמוד, כיצד לוכדים דגלים מידי האויב…

את השיחה הפסיק האדון הצעיר אקסק, אשר ניגש באותו הרגע אל המדוּרה.

– חדשות בפי, אדוני הנכבדים! – קרא בקול מצלצל, קול-ילד.

– האומנת לא כיבסה את החיתולים, החתול שתה את החלב והצלחת נשברה! – רטן האדון זגלובה.

אך האדון אקסק לא שם לב אל דברי-ההיתול של האדון זגלובה, המכוּונים נגד גילו הצעיר, ואמר:

– את פוּלין צולים באש…

– ישמחו הכלבים, כי צלי יינתן להם! – קרא האדון זגלובה.

–… והוא מגלה ומספר את כל אשר הוא יודע. המשא-ומתן עם האדון מברצלב נפסק, והלה כמעט שיצא מדעתו. חמיל הולך עם כל חילו העצום לעזור לקריבונוס.

– חמיל? מי הוא חמיל זה? מי שׂם פה לב לחמיל? חמיל הולך, ובכן בּירה תהיה לנו, חבית לאיש. לועגים אנחנו לחמיל!… – ליגלג האדון זגלובה והביט אל הנאספים בעינים מפיקות גאוה ומהלכות אימה.

– ובכן הולך חמיל, אך קריבונוס לא המתין, ועל-כן אבד…

– עבד, עבד – עד אשר אבד…

– ששת אלפים קוזקים כבר הגיעו עד מַחנובקה. בוהון הולך בראשם.

– מי? מי? – שאל פתאום האדון זגלובה וקולו נשמע אחר לגמרי.

– בוהון.

– לא יתכן.

– כה אמר פּוּלין.

– הא לך, אשה, לביבה! – קרא האדון זגלובה בקול מעורר רחמים. – הבמהרה יגיעו הנה?

– בעוד שלושה ימים. ואולם אם הולכים הם לקרב לא ימהרו בלכתם, כדי לא להוגיע את סוסיהם.

– ואולם אני אמהר! – רטן זגלובה. – מלאכי-מרוֹם, הצילו את נפשי מכף הנבל הזה! בחפץ-לב מוכן אני לתת למי-שהוא את הדגל אשר לכדתי, ובלבד שמפרקת בן-הבליעל הזה תשבר. תקותי בי, כי ימי שבתנו פה לא יארכו. כבר הראינו לקריבונוס את עוצם ידנו, ועתה באה העת לנוּח. אני שונא את בוהון זה עד כדי כך, שבהזכירי את שם השטן שלו תאחז מי הסלידה. איכה זה באתי הנה למועד הנכון! האם לא יכולתי להמשיך לשבת בבּר? השד הוא שהביאני הלום…

– אַל-נא תפחד, אדון – לחש סקשטוסקי באוזניו – בוש והיכּלם! הלא בתוכנו אתה שוהה וכל-רע לא יאוּנה לך.

– כל-רע לא יאונה לי? אתה, אדוני, אינך יודע אותו! אולי הוא כבר זוחל אלינו בין המדורות (וכאמרוֹ זאת התבונן סביבו בחוסר מנוחה). וגם עליך, אדון, הוא קוצף, כמו עלי.

– מי-יתן ויפּגש אתי! – אמר האדון סקשטוסקי.

– אם חסד הוא, איני רוצה בו. בכל-לבי אנכי מוכן לסלוח, כאיש נוצרי, לכל מעשי-העוול, אשר עשה לי, אך בתנאי, ששני ימים קודם-לכן יתלו אותו על עץ. איני ירא מפניו,אך אתה, אדון, אינך יכול לשער בנפשך, מה-גדולה הסלידה אשר תתקפני לזכר שמו! אני אוהב לדעת, עם מי יש לי עסק: עם אציל – יהי-נא זה אציל, עם אכר – יהי-נא זה אכר; אך בוהון גלגול של שד הוא, וכשיש לאדם עסק עמו, אינו יודע, איך להתנהג. אני ערבתי את לבי לעשות לו דברים לא נעימים ביותר, אך מה הפיקו עיניו בשעה שחתלתי את ראשו לא אוכל להביע לך, אדון, וגם בשעת מותי אזכור את הדבר. אינני רוצה להרגיז את השד משנתו. כל תחבולת- ערמה טובה רק פעם אחת. וגם זאת אומר לך, אדון, כי כפוי-טובה אתה ואינך דואג לאומללה ההיא…

– אנכי כפוי-טובה?

– כי – אמר האדון זגלובה בהטותו את האביר הצדה – שואף אתה קרבות, והנך נלחם ונלחם בלי-הרף, והיא שם שופכת בכל-יום דמעות כמים, ולשוא היא מחכה בכל יום ויום למכתבך. לוּ היה איש אחר תחתיך, כי עתה היה עושה כל מה שבכוחו וזה-כבר היה שולח אותי אליה, וככה היית עושה גם אתה, לוּ היו בלבך אהבה ורחמים.

– האומנם אתה אומר לשוב לבר?

– הנני מוכן לצאת לבר גם היום, כי צר לי עליה.

האדון סקשטוסקי נשא את עיניו אל הכוכבים ואמר:

– אל-נא תחשדני,אדוני, כי לא נאמן אני לה באהבתי. העידותי בי את האלהים, כי אוכל לא יבוא אל פי ותנומה לא אתן לעיני בטרם אעלה את זכרונה על לבי, ולא תמצאו עוד אשה קן לה בלבי זולתה. והסיבּה האחת, שלא שלחתי אותך להביא אליה מכתב ממני, הנה זאת היא מפני שאני בעצמי חפצתי לנסוע אליה, למען השבּח סערת אהבתי ולכרות אתה שם, בלי התמהמה, ברית-עולם, לבוא עמה בברית הנישואים. ואין בכל העולם כולו לא כנפים ולא מעוף, שלא הייתי רוצה לעוף בהם שמה, אל האומללה הזאת שלי.

– ומדוע אפוא לא תעוף?

– כי לא נאה היה לי לעשות כזאת לפני הקרב. חיל ואציל הנני, ועלי אפוא לשמור על כבודי.

– אבל עתה, אחרי הקרב, הבה… אף כרגע נוכל לנסוע…

סקשטוסקי נאנח.

– מחר נסתער על קריבונוס…

– את הדבר הזה, רואה אתה, אדוני, אינני מבין. הכיתם את קריבונוס הצעיר, והנה בא קריבונוס הזקן, תכּו את קריבונוס הזקן,יבוא הצעיר ההוא (אַל אפתח פה לשטן)… בוהון; תכו את זה, יבוא חמילניצקי. לכל השדים והרוחות! אם כה יהיה, הלא טוב לך להתחבר עם האדון פודביפינטה; יהיה “שאינו יודע לשאול” אחד בצירוף פרישוּת ונוסף עליהם האדון הנכבד סקשטוסקי, סך-הכל: שנים “שאינם יודעים לשאול” בצירוּף פרישוּת. הנח אדון, הנח, ואם לא, אני אהיה הראשון למסיתי העלמה הנסיכה, כי תבגוד בך, והלא שם האדון יֶנדזֵ’י פוֹטוֹצקי, אשר בשעה שהוא רואה אותה, הוא מתיז ניצוצות; עוד מעט וישמיע קול-נחרה כסוס. טפו! אל השדים לך! לוּ שמעתי כזאת מפי צעיר לימים, אשר לא טעם טעם קרב והוא צריך לקנות לו שם-תהילה, כי עתה הבינותי, אך אתה, האיש, אשר כבר ליקק דם לרוב כזאב, ואצל מחנובקה, כפי אשר הוגד לי, הרגת איזו מפלצת-תופת, או פרא אוכל-אדם, האתה תאמר כזאת? אין זאת, כי אם בשגעון הוכּית, או כי תאב אתה לדם יותר מאשר הנך תאב לאשה.

האדון סקשטוסקי הביט בלי-משים אל הירח, אשר צפה ככרוב-כסף ממעל למחנה, בתוך הרקיע הזרוּע כוכבים.

– הנך שוגה, אדוני – אמר אחרי רגע – לא מתוק לי הדם, וגם לא אחרי תהילה אני רודף, אבל לא נאה לי לעזוב את חברי בשעה שהם צריכים לי, בשעה שהגדוד שבפיקודי מחוּיב להתיצב במערכה. כבוד האביר דורש זאת ממני וקדוש הוא הדבר הזה. ואשר למלחמה, אל-נכון תאריך ימים, כי הנבלים כבר רבו עד-מאד; ואולם אם חמילניצקי הולך לעזור לקריבונוס, תחול הפסקה בין קרב לקרב. אולי יתן אותו קריבונוס לנסות מחר את כוחנו בו, ואולי לא יתן. אם יתן, ננחילהו לקח טוב, ואחרי-כן יהיה עלינו ללכת אל סביבה שאננה יותר, כדי שנוכל מעט להינפש. הלא זה יותר משני חדשים איננו ישנים, איננו אוכלים, כי-אם נלחמים ונלחמים בלי-הרף, יומם ולילה אנחנו שוהים בלי גג מעל לראשינו ונתונים לחוֹם ולקור, לגשמים, לרוחות. הנסיך הוא מצביא גדול, וגם חכם ונבון. הוא לא יסתער על חמילניצקי בעוד אשר אתו אך אלפים – ולפקודתו של חמילניצקי רבבות. יודע אני גם זאת, כי הוא ילך לזבּרז', שם יאכיל לשׂוֹבע את חייליו וילבישם, האצילים מכל קצות הרפובליקה יבואו אליו – ואך אז נעלה כולנו על חמילניצקי. ובכן, מחר היום האחרון לקרבות, ומחרתים אוכל לצאת אתך, אדוני, בלב טהור וללכת לבּר. ולמען הרגיעך, אומר לך גם זאת, כי בוהון לא יוכל לבוא הנה עד יום מחר ולא יהיה בקרב, ואם גם יהיה, הנה אקווה, כי כוכב-האכר שלו יועם, לא רק לעומת כוכב-הנסיך, אבל גם לעומת כוכבי, כוכב-האביר.

– גלגול של בעל-זבוב הוא זה! הלא אמרתי לך, אדוני, כי אינני אוהב את הדחק, אך הוא רע עוד מן הדחק, אף כי – עוד פעם אני אומר לך – אינני ירא מפניו, אבל מאסתי בו ואינני יכול להשתחרר מן הסלידה, אשר הוא מעורר בי. ואולם טוב מאד. הנח לבוהון! ובכן מחר נפשיט מעל האכרים את עורם, ואחרי-כן נכרכר לבּר! הו! מה-מאד תצהלנה עיניה היפות, כאשר תשמע את סיפּוריך! מה-מאד יאדמו פניה! האמת אגיד לך, כי גם נפשי עורגת אליה, כי אוהב אני אותה כאב. ואל-נא תתפלא על הדבר הזה. הן בנים כשרים אין לי. נכסַי רחוקים ממני, כי בטורקיה הם, והפקידים הפגנים גונבים שם את אשר לי, ואנכי מתהלך בעולם כיתום, ובימי זקנתי אהיה מוכרח ללכת אל האדון פודביפינטה ולאכול לחם-חסד באחוזתו מֵישִׁיקִישְקִי.

– לא יהיה כדבר הזה. אל-נא תדאג לאחריתך. על כל הטוב,אשר עשית אתנו, אסירי-תודה נהיה לך כל-הימים.

את השיחה הפסיק איזה קצין, אשר עבר על-פניהם, ושאל:

– מי פה?

– וירשוּל! – קרה האדון סקשטוסקי בהכירו את קול השואל – האם מן הסיוּר אתה בא?

– כן, ועתה אני בא מאצל הנסיך.

– ומה נשמע שם?

– מחר יהיה הקרב. האויב מרחיב את הסכר, על נהרות הסטיר והסלוּץ' הוא בונה גשרים. הוא מאמץ את כוחו לבוא אלינו.

– והנסיך מה הוא אומר?

– הנסיך אומר: טוב!

– ויותר לא אמר מאומה?

– לא-מאומה. לא פקד להפריע, ושם הולמים הקרדומות! עד הבוקר יעבדו שם!

– האם הבאת אתך שבויים, אשר נוּכל לחקרם ולשמוע מפיהם על הנעשה שם?

– שבעה תפסתי. כולם מספרים, כי על-אודות חמילניצקי שמעו, שהוא הולך, אך עודנו רחוק מהם. מה-נאה הלילה!

– אור כמו ביום. ומה שלומך אחרי שנפלת?

– עצמותי כואבות. אני הולך אל הרקוּלס שלנו, כדי להודות לו, ואחרי-כן אשכב לישון, כי עייף הנני. ולפחות אישן כשתי שעות!

– לילה טוב!

– לילה טוב!

– בוא-נא גם אתה – אמר סקשטוסקי אל זגלובה – כי השעה מאוחרת ומחר יום-עבודה לנו.

– ומחרתים נצא לדרכנו – הזכירהו זגלובה.

הלכו, ולאחר שהתפללו תפילת הערב שכבו על-יד המדוּרה. שעה קלה אחרי-כן החלו המדורות כבות זו אחר זו. חשכה עטתה את המחנה – ורק הירח שלח ממרום נגוהות-כסף ובהם האיר הלוך והאֵר על-פני חבורות הישנים. את הדממה הפריעו רק נחרות הישנים וקולות אנשי-המשמר, השומרים על המחנה.

ואולם לא לזמן רב עצמה השינה את עיני החיילים. אך הלבין זהרור ראשון את צללי הלילה וּמכל קצות המחנה עלו תרועות חצוצרה: “קומו!”

שעה אחת אחרי כן והנסיך, לתמהון כל האבירים, נסוג אחור לאורך כל הקו.

פרק לב

אולם היתה זו נסיגה של האריה, המפנה לו מקום, כדי לזנק קדימה.

בכוונה נתן הנסיך לקריבונוס לעבור את הבריכה ואת הנהר, כדי להגדיל בזה את מפלתו. בראשית הקרב דפק בסוסו ולמראית-עין ברח. ראו זאת בני המורד והאספסוף, וניתקו את מערך קוויהם כדי להדבּיק את הנסיך ולהקיפו מכל צד. אז חזר ופנה הנסיך פתאום אליהם והסתער עליהם בכל כוח פּרשיו והיכה בהם מכה כה עזה ונוראה, עד כי גם רגע לא יכלו לעמוד כנגדו. חיל הנסיך רדף אחריהם מרחק מיל עד המעברות, דרך הגשרים, הסכר, וכחצי המיל עד מקום המחנה, כשהוא משסע והורג בלי חמלה. גיבור-היום היה האדון אַקסק שהיה הראשון שהסתער בראש החיל והוא גם היה הראשון שהטיל המבוכה במחנה האויב. ואכן, בהיות צבא מאומן ומנוסה כזה ביד הנסיך, יכול היה להשתמש בתחבולה ההיא ולהטעות את האויב, כי בורח הוא. לולא היה הצבא מובחר וטוב, כי עתה היה עליו לברוח באמת. התחבולה עלתה יפה מאד, והיום ההוא השני לקרב, הביא לקריבונוס מפלה גדולה הרבה מן המפלה, אשר נחל ביום הראשון. חיל הנסיך לכד אז את כל תותחי השדה, המון דגלים, ובתוכם כעשרים דגלי חיל ממלכת-פולין, אשר לקחו הזפורוז’יים במלחמה אצל קורסון. לוּ יכלו הרגלים של קוריצקי ואושינסקי וחיל-התותחנים אשר לווּרצל להתקדם יחד עם חיל-הפרשים, כי עתה לכדו בבת-אחת גם את כל המחנה. ואולם עד אשר באו אלה, עבר היום והאויב כבר הרחיק ולא יכלו עוד להדביקו בחשכת הלילה, בכל-זאת לכד זצ’ויליחובסקי את חצי המחנה ובו מחסנים עצומים של נשק, תחמושת ואספקת מזון. בני-האספסוף כבר אחזו פעמַיִם בקריבונוס ואמרו למסרו ביד הנסיך, ורק לאחר שהבטיח להם, כי הוא חוזר מיד אל חמילניצקי, הצליח להיחלץ מידם. הוא ברח עם חצי המחנה הנשאר לפליטה, מוּכּה, מובס ואכול-יאוש ולא נח בדרכו עד אשר בא למחנובקה, שם ציוה חמילניצקי בפרץ חרונו הראשון לקשור את צוארו בשלשלת אל אחד התותחים.

ואך מששככה מעט חמת ההטמן הזפרוז’י, זכר, כי הלא קריבונוס האומלל הזה הציף את כל ארץ ווֹהלין במבול של דם, כי הוא כבש את פולנאה, נפשות אצילים לאלפים רצח ואת גופותיהם השאיר באין מקבר, ותמיד היה הוא המנצח, עד אשר פגע בירמי. זכויות אלה הן שעמדו לו וההטמן חמל עליו, ציווה להתיר את אסוריו והשיבו אל הפיקוד, וישלחו לפודוליה, כדי שיוסיף לכבוש שם ערים ומבצרים, להרוג ולטבוח.

בינתיים בישר הנסיך לצבאו דבר הנופש המיוּחל. בקרב האחרון נפלו רבים גם מצבאות הנסיך. כחמש מאות חיילים נפלו. ראש הגדוד מוקרסקי נפצע פצעים אנושים ומת בפצעיו; נפצעו גם האדון קוֹשל, גם האדון פוֹלינובסקי וגם הצעיר אקסַק, אך פצעיהם קלים היו. האדון זגלובה, אשר כבר הסכין אל הדחק, נלחם בגבורה כשאר חבריו, אך הוּכּה פעמַים במורג וחש קשות בגבו, על כן שכב במרכבתו של סקשטוסקי בלי-נוע, כמת.

כה שׂם הגורל לאַל את התקוה לנסוע תכף לבּר, וביחוד אחרי ששלח הנסיך את האדון סקשטוסקי בראש גדודים אחדים לזסלב, כדי לטהר את הסביבה ההיא מהמוני האספסוף, אשר נקבצו שם. האביר יצא לדרכו, מבלי לרמוז לפני הנסיך אף לא דבר על-אודות בּר, ובמשך חמשה ימים שרף והרג על שמאל ועל ימין, עד אשר הכרית מן העיר וסביבותיה את כל האספסוף.

וכאשר כבר עייפו אנשיו מאד בקרבות, במסעות הרבים, במארבים, ובעיקובים אחרי האויב להשמידו, החליט לשוב אל הנסיך, אשר עליו שמע, כי פנה לטרנופול.

יום אחד לפני שובו, כאשר הגיע לסוּחוֹז’ינצה, שליד נהר חוֹמוֹר, החנה האדון סקשטוסקי את גדודיו בכפר והוא בעצמו השתכּן בבית אחד האכרים ללון שם; ובהיותו עייף ויגע מאד, תקפתהו השנה כרגע ויישן כל הלילה.

לעת הבוקר, והוא עודנו במצב של נים ולא נים, תיר ולא תיר, שקוע בהרהורים וחלומות שונים, החלו מראות מוּזרים חולפים לנגד עיניו. תחילה נראה לו, כי הוא יושב בלובני, כי מעולם לא יצא משם, כי הוא ישן בחדרו אשר בבית-הנשק וכי ז’נדז’ן, כדרכו בבוקר בבוקר, מכין לו את בגדיו ללבוש אותם כאשר יקום משנתו. ואולם מעט מעט הפיצה המציאוּת את חזיונות-השוא. האבּיר זכר, כי בסוּחוֹז’ינצה הוא ולא בלובני – ורק דמות הנער ז’נדז’ון לא משה מנגד עיניו ולא נעלמה בתוך הערפל אשר סביבו. האדון סקשטוסקי ראה אותו יושב אצל החלון ומושח את רצועות השריון, אשר התכּווצו בעקבות החום.

ואולם סקשטוסקי שעדיין היה סבור, כי אך בחזון-לילה הוא רואה את נערו, חזר ועצם את עיניו.

אחרי רגע שוב פקח אותן. ז’נדז’ון עודנו יושב אצל החלון.

– ז’נדז’ן! – קרא האדון סקשטוסקי בקול רם. – האתה הוא זה, אם רק רוחך יושב פה?

הנער נבהל מאד לקול הקורא פתאום בשמו, השריון נפל מידיו בקול רעש לארץ, והוא פשט את ידיו ויקרא:

– בשם אלהים! מה אתה צועק, אדוני? איזה רוח! חי אנכי, בריא ושלם!

– החזרת אלי?

– האם גירשתני, אדוני?

–גש-נא אלי ואחבקך!

הנער הנאמן מיהר אל האדון סקשטוסקי וכרע על ברכיו, והאדון סקשטוסקי נשק לו בראשו מרוב שמחה וקרא:

– הנך חי! הנך חי!

– הו, אדוני הטוב! מרוב שמחתי לא אוכל לדבּר. רבה שמחתי, כי רואה אני אותך, אדוני, בריא ושלם! בשם אלהים! צעקת, אדוני, בקול כה רם, עד אשר נבהלתי והשריון נפל מידי… הרצועות התכּווצו… רואה אני, כי איש לא שירת אותך. ברוך אתה אלהים, ברוּך לעולם ועד!… הו, אדוני הטוב!

– מתי באת הנה?

הלילה.

– מדוע לא העירות אותי משנתי?

– הו, האם לי להעיר אותך? בבוקר באתי לנקות את מלבושיך…

– מאַין באת?

– מהוּשצ’ה.

– מה עשית שם? מה היה לך? הגד, ספּר!

– דע לך, אדוני, הקוזקים באו להוּשצ’ה לגזול את רכוש אדון שר-גליל ברצלב ולשרוף את ארמונו, ואני הייתי שם עוד קודם-לכן, כי באתי שמה עם הכומר פַּטרוֹני לַסקה, אשר לקחני אתו בנסעו אל חמילניצקי והביאני להוּשצ’ה, כי אותו שלח האדון שר-הגליל עם מכתבים אל חמילניצקי, וכך חזרתי אתו, אך עתה שרפו הקוזקים את הושצ’ה, ואת הכומר פּטרוני הרגו, על אשר לבו פנה אחרינו, וכזאת בודאי היו עושים גם לאדון שר-הגליל, לוּ מצאוהו שם, אף כי גם הוא פרבוסלבי ומרבה להיטיב עמם.

– הגד דברים ברורים ואל-נא תערבב דבר בדבר, כי אינני יכול להבין את אשר אתה דובר. האם אצל הקוזקים, אצל חמיל שהית? האומנם?

– אמנם כן, אצל הקוזקים. כי כאשר נפלתי בידם בצ’חרין, הייתי בעיניהם כאחד מהם והחזיקו בי. לבש-נא, אדוני, את בגדיך. אֵלי, אין בהם מתוֹם, מתפוררים ביד…. אדוני, אל-נא תקצוף עלי, אדוני, על אשר לא מסרתי ברוזלוּגי את המכתב, אשר שלחת בידי מקוּדק. כי הגנב בוהון חטף אותו מידי; לולא האציל העבה ההוא, כי עתה היה הורג אותי.

– אני יוֹדע, אני יוֹדע, לא בך האשם. האציל העבה ההוא הנהו עתה במחנה. הוא סיפר לי את הקורות כמו שהן. הוא אשר חטף מאת בוהון את העלמה, היושבת עתה בשלום בבּר.

– ברוך אלהים! ידעתי, כי ניצלה מידי בוהון. ובכן, חתונה תהיה בקרוב.

– כן, בקרוב, מכאן נלך, כפי שנצטוויתי, לטרנופול, ומשם לבּר.

– תודה לאל עליון! בודאי שיקשור חבל בצוארו ויתלה את עצמו בוהון זה. אכן, מכשפה ניחשה לו, כי העלמה, אשר לבו הוגה בה, לא לו תהיה וכי לח ישא אותה לו לאשה, והלח הזה בוודאי אתה הוא, אדוני.

– מאַין יודע אתה את הדבר הזה?

– שמעתי. ואמנם אספר לך, אדוני, את כל הדברים לפרטיהם ובינתיים תלבש, אדוני, את בגדיך, כי כבר מכינים ארוחת-הבוקר בשבילנו. הנה כאשר יצאתי בסירה ההיא מקודק, נסענו זמן רב מאד, כי כנגד הזרם נסענו, אדוני, וגם הסירה התקלקלה ועלינו היה לתקנה. נסענו, נסענו, אדוני, נסענו…

– נסעתם, נסעתם!… – קרא אחריו האדון סקשטוסקי בקוצר-רוח.

– והגענו עד צ’חרין. ואשר קרני שם, הלא אתה, אדוני, יודע זה-כבר.

– יודע.

– והנה אני שוכב באורוה ואינני רואה מאומה. פתאום בא שמה חמילניצקי, כאשר אך יצא משם בוהון, בראש חיל-זפורוז’ה עצום ורב. ואחרי שהאדון ההטמן הגדול ענש קודם-לכן את יושבי צ’חרין על אשר לא האירו את פניהם לזפורוז’ים, ובעיר נמצאו אנשים רבים מוכּים ופצועים, חשבו, כי גם אנחנו כאחד מהם, ועל-כן לא הרגו אותי, וגם עשו אתי חסד, האכילוני וחבשו את פצעי ולא נתנו לטטרים לקחתני שבי, אף כי הירשו לאלה לעשות כל מה שלבם חפץ. כאשר התאוששתי, חשבתי בלבי: מה עלי לעשות? והגנבים הלכו בינתיים לקורסן ושם היכו את האדונים ההטמנים. הוי, אדוני, מה שראו עיני אין להביע בדברים! והם לא העלימו דבר, בושה לא ידעו, ואותי חשבו לאחד מהם. ואנכי חשבתי בלבי: האברח או לא אברח? אך ראיתי, כי טוב לי, שלא לברוח עד להזדמנות נאותה. כאשר החלו להוביל מסביבות קורסון אריגי-משי ומרוקמים-זהב, כלי כסף וזהב ותכשיטים…. הוי! הוי! אדוני, לבי כמעט נשבר בקרבּי ועיני כמעט קפצו מחוריהן. המרצחים האלה מכרו שש כפות-כסף תמורת טאלר אחד, ואחרי-כן תמורת לוג יין-שרוף, וכפתור-זהב או עדי-זהב – בעד חצי לוג יין-שרוף. חשבתי בלבי: למה-זה אשב בחיבוק-ידים? הלא יכול אני לעשות עושר. אם יעזרני האלהים והשיבני אל בית הורי אשר בפודוליה, אתן להם את עושרי, כי הם עומדים במשפט עם בני משפחת יבורסקי זה חמשים שנה, וכבר תם הכסף מכיסם ואין ידם משגת להישפט עוד. ובכן קניתי, אדוני רוב טוב מכל המינים שבעולם, משא עגלה רתומה לשני סוסים, וזאת היתה נחמתי בימי עצבּי, כי נפשי ערגה מאד אליך, אדוני.

– הוי, ז’נדז’ן, לעולם לא תשתנה עוד! בכל עת ובכל מצב הנך מוכרח להפיק תועלת לעצמך!

– מה פשעי ומה חטאתי, כי ברכני אלהים? הלא אני אינני גונב, ואם נתת לי, אדוני, בדרכי לרוזולוגי, חריט-כסף, הנהו! עלי להחזירנו לך, כי עד רוזלוגי לא הגעתי.

ובאמרו כך, הסיר מעליו את חגורתו, הוציא ממנה את החריט והניחו לפני האביר, והאדון סקשטוסקי חייך ואמר:

– אם כה הצלחת בדרכך, אל-נכון עשיר אתה ממני, אך קח לך גם את החריט הזה.

– חן חן, אדוני! העשרתי מעט – חי אלהים! ישמחו בי הורי ויגיל אבי-אבי, אשר הוא כבן תשעים שנה. ועם בני משפחת יבורסקי יהיו נשפטים, עד אשר תכלה פרוטה מכיסם של אלה ויחזרו על הפתחים. גם אתה, אדוני, תרויח, כי את החגורה הנקודה, אשר הבטחת בקודק לתת לי, לא אתבע עוד ממך, אף כי טובה היתה מאד בעיני.

– לא תתבּע, אך הזכּר הזכּרת!… הוי, בן-בליעל! הנך זאב לא ידע שׂבעה! אינני יודע, איה החגורה ההיא – ואולם אם הבטחתי, אקיים, ואם לא אתן לך את החגורה ההיא, אתן לך חגורה אחרת. – חן חן, אדוני! – קרא הנער וכרע על ברכיו לפני האדון סקשטוסקי.

– אין הדבר חשוב! אך המשך לספּר את אשר קרך.

– כה נתן לי אלהים עושר בין המרצחים ההם. ואולם נעצבתי אל לבי מאד על אשר לא ידעתי מה היה לך, אדוני, ועל אשר בוהון גזל את העלמה. פתאום הגיעה השמועה, כי הוא שוכב בצ’רקסי כל-עוד נשמתו בו, כי בני-הנסיכים ברוזלוגי מחצו אותו. ובכן אמרתי, כי רוצה אני לנסוע לצ’רקסי. הלא אתה יודע, אדוני, כי אני מיטיב לחבוש פצעים. וגם שם כבר ידעו זאת. ומפקד-הגדוד דוֹניץ שלח אותי שמה, וגם הוא בעצמו נסע אתי, כדי לחבוש שם את פצעי הרוצח ההוא. שם נגולה האבן מעל לוח לבי, כי נודע לי, שהעלמה שלנו נמלטה עם האציל ההוא. הלכתי אפוא אל בוהון. חשבתי: היכירני, אם לא יכירני? והוא שכב וכולו בוער כאש. ובכן לא הכיר אותי בתחילה, אך אחרי-כן הכירני ואמר: "האתה הלכת להביא מכתב לרוזלוגי? אמרתי: “אני”. והוא אמר: “הלא אותך הכיתי בצ’חרין!” – “אמנם כן”. – “הלא (אמר) אתה משרתו של האדון סקשטוסקי!” – אז התחלתי לכזב: “אינני עוד (אמרתי) משרת לכל-איש. אך רעה ולא טובה גמלוני בעבודתי, ולכן בחרתי בחופש ואלך אל הקוזקים, ולפניך הנני משרת זה עשרה ימים ואשיבך לאיתנך!” והוא האמין לי והתרועע אתי. ממנו נודע לי, כי רוזלוגי נשרפה באש, כי שנים מבני-הנסיכים הרג וכי הנותרים, בשמעם את אשר עשה לאלה, אמרו להסתפח אל הנסיך שלנו, אך מאשר לא יכלו לבצע את חפצם זה, ברחו אל צבא ליטא. ואולם נורא היה מראהו בזכרו את האציל העבה ההוא – הוא חרק שן, כאילו פצח אגוזים.

– הארכו ימי מחלתו?

– ארכו הימים, ארכו. כי תחילה מיהרו פצעיו להגליד, אולם אחרי-כן חזרו ונפתחו, כי בתחילה לא שם לב אליהם. הרביתי לשבת על-יד מיטתו בלילות (תאכלהו הרימה!) – כאילו היה אדם הגון. ועליך, אדוני, לדעת, כי נשבעתי בגאולת נשמתי, כי גמול אגמול-לו על הרעה שעשה לי, ואשר נשבעתי אקיים, אף אם אהיה צריך לחזור אחריו כל ימי חיי – כי אותי, הנקי, העליב והיכּה מכה נמרצה, כמכה את הכלב. והלא אנכי אינני בן-חם! אני בידי אביא עליו את המוות, אם אך לא יקדים אחר ויהרגהו. וזאת אני אומר לך, אדוני, כי כמאה פעמים היתה לי שעת-כושר להרגו, כי שעות רבות לא היה איש אתו בלעדי. חשבתי אז בלבי: האדקרנו, אם לא אדקרנו? – אך בושתי לדקור איש שוכב במיטה.

– לכבוד ייחשב לך הדבר, כי לא הרגת איש חולה, שאינו יכול לעמוד על-נפשו. כזאת עושה אכּר ולא אציל.

– גם אני, אדוני, חשבתי כזאת. וגם זאת זכרתי, כי כאשר שלחוני הורי מביתם בּירך אותי אבי-אבי ואמר אלי: “זכור, פוחז, כי אציל אתה, וכבּד את עצמך! עבוד באמונה, אך אל תיתן להשפיל את כבודך!” הוא אמר לי גם זאת, כי אם האציל מתנהג כאכר, האדון ישוּ בוכה עליו. ואני זכרתי את הדברים האלה ואיזהר מעשות מעשה-אכר. ובכן בחרתי להימנע מהשתמש בשעת-הכושר. והריעוּת שביני ובין בוהון הלכה הלוך וגדול! לא-אחת שאל אותי: “במה אגמול לך?” ואני השיבותי: “בכל אשר תחפוֹץ אדוני”. ואין לי מה להתאונן עליו, כי העניק לי רב טוב, ואני לקחתי מידו, כי אמרתי: למה-זה יהיו כל אלה ביד המרצח הזה? ובגללו העניקו לי גם אחרים, כי אומר לך, אדוני, אין איש חביב שם כמוהו, גם על בני-המורד וגם על בני-האספסוף, אף כי בכל הרפובליקה אין אציל, אשר יתעב את האספסוף כמוהו…

ז’נדז’ן הניע ראש בדבּרו, כאילו העלה על זכרונו דבר-מה שהפליאו, ואחרי רגע המשיך:

– מוזר הוא האיש הזה ויש להודות, כי רוחו רוח-אציל. ואת העלמה ההיא – הוא אוהב! אוהב! אלהים אדירים! כאשר אך הוּנח לו מעט בחליוֹ, באה אליו בת דוֹניץ לנחש לו. היא ניחשה, אך רעה ניחשה. בת-ענק מבישה היא זאת, עם השדים היא עושה חוזה, אך ריבה עצומה היא. צוחקת היא ונדמה כי סוסה משמיעה קול-צהלה באחו. שיניה לבנות; חזקה, אמיצה היא, עד כי גם שריון תוכל לקרוע בידיה, ובלכתה תרעד האדמה תחתה. ואני, בחסדי אלהים, מצאתי חן בעיניה, כי את יפי-תארי חמדה. מעולם לא עברה על-פני, מבלי אשר תאחז בשערות ראשי או בשרוול בגדי או שלא תיגח אותי בידה – ולא-אחת אמרה לי: “בוא!” ואני יראתי, פן ישבור אחד השדים את מפרקתי, ואז היה כל אשר לי יורד לטמיון. על-כן עניתי: “האם מעט לך בחורים אחרים?” – והיא אמרה: “מצאת חן בעיני, אף כי עודך ילד! מצאת חן בעיני!” – “הסתלקי מכאן, כרסנית!” – והיא חוזרת ואומרת: “מצאת חן בעיני! מצאת חן בעיני!”

– הראית את הנחש, אשר ניחשה?

– ראיתי, שמעתי. איזה עשן, שריקות, קולות ילל, צללים, עד אשר נבהלתי. והיא עמדה בתווך, את עפעפיה השחורים כיווצה וקראה וחזרה וקראה: “לח עומד אצלה! לח עומד אצלה! רעש גדול – רעש!… לח עומד אצלה!” פעם אחרת שמה חטים בכברה והסתכלה, והגרעינים יורדים ונופלים כרימה, והיא קראה: “מהומה! רעש! מהומה! לח עומד אצלה!” הוי, אדוני! לולא היה זה רוצח, כי עתה הייתי נעצב מאד אל לבי, בראותי את מרי-רוחו אחרי כל נחש. יש אשר חוורו פניו מאד, נפל פרקדן, שילב ידיו מעל הראשו ויילל והתחנן וביקש סליחה מאת העלמה על אשר בא בזעמו לרוזלוגי, על אשר הרג את אחיה: “אַייך, יונתי? אַייך, יחידתי? (קרא) על זרועותי הייתי נושא אותך, לוּ היית אתי – ועתה חיי אינם חיים בלעדיך”… פעם אחרת זכר את האדון זגלובה וחרק שן, ונשך בשיניו את המיטה אשר שכב עליה, עד אשר תקפתהו השינה, ואולם גם בשנתו נאנח ונאנק.

– האם לא ניחשה לו טוב מעולם?

– את אשר היה אחרי-כן, אדוני, אינני יודע, כי הוא החלים ואני הצלחתי להיפטר ממנו. בא שמה הכומר לסקה, ובוהון עשה עמדי חסד ושלחני אתו להושצ’ה. הרוצחים ההם ידעו, כי כל טוב יש עמדי, וגם אני לא העלמתי מהם את הדבר, כי אני הולך לתמוך בהורי.

– האם לא גזלו ממך את אוצרך?

– אולי היו עושים כזאת, אך לאושרי לא חנו אז טטרים שם, והקוזקים לא ערבו את לבם לגזול ממני את עושרי, כי פחדו מפני בוהון. מלבד זאת הלא כבר הייתי בעיניהם כאחד מהם. הלא חמילניצקי ציווה עלי לשמוע ולהודיע את אשר ידובּר בבית שר-גליל ברצלב, אם איזה אדונים יתקבצו שם… יאיר התלין לפניו את דרכו! ובכן באתי להושצ’ה ופתאום והנה פלוגות סיוּר מחיל קריבונוס באו והרגו את הכומר לסקה – ואני טמנתי באדמה את מחצית הוני ומחציתו לקחתי אתי וברחתי הנה, בשמעי, כי אתה, אדוני, מכה את הקוזקים בסביבות זסלב. ברך אל עליון, כי מצאתיך בריא ושלם וכי בעוד ימים תהיה חתונתך… קץ הרע קרוב. אָמוֹר אמרתי לנבלים ההם, אשר עלו על הנסיך אדוננו, כי לא ישובו עוד. עתה באו על-שכרם! אולי יבוא עתה קץ למלחמה.

– היה לא תהיה! עתה תחל המלחמה בחמילניצקי בעצמו.

– האתה, אדוני, תצא למלחמה אחרי חתונתך?

– החשבת, כי אחרי חתונתי אהפך למוג-לב כארנבת?

– אוֹ, לא חשבתי כזאת מימי, אני יודע, כי לב רבים ירך, רק לא לבך, אדוני, ואולם שאלתי כזאת, כי רצוני הוא, אחרי הביאי להורי את ההון שקיבצתי, ללכת אתך. אולי יעזור לי האלהים ויכולתי לגמול לבוהון על כל הרעה, אשר עשה עמדי, כי אם לא נאה לי להתגולל עליו במעל, איפה אמצאהו, אם לא בשדה-המלחמה?… הוא לא יתחבא…

– האם כה תיטוֹר את איבתך?

– את אשר נדר האדם, עליו לשלם. ואני, אחרי אשר נדרתי בלבי, גם לטורקיה אלך אחריו. לא תוכל להיות אחרת. ועתה אלך אתך, אדוני, לטרנופול – ואחרי-כן אל החתונה. אך מדוע אתה, אדוני, הולך לבּר דרך טרנופול? הלא הדרך הזאת רחוקה היא?

– כי עלי להביא את גדודי לטרנופול.

– אני מבין, אדוני.

– עתה הבה אוכל! – קרא האדון סקשטוסקי.

– כבר חשבתי על הדבר הזה. הקיבה קודמת לכל.

– אחרי שנאכל, ארוחת-הבוקר מיד נזוז מכאן.

– השבח לאלהים! אמנם סוסי עייפים מאד.

– אצווה לתת לך סוס, וכבר יעמוד לרשותך.

– חן חן, אדוני! – אמר ז’נדז’ן וצהל מרוב נחת, בראותו, כי האדון סקשטוסקי נותן לו, מלבד חריט-הכסף והחגורה הנקודה, גם סוס, וזאת היא כבר התשורה השלישית, שהוא מקבל מאת אדונו זה במשך שעה אחת.

פרק לג

האדון סקשטוסקי רכב על סוסו בראש גדודי הנסיך לזבּרז‘, ולא לטרנופול, כי פקודה חדשה הגיעה אליו מאת הנסיך, שילך שמה, ובדרכו סיפּר לנערו הנאמן את קורותיו, כי בסיץ’ נלקח שבי, כי זמן רב היה שבוי וכי נשא עינויים רבים, עד אשר שלח אותו חמילניצקי לחפשי. הם נסעו לאיטם, אף אם עגלות ומשאות לא היו אתם. כי עברו במקומות חרבים, ואך בדי-עמל השיגו מזון לאנשים ולסוסים. במקום אחד מצאו חבורות בני-אדם מרביתם נשים וטף, כולם מזי-רעב ודלי-בשר ומתחננים לאלהים, כי ישלח אליהם את המוות או גם את הטטרים, אשר יקחו אותם שבי, כי אלה יתנו להם, למצער, מעט אוכל, אף אם ישימו כבלים ברגליהם ובידיהם. והלא הימים ימי הקציר, והארץ פוריה, זבת חלב ודבש, אך כנופיותיו של קריבונוס השחיתו כל אשר יכלו להשחית ושארית התושבים כלכלו את נפשם בקליפות עצים. אך בקרבת ימפול באו האבירים אל מקום, אשר המלחמה לא נגעה בו הרבה ושם כבר יכלו לנוח מעט ולאכול לשובע, ועל-כן מיהרו במסעם לעבר זבּרז' והגיעו שמה חמשה ימים אחרי צאתם מסוחוז’ינצה.

בזבּרז' נאסף המון עם רב. הנסיך חנה שם עם חילו, ומלבד אלה נקבצו שם חיילים ובני אצולה למכביר. ריח המלחמה עמד בחלל האוויר, רק בה הגוּ ודבּרו; העיר וסביבותיה רחשו אנשים מזוינים בנשק. אמנם מפלגת-השלום בורשה, אשר האדון קיסיל, שר-גליל ברצלב, חיזק את לבּה בתקוה טובה, כי יצלח להטות את לב חמילניצקי לחדול ממלחמה, עוד לא החליטה להיכנע מבוא בדברים עם חמילניצקי, ועוד האמינה, כי החוזה יוכל לשכך את אש-המרד, אף כי כבר הבינה, כי דבר המשא-ומתן על-אודות החוזה יוכל רק אז להביא תוצאות טובות, אם מחנה-צבא עצום יתמוך בו. ככה נערכה אז אסיפת הסים בתוך אימי המלחמה ורעמי הקרבות, המבשרים, כי סוּפה מתחוללת ובאה. הוכרז גיוס כללי, אף הוציאו ממקומותיהם את צבא משמר הגבולות. ואף כי מזכיר-הממלכה והמצביאים הראשיים האמינו בשלום שיקום, הנה גאוות האצילים חזרה והפעימה לבם. המכּות, שהיכה וישניוביצקי בחיל האויב, הלהיבו את הדמיון. הלבבות שאפו נקם באכרים, להינקם בהם על מעשיהם אצל המים הצהובּים, אצל קורסון, על דם אלפי המעונים אשר שפכו, על החרפה והבושה… שם הנסיך האיום מרומם היה בפי-כל ושמש תהילה זרחה עליו. ואל השם הזה נלוותה המלה הזועמת: מלחמה! ושמע שניהם הלך ועבר למן חופי הים הבּלטי ועד לשׂדי הפרא.

מלחמה! מלחמה! בישרוּ אותות השמים ופני בני-האדם הנלהבים וברק החרבות ונבחת הכלבים אשר לפני בתי האכרים וצהלת הסוסים, אשר הריחו ריח דם. מלחמה! האצילים אשר בכל הגלילות, המחוזות, החצרות והחווֹת חזרו ולבשו את השריונות הישנים וחגרו חרבותיהם; בני-הנעורים שרו על ירמי והנשים התפללו לפני תמונות הקדושים. ויצאו האוכלוסים חמושים לקרב גם מפרוסיה, גם מפלנדריה, גם מפולין הגדולה וגם ממַזוֹביה המלאה אדם, הרחק עד הררי- הטַטְרים ויערות הבֶּסְקידים האפלים.

והמלחמה אי-אפשר היה שלא תבוא. לקשר בזפורוז’ה ולמרד האספסוף באוקראינה דרושות היו סיסמאות גדולות ונעלות יותר מטבח ושוד, ממלחמה בעד שחרור האכרים משיעבודם ומהתקוממות כנגד המַגנאטים. חמילניצקי הבין היטב את הדבר הזה, ובראותו, כי ההמונים מתמרמרים, כי העוֹשק והחמס והלחץ גדול מזה ומזה, אף כי חזיונם היה נפרץ תמיד בימים החשוכּים ההם, פשט מעל המלחמה את צוּרתה הקדומה, צורת מרד בעשירים ובתקיפים, והפכה למלחמה על הדת. הוא הפיח בהמונים אש קנאת-הדת וכבר בראשית ימי המרד כרה בין שני המחנות תהום – תהום, אשר לא בבריתות ולא בחוזים, כי אם בדם אפשר למלא חללו.

ואם שאף לעשות חוזה, אך את נפשו ואת גבורתו שאף להציל – ואחרי-כן? מה יקום ומה יהיה אחרי-כן לא העלה הטמן זפורוז’ה על לבו. הוא לא הביט אל העתיד ולא שם לב אליו.

ואולם הוא לא ידע, כי התהום, אשר כרה, עמוק הוא מאד, וכל חוזה לא יוכל לסתום אותו גם לזמן הדרוש לו, לחמילניצקי. המדינאי החריף לא חזה מראש, כי לא יוכל ליהנות בשלוה מפני מעשיו הנוראים, אשר עשה בימי חייו.

והלא נקל היה להבין, כי אם יתיצבו במערכה רבבות לקראת רבבות, יהיה הקלף לכתוב עליו את ספר-הברית – השדות, והעטים – חרבות וחניתות.

ככה נתגלגלו המאורעות והביאו מאליהם את המלחמה – וגם אנשים פשוטים, אשר אך הרגש שבקרבם שולט בהם, ידעו מראש, כי אי-אפשר שלא תהיה מלחמה, ובכל רחבי הרפובליקה הלכו ופנו העינים אל ירמי, אשר מראשית הקרב קרא למלחמה למוות או לחיים. בצל דמותו הכבירה של ירמי הלכו הלוך וקטון מזכיר-המלחמה ושר-גליל ברצלב והמצביאים הראשיים, ובתוכם הנסיך האדיר דוֹמיניק, שנתמנה לראש-המצביאים. ירד כבודם, ירד הדרם, והמשמעת לשלטון אשר בידם הלכה הלוך וקטון. הצבא והאצילים נצטוו ללכת ללבוב, ואחרי-כן לגליניני, ואמנם הלכו שמה בהמוניהם. באו צבאות הגבול, אחריהם יצאו האצילים יושבי הגלילות הסמוכים, אך בסמוך לכך קרו מקרים חדשים, שפגעו בכבוד הרפובליקה. וזה הדבר: לא רק הגדודים החדשים, אשר נקבּצו זה-עתה לקול הקריאה, שהמשמעת לא יכלה להיות גדולה בקרבם, לא רק חייליהם של השרים והאצילים, כי-אם גם החילות הסדירים, צבא הגבולות, מיאנו להישמע למצביאים, ולמרות פקודותיהם יצאו לזבֹרז' להתייצב לפקודתו של הנסיך ירמי. בראשונה יצאו בני גלילות קיוב וברצלב, אשר מרבית אציליהם שירתו זה-כבר במחנהו של ירמי, אחריהם הלכו בני רוּס ולובלין ואחריהם חילות מצבא-הממלכה – ונקל היה לחזות מראש כי כל שאר הצבא ילך בעקבותיהם.

ירמי, אשר נשכח בכוונה בשעת חלוקת המשרות לגדולי הממלכה, היה אפוא מאליו להֶטמַן ולראש-המצביאים לכל עוצמת הרפובליקה. האצילים והצבא, שהיו מסורים לו בכל לבבם ונפשם, ציפו לפקודתו. השלטון, המלחמה, עתידות הרפובליקה בידו היו.

ועוד גדל מיום ליום, כי יום יום נהרו אליו גדודים חדשים נוספים, עד כי היה לענק וצלו כיסה לא רק על מזכיר-הממלכה ועל המצביאים הראשיים, כי אם גם על הסינַט, על וַרשה ועל כל הרפובליקה.

בחוגים הקרובים אל מזכיר-הממלכה בורשה ואל המצביאים אשר היו עוֹינים את ירמי, רעי הנסיך דומיניק ואנשי חצר שר-גליל ברצלב, התחילו מתלחשים ומתלוננים על שאפתנותו של הנסיך ועזותו; הכירו את מעשה הדיאץ' כאשר בא הנסיך לורשה בראש ארבעת אלפים איש וחדר אל בית-הסינט מוכן לשסע את כל הנמצאים שם והמלך בתוכם.

“מה אפשר לצפות מן האיש הזה עתה ולמה נייחל ממנו כיום – אמרו – אחרי נצחונותיו הגדולים בזפורוז’ה ואחרי אשר הצליח להכריע את האויב ולעשות לו שם-תהילה! נקל לשער גאותו והתנשׂאותוֹ עתה, בראותו, כי הצבא והאצילים מעריצים ומוקירים אותו ככה! מי יוכל עוד לעמוד כנגדו? מה יהיה גורל הרפובליקה, אם אזרח אחד יגבּר בה על כל שאר אזרחיה ובידו לרמוס לארץ את כבוד הסינט ולקחת מידי המצביאים הראשיים את השלטון, אשר הרפובליקה נתנה להם? האומנם הוא אומר לשים כתר-מלכות בראש בן-המלך קארוֹל? אמנם גבור-חיל הוא כמַריוס – דבר זה נכון הוא, אך מי-יתן ולא ייהפך לממלכה לרועץ, כי גאותו ושאפתנותו יוליכוהו בדרך רעה”.

כאלה היו הדעות בורשה ובחוגי השלטון וביחוד בארמון הנסיך דומיניק, שמצב התחרות הקיים בינו לבין ירמי כבר הביא לרפובליקה רעה רבה – ואלו מַריוּס הלז ישב בינתיים בזרברז' קודר, מסוגר בעצמו. הנצחונות שנחל לא פיזרו את העננים מעל פניו. כאשר בא לזבּרז' גדוד חדש, גדוד משמר הגבולות, או גדוד מגוּיס מאחד המחוזות, היה הנסיך יוצא לקראתו, מעיף בו עין, אומד את ערכו וחוזר ושוקע מיד בהרהוריו. החילות צהלו לקראתו, כרעו לפניו על ברכיהם וקראו: “הידד, המצביא הבלתי-מנוצח, הרקולס הסלאבים! עד נשימתו האחרונה נעמוד לצדך!” ואילו הוא היה משיב: “אפים ארצה הנני משתחוה! כולנו לשירות הנוֹצרי, ואנכי מה, כי אמשול בחייכם, אדוני?” וחוזר אל מעונו, מתחמק מחברת בני-האדם, ובבדידות מתעצב במחשבותיו. כה עברו ימים לא-מעטים, ובינתיים גועשת העיר משאון החילות, אשר הלכו ורבו. המגויסים החדשים שתו מן הבוקר ועד הלילה, התהלכו בחוצות, הקימו רעש, התהוללו ופתחו בקטטות עם קצינים בני עמים אחרים. ראו החיילים הסדירים והשכירים כי רפתה המשמעת, וסבאו וזללו גם הם ושיחקו בקוביה. יום יום באו אורחים ונערכו כּרות חדשות, והשתעשעו והתהוללו עם בנות העיר. הצבא מילא את כל הרחובות, חנה בכפרי הסביבה ומה רבגוניים הסוסים, הנשק והתלבושת, הנוצות והשריונים, המגינים והצבעים של כל גליל וגליל – דומה, מחצית תושבי הרפובליקה נתאספו שם. פה רצה מרכבת איזה שר, מוזהבה ורתומה לששה או שמונה סוסים ונוצות בראשיהם, לפניה שלישית רוכבים על סוסים ולבושים בטעם הונגרי או גרמני, חצרונים, קוזקים, טטרים, ושם חבר מרעים לבושים משי וקטיפה, בלי שריונים, מבריחים את ההמון בסוסיהם, סוסי אנטוליה או פרס. אלומות גדילי-הזהב אשר בראשי כובעיהם והענקים אשר בצואריהם בּוֹרקים בזהרי אבני חן ואודם, וכל העוברים והשבים מפנים להם דרך, לאות כבוד. במקום אחר, על-יד הגזוזטרה אשר לאחד הבתים, ניצב קצין חיל-רגלים והשריון אשר עליו מתנוצץ, בידו מטה ארוך, על פניו גאוה, אך לבו לב עירוני פשוט; עוד במקום אחר מתנוצצים כובעי הדרגונים ושאר חילות הצבא. משרתים לבושי מדים נדחפים. פה ושם רחוב כולו דחוס עגלות; שם עגלות נוספות באות ואופניהן חורקים, בכל-מקום צעקות, קריאות: “פנו דרך!” – קללות המשרתים, ריבות, מדנים, צהלת סוסים. הרחובות הקטנים מלאים תבן וחציר עד אפס מקום.

ובין לבושי-התפארת, אשר נוצצו בכל צבעי הקשת, בין המשי, הקטיפה, בגדי הצמר והמלמלה, המרוקמים כסף וזהב והמבריקים, בתוך ברק האבנים היקרות, מה-מוזר היה מראה גדודי וישניוביצקי, שאנשיהם היו צנומים, כחושים, לבושי-קרעים, שריוניהם העלו חלודה וצבעי בגדיהם הממורטטים ומהוהים דהו! חיילי מבחר הגדודים, מראיהם כמראה העניים המחזרים על הפתחים, אך כולם כיבדו והוקירו את הקרעים האלה, את החלודה הזאת ואת מראה העוני, כי אותות-גבורה הם. המלחמה אֵם אכזריה היא, אוכלת בניה כמולך, ואת הבנים שאינה אוכלת, היא מגרמת אותם, ככלב המגרם עצמות. הצבעים הדהוהים – אלה הם עקבות מטרות-הליל, עקבות לכתם בתוך סופות וסערות, או בחום השמש; החלודה על הברזל – דם לובשי-השריון או דם אויבו או דמו ודם אויבו יחדו. על-כן היו חיילי וישניוביצקי ראשי המדבּרים בכל מקום, – הם היו המספּרים בפונדקים ובקסרקטינים והכל מקשיבים לדבריהם. ויש אשר יתלעלע מהתרגשות אחד המאזינים לסיפורים, יכּה בידיו על מותניו ויקרא: “יכּו אתכם, אדוני, הכּדורים! אין זאת כי-אם שדים ולא בני-אדם אתם!” ואלה עונים: “לא לנו, לא לנו, כי-אם למפקדנו תנו כבוד, למפקדנו, אשר כמוהו לא היה עוד בעולם!” ואכן, נסתיימו תמיד כל החינגות בקריאות: “יחי הנסיך שר-הגליל! יחי ירמי! מנהיג המנהיגים והטמן ההטמנים!”

האצילים, כאשר שותים לשכרה, יוצאים לרחובות ויורים ברוביהם, ואנשי וישניוביצקי מזהירים, כי החופש הזה אך חופש לשעה הוא, כי תגיע השעה, שבה יטוֹל אותם הנסיך בידיו ושוב ינהיג משמעת, שכמוה לא ידעו עוד מימיהם, והאצילים שומעים ומגבירים הוללוּתם. “נגיל ונשמח! נגיל ונשמח כל-זמן שמותר לנו לגיל ולשמוח!” – הם קוראים. – “כאשר תגיע שעת המשמעת, נציית, כי יש למי לציית!” – והנסיך דומיניק המסכן גם הוא היה נישא על שפתי החיילים, אך לא בשבחו סיפּרו. הם היו מתלוצצים על חשבונו ומספרים, שהוא עומד ומתפלל כל הימים, ובערב הוא תלוי על אוגן של כד בּירה וכשרוקו נוזל על כרסו, הוא פוקח עין אחת ושואל: “מה נשמע?” סיפרו גם כן, שטרם יעלה על משכבו יטוֹל סם משלשל, וכי קרבות ראה רק על שטיחי-הולנד הרקומים. לא נמצא שם איש, אשר ידבר עליו טובות או אשר ינוד לו, וביותר האריכו עליו לשון האנשים, שהפרו את חוקי המשמעת הצבאית.

ואולם יותר מכולם ירה האדון זגלובה חיצי לצון ולגלוג. הוא כבר נרפא מן המכות אשר הוּכּה בגבוֹ ועתה מצא מקום להתגדר בו. כמה שתה, כמה אכל, אין לתאר בדברים. לא ייאמן כי יסוּפּר. המוני חיילים ואצילים הקיפוהו תמיד, והוא דיבר, סיפּר וליגלג על האנשים, אשר האכילוהו והשקוהו. הוא הביט מגבוֹה כאיש-מלחמה ותיק ומנוּסה על הטירונים המגויסים זה מקרוב ואמר להם: “כולכם יודעים טעם-מלחמה, כשם שהנזירות יודעות טעם-גברים; בגדיכם חדשים וריח-בשמים נודף מהם, ואולם אף כי הריח הזה נעים מאד, בכל זאת אתאמץ לעמוד בקרב הראשון הרחק מכם. הוי! מי שלא הריח ריח השומים של המלחמה, איננו יודע, מה הן הדמעות, שהוא מוציא מן העינים: הגבירה העדינה אינה מביאה בבוקר לא שיכר חם ולא לוג של יין! כרסכם תצטמק, אדונים, יבש תיבשו כגבינה בחום השמש. האמינו לי, הנסיון הוא העיקר! תלאות רבות עברו עלי, עברו! לא דגל אחד לקחתי, אך עלי להגיד לכם, אדוני, כי כל אותם דגלים שלכדתי, לא עלו לי בעמל כה מרובה כדגל שלכדתי שם, אצל קונסטנטינוב. יחטפו השדים את הזפורוז’יים האלה! שבעתים כיסתני הזעה, עד אשר אחזתי במוֹט הדגל. שאלו את האדון סקשטוסקי, האיש אשר הרג את בּוּרדבּוּט, ויספּר לכם, כי למראה עיניו המשתוממות אירע הדבר. ואולם כיום הזה, נסו נא אך לקרוא באוזני קוזק: “זגלובה!” ואז תראו את אשר יעשה. אך למה זה אדבר את הדברים האלה באוזניכם, אדונים, אשר אך את הזבובים על הכתלים במחבטים הכיתם?”

– כיצד היה הדבר? כיצד? – שאלו הצעירים שבחבורה.

– הרוצים אתם, אדוני, כי לשוני בפי תתלקח מהתגלגל כציר באופן העגלה?

– דרוּש לשפוך עליה יין! – קראו האצילים.

– אמנם כן! – אמר זגלובה.

ובשמחו כי מצא לו אזנים קשובות וידים מגישות משקה, החל לספר מבראשית, ממסעו לגלט וממנוסתו מרוזלוגי ועד לכדוֹ את הדגל אצל קוֹנסטנטינוֹב; והם שמעו והקשיבו בשום לב. יש שרטנו, כאשר התפאר במעשי גבורתו, הירבּה להתקלס בחוסר נסיונם המלחמתי, ובכל-זאת הזמינו אותו יום יום למעון אחר והשקוהו שם.

כה עברו המים בזבּרז' בהמולת שמחה ופריקת עול עד כי הזקן זצ’ויליחובסקי ויתר הזקנים השתוממו על הנסיך,המרשה לאנשיו להתהולל זמן רב. ואילו הוא, הנסיך, ישב לו במעונו – וכנראה, נתן בכוונה לחייליו לעשות כל מה שלבם חפץ לפני הקרבות העתידים. בינתיים חזר סקשטוסקי מדרכו, ונפל הישר לתוך הקלחת ההומה וסוערת. גם הוא נתאווה לטעום טעם מנוחה ומרגוע בקרב חבריו, אך יותר מזה חפץ לנסוע אל בּר, לאהובתו, ולשכוח בזרועותיה את כל יסוריו לפנים, את כל חששותיו, צערו ודאגותיו. מבלי להתמהמה הלך אפוא אל הנסיך, כדי למסור לו על כל שפּעל בזסלב וסביבותיה ולבקש ממנו רשות לנסוע אל בּר.

הוא מצא את הנסיך שוֹנה עד לבלי הכּר, כדי כך שנתבהל למראהו – ובלבו הירהר: “האם זה המנהיג, אשר הכּרתי ליד מחנובקה וליד קונסטנטינוב?” – כי לפניו ניצב איש, אשר משא דאגותיו השח את גווֹ, עיניו שקעו בחוריהן ושפתיו יבשו, כאילו מחלה עזה אוכלת פנימו. סקשטוסקי שאל לשלומו, והוא השיב בקצרה, כי שלום לו, ואילו האבּיר לא העז להוסיף ולשאול – ואחרי שסיפר לו את כל הקורות אותו בדרכי סיוּריו, ביקש ממנו, כי ירשה לו לעזוב את גדודו למשך של חדשיים, כדי לבוא בברית-הנישואים עם אהוּבתו ולהביאה לסקשטוּבוֹ אחוזתו.

לשמע הבּקשה הזאת התעורר הנסיך כמתרדמה. טוב-לבו הרגיל השתפך על פניו הקודרים ובחבקו את האדון סקשטוסקי אמר:

– ובכן, בא הקץ לעינוייך. סע, סע ויברכך האלהים! רוצה הייתי לנסוע אתך ולשמוח אתכם בשמחתכם, כי חייב אני לבתו של וַסיל קורצויץ', וגם לך, רעי הנאמן, ואולם בימים האלה אינני יכול לזוז מכאן, מתי אתה אומר לצאת?

– אדוני הנסיך, הנני נכון לצאת גם היום.

– אם כּן, סע מחר. אַל לך לנסוע לבדך. אשלח אתך שלוש מאות איש מן הטטרים של וירשול, כדי שתוכל להביאה בשלום אל המקום אשר חפצת. עם הטטרים בטוחה דרכך, ונחוצים יהיו אלה לך, כי המוני נבלים נעים ונדים במקומות ההם. גם מכתב אתן בידך אל האדון ינדז’י פוטוצקי, אך עד שאכתוב את המכתב, עד שיבואו הטטרים ועד שתכין לדרכך את שתכין, יעבור גם יום מחר.

– כפקודתך, אדוני הנסיך, כן אעשה. ואולם עוד אעז לבקש ממך, כי גם ווֹלודיובסקי וגם פוֹדבּיפינטה ילכו עמדי.

– כדבריך. אך בוא-נא אלי מחר לקחת ברכּת הדרך ואיחולים. גם רוצה אני לשלוח מתנה כלשהי לעלמה הנסיכה. דמה דם-אצילים. היו מאושרים, כי ראויים אתם זה לזה.

האביר כרע לפני הנסיך וחיבק את ברכיו, והנסיך קרא וחזר וקרא:

– יברכך אלהים! יברכך אלהים! לך ובוא מחר!

ואולם האביר לא קם מכרוע על ברכיו, כאילו חפץ לבקש עוד דבר-מה, אחרי-כן פרצה מפיו קריאה:

– אדוני הנסיך!

– מה תבקש עוד? – שאל הנסיך בלבביות.

– סלח-נא, אדוני הנסיך, לעזותי, אך… לבי כואב… ומחמת הצער שבלב אני מרהיב בנפשי לשאול: מה לך, אדוני הנסיך? האם דאגותיך תדכּאנה אותך או מחלה באה עליך?

הנסיך שם יד אחת על ראשו.

– אתה לא תוכל לדעת זאת – אמר הנסיך בנעימות – בא הנה מחר.

האדון סקשטוסקי קם ויצא בלב דווה.

בערב בא אל מעונו הזקן זצ’ויליחובסקי, ואתו ווֹלודיובסקי הקטן, האדון לונגינוס פודביינטה והאדון זגלובה. הם ישבו אל השולחן, ופתאום בא אל החדר ז’נדז’ן נושא כוסות וחביוֹנת.

– בשם האב והבן! – קרא האדון זגלובה. – רואה אני כי נערך המת, אדוני, קם לתחיה!

ז’נדז’ן ניגש אליו וחיבק את ברכיו.

– לא קמתי לתחיה, אבל לא מתי, כי אתה, אדוני, הצלתני ממות.

והאדון סקשטוסקי אמר:

– ואחרי-כן הלך אל בהון לשרת אותו.

– אם כן, יזכה לכבוד גדול בשאול תחתיה – אמר האדון זגלובה, ובפנותו אל ז’נדז’ין הוסיף – לא שׂבעת שם נחת, לא! הא לך טאלר והיה לך לנחמה.

– אני נותן לך את תודתי בהכנעה – אמר ז’נדז’ן.

– זה! – אמר האדון סקשטוסקי – הוא בן-חיל כדבעי. שלל קנה מאת הקוזקים, ואשר יש לו, אני ואתה יחדיו אין ידנו משגת לקנותו, אף אם תמכור את כל נכסיך אשר בטורקיה.

– ככה? אמר האדון זגלובה – אם כך, קח לך את הטאלר אשר נתתי לך, וּגדל כעץ שתול על מים. עיני הנער הזה מפיקות חכמה. (האדן זגלובה אחז באוזן ז’נדז’ן ובמשכו אותה הוסיף) אוהב אני את בני-החיל, ועל-כן אני מנבּא כי תגדל ותהיה לאיש, אם לא לבהמה. ומה – היזכור אותך בוהון לטוב?

ז’נדז’ן חייך, כי דברי החיבּה של זגלובה נעמו לו, ואמר:

– הוֹ, אדוני הנכבד! בשעה שבוהון זוכר אותך, ניצוצות ניתזים משניו החורקות!

– לך לעזאזל! – קרא האדון זגלובה בכעס פתאום. – מה אתה מרבה כאן להג? ז’נדז’ן יצא, והם החלו לשוחח על-דבר מסעם ביום המחרת ועל-דבר האושר הגדול הצפוי לאדון סקשטוסקי. התמד מיהר לשכך את כעסו של זגלובה, אשר החל תכף לתאר לפני סקשטוסקי את רב הטוב אשר ינחל ואת הבנים אשר ייולדו לו, ואחרי-כן סיפר לו את דבר האהבה העזה, אשר לב האדון ינדז’י פוטוצקי ירחש לנסיכה. האדון לונגינוס נאנח. הם הירבו לשתות והשמחה הציפה לבם. אחרי-כן נסבה השיחה על אודות עתידות המלחמה ועל אודות הנסיך. סקשטוסקי, אשר כעשרים יום לא היה במחנה, שאל:

– הגידו-נא לי, אדונַי, מה-זה היה לנסיכנו? הלא לאיש אחר נהפך! אינני יכול להבין, מה היה לו. האלהים נתן לו נצחון על נצחון. אם פסחו שם עליו בשעת מינוי המצביאים הראשיים, מה הרעה, אשר הגיעה לו? הלא עתה כל הצבא נוהר אליו, וגם בלי חסד אחרים יהיה להטמן ואת חמילניצקי ישמיד… – והוא – לבו מלא דאגה!…

– אולי מחלת הצינית החלה להציקו – אמר האדון זגלובה – כשמחלה זו תוקפת לפעמים את האגודל שלי, הריני מדוכא ובמצב רוח רע שלשה ימים תמימים.

– ואני אומר לכם, אחי – אמר האדון פּודביפינטה בניענועי ראש – לא שמעתי זאת מפי הכומר מוּחוֹביצקי בעצמו, אבל שמעתי שאמר לאחד האנשים מהי סיבת דכאון רוחו של הנסיך… אני בעצמי, אינני אומר מאומה. אדון רב-חסד הוא, טוב ומיטיב וגבור-מלחמה, ולא לי לשפוט אותו, אך הכומר מוחוביצקי… אבל מה אני יודע? איני יודע כלום…

– הביטו-נא, אדוני הנכבדים, אל הליטאי הזה! – קרא האדון זגלובה – איך לא אלגלג עליו והוא איננו יודע לדבר בלשון בני-אדם! מה אתה אומר לספּר, אדון? הנך מקרטע, מקרטע כארנבת על-יד שוּחה מלאה מים, ואינך מוצא דרך.

– ואמנם מה אמרת, אדון, לספּר? – שאל סקשטוסקי.

– לא-מאומה! אך הנה זה… כמדומני, אמרו, שהנסיך שפך דם רב מדי. מצביא גדול הוא, אך בענשו בני-אדם, איננו יודע כל גבוּל, ועתה כל מה שהוא רואה, אדום כדם בעיניו – ביום אדום ובלילה אדום, כאילו ערפל אדום היה מקיף אותו מסביב…

– אל-נא תדבר הבלים, אדון! – שאג האדון זצ’ויליחובסקי בכעס. – שיחות תפלות של נשים זקנות! הנבלים ההם לא ידעו מעולם אדון טוב ממנו בשעת-שלום, ואם אין בלבו רחמים למורדים, מה פשעו ומה חטאתו? לצדקה ייחשב לו הדבר ולא לעוון. מה הם הענשים, מה הם העינויים, שלא יהיו נאים לנבלים ההם, אשר הטביעו את המולדת בדם, אשר נתנו את אחיהם הם לשבי הטטרים ואינם רוצים לדעת את האלהים, את המלך, את המולדת ואת השליטים? איפה תמצא, אדון, בני-בליעל דומים לאלה? איפה תמצא נבלים, אשר ינהגו באכזריות, כאשר נהגו אלה בנשים ובטף? איפה נעשו מעשי-רצח כמעשים אשר עשו אלה? האם לא לתליה ראויים הם?! האם חוטא האיש, המוקיע אותם על עץ? טפו! טפו! ידך, אדון, יד-ברזל, אך לבך לב-נשים. שמעתי את גניחותיך בשעה שצלו את פולין על האש, אף אמרת, כי בוחר היית להרגו מאשר להסגירו בידנו. אך הנסיך לא אשה הוא – הוא יודע לגמול טוב וגם לענוש… למה-זה, אדון, תדבר שטויות?

– הלא אמרתי, אבי, כי אינני יודע מאומה. – הצטדק האדון לונגינוס.

והזקן זצ’ויליחובסקי עודנו מתנשם בכבדות ובידו מחליק על שערות פדחתו הלבנות ורוטן:

– אדום! המ…! אדום!.. דבר חדש השמיענו! אך מטורף הוא האיש אשר בדה זאת מלבו, ירוק, ולא אדום!

דממה קמה לרגע; אך דרך החלון הגיעה המולת האצילים המתהוללים.

וולודיובסקי הקטן הפסיק את הדומיה, אשר שררה בחדר, ושאל:

– ומה אתה, אבי, חושב? מה-ה היה לנסיכנו?

– המ! – קרא הזקן – לא מנאמניו הנני, ולכן אינני יודע. הוא מהרהר באיזה דבר, נלחם בנפשו. גדולה היא המלחמה הזאת אשר בקרבו, כן-הוּא ולא אחרת – כל שנפשו גדולה מחברו, גם יסוריו גדולים משל שאר בני-אדם…

ואמנם לא שגה האביר הזקן, כי באותה השעה, הנסיך ההוא, המצביא, המנצח, התפלש בעפר במעונו לפני פסל מושיעו ולחם בנפשו אחת ממלחמותיו הקשות.

המשמרות בארמון הזבּרז’י כבר השמיעו תרועת חצות וירמי עודנו שופך שיח לפני אלהיו ומדבר אל לבו. חכמתו, מצפונו, אהבתו למולדתו, גאוָתו, הרגשת הכוח שבו ויעודיו הגדולים נהפכו בקרב לבו לכוחות התוקפים זה את זה וחוללו קרב ביניהם, קרב עז עד כדי פקיעת לב, פקיעת מוח וכאב המטלטל את כל איבריו. הנה למרות רצון הפרימאס, קאנצלר הממלכה, הסינַט, המצביאים הראשיים, למרות רצון השליטים, נוהרים אליו חילות הצבא, האצילים, גדודי בני-הנכר השכירים – בקצרה: כל הרפובליקה התמכּרה לו, באה לחסות בצל כנפיו, את גורלה הפקידה ביד גאוֹנו ובפי טובי בניה קראה אליו: “הצילה, כי אך אתה יכול להציל!” עוד חודש, עוד שני חודשים יעברו, וליד זבּרז' ייאספו מאה אלף לוחמים נכונים לקרב כנגד אימת מלחמת-הבית. ולנגד עיני הנסיך חלפו תמונות העתיד ועליהן שפוך אור גדול של תהילה וגבורה. רעוד ירעדו מפניו האנשים, אשר אמרו לעבור עליו בשתיקה והתאמצו להשפילו – עתה יקח אתו את גדודי האבירים כבירי הכוח וינהלם אל ערבות אוקראינה ויביאם אל נצחונות, אל כבוד וגדולה אשר כמוהם לא היו עוד. והנסיך מרגיש, כי כוחו חזק למדי – מזרועותיו צומחות שתי כנפים גדולות ככנפי מיכאל המלאך הגדול. והנה הוא נהפך פתאום לענק אדיר מאד, אשר לא יכלכלהו כל הארמון, כל העיר זבּרז' כל ארץ רוס. בשם אלהים! הוא ישמיד את חמילניצקי, ידכא את המרד – הוא ישיב את השלוֹם למולדתו! הוא רואה לפניו שדות נרחבים. צבאות לרבבות, הוא שומע רעמי התותחים, קרב! קרב! הריגה נוראה, אשר לא היתה עוד כמוה! רבבות חללים, רבבות חללים מוטלים על האדמה העקובה מדם, והוא רומס ברגליו את חמילניצקי, והחצוצרות מריעות בקול-נצחון, וקול-התרועה הולך מים ועד ים… הנסיך קם ממקומו ופורש את ידיו למרום וסביב ראשו כעין אור אדום. “אלי! אלי! – הוא קורא – אתה יודע, יודע, כי אוּכל לעשות כזאת, הגידה-נא לי, אם עלי לעשות!”

אך אין קול ואין קשב. ראשו של ישו צונח על חזהו וכאב דומם שורה על פניו, כאילו זה-עתה צלבו אותו. "למען כבוד תהלתך אעשה זאת! – קורא הנסיך – לא לי, לא לי, כי לשמך תן כבוד: לכבוד דתנו וכנסיתנו, לכבוד כל הנצרות! אל אלהי הנוצרים! והנה תמונה אחרת לנגד עיניו. לא בנצחון, אשר ינצח את חמילניצקי, יגמר פעלו. אחרי שידכא את המרד יגדל עוד בכוחו של זה ויאדיר את גדודי הקוזקים יקח ויחבּר אותם עם גדודי האצילים וינהלם יחד; על קרים ישׂתער, את הדרקון הנורא ידביק בחורו, ואת הצלב יציב שם, במקום אשר מעולם לא קרא עוד קול פעמון את המאמינים אל הכנסיה.

או יעלה על הארצות ההן, אשר סוסי הנסיכים לבית וישניוביצקי כבר רמסו אותן ברגליהן, ואת גבולות הרפובליקה והכנסיה הקתולית ירחיב עד אפסי ארץ…

אֵי הקץ למהלכו? אֵי הקץ לתהילה, לכוֹח, לגבורה? – אין קץ ואין תכלה…

אל חדרו אשר בארמון חדר אור-הירח הלבן, פעמוני השעונים מצלצלים שעה מאוחרת והתרנגולים קוראים. עוד מעט ויעלה יום חדש, אך האם יהיה זה יום, אשר תזרח בו שמש חדשה בארץ, מלבד השמש אשר בשמים?

…………………. ………………………………… ……..

אמנם כן! לוּ נסוג הנסיך אחור בגלל איזה סיבּות ולא שמע לקול היעוּדים, אשר קראו לו, כי עתה לא גבר היה, כי אם ילד תמים. והנה הוא כבר חש בנפשו מעט מנוחה, אשר נסך עליו בחסדו האלהים – יהי שמו מבורך! כבר רעיונותיו צלולים, ובעיני-רוחו הוא רואה ברור את מצב מולדתו וכל עניניה. מדיניותם של מזכיר-הממלכה והאדונים ההם אשר בוַרשה, וגם מדיניותו של שר-גליל ברצלב, רעות הן – ועומדות להמיט שואה על הממלכה. תחילה מן ההכרח לרמוס את ארץ זפורוז’ה, למגר אותה, להציפה מבול של דם, להכרית, לאַבּד, ולנַצח, ורק אחרי-כן אפשר יהיה לתת למנוצחים את חפצם – להסיר מקרב הארץ כל עושק, כל לחץ להשכין בה שקט וסדרים, לשוב להפרותה ולהחיותה; זאת היא הדרך היחידה, אשר הרפובליקה המפוארת תוכל ללכת בה. אולי לפנים, לפני ימים רבים, אפשר היה ללכת בדרך אחרת, עתה – אי-אפשר. כי מה יועיל החוזה, אם במערכה ניצבים גדודים של אלפי לוחמים מול גדודים של אלפי לוחמים, אף אם ייערך החוזה – מה התוקף אשר יהיה לו? לא! לא! זה הוא אך חזיון-ליל, מחזה-שוא, זאת היא הארכת ימי המלחמה לדורות, זה הוא ים דמעות ודם לעתיד!… יאחזו-נא בדרך ההיא, הגדולה, הכבירה – יותר מזה לא ירצה, לא ידרוש. אז ישוב ללובני אשר לו, יישב דומם ויחַכה, עד אשר תשובנה החצוצרות המלחמה לקרוא לו אל שדה הקרב…

יאחזו-נא בדרך ההיא!… אך מי? הסינט? הסיימים הרועשים? מזכיר-הממלכה, הפּרימאס או המצביאים הראשיים? מי איש זולתו מבין את הרעיון הגדול הזה ומי יוכל להוציאו לפועל בלעדיו? אם יימצא איש אשר כזה – מוּטב! אך אייהו? מי האיש אשר העוֹז בידו לעשות זאת? – הוא לבדו – ובלתו אין! – אליו, נוהרים האצילים, אליו בא הצבא, בידו חרב הרפובליקה, הלא הרפובליקה היא המושלת ברצון העם, גם בשעה שהמלך יושב על כסאו, ומה גם בימים שאין מלך בארץ! רצון העם הוא החוק העליון, והוא מוּבֹּע לא רק בסיימים, לא רק בפי הצירים, הסינַט והקאנצלר, לא רק בחוקים שבכתב ובהודעות-הממשלה, כי אם ביחוד, ובאופן ברור ומפורש – במעשה. מי הוּא המושל בארץ? מעמד האבירים – והנה מעמד האבירים מקוּבּץ פה, בזבּרז', והוא האומר אליו: אתה המצביא! כל הרפובליקה, באין מוחה, נותנת את השלטון בידו בכוח העובדות וקוראת: אתה המצביא! האם עליו להימנע מקחת את השלטון הזה בידו? כל הרפובליקה – ומה לו עוד? ומה המינוי שהוא צריך לו עוד? מידי מי? האם מידי אלה, המתאמצים להביא אבדון על הרפובליקה – ואותו להשפיל?

למה? למה? האם משום שכאשר הבהלה אחזה את כולם, בשעה שההטמנים הלכו בשבי הטטרים, הצבאות אבדו, השרים נחבאו בארמונותיהם, והקוזק הציג כף-רגלו על לב הרפּוּבּליקה, הוא לבדו הדף את הרגל הזאת והרים מעפר את ראש האם המתעלפת הזאת – הקריב לה את כל אשר לו, את חייו ואת נכסיו הרבים. הציל אותה מחרפּה, ממות – הוא המנצח?!

מי שזכויותיו מרובות יותר, יבוא ויקח בידו את השלטון! מי הראוי לכך ביותר, יבוא ויקחהו! הוא בחפץ לב יסיר מעליו את המשא הזה, בחפץ לב יאמר לאלהים ולרפובליקה: “הניחו לעבדכם” – כי עייף ויגע הוא מאוד וכוחו כשל, אבל לבוֹ בו סמוך בטוח, כי זכרו לא ימוש מקרב העם אף אם בור קבר יירד.

ואולם אם אין איש זולתו, אשר יוּכל להציל את המולדת – איך זה יוכל הוא לעזוב את הדרך היחידה, דרך העתיד, המבטיחה אושר ותהילה, אשר רק בה יש עוד להציל את הרפובליקה, הודה, גבורתה וכבודה?

ומדוע?הנסיך חזר והרים את ראשו בגאוָה ואת עיניו הלוהטות העיף בפסל הנוצרי, אך הנוצרי השח ראשו על חזהו בכאב דומם, כאילו זה-עתה הוּקע.

מדוע? הגיבור לחץ בידיו את רקותיו הלוהטות… אולי יש מענה. מה הם הקולות, העולים מבין חזיונות ההוד, מבין שאון נצחונותיו הבאים, מבין מראות הגדולה והגבורה, הפּאר והנצח, וקוראים אליו ממעמקי לבו: “אהה, אומלל, עמוד!” מה המבוכה, המרטיטה את לבו, העשוי לבלי-חת? מה הדבר, אשר בעת הוכיחו לעצמו באותות ובמופתים, כי עליו לקחת את השלטון בידו, הנה בחדרי לבו לוחש לו: “אתה מרמה את עצמך, גאוָתך מתעה אותך, השטן מפתה אותך בהבטחות-שוא!”

ושוב מתחוללת המלחמה בנפשו, שוב מטלטלת אותו רוח הזעוָה, ההיסוסים והיאוש.

מה מעשה האצילים, הנוהרים אליו, שעה שעליהם להתייצב לפקודת המצביאים הראשיים? את חוקי הארץ הם רומסים ברגליהם. על חוקי המשמעת הם עוברים. והוא, האזרח, הוא, איש-הצבא, האם הוא יעמוד בראש מפירי חוקי-הממלכה? האם הוא בכבודו יחפה עליהם, יהיה למופת לאחרים באי-משמעת, בשרירות-לב, בהפרת-חוק, וכל זה רק למען יתפוש את השלטון שני חדשים לפני זמנו, כי אם ייבּחר קארול בן-המלך וכתר-מלכות יושם בראשו, הלא בין כה ובין כה ימסור זה את השלטון בידו? האם לו להיות במעשה נורא זה למופת לדורות הבאים? כי מה יהיה אחרי-כן? היום יעשה זאת וישניוביצקי, מחר קונציפולסקי, פוטוצקי, פירלי, זמוֹיסקי או לוּבּוֹמירסקי! ואם כל איש מאלה לא ישים לבו אל החוק ואל המשמעת וינהג לפי רצונו ושאיפתו, והבנים ילכו בדרכי אבותיהם ואבות-אבותיהם, מה עתיד נשקף לארץ האומללה הזאת? הרימה של שרירות-לב, הוללות וחמס כבר אוכלת את הרפובליקה; תחת מכות קרדום מלחמת-הבית הופך הכל לאבק והענפים היבשים נופלים מן העץ – מה יהיה, אם האנשים, אשר עליהם לשמור על העץ הזה כעל בבת-עינם – יקומו ויציתו בו אש בידיהם הם? מה יהיה? אֵלי! אֵלי!

גם חמילניצקי שם על פניו מסוה של ידיד ודואג לעם ולממלכה, ומעשיו אינם אלא הפרת החוק והתקוממות כנגד השליטים.

צמרמורת הרטיטה את הנסיך מכפות רגליו ועד ראשו. הוא שילב את ידיו וקרא: “האם לחמילניצקי שני אהיה – הוי ישו!”

ואילו הנוצרי ראשו נטוּי אל חזהו בכאב דומם, כאילו זה-עתה הוקע על העץ.

והנסיך הוסיף להילחם בנפשו. אם הוא יקח את השלטון בידו, והקאנצלר, הסינט והמצביאים והראשיים יכריזו עליו, כי בוגד ומורד הוא – ומה יהיה? מלחמת-בית שניה? ומלבד זאת, האם חמילניצקי הוא הגדול והעצום באויבי הרפובליקה? הלא גדולים וכבירים ממנו נלחמו אִתה לא-אחת, הלא ימים היו ומאתים אלף גרמנים, אנשי ברזל, עלו על גדודי יַגֶלוֹ ליד קרוּנוַלד, וליד חוֹטין ניצבו מחצית תושבי אסיה לעומת צבא פולין. הלא אז נדמה, כי הקיץ הקץ על הכל – ומה היה לאויבים העצומים האלה? לא! הרפובליקה אינה יראה מפני מלחמה ולא המלחמות תשמנה קץ לה! אך מדוע זה הרפובליקה, שכבר נחלה נצחונות גדולים כאלה, אשר כוחה רב ועצום, הרפובליקה המפוארת, אשר היכתה מכה ניצחת את נושאי-הצלב ואת הטורקים… מדוע היא עתה חלשה ורפת-ידים כל-כך, עד אשר תכרע לפני קוזק אחד, עד כי שכניה מסיגים את גבולותיה, העמים לועגים לה, אין שומע לקולה. אין שׂם לב לכעסה והכל צופים מראש את חורבּנה?

אהה! הלא בגלל גאוַת לבם ושאפתנותם של אדירי הארץ, ההולכים איש בשרירות לבו ועושים איש כטוב בעיניו – באה עליה הרעה. העצום באויבי הרפובליקה הוא לא חמילניצקי, כי אם אי-הסדרים בקרב הרפובליקה פנימה, שרירות-לב האצילים, המספר המועט של הצבא ואי-המשמעת אשר בקרבו, המהומות שבסיימים, הריבות והמדנים, המהומה, רפיון-הידים, העושק ואי-המשמעת – על כל אלה אי-המשמעת. העץ הולך ומרקיב, העש אוכל אותו. עוד מעט והסערה תבוא ותפילהו – ואולם מרצח הוא האיש, אשר ישית ידו עם אלה, ארור הוא וארורים בניו עד הדור העשירי!

לך אפוא עתה, המנצח ליד נימירוב, פוהרבישטשה, מחנובקה וקונסטנטינוב! לך, הנסיך שר-הגליל, לך וקח את השלטון מיד המצביאים, רמוֹס חוק ומשפט והיית למופת לדורות הבאים, יעשו גם הם כמוך וירטשו את מעי הורתם מבפנים!

פני הנסיך הביעו פחד, יאוש וטירוף… מגרונו פרצה צעקת אימה ובתפסו בידיו בבלוריתו, נפל ארצה לרגלי הנוצרי.

הנוֹחם אחז בו, והוא היכה בראשו ברצפת האבן ומחזהו עלה קול אטום:

– אֵלי! רחם-נא עלי החוטא! אלי! רחם נא עלי החוטא! אלי! רחם-נא עלי החוטא!…

השחר כבר האיר באור ורוד, ואחריו יצאה שמש זהב והאירה את החדר, מעל גג הארמון נשמע ציוץ האנקורים והדרורים. הנסיך קם והלך לעורר משנתו את נערו ז’לנסקי, אשר שכב מעבר לדלת.

– רוץ נא – קרא – אל שלישַי וצו אותם להזעיק אלי את מפקדי-הגדודים, החונים בארמון ובעיר, גם את מפקדי גדודי חילות הגבול וגם את מפקדי גדודי המגויסים החדשים.

כשעתיים אחרי-כן התחיל האולם בארמון להתמלא דמויות משופמות ומזוקנות של לוחמים, אלה מפקדי הגדודים. מאנשי הנסיך באו הזקן זצ’ויליחובסקי, פוֹלינובסקי, סקשטוסקי עם האדון זגלובּה, ווּרצל, מחניצקי, ווֹלוֹדיובסקי, וירשוּל, פוֹניטוֹבסקי, כמעט כל מפקדי הגדודים. מלבד קוּשל, אשר נשלח לסייר את פודוליה. גם אושינסקי וקוריצקי באו. רבים מן האצילים, מן המגויסים החדשים, קשה היה להוציאם ממיטותיהם, ואולם גם מאלה לא מעטים היו הבאים – ובתוכם פקידי-הממלכה, ממפקדי מבצר ועד נציבי המס… האנשים התלחשו, שוחחו ביניהם וההמולה גברה כבכוורת דבורים, וכל העינים היו פונות לעבר הדלת, בה עמד להופיע הנסיך.

פתאם נשתתקו כל הנאספים, הנסיך נכנס. פניו היו שלווים ורגוּעים, ורק עיניו, אשר אדמו מלא-שינה, ענוּ בו, כי מלחמה ניטשה בנפשו. ואולם מבעד לשקט והשלוה ואף הנעימות אשר על פניו נשקפו רצינות ורצון ברזל.

– אדוני הנכבדים! – אמר. – הלילה דיברתי עם אלהים ועם מצפוני, שאלתי: מה עלי לעשות? על כן אני מודיעכם, אדוני הנכבדים, ואתם מיסרו דברי לכל האבירים, כי למען שלום המולדת ולמען האחדות, הנחוצה בימי תבוסה, הנני מעמיד את עצמי לפקודת המצביא הראשי.

דומיה כבדה נשתררה בין הנאספים.

---

בו ביום, בצהרים, ניצבו בחצר הארמון שלש מאות הטטרים של וירשוּל, נכונים לצאת לדרך עם האדון סקשטוסקי, ובארמון ערך הנסיך שר-הגליל ארוחת צהריים למפקדי-הצבא ולכבוד האבּיר היוצא לדרכו. הושיבו אותו על-יד הנסיך כ“חתן” ועל-ידו הושיבו את האדון זגלובה, באשר ידעו, כי בעוז-לבו ובעורמתו הציל את ה“כּלה” מציפורני החמסן. הנסיך היה שמח וטוב-לב, כי נשתחרר מן המועקה האיומה, שדיכאה את לבו, והרים כוסות להצלחתו של הזוג הצעיר. הכתלים והחלונות רעדו לקריאות האבירים הצוהלים. במסדרונים הקימו המשרתים רעש רב וז’נדז’ן בראשם.

– אדוני הנכבדים! – קרא הנסיך – את הכוס השלישית אני שותה לחיי הבנים, אשר יִוָלדו לזוג החדש. רבים יהיו אלה. מי-יתן והיו כהוריהם! יהיו-נא בני הגיבור הזה כמוהו!

– יחיו! יחיו!

– לאות תודה! – קרא סקשטוסקי והגיח אל פיו כוס גדולה.

– יחיו! יחיו!

– יפרו ויִרבו!

– אתה, אדון, מחויב להעמיד לנו בנים כחצי גדוד במספּרם! – קרא האדון זצ’ויליחובסקי וחייך.

– הוא ימלא את הצבא סקשטוסקים אני יודע אותו ואת כוחו! – קרא האדון זגלובה.

האצילים פרצו בצחוק רם. היין עלה אל המוחות. הפנים אדמו, השׂפתים נעו זעו. הצהלה הלכה הלוך וגדול.

– אם כן – קרא סקשטוסקי צוהל – עלי להגיד לכם, אדוני הנכבדים, כי שנים-עשר בנים ניבּאה לי הקוקיה.

– מי יתן! החסידות כולן יעבדו בפרך! – קרא האדון זגלובה.

שוב עלה פרץ צחוק, עד אשר רעדו קירות האולם.

פתאום ובפתח נראתה דמות קודרת מכוסה אבק – ולמראה השולחן, המשתה והפנים הצוהלים, היתה כמהססת אם להכּנס פנימה.

הנסיך הבחין בדמות ראשון, כיווץ את גביניו, האהיל בידו על עיניו וקרא:

– מי שם? אהה! קוּשל! מן הסיור אתה בא! ומה נשמע? מה החדשות?

– החדשות רעות, רעות מאד, אדוני הנסיך! – ענה הקצין הצעיר בקול מוזר.

דממה נשתררה בין הנאספים, כאלו ניטל הדיבּר מהם. הכוסות, אשר הורמו אל הפיות, נעצרו בחצי הדרך, כל העינים פנו אל קושל, שפניו העייפות הביעו כאב.

– מוּטב היה אלמלא נמנעת מספּר אותן בשעה שאני יושב שמח ושותה את כוסי – אמר הנסיך – ואולם אם פּתחת כּלה את דבריך.

– אדוני הנסיך, גם אני הייתי מעדיף לא להיות מבשׂר רעות, כי הבשורה אשר הבאתי קשה לי להעלותה על דל שפתי.

– מה קרה? ספר!

– בַּר… נלכּדה!

כרך שני

פרק א

בליל בהיר אחד התנהלה לאורך הגדה הימנית של הנהר וַלַדינקה, בכיווּן לדניסטר, פלוגת פרשים, שמנתה כעשׂרים איש.

התנהלו לאטם, כמעט עקב בצד אגודל. בראש הפלוגה, אילו עשרות צעדים לפני האחרים, רכבו שנַים, כאילו בתפקיד של משמר חלוץ, אך לא היה להם, כנראה על מה לשמור, כי תחת להשגיח ולצוֹתת, הם שׂוחחו ביניהם כל הזמן, — ובעצרם מדי רגע בסוסיהם, היו סוקרים במבטם את הפלוגה והאחד מהם קורא:

—לאט לכם שם! לאט!

והפלוגה האֵטה צעדיה עוד יותר ואך לאט לאט התקדמה.

לבסוף כאשר הגיחה הפלוגה מאחורי הגבעה, שהצֵלה עליה ונכנסה לתוך שטח מואר אור הירח, נסתבּרה זהירותו של המסע הזה: כי הנה בלב השיירה נשׂאו שני סוסים עריסה, שנקשרה לשני אוכּפים, ובעריסה היתה שכובה איזו דמות.

קרני הכסף האירו את פניה החיוורים ועיניה העצומות.

מאחורי העריסה רכבו עשׂרה אנשים מזוּיינים. לפי הכידונים וסמלי הנִסים בקצותיהם אפשר היה להכיר, כי קוֹזקים הם. אֵלו מהם נהגו סוסים טעונים משׂא, ואחרים התנהלו חופשים לאטם. ואולם אם שני הפרשים, אשר רכבו בראש, לא שמו לב אל אשר מסביב, הנה אלה סקרו מדי פעם נבוכים ונטולי שקט את סביבתם.

אולם הסביבה נדמתה שוממה כולה.

את הדממה הפריעו רק נקישות פרסות הסוסים וקריאותיו של אחד הרוכבים בראש, אשר הזהיר כפעם בפעם:

— לאט לכם, לאט!

לבסוף פנה אל חברו:

הוֹרְפִּינה, העוד רחוקה הדרך? שאל.

החבר, שנקרא בשם הוֹרפּינה, ושבאמת לא גבר היה, כי אם בחורה ענקית מחוּפּשׂת בלבוש קוֹזקים, הביט אל השמים המכוכבים, וענה:

— לא רחוקה. עוד לפני חצות הלילה נגיע. נעבור דרך וְרַז’ה-אוּרוֹצ’ישצ’ה, נעבור דרך השטח הטטרי, וסמוך אחרי זה נקיק השדים. הוי, רע יהיה, אם נבוא שמה אחרי חצות הלילה, לפני קריאת התרנגולים. אני יכול אוכל, אך לכם רע יהיה, רע!

הרוכב הראשון הניע את כתפיו.

אמנם אני יודע — אמר — כי השד כאָח לך, אך הלא יש תחבולה כנגד שד.

—שד לא שד, אך תחבולה אין — ענתה הוֹרפּינה. — אף אם תחפּשׂ, הנץ, בכל העולם מקום-מחבוא בשביל הנסיכה שלך, לא תמצא טוב מזה. בדרך הזאת לא יעבור איש אחרי חצות הלילה, ובנקיק לא הציג עוד אדם חי את כף-רגלו. רוצה איש לשאוֹל בנחש, הריהו ניצב לפני הנקיק ומחכה, עד שאצא אליו. אתה אל נא

תחשוש. הטטרים לא יבואו שמה, אף לא אחד לא ייכּנס שמה, נורא הוא נקיק השדים. בעיניך תראה.

— ואפילו הוא נורא בנוראים אני אבוא שמה, בכל שעה שארצה אבוא.

— רק ביום תוכל לבוא.

— בכל שעה שאחפוץ. אם יעמוד שד על דרכי, אוחז בקרניו.

— הוי, בוֹהוּן! בוֹהוּן!

— הוי, בת הדוֹן, בת הדוֹן! אַת אל תדאגי לי. יחטפני השד או לא יחטפני, לא ענינךְ הוא, אך לבת-הנסיך בל יאונה כל רע, כי אם יירע לה, גם השדים וגם כל מלאכי-החבלה לא יצילו אותך מידי!

— פעם אחת כבר השליכוני אל הנהר כדי להטביעני, כאשר עוד ישבתי עם אחי על נהר דוֹן. פעם אחרת כבר גילח התליין את שׂערות ראשי ואמר לתלותני על עץ, ובכל-זאת חַיה אני. אולם זה הוא ענין אחר. אני, מידידוּתי כלפיך אשמור עליה, לבל יפול משערות ראשה בידי שד. ואשר לבני-אדם, הנה את אלה אַל תירא כל-עוד אתי היא. היא לא תתחמק עוד מידיך.

— ואת, בת-ינשוּף! אם כך תדברי, מדוע ניחשת לי רעה. מדוע צרחת באוזני: “לַח עומד אצלה! לַח עומד אצלה?!”

— לא אני אמרתי זאת, כי אם הרוחות. ואולם אפשר, כי שונה הדבר. מחר אנחש לך במים שבגלגל הטחנה. במים אפשר לראות היטב, אך צריך להביט בהם שעה ארוכה. בעיניך תראה. אבל אתה, כלב שוטה הנך: אם אני דבר-אמת אגיד לך, מיד הנך מתמלא חימה ותופס בגרזן…

השׂיחה נפסקה. נשמעו רק נקישות פרסות הסוסים על האבנים ואיזה קולות שעלו מצד הנהר, שנידמו לזמזום חרגולים.

בוהון לא שם לבו אל הקולות האלה, אף כי בלילה יכלו לעורר תמהון; הוא נשא את פניו אל הירח ושקע בהרהורים.

— הורפּינה! — אמר אחרי רגע.

— מה?

— אַת מכשפה ועליך לדעת זאת: האומנם יש צמח, שאם יטעם ממנו איש, בעל כורחו יאהב? חביבון שמו, או שם אחר לו?

— חביבון. אך לך לא יועיל גם החביבון. כי אילולא אהבה בת הנסיך איש אחר, כי עתה הייתי מטעימה מן החביבון, ומיד היתה אוהבת אותך, ואולם אם היא אוהבת איש אחר התדע מה יהיה אתה?

— מה?

— אהבתה לאיש ההוא תגבר ותחזק שבעתים!

אם כן, לכי לכל הרוחות עם החביבון שלך! אַת יודעת לנחש רעה, אולם עצה טובה אין בפיך.

— שמע-נא: אני יודעת צמח אחר, הגדל באדמה. והשותה ממנו ישכב שני ימים

ושני לילות כבול-עץ ולא יידע מכל הנעשה בו וסביבו. מן הצמח הזה אתן לה — ואחרי-כן…

הקוזק התחלחל ונעץ במכשפה את עיניו, שהתנוצצו בחשכה.

— מה אַת מנבחת? — שאל.

— תעשה בה כרצונך, ודי! — קראה המכשפה ופרצה בצחוק אדירים, שדמה לצהלת סוסה.

וקול צחוקה פשט ונתהדהד קודר בכל הנקרות והמחילות.

— כלבה! — אמר הקוזק.

אחרי-כן הלכו עיניו וכבו, ושוב שקע בהרהורים. לבסוף החל לדבר כמסיח עם עצמו:

— לא, לא! כאשר לכדנו את בּר, חדרתי אני הראשון אל המנזר, כדי להגן עליה מפני השיכורים וכדי לפוצץ את ראשו של כל מי, שהיה מעז לנגוע בה, והיא תקעה סכין בבשרה — ועתה איננה יודעת מכל אשר אִתה. אם אגע בה, שוב תתקע סכין בבשרה, או תקפוץ אל הנהר — לא אוכל לשמור על האומללה הזאת!

— אתה, נשמתך נשמת לח ולא נשמת קוֹזק, אם אינך רוצה לנהוג כדרך הקוזקים ולאנוס את העלמה…

— הו, אילו לח הייתי! — קרא בוהון — אילו לח הייתי!

ושתי ידיו אחזוּ בכובעו, כי אחזוהו כאבים.

— אין זאת, כי אם צדה אותך הלחה הזאת בכשפיה! — רטנה הורפינה.

— אמנם כן, צדה! — ענה בעגמה. — ישיג אותי הכדור הראשון, יוקעו נא חיי הכלב שלי על העץ… אך באחת מכל בנות הארץ אני רוצה, ואחת זאת אינה רוצה בי!

— טיפּש! — קראה הורפּינה בכעס — הלא בידך היא!

— בּלמי את פיך! — צעק בוהון בחמת זעם. — ואם תשים קץ לחייה, מה יהיה? אשסע אותך, אשסע את עצמי, את ראשי אנפץ אל סלע, בני-אדם אשוך ככלב. הנני נכון למסור את נפשי עליה, לעזוב את כבוד הקוזקים, לברוח מעבר ליַהוֹרְלִיק, הרחק הרחק מן הגדודים, אל קצה העולם, ובלבד שאוכל לחיות אתה, ולידה להתפּגר… זה הדבר! והיא תקעה סכין בבשרה. ובעטיו של מי? בעטיי! סכין תקעה בבשרה. השומעת אַת?

— כל רע לא יאונה לה. היא לא תמות.

— אם תמות, אדביק אותך במסמרים אל הדלת.

— אין לך כל שליטה עליה.

—אין לי, אין לי. הלואי ותקעה את הסכין בבשרי, הלואי והמיתה אותי. מוטב היה כך.

—לחה טיפּשה. לולא היתה טיפשה, כי עתה התרפקה עליך מרצונה היא. איפה תמצא טוב ממך?

— עשי אַת בכשפיך והטי את לבה אלי, ואני אתן לך קדרה מלאה דוּקאטי-זהב וקדרה מלאה פנינים. אנחנו לקחנו בבר שלל לא מעט וגם קודם לכן לקחנו.

— עשיר אתה, כירמי הנסיך — וגם רב-תהילה. מפניך, אומרים, ירא גם קריבוֹנוֹס בעצמו.

הקוזק הניע יד.

— ומה התועלת, אם הלב כואב?…

ושוב קמה דממה. חוף הנהר נתגלה מרגע לרגע פראי יותר ושומם מאד. אור הירח הלבן העטה את העצים והסלעים צורות דמיוניות מאד. פתאום אמרה הורפּינה:

— כּאן וְרַזָ’ה-אוּרוֹצ’ישצ’ה. עלינו לרכּב ביחד.

— מדוע?

—מקום-סכנה הוא.

הם עצרו בסוסיהם וכעבור רגע הצטרפה אליהם הפלוגה, שרכבה מאחור. בוהון התמתח באוכפו והביט אל תוך העריסה.

— הישנה היא? — שאל.

— ישנה — ענה קוזק זקן — ושנתה ערבה כשנת ילד.

אני השקיתי אותה סם-שנה — אמרה המכשפה.

— לאט ובזהירות, אמר בוהון בתקעו את מבטיו בישנה — שלא תתעורר. הירח מביס ישר אל פניה של חמדת-לבי.

— דומם מאיר הוא, לא יעורר אותה — לחש אחד הקוזקים.

והפלוגה המשיכה בדרכה. לא ארכו הרגעים והם הגיעו עד ורז’ה-אוּרוֹצ’ישצ’ה. בשם זה נקראה גבעה, שהשתרעה לחוף הנהר, גבעה נמוכה ועגלגלת ומראה כמגן עגול, המונח על האדמה. הירח הציף אותה כּוּלה אור והבהיק את האבנים הלבנות, שהיו מפוזרות על פני כל שטחה. פה ושם היו מונחות אחת אחת, פה ושם הן היוו ערימות ותלים כשרידים של בנינים, ארמונות שנהרסו וכנסיות שחרבו. במקומות אחדים ניצבו לוחות אבן וקצותיהם תקועים באדמה כמצבות-קברים. כל הגבעה דמתה לעי מפולת גדולה. ואולי לפנים, לפני ימים רבים, בימי יַגֶלוֹ, שׂגשׂגוּ במקום זה חיי בני-אדם — עתה היתה כל הגבעה וכל הסביבה, עד רשקוֹב, מדבר-שממה, משכן לחיות הפרא, ושדה הוללוּת לשדים ורוחות בלילות.

כאשר אך העפילה הפלוגה עד מחצית גובה הגבעה, הפך משב הרוח הקל והיה לרוח חזקה, זועפת, מלװה שריקה זועמת ואז נדמה לקוזקים, שמבּין העיים עולות אנחות כבדות, הבאות מלבבות נלחצים, הם שמעו גניחות צער, קולות צחוק, בכיות ויבבת תינוקות. כל הגבעה מלאה רוח חיים וקראה בקולות שונים ומשונים. מאחורי האבנים נדמו כמציצות דמויות גבוהות וכהות, צללים בעלי צורות מוזרות רפרפו בדממה בין הסלעים. מרחוק, מתוך האפילה, התנוצצוּ איזה אורות קטנים, דומים לעיני הזאבים. מקצה הגבעה השני, מבין ערימות-האבנים וגלי-החרבות, בקעו קולות יללה גרוניים נמוכים, להם ענו מיד קולות יללה אחרים.

— זאבים? - לחש קוזק צעיר בפנותו אל ראש הפלוגה.

— לא, — ענה ראש הפלוגה בקול דממה..

— הו, אלהים, רחם-נא עלינו! — קראו שאר הקוזקים בבהלה, הסירו את כובעיהם מעל ראשיהם והצטלבו ביראה רבה.

הסוסים התחילו להזקיף את אוזניהם ולנחר. הורפּינה, שרכבה בראש הפלוגה, מילמלה בחצי-קול אילו מלים לא-מובנות, כאילו קראה תפילת שדים, ואך כאשר הגיעו אל קצה הגבעה השני, הפנתה את ראשה אל אנשי הפלוגה ואמרה:

— כבר עברנו. כאן טוב. מוכרחת הייתי לאסור אותם בלחשים, כי רעבים הם מאד.

אנחת הקלה פרצה מלב כולם. בוהון והורפּינה שוב התקדמו לפנים, והקוזקים, אשר עוד לפני רגע עצרו בעד נשימתם, שוב החלו להתלחש ולשוחח ביניהם. כל אחד מהם נזכר במה שאירע לו בימי חייו כשנתקל ברוחות ובשדים.

— לולא הורפּינה, כי עתה לא עברנו את הגבעה — אמר האחד.

— מכשפה עצומה.

— האטמן שלנו גם את השר איננו ירא. לא הביט, לא הקשיב. רק על הנערה שלו שמר.

— לוּ קרהו הדבר אשר קרה אותי, כי עתה לא היה בטוח ככה — אמר ראש הפלוגה.

— מהו הדבר, אבּא אוֹבשיבוּי?

פעם אחת נסעתי מרַיְמֶנְטַרוֹבקה להוּלַיְפּוֹל, ועברתי בלילה על-יד הקברות. פתאום אני רואה, והנה מאחת הגבעות הקטנות קופץ דבר-מה אל האוּכף מאחורי. אני מסתכל: ילד — ירקרק, חיוור ו… הטטרים הוליכוהו, כנראה, בשבי עם אמו, והוא מת לפני שהוּטבל. עיניו דולקות כנרות, והוא מייבב, מייבב! ומן האוכף הוא קופץ על עורפי, והנה אני מרגיש: הוא נושך אותי מאחורי אוזני, הו, אלהים! רוח…

אך הלא ימים רבים שירתי בוָלכיה, ששם הרוחות רבים מבני-האדם ויש שם תחבולות להינצל מהם. קפצתי מעל הסוס ונעצתי את פגיוני באדמה: ”מוּת! היכּרת!” — והוא נאנק, אחז בידית הפגיון ועל פני הלהב החליק אל תוך האדמה. בפגיון סימנתי את המקום בצלב ורכבתי לדרכי.

— האם בולכיה רבים הם כל כך הרוחות, אבי?

— בולכיה כל איש שני רוח! תועה אחרי מותו בעולם הזה, ורוחות ולכיה רעים מכל הרוחות בעולם. שם קוראים לרוחות אלה בְּרוּקוֹלַקים.

— שד ורוח — מי חזק ממי, אבא?

— השד חזק מו הרוח, אך הרוח אכזרי הוא, קנא ונוקם. השד, אם תדע לשלוט בו, ישרת אותך, והרוחות כל מועיל אין בהם, רק לדם הם שואפים. ובכל-זאת השד הוא אטמן לרוחות.

— והורפּינה, האם היא שולטת בשדים?

— בודאי שהיא שולטת. כל עוד תחיה היא תשלוט בהם. לולא היתה לה שליטה על השדים, כי עתה לא היה האטמן מוסר בידה את אהובתו, כי הברוקוֹלקים צמאים ביותר לדם בתולות.

— ואני שמעתי אומרים, כי הם אינם יכולים לשלוט בנשמת בתולות.

— בנשמתו אינם שולטים, אבל בגופן הם שולטים.

— הו, חבל על היפהפיה הזו! כולה דם וחלב. י דע האטמן שלנו, מה לקחת בבר! אוֹבשיבוי ציקצק בלשונו.

— יפהפיה, יפהפיה. לחה של זהב.!..

— ואני, צר לי עליה, אבא! — קרא קוזק צעיר. — כאשר השכבנו אותה בעריסה, שלבה את ידיה, והתחננה: הרוג אותי, אמרה, אך אל תאמלל אותי!

— לא רע יהיה גורלה.

את השיחה הפסיקה הורפּינה, שנתקרבה אליהם.

— הי, קוזקים, — אמרה המכשפה, — הנה השטח הטטרי, אך אל נא תפחדוּ, כי רק לילה אחד בשנה סכנה בו, והנקיק האדום והחוה שלי הנה קרובים הם.

כעבור שעה קלה נשמעו נביחות כלבים. החבורה נכנסה בצואר נקיק, המתמשך בניצב לנהר, וצר כל כך, שבקוֹשי יכלוּ ארבעה רוכביהם בשורה להידחק ולעבור בו.על קרקע הנקיק הֵקר מעין את מימיו ואפיק צר, שבחליפות אור הירח נדמה כנחש, סחפם בחופזה אל הנהר. ואולם במידה שהפלוגה התקדמה פה ושם התנשאוּ עצים

גבוהים. כל רוח לא נשבה. צללים ארוכּים ושחורים הטילו העצים על האדמה ועל-פני השטחים השפוכים אור ירח הבהיקו איזה עצמים לבנים, עגולים או מוארכים, שהקוזקים המפוּחדים הבחינוּ בהם, כי אלה גולגלות ועצמות בני-אדם. חסרי בטחון הם התבוננו על סביבם והיו מצטלבים מפעם לפעם, לבסוף ראו מרחוק אור מנצנץ מבין העצים, ובו ברגע הגיחו במרוצה שני כלבים מעוררי אימה, גדולים מאד, שחורים ועיניהם בורקות והם נובחים ומייללים למראה האנשים והסוסים. לקולה של הורפּינה נשתתקו הכלבים והחלוּ לרוץ סביב הפרשים, מנחרים ומתנשמים מרוב התייגעות.

— מה-מוזרים הם! התלחשו ביניהם הקוזקים.

— לא כלבים הם אלה! — רטן אובשיבוּי כקול של הכרה בטוחה.

בינתיים הופיע לנגד עיניהם מאחורי העצים בית ומאחוריו אורוָה, ובמרחק מה אחריה ומוגבה ממנה עוד בנין אפל. הבית היה יפה למראית-עין וגדול למדי; בחלונותיו נראה אור.

— זה מקום משכּני — אמרה הורפּינה אל בוהון — ושם טחנה, שבה אנחנו טוחנים דגן רק בשבילנו, ואני שם מנחשת, במים אשר בגלגל אני מנַחשת. אנחש גם לך. העלמה תשב לה בחדר הגדול והיפה אשר בבית, אך אם אתה רוצה לקשט את הקירות צריך יהיה להשכּיבה בינתיים במקום אחר, עיצרו ורדו מעל הסוסים!

הפלוגה עצרה, ואילו הורפּינה החלה לקרוא:

— צֶ’רֶמִיס! הוּקוּ! הוּקוּ! צ’רמיס!

איזו דמות ואבוקת עצי-קטף דולקים בידה יצאה ונעמדה לפני הבית ובהרימה את האבוקה למעלה התבוננה אל פני הבאים.

זה היה אדם זקן, מכוער להחריד, כמעט גמד, פניו שטוחים ומרוּבּעים ועיניו יורדות באלכסון כעין חריצים.

— איזה מין שד אתה? —- שאל אותו בוהון.

— אל-נא תשאלהו דבר — אמרה הורפּינה — לשונו כרותה.

— בוא הנה!

— שמע-נא! המשיכה הורפּינה — אולי נשכיב בינתיים את העלמה בטחנה? פה יקשטו הבחורים את חדר האורחים למשכּנה, יתקעו מסמרים בקירות והיא עלולה להתעורר.

הקוזקים ירדו מעל הסוסים והחלו להתיר את העריסה מקישוריה הרבים. בוהון בעצמו פיקח על הכל, ובעצמו תמך במראשותי העריסה, כאשר נשאו אותה אל הטחנה. הגמד, אשר הלך בראשם, האיר לפניהם את הדרך באבוקת עצי-הקטף. הנסיכה שהורפּינה השקתה אותה משקה-צמחים מרדים, כלל לא נעורה משנתה, ורק עפעפיה רטטו מעט לאור האבוקה. פניה מלאו חיים מוּל הֶבהקי האבוּקה האדמוּמים. אפשר, חלומות נפלאים המתיקו לה את שנתה, כי על שפתיה ריצד שחוק קל בשעה שנשאו אותה כבמסע הלווייה. בוהון התבונן אליה ולבו כמו חישב להישבר. “חמדתי שלי, חביבתי שלי!” — לחש ופניו האכזריים והיפים נתרככו ונתלהטו באש אהבה גדולה אשר אחזה בו והשתלטה עליו בכוח גובר והולך, כלהבת מדורה נשכחה על ידי הלך האוחזת ומקפת את ערבות הפרא.

הוֹרפּינה, שהלכה לידו, אמרה:

— כאשר תתעורר משנתה זאת, בריאה תהיה. פצעה הולך ונרפא. בריאה תהיה…

— השבח לאלהים! השבח לאלהים! — קרא הקוזק.

בינתיים החלוּ הקוזקים לפרוק מעל ששת סוסי-המשא את שקי העור הגדולים ולהעלות מתוכם את השלל, שנלקח בבּר: טפּיטים, שטיחים, מרבדים ושאר חפצים יקרי-ערך. העלו אור רב בחדר האורחים. אלה הביאו אל החדר את הטפּיטים ואלה כיסו בהם את קירות-העץ. בוהון לא רק חיפש ומצא כלוב בטוח לציפור שלו, הוא גם התאמץ לקשטו, כדי להמתיק מעט לציפור את שביה. עד מהרה חזר מן הטחנה ובעצמו עמד לפקח על המלאכה. הלילה חלף והירח הסיר את אורו הלבן מראשי הסלעים ובחדר האורחים עדיין הקישו הפטישים. החדר הפשוט לבש עתה מראה חדר בארמון. לבסוף, כאשר כבר כיסו הטפּיטים את הקירות והשטיחים, את רצפת החמר, הובאה שמה העלמה הישנה והושכבה על יצוע רך.

אחרי-כן נשתתק הכל. רק מן האורוה עלו עוד משך זמן-מה פּרצי צחוק בדומה לצהלות סוסים והפריעו את הדממה: זוֹ המכשפה הצעירה בהתהוללה שם על החציר עם הקוזקים, חילקה להם מכות אגרוף ונשיקות.

פרק ב

השמש כבר עמדה גבוה בשמים והנסיכה הצעירה פקחה את עיניה.

מבטה נפל תחילה על התקרה ונעצר שם שעה ארוכה, אחרי-כן הקיף את כל החדר. ההכּרה החוזרת אליה עדיין נאבקה בנערה עם שרידי השינה והחלומות. על פניה נצטיירוּ תמהון וחוסר-שקט. היכן היא? מאין באה הנה וביד מי היא?העדיין ישנה היא, אוֹ רואה בהקיץ. מה כל ההוד והתפארת סביבה? מה היה אתה עד-כה? ברגע ההוא ניצבו המחזות הנוראים של כיבוש בּר כמו חיים לעיניה. היא זכרה הכל: טבח אלפי אדם, אצילים. עירונים, כמרים, נזירות וילדים; פני בני-האספסוף, המשוחים בדם, על צואריהם וראשיהם כרוכים מעיים, שעדיין מהבילים; צריחות השיכּוֹרים: יום-הדין הנורא של העיר שנעקרה משוֹרש — ולבסוֹף הופעתו של בוהון וחטיפתה. היא זכרה גם זאת, כי ברגע יאוּשה נפלה על הסכין, שאחזה במו ידה — וזיעה קרה כיסתה רקותיה. הסכין, כנראה, החליקה על פני זרועה, כי רק כאֵב קל חשה היא; היא גם חשה כי חיה היא וכי היא חוזרת לאיתנה. היא זוכרת עוד, כי זמן רב מאד הובילו אותה בעריסה אל איזה מקום. ואולם היכן היא כעת? האם בארמון? האם ניצלה, הוצאה מכף בוהון, בטוחה מפחד המרצחים? והיא חוזרת ומתבוננת אל החדר. חלונותיו קטנים ומרובעים כחלונות בתי-האיכרים

ואין לראות בעדם את אשר בחוץ, באשר השמשות לא מזכוכית הן, כי אם מעורות דקים ולבנים. אך האומנם בית-איכרים הוא זה? אי-אפשר הדבר. הלא כל ההוד והתפארת אשר בחדר מעידים אחרת! מעליה, מכסה את כל התקרה יריעת-משי אדומה שזוּרה כוכבים וירחים של זהב; הקירות לא נרחבים למדי, אך עטוּיים כליל טפיטים; על הקרקע היה פרוּשׂ מרבד מנוּמר וכמו זרוּע כולו פרחים חיים. האח היה מכוסה אריג משי פּרסי; ובכל מקום, על הכתלים, התקרה והכרים, שמתחת לראשה — ציציות-זהב, משי, קטיפה. אור היום הבהיר, שהסתנן בעד למכסי החלונות, אמנם האיר את החדר, אך גם נבלע בין גוני הארגמן, הסגול הכהה והספיר של הקטיפה ויצר מין אפלולית נהדרה, כמראה הקשת בענן. העלמה משתוממת, איננה מאמינה למראה עיניה. האם מעשה כשפים בכל אלה? האם לא צבאות הנסיך ירמי הוציאו אותה מידי הקוֹזקים והביאוה אל אחד ארמונות הנסיך?

העלמה פרשׂה כפות ידיה.

— הקדושה והטהורה! יהיו-נא הפנים הראשונים, אשר ייראו אלי בפתח, פני מצילי וגואלי!

פתאום קלטו אזניה' מבעד לכתלים, המכוסים אריגים עבים, צלילי קתרוס הזורמים מרחוק וקולו של איש נתלווה לצלילי השיר הידוע:

הוֹי, הָאַהֲבָה, הָאַהֲבָה

קָשָׁה מֵחֳלִי וּדְאָבָה!

הֶחֳלִי חוֹלֵף הוֹלֵךְ,

שׁוּב בָרִיא אֶהְיֶה כָּךְ.

אַך אַהֲבַת-אֱמֶת

לָנֶצַח לֹא אֶשְׁכֶּח.

העלמה התרוממה על משכבה, אך ככל שהקשיבה, כן רחבו ורחבו עיניה מפחד — לבסוף השמיעה צעקה נוראה וראשה צנח על הכרים כנטוּל חיים.

היא הכירה את קולו של בוהון.

ואולם כנראה, כי גם צעקתה הבקיעה בעד כתלי החדר ופרצה החוצה, כי כעבור רגע נתאווש המסך הכבד, שכּיסה על הפתח ובוהון ניצב על המפתן.

הנסיכה כיסתה את עיניה בשתי ידיה ושפתיה החיוורות והרועדות לחשו וחזרו ולחשו כמתוך קדחת:

— אֵל אלהים! אֵל אלהים!

המראה, אשר הבעית אותה ככה, יכול היה לשׂמח לב עלמה לא-אחת, כי מראהו של הקוֹזק הזה ולבושו היו מקסימים ביופים. כפתורי היהלום אשר על מעילו נוצצו ככוכבי שמים, סכינו וחרבו הבריקו משפע אבני-החן אשר עליהם, מעילו העשוי אריג בגון הכסף ואפודתו האדומה הוסיפו על יפי פניו, וכך עמד לפניה רם-קומה, שחור-גבינים, כלוּל בהדרו, היפה בבחורי אוּקראינה.

ואולם עיניו היו מעורפלות ככוכבים, אשר עב קל מכסה אותם, והוא הביט אליה כמתחנן, וכאשר ראה, כי הפחד אינו סר מעל פניה, אמר בקול נמוך ועצוב:

— אל-נא תפחדי, הנסיכה!

— היכן אני? היכן אני? — שאלה בהביטה אליו מבעד לאצבעותיה.

— במקום בטוח, הרחק מן המלחמה. אַל תפחדי, נשמתי האהובה. אני הבאתי אותך הנה מבּר, לבל יאוּנה לך כל רע לא מידי בני-אדם ולא מידי המלחמה. הקוֹזקים לא השאירו שם, בבר. כל נפש חיה, ורק אַת לבדך נמלטת.

— מה לך, אדון, פה? מדוע תרדפני?

— האם אני רודף אותך? אלי! — והקוזק פשט את ידיו והביע ראש כאיש, אשר עוול גדול נעשה לו.

— מפחדת אני מאד מפניך, אדון.

— למה תפחדי מפני? אם תצווי, לא אזוז מכאן ואשרתך. פה, על המפתן, אשב ואל עיניך אביט. אינני חפץ ברעתך; מדוע תשנאי אותי? אלי! אלי! אַתּ תקעת סכין בבשרך כאשר ראית את פני, אף כי זה-כבר הכּרת אותי וידעת, כי אני בא להגן עליך. הן לא זר אני לך, אך ידיד-נפש, ואַת, הנסיכה, תקעת סכין בבשרך!

לחיי העלמה החיוורות אדמו פתאום כדם.

— כי טוב לי המוות מחיי חרפה — אמרה — ואני נשבעת, כי אם לא תחוס על כבודי, אשׂים קץ לחיי, אף אם כזה תאבד גם נשמתי.

ועיני הנסיכה ירו זיקי-אש — והקוזק ראה, כי לא היתולים עם בת משפחת קוּרצויץ', בת-הנסיכים, כי בחמת-רוחה תקיים את דברה, ובפעם השניה שוב לא יחליק הסכין מידה ולא תחטיא.

בוהון לא ענה דבר, אך ניגש אל החלון וישב רכון ראש על הספסל המכוסה אריג-זהב.

רגעים אחדים שׂררה דומיה בחדר.

— הרגעי נא! — אמר. — כל-עוד אני מפוכח, כל-עוד לא ישלהב היין השרוף את ראשי, את הינך בשבילי כאיקונין בכנסיה. ואני, מאז שמצאתי אותך בבר, חדלתי לשתות. קודם לכן שתיתי ושתיתי, כדי להשכיח את סבלי. מה יכולתי לעשות אחרת? אבל עתה כל משקה לא יבוא אל פי, גם יין מתוק וגם יין-שרוף לא אשתה.

הנסיכה שתקה.

— אביט אליך — המשיך בוהון לדבּר — את עיני אשׂביע במראה פניך היפים ואלך לי.

— שחרר אותי — אמרה הנערה.

— וכי בשביה אַת? גבירה הנך פה. ולאן אַת אומרת לשוב? בני משפחת קורצויץ' מתו, האש אכלה את הכפרים ואת הערים, הנסיך איננו בלובני, הוא עולה על חמילניצקי, וחמילניצקי עולה עליו, המלחמה מתפשטת, הדם הולך ונשפך, בכל מקום קוזקים, טטרים, חיילים, צבא. מי ישמור על כבודך, מי יחוס עליך, מי יגן עליך, אם לא אנוכי?

העלמה נשׂאה את עיניה למרום. היא זכרה, כי יש בעולם איש, הנכון לחוס ולהגן עליה… אך נמנעה מלהזכּיר שמו, שלא להרגיז את האריה הזועם — ואולם עצב עמוק לחץ את לבה. האם האיש, אשר נפשה עורגת אליו, עודנו חי? בהיותה בבר, ידעה, כי חי הוא, כי אחרי אשר יצא זגלובה משם הגיע לאזניה שם סקשׁטוסקי עם ידיעות על-אודות נצחונות הנסיך האיום. אך למן העת ההיא עברו ימים ולילות, ומי יודע כמה קרבות נתחוללו מאז, בכמה סכנות עמד! ידיעות על-אודותיו רק מפי בוהון יכלה לבקש, ואולם לשאול אותו לא רצתה וגם לא ערבה את לבה.

וכה צנח ראשה על הכרית.

— האם אסירה הוּטל עלי להיות פה? — שאלה נאנחת. — מה עשיתי לך רעה, אדון, כי תרדוף אחרי כאסון?

הקוזק הרים את ראשו ובלחש. עד כי כמעט לא נשמע קולו אמר:

— מה עשית לי — אינני יודע, אך זאת אני יודע, כי אם אני אסון לך,. הנה גם אַת אסון לי. לולא אהבתיך, כי עתה חפשי הייתי כרוח בשדה, חפשי בלביח חפשי בנפשי, ומהולל כקוֹנַשֶׁביץ' סַהַידַצְ’נִי. פניך היפים אסון לי, עיניך לי אסון; מה לי תפארת, מה לי תהילת הקוזקים? במה נחשבו בעיני נערות יפהפיות, עד אשר גדלת אַת והיית לעלמה? פעם אחת לכדתי בנהר אניה והיא היתה מלאה היפות שבעלמות, כי אל הסולטן הובילו אותן — וגם אחת לא צדה את לבי. שׂיחקו בהן האחים הקוזקים, ואחרי-כן ציוויתי לקשור אבן בצואר כל אחת מהן ולהשליכן המימה. לא יראתי איש ולאיש לא שמתי לב. למלחמה על עובדי-האלילים יצאתי. שלל לקחתי — וכנסיך בארמונו כן הייתי אני בערבה. ועתה מה? הנה אני יושב פה — ועבד הנני, מתחנן לפניך לחוס עלי ולהשמיעני מלה טובה אחת, ולשוא אני מתחנן — מעולם לא שמעתיה, גם בשעה אשר דודתך ובניה אמרו לתתך לי לאשה. לוּ היית אַת, עלמה, טובה לי, כי עתה לא אירע כל שאירע, לא הייתי הורג את בני משפחתך. לא הייתי מתחבּר אל האיכרים המורדים; רק בגללך אבדה בינתי. אַת היית יכולה להובילני אל אשר ברצונך, את דמי הייתי נותן לך, את נפשי הייתי נותן לך. עתה כולי חמוץ דם-אצילים. לפנים אך את הטטרים הכיתי ואת השלל הבאתי לך, למען תלבשי זהב ותעדי עדיים ככרוב אלהים — מדוע לא אהבת אותי אז? הוי, מר לי, מר! לבי דוה עלי… לשבת אתך יחדו לא אוכל, ובלעדיך חיי אינם חיים — גם בקרבתם וגם במרחקים — גם בהר וגם בעמק — יונתי, יונתי! מחמד לבי! סלחי-נא לי על אשר באתי לרוזלוגי כדרך הקוזקים, בחרב ובאש, אך שיכור הייתי מכעסי על הנסיכים ובדרכי שתיתי יין-שרוף — אני הרוצח האומלל!

ואחרי-כן, כאשר ברחת ממני, יללתי ככלב, ופצעי כאבו, ובאוכל מאסתי ולפני המוות התחננתי, כי יבוא ויאספני — ואַת רוצה, כי אשלח אותך עתה מעל פני, כי תשובי ותאבדי ממני — יונתי, חמדת-לבי!

הקוזק הפסיק, כי קולו נעתק בגרונו והוא נאנק, ופני הלנה החווירו והאדימו חליפות. ככל אשר רבו דברי האהבה בפי בוהון, כן גדל ועמק התהום לפניה, תהום בלי קץ, בלי תקוות-ישוּעה.

והקוזק נח רגע, השתלט על ריגשת לבו והמשיך:

—שאלי את אשר תשאלי. ראי-נא, מה-מקושט הוא החדר הזה — כל אלה שלי הם, מבּר שלל הבאתי, משׂא ששה סוסים הבאתי לך — שאלי את אשר תשאלי — זהב טהור, שׂמלות מבריקות, עדיים, עבדים. עשיר אני, יש לי רב, וגם חמילניצקי לא ימנע מהעניק לי, וגם קריבוֹנוֹס לא ימנע; כנסיכה וישניוביצקה תהיי, ארמונות אכבוש לך, חצי אוּקראינה אתן לך — כי אף אם קוזק הנני, ולא אָציל, הנה אטמַן תקיף אני, לפקודתי עשׂרת אלפים קוזקים, ובכן, יותר מאשר לפקודתו של הנסיך וישניוביצקי. שאלי את אשר תשאלי, רק אל-נא תאמרי לברוח מפני — רק השארי-נא אתי, יונתי, השארי ואהבי אותי!

העלמה הרימה את ראשה מעל הכרים ופניה החיװרים מאד הביעו רצון עז, גאוָה וכוח רב כל-כך, עד כי דמתה ברגע זה לא ליונה, כי אם לנשר.

— אם לתשובתי מחכה אתה, אדון. — אמרה — דע לך, כי אף אם מאה שנים אאנק בשביה, עד-עולם, עד-עולם לא אוֹהב אותך, כה יעזור לי אלהים!

בוהון נאבק רגע עם עצמו.

— אַת אל-נא תאמרי לי דברים כאלה — אמר בקול ניחר.

— ואתה אַל-נא תדבר אלי דברי-אהבה, כי בושה, רוגז ועלבון הם לי. לא בשבילך אני.

הקוזק קם ממקומו.

— ובשביל מי אַת, הנסיכה לבית קורצויץ'? למי היית בבר לוּלא באתי והצלתיך?

— המציל את חיי, כדי לתת אותי לחרפה ולשבי, אויב הוא לי ולא אוהב.

— וכי חושבת אַת, כי האיכרים היו הורגים אותך? חלחלה תאחזני בהעלותי על לבי את אשר היו עושים אתך!…

— הסכין היה הורג אותי, ואולם אתה הוצאת אותו מידי.

— ולא אחזירהו לך, כי לי תהיי — קרא הקוזק.

— לעולם לא! טוב לי המוות.

— לי תהיי!

— לעולם לא!

— לולא פצועה היית, כי עתה, לאחר כל שאמר, הייתי שולח את הקוזקים לרשקוב ומצווה עליהם להביא הנה את אחד הנזירים בשערות ראשו, ולעת מחר הייתי אישך. ומה היה אזי? אשה, שאינה אוהבת את בעלה, חוטאת היא. הוי! אַת, בת-האצילים, אהבת קוזק היא לך חרפה ועלבון. ואַת מי, כי אני לאיכר נחשב בעיניך? היכן ארמונותיך, ושׂרי חצרך, וצבאך? מדוע הרוגז? מדוע הבושה? שבי לקחתיך במלחמה ואַת שבויה. הוי, לוּ איכר הייתי, כי עתה הייתי מלמד אותך

דעת בשוט לכתפיך הלבנות ובלי כומר הייתי משביע את נפשי ביפיך — לוּ הייתי איכר ולא אבּיר!

— מלאכי-מרום, הצילוני! — לחשה העלמה.

בינתיים וזעמו של בוהון הלך וגבר וקצפו עלה עד להשחית!

— אני יודע — אמר — מדוע אהבתי לעלבון לך. ויודעני גם סיבת עקשנוּתך. את תומת עלומיך מבקשת אַת לשמור, בשביל אחר — אך לא יקום ולא יהיה כדבר הזה, חי אני, כשם שקוזק הנני! אציל נבל! לח לא אֵמון בו! לאבדון ילך! אך זה הביט, אך זה יצא פעם במחול אתה, והרי היא שלו, זכה בה, ואתה, קוזק, סבוֹל, הך ראש אל קיר! ואולם אני אשיגהו ואת עורו אפשוט מעליו, מסמרים אתקע בו! דעי לך, כי חמילניצקי עולה על הלחים, ואני אעלה אתו — ואת גוֹזלך אמצא,

אף מתחת לפני האדמה, וכאשר אשוב, אשליך את ראשו לרגליך.

הילנה לא שמעה את דברי בוהון האחרונים. כאבה, כעסה, פצעיה, רוגזה ופחדה התישו את כוחותיה — וחולשה עצומה פשטה בכל אבריה, הכל נתערפל לעיניה — והיא נפלה מתעלפת.

הקוזק ניצב זמן-מה חיוור מכעס וקצף על שפתיוף פתאום הבחין בראשה השמוט לאחוריו, ומפיו התפרצה שאגת אימים.

היא מתה! מתה! הוֹרפינה! הוֹרפינה! הוֹרפינה!

והוא צנח לארץ.

הוֹרפינה באה נושמת ונושפת.

מה-זה היה לך?

— הצילי! הצילי! — צעק בוהון. — אני הרגתי אותה — את נשמתי, את מאור-עיני.

— היצאתך מדעתך?

— הרגתי, הרגתי! — נאנק הקוזק וספק כפיו.

אולם הוֹרפינה, שניגשה קרוב אל הילנה, ראתה מיד, כי היא לא מתה, כי אם התעלפה, ובהוציאה את בוהון מן החדר החלה לעוררה מעלפונה.

כעבור רגע פקחה הנסיכה את עיניה.

— ובכן, בתי, כל רע לא אוּנה לך! — אמרה המכשפה. — נבהלת כנראה מפניו והתעלפת — בריאה אַת, נערה, כאגוז ועוד נכונו לך שנים רבות שופעות אושר.

— מי אַת? — שאלה הנסיכה בקול חלוש.

— אני? שפחתך הנני, — כי כך ציוה עלי הוא.

— היכן אני?

— בנקיק השדים. שממה פה. לא תראי פה אדם מלבדו.

— האם גם אַת מתגוררת במקום הזה!?

— פה החַוה שלנו. אני אחותו של דוֹנייץ, מפקד-גדוד בצבאו של בוהון, ואני יושבת פה — ופה אשגיח עליך בחדר המזהיב הזה. בית כארמון — זוהר כולו! את כל זה הביא בוהון הנה למענך.

הילנה סקרה את פני בת הענקים ונראה לה, כי הפנים האלה מלאים תוֹם וגילוּי לב.

— התהיי טובה לי?

שיני המכשפה הלבנות הבהיקו בהתחייכה.

— אהיה טובה. איך-זה לא אהיה טובה? — אמרה — אך אַת היי טובה לאטמַן. הוא כנץ, קוזק מהולל הוא, הוא אותך…

והמכשפה רכנה על הנערה ולחשה דבר-מה על אוזנה, ואחרי כן פרצה בצחוק.

הסתלקי מפה! — צעקה הנסיכה.

פרק ג

יומיים אחרי כן, בשעת הבוקר, ישבר הורפינה ובוהון תחת הערבה אצל גלגל הטחנה והביטו אל המים המשתפכים עליו ומעלים קצף.

— תפקחי עליה, תשמרי אותה, עין לא תסירי ממנה ותשגיחי, שלא תצא לעולם מן הנקיק, — אמר בוהון.

— מצד הנהר יש לנקיק מבוא צר מאד, ופה המקום רחב-ידים. צו לסתום את המבוא באבנים, והיינו פה כבתוך קדרה, על קרקעה; בשעת הצורך, אמצא מוצא.

— במה תכלכלנה פה את נפשכן?

— צ’רמיס זורע תירס תחת הסלעים, נוטע גפנים, צד צפורים ברשת. עתה יש לנו גם מה שהבאת אתה הנה ולא יחסר לה כל, מלבד חלב-צפרים. אַל תחשוש, היא לא תצא מן הנקיק, ולאיש לא יוודע דבר, אם רק אנשיך לא יפצו פה.

— ציװתי להם להישבע, כי לא יגלו את הסוד. קוזקים נאמנים הם, לא יספרו, אף אם יקרעו את עורם מעליהם. אך הלא את בעצמך אמרת, כי אנשים באים הנה אליך, כמנחשת.

— לעתים באים הנה אנשים מרשקוב, ולעתים באים גם אחרים מאילו מקומות שאינני מכירה ושבמקרה שמעו על אודותי. אך כל אלה באים רק עד הנהר ואל הנקיק אינם נכנסים מתוך פחד. הרי במו עיניך ראית עצמות-אדם? נמצאו אשר אמרו להיכנס, והנה עצמותיהם מתגוללות.

— האַת רצחת אותם?

— מי שרצח רצח. הרוצה לדרוש בנחש, ממתין ליד הנקיק, ואני הולכת אל הגלגל. את אשר אני רואה במים, אני חוזרת ומספרת להם. מיד אביט אל המים גם בעבורך, אך אינני יודעת, אם ייראה דבר-מה, כי לא תמיד ניתן לראות.

— ובלבד שלא תראי כל רע.

— אם רעה אראה, לא תסע מכאן. וגם בלעדי זאת מוטב שלא תסע.

— אני מוכרח לנסוע. חמילניצקי שלח אלי מכתב לבר, ובו הוא דורש ממני, כי אחזור, וגם קריבונוס ציוָה. עתה עולים עלינו הלחים בכוח רב ולכן גם עלינו לצאת לקראתם ביחד.

— ומתי תחזור הנה?

— אינני יודע. זה יהיה קרב גדול, כמוהו לא היה עוד. המוות הולך ובא עלינו, או על הלחים. אם יכו אותנו הלחים, אמלט הנה, אם אנחנו נכה את הלחים — אחזור ואקח מכאן את חמדת-לבי ואלך אתה לקיוב.

— ואם תמוּת?

— הלא מנַחשת אַת, נַחשי וידעתי.

— ואם תמוּת?

— אחת ילדתני אמי.

— כן. אך מה אעשה אז לעלמה? למלוֹק את ראשה מעליה, או —?

— העֵזי לנגוע בה, ואני אצווה לשפּד אותך בשוורים על הכלוֹנס.

הקוזק שקע בהרהורים קודר כולו.

— אם אפול במלחמה, תגידי לה, כי תסלח לי.

— הוי, כפוית טובה היא הלחה הזאת, אם איננה משלמת לך אהבה חלף אהבה כזאת. לוּ אהבת אותי, כאשר אתה אוהב אותה, כי עתה לא סרבתי לך — הוּ! הו!ּ

ובאמרה זאת הצמידה פעמַים את אגרופה אל צלעותיו וגילתה את כל שיניה בצחקה.

— לכי לעזאזל! — אמר הקוזק.

— הוֹ! הוֹ! אני יודעת, כי לא לי אתה.

בוהון הביט אל המים המעלים קצף בגלגל, כאילו רצה לנַחש בעצמו.

הוֹרפינה! — אמר אחרי רגע.

— מה לך?

— האם היא תתגעגע עלי, כאשר אסע מכאן!

—אם אינך רוצה לאנסה כדרך הקוזקים, אולי מוטב שתסע מכאן.

— אינני רוצה! אינני יכול! אינני מעז! אני יודע, כי היתה מתה.

— אם כן, מוּטב שתסע מכאן. כל-עוד היא רואה אותך, איננה רוצה בך, אך אם היא תשב פה אתי ועם צ’רמיס חודש או שני חדשים — תמצא חן בעיניה.

— אילו בריאה היתה, כי עתה יודע אני, מה הייתי עושה. כומר הייתי מביא מרשקוב ומצווה עליו לקדשנה לי, או עתה חושש אני שתתבהל ומפחד תמוּת. הלא בעיניך ראית.

— הנח, הנח! כומר וקדושין למה לך? לא קוזק נאמן אתה — לא! אני אינני רוצה להביא הנה לא כומר קתולי-רומאי ולא כומר קתולי-יווני. ברשקוב חונים טטרים. עוד תביא את אלה עלינו, ואם תביא, לא תוסיף עוד לראות את פני נסיכתך. מה-זה עלה על דעתך? סע לדרכך וחזור!

— ואַתּ הסתכלי במים וספּרי מה ראית. את האמת ספּרי, ואל תשקרי, אף אם תראיני מת.

הוֹרפינה ניגשה אל התעלה אשר ליד הטחנה והרימה את הסכרוֹן השני העוצר בעד מפל מי-המעין; מיד גאה זרם-המים והשתפר בעוז-משנה בתוך התעלה; הגלגל החל להסתובב ביתר מהירות עד שנתכּסה אבק-מים; הקצף, שהוכּה לרסיסים, התאבך תחת הגלגל כרוֹתחין.

המכשפה תקעה את עיניה השחורות ברתח ההוא, ובאחזה בצמתה ליד אוזנה, קראה:

הוּקוּ! הוקו! הֵרָאֵה! בגלגל העץ, בקצף הלבן, באבק הבהיר, אם רע ואם טוב, הָרֵאה!

בוהון ניגש וישב על ידה. פניו הביעו חרדה וסקרנות רגשנית.

— אני רואה! — צעקה המכשפה.

— מה אַת רואה?

— מוֹת אחי. משַׁפּדים אותו על הכלוֹנס.

— לעזאזל אחיך! —- רטן בוהון, שביקש לשמוע דברים אחרים.

רגע נשמע רעש הגלגל המסתובב כאחוז זעם.

— כחול ראש אחי, כחול מאד, העורבים מנקרים אותו! —- אמרה המכשפה.

— ומה את רואה עוד!

— מאומה… הוי, מה כחול! מאוד! הוּקוּ! הוּקוּ! בגלגל העץ, בקצף הלבן, באבק הבהיר, הֵראה!… הנני רואה!

— מה אַת רואה?

— קרב! הלחים נסים מפני הקוזקים.

— ואני רודף?

— גם אותך אני רואה. אתה נאבק עם אבּיר קטן. הו! הו! הישמר לך מפני האבּיר הקטן!

— והעלמה הנסיכה?

— איננה. ושוב אני רואה אותך, ועל-ידך מישהו הבוגד בך. ידיד שלך, בלתי נאמן.

בוהון הביט חליפות אל הקצף ואל הוֹרפינה, מתאמץ למצוא פשר הנחשׁ.

— מי הוא הידיד הזה?

— אינני רואה. אינני יודעת, אם זקן או צעיר הוא.

— זקן! בודאי זקן!

— אולי זקן הוא.

— אם כן. אני יודע, מי הוא, הוא כבר בגד בי פעם אחת. אציל זקן הוא, זקנו שׂיבה ובעינו האחת תבלול. לאבדון ילך! אך הוא לא ידיד לי.

— הוא אורב לך. ושוב אני רואה. חכּה! גם את הנסיכה אני רואה! בראשה זר פרחים לבנים, לבושה היא שמלה לבנה ונץ מעל לראשה.

— אני הנץ.

— אולי אתה, נץ… או בּז? נץ!

— אני הנץ!

— חכה. אינני רואה עוד מאומה… בגלגל העץ, בקצף הלבן… הוֹ! הוֹ! צבא הרבה, המוֹני קוזקים, הוי, רבים כעצים ביער, כברקנים בערבה, ואתה בראשם, ולפניך דגלים ושלושה זנבות-סוס³⁴ נושאים.

— והנסיכה לצדי!

— לא. איננה אתך; אַתה במחנה.

ושוב נשתררה דממה. הגלגל שאן, עד כי רעדה כל הטחנה.

— הוי, מה רב הדם! מה רב הדם! והמוני החללים! זאבים מעליהם, עורבים מעליהם, — מגפה מעליהם. חללים על חללים! הארץ מלאה חללים, רק חללים! אין רואים אלא דם בלבד!

משב רוח שבא פתאום פיזר את ענן המים מעל הגלגל — וברגע ההוא הופיעה במקום המוּגבּה מעל לטחנה דמות המפלצת של צ’רמיס ועל שכמו חבילת עצים.

— צ’רמיס, החזר למקומו את הסכרון. — אמרה הנערה.

והיא פנתה לרחוץ את פניה וידיה במי הנחל, וצ’רמיס החזיר בינתיים את הקרש החוסם למקומו.

בוהון ישב מהורהר. נתעורר לקול צעדיה של הוֹרפינה בשובה.

— ויותר לא ראית? — שאל אותה.

— אשר נגלה לי, נגלה, יותר מזה לא אראה.

— ואינך משקרת?

בראש אחי אני נשבעת. כי אמת דיברתי. אותו ישפּדו על הכלונס, בשוָרים ימשכוהו ברגליו ויעלוהו. צר לי עליו! הוי, לא רק הוא לבדו נכתב למות! מה רבים הם החללים אשר נראו! מעולם לא ראיתי כה רבים! מלחמה גדולה תהיה בארץ.

— ואַת ראית אותה ונץ מעל לראשה?

— כן.

— וזר-פרחים בראשה?

— בראשה זר-פרחים ולבושה היא שמלה לבנה.

— ומאַין יודעת אַת, כי אני הוא הנץ? אני סיפרתי לך על אודות הלח האציל; אולי הוא הנץ?

הנערה כיווצה גביניה ושקעה בהרהורים.

— לא! — קראה אחרי רגע בהניעה ראשה — לוּ היה לח, כי עתה היה נשר.

— השבח לאל! השבח לאל! עתה אלך אל הקוזקים ואצווה עליהם להכין את הסוסים לדרך. בלילה נזוז.

— האם כה אצה לך הדרך?

— חמיל ציוָה וגם קריבונוס ציוָה. היטבת לראות, כי מלחמה גדולה תהיה, כי כדברים האלה קראתי גם במכתב, אשר שלח אלי חמיל.

אומנם בוהון לא ידע קרוא, אך בוש לגלות קלונו.

— אם כן, לך לדרכך! —- אמרה הוֹרפיגה — אשריך! הטמַן תהיה. הן ראיתי לפניך שלושה זנבות-סוס כאשר אני רואה עתה את אצבעותי אלה.

— גם הטמַן אהיה וגם את בת-הנסיך לאשה אקח — לא לי בת-איכרים.

— עם בת-איכרים לא היית מתנהג, כאשר אתה מתנהג אִתה, ואולם מפניה תבוֹש. לך נאה להיות לח.

— והלא אינני רע מִלַח.

בוהון קם והלך אל האוּרווה, אל הקוזקים, והוֹרפינה הלכה להכין אוכל.

בערב היו הסוסים מוכנים לדרך. אבל בוהון לא אץ לצאת. הוא ישב על ערמת מרבדים בחדר, שבו שכבה הילנה, בידו קתרוס והביט אליה. הילנה אשר כבר קמה ממיטתה עמדה בפינת החדר המרוחקת והתפללה בלחש, בלי שים לב לבוהון, כאילו לא היה בחדר כלל. הוא, להיפך, לא חדל מהביס אליה ומהקשיב לכל הגה היוצא מפיה, לכל אנחה המתפרצת מלבה — ולא ידע, מה עליו לעשות. מדי רגע פתח את פיו לדבר, אך הדברים לא יצאו מגרונו. ראה את פניה החיוורים והדוממים ואת עפעפיה ושפתיה, המביעים רוגז, ולא ערב את לבבו לפתוח פיו. מעולם לא ראה, כי יהיו פניה כאלה. בלי-משׂים עלה על לבו זכר ערבים כערב הזה ברוזלוֹגי, וכמו חיים ניצבו לעיניו: הנה הוא ובני קורצויץ מסביב לשולחן עץ האלון. הנסיכה הזקנה פיצחה גרעיני חמניות, הנסיכים הצעירים שיחקו בקוביה—- והוא ישב והביט אל פני העלמה היפים, כאשר הוא מביט אליהם עתה. אך אז מאושר היה, כי כאשר גולל לפניהם סיפורי עלילותיו בסיץ' — היא ישבה והקשיבה. ויש אשר מבטי עיניה השחורות נחו על פניו, ופיה הפתוח מעט העיד בה, כי היא שמה לב לדבריו. עתה אף מבט לא תעיף בו. אז, כאשר ניגן בקתרוס, היא האזינה והביסה עליו והוא — לבו נמס כמעט. ופלאי פלאים: עתה הוא אדון לה, הוא לקח אותה שבי, היא השבויה שלו,

שפחתו — אדון ומצווה הוא יכול להיות לה, ובכל-זאת היה אז קרוב אליה יותר ודומה אליה יותר במעמדו. הקורצויצ’ים אחים היו לו, והיא, אחותם, היתה לא רק חמדת-לבו, יונתו וחלום-נפשו, אבל גם כקרובתו. ועתה יושבת לפניו גבירה גאיונה, זועפה, דוממה, אכזריה. הוי, חמתו בוערת בו. הוא היה מַראה לה לדעת מה עונשו של מבזה קוזק, ואולם הוא אוהב את הגבירה האכזריה הזאת — והנה כאילו יד נעלמה אוחזת בשערות פדחתו, כאילו קול קורא באזניו: "עמוד!”. מלבד זאת, הלא כבר פרצה פעם שלהבת חמתו, והוא חבט אחרי-כן את ראשו בקרקע. כזאת עלתה לו, ככה התפתל הקוזק האומלל, בהרגישו, כי למשא הוא לה בחדר זה. לוּ עבר חיוך על שפתיה, לוּ השמיעה לפחות מלה אחת טובה — כי עתה נפל לרגליה — והלך לו לעזאזל, כדי להטביע בדמי הלחים את כל מכאובי לבו, כעסו וחרפתו. ועתה הנה הוא ניצב כעבד לפני בת-נסיכים זו. לולא הכיר אותה, לולא היתה הלחה הזאת מבנות רמי-המעלה, כי עתה ערב לבו יותר — ואולם היא הילנה בת-הנסיכים, אשר בגללה השתחוה לבני קורצויץ', אשר בעדה נכון היה לתת להם גם את רוזלוגי וגם כל אשר לו. על-כן בוש הוא לנהוג בה מנהג איכּר, על-כן אינו מעז פנים כנגדה.

השעה חולפת ומלפני הבית מגיע לאזניו לחש שיחות הקוזקים, היושבים כבר על אוּכפיהם ומחכים לאטמַן, והאטמן שרוּי ביסוריו. אור אבוקת עצי-קטף נופל על פניו, על בגדיו ההדורים ועל הקתרוס אשר בידו — והיא אף מבט לא תעיף בו! רע לאטמן, רע ומר! נרגז הוא, נפשו כּלה ולבו כואב. היה רוצה להיפרד ממנה ברגש, אך חושש הוא לפחות את פיו, שמא תהיה פרידתו ממנה לא כאשר חפצה נפשו, הוא חושש, שמא ילך ממנה אחוז מרירות, כעס, כאב.

הוי, לולא היתה הנערה הזאת הילנה בת-הנסיכים, הילנה בת-הנסיכים, שכבר תקעה סכין בבשרה, המאַיימת, כי בידיה תשׂים קץ לחייה, הילנה הנחמדה. הנחמדה! ככל אשר גדלו גאוותה ואכזריותה, כן שבתה לבו יותר…

פתאום נצטהל אחד הסוסים בחוץ.

הקוזק אזר אומץ.

— הנסיכה — אמר — עלי לצאת לדרכי.

הילנה שחקה.

— ואַתּ לא תאמרי לי: לך לשלום?

— לך, אדון, לשלום! אמרה בנעימה של כובד-ראש.

לב הקוזק נלחץ בו מכאב. היא אמרה את שביקש לשמוע, אבל הוא נתאווה לנעימה אחרת.

— אני יודע — אמר — כי אַת כועסת עלי, כי אַת שׂוֹנאה אותי, ואני רק זאת אומר לך, כי לוּ היה אחר תחתי, כי עתה הרע לעשות ממני. הבאתיך הנה, כי לא יכולתי לעשות אחרת, אך מה הרע, אשר עשיתי לך? האם לא נהגתי בךְ כראוי, כנהוֹג בבת-מלכים? הגידי בעצמך. האומנם מרצח אנוכי, כי אין בפיך אף מלה טובה לי? והלא בידי את.ּ

— ביד אלהים הנני — אמרה ברצינות כמו לפני כן — אך על אשר אתה, אדון, מושל ברוחך בהיותך אתי בחדר, תודתי לך.

— עתה אלך לדרכי, ואפילו אך זאת בלבד אמרת. אולי עוד תצטערי, אולי עוד תתגעגעי.

הילנה שתקה.

— צר לי להשאיר אותו פה לבדך, צר לי ללכת מכאן — אמר בוהון — אך נאלץ אני. לוּ הראית לי פנים שוחקים, לוּ בירכת אותי בשם אלהים בהיפרדי ממך, כי עתה הוקל לי. מה עלי לעשות כדי לקנות את לבך לאהוב אותי?

— השיבה לי את חירותי ואלהים יסלח לכל עװנוֹתיך, וגם אני אסלח לך ובירכתיך.

— אולי עוד תברכיני — אמר הקוזק — אולי עוד תצטערי, שהתאכזרת עלי ככה?

בוהון אמר להנעים לה את רגע הפרידה בדברים הנשמעים בעין הבטחה למחצה, אף כי לא חשב כלל לקיים אותם — וחפצו הצליח, כי אור התקוה זרח בעיני הילנה וסבר פניה החמוּר נתרכך. היא שילבה את ידיה על לבה ונעצה בו את עיניה הבהירות.

— האומנם אתה…

— לא, אינני יודע — ענה הקוזק בלחש, כי גם בושה וגם חמלה תקפוהו ואחזו בגרונו — עתה אינני יכול, אינני יכול — מחנות טטרים חונים בשׂדי-הפרא, גדודיהם פשטו בארץ — מרשקוב יוצאים טטרים — אינני יכול, הסכּנה גדולה, אך כאשר אחזור… אני לצדך, ילדה. ואַתּ תעשי בי כל שברצונך… אינני יודע…אינני יודע…

— יאצוֹל אלהים מרוחו עליך, תאצוֹל הקדושה והטהורה מרוחה עליך… לך לשלום!

והיא הושיטה לו את ידה. בוהון קפץ ממקומו והטביע בה את שׂפתיו — פתאום הרים את ראשו ופגע במבּטה שכּוּלוֹ רצינות — והירפה מידהו. ואולם בצעדו אחורנית אל עבר הדלת, קד לפניה ארצה כדרך הקוזקים, קד גם בעמדוֹ על המפתן עד שנעלם מעבר למסך.

לא ארכו הרגעים ובעד החלון חדרוּ אליה קולות שיחה, שקשוק כלי-נשק ואחרי כן מלות שיר המוּשר בקולות רמים:

רַבָּה תִּהְיֶה הַתֶּהִלָּה

בֵּין הַקוֹזָקִים,

ֵּין הַחֲבֵרִי,

לְאֹרֶךְ שָׁנִים,

לְעוֹלְמֵי עַד…

הקולות ושעטח הסוסים הלכו הלוך והתרחק, הלוך וחדול.

פרק ד

— נס גדול כבר עשה לה האלהים — אמר האדון זגלובה אל וולודיובסקי ופודביפינטה, בשבתם במעונו של סקשׁטוסקי — נס גדול, אני אומר, כי נתן לי כוח להוציאה מכף הכלב הזה ולשמור אותה מכל פגע בכל הדרך אשר הלכנו; נבטח בו אפוא, כי גם עתה יחמול עליה ועלינו. ואם אך עודנה חיה, יעשה עוד אתה האלהים נפלאות. ולבי אומר לי, כי הוא חטף אותה עוד פעם. כי הנה שימו-נא, אדונים נכבדים, על לב: הלא, כפי שסיפרו לנו השבויים, היה הוא, אחרי מותו של

פוליַן, לסגנו של קריבונוס — יפקדוהו השדים! — פירוש הדבר, שהשתתף בכיבושה של בּר.

— אולי לא מצא אותה בין המון האומללים; הלא שם נהרגו כעשרים אלף נפש — אמר האדון וולודיובסקי.

—ככה אתה אומר, אדון, כי אתה אינך מכיר אותו. ואני מוכן להישבע, כי ידע שהיא בבר וכי הציל אותה מן הטבח והביאה אל איזה מקום מחבוא.

— לא גדולה היא הנחמה אשר בפיך, אדון, כי לוּ אני האדון סקשׁטוסקי, כי אז הייתי מעדיף את מותה מאשר לראותה היה בידי המתועב הזה.

— לא דברי נחמה גם דבריך, כי אם נהרגה, הלא גם חולל כבודה…

— נורא הדבר! — קרא וולודיובסקי.

— הוי, נורא הדבר! — חזר אחריו לונגינוס.

זגלובה משך בשפמו ובזקנו, ואחרי-כן קרא:

— יאכלם השחין! יאכל השחין את כל עם-הכלבים הזה! יוציאו עובדי-האלילים את מעיהם ויעשו מהם מיתרים! האלהים ברא את כל העמים, אך אותם ברא השד, אותם, בני-הכלבים, בני-סדום! תהיינה כל נשיהם שׁכּוּלוֹת!

— אני לא הכרתי את העלמה המתוקה הזאת — אמר וולודיובסקי בעצב — ובכל-זאת רוצה הייתי, שהאסון יקרה אותי ולא אותה.

אני ראיתי אותה אך פעם אחת בימי חיי, ובזכרי אותה ואת אשר בא עליה, אני מואס בחיי! — קרא האדון לונגינוס.

— אם אתם אומרים כזאת — קרא האדון זגלובה — מה אומר אני, אשר כאב רחמתיה ומשחת הוצאתיה — מה אומר ומה אדבּר?

— ומה יאמר האדון סקשטוסקי? — שאל וולודיובסקי.

ככה קוננו האבירים, ואחרייכן השתקעו בדומיה.

ראשון התעורר האדון זגלובה.

— האָפסה כל עצה? — שאל.

— אם אָפסה כל עצה, חובתנו היא לנקום את נקמתה — אמר האדון וולודיובסקי.

— מי יתן והיה במהרה קרב גדול! — נאנח האדון לונגינוס. — על הטטרים אומרים, כי כבר עברו את הנהר והם כבר חונים בשׂדי הפרא.

והאדון זגלובה אמר:

— לא נוכל לעזוב לנפשה את האומללה הזאת, מבלי אשר ננסה להצילה. כבר טלטלתי למדי בימי-חיי את עצמותי היבשות, וטוב לי עתה לשבת באיזה מקום במנוחה, להחם את בשרי על גבי תנור, אך למען האומללה הזאת אלך גם לסטמבול, אף אם יהיה עלי לשוב וללבוש מעיל-איכּרים גס ושוב לקחת בידי קתרוס אשר בלי סלידה אינני יכול להביט אליו.

— אתה, אדון, נבון-תחבולות הנך, המצא אפוא איזו תחבולה! — אמר האדון פודביפינטה.

— כבר חלפו במוחי תחבולות רבות. לוּ מצא הנסיך דומיניק אף החצי מהן, כי עתה כבר היה חמילניצקי תלוי על העץ. כבר דיברתי עם סקשטוסקי על־אודות הדברים האלה, אך הוא איננו מבין עתה את הדברים אשר הוא שומע. המכאוב מקנן בקרבו ומנקר בו, והוא רע עוד ממחלה. אתם שימרו נא אותו, שלא יתבלבל מוחו. לעתים תכופות יקרה, כי מרוב יגון יעשה השכל כמעשה היין וסופו להחמיץ.

— יקרה כדבר הזה, יקרה! — אמר האדון לונגינוס.

האדון וולודיובסקי נע במקומו קצר-רוח ושאל:

— ומה הן תחבולותיך, אדוני?

— תחבולותי? הנה תחילה עלינו לדעת, אם האומללה הנחמדה הזאת — ישמרו אותה מלאכי-מרום מכל רע! — עודנה חיה, ולדעת זאת אפשר בשתי דרכים: או שנמצא בין הקוזקים של הנסיך אנשים נאמנים וישרים, אשר ייאוֹתו לנפול למראית-עין אל הקוזקים, להתערב בין אנשי בוהון ולהיוודע מהם דבר-מה…

— בגדודי יש דרגונים בני רוּס! — הפסיקהו וולודיובסקי. — אני אמצא אנשים כאלה.

— רגע אדוני… או שנתפוס ”לשון” מבין הנבלים, שלכדו את בּר, כל אלה מוקירים את בוהון מאד ונושאים עיניהם אליו כאל השמש, ומעלליו מלהיבים את דמיונם: עליו שרים שירים — יחר גרונם! — ואיש לאיש מספר אשר פעל ואשר לא פעל. ואם חטף ונשׂא את האומללה, לא נעלם הדבר מהם.

— הלא אפשר גם לשלוח אנשים וגם להשתדל לתפוס ”לשון” — אמר האדון פודביפינטה.

— עצתך טובה מאד, אדון. כאשר נדע, כי חיה היא — וזה העיקר — אז, אם אתם, אדונים נכבדים, רוצים באמת ובתמים לעזור לסקשטוסקי, תעמדו כולכם תחת פקודתי, כי אני קניתי נסיון יותר מכולכם. נתחפּשׂ בבגדי איכּרים ונשתדל להיוודע, איפה החביא אותה — וכאשר נדע זאת, אמציא תחבולה להשׂיגה. אני וסקשטוסקי מסתכּנים יותר מכל, כי בוהון מכּיר אותנו פנים, ואם יגלה אותנו — אִמותינו יולדותינו לא תכּרנה אותנו עוד, — אך אתכם, אדוני, את שניכם, לא ראה.

— אותי ראה — אמר האדון פודביפינטה. — אך אין לזה חשיבות כלל וכלל.

— אולי יתנהו האלהים בידינו! קרא האדון וולודיובסקי.

— אני אינני רוצה לראותו עוד — אמר האדון זגלובה. — יראהו התליין ולא אני. עלינו לנהוג זהירות, כדי לא להתגלות. לא יתכן הדבר, כי רק הוא לבדו

יודע את מקום מחבואה, ואני מבטיחכם, כי טוב לשאול פי אחרים מאשר לשאול אותו.

— אולי יוודע מקום מחבואה לאנשינו. אם אך ירשה לי הנסיך אבחר אנשים נאמנים ואשלח אותם ולוּ מחר.

— הנסיך ירשה, אך אם אמנם יוודע להם המקום, בזה אני מפקפק. שמעו-נא, אדוני: עוד רעיון אחד עלה בדעתי, והוא: במקום לשלוח אנשים או לתפוס קוזקים, נתחפּשׂ אנחנו בבגדי איכּרים ונצא לדרך מבלי להשתהוֹת.

— לא יתכן הדבר! — קרא האדון װלודיובסקי.

— מדוע לא יתכן?

— אתה, אדון, אינך יודע, כנראה, את השירות בצבא. כשכל הגדודים, אחד לא נעדר, נערכים למערכה, קדושה היא המערכה. אף אם אביו ואמו של החייל גוססים, לא ילך זה ולא יבקש לו רשיון-יציאה ולא יטוֹש את חבריו וילך, כי חרפה היא לעשות כזאת לפני הקרב, ואין חייל אשר ימיט על נפשו את החרפה הזאת. אחרי הקרב, כאשר פוּזר האויב, מוּתר הדבר, אבל לא לפני הקרב. עתה שים-נא לב, אדון: סקשטוסקי היה הראשון, אשר רצה לקפוץ ממקומו, לרוץ ולהציל, אולם, אף הגה מפיו לא הוציא. הוא יודע, מה הוא רגש-הכבוד. הנסיך אוהב אותו, והוא אף לא

השמיע הגה באוזני הנסיך. כי יודע הוא את חובתו. החייל הוא בשירות הציבור, ואילו השירות האחר הוא אך ורק בשביל היחיד. אינני יודע, איך נוהג הדבר במקומות אחרים, ואולם אני חושב, שבכל מקום ומקום נוהגים כמו אצלנו, אצל הנסיך שׂר-הגליל שלנו, שמעולם לא ביקש עוד איש, ומכל-שכן קצין, רשיון-יציאה מן המחנה לפני הקרב. אף אם לבו ייקרע לקרעים, לא ילך סקשטוסקי אל הנסיך לבקש מאתו רשיון כזה.

— כרומאי הוא ומחמיר מאד, יודעני זאת — אמר האדון זגלובּה — אך אם ילחש מישהו על אוזנו של הנסיך, ייתכן ומרצונו היה מַרשה גם לו גם לכם לצאת לדרך מבלי אשר תבקשו זאת ממנו.

— כדבר הזה אף לא יעלה על דעתו. הנסיך דואג לרפובליקה כולה. מה-זה עולה על דעתך, אדון? עתה כל ענייני הממלכה, כל ענייני העם על המאזניים — והנסיך ישׂים את לבו לענין בן-אדם אחד? ואף אם יואיל הנסיך — אף כי הדבר לא יתכן — לתת את הרשיון מבלי אשר נשאל ממנו, חי האלהים, כי איש מאתנו לא יצא מן המחנה, כי גם אנחנו חייבים קודם-כל בשירותה של המולדת האומללה ולא לנו.

— יודע אני זאת, יודע, וגם מזמן שירותי בצבא בימים הרחוקים ההם זכורים לי הדברים ועל-כן אמרתי לכם, אדונַי, כי הרעיון הזה אך עלה בדעתי וחלף, אך לא נשתהה בו. ואמנם, האמת אגיד, כי כל-עוד הנבלים חזקים הם, לא נרבה להועיל, אך כאשר יוּבסו, יירדפו, כאשר אך ידאגו להימלט על נפשם, אז נוכל לחדור אל קרבם בלי אימה, ועל-נקלה נשיג מהם ידיעות. אך תמהר-נא שארית הצבא להאסף פה בצ’ולהאנסקי קמיין, ואם לא, נשב פה עד אשר נמות מרוב יגון. לוּ היה נסיכנו

המצביא הראשי, כי עתה כבר יצאנו מזה, ואולם הנסיך דומיניק מרבה, כנראה, לחנות ולהינפש בדרכו, ועל-כן הוא בושש לבוא.

— מקווים, שבעוד שלושה ימים יבוא.

— מי יתן ומיהר לבוא! האם האדון שׂר-המשקים בא היום?

— כן.

ברגע ההוא נפתחה הדלת וסקשטוסקי נכנס אל החדר.

תווי-פניו — קפאון ורוגע — כאילו חרת הכאב אותם באבן.

מוזר היה מראה פניו הצעירים, שסברם כה רציני וחמוּר, כאילו לא ידעו חיוּך מימיהם, ואף אם יפגע בהם המוות, לא ישנה הרבה. זקנו גדל וירד עד חצי חזהו, ובזקנו השחור בגון העורב, התפתלו פה ושם נימי-כסף.

חבריו ורעיו הנאמנים ידעו, כי גדל כאבו, אך הוא התנכר לכאב זה ואיש זולתו לא יכול לראות את אשר בלבו. במלוֹא דעתו היה ולמראית-עין רגוע, שקוד על תפקידו אף במסירות יתירה וכל מעייניו אך במלחמה המתחוללת ובאה.

— דיברנו פה באסון אשר קרך, אדון, שהוא גם אסוננו -— אמר האדון זגלובה — כי — האלהים עֵדנו! — אין אנחנו יכולים להינחם. ואולם לריק יהיו כל רגשותינו, אם רק לשפוך דמע אתך יחדיו נהיה נכונים, לכן החלטנו להקריב גם את דמנו כדי להוציא אוּמללה זו מן השביה, אם אך עודנה בחיים.

— יגמלכם האלהים!

— גם אל מחנה חמילניצקי נלך אתך — קרא האדון וולודיובסקי בהביטו במבוכה על רעוֹ.

— יגמלכם האלהים! — אמר סקשטוסקי שנית.

— אנחנו יודעים — אמר האדון זגלובה — כי אתה, אדוני, נשבעת לחפש אותה ולמצאה אִם חיה או מתה, ועל-כן הננו נכונים לצאת גם היום…

סקשטוסקי ישב לו על הספסל, תקע את מבט-עיניו באדמה ולא ענה דבר, עד כי זגלובה נתקף חימה.

— האומנם הוא אומר להימנע מלחפּשׂ אותה? — הירהר. — אם כן, ישלם לו אלהים כגמולו. אין מכיר טובה ואין זכר למעשים טובים, רואה אני, בעולם הזה. ואולם עוד יימצאו אנשים, אשר יצילוּה, מלבד אם אוציא נשמתי תחילה.

בחדר נשתררה שתיקה אשר רק אנחות האדון לונגינוס הפריעו אותה, בינתיים ניגש וולדיובסקי הקטן אל סקשטוסקי ונגע בכתפו.

— מאין אתה בא? — שאל.

מאת הנסיך.

— ומה!

— הנני יוצא לסיוּר הלילה.

— רחוק?

— עד ירמולינצה אגיע, אם רק תהיה הדרך פנויה.

וולודיובסקי הביט אל זגלובה וכרגע הבינו שניהם את אשר עליהם לעשות.

האם לעבר בּר? — הימהם זגלובה.

— נלך אתך.

— עליך ללכת ולבקש רשיון מאת הנסיךְ ולשאול אם לא הועיד לך תפקיד אחר.

— אם כן בוא נלך יחד, עלי לשאול גם משהו בענין אחר.

— ואנחנו נלך אתכם — אמר זגלובה.

קמו והלכו. רחוק למדי היה מעון הנסיך, בקצה השני של המחנה. בחדר הראשון מצאו קצינים רבים מגדודים שונים, כי צבא רב נהר מכל צד לצ’ולהנסקי קמיין, וכולם מיהרו אל הנסיך, להודיעו, כי נכונים הם להתייצב לפקודתו. על האדון וולודיובסקי היה לחכות זמן רב, עד אשר יכול להתייצב יחד עם האדון פודבּיפינטה לפני הנסיך, ואולם תחת זה מיהר הנסיך להרשות להם לצאת וגם לשלוח אחדים מן הקוזקים שיתחפּשׂו לבורחים מן המחנה וילכו אל הקוזקים של בוהון, כדי להיוודע על גורלה של הנסיכה. ואל וולודיובסקי אמר הנסיך:

— אני בעצמי מטיל תפקידים שונים על סקשטוסקי, באשר רואה אני, כי המכאוב אוכל אותו כעש, וצר לי מאד עליו. האם לא דיבּר אתכם על-אודותיה מאומה?

— מעט מאד. ברגע הראשון קפץ ממקומו ואמר לחדוֹר אל תוך הקוזקים, בלי שׂים לב אל המקום, שבו הם חונים, ואל מספרם. ואולם מיד נזכר, כי עתה מתכוננים כל הגדודים למערכה, וכי בשירותה של המולדת אנחנו ועלינו להציל אותה תחילה, ועל-כן נמנע מלכת אליך, אדוננו הנסיך. אך האלהים יודע את אשר בלבו.

— והאלהים מנסה אותו קשה. השגח עליו. הלא רואה אני, כי רע נאמן אתה לו.

האדון וולודיובסקי השתחװה עמוק ויצא, כי ברגע ההוא נכנסו אל הנסיך שׂר גליל קיוב ועמוֹ הסטרוסטה מסטוֹבְּניץ. האדון דֶנְהוֹף, הסטרוֹסטה מסוֹקַל, וקציני צבא אחדים.

— ומה? — שאל אותו`סקשטוסקי.

— אני אצא אתך לדרך, אך לפני כן עלי לגשת אל גדודי, כי עלי לשלוֹח כמה מחיילי לאן שהוא.

— נלך יחד.

יצאו ואליהם נילװּ האדון פודביפינטה, זגלובה והזקן זצ’ויליחובסקי, שהיה בדרכו אל מאהל גדודו הוא. לא-הרחק מאהלי גדוד הדרגונים של וולודיובסקי פגשו באדון לַשׁץ‘, אשר הלך מתנודד בראש חבורת אצילים, כעשרים איש במספר, וניכּר כי גם הוא וגם הם שיכּורים לחלוטין. למראה האנשים האלה נאנח האדון זגלובה. שני אלה, זגלובה ולשץ’, נתחבבו זה על זה עוד למן ימי שהותם בקירבת קונסטנטינוב, כי גם היו דומים באופיים זה לזה כשתי טיפות מים. כי האדון לשץ', אף אם היה אבּיר מהולל, עריץ לעובדי-אלילים מאין כמוהו, נודע גם כהולל, שתיין, קוביוסטוס, אשר את השעות, שבהן היה פנוי מקרבות, תפילות. התנפלוּיות ותגרות, אהב לבלות

בחברת אנשים כזגלובה, לשתות לשכרה ולשמוע בדיחות. הוא היה איש-ריב ומדון, פעמים רבות מאוד הקים מהומות ופרע חוק, עד כי לוּ היה תושב ממלכה אחרת, כי עתה זה-כבר היה ראשו ניתז מעליו. לא פסק-דין אחד הוצא עליו, אך גם בימי שלום הקל ראש בהם, ואילו עתה, בימי מלחמה, כל המשפטים ההם נשכחו. אל הנסיך נספח עוד בקירבת רוֹסילוֹביצה, ורבים היו שירותיו על יד קונסטנטינוב, אבל מאז הגיעם לנופש בזבּרז' היה לטורח רב ברעש ובשערוריות שהקים תמיד. אין מספר ואין מידה ליין, אשר שתה אצלו האדון זגלובה, ולא ללהג, אשר הירבה זה אתו, ולדברים שסיפר להנאתו של ההולל, שהיה מזמין אותו אליו יום יום.

ואולם למן היום בו נודע על נפילתה של בּר בידי האויב, התהלך האדוֹן זגלובה קודר פנים, סברו הטוב ניטל ממנו, התרוממות רוחו דעכה ושוב לא אירח לחברתו של האדון לשץ'. הלה סבור היה כי האציל טוב-הלב נטש את הצבא. כשלפתאום נקרה זה לפניו.

הוא הושיט לקראתו את ידו ואמר:

— שלום עליך, אדוני! מדוע זה אינך בא אלי עוד? מה שלומך?

— בחברתו של האדון סקשטוסקי אני — השיב האציל נעגם.

האדון לשץ' לא הגה חיבה לסקשטוסקי בשל רצינותו ואילו על דבר אסונו ידע היטב, כי הוא היה נוכח בכֵּרה, אשר עשה הנסיך בזבּרז‘, שאז הגיעה הידיעה על נפילתה של בּר. ואולם לשץ’. מטבעו היה שלוּח כל רסן ואותה שעה גם שיכּור, הגס לבו במכאובי הזוּלת ובאחזו בכפתורי מעילו שאל אותו:

— זה אתה, אדון, בוכה על הנערה?… האם יפה היתה? מה?

— הנח לי, אדון! — אמר סקשטוסקי.

— חכה!

— עתה הנני בתפקיד ואינני פנוי למלא אחר פקודותיך, אדון נכבד!

— חכה! — חזר לשץ' על פקודתו בעקשנות של שיכּורים — אתה בתפקיד ולא אני. אף אחד כאן לא יצווה עלי מה לעשות!

ובהנמיכו את קולו חזר ושאל:

— האם יפה היתה? מה?

גביניו של סקשטוסקי נתכּווצו.

— אחת אוֹמַר לך, אדון: מוטב לא לנגוע במקום הכאב.

— לא לנגוע? אל תירא, אם יפה היתה, חיה היא.

פני סקשטוסקי חוורו כפני מת, אך עצר ברוחו ואמר:

— אדוני הנכבד… שלא אשכח עם מי אני מדבר…

לשץ' לטש עיניו.

— מה פירוש? אתה מאיים עלי, אדון? עלי אתה מאיים. אדון?… בגלל

קלת-דעת אחת…?

— כּלך לד מכאן, אדוני ראש השוטרים, כלך לדרכך — הרעים כנגדו הזקן זצ’ויליחובסקי רועד כולו מכּעס.

— ואתם פוחזים, ריקים, משרתים! —־ צרח לשץ' — אדונים נכבדים, אל החרבות!

ובשלפו את חרבו, קפץ אל סקשטוסקי, אך בהרף-עין זה שרקה החרב בידו של סקשטוסקי וחרבו של לשץ' נתעופפה כצפור באויר, והוא מחמת התנופה איבד שיווי משקלו ונפל מלוא-קומתו ארצה.

האדון סקשטוסקי לא חבט בנופל, כי אם ניצב חיוור כמת, כהמוּם, ובינתיים נתעוררה מהומה. מן הצד האחד קפצו חייליו של לשץ' ומן הצד השני פרצו כדבורים מתוך הכוורת הדרגונים של וולודיובסקי. נשמעו צעקות הכּה! הכּה! בינתיים הופיעו רבים שלא ידעו סיבת המהומה. החרבות השתקשקו, עוד מעט וניטש קרב עז. ואולם כאשר ראו אנשי לשץ‘, כי מדי רגע מתרבּים ובאים אנשי צבא וישניוביצקי התפכחו משכּרוּתם, מיהרו ונטלו עמהם את האדון לשץ’ והםתלקו מן המקום.

וּוַדאי הוא, כי אילו פגע האדון לשץ' באנשי צבא אחר, פחות ממושמע, כי עתה אל-נכון היו מפוררים את בשרו לפירורים קטנים, אך הזקן זצ’ויליחובסקי לא איבד את קור-רוחו וכאשר צעק: "הרפּו!” מיד הושבו החרבות אל נדניהן.

ובכל-זאת נתגעש כל המחנה, והד המהומה הגיע לאזני הנסיך, כי האדון קוּשׁל, אשר עמד על המשמר, פרץ אל החדר, שם נועץ הנסיך בשׂר גליל קיוב, בסטרוסטה מסטוֹבּניץ ובאדון ספנהוֹף. וקרא בקול רם:

— אדוני הנסיך, החיילים משספים זה את זה בחרבות!

באותו הרגע הופיע לשץ' בפתח, כפגז הירוּי מתותח, והוא חיור מהתרגשות ומכּעס, וכבר מפוכּח כולו.

— אדוני הנסיך, צדק אני תובע! — צעק — במחנה הזה, כמו במחנה חמילניצקי, אין מכבדים לא יחוּס ולא דרגה! מתנפלים על נושאי-משרה ממלכתיים! אם אתה, אדוני הנסיך, לא תעשה משפט, לא תחרוץ משפט-מוות, אני בעצמי אעשה משפט!

הנסיך קפץ ממקומו.

— מה אירע? מיהו שהתנפל עליך, אדון?

— הקצין שלך — סקשטוסקי!

תמהון רב נצטייר על פני הנסיך.

— סקשטוסקי?

פתאום נפתחה הדלת וזצ’ויליחובסקי נכנס.

— אדוני הנסיך, אני העד! — אמר.

— לא להוכיח את צדקתי באתי הנה, אלא לדרוש עונש! — קרא לשץ'.

הנסיך פנה אליו ונעץ בו את עיניו.

— לאט לך, לאט! — אמר בלחש ובהדגשה.

היה משהו נורא בעיניו ובקולו הלוחש. עד כי לשץ', המפורסם בחוצפתו, נשתתק פתאום. כאילו ניטל ממנו הדיבּר, ופני כל הנוכחים בחדר החווירו.

דבּר, אדון! — אמר הנסיך אל זצ’ויליחובסקי.

האדון זצ’ויליחובסקי סיפּר את כל אשר קרה, כי האדון השוטר התנהג שלא כהוגן ושלא כראוּי לא רק לאחר מנושאי המשׂרה הממלכתיים אבל גם לאחד האצילים, בעשותו ללעג את סבלו של האדון סקשטוסקי, ואחרי-כן התנפל עליו בחרבו; כי סקשטוסקי, למרות גילו הצעיר, גילה התאפקות בלתי רגילה והסתפּק אך בהעפת חרבו של המתנפל ולא נגע בו לרעה; ואת עדותו סיים הזקן כך:

— אדוני הנסיך יודע, כי זקן בן שבעים אני וכל ימי לא טימאתי את שפתי בדבר-שקר, ועד יום מותי לא אטמא אותן. ובכן גם עתה רק אמת בפי, ואף אם יהיה עלי להישבע, לא אשנה דבר מכל אשר סיפּרתי בזה.

הנסיך ידע, כי כל דברי זצ’ויליחובסקי כּנים, וגם את לשץ' ידע היטב. ואולם בינתיים לא אמר דבר, לקח עט בידו לכתוב על גליון נייר.

כשסיים לכתוב הביט אל האדון השוטר.

— משפט-צדק ייעשה לך, אדון נכבד! — אמר.

האדון לשץ' פתח את פיו לדבּר, אך הדברים לא יצאו מגרונו. ובכן תמך צלעותיו בידיו, השתחוָה ובהילוּך יהיר יצא מן החדר.

— ז’לנסקי! - אמר הנסיך - מסור את המכתב הזה לסקשסוסקי.

האדון וולודיובסקי, שאירח כל הזמן לסקשטוסקי, נתעגם מעט למראה נערו של הנסיך הבא, באשר היה בטוח, כי הנסיך שלח לקרוא להם להתייצב לפניו. ואולם הנער הניח את המכתב ובלי לומר מלה יצא מן החדר. סקשטוסקי קרא את המכתב ואחרי-כן הגישו לחברו.

— קרא! — אמר.

האדון וולודיובסקי הציץ בנייר וקרא:

— למפקד-גדוד מינה אותו הנסיך!

ובתפסו את סקשטוסקי בצווארו נשק על שתי לחייו.

דרגת מפקד-גדוד בצבא הוֹזרים כבר היתה בחזקת שׂררה צבאית. מפקד הגדוד, שבו שירת סקשםוסקי, היה הנסיך בעצמו, ומשרת מ"מ המפקד מילא האדון סוּפּצ’ינסקי מסיֶנצ’ה, איש זקן, שמזמן נפקד מקומו מן השירות הפעיל והאדון סקשטוסקי מילא זה-כבר למעשה את התפקידים גם של זה וגם של זה, תופעה רגילה למדי בכל הגדודים שמעין אלה, בהם שתי הדרגות הראשונות שימשו תוארי-כבוד בלבד לנושאיהם. המפקד של גדוד המלך היה המלך בעצמו וממלא מקומו היה אחד מבעלי השׂררה הגבוהים של אנשי החצר. עתה, בתוקף המינוי, הפך האדון סקשטוסקי

להיות אחד מבכירי קציניו של הנסיך שׂר גליל רוס.

ואולם בשעה שחבריו של סקשטוסקי צהלו משמחה ואיחלו לו הצלחות נוספות, לא נשתנתה ארשת פניו והיו דוממים וחמוּרים, כמו קודם, כי לא היה בכוחו של כל תואר-כבוד לשמחו ולהצהיל את פניו.

ובכל-זאת קם והלך להודות לנסיך, ואותה שעה התהלך וולודיובסקי הקטן על פני החדר כשהוא — משפשף את ידיו.

הו, הו! — אמר — למפקד גדוד ההוּזרים נתמנה! בגיל כה צעיר דומה לא זכה לכך איש לפניו.

— אך מי-יתן ושב אליו אושרו! — אמר זגלובה.

— הראיתם? הוא לא גילה אף סימן קל שבקלים של התרגשות.

— הוא היה בוחר לוַתּר על הכבוד הזה — אמר האדון לונגינוס.

— אדון נכבד! — נאנח האדון זגלובה — מה הפלא? אני נכון לתת את חמש אצבעותי כפרה, אף כי בהן לכדתי דגל!

— אכן, כן הדבר, כן!

— אך אם הועלה סקשטוסקי בדרגה, סימן, שהאדון סופצ’ינסקי מת! — העיר

האדון וולודיובסקי.

— ודאי שמת.

— ומי אם כן ימלא את מקומו של סקשטוסקי? שׂר-הדגל עודנו עוּל-ימים ואך מאז קונססנטינוב הוא בתפקיד.

השאלה הזאת נשארה ללא מענה, עד אשר חזר האדון סקשטוסקי.

— אדוני הנכבד! — אמר אל האדון פודביפינטה — הנסיך מינה אותו למפקד ממלא-מקום.

— הו, אלי! אלי! — נאנק האדון לונגינוס בשלבו את ידיו כבתפילה.

— בזו הדרך יכול היה הנסיך גם את סוסתו הליפּלנדית למנות לתפקיד זה — הימהם האדון זגלובה.

— והמסע שלנו? — שאל האדון וולודיובסקי.

— יוצאים, ומיד, — ענה האדון סקשטוסקי.

— כמה אנשים ציוה הנסיך לקחת אתנו?

— גדוד-קוזקים אחד וגדוד ולכים אחד: חמש מאות איש יחד.

— הוי, זהו מסע צבאי שלם ולא פעולת סיור, אך אם כן הדבר, הבה ונצא מיד לדרך!

— לדרך! לדרך! — חזר אחריו האדון זגלובה. — אולי יעזור לנו אלהים ודבר-מה יוודע לנו.

כשתי שעות אחרי-כן, עם שקיעה, יצאו ארבעה הידידים מצ’ולהאנסקי קאמין דרומה, וכמעט באותה שעה עזב את המחנה בראש אנשיו האדון שוטר-הממלכה. אבּירים רבים בני גדודים שונים הביטו אחרי ההולכים ולא חשכו מהם קריאות גנאי ובוז, הקצינים התגודדו סביב האדון קוּשל, והוא סיפר להם על-מה גורש האדון השוטר מן המחנה ואיך היה הדבר.

— אני הבאתי אליו את פקודת הנסיך — אמר האדון קושל — והאמינו לי. אדונַי, שסכנת-מוות היתה בשליחות זו, כי אחרי אשר קרא את הפקודה, געה כשור בשעה שצורבים בעורו תו בברזל מלוּבּן. הוא אחז במפּצו ואמר להתנפל עלי, ואך נס הוא, שלא פגע בי, ואולם דומני, כי השגיח בעד החלון בגרמנים של האדון קוריצקי, שהקיפו את מעונו, וגם בדרגונים שלי שהחזיקו רובים בידיהם. אז החל לצעוק: "טוב! טוב! אלך מכאן, אם הם מגרשים אותי! אלך אל הנסיך דומיניק, אשר יקדם את פני בתודה! לא אשרת (הוסיף לדבר) עם זקנים, אך אנקום את נקמתי (צעק(, כשם שאני לשץ‘, בשם שאני לשץ’! — ולריקן זה (קרא) אשלם כגמולו!” דמיתי, כי הארס יאכלהו — ותקוּף חרוֹן חבט בשולחן במפּצוֹ בזה אחר זה ואומַר לכם, רבותי, כי כלל אינני בטוח אם אין הסכּנה צפויה לאדון סקשטוסקי, כי לא התוּלים עם השוטר. נוקם ונוטר הוא וגאה מאוד, ומעולם לא נקה איש, אשר פגע בו. אמיץ לב הנהו, וגם נושא במשרה ממלכתית חשובה.

— מה סכּנה צפויה לארח סקשטוסקי, אם הנסיך מגן לו? — אמר אחד מן הקצינים. — וגם האדון השוטר, אף כי מסוגל הוא לעולל הכל, אין ספק, כי יחשוש מפני יד הנסיך הקשה.

וסקשטוסקי, אשר לא ידע מאומה על נדריו של האדון לשץ', הלך הלוך והתרחק מן המחנה בראש גדודו, כשהוא פונה לעבר אוֹזִ’יגוֹבְצה, שבכיווּן בּוֹהוּ ומֶדְוֶדוּבְקה. אף כי הימים ימי ספטמבר היו והעלים כבר הצהיבו, בכל-זאת נאה היה הלילה וחמים כבליל יולי, כי כזו היתה כל השנה ההיא: חורף כמעט לא היה ובראשית ימי האביב, בימים אשר בשאר השנים עוד שלג עבה מכסה את הערבות, כבר הנץ הכל. אחרי ימי הקיץ, אשר היו גשומים למדי, באו חדשי סתיו ראשונים יבשים ונאים, ובהם הימים חיוורים היו והלילות בהירים ושטוּפי ירח. ובכן רכבו בדרך הנוחה ולא הירבו להיזהר בדרכם, כי עדיין קרובים מדי היו אל המחנה ולא חששוּ מפני אויב — רכבו מהר: סקשטוסקי ואתו כעשרים איש ראשונה, ואחריהם וולודיובסקי, זגלובה והאדון לונגינוס.

— שימוּ נא לב, רבותי, כיצד הירח שופך אורו על הגבעה ההיא — לחש האדון זגלובה. — האור כאור-היום, אומרים, כי רק בימי מלחמה הלילות בהירים ככה, כדי שלא תנגפנה הנשמות היוצאות מן הגופות בעצים בתוך האפלה, כצפרים הנחבטות במרישי הגרנות, ועל-נקלה תמצאנה את דרכן. היום יום הששי בשבוע, הוא יום הנוצרי המושיע, שבו אין הרוחות הרעות יוצאות מן האדמה והשדים אינם שולטים בבני-האדם. אנכי מרגיש, כי הוקל לי ולבי מלא תקוה.

— מה-טוב, כי כבר יצאנו ובידינו אפוא לנסות דבר ולהציל — זה העיקר! — אמר וולוֹדיובסקי.

— הגרוע מכל הוא לשבת באפס מעשה — אמר זגלובה. — אולם כאשר עולים על הסוס, מיד הולך היאוש ופוחת עם כל טלטול וטלטול עד שנעלם כליל.

— אינני מאמין — אמר ווֹלודיובסקי בלחש — כי כל דבר ניתן לסלק בדרך זו, למשל: האהבה, האוחזת בלב כמלקחים.

— אם נאמנה היא האהבה — אמר האדון לונגינוס — אף אם תאבק עמה כהאבק עם הדוב, תוכל לך.

ובאמרו זאת הוציא מלבד אנחה, אשר דמתה לנחרת המפוח, והקטן וולודיובסקי נשא את עיניו למרום, כאלו חיפּש בין הכוכבים את הכוכב, אשר האיר לנסיכה ברברה.

הסוסים אשר בכל הגדוד השמיעו קול נחרה, והפּרשים ענו להם: ”אסותא, אסותא!” — אחרי-כן נדם הכל, עד אשר מבין השורות האחרונות עלה קול נסוּך ערגה:

יוֹצֵא אַתָּה, אֻמְלָל, לַמִּלְחָמָה

יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה!

בַּלַּיְלָה אֲבָנִים מִשְׁכָּבֶךָ,

בַּיּוֹם הַשָּׁרָב יֹאכְלֶךָ…

—ותיקי הצבא אומרים: סוסים נוחרים, סימן טוב הוא, וכזאת אמר לי גם אבי, עליו השלום! — אמר וולודיובסקי.

— משהו כאילו לוחש על אוזני, כי דרכנו לא לשוא — ענה לעומתו זגלובה.

— מי-יתן ובאה גם התקוה בלבו של סקשטוסקי! — נאנח האדון לונגינוס.

זגלובה טילטל ראשו, כאילו הציק לו איזה רעיון, ואחרי-כן אמר:

— משהו אחר לגמרי מטריד את מחשבותי ועלי לגולל הדבר לפניכם, כדי להשתחרר מן המועקה הזאת: ובכן, האם לא הבחנתם, רבותי, כי סקשטוסקי, מזה זמן מה — אינני יודע, אולי אך נדמה לי כך, אך הוא נראה, כאילו פחות מכולנו הוא חושב על דבר הצלתה של האומללה.

— מה אתה דובר, אדון? — קרא וולודיובסקי — זה דרכו תמיד: הוא איננו מגלה את אשר בלבו לאחרים.

— אמת הדבר, אך זכור-נא אדון, את הדבר הזה: כאשר הוכחנו לו, כי יש תקוה להצילה, אמר: ”האלהים יגמלכם!” גם לי וגם לך בשפה רפה, כאילו לא היה הדבר חשוב בעיניו כלל. ואם כן, הלא האלהים יודע, עד-כמה כפוי-טובה הוא! כי גם על עור-השור אין לכתוב את כל אשר בכתה האומללה בגעגועיה אליו. בעיני ראיתי זאת.

וולודיובסקי הניע ראש.

— לא יתכן! — אמר וולודיובסקי — לא, הוא לא יחדל משאוף להצלתה, אף כי אמת הדבר, כי בשעה שחטף אותה השד ההוא ברוזלוגי, התמוטט האיש כליל, ואילו עתה רוחו מאוששת הרבה יותר. אך אם נתן אלהים מנוחה לנפשו והוסיף לו כוח, אשריהו וטוב לו. הלא רעים נאמנים הננו לו ועלינו לשמוח שכן הדבר.

וולודיובסקי דפק בסוסו ואץ קדימה, אל סקשטוסקי. האדון זגלובה רכב זמן מה בדומיה ליד האדון פודביפינטה.

— האין זו גם דעתך, אדון, כדעתי אני, כי לולא האהבה לא היו רבות מן הצרות באות לעולם?

— את אשר גזר אלהים על בן-אדם, ממנו לא ימלט — השיב הליטאי.

— אתה, אדון, אינך משיב לעולם כהלכה. גזירת האלהים היא גזירת האלהים והאהבה וצרותיה היא אהבה וצרותיה. על-מה חרבה טרויה? האם לא שמעת? ומלחמה פלונית ואלמונית — האם לא בגלל איזו אשה באה? חמילניצקי חשק באשת צ’פלינסקי, או צ’פלינסקי חמד לו אשת חמילניצקי, ואנחנו הולכים למיתה בגלל תאווֹתיהם הרעות.

— כי רוחות האהבה ההיא רוחות רעות הן, ואולם יש רוחות אהבה וטובות הן ואלה מגדילות את כבוד אלהים ותהילתו.

— עתה היטבת לדבּר, אדון. מצאת את החידה. אך האם תמהר לבוא ולעבוד בכרם-אלהים זה? שמעתי, כי ענוּד אתה סרט מידה של יפהפיה.

— אחי… אחי…

— ואולם שלושה עומדים לשטן על דרכך. האין זאת?

— אומנם! כדבריך כן-הוא!

— אם כן, אומַר לך מה: נופף בכוח וכרות בבת-אחת את ראשי השלושה: חמילניצקי, החַן ובוהון.

— אילו אך נאוֹתו להתייצב! — ענה האדון לונגינוס בהתרגשות ונשא את עיניו למרום.

אותה שעה רכב וולודיובסקי ליד האדון סקשטוסקי ובמצזדד בחן את פניו הדוממים, ולבסוף הקיש רכוּבּתו ברכוּבּת סקשטוסקי.

— ין! — אמר — לא טוב הדבר שהנך שוקע בדמדומים.

— אינני מדמדם, אני מתפלל — השיב סקשטוסקי.

— התפילה קדושה וטובה, אך הן לא נזיר אתה, כי תסתפק בתפילה.

האדון ין היפנה לאט את פניו המעונים לעבר פניו של װלודיובסקי ובקול עמום, חדוּר יאוש תהומי שאל:

— אמוֹר אתה, מיכל, מה עוד נותר לי לעשות אם לא ללבוש את חלוּק הנזירים?…

— להציל אותה — השיב וולודיובסקי.

— אומנם ככה אעשה, עד נשימתי האחרונה. ואולם אף אם אמצא אותה חיה, האם לא יהיה זה מאוחר מדי? ישמרני האלהים, אני יכול להעלות כל מיני מחשבות על לבי, רק לא את המחשבה… שמור-נא, אֵלי, את שכלי! אך לזאת אני שואף: להוציא אותה מכף הטמאים, ואחרי-כן תמצא לה מחסה, כמחסה אשר אבקש לי אנכי. האלהים לא רצה, כי תהיה לי… הנח לי, מיכל, להתפלל, אל-נא תיגע בפצע שותת-דם…

לבו של וולודיובסקי נתכווץ בקרבו; הוא אמר לנחמו, לוֹמַר לו מלי תקוָה, אך דבריו נעצרו בגרונו, והם רכבו הלאה בדומיה, ושפתי האדון סקשטוסקי נעו מהר בתפילה, כנראה ביקש בדרך זו לגרש מלבו את המחשבות הרעות, והאביר הקטן, בראותו לאור הירח את פני המתפלל, התחלחל, כי ראה את הפנים והנה הם כפני נזיר חמוּרים, צנומים ודלים מצומות וסיגופים.

ופתאום ושוּב עלה קולו של השר מן השורות האחוריות:

כִּכְלוֹת המִּלְחֶמֶת, אֻמְלָל, כִּכְלוֹת המִּלְחֶמֶת,

מָצֹא תִמְצָא בְּשׁובֶךָ

כִּי רֵיק המְּזָוֶה. הבִּקְתָּה שוֹמֶמֶת,

וְהַפְּצָעִים בִּבְשָׂרְךָ, הוֹ, אֶחָא

פרק ה

האדװ סקשטוסקי הלך עם גדודו בזה האופן, שביום היה חונה ביערות ובנקיקים, בהציגו משמרות סביב הגדוד, ובלילה התקדם בדרכו. כאשר היה קרב אל אחד הכפרים, הקיף אותו מסביב, שלא תוכל כל נפש חיה לצאת ממנו, לקח לו מזון לאנשיו ומספוא לסוסיו, אך ראשית מעשהו היה לחקור ולדרוש את התושבים ולאסוף ידיעות על-אודות האויב, ואחרי-כן יצא משם בלי לעולל רעה לאיש, ואילו לאחר צאתו שינה לפתע את דרכו, לבל יוכל האויב להיוודע בכפר,לאן פנה הגדוד. תכלית מסעו היתה לברר, אם קריבונוס וארבעים אלף אנשיו עדיין צרים על קַמיניץ, או כבר עלו מן העיר, לאחר שנוֹאשו מלכבשה והם הולכים לעזור לחמילניצקי ואתו יחד לעמוד בקרב מכריע כנגד חיל פולין. מלבד זאת חקר לדעת את מעשי הטטרים מדוֹברוּדז’ה. — האם כבר עברו אלה את נהר דניסטר והתחבּרו עם חמילניצקי, או עדיין חונים הם בעבר הנהר? הידיעות האלה היו חשובות מאד למחנה פולין, ועל המצביאים הראשיים היה להתאמץ להשיגן, אך כיון שלא עלה הדבר על לבם, מהיותם מחוסרי נסיון בניהול מלחמות, נשא הנסיך שׂר גליל רוס את כל הטורח הזה לבדו. כי אם יתגלה שקריבונוס ועמו מחנות הטטרים מדוֹברוּדז’ה ומבילוֹגרוד הירפו מן המצור על קמיניץ, וחשו להצטרף אל חמילניצקי — אז יהיה על חיל הפולנים למהר ולהסתער על חמילניצקי בטרם תגדל עוצמתו לאין-שיעור. ואולם הגנרל המצביא, הנסיך דומיניק זסלבסקי-אוסטרוגסקי, כלל לא נזדרז ובעת יציאתו של סקשטוסקי לדרכו, קיווּ במחנה, כי יבוא שמה בעוד

שנים או שלושה ימים. כנראה, חגג בדרכו, כמנהגו, והיטיב את לבו, ובין כה וכה עברה שעת-הכושר למַגר את עוצמתו של חמילניצקי, והנסיך ירמי היה אחוז יאוש למחשבה, כי אם יוסיפו לנהל את המלחמה באופן כזה, או לא רק קריבונוס ומחנות הטטרים מעבר לדניססר יבואו בעוד-מועד אל חמילניצקי, אבל גם החַן בעצמו יגיע שמה בראש כל מחנות הטטרים מפֶּרֶקוֹפּ, נוֹהֵי ואַזוֹב.

ואמנם עברה השמועה במחנה, כי החַן כבר צלח את הדניפר וכי מאתים אלף פרשים נוהרים יומם ולילה מערבה, והנסיך דומיניק עדיין לא בא.

בין אנשי המחנה הלכה וגברה ההכּרה, כי עליהם יהיה להתייצב במערכה לקראת אויב העולה עליהם חמשה מונים — ואם המצביאים הראשים ינוצחו במלחמה, שוב לא יבּצר מן האויב לחדור אל לב הרפובליקה, לקרקוב ולוַרשה.

הסכנה, שנשקפה מצד קריבונוס לחיל פולין, היתה חמוּרה פי כמה, משום שאם יאמרו המצביאים הראשיים לחדור אל תוך אוקראינה, הוא, קריבונוס, ההולך מקמיניץ צפונה, עד קוסנטנטינוב, יוכל לחסום לפניהם את הדרך חזרה, במקרה של נסיגה והמלחמה תהיה להם מפנים ומאחור. על-כן החליט סקשטוסקי לא רק לאסוף ידיעות על חיל קריבונוס, כי אם גם לעצור בעדו. חדוּר חשיבות תפקידו, שבו תלוי בחלקו גורל כל הצבא, הוקיר מאד את חייו וחיי האנשים אשר אתו; כמו-כן היה זה מעשה-טירוף אילו אמר האביר הצעיר הזה, אשר אך חמש מאות איש אתו, לעצור בעד קריבונוס, ההולך בראש מחנה בן ארבעים אלף איש ואתו עוד מחנות הטטרים מדוֹברוּדז’ה ומבילוגרוד, בקרב תנופה. ואולם כחייל מנוסה לא עשה מעשה-שגעון. הוא ידע היטב, כי אם יגש לקרב, אז בין שעה אחת יקיץ הקץ עליו ועל אנשיו, ועל-כן נקט בחחבולות אחרות. תחילה העביר את השמועה בין אנשיו, שהם רק החלוץ לפני דיביזיה שלמה של הנסיך האיום, ואת השמועה הזאת הפיץ אחרי-כן בכל מקום, בחַווֹת, בכפרים ובערים, אשר עבר. וכברק עפה השמועה לאורך הנהרות זְבְּרוּץ‘, סְמוֹטֶריץ’, סְטוּדזיֶניצה, אוּשקה, קַלוּסיק, ובמרוצת מימיהם הגיעה עד הדניסטר, ונישאה הלאה, כעל כנפי הרוח, מקמיניץ ועד יַהורליק. סיפרו

אותה איש לרעהו הפּחוֹת הטורקים בחוטין, וגם הזפורוז’יים ביַמפול, וגם הטטרים

ברשקוב. ושוב נשמעה אותה הקריאה מכבר; "ירמי הולך!” ולשמעה נמוגו לבות

המורדים, שרעדו מפחד העלול לקרות מדי רגע.

ואיש לא הטיל ספק בשמועה הזאת. המצביאים יסתערו על חמיל וירמי על קריבונוס — דבר זה היה מובן לכל. גם קריבונוס האמין וידיו רפו. מה עליו לעשות? האם לעלות על הנסיך? הלא בקונסטנטינוב רוח אחרת היתה עם האספסוף ועוצמת צבאותיו רבה מאשר עתה, ובכל-זאת הוכה מכה גדולה, חלק גדול ממחנהו נשמד ואך מעטים מילטו את נפשם. קריבונוס ידע היטב, כי אנשיו ילחמו כמטורפים נגד כל צבא הרפובליקה, יתייצבו לעומת כל מחנה וכל מצביא, אך עם הופעתו של ירמי ינוסו, כאשר תנוס להקת ברבורים לפני הנשר או מוץ הערבה לפני רוח.

רע מזה היה לו לשבת ליד קמיניץ ולחכות עד אשר יבוא שמה הנסיך. קריבונוס החליט, כדי להיפטר מן הסיוּט, למהר וללכת מזרחה, הלאה, עד ברצלב, ולהתאמץ להגיע עד חמילניצקי. אמנם חשב ומצא, כי בדרך עקיפין זו יאחר את המועד, אך למצער ידע בעוד-מועד את תוצאות המלחמה ויבקש תחבולות למלט את נפשו.

ובין כה וכה הגיעו אליו שמועות חדשות, כי חמילניצקי הוכה בידי חיל פולין — העביר את השמועות האלה בעל השמועות הראשונות, סקשטוסקי. לב קריבונוס נמס בקרבו ולא ידע מה יעשה למען הצל את נפשו.

אחרי-כן החליט ללכת מזרחה, להרחיק לכת בתוך הערבות — אולי יתקל בטטרים וימצא אצלם מחסה.

ואולם לפני צאתו לדרכו רצה לוודא את הנעשה במחנה אויבו, עליכן חיפש בין ראשי גדודיו איש עז-לב ונאמן, אשר ילך בראש גדוד-סיירים כדי לתפוס מחיילי צבא פולין ולחקרם. וקשה היה לו למצוא איש אשר כזה. מעטים היו האנשים, אשר נאותו לצאת. ולו נחוץ היה איש, אשר אם יפול בידי האויב, אף אם יצלוהו באש, יוקיעוהו על העץ, יגרסו את עצמותיו בגלגל, לא יגלה את תכנית המנוסה.

חיפּשׂ קריבונוס וחיפש ומצא.

לילה אחד ציוָה להביא אליו את בוהון ואמר לו:

— שמע-נא, רעי! הנה ירמי עולה עלינו בכוח רב - אבדנו, אבדנו!

— גם אני שמעתי, כי ירמי עולה. כבר דיברתי אתך, אבי, על-אודות הדבר הזה — אך מדוע נאבד?

—כי לא נוכל לעמוד כנגדו. לוּ עלה עלינו אחר, כי עתה ניצחנו. לירמי לא נוכל.

— ואני אינני ירא מפניו — אני השמדתי את אחד מגדודיו בוַסיליבקה שמעבר לדניפר.

— אני יודע את הדבר הזה, אני יודע, כי אתה אינך ירא מפניו. תהילתך, תהילת קוזק, גדולה כתהילתו, תהילת נסיך. אך אני אינני יכול להתייצב אתו בקרב, כי הקוזקים לא יאבו… זכור-נא את אשר אמרו במועצה כאשר התנפלו עלי בחרבותיהם ואת תלונותיהם עלי, כי אומר אני להובילם לטבח.

— אם כן, נלך אל חמיל, ושם נרוה דם ונשׂבע שלל.

— אומרים, כי חמיל כבר הוכּה בידי המצביאים.

— אינני מאמין לשמועה זו, אבי. חמיל ערום כשועל, הוא לא יעלה על הלחים בלי הטטרים.

— גם אני חושב כזאת, אבל נחוץ להיוודע דבר-אמת. אם לא הוכה חמילניצקי, נפסח על ירמי האיום ונצטרף אליו, אבל נחוץ לדעת! לוּ נמצא בתוכנו איש, שאינו ירא מפני ירמי וילך עם אחד הגדודים לסייר ולקחת שבי, כי עתה נתתּי לו כובע מלא דינרי-זהב.

—אני אלך, אבי, לא לשם דינרי-זהב, כי אם לשם התהילה, תהילת קוזק.

— אטמן-משנה אתה לי ורוצה ללכת? עוד תהיה אטמן ראשון על כל הקוזקים, על כל הקוזקים בני-החיל, כי אתה אינך ירא מפני ירמי. לך, אם כן, הנץ, ואחר כך כל אשר תבקש תקבל. אני אומר לך: לולא הלכת אתה, כי עתה הלכתי אני, ואולם אני איני רשאי.

— לא תוכל, כי לוּ הלכת ואמרו הקוזקים, כי אך את ראשו אתה ממַלט, ויתפזרו לכל עבר; ואם אני אלך, יתעודדו.

— וכמה בני-לוויה אתה מבקש?

— לא רבים אקח עמדי, עם מתי-מעט נקל לברוח ולהתגנב — רק כחמש מאות קוזקים בני-חיל אקח אתי, וחי ראשי, כי אביא אליך שבויים, ולא מבין החיילים הפשוטים, כי אם ראשי-גדודים, ומפיהם יוודע לך הכל.

— צא — אפוא מיד לדרך. בקמיניץ כבר יורים בתותחים לאות שמחת הלחים וישועתם ולאבדן אנשים נקיים.

בוהון יצא ומיד החל בהכנות לדרך. הקוזקים שלו שתו לשכרה, כמנהגם. ”בטרם יאספם המות אליו”, והוא שתה אתם, עד שהדיף כולו אדי יי”ש, התהולל, השתולל ואחרי-כן ציוה להביא חבית עטרן, וכך לבוש בגדי-תפארה, קפץ אל תוכה, טבל

עצמו בה אחת ושתים בהשקיעו בעטרן גם את ראשו — וצעק:

— שחור אני עתה כאמא-לילה, עיני הלחים לא תראינה אותי!

ואחרי שהתנגב בהתגלגלו על פני שטיחים פרסיים, מן השלל שלקחו בקרבות, קפץ על סוסו ויצא ובעקבותיו רכבו באפלת הלילה הקוזקים הנאמנים, ואחיהם אשר במחנה ליווּם בקריאות:

— לתהילה ולמזל!

בינתיים הגיע סקשטוסקי עד ירמולינצה; שם התקוממו לו התושבים, והוא הרג בהם הרג רב, ובהודיעו ליתר אנשי העיר, כי מחר יבוא הנסיך ירמי, נתן מרגוע לאנשיו ולסוסיו העייפים.

אחרי-כן אסף את חבריו ואמר להם:

— עד-עתה היה אלהים בעזרנו. האימה אשר נפלה על האיכּרים מעידה, כי הננו בעיניהם כחיל החלוץ, והם מאמינים, כי חיל עצום ורב הולך אחרינו. אך עלינו להתחכם להם, שלא ייוודע להם, כי אין זו אלא חבורה אחת ההולכת וסובבת בכל המקומות.

— האם זמן רב עוד נסתובב ככה? — שאל האדון זגלובה.

— עד אשר נדע מה החליט קריבונוס לעשות.

— אם כן, לא נגיע אל המחנה גם כשיצא לקרב.

— יתכן ויתכן — השיב סקשטוסקי.

— אדוני, לא לרצון לי הדבר הזה — אמר זגלובה — הידים כבר הסכינו לעבודה במחצנו ובשסענו את הנבלים האלה אצל קונסטנטינוב, גם שלל מעט לקחנו. אך כל זאת כזבוב בפי כלב! האצבעות צורבות…

— אולי תתענג פה על קרבות הרבה יותר מאשר שם! — ענה האדון סקשטוסקי בקול רציני.

— הוי! היתכן? — שאל זגלובה במבוכה.

— כי הלא היום או מחר עלולים אנו להיתקל באויב, ואף אם לא באנו לחסום לפניו הדרך בנשק, הלא עלינו יהיה לעמוד על נפשנו. אך אשוב לעניני: עלינו לפשוט יותר בארץ, כדי שיראו אותנו במקומות אחדים בשעה אחת, להשמיד פה ושם את המתקוממים לנו, ואז נהלך אימה עליהם בכל מקום ומקום; על-כן דעתי היא, כי עלינו להתחלק לפלוגות אחדות.

— דעתי כדעתך — אמר ווֹלוֹדיובסקי — אם בה נעשה והיינו רבים בעיניהם, והאנשים. אשר יברחו אל קריבונוס, יספרו, כי רבוא-רבבות הננו.

— אדוני, אתה כאן המפקד, תן פקודה ונמלא אחריה — אמר האדון פודביפינטה.

— אלך לזינקוֹב, בדרך לסוֹלוֹדקוֹבצה, ואם אוכל. אלך עוד הלאה — אמר סקשטוסקי — ואתה, אדוני ממלא-המקום, פודבּיפינטה, רד לטַטַרז’יסקה. אתה, מיכל, לך לקוּפִּין, והאדון זגלובה יגיע עד הנהר זְבְּרוּץ' ליד סטנוב.

— אני? — קרא האדון זגלובה.

— כן — אתה, הנך איש פיקח ובעל-תחבולות. חשבתי, כי בחשק-לב תעשה זאת, אך אם אינך חפץ, ילך בראש הפלוגה הרביעית קוֹסמַץ', מפקד המשמר.

— ילך, אך תחת פקודתי — אמר זגלובה, אשר פתאום הרהיבהו הרעיון, כי יהיה מצביא לפלוגה — אני שאלתי, רק מאשר צר היה לי להיפרד מכם.

— אך האם בקי אתה, אדון, בעניני-הצבא? — שאל וולודיובסקי.

— האם בקי אנוכי? אף אחד מהמלאכים הממונים על ההריון לא העלה עוד על לבו להביא מתנה לאביר ולאמך, בשעה שאני הייתי מפקד לגדודי-סיירים גדולים מכל הגדוד הזה. כימי דור אחד שירתי בצבא, ועד היום הייתי משרת, אילולא צנים עבש, שנתקע פעם אחת בבטני ושלוש שנים שהה בה. הוכרחתי לנסוע לגַלַטה כדי לקנות שם אבן-מרפא, ועל-אודות נדודי שמה אספר לכם בפרטות בשעת-הכושר, כי עתה אץ לי הדרך.

— לך אפוא, אדון, ובדרכך העבר את השמועה, כי חמילניצקי כבר הוּכּה וכי

הנסיך כבר עבר את פרוסקוּרוב — אמר סקשטוסקי. — שבי לא תקח, ואולם אם תפגע באנשים, אשר מעבר קמיניץ יצאו, התאמץ לתפוס כאלה, שיש בידם לספר על-אודות קריבונוס, כי השבויים אשר בידנו מספרים דברים סותרים אלה את אלה.

— מי יתן ופגשתי את קריבונוס בעצמו! יתחשק נא לו לצאת לסיור, ואני אאכילהו פלפלים וקנמון. אל תיראו, אדונַי, אנוכי אלמד את הנבלים פרק בשירה — וגם ריקוד אלמדם!

— בעוד שלושה ימים נשוב כולנו לירמולינצה, ועתה ילך כל איש לדרכו — אמר סקשטוסקי. — ובקשה לי אליכם, רבותי. שמרו על חיי אנשיכם!

— בעוד שלושה ימים בירמולינצה! —- חזרו אחריו זגלובה, וולודיובסקי ופודביפינטה.

פרק ו

כאשר האדון זגלובה מצא את עצמו רוכב יחידי בראש הפלוגה, סרה רוחו ואי-נוחות החלה משתלטת עליו, שגברה והלכה מרגע לרגע, צר היה לו מאד על אשר רחק מסקשטוסקי, וולודיובסקי ופודביפינטה, אשר השתאה להם בלבו מאד ובהיותו בקרבתם היה בטוח מפחד, כי האמין אמונה שלמה בחריצות ידיהם ובאומץ-לבם.

ובכן רכב בראש גדודו ונפשו מרה עליו, הביט באימה אל כל עבר ולבו חרד מפני הסכנות הצפויות לו, ורטן:

— מה-טוב היה, לוּ היה אחד מהם פה אתי. לאשר הועיד האלהים את בן-האדם, לכך יצרוֹ, ושלושה אלה היו צריכים להיוָלד צרעות, כי אוהבים הם למוץ דם. להם נאה המלחמה, כשם שלאחרים נאה שבתם ליד כד-יין, או כשם שהמים יפים לדגים. כאן חייהם. בטנם קלה, אבל ידיהם כבדות. את סקשטוסקי ראיתי בשעת עבודתו, ואנוכי יודע, מה רב נסיונו. הופך הוא בבני-אדם כנזיר בספר-התפילות שלו. זהו מקצועו החביב עליו. אותו ליטאי, אשר ראש אין לו והוא מחזר אחרי שלושה ראשי אחרים, אין לו מה להפסיד. אין לו ראש ולא יתיזוהו מעליו. אך מעט אני מכיר את הטרזן הקטן ההוא, אבל גם הוא צרעה, שאין רבות כמוה בעולם; אני משער כזאת ממה שראיתי בקירבת קונסטנטינוב וממה שסיפר לי סקשטוסקי על-אודותיו — צרעה הוא! — לאושרי, הוא נוסע לא-הרחק ממני, ואני חושב, כי איטיב לעשות, אם אילווה אליו, כי חי נפשי, אם יודע אני, אנה אלך.

האדון זגלובה חש עצמו בוֹדד בעולם, כדי כך שתקפוהו רחמים כלפי עצמו.

— הנה כי כן! — רטן — לכל אדם יש נפש קרובה, ולי מה? אין חבר, אין אב, אין אם. יתום אני — וחסל!

ברגע ההוא נתקרב אליו מפקד-המשמר ושאלהו:

— אדוני המפקד, לאן הולכים אנו?

לאן הולכים? — חזר אחריו האדון זגלובה — מה?

פתאום הישיר את קומתו על האוכף וסילסל את שפמו.

—לקמיניץ, לכשארצה! המבין אתה, מפקד-המשמר?

מפקד-המשמר השתחווה ונסוג בשתיקה אל השורה מבלי שישׂיג על מה קצף המפקד, והאדון זגלובה שלח עוד אֵילו מבטי אימה על סביבותיו, ואחר חזר ונרגע ושוב המשיך לרטון:

— אם אלך לקמיניץ, ארשה להכותני מאה מכות במקל על עקבי, כמנהג טורקיה, טפו! טפו! לוּ היה אחד מאלה אתי פה, כי עתה הייתי מעודד יותר. מה אוכל לעשות במאת האיש אשר אתי? לוּ הייתי למצער לבדי, כי עתה יכולתי לבטוח בתחבולותי. ועתה, אם לתחבולות, רבים הם האנשים אשר אתי, רבים יותר מדי; ואם לקרב — מעטים הם. רעיון רע מאד עלה על לב סקשטוסקי לחלק את גדוד הסיירים. ואנה אלך? יודע אנכי את אשר מאחורי, אך מי-זה יגיד לי את אשר לפני, מי יערוב לי, כי השדים לא פרשׂוּ שם איזוֹ רשת? קריבונוס ובוהון. הנאהבים

והנעימים! יקחו אותם השדים! שמרני אלי, למצער, מבוהון. סקשטוסקי רוצה להיפגש אתו — עשה-נא, אלהים, כרצונו! אני מברך אותו, שמשאלתו תינתן לו, כי רֵע אני לו — אמן! אגיע עד הנהר זברוץ' ואשוב לירמולינצה, ושבויים אביא להם יותר מאשר הם רוצים. לא יכבד ממני הדבר.

פתאום ניגש אליו קוֹסמַץ'.

— אדוני המפקד, פרשים אני רואה מעבר לגבעה!

— ילכו להם לעזאזל! איפה? איפה?

— שם, מעבר לגבעה. מרחוק ראיתים.

— צבא?

— נראים כצבא.

— ישכו אותם הכלבים! ורבים הם?

— אינני יודע, כי רחוקים הם. אם נסתתר פה מאחורי הסלעים, נתנפל עליהם פתאום, כי דרך הנה פניהם. אם רבים הם, הנה האדון וולודיובסקי איננו רחוק מאתנו, ישמע היריות וימהר לבוא לעזרתנו.

זגלובה לבש פתאום עוז. אולי יאושו הדפו למעשה שיש בו סכנה, אולי משום שחשב, כי האדון וולודיובסקי עודנו קרוב אליו ויחוּש לעזרתו, לא התחמק הפעם, אך שלף את חרבו מתערה, גילגל בעיניו והשמיע צעקה:

— להתחבא מאחורי הסלעים! נגיח עליהם פתאום! נַראה להם לנבלים האלה…

חיילי הנסיך המאומנים עקרו בין-רגע ממקומם אל מאחורי הסלעים ובהרף-עין ניצבו שם במערך קרבי, מוכנים לגיחת הפתע.

עברה שעה אחת; סוף-סוף נשמע שאון אנשים, ההולכים וקרבים, ההד הביא קול שירי-שמחה, ואחרי רגע הגיעו לאוזני היושבים במארב קולות כנור, חליל ותוף. קוֹסמץ' נתקרב אל זגלובה ואמר:

— לא אנשי-צבא אלה, אדוני המפקד, לא קוזקים, כי אם חתונה היא.

— חתונה? — אמר זגלובה. — אנוכי אשיר להם שירת-דודים! יבואו וישמעו.

אמר ויצא רכוב על סוסו ואחריו החיילים והתייצבו בשורה על הדרך.

— אחרי! — צעק זגלובה בקול-אימים.

שורת החיילים פתחה בריצה, ועברה לדהרה ובהקיפה את הסלעים עצרה לפתע לפני אורחת אנשים נבוכים ונבהלים למראה הבלתי צפוי.

— עמדו! עמדו! — קראו אליהם החיילים שהקיפום.

היתה זו שמחת-כלולות של איכּרים. בראש האורחה רכבו על סוסיהם: המחלל בחליל, המנגן בנבל, המנגן בכנור ושני מתופפים, כולם כבר שתויים במקצת, והם מנגנים מנגינות-ריקודים. אחריהם רכבה הכלה, נערה צעירה ורעננה, לבושה “ז’ופאן” כהה ושׂערותיה הפזורות יורדות על כתפיה, מוקפת שושבינות, שהיו שרות כל אותה עת ובידיהן זרי-פרחים — וכל הנערות רכבו על סוסים כדרך הגברים, לבושות הדר, ומקושטות פרחי שדה ודמו במראיהן לגדוד הקוזקים, בבגדיהם הצבעוניים. בשורה השניה רכב החתן על סוס אביר בין שושביניו, שנשאו בידיהם זרי-פרחים על מקלות ארוכים, דומים לחניתות — והמאסף לאורחה היו המחותנים והאורחים הקרואים, כולם רוכבים על סוסים. אך חביות יין-השרף, התּמד והשׁכר היו סדוּרות בעגלות קלות רפודות קש, והן משמיעות פכפוך ולקלוק מעורר תאבון בהיטלטל העגלות על פני דרך האבנים המשובשת.

— עמדו! עמדו! — צעקו לעומתם החיילים.

שיירת הכלולות נבוכה. הנערות הרימו קולות-צעקה נוראים ונסוגו אחור, והבחורים שושביני החתן קפצו קדימה, כדי להגן בגופם על הנערות מפני התנפלות פתע זו.

האדון זגלובה מיהר על סוסו לקראתם ובנופפו בחרבו לנגד עיניהם של הבחורים הנפחדים פתח בצריחות:

— הוי, פרים, זנבות-סוסים, מורדים! אל הקושרים אִווחה נפשכם ללכת! עם קריבונוס אתם אומרים להתחבר, נבלים! לרגל אתם הולכים! הנכם חוסמים את הדרך לפני הצבא! על האצילים הרימותם יד! אני אראה לכם את נחת זרועי. נשמות כלבים ארורים! כבלים אצווה לשום ברגליכם, על העצים אוקיעכם, הוי, נבלים, הוי, עובדי-אלילים! על כל פשעיכם אגמול לכם עתה!

שושבין זקן ולבן כיונה קפץ מעל סוסו, ניגש אל האציל ובאחזו בהכנעה ברכובּתו, השתחווה אפים ארצה והתחנן:

— רחם-נא אבּיר נאוֹר, אל-נא תמית אנשים עניים. אלהים יודע ועֵד, כי נקיים אנחנו, לא אל הקושרים אנחנו הולכים, אנחנו באים מן הכנסיה שבהוסיטין, את קסניה בת החבתּן השׂאנו לקרובנו דימיטרי הנפח. אל משתה החתונה עם האורחה אנחנו נוסעים.

— האנשים האלה חפים מכל חטא, אדוני! — לחש מפקד-המשמר באוזני זגלובה.

— גש הלאה! נוכלים הם! — צעק זגלובה. — מטעם קריבונוס אל החתונה באו!

— יבלעהו השד! קרא הזקן — עינינו לא ראו אותו, אנשים עניים אנו. רחם-נא, אדון נאור, תננו לעבור, כל רע איננו עושים לאיש ואת חובתנו אנו יודעים.

— לירמולינצה אסורים בחבלים תלכו!…

נלך אל אשר תצוה אותנו, אדון! לך לצווֹת, ולנו לשמוע! אך עשה-נא אתנו חסד, אבּיר נאוֹר! צו את האדונים החיילים, כי לא ירעו לנו, ואנחנו — סלח-נא לנו — הנה אנחנו משתחווים אפים ארצה: שתה-נא אתנו לחיי החתן והכלה… שתה, אדון רב-חסד, לשמחת אנשים עניים כמצוַת אלהינו ותורתנו הקדושה.

— אך אל-נא תחשבו, כי אניח לכם, אם אשתה אתכם! — ענה האדון זגלובה חריפות.

— לא, אדוני! — קרא הזקן בשמחה. — איננו חושבים כזאת! הו, מנגנים! — קרא בפנותו אל המנגנים. — נגנו לאבּיר הנאוֹר, כי האבּיר הנאוֹר טוב-לב הוא, ואתם, בחורים, רוצו והביאו תמד, את המתוק, לאביר הטוב; הוא לא יעשה עוול לאנשים עניים. מהרו, חושו נערים, חושו! תודה לך, אדוני!

הבחורים מיהרו אל החביות, ובין כה וכה נשמעו קולות תוּפּים, כנור וחליל, השושבינים הניעו את זרי-הפרחים אשר בראשי מקלותיהם, והחיילים, בראותם זאת, התחילו להתקרב אט אט אל האורחה, לסלסל בשפמם, לחייך ומאחורי גב הבחורים להתבונן אל הנערות. והנערות שוב פצחו ברינה — והפחד נגוז, אף נשמעו

פה ושם קריאות שמחה: ”אוּ-הא! אוּ-הא!”

ואולם האדון זגלובה לא מיהר להאיר את פניו אליהם — וגם כאשר הגישו לו לוג תמד, עדיין המשיך לרטון בלחש: ”נוכלים! פוחזים!” וגם אחרי אשר השקיע את שפמו במשקה האפל, לא נתיישרו עוד גביניו המכוּוָצים; אחר הרים את ראשו, אימץ עיניו, ליקק שפתיו נהנה מן המשקה — ואחרי-כן עלתה תמיהה, אבל גם רוגז על פניו.

— עתים באו, הוי, עתים! — רטן — בני-חם שותים תמד כזה! אלי, אתה רואה זאת ואינך מַרעים משמים?

אמר והגיח אל פיו את כל התמד אשר בלוג.

בינתיים ניגשו אליו בהמון בני האורחה, אשר כבר לבשו עוז וביקשו ממנו, כי לא יעשה להם רעה וכי ישלח אותם לחפשי, וביניהם היתה גם הכלה, קסניה, והיא נרתעת, רועדת כולה, דמעות בעיניה, סמוקת פנים וזוהרת כשחר. בהתקרבה שילבה את ידיה והתחננה:

— רחם-נא, אדון! — ונשקה למגפו הצהוב של האדון זגלובה.

לב האציל נמס מיד כדונג.

הוא פיתח את חגורת-העור אשר במותניו, והתחיל לחטט בתוכה עד שהעלה לבסוף את אחרוני אדומי-הזהב, אשר נתן לו הנסיך, ואמר אל קסניה:

— הא לך! יברכך אלהים, יברך אותךְ ואת כל התמימות!

התרגשותו גברה ולא יכול לדבּר עוד, כי קסניה גבהת הקומה ושחורת-העפעפים דמתה לעלמה הנסיכה, אשר האדון זגלובה אהב אותה על־פי דרכו. ”איפה היא עתה, האומללה, והאם מלאכי-מרום שומרים עליה?” — חשב בלבו וכבר נמלא לבו רחמים והוא נכון לחבק כל איש ולהתרועע עמו.

ואנשי האורחה, בראותם את החסד אשר עשה עם קסניה, הריעו משמחה, שרו ונדחקו להגיע אליו לנשק את כנפי מעילו.

— טוב הוא, טוב! — קראו — לב של זהב ללח זה! אדומים-של-זהב הוא נותן! רעה לא יעשה, אדון טוב! לתהילה, לאושר!

והמנגן בכינור ניגן בחזקה, עד אשר רעד כולו, המחלל בחליל — עיניו כמעט יצאו מחוריהן בהתנפחו, המתופפים בתופים — ידיהם רפו. החבתן הזקן, אשר היה, כנראה, פחדן, ועמד עד-כה מרחוק, נדחק עתה והוא ואשתו והנפּחה הזקנה, אֵם החתן, ניגשו אל האציל, השתחווּ לפניו וביקשו ממנו, כי יכבדם ויואיל לבוא אתם אל החוַה למשתה החתונה, כי לכבוד גדול ייחשב זאת להם וסימן טוב לחתן ולכלה, אם אורח נעלה כזה יבוא אליהם וישמח אתם ביום חתונת בניהם — ואם לא ימלא את בקשתם, והיה להם הדבר לעלבון. אחריהם השתחווּ לו החתן והכלה קסניה, אשר אף כי היתה עלמה פשוטה, קוזקה, הבינה, כי בקשתה תועיל הרבה יותר מבקשת כולם. והשושבינים הכריזו בקול, כי החוָה לא רחוקה משם, כי האביר לא יצטרך לסור מדרכו, אם יסע שמה, והזקן החבתן עשיר והתמד אשר במרתפו טוב אף מו התמד אשר בעגלות… האדון זגלובה סקר את פני חייליו: כולם הניעו שפמם כארנבות, בצפותם לתענוגות שונים, לשתות ולרקוד, ואף כי לא העזו לבקש ממנו, כי ייעתר להזמנה, ריחם עליהם האדון זגלובה — ואחרי רגע פנה הוא, השושבינים, הנערות, כל הקרואים והחיילים בצוותא, בכיווּן החַוה.

אמנם לא רחוקה היתה החוה והחבתן הזקן עשיר, ובכן היתה גם החתונה הומה; כולם שתו לשכרה והאדון זגלובה נתעודד כל כך, עד כי היה הראשון לכל-דבר. אז החל טקס מוזר. נשים זקנות הובילו את קסניה אל החדר ונסתגרו עמה שם; נשתהו שם שעה ארוכה, אחרי-כן יצאו והודיעו, כי הכלה תמה כיונה, זכּה כחבצלת.

אז גדלה השמחה בין הנאספים, ונשמעו קריאות רמות: ”לתהילה! לאושר!” — הנשים מחאו כף וצעקו: ”ומה? האם לא אמרנו לכם?” — הבחורים רקעו ברגליהם, רקדו איש איש לבדו ובידו לוג משקה, אשר שתה לפני דלת החדר בצעקו: ”לתהילה". ככה רקד גם האדון זגלובה, ואך בזה הראה את כבוד מעמדו, כי לא לוג, אך הין שתה לפני הדלת. אחרי-כן ליווּ החבתן ואשתו ואלמנת הנפּח את דימיטרי הצעיר אל החדר — ומהיות דימיטרי יתום מאב, השתחווּ לאדון זגלובה וביקשו ממנו, כי יואיל וימלא את מקום אבי החתן — והוא נעתר והלך אתם. אותה שעה נשתררה דומיה בחדר האורחים, אך החיילים, אשר שתו בחצר שלפני הבית, צווחו והרעישו וירו באויר מרוב שמחה. אך השמחה וההוללות נתעצמו כאשר חזרו הורי החתן והכלה אל החדר. החבתן הזקן חיבק מרוב שמחה את הנפּחה, הבחורים ניגשו אל אם הכלה ואחזו ברגליה והרימוה למעלה, והנשים היללו אותה, כי שמרה על בתה, נצרה אותה כבבת-עינה, כיונה, כחבצלת, ואחרי-כן יצא אִתה במחול האדון זגלובה. החלו לרקד זה לעומת זה, ובתוך כדי כך מחא כף, כפף ברכיו תוך כדי כריעות, וכה קיפץ וכה היכה בפרסות מגפיו ברצפה, עד כי ניתזו שביבים מן הקרשים ונחלי-זיעה ירדו ממצחו. בעקבותם יצאו גם אחרים. מי אשר יכול רקד בחדר, ואשר לא נמצא לו עוד מקום בחדר, רקד בחצר, והבחורות עם הבחורים ועם החיילים. החבתן פקד להביא חביות על חביות. לבסוף נתלכדה כל השמחה בחדר — הודלקו ערימות של שיחים וצמחי-בר יבשים, כי החשיך היום, השתיה כבר הפכה לשיכּרות, והחיילים ירו בלי הרף מאקדחיהם ומרוביהם כבשעת קרב.

האדון זגלובה סמוק-פנים, מיוזע, מתנודד על רגליו, שכח את הנעשה אתו ואייהו; מעבר לאֵדים, שהפיקה בלוריתו, ראה את פני הקרואים, אך לוּ גם הוקיעו אותו על העץ, לא היה יכול לומר מי הם קרואים אלה. הוא זכר, כי במשתה-חתונה הוא מצוי — אך החתונה של מי? בוַדאי חתונתו של האדון סקשטוסקי עם העלמה הנסיכה היא! רעיון זה נתקבל על דעתו כאמת סבירה ביותר, נתקע במוחו כיתד ומילא אותו חדוָה כה רבה, שהתחיל לצרוח כמטוֹרף: ”יחיו! — אַחים, תהי-נא האהבה שרויה בינינו!” — והריק אל תוכו ספלים בזה אחר זה. ”לחיים, אחי! לחיי הנסיך אדוננו! יהי-נא שלום לנו! יחלוף האסון שפקד את המולדת!” — הגיר דמעות כמים וכושל גישש' דרכו אל החביות כדי לחזור ולמלא את הספל אשר בידו ומדי פעם ניגף ונכשל בדרכו, כי על הארץ שכבו רבים רבים סרוחים, בלי-נוע, כחללים על פני שדה-הקרב, — ”אלי! אלי! — קרא האדון זגלובה. — אין עוד גבורה ברפובליקה זו. האדון לשׁץ' הוא האחד, היודע לשתות, והאחר זגלובה — ואילו השאר! אלי! אלי!” ובעצב נשא את עיניו למרום, ואז ראה, כי הכוכבים אינם

תקועים עוד ברקיע-השמים בניחותא כמסמרות זהב, כי אם רועדים הם, כאילו חשבו לקפוץ מתוך מסגרותיהם, אלה סובבים בעיגול סביב סביב ואלה מרקדים זה לעומת זה כבמחול הקוזקים — ובכן הפליאוֹ הדבר ואמר אל לבו הנדהם:

— האם רק אני לבדי אינני שיכור ביקום כולו?

אך פתאום וגם האדמה, ככוכבים שבשמים, התגוררה כבמערבולת של טירוף, והאדון זגלובה נפל מלוא קומתו ארצה.

עד מהרה ביעתוהו חלומות נוראים. נדמה לו, כי איזה סיוטים יושבים על חזהו, ודורכים עליו ולוחצים אותו אל הארץ, כי קושרים את ידיו ואת רגליו. באוזניו נתהדהדו צריחות ושאון יריות, איזה אור בוהק חלף לנגר עפעפיו הסגורים וברק האור הזה הדאיב את עיניו. ביקש להתעורר, לפקוח את עיניו, ולא יכול. הרגיש, כי נעשה בו דבר-מה בלתי-רגיל, כי ראשו תלוי לאחוריו, כאילו נשאוהו אנשים המחזיקים בידיו וברגליו… אחרי-כן נפלה עליו אימה; מר לו מר, מר מאד. הכּרתו

חזרה אליו למחצה — ומוזר הדבר — בלוויית חוסר-אונים, שכדוגמתו לא ידע מעולם. ושוב ניסה להתנועע, וכאשר לא הצליח בזאת, התאמץ להתעורר עוד — ופקח את עיניו.

אז נתקל מבטו בזוג עינים, שננעצו בו בלהיטות, והיו אלה אישונים שחורים כפחם ויורקי זעם, עד כי האדון זגלובה, אשר כבר התעורר לגמרי, חשב ברגע הראשון, כי אין זה אלא שד המביט אליו — וחזר ועצם את עיניו ושוב מיהר לפקחן. והעינים ההן הביטו אליו בעקשנות — והפנים נידמו לו מוכּרים: פתאום נתחלחל הארון זגלובה והרטיט עד מוח עצמותיו, נתכּסה כולו זיעה קרה, וכמו אלפי נמלים הרחישו מראשו וער כפות-רגליו.

הוא הכיר את פניו של בוהון.

פרק ז

זגלובה שכב, קשור בחבלים אל חרבו, בחדר האורחים, בו נערך משתה החתונה, והלסטים האיום ישב נכחו על הדוֹם, משׂביע את עיניו במראהו הנבעת של השבוי.

— ערב טוב, אדוני! — אמר בראותו את השבוי פוקח את עיניו.

האדון זגלובה לא השיב מאומה, אך בהרף-עין נהפכּח, כאילו מעולם לא באה אל פיו טיפת משקה, אך הנמלים הרוחשות שהגיעו עד כפות רגליו חזרו עתה ועלו למעלה, אל ראשו ובמוח עצמותיו אחז קור-קרח. אומרים, כי הטובע רואה ברגע-חייו האחרון את כל אשר עבר עליו, כי הוא זוכר אז כל אשר ראו עיניו — ויודע ומבין את אשר אתו; — גם דעת האדון זגלובה וזכרונו היו צלולים ברגע ההוא, וצלילות זו העלתה צעקה חרישית, אשר לא הוציאה מפיו:

—אך זה יאכילני מטעמים!

והלסטים חזר ואמר בשקט:

— ערב טוב, אדוני!

— בּרר! — הירהר זגלובה. — הייתי מעדיף שישתולל.

— האם לא תכירני, אדוני האציל?

— אפים ארץ! אפים ארץ! מה שלומך?

— שלומי טוב, ולשלומך אתה, כבר אדאג אני בעצמי.

— לא לרופא כזה התפללתי, ואני מפקפק בדבר, אם אעכּל את סמי-המרפא, אשר תתן לי, אך יקום רצון-האלהים!

— הלא אתה ריפאת אותי, עתה אשלם לך כגמולך. הלא אנשים אחים אנחנו זה-כבר. הלא תזכור, איך חבשת את ראשי ברוזלוגי! האם שכחת?

עיני בוהון התנוצצו כאבני-פחם וקווי שפמו נתארכו בחיוך איום.

— אני זוכר — אמר זגלובה — כי יכולתי לנעוץ סכין בבשׂרך ולא נעצתי.

— ואני נעצתי בך סכין? או האומר אני לנעצו? לא! חביב אתה עלי — אהוב לי; אשמור אותך כבבת-עיני.

הלא כה אמרתי תמיד, כי אתה בחור נחמד — אמר זגלובה ומעמיך פנים כמאמין לדבריו של בוהון, והרהור עלה בו בו ברגע, כי הלה מכין לו עינויי מוות כאלו, שקשה להעלותם על הדעת.

— יפה אמרת — המשיך בוהון — וגם אתה אביר נחמד; חיפשנו איש את אחיו ומצאנו זה את זה.

— אמנם אני לא חיפשתיך, אך תודה לך על דברי-הנועם.

— עוד מעט ונתת לי תודה, וגם אני אתן לך תודה, על אשר הבאת לי את העלמה לבר. שם מצאתיה, ועתה, הנה… אל החתונה הייתי מזמין אותך, אך לא היום ולא מחר תהיה החתונה, מלחמה עתה, ואַתה זקן, אולי לא תגיע לימי חתונתי.

זגלובה, למרות הצרות אשר באו עליו, היטה אוזנו לשמוע את דברי בוהון.

— אל החתונה? — רטן.

— ומה אתה חושב? — אמר בוהון. — האיכר אני, כי אאנוס עלמה בלי כומר, או האם לא תשיג ידי לקדשה לי בקיוב? לא בשביל איכר הבאת אותה לבר, כי אם בשביל אַטַמַן והֶטְמַן.

— "יפה”! — הירהר זגלובה.

אחרי-כן היפנה ראשו לעבר בוהון ואמר:

— צווה להתירני מן החבלים.

— שכב, שכב מעט, עליך לצאת לדרך, ואתה זקן ועליך לנוח בטרם תסע.

— לאן אתה אומר להובילני!

— רעי אתה, ועל-כן אובילך אל רעי השני, אל קריבונוס, ושנינו יחדיו כבר נמציא משהו כדי להיטיב עמך.

— חם יהיה לי! — רטן האציל ושוב הרחישו הנמלים בכל איבריו.

לבסוף פתח ואמר:

— אני יודע, כי אתה כועס עלי, אך לא בצדק — האלהים עֵד. שנינו רֵעים היינו. לא בקבוק-יין אחד שתינו יחדיו בצ’חרין, כי כאָב אהבתיך, על אשר רוחך רוח-אביר, ובכל אוקראינה אין כמוהו. הנה כן! האם ניצבתי לשטן על דרכך? לולא הלכתי אז אתך לרוזלוגי, כי עתה היה עד כה שלום בינינו — ולמה הלכתי? הלא אך למען אהבתי אליך! ולולא נהגת אז בחמת-טירוף, לולא הרגת שם את האומללים ההם — האלהים עֵד! — לא הייתי ניצב לך לשטן. למה לי להתערב בענינים לא לי? אני, טוב היה בעיני, לוּ היתה העלמה נתונה לך מאשר לאיש אחר. אך כאשר עשית כמעשה הטטרים, נקף בי המצפון, כי הלא בית-אצילים היה הבית ההוא. הלא יכולתי להרוג אותך למען רווחתי בעתיד — וכזאת לא עשיתי! כי אציל אני ולא אעשה מעשה מביש. בוש-נא גם אתה! הלא אני יודע, כי רוצה אתה להתעלל בי. העלמה בידך — ומה כי חתעמר עתה בי? האם לא שמרתי אותה כבבת-עיני — אותה, היקרה לך מכל אוצרות-מלכים? כי חסת עליה — זה האות, כי רוח-אביר בקרבך וכי אתה יודע לכבד את עצמך, אבל איך תושיט לה את ידך, אשר תהיה חמוצה מדמי, דם-נקי? איך תאמר אליה: את האיש הזה, אשר העביר אותך בתור ים האיכּרים והטטרים, לעינויי-מווח מסרתי? בוש והיכּלם ופתּח את אסוּרי ושלח אותי לחפשי מן השביה, אחרי אשר בבגד ומעל תפסתני. צעיר הנך ואינך יודע את אשר יקרך — ועל עוון מותי ייסר אותך האלהים ומנע ממך את היקר לך.

בוהון קם מן ההדום, אשר ישב עליו, חיוור מזעם. ובהתקרבו אל זגלובה קרא בקול ניחר מחמת-רצח:

— חזיר מזוהם, רצועות בשר אצווה לקרוע מעליך, על גבי אש קלה אעשן אותך, מסמרים אתקע בבשרך, לקרעים אקרעך!

ותקוף זעם תפס בסכין, אשר היה תלוי בחגורתו — רגע לחץ אותו בכפו כמתוך עוית — כבר, כבר התנוצץ להב הסכין לנגד עיני זגלובה, אך הקוזק עצר ברוחו, השיב את הסכין אל תערו וצעק:

— בחורים!

ששה זפּורוז’יים פרצו אל החדר.

— קחוּ את הגבלה הלחית הזאת ואל הרפת השליכוה, אך שמרוּ אותה כבבת-עינכם!

הקוזקים אחזו בזגלובה, שנים בידיו וברגליו, אחד בשערות ראשו — ובהוציאם אותו מן החדר נשאוהו על פני כל החצר וסוף שהשליכוהו על הזבל בדיר החזירים. אחרי-כן נסגרה דלת הדיר ואפילה סמיכה אפפה את השבוי, רק דרך הסדקים אשר בכתלים והחורים אשר בגג חדר אליו אור-לילה חוורורי. כעבור אילו רגעים הסכינו עיני האדון זגלובה אל האפילה. הוא התבונן על סביבותיו וראה, כי ברפת אין חזירים ואין קוזקים. שיחות הקוזקים חדרו אליו בעד כל ארבעת הכתלים. כנראה, הוצבו משמרות סביב כל הבנין. ואולם למרות המשמרות האלה שאף רוח ברוָחה.

קודם-כל עדיין חי הנהו. כאשר הניף עליו בוהון את סכינו, כבר חשב, כי בא קצו — והוא הפקיד ביד אלהים את רוחו, אמנם בחלחלה גדולה. ואולם בוהון החליט, כנראה, להשאיר אותו בחיים ולברור לו מיתה רעה הרבה ממיתת-סכין. הוא התאַוה לא רק להינקם בו, כי אם גם לשבוע נקם באיש, אשר הוציא מידו את היפהפיה והעיב את תהילת-הקוזקים אשר לו ועשׂאוֹ לצחוק, בחתלוֹ אותו כילד. עתיד נורא נשקף אפוֹא לאדון זגלובה, אך לפי-שעה התנחם למחשבה, כי עודנו חי וכי אל-נכון יובילוּהוּ אל קריבונוס ושם יחקרוהו — ועוד אפוא ימים אחדים או גם יותר יותירוהו

בחיים; ובינתיים הוא מוטל לו ברפת, יחידי, ובדומית הלילה יכול הנהו לחפּש תחבולות.

זה היה הצד הטוב שבדבר, אך כאשר העלה על לבו את כל הצרות הרבות והרעות, הנכונות לו, חזרה הצמרמורת ואחזה בכולו.

תחבוּלוֹת!…

— לוּ רבץ פה חזיר בדיר הזה — רסן האדון זגלובה — כי עתה היה יכול למצוא תחבולות יותר מאשר אני יכול למצוא, כי את החזיר לא היו קושרים בחבלים אל חרבו. לוּ היה שלמה המלך קשור כמוני, כי עתה לא היה חכם ממכנסי, או מעקבי. הוי אלי, אלי, על מה תייסרני ככה? כמה וכמה אנשים יש בעולם, ואני שאפתי להימנע מהיפּגש אך עם הבליעל הזה — וזה גורלי, כי לא יכולתי להימנע! עורי יעוּבּד לאריג מסוג מעוּלה. לוּ תפס אותי אחר, כי עתה הבטחתיו להתחבר עם הקושרים, ואחרי-כן הייתי בורח. ואולם גם אחר לא היה מאמין לדברי הבטחתי, ואיך יאמין זה? הנני מרגיש, כי לבי מת בקרבי. השדים הביאוּני הנה! הוי אלי, אלי, גם יד וגם רגל אינני יכול להניע, הוֹי אלי, אלי!

אחרי רגע אמר האדון זגלובה בלבו, כי לוּלא היו ידיו ורגליו אסורות, כי עתה נקל היה לו לאחוז בתחבולות. נסה ינסה! אם או יוּכל להוציא את חרבו מתחת ברכיו, על-נקלה יוּכל לפתח את אסוּריו. אך איך יוציאנה? טילטל את עצמו ונשתכב על הצד — רע… האדון זגלובה שקע בהרהורים.

אחרי-כן החל להתנועע על גבו, כאלו היה מוּטל בערישׂה, התנועע מהר — ובהתנועעו זע מעט מעט ממקומו. החום גבר, שערות ראשו כּוּסוּ זיעה יותר מאשר בשעת רקדו ולרגעים הפסיק מנענועיו כדי להחליף כוח, או כאשר דימה, כי אַחד הקוזקים ניגש אל הדלת — ואחר המשיך בנענועיו במשנה מרץ עד אשר לבסוף הגיע אל הכותל.

אז החל להתנועע באופן אחר, לא מראשו אל רגליו, כי אם מצד אל צד, ובהתנועעו נגע קצה חרבו בכותל, והחרב ניסוטה לאט לאט מתחת ברכיו, והתחילה נוטה יותר ויותר פנימה לצד הניצב.

לב זגלובה דפק בקרבו כפּטיש, בראותו, כי התחבולה הזאת תוכל להצליח.

הוא המשיך במאמציו והשתדל ככל הניתן להגיע את החרב בכותל בשקט ורק ברגעים ששיחת הקוזקים בלעה את קול נקישת החרב. והנה נמצא קצה התער בין ברכיו ובין מרפקו ובהתנועעו לא יכול עוד לדחוק את החרב הלאה.

אמנם כן, ואולם בצד השני כבר היה חלקה הגדול של החרב מוּטה כלפי מטה והוא כבד גם מפאת כובד הניצב.

ובראש הניצב היה צלב קטן, בצלב אשר בראשי החרבות בימים ההם; האדון סמך על צלבון זה.

והוא החל להתנועע בשלישית, אולם הפעם מטרת מאמציו היתה להפנות את רגליו לצד הקיר. משהשיג גם זאת, התקדם לאורכו. והחרב עודנה בין ברכיו ובין מרפקו, אך הניצב נאחז מדי רגע בגבשושיות אשר בקרקע — לבסוף ננעץ הצלב בקרקע בחזקה — האדון זגלובה התנועע בפעם האחרונה ורגע היה כנטוע במסמרים מרוב שמחה.

החרב יצאה כולה מתחתיו.

אז הסיר זגלובה את ידיו מעל ברכיו, ואף כי כפות ידיו עוד קשורות היו, אחזו בחרבו. רגליו החזיקו בתער וידיו שלפו ממנו את החרב.

בן-רגע קצץ את החבלים אשר ברגליו.

אולם קשה היה לקצץ את החבלים אשר על כפות ידיו, אך הוא הניח את החרב על האשפה. גבּה למטה ולהבה למעלה והתחיל לחכּך את החבלים על הלהב, עד אשר נותקו.

עתה היה חפשי מכבלים וגם מזוין בנשק היה.

הוא שאף רוח לרוָחה ונתן תודה לאלוהים.

ואולם הדרך מניתוּק אסוריו ועד להיחלצותו מכף בוהון עדיין רחוקה היתה.

— מה אעשה עתה? — שאל בלבו, ולא מצא תשובה כלשהי. הדיר מסביב היה מוקף קוזקים, הם מנו יחד כמאה; עכבר לא היה מצליח לחמוק דרכם בלי שיתגלה, ומה גם איש עבה-גוף כאדון זגלובה.

— הנני רואה, כי דעתי מסתתרת עלי וחכמתי שוב אינה שוָה הרבה — הירהר. — -אם האלהים לא ישלח לי איזו תחבולה טובה, יהיה בשרי למאכל לעורבים, אך אם ישלח, הנני נודר להחזיק בפרישוּת כאדון לונגינוס.

מעבר לכותל נתעוררה שיחה קולנית והפריעה את הלך מחשבותיו. ובכן נצמד אל הכותל והיטה את אוזנו אל אחד הסדקים שבין הקורות.

בנפלם על קורות האורן היבשות הידהדו רמות קולותיהם של הקוזקים ודבריהם נשמעו אפוא היטב.

— ולאן נלך מכאן, אבּא אובסיבוי? — קרא האחד.

— אינני יודע, בודאי לקמיניץ — השיב הנשאל.

— איך נלך והסוסים עייפים מאד? הם לא יגיעו.

— על כן אנו חונים פה; עד הבוקר ינוחו.

נשתררה שתיקה בת-רגע. ושוב נשמע קולו של הראשון, אך הפעם נמוך עוד מקודם.

— ואני חושב, אבי, כי מקמיניץ ימשיך האַטמן לימפול והלאה.

זגלובה עצר בעד נשימתו.

— שתוֹק, אם ראשך חביב עליך! —השיב השני.

שוב נשתררה שתיקה, רק מאצל הכתלים האחרים הגיעו לחשושים לאוזניו של זגלובה.

— הו, הם שומרים עלי מכל צד! — רטן זגלובה, והוא ניגש אל הכותל הנגדי.

עתה הגיע לאזניו קול מספוא כָּסוּס ונחרת סוּסים, אשר עמדו, כנראה, ליד הדיר, וביניהם שכבו הקוזקים ושוחחו, כי הקול עלה מלמטה.

— הוי! — קרא האחד — אנחנו נסענו הנה ללא שינה, ללא אוכל, וגם את הסוסים לא האכלנו, רק כדי להיות משופדים על הכּלוּנסים במחנהו של ירמי!

— האם כבר ודאי הוא, כי ירמי כאן?

— האנשים, אשר נסו מירמולינצה, ראוהו, כמו שאני רואה פה אותך. אימה נופלת על איש בשמעו את אשר הם מספרים על-אודותיו: גבוֹה הוא כאוֹרן, בראשו שני אודי אש, והסוס עליו הוא רוכב — דרקון.

— האלהים ירחם!

— ניקח-נא את הלח הזה עם חייליו ונברח.

— איך נברח? הסוסים יתפגרו תחתינו.

— רע לנו, רע, אחים. לוּ הייתי אני אַטמן, כי עתה כרתי את ראש הלח הזה וחזרתי לקמיניץ אפילו ברגל.

— אותו ניקח אתנו לקמיניץ. שם ישתעשעו בו האטמנים.

— השדים ישתעשעו אתכם תחילה — ריטנן זגלובה.

למרות אימת בוהון הגדולה, אשר היתה עליו, ואולי בגלל האימה הזאת, נשבע בלבו, כי לא ימסור עצמו בידם חי. אסוריו פיתח וחרבו בידו — יעמוד אפוא על נפשו. אם ישסעוהו, ישסעו; אך חי לא יתפסו אותו.

נחרות ואנקות הסוסים המיוגעים החרישו את דברי החיילים, ולעומת זאת העלו רעיון חדש בלבו של זגלובה.

— לוּ יכולתי להבקיע את הקיר הזה ולקפוץ במפתיע על אחד הסוסים! — חשב בלבו — הנה לילה, ועד אשר ישיגו את אשר אירע. אעלם מעיניהם. בדרכים אלה המלאות גיאיות ונקיקים קשה לרדוף גם לאור-השמש, ומה גם בחשכת הלילה. תן נא לי הזדמנות, אלהי!

ואולם שעת-כושר כזו לא בנקל תזדמן. לפניו אך דרך אחת: להרוס את אחד הכתלים, ואולם כזאת יכול לעשות רק גיבור כפודביפינטה. ויש עוד דרך: לחתור

מתחת לכותל, אך אם יחתור, אל-נכון יתפסוהו עוד בטרם תיגע רגלו ברכובּה.

תחבולות לאלפים התרוצצו עתה במוחו של האדון זגלובה, ואולם דווקא משום שהיו אלפים, גם אחת מהן לא היתה ברורה לו.

— בעורי אשלם; לא יתכן אחרת — הירהר.

והוא פנה לעבר הכותל השלישי.

פתאום פגע ראשו במשהו מוצק. מישש בידו ומצא, כי ליד סולם הוא עומד. מבנה זה לא שימש מתחילה דיר לחזירים, כי אם רפת, ולמעלה לכל מחצית אורכה נתמשכה עליה, ששימשה מחסן לתבן וחציר. האדון זגלובה מיהר ועלה למעלה.

שם ישב, שאף רוח ולאיטו משך אליו את הסולם.

— ובכן הנני במבצר! — רטן — אף אם ימצאו עוד סולם אחד, לא במהרה יעלו אלי. אם לא אשסע את הראש הראשון, אשר יגיע הנה, אתן את בשרי למעשני בשר-חזיר ויעשו ממנו מטעמים. הוי! — קרא אחרי רגע — את בשרי יוכלו לא רק לעשן, אבל גם לעשות ממנו צלי ולהתיך את החלב אשר עליו לשומן. אך יעשו מה שיעשו! יאמרו לשרוף את הדיר, ישרפו! הלא גם אם יעשו כזאת לא יתפסו אותי חי, ולי אחת היא, אם יאכלו העורבים את בשרי חי או צלי. אחת שאלתי

מאת אלהי, כי המרצחים האלה לא יתעללו בי, ולאשר יהיה אתי לא אשים לב. ואולם מקווה אני, כי עוד אמלט!

נראה, כי האדון זגלובה עבר בנקל מן היאוש האחרון אל התקוה. בלי-משים נתמלא לבו בטחון, כאילו כבר היה בתוך מחנה הנסיך ירמי. אף על פי כן לא נשתנה הרבה במצבו. בישבו בעליה וחרבו בידו, יכול אמנם שעה ארוכה לעצור בעד המתפרצים אליו. רק זאת יכול לעשות. ואולם מן העליה אל החופש עוד המרחק רב, כמו מגג בנין גבוה אל הארץ, ובהבדל הנוסף, שלמטה ארבו לו חרבות הקוזקים וחניתותיהם.

—איכשהו יסתדר הענין — רטן האדון זגלובה, התרומם ולאט ובזהירות החל להסיט ממקומן אלומות של תבן, כדי לרווח לו מיפתח כלשהו בגג, דרכו יראה את הנעשה בחוץ.

ועל-נקלה הצליח חפצו זה בידו, כי הקוזקים המשועממים, אשר עמדו ליד הכתלים, לא חדלו מלשוחח ביניהם, גם הרוח החזקה שטילטלה את העצים שבקירבת הדיר החרישה את רשרוש אלומות-התבן בהיתלשן מן הגג.

כעבור שעה קלה ובגג נוצר חור גדול; האדון זגלובה הוציא את ראשו בעד החור והחל להתבונן על סביבותיו.

הלילה כבר החל להיסוג ובפאת מזרח ככר עלה ברק-יום ראשון ולאורו החיוור ראה האדון זגלובה את כל החצר מלאת סוסים, לפני הבית סרוחים בשורות קוזקים ישנים, ומראה השורות האלה כקווים ארוכים מטושטשים, במרחק מעט מהם הקילוֹן על פי הבאר והשוֹקת, אשר בה התנוצצו המים, ובסמוך להם עוד שורות אנשים ישנים וכעשרים קוזקים וחרבותיהם השלופות בידיהם, מתהלכים לאורך השורה הזאת.

— אלה הם אנשי, שנכבלו — נהם — הוי! — הוסיף אחרי רגע — לוּ לפחות היו אנשי, אך הלא אנשי הנסיך הם. מפקד טוב הייתי להם, אין כמוני מפקד! אל גרון הכלב הבאתי אותם. אבוֹש להראות פני, אם יוציאני האלהים לחפשי. ועל-מה עשיתי

כל זאת? על מראה פני עלמות ועל משקה. מה לי ולחתונת בני-חם? הלא החתונה הזאת לי כחתונת-כלבים. אני מואס מהיום בתמד הבוגדני, היורד אל הרגלים ואינו עולה אל הראש. כל הרעה באה מן השיכּרות, כי אילוּ התנפלו עלינו בשעה שלא היינו שיכּוֹרים, כי עתה הייתי אני המנצח ואת בוהון הייתי משליך אל הדיר.

מבטו של זגלובה נפל על הבית, אשר בו ישן בוהון, ונשתהה על הדלת.

— הוי, יְשַן, נוכל! — נהם — יְשַן וראה בחלומך, והנה השדים קולפים את עורך, כי הלא כזאת תבוא עליך. רצית לעשות מעורי כברה לך, נסה-נא לעלות אלי הנה, אל העליה, וראינו, אם לא אבקע את עורך, עד אשר לא יהיה ראוי גם לעשות ממנו נעלים לכלב. לוּ רק יכולתי להחלץ מזה, לוּ יכולתי להחלץ מזה! אבל איך אחלץ?

ואמנם, זו היתה משימה כמעט בלתי ניתנת לביצוע. כל החצר היתה מלאה אנשים וסוסים, ואף אם יצליח להתחמק מן הדיר, ואפילו יצליח לקפוץ מן הגג ישר על גבו של סוס מן הסוסים, שעמדו בסמוך לקירות הדיר, ספק אם יצליח גם להגיע אל שער החצר, ואיך-זה יצא דרך השער?

ובכל-זאת דימה, כי מרבית עבודתו כבר נעשתה: הוא חפשי, מזוין, והנהו יושב בעליה כמו במבצר.

— ומה? — חשב בלבבו — האם שיחררתי עצמי מן החבלים כדי להיתלות בהם?

ועוד פעם חזרו התחבולות להתרוצץ במוחו. ואולם רבות היו התחבולות ולא יכול לבוֹר אחת מהן.

אור היום הלך והאפיר. סביבות הבית החלו להגיח מתוך הצללים, גג הביתכאילו צופה כסף. עתה כבר יכול האדון זגלובה להבחין בבירור בין חבורות האנשים אשר על פני החצר, עתה כבר ראה את הצבע האדום של בגדי אנשיו השוכנים ליד הבאר — ואת אדרות פרוות-הכבשים, אשר תחתיהן ישנו הקוזקים ליד הבית.

פתאום נתרוממה איזו דמות מבין שורת הישנים והחלה לצעוד לאיטה על-פני החצר כשהיא עוצרת פה ושם ליד אנשים וסוסים; רגע דיבּרה אל הקוזקים, אשר שמרו על השבויים, ולבסוף ניגשה אל הדיר. תחילה סבור היה האדון זגלובה, כי בוהון הוא זה. באשר ראה, כי אנשי המשמר עומדים לפני הדמות ההיא כלפני הממונה עליהם.

— הי! — רטן — אילו עתה רובה בידי, כי עתה לימדתי אותו להתכסות ברגלים.

ברגע הזה הזקיפה הדמות ההיא את ראשה ועל פניה נפל ברק השחר החיוור: לא, לא בוהון הוא זה, כי אם שר-המאה הוֹלוֹדי, אשר הוא, האדון זגלובה, הכיר אותו מיד, כי ידע אותו היטב, עוד למן הימים אשר התרועע עם בוהון בצ’חרין.

האינכם ישנים, בחורים? — שאל הוֹלוֹדי.

— לא, אַבּא, אף כי תרדמה נופלת עלינו. כבר הגיעה השעה להחליף אותנו.

— מיד יחליפו אתכם. והאם בן-השדים לא ברח?

—הוֹ, הו! אין זאת, כי אם נשמתו ברחה ממנו, אַבּא, כי אף לא הניע איבר.

— שועל ערום הוא זה. אך לכו-נא וראו את אשר אתו, כי הוא יכול להיקבר גם בתוך האדמה.

— מיד נלך! — ענו קוזקים אחדים וניגשו אל דלת הדיר.

— גם גלגלו חציר מן העליה. את הסוסים הכינוּ! עם זריחת השמש נצא מזה!

— כדבריך, אבּא!

האדון זגלובה מיהר לנטוש את מקומו ליד החור אשר בגג וזחל אל פי-העליה. ברגע הזה שמע את חריקת בריח-העץ והדלת הנפתחת, ומיד את רישרוש הקש תחת רגלי הקוזקים. לבו הלם בקרבֹּו כמקבת ובידו לחץ את ניצב החרב, וחזר ונשבע

בלבו, כי יעדיף לעלות באש יחד עם הדיר, אוֹ להיות מבותק לחלקים אך לא ליפול

חי בידם. הוא גם ציפה כי בעוד רגע ירימו הקוזקים קול-צעקה, אבל שגה. במשך

איזה זמן שמע. איך הקוזקים מתרוצצים על פני הדיר. ולבסוף עלה קולו של

אחד מהם:

— איזה מעשה-שטן. אינני יכול למצאו! אנחנו השלכנו אותו הנה.

— המכשף הוא או רוח רע? הבער אש, וַסיל, חושך פה כמו ביער.

קמה דממה לרגע; וַסיל חיפּש, כנראה, את האליתה ואת הברזל ואבן החלמיש

לחצוב בהם אש, והקוזק השני קרא בלחש:

— אדוני האציל, היכן אתה!

— שק בתנוּך אזנו של הכלב! — רטן זגלובה.

בין כה וכה החלה הפלדה להכות על החלמיש. מטר זיקי-אש האיר את הדיר האפל ואת ראשי הקוזקים ואחרי-כן גדלה שם החשכה משהיתה.

— איננו! איננו! — קראוּ כמה קולות בבהלה.

אז קפץ אחד הקוזקים אל הדלת.

— אבא הוֹלוֹדי! אבא הוֹלוֹדי!

— מה? — שאל שר-המאה שניצב בפתח.

— הלח איננו!

— איך-זה איננו.

— באדמה נבלע! איננו פה! אלהים, רחם-נא! העלינו אור, איננו!

— לא יתכן! הוי, האטמן יגמלכם! האם ברח! האם ישנתם?

— לא, אַבּא, לא נרדמנו. הוא לא יצא מן הדיר דרך המקום, אשר עמדנו בו.

— הסו! אל תעירו את האטמן משנתו! אם לא יצא, הלא הנהוִּ פה. החיפשתם אותו בכל הדיר?

— בכל מקום.

— וגם בעליה חיפשתם?

— איך-זה יכול לעלות על העליה, אם היה קשור בחבלים?

— סכל אתה! אילולא נשתחרר מן החבלים, כי עתה שכב פה. חפשו בעליה! הבעירו אש!

ועוד פעם נתנוצצו זיקי-אש בדיר. השמועה עברה בין כל המשמרות. מכל צד נדחקו ובאו מבוהלים אל הדיר. נשמעו קולות צעדים מהירים, שאלות מהירות ותשובות מהירות עוד יותר. עצות שונות.

— על העליה! על העליה!

— שימרוּ מבחוּץ!

— אַל תעירו את האטמן משנתו, כי ינקום בכם!

— אין סולם!

— הביאו!

— אַיִן!

— רוצו אל הבית, אולי יש שם סולם!

— לח ארור!

— טפּסוּ בקרנות הרפת ודרך הגג היכּנסו אל העליה!

— אי-אפשר! הגג יוצא ובולט הרחק מן הרפת ותחתיו קרשים.

— הביאו חניתות! על החניתות נטפס ונעלה! הוי, כלב! את הסולם העלה אליו.

— הביאו חניתות! — הרעים הולודי.

קוזקים אחדים רצו דחופים להביא חניתות, הנשארים ניצבו וראשיהם אל העליה. אור-הבוקר כבר חדר אל הדיר דרך הפתח הפתוח ועתה נראה פי-העליה שחור ודוֹמם.

מן הדיר עלו קולות מפתּים:

— הבה, האציל! הורד את הסולם ורד! הן לא תתחמק מידינו! למה תיגיע

אותנו? רד, רד!

דממה.

— איש חכם אתה! אילו הצלת בזה את נפשך, והיה טעם לישיבתך שם, אבל הן לא תציל את עצמך בדרך זו, על כן רד מרצונך, הלא איש טוב אתה!

דממה.

— רד, ואם לא תרד, נפשיט מראשך את עורו, נשליכך מן העליה וראשך אל ערימת הזבל!

האדון זגלובה לא שם לב גם לאיומים וגם לתשבחות והמשיך לשבת בחשכה כתחש בחורו מוכן להגן על נפשו בכל כוחו. את החרב לחץ בכפו בחזקה, כשהוא מתנשם לאט וברוחו לחש תפילה לאלהים.

בינתיים הובאו שמה חניתות, שלוש מהן נקשרו יחד והוצבו כשחודיהן כלפי מעלה. עלה על דעתו של האדון זגלובה לאחוז בחניתות ולמשכן אליו, אך חזר בו, כי חשש שמא הגג נמוך מדי ולא יוכל להעלותן. חוץ מזה, יביאו אחרות במקומן.

בינתיים נתמלא הדיר קוזקים. אחדים מהם האירו את הרפת בעצי-משחן דולקים, אחרים הביאו מוטות-עץ שונים וסולמות של עגלות, ואולם אלה קצרים היו ולא הגיעו עד פי-העליה, ועליכן מיהרו לקשרם זה אל זה ברצועות-עור, כי אכן קשה היה לטפס על החניתות. ובכל-זאת נמצאו אחדים מוכנים לטפס.

— אני אטפס! — קראו קולות אחדים בבת-אחת.

— חכו עד אשר יביאו סולם! — אמר הולודי.

— ומה יזיק, אם ננסה לטפס על החניתות?

— וַסיל יטפס! הוא יודע לטפס כחתול!

— נסה אפוא!

ואחרים התלוצצו:

—הוי, היזהר! חרב יש בידו, את ראשך יכרות!

—הוא יאחז בראשך ויעלה אותך אליו ושם ישתעשע בך כדוב.

וַסיל לא נבהל.

— הוא יודע — אמר — כי אם תגע בי אצבעו, יאכילהו האטמן מטעמי-שדים, וגם אתם, אחי.

בדבריו אלה אמר להזהיר את האדון זגלובה, אשר ישב שותק ולא הוציא אף הגה מפיו.

ואולם הקוזקים, כדרך החיילים, כבר מצאו עתה את המקרה משעשע, ועל-כן הוסיפו להתלוצץ ולהתל בוַסיל:

— אם יהרוג אותך, יהיה טפש אחד פחות תחת השמש.

— הוא לא ישים לב לנו ולגמול אשר נשלם לו בעד ראשך הכרות. הלה בן-חיל אמיץ ונועז.

— הוי, הוי! רוח רע הוא! השד יודע למה נהפך, אך זה מכשף! אתה, וַסיל, אינך יודע, את מי או מה תמצא שם בלוע ההוא!

וַסיל, אשר כבר ירק אל כפיו ואחז בחניתות, נעצר פתאום:

— על לח אעלה — אמר — על שד לא אעלה!

אך בינתיים קשרוּ את הסולמות יחד והציבו אותם במקום. אולם קשה היה לעלות בהם, כי מיד, תחת מדרך כף-רגל ראשונה נכפפו במקום הקשרים והחווקים הדקים כמעט נשברו. בכל-זאת החל לעלות הוֹלוֹדי לבדוֹ, ובעלותו קרא:

— אתה, אדוני האציל, רואה, כי איננו מתלוצצים. התעקשת לשבת למעלה ואינך רוצה לרדת, ובכן, שב לך שם, אך אל תעז להתגונן, כי מידנו לא תימלט, אף אם נצטרך להרוס את כל הדיר. הייה-נא נבון!

והנה הגיע ראשו אל פי-העליה ונעלם שם לאיטו. פתאום נשמעה שריקת חרב, הקוזק השמיע צעקה איומה, התמוטט ונפל למטה בין הקוזקים, וראשו שסוע לשנים.

— קוֹלי! קוֹלי! הצוויחוּ הקוזקים.

בדיר קמה מהומה נוראה. נשמעו צעקות וקריאות, אך מיד הרעים קולו של

האדון זגלובה:

— הוי, גנבים, אוכלי-אדם! הוי, נבלים! השמד אשמיד אתכם, בני-בליעל, מצורעים! הנה תדעו את נחת זרועו של אביר! על אנשים ישרים הנכם מתנפלים בלילה! בדיר אתם כולאים אציל! הו, מרצחים! אחד אחד עלו אלי או גם שנים שנים! עלו בעצמכם, אך את ראשיכם הניחו בזבל, כי כרות אברות אותם, בחיי ראשי!

— קוֹלי! קוֹלי! — קראו הקוזקים.

— את הדיר נשרוף באש!

— אני בעצמי אשרוף אותה, זנבות-הפרים, אתכם יחד אשרוף אותה!

— אחדים יחד! אחדים יחד יעלו! — צעק קוזק זקן — החזיקו בסולם, תמכוהו בחניתות, הביאו אלומות-תבן וחבשו אותו לראשיכם ועלו… נתפוס אותו!

ובדברו עלה במעלות הסולם ואתו יחד עלו עוד שנַים מחבריו. החווקים החלו להישבר, הסולמות נכפפו עוד יותר, אך כעשרים ידים החזיקו בהם ולמעלה תמכו אותם בחניתות. קוזקים אחרים הרימו את חניתותיהם למעלה נעוּצוֹת בלוֹע העליה, כדי לעצור בעד תנופת חרבו של האציל.

כעבור רגעים מעטים נפלו שלוש גוויות נוספות על ראשי העומדים למטה.

האדון זגלובה, משולהב מנצחונו, געה כתאוֹ ושפך קיתוני קללות, אשר כמוהו לא נשמעו עוד ולשמען היה לבם מת בקרבם, לולא הזעם שתקף את הקוזקים, אלה

דקרו בחניתותיהם את המקרה. אלה התאמצו לעלות בסולם, אף כי שם, למעלה,נכון להם המוח הודאי. פתאום עלו קולות צעקה מצד הפתח ובדיר הופיע בוהון בעצמו.

הוא בא בלי כובע ואך כותונתו ומכנסיו לגופו, בידו חרב שלופה ועיניו יורות אש.

— דרך הגג, בני-כלבים! צעק. — את גג-התבן קרעו וחי תפסוהו!

וזגלובה, בראותו את בוהון, שאג:

— בן-חם, גש-נא הנה! את חטמך ואת אזניך אכרות, בגרונך לא אגע, כי אותו אשאיר לתלין. ומה? האם רוח שפן נכנס בך? הנך ירא מפני, עבד-אכרים? כבלוהו את הנבל הזה ואני אעשה אתכם חסד. ומה, בן-תליה, עלה-נא הנה! העלה-נא את ראשך! עלה, עלה אלי, אשמח בך! אכבדך מאד, מטעמים אתן לך, עד כי יעלה לפניך זכר אביך השד ואמר הזונה!

בינתיים החלו קורות הגג להתפקק. הקוזקים הצליחו, כנראה, לעלות על הגג, ועתה הם תולשים מעליו את מכסה הקש.

זגלובה הרגיש בזה, אבל הפחד לא נטל את כוחו ממנו. הוא היה כשיכור מן הנצחון ומן הדם.

"אקפוץ אל הפינה ושם אגוע” — הירהר.

ואולם בו ברגע נתהדדו יריות על פני כל החצר, ומיד פרצו כמה עשרות קוזקים אל הדיר.

— בּט’קו! בּט’קו! — צרחו. — מהר!

האדון זגלובה לא הבין תחילה מה קרה — ונשתאה מאד. הציץ למטה וראה כי אין שם איש. קורות הגג שוב לא חרקו.

— מה זאת? מה קרה? — קרא בקול רם. — הו, אני מבין. הם אומרים להעלות את הדיר באש, והם יורים באקדוֹחיהם אל הגג.

ואולם מבחוץ עלו וגברו צעקות אנשים, שעטת סוסים. יריות התערבו ביללות, שקשוק החרבות.

"אלי! בטח קרב הוא זה!” — חשב זגלובה וניתר אל החור, אשר עשה לו בתוך הגג.

הביט — וברכיו כשלו תחתיו מרוב שמחה.

על-פני החצר געש הקרב, והאדון זגלובה התבונן וראה, כי תבוסת הקוזקים של בוהון נוראה. מותקפים לפתע פתאום, הלומים באש אקדוחים שכוונו אל ראשיהם ולבותיהם, נלחצים אל הגדרות, אל הבית ואל הגוּרן, מחוּצים בחרבות, נדחפים על-ידי גל חזות הסוסים, נדרסים ונרמסים תחת פרסותיהם, נפלו הקוזקים, כמעט מבלי שעמדו על נפשם. שורות החיילים במדים האדומים, במחצם מלאי-חימה ובלחצם על הקוזקים הבורחים, לא נתנו להם לא להיערך, לא להניף חרב, לא לשאוף רוח, לא לעלות על סוסיהם. רק חבורות בודדות עמדו על נפשם. אחרים שהצליחו לאַשכּף את סוסיהם בתוך הרעש, המהומה והעשן, אבדו בטרם יספיקו להרים את רגליהם

אל הרכובּות; והיו שהשליכו את חניתותיהם וחרבותיהם, חמקוּ מתחת לגדרות, או נסתבכו בין הכלונסאות והמוטות, או דילגו מעליהן, צורחים ומייללים בקולות לא-אנוש. האומללים דימו, כי הנסיך ירמי, הוא בעצמו, שעט עליהם פתאום כנשר, לרעצם בכל עוצמת כוחו. לא היה להם פנאי להתיישב בדעתם, להתבונן סביבם; קריאות המנצחים ושריקות החרבות ורעמי היריות רדפו אותם כסופה, נשימותיהם

החמות של הסוסים ליהטו את עורפם. ”אנשים, הצילו!” — קראו מכל עבר. — "הך, הרוג!” — השיבו התוקפים אותם.

לבסוף הבחין זגלובה באדון ווֹלוֹדיובסקי הקטן, שבעמדו ליד השער בראש עשרים חיילים בערך, שלח פקודותיו בקולו ובשרביטו ולפעמים אף פרץ על סוסו הערמוני לתוך הערבוביה, ואזי — אך הניף את חרבו, אך פנה כה וכה, ונפל אדם, מבלי אשר הספיק גם להוציא צעקה מפיו. כי רב-אמנים היה האדון ווֹלוֹדיובסקי הקטן במקצועו — וחייל בדמו וברוחו, ובכן — גם השגיח, גם תיקן — כדוגמת אותו אמן מנוּסה המנצח על תזמורת, שלעתים בעצמו ינגן מה, לעתים יחדל, אך תמיד הוא שוקד על המנגנים, שכל אחד ינגן את חלקו.

ראה זאת האדון זגלובה והחל רוקע ברגליו על קרשי העליה, עד שהעלה תמרות אבק, ובכפות ידיו מחא ושאג:

— הך את בני-הכלבים! הך! רצח! פשוט את עורם מעליהם! בּתּק, מחץ, שסע, טבח, הרוג! עוד! עוד! לפי-חרב הכּה אותם!

האדון זגלובה צעק והשתולל, עיניו נחרצו דם מרוב מאמץ ורגע לא ראה כלום לפניו, אבל כאשר שוב חזרה אליו ראייתו, ראה מראה אף יפה מן הקודם — כי בתוך חבורה של עשרות קוזקים חלף בוהון על סוסו חיש כּברק, בלי כובע על ראשו, והוא לבוש אך כותונתו ומכנסיו ואחריו דולק בראש אנשיו ווֹלוֹדיובסקי הקטן.

— הך! — צעק זגלובה — זה הוא בוהון!- אך קולו לא הגיע לאזני ווֹלוֹדיובסקי.

בינתיים קפץ בוהון עם אנשיו על פני הגדר, אחריו קפץ גם ווֹלוֹדיובסקי. אילו מאנשיו נשארו, אילו מהם רגלי סוסיהם כשלו בקפצם. מביט זגלובה ורואה: בוהון במישור וגם האדון ווֹלוֹדיובסקי במישור, ומיד גם התפזרו הקוזקים בנוסם וגם חייליו של ווֹלוֹדיובסקי התפזרו במרוצתם — ונפתחה רדיפה של איש אחרי איש. זגלובה, נשימתו כמעט נעתקה, עיניו כמעט יצאו מחוריהן, כי ראה, והנה האדון ווֹלודיובסקי דולק אחרי בוהון וכמו נדבק לעורפו, והנה הקוזק מפנה את ראשו וחרבו מונפת.

— הנה הם נלחמים! — צעק האדון זגלובה.

עוד רגע ובוהון נופל על הארץ עם סוסו יחדיו, והאדון וולודיובסקי רומס אותו בעוברו מעליו ורודף אחרי אחרים.

אך בוהון חי, כי הוא קם מן הארץ וחומק לעבר הסלעים מכוּסי השיחים.

— אחוז בו, אחוז! — צרח זגלובה — בוהון הוא זה!

פתאום והנה חבורת קוזקים חדשה רצח על פני המישור. עד כה מצאה מקלט מעבר לסלעים ועתה היא מחפשת לה דרך אחרת לבריחה ונתגלתה לעין-רואים. החיילים רודפים אחריה. חבורת הקוזקים ההיא הדביקה את בוהון מכל צד, אספה אותו והמשיכה בבריחתה. אחרי-כן נעלמה בפיתולי העמק ואחריה נעלמו גם החיילים.

בחצר שלפני הבית נשתררה דממה כי גם החיילים אשר באו שמה עם זגלובה, לאחר ששוחררו מכבליהם על-ידי אנשי ווֹלודיוֹבסקי, תפסוּ להם סוסים מסוסי הקוזקים ויחד עם חבריהם רדפו אחרי אויביהם הנפוצים.

האדון זגלובה הוריד את הסולם, ירד מן העליה, ובצאתו מן הדיר אל החצר, אמר:

— חפשי הנני…

ובאמרו כך החל סוקר סביביו. על-פני החצר היו מוטלים חללי זפורוז’יים רבים וחיילים אחדים. זגלובה התהלך ביניהם לאט והתבונן היטב אל כל אחד מהם ולבסוף כרע ליד אחד מהם. אחרי רגע קם ובידו פכית של פח.

— מלאה היא! — ריטנן.

ובהגישו אותה אל פיו היטה את ראשו לאחוריו.

— לא רע, לא רע!

ושוב התבונן על סביביו ושוב חזר וקרא בקול, הפעם רם מקודם:

— חפשי הנני!

אחרי-כן פנה אל הבית. על המפתן נתקל בגויתו של הזקן החבתן, אשר הקוזקים הרגו אותו, ונעלם בתוך הבית. בצאתו משם הבריקה במתניו, על מעילו המלוכלך בזבל, חגורתו של בוהון, המשובצת זהב, ומתחת לחגורה סכין, שבניצבה קבועה אבן-אודם גדולה.

— האלהים גמלני טוב, על מעשה-גבורתי — נהם — כי גם הכיס אשר בחגורה מלא. הו, רוצח טמא! אני מקוה, כי לא תמלט! אבל הטרזן הגוץ הזה — יכוהו הכדורים! מסוכן הוא כצרעה. ידעתי כי בן-חיל הוא, אך לא פיללתי לראותו עולה על בוהון כמו על סוּסה קרחת. הגוף כה קטן ובו אומץ רב וגבורה שכזאת והרי בוהון יכול לקשור אותו אל חגורתו ולשאתו אתו כאולר התלוי בחגורה. יכוהו הכדורים! — אולם מוטב: יברך אלהים את כל מעשיו! אל-נכון לא הכיר את בוהון, כי לוּ הכיר אותו, כי עתה היה מחסל אותו. פו! ריח אבק-שרפה עולה באפי! ואולם היום נחלצתי ממלכודת, אשר כמוֹה לא ידעתי עוד. ברוך אתה, אלהים! הו, הו, לרכב על בוהון, כאשר רכב עליו זה! אל פני ווֹלודיוֹבסקי אתבונן עח־ היטב, כי אל-נכון שד יושב בקרבו.

וכך מהרהר ישב לו על מפתן הדיר וחיכה.

בינתיים נראו במישור מרחוק, החיילים, שחזרו מרדיפתם אחרי הקוזקים, ובראשם רכב האדון ווֹלוֹדיובסקי. כאשר ראה זה את זגלובה, החיש את מרוצתו ובקפצו מעל הסוס ניגש אליו.

— האותך, אדון, רואות עיני?! — שאל מרחוק.

— אותי בכבודי ובעצמי — השיב האדון זגלובה. — יגמלך אלהים על אשר חשת לבוא לעזרה.

— ברוך אלהים, כי למועד באתי — קרא האביר הקטן בלחצו בשמחה את יד האדון זגלובה.

— אך מאין ידעת, אדוני. את אשר בא עלי?

— האכרים באוּ מן החוה הזאת והם הודיעוני.

— הו, אני חשבתי, כי הם בגדוּ בי.

— לא! האנשים האלה טובים הם. אך בקוֹשי מילטו את נפשם הנער והנערה. מה היה לנותרים, אינם יודעים.

— אם לא בוגדים הם, ודאי הוּכּו בידי הקוזקים. בעל החוה סרוח מת ליד הבית.

אך מה ממני יהלוך? הגד-נא אדון, האם בוהון חי? האם ברח?

— האם בוהון היה עמהם?

— האיש בלי כובע, זה בכותונת ובמכנסים, אשר אתה, אדון, הפלת אותו לארץ עם סוסו יחדיו, זה הוא בוהון.

—מחצתי את כפו! יקחהו השד! לא הכּרתיהו. אך אתה, אדוני זגלובה, מה עשית?

— מה עשיתי! — חזר אחריו האדון זגלובה — בוא-נא אתי, אדוני מיכל, וראית את אשר עשיתי!

ובדבּרו אחז בידו והביאהו אל הדיר.

—הבט וּראה! — קרא.

משך רגע לא ראה האדון ווֹלוֹדיובטקי את אשר לפניו, אך אחרי אשר הסכינו עיניו מעט אל האפלה, הבחין בחללים, המוטלים על גל-הזבל.

— מי טבח את האנשים האלה? — שאל משתומם.

— אני! — אמר זגלובה — שאלתּני: מה עשיתי? ובכן, זוהי תשובתי לך.

— אכן! — אמר ווּלוֹדיובסקי בהניעו ראש — איך עשית זאת?

— שם, על העליה, התגוננתי. הם הסתערו עלי מלמטה ומבעד לגג. אינני יודע כמה זמן, כי בקרב אין האדם מונה את השעות. בוהון עמד בראשם, בוהון בכוחו האיום ועמו מבחר אנשיו. הוא יזכּוֹר אותך, אדוני, יזכור, וגם אותי יזכּור! עוד אספר לך, איך לוקחתי שבי, ועל העינויים שבהם עמדתי ועל דבר ריבי עמו, כי אמרתי לנצחו בדברים. אך עתה עייף אני מאד ורק בקושי הנני עומד על רגלי.

— אכן, — אמר האדון ווֹלוֹדיובסקי — אין לפקפק בדבר: בגבורה נלחמת; ואולם אך זאת אומר לך, כי אתה מיטיב למחוץ מאשר לפקד.

— אדוני מיכל! — אמר האציל, — לא עת עתה לשוחח. עלינו להודות עתה לאלהים על הנצחון, אשר הנחיל את שנינו, הנצחון אשר זכרו לא במהרה ימוש מפי בני-אדם.

האדון ווֹלוֹדיובסקי הביט בתמהון אל זגלובה. עד עתה חשב, כי הוא לבדו נחל את הנצחון, והנה האדון זגלובה אומר לחלקו אתו.

ואולם הוא רק הביט אל האציל, הניע ראשו ויאמר:

— יהי כדבריך.

עברה שעה אחת ושני הרעים יצאו משם בראש שתי הפלוגות, שנתאחדוּ ופנו בכיווֹן ירמוֹלינצה.

מאנשי זגלובה לא נהרג אף אחד, כי הקוזקים התנפלו עליהם בעודם ישנים ולא עמדו על נפשם, ובוהון, שנשלח להביא אנשים לשם חקירה, ציוה על אנשיו לתפסם חיים. ולא לרצחם.

פרק ח

ההצלחה לא עמדה הפעם לבוהון אמיץ-הלב והפיקח, שהסתער, כפי שדימה, על הדיביזיה של הנסיך ירמי. ואמנם, עתה היה משוכנע, כי יצא הנסיך עם כל עוצמתו לעלות על קריבונוס, כי כזאת שמע מפי חייליו של זגלובה, שלקח שבי, באשר גם הם האמינו אמונת-אומן, כי הנסיך הולך אחריהם. ובכן לא נותר לו לאטמן המסכן אלא למהר ולשוב אל קריבונוס. ואולם לא קלה היתה המשימה. אך כעבור שלושה ימים, נתקבצו אליו כמאתים קוזקים; שאר אנשיו נהרגו בקרב, נפצעו, או תעו ביערות ובין סבכי הסוּף, בלי דעת מה יעשו, איפה ימלטו, אנה ילכו. אולם גם אלה לא יכלו להועיל הרבה, כי היו מדוכאים, נכונים לברוח לכל קול, נפחדים ונואשים. והלא מבחר הקוזקים היו אלה; טובים מהם לא נמצאו בכל הסיץ. ואולם הקוזקים האלה לא ידעו, כי אך בכוח קטן תקף אותם האדון ווֹלוֹדיובסקי, וכי רק הודות להתנפלות-הפתע על הישֵׁנים ובלתי נכונים לקרב, הצליח להכותם מכה ניצחת, והם האמינו בכל לבם, כי אם לא הנסיך בעצמו, הרי למצער גדוד-סיירים גדול ורב-כוח התנפל עליהם. בוהון רתח מזעם; פצוע בידו, מובס, חולה ומוּכּה, גם אויבו בנפש נמלט בידו וגם תהילתו נפגמה, כי הקוזקים האלה, אשר יום אחד לפני מפלתו היו נכונים ללכת אחריו כעוורים לקרים, אל הגיהנום וגם אל הנסיך בעצמו, חדלו עתה להאמין בו, רוחם נפלה בהם ומחשבה רק אחת העסיקה מוחם, כיצד למלט את נפשם. והלא בוהון עשה כל אשר היה עליו לעשות בתור מפקד, לא הזניח דבר, משמרות הציג בקירבת החַוה ועמד לנוח רק בגלל סוסיו, שהלכו מקמיניץ בלי לעמוד אף רגע, ושוב לא עצרו כדי להמשיך בדרך. ואולם האדון וולודיובסקי, שחייו הצעירים עברו עליו במארבים ובפשיטות על הטטרים, התנפל כזאב בלילה על המשמרות, חטף אותם עוד טרם יוכלו למַלט צעקה מפיהם או לירות, ואך בקושי הספיק בוהון להימלט בכותנתו ומכנסיו לעורו. כאשר בוהון הירהר בזאת, חשך העולם בעדו, ראשו סבב עליו והיאוש כירסם בנפשו ככלב שוטה. הוא, אשר התנפל בים השחור על ספינות טורקיה; הוא, אשר דרך על עורף הטטרים והגיע עד פֶּּרֶקוֹפּ ולעיני החַן הבעיר בעֵרות; הוא, אשר ממש מאחורי גבו של הנסיך, בקרבת לובני, בוַסיליֶבקה, הכרית לפי-חרב גדוד חיילים, הוא אנוס היה לברוח בכותונתו, בלי כובע לראשו – ובלי חרב, במאבק עם האביר הקטן אבדה חרבו ממנו. ולכן, באין רואים, בחניות ולעת מתן מספוא לסוסים, היה אוחז בראשו וצועק: “אבדה תהילת הקוזקים שלי! איפה חַרבי-חבֶרתי?” – וכך צועק היה אוחזו טירוּף ושתה לשכרה, ובשכרותו אמר לעלות על הנסיך ולהתנפל עליו בכל כוחו – למות ולרדת לטמיון.

הוא השתוקק למעשה זה, אך הקוזקים סירבו. “הרוג אותנו, בּט’קו, לא נלך!” – השיבו קודרים להתפרצויותיו ברגעי טירופו ולא הועילו גם מחצי החרב ולא האקדח בו השתמש – הם סירבו ללכת ולא הלכו.

והיה כאילו נשמטה האדמה מתחת לרגליו של האטמן, כי בזה לא נמלאה עוד סאת צרותיו. מהיותו חושש מפני רדיפה אפשרית אחריו נמנע להמלט בדרך ישרה דרומה, וגם מהיותו סבור שקריבונוס כבר חדל מלצוּר על קמיניץ, פנה מזרחה ופגע בגדוד האדון פודביפיֶנטה. ואולם האדון לונגינוס, העֵר כעגור, לא נתן לו להפתיעו, כי אם הוא השתער עליו הראשון והכהו על-נקלה, כי הקוזקים לא גילו כל רצון להלחם – והוא מסרם בידי האדון סקשטוסקי. תבוסתו של בוהון היתה שלֵמה, ואחרי אשר תעה זמן רב בערבה ועמו אך מעטים מן הפרשים ששרדו, חזר אל קריבונוס בלי כבוד ותהילה, בלי הקוזקים, בלי שלל ובלי שבויים.

ואולם קריבונוס הפרא, שהתאכזר תמיד כלפי פקודיו משלא הצליחו במעשיהם, לא קצף הפעם. מבשרו כבר חזה את יד ירמי הקשה, ועל-כן האיר לו פנים, ניחמהו והרגיעהו, וכאשר חלה בוהון, פקד לטפל בו, לרפאהו ולשמרו כבבת-עין.

וארבעת אבּירי הנסיך, לאחר שהפילו אימה ופחד על סביבותם, חזרו לירמולינצה, ושם חנו ימים אחדים, כדי לתת לאנשיהם ולסוסיהם להחליף כח. שם במעון שהוקצה בשבילם מסר כל אחד ואחד מהם, לפי התור, דין-וחשבון לאדום סקשטוסקי על כל שקרהו וכל שבּיצע, ואחרי כן היטיבו לבם במשקה, כדי להתבדר במקצת ולגלגל בשיחה ולהפיג סקרנותו של כל אחד מהם.

ואולם האדון זגלובה כמעט לא נתן לאיש לפתוח פה. הוא מאן לשמוע, היה מוכן רק להשמיע. ואמנם נסתבר, כי יותר מאשר לאחרים היה לו מה לספר.

– אדוני הנכבדים! – אמר – לוקחתי בשבי, אמת ונכון! אך המזל גלגל חוזר הוא, בוהון היכה כל ימיו אחרים, ועתה הכינו אנחנו אותו. כן הדבר, כן! הכל כמנהג המלחמה! היום אתה בורסי והנך מעבּד עורותיהם של אחרים, ומחר אחר הוא הבורסי והוא מעבּד את עורך שלך. ואולם את בוהון ענש האלהים על שהתנפל עלינו, הישנים שנת-ישרים מתוקה, והעירנו משנתנו זו בדרך מגוּנה. הוי, הוי! הוא חשב להפחידני בלשונו המלוכלכה, ואולם אני, הנני אומר לכם, אדוני, אך לחצתי אותו בדברי, ומיד נתבלבל וגילה לי מה שלא רצה לגלות. אך למה ארבה דברים? לולא לוקחתי שבי, כי עתה לא היינו שנינו, אני והאדון מיכל, מנחילים לו מפלה. אני אומר: שנינו, כי חלק גדול יש לי בנצחון זה שהוא קבוע ומוחלט אצלי לעולם ועד. כה יתן לי האלהים בריאות וכוח! ושמעו-נא עוד אילו מנימוקי: לולא הכינו אותו, אני והאדון מיכל, כי אתה לא הוכה על עקביו בידי האדון פודביפינטה³⁵, ואחריו בידי האדון סקשטוסקי. ועוד גם זאת: לולא הבסנו אותו, כי עתה הביס הוא אותנו – ובכן, מיהו הגורם שלא כך אירע?

– ואתה, אדון, הנך, במחילה מכבודך, כשועלוֹן – אמר אדון לונגינוס – כשועלון, שאחת מניע את הזנב, אחת טופח בו, חומק, ולעולם נחלץ.

– טפש הוא כלב-הציד, הרץ אחרי זנבו, כי גם להדביק אותו לא יוכל וגם ריח החיה לא יריח ולבסוף ישאהו הרוח. כמה אנשים אבדו לך?

– כשנים-עשר בסך-הכל, ואחרים נפצעו; הם אל הרבו להכות בנו.

– ולך, אדוני מיכל?

– כשלושים איש, כי השׂתערתי עליהם פתאום.

– ולך, אדוני סקטשוסקי, כמה אבדו?

– כמספר שאבד לאדון לונגינוס.

– ולי אבדו אך שנים. ובכן, הגידו אתם: מי הטוב שבמפקדים? הנה זה הענין! לשם מה באנו הנה? לשרת את הנסיך, לאסוף ידיעות על אודות קריבונוס. וזאת אומר לכם, אדוני, כי אני הראשון, שנודעו לו מהלכיו הבאים של קריבונוס, וזה ממקור ראשון, כי מפי בוהון בעצמו שמעתי הדברים, ואני יודע, כי הוא צר על קמיניץ, אלא שיש בדעתו לעלות מעל העיר, כי נתפחד. זה באשר לענייני הכלל, ואולם יודעת אני עוד דבר, שישמח אתכם, אדוני הנכבדים, דבר, אשר לא סיפרתיו עד עתה, באשר רוצה אני, כי נדון בו יחדיו; מלבד זאת חשתי ברע עד עתה, כי התלאות התישו את כוחי ומחמת העבותות, אשר בהן אסרו אותי המרצחים, חמרמרו בני-מעי, וכבר חשבתי כי בא קצי.

– ובכן, ספּר, אדון, בשם האלהים! – קרא ווֹלוֹדיובסקי – השמעת דבר על-אודות האומללה שלנו?

– אמנם כן, יברך אותה האלהים! – השיב האדון זגלובה.

האדון סקשטוסקי נזדקף מלא קומתו ובו ברגע חזר וישב במקומו ובחדר נשתררה דממה זו, שנשמע זמזומם של היתושים על החלון, עד ששוב נשמע קולו של האדון זגלובה:

– היא חיה, אני יודע זאת אל-נכון, ובידי בוהון היא. אדוני הנכבדים! נוראות הן הידים האלה, אך הלא אלהים לא יתן לעשות לה עוול או להמיט עליה חרפה. אדוני הכבדים! בוהון בעצמו סיפר לי את הדבר הזה ואמת דיבר, כי הלא הוא היה בוחר להתהלל בענין אחר, מאשר בזה, שהעלמה היא בידיו.

– היתכן? היתכן? – שאל סקשטוסקי בהתרגשות.

– אם מכזב אני, יכּני הרעם – השיב זגלובה ברצינות – כי ענין זה קדוש הוא לי. שמעו נא מה שאמר לי בוהון, כשביקש ללעוג לי, בטרם הרגזתי אותו מאד: “מה זה חשבת (אמר), כי בשביל אכר הבאת אות לבֵר? כי אכר אני (אמר) וכאכר אאנס אותה? האם אין ידי משגת להוביל אותה לקיוב ולקדשה לי בכנסיה כדת וכדין, והנזירים (אמר) ישירו לי בשעת הקדושין ושלש מאות נרות יהיו דולקים – האם ידי, יד אַטַמַן והֶטְמַן, לא תשיג זאת?!” – וברגליו רקע נגדי ובסכינו איים עלי, וחשב שבדרךְ זו יפחידני ואולם אני אמרתי לו, כי מוּטב שילך להפחיד את הכלבים.

סקשטוסקי כבר נתאושש ושוב הביאו פני הנזיר שלו חששות, תקוה, שמחה ומבוכה חליפות.

– את הסוד הזה לא גילה לי, ואולם די לחכימא ברמיזא. התבוננו-נא, אדוני, בדבר: הוא לעג לי, לעג בלי-הרף, בטרם הרגזתי אותו, והוא חזר ואמר לי: “בתחילה (אמר) אל קריבונוס אוביל אותך, ואחי-כן הנני להזמין אותך אל החתונה, אך עתה עת-מלחמה היא ולא במהרה תהיה החתונה”. התבוננו-נא, אדוני: “לא במהרה”, – ובכן עוד יש סיפּק בידנו! ושנית, שימו-לב גם לזה: “בתחילה את קריבונוס, ואחרי-כן אל החתונה”, – ובכן לא אצל קריבונוס היא, כי אם במקום אחר, במקום רחוק, שבו אין מלחמה.

– איש חכם ונבון אתה, אדון! – קרא ווֹלוֹדיובסקי.

– בתחילה חשבתי – אמר האדון זגלובה, שלבו נתמוגג בו משמחה לשמע דברי ווֹלוֹדיובסקי – כי אוּלי שלח אותה לקיוב, ואולם חזרתי בי ממחשבתי זו, כי הן אמר לי, שיסע אתה לקיוב ושם יקדש אותה; ואם הוא אומר לנסוע שמה, הלא איננה שם. ואמנם חכם הוא למדי ויודע, כי לא טוב להושיב אותה בקיוב, כי אם יפנה חמילניצקי לעבר רוס האדומה, על-נקלה תפול קיוב ביד צבא ליטא.

– נכון! נכון! – קרא האדון לונגינוס בקול רם – כאהבתי את האלהים. רבים היו ברצון מחליפים את שכלם בשכלך.

– ואולם אני לא אחליף את שכלי בשכל כל-אדם, מפּחד שמא אקבל תמורתו סלק, – דבר מצוּי ושכיח בליטא.

– הנה הוּא חוזר אל קיאו – אמר האדון לונגינוס.

– הרשה נא לי, אדון, לסיים את דברי. ובכן, היא איננה אצל קריבונוס וגם בקיוב איננה.

– פה קבור הכלב!

– אם משער אתה, אדוני, איפה היא, מהר והגד, כי בוער אני מסקרנות! – צעק סקשטוסקי.

– מעבר ליַאמפּוֹל! – אמר זגלובה והביט סביבו בעינו הבריאה.

– מאין לך זה? – שאל ווֹלוֹדיובסקי.

– מאין לי זה? הנה מזה: ישבתי ברפת, כי הרוצח הלז פקד להשליכני אל הרפת ולסגור את הדלת בעדי – יאכלוהו החזירים בגלל-זה! – וסביבות הרפת שוחחו הקוזקים איש עם אחיו. הטיתי את אוזני אל הכותל, ומה שמעתי? הנה האחד אומר: “ודאי יסע עתה האטמן לימפּוֹל והלאה”. – ורעהו הקוזק אמר: “החרש, אם ראשך חביב עליך!” – כרתו את ראשי מעלי, אם איננה בקרבת ימפּוֹל.

– הו, כשם שהאלוהים בשמים! – קרא האדון ווֹלוֹדיובסקי.

– הלא אל שדי-הפרא לא הוביל אותה, ובכן, לדעתי, הצפין אותה באיזה מקום שבין ימפּוֹל ליַהוֹרליק. הייתי פעם אחת במקומות ההם, שבהם נועדו שופטי המלך והחַן כי ביַהוֹרליק, הלא אתם יודעים, אדוני, נערכים תמיד המשפטים בין יושבי הספָר על-אודות עדרים גזולים, ומשפטים כאלה לא יחסרו לעולם. כל המקומות ההם ליד הדניסטר מלאים מחילות ומנהרות ומקומות-סתר ושם ישובים בחַווֹת בני-אדם, שאין עליהם מרוּת כלשהי, כי בישימון הם ישובים ודבר אין להם עם אדם. אל-נכון הצפין אותה אצל יושבי-ישימון כאלה, בטוח, כי עין זר לא תראנה שם.

– נכון! אולם כיצד נגיע לשם, שעה שקריבונוס חוסם את הדרך בעדנו? – אמר לונגינוס – גם העיר ימפול, שמעתי, היה קן של מרצחים.

וסקשטוסקי אמר:

– אף אם עשר מיתות תהיינה נכונות לי בדרך, אלך להציל אותה! אתחפש ואלך לבקשה. האלהים יהיה בעזרי – ואמצאנה.

– אני אלך אתך, יַן! – אמר האדון ווֹלוֹדיובסקי.

– ואני אתחפש בבגדי זקן קבצן וקתרוס אקח בידי ואלך אתכם. האמינו לי, אדוני, כי בנסיון עשיר אני מכולכם, ומכיוָן שהקתרוס כבר נמאס עלי אקח לי הפעם חֶמת-חלילים.

– האוכל גם אני להועיל לכם במעט, אחי? – שאל האדון לונגינוס.

– בודאי תוכל להועיל! – השיב זגלובה – אם יהיה עלינו לעבור את הדניסטר, תשאֵנו אתה, אדון, על זרועותיך.

– מודה אני לכם, אדוני, מעמקי לבי, ובכל נפשי אני נכון לקבל מכם את עזרתכם. אין טוב בימי צרה כרעים נאמנים, ואלה, רואה אני, לא מנע אלהים ממני. מי יתן ויכולתי לגמול לכם בנפשי ומאודי על הטוב, שאתם עושים עמדי, – אמר סקשטובסקי.

– כולנו כאיש אחד! – קרא זגלובה – האלהים אוהב את הרעֵות, וראה תראו, כי בקרוב נאכל את פרי עמלנו.

– אם כן! – אמר האדון סקשטוסקי אחרי רגע – אין לנו עתה אלא להביא את הגדוד אל הנסיך ולצאת יחד לדרך. נלך לאורך הדניסטר, נרחיק אל מעבר לימפול, עד יהוֹרליק ובכל מקום נחפשׂנה. ואם חמילניצקי, כתקוַת לבי, כבר אבד או יאבד, עד אשר נחזור אל הנסיך, הנה השירות לא יעמוד עוד למפגע בדרכנו. הגדודים יצאו וַדאי לאוקראינה, כדי לחסל שם את שארית המרד, אבל הם יוכלו לכלות המלאכה גם בלעדינו.

– שמעו-נא, אדוני! – אמר ווֹלוֹדיוֹבסקי – אחרי מפלת חמילניצקי יבוֹא תורו של קריבונוס. ואם כן, אולי יחד עם הגדודים נצא לעבר ימפול.

– לא, עלינו להיות שם קודם – אמר זגלובה – ואולם תחילה עלינו להביא את גדודנו אל הנסיך, כדי להיות חפשים. אני מקווה, כי הנסיך ישבע נחת ממעשינו.

– ביחוד ממעשיך, אדון.

– כן, כי ידיעות חשובות מאד עמי בשבילו, ותקוותי כי אזכה בפרס מידו.

– ובכן, לדרך?

– לא, עלינו לנוח פה עד יום מחר – אמר ווֹלוֹדיובסקי. – על כל פנים, בידי סקשטוסקי להחליט, כי הוא עתה המפקד שלנו, אבל מַתרה אני בכם, כי אם נצא מכאן היום, יפלו כל סוסי בדרך.

– יודע אני – אמר האדון סקשטוסקי – כי לא נוכל לצאת מכאן היום. ואולם אם היום נאביס את הסוסים יפה, נוכל לצאת מחר לדרכנו.

ואמנם יצאו ביום המחרת לדרכם. לפי פקודת הנסיך, היה עליהם לשוב לזְבַּרַז' ולחכות שם לפקודות חדשות. על כן הלכו דרך קוזמין, הלאה מִפֶלְשְׁטִין, לעבר ווֹלוֹצ’יסק, ומשם דרך חלֶבַּנוֹבקה נמשכה דרך ישנה עד זבּרז'. הדרך היתה משובשת, כי גשמים ירדו, אך שקטה היתה, ורק האדון לונגינוס, אשר רכב לפניהם בראש מאה פרשים, היכה חבורות אחדות של פוחזים, שנקבצו מאחורי צבא-הממלכה. ואך כאשר באו לווֹלוֹצ’יסק נתעכבו לחניית לילה.

ואולם אך נרדמו וקול אזעקה העירם – ואנשי המשמר הודיעו, כי איזה גדוד-פרשים הולך וקרב. ואולם עד מהרה נודע, כי גדוד הטטרים של ויֶרשול הולך ובא. זגלובה, האדון לונגינוס, ווֹלוֹדיובסקי הגוץ מיהרו אל חדרו של סקשטוסקי, ואחריהם הגיע שם חיש כרוח-פתאום אחד מקציני גדודי הפרשים הקלים, מיוזע, מכוסה כולו בוֹץ, שלמרקאהו קרא סקשטוסקי בקול:

– וְיֵרְשוּל!

– אני… האיש! – ענה הבא, מתנשם בכבדות.

– מאת הנסיך?

– כן!… הוי, הנשימה! הנשימה!

– מה החדשות? האם כבר אבד חמילניצקי?

– כבר… אבדה… הרפובליקה!

– בשם אלהים, מה אתה דובר? מפלה?

– האומנם? דבּר נא, דבּר, בשם אלהים!… והמצביאים?

– ברחו!

– איה נסיכנו?

– הוא נמלט… בלי צבא… אני שלוח הנה מאת הנסיך… פקודה… מיד ללבוב… הולכים אחרינו!

– מי? וירשול! וירשול! התעודד-נא, בן-אדם! מי?

– חמילניצקי, הטטרים!

– בשם האב והבן והרוח-הקדוש! – קרא זגלובה – האדמה נבקעת תחתינו?

ואולם סקשטוסקי כבר הבין את אשר עליו לעשות.

– הניחו את השאלות – קרא – ועתה על הסוסים!

– על הסוסים! על הסוסים!

פרסות סוסי הטטרים של וירשול כבר נשמעו לפני החלונות; התושבים נעורו משנתם לקולות הרעש ויצאו מבתיהם ובידיהם עששיות ולפידים. השמועה עברה חיש כברק בכל העיר. מיד צלצלו פעמוני הכנסיות לאות אזעקה. העיירה השלווה נתמלאה בין-רגע שאון, שעטת סוסים, קולות פקודה של קצינים ויללות היהודים. התושבים אמרו להמלט עם הצבא יחדיו, אסרו את הסוסים אל העגלות, הטעינו עליהן ילדים, נשים, כרים וכסתות; ראש-העיר בא בראש עירונים אחדים אל סקשטוסקי, והתחנן אליו, כי לא יניח אחריו את התושבים; ושהוא ילוום לפחות עד טרנופול, אך האדון סקשטוסקי מאן להיעתר לו, כי חזקה עליו הפקודה לצאת מיד ללבוב.

ובכן, יצאו, ואך בהיותם בדרך, נתאושש וירשול ופתח לגולל את ספורו.

– מיום היות הרפובליקה – אמר – לא באה עליה עוד מפלה כזאת. המפלות בצֶצוֹרה, ליד המים הצהובּים ואצל קורסון כאין הן לעומת המפלה הזאת!

וסקשטוסקי, ווֹלוֹדיוֹבסקי ולוֹנגינוּס פוֹדביפֶינטה רגע רכנו ראשיהם על ערפי הסוסים, רגע אחזו בראשיהם, רגע נשׂאו את ידיהם למרום.

– לא יאָומן כי יסופר! – אמרו – איפה היה הנסיך?

– מי היה המפקד?

– אף לא איש, וכולם ביחד. ותיק אני בצבא, זקנתי במלחמות, ומפקדים כאלה לא ראיתי מימי.

זגלובה, שוירשול לא מצא חן בעיניו ביותר והכיר אותו אך מעט, הניע ראש, נקש בלשונו אל חכו, ולבסוף אמר:

– אדוני הנכבד, האם לא הטעו אותך עיניך, או האין מכה קטנה מפלה גדולה בעיניך? כי הלא הדברים, שאתה מסַפר, לא חזה איש מימיו גם בדמיון.

– כי איש לא חזה כזאת בדמיונו גם אני יודע, ובשמחת-לב אפשוט את צוארי לשחיטה, אם בדרך נס יסתבר, שטעיתי.

– איך זה באת אתה הראשון אחרי המפלה לווֹלוֹצ’יסק? הלא אינני רוצה לשער, כי אתה היית הראשון לבורחים? היכן הצבא? באיזו דרך הוא בורח? מה היה לצבא? מדוע לא באו הנה הבורחים בטרם באת אתה? על כל השאלות האלה אך לשוא אני מחפש מענה.

לו שאל איש כזאת את וירשול בזמן אחר, כי עתה לא יצא השואל בשלום, אבל בשעה זו לא יכול וירשול לחשוב אלא על-אוֹדות המפלה, על כן השיב:

– אני הראשון באתי לווֹלוֹצ’יסק, כי אחדים נמלטים דרך אוֹז’יגוֹבצה, ואותי שלח הנסיך בדרך זו, כדי לפגוש אתכם, אדונים נכבדים, ולהזהירכם מפני הסכנה, וגם חמש מאות הפרשים אשר אתכם יקרים עתה מאד בעיני הנסיך, כי הדיביזיה שלו, מרבית אנשיה אבדו ושאריתם נפוצו.

– מוזר, מוזר מאד! – רטן זגלובה.

– אימה להרהר בדבר, היאוש תוקף אותי, הלב נקרע לקרעים, הדמעות ניגרות – אמר האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי פוכר את ידיו – מולדתנו אבדה והחרפה מלווה אותה אחרי מותה. צבא כזה נפוץ!… אבד! אין זאת, כי אם קץ העולם בא ויום הדין הגדול קרוב לבוֹא!

– אל-נא תפריעו אותו – אמר סקשטוסקי – הניחו לו ויספר כל אשר ראה.

וירשול החשה, כאלו אסף כוח, רגע שררה דומה, שהופרעה על ידי שכשוך פרסות הסוסים בתוך הביצה, כי גשם ירד. הלילה עדיין היה חשוך מאד, עננים כיסו את פני השמים, ובתוך האפלה הזאת, בתוך הגשם הזה, הדהדוּ דבריו של וירשיל מוזרים ונוראים.

– לולא קיוויתי כי אפול בקרב, כי עתה נטרפה דעתי עלי. הזכרתם, אדוני, את יום-הדין הגדול, וגם אני חושב, כי במהרה יבוֹא היום הזה, כי הכל מתפורר, יד הרשעה רוממה והצדק יורד מטה מטה, והאנטיכריסט כבר מתהלך בארץ. עיניכם לא ראו את אשר היה, אך אם מתחלחלים אתם לשמע הסיפורים, מה-מר לי, לי, שבעיני ראיתי את המפלה ואת החרפה, שכמוה לא נהיתה! האלהים היה בעזרנו בראשית המלחמה הזאת, נסיכנו השכיח מלבו את כל העוול שנעשה לו, ולאחר שהעניש את לַשץ' השלים עם הנסיך דומיניק. כלנו שמחנו על השלום הזה – ואמנם באה ברכת אלהים. הנסיך חזר והיכה את האויב אצל קונסטנטינוב והעיר עצמה נפלה לידיו, כי האויב עזב אותה אחרי ההסתערות הראשונה. אחרי-כן פנינו לעבר פּילֵבצה, אף כי הנסיך יעץ לא ללכת שמה. ואולם עוד בדרך התנכלו לנסיך משנאיו ומקנאיו השונים. לעצותיו לא שמעו, לדבריו לא שמו לב וראש מאמציהם היה לחלק את הדיביזיה שלנו, שלא תהיה כולה בידי הנסיך. אילו התנגד להם כי עתה הטילו עליו אשמת המפלה, על כן החשה, התענה ונשא בסבל. בפקודת המצביא הראשי נשאר בקונסטנטינוב גדודי הפרשים הקלים עם ווּרצל והתותחים עם מַחניצקי; את קצין-החֶניונים הליטאי, אושינסקי, ואת גדוד קוריצקי הוציאו מתחת פיקודו של הנסיך, ואצלו נשארו רק ההוזַרים בפיקודו של זצ’ויליחובסקי, שני גדודי דרגונים – ואני עם מקצת גדודי. כולנו יחד רק כאלפַּים איש. אז כבר זילזלו בנסיך. באזני שמעתי את אנשי הנסיך דומיניק אומרים: עתה לא ייאמר עוד אחרי הנצחון, כי רק מעשה ידי הנסיך וישניוביצקי הוא. ובקול רם אמרו, כי אילו זכה הנסיך גם עתה לתהילת מנצח, כי אז נבחר למלך המועמד שלו, בן-המלך קארול, ולא בן-המלך קזימיז', המועמד שלהם. פגעה בצבא מכּת החבורות המתוכּחוֹת ביניהן ורבוֹת זו בזו, כמו בסֵים, אף שלחו צירים אל המצביאים – מחשבותיהם היו נתונות לכל, להוצאי ענין המלחמה, כאלו כבר הוּכּה האויב מכה ניצחת. ולוּ באתי לספּר לכם, אדוני, על המשתאות והחינגאות, על כל הפאר וההדר, כי אתה לא האמנתם למשמע אזנכם. כאפס היו גדודי פּירוֹס לעומת הצבאות ההם, שנתקשטו בזהב, אבני-חן ונוצות היען. הנה מאתים אלף משרתים והמוני עגלות ליווּנו, הסוסים כרעו תחת משא אטון הזהב והכסף ואוהלי-המשי, העגלות קרסו תחת נטל המעדנים. ניתן לחשוב, כי לכבוש את כל העולם אנו הולכים. האצילים, שנזדעקו לצו הגיוס הכללי, נפנפו כל הימים בפרגולים שבידיהם. “הנה באלה (אמרו) נרגיע את בני-חם, את החרב לא נשלוף מנדנה”. ואנחנו, החיילים הוותיקים, שהסכַּנוּ להלחם ולא להתווכח, כבר למראה היהירות הזאת לבנו ניבא לנו רעות. פתאם פרצו מדנים סביב האדון קיסיֶל. אויביו אמרו עליו, כי בוגד הוא. אחרים אמרו, כי הוא סינטור צדיק. ואז, בשכרונם, בּיתקו אלה את אלה בחרבות. שוטרים לא היו במחנה. איש לא השגיח על הסדר, איש אל מילא את עניני הפיקוד, כל אחד עשה כטוב בעיניו, הלך אל אשר חפץ ללכת, עמד באשר חפץ לעמוד, המשרתים הרבו רעש והמולה – הו אל רחום! הלא שם נערכו לשם שעשועי הוללות ולא לשם מלחמה להצלתה של המולדת, שעשועי הוללות, שבהם מכרו את טוב הרפובליקה ועצם קיומה במחולות, זוללות ושכרות!

– אנחנו עודנו חיים! – השמיע ווֹלוֹדיובסקי.

– וגם האלהים שוכן במרום! – הוסיף סקשטוסקי.

נשתררה דומיה בת רגע, ואחרי-כן הוסיף וירשול ואמר:

– כולנו אבדנו, אם אלהים לא יחולל נס, אם לא יחדל ליסר אותנו על חטאותינו ואם לא ירחם עלינו, אף כי איננו ראויים לרחמיו. יש אשר גם אני אינני מאמין במה שעיני ראו והנני בעיני כחולם חלום רע…

– המשך נא בסיפורך, אדון, – אמר זגלובה – הגעתם עד פילֵבצה, ומה היה שם?

– שם עמדנו. במה דנו שם המצביאים אינני יודע; ביום-הדין הגדול יתנו דין-וחשבון על מעשיהם, כי לוּ הסתערו מיד על חמילניצקי, היו מכים אותו מכה ניצחת – חי אלהים! – למרות אי-הסדרים, השלומיאליות, והמדנים וחוסר מפקד, כבר קמה שם מהומה בין האספסוף, כבר אמרו להסגיר בידינו את חמילניצקי ואת ראשי הקוזקים, והוא כבר היה נכון לברוח. נסיכנו רכב על סוסו מאוהל לאוהל, ביקש, התחנן, איים: “נסתער-נא בטרם יבואו הטטרים, נסתער!” – את שערות ראשו תלש, והם – הם החליפו מבטים ביניהם – ולא-מאומה, לא-מאומה!… שתו והתווכחו… הגיעו שמועות, כי הטטרים הולכים – החַן ומאתים אלף פרשים אתו – והם התווכחו והתווכחו. הנסיך הסתגר באהלו, כי זלזלו בו לחלוטין. עברה השמועה, כי מזכיר-הממלכה אסר על הנסיך דומיניק לערוך קרבות באשר התנהל משא-ומתן. אז גדל התוהו-ובוהו עוד יותר – והנה באו הטטרים, אך האלהים היה בעזרנו ביום הראשון. הנסיך והאדון אושינסקי יצאו לקרב, וגם האדון לשץ' נלחם בגבורה – והם גירשו את מחנה הטטרים משדה הקרב, גם הרגו בהם הרג רב – ואחרי-כן…

קולו של וירשול נסתם.

– ואחרי-כן? – שאל האדון זגלובה.

– בא לילה נורא ובלתי מושׂג. אני זוכר, עמדתי על המשמר עם אנשי לאורך הנהר, ופתאום הנני שומע, כי במחנה הקוזקים יורים בתותחים, כמו לאות שמחה, וגם צעקות שמעתי. אותו רגע נזכרתי בדברים ששמעתי אתמול במחנה, כי עדיין לא כל חיל-הטטרים הגיע, אלא רק טוהי-בי עם חלק מן הצבא. ובכן, חשבתי: אם שם מריעים משמחה, אל-נכון כבר בא החַן בעצמו. והנה גם במחננו קם רעש. מיהרתי שמה עם אחדים מאנשי. – מה קרה? צועקים אלי: “המצביאים ברחו!” הלכתי אל הנסיך דומיניק – איננו! אל שר-המשקים – איננו! אל שר דגל-הממלכה – איננו! אלי! החיילים מתרוצצים על-פני המחנה, צועקים, צורחים, מרעישים עולמות, מאירים בלפידים: “איה פה המצביאים? איפה המצביאים?” – ולעומתם צועקים: “הבו סוסים! סוסים!” אחרים צורחים: “אדונים, אחים, הצילו עצמכם! בגידה! בגידה!”, נושאים ידיהם למרום, פניהם מוּכּי שגעון, עיניהם בולטות מחוריהן, הם דוחקים איש את אחיו, רומסים, חונקים, עולים על סוסיהם, רצים על עוד רוחם בם ברגל. השליכו מעליהם את כובעיהם, מגניהם, חניתותיהם, נשקם, אוהליהם! והנה בא הנסיך במגן-הכסף שלו והוא רוכב בראש ההוזרים מוקף ששה נושאי לפידים והנהו ניצב על רכובּותיו וצועק: “אדוני הנכבדים, אנכי נשארתי פה, הקבצו אלי!” – לשוא! אין שומע, אין רואה! הם רצים מבוהלים ודחופים בין ההוזרים, אנדרלמוסיה של אנשים וסוסים, אך בקושי הצלנו את הנסיך – ואחר כך, על פני המדורות הרמוסות, בחושך, כנהר שוטף ועולה על גדותיו, מתפרץ כל הצבא תוך בהלה פראית מן המחנה, נפוץ, נעלם, ברח… אין צבא עוד, אין מפקדים, אין רפובליקה, כי אם חרפה, שלא תימחה, ורגל הקוזקים דוֹרכת על הצואר…

האדון וירשול נאנק ומשך ברעמת הסוס, כי טירוף של יאוש תקף אותו, והטירוף הזה חדר גם ללב רעיו, ונסעו בתוך הלילה והגשם כאחוזי רוח עוועים.

כך רכבו שעה ארוכה. זגלובה היה הראשון שפתח ואמר:

– ללא קרב, הוי, נבלים! בני-כלבים! הזוכרים אתם את רהבתנותם בּזבַּרַז'" הזוכרים אתם, כי הם הבטיחו לאכול את חמילניצקי בלי פלפלים ובלי מלח? הוי, בני-בליעל!

– הבטיחו! – צעק וירשול – ברחו לאחר הקרב הראשון, בו גברנו על הטטרים והאספסוף, קרב בו נלחמו כאריות גם אנשי הגיוּס הכללי.

– אצבע-אלהים היא! – אמר סקשטוסקי – אך יש בזה גם סוד כמוס, ואותו נחוץ לגלות…

– כי לוּ ברח הצבא, הן כזה יקרה בעולם – אמר ווֹלוֹדיובסקי – אבל פה הלא המצביאים נטשו ראשונים את המחנה, כאלו אמרו להקל על האויב את הנצחון ולהפקיר את הצבא לטבח.

– אמת ונכון! – אמר וירשול – באמת אומרים, כי בצדיה עשו זאת.

– בצדיה? בשם אלהים! לא יתכן!

– אומרים, כי בצדיע עשו, ולמה, מי יודע? מי ינחש?

– יבלעו אותם הקברים, ימח זרעם מספר-החיים ורק זכרון חרפתם יישאר אחריהם! – אמר זגלובה.

אמן! – ענה לעומתו סקשטוסקי.

אמן! – חזר אחריו ווֹלוֹדיובסקי

אמן! – שילש אחריהם האדון לונגינוס.

– אחד הוא האיש, שבכוחו להציל את המולדת, אם יתנו בידו את השרביט ואת שארית חילה של הרפובליקה, אחד הוא ומלבדו אין איש שהצבא והאצילים שוב יתנו בו אמונם.

– הנסיך! – אמר סקשטוסקי.

– כן.

– אתו נלך, אתו נמות! יחי ירמי וישניובסקי! – קרא זגלובה.

– יחי! – קראו אחריו עשרות קולות מדוכדכים.

אולם הקולות נדמו מיד, כי בשעה שהאדמה תחתיהם פצתה את פיה לבלעם והשמים כאלו התמוטטו ונפלו על ראשיהם, לא נשא אותם לבם לקריאות כאלה.

בין כה וכה עלה השחר ומרחוק נראו חומות העיר טרנופול.

פרק ט

ראשוני הפליטים מפילַבצה הגיעו עד לשערי לבוב עם שחר ה 26 בספטמבר, ועם שנפתחו שערי העיר נפוצה חיש כברק הבשורה הנוראה על פני כל העיר, ועוררה אי-אמוּן אצל רבים, בהלה בלבות אחרים, ושוב אצל אחרים תשוקת-יאוש לעמוד להגנת העיר. האדון סקשטוסקי בא שמה עם גדודו יומַים אחרי-כן, כאשר כל העיר כבר נתמלאה פליטי חיילים בורחים, אנשי האצולה ועירונים מזוינים. אמרו להגן על העיר בפני הטטרים העולים, אך לא ידעו עוד מי יעמוד בראש המגינים ומה יהיה מעשיהו, ולכן רב אי-הסדר ורבתה הבהלה. רבים ברחו מן העיר והוציאו אתם את משפחותיהם ואת רכושם, ואילו תושבי הסביבה באו לבקש מפלט בה. היוצאים והבאים חסמו את הרחובות ורבּו הקטטות על אפשרות למעבר. כל המקומות היו מלאים עגלות, ארגזים, חבילות וסוסים, חיילים מגדודים שונים. כל פנים הביעו אי בטחון, ציפיה קדחתנית, דכאון או יאוש. מדי רגע היה הפחד, כמערבולת אויר המתחוללת לפתע, מתעורר ונשמעו צעקות: “הם באים! הם באים!” – והמונים נעו כגל, יש שפתחו לרוץ כמוכי-סנוורים לפניהם, רדופים עד טירוף מפחד, עד שנתברר שגדוד-פליטים חדש בא. והגדודים האלה הלכו ונידחסו עוד ועוד – עד מה נורא היה מראה פני החיילים, שזה לא כבר היו עדויים זהב ונוצות בנות-יענה ובשיר על שפתים ובברק של גאוָה בעינים יצאו למלחמה כנגד האכרים! לבושים קרעים, רעֵבים, כחושים, מכוסים בּוֹץ הנם רוכבים עתה על סוסיהם הצנומים וכלימה על פניהם, והנם דומים לקבצנים ולא לאבירים, לקבצנים, שיכלו לעורר רגשות רחמים, לוּ היה עוד מקום לרחמים בעיר זו, אשר עוד מעט והאויב עם כל חילו העצום יעלה על חומותיה. ונחמתו האחת של כל אחד מבין האבירים האומללים האלה, שרבים הם כמותו, לאלפים, שותפיו לחרפה זו. כולם נחבאו בשעה הראשונה לבואם העירה, אולם אחרי-כן, בהתאוששם, שבו והתאוננו, התרעמו, קיללו, חירפו, התהלכו בחוצות, שתו בבתי-המרזח והוסיפו על אי-הסדר ועל האימה.

כל אחד ואחד צירף את קולו למקהלת הצועקים: “הנה הם באים הטטרים! הם כבר קרובים מאוד!” אלה אמרו כי ראו שריפות מאחוריהם, אחרים נשבעו בכל הקדוש להם, כי כבר חפרו חפירות מאחוריהם כדי שיוכלו להימלט. ההמונים שהתגודדו סביב החיילים, שמעו את השמועות האלה בחרדה. על הגגות ומגדלי הכנסיות נצטופפו אלפי סקרנים; הפעמונים צלצלו – והמוני נשים וילדים מילאו עד מחנק את הכנסיות, שם בינות לנרות מבהיקים נזדהר הצלוּב.

האדון סקשטוסקי נדחק לאט עם גדודו דרך שעה הַליץ' בין המוני עגלות, אנשי-צבא, אגודות האומנים, בין כל האספסוף, שסקר בתמהון את הגדוד הזה, הבא אל העיר מסוּדר וממושטר, שלא ככל האחרים. נשמעוּ קולות כי עתה באים גדודים לעזרה ולהגנה, ושוב, ללא כל הצדקה, הקיפה השמחה את ההמון. ורבים ניגשו ואחזו ברכובּותיו של סקשטוסקי. וגם חיילים רבים הגיעו והשמיעו קריאות: “אלה חייליו של וישניוביצקי הם! יחי הנסיך ירמי!” – והדוחק סביב הגדוד היה גדול, ורק בקושי ניתן לו להתקדם.

לבסוף הופיע לקראתם גדוד דרגונים וקצין בראשו. החיילים הדפו את ההמונים, והקצין צעק: פנו דרך! פנו דרך!" – ובצדה השטוח של חרבו חבט באנשים, שלא סרו הצדה.

סקשטוסקי הכיר בו את קוּשל.

קוּשל בירך את מכיריו בנעימות.

– אילו זמנים! אילו זמנים! – אמר.

– איפה הנסיך? – שאל סקשטוסקי.

– התמהמהותך גרמה דאגה רבה לנסיך. הוא הירבה לשאול עליך ועל אנשיך. הוא שוהה כרגע בכנסיית הברנדינים ואותי שלח לפקח על הסדרים בעיר, אך גְרוֹזְוַיֶר כבר טיפל בענינים אלה. אסע גם אני אתך לכנסיה, שם נערכת כעת מועצה.

– בכנסיה?

– כן, בכנסיה. שרביט-מצביא יגישו שם לנסיך, באשר החיילים הכריזו, כי תחת פקודתו של מפקד אחר לא יגֵנו על העיר.

– אמנם עתה דנים בדבר זה – השיב קוּשל. – העירונים רוצים להתגונן. הוי, ימים באו!… בני המעמדות הנחותים מגלים יתר גדלות לב מאשר האצילים והחיילים.

– והמצביאים? מה עלה בגורלם? האם הם כאן בעיר והאם לא ישימו מכשולים על דרך הנסיך?

– הלואי והוא בעצמו לא ישים מכשול. היתה שעה כשרה מזו למסור לו את השרביט, עתה מאוחר מדי. המצביאים אינם מעיזים להיראות בחוץ. הנסיך דומינק שהה אך כדי האבסת הסוסים בארמון הארכיהגמון ומיהר להסתלק – וטוב עשה, כי אינך יכול לשער, מה רב כעסם של החיילים עליו. הוא כבר איננו בעיר, והם עודם צועקים: “הוציאוהו אלינו ונבתק אותו!” – לו נשאר בעיר, כי עתה נרצח. שר-המשק בא הנה הראשון. ומיד החל להלעיז על הנסיך, אולם עתה נשתתק, כי גם נגדו מתגלעות מהומות. בפניו מוכיחים אותו על אשמתו, והוא מחריש ובולע את דמעותיו. מעשים נוראים נעשו, ימים רעים באו! אומר אני לך: תן תודה לאלהים, שלא היית שם, על יד פילַביצה, שלא ברחת משם; כי אך פלא הוא שאנחנו, שהיינו שם, דעתנו לא נטרפה עלינו.

– והדיביזיה שלנו?

– איננה עוד. מעט מאוד נשאר ממנה. ווּרצל איננו. מחניצקי איננו, זֵצ’ויליחובסקי איננו. ווּרצל ומַחניצקי לא היו על יד פילבצה, כי נשארו בקונסטנטינוב. שם השאיר אותם בעל-זבוב, הוא הנסיך דומיניק, כדי להחליש את עוצמת נסיכנו. לא נודע, אם נמלטו, או נפלו ביד האויב, הזקן זַצ’ויליחובסקי נעלם כאבן במים. מי-יתן ומצאנו אותו חי.

– ומה מספר החיילים שנתלקטו פה?

– רבים הם למדי, אך מה יועילו אלה? הנסיך הוא האחד, אשר יוכל לנהל אותם, אם אך יסכים לקבל את השרביט, כי לאחר אינם רוצים להישמע. הנסיך דאג מאד לך ולאנשיך. גדודך הוא האחד השלם. כבר ספדנו לך.

– בימים האלה אשרי האיש, שכבר סופדים לו.

שעה קלה רכבו שותקים כשהם סוקרים את ההמונים ושומעים את הרעש והצעקות: "הטטרים! הטטרים! – במקום אחד ראו מראה איום: איש אחד, שההמונים חשבו אותו למרגל, נקרע לקרעים. הפעמונים צלצלו בלי-הרף.

– הבמהרה יבואו הנה הטטרים? – שאל זגלובה.

– השד יודע אותם! אפשר שיבואו עוד היום. העיר הזאת לא תעמוד ימים רבים לפני הצר, כי לא תוכל לעמוד. חמילניצקי הולך בראש מאתים אלף קוזקים, מלבד הטטרים.

– אבדנו! – אמר האציל – לוּ נסענו הלאה, לכל הרוחות, כי עתה היטבנו לעשות. למה זה הרבינו ככה את נצחונותינו?

– את מי ניצחתם?

– את קריבונוס, את בוהון, השד יודע, את מי עוד ניצחנו.

– ואולם – אמר קוּשל ובפנותו אל סקשטוסקי שאלהו בלחש – האם לא שלח לך אלהים כל נחמה? האם לא מצאת את אשר ביקשת? האם לא נודע לך כל דבר?

– לא עת עתה להגות בדבר הזה! – ענה סקשטוסקי – במה נחשבתי אני וענינַי לעומת האסון הזה? הכל הבל, הבל-הבלים, והסוף הוא – מוות.

– גם אני סבור, כי קץ העולם בא! – אמר קוּשל.

בין כה וכה הגיעו עד כנסיית הבּרנרדינים, שפּנימה היה מוּצף אור. המונים המונים נתאספו לפני הכנסיה, אולם נבצר מהם להיכנס פנימה, כי שורת חיילים חסמה לפניהם את הדרך והכניסה הותרה רק לנכבדים ולקציני הצבא.

סקשטובסקי הציג על המשמר גם את אנשיו.

– ניכנס! – אמר קוּשל – מחצית הרפובליקה נמצאת עתה בכנסיה.

נכנסו. קוּשל לא הפריז הרבה. כל גדולי הצבא וכל נכבדי העיר נתכנסו יחד כדי להיועץ. וכן באו שמה שרי גלילות, מפקדי מבצרים, מפקדי צבא בכירים וקצינים, קציני גדודי הזרים, כמרים, אצילים, ככל שיכלה הכנסיה להכיל, המוני אנשי צבא בעלי דרגות נמוכות יותר וכעשרים חברי מועצת העיר ובראשם גרוֹזויר, שעליו יהיה לפקד על העירונים. נמצאו שם גם הנסיך, גם שר-המשקים וגם אחד המצביאים, וכן שר גליל קיוב, והסטַרוסטה של סטוֹבּניץ, וּוֶסל וארצישבסקי, והמפקד אוֹשינסקי – כל אלה ישבו לפני הבימה הגדולה כדי שיוכלו כל הנאספים לראות אותם. הם נועצו בחפזון, בקדחתנות, כרגיל במקרים כגון אלה. הנואמים ניצבו על הספסלים והשביעו את מפקדי הצבא שלא יתנו את העיר ביד האויב ללא קרב. ואפילו יפלו בקרב הלא יעצרו בעד האויב, והרפובליקה בינתיים תתאושש. מה הם חסרים כדי שיוכלו להגן? יש חומות לעיר, יש צבא, יש נכונות להגן – רק מצביא דרוש. וכאשר נאמרו הדברים האלה, נשמעו לחישות בקהל, שעד מהרה היו לקריאות רמות – ההתלהבות אחזה בנאספים. “נמות, נמות ברצון – צעקו – עלינו להסיר מעלינו את חרפת פילַבצה, עלינו להגן על המולדת!” והחרבות נשתקשקו וסכינים התנוצצו לאור הנרות הדולקים. ואחרים קראו: שקט! שימרו על הסדר במועצה! – “להגן או לא להגן?” – להגן! להגן!" צרחו הנאספים עד כי מתחת לכיפות ולקמרונים ענה הד לצעקות: “להגן!” “מי יהיה המצביא?” – “הנסיך ירמי! הוא המצביא! הוא הגבור! יגן-נא על העיר, על הרפובליקה! ימסרו לו את השרביט ויחי!”

ומאלפי פיות עלה קול כרעם, עד כי רעדו הכתלים והשמשות בחלונות הכנסיה נצטלצלו:

– הנסיך ירמי! הנסיך ירמי! יחי! יחי! ינצח!

התנוצצו אלפי חרבות, כל העינים פנו אל הנסיך, והוא קם ממקומו שקט, וגביניו מכווצים. בין רגע נשתרר שקט.

– אדוני הנכבדים! – פתח הנסיך בקול צלול, שבתוך הדומיה שנשתררה הגיע לאוזני כל הנאספים. – בשעה שהקימברים והטבטוֹנים התנפלו על הרפובליקה הרומאים, לא נמצא איש, שיסכים ליטול את השלטון בידו, עד שנטלו מַריוּס. ואולם למַריוס היתה הזכות לקחת את השלטון, כי לא היו שם מצביאים, שקיבלו את מינוים מידי הסינַט… וגם אני, ברצותי, בימי צרה אלה, להקריב את חיי למולדתי האהובה, לא הייתי נמנע מליטול את השלטון בידי – ואולם אינני יכול לקבל את השרביט, כי לוּ קיבלתיו, כי אתה הלעבתי במולדת, בסינַט וברשות העליונה – ולהיות למצביא לא במשפט אינני רוצה. האיש, שהרפובליקה נתנה בידו את השרביט, בתוכנו הוא עתה – הוא האדון שר-המשקים בממלכה…

הנסיך לא יכול לדבּר עוד, כי אם הזכיר את שם שר-המשקים, נתעורר רע נורא ושקשוק חרבות, ההמון התנודד והתפרץ כמטען אבק שריפה שפגע בו הגץ. “הלאה! לאבדון! מות ימות!” – צעקו. “ימות! ימות!” – גברו ועלו קולות הצעקה? שר-המשקים קם ממקומו חיוור ואגלי זיעה קרה כיסו את מצחו, ובינתיים הלכו ונתקרבו לעומתו אנשים ועיניהם יורקות זעם, וכבר נשמעה הקריאה המאוימת: “הוציאוהו!” – והנסיך בראותו את העומד להתרחש, קם והושיט לפניו את יד ימינו.

ההמון עצר במקומו. סבורים היו, כי הנסיך מבקש לדבר.

ואולם הנסיך ביקש רק לעצור בעד חמת ההמונים ושפך-הדם בכנסיה. ולכן כאשר ראה, כי הסכנה חלפה, חזר וישב על מקומו.

שר-המשקים האומלל ישב בסמוך לנסיך, ורק שר גליל קיוב הפריד ביניהם. הוא הוריד את ראשו השב על חזהו, ידיו רפו ומפיו עלו המלים, מקוּטעות על ידי התייפחויות:

– אלי! על חטאי שחטאתי הנני מקבל באהבה את היסורים האלה!

מראה פני הזקן יכול היה לעורר רחמים גם בלב-אבן, ואולם ההמון רחוק תמיד מחמלה, ושוב נשמעו צעקות שהלכו ורַבו, אך פתאום קם שר גליל קיוב והרים ידו לאות, כי הוא רוצה לדבּר.

הוא היה בן-לויה לירמי במסעי נצחונותיו, וכלן הקשיבו לדבריו.

והוא פנה אל הנסיך והשביעו במלים הנרגשות ביותר, שלא יסרב לקבל את השרביט ולא יהסס לצאת להצלת המולדת. בשעה שהרפובליקה גוֹוַעת, כל החוקים בטלים יציל אותה לא מצביא ממונה, כי אם האיש, שיש בידו להציל.

– קח אתה את השרביט, מצביא גבור! קח והצל! לא רק את העיר לבדה, כי אם את כל הרפובליקה. אני, הזקן, הנני לה לפה, ואני מתחנן אליך, ואתי מתחננים כל המעמדות, כל הגברים, הנשים והטף – הצילה! הצילה!

ובאותו הרגע אירע דבר, שעורר את כל הלבבות: אשה בלבוש אבלים ניגשה אל הבימה והשליכה לרגלי הנסיך כלי-זהב ותכשיטים, כרעה לפניו על ברכיה ובהתיפחה רמות אמרה:

– את הוננו אנחנו מקריבים לך! בידך אנחנו מפקידים את חיינו… הצילנו! הצילנו! כי בא הקץ!

למראה הזה געו בבכיה הסינטורים, קציני-הצבא ואחריהם כל ההמונים ומפיות כולם עלתה הקריאה האחת:

– הצילה!

הנסיך כיסה בידיו את עיניו, וכאשר הרים את ראשו, התנוצצו דמעות גם בעיניו. ובכל-זאת עדיין היסס… אם יקח את השרביט, מה יהא על כבוד הרפובליקה?

ואז קם שר-המשקים ממקומו.

– אני זקן – אמר – אומלל ואיש-מכאובים. לי הזכות להסיר מעלי את משא השלטון, הגדול וכבד ממני, ולשים אותו על שכם אדם צעיר ממני. הנה נוכח האלהים וכל האבירים אני מוסר לידיך את השרביט – קח אותו!

והא הושיט את השרביט לוישניוביצקי. לרגע קמה דממה, עד כי נשמע קול הזבוב בעופפו; אחרי-כן עלה קולו של ירמי רם וחגיגי:

– יהי-נא דבר קבלי את השרביט כפרה על כל עווֹנותי!

התלהבות עצומה אחזה בהמון. השׂבכות שגידרוּ בין הנאספים ובין הבימה נשברוּ, והאנשים כרעו לרגלי וישניוביצקי, השליכו תכשיטים ושטרות כסף. השמועה נפוצה חיש כברק בכל העיר. החיילים כמעט השתגעו משמחה, והשמיעו קריאות, כי רוצים הם לעלות על חמילניצקי, על הטטרים ועל הסולטן; העירונים שוּב לא חשבו על כניעה לחמילניצקי, כי אם החליטו להילחם ולהגן על העיר עד לטיפת דמם האחרונה. הארמינים הביאו מרצונם ממון אל בית מועצת-העיר, טרם יושם עליהם מס; היהודים בבתי-הכנסת התפללו תפלת הודיה. תותחי הסוללות הרעימו לאות בשורה טובה; בחוצות ירו ברובים ובאקדוחים. הקריאות “יחי!” נשמעו על הלילה. זר אליו נקלע למקום ודאי היה סובר, בי בעיר נערכת חגיגת נצחון.

ואולם בינתים ושלש מאות אלף אויבים – מחנה גדול מן המחנה שקיסר אשכנז או מלך צרפת יכול להציב במערכה, ופראי עוד מגדודיו של טמרלאן – עמדו לשים מצור על העיר.

פרק י

שבוע ימים אחרי-כן, ביום 6 לאוקטובר בבוקר השכם, נפוצה בלבוב שמועה מבהילה ובלתי צפויה, כי הנסיך ירמי נטל עמו את מרבית הצבא ויצא בהסתר מן העיר, אין יודע לאן.

ההמונים נתאספו לפני ארמון הארכיהגמון; בתחילה לא אבו להאמין. החיילים אמרו, כי אם יצא הנסיך מן העיר, אל נכון יצא בראש כוח סיירים עצום כדי לבדוק את המצב הסביבה, הנה כולנו נוכחנו לדעת (אמרו), כי הפליטים הפיצו שמועות שוא, באמרם, כי עוד מעט יבואו חמילניצקי והטטרים, כי הם מיום 26 לספטמבר כבר עברו עשרה ימים, והאויב לא בא. הנסיך רצה אל נכון להיוָכח ולראות במו עיניו את הסכנה הצפויה, ואחרי כן יחזור אל העיר. מלבד זאת הלא השאיר בעיר גדודים אחדים והכל מוכן להגנה.

ואמנם כן היה, הנסיך הוציא לפני צאתו את כל הפקודות הדרושות, לכל גדוד הועיד את מקומו, התותחים הוּצבו על הסוללות. בערב בא ראש-הפלוגה ציחוֹצקי בראש חמשים דרגונים. מיד סובבוהו סקרנים, אך הוא סירב לדבר עם ההמון – ופנה הישר אל הגנרל אַרצישבסקי; שניהם קראו אליהם את גרוֹזַויֶר, ואחרי התיעצות משותפת, הלכו שלושתם אל בית-המועצה. שם הודיע ציחוֹצקי לחברי המועצה הנפחדים, כי הנסיך יצא מן העיר ולא ישוב אליה עוד.

ברגע הראשון, למשמע הבשורה הזו, רפו ידיהם, ופה חצוף אחד הפליט את המלה: “בוגד!” אז קם ארצישבסקי, והוא מפקד ותיק, מהולל במעשיו הגדולים, שעשה בשירות הצבא ההולנדי, ופנה אל אנשי-הצבא ואל חברי מועצת העיר בזה הלשון:

– שמעתי מלת גידוף שאסור היה לאיש להוציאה מפיו, וגם היאוש והמרירות אין בהם להצדיק את אומרה. הנסיך יצא, ולא ישוב. נכון מאוד! אך, מהי זכותכם לדרוש מאת המצביא, הנושא על שכמו את עול הצלתה של כל המולדת, כי רק על עירכם יגן? שערו בנפשכם: מה היה גורלנו, לוּ סגר האויב מסביב על כל שארית חיל הרפובליקה? הלא גם מלאי מזון וגם נשק אין פה די צורך צבא רב. ובכן, זאת אומַר לכם, ולדברי אתם יכולים להאמין, כי בעל נסיון אני. ככל שיהיה כוחנו הצבאי, הנתון במצור, גדול יותר, כן יפחת משך זמן ההגנה על העיר, כי הרעב היה מנצח אותנו עוד לפני שהאויב יוכל לנו. חמילניצקי שואף יותר להדביק את הנסיך ולהכריעו מאשר לכבוש את עירכם, וכאשר ישמע, כי הנסיך איננו פה, כי הוא מגייס צבאות חדשים וכי הוא יכול לשוב עוד הנה ולהגן עליכם, על-נקלה יאות לכם ויעשה אתכם חוזה. עתה הנכם מתאוננים, ואני אומר לכם, כי הנסיך בעזבו את העיר ובאיימו על חמילניצקי מבחוץ, הציל אתכם ואת טפכם. התחזקו, עמדו על נפשכם, עצרו בעד האויב זמן-מה, ואז גם את העיר תצילו וגם לכל הרפובליקה תיטיבו, ועד-עולם לא יישכח השירות הטוב שעשיתם לה, כי הנסיך יאסוף כוח במשך הזמן, שיצור האויב על העיר, מבצרים יחַזק, את הרפובליקה הנרדמה יעורר ולהצילכם יבוא. הוא בחר בדרך הישועה היחידה, כי לוּ מצא את מותו פה, יחד עם הצבא, שוב לא יימצא עוד איש, שיעצור בעד האויב, שימשיך ויעלה על קרקוב, על וַרשה, יעבור וישטוף את כל המולדת, באין איש שיקום נגדו. על-כן חדלו מלרטון ועלו על הסוללות, להגן על נפשכם וטפכם, על העיר ועל כל הרפובליקה.

– אל הסוללות! אל הסוללות! – חזרו אחריו אילו קולות נועזים.

גרוֹזַויֶר, רק המרץ ואמיץ הרוח, אמר:

– שמח אני מאד על החלטתכם להגן על העיר, ודעו לכם, כי הנסיך לא יצא מכאן אלא לאחר שתיכנן את ההגנה. כל אחד מאתנו יודע את מקומו ואת המוטל עליו לעשות. נתרחש מה שעמד להתרחש. ההגנה עתה בידי ואני אגן עד נשימתי האחרונה.

התקוה שבו חזר ללבבות שהוכו במורך, וכשראה זאת ציחוֹצקי, אמר:

– האדון הנסיך ציוָה להודיעכם, כי האויב הולך וקרב. האדון סקשטוסקי פגע באגפו בגדוד קוזקים בן אלפַּים איש והביס אותו. מפי השבויים נודע, כי כוח עצום הולך אחריהם.

הידיעה הזאת עשתה רושם רב על כל הנאספים; נשתררה שתיקה בת רגע; כל הלבבות דפקו בחזקה.

– אל הסוללות! – קרא גרוֹזויר.

– אל הסוללות! אל הסוללות! – חזרו וקראו הקצינים והעירוניים שנכחו שם.

פתאום קם רעש בחוץ; נשמע רעש אלפי קולות, שהתלכדוּ והיו להמיה בלתי מובנת, כהמיית גלי הים. פתאום נפתחו דלתות האולם ברעש וכעשרים עירונים הסתערו פנימה, ובטרם יספיקו אנשי המועצה לשאול פשר דבר, נשנעו הקריאות:

– השמים בלהבות! להבות!

– אשר יגורנו בא! – אמר גרוֹזויר – אל הסוללות!!!

האולם התרוקן. כעבור רגע רעדו חומות העיר מרעמי התותחים, שבישרו ליושבי העיר, הפרברים והכפרים הקרובים, כי האויב בא.

בפאתי מזרח האדימו השמים ככל שהשיגה העין; נדמה, ים של אש הלך וקרב אל העיר.

בינתיים פנה הנסיך לזַמושץ, ואחרי שהשמיד בדרכו גדוד קוזקים, כפי שסיפר ציחוצקי לעירוניים, החל לתקן ולחזק את המבצר הטבעי העצום שבעיר ההיא, ובזמן קצר הפך אותו לבלתי ניתן לכיבוש. סקשטוסקי עם האדון לונגינוס וחלק מן הגדוד נשארו בתוך המבצר, והנסיך יצא לוַרשה, כדי להשיג מן הסיים את האמצעים לקיומם של צבאות חדשים, וגם כדי להשתתף בבחירת המלך, שנעדה להתקיים באותם ימים. גורל וישניוביֶצקי וכל הרפובליקה הוטל בבחירה זו, כי אם ייבחר בן-המלך קרוֹל, תהיה יד מפלגת המלחמה על העליונה, והנסיך ירמי יהיה למצביא כל חיל הרפובליקה, והמלחמה בחמילניצקי תהיה לחיים או למוות. הנסיך קזימיז‘, אף כי נודע לגיבור ואיש-מלחמה, הנה בצדק אמרו עליו, כי דעתו כדעת מזכיר-הממלכה אוסולינסקי וכמוהו הוא שואף וחותר להגיע להסכם עם הקוזקים וכי מוכן הוא לויתורים ניכרים לטובתם. האחים האלה לא חסכו בהבטחות טובות ועשו מאמצים רבים כדי לזכות במצדדים. ובאשר מספר אנשי שתי המפלגות שווה היה, קשה היה לצפות מראש את תוצאות הבחירה. אנשי מפלגת המזכיר חששו מפני השפעתו של הנסיך וישניוביצקי משום רגשות הכבוד והאהבה, שרחשו לו האצילים והאבירים, והנסיך, בדעתו זאת, אמנם ביקש לתמוך בכל כוחו בקרול. על-כן מיהר לוַרשה, בהיותו בטוח, כי העיר זמושץ תוכל לעמוד ימים רבים בפני כל חיל חמילניצקי והחַן. גם העיר לבוב היתה בעיניו כמוצלה, כי חמילניצקי לא יכול לצור עליה זמן רב בהיות עוד לפניו מבצר זמושץ, החזק מאד, שסגר עליו את הדרך אל לב הרפובליקה. מחשבות אלה עודדו את רוחו של הנסיך ואימצו את לבו שנדכא מאד באסונות הנוראים, שבאו על הארץ. גם תקותו היתה חזקה, כי אף אם יבּחר קזימיֶז’ – לא יוכל גם זה להימנע ממלחמה ומהטביע בים של דם את המרד הנורא. הוא קיוָה, כי הרפובליקה שוּב תקים חיל-צבא רב ועצום – כי הן גם המשא והמתן בדבר השלום אפשרי במידה שהוא נשען על חיל עצום.

תפוש הרהורים אלה רכב לו הנסיך מלוּוה גדודים אחדים ועל ידו זגלובה וּווֹלוֹדיובסקי. זגלובה נשבע בכל הקדוש לו, כי יצליח להטות את לב הבוחרים לבחור בנסיך קרוֹל, באשר הוא יודע לדבּר על לב האחים האצילים ולמשוך אותם אחריו, והאדון וולודיובסקי היה המפקד על גדודי הליווּי של הנסיך. בסיֶניצה, לא הרחק ממינסק, זכה הנסיך לפגישה נעימה, בלתי צפויה – שם נפגש עם הנסיכה גריזֶלדה, שנסעה מבריסק-דליטא לוַרשה, כדי למצוא לה מפלט בוַרשה, וגם משוּם שקיותה, כי גם הנסיך יבוא שמה. ופגישתם היתה נלבבת לאחר הפרידה הארוכה. הנסיכה, אף כי לבה היא עז, התנפלה בבכי בזרועות אישה, ושעות אחדות לא יכלה לעצור בעד שטף דמעותיה, כי הנה מה רבו הימים, שבהם לא פיללה עוד לראותו, והנה השיב אותו אלהים אליה, והוא מפואר עוד יותר מאשר היה לפנים, עטור תהילה וכבוד, שכמוהם לא נחל עוד איש מבני-משפחתו, אבותיו ואבות-אבותיו. הוא הגדול במצביאים, התקוה היחידה לרפובליקה. הנסיכה בהינתקה מדי רגע מעל חזהו התבוננה מבעד לדמעות שמילאו את עיניה אל פניו הצנומים והשחורים, אל מצחו הגבוה, שדאגות ועמל חרשו בו חריצים עמוקים, אל עיניו, שאדמו בלילות-ללא-שינה הרבים, ושוב ניגרו דמעותיה כמים, וכל נערותיה בכו אתה מעומקי לבן הגואה. ואוּלם לאט לאט נרגעו הנסיך והנסיכה ופנו אל בית הכומר שבמקום ההוא. ושם פתחו בשאלות לשלומם של ידידים, אנשי החצר, אבירים, שכבני משפחתם נחשבו להם תמיד. הנסיך הרגיע את הנסיכה, שדאגה לסקשטוסקי, וסיפר לה, כי הוא נשאר בזמושץ, כי משום צרותיו הגדולות, שהביא עליו אלהים, מאן לשקוע בשאון עיר-הבירה ואמר לרפא את פצעי-לבבו בשירות צבאי נוקשה. אחרי-כן הציג לפניה את האדון זגלובה וסיפר לה על מעללי גבורתו. “זה הוא איש שאין דוגמתו – אמר – הוא הוציא את העלמה קורצֶויץ' מתחת יד בוהון, העביר אותה בין מחנות חמילניצקי והטטרים, ואחרי-כן נלחם במערכותינו בקרבת קונסטנטינוב ורכש לו כבוד רב ותהילה גדולה מאד”. – שמעה זאת הנסיכה ולא חסכה מזגלובה דברי תהילה, פעמים אחדות הושיטה לו את ידה לנשיקה והבטיחה להגדיל אתו את חסדה לעת-מצוא, ו“האיש שאין דוגמתו” השתחוה, רגע הוריד את ראשו בענוָה ורגע שני לבש גאון, קרץ בעינו אל נערות חצר הנסיכה, כי אף אם זקן היה האיש ולא לנערות שׂיבּר עוד, בכל-זאת נעים היה לו מאד, כי שמעו אלה את תהילת מעשיו וגבורתו. אך גם תוגה רבה נמסכה לתוך שמחת הפגישה, מעצם היות הימים ההם ימי רעה רבה, באו גם תשובותיו של הנסיך לשאלותיה של הנסיכה על דבר שלומם של מכּרים שונים, בלשון: “נפל… נפל… אבד” – ולשמע אלה גם העלמוֹת התיפחו בבכי, כי לא אחד בלבד משמות החללים שהועלו היה יקר לפלונית ולאלמונית.

כה התערבה השמחה בעצב, הדמעות בחיוכים. אך יותר מכולם נתעצב האדון וולודיובסקי הקטן, שלשוא תר בעיניו על סביביו – את הנסיכה בַּרבַּרה לא ראה. אמנם בתלאות המלחמה, בּקרבות ובמסעות כבר שכח אותה מעט, כי מטבעו היה נוח לאהוב וגם נוח לזנוח את אהבתו; ואולם עתה, כאשר שב וראה את נערות חצר הנסיך, כאשר נצבו לנגד עיני-רוחו החיים בלובני, חשב בלבו, כי עתה, בשעת מנוחה זו מכל וכל, נעים היה לו, לוּ יכול לשוב ולשעשע את נפשו באהבת העלמה ההיא. ובכן, כאשר לא מצא שם את העלמה ברברה ורגשות האהבה חזרו להפעים לבו, נעגם האדון וולודיובסקי מאד, ומראהו היה כשל אחד, שגשם שוטף ירד עליו. הוא ניצב בראש מורד, קצות שפמו, שברגיל היו מסולסלים כלפי מעלה ונוגעים בנחיריו כאצל החיפושית, היו תלויים רפויים כלפי מטה, חטמו הסולד כמו נתארך, ומפניו נעלם סברו הרגיל, והוא עמד שותק ואף לא זע גם כאשר הלל הנסיך, בהגיע תורו, את גבורתו ואומץ-לבו. כי במה נחשבו לו כל דברי התהלה, אם היא לא שמעה אותם?

עד שנתעוררו עליו רחמיה של אַנה בּוֹרז’וֹבּוֹהַטה, ואף כי לא אחת נתגלע ריב ביניהם, החליטה לנחם אותו. בקרצה עין אל הנסיכה, ניגשה לאט לאט, כאילו בלי-משים, אל האביר הקטן, ובהתיצבה לצדו, אמרה:

– שלום, אדוני! זה ימים רבים לא ראיתיך.

– הוי, העלמה אַנה! – ענה האדון מיכל נעגם – נחלים רבים הלכו אל הים למן היום שלא ראיתיך, ועתה בימי-עצב אלה חזרנו ונפגשנו, אך לא כולנו.

– לא כולנו. הלא אבירים כה רבים נפלו חללים.

אנה נאנחה ואחרי רגע הוסיפה ואמרה:

– גם מאתנו נפקדו אחדות, כי העלמה סיֶניוּטה נישׂאה לאיש, והנסיכה בּרבֹרה נשארה אצל הגברת אשת הוֹוייבוֹדה הווילנאי.

– ודאי גם היא תינשא בקרוב?

– לא, היא איננה מרבה להגות בענין זה. ומדוע-זה תשאל, אדון, לדבר הזה?

ובאמרה זאת עימצה עיניה השחורות, עד כי אך כסדק צר נראה בין עפעף לעפעף ובאלכסון הביטה מבעד לשמורות-עיניה אל האביר.

– מתוך רגשי ידידות לבני-משפחה – השיב האדון מיכל.

ואַנה אמרה:

– אכן, צדקת, גם העלמה ברברה ידידה נאמנה היא לאדון מיכל. לא אחת שאלה: אייהו האביר שלי, אשר בתחרות בלובּני התיז ראשי טורקים רב יותר מכל האחרים, ואני הענקתי לו פרס? מה שלומו? העודנו חי ועודנו זוכר אותנו?

האדון מיכל נשא עיניו בתודה אל אנה, ראשית, כי שׂימחתו, והשנית, באשר הבחין כי יפתה עד מאד.

– האומנם אלה דבריה של הנסיכה בּרבּרה? – שאל.

– חי נפשי! וגם הזכירה, כי אתה, אדוני, קפצת בגללה על-פני התעלה, אז, כאשר נפלת אל המים.

– ואיפה היא עתה הגברת הווֹייבודית?

– היא ישבה אתנו בבריסק, ולפני שבוע ימים נסעה לבילסק ומשם תבוֹא לוַארשה.

האדון ווֹלוֹדיובסקי שוב הביט אל אנה ולא יכוֹל עוד להתאפק.

– ואת, העלמה אנה – אמר – יפיפית כדי כך, שהעינים כואבות בהביטן אליה.

הנערה נתחייכה בהכּרת תודה.

– האדון מיכל מדבר כך רק כדי להטות לבי אחריו.

– רציתי לפנים – אמר ווֹלוֹדיובסקי בהניעו כתפיו – אלהים עֵדי, כי רציתי ולא יכוֹלתי, ועתה אני מאחל לאדון פודביפינטה אוֹשר רב.

– והיכן הוא האדון פודביפינטה? – שאלה אנה בלחש בהשפילה את עיניה.

– בזמושץ הוא, יחד עם האדון סקשטוסקי. הוא כבר ממלא מקום מפקד גדוד הנסיך ועליו למלא חובתוֹ, אך לוּ ידע את מי ימצא פה, הוֹ! חי אלהים, כי היה מבקש חופשה ואץ לבוֹא הנה אתנו יחד. הוא אביר נאמן שראוי לכל החסדים.

– ובמלחמה… האם לא נפגע במלחמה?

– סבורני, עלמה נכבדה, כי לא זאת תבקשי לשאול, כי אם בדבר שלושת הראשים, שנתכוון לכרות.

– אינני מאמינה, כי אמנם אומר הוא לעשות כמעשה הזה.

– האמיני, העלמה, האמיני, כי בלא שלושת הראשים לא יקום ולא יהיה מאומה. ואמנם לא בעצלתים הוא מחזר אחרי הראשים. בקירבת מחנובקה הלכנו כולנו לראות את המקום, שבו נלחם בין ההמון, וגם הנסיך עצמו הלך אתנו. ואומר אני לך, עלמה, הרבה ראיתי בימי חיי, אך אטליזים כאלה לא ראיתי מימַי ולא אראה עוד. כשהוא חוגר למלחמה את הסרט שנתת לו – מורא ופחד יהלך על כל סביביו. מצאו ימצא את שלושת הראשים. בטחי בו, העלמה.

– ימצא לו כל איש את שהוא מבקש – אמרה אנה ונאנחה.

גם האדון ווֹלוֹדיובסקי נאנח ונשא את עיניו למרום, אך פתאום נשלח מבּטו תָּמֵהַ אל אחת מפינות החדר.

מן הפינה ההיא נשקפו אליו פנים זועמים, דלוקי חימה, פנים אשר לא ראה מימיו, והם מזוינים בחוטם עצום ובזוג שׂפמות הדומה לשתי אלומות, המתנועעות בחזקה מחמת הכעס העצור.

החוטם ההוא, העינים ההן והשׂפמות בכוחם היה להפיל אימה על כל רואֵיהם, ואולם האדון ווֹלוֹדיובסקי לא היה מהיר להיבּהל. ובכן רק תמה, כאמור, ובפנותו אל אנה שאל:

– מי הוא זה העומד שם בפינה והמביט אלי, כאלו אומר הוא לבלוע אותי על קרבי ועל כרעי ומניע את שפמו כחתול זקן?

– זהו – אמרה אנה חושפת את שיניה הקטנים והצחורות – זהו האדון חַרְלַמְפְּ.

– מי הוא עובד-האלילים הזה?

– לא עובד-אלילים הוא, כי אם מאנשי גדודו של שר-גליל וילנא, קצין אחת הפלוגות, והוא מלוה אותנו עד וַארשה, שם יחכה לשר-הגליל. אל-נא תנסה, אדוני מיכל, להיות לו למפגע בדרכו, כי פרא אוכל-אדם הוא!

– אכן, רואה אני, רואה. אך אם אוכל-אדם הוא, הלא יש בני-אדם שמנים ממני, מדוע הוא חורק שניו עלי ולא על השמנים ממני?

– כי… – אמרה אנה ונצטחקה בשקט.

– כי מה?

– כי הוא אוהב אותי, והוא בעצמו אמר לי, כי הוא יקרע לגזרים כל איש, שינסה להתקרב אלי, ועתה, האמן לי, אדוני, כי הוא עוצר ברוחו רק משום נוכחותם של כבוד הנסיך והנסיכה. לולא זאת היה מחפש לו תואנה להתגולל עליך.

– הא לך! – אמר האדון ווֹלוֹדיובסקי בצחוק. – ובכן, כך הדבר, העלמה אַניה? הוי, לא לשוא, כפי שאני רואה, שׁרנו: “כּאוֹרדה של טטרים את מוֹלֶכֶת, בּשְבי את לִבִּי אַת מוֹלֶכֶת!” התזכרי, העלמה? והלא אינך יכולה לנוע צעד אחד בלי שמישהו יתאהב בך!

– כזה הוא גורלי המר! – השיבה אנה בהשפילה את עיניה.

– הוי, העלמה, מתחסדת אַת! ומה תהיה דעתו של לונגינוס בענין זה?

– במה אשמתי אני כשאדון חַרלמפּ זה רודף אחרי? הוא מאוס עלי ואף איני מזכּה אותו במבּט.

– הוֹ הוֹ, עלמה כבוּדה, שלא ישפך דם בגללך. פודביפינטה אדם טוב ומיטיב הוא, אבל בענייני אהבה קנא ונוטר הוא ופני איש לא ישא.

– אדרבא, שיכרות את אוזניו.

ובאמרה זאת סובבה חיש על עקבה וברפרוף קל עברה אל הצד האחר של האולם, אל האדון קרבּוֹני, רופא הנסיכה, ופתחה עמו בשיחה ערה, בלחש ובקול, והאיטלקי תקע את עיניו בתקרה, כאחוז קסם.

אותה שעה ניגש זגלובה אל האדון ווֹלוֹדיובסקי קורץ לעומתו בעינו הבריאה בשובבות.

– אדוני מיכל – שאל – מי היא הצפור הזאת?

– העלמה בּוֹרז’וֹבּוֹהטה-קרַסיֶנסקה, בת לויתה של הנסיכה.

– יפהפיה היא הקטנה הזאת, עיניה חצים, פיה כמצויה בידי אמן, וצוארה – אוּף!

– כן, כן!

– בהצלחה, אדוני!

– הנח, אדון! זו מוארשׂה לאדון פודביפינטה, או כאילו מאורשׂה.

– לאדון פוֹדביפינטה? מה אתה אומר? הלא הוא נדר להיות פרוש כל ימיו! ומלבד זאת הנה קומתה לעומת קומתו… התחת צוארונו ישא אותה? הלא על שכמו תוכל לשבת כזבוב. מה אתה אומר?

– הו, הוא עוד ירקוד לפי חלילה! הרקולס היה חזק ממנו ואשה משכה אותו ברשתה.

– ובלבד שלא תדביק לו קרנים! אף כי אני אהיה הראשון למשתדלים בענין זה, כשם שאני זגלובה.

– רבים הם המוכנים ומזומנים לכך, אף כי באמת נערה ישרה היא ובת-טובים, אולם שובבית, כי צעירה ויפה היא.

– בחור ישר אתה, על-כן הנך מהלל אותה, אך היא צפור דרור הינה.

– היופי מושך אחריו את האנשים, הנה, למשל: הקצין הלז, העומד שם, ממש מטורף באהבתו אליה.

– שטויות! תסתכל נא, אדוני, על העורב ההוא, שאתו היא מדברת עתה – מיהו השד הזה?

– איטלקי הוא ושמו קרבּוֹני, רופא הנסיכה.

– ראה נא, אדוני מיכל, איך נזדהר פרצופו ואיך עיניו מתגלגלות בחוריהן, כאילו יצא מדעתו. הוי, אני חושש לו לאדון לונגינוס! בקי אני במקצת בענינים כגון אלה, כי נסיונות רבים ידעתי בבחוּרוֹתי. יום אחד אספר לך, אדוני, על כל אותן הרפתקאות שמצאוני, ואולי מוכן אתה לשמוע עתה, ובכן, שמע.

האדון זגלובה החל ללחוש משהו על אוזנו של האביר הקטן ולקרוץ בעינו יותר מן הרגיל, אך בינתיים הגיעה השעה לצאת לדרך. הנסיך עם הנסיכה ישבו במרכבה יחד, כדי שיוכלו לספר זה לזה את כל אשר קרה אותם בכל הימים הרבים, שבהם היו רחוקים זה מזה; הנערות ישבו בכרכרות, והאבירים רכבו על סוסיהם – ויצאו לדרך. בראש נסעו אנשי-החצר, והצבא במרחק-מה מאחריהם, כי הסביבה כאן היתה שלוָה והגדודים שימשו רק כדי להאדיר רושם ולא מטעמי בטחון. ובכן נסעו מסיֶניצה למינסק, ומשם לוַרשה, ופעמים רבות נעצרו בדרכם, כמשפט הנוסעים בימים ההם, כדי לתת מספוא לסוסים. הדרך היתה מלאה מרכבות ועגלות, בני-אדם וסוסים, עד כי קשה היה לעבור בה גם לאט. כולם נסעו אל בחירת המלך, גם מן המקומות הקרובים וגם מליטא הרחוקה; פה ושם נראו פמליות חצרונים, שיירות שיירות של מרכבות מוזהבות מוקפות הַיְדוּקים, משרתים ענקי-קומה, לבושים מַדים טורקיים, ואחריהם גדוּדי-חצר – הונגרים, גרמנים, טטרים, קוזקים וגדודי פרשים פולניים. כל נכבד ביקש להופיע מפוֹאר ביותר ובליווי הגדול ביותר. מלבד שיירות הפאר וההדר של רוזני הארץ נסעו שם גם שיירות קטנות של ראשי המחוזות והאצילים. מדי רגע ברגע הגיחו מתוך ענני האבק מרכבות מכוסות עורות שחורים ורתמות לסוסים שנים או ארבעה, ובכל אחת מהן ישב אציל ועל צוארו רצועה של משי ועליה תלוי פסל ישו או תמונת מרים אֵם ישו. לכולם כלי-נשקם אתם: רובה מצדו האחד של מושבו, חרב מצדו השני, ואצל אלה, שהם בשירות צבאי פעיל וכמו כן אנשי צבא לשעבר, היתה מוטלת גם חנית, שבלטה כאַמתיים מאחורי המושב. תחת המרכבות הלכו כלבי-ציד שונים, לא לצרכי בעליהם, כי הן לא לצוד ציד נסעו, כי אם לשעשועי האדונים. מאחורי המרכבות הובילו משרתים סוסים לרכיבה, שהיו מכוסי גב כדי להגן על האוכפים יקרי הערך מפני גשם או אבק. אחריהם נמשכו עגלות חורקות ואופניהן קלועים זמורות דקות. טעונים היו אוהלים ומלאי מזון לאנשי-השרת ואדוניהם. בנשוב הרוח לרגעים ובהדפו את ענני האבק אל השדה, נחשפה כל הדרך והיא מתנוצצת כנחש בן מאה צבעים או כסרט פּלאים שזור זהב ומשי. פה ושם על פני הדרך ניגנו תזמורות של איטלקים או טטרים, ביחוד גדודי צבא הממלכה, הפולניים והליטאיים, אשר גם היו בין ההמון, כי עליהם היה ללוות את שרי-הממלכה, ובכל הדרך צעקות, המולה, קריאות, חילופי דברים ומריבות, כששיירה אחת חסמה את הדרך לפני שיירה אחרת שביקשה לעבור לפניה. פעם בפעם ניגשו פרשים ומשרתים גם אל אנשי שיירת הנסיך ודרשו מהם לפַנות הדרך לפני נושא-משרה פלוני ואלמוני או שאלו, מי הוא הנוסע. ואולם כאשר הגיע לאוזנם המענה: “שר גליל רוּס!”, הודיעו כרגע את הדבר לאדוניהם, והם הניחו את הדרך חפשית לפני שיירת הנסיך, ואף אם נסעו לפנים, הם סרו לצדי הדרך, כדי לראות את השיירה העוברת. במקומות שחנו, כדי לתת מספוא לסוסים, היו האצילים והחיילים מתכּנסים סביב שיירת הנסיך כדי להשביע סקרנותם במראהו של גדול לוחמי הרפובליקה. נשמעו גם קריאות ברכה ותהילה לנסיך, והוא השיב תודה למברכיו ומהלליו, גם מאהבת-אדם וגם מתוך רצון לזכות באהדתם של האצילים ולמשכם לצד הנוהים אחר הנסיך קרוֹל, ואמנם הירבה את מספרם של אלה גם במראהו בלבד.

סקרנות דומה עוררו גם חייליו של הנסיך, אלה ה“רוּסינים” כפי שנתכּנו בפיהם. חיילים אלה לא היו עוד לבושים קרעים ודלי-מראה, כמו אחרי הקרב ליד קונסטנטינוב, כי בזמושץ' נתן להם הנסיך מדים חדשים. אולם תמיד הביטו עליהם כעל בריות מוזרות שמעבר לים, ואמנם היו יושבי סביבות עיר-הבירה סבורים, כי אלה באים מקצה תבל. ובכן סיפרו נפלאות על אוֹדות הערבות והיערות, שבהם נולדים אבירים כאלה. השתוממו למראה פניהם השחרחרים, השזופים מן הרוחות הבאות מן הים השחור, השתאו למבטיהם העזים ודמותם, המעידה עליהם, כי מעט מתכונות שכניהם הפראים דבק בהם.

אולם, אחרי הנסיך, האדון זגלובה הוא שעורר מירב סקרנותם של האנשים, והוא, בראותו זאת, השקיף על סביביו כה גאיוני ונוקשה וגילגל נמרצות בעיניו עד כי עבר הלחש בהמון: “זהו ודאי אביר האבירים!” – ואחרים אמרו: “הוֹ, רבות מה-רבות הנשמות ששילח זה מן הגופות! תנין זועם הוא זה!” – וכאשר הגיעו דברים מעין אלה לאוזני האדון זגלובה, התאמץ לשוות לפניו מראה זועם פי כמה, כדי לכסות על שביעות רצונו.

עתים השמיע אילו דברים אל ההמון, עתים השמיע דברי לעג, וביותר כלפי הגייסות הליטאיים, שאנשי הגדודים הכבדים שלהם נשאו על כתפיהם לולאות של זהב ושל הגדודים הקלים לולאות של כסף.

– הא לך טרזן בעל לולאה! – היה זגלובה קורא למראה אלה, והם היו חורקים שן, מתנשפים בחרבותיהם, אולם כשהעלה על לבו, כי חייל זה שהוא לועג לו משתייך לגדוד הווֹייבודה של רוּס, אך שרק לעברו ונמנע מהיכּנס בריב.

כאשר קרבו לוַארשה רב דחק ההמונים כדי כך, שאפשר היה להתקדם אך לאט לאט. הפעם רבו הבאים אל בחירת המלך, כי האצילים, תושבי המקומות הרחוקים שברוּס ובליטא, שלבחירת המלך לבדה לא היו באים מפני המרחק הרב, באו עתה לעיר-הבירה מטעמי ביטחון. והלא יום-הבחירה עוד רחוק היה, כי אך זה החלו הישיבות הראשונות של הסֵיים. ואולם נהרו שמה חודש וגם שני חדשים לפני הבחירה, כדי להשתכּן בעיר, לראות ולהיראות, ולהשתדל פה ושם בדבר משרה כבודה, לאכול ולשתות בחצרות השרים, וגם לשׂבּוֹע תענוגים אחרי הקציר.

הנסיך השקיף בעצב בעד שמשות מרכבתו אל המוני האבירים, החיילים והאצילים, אל כל שפע העושר ופאר המלבושים, והירהר כי במחיר כל אלה הלא אפשר היה להעמיד צבא רב ועצום! מדוע זה הרפובליקה הזאת, החזקה ורבת-העם, העשירה והמלאה אבירים גבורים, היא גם רפת-אונים וחלשה כל-כך, שאיננה יכולה להתגבּר על חמילניצקי אחד ועל הטטרים הפראים? מדוע? מול גייסותיו של חמילניצקי אפשר להציב כמספר הזה גייסות של הרפובליקה, לוּ קמו כל אלה האצילים, החיילים, השפע והמותרות לשירות העם, ולא של היחידים, כל אחד לנפשו. המוסר ברפובליקה הוא בשפל המדרגה! – הרהר הנסיך – ובגוף הגדול פגע הרקב, הגבורה שמכּבר הולכת וכלה והצבא והאצילים מדיפים את התענוגות ואת השעשועים על עמל המלחמה! אמנם היה צדק מה במחשבותיו אלה של הנסיך, ואולם הוא ראה את המגרעות שברפובליקה רק בעיני לוחם ומצביא, שהיה מעדיף לראות את כל אזרחי הממלכה כאנשי-צבא שאפשר להציבם במערכה כנגד האויב. אפשר היה לגלות גבורה בארץ, ואמנם נתגלתה, כאשר זמן מועט אחרי כן נתרגשו ובאו על הרפובליקה מלחמות גדולות מאה מונים מהמלחמה הזאת. הרפובליקה היתה חסרה משהו יותר מזה, משהו שלא הבחין בו אותה שעה הנסיך-החייל, ואשר כן הבחין בו אויבו, מזכיר-הממלכה, שמומחיותו בעניני הנהגת המדינה היתה גדולה מזו של ירמי.

אך הנה במרחק האפור והתכוֹל נסתמנו חודי מגדיליה של וַארשה, ורעיונות הנסיך נפזרו. עתה הוציא פקודות ושלישו מיהר למסרן לווֹלוֹדיוֹבסקי, שהיה מפקד משמר הלווי, והאדון מיכל מיהר לעזוב את הכרכרה בה ישבה העלמה אנה ושלצידה רכב עד כה, ודהר חיש חזרה אל הגדוד, שנסע במרחק מעט מאחריהם, כדי לערכו במשטר וסדר לקראת הכניסה בשערי העיר. ואולם אך הרחיק כעשרים צעד מן הכרכרה, והנה מישהו דולק אחריו – הביט לאחוריו, וראה את חַרלמפּ, ראש פלוגת פרשים קלים של הווייבודה הווילנאי ומעריצה של אנה.

ווֹלודיובסקי עצר בסוסו, באשר הבין מיד, שיבוא לידי התנגשות כלשהי, ומעין אילו דברים נעמו לו מאד לאדון מיכל. האדון חַרלמפֹ שהדביק אותו המשיך לרכוב אתו יחד בשורה, בלי להוציא תחילה הגה מפיו. הוא אך נשם ונשף נזעם בשפמותיו, כנראה חיפש אחר פתיחה נאותה, לבסוֹף אמר:

– כל הכבוד, כל הכבוד, אדוני הדרַגוּן!

– אפים ארצה, אדוני איש-המשמר!

– איך זה תעֵז, אדוני, לכנוֹת אותי בשם איש-המשמר – שאל האדון חַרלמפּ כשהוא חורק שנים – אותי, החבר ומפקד-הפלוגה?

האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי התחיל להשתעשע בקרדוֹם הקטן שבידו, הוא היה מטילו באויר וחוזר ותופסו בידית וכל מעייניו כאילו נתונים שלא יישמט זה מידו – וכבלי-חמדה ענה:

– כי בלולאתך לא יכולתי להכיר את דרגתך.

– אתה, אדון, פוגע בכל החברה, שאינך ראוי לה.

– וזאת מדוע? – היתמם האדון ווֹלוֹדיובסקי.

– כי הנך משרת בחיל-זרים.

– הרגע נא, אדון – אמר אדון ווֹלוֹדיובסקי – אף כי אני משרת בחיל הדרגונים, בכל-זאת חבר אני, ולא לגדוד פרשים קלים, כי אם של פרשים כבדים שלאדון הווייבוֹדה. הנך יכוֹל אפוא לדבּר אלי כשווה אל שווה, או אל גבוה ממנו³⁶. האדון חַרלמפּ נרגע במקצת, בהכירו לדעת, כי הפעם לא עם איש פּחוּת, כפי שחשב, אבל לא חדל מלחרוק שן, כי שלוות נפשו של האדון מיכל הוציאה אותו מכּליו, ובכן אמר:

– איככה תעז, אדון, להיות לי למפגע על דרכי?

– הוי, רואה אני, כי אתה, אדון, מבקש תואנה.

– אולי אני מבקש, וזאת אשר אומר לך (האדון חַרלמפּ היטה את ראשו אל אוזן האדון מיכל וסיים בקול-לחשים) – כי את אוזניך אכרות, אם תהיה לי למפגע אצל העלמה אנה.

האדון ווֹלוֹדיובסקי חזר להטיל את קרדומו באויר בשקידה רבה, משל היתה שעה זו יפה למשחק מעין זה וכמדבר על לבו של חרלמפּ, אמר:

– הי, אדוני הטוב והמיטיב, תן להינות מן החיים, הנח לי!

– הו, לא! לא יעזור לך דבר! לא תתחמק ממני! – אמר האדון חַרלמפּ בתפשו בשרוולו של האביר הקטן.

– הלא אינני מתחמק – קרא האדון ווֹלוֹדיובסקי בנחת – אבל עתה אני ממלא את תפקידי ובשליחותו של אדוני הנסיך אני הולך. הנח לשרוולי, הנח! בבקשה ממך, הנח! ואל לא, מה לי, האומלל, לעשות, אם לא לחבוט בקרדום הזה על ראשך ומעל גבי הסוס להשליכך.

וכאן השריק קולו הנמוך עד כה של ווֹלוֹדיובסקי בארסיוּת כזו, עד כי האדון חַרלמפּ הציץ בעל כרחו בתמהון על האביר הקטן והירפה מן השרוול.

הו! היינו הך! – אמר – בוַארשה נתראה. אשים עין עליך!

– לא אסתתר מפניך. ואולם איך זה אלחם אתה בוַארשה? הואל-נא והורני! לא הייתי שם מימי, חייל פשוט אני, אך שמעתי כי בוַארשה פועלים בתי-דין מַרשליים הדנים למוות כל מי ששולף חרב בבירת המלך או ממלא-מקומו.

– אני מכיר בך, אדון, כי לא היית בוַארשה וכי הדיוט אתה, אן הנך ירא מפני בתי-הדין האלה, ואינך יודע, כי בימים שבין מלך ומלך, הקפּטור³⁷ הוא השופט והוא אינו נוהג להחמיר, והנני להבטיחך נאמנה, שגלל אזניך שאכרות לא יסירו את ראשי מעלי.

– תודה לך על הלקח הטוב, שנתת לי. רואה אני, שאתה, אדון, בקי מאד ענינים האלה ואיש מלומד הנך, ואני אך תלמיד כתה א' הייתי אך בקושי אדע לחבר בשפה הלטינית את שם-התואר אל שם העצם, ולו חפצתי, חס וחלילה, לקרוא לך טיפש, כי עתה אך זאת ידעתי, כי הייתי אומר: סטוּלטוּס (טיפש), ולא סטוּלטה (טיפשה).

ושוב החל האדון ווֹלוֹדיובסקי להעיף קרדומו באויר והאדון חַרלמפּ הנדהם, הסמיקוּ פניו ושלף את חרבו מתערה, אבל בו בהרף-עין תקע האביר הקטן את קרדומו בנעלו והבריק גם בחרבו הוא. רגע מדדו זה את זה במבטיהם כשני חזירי-בר קרועי נחירים ודלוקי עינים – אך האדון חַרלמפּ התאושש ראשון ונתן אל לבו, כי תהיה זו התגרות בנסיך עצמו אם יתנפל על שלוחו בשעה שזה הולך למלא את פקודתו – ועל-כן השיב ראשון את חרבו אל תערה.

– הו, אמצאך, לא תימלט מיד, אתה! – אמר.

– תמצא, תמצא, ראש-סלק! – קרא האביר הקטן.

ונפרדו. כל אחד פנה אל גדודו, שבינתיים קרבו והלכו ומתוך תמרות האבק כבר נשמעה שעטת הסוסים. האדון מיכל ערך מיד במשטר את הפרשים ואת חיל-הרגלים ורכב בראשם. אחרי רגע קרב אליו האדון זגלובה.

– מה רצתה ממך מפלצת-הים ההיא? – שאל את ווֹלוֹדיובסקי.

– האדון חַרלמפ? הבל-הבלים. שטויות. לדו קרב קרא אותי.

– הרי לך! – קרא זגלובה – עוד יפלח אותך בחוטמו. הזהר, אדוני מיכל, שבהתכתשותך עמו לא תכרות את הגדול שבחטמי הרפובליקה, שלא תצטרך אחר-כך לערום עליו תל מיוחד. בר-מזל הוא שר-גליל וילנה! שרים אחרים מוכרחים לשלוח גדודי סיירים שלמים כנגד האויב, ואילו הוא פטור מכגון דא. כי החבר הזה יריח מרחוק את האויב. אך מדוע קרא אותך לדו-קרב?

על שרכבתי ליד הכרכרה של העלמה אנה.

– חבל, היה עליך להגיד לו, כי יפנה אל האדון לוֹנגינוּס בזמושץ. לוּ פנה אל האדון לוֹנגינוּס, כי עתה האכילהו פלפלים וזנגביל. ראש-סלע זה דרך במקום הלא-נכון, ונראה שמזלו קטן מחוטמו.

– לא סיפרתי לו מאומה על אודות האדון פודביפיֶנטה – אמר ווֹלוֹדיובסקי – כי לוּ סיפרתי לו, וַדאי היה מרפה ממני. כדי להרגיזו אתרפק על אַנה כפלים. הלא גם אני רוצה להשתעשע. האם יהיה לנו בוַארשה עיסוק טוב מזה?

יהיה, יהיה, האדון מיכל – אמר זגלובה קורץ בעיניו – כשנשלחתי בימי בחרותי מטעם הגדוד לגבות את המס המגיע לו – עברתי בכל הארץ, אך חיי עונג ושעשועים מצאתי רק בוַארשה הבירה.

– הנך אומר, אדון, שהחיים בוַארשה שונים הם מן החיים אצלנו מערב לדניפר?

– אין כל דמיון ביניהם!

– סקרן אני לראותם – אמר האדון מיכל.

ואחרי רגע הוסיף:

– ואת שׂפמו של ראש-הסלק אקצוץ, כי ארוך הוא יותר מדי.

פרק יא

עברו שבועות אחדים. מספר האצילים, שבאו לבחירת המלך, הלך הלון ורב. האוכלוסיה בעיר גדלה עשרת מונים, כי יחד עם המוני האצילים נהרו אליה אלפי סוחרים ורוכלים מכל קצות העולם, מפרס הרחוקה ועד אנגליה שמעבר לים. בווֹליה הוקם צריף גדל-מימדים בשביל הסינַט, סביבותיו כבר הלבינו אלפי אהלים, שכיסו שטחים רחבי-ידים. איש לא יכול עוד לדעת, מי משני המועמדים: בן-המלך, החשמן קזימיז‘, או אחיו הצעיר, ההגמון הפלוצקי, קרוֹל – ייבּחר. שני הצדדים עשו מאמצים רבים. הופצו אלפי עלונים בשבחם ובגנותם של הטוענים, לכל אחד מן השנים היו מצדדים רבים ואדירי השפעה. לצדו של קרול עמד, כידוע, הנסיך ירמי, שהיה מסוכן ביותר לצד היריב, באשר קרוב לודאי היה, שבכוחו למשוך אחריו את האצילים, שאהבוהו, ושבידם, למעשה, ההכרעה. אולם, רק לקזימיז’ לא חסרו כוחות, לו היתה נתונה תמיכתו של מזכיר הממלכה והשפעתו הרבה, גם ראש-הכּמוּרה נטה לצידו, כמו כן מרבית שועי הארץ ובעקבותם אצילי חבליהם. בין שועים אלה היה גם הנסיך דומיניק זסלבסקי-אוסטרוגרסקי, הווייבודה של סנדומיֶז', שאמנם כבודו הומר בקלון אחרי המפלה בפילֵבצה וגם צפוי היה לעמוד לדין, אף-על-פי-כן היה הגדול בשועי הרפובליקה ואכן, גם בשועי אירופה כולה, ובידו היה להטות בכל-שעה בכספו ובזהבו הרב את הכף במאזני-הבחירה כדי להכריע כפי רצונו.

ובכל-זאת פקד היאוש לא אחת את מצדדיו של קזימיז‘, כי כאמור, ההכרעה היתה בידי האצילים, שעוד מן הארבעה באוקטובר חנו בהמון בקירבת ורשה ועוד נהרו לאלפיהם מכל קצות הרפובליקה ורובם הגדול נטה אחרי קרוֹל, מושפעים על ידי קסם שמו של וישניוביצקי ונדבנותו של בן-המלך זה לצרכי הכלל. כי הנסיך קרוֹל, האמיד והחסכן, לא היסס בשעה זו להקדיש סכומים ניכּרים לשם הקמתם של גדודי-צבא חדשים, כדי להעמידם תחת פיקודו של וישניוביצקי. קזימיז’ רצה בכל לבו ללכת בעקבות קרול, וודאי לא מאהבת בצע לא עשה כן, כי אם להיפך, נדיבותו היתירה גרמה לתוצאה הישרה של מחסור ושל אוצר ריק תמיד. בינתיים התנהל משא-ומתן ער בין שני האחים. יום יום אצו שליחים בין ניַפּוֹרֶנְט ויָבּלוֹנה. קזימיז' השביע את קרול בשם משפט הבכורה ואהבת אח, שיוותר על מועמדותו, אולם ההגמון התעקש, ענה כי לא יאה לו למאוס באושר, הנכון לו, “כי האושר הזה נכון לאיש, שההצבעה החפשית ברפובליקה תתן אותו לו ושהאלהים יבחר בו”. ובינתיים עברו הימים, ויום הבחירה קרב לבוא ואתו יחד קרבה סכנת הקוזקים, באשר שמועות באו, כי חמילניצקי חדל מצוּר על לבוב, שפּדתה את עצמה לאחר אילו הסתערויות עליה, ועתה הוא חונה על זמושץ', ויומם ולילה הוא מסתער על מבצר מגן אחרון זה של הרפובליקה.

וכן גם סיפרו, כי מלבד הצירים, ששלח חמילניצקי לוארשה ובידם מכתב, שבו הודיע, כי הוא, בתור אציל פולני, בוחר בקזימיז‘, מסתתרים בין המוני האצילים ובתוך העיר רבים מראשי הקוזקים, כשהם מחופשים, ואין להבחין ביניהם, כי הם באו בתור אצילים ישרים ועשירים ואינם נבדלים מכל שאר הבוחרים, וביחוד לא מן האצילים הפולניים, בני מחוזות רוּס, – גם לא בשפתם. אמרו, כי רבים מהם התגנבו לבוא משום סקרנות גרידא, כדי להיות נוכחים בהצבעה, וכן כדי לראות את וארשה; אחרים באו כדי לרגל את העיר, ולאסוף ידיעות על אודות המשך המלחמה, על כוחות בצבא שבדעת הרפובליקה להציב בחזית והסכומים שהיא מתעתדת להקציב לצרכי הגיוּס. יתכן והרבה מן האמת היה בדברים שסופרו על אודות האורחים האלה, כי בין ראשי הזפורוז’יים נמצאו אצילים רבים, שנטמעו בקוזקים, ואלה ידעו גם מעט לטינית, ובדרך זו נעלם סימן ההיכּר; חוץ מזה, בערבות הרחוקות לא שיגשגה השפה הלטינית כלל וכלל גם בין האצילים, ולדוגמה: הנסיכים לבית קורצֶויץ’ לא ידעו את השפה הזאת, כשם שגם בוהון ושאר האטמנים לא ידעו אותה.

ואולם שיחות מסוג זה שנשמעו הרבה גם בשדה הבחירה וגם בעיר, ובנוסף להן השמועות על התקדמותו של חמילניצקי וגדודי הסיור הקוזקים-הטטריים, שכאילו כבר הגיעו עד הויסלה, הטילו אימה ובהלה בלבבות ואל אחת גרמו למהומות. אם אך נחשד מי באסיפת האצילים, כי זפורוז’י הוא, ובו ברגע, עוד טרם יהיה סיפק בידו להעמידם על טעותם, בוּתק הלה בחרבות לנתחים קטנים. בדרך זו אבדו גם אנשים נקיים וכבודן של האספות ירד, וביחוד אחרי אשר לפי מנהג הימים ההם, לא התנזרו ממשקה. הקפּטוּר, שנועד לדאוג לבטחון העיר, קצרה ידו לטפל במהומות הבלתי פוסקות, בהן קיצצו זה בזה בשל דברים של מה-בכך. ואולם אם את האנשים המתונים החדורים אהבת השלום והשקט והחרדים לגורלה של הרפובליקה הנתונה בסכנה, ציערו אותן מהומות, מריבות דמים והוללות השיכרון, הנה ההוללים, הפוחזים ואוהבי המדנים הרגישו את עצמם כדגים במים, חשבו ששעתם הגיעה לקצור קצירם – ובעזות יתירה התירו לעצמם מעשי הפקרות שונים.

ואין צורך לומר, שראש וראשון לכל אלה היה האדון זגלובה, שמנהיגותו הובטחה לו בזכות תהילת האבירים הרבה שאפפה אותו וכן בזכות צמאונו הגדול וגבורתו שנתמכו על ידי יכולת של שתיה, וכן בשל לשונו החדה והזריזה כל-כך שאיש לא יכול להתחרות בה, וגם בגלל בטחונו העצמי הרב, שאין לערערו. ובכל-זאת יש שתקפה ואותו “מרה שחורה” – ואז נסתגר בחדר או באוהלו ולא יצא משם, ואם יצא, היה מצב רוחו זעף, נוטה למריבות ולקטטות. אף ארע, שבמצב-רוח כגון זה פצע קשה את האדון דוּנצ’בסקי, איש ראווה, שבעברו יל ידו נתקל בלי-משים בחרבו. רק את נוכחותו של האדון מיכל יכול היה אזי לשאת, לפניו גם התאונן, שהוא אכול געגועים אל סקשטוסקי ו“המסכנה” שלו. “נטשנו אותה, אדוני מיכל – אמר – הסגרנו אותה בידי רשע, כבוגדים ארורים, אל-נא תצטדקו, שלא בידכם הדבר להושיעה. מה איתה, אדוני מיכל? אמוֹר!”

לשווא ניסה האדון מיכל להסביר לו, כי לולא אסון פילבצה, כי עתה היו מחפשים את “המסכּנה”, אולם עתה, כאשר כל חיל חמילניצקי העצום סגר לפניהם את הדרך, אי-אפשר ללכת ולחפשה. זגלובה לא אבה להתנחם וחמתו עוד בערה בו להשחית והיה מקלל קללות נמרצות על ימין ועל שמאל.

אולם שעות היגון לא ארכו הרבה. מיד אחרי זה, כמבקש לפצוֹת את עצמו על הזמן האבוד, הירבה להתהולל ולשתות מכרגיל. את ימיו בֹילה בבתי-המשקה בחברת גדולי השיכֹורים או בין הנשים העליזות של עיר-הבירה, ובאלה שותף היה לו גם האדון מיכל.

האדון מיכל, אף כי מבחירי החיילים והקצינים היה, לא הצטיין אף בכהוא-זה בכובד-הראש שציין את סקשטוסקי בגין אסונותיו ויסוריו. את חובתו למולדתו מילא, לדעתו, בזה, שהיכה את מי שציוו אותו להכות – לכל היתר לא דאג, ובעניני הכלל אף לא הבין; על מפלת הצבא נכון היה לבכות בכל עת; אולם אף לא עלה על דעתו, כי ההוללות ופריעת הסדר רעות הן למולדת כמפלות הצבא. בקצרה: הוא היא צעיר רועה-רוח, שבפגישתו עם המולת עיר-הבירה ושאונה נבלע בה כולו ונדבק באדון זגלובה כדרדר, כי זה היה לו למורה-הדרך בחיי ההוללות, ובכן נתלווה אליו בביקוריו אצל האצילים, להם היה זגלובה מספר, בין לגימה ללגימה, מעשים שלא היו ולא נבראו ותוך כדי כך משתדל לרכוש את לבם לבחור בקרול. וולדיובסקי שתה אתו יחד ולעת הצורך הגן עליו, וכך סובבו יחד בשדה-הבחירה ובעיר כזבובים במרקחה – ולא היה מקום פנוי מהם. הם ביקרו בניפּוֹרנט וגם ביבּלוֹנה, ובכל הכִֹירות ובכל הסעודות, אצל השוֹעים ובבתי-המרזח, לא נעדר מקומם. האדון מיכל חש כעין גירוי בכף ידו הצעירה, מרצונו להיראות ולהראות, שהאצולה האוקראינית אינה נופלת מכל השאר, ושחיילי הנסיך עולים על כל האחרים. ובכן נסעו במכוּון לבקש אחר הרפתקאות בין אנשי לנצ’יץ הזריזים בסיף, וביחוד נטפלו אל חיילי הנסיך דומיניק, שאותם שנאו שניהם שנאה רבה. הם התגרו רק במומחי הסיף הנודעים לתהילה, ומראש ערכו להם את סדר התיגרה. “אתה, אדוני, תמצא תואנה – אמר האדון מיכל – ואילו תורי יבוא אחרי כן”. זגלובה, שהיה מהיר ביותר בהתכתשות ומעולם לא חשש לצאת למלחמת-הבינים עם אציל מן האצילים, לא תמיד נאות לווֹלוֹדיובסקי, כי הוא ימלא את מקומו בקרָב, וביחוד בתיגרות עם אנשי הנסיך דומיניק, אבל אם נתחוללה מהומה בינם לבין אנשי לנצ’יץ, הסתפק בתואנה שהמציא, וכאשר כבר אחז איש-ריבו בחרבו וקרא עליו מלחמה, אז היה האדון זגלובה אומר: “אדוני הנכבד! מצפוני ינקפני, אם אמנם אהיה אני הגורם למותו, על כן מוטב שתנסה כוחך עם בני ותלמידי זה כי אף אמנם לא אדע, אם גם לו תוכל”. לאחר הדברים האלה היה האדון ווֹלוֹדיובסקי, שפמו הדקיק מסולסל למעלה, חוטמו סולד והעוָית כשל פּתי, יוצא לפנים, ובין שהסכימו להלחם אתו ובין שלא, היה הוא מיד פותח במחול, ומאשר היה באמת אמן שבאמנים, הרי לאחר אילו שניות הפיל, כרגיל, את היריב. שעשועים כאלה מצאו להם ווֹלוֹדיובסקי וזגלובה ובאלה גדלה תהילתם בין ההוללים ובין האצילים, ובמיוחד תהילתו של האדון זגלובה, כי אמרו: “אם התלמיד כך, רבו על אחת כמה וכמה!” כה נלחם האדון ווֹלוֹדיובסקי עם רבים, ורק את האדון חרלמפ לא יכול למצוא, כף סבור היה, כי זה נשלח חזרה לליטא לרגל ענינים שונים.

ככה עברו כמעט כל ששת השבועות, ובהם כמעט נפתרו כל שאלות המדינה. הקרב המתוח בין שני האחים-המועמדים, מאמצי מצדדיהם, ליבוי היצרים אצל אנשי הצבא של הנסיכים השונים, כל אלה כמעט נשכחו מן הלבבות וזכר לא היה להם עוד. כבר נודע לכל, כי ין קזימיז' יבּחר למלך, באשר הנסיך קרול ויתר מרצונו על מועמדותו והמפליא בדבר, כי בענין זה קולו של חמילניצקי הכריע הרבה, כי רבים קיווּ, שחמילניצקי יקבל עליו עולו של מלך, וביחוד מלך, שנבחר כרצונו. ואכן נתמלאה התקוה הזאת בחלק ניכּר. ואולם לוישניוביצקי, אשר גם רגע לא חדל לקרוא, כקאטוֹ בשעתו, כי נחוץ להרוס את קרתגוֹ הזפורוז’ית – היה במפנה הזה משום מכּה חדשה. עתה עמדו לעלות על סדר-היום ענייני ההסכּם. אמנם ידע הנסיך, כי המשא-והמתן יסתיים בלא-כלום, ואם יערך הסכם, יופר במהרה וכבר ראה מראש את המלחמה העתידה לפרוץ – והמחשבה לתוצאות המלחמה הזאת החרידתו. לאחר ההסכּמים יהיה חמילניצקי, השליט בזכות, יותר חזק והרפובליקה יותר חלשה. ומי ינהיג את צבאות הרפובליקה כנגד חמילניצקי, המצביא המפואר? האם לא תבואנה מפלות חדשות, תבוסות חדשות, שידלדלו את שארית כוחה של הרפובליקה? כי הנסיך לא הישלה את עצמו וידע, שלוֹ, מצדדו הנלהב והקנאי ביותר של קרוֹל, לא יתנו את השרביט. אמנם הבטיח קזימיז' לאחיו, שיאהב את מצדדיו הוא, כמצדדיו שלו עצמו – וקזימיז' היה בעל נפש טובה – אולם הוא היה חסיד מדיניותו של מזכיר-הממלכה – ובכן יקח איש אחר את השרביט – ולא הנסיך – ואוי לרפובליקה, אם לא יהיה המצביא הזה זריז מחמילניצקי. למחשבה זו נלחץ בו לבו של ירמי ביתר שׂאת – כי גם הדאגה לעתידה של המולדת וכן ההרגשה שאין-לשׂאתה של אדם היודע, שיתעלמו מכל זכויותיו, שלא יזכה למשפט צדק על מעשיו וכי אחרים מעליו ירימו ראש. לא היה הוא ירמי וישניוביצקי אילולא היה אדם גאה. הוא ידע, כי כחו אתו לשאת את השרביט – גם בזכות – ועל כן היה סבלו כפול.

בין הקצינים אף עברה השמועה, כי הנסיך לא ישב בוארשה עד תום הבחירה וכי ימהר לעזוב את העיר – ואולם לא נכונה היתה השמועה הזאת. הוא לא רק נשאר בוארשה, הוא גם ביקר אצל קזימיז' בניפּוֹרנט, וקזימיז' קידם את פניו בכבוד ובאדיבות רבה ואחרי-כן חזר אל העיר לשם שהות ארוכה, כפי שנדרשה לצורך ענייני הצבא. המדובר היה ברכישת אמצעים בשביל הצבא – ועל תקנתו של ענין זה הקפיד הנסיך ביותר. נוסף לזה גם הטיפול בגדודים שהוקמו בכספי הנסיך קרוֹל, אלה גדודי הדרגונים וחיל הרגלים החדשים. מהם כבר נשלחו לרוּס ומהם עדיין היו במצב היערכות. במטרה זו שיגר הנסיך קצינים מצטיינים בשטח האירגון לגדודים השונים, כדי להביאם במצב הנדרש. כך נשלחו קוּשל וּוירשול, לבסוף בא גם תורו של ווֹלוֹדיובסקי.

יום אחד הוא נקרא לבוֹא ולהתיצב לפני הנסיך, שפקד עליו כלהלן:

– תסע, אדון, דרך בַּבּיצה וליפּקוֹב לזבּוֹרוֹב, שם תמצא את הסוסים שנועדו בשביל הגדוד; תבדוק אותם, תרחיק מביניהם את הפסולים לשירות, תשלם את המגיע לאדון טזַ’סקובסקי, ואחרי-כן תביא אותם לחיילים. את הכסף מחיר הסוסים תקבּל פה בוארשה מאת השלם בשובר זה שלי, שאני נותן לך בזה.

האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי ניגש בזריזות לעבודה, נטל את הכסף, ועוד בו ביום יצא ועמו זגלובה בדרך לזַבּוֹרוֹב, מלוּוים על ידי עשרה דרגונים, ששמרו על העגלה שבה הכסף. הם נסעו לאיטם, כי גדולה היתה הצפיפות בכל הסביבה מעברה השני של וארשה. היו שם אצילים ומשרתיהם, עגלות וסוסים; בכל הכפרים עד בּבּיצה היה גדול הדחק, כי כל בתי האכרים היו תפושים על-ידי אצילים. בתוך הדחק הזה של המוני בני-אדם בעלי תכונות שונות נקל היה לבוא לידי תגרה – ואמנם לא נמנעו ממנה שני הרֵעים, למרות שהתאמצו להתנהג בשקט ומנוחה.

בהגיעם לבּבּיצה ראו לפני הפונדק כעשרים אצילים עולים על סוסיהם ונכונים לצאת לדרכם. שתי הפלוגות ברכו זו את זו לשלום וכבר אמרו לעבור זו על פני זו, כשלפתע פתאום נשא אחד הרוכבים את עיניו אל האדון ווֹלוֹדיובסקי ובלי דָבָר דבּר כיון את סוסו לעברו.

– הנה מצאתיך, אחי! – נצטעק – הסתתרת, אך מצאתי אותך ולא תתחמק עוד מידי! הו, אדוני הנכבדים! – צעק אל חבריו – חכו נא מעט! עלי להגיד דבר-מה לקצינון הזה, ואני רוצה, שתהיו עדי שמיעה לדברי.

ווֹלוֹדיובסקי נתחייך בשביעות-רצון, כשראה לפניו את האדון חרלמפּ.

– אלהים עדי, שלא הסתתרתי לפניך – אמר – כי אם חיפשתי אותך, אדון, כי ביקשתי לשאול אותך, אם עודך נוטר לי איבה, אך לשוא! לא מצאנו אותך.

– אדוני מיכל – לחש זגלובה באוזנו – הלא כעת הנך בתפקיד!

– זוכר אני! – נהם ווֹלוֹדיוֹבסקי.

– היכּון לפעולה! – צרח חרלמפ. – אדוני הנכבדים! נדרתי לצעירון זה, לפרחח זה, כי אכרוֹת את אזניו – ואקיים דברי, כשם שחרלמפ אני! את שתי אוזניו אכרוֹת, כשם שחרלפ אני! אתם עדי, אדוני הנכבדים, ואתה, זוטרי, היכון לפעולה!

– אינני יכול, חי האלהים, אינני יכול! – ענה ווֹלוֹדיוֹבסקי – חכה לי, אדון, ימים אחדים!

– מה זאת? אינך יכול! האם רוח שפן נכנס בך? אם לא תתיצב נגדי לקרב, מיד, בזה הרגע, אשסף אותך כשסף הגדי. הו, צרעה! הו, נחש! להתיצב לשטן בדרך אתה יכול, להיות לטורח אתה יודע, לנשוך בלשונך אתה יודע, ולשלוף חרב אינך יכול!

כאן אמר האדון זגלובה את דברו.

– נראה הדבר, כי אתה, אדון, מחפשׂ צרות – אמר אל חאלמפ – ואכן, הזהר נא מפני הצרעה הזאת, שלא תטיל בך את ארסה, כי אז לא תועיל לך רטיה כלשהי. טפו! לעזאזל! האינך רואה, כי הקצין הזה הוא בתפקיד? תראה נא את העגלה הזאת המלאה כספים, שאנו מובילים אל הגדוד. לכל הרוחות והשדים, הקצין, שתפקידו לשמור על האוצר, איננו אדון לנפשו ולהלחם אתך כרגע איננו יכול. מי שאיננו מבין את הדבר הזה טיפש הנהו, ולא חייל! בשירותו של הווֹייבוֹדה של רוּס אנחנו וגבורים ממך, אדון, הכּינו, אבל היום איננו יכולים, ההזדמנות עוד תימצא.

– אמנם כן. כסף הם מובילים, ואינם יכולים להלחם – אמר אחד מחבריו של חרלמפ.

– מה לי ולכספם! – צעק האדון חרלמפ הזועם – יתיצב נא כנגדי, ואם לא, אניף את חרבי עליו.

– היום לא אתיצב כנגדך, – אמר האדון מיכל – אבל אני מבטיחך על דברתי, דברת אביר, כי בעוד שלשה-ארבעה ימים, אך אמלא את תפקידי, אתיצב בכל מקום שתחפצו. ואם לא תסתפקו, אדונים נכבדים, בהבטחתי זו, אצווה לאנשי לשים אצבעם על הדקי רוֹביהם, כי אחשוב, שענין לי הפעם לא עם אצילים, לא עם חיילים, כי אם עם שודדים. בחרו אפוא, לכל הרוחות והשדים, כי אין לי פנאי להשתהות כאן.

למשמע דבריו של ווֹלודיובסקי היפנו כרגע הדרגונים את קני-רוביהם לעבר חרלמפ ואנשיו אשר אתו, ותנועה זו, כמו גם דבריו הנמרצים של ווֹלוֹדיובסקי, פעלו את פעולתם המרגיעה על חרלמפ ואנשיו.

– הנח לו! – אמרו אליו – הלא חייל אתה והנך יודע, מה הוא מילוי תפקיד. ואמנם ודאי הוא, כי הוא יתיצב נגדך, ניכר בו שעז-רוח הוא ככל אנשי הגדודים בני רוּס. עצור נא ברוחך כל עוד אנו מבקשים זאת ממך.

האדון חרלמפ רגז ורטן עוד רגע, אך חבסוף הבין, כי אם לא ירפה מיריבו, יכעיס את חבריו או יאכוף עליהם להלחם עם הדרגונים, שאולי יתגברו עליהם, ובכן פנה אל ווֹלוֹדיובסקי ואמר:

– הנך מבטיחני אפוא, שתתיצב?

– אני אחפש אותך ואפילו אך משום שהנך חוזר ומבקש את הבטחתי שכבר ניתנה לך. בעוד ארבעה ימים אתיצב. היום יום רביעי, בשבת אחרי הצהרים, בשעה שתים, אתיצב. בחר במקום שהנך רוצה!

– פה בבביצה, רבים האורחים – אמר חרלמפ – ואלה אולי יפריעו לנו. ובכן, ניפגש בכפר ליפקוב הקרוב, שם שקט ולא רחוק המקום ממני, כי הננו חונים בבּבּיצה.

– ואתם, אדוני הרבים, האם כולכם תבואו גם בשבת? – שאל זגלובה הזהיר.

– לא! לאין צורך הם לי – ענה חרלמפ – אבוא אני והאדונים סיליצקי, שהם קרובַי. וגם אתם, אדוני,אקוה, תבואו בלי הדרגונים.

– אולי אצלכם נוהגים להתיצב לדו-קרב בליווי צבאי – אצלנו אין נוהגים כן.

– ובכן, בעוד ארבעה ימים, בשבת, בליפּקוב! – אמר האדון חרלמפ. – ניפגש לפני הפונדק. ועתה לכו לשלום!

– לשלום! – קראו ווֹלוֹדיובסקי וזגלובה.

היריבים נפרדו לשלום, ופנו כל אחד לדרכו. האדון מיכל שמח מאד על השעשוע הצפוי לו והחליט בלבו להביא לאדון לונגינוס שי: את השׂפם של חרלמפ, שיקצץ. ונסע אפוא שמח וטוב-לב לזבורוב ושם מצא את הנסיך קזימיז', אשר בא שמה לציד. ואולם האדון מיכל ראה רק מרחוק את העתיד למלוך, כי הוא נחפז מאד. במשך שני ימים סיים את המוטל עליו, ראה את הסוסים, שילם לאדון טזַ’סקובסקי את מחירם, חזר לוארשה, ולמועד, עוד כשעה לפני המועד, בא לליפּקוֹב ועמו האדון זגלובה והאדון קוּשל, להיות לו לעדים.

כך הגיעו אל הפונדק, שנחכּר על-ידי יהודי, נכנסו אל הבית, כדי להדיח גרונם במעט תּמָד, ובשבתם שם אל הדלפק בידרו עצמם בשיחה.

– מוּכה-שחין, האם האדון בביתו? – שאל זגלובה את הפונדקי.

– האדון בעיר.

– הרב מספרם של הצילים המתארחים בליפּקוֹב?

– אין פה אצילים מתארחים. אציל אחד בלבד סר אלי, והוא נח עתה בחדר הסמוך; עשיר הוא האציל הזה, משרתים וסוסים לו.

– ומדוע לא סר את החצר?

– אל נכון איננו מכיר את אדוננו. מלבד זאת סגורה החצר זה כחודש ימים.

– אולי חרלמפּ הוא האציל הזה? – אמר זגלובה.

– לא, הלה יבוא אך בשתיים אחר הצהריים – השיב ווֹלוֹדיובסקי.

– הוי, אדון מיכל! ואני סבור, כי הוא האיש.

– לא יתכן!

– אלך ואציץ. יהודי. האם זה-כבר שוהה פה האדון הזה?

– היום בא. לפני כשעתיים.

– האם אינך יודע, מאין הוא?

– אינני יודע, אך אל נכון ממקום רחוק בה, כי סוסיו עייפים מאד; אנשיו אמרו, כי מעבר לויסלה באו.

– ולמה בא לליפּקוב – מי יודע?

– אלך ואציץ – חזר זגלובה ואמר – ואולי מכּר הוא.

והוא ניגש אל הדלת הסגורה, דפק עליה בניצב חרבו וקרא:

– אדון נכבד, התרשה להיכנס?

– מי שם? – קרא קול מתוך החדר.

– משלנו! – ענה זגלובה ופתח מעט את הדלת – סלח נא, אדון, אולי אהיה לך לטורח? – הוסיף בהכניסו את ראשו אל החדר.

פתאום נסוג לאחור, סגר את הדלת בבהלה, כאלו ראה לעיניו את מלאך-המוות. על פניו נצטיירו אימה ותדהמה גם יחד; הוא פער את פיו והביט אל ווֹלוֹדיובסקי וקוּשל בעינים מפיקות טירוף.

– מה לך, אדון? – שאל ווֹלוֹדיובסקי.

– בשם אלהים! שקט! – אמר זגלובה – שם… בוהון!

– מי? מה זה היה לך, אדון?

שני הקצינים קפצו על רגליהם.

– היצאת מדעתך? התאושש נא: מי שם?

– בוהון! בוהון!

– לא יתכן!

– אני נשבע בחיי! כשם שאני עומד עתה לפניהם פה! בשם אלהים וכל קדושיו אני שבע!

– ומדוע נבהלת ככה? – אמר ווֹלוֹדיובסקי – אם אמנם שם הנהו, הלא נתן אותו אלהים בידינו. הרגע נא, אדון! האם בטוח הנך, כי בוהון האיש?

– כשם שאני מדבר אתך עתה. ראיתיו, מחליף את בגדיו.

– האם ראה אותך?

– אינני יודע! סבורני שלא ראה אותי.

עיניו של ווֹלוֹדיובסקי נתלהטו כגחלים.

– יהודי! קרא בלחש בהניעו ידו בחזקה – גש הנה! האם יש עוד פתח יציאה מן החדר ההוא?

– אין, אלא הפתח הפונה אל החדר הזה.

– קוּשל! אל החלון! – לחש האדון מיכל – עתה לא יימלט עוד מידינו!

קוֹשל, בלי להוציא הגה, יצא בחפזון מן החדר.

– הרגע נא, אדון! – אמר ווֹלוֹדיובסקי – לא על ראשך, כי אם על ראשו מרחף המוות. מה הרעה שהוא יכול לעשות לך?

– רק מרוב תמהון נפעמתי ככה! – ענה זגלובה, ובלבו חשב: אמנם כן! למה אפחד? האדון מיכל הנהו פה, יפחד בוהון!

על כן הזעים פניו ותפס בניצב חרבו.

– אדוני מיכל, עתה לא יוכל עוד להימלט מידינו!

– אך האומנם בוהון הוא זה? אני אינני יכול להאמין בזאת, כי מה לו פה?

– חמילניצקי שלח אותו הנה לרגל. אני בטוּח בזאת. נתפסהו ונאמר לו: שחרר את העלמה הנסיכה, ואם לא – נסגירך לידי החוק.

– לוַאי וישחרר את העלמה וילך לעזאזל!

– אך האם לא מעטים אנו פה? שנים הננו וקוּשל השלישי! הוא יעמוד על נפשו כמטורף, וגם אנשים אחדים אתו.

– חרלמפ יבוא ואתו שנים, ובכן ביחד ששה נהיה! די! ששקט!

באותו הרגע נפתחה הדלת ובוהון נכנס אל החדר.

אל נכון לא ראה את זגלובה בשעה שהכניס את ראשו אל חדרו, כי עתה, למראהו, עבורוֹ רטט וכעין להבה הציתה פניו וחיש כברק אחזה ידו בניצב חרבו – אולם הכל ארע כהרף-עין. מיד גם נמוגה הלהבה מעל פניו, אם כי חוורו מעט.

זגלובה הביט אליו ולא אמר דבר, וגם האטאמן ניצב דומם; בחדר נשמע רק קול הזבובים במעופם – ושני האנשים, שגורלותיהם הסתבכו זה בזה באורח כה מוזר, העמידו פנים כאילו אינם מכירים זה את זה.

ככה עברו רגעים לא מעטים שהיו בעיני האדון מיכל כימי דורות שלמים.

– יהודי! – אמר בוהון לפתע – הרחוקה מכאן הדרך לזבּוֹרוֹב?

– לא רחוקה – השיב היהודי. – האם אתה, אדון נכבד, מיד נוסע שמה?

– כן – אמר בוהון ופנה לעבר הדלת המובילה אל המסדרון.

– ברשותך! – הרעים זגלובה.

בוהון עצר במקום, כאילו נתקעו רגליו באדמה, ובפנותו אל זגלובה נעץ בו את אישוניו השחורים והנוראים.

– מה רצונך? – שאל קצרות.

– הי, סבורני, משום מה, כי היכּרנו זה את זה באי מקום. האם לא נפגשנו בחתונה אחת, בחַוה, בארץ רוּס?

– אמנם כן! – השיב הקוזק בהניחו שוב את ידו על ניצב חרבו.

– מה שלומך? – קרא זגלובה. – אז יצאת מן החַוה לפתע פתאום ואל יכולתי לברך אותך לדרכך.

– האם נצטערת על כך?

– בודאי שנצטערתי. לולא נחפזת לצאת, כי עתה היינו יוצאים בריקוד; החברה גדלה (האדון זגלובה הורה באצבעו על ווֹלוֹדיובסקי). האביר הזה בא שמה, בשעה שיצאת, והוא השתוקק מאוד להכירך יותר מקרוב.

– די! – צעק האדון מיכל בקומו פתאום ממקומו – בוגד, אני אוסר אותך!

– ומה זכותך לאסור אותי? – שאל האטמן בזקפו את ראו בגאווה.

– כי מוֹרד אתה, אויב הרפובליקה ולרַגל באת הנה!

– ואתה מי?

– הו, לא אציג את עצמי לפניך, אך מידי לא תתחמק!

– נראה! – אמר בוהון – גם אני לא הייתי מציג את עצמי לפניך, אילו קראתני, כחייל, לדו-קרב חרבות, אך אם אתה אומר לאסרני, הנני להודיע לך: הנה כאן המכתב, אשר אני נושא מאת הטמן זפורוז’ה אל בן-המלך קזימיז', וכיון שאל מצאתיו בניפּוֹרנט, אני נוסע לזבּוֹרוֹב. ועתה איך תאסרני?

ובאמרו את הדברים האלה הביט בגאוה ובלעג אל ווֹלוֹדיובסקי, וזה נבוך מאד, ככלב-ציד בראותו, כי החיה, שהוא רודף אחריה, מתחמקת ממנו, וכיון שלא ידע עתה מה לעשות, היפנה מבט שואל אל זגלובה. לרגע נשתררה שתיקה כבדה.

– הי, חבל! – אמר זגלובה – אם ציר אתה, איננו יכולים לאסור אותך, אך אל נא תתיצב בחרבך כנגד האביר הזה, כי כבר ברחת מפניו פעם אחת, עד כי האדמה רעדה תחתיך.

פניו של בוהון הסמיקו, באותו הרגע העיר את ווֹלוֹדיובסקי. רגשות בושה וגאוה פצועה הפעימו באחת את לבו של הקוזק ללא-חת. זכר מנוסתו ההיא בער כאש בעצמותיו. המנוסה הזאת היתה הכתם האחד הבלתי נמחה על תהילת הקוזקים שלו, שהיתה יקרה בעיניו מחייו ומכל וכל.

וזגלובה חסר הרחמים המשיך סיפורו בקול שקט ושאנן:

– כמעט שאבדו לך אז מכנסיך, עד כי רחמי הבחור הזה נכמרו עליך והעניק לך את חייך, טפו! אדוני הקוזק, פני אשה לך וגם לבך לב אשה. לבך היה אמיץ בשעה שנלחמת עם הנסיכה הזקנה ועם בנה הילד, אך עם אביר – נחר המפוח! אמנם, לך נאה לשאת מכתבים, לחטוף עלמות, ולא ללכת למלחמה. חי אלהים, כי בעיני ראיתי את מכנסיך משתלשלים ונופלים. טפו! טפו! והנה גם עתה על החרב תדבר, כי מכתב אתה נושא. איך זה נוכל לפגוע בך, אם אתה שם את המכתב למגן לך? אבק אתה זורה בעינים, אבק בעינים, אדוני הקוזק! חמיל חייל כהלכה, קריבונוס בסדר, אבל רבים, מה רבים בין הקוזקים מוגי-הלב והארחי-פרחי!

בוהון זז לפתע לעבר זגלובה, וזגלובה קפץ חיש ונעמד מאחורי האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי, ואז ניצבו שני האבירים הצעירים פנים אל פנים.

– לא מפחד ברחתי מפניך, אדון, אלא כדי להציל את אנשי – אמר בוהון.

– אינני יודע משום אילו סיבות ברחת, אך יודע אני, כי ברחת – ענה האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי.

– תמיד אהיה נכון להלחם אתך, אדון, וגם פה, כרגע!

– המזמין אתה אותי לדו-קרב? – שאל ווֹלוֹדיובסקי כשהוא ממצמץ בעיניו.

– אתה נטלת ממני את תהילת הקוזקים, אתה העטית עלי קלון! לדמך אני שואף.

– נעניתי להזמנתך! – אמר ווֹלוֹדיובסקי.

– רצונו של אדם הוא כבודו – והסיף זגלוֹבה. – אך מי יביא את המכתב אל בן-המלך?

– אל-נא תדאגו אתם לעניני!

– ובכן הילחמו, אם אין ברירה אחרת – אמר זגלובה – אך אם תצליח, קוזק, בקרב עם האביר הזה, זכור, כי אני אבוא אחריו להתמודד עמך. עתה בוא נא עמי, אדוני מיכל, ונצא למסדרון, כי דבר חשוב לי לומר לך.

שני הרעים יצאו וקראו לקוּשל ממקום עמדו ליד החלון, וזגלובה אמר:

– אדוני הנכבדים, עסק ביש הוא זה. הוא נושא באמת מכתב אל בן-המלך. אם נהרגהו, – נעמוד בדין פלילים. זכרו, כי הקפטור, שנתמנה לשמור על הסדרים, שיפוטו משתרע למרחק שני מילין משדה הבחירות, והקוזק הזה הוא גם ציר כביכול. עסק ביש! נצטרך להתחבא אחרי-כן. אולי יגן עלינו הנסיך, ואם לא, רע ומר יהיה גורלנו. ואילו לשלחו לחפשי – רע שבעתיים. הלא עתה באה ההזדמנות האחת להציל את המסכנה. אם הוא יעבור מן העולם, נקל יהיה לנו לחפש אותה ולמצאה. האלהים בעצמו, רוצה כנראה לעזור לה ולסקשטוסקי, זה הדבר! עוצו עצה, אדוני הנכבדים!

– מי כמוך, אדון, מומחה במציאת תחבולות! – אמר קוּשל.

– והלא אני שתיחבלתי זאת, שהוא הזמיננו לדו-קרב. ואולם דרושים לנו עתה עדים, אנשים זרים. לדעתי, עלינו לחכות, עד שיבוא חרלמפ. אנכי אשכנעו שיתן לווֹלוֹדיובסקי להלחם עם בוהון תחילה ובשעת הצורך יעיד, כי בוהון קרא אותנו לקרב ואנחנו נאלצים היינו להתגונן. מוטב לנו להציל מפי בוהון על גורלה ומקום מחבואה של העלמה. אם עליו למות, לשם מה לו העלמה? אולי יגלה, אם נפציר בו. ואם לא יגלה, מוטב שלא יחיה. עלינו לעשות בזהירות ובתבונה. הראש מתפוצץ, אדוני הנכבדים!

– מי ילחם אתו? – שאל קוּשל.

– האדון מיכל ראשון, ואני אחריו – אמר זגלובה.

– ואני השלישי.

– לא יתכן – אמר האדון מיכל. – אני האחד אלחם ודי. אם יכריעני, מזלו הוא. ילך לו בשלום!

– הלא אני כבר הועדתיו! – קרא האדון זגלובה – אולם אם אתם, אדוני, תחליטו אחרת, אוותר.

– כרצונך יהיה. אם ירצה להלחם אתך, ילחם, אך אף לא אחד נוסף.

– ובכן נחזור אליו!

– נחזור!

הם מצאו את בוהון יושב בחדר הגדול כשהוא שותה תמד. עתה הוא נראה רגוע לחלוטין.

– הקשיבה נא, אדון – אמר זגלובה – דברים חשובים לנו לברר בינינו. אתה הזמנת את האביר הזה לדו-קרב – יפה, אך עליך לדעת, כי אם ציר הנך, מֵגן עליך חוק המדינה, כי הלא אל עם נאור ולא אל חיות-שחץ באת. על כן איננו יכולים להלחם אתך, אלא אם תעיד תחילה לפני עדים, שמרצונך החפשי קראתנו לקרב. עוד מעט יבואו הנה אצילים אחדים, שאותם הועדנו לדו-קרב, ולפניהם תעיד – ואנחנו נבטיחך על דברתנו, דברת אבירים, כי אם תצליח להכריע את האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי, תלך מכאן לדרכך בשלום ואיש לא ישים לפניך מכשול, אלא אם כן תסכים עוד להלחם אתי.

– יהי כדבריך! – אמר בוהון. – אומר לפני האצילים ההם וגם לאנשי אומר, כי אם אמות יביאו הם את המכתב אל בן-המלך ולחמילניצקי יאמרו, כי אני קראתי אתכם לקרב. ואם יעזרנו אלהים והשיב לי את כבודי ותהלתי בהילחמי עם האביר הזה, אזמין גם אותך, אדון, אל החרבות.

– יפה! כאשר תנסה את כוחך במלחמה עם תלמידי זה, תדע מה רבה תהיה עבודתך בהילחמך אתי. אך נחדל נא מלדבר על-אודות דו-הקרב, כי דברים רבי חשיבות מאלה לנו אליך. הננוּ פונים אל מצפונך, כי אף אם קוזק אתה, אנחנו רוצים לנהוג בך מנהג אביר. את חטפת את העלמה הנסיכה הילנה לבית קוּרצויץ', ארושת חברנו ורענו, והנך מחזיק אותה במקום-סתר. דע לך, כי לוּ הועדנו אותך למשפט, כי עתה לא הועיל לך חסינותך בתוקף היותך ציר, כי משפט-מות לאיש החוטף עלמה, והמשפט הזה היה נחרץ עליך מיד. ואולם עתה, משהנך מתיצב לדו-קרב, הרי יתכן כי תמות, על כן שים נא על לב: מה יהיה גורל המסכּנה הזאת, אם תפּול? הרוצה אתה ברעתה ובמותה, אתה, האוהב אותה כאילו? האם תמנע ממנה חסות? ולחרפה ולאסון תפקירנה? הרוצה אתה להיות תליָנה גם אחרי מותך?

את הדברים האלה אמר זגלובה ברצינות בלתי רגילה לגביו ובוהון החוויר – ושאל:

– מה רצונכם ממני?

– גלה לנו, איפה החבאת אותה, כדי שבמקרה מותך נוכל למצוא אותה ולמסרה לידי ארוסה. האלהים יחסו על נשמתך, אם תעשה זאת.

הקוזק השעין ראשו לשתי כפות ידיו ונשתקע בהרהורים ושלושת הרעים התבוננו היטב אל פניו, שפתאום הביעו עצב עדין כאילו מעולם לא לן עליהם כעס, זעם וכל רגש אכזרי, וכאילו לא נוצר האיש הזה בלתי אם לאהבה ולגעגועים. שעה ארוכה נתמשכה הדומיה, עד שהפסיק אותה קולו של זגלובה, שרעד כולו באמרו את הדברים הבאים:

– ואם כבר חיללת את כבודה, ארור תהיה לאלהים, והיא תמצא, למצער, מחסה בבית-נזירות…

בוהון נשא את עיניו, והן לחות, מביעות געגועים ואר:

– אם חיללתי את כבודה? שמעו-נא! אינני יודע איך אתם אוהבים, אתם האדונים האצילים, האבירים, אבל אני, הקוזק, אני היצלתי אות בבַּר ממוות ומקלון, ואחרי-כן הובלתי אותה אל הישימון – ושם נצרתיה כבבת-עיני, אצבע לא שלחתי אליה, לרגליה נפלתי ואפים ארץ השתחוויתי לה, כמו לפני תמונה קדושה. היא אמרה לי להסתלק, והסתלקתי – ושוב לא ראיתי את פניה, כי אמא-מלחמה החזיקה בי.

– האלהים במשפטו יגמלך! – אמר זגלובה בהתנשמו עמוק – אך האם אין סכנה צפויה לה שם? שם קריבונוס והטטרים!

– קריבונוס חונה על-יד קמיניץ, ואותי שלח אל חמילניצקי לשאול אותו, אם עליו ללכת לקוּדק. ודאי כבר יצא לשם, ואילו במקום שהיא יושבת, אין קוזקים, אין לְיַחים, אין טטרים – אין כל סכנה צפויה לה שם.

– איפה היא איפוא?

– שמעו נא, אדוני הלְיַחים! יהיה נא כרצונכם – אני אומר לכם היכן היא ואצווה למסרה לידכם, ואולם תמורת זאת תבטיחו אתם על דברתכם, דברת אבירים, כי אם יעזרני אלהים והצלחתי אני בדו-קרב, לא תחפשו אותה. הבטיחוני בשמכם וגם בשם האדון סקשטוסקי, ואני אגיד לכם.

שלושת הרעים החלפו ביניהם מבטים.

– אנחנו איננו יכולים להבטיחך כדבר הזה! – אמר זגלובה.

– באלהים חיים, איננו יכולים! – קראו אחריו קוּשל וּווֹלוֹדיובסקי.

– אינכם יכולים! – אמר בוהון וגביניו התכווצו ועיניו ירו זיקי-אש – מדוע, אדוני הליֵחים, אינכם יכולים?

– כי האדון סקשטוסקי איננו פה אתנו, ומלבד זאת תדע לך, כי איש מאתנו לא יחדל לחפש אותה, אף אם תחביא אותה מתחת לאדמה.

– ובכן אתם רוצים לעשות אתי עסק כזה: אתה, הקוזק, תן לנו את נשמתך, ואנו נתיז את ראשך! הו, לא יעלה בידכם הדבר! ומה סבורים אתם, כי חרבי, חרב קוזקים, אינה עשויה פלדה? וכבר אתם צורחים סביבי כעורבים על הפגרים? ומדוע זה לי למות ולא לכם? אתם שואפים לדמי, ואני שואף לדמכם! הבה וראינו, מי מאתנו יגבר.

– ובכן לא תגיד?

– למה זה אגיד? לאבדון כולכם!

– אתה תלך לאבדון! ראוי אתה להינתח לנתחי נתחים!

– נסו נא! – אמר הקוזק וקפץ על רגליו.

קוּשל וּווֹלוֹדובסקי קפצו גם הם והתמתחו. מבטים נזעמים הצטלבו, חזות החומרים בכעס התנשמו בכוח ואין לדעת, מה היה מתחולל שם, לולא הציץ זגלובה בחלון ונצטעק:

– חרלמפּ עם עדיו בא!

ואמנם כעבור רגע הופיעו בחדר האדון חרלמפ ושני חבריו, האדונים לבית סיֶליצקי. לאחר שהחליפו ברכות ביניהם, משך האדון זגלובה את האורחים הצדה וסיפר להם על כל שהתרחש בבית זה כשעה לפני בואם.

הוא היטיב מאד להסביר את הענין, עד כי מיד נוכחו לדעת, כי הצדק אתו, וביחוד אחרי שהבטיחם, כי האדון ווֹלֹדיובסקי מבקש מהם רק לחכות לו מעט, ואחרי שילחם עם הקוזק, יתיצב לדו-קרב כנגד האדון חרלמפ. כאן סיפר להם האדון זגלובה, מה גדולה ורבת ימים היא שנאת חיילי הנסיך לבוהון, אויב הרפובליקה ואחד מגדולי האכזרים שבמורדים; כי הוא חטף לו את העלמה הנסיכה, בת-אצילים ומאורסה לאציל, שניחן בכל מעלות האצילים.

– ומאשר אתם, אדונים נכבדים, אצילים הנכם ואחים לאצילים כמוכם, העוול, שעשה זה, גם לנו וגם לכם עשה – ועתה, האם תעמוד בכם הרוח להשהותנו בקומנו לנקום את נקמת כלנו?

האדון חרלמפ התעקש בתחילה וטען, כי אם כן הדבר, צריך לבתק את בוהון מיד, בו במקום, “והאדון ווֹלוֹדיובסקי יתיצב לדו-קרב כנגדי, כפי שהבטיח”.

שוב היה על האדון זגלובה להסביר, כי לא יתכן לנהוג כך, וכי אין זה מדרך האבירים, שרבים יתנפלו על אחד. וגם האדונים לבית סיליצקי, אנשים נבונים שניהם, צידדו בזגלובה. סוף סוף נשתכנע הליטאי העיקש ונאות להשהייה.

ובינתיים הלך בוהון אל אנשיו וחזר ואתו האֶסַאוּל אליִשנקה, לו סיפר כי הוא קרא שני אצילים לדו-קרב, ואחרי-כן חזר על דבריו אלה לפני האדון חרלמפּ ושני מרעיו.

– ואנחנו מודיעים – אמר ווֹלוֹדיובסקי – כי אם תנצח אותי בדו-קרב, רשותך היא להלחם עוד עם האדון זגלובה. בך הדבר תלוי. אך איש מאתנו לא יועיד עוד אותך לדו-קרב וגם כולם יחדיו לא יתנפלו עליך והלכת מכאן ושלום לדרכך. כזאת אנחנו מבטיחים אותך על דברתנו, ומאת האדונים הנכבדים, אשר זה עתה באו, אנחנו מבקשים, כי גם הם יבטיחו כזאת.

– אנחנו מבטיחים! – קראו חרלמפּ ושני חבריו.

אז מסר בוהון לאלישנקה את המכתב, ששלח חמילניצקי אל הנסיך בן-המלך, ואמר לו:

– אתה תביא את המכתב הזה אל הנסיך בן-המלך, ואם אמות, תאמר לו ולחמילניצקי, כי אני האשם במותי, וכי לא במעל הרגו אותי.

זגלובה, שהתבונן היטב אל כל המתרחש סביבו, ראה, כי על פני אליֵשנקה הנזעמים לא נראה אף סימן קל שבקלים של אי-שקט. הוא בטח, כנראה, בכוח האטאמן שלו.

ובוהון פנה בגאוה אל האצילים.

– ובכן, מי לחיים ומי למוות? – אמר – בּוֹאוּ!

– אכן, אכן! – קראו כולם ולקחו את החרבות תחת זרועותיהם.

הם יצאו מן הפונדק ופנו לעבר הנחל הקטן, שזרם בין שיחים וקוצים, שושני-בר, דרדרים וחרולים. אמנם השליך החודש נובמבר את העלים מן השיחים והעצים, אך הסבך היה גדול ונמשך למרחוק כסרט שחור דרך שדות שוממים עד היערות. היום אמנם היה חיוור, אך האוויר, אוויר הסתיו, היה רך, ומלא מתק. השמש קישטה בזהבה את ענפי העצים החשופים ולאורה התנוצצו משטחי החוֹלית, שנתמשכו לאורך שפת הנחל. ווֹלוֹדיובסקי ובוהון עם עדיהם פנו לעבר השטחים ההם.

– שם המקום! – קרא זגלובה.

– שם! – חזרו כולם אחריו.

אי השקט בלבו של זגלובה הלך וגדל. לבסוף ניגש אל ווֹלוֹדיובסקי ולחש:

– אדוני מיכל…

– מה הענין?

– בשם אלהים, אדוני מיכל, השתדל נא! בידך עתה גורלו של סקשטוסקי, חיי העלמה הנסיכה, חייך וחיי, כי אם – ישמרך אלהים! – הוא יכריע אותך, אני לא אוכל למרצח הזה.

– ולמה זה הועדת אותו לקרב?

– פליטת פה. בטחתי בכוחך, אדוני מיכל, אך אני זקנתי, נשימתי קצרה, היא עוצרת בעדי, והפרא הזה יכול לקפץ ככדור. הוא כצרעה זו, שאינה יודעת פחד, אדוני מיכל!

– אשתדל! – אמר האביר הקטן

– אלהים יהיה בעזרך. אַל תיפול ברוחך.

– ובכן, שם!

ברגע זה ניגש אליו אחד האחים סיליצקי.

– עז-רוח הוא זה הקוזק שלכם! – אמר בלחש – הוא מתנהג כאחד משלנו, או גם כחשוב ממנו. הו, איזו גאוה! אין זאת כי אם אמו הירבתה להסתכל באחד האצילים בשעת הריונה!

– לא כן! – אמר זגלובה – כי אם אחד האצילים הירבה להסתכל באמו.

– גם אני סבור כך – אמר ווֹלוֹדיובסקי.

– מתיצב נא! – קרא בוהון פתאום.

– נתיצב, נתיצב!

והתיצבו. האצילים עמדו בחצי עיגול, ווֹלוֹדיובסקי ובוֹהוּן – זה לעומת זה.

ווֹלוֹדיובסקי, שהיה בקי ורגיל בענינים אלה, אף כי צעיר היה, מישש ברגלו את החול, לדעת אם קשה הוא; אחרי-כן התבונן על סביבותיו, כדי להכיר את כל ההדורים של הקרקע, וניכר בו, שכלל איננו מקל ראש בענין. הלא לעומתו ניצב הגדול באבירי אורקאינה, אשר לו שר העם שירי-הוד ושמו נודע לתהילה בכל רחבי רוּס ועד קרים. האדון מיכל, ראש-גדוד פשוט של דרגונים, קיוה לגדולות מהקרב הזה: הוא ימות מות-תהילה או ינחל נצחון מפואר, ועל-כן לא הזניח דבר, כדי להוכיח כי ראוי הוא ראוי הוא ליריב כגון זה. ואכן, למראה רצינות בלתי רגילה זו בפניו, נבהל זגלובה מאוד.

– הוא מאבד את בטחונו – הרהר – כבר אבד, וגם אני אבדתי!

בינתים וּווֹלוֹדיובסקי, לאחר שבדק בקפידה את השטח, החל לפשוט מאליו את מעילו הקצר.

– קר – אמר – אך נתחמם.

בוהון עשה כמוהו ושניהם פשטו מעליהם את בגדיהם העליונים ונשארו עומדים בכותונתם ומכנסיהם לגופם – ואחרי-כן הפשילו את שרוולי כותונתם הימניים.

ומה דל היה מראהו של מיכל הגוץ לעומת האטאמן גבה-הקומה והחסון! הוא כמעט לא נראה. העדים הביטו במבוכה על חזה הקוזק הרחב, על שריריו העבים והנראים מבעד לשרוולו המופשל, שדמוּ לעבותים. נדמה, כאילו תרנגול קטן ניצב לקרב עם עיט-ערבה עצום. נחירי בוהון התרחבו, כאילו כבר הריח ריח דם, פניו קצרו, עד כי בלוריתו השחורה נגעה בגביניו, וחרבו רעדה בידו – את עיניו, שדמו לעיני חיה טורפת, נעץ ביריבו וחיכה לפקודה לפתיחת הקרב.

והאדון ווֹלוֹדיובסקי הביט עוד פעם לאור-השמש אל להב חרבו, הניע את שפמפמו הצהוב והתיצב הכן לקרב.

– מַטבֵּחַ פשוט יהיה פה! – רטן האדון חרלמפ לעבר סיליצקי.

פתאום הרעים קולו הרוֹעד קמעה של זגלובה:

– בשם אלהים, החלו!

פרק יב

החרבות שרקו ולהב השתקשק בלהב. מיד נשתנה שדה-הקרב, כי בוהון הסתער בחמת זעף, עד כי האדון ווֹלוֹדיובסקי קפץ צעדים אחדים לאחוריו, וגם העדים היו מוכרחים אפוא לשנות את מקומם. איבחוֹת החרב הזיגזגיות של בוהון באו במהירות הברק בזו אחר זו, עד כי עיניהם הנדהמות של הנוכחים לא יכלו להדביקן – נדמה, כי האדון מיכל מוקף ומכוסה בהן כולו ואך האלהים לבדו יכול להוציאו מתוך סוּפת רעמים זו. המחָצים נתמזגו לשריקה אחת בלתי פוסקת. הדף האויר שהונע טפח על הפנים. זעמו של הקוזק נתעצם, תקף אותו טירוף קרב פראי, והוא הדף לפניו את ווֹלוֹדיובסקי כסופת אדירים – והאביר הקטן נסוג לאחור בלי הרף, ואך הגן על עצמו: ימינו הפשוטה כמעט לא נעה, ורק כף ידו לבדה חגה בלי הרף, אבל מהירה כמחשבה, וקלטה את חיתוכי התזזית של בוֹהון, להב הציב מול להב, ועדיין היה נסוג והולך, עיניו נעוצות בעיני הקוזק ובין הברקים הנחשיים היה שוֹקט, ורק על לחייו הופיעו כתמים אדומים.

האדון זגלובה עצם את עיניו – הוא שמע רק מכה אחר מכה, שריקה אחר שריקה.

“עודנו מתגונן!” – הרהר.

– עודנו מתגונן! – לחשו האדונים סיליצקי וחרלמפ.

– כבר נהדף אל החולית – הוסיף האדון קוּשל בחלש.

זגלובה שוב פקח את עיניו והביט.

גבו של וולודיובסקי כמעט נשען אל החולית, אך, כנראה, לא נפצע עד עתה, אך האוֹדם על פניו התפשט וטיפות-זיעה אחדות הופיעו על מצחו.

בלבו של זגלובה נתפעמה התקוה.

“הלא גם האדון מיכל מיטיב לנגן – הרהר – ובוהון סופו שיתעייף”.

פני בוהון החלו להחוויר, מצחו נתכּסה אגלי זיעה, אבל ההתנגדות אך הגבירה את חמת זעמו; שיניו הלבנות התנוצצו מתחת לשפמו, ומחזהו עלתה נחרת זעם.

ווֹלוֹדיובסקי לא הסיר את עיניו ממנו והמשיך להתגונן.

פתאום, כאשר הרגיש,הוא נוגע בחולית שמאחוריו – התכּנס כולו – נדמה למסתכלים, שנפל, אולם הוא התכופף, התכּווץ וכמו התישב והטיל את כל עצמו, כאבן, אל חזהו של הקוזק.

– הוא תוקף! – נצטעק זגלובה.

– הוא תוקף! – חזרו אחריו האחרים.

ואמנם כך היה במציאות: הקוזק נסוג עתה, והאביר הקטן, שלמד לדעת את כל כוח ריבו, השתער עתה במהירות, שלמראֶהָ עצרו העומדים סביב את נשימתם: כנראה התחיל להתחמם – נחיריו התנפחו, עיניו הקטנות ירו ניצוצות, התכופף וניתר, בהרף עין החליף עמדתו, חג במעגלים מסביב לקוזק אלצו לסוב על עמדו בו במקום.

– הו, אמן! הו, אמן!

– תמות! – נשמע פתאום קולו של בוהון.

– תמות! – ענה אחריו ווֹלוֹדיובסקי כהד.

באותו הרגע ומעשה אמן שבאמני הסַיִף המצטיינים ביותר העביר בוהון לפתע את החרב מימינו אל שמאלו ומחץ בשמאלו מכה אחת כה נוראה, שהאדון מיכל נפל כהלום רעם.

– אל אלהים! – נצטעק זגלובה.

ואולם האדון מיכל נפל במכוּון, ואמנם משום כך מחצה חרבו של בוהון רק את האויר ואילו האביר הקטן קפץ על רגליו כחתול-הבר וכמעט בכל אורך להב חרבו מחץ איוּמוֹת את חזהו החשוף של בוהון.

הקוזק התנודד, צעד צעד אחד לפנים, בכל מאמצי-כוחו האחרונים, במאמץ אחרון הניף אחת את חרבו, והאדון ווֹלוֹדיוֹבסקי הדף אותה בקלוּת והכה עוד פעמים על ראשו המט של בוֹהוּן – החרב נשמטה מתוך ידיו הרפות והוא נפל ופניו אל על החול, שדם תחתיו מיד והפך לתעלה רחבה של דם.

אלישינקה, שהיה עד-ראיה במקום, הטיל את עצמו על גופו של האטאמן.

הנוכחים לא יכלו להוציא הגה מפיהם במשך זמן-מה, וגם האדון מיכל החשה; הוא נשען בשתי ידיו על חרבו והתנשם בכבדות.

זגלובה הפסיק ראשון א השתיקה:

– אדוני מיכל, בוא ואחבקך! – קרא בהתרגשות.

עתה הקיפוהו במעגל.

– אתה, אדון, מיטיב נגן מאין כמוך! יכוך הכדורים! – אמרו האחים סיליצקי.

– אתה, אדון, רואה אני, כמים השקטים החותרים עמוֹק – אמר חרלמפּ – אף-על-פי-כן אתיצב לדו-קרב, שלא יאמרו, כי נבהלתי מפניך, ואפילו תבתק גם אותי, כשם שביתקת את הקוזק, אברכך לנצחונך זה, אברכך!

– הרפו, אדוני הנכבדים, הרפו! – אמר זגלובה. – ולמען האמת, אין כל סיבה סבירה לדו-קרב זה שלכם.

– לא יתכן! כבודי דורש ממני להתיצב לדו-קרב אתו! – ענה חרלמפ. – וטוב לי למות מלהתבזות.

– אין לי חפץ במותך, נעזוב נא זה את זה! – אמר ווֹלוֹדיוֹבסקי. – ולמען האמת אגיד לך: לא הייתי לך למפגע שם. איש אחר יהיה לי למפגע, איש טוב ממני, אבל לא אני.

– היתכן?

– על דברתי, דברת אביר!

– אם-כן, השלימו ביניכם! – קראו האחים סיליצקי וקוּשׁל.

– יהי כדבריכם! – אמר חרלמפּ ופתח את זרועותיו לחבק את ווֹלוֹדיובסקי.

האדון ווֹלוֹדיובסקי נפל בזרועות הפתוחות והם החלו להתנשק עד כי הדי נשיקותיהם התפשטו על פני החוליות סביב – והאדון חרלמפ אמר:

– מוטב לא ליפוֹל בידיך, אדון, אם בכוֹחך לפצפץ כך ענק שכזה! ולאחוז בחרב ידע גם הוא יפה יפה.

– לא פיללתי כי אמן סַיִף כה גדול הוא והיכן למד זאת?

עתה הוסבו עיני כולם אל הקוזק, השרוע על הארץ, שבינתיים הפכוֹ אלישׁנקה פניו למעלה, ובוכה חיפּש בו אות-חיים. את ני בוהון אי-אפשר היה להכיר, כי הדם, שזב מפצעי ראשו, הציף אותם ומיד נקרש באויר הקר. גם הכתונת שעל חזהו היתה ספוגה דם, אך אותות-חיים עוד נראו בו. כנראה, תקפה אותו עווית הגסיסה, רגליו ריטטו ואצבעותיו שנתעקמו כטפרים חפרו בתוך החול. זגלובה הביט והניע יד.

– די לו! – עתה הוא נפרד מן העולם.

– הוי! – קרא אחד האחים סיליצקי בהביטו אל בוהון – שוב אין חלקו בין החיים.

– והלא לנתחים נותח!

– לא רבים אבירים כמוהו – נהם ווֹלוֹדיובסקי מנענע בראשו.

– גם אני יודע שמץ-מה על-אוֹדותיו. – אמר זגלובה.

אלישׁינקה התאמץ להרים את האטמאן האומלל ולשאתו מן המקום, אך מהיותו חלש ולא-צעיר ובוהן ענק – לא יכול להרימו. אל הפונדק היה המרחק ניכּר ורגעי בוהון ספורים. ראה זאת אלישׁינקה ופנה אל האצילים.

– אדונַי! – קרא כשהוא פורש ידיו – בשם המושיע והקדושה והטהורה! עזרו-נא לי! אל-נא תתנו שימות פה ככלב. אני זקן ולא אוכל לשׂאתו לבדי, ואנשי רחוקים, אינם פה עמי.

האצילים החליפו מבטים ביניהם. השנאה לבוהון כבר פגה מלבות כולם.

– וַדאי וודאי שאין להשאיר אותו פה ככלב – רטן זגלובה. – אם התיצבנו נגדו לדו-קרב, שוב אין הוא בעינינו בחזקת אכר, כי אם חייל, הראוי לעזרה כזאת. מי מכם יטה שכם יחד עמי, אדוני הנכבדים?

– אני! – אמר ווֹלוֹדיובסקי.

– הם השכיבו את בוהון על המעיל, וזגלובה, ווֹלוֹדיוֹבסקי, קוּשל ואליזנקה תפסו בקצותיו וכל השיירה בחברתם של חרלמפ והאחים סיליצקי פנתה בצעד אטי לעבר הפונדק.

– קשה לו המוות – אמר זגלובה – עודנו מתנועע. אֵלי, מי פילל שאהיה לו אומנת ואשא אותו בידי! לוּ אמר לי איש כזאת, והיה בעיני כמתלוצץ. לב רגיש לי, אני יודע זאת, אך אין בידי לשנות! עוד אחבוש את פצעיו. אני מקווה, כי בעולם הזה לא אראה עוד את פניו. יזכרנו, לפחות לטוב שם, בעוֹלם הבא.

– הסבור אתה, אדון, כי בשום פנים לא יחיה עוד? – שאל חַרלמפּ.

– הוא? אף קומץ תבן לא אתן במחיר חייו. כה נגזר עליו במרומים והגזירה לא יכלה להיבטל, כי לוּ גם הצליח להכריע את ווֹלוֹדיוֹבסקי, לא היה מתחמק מידי. אך טוב לי, כי הוכּה ביד ווֹלוֹדיובסקי, כי גם בלעדי זאת מַרבים להתאונן עלי, כי אני הורג בני-אדם בלי-חמלה. אך מה אוכל לעשות אם רבים הם הפוגעים בי? לאדון דונצ’בסקי הייתי מוכרח לשלם חמש מאות זהובים דמי פיצויים, והלא אתם ידועים, אדוני, כי הנכסים שבארץ רוס שוב אינם מביאים רווחים כלשהם.

– אמנם, בזזו שם את כל אשר לכם, אדונַי – אמר חַרלמפּ.

– אוּף! כבד הוא הקוזק הזה – המשיך זגלובה לדבּר – נתעייפתי!… בזזו, הו, בזזו, אך אני מקווה, כי הסֵיים יחליט על פיצויים כלשהם, שאם לא כן נגוַע ברעב… הוי, כבד הוא, כבד!… ראו-נא, אדונַי, שוב ניגר דמו; רוץ נא חרלמפ אדוני, אל הפונדק ואמוֹר ליהודי שילוּש לחם בקורי-עכביש. אין בזאת כדי לעזור הרבה להולך למות, אך זה דרך הנוצרים, לחבוש פצעים, גם מיתתו תקל לו. מהרה נא, אדוני חרלמפ!

האדון חרלמפ אץ לדרך, וכשהביאו את הקוזק אל החדר, מיד החל זגלובה לטפל בו במומחיות ובזריזות. עצר בעד שטף הדם ואת הפצעים סתם בעיסה. אחרי כן פנה אל אֶלישנקה ואמר:

– ואתה, זקן, אינך דרוש לנו פה. מהר ורכב לזַבורוב, בּקש, כי יביאו אותך לפני האדון בן המלך, תן לו את המכתב, וספּר הכל כפי שראית וכפי שהיה. אם תכזב, אדע שכיזבת, כי נאמן בית האדון בן-המלך אני ואצווה להסיר ראשך מעליך. ומסור ברכות שלומי לחמילניצקי, כי הוא מכיר ואוהב אותי. את האטאמן שלך נקבור בכבוד, ואתה עשׂה את שעליך לעשוֹת, והזהר בדרכים, שלא ימלקו את ראשך מעליך בטרם תספיק להגיד, מי אתה. לך לשלום! לך, לך!

– הואל-נא, אדוני, ותן לי לעמוד פה, למצער, עד שיחזיר נשמתו לבוראו.

– כבר אמרתי לך: לך! – קרא זגלבוה בכעס – וָלא, אצווה על האכרים, כי יובילוך לזבורוב. ודרוש בשלום חמילניצקי!

אלישנקה השתחווה השתחוָיה עמוקה ויצא, וזגלובה פנה אל חרלמפ ואל האחים סיליצקי ואמר:

– שלחתי את הקוזק הזה, כי מה לו פה? ואם גם יחסלוהו בדרך – מעשה שעלול לקרות בימינו – יגולו את אשמת מותו עלינו. אנשי זסלבסקי וכלבי מזכיר-הממלכה יצרחו במלוא גרונם, כי אנשי הנסיך שר-הגליל רצחו, בניגוד לחוקי-האלהים, משלחת שלמה של קזקים. ואולם לחכם-לב תחבולות. לא, החכם עיניו בראשו. לא נתין למלחכי-פינכא אלה, לריקים ולפוחזים האלה לרכוב על צוארינו, וגם אתם, אדוני, תעידו בשעת-הצורך ותספרו את כל שראיתם וכי הוא שקרא אותנו לקרב. עלי עוד ללכת אל ראש-הכפר ולצוות עליו, שיביאהו לקבורה. פה אין איש יודע, מי הוא, יחשבו אפוא, כי אציל הוא, ובכבוד יקברוהו. גם עלינו, אדוני מיכל, ללכת לדרכנו ולמסור דו"ח לנסיך שׂר-הגליל.

נשימה נחרנית של בוהון הפסיקה את דבריו של זגלובה.

– הוי, נשמתו כבר מחפשת לה מוצא! – אמר האציל. – וכבר גם מחשיך; באפלה תגשש דרכה אל העולם ההוא. אך אם לא חילל את תוּמתה של המסכּנה, תן לו, אֵלי, מנוחת-עולמים, אמן! בוא וניסע, אדון מיכל! בכל לבי אני סולח לכל פשעיו, אם כי, למען האמת, יותר צרות משהוא גרם לי, גרמתי אני לו. אני הרביתי להיות למפגע לו, מאשר הוא היה לי. אך עתה בא הקץ. היו שלום, אדוני הנכבדים! שמחתי מאד להתוַדע אליכם, אבירים יקרים! אך זכרו, כי עליכם יהיה להעיד עלינו לעת-צורך.

פרק יג

הנסיך ירמי קיבל את הידיעה³⁸ על שיסופו של בוהון באדישות ניכרת, וביחוד משנודע לו, כי אנשים שלא מאנשי גדודיו נכונים תמוד להעיד, כי ווֹלוֹדיוֹבסקי הוא שהוזמן לדו-קרב. עתה, ימים מעטים לפני בחירתו של ין קזימיֶז' אילו נמשכה עוד מלחמת הבחירות בין המועמדים, היו אויביו של ירמי, ומזכיר-הממלכה והנסיך דומיניק בראשם, יכולים לנצל את המקרה הזה לרעתו, למרות העדים ועדותם. אבל לאחר שקרו וויתר על מועמדותו וענינים אחרים עלו על סדר היום, קל היה לנחש כי המרקה הזה ישקע בתהום-הנשיה.

פרשה זו יכול להעלות רק חמילניצקי לבדו, כדי להוכיח, כי שוב נגרם לו עוול, ואולם הנסיך קיוה בצדק, כי בן-המלך יזכיר בתשובה, שישלח אל חמילניצקי, או יצווה למסור בשמו, איך היה הדבר ואיך נהרג שולחו, וחמילניצקי לא יעז להטיל ספק בדברי בן-המלך.

דעת הנסיך נחה אפוא בהבינו, שלא יתעורר כל רעש בגין מעשי חייליו. ומאהבתו הגדולה לסקשטוסקי עוד שמח על המקרה, כי עתה ייקל יותר למצוא את העלמה הנסיכה. אפשר יהיה לחפש אותה ולהוציאה בכוח ממקום כלאה או לפדותה – והנסיך לא היה חוסך כל ממון כדי לחלץ את האביר אהובו מיסוריו ולהשיב לו את אושרו.

האדון ווֹלוֹדיובססקי הלך אל הנסיך מלא פחד, כי אף אם בכלל לא היה מן הפחדנים, הנה פחד מאד מכל מבט נזעם של הנסיך. ומה גדול היה אפוא תמהונו ושמחתו, בראוֹתוֹ כי הנסיך, לאחר ששמע מפיו על אודות המקרה ולאחר שהרהר רגע בדבר, הסיר את טבעתו היקרה מעל אצבעו ואמר:

– משבח אני את אורך-רוחכם, כי לא אתם התנפלתם עליו ראשונים, אלמלא נהגתם כך היה מתעורר רעש גדול ומזיק לעניננו בסֵים. אך אם תּימצא העלמה הנסיכה, יהיה לכם סקשטוסקי אסיר-תודה כל ימיו. הגיעוני השמועות, כי כשם שאחרים אינם יכוֹלים להשהות את לשונם בתוך פיהם, כך אתה, האדון ווֹלוֹדיובסקי, אינך יכול להשהות את חרבך בתערה, ועל זאת הנך ראוי לעונש, ואולם משום שיצאת לרוב את ריב רעך ושמרת על כבוד גדודינו בקרב עם בן-שחץ עז-נפש כזה, קח לך את הטבעת הזאת למזכרת. ידעתי, כי חייל טוב אתה ומיטיב נגן בחרבך, אך עתה אני יודע, כי אמן שבאמנים אתה.

– הוא? – אמר זגלובה – הוא, לוּ נלחם עם שד, כי עתה גדע את קרניו במחץ השלישי. אם יבוֹא יום ואתה, אדוני הנסיך, תצווה לכרות את ראשי, בקשתי שטוחה לפניך, שלא אחר, כי אם הוא יסיר אותו מעלי, ואלך בהרף-עין לעולמי. הוא שיסף את בוהון בחזהו, ואחרי-כן עבר עוד פעמַיִם על מוֹחו.

הנסיך אהב מאד את עניני האבירים ואת החיילים אמיצי הלב, ועל-כן חייך למשמע הדברים האלה ושאל:

– המצאת מימיך איש, שישווה אליך בסיִף?

– רק פעם אח פצעני סקשטוסקי פצעים קלים, אך גם אני פצעתי אותו אז, כאשר הושיב אדוננו הנסיך את שנינו בכלא, ומשאר האבירים, אולי גם האדון פודביפינֶטה ישווה לי, שכוח לא-אנוש לו – ואלי גם האדון קוּשל, אלא שראייתו פגומה.

– אל-נא תאמין לו, אדוני הנסיך – אמר זגלובה – אין דומה לו.

– ובוהון החזיק מעמד זמן רב?

– זו היתה עבודה מפרכת – אמר ווֹלוֹדיובסקי – הוא ידע להעביר את חרבו אל שמאלו.

– בוהון בעצמו סיפר לי, כי עם בני קוּרצֶויץ' הוא מתַרגל בסַיִף ימים שלמים – אמר זגלובה בהיכנסו לתוך דברי חברו – ובעיני ראיתי בצ’חרין, כי גם עם אחרים היה עורך תרגילי סיוּף.

– שמע נא, האדון ווֹלוֹדיובסקי,– אמר הנסיך בהעמידו פנים של כובד-ראש – צא לזמושץ', הזמן את חמילניצקי לדו-קרב ובמחץ אחד תגאל את הרפובליקה מכל מפלותיה וצרותיה.

– אם תצווני,אדוני הנסיך, אלך, לוּ רק יואיל חמילניצקי לקבל הזמנתי – השיב ווֹלוֹדיובסקי.

והנסיך אמר:

– אנו מתלוצצים והעולם הולך ונחרב. ואולם לזמושץ' עליכם, אדוני, ללכת באמת. ממחנה הקוזקים הגיעתני הידיעה, כי כאשר אך יעלה קזימיז' על כסא-המלוכה, יעלה חמילניצקי מעל זמושץ' ויסוג לרוּס, וזאת יעשה אם כמחוה-של-כבוד אמתית או מדומה כלפי המלך ואם משום שהוא יודע, שבקרבת זמושץ' נקל לרעוץ את עוצמתו. ובכן עליכם לנסוע את סקשטוסקי ולספר לו כל אשר קרה, כדי שילך לחפש את העלמה הנסיכה. הגידו לו, כי מגדודי שאצל הסטארוסטה בוַלקי יבחר לו אנשי משמר, ככל שיהיו דרושים לו למסעו, מלבד זאת אשלח לו בידכם רשיון ומכתב, כי בכל לבי אני חפץ באושרו.

– אתה, אדוננו הנסיך, כאב הנך לכולנו – אמר ווֹלוֹדיובסקי – על-כן העמוד לשרותך כל ימי חיינו.

– אינני יודע, אם בעוד זמן קצר לא ירעבו חיילי ללחם – אמר הנסיך – אם יאבד כל הוני שמעבר לדיֶנפר, אולם בינתיים, כל אשר לי, לכם הוא!

– הוֹ – קרא האדון מיכל – כל נכסינו הדלים שלך הם תמיד, אדוננו נסיך!

– וגם נכסַי בתוך נכסיכם! – אמר זגלובה.

– נכסיכם אינם דרושים לי עוד – השיב הנסיך רכּוֹת –תקוָתי בי, כי אף אם יאבד כל אשר לי, לפחות תזכור הרפובליקה לטוב את בנַי.

דברי-נבואה נזקרו הפעם מפי הנסיך. שנים לא-רבות אחרי-כן נתנה הרפובליקה לבנו יחידו את הטוב שבנכסיה – את כתר-המלכות, אך בינתיים אמנם ירדו לטמיון כל נכסיו הכבירים של ירמי.

– יצאנו בשלום מכל הענין – אמר זגלובה אל ווֹלוֹדיובסקי בצאתם מלפני הנסיך. – אדוני מיכל, יהא לבך סמוך ובטוח כי תזכה להעלאה בדרגה. הראה נא לי את הטבעת, שנתן לך הנסיך. חי אלהים, שערכה של זו מאה זהובים אדומים, כי אבן-החן שבה יפה מאד. שאל מחר פי איש ארמיני בשיק ויגיד לך. במחיר הטבעת הזאת אפשר לזלול ולסבוא וליהנות מכל התענוגות עד להתפקע. מה דעתך, אדוני מיכל? כלל גדול הוא לחיילים: היום כאן ומחר בקבר. הדבר הלמד מזה, שאין לדאוג דאגת-מחר. מעטים ימי אנוש בתבל, מעטים מאד, אדוני מיכל. העיקר הוא, שהנסיך יזכרך תמיד, ישאך על לבו. הוא היה מוכן לתת עשרת מונים לאיש, שיביא את בוהון שׁי לסקשטוסקי, ואתה עשית זאת. חסדים רבים וגדולים יעשה אתך הנסיך, האמן לי. המעטות הן האחוזות, שנתן הנסיך לאבירים לכל ימי חייהם, או שנתן להם במתנה גמורה? מה הטבעת הזאת! בוַדאי יתן גם לך אחוזות גדולות ואחרי-כן עוד יתן לך לאשה אחת מקרובותיו.

האדון מיכל כמעט וקיפץ באוויר.

– מאין ידוע אתה, אדון, כי…

– כי מה?

– רציתי לשאול: מה זה עלה על לבך, אדון? כיצד יתכן דבר כזה?

– האם לא קרה עוד כדבר הזה? האם לא אציל אתה? האם לא כל האצילים שווים? המעטים הם הקרובים והקרובות בין האצילים שלכל שר ושר ואת הקרובות האלה הם נותנים לנשים לבחירי אנשי חצרותיהם? הלא אומרים, כי גם אשת סופצ’ינסקי מסיֶנצ’ה קרובה היא לוישניוֹביֶצקי. כולנו אחים, אדוני מיכל, כולנו אחים, אף כי האחד משרת את השני, כי כולנו בני-יפת אנחנו, וההבדל שבינינו הוא רק בעושר ובתפקיד, ולאלה הן כל איש מאִתנוֹ יכוֹל להגיע. יש מקומות, שבהם גדול ההבדל שבין אציל לאציל, ואולם נבזים הם כל האצילים ההם! אני מבין, כי אפשר להבחין בין כלב לכלב, כי יש כלבי-בית, כלבי-ציד, וסתם כלבים נבחנים ונשכנים, אך שים נא אל לב, אדוני מיכל, ותראה, כי אין האצילים כך, כי לולא כן, בני-כלבים היו ולא בני-אצילים, ואלהים לא יתן להמיט על מעמד נעלה כמעמד האצילים חרפה שכזו.

– צדקת בדבריך – אמר ווֹלוֹדיובסקי – אך הלא משפחת וישניוביצקי כמעט ממשפחת מלכים מוצאה.

– והאם אתה, אדוני מיכל, אינך יכול להיבחר למלך? אני, אילו נתעקשתי, הייתי מצביע לטובת מועמדותך, כשם שהאדון זיגמונט סקַרשבסקי נשבע, כי הוא יצביע לטובת עצמו, אם אך לא ישחק באותה שעה בקוביה. הכל אצלנו, השבח לאלהים, לפי כל חוקי חופש-הבחירה – ולא יחס-האבות שלנו הוא לנו למכשול, כי אם דלותנו.

– אמנם, רק דלוּתנו! נאנח האדון מיכל.

– מה נוכל לעשות? כל רכושנו היה לבז ואנחנו הולכים וכלים. אם הרפובליקה לא תדאג להכנסות כלשהן בשבילנו, נאבד בעוניינו. המה הפלא, כי בן-אדם כמוֹני, אף אם מטבעו הוא שונא את השיכּרות, נמשך לטיפה המרה בגבוֹר עליו דכאונו? הבה, אדוני מיכל, נלך נא להריק כוסית, אולי ירוַח לנו וניחמנו מיגוננו.

וכך משוחחים הגיעו עד סטארֶה מיַאסטוֹ, היא העיר העתיקה, ונכנסו לבית-מרזח, שלפניו עמדו כעשרים משרתים ובידיהם האדרות והמעילים של האצילים, שהיו מסובים על הכוסות בבית. שם ישבו אל השולחן, ציוו להגיש להם בקבוק יין ופתחו בהתיעצות מה עליהם לעשות עתה לאחר שחיסלו את בוהון.

– אם אמנם יסוג חמילניצקי מזמושץ' ויבוא השלום, הנה העלמה הנסיכה בידינו תהיה – אמר זגלובה.

– עלינו להגיע אל סקשטוסקי מהר ככל האפשר. מעתה לא נעזבהו עוד, עד שנמצא את העלמה.

– לבטח ניסע יחד. אולם כעת אין כל אפשרות להגיע לזמושץ'.

– שאלת הזמן שוב אינה קובעת ובלבד שהאלהים יצליח את דרכנו אחרי כן.

זגלובה הגיח מלאו הכוס אל פיו.

– יצליח, יצליח! – אמר. – התדע, אדוני מיכל, את אשר אומַר לך?

– מה?

– בוהון נהרג!

ווֹלוֹדיוֹבסקי הביט תּמה אל זגלובה.

– מי כמוני יודע זאת?

– תבורכנה ידיך, אדוני מיכל! אתה יודע וגם אני יודע: התבוננתי אליכם בשעת הקרב ואני מביט עתה אליך, אדון, ובכל-זאת שוב ושוב עלי לחזור ולומר לעצמי, שלא בחלום ראיתי כל זאת. מה כבדה האבן שנתגוללה מעל הלב! מה חזק היה החבל שניתקת! יכוך הכדורים! ילאה הפה מלהביע את הגדולות שחוללת. לא! אינני יכול להתאפק! גש נא וחיבקתיך עוד פעם, אדוני מיכל! התאמין, כי כאשר הכרתיך, אמרתי בלבי: הִי, נערוֹן! – והנה נערוֹן זה ניער את בני-מעיו של בוֹהוֹן כדבעי. אין בוהון עוד, איננו, לא זכר לו ולא שריד. עפר ואפר. הרוּג למוות הוא, לעולם-ועד, אמן!

זגלובה נישק וחיבק את ווֹלוֹדיובסקי, והאדון מיכל התרגש, כאילו נכמרו רחמיו על בוהון – אולם סוף-סוף הצליח להשתחרר מזרועותיו של זגלובה ואמר:

– לא עמדנו על ידו במותו, והוא חסון כפּר; ואולי יחלים?

– בשם אלהים, מה אדוני סח!? – אמר זגלובה – מוכן ומזומן אני לנסוע מחר לליפּקוב ולקבור אותו בכבוד גדול, ובלבד שימות.

– ולמה זה תסע, אדון? הן לא תהרגהו אם אך פצוע הנהו. והחרב זו דרכה: אם אינה מוציאה את הנשמה בו במקום, ברוב המקרים אינה ממיתה. החרב איננה כדור.

– לא, לא יתכן! הלא כבר השמיע נחרות גסיסה בשעה שנפרדנו ממנו. לא, לא יתכן! אני בעצמי חבשתי את פצעיו. חזהו שסוע ופתוח כשער החצר. הרי פיצפצת אותו לחלקים. די, לא נדבר עוד בענין זה, עלינו למהר ולהגיע אל סקשטוסקי, לעזור לו, לעודדו ולנחמו ביגונו.

– עוד עלול הוא להיות לנזיר; הוא בעצמו אמר לי זאת.

– ומה הפלא? לוּ אני במקומו הייתי נוהג כמוהו. אינני מכּיר אביר הגון ממנו, אך גם אומלל ממנו אינני מכיר. הוי, האלהים מנסה אותו קשה, קשה!

– חדל נא, אדוני, חדל! – אמר ווֹלוֹדיובסקי שיכור מעט – לא אוכל לעצור בעד דמעותי.

– ואני יכול? – השיב זגלובה – אביר מפואר כמוהו, חייל כמוהו… והיא! אתה, אדון, אינך מכיר אותה… הוֹ, תוֹלָעוֹנת חמודה!

כאן נתייפח האדוֹן זגלובה בקוֹל בּאס נמוּך, כי אמנם אהב מאוד את העלמה הנסיכה, והאדון מיכל געה אחריו בקול דק מזה – והם שתו יין מהול בדמעות, ואחרי-כן מוּרדי ראש ישבוּ קודרים עד שלבסוף היכּה האדון זגלובה באגרופו על השולחן.

– אדוני מיכל, למה זה אנו בוכים? בוהון מת!

– אמת, נכון הדבר! – אמר ווֹלוֹדיובסקי.

– עלינו אפוא לשמוח. נבלים נהיה, אם לא נחפשנה ונמצאנה עתה!

– ניסע נא! – אמר האדון מיכל בקומו ממקומו.

– נשתה נא! – אמר זגלובה – האלהים יהיה בעזרנו והיינו גם סנדקים לבניהם, הלא שיספנו את בוהון!

– הוא קיבל את המגיע לו! – סיים ווֹלוֹדיובסקי ולא הבחין, כי זגלובה כבר הפך להיות שותף שווה-זכויות בחיסולו של בוהון.

פרק יד

לבסוף נשמעו צלילי טֵה דֵאוּם בקתדראלה של וארשה ו“האדון ישב על כסא המלוכה”. התותחים הרעימו, הפעמונים צלצלו – וכל הלבבות נתמלאו תקוה הלא כבר חלפה התקופה של אין-מלך, התקופה בה פקדו את הרפובליקה סופות וחרדות, ומסוכּנת פי כמה משום שחלה בימים של מפלה כללית. אלה שחרדו למחשבה על הסכנו המאיימות, עתה לאחר שבחירת המלך עברה, למרבה הפלא, בשלום, נשמו לרוָחה. רבים סברו, כי מלחמת-הבית, שכמוה לא היתה עוד, כבר עברה לבלי שוב וכי למלך החדש לא יהיה אלא לשפוט את הנאשמים. תקוה זאת נתחזקה גם על-ידי התנהגותו של חמילניצקי. הקוזקים, שהסתערו בחמת זעם על הארמון בזמושץ, הביעו עם זאת את אהדתם כלפי ין קזימיז'. חמילניצקי שלח ביד הכומר הינצל מוֹקרסקי מכתבים מלאים דברי נאמנות ומסירות למלך החדש, וביד שליחים אחרים – מכתבים, ובהם בקשות כּנוּעוֹת שיטה המלך חסדו לו ולצבא זפורוז’ה. גם נודע, כי המלך, בהתאם למדיניות הקאנצלר אוֹסוֹלינסקי, נוטה עתה לוויתורים גדולים לקוזקים. השלום נישא עתה על כל לשון, כמו המלחמה לפני המפלה בפילַבצה. קיוו, כי אחרי מפלות כה רבות תינפש הרפובליקה ובימי השלטון החדש תירפא מכל פצעיה.

לבסוף יצא שמיארובסקי, ובידו מכתב מטעם המלך, אל חמילניצקי, ולא ארכו הימים, ושמועה משמחת נפוצה, כי הקוזקים יסוגו מזמושץ', יסוגו עד אוקראינה, שם יחכוּ בשקט לצווי המלך ולוועדה, שעליה לבדוק את כל הטענות של קיפוח וגרימת עוול. היה נדמה, כי לאחר הסער שוב הופיעה הקשת בת-שבעת-הגוונים, המבשרת שקט ושלווה לארץ.

אמנם לא חסרו ניחושים רעים ונבואות שחורות, אולם לנוכח המציאות החיובית לא ייחסו להם חשיבות. המלך נסע תחילה לצ’נסטוכוב כדי להודות לפּטרוֹנית האלוהית על בחירתו וכדי לחלות את פניה, כי תוסיף להיות בעזרתו, ואחרי-כן לקרקוב לטקס ההכתרה. אחריו נסעו השרים והפקידים הבכירים, וארשה נתרוקנה, נשארו בה רק הפליטים, שנמלטו מאוקראינה, שעדיין לא הרהיבו בנפשם לשוב את אחוזותיהם החרבות, או גם לא היה להם אל מה לשוב.

הנסיך ירמי, בתורת סינטור, היה מוכרח לנסוע על המלך, ואילו ווֹלוֹדיובסקי וזגלובה, בראש גדוד של דרגונים, יצאו במסע מהיר לזמושץ', כדי לבשר לסקשטוסקי על מותו של בוהון ולהתחיל, יחד עמו, בחיפושים אחרי העלמה הנסיכה.

האדון זגלובה עזב את וארשה לא בלי צער כלשהו, כי בתוך המון האצילים האלה שנתאספו בעיר הזאת, בשאון הבחירות, בתוך מעשי ההוללות וההפקרות, כשלצדו ווֹלוֹדיובסקי חש את עצמו כדג במים. אפס הוא התנחם למחשבה, שהוא חוזר לחיים של פעילות, לחיפושׂים, הרפתקאות ותחבולות, שהבטיח לעצמו לא לקמץ בהם. ומלבד זאת גדולה היתה, לדעתו, הסכנה הצפויה לו מישיבתו בעיר הבירה, וזאת הביע לווֹלֹדיבוסקי בזה האופן:

– אמנם, אדוני מיכל – אמר– גדולות ונפלאות חוללנו בוארשה, ואולם ישמרנו השם משהות יתירה בעיר הזאת. כנשים היינו, אני אומר לך, כקרתגיני המפואר הלז, שהאווירה המתוקה בקַפּוּאָה החלישה כוחותיו לחלוּטין. והקשה בכולן – זו צרת הנשים. הן מורידות את האדם לשאול תחתיה. ושים זאת אל לבך, אין בוגדני יותר מן האשה. האדם הולך וזקן ועדיין הוא אחוז בחבלי הנשים…

– הנח, אדוני, הנח! – הפסיקו ווֹלוֹדיובסקי.

–אל עצמי אני אומר זאת וחוזר ואומר, שכבר הגיעה שעתי להירגע, אך דמי עודנו חם מדי. בך יש יותר מן החומר השוקט, ואילו בי – גיהינום יוֹקד. ואולם נניח נא לדברים האלה. עכשיו יתחילו חיים אחרים. וכבר לא שעה אחת של שעמום היתה לי ללא המלחמה. הגדוד הקטן שלנו אינו חסר דבר, בסביבות זמושץ', כנופיות אנשי הפקר משתוללות, נשתעשע אפוא אתם בדרך חיפושינו אחר העלמה הנסיכה. נראה שם גם את סקשטוסקי וגם את הענק ההוא, את הקילון הליטאי ההוא, את סָמוֹך הכּישות ההוא, אתה אדון לונגינוס, שזה זמן רב לא ראינו אותו.

– אתה, אדון, מתגעגע עליו, אולם ברגע שתראה אותו, תציק לו.

– כי בשעה שהוא פוצה פה, הוא דומה לסוסך זה כשהוא מניע את זנבו, והוא מושך כל מלה ומלה כמשוך הרצען את העור. כל מה שיש לו עבר אל כוחו ולא אל מוחו. כשהוא חובק מישהו בזרועותיו, הריהו דוחק את צלעותיו מעורו, ולעומת זה, כל ילד ברפובליקה ישׂכּיל להוליכו בחח. הנשמה כדבר הזה שעשיר גדול כמוהו יהיה טיפש כזה?

– האומנם עשיר גדול הוא?

– הוא? כשהכרתו אותו, היתה פּוּנדתו כה דחוסה, שלא יכול לחגור אותה ונשא אותה בידו כנקניק מעושן. אפשר היה להניפה, כהנף מקל ואף לא נתעקמה. הוא סיפר לי, כמה כפרים יש לו: מישיקישקי, פּסיקישקי, פּיגווישקי, סירוּצ’יַני, צ’פּוּצ’יַני, קפּוּסצ’יַני, בּלטוּפּיה. מי מסוגל לזכור כל אותם שמות עכּוּ"מיים! כחצי מחוז שלו הוא. בית פודביפיֶנטה גדול ונכבד הוא בין ראשי הסלקים של ליטא.

– האם אתה מגזים במקצת?

– אינני מגזים, כי הנני חוזר על הדברים ששמעתי מפיו והוא מעולם לא כיזב, כי מנת שכלו אינה מספקת לשם כך.

– פירוש הדבר, שהעלמה אנה תהיה גברת עתירת הון. ואולם לא נכון הדבר, שאתה אומר עליו, כי טיפש הוא. איש ישר ונבון הנהו ועצתו היא תמיד הטובה והנכוחה מכל העצות. אמנם תמים הוא, ומה הרעה? לא לכל אדם נתן האלהים לשון חדה כלשונך. הוא אביר גדול ואיש הגון ביותר, וההוכחה היא, כי גם אתה, אדון, אוהב אותו ושמח לראותו פנים.

– ישמרני אלהים מפני שכמותו! – רטן זלגובה. – אולם אשמח מאד לנעוץ בו אילו סיכות בענין העלמה אנה.

– אני הייתי מייעץ לך, אדון, להימנע מזאת, כי מסוּכּן הדבר. הוא נוח לבריות, אך אם תציק לו, תפקע סבלנותו.

– שתפקע! אכרות את אזניו, כשם שכּרתי את אוזניו של האדון דוּנצ’בסקי.

– הנח אדוני, הנח! גם לאויבי לא איעץ להתגרות בו.

– הו, הו, אך ניפגש ותראה.

משאלתו של זגלובה נתמלאה במהירות שלא פילל. כשהגיעו לקוֹנסקוֹבוֹלה, החליט האדון ווֹלוֹדיובסקי לנוח שם, כי הסוסים היו עייפים מאד. ומי יתאר את תמהונם של שני הידידים, כשנכנסו אל המסדרון האפל של האכסניה והראשון שנקלע לקראתם היה האדון פודביפינטה.

– מה שלומך, אדון? זמן רב! זמן רב עבר מאז ראיתיך! – קרא זגלובה. – מזל שהקוזקים לא בּיתקו אותך בזמושץ.

האדון פוֹדביפינטה חיבק את שניהם וניקם זה אחר זה.

– ובכן סוף-סוף נפגשנו, הא? – אמר בשמחה.

– לאן אתה נוסע? – שאל ווֹלוֹדיובסקי.

– לוארשה, אל אדוננו הנסיך.

– איננו בוארשה. הוא נסע לקראקוב עם אדוננו המלך, והוא ישׂא לפני המלך את התפוח בעת ההכתרה.

– ואותי שלח האדון וֵיהֶר לוארשה ומכתב נתן בידי וכן ציווני לשאוֹל את הנסיך, לאן לשלוח את גדודיו, כי בזמושץ', תהילה לאל, אינם דרושים עוד.

– אם-כן, התהילה לאל, אין אתה צריך לנסוע עוד, כי בידנו פקודות מאת הנסיך.

האדון לוֹנגינוּס נתקדר, כי הוא מאוֹד מאוֹד נתאווה להגיע אל הנסיך, כדי לראות את החצר וביחוד בּריה אחת קטנה שבחצר זו.

זגלובה קרץ קריצה רבת משמעות לעבר ווֹלוֹדיובסקי.

– ואני בכל-זאת אסע לקראקוב – אמר הליטאי לאחר שהרהר רגע – נצטוויתי למסור את המכתב – ואמסרנו.

– בואו ניכנס אל החדר; נצווה לחמם לנו בירה – אמר זגלובה.

– ולאן אתם נוסעים? – שאל לוֹנגינוּס בלכתם.

– לזמושץ', אל סקשטוסקי.

– איננו בזמושץ'.

– הרי לך ענין! היכן הוא?

– אי שם בסביבות חורושצין. הוא מכה שם בכנופיות הליסטים. חמילניצקי נסוג, אולם ראשי גדודיו שורפים, בוזזים והורגים בדרכם. נגדם שלח הסטרוסטה מוַלקי את האדון יאקוּבּ רֵגוֹבסקי כדי לחסלם…

– וסקשטוסקי הלך אתו?

– הלך אתו. אך הם אינם הולכים שם יחד, כי התחרות שביניהם גדולה מאד, ועל כן אספר לכם, אדוני, אחרי-כן.

בינתיים נכנסו אל החדר. זגלובה הורה לחמם שלושה ספלי בירה, ואחרי-כן, בגשתו אל השולחן, שעל ידו כבר ישבו ווֹלוֹדיובסקי והאדון פודביפינטה, אמר:

– ואתה, אדון, אינך יודע את החדשה החשובה והמשׂמחת ביותר, שאנחנו, אני והאדון מיכל, בּיקענו את בוהון!

הליטאי קפץ ממקומו.

– אחַי חביבי, היתכן?

– כשם שאתה רואה אותנו פה חיים!

– ואתם ביקעתם אותו בשנים?

– אמת לאמיתה!

– זאת היא בשורה! אלי, אלי! – אמר הליטאי כשהוא מכה בכפות ידיו. – הנך אומר, אדון, בשנַים! איך זה בשנים?

– כי תחילה הבאתיו בתחבולה לידי כך, שהוא יקרא אותנו לדו-קרב. ההבינות, אדון? אחרי-כן התיצב האדון מיכל ראשון וביקע אותו כבקע גור חזירים ופירק אותו כפרק תרנגול צלוי – ההבינות, אדון?

– אם כן אתה, אדון, לא התיצבת נגדו?

– שמעו-נא, שמעו! – אמר זגלובה – אל נכון הקזת לך דם, אדון, וחלשה דעתך. העלה על דעתך, שאתיצב לדו-קרב עם פגר, או שאניף את חרבי על שוכב שרוע על הארץ?

– הלא אמרת, אדון, כי בשנים בקעתם אותו!

– האדון זגלובה הניע את כתפיו.

– צריך סבלנות של קדוש, כדי לדבר עם האיש הזה! אדוני מיכל, האם לא את שנינו הועיד לדו-קרב?

– את שנינו! – אמר ווֹלוֹדיובסקי.

– ההבינות עתה, אדון?

– יהי כדבריך! – השיב לוֹנגינוּס. – האדון סקשטוסקי חיפש את בוהון בקרבת זמושץ', והוא כבר לא היה שם!

– האדון סקשטוסקי חיפש אותו?

– הנני רואה, כי עלי לספר לכם את כל הסיפור מראשיתו – אמר האדון לוֹנגינוּס. – אנחנו נשארנו, כפי שאתם ידועים, אדוני, בזמושץ‘, ואתם יצאתם לוארשה. לא זמן רב חכינו שם לקוזקים. הם באו בהמוניהם מסביבות לבוב, עד כי גם מעל החומות לא הקיפה העין את כולם. אך נסיכנו היטיב לחזק את המבצר בזמושץ’, עד כי כשנתים היו צרים על העיר ולא היו יכולים לכבוש אותה. חשבנו, כי לא יסתערו על העיר, והצטערנו צער רב, כי כל אחד מאתנו קיווה לשאוב נחת למראה תבוסתם, ומכיוון שהיו אתם גם טטרים, אף אני פיעמתני התקוה שישלח לי אלהים את שלושת הראשים…

– מוטב שתבקש ממנו ראש אחד, אבל טוב – הפסיקו זגלובה.

– ואתה, אדון, כלל לא נשתנית. אוזנים תצילנה למשמע דבריך – אמר הליטאי. – חשבנו אפוא, כי לא יסתערו, ואולם הם, כמטורפים עיקשים, החלו מיד להקים סוללות ואחרי-כן נגשו להרעיש! נודע לנו אחרי-כן, כי חמילניצקי בעצמו לא רצה בזאת, אולם צַ’רנוטה, ראש-המחנה שלהם, התגולל עליו וטען, שתקוּף פחדים הנהו – שאומר הוא להפייס עם הליֵחים – ובכן הרשהו חמילניצקי להרעיש ושלח את צ’רנוטה ראשון. את שהתחולל שם קשה לתאר, אחי. לא ראינו אלא עשן ואש מסביב. בתחילה גילו אומץ-לב רב, סתמו את התעלה, טפסו על החומות; ואולם כיבדנו אותם ביד כה נדיבה, שהירפו מן החומות וגם את תותחיהם הפקירו. ואז יצאנו ארבעה גדודים מבין חומות העיר ודלקנו אחריהם וטבחנו בהם כבהמות.

ווֹלוֹדיובסקי שיפשף ידיו זו בזו.

– הוּ! חבל שלא הייתי בחגיגה זו! – קרא בהתלהבות הרוח.

– וגם אני הייתי יכול להיות שם לתועלת – אמר זגלובה בנימה של בּיטחה שלווה.

– אולם סקשטוסקי ורגוֹבסקי הפליאו להכות יותר מכל האחרים –כיבדנו אותם ביד כה נדיבה, שהירפו מן החומות וגם את תותחיהם הפקירו. ואז יצאנו ארבעה גדודים מבין חומות העיר ודלקנו אחריהם וטבחנו בהם כבהמות.

ווּלוֹדיובסקי שיפשף ידיו זו בזה.

– הוּ! חבל שלא הייתי בחגיגה זו! – קרא בהתלהבות הרוח.

– וגם אני הייתי יכול להיות שם לתועלת – אמר זגלובה בנימה של בּיטחה שלווה.

– אולם סקשטוסקי ורגוֹבסקי הפליאו להכות יותר מכל האחרים – הוסיף הליטאי – שניהם אבירים גדולים, אך צהובים זה לזה מאוד, ובעיקר האדון רגובסקי, שהזעים תמיד פניו כלפי סקשטוסקי ובלי ספק היה מבקש לו תואנה להתגולל על יריבו, אילולא אסר האדון וֵיהֶר על דו-קרב בעונש מוות. בתחילה לא הבינונו, על מה נוטר האדון רגוֹבסקי איבה לסקשטוסקי, אבל אחרי-כן נודע, כי קרוב-משפחה הוא ללאשץ', שהנסיך, כזכור לכם, גירש אותו מן המחנה בגלל האדון סקשטוסקי. לכן שונא רגוֹבסקי את הנסיך, את כולנו, וביותר את סקשטוסקי, ולכן גדולה ביניהם התחרות, שהעטתה את שניהם תהילה, כי האחד התחרה ברעהו. שניהם היו הראשונים גם על החומות וגם בשעה שיצאנו מן המבצר אל האויב, עד שנמאס לו לחמילניצקי וחדל מהסתערויות ופתח במצור מדוקדק וקפדני בלי שיזניח גם תחבולות שונות שהיה בהן להביא לכיבושה של העיר.

– כמוהו רבים הבוטחים בתחבולות-ערמה! – אמר זגלובה.

– הוא איש עצום אולם גם בור הנהו – המשיך פודביפיינטה לספר – הוא חשב, כי האדון וֵיהֶר גרמני הוא, לא שמע, כנראה, אל אודות הווֹייבוֹדים של חבר פּוֹמֶרַנְיָה נושאי שם זה. ושלח אליו מכתב, שבו ביקש לפתות אותו לבגוד ברפובליקה, משום שסבור היה, כי זר ושׂכיר הנהו. האדון ויהר השיב לו במכתב והעמידו על טעותו בנוגע למוצאו וכן שהיה זה מצדו של חמילניצקי נסיון כושל. את המכתב הזה, כדי להדגיש את ערך עצמו, אמר הסטרוסטה ויהר לשלוח לא בידי המחצצר, כי אם בידי שליח נכבד מזה, ואולם מאחר שכל היוצא אל החיות הטורפות ההן, מוחזק אבוד, לא נמצאו הנכונים ללכת. היו גם שראו בשליחות זו מעין פחיתות כבוד, ולכן התנדבתי אני – ועתה הקשיבו היטב, כי החלק המעניין ביותר בסיפורי מתחיל רק עתה.

– הננו מקשיבים! – קראו שני הידידים.

– הלכתי אפוא ומצאתי את ההטמן כשהוא שכור. הוא היה שופע ארס כולו, וביחוד לאחר שקרא את המכתב וגם איים עלי בשרביט שבידו. ואני הפקדתי את נשמתי ביד אלהים ובלבי אמרתי: אם אך יגע בי, ארוצץ באגרופי את ראשו. מה יכוֹלתי לעשות, אחי האהובים, מה?

– היה זה הוגן מאוד מצדך, אדוני, לחשוב כך – אמר זגלובה בהתרגשות-מה.

– אבל הפולקובניקים שלו עצרו בעדו וחסמו את הדרך לפניו – אמר האדון לונגינוס – וביחוד צעיר אחד נועז כדי כך שלפת אותו במתניים ומשכו חזרה למקומו, באמרו: “לא, באט’קוֹ, הנך שתוי כעת”. הסתכלתי לראות מיהו איש סודו זה, המעז כדי כך כנגד חמלניצקי כדי להגן עלי – והנה בוהון הוא זה!

– בּוהון?! – קראו ווֹלוֹדיובסקי וזגלובה.

– כן הוא, הכרתיו, כי ראיתי אותו ברוזלוגי וגם הוא הכּיר אותי. ואני שומע שהוא אמר אל חמילניצקי: “מכרי הוא זה”. וחמילניצקי, כדרך שיכורים המחליטים בו במקום, ענה: “אם מכרך הוא, בני, תנו לו חמשים טלר, ואני אתן לו רשיוֹן-מעבר”. הוא נתן לי את הרשיון, ואשר לטלרים אמרתי, כדי לא להרגיז את החיה הרעה, שיתן אותם למשרתיו, באשר קצינים אינם מקבלים מתנות. הם שלחו אותי בשלום, ואולם אך יצאתי מן האוהל, ניגש אלי בוהון ואמר: “כבר נפגשנו פעם ברוזלוגי”. – “כן (אמרתי), ואולם אז לא פיללתי לראותך במחנה הזה”. – והוא אמר: “לא מרצוני באתי הנה, כי אם חוסר המזל הוא שגרם לכך!” ובשיחה שבינינו הזכּרתי לו, כי הכּינו אותו בקרבת ירמולינצה. – “לא ידעתי במי אני נלחם (אמר), ידי היתה פצועה והאנשים שהיו אתי לא צלחו למאום, כי היו חדורי פחד מפני הנסיך ירמי, כי היו סבורים שהוא בעצמו מכה בהם”. – “וגם אנחנו לא ידענו (אמרתי), כנגד מי אנחנו נלחמים, כי לוּ ידע האדון סקשטוסקי, שאתה הוא, אחד מכם ודאי לא היה כבר בחיים”.

– בוודאי שהיה כך, אך מה אמר בוהון על כך? – שאל וולודיובסקי.

– הוא התרגז מאד והסב את השיחה אל ענין אחר. סיפר לי, כי קריבונוס שלח אותו עם מכתבים ללבוב אל חמילניצקי, כדי שיתבדר מעט בדרכו, וחמילניצקי לא הסכים לתת לו לחזור, כי בדעתו לשלחו בשליחות נכבדה, באשר בעל תואר הוא. אחרי-כן שאל אותי: “היכן האדון סקשטוסקי?” – וכשאמרתי לו, כי בזמושץ', אמר: “אם כן, אולי ניפגש עוד”, – ובזה נפרד ממני.

– הוא הדבר, מיד אחרי-כן שלח אותו חמילניצקי לוַרשה – אמר זגלובה.

– אמנם כן. אך המתן נא מעט. חזרתי אפוא אל המבצר ומסרתי לאדון ויהר דו“ח על שליחותי. כבר היתה שעת לילה מאוחרת. ולמחרת שוב נערכה הסתערות עיקשת ושפוכת זעם מן הראשונה. ולא נתפניתי ללכת לראות את האדון סקשטוסקי. ביום הלישי פגשתי אותו וסיפרתי לו, כי ראיתי את בוהון וכי דיברתי אתו. את דברי שמעו גם קצינים רבים, שנכחו במקום, וביניהם גם רגובסקי. כששמע זה את דברי, אמר בלעג: “אני יודע, כי המדוּבּר בעלמה אחת. אם אמנם אביר מפואר הנך, כפי שמספרים עליך, הנה בוהון לפניך: הזמן אותו לדו-קרב, ויהיה נא לבל סמוך ובטוח, שרוצחן זה לא יסרב לך, ולנו תהיה הצגה יפה לחזות בה מעל החומות. ואולם אתכם, אנשי וישניוביצקי, מהללים ומשבחים יותר משאתם ראויים לכך”. האדון סקשטוסקי הביט אל רגוֹבסקי כאומר לבלעו חיים. – “הזאת עצתך, אדון? (שאל) טוב הדבר. אעשה כדבריך! אך אינני יודע, אם אתה, אדון, הלועג לנו, יש בך אוֹמץ-לב ללכת אל האספסוף ולהזמין שם בשמי את בוהון לדו-קרב”. ורגוֹבסקי ענה: אומץ-לב יש בי, אך לא קרוב ולא גואל אני לך, אדון – לא אלך”. תשובתו זו זכתה להערות-לעג מפי הנוכחים במקום: “הוי (אמרו), עכשיו אתה נמוך מעשב, ואולם כשמדובר היה באחרים, דיברת גבוהה גבוהה!” ורגוֹבסקי, היהיר, החליט להסתכן, כדי לשמור על כבודו, ולמחרת יצא אל מחנה חמילניצקי – אך את בוהון כבר לא מצא שם. לא נטינו מיד להאמין לדבריו, אבל עתה, לאחר ששמעתי את סיפורכם, רואה אני, כי אמת דיבר רגוֹבסקי. אל נכון יצא אז בשליחותו של חמילניצקי לוארשה. ואתם ביתקתם אותו שם.

– אמנם כך היה! – אמר ווֹלוֹדיוֹבסקי.

– הגד נא לנו, אדון – אמר זגלובה – איפה נמצא כעת את סקשטוסקי, כי עלינו למצוא אותו, כדי ללכת יחד ולחפש את העלמה.

– בנקל ייוָעדו לכם פרטים על אודותיו בזמושץ', שם הוא ידוע ומפורסם, הוא עם רגוֹבסקי השמידו את קַלִינָה עם גדוד הקוזקים שלו ולא הותירו מהם שריד ופליט. אחרי כן הביס הוא לבדו פעמַים גדודי טטרים ואת בוּרלַי וגדודו חיסל וכנופיות אחרות פיזר לכל רוח.

– האם חמילניצקי מרשה כזאת?

– חמילניצקי מתכחש להם, והוא אומר, כי למרות פקודותיו הם בוזזים. לולא התכחש לאלה, כי עתה לא האמין איש בנאמנותו לאדוננו המלך.

– הבּירה כאן, בקונסקוֹבולה, גרועה מאד! – העיר זגלובה.

– מעבר ללובלין כבר תעברו, אדוני הנכבדים, באץ חרבה – המשיך הליטאי – כי גדודי-חלוץ של קוזקים הגיעו עד לובלין והטטרים לקחו שם שבי, ומספר השבויים שלקחו בסביבות זמושץ' והרוביֶשוב – אלהים יודע. אלפי שבויים שהוציא סקשטסוקי מידם הוא שלח אל המבצר. הוא עובד שם בכל מאמצי-כחו, מבלי חוס על בריאותו.

האדון לוֹנגינוס נאנח והוריד את ראשו מהורהר, ואחרי רגעים אחדים אמר:

– הנה אני מקוה, כי האלהים ברחמיו הגדולים ינחם את האדון סקשטוסקי וינתן לו את אשר הוא חושב למצוא בו את אושרו, כי רבות הן זכויותיו של האביר הזה. בימים אלה של שחיתות ואנוכיות רבה, כאשר כל אחד רק אחרי בצעו ילך, הוא הזניח את ענייניו הנוגעים לו. הוא יכוֹל זה כבר לקבל מאת הנסיך אדוננו את הרשיון ללכת ולחפש את העלמה הנסיכה, ואולם כשצרות מתרגשות ובאות על המולדת, לא יעזוב הוא את משמרתו אף רגע, וימשיך, בלב כוֹאב, בשירותו.

– לב רומאי לו, ברור הדבר! – אמר זגלובה.

– יהיה-נא הוא לנו למופת.

– ביחוד לך, אדוננו פודביפינטה, שלא לטובת המולדת אתה לוחם, כי אם לשלשה ראשים.

– האלהים רואה ללבבני! – קרא האדון לונגינוס בנשאו עיניו למרום.

– את סקשטוסקי כבר גמל אלהים במות בוהון – אמר זגלובה – ובתתו שעה של שלוָה לרפובליקה, והנה באה עתה לחשוב על-אוֹדות אבדתו ולחפשה.

– האם אתם, אדונַי, תלכו אתו? – שאלה ליטאי.

– והאם אתה, אדון, לא תלך?

– בכל לבי הנני נכון ללכת אתו, אך מה יהיה על המכתבים? את האחד אני נושא מאת הסטרוסטה מַואלקי אל המלך. את המכתב השני אל הנסיך, ואת השלישי מאת האדון סקשטוסקי וגם הוא אל הנסיך שלוח, ובו מבקש סקשטוסקי מאת הנסיך, כי יתן לו את הרישיון ללכת ולחפש את העלמה.

– את הרשיון אנו נושאים אליו.

– איך אוכל שלא למסור את המכתבים למועניהם?

– עליך, אדון, לנסוע לקראקוב, אין ברירה אחרת. מלבד זאת אומר לך בתום לב: בחיפושינו אחר העלמה הנסיכה, אך מאושר הייתי אילו עמדו לרשותי אגרופים כאגרופיך, אדון, אולם מלבד אגרופיך לא תצלח למאומה. שם נחוץ יהיה לנו לאחוז בתחבולות ערמה, להתחפש בבגדי קוזקים, להידמות לאיכּרים, ואילו אתה, אדון, קומתך מעוררת מיד תשומת לבם של האנשים, כי כל אחד תיכף ומיד ישאל: מי הוא הכלונס הזה? קוזק שכזה מאין הוא בא? מלבד זאת, אתה, אדון, אינך יודע היטב את שפתם. לא, לא! לך, אדוני, לקרקוב, ואנחנו נמצא עצה גם בלעדיך.

– גם אני בדעה כזאת – אמר ווֹלוֹדיובסקי.

– אכן, עלי ללכת לקראקוב – אמר האדון פודביפינטה – ואל רחום יברך אתכם ויעזרכם. – והאם יודעים אתם, היכן היא?

– בוהון סירב לגלות לנו, היכן החביא אותה. אני יודע רק מה ששמעתי, בשעה שבוהון כלא אותי ברפת, ואולם גם הדברים ששמעתי מספיקים.

– וכיצד תמצאו אותה?

– בעזרת הראש הזה שלי – אמר זגלובה. – כבר ידעתי בימי חלדי מצבים גרועים מזה. החשוב מכל עתה להגיע מהר ככל האפשר אל סקשטוסקי.

– בזמושץ' יגידו לכם. האדן ויהר ידוע אל-נכון אייהו, כי הם שולחים מכתבים זה אל זה, והאדון סקשטוסקי שולח אל האדון ויהר את השבויים, שהוא מחלץ מכף הטטרים. יברככם האלהים!

– יברך אלהים גם אותך, אדון! – ענה זגלובה – כאשר תהיה בקרקוב, אצל הנסיך, דרוש שם בשמנו בשלום האדון חַרלמפ.

– מי הוא זה?

– ליטאי הוא ויפה-תואר להפליא, וכל העלמות שבחצר הנסיכה שוגות באהבתו.

האדון לונגינוס הרעיד.

– ידידי,ה אם לא תהתל בי?

– היה שלום, אדוני! הבירה פה בקוֹנסקוֹבוֹלה גרועה שבגרועות! – סיים זגלובה את דבריו וקרץ בעינו אל ווֹלוֹדיסובסקי.

פרק טו

האדון לונגינוס נסע אפוא לקראקוב, בלב פצוע בחץ, וזגלובה האכזר עם ווֹלוֹדיוֹבסקי נסעו לזמושץ‘, שם לא נשתהו אלא יום אחד, כי מפקד העיר, הסטרוסטה מוַאלקי, אמר להם, כי זה כבר לא שמע על-אוֹדות סקשטוסקי דבר, וכי הוא סבור שהגדודים שבפיקודו של סקשטוסקי ילכו לזברז’, למען הגן על סביבות העיר הזאת מפני כנופיות הפורעים. קרוב לוודאי היה, כי הכנופיות יתנכּלו במיוחד לזבּרז' משום שהיתה שייכת לווישניובצקי, שהוא כה שנוא עליהם. על ולודיובסקי וזגלובה היה איפוא עתה ללכת דרך רחוקה וקשה. ואולם לוּ גם מצאו את סקשטוסקי בזמושץ', היה עליהם ללכת בדרך ההיא, בחיפושיהם אחרי העלמה הנסיכה. ובכן יצאו לדרכם בלי להתמהמה, ועצרו בדרך רק בכדי לנוח או להכות בכנופיות הרוצחים שנזדמנו להם.

החבל שעברו בו היה כה שומם וחרב, שלעתים קרובות, במשך ימים תמימים, לא ראו כל נפש חיה בדרכם. הערים שכבו באפר, הכפרים שרופים וריקים, תושביהם הרוגים או לקוחים בשבי הטטרים. רק פגרי חללים מצאו בדרך, שלדי בתים וכנסיות, אודי בקתות איכרים וכלבים מייללים על החורבות. כל מי שנשאר בחיים אחרי מבול הקוזקים והטטרים, חיפש מחבוא במעמקי היערות, ושם אכל אותו הקור, ונמק ברעב ולא הרהיב עוז לצאת מן היערות, באשר לא האמין, כי השואה כבר חלפה. את סוסי הגדוד האכיל וֹוֹלוֹדיובסקי קליפות עצים, או דגן שרוף למחצה, שהוציאו החיילים מתחת מפולת האסמים. ואולם הם מיהרו לדרכם והחיו את נפשם בעיקר במזון, שנטלו בכוח מידי כנופיות הרוצחים. הימים היו ימי סוף נובמבר, ואם בשנה שעברה חלף החורף, לתמהון הכל, ללא שלג וקור וקרח, כאילו נשתנו סדרי בראשית, הנה בשנה זו נראה, כי החורף יהיה קשה עד מאד. האדמה קפאה, השלג כבר כיסה את השדות ושפות הנהרות נראו בבוקר בבוקר כמסגרות-קרח מתנוצצות. האויר היה יבש, קרני שמש חיוורות חיממו אך במעט את העולם בשעות הצהריים; ואולם בבקרים ובערבים להטו בשמיים זהרורים אדומים – אותות נאמנים לחורף העז, הממהר לבוא.

לאחר המלחמה והרעב, התעתד לבוֹא על בני-האדם האויב השלישי – הקור, ובכל זאת ציפו לו בכליון-עינים, כי יותר מכל הסכּם היה בו כדי להבטיח את הפסקתה של המלחמה. האדון ווֹלוֹדיובסקי, כאיש מנוסה והמכּיר היטב את אוקראינה, ידע היטב, כי עתה רבים הסיכויים למצוא את הנסיכה, באשר המניעה לחיפושים – המלחמה – נדחקה לזמן רב.

– אינני מאמין בכנותו של חמילניצקי – אמר. – אינני מאמין, כי מהוקרתו

את המלך נסוג לאוקראינה. שועל ערום הנהו. הוא יודע, כי בשעה שהקוזקים אינם יכולים להתחפר, אינם שווים מאום, כי בשדה הפתוח לא יוכלו לגדודינו, אף אם יעלו במספרם חמשה מונים. הם ילכו עתה אל מחנות החורף שלהם ואת עדריהם ישלחו על פני השלג. גם הטטרים רוצים להביא את שבוייהם אל ארצם. אם החורף יהיה עז, נדע שלוָה עד שיחל הדשא לצמוח.

– אולי גם אחרי-כן, כי הלא הם מכבדים את המלך. ואולם לנו לא דרוש זמן כה רב. האלהים יהיה בעזרנו ועוד בימי החורף נחוג את חתונתו של האדון סקשטוסקי.

– ובלבד שלא נעבור על פניו, כי אם לא נפגוש בו, שוב נפסיד ימים יקרים.

– שלשה גדודים הולכים אתו ולא ייתכן שלא ניתקל לפחות באחד מהם. אולי עוד נדביקהו בקירבת זבּרז', אם תוך כדי הכותו בהידמַקים ישתהה בדרכו.

– להדביק אותו לא נוכל, ואולם בדרכנו וַדאי נשמע על אודותיו. – אמר ווֹלוֹדיובסקי.

ואולם קשה היה להם להיוָדע מפי אנשי המקומות ההם, לאן פנה סקשטוסקי. האיכרים ראו פה ושם גדודים עוברים, שמעו, כי הגדודים העוברים נלחמו בכנופיות, אבל לא ידעו, למי הגדודים ההם, ומאשר גם סקשטוסקי וגם רֵגוֹבסקי

יצאו עם גדודיהם להילחם במחנות השודדים, לא יכלו שני הידידים לדעת, למי היו הגדודים, שראו האיכרים. ואולם הגיעה לאוזנם השמועה, כי הקוזקים הוּכּוּ קשות בידי צבא ליטא. השמועה עברה עוד בוַארשה בטרם יצאו ווֹלוֹדיוֹבסקי וזגלובה מן העיר, ואולם אז לא האמינו לה עוד. עתה נפוצה על פני כל הארץ לכל פרטיה ופרטי-פרטיה. על המפלה שנחלו צבאות הכתר מידי חמילניצקי, שילם לו כגמולו צבא ליטא. נהרגו פּוּלקסיֶנז’יץ, שהיה מפקד וותיק ומנוּסה, נֵבַּבָּה הפּראי, והחשוב מהם קשצ’ובסקי, שלא זכה במשרות נעלוֹת ונכסים כי אם שוּפּד על העץ. נדמה, כי נמזיס נקמה את דמם של הגרמנים ששפך על כפי הדניפר, דמם של פליק וּוֶרנר, כי הוא נפל בידי גדוד גרמנים, שכירי רַדזיויל, ולמרות הכדור שפילח אותו ופצעיו האנושים, שוּפּד על העץ, ועליו פירפר כל היום, עד שנפח את רוחו הקודרת. כה אבד האיש, שבגבורתו ובגאונותו הצבאית יכוֹל להיות סטפן חמילניצקי³⁹ שני, לולא תּאוַת העושר והכבוד, שדחפתו אל דרך הבגד והמעל, ומעשי רצח אכזריים, כדוגמת אלה של קריבונוס.

עמו, עם פּוּלקסיֶנז’יץ ועם נבּבּה נפלו בשדה-הקרב או טבעו בבצות הפְּרִיפֶּט כעשרים אלף קוזקים; לכן עבר הפחד כסופה על פני שדות אוקראינה, כי הכל סבורים היו שלאחר הנצחונות הגדולים, לאחר המים הצהובּים, קוֹרסון ופילַבצה, הגיעה שעת המפלות למוֹרדים, כמפּלות שנחלו המורדים לפנים אצל סוֹלוֹניצה וקוּמֵיקי. גם חמילניצקי, אף כי הגיע עד מרום תהלתו, אף כי עצום וחזק היה כּפי שלא היה מעולם, נתחלחל למשמע הידיעה על דבר מותו של קשצ’ובסקי ידידו ושוב פנה לדרוש במכשפות ולשאול את פיהן על עתידותיו. ושונים היו ניחושיהן של המכשפות – יש ניחשו עוד מלחמות גדולות ונצחונות, ויש ניחשו לו מפלות – אך גם אחת מהן לא ידעה להגיד לו מה יעלה בסופו שלו עצמו.

ואף אמנם גרמו גם מפלתו של קשצ’ובסקי וגם החורף, שהובטחה עת שלוָה ארוכה. הארץ החלה להרפא מן המכות שהוכּתה, הכפרים השוממים נתאכלסו מעט מעט, והתקוה שוב פיעמה את הלבבות הנואשים והנפחדים.

התקוָה גם פיעמה את לבותיהם של שני הידידים כאשר לאחר נסיעה ארוכה ומייגעת הגיעו בשלום לזברז'. הם מיהרו אל הארמון להתייצב ומיד פנו אל המפקד, ולתמהונם הרב ראו, כי וירשול הוא.

– היכן סקשטובסקי? – שאל זגלובה אחרי שבירכו זה את זה לשלום.

– איננו – השיב וירשול.

– ובכן אתה פה המפקד?

– כן, אני ממלא מקומו של סקשטובסקי, שיצא לזמן מה ומסר את הפיקוד על חיל-המשמר בידי עד שובו.

– ומתי ישוב? האם אמר, מתי ישוב?

– לא אמר מאומה, כי לא ידע, מתי ישוב, אך בצאתו אמר לי: “אם יבואו וישאלו לי, אמור שיחכו לי כאן, במקום”.

זגלובה וּוֹלוֹדיובסקי החליפו מבטים ביניהם.

– מתי יצא מכאן? – שאל האדון מיכל.

– לפני עשרה ימים.

– אדוני מיכל – אמר זגלובה – יתן נא לנו האדון וירשול ארוחת-הערב, כי הרעבים יועצים רעים הם. בשעת הארוחה נטכס עצה.

– אשמח לשרתכם, כי גם אני כבר הייתי נכון להסב אל השולחן. מלבד-זאת האדון ווֹלוֹדויובסקי, שדרגתו גבוהה משלי, יהיה מעתה מפקד חיל-המשמר, ובכן אני מתארח אצלו, ולא הוא אצלי.

– הישאר אתה, אדוני קרישטוף, המפקד, כי גדול אתה ממני בשנים – אמר האדון ווֹלוֹדיובסקי – ומלבד זאת, הלא יהיה עלי לצאת לדרך.

כעבור רגעים אחדים הוגשה הארוחה. ולאחר שהשקיט מעט האדון זגלובה את רעבונו בשתי קערות מרק, פנה אל וירשול ושאל:

– האין בלבך כל השערה לאן נסע סקשטובסקי?

וירשול ציוה על המשרתים להסתלק מן החדר, ולאחר שהירהר רגעים אחדים אמר: – משער אני, אולם מאחר שסקשטוסקי ביקש להסתיר את הדבר, לא רציתי לדבר בנוכחות המשרתים. הוא ביקש לנצל את חודשי החורף שללא מלחמה כדי לחפש את העלמה הנסיכה, הנמצאת בידי בוהון. כך משער אני.

– בוהון כבר עבר ובטל מן העולם! – אמר זגלובה.

– האומנם?

והאדון זגלובה סיפר בשלישית או ברביעית כל שאירע, כי נהנה הנאה רבה לספר סיפורו זה. וירשול, כדוגמת האדון לונגינוס, היה אחוז פליאה רבה למשמע הדברים, לבסוף אמר:

– אם-כן תקל המלאכה לסקשטובסקי.

– אם רק ימצא אותה. והאם לקח אתו אנשים?

– לא לקח, מלבד נער אחד רוּסיני ושלשה סוסים.

– אם-כן השכיל לעשות, כי שם רק בתחבולות התושיה. עד לקמיניץ אפשר להגיע עם גדוד קטן, אך באוּשיצה ובמוהילוב וַדאי חונים הקוזקים, כי מחנות-חורף טובים נמצאים שם, והעיר יַמפול הלא קינם היא; שמה צריך ללכת רק עם דיביזיה שלמה או יחידי.

– ומאין יודע אתה, כי הלך אל המקומות ההם? – שאל וירשול.

– כי היא מוסתרת בקירבת ימפול והוא ידע זאת. ואולם שם רבים לאין-ספוֹר המערות, המחילות והנקיקים, ולוּ גם ידע היטב את מקום מחבואה, קשה יהיה לו למצוא אותו, ועל אחת כמה וכמה שאיננו יודע אותו. אני הלכתי לא אחת ליַהורליק לקנות שם סוסים וגם אל בית-המשפט המקומי, ואני יודע ומכיר את המקומות ההם. לו הלך אתנו יחד, כי עתה נקל היה לו לחפשה ולמצאה, ואולם הוא לבדו – אני מפקפק, מפקפק מאוד, אלא אם כן ימצא את הדרך במקרה, כי לשאול לדרך לא יוכל.

– האם אמרתם, אדוני, ללכת אתו יחד?

– כן. אך מה נעשה עתה, אדוני מיכל? הנלך לחפשו או לא נלך?

– אני מניח זאת לשיקול דעתך.

– המ! לפני עשרה ימים יצא מכאן, לא נדביק אותו, ויתירה מזה – הוא גם ציווה לחכות לו פה. האלהים יודע איזה הדרך הלך. אולי בכיווּן פּלוֹסקירוב ובַר בדרך הישנה, ואולי הלך דרך קמיניץ. קשה לדעת.

– זכור נא גם זאת, אדון – אמר ויֶרשול – כי אני רק משער אני ואין זה וַדאי כלל וכלל, שהלך לחפש את העלמה הנסיכה.

– הנה זה הדבר, זה הדבר! – אמר זגלובה. – אולי הלך רק כדי להשיג ידיעות על אודותיה, ואחרי-כן ישוב לזברז‘, כי הלא ידע שאנחנו רוצים ללכת אתו יחד ואל-נכון הבין, שעלולים אנו להופיע בימים אלה בזבּרז’. אכן, חידה סתומה לפנינו.

– לדעתי, עליכם לחכות פה כעשרה ימים – אמר וירשול.

– עשרה ימים אינם כלום; נחכה עד שיבוא או לא נחכה כלל.

– ואני סבור שמוטב לא לחכות. כי מה נפסיד, אם נצא מחר בבוקר? אם לא ימצא האדון סקשטוסקי את העלמה, אולי יצליח האלהים את דרכנו ואנחנו נמצא אותה – אמר וולודיובסקי.

– אל-נא, אדוני מיכל, תקל ראשך בענין זה; אתה, אדון, צעיר הנך ושואף להרפתקאות – אמר האדון זגלובה – אולם אם אנחנו לחוד והוא לחוד נחפש את העלמה, נעורר חשדות בלב אנשי המקומות ההם. הקוזקים ערומים הם וחוששים מפני גילוי מזימותיהם. אולי חורשים הם מזימות-מלחמה עם הפחה שבקרבת חוצ’ים או עם הטטרים שמעבר לדניפר, מי יודע? ואם כן הוא הדבר, ישימו עין עלינו, הזרים, השואלים וחוקרים לדרכים. אני יודע אותם. קל ליפול בפח, ובמה נועיל?

– אם כן, הלא בוודאי ובוודאי עלינו ללכת כדי לחלץ את סקשטוסקי, אם יפול בפח.

– צדקת גם אתה.

זגלובה כה נשתקע מאד בהרהוריו, עד כי רקותיו רטטו.

אחרי כן כמו נתעורר ויאמר:

– לאחר ששקלתי בדבר מכל הבחינות מצאתי כי עלינו לצאת לדרך.

ווֹלוֹדיובסקי התנשם בשביעות רצון.

– מתי?

– לאחר שננוח פה כשלשה ימים, כדי להתחזק גם בגוף וגם בנפש.

וכבר למחרת החלו שני הידידים לעשות הכנות לדרך. ואולם בערב יום צאתם,

הופיע ציגה, קוזק צעיר, משרתו של אדון סקשטוסקי, ובידו מכתב מאת אדוניו אל האדון וירשול. זגלובה וווֹלוֹדיוֹבסקי מיהרו אל מעון המפקד. וזה לשון המכתב:

“בקמיניץ הנני. הדרך הֵנה המובילה על פני סטנוב בטוחה היא. אני נוסע ליהורליק בחברת סוחרים ארמניים, שהאדון בוּקוֹבסקי יעצני ללכת אתם. יש בידם רשיונות-מעבר מטעם הקוזקים ומטעם הטטרים והם חופשים לנסוע עד אַקרמַן. סוחרים אלה נוסעים דרך אוּשיצה, מוהילוב וימפול למכור אריגים, והם יעמדו בכל ישוב מאוכלס לסחוֹר. אולי יעזור לנו אלהים ומצאנו את אשר אנחנו מחפשים. לשני ידידי, לווֹלוֹדיוֹבסקי ולזגלובה, מסוֹר, שיחכו לי בזברז', אם אין להם ענין אחר לעסוק בו, כי בדרך זו אין לנסוע בצוותא, וזה משום חשדנותם היתירה של הקוזקים החורפים בימפול ומכלאות סוסיהם משתרעות מחופי הדניסטר ועד יהורליק. אם לא יצליח המעשה בידי האחד גם בידי השלושה הוא לא יצליח, ואילו יתרוני הוא בקלסתרי ובנקל לא יבדילו ביני לבין הארמנים. מסור להם, אדוני קרישטוף, בשמי את תודתי הרבה על שהחליטו לצאת אתי וכל ימי חיי אזכור חסד זה, אך לא יכולתי לחכות להם, כי כל יום ויום עבר עלי בעינויים – וגם נבצר ממני לדעת אם אמנם יבוֹאוּ, וכעת שעת הכושר לצאת לדרך, כי הסוחרים יוצאים עתה לקנות פירות יבשים ואריגים. את משרתי הנאמן אני שולח אליך, להשגחתך, כי פה אין בו מועיל בשבילי. ונוסף לזאת, צעיר הנהו ועלול להיכשל בלשונו. האדון בוֹקוֹבסקי ערב להגינותם של הסוחרים, וגם אני סבור כך מתוך אמונה, שהכל בידי אל עליון, שברצונו יגלה לנו את חסדו ויסיר מעלי את יסורי, אמן”.

האדון זגלובה סיים לקרוא את המכתב והביט אל שני ידידיו, ואילו הם החשו, לבסוף אמר וירשול:

– ידעתי, שהוא נסע שמה.

– ומה נעשה עתה? – שאל ווֹלוֹדיובסקי.

– ומה! – קרא זגלובה בפשטו את ידיו – אין לנו לשם מה לצאת לדרך. הוא עושה את דרכו עם סוחרים – וזה טוב, כי בדרך זוֹ יכול הוא להציץ ולבלוש בכל פינה ובכל מקום ולא יעורר חשד. בכל בית-אכרים, בכל חַוָה יש עתה מה לקנות, כי הלא מחצית הרפובליקה בזזו אלה. לנו אדוני מיכל, יקשה מאד להגיע אל מעבר לימפול.

סקשטוסקי שחור כווֹלוֹך והאנשים לא יבחינו בינו לבין הארמנים, ואילו אתה, שפם שבולת-השועל שלך יסגיר אותך מיד. גם בתחפושת בגדי-אכרים לא תצלח… יברכהו אלהים! לא תצמח לו כל תועלת ממנו – בזה עלי להודות, אם כי צר לי, שלא ניקח חלק בשיחרורה של המסכנה. ובכל זאת שירות רב עשינו למענו בבתּקנו את בוהון, כי אילו הוא בחיים, לא הייתי ערב לחייו של סקשטוסקי.

ווֹלוֹדיובסקי לא היה מרוּצה מהתפתחות הענינים; הוא כבר חזה בעיני רוחו נסיעה רצופה הרפתקאות, והנה צפויה לו שהייה ארוכה ומשעממת בזבּרז'.

– אולי נמשיך לפחות עד קמיניץ? – אמר.

– מה נעשה שם ומה נאכל שם? – ענה זגלובה. – אחת היא לנו, אם נידבק כפטריות אל החומות כאן או אל החומות שם. עלינו לחכות ולחכות, כי מסעו זה של סקשטוסקי ענין לזמן רב הוא. אדם צעיר ירבה תנועה (האדון זגלובה הוריד ראשו על חזהו בעגמה) וכשמזקין הוא הולך בטל. אך יהי כן… יסתדר שם בלעדינו. מחר נביא אל הכנסיה את נדבתנו, שיצליח האלהים את דרכו. את בוהון ביתּקנו, זה העיקר! צווה לפתח את הסוסים, אדוני מיכל, עלינו לחכות.

ובאו על שני הידידים ימים ארוכים, חדגוניים של ציפיה, שנתמשכו עד אין קץ, ולא היה לא בשתיה ולא במשחק בקוביה כדי להקל המועקה מלבם. בינתים הגיע החורף הקשה. מעטה שלג, כאַמה עוביוֹ, כיסה את חומות המבצר בזבּרז' ואת כל פני האדמה; החיה ועוף-הטרף קרבו אל משכנות בני-האדם. כל הימים נשמעו צריחות להקות העורבים. עבר כל דצמבר ואחריו גם ינואר וגם פברואר – וסקשטוסקי איננו ואין כל ידיעה על-אודותיו.

האדון ווֹלוֹדיובסקי היה נוסע לטרנופול, לחפש אחר הרפתקאות; זגלובה, קודר ומַשמים, היה בדעה, כי הזקנה קופצת עליו.

פרק טז

נציגי הרפובליקה למשא-ומתן עם חמילניצקי הגיעו לאחר תלאות וקשיים רבים לנוֹבוֹסיוֹלקי ושם עמדו לחכות לתשובתו של ההטמַן המנצח, שישב אז בצ’חרין. עגומים ומודאגים היו, כי כל הדרך היו נתונים בסכּנת מוות והקשיים הלכו ורבו. יומם ולילה היו מוקפים המוני אספסוף, שנתפראו לחלוטין בימי הרצח והמלחמה, שביללות זוָעה היו דורשים להוציא אליהם את הנציגים כדי להמיתם. פעם בפעם פגשו בדרכם כנופיות עצמאיות של רוצחים, מורכבות מאיכרים ורועים פראים, שמעודם לא שמעו על חוקי-מעבר מקובלים בעתות מלחמה, ותאבים אך לדם ולביזה. אמנם לוּותה המשלחת על-ידי מאה פרשים בפיקודו של האדון ברישוֹבסקי, וגם חמילניצקי, שידע, כי סכנת-מוות מרחפת עליהם בדרכם, שלח את מפקד הגדוד דוֹניֶץ בראש ארבע מאות קוזקים לשמור עליהם; ואולם לא היה בכל אלה כדי לשמש מגן מפני המוני הפראים שהלכו ורבו משעה לשעה והמצב הפך להיות מאיים מרגע לרגע. מי מבין החיילים או מבין המשרתים, שהתרחק אף לרגע מן המחנה, אבד ועקבותיו לא נודעו. הם היו כאורחה קטנה שנתעתה בין עדר זאבים. כה עברו עליהם ימים ושבועות, ואילו משהגיעו לנוֹבוֹסיוֹלקי לצפוֹת שם לתשובה מצד חמילניצקי סבורים היו, שקיצם בא. משמר הדרגונים והקוזקים בפיקודו של דוֹניץ עמדו בקרב ממש, מתחילת הערב, כנגד האספסוף, כדי להציל את חייהם של אנשי המשלחת, שאותה שעה היו ממלמלים תפילת וידוי בהפקידם את נשמתם ביד אלהים. הכומר לֶנטובסקי נתן לכל אחד, בזה אחר זה, מחילה, כשבחוץ, עם המית הרוח, נישאו אליהם צריחות נוראות, הדי יריות, צחוק שטנים, שקשוק מגלים וקריאות: “לאבדון!” וקולות הדורשים את ראשו של הווֹייבודה קיסֶיל, ששימש עילה עיקרית להשתוללות הזעם.

הלילה בא איום וארוך, ככל ליל-חורף. הווֹייבודה קיסיל השעין ראשו על ידו וישב בלי נוע שעות אחדות. לא את המוות ירא, כי מאז יצא מהוּשצ’ה הותשו כוחותיו והיה עייף ויגע ונטוּל שינה ובשמחה היה מקדם את פני המוות – אך את נפשו דכא יאוש תהומי. הלא הוא, בתור בן ארץ רוּס, עצם מעצמות עם הארץ הזאת ובשר מבשרו, היה הראשון לשוחרי השלום במלחמה הנוראה הזאת, שכמוה לא היתה עוד – הוא אשר קם גם בסינַט וגם בסֵים ודרש בכל תוקף לבוא בדברים עם חמילניצקי ולעשות אתו חוזה; הוא שתמך במזכיר-הממלכה ובראש-הכמרים, שמאסו במלחמה, הוא שגינה בתוקף-יתר את ירמי ופעל מתוך אמונה כּנה, שהוא עושה לטובתם של הקוזקים והרפובליקה גם יחד – והאמין בכל להט נפשו, כי החוזה

וכי הוויתורים לטובת הקוזקים ירגיעו, ישלימו, יגלידו את הפצעים – ראה עתה לנגד עיניו כי כל עמלו לריק, ולרגליו תהום ואבדון.

– האומנם אין אלה שואפים אלא לדם? האומנם רק בחרות זו לבוז, לרצוח ולשרוף הם רוצים? – הרהר הווייבודה ביאוש והחניק בלבו הדווה את אנחותיו.

– רוצים את ראשו של קיסיל! את ראשו של קיסיל! לאבדון! – צרחו ההמונים. והוא ברצון היה מגיש להם דורון את ראשו הלבן והמדוּכא מרוב דאגות, אילולא שארית אמונתו, כי להמונים האלה ולכל הקוזקים דרוש לתת משהו יותר מאשר את ראשו – דרוש מאד לתת, למען ישועת הרפובליקה ולמען ישועתם. יבוא העתיד וילמדם לדרוש את הראוי לדרוש.

ובחשבו כזאת האירה למשך רגע קרן של תקוה ושל אמונה את מחשכי יאושו הנורא – והזקן האומלל דימה בלבו, כי האספסוף הזה לא כל עם הקוזקים הוא, לא חמילניצקי והפולקובניקים שלו, אשר רק אתם ישאוּ ויתנו בדבר חוזה-שלום.

אך היוכל חוזה זה להאריך ימים, אם כחצי מיליון איכרים מזוינים בנשק? האם לא ימס החוזה כאשר אך יחל רוח-האביב לנשב כהמס השלג, המכסה עתה את הערבה?…

והנה עלו על לבו דברי ירמי: “חסד אפשר לגמול רק עם מנוצחים” – ושוב שקעו הגיגיו במחשכים ולרגליו נפערה תהום.

בינתיים חלפה שעת חצות. הצריחות והיריות חדלו מעט, אולם שריקת הרוח גברה. סופת-שלג השתוללה בחצר. ההמונים שנתעייפו החלו, כנראה להתפזר, והתקוה חזרה אל לב אנשי המשלחת.

ווֹיצֶ’ך מיַסקוֹבסקי, שר-המסים בלבוב, קם ממקומו, ניצב ליד החלון המכוסה שלג, האזין, ואחר אמר:

– סבורני, כי בחסד אלהים נזכה לראות אור יום המחרת.

– ואולי גם ישלח חמילניצקי ליווי נוסף, כי באלה בלבד לא נגיע אליו – אמר האדון סמיַרוֹבסקי.

האדון ז’לנסקי, שר-המשקים הברצלבי, חייך במרירות.

– מי זה יכול לומר, ששליחי-שלום הננו?

– לא אחת שימשתי ציר אל הטטרים – אמר האדון שר-הדגל בנובוגרוד – אך מימי לא אירע לי כזאת. הפוקד אותנו כעת הוא לרפובליקה חרפה גדולה מחרפת המפלות בקורסון ופילבצה. דעתי היא, אדוני הנכבדים, שעלינו לחזור, כי במצב זה אין להעלות כלל על הדעת משא-ומתן.

– עלינו לחזור – חזר אחריו כהד האדון בז’וזוֹבסקי, שר-המבצר בקיוב – אם אין השלום יכול לקום, תהי-נא מלחמה!

קיסיל הרים את עפעפיו ונעץ עיני זכוכית בשר-המבצר.

– המים הצהובים, קורסון, פילבצה! – אמר חרש.

ונדם, ואחריו נדמו כולם – רק האדון קוּלצ’ינסקי, שר-האוצר בקיוב, החל לקרוא תפילה בקול רם ושר-הציד קשטובסקי תפס בראשו בשתי ידיו כשהוא חוזר ואומר: – אילו ימים באו! אילו ימים! אלהים רחם-נא עלינו!

פתאום נפתחה הדלת וברישוֹבסקי, קצין הדרגונים של ההגמון הפוזנאי, שפיקד על גדוד הליווּי, נכנס אל החדר.

– כבוד מעלתו הווֹייבודה – אמר – קוזק אחד בא ומבקש לראות את נציגי המשלחת.

– בסדר – ענה קיסיל – והאספסוף כבר התפזר?

– הלכו; הבטיחו לחזור מחר.

– האם הירבו לתקוף?

– בכוח רב, אבל הקוזקים של דוניֶץ הרגו כעשרים מהם. אמרו, כי מחר יעלו אותנו באש.

– ובכן, ייכנס הקוזק ההוא.

אחרי רגע נפתחה הדלת ודמות גבוהה, עטורה זקן שחור, ניצבה על מפתן החדר.

– מי אתה? – שאל קיסיל.

– יַן סקשטוסקי, קצין ההוסארים של הנסיך, הווֹיבוֹדה של רוּס.

שר-המבצר בז’וֹזוֹבסקי, האדון קולצ’ינסקי והאדון קשׁטובסקי קמו ממקומותיהם.

כל אלה שהו בשנה האחרונה עם הנסיך במַחנובקה ובקונסטנטינוב והכירו היטב את האדון ין. היו גם יחסי קירבה משפחתית בינו לבין קשׁטובסקי.

– אכן! אכן! זה הוא האדון סקשטוסקי – אמרו.

– מה מעשיך כאן? וכיצד הגעת הנה? – שאל קשׁטובסקי וחיבקהו.

– בבגדי אכר התחפשתי, כפי שהנכם רואים, אדונַי – אמר סקשטוסקי.

– אדוני הווֹייבוֹדה! – אמר שר-המבצר בז’וֹזוֹבסקי – הלא זה הוא האביר המפואר שבכל גדודי הווֹייבוֹדה של רוּס, שמו נודע לתהילה בכל הצבא.

– בשמחה אני מקדם את פניו – אמר קיסיל – ואמנם רואה אני, כי גיבוֹר בגבורים הוא, אם הצליח לחדוד ולהגיע אלינו.

אחרי-כן פנה אל סקשטוסקי ושאל:

– מה רצונך ממנו?

– באתי לבקש מכם, אדוני, כי תואילו להרשות לי להצטרף אליכם בדרככם.

– אל תוך לועה של מפלצת הנך נכנס, ואולם אם זה רצונך, אדוני, איננו יכולים לסרב לך.

סקושטוסקי קד לעומתו בשתיקה.

קיסיל הביט אליו בהשתוממות.

הוא ראה את פני האביר הצעיר המביעים כובד-ראש וכאב.

– הגד נא לי, אדון – אמר – מה הדברים הדוחפים אותך אל שאוֹל זו, שאין איש יורד אליה לרצונו?

– האסון אשר קרני, אדוני הווֹייבוֹדה.

– ללא כל צורך שאלתי – אמר קיסיל – אל נכון אבד אחד מקרוביך ואתה הולך לחפש אותו.

– אמנם כן.

– האם זה כבר אבד?

– מאז האביב שעבר.

– הייתכן? עוד מאז האביב שעבר, ואך זה עתה הנך הולך לחפש אותו? הלא זה כשנה עברה! מה עשית עד עתה?

– נלחמתי בשוּרות הווייבודה של רוּס.

– האם אדון מהוגן כמוהו סירב להרשות לך ללכת ולחפש את קרובך?

– אני מרצוני לא הלכתי.

קיסיל שוב סקר את האביר הצעיר, ואחר-כן נשתררה שתיקה בחדר, שנפסקה רק בדברי שר-המבצר הקיובי:

– לנו, האנשים ששירתו בצבאו של הנסיך, ידועים היטב האסונות, שבאו על האביר הזה, והרבה דמעות שפכנו עליהם; ואם בשעת המלחמה בחר לשרת את המולדת מאשר לדאוג לעניניו הוא, ראויה התנהגות זו להערכה יתירה. תופעה נדירה היא זו בימים של שחיתות אלה.

– אם אמצא שדברי מוצא אוזן קשבת אצל חמלניצקי, הייה נא סמוך ובטוח, שלא אחסוך בו לטובת ענינך.

סקשטוסקי חזר וקד לפניו.

– עתה לך לנוח – אמר קיסיל נעימות – וַדאי עייף אתה מאד, כמונו פה כולנו, שהמנוחה מאתנו והלאה מאז יצאנו לדרך.

– הוּא ילוּן במעוני, כי הלא שארי הוא – אמר קשטובסקי.

– נלך נא כולנו לנוח; מי יודע, אם בלילה הבא נישן! – אמר בז’וזובסקי.

– אולי שנת-עולמים – הוסיף הווייבודה.

ובאמרו זאת פנה אל הקיטון הסמוך, שבפתחו כבר חיכה לו משרתו. אחריו פנו גם האחרים למקומות הלינה שלהם. קשֶטובסקי הביא את סקשטוסקי אל מעונו שבאחד הבתים הסמוכים. משרת האיר לפניהם את הדרך בפנס.

– מה אפל הלילה וסופת-השלג הולכת וגוברת! – אמר שר-הציד – הוי, אדוני ין, מה נוראות ואיומות היו השעות, שעברו עלינו היום! כבר סבור הייתי, כי זו שעתנו האחרונה. סכין האספסוף היתה מונחת על צוארנו. ידי ברישובסקי כבר רפו. כבר התוַדינו נכונים למות.

– הייתי בין האספסוף – אמר סקשטוסקי – מחכים הם לכנופיה חדשה של רוצחים, ששלחו להודיעה, כי הנכם פה. עלינו להסתלק מכאן מחר ללא שהיות. הלא לקיוב אתם הולכים?

– הדבר תלוי ברשיון מטעם חמילניצקי. הנסיך צֶ’טוֶרטינסקי נסע אליו בענין זה.

הנה מעוני, בבקשה, היכנס, אדוני ין, צויתי לחמם יין, נשתה ויחם לנו בטרם נשכב.

הם נכנסו אל החדר. באח בערה להבה. היין החם עמד על השולחן. סקשטוסקי תפס בכוס בלהיטות.

– מיום אתמול לא בא אוכל ומשקה אל פי – אמר.

– פניך דלים. ניכּר בך, כי גם הסבל וגם הכאב דכאוך. אך ספר נא לי בנוגע לתכניותיך, כי את ענינך הלא אדע: האומר אתה לחפש את העלמה הנסיכה שם, ביניהם?

– אותה או את המות אמצא! – השיב האביר.

– נקל יהיה לך למצוא את המות; ומנין לך, שהנסיכה שם היא? – שאל קשטובסקי.

– כי במקומות אחרים כבר חיפשתי אותה.

– איפה חיפשת אותה?

– לאורך הדניסטר, עד יהוֹרליק. נסעתי בשיירה עם סוחרים ארמניים, כי היו

סימנים שהעידו, ששם היא מוסתרת. הייתי בכל מקום ומקום, ועתה אני נוסע לקיוב, באשר שמעתי, כי בוהון הוביל אותה שמה.

אך הוציא סקשטוסקי מפיו את שם בוהון, תפס קשטוֹבסקי בראשו.

– בשם אלהים! – צעק – הן לא סיפרתי לך את החדשה החשובה ביותר! שמעתי, שבוהון נהרג.

סקשטוסקי החוויר.

– היתכן? – אמר – מי סיפר זאת?

– האציל, שכבר הציל פעם אחת את העלמה הנסיכה, הוא האציל, שהפליא מכותיו באויב ליד קונסטנטינוב, הוא סיפר לי את הדבר. פגשתיו בנסעו לזמושץ'. בדרך פגשתיו. אך שאלתי אותו לחדשות והוא השיב: בוהון נהרג! – שאלתיו: מי הרג אותו? – והוא ענה: “אני”. – ונפרדנו.

הסומק, שעלה על פני סקשטוסקי, כבה לפתע.

– האציל ההוא – אמר – פושק-שפתים הוא. אין להאמין לדבריו! לא! לא! הוא איננו מסוגל להרוג את בוהון.

– האם אתה לא נפגשת עם האציל הזה, אדוני ין? הוא סיפר לי, כי הוא נוסע אליך לזמושץ.

– לא יכולתי להשתהות בזמושץ ולחכות לבואו. ייתכן והוא כעת בזבּרז‘, ואולם לי נחוץ היה להדביק את המשלחת, ולכן לא חזרתי מקמיניץ דרך זבּרז’ ולא ראיתי אותו. האלהים לבדו יודע, אם אמנם אמת בדברים שסיפר בשעתו, שבהיותו כלוא ברפת על-ידי בוהון, שמע מאחורי הכותל, כי מעבר ליַמפול החביא אותה בוהון, וכי הוא מתעתד להובילה אחרי-כן לקיוב ולשאתה שם לאשה. אולי גם הדבר הזה שקר הוא, ככל סיפוריו האחרים של זגלובה.

– לשם מה, אם כן, אתה נוסע לקיוב?

סקשטוסקי החשה; רגע נשמעה רק שריקת הרוח ויללתו.

– כי – אמר שר-הציד בהגיעו את אצבעותיו אל מצחו – כי אם בוהון עודו בחיים, על-נקלה תפול עתה בידו.

– אכן, משום כך רצוני להגיע שמה, כדי למצאו! – השיב האדון סקשטוסקי בקול אטום.

– היתכן?

– ישפוט האלהים בינינו!

– אבל הוא לא יתיצב אתך לדו-קרב, הוא יכבול אותך ויטוֹל את חייך או ימכור אותך לטטרים.

– עם המשלחת אני הולך, כבן-לוַיה.

– אם על צוארנו אנו החרב מונחת, על צואר הנלווים אלינו לא כל-שכן!

– אדם, שחייו מרים, ימתקו לו רגבי-העפר.

– הרף, ין, ואל תדבר כך. לא מפני המות עליך לירוא, כי הוא לא יפסח על איש, ואולם הם עלולים למכור אותך כעבד-עולם בספינות המשוֹט התורכיות.

– הסבור אתה, שר-נציד, כי אם אימכר לעבד, ירע לי מעתה?

– רואה אני, כי נואשת כליל ושוב אינך בוטח בחסדי אלהים.

– טעות בידך, אדוני שר-הציד! אני אומר, כי רע גורלי בחיים, כי אמנם רע

הוא, אולם זה כבר נכנעתי לפני רצון האלהים. אינני מבקש, אינני נאנח, אינני מקלל, אינני מנפץ ראשי אל הקיר, אולם רוצה אני לעשות מה שמחובתי לעשות כל עוד אני חי ונושם.

– אך הלא מכאובי-לבך אוכלים אותך כעש.

– האלהים נותן את המכאובים, כדי שיאכלונו, והוא ישלח לי מרפא, כשיעלה הרצון לפניו.

– מה אומר ומה אדבר אחרי ששמעתי מפיך את הדברים האלה? – אמר שר-הציד – אך באלהים מחסנו, בו תקותנו ותקות כל הרפובליקה. המלך נסע לצ’נסטוחוב, אולי תשמע שם העלמה הקדושה לקול תפלתו, ואם לא, אבדנו, כולנו אבדנו.

קמה דממה. מאחורי החלונות נשמעו רק קריאות הדרגונים שעל המשמר: “מי שם?”

– כן, כן! – הוסיף קשטובסקי לאחר שהות-מה – חלקנו יותר עם המתים מאשר עם החיים. תושבי הרפובליקה כבר שכחו את הצחוק, נאנקים הם, כרוח סערה זו בתוך ארובת-העשן. גם אני חשבתי, כי ימים טובים מאלה יבואו, עד שבאתי הנה כחבר המשלחת, ואולם עתה הנני רואה, כי תוחלתי אך תוחלת-שוא היתה. הרס, מלחמה, רעב, רצח – אך אלה מנת חלקנו!

סקשטוסקי החשה; שלהבת האש באח האירה את פניו הצנומים והחמוּרים. לבסוף נשא את ראשו ואמר בקול רציני:

– הבל הבלים, כל אלה חולפים, עוברים – ואחריהם לא ישאר מאומה.

– מדבר אתה כנזיר – אמר האדון קשטובסקי.

סקשטוסקי לא השיב דבר, רק יללותיה של הרוח בתוך הארובה הלכו וגברו.

פרק יז

למחרת, בבוקר, יצאו הצירים מנובוסיולקי והאדון סקשטוסקי אתם, ואולם דרך יסוּרים היתה דרכם זו, כי בכל מקום שחנו בו, בכל עיר שסרו אליה, ריחף עליהם המות, והם שבעו בוז וקלון, שהיו מרים מן המות, כי הלא הם באישיותם סימלו את כבודה של הרפובליקה והודה, וחרפתם היתה אפוא חרפת הרפובליקה. האדון קיסיל חלה מאד, עד כי בכל מקום שאליו סרו ללון, נשאו אותו בעגלת-חורף אל אחד המעונות או המאפיות. שר-המסים הלבובי בכה מר על חרפתו וחרפת מולדתו; גם ברישובסקי חלה מרוב עמלו ומחסרון-שינה לילות רבים, ועל מקומו בא האדון סקשטוסקי, והוא שהמשיך להנהיג את השיירה האומללה תוך לחץ האספסוף, חרפות ואיוּמים, טלטולים וקרבות.

בביַלוגרוד שוב דימו חברי המשלחת, כי באה שעתם האחרונה. המוני האספסוף הכו את ברישובסקי החולה, הרגו את האדון גניַזדובסקי – ואך בואו של המיטרופוליט לשם שיחה עם הווייבודה עצר בעד הטבח שכבר הוכן. לקיוב לא ניתּן להם להיכנס. הנסיך צ’טוֶרטינסקי חזר ביום 11 לפברואר מאת חמילניצקי בלי שיביא עמו תשובה כלשהי. הצירים לא ידעו מה עליהם לעשות, לאן לפנות. לחזור לא יכלו, כי גדודי קוזקים רבים סגרו עליהם את הדרך. הגדודים האלה רק חיכו לניתוק המשא והמתן כדי לחסל את המשלחת. אז ירצחו את הצירים נפש. עזות בני-האספסוף הלכה הלוך וגדול. חוצפת האספסוף גברה משעה לשעה. היו אוחזים ברסני סוסי הדרגונים ועוצרים בעדם מלהתקדם. היו משליכים על עגלת הווייבודה אבנים, גושי קרח וכדורי שלג קפוא. בגבוֹזדוֹבה הוכרחו סקשטוסקי ודוֹניץ לעמוד בקרב-דמים כנגד האספסוף ופיזרו מאות מהם לכל רוח. ושוב יצאו שר-הדגל הנובוגרודי ושניַרובסקי אל חמילניצקי, להפציר בו, שיאות לבוֹא לקיוב, כדי שיוכלו הצירים לבוא עמו שם בדברים על אוֹדות החוזה, ואולם הווֹייבודה פיקפק בדבר, אם אמנם יצליחו להגיע אליו חיים. בחוַסטוב נאלצו לראות איך ההמונים רוצחים לעיניהם באכזריות נוראה שבויים, אנשים ונשים, צעירים לימים וזקנים, ולא היתה לאל ידם להושיע. הפראים קדחו חורים בקרח שעל פני הנהר ובהם השליכו את האומללים, אחרים שפכו מים על השבויים כדי שיקפאו חיים בקור, דקרו אותם בקלשונות וגם הקציעו איבריהם בסכינים. כה עברו עליהם שמונה עשר יום, עד שלבסוף הודיע להם חמילניצקי, שלקיוֹב אין ברצונו לבוא, אולם הוא יקבל את הווייבודה והמשלחת בְּפֶּרֶיַסְלֵב.

אנשי המשלחת האומללים נשמו לרווחה, בסברם כי כבר בא הקץ לעינוייהם;

בטריפוֹל עברו את הדניפר וסרו לווֹרוֹנקוֹב ללון שם, ומשם אך ששה מילין לפריסלב.

חמילניצקי יצא לקראתם, ברצותו, למראית עין, לחלוק כבוד לשליחי המלך. ואולם מה רב השינוי שחל בחמילניצקי למן הימים בהם הופיע כאיש שנעשה לו עוול – “Guantum mutatus ab illo”

(מה שוֹנה הוא מן הלָה!) – כתב בצדק הווייבודה קיסיל.

הוא יצא לקראת המשלחת מוקף עשרות פרשים, ובליווי שלישיו וראשי-גדודיו ותזמורת צבאית. לפניו נשאו נס וזנב-סוס בראשו ודגל אדום, כאלו היה נסיך ומושל עצמאי. אנשי המשלחת ובני-לויתם עצרו הוא פנה חיש אל העגלה, שבה נסע הוויבודה, סקר שעה קלה את פניו, שהדר-השיבה חפף עליהם, ואחר-כן הסיט מעט את כומתתו ואמר:

– ברוך בואכם, האדונים הקומיסרים, וברוך אתה, הווייבודה. מוטב היה לבוא אתי בדברים לפנים, כשעדיין פחוּת הייתי ולא ידעתי מה גדול כוחי, ואולם אחרי ששלח המלך אתכם אלי, הנני מקדם את פניכם בארצי מלב אסיר-תודה.

– ברוך תהיה, אדוני ההטמן! – השיב קיסיל. – המלך אדוננו שלח אותנו כדי לגלות לך את חסדו ולעשות צדק.

– תודה לכם על החסד, ובאשר לצדק – הנה בזו (ובדברוֹ היכה בידו על חרבו) שעמדה לי כבר עשיתי צדק על צואריכם, ואמשיך בדרך זו, אם לא תשביעו את רצוני.

– לא בסבר פנים יפות אתה מקדם את פנינו, אדוני ההטמן הזפורוז’י. אנו שלוחיו של המלך.

– לא אדבר אתכם פה, בקור. עוד תימצא לנו שעה ראויה מזו לשם כך – השיב חמילניצקי בגסות. – אתה, קיסיל, פנה לי מקום בעגלתך, כי ברצוני לנסוע אתכם כדי להביע לכם בזה יחס של כבוד.

הוא ירד מעל סוסו וניגש אל העגלה, וקיסיל הזיז עצמו על מושבו לצד ימין בפנותו מקום לחמילניצקי לשמאלו.

ראה זאת חמילניצקי, נזדעף וצעק:

– אתה את יד ימינך תן לי!

– אני הנני סינַטור של הרפובליקה!

– מה לי סינַטור! האדון פוטוצקי ראש לסינַטורים הוא והטמן של הממלכה, והוא ברשותי אסור בחבלים ועמו עוד אחרים ומחר, אם אך ארצה בכך, אצוה לשפד אותו על הכלונס.

בפניו החיוורים של קיסיל עלה הסומק.

– שליח המלך הנני פה וכבודי כבודו.

חמילניצקי אך בקושי עצר בזעפו שהלך וגבר. הוא ישב לשמאלו של קיסיל ורטן:

– ישב לו המלך בוַארשה, ואני אשב ברוּס. רואה אני, כי עדיין לא נלחצתם דייכם.

קיסיל לא ענה מאומה, אך את עיניו נשא למרום. הוא כבר ידע את הנכון לו, ובצדק חשב, כי אם הדרך לחמילניצקי היתה גיא-תופת, הנה דבר השליחות עצמה אצל חמילניצקי הוא עינויי התופת.

והם פתחו במסע אל העיר, שבה הרעימו עשרים תותחים, וכל פעמוני הכנסיות צילצלו. ולבל ישגו הצירים לחשוב, כי אך לכבודם בלבד ציוה חמילניצקי לירות בתותחים ולצלצל בפעמונים, אמר אל הווייבודה:

– לא רק את פניכם, כי אם גם את פני כל המשלחות האחרות, שבאו אלי, קיבלתי בזה האופן.

ואמנם אמת דיבר חמילניצקי. אמנם כבר נשלחו אליו צירים ושליחים, כאלו היה מושל עצמאי. כשעלה מעל זמושץ' ונסוג לאוקראינה בהשפעת בחירת המלך והמפלות שנחל מידי צבאות ליטא, לא ידע אף המחצית מגאוָה זו, ואולם לאחר שתושבי קיוב יצאו לקראתו באוּרים ובדגלים, והאקדמיה קידמה את פניו בדברי תהילה: הנה כמשה קמת להושיע את העם ולהצילו מכף הליַחים, וכשמך בּוֹהדן

כן אתה – מתנת אלהים⁴⁰ – ולבסוף, כאשר כינוהו בשם “הנאור שבנסיכים” – אז, לפי דברי בני דורו, “נתעוררה בו החיה הרעה” – אז ידע, כי אמנם כוחו רב מאד ויש לו על מי להשען.

המשלחות מארצות חוץ היווּ הכּרה אילמת בכוחו ובעצמאותו, הידידות שבינו ובין הטטרים – זו שקנה לו במרבית הביזה שלקח שלל ובהמוני השבויים, שמנהיג העם נתן לבעלי-בריתו אלה מתוך בני-עמו – ידידות זו הבטיחה לו את תמיכתם כנגד כל אויב. ולכן, אם בימי המצור על זמושץ', עדיין כיבד את המלך ואת רצונו, הנה עתה,

כשגבה לבו, בהיותו משוכנע בכוחו הרב, ובידעו את אי-הסדרים שברפובליקה ואת רפיון ידי מנהיגיה, היה נכון להרים יד גם על המלך, ולבו הרע כבר נשא אותו לא אל חופש הקוזקים, לא אל החזרת זכויותיה הישנות של זפורוז’ה, לא למשפט-צדק למענו, כי אם לשלטון עצמאי, לעטרת שליט ושבט-מושלים.

הוא חש עצמו אדון על אוקראינה, וזפורוז’ה עמדה לצדו, כי מעולם לא טבלה בדם ובשלל כמו עתה, בימי שלטון חמילניצקי. המון העם, הפרא מטבעו, נהר אחריו, כי בשעה שהאיכר בן מזוביה או בן פולין הגדולה נשא, מבלי להתאונן, את העול ואת הלחץ, שהעיקו אז בכל אירופה על “בני חם”, שאף בן-אוקראינה אל קרבו יחד עם אויר-הערבות את אהבת החופש, החופש הפרא, הגדול והרחב כערבות ההן. הטוב היה לו ללכת אחרי מחרשת אדוניו בעת שעיניו ראו את ערבות האלהים – לא של אדוניו, – בעת שמעבר לכֵּפי הסיץ' באה אליו הקריאה: “עזוב את אדוניך וצא לחופש!” – בעת אשר הטטר האכזרי לימד אותו מלחמה, הרגיל את עיניו במראות שריפה ורצח ואת ידיו אימן לאחוז בנשק? האם לא טוב היה לו להשתולל אצל חמיֶל ו“לטבוח את הפאנים” (האדונים) מאשר לכוף את גבו הקשה לפני סגן-הסטרוסטה ופקידיו?

מלבד זאת נהר העם אחרי חמילניצקי, כי מי שלא נלווה אליו, נלקח בשבי. בסטמבול נתנו בעד עשרה חצים עבד אחד ותמורת קשת אחת, שׂחוּשלה באש,

שלשה עבדים. כה רבו השבויים, שכמעט בלא-מחיר נמכרו. ובכן היה ההמון אנוס ללכת אחרי חמלניצקי – ושיר מוזר שׂרד מהימים ההם, שנמסר בבקתות אוקראינה מדור לדור ואבות לבנים למדוהו במשך דורות על-אודות המנהיג, אשר בשם משה כינוהו: “הוי, וּלואי ולא יחטיא הכדור הראשון את חמיל זה!”

מעל פני האדמה נמחקו עיירות, ערים וכפרים, הארץ היתה לשממה ולעיי מפולת, לפצע אחד גדול, אשר גם בימי דורות לא נרפּא – אולם המנהיג וההטמן ההוא לא ראה או לא חפץ לראות – אלא את עצמו בלבד – וגדל ושמן ופיטם את עצמו בדם, באש – באהבת-עצמו חסרת-המעצורים הטביע את עמו ואת ארצו – והנה עתה הוביל את שליחי המלך לפֶּרֶיַסלַב לקול רעם התותחים וצלצול הפעמונים, כאדון ומושל עצמאי, כנסיך.

ובכן נסעו שליחי המלך אל מאורת האריה מורכני ראש ושארית התקוה גזה מלבם, וסקשטובסקי, שנסע מאחורי שורת עגלות-החורף הארוכה סקר בשקידה את פני הקצינים שנתלוו אל חמילניצקי, אולי ימצא בתוכם את בוהון. אחרי שלשוא חיפש את העלמה הנסיכה לאורך הדניסטר עד מעבר ליהורליק, גמר בלבו זה כבר למצוא את בוהון ולהועיד אותו לדו-קרב. אמנם ידע האביר האומלל, שבדרך זו יוכל בוהון לרצחו נפש בלי קרב, או למסרו ביד הטטרים, ואולם האמן האמין, כי הוא לא יעשה כזאת. הוא ידע את אומץ לבו של הקוזק הזה וכמעט ברור היה הדבר בעיניו, כי בוהון יבחר להילחם אתו על זכותו להחזיק בנסיכה. ובכן ערך לו בלבו הנשבר תכנית שלמה: הוא ישביע את בוהון, כי אם הוא, סקשטוסקי, ייהרג, יתן להילנה ללכת אל אשר יהיה ברצונה ללכת. לנפשו לא דאג, ובשערו, כי בוהון יאמר: “אם אנכי אהרג, גם לי וגם לך לא תהיה”, היה נכון למלא את רצון בוהון זה ולהישבע, כי אם ישאר בחיים לא ישא את הילנה לו לאישה, ובלבד שיוכל להוציאה מכף הקוזק האיום. תשב לה במנזר ותמצא לה שם מנוחה כל ימי חייה, וגם הוא יבקש מנוחה לנפשו במלחמה, ואחרי-כן, אם לא יפול במלחמה, בבית-נזירים, כדרך כל הנפשות הסובלות בימים ההם. הדרך הזאת ישרה בעיני סקשטוסקי, ואחרי שהעלה על לבו בזמושץ' פעם אחת את הרעיון להלחם בבוהון, הנה עתה אחרי שחיפושיו אחרי הנסיכה היו לשוא – חשב, כי הדרך הזאת היא היחידה הפתוחה לפניו. לכן נחפז לבוא מן הדניסטר כדי להדביק את המשלחת, מבלי להחליף כוח בכל הדרך הארוכה, בקווֹתו למצוא את בוהון בפמלייתו של חמילניצקי, או בקיוב, וביחוד אחרי ששמע בירמולינצה מפי זגלובה, כי בוהון אומר לקדש לו את הילנה בכנסיה הגדולה שבקיוב לאורם של שלוש מאות נרות.

ואולם לשוא חיפש אותו סקשטוסקי עתה בין אנשי הפמליה. אפס כי תחתיו מצא לו שם מכרים רבים, שידע אותם עוד מימי שלום: את דזיֶדזיֶלה, שראהו בצ’חרין, את ישֶׁבסקי, שבא אל הנסיך בתור שליח מן הסיץ', את יַרוֹש, שהיה לפנים מפקד פלוגה באחד מגדודי הנסיך, את נאוֹקוֹלה-פַּלֶץ, את הרוּשה ועוד רבים, ובכן החליט לשאול את פיהם.

– מכירים אנו זה את זה מכּבר! – אמר בגשתו אל ישׁבסקי.

– הכרתיך בלובני, אתה קצין בצבאו של ירמי – השיב מפקד הגדוד ישׁבסקי –

שלום לו.

– בבוא האביב שוב לא יהיה שלום לו. הוא לא נתקל עוד בחמילניצקי, ואולם הם יתקלו ואחד מהם ילך לאבדון!

– מי אשר יועידהו האלהים לאבדון, ילך שמה.

– האלהים שומר את חסדיו לבַּט’קוֹ חמילניצקי. נסיכך לא יחזור עוד אל מעבר

לדניפר, אל החוף הטטרי שלו. לחמילניצקי יש קוזקים לרוב – ולנסיך מה? אמנם חייל אמתי הוא, אבל גם בּט’קו חמילניצקי חייל אמתי הנהו. ואתה, האם שוב אינך משרת בצבא הנסיך?

– אני מלווה את המשלחת.

– שמח אני לראותך, כי מכר ותיק אתה לי.

– אם שמח אתה, עשה נא אתי חסד ואסיר תודה אהיה לך.

– מה החסד.

– הגד נא לי, איפה בוהון, זה האטמאן המהולל, שלפנים שירת בגדוד הפּריסלבי,

ועתה ודאי כבר עלה בדרגה.

– שתוק! – צעק ישבסקי בקול מאיים, – מזלך הוא, שהננו מכרים ותיקים וששָתינו יחד, לולא זאת, כי עתה הכרעתיך בכידוני זה אל השלג.

סקשטוסקי הביט אליו נדהם, אך מהיותו בעל החלטה מהירה לפת בכוח את המַפץ בידו:

– היצאת מדעתך?

– לא יצאתי מדעתי וגם לא לאיים עליך אני אומר, אבל חמיל פקד עלינו לחסל בו במקום כל אחד מחברי משלחתכם, אם ישאל או יחקור אחר מי או מה. אך אם לא אעשה זאת אני, אחרים יעשו, ועל כן אני מזהירך מידידותי לך.

– אבל אני רק בענין פרטי הנוגע לי, שאלתי.

– היינו הך. חמיל אמר לנו, למפקדי הגדודים, וגם ציוה למסור זאת לאחרים: “אם ישאל איש מהם ואפילו לעצים ולאבנים, להרגו בו במקום”. מסור נא זאת לכל אנשיכם.

– תודה לך על עצתך הטובה! – אמר סקשטוסקי.

– אני הזהרתי רק אותך, ליַח אחר הייתי מחסל בו במקום.

והם נשתתקו. השיירה הגיעה עד שער העיר. שני צדי הדרך והרחובות היו מלאים אספסוף וקוזקים נושאי-נשק, שלא העזו לקלל ולהשליך כדורי-שלג אל העגלה, משום נוכחותו של חמילניצקי, אולם סקרו בזעם את אנשי המשלחת, כיווצו אגרופים או לחצו בכוח את ניצבי חרבותיהם. סקשטוסקי, לאחר שערך את הדרגונים ארבעה ארבעה בשורה, רכב זקוף ראש וגאה בראש גדוד המשמר ולא שם לב אל מבטי-הזעם של האספסוף והקוזקים – ורק חשב בלבו, כי עליו יהיה למשול ברוחו, לכבוש את כעסו ולהתאפק, כדי שיוכל לבצע את אשר יזם ועשות ולבל יטבע בראשית דרכו בים-השנאה הסוער הסובב אותו.

פרק יח

ביום המחרת ניטש ויכוח בין אנשי המשלחת בדבר זמן מסירת המתנות ששלח המלך לחמילניצקי, אם להגישן מיד או להשהותן קמעא, שתחילה יגלה חרטה במידה כלשהי ורוח כניעה. סוף דבר החליטו להטות לבו ביחסו האנושי ובגילוי חסדי המלך כלפיו, ובכן הודיעו לחמילניצקי, כי מבקשים הם להגיש לו הדורונות, ונקבע יום המחרת למסירתם.

מאז הבוקר צלצלו הפעמונים ותיחתחו התותחים. חמילניצקי חכה ברחבה שלפני חצרו מוקף מפקדים וקצינים והמוני קוזקים ובני-האספסוף, באשר חפץ, שכל בני-עמו ידעו, מה גדול הכבוד, שהמלך חולק לו. הוא ישב תחת דגלו וניסו על כסא רם עוטה גלימת צובל אדומה חסרת שרוולים ועל ידו נציגי המדינות הסמוכות. בידיו תמך את צלעותיו, ורגליו על כר של קטיפה, מצוייצת גדילי זהב, וחיכה למשלחת המלך. מתוך ההמון עלוּ מדי פעם לחישות שבח והערצה למראה המנהיג, בו ראה המון זה, המוקיר מעל לכל את הכוח, את התגלמותו של הכוח. כי רק כך יכול היה המון העם לתאר לו בדמיונו את מגינו ואבירו שהיכה את ההטמנים, הנסיכים, האצילים ושאר ה“ליַחים”, ואשר עד שקם הוא היו עטורים תהילת הבלתי מנוצחים. במשך שנת הקרבות הזו חמילניצקי הזקין מעט, אך גוו לא שח; זרועותיו העצומות גילו תמיד את כוחו להחריב ממלכות ולקומם ממלכות חדשות; פניו הרחבים, הסמוּקים משתיה מרוּבה, הביעו רצון ברזל, גאוה חסרת מעצורים ובטחון עצמי יהיר, שנצחונותיו נסכו בהם. זעם וכעס רדמו בקמטי הפנים האלה, ונקל היה להכיר, כי כאשר יעורו, יכוף העם את ראשו מפני נשימתם הנוראה, כהיכוף עצי היער מפני רוח-סערה. עיניו המוקפות טבעות אדומות כבר ירו זיקים סביבותיהן מקוצר-רוח, על אשר המשלחת מאחרת לבוא עם המתנות, ומנחיריו ניתמרו בקור העז שתי תימרות אדים כשני עמודי עשן מנחיריו של לוּציפר – ובתוך הערפל הזה שיצרו ריאותיו ישב לו לבוש ארגמן כולו, זועף, גא, לידו שליחי מדינות, מוקף קציניו, וסביבו ים ההמון.

והנה נראתה מרחוק שיירת המשלחת. לפניהם הלכו המתופפים מכּים בתופים והמחצצרים וחצוצרותיהם בפיהם ולחייהם נפוחות, ומפיקים מן הפּליז קולות מתמשכים ונוגים כאילו נערך טקס קבורתה של תהילת הרפובליקה וכבודה. בעקבות התזמורת צעד שר-הציד קשׁטובסקי נושא את שרביט ההטמן על כר של קטיפה, קוּלצ’ינסקי, שר-האוצר הקיובי – דגל אדום עם נשר וכתובת, ואחריהם הלך קיסיל לבדו, גבוה ורזה, זקנו הלבן יורד על חזהו, פניו האציליים מפיקים צער ובלבו כאב תהומי. אחריו, במרחק מה מאחוריו, צעדו לאטם שאר אנשי המשלחת, והמאסף להם הדרגונים של ברישובסקי בפיקודו של סקשטוסקי.

קיסיל הלך לאטו, כי הנה ברגע הזה הבחין ברורות שמבעד לסחבות החוזה, מבעד למסוה חסדי המלך וסליחתו, שהם מגישים לחמילניצקי, מציצה אמת אחרת, עירומה, נתעבת, שגם העיוורים מסוגלים לראותה והחרשים לשומעה, כי היא צועקת בקול גדול: “אתה, קיסיל, אינך הולך להגיש חסד, כי אם לבקש חסד, לקנות אותו במחיר השרביט והדגל אתה הולך, והנך הולך ברגל אל רגלי מנהיג האכּרים הזה, בשם כל הרפובליקה, אתה הסינטור, והווֹייבודה…” ולב האדון מברוּסילוֹב נקרע בקרבו לקרעים, וחש עצמו עלוב כתולעת ונמוך מעשׂב ובאוזניו הדהדו דבריו של ירמי: “טוב לנו המות מלהיות עבדים לאכּרים ולפּגנים”… מה היה הוא, קיסיל, לעומת הנסיך ההוא מלובני, אשר לא נתגלה אל המורדים, כי אם כיופיטר זועם וזועף? בתוך תוכם של ריחות הזפת הבוערת, להבות המלחמה ועשן אבק-השרפה, מה היה הוא, קיסיל? תחת משא המחשבות האלה נשבר בו לבו, החיוּך גז לתמיד מעל פניו, השמחה אבדה ממנו לנצח, והוא חש כי טוב לו המות מלהתקדם ולעשות עוד צעד ולו אחד לפניו; ואולם הוסיף ללכת, כי כל העבר שלו דחפהו, כל עמלו הרב, מאמציו, כל הגיונם האכזרי של מעשיו בעבר.

חמילניצקי חיכה לו וידיו על צלעותיו, שפתיו מנופחות ועפעפיו כווּצות.

המשלחת הגיעה סוף סוף ועצרה. קיסיל יצא לפנים וצעד צעדים אחדים קדימה אל הבמה עליה ישב חמילניצקי. המתופפים חדלו לתופף והמחצצרים לחצצר – ונשתררה דומיה עמוקה, ורק משב רוח קר טפח על הדגל, שנישא בידי האדון קוּלצ’ינסקי.

לפתע נקרעה הדומיה על-ידי קול קצר, רם ומצווה, שהרעים בכוחו של יאוש תהומי המתעלם מכל וכל:

– הדרגונים, אחורה! אחרי!

הקול קול סקשטוסקי.

כל העינים פנו לעברו. גם חמילניצקי התרומם מעט מעל מושבו, כדי לראות את המתרחש. אנשי המשלחת החווירו. סקשטוסקי ישב על סוסו זקוף גוו, חיוור פנים, עיניו יורות זיקים וחרבו שלופה בידו, ובהפכו את פניו אל הדרגונים חזר והרעים:

– אחרי!

בתוך הדומיה נשמעה שעטת הסוסים על הדרך הקפואה שטוּאטאה משלג. הדרגונים סובבו במקום את הסוסים לאחור, וסקשטוסקי נצב בראשם, נתן אות בחרבו וכל הגדוד חזר לאטו אל מקום חנייתו.

תמהון ומבוכה נצטיירו על פני כל, לרבות חמילניצקי, בקולו ובתנועותיו של מפקד הגדוד היה משהו בלתי שכיח, ואולם איש מאלה לא ידע, שהסתלקות זו אינה שייכת לסדרי הטקס. אחד היה קיסיל, שהבין הכל. אף זאת הבין, כי גם המשא-והמתן וגם חייהם של חברי המשלחת וחיילי הגדוד תלויים עתה בשערה, ובכן עלה אל הבמה ובטרם ישׂיג חמילניצקי מה אירע, פתח בנאומו.

הוא פתח בדברים על-אודות החסד, אשר המלך עושה לחמילניצקי ולכל זפורוז’ה, אך עד מהרה נפסק נאומו בעקב תקרית חדשה, שהצד הטוב שבה היה, שהשכיחה את הראשונה. דזיַדזיֶלה, מפקד-גדוד זקן, שניצב ליד חמילניצקי, החל לנופף בשרביט שבידו כנגד פניו של הווייבודה, להיטלטל ולצעוק:

– אֵילו מיני דברים אתה מדבר, קיסיל! המלך – מילא, כדרכו של מלך, ואולם

אתם, המלכלָכים, הנסיכים, האצילים, די התעללתם! וגם אתה, קיסיל, עצם מעצמינו, התנכּרת לנו והלכת אחרי הלְיַחים. די לנו בדיבוריך, כי ניקח את כל הדרוש לנו.

הווייבודה הביט נפגע אל עיני חמילניצקי.

– האם בדרך זו, הטמן, מפקדי גדודיך סרים למשמעתך?

– שתוק, דזיֶדזיַלה! – קרא ההטמן.

– שתוק! שתוק! כבר השתכר בעוד בוקר! – השמיעו קולם מפקדי הגדודים האחרים. – הסתלק מכאן, אחרת נסלק אותך במו ידינו!

דזידזילה אמר להמשיך את טענותיו, ולהרעיש, ואמנם מיד אחזו בו חבריו בעורפו והוציאוהו מחוץ לחוג פמליית ההטמן.

הוויבודה המשיך דבריו במבחר מלים חלקות ונאות והוכיח לחמילניצקי, מה רבות-ערך הן המתנות, השלוחות לו – אותות לשלטון חוקי, שעד עתה אך בזרוע לקחן לו.

המלך, שיש בידו לענוש אותו, בוחר לסלוח לו מאחר שליד זמושץ' הוכיח, כי סר הוא למשמעת המלך – ומאחר שפשעיו הקודמים נעשו לא בימי מלכותו הוא. ובכן, ממידת הצדק הוא, שהוא, חמילניצקי, שכּה הירבּה לפני כן לפשוע, יגלה עתה את הכרת תודתו על החסד והסליחה ויחדל מלשפוך דם, ירגיע את האיכּרים ויפתח במשא-ומתן עם המשלחת לשם עריכת חוזה.

חמילניצקי קיבל בדומיה את השרביט ואת הדגל, ובו במקום ציווה להניף ולפרוש את הדגל מעל למקום מושבו. למראה זה פרץ ההמון בקריאות צהלה ושמחה ושעה קלה שוב לא נשמע דבר עוד.

שביעת רצון מסוימת נסתמנה על פני ההטמן, ואחרי שנשתתק ההמון פתח ואמר:

– על החסד הגדול הזה, שעשה אתי המלך אדוננו על-ידכם, אדוני, כי נתן את שלטון הצבא בידי וסלח לעוונותי הקודמים, אני מודה לו בהכנעה. תמיד אמרתי, כי בעיני המלך טוב כל אשר אני עושה לכם, הדוכסים והנסיכים הלא-ישרים, וההוכחה הנאמנה היא בגמול שגמל עמי על אשר כרַתי את ראשיכם – וכן אוסיף לכרות אותם, אם לא תצייתו בכל לי ולמלך.

את דבריו האחרונים אמר בקול מורם כשהוא מזעים גביניו כאילו החל הכעס חומר בתוכו ואנשי המשלחת כמעט קפאו תחתם למשמע המפנה הבלתי צפוי שבדברי תשובתו. ואילו קיסיל אמר:

– המלך פקד עליך לחדול מלשפוך דם ולבוא אתנו בדברים על אודות החוזה.

– לא אני שופך דם, כי אם צבא ליטא – ענה חמילניצקי קשות. – הנה זה עתה הודיעוני, כי רדזיויל השמיד את תושבי מוֹזיר וטוּרוֹב שלי, ואם אמנם תאושר השמועה, רבים וחשובים הם שבוייכם הנתונים בכפי – ומיד אצווה לכרות את ראשיהם. למשא-ומתן לא ניגש עתה. קשה עתה לכנס נציגות של צבא הקוזקים, רק אֵילו מפקדי גדודים פה עמי, ואילו רובו של הצבא במחנות-חורף ובלעדיהם לא אוכל לבוא אתכם בדברים. על כל פנים, אין טעם להמשיך ולהשתהות פה בקור. את אשר היה עליכם להגיש לי היגשתם, וכל הנאספים כבר ראו, כי נתמניתי להטמן מטעם המלך, ועתה בואו אתי לשתות כוס יין-שרף ולאכול ארוחת-הצהרים, כי רעב אני.

ובאמרו זאת פנה חמילניצקי לעבר מעונו ואחריו הלכו שליחי המלך ומפקדי

הגדודים. בחדר רחב-ידים ערוך היה השולחן, ששַׁח תחת נטל כלי-הכסף מן השלל הרב. בין אלה יכול היה קיסיל למצוא גם את כליו, שבזז חמילניצקי בקיץ שעבר בהוּשצ’ה. על השולחן נערמו ערמות מיני בשר שונים, ומכל החדר נדף ריח יין-שׂרף, שהיה מזוג בכדי-כסף. חמילניצקי ישב ליד השולחן, הושיב לימינו את קיסיל, לשמאלו את בז’זובסקי, ובהורותו באצבעו על יין-השרף אמר:

– בוארשה אומרים, כי אני שותה את דם הליַחים ואולם אני בוחר ביין-שׂרף ואת דם הליחים הנני משאיר לכלבים.

קציני הקוזקים פרצו בצחוק רועם שהרעיד את קירות הבית.

טעימה כזאת להגבּרת התיאבון הטעים ההטמן את שליחי המלך לפני ארוחת-הצהרים, שהכין להם, והם בלעו אותה בשתיקה, כדי “לא להתגרות – כפי שכתב שר-המסים הלבובי – בחיה הרעה”.

אולם מצחו החיוור של קיסיל נתכסה אגלי-זיעה.

והארוחה החלה. מפקדי-הגדודים לקחו להם בידיהם נתחי בשר מן הקערות. לקיסיל ובז’וזובסקי הגיש ההטמן בעצמו בשר בקערות וראשית הארוחה עברה בדומיה, כי איש איש מהמסובים השקיט את רעבונו. בתוך הדומיה נשמעה רק גריסת העצמות בשיני המסובים או לעלוע המשקה בגרון השותים, ויש שנשמעה איזו מלה בודדת, שנותרה ללא הד. רק חמילניצקי, לאחר ששבע ורוקן אילו כוסות יין-שרף, פנה לפתע אל הווייבודה ושאל:

– מיהו זה שפיקד אצלכם על גדוד הליווי?

אותות מבוכה נסתמנו על פניו של קיסיל.

– סקשטוסקי, האביר המהולל.

– אני מכיר אותו – אמר. – ומדוע סירב להיות נוכח בשעת מסירת הדורונות?

– כי לא לשם ליווי נשלח אתנו, כי אם לשמור עלינו. כזו הפקודה שקיבל.

– ומי זה נתן לו פקודה כזו?

– אני – השיב הווייבודה – באשר הייתי סבור, כי לא לכבוד יהיה לנו, שדרגונים יעמדו עלינו ועליכם בשעה כזו.

– ואני סבור הייתי אחרת, באשר יודע אני את קשי עורפו של החייל הזה.

בשיחה התערב ישבסקי.

– אנחנו איננו פוחדים עוד מפני הדרגונים – אמר. – חזקים היו הליַחים מאתנו בעבר, אך בּפילַבצה הכּרנו לדעת, כי שוב אין הליַחים של היום כליַחים שהיו לפנים ושהיכו את הטורקים, הטטרים והגרמנים…

– שוב לא בני זמוֹיסקים, ז’ולקובסקים חודקיביצ’ים, חמילצקים וקוניצפולסקים הם – הפסיקו חמילניצקי – אלא בני שפן ובני ארנב, ילדים לובשי ברזל. חרדת-מות נפלה עליהם כשראו אותנו, וברחו, אף כי לא היו במרכז אלא כשלושת אלפים טטרים…

הצירים החשו, והאוכל והמשקה מרו בפיהם כלענה.

– אנא, אדוני, אכלו ושתו – אמר חמלניצקי – פן אחשוב, כי מאכלינו הפשוטים, מאכלי הקוזקים, אינם יכולים לעבור גרונות שרים כמוכם.

– אם גרונותיהם צרים, הבה ונרחיבם בסכין! קרא דזיֶדזיֶלה.

המפקדים הקוזאקים שכבר היו מבוסמים פרצו בצחוק, אך חמילניצקי שלח מבט זועם לעברם ונשתתקו.

קיסיל, חולה מזה ימים אחדים, היה חיוור כסיד, בז’וזובסקי אדַם כוּלוֹ, עד שנדמה, כי דם מבצבץ מפניו.

לבסוף לא יכול להתאפק עוד וקרא רמות:

– האם לא לארוחת הצהריים, כי אם לספוֹג עלבונות באנו?

וחמילניצקי ענהו:

– באתם הנה לנהל משא-ומתן, אולם בינתיים צבא ליטא שורף והורג. את מוזיר וטורוב השמידו, ואם אמנם תתאשר השמועה, אצווה לכרות לעיניכם ראשי ארבע מאות שבויים.

בז’וזובסקי עצר ברוחו, שעוד לפני רגע סער. אמנם כן היה הדבר! חיי השבויים היו תלוים בהבל פי ההטמן, בניד עפעף, ועל-כן היה על הצירים לשאת בדומיה את העלבונות ואף לשכך את התפרצויות החימה מצדו.

ברוח זו ביקש לפעול גם הכומר הכרמליתי לנטוֹבסקי, שהיה מטבעו נוח ורך-לב:

– האלהים בחסדו יעזור לנו – אמר – והשמועה, שבאה מליטה על אודות מוזיר וטורוב, תתבדה.

ואולם אך סיים דברו, ופֶדוֹר וישׁניַק, מפקד הגדוד הצ’רקַסי, התכּופף לעברו והניף את שרביטו כדי להכות בו על עורפו של הכומר, אך בנס לא פגע בו, כי בין וישניק ובין הכומר חצצו ארבעה מפקדי-גדודים. וּוישניק נצטעק:

– סתוֹם פיך, הכומר! לא עניינך הוא לייחס לי דברי שקר! צא אתי החוצה ואלמדך כיצד לכבד מפקדי-גדודים זפּורוז’יים!

ואולם האחרים קמו ממקומותיהם לעצור בעדו ובאשר המשיך להשתולל השליכוהו החוצה.

– מתי אתה אומר, אדוני ההטמן, לפתוח במשא-ומתן? – שאל קיסיל ברצותו להסב את השיחה אל ענין אחר.

לרוע המזל כבר היה גם חמילניצקי שיכּוֹר, ועל-כן ענה בו במקום בדברים ספוגי ארס אלה:

– מחר נדוּן בענין ונחליט, עתה שיכּור אני! מה אתם מטרידים אותי כאן בענין המשא והמתן, ואינכם נותנים לי לאכול ולשתות! די לי באלה, די! מלחמה תהיה!

(הוא היכּה באגרופו על השולחן, עד כי הקפיץ את הקערות והכדים ממקומותיהם).

במשך ארבעה שבועות אהפוך אתכם ראשיכם למטה ורגליכם למעלה ואחרי כן ארמוס אתכם ולסיום אמכור אתכם לשליטה של טורקיה. המלך ימלוך כדי לכרות ראשי האצילים, הדוכסים והנסיכים. נסיך כי יחטא, יכרתו את ראשו; קוזק כי יחטא, יכרתו את ראשו! בשוודים אתם מפחידים אותי, אך הם לא יוכלו לי! טוהַי-בי בקירבתי חונה, אחי הוא, נשמתי, נשר יחיד בעולם, הוא נכון תמיד לעשות ככל שאדרוש ממנו.

חמילניצקי, כדרך השיכורים, היה פתאום רך ונוח כילד וקולו רעד מן הבכי, שעלה בגרונו, בזכרו את טוהי-בי.

– אתם רוצים, כי אניף את חרבי על הטורקים ועל הטטרים, אך היה לא יהיה כדבר הזה! עליכם אעלה עם רעי הטובים. כבר שלחתי מעלי את הגדודים, כדי שיטפלו הקוזקים בסוסים שיהיו נכונים לצאת לדרך בלי עגלות, בלי תותחים, כי את כל אלה אמצא אצל הליחים. מי מהקוזקים, שיקח אתו עגלה, אצווה לכרות את ראשו; וגם אני לא אקח אתי כרכרה, רק שקים ותרמילים אקח, וכה אגיע עד הויסלה ואומר: “שבו ושיתקו, ליחים!” ואם תקימו רעש מעבר לויסלה, אמצא אתכם גם שם! הקץ לשלטונכם, לדרגונים שלכם, שרצים ארורים, רק על השקר אתם חיים!

הוא קפץ ממקום מושבו, סילק הצידה את הספסל, מרט את שערות ראשו, בעט ברגלו, צעק, כי מלחמה תהיה, כי הכמרים כבר נתנו לו סליחה ומחילה וברכה להצלחתה בידו, כי אין לו כל ענין במשא-ומתן ובמשלחת, וכי לא יסכים גם להפוגה זמנית.

לבסוף, כשהבחין בפניהם המבוהלים של הצירים ובזכרו כי אם המשלחת תחזור מיד לוַארשה, תיפתח המלחמה עוד בחורף, בתקופה בה אין הקוזקים יכולים להתחפר ואילו בשדה הפתוח הם נופלים בלחימתם מן הפולנים – נרגע מעט וחזר וישב על הספסל. את ראשו הוריד אל חזהו, את ידיו שם על ברכיו והתנשם ניחרות. לבסוף שוב תפס בכוס משקה.

– לחיי המלך אדוננו! – קרא.

– לתהילה ולחיים! – קראו אחריו מפקדי הגדודים.

– אתה, קיסיל, אל-נא תתעצב! – אמר ההטמן – ואל תשים לב לדברי, כי שיכור אני עתה. המכשפות אמרו לי, כי מלחמה תהיה, אך אחכה עד האביב, ואחרי-כן אשחרר את השבויים. סיפרו לי כי חולה אתה, יחלימך האלהים!

– תודה לך, הטמן זפורוז’ה! – אמר קיסיל.

– אורח אתה אצלי, אני זוכר זאת.

ושוב פקדה את חמילניצקי התרגשות רגעית והוא שׂם את ידיו על זרועותיו של הווייבודה והגיש את פניו הגדולים והסמוקים אל פני קיסיל החיוורים והכחושים.

אחריו ניגשו מפקדי הגדודים אל הצירים בצעדים בוטחים, לחצו ידים וטפחו בידידות על כתפיהם, חוזרים על דברי ההטמן: “עד האביב!” זו היתה שעה של עינויים לצירים. הבל פי האכרים, שהדיף ריח יין-השׂרף, טפח על פני האצילים רמי-המעלה, כמו גם לחיצות ידיהם המיוזעות היו לבלתי-נשוֹא ופגיעה בכבודם. לא חסרו גם איומים תוך כדי הבעות-החיבה הגסות. היו שקראו אל קיסיל: “רוצים אנו לטבוח את הליַחים, ואתה אדם שלנו הנך!” – אחרים אמרו: "ומה, אדונים! לפנים הכיתם אותנו, ועתה באתם לבקש חסד מאתנו! לאבדון תלכו, בעלי הידים הלבנות! האטמאן וַוֶק, שלפנים היה הטוחן בנסְטֶוַר, צעק “אני בּמוֹ ידי טבחתי את הנסיך צ’טוֶרטינסקי, אדוני!” – “הוציאו אלינו את ירמי! – צעק ישׁבסקי מתנודד – ושלחנו אתכם חיים!”

בחדר גדל החום וההבל עד בלי-נשוא. מגואל היה השולחן, היה מלא שיירי-בשר ופּתותי לחם וכתמי יין-שרף ותמד. לבסוֹף הופיעו המנחשוֹת, שבחברתן שתה ההטמן תמיד עד חצות-הלילה ומפיהן שמע את ניחושיהן. מוזר היה מראה הנשים האלה. זקנות, מכווצות וקמוטות, ואולם היו ביניהן גם צעירות. ניחשו בדונג, בגרעיני חיטה, בקצף של מים, באש, בשארית המשקה שבבקבוק, או בחֵלֶב אָדָם.

מפקדי-הגדודים החלו כרגע לשחק ולהתהולל עם הצעירות. קיסיל כמעט והתעלף.

– תודה לך, הטמן, על הסעודה והננו נפרדים ממך בברכה – אמר חלושות.

– מחר אבוֹא אני אליך, קיסיל, לסעודה – ענה חמילניצקי – ועתה לכו לכם. דוניץ עם הקוזקים ילווה אתכם, שלא יפגעו בכם ההמונים בדרך.

הצירים השתחוו ויצאו. ואמנם לפני החצר חיכה להם דוֹניץ בראש הקוזקים שלו.

– אֵלי! אלי! אלי! – לחש קיסיל בכסותו בידיו על פניו.

המשלחת המשיכה אל המעונות שהוקצו להם, ואולם כאן נתגלה להם, כי אלה אינם בשכנות זה לזה. חמילניצקי כּיוון לפזרם על פני חלקי העיר השונים, כדי להקשות עליהם להיאסף ולהיוָעץ יחד.

הווייבודה קיסיל, שהיה עייף, שבור ורצוץ וכמעט לא יכול לעמוד על רגליו, מיהר ושכב על מיטתו, ועד למחרת היום לא הסכים לראות פני איש. אך לפני הצהרים ציווה לקרוא אליו את סקשטוסקי.

– מה עוללת, אדוני? – אמר – מה עוללת? גם עליך וגם עלינו עלול היית להביא את הקץ.

– כבוד מעלתו הווייבודה, אמנם אשמתי היא זו! – השיב האביר – אך השגעון תקף אותי, ומעדיף אני למות מאשר לראות במחזה כגון זה.

– חמילניצקי הבין, כי ביזית אותו ולא על נקלה עלה בידי לשכך את חמתו להסביר את המעשה שעשית. אך הוא יבוֹא הנה היום ואל נכון ישאלך לסיבת צעדך זה. אם ישאלך, אמוֹר לו, כי אני ציוויתי עליך לסלק משם את אנשי הצבא.

– היום חוזר ברישוֹבסקי לפקד על הדרגונים, כי החלים.

– מוטב כך; לך, אדון, עורף קשה מדי בשביל הימים האלה. אין כל רע במעשה שעשית, אלא שלא נזהרת, ואולם צעיר אתה ואינך יכול לדכא המכאובים בלבך.

– למכאובים הסכנתי, אדוני הווייבודה, אך חרפה לא אוכל שאת.

קיסיל נאנח דום כחולה בנגוע יד בפצעו השותת, אחר-כן נראה על פניו חיוך עגום של וויתור, ואמר:

– מלים, שלשמען שפכתי דמעות מרות, היו כעת ללחם-חוקי. עתה כבר יבש מקור דמעותי.

רחמי האדון סקשטוסקי נכמרו למראה פניו המעוּנים של הזקן הזה, שכל ימי חייו האחרונים מלאו יסורי הגוף והנפש.

– כבוד מעלתו, הווייבודה! – אמר – האלהים עֵד, כי כל הגיגי ומחשבותי נתונים רק לימים הנוראים האלה, שבהם הסינַטורים ושרי-הממלכה אנוסים להשתחוות אפים ארצה לפני הנבלים, שמקומם על הכלונס המחודד בשל מעלליהם הרעים.

– יברכך האלהים, כי צעיר וישר אתה, ואני יודע, כי לא נתכוונת, אך הדברים אשר דברת, הם דברי נסיכך, ואחריו משמיעים אותם כל הצבא, האצילים, הסֵימים, מחצית הרפובליקה – וכל נטל הבוּז והשנאה אשא אני.

– כל אחר מאתנו משרת את המולדת כפי הבנתו, ואך האלהים בוחן לבבות, ואשר לנסיך ירמי, הוא משרת את המולדת בכל נפשו ומאודו.

– והתהילה עוטרת אותו והוא מהלך בתוכה כבתוך קרני-שמש – אמר הווייבודה – ומה הגיע אלי? הוי! היטבת לאמר: האלהים בוחן לבבות. יתן נא למצער מנוחה בקבר לאנשים, שסבלו בחייהם יסורים מִרְבָּה להכיל.

סקשטוסקי החשה. וקיסיל נשא עיניו בתפילה אילמת למרום, ואחרי רגע שוב פתח ואמר:

– איש רוּס אנכי, דם מדמי עם רוּס ועצם מעצמיו. קברות אבותי, הנסיכים לבית סוַיטוֹלְדיץ', בארץ הזאת הם, ובכן אהבתיה, אותה ואת עם-האלהים, היונק את שדיה. ראיתי את מעשי-העוול, אשר עשו אלה לאלה, ראיתי את מעשי ההפקר של בני זפורוז’ה הפראים, אבל ראיתי גם את יהירותם לבלתי-נשוא של אלה שביקשו להצמית עם-לוחמים זה, לעשותם איכרים, ומה יכולתי אפוא לעשות, אני, איש רוּס,

ויחד עם זה בן נאמן לרפובליקה וסינַטור? הנה נלויתי אל האנשים, אשר אמרו: “שלום עליכם!” כי כה ציוו עלי דמי ולבי, כי בין החפצים שלום היו גם המלך המנוח, גם מזכיר-הממלכה וגם ראש-הכמוּרה ועוד רבים, גדולים ונכבדים, ומשום שידעתי, כי המריבות רעות לשני הצדדים. ביקשתי לעבוד למען השלום כל ימי חיי, עד נשימתי האחרונה – ואחרי שנשפך דם, אמרתי בלבי: אהיה למלאך השלום. ואלך, ואפעל, ועדיין אני פועל גם עתה מתוך מכאובים, עינויים וחרפה ומתוך יאוש, שהוא הנורא מכל. אֵלי! עתה אינני יודע, אם נסיככם הקדים לבוֹא עם חרבו או אני איחרתי לבוֹא עם עלה-הזית, אולם זאת אני רואה, כי לפעלי אין ידים, כי כוחי כשל, כי אך לשוא אנפץ את ראשי אל החומה וכי ברדתי אל הקבר הנני רואה לפני רק מחשכים – ואבדון. הוי, אלהים אדירים! – אבדון בא על כולנו!

– האלהים ישלח עזרתו.

– הוי, ישלח-נא קרן-ישעו לפני מותי, לבל ארד קבר ביאושי – ואז אודה לו גם על כל מכאובי, על כל עינויי בימי חיי, על אשר האספסוף שואף לדמי ובסֵימים מכנים אותי בוגד, על רכושי ששׁודד, על החרפה והקלון ששׂבעתי, על הגמול הרע והמר, ששולם לי מזה ומזה.

ובאמרו זאת, נשא את ידיו הצנומות למרום – ושני אגלי-דמעות גדולים, אולי האחרונים בימי חייו, ירדו מעיניו.

שקסטוסקי לא יכל עוד לעצור ברוחו, ובכרעו על ברכיו לפני הווייבודה, אחז בידו ואמר בקול שנקטע מהתרגשות רבה:

– אני הנני חייל ובדרך אחרת אני הולך, אולם אני נותן כבוד למעשים טובים וליסורים.

והאציל והאביר הזה, איש גדודיו של ירמי וישניוביצקי, לחץ אל פיו את ידו של בן-רוּס זה, שלפני חדשים אחדים כינהו, עם האחרים, בשם בוגד.

וקיסיל שם את שתי ידיו על ראש סקשטוסקי.

– בני! – אמר בלחש – ינחמך האלהים, ינהל אותך ויברכך, כאשר אני מברך אותך.

*

מעגל השוא של המשא-והמתן לעריכת הברית החל לנוע עוד בו ביום. חמילניצקי אֵיחר לבוא אל קיסיל לארוחת-הצהרים ובמצב-רוח רע. מיד בהיכנסו הודיע, כי כל שאמר אתמול בענין המלחמה שתיפסק, ובענין הועדה, שתתכנס בחג השבועות, והשבויים, שישחרר לכבוד פתיחת המשא-ומתן – כל דבריו אלה אין להם תוקף, באשר אמרם במצב של שכּרוּת, ועתה הוא רואה כי נתכוונו להערים עליו. קיסיל שוב ניסה להרגיע אותו, להסביר, להצדיק, אך כל דבריו היו, כפי שכתב אז שר-המסים הלבובי: “כממשל משלים על אוזן עריץ חרש”. וההטמן גילה גסות-רוח במידה כזו, עד כי זכרו הצירים בערגה את חמילניצקי מיום אתמול. את האדון פוזובסקי היכה בשרביט שבידו על שום שאֵיחר להופיע לפניו, אף כי האדון פוזובסקי היה קרוב למיתה, כי חולה היה מאד.

כל רצונו הטוב ופיוסיו של הווייבודה לא הועילו להרגיע את חמילניצקי. ורק לאחר שנתבסם מעט מיין-השׂרף והתמד המובחרים, נשתפר מצב רוחו, ואולם הוא סירב, במוחלט, לשמוע דברים בעניינים שלשמם באה משלחת המלך, באמרו: “אם לשתות באתי הנה, הבה נשתה – מחר נדון בענין ונחליט! ואם לא, אלך לי!”

בשעה שלוש בלילה נתעקש להיכנס אל חדר-משכבו של הווייבודה ואילו זה האחרון ביקש למנוע זאת בעדו בתירוצים מתירוצים שונים, כי בחדר ההוּא ישב מוצנע סקשטוסקי, והוא חשש מאד מפני פגישה, שעלולה להיות הרת-אסון לאביר עז-הרוח הזה, בעקב תקלה כלשהי בשעת חליפת דברים בינו לבין חמילניצקי. אולם ההטמן עמד על שלו ונכנס, ובעקבותיו גם קיסיל. ומה רבה היתה תדהמתו של הווייבודה למראה ההטמן המברך את סקשטוסקי בניד ראש והקורא בקול רם:

– סקשטוסקי! מדוע אינך שותה אתנו? – ובידידות הושיט ידו לעומתו.

– כי חולה אני – השיב סקשטוסקי וקד לפניו.

– גם אתמול הסתלקת לך. בלעדיך לא היה טעם לשמחה.

– כזו הפקודה שקיבל – אמר קיסיל.

– אתה, הווייבודה, אל תספר לי סיפורים. אני מכיר אותו ויודע, שהוא לא רצה לראות כיצד אתם חולקים לי כבוד. הו, זה הוא צפור-דרור! אולם מה שהוא בגדר לא-נסלח למישהו אחר, ייסלח לו, כי אני אוהב אותו, הוא רעי כלבבי.

קיסיל פקח עיניו לרווחה מרוב תמהון, ואילו ההטמן פנה לפתע אל סקשטוסקי ואמר:

– והיודע אתה על שום מה אני אוהב אותך?

סקשטוסקי הניע בראשו.

– הסבור אתה, כי אוהב אני אותך על שום שניתקת את החבל מעל צוארי, אז, ליד אומֶלניק, בהיותי עדיין בלתי נחשב ונרדף על צוארי כחיה רעה? ובכן, לא משום כך. אני נתתי לך אז טבעת ובה עפר מקברו של ישו. אך אתה קשה-עורף שכמוך, לא הראית לי את הטבעת הזאת, כשהיית נתון בידי, אבל אני שלחתיך לחפשי גם בלעדי זאת ופרעתי לך בזה את חובי – שווה בשווה. ובכן, לא משום כך אני אוהב אותך עתה. טובה אחרת עשית עמדי, ובזכות זאת רֵע אהוב אתה לי ואסיר-תודה הנני לך.

סקשטוסקי הביט בתמהון אל חמילניצקי.

– הרואה אתה את התמהון שעל פניהם – אמר ההטמן, כאילו דיבר אל מישהו נעלם, איש רביעי בחדר – הבה אזכירך את אשר סיפרו לי בצ’חרין כשבאתי שמה

מבַּזַוְלוּק עם טוהַי-בּי. אני שאלתי בכל מקום בואי לצ’פלינסקי אויבי, שלא מצאתיו, והנה סיפרו לי שם מה שעוללת לו לאחר פגישתנו הראשונה, איך תפסת אותו בראשו ובמכנסיו ופיצפצת בו את הדלת, עד שנתכסה כולו בדם ככלב – הא!

– אמנם עשיתי זאת.

– הו, מעשה מצוין היה זה מצדך, יפה! הוא עוד יפוֹל בידי, ואם לא, כל החוֹזים וכל המשלחות לחינם. הוא עוד יפוֹל בידי, ואני אשתעשע אתו לפי דרכי, אך גם אתה נתת לו להריח פלפלים.

כאן שוב פנה אל קיסיל וחזר לספר:

– בראשו תפס ובמכנסיו, הרים אותו כהרם תולעת, את הדלת פתח בו והחוצה השליך אותו.

והוא הרעים בצחוק, שהדיו נשמעו בחדר-האוכל.

– אדוני הווייבודה, צווה להגיש לו תמד, עלי לשתות לחיי האביר הזה, רעי הטוב.

קיסיל פתח את הדלת ופקד על משרתו להביא שלש כוסות תמד, שאמנם מיד הובאו לחדר.

חמילניצקי השיק כוסו בכוסותיהם של הווייבודה ושל סקשטוסקי, הריק – עד שכּמו עלה עשן מבּלוריתו, פניו נתחייכו וחדוה רבה הציפה את לבו ובפנותו אל סקשטוסקי קרא רמות:

– שאל ממני כל אשר תשאל!

סומק עלה בפניו החיוורים של סקשטוסקי; נשתררה דממה לרגע.

– אל תפחד – אמר חמילניצקי – דיברתי לא עשן היא; שאל ממני את אשר תשאל, אך אַל-נא תשאל דבר מן הדברים אשר לקיסיל אלי.

חמילניצקי, אף כי שיכּור היה, לא אבדו עשתונותיו.

– אם מותר לי להוציא תועלת לעצמי מיחסך אלי, אדוני ההטמן, הנה משפט-צדק אדרוש ממך. אחד ממפקדי-גדודיך עשה לי עוול…

– כרות את ראשו! – הפסיקו חמילניצקי בכעס.

– לא בזאת חפצתי, אך יצווה-נא עליו שיתיצב אתי לדו-קרב.

– כרות את ראשו! – חזר ההטמן וצעק. – מי הוא האיש?

– בוהון.

• חמילניצקי פילבל בעיניו ואחרי-כן היכה בכף ידו על מצחו.

– בוהון? – אמר – בוהון נהרג. המלך כתב אלי, כי הוא בֻּתּק בדו-קרב.

סקשטוסקי נדהם. זגלובה לא כּיזב.

– ומה עשה לך בוהון? – שאל חמילניצקי.

פני סקשטוסקי הסמיקו עוד יותר. חושש היה לדבר על אוֹדות הילנה לפני ההטמן השׁיכּוֹר, פן יוציא זה מפיו דברי-גידוף, שאין להם כפרה.

קיסיל היה לו לפה.

– הדבר חשוב מאוד – אמר – שר-המבצר בז’וזובסקי סיפר אותו לי. אדוני ההטמן, בוהון גזל מאת האביר הזה את ארושתו והחביאה במקום סתר.

– אם כן, לך וחַפש אותה – אמר חמילניצקי.

– חפשתיה לחופי הדניסטר, כי שם החביא אותה, ולא מצאתיה. ואולם שמעתי, כי הוא העביר אותה לקיוב, ושמה אמר גם הוא לבוֹא אל חתונתו אִתה. תן לי, אדוני ההטמן, את הרשיון לנסוע לקיוב ולחפש אותה שם. יותר מזה לא אשאל.

– אתה רֵע לי, אתה היכית את צ’פלינסקי. אני אתן לך לא רק את הרשיון לנסוע ולחפש אותה באשר תרצה, אלא גם פקודה אוציא, כי האיש, שאצלו נמצאת העלמה, יוציאנה לך, וגם שרביט אתן בידך, וגם מכתב אל המטרופוליט אתן, שיצווה לחפש אותה בבתי-הנזירות. דיברתי לא עשן חולף היא.

ובדברו פתח את הדלת, וקרא אליו את ויהוֹבסקי וציווה עליו לכתוב את הפקודה ואת המכתב. צ’רנוטה הוכרח ללכת ולהביא את החותם, אף כי כבר היתה השעה ארבע לפנות בוקר. דזיֶדזיֶלה הביא את השרביט ודוניֶץ נצטווה להילווֹת אל סקשטוסקי עם מאתיים פרשים בדרכו לקיוב והלאה עד משמרות הפולנים הראשונים.

למחרת היום יצא סקשטוסקי מפֶּרֶיַסלב.

פרק יט

אם לאדון זגלובה הציק השעמום בזברז‘, הנה במידה לא פחותה הציק גם לווֹלוֹדיובסקי, שנפשו ערגה למלחמה ולהרפתקאות. אמנם, לעתים יצאו הגדודים מזברז’, כדי לרדוף אחרי כנופיות הפורעים שהשתוללו ליד זברוּטש, שרפו ערים וכפרים ורצחו את תושביהם. ואולם זו היתה מלחמה קטנה של התנפלויות ומארבים, בלתי נעימה מפאת החורף העז והכפור, רבת יגיעה – ומעוטת תהילה.

על כן האיץ האדון מיכל בזגלובה ללכת לעזרת סקשטוסקי, שעל-אודותיו לא הגיעה אליהם זה ימים רבים כל ידיעה.

– וַדאי נקלע שם למצבים חסרי-מוצא, ואולי איננו בין החיים עוד – אמר ווֹלוֹדיובסקי. – עלינו ללכת אליו, ואפילו יחד אתו נאבד.

האדון זגלובה לא גילה התנגדות רבה. כפי שאמר, כבר העלה חלוּדה כולו בזבּרז' זו, ואולם התמהמה עוד מתוך תקוה כי מדי רגע עלולה לבוא איזו ידיעה על-אודות סקשטוסקי.

– אמיץ-לב הנהו ונבון – היה עונה להפצרותיו של וולודיובסקי – נחכה נא עוד ימים מספר, ואולי נקבל מכתב ממנו ויסתבר שאין כל צורך בנו עוד.

האדון ווֹלוֹדיובסקי הכיר בצדקת דבריו של זגלובה והתאמץ להאריך-רוח, אף כי השעמום הלך וגדל. לסוף חודש דצמבר גדל הקור עד כדי כך, שאפילו אנשי הכנופיות חדלו ממעשי הרצח והשריפה שלהם. בסביבות העיר נשתרר שקט. השעשוע היחיד היו השמועות שנפוצו תכופות מדי בין חומות העיר.

השיחות נסבו סביב טקס ההכתרה, הסֵים ואם אמנם יימסר השרביט לידי ירמי, באשר הוא הראוי לו על פני כל שאר המצביאים. הרוחות נסערו כנגד אלה שקבעו, כי עתה לנוכח האפשרות של כריתת הסכם עם חמילניצקי רק קיסיל לבדו הוא האיש שיתעלה בדרגה. בגין כל אלה יצא ווֹלוֹדיובסקי פעמים אחדות לדו-קרב – האדון זגלובה לעומתו התהולל בשכּרות – ורעיו חששו שיתמכר לשתיה עד גמירא, כי לא רק עם האצילים והקצינים שתה. הוא לא בוש להשתתף גם בשמחותיהם של בני ההמון – בטקסי הטבילה, בחתונות – ופיו מלא תהילת התמד שזברז' כה נתפרסמה בו.

ווֹלוֹדיובסקי הוכיחהו על דרכיו אלה וטען באוזניו, כי לא נאה לאציל להתרועע עם בני שפל המדרגה והאציל העושה כזאת משפיל את כבוד כל מעמד האצילים, ואולם זגלובה השיב, כי האשם בזה הוא החוק, המרשה למעמד העירוניים לעשות עושר רב, והוא הולך ומרבה נכסים, כראוי רק לאצילים; אף ניבא, כי רעות מאוד תהיינה תוצאות הזכויות הגדולות, הניתנות לאנשים נקלים. ואולם הוא המשיך בשלוֹ. וקשה היה להתאונן עליו, שהוא נוהג כך בימי-החורף העגומים האלה של חוסר וַדאות שיעמום וציפיה.

ואולם בהדרגה החלו גדודי הנסיך להתקבץ בזבּרז', ומכּך הסיקו כי מלחמה תפרוץ באביב. אולם הרוחות נתעוררו גם בין האחרים. בא שמה גם האדון פודביפיֶנטה

עם גדוד ההוסארים של האדון סקשטוסקי. הוא הביא את הידיעות, כי בחצר המלך עוינים את הנסיך, כי מת האדון ינוש טישקיֶביץ, הווייבודה של קיוב, וכי, לפי השמועה, קיסיל יבוא במקומו. כן סיפר כי האדון לַשץ', שוטר-הממלכה, חלה בקרקוב ומחלתו אנושה. ואשר למלחמה שמע האדון פודביפינטה מפי הנסיך בעצמו, כי מכוח הדברים היא בהכרח תפרוץ, באשר משלחת הצירים כבר היא נמצאת בדרך אל חמילניצקי ובידם הוראות לעשות לקוזקים ויתורים ככל האפשר.

הודעות אלה נתקבלו בזעם על ידי קציני וישניוביצקי, והאדון זגלובה הציע להגיש מחאה אל הבירה ולייסד אגודת אצילים, שתילחם עם משפילי כבוד הממלכה, באשר איננו חפץ, כך אמר, כי כל עמלו הרב בקרָב קונסטנטינוב יעלה בתוהו.

ככה עבר כל חודש פברואר וגם חודש מארס בא עד מחציתו – ועל אודות סקשטוסקי לא הגיעה כל ידיעה.

כל אלה גרמו שווֹלוֹדיובסקי שוב החל להאיץ בזגלובה לצאת לדרך.

– עתה לא את העלמה הנסיכה – אמר – כי-אם את סקשטוסקי עלינו לחפש.

ואולם בינתים נסתבר, שצדק זגלובה בדחותו את מסעם מיום ליום, כי לקראת סוף חודש מארס הופיע הקוזק זַחַר, ובידו מכתב בשביל האדון ווֹלוֹדיובסקי שהביא מקיוב. זה האחרון קרא אליו מיד את זגלובה, ולאחר שנסתגרו בחדר נפרד עם השליח, שהביא את המכתב, הסיר מעליו את החותם וקרא בו כמובא להלן:

"ליד הדניַסטר, עד יֶהורליק, לא מצאתי עקבות העלמה. בשערי, כי היא מוסתרת בקיוב, נלוויתי אל משלחת הצירים ועמהם באתי לפריַסלב. שם קיבלתי, מעל למצופה, רשיון מאת חמילניצקי לנסוע לקיוב, והנני מחפש אותה בכל העיר והמטרופוליט עוזר על ידי. רבים הם פה האנשים משלנו, הנחבאים בבתי העירונים

ובמנזרים, אך אלה מסתתרים מפחדם בפני ההמון, ולכן קשה לחפש. האלהים נָחַני

בדרכי, ולא רק שמר אותי, כי-אם גם נתן אותי לחן בעיני חמילניצקי, ואני מקוה אפוא, כי יוסיף לעזור לי ולרחמני. מאת הכומר מוחוביֶצקי אבקש, כי ישא בעדי תפלה, ואתם התפללו-נא אתו עלי.

סקשטוסקי"

– ברוך אל עליון! – קרא ווֹלוֹדיובסקי.

– יש עוד הוספה למכתב – אמר זגלובה בהתבוננו אל הכתוב מעל לכתפו של ווֹלוֹדיובסקי.

– אמנם כן! – אמר האביר הקטן והמשיך לקרוא:

“האיש המביא אליך את המכתב הזה, ראש אחת הפלוגות של מחנה הקוזקים במירהו­ֹרוֹד, היה לי למגן בהיותי בשבי בסיץ' ועתה היה לי לעזר בקיוב, ובחרף-נפשו הלך להביא אליך את המכתב; דאג נא לו, מיכל, לבל יחסר דבר”.

– הנה קוזק ישר, למצער אחד מהם הוא איש ישר! – זגלובה בהושיטו את ידו לזַחַר.

הקוזק הזקן לחץ את יד זגלובה בלי נכנעות.

– היה-נא בטוח, כי תבוא על שכרך – העיר האביר הקטן.

– הוא בּז הנהו! – השיב הקוזק – אני אוהב אותו, לא כדי לזכות במתנות-כסף באתי הנה.

– וגם רוח נדיבה אינך חסר, כפי שאני רואה, רוח נדיבה, שלא אחד מבני-האצילים לא יבושו בה – אמר זגלובה – לא רק חיות-טרף ביניכם, לא רק חיות טרף! אך נחדל-נא מנושא זה. ובכן שוהה עתה האדון סקשטוסקי בקיוב?

– כן.

– והאם אין סכנה נשקפת לו? הלא ההמון, שמעתי, מתפרע שם!

– הוא מתגורר בביתו של מפקד-הגדוד דוניץ. בו לא יפגעו לרעה, כי הבּאט’קו שלנו חמילניצקי פקד על דוניץ לשמרו כבבת-עינו, ואם יאונה לסקשטוסקי רע, דמו בראשו.

– הפלא ופלא! ומנין אהבה זו בלבו של חמילניצקי לסקשטוסקי?

– הוא אוהב אותו זה כבר.

– האם אמר לך האדון סקשטוסקי, מה הוא מחפש בקיוב?

– למה היה לו להעלים ממני את הדבר? הלא הוא יודע, כי רֵע אני לו. אני חיפשתי אתו יחדיו, וגם לבדי חיפשתי, ובכן היה עליו להגיד לי מה לחפש.

– חיפשתם ולא מצאתם?

– לא מצאנו. הליַחים, שנשארו שם, מסתתרים כולם, האחד איננו יודע את מקום רעהו, ועל-כן קשה למצוא. אתם שמעתם, כי האספסוף מרבה להרוג, אולם אני בעיני ראיתי. ולא את הליַחים בלבד הוא הורג, אלא גם את המחביאים אותם, גם את הנזירים והנזירות. במנזר מיקוֹלא הטוב נמצאו שתים-עשרה ליַחות, בא האספסוף ושרף אותן עם הנזירות יחד. ומדי כמה ימים הם מתאספים ברחובות וצדים ומשליכים אל הדניפר. הוי, רבים רבים האנשים, שהטביעו בנהר!

– ואולי כבר הרגו גם אותה?

– אולי גם אותה הרגו.

– לא ייתכן! – הפסיק ווֹלוֹדיובסקי – אם בוהון הוביל אותה שמה, ודאי דאג לבטחונה.

– והיש מקום בטוח ממנזר? והלא גם שם מוצאים את הליַחים והליַחות והורגים אותם!

– אוּף! – אמר זגלובה – ובכן אתה, זחר, סבור, שייתכן והרגו אותה?

– אינני יודע.

– סקשטוסקי, כנראה מקווה לטוב – אמר זגלובה – האלהים ניסה אותו, אך ינחמהו. ואתה, זחַר, הזה כבר יצאת מקיוב?

– זה כבר, אדוני! אני יצאתי בשעה שהצירים כבר חזרו משליחותם ועברו בסביבות קיוב. ליחים רבים ניסו לברוח אתם, וכל אחד ברח באשר יכוֹל, בשלג, בקרח, דרך יערות, בדרך לביאלוגרודק. והקוזקים רדפו אחריהם והיכו בהם. רבים מהם נמלטו, רבים נהרגו ואחדים פדה האדון קיסיל בכל הכסף שהיה אתו.

– הוי, נשמות כלבים! העם הצירים יחד נסעת?

– עם הצירים נסעתי עד הוּשצ’ה, ומשם לאוֹסטרוֹג, מאוסטרוג ועד הנה הלכתי לבדי.

– האם מזמן מיודע אתה עם סקשטוסקי?

– הכרתי אותו בסיץ' ובהיותו פצוע שמרתי עליו, ולמדתי לאהבו כאילו היה בני מלידה. זקן אני ואין לי את מי לאהוב.

זגלובה קרא לנער המשרת וציוָה עליו להגיש לשולחן תמד ובשר והם ישבו לאכול ארוחת-ערב. זחר אכל לתאבון, כי עייף ורעב היה, ואחרי-כן השקיע את שפמו במשקה האפל, שתה, הניע ראשו ואמר:

– תמד מובחר!

– טוב מן הדם, שאתם שותים – אמר זגלובה. – ואולם אני חושב, כי אתה הנך איש ישר ואוהב את האדון סקשטוסקי ולא תשוב עוד אל המורדים, כי אם תשב פה אתנו. פה ייטב לך מאד.

זחר נשא את ראשו.

– היה לי למסור את המכתב ומסרתיו, עתה אלך לי. קוזק אני ועלי להתחבר עם הקוזקים ולא עם הליַחים.

– האם תכה אותנו?

– אכה! אני קוזק בן סיץ'. אנחנו בחרנו לנו את הבאט’קו חמילניצקי להטמן, ועתה שלח לו המלך שרביט ודגל.

– השמעת, אדוני מיכל? – אמר זגלובה – האם לא אמרתי, כי עלינו למחות נגד זה?

– מאיזה מחנה אתה?

– מן המחנה המירהוֹרוֹדי, אך המחנה הזה איננו קיים עוד.

– מה היה לו?

– ההוזַרים של צ’רניַצקי השמידו אותו בקרבת המים הצהובים. עתה אני אצל דוניץ עם אנשי המחנה הנותרים. האדון צ’רניצקי הוא חייל ראוי לשמו. הוא אצלנו בשבי, הצירים ביקשו מאת חמילניצקי לשחררו.

– גם אנו לקחנו מכם שבויים.

– נכון הדבר. בקיוב אמרו, כי הטוב שבכל הקוזקים הוא בשבי הליַחים, ואולם אחרים אמרו, כי מת.

– מי הוא?

– הוי, האטאמן המפואר בוהון.

– בוהון נקטל בדו-קרב.

– מי קטל אותו?

– האביר הזה – השיב זגלובה, בהורותו באצבעו על ווֹלוֹדיובסקי.

עיני זחר, שהגיח אותו רגע אל פיו לוג התמד השני, כמעט יצאו מחוריהן, פניו הוריקו, ולבסוף התפרץ מנחיריו המשקה וצחוק מרעים.

האביר הזה קטל את בוהון? – שאל כשהוא נחנק מצחוק.

– לעזאזל! – נצטעק ווֹלוֹדיובסקי כשהוא מכווץ את גביניו. – השליח הזה מעֵז פניו יותר מדי!

– אל-נא תרגז, אדוני מיכל – נכנס זגלובה לתוך דבריו – אדם ישר הוא זה, רק איננו יודע נימוס, כי על-כן קוזק הוא. מאידך, הלא אך לשבחך הוא שאף אם למראה-עין מראך כה מאכזב, הנה מפואר אתה בנצחונות. גווך דל אך נשמתך גדולה! אני בעצמי, הלא תזכור, התבוננתי בפניך אחרי הקרב, אף כי בעיני ראיתי את הקרב, באשר לא יכולתי להאמין, שזאטוט שכמותך…

– חדל נא, אדון! רטן ווֹלוֹדיובסקי.

– הן לא אביך אני, אל-נא תכעס אפוא עלי, אך זאת אגיד לך, כי מאושר הייתי בעיני, לו היה לי בן כמוך, ואם אמנם תסכים אאמצך כבן לי ואת כל נכסי אורישך, כי לא לחרפה יחָשב הדבר להיות בעל נשמה גדולה בגוף קטן. וגם הנסיך איננו גבוה הרבה ממך, ובכל-זאת אין אלכסנדר מוקדון ראוי להיות נושא-כליו.

– כועס אני – אמר ווֹלוֹדיובסקי, שנרגע מעט – רק על אשר אינני מוצא במכתבו של סקשטוסקי כל בשורה טובה. כי ראשו לא הוסר ממנו בדרכו לחופי הדניסטר, יהי שם אלהים מבורך; אך את העלמה הנסיכה לא מצא עד כה, ומי זה יערוב לנו, כי ימצא אותה?

– אמת הדבר! אך אם אלהים חלץ אותו על-ידינו מכף בוהון והעביר אותו בשלום דרך חתחתים ומוקשים רבים; אם גם בלב חמילניצקי נתן אהבה מוזרה אליו, הנה לא כדי להוציאו מצרה אל צרה גדולה מזו עשה זאת. אם אינך רואה, אדוני מיכל, בכל אלה אצבע אלהים, הנה שכלך קהה מחרבך, כי אמנם בצדק וביושר חלק אלהים את המעלות הטובות לבני-האדם, ואין אדם, שכל מעלותיו הטובות תימצאנה בו.

– אני רואה רק זאת – השיב ווֹלוֹדיובסקי בהניעו שפמו – כי אין אנחנו דרושים לו שם, ועלינו להוסיף ולשבת פה, עד שנרקב.

– אני אקדים לרקוב, כי זקן אני ממך, והלא יודע אתה, כי הלפת תקמול והבשר יבאש מזוֹקן. ניתן תודה לאלהים על האותות כי אחרית טובה צפויה לכל מכאובי לבנו. לא מעט דאגתי לעלמה הנסיכה, יותר, חי אנכי, מאשר אתה דאגת לה, ולא פחות מאשר דאג לה סקשטוסקי, כי כבת אהובה היא לי, ולוּ היתה לי בת מלידה, כי עתה לא אהבתי אותה כמו שאני אוהב את העלמה הזאת. אומרים, שהיא דומה אלי במראֶה ואולם לא בגלל הדבר הזה אני אוהב אותה, ולולא בטחתי בחסדי האלהים, כי בקרוב יבוֹא קץ לצרותיה, כי עתה לא ידעתי שמחה ומנוחה עד עולם. מחר אחל לכתוב שיר-כלוּלוֹת לכבוד חתונת סקשטוסקי, כי אני יודע לכתוב שירים יפים מאד, ורק בזמן האחרון זנחתי מעט את אפוֹלוֹן⁴¹ ואדבק במַארס⁴².

– אין כיום לדבר על אודות מארס – אמר ווֹלוֹדיובסקי – יחטוף השד את קיסיל הבוגד, את כל הצירים וכל החוזה שלהם, בימי האביב יכרתו ברית-שלום. זה ברור. גם האדון פודביפיֶנטה, שראה את הנסיך, אומר כזאת.

– האדון פודביפינטה בקי בעניני המדינה כעֵז בעניני הפלפלים. הוא היה מחזר שם, בחצר הנסיך, אחרי הזמיר ההוא, ולא אחרי ענינים אחרים. יעזור לו אלהים ותיפול בידי מישהו אחר. אך אין כדאי להרבות דברים אודותיו. אינני מכחד, כי קיסיל הוא בוגד, כי הדבר ידוע היטב לכל הרפובליקה, ואולם בדבר החוזה אין לדעת מראש כיצד יפול הדבר.

זגלובה פנה לעבר הקוזק:

– מה אומרים אצלכם, זחר: האם שלום יהיה לנו או מלחמה?

– עד שיצמח הדשא יהיה שלום, ולעת האביב יבוֹא האבדון עלינו או על הליַחים.

– ובכן, הרגע נא, אדוני מיכל, גם אנכי שמעתי, כי האספסוף מתכון למלחמה.

– תהיה מלחמה, שכמוה לא היתה עוד – אמר זחר – אצלנו אומרים, כי גם הסולטן הטורקי יבוֹא וגם החַן עם כל מחנותיו, וטוּהי-בי בקרבתנו חונה ולא חזר אל ארצו.

– הרגע נא, אדוני מיכל! – חזר ואמר זגלובה – שמעתי מתנבאים על-אוֹדוֹת המלך החדש, כי כל ימי שלטונו יעברו במלחמות! כנראה לא אשיב את חרבי אל תערה ימים רבים. הנה ימים באים ובליתי במלחמה כבלות מטאטא מרוב טאטוא, אך הלא זה הוא גורלו של החייל. כשנצא למלחמה, אַל נא תתרחק ממני, אדוני מיכל, וראית מראות יפים מאוד וידעת, איך נלחמנו לפנים, בימים הטובים מאלה. אֵלי!

בני הדור הזה לא כאלה שהיו לפנים, וגם אתה, אדוני מיכל, אינך דומה להם, אף כי בן-חיל הנך ואף כי קטלת את בוהון.

– כנים דבריך, אדון – אמר זחר – בני-אדם שבימינו לא כבני-אדם שהיו לפנים…

אחרי-כן התבונן אל וולוֹדיובסקי, טילטל ראשו ואמר:

– אלא שהאביר הזה יקטול את בוהון, הו, הו!…

פרק כ

הזקן זחר יצא לדרכו חזרה לקיוב, לאחר שנח ימים אחדים, ובינתיים נודע, שהצירים חזרו מיואשים ובאמתחתם אך תקוה מועטה לשלום. הם רק הצליחו להאריך את שביתת הנשק הזמנית עד ימי חג-השבועות הרוסי, שלאחריהם תתמנה משלחת צירים חדשה, במלוא יפוי-הכוח לפתוח בשיחות שיביאו להסכם מלא. ואולם דרישותיו ותנאיו של חמילניצקי היו מופרזים מאוד ואיש לא האמין, כי הרפובליקה תוכל להסכים להם. ובכן החלו שני הצדדים להיכוֹן במלוא המרץ למלחמה. חמילניצקי שלח שליח אחר שליח אל החַן לבקש ממנו, כי יבוא בראש כל חילו לעזור לו; הוא שלח שליחים גם לסטמבול, ששם שהה זה ימים רבים שליח המלך האדון ביֶטשינסקי; ברפובליקה ציפו בכל רגע לפקודת גיוס. הגיעו ידיעות, כי נתמנו מצביאים חדשים: שר-המשקים אוֹסטרוֹרוֹג, לֵנצקוֹרוֹנסקי וּפירלַַי, וכי הנסיך ירמי וישניוביצקי, שבראש חילו הוא היה יכול להוסיף ולהגן על המולדת, הורחק מכל ענייני הצבא. על הדבר הזה רגזו לא רק חיילי הנסיך, לא רק אצילי רוּס, אלא גם מצדדי המצביאים הקודמים, באמרם בצדק, כי אם לפנים, כשקיווּ לחוזה ולברית-שלום בין הרפובליקה והקוזקים, עוד אפשר היה להצדיק את המסרבים למַנות את הנסיך ירמי למצביא, הנה עתה, כשהמלחמה קרובה לבוא, חטא כבד הוא ובלתי נסלח להרחיקו מפעולה, כי רק הוא האחד שיוכל להתיצב כנגד חמילניצקי ולנצח את מנהיג המורדים המהולל. לבסוף הגיע גם הנסיך בעצמו לזברז' כדי לאסוף צבא רב ככל שיוכל, ולעמוד הכן למלחמה. ההסכם לשביתת-נשק אמנם נעשה, אולם קשה היה לייחס לו ערך רב. אמנם ציווה חמילניצקי להוציא להורג ראשי-גדודים אחדים, שלמרות הסכם שביתת-הנשק ערכו התנפלויות על ארמונות וגדודים ועל מחנות-צבא, שהיו מפוזרים פה ושם, אולם הוא לא יכול לשלוט בהמוני האספסוף ובגדודים הבודדים הרבים, שלא שמעו או לא אבו לשמוע על דבר ההסכם הזמני, או לא הבינו את פשרו. הם התמידו לחדוֹר לתחומים שהוגדרו במפורש כאסורים למלחמה ובדרך זו הפרו את הבטחותיו של חמילניצקי. מצד שני היו הצבאות הפרטיים שיצאו להדוף את התוקפים רודפים אחריהם הרחק ועוברים את הנהרות פּריפּט והוֹרין לעבר גליל קיוב וחדרו עמוק לתוך גליל ברצלב, ושם, מותקפים על-ידי הקוזקים, ערכו עמם קרבות דמים אכזריים. מכאן שבכל עת רבו תלונות הפולנים על הקוזקים ושל אלה על הפולנים, כי הם מפירים את הסכם שביתת-הנשק, שלמען האמת לא היה בכוחו של צד כלשהו לקיימו. שביתת הנשק היתה שרירה וקיימת רק לגבי חמילניצקי בעצמו מצד אחד והמלך וההטמנים מצד שני כל עוד לא יצאו לקרב, ואולם למעשה כבר נתחוללה המלחמה עוד בטרם התיצבו הכוחות העיקריים אלה מול אלה, וקרני שמש-האביב הראשונות האירו, כמו לפנים, על האש האוכלת את הכפרים, הערים הקטנות והגדולות והארמונות, על הרציחות ועל עוניים של בני-האדם. בסביבות זברז' השתוללו כנופיות שבאו מבַּר, חמיֶלניק ומחנובקה, ורצחו, בזזו ושרפו. את אלה היכה ירמי בידי מפקדי-גדודיו, והוא בעצמו נמנע מצאת למלחמות קטנות אלה באמרו לצאת בראש כל כוחותיו כאשר גם ההטמנים יצאו לקרב.

הנסיך שלח אפוא גדודי-סיור ובידם פקודה לגמול בדם תחת דם ולהוקיע על העצים את השודדים והמרצחים. בין האחרים הלך גם האדון לוֹנגינוּס פודביפינטה והביס את הכנופיות בסביבת צ’רני-אוסטרוב, ואולם רק בקרב היה הוא נורא ואיום ואולם נהג ביד רכה כלפי השבויים שנפלו בידיו עם נשק ביד, ועל-כן שוב לא שלחו הנסיך למסעי-קרב אלה. בקרבות אלה הצטיין האדון ווֹלוֹדיובסקי, שבמלחמות-מארב אלה רק וירשול יכול להתחרות עמו. לא היה כמוהו למהירות המסע, לאיגוף מפתיע של האויב, להנחלת תבוסה בהתנפלות כה נועזה, לפיזור האויב לכל רוחות השמים, ללכידתם, להשמדתם ולתלייתם של הפורעים. לא ארכו הימים ואימתו נפלה על הקוזקים, והנסיך אהבו מאוד. מן הימים האחרונים לחודש מארס ועד מחצית חודש אפריל השמיד האדון ווֹלוֹדיובסקי שבע כנופיות פורעים, שכל אחת מהן עלתה בגודלה שלושה מונים על הכוח שהיה עמו, והוא לא חדל ממאמציו ועוד הגביר חיילים, כשואב עזוז ואייל מן הדם השפוך.

האביר הקטן, ויותר נכון – השד הקטן, היה מפגיע באדון זגלובה שיתלווה אליו במסעותיו אלה, כי יותר מכל אהב את חברתו, אבל האציל הזקן לא נפתה לו ואת חוסר המעש שלו הסביר בדברים אלה:

– כּרסי גדולה מדי, אדוני מיכל, בשביל טילטולים וחיבּוטים כגון אלה, ומלבד זאת נועד כל איש ואיש מלידה למשהו אחר. עם ההוזַארים להסתער על שפעת אויבים בעצם היום, לשבר מחנות, ללכוד דגלים – זה ענין בשבילי, ואולם לרדוף בלילה בסבך השיחים, אחרי בני-בליעל – זה חלקך, כי דק הינך כמחט ונקל לך להידחק ולחדור לכל מקום. אני אביר בן הדור החולף הנני, ואני בוחר לטרוף כארי מאשר לארוב ולתור ככלב-ציד ביער! מלבד זאת עלי לשכב ולישון תיכף לחליבת הערב, כי רק אז תערב עלי שנתי.

והאדון ווֹלוֹדיובסקי המשיך במסעותיו לבדו ולבדו מנצח. ואולם יום אחד יצא בסוף אפריל, וחזר במחצית מאי, והוא כולו דכאון ועצבות, כאילו נחל מפלה ואנשיו אבדו. ככה חשבו כל רואיו, אך שגו. להיפך, בדרכו הארוכה והקשה ההיא הגיע עד מעבר לאוֹסטרוֹג, עד הוֹלוֹבניה ושם הביס לא כנופיה של בני האספסוף, כי אם גדוד של בני-זפורוז’ה שמנה כמה מאות איש. את מחצית אנשיו השמיד ומחציתם לקח בשבי. ידיעה זו הגבירה את הפליאה למראה העצב העמוק שכּיסה כערפל את פניו עליזי הסבר תמיד. רבים ביקשו לדעת תיכף את הסיבה, אולם הוא לא פצה פיו, ואך ירד מסוסו פנה מיד לעבר מעון הנסיך בלויית שני אבירים זרים. לאחר השיחה עם הנסיך במשך שעה ארוכה הלך עם שני הזרים אל האדון זגלובה, מבלי לעצור בדרכו, אף כי תאבי-החדשות אחזו לא אחת בשרוולו.

האדון זגלובה השתאה למראה שני הגברים החסונים, שלא ראה אותם מימיו ושמדיהם עם לולאות הזהב שעל כתפיהם העידו עליהם כי הם משרתים בצבא ליטא.

ווֹלוֹדיובסקי פתח ואמר:

– סגור, אדון, את הדלת וצווה לא לתת לאיש להיכנס, כי ענין נכבד לפנינו.

זגלובה פקד על משרתו לא לתת לאיש להיכנס אליו, ואחר-כך סקר במבוכה את פני הבאים, בהכירו בהם, כי בשורה לא-טובה בפיהם.

– אלה הם – אמר ווֹלוֹדיובסקי בהורות באצבעו על הצעירים שבאו אתו – הנסיכים בּוּליהוֹב-קורצביץ: יוּר ואנדז’י.

– בני דודה של הילנה! נצטעק זגלובה.

הנסיכים קדו והפטירו יחד:

– בני דודה של הילנה המנוחה.

פני זגלובה האדומים נהפכו בין-רגע לחיוורים-כחלחלים, ידיו החלו לחבוט באויר, כאילו פגע בו כדור, הוא פער את פיו, כמי שנקטעה נשימתו, לטש את עיניו ואמר, יותר נכון גנח:

– היתכן?

– הגיעה אלינו השמועה – השיב האדון ווֹלוֹדויוֹבסקי בעצב – כי העלמה הנסיכה נרצחה במנזר מיקוֹלַי הטוב.

– האספסוף החניק בעשן בתוך תא אחד שתים-עשרה עלמות וכעשרים נזירות, ובין העלמות היתה בת-דודנו – הוסיף הנסיך יוּר.

זגלובה לא הוציא הגה מפיו, אך פניו שלפני רגע היו חיוורים-כחלחלים חזרו והסמיקו עד כדי כך שהנוכחים בחדר חששו לחייו, לאטם נפלו עפעפיו על עניו, אחרי-כן כיסה עליהן בידיו ומפיו שוב נשמעה גניחה:

– הוי, אנשים! אנשים!

אחרי-כן נשתתק ונאלם דוֹם.

והנסיכים וּווֹלוֹדיובסקי החלו לקונן:

– הנה נאספו יחדו קרוֹביך ורעיך, כדי להביא ישועה לך, היפה בעלמות –

מילל האביר הצעיר מתאנח – ואולם אחרנו, כנראה, לבוא לעזרתך. לשוא כל רצוננו, לשוא חרבותינו ועוֹז-רוחנו, ואַת שוכנת כבר בעולם אחר, עולם טוב מן העולם העכור הזה, בחצר העלמות אשר למלכות-השמים.

– אחותי! – קרא הענק יוּר, שנתקף שוב צער רב – סלחי-נא לאשמותינו, ואנחנו נשפוך דלי מלא דם על כל טיפה מדמך שנשפך.

– כה יעזור לנו האלהים! – הוסיף אנדז’י.

ושני הנסיכים נשאו את ידיהם למרום, וזגלובה קם ממקומו, צעד צעדים אחדים לעבר יצועו, התנודד כשכור וכרע על ברכיו לפני תמונת הקדושה שעל הקיר.

במהרה נצטלצלו הפעמונים בארמון, שבישרו כי שעת-הצהרים הגיעה, וצלצולם עגום כשל פעמוני הלוָיה.

– איננה עוד, איננה! – אמר ווֹלוֹדיובסקי – מלאכי-מרום העלו אותה השמימה ולא השאירו לנו בלתי אם דמעות ואנחות.

זגלובה ייבב, ויבבתו הרעידה והניעה את כל גופו המסורבל. והם לא חדלו לקונן והפעמונים לא פסקו לצלצל.

לבסוף, נרגע זגלובה מעט. והנוכחים אף היו סבורים שהוא נרדם מעייפות רבה שתקפתו, אולם כעבור שעה קלה קם וישב על הדרגש; אפס מראהו היה עתה כשל איש אחר: עיניו אדומות ומעורפלות, ראשו מורכּן, שפתו התחתונה רפויה ונוגעת בזקנו, פניו הביעו אדישות ותשישות מוזרה של זקנה – עד כי נדמה, שהאדון זגלובה הגאה, השמח תמיד, המלא רוח-חיים, מת, ותחתיו יושב איש זקן, שחוח תחת משא ימיו ויסוריו.

פתאום הופיע האדון פודביפינטה, שנכנס למרות מחאותיו של המשרת בכניסה, ושוב נשמעו קינות ויללות; הליטאי הזכיר את רוֹזלוֹגי, ששם ראה את העלמה הנסיכה בפעם הראשונה, את רעננותה, יופיה וצעירותה, ולבסוף הזכיר, שיש אומלל מהם, הלא הוא ארוסה, האדון סקשטוסקי – ושאל את האביר הקטן על-אוֹדוֹתיו.

– סקשטוסקי נשאר אצל הנסיך קוֹרֶצקי בקוֹרֶץ, שמה בא בדרכו מקיוב, והוא חולה ואיננו יודע מכל המתרחש סביבו – ענה ווֹלוֹדיובסקי.

– האם אין אנחנו צריכים לנסוע אליו? – שאל הליטאי.

– לשם מה? – השיב ווֹלוֹדיובסקי – רופא הנסיך הבטיח להחזירו לאיתנו; שם שוהה האדון סוּחוֹדוֹלסקי, מפקד-גדוד בצבא הנסיך דוֹמיניק, והוא ידידו המסור של סקשטוסקי, שוהה שם גם הזקן זַצ’ויליחובסקי; שני אלה דואגים לו היטב. לא יחסר שם כל; ואם הוא שרוי בדכאון עמוק מוטב הדבר, שאינו יודע ומבין את אשר קרהו.

– הו, אלוהים כבירים! – אמר הליטאי. – האם בעיניך, אדון, ראית את סקשטוסקי?

– ראיתי אותו, אך לולא אמרו לי, לא הייתי מכיר אותו, כי יסוריו ומכאוביו שינו מראהו כליל.

– האם הוא הכיר אותך, אדון?

– ודאי הכיר, אף כי לא אמר דבר, רק חייך קלות והניע ראשו, ומחמת הצער שתקפני עקרתי מיד מן המקום. הנסיך קוֹרצקי אומר לבוא הנה, לזבּרז', עם גדודיו, זצ’ויליחוֹבסקי ילך אתו, והאדון סוּחוֹדוֹלסקי נשבע, כי גם הוא ילך אתו, אף אם הנסיך דוֹמיניק יצווה עליו אחרת. הם יקחו אתם הנה את סקשטוסקי, אם מחלתו לא תכריעהו.

– ומנין לכם הידיעה על דבר מותה של העלמה הנסיכה? – שאל האדון לונגינוס. – האם האבירים האלה הביאו הבשורה הרעה הזאת? – והוסיף, בהורותו על הנסיכים.

– לא. לאבירים האלה נודע הדבר הזה במקרה בהיותם בקוֹרץ, שמה באו עם חיל-העזר, ששלח הווֹייבוֹדה של וילנה, ואתי באו הנה, כי היו בידם מכתבים גם אל נסיכנו. המלחמה ודאית, ולריק כל מאמצי משלחת המלך.

– זאת גם אנו, כאן, יודעים. מיהו שסיפר לך, כי העלמה נהרגה?

– זצ’ויליחובסקי אמר לי, והוא שמע זאת מפי סקשטוסקי. חמילניצקי נתן לסקשטוסקי רשיון לחפּש אותה בקיוב, והמטרופוליט בעצמו עזר על ידו. חיפּשו

אותה במנזרים, כי כל מי שנשאר משלנו בקיוב, מסתתר בבתי-הנזירים והנזירות.

הם הניחו שבוהון החביא את העלמה הנסיכה באחד המנזרים. הם חיפשו וקיווּ למצוא אותה, אף שידעו, כי האספסוף שרף שתים-עשרה עלמות במנזר מיקוֹלַי הטוב.

המטרופוליט בעצמו הבטיח, כי איש מבין האספסוף לא יעז להרע לעלמה הנחשבת לארוסתו של בוהון, ואולם נסתבר, ששגה.

– ההיתה במנזר מיקוֹלי הטוב?

– כן. סקשטוסקי מצא באחד המנזרים את האדון יוֹאַכים יֶרליץ‘, שהסתתר שם, וכדרך ששאל את כל האנשים על העלמה הנסיכה, שאל גם אותו; והאדון ירליץ’ סיפר, כי כל הנשים נפלו בידי הקוזקים, רק במנזר מיקוֹלי הטוב נשארו שתים עשרה עלמות ואלה נשרפו וביניהן גם העלמה קורצֶויץ‘. סקשטוסקי לא האמין לדבריו של ירליץ’ המבוֹעת והמטורף למחצה מפּחד התמיד לחייו ופנה שנית אל המנזר מיקוֹלי הטוב ושאל עליה; ואולם הנזירות, ששלוש מהן נשרפו בתא, שבו ישבה העלמה, לא ידעו, לדאבוננו, את שמות השרופות, ואולם כשתאר לפניהן סקשטוסקי את מראֶהָ, אמרו, שאמנם היתה בין השרופות עלמה כזאת.

– ישמרהו האלהים וינצרהו, כי הוא לא יינחם עוד עד עולם! – אמר לונגינוס.

האדון ווֹלוֹדיובסקי נאלם ונשתרר שתיקה בחדר. הנסיכים, שעוּנים על כפות ידיהם, ישבו דמוּמים. פודביפינטה נשא את עיניו למרום, והאדון זגלובה תקע את מבטו הקופא בקיר, כמי שנשתקע בהרהורים כבדים.

– קומה-נא אדון! – פנה אליו לבסוף ווֹלוֹדיובסקי וטילטל את זרועו בחזקה. – במה הנך מהרהר כה? כל הרהוריך וכל תחבולותיך לא יועילו עוד.

– אני יודע זאת – השיב זגלובה בקול שבוּר ונדכה – ואולם חושב אני, כי כבר זקן הנני ואין לי עוד דבר לעשות בעולם הזה.

פרק כא

– שער-נא בנפשך – אמר האדון וולודיובסקי ימים אחדים אחרי-כן אל לוֹנגינוּס – כי האיש הזה שוּנה בין שעה אחת, כאילו עברו עליו עשר שנים. שמח וטוב-לב היה תמיד, לשונו היתה שנונה ומוחו רב תחבולות עד שעלה בהן גם על אוליסס, ועתה אף הגה מפיו איננו מוציא, רק מנמנם במשך ימים שלמים, מתאונן תמיד על זקנתו, ומדבר כמתוך שינה. ידעתי, שהוא אוהב אותה, אך לא שיערתי שעד כדי כך.

– ומה הפלא? – השיב הליטאי באנחה – נפשו נקשרה בה עוד יותר אחרי שהוציא אותה מכף בוהון, ותלאות רבות ונוראות עברו עליו בברחו אתה. כל זמן שהיתה עוד תקוה להצילה, התאמץ לחלץ אותה מרעתה בהמצאת תחבולות ובדרך זו התעודד והחזיק מעמד, ואולם עתה שוב אין לו מה לעשות ועל כן אין לו כל ענין בחיים עוד, כי בודד הוא בעולם.

– כבר ניסיתי לשתות עמו יחד בתקוה, שהמשקה יעודדו, אך כל זה לריק! הוא שותה, אבל איננו מתבדח עוד ואיננו מגולל דברים על מעללי גבורתו, כי אם מתרגש ואחרי-כן מוריד את ראשו אל בטנו ונרדם. ושוב אינני יודע, אם האדון סקשטוסקי שרוי בדכאון גדול ממנו.

– חבל, חבל מאוד! כי בכל-זאת אביר גדול היה. נלך-נא אליו, אדוני מיכל. דרכו היה להתלוצץ על חשבוני ולעקוץ אותי. אולי שוב ייתפס לכגון זה. אלי, כיצד משתנים בני-האדם! הלא זה היה תמיד מלא שמחה!

– נלך! – נענה לו האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי – כבר השעה מאוחרת, אולם קשה לו ביחוד בשעות הערב, כי אחר שהוא מנמנם כל היום, איננו יכול לישון בלילה.

וכך משוחחים פנו שניהם אל מעונו של האדון זגלובה ומצאו אותו יושב ליד החלון הפתוח וראשו נשען על ידיו. כבר היתה השעה מאוחרת ובארמון חדלה כל תנועה, רק קולות המשמרות נשמעו מפעם לפעם ומעבר השיחים שבין הארמון והעיר שלחו הזמירים את זמירות-הלילה שלהם, שבאו בשפע, כמטרות האביב. בעד החלון הפתוח חדר אויר חם של מאי וקרני הירח הבהירות האירו את פניו העגומים של זגלובה ואת קרחתו השפופה על חזהו.

– ערב טוב, אדון! – קראו שני האבירים.

– ערב טוב! – השיב זגלובה.

– מה נשתקעת כך, אדון, ליד החלון ואינך שוכב לישון? – שאל ווֹלוֹדיובסקי.

– כי אין לבי לשינה – השיב רפויות. – שנה עברה מאז, שנה מאז נמלטתי אתה על פני הקַהַמליק מידי בוהון, וגם אז, כמו עתה, שרו הצפרים, והיכן היא עתה?

– רצון האלהים הוא! – אמר ווֹלוֹדיובסקי.

– לעצבוננו ולתוגת נפשנו, אדוני מיכל! אין נחומים לי עוד!

והם נשתתקו, רק בעד החלון הפתוח הגיעו עתה סלסולי הזמירים רמים וחזקים יותר ונדמה כאילו כל הלילה הבהיר הזה מלא בהם.

– הוי, אלוהים, אלוהים! – נאנח זגלובה – בדיוק כמו על הקהמליק.

האדון לונגינוס ניער את אגלי דמעותיו מעל שפמו הדהה והאביר הקטן אמר כעבור רגע:

– הו, התדע אדון? העצב עצב והתמד תמד. הבה ונלגום ממנו כראוי, כי אין טוב ממנו להשכיח עצבונות.

– אכן, אשתה – אמר זגלובה ביאוש.

ווֹלוֹדיובסקי ציוה לנער המשרת להעלות אור ולהביא כד משקה, ולאחר שישבו אל השולחן, ובידעו שהזכרונות מימים עברו בכוחם לעודד את האדון זגלובה, שאל:

– הכבר עברה שנה למן היום, שברחת, אדון, עם הנסיכה המנוחה מרוזלוגי מפני בוהון?

– בחודש מאי היה הדבר, במאי – השיב זגלובה. – עברנו את הנהר קהמליק, כדי להימלט לזולוטונושה. הוי, קשים החיים בעולם הזה!

– וגם היא התחפשה?

– התחפשה לקוזק צעיר. את שערותיה – המסכנה! – את שערותיה נאלצתי לקצץ בחרבי, לבל יכירוה. אני יודע את המקום, שבו החבאתי אותן יחד עם החרב.

– עלמה מתוקה היתה! – אמר לונגינוס באנחה.

– אומר אני לכם אדוני, כי כבר ביום הראשון כה נתאהבתי בה כאילו גידלתיה מלידה. והיא אך פרשה את ידיה לפני והודתה לי וחזרה והודתה על שהצלתיה ועל שאני מגן עליה. הלואי ובתקו אותי לפני הגיעי ליום הזה! הלואי ולא הגעתי ליום הזה!

ושוב נשתררה שתיקה ושלושת האבירים לגמו מן התמד המהול בדמעות, ואחרי-כן המשיך זגלובה ואמר:

– סבור הייתי כי בצל קורתם אוציא את שארית ימי בשיבה טובה, ואילו כעת… ובאמרו זאת נפלו ידיו ברפיון על ברכיו.

– מאין תבוא נחמתי? מאין תבוא נחמתי? אולי בקבר…

עוד טרם יסיים זגלובה דברו, נשמע רעש במסדרון; פלוני רצה להיכנס והמשרת עצר בעדו; פרץ ריב-דברים קולני ולווֹלוֹדיוֹבסקי נדמה, כי קול ידוע לו הוא שומע, ולכן קרא בקול למשרת שיתן לאיש הזר להיכנס.

הדלת נפתחה והופיעו בה פניו המסורבלים והסמוקים של זֶ’נדזַ’ן, שהוליך את מבטו על פני הנוכחים בחדר, קד ואמר:

– יהי שם ישו מבורך!

– לעולם ועד! – השיב ווֹלוֹדיוֹבסקי. – ז’נדז’ן הוא זה!

– אני אכן ז’נדז’ן! – השיב המשרת – והנני משתחווה אפים ארצה לפניכם, אדוני הנכבדים. ואדוני היכן הוא?

– אדונך בקוֹרֶץ; חולה הוא.

– בשם אלהים! מה אדוני אומר? האם לא אנושה מחלתו חלילה?

– חולה אנוש היה, אך עתה הוטב לו. הרופא אומר, כי ישוב לבריאותו.

– אני באתי הנה, כדי להודיעו דבר חשוב על אוֹדוֹת העלמה הנסיכה.

האביר הקטן הניע ראשו בעצב.

– לשוא נחפזת בדרכך, האדון סקשטוסקי כבר יודע כי מתה ואנחנו מבכים אותה ושופכים עליה דמעות כמים.

עיני ז’נדז’ן כמעט יצאו מחוריהן.

– אוי ואבוי! מה שומעות אזני? העלמה מתה?

– לא מתה, כי אם מרצחים רצחוה בקיוב.

– מה קיוב? מי קיוב? מה זה אתה דובר, אדוני?

– מה קיוב? האם אינך יודע את קיוב?

– בשם אלהים! אין זאת, כי אם אתה, אדון, מהתל בי! מה לה בקיוב? הלא היא הוחבאה באחד מנקיקי הנחל וַלַדִינְקָה בסביבת רַשקוב? והמכשפה נצטוותה על-ידי בוהון, שלא להרשות לה להרחיק צעד אחד מחוץ למקום עד בואו. חי האלהים, שאפשר להשתגע פה!

– מה המכשפה? מה זה אתה דובר?

– הורפּינה. הלא אני מכיר היטב את הכּרסתנית הזאת!

האדון זגלובה קם פתאום מעל הספסל והחל לנופף בידיו כטובע.

– בשם אלהים חיים! שתוק, אדון! – קרא אל ווֹלוֹדיובסקי. – בשם אלהים!

תן לי לשאול!

רטט אחז בנוכחים למראה פניו של זגלובה שהחווירו מאוד וזיעה כיסתה את קרחתו. הוא דילג מעל הספסל לעברו של ז’נדז’ן, ובאחזו בזרועותיו שאל בקול ניחר:

– מי זה סיפר לך, שהיא… חבויה ליד רשקוב?

– מי סיפר לי? בוהון!

– היצאת מדעתך, בחור?! – צרח זגלובה בטלטלו את הנער כטלטל עץ-אגס, – איזה בוהון?

– בשם אלהים! – קרא ז’נדז’ן. – מדוע אתה, אדון, מטלטל אותי ככה? הרפּה ממני, אדון, ותן לי להתאושש, כי דעתי נטרפת עלי. אתה, אדוני, מבלבל את מוחי. איזה בוהון, הנך שואל? האם אינך מכיר, אדוני, את בוהון?

– דבּר, אחרת אנעץ את סכּיני בבטנך! – צרח זגלובה. – איפה ראית את בוהון?

– בוולוֹדַוָה! – קרא הנער הנפחד. – מה הרעה שעשיתי לכם? האם רוצח אני?

זגלובה כמעט שנטרפה דעתו, נשימתו אפסה והוא נפל על הספסל מתנשם בכבדות. האדון מיכל ניסה לשים קץ למבוכה.

– מתי ראית את בוהון? – שאל את ז’נדז’ן.

– לפני שלושה שבועות.

– האם חי הנהו?

– ומדוע לא יחיה? הוא עצמו סיפר לי שאתה, אדון, ביתקת אותו, אך הוא החלים…

– והוא אמר לך, שהעלמה בסביבות רשקוב?

– ומי, אם לא הוא?

– שמע נא, ז’נדז’ן, הענין נוגע אל חיי אדונך וחיי העלמה! האם בוהון בעצמו סיפר לך, שהיא לא היתה בקיוב?

– אדוני הנכבד, איך זה יכולה להיות בקיוב, אם בוהון החביא אותה בקירבת רשקוב, ועל הוֹרפּינה אסר, כשהוא מחייבה בראשה, על יציאתה מן המקום של הנסיכה, ועכשיו נתן בידי את שרביטו ואת טבעתו, כדי לנסוע אליה, כי הוא עצמו פצעיו חזרו ונפתחו וזמן רב יהיה אנוס לשכב.

את המשך דבריו של ז’נדז’ן הפסיק האדון זגלובה, שחזר וקם מן הספסל ובתפסו בשתי כפות ידיו בשארית שערות ראשו, החל צועק כמי שנסתתרה בינתו:

– היא חיה, בתי האהובה! היא חיה! לא אותה הרגו בקיוב! היא חיה, חיה, חמדתי!

והזקן רקע ברגליו, צחק, התייפח, לבסוף תפס את ז’נדז’ן בראשו, לחץ אותו אל לבו וכיסה אותו בנשיקות כה רבות, שהמשרת כמעט נתבלבלה דעתו.

– ירפה נא ממני, אדון נכבד, יניח לי… עוד מעט ואחנק! אמנם היא חיה… בקרוב בעזרת אלהים ניסע אליה יחד… ירפה נא… אדוני הנכבד, אדוני!

– הרפה ממנו, אדון, ויספר לנו הכל, כי עדיין איננו מבינים מה אירע – אמר ווֹלוֹדיובסקי.

– אכן, ספר, ספר! – קרא זגלובה.

– ספר מן ההתחלה, אחא! – אמר האדון לונגינוס, שגם שפמו נתרטב כדבעי.

– תנו לי, אדוני הנכבדים, לנשום – אמר ז’נדז’ן – ואת החלון אסגור, כי הזמירים המנוולים האלה צורחים כל-כך בין השיחים, עד שאיני שומע מה אני מדבר.

– תמד! – קרא ווֹלוֹדיובסקי לעבר משרתו של זגלובה.

ז’נדז’ן סגר את החלון באיטיות, כדרכו, ואחרי-כן פנה אל הנוכחים בחדר ואמר:

– אתם, אדוני הנכבדים, תרשו לי לשבת, כי עייף אני.

– שב! – אמר ווֹלוֹדיובסקי במזגו לו תמד מן הכד שהביא המשרת – שתה אתנו, כי ראוי אתה לכך בזכות הבשורה שבישרתנו, ובלבד שתזדרז בסיפורך.

– התמד מצוין! – אמר ז’נדז’ן בהרימו את הכוס מול האור.

– הלואי וביתקו אותך! התתחיל לספר? – הרעים זגלובה.

מיד הוא כועס, אדוני! אמנם אספר, אם אתם, אדוני הנכבדים, רוצים לשמוע את סיפורי, כי לכם, אדוני, לצוות ולי לשמוע בקולכם, כי הלא משרת אני, ואולם רואה אני, כי עלי להתחיל מן ההתחלה ולספר הכל לפרטי הפרטים…

– ספר מן ההתחלה!

– ודאי זוכרים אתם, אדוני, שכשהגיעה הידיעה על נפילתה של בַּר חשבנו, שהעלמה כבר אבדה. אז חזרתי לזנדז’ן, אל אבותי ואל סבי, שהוא בן תשעים כיום… כּנים דברי… לא! בן תשעים ואחת.

– שיהיה בן תשע מאות!… – הרטין זגלובה.

– יוסיף לו אלהים שנות-חיים! תודה לך, אדוני, על ברכתך – אמר זנדז’ן –

ובכן חזרתי אל משפחתי כדי להביא להורי את שצברתי לי בין הרוצחים. והלא אתם, אדוני, יודעים כבר, כי בשנה שעברה אספוני הקוזקים אליהם בצ’חרין, מהיותם סבורים שמשלהם אני, כיוון שהייתי מטפל בבוהון בהיותו פצוע ואחרי כן הוא התהלך עמי כרֵע, ואותם ימים קניתי מעט חפצים יקרי-ערך מאת השודדים ההם. מעט כלי-כסף, מעט תכשיטים…

– יודעים אנחנו, יודעים! – אמר ווֹלוֹדיובסקי.

– והנה באתי אל הורי, ששמחו לבואי מאוד, וכהראותי להם כל מה שהבאתי אתי, כמעט לא האמינו למראה עיניהם. ואנוס הייתי להישבע לסבי כי ביושר רכשתי לי כל זאת. אז שמחו מאוד, כי עליכם, אדוני, לדעת, שהם עומדים בערכאות עם משפחת יבורסקי על-אוֹדוֹת עץ-האגס שעל המיצר ומחצית ענפיו מעל לאדמת יבורסקי ומחציתם מעל לאדמתנו. והנה אם בני יבורסקי מניעים את הענפים מעל לאדמתם, נושרים מן העץ גם האגסים שלנו, ואגסים רבים נופלים על המיצר. הם אומרים, כי גם האגסים שעל המיצר שלהם הם, ואנחנו…

– אַל נא תביאני לידי כעס, אכּר! – אמר זגלובה. – ואל תערבב דברים שלא מן הענין…

– קודם כל, סלח נא לי, אדוני, לא איכּר אני, כי אם אציל, אף כי עני הנני, וחותם אצילות למשפחתי, ועל-זאת יעידו האדונים ווֹלוֹדיובסקי ופודביפינטה, שהם ידידיו של האדון סקשטוסקי, והשנית, המשפט ההוא נמשך זה חמישים שנה…

זגלובה חרק שן והחליט לא להפריעו עוד בדבריו.

– יפה, יפה, בני! – אמר האדון לוֹנגינוּס בנעימות. – אך ספר נא לנו על-אודות בוהון ולא על עצי-אגסים.

– על אודות בוהון? – קרא ז’נדז’ן. – אספר על אודות בוהון. הנה בוהון חושב, אדוני, כי אין משרת ורֵע נאמן ממני. אף כי בצ’חרין היכּה אותי ופצעני, שמרתי עליו וחבשתי את פצעיו אחרי שהנסיכים לבית קוּרצֶויץ' פצעו אותו. כיזבתי לו אז ואמרתי לו שאינני רוצה לשרת אצל הפולנים וכי אני בוחר להילווֹת אל הקוזקים, שם צפויים לי רווחים יתירים, והוא האמין לי. ואיך יכול שלא להאמין לי, אחרי שהחלמתי אותו?! ואכן, נתחבבתי עליו מאד ואמת נכון שהוא גמל לי ביד רחבה, מבלי שיעלה על דעתו שנשבעתי בלבי להנקם בו על אשר עולל לי בצ’חרין, ואם לא טבחתיו, הרי רק משום שלא נאה לאציל לטבוח בסכין, כטבוח חזיר, את אויבו השוכב על מיטתו.

– יפה, יפה – אמר ווֹלוֹדיובסקי – גם את זאת אנו יודעים, אך איך זה מצאת אותו עתה?

– ובכן, רואה אדוני, הדבר כך היה: לאחר שגברנו על בני יבורסקי (הם יחזרו על הפתחים, לא יתכן אחרת) חשבתי בלבי: “ובכן, הגיע השעה לחפש את בוהון ולגמול לו על הרעה שעשה לי”. גיליתי את סודי להורי וגם לסבי, והוא, בעל הכבוד העצמי, אמר: “אם נשבעת – לך, אחרת אינך אלא לא-יצלח”. ובכן הלכתי, כי גם זאת חשבתי בלבי: אם אמצא את בוהון, אולי יוודע לי דבר על אודות העלמה, אם עודנה בחיים, ואחרי-כן, לאחר שאהרגהו, אלך אל אדוני להודיעהו את מקום מחבואה של העלמה הנסיכה, וגם הוא ישלם את שכרי!

– בוודאי ישלם וגם אנחנו נשלם – אמר ווֹלוֹדיובסקי.

– ואני, אחא, אתן לך סוס וכליו – הוסיף לוֹנגינוּס.

– אני מודה בהכנעה לאדוני הנכבדים – אמר המשרת בשמחה – כי אמנם יאה שכר טוב למבשר טוב, והן לא אתן ביין-שרף את אשר יוּתן לי…

– רוח תזזית נכנסת בי! – נהם זגלובה.

– ובכן, יצאת מבית הוריך… – אמר ווֹלוֹדיובסקי.

– ובכן, יצאתי מבית-הורי – המשיך ז’נדז’ן לספר – וחשבתי בלבי: אנה אסע? אולי לזבּרז' אסע, כי משם לא רחוקה הדרך אל בוהון, וגם לאדוני אשאל שם. ובכן נסעתי, אדוני, נסעתי דרך ביאלה וּוולוֹדַוָה, ובוולוֹדַוָה – סוסי כבר עייפו – חניתי לתת מספוא לסוסי ולהחליף כח. יום-השוק היה וכל הפונדקים מלאים אצילים; פניתי אל העירונים – גם בתיהם מלאים אצילים! ויהודי אחד אמר לי: “חדר פנוי היה לי, ומתאכסן בו אציל פצוע”. – “מקרה מוצלח, אמרתי, כי אני יודע לחבוש פצעים, והחובש שלכם, ודאי ידיו מלאות עבודה, כי יום-שוק היום!” המשיך היהודי ההוא ואמר, כי האציל הפצוע הזה חובש בעצמו את פצעיו ואיננו נותן לאיש להיכנס אליו, ואחרי-כן הלך לשאול אותו. כנראה, הורע מצב הפצוע, כיוון שהסכים להכניס אותי אליו. נכנס אני – ומביט, מי שוכב על המיטה? – בוהון! הצטלבתי: בשם האב והבן והרוח הקדושה! נבהלתי מאד, והוא הכירני מיד ושמח לקראתי מאד (כי כרֵע לו יחשבני) ואמר: “האלהים שלח אותך אלי! עתה לא אמות”. ואני אמרתי: “מה לך פה, אדון?” – והוא שם אצבעו על פיו, ורק אחרי-כן סיפר לי את כל הקורות אותו, שחמילניצקי, כשחנה בסביבות זמושץ', שלח אותו אל המלך, שאז היה עוד נסיך ובן-מלך, ושהאדון ווֹלוֹדיובסקי כמעט וביתק אותו בליפקוב.

– האם הזכיר אותי לטוב? – שאל האביר הקטן.

– זו תהיה האמת, אדוני, אם אוֹמר שהוא מזכיר אותך לטוב. חשבתי (אמר) כי לפני ניצב איזה עלם, זאטוט, והנה (אמר) גבור הוא, גבור, שכמעט וביתק אותי לחלקים. ואולם בהזכירו את האדון זגלובה יחרוק שן וישתולל מכעס, מפני שסבור הוא, כי האדון זגלובה בכוונה הסיתהו לקרב.

– יאיר התלין לפניו את דרכו! אינני ירא עוד מפניו! – אמר זגלובה.

ובכן, שוב נתקשרה בינינו ידידות כבעבר – המשיך ז’נדז’ן – ואף חזקה מבעבר, והוא סיפר הכל, כי היה נוטה למות, כי אספוהו אל החצר בליפּקוֹב, בחשבם אותו לאציל, וגם הוא הציג עצמו כאציל וכי שמוֹ הוּלֶביץ' מפודוליה, וכי דאגו לסעדו ולכלכלו עד שיכול לקום על רגליו וחזר לאיתנו וכי הוא אסיר-תודה להם כל ימיו.

– ומה היו מעשיו בוולוֹדַוה.

– מגמתו היתה ארץ ווֹהלין, אך בפּרצ’ב נפתחו פצעיו, כי העגלה שבה נסע נהפכה בדרכה, ולכן נאלץ להשאר שם, אף כי סכנת מות רחפה עליו, באשר צפוי היה להיקרע שם לגזרים. כך אמר לי בעצמו. נשלחתי, אמר, ומכתבים בידי. עתה אין לי כל תעודה, מלבד השרביט, ולוּ נודע, מי אני, כי עתה ביתקו אותי האצילים והקוֹמנדנט שהיה פוגש בי היה תולה אותי על עץ, מבלי לבקש רשות מאיש. זוכר אני, כי כשסיפר לי את הדבר הזה, אמרתי לו: “אכן, טוב לדעת, שכל קוֹמנדנט היה תולה אותך על עץ”. והוא שאלני: “מה פשר דבריך?” – כי כן, אמרתי, עתה אדע להיזהר ולא לספר לאיש, כי הנך פה, ובזה איטיב לך". אז הירבה להודות לי

ולהבטיחני, כי יגמול לי בעין יפה. “עתה, אמר, אין לי כסף, אך את התכשיטים, שהם בידי, אתן לך, ובבוא הזמן אעניק לך שפעת זהב, ואילו מידך אבקש שירות אחד נוסף”.

– הו! סוף סוף תספר לנו על אודות העלמה הנסיכה! – אמר ווֹלוֹדיוֹבסקי.

– אמנם כן, אדוני הנכבד. עלי לספר את כל הדברים לפרטיהם ופרטי-פרטיהם.

כאשר אמר לי, כי אין בידו כסף, אבדה שארית אהדתי אליו ואמרתי בלבי: “חכה נא אתה ותראה מה שירות אשרת אותך!” והוא אמר אלי: “חולה אני, ואין בכוחי להיטלטל בדרכים, ולפני דרך ארוכה ומסוכנת. אם אגיע (אמר) לווֹהלין, והגליל הזה הלא קרוב הוא, אהיה בתוך בני-עמי, ואולם שמה, לעבר הדניסטר, אינני יכול לנסוע, כי כשל כוחי, ודרך מלאה סכנות עלי לעבור עד הגיעי שמה, ליד מבצרים ומחנות-צבא. לך אתה תחתי”. ובכן שאלתיו: “לאן”? והוא אמר: “עד לסביבות רשקוב, שם היא מוסתרת אצל אחותו של דוניץ, היא המכשפה הוֹרפּינה”. אז שאלתי: “העלמה הנסיכה?” – “כן! (אמר), שם החבאתי אותה, שם, במקום שעין-אדם לא תראנה, אך טוב לה שם, וכבת הנסיך וישניוביצקי היא ישנה שם על מרבדי-משי מרוקמים זהב”.

– בשם אלהים! מהר וספר! – צעק זגלובה.

– כל אץ חוטא – ענה זֶ’נדזַ’ן. – כששמעתי את הדברים האלה, שמחתי מאד, אך הסתרתי בקרבי את שמחתי ואמרתי: “האמנם שם היא? הן ודאי כבר עבר זמן רב למן היום שהבאת אותה שמה”. והוא נשבע לי, כי הורפינה היא כלבה נאמנה לו, והיא תשמרנה אצלה גם עשר שנים, עד שישוב, וכי העלמה הנסיכה שם היא, חי אלוהי-מרום! כי גם הטטרים, גם הליַחים וגם הקוזקים לא יבואו שמה, והורפינה לא תעבור על פקודתו.

למשמע דברי ז’נדז’ן אלה רעד האדון זגלובה כבקדחת, האביר הקטן הניע ראשו בשמחה ופודביפיֶנטה נשא את עיניו למרום.

– אין כל ספק בדבר, כי היא שם– הוסיף ז’נדז’ן – והלא זוהי ההוכחה הנאמנה, שהוא שלחני שמה אליה. ואולם אני סירבתי תחילה לבקשתו לבל יכיר, ששמח אני מאד על שהוא שולח אותי שמה. אמרתי: “ולמה אסע אני שמה?” והוא אמר: “אתה תיסע שמה, כי אנכי אינני יכול לנסוע. אם (אמר) אגיע חי מוולוֹדַוה לווֹהלין, אצוה לשאת אותי לקיוב, כי שם הקוזקים שלנו הם השולטים, ואתה (אמר) לך וצווה על הוֹרפינה, שתביא אותה לקיוב, אל מנזר הקדושה-והטהורה”.

– ובכן, רואים אתם, לא אל מנזר מיקוֹלַי הטוב! – התפרץ זגלובה. – מיד אמרתי, שיֶרליץ מטורף או כזבן.

– אל מנזר הקדושה-והטהורה! – המשיך ז’נדז’ן בסיפורו – את טבעתי (אמר) אתן לך, וגם את שרביטי וגם את סכיני, ואז תדע הוֹרפינה כיצד לנהוג, כי כך הוסכם בינינו, והאלהים שלח אותך אלי (אמר), כי היא מכירה אותך ויודעת, כי אתה הטוב ברעי. יחד תסעו, מפני הקוזקים אל תחששו, אולם מפני הטטרים היזהרו ועיקפו את המקומות, שבהם הם חונים, כי הם לא יכבדו את השרביט שבידך. ממון, דינרי-זהב, יש שם, והם טמונים באדמה במחילה (אמר). אם יהיו דרושים לך, הוציאם משם. בדרככם תאמרו רק זאת: “רעייתו של בוהון נוסעת!” – ולא יחסר לכם כל. גם (אמר) המכשפה בעצמה תדע את אשר עליה לעשות, אך אתה לֵך, כי את מי מלבדך אשלח, אני האומלל? “למי אגלה את סודי פה. בארץ נכריה, בין אויבים?” כה, אדוני הנכבדים, התחנן אלי, ובכה בכי מר. אחרי-כן ציוה עלי הנבל להישבע לו, כי אסע שמה, ואני אמנם נשבעתי, אך בלבי הוספתי על השבועה: “עם אדוני שלי!” והוא שמח מאד, ואז נתן לי את השרביט ואת הטבעת ואת הסכין ואת התכשיטים, ואני אמנם לקחתים מידו, כי חשבתי: “טוב שיהיו כל אלה בידי, משישארו בידי המרצח”.

כשנפרדתי ממנו אמר לי באיזה נקיק מנקיקי הנחל וַלַדינקה היא חבויה. באיזו הדרך עלי ללכת והיכן לפנות, וכל הדברים האלה הסביר לי לכל פרטיהם, עד שאוכל להגיע שמה, אף אם אעצום את עיני בלכתי, כפי שתיוָכחו לדעת, אדוני הנעלים, כי אני חושב שכולנו נצא לדרך ההיא.

– מחר נצא! – קרא ווֹלוֹדיובסקי.

– למה נחכה עד מחר? עוד היום, עם שחר, אצווה להכין את הסוסים לדרך.

השמחה אחזה בכל הלבבות. קריאות תודה לאלוהים, שיפשוף כף מתוך שמחה, ושאלות נוספות המופנות לז’נדז’ן מילאו את החדר.

– יכוך הכדורים! – הרעים זגלובה. – מזלו של סקשטוסקי, כי משרת כמוך לו!

– האם לא כן? – שאל ז’נדז’ין.

– הוא בודאי יצפה אותך זהב.

– גם אני חושב, שאבוא על שכרי, אף כי משרת אני את אדוני מנאמנות לו.

– ועם בוהון מה עשית? – שאל ווֹלוֹדיובסקי.

– הלא זאת הצרה, אדוני, ששוב היה חולה, ולא יפה היה לשחטוֹ במצב זה. הלא גם אדוני היה מגנה אותי על המעשה. זה גורלי! מה יכולתי לעשות? הנה, אחרי שסיפר לי כל שסיפר ונתן כל שנתן, חשבתי: למה, אמרתי בלבי, יתהלך על פני האדמה נבל כזה, שחטף עלמה ואותי פצע בצ’חרין? ילך לאבדון והתלין יאיר לפניו את הדרך לעולם הבא! כי גם זאת הרהרתי: אולי יחלים ואז ירדוף אחרינו בראש הקוזקים. ואז, מבלי לחשוב הרבה, פניתי אל הקומנדנט, רגוֹבסקי, החונה בווֹלוֹדַוָה עם גדודו, והודעתי, כי בוהון, האכזרי שבמורדים, מסתתר בעירו. ודאי כבר תלו אותו שם.

ובאמרו זאת נצטחק בצחוק אווילי כשהוא בוחן את פני הנוכחים בחדר כמצפה שיענו לו בצחוק גם הוא, ומה מאד השתומם לראות, שנענה בשתיקה. ורק כעבור שעה קלה רטן זגלובה: “מה שהיה – היה!” ואולם האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי המשיך לשבת דומם, ואילו האדון לוֹנגינוס מיצמץ בלשונו, טילטל ראשו ולבסוף אמר:

– לא יפה, אחא, מעשה לא יפה עשית!

– הכיצד, אדוני הנעלה? – שאל ז’נדז’ן בתמיהה – האם יפה מזה היה לרצחו נפש?

– כך לא יפה וכך לא יפה. מה יפה ממה: מעשהו של הרוצח או של איש-קריות?

– מה מה אדוני דובר? האם איש-קריות מסר לידי השלטונות איש מורד? בוהון אויב הוא למלך אדוננו ולכל הרפובליקה!

– אמנם כן, ובכל זאת מעשה לא יפה עשית. ומה שם הקומנדנט ההוא?

– האדון רגוֹבסקי. ושמו הפרטי, כפי ששמעתי, יאקוּבּ.

– הוא האיש! – נהם הליטאי. – שארו של האדון לַשץ' הוא ואויבו של האדון סקשטוסקי.

אך הערה זו לא הגיעה לאוזני הנוכחים, כי האדון זגלובה השמיע דברו:

– אדוני הנכבדים! אין להשתהות! האלהים סייע בידינו, בעזרת בן-איכרים זה, שנעשה דרכנו בתנאים טובים מאלו שעד היום. יהי שם אלהים מבורך! מחר עלינו לצאת לדרך. הנסיך יצא למסעותיו ואולם גם בלי רשיונו נלך, כי קצר הזמן. ילך האדון ווֹלוֹדיובסקי, אני אלך אתו וגם ז’נדז’ן ילך, ואתה פודביפינטה אדוני, השאר כאן, כי קומתך הגבוהה ותמימותך תהיינה לנו למכשול.

– לא, אחי, גם אני אלך! – אמר הליטאי.

– למען שלומה ובטחונה עליך להשאר כאן. מי שראה אותך ואפילו פעם אחת בימי חייו, לא ישכחך לעולם. אמנם, בידינו שרביטו של בוהון, אך לך לא יאמינו, אף אם השרביט יהיה בידך. אתה חנקת את פּוּלין לעיני הנבלים בני גדודיו של קריבונוס, ובנקל יכירו כלונס ארוך שכמוך. לא, אדון, אינך יכול ללכת אתנו. שם לא תמצא את שלשת הראשים, שהנך מבקש, ואילו ראשך האחד לא יועיל לנו מאומה. אם תלך אתנו, תהיה לנו למכשול, ועל כן הכּבד ושב כאן.

– חבל! – אמר הליטאי.

– חבל, לא חבל – עליך להשאר. כשנלך אל היער להוציא ביצים מקיני הצפורים שבראשי העצים, נקחך אתנו, אך לא עתה.

– קשה לשמוע את דבריך!

– הבה ונשקתיך, אדון, כי לבי מלא חדוה, אך השאר כאן. ואולם עוד דבר אחד אומר לכם, אדונַי, דבר חשוב ביותר: אַל-נא ייודע הסוד לחיילים, כי מאלה יוכל להגיע גם לאזני האכרים. אף לא מילה אחת!

– ולנסיך?

– הנסיך איננו.

– ולאדון סקשטוסקי, אם יבוא הנה?

– אכן, לו, בייחוד לו, אל ייודע דבר, כי מיד ירוץ בעקבותינו. עוד תגיע שעתו לשמוח, כשנצליח להביא הנה את העלמה, אך אם חלילה וחס, תיכזב תוחלתנו והוא יהיה אתנו, ייצא מדעתו. על דברתכם, דברת אבירים, כי לא תגלו דבר!

– על דברתי! – אמר פודביפינטה.

– על דברתי! על דברתי!

– ועתה ניתן תודה לאלהים! – אמר זגלובה.

והוא כרע על ברכיו ואחריו כרעו כל האחרים ולשעה ארוכה שקעו בתפילה נלהבת.

פרק כב

אמנם יצא הנסיך ימים אחדים לפני כן לזמושץ, כדי למשוך לצבאו כוחות צבא חדשים, ולא בקרוב עמד לשוב לזברז‘, ובכן יצאו ווֹלוֹדיובסקי, זגלובה וז’נדז’ן לדרכם בלי להודיע לאיש, בהחבא. ומלבד האדון לונגינוס, ששמר את הבטחתו, לא היה בזברז’ איש שידע את מגמת פניהם.

וירשול והקצינים האחרים, ששמעו כי הנסיכה מתה, לא העלו על לבם, שהאביר הקטן וזגלובה יצאו לחפש את ארוסתו של סקשטוסקי. הם היו סבורים, כי שני רעיו אלו הלכו אליו, וביחוד אחרי שראו, כי אתם הולך ז’נדז’ן, משרתו של סקשטוסקי. ואילו הם נסעו הַישר לחלבּנוֹבקה ושם עשו הכנותיהם לדרכם הרחוקה.

קודם-כל קנה זגלובה בכסף שלוָה מאת לונגינוס חמשה סוסים פּוֹדוֹליים גדולים, המוכשרים למסעות ארוכּים. הפרשים הפולניים וראשי הקוזקים העדיפו סוסים אלה על פני כל האחרים; סוס שכזה מסוגל לרדוף יום שלם אחרי סוס טטרי ובמהירותו עלה גם על סוסי טורקיה, אף חזק היה מאלה, כי גם הקור בלילה וגם הגשמים לא יכלו לו. חמשה סוסים כאלה קנה זגלובה. מלבד זאת קנה לעצמו ולשני חבריו לדרך וגם לעלמה הנסיכה מעילי קוזקים. ז’נדז’ן דאג למטען, ולאחר שהכינו כל הדרוש להם, יצאו לדרכם, בהפקידם את נפשם ביד האלוהים ומיקולי הקדוש, הפטרון לעלמות.

מחופשים בבגדי קוזקים נחשבו בעיני כל רואיהם לאַַטאמנים קוזקיים ולא אחת נעצרו על-ידי משמרות הפולנים, שנתקלו בהם אף בדרכים רחוקות עד קמיניץ – ואולם את אלה העמיד האדון זגלובה בנקל על טעותם. זמן רב נסעו במחוזות בטוחים, שבהם חנו גדודי המצביא לנצקוֹרוֹנסקי, שלאיטו הלך הלוך וקרב לבַר, כדי לעמוד על המשמר במקום שהחלו להתאסף המוני קוזקים. הכל ידעו שההסכמים ערכם כקליפת השוּם וכי המלחמה ודאית, אף כי הכוחות העיקריים טרם ינועו. שביתת הנשק, שנערכה בפריַסלב, עמדה להסתיים בחג השבועות; תגרות וקרבות בין גדודי חלוץ וסיור אמנם לא פסקו מעולם, ואולם עכשיו נתחזקו ושני הצדדים חיכו רק לאות. ובינתיים נצטהל לו האביב בערבה. האדמה, שנרמסה בפרסות הסוסים, עטתה מעטה אטוּן דשאים ופרחים, שהצמיחו גויות האבירים. מעל לשדות הקרב היו חוגות תקועות בתכלת האויר; במרומים נישאו המוני צפורים, מימי הנהרות שהשתפכו התכווצו בנשוב רוח חם והיו לקשקשת נוצצת, ובערב היו הצפרדעים בתוך המים, שהוּחמוּ ביום, מתנצחות ביניהן בשיחת קרקורים עד שעה מאוחרת בלילה.

נדמה, כי הטבע בעצמו שואף לחבוש את הפצעים, להסיר את המכאובים, להסתיר את הקברים תחת מעטה הפרחים. בהירים היו פני השמים ורעננה האדמה מתחת, עליצות עמדה בחלל האויר והערבה כולה התנוצצה כציור מעשה-ידי-אמן, כמרבד מרוקם זהב, וחליפות לצבעיה כקשת או כחגורה פולנית, שאוּמנות חרוצה הפליאה לזווג בה צבעים שונים, ושירת צפרים מילאה את הערבה – והרוח שנשבה בה ייבשה את הבצות וכיסתה בשיזפון את פני בני-האדם.

אז ישמח כל לב ונמלא בטחון לאין-קץ, וגם לב שני האבירים נמלא בטחון. האדון ווֹלוֹדיובסקי שׁר ללא הפסק, והאדון זגלובה נתמתח על סוסו ובהנאה הפקיד את גבו לקרני השמש, ופעם אחת, לאחר שחימם גבו כראוי, אמר אל האביר הקטן:

– מה מאוּשר אני! מלבד תמד ויין, אין טוב לעצמות זקן מחום השמש.

– חום השמש הוא טוב לכל – אמר האדון ווֹלוֹדיובסקי – התבונן­-נא וראה, אדון, כי גם בעלי-החיים מגיחים להתחמם בשמש.

– מזלנו הוא, שבעונה כזו אנו נוסעים אל העלמה הנסיכה – המשיך האדון זגלובה בדבריו – כי בחורף, בקור חזק, קשה היה לנו לברוח עם נערה.

– ובלבד שתהיה כבר בידינו, נבל תכַנוּני, אם יצליח מי להוציאה מידנו.

– אדוני מיכל – אמר זגלובה – חשש אחד מקנן בלבי, והוא, שבמקרה שתפרוץ המלחמה לא יגיעו הטטרים שמה ויקיפונו; מפני הקוזקים נמצא עצה. לפני האכרים אין צורך להזדהות כלל וכלל. וַדאי שׂמת אל לב, שכאַטמאנים אנחנו בעיניהם, ובני זפורוז’ה מכבדים את השרביט בעל-הנוצות ושׁם בוהון יהיה מגן לנו.

– אני מכיר את הטטרים, כי במדינת לוּבני נלחמנו אתם כל הימים, ואני וּוירשול לא ידענו שם מנוח מעולם – אמר האדון מיכל.

– גם אני מכיר אותם – אמר זגלובה – הלא סיפרתי לך, כי ימים רבים ישבתי בתוכם ויכולתי לזכּות במשׂרות נכבדות; ואולם משסירבתי להתאסלם, נאלצתי להזניח שם הכל מאחורי, ועוד צפוי הייתי למות עינויים על שפיתיתי את כהן דתם הראשי להיכנס לברית דת-אמת.

– הלא סיפרת, אדון, פעם אחרת כי הדבר היה בגַלַט?

– גם בגלט קרני כמקרה הזה, וגם בקרים קרני. כי אם אתה חושב שגלט הוא סוף העולם, אינך יודע איפה הפלפלים גדלים. רב הוא מספר בני-הבליעל ממספר הנוצרים בכל העולם.

בשיחה התערב ז’נדז’ן.

– לא רק הטטרים עלולים לעמוד למכשול בדרכנו – אמר. – לא סיפרתי לכם, אדוני, מה שאמר לי בוהון, כי את הנקיק ההוא שומרים כוחות הטומאה. הענָקה, השומרת את העלמה הנסיכה, מכשפה עצומה היא, עומדת בברית עם השדים, והם אולי יזהירו אותה מפנינו. אמנם נושא אני אתי כדור, שבעצמי היתּכתיו על חטים שנקדשו, והשדים לא יוכלו אפוא להרע לי, אך שם יש, כפי ששמעתי, גם גדודי רוחות-רעות רבים מאד, השומרים על הכניסה אל הנקיק. עליכם, אדוני, לדאוג, שלא יאוּנה לי כל רע, כדי שאוּכל לבוא על שכרי.

– צרעת שכמותך! – ענה לעומתו האדון זגלובה – אמנם רק לך ולשלומך אדאג! – השד לא ישבור את מפרקתך, ואף אם ישבור, היינו הך, כי בין כך ובין כך תירש גיהנום חרף חמדנותך. ואני זקן הנני ויודע להבחין בין בר ובין תבן. וזאת דע לך,

כי אם הורפינה מכשפה היא, אני מכשף עצום ממנה, כי בפרס למדתי חכמת-הכּישוף. היא עובדת לשדים והם עובדים לי, ולוּ רציתי, כי עתה יכולתי לחרוש בהם כמו בשוָרים, אך אינני רוצה, באשר כל מחשבתי עתה נתונה להצלתה של נפש אחת.

– טוב הדבר, אדוני, אך הפעם השתמש נא בכוחך, כי לעולם טוב לו לאדם לחוש בבטחון.

– ואני בוחר לבטוח בצדקת מעשינו וברחמי האלהים! – אמר ווֹלוֹדיובסקי. – ישמרו השדים את הורפינה ואת בוהון, ואותנו ישמרו מלאכי אלהים, שכל שדי שחת הם כאין לעומתם, ולמען יסוכו עלינו מלאכי-מרום, הנני נודב שבעה נרות של דונג לבן למיכאל שר-השרים.

– אם כן גם אני מוסיף אחד כזה – אמר ז’נדז’ן – ובלבד שהאדון זגלובה לא יאיים עלי בגיהנום.

– אותך אשלח ראשון אל הגיהנום – אמר האציל – אם יתברר, שאינך יודע את מקום הימצאה.

– איך זה אינני יודע? אם אך נגיע לוַלַדינקה, אדע את הדרך, עצום עיניים אפילו.

נתקדם לאורך הגדה בכיוון הדניסטר, והנקיק מקומו מצד ימין יהיה אזי; סימן ההיכר הוא סלע, החוסם בעד הכניסה לנקיק. למראית-עין נדמה, שאין שם דרך לעבור בה, ואולם בסלע יש ניקרה למעבר שני סוסים צמודים זה לזה. כאשר נהיה שם, לא ימלט איש מידינו, כי רק זה הוא המבוא והמוצא לנקיק, שקירות גבוהים סוגרים עליו וגם צפור לא על-נקלה תעבור אותם. המכשפה רוצחת כל הבא שמה בלי רשיון, ושלדי עצמות אדם מוטלים שם לרוב, אך בוהון ציוה לא לשים לב להם, אלא להמשיך לנסוע ולצעוק “בוהון! בוהון!” אז תצא אלינו המכשפה ותקדם פנינו בידידות. מלבד הוֹרפינה מתגורר שם גם צֶ’רֶמיס, המיטיב לירות ברובה. עלינו לקטול את שניהם.

– לגבי צ’רמיס הלזה לא איכפת לי, אך את האשה די יהיה לכבול בחבל.

– אם אמנם תצליח, אדון! היא חזקה כדי כך שתקרע מגן כקרוע כתונת ופרסת-ברזל תכופף באצבעותיה. אולי אחד פודביפינטה שיוכל לה, אבל לא אנחנו. ואולם שמוּר אתי כדור שנקדש ובו אוכל לה; יבוא נא סוף שחור במהרה על המכשפה הארורה הזאת, ואם לא, תרדוף אחרינו כזאבה ותיליל ותקרא לקוזקים, ואז וודאי הוא שלא נציל את העלמה, וגם אנחנו לא נמלט משם וראשינו על כתפינו.

בשיחות והתיעצויות כאלה עבר עליהם זמן מסעם. הם נחפזו בדרכם וחלפו על פני ערים, כפרים, חוות ושדות-קברים. הלכו לעבר ירמולינצה בכיווּן בּר, ומשם היה עליהם לפנות באלכסון לצד ימפול והדניסטר. הם עברוּ שם על פני המקום, בו היכה האדון ווֹלוֹדיובסקי את בוהון וחילץ מידיו את האדון זגלובה. הם אף מצאו את החוָה ההיא ונשארו בה ללינת לילה. לעתים גם לנו בערבה תחת כיפת השמים, ואז שיעשע האדון זגלובה את חבריו למסע בסיפוריו על מעשים ומאורעות, שהיו ושלא היו. אולם ביחוד הירבו לדבר על אודות העלמה הנסיכה ועל שחרורה בקרוב משבי המכשפה.

בעזבם, לבסוף, את השטחים המוחזקים בידי גדודי לנצקורונסקי ומשמרותיו, הם נכנסו לארץ של קוזקים, שבה לא נשאר איש מן הליַחים, כי אלה שלא נמלטו, נשמדו באש ובחרב. מאי נסתיים ובאו ימי יוני הלוהטים והמחניקים, ומאחוריהם

אך כשליש מן הדרך שעליהם לעבור. למזלם לא נשקפה להם סכנה כלשהי מצד הקוזקים. לפני גדודי האכרים לא הזדהו כלל וכלל, כי אלה חשבום לרוב למפקדים זפורוז’יים. ואולם יש ששאלו אותם, מי הם, ואז, אם השואלים היו מבני-השפלה, הראה להם האדון זגלובה את השרביט בעל-הנוצות של בוהון, ואם מבין האספסוף היה השואל, לא ירד זגלובה מעל סוסו ובעט ברגלו בחזהו של השואל ומפילו לארץ, והשאר, שראו זאת, מיהרו ופינו לפניהם את הדרך, בחשבם, כי הנוסע לא רק משלהם הוא, אלא גם קוזק נכבד ביותר, שעל כן הוא מכה: “אולי הוא קריבונוס, בּוּרלַי ואולי הבּאט’קו חמילניצקי בכבודו ובעצמו”.

ואולם ביותר ציערה את האדון זגלובה תהילתו הרבה של בוהון, כי בני-השפלה הירבוּ להטריח בשאלותיהם המדוקדקות עליו ולא אחת גרמו להתמהמהויות בדרכם. וכרגיל לא היה קץ לשאלות: “השלום לו? אם חי הוא?” כי השמועה על-דבר מותו כבר פשטה בכל הארץ והגיע עד יהורליק ועד כֵּפי הסלעים. וכאשר נענו, כי שלום לו וחפשי הוא לנפשו וכי הם שליחיו, נתקבלו באהבה, והיו מאכילים ומשקים אותם; כל הלבבות נפתחו לפניהם ואפילו השקים, ומשרתו הערום של סקשטוסקי לא החמיץ את שעת הכּושר ליהנות מטובם.

בימפוֹל קידם המפקד הותיק והמהולל בּוּרלַי את פניהם. עם גדודי צבא השפלה והאספסוף חיכה במקום זה לטטרים. הוא לימד לפנים את בוהון אומנות המלחמה; אתו יחד הפליג בחופי הים השחור למסעוֹת-שוֹד ופעם אף פשטו על סינוֹפּה ושדדוה, ובכן אהב אותו כאהוֹב בן ואת שליחיו קידם באהבה, מבלי שיעלה שמץ של חשד כלפיהם, מה גם שבשנה שעברה ראה את ז’נדז’ן לצדו של בוהון. וכששמע, שבוהון חי ושהוא הולך לווֹהלין, ערך להם כֵּרה מרוב שמחה ושתה עד לשכּרוּת.

האדון זגלובה היה חושש, שבשכּרותו עלוּל ז’נדז’ן לגלות דברים שיעמידום בסכּנה, אולם נסתבר, שהאכּר, הערום כשועל, דיבר אמת רק בשעה שאפשר היה לאומרה, ובזה רכש לו אמון מלא בלב בּוּרלי. אף על פי כן היה צלצול מוזר לשיחות הללו, שבין בורלי לז’נדז’ן, באזני שני האבירים, שיחות בהן הוזכּרו תכופות שמותיהם.

– שמענו – אמר בּוּרלי – כי בּוהון כמעט בוּתק בדו-קרב. – האם אינך יודע, מי בּיתק אותו?

– ווֹלוֹדיובסקי, מקציני הנסיך ירמי – השיב ז’נדז’ין בשלוה.

– הוי, לוּ בא לידי ושילמתי לו את גמולו! את עורו הייתי פושט מעליו!

האדון ווֹלוֹדיובסקי הניע את שפמו הדהוי ונעץ בבוּרלי מבט של כלב ציד בשעה שהוא רואה לפניו זאב ובעליו אוסרים עליו לאחוז בגרונו. וז’נדז’ן אמר:

– מסיבּה זו אני אומר לך, אדוני המפקד, את שמו.

– השטן בעצמו ירווה נחת מהנער הזה! – עלה הרהור בלבו של האדון זגלובה.

– ואולם – המשיך ז’נדז’ן – לא בו האשם, כי בוהון הוא שהזמין אותו לדו-קרב מבלי שידע מה החרב, שהוא מזמין. שם היה אציל אחר, והוא הגדול באויבי בוהון, הוא האציל שכּבר חטף פעם מידי בוהון את העלמה הנסיכה.

– מי הוא?

– שיכּור זקן אחד, שנגרר תמיד אחרי האטאמן שלנו בצ’חרין והעמיד פני ידיד לו.

– הוא יתנודד על ענף של עץ! – צעק בוּרלי.

– נבל יקראו לי, אם לא אקטוֹף את אזניו של כלב אכרים זה! – רטן זגלובה.

– ריסקו אותו כך – התלהב ז’נדז’ן בסיפורו – עד כי לוּ אחר במקומו כי עתה היה למאכל לעורבים, ואולם בקרב האטאמן שלנו שוכנת נשמה אמיצה מאד והוא חזר לאיתנו, אך רק בקושי הגיע לוולוֹדַוָה, ושם, לולא חשנו לעזרתו, מי יודע אם יכול היה לשית עצה בנפשו. אנחנו דאגנו שיגיע בשלום לווֹהלין, שם יד אנשינו על העליונה, ואותנו שלח הנה, כדי להביא אליו את העלמה.

– הנשים ימיטו עליו את הקץ! – רטן בוּרלי – ואני מזמן כבר אמרתי לו זאת. האם לא טוב היה לו להשתעשע בנערה כדרך הקוזקים ולקשור אחרי-כן אבן בצוארה ולהשליכה אל המים, כפי שעשינו לחופי הים השחור?

האדון ווֹלוֹדיובסקי אך בקושי עצר כוח לא להגיב על דברים אלה, כי רגש הכבוד שרחש מטבעו לבנות המין היפה נפגע חמוּרוֹת. ואילו זגלובה נצטחק ואמר:

– אכן, כך טוב יותר.

– אך אתם ידידים טובים! – המשיך בוּרלי – אתם לא עזבתם אותו בשעת דחקו, ואתה הקטן (כאן פנה אל ז’נדז’ן), אתה הטוב מכולם, הלא אני כבר ראיתי אותך בצ’חרין, ראיתי כיצד דאגת לבּז שלנו ושמרת עליו. ומשום כך אני ידיד גם לכם. אתם אמרו מה דרוש לכם: קוזקים או סוסים? ואני אתן לכם, לבל תאונה לכם רעה בדרככם חזרה.

– קוזקים אינם דרושים לנו, אדוני המפקד – אמר זגלובה – כי בתוך עמנו ובארצנו אנחנו נוסעים, ואם אך יצילנו האלהים מפגע רע, הרי מוטב לנסוע בחבורה קטנה מאשר בגדולה, אולם סוסים טובים ומהירים יוכלו להועיל לנו בדרכנו.

– אתן לכם סוסים, שגם סוסי החַן לא ידביקו אותם.

ז’נדז’ן לא החמיץ את שעת-הכושר ואמר:

– וגם כסף נתן לנו האטאמן אך מעט, כי גם הוא היה חסר כסף, ובסביבות בּרצלב איפת שבולת-שועל בטַלַר נמכרת.

– אם כן, בוא איתי אל החדר – אמר בורלי.

ז’נדז’ן לא חיכּה עד שבוּרלי ישנה וישלש דברו ונעלם עם הקוזק הזקן מאחורי הדלת, וכשחזר כעבור שעה קלה היו פניו העבים מלאים חדוה רבה ומעילו הכחול היה נפוח על בטנו.

– לכו לשלום! – קרא בורלי – ובדרככם חזרה עם הנערה, סורו אלי ואשׂביע עיני בפני בחירתו של בוהון.

– לא יתכן, אדוני המפקד – הרהיב הנער לענות – כי הליַחה הזאת מתבּהלת עד מות וכבר תקעה פעם סכין בבשרה. חרדים אנו לשלומה. מוּטב ועשה בה האטאמן כרצונו.

– הוא ינהג בה, ינהג… מפניו לא תתבהל. ליַחה לבנת-כפים! בקוזק תבחל! – רטן בורלי. – לכו לשלום! לא רחוקה הדרך שלפניכם!

מימפול ועד ולדינקה לא רב היה המרחק, אך הדרך היתה קשה, ולמעשה לא-דרך השתרע לפני האבירים, כי בימים ההם עוד שוממות היו הסביבות האלה והישובים מעטים. הם נטוּ אפוא מימפול במקצת מערבה והתרחקו מן הדניסטר, כדי להתקדם אחרי כן עם זרם הנחל ולדינקה לעבר רשקוב, כי בדרך הזאת ניתן להגיע ולגלות את המבוא אל הנקיק. בשמים הלבין השחר, כי הכֵּרה שעשה בורלַי נתמשכה עד מאוחר

בלילה, והאדון זגלובה חישב ומצא, שלפני שקיעת השמש לא יגיעו אל מבוא הנקיק, ואולם סיכוי זה היה לרצונו, שיהיה להם הלילה למפלט לאחר שישחררו את הילנה מכלאה. בינתיים שוחחו ביניהם, שאלהים הצליח דרכם לפניהם עד כה, והאדון זגלובה, בהזכירו את הכֵּרה שערך בורלי לכבודם, אמר:

– שׂימו נא לב אל הקוזקים האלה, את האחוה השוֹרה ביניהם, וכיצד הם תומכים איש ברעהו הכל מקרה ופגע. אינני מדבר על ההמון שהם בזים לו, ואם יעזור להם השד ויסירו מעליהם את שלטוננו, יהיו הם אדונים רעים מאתנו להמון זה, ואולם אשר לאחוה מוכן האחד לבוא באש למען חברו, לא כמונו האצילים.

– לא היה ולא נברא, אדוני הנעלה! – טען ז’נדז’ן לעומתו. – זמן רב ישבתי בתוכם וראיתי שהם כזאבים המוכנים לטרוף זה את זה, ולולא חמילניצקי, השולט בהם אם

ביד חזקה ואם בתבונה, כי עתה איש את אחיו חיים בלעו. ואולם בורלי זה לוחם גדול הוא ביניהם, וחמילניצקי בעצמו מוקיר אותו.

– אתה בודאי מוקיר אותו מאד, אחרי שנתן לך להפשיט ממנו את עורו. הוי, ז’נדז’ן, ז’נדז’ן! לא כמות כל האדם תמות!

– אשר נגזר על האדם במרומים, בא עליו. והלא להערים על האויב מצוה היא וחביב המעשה על האלהים.

– אמנם לא על התרמית אני מוכיח אותך, אלא על אהבת הבצע. זה דרך האכרים, אך לא נאה הוא לאציל, וסופך תירש גיהינום.

– לא אחוס על נר לנדב אותו לכנסיה, שעה שאראה שכר בעמלי, כדי לעשות נחת-רוח לאלהים ויוסיף לברך אותי; ואם אני תומך בהורי, הן לא לעוון ייחשב לי הדבר.

– נוכל בנוכלים הוא זה! – קרא האדון זגלובה בקול בפנותו אל וולודיובסקי – חשבתי, כי אתי יחד תרדנה תחבולותי אל הקבר, אולם רואה אני, כי זה יעלה עוד עלי בתחבולותיו. בערמתו נוציא את העלמה משבי בוהון ברשיון בוהון ובסוסי בורלי. הכבר ארע כדבר הזה? והלא למראה-עין אין הבחור הזה שווה אסימון שחוק!

ז’נדז’ן נתחייך שבע-רצון ואמר:

– הלא לטובתנו הוא, אדוני!

– מצאת חן בעיני, ולולא היית אוהב בצע, כי עתה מיניתי אותך למשרת לי, אך מכיון שרימית את בורלי, אני סולח לך על שכינית אותי בשם שכּוֹר.

– לא אני כּיניתי אותך, אדוני, בשם שכור, כי אם בוהון.

– על כן ענש אותו אלהים – אמר זגלובה.

בשיחות כאלה בילו את שעות הבוקר, אך כאשר עלתה השמש ועמדה במרומי השמים, הרצינו, כי הלא בעוד שעות אחדות יראו את ולדינקה. סוף סוף, אחרי דרך ארוכּה, התקרבו אל מטרתם, אולם החרדה, שהיא טבעית במקרים כגון אלה, התגנבה אל לבם. העוד הילנה חיה? ואם חיה היא, הימצאו אותה בנקיק הזה? אולי הוציאה אותה הורפינה משם, או שתחביאנה ברגע האחרון במערה מן המערות או שתהרגנה? המכשולים לא הוסרו עוד, הסכנה לא עברה. אמנם היו בידם סימנים, שבהם תכיר הוֹרפינה, כי שליחיו של בוהון הם ובשמו הם באים – אך אולי יזהירוה השדים או הרוחות? מפני השדים והרוחות ירא ביותר ז’נדז’ן, אולם גם האדון זגלובה, אף כי אמר, שבקי הוא בחכמת-הכישוף, הדאיגהו הדבר. במקרה כגון זה ימצאו את הנקיק

ריק ומרוקן, או – וזה הגרוע ביותר – מארב של קוזקים מרשקוב. פעימות הלב הלכו וגברו וכאשר לבסוף, כעבור שעות אחדות, בהגיעם לשפת הגיא הגבוהה, הבחינו ברצועת מים הנוצצת מרחוק, החווירו מעט פניו המלאים של ז’נדז’ן.

– זוהי ולדינקה! – קרא בקול מהוּסה.

– כבר? – שאל זגלובה, גם הוא בקול נמוך נמוך. – הו, כמה קרובים הננו…

– שישמרנו אלהים! – אמר ז’נדז’ן. – אדוני, החל נא בהשבעותיך, כי אני מפחד מאד.

– הבל ההשבעות! נעשה אות הצלב על הנחל ועל הנקיק – זה יושיענו.

האדון וולודיובסקי שקט ברוחו, אך שותק; הוא רק בדק היטב את האקדחים והוסיף אבק-שריפה, אחרי כן מישש בחרב, כדי להיוכח אם נשלפת היא ללא מעצור.

– גם לי כדור שנקדש באקדח הזה – אמר ז’נדז’ן –בשם האב והבן והרוח הקדושה! נזוז!

– נזוז! נזוז!

כעבור זמן מה הגיעו עד שפת הנחל ופנו לרכוב עם הזרם. האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי עצר בעדם רגע ואמר:

– יקח נא ז’נדז’ן בידו את שרביט-הנוצות, כי המכשפה מכירה אותו, והוא ראשון יבוא עמה בדברים, כדי שלא תיבהל מפנינו ולא תברח עם הנסיכה לתוך מערה כלשהי.

– אני לא אלך ראשון, עשו, אדוני הנכבדים, כרצונכם – אמר ז’נדז’ן.

– אם כן, סע, צרעה שכמותך, אחרון – אמר ווֹלודיובסקי.

והאדון ווֹלודיוֹבסקי התקדם ורכב ראשון, אחריו רכב האדון זגלובה והאחרון –

ז’נדז’ן עם הסוסים הנותרים, שבאי-שקט סקר בעיניו סביב סביב. פרסות הסוסים קשקשו על האבנים, מסביב שׂררה דומית ישימון, רק הארבה והחגב שבניקרות שרקו רמוֹת, כי גדול היה החוֹם, אף כי השמש כבר הרחיקה לרדת מגבהי הרקיע.

הרוכבים הגיעו לבסוף אל גבעה עגולה כמגן אבירים הפוך, שסלעיה המתפוררים מרוחות ולהט השמש יצרו צורות של עיי חרבות ותלים הרוסים של בתים ומגדלי כנסיות; נדמה, לפניך ארמון הרוס או עיר, שנחרבה אך תמול בידי אויב. ז’נדז’ן הביט אל הסלעים ונגע בזרועו של האדון זגלובה.

– אלה היו תלי המכשפות – אמר – זאת סיפר לי בוהון – בלילה לא יעבור פה אדם וחי.

– אם לא יעבור ברגל, יעבור ברכב – אמר זגלובה – טפו! מה נורא המקום הזה! ואולם לפחות הננו בדרך הנכונה.

– שוב איננו רחוקים משם! – אמר ז’נדז’ן.

– השבח לאל – אמר האדון זגלובה ומחשבותיו נשאוהו אל הנסיכה.

בלבו קינן איזה רגש, שלא ידע שחרו, ובראותו לפניו את חופי ולדינקה הפראים, את הישימון והדממה, כמעט לא האמין במציאותה הקרובה של הנסיכה – זו שלמענה עמד בסכנות והרפתקאות למכביר, זו, שכּה אהב, והידיעה על מותה הביאה לאבדן עשתונותיו וחייו שוב לא היו חיים. הן האדם זו דרכו: הוא מתרגל גם אל האסון, והאדון זגלובה, שזה כבר הסכין אל הרעיון, שהילנה היא בשבי הבוהון, רחוקה ממנו, לא הרהיב עתה לומר לנפשו: " הנה בא הקץ לגעגועים, הקץ לחיפושים, הגיעה שעת האושר והמנוחה". ובמוחו התרוצצו עוד שאלות אחרות: “מה תאמר הילנה, כשתראה אותו? האם לא תתמוגג בדמעות? הלא הישועה הזאת, אחרי ימי עינוייה הרבים, פתאום תבוא כרעם… נפלאים הם דרכי אלהים – חשב זגלובה בלבו – והוא מפליא לקשר מקרה במקרה, ומכל המקרים יחד יוצא הצדק בעטרת-נצחון והרשעה נוחלת בוז וקלון. האלהים נתן תחילה את ז’נדז’ן ביד בוהון, ואחרי-כן נתן את חנו בעיניו. האלהים עשה זאת, כי המלחמה, האֵם האכזריה, הוציאה את האטמאן הפרא מן הישימון הזה, שאליו הביא את שללו, כזאב המביא את טרפו אל חורו. האלהים נתן אותו אחרי-כן ביד ווֹלוֹדויובסקי, וחזר והביא את ז’נדז’ן – וכך נתקשרו הדברים, שעתה, בשעה שכבר נואשה הילנה משארית תקותה – הנה ישעה בא! כלו ימי בכיך, בתי הנחמדה – אמר זגלובה בלבו – ועוד מעט תגילי ותצהלי! הוי! היא תודה לנו, תשלב את ידיה ותודה!”.

לעיני דמיונו ניצבה העלמה כמו חיה ולבו נמלא רגשות רחמים ואהבה והוא השתקע כולו בהרהורים על אודות העומד להתחולל בעוד רגעים מועטים.

פתאום משך ז’נדז’ן בשרוולו.

– אדוני! – קרא.

– מה ארע? – שאל זגלובה בלתי מרוצה שהפריעוהו מהרהוריו.

– הראית, אדוני? זאב חלף על פנינו.

– ומה לך ולו?

– האמנם זאב היה זה?

– נשק לו על חטמו.

ברגע ההוא עצר ווֹלוֹדיובסקי בסוסו.

– האם לא תעינו בדרכנו? – שאל. – הרי כבר היינו צריכים להגיע.

– לא! לא תעינו! – השיב ז’נדז’ן. – אנחנו הולכים לפי שהורה לי בוהון. מי יתן וכבר היה הכל מאחורינו.

– לא יארך הזמן, אם אמנם בדרך הנכונה אנו!

– אבקש מכם, אדוני הנכבדים, כי בשעה שאדבר עם המכשפה, תשימו עין על צ’רמיס הלזה; שמעתי, כי מראהו כמפלצת, אך הוא מיטיב לקלוע ברובה.

– אל פחד! קדימה!

לאחר שעברו כמה עשרות צעדים, החלו הסוסים להזקיף אוזניהם ולנחוֹר. עורו של ז’נדז’ן נסתמר עליו שמא בעוד רגע יתייללו שדים או איזו רוח רעה תגיח מאחורי הסלע. נסתבר, כי הסוסים נחרו מכיוון שעברו לפני מאורת הזאב, שכּה הבהיל לפני כן את ז’נדז’ן. מסביב היתה דממה, וגם החגבים לא השמיעו קול, כי השמש כבר נטתה לערוב. ז’נדז’ן הצטלב ונרגע.

פתאם עצר ווֹלוֹדיוֹבסקי את סוסו.

– רואה אני גיא – אמר – שמבואו חסום בסלע, ובסלע פירצה.

– בשם האב והבן והרוח! – לחש ז’נדז’ן – זה המקום!

– אחרי! פקד האדון מיכל בהטותו את סוסו.

כעבור רגע ניצבו לפני הפירצה ועברו בה כעבור תחת קמרון עשוי אבן, ולפניהם השתרע גיא עמוק מכוסה צמחיה עבותה מעבריו, ההולך ומתרחב, ככל שמרחיק, והופך לחצי-עיגול מישורי, הסגור כאילו בתוך חומות ענק.

ז’נדז’ן החל קורא בכל כוח ריאותיו:

– בו-הון! בו-הון! בוֹאי מכשפה, בוֹאי! בו-הון! בו-הון!

הם עצרו את סוסיהם ועמדו זמן-מה שותקים, ואחרי כן שוב התחיל ז’נדז’ן לקרוא:

– בוהון! בוהון!

מרחוק נשמעה נביחת כלבים.

– בוהון! בוהון!

בקצהו השמאלי של הגיא, שהואר בקרני אודם וזהב של השמש, החלו לרשרש שיחי העוזרד ושזיפי הבר העבותים, ואחרי רגע הופיעה כמעט בראש המדרון איזו דמות אדם, שבהטותה את ראשה, האהילה בכפות ידיה על עיניה וסקרה בקפידה את הבאים.

– זאת היא הורפינה! – אמר ז’נדז’ן ובגוללו את כפות ידיו סביב פיו כמין שפופרת צעק בשלישית:

– בוהון! בוהון!

הורפינה החלה לרדת, כשהיא מטה את גוה לאחור לשם איזון הגוף. היא מיהרה בלכתה ואחריה התגלגל אישוֹן גוץ ורובה טורקי ארוך בידו: שיחים נשברו תחת צעדי הענק של המכשפה, אבנים נתדרדרו מתחתיהם מהדהדות בדרך נפילתן אל תחתית הגיא וכך נטויה לאחור מוארת באודם קרני השמש דמתה באמת ליצור ענק, על-טבעי.

– מי אתם? – שאלה רמות בעמדה על קרקע הגיא.

– מה שלומך, כרס עבה? – ענה לעומתה ז’נדז’ן, שלמראה אנשים, ולא רוחות, נרגע לחלוטין.

– אתה, משרתו של בוהון? אתה! אני מכירה אותך! אתה הקטן! ואלה מי הם?

– ידידיו של בוהון!

– מכשפה יפה! – המהם האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי מתחת לשׂפמוניו.

– ולשם מה באתם הנה?

– הנה שרביט-הנוצות, הסכין והטבעת! הלא תדעי, מה אלה!

הענקה לקחה בידיה את האביזרים והחלה לבחנם היטב, ואחרי כן אמרה:

– אלה הם! הלקחת את הנסיכה באתם?

– כן, השלום לה?

– שלום! ומדוע לא בא בוהון בעצמו?

– בוהון נפצע.

– נפצע?… אני ראיתי זאת בטחנת המים.

– אם ראית, מדוע שאלת? הנך משקרת, דוד נפוח! – אמר ז’נדז’ן בביטחה.

המכשפה נתחייכה וחשפה שינים לבנות כשיני הזאב, ובכווצת כף ידה תקעה אגרוף בצלעו של ז’נדז’ן.

– אתה הקטן, אתה!

– סלקי ידיך!

– אל תסלק! בתמורה! הו! מתי תקחו את העלמה?

– מיד לאחר שינוחו הסוסים.

– קחו אותה! גם אני אסע אתכם!

– ואת, לצורך מה תסעי?

– על אחי נגזר למות. הליַחים ישפדוהו על עץ, אסע אתכם!

ז’נדז’ן התכופף לפניו באוּכּפו כמבקש תנוּחה נוֹחה יותר בשיחתו עם הענקה וידו נחה כבלי-משים על קת אקדחו.

– צ’רֶמיס, צ’רֶמיס! – קרא ברצותו להסב את תשומת-לב האבירים אל הגמד.

– לשם מה הנך קורא לו? הלא לשונו כרותה!

– אינני קורא לו, אני רק משתומם על מראהו היפה. את לא תעזביהו פּה, הוא בעלך.

– כלבי הוא!

– הרק אתם שניכם בגיא הזה?

– רק אנחנו שנינו, והנסיכה שלישית!

– טוב מאד! את לא תעזבי אותו.

– אני אסע אתכם, כפי שאמרתי לך!

– ואני אומר לך, שתשארי פה!

קולו של המשרת נשמע מוזר, עד כי המכשפה נפנתה אליו בבת-ראש נטוּלת שקט;

חשד התגנב פתאום אל לבה.

– מה הענין? – שאלה.

– הנה, זה הענין! – ענה ז’נדז’ן וירה אל חזה באקדחו כה מקרוב, שהעשן כיסה את כולה למשך רגע.

הוֹרפינה נסוגה לאחור בידים פרושות; עיניה כמעט יצאו מחוריהן, מגרונה עלתה צריחה איומה, לא-אנושית, התנודדה ונפלה לארץ מלוא קומתה לאחוריה.

בו ברגע הנחית האדון זגלובה את חרבו על גולגולתו של צ’רמיס, עד כי החריקה העצם תחת מחץ הלהב; הגמד-המפלצת אף לא השמיע גניחה כי אם התכּווץ כתולעת והחל מפרפר, ואילו אצבעות ידיו נפתחו ונסגרו חליפות כצפורני חולדת הבר בגסיסתה.

זגלובה ניגב בכנף מעילו את חרבו העשנה, וז’נדז’ן קפץ מעל סוסו, הרים אבן והשליכה על חזה הרחב של הורפינה ואחרי-כן התחיל לחפש דבר-מה בחיקו.

רגלי המכשפה הגדולות בעטו באדמה, העוית עיקמה איומות את פניה, שיניה הלטושות נתכּסוּ קצף של דם ומגרונה עלתה נחרה אטומה.

ובינתיים שלה המשרת מחיקו פסיג של גיר שנקדש, היתוה בו צלב על האבן ואמר:

– עתה לא תקום עוד!

וחזר וקפץ על סוסו.

– קדימה! – פקד ווֹלוֹדיוֹבסקי.

הם דפקו בסוסיהם וטסו כרוחות סערה לאורך נתגלה בית קטן ואחריו טחנה גבוהה, שהגלגל הלח שלו התנוצץ ככוכב אדום מול ערוּץ המעין שבאמצע הגיא; הם חלפו על פני אלונים בודדים בדרך, ולעיניהם קרני השמש. לצד הבית היו שני כלבי ענק שחורים, קשורים אל פינות הבית, מנסים לזנק לעבר הבאים, כשהם נובחים ומייללים כאחוזי טירוף. האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי רכב ראשון וראשון הגיע; הוא קפץ

מעל סוסו, רץ אל דלת המבוא, בעט בה ברגלו ופרץ אל תוך פרוזדור תוך כדי שקשוק חרבו ודרבנותיו.

במסדרון, מצד ימין, ראה, מבעד לדלת הפתוחה, חדר מרווח, מלא שבבים וקיסמים, האש ערוכה באמצעו, והעשן ממלא את כל חללו; משמאל היתה הדלת סגורה.

– “ודאי שם היא!” – החליט האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי וקפץ לעבר הדלת ההיא.

הוא משך, פתח את הדלת – וניצב על המפתן, ניצב כתקוע ונדהם.

מולו, ידה שעוּנה על קצה מיטתה, עמדה הילנה קורצֶביצ’וּבנה, חיוורת, שׂערה גולש מפוזר על זרועותיה וכתפיה, ועיניה הנפחדות הנעוצות בווֹלוֹדיוֹבסקי שואלות: מי אתה? מה חפצך? – כי מימיה לא ראתה את האביר הקטן. ואילו הוא ניצב משתאה ליפיה וליפי החדר הזה, המרופד כולו קטיפה ואריגים מרוקמים משי וזהב. לבסוף התאושש ובמהירות אמר:

– אל תיראי, עלמה כבודה, ידידיו של סקשטוסקי אנחנו.

אז נפלה הנסיכה על ברכיה.

– הצילוני! – קראה בשלבה את ידיה.

אולם ברגע זה פרץ לתוך החדר האדון זגלובה, רועד כולו, סמוק פנים וחנוּק נשימה.

– אנחנו פה! – צעק. – באנו להצילך!

לשמע הדברים האלה ולמראה הפנים המוּכּרים לה התמוטטה הנסיכה כפרח שנקצץ בשורשו, ידיה רפו, עיניה נתכסו ערפל והתעלפה.

פרק כג

אך נחו הסוסים מעט והם פתחו בדהירה כה נחפזת, שבצאת הירח על הערבה כבר היו בסביבת סטודנקה מעבר לוַלדינקה. בראש רכב האדון וולדיובסקי, שסקר בקפידה על סביביו, אחריו רכב האדון זגלובה ליד הילנה, ואחריהם ז’נדז’ן, שהוביל את הסוסים הטעונים משא ועוד שני סוסים, שלא נשתהה מלהוציאם מאורוותה של הורפינה. זגלובה לא סגר פיו ודיבר בלי הרף, כי אמנם הרבה מאד היה לו לספר לנסיכה, שמהיותה כלואה בגיא הפראי, לא ידעה דבר מכל הנעשה בעולם. הוא סיפר לה אפוא, כי חיפשו אותה מאז נלכדה בר, כי סקשטוסקי הרחיק עד פריסלב, לחפש שם את בוהון, באשר לא ידע, כי הקוזק הזה בוּתק בחרב, וכן כי ז’נדז’ן הוא שהציל מפי האטאמן את הסוד שבדבר מקום מחבואה, והוא שבא לזברז' להודיעם זאת.

• אל רחום! – קראה הילנה בנשאה את פניה היפים והחיוורים לעומת הירח.

• האם הלך האדון סקשטוסקי לחפש אחרי עד מעבר לדניפר?

• לפריסלב הלך, כפי שאמרתי לך. וַדאי היה יוצא לדרך גם עתה, אלא שנחפזנו לבוא

להצילך ולא נותר לנו פנאי להודיעו. הוא איננו יודע עוד דבר על הצלתך ובכל יום ויום הוא מתפלל בעד נשמתך – אך שוב אין לך מה לדאוג לו. אין כל רע אם ידאג עוד זמן מה, שעה שמזומן לו פרס כה גדול.

• ואני כבר חשבתי, שכולכם שכחתם אותי, ואך את מותי ביקשתי מאת האלהים.

• לא רק שלא שכחנוך, אלא גם כל אותה עת חיפשנו דרכים ותחבולות להצילך. ואכן

מפליא הדבר! כי אם אני ייבשתי לי את מוחי וכן גם סקשטוסקי, אין לתמוה עלינו, אבל גם האביר הזה, הרוכב לפנינו, גם הוא כמונו לא חשך נפשו מעמל וטורח למענך.

• ישלם לא אלהים כגמולו.

• מתת אלהים היא זו כנראה, שחולקה לשניכם שבני האדם יהיו נוהים אחריכם. ואולם

לווֹלוֹדיובסקי הנך מחויבת תודה באמת, כי כפי שאמרתי, שנינו חילקנו בינינו את עורו של

בוהון.

• עוד ברוזלוגי שמעתי רבות מפי האדון סקשטוסקי על אודות האדון ווֹלוֹדיובסקי. הוא

אמר לי, כי הוא הטב ברעיו…

• ואמת דיבר, נשמה גדולה שוכנת בגוו הקטן הזה. כרגע חזות פניו מטופשת משהו,

כנראה נשתכר למראה יופיך. ואולם חכי נא עד שיתאושש מעט. הו, רבות חוללנו יחד, אני והוא, בעת בחירת המלך.

• יש לנו מלך חדש?

• וגם זאת לא ידעת, המסכּנה, במדבר הארור? היתכן? ין קז’ימיז' נבחר עוד בסתיו

שעבר, כבר עברו מאז שמונה חדשים. עתה תהיה לנו מלחמה גדולה עם הנבלים, אך מי יתן והצלחנו, כי מן הנסיך ירמי התעלמו ובחרו באחרים, והללו מוכשרים למלחמה, כמוני לנישואים.

והאדון סקשטוסקי יצא למלחמה?

• הוא חייל נאמן, ואינני יודע, אם יעלה בידך לעצור בו מללכת. אנחנו שנינו דומים איש

לאחיו! אך נריח אבק-שריפה, כל כח לא יעצור בעדנו. הוי! הראינו שנינו לנבלים בשנה שעברה את נחת זרוענו! לו אמרתי לספר לך את כל המעשים שעשינו, כי עתה כלה הלילה וסיפורי לא כלה. אמנם נלך למלחמה, אך עתה בלב קל נלך, אחרי שמצאנו אותך, המסכּנה, ושבלעדיך קצנוּ בחיינו.

העלמה הטתה את פניה אל זגלובה.

• אינני יודעת, על מה אהבת אותי, אדון, אך אל נכון לא גדלה אהבתך אלי מאהבתי אליך.

זגלובה התנשף מרוב עונג.

• אַתּ אוהבת אותי?

• אוהבת, כשם שאני חיה!

• יגמלך אלהים, כי משא זקנתי יֵקל עלי. לא אחת תבטנה אלי נערות בעברי, כזאת ראינו

בוַרשה בימי הבחירות. ווֹלודיובסקי עֵד! אך לא לי אהבת נשים, ולמרות דמי החם, בחפץ לב אסתפק באהבתי לך, אהבת אב לבתּו.

שתיקה נשתררה, אך הסוסים החלו לזורר זה אחר זה, לסימן שיצלח המסע.

• לבריאות! לבריאות – קראו לעומתם הרוכבים.

הלילה היה בהיר. בירח צף ועלה גבוה יותר ויותר על-פני השמים הזרוּעים כוכבים מתנוצצים, ואחר הלך וקטן והלך והחויר עוד ועוד. הסוסים העייפים האֵטו את צעדיהם, ורוכביהם גם הם עייפו. וולודיובסקי עצר ראשון בסוסו.

• עת לנוּח – אמר – עוד מעט והאיר השחר.

• עת לנוח! – חזר אחריו זגלובה. – השֵנה תורפת אותי ונדמה לי, כי שני ראשים לסוסי.

ואולם לפני שכבם הכין להם ז’נדז’ן ארוחה; הבעיר אש, הסיר מעל סוסו את השֹקיים בהם שמר את מצרכי המזוֹן שנטל אצל בּוּרלַי ביַמפול: לחם-תּירס, בשר, פֵּרוֹת יבשים ויין איטלקי. למראה שני הנאדות המלאים משקה, שהשמיעו קול שקשוק נעים, שכח האדון זגלובה את השֵנה – וגם שאר האנשים החלו לאכוֹל ולשתות. המזון הספיק לכוּלם, וכאשר אכלו לשֹוֹבַע ושתו לרוַיה, ניגב האדון זגלובה את פיו בכנף מעילו ואמר:

• עד יום-מותי לא אחדל מלשנן: נפלאים דרכי אלהים! הנה אַתּ, עלמה כבודה, יצאת

לחָפשי, ואנחנו יושבים פה, תחת כיפת-השמים, שמחים וטוֹבי-לה ושותים מיינו של בוּרלי. אמנם יין אונגרי טוב ממנו, כי היין הזה ריח של עור נודף ממנו, אך בהיותנו בדרך, גם זה ינעם.

• המפליא מכל הוא – אמרה הילנה – שהורפינה הסכימה על-נקלה למסור אותי בידכם,

אדונַי?

האדון זגלובה הביט אל ווֹלוֹדיוֹבסקי, אל ז’נדז’ן וקרץ בעינו.

• הסכימה, בלית ברירה, ולמעשה, אין טעם להסתיר, שהרי לא לחרפה ייחשב לנו שהרגנו

את שניהם: אותה ואת צ’רמיס.

• היתכן?! – שאלה הנסיכה בבהלה.

• האם לא שמעת יריות?

• שמעתי, אך חשבתי, שצ’רמיס הוא היוֹרה.

• לא צ’רמיס, אלא הבחור הזה הוא שירה במכשפה. אמנם, שד יושב בתוכו אך לנהוג

אחרת לא יכול, כי המכשפה, אינני יודע, אם משום שהריחה במשהו אוֹ סתם משום שהחליטה כך, התעקשה להילוות אלינו, אך אנו, כמובן, לא יכולנו לתת לה ללכת אתנו, כי לוּ הלכה, כי עתה ראתה תיכף, שלא לקיוב אנחנו נוסעים. על כן ירה בה. ואני ריטשתי את צ’רמיס. מפלצת אפריקנית ממש היה זה, ואני חושב, כי אלהים לא יחשב-לי זאת לעוון. גם שם, בגיהינום, אל נכון הוא מעורר סלידה כללית. לםני שיצאנו מן הגיא מיהרתי לסלק אותם מן הדרך, שלא תבהלי למראה הפגרים, או שלא תראי בהם אוֹת מבשר רעה.

והנסיכה לעומתו:

• כבר ראיתי בימים הנוראים האלה רבים מקרובי מתים, ולא הייתי נבהלת אפוא למראה

הפגרים האלה, ואולם ואולם רע בעינַי הדבר, כי דם נשפך שם בגיני, ולואי ולא יענישנו אלהים על כך.

• לא היה זה ענין לאבירים – אמר וולודיובסקי בקול מחוספס – ולכן גם נמנעתי

מלהשתתף בּו.

• לשם מה, אדוני הנעלה, להתווכח? – אמר ז’נדז’ן – הן לא יכולנו לעשות אחרת. לו

לוּ הרגנו אנשים ישרים, כי עתה אולי היה בנו איזה חטא, אולם את אויבי אלהים מוּתּר להרוג, והלא בעיני ראיתי, כי המכשפה הזאת התחברה עם השדים. ולא זה הדבר, שעליו הנני מצטער!

• ומהו הדבר, שעליו הנך מצטער, אדוני? – שאלה הנסיכה.

• על הכסף הרב הטמון שם באדמה, על אודותיו סיפר לי בוהון, ואילו האדונים הנעלים כה

נחפזו לדרכם, שלא יכולתי לחפור באדמה, אף כי ידעתי היטב את המקום ליד הטחנה, לבי נשבר בקרבּי גם בראותי, כי עלי לעזוב את כל האוצרות הרבים בחדר, שבו ישבת, עלמה כבודה.

• שימי-לב לבדך אל המשרת שיעמוד לשרותך! – אמר זגלובה אל הנסיכה. – הוא נכון

לפשוֹט עור כל איש, מלבד עור אדוניו, וגם את עור השד יפשוט, כדי לעשות ממנו צוארון לבגדו.

• בעזרת אלהים לא יהיה לאדון ז’נדז’ן מה להתאונן על הגמול אשר אשלם לו – אמרה

הילנה.

• רב תודה לך עלמה כבודה! – אמר בנשקו את ידה.

כל אותה שעה ישב האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי שותק. הוא שתה נזעם יין מן הנאד, וזגלובה, למראה שתיקתו זוֹ של רעו, העיר:

• האדון מיכל אך לעתים רחוקות יפצה את פיו. – וכאן פנה הזקן אל העלמה: הלא אמרתי

לך, שלמראה יופיך ניטלו ממנו בינתו והדיבֵּר שבפיו.

• מוטב שתישן מעט ותחליף כוח, אדון – אמר האביר הנבוך והחל להניע את שפמו הדק כארנבת בשעה שהיא מבקשת להתעודד.

ואולם האציל צדק בדבריו. יופיה הנדיר של הנסיכה כמו נסך שכרון על האביר הקטן. הוא הביט אליה, הביט ושאל בלבו: האומנם היתכן אחת כזאת המציאות? רבות היפהפיות שראה בימי חייו: יפות הן העלמה אַנה והעלמה בַּרבַּרה לבית זבַּרַז'. יפה להלל היתה גם המלכה בּוֹרזוֹבּוֹהַטָה, יפה להפליא היתה גם העלמה ז’וּק שרוֹסטבוֹרוֹבסקי ביקש למצוא חן בעיניה, וגם העלמה סקוֹרוֹפַּדזקה, אשר וירשול נהה אחריה, וגם העלמה בוֹהוֹביט, אך גם אחת מאלה לא יכלה להידמות אל פרח-הערבה הנפלא הזה. בחברת העלמות ההן היה האדון וולודיובסקי שמח וטוב-לב והירבה לשוחח אתן, אולם עתה, כשהביט אל עיני הקטיפה, המתוקות ומעולפות, על ריסי המשי, אשר צילם הגיע עד הלחָיים, אל שערותיה הפזורות כפרח היַקינטון על זרועותיה וכתפיה – אל קומתה התמירה, אל חזה הבולט והמתנועע קלות בנשמה ומפיץ סביבו חום נעים, אל כל לבנת חבצלות ושושנים ואלך חכליל שפתיה – כאשר הביט האדון וולודיובסקי אל כל אלה, לשונו בפיו נשתה, ועוד רע מזה, כי היה בעיני עצמו מכוער, פתי וקטן, קטן מאד, עד כדי גיחוךְ. “היא נסיכה, ואני נער שרת!” – חשב במרירות, ומאד היה שמח, לו אינה המקרה לידו וממחשכים יצא איזה ענק, כי עתה הראה האדון מיכל המסכן את כחו והוכיח, כי לא קטן הוא, כפי שנדמה. גם נרגיזו, שהאדון זגלובה שמח למראה “בתו”, המפליאה את לב רואֶהָ, כיחכח מדי-רגע בגרונו וכבר החל להתלוצץ ולפלבל בעיניו.

ואילו היא ישבה ליד המדורה מוארת אור הלהבות האדום ואור הירח החיוור, נעימה ושלווה, ויופיה חזק והולך.

• הלא תודה, אדוני מיכל – אמר למחרת היום ההוא האדון זגלובה כשהזדמנו שניהם

לבדם למשך רגע אחד – הלא, תודה, כי בכל הרפובליקה אין עוד אחת כמוה. אם תַּראני עוד אחת כמוה, קרא לי בכל שם גנאי שתקרא.

• אינני מכחיש את דבריך אלה – אמר האביר הקטן – יחידה היא ביופיה, כמוה לא ראיתי

מימי, ואף פסלי האלילוֹת, החטובות שיש כמו חיות, שראינו בהיכל קזנוֹבסקי, לא תדמינה אליה. עתה לא אתפלא עוד על אשר בחירי הגברים נלחמים עליה – כי אמנם שוֹוה היא זאת.

• אלא מה? – אמר זגלובה – אין לדעת, מתי היא יפה יותר, בבוקר או בערב? כי תמיד

בנוֹי ובפאר כשושנה תתהלך. כבר סיפרתי לך, כי גם אני הייתי לפנים יפה-תואר ויפה-מראה – אך יפה כמוה לא הייתי גם אז, אף כי יש אומרים, שהיא דומה אלי כשתי טפות מים.

• לךְ, אדון, לעזאזל! – הצטעק האביר הקטן.

• אל נא תכעס עלי, אדוני מיכל, כי גם בלעדי כעס זה פניך זועפים. אתה מריח סביבה

כתיִש אל עלי-כרוב ומזעיף פנים. פניך מתכּווצים. הרואה אותך לא יטעה אם יישבע, שהנך נשרף בתאָותך, ואולם לא לכלב מעדני מלך.

• טפו! – אמר וולודיובסקי – האיך לא תבוש, זקן שכמותך, לדבּר הבלים כאלה!

• ומדוע פניך זעופים?

• אתה חושב, אדון, כי כבר עברה הרעה ובטוחים הננו עתה מכל פחד, ואולם עלינו עוד

לחַשב היטב את דרכנו, להמנע מזה כאן, לפסוח על זה שם. עוד דרך קשה ומסוכנת לפנינו, ואך האלהים יודע את אשר יִקרנו, כי במקומות, שעלינו לעבור בהם, אל-נכון כבר אחזה האש.

• כשגנבתי אותה מאת בוהון ברוֹזלוֹגי, היה המצב קשה מזה: הרודפים היו מאחרינו

ולפנינו המרד; בכל זאת עברתי את כל אוקראינה, כעבור דרך להבת אש נוראה – ועד בַּר הגעתי. ולשם מה הראש שעל הכתפים? במקרה הרע ביותר נפנה לקמיניץ, הלא עיר זו אינה רחוקה מאתנו.

• יתכן! אולם גם בשביל הטורקים והטטרים איננה רחוקה.

• אילו דברים אתה מספר לי, אדון!

• את אשר אני מספר – ואני חוזר ואומר, כי עלינו לדון היטב בדבר. מוטב שנפסח על

קמיניץ ונלך לעבר בּר, כי הקוזקים מכבדים את שרביט-הנוצות, ולאספסוף נוּכל, אולם אם רק טטרי אחד ישים עינו בנו, אבדנו! אני יודע אותם זה-כבר. אני יכול ללכת לפני מחנה הטטרים עם הצפרים והזאבים יחד, אך אם ניפגש בהם פנים אל פנים, גם אני לא אוכל להושיע.

• אם כן, נלך דרך בַּר, או נעבור ליד בַּר. ולואי ותפגע המגפה בליפקים ובטשֶרמיסים בני

קמיניץ. אתה, אדון, אינך יודע, כי זַ’נדזֶ’ן לקח שרביט גם מאת בּוּרלַי! אנחנו יכולים לעבור בין הקוזקים בשיר על שפתותינו! את המדבר כבר עברנו, עתה נבוא בין אנשים ונעבור ביישובים. עלינו גם לערוך את הדברים כך, שנעצור בחווֹת ללינת לילה בשעת חליבת הפרות בערב, כה גם ייטב לנערה. ואולם אני חושב, כי אתה, אדוני מיכל, רואה שחורות מדי. ומה? הלא שלושה גברים הננו פה – ובלי החנף גם לי וגם לכם – מבחר הגברים אנו – האם לא נוכל לעבור בערבה?! נחבר-נא את התחבולות שלנו עם החרב שלך – ונלך! אחרת לא נוכל לעשות. בידי ז’ַנדזֶ’ן גם שרביט מטעם בורלי, וזה המעודד אותי, כי בורלי שולט עתה בכל פודוליה, ואם אך נגיע אל בּר, וניצלנו, כי שם חונה לנדסקוֹרוֹנסקי עם גדולי המשמרות. ובכן לדרך! אדוני מיכלף נמהר ונלך! חבל על הזמן!

ואמנם לא הוציאו את זמנם לריק, כי עשו דרכם חיש-מהר מפונה ומערבה, ככל אשר יכלו הסוטים לרוץ. בקו-האורך של מוהילוב נכנסו לארץ יותר נושבת ומדי ערב מצאו על נקלה חוה או כפר, ללון בהם, אולם תמיד כבר מצאם השחר העולה רוכבים על סוסיהם, ממשיכים בדרכם. לאושרם היה קיץ יבש, הימים יגעים, הלילות טלוּלים, ובבקרים הכסיפה הערבה כולה כאילו כוסתה כפור. את המים יבּש הרוח, הנהרות הלכו הלוֹך וחסוֹר – ועברו אותם על נקלה. כאשר הגיעו לשַרגוֹרוֹד, נחו שם ימים אחדים. שם חנה גדוד מגדודי הקוזקים, שהיו תחת פיקודו של בורלי. שם גם מצאו את שליחי בורלי, ובתוכם שר-המאה קוּנה, שראוהו בבית בורלי בעת המשתה, שעשה זה להם. קוּנה השתומם מעט, על שלא הלכו דרך בּרַצלב, רַיגרוד וּסקְוִירה לקיוב, אך כל חשד לא עלה על לבו, ביחוד לאחר שזגלוֹבּה אמר לו, כי לא הלכו בדרך ההיא מפחד הטטרים, שעמדו אז להגיח מעבר הדניפר. קוּנה סיפר להם, כי בּורלי שלח אותו אל הגדוד בשרוגרוד להודיעו, שיכּון ליציאה למלחמה, וכי הוא בעצמו ועמו כל הצבא החונה בימפול ועם הטטארים החונים בבוּדזי ייצאו עד מהרה לשרוגרוד, וּמשם ימשיכו בדרכם.

ורצים באו מאת חמלניצקי אל בורלי להודיעו, שהמלחמה החלה, ושעליו לצאת עם כל גדולדיו לווֹהלין – אולם בורלי אמר מזמן לעלות בעצמו על בּר, אך חיכה לתגבורת של הכוחות הטטריים מאחר, ששם, בבּר וסביבותיה, הורע מצב המורדים. הנה האדון לנצקורונסקי, אחד מראשי המצביאים, הביס שם גדולים רבים וחזקים, את העיר לכד ובארמון הושיב את חיל-המשמר שלו. קוזקים לאלפים נהרגו שם והזקן בורלי חפץ לנקום את דמם ולהשיב את הארמון אל הקוזקים. ואולם קוּנה אמר, כי פקודתו האחרונה של חמילניצקי ללכת לווֹהלין שֹמה לאל את רצונו של בורלי, כי עתה לא יצורו על בּר, אלא אם ידרשו זאת הטטרים בתוקף.

• ובכן, אדוני מיכל – אמר זגלובה למחרת אל ווֹלדויוֹבסקי – העיר בּר פתוחה עתה לפנינו

ואני יכול להושיב בה שנית את הילנה הנסיכה, אך יקח אוֹפל את המקום הזה! אינני מאמין עוֹד בבּר וגם בכל מבצר אינני מאמין עוד, למן הזמן, שמספר התותחים שבחדר הנבלים עולה על זה שבידי צבאות הממלכה. ואולם מדאיגים אותי העננים ההולכים ומכסים את שמינו.

• לא רק עננים, כי אם הסערה כבר בעורפנו – ענה האביר. – אלה הם הטטרים וגם

בוּרלי, אשר אם ידביק אותנו, יופתע מאד לראותנו הולכים לא לקיוב. כי אם בכיוון ההפוך.

• והוא יהיה נכון להורות לנו דרך אחרת. יורה לו השד תחילה את הדרך המובילה

לגיהינום! בינינו, אדוני מיכל: סילוקם של בני האספסוף מעל דרכנו עניני הוא, ואילו כנגד הטטרים – עצתך תעמוד.

• קל לך אדוֹן, לנער את האספסוף מעלינו. הרואים בנו אנשים משלהם – השיב

ווֹלוֹדיוֹבסקי. – אולם, באשר לטטרים, הנה אך דרך אחת לפנינו: למהר ולברוח, כדי להתחמק מן הפח מבעוד זמן. סוסים טובים, אם אך יזדמנו לנו, עלינו לקנות, כדי שיהיו לנו להחלפה.

• אפונדתו של האדון לונגינוס תספיק לנו, ואם לא תספיק, נקח מאת ז’נדז’ן את האמתחת

שקיבל מאת בורלי, ועתה – קדימה!

הם החישו עוד יותר את מסעם, עד כי צלעות הסוסים כוּסוּ קצף, שנפל כפתותי שלג על הערבה הירוקה. הם עברו את דֶרלֶה ואת לַדַוָה. בבַּרֶק קנה האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי סוסים חדשים, ואולם את הישנים לא נטשו, כי הסוסים שנתן להם בורלי, היו מגזע נבחר, ועל-כן הובילו אותם חופשים מרוכב וממשא – והתקדמו, כשהם מצמצמים את שעות המנוחה והלינה ועוד ועוד. כלם היו בריאים ושלמים, וגם הילנה, אף כי עייפה בעטייה של הרכיבה המאומצת, הרגישה, כי כוחותיה מתחזקים והולכים. בגיא היתה כלוּאה וכמעט לא יצאה מחדרה, באשר לא חפצה לראות את הורפינה חסרת-הבושה, ולשמוע את דבריה ופיתוייה – עתה בא אויר-הערבה הצח וחידש את כוחה. לחייה היו להן גון השושנה הפורחת, השמש השחימה את פניה, אולם ברק יתר נוסף לעיניה – וכאשר הרוח פרע את שערה על מצחה, ודימית, כי קוסמת צועניה נפלאה לפניך, כי זו מלכת הצוענים הרוכבת במרחבי הערבה – לפניה פרחים ואחריה אבירים…

האדון ווֹלוודיוֹבסקי הסכין לאט לאט אל חינה ויופיה וזאת עשתה נסיעתם הממושכת עד שלבסוף שוב היה חופשי בהתנהגותו. היה משוחח עמה ואף מתלוצץ, ולפעמים, ברכבו על ידה, היה מספר לה על אודות לובּני ובעיקר על הידידות האיתנה שבינו ובין האדון סקשטוסקי, באשר שם לב כי לסיפורים אלה היא מקשיבה ברצון, ויש שהתגרה בה ואמר:

• ידידו של בוהון אני, ואליו אני מוביל אותך, העלמה!

והיא שילבה את ידיה בהעמידה פנים נבהלים והתחננה במתק קול:

• אל נא תעשה כדבר הזה, אביר רחמן, מוטב שתכרות את ראשי, ואל תתנני ביד בוהון!

• לא, לא! ביד בוהון אמסור אמסרך! – השיב האביר הזועף.

• כרוות ראשי! – קראה העלמה כשהיא עוצמת את עיניה היפות ופושטת לעברו את

צוארה.

אותה שעה חש האביר הקטן כאילו נמלים רוחשות על גבו. “הנערה הזאת מסממת את המוֹח כיין – חשב – אך לא אשתה מן היין הזה, כי לא לי הוא” – התנער ודפק בסוסו להדהירו קדימה, לפניה. וכאשר צלל בתוך העשבים כאמודאי במים, חש כי ננערו מעליו הנמלים וכל מעייניו שוב ריכז בדרך שלפניו, אם אין אורבת בה סכנה ואם כיוונם נכון. ובכן התרומם על רכובּותיו, את שפמו הצהוב הוציא מעל לגלי העשבים והביט וריחרח והאזין כטטרי האוֹרב בשֹדי-הפרא.

גם האדון זגלוֹבּה היה במצב-רוח טוב.

• קל לנו לברוח עתה – אמר – מאשר אז ליד קהמליק, כשהיינו מוכרחים לרוץ ברגל

ככלבים ולשונותינו תלויות ויורדות מפינו. לשוני יבשה אז בפי, עד כי יכולתי להקציע בה עצים, ועתה, ברוך אלהים, הננוּ נחים בלילה ויש גם במה להרטיב את הגרון.

• התזכור, אדון, כי נשאת אותי בזרועותיך כשעברנו את אחד הנחלים? – אמרה הילנה.

• גם אַת, מי יתן והגעתי לימים ההם, יהיה לך מי לשאת בזרועותיך: אכן, האדון

סקשטוסקי ידאג לדבר הזה!

• הוּ! הוּ! – צחק ז’נדז’ן.

• חדל, אדוני, אנא, חדל! – לחשה העלמה שהתאדמה והשפילה עיניה.

מה שוחחו ביניהם הרוכבים, כדי לשעשע רוחם בדרך. אחרי שעברו את בֶּרֶק ויוֹלטוּשקוב, באו אל המקומות, שזה-עתה היתה בהם יד-המלחמה. שם התחוללו עד עתה כנופיות אספסוף מזוינות, מקומות אלה פקד זה לא כבר גם האדון לנצקורונסקי ושרף והרג את אשר הרג, ואך לפני חמשה0עשר יום שב לובּרז'. אנשי המקום סיפרו לרוכבים, כי חמילניצקי עם החן יצאו בראש כל צבאותיהם למלחמה על הליַחים, או עוד יותר נכון, על המצביאים, שחילותיהם מורדים בהם ואינם רוצים לשרת אלא תחת פיקודו של וישניוביֶצקי. כל יושבי המקומות ההם אמרו, כי עתה אל נכון יבוא האבדון על הליַחים או על הקוזקים, כאשר ייפגש חמילניצקי עם ירמי. ביניהם הקיפו להבות המלחמה את כל הארץ. כל התושבים אחזו בנשק והלכו צפונה, כדי להתחבר עם חמילניצקי. מן השפלה, מן המקומות אשר ליד מורד הדניסטר, הגיח בורלי עם חיל עצום ובדרכו נלוו אליו כל חילות המצב שחנו בערים שונות ובמקומות-המרעה, כי כולם נצטוו לנוע ולהצטרף אל חמילניצקי. הלכו אפוא גדודים גדולים וקטנים, ועל-ידם צפו כגלי-הים המוני האספסוף והם חמושים במוריגים, קלשונים, סכינים וחניתות. מגדלי-הסוסים עזבו את סוסיהם, בעלי-החווֹת את חווֹתיהם, מגדלי-הדבורים את כּוורוֹתיהם, הדייגים הפראים את אהליהם שעל שפת הדניסטר, הציידים את היערות. הכפרים והערים הקטנות והגדולות נשמוּ. בשלשה גלילות לא נשארו בכל מקומות-המושב אלא נשים זקנות וילדים כי גם הקוזקיות הצעירות הלכו אחרי הקוזקים לעלות על הליַחים. ובעת ההיא הלך ממזרח עם כל מחנהו העצום – חמילניצקי. הוא עבר כסופה נוראה והרס בידו החזקה ארמונות גדולים וקטנים והרג את הפליטים, שנמלטו מן ההריגות הקודמות.

אחרי שעברו את בּר, שהעלתה זכרונות עגומים בלבה של הנסיכה, הם הגיעו אל הדרך הישנה, המובילה דרך לַטיטשוֹב, פלוֹטקירוב עד טרנוֹפּוֹל והלאה, ומשם עד לבוב. שם נפגשו לעתים קרובות יותר ויותר מחנות עגלות עמוסות-משא, גדודי-קוזקים רגלים ופרשים, כנופיות אכרים, עדרי שוורים רבים מאד, שהובלו בתוך ענני-אבק בעקבות צבאות הקוזקים והטטרים. הסכנה, שריחפה אז על קבוצת הרוכבים, הלכה וגדלה, כחי הקוזקים הירבו לחקור ולשאוֹל אותם: מי הם, מאין הם הולכים ולאן הם הולכים? זגלוֹבה הראה לשואלים את שרביט-הנוצות, שנתן להם בורלי ואמר:

• בפקודת בורלי אנחנו שלוחים, עלמה אל בוהון הננו מובילים.

ולמראה שרביט-הנוצות של מפקד-הגדוד האיום, פינו להם הקוזקים דרך בתוכם, בהבינם, כי אם בוהון חי, הנה הוא כבר מכּה בצבאות המצביאים ליד זבּרז' או קונסטנטינוב. ואולם קשה מאד היה לרוכבים לעבור בתוך מחנות האספסוף, גדודי הרועים הפראים והשיכורים, שלא היה להם מושג בנייני כתבי-בטחון או שרביטי-נוצות ולא התחשבו בהם. לולא היתה הילנה עם הרוכבים, כי עתה חשבו הפראים את זגלובה, ווֹלוֹדיוֹבסקי וז’נדז’ן לאנשים משלהם ולמפקדיהם, כפי שאמנם ארע לא אחת, ואולם יופיה של הילנה משך אליו את תשומת לבם של כל רואיה, ומכאן פתח לסכנות מרובות, שאך בקשיים גדולים ניתן להתגבר עליהן.

על כן לעתים הראה להם האדון זגלוֹבה את שרביט-הנוצות, ולעתים הראה האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי את שיניו ולא מעטים החללים שהותירו אחריהם. אדע גם שניצלו מרעה אך בזכות אותם רצים אל בורלי – ומסעם, שבראשיתו היה צולח נעשה קשה מיום ליום. הילנה, חזקה מטבע ברייתה, נחלשה והלכה מבהלת תמיד וחוסר שינה ומראֶהָ כשל שבויה,הנגררת בכוח אל מאהל אויביה; האדון זגלובה הירבה להזיע וחדשים לבקרים העלה תחבולות חדשות, והאדון ווֹלוֹדיוֹבסקי מיהר לעשות בהן שימוש ואילו שניהם גם יחד ניסו לעודד את הנסיכה ככל שיכלו.

• עלינו רק לעבור על תלי הנמלים האלה שעודם לפנינו – אמר האביר הקטן –ולהגיע עד

זבּרז' בטרם ישטפו חמילניצקי והטטרים את הסביבות האלה.

בדרכם נודע להם, כי המצביאים באו בראש צבאותיהם לזבּרז' והם מתעתדים להתיצב שם מול האויב – ובכן שאפו הרוכבים להגיע שמה, בקווֹתם בצדק, כי גם הנסיך ירמי יבוא שמה עם הדיביזיה שלו מאחר שחלק ניכר מצבאוֹ חנה שם קבע. בין כה וכה הגיעו עד פלוֹסקירוב. המוני האספסוף הלכו הלוֹך-ומעוֹט בדרכים אלה, כי אך מרחק של עשרה מילין הפריד ביניהם ובין גדודי הפולנים, ועל-כן לא הרהיבו הקוזקים להרחיק ללכת, ובחרו לחכות במרחק בטוח עד שיבוא בורלי מהעבר האחד וחמילניצקי מהעבר השני.

• רק עשרה מילין! רק עשרה מילין! – חזר ואמר האדון זגלובה בשפשפו ידיו זו בזו – אם

אך נצליח להגיע אל הגדוד הראשון, נגיע לזבּרז' בטח.

ובכל זאת החליט האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי לקנות סוסים חדשים בפלוסקירוב, כי הסוסים שקנה בבַּרֶק לא צלחו עוד לכּל ועל סוסי בורלי צריכים היו לשמור לעת צרה. עליהם היה להיזהר מאד, אחרי שנפוצה השמועה, כי חמילניצקי כבר הגיע עד קונסטנטינוב והחן את גדודיו מגיח מעבר פּילַבצה.

• אני והנסיכה נישאר פה מחוץ לעיר, כי לנו טוב, שלא נתראה בשוק – אמר האביר הקטן

אל זגלובה, כשהגיעו עד בית קטן עזוב, במרחק קטן מן העיר – ואתה, אדון, לך ושאל את העירונים, אם יש להם סוסים למכור או להחליף. כבר בא הערב, אך אנו לא נעצור כאן ונלך כל הלילה.

• אחזור עד מהרה – אמר אדון זגלובה.

והוא פנה על סוסו בדרך אל העיר, וּווֹלוֹדיוֹבסקי ציוה על ז’דנז’ן לפתח מעט את חבקי האוכפים, כדי שיוכלו הסוסים לשאוף רוח, ואילו הוא עצמו הוביל את הנסיכה אל הבית, וביקש ממנה, כי תשתה מעט יין ותישן שעה קלה כדי להתאושש.

• ברצוני לעבור את עשרת המילין עד עלות השחר – אמר אליה – ואחרי-כן נוכל כולנו

לנוח.

ואולם אך הביא את נאד-היין ודברי המאכל, ושעטת סוס נשמעה.

האביר הקטן השקיף בעד החלון.

• האדון זגלובה כבר חזר – אמר – כנראה, לא מצא שם סוסים.

בו ברגע נפתחה הדלת באחת והאדון זגלובה נכנס, והוא הופיע חיוור, כחול, מזיע ומתנשם.

• על הסוסים! – צעק.

האדון מיכל היה חייל מנוסה מכדי לאבד זמן במקרים כגון אלה על שאלות. הוא אף לא נשתהה כדי לקחת את נאד-היין (ואולם אותו חטף במהירות האדון זגלוֹבּה) אלא אחז בזרועה של הנסיכה, נחפז עמה אל החצר, סייע בידה לעלות ולשבת על הסוס, בדק אם החבקים מתוחים דיים, וקרא:

• לדרך!

נשמעה נקישת פרסות הסוסים, ועד מהרה נעלמו הרוכבים וסוסיהם בחשכה כאורחת רוחות.

שעה ארוכה רכבו מבלי הפוגה עד אשרה רק כדרך מיל היה ביניהם ובין פלוסקירוב, ואז, לפני צאת הירח, כשנתעבתה האפלה שמנעה כל רדיפה אחריהם, נתקרב האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי אל זגלוֹבּה ושאלו:

• מה קרה?

• חכה… אדוני מיכל. חכה, נתעייפתי מאד, רגלי רפו – אוּף!

• אך מהו הדבר שאירע?

• שד, אומר אני לך, שד ממש, או מפלצת, אשר אם תכרות את ראשה, יצמח לה ראש אחר.

• דבּר נא לענין!

• את בוהון ראיתי בשוק.

• כנראה, הוזה אתה, אדון!

• בשוק ראיתיו! בחיי אני נשבע, שראיתיו! ועמו חמשה או ששה אנשים; לא יכולתי למנות

אותם, כי רגלי קפאו תחתי… לפידים החזיקו בידיהם… כבר אני סבור, כי השטן עומד על דרכנו, וכל תקוה לראות בגמר מוצלח של המסע הזה נתנדפה מלבי. האם בן-אלמוות הוא בן-שחץ זה? אַל-נא תאמר להילנה דבר על אודותיו… בשם אלהים! אתה, אדון, ביתקת אותו, ז’דנז’ן מסרו… ואילו הוא – לא! הוא חי, חפשי, ועומד לשטן על דרכנו! אוּף! הוי, אלי! אני אומר לך, אדוני מיכל, כי בוחר הייתי לראות רוחות-מתים בבית הקברות מראות אותו. וזה גורלי תמיד, כי בכל מקום אני הראשון הרואה אותו. גורל ארור שכזה! האין אנשים אחרים בעולם? יפגשו אותו אחרים! לא! ודווקא תמיד אני, רק אני!

• האם הוא ראה אותך, אדון?

• לוּ ראה הוא אותי, כי עתה לא ראית אתה אותי, אדוני מיכל.

• חשוב לנו לדעת – אמר ווֹלוֹדיוֹבסקי – אם הוא רודף אחרינו או הוא נוסע לוַלַדינקה, אל

הורפינה, בדמותו, כי בדרכו יתפוס אותנו.

• אני מניח כי לולדינקה הוא נוסע.

• גם אני בדעה זו. ובכן, אנחנו נוסעים בכיווּן האחד והוא בכיווּן האחר, לא רק מרחק של

מיל בינינו אלא שני מילים ובעוד שעה נהיה במרחק חמשה מילין זה מזה. בטרם יוודע לו בדרכו על אודותינו, ובטרם יהפוך פניו אלינו, כבר נהיה בז’ולקוֹב, הרחק גם מזבּרז'.

• כך אתה סבור, אדוני מיכל? השבח לאל! כרטיה טריה למדתי הם דבריך אלה. אך

הסבר נא לי, האיך יתכן, שיתהלך חפשי לנפשו, לאחר שז’נדז’ן מסר אותו בידי המפקד של ולוֹדוה?

• פשוט מאד, הוא נמלט.

• מפקד כזה ראוי שיתָלה בצוארו! ז’נדז’ן, בוא נא, ז’נדז’ן.

• מה רצונך, אדוני הנכבד? – שאל הלה בעצרו את סוסו.

• לפני מי הלשנת על בוהון?

• לפני האדון ריגובסקי.

• מי הוא האדון ריגובסקי הזה?

• אביר נכבד הוא, קצין בחיל שריון המלך אדוננו.

• לך לעזאזל! – אמר האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי – כעת הענין ברור. האינך זוכר, אדון, את אשר

סיפר לנו האדון לונגינוס על האיבה שבין האדון ריגוֹבסקי לבין סקשטוסקי? הלא ריגוֹבסקי הוא קרובו של מפקד חיל משמר החלוץ של הממלכה לַשץ', והוא עוין את סקשטוסקי בגין העלבון שנעלב הלה על-ידי סקשטוסקי.

• עתה ברור לי, ברור! – נצטעק האדון זגלובה – הוא שיחרר את בוהון, כדי להציק בזה לסקשטוסקי. ואולם משפט-מות לעושה כזאת. אני במו פי אלשין עליו!

• הלואי וייקלע על דרכי – הרטין האדון מיכל – ושוב לא נזדקק לבית-דין, ועדיין ז’נדז’ן לא

ידע מה הענין, כי לאחר שהשיב לזגלובה על שאלתו, חזר לרכוב ליד העלמה הנסיכה.

הם רכבו עתה לאטם, הירח עלה גבוה. הערפלים שעם תחילת הערב התנשאו על פני הארץ, נמוגו – והלילה נתבהר. ווֹלוֹדיוֹבסקי שקע בהרהורים. זגלובה המשיך עוד זמן מה לעכל את שיירי האימה, שנפלה עליו למראהו של בוהון, ובסוף אמר:

• הו, אילו גם נפל ז’נדז’ן לידי בוהון, כי אז שפר גורלו.

• ספּר לו, אדון, את החדשה, ויתפחד לו. ואני בינתים ארכב ליד העלמה – אמר האביר

הקטן.

• כדבריך, אדוני. הי, ז’נדז’ן!

האדון זגלובה נתיישר עמד ושתק רגע, מחכה עד שיתרחקו מהם ווֹלוֹדיוֹבסקי והנסיכה מרחק-מה נוסף, ואחרי-כן אמר:

• התדע מה קרה?

• לא.

• האדון ריגוןבסקי שילח את בוהון לחפשי. ראיתיו בפלוֹסקירוֹב.

• בפלוסקירוב? – שאל ז’נדז’ין – עתה?

• עתה. האינך נופל מן האוכּף?

קרני אור הירח האירו את פני הנער תפוחי הלחיים והאדון זגלוֹבּה לא זו בלבד שלא הבחין בהם בהלה, כי אם דווקא לבשו הבעה של איבה עזה וחמורה, כמעט חייתית, כהבעה שנצטיירה על פניו שעה שהרג את הורפינה.

• מה, האם אתה אינך מפחד מפני בוהון? – שאל האציל הזקן.

• אדוני – השיב – אם האדון ריגובסקי שילח אותו לחפשי עלי עתה לנקום בו בעצמי על

העוול אשר עשה לי ועל העלבון אשר עלב בי. והרי לא אסלח לו, כי נשבעתי לנקום בו – ולולא הובלנו עתה את העלמה, כי עתה חזרתי מיד ללכת בעקבותיו… את אשר נשבעתי אקיים.

“טפוּ! – הרהר זגלובה בינו לבינו – אשרני וטוב לי, שלא הרעותי למשרת הזה מעודי”.

דפק בסוסו וכעבור רגע הדביק את העלמה ואת האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי. אחרי שעברו כדרך שעה אחת צלחו את הנחל מֶדוֶדוֹבקה ובאו אל יער, שנמשך משפת הנחל ויצר כשתי חומות שחורות לאורך הדרך.

• את המקומות האלה אני יודע היטב – אמר זגלובה. – עוד מעוט ונגיע לקצהו של היער

ונצא אל שדה חשוף, כרבע המיל אורכו, ובו עוברת הדרך מצַ’רני אוֹסטרוֹב, ושוב משתרעים יערות גדולים מזה, עד מַטצ’ין. אם יעזרנו האלהים, נמצא המטצ’ין גדודים פולניים.

• כבר עת לגאולה שתבוא – המהם ווֹלוֹדיוֹבסקי.

זמן-מה נסעו שותקים בדרך, שקרני הירח האירו אותה.

• שני זאבים חצו הדרך! – אמרה הילנה לפתע.

• ראיתי – אמר ווֹלוֹדיוֹבסקי – והנה השלישי.

ואמנם חלף צל אפור כמאה צעדים לפני הסוסים.

• והנה הרביעי! – קראה הנסיכה.

• לא, איילה היא זו; ראי, עלמה: שתים, שלש!

• מה זאת לכל השדים! – צעק זגלוֹבּה – איילות רודפות אחרי זאבים! עולם הפוך אני

רואה!

• נחיש נא את דרכנו – אמר האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי בקול נטול שקט – ז’דנז’ן! חיש! רכב עם

העלמה לפנינו!

הדהירו את הסוסים – וזגלובה תוך כדי רכיבה התכופף לעברו של ווֹלוֹדיוֹבסקי ושאלוֹ:

• אדוני מיכל, מה קרה?

• רע! – השיב האביר הקטן. – הלר ראית, אדון: החיות הוטרדו מרבצן, ונסוֹת בלילה.

• הוי! ומה פשר הדבר?

• פשר הדבר הוא, שמחרידים אותן.

• מי?

• הצבא – הקוזקים או הטטרים – מימיננו הם הולכים.

• ואולי אלה הגדודים שלנו?

• לא יתכן, כי החיות נסות ממזרח, מכיווּן פילבצה, ודאי טטרים הם ההולכים בגל רחב.

• נברח, אדוני מיכל, בשם אלהים!

• אין עצה אחרת. חבל, אלמלא הנסיכה אתנו, היינו מתקרבים אליהם לחטוף אילו מהם…

אולם עמה יחד קשה, קשה מאד יהיה להיחלץ, אם ישגיחו בנו.

• בשם אלהים! אדוני מיכל, האם נפנה אל היער בעקבות הזאבים הבורחים?

• לא נעשה כזאת, כי אף אם לא ישיגונו מיד הלא ישטפו הם את הארץ, ואיך נימלט מהם

אזי?

• יכו בהם הרעמים! רק זאת חסרנו עוד. הרי אדוני מיכל, האם אינך שוגה? הלא

הזאבים נמשכים אחרי המחנות ולא בראשם.

• הזאבים, שבצדי המחנות ושבסביבותם, נמשכים בעקבות הצבא; אולם, אלה שלפני

המחנות, נסים, כי הצבא מחריד אותם מרבצם. הרואה אתה שם, מימיננו, בין העצים – בערה עולה!

• ישו הנוצרי, מלך היהודים!

• החרש, אדון!… האם עוד הרבה לנו לנסוע ביער הזה?

• עוד מעט ונגיע לקצהו.

• ואחריו שדה-מישור?

• כן. אהה, ישו!

• החרש, אדון. ואחרי השדה שוב יער?

• כן, עד מַטצ’ין.

• טוב הדבר! ובלבד שלא ידביקו אותנו בשדה הזה. אם אך נצליח להגיע אל היער השני

בשלום, וניצלנו. ניסע עתה כולנו יחד! לאשרנו רוכבים העלמה וז’דנז’ן על סוסיו של בורלי.

הם דפקו בסוסיהם והגיעו אל הרוכבים שלפניהם.

• מה הלהבות האלה שמימיננו? – שאלה הנסיכה.

• עלמה כבודה – אמר האביר הקטן – אין מה להעלים, יתכן, כי זה מעשה הטטרים.

• ישו, מרים!

• אל נא תבהלי, העלמה! על ראשי ועל צוארי, שנימלט, ובמטצ’ין גדודים שלנו.

• בשם אלהים! נסתלק! – קרא ז’דנז’ן.

נשתתקו ונישאו על סוסיהם במהירות שדים. העצים הלכו ונידללו, הם הגיעו עד קצה היער – אולם גם הלהבות שככו במקצת. פתאם פנתה הילנה אל האביר הקטן ואמרה:

• אדוני הנכבדים! הישבעו לי, כי לא אפול חיה בידיהם!

• לא תפלי! – השיב ווֹלוודיוֹבסקי – כל עוד אני חי!

אך כילה דברו והם יצאו מן היער אל ערבה, שנתמשכה על פני רבע המיל, שמקצֶהָ השני שוב השחירה רצועה של יער. הערבה הקטנה הזאת, הפתוחה מכל עבריה, הכסיפה עתה כולה באור הירח והאירה כמו ביום.

• זוהי כברת הדרך המסוכנת ביותר – לחש ווֹלוֹדיוֹבסקי באזני זגלוֹבּה – כי אם בצ’רני

אוסטרוב הם, יעברו מכאן, בין היערות.

זגלובה לא השיב מאומה, כי-אם לחץ את סוסו בעקביו.

הם הגיעו עד מחצית השדה והיער שלפניהם הולך וקרב, כשלפתע פשט האביר הקטן את ידו לצד מזרח.

• הבט-נא אדון – אמר אל זגלובה הרואה אתה?

• אילו שיחים אני רואה וצמחים במרחק.

• השיחים האלה מתנועעים! נזדרז נא, כי בלי ספק יבחינו בנו!

הרוח שרקה באזני הנסים – והיער הגואל הלך הלוך וקרוב אליהם.

פתאום ומבין הגוש האפל ההוא, ההולך וקרב מצדו הימני של השדה, הגיעה לאוזניהם המיה כהמית גלי הים, ואחרי רגע זיעזעה את האויר צעקה אחת גדולה.

• רואים אותנו! – הצריח זגלובה. – כלבים! נבלים! שדים! זאבים ריקים ופוחזים!

היער כבר היה כה קרוב אליהם שהבורחים כמעט נשמו את אוירו הגס והקר. אולם גם חשרת הטטרים נסתמנה בבהירות הולכת וגדלה, ומתוך הגוש האפל החלו להתקדם לפנים זרועות ארוכות, בדומה לקרני מישוש של מפלצת ענק – שקרבו במהירות בל-תיאמן לעבר הבורחים. אוזניו המורגלות של ווֹלוֹדיוֹבסקי כבר הבחינו בבירור בצריחות: אללה! אללה!

• סוסי מועד! – צעק זגלובה.

• אין דבר! – השיב ווֹלוֹדיוֹבסקי.

וכרעמים היכּוּ במוחו השאלות: מה יהיה, אם הסוסים לא יעצרו כוח? מה יהיה, אם אחד הסוסים יכרע תחתיו? אמנם סוסים טטריים הם אלה וכוח ברזל להם, אך הלא מפלוסקירוב הם הולכים ובכל הדרך הרחוקה אך מעט נחו לאחר אותה מרוצה מטורפת מן העיר ועד היער הראשון. אמנם אפשר היה לרכוב על הסוסים החפשים שהובילו אתם, אך הלא גם אלה היו עייפים. מה יהיה? – הגה האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי ולבו דפק בבהלה, – אולי לראשונה בימי חייו – ולא לעצמו דאג כי-אם להילנה, שבדרכם הארוכה נקשרה בה נפשו באהבת אח את אחותו. והוא היטיב לדעת, כי הטטרים, משהחלו ברדיפה, לא במהרה יחדלו ממנה.

• לא יחדלו, ואותה לא ידביקו! – אמר לעצמו בחרקו שן.

• שוב מעד סוסי! – קרא זגלובה בשנית.

• אין דבר! – חזר ואמר ווֹלוֹדיוֹבסקי.

בינתים באו לתוך היער. החושך אפף אותם – ואולם גם פרשים טטריים בודדים במרחק אולי מאות צעדים מאחוריהם.

ואולם האביר הקטן כבר ידע מה לעשות.

• ז’נדז’ן! – צעק – פנה עם העלמה אל המשעול הראשון המוביל מן הדרך אל היער.

• בסדר, אדוני!

האביר הקטן פנה אל זגלוֹבּה.

• קח את האקדח ביד!

ובו-ברגע שם את ידו על רסן סוסו של זגלובה לעצור בעד מרוצתו.

• מה אתה עושה? –צעק זגלובה.

• שום דבר! עצור, אדון, בסוסך.

המרחק ביניהם ובין ז’נדז’ן, שברח עם הילנה, הלך וגדל. סוף-סוף באו אל מקום, שם נתעקלה הדרך בעיקול חד למדי בכיוון לזבּרז' והישר במרחק מה משם נתמשך משעול צר מכוסה חציו ענפים. ז’נדז’ין נטה לעבר המשעול, ואחרי רגע נעלם עם הילנה בסבך היער ובמחשכים.

בינתים עצר ווֹלוֹדיוֹבסקי בסוסו ובסוס של זגלובה.

• בשם אלהים! מה אתה עושה? – שאג האציל.

• אנחנו נעצור בעד הרודפים. אין עצה אחרת להציל את הנסיכה.

• נמוּת!

• ולוּ נמוּת. עמוֹד פה, אדון, בצד הדרך!… פה! פה!

שניהם נצמדו אורבים מאחורי העצים ובין כה וכה גברה והתעצמה שעטת הסוסים הטטריים, שהרעימה כסופה מתקרבת ונתפשטה על פני כל היער.

• אכן, קרה הדבר! – אמר זגלובה והרים את נאד היין אל פיו.

שתה ושתה – ואחרי-כן כמו התנער.

• בשם האב והבן ורוח הקודש! – קרא – הנני מוכן למות.

• חכה! חכה! – אמר ווֹלוֹדיוֹבסקי – שלשה מהם רוכבים מלפנים, בזאת חפצתי!

על פני הדרך הבהירה נראו שלשה פרשים רוכבים לפנים כנראה על סוסים טטריים משובחים, אלה המכוּנים באוקראינה ציידי-זאבים, שבמהירותם הדביקו גם את הזאבים; אחריהם, כשלש מאות צעד מהם, דהרו כעשרים אחרים, ובמרחק מה מאחוריהם המון רב ודחוק של טטרים.

כאשר הגיעו שלושת הראשונים אל מקום המארב, הרעימו שתי יריות, ומיד אחרי-כן קפץ האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי כנמר אל אמצע הדרך, ובטרם יתבונן האדון זגלובה סביבו ויעלה הרהור ראשון מה ארע, כבר הוכרע לארץ הפרש השלישי, כאילו היכּה בו הרעם.

• נברח! – צרח האביר הקטן.

לא היה כל צורך לחזור בשנית באוזני האדון זגלובה על פקודה זו ושניהם פתחו במרוצה כה מסחררת על פני הדרך משל היו זאבים, אשר עדר כלבים עזים רודפים אחריהם; בינתים הגיעה קבוצת הרוכבים הטטריים, שמנתה כעשרים איש, אל מקום החללים, ובראותם כי הזאבים הנרדפים נושכים וממיתים, עצרו מעט בסוסיהם וחיכו לרוכבים בעקבותיהם.

• הרואה אתה, אדוני – אמר ווֹלוֹדיוֹבסקי – ידעתי, כי יעצרו!

ואולם לאחר שהרחיקו שני הבורחים האילו מאות צעדים, שוב לא נתארכה ההפוגה ברדיפה אחריהם, אלא שעתה רדפום בהמוֹן, ואיש מהם לא העז להקדים ולרוץ לפנים.

אולם סוסי הבורחים העייפים ומיגעים מדרכם הרחוקה, מהירות ריצתם הלכה ורפתה. וביחוד סוסו של זגלובה, שעמס על גבו משא כח כבד, ניגף פעם בפעם בדהירתו – וגרם לאביר הזקן, ששיירי שערות ראשו יסמרו מפחד למחשבה, שעוד מעט ויפול תחתיו.

• אדוני מיכל, אדוני מיכל היקר מאד! אל תעזבני! – קרא ביאוש.

• יהיה נא לבך סמוך ובטוח, אדון! – השיב האביר הקטן.

• יאכלו הזאבים את הסוס…

ועוד בטרם יסיים הִשריק הכדור הראשון ליד אוזנו, ואחריו עוד ועוד, ששרקו וזמזמו ורנו כצרעות וכדבורים, כדור אחד כמעט ונגע באוזנו של זגלוֹבה.

ווֹלוֹדיוֹבסקי פנה וירה פעמיים אל הרודפים.

פתאום ניגפו רגלי סוסו של זגלובה בכוח כה רב, עד כי כמעט תקע את נחיריו באדמה.

• אל-אלהים! הסוס נופל תחתי! – צעק האציל בקול קורע לב.

• רד ממנו וברח אל היער! – הרעים ווֹלוֹדיוֹבסקי.

גם הוא עצר בסוסו, קפץ ממנו ואחרי רגע נעלמו שניהם באפילת היער.

אולם תמרון זה לא נעלם מעיניהם המלוכסנות של הטטרים, שעשרות מהם קפצו גם הם מסוסיהם ופתחו ברדיפה אחרי הבורחים.

ענפי העצים תלשו מעל ראשו של זגלובה את כובעו, טפחו על פניו, קרעו את מעילו, ואולם האציל נשא את רגליו ורץ, כאילו נשרו מעל כתפיו שלשים שנה, מדי פעם נפל לארץ, אך בקומו עוד הגביר מרוצתו בהתנשמוֹ כמפּוּח הנפּח – עד אשר לבסוף נפל ונתגלגל אל פחת עמוקה, והרגיש כי לא יצליח לעלות עוד ממנה, באשר כוחותיו עזבוהו.

• היכן אתה, אדון? – שאל ווולוֹדיוֹבסקי בלחש.

• פה, בתוך הבּוֹר – אבדתי, הצילני, אדוני מיכל!

ואולם האדון מיכל קפץ בלי-התמהמה אל הפחת והניח את ידו על פיו של זגלובה.

• שקט, אדון, אולי יפסחו עלינו! ואם לא יפסחו, נעמוד על נפשנו.

בינתיים הגיעו הטטרים, אילו מהם אמנם פסחו על הפחת בהניחם, שהבורחים ממשיכים במנוסתם, ואילו אחרים הלכו לאטם מגששים סביב העצים וסוקרים את סביבתם.

האבירים עצרו בעד נשימתם.

“יפול-נא מי מהם הנה – הרהר זגלובה ביאוש – ואפילהו אני!…”

פתאום נתעופפו גצים אל כל עבר; הטטרים החלו להבעיר אש… לאור הגצים נראו פני הפראים, בעלי עצמות הלחיים הבולטות והשפתים התפוחות כשהם נופחים באליתות המוצתות. וכך הם סובבו זמן-מה, במרחק עשרות צעדים מן הפחת. כרוחות-יער רעים – כשהם הולכים וקרבים אליהם.

אולם אחרי רגע וקולות מוזרים של שאון והמולה וקריאות מעורבות החלו להגיע מכיוון הדרך ולהעיר את מעמקי היער הרדומים.

הטטרים חדלו להבעיר אש, ועצרו כנטועים תחתיהם – ידו של ווֹלוֹדיוֹבסקי לפתה בכוח את זרועו של זגלובה.

הצעקות נתגברו, ופתאום פרצו אורות אדומים, ואליהם נלוו מטחי יריות – פעם אחת, ושתים, ושלש – ואחריהם צעקות: אללה! – שקשוק חרבות ונחרת סוסים – שעטה וצווחות התערבבו יחד. קרב התלקח על הדרך.

• שלנו! שלנו! – צעק ווֹלוֹדיוֹבסקי.

• הך! רצח! בּתק! טבח! – געה האדון זגלובה.

וכעבור שנייה נוספת נראו על יד הבור עשרות טטרים רצים בהולים, שכל עוד רוחם בם מיהרו לחזור ולהצטרף אל אנשיהם. האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי לא יכול לעצור ברוחו. קפץ ועלה מן הבור – והיכה בעורפם בחסות הסבך והחשכה.

זגלובה נשאר לבדו בתחתית הבור.

כעבור רגע ניסה גם הוא לעלות ולא יכול. כל עצמותיו כאבו ואך במאמצים עצר כוח לעמוד על רגליו.

• הוי, נבלים! – אמר בהתבוננו על סביביו – ברחתם! צר לי, כי גם אחד מהם לא נשאר

פה. לוּ נשאר, כי עתה מצא לו חבר ואני הייתי מורה לו את המקום שהפלפלים גדלים בו. הוי, פגנים! עתה ישחטו אתכם כשחוט את הבהמות! בשם אלהים! הרעש גובר שם! הלואי והיה שם הנסיך ירמי, וחמם אתכם כדבעי. הללוּ את אַללה, הללוּ! עוד הזאבים על נבלותיכם ייַללוּ! אך גם האדון מיכל, מדוע השאיר אותי פה לבדי? אך מה הפלא? להוט הוא, כי צעיר הנהו! לאחר מסע זה האחרון נכון אני ללכת אתו גם לגיהנום, כי הוא איננו מסוג אותם ידידים, העוזבים את חבריהם הנתונים בצרה. והוא כצרעה הנהו! כהרף-עין עקץ את שלושת הראשונים. לוּ לפחות היה עתה בידי נאד היין ההוא… אך ודאי כבר לקחוהו השדים… ואפשר הסוסים רמסוהו. עוד יאכלני איזה שרץ פה בבור הזה. מה זה?

הצעקות והיריות התחילו להתרחק לעבר השדה והיער הראשון.

• הו! – אמר זגלובה – כבר יד אנשינו בערפם! לא החזקתם מעמד, אחי-כלבים! ברוך אל עליון.

הצעקות הלכו הלוך והתרחק.

• הו, זו רדיפה של ממש! – המשיך לרטנן. – ואולם רואה אני, כי עלי יהיה להאריך ולשבת

בבור הזה. עוד זאת חסרתי, כי יבואו זאבים ויאכלוני. קודם בוהון, אחרי-כן הטטרים, ואחריהם הזאבים. הו, תן, אֵלי, כלונס משוּפד לבוהון ושגעון לזאבים, באשר לטטרים כבר דואגים להם אנשינו איכשהו! אדוני מיכל! אדוני מיכל!

הדממה השובה על קריאתו של האדון זגלובה, אך היער המה ברעש ומרחוק הלכו הקולות הלוך ורפה.

• האם במקום הזה אשכב ואישן? – לכל השדים! – הוי! – אדוני מיכל!

ואולם סבלנותו של האדון זגלובה הוכרחה לעמוד בנסיון עוד שעות רבות, כי פני השמים כבר האפירו כאשר מצד הדרך שוב נשמעה שעטת סוסים ואחרי-כן התנצנצו אורות באפלולית היער.

• אדוני מיכל, פה הנני! – קרא האציל.

• ובכן, עלה משם, אדוני!

• והרי אינני יכול!

האדון מיכל נגש אל הפחת ומַשחָן דולק בידו האחת, את ידו השניה הושיט לזגלובה ואמר:

• ובכן, אין עוד טטרים! זינבנו בהם עד מעבר ליער ההוא.

• ומי הם שהפתיעו אותם?

• קוּשֶל ורוֹזטבורובסקי ושני אלפיות פרשים אתם. גם הדרגונים שלי באו אתם.

• והפגנים כמה היו?

• אִי-אילו אלפים.

• ברוך אלהים! אך תן נא לי מה לשתות, כי נפשי פורחת.

שעתים אחרי כן כבר ישב האדון זגלובה, שֹבע ורווה, על אוכּף מרוּוח, בין הדרגונים של ווולוודיוֹבסקי, ועל-ידו רכב האביר הקטן, שאמר:

• שוב אין לך מה לדאוג, אדון, לנסיכה, ואפילו לא נבוא יחד עמה לזבּרז', רע מזה היה, לוּ

נפלה בידי הפגנים.

• ואולי ז’נדז’ן יפנה בכל-זאת לז’בּרז'? – שאל זגלובה.

• הוא לא יעשה זאת, כי בדרך זו לא יוכל לעבור. מחנה הטטרים, שגירשנו, ישוב

עד מהרה ומהצד השני, מקונסטנטינוב, הולכים חמילניצקי והחַן.

• אל אלהים! אם כן, הלא ז’דנז’ן עם העלמה יפלו בפח.

• ז’דנז’ן ידאג לה, שלא תפול בידי גדודי הקוזקים והטטרים, וכל עוד לא מאוחר הוא ימהר

לעבור את הדרך שבין זבּרז' וקונסטנטינוב. אני בוטח בו, שחפצו יצלח בידו.

• כה יתן לו אלהים!

• המשרת הזה ערום הוא כנחש. אתה, אדון, אינך חסר-תחבולות, אך הוא ערום ממך.

אנחנו נתייגענו הרבה כיצד להושיע את הנערה – והעלינו חרס, ואילו הוא בא ותשועה בידו. בטח, אדון, באלהים, אשר הוא מחסה לה וכבר הציל אותה פעמים רבות – וזכור-נא, כי אתה בעצמך צווית לי בזברז' לבטוח באלהים, אז כאשר זַחַר בא שמה.

זגלובה התעודד מעט למשמע דבריו של האדון מיכל, ואחרי-כן שקע בהרהורים כבדים.

• אדוני מיכל – אמר כעבור רגע – האם לא שאלת את קוּשל למעשיו של סקשטוּסקי?

• בזברז' הוא יושב ושלום לו, השבח לאל. הוא בא שמה עם זַצְ’וִיליחובסקי, מאצל הנסיך

קוֹרֶצקי.

• ומה נאמר לוֹ?

• לא אדע גם אני.

• ועדיין היא בדעה, שהנערה נרצחה בקיוב?

• כן.

• האם סיפרת עתה לקוּשל או לאיש אחר. מאין אנו נוסעים?

• לא סיפרתי, כי חשבתי: מוטב אתיעץ אתך תחילה.

• מוטב שנעלים עתה הכל – אמר זגלובּה. – כי אם, ישמרנו האל, שוב תיפול בידי

הקוזקים או הטטרים, יתגלעו מחדש פצעי לבו של סטשטוסקי.

• בראשי הנני נשבע, שז’נדז’ן ימלט אותה.

• גם אני מוכן ומזומן לתת את ראשי, לולא השתולל עלה האסון בעולם, כמגפת הדבר.

מוטב לנו שנשתוק, ורצון האלהים הוא שייעשה.

• יהי כדבריך. אך האם לא יגלה פוֹדבּפיֶנטה את הסוד לסקטושקי?

• סימן הוא, שאינך מכיר אותו. על דברת, דברת אביר, הבטיח, והוא כלונס ליטאי זה,

מוצא-שפתיו קודש לו.

כאן נצטרף אליהם קושל, ויחד המשיכו את דרכם, – משוחחים, לאור קרניה הראשונות של השמש העולה – בעניני הממלכה, על דבר בואם של המצביאים לזברז', בסיבת הנסיך ירמי, וכן על בואו הקרוב של הנסיך עצמו, ועל ההתנגשות הצפויה והבלתי-נמנעת-עוד עם כל עוצמת חילו של חמילניצקי.

פרק כד

בזברז' מצאו וולודיובסקי וזגלובה את כל חיל הממלכה, שנתאסף שם מחכה לאויב. שם היה שר-המשקים של הכתר, שבא שמה מקונסטינטינוב, לַנצקורונסקי, שר-המבצר בקמיניץ, שהיכה תחילה בקוזקים ובכנופיות בסביבות בַּר, וגם המצביא השלישי, האדון פירלַי מדומבּרוֹביצה, שר המבצר בבֶּלז, והאדון סיֶרקוֹבסקי, סופר-הממלכה, והאדון קוֹניֶצפּוֹלסקי שר-הדגל והאדון פּז’ִיֶמסקי, גנרל של חיל-התותחנים, לוחם מצטיין בכיבוש ערים ומומחה בעניני הגנתן. ואתם עשֹרת אלפים איש מחילות המשמר, מלבד אילו גדודים מצבאו של הנסיך ירמי, שחנו גם מקודם.

על הסוללות שבדרום העיר והארמון, מעבר לנחל גניֶזנה ושתי בריכות-המים, הקים האדון פּזִ’יֶמסקי מחנה עצום, שביצר אותו בדרך אומנות הבּיצור של המערב. ביצורים אלה אפשר היה לכבוש רק מצד הפנים, כי על אחוריהם הגנו הבריכות, הארמון והנחל. המצודות האלה אמרו המצביאים לערוֹךְ התנגדות לחמלניצקי, לעצור בעדו עד שיגיע המלך בראש החיל הנשאר והאצילים כולם שהוזעקו בדרך הגיוס הכללי. אך האם אמנם ניתן הדבר לביצוע לנוכח עוצמתו של חמילניצקי? רבים פיקפקו בדבר הזה ונימוּקיהם היו סבירים. בין שאר הנימוקים היה גם על זה, שבתוך המחנה עצמו אין העניינים מתנהלים כסידרם, ובין המפקדים שררו חילוקי דעות. אלה לא ברצון נענו לדרישתו של ירמי לבוא לזבּרז‘. אלה אמרו בתחילה להתיצב כנגד האויב בקוֹנסטנטינוב. אך כאשר נפוצה השמועה, כי ירמי יתיצב בעצמו במערכה רק אם יבחרו בזבּרז’ למקום ההגנה, הודיעו תכף החיילים למצביאים מטעם המלך, כי הם רוצים ללכת לזבּרז' ובמקום אחר לא יילחמו. לא הועילו כל ההוכחות וגם לא כבוד שרביט-הממלכה ולא ארכו הימים והמצביאים נוכחו לדעת, כי אם יעמדו על דעתם, הרי כל החיילות, החל בגדודי ההוּזרים ועד לאחרון החיילים בגדודים השכירים הנכרים יברחו אל וישניוֹביצקי. זו היתה אחת מן התופעות העגומות, שהלכו ורבו בזמן ההוא על אי-המשמעת בצבא, תוצאות רפיונם של המפקדים והמריבות שביניהם, גם האימה הגדולה מפני כוחו של חמילניצקי והמפלות הקשות, שלא היו כמוהן, וביחוד המפלה בפיֶלַבצה.

ובכן היו המצביאים אנוסים ללכת לזבּרז‘, ששם, למרות מינויו של המלך, היה השלטון, בתוקף מצב הדברים, נכון לעבור לידי וישניוביֶצקי, כי רק לו הסכים הצבא לציית. רק על פי פקודתו להילחם ואף ליהרג. ואולם המצביא הזה לא בא עוד לזבּרז’, ולכן עלתה החרדה, המשמעת נתרופפה לחלוטין ואבד הבטחון, באשר כבר נודע, כי חמילניצקי עם החַן עולים בחיל כבד, שמימי טַמֶרלַן לא ראתה כמוהו עין אדם. אל המחנה הגיעו שמועות על שמועות, שהאחת היתה רעה ומפחידה מרעותה, והן ריפו את רוח החיילים. היו חששות, שמא בהלה כגון זו שהשתררה בפילַבצה שוב תפרוץ לפתע ותפיץ לכל עבר את קומץ הצבא, שעדיין חסם בעד חמילניצקי את הדרך אל לב-הרפובליקה. המנהיגים עצמם עשתונותיהם אבדו. פקודותיהם הסותרות לא בוצעו כלל וכלל, או שביצעו באי רצון. אכן, אחד הוא ירמי שבכוחו לקדם את פני האסון, שעמד להתרגש על המחנה, הצבא והארץ.

וולודיובסקי וזגלובה, שבאו שמה עם גדודי קוֹשֶל, נסחפו מיד בתוך המעבולת הצבאית, כי אך הופיעו בככר שלפני הארמון, הקיפום מיד אנשי הגדודים השונים בשאלות לחדשות. למראה השבויים הטטריים, שהביאו הבאים, נמסךְ הבטחון בלב האנשים: “תפשו טטרים! שבויים טטריים! האלהים נתן נצחון!” – קראו מקצתם. “הטטרים כאן – אולם גם בוּרלַי אִתם!” – רטנו לעומתם אחרים. “אל הנשק, אדונים נכבדים, על הסוללות עלו!” – השמועה עברה במחנה ונצחון קוּשל הלך וגדל בפי מעבירי-השמועה. האנשים, שנאספו סביב השבויים, הלכו ורבּו. “כרתו את ראשם! – קראו – למה לנו אלה פה?” ושאלות על שאלות גובּבו למכביר, ואולם קושל נמנע להשיב ופנה אל מעונו של שֹר המבצר הבלזי, כדי לדווח לו על כל הקורות אותו ועל אשר נודע לו בדרך – ובאותה שעה קידמו את ווֹלוודיוֹבסקי וזגלובה בברכב מכריהם, אנשי גדודי רוס, והם השתמטו מהם ככל שיכלו, כי ביקשו ללכת ולראות את סקשטוסקי.

הם מצאו אותו בארמון, ואתו הזקן זַצַ’ויליחוֹבסקי, שני כמרים והאדון לוֹנגינוֹס פודביפינטה למראה השניים החוויר סקשטוסקי, עצם את עיניו לרגע, כי רבים הזכרונות שהעירו בו, זכרונות של כאב וצער. למרות זאת בירכם בקול שלוו, ואף שֹמח, שאל מאין הם באים, וכל שהשיבו לו נסתבר על דעתו, באשר שוב לא ציפה לחדשות על הנסיכה, שחשב כי מתה מכבר, ואף לא העלה על דעתו, שבגין הנסיכה נעדרו ימים כה רבים מן המחנה. גם הם לא הזכּירו אף לא המלה אחת את מטרת מסעם, אף כי האדון לונגינוס הביט אל האחד ואל השני בעינים בוחנות, נאנח והתלבט במקומו, בבקשו לדלות מפניהם למצער איזה צל של תקוה. ואולם השנַים כל מעיניהם היו נתונים בסקשטוסקי, שהאדון מיכל חיבקו בזרועותיו מדי רגע, נרגש למראה רעו הנאמן מאז, שידע מכאובים מרובּים כל-כך ושאבד לו היקר מכל בשבילו, וכמעט לא מצא טעם בחיים עוד.

• הנה שוב הננו מתאספים יחד כל החברים הוותיקים – אמר אל סקשטוסקי – וייטב לך

עמנו. גם מלחמה מתרגשת ובאה, שכמוה לא היתה, הצופנת בחוּבה תענוגות גדולים לנפש החייל. אם אך יתן לך אלהים בריאות לא אחת תנהיג עוד את ההוזרים.

• האלהים כבר השיב אותי לבריאותי – ענה סקשטוסקי – ואינני רוצה עוד מאומה, אלא

לשרת כל-עוד יש צורךְ בכך.

ואמנם כבר בריא ושלם היה האדון סקשטוסקי, כי גילו הצעיר וכוחו העצום הכריעו בקרבּו את מחלתו. עצבו ויגונו אכלו את נפשו, אך לא יכלו לגוו. הוא אך רזה מאד והחוויר וגון מצחו, לחייו וחטמו כגון השעווה. הבעת החומרה בפניו נשתיירה והיה בה מעין השלווה הקפואה שבפני המתים. בשקנו השחור נוספו נימי כסף רבות, אך בכלל לא נבדל מכל שאר האנשים, אלא בזאת, שלא כמנהג החיילים, נמנע מן ההמולה, הדחק והשתיה, ובחפץ-לב אירח לנזירים והאזין לשיחותיהם על-אודות החיים המנזרים וחיי העולם הבא. ואולם את תפקידו בצבא מילא בנאמנות ובכל הנוגע למלחמה והמצור הצפויים גילה ענין רב ככל השאר.

ואמנם עד מהרה נסבה השיחה על ענין המלחמה והמצוֹר, כי אך הענין הזה העסיק את מוחותיהם ולבם של אנשי המחנה בארמון ובעיר. הזקן זצ’ויליחובסקי שאל לטטרים ולבורלי, שאותו הכיר זה מכבר.

• לוחם גדול הוא זה – אמר – וצר מאד, כי יחד עם האחרים קם גם הוא ללחום במולדת.

יחדו שירתנוּ בקרבת חוֹטין – עדיין צעיר לימים היה, אך גם אז כבר ניכּרה בו אישיותו הבלתי רגילה.

• והלא מוצאו מעֵבר לדניפר והוא מפקד על אנשי מעֵבר לדניפר – אמר סקשטוסקי –

ואיך-זה, אבי, הוא בא עתה מדרום, מצד קמיניץ?

• נראה – השיב זצ’ויליחובסקי – כי אך בכוונה יעד לו חמילניצקי לחרוֹף שם, כי טוּהֵי-בֵּי

נשאר על הדניפר, והטטרי הזה נוטר איבה לבורלי מזה ימים רבים. ואמנם, איש לא הגיר דמים כה מרובים לטטרים כבורלי זה.

• ועתה יהיה לכם חבר לנשק?

• כן! – אמר זצ’ויליחובסקי – זמנים כאלה הגיעונו. ואולם פה ישמור עליהם חמילניצקי,

לבל יטרפו זה את זה.

• ומתי, לדעתך, אבי, יבוא חמילניצקי הנה? – שאל ווֹלוֹדיוֹבסקי.

• בעוד ימים אחדים; ואולם מי יכול לדעת? על המצביאים לשלוח גדודי-סיוּר בזה אחר

זה, ואילו הם אינם עושים זאת. אך בקושי נעתרו לי לשלוח את קוּשל דרומה ואת האדונים לבית פּיגלובסקי אל צ’וֹלהאנסקי קאמיין. אני עצמי אמרתי לצאת, אך הם יושבים ונועָצים בלי-הרף… הם מתעתדים לשלוח גם את האדון סופר-הממלכה עם שנים-עשר גדודים! ובכן, יזדרזו נא, שמא יאחרו את המועד. יתן האלוהים וימהר נסיכנו לבוא הנה, כי אחרת צפויה לנו כאן חרפה כחרפת פילבצה.

• ראיתי את החיילים כשעברנו דרך הככר – אמר זגלובה – ואני חושב, כי רב ביניהם

מספר השלומיאלים ממספר בעלי התושיה. להם נאה להיות יושבי-קרנות, ולא חברים לנו, המעדיפים את התהילה על פני הבריאות.

• מה אתה מדבר אדון? – התרעם הזקן. – אינני מכחיש, כי אמנם עז-רוח הנך, אף כי

לפנים אחרת חשבתי, אך כל האבירים שהתכנסו פה הם מיטב החיילים, שהיו אי-פעם ברפובליקה הזאת. ואולם נחוץ להם ראש, מפקד! האדון שר המבצר בקמיניץ הוא איש-מלחמה טוב, אך לא מפקד; האדון פירלֵי זקן, ואשר לשר-המשקים, הלא הוא עם הנסיך דומיניק יחדו כבר קנו להם פירסום בפילַבצה. מה הפּלא, כי אין רוצים להשמע להם? החייל יחרף את נפשו למות בחפץ-לב, אם הוא יודע, כי לא יאַבּדוהו שלא לצורך. הנה גם עתה! תחת לחשוב על אודות המצור הצפוי, עדיין הם מתעצמים ביניהם היכן יעמוד מי!

• האם לפחות דאגו למזונות? – שאל זגלובה באי-שקט.

• גם לזאת לא במידה מספקת, אך עוד פחות מזו – למספוא. אם יימשך המצור למעלה

מחודש ימים, לא יהיה לנו מה לתת לסוסינו בלתי אם שבבים או אבנים.

• ואולי עוד שהות בידם לדאוג לכגון אלה? – אמר וולודיובסקי.

• אם כן, לךְ, אדון, ואמור להם זאת. מי-יתן ומיהר הנסיך לבוא!

• לא אתה האחד, אדון, המצפה לבואו – אמר האדון לונגינוס.

• יודעני זאת – השיב הזקן – הביטו-נא, רבותי, אל הככר. כולם יושבים שם ליד הסוֹללות

ועיניהם פונות אל זבּרז' הישנה, אחדים עולים על המגדל שבעיר, ואם יקרא איש במשוּבתו: "הנהו הולך!, – משתוללים האנשים משצחה. הצבי הצמא איננו עורג כה למים, כאשר אנחנו עוֹרגים לו! מי-יתן ובא הנה בטרם יבוא חמילניצקי, כי, יתכן, כבר נערמו מכשולים על דרכו.

• גם אנחנו מתפללים כל הימים לבואו הנה בשלום – אמר אחד הכמרים.

תפלות כל האגירים וחפצם אמנם נתמלאו כעבור זמן לא-רב. אולם יום-המחרת הביא חרדות חדשות ואותות מבשרים רעות. בשמונה לחודש יוּלי, בחמישי בשבת, השתוללה סערה נוראה על-פני העיר והמחנה, שהוקף זה-עתה סוללות. ארובּות-השמים נפתחו ונחלים-נחלים ירדו ממרומים. מקצת מעבודות העפר נשטפו עם המים. מימי הנחל גניֶזנה והבּריכות עלו על גדותיהם. בערב היכה הרעם בגדוד חיל-הרגלים של פירלי, המית אנשים אחדים ואת דגל-הגדוד קרע לקרעים. הדבר נחשב לסימן רע, לאות חמת-האלהים, וביחוד שהאדון פירלי היה קַלוִיני. זגלובה הציע לשלוח אליו משלחת, שתבקש ממנו, כי יחזור בתשובה, “כי ברכת אלהים לא תהיה על הצבא, שמצביאו שוגה בהבלים, הרעים בעיני אלהים”. רבים היו בדעה אחת עם זגלובה, ורק מפני כבוד אישיותו של שֹר-המבצר ושרביט המצביא שבידו נמנעו מלשלוח משלחת את פירלי. אך לב האנשים נפל בקרבּם. גם הסערה השתוללה ולא חדלה. הסוללות, אף כי חזקו אותן באבנים, בענפים, בקני סוף וברשתות, נתרכּכו, עד כי התותחים החלו לשקוע, והכרח היה לשים תחתיהם קרשים. בתעלות העמוקות געשו המים וגובהם כקומת אדם. גם הלילה לא הביא הפוגה. הרוח שנשבה ממזרח הדפה עוד ועוד חשרות עבים לעבר זבּרז', שעליה רוקנו את כל אוצרות הגשמים, הרעמים והברקים, שאצרוּ בתוכם. רק אנשי השירותים נשארו באוהלים שבשטח המחנה, ואילו הקצונה וגם המצביאים מלמד שר-מבצר קמיניץ, נמלטו אל העיר. לוּ בא חמילניצקי עם הסערה יחד. כי עתה לכד את המחנה ללא קרב.

למחרת נשתפר במקצת מזג האויר, אף כי הגשם לא חדל עוד. אך בסביבות השעה חמש אחרי הצהרים, הדפה הרוח מדרום את העננים, תכלת הרקיע נפרשה מעל למחנה ומצד זבּרז' הישנה הבהיקה בהוד שבעת צבעיה הקשת הנהדרה, שקָצֶהָ האחד השתרע מהלאה לזבּרז' הישנה וקָצֶהָ השני דומה שינק את לחותו של היער השחור, והיא זרחה, התנוצצה והחליפה גוניה על רקע העננים הבורחים.

אז נתעודדו לבות האנשים. האבירים חזרו אל המחנה ועלו על הסוללות החלקלקות כדי להשביע עיניהם במראה הקשת. מיד פתחו בשיחות קולניות ובניחושים מה יביא בכנפו אות מזל זה, הקשת בענן. פתאום. והאדון ווֹלוודיוֹבסקי, שעמד עם רעיו ליד התעלה, האהיל בכף ידו על עיניו וקרא רמות:

• צבא יוצא מאחורי הקשת! צבא!

אז קמה תנועה, כאילו הגיעה הרוח את המון האדם, ואחרי-כן נתעוררה המולה גדולה. “צבא בא!” עברו כחץ מקשת מקצה הסוללות ועד קציהן. החיילים נדחקו, הדפו זה את זה, התלכדו והתפרדו. מדי פעם נתגבר הרעש ושקע, הכל האהילו בידיהם על עיניהם והתאמצו לצפות למרחוק – הלבבות דפקו בחזקה – וכך הביטו לפניהם כל הנמצאים שם, כשהם כולאים נשימתם בחזותיהם, נתונים בין חוסר-בטחון ותקוה…

בין כה וכה ובשער בן שבעת-הצבאים הגיח דבר מה הלוֹך והגח, הלוֹך והתבהר, הלוֹך וקרוב, הלוֹך והתבלט – עד אשר לבסוֹף נתגלו דגלים, חניתות ורמחים; ואחריהם יער של נסים בראשי החניתות – אין כל ספק עוד: צבא הולך ובא.

אז התפרצה מלב כּולם קריאה אחת, קריאת שמחה ללא גבול:

• ירמי! ירמי! ירמי!

הוותיקים שבחיילים ממש נתקפו טירוף חושים. מהם שקפצו מעל הסוללות, בוססו ועברו את התעלה ורצו ברגל דרך המישור המכוסה מים לעבר הגדודים ההולכים וקרבים; מהם שמיהרו אל סוסיהם ועד מהרה רכבו עליהם לקראת הגדודים, אחרים בכו, שלבו את ידיהם ונשאו אותן למרום בקראם: “הנה אבינו, מושיענו, מצביאנו!” נדמה היה, כאילו כבר הוסר המצור, הובס חמילניצקי והנצחון בא. בינתיים הלכו גדודי הנסיך ונתקרבו עד כי כבר אפשר היה להבחין בין רגלי הגדודים השונים. בראש המחנה הלכו, כמשפט גדודי הנסיך, גדודי הטטרים, הסֶמֶנים והוֶלוֹכים – אחריהם חיל הרגלים בני חוץ-לארץ שתחת פיקודו של מחניצקי, הלאה תותחי ווּרצל, הדרגונים וגדודי ההוזרים הנכבדים. קרני השמש השתברו על מגניהם ורמחיהם – והלכו כּולם בתוך ברק האור, כאלו כבר זרחה עליהם שמש הנצחון ותהילתו. סקשטוסקי, שעמד ליד האדון לוֹנגינוּס על הסוללות, הכיר מרחוק את הגדוד שלו, שנשאר בזמושץ' – ולחייו החיוורות כּוסו אודם מעט. הוא התנשם בחוזקה פעמים אחדות, כאילו הוסר משא כבד מעל לבו, ועיניו הוארו. כי הנה באים ימי עמל ויגיעה וקרבות, שאין כמוהם מביא מרפא ללבות פצועים ואת הזכרונות המכאיבים הם דוחקים עוד ועוד אל תהומות הנפש. הגדודים הלכו ונתקרבו, ואך כאלף צעד היו עתה ביניהם ובין המחנה. עתה באו שלשת המצביאים, ואתם האדון פזִ’יֶמסקי, האדון שר דגל-הממלכה, האדון הסטרוֹסטה מקרסנוסטב, האדון קוֹרף וכל שאר הקצינים, מפקדי הגדודים הפולנים ומפקדי הגדודים השכירים, בני חוץ-לארץ. גם אלה שמחו על הנסיך, וביחוד האדון לנצקורונסקי, המצביא, שגדולתו כאביר עלתה על גדולתו כמצביא, אך מפורסם באהבתו את תהילת המלחמה. הוא פשט את השרביט לעבר הכיווּן שממנו בא ירמי ואמר בקול רם, עד שהכל שמעו את דבריו:

• הנה שם גדול-המצביאים שלנו ואני הראשון אביע לו הערצתי ואמסור לידיו את כוח

השלטון שלי.

גדודי הנסיך החלו להכנס אל שטח המחנה. מספר כל אנשי הגדודים האלה היה שלשת אלפים, אך הלבבות גדלו ורחבו למראיהם, כאילו היו מאה אלף, כי הלא היו המנצחים מפוהרֶבישץ‘, נימירוב. מַחנובקה וקונסטנטינוב. מכרים וידידים ברכו זה את זה לשלום. אחרי הגדודים הקלים נדחק ובא בכבדות לאחרונה חיל-התותחנים של ווּרצל, ואתו ששה תותחים ועוד ששה תותחים רבי-קנים מן השלל. הנסיך, ששלח את הגדודים מזבּרז’ הישנה, הגיע אל המחנה אך לאחר שקיעת השמש. כל אשר נשמה באפו יצא לקדם את פניו, החיילים הדליקו עששיות, פנסים, לפידים ועצי קטף והקיפו את הסוס האביר, שעליו רכב הנסיך, עד כי לא יכול למוש ממקומו; אחזו ברסן הסוס, כדי שיוכלו להשביע את עיניהם במראה פני הגבור; נשקו את בגדי הנסיך ואותו כמעט ונשאו על כפים. ההתלהבות הלכה וגברה עד כי אפילו השֹכירים עמדו והכריזו, כי שלשה חדשים ישרתו חנם. הדולק סביב הנסיך הלך וגדל, עד כי נבצר ממנו להמשיך דרכו – ובכן ישב לו על סוסו הלבן והאביר מוקף חיילים, כרוֹעה בין הצאן, ולקריאות השמחה וההידד אין קץ. הערב ירד, שקט ונוח. על-פני השמים האפלים התנוצצו אלפי כוכבים ומיד נראו אותות מבשרים טוב. כשניגש האדון לנצקורונסקי אל הנסיך ובידו השרביט, שאמר למסור לו, ניתק אחד הכוכבים מכיפת השמים, משך אחריו נחל של אור ונפל ברעש לעבר קונסטנטינוב, הוא המקום שממנו התעתד חמילניצקי להגיח, וכבה. “כוכב חמילניצקי הוא זה! – קראו החיילים – נס! נס! סימן מובהק!” – “הידד ירמי המנצח!” – קראו אלפי קולות. אז ניגש מפקד מבצר-קמיניץ אל הנסיך הזקן ונתן בידו אות, כי מבקש הוא לדבר. הקולות נשתתקו מעט, והוא אמר:

• המלך נתן לי את השרביט, אך אני מוסר אותו לידך, המנצח, כי הוא נאה לך יותר מאשר

לי, ואני אהיה הראשון לציית לפקודותיך.

• וגם אנחנו נעשה כמוהו! – קראו שני המצביאים האחרים.

ושלשה שרביטים הושטו אל הנסיך. אך הוא השיב את ידו ואמר:

• לא אנכי נתתי לכם, אדוני, את השרביטים ולא לי לקחת אותם מידכם.

• אם כן, הייה אתה הרביעי על השלשה! – אמר פירלי.

• הידד וישניוביצקי! הידד המצביאים! – קראו האבירים. – לחיות ולמות יחד אנחנו רוצים!

באותו הרגע הרים סוסו של הנסיך את ראשו, הניע את רעמתו הצבועה ארגמן והצהיל קולו באדיר עד אשר כל הסוסים שבמחנה ענו לעומתו באחת.

וגם זאת היתה לאות מבשר נצחון. בעיני החיילים בערה אש. הלבבות מלאו תאוות המלחמה ורטט ההתלהבות אחז באנשים. גם ראשי הצבא נדבקו בהתלהבות זו. שר-המשקים בכה והתפלל, ומפקד מבצר-קמיניץ והסטרוטה של קרסנוֹסטב שקשקו בחרבותיהם, מעודדים את החיילים אשר רצו על שפת הסוללות, צועקים לעבר שממנו עמד חמילניצקי להופיע:

• בואו, אחי-כלבים! תמצאונו נכונים!

בלילה ההוא לא ישן איש במחנה, ועד הבוקר הרעימו אורות הפנסים והלפידים הבוערים.

עם בוקר שב סופר-הממלכה סירקוֹבסקי מן הסיור שערך עם גדודו בסביבה והודיע, כי האויב נמצא במרחק חמישה מילין מן המחנה. סייריו נכנסו בקרב עם כוחות טטריים רבים. בקרב הזה אבדו האדונים לבית מנקוֹבסקי, האדון אוֹלֶקסיץ' ואחדים מחבורת האבירים. השבויים שנלכדו גילו, כי בעקבות הגדודים ההם הולכים החן וחמילניצקי בראש כל עצמת צבאם. היום עבר תוך ציפיה והכנות להגנה. הנסיך, בקבלו עליו ללא היסוסים יתירים את הפיקוד העליון, ערך את גדודי הצבא, קבל לכל אחד את מקומו, כיצד לנהוג לשם הגנת עצמו וכיצד לבוא לעזרת אחרים. במחנה נשתררה רוח טובה; המשמעת הוחזרה ובמקום הבלבול הקודם והפקודות הסותרות האחת את חברתה – קמו עתה סדרים ופעלתנות. בצהרים כבר נמצאו כולם בעמדותיהם. המשמרות שניצבו במקומות שונים לפני המחנה, הודיעו מדי רגע את המתרחש בסביבה. בכפרים הסמוכים היו אנשי השירותים אוספים אותה שעה מצרכי מזון ומספוא ככל שמצאו. החיילים על הסוללות שוחחו ביניהם רמות ואף השמיעו קולם בשיר ואת הלילה בילו בנים-לא-נים ליד המדורות, כשהיד האחת אוחזת בחרב כנכונים לקרב העלול לפרוץ מדי רגע.

עם שחר נראה דבר-מה משחיר והול מעבר וישניוביץ. הפעמונים בעיר נצטלצלו, כדי להזהיר מפני האויב ההולך וקרב, ובתוך המחנה עוררו תרועות החצוצרות את החיילים. גדודי חיל-הרגלים עלו על הסוללות, בין אלה ניצבו הפרשים נכונים להסתערות כשיינתן האות, ולכל אורך החפירות ניתמרו כלפי מעלה עמודי-עשן קטנים מפתילות התותחים שהוצתו.

בו ברגע הופיע הנסיך רכוב על סוסו הלבן ולבוש שריון-כסף, אולם ללא קסדה לראשו. על פניו לא ניכּר כל אות של דאגה; אדרבה, עיניו ופניו הפיקו עליזות.

• אורחים באים, אדוני הנכבדים! אורחים באים! – קרא ברכבו לאורך הסוללות.

קמה דממה ורק נשמע משק הדגלים בהתנפנפם ברוח הקלה או בהתגוללם סביב מוֹטוֹתיהם. בין כה וכה קרב האויב, עד כחי העין יכלה להקיף אותו כולו.

זה היה הגל הראשון. ובכן, חמילניצקי עם החן בעצמם, כי אם חטיבת סיירים בת שלשים אלף איש, מבחר חיל הטטרים, מזויינים בקשתות, רובים וחרבות. אחרי קחתם בשבי אלף וחמש מאות אנשי שירותים, שנשלחו לאסוף צרכי מזון ואספקה, הלכו בגוש צפוף מוישניוביץ, ואחרי-כן בהתמתחם בתבנית חצי-סהר ארוך החלו להגיע מהעבר השני, בכיווּן זבּרז' הישנה.

והנסיך, לאחר שנוכח לדעת, כי רק חיל פרשים לפניו, פקד על פרשיו שלו לצאת מן החפירות. נשמעו פקודות והגדודים החלו לצאת מאחורי הסוללות, כדבורים מן הכּוורוֹת. המישור נמלא אנשים וסוסים. מרחוק נראו ראשי הפלוגות ומטותיהם בידיהם והם מכינים את אנשיהם לקרב. סוסים צהלו ואחרים ענו לעומתם. אחרי-כן נתפרדו ויצאו מבין הגוש הזה שני גדודי טטרים וסַמֶנים מחיל הנסיך ופתחו בריצה קלה קדימה; הקשתות ניטלטלו להם על כתפיהם, קובעיהם התנוצצו – הם רכבו בדומיה ובראשם וירשוּל האדמוני, שהסוס תחתיו השתולל כמטורף, ושמדי רגע הרים שתי רגליו באויר, כמבקש לנתק מוסרותיו ולמהר לקפוץ אל תוך המהומה.

את תכלת השמים לא העיב כל ענן, היום בהיר היה, שקוף – והאויב נראה כעל כף היד.

באותו הרגע ועל פני הדרך המובילה מזבּרז' הישנה הופיע טור לא גדול של עגלות אספקה על צבא הנסיך, שנשתהה בדרך, ועתה נחפז בכל כוחו, מחשש שישגוהו הטטרים. ואולם הוא לא נעלם מעיני הטטרים וחצי-הסהר הארוך פנה לרדוף אחריו. הקריאות “אללה!” הגיעו לאזני חיל-הרגלים, שעמד הכן על הסוללות; גדוּדי וירשול עקרו ממקומם כרוח סערה כדי להחיש עזרה.

ואולם חצי-הסהר הקדים להגיע אל טור העגלות שבן-רגע הוקף כבטבעת שחורה, ובו בזמן פנו אלפי טטרים מייללים כחיות רעות לעבר וירשול כשהם מתאמצים להקיף גם אותו. ורק כאן אפשר היה להכיר את נסיונו של וירשול ותושיתם של חייליו. כי ברגע שראו את האויב המבקש להקיפם מימינם ומשמאלם, נחצו לשלשה וקפצו לצדדים, אחרי-כן נחצו לארבעה, ואחרי-כן לשנים – ובדך זו הוכרח האויב פעם בפעם להפוך פניו בכל אוֹרך הטוּר שלו, כי לפניו לא מצא איש, ואילו אגפיו כבר נחשפו לפגיעה. ואך כאשר נחצו בפעם הרביעית ניצבו פנים אל פנים, ואולם וירשול השתער בכל כוחו על הנקודות החלשות, ניתקן, ומיד מצא את עצמו בעורף האויב. הירפה מן האויב ומיהר חיש כסופה אל טור העגלות מבלי שים לב אל האויב שמאחור, שוודאי ימהר לרדוף אחריו.

אנשי הצבא הוותיקים, בעלי הנסיון הרב שעמדו על הסוללות והתבוננו אל המתרחש לנגד עיניהם הכו כף אל כף וקראו:

• יכּום הכדורים! אך קציני הנסיך בלבד יודעים כך להילחם!

בינתיים הסתער וירשול, ביומרו טריז חד, על טבעת האויב, שהקיפה את טוּר העגלות, ופילח אותה כחץ הפולח את גוף החייל ובהרף-עין חדר אל תוכה. עתה התפתח קרב אחד, ולא שניים – אך קרב זה היה עקשני ועז. ונפלא היה המראה הזה! באמצע המישור היה הטור כעין מצודה ניידת, שולח פסים ארוכים של עשן ויורק אש – ואילו סביבו השחירו גלי נמלים משתוללים, הומים כבמערבולת עצומה, ומאחוריה היו סוסים בלי רוכבים מתרוצצים, ובאמצע רעש, צווחות ושקשוק רובים. אלה נדחקים זה בצד זה מתאמצים להבקיע להם דרך, ואלה נצבים כחומה, לבלי הפרד ביניהם. כחזיר-יער, המוקף כלבי-ציד, והוא מגן על עצמו ובמלתעותיו הלבנות הנהו נושך את רודפיו, כן היו אנשי טוּר העגלות, המוקף המוני טטרים, עומדים על נפשם מתוך יאוש ותקוה, שכוֹח גדול מזה של וירשול יבוא לעזרתם.

לא ארכו הרגעים ובמישור התנצנצו המעילים האדומים של הדרגונים של קושל וּווֹלוֹדיוֹבסקי – ובחלפם דמוּ לעלי-פרחים, שישאם הרוח. אלה הגיעו עד המוני הטטרים, חדרו אל קרבם, כמו אל תוך יער שחור, ואחרי רגע נעלמו בתוכם כליל ולא נראו לעין, אפס כי המהומה אשר שם גדלה משהיתה. אף החיילים תמהו לסיבת המנעותו של הנסיך מלשלוח בבת-אחת כוח ניכר לעזרתם של המוקפים, אולם הוא הישהה זאת משום רצונו להראות לחיילים, מה ערכה של התגבורת שהביא עמו – ובדרך זו לעודדם וגם להכשירם לסכנות גדולות מזו.

ואולם האש שבתוך טור-העגלות נחלשה, ניכר, כי שוב אין סיפק בידי האנשים למלא באבק שריפה את קני-הרובים, או שהקנים כבר לוהטים מדי; לעומתם הלך רעש הטטרים והתגבר. אז נתן הנסיך אות, ומן המחנה יצאו אל הקרב שלשה גדודי הוּזרים, האחד גדוד הנסיך בפיקודו של סקשטוסקי, השני, גדוד הסטרוסטה הקרסנוֹסטבי, והשלישי, גדוד המלך בפיקודו של האדון פיגלוֹבסקי. אך הגיעו ובהבקיעם כבקרדום שברו באחת את טבעת הטטרים, ואחרי-כן הפיצו אותם במישור, הכו בהם ורמסוּם, הדפו אותם אל היערות, שוב פיזרום לכל רוח ורדפו אחריהם מרחק רבע המיל מן המחנה, ואילו טור העגלות מיהר להמלט אל החפירות לקול קריאות-שמחה ורעם-התותחים.

ואולם הטטרים, שידעו, כי חמילניצקי והחן הולכים אחריהם, לא נעלמו מן העין כליל; להיפך, כעבור שעה קלה הם חזרו והופיעו מסובבים את כל המחנה וממלאים את כל השבילים, הדרכים והכפרים הסמוכים, שמהם עלו עד מהרה עמודי עשן שחור. רבים מהם קרבו אל החפירות ולקראתם יצאו מיד חיילים, יחידים ובחבורות, עיקרם מגדודי הטטרים, הוֶלוֹכים והדרגונים.

וירשול לא יכול הפעם להשתתף בתגרות אלה, כי בשעת הגנתו על טור העגלות נפגע בראשו שש פעמים, ועתה שכב באוהלו כמת; ואולם האדון ווֹלוודיוֹבסקי, אף כי כולו כבר אדום מדם כסרטן, לא ידע עוד שֹבעה, ויצא הראשון. התגרות נמשכו עד הערב. חיל הרגלים שבמחנה הקצינים, שהיו ערוכים במקומות הגבוהים, התבוננו אל המתחולל לעיניהם כלחזיון בזירת שעשועים. ככה נאבקו אלה עם אלה, חבורות חבורות, או יחיד כנגד יחיד, חטפו אלה מבין אלה שבויים חיים. והאדון מיכל אך תפס אחד הטטרים, הביא אותו אל המחנה ומיד חזר אל הזירה. מעילו האדום רפרף על פני כל שדה-הקרב, האדון סקשטוסקי הראהו מרחוק לאדון לנצקורונסקי, בציינו, כי ראוי הוא, האביר הקטן, שיעקוב אחריו, כי מדי פגעו בטטרי, כאילו רעם היכה באחרון. זגלובה צעק אליו מרחוק דברי עידוד, אף כי זה לא יכול לשמעם, ובפנותו אל החיילים שעמדו סביבו, אמר:

• הביטו נא, אדוני הנכבדים! אני שלימדתיו את מלאכת הסיף, יפה! יפה! הנה אחז

בטטר, ואיננו עוד! עוד מעט, עוד מעט וישווה לי!

בין כה וכה שקעה החמה – והלוחמים החלו נסוגים לאיטם משדה-הקרב, שבו נשארו רק פגרי אדם וסוס. בעיר צלצלו הפעמונים לאות, שהגיע זמן תפלת-ערבית.

הלילה בא לאטו, ואולם חושך לא היה, כי מסביב האירו להבות. בערו באש: זלושציצה, בז’ינְצה, לוּבּלַנקי, סטריוֹבקה, קרֶטוֹביצה, זרוּדזיה, וַחלוּבקה – וכל המרחב שלמלוֹא העין היה לבערה אחת. בלילה הפכו העשנים להיות אדומים, הכוכבים התנוצצו על רקע שמי וָרוֹד. להקות של צפרים עלו מן היערות, השיחים ושֹפות הנחלים, וצווחות אימה סוֹבבו בחלל האוויר המואר באש השרפה כאילו היו להבות מתעופפות. הבהמות שבמחנה, מבוהלות למראה הבלתי-רגיל, פתחו בגעיה מחרידה.

• לא יתכן – אמרו ותיקי הצבא שבמחנה – שגדוד הטטרים ההוא יבעיר בערות כאלה;

ודאי אין אלה אלא מעשי ידיו של חמילניצקי עצמו הקרב ובא עם כל מחנה הקוזקים והטטרים.

ואמנם לא היו אלה הזיות-שוא, והרי עוד ביום הקודם הביא האדון סיֶרקוֹבסקי את הידיעה, כי ההטמן הפזוֹרוֹז’י והחן הטטרי הולכים בעקבות הגדוד, ובכן ציפו להם שיופיעו בקרוב בקרוב. החיילים איש מהם לא נעדר ממקומו בחפירות; ההמון – על הגגות והמגדלים. כל הלבבות דפקו חסרי מנוחה. הנשים בכו בכנסיות ונשאו כפיהן למרום. גרועה מכל היתה הציפיה, שהעיקה בכובד לא-ישוער על אנשי העיר, הארמון והמחנה.

ואולם לא זמן רב ציפו: עוד בטרם יבוא הלילה נראו מרחוק טוּרי הקוזקים והטטרים הראשונים על פני האופק ואחריהם עוד ועוד לעשרות, למאות, לאלפים. נדמה, כי כל היערות והחורשות נעקרו פתאום משרשיהם והם עולים על זבּרז'. לשוא חיפשו העינים את קצה השורות ההן; לכל מלא-העין השחירו תלי אנשים וסוסים בגוש מתנועע ומטיל פחד. לפניהם התגלגל מלמול אימים של קולות אדם כרוח הרועשת ביער בין צמרות אורנים עתיקים. אחרי-כן עצרו במרחק כרבע המיל מן העיר, שם החלו לפרוק מעליהם את ציודם ולהעלות את מדורות לילה.

• הרואים אתם את המדורות? – התלחשו ביניהם החיילים – אין להן קץ.

• ישו-מריה! – אמר זגלוֹבּה אל סקשטוסקי – אומר אני לך, אדון, כי ארי שוכן בקרבי

והפחד זר לי, ואולם בכל-זאת רוצה אני, כי הרעמים ישמידו אותם ולא ישאירו מהם איש עד הבוקר. חי אלוהים, כי רבים הם יותר מדי! גם בעמק יהושפט, שבו עתיד האלוהים לשפוט כל בשר, לא יהיה הדוחק גדול כמו שם, אצלם. ואתה, אדון, אמור נא לי: מה לגנבים האלה פה? האם לא טוב היה לכל אחד מאחי-הכלבים האלה לשבת בביתו? האם לא נעים היה לו לעבוד את אדונו? מה פשענו, כי ברא האלהים אותנו אצילים ואותם – בני-חם וציווה עליהם להיות עבדים לנו? טפו! חמתי בוערת בקרבי! אנכי איש טוב הנני, כאספלנית למכה, אך אל-נא ירגיזו אותי. חופש יותר מדי היה להם, לחם יותר מדי, ועל-כן פרו ורבו כעכברים בגורן – ועתה הם מתקוממים בפני החתולים. חכו, חכו! הנה פה חתול ושמו ירמי הנסיך, ועוד חתול שני ושמו – זגלובה. מה דעתך, אדון, האם יעשו הסכם? לוּ נכנעו ובאו להתחנן לפנינו, כי עתה אפשר היה לחון אותם ולהשאירם חיים – האם לא כן? אך לדבר אחד אני דואג: האם יש במחנה מזון למדי? לעזאזל! ראה נא, אדוני, הנה, שם, עוד מדורות אחרי המדורות האלה – וגם שם במרחק מדורות! יקח המות השחור את הכנופיה הזאת!

• מה אתה מדבר, אדון, על-אוֹדוֹת הסכם? – אמר סקשטוסקי – הלא הם בדעה, שכולנו

בידם הננו מחר ישיגונו!

• אך הן לא ישיגו? – מה? – שאל זגלובה.

• כרצון האלהים כן יהיה. בכל-אופן, אם הנסיך אתנו פה, לא על-נקלה יצלח חפצם בידם.

• אמנם נחמתני, אדון, אדון! הן בזה אני לא רוצה, שלא על-נקלה, אלא שלא יצלח חפצם

כלל.

• פיצוּי נאות הוא לחייל היודע, שלא לחנם נפל בקרב.

• בוודאי, בוודאי… שיכּה הרעם בפיצוי הנאות הזה!…

באותו הרגע נתקרבו אליהם ווֹלוֹדיוֹבסקי ופודביפיֶנטה.

• אומרים כי מספר הקוזקים והטטרים כחצי המיליון – אמר הליטאי.

• ולוואי וכרתו את לשונך שבפיך! – נצטעק זגלוֹבּה. – בשורה טובה הבאת לנו!

• בהסתערויות ייקל עלינו לכרות את ראשיהם, מאשר את העומרים בשדה – ענה לעומתו

האדון פודביפיֶנטה במתק לשון.

• לאחר שנזדמנו סוף-סוף נסיכנו וחמילניצקי יחד אמר האדון מיכל – אין עוד מקום לדבר

על-אודות הסכם. זה או זה! מחר יום-הדין – הוסיף בשפשפו את ידיו.

הצדק היה עם האביר הקטן. בכל ימי המלחמה, הנמשכת מזה זמן רב כל-כך, לא נפגשו עוד שני האריות הנוראים פנים אל פנים אף לא פעם אחת. האחד היכה את ההטמנים והמצביאים, והשני – את האטמנים האדירים של הקוזקים; בעקבות האחד והשני צעד הנצחון, האחד והשני היו נוראים לאויביהם – אך כף מי תַכריע בהיפגש שניהם יחד פנים אל פנים – יוכרע רק עתה, וישניובסקי סקר מתוך החפירה את המוני הטטרים והקוזקים – ואך לשוא התאמץ לסקור במבטו את כולם – חמילניצקי הביט מן המישור אל הארמון והמצודות וחשב בלבו: “שם אויבי האיום; אם אשמידהו, מי יעמוד לי עוד בדרכי?”

נקל היה לדעת מראש. כי הקרב בין האנשים האלה יהיה ארוֹך ועקשני, אך התוצאה אשר היה להטיל בה ספק. הנסיך ההוא עמד בראש חמישה עשר אלף איש, ובתוכם גם אנשי השירותים שבמחנה, ואילו מאחורי מנהיג-האכרים הלכו המונים, שמקומות מושבותיהם משתרעים מן הים האזובי והדון ועד שפך הדנובה. הלך אתו החַן בראש המחנות מקרים, ביַלוֹגרוֹד, נוֹחַי ודוֹבּרוּדז' – הלכו ההמונים היושבים ליד כל הנחילם הנופלים אל הדניפר והדניסטר, הלכו יושבי-השפֵלה ובני-האספסוף לאין מספר – מן הערבות, היערות, הערים הגדולות והקטנות, הכפרים והחַווֹת, וכל אלה, ששירתו לפנים בצבאות הנסיכים או בגדודי-הממלכה; הלכו הצ’רקַסים, הקַרַלַשים מוֶלוֹכיה, הטורקים מסיליסטריה, הטורקים מרומֶליה; הלכו גם גדודים שונים בני סֶרביה ובוּלגריה. נדמה, כי זאת היא נדידת-עמים חדשה, עמים, שעזבו את מושבותיהם האפלוליים שבערבות והם נודדים מערבה, כדי לכבוש ארצות חדשות, כדי להקים ממלכה חדשה.

כזה היה יחס הכוחות של הלוחמים… קומץ כנגד ענק, אי לעומת ים. חכן אין להתפלא, על שלא בלב אחד בלבד אחזה החרדה, ועל שלא רק בעיר, לא רק בארץ ההיא, כי אם גם בכל הרפובליקה ראו בחפירה הבודדת ההיא, המוקפת מבול של לוחמים פראים, את קברם של אבירים גדולים ושל מנהיגם הגדול.

וכך ראה, וַדאי, את פני הדברים גם חמילניצקי, כי אך עלו האִשים במדורות שבמחנותיו ולפני החפירות הופיע קוזק, שליחו של ההטמן הזפורוז’י, שהחל מנופף בדגל הלבן שבידו, לחצצר ולצעוק שלא יירו.

אנשי משמר יצאו ואחזו בו.

• מאת ההטמן אל הנסיך יַרֵמָה! – אמר להם.

הנסיך לא ירד עוד אז מעל סוסו והוא ניצב על החפירה ופניו צחים כפני השמים, להבות המדורות שלחו את נגהן אל עיניו והעטו גון אדמדם על פניו העדינים והחיוורים. הקוזק, בהתיצבו לפני האדון, לעה לשונו בפיו וברכים רעדו תחתיו וחלחלה עברה בכל גוו, אף כי היה זאב ערבה זקן ועתה הוא בא בתור שליח רשמי.

• מי אתה? – שאל הנסיך הווֹייבודה בנועצו בו את אישוניו השקטים.

• אני שר-המאה, סוֹקוֹל… מאת ההטמן.

• ומה בפיך לומר?

שר-המאה החל בהשתחווּיוֹת עמוקות עד מתחת למשוורתוֹ של הנסיך.

• סלח, השליט! את אשר ציוו עלי להגיד אגיד – לא בי האשם.

• הגד.

• ההטמן ציווה עלי להגיד, שהוא בא להתארח בזבּרז' ומחר יבקר אתכם בארמון.

• אמור לו, כי לא מחר, כי אם היום אני עושה משתה בארמון – אמר הנסיך.

שעה אחת אחרי-כן הרעימו התותחים לאות-שמחה וקולות-חדוה נשמעו – וכל חלונות הארמון התנוצצו באור אלפי נרות דולקים.

כששמע החן את רעם התותחים וקולות החצוצרות והתופים, יצא בכבודו ובעצמו לפני אוהלו בלווית אחיו נוּרַדין, הסולטן בגַלְגה, טוּהַי-בֵּי ורבים מקציניו, ואחרי-כן שלח לקרוא את חמיחלניצקי.

ההטמן אף כי כבר היה מבוסם, מיהר לבוא, ואחרי שהשתחווה אפים ארצה והגיע באצבעותיו אל מצחו, זקנו וחזהו, חיכה למוצא פיו של החן.

שעה ארוכה הביט החן אל הארמון, שהאיר מרחוק כפנס ענק והניע קלות את ראשו. לבסוף העביר את ידו על זקנו הדליל, שירד בשתי קווּצות ארוכות על אדרת-השֹער, ובהורותו באצבע על החלונות המתנוצצים, אמר:

• הטמן זפרוז’ה, מה שם?

• האדיר במושלים – השיב חמילניצקי – הנסיך ירמי חוגג.

החן השתומם.

• חוגג?…

• הפגרים של מחר חוגגים היום ענה חמילניצקי.

פתאום שוב הרעימו יריות מעבר הארמון, חצוצרות הריעו וקולות מקולות שונים הגיעו לאוזני החן.

• אחד הוא האלוהים! – נהם. – ארי שוכן בלב הכופר הזה.

ואחרי שהחשה רגע הוסיף:

• בוחר הייתי לעמוד אתו מאשר אתך.

חמילניצקי התחלחל. מחיר כבד שילם בתמורה לידידות הטטרים, שהיתה נחוצה לו, ועתה הנהו רואה, שאיננו יכול לבטוח עוד בבעל-ברית איום זה. אך תעבור איזו רוח על החן – וכל המוני הטטרים יהפכו את פניהם לקראת הקוזקים, ואלה יאבדו באין מנוס. חמילניצקי ראה גם זאת, כי אמנם החן עוזר על ידו כדי לקחת שלל, כדי לקבל מתנות ולשבות שבי רב, ואולם מראותו את עצמו שליט חוקי, הוא בוש בלבו לעמוד לימין המורדים במלך, לימין “חמיל” שכזה, הקם על גדול כוישניוביֶצקי.

הטמן הקוזקים הירבה לשתות לשכרה לא רק משום ההרגל, אלא גם מתוך רוגז ויאוש…

• שליט גדול! – אמר – ירמי הוא אויבך. הוא שלקח מידי הטטרים את הארץ שמעבר

לדניפר, הוא שתלה על העצים, כזאבים, לשם הטלת אימה, את ראשי גדודי הטטרים שנפלו בידו, הוא אמר לעלות על קרים באש ובחרב…

• ואתם, האם לא עשיתם שמוֹת באוהלי הטטרים? – שאל החן.

• בידיך הנני.

שפתיו הכחולות של טוהי-בי החלו לרטוט ומלתעותיו הבריקו; היה לו בין הקוזקים אויב אחד, אויב בנפש, הוא הקוזק, שהשמיד בשעתו מחנה טטרים ואותו כמעט תפש חי. זכרונותיו, שעוררו בקרבו חמת-נקם, שהעלו עתה על שפתיו את שם הקוזק ההוא. הוא לא יכול להתאפק עוד והחל רוטן בלחש:

• בּוּרלַי! בּוּרלַי!

• טוהַי-בֵּי! – ענה חמילניצקי לעומתו בו במקום – בשנה שעברה שפכת אתה עם בורלי

יחד מים על חרבותיכם בפקודת החן הנאורה והמחוכמה וכרַתם ברית שלום.

מטח חדש של יריות, שהגיע מצד הארמון, הפסיק את המשך השיחה.

החן פשט את ידו וסימן באויר גלגל מסביב לעיר, לארמון ולחפירות.

• כל אלה יהיו לי מחר? – שאל בפנותו אל חמילניצקי.

• מחר ימותו כל אלה שם – השיב חמילניצקי ועיניו נעוצות בארמון.

אחרי-כן חזר והשתחווה לפני החן ובידו הגיע אל מצחו, זקנו וחזהו, בהניחו, כי השיחה תמה. החן התעטף באדרת-השער שלו, כי האויר קר היה, אף כי הלילה ליל-יוּלי, ובפנותו לעבר אוהלו אמר:

• השעה מאוחרת!…

אז החלו כל העומדים שם להשתחוות, כאילו הניע כוח אחד את כולם, והוא הלך אל אוהלו לאטו, כבד-ראש, בחזרו בלחש:

• אחד הוא האלוהים!

גם חמילניצקי היה בדרכו אל אוהלו ובדרכו היה רוטן:

• אתן לך את הארמון, את העיר, השלל והשבויים, אך יַרֶמָה לי יהיה, ואפילו יהיה עלי

לשלם ראשי מחירו.

מעט מעט החלו המדורות לעמום ולכבות, מעט מעט נדַמה ההמיה האטומה של מאות אלפי קולות; פה ושם נשמע עוד קול חליל, או קריאות הטטרים מגדלי-הסוסים, שהוציאו את סוסיהם למרעה-הלילה – ואחרי-כן נדמו גם הקולות האלה ושינה נפלה על גדודי הטטרים והקוזקים הרבים לאין-ספור.

ורק הארמון הרעיש, הרעים… וקולות קוראים “הידד!” עלו ממנו, כאילו נערך בו משתה- כלולות.

במחנה ציפו הכל להסתערות, שוודאי תתחולל למחרת. ואמנם בבוקר קמו המוני-האספסוף, הקוזקים, הטטרים ושאר הלוחמים הפראים, שנהרו אחרי חמילניצקי, והתקדמו לעבר החפירות, ודמותם כגושי עננים שחורים, ההורסים אל פיסגת ההר. החייל שביום הקודם ניסה אך לשוא למנות מספר למדורות, קפא עתה למראה ים-הראשים הזה. ואולם עדיין לא ניגשו אלה להסתערות, כי אם לסקור את השדות, התעלות והסוללות, הדייקים וכל מחנה הפולנים. וכמו גל נסער בלב ים, שהרוח הודפהו מרחוק, הוא בא, מתרומם, מעלה קצף, מסתער ברעש ואחרי-כן נסוג אחור. כן הסתערו הם פה ושם ונסוגו, וחזרו והסתערו, כמבקשים לבחון את כושר ההתנגדות של האויב, כמבקשים להיווכח אם אין במראה שלהם בלבד להרתיע. אם אין במספרם בלבד לדכא כל רוח, עוד טרם ישמידו את הגוף.

הם גם הרעישו בתותחיהם – ופגזיהם הירבו ליפול בשטח המחנה, שממנו השיבו בתותחים קטנים וברובים ובאותה שעה הופיעה על הסוללות תהלוכה עם תמונות קדושי-הנוצרים, כדי לעודד את רוח החיילים. הכומר מוּחוֹביֶצקי, עטוף אדרת מרוקמת זהב, הלך בראש התהלוכה תחת חופה ובידו נשא את סמל הצלוּב. בשתי ידיו נשא אותו, ויש שהרימהו למעלה – וצעד בעינים עצומות ופניו חיוורים ורוגעים. על ידו הלכו שני כמרים, שתמכו בזרועותיו: יַסקוּלסקי, כומר ההוזרים שהיה לפנים איש-צבא מפואר ורב נסיונו באמנות המלחמה כאחד ממפקדי הצבא המהוללים; מצדו האחר של הכומר מוחוביצקי צעד זַ’בּקוֹבסקי, אף הוא לפנים איש-צבא, ענק ברנרדיני, ונופל בעוצם זרועו אך מן האדון לונגינוס. את מוטות החופה נשאו ארבעה אצילים וזגלובה אחד מן הארבעה. לפני החופה הלכו נערות קטנות ויפות-מראה, שפיזרו פרחים על הדרך. הם הלכו לאורך כל הסוללות ואחריהם בכירי הצבא, והחיילים בראותם את דמות הצלוב המתנוצץ לאור השמש ואת הרוגע שעל-פני הכמרים והנערות, התעודדו והתאוששו ונדלקו בהתלהבות. הרוח הפיצה סביב את ריח המור של עלי הדפנה, שבערו במַחתּה. כל הראשים מסביב השחו בענווה. פעם בפעם נשא מוּחוֹביצקי את סמל הצלוב ואת עיניו למרום ושפתיו הנעימו את השיר: “לפני הסקראמנט הגדול הזה”.

יסקוּלסקי וז’בּקובסקי החזיקו אחריו כרגע בקולותיהם האדירים והמשיכו בדברי השיר: “אנו נופלים על פנינו” – וכל הצבא שר אחריהם את כל השיר עד סופו. קול התותחים העבה נלווה אל קול השירה, ויש שנתעופפו הפגזים ברעש מעל לחופה ולכמרים, ויש שנפלו לפניהם על הסוללה והתיזו בעפר לעומתם, ואז התכּווץ האדון זגלובה כולו ונלחץ אל המוֹט. ביחוד סמרו שערות-ראשו מפחד בשעה שנעצרה התהלוכה כדי לערוך תפלה. בדומיה שנשתררה נשמע רעש הפגזים במעופם כמשק להקת צפרים גדולות. פניו של זגלובה אדמו מאד, והכומר יסקוּלסקי שליכסן מבטו אל השדה, לא יכול לעצור ברוחו ונהם: “להם נאה להדגיר תרנגולות ולא לירות בתותחים!” – כי אמנם היו פחותים היו תותחניהם של הקוזקים, והוא, כאיש-צבא בעבר, לא יכול להבליג למראה חוסר היכולת שלהם ובזבוזה לריק על התחמושת. ושוב המשיכו בתהלוכה, עד הגיעם אל קצה הסוללות השני, אשר שמה לא הירבה האויב לירות. אחרי שניסו הטטרים והקוזקים להקים מהומה פה ושם, וביחוד מצד המערב, ולא יכלו, נסוגו אל עמדותיהם, משם לא שלחו את אנשיהם לתגרות-הביניים אפילו. ובינתיים עודדה התהלוכה את לב הנצוּרים.

עתה היה ברור, שחמילניצקי מחכה לבואן של עגלות התובלה. מכל מקום היה בטוח כי די בהסתערות אחת, הראשונה, ומשום כך ציווה לשפוך רק סוללות אחדות לתותחים ונמנע מכל עבודות חפירה אחרות, שיש בהן לחזק את המצור. טוּר העגלות הגיע ביום-המחרת ונערך עגלה בצד עגלה, אילו עשרות שורות לאורך המיל, מוֶרניַקוב ועד דֶמבּינה – ועם הטוּר יחד באו כוחות צבא נוספים, היינו חיל-הרגלים הזפורוז’י המהולל שאינו נופל בערכו מן היַניצַ’רים הטורקיים, שיכולתו רבה בהסתערות ובקרבות פתיחה ועולה לאין-ארוך על זה של ההמון והטטרים.

את יום ג' הזכוּר, שחל ב-13 ביוּלי, בּילו שני המחנות בהכנות קדחתניות; שוב לא היה כל ספק, שההסתערות קרובה לבוא, כי במחנה הקוזקים הריעו בחצוצרות והיכו בדוודים ובתופים מאז הבוקר לשם אזעקה, ובמחנה הטטרים הרעיש כרעם התוף הגדול והקדוש להם, המכונה בַּלְט… ירד ערב שקט ונוח; אך משתי הבריכות ומן הנחל גניֶזנה עלה ערפל דק – אחרי-כן נצנץ ברקיע הכוכב הראשון.

באותו הרגע וששים תותחי הקוזקים הרעימו קול אחד – וגושים צפופים נעו תוך כדי צריחות אימים לעבר הסוללות ופתחו בהסתערות.

החיילות ניצבו על הסוללות, ונדמה להם, כאילו רועדת האדמה תחתיהם; גם וותיקי החיילים לא זכרו כדבר הזה.

• ישוּ-מַריה! מה הדבר הזה? – שאל זגלובה שעמד ליד סקשטוסקי, שניצב עם ההוזרים

במיפלש שבין הסוללות. – הן לא בני-אדם עולים עלינו!

• אמנם יודע אתה, כי לא בני-אדם אלה; האויב שולח לפניו שוורים, כדי שנתייגע תחילה

בירותנו אליהם.

פני האציל הזקן אדמו כסלק, עיניו יצאו מחוריהן ומפיו התפרצה מלה אחת, שהכילה את כל חמתו, כל פחדו וכל שלבו יכול להגות ברגע ההוא:

• נבלים!

השוורים, שמגדל-הבהמות הפראים והערומים למחצה, דפקו בהם בשוטים ובאבוקות בוערות, נתפראו כליל מרוב אימה, ורצו לפניהם בקול געיה נוראה, רגע התלכדו יחדו, רגע התפזרו או חזרו לאחוריהם, והפראים דפקו בהם בקולות צעקה נוראה, כיווּ אותם באש האבוקות, היכו אותם בקוצים, והם חזרו ורצו לעבר הסוללות. אז החל ווּרצל להריק אש וברזל, והעשן כיסה הכל – השמים האדימו – השוורים הנבהלים נפוצו לכל עבר, כאלו דלק אחריהם הרעם, מחציתם נפלו – ועל פגריהם עבר האויב.

ראשונים, דקורים מאחוריהם בחניתות וקלויים באש אבק השריפה של הרבים, רצו השבויים נושאים על שכמם שקים טעונים חול, כדי לסתום בהם את תעלת המים. אלה היו אכרים צעירים, זקנים ונשים מבני הכפרים, שבקירבת זבּרז', שלא הספיקו להימלט אל היער לפני בוא האויב. כל אלה רצו צועקים ובוכים, בנשאם את ידיהם למרום ובהתחננם לרחמים. שערות-הראש סמרו לשמע יללות אלה, אך הרחמים תמו אז מעל פני הארץ; מאחור טבעו חניתות הקוזקים בכתפיהם, ומבפנים ריטשום כדורי ווּרצל, והם רצו, התבוססו בדם – נפלו, קמו, וחזרו לרוץ, כי גל הקוזקים דחף אותם, ואת הקוזקים, הטורקים, הטטרים…

עד-מהרה המלאה התעלה גופות, דם, שקים מלאים חול – לבסוף נסתמה כולה, והאויב הרס אליה קדימה, גועה ומיילל, לעבור על פניה.

הגדודים נדחקו אלה אחרי אלה; לאוֹר אֵש-התותחים נראו קציני הקוזקים והטטרים, המאיצים בשרביטיהם שבידיהם בגדודים אחרי גדודים אל מקום החפירות. מבחר הצבא הסתער לעבר מחנהו וצבאו של ירמי, מאחר שידע חמילניצקי, כי שם יתקל בהתנגדות הנמרצת ביותר. ובכן הלכו שמה גדודי הסיֶץ' ואחריהם בני פריַסלב הנוראים ולוֹבּוֹדה בראשם, אחריהם הוביל וורוֹצֶ’נקו את הגדוד הצ’רקסי, קוּלק – את הגדוד הקַרבוֹבי, נֶצ’אי את הגדוד הבּרצלבי, סטֶפקה – את האוּמני, מרוֹזוֹביֶצקי – את הקוֹרסוּנִי, – הלכו גם הקַלניצַ’נים והגדוד הביַלוֹצרקוֹבי האדיר, שמנה חמשה-עשר אלף איש – ואחריו חמילניצקי בעצמו – אדום כשטן בלב האש, וחזהו הרחב מטרה לכדורים, ופניו פני-ארי ועינו עין-הנשר – הלך בתוך המהומה והעשן, הסועה וההרגה, והלהבות, כשהוא צופה הכל ושולט בכֹּל.

אחרי הז’פּואוז’ים הלכו הקוזקים הפראים של הדון; אחריהם הצ’רקסים, שלחמו בסכינים; על ידם הנהיג טוּהַי-בֵּי את מובחרי הטטרים של נוֹהֵי; אחרים נהג סוּבַּגַזי את הטטרים הבּיאולוגרודיים, על-ידו נהג קוּרדְלוּק את אנשי אסטרחן שחומי הפנים, ובידיהם קשתות-ינק, וחציהם גדולים כרמחים. צפופים הלכו אלה אחרי אלה, עד כי נשימתם הלוהטת של ההולכים מאחור היכּתה בעורף ההולכים לפניהם.

כמה מהם נפלו עד הגיעם אל התעלה, שנסתמה בגופות השבויים ההם. מי יספר, מי יעלה זכרם בשיר! ואולם אליה הגיעו ועברוה, והחלו מטפסים על הסוללות. אז נדמה, כי הלילה הבהיר הזה הוא ליל הדין הגדול. התותחים, שלא יכלו לירות אל הגדודים הקרובים, ירקו אש על הרחוקים. פגזי התותחים היתוו בשמים קשתות-אש, עפו בשריקות-תופת והאירו את חשכת הלילה. חיל הרגלים הגרמני והפולני, ועל ידם הדרגונים של הנסיך, שפעלו עתה כרגליים, הריקו עתה ישר אל פניהם של הקוזקים אש ועופרת.

שורותיהם הראשונות אמרו לסגת, אך נבצר מהן הדבר, כי דחקו בהן מאחור. ובכן נפלו חללים תחתיהם, הדם קלח תחת רגלי הבאים אחריהם. הסוללות נעשו חלקלקות, הרגלים, הידים, החזות לא יכלו להאחז בהן. והם התאמצו לטפס, נפלו וחזרו לטפס, מכוסים עשן, שחורים מפיח, דקורים, רטושים, והם בזו לפצעים ולמוות. פה ושם כבר נלחמו בחניתות וחרבות. האנשים כמו ניטלה בינתם בחמת זעמם, שיניהם חשופות ופניהם שטופים דם… החיים ניצבו עתה לוחמים על גבי שיכבה רוטטת של גוועים וגוססים. שוב לא נשמעו פקודות, כי אם צעקה מקיפה כל,נוראה, בה נבלע הכל: גם שקשוק הרובים, גם חרחור הפצועים, גם אנקות וגם שריקות הפגזים.

והקרב העצום, חסר כל מעצור וסליחה, נמשך שעות רבות. סביב הסוללה התרוממה עתה סוללה של גוויות, שחסמה את הגישה בפני המסתערים, אנשי הסיץ' נשמדו כמעט עד אחד, גדוד הפריַסלבים התגולל נטול חיים ליד הסוללה; מן הגדוד הקרבוֹבי, הברצלבי והאוּמַנִי נותרו שרידים – אך שאר הגדודים הוסיפו עוד להידחק ולבוֹא, כי גדודי ההטמן, הטורקים בני רוֹמֶליה והטטרים בני אוּרוּמבֵּי דחקו בהם מאחור. ואולם כבר ניכּרה המבוכה בין שורות המסתערים, למראה חיל הרגלים הפולני והגרמני, והדרגונים, שלא נסוגו עד כה אף שעל אחד. מכוסי-זעה וזבי-דם היו, אך רוח-הקרב שהלהיבם וריח-הדם שנסך עליהם טירוף, חתרו דוחקים זה את זה לפניהם, אל האויב, כזאבים זועפים, המזנקים לעבר עדר כבשים, ושוב הסתער חמילניצקי בכוח שרידי הגדודים הראשונים ועם כל עוצמתם השלמה עדיין של הביֵלוֹצרקוֹבים, הטטרים, הטורקים והצ’רקֵסים.

התותחים שבחפירות חדלו מלהרעיש והכדורים – מלהאיר, הנשק האישי, שלוֹ בלבד נשמעה חריקתוֹ לאורך כל הסוללה המערבית. ושוב קם השאון. לבסוף נדמו גם הרובים. החושך כיסה את הלוחמים. שום עין לא יכלה לראות עוד את הנעשה שם – אולם באפלה התהפך כאילו גופה הענק של מפלצת מיטלטלת בעווית. גם על פי הצעקות אי-אפשר היה להכיר, אם קול ענות גבורה ונצחון או קול יאוש עולה מהן. לרגעים נדמו גם הצעקות, ואז לא נשמע בלתי אם קול נאקה אחת אדירה העולה מכל צד מתחת לאדמה, מעליה, מן האויר, וממעלה ומעלה, כאילו גם הנשמות, שנפרדו מן הגוויות, מתעופפות נאנקות משדה-הקרב ההוא.

ואולם הרגעים האלה, רגעי-ההפסקה, מעטים היו, ואחריהם שוב עלו הצווחות והיללות בכוח רב, ומרגע לרגע גובר חרחורן, מרגע לרגע פחות אנושיות.

פתאום שוב הרעימו הרובים: המפקד מחניצקי, הוא שבא עם שארית חיל-הרגלים לעזרת הגדודים העייפים. החצוצרות הריעו בתוך שורות הקוזקים האחרונות לאות נסחיגה.

קמה הפסקה. גדודי הקוזקים נסוגו מן החפירה למרחק מה וביקשו מחסה מאחורי תותחיהם – ואולם אך כמחצית השעה עברה ושוב התעורר חמילניצקי והריץ את גדודיו בשלישית להסתערות.

אך אז הופיע על הסוללה רכוב על סוסו הנסיך ירמי בעצמו. נקל היה להכיר אותו מרחוק, כי הדגל והנס ההטמני התנופפו מעל לראשו, ולפניו ומאחריו נישאו כחמשים לפידים בוערים, כרגע החלו לירות אליו בתותחים, ואולם התותחנים הבלתי מנוסים החטיאו את המטרה ופגזיהם הרחיקו מעבר לו, עד הנחל גניֶזנה והלאה, והוא נצב שקט והביט אל העננים ההולכים וקרבים…

הקוזקים הצרו את צעדיהם, כמכושפים למראה שלנגד עיניהם.

• יַרֶמָה, יַרֶמָה! – חלף לחש בין השורות המתמשכות כהית רוח נושבת. ובעמידתו זו על

על הסוֹללה בין הלהבות, שגוֹנן כדם, היה מראה הנסיך האיום הזה להם כמראה הענק שבאגדת העם, ורעד עבר בגוום המיוגע ועשו בידיהם את אות-הצלב, והוא לא מש ממקומו.

והוא הניע את שרביט-הזהב שבידו – ובמקום נשמע שאונה המבשר רעות של להקת הפגזים באויר שנפלה לתוך השורות המתקדמות; אלו התכרבלו כנחשי ענק שנפצעו פצעי-מות; צריחת בהלה חלפה מן הקצה אל הקצה.

• בריצה! בריצה! – נשמעו קריאות מפקדי הקוזקים.

והלבּה השחורה זרמה בכל כוחה לעבר הסוללות, שבצדן יכלה למצוא מחסה מפני הכדורים, אך עוד טרם תעבור מחצית הדרך, והנסיך, גלוי לעין כל כמקודם, פנה במקצת מערבה וחזר והניע את שרביט הזהב.

לאות הזה הגיח חיל-הפרשים מן הפירצה שבין הבריכה ובין הסוללה. לאור הפגזים נראו היטב גדודי ההוּזרים הגדולים של סקשטוסקי וזצ’ויליחובסקי, הדרגונים של קוּשל וּווֹלוֹדיוֹבסקי והטטרים של הנסיך שבפיקודו של רוֹסטבוֹרוֹבסקי. אחריהם הגיחו סֶמֶנים חדשים והולוֹכים שבפיקודו של בּיחוֹביֶץ. לא רק חמילניצקי, כי אם גם זוטר קציני הקוזקים השיג מיד שהמצביא עז הנפש החליט להטיל את כל חיל פרשיו בצדו של האויב.

מיד הריעו בשורות הקוזקים החצוצרות לנסיגה. “פניכם אל מול הפרשים! פניכם אל מול הפרשים!” – קראו המפקדים בבהלה. אותה שעה התאמץ חמילניצקי לשנות את חזית צבאו ולהחסות מאחורי פרשיו מפני פרשי אויבו. ואולם לא היה סיפק בידו, כי עוד טרם יצליח לערות השורות, עטו עליהם גדודי הנסיך כנישאים על כנפי-נשרים ובפיהם הקריאה: “הךְ, הרוֹג!” במשק דגלי הרמחים, שריקת נוצות הקובעים ושקשוק הברזל של הנשק. ההוזרים נעצו את רמחיהם בחוֹמת האויב, ועלו עליהם כסופה, גורפים ורומסים כל שעל דרכם. שוב לא היה בכוחו של אדם, פקודה או מפקד לעצור עוד בעד גדודי חיל-הרגלים של חמילניצקי, שפרשי הנסיך השתערו עליהם. בהלה פרועה אחזה את מבחר צבאו של ההטמן. אנשי ביֵלוֹצרקוֹב השליכו את רוביהם, את החניתות והמגלים, את האלות והחרבות, ובסוככם בידיהם על ראשם רצו אחוזי טירוף מפּחד, בקול שאגת חיות לעבר גדודי הטטרים, שעמדו מאחוריהם, ואולם הטטרים קיבלו פניהם במטר כדורים – אז פנו הצדה ורצו לאורך המחנה תחת אש הרגלים ותותחיו של ווּרצל ובגוויותיהם ריצפו את השדה.

ואולם אז הסתער טוּהי-בֵּי הפרא ואתו סוּבּגזי ואוּרוּם מירזה, טרוּף זעם, על המוני ההוזרים. לא היתה לוֹ כל תקוה להכריעם, אולם הוא התאמץ לעצור בהם זמן מה, עד שיוכלו הטורקים להתאושש מן הבהלה שתקפה אותם. הוא קפץ אפוא, כמו אל תוך העשן ובעצמו טס בשורה הראשונה, לא כמצביא, כי אם כטטר פשוט, וביתק, והרג וסיכּן נפשו ככל האחרים. החרבות העקומות של הנווהיים צלצלו על המגינים והשריונות וצריחות הלוחמים בלעו את כל הקולות האחרים. ואולם להחזיק מעמד לא יכלו. הם נהדפו ממקומם, תחת לחץ כובדם של פרשי הברזל, שלא הורגלו להתיצב נגדם במערכה גלויה, ודחקום לעבר היַניצ’רים, דקורים בחרבות ארוכות, מושלכים מאוכּפיהם, מוּכּים ורמוסים כתולעים, המשיכו בכל זאת לעמוד על נפשם בחמת-זעם, עד שהצליחו אמנם לעצור בעד מרוצתם של ההוזרים. טוּהי-בּי הסתער כלהבה אוכלת ואנשי נוֹהי הלכו אחריו כזאבים ההולכים אחרי זאבה.

ובכל זאת נסוגו אחור וחלליהם הלכו ורבּוּ. הצעקות “אללה!” שנשמעו מן השדה, בישֹרו, כי היניצ’רים הטורקיים כבר נערכו לקרב, ואולם אז קפץ סקשטוסקי אל טוֹהי-בּי בפגיונו על ראשו. ואולם ניכּר, שבעקבות המחלה עדיין לא חזר האביר למלוא כוחו ואולי קובעו של טוהי-בּי, מעשי-ידי חרשי-דמשק, הוא שגרם, אם כה ואם כה נתעקם הפגיון ונשבר לחלקים קטנים. אף על פי כן, מיד נתערפלו עיניו של טוּהי-בּי והוא נפל מעל סוסו לזרועותיהם של בני-נוֹהי, שלקחוהו עמהם וברחו תוך כדי צריחות נוראות והתפזרו לשני צדדים, כערפל הנהדף על ידי רוח נוראה. פרשיו של הנסיך מצאו עתה את עצמם עומדים מול הטורקים אנשי רומליה וסיליסטריה וכנגד גדודי הסרבים המתוּגרים, שיחד עם הטורקים יצרו מרוּבּע אחד אדיר ממדים ולאטם נסוגו לעבר המחנה ופניהם אל אויבם כשבידיהם רובים מכודנים, חניתות, קרדומות ארוכי-קת ורמחים.

גדודי השריון של הדרגונים והסמנים דהרו אליהם כסערה ובראשם שואן וגועש גדוד ההוזרים של סקשטוסקי. הוא בעצמו רץ כברק בשורה הראשונה ועל-ידו האדון לונגינוס על סוסתו האינפַלנטית וחרבו זֶרְוִיקַפּטוּר הנוראה בידו,

פס-אש אדום חלף ביעף מקצהו האחד של המרובע עד קצהו האחר, הכדורים שרקו באזני הפרשים, אי פה אי פה נאנק אדם, אי פה אי פה קרס סוס תחתיו ושורת הפרשים נקטעת, אולם הם אינם חדלים מלרוץ; הנה הם מדביקים, הנה כבר שומעים הטורקים את נחרתם של הסוסים ואת נשימתם החנוקה – המרובע מתכווץ עתה ומטה את חומת החניתות האחוזות בידים השריריות בקו חזותיהם של הסוסים המשתוללים. כמספר להבי-החניתות וכן מספר מלאכי-המות המאחפים על ראשי הפרשים.

פתאום נראה אחד הוזר-ענק מדביק בסערת דהרה את החומה מרובעת; רגע נראו פרסות סוסו הגבוה מרחפות באויר – ואחרי-כן שהם מבקיעים, הרוכב וסוסו, אל לב הגוש הדחוס, כשהם דורסים, רומסים, מפילים ומשמידים כל אשר סביבם.

כעיט העט על להקת פרגיות, והן נלחצות מרוב אימה זו אל זו, נתונות לטרף אכזרי, המשסע אותן בצפרניו ובמקורו – כן השתולל האדון לונגינוס פודביפיֶנטה, בחדרו אל מערכות האויב, בזרויקפטוּר שבידו. מעולם לא עשתה רוח סועה שַמות ביער עצים צעירים וצפופים כּשמות שעשה לונגינוס בין הטורקים, נורא היה מראהו: קומתו גדלה כקומת-נפילים; הסוסה שמתחתיו נדמתה כמפלצת הזורה להבות אש מנחיריה וזרויקפּטוּר היתה כחוב משולשת ביד האוחז בה. קיסלר-בּק, הטורקי הענק, הסתער עליו ונפל שסוע. לשוא מנסים האיכּרים החסונים לחסום דרכי בחרבותיהם, כבהרך-עין יפּלו תחתם, כמוּכּי רעם, ועל גוויותיהם הוא נדחק לתוך המונם ובכל שיעף חרבוֹ – כעמיר מאחרי הקוצר יפלו חללים, ונוצר חלל סביבו, וצריחות חלחלה, וגניחות ונאקות, ומכות החרב וחריקת הברזל בגולגלות בני-אדם ונחרת סוסת התופת.

• רוח! רוח! – קוראים קולות נבהלים.

עתה באה שעתם של ההוזרים וסקשטוסקי בראשם לפרוץ בכוח ברזל בפירצה שהבקיע האביר הליטאי; כתלי המרובע התפוררו ככתלי בית שהתמוטט והיניצ’רים הטורקיים פתחו בבריחה לכל עבר.

ואמנם כבר הגיעה השעה לכך, אף שאנשי-נוהי בפיקודו של סוּבּגזי כבר שבו אל הקרב כזאבי-ערבות צמאים לדם, וגם חמילניצקי, שחזר וקיבץ את אנשי ביַלוֹצרקוב, חש לעזור לטורקים – ואולם עתה כבר שלטה הערבוביה בכל. הקוזקים, הטטרים, הסרבים, הטורקים נסו במהומה נוראה לעבר מחנותיהם, מבלי לגלות התנגדות כלשהי. חיל-הפרשים רדף אחריהם והיכה בהם על ימין ועל שמאל. שורה אחרי שורה נפלו. והפרשים דלקו אחריהם בכל כוחם, עד שהקדימו את השורות האחרונות של הנסים; ידי החיילים עיפו מרוב מַחצן. המוני הנסים השליכו מידיהם את נשקם, דגליהם וקובעיהם וגם את מעיליהם. הכובעים הלבנים של הטורקים, העשויים עור-כבשים, כּיסו כשלג על פני האדמה. כל מבחר חיל חמילניצקי, חיל הרגלים, הפרשים, התותחים, גדודי-העזר של הטורקים והטטרים, היו לבליל אחד, להמון פרוע אחד טרוף-פחד ומוכה-סנוורים. אביר אחד רדף מאות. ההוזרים, אחרי שהיכו את חיל הרגלים והטטרים, כבר עשו את המוטל עליהם ועתה באו הדרגונים והגדודים הקלים והתחרו אלה באלה, ובראשם האדון ווֹלוֹדיוֹבסקי וקוּשל. הדם כיסה כאגם את כל שדה-הקרב וביעבע כמים תחת פרסות הסוסים וניתז על שריוני האבירים ועל פניהם.

וההמונים הנסים שאפו רוח רק כשהגיעו אל חניון האספקה, בין העגלות, במחנה שלהם, שאז קראו החצוצרות לפרדי הנסיך לחדול מן הרדיפה ולחזור.

האבירים חזרו ובפיהם שירה וקולות שמחה ובדרכם מנו את חללי האויב בחרבותיהם, שאדי הדם החם עוד עלה מהם. אך מי זה יכול להעריך את ערך מפלת האויב במבט-עין אחד? מי זה יכוֹל למנות את החללים, אם ליד הסוללה היה גובהן של ערמות החללים כקומת-איש? החיילים היו כהלומים מן הריחות הכבדים שהדיפו הדם והזיעה. לאושרם באה רוח חזקה מעבר הבריכות ונשאה את הריחות הרעים לעבר אוהלי האויב.

כזה היה סיומה של הפגישה הראשונה של “ירמה” האיום עם חמילניצקי.

ואולם ההסתערות לא נסתיימה עוד. כי שעה שהדף וישניוביצקי את המסתערים על אגף-המחנה הימני, כמעט לכד בּוּרלי את החפירות שליד האגף השמאלי. בראש הקוזקים שמעבר לדניפר הקיף באין-רואים את העיר והארמון והגיע עד הבריכה המזרחית ותקף בכוח רב בקו עליו הופקד פירלי. הרגלים האונגריים, שניצבו שם, לא יכלו לעמוד בפני האויב, כי הסוללות שעל-יד הבריכה בּנייתן לא נסתיימה עוד – וכאשר הדגלן הראשון הפך פניו ונס מן המקום מיהר בעקבותיו כל הגדוד. בוּרלי קפץ לתוך החפירות ואחריו שטפו כנחל איתן אנשיו. קריאות הנצחון נשמעו גם בעבר השני של מחנה הקוזקים, שרדפו אחרי האונגרים הנסים, הפיצו בדרכם גדוד פרשים קטן, לכדו תותחים אחדים וכבר הגיעו עד מפקדתו של מפקד המבצר הבּלזי, ואולם אז נחפז שמה האדון פזִ’יֶמסקי בראש פלוגות גרמניות אחדות. בהרגו במחץ אחד את נושא-הדגל תפש את הדגל בידוֹ והתנפל על האויב ומיד אחריו התפתח מאבק הגרמנים עם הקוזקים. זה היה קרב נורא פנים אל פנים, בו נלחמו הרבים במספר וחדוּרי הנקם, אנשי גדודיו של בּורלי, כנגד עוז רוחם של האריות הוותיקים של מלחמת שלשים השנים. לשוא נדחק בוּרלי עצמו בתוך דחס שורות הלוחמים, כחזיר בר פצוע. לא בוזם למוות ואף לא כוח ההתמד לא עמדו להם לבלום את הגרמנים שלא ידעו מעצור. בדרכם קדימה, בדמות חומה בצורה, היתה פגיעתם כה קשה, שהדפו, את הקוזקים ממקומם, דחקום אל החפירות, פוררום לקבוצות קטנות ולאחר קרב שנמשך כמחצית השעה גירשום אל מעבר לסוללות. האדון פזִ’יֶמסקי, חמוץ מדם, תקע ראשון את דגלו על הסוללה, שלא נשלמה עוד.

מצבו של בוּרלי היה עתה חמור מאד, כי היה עליו לחזור בדרך שבא בה, ואילו עתה אחרי שטיאטא ירמי את המסתערים על האגף הימני, בקלות יכול היה לחסום את הדרך בעד חיל בוּרלי. אמנם בא לעזרתו מרוזובסקי בראש הקוזקים הפרשים הקורסוניים, אך אז הופיעו במקום ההוזרים שבפיקודו של האדון קוֹניֶצפּולסקי ואליהם נצטרף סקשטוסקי, שחזר מן ההתקפה שערך כנגד הטורקים, ושניהם חסמו את הדרך לפני בּוּרלי, שנסוג עד אז בסדר.

בהתקפה אחת פיזרו את צבאו, ואז רק אז החל טבח נורא. הקוזקים, שלא יכלו לשוב אל מחנותיהם, רק דרך אחת היתה לפניהם, דרך המות. ואמנם מקצתם לא התחננו, כי אם עמדו על נפשם בגבורה נואשת, חבורות חבורות, או איש איש לבדו; מקצתם פשטו את ידיהם בתחנונים אל הפרשים, שהמו על-פני שדה-הקרב כסערה. ההוזרים רדפו אחרי הקוזקים המתרוצצים, חיפשו את המסתתרים בנקרות ובבורות. כדי להאיר את שדה-הקרב, השליכו מן החפירות כּדי-זפת בוערים, שבהתעופפם דמו לשביטי-אש, שלהם זנבות-להבה. לאור הלהבות האדומות האלה בּוּתקוּ שרידי הקוזקים שמעבר-לדניפר.

אמנם, לעזרתם חש גם סוּבּגזי, שחולל ביום ההוא מעשי גבורה להפליא, ואולם מרֶק סוֹבּיֶסקי המהולל, הסטרוסטה מקרסנוֹסטב, עצר בעדו, כאריה העוצר בעד תּוֹא פרא – ובכן ראה בּוּרלי, כי אין לו ישועה עוד. ואולם בּוּרלי הוקיר את כבוד-הקוזק שלו מחייו, ועל-כן לא ביקש מפלט לו. אחרים התחמקו בחסות החשכה, חיפשו מפלט בחורים ובסדקים, זחלו בין פרסות הסוסים, ואילו הוא חיפש אחרי אויביו. הוא הרג את האדון דוּמבֶּק, את האדון רוסיֶצקי וגם את הארי הצעיר, האדון אַקסַק, הוא העלם, שנחל לו שם-עולם בקרבת קונסטנטינוב. אחרי-כן מחץ את האדון סַוִיצקי ושני הוזרים מכונפים הפיל לארץ, ולבסוף, כשהבחין באציל כבד-בשר, שנחפז לחצות את שדה הקרב וגעה כפר, הפך פניו לעברו וזינק לעומתו כלהבה.

האדון זגלובה – הוא הוא האיש – געה מרוב פחד בקול גדול והיטה את סוסו לבריחה. שיירי שערות-ראשו סמרו, אך בינתו לא נסתתרה ותחבולות כברקים חלפו עברו במוחו ובה-בשעה צעק בכל עוז:

“אדונים נכבדים! המאמינים באלהים…!” והוא רץ כסופה לעבר קבוצת פרשים צפופה יותר. ואילו בוּרלי כּיוון להשיגו מן הצד. האדון זגלובה עצם את עיניו ובמוחו המו המלים: “עתה אתפּגר אני ופרעושי עמי!” – הוא שמע מאחוריו נחרתו של סוס, וראה, כי אין איש בא לעזרתו, כי אין מפלט לו, וכי אם הוא לא יציל את נפשו, לא יצילהו איש מכף בורלי.

אך ברגע אחרון זה, של גסיסה ממש, הפכו היאוש והפחד לחמת זעם, והוא נשתאג שאגת-אימים כפר משתולל ובעצרו בסוסו תחתיו הפך את פניו אל מול רודפו.

• אחרי זגלובה אתה דולק! – שאג בנופפו את חרבו.

באותו הרגע נזרקו מתוך החפירות כדי-זפת בוערים והסביבה הוארה. בּוּרלי הביט ונדהם.

הוא לא נדהם למשמע שם האציל, כי מעולם לא הגיע שמעו אליו – אלא למראהו של האיש, שזה לא-כבר הוא אירח בימפוֹל בתור ידי של בוהון.

ואולם הרף-עין זה של תדהמה עלה לו למנהיגם הגבור של הקוזקים בחייו, כי בטרם יתאושש, מחַץ זגלובה את רקתו במחץ אחד והפילו מעל סוסו.

הדבר היה לעיני כל הצבא, לתרועות השמחה של ההוזרים ענו קולות הבהלה של הקוזקים, שלמראה מותו של הארי הזקן אבדה שארית בטחונם ושוב לא גילו התנגדות כלשהי. אלה שלא ניצלו מאבדון בידי סוּבּגזי, אבדו עד אחד – כי בשבי לא לוּקח איש בלילה הנורא ההוא.

סוּבּגזי נחפז עתה אל מחנהו והסטרוסטה הקרסנוסטבי עם הפרשים הקלים רדפו אחריו. על-יד הסוללות לא נשאר אף אחד מחיל האויב – ורק בקירבת מחנה הקוזקים שאגו עוד הפרשים.

קולות נצחון ושמחה הקיפו את כל מחנה הפולנים ועלו מעלה מעלה. החיילים החמוצים מדם, המכוסים זיעה ועפר, שחורים מאבק-השרפה, שפניהם צבו, עפעפיהם עוד היו מכווצים והברק שבעיניהם לא כבה עוד, עמדו נשענים על נשקם ושאפוּ רוח, נכונים לשוב אל הקרב, אם אך יהיה צורך לשוב. לאט לאט חזרו גם הפרשים מקציר הדמים שערכו בקירבת מחנה הקוזקים. אז יצא הנסיך בעצמו אל שדה-הקרב, ואחריו יצאו המצביאים: האדון שר-הדגל, האדון מרֶק סובּיֶסקי, האדון פּז’יֶמסקי. כל האורחה הכבודה הזאת עברה לאיטה לאורך הסוללה.

• יחי ירמי! – קרא הצבא – יחי אבינו!

והנסיך הסיר את קסדתו והיטה ראשו ושרביטו לכל עבר בקידה.

• תודה לכם, אדונים נכבדים! – חזר וקרא בקול צלול ורם.

אחרי-כן פנה אל האדון פּזִ’יֶמסקי.

• החפירה הזאת גדולה מדי, – אמר.

פּז’ימסקי הניע את ראשו לאות הסכמה.

והמצביאים המנצחים רכבו מן הבריכה המערבית עד בריכה המזרחית וסקרו את שדה-הקרב, את הנזקים והחבלות שנחבלו הסוללות ואת הסוללות עצמן.

אותה שעה, מאחורי שיירת הנסיך, נשאו החיילים על כפיהם אל המחנה את האדון זגלובה, שהיה בעיניהם הגדול בגיבורי-היום. כעשרים ידים עצומות הרימו למעלה את האציל כבד-הבשר, והוא סמוּק, מיוזע, היה מנופף את ידיו כדי לשמור על שיווי משקלו וצועק בכל כוח:

• הו! פלפלים נתתי לו להריח! בכוונה שמתי עצמי בורח, כדי למשוךְ אותו אחרי, שוב לא

יעולל לנו, בן-כלבים זה, מעלליו. אדוני הנכבדים! נחוץ היה לי לעשות כזאת, כדי להיות למופת לצעירים!… בשם אלהים! היזהרו, עוד אינזק מידכם! החזיקו בי כראוי, עליכם להחזיק כראוי… רבה היתה עבודתי, האמינו לי! הוי, נוכלים! כל נוכל מתחצף עתה כנגד האצילים! אך הנה הושב להם כגמולם!… היזהרו! הניחו לי, לעזאזל!…

• יחי! יחי! – קראוּ האצילים.

• אל הנסיך הביאוהו! – קראו אחרים.

• יחי! יחי!…

אותה שעה, משחזר ההטמן הזופורוז’י אל מחנהו, השתולל כחיית-בר פצועה, בידיו קרע את מעילו שעליו לקרעים ושרט את פניו. ראשי הקוזקים, אלה שניצלו מן הטבח, הקיפוהו בדומיה זועפת, מבלי שינסו להשמיע באוזניו מלת-ניחומים אחת אפילו, והוא כמעט שיצא מדעתו. שפתיו נתכּסו קצף, בעקביו היכּה באדמה ובשתי ידיו תלש שֹער בלוריתו.

• היכן הם גדודי? היכן הקוזקים? – חזר וקרא בקול ניחר – מה יאמר החַן?! מה יאמר

טוהי-בּי?! הסגירו אותי ביד ירמה! מוטב שיתקעו ראשי על המוט!

הקוזקים סביבו החרישו זטעפים.

• מדוע זה ניבאו לי המכשפות נצחון? – הוסיף ההטמן לצרוח. – כרתו את ראשי

המכשפות! מדוע אמרו לי, כי את ירמי אתפוס?

כרגיל, בעת ששאגת הארי הזה החרידה את מחנה, היו מפקדי הגדודים מחרישים – אולם עתה היה הארי מנוצח, רמוס, מהצלחה עזבתהו, וכבודו ירד בעיניהם ועל-כן הרהיבו לדבר אליו גם בשעת כעסו.

• לירמי לא תוכל! – רטן סטֶפְּקה קדורנית.

• גם אותנו וגם את עצמך תאביד! – קרא מחוזוביצקי.

ההטמן ניתר לעומתו כנמר.

• מי הביא את הנצחון על-יד המים הצהובים, קוֹרסוּן ופּילַבצה?

• אתה? – ענה ווֹרוֹנֶטשקה בחספוס –אך שם לא היה וישניוביֶצקי.

שוב תפס ההטמן בשערו.

• אני הבטחתי לחַן, כי היום ילון בארמון! – געה ביאוש.

ועל כך אמר לו קוּלק:

• אתה הבטחת – אתה תפרע! שמור אפוא את ראשך זה, שלא יפול ממפרקתך… אך

בּנו אל-נא תאיץ להסתער על מחנהו של ירמי! אַל תשמיד את עבדי-אלהים! דייק בּנֵה סביב הליַחים, צו לשפוך סוללות – ואם לא תעשה ככה, אוי לך!

• אוי לך! – קראו קולות זועפים.

• אוי לכם! – השיב חמילניצקי.

ככה שוחחו ביניהם מאיימים כרעמים… עד שלבסוף התנודד חמילניצקי על עומדו ונפל

על חבילת עורות -כבשים, מכוסה מרבד, שבפינת האוהל.

מפקדי-הגדודים ניצבו עליו רכוני ראש, מחשים שעה ארוכה. לבסוף הרים ההטמן את ראשו וקרא בקול ניחר:

• יי"ש!

• לא תשתה! – צרח ויהוֹבסקי. – החַן ישלח לקרוא אותך.

אותה שעה ישב לו החַן במרחק מיל משדה-הקרב ולא ידע את שנעשה שם. נוח וחם היה הלילה והחַן ישב לו לפני אוהלו מוקף קציניו וכוהני-הדת שלו – ובצפותו לבשורה משדה-הקרב אכל תמרים, שהוגשו לו בקערת-כסף, ויש שהביט אל השמים המכוכבים ומילמל:

• מוחמד הוא נביא האלהים!…

פתאום הופיע סובּגזי על סוס מעלה קצף, והוא נושם בכבדות ופניו מכוסים דם. הוא קפץ מעל סוסו, מיהר לגשת אל החַן ופתח בהשתחוויות עמוקות כשהוא מחכה לשאלה מפי החַן.

• דבּר! – אמר החַן בפה מלא תמרים.

הדברים היו כאש-צרבת על שפתי סוּבּגזי, ואולם לא הרהיב לדבר, בטרם ימנה בתחילה את כל תארי-הכבוד של שליטו, ובכן המשיך להשתחוות ואמר:

• אדוני החן האדיר על כל המחנות, יוצא חלציו של מוחמד, השליט העצמאי, חכם-

החכמים, המאושר במאושרים, אדון העץ שעפאיו משֹתרעים מזרחה ומערבה, אדון העץ הפורח…

החַן הניע ידו והפסיק, בראותו את פניו של סובּגזי זבים דם, את עיניו מפיקות כאב, יגון ויאוש, ירק מפיו על כף ידו את התמרים, שלא הספיק לבלוע, ונתן אותם לאחד מכהני הדת, שקיבל אותם בכבוד גדול ובלעם.

והחַן אמר:

• מהר וספר, סוּבּגזי, ובחכמתך הגד: האם נלכד מחנה הכופרים?

• האלהים לא נתן אותו בידינו!

• והליַחים?

• מנַצחים.

• חמילניצקי?

• הוּכּה.

• טוהֵי-בֵּי?

• פצוע.

• אחד הוא האלהים! – אמר החן. – כמה מאמינים הלכו אל גן-העדן?

סוּבּגזי נשא את עיניו למרום ובכפו השטופה דם הוֹרה כלפי הרקיע, הזרוע כוכבים.

• כמספר המאורות האלה שלרגלי אַללה! – אמר בחרדת-קודש.

פני החַן העבים אדמו וחמתו בערה בו להשחית.

• היכן הוא הכלב – שאל – שהבטיחני, כי בארמון נלון היום? היכן הוא הנחש, שאלהים

ירמסהו ברגלי? יתייצב נא כאן לפני ויתן דין-וחשבון על הבטחותיו המתועבות!

קצינים אחדים יצאו נחפזים להזעיק את חמילניצקו, ואילו החַן נרגע מעט ואמר:

• אחד הוא האלהים!

אחרי-כן פנה אל סוּבּגזי

• סוּבּגזי! – אמר – דם על פניך.

• דם הכופרים הוא! – אמר סוּבּגזי.

• ספר-נא לי, איך שפכת את הדם הזה, למען שֹמח לבבנו בדבריך על גבורת המאמינים.

סוּבּגזי סיפר בהרחבה על כל מהלך הקרב, הילל את גבורת טוֹהֵי-בֵּי, גַלְגה ונוּרַדין; לא נמנע מלספר גם על-אוֹדות חמילניצקי ומלפאר אותו ואת מעשי גבורתו וגבורת אנשיו, ואולם רצון האלהים וחמת זעמם של הכופרים הם שהסבו למפלה. פרט אחד, בסיפורו של סוּבגזי, עורר ענין רב בלבו של החן, והוא, שבתחילת הקרב לא ירו הפולנים אל הטטרים, וחיל-הפרשים של הנסיך הסתער עליהם רק כשניצבו אלה על דרכם.

• אַללה!… לא רצו להילחם אתי – אמר החן – אולם עתה כבר מאוחר מדי… ואמנם כך

היה. בתחילת הקרב פקד הנסיך שלא לירות אל הטטרים, באמרו לנטוע בלב החיילים את האמונה, שהוא החל לבוֹא בדברים עם החן וכי גדודי הטטרים אך למראית-עין יוצאים במערכות הקוזקים. ואולם אחרי-כן, בתוקף המצב, היו נאלצים להילחם גם עם הטטרים.

החן הניע ראשו, בהרהרו אם לא טוב לו גם עתה להפוך את פניו כנגד חמילניצקי – כשלפתע ניצב לפניו ההטמן בעצמו. חמילניצקי כבר היה רגוע והוא ניגש אל החן בקומה זקופה והביט אל עיניו בלי-חת; מפניו נשקפו ערמה ואומץ-לב.

• גש הנה, בוגד – אמר החן.

• הטמן של הקוזקים ניגש אליך, ולא בוגד הוא, כי אם בעל-ברית נאמן, אשר אתה

הבטחת לעזור לו, לא רק בימי-אושרו – אמר חמילניצקי.

• לך ולון בארמון! לך והוצא את הליחים מחפירותיהם, כפי שהבטחתני!

• החן הגדול של כל המחנות! – השיב חמילניצקי בקול רם. – אדיר אתה, וכמוך כסולטן

הנך האדיר במושלי-תבל; חכם וגבור אתה, אך התוכל לקלוע חץ מקשתך אל בין הכוכבים, או התוכל להעמיק אל נבכי-ים?

החן הביט אליו בתמהון.

• לא תוכל! – קרא חמילניצקי וקולו הלך וחזק – וגם אני לא יכולתי לשער עד מה גאוָתו

של ירמי ויהירותו. האם יכולתי להעלות על דעתי, כי הוא לא יחרד מפניך, החַן, כי לא יכּנע מפני הודך, לא ישתחוה לפניך אפים ארצה, כי אם ירים עליך יד רשעה, ישפוך דם חייליך ויתעלל בך, מושל אדיר, כהתעלל באחרון עבדיך? לוּ הרהבתי להעלות כזאת על דעתי – כי עתה חיללתי אץ כבודך היקר והחביב לי מאד.

• אללה – קרא החן ותמהונו הלך וגדל.

• וזאת אשר אומר לך – המשיל חמילניצקי לדבר וקולו וכל מראהו הפיקו בטחון הולך ורב

• גדול ואדיר אתה. מקצה הארץ ועד קצה ישתחוו לך עמים ובשם אריה יכנוך, אך ירמי

לבדו איננו נופל על פניו לפני זקנך; אם לא תכניעהו אפוא. אם ידך לא תהיה בערפו ופרסות סוסך לא תדרוכנה על גבו, כל גדולתך כאין וכל תהילתך אפס ותוהו, כי יאמרו אַחַד נסיכי-הליַחים חילל את כבוד מושל-קרים וניקה – כי הוא אדיר וגדול ממך.

נשתררה דממה. מפקדי הגדודים, היועצים והכהנים הביטו אל פני החן כהבט אל פני השמש, והוא עצם את עיניו ויחשוב מחשבות…

חמילניצקי נשען על השרביט שבידו וחיכה בביטחה למוצא פי החן.

• כדבריך – קרא החן אחרי-כן – הכנע אכניע את ירמי ופרסות סוסי תדרוכנה על גבו,

לבל יאמרו מקצה הארץ ןעד קצה, כי כלב כופר אחד חילל את כבודי.

• גדול הוא האלהים! – קראו הקצינים פה אחד.

ועיני חמילניצקי ירו זיקי שמחה: הנה עד מהרה הצליח להסיר את אימת האבדון, שהתרגשה לבוא עליו ולהפוך את לב בעל-בריתו, שהיה נכון לעזבו.

הארי הזה ידע ליהפך בכל שעת-הצורך לנחש.

שני המחנות המו כמעט כל הלילה כהמות דבורים בחום שמש-האביב, ובשדה-הקרב ישנו שנת-עולמים האבירים, דקורי-הרמחים, מבותקי החרבות וקרועי החצים והכדורים. הירח עלה והחל במסעו מעל לגיא-ההרגה ופניו השתקפו באגמי הדם הקרוש וחשף ממחשכים עוד ועוד ערמות חללים, ירד מעל תל גויות ועבר חרש אל משנהו, נשקף מבבות עיני-המתים הפקוחות, האיר את פני המתים הכחולים, שברי הנשק, פגרי-הסוסים – וקרניו הלכו והחווירו, כאילו נבהלו למראה שלפניהן. בשדה-הקרב חלפו פה ושם דמויות אדם, ביחידות ובחבורות; אלה היו אנשי השירותים והערב-רב שפשטו על החללים, כתנים על גוויות האריות המתים, להפשיטם מבגדיהם היקרים ולרוקן כיסיהם מחפצי-יקר. ואולם הפחד הנטוע בלב מקדמת דנא הבריחם לבסוף, ואמנם היה משהו איום, משהו מסתורי בשדה זה המכוסה כולו חללים, חללי בני-אדם, שזה לא-כבר חיו, ועתה שכבו דוממים, חסרי תנועה, יחד פולנים, טורקים, טטרים וקוזקים. יש אשר המה הרוח בשיחים, שצמחו בשדה-הקרב, והחיילים שבחפירות דימו, כי אלה הנשמות ההומות מעל הגוויות. אמרו, כי כאשר השעון בזבּרז' בישר חצות הלילה, נתעוררו ברעש גדול, מעל פני כל השדה, מן החפירות ועד למחנות, מעין להקות ציפורים לאין-ספור. נשמעו אילו נהימות בכי ויללה באוויר, אילו אנקות נוראות, שלשמען סמרו שערות-הראש. האנשים, שצפויים היו למות במלחמה הזאת ושאוזניהם היו קשובות יותר לקולות שלא מעלמא הדין, שמעו היטב את נשמות הפולנים, שבהתעופפן קראו: “לפני עיניך, אלוהינו, הננו מתחטאים!” – ואילו נשמות הקוזקים גנחו: “כריסטה! כריסטה, רחם!” – כי מאשר מתו הקוזקים במלחמת-אחים, לא יכלו לבוא הישר אל אור-הנצח, כי אם הוכרחו לעוף למרחקים אפלים ולנוע על כנפי הרוח מעל לעמק-הבכא ולבכות ולהאנח בלילה, עד שחסלח האלהים לאשמותיהם ולפשעיהם ובתחנונים יעוררו רחמיו ליתן להם מנוחה.

אולם אז עוד נתקשו לבות האנשים מבראשונה, וכל מלאך-שלום לא פרש עוד את כנפיו על שדה-הקרב.

פרק כה.

למחרת, טרם תשפוך השמש את ברקי זהבה על-פני הרקיע, כבר ניצבה סוללת הגנה במחנה הפולנים. הסוללות הישנות היו נרחבות מדי מה שהקשה על ההתגוננות בהן ועל הגשת העזרה ההדדית, ועל-כן החליטו הנסיך והאדון פז’מיֶסקי לרכז את הצבא בתוך סוללות צרות מהראשונות. כל הלילה עבדו במרץ – ההוזרים יחד עם כל שאר הגדודים ואנשי השירותים. רק בשעה שלוש לאחר חצות-הלילה נתנו האבירים שינה לעיניהם. ואכן שקעו כולם בשינה כבדה, מלבד אנשי המשמר, כי גם האויב עבד בלילה ואף האריך בשנתו שעות רבות בעקבות מפלתו ביום-אתמול. הפולנים אף היו סבורים, כי ביום הזה לא יחדש האויב את הסתערותו.

סקשטוסקי, האדון לונגינוס וזגלוֹבּה ישבו באוהל, אכלו מרק-שֵכר בפתותי-גבינה ושוחחו על תלאות הלילה במידת שביעת הרצון המציינת שיחת חיילים בעקבות נצחון חדש.

• דרכי לשכּב לישון עם חליבת ערבית ולקום עם חליבת שחרית, כדרך שנהגו קדמונינו –

אמר האדון זגלובה – ואולם במלחמה קשה להקפיד! הנך ישן כשניתן לך, והנך קם כשמעירים אותך. אולם אותי מרגיז שבגלל ריקים כאלה עלינו לטרוח ולעמול. ואולם מה לעשות? העתים נשתנו. ואמנם שילמנו להם אתמול את גמולם. אם נכבד אותם עוד פעמים אחדות בדרך זו, לא יקום בהם עוד כל רצון להעיר אותנו משנתנו.

• האינך יודע, אדון, כמה מאנשינו אבדו? – שאל פודביפינטה.

• כמה? לא רבים; הלא כה יהיה תמיד: מספר חללי הצרים גדול הרבה ממספר חללי

אתה, אדון, אינך מבין בענינים אלה כמוני, כי לא הרבית לראות מלחמות כמוני. אנחנו הוותיקים והמנוסים, איננו צריכים למנות את החללים, כי מעצם מהלכו של הקרב ביכולתנו לאמוד את מספר הנופלים.

• גם אני אלמד ענינים אלה על ידכם – אמר האדון לונגינוס בנעימות.

• ודאי הוא שתלמד אם אך שכלך יעמוד לך, דבר שקשה לשערו.

• הנה, אדון! – קרא סקשטוסקי – הלא המלחמה הזאת לא ראשונה היא לאדון

פוֹדביפינטה, ומי יתן ונלחמו הטובים שבאבירים כדרך שנלחם הוא אתמול.

• עשיתי ככל שיכולתי לעשות – אמר הליטאי – ולא ככל שחפצתי.

• אמנם! אמנם! לא מעט עשית – אמר זגלובה בקול של זאב ופטרון – ואם אחרים

הירבו לעשות ממך (בדברו סילסל את שפמוט למעלה), לא בך האשם.

הליטאי שמע את הדברים האלה בעינים מושפלות ונאנח משנזכר בסטוֹבֵיקה אבי-משפחתו ובשלשת הראשים.

באותו הרגע הורמה כנף האוהל, והאדון מיכל נכנס בחפזון, והוא שמח וטוב-לב כצפור-יער ביום-קיץ בהיר:

• ובכן הננו יחד! – קרא האדון זגלובה. – הגישו לו שכר!

האביר הקטן לחץ את ידי שלושת חבריו ואמר:

• היודעים אתם, אדוני, כמה כדורים מונחים על הככר? גם בדמיון לא חזה איש כאלה!

אין לעבור מבלי להיתקל בהם.

• גם אני ראיתי – אמר זגלובה – כי כשקמתי יצאתי לטייל שעה קלה על-פני המחנה.

הביצים, שהתרנגולות בכל מחוז לבוב מטילות במשך שנתיים, נופלות במספרן ממספר הכדורים המוטלים שם. הו, לוּ היו מוטלות שם ביצים ולא כדורים, כי עתה אכלנו חביתות של ממש. ועליכם, אדוני הנכבדים, לדעת, כי אנכי מוכן לוותר על המטעמים המובחרים שבמובחרים תמורת חביתה. נחנתי באוֹפי של חייל כמוכם, ובתאווה עזה אוֹכל מן המובחר ובלבד שיהיה בשפע. על-כן גם בקרָב הנני מהיר יותק מהצעירים המעודנים, שאם יאכלו קערית אגסי-יער, יאחזן בבטנם.

• אך אתה, אדון הראית אתמול נפלאות! – אמר האביר הקטן. – את בּוּרלַי בּיתקת! מי

פילל?! את בּוּרלי! לא פיללתי, אדון, כי אתה תוכל לבתק אותו! הלא הוא היה גבור מהולל בכל אוקראינה ובכל ארץ הטורקים!

• כן, כן! – אמר זגלובה בשביעות רצון – לא ראשון זה לי, לא ראשון, מיכל אדוני. – גם

בכור שוּמשוּמים לא תמצא ארבעה גרעינים, שיהיו דומים איש לאחיו, כשם שאנחנו, ארבעתנו, דומים בגבורתנו איש לרעהו, ובכל הרפובליקה לא תמצא עוד ארבעה כמונו. עמכם, אדוני, ועם הנסיך בראשנו, הנני נכון לעלות גם על סטמבּול. שימו נא לב: האדון סקשטוסקי הרג את בּוּרדַבּוּט, ואתמול – את טוּהי-בּי.

• טוּהי-בּי לא נהרג – סקשטוסקי לתוך דבריו – הרגשתי, כי החוֹד התעקם, ומיד באו

והפרידו ביני ובינו.

• אחת היא לי – אמר זגלובה – אַל-נא תיכנס לתוך דברי – אדוני יַן. האדון מיכל שיסף

בקירבת וארשה את בוהון, כפי שסיפרנו לך…

• מוטב לא לדבר בענין זה, אדוני – אמר הליטאי.

• אשר יצא מפי לא ישוב עוד – השיב זגלובה – אף כי אמנם טוב היה שלא להזכיר, ואולם

אמשיך דברי: הנה האדון פּודביפּיֶנטה ממישיקישק הרג את פולין ואני – את בּוּרלי. לא אכחד מכם, אדוני, שכל אלה הם כאין לעומת בּוּרלי. כי מלאכתי היתה קשה משלכם. בורלי היה שד ולא קוזק, האין זאת? לוּ היו לי בנים, הנקראים על שמי, כי עתה השארתי להם אחרי שם טוב מאד. תאב אני דלעת, מה יאמר המלך אדוננו, והסֵימים מה יגידו בשמעם את הגדולות שעשינו, ומה הגמול, שישלמו לנו, הנזונים פה בגפרית ובאבק-שרפה יותר מבכל שאר מיני-מזון.

• היה היה אביר גדול מכולנו – אמר האדון לונגינוּס – ואת שמו אין איש יודע, אין איש

זוכר.

• סקרן הנני לדעת מי הוא זה? אולי בימי-קדם! – אמר האדון זגלובה נעלב.

• לא בימי-קדם, אחי, כי אם האביר שבקירבת טרזֶ’צִינה הפיל לארץ את המלך גוסטב-

אדולף עם סוס יחד ולקח אותו שבי – אמר הליטאי.

• ואני שמעתי, כי הדבר היה בקרבת פּוּצְק – העיר האדון מיכל.

• אולם המלך התחמק מידו וברח – אמר סקשטוסקי.

• אמנם כן! גם אני יודע מעט על המעשה הזה – אמר זגלובה בעָצמו עינו האחת – כי

אז שירַתי בפיקודו של קוניֶצפּולסקי, אביו של שר-הדגל. אכן, יודע אני מעט את המעשה הזה! ענוות רוחו של האביר הזה עוצרת בעדו לגלות את שמו, ולכן אין איש יודע אותו. אף כי, האמינו-נר לדברי: גוסטב אדולף גבור-מלחמה היה, כמעט כאדון קוניצפּולסקי, אך קשה היתה המלאכה עם בּוּרלי מאשר לתפוס את המלך ההוא – פי המדבר כזאת!.

• ובכן פירוש הדבר, כאילו אתה האביר, שהפיל את גוסטב-אדולף? – שאל האדון

ווֹלוֹדיוֹבסקי.

• האם התפארתי בזאת, אדוני מיכל?… ישקע-נא הדבר בתחום-הנשיה – הלא גם

במפעלי היום אני יכול להתהלל, ולמה אזכיר ימים משכבר? השכר הזה הומה בבטני – ואם ארבה לשים בו גבינה, יהמה עוד יותר. טוב ממנו מרק-יין – ואולם ברוך אל עליון, שנתן לנו למצער מרק-שכר; בעוד ימים מעטים גם שכר לא יהיה לנו. הכומר ז’בּקובסקי אמר לי, כי המזון פה מעט, והוא מלא דאגה, כי בטנו כגוֹרן. אך זה הוא כומר! אהבתי אותו מאד. רוח של חייל בקרבו ומעט מאד של נזיר. אם הוא יכה איש לחי, לך והכן למוּכה ארון-מתים.

• ואולם, – קרא האביר הקטן – לא סיפרתי לכם, אדוני, את שהפליא הכומר יסקוּלסקי

לעשות בלילה הזה. הוא ישב לו בפינת המגדל האיום ההוא שמימין הארמון – והתבונן אל הקרב. ועליכם לדעת, כי הוא מיטיב מאד לירות ברובה. הוא אמר אל ז’בּקובסקי: “לא אירה אל הקוזקים, כי הלא נוצרים הם, אף כי הם מכעיסים את האלהים במעשיהם, אך אל הטטרים (אמר) אירה, כי אינני יכול להתאפק!” – סוף דבר, הוא שלח לעזאזל כשלשים מהם.

• מי יתן והיו כל הכמרים כמוהו! – נאנח זגלובה. – אבל מוחוביסצקי שלנו רק נושא את

ידיו למרום ובוכה על דם-הנוצרים השפוך לרוב.

• הנח לו, אדון! – הרצין סקשטוסקי פניו. – הכומר מוחוביֶצקי כומר קדוש הוא, וההוכחה

לדברי, כי אף אם איננו זקן מהשנַים ההם, הנה אלה מרכינים את ראשם לפניו בענוה.

• לא רק שאינני כופר בקדושתו – השיב זגלובה, – כי אם חושב הנני, כי יש בכחו להכניס

את החַן בעצמו לברית דתנו, דת-האמת. הו, אדוני הנכבדים; אל-נכון גדול עתה מאד כעסו של החן, עד כי כל הכּינים שעליו קופצות כשעירים מרוֹב אימה! אפ נפתח במשא-ומתן עמו, אסע גם אני עם הצירים. אני והחן מכירים זה את זה זה-כבר. לפנים אהב אותי מאוד, אולי יזכרני עוד.

• לצורך המשא-ומתן יבחרו אל-נכון ביַניצקי, כי הוא מדבר טטרית כפולנית – אמר

סקשטוסקי.

• וגם אני יודע לדבר טטרית כפולנית, ואת קציני הטטרים אני מכיר היטב. בקרים אמרו

לתת לי את בנותיהם לנשים, כדי להקים להם צאצאים יפים, ומאשר צעיר לימים הייתי אז ולא כרתי ברית לנזירוּתי, כברית שכרת האדון פודביפינטה ממישיקישק, עשיתי שם מעשי-הוללות לרוב.

• אזנים תצילנה! – אמר האדון לונגינוּס בהשפילו את עיניו.

• ואתה, אדון, חוזר כזרזיר על אותם הדברים. כנראה אין ראשי-הכרוב יודעים עוד לדבר

בלשון בני-אדם.

את השיחה הפסיק קול המולה, אשר הגיע מן החוץ – והאבירים יצאו לראות את המתחולל. המוני חיילים ניצבו על הסוללה והתבוננו אל סביבתם, שבמשך הלילה נשתנה מראֶהָ בניכּר ואף לעיניהם הוסיפה להשתנות. גם הקוזקים לא ישבו בחבוק ידים למן העת, שחדלו להסתער, כי אם שפכו סוללות, העלו עליהן תותחים ארוכים וגדולים, שכמוהם לא היו במחנה הפולנים, חפרו תעלות מתפתלות לאורך ולרוחב. מרחוק נדמו הסוללות כתִלי החולד לאלפים. כל המישור המשופע היה מכוסה תלים כאלה. העפר, שזה עתה הוּצא מן האדמה, השחיר בין ירק-הדשא – וכל המקום היה מלא אנשים עובדים. על הסוללות הראשונות התנוצצו הכובעים האדומים שבראשי הקוזקים.

הנסיך עמד על הסוללה ואתו הסטרוסטה הקרסנוסטבי והאדון פּז’ימיֶסקי. על-ידם ניצב מפקד המשמר הבֶּלזי ובעזרת משקפת סקר את השדה הרוחש קוזקים עמלים ואמר אל פזִ’יֶמסקי:

• האויב מתחיל לשים עלינו מצור כהלכה. רואה אני, כי יהיה עלינו לחדול מלהגן על עצמנו

על הסוללות ולעבור אל הארמון.

את הדברים האלה שמע הנסיך, הוא היטה ראשו אל מפקד המבצר ואמר:

• ישמרנו האלהים ממעשה כגון זה, בדרך זו נפיל את עצמנו בפח. כאן עלינו לעמוד,

לחיים או למות.

• גם דעתי כדעת הנסיך אדוננו, כי עלינו לעמוד כאן, ואף אם יהיה עלי להרוג יום יום בּוּרלי

אחד, לא אזוז מכאן! – אמר האדון זגלובה – בשם כל הצבא אני מוחה כנגד דעתו של האדון הנכבד, מפקד המבצר הבּלזי.

• לא לך, אדון, לחווֹת דעה! – אמר הנסיך.

• שתוֹק, אדון! – לחש ווֹלוודיוֹבסקי באזנו ומשך את זגלובה בשרווּלוֹ.

• נשמידם פה כהשמיד חולדות – אמר זגלובה – ואני אבקש מאת הנסיך אדוננו, כי ירשה

לי להיות הראשון למגיחים עליהם. הם כבר מכירים אותי היטב. ועתה ייטיבו עוד יותר להכירני.

• למגיחים? – אמר הנסיך וכיווץ את גביניו – חכה-נא, אדון… שעות הלילה המוקדמות

אפלות הן עתה.

והנסיך פנה אל הסטרוסטה הקרסנוסטבי, אל האדון פּז’ימסקי ואל המפקדים ואמר:

• הואילו-נא, אדוני הנכבדים, ובואי אתי להתיעצות.

וירד מעל הסוללה ואחריו ירדו אנשי מפקדתו.

• בשם אלהים! מה אתה עושה, אדון? – קרא ווֹלוֹדיוֹבסקי אל זגלובה – מה זאת? האם

אינך יודע צבא ומשמעת צבאית מה הם, שתתערב בשיחת הממונים עלי? הנסיך הוא איש-חסד, אך בשעת מלחמה לא היתולים עמו.

• אין דבר, אדוני מיכל – השיב זגלוֹבה – האדון קוניֶצפּולסקי האב ארי עז היה, ולעצותי

הקשיב תמיד. יאכלוני הזאבים היום, אם לא היכה את גוסטב-אדולף פעמַים אך ורק משום שהקשיב לעצותי. אני יודע לדבר עם שרים! וגם עתה! האם לא ראית, כי הנסיך שם לב לדברי, כשיעצתי לו בענין הגיחה מן החפירות? ואם ינחיל האלהים נצחון, למי יהיה הנצחון? – האם לך יהיה?

באותו הרגע ניגש אליהם זצ’ויליחובסקי.

• ומה? הם נוברים! נוברים באדמה כחזירים! – קרא בהורותו באצבעו עד השדה הנחפר

כולו תעלות תעלות בידי הקוזקים.

• מה טוב ומה נעים היה לנו, לו היו אלה חזירים! – השיב זגלובה – לא היו אלה חזירים,

כי אתה אכלנו נקניקים לשֹובע, ואלה נפלו לרוב ופגריהם לא יצליחו גם לכלב. החיילים הוכרחו היום לחפור בארות במחנה האדון פירלֵי, כי בבריכה המזרחית מכסים את הפגרים את פני המים. לפנות בוקר נפקעו מרירות אחי-הכלבים וכולם צפו למעלה. ביום הששי לא נוכל לאכול דגים, כי בשֹר שבעו.⁴³

• אמת הדבר! – קרא ז’צויליחובסקי. – חייל זקן אני ומעולם לא ראיתי חללים כה רבים,

מלבד בקרבת חוֹטין, כשהסתערו הטורקים על מחננו.

• עוד תראה, אדון, חללים רבים מאלה – פי המדבר אליך, אדון.

• אני חושב, כי היום, בערב, ואולי עוד לפנות ערב, יחדשו את ההסתערות.

• ואני אומר, כי עד מחר יניחו לנוץ

אך כילה האדון זגלובה את דברו, ומצד ביצורי הקוזקים עלו עמודי-עשן לבנים וארוכים, וכדורים חלפו ברעש מעל לסוֹללה.

• הא לך, אדון! – אמר זצ’ויליחובסקי.

• אינם יודעים תכסיסי-מלחמה! – השיב זגלובה.

אולם הזקן זצ’ויליחובסקי צדק. חמילניצקי החל לשים מצור על מחנה הפולנים, חסם את כל הדרכים והמבואות, מנע מרעה ומספוא מן הבהמות, שפך סוללות, בנה דייק, הקיף את מחנהו חפירות מפותלות, אך לא נמנע גם מהסתערויות. הוא החליט לא לתת מנוח לנצורים, להוגיעם, להחרידם, לגזול את שנתם ולהציק להם, עד שיפול הנשק מידיהם מאליו. ובכן חזר והסתער בערב על מחנה וישניובסקי, אך גם הפעם לא הצליח, כשם שלא הצליח אתמול, ועוד גדלה הפעם מפלתו, כי הקוזקים לא יצאו לקרב ברצון רב כביום הקודם. למחרת היום לא חדלה האש אך רגע. החפירות המפותלות של הקוזקים היו קרובות מאד אל מחנה הפולנים, ולכן ירו גם ברובים; מתלי-העפר עלה עשן, כמו מהרי-געש קטנים, מן הבוקר ועד הערב. לא קרב היה זה, כי אם יריה בלי-הפסק. יש שיצאו הנצורים מחפירותיהם, ואז נלחמו עם הצרים בחרבות, מוריגים, מזמרות וחניתות. החיילים לא מצאו להם פנאי להינפש, ובהעריב היום שוב נפתחה הסתערות כללית – ולא היה טעם לחשוב על אודות גיחה.

בליל ה-16 ביולי ערכו שני מפקדי הגדודים הקוזקיים אמיצי הלב, הְַלַדְקִי וְנֶבַּבָּה, הסתערות עזה על מפקדת הנסיך ושוב נחלו מפלה כבדה. שלשת אלפים בחירי הקוזקים נפלו, ושאריתם, שהסטרוסטה הקרסנוסטבי רדף אחריהם. נסו במהומה נוראה אל מחנותיהם ובדרכם השליכו מידם את נשקם ואת קרני אבק-השריפה. גם סופו של פֶּדוֹרֶנקה היה כסופם של שני הראשונים. בחסות הערפל הכבד כמעט הצליח ללכוד את העיר עם שחר. ואולם האדון קוֹרף בראש גדוד-הגרמנים הדף אותו, והאדון הסטרוסטה הקרסנוסטבי ועמו האדון קצין-הדגל קוניצפולסקי רדפו אחריו והשמידו את אנשיו עד האחרון בהם.

ואולם כל הקרבות האלה היו כאין לעומת ההסתערות, שנערכה ביום 19 ביולי. בלילה שלפני כן שפכו הקוזקים מול מפקדתו של וישניובסקי סוללה גדולה, הציבו עליה תותחים כדבים וירו אש בלתי פוסקת. וכאשר חלף היום והכוכבים הראשונים נראו על-פני השמים, פתחו רבבות אנשים בהסתערות. בה בשעה נראו מרחוק עשרות מכונות, דומות למגדלים, שהתגלגלו וקרבו לאטן לעבר הסוללות. בצדי המכונות התנוססו גשרים שנדמו ככנפים נוראות, שנועדו להיות מושלָכים על פני התעלות – מראשיהן עלה עשן, הבהיקו להבות והרעימו יריות תותחים קלים ורובים למיניהם. המגדלים האלה עברו בתוך המוני ראשים, כמפקדים ענקיים – רגע מאדימות באש התותחים ורגע נעלמות בתוך העשן והחשכה. החיילים הורו עליהם באצבעותיהם מרחוק והפטירו:

• מגדלי-מצור נעים הם אלה! חמילניצקי יטחן אותנו בריחים אלה.

• ראו-נא, איך הם מתגוללים ברעש, כרעמים!

• בתותחים ירוּ אליהם! בתותחים! – קראו אחרים.

תותחני הנסיך שלחו אל המכונות כדורים על כדורים, ואולם המכונות נראו רק בעת שקרעו הכדורים העפים את החשכה, ועל-כן החטיאו לרוב את המטרה.

ובין כה וכה הלכו המוני הקוזקים הצפופים הלוך וקרב, כגל שחור, הצף ממרחקי הים.

• אוּף! – קרא האדון זגלובה בעמדו עם הפרשים לצדו של האדון סקשטוסקי – החום

יאכלני! מימי לא הציק לי החום כמו עתה. כּוּלי שטוף זיעה. השדים הביאו את המכונות האלה! הראֵה-נא, אלהים, את נפלאותיך ונבקעה האדמה תחתיהן, כי כעצם בגרון הנבלים האלה לי – אמן! גם לאכול וגם לישון איננו יכוֹלים – גורל הכלבים טוֹב מגורלנו אנו! אוּף! מה גדול החום!

ואמנם כבד היה אז האויר וחם מאד וגם רווי ריחות פגרים, שהתגוללו מזה ימים אחדים על-פני כל שדה הקרב ונרקבו. השמים התכסו עננים שחורים. סופה התחוללה על-פני ז’בּרז'. החיילים נתכסו זיעה מתחת לשריונותיהם ובכבדות התנשמו.

באותו הרגע החלו התּוּפּים לתופף בחשכה.

• עוד רגע ויסתערו! – אמר סקשטוסקי. – השומע אתה, אדון?

• שומע אני, יתופפו השדים בהם! עד להתיאש!

• קולי! קולי! – צרחו ההמונים בהסתערם על הסוללות.

הקרב התלקח לאורך כל הסוללות. הקוזקים הסתערו בעת ובעונה אחת על וישיונביצקי, לנצקוֹרוֹנסקי, פירלי ואוסטרוֹרוֹג, לבל יוכל האחד לעזור לרעהו. כדי לעודדם הישקה חמילניצקי את הקוזקים יין-שֹרף לרוב לפני צאתם לקרב, ועל-כן היתה הסתערותם עתה עזה מאשר בעת ההסתערויות הקודמות, אולם הם גם נתקלו בהתנגדות חזקה יותר. המצביא הגבור אָצל מרוח גבורתו על חייליו; חיל-המשמרות, שאנשיו היו אכרים בני-מַזוביה, נאבקו עם הקוזקים בחימה שפוכה, עד כי התערבו ביניהם. נלחמו בקתות הרובים, באגרופים ובשיניים. תחת מהלומות המאזוריים העיקשים נפלו אילו מאות ממובחרי הרגליים הזפּרוז’יים, אולם מיד הוצפו על-ידי המונים חדשים. הקרב לכל אורך הקו הלך וגבר. הרובים נתלהטו וקשה היה לאחוז בהם, הנשימה אפסה, המפקדים גרונם נאלם דום מרוב צריחות. הסטרוסטה הקרסנוסטבי וסקשטוסקי חדרו גם הפעם מן הצד לתוך מחנה האויב ורמסו גדודים שלמים ובשרם רחץ בדם.

שעה אחרי שעה עברה, והקוזקים לא חדלו מהסתערותם, כי תחת ההמונים שנפלו, מיהר חמילניצקי להביא המונים חדשים. הטטרים, שעזרו לקוזקים בשאון הגדול שהקימו ובהמוני החיצים שירו על המגינים, מקצתם עמדו מאחורי בקוזקים וברצועות עור-פרים הדפו אותם אל הקרב. זעם נלחם בזעם, חזה הדף חזה – איש עם איש נאבק בחיבוק המות…

הם נלחמו כגלי ים מסוערים באי-סלעים.

פתאום רעדה האדמה תחת רגלי הלוחמים, והשמים למלוֹאם עטו אש כחולה, כאילו מאן האלהים להביט עוד אל אכזריות בני-האדם. הרעש האיום החריש את צריחות האנשים ורעם התותחים. חיל תותחי השמים החל בהרעשה נוראה. הרעמים התגלגלו ממזרח למערב. נדמה כי השמים ועמהם העננים יחד נבקעו ומתמוטטים על ראשי הלוחמים. לרגעים היה מראה כל העולם כמראה להבה אחת, לרגעים חשכו העינים ושוב קרעו הקוים העקלקלים והאדומים של הברקים את המעטה השחור. הסערה באה בחתף, אחת ושתים, ונשֹאה עמה אלפי כובעים, ניסים, דגלים והעיפה אותם על-פני שדה-הקרב. הרעמים רעמו זה אחרי זה – ואחרי-כן נתחוללה ערבוביה של רעמים, ברקים, סערה, אש וחשכה – השמים זעפו, כמו שזעפו בני-האדם.

הסערה הנוראה השתוללה על-פני העיר, הארמון, הסוללות והמחנה. הקרב חדל. אחרי-כן נפתחו ארובות-השמים, ולא זרמי מים, כעי אם נחלים נחלים נשפכו על הארץ. חשרת המים כיסתה את העולם ואיש לא יכוֹל לראות את רעהו, שעמד בקרבתו. המים שטפו את החללים שבתעלה. גדודי הקוזקים, שחדלו מן ההסתערות, מיהרו לברוח לעבר מחנותיהם מבלי לראות את דרכם, נתקלו זה בזה, ובחשבם, כי נפגשו באויב הרודף אחריהם, נפוצו במחשכים; אחריהם שוקעים וטובעים נסו אנשי חיל התותחים של הקוזקים, ובברחם הפכו על פניהם את תותחיהם, את הנשק והעגלות לתוך המים. המים שטפו את הסוללות של הקוזקים, מילאו ופרצו את התעלות והחפירות, חדרו אל תוך המחפורות התת-קרקעיות, ושטפו בהמולה על-פני המישור. כאילו רדפו אחרי הקוזקים הבורחים.

והגשם הלך וגבר. חיל-הרגלים שעל הסוללות התחמק וביקש לו מחסה באוהלים, אך חיל-הפרשים לא קיבל כל פקודה מאת הסטרוסטה הקרסנוסטבי ומאת סקשטוסקי לשוב אל אוהליו. ובכן ניצבו אנשי החיל הזה איש על-יד רעהו כבתוך יאור וניערו מעליהם את המים. לאט לאט איבדה הסערה מעוּזה. אחרי חצות-הלילה חדל הגשם. מבין מפלשי-העבים נצנצו כוכבים פה ושם. עברה עוד שעה אחת – והמים הלכו הלוֹך וחסוֹר. אז הופיע פתאום אצל גדודו של סקשטוסקי הנסיך בעצמו.

• אדוני הנכבדים – שאל – האם לא נרטבו אשפותיכם?

• יבשים הם, אדוני הנסיך!

• טוב מאד! ובכן, רדו מעל סוסיכם, לכו בתוך המים אל המגדלים האלה, ושימו תחתיהם

אבק-שרפה והעלו אותם באש. ולכו בשקט בשקט. האדון הסטרוסטה הקרסנוסטבי ילך אתכם.

• לפקודתך, אדוני הנסיך! – השיב סקשטוסקי.

פתאום הבחין הנסיך בזגלובה שנרטב עד לשד עצמותיו.

• אתה, אדון, ביקשת להשתתף בגיחה. ובכן, לך-נא עתה – אמר.

• הרי לך מנה! – רטן האדון זגלובה. – אך זאת הייתי חסר.

כעבור מחצית השעה בוֹססוּ שתי מחלקות, יחד כמאתים וחמשים איש, בתוך המים, שהגיעו עד המתנים, וחרבות שלופות בידיהם, לעבר המכונות יורקות האש של הקוזקים, שעמדו במרחק כששים פסיעה מן הסוללות. את המחלקה האחת הוביל “הראש לאריות”. האדון הסטרוסטה הקרסנוסטבי, מרֶק סובּיֶסקי, שמאן להישאר בחפירה, בראש המחלקה השניה הלך האדון סקשטוסקי. אנשי השירותים נשאו אחריהם כּדי-זפת, לפידים ואבקר-שרפה. הם התקדמו חרש כזאבים המתגנבים בחשכת הלילה אל מכלאות-צאן.

האביר הקטן הצטרף מרצונו אל סקשטוסקי, כי אהב מסעות כאלה בכל לבו ונפשו – ובכן בוסס עתה בתוך המים. בלבו שמחה ובידו חרבו השלופה. לצדו הלך האדון פּוֹדביפיֶנטה ובידו חרבו זֶרְוִיקַפטוּר, והוא משכמו ומעלה גבוה על הגבוהים שבין ההולכים; וביניהם נגרר, מתנשם ורוטן, האדון זגלובה, וחוזר ברוגז על דברי הנסיך:

• אתה, אדון, ביקשת להשתתף בגיחה. ובכן, לך-נא עתה! – יפה! גם הכלב היה ממאן

ללכת אל חתונה בתוך מים עמוקים כאלה. אם אני יעצתי לשלוח אנשים לשם גיחה במזג-אויר כזה, אַל יבוא כל משקה אל פי, מלבד מים, עד עולם. לא בר-אוז אני ובטני לא סירה היא. מימי שנאתי את המים, ומה עוד מים כאלה, שפגרי אכרים צפים בהם.

• שתוֹק, אדון – קרא האדון מיכל.

• שתוֹק אתה, אדון! אינך גדול מקברנון ולשחות במים אתה יכול, ועל-כן קל לך עתה ללכת. וגם זאת אגיד, שהנסיך כפוי-טובה הוא, אם אחרי שהרגתי את בּורלי איננו נותן לי מנוח. זגלובה כבר עשה את שלו, יעשה-נא כל אחד כמותו, ולזגלובה הניחוּ, כי רעה תהיה אחריתכם, אם הוא לא יהיה אתכם. בשם אלהים! אם אפול אל אחד הפתחים, תמהרו נא, אדונים, והוציאוני משם באזני, פן אטבע מיד.

• שתוֹק אדון! – אמר סקשטוסקי – הקוזקים יושבים שם במחפורות ועוד ישמעונו.

• איפה? מה אתה אומר?

• שם, בתוך תלי-העפר, תחת המשוכות.

• אך זאת אנחנו חסרים! יכו אותם חזיזים ורעמים!

את יתר דבריו השתיק האדון מיכל, ששם את כף-ידו על פיו של זגלובה, כי היו אך כחמשים צעד ביניהם ובין המחפורות. האבירים הלכו חרש, אך המים שקשקו תחת רגליהם; לאושרם שב הגשם לרדת ושאונו החריש את הצעידה.

משמרות לא ניצבו ליד המחפורות. מי יעלה על דעתו גיחה לאחר השטפון והסערה, שהפרידה בין הלוחמים על-ידי הפיכתו של שטח ההפקר לאגם-מים?

האדון מיכל והאדון לונגינוס קפצו בראש והגיעו ראשונים אל המחפורות. האביר הקטן הירפה מחרבו. שֹם את כפות ידיו וקרא אוקראינית:

• הי, אנשים!

• מה יש? – נשמעו קולות תשובה מתוך אחת המחפורות. כנראה סבורים היו הקוזקים

שאנשים מן המחנה שלהם באו.

• בשם אלהים! – השיב ווֹלוֹדיוֹבסקי – תנו נא להיכנס.

• האם אינך יודע, איפה נכנסים?

• אני יודע – השיב ווֹלוֹדיוֹבסקי, וכשהוא מגשש אל המבוא נכנס פנימה, האדון לונגינוס

ועוד אחרים מיהרו אחריו.

בן-רגע נתמלאה המחפורת קולות זוועה – ובו ברגע מיהרו כל האחרים אל שאר המחפורות. מתוך החשכה עלו אנקות ויללות שקשוק הברזל, פה ושם חלפו אילו דמויות אפלות, דמויות אחרות נפלו על הארץ, לעתים נשמעה יריה – וכל זה לא ארך אלא כרבע השעה. הקוזקים שהופתעו רובם בשנתם העמוקה, אף לא התגוננו – וכולם הושמדו בטרם יספיקו לתפוס בנשקם.

• אל המכונות! אל המכונות! – קרא הסטרוסטה הקרסנוסטבי. האבירים פנו לעבר

המכונוצת.

• להצית מבפנים, כי בחוץ רטובות הן! – הרעים סקשטוסקי.

ואולם לא קל היה למלא את הפקודה הזאת. במכונות שנבנו בולי עץ אלונים, לא היתה כל דלת, כל פתח. הרובאים הקוזקים עלו על מגדליהן בסולמות ואת התותחים הקטנים העלו עליהם בחבלים. האבירים רצו אפוא רגעים אחדים סביב למכונות, ואך לשוא היכו בחרבותיהם על בולי-העץ ומיששוּ בידיהם את קרנות המכונות.

לאושרם הביאו אתם אנשי השירותים את קרדומיהם, ובאלה החלו לבקע את המכונות. הסטרוסטה הקרסנוסטבי פקד להניח תחתיהן את הארגזים המלאים אבק-שרפה, שהוכנו מראש. הדליקו את כדי הזפת ואת הלפידים – והלהבות החלו ללחך את בולי-העץ, שאמנם היו רטוּבים, אך רוויים שֹרף.

ואולם בטרם יבערו בולי-העץ ובטרם יתפוצצו ארגזי אבק-השרפה, התכופף האדון לונגינוס לארץ והרים סלע גדול, שהקוזקים הוציאוהו מן האדמה.

גם ארבעה גברתנים שבגברתנים לא היו יכולים להזיז את הסלע הזה ממקומו, ואילו האדון לונגינוס הניע אותו בכפות ידיו העצומות, ואך לאור כדי-הזפת הבוערים אפשר היה לראות, שפניו אדמו מאד. האבירים כמו נאלמו מתדהמה.

• הֶרקולס הוא זה! יכוהו הכדורים! – קראו בנשאם את ידיהם למרום.

ובינתיים התקרב האדון לונגינוס אל אחת המכונות, שעוד לא הציתו בה אש, היטה עצמו לאחור והעיף את הסלע אל מרכז דופנה של המכונה.

מקול המכה כופפו האבירים את ראשיהם; נשמע מפץ אדירים והמכונה התרסקה לשברים ונתמוטטה ברעש רב.

על תל העצים שפכו זפת ומיד שולחה בו אש.

כעבור שעה קלה האירו עשרות להבות גדולות את כל המישור. הגשם טרם יחדל, אך האש גברה עליו – “ויבערו המגדלים, ויתמהו אנשי שני המחנות בראותם, כי מימי-הגשם אינם מכבים את האש”.

ממחנה הקוזקים מיהרו לעזרה: סטֶפקה, קוּלק ומרוֹזוֹביֶצקי, כל אחד בראש אלפי קוזקים. הם ניסו לכבות את האש, אך לשוא היה עמלם. עמודי אש ועשן אדום עלו עד למרום והשתקפו בשלוליות ובאגמים, שנוצרו בעטיה של הסערה.

בינתיים חזרו האבירים בשורות צפופות אל הסוללה, שהם קידמו את פניהם מרחוק בקריאות-שמחה.

פתאום הביט סקשטוסקי סביבו, סקר את השורות האחרונות והרעים:

• עמדו!

והאדון לונגינוס והאביר הקטן לא היו בין החוזרים.

כנראה, בהתלהבותם הרבה השתהו יתר על המידה אצל המכונה האחרונה, ואולי גילו בדרכם מחבוא נוסף של קוזקים, אך אם כה ואפ כה לא הבחינו בשוב חבריהם אל המחנה.

• קדימה! – פקד סקשטוסקי.

הסטרוסטה הקרסנוסטבי, שהלך בקצה השני של השורה, לא ידע פשר הפקודה, והוא רץ לסקשטוסקי לשאלו – אך בו ברגע נראו שני האבירים, כאילו עלו פתאום מן האדמה בחצי הדרך שבין המכונות והאבירים.

האדון לונגינוס והזֶרוִיקַפטור המתנוצץ בידו התקדם בצעדי-אוֹן ועל ידו רץ בכל כוחו האדון מיכל. שניהם ראשיהם מופנים לעבר הקוזקים, הרודפים אחריהם כעדת כלבים.

לאור הלהבות נראו היטב הרצים והרודפים אחריהם. נדמה, איל פרא ענק, ולצדו בנו עופרו, נסוג מפני הציידים רודפיו, מוכן כל רגע להפוך פניו ולהתנפל על רודפיו.

• הם יאבדו! בשם אלהים, חושו! – קרא האדון זגלובה בקול קורע לב – הם יהגו אותם

בחציהם או בכדורים! בשם אלהים, חושו!

ובלי שים לב שאולי קרב חדש יתלקח בעוד רגע, רץ עם סקשטוסקי ושאר האבירים יחד להחיש עזרה לרעיו. רגליו נגפו ברוצו, נפל לארץ, קם, נשם בכבדות, צעק, רעד ורץ בכל שארית כוחו.

ואולם הקוזקים לא ירו, כי רוביהם נרטבו ויתרי קשתותיהם נתרכּכו – ועל כן ביקשו להשיגם במו יד. כעשרים מהם עברו על פני היתר ועוד מעט והדביקו את השנַיים, אך אז הפכו שני האבירים את פניהם אליהם, כחזירי-יער, ובהשמיעם צעקת אימים הרימו את חרבותיהם למעלה. הקוזקים ניצבו תחתיהם.

האדון לונגינוס ובידו חרבו הארוכה נדמה בעיניהם יצור שלא מן העולם הזה.

וכשני זאבים אפורים ההופכים את פניהם ומגלים ניביהם הלבנים המבהיקים כנגד כלבי-הציד הרודפים אחריהם, ואלה עוצרים תחתם מיבבים ואינם מעיזים להתנפל עליהם, כן הפכו גם שני האבירים פעמים אחדות את פניהם אל אל רודפיהם ואז עצרו במקומם הרצים ראשונה. אך פעם אחת בלבד העֵז אחד שהחזיק בידו מגל, והוא, כנראה, אמיץ לב, לזנק אליהם, אולם האדון מיכל קפץ לעומתו כחתול-הבר ושיספו למוות. חברו המומת חיכו, עד שיגיעו אליהם האחרים, שהתקרבו כגוש מלוכד.

ואולם בינתים נתקרבו גם האבירים. האדון זגלובה רץ, חרבו השלופה מעל לראשו והוא צועק בקול לא-אנושי:

• הך! הרוג!

פתאום הרעים מצד הסוללות ורימון השריק והיתוָה קשת אדומה על-פני השמים ונפל אל תוך גוש הקוזקים הצפוף, ואחרי הפגז הראשון בא השני, השלישי, העשירי. נדמה, עוד מעט ויתחדש הקרב.

הקוזקים עד שהטילו המצור על זברז', לא ידעו על אודות הרימונים האלה, ובפכחונם חששו מפניהם מאד, באשר ראו בהם מכּשָפיו של “יַרֶמָה” – על כן עצר גוש הקוזקים רגע תחתיו, אחרי-כן נבקע לשנים, אבל אז נבקעו גם הרימונים, בהפיצם אימה, מות והרס.

הצילו! הצילו! – נשמעו קולות פחדים.

הם נמלטו כולם, ואילו האדון לונגינוס והאביר הקטן הגיעו בינתיים לשורת האבירים הגואלת.

זגלובה נפל על צוארי האחד והשני, נישק על לחייהם ועיניהם. הוא כמעט נחנק משמחה, אך התאמץ להבליג, שלא לגלות רכות הלב – וקרא:

• הו, עתּוּדים! אינני אומר, כי אוהב אני אתכם, חששתי לחייכם. הלואי וביתקו אתכם!

למדתם את תורת הצבא, שהנכם נשארים מאחור? ראויים הנכם שיקשרוכם לזנבות הסוסים, שיגררוכם על-פני כל הככר! אני הראשון אומר לנסיך, שיענוש אתכם כראוי לכם. ועכשיו הבה נלך לישון… השבח לאל, שנסתיים כפי שנסתיים! מזלם של בני-הכלבים האלה, שברחו מפני הרימונים, שאילולא כן, הייתי מקצץ בהם כקצץ את הכרוב. אני בוחר להילחם מאשר להביט במנוחה אל אבדן מכּרי. עלינו ללגום היום כראוי למאורע. גם זו לטובה! כבר חשבתי, כי מחר נתפלל תפלת האשכבה. ואולם צר לי, שלא בא לידי התנגשות, כי ידי צורבת מאד, אף כי במחפורות נתתי להם להריח בצל עם פלפל גם יחד.

פרק כו

ובכל זאת נחוץ היה לשפוך סוללות חדשות מסביב למחנה, כדי לעשות לאַל את עבודות האדמה של הקוזקים שבוצעו עד כה וכדי להקל על כוחות ההגנה שנידלדלו עד מאוד. כל הלילה שלאחר ההסתערות עסקו בעבודות חפירה. וגם הקוזקים לא ישבו בחיבוק-ידים. בליל-אפלה, ליל יום הרביעי, קרבו חרש והקימו דייק שני סביב המחנה, גבוה הרבה מהראשון. מיד עם עלות השחר החלו היריות וארבעה ימים ולילות לא חדלו לירות. לשני הצדדים נגרמו נזקים רבים ואבידות, באשר המובחרים שברובאי הפולנים והקוזקים היתחרו זב בזה.

מפקידה לפקידה נתעוררו המוני הקוזקים והאספסוף להסתערות, אך אל הסוללות לא הגיעו, ורק היריות הלכו ורבו. האויב, שכוחותיו היו רבים ואדירים הירבה להחליף את גדודיו הלוחמים בגדודים אחרים. אלה הלכו לנוח ואחרים באו במקומם אל הקרב. ואולם במחנה הפולנים לא רבים היו החיילים וכולם היו מוכרחים לעמוד תמיד על המשמר ולירות, לצאת מדי פעם להדיפת התקפה, לקבור את החללים, לחפור בארות ולהוסיף לשפוך עפר על הסוללות, כדי שיהיו מחסה ראוי לשמו. הם ישנו, מוטב לומר נמנמנו על-יד הסוללות, בתוך האש ושפעי הכדורים שמדי בוקר היה הכרח לטאטאם מעל הככר, שלא היה בה מקום פנוי מהם. ארבעה ימים לא פשט איש את בגדיו, שנרטבו בגשמים, יבשו בשמש, ליהטו ביום, ציננו בלילה — ארבעה ימים לא בא אל פי איש מהם מאכל חם. שתו יין-שרף, שעירבבו לתוכו אבק-שרפה כדי לחזק את חריפותו; כירסמו לחם-ניקודים וקרעו בשיניהם בשר מעושן שנתייבש, וכל זה בתוך עשן, יריות, שריקות כדורים ורעם תותחים.

ו“מכה בראש או בצלע לא נחשבה למאומה”. החייל חבש את ראשו הפצוע בסחבה מזוהמת והמשיך להילחם. מוזים היו האנשים האלה: מעילים קרועים, מגניהם העלו חלודה, נשקם שבור, עחניהם אדומות מחוסר שינה, אולם תמיד ערים ודרוכים, תמיד נכונים לקרב, יומם ולילה, בגשם ובחורב, בכל עת ובכל שעה.

החיילים נתקשרו באהבה אל מצביאם בסכנות, בהסתערויות, בפצעים ובמות. התלהבות גבורים פיעמה בלבבות שהתחזקו, המוחות “התקשו”. הזועה היתה להם לתענוג. גדודים שונים התחרו אלה עם אלה בשירות, בעמידה ברעב, באי-שינה, ביגיעה, באומץ-לב, בחמת-זעם. קשה היה לעצור בעד החיילים בחפירות, שהיו נכונים כל רגע לזנק על האויב כזאבים מורעבים על עדר צאן. בכל הגדודים שררה איזו שמחה פראית. לוּ נועז מי להעלות על שפתיו את הרעיון להיכנע ונגזר בו במקום לגזרים. “פה נמות!” — היה דברם תמיד.

כל פקודה של המצביא בוצעה במהירות הבזק. אירע פעם והנסיך בשעת סיור הערב שלו על הסוללות הגיע אל הגדוד על-שם לשצ’ינסקי וראה שאִשם הולכת ורפה. ניגש הוא קרוב אל החילים ושאל:

• מדוע אינכם יורים?

• אבק-השריפה אזל, שלחנו אל הארמון להביא לנו אבק שריפה.

• הדרך לשם קרובה יותר! — אמר הנסיך והורה באצבעו לעבר סוללות האויב.

אך סיים דברו וכל אנשי הגדוד קפצו מן הסוללה, ופתחו בריצה מהירה בכיוון לעמדות האויב ובסערה עלו על סוללותיו. הרגו את הקוזקים בסכינים, במוטות, בקתות הרובים, פוצצו ארבעה תותחים, וכעבור מחצית השעה חזרו אם גם נפלו מהם חללים, והביאו אתם מלאי ניכר של אבק-שריפה בחביונות ובקרנות-הציידים. מהם חללים, והביאו אתם מלאי ניכר של אבק-שריפה בחביונות ובקרנות-הציידים.

יום אחרי יום חלף, ומיום ליום הלכו עמדות הקוזקים הלוך והקף בטבעת צרה יותר את סוללות הפולנים וננעצו בהן כיתדות בעץ. טווח הירי היה עתה כה קרוב שמלבד הנופלים בהסתערויות, נהרגו יום יום כעשרה איש מבין כל גדוד וגדוד; הכמרים לא יכלו לגשת כדי לערוך טקסי הקבורה. הנצורים גדרו בעדם בעגלות, באוהלים, בעורות ובבגדים; בלילה קברו את החללים במקום נופלם, אך החיים הוסיפו להילחם בזעם גובר והולך על קברי חבריהם. חמילניצקי לא חס על אנשיו, וככל שהוסיף לשלחם להסתערויות חדשות, כן רבו חלליהם. הפליאתו התנגדותם העיקשת של הפולנים, ואולם חשב, שככל שיארכו ימי המצור, תרפינה ידי הנצורים וכוחם יחלש — אך ימים עברו, ואילו הם — בוזם למוות גבר והלך.

המפקדים שימשו מופת לחיילים. הנסיך ירמי ישן על הארץ אצל הסוללה; שתה יין-שרף ואכל בשר-סוס מעושן, נשא בעמל ובחליפות מזג האויר, “שלא כדרך בני-מעמדו”. שר דגל-הממלכה, קוניֶצפּולסקי, והסטרוסטה הקרסנוסטבי הובילו בעצמם את הגדודים בגיחותיהם מן החפירות אל האויב; בעת הסתערויות האויב עמדו בלי שריונים בתוך ברד-הכדורים. גם המצביאים, כדוגמת האוֹסטאוֹרוֹגים, שלא היו מנוסים במלחמה והחיילים לא נתנו אמוּנם בהם, נהפכו עתה לאנשים אחרים תחת הנהגתו של הנסיך ירמי. הזקן פירלֵי ולַנצקוֹרוֹנסקי ישנו גם הם על-יד הסוללות והאדון פזִ’יֶמסרי היה מטווח ביום את התותחים ובלילה היה חופר באדמה כחולד, חופר חפירות תחת מחפורות הקוזקים, מניח תחתיהן אבק-שריפה ומפוצצן, חופר מנהרות, בהן עברו החיילים והופיעו כמלאכי-מות בתוך המחפורות בין הקוזקים הישנים.

אחרי-כן החליט חמילינצקי לנסות לבוא במשא-ומתן עם הנצורים מתוך כוונה שבמשך הזמן הזה יצליח בערמתו להכריע את אויבו. בערב יום 24 ליולי קראו הקוזקים מעל סוללותיהם אל חיילי פולין, שיחדלו לירות. הקוזק שנשלח אל המחנה הודיע, כי ההטמן מבקש לראות את הזקן זצ’ויליחובסקי. לאחר התיעצות קצרה החליטו המצבאים להיענות לבקשתו של חמילינצקי והזקן יצא מן החפירה ונסע אל חמילינצקי.

מרחוק ראו האבירים, שהקוזקים העומדים על הסוללה מקבלים אותו בברכות, כי זצ’ויליחובסקי רכש לו כבוד בין בני זפורוז’ה הפראים בימי שלטונו המעטים אצלם — וגם חמילינצקי בעצמו הוקיר אותו. היריות חדלו. הקוזקים יצאו ממחפורותיהם וניגשו קרוב לסוללות הפולנים, והאבירים ירדו אליהם מן הסוללות. אלה ואלה נזהרו מאד, אך כל אותות-שנאה לא נראו בפגישות אלה. בעיני האצילים היו הקוזקים תמיד נעלים מן האספסוף, ועתה, בלמדם להוקיר את דבורתם ואומץ-לבם בקרב, שוחחו איתם כשווים עם שווים. הקוזקים הביטו מקרוב בהשתאות אל מעון-האריות, שלא יכלו לו, ושעצר בעד כל כוחותיהם וכוחות החן. החלו אפוא להתקרב אלה אל אלה, לשוחח ולהתאונן על אשר דם-נוצרים לרוב יישפך; אחרי-כן כיבדו אלה את אלה בטבק וביין-שרף.

• הוי, אדונים אבירים! — אמרו זקני הזפורוז’ים — ל נלחמתם תמיד, כאשר הנכם נלחמים כעת, כי עתה לא באו עליכם המפלות על-יד המים הצהובּים וקוֹרסוּן ופּילבצה. אך שׁדים הנכם, ולא בני-אדם. כמוכם לא ראינו עוד מעולם.

• בואו מחר וגם מחרתיים ותמצאונו נכונים לקרב כתמיד.

• אמנם נבוא, ועתה השבח לאל שנתן לנו שעת נופש. דם-נוצרים לרוב חחשפך. והלא סופכם למות ברעב.

• המלך יבוא בטרם יבוא הרעב; זה-עתה מחינו את פינו מן המאכלים הדשנים.

• ואם יחסר לנו מזון, נשיגו במחסניכם — אמר זגלובה בשימו את ידיו על צלעותיו.

• מי יתן והיטה האב זצ’ויליחובסקי את לב ההטמן שלנו לצד השלום, שאחרת עם ערב שוב נתקוף.

• יהיה הדבר לרצון גם לנו.

• החַן הבטיח, שסוף כולכם לעריפה.

• ונסיכנו הבטיח לחַן שיקשור את זקנו בזנב סוסו.

• קוסם הוא, אך לא יחזיק מעמד.

• הלא טוב היה לכם לעלות עם נסיכנו על הפגנים מהרים יד על אדוניכם.

• עם נסיככם… המ…! רעיון טוב.

• ומדוע אתם מורדים? המלך יבוא, חרדו מפני המלך! גם הנסיך ירמי היה כאב לכם…

• הוא אב, כשם שהמוות הוא אם. גם המגפה לא הפילה חללים כה רבים בין הקוזקים כמוהו.

• הוא עוד יפליא מכותיו בכם שבעתיים. טרם למדתם לגעתו.

• איננו רוצים לדעת אותו. הזקנים שבינינו אומרים, כי הקוזק שיראהו, כבר נגזר דינו למות.

• גם סופו של חמילינצקי למות בידי הנסיך.

• אך האלהים יודע את אשר יהיה. ואולם זאת אנחנו יודעים, כי שני אלה אינם יכולים לחיות בעולם אחד. ואמנם חמילינצקי אבינו אומר, כי לוּ הוצאתם אליו את ירמי, כי עתה שילח את כלכם חיים ויוצא להשתחוות אתנו יחד למלך.

למשמע הדברים האלה התנשמו הפולנים בכבדות, כיווצו גביניהם וחרקו שן.

• לשתוק, שאם לא כן האחז בחרבותינו!

• ריגזו כאוות נפשכם, ליחים! — אמרו הקוזקים — אך סופכם לעריפה.

כה שוחחו, רגע בידידות ומשנהו באיומים, ולמרות רצונם היו דבריהם נשמעים כרעמים. אחרי הצהרים חזר האדון זצ’ויליחובסקי אל המחנה. לידי הסכם לא הגיעו הדברים וגם לידי הפוגה בקרב לא הביא. חמילינצקי הציג דרישה נבזית שהפולנים יוציאו אליו את הנסיך ואת שר-הדגל קוניצפולסקי. אחרי-כן הזכיר את כל מעשי-העוול, שנעשו לצבא זפורוז’ה, וניסה לפתות את זצ’ויליחובסקי, שישאר אצלו. הצעה זו קוממה את האביר הזקן והוא קם ממקומו ומיהר לשוב. בערב נהרכה התקפה, שנהדפה בדמים הרבה. כל המחנה היה נתון במשך שעתיים תחת אש בלתי פוסקת. הקוזקים לא זו בלבד שנהדפו מן הסוללות אלא שחיל-הרגלים הפולי לכד את המחפורות הראשונות, סתם אותן ושרף עוד ארבע עשרה מכונות מצור. חמילינצקי נשבע בלילה ההוא לחַן, כי לא יסוג עד שישמיד את כל הנצורים שבחפירות ועל הסוללות, עד האחרון בהם.

למחרת עם עלות השחר, שוב נפתחו היריות — וכל היום נלחמו בדרבונות, במזמרות, בסכינים ובחרבות, באבנים וברגבי-אדמה. רגשות-הידידות של יום אתמול וההתמרמרות על שפך דמי-נוצרים חלפו, ובמקומם באו רגשות-זעם, שהלכו ונתעצמו. הגשם ירד מאז הבוקר. באותו יום ניתנה לחיילים אך המחצית ממנתם היומית. האדון זגלובה השמיע רטינות, ואולם לא כן שאר האבירים, כי אלה — בטנם הריקה עוד חיזקה בהם את עיקשות עמידתם בקרב. הם נשבעו איש לאחיו ליפול זה לצדו של זה ולא להיכנע עד נשימתם האחרונה. הקוזקים שהתחפשו במדי טורקים, חזרו בערב לתקוף את הסוללות, אך לא ארכה השעה והם חדלו. אותו לילה היה מלא שאון וצעקות, מריבות שפתיים וקרבות-שנַיים. היריות לא פסקו אף רגע, אלה אל אלה קראו, שיצאו להתמודדות אתם; התמודדו קבוצות קבוצות וגם יחידים. האדון לונגינוס יצא גם הוא, אך איש מבין הקוזקים לא אבה להתיצב נגדו — אולם ירו אליו מרחוק. לתהילה רבה זכה האדון סטֶנפובסקי וגם ווֹלוֹדיובסקי, ששיסף את דוּדר המהולל.

לבסוף יצא האדון זגלובה ואולם רק לשם מריבת שפתים. “אחרי שהרגתי את בּוּרלי (אמר), אין זה לכבודי להילחם עם כל חמור על שתים”. אולם לא נמצא בן-תחרות לו — והוא הביאם עד כדי חמת-טירוף, כשהרעים לעומתם בקולו האדיר, מאחורי מחסה של רגבי אדמה כבדים.

• שבו לכם פה, בני-חם, על יד זברז', ואילו צבא-ליטא מתקדם לעברנו במורד הדניפר. לשלום נשיכם ובנותיכם הצעירות ידרשו החיילים האלה, ועם בוא האביב תמצאו בבקתותיכם המוני קוזקים קטנים.

ואמנם אמת דיבר: צבא ליטא התקדם, בפיקודו של רדזיויל, לאורך מורד הדניפר. הם שרפו והשחיתו, בלי השאר כל, מלבד אדמה ומים. ידעו זאת הקוזקים וחמתם עלתה בהם להשחית, ובתשובה לדברי זגלובה, המטירו עליו כורים לרוב. ואולם האדון זגלובה שמר היטב על ראשו מתחת לרגבי האדמה, וחזר וצעק:

• החטאתם נשמות כלבים, ואני לא החטאתי אל בּורלי. לבדי הנני פה! יבוא-נא אחד מכם להתיצב כנגדי. הרי אתם מכירים אותי! הנה בואו, הנה! בני-חם, ירו כל עוד תמצא ידכם, כי בימי-החורף תשעשעו בזרועותיכם טטרים קטנים בקרים, או סכר על הדניפר תקימו. שלום לכם, שלום! אגורה בעד ראש חמיל שלכם אתן! יסטור נא אחד מכם על פרצופו בשמי – בשם זגלובה! השומעים אתם? ומנ, מנקרי-אשפתות? המעט לכם עוד מספר נבלותיכם הפזורות על-פני השדה? ריח פגרי-כלבים עולה מכם! המגפה האה להלוות אליכם! אל הקלשונים, אל המעדרים, נבלים, אל הסירות! דובדבנים ומלח העבירו בנהר, ולא לעולל כאן נבזויות!

גם הקוזקים לא מנעו לעגם מן האצילים, ש“שלושה אדונים אוכלים צנים אחד”. שאלו, מדוע אין האדונים האלה גובים מאת נתיניהם את המס ואת המעשר, אולם האדון זגלובה ידו היתה, כמובן, על העליונה. שיחות אלה, שנקטעו מדי פעם על ידי קללות והתפרצויות צחוק פרועות, היו נמשכות לילות שלמים, בין יריות ותגרות גדולות וקטנות. אחרי-כן יצא מן המחנה האדון יַניצקי, כדי לבוא בדברים עם החַן, וזה אמר גם לו, כי כל הפולנים סופם לעריפה, ואז קצרה רוח הציר ואמר אליו: - “הלא זה כבר הבטחת כזאת, ואנו חיים וקיימים! האיש שיבוא לכרות ראשינו, דמו בראשו!” החַן דרש, כי הנסיך ירמי ייפגש בשדה עם הוֶיזיר שלו, אבל נתגלה כי החַן אך להערים ביקש, כדי להפיל את הנסיך בפח — והופסק המשא-והמתן. ואולם גם בעת שבאו עם החַן בדברים, לא חדלו הקרבות. בערב נערכו התקפות, ביום ירו בתותחים וברובים למיניהם — נערכו גיחות מן החפירות והסוללות, היאבקויות, גדודים בגדודים נתערבלו, רבו הסתערויות פרשים פראיות, תבוסות, ודם נשפך כמים.

את החילים קיימה תאווה פראית לקרב, לדם ולסכנות. הם הלכו אל הקרב ושירה בפיהם. הם כבר כה הסכינו אל הרעש וההמולה, עד שהגדודים, שנשלחו לנוח, שכבו לנוח בתוך האש וברד-הכדורים. כמות האספקה הלכה ופחתה מאד, כי המצביאים לא דאגו למלאי מספיק לפני בוא הנסיך. היוקר האמיר מאד, ואולם האיש שהשיגה ידו לקנות יין-שרף או לחם, נתן בשמחה ממשקהו ומפיתו לאחרים, וכולם יחד לא דאגו ליום מחר, בדעתם, כי אחת משתי אלה תהיה: הצלה בידי המלך שיבוא בראש חיל עצום לעזרתם, או מות. ולשתי אלה נכונים היו, אך יותר מזה — היו נכונים לקרב. אין עוד דוגמה בתולדות העולם, שעשרה יצאו לקראת אלפים וילחמו בהם בחימה כה עזה, שכל התקפה קוזקית סופה תבוסה לתוקף. לא היה יום, שלא הגיחו בו החיילים מן המחנה ולא התנפלו על האויב במחפרותיו. ואילו בערבים, כשחמילינצקי היה סבור, שהדילדול והעייפות יכריעו סוף סוף את הנצורים העיקשים, והמשיך לתכנן הסתערויות חדשות, קלטו פתאום אוזניו קולות שירה שבאאו ממחנה הפולנים. אז היכה נדהם בכפיו על צלעותיו, ובלבו התחזקה המחשבה, שאולי באמת ירמי הוא מכשף גדול מכל המכשפים שבמחנה הקוזקים. אז עלתה בו חמתו להשחית, והוא דחק באנשיו לצאת לקרב, ושפך ימי דם כי ראה אל כוכבו והנה הוא מחויר לנוגה כוכב הנסיך האיום.

במחנה הקוזקים שרו על ירמי שירים, ובלחש סיפרו עליו דברים, שלשמעם סמרו שערות הקוזקים. אמרו, כי יש והוא בא בלילה על סוסו אל אחת הסוללות ולעיני האנשים שבמקום דמותו הולכת וגדלה עד שיגבה ראשו מכל המגדלים שבזבּרז‘, ועיניו אז כשני ירחים והחרב שבידו היא ככוכב השביט, מבשר הרע, שהאללוהים שולח אותו לפעמים, כדי להמיט שואה על בני-האדם. אמרו גם זאת, כי כאשר ירים ירמי את קולו, יקומו חללי האבירים, שנפלו בקרבות ולקול מַשק שריוניהם הם מתיצבים במערכה עם החיים יחד. השם ירמי נישא על כל שפתיים: שרו עליו ה“דידים” המנגנים-בקתרוס, דיברו בו זקני הזפוֹרוז’ים, בני-האספסוף והטטרים. ובשיחות הללו שעל אודותיו, בשנאה העזה שהגו לו, בחרדה נתפֵלה שחרדו מפניו, היתה חבויה אהבה פראית, שרחש לב עם-הערבה הזה למשחיתו, לשופך-דמו. אמנם כן! קסמו של חמילינצקי הועם לעוּמת קסם ירמי לא רק בעיני החַן והטטרים, אבל גם בעיני עמו, והוא ידע, כי אם לא יכבוש את זברז’, יפוג קסמו כליל, כערפל מפני אור-השחר. הוא ידע, כי אם לא ירמוס את הארי הזה, יאבד הוא עצמו.

והארי לא אך עמד על נפשו, אבל גם, מסוכן מיום ליום, הגיח מבין השיחים. לא הועילו כל המזימות ומעשי ההערמה ואף לא האלמות הגלויה. בין כה וכה החלו בני-האספסוף והקוזקים לרגון. גם להם קשה היה לשבת בתוך העשן, האש, ברד-הכדורים, ריח-הפגרים, הגשם, השרב וצל כנפי המות. ואולם לא בעמל ובטרדות מאסו הקוזקים בני-החיל, לא מפני ההתקפות והאש, שפך-הדם והמות פחדו — הם פחדו מפני “ירמה”.

פרק כז

שמותיהם של רבים מן האבירים הפשוטים עטו שם, על סוללות זבּרז, תהילת-נצח, אולם מיתרי הקתרוס יהללו בראש וראשונה את האדון לוֹנגינוּס פּודבּיפינטה על מעלליו ונצחונותיו הרבים והגדולים, שאך ענוָתו הרבה תשווה להם. קודר היה הלילה ההוא, אפל ולח; החיילים, עייפים משמירה בלתי-פוסקת על הסוללות, נימנמו שעונים על נשקם, וינומו. לאחר עשרת ימי-עריות חדשים נשתררו, זו לראשונה, שקט ורוגע. מסוללות הקוזקים הקרובות — כי אך כשלושים צעדים היו ביניהם ובין הסוללות של הפולנים — לא נשמע כל קול מתגרה, קללה או המולה. נדמה, כי האויב, שהתאמץ להוגיע אחרים, סופו שהוגיע את עצמו. אך פה ושם הבהב אור קטן עמום, שהיה מחופה רגבי-אדמה; ממקום אחד עלתה מנגינה ערבה, ודאי אחד הקוזקים ניגן בקתרוס מרחוק, ממחנה הטטרים, הגיעו צהלות סוסים — ועל הסוללות נשמעו מפעם לפעם קולות אנשי-המשמר.

גדודי-השריון של הנסיך מילאו בלילה ההוא תפקידי חיל הרגלים במחנה, והאדון סקשטוסקי, האדון פודבּיפיֶנטה, האביר הקטן והאדון זגלובה ניצבו על הסוללה ושוחחו איש עם רעהו בלחש, ובהפסקות הקשיבו לשאון הגשם, שירד אל התעלה. וסקשטוסקי אמר:

• מוזר הוא בעיני השקט הזה. האזנים כבר הסכינו אל הרעש וההמולה, עד כי הדומיה מצלצלת בהן. נקווה שאין רעה צפונה בשקט הזה.

• למן הזמן שנגזר עלי להתקיים על מחצית המנה, שוב היינו הך לי — רטן האדון זגלובה בנימה קודרת. — אומץ לבי עומד על שלושה דברים, ואלה הם: מאכל טוב, משקה טוב ושינה מספקת. גם הטובה שברצועות, אם לא תימשח, תיבש ותיבקע. ואם עוד תשהו אותה בתוך המים, כפשתה, מה יהי עליה? הגשם מרטיב אותנו, הקוזקים באים וחובטים, ואיך זה לא נתפורר? מה טוב ומה נעים לנו: גלוסקה בדוּקט ורביעית יין-שרף בחמשה! את המים ההמצחינים האלה גם כלב ימאן לקחת אל פיו, כי הלא גם ממימי הבארות צחנת-פגרים עולה, ואני צמא מאוד, כנעלי אלה, שפיותיהן פעורים כפיות הדגים.

• אך הלא נעליך, אדון, שותות את המים ואינן בוחלות בהם! — אמר האדון ווֹלוֹדיובסקי.

• ולפחות סתמת פיך, אדוני מיכל! והלא אתה אינך גדול מהלטאה וגם גרגר-כּוסמת יספיק לך ומאצבעון תשתה לרויה. אבל אני אודה לאלהים על שלא עשני קטן כמוך, ועל שלא תרנגולת הוציאתני ברגלה מן החול בחטטה בו, כי אם אשה ילדתני; על כן עלי לאכול ולשתות כאדם, ולא כחסיל, ואחרי שמלבד רוק לא היה בפי דבר למן הצהרים ועד עתה, לא ינעמו לי היתולך.

האדון זגלובה התנשם ברוגזה בדברו. ואילו האדון מיכל נשען על צדו, ואמר:

• הנה כאן אתי מימיה מלאה יין-שרף, שנטלתי היום מידי אחד הקוזקים, אך אם תרנגולת הוציאתני מן החול בחטטה בו, הנה סבור אני, כי יין-שרף של בריה שפלה כזו לא ינעם לך, אדון זגלובה! דידך, יַן! — אמר בפנותו אל סקשטוסקי.

• תן, כי קר לי! — אמר סקשטוסקי.

• שתה ותן גם לאדון לוֹנגינוּס.

• אך מהתל אתה בי, אדוני מיכל! — קרא זגלובה — ואולם אציל נפש אתה, כי זה דרכך: מפיך תמנע אוכל ומשקה ולאחרים תתן. תזהרנה כזוהר-הרקיע כל התרנגולות שבכוחן להוציא מן החול חיילים כמוך, ואולם תרנגולות כאלה אין, כנראה, בעולם ולא אליך נתכוונתי בדברי.

• קח אפוא, אדון, את הבקבוק מידי האדון פודביפינטה, אינני רוצה לקפח חלקך — אמר האדון מיכל.

• מה אתה עושה, אדון? השאר נא גם לי! — קרא זגלובה בחרדה, בהביטו אל הליטאי, השותה מן המימיה — למה זה אתה מטה את ראשך לאחוריך? מי יתן והיה ראשך מוטה כל לעולם ועד! לך מעיים ארוכים מדי ולא על נקלה תמלא אותם. הוא שופך את יין-השרף אל גרונו כשופך מים אל בור. הלוואי וביתקו אותך!

• לא הצלחתי אלא לטעום בחבד — אמר האדון לונגינוס במסרו את המימיה לידי זגלובה.

האדון זגלובה היטה את המימיה אל פיו כראוי ורוקן אותה עד תומה. אחרי-כן שאף רוח ואמר:

• כל נחמתי היא, כי כאשר יבוא הקץ לעוניינו והאלוהים יוציאנו לרוחה מתוך הצרות האלה, אז נשוב ונשבע טוב חלף כח הרעות האלה. ודאי יידעו להעניק לנו כראוי לנו. הכומר זֶ’בּקובסקי בקי ומנוסה בענייני האכילה, אך לעומתי אינו אלא דרדק.

• ומה הם דברי אלוהים חיים, ששמעתם היום, אתה והכומר זֶ’בּקובסקי, מפי מוּחוֹביֵצקי? — שאל האדון מיכל.

• שקט — אמר סקשטוסקי — מישהו מתקרב אלינו מצד הכיכר.

נשתתקו, ובתוך כך ניצבה לידם איזו דמות כהה ושאלה בלחש:

• האם הנכם פוקחים עין?

• פוקחים, אדוני הנסיך? — אמר סקשטוסקי בהזקפו.

• פיקחו היטב. השקט הזה מבשר רעה.

והנסיך המשיך דרכו לבדוק אם לא הכריעה השינה את חייליו העייפים. האדון לונגינוס שילב את ידיו.

• מצביא גדול הוא זה! אדיר!

• הוא נח אף פחות מאשר אחד משלנו — אמר סקשטוסקי. — לילה לילה הוא מבקר בכל הסוללות, ועד הבריכה השניה יגיע.

• תן לו, אלהים, כח ובריאות!

• אמן!

קמה דממה. בעינים מאומצות ביקשו כולם לקרוע את מעטה החשכה, אך לא ראו מאומה — שקט שרר בתוך מחפורות הקוזקים. האורות האחרונים, שנראו שם, כבו גם הם.

• עתה, כשהם ישנים, נוכל להפתיע אותם כחפרפרות במחפורותיהם — הרטין האדון וולודיובסקי.

• מי יודע? — השיב סקשטוסקי.

• השינה מענה אותי כל-כך — אמר זגלובה — שעיני כמעט ונדבקות אל עצם הגולגולת מבפנים, ולישון אסור. רוצה אני לדעת, מתי מותר? בין שהם יורים ובין שאינם יורים, עליך, בן-אדם, לעמוד עם הנשק ביד ולהתנועע מרוב יגיעה, כיהודי בתפילתו. חיי כלב! באמת אינני יודע מה מחליש אותי עכשיו: יין-השרף ששתיתי, או הכעס ששבעתי בבוקר על החרפה שנשאנו חינם, אני והכומר זֶ’בּקובסקי.

• מהו שאירע? — שאל האדון לונגינוס — התחלת, אדון, לספר ולא סיימת.

• ובכן, אספר עתה, אולי נתגבר על השינה, התוקפת אותנו. הלכתי בבוקר עם הכומר זֶ’בּקובסקי אל הארמון, כדי לחפש שם משהו הראוי לאכילה. והנה אנחנו הולכים והולכים, מביטים ומתבוננים, מחפשים — ואין מאומה; הננו כמובן חוזרים מרוגזים. בחצר-הארמון בא מולנו כוהן הדת הקלויני, שחזר מטקס הוידוי שערך לקפטן שֶנבֶּרק לפני מותו, הוא שנברק שנפצע אתמול פצעי-מות בגדוד האדון פירלי. ובכן, פניתי אליו ואמרתי: “קדל חזיר שכמותך, מה מעשיך כאן? הלחרף את האלוהים באת? והלא קללת האלהים תביא עלינו!” והוא בבטחו, כנראה, בחסדי האדון מבלז, אנה ואמר: “דתי טובה כדתכם, או גם טובה מדתכם!” אך שמענו את הדברים האלה יוצאים מפיו, כמעט קפאנו תחתינו, אולם אני לא אמרתי מאומה! חשבתי בלבי: הן הכומר זֶ’בּקובסקי הנהו פה, יתווכח הוא אתו. וזֶ’בּקובסקי, הכומר שלי, התפרץ והגיש לו מיד את ההוכחה הראשונה: הוא מישש אותו יפה בצלעותיו. הלה אף לא השיב על ההוכחה הראשונה, כי המשיך להתגלגל עד שנתקל בקיר. אולם לפתע הופיע הנסיך מלווה על-ידי הכומר מוּחוֹביצקי והוכיחנו על הרעש שאנחנו מקימים, שאין זה הזמן, ולא המקום ולא דרך נאותה של ויכוח. בקצרה, הוא חפף לנו את הראשים, משל היינו זאטוטים, ואפילו צדק בדבריו, מי יתן ואתבדה באשר לאדונים הכוהנים הפרוטסטנטיים של האדון פירלי שלא יביאו עלינו איזה אסון…

• האם הקפיטן ההוא, שנברק, לא חזר לפני מותו בתשובה? — שאל האדון מיכל.

• לא! לא! בדתו הטמאה חי ובה מת.

• מה מכאיב הוא, שמצויים אנשים, שבעקשנותם הם מוותרים על גאולת נשמתם — נאנח האדון לונגינוס.

• האלהים מושיע אותנו מכף הקוזקים וכשפיהם — הוסיף האדון זגלובה — ואלה עוד מלעיבים בו. היודעים אתם, אדונים נכבדים, שאתמול ירו אלינו מן הסוללה ההיא בפקעות של חוטים? החיילים סיפרו, כי במקום שם נפלה פקעת כזו, כוסתה האדמה צרעת…

• ידוע גם ידוע, שנושאי כליו של חמילינצקי שדים הם — אמר הליטאי בהצטלבו.

• בעיני ראיתי מכשפות אצל חמילינצקי — הוסיף סקשטוסקי — ואני אומר לכם, אדוני…את דבריו הפסיק האדון וולודיובסקי, שלפתע אחזו בזרועו ולחש:

• הס!…

אחרי-כן קפץ אל קצה הסוללה והיטה אוזנו להקשיב.

• אינני שומע מאומה — אמר זגלובה.

• הס!… הגשם מבלי את הקולות — אמר סקשטוסקי.

האדון מיכל הניע ידו, שלא יפריעוהו, ולאחר שהות מה חזר אל חבריו ולחש:

• הם באים!

• לך והודע את הדבר לנסיך! הוא פנה אל מפקדת האוסטרורוגים — הורה לו סקשטוסקי בלחש גם הוא — ואנחנו נמהר ונזהיר את החייילים.

ומיד מיהרו לאורך הסוללות כשהם עוצרים ליד המשמרות אך כדי ללחוש ולהזהיר:

• הם באים! באים!

הבשורה חלפה כברק לוחש מפה אל פה. כעבור רבע שעה בא הנסיך, והוא רוכב על סוסו, ומסר הוראותיו לקצינים. מכיון שהאויב ביקש להפתיע, כנראה, את המחנה בשנתו ובחוסר ערנותו, על-כן הורה הנסיך להמשיך ולהחזיק את האויב בטעותו. החיילים יעמדו שקטים ככל האפשר ויתנו למסתערים לגשת אל הסוללות, ורק לאחר שתישמע יריית-תותח, סימן לפתיחה, יפתיעום בהסתערות עליהם.

החיילים היו נכונים, אך היטו כלפי מטה את קני-הרובים בלי רעש ונשתררה דומיה עמוקה. סקשטוסקי,לונגינוס ווולודיובסקי עמדו איש ליד אחיו, וגם זגלובה נשאר אתם, באשר ידע מן הנסיון, כי מרבית הכדורים נופלים באמצע הככר — ועל הסוללה, ליד שלושת הלוחמים מסוג אלה, חייו בטוחים יותר מאשר במקום אחר. וליתר בטחון נסוג לו מעט מאחורי האבירים, כדי שלא יספוג את המחץ הראשון של ההסתערות. מעט הצידה מהם כרע על ברכיו האדון פודביפינטה וזרויקפור בידו, ואדון טטלודיובסקי נלחץ אל סקשטוסקי ולחש אל תוך אוזנו:

• הם הולכים “על בטוח”…

• בצעדים מדודים.

• לא אלה האספסוף ולא טטרים.

• זה חיל-הרגלים הזפורוז’י.

• או הינצ’רים; הטורקים מיטיבים לצעוד. חבל, מעל הסוס אפשר היה לערוך בהם קטילה רבה.

• הלילה חשך מדי בשביל פרשים.

• ועכשיו אתה שומע?

• הס! הס!

כל המחנה נדמה כשקוע בתרדמה עמוקה. איש לא נע, אור לא נראה — הס מסביב. את הדומיה הפריעה רק איוושה דקה, איוושת טיפות הגשם, שנפלו, כאילו נזרו בכברה. ואולם מעט מעט קמה בתוך האיוושה הזאת איוושה אחרת, חרישית גם היא, אולם קלה יותר לשמיעה, כי היתה קצובה והולכת וקרבה, ונעשית ברורה משניה לשניה עוד ועוד; לבסוף במרחק כחמשה עשר צעד מן התעלה, הופפיע איזה גוש מוארך ומוצק, ונראה אך במידה שהשחיר על רקע שחור-הלילה — והוא עצר תחתיו.

החיילים עצרו בעד נשימתם, ורק האביר הקטן צבט בשוקו של סקשטוסקי ברצותו להביע בזה את נחת-רוחו.

ועל הסוללה שררה דומית-קפאון, כאילו מתו כל העומדים על המשמר.

פה ושם, למרות שהבאים נזהרו מאד בתנועותיהם, החריקו והתפקפקו שלבי-עץ.

• יתנו לכם פולים! — חשב זגלובה.

וולודיובסקי חדל לצבוט את סקשטוסקי ולונגינוס לחץ בידו את ניצב זרויקפטור ואימץ מבטו, כי קרוב היה אל התעלה והתכונן להסתער ראשון.

פתאום ראה שלושה זוגות ידים אוחזות בכוח בשפת הסוללה, ואחריהן התרוממו לאט לאט ובזהירות רבה שלושה חודי-מצנפת…

• טורקים הם אלה! — חשב לונגינוס בלבו.

ובו ברגע הרעימו אלפי רובים בבת אחת והואר כאור-היום. ובטרם יכבה האור הניף האדון לונגינוס את חרבו ומחץ בכוח כה רב, שנתיילל האויר תחת הלהב.

שלש גויות נפלו אל התעלה, שלשה ראשים, חבושי מצנפות טורקיות, נפלו ונתגלגלו בסמוך לברכי האביר הכורע.

ואז, אף כי אותה שעה היתה הארץ לתופת, נפתחו השמים מעל לאדון לונגינוס, לזרועותיו צמחו כנפים, ובלבו שרה מקהלת-מלאכים שיר-שמחה, ויהי כאילו הועלה למרום, הוא לחם כבחלום ומחץ-חרבו היה כתפלת-הודיה.

וכל בני בית-פודביפינטה, שכבר מתו, מאבי-המשפחה סטוביקה, ועד האחרון שבהם, שמחו במרום — על אשר פודביפינטה האחרון, החי עתה על הארץ, מרומם את שמם.

בהסתערות זו נטלו חלק גדודי טורקים יוצאי אורומליה, סיליסטריה ושומרי ראש החן, והם שהסתערו על הסוללות, ואולם הפולנים הדפום והרגו בהם הרג רב, והביאו בזה על חמילניצקי רעה גדולה, באשר הוא הבטיח לפני הקרב את החן, כי הפולנים ימנעו מלהלחם עם הטורקים בחמת זעם, כפי שרגילים הם להילחם עם הקוזקים, וכי אם רק יעמידו לפקודתו את הגדודים ההם, ילכוד את המחנה. עתה היה אפוא עליו להתרפס לפני החן ושריו הזועמים ולכפר את פניהם במנחות. לחן נתן עשרת אלפים טלר, ולטוּהי-בּי, קוֹרז-אַדה, סוּבַּגַזה, נוּרַדין וגַלדַה — אלפּים טלר לאיש. בין כה וכה משו אנשי-השירותים את החללים מן התעלות ומחנה הקוזקים לא הפריע אותם בעבודתם. החיילים נחו עד הבוקר, כי כבר ידעו אז, שהאויב לא ישוב להסתער. ובכן, שקעו כולם בשינה עמוקה מלבד המשמרות ומלבד האדון לונגינוס פודביפינטה, ששכב כל הלילה על חרבו בפישוט ידים ורגלים, נושא תפילת-הודיה לאלוהיו, שנתן לו לשלם את נדרו ולעטות תהילה רבה, עד כי נישא שמו על כל שפתים במחנה ובעיר. ביום המחרת קרא אותו אליו הנסיך הווייבודה והעלה את פעלו לתהילה, והחיילים באו אליו בהמוניהם כל היום לברכו ולראות את שלשת הראשים, שמשרתיו הביאו והניחו אותם לפני אוהלו, ושכבר החלו להשחיר. הבאים השתאו לו, קינאו בו, ורבים לא האמינו למראה עיניהם, כי כרותים ישר היו הראשים ומצנפותיהם עליהם, כאילו קיצצם מי במספריים.

—גזרן נורא אתה, אדון — אמרו אליו האצילים. — ידענו, כי אביר גדול אתה, אך על מחץ כזה היו מתפלאים גם הגבורים הקדמונים, וגם רב-הטבחים לא ידמה לך.

הרוח לא יסיר כובעים, כאשר הסיר הוא את הראשים האלה! — אמרו אחרים.

והכל לחצו את ידי האדון לונגינוס, והוא ניצב וראשו רכון, פניו מאירים ומפיקים נעימות — נכלם כעלמה לפני חופתה, כמצטדק:

• הם התיצבו בשורה, זה בצד זה…

ניסו אחרי-כן להניף את חרבו, ואולם כיוון שהיתה זו חרב-צלבנים דו-ידית, לא הצליח אף אחד מבין האצילים להניפה כראוי, ובתוכם גם הכומר ז’בקובסקי, אף כי כוחו היה רב עמו לשבר בכף ידו פרסת-ברזל כשבר קנה-סוף.

ומרגע לרגע הלך ורב קהל הנאספים מסביב לטוהל, והאדון זגלובה, סקשטוסקי ווולודיובסקי קידמו את פני הבאים בספורים, כי גם אוכל וגם משקה לא היה להם, כי גם המנימים כמעט ואזלו ובשר, מלבד בשר-סוסים מעושן, לא היה שם זה ימים רבים. ואולם די היה להם ברוחם הנכונה בקרבם. לבסוף, כאשר רבים כבר פנו משם לדרכם, בא האדון מַרֶק סוֹבּיֶסקי, הסטרוסטה הקרסנוסטבי, ואתו סטֶמפּוֹבסקי שלישו. האדון לונגינוס

מיהר לקראתו, והלז ברך אותו בנועם רב ואמר:

• ובכן, היום הזה חג הוא לך, אדון?

כמובן, חג – השיב זגלובה — כי חברנו שילם היום את נדרו.

יהיה שם אלהים מבורך! — קרא הסטרוסטה — ובכן משתה-דודים יהיה לנו אצלך, אחי, בקרוב. האם כבר ידעת, את מי יעד לך האלוהים?

האדון פודביפינטה נבוך מאד והסמיק עד לאוזניו, והסטרוסטה הוסיף ואמר:

• מבוכתך מעידה בך, כי עלמה כבר מוכנה לך. חובה קדושה מוטלת עליך להתאמץ, לבל יתם דור-גבורים. מי יתן ונולדו לנו חיילים רבים כמוכם ארבעתכם.

• ובאמרו זאת לחץ את ידי האדון לונגינוס, סקשטוסקי, זגלובה והאביר הקטן, והם שמחו בלבם לשמע דברי-תהילה אלה מפי האדון הסטרוסטה הקרסנוסטבי, שהצטיין בגבורה, בגאות הכבוד, ובכל מידות-האבירים הנאות. כאלהי-המלחמה היה מתהלך על האדמה; כל מתנות האלהים ניתנו לו ביד רחבה, כי ביפי מראהו עלה גם על אחיו הצעיר ין, שנמשח אחרי-כן למלך; בעושר ונכסים ושם טוב נשתווה לגדולים שבין השרים, ואת כשרונותיו הצבאיים הירבה ירמי הגדול להלל ולשבח. הוא היה ככוכב מאיר בשמי-הרפובליקה; ואולם האלהיפ פקד על ין אחיו הצעיר לקחת לו את זהרו והוא הועם לפני עתו ביום-איד.

אבירינו שמחו אפוא מאד בשמעם את תהלתם מפי הגיבור הזה, והוא לא די היה לו בדבריו אלה והוסיף:

• רבות שמעתי על-אודותיכם מפי האדון הנסיך הווייבודה, האוהב אתכם מכל האבירים. ואמנם אינני מתפלא על אשר אתם עומדים לשירותו, מבלי שתשימו לבכם אל העלאות בדרגותיכם, שבגדודי המלך הייתם משיגים בקלות.

• על הדברים האלה ענהו האדון סקשטוסקי:

• אמנם כולנו אנשי גדוד ההוזרים המלכותיים, מלבד האדון זגלובה, שהוא אך מתנדב הנהו. ולפקטדתו של הנסיך הננו עומדים, משום שאנחנו אוהבים אותו, וגם משום רצוננו לצאת למלחמה בטרם יצאו הגדודים האחרים.

• אם כזה היה רצונכם, היטבתם לעשות. לוּ שירת האדון פודביפינטה בגדוד אחר, כי עתה לא על-נקלה היה מוצא את שלשת הראשים שלו — אמר הסטרוסטה. — אך אשר למלחמה, הנה בימינו אלה, כולנו כבר שבענו מלחמה למדי.

• שבענו מלחמה יותר מאשר שבענו אוכל — אמר זגלובה. — מאז הבוקר באים אלינו האנשים ותהלות בפיהם, אך לוּ הזמין איש אותנו לטעימה כלשהי ומעט יין-שרף, כי עתה היטיב אתנו יותר מכל המהללים אותנו.

ובאמרו זאת הביט הישר אל עיני הסטרוסטה הקרסנוסטבי ומיצמץ בחוסר-מנוחה. ואילו הסטרוסטה נתחייך ואמר:

מיום אתמול בצהרים לא בא אוכל אל פי, אולם מעט יין-שרף אולי יימצא באחד מארגזי. הואילו-נא ובואו אתי, אדוני.

ואולם סקשטוסקי, לונגינוס והאביר הקטן סירבו בנימוס והוכיחו את זגלובה על דבריו. הוא ניסה להצטדק ככל שיכול.

—לא כיונתי בדברי למאומה — אמר — כי גאותי לא תתנני לבקש מאיש דבר, ואני — טוב לי תמיד לתת את אשר לי לאחרים, מאשר לגעת באשר לא לי, אך אם האדון הסטרוסטה מזמין אותנו, הן לא מן הנימוס הוא לסרב לו, כי אין מסרבים לגדול כמוהו.

• מהרו ובואו — אמר הסטרוסטה. — גם לי ינעם לשבת בחברה טובה, וכל עוד אין האויב יורה אלינו, הננו יכולים לשבת לנוח. אינני מזמין אתכם לארוחה, כי גם בשר-הסוסים הוא עתה יקר המציאות, ואם ייהרג סוס בכיכר, אלפי ידים מושטות אליו לחטפו, אך יין-שרף יש אתי כשני בקבוקים ואותם לא אמנע מכם.

והאבירים עודם מסרבים וממאנים ללכת, ואולם כאשר הסטרוסטה לא גילה סימן כלשהו לוויתור על הזמנתו, נעתרו והלכו. לפניהם נחפז האדון סטמפובסקי, שחיפש ומצא גם אילו צנימים ומעט בשר-סוס, לקינוח לאחר השתיה. ראה זאת האדון זגלובה, נתעודדה רוחו ואמר:

כאשר נשבענו איש לאחיו, כי כולנו ניהרג, איש אחרי אחיו, ולא ניכנע, כה יקום. עלינו להיות נכונים לימים רעים מאד, הימים ילכו הלוך ורע. מזון כמעט אין, ועוד רע מזה, גם אבק-השרפה הולך ואוזל. לאנשים אחרים אינני מגלה את הדבר, אבל לכם, אדוני, אני יכול לגלות. בקרוב בקרוב לא יוותר לנו אלא חמת-זעם בלב והחרב שבידנו — וכן הנכונות למות, ולא עוד. מי יתן ומיהר המלך לבוא — כי אך בו תקותנו האחרונה. איש-מלחמה הוא! אל-נכון לא היה חס על כל טורח, על בריאות וחיים, כדי לחלץ אותנו מן המצר — אולם כוחות מעטים עומדים לרשותו, והלא מי כמוכם, אדונים נכבדים, יודעים, מה איטית היא התקבצותם של קרואי הגיוס הכללי. ומלבד זאת, מנין לו לאדוננו המלך לדעת, באילו תנאים מתגוננים אנו, וכי את הפתותים האחרונים אנחנו אוכלים?

• אנחנו מזמן הננו מוכנים להקריב את חיינו — אמר— סקשטוסקי.

• האם אי-אפשר להודיעו? — שאל זגלובה.

• לו נמצא איש צדקה — השיב הסטרוסטה — שהיה מעז לקום ולהתגנב ולבוא אל המלך, כי עתה נחל בחייו תהילת-נצח, והיה למושיע לכל הצבא ואת המולדת היה מציל ממפלה. אף אם כל האצילים לא נקבצו עוד, הנה קירבת המלך לבדה תועיל להפיץ את המורדים. אך מי ילך? מי זה יוכל ללכת, לאחר שחמילינצקי כבש את כל הדרכים והמצאות, עד אשר גם עכבר לא יוכל לחמוק מכאן? והרי מות וַדאי צפוי להולך.

• האמנם אין כל תחבולה? — אמר זגלובה — הנה אחת כבר צצה במוחי.

• מה התחבולה? מה? — שאל הסטרוסטה.

• הלא יום יום אנו לוקחים אילו שבויים. והלא נוכל לשחד אחד השבויים, שישים עצמו בורח מאתנו, ואחרי-כן ילך אל המלך.

• אכן, אעלה רעיון זה באוזני הנסיך — אמר הסטרוסטה.

האדון לונגינוס השתקע במחשבותיו, עד כי מצחו כוסות קטמים, ושעה ארוכה ישב דומם — פתאום הרים את ראשו ואמר ברכות האופיינית לו:

• אני אנסה לעבור דרך מחנה האויב.

לשמע דבריו קפצו האבירים נדהמים ממקומם. האדון זגלובה פער את פיו, וולודיובסקי הניע את שפמו הקטן בזה אחר זה, סקשטוסקי החוויר, ואילו הסטרוסטה הקרסנוסטבי היכה בידו על השולחן ושאל בקול רם:

• האומנם אתה, אדון, אומר לעשות כזאת?

• האם שקלת כראוי את הדברים, שהוצאת מפיך? — שאל סקשטוסקי

• כבר מזמן הרהרתי בדבר — אמר לונגינוס — כי זה כבר שמעתי את האבירים אומרים, כי נחוץ להודיע למלך אדוננו על דבר מצבנו פה. ואני, בשמעי זאת, חשבתי בלבי: אם אך יעזרני האלהים ושילמתי את נדרי, מיד אקום ואלך אל המלך. אני איש נקלה, במה אני נחשב? ומה הנזק אף אם ישסעוני בדרך?

• ישסעו, בלי-ספק — קרא זגלובה. — והלא שמעת דבריו של האדון הסטרוסטה, שודאי המות הצפוי להולך.

• ומה, אחי, אם גם ישסעוני? — אמר האדון לונגינוס. — אם יאבה האלהים, יעבירני בשלום, ואם לא, יגמול עלי במרום.

• אך לפני מותך יתפסוך, יענוך ובעינויים איומים תמות. בן אדם, האבדה בינתך? — קרא זגלובה.

• בכל זאת אלך, אחי! – השיב הליטאי בנעימות.

• גם הצפור לא תעבור, כי בקשת יורו אליה ויהרגוה. סוללות שפכו סביבותינו, והננו יושבים פה כתחש בחורו.

ובכל זאת אלך! — חזר ואמר הליטאי — עלי להקריב מנחת-תודה לאלהים, שנתן לי לשלם את נדרי.

• ראו-נא את האיש הזה! הביטו-נא אליו! — קרא זגלובה בכעס — הלא מוטב, שתצווה לכרות פה את ראשך, לשים אותו בתותח ולירות אותו מעבר למחנה האויב, כי רק בדרך זו תוכל לעבור דרכם.

• הרפו נא ממני, מיטיבי — אמר הליטאי בשלבו את ידיו.

• לא, לא תלך לבדך, כי אני אלך אתך — אמר סקשטוסקי.

• וגם אני אלך אתכם! — הוסיף וולודיובסקי בהכותו בידו על חרבו.

• יכּוּכם הכדורים! — קרא זגלובה באחזו בראשו — יכּוכם הכדורים, יכו אתכם ואת “גם אני, וגם אני!” שלכם ואת איולתכם יחד! המעט לכם הדם השפוך, האבדות, הכדורים! המעט להם להם כל אשר נעשה פה, ועוד הם הולכים לשבור את מפרקתם! לכו אפוא אל השדים ולי הניחו. הלואי ושיספו אתכם!…

והוא החל להתרוצץ בתוך האוהל כמטורף.

• האלהים פוקד עלי את עווני — קרא — שהתחברתי עם פוחזים במקום להתרועע עם אנשים הגונים ונבונים. בצדק הביא עלי האלהים את הרעה הזאת.

עוד רגעים אחדים המשיך להתרוצץ בתוך האוהל, ואחרי-כן ניצב לפני סקשטוסקי, שילב את ידיו מאחוריו, ובהביטו אל עיניו החל להתנשם בכבדות וקרא:

• מה הרעה עשיתי לכם, אדוני, כי תרדפוני?

• חלילה וחס! — השיב האביר — מה אתה מעלה על דעתך?

• אינני מתפלא על האדון פודביפינטה, שלבו הגה דבר כזה. כל בינתו היתה תמיד באגרופו, ולמן הרגע שכרת את ראשי שלושת גדולי הסכלים הטורקיים, היה הוא רביעי להם…

• קשה לשמוע את דבריך — הפסיק הליטאי את דבריו.

• וגם עליו לא אתפלא — הוסיף זגלובה בהורותו באצבעו על וולדיובסקי. — הוא יקפוץ אל תוך נעלי הקוזק או יחזיק במכנסיו ויעבור. שני אלה לא זכו למנת בינת האדם מידי רוח הקודש — ואולם אתה, אדון, תחת לעצור בעדם מלעשות מעשה-שטות, הנך מעודד אותם ואומר ללכת אתם, כדי להפקיר את ארבעתנו למות ולעינויים — פליאה זאת ממני ולא אבין! טפו! חזיז ורעם! לא פיללתי למעשה כזה מצד קצין, שהנסיך בעצמו חושב אותו לאיש נבון.

• את ארבעתנו? — שאל סקשטוסקי בתמהון. — האם גם אתה, אדון, תלך אתנו?

• אמנם כן! — צעק זגלובה בהכותו באגרופיו על לבו — גם אני אלך! אם אחד מכם או כולכם יחד תלכו, אלך גם אני. יחול דמי על ראשיכם! מהיום והלאה אדע לבחור לי את ידידי.

• הו, יקחך האופל! — אמר סקשטוסקי.

שלושת האבירים נגשו אליו לחבקו, אך הוא כעס עליהם באמת, נשם בכבדות, הדפם בידיו, ואמר:

• אל השדים לכו! איני צריך לנשיקותיכם הבוגדניות:

פתאום נשמעו על הסוללות יריות תותחים ורובים. זגלובה פנה ואמר:

• אל השדים לכו! איני צריך לנשיקותיכם הבוגדניות!

פתאום משמעו על הסוללות יריות תותחים ורובים. זגלובה פנה ואמר:

• הנה לכם! הנה לכם! צאו נא לדרך!

• יריות כרגיל! קרא סקשטוסקי.

• יריות כרגיל! — חיקה זגלובה את קול ידידו. — אנא, אנא! ובאלה לא די?! מחצית הצבא כבר עפה למרומים ביריות רגילות, ובעיניכם הן כאין.

• בטח, אדון, בטח באלהים! — אמר האדון פודביפינטה.

• ולפחות סתמת אתה את פיך, ראש-כרוב! — צרח זגלובה — אתה שחוללת את כל הצרה הזאת. אתה, אדון, שהגית את הרעיון הזה, ואם הרעיון הזה איננו רעיון סכל, אני סכל הנני!

• ובכל זאת אלך, אחי! — אמר האדון לונגינוס.

• תלך! תלך! ואני יודע למה תלך! אל-נא תתפאר אדון, בגבורתך, כי הלא הכל יודעים אותך. פרישות למכירה יש לך, ואתה אץ להוציא אותה מזה ולמכרה. הפחות שבפחותי האבירים הנך, ולא הטוב שבהם; הנך, אדון, כסוטה פשוטה, שתומתה סחורתה! טפו! קללת-אלהים! הוא הדבר! לא אל המלך אתה אומר ללכת, כי אם לצהול על-פני הכפרים, כסוס באחו, אתה רוצה. אך זה הוא אביר — ראו, אביר, שפרישות למכירה יש לו! הוללות, רק הוללות היא, באהבתי לאלהי נשבעתי!

• קשה לשמוע! — אמר האדון לונגינוס באטמו את אזניו.

• חדלו מריב! — אמר סקשטוסקי בכובד-ראש. — הלא מוטב שנדון בענין.

בשם אלהים! — קרא הסטרוסטה הקרסנוסטבי, שעד כה שמע בתמהון את דברי זגלובה — דבר גדול הוא זה, אולם בלי הנסיך לא נוכל להחליט מאומה. אין מה לריב. אתם, אדוני, בצבא הנכם משרתים ועליכם לציית לפקודות הממונים עליכם. הנסיך שוהה עתה, ודאי, באהלו. נלך נא אליו ונשמע מה דעתו בענין זה, אדונים נכבדים.

• דעתו תהיה כדעתי! — אמר זגלובה והתקוה האירה את פניו. — נזדרז נא.

יצאו והלכו דרך הככר, שעליה כבר נפלו כדורים שנורו מסוללות הקוזקים. החיילים עמדו על הסוללות, שמרמיאן היה מרחוק כמראה הדוכנים שבשוק, באשר נערמו שם תלים של חפצים שונים, בגדים ישנים מנומרים ואדרות-שער, שהיו תלויים על עמודים, עגלות, שרידי-אוהלים וכל שאר מיני דברים, שישמשו למחסה מפני היריות, שלא פסקו יומם ולילה במשך שבועות שלמים. וגם עתה נתמשך מעל לסחבות התלויות ההן פס-עשן כחלחל וארוך, ולפניהן נראו שורות של חיילים שרועים, בלבושים אדומים וצהובים, העמלים קשה נגד חפירות האויב הסמוכות ביותר. הככר כולה מראֶהָ היה עי-מפולת. המישור, חפור במעדרים או רמוס ברגלי הסוסים, לא הצמיח אף לא גבעול ירוק אחד. פה ושם נתרוממו תלי-עפר, שחופרי הבארות והקברים הוציאו מן האדמה, פה ושם היו מוטלים שרידי עגלות, תותחים, חביות שנתפרקו, או תלי עצמות שבשרן כורסם מעליהן והלבינו בחום השמש. פגרי-סוסים לא נראו בשום מקום, כי אלה מיד בנופלם נאכל בשרם על-ידי החיילים, ואולם מלאה היתה כל הככר כדורי-תותח, שברזילם לרוב מוחלד, שכיסו יום יום את חלקת האדמה ההיא. אותות המלחמה הנוראה והרעב נראו בכול. אבירינו פגשו בלכתם חבורות חיילים גדולות וקטנות, שנשאו את חבריהם הפצועים וההרוגים, או חשו לעזרת אחיהם העייפים — ופני כולם נפולים, כחושים, לא מגולחים — והעינים קודחות, הבגדים מהוהים, קרועים, על הראשים סחבות במקום מגבעות וקובעים, הנשק שבור. ובלי-משים התעוררה בלב השאלה: מה יהיה בסופם של האנשים האלה, שעד כה מנצחים היו, בעוד שבוע, בעוד שבועיים?

• הביטו וראו, אדוני — אמר הסטרוסטה — הגיע הזמן להודיע למלך על כל המוצאות אותנו.

• ומה יהיה אחרי שנאכל את סוסינו? — שאל סקשטוסקי.

הם שוחחו ובינתיים הגיעו אל אוהלי הנסיך, שניצבו מעברה הימני של הסוללה. לפני האוהלים ראו כעשרים פרשים, ששימשו בתפקיד רצי הנסיך בשטח המחנה. סוסיהם, שמזונם היה בשר-סוס מעושן, היה בקרבם כאש קודחת, קיפצו תחתם, ואף רגע לא עמדו במנוחה. כאלה היו אז סוסי כל גדודי הפרשים, שבצאתם לקראת האויב נדמו במרוצתם כעדר גריפונים⁴⁴ או קנטאורים⁴⁵, וכמו פורחים באויר היו.

• האם הנסיך באוהל? — שאל הסטרוסטה את אחד הפרשים.

• באוהל ואתו האדון פז’ימסקי — השיב הפרש.

הסטרוסטה נכנס ראשון, מבלי להודיע על בואו — וארבעת הפרשים המתינו לפני האוהל.

ואולם כעבור רגע הורמה מעט יריעת האוהל והאדון פז’ימסקי הוציא את ראשו.

• הנסיך רוצה לראותכם, אדוני — אמר.

האדון זגלובה נכנס בצעד מאושש אל האוהל, קיווה, שהנסיך לא יאבה לשלוח לאבדון את הטובים שבאביריו, אולם שגה, כי עוד בטרם ישתחווה אמר הנסיך:

• האדון הסטרוסטה סיפר לי, כי אתם, אדוני, נכונים לצאת מן המחנה, — רצונכם הטוב ישר בעיני. אין קרבן, שישווה לזה הקרבן שאתם מקריבים למולדת.

• באנו הנה כדי לבקש רשותך, אדוננו הנסיך. — אמר סקשטוסקי — כי אתה, הוד הנסיך, המושל בחיינו.

• ובכן אתם, ארבעתכם אומרים לצאת?

• אדוננו הנסיך! אמר זגלובה — הם הרוצים לצאת ולא אני; האלהים עדי, לא באתי הנה כדי להתפאר, ולא כדי להזכיר את מפעלותי, ואם אזכירם הפעם, הלא רק לבל יאמרו עלי, כי רוח-שפן רוחי. אבירים גדולים הם האדון סקשטוסקי, האדון וולודיובסקי, והאדון פודביפינטה ממישיקישקי, אך גם בּורלַי, שנפל חלל בידי (על-אודות שאר מעללי הגדולים לא אדבר) איש מלחמה גדול היה, כמוהו כבורדבוט, כבוהון וכשלושת ראשי הטורקים — ואני חושב אפוא, כי במעשי הגבורה לא נופל אני מאחרים. אולם גבורה לחוד. כנפים אין לנו וברגל לא נעבור — דבר זה ברור הוא.

• ובכן אתה, אדון, לא תלך? — שאל הנסיך.

• אמרתי, כי אינני רוצה ללכת, אבל לא אמרתי, כי לא אלך. אם האלהים ענש אותי בתתו לי רעים כאלה, לא אוכל להפרד מהם עד יום מותי. בצר לנו, תסכון חרב זגלובה, אך אינני יודע מה יסכון מות ארבעתנו, ואני מאמין, כי אתה, הוד-הנסיך, תואיל להרחיקו מעלינו על-ידי כך שתמנע את מעשה הטירוף.

• חבר טוב אתה, אדון — השיב הנסיך — ולצדקה יחשב לך הדבר, כי אינך רוצה לעזוב את רעיך, ואולם שגית באמונתך, שאסרב לקבל את קרבנכם.

• הלכה חמורך! — רטן זגלובה וידיו רפו.

באותו הרגע נכנס אל האוהל שר-המבצר הבלזי.

• אדוני הנסיך! — אמר — אנשי תפסו קוזק, והוא מספר, שהקוזקים מתכוננים לתקוף אותנו הלילה.

• גם אני כבר קיבלתי הידיעה — השיב הנסיך. — הכל מוכן; אולם יזדרזו נא בהקמתן של הסוללות החדשות.

• כמעט וסיימו את העבודה.

• טוב מאד! — אמר הנסיך — עד הערב נעבור אל הסוללות החדשות.

אחרי-כן פנה אל ארבעת האבירים ואמר:

• לאחר ההתקפה תצאו, אם לילה יהיה אפל.

• מה הענין? — שאל שר- המבצר — האם אתה, אדוני הנסיך, מכין גיחה?

• גיחה תהיה ואני בעצמי אפקד עליה — אמר הנסיך — אך כאן הננו מדברים בענין אחר. האדונים האלה אומרים להתגנב ולעבור את מחנה האויב, כדי להודיע למלך על מצבנו.

שר-המבצר נדהם, פקח את עיניו לרווחה וסקר את האבירים, זה אחר זה.

הנסיך נתחייך בשביעות רצון. מידת-גאוה זו דבקה בו: הוא אוהב לראות את חייליו מעוררים פליאה והשתאות.

• בשם אלהים! — אמר שר-המבצר — ובכן, יש עוד לבבות אמיצים כאלה עלי-אץ! בשם אלהים! לא אדבר על לבכם, אדוני הנכבדים, לבל תלכו בדרך סכנה זו…

פניו של האדון זגלובה הסמיקו מכעס, אולם הוא לא אמר עוד דבר, כי אם התנשף כדוב. ואילו הנסיך נתהרהר משך רגע, ואחרי-כן אמר כדברים האלה:

• ובכל זאת אינני רוצה שתגגירו את דמכם לשוא ולא אסכים לשלוח את ארבעתכם יחד. תחילה ילך אחד; אם יהרגוהו, לא יהססו הללו מלהתפאר במותו, כשם שהתפארו במותו של שליחי, שנתפס בקרבת לבוב. ואולם אם יהרגו את האחד, ילך השני, ואחרי-כן, אם עוד נצטרך לכם, יצא השלישי, הרביעי. אך אולי יעבור הראשון בשלום — ולמה אסכן את כולכם יחד?

• אדוני הנסיך.. — הפסיק סקשטוסקי את דבריו.

• זה רצוני וזאת פקודתי — אמר ירמי בהדגשה. — ולבל יהיה ריב ביניכם, הנני מצווה,כי הראשון ילך האיש, שהתנדב ראשון.

• אני האיש! — אמר האדון לונגינוס ופניו קרנו.

• הערב, לאחר ההתקפה, אם הלילה יהיהאפל — הוסיף הנסיך. — כל מכתב אל המלך לא אתן בידך; את אשר אתה רואה, אותו תגיד. — אך את טבעתי תקח, לאות, כי ממני אתה שלוח.

פודביפינטה לקח את הטבעת והשתחווה לפני הנסיך, והנסיך אחז בידיו ברקותיו והחזיק בהן שעה קלה, ואחרי-כן נשק לו על ראשו פעמים אחדות ואמר לו בקול נרגש:

• אהבת-נפש אהבתיך, כאח… ינהלו אותך ויעבירוך אלהי-הצבאות ומלכת-המלאכים שלנו, עבד-האלהים. אמן!

• אמן! — קרו אחריו הסטרוסטה הקרסנוסטבי, האדון פז’ימסקי ושר-המבצר הבלזי.

בעיני הנסיך נראו דמעות — כי אמנם כאב היה לאבירים — השאר בכו, והאדון פודביפינטה נרעד מהתלהבות ואש מחלחלת בעצמותיו, יגע שמחה עד עמקי נפשו הטהורה, הענוה והעזה, שצהלה בתקוה לקראת קרבנו בקרוב.

• על ספרי דברי-הימים יהיה שמך חרות! — קרא שר-המבצר הבלזי.

• לא לנו, לא לנו, כי לשמך תן כבוד — אמר הנסיך לטינית.

האבירים יצאו מן האוהל.

• טפו, דבר-מה אוחז בגרוני ומחזיק בו, דבר-מה מר כלענה בפי — אמר זגלובה. — והללו שם, יורים ויורים — שיירעו בכם הרעמים! — אמר בהורותו באצבעו לעבר סוללות הקוזקים, שהעלו עשן. — הוי, מה קשים החיים עלי ארץ אדוני לונגינוס, האומנם באמת ובתמים הנך אומר ללכת?… אין עצה ואין תבונה ישמרוך מלאכי-מרום… שיקיץ הקץ על כל בני-חם ההם!.

• עלי להיפרד מכם, אדוני — אמר לונגינוס.

• מה זאת? לאן תלך? — שאל זגלובה.

• אל הכומר מוחוביצקי, אחי, כדי להתוודות לפניו. עלי לטהר את נפשי החוטאת.

ובאמרו זאת, החפיז צעדיו לעבר הארמון, והם חזרו אל הסוללות. סקשטוסקי וולודיובסקי היו כמורעלים ושתקו, ואילו האדון זגלובה אמר:

• דבר-מה מחזיק בגרוני ולא ירפה ממנו, לא פיללתי שאצטער ככה על האדם הזה, ואולם הוא הצדיק שבבני-האדם! ואם יעז איש להגיד, כי לא כנים דברי אלה, אכהו לחי. אלי, אלי! חשבתי, כי שר-המבצר הבלזי יעצור בעדנו, אך הוא עוד היכה בתוף לפנינו. השד הביא שמה את הכופר הזה. “על ספרי דברי-הימים (אמר) יהיה שמך חרות!” יהיה שמו שלו חרות, אך לא על עור האדון לונגינוס. ומדוע הוא איננו הולך? ככל בן דת קלוין אצבעות רגליו הן שש שש, ובקלות יתרה ילך. הנני אומר לכם, אדוני, כי החיים עלי-ארץ הולכים ורעים, ואל-נכון אמת בפי הכומר ז/בקובסקי, שאמר, כי קץ כל העולם הולך וקרב. נשב נא מעט ליד הסוללות, ואחרי-כן נלך אל הארמון, כדי לארח לרענו לפחות עד הערב.

ואולם האדון פודביפינטה לאחר שהתוודה, עשה כל שעות היום בתפילה; והוא בא אל הסוללות בשעה שהקוזקים פתחו בהתקפה, שהיתה אחת האיומות, כי אותה שעה העתיקו החיילים את התותחים והעגלות אל הסוללות החדשות. רגע נדמה, כי הכוחות הפולניים הדלים לא יעצרו כוח נגד המון של מאתים אלף האויבים התוקפים. הגדודים הפולניים העמיקו והתערבו בין גדודי האויב, עד כדי כך שלא הכירו זה את זה — ושלש פעמים התערבו ככה. חמילינצקי אימץ כל כוחותיו כדי להכריע את הפולנים, כי החן וגם ראשי גדודיו שלו הזהירוהו מראש, שהתקפה זאת תהיה האחרונה, ואחרי זו רק ברעב יענו את הנצורים. ואולם כעבור שלש שעות הדפו הפולנים את אויביהם, ומספר אבידות הקוזקים היה כה גדול, עד כי אחרי-כן נמסר, כי ארבעים אלף איש מחיל האויב נפלו בקרב ההוא. ואמנם, אחרי הקרב נערמה ערמת דגלים גדולה לרגלי הנסיך — ואמנם זו היתה ההסתערות האחרונה, ואחריה באו ימים רעים מן הימים שעברו ימי התחפרות בתוך הסוללות, גזלת עגלות, יריות שאינן פוסקות, מצוקה ורעב.

ירמי, שלא ידע כל יגיעה, הוביל מיד אחרי ההסתערות את חייליו העייפים לגיחה, שנסתיימה בתבוסה חדשה של האויב — ואחרי-כן — נשתררה דממה במחנה.

הלילה היה חם, אך מעונן. ארבע דמויות שחורות התקדמו לאטן ובזהירות לעבר קצה הסוללות המזרחי. ההולכים היו: האדון לונגינוס, זגלובה, סקשטוסקי ווולודיובסקי.

• כסה את האקדחים היטב, שלא יירטב אבק-השריפה — אמר סקשטוסקי בלחש — שני גדודים יהיו נכונים כל הלילה. אם תירה, נחוש לעזרתך.

• חשכת-תהום! — לחש זגלובה.

• מוטב כך — השיב האדון לונגינוס.

• שקט, בבקקשה! — הפסיקו וולודיובסקי. — קול אני שומע.

• זהו חרחורו של גוסס..

• אם אך תגיע שמע, אל הסולם…

• אֵלי! אֵלי! נאנח זגלובה רועד כבקדחת.

• בעוד שלש שעות יעלה השחר…

• ובכן הגיעה השעה! — אמר לונגינוס.

• הגיעה. לך לשלום, בשם האלוהים — אמר סקשטוסקי.

• לשלום! לשלום!

• היו, אחי, שלום וסלחו-נא לי, אם חטאתי לאחד מכם במאומה.

• אתה חטאת? אֵלי! — קרא זגלובה בהטילו את עצמו בזרועות לונגינוס.

וולודיובסקי וסקשטוסקי חיבקו את לונגינוס בזה אחר זה. הגיע הרגע, שיבבות חנוקות הרעידו את חזות האבירים. אחד לונגינוס היה שקט, אם כי נרגש.

• היו שלום! — חזר ואמר.

ובהתקרבו אל קצה הסוללה השתלשל למטה, אל התעלה. כעבור רגע נראתה דמות שחורה מעברה השני של התעלה, ושוב נופף להם לשלום מרחוק — ונעלם באפלה.

בין השביל המוביל לזלושציצה ובין הדרך העולה לוינשנוביץ השתרעה חורשת-אלונים, אשר כרי דשא צרים נתמשכו בה לרוחב, חלקות חלקות. חורשה זו נשענה ליער עתיק, עבות וגדול ורחב-ידים, שנמשך הרחק הרחק, עד מעבר לזלושציצה — האדון פודביפינטה החליט להגיע אל החורשה ההיא.

הדרך היתה רבת סכנות, כי כדי להגיע שמה, צריך היה לעבור לאורך כל אגף האספקה של הקוזקים. ואולם האדון לונגינוס בחר לו את הדרך הזאת בכוונה, כי בסביבות אגף האספקה סובבו אנשים רבים כל הלילה, והמשמרות לא הקפידו ביותר. ועוד, כל הדרכים האחרות, הנקיקים השיחים והשבילים היו מלאים משמרות, והפקוח עליהם היה חמור מצד המפקדים וגם חמילינצקי בעצמו. ללכת דרך הכרים ולאורך נהר גניזנה לא יכול גם לחשוב, כי הסייסים הטטריים שמרו שם על סוסיהם משקיעת החמה ועד אור הבוקר.

הלילה היה חם, מעונן וכה אפל עד כי במרחק עשרה צעדים לא יכול לראות איש או גם עץ. החשכה הזאת שימשה יפה לאדון לונגינוס, אולם בעטיה נאלץ להתקדם לאט ובזהירות, שלא יפול באחד הבורות או הפחתים, שכרו הפולנים והקוזקים בשטח הזה ששימש שדה קרב.

ככה הגיע אל הסוללות הפולניות האחרות, שהפולנים נטשו לפנות ערב, ואחרי שצלח את התעלה, התקדם בכפיפה ופניו לעבר סוללות ומחפורות הקוזקים. הוא עצר והאזין: הסוללות היו ריקות מאדם. גיחתו של ירמי שנערכה אחרי ההסתערות הדפה משם את הקוזקים, אשר רבים מהם נפלו ויתרם נמלטו אל תוך המחנה. רבים היו ההרוגים שהיו מוטלים על תלי-העפר ובצדיהם. מדי רגע נתקלו רגליו של האדון לונגינוס בגוויות, והוא עבר עליהן והמשיך הלאה. מפעם לפעם הגיעו לאוזניו אנקות ואנחות חרישיות וידע, כי לא כל המוטלים שם כבר מתו.

אחרי עברו את הסוללות הראשונות הגיע אל שטח נרחב שהשתרע עד שורת סוללות, שמצביאי פולין הקימו אותן לפנים, ואחרי-כן היו נאלצים לעזבן. וגם השטח ההוא היה מלא חללים. הבורות והפיתים רבים היו בשטח ההוא מאשר בשטח שבין סוללות הפולנים החדשות וסוללות הקוזקים, וגם גלי-העפר שעל המחפורות רבים היו שם ובחשכה נדמו כגדישים. ואולם גם כאן המחפורות שמתחת לגלי-העפר היו ריקות. כל השטח הזה היה דומם, לא מדורה, לא אדם — אין כל, מלבד הנופלים.

האדון לונגינוס התפלל על נשמות המתים והלך הלאה. לחש הקולות, שהגיעהו מעבר מחנה הפולנים, וליווה אותו עד שורת הסוללות השניה, נמוג בתוך המרחק, עד שנעלם. האדון לונגינוס נעצר והביט לאחוריו בפעם האחרונה.

ואולם לא ראה כמעט מאומה, כי במחנה הפולנים לא היה אור. רק חלון קטן אחד הארמון הבהב חלושות ככוכב קטן שהעננים רגע חושפים אותו ורגע משנהו הם חוזרים ומכסים אותו או כגחלילית, המאירה וכבה חליפות.

“אחַי, האשוב לראות את פניכם?” עלה הרהור בלבו של האדון לונגינוס.

געגועים עזים תקפוהו. בכבדות שאף רוח. שם, במקום שהאור ההוא מנצנץ, נמצאים רעיו, אחיו, אוהביו, הנסיך ירמי, סקשטוסקי, וולודיובסקי, זגלובה, הכומר מוחוביצקי — שם אוהבים אותו ומוכנים להגן עליו — וכאן לילה, אפילה, גוויות תחת רגליו, מחול רוחות, — ושם, במרחק מה, מחנה האויבים הארורים, חסרי הרחמים, הצמאים לדם.

הגעגועים העיקו עליו כאבנים כבדוצ, עד כי הוא, הענק, שח תחתיו. היסוסים נתגנבו ללבו.

מעין אי-שקט תקפו בחשכה ולחש באוזניו: “לא תעבור, לא תוכל לעבור! חזור, חזור! לא אחרת עוד את המועד! ירה באקדך, וגדוד שלם יצא להצילך… דרך המחנות האלה, בתוך הפראים ההם, לא יעבור איש”.

המחנה הרעב ההוא, שיום יום הומטרו עליו כדורים לרוב, המלא מות וריח פגרים, היה אז בעיני האדון לונגינוס כמקום בטוח ושאנן.

רעיו לא יחשבו לו לעון, אם ישוב. הוא יאמר להם, כי הדבר נשגב מכוח-אנוש — וגם הם לא ילכו עוד, ולא ישלחו אחר תחתיו — וימשיכו לצפות לרחמי האלהים והמלך.

“ואם יצא סקשטוסקי ויפול בדרכו?”

"בשם האב הבן ורוח הקודש! אלה הם פיתויי השטן — הירהר האדון לונגינוס. — למות נכון הנני ודבר רע ממות לא יקרני. אך השטן הוא המיירא אותי בשממון שמסביב, בחללים שלרגלי, באפילה, כי הוא יודע, במה ליירא.

האם נאה לאביר להתכסות כלימה, לאבד את תהילתו ולהעטות שמו דראון-עולם — להימנע מלהציל את הצבא, לוותר על מלכות השמים? לא, עד עולם לא!

והוא המשיך דרכו, בשאתו את ידיו למרום.

פתאום שוב קלטו אוזניו רחשים, אלא שלא מצד מחנה הפולנים באו אלה, אלא מהעבר השני, לש ברורים עוד, אולם עמוקים ומאיימים, כנהמת הדוב, הנשמעת פתאום באפילת-היער. ואולם שוב לא ידע לונגינוס אי-שקט בנפשו והגעגועים לא הכבידו עוד ונתחלפו להיות זכרון נעים על –אודות הקרובים לו בנפש; לבסוף, כאילו השיב על האיום האטום שהגיע אליו מעבר מחנה הקוזקים, חזר ואמר בלבו עוד הפעם:

• ובכל זאת אלך!

כעבור זמן-מה מצא את עצמו בשדה-הקרב. שם, ביום הראשון של ההסתערות, הכו פרשי הנסיך את הקוזקים ואת הטטרים מכה רבה. הדרך כאן היתה יותר ישרה ופחתו גם הפחתים, הבורות ותלי-העפר, כמעט פנויה היתה מגוויות, שמאז נערך הקרב, סילקו אותן הקוזקים משם. במקום שררה גם בהירות מה, כי היה פנוי מעצמים שונים. השטח נשתפע לצד דרום, אולם האדון לונגינוס פנה מיד הצדה, מתוך כוונה לחמוק ולעבור בין הבריכה המערבית ובין מחנה האספקה.

עתה צעד מהירות, בלי מכשולים, וכבר חשב, כי עוד מעט ויגיע אל קו מחנה האספקה ופתאם שמע אילו קולות חדשים.

הוא עצר על עומדו ולאחר ציפיה במשך כרבע השעה שמע שעטת סוסים הולכים וקרבים אליו.

• משמרות הקוזקים! — חשב.

והנה שמע קולות אדם, ומיד נחפז הצדה, געשש ברגליו, וכשמצא קמטוט באדמה, השתטח על הארץ בלי-נוע, בהחזיקו בידו האחת באקדח ובשניה — בחרב.

ובינתיים נתקרבו הפרשים עוד ועוד ולבסוף נמצאו בקו ישר עמו. באפילה הרבה נבצר ממנו למנות מספרם, אך שמע כל מלה מדבריהם.

• להם רע, אבל גם לנו רע — אומרים, כי המלך הולך וקרב… מה יהיה עלינו?

• החן כועס על הבאטקו והטטרים מאיימים שיקחונו שבי אם לא יוכלו לקחת שבי אחר.

• וגם במרעה הם מעוררים מדנים עם אנשים משלנו. הבאט’קו אסר לבקר במחנה הטטרים, כי ההולך שמה, יאבד.

• אומרים, כי בין הרוכלים מצויים ליֵחים מתחפשים. מוטב היה אילולא פרצה המלחמה הזאת!

• רע לנו עתה מאשר בעבר.

• המלך הולך וקרב עם כל חיל-הליֵחים העצום — וגדולה הסכנה!

• הוי! עתה בסיץ' היינו ישנים לנו, ואילו כאן עלינו להיטלטל כרוחות-מתים.

• בטוח אני כי רוחות-מתים נעים ונדים כאן עכשיו, כי הסוסים משמיעים נחרות. לאט לאט רחקו הקולות, עד שנדמו. האדון לונגינוס קם והמשיך דרכו.

גשם דק החל לרדת. החשכה הלכה ונתעבתה.

מצד שמאל, במרחק כמאתים מטרים, הבהיק אור קטן, אחריו — שני, שלישי עשירי. עתה כבר ידע אל נכון, כי הוא הולך לאורך אגף האספקה.

האורות היו מרוחקים ה מזה ועמומים — כנראה כבר ישנו שם כולם, ואך פה ושם אולי שתו או הכינו אוכל למחר.

• השבח לאל, כי יצאתי לדרכי לאחר ההסתערות ולאחר הגיחה — הרהר האדון לונגינוס. — ודאי עייפים הם מאד.

• אך חלף הרהור זה במוחו, ושוב קלטו אוזניו שעטת סוסים קרבים — פלוגת משמר שניה.

ואולם במקום ההוא היתה האדמה מבוקעה יותר ובקלות מצא מסתור. המשמר עבר כה קרוב אל האדון לונגינוס, שהסוסים כמעט ורמסו אותו ברגליהם. לאושרו, כבר הסכינו הסוסים ההם לעבור על-פני גוויות בני-אדם, ולא נבהלו מפניו. ושוב המשיך האדון לונגינוס דרכו.

בשטח של אלף צעד פגש עוד שני משמרות פרשים. ניכר, כי שטח אגף ההספקה שבמחנה הקוזקים נשמר היטב והאדון לונגינוס שמח בלבו על שאיננו נתקל במשמרות-רגלים, שכרגיל ניצבו לפני המחנה, כדי להודיע למשמרות-הרוכבים את אשר להם להודיע.

ואולם שמחתו לא ארכה. אך עבר כברת ארץ, ובמרחק עשרה צעדים לפניו הבחין בדמות שחורה. רעד קל עבר בעצמות האדון לונגינוס, אף כי עשוי היה לבלי-חת, להיסוג אחור ולהתחמק לא יכול עוד. הדמות נעה לקראתו, כנראה הבחינה בו.

הרף-עין של היסוס. פתאום נשמעה לחישה:

• וַסיל, האתה הוא?

• אני — השיב האדון לונגינוס בלחש.

• הבאת יין-שרף?

• הבאתי.

• תן!

האדון לונגינוס ניגש אליו.

• איך זה גבהת ככה? — שאלה הדמות בקול נפחד.

• משהו התנועע באפילה. זעקה קצרה, חנוקה: “אל!…” ניתקה מפיו של השומר, ואחריה נשמע מעין מפץ עצמות שבורות, חרחור חלש ודמות אחת נפלה בכבדות לארץ.

האדון לונגינוס המשיך דרכו.

ואולם עתה לא המשיך בקו ההוא, שכנראה היה קו-המשמרות — והוא פנה קרוב יותר לצד מחנה האספקה, כדי לעבור מאחורי גבם של המשמרות ובין שורות העגלות. אם אין שם קו-משמרות שני, יכול הוא להיתקל רק בחיילים היוצאים מתוך המחנה להחליף את אנשי המשמרות. משמרות פרשים לא היו דרושים פה.

כעבור רגע נוכח לדעת, כי קו משמרות שני אין שם, ואולם מחנה האספקה לא היה רחוק ממנו יותר משני מטחוי-קשת — ומוזר הדבר: לאדון לונגינוס נדמה שהוא מתקרב והולך אל המחנה, למרות שהתאמץ ללכת במקביל לשורת העגלות.

עתה נוכח לדעת, שלא כל האנשים במחנה ישנו. סביב המדורות שעממו פה ושם נראו דמויות ישובות. במקום אחד האירה המדורה באור גדול ואורה הגיע כמעט אל פני האדון לונגינוס, והוא נאלץ לסגת בכיוון המשמרות, לבל יימצא בקו האור. מרחוק ראה לונגינוּס, והוא נאלץ לסגת בכיוון המשמרות, לבל ימצא בקו האור. מרחוק ראה האדון לונגינוּס שוורים תלויים על מוטות מצולבים בקירבת האש וטבחים פושטים מעליהם את עורם. חבורת אנשים עמדו והביטו את המעשה הטבחים. מהם שחיללו בחלילים. במקום הזה שבמחנה חנו הבֶּהָמים. את שאר שורות העגלות כיסתה החשכה.

ואולם צד מחנה האספקה, שהואר על-ידי אש מדורות, כאילו חזר ונתקרב אל האדון לונגינוּס. בתחילה נשתרע אך מימינו. פתאם ראה, והנהו גם לפניו.

אז עצר על עומדו וחשב, מה לעשות. מוקף היה. מחנה האספקה, מחנה הטטרים ומחנות בני האספסוף סגרו כטבעת על זבּרז'. במרכז הטבעת הזאת ניצבו משמרות וסובבו שומרים לבל יוכל איש לחמוק ולעבור.

איום היה מצבו של האדון לונגינוּס. לפניו היו שתי דרכים: לחדור אל בין העגלות ולהתחמק ולעבור, או לחפש לו מוצא אחר בין מחנה הקוזקים ובין מחנה הטטרים. אם לא יבחר באחת משתי הדרכים האלה, יתעה עד אור-הבוקר במקום הזה — מלבד אם יחליט להסוג לזבּרז‘, אך אם גם יחליט לחזור לזברז’ עלול הוא ליפול בידי המשמרות. ואולם הוא הבין, כי פני השטח במקום הזה אינם מאפשרים לעגלות לעמוד צפופות זו לזו. ודאי הוא, שהרווחים בין האחת לחברתה ניכרים, גם לשם התנועה החופשית. והאדון לונגינוּס החליט לחפש מעבר כזה, ולשם כך התקרב קירבה יתרה אל העגלות. ברקי המדורות, שבערו פה ושם, היו עלולים לגלותו, אך גם לתועלת היו לו, כי בלעדיהן לא היו רואה את העגלות ואת המעברים שביניהן.

לאחר כרבע השעה מצא לו דרך ועל נקלה הכיר אותה, כי נסתמנה כרצועה שחורה בין העגלות. לא היו שם מדורות וגם קוזקים לא היו, כי הדרך נועדה לפרשים. האדון לונגינוּס השתטח על הארץ וזחל על בטנו אל הרצועה השחורה, כאשר יזחל הנחש אל חורו.

עבר רבע שעה, חצי-שעה, והוא עודנו זוחל, זוחל ומתפלל — ומפקיד את גוו ונשמתו ביד מלאכי-מרום. הוא זכר, כי גורל כל זברז' תלוי עתה בהצלחתו לעבור את הרצועה ההיא, והתפלל לא רק למענו כי אם גם למען אנשים, אשר שם על הסוללה, התפללו למענו.

משני העברים היה שקט. איש לא נע ממקומו, סוס לא צהל, כלב לא נבח — והאדון לונגינוּס עבר; עתה ראה לפניו שיחים שחורים ואחריהם חורשת-האלונים, ואחרי החורשה יער גדול, ההולך ונמשך למרחוק, עד טוֹפּוֹרוב, ואחרי היער — המלך הישועה והתהילה, וזכות מלפני האלהים ובני-האדם. מה היתה כריתת שלשה ראשים לעומת המעשה הזה, אשר כדי לעשותו דרושות לאדם לא רק ידי-ברזל, אלא הרבה הרבה יותר מאלה?

האדון לונגינוּס ידע היטב את ההבדל שבין שני המעשים האלה — ובכל זאת לא גבה לבו הטהור — כי אם כלב ילד נמלא רגשות תודה לאלהים.

אחרי כן קם על רגליו והלך הלאה. משמרות כמעט לא היו במעבר העגלות השני, או מעטים היו, ובקלות יכול להתחמק מהם. בינתיים החל לרדת גשם חזק, שרישרש בין השיחים והחריש את צעדיו. האדון לונגינוּס הרחיב עתה את צעדי רגליו הארוכות, והלך כענק ברמסו את השיחים — כל צעד שלו היה כחמשה צעדי איש אחר. העגלות הלכו הלוך והתרחק ממנו, חורשת-האלונים הלכה הלוך וקרוב — וגם הישועה הלכה וקרבה.

והנה גם האלונים לפניו. הלילה שחור בינותם כבתחתיות-ארץ. והלא מוטב כך בשבילו. נשבה רוח קלה, והאלונים איוושו מרחוק, המו, כאילו התפללו: “אנא, האל הגדול אלהי הרחמים, הגן-נא על האביר הזה, כי עבדך הוא בן נאמן לארץ, אשר עליה צמחנו למען כבודך ותפארתך!”

הנה כמרחק מיל וחצי המיל מבדיל כבר בין סוללות הפולנים ובין האדון לונגינוּס. הזיעה נכסה את מצחו, כי האוויר התמלא איזה חום מחניק, סערה קרובה לבוא, והוא הולך, איננו שם לב לסערה, כי לבו מרנן בקרבו. האלונים שבחורשה הולכים ומעטים, אות הוא, כי הנהו הולך וקרב אל כר-הדשא הראשון. האלונים נתרשרשו בכוח, כאילו קראו אליו: “העצר, מחסה היינו לך!” — אך לאביר אין פנאי והוא יוצא אל האחו. רק אלון אחד עומד באמצע האחו, אבל גדול ורם הוא מכל שאר האלונים. האדון לונגינוּס מכוון לעבר האלון הזה.

פתאום כאשר אך כחמשה עשר צעד היה בינו ובין האלון, ומתחת לענפים הארוכים והעבותים של עץ הענק מגיחות כעשרים שמויות שחורות ובדילוגי זאב הן קרבות אליו.

• מי אתה? מי אתה?

שפתם בלתי מובנת, אילו כיסויים מחודדים לראשיהם — טטרים הם אלה, סייסים, והם נמלטו מן הגשם אל תחת האלון.

ברגע הזה האיר ברק אדום את פני האחו, האלון, פני הטטרים הפראים והאציל הענק. צעקה נוראה הרעידה את האויר והקרב התלקח.

הטטרים התנפלו על האדון לונגינוּס כהתנפל זאבים על צבי — הם תפסו בו בידיהם ברזל, אולם הוא ניערם מעליו כנער הרוח מן העץ את הפרי הבשל. אחרי-כן שרקה החרב הנוראה, זֶרְוִיקַפטור, בסערה — וכרגע עלו גניחות, יללות, קריאות לעזרה, אבחת החרב, קרקוש החרבות הנשברות של הטטרים, חרחור השסופים, צהלת הסוסים הנבהלים.

הטטרים הסתערו יחד פעם ושתים על האביר, אך הוא נשען כבר בגבו אל האלון ומלפניו הגן עליו להט חרבו — והוא עמד ומחץ בלי-הרף. חללים התגוללו לרגליו — והנותרים נסוגו אחוזי אימה.

• שד! שד! — נשמעו קריאות פרא.

אולם היללות נשמעו עד למרחוק. פחות ממחצית השעה אחרי כן היה כל האחו מלא פרשים ורגלים. נחפזו לבוא קוזקים וטטרים ובידיהם מגלים, מוטות, קשתות — ואבוקות דולקות.

שאלות קדחניות נתעופפו מפה אל פה: מה קרה? — שד! — ענו הסייסים. — שד! — חזרו וקראו אחריהם ההמונים. — לְיַח! שד! הרוג! חי תפסוהו, חי!

האדון לונגינוּס ירה שתי פעמים באקדחו, אולם חבריו, שעמדו על הסוללה, לא יכלו לשמוע את קול היריות.

בינתים קרב אליו ההמון בחצי-עיגול ואילו הוא עמד בצל — נשען אל העץ — חרבו בידו וציפה.

ההמון הלוך הלוך וקרב, והנה נשמעה פקודה:

• תיפסוהו!

כל הנמצאים שם הסתערו. הצעקות חדלו. אלה שלא יכלו להידחק ולגשת, האירו למסתערים באבוקות שבידיהם. מערבולת אדם התאבכה והתערבלה תחתת העץ — רק אנקות עלו מתוך המערבולת הזאת ושעה ארוכה אי אפשר היה להבחין שם מאומה. לבסוף נשמע קול אימים מתפרץ מפי המסתערים. ההמון נפוץ כרגע.

תחת האלון נשאר עומד האדון לונגינוּס, ולרגליו ערימת גוויות, שפירפרו עוד בגסיסתן.

• חבלים, חבלים! — הרעים קול אחד.

מיד יצאו פרשים בדהרה ותוך כדי רגע חזרו ובידיהם חבלים. אז אחזו כחמשה עשר איש חסוני גוף בשתי קצותיו של חבל ארוך, והגברתנים התאמצו לקשור את האדון לונגינוּס אל העץ.

אולם האדון לונגינוּס היה חותך בחרבו — והגברתנים שמזה ומזה נפלו לארץ. תוצאה דומה השיגו גם הטטרים שניסו גם הם אחרי הקוזקים.

ושוב ניגשו כחמה עשר קוזקים, מבחירי אנשי נוהַי, לנסות את מזלם ולתפסו חי, את הענק. אך הוא שיסע אותם, כשסע חזיר-יער גורי כלבים. האלון הענק, שלמעשה היה שני עצים שנצטמחו יחד ונתחברו לאחד, השקערורית שבאמצעו שימשה מחסה לאביר ואילו מלפניו, כל מי שנתקרב כדי טוח החרב, נפל בטרם יפצה פיו. נדמה, כוחו העל-אנושי של האדון פודביפינטה גובר ועולה מרגע לרגע.

ראה זאת ההמון הפרוע וגירש את הקוזקים — ומסביב נשמעו קולות פראים של הטטרים הקוראים:

• אוּק! אוּק!

אז, למראה הקשתות והחצים הנופלים לרגליו, ידע האדון פודביפנטה כי קרב קצו, ופתח בתפילה.

קמה דממה. ההמון עצר בעד נשימתו ועמד לצפות במחזה.

כאשר שרק החץ הראשון ושרט רקתו אמר האדון לונגינוּס בתפלתו: “אם הגואל”!

החץ השני שרק, כשהאדון לונגינוּס אמר: “העלמה לך נאה תהילה” ופילח זרועו.

מלות התפילה נתערבבו בשריקות החצים.

וכאשר הוציא האדון לונגינוּס מפיו את המלים: “כוכב השחר!” כבר היו החצים תקועים בזרעותיו, בצלעותיו, ברגליו… דמו ניגר מרקותיו על עיניו, ואך כמבעד הערפל ראה את האחו, הטטרים, ואת שריקת החצים לא שמע עוד. הרגיש, כי כוחתיו הולכים וכלים, ברכיו כושלות, ראשו נופל על חזהו… לבסוף כרע על ברכיו.

אחרי כן וכבר באנקה קרא: “מלכת-המלאכים!” — ואלה היו דבריו האחרונים.

מלאכי-מרום לקחו את נשמתו והניחו אותה כפנינה יקרה לרגלי “מלכת-המלאכים”.

פרק כח

האדון וולודיובסקי וזלובה עמדו למחרת על הסוללה בין החיילים והביטו בענין לעבר מחנה האויב, משם הלכו וקרבו המונים. סקשטוסקי נקרא אל הנסיך, ואילו הם שוחחו על מאורעות יום-אתמול ועל התנועה הרבה במחנה האויב.

• לא סימן טוב הוא לנו התנועה הזאת — אמר זגלובה בהורותו באצבעו על ההמונים השחורים, המתקדמים כבדמות ענן כביר-ממדים. — ודאי, שוב הם באים להסתער, ואנחנו הן ידינו כבר אינן נשמעות לנו.

• לא תיתכן הסתערות ביום בהיר כזה ובשעה זו! — אמר האביר הקטן. הם אך יתפסו את הסוללות, שעזבנו אתמול, ושוב יתחפרו עד להסתערות חדשה ובינתיים יירו מן הבוקר ועד הערב.

• והלא אפשר להניס אותם בתותחים.

וולודיובסקי ענהו בלחש:

• אבק-שרפה אך מעט אתנו — אמר. — אם נרבה ביריות, לא יספיק גם לששה ימים. ואולם משך הימים האלה ודאי יבוא המלך.

• יהיה אשר יהיה, ובלבד שאדון לונגינוּס שלנו, המסכן, יעבור את דרכו בשלום. כל הלילה נדדה שנתי מעיני, אך בו הגיתי, ואך נרדמתי לשעה קלה, ראיתיו בחלום, והנהו בכל רע, ונפשי דאבה מאוד, עד כי זיעה כיסתה אותי. הוא הטוב מכל בני-האדם, שתוכל למצוא ברפובליקה, אף אם תחפש בנרות שנים וירחים.

• ומדוע לעגת לו, אדון, תמיד?

• כי לשוני רעה מלבי. אך אל נא תזכיר לי זאת ואל תשפוך שמי, כי גם בלעדי אלה אני מתייסר ואם יקרה, חלילה, אסון את האדון לונגינוּס, לא אדע מנוח עד יום-מותי.

• אל נא תתייסר ככה, אדון. מעולם לא כעס עליך, ואני במו אוזני שמעתיו אומר עליך: “פיו מכוער, אך לבו טהור”.

• יתן אלהים אורך-ימים לרעי הטוב והנאמן הזה! מעולם לא ידע לדבר בלשון בני-אדם, אך לעומת המגרעת האחת הזאת, נמצאו בו מעלות טובות למאות. מה דעתך, אדוני מיכל? האם עבר בשלום?

• הלילה אפל היה והקוזקים עייפים היו מאד אחרי מפלתם. אם אצלנו לא היו משמרות ראויים לשמם, אצלם על אחת כמה וכמה!

• השבח לאל! גם ביקשתי מאת האדון לונגינוּס, שישאל לעלמה הנסיכה, אם לא ראו אותה באיזה מקום, באשר אני סבור, שהצליח ז’נדז’ן לחמוק ולהגיע אתה בשלום אל צבאות המלך. אל-נכון לא ינוח האדון לונגינוּס, עד שישוב הנה עם המלך. ואם ככה נדע בקרוב, מה אתה.

• אני בוטח בנער הזה, שהצליח בדרך כלשהי להצילה. לוּ קרה אותה אסון, כי עתה לא מצאתי נחמה עד עולם. אך מעט הכרתי אותה, אך זאת אדע, כי לו היתה לי אחות, ולא היתה אהובה לי יותר ממנה.

• לך היא כאחות, ולי כבת. מדאגותי אלה תלבנה כל שערותי ולבי בקרבי נקרע. אך אוהב איזו נפש — רגע, שנים, שלשה — ואיננה, והנה אני יושב לי, דואג ומתעצב, ממלא את לבי דאבה ואת ראשי מחשבות-עצב, וכל זאת בעוד הבטן ריקה והכובע מלא חורים, דרכם זורמים מי הגשם, כבעד גג רעוע, על הקרחת. לכלבים טוב עתה ברפובליקה מאשר לאצילים, ולנו, ארבעתנו, רע מאשר לכל שאר הבריות. אין זאת כי אם הגיעה שעתנו לעבור אל עולם אחר, עולם טוב מזה, אדוני מיכל, האם לא כן?

• לא אחת חשבתי בלבי, כי אולי ניטיב לעשות, אם נספר לסקשטוסקי את כל אשר עשינו, אך אני נמנע מלעשות זאת, כיוון שהוא איננו מדבר על-אודותיה מעולם, ויש שהוא נרתע שעה שמזכיר מי, לפעמים, את שמה, ננעצה מחט בלבו.

• ספר לו, קרע את פצעיו, שיבשו באש-המלחמה הזאת, ואותה אולי כבר גורר בשעה זו איזה טטרי במחלפותיה, דרך פֶּרֶקוֹפּ. נרות דולקים בעיני בהעלותי זאת על לבי. מוטב לי למות, אין טעם לחיות עוד, כי בעולם הזה אך יסורים ועינויים חלקי. לוּ עבר, למצער, האדון לונגינוּס את הדרך בשלום.

• יעמדו לו זכויותיו בשמים, שגדולות הן משל אחרים, כי איש צדיק הוא. ואולם ראה-נא, אדון: מה הנבלים ההם עושים שם:

• ברק השמש חזק היום ואינני רואה מאומה.

• את הסוללות, שעזבנו אתמול, הם הורסים.

• והלא אמרתי, שיסתערו. נלך מזה, אדוני מיכל, עמדנו כאן דיינו.

• הם הורסים את הסוללות לא רק להסתער, אלא גם כדי לפנות להם דרך לנסיגה, וודאי יביאו בדרך זו את המכונות, שבתוכן יושבים הרובאים. ראה-נא, אדון, איך הם נחפזים להרוס! כמידת ארבעים צעד כבר הרסו.

• עתה אני רואה, אולם השמש מכה היום בכוח.

האדון זגלובה האהיל בכף ידו על עיניו והביט. באותו הרגע הגיחו המוני-אספסוף דרך הפירצה שהובקעה בסוללה והתפזרו על פני שטח ההפקר שבין הסוללות. רבים מהם החלו מיד לירות; אחרים החלו לחפור במעדריהם ולשפוך סוללות חדשות ולהקים דייק חדש, כדי להקיף את מחנה הפולנים בחומת-סוללות שלישית סביב.

• ראה! — קרא וולודיובסקי — האם לא אמרתי מראש? כבר הם מוציאים את המכונות הנעות.

• אם ככה הם עושים, הלא יסתערו! נלך מכאן — אמר זגלובה.

• לא, אלה מכונות אחרות! — אמר האביר הקטן.

ואמנם המכונות, שנראו בפירצת הסוללה, היו מכונות נעות שונות מן הראשונות; אך דפנותיהן היו עשויים סולמות ומכוסים בגדים ועורות, ומאחוריהם ישבו טובי הרובאים ממחצית גובה המכונות ועד ראשן וירו אל מחנה הפולנים.

• נלך נא, ישכו אותם הכלבים עד מות! — אמר זגלובה.

• חכה, אדון! — השיב וולודיובסקי.

הוא החל למנות את המכונות, שהופיעו בזו אחר זו בפירצה שבסוללה.

אחת, שתים, שלוש… כנראה מכונות רבות להם… ארבע, חמש, שש — הבאות גבוהות אחת מרעותה… שבע, שמונה… המכונות האלה יהרגו כל כלב, שיימצא על הככר, כי בהן יושבים אל נכון הצלפים — תשע, עשר — כל אחת ואחת נראית היטב כעל כף-היד, כי השמש מאירה עליהן — אחת עשרה…

פתאום חדל האדון מיכל למנות.

• מה זאת? — שאל בקול מוזר.

• איפה?

• שם, על הגבוהה שבמכונות… אדם תלוי!

זגלובה הביט: אמנם כן. על הגבוהה שבמכונות נראתה לאור השמש גווית אדם ערומה, שהיתה תלויה בחבל והתנועעה עם כל ניד של המכונה כמטוטלת גדולה.

• אמנם כן — אמר זגלובה.

פתאום חוורו פני וולודיובסקי מאד וצעקת אימים נתמלטה מפיו:

• ישו-מריה! פודביפינטה הוא התלוי!

לחש עבר על הסוללות. זגלובה השח ראשו. הליט בכפיו על עיניו, ושפתיו הכחלוליות לחשו תוך שהוא נאנק:

• ישו-מריה! ישו-מריה!

לאט לאט הפך הלחש והיה לרעש של מלים מתערבלות ואחר לרעם כרעם הגלים. החיילים שעמדו על הסוללות הכירו את התלוי בחבל הקלון. את אחיהם לצרה, את האביר, אשר כל שמץ-דופי לא נמצא בו — כולם ידעו, כי פודביפינטה הוא זה ושערות ראשם סמרו מכעס וחרון.

זגלובה הסיר את כפיו מעל עיניו: איום היה מראהו; על שפתיו קצף, פניו כחולים, עיניו יצאו מחוריהן.

• דם! דם! — שאג בקול כה איום, עד כי רעדה אחזה את כל העומדים סביבו.

הוא קפץ אל התעלה. ואחריו קפצו כל הנמצאים על הסוללות. לא היה בנמצא כוח ואפילו היו אלה פקודותיו של הנסיך, שיכול לעצור אז בעד פרץ הזעם. מן התעלה יצאו בעלותם איש על שכם רעהו, בידיהם ובשיניהם אחזו בשפת התעלה — וכל אשר עלה על החוף, רץ הישר לפניו, מבלי שים לב אם גם האחרים רצים בעקבותיו. המכונות מיד העלו עשן רב ונתרעדו מרעמי היריות. אולם לא היה באלה כדי לעצור בעד המתפרצים. זגלובה רץ ראשון וחרבו מעל לראשו. איום היה מראהו, טרוף זעם, דומה לפר משתולל. אז זינקו לקראתם גם הקוזקים במגלבים, בחרמשים, ונדמה חומה בחומה התנגשו ברעש רב. ואולם הכלבים השבעים אינם יכולים לעמוד על נפשם זמן רב בפני הזאבים הרעבים והזועפים. הקוזקים נהדפו ממקומם, נמחצו בחרבות, נקרעו בשינים, הוכו ונלחצו ולא יכלו לעמוד — ועד מהרה אבדו עשתונותיהם, הפכו פניהם והחלו בורחים לעבר הפירצה. האדון זגלובה השתולל, הוא הטיל את עצמו לתוך הגוש הצפוף ביותר כלביאה שכולה, כּעכּע, חרחר, מחץ והרג — רמס ברגליו! השטח שלפניו היה לשממה, ועל ידו הלך כלהבה אוכלת האדון וולודיובסקי, שמראהו כנמר פצוע.

הרובאים שבמגדלי המכונות הושמדו עד האחרון בהם, ואת שארית הקוזקים האחרים רדפו עד הפירצה שבסוללה. אחרי-כן עלו החיילים על המגדל, שעליו היה לונגינוּס תלוי, והורידוהו לארץ.

מלוא קומתו נפל זגלובה על גווית רעו.

גם לבו של ווֹלוֹדיובסקי נקרע בו לקרעים, והוא הוריד כנחל דמעות למראה רעו המת. נקל היה להכיר, המ המוות, שבא על לונגינוּס, כי גווֹ היה זרוע חתכים מן החצים, שירו אליו. אך את פניו לא השחיתו החצים, כי רק חץ אחד פגע ברקתו והיתווה עליה תו ארוך. נטפי-דם אחדים נקרשו על לחיו, עיניו היו עצומות ועל פניו החוורים ריחף שחוק קל, ולולא קור המות שבתוי פניו, כי עתה נדמה כישן במנוחה. רעיו לקחו אותו ונשאוהו על שכמם אל החפירות ומשם אל הכנסיה שבארמון.

עד הערב עשו לו ארון ובלילה קברו אותו בבית-הקברות של זברז'. כל הכמרים שבעיר באו ללוותו בדרכו האחרונה, מלבד הכומר ז’בקובסקי, שבעת ההסתערות האחרונה נפצע בחוט-השידרה ומצבו היה אנוש. באו הנסיך, המצביאים, האדון שר-דגל-הממלכה, שר-הדגל הנובוגרודי, האדון פז’ימסקי, האדון סקשטוסקי, האדון ווֹלודיוֹבסקי, האדון זגלובה וכל אנשי הגדוד, שבו שירת לונגינוּס, רק הסטרוסטה הקרסנוסטבי לא בא, כי נשאר במחנה כממלא מקומו של הנסיך ירמי. הציגו את הארון לפני הקבר — וסדר הקבורה החל.

הלילה היה שוקט, מן הלפידים עלו להבות ישרות, שהפיצו אור על קרשי הארון הצהובים, על פני הכומר ועל פניהם הקשוחים של האבירים שעמדו מסביב.

מן המחתות עלה עשן, שהפיץ ריחות דפנה וערער. את הדממה הפריעו אך יבבותיו הקטועות של זגלובה, האנחות שפרצו מלב האבירים ורעם היריות, שהגיע מן הסוללות.

הכומר מוּחוֹביצקי הרים את ידו לאות, שהוא פותח בדבריו, ובכן עצרו האבירים את נשימתם, והכומר עוד שתק רגע, נעץ את מבטו בשמים המכוכבים ופתח לאמר:

"מי הוא הדופק בלילה על שערי-שמים? — שואל שר-המפתחות הזקן אשר לכריסטוס בהתעוררו משנתו הערבה.

• פתח, פטר הקדוש, פתח! אנכי פּודבּיפּינטה, בא!

"אך מה מעשיך הטובים, מה מעלתך, מה צדקותיך, אשר בגללם הרהבת את לבך להעיר שומר-סף גדול ונכבד משנתו? מה זכויותיך, כי תאמר להכנס אל המקום, אשר שעריו אינם נפתחים גם לפני יחס-אבות כיחסך, גם לפני כבוד סינטורים, גם לפני נושאי משרות נעלות בממלכה וגם לפני הוד-מלכות, אם לא תלווינה אליהן עוד זכויות אחרות? במה תבוא אל המקום, אשר אליו באים לא במרכבה רתומה לששה סוסים ועבדים רצים לפניה ולאחריה, כי אם בדרך-הצדקה התלולה והמלאה קוצים אפשר לטפס ולעלות אליו?

" הו, פתח, פטר הקדוש, מהר ופתח, כי אמנם במשעול תלול כזה הלך חברנו ורענו היקר האדון פּודבּיפּינטה — עד אשר בא עירום כביום היולדו. בא כסֶבַּסְטְיַן קדושנווהוא קרוע בחיצי הפגנים, אומלל כאיוב, טהור כנערה, שלא ידעה איש, תמים ככבש, עניו וצנוע — בלי שמץ-חטא, ועמו אך קרבן הדם, דמו, אשר הקריב בשמחה על מזבח-מולדתו אשר על האדמה.

"פתח, פטר הקדוש, לפניו את השערים, כי אם לפניו לא תפתח — לפני מי תפתח אותם בימים האלה, הימים ללא צדקה וללא יראת-אלהים?

“פתח-נא את השערים, שר-המפתחות הקדוש! פתח אותם לפני הכבש התמים הזה; ירעה-נא בשדה-האלהים, ילחך עשב, כי רעב הוא בא מזברז'…”

בלשון זו נשא הכומר מוּחוֹביצקי את דברו, ואחרי-כן תאר תאור כה נמרץ את כל חיי האדון לונגינוס, עד כי כל איש היה לנקלה בעיני עצמו לעומת ארון האביר המת, אשר קטן בעיניו מכל הקטנים ויגדל בצדקתו על כל הגדולים. האנשים היכו באגרופיהם על לבם ואבלם הלך והתעצם. והם ראו וידעו, מה גדולה האבדה, אשר אבדה למולדת, מה רב האסון, אשר בא על זברז'. והכומר דיבר רמות ונשגבות, וכאשר החל אחרי-כן לספר על אודות יציאתו לדרך של האדון לונגינוס ומותו, מות-אכזרי, שכח את לשון-הלמודים ויפי-המליצה, וכאשר ברך את המת בשם כל הכמרים, המצביאים והצבא, פרץ בבכי גדול וקרא: “לך לשלום, אחינו, לך לשלום, חברנו! לא אל מלך בשר-ודם, כי אם אל מלך עליון, אל אבינו שבשמים והבאת את אנחותינו, רעבוננו, עונינו ולחצנו — אל-נכון תועיל שם תפילתך והיא תביא לנו ישע, אך אתה לא תשוב עוד אלינו, ועל-כן אנחנו בוכים, על-כן אנחנו מרווים את ארונך בדמעותינו, כי אהבנוך, אחינו החביב!”

בכו הכל, גם הנסיך וגם המצביאים וגם כל החיילים בכו עם הכומר, ויותר מכל אלה בכו שלושת רעיו. וכאשר החל הכומר לשיר את התפילה: “מנוחת-עולמים תן לו, אלהים” — געו כולם בבכיה נוראה, אף כי כולם הסכינו זה-כבר אל המוות, בראותם לפניהם יום יום חללים רבים.

• כאשר שמו את הארון על החבלים, שבהם הורידו אותו אל הקבר, קשה היה להרחיק ממנו את האדון זגלובה, כאילו אביו או אחיו היה מונח בו. אולם סקשטוסקי וווֹלודיוֹבסקי התיקוהו בחזקה. הנסיך ניגש אל הקבר ולקח מעט עפר בכפו; הכומר החל לקרוא את התפלה “תהי נפשו…” והארון הורד אל הקבר, והעומדים מסביב החלו לשפוך עליו עפר. שפכו בידיהם, בקובעיהם — וכעבור רגעים אחדים נתכסה ארונו של לונגינוס פּודבּיפּינטה גל גדול, שהואר באור-הירח הלבן ווהעגום.

שלושת הרעים שבו מן העיר אל הככר, שממנה הגיעו הדי יריות בלתי פוסקות. הלכו בדומיה, כי איש מהם לא רצה להשמיע קולו ראשון — אולם בחבורות האבירים האחרות הוחלפו דברים על אודות המת והועלו על נס סגולותיו הרבות.

• אכן, לוויה מפוארת נערכה לו — אמר קצין אחד לחברו שעברו בסמוך לסקשטוסקי. — גם לאדון הסופר סיֶרֵקוֹבסקי לא נערכה לוויה יפה מזו.

• כי אמנם ראוי היה ללוויה כזאת — השיב לו חברו — כי מי עוד מלבדו היה יוצא להבקיע דרך מחנה האויב, כדי להגיע אל המלך?

• ואני שמעתי — הוסיף קצין שלישי — שבין אנשי וישניוביצקי נמצאים אחדים, שהתנדבו לצאת, אך אחרי המקרה הנורא, ודאי כבר לא תקום בהם הרוח למעשה כגון זה.

• כי אמנם אין לעבור. גם נחש לא יוכל לחמוק ולעבור.

• באלוהים! אך טירוף הוא לנסות שוב ללכת בדרך זו.

הקצינים עברו לדרכם. נשתררה שתיקה בת-רגע. פתאום אמר ווֹלודיוֹבסקי:

• השמעת, ין?

• שמעתי — השיב סקשטוסקי — התור שלי הגיע היום.

• ין! — אמר ווֹלודיוֹבסקי וסבר פניו חמוּר — הן אתה מכיר אותי זה-כבר והנך יודע, כי לא ברצון הנני נסוג מפני הסכנה, אבל סכנה לחוד והתאבדות לחוד.

• האתה, מיכל, מדבר ככה?

• אני, כי רעך אני.

• ואני רעך; ועל כן הבטיחני על דיברתך, דיברת-אביר, כי לא תלך, שלישי, אם אני אפול בדרך.

• היה לא תהיה! — נצטעק ווֹלודיוֹבסקי.

• השמע לאוזניך, מיכל, מה שהוצאת מפיך! ואיך תדרוש ממני דבר, אשר אתה אינך מסוגל לעשותו? כרצון אלהים כן יקום!

• אם כן, הרשני נא ללכת אתך יחד.

• הנסיך, ולא אני, אסר עלינו ללכת יחד — ואתה חייל הנך ועליך לשמוע בקול הנסיך.

• האדון מיכל נשתתק, כי אמנם חייל היה ברוחו, ואך את שפמו הניע בחזקה לאור הירח, ואחרי-כן אמר:

• הלילה בהיר מאד; אל תלך היום.

• כמובן, הייתי מעדיף לילה אפל — אמר סקשטוסקי — אולם דחיה לא תיתכן. ראה, מזג-אויר נשתפר ולא במהרה ישוב הגשם לרדת, ופה אבק-השרפה הולך ואוזל, מזון עוד מעט ואין, החיילים חופרים באדמת הכיכר ומחפשים שרשי-צמחים למאכל; יש חיילים אצלם החניכיים נרקבים כתוצאה מאכילת דברים נשחתים. היום אלך, היום. כבר לקחתי ברכת פרידה מאת הנסיך.

• הנני רואה, כי הנך אכול יאוש.

סקשטוסקי נתחייך עגמומית.

• מיכל, מיכל! אמנם לא תענוגות שבעתי, אך לא אלך לחפש את המוות, כי הלא חטוא יחטא האיש, העושה כזאת, ומלבד זאת הן לא כדי למצוא את המוות אני יוצא, כי אם כדי להגיע אל המלך ולהציל את המחנה.

פתאום תקף את ווֹלודיוֹבסקי רצון עז לספר לסקשטוסקי הכל על אודות הנסיכה וכמעט כבר פתח את פיו, אך פתאום עלה על דעתו הרעיון כי “אם ישמע את החדשות, יתבלבל מוחו ועל נקלה יתפשוהו” — ובכן נשך את לשונו ונדם, ואחרי-כן שאל:

• איזו הדרך תלך?

• אמרתי לנסיך, כי אין עוד כל עצה לעצור בעדך — אמר ווֹלודיוֹבסקי. — אך מות אחד נועד לאדם, והלא טוב לו למות בשדה-התהילה מאשר למות במיטה. האלהים יהיה עמך! האלהים ינהל אותך, ין! אם לא נראה עוד איש את אחיו בעולם הזה, הנה בעולם הבא נתראה, ואני נאמן אהיה לך באהבתי עד עולם.

• כאשר אהיה נאמן לך אנכי. יגמלך אלהים על כל הטוב שעשית. שמע-נא, מיכל, אם אמות, אולי לא יציגו לראוה את גוויתי, כפי שנהגו לגבי האדון לונגינוס, כי לקח אכזרי קיבלו מאתנו, ואולם ודאי יתפארו באיזה אופן, שהרגו אותי; אם כה יהיה, ילך נא הזקן זצ’ויליחובסקי אל חמילינצקי ויביא משם את גוויתי כי אינני רוצה, שהכלבים יסחבוני על פני המחנה שלהם.

• בטח בי — אמר ווֹלודיוֹבסקי.

האדון זגלובה, שעד כה שמע את שיחת שני רעיו כשדעתו מעורפלת עליו למחצה, התאושש לבסוף, והשיג במה הדברים אמורים, אך שוב לא מצא די כוח בקרבו לעצור בעד סקשטוסקי, או לדבר על לבו, לבל ילך, ורק נאנק כמיואש:

• אתמול הלז, היום הזה — אלי! אלי! אלי!

• בטח באלוהים אדון! — אמר אליו ווֹלודיוֹבסקי.

• ין אדוני!… — החל זגלובה לדבר.

ואולם לא יכול לדבר עוד, רק את ראשו השב והקודר שם על חזה האביר והתרפק עליו כהתרפק ילד רפה אונים על חזה אמו.

כעבור שעה אחת קפץ סקשטוסקי אל מי הבריכה המערבית.

הלילה היה בהיר מאד ומראה הבריכה במרכז כמראה אגן-כסף, אך סקשטוסקי נעלם כרגע מן העין, כי שפת הבריכה הצמיחה סוּף וקנים לרוב, והלאה מזה צמחי-מים ובוץ בשפע רב. כח הערבוביה הזאת של עלים רחבים וצרים, ירוקת קנים וגבעולים חלקלקים ועקלקלים כנחשים, נאחזו ברגליו ובמתניו והיו לו למכשול על דרכו, אך הסתירוהו מעין רואים. בדבר צליחת חלקת המים הבהירה והמתנוצצת אף לא הירהר. ובכן החליט סקשטוסקי להקיף את כל הבריכה מסביב לשפתה עד הגיעו אל הביצה הקטנה שבעבר השני, שממול, דרכה נשפך הנהר אל הבריכה. אמנם ניתן לשער, כי שם עומדים משמרות קוזקים או טטרים, ואולם גם יער קני-סוף צמח שם, שבקצותיו בלבד קיצצו הקוזקים לצורכי מגורי הארעי שלהם. אם יגיע אל הביצה טובענית מדי. אבל גם דרך הזאת היתה נוראה. תחת המים הרדומים האלה, שלאורך הגדה לא הגיע עומקם מעל לרגל אחת, הסתתר בוץ, שעומקו כאמה ויותר. כל צעד וצעק של סקשטוסקי העלה בועות-מים הרבה, שקול בעבוען יכול להשמע בתוך הדממה שמסביב. מלבד זאת, למרות שנע לאיטו, הנה נתכסו פני הבריכה אדוות שהלכו הלוך ורוץ מבין הקנים ושאר הצמחים אל אמצע הבריכה, שם שפך הירח את אורו. לו ירד גשם, כי עתה צלח סקשטוסקי את הבריכה, וכעבור חצי-שעה היה מגיע אל הביצה, ואולם על-פני השמים לא נראה אף עב קל. נחלי אור ירקרק נשפכו על הבריכה והפכו את עלי-הנופר למגני-כסף ואת שרביטי קני הסוף לצרורות אניצי כסף. הרוח לא נשבה — למזלו,— נבלעו בעבועי בועות-המים בשאון היריות, ולכן היה סקשטוסקי נע לפניו רק בשעה שגברו היריות מעל הסוללות. ואולם הלילה הבהיר נכרכה בו תקלה נוספת. המוני יתושים עלו מן הסוף והתאבכו מעל לראש האביר, ירדו על פניו ועל עיניו, הציקו לו מאד והמו וזמזמו באזניו את שירת התוגה שלהם. סקשטוסקי ידע מראש, כי תלאות רבות נכונות לו בדרך זו, אך לא הכל צפה מראש. הוא לא צפה מראש את כל הפחדים שנכונו לו. כל עומק מים, גם הגלוי והידוע, צפון בו בלילה איזה סוד, משהו מפחיד — ובלי כוונה מעלה את השאלה: מה שם על קרקע המים? והבריכה הזאת, בריכת זבקז', היתה נוראה שבעתיים. מימיה נראו דחוסים וכבדים מכל שאר המים — וריח פגרים עלה מהם. כי אמנם קוזקים וטטרים למאות הרקיבו בתוכם. אמנם מזה ומזה משו את החללים מתוך הבריכה, אך כמה מהם עדיין נשתיירו בין קני הסוף והצמחיה העבותה. קור המים הקיף את סקשטוסקי — ואת מצחו כיסתה זיעה. מה יהיה, אם אילו זרועות רטובות תאחזנה בו פתאום, או אם אילו עינים ירוקות תבטנה אליו מתחת האגמון? צמחי מים משתרגים וארוכים החזיקו בברכיו, והוא — שערות-ראשו סמרו מפחד, אולי גווית טובע היא זו, שלא תרפה ממנו עוד. “ישו-מריה! ישו-מריה!” — לחשו שפתיו בלי-הרף בלכתו. יש שנשא עיניו למרום, ולמראה הירח, הכוכבים והרוגע שעל פני השמים הונח לו מעט. “אכן, יש אלהים!” — קרא וחזר וקרא בחצי-קול. יש שהביט אל חוף הבריכה, ואז נדמה לו, כי מאיזה עולם ארור, עולם שכולו בוץ, נבכי-מים שחורים, אור ירח כהה, רוחות, חללים וביעותי-ליל, הנהו משקיף על אדמת-יה — וגעגועיו נתחזקו עליו, עד כי נתאווה לצאת ולהמלט מסבך-הקנים.

ואולם הוא המשיך ללכת עם שפת הבריכה — וכבר הרחיק כל כך מן המחנה, שהבחין פתאום, על אדמת-אלהים זו, במרחק אילו עשרות צעדים מן הבריכה, בדמותו הניצבת של טטרי היושב על סוסו — אז עצר במקומו והתבונן אל הדמות הזאת, ובראותו את תנועות ראשה האחידות לעבר צואר הסוס, נדמתה להיות נתונה בשינה.

מוזר היה המראה. הטטר הניע ראשו בלי-הרף, כאילו השתחוה מרחוק לפני סקשטוסקי, וזה לא חדל מלהביט אליו. דבר-מה נורא היה במראה הזה, אך סקשטוסקי שאף רוח בהקלה כי מפני האימה הזאת, אימת-אמת, גזו האימות, שחזה לו בדמיונו, שהיו רעות ממנה מאה מונים. עולם-הרוחות חלף ועבר מנגד עיניו, ומיד התאושש. עתה לא הגה אלא בשאלות, כגון: האומנם ישן הוא הטטר או לא? הלהוסיף וללכת או לחכות עש שיתעורר?

ואולם הוא המשיך ללכת, עתה עשה דרכו בלאט ובזהירות גדולה מבתחילה. כבר עבר כחצי הדרך מן המחנה ועד הביצה והנחל. פתאום החלה רוח קלה לנשוב. נתרעשו קני הסוף, ושמח לבו של סקשטוסקי. כי למרות כל זהירותו, למרות שלפעמים עברו עליו כמה רגעים עד שהעז להציג כף-רגלו על קרקע הבוץ, כל הגה, או בעבוע, או שקשוק, היה בהם כדי להכשילו. ואילו עתה העז להרחיב צעדיו בתוך שאון שיחם ושגם של הקנים והעלים, שמילא את כל הבריכה — וכל אשר סביבותיה נתאווש, ואף המים שלשפת הבריכה העלו גלים שנתמלמלו.

ואולם הרוח הנושבת העירה, כנראה, לא רק את הצמחים והמים, כי פתאום ראה סקשטוסקי לפניו איזה חפץ משחיר במים, המתנועע ומתערסל לעומתו, כמתכונן לקפוץ אליו. כמעט התמלטה צעקה מפי סקשטוסקי, ואולם האימה והבחילה בלמו את קולו בחזהו, ובו ברגע צחנה נוראה שמה מחנק לגרונו.

ואולם רגע אחרי כן, כשהירפתה ממנו המחשבה, כי אחד הטבועים בכוונה חסם לפניו את הדרך, נותרה אך הרגשת המיאוס — והאביר המשיך דרכו. הרשרוש בקנים נמשך, ואף נתגבר. מבינות לראשי הקנים המתנועעים ראה סקשטוסקי משמר טטרי שני ושלישי. עבר על פניהם, חלף גם על-פני המשמר הרביעי. “ודאי כבר היקפתי כחצי הבריכה” — הירהר, והתרומם מעט מעל לקנים, כדי לראות היכן הוא נמצא. באותו הרגע דבר-מה נגע ברגליו. הביט וראה פני אדם אצל ברכיו.

“הנה השני” — חשב.

הפעם לא נבהל, כי גוויה זו שכבה פרקדן ולא ניכרה בה כל מראית של חיים ותנועה. סקשטוסקי החיש את צעדיו, כדי שלא יסתחרר עליו ראשו. סבך הסוף נתעבה — ואמנם שימש לו עתה חיפוי בטוח, אולם מאידך הכביד עליו ביותר את ההליכה. עברה עוד כמחצית השעה, ואחר כשעה, והוא המשיך ללכת, אך עייף מאד. לא עמוקים היו המים, וגם לקרסוליו לא הגיעו, ואולם פה ושם הגיעו כמעט עד טבורו. אך הוגיעה אותו משיכתו את רגליו מן הבוץ לאט לאט. זיעה כיסתה את מצחו, ומזמן לזמן עבר בו רעד מכף-רגלו ועד קדקדו.

• מה זאת? — הירהר באימה — האם לא נטרפה דעתי עלי? את הביצה אינני רואה. האם לא אכיר את המקום בין הסוף ואעבור על פניו?

עתה היה בסכנה גדולה, שימשיך להקיף את הבריכה ובבוקר יעמוד במקום, שממנו יצא, או יגיע אל מקום אחר ויפול בידי הקוזקים.

“בדרך רעה בחרתי”, — חשב ורוחו נפלה — דרך הבריכה אין לעבור, אחזור ומחר אלך בדרך, שבה הלך אדון לונגינוס — ובינתים אוכל לנוח.

ובכל-זאת הלך הלאה, באשר הכיר, כי הוא אך מבקש להערים על עצמו באמרו, שישוב אל המחנה ואחרי שינוח, ייצא; הוא גם חשב, שלא יתכן כי בהליכתו האיטית והזהירה כבר היה עליו להגיע אל מקום נביצה. ואולם הרצון לנוח לא הירפה ממנו, והלך ונתחזק. לרגעים נתאווה לצנוח תחתיו במקום שם הבוץ רדוד כלשהו, ובלבד לנוח מעט. הוא נלחם במחשבה זו והתפלל בלבו. הרעד אחז בו לעתים תכופות, עתה היה מושך אך בקושי רב את רגליו מן הבוץ. למראה משמר טטרים היה מתאושש, אך הרגיש, כי גם ראשו הולך וכבד ככל שאר אבריו וכי חום תוקף אותו.

עברה עוד מחצית השעה — והביצה לא נראתה עוד.

ואולם גוויות הטבועים, שנתקל בהן בדרכו, מספרן הלך ורב. הלילה, הפחד, פגרי החללים, איוושת הסוף והנדודים בלבלו רעיונותיו. עתה פקדוהו מראות הדמיון. הנה הילנה יושבת בקוּדק והוא שט עם ז’נדז’ן בספינה על הדניפר. הקנים הומים — והוא שומע קול שירה אוקראינית: " הוי, לא עננים הם אלה!… הערפלים לא חדלו". הכומר מוחוביצקי מצפה לבוש בגדי הכהונה, והאדון קז’ישטוף גרודזיצקי מברך את הכלה במקום אביה המת… העלמה שם מביטה יום יום מעל החומות אל הנהר — עוד מעט ותמחא כף ותקרא: “הוא בא! הוא בא!”

• אדוני! — קורא ז’נדז’ן במשכו אותו בשרוולו — העלמה עומדת…

סקשטוסקי מתעורר. סבך של קנים עוצר בעדו. החזיון תם. דעתו מצטללת עליו. עתה איננו עייף עוד כמו קודם, כי חומו מוסיף לו כוח.

הי, האם עדיין אין הביצה נראית לעין?

אך על סביבו קנים ואגמונים כאילו היה עומד כל הזמן על מקום אחד. והלא במקום שפך הנחל יהיו המים פתוחים, כלומר: עדיין לא הגיע אל הביצה.

האביר ממשיך ללכת, אך חרף כל התנגדותו חוזרת מחשבתו אל חזיונות דמיונו החביבים עליו. לשוא הוא מתאמץ לגרשם מעל פניו, לשוא רוחשות שפתיו דברי-תפלה, לשוא הוא מחזק את רוחו באלוהיו — עוד הפעם ניצבים לנגד עיניו: הדניפר, אניות, סירות — קוּדק, הסיץ' — ואולם הפעם באים המראות בלי-סדר, המוני אנשים הוא רואה: הילנה, הנסיך, חמילינצקי, באואמן של מחנה הקוזקים, האדון לונגינוס, זגלובה, בוהון, ווֹלודיוֹבסקי — כולם לבושים בגדי-חג, כי אל חג כלולותיו באו, אך היכן ייערך זה? נמצאים הם באיזה מקום לא-נודע, לא בלוּבני, לא ברוֹזלוֹגי, לא בסיץ', לא בקוּדק… רק מים וגוויות צפות על פניהם.

סקשטוסקי מתעורר שנית, ונכון מזה, רחש חזק הבא מן הכיוון, שאליו הוא הולך, מעורר אותו — ובכן עמד תחתיו והקשיב.

והרחש הולך וקרב. עתה שומע הוא קול חיכוך ומשק-מים — סירה היא זו.

הוא רואה אותה מבינות לקני הסוף. שני קוזקים יושבים בתוכה — אחד מהם דוחף את הסירה במשוט, השני אוחז בידו מוט ארוך, מתנוצץ מרחוק ככסף, ומפנה בו את צמחי-המים מלפני הסירה.

סקשטוסקי השקיע עצמו במים עד צוארו והביט.

• האם רק משמר עובר הוא זה, או כבר הרגישו בי והם מחפשים אותי? — שאל בלבו.

ואולם כשהבחין בתנועותיהם השקטות של הקוזקים הבין, כי לפניו משמר רגיל. על פני הבריכה שטו ודאי עוד סירות — ולו הרגישו בו הקוזקים, כי עתה נקבצו כעשר סירות ויותר עם המון אנשים.

ובינתיים עברו בסמוך אליו. דבריהם נבלעו בשאון הקנים; סקשטוסקי קלט אך קטע זה מדבריהם:

• יקחם השד! את המים הנבאשים האלה ציוו לשמור!

והסירה הפליגה הלאה — והקוזק העומד בסירה היכה בלי-הרף במוט שבידו על הצמחים שבמים, כאילו אמר להחריד את דגי הבריכה.

סקשטוסקי המשך דרכו.

כעבור זמן-מה ראה עוד משמר טטרי, שניצב ממש על שפת הבריכה. הירח האיר את פניו של אחד הטטרים, שהיו דומים לפני כלב. ואולם סקשטוסקי יותר משפחד מפני הטטרים, חשש מפני איבוד צלילות דעתו. ובכן התאמץ בכל כוח-רצונו לדעת ולהכיר, היכן הוא נמצא ולאן הוא הולך. ואולם התאמצותו זו הוגיעה אותו עוד יותר, ועד מהרה ידע, כי עיניו מטעות אותו, כי יש שהוא רואה את הבריכה ומראֶה כמראה הכיכר שבזברז', וקני הסוף דמותם כאוהלים. אז אמר לקרוא לווֹלודיוֹבסקי, כי ילך אתו יחד, אולם כיוון שהכרתו עדיין לא עזבתו כליל, נמנע מלצעוק בקול.

• אל תרים את קולך! אל תרים את קולך! — אמר וחזר ואמר אל עצמו, — פן תביא עליך אבדון.

ואולם המלחמה, שנלחם עם עצמו, הלכה וקשתה עליו. הוא יצא מזברז' מעוּנה, רעב וחסר שינה, — תלאות שהפילו חללים רבים במחנה. — ועתה מסע לילי זה, המרחץ הקר, ריח-הפגרים שעלה מן המים, תעייתו בבוץ, בין סבכי הצמחים, החלישוהו כליל. ועל כל אלה נוספו התרגזותו בגלל האימה והכאב של עקיצות היתושים, שעקצו את פניו עד זוב דם — ובכן הרגיש, כי אם לא יגיע במהרה אל הביצה, יעלה על חוף הבריכה, כדי להחיש את אשר עלול לקרות, או שיפול בין הקנים ויטבע.

הביצה ושפך הנחל אל הבריכה היו בעיניו עוגן הצלה, אף כי באמת היו מוכנים לו שם קשיים חדשים וסכנות חדשות.

הוא חיזק את רוחו והלך הלאה, אך חוש זהירותו הלך ורפה. למזלו עוד עברה האיוושה בין קני הסוף. ובתוך כך שמע קולות אדם, שיחות; הוא דימה, כי על-אודותיו מדברת הבריכה. היגיע אל הביצה או לא יגיע? הייצא מתוך הקנים או לא ייצא? היתושים מזמרים מעל לראשו בקולות דקים ובעצב הולך וגדל. המים הלכו והעמיקו — הנה הם מגיעים עד טבורו, ואחר עד חזהו. ובכן, חשב, כי אם יהיה עליו לשחות במים אלה, יסתבך בסבכי הצמחים ויטבע.

ושוב נתקף רצון עז, לאין-עצור, לקרוא לווֹלודיוֹבסקי, וכבר הרים את שתי ידיו אל פיו, כדי לצעוק: מיכל! מיכל!

למזלו היכה על פניו קנה רחמן, רטוב מאגלי טל. אז התאושש וראה למולו, מעט מימין, אור עמום.

עתה הקפיד להביט אל האור הזה, וזמן-מה כיוון לעבר האור.

פתאום עצר תחתיו, כי ראה לפניו רצועה של מים צלולים. אז התנשם. הנה הנחל ןמשני עבריו — הביצה.

“עתה אניח לשפת הבריכה, לאורך הרצועה הזאת אלך” — אמר אל נפשו.

לשני עברי הרצועה נתמשכו שתי רצועות קני-סוף — האביר חמק אל תוך הרצועה שאליה הגיע. כעבור רגע הכיר לדעת, כי בדרך טובה הוא הולך. הוא הביט סביבו וראה, שהבריכה היא כבר מאחוריו. עתה הלך לאורך הרצועה הצרה, שוודאי היא היא הנחל. גם המים פה קרים, כמימי הנחלים.

ואולם כעבור זמן-מה עייף מאוד. ברכיו כשלו תחתיו ולנגד עיניו כמו ניצב ענן שחור. “אינני יכול עוד. אצא אל החוף — אמר אל לבו — ואשכב. לא אעצור כוח להמשיך. עלי לפוש מעט”.

פתאום נפל על ברכיו, מישש בידו סביבו, ומצא מעין בליטה יבשה, מכוסה אזוב, איון בתוך הסוף.

ישב שם ונידב בשרוולו את הדם מעל פניו והתנשם עמוקות.

אחרי רגע הריח עשן. פנה כה וכה וראה במרחק כמאה צעדים מן החוף מדורת-אש ומסביבה חבורת אנשים.

מקום ישיבתו נמצא בקו ישר למדורה וכשניענעה הרוח בקנים, ראה היטב הכל. במבט-עין ראשון ראה כי אלה סייסים טטריים, וכי הם אוכלים.

אז תקף אותו רעב נורא. את ארוחתו האחרונה אכל עוד לפנות בוקר — נתח קטן של בשר-סוס, שלא היה בו גם כדי להשביע גור-כלבים — ומאז לא בא אל פיו מאומה.

ובכן החל לתלוש גבעולים עגולים של נופר, שצמחו לידו, ולמוצצם בלהיטות רבה. בדרך זו השקיט גם את רעבונו ושיכך את צמאונו, כי גם צמא היה מאד.

וכל אותה שעה לא חדל מלהתבונן אל אש-המדורה, שהלכה ונתעממה. היושבים לידה כמו נמתח עליהם מסך ערפל, ונדמה, כי הם הולכים ורחֵקים.

• אהה, זו השינה תוקפת אותי! פה ארדם, במקום הזה — עלה הרהור בלבו.

ואולם סביב המדורה קמה תנועה. הסייסים קמו ממקומם. לא ארכו הרגעים ולאזני סקשטוסקי הגיעו קריאות: “סוס! סוס!” ובתשובה נצטהלו הסוסים קצרות. המקום התרוקן והאש שקעה. אחרי רגע שמע האביר שריקות ושעטות-סוס עמומות על-פני האחו הרטוב.

סקשטוסקי לא יכול להבין, מדוע עוזבים הסייסים את המקום. פתאום ראה את ציצות האגמונים וכותרות הנימפיאות שהולכות ומחווירות — המים החלו מתנוצצים לא כמו לאור הירח והאויר עטה ערפל דק.

הביט על סביביו — השחר עלה.

כל הלילה סבב אפוא את הבריכה, עד שהגיע אל הנחל ואל הביצה.

אך בתחילת דרכו היה. עתה עליו ללכת לאורך הנחל ולעבור את מחנות האויב ביום.

האויר נטען אור של בוקר עוד ועוד. בפאת מזרח עטה הרקיע מעטה תכלת חיוורת.

סקשטוסקי נטש את מקומו על האיון ושוב שקעו רגליו בבוץ. עתה חתר אל החוף, ואז הוציא את ראשו מבין סבכי הסוף.

במרחק חמש מאות צעד ניצב משמר טטרי, כל שאר האחו ריק, ורק המדורה נוצצת עוד ברמצה הלוהט. האביר החילט לזחול בתוך הדשא הגבוה והסוף ולהגיע עד מקום המדורה.

בהגיעו שמה חיפש וחיטט אחרי שיורי מזון. ואמנם מצא עצמות-כבש ועליהן שארית גידים וחֵלב, וגם אילו נתחים של לפת אפויה בתוך הרמץ — ובכן החל לאכול ברעבתנות כחית-טרף. הוא אכל, עד שראה כי המשמרות, הנצבים בדרך, חוזרים עתה דרך האחו הזה אל המחנה, הולכים וקרבים אליו.

אז פתח בזחילה חזרה אל הביצה וכעבור רגעים אחדים נעלם בסבך הקנים. כשהגיע אל האיון היבש, השתרע עליו, נזהר מלהשמיע רחש כלשהו. בינתיים עברו המשמרות. סקשטוסקי החל לגרוס את העצמות, שלקח אתו — והן נתפקעו בין לסתותיו האדירות, משל היו אלה מלתעות זאב. אכלאת החֵלב ואת הגידים, מצץ את המוח, לעס את העצמות — והשקיט את רעבונו. סעודת-שחרית כזאת לא היתה לו בזברז' זה ימים רבים.

עתה חש עצמו מאושש יותר. עודד אותו גם מאכלו וגם היום ההולך ובא. היום הלך והאיר; הרקיע בפאת מזרח הפך את ירקותו, והווריד והזהיב. אמנם קור-הבוקר הציק לאביר, אך התנחם ברעיון, כי עוד מעט והשמש תחמם את גוו הלאה. אז הביט סביבו לראות היכן הוא. האיון, שעליו הוא שוכב, גדול הוא למדי, אם גם קצר במקצת, כי עגול הוא, אולם נרחב במידה שיספיק לכדי שכיבה רוֵחה בשביל שני אנשים. סבך הקנים מקיף אותו מסביב כחומה ומעלים אותו מעין-אדם.

"לא ימצאוני כאן — חשב האביר בלבו — מלבד אם יבואו הנה לדוג דגים, ואולם דגים אין במקום הזה, כי מתו מרקב-הפגרים. כאן אנוח ואחשב את דרכי.

הוא שקל בדעתו, אם עליו להמשיך וללכת עם הנחל, אם לא. לבסוף החליט ללכת כשתנשוב הרוח ותניע את קני הסוף. אחרת, כל רחש וכל תנועה יגלוהו, וביחוד משום שדרכו תוביל ודאי בקירבת מחנה האויב.

• ברוך אתה, אלהי, כי החייתני עד כה! — קרא בלחש.

הוא נשא את עיניו למרום, ואחרי-כן נישא בדמיונו אל חפירות הפולנים. הארמון נשקף היטב על-פני המקום ההוא, וביחוד בשעה זו, כהחלו קרני שמש-הבוקר לצפות אותו זהב. אולי עומד מישהו עתה על מגדל הארמון ומשקיף במשקפת על הבריכות וסבכי הסוף, וודאי יעמדו שם ווֹלודיוֹבסקי וזלובה כל היום וישקיפו מעל הסוללות לראות אם איני תלוי במרומי אחת המכונות הניידות של הקוזקים.

• לא יראו אותי! לא יראו! — חזר ואמר סקשטוסקי כמה וכמה פעמים. אמנם לא הרחקתי הרבה, אך הלא צריך היה לעבור את הדרך הזאת. האלהים יוסיף להיות בעזרתי.

• ובעיני-דמיונו ראה והנהו כבר מעבר למחנה האויב — ביערות שמאחוריהם ניצבים צבאות פולין: מגוייסי כל הארץ, ההוזרים, חיל-הרגלים, גדודי בני שאר הארצות — האדמה נאנקת תחת כובד משא האנשים, הסוסים, התותחים, ובתוך כל אלה המלך בכבודו ובעצמו…

אחרי-כן ראה קרב אדירים — מחנות שלמים נפוצים — הנסיך בראש כל חיל-הפרשים דוהר על פני ערמות חללים, הצבאות הפולנים נפגשים בשמחה…

עיניו הכואבות והתפוחות נעצמו מפני חוזק האור, וראשו שח על חזהו מפני שפעת הדמיון. עייפות נעימה השתלטה עליו ונוצקה באבריו. הוא התמתח מלוא אורכו ונרדם.

באגמונים ובקנים עברה איוושה. השמש הגביהה בשמים וחיממה במבטה החם את האביר וייבשה את בגדיו עליו — והוא, שנתו היתה עמוקה, ללא זיע. אילו ראהו מי בשכבו כך, שרוע, ופניו המגואלים בדם, והניח כי גוויה לפניו, שמימי-הנהר פלטו אותה. שעות עברו — והוא ישן. השמש הגיעה עד מרום השמם והחלה לרדת לעבר השמים מזה, והוא עדיין שקוע בשנתו. העירה אותו צוויחת סוסים באחו, שהיו נושכים זה את זה וקריאותיהם הרמות של הסייסים, שהצליפו על גבי הסוסים בשוטים.

הוא שיפשף את עיניו, הביט סביבו, ונזכר היכן הוא. הביט למעלה וראה, כי בפאתי המערב של השמים האדמומיים מקרני השמש האחרונות, מתנצנצים כוכבים — הוא ישן אפוא יום תמים.

השינה לא הוסיפה לו כוח, להיפך, כל עצמותיו כאבו עליו. ואולם, חשב בלבו, כי עם היגיעה הצפויה לו, שוב יתאושש ויתרענן — ובכן, הוריד רגליו אל תוך המים, ומיד המשיך בדרכו.

עתה הלך ליד הקנים בתוך המים הצלולים, שלא לעורר תשומת לבם של הסייסים ברשרוש הקנים. אור הדמדומם האחרונים כבה ושררה אפלולית, כי הירח טרם יגיח מאחורי היערות. המים היו עמוקים מאד, עד שלפעמים לא יכול ללכת ונאלץ לשחות, וקשה היה לו לשחות כי בגדיו היו עליו ונגד הזרם שחה, והזרם משך אותו לאחוריו, אל הבריכה. ואולם כל עין טטר לא יכלה לראותו, כי חומת-הקנים הסתירתו. ובכן עשה את דרכו בלי-פחד. לפעמים בשחיה, אך לרוב הלך בתוך המים, שהגיעו עד טבורו, וגם עד צוארו, עד שהגיע לבסוף אל המקום, שממנו ראה בשני עברי הנחל אורות לאלפים.

• אלה המחנות — אמר בלבו — עתה הושיעני, אלהי!

והיטה אוזנו להאזין.

המולת קולות מעורבים הגיעה לאוזניו. כן, מחנות האספקה הם אלה. מעבר החוף השמאלי היה מחנה הקוזקים עם אלפי עגלותיו ואוהליו — ממעבר החוף הימני מחנה הטטרים; ושני המחנות האלה הומים, רועשים, מלאים קולות בני-אדם, תוּפים, חלילים, געיית בקר, גמלים, צהלת סוסים, צעקות. הנחל חצה ביניהם, והוא שהיה למעצור לקטטות ולרציחות, כי הטטרים לא יכלו לשכון בשלוה בשכנות עם הקוזקים. במקום הזה היה הנחל רחב מאשר במקומות אחרים, ואולי בכוונה חפרו בו והרחיבוהו. ואולם העגלות מעבר מזה ואוהלי-הקנים מהעבר השני נמצאו, אם לשפוט לפי האורות, אך המרחק אילו עשרות צעדים מן החופים — ובסמוך למים ודאי ניצבים משמרות.

האגמונים והסוף הלכו ונתמעטו — החופים, שבין המחנות, היו חוליים. סקשטוסקי התקדם עוד כחמשים צעד לפניו — ועמד. איזו גבורה ואימה הילכו עליו שני המחנות.

באותו הרגע נדמה לו, כי זעם כל אלפי האנשים ההם פונה אליו, והוא חדל-אונים מולו. הלא יחיד הוא עתה.

“איש מאתנו לא יוכל לעבור בדרך זו” — חשב.

ובכל זאת המשיך ללכת, כי איזו סקרנות מכאיבה, חסרת מעצורים, משכה אותו. הוא רצה לראות עוצמה נוראה זו מקרוב יותר.

פתאום עמד. הסוף והאגמונים נסתיימו, כאילו נחתכו בסכין. ואמנם אפשר, כי כרתו אותם לצורך הקמת סוכות מגורים. הלאה מזה האדימו ממי הנחל כדם ממדורות האש שנשתקפו בהם.

שתי מדורות גדולות ובהירות בערו סמוך אל החוף. אצל הלהבה האחת ניצב טטר על סוסו, אצל השניה — קוזק וחנית ארוכה בידו. שניהם הביטו זה אל זה ואל המים. מרחוק נראו עוד קוזקים וטטרים, גם הם ניצבים על משמרתם ומביטים.

ברקי-הלהבות כמו מתחו גשר ששל אש על פני המים. במים, סמוך לחופים, נראו שורות של סירות קטנות, ששימשו למשמר על-פני הבריכה והנחל.

• אין לכבור! — רטן סקשטוסקי.

ופתאום תקף אותו היאוש. לא להתקדם ולא לחזור! הנה חלפה יממה מאז הוא מבוסס בביצות ובסבכים, נושם אל קרבו צחנת פגרים, נרטב במים, — וכל זה כדי להיווכח, בהגיעו אל המחנות, דרכם אמר לעבור, שאין כל אפשרות לעברם.

ואולם גם לחזור אי אפשר. הוא ידע, כי ימצא בקרבו די-אונים להתקדם לפניו — ואולם לא ימצא אותם, כדי לחזור לאחור. וביאושו עלתה גם חמת-רוחו; רעיון עלה על לבו לצאת מן המים, להשמיד את המשמרות. להתנפל אחרי-כן על ההמונים ולמות.

ושוב נשבה הרוח ורשרשה בסוף בלחש והביאה עמה גם קול הפעפונים מזברז'. סקשטוסקי החל להתפלל בלהט, היכה באגרופיו על חזהו וקרא לתשועת אלוהים בכוח ובאמונה נואשת; — הוא התפלל ושני המחנות, מזה ומזה, המו מבשרות רעה, כתשובה על תפלתו. דמויות שחורות ואדומות מברק-האש חלפו כעדר שדים בתוך השאול — המשמרות עמדו בלי-נוע — והמים בנחל, להם מראה דם.

• את מדורת-האש יכבו בשעות המאוחרות של הלילה — הירהר סקשטוסקי וחיכה.

עברה עוד שעה אחת, ועוד שעה. ההמולה שככה מעט, האש במדורות הלכה ונתעממה — מלבד שתי המדורות של המשמרות, שעוד הגבירו אשן.

המשמרות נתחלפו — ונראה, כי עד הבוקר תעמודנה כאן משמרות.

הרהור חלף במוחו של סקשטוסקי, כי אולי יצליח להתחמק ולעבור דווקא ביום — אך עד-מהרה הסיר מלבו את הרעיון הזה. ביום שאבו מים מן הנחל, הישקו בו את הסוסים, רחצו בו — הנחל היה ודאי מלא אנשים.

פתאום נפל מבטו של סקשטוסקי על אחת מן הסירות הקטנות, שנמצאו לעשרות בשני החופים. ובצד הטטרי הגיע הסוף עד שורת הסירות הראשונה.

סקשטוסקי השתקע המים עד צוארו ולאט לאט החל להתקדם לעבר הסירות ועיניו נעוצות באיש-המשמר הטטרי.

כעבור מחצית השעה הגיע עד הסירה הראשונה. תכניתו היתה פשוטה. אחורי הסירות היו מורמים מעל למים והיוו מעין קמרון, תחתיו יכול ראש-אדם לעבור על-נקלה. וכשעומדות כל הסירות בשורה, זו לצד זו, ללא רווח ביניהן, נבצר מן השומר הטטרי לראות את הראש, העובר תחתיהן; הסכנה אורבת מצד הקוזק, העומד על המשמר מעבר מזה, אולם גם הוא יכול שלא להשגיח, כי למרות האש שממול, שררה אפלולית מחתחת לסירות.

על כל פנים, לא היתה לפניו דרך אחרת.

הוא לא היסס הרבה, ועד מהרה מצא את עצמו תחת אחורי הסירות.

הוא זחל על ידיו ורגליו, כי כאן לא עמוקים היו המים. קרוב היה מאד אל הטטר, שעמד על החוף, עד כי שמע את צהלת סוסו. רגע עצר והאזין. למזלו היו הסירות צפופות, זו בצד זו. את עיניו נעץ עתה בקוזק וראה אותו היטב, אך הלז הביט אל מחנה הטטרים. האביר עבר מתחת חמש עשרה סירות לערך, ופתאום שמע צעדי אנשים ואת קולותיהם. מיד קפא על עמדו דרוך קשב. במסעותיו לקרים למד טטרית — ועתה עברה חלחלה בגוו בשמעו את דברי הפקודה:

• רדו וסעו!

חום תקף את סקשטוסקי, אף כי היה בתוך המים. אם ירדו הנוסעים אל הסירה, שתחתיה הוא מסתתר, יאבד, ואם ירדו אל הסירה שלפניה גם אז יאבד, כי המקום שלפניו יהיה פנוי וגלוי לעין.

כל רגע היה בעיניו כשעה. פתאום שמע קול רגלים דורכות על קשרים — הטטרים ירדו אל הסירה הרביעית או החמישית מאחוריו — הדפו אותה מן החוץ ופנו להפליג בכיוון הבריכה.

ואולם פעולת הטטרים עוררה את תשומת לבו של הקוזק, העומד על משמרתו, אל הסירות. סקשטוסקי לא נע ולא זע כחצי שעה. אך כאשר החליפו את המשמר, נע ממקומו וזחל הלאה.

ככה זחל והגיע עד הסירה האחרונה. ומיד שוב מצא את עצמו בין סבכי סוף ואגמונים. האביר העייף המיוגע והמיוזע חדר אל בין אלה, נפל על ברכיו והודה לאלוהים בכל לבבו.

עתה העז להתקדם במהירות גדולה במקצת מקודם, בנצלו את כל משבי הרוח, שרישרשה בצמחית החוף. מזמן לזמן הביט לאחוריו. אשי המשמרות החלו להתרחק ממנו, להבהב לעמעם. רצועות הסוף הלכו והשחירו והתעבו, כי חופי הנחל היו עתה בוציים מאד. המשמרות לא יכלו לעמוד סמוך לחוף — המולת המחנות נחלשה. איזה כח על-אנושי נוצק באיבריו של האביר. נדחק ועבר בין סבכי סוף צלל, רגליו שקעו בבוץ, נפל אל שוחות עמוקות, שחה, אך כפעם בפעם קם והמשיך דרכו. אל החוף לא נועז עוד לעלות — אך ראה את עצמו כמעט ניצול. הוא לא יכול לדעת, כמה שעות הלך, אך כאשר חזר והביט לאחוריו — נראו אשי המשמרות כנקודות קטנות נוצצות מרחוק. לאחר שעבר עמה מאות מטרים נוספים — נעלמו גם הנקודות הנוצצות מעיניו. הירח עלה על הארץ; דממה מסביב. פתאום שמע איוושה, שעלתה בעוצמתה על האיוושה שבסבכי הסוף. סקשטוסקי כמעט ופרץ בתרועת-שמחה: משני עברי הנחל השתרע יער.

אז פנה לעבר החוף ויצא מבין סבכי הסוף. יער-האלונים הגיע עד החוף. ריח שרף-העצים היכה בנחיריו. במעמקי היער הכסיפו פה ושם שרכים.

האביר כרע שנית על ברכיו ובתפלתו נשק את עפר האדמה.

הוא ידע כי ניצל.

אחרי-כן העמיק אל חשכת היער בשאלו את נפשן: לאן ילך? לאן יובילוהו היערות האלה? היכן המלך וצבאותיו?

דרכו לא נסתיימה עוד — ולא קלה ובטוחה היתה — אך כאשר העלה על לבו, שהצליח לצאת מזברז', להתגנב ולעבור בין המשמרות, הבוץ והמחנות, וחיילי האויב, שמספרם כחצי מיליון — נראה לו, כי כל הסכנות כבר מאחוריו — וכי היער הזה הוא דרך ישרה, בהירה, המובילה אל הוד-המלך.

וחלכה זה, הרעב, המצונן, הרטוב והמגואל בדמו, בחומר אדום ובבוץ שחור — הלך בשמחת לב ובתקוה, כי עוד מעט ויחזור לזברז' לא כדרך שיצא ממנה, כי אם אחרת — חזק ועצום.

“לא תרעבו עוד ללחם ונואשים מתקוה לא תהיו עוד — אמר אל נפשו בהעלותו על לבו זכר חבריו, שנשארו בזברז' — כי את המלך אביא אליכם!”

ולב האביר צהל לרעיון, כי קרובה לבוא תשועת הנסיך, המצביאים, הצבא, ווֹלודיוֹבסקי וזגלובה וכל הגיבורים הנצורים בחפירות זברז'.

מעמקי היער נפתחו לפניו ובצילם סוככו עליו.

פרק כט

בארמון הטופורובי ישבו בערב שלשה אדונים בחדר האורחים, שדלתותיו היו נעולות, וטיכסו עצה בסתר. נרות דולקים אחדים עמדו על השלחן, המכוסה מפות הסביבה. על-ידם היתה מונחת מגבעת, משקפת, חרב, שנצבה משובץ פנינים ועליה מוטלות מטפחת תחרה וכסיות מעור תחש. ליד השולחן, על כסא רם בעל משענות, ישב איש, כבן ארבעים, כמעט גוץ וצנום, אך מבנה גופו איתן. פניו היו שחומים, צהבהבים, יגעים, עיניו שחורות, ושחורה היתה הפאה הנכרית השוודית, שתלתלים ארוכים ירדו ממנה על כתפיו וזרעותיו. שפם שחור ודליל, שקצותיו נשואים למעלה, קישט את שפתו העליונה, ואילו שפתו התחתונה וכן זקנו היו בולטים באורח ניכר ושיווּ לפרצופו תווי אופי של עוז-ארי, גאוה וקשיות-עורף. לא יפים היו הפנים האלה אך בעלי חזות בלתי מצויה. תאות-בשרים הביעו ושאיפה לחיי-הוללות, ואלה התלכדו באופן מוזר עם איזה שויון-נפש וקור-רוח. עיניו כאילו כבויות היו, אך על-נקלה הכיר בהן רואיהן, כי בשעת שמחה או כעס יכלו לירות ברקים, שלא כל מבט יכול לעמוד כנגדם. עם זאת, גם חסד וחנינה נשקפו מן העינים האלה.

תלבושתו השחורה, מותנית האטלס וצוארון התחרים, שמתחתיו הציצה שרשרת זהב, שיוו לדמות בלתי-רגילה זו הוד מיוחד. ולמרות העצב והדאגה, שניכרו במראהו ובפניו, הפיקו איזה הדר-מלכות. זה היה המלך בעצמו, המלך יַן קז’ימיֶז וַזָה, שזה כשנה הוא מולך תחת אחיו ולדיסלב.

מעט מאחוריו, בחצי-צל, ישב הירוֹנים רדזֶ’יוֹבסקי, הסטרוסטה הלוֹמז’אי, והוא איש קצר-קומה, עבה, פניו פני חצרוני סמוּקים ושמנים ומפיקים עזות, ולמולם, מעבר לשולחן, ישב אדון שלישי, נשען על מרפקו ומתבונן אל מפת הסביבה, ולפעמים הוא מרים את עיניו אל המלך.

לא רב היה ההוד שהפיקו פניו, אולם היה בהם מהכרת ערך עצמם של נושאי משרה. היו אלה פנים נבונים וקרים, חאושי דאגה ומחשבות של מדינאי, שהחומרה שנשקפה מהם לא השחיתה את יופים הבלתי שכיח. היו לו עיני תכלת חודרות, וגון פניו היו שחומים, צהבהבים, יגעים, עיניו שחורות, ושחורה היתה הפאה הנכרית ובלוריתו הגבוהה הוסיפו לתווי פניו המוצקים, שהיו כמגולפים באבן, הדרת סינטור.

האיש הזה היה ירז’י אוֹסוֹלינסקי, מזכיר-הממלכה ונסיך ממלכת רומא, נוֹאם ומדינאי, נערץ על-ידי חצרות מלכי אירופה, ומתנגד נודע לירמי וישניוֹביצקי.

כשרונותיו הבלתי שכיחים מיד משכו אליו את תשומת לבם של השליטים בזמנם, ועוד בימי-שחרותו העלוהו למשרות הרמות ביותר, והוא היה הנוהג בספינת הממלכה, שכעת היתה קרובה לעלות על שרטון.

ואמנם היה המזכיר ראוי לנהוג בספינה זו. מהיותו שקדן בעבודתו, נבון-דבר, רואה לעתיד, מחשב דרכו לימים רחוקים, היה יכול לנהוג בכל ממלכה, מלבד הרפובליקה, לנהלה ביד תקיפה ושוקטת ולהביאה אל חוף שאנן; לכל ממלכה אחרת היה מבטיח כוח שלטון בארצה ועוצמה לאורך ימים… לוּ היה מיניסטר שהשלטון בידו, כדוגמת המיניסטר של מלך צרפת או ספרד.

הוא חונך מחוץ לגבולות פולין, ומושלי שאר הארצות והליכותיהם היו לו למופת, ולמרות חכמתו ותבונתו, למרות שימים רבים נהג בממלכת פולין, לא יכול להסכין אל רפיון ידי ממשלת הרפובליקה וכל ימי-חייו לא למד לדעת את הרפיון הזה ולנהוג לפיהו בממלכה, אף כי הרע הזה היה כסלע, שאליו נופצו כל מאווייו, כל תכניותיו וכל פעולותיו — אף כי כבר עתה היסב דבר זה תהום וחורבן לעתיד, ואחרי-כן גם ליאוש בשעת מותו.

הוא היה גאון-ההלכה, אך לא יכול להיות גאון-המעשה — ונסתבך במעגל שאין ממנו מוצא. כאשר עלה על לבו איזה רעיון, שבכוחו לעשות פרי בעתיד נמשך אחריו בכל לבו ונפשו ולא נטה ממנו, מבלי לראות, כי הרעיון הזה, הטוב מאד להלכה, אם יוצא לפועל בתוך המצב השורר, ימיט אסונות רבים.

ברצותו לחזק את הממשלה ואת הממלכה, עורר כוחות איתנים נוראים, את הקוזקים, מבלי שראה מראש, כי שואה הוא מביא לא רק על השליאכטה, על עתודי אחוזות הענק, על השימוש לרעה וקלות הראש, אלא גם על ענייניה החיוניים ביותר של הממלכה ושלומה.

הנה קם חמילינצקי מתוך הערבות והיה לענק. על הרפובליקה באו המפלות על יד המים הצהובים, קורסון ופילבצה. חמילינצקי זה מיהר להתחבר עם עוצמת החן הקרימי העוין. מכה אחר מכה ניחתה — ולפני פולין לא נשארה אלא דרך המלחמה. נחוץ היה קודם-כל לדכא את הקוזקים, כדי שיהיו אחרי-כן למועילים לממלכה — והמזכיר, שדבק ברעיונו, עודנו מנסה לבוא עם חמילינצקי בדברים עודנו מאמין — גם בחמילינצקי.

אולם מצב הדברים הרס את התאוריה שלו: מיום ליום הובהר יותר ויותר, כי תוצאות מאמציו הם בדיוק הפוכים — ואמנם בא המצב בזברז' והוכיח.

ומזכיר הממלכה שימש מטרה לצער, למרירות ולשנאת הכלל.

ובכן עשה, כפי שעושים בימים של אי-הצלחה ותבוסה אנשים, שאמנותם בעצמם חזקה מכל תבוסה: הוא חיפש אשמים.

אשמה היתה כל הרפובליקה וכל המעמדות, עברה ומשטרה המדיני. ואולם האיש, המבקש לגלגל אל ראש ההר את הסלע המוטל בשיפוע ההר, מפחד שמא יפול תהומה, ואיננו מחשב אם כוחותיו יעמדו לו לגלגל את הסלע, אינו אלא מחיש את נפילתו. מזכיר הממלכה עוד הגדיל לעשות, וגם הרע לעשות, כי לעזרתו הזעיק את נחשול הקוזקים האיום והגורף, מבלי שים לב שבמירוצו יקרקר זה וישטוף את הקרקע שעליו מונח הסלע.

ובה בשעה, שהוא, מזכיר-הממלכה, תר אחר האשמים — נחשב הוא בעיני כל למחולל המלחמה, האסונות והמפלות.

ואולם המלך עדיין רחש לו אמון, ומה-גם דעת הציבור — מבלי לחוס על כבוד המלך — האשימה גם אותו, כאשר האשימה את המזכיר.

ובכן ישבו בטופּורוב עצובים ומדוכאים, מבלי לדעת בבירור את שעליהם לעשות, כי עם המלך היו אך חמשה ועשרים אלף חייל. פקודת הגיוס הוּצאה במאוחר ואך חלק מן הנקראים לדגל התיצב בזמן. מי היה הגורם לאיחור זה ואם לא היתה זו אחת מטעויותיו הרבות של מדיניותו העיקשת של מזכיר הממלכה, — רק המלך והמזכיר לבדו ידעו זאת. אך אם כה ואם כה, הרי בשעה האמורה, שניהם חשו את עצמם חסרי כוח לעומת עוצמתו של חמילינצקי.

ועוד רע מזה, שעל-אודות חמילינצקי לא ידעו דבר ברור. במחנה המלך לא ידעו עד כה, אם החַן עם כל חילו חונה אצל חמילינצקי, או רק טוהי-בי עם אילו אלפי טטרים נלווה אל הקוזקים. שאלה זו היתה חשובה מאד, כשאלת החיים או המות. עם חמילינצקי לבדו יכול המלך לנסות את כוחו, אם כי החיל העומד לפקודתו של ההטמן המורד עלה במספרו עשרות מונים על חילו הוא. קסם שם המלך היה בו כדי להשפיע הרבה על הקוזקים ומפניו פחדו — אולי יותר מאשר מפני כל המוני האצילים הפרועים והבלתי מנוסים בקרבות — ואולם אם גם החַן עומד לצדו של חמילינצקי במלחמה, אין טעם לצאת להתמודדות כנגדם.

השמועות, שהגיעו אל המלך, שונות היו, וקשה היה לבור את הבר מן התבן. חמילינצקי ידע להיזהר ונתלכד בתחומי מחנהו, הוא לא נתן לכל גדוד-קוזקים ולכל חבורת-טטרים לצאת מן המחנה, שלא ייתפס מי מחיילים אלה בידי אנשי המלך. ההטמן המורד אמר לחסום, בעזרת חלק מצבאותיו, את כל הדרכים בפני מחנה זברז' הגווע, ואילו הוא עצמו בראש עיקר כוחותיו, הטטרים והקוזקים — יתקוף במפתיע את מחנה המלך, יקיפהו וימסרהו בידי החַן.

ובכן, לא בלי סיבה היו פני המלך מעוננים, באשר אין גדול מכאב תחושת אין-האונים. יַן קז’ימיֶז' נשען ברפיון אל גב הכסא, את ידו הטיל על השולחן, ובהורותו באצבעו על המפה, אמר:

• אין תועלת באלה! לשונות תיפשו לי!

• גם אני מעוניין השיב אוסולינסקי.

• האם חזרו הסיירים?

• חזרו אך לא הביאו.

• אף לא שבוי אחד?

• רק אכרים מכפרי-הסביבה, שאינם יודעים דבר.

• והאדון פּלקָה חזר? והלא זה יודע-ציד!

• מלכי רב-החסד! — אמר הסטרוסטה הלומז’אי ממקומו, שמאחורי כסא המלך — האדון פלקה לא חזר ולא יחזור עוד, כי נפל.

נשתרר רגע של דומיה. המלך נעץ את מבטו הקודר בנרות הדולקים והחל מתופף באצבעותיו על השולחן.

• האפסה כל עצה? — שאל לבסוף.

• עלינו לחכות! — ענה המזכיר בכובד-ראש.

מצחו של יַן קז’ימיֶז' נתכסה קמטים.

• לחכות? — אמר — ושם, בזברז', יגווע וישניוביצקי ועמו המצביאים!

• זמן-מה עוד יחזיקו מעמד — אמר רדזֶ’יוֹבסקי בשפה רשולה.

• לוּ החרשת אדון הסטרוסטה, אם אין בפיך דבר מה מזה להשמיע.

• אמנם, מלכי רב-החסד, עצה בפי.

• מה העצה?

• נשלח נא איש משלנו אל חמילינצקי לשם משא-ומתן למראית-עין, כמובן. ושליחנו יוכח לדעת, אם אמנם החַן בעצמו נמצא שם.

• לא יתכן כדבר הזה — אמר המלך. — עתה, אחרי שהכרזנו על חמילינצקי, כי מורד הוא בנו, ופרס הובטח לאיש שיביאנו ןשרביט הטמן-זפורוז’ה ניתן לזַבּוּסקי, לא נאה לכבודנו לבוא בדברים עם חמילינצקי.

• אם כן, נשלח שליח אל החן — אמר הסטרוסטה.

• המלך היפנה מבט של שאלה אל המזכיר, שנשא אליו את עיני התכלת שלו הקרות ולאחר הרהור קל אמר:

• העצה טובה, אך חמילינצקי יעצור בלי כל ספק את השליח — ועל כן אין בה תועלת כלשהי.

יַן קז’ימיֶז הניע ידו.

• הננו רואים — אמר לאט — כי אין עצה בפיכם; ואם כן, אומר אני את דברי. נעלה על הסוסים וננוע עם כל צבאנו לעבר זברז' — ואלהים יעשה כטוב בעיניו! שם נראה, אם אמנם החן שם, אם איננו שם.

המזכיר ידע את אומץ-לבו וחוסר רתיעתו של המלך ולא פקפק כלל, כי הוא נכון לעשות זאת. הוא גם ידע מן הנסיון, כי אם החליט המלך לעשות דבר, שוב אי אפשר למנעו מכך. על כן, לא הביע התנגדותו מיד. להפך, הוא אף הילל את הרעיון, אך יעץ שלא ימהר; אמר, כי אפשר לעשות זאת מחר או מחרתיים — ובינתיים אולי תבואנה בשורות טובות. כל יום נוסף יש בו כדי להגביר את רוגזו של ההמון, שרבים סבלותיו בעקב המכות הרבות שהוכו ליד זברז‘, ותוסיף לפחדם והתמרמרותם גם השמועה על בואו הקרוב של המלך לעזרת הנצורים. יתכן, כי המרד ימס לקרני הוד-המלך כשלג הנמס לקרני אור-השמש, אך נחוץ לחכות מעט. — והמלך, הלא הוא נושא בקרבו תשועת כל הרפובליקה ואל לו לחרף את נפשו, כי אם יקרהו אסון, יאבד כל צבא זברז’ ותקומה לא תהיה לו עוד, והוא יחטא לאלהים ולדורות הבאים.

• עשו כחפצכם, אך שבוי הביאו לי.

ושוב קמה דממה לרגע. בחלון נשקף ירח גדול, ירח-זהב, ובחדר עמד אור אפלולי.

• מה השעה?

• קרוב לחצות-הלילה — השיב רדזֶ’יוֹבסקי.

• לא אישן הלילה. במחנה אעבור, ואתם תבואו עמי. היכן אוּבַּלד וארצישֶׁבסקי?

• במחנה אלך להודיע שיכינו לנו סוסים — אמר הסטרוסטה.

והוא ניגש אל הדלת. פתאום נתעוררה איזו תנועה במסדרון. נשמעו חילופי דברים וצעדים מהירים. אחרי כן נפתחה הדלת לרווחה וטיזֶנהוֹז, שליש המלך, הופיע נושם בכבדות.

• מלך רב חסד! — קרא — חבר מזברז' בא!

המלך קפץ מכסאו, גם המכיר קם ומפי שניהם התפרצה צעקה:

• לא יתכן!

• אמנם כן! בא! הוא כאן, במסדרון.

• הביאוהו הנה! — קרא המלך בהכותו כף אל כף. — ויפיג את העצב מלבנו. הביאהו הנה, בשם אלהים!

טיזנהוז נעלם מאחורי הדלת, וכעבור רגע ניצבה תחתיו על הסף איזו דמות גבוהה, בלתי מוכרת.

• קרב, אדון! — קרא המלך — קרב! הננו שמחים על בואך!

הזר ניגש אל השולחן ולמראהו נרתעו המלך, המזכיר והסטרוסטה נדהמים. לפניהם ניצבה דמות נוראה, שמראה כמפלצת; סחבות קרועות לקרעים כיסו מעט את גוו הצנום של האיש; פניו היו כחולים, מגואלים ברפש ובדם, עיניו בערו כבקדחת, זקנו הסבוך והשחור ירד על חזהו. ריח-פגרים עלה ממנו על כל סביבותיו ורגליו רעדו כל כך, עד כי מוכרח היה להשען על השולחן.

המלך ושני האדונים הביטו אליו בעינים קרועות לרווחה. באותו הרגע נפתחה הדלת ונושאי משרה צבאיים ואזרחיים נכנסו אל החדר. באו הגנרלים אוּבַּלד וארצישׁבסקי, המזכיר הליטאי סַפּיֶהַא, הסטרוסטה הזֶ’צ’יצאי, האדון הסנדוֹמֵיז’י. כולם ניצבו מאחורי המלך והביטו אל הזר. והמלך שאל:

• מי אתה?

החלכה פתח את פיו לדבר, אך עוית אחזה בלסתו, זקנו רטט, ובכבדות הצליח ללחוש: מ… זברז'!

• יין השקוהו! — קרא איזה קול.

מיד הגישו לו כוס יין והזר גמע ממנו בהתאמצות. המזכיר הסיר מעליו את אדרתו והטילה על שכם הזר.

• התוכל לדבר עתה? — שאל המלך כעבור רגעים אחדים.

• יכול אני — ענה האביר הזר בקול מאושש במקצת.

• מי אתה?

• ין סקשטוסקי… קצין הוזרים.

• בשירות של מי אתה?

• בשירות הווייבוֹדה של גליל רוּס.

לחש עבר בחדר.

• ומה אתכם שם? מה אתכם? — שאל המלך בקדחנות.

• עוני… רעב…. קבר אחד לכל…

המלך הליט עיניו.

• ישו הנוצרי! ישו הנוצרי! — אמר בלחישה.

אחרי רגע חזר ושאל:

• האם עוד זמן רב תחזיקו מעמד?

• אבק-שריפה אין. האויב יושב בחפירותינו…

• מה כוחו?

• חמילינצקי… החן עם כל חילו.

• האם החן שם?

• כן…

נשתררה דומיה. הנוכחים החליפו מבטים — כל פנים הביעו מבוכה.

• אם כן, איך יכולתם לעמוד? — שאל המזכיר ובקולו נימה של פקפוק.

לדברים האלה הרים סקשטוסקי את ראשו, כאילו כוח חדש ניסך בו, ברק של גאוה חלף על פניו ובקול חזק להפתיע ענה:

• עשרים פעם הסתערו עלינו ואנחנו הדפנו אותם, ששה עשר קרבות בשדה ואנחנו נצחנו, שבעים גיחות ערכנו…

ושוב נשתררה דומיה.

המלך הזדקף, טילטל את הפאה הנכרית שעל ראשו, כאריה את רעמתו, פניו הצהבהבים נתכסו כתמי אודם, ועיניו להבו.

• בשם אלהים! — צעק — די לי בעצות אלה, בחכיון הזה, בהשהיה הזאת! אם בא החן או לא בא, אם נזעקו כל האצילים או לא נזעקו — בשם אלהים! די לי! עוד היום נצא לדרך, אל זברז'!

• אל זברז‘! אל זברז’! — נענו כעשרים קולות עזים.

פני הזר אורו כשחר.

• אדוני ומלכי רב-חסד! — קרא — לצדך נחיה ונמות!…

לשמע הדברים האלה נתרכך לבו האציל של המלך כדונג, ובלי שים לב אל מראהו הדוחה של האביר, חיבק את ראשו ואמר:

• אביר גדול ממנו לא קם עוד!

• גדול הוא גם מכל אבירי זברז'!

• לתהילת עולם זכה!

• איך עברת את מחנה הקוזקים והטטרים?

• בביצות נתחבאתי, בין קני-הסוף דרך יערות עברתי… תועה הייתי… לא אכלתי…

• תנו לו אוכל! — קרא המלך.

• אוכל! — חזרו אחריו אחרים.

• בגדים תנו לו!

• מחר יותן לך סוס ובגדים — הוסיף המלך. — דבר לא תחסר!

כל הנוכחים התחרו ביניהם בדברי-התהילה, שפיזרו לאביר. עד מהרה חזרו והקיפו אותו בשאלות שונות, והוא השיב עליהן במאמץ, כי נחלש מאד, ודעתו כמעט היתה מעורפלת עליו. אך הנה הביאו לו אוכל, ואז נכנס לחדר הכומר צֶ’צישוֹבסקי, מטיף המלך.

הנוכחים פינו לו מעבר, כי הכומר הזה היה מלומד גדול ונשוא-פנים, ודבריו נחשבו לא אחת בעיני המלך מדברי המזכיר, ויש שהשמיע מעל הבמה דברים, אשר גם בסֵים לא נועז איש להשמיעם. הנוכחים הקיפוהו וסיפרו לו, כי הנה בא חבר מזברז‘, כי הנסיך, למרות הדוחק והרעב, מכה את החן, החונה שם בכבודו ובעצמו, ואת חמילינצקי, שבמשך כל השנה שעברה לא אבדו לו כל כך הרבה חיילים מכפי שאבדו לו ליד זברז’ — וכי המלך אומר לצאת לעזרתם של הנצורים, אף אם יש בצעד זה משום סכנה לו ולכל הצבא אשר עמו.

הכומר הקשיב בדומיה, בהניעו את שפתיו ובהביטו מדי רגע אל פני האביר הצנום שישב ואכל, כי המלך ציוה עליו לבל ישים לב אל הימצאו בחדר, והוא בעצמו שקד עליו ולרגעים שתה כוסית-יין לחייו.

• ומה שם החבר? — שאל הכומר.

• סקשטוסקי.

• האדון ין?

• כן.

• קצין בגדודי הנסיך הווייבודה של גליל רוּס?

• כן.

הכומר נשא למרום את פניו חרושי הקמטים ונשא תפילה, ואחרי-כן אמר:

• יהי שם אלהים מבורך, כי אין חקר לדרכים, שבהם הוא מוליך את האדם אל האושר והמנוחה. אמן. אני מכיר את החבר הזה.

סקשטוסקי קלט את הדברים האלה, ולמרות רצונו פנה מבטו אל הכומר — אך פניו, מראהו וקולו זרים היו לו.

• ובכן אתה, אדון, האחד מכל הצבא ערבת את לבך לעבור דרך מחנות האויבים? — שאל אותו הכומר.

• לפני הלך חבר נעלה, אך נפל — השיב סקשטוסקי.

• אם כן, פעלך גדול עוד יותר, כי אחרי שנפל האחד, ערבת אתה את לבך ללכת. מראה פניך מעיד, כי נוראה היתה דרכך.

פתאום פנה הכומר אל ין קז’ימיז' ואמר:

• מלך רב-חסד! החלט החלטת אפוא והנך יוצא, הוד-מלכות, לעזרתו של הנסיך הווייבודה?

• ביד תפלותיך, אבי — השיב המלך — אפקיד את המולדת, את הצבא ואת נפשי. אני יודע את הסכנות הצפויות לנו, אך לא אוכל עוד לשבת כאן ביודעי, כי הנסיך הווייבודה גווע שם על הסוללות יחד עם אבירים מצויינים כחבר הזה שלפנינו.

• האלהים ישלח לנו נצחון! — נשמעו קולות בחדר.

• ברוכים תהיו מאת האב הבן ורוח הקודש! — קרא הכומר לטינית.

• אמן! — ענה אחריו המלך,

• אמן! — ענו כל הנוכחים.

פני ין קז’ימיז' עמוסי-הדאגה נרגעו, אך עיניו הבריקו. הנוכחים שוחחו בלחש על הדרך שלפניהם, באשר רבים מהם לא האמינו עוד, כי המלך יוכל לצאת מיד, ואילו הוא לקח מן השולחן את חרבו ורמז אל טחזנהוז, כי יחגור אותה למדיו.

• מתי אתה, אדוני המלך, אומר לצאת? — שאל המזכיר.

• האלהים נתן לנו לילה בהיר — השיב המלך — הסוסים לא יתחממו.

• האדון שוטר-המחנה! — הוסיף בפנותו אל אחד השרים — צו להריע בחצוצרות.

השוטר יצא מן החדר. המזכיר אוסולינסקי העיר בלחש, כי לא הכל נכונים לדרך, וכי העגלות לא תוכלנה לצאת לפני אור היום, ואולם המלך ענה בו במקום:

• האיש אשר העגלות יקרות בעיניו מן המולדת והוד-המלכות ישאר פה.

החדר התרוקן. הנוכחים מיהרו אל גדודיהם כדי להעמידם על הרגלים ולהכינם לדרך. בחדר נשארו רק המלך, המזכיר, הכומר והאדון סקשטוסקי עם טיזנהוז.

• מלך רב –חסד! — אמר הכומר — את אשר ביקשת לשמוע מפי החבר הזה כבר שמעת. עתה צריך לתת לו לנוח, כי איננו יכול לעמוד על רגליו. הרשני-נא, מלכי ואדוני, להוביל אותו אל מעוני ללינת לילה.

• טוב הדבר, אבי! — אמר המלך — נכוחים דבריך. ילווהו שמה טיזנהוז ועוד איש אחד, כי לבדו לא יוכל ללכת. לך, לך, חבר חביב, בין ככל הנמצאים פה אין כמוך איש, שהמנוחה יאתה לו. וזכור, כי בעל-חוב אני לך. את נפשי אשכח, אך לא אותך!

טיזנהוז אחז בזרועו של סקשטוסקי המתנודד משמאלו; לפניו הלך הכומר ולפני הכומר הלך נער נוש-פנס. ואולם אור-הפנס לא היה דרוש להם, כי בהיר היה הלילה, דומם וחם. ירח גדול, ירח-זהב, צף-לו כספינה מעל לטוֹפּוֹרוֹב. מכבר המחנה הגיע שאון קולות אדם, חריקת עגלות, והדי תרועת חצוצרות. מרחוק, לאור הירח, כבר נראו חבורות חיילים, רגלים ופרשים, לפני הכנסיה. בכפר צהלו הסוסים. אל חריקת העגלות נלווה צלצול שרשרות וטרטור עמום של אופני התותחים — והרעש גבר מרגע לרגע.

• כבר יוצאים! — אמר הכומר.

• לזברז'… להצלה… — אמר סקשטוסקי בלחש.

ולא נודע, אם משמחה או מחולשה רבה, או מכל אלה יחד, הוכרחו טיזנהוז והסטרוסטה הז’צ’יצי כמעט לגרור אותו.

בינתיים הגיעו בדרכם לפני הכנסיה, אל החיילים, שנתאספו שם. אלה היו חיילים מגדודי סַפּיֶהַא וחילהרגלים של ארצ’ישבסקי. עדיין ניצבו אלה ללא סדר וחסמו את הדרך.

• מי הוא המבקש לעבור?

• חבר מזברז'…

• כבוד ויקר לו! כבוד ויקר! — קראו קולות רבים.

בהרף-עין פינו לו הדרך, מיד החלו דוחקים זה את זה, בבקשם לראות את פני הגבור. נדהמים סקרו את דמותו העלובה, את פניו שהוארו באור הירח. ונדהמים לחשו לנפשם:

• מזברז‘… מזברז’…

בעמל רב הביא הכומר את סקשטוסקי אל מעונו. שם רחצו אותו מן החלאה, הבוץ והדם, ואחרי-כן השכיבוהו על מטה מוצעת, ומיד אחרי כן יצא הכומר אל החיילות, שפתחו במסע.

הכרתו של סקשטוסקי היתה כמעט מעורפלת, אך חומו מנע ממנו להרדם מיד. עתה לא ידע עוד היכן הוא ומהו שאירע. הוא שמע קולות רעש, שעטת סוסים, חריקת עגלות, רעם צעדי הרגלים, צעקות חיילים, תרועת החצוצרות — וכל אלה נתמזגו באוזניו והיו להמולה אחת גדולה…

• הצבא הולך — נהם בינו לבינו.

ובינתיים החל השאון להתרחק, להימוג, להעלם… עד אשר לבסוף הקיפה הדממה את טופורוב.

אז נדמה לסקשטוסקי, כי הוא, יחד עם המיטה נופל אל איזה תהום, שאין לו סוף…

פרק ל

הוא ישן ימים אחדים, וגם לאחר שהתעורר, לא הירפה ממנו החום הגבוה — וזמן רב עוד דימדם, דיבר על אודות זברז‘, הנסיך, הסטרוסטה הקרסנוסטבי, שוחח עם האדון מיכל ועם זגלובה, צעק טל האדון פודביפינטה: “לא בדרך זו!” — ואך את העלמה הנסיכה לא הזכיר אף לא פעם אחת. נראה היה, כי הכוח האדיר, שבו סגר בחובו את זכר העלמה לנצח, לא עזב אותו גם בהיותו חלש וחולה. ואולם דימה, כי הוא רואה מעליו את פני ז’נדז’ן העבים, כפי שראהו אז, אחרי הקרב בקוֹנסטנטינוֹב, כאשר שלח אותו הנסיך לזֵסלב, כדי לבער שם את כנופיות הפורעים, וז’נדז’ן הופיע לפתע ללינת לילה. והפנים האלה הביכוהו, באשר מדמה היה, שהזמן עמד צלכת, ומאז לא חלה שום תמורה. שוב הנהו בקירבת חוֹמוֹר וישן בבית-אכרים, וכאשר יקום ממשכבו, יצא לטרנופול, ללוות שמה את הגדודים… קריבונוס הוכה ליד קונסטנטינוב וברח אל חמילינצקי ז’נדז’ן בא מהושצ’ה והנהו יושב אצלו… סקשטוסקי רוצה לצוות לנער, שילך ויגיד לחיילים, שיחבשו את הסוסים, אך איננו יכול… וכאב עצום תקף את סקשטוסקי וראשו המסכן חזר וצלל בתוך מאפליה. שוב איננו יודע מאומה, איננו רואה מאומה — אך אחרי רגע, ומתוך המאפליה, מתוך התהו ובהו, מגיחה זברז’… מצור… ובכן, איננו ליד חומור? ובכל זאת יושב ז’נדז’ן על ידו, מטה את ראשו אליו. דרך החלונות הקטנים חודרות אל החדר אלומות אור בהיר והן מאירות היטב את פני הנער, המפיקים דאגה והשתתפות בצער.

• זנדז’ן! — קורא האדון סקשטוסקי.

• הו, אדוני! נפלא הדבר, כי אדוני הנעלה הכיר אותי! — אומר הנער ונופל לרגלי אדוניו. — חשבתי, כי אדוני הנעלה לא יתעורר עוד משנתו עד עולם…

נשתררה דומיה בת-רגע. נשמע אך בכיו של הנער, שחיבק בלי-הרף את רגלי אדוניו.

• היכן אני? — שואל האדון סקשטוסקי.

• בטופורוב… אדוני בא מזברז' אל המלך… השבח לאל! השבח לאל!

• והמלך היכן הוא?

• הלך עם הצבא להצלתו של הנסיך הווייבודה.

ושוב נשתררה דומיה בת רגע. דמעות ניגרו בלי הרף מעיניו של ז’נדז’ן, שקרא וחזר וקרא:

• מה מאושר אני, שהנני רואה את פניך, אדון נעלה!

אחרי-כן קם ופתח את החלון.

אויר צח, אויר בוקר, בא אל החדר, ואחריו בא גם אור בהיר, אור-היום. לאור זה חזרה גם הכרתו של סקשטוסקי אליו…

ז’נדז’ן ישב למרגלותיו על המיטה.

• האם מזברז' יצאתי? — שאלהאביר.

• אמנם כן, אדוני הנעלה… אף לא אחד מלבדך עשה כמעשה שעשית אתה, ואדוני הוא שהסב ליציאתו של המלך לזברז'.

• האדון פודביפינטה ניסה ללכת לפני, אך נפל…

• אהה, אלהי! האדון פודביפינטה נהרג? אדון נדיב וצדיק!… צר לי מאד מאד!… האם יכלו לגבור זה?…

• בחצים המיתוהו.

• ומה שלום האדון ווֹלודיוֹבסקי והאדון זגלובה?

• שלום היה להם בשעה שנפרדתי מאתם.

• השבח לאל. ידידים גדולים הם לך, אדון נעלה… אך הכומר אסר עלי לספר…

ז’נדז’ן נשתתק ומשך זמן-מה הפך והפך בדעתו. מאמץ זה ניכר היטב בפניו העבים. לבסוף אמר:

• אדוני הנעלה!

• מה לך?

• מה יהיה גורל נכסיו של האדון פודביפינטה? שמעתי אומרים, כי כפרים וכל טוב לאין מספר היו לו… האם לא ציווה אחריו לרעיו מאומה? הן, שמעתי אומרים, שכל קרוב וכל גואל לא היה לו.

סקשטוסקי לא השיב מאומה, וז’נדז’ן הבין, כי השאלה ששאל היתה למורת-רוח לו, על כן אמר:

• השבח לאל, כי שלום לאדון זגלובה ולאדון ווֹלודיוֹבסקי; חשבתי שהטטרים לקחו אותם שבי… תלאות לרוב עברו עלינו… אך הכומר אסר עלי לספר… אהה, אדוני! חשבתי, כי עד עולם לא אשוב לראותם, כי מחנה טטרים הקיפנו, עד כי אפסה מאתנו כל עצה.

• האם היית עם האדון ווֹלודיוֹבסקי והאדון זגלובה יחד? הם לא סיפרו לי מאומה על אודותיך.

• כי הם לא ידעו, אם אבדתי או ניצלתי…

• היכן הקיף אתכם מחנה טטרים?

• בקירבת פלוסקירוב, בדרך לזברז'. כי אנחנו, אדוני הנעלה, דרך רחוקה הלכנו, לימפול והלאה… אך הכומר צ’צישובסקי אסר עלי לספר.

שוב נשתררה דומיה.

• יגמלכם אלהים על חפצכם להיטיב עמדי ועל עמלכם — אמר סקשטוסקי — הנני יודע, למה הלכתם שמה. גם אני הייתי שם, לפני שהלכתם אתם… לשוא…

• אהה, אדוני הנעלה! לולא הכומר הזה!… אך הוא אמר אלי כך: עלי לנסוע עם המלך אדוננו לזברז', ואתה (אמר אלי) שמור על אדונך, אך אל-נא תגיד לו מאומה, כי נשמתו תפרח.

סקשטוסקי נואש זה כבר מכל תקוה, עד כי גם דברי ז’נדז’ן אלה לא הציתו בקבו כל זיק תוחלת… זמן-מה שכב בלי-נוע, ואחרי-כם שאל:

• איך זה הגעת הנה אל הכומר צ’צ’ישובסקי ואל הצבא?

• הגבירה אשת שר-המבצר הסנדומירי, הגברת ויטובסקה, שלחה אותי מזמושץ', כדי להודיע לאדון שר-המבצר, שהיא תבוא אליו לטופורוב… אמיצת-הלב היא הגברת הזאת, אדוני הנעלה, והיא החליטה להילוות אל הצבא, כדי לא להיפרד מן האדון שר-המבצר… ובכן באתי לטופורוב יום אחד לפני בואך הנה. עוד מעט והגברת אשת שר-המבצר תבוא… אולי כבר באה… אך מה יועיל לה בואה? הלא הוא כבר יצא מכאן עם המלך.

• אינני מבין את דבריך. איך זה יכולת להיות בזמושץ‘, אם הלכת עם האדון ווֹלודיוֹבסקי ועם האדון זגלובה לימפול והלאה? מדוע לא באת אתם יחד לזברז’?

• כי כאשר רדפו אחרינו הטטרים, נבצר מאתנו להימלט יחד, ובכן עמדו שניהם בפני גדוד שלם, ואני נמלטתי ובאתי לזמושץ!

• מה טוב, שלא נהרגו! — אמר סקשטוסקי — ואולם חשבתי, כי נער טוב אתה, אך שגיתי. האמנם הסכמת לעזבם בעת צרה?

• הו, אדוני הנעלה! לו היינו שם שלשתנו לבדנו, כי עתה לא עזבתי אותם, כי לבי נקרע לקרעים… אך עוד נפש אחת היתה שם… ובכן התנפלו הם על גדוד הטטרים, ולי ציוו… להציל… לו הייתי בטוח, כי השמחה לא תהרוג אותך, אדוני הנעלה… כי אנו מעבר לימפול… מצאנו… אך הכומר…

• סקשטוסקי הביט אל הנער, וגילגל בעיניו כאיש המתעורר משנתו — פתאום החוויר, כאילו אזלו דמיו, ישב על מטתו ושאל בצעקה רועמת:

• מי היה אתך?

• אדוני הנעלה! הוי, אדוני הנעלה! — אמר הנער שנתבהל למראה פני אדוניו ששונו עד לבלי הכר.

• מי היה אתך? — צעק סקשטוסקי עוד הפעם, אחז בזרועות הנער וטילטלהו. ובעצמו ניטלטל עמו כמוכה קדחת. הוא לחץ את זרועות הנער בידי ברזל.

• אם כן, אספר — אמר ז’נדז’ן — יעשה לו הכומר כחפצו ואני אספר: העלמה היתה אתנו, ועתה היא אצל הגברת ויטובסקה.

סקשטוסקי קפא תחתיו, עצם עיניו וראשו נפל בכבדות על הכרית.

• הצילו! — קרא ז’נדז’ן. — ודאי כבר פרחה נשמתו ממנו! הצילו! מה עשיתי?! מוטב והייתי שותק! בשם אלהים! אדוני הנעלה! פתח פיך ודבר… בשם אלהים! אמנם צדק הכומר באסרו עלי לספר… הוי, אדוני הנעלה!… אדוני הנעלה!…

• אל נא תדאג! — הפליט סקשטוסקי לבסוף — היכן היא?

• השבח לאלהים, שהחיה אותך, אדוני הנעלה!… שוב לא אספר דבר… אצל הגבת אשת שר-המבצר הסנדומיר’י היא… עוד מעט ויבואו הנה… השבח לאל!… אך אל-נא ימות אדוני הנעלה!… עוד מעט ויבואו הנה… אנחנו נמלטנו לזמושץ/… ושם מסר הכומר את העלמה בידי הגברת ויטובסקה… מפני הצניעות… כי בתוך הצבא נמצאים אנשים מופקרים… בוהון חס עליה ועל תומתה, אך הלא עלול לקרות מה. ואכן, טרדות רבות ידעתי, אך אמרתי לחיילים: “בת משפחת הנסיך ירמי היא…” ונזהרו מלפגוע בה… גם ממון לרוב פיזרתי בדרכי…

סקשטוסקי חזר ושכב בלי-נוע, אך עיניו היו פקוחות, נשואות אל התקרה ושפתיו נעו — כנראה התפלל לאלהים. כשסיים תפילתו, התרומם, ישב על מיטתו ואמר:

• הבה את בגדי וצו לחבוש לי סוס.

• לאן אתה אומר לנסוע, אדוני הנעלה?

• מהר והגש לי את בגדי!

• אמנם, אדוני הנעלה, רבות הן ההענקות שהוענקו לך, אדוני הנעלה, כי המלך לפני צאתו נתן, וגם אדונים שונים נתנו. וגם שלושה סוסים נהדרים באורוה… לו לפחות היה לי אחד מן הסוסים האלה… ואולם לטובתך הוא, אדוני הנעלה, שתשכב עוד ותנוח עד אשר תחליף כוח.

• ביא אני. אוכל לרכוב על סוס. בשם אלהים חיים! הזדרז נא!

• יודע אני, שגופך גוף ברזל — יהי נא כדבריך. אך אתה, אדוני הנעלה, תגן עלי לפני הכומר צ’צ’ישובסקי… הנה הבגדים… בגדים טובים מאלה אינם נמצאים גם אצל הסוחרים הארמינים… לבש, אדוני הנעלה, את הבגדים, ואני אצווה להביא הנה מרק-יין, כי כבר ציוויתי על משרתו של הכומר לבשל את המרק.

ז’נדז’ן נפנה לטרוח בהכנת האוכל וסקשטוסקי מיהר ללבוש את הבגדים, שהעניקו לו המלך והשרים. אך מדי-רגע אחז בזרועות הנער ולחץ אותו אל לבו, והנער סיפר לו את כל הקורות, כי את בּוּהוֹן, שהאדון מיכל ריטש, פגש בולודוה, אחרי שנרפא מעט, וכיצד ממנו נודע לו מקום מחבואה של העלמה ובאיזו הדרך קיבל ממנו את שרביטו. וכי הלך אחרי-כן עם האדון מיכל ועם האדון זגלובה אל המחילות — ואחרי הורגם את המכשפה ואת צ’רמיס, הוציאו משם את העלמה הנסיכה, ולבסוף, מה גדולות היו הסכנות על דרכם, כשברחו מפני צבא בּוּרלַי.

• את בורלי ביתק האדון זגלובה — אמר סקשטוסקי בלהט.

• איש-מלחמה הוא — אמר ז’נדז’ן; — לא ראיתי עוד כמוהו, כי הנה יש איש ואמיץ-לב הוא, איש וכוחו בפיו, איש וערום הוא, ובאדון זגלובה נמצאות כל המעלות האלה. אך מה איום היה מצבנו ביערות שמעבר לפלוסקירוב, כאשר גדוד טטרים רדף אחרינו. האדון מיכל והאדון זגלובה נשארו שם, כדי למשוך אותם אחריהם, ואני סטיתי הצדה לעבר קונסטנטינוב. על זברז' פסחתי, באשר חשבתי, כי אחרי שיהרגו את האדון הקטן ואת האדון זגלובה, ירדפו אחרינו בכיוון זברז‘. אינני יודע, באיזה דרך הציל אלהים ברחמיו הגדולים את האדון הקטן ואת האדון זגלובה… חשבתי כי יבתקו אותם. ובין כה וכה נסתי עם העלמה בדרך שבין חמילינצקי, שהלך אז מקונסטנטינוב, ובין זברז’, ששמה הלכו הטטרים.

• אז לא הלכו שמה הטטרים, כי האדון קוּשל הדף אותם. אך המשיכה נא!

• לוּ ידעתי אז, כי האדון קושל הדפם! אך לא ידעתי, ולכן נדחקנו, אני והעלמה, בין הטטרים ובין הקוזקים, והלכנו כבתוך מצר. למזלנו, שוממה היתה הסביבה ההיא, ריקה מאדם, וכל נפש חיה לא פגשנו בדרכנו: גם בכפרים וגם בערים, כי כל התושבים ברחו מפני הטטרים. ואולם מרוב האימה כמעט יצאה נפשי, כי פחדתי מאד, שמא יקיפוני, ואמנם אשר יגורתי בא לי.

סקשטוסקי פסק מללבוש את בגדיו ושאל:

• האיך?

• ובכן, כך היה הדבר, אדוני הנעלה: נתקלתי בגדוד סיירים של הקוזקים בפיקודו של דוניץ, אחיה של הורפינה, שבביתה ישבה העלמה. למזלי הכרתי אותו היטב. כי ראיתי אותו אצל בובון. דרשתי בשלומו בשם אחותו, הראיתי לו את השרביט של בוהון, וסיפרתי לו, כי בוהון שלח אותי להביא אליו את העלמה וכי הוא מחכה לי בוולודוה. והוא, מאשר היה ידידו של בוהון וידע, כי אחותו שומרת את העלמה, האמין לדברי. חשבתי, כי ישלחני לדרכי, וגם צידה יתן לי, אך הוא אמר אלי כך: “שם (אמר) כל האצילים ואנשיהם נאספים למלחמה, ואתה תפול בידי בליַחים; השאר-נא (אמר) אתי, נלך אל חמילינצקי; בתוך המחנה תהיה העלמה בטוחה מכל רע. כח חמילינצקי בעצמו ישמור אותה”. כאשר שמעתי את הדברים האלה מפיו, נעכרה עלי רוחי, כי מה יכולתי להשיב לו עליהם? אמרתי לו, כי בוהון מחכה לעלמה, וכי דמי בראשי, אם לא אמהר להביאה אליו. והוא אמר אלי: “אם כן, נודיע לבוהון, כי אנחנו עצרנו בעדך, ואתה אל תלך, כי הליחים חונים שם”. הקשיתי את עורפי, וגם הוא היקשה את עורפו. אני בשלי והוא בשלו. ואחרי-כן אמר: “מוזר הדבר בעיני, כי הנך מפחד ללכת עם הקוזקים — הוי! האם לא בוגד אתה?” אז ראיתי, כי אין עצה אחרת, אלא לברוח בלילה, כי הלא כבר החל לחשוד בי, שבוגד אני. זיעה כסתני, אדוני הנעלה. כבר הייתי נכון לצאת לדרכי, והנה בא שמה בלילה האדון פֶּלקה מצבא-המלך.

• האדון פלקה! — קרא סקשטוסקי, בעצרו בעד נשימתו.

• אמנם כן, אדוני הנעלה. לוחם מהולל היה האדון פלקה, שזה לא-כבר נפל — תן לו, אלהים, מנוחת-עולמים! — אינני יודע, אם יש בעולם איש, שיוכל להנהיג גדוד סיירים כמוהו ולשוטט בקירבת כוחות אויב רבים ועצומים כאשר שוטט הוא — מלבד האדון ווֹלודיוֹבסקי. והנה בא האדון פלקה, השמיד את גדודו של דוניץ, מבלי להשאיר ממנו אף נפש חיה אחת ואת דוניץ לקח שהי. לפני שבועות אחדים שיפדו אותו על הכלונס — ככה ייעשה לכל נבל כמוהו! ואולם גם מפני האדון פלקה פחדתי מאד, כי הוא היה אדם להוט מאד אחרי בתולות… תן לו, אלהים, מנוחת-עולמים! וכבר חששתי מפני הרעה הצפויה לעלמה מצד איש משלנו, לאחר שנמלטה מרעת הקוזקים… ואולם אמרתי לאדון פלקה, כי העלמה הזאת קרובה היא של הנסיך אדוננו. והוא, עליך לדעת זאת, אדוני הנעלה, כי כאשר היה קורא בשם הנסיך, היה מסיר את כובעו מעל ראשו, וכל ימי חייו השתוקק ללכת אל הנסיך ולשרת בצבאו… ובכן, כיבד את העלמה מאד, והוא שהביא אותנו לזמושץ אל המלך, ושם היה הכומר צ’צ’ישובסקי (איש קדוש מאד הוא הכומר הזה, אדוני הנעלה) למגן לנו ואת העלמה מסר לידי הגברת ויטובסקה אשת שר-המבצר.

סקשטוסקי שאף רוח לרווחה, ואחרי-כן נפל על צווארי ז’נדז’ן.

• רֵע ואח תהיה לי, לא משרת — אמר — אך עתה בוא וניסע. מתי אמרה הגברת ויטובסקה לבוא הנה?

• שבוע ימים אחרי שבאתי אני — אמר — וכבר עברו עשרה ימים… ואולם שמונה ימים שכבת, אדוני הנעלה, נטול הכרה.

• ניסע-נא ניבע! — חזר ואמר סקשטוסקי — פן אתפוצץ מרוב שמחה.

ואולם בטרם יסיים דברו, נשמעה שעטת סוסים מן החצר, ובחלונות נראו פני סוסים ואנשים. האדון סקשטוסקי ראה תחילה את פני הכומר צ’צ’ישובסקי, ולידם את פניו של האדון זגלובה שכחשו, את ווֹלודיוֹבסקי, קושל ושאר מכריו מבין הדרגונים האדומים של הנסיך. נשמעו קריאות שמחה, וכעבור רגע כבר מילאו את החדר האבירים והכומר בראשם.

ברית-שלום נכרתה על-יד זְבּוֹרוֹב; המצור הוּסר! — קרא הכומר.

ואולם עוד לפני זה הבין סקשטוסקי, כי נכרתה ברית-שלום, בראותו את חבריו, שישבו בזברז'. עתה חיבקו אותו זגלובה וווֹלודיוֹבסקי זה אחרי זה.

• סופר לנו, כי חי אתה — צעק זגלובה — אך שמחנו גדולה עוד יותר, כי לא ארכו הימים ואנחנו רואים את פניך! באנו הנה, כדי לקחת אותך אתנו… ין~ אינך יודע, מה גדולה התהילה שעטית ומה רב הגמול הצפון לך!

• המלך גמל — אמר הכומר — אך מלך-המלכים יגמלך כידו הטובה!

• כבר יודע אני — השיב סקשטוסקי — יגמלכם האלהים! ז’נדז’ן סיפר לי כל אשר עשיתם.

• האם לא נחנקת משמחה? מוטב כך! הידד, סקשטוסקי! הידד העלמה הנסיכה! — צעק זגלובה — ין, לא סיפרנו לך דבר, כי לא ידענו, אם חיה היא. אולם הנער ברח איתה בחכמתו. שועל ערום הוא זה! הנסיך מחכה לשניכם. הו! עד יהורליק הגענו, כדי להציל אותה. הרגתי את מפלצת-השאול, ששמרה עליה! ברחו מכם שנים עשר הזאטוטים, אך עתה תדביקו אותם, ועוד תוסיפו. בני-בנים יהיו לי, אדוני הנכבדים! ז’נדז’ן, ספר-נא, האם גדולים היו המכשולים, שמצאת בדרכך? שער-נא בנפשך, כי בעד גדוד שלם עצרנו שנינו, אני והאדון ווֹלודיוֹבסקי! בתחילה התנפלתי אני על כל הגדוד. בפחתים הסתתרו מפנינו ולא הועילו מאומה. גם האדון מיכל היטיב לעמוד כנגדם… היכן בתי? תנו לי את בתי הנחמדה!

• יחון אותך האלהים, ין! יחון אותך האלהים! — קרא האביר הקטן בחבקו עוד הפעם את סקשטוסקי.

• יגמלכם האלהים על כל הטוב, שעשיתם עמדי! אין די מלים בפי להודות לכם על כל הטוב! גם חיי ודמי לא יספיקו לגמלכם! — השיב סקשטוסקי.

• אין דבר! — קרא זגלובה — ברית השלום נכרתה, ברית רעה, אדוני הנכבדים, אך נכרתה! טוב לנו! כי יצאנו מזברז', מקום המוות! עתה שלום יהיה לנו, אדוני הנכבדים. עמלנו ועמלי הביאו את השלום, כי אילו חי בורלי עד היום, כי עתה היה כל החוזה לאין. לחתונה ניסע. הבה, ין! חזק והתחזק! לא תוכל לשער בנפשך, מה המתנה, שהכין לך הנסיך ליום-חתונתך! בפעם אחרת אגיד לך, ועתה — היכן בתי הנחמדה? הביאו הנה את בתי! בוהון לא יחטפנה עוד! היכן בתי הנחמדה והאהובה?

• אמנם כבר אמרתי לנסוע לקראת הגברת אשת שר-המבצר מסנדומיֶז' — אמר סקשטוסקי — ניסע-נא, ניסע, פן אשתגע!

• הבו, אדוני הנכבדים! ניסע-נא יחד! אל נתמהמה! הבו!

• הגברת מסנדומיז' איננה רחוקה מכאן — אמר הכומר.

• ניסע-נא — קרא האדון מיכל.

ואולם האדון סקשטוסקי כבר היה אז מאחורי הדלת, קפץ על סוסו ורכב חיש מהר, כאילו לא ידע כל מחלה. ז’נדז’ן רכב לצדו, כי לא רצה להשאר עם הכומר לבדו. האדון מיכל וזגלובה נילוו אליהם. הם דפקו בסוסיהם ונישאו מהר, ככל שיכלו הסוסים לרוץ, בראש החבורה, וכל אורחת האצילים והדרגונים האדומים נסעה בדרך טופורוב, ומראיהם כמראה עלי-הפרג החכלילים, הנישאים ברוח.

• הזדרז! — צעק זגלובה בהכותו בעקביו על בטן הסוס.

• כה טסו כברת-ארץ, עד שראו מרחוק שורת עגלות ומרכבות מוקפות פרשים; אחדים מהם, בראותם לקראתם אנשים חמושים, דפקו בסוסיהם, ובאו ושאלו, מי הם הרוכבים.

• משלנו מצבא המלך! — ענה זגלובה — ומי הנוסע שם?

• הגברת אשת שר-המבצר בסנדומיז'!

• סקשטוסקי נתרגש כל כך, שבלי לדעת נפשו ירד מעל סוסו וניצב בצד הדרך. את כובעו הסיר מעל ראשו, מרקותיו ניגרה זיעה, וכל גוו רעד וחרד לקראת האושר הבא. האדון מיכל קפץ גם הוא מעל סוסו ואחז בזרועות רעו החלש.

אחריהם ירדו מעל סוסיהם כל הנלווים אליהם בדרכם וכולם ניצבו בצד הדרך והסירו את כובעיהם מעל ראשיהם, ובינתיים התקרבה שורת העגלות והמרכבות והחלה לעבור על פניהם. כעשרים נשים כבודות נסעו עם הגברת ויטובסקה, וכולן הביטו בתמהון אל האבירים, מבלי שידעו, מה היא תהלוכת אנשי-הצבא הזאת לצד הדרך. ואולם הנה באמצע השיירה נראתה מרכבה יפה מכל שאר המרכבות; עיני האבירים ראו בעד חלונה הפתוח את פני הגברת הזקנה ועל ידה — את פני בת קורצֶויץ' הנהדרים והיפים.

• בתי שלי! — שאג זגלובה בהטילו את עצמו לקראת המרכבה — בתי יקירתי! סקשטוסקי פה אתנו!… בתי, בתי!

מבין השיירה נשמעו קולות: “עמוד! עמוד!” — התעוררות ורעש. ובינתיים משכו קושל ווֹלודיוֹבסקי את סקשטוסקי אל המרכבה. הוא נחלש לחלוטין ואך ביגיעה רבה משכוהו. ראשו מט אל חזהו ולא יכול עוד ללכת וכרע על ברכיו ליד כבש המרכבה.

רגע אחרי זה כבר תמכו זרועותיה הענוגות אך החסונות של העלמה קורצביץ' את ראש האביר החלש והצנום. וזגלובה, למראה פניה התמהות של הגברת ויטובסקה. אמר:

• סקשטוסקי הוא זה, הגבור מזברז'! הוא שהבקיע במחנה האויב, הוא שהציל את צבא הנסיך, את כל הרפובליקה! יברכם האלהים יחיו!

• יחיו! הידד! הידד! — קראו האצילים.

• יחיו! — קראו אחריהם הדרגונים וקולם רעם על-פני שדות טופורוב.

• לטרנופול! אל הנסיך! אל החתונה! — קרא זגלובה — ומה, בתי החמודה! תמו ימי-עוניך! ובוהון — לתליה, לחרב!

• הכומר צ’צישובסקי נשא את עיניו למרום, ובפיו קרא וחזר וקרא את דברי התהלים:

• “הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו”…

הושיבו את סקשטוסקי במרכבה אצל העלמה הנסיכה — והשיירה הפליגה לדרכה. היום היה נפלא, בהיר וצח. היערות והשדות טבלו באור-השמש. בשפלה, על-פני השדות שבעמקים ומעל להם, באויר התכלת, צפו פה ושם קורי-העכביש, קורי-כסף, המכסים כשלג במקום ההוא את השדות בימי-הסתיו האחרונים. וגדולה היתה הדממה מסביב, ורק הסוסים שבשיירה השמיעו צהלתם.

• אדוני מיכל! — קרא זגלובה בהכותו ברכובּתו על רכובּת ווֹלודיוֹבסקי — גם עתה אחז דבר-מה בגרוני וחונק אותי, כמו אז, בעת שיצא האדון פודביפינטה — תן לו, אלהי, מנוחת-עולמים! — מזברז'; ואולם בהעלותי על לבי, כי מצאנו את שני אלה, ישוב ויונח לי, כאילו הריקותי בליגמה אחת לוג יין-ספרד משופרא-דשופרא. אם גם על דרכך לא תיקלע אשה, נשעשע את ילדיהם בימי זקנתנו. כל אדם נולד לתעודתו, ואנחנו שנינו טובים כנראה למלחמה מאשר לחיי נישואים.

האביר הקטן לא השיב מאומה, כי אם הניע את שפמו הקטן יותר מן הרגיל.

הם נסעו לטופורוב, ומשם לטרנופול. בעיר הזאת אמרו להצטרף אל הנסיך עם גדודיו ויחד לצאת ללבוב אל החתונה. בדרך סיפר זגלובה לגברת ויטובסקה את מאורעות הימים האחרונים. ובכן נודע לה, כי אחרי קרב אכזרי, ללא הכרעה, ליד זבורוב, הגיע המלך לידי הסכם עם החן, שאמנם איננו נוח לפולין, אך הוא מבטיח לה שלום, למצער, לזמן מה. על פי ההסכם הזה נשארה משרת ההטמן בידי חמילינצקי, וכן ניתנה הרשות לבחור מבין המוני האספסוף ארבעים אלף רשומים, ותמורת הוויתור הזה נשבע להיות נאמן למלך ולשלטונות.

• ברור כשמש — אמר זגלובה — שיגיע לידי מלחמה חדשה עם חמילינצקי, ואולם אם את שרביט המצביא העליון לא ימנעו מאת הנסיך, יהיו פני הדברים אחרים…

• ספר-נא, אדון, לסקשטוסקי את הדבר החשוב מכל — אמר האביר הקטן, בהפנותו את סוסו אל זגלובה.

• אכן — אמר זגלובה אמרתי להחל בדבר זה ראשונה, אך לא יכולנו להתנשם עד עכשיו. כלל אינך יודע, ין, מכל שנעשתה אחרי צאתך: כי בוהון שבוי בידי הנסיך.

סקשטוסקי והעלמה הנסיכה נדהמו לשמע הידיעה הזאת, ולא יכלו להוציא הגה מפיהם — אך העלמה פשטה את ידיה — ושתיקה נשתררה לרגע, ואחרי-כן שאל סקשטוסקי:

• היתכן? איך זה היה הדבר?

• אצבע אלהים הוא — השיב זגלובה — אין זאת, כי אם אצבע אלהים. ההסכם כבר היה בר-תוקף ואנחנו יצאנו מזברז', מבור הצלמות, והנסיך יצא בראש פרשיו אל האגף השמאלי. כדי לשמור על הצבא מפני מחנה הטטרים… כי תכופות לא יעמדו בהבטחותיהם ויפרו הסכמים… כאשר לפתע הסתערה כנפופיית קוזקים שמנתה כשלש מאות פרשים על כל חיל פרשיו של הנסיך.

אך בוהון לבדו מסוגל לעשות כדבר הזה! — קרא סקשטוסקי

• אמנם הוא היה המתנפל. ואולם במה נחשבים הקוזקים לעומת חיילי זברז'? האדון מיכל מיד התקיף אותם, השמיד אותם, ורגלי בוהון, שנמחצו פעמיים בידי ווֹלודיוֹבסקי, לנחושתים הוגשו. אין ההצלחה עומדת לבוהון בשעה שהוא נלחם עם האדון מיכל, והוא בעצמו כבר נוכח לדעת זאת, כי זה שלוש פעמים ניסה להילחם עמו. ואולם הוא אך לבקש את המוות יצא.

• הוברר — אמר האדון ווֹלודיוֹבסקי — כי בוהון השתדל מאד לבוא מולדינקה לזברז', ואולם מאשר רחוקה הדרך, לא הספיק לבוא, וכשנדוע לו, כי כבר נכרתה ברית-שלום, כמעט נטרפה דעתו עליו מזעם ולא שם לב אל החוזה ואל הסכנה.

• הנלחם בחרב, בחרב ייספה, כי חליפות להצלחה — אמר זגלובה — מטורף הוא הקוזק הזה וטירופו עז, כי מיואש הנהו. מהומה נוראה התחוללה אז בינינו ובין הנבלים בגללו. חשבנו, כי המלחמה תפרוץ עוד הפעם, כי הנסיך קם לערער, שהם הפרו את תנאי ההסכם. חמילינצקי רצה להציל את בוהון, אך החן נרגז ואמר: “את דברתי ואת שבועתי שם לחרפה”. ועל חמילינצקי איים, כי אם לא יחדל מריב, ייצא עליו למלחמה, ואל נסיכנו שלח את שלישו שימסור בשמו, כי בוהון הוא מרצח בודד הפועל בשם עצמו ויכול הוא לעשות בו כרצונו, וכי על כן הוא מבקש ממנו לעבור על תקלה זו לסדר-היום. כנראה נקט החן בדרך זו למען יוכלו הטטרים להוביל אתם במנוחה את שבוייהם הרבים לאין-ספור, עד כי במחיר שתי פרוטות ייקנה גבר בסטמבול.

• מה עשה הנסיך בבוהון? — שאל סקשטוסקי במבוכה.

• בתחילה פקד הנסיך לחדד כלונס, כדי לשפד אותו עליו, אך חזר והרהר בדבר ואמר: “לסקשטוסקי אני נותן אותו; יעשה הוא בו כטוב בעיניו”. עתה יושב לו הקוזק הזה בטרנופול בבור-כלא; רופא חובש את פצעי-ראשו. אלי! כמה פעמים כבר היתה נשמתו צריכה לצאת ממנו! אין בעולם זאב, שהכלבים קרעו את עורו, כאשר קרענו אנחנו את עור בובון. האדון מיכל לבדו נשך אותו זה שלש פעמים, אך קשה הוא מברזל, והאמת אגיד: אדם אומלל הוא. כה יאיר התלין את דרכו לפניו! אין עוד בלבי כל שנאה אליו. אף כי איבה גדולה נטר לי, ושנאת-חנם היתה שנאתו לי, כי שתיתי אתו, התרועעתי עמו, כאילו היה שווה לי במעלה, עד שהרים את ידו עליך, בתי היקרה. גם יכולתי לדקרו ברוזלוגי… ואולם זה כבר יודע אני, כי אין בעולם הזה גמול לעושי-טוב וכי מעטים הם האנשים, המשלמים טובה תחת טובה. יבוא-נא עליו אשר יבוא!

האדון זגלובה הניע ראשו.

• ואתה, ין, מה תעשה בו? — שאל. — החיילים אומרים כי לרכב תמנה אותו, באשר בן-אכרים חסון הוא, אך אני אינני מאמין, כי כך תנהג בו.

• אמנם לא אעשה כדבר זה — השיב סקשטוסקי. — חייל גדול הוא, ומאשר אומלל הנהו, לא אנהג בו מנהג עבד.

• יסלח לו האלהים את כל עוונותיו! — אמרה העלמה.

• אמן! — קרא זגלובה. — הוא מתחנן אל המוות, כילד המתחנן אל אמו, כי יאספהו… ואל-נכון היה מוצא את המוות, לולא אחר לבוא לזברז'.

הכל נשתתקו, והיו מהרהרים בתמורות הגורל המופלאות, עד שנראה מרחוק הכפר גרבובה, שם חנו, כדי לתת מספוא לסוסיהם. שם גם מצאו המון חיילים, שחזרו מזבורוב. בא לשם גם האדון שר-המבצר הסנדומיז’י ויטובסקי, שהלך בראש גדוד גדול לקראת אשתו, וגם האדון הסטרוסטה הקרסנוסטבי וגם האדון פז’ימסקי — ורבים מן האצילים שיצאו למלחמה ועתה חזרו לבתיהם. הטירה בגרבובה היתה למאכולת אש, ככל שאר הבנינים האחרים., אך מאשר היה היום בהיר, נוח וחם, לא ביקשו להם בית להיכנס אליו, כי אם חנו כולם ביער-האלונים. הובאו שמה מזון ומשקה בשפע, והמשרתים מיהרו להכין ארוחת-הערב. האדון מסנדומיז' ציוה לנטות אוהלים ביער בשביל הנשים ואנשי השררה — וכעבור שעה קלה לבש המקום מראה של מחנה-צבא. האבירים נתגודדו ליד האוהלים, בבקשם לראות את העלמה הנסיכה ואת סקשטוסקי, אחרים שוחחו על-אודות המלחמה שנסתיימה. האנשים, שלא היו בזברז', כי אם בזבורוב, ביקשו לשמוע מפי חיילי הנסיך סיפורים מימי המצור. — וגדולה היתה ההמולה, וגדולה היתה השמחה, ויפי היום וחומו הוסיפו שמחה על שמחתם.

האדון זגלובה היה אפוא לגבור היום בין האצילים, בספרו להם בפעם האלף איך הרג את בורלי — וז’נדז’ן בין המשרתים, שהכינו את הארוחה. ובכל זאת מצא לו הנער החרוץ שעת-הכושר להטות את סקשטוסקי הצידה, להשתחוות לו אפים ארצה ולומר:

• אדוני הנעלה! הנני לבקש ממך, כי תעשה אתי חסד.

• לא אוכל להימנע מלמלא את בקשתך — אמר סקשטוסקי — כי כל הטוב אשר בא עלי, מידך הוא.

• אמנם אמרתי בלבי — אמר הנער — כי אתה, אדוני הנעלה, תגמלני על כל הגדולות שעשיתי.

• הגד, מה חפצך?

• פני ז’נדז’ן העבים קדרו ועיניו ירו זיקי שנאה ואיבה.

• אך חסד אחד אני מבקש ויותר ממנו לא אחפוץ — אמר — תן לי, אדוני הנעלה, את בוהון.

• את בוהון? — אמר סקשטוסקי בתמהון — מה תעשה בו?

• אני אמצא לי עצה, אדוני הנעלה, לגבות ממנו את חובי ןלשלם לו כפלים על אשר הלעיב בי בצ’חרין. אני יודע, כי אתה, אדוני הנעלה, תצווה ודאי להרוג אותו — אגמול נא אני לו בתחילה כגמולו.

גביניו של סקשטוסקי נתכווצו.

• לא יהיה כדבר הזה! — אמר בהחלטיות.

• בשם אלהים! בוחר הייתי במוות מאשר בחיים כאלה — קרא ז’נדז’ן נוגות — האם נותרתי בחיים כדי שתדבק בי החרפה כל ימי-חיי?

• שאל אשר תשאל — אמר סקשטוסקי — ואני לא אמנע מלמלא את בקשתך, אך הדבר הזה לא יתכן. שים-נא אל לבך, שאל אבותיך ויגידו לך, אם לא גדול יהיה עווני בשמרי הפעם את מוצא-שפתי, מאשר בחללי אותו. הנה יד-אלהים היתה באיש הזה לענשו, ואתה, ז’נדז’ן, אם תוסיף מכה על מכתו, ומצאך עוון. בוש והכלם! הן האיש הזה מתפלל לאלהים, כי ישלח אליו את המוות — ופצוע הנהו ואסור בחבלים. מדוע זה תאמר להיות לו — תלין? האם תתעלל באיש האסור בחבלים? — האם טטרי או קוזק אכזרי הנך? לעולם לא ארשה לעשות כמעשה הזה, ואל-נא תדבר אלי עוד בענין הזה.

• בקולו של סקשטוסקי היה כה הרבה כוח ועוז-רצון, עד שראה הנער, שאין לו כל תקוה להטות את לב אדונו לחפצו, ואמר בקול-בכי:

• אם בריא הנהו, יוכל גם לשנים כמוני, ואם חולה הנהו, לא נאה לי להנקם בו — מתי אפוא אשלם לו כגמולו?

• האלהים ינקום את נקמתך — אמר סקשטוסקי.

הנער פתח את פיו, ביקש לומר דבר, לשאול דבר-מה, אך האדון ין פנה לעבר האוהלים, שלפניהם נתאספו אצילים רבים. באמצע ישבה הגברת ויטובסקה ועל-ידה העלמה הנסיכה, והאבירים עמדו סביבן. לפניהם ניצב האדון זגלובה וראשו מגולה וסיפר לאנשים, שלחמו בזבורוב, על אודות מצור זברז'. כולם הקשיבו לדבריו בעצרם בעד נשימתם — ופניהם נשתנו חליפות מהתרגשות, והאנשים, שלא היו שם, הצטערו שלא היו שם. האדון ין ישב על יד העלמה הנסיכה ולחץ את ידה אל פיו, ואחרי-כן נלחץ בזרועו אל זרועה ושניהם ישבו שותקים. השמש כבר שקעה ומעט מעט בא הערב. גם סקשטוסקי האזין לדברי זגלובה, כאילו גם לו חדשים היו הדברים. והאדון זגלובה מחה בכפו את שערות-ראשו וקולו הלך וגבר… זכר הדברים שסיפר העלה שוב לפני עיני האבירים את הימים והלילות הנוראים. בדמיונם שוב ראו את הסוללה והיא כמו מוקפת ים סוער, ראו את אויביהם המסתערים בחמת זעם; שמעו את הצריחות, השאגות והיללות ואת רעם התותחים והרובים, ראו את הנסיך לבוש שריון-הכסף והוא ניצב על הסוללה — בתוך ברד הכדורים… ואחרי-כן המצוקה, הרעב, הלילות האדומים, שבהם היה המוות מרחף ממעל לסוללה כצפור גדולה מבשרת רעה… יציאתו של האדון פודביפינטה של סקשטוסקי… וכולם הקשיבו. יש שנשאו את עיניהם למרום או אחזו בניצני חרבותיהם, והאדון זגלובה סיים את ספורו בזה הלשון:

• עתה כל המקום הוא קבר אחד, גל גדול אחד, ואם תחת הגל הזה לא ישכב כבוד הרפובליקה ומבחר האבירים, והנסיך הווייבודה, ואני, ואנחנו כולנו, אשר גם הקוזקים קוראים לנו אריות זברז' — הוא עשה זאת.

ובאמרו זאת הורה באצבעו על האדון סקשטוסקי.

• אמנם כן, נכונים דבריו! — קראו מרֶק סוֹבּיֶסקי והאדון פּזִ’יֶמסקי.

• הבו לו כבוד, תהילה, תודה! — קראו האבירים בקול גדול — הידד! הידד! הידד סקשטוסקי! הידד הזוג הצעיר! יחי הגבור! — קראו בקולות גדולים.

ההתלהבות אחזה בכל. אלה רצו להביא כוסות ואלה השליכו את כובעיהם למרום. החיילים שקשקו בחרבותיהם — ועד-מהרה פרצה מפי כולם קריאה רמה:

• כבוד ותהילה! יחי! יחי!

סקשטוסקי הוריד את ראשו בענוה — והעלמה הנסיכה קמה ממקומה, טילטלה מחלפות-ראשה, פניה הסמיקו, ועיניה ירו זיקי-גאוה, כי האביר הזה עתיד להיות אישה — והלא תהילת האיש נאצלת על האשה, כשמש האוצלת אורה לאדמה.

______________

מאוחר בלילה נפרדו הנאספים אלה מאלה ונסעו לשני כיוונים. האדון ויטובסקי ואשתו, האדון פז’ימסקי והסטרוסטה הקרסנוסטבי יצאו עם גדודיהם בכיוון טופורוב, הסטרוסטה הקרסנוסטבי וסקשטוסקי עם העלמה הנסיכה וגדודו של ווֹלודיוֹבסקי — לטרנופול. הלילה היה בהיר כיום שחלף. המוני כוכבים האירו בשמים. הירח עלה והאיר את השדות המכוסים קורי-כסף. החיילים פתחו בשיר. אחרי-כן עלו אדים לבנים מכרי האחו והפכו את כל הסביבה לאגם ענק אחד מואר בברק הירח.

בלילה כזה יצא לפנים סקשטוסקי מזברז' ובלילה כזה הרגיש עתה את פעימות לבה של בת-קורצויץ' סמוך ללבו שלו.

אחרית דבר

ואולם הטראגדיה ההיסטורית לא נסתיימה לא ליד זברז' ולא ליד זבורוב, ואפילו המערכה הראשונה שלה לא נסתיימה שם. שנתיים אחרי-כן שוב נזעק כל עם הקוזקים למלחמה כנגד הרפובליקה. קם חמילינצקי, חזק מאשר אי-פעם בעבר, ןעמו החן בראש כל מחנות הטטרים — וכל אותם ראשי המחנות והגדודים, אשר צרו על זבַּרַז': טוהַי-בֵּי הפראי, ואוּרוּם-מירזה, וארטים-גירֵי, ונוּרֵדין, וגַלגה, ואמוּרַד, וסוּבַּגַזי. עמודי-בעֵרות ואנחות בני-אדם הלכו לפניהם — לוחמים לאלפים כיסו את השדות. מילאו את היערות, חצי מליון פיות השמיע קריאות מלחמה — ונדמה לכל כי קץ הרפובליקה קרוב לבוא.

ואולם גם הרפובליקה נעורה מתרדמתה, נטשה מאחוריה את מדיניותה בעבר, שהיתוה לה מזכיר-הממלכה, שעיקרה בהסכם ובמשא-ומתן. שוב לא היה ספק כלשהו, כי רק החרב בכוחה להבטיח את השלום לאורך ימים, ובכן, כשיצא המלך לקראת מבול האויב, הלכו אתו מאה אלף חיילים ואצילים, מלבד המוני אנשי שירותים ומשרתים.

לא נפקד שם מקומו של אף אחד מן הנזכרים בסיפור שלפנינו. היה שם הנסיך ירמי וישניוביצקי עם כל הדיביזיה שלו, שבה שירתו כמו לפנים סקשטוסקי ווֹלודיוֹבסקי ועמם המתנדב זגלובה; היו גם שני ההטמנים, פוֹטוֹצקי וקַלינוֹבסקי, אשר אז כבר נפדו משבי הטטרים. היה שם גם מפקד-הגדוד סטפן טשֵרניֶצקי, הוא טשרניצקי, שהיכה אחרי-כן את קרל גוּסטב מלך שוודיה, וגם פז’ימסקי, שעמד בראש כל חיל התותחנים, וגם הגנרל אוּבּלד והאדון ארצ’ישבסקי, וגם האדון הסטרוסטה הקרַסנוֹסטַבי ואחיו הסטרוסטה היַבוֹרוֹבי, אשר מלך אחרי-כן בפולין בשם ין השלישי, וגם לוּדויק וֵיהֶר, הווֹייבוֹדה של פּוֹמֶרן וגם יעקב, הווֹייבוֹדה של מַלבּוֹרק, וגם שר-הדגל קוניֶצפּוֹלסקי והנסיך דומיניק זסלבסקי, וגם הבישופים ושרי-הממלכה, וגם הסינטורים — כל הרפובליקה ובראשה המלך, המצביא העליון.

בשדות בֶּרֶסטֶצ’קה נפגשו לבסוף שני צבאות הענק ושם נערך אחד הקרבות הגדולים בקורות-העולם, שהדיו נתפשטו על פני כל ארצות אירופה של הימים ההם.

הקרב נמשך שלשה ימים. בשני הימים הראשונים היתה לשון המאזנים עולה ויורדת — ואילו הקרב העיקרי נערך ביום השלישי ובו הוכרע הנצחון. את הקרב הזה פתח הנסיך ירמי.

ראה ראו אותו בראש כל האגף השמאלי, בלי שריון ובלי כובע על ראשו, נישא כסערה לקראת כוחות האויב הרבים, שבהם היו כל פרשי זפורוֹז’ה, כל הטטרים הקרימים, הנוֹהֶיים, והבּיֵלוֹגוֹרוֹדים, הטורקים והסיליסטרים, והרוֹמֶילים, האוּרוּמבַּלים והיֵניצ’רים, הסרבּים, הוָלוֹכים, הפֶּריֶרים ושאר הלוחמים הפראים, שנקבצו מאוּרל, הים הכּספי ובצות מֵיאוֹקה ועד הדנובה.

וכנהר, הנבלע בתוך גלי-הים הסואנים, כן נעלמו מן העין גדודי הנסיך בתוך ים-האויבים. ענן-אבק קם במישור וכיסה את הנלחמים.

המלך וכל הצבא הביטו אל הקרב הזה, וסגן-המזכיר לשצ’ינסקי הרים את הצלב ובירך בו את הנופלים חלל.

בינתיים עלה מהעבר השני על צבא המלך כל מחנה הקוזקים, ובו מאתים אלף איש, ואתו תותחים, והוא יורק אש, ומראהו כמפלצת ענקים המופיעה לאטה מעמקי היער ולפניה תימרות אש ועשן ההולכת הלוך וחזק.

ואולם בטרם תגיח המפלצת כולה ומתוך המערבולת, שבקרבה נפלו גדודי הנסיך וישניוביצקי, החלו להתפרס מתוכה פרשים יחידים ואחרי כן עשרות, מאות, אלפים, ואחרי-כן רבבות — וכולם פניהם לעבר הגבעות, שעליהן ניצב החן, מוקף מבחר גדודיו.

המוני הפראים נסו במהומה ומבוכה — גדודי הפולנים רדפו אחריהם.

חללי הקוזקים והטטרים לאלפים כיסו את שדה-הקרב, ובתוכם שכב, שסוף לשנים, צורר-הפולנים העז ובעל-ברית נאמן תמיד לקוזקים, טוהי-בי הפרא והגבור.

הנסיך האיום צהל.

המלך ראה מרחוק את צהלת הנסיך ונצחונו, והחליט להכרית עד תומם את גדודי הטטרים לפני שייכנסו לקרב גדודי הקוזקים.

יצאו כל צבאות המלך, רעמו כל התותחים וזרעו סביבם מוות ומהומה; פתאום פגע כדור בחזהו של אחי החן, אמוּרט המפואר, והמיתתהו; גדודי הטטרים הרימו קולות יללה. החן, הפצוע עוד מתחילת הקרב, נבהל והשקיף על פני שדה-הקרב. מרחוק, בין התותחים והאש, ראה את האדון פּזז’ימסקי והמלך עם יועציו, ומכל העברים רעדה האדמה תחת כובד הפרשים, שדהרו לקרב.

החרדה אחזה באיסלם-גירֵי — ונטש את שדה-הקרב ונמלט ואחריו נמלטו באי-סדר כל גדודי הטטרים, והוָלוֹכים, והאוּרוּמבַּלים, ופרשי זפוֹרוֹז’ה והטורקים הסיליסטרים וכל שאר הלוחמים, כאשר ינוס הענן מפני הסערה.

את הנמלטים הדביק חמילינצקי הנואש, שהתחנן אל החן, כי יחזור אל הקרב — אך החן צרח לעומתו מרוב כעסו. ואחרי-כן ציווה על הטטרים לתופסו, לקושרו אל סוס ולקחתו אתם.

עתה נותר מחנה הקוזקים לבדו.

מפקד המחנה הזה, דזיַדזֶילה, לא ידע מה עלה בגורלו של חמילינצקי, אך בראותו את המפלה ואת המנוסה המחפירה של כל גדודי הטטרים — עצר בעד מסע מחנה הקוזקים ונסוג עם מחנהו לעבר שטחי הבוץ שבין זרועות הנהר פּלֶשוֹבה, שם חנה.

אותה שעה נתחוללה סערה ומטרות-עוז ניתכו ארצה. “האלהים רחץ את האדמה לאחר הקרב בו ניצח הצדק”.

ימים אחדים ירדו הגשמים וימים אחדים נחו צבאות המלך העייפים מן הקרבות הקודמים. במשך הימים האלה שפכו הקוזקים סוללות סביבם והפכו את המחנה שלהם למבצר נייד.

כאשר טוהרו פני השמים החל המצור, שכמוהו לא נראה עוד

מאת אלף אנשי צבא-המלך צרו על מחנהו של דזידזילה, שמספר אנשיו היה כפול ומשולש ממספר הפולנים.

למלך חסרו תותחים, אספקה, תחמושת — בידי דזידזילה היה אבק-שרפה ואספקה לרוב וגם שבעים תותחים כבדים וקלים.

ואולם בראש צבאות המלך עמד המלך — לקוזקים חסר חמילינצקי.

צבא נמלך היה חדור תחושת הנצחון — הקוזקים נואשו מתקוה.

עברו ימים אחדים — התקוה לשובם של חמילינצקי והחן אפסה.

אז החל המשא-והמתן.

אל המלך באו ראשי הקוזקים, השתחוו לו אפים וחילו את פניו, שיחוס עליהם, התחננו אל הסינטורים, החזיקו בכנפי בגדיהם, בהבטיחם להביא את חמילינצקי ואפילו יצטרכו להוציאו מתחתיות-ארץ ולמסור אותו בידי המלך.

לא זרה היתה החמלה ללבו של ין קז’ימיז' — הוא אמר לשלח חפשי את צבא הקוזקים והאספסוף, אם אך יוציאו אליו את כל ראשי הצבא, בהם אמר להחזיק, עד שימסרו לידיו את חמילינצקי.

ואולם התנאי הזה לא נתקבל על דעתם של ראשי הקוזקים, שלא קיוו לחנינה, לאחר כל מעלליהם.

ככה נמשכו הקרבות ונערכו תיגרות וגיחות אף בימי המשא-ומתן, ובכל יום ויום נשפך דם קוזקים ופולנים כמים.

בימים היו הקוזקים נלחמים בעוז, ואולם בלילה היו מתגודדים חמרים חמרים סביב מחנה המלך ומיילים נזעמים לרחמים.

דזידזילה נטה להסכים לדרישות הפולנים, הוא בעצמו היה מוכן להקריב את ראשו אל המלך ולפדות בדמו את הצבא והעם.

על רקע זה נתחוללו מהומות במחנה הקוזקים. מהם שהסכימו להיכנע ומהם שתבעו להילחם עד הסוף. וכולם יחד חיפשו דרכים להימלט מן המחנה.

ואולם גם העז שבהם ראה, כי אין מנוס.

המחנה היה מוקף זרועות הנהר ושטחי-ביצה גדולים. בנקל יכלו להתגונן שם שנים רבות, ואולם לצאת משם אפשר היה — רק דרך צבאות המלך.

כי אפשר ללכת בדרך הזאת, לא העלה איש מן הקוזקים על דעתו.

המשא-ומתן על-אודות החוזה, שנפסק מדי פעם על-ידי קרבות ותיגרות, נמשך בעצלתיים. המהומות בין הקוזקים הלכו ורבו. בשעת אחת מן המהומות הללו, הדיחו הקוזקים את דזידזילה מתפקידו ובחרו להם מצביא אחר.

שם המצביא החדש נסך רוח חדשה בלבות הקוזקים הנדכאים — וכאשר הגיע שמע השם הזה אל מחנה המלך, התעוררו בלבות האבירים זכרונות כאוּבים ואסונות נשכחים.

שם המצביא החדש היה בּוֹהוּן.

עוד קודם לכן תפס עמדה רמה בין הקוזקים, במועצה ובקרב. דעתם הכללית של הקוזקים היתה, שהוא ראאוי להיות לראש להם תחת חמילינצקי.

בוהון ההיה הראשון מבין ראשי גדודי הקוזקים, שניצב עם הטטרים יחד ליד בֶּרֶסטֶצ’קה בראש חמשים אלף איש. הוא השתתף בקרב-הפרשים שנמשך שלשה ימים — ואחרי שהוכה עם החן וגדודי הטטרים יחד, הצליח להציל ולהוביל עמו משדה המפלה את מרבית חילו ולהמלט אל המחנה. עתה, אחרי שהודח דזידזילה, בחרו בו התובעים להמשיך במלחמה ומסרו לידיו את הפיקוד העליון בקוותם, שהוא האחד, שיצליח להציל את המחנה והצבא.

ואמנם מאן המצביא הצעיר אף לשמוע על דבר משא-ומתן — לקרבות ולשפך דם שאף, אף אם עצמו יטבע בים הדם.

ואולם עד-מהרה נוכח לדעת, כי אין סכוי להעביר, עם נשק ביד את צבאותיו הרבים על פגרי צבאות המלך — ואחז בתחבולה אחרת.

בדברי הימים ההם נשאר זכר פעליו העצומים של הגבור הזה, שהתאמץ להציל את צבאו.

בוהון החליט לעבור דרך הביצות העמוקות של נהר פלשובה, כלומר לבנות מעליהן גשר גדול ולהעביר עליו את כל הנצורים. יערות שלמים כרתו הקוזקים והפילו אותם אל תוך הביצות; השליכו אל תוכן עגלות אוהלים, אדרות-שער, שמלות — והגשר הלך ונתארך מיום ליום.

נדמה, כי לפני המצביא הזה אין כל מעצור.

המלך השהה את ההסתערות עליהם, בבקשו למנוע שפך דם, אך בראותו את התקדמותם הרבה של הקוזקים בעבודתם, הכיר לדעת, כי אין עצה אחרת וציווה להיכון לקרב המכריע, שייערך לעת ערב.

במחנה הקוזקים לא העלה איש על דעתו את הצפוי להתרחש — הגשר, שבנו הקוזקים, עוד הלך ונתארך כל הלילה הקודם, ואילו בבוקר יצא בוהון בראש הפמליה שלו לסקור את העבודה.

הדבר היה ביום השני בשבוע, בשביעי לחודש יולי שנת 1651. הבוקר חוורורי היה, כאילו נבהל, השמים בפאת מזרח היו אדומים כדם, השמש עלתה על הארץ צהובה, חולנית ואיזה אור חוזר כעין הדם הגיע את המים והיערות.

ממחנה הפולנים הוציאו את הסוסים אל המרעה; מחנה הקוזקים המה מקולות אנשים שנעוררו משנתם. הבעירו מדורות ובישלו ארוחת-הבוקר. כולם ראו בצאתו של בוהון ובני לוויתו והפרשים, שבהם אמר לגרש את הווייבודה הברצלבי, שעמד מאחורי המחנה והשחית בתותחיו את הגשר שבנו הקוזקים.

האספסוף הביט בשקט אל צאתו של בוהון והכוח אשר אתו ותקוה הפעימה את לבם. אלפי עינים ליוו את הגבור הצעיר, אלפי פיות קראו אחריו:

• יברכך אלהים הבַּז!

המצביא, בני-לויתו והפרשים, בצאתם לאטם מן המחנה, הגיעו אל קצה היער, התנוצצו עוד הפעם באור שמש-הבוקר ונעלמו מאחורי סבכי השיחים.

פתאום נשמעה צעקה מחרידה ונוראה, ולמעשה דומה ליללה, ליד שער המחנה:

• בני אדם, הצילו!

• ראשינו בורחים! — צעקו כעשרים איש יחד.

• ראשינו בורחים! — חזרו אחריהם קולות למאות ולאלפים.

ולחש עבר בין ההמונים, כאיוושת הרוח בין עצי-היער — ומיד עלתה צעקה נוראה ואיומה מפיות רבוא רבבות בני-אדם:

• הימלטו! הימלטו! הליֵחים! ראשינו בורחים!

מיד נרגשו המוני האנשים כגלי נהר נרגש. רמסו את מדורת-האש, הפילו את העגלות, האוהלים, הרסו את הגדרות; דחקו וחנקו איש את אחיו. המהומה הנוראה היכתה את כולם בשגעון. ערמות גויות סגרו כרגע את הדרך לפני הנסים — דרכו על החללים בתוך הצעקה, השאון, הרעש והאנקות. המונים השתפכו מככר המחנה, באו עד המעברה, דחקו איש את אחיו אל הביצות, הטובעים אחזו איש באחיו בכוח, שיוועו לאלהים וביקשו רחמים, ושקעו בביצה הקרה והמתנועעת. על המעברה נלחמו איש באחיו על מקום לעבור בו, וקטלו זה את זה. הפלשובה נתמלאה גופות אדם. אל-נקמות בא והשיב גמול בעד פילבצה.

הצריחות הנוראות הגיעו לאזני המצביא הצעיר ומיד הבין את אשר קרה. ואולם לשוא מיהר לשוב אל המחנה, לשוא רץ לקראת ההמונים וידיו נשואות למרום. קולו נחבא בתוך צעקת אלפים — זרם הבורחים הנורא סחף אותו ואת סוסו, פמלייתו וכל הפרשים — ונשאה אותם לאבדון.

צבא-הממלכה נדהם למראה התנועה הזאת, אשר רבים חשבוה בראשונה לאיזו התקפת יאוש, ואולם קשה היה שלא להאמין למראה העינים.

ויהי יום-עברה, יום-תבוסה, יום-דין… אשר לא נחנק בתוך הדחק ואשר לא טבע, נפל בחרב. דם רב ניגר אל הנהרות, עד כי לא ידע איש, אם דם או מים בהם. וההמונים, שנטרפה דעתם, הוסיפו לדחוק ולחנוק איש את אחיו בתוך המהומה והמבוכה, להשליך אל המים, להטביע… הרצח מילא את היערות הנוראים האלה ונתעצם, כאשר הגדודים החלו לעמוד על נפשם בחמת-זעם. קרבות התלקחו בשטחי הביצה, בעמקים בשדות. הווייבודה של ברצלב חסם את הדרך לפני הנמלטים. לשוא פקד המלך, בתרועות המחצצרים, לעצור בחייליו. החמלה אבדה — והטבח נמשך עד הלילה, טבח, שכמוהו לא ראו וותיקי הלוחמים, ושלזכרו סמרו אחרי-כן שערות ראשם.

לבסוף, כאשר כיסה החושך על הארץ, נבהלו המנצחים בעצמם מפני מעשיהם. לא שרו שיר-תודה לאלהים ולא דמעות-שמחה, כי אם דמעות צער ועצב ירדו מעיני המלך.

כה נסתיימה המערכה הראשונה של הדראמה, שמחברה היה חמילינצקי.

אך בוהון לא נפל ביום הנורא ההוא. אחדים אמרו, כי למראה המפלה נמלט ראשון להציל נפשו; אחרים אמרו, כי אחד האבירים מכרו הציל אותו. את האמת לא יכול איש לדעת.

ואולם דבר זה ברור הוא, כי במלחמות, שהיו אחרי-כן, נזכר שמו תמיד בין השמות המפוארים במצביאי- הקוזקים. שנים אחדות אחרי-כן פגעה בו איזה יד נוקמת וירתה אליו באקדח, אך גם אז לא בא הקץ לחייו. לאחר מותו של הנסיך וישניוביצקי מפני סבלות המלחמה, כאשר נקרעה נסיכות לוּבּני מן הרפובליקה, כבש לו בוהון את מרבית שטחיה. סיפרו, כי אחרי כן לא אבה להכיר במרותו של חמילינצקי עליו. ואילו חמילינצקי עצמו, שבור ומדוכא, וארור בפני בני עמו, ביקש לו קירבת המושלים שכניו, אך בוהון הגאה מאס בחסות אחרים והיה נכון להגן בחרבו על חרותו הקוזקית.

וגם זאת סיפרו, כי מעולם לא עלה חיוך על שפתיו של איש זה, המיוחד במינו. הוא ישב בלובני, כי אם בכפר, שבנה על חורבות הכפר רוזלוגי, וקרא לו בשמו הקודם. בכפר הזה, כנראה מת.

מלחמות-הבית האריכו ימים גם אחרי מותו. אחרי-כן באו המגפה והשוודים. הטטרים פקדו לעתים קרובות את אוקראינה ולקחו המוני-עם שבי. נשמה הרפובליקה, נשמה אוקראינה. זאבים יללו על עיי הערים, והמחוזות ששגשגו ופרחו לפניהם, היו כקבר גדול. השנאה השתרשה בלבבות והרעילה את דם האחים.