1

מאז ומתמיד חיבבתי בעלי חיים מכל סוג שהוא. בגיל הרך הייתי מביא הביתה עכברים, ופעם אחת אף שיחקתי עם חתול מת במשך כל השעות שבהן התפלחתי מבית הספר.

התעניינתי בנחשים. פעם תפסתי איזה נחש במורד טרשים ביער והתכוננתי לקחת אותו אתי, כדי להכניס אותו למיטתה של דודה אנה, שלא אהבתי אותה. למזלי הזדמן למקום היערן, שקבע שמדובר בצפע, הרג אותו ולקח אותו עמו, כדי לקבל את הפרס על פי חוק. בגיל שמונה־עשרה עד עשרים וארבע חיבבתי בעלי חיים גדולים מאוד. עניינו אותי גמלים ופילים מכל הסוגים.

מגיל עשרים וארבע עד עשרים ושמונה שקע עניין זה בהדרגה, והתחלתי להתעניין בבקר ובסוסים. רציתי להיות בעל חוות סוסים או לגדל פרים גזעיים. אבל הדבר נשאר בגדר חלום ולא נותר לי אלא לצמצם את אהבתי לבעלי חיים קטנים יותר. העדפתי כלבים על חתולים וכשהייתי בן שלושים, בערך, עלו ביני ובין קרובי משפחתי חילוקי דעות שונים. נזקף לגנותי, שאני לא מתפרנס באופן מסודר ושעד כה לא דאגתי לעמוד על רגליי. אחרי החלטה מהירה הודעתי לקרובים שלי, שלאור התעניינותי בבעלי חיים וחיבתי אליהם אני אפתח בית מסחר לכלבים.

ראוי לציון, שלא שמחו על כך.

2

כאשר אדם מייסד עסק עליו, ללא ספק, לדאוג לשם שיגדיר את סוג העסק בצורה קולעת. סוג זה של עסק נקרא בדרך כלל “כלבייה”, שם שלא מצא חן בעיניי בהתחשב בכך, שקרוב רחוק שלי עובד במשרד ממשלתי והוא היה מוחה על כך.

גם השם הפשוט, בית מסחר לכלבים, לא מצא חן בעיניי במיוחד, מפני שהיה בכוונתי לנהל עסק בעל רמה גבוהה יותר. באנציקלופדיה מצאתי את הביטוי “קינולוגיה”, כלומר תורת הכלבים. אחר כך עברתי בנסיעה ליד המכון החקלאי וזה מה שהכריע: קראתי לעסק מכון קינולוגי. היה זה שם גאה, מלומד, המבטא, כפי שהדפסתי במודעות גדולות, “גידול, מכירה, החלפה וקנייה של כלבים על פי יסודות קינולוגיים.”

אותן המודעות הגדולות, שבהן צוין פעמים רבות כל כך הביטוי מכון קינולוגי, עוררו את ההתפעלות אף שלי עצמי. סופסוף אני בעל מכון. מי שלא זכה לכך, לא יודע כמה גאווה וכמה קסם טמונים בדבר. במודעות הבטחתי ייעוץ מקצועי בכל הנוגע לכלבים. מי שקונה תריסר כלבים, מקבל גור נוסף חינם. כלב הוא המתנה ההולמת ביותר ליום ההולדת, להכנסה בברית הדת, לאירוסים, לחתונה, ליובל. לילדים זה צעצוע שלא נשבר ולא נקרע בקלות. בן לוויה נאמן, שלא מתנפל עליכם ביער. כל סוגי הכלבים במלאי. קשר ישיר לחוץ לארץ. ליד המכון בית חינוך לכלבים בלתי מחונכים. במכון הקינולוגי שלי גם הכלב המתפרע ביותר ילמד לא לנבוח ולא לנשוך. לאן עם כלב בחופשה? למכון הקינולוגי. איפה ילמד הכלב לעמוד על רגליו האחוריות בתוך שלושה ימים? במכון הקינולוגי.

אחרי שאחד מדודיי קרא את המודעות האלה, טלטל ראשו ואמר:

“לא בחורי, אתה לא בריא. לא כואב לך לפעמים הראש מאחור, מעל העורף?”

ואולם אני צפיתי בתקווה לעתיד, ואף שלא היה לי עדיין ולו כלב אחד, חיכיתי בקוצר רוח לאיזו הזמנה וחיפשתי במודעה עובד ישר, משוחרר צבא, שלא יצטרך לחזור שוב לשירות צבאי אחרי שיפתח יחס חיבה לכלבים.

3

על המודעה ‘עובד לשם גידול ומכירה של כלבים’ נתקבלו המון הצעות, שאחדות מהן היו כתובות בכנות רבה. שוטר כפרי בדימוס הבטיח, אם יזכה במשרה, ללמד את כל הכלבים לקפוץ מעל מקל וללכת על הראש.

אחר כתב, שהוא יודע לטפל בכלבים, מכיוון שבמשך שנים שימש עוזר לתופס כלבים בבודייוביצה, ופוטר בגלל יחס סלחני לקרבנות.

מועמד אחר החליף מכון קינולוגי במכון גניקולוגי וכתב, שעבד כשמש בבתי יולדות ובמרפאות נשים.

חמישה־עשר מתוך המועמדים היו בוגרי הפקולטה למשפטים, שנים־עשר היו בוגרי סמינריון למורים. נוסף על כך הגיעה הצעה מטעם האגודה לרווחת אסירים משוחררים לפנות אליהם בדבר משרת, מפני שיש להם בעבורי פורץ קופות משוחרר הגון מאוד. כמה ממכתבי המועמדים היו עצובים מאוד ומלאי ייאוש. הם כתבו, לדוגמה, בעצמם: “אף שידוע לי מראש, שלא אזכה במשרה…”

בין הפונים היו רבים, שידעו ספרדית, אנגלית, צרפתית, טורקית, רוסית, פולנית, קרואטית, גרמנית, הונגרית, ודנית.

אחד המכתבים היה כתוב לטינית.

ואחר כך הגיעה פנייה פשוטה, אך לעניין: “אדוני הנכבד! מתי להתחיל בעבודה? בכבוד רב לָדִיסְלָב צִ’יזִ’ק, קוֹשִׁיזֶ’ה, אצל משפחת מֶדְזִ’יצְקִי.” מכיוון שהמועמד שאל שאלה ישירה כל כך, לא נותר לי אלא לענות לו, שיבוא ביום רביעי בשעה שמונה בבוקר. הייתי אסיר תודה לו, ששחרר אותי מבחירה ארוכה ומסובכת.

אכן, ביום רביעי, בשמונה בבוקר, התייצב המשרת שלי לעבודה. היה זה גבר נמוך קומה, פניו מחוטטים, זריז מאוד, שהושיט לי יד ברגע שראה אותי, ואמר בעליזות: “מזג האוויר לא ישתפר עד מחר, האם כבר שמעת שבשבע בבוקר שוב התנגשו שתי חשמליות בשדרת פְּלְזֶנְסְקָה?”

אחר כך הוציא מכיסו מקטרת קצרה וסיפר לי, שהוא קיבל אותה מנהג חברת סטירבל ושהוא מעשן טבק הונגרי. אחר כך מסר לי, שאצל בַּנְזֵט בנוּסְלֶה עובדת מלצרית בשם פפינה ושאל אותי, אם לא הלך אתי לבית ספר. לאחר מכן התחיל לדבר על איזה כלב תחש, שיהיה צורך לצבוע אותו קלות ולעקם לו מעט את הרגליים, במקרה שאקנה אותו.

“אם כך, אתה מבין בכלבים?” שאלתי בשמחה.

“ברור, אני בעצמי כבר מכרתי כלבים והיו לי מזה צרות בבית משפט. פעם הובלתי הביתה בוקסר, ופתאום עוצר אותי ברחוב איזה אדון וטוען, שזה הכלב שלו ושהוא אבד לו לפני שעתיים בשדרת אוֹבוֹצְנָה. ‘איך אתה יודע שזה הכלב שלך?’ ‘לפי זה שקוראים לו מופו. בוא הנה מוּפוֹ!’ אתה לא יכול לתאר לעצמך באיזו שמחה קפץ עליו הכלב שלי. ''בוֹסקוֹ,' אני קורא לו. ‘בוסקו, פויה!’ והוא שוב מקפץ סביבי בשמחה. זה היה כלב מטומטם. הכי גרוע היה, שבבית המשפט שכחתי שקראתי לו אז בוסקו. אבל הוא שמע גם לשם בוברל’ה והתייחס אליי באותה שמחה. האם לחפש איזה כלב בשבילך?”

“לא, צ’יז’ק, העסק שלי ינוהל בצורה סולידית. אנחנו נחכה לקונה ובינתיים נעבור על המודעות במדור חיות מחמד, מי מוכר מה, אילו סוגי כלבים. הנה, כאן איזו גברת רוצה למכור שפיץ לבן בן שנה בגלל חוסר מקום. האם השפיצים באמת גדולים עד כדי כך, שהם מפריעים בדירה? לך לרחוב שְׁקוֹלְסְקָה כפי שכתוב וקנה אותו, הנה, אני נותן לך שלושים קרונות.”

הוא נפרד ממני בהבטחה לחזור בהקדם האפשרי וחזר כעבור שלוש שעות ובאיזה מצב! המגבעת הנוקשה שלו הייתה תקועה לו עד מעל לאוזניים, הוא התנדנד מצד לצד בצורה נוראה, כאילו התהלך על סיפון אנייה בעת סערה בים ואחז בידו בחזקה בחבל, שמשך אחריו. הסתכלתי בקצה החבל. שם לא היה דבר.

“נו־איך־הוא־מוצא־חן־בעיניך? חתיך, נכון? נו – חזרתי־מוקדם (הוא התחיל לשהק ונתקל בדלת החדר)־’סתכל על האזניים שלו־נו בוא, מטומטם־איך הוא בנוי, מה?־היא אפילו לא רצתה למכור אותו.”

באותו רגע הסתובב והסתכל בקצה החבל. הוא פקח עיניים, תפס בקצה החבל, מישש אותו ושיהק: “לפני שע־ע־עה הוא עוד היה שם – היה ש־א־א־ם…”

הוא התיישב על כיסא, נפל ממנו באותו רגע ונאחז ברגלי כדי להזדקף, והכריז בתרועת ניצחון, כאילו גילה משהו נפלא: “כנראה שברח לנו.” הוא התיישב על הכיסא והתחיל לנחור.

כך התחיל צ’יז’ק את יום העבודה הראשון שלו.

הסתכלתי דרך החלון לרחוב. שם התרוצצו בין העוברים ושבים כלבים שונים. היה נדמה לי, שכל אחד מהם למכירה, בשעה שהאדם לידי נוחר נחירות אימה. ניסיתי להעיר אותו מתוך מחשבה עיקשת, שיבוא איזה קונה ויקנה לא כלב אחד, אלא תריסר שלם.

אבל איש לא בא וגם לא היה טעם לנסות ולהעיר את צ’יז’יק. התוצאה היחידה הייתה שגלש מהכיסא. כעבור שלוש שעת הוא התעשת, סוף־סוף, בכוחות עצמו, שפשף את עיניו ואמר בקול צרוד: “נדמה לי, שעשיתי משהו רע.”

הוא נזכר בהדרגה בפרטים שונים, התחיל לספר על השפיץ, כמה שהיה יפה וכמה זול מכרה אותו האישה. הוא שילם בעבורו רק עשר קרונות, מפני שאמר לה, שהוא יימסר לידיים טובות מאוד. אחר כך סיפר, איך הכלב לא רצה ללכת אתו ואיך הוא הרביץ לו. אחר כך עבר במהירות לנקודה, שיש לו מכר בעל בית בירה למטה בסמיחוב ולכן התעכב אצלו. היו שם עוד כמה מכרים נוספים. הם שתו איזה יין וגם ליקרים. האדם הוא יצור שברירי.

“בסדר,” אמרתי, “כידוע לך קיבלת שלושים קרונות, אתה נותן לי עשרים בחזרה.”

הוא לא בא לידי מבוכה בכלל: “הייתי באמת מחזיר לך את העשרים קרונות, אבל רציתי לגרום לך נחת. התעכבתי בשְוִויהַאנְקָה ושם נתתי לאיש בשם קְרַאטְקִי עשר קרונות דמי קדימה על גורים. יש להם שם כלבה משונה כזאת, מעניינת, והיא הרה. אנחנו סקרנים, איזה סוג גורים היא תלד. העיקר, שהם כבר מובטחים לנו. אחר כך הלכתי ליד פָּאלִיַארְקָה, שם מוכרים שפנה נהדרת כזאת…”

“תתאושש, צ’יז’ק, הרי אנחנו לא סוחרים בשפנים.”

“אמרתי שפנה?” הכריז המשרת. “זו הייתה טעות. רציתי לומר כלבת רועים סקוטית. גם היא בהיריון, אבל שם לא נתתי דמי קדימה בעבור הגורים, אלא אותן עשר קרונות הן דמי קדימה על הכלבה, הגורים נשארים אצל הבעלים שלה ואנחנו נשלח להביא את הכלבה מיד אחרי שתלד. אחר כך הלכתי ברחוב קרוצין…”

“אבל אז כבר לא היה לך שום כסף…”

“נכון, אתה צודק, אז כבר לא היה לי שום כסף. אבל אילו היה לי, שם מוכר איזה אדון נובק כלב שעיר גדול, הייתי נותן לו דמי קדימה, כדי שהכלב יהיה שמור לנו. עכשיו אני הולך ישר לרחוב שקולסקה. השפיץ בטח כבר חזר הביתה אחרי שברח ממני. תוך שעה אני חוזר יחד אתו.”

צ’יז’ק עמד בהבטחתו. הוא חזר עוד לפני תום השעה, מפוכח לגמרי ונושם בכבדות. להפתעתי הרבה הביא עמו שפיץ שחור.

“לא יוצלח!”, קראתי, הרי האישה כתבה במודעה, שהיא מוכרת שפיץ לבן."

הוא הביט שעה קלה בכלב ובלי להוציא מילה יצא אתו בריצה החוצה.

הוא חזר כעבור שעתיים עם שפיץ לבן כולו מלוכלך מבוץ, בעל פנים פראיים.

“עם השפיץ ההוא זו הייתה טעות,” אמר צ’יז’ק, “לאותה גברת ברחוב שקולסקה היו שני שפיצים, שחור ולבן. כמה שהיא שמחה, כשהבאתי לה את השחור בחזרה.”

הסתכלתי על לוחית הכלב המובא. הייתה לו לוחית של רובע ז’יז’קוב. פתאום הרגשתי כאילו עליי לפרוץ בבכי, אבל התאפקתי. (בינתיים הסיר צ’יז’ק את הלוחית תוך הערה, שזה תמיד מסוכן.)

בלילה העירו אותי שריטות על הדלת. פתחתי והשפיץ השחור, המכר הוותיק מלפני הצהריים, התפרץ לדירה, נובח בשמחה. אולי התגעגע אלינו, אולי הייתה לו דרך ארוכה הביתה. איך שלא יהיה, עכשיו היו לי כבר שני כלבים והיה חסר לי רק קונה.

4

הקונה הופיע בבוקר בשעה עשר בערך. הוא הביט סביבו בדירה ושאל: “איפה הכלבים שלך?”

“אני לא מחזיק אותם בבית,” אמרתי לו, "חוץ משני השפיצים, השחור והלבן, שנמצאים אצלי לשם אילוף והם כבר שמורים לארכידוכס מבראנדיס. את הכלבים שלי אני מחזיק בכפר, כדי שייהנו מאוויר צח ולא יסבלו מטפילים ומאבעבועות, שמפניהם מתקשה להישמר גם הסוחר הקפדני ביותר בעיר. מדיניות המכון הקינולוגי שלנו היא להעניק לכלבים אפשרות של חופש תנועה, ולכן מפזר אותם העובד שלי בכפר שבו נמצאים מעונות הכלבים שלי, כל יום על פני הסביבה, והכלבים חוזרים רק לפנות ערב.

יש לכך יתרון נוסף, שהכלבים לומדים להיות עצמאיים, מפני שבמשך היום הם צריכים לדאוג למזונם בעצמם. שכרנו בעבורם חלקות יער גדולות, שם הם ניזונים מחיות בר למיניהן, והיית צריך לראות כמה שזה מצחיק, כאשר פינצ’ר ננסי כזה נאבק עם ארנבת."

זה מאוד מצא חן בעיני האיש, כי הוא הנהן ואמר: “אם כך, יש לך למכירה גם כלבים רשעים מאוד, מאומנים לשמירה?”

“בהחלט. יש במלאי כלבים מפחידים כל כך, שאני לא יכול אפילו להראות לך תצלום שלהם, מפני שכמעט היו קורעים את הצלם לגזרים. יש לי במלאי כלבים שכבר קרעו גנב לחתיכות.”

“בדיוק כזה הייתי רוצה,” אמר הקונה, “אני בעל מחסן עצים ועכשיו, בחורף, הייתי רוצה להצטייד בכלב שמירה טוב. האם אתה יכול להביא לי אותו ממעון הכלבים שלך עד מחר אחר הצהריים? אבוא לכאן לראות אותו.”

“לרשותך, אין בעיה, מיד אשלח את המשרת להביא אותו. צ’יז’ק!”

הוא הופיע, חיוך מלבב על פניו, ומיד היה נדמה לו שהוא מכיר את האדון מאיזה מקום.

“צ’יז’ק,” אמרתי לו, נותן לו סימנים, “אתה תיסע להביא את כלב השמירה המרושע ביותר. מה שמו?”

" פַאבִּיאָן," ענה צ’יז’ק בקור רוח, “אמא שלו הייתה הֶקְסֶה, זה כלב איום ונורא. הוא כבר קרע לגזרים וזלל שני ילדים, מפני שבטעות נתנו להם לשחק אתו והם רצו לעלות על הגב שלו. בנוגע לדמי קדימה …”

“כמובן,” אצר הקונה, “כאן ארבעים קרונות דמי קדימה. כמה יעלה?”

“מאה קרונות,” אמר צ’יז’ק, “ועוד זהוב עבור קיצוץ הזנב. יש לנו גם כלב זול יותר, בשמונים קרונות, אבל הוא הוריד בנשיכה שלוש אצבעות לאיזה אדון שרצה ללטף אותו.”

“אני רוצה את הרשע יותר.”

וצ’יז’ק, מצויד בארבעים קרונות דמי קדימה, הלך לחפש כלב שמירה ובערב הביא לי איזה יצור מגושם עגמומי, שבקושי גרר את רגליו, המסכן.

“הרי זה פגר,” קראתי נדהם.

“אבל הוא בזול,” אמר צ’יז’ק, “פגשתי קצב, שבדיוק הוביל אותו להורג כלבים מפני שהוא, כך אמר, כבר מסרב למשוך ומתחיל לנשוך. אז אני חושב, שיהיה ממנו כלב שמירה מצוין. דרך אגב, אם יהיה שם גנב ברמה, אז הוא ירעיל אותו ואותו אדון יבוא אלינו לקנות כלב אחר.”

התווכחנו עליו שעה קלה, אחר כך סירק צ’יז’ק את הכלב ובישלנו בשבילו אורז עם סחוס. הוא זלל שני סירים מלאים ועדיין נראה עלוב ואַפָּתִי כפי שהיה. הוא ליקק את הנעליים שלנו, התהלך על פני החדר חסר כל עניין ונראה עליו שהוא כועס על שאדונו לא הלך אתו עד להורג הכלבים, למרות הכול.

צ’יז’ק עשה עוד ניסיון אחד להוסיף לו חזות מאיימת. מכיוון שהכלב היה צהבהב ולבן, בעצם אפור, הוא צייר לו פסים שחורים גדולים על פני הגוף, כך שהיה דומה לתן.

האיש, שבא למחרת לקחת אותו, נסוג מבועת כשראה אותו.

“זה כלב נורא!” קרא.

“לאנשי הבית הוא לא יעשה כלום, שמו פוקס, נסה ללטף אותו.”

הקונה סירב, אז סחבנו אותו במלוא מובן המילה אל אותה המפלצת והכרחנו אותו ללטף אותה. כלב השמירה התחיל ללקק את ידו והלך עמו כמו כבשה.

ועד הבוקר רוקנו גנבים את כל מחסן העצים של האיש.

5

התקרב חג המולד. בינתיים צבענו את השפיץ השחור בצהוב בעזרת מי חמצן, ואת השפיץ הלבן לשחור בעזרת תמיסת חנקן כספית. שני הכלבים ייללו בשעת הטיפול יללות נוראות, ונוצר הרושם כאילו במכון הקינולוגי שלנו לא שני כלבים, אלא לפחות שישים.

לעומת זאת היה לנו שפע של גורים. צ’יז’ק סבל, לפי כל הסימנים, מאשליה חולנית שגורים הם יסוד העושר, ולכן הביא לקראת חג המולד בכיסי מעיל החורף שלו כל הזמן גורים. שלחתי אותו להביא כלב דוגה, אבל הוא הביא לי גורי תחש, שלחתי אותו להביא פינצ’ר אורוות, והוא הביא לי גור של פוקס־טרייר. היו לנו כבר שלושים גורים ועל מאה ועשרים נוספים שילמנו דמי קדימה.

עלה בי הרעיון לשכור לקראת החגים חנות בשדרות פרדיננד במרכז פראג, להציב שם עץ חג המולד ולמכור שם את הגורים המקושטים בסרטים צבעוניים בססמה: “ילדיכם ישמחו בחג המולד יותר מכל אם תקנו להם גור בריא.”

שכרתי את החנות. זה היה בערך שבוע לפני החגים.

“צ’יז’ק,” אמרתי לו, “אתה תיקח את הגורים לחנות שלנו בפראג, תקנה עץ אשוח גדול ויפה, תקנה גם טחב ותניח את הגורים יפה מאחורי חלון הראווה. בקיצור, אני סומך עליך, שתסדר את זה בטעם. מובן?”

“בהחלט. תהיה לך נחת.” הוא הוביל את הגורים בארגזים על עגלה, ואחר הצהריים הלכתי לשם לראות, איזה נחת גרם לי וכמה יפה סידר את חלון הראווה.

ההמונים לפני החנות נתנו לי להבין, שיש עניין עצום בגורים. אבל כאשר התקרבתי, שמעתי בהמון קריאות נזעמות: “זאת התעללות נוראה! איפה המשטרה? איך בכלל מרשים דבר כזה!”

כאשר פילסתי את דרכי עד לחלון הראווה, כשלו רגליי.

צ’יז’ק, כדי לעצב את הכול יפה, תלה שני תריסרי גורים על ענפי עץ חג המולד כאילו היו אלה ממתקים לקישוט. הם היו תלויים שם, האומללים, חורצים לשון, כמו שודדים בימי הביניים שנתלו על עץ… ותחתיהם הייתה הכתובת: “חג המולד השמח ביותר יהיה לילדיכם, אם תקנו להם גור בריא, נחמד.”

וזה היה סופו של המכון הקינולוגי.

1

תכונת היסוד של כל אדם היא לא להחזיר דברים שמצא אותם. אל דבר שמצא חש האדם רוך בלתי רגיל. הוא מתחבב עליו ואין הוא מסוגל עוד להיפרד ממנו.

לעומת זאת שכיח מאוד שאדם מאבד משהו, שאם לא כן היה המשפט הקודם מאבד את תוקפו.

כל עוד קיימים עיתונים, והאנושות חיה קיום חייתי למחצה, היה האדם מאבד דברים בדיוק כמו בימינו.

הצייד הקדמון איבד גרזן אבן וחפצים אחרים, שנמצאו רק כעבור אלפי שנים, ועל כך מעידים המוצגים המרובים במוזיאונים ובאוספים הפרטיים.

עם צמיחת התרבות היה, כמובן, נחוץ להסדיר את היחס המשפטי בין אזרח אחד, שאיבד משהו, לבין השני, שמצא את הדבר. ואז מופיע חוק המעניש את מה שמכונה “הסתרת דבר מציאה”. אך כדי שחוק זה לא יהיה אכזרי כל כך, מופיעה מאוחר יותר הוראה על פרס למוצא הישר. יושר מתוגמל בעשרה אחוזים מהסכום או מערך החפץ שנמצא ונמסר כחוק.

ואולם לי עצמי קרה לפני המלחמה מקרה, שהרשות לא קיימה, אולי מחוסר ידיעה, את ההוראה בדבר גמול למוצא הישר הלכה למעשה.

באחד הלילות, משוטט על פני פראג, מצאתי בשדרת נָא פְשיקוֹפֵּך מטבע של עשרה הלרים. על כן פניתי למטה המשטרה, ושם מסרתי ביושר את כל הסכום לפקח בתורנות, ודרשתי ששמי יופיע בעיתונות ושאקבל את הפרס של הלר אחד המגיע לי. ואולם פקח המשטרה פתח עלי בצעקה, שהוא מכיר אותי ואמר רק שתי מילים: “מאחורי הסורגים!”

בבוקר הובילו אותי לאיזה איש בקומה הראשונה, שרשם אתי פרוטוקול, ועל יסוד חוק המלקות הוטל עליי קנס של חמש קרונות, ובמקרה של אי תשלום – מעצר של 48 שעות. נאלצתי לקבל את התנאי השני, כדי להרוויח מהמדינה, וכך האכילו אותי בתא מס' 4 יומיים. אף על פי כן נשבעתי, שאם בעתיד אמצא משהו, לעולם לא אחזיר אותו. לצערי הרב לא מצאתי דבר אלא תינוק שנזנח בפרוזדור של בית, שנכנסתי אליו כדי לקשור לי שרוך נעל. השארתי את המציאה במקומה.

2

אנה בּוּקְלוֹבָה, מנקה מסְטְרֵשוֹבִיצֶה, הלכה בשעה חמש בבוקר לווינוהראדי להרתיח כביסה אצל משפחה, שאצלה עבדה בניקוי הבית. בשעה שעברה את מסילת החשמלית ליד מנזר הצלבנים, מעדה באיזה חפץ.

באופן אוטומטי הביטה באותו חפץ, וכבעלת תפיסה מהירה מולדת ניחשה נכונה, שמדובר בתיק עור.

היא פתחה אותו ומצאה בו מיני ניירות שלא אמרו לה דבר. משום שהיתה נשמה טובה מטבעה וישרה עד העצם, ניגשה מיד למטה המשטרה, והניחה שם את המציאה בפני הפקיד התורן.

בשעת בדיקת תוכן התיק החוויר הפקיד, קם ובישר לאנה בוקלובה בקול רועד: “אני מברך אותך. את מצאת שבעה מיליון שמונה מאות תשעים ושישה אלף ושש מאות קרונות.”

אנה בוקלובה הביטה על פקיד המשטרה בחוסר הבנה מוחלט ורק חזרה אחריו: “שבע מאות שמונים ותשעה אלף ושש מאות קרונות.”

“כן,” אמר פקיד המשטרה, “שבע מאות שמונים ותשעה אלף ושש מאות קרונות. שבי, ארשום אתך פרוטוקול.”

“אדוני, אני מבקשת אותך, תן לי ללכת,” פרצה לפתע אנה בוקלובה בבכי. “הרי אני לא אשמה בכלום ועליי להרתיח כביסה בווינהראדי. אני באמת רק מעדתי בזה.”

“אבל גברת, הרי זה כלום, רק דבר פורמלי. עניין כזה חייב חקירה רשמית. זה יגיע לבורסת העיתונות¹ והשם שלך יהיה בכל העיתונים.”

“ישו מריה, אדון יקר,” קראה אנה בוקלובה בבכי, “איזו בושה! אני קמה בבוקר בתור אשה הגונה ובערב צריך להופיע השם שלי בעיתונים. מריה הבתולה, עוד צרה כזאת. כל החיים אני עובדת קשה כמו כלב, מסטושביצה אני הולכת ברגל לווינהראדי, מווינהראדי לליבן, הכול כביסה, מליבן להְלוּבּוֹצֶ’פִּי לנקות דירה, הבעל שלי מוציא את הכל על שתייה, הילדים הולכים בסמרטוטים. אני לובשת את החצאית האחרונה שלי…”

“אבל גברתי היקרה,” ניחם אותה פקיד המשטרה, “זו חובתי לרשום אתך פרוטוקול, אל תבכי, הרי מדובר במיליונים.”

“אלוהים שבשמים,” המשיכה אנה בוקלובה להתייפח, “מדובר במיליונים. אבל אני לא עשיתי שום דבר. איזו צרה על הראש הזקן שלי. אני שמחה, אם אני מרוויחה מספיק לחם בשביל כל הפרחחים שלי. הכול התייקר עכשיו ואם הייתי מבקשת בווינהראדי שיוסיפו לי קרונה אחת בשביל סבון, היו זורקים אותי לרחוב ואחר כך, לכי וחפשי כביסה אחרת. להרבה טוב עוד לא זכיתי בחיים שלי, אבל גם לא גנבתי שום דבר וכיבסתי אפילו נדוניות שעוד לא ספרו אותן.”

“גברתי היקרה, תירגעי, הרי מדובר בעשרה אחוזים.”

“אני לא רוצה שום עניים עם אחוזים. אדון יקר, תן לי ללכת הביתה,” בכתה אנה בוקלובה בקולי קולות. “אני אמות מהצרה הזאת. אני צריכה להיות בשבע בווינוראדי. אחרת הכביסה תרתח יותר מדי זמן.”

פקיד המשטרה הביט עליה בכעס, השליך את התיק על השולחן וצעק: “עכשו כבר נמאס לי. מה שמך?”

“אנה בוקלובה, אדוני,” אמרה האישה הישרה.

“איפה את גרה?”

“בסטרשוביצה. בכביש.”

“מספר הבית?”

“67.”

“את נולדת?”

“כן, אדוני, אמא זיכרונה לברכה…”

“אני שואל אותך מתי נולדת?”

“בשבעים ושתיים.”

“איפה?”

“בבית.”

“אבל איפה בבית, בפראג או מחוץ לפראג?”

“בחוץ.”

“לעזאזל, איפה בחוץ?”

“בזָאבֵּייהְלִיצֶה,ליד פראג.”

“מה המחוז? מה את עושה, זקנה, את מתנדנדת לי כאן!”

אחרי שהחזירו אותה להכרה, נמשכה החקירה, והסתיימה במילים: “את רוצה את עשרת האחוזים? הגידי ברורות!”

“אלוהים ישמור, אדוני, רק תן לי ללכת. אמא שלי, ז”ל, תמיד הייתה אומרת: ’ביושר תגיעי הכי רחוק.'"

“תחתמי על הפרוטוקול.”

“בשם האב והבן,” נאנקה אנה בוקלובה וחתמה באטיות.

3

כעבור ארבע שעות בערך התייצב במטה המשטרה אדם צעיר, על פי המראה שלו אמריקאי מגולח.

“אני איבדתי,” אמר בגרמנית רצוצה, “את תיק העור שלי, שכנראה נפל מידי בלילה ברחוב.”

הוא מסר את גובה הסכום המדויק, את מה שכתוב על השיק, והוסיף: “לא הכסף הוא מה שחשוב לי כל כך, אבל מדובר בניירות מסחריים חשובים על אודות קניית מעי אווזים בזול.”

נרשם עמו פרוטוקול וכאשר הודיעו לו, שהמוצאת הישרה ויתרה על הפרס של עשרה אחוזים המגיע לה כחוק, אמר לעצמו האמריקאי, מלך מעי האווזים: “Well” והלך לדרכו, מסרב לרשום לעצמו את כתובתה של אנה בוקלובה.

עיתוני הערב הביאו טורים ארוכים על המוצאת הישרה שוויתרה על העושר.

4

את אנה בוקלובה הובילו לבית חולים, מפני שבעלה היכה אותה כמעט עד מוות אחרי שקרא בבית הבירה את עיתון הערב. מבית החולים הועברה למרפאה הפסיכיאטרית ומשם לבית החולים לחולי נפש בבּוהְנִיצֶה.

אין דבר מביך יותר מאותו הרגע שבו אדם מבחין, שלבושו לוקה בחסר. במקרים מסויימים אין הוא יכול להופיע בחברה כלל, כי החברה אינה מבדילה בין רווק זקן לאדם נשוי, ודורשת משניהם מידת מה של צניעות. העדר כפתור במכנסיים מעורר אצל רבים, בעלי משפטים קדומים, סלידה רבה. החברה אינה שופטת את הדבר מבחינה עניינית, ואין היא שוקלת אותו מבחינה פסיכולוגית ומבחינה מעשית כאחד. היא שוכחת, שהרווק הזקן יכול להיות גם ביישן גדול, שלא היה מעז להביא את המכנסיים בעלי הכפתור החסר לרעיית חברו, בבקשה להוסיף את החסר ולהחזיר את הלבוש לשלמותו הנאה, שתעיד על סדר מופתי. אם היה פונה בבקשה דומה ועם מכנסיו לבתה של בעלת הבית שלו, מי יודע, אם לא היה מעורר בלב הנערה החסודה מידה מסוימת של בוז לאישיותו, בוז שללא ספק היה במקומו.

וכך, לא נותר לרווק הזקן שרוצה לשמור על שמו הטוב אלא לתפור את הכפתור למכנסיו בכוחות עצמו.

אם יעלה מישהו את הטענה, שהיה יכול לפנות בבעיה עדינה זו לחייט שתפר לו את המכנסיים, הרי גם המציעים זאת יוצאים מתוך הנחה מוטעית. אילו באתי אל החייט שלי והייתי אומר לו: “הנה לך המכנסיים, חסר לי שם ושם כפתור, נא לתפור לי אותו,” הייתי הופך מטרה ללעג, משום שתפירת כפתור נראית כדבר של מה בכך בעיני החייט, וכך גם בעיני הצבור כולו. בטוח, שכל אחד היה נדהם אילו שמע, שחייט חייב לתפור כפתור למכנסי רווק זקן. פירושו של דבר שאיש כזה היה מצטייר בעיני כולם כלא יוצלח, כאדם מפונק ורכרוכי, כטיפש מנופח וכדומה.

מסיבות אלו תפרתי לי את הכפתור בעצמי.

תחילה שמתי סיכה כתחליף לכפתור שנשר. אז באחד הימים, בעת נסיעה בחשמלית, חדרה הסיכה דרך הבד לגופי, ובאותו הרגע הגעתי למסקנה, שעלי לתפור את הכפתור ולא להשתמש במקומו בסיכה.

אני מודה בציניות מסוימת, שתחילה, כאשר הבחנתי באבדן אותו הכפתור, לא השפיע עליי הדבר בצורה דרמטית. רק בלילה, כאשר נזכרתי במבטים המשונים שעקבו אחריי במשך כל הערב בבית הקפה, ושלא פסקו גם כאשר כפתרתי את המעיל, הגעתי לידי החלטה, שאתקין במקום הכפתור החסר כפתור חדש, גזור מהווסט שלי. העדר כפתור אחד על וסט לא נורא כל כך כמו אבדן כפתור אחד במכנסיים. בווסט זה נראה כאילו הוא לא מכופתר כהלכה, דבר שכיח אצל רווקים זקנים, כפי שידוע לי מנסיוני שלי. אבל אין בזה עלבון לסביבה. ואולם המצב שונה, אם הדבר נוגע לאותו פריט לבוש שדיברתי בו.

מסיבות אלו התכוננתי לתפור לי את הכפתור בעצמי. אני זוכר, שבמשך כל אותו יום הייתי נרגש איכשהו ושההתרגשות הלכה וגברה ככל שהרהרתי בכך יותר. לא רציתי לשאול, כיצד תופרים כפתור, כדי שלא יחשבו אותי לטיפש, אף שבמקרה זה, עליי להודות בכנות, אכן הייתי טיפש.

ראיתי לנכון לגשת קודם כול לספריית המוזיאון כדי לשאול אנציקלופדיה, שבה חיפשתי באות ת', במונח “תפירה”.

אני מוחה נגד הדעה הרווחת אצלנו, שהאנציקלופדיה שלנו שלמה. על תפירת הכפתורים אין שם דבר תחת האות ת‘, במונח “תפירת כפתורים”. מונח כזה לא קיים בכלל! באות כ’ אמנם מצאתי את המונח כפתור, אבל שם היה כתוב: “הכפתור הוא אביזר לבוש, שבו מחוברים שני חלקים. הכפתורים מחוזקים בעזרת תפירה. המצרים הקדומים כבר השתמשו בכפתורים, ואילו היוונים והרומאים לא ידעו מהם כפתורים. אצלנו בצ’כיה הופיעו הכפתורים עם בוא הנצרות.”

חיפשתי בערך “נצרות” אזכור כלשהו לכפתורים, אבל שם הם לא הוזכרו כלל. אולי אוכל למצוא לפחות איך המצרים הקדמונים תפרו כפתורים. בכרך מ', בערך “מצרים” אני קורא: “בכפות הידיים של כוהני האל רה שמתו, נהגו להניח כפתורי זהב וכך לקבור אותם.” אבל איך תפרו את הכפתורים לא נאמר שם.

לכן לא נותר לי אלא לסמוך על כוחי להסיק דבר מדבר. בחשיבה הגיונית הגעתי לידי מסקנה, שהכי טוב הוא לפעול בשיטת השלבים. להתקדם באופן שיטתי! על כן בחנתי כפתורים. נוכחתי לדעת, שלכפתור ארבעה חורים.

תחילה היתה זו חידה בעיני לשם מה הדבר, אך בהמשך תחקירי, מה השפעת אותם החורים על כל העניין, גיליתי, שלפי כל הסימנים עובר דרכם חוט, שכנראה מושחל דרך אותם החורים בעזרת כלי מלאכה, דהיינו מחט. ומחט, כפי שקראתי באנציקלופדיה, אינה אלא סוג של קנה פלדה דק ובו חריר הנקרא משום מה קוף. דרך חריר זה אנחנו משחילים חוט ובתנועה נמרצת, כך יש להניח, אנחנו תוקעים את הכפתור על החוט ואיכשהו דוקרים בו במכנסיים.

הדמיון שלי עבד בקצב מזורז. מכיוון ששמעתי שפלדה היא שבירה, קניתי לי תריסר תריסרי מחטים. מלבד זה קניתי תריסר סלילי חוטים שונים, לרוב שחורים. חוטים לבנים קניתי רק כדי להשתמש בהם במקרה שהחוטים השחורים לא יוכיחו את עצמם. היה לרשותי גם חוט חום, שבו רציתי להשתמש רק במקרה הקיצוני ביותר, אם ייכשלו גם החוטים השחורים וגם הלבנים.

בחנות שקניתי בה את כל הציוד שאלו אותי, אם לא הייתי רוצה גם אצבעון. הבנתי שזה דבר בעל חשיבות רבה וקניתי עשרים. הגעתי לידי מסקנה הגיונית, שלפי משמעות המילה שמים את האצבעון על האצבעות. מאיזו סיבה ולאיזו מטרה נשארו חידה בעיניי. אבל כדי לא לשגות, קניתי עשרים אצבעונים, מכיוון שיש עשר אצבעות בידיים ועשר ברגליים.

כאשר הלכתי הביתה על כל הציוד שנקנה, הרגשתי כמו קוסם. בבית ביקשתי להסיק היטב את החדר ולהביא לי שלושה בקבוקי יין טוב, ואחרי שהתחזקתי בארוחת ערב דשנה וביין, הוצאתי את המכנסיים המסכנים וניגשתי במרץ למלאכה. עד היום אני זוכר את מאבק האיתנים האכזרי!

בבוקר מצאו אותי שוכב על הרצפה, לבוש רק תחתונים וגופייה, מלופף בארבעה־עשר אלף מטר חוטים מצבעים שונים. ישנתי על מאתים מחטים ואת המכנסיים מצאו תפורים לספה; על אצבעות הידיים והרגליים היו לי עשרים אצבעונים והשוק שלי היה תפור לשטיח.

מה יכולתי לעשות קניתי לי מכנסיים חדשים.

הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאדם, הוא ליפול לידי חובבת ספרות, שאוספת סביבה בסלון ביתה ביבליופילים ועורכת מסיבות ספרותיות, שבהן מוגש תה, ולכל חובב ספרות מוקצבות שתי עוגיות.

האמת היא, שלא הייתי חייב לבוא למסיבה הספרותית של הגברת הרצן, אבל לא רציתי לסרב להזמנת ידידי, שכיזבתי לו באחד הימים, שיש לי בבית הוצאה פרטית מקורית של שירי חפיז, כרוכה בכריכת עור אדם. הידיד הפיץ את הדבר בין הביבליופילים וחובבי הספרות ודי היה בכך שהגברת הרצן, הפטרונית שלהם, תביע את משאלתה שיציג אותי בפניה.

בסלון מצאתי שנים־ עשר פרצופים כנים, שמתוכם הביטה עליי כל ספרות העולם. בואי עורר התעניינות. הנחתי שלאדם עם שירי חפיז בכריכת עור אדם מגיעות ארבע עוגיות. לקחתי, אם כן, ארבע עוגיות מהצלחת, ולעלמה הממושקפת לידי לא נותרה אף אחת. זה ציער אותה עד כדי כך, שהחלה לדבר על ספרו של גיתה קרובי בחירה.

היסטוריון ספרות שישב מולי פנה אליי בשאלה: “האם אתה מכיר את גיתה כולו?”

“מכף רגל ועד ראש,” עניתי ברצינות, “הוא נועל נעלי שרוך צהובות וחובש כובע לבד חום, הוא מפקח במכס מזון וגר ברחוב קרמליטסקה.”

הביבליופילים הביטו עליי במבט עצוב ונוזף. המארחת, כדי להסתיר את מבוכת הנוכחים, שאלה אותי: “האם יש לך עניין רב בספרות?”

“גברתי הנכבדה,” עניתי, “היו זמנים שקראתי הרבה. קראתי את שלושת המוסקטרים, מַסֵּכַת האהבה, כלבם של בני בסקרוויל ורומנים אחרים. השכנים שמרו בשבילי את מוספי הרומנים מעיתון פוליטיקה, ופעם אחת בשבוע קראתי את כל ששת ההמשכים בבת אחת. הקריאה עניינה אותי מאוד ולכן הייתי צמא לדעת, האם הרוזנת ליאונה תינשא לגמד ריכרד, אשר רצח בגללה את אביו, שירה בארוסה מרוב קנאה. כן, ספר מחולל פלאים. בשעות הקשות ביותר קראתי את העלם ממסינה, שבגיל תשע עשרה הפך לשודד. שמו היה לורנצו. כן, היו זמנים שקראתי. אבל כיום אני כבר לא קורא הרבה. זה לא מעניין אותי.”

חובבי הספרות החווירו ואיש גבוה בעל מבט חודר שאל אותי כמו שופט חוקר בחומרה ובקיצור נמרץ: “אתה מתעניין בזולה?”

"אני יודע עליו מעט מאוד, "אמרתי, “שמעתי שנפל במלחמת גרמניה־צרפת במצור על פאריס.”

“האם אתה מכיר את מופאסן?” שאל אותי אותו איש בזעם.

“קראתי ממנו את סיפורי סיביר.”

“אתה טועה,” נשמע קולה הכעוס של העלמה הממושקפת היושבת לידי. “את סיפורי סיביר כתבו קורולנקו וסיירושצ’בסקי. הרי מופאסן הוא צרפתי.”

“ואני חשבתי שהוא הולנדי,” אמרתי בשלווה, “אם הוא צרפתי, אולי תרגמו את סיפורי סיביר לצרפתית.”

“ואת טולסטוי אתה מכיר?” שאלה המארחת.

“ראיתי את הלוויה שלו בראינוע. חשבתי לי, שלכימאי כמו טולסטוי, ממציא הרדיום, הייתה מגיעה לוויה מכובדת יותר.”

לרגע השתתקו כולם. היסטוריון הספרות שמולי הביט בי בעיניים שטופות דם ושאל באירוניה: “אבל את הספרות הצ’כית אתה בוודאי מכיר בשלמותה?”

“יש לי בבית את ספר הג’ונגלים, אולי זה יספיק לך,” אמרתי נחרצות.

“אבל הרי קיפלינג הוא אנגלי,” העיר איש שתקן, מכסה את פניו בכפות ידיו כאילו הוא בוכה.

“אני לא דיברתי על קיפלינג”, אמרתי נעלב, “הרי אני מדבר על ספר הג’ונגלים לטוּצֵ’ק.”

שמעתי שני גברים מתלחשים בקול, כדי שאשמע אותם, שאני בהמה.

צעיר חיוור, בעל שיער ארוך, ידיו שלובות, אמר לי בקול ענוג: “אתה לא חש את יופייה של הספרות, אתה לא יודע להעריך סגנון, הרכב משפטים מבריק, אותך גם לא תלהיב שירה. האם אתה מכיר את הקטע משירת ליליינקרון, שממנו אתה חש, אתה מנחש, את יפי הטבע: העננים חולפים, מרחפים, עננים כחולים מרחפים ומרחפים, מעל הרים, מעל עמקים, מעל היערות הירוקים.”

מרים את קולו ונשען על כתפיו של חובב הספרות השכן, המשיך: ,ומה בדבר האש לד’אנונציו? אילו קראת את התיאור הנפלא, הקולע של חגיגות ונציה ויחד עם זאת את רומן האהבה…"

הוא הביט בפתיל מנורת הגז, העביר את כף ידו על מצחו וחיכה איך אגיב על דבריו.

“אני לא כל כך הבנתי אותך,” אמרתי, למה בעצם אותו ד’אנונציו הצית בשעת החגיגות את האש? כמה שנים קיבל על זה?"

“ד’אנונציו הוא המשורר האיטלקי המפורסם ביותר,” הבהירה לי העלמה הממושקפת הבלתי נלאית.

“מוזר,” הערתי בתמימות.

“מה בכלל מוזר כאן,” פתח בצעקה ממש איש, שעד כה לא אמר מילה. “האם אתה בכלל מכיר איזה משורר איטלקי?”

עניתי בגאווה: “כמובן. רובינזון קרוזו.” אחרי מילים אלה הבטתי סביבי.

ברגע זה האפיר שערם של שנים־עשר חובבי ספרות ואהבי ספר, ושנים עשר חובבי ספרות ואוהבי ספר ששערם האפיר בטרם עת זרקו אותי דרך החלון בקומת הקרקע אל הרחוב.

פָאסֵר,מנהל אחוזת אצולה, ונִיקְלֵס, חצרן האחוזה, היו ידידים טובים מאוד. הם ישבו יחד יומיום אצל טִיסְקָה, בבית בירה כפרי רחב ידיים, ושם נחשבו לזוג בלתי נפרד עד כדי כך, שיוחסו להם כל מעשי הקונדס שטלטלו את המקום. החצרן ניקלס אהב את המנהל פאסר בלב שלם, ואף על פי כן רבץ ביניהם משהו מעיק, שהקדיר מדי פעם את פני ניקלס. הדבר היה כה מדהים, עד שהביא את החצרן ניקלס לידי ההתרגזות הגדולה ביותר שלבו הטוב היה מסוגל לה. ובכן: בכל פעם שהשניים שתו יחד בבית הבירה של טיסקה, ובסופו של דבר עוללו אחד ממעשי הקונדס שלהם – לרוב תפסו את שוטר הכפר וזרקו אותו לאיזו תעלה – קבע כל הכפר פה אחד, ש“אתמול היה החצרן ניקלס שיכור כמו חזיר והאדון המנהל היה קצת עליז.”

אמנם היה ברור, שהשניים היו באותו מצב רוח מרומם, שתו אותה כמות של בירה, שהשפיעה באותה המידה על מוחות שניהם, אבל זה לא עזר, קול העם קבע: “החצרן ניקלס היה שיכור כמו חזיר והאדון המנהל היה קצת עליז.”

אין פלא, שהחצרן ניקלס ייחל בכל ליבו שהיוצרות יתהפכו, ולכן, כאשר נקלט בראשו כיצד מדברים עליו בכפר, הפחית בשתייה: בשעה שהמנהל פאסר שתה שלוש כוסות, שתה הוא רק אחת, כך שבסופו של ערב שתה המנהל שלושים כוסות והוא רק עשר, כלומר השתייה הייתה ביחס 1:3. באותו ערב לא עוללו דבר. ניקלס תמך במנהל, וזה, שקט ועצור בדרך כלל, צעק על פני כל הכפר וגידף את בעל בית הבירה טיסקה, ואילו ניקלס שמר, שלא כהרגלו, על נימוסים. ואולם למחרת נודע לו, מה עונה בעל בית הבירה טיסקה לשאלה, כמה זמן ישבו אצלו אמש: “נו, כן, כרגיל, החצרן ניקלס היה שיכור כמו חזיר והאדון המנהל היה קצת עליז.”

ניקלס הבין, שבמקרה זה מדובר בהפליה מעמדית מובהקת, שקיים כאן פער חברתי עמוק, כאילו הוא, ניקלס, אינו יכול להשתוות לאדון המנהל, ובמרוצת הזמן הייתה משאלתו הגדולה, שיאמרו עליו רק פעם אחת ויחידה:

“נו, כן, החצרן היה קצת עליז והאדון המנהל היה שיכור כמו חזיר.”

אבל משאלתו לא נתמלאה מעולם. כמו שהיו רגילים לומר, כך המשיכו לומר מתוך יראת כבוד למנהל, גם אם הוא, ניקלס עצמו, שתה רק טיפ־טיפה. כאשר בילה יחד עם המנהל והלכו יחד חצי שעה בדרך חזרה הביתה, שמע ניקלס אפילו מפי המנהל עצמו את אותן המילים האכזריות, שתמיד דכדכו את רוחו: “נכון, שהיום אני שוב עליז!”

ואז מחוסר ברירה, שחה החצרן עם הזרם ביודעו, שגם אם שניהם יהיו שיכורים באותה המידה, תמיד יהיה הוא שיכור כמו חזיר והאדון המנהל רק קצת עליז.

מנהל האחוזה בקושי עמד על רגליו, וניקלס הלך לידו זקוף כנר. אבל האדון המנהל היה רק קצת עליז והוא עצמו המשיך להיות “שיכור”.

יום אחד קרה, ששניהם, המנהל וניקלס, כבר התנדנדו כהוגן, כפי שנהוג לומר בכפר. החצרן שתה מתוך ידיעה ברורה, שלא יעזור לו שום דבר, והמנהל שתה בקלות ראש, מודע לשמו הטוב. אחר כך יצאו לרחוב ומסוחררים כפי שהיו דחפו איזה אדם לובש מדים לבריכת הכפר הקטנה. זאת הייתה אחת ההלצות המקובלות שלהם, שבעבורה שילם המנהל לשוטר הכפר כל ערב בבירה וסיגר. אומרים, שאין אדם יכול להימלט מגורלו, ואכן הם לא נמלטו. זה לא היה שוטר הכפר, אלא ז’נדרם בשעת מילוי תפקידו, מוגן על ידי סעיף 81 של החוק הפלילי, שמדבר ברורות על מעשה אלימות שבו אשם כל מי שמרים יד על נציג הרשות.

מאותו רגע ריחפה מעל ראש שניהם סכנת מאסר. מקרים כאלה מובאים בפני בית המשפט האזורי. אין די בבית משפט מחוזי. וכך התנהל הדיון נגד שני הבריונים בפני בית הדין האזורי ביִיצִ’ין. שניהם תירצו את המעשה במצב של שכרות, והביאו כעדים את בעל בית הבירה, את ראש הכפר ועוד שלושה איכרים, שהיו נוכחים במקום כאשר שניהם שתו שלושים בירות כל אחד.

העד הראשון היה בעל בית הבירה טיסקה. “ובכן, אדוני העד,” הקשה השופט הראשי, “איך היה עם אדון ניקלס? באיזה מצב היה, כאשר עזב את המסעדה שלך?”

“במחילה מכבודו ומכבוד בית המשפט,” אמר טיסקה בשיקול דעת, “ניקלס כאן, היה, אדוני, שכה אחיה, שיכור כמו חזיר.”

“ומה היה מצבו של אדון המנהל פאסק, אדון טיסקה?”

בעל בית הבירה טיסקה הביט על המנהל ואמר בלב שלם: “כבודו, כבוד בית המשפט, האדון המנהל היה באותו ערב קצת עליז.” הדבר נרשם. אחריו באו שאר העדים וענו אותה תשובה: “החצרן היה אז שיכור כמו חזיר, אך האדון המנהל היה רק קצת עליז”.

היה זה מקרה ברור והדין נגזר בהתאם לכך. המנהל, מכיוון שהיה רק “עליז”, נדון למאסר של חודש ימים, והחזיר השיכור ניקלס שוחרר, מפני שלא היה מודע למעשיו. ומלבד זאת בא החצרן ניקלס על סיפוקו פעם נוספת, מפני שאחרי מתן גזר הדין קרא הנהל בייאוש: “ישו מריה, רבותיי, הרי גם אני הייתי שיכור כמו חזיר!”

אבל זה כבר לא שינה את המצב במאומה.

דיווח של כתב בתי משפט מימי קדם

משפטו של חם בן נח עורר בעיר אָרוּבָּש שלרגלי הר אררט התעניינות בלתי רגילה. אמנם דיווחנו על האירוע לפני זמן מה בידיעה מפורטת, אבל כדי שגם אותם הקוראים, שאז לא עקבו אחר האירוע, ידעו במה המדובר, אנו משחזרים אותו בתמצית:

האב הקדמון נח, צדיק ידוע, הגיע אחרי אסון הטבע של ה־1 באוקטובר, כאשר האגמים עלו על גדותיהם, על סיפון ספינתו לרגלי הר אררט, השליך שם עוגן וקנה מהממשלה שטח אדמה, ובו עסק בגידול גפנים לפי השיטות החקלאיות המתקדמות ביותר. יום אחד, היה זה ב־12 בספטמבר אשתקד, בשלוש אחר הצהריים, ניגש נח ועמו שלושת בניו, שם, חם ויפת, למרתף היין שלו, לשם טעימת יינו.

בהזדמנות זו היה על נח לשתות כמות גדולה למדי של יין והוא התחיל לתת את אותותיו כאשר עלה נח מן המרתף. אותו יום היה יום שרבי, ועל כן ניגש נח לגינה שמאחורי ביתו, כדי לשכב בצלו של עץ אגס. באותה שעה בא חם, בנו הפוחז, ומשום שמר נח היה לבוש רק כותונת, ניסה הבן להסיר אותה מגופו של אביו, מושך את שוליה מעל ראשו. ברגע זה ניגשו בני מר נח, האדונים שם ויפת, גירשו את אחיהם חם, והוא נס על נפשו. מאחורי גדר הגינה התאסף בשעת המריבה קהל רב, בין השאר גם גבירות, שהביטו בשאט נפש במחזה המקומם. שוטר שנקרא למקום עצר כעבור שעה את חם הנפשע, הוביל אותו למשטרה ומשם הועבר מאוחר יותר למעצר באשמת עברה נגד המוסר הציבורי. אתמול, ב־7 בינואר, הוא הועמד בפני בית משפט, שבראשו ישב השופט מֵלֵכֵנֶך.

הדיון המשפטי היה חייב להתנהל באולם המושבעים הגדול, מפני שחדרי בית המשפט הרגילים לא יכלו להכיל את כל קהל הצופים, ביניהם מספר גדול של גבירות.

הנאשם חם הובא לאולם על ידי שני זקיפים. מעצר החקירה לא השפיע עליו במאומה, כפי שאמר מר נח לכתבי בית המשפט בחדר העיתונאים, להפך, הוא השמין במקום לרזות.

את הדיון פתח יושב ראש בית המשפט בחקירת הנאשם, שענה על השאלות שנשאל בקול צלול.

התברר, שהנאשם כבר קיבל עונש פעם, לפני המבול, בעוון גניבת תשמיש קדושה. הוא גנב פר שהיה מיועד לקרבן, ויחד עם כמה מחבריו אכל אותו. בפעם השנייה נענש לפני כשנה בעוון פגיעה בכבודו של אדם. אי לכך טען סניגורו, שחם סבל בנעוריו מהזנחה ולא זכה לחינוך נאות.

מר נח מתנגד לכך נמרצות. אמנם נכון, שבשעת המבול, כאשר נפרצו בהרים כל האגמים, לא היה לו זמן לחנך את הנער כפי שהיה רוצה. למרות הכול ניסה, אף בעזרת מכות, להרביץ בבנו כללי מוסר. למרבה הצער, אחרי המבול נקלע חם לחברה רעה, התחבר עם פרחחים, שנותרו בחיים, וכבר כבן ארבע־עשרה דיבר גסויות וקילל.

לשאלה, מה היו קללותיו, ענה מר נח, שבדרך כלל קילל את בני סביבתו חזירים, מטומטמים וכדומה. שם ויפת, לעומת זאת, היו ילדים למופת.

הסניגור שאל את מר נח שאלה נוספת, האם שלח את חם לבית הספר.

מר נח עונה בשלילה ומתרץ זאת במבול. הדרכים עדיין לא יבשו ונוסף על כך טבעו אז כל מורי בתי הספר היסודיים. ניצל רק מורה בית ספר תיכון אחד וזה השתגע מרוב אימה.

הסניגור: “אם כך, העד, למה לא שכרת להם מורה פרטי?”

העד: “גם המורים הפרטיים טבעו כולם.” (התרגשות באולם)

הסניגור: “בתור אדם אינטליגנטי היה עליך להחדיר בו עקרונות מוסר.”

העד, בהרמת קול: “במחילה, כבוד בית המשפט! אין ספק שידוע לכול, כמה עמל השקעתי, כדי להציל את האנושות מפני הכחדה, כמה לילות ביליתי בתפילות, כמה ימים אספתי את החיות לספינה שלי.” הוא פונה לסניגור: “האם אתה חושב, אדוני, שקל כל כך להעלות נמר על אנייה? ונוסף לכול גם לדאוג לחינוך של הפרחח הזה?”

חם קורא אל אביו: “שיכור זקן!” הוא ננזף על ידי יושב ראש בית הדין, וחוזר ומתיישב, חיוך רציני על פניו.

יושב ראש בית הדין אל אדון נח: “בסדר, מר נח, אבל מדובר בשאלה כזאת: האם לא הבחנת אי פעם בסממנים של פגם תורשתי בנאשם?”

העד: “היה סמוך ובטוח, אדוני, שחם בן להורים בריאים בהחלט. סבו מתושלח טיפס בגיל שש מאות ושבעים שנה על הרי ההימליה, בריא בשכלו לחלוטין. אשר לרעייתי, היא אישה בריאה, שילדה אותו בגיל שלוש מאות עשרים ושמונה שנה, ואף היא בריאה בנפשה לחלוטין.”

לאחר מכן נמשכה חקירתו של חם. יושב ראש בית הדין: “שמע, נאשם, הדיבר הרביעי עוד לא ישן עד כדי כך, שלא תזכור אותו. הרי המשטרה הורתה להדביק כרזות עם עשרת הדיברות. בחקירה המוקדמת ציינת, שאתה יודע לקרוא, מכיוון שאמך לימדה אותך לקרוא מרוב שיעמום (התרגשות), ועכשיו אתה מנענע את ראשך וטוען, שאת הדיבר כלל לא קראת. בכלל, אתה מסתבך בתירוצים משונים. ענה בקיצור: האם הרמת את כתונת אביך או לא?”

חם: “כן, עשיתי זאת, מפני שאבי הוא אלכהוליסט ללא תקנה.” (התרגשות עצומה בקהל)

מר נח מכסה את פניו וקורא: “אוי לשיבה שלי, רבותיי!”

היושב ראש, בחומרה: “הנאשם, אף אם היה מר נח אדם זר לגמרי, לא מגיע לו שיכנו אותו אלכוהוליסט, לא כל שכן, כשמדובר באביך.”

הגברת נח קוראת מן היציע: “מנוול!”

היושב ראש ממשיך: “ובכן, הנאשם, תאר את כל המקרה בגילוי לב. מה בעצם חשבת, כאשר משכת את כתונת אביך מעל ראשו?”

חם: “שום דבר!”

היושב ראש: “שמע, הנאשם, לא מגלים את ערוותו של אב סתם כך, זה ברור כשמש. בוודאי עשית זאת מתוך שיקול דעת, למען איזו מטרה. תודה בגילוי לב בכל מחשבותיך ותעזור בזה גם לעצמך. הרי לא יעלה על הדעת, שלפתע פתאום, סתם כך, תנצל את שנתו העמוקה ותמשוך את כתונת אביך מעל ראשו.”

התובע הכללי: “האם ידעת, שעוברים במקום אנשים רבים?”

חם: “ידעתי!”

הסניגור: “תאמר לי, מר חם, לא היית אז שיכור?”

חם: “לא, אבל אבא, לעומת זאת, היה שיכור ומטושטש לגמרי. הדבר חזר על עצמו פעמים רבות מדי וחששתי, שמא הרוח תרים את הכותונת של אבא, לכן רציתי להסיר אותה ממנו לגמרי.” (עליזות באולם)

יושב הראש: “הנאשם, אין לך סיבה כלשהי לספר גם עתה בדיחות גרועות. לאביך ולדרך שבה הלך כל חייו לא מגיע ביזיון כזה. היית צריך להיות גאה באביך.”

הגברת נח קוראת לנאשם: “זה יירשם בתנ”ך, חוליגן!"

הסניגור לשם וליפת: “רבותיי, אנא, תאמרו לי, למה עזבתם את אביכם והשארתם אותו תחת העץ? כאשר ראיתם שאביכם ישן במקום גלוי לעיני הציבור, היה עליכם לכסות אותו, ואם כבר היה חשוף, לפחות לכסות את ערוותו בממחטה. אך אתם השארתם את האדון נח עירום עד בוא צוות החקירה.” (התרגשות גדולה)

העד, מר שם: “לא היו לנו ממחטות, כי גם אנחנו היינו רק בכותונת, כמו שבאנו מהכרמים.”

הסניגור: “מנהגים משונים.”

מר יפת: “אני אוסר עליך, אדוני הדוקטור, לנזוף בנו. מצבנו הכלכלי לא הרשה לנו לקנות תחתונים נוספים ומכיוון שהיה מדובר ביום חול, לא לבשנו את תחתוני השבת!”

העדים יורדים מהדוכן. (חם מחייך חיוך אירוני)

התובע הכללי: “הנאשם, אל תגחך על דבר רציני כל כך. הוכח, שאחיך הם חסכנים ומשתדלים לחיות בהתאם להכנסותיהם. אצלך לעומת זאת, הוכח, שאתה חי מעל ליכולתך. כך, למשל, ברשותך שלושה זוגות תחתונים ואתה לובש אותם בפרהסיה גם בימי חול. אתה קל דעת, כבר מאתיים וחמישים שנה אתה מובטל, ואביך חייב לפרנס אותך כבר ארבע מאות שנה. בשעת המבול הצלת את המנוולים הגדולים ביותר מטביעה ועזרת להם לעלות על אניית אביך, וכדי לפנות להם מקום, השלכת מהאנייה כמה זוגות בעלי חיים קדומים נדירים, והם נכחדו כתוצאה מכך. נוסף על כך קיבלנו חוות דעת שלילית מאוד עליך מטעם המשטרה והמועצה המקומית: אתה מנבל את פיך ולא נותן מנוח לשום בחורה.”

אחר כך נקראות חוות הדעת של רופאי בתי המשפט ומהן מסתבר, שחם הוא סוטה, נוטה לסטיות מיניות.

הסניגור: “לאור חוות דעתם של המומחים הנכבדים אני מציע להעביר את האדון חם לשם הסתכלות למוסד לחולי נפש.”

התובע הכללי מתנגד לכך.

הגברת נח מהיציע: “להכניס אותו לכלא, את המנוול!”

בית המשפט מתכנס להתייעצות ושב כעבור חצי שעה. יושב הראש מודיע, שבית המשפט החליט לקבל את הצעת הסניגוריה, והדיון המשפטי נדחה בינתיים לתאריך בלתי ידוע.

בזה הסתיים, לעת עתה, המשפט המעניין, שעליו, ללא ספק, עוד נשוב לדווח. כרצוננו רק להעיר דבר אחד: מטעמי תברואה יש לאסור על קהל השומעים לירוק מהיציע אל האולם. אין זה הוגן, שהיושבים מטה יביאו הביתה חיידקים בשערם. נקווה, שדי בדברים אלה, כדי שבכל מקום למטה יוצבו מרקקות.

שווייק עומד מול איטליה

שווייק הלך לצבא בלב קל. הוא רצה ליהנות מקצת בידור בצבא ואכן, הוא הצליח להדהים את כל חיל המצב בטְרִידֶנְט, כולל מפקדו הראשי. שווייק היה בכל עת חייכן, חביב בהתנהגותו ואולי מסיבה זו היה גם כלוא רוב הזמן.

גם באשר יצא מבית הסוהר. ענה בחיוך על כל השאלות, ובשלווה מוחלטת הלך שוב לכלא, שבע רצון שהוא מטיל פחד על כל קציני חיל המצב בטרידנט. לא פחד מפני גסותו. אלא להפך, תשובותיו המנומסות, התנהגותו הכנועה וחיוכיו הידידותיים, הנלבבים, הם שהפחידו אותם.

באה ביקורת לחדר, ושוויק החייכן יושב על הדרגש ומברך בנימוס: “יבורך אדוננו, ישו הנוצרי, מודיע בהכנעה.”

הקצין וַאלְק חרק שינים כשהביט על החיוך הכן, הידידותי, של שווייק וברצון היה מזיז את הכובע שעל ראשו של שווייק, כדי שיהיה מונח על פי התקנות, אבל מבטו החם והלבבי מנע ממנו כל התבטאות בנדון.

לחדר נכנס מאיור טֵלֵר. הקצין ואלק מדד במבט חמור את החיילים העומדים ליד דרגשיהם ואמר: "אתה, שווייק, להביא כאן קוור¹! "

שווייק ממלא בקפדנות אחרי הפקודה ומביא במקום רובה את התרמיל. מאיור טֵלֵר מסתכל בכעס על תווי פניו התמימים והחינניים של שווייק ומתפרץ: “אתה לא יודע, מה זה קוור?”

“מודיע בהכנעה, אני לא יודע.” וכבר מובילים אותו למשרד. הם מביאים לכאן רובה ודוחפים אותו תחת אפו של שווייק: “מה זה, איך קוראים לזה?”

“מודיע בהכנעה, שאני לא יודע.”

"זה קוור! "

הוא נכלא והסוהר ראה חובה לעצמו לומר לו, שהוא חמור. חיל המצב יוצא לאימונים מפרכים בהרים, אבל שווייק יושב בשלווה, בפנים חייכניים, מאחורי הסורגים.

מכיוון שלא ידעו מה לעשות בו, מינו אותו למשרתם של המתנדבים לשנה אחת², ככוח עזר לשעות ארוחת הצהריים וארוחת ערב במועדון.

הוא הגיש את הסכו"ם, האוכל, בירה ויין, התיישב בענווה ליד הדלת, עישן סיגריה ומדי פעם העיר: “מודיע בהכנעה, רבותיי, שהאדון הקצין ואלק הוא מפקד הגון, אפילו הגון מאוד,” ובחיוך נשף את עשן הסיגריה לאוויר.

ושוב באה ביקורת ולרוע מזלו של הקצין החדש הוא שאל את שווייק, העומד בענווה ליד הדלת, לאיזו מחלקה הוא שייך.

“מודיע בהכנעה, שאני, במחילה מכבודו, לא יודע.”

“לכל הרוחות, איזה גדוד חונה כאן?”

“מודיע בהכנעה, שאני, במחילה מכבודו, לא יודע.”

“בנאדם, מה שם העיר שחיל המצב המקומי שוכן בה?”

“מודיע בהכנעה, שאני במחילה מכבודו, לא יודע.”

“אז איך, בנאדם, הגעת לכאן?”

בחיוך נלבב, מביט על הקצין בחביבות ובנועם בלתי רגילים, אמר שווייק: “מודיע בהכנעה, שנולדתי ואחר כך הלכתי לבית הספר. אחרי זה למדתי נגרות וגם גמרתי את החניכות, אחר כך הביאו אותי לאיזה בית בירה ושם הייתי חייב להתפשט לגמרי. כעבור כמה חודשים באו לקחת אותי כמה שוטרים והובילו אותי לקסרקטין. בקסרקטין בדקו אותי ואמרו: ‘בנאדם, אתה איחרת בשלושה שבועות בהתייצבות לשירות צבאי, אז אנחנו מכניסים אותך לכלא.’ שאלתי אותם מדוע, בסך הכול לא רציתי ללכת לצבא ואני אפילו לא יודע מה זה חייל. למרות הכל הכניסו אותי למחבוש, אחר כך העלו אותי על רכבת והסיעו אותי מפה לשם, עד שהגעתי לכאן. לא שאלתי אף אחד, איזה גדוד, איזו מחלקה, איזו עיר זאת, כדי לא להעליב אף אחד, ומיד, בשעת תרגילי הסדר הראשונים, מפני שהדלקתי לעצמי סיגריה בזמן הליכה בשורה, הכניסו אותי לכלא, ואני לא מבין מדוע. ושוב כלאו אותי אחרי שגיליתי שאיבדתי את הכידון, ואחר כך מפני שכמעט יריתי בכבוד המפקד במטווח, ועכשו, בסוף, אני משרת את האדונים המתנדבים לשנה אחת.”

החייל הטוב שווייק הביט במבט ילדותי, צלול, על הקצין, שלא ידע אם לצחוק או לכעוס.

התקרב חג המולד. המתנדבים לשנה אחת קישטו את עץ חג המולד שניצב במועדון, ואחרי ארוחת הערב נשא מפקדם נאום נוגע ללב על כך, שישו נולד, כפי הידוע לכולם, ושהוא שמח שיש לו חיילים טובים ושחייל טוב חייב לשמור על עצמו…"

ולתוך הנאום החגיגי נפלו המילים הנלהבות: “כן, כן! ככה זה ולא אחרת!”

אמר אותם בפנים זוהרים החייל הטוב שווייק, שעמד נחבא בין המתנדבים לשנה אחת.

“אתה אייניהריגר,” נתן האוברסט³ זעקה, “מי צעק כאן?”

שווייק יצא משורות המתנדבים לשנה אחת והביא בחיוך על האוברסט: “מודיע בהכנעה, שאני משרת כאן את האדונים המתנדבים לשנה אחת ומאוד מצא חן בעיניי, מה שהואלת לומר. זה היה ממש מכל הלב!”

כאשר צלצלו בטרידנט הפעמונים למיסה של חצות, כבר ישב החייל הטוב שווייק למעלה משעה במחבוש.

הפעם ישב זמן רב למדי ואחר כך שוב החזירו לו את הכידון והציבו אותו במחלקת מקלענים.

נערכו תמרונים גדולים בגבול איטליה והחייל הטוב שווייק נשרך אחרי הצבא.

לפני היציאה למסע הוא שמע את הסברי הצוער: “תחשבו שאיטליה הכריזה עלינו מלחמה ושאנו יוצאים נגד האיטלקים.”

“אם כך, אז קדימה!” קרא שווייק ועל כך קיבל שישה ימי מחבוש.

אחרי שריצה את עונשו נשלח שווייק עם שלושה אסירים אחרים בעקבות מחלקת המקלענים שלו. תחילה עברו בעמק, אחר כך עלו על סוסים להרים ושם, כפי שהיה צפוי, הלך שווייק לאיבוד ביער הסבוך בגבול איטליה.

הוא פילס את דרכו בסבך, מחפש לשווא את חבריו לנשק, עד שעבר בריא ושלם, בציוד מלא, את הגבול האיטלקי.

ושם הצטיין החייל הטוב שווייק. מחלקת המקלענים ממילאנו ערכה באותה עת תרגיל בגבול אוסטריה, ושמונה חיילים ופרד, ועליו מקלע, הגיעו לאותה קרחת היער, שבה הביט החייל הטוב שווייק סביבו בדריכות.

החיילים האיטלקיים זחלו, שלווים ובטוחים, לסבך היער ושם ישנו. הפרד עם המקלע רעה בינתיים בנחת במרעה, והתרחק מהמחלקה שלו עד שהגיע למקום שבו הביט שווייק בחיוך באויב.

החייל הטוב שווייק נטל את מושכות הפרד, ועם המקלע האיטלקי והפרד האיטלקי שב לאוסטריה.

הוא ירד במורדות ההרים בחזרה למקום שממנו יצא, אחר כך עוד הסתובב, יחד עם הפרד, חצי יום ביער כלשהו, עד שלפנות ערב ראה סוף־סוף את המחנה האוסטרי.

המשמר לא רצה לתת לו להיכנס, מפני שלא ידע את ססמת היום. הגיע קצין בריצה ואז נעמד שווייק דום, הצדיע והכריז: "מודיע בהכנעה, אדוני, שלקחתי מהאיטלקים פרד עם מקלע! "

את החייל הטוב שווייק הובילו אל מפקדת חיל המצב, אך אנחנו יודעים, איך נראה הדגם החדיש ביותר של מקלע איטלקי.

תמונת הקיסר הגורלית

בפרק הראשון של הרומן, שנקרא בתרגומו העברי החייל האמיץ שווייק, מתרחשת העלילה בבית הבירה או קָאלִיכָה. שם מסביר בעל המקום פָאלִיבֶץ, שהיה גס רוח ידוע וכל מילה שנייה שלו הייתה תחת או חרא, לשוטר החרש בְּרֶטְשְנַיידֵר למה הוא נאלץ לסלק את תמונת הקיסר ירום הודו: הזבובים חרבנו עליו. די היה באותה האמרה התמימה כדי להביא את פאליבץ למאסר.

נושא תמונת הקיסר המחוללת על ידי בעל חיים, והאסון שהיא מביאה על בעליה קדם לכתיבת הרומן.

במְלָאדָה בּוֹלֶסְלָב חי לו בעל חנות נייר. הוא כיבד את החוק והתגורר מאז ומתמיד מול הקסרקטין. ביום הולדתו של הקיסר ובהזדמנויות ממלכתיות־קיסריות אחרות תלה על ביתו דגל שחור־צהוב, וסיפק למועדון הקצינים פנסי נייר. הוא מכר תמונות של פראנץ יוזף לבתי שיכר יהודיים על פני מחוז מלאדה בולסלב ולתחנות משטרה. הוא ביקש לספק את תמונת השליט גם לבתי הספר במחוז, אך לתמונות שלו לא היו המידות הדרושות כפי שאושרו על ידי ועדת בתי הספר הארצית. וכך אמר לו פעם המפקח הארצי על בתי הספר במפקדת המחוז: "אני מצטער מאוד, מר פֵטִישְׁקָה, אבל אתה רוצה לספק לנו את הוד מעלתו הקיסר רחב וארוך יותר מאשר נקבע בהוראת ועדת בתי הספר הארצית ביום ה־20 באוקטובר

1. הוד מעלתו הקיסר, כפי שנקבע באופן רשמי, הוא קצת קצר יותר. מותר רק הוד מעלתו הקיסר באורך 48 ס“מ וברוחב 36 ס”מ. אורכו של הוד מעלתו הקיסר שלך הוא 50 ס“מ ורוחבו 40 ס”מ. אתה טוען כנגד זה, שיש לך במלאי אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. אל תחשוב שאתה תכפה עלינו איזה זבל. הוד מעלתו הקיסר שלך הוא כולו מסוג נחות ביותר ובעל מראה מביש. הוא נראה כאילו מעולם לא סירק את הזקן שלו. על האף שלו מרחו יותר מדי צבע שחור ונוסף לכול הוא גם פוזל."

עם שובו הביתה, אמר מר פטישקה לאשתו, נסער כולו: “אז התחרבנו עם הקיסר הזקן.” וזה היה עוד לפני המלחמה. בקיצור, מר פטישקה נשאר תקוע עם אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. כאשר פרצה המלחמה, שמח מר פטישקה מאוד, מקווה בכל לבו, שייפטר מסחורתו זו, למרות הכול. הוא תלה בחנות שלו תמונות של הקשיש צמא הדם עם הכתובת: “מציאה. הקיסר פראנץ יוזף הראשון ב־15 ק'”. הוא מכר שש תמונות. חמש תמונות לקסרקטין, כדי שכרזות הליתוגרפיה של שליט ההאבסבורגים האחרון ילהיבו את העתודאים במזנוני הקסרקטין, ותמונה אחת קנה שימר הזקן, בעל קיוסק. פטריוט אוסטרי זה עמד על המקח והוריד את מחיר התמונה ל־12 ק' ועוד טען, שזה גזל.

המלחמה נמשכה, אבל הוד מעלתו הקיסר לא נמכר, אף שאדון פטישקה נעזר בפרסומת בעיתונים. הוא הזמין מודעות ופרסם אותן ב“פוליטיקה הלאומית” וב“קול האומה”: “בימים טרופים אלה אסור שתחסר בבית צ’כי תמונת הקיסר המתענה קשות ב־15 ק'”. אך במקום הזמנות קיבל אדון פטישקה הוראה להתייצב במפקדת המחוז, ושם נאמר לו, שעליו להימנע להבא מהמילים “ימים טרופים” ו“מתענה קשות”. במקום זה עליו להשתמש בביטויים “ימים גדולים” ו“בעל הניצחון”, שאם לא כן יהיו לו צרות. על כן פרסם מר פטישקה מודעה נוספת: “בימים גדולים אלה אסור שתחסר בבית צ’כי כלשהו תמונת הקיסר שלנו, בעל הניצחון, ב־15 ק'.” אבל גם זה היה לשווא.

הוא קיבל רק כמה מכתבים גסים, שבהם יעצו לו הכותבים האלמונים לתלות את הקיסר במקום שגם הקיסר הולך אליו ברגל, ושוב קראו לו למפקדת המחוז, ושם הודיע לו המפקח המכהן, שעליו לעקוב אחרי פרסומי לשכת הקשר הקיסרית־המלכותית ולנסח את המודעות שלו בהתאם.

“הרוסים בהרים, לבוב בידיהם, הם ליד פשמישל, לזה לא קוראים ימים גדולים, אדון פטישקה. זה עושה רושם של הלצה, לעג, אירוניה. בגלל מודעות כאלה אתה עלול לעמוד בפני בית הדין הצבאי האוגדתי בהְרָאדֵץ.”

אדון פטישקה הבטיח להיזהר וחיבר מודעה בזו הלשון: “15 ק' מקריב כל צ’כי ברצון, כדי שיוכל לתלות בביתו את שליטנו הקשיש.” בעיתונים המקומיים סירבו לקבל את המודעה שלו. “בנאדם,” אמר לו אחד המנהלים, “הרי אתה לא רוצה שיירו בכולנו!”

אדון פטישקה חזר הביתה זועף. בחלקה האחורי של חנותו התגלגלו החבילות עם מלאי תמונות הקיסר. אדון פטישקה בעט בהן ונבהל ממעשה רגליו. הוא הביט סביבו בחרדה ונרגע רק אחרי שנוכח לדעת, שאיש לא ראה אותו. מדוכדך החל לנגב את האבק מהחבילות והבחין, שאחדות מהן לחות ושיש עליהן עובש. מאחור ישב החתול השחור. לא היה ספק מי אשם ברטיבות החבילות. כדי להסיר מעצמו כל חשד, החל החתול לנהום. אדון פטישקה השליך על הבוגד במלכות מטאטא והחתול הסתלק. בעל חנות הנייר התפרץ זועם לדירתו והתנפל על רעייתו: “צריך להוציא את המנוול מהבית! מי יקנה את הוד מעלתו הקיסר שחתול כזה טינף אותו? הקיסר מעופש. נצטרך לייבש אותו. לעזאזל הכל!”

מנוחת אחר הצהריים של אדון פטישקה, בשעה שרעייתו שהתה בחנות, הייתה מאוד לא שקטה. הוא חלם, ששוטרים באו לקחת את החתול השחור ושמובילים גם אותו, יחד עמו, לבית דין צבאי. אחר כך חלם, שגזרו על החתול וגם עליו גזר דין מוות בתלייה, ותחילה עמד להיתלות החתול. והוא, פטישקה, משמיע בפני בית הדין דברי כפירה איומים. הוא הוציא צעקה נוראה וראה לידו את אשתו, שפנתה אליו בטרוניה: “אלוהים, מה אתה מדבר, עוד חסר שמישהו ישמע אותך!”

והיא סיפרה נרגשת, שניסתה בינתיים לייבש את הוד מעלתו הקיסר בגינה, אבל כמה פרחחים קלעו לתוך התמונות באבנים ועכשיו הקיסר כמו מסננת.

נתגלו נזקים נוספים. על אחת התמונות של הוד מעלתו הקיסר שהתייבשה על הדשא, התיישבו תרנגולות, עיכלו שם את מזונן וצבעו בהפרשותיהן את זקן הקיסר בירוק. שתי תמונות ניסה לטרוף כלב הברנרדין הצעיר וחסר הניסיון של הקצב הולצ’ק, שלא ידע מאומה על סעיף 63 של החוק הפלילי. אבל זה היה בדמו של הגור. את אמו המית לפני שנה תופס הכלבים, מפני שזללה במגרש האימונים את דגל הגדוד ה־36.

אדון פטישקה היה אומלל. בערב, בבית היין, דיבר משהו על קנייה במציאה ועל הבעיות שיש לו עם הוד מעלתו הקיסר, ומכל הדיבורים שלו השתמע, שלממשלה בווינה אין אמון בצ’כים, מפני שהם לא קונים בבית המסחר של פראנטישק פטישקה במלאדה בולסלב את תמונות הקיסר ב־15 ק'.

“אתה צריך למכור את זה במחיר זול יותר,” יעץ בעל בית היין לאדון פטישקה בשעה שעמד לעזוב. “עכשיו זמנים קשים. הורייסק מוכר מכונת דיש על קיטור ב־300 ק' זול יותר מבשנה שעברה, וכך זה גם עם הוד מעלתו הקיסר.”

לכן תלה אדון פטישקה בחלון הראווה שלו שלט בזו הלשון: “לאור המשבר הכלכלי אני מוכר במכירה כללית כמות גדולה יותר של תמונות הוד מעלתו הקיסר במקום ב־15 ק' ב־10 ק' בלבד.”

שוב היה שקט בחנות. “מה המצב עם תמונת הקיסר?” שאל אותו בעל בית היין. “עצוב מאוד,” ענה פטישקה. “אין דרישה להוד מעלתו הקיסר.”

“אתה יודע מה,” אמר לו בעל בית היין בחשאי, “נסה למכור אותו בכל מחיר לפני שיהיה מאוחר מדי.”

“אני עוד אחכה,” ענה אדון פטישקה.

החתול השחור חסר הנימוס המשיך לרבוץ על תמונות הקיסר. כעבור שנה וחצי חדר העובש גם לחבילות התחתונות של תמונות הקיסר. ואז נטל אדון פטישקה נייר ועיפרון ועשה בלב כבד חשבון, שמהעסקה הזאת הוא כבר לא יתעשר, אך אם ימכור את הוד מעלתו הקיסר ב־2 ק', הוא ירוויח, למרות הכל, קרונה אחת על כל תמונה.

והוא הכין פרסומת יעילה. תלה אחת מתמונות הקיסר בחלון הראווה וכתב: “הקיסר הקשיש הזה למכירה במקום ב־15 ק' עתה רק בשתי קרונות.”

כל העיר מלאדה בולסלב באה לראות בחלון הראווה של אדון פטישקה, איך נפלו מניות שושלת ההאבסבורגים.

בלילה באו שוטרים לקחת את אדון פטישקה ואחר כך זה הלך מהר. הם סגרו את החנות, עצרו את אדון פטישקה והעמידו אותו בפני בין דין צבאי בעוון הפרעת התקנות והסדר הציבורי. אגודת החיילים בדימוס הוציאה אותו משורותיה באסיפה שלא מן המניין.

על אדון פטישקה הוטל מאסר של שלושה־עשר חודשים בתנאים מחמירים. הוא היה אמור לקבל חמש שנים, אבל התחשבו בנסיבה מקלה, שלחם בזמנו בעבור אוסטריה ליד קוסטוזה¹. חבילות תמונות הוד מעלתו הקיסר שמורות לעת עתה במחסן בית הדין הצבאי בטרזין ומחכות לשעת השחרור, עד שאיזה סוחר בעל יוזמה יארוז בהן אחרי פירוק אוסטריה דגים מלוחים.

בסוף אוקטובר 1918 הגיעה אליי למפקדת העיר בוגולמה פקודה ממועצת המהפכה של חזית המזרח בזו הלשון: “הדיוויזיה ה־16 של הארטילריה הקלה יצאה לדרך. הכן מזחלות להובלת הדיוויזיה למוצב שלה.”

המברק הביא אותי במבוכה רבה. מה זו הדיוויזיה הזאת, כמה אלפי איש נכללים בה, מאיפה אקח מזחלות כה רבות? בענייני צבא הייתי הדיוט גמור. המונרכיה האוסטרית לא העניקה לי השכלה צבאית יסודית, והתנגדה בכל כוחה שאחדור לרזי אמנות המלחמה.

בתחילת המלחמה זרקו אותי מבית הספר לקצינים של גדוד הרגלים ה־91, אחר כך הסירו ממני אפילו את כותפות השירות החד־שנתי,¹ ובשעה שעמיתיי לשעבר זכו בדרגות של צוערים ופרחי קצונה ונפלו כמו זבובים בכל החזיתות, ישבתי אני כלוא בבית הכלא הצבאי בבּוֹדייוִבִיצֶה ובבְּרוּק אַן דֶר לַייטֶה. כשלבסוף שחררו אותי ורצו להוביל אותי ביחידה קרבית לחזית, התחבאתי בגורן וכך התחמקתי מהיציאה לחזית שלוש פעמים. אחר כך התחזיתי לחולה במחלת הנפילה וכמעט היו יורים בי אילולא התנדבתי לצאת לחזית. מאותו רגע שיחק לי המזל וכשבשעת המסע ליד סמבור השגתי עבור סרן לוקאש דירה, כולל פולנייה נחמדה ומטבח מעולה, הועליתי לדרגת משרת.

מאוחר יותר ליד סוקאל, כאשר אצל מפקד הגדוד שלנו הופיעו כינים, תפסתי את כולן, מרחתי את המפקד שלי בתוך שוחה במשחת כספית וקיבלתי אות הצטיינות גבוהה על גבורה.

יחד עם זאת, איש לא הכניס אותי לרזי אמנות המלחמה. גם היום אני עדיין לא יודע כמה פלוגות בגדוד ולכמה גדודים מתחלקת חטיבה, ובבוגולמה היה עליי לדעת פתאום, כמה מזחלות דרושות להובלת דיוויזיה של ארטילריה קלה. לאיש מן הצ’ובאשים שלי לא היה מושג בדבר, ועל כך נענשו בשלושה ימי מחבוש על תנאי. אם תוך שנה ידעו את התשובה, יבוטל העונש.

הזמנתי את ראש העיר ואמרתי לו בחומרה: “נודע לי, שאתה מסתיר ממני, כמה אנשים יש בדיוויזיה של ארטילריה קלה.”

תחילה לא היה מסוגל להוציא מילה, אחר כך כרע על ברכיו, התחיל לחבק את רגליי ויילל: “סלח לי, אל תחסל אותי, מעולם לא הפצתי משהו כזה.”

הרמתי אותו על רגליו, כיבדתי אותו בתה ובטבק ושחררתי אותו כשאני מצהיר, שבמקרה זה אני משוכנע בחפותו.

שלחתי להביא את מפקד גדוד הפרשים של פטרוגראד, ותוך כדי שיחה רמזתי כבדרך אגב:

“מוזר,” אמרתי, “איך המטה משנה את מצבת הדיוויזיות בארטילריה הקלה. בייחוד עכשיו, כאשר מתארגן הצבא האדום, זה מביך. אולי ידוע לך במקרה, טובאריש המפקד, כמה אנשים היו בעבר בדיוויזיה?”

הוא ירק וענה: “הרי אנחנו, הפרשים, לא שמים על התותחנים. אני בעצמי לא יודע כמה איש היו צריכים להיות בגדוד שלי, מפני שלא שלחו לי שום הנחיות. קיבלתי פקודה להקים גדוד, אז אספתי אותו. לזה יש חבר, גם לאחר, חבר מביא חבר. וכך זה גדל. כשיהיו לי רבים אולי אקרא להם חטיבה. איפה הקוזאקים בהשוואה אלינו!”

אחרי שיצא לא הייתי חכם יותר מאשר קודם, ולמרבה האסון קיבלתי מברק נוסף מסימבירסק ובו נאמר:

"לאור המצב המדאיג בחזית אתה מתמנה למפקד הגזרה. במקרה שהעמדות שלנו לחופי הנהר איק ייפרצו, עליך לסגת עם הגדודים לגזרת קְלוּצֵ’בוֹ־בוגולמה. הקם ועדה מיוחדת להגנה על העיר והישאר במקום עד לאיש האחרון. התחל בפינוי העיר כאשר האויב יהיה במרחק חמישים ורסט מהמקום. גייס את התושבים עד גיל 52 וחלק להם נשק. פוצץ את הגשר על האיק וליד קלוצ’בו בזמן המתאים. שלח רכבת משוריינת לתצפית ופוצץ את המסילה… "

המברק נשר מידי וכשסוף־סוף התאוששתי מהבהלה הראשונית, המשכתי לקרוא עד הסוף: “הצת את הממגורה. מה שאי אפשר להוציא, השמד. חכה לתגבורת ודאג לאכסון החיילים ולאספקתם הסדירה. ארגן תובלה סדירה של תחמושת למוצבים ודאג לה. גש להוצאת כתב עת לשם הרגעת האוכלוסיה ברוסית ובשפה הטטרית. קבע ועד מהפכה. אי מילוי ההוראות או משגים נענשים על פי דיני המלחמה. הסובייט המהפכני הצבאי של חזית המזרח.”

היה זה לפנות ערב ואני הדלקתי את האור. ישבתי בכורסה וכשכעבור זמן מה הציץ הירח דרך החלון למשרד שלי, הוא ראה אדם היושב באותה הכורסה, מחזיק בידו מברק ובוהה אובד עצות באפלת החדר.

כך מצאה אותי גם שמש הבוקר. לפנות בוקר כבר לא החזיק מעמד האיקונין התלוי בפינה, נפל מהקיר ונשבר.

הצ’ובאש שעמד על המשמר לפני הדלת, הציץ פנימה ובאצבע מאשימה איים על האיקונין:

“איזו נבלה, נופל, נופל ומעורר אדם ישן.”

בבוקר הוצאתי מהכיס שלי את דיוקן אמי ז"ל, דמעות עלו בעיניי ולחש יצא מפי: “אמא היקרה! כאשר עדיין התגוררתי אתך ברחוב מִילֵשוֹבְסְקָה מס' 4 ברובע קְרָלוֹבְסְקֶה וִינוֹהְרָאדִי מעולם לא העלית על דעתך, שכעבור חמש עשרה שנה יהיה על בנך האומלל להזיז גדודים אחורה לגזרת קלוצ’בו־בוגולמה, לפוצץ מסילת רכבת וגשר ברזל מעל איק וקלוצ’בו, להצית גורן ולהחזיק מעמד עד לאיש האחרון בהגנה על העיר, בין כל שאר הדברים. למה לא הפכתי לנזיר בנדיקטיני, כפי שביקשת, כאשר נכשלתי בפעם הראשונה בכיתה ד' של הגימנסיה? יכולתי לחיות לי בנחת. הייתי משרת במיסה הקדושה ושותה את יין המנזר.”

בתשובה רעש משהו בצורה חשודה בדרום־מזרח העיר ואחר כך רעש שנית ושלישית.

“דופקים את הארטילריה כהוגן,” בישר לי המשרת שחזר זה עתה מהחזית. אנשי קאפל חצו את האיק ויחד עם האוגדה הפולנית עומדים לתקוף את האגף הימני שלנו. הגדוד הטברי נסוג."

שלחתי לחזית פקודה בזו הלשון:

“אם חיל הגנרל קאפל חצה את האיק ויחד עם האוגדה הפולנית הם מתקדמים לאגף הימני, תעברו את האיק בצד השני ותתקיפו את האגף השמאלי שלהם. אני שולח את חיל הפרשים של פטרוגראד לעורף האויב.”

קראתי למפקד הפרשים של פטרוגראד. “העמדות שלנו נפרצו,” אמרתי לו. זה יקל עליך להגיע לעורף האויב ולקחת את כל האוגדה הפולנית בשבי."

“לפקודתך,” ענה מפקד הפרשים של פטרוגראד, הצדיע ויצא.

ניגשתי למכשיר וטלפנתי לסימבירסק: “נצחון גדול. העמדות לחופי האיק נפרצו. אנחנו מתקיפים מכל עבר. חיל הפרשים בעורף האויב. שבויים רבים.”

נפוליון היה טיפש. המסכן, כמה טרח לחדור לרזי האסטרטגיה, מה בסך הכול חקר עד שהמציא את החזית הרצופה שלו. הוא למד בבתי הספר הצבאיים בבְּרִיֵין ובפאריס ואף גיבש את הטקטיקה הצבאית שלו, ולבסוף הפסיד ליד ווטרלו.

רבים חיקו אותו ותמיד נדפקו. כיום אחרי ימי התהילה של בוגולמה, הניצחונות של נפוליון, החל בכיבוש ל’אקילט, וכלה במנטואה וקסטיליונה, אספרן וכו', נראים לי שטות גמורה. אני משוכנע, שאילו נפוליון היה נוהג ליד ווטרלו כמוני, היה בהחלט מוחץ את ולינגטון.

שם התקיף בליכר באגף הימני של נפוליון, שהיה צריך לעשות מה שעשיתי אני ליד בוגולמה, כאשר גדודי המתנדבים של הגנרל קאפל והחטיבה הפולנית היו באגף הימני שלנו.

למה לא נתן לחיילים שלו להתקיף מהאגף השמאלי של בליכר, כפי שעשיתי אני בפקודתי לחיל הפרשים של פטרוגראד?

הפרשים של פטרוגראד חוללו ממש נסים, מכיוון שאדמת רוסיה היא רחבת ידיים, וכמה קילומטרים לכאן או לכאן לא משנים. הם הלכו עד למנזליסק ועברו תחת לצ’ישמה והשד יודע לאן עוד בעורף האויב, והריצו אותו לפניהם כך שניצחונו הסתיים בתבוסה.

למרבה הצער רוב כוחות האויב נסוגו בהזדמנות זו עד לבֵּלבֵּי ובּוגוּרוּסְלָן, והמיעוט, נרדף מאחור על ידי חיל הפרשים של פטרוגראד, הגיע עד למרחק חמישה־עשר ורסט מבוגולמה.

באותם ימי התהילה של בוגולמה נסוג גדוד המהפכה הטברי, ובראשו החבר ירוחימוב, ללא לאות מפני האויב המובס.

בערב פשטו תמיד על כפרי הטטרים, ואחרי שזללו את כל האווזים והתרנגולות, התקרבו עוד יותר לבוגולמה והתפרסו על פני כפרים חדשים עד שנכנסו, סוף־סוף, בסדר מופתי לעיר.

מבית הדפוס באו אליי בריצה, שמפקד הגדוד הטברי מאיים על מנהל בית הדפוס באקדח ותובע להדפיס איזו פקודה ואיזו הודעה.

לקחתי אתי ארבעה צ’ובאשים שלי, שני אקדחי בראונינג ואקדח קולט אחד, וניגשתי לבית הדפוס. שם ראיתי את מנהל בית הדפוס יושב על כיסא אחד, וצמוד אליו יושב החבר ירוחימוב. מנהל בית הדפוס היה במצב בלתי נעים במקצת, מפני ששכנו הצמיד אקדח לרקתו וחזר ואמר:

“תדפיס או לא תדפיס.”

“תדפיס או לא תדפיס.”

שמעתי גם את תשובתו האמיצה של מנהל בית הדפוס:

“לא אדפיס, אני לא יכול, חביבי,” ועל כך ענה שכנו בתחנונים: “תדפיס, נשמה שלי, חבוב, חמודי, תדפיס, אני מבקש אותך.”

כאשר הבחינו בי, ניגש אלי ירוחימוב, נבוך בעליל, חיבק אותי, לחץ את ידיי בלבביות, פנה אל המנהל בקריצת עין ואמר: “אנחנו מבלים יחד כבר חצי שעה, לא התראינו מזמן.”

ראיתי שמנהל הדפוס יורק ושמעתי אותו ממלמל גלויות: “בילוי נהדר.”

“שמעתי.” אמרתי לירוחימוב, “ששוב רצית לצוות להדפיס משהו, איזו הודעה או פקודה או משהו דומה. האם תואיל בטובך לתת לי לקרוא את הנוסח?”

“אני רק בצחוק, טובאריש גאשק, התלוצצתי קצת.” ענה ירוחימוב בקול עגום, “לא רציתי להוציא מזה שום מסקנות.”

לקחתי מהשולחן את המסמך המקורי שהיה אמור להידפס, מסמך שלא הגיע לידיעת תושבי בוגולמה מעולם, שאם לא כן בוודאי היו מופתעים מאוד ממה שהכין בעבורם ירוחימוב, מפני שהיה כתוב בו:

הודעה מס' 1

בשובי בראש הגדוד המהפכני הטברי המנצח, אני מצהיר בזה, שאני מקבל על עצמי את השלטון על העיר ועל סביבתה. אני מארגן בית דין מהפכני מיוחד, שאני אעמוד בראשו. ישיבתו הראשונה תתקיים מחר, והעניין הראשון שיעמוד על הפרק הוא בעל חשיבות יוצאת מגדר הרגיל. בפני בית הדין המהפכני המיוחד יועמד מפקד העיר, טובאריש גאשק, מפני שהוא קונטרה־רבולוציונר וחתרן. אם יידון למוות בירייה, יבוצע גזר הדין בתוך 12 שעות. אני מזהיר את התושבים, שכל מרידה תיענש בו במקום.

ירוחימוב מפקד העיר וסביבתה.

לכך התכוון חברי ירוחימוב להוסיף עוד פקודה:

פקודה מס' 3

בית הדין המהפכני הצבאי של בוגולמה מודיע בזה, שמפקד העיר לשעבר גאשק נורה לפי גזר דין של בית הדין המהפכני המיוחד באשמת קונטרה־רבולוציה וקשירת קשר נגד הממשלה הסובייטית.

ירוחימוב

יושב ראש הוועד המהפכני המיוחד

“זאת באמת רק הלצה, נשמה שלי,” אמר ירוחימוב ברוך, “אתה רוצה את האקדח שלי, קח אותו. במי אני אירה?”

רכות קולו הייתה חשודה בעיניי, הסתובבתי וראיתי, שהצ’ובאשים שלי מכוונים אליו את רוביהם ועל פניהם הבעת נחישות אימתנית.

ציוויתי עליהם להציב את הרובים לרגליהם, קיבלתי את האקדח מידי ירוחימוב, ששאל אותי, נועץ בי את עיני הילד הכחולות שלו: “אני עצור או חופשי?”

חייכתי: “אתה טיפש, חבר ירוחימוב. בגלל הלצות כאלו לא נעצר אף אחד. הרי בעצמך אמרת, שזו באמת הייתה רק הלצה קטנה. היה עליי לעצור אותך בגלל דבר אחר. בגלל שובך המביש. הפרשים של פטרוגראד רמסו את הפולנים ואתה נסוגות מפניהם עד לתוך העיר. הווה ידוע לך, שיש בידי מברק מסימבירסק, שבו מצווים על הגדוד המהפכני הטברי להוסיף עלי דפנה חדשים לדגל המהפכה הישן שלו. את האקדח הזה, שמסרת לידיי, אחזיר לך בתנאי שתצא מיד מהעיר, תעקוף את הפולנים ותביא שבויים. אסור לשים אפילו אצבע קטנה על שבוי. אני מזהיר אותך, אחרת תהיה בצרות. אני בטוח שאתה מבין, שאסור לנו להיות ללעג וקלס בעיני סימבירסק, כבר הברקתי להם, שהגדוד הטברי שבה שבויים רבים”.

דפקתי באגרוף בשולחן: “ואיפה השבויים שלך? איפה הם?”

והוספתי בקול אימים מרושע, מנופף באגרוף מתחת לאפו: “חכה, זה יעלה לך ביוקר. אתה רוצה לומר לי עוד משהו, לפני שאתה תצא עם הגדוד שלך להביא את השבויים? ידוע לך שאני מפקד החזית, המפקד הראשי?”

ירוחימוב עמד כמו נר, רק מצמץ מרוב התרגשות. לבסוף הצדיע והכריז: “עוד הערב אני ארסק את הפולנים ואביא את השבויים. אני מודה לך.”

החזרתי לו את האקדח שלו, לחצתי את ידו ונפרדתי ממנו בלבביות.

ירוחימוב מילא את הבטחתו בגדול. לפנות בוקר התחיל הגדוד הטברי להביא שבויים. הקסרקטין התמלא בהם, לא היה איפה לאכסן אותם.

הלכתי לראות אותם וכמעט התעלפתי מרוב בהלה. במקום פולנים אסף ירוחימוב על פני הכפרים טטרים, אנשי אדמה, מפני שהפולנים לא חיכו למתקפת הפתע של הגדוד הטברי וברחו כמו שפנים.

החבר ירוחימוב לא היה מסוגל לתפוס, שהטטרים המתונים, בני המקום, אינם פולנים, וכאשר הוצאתי פקודה לשחרר לחופשי את כל “השבויים” המדומים שאסף ירוחימוב בכפרים, הוא הרגיש פגוע, ניגש למברקה הצבאית של גדוד הפרשים הפטרוגראדי וניסה לשגר מברק למועצה הצבאית המהפכנית בסימבירסק. נאמר בו: “אני מודיע, שבשלושת ימי קרב שברתי, עם הגדוד המהפכני הטברי שלי, את האויב. אבדות כבירות לאויב. לקחתי בשבי 1200 לבנים, ומפקד העיר שחרר אותם. אבקש לשגר ועדה מיוחדת שתחקור את כל העניין. מפקד העיר טובאריש גאשק הוא חסר אחריות לגמרי, קונטרה־רבולוציונר ומקיים מגעים עם האויב. אבקש אישור לערוך חקירה ביטחונית. ירוחימוב, מפקד הגדוד המהפכני הטברי.”

ראש המברקה קיבל את המברק מידי החבר ירוחימוב, הבטיח לו שהמברק יישלח ברגע שהקו יתפנה, התיישב במזחלה והגיע אליי.

“הנה לך באטיושקה, אפשר להשתגע,” אמר לי בהבעת ייאוש מוחלטת, “קרא את הדבר.” הוא הושיט לי את המברק של החבר ירוחימוב.

קראתי אותו והכנסתי אותו בשלווה לכיס. ראש המברקה התחיל להתגרד בראש, ממצמץ בעצבנות, ואמר: “אתה מבין, שמצבי קשה, קשה מאוד. לפי הוראת קומיסריאט העם אני חייב לקבל את מברקי המפקדים. ואתה רוצה, שלא אשלח את המברק. לא באתי למסור את המברק לידיך. רציתי, שתדע את תוכנו ותשלח בעת ובעונה אחת מברק נוסף נגד החבר ירוחימוב.”

אמרתי לראש המברקה, שאני מעריך מאוד את קומיסריאט העם לענייני צבא, אבל כאן אנחנו לא בעורף כמוהם. “כאן החזית. אני מפקד החזית ואני יכול לעשות מה שאני רוצה. אני מצווה, שתקבל מהחבר ירוחימוב את כל המברקים שיראה לנכון לחבר. אבל אני אוסר עליך לשגר אותם ואני מצווה להביא אותם ללא דיחוי אליי.”

“בינתיים,” אמרתי לבסוף, “אני משאיר אותך חופשי, אבל אני מזהיר אותך, שהסטייה הקטנה ביותר מהתכנית שלנו תגרור בעקבותיה תוצאות שאתה בכלל לא יכול לתאר לך אותן.”

שתינו יחד תה ובאותה שעה דיברנו על ענייני יומיום רגילים לגמרי, ונפרדתי ממנו בהוראה לומר לירוחימוב שהמברק נשלח.

אחרי ארוחת הערב הודיע לי הצ’ובאש שעמד על המשמר, שכל בית המפקדה מוקף חיילי שתי פלוגות של הגדוד המהפכני הטברי, ושהחבר ירוחימוב נואם בפניהם ומודיע להם שבא הקץ לרודנות.

ואכן, כעבור שעה קלה הופיע החבר ירוחימוב במשרדי בליווי עשרה חיילים עם כידונים שלופים שניצבו ליד הדלת.

החבר ירוחימוב, בלי לומר לי מילה, החל לפזר אותם על פני המשרד.

“אתה הולך לכאן, אתה לשם, אתה תעמוד כאן, אתה שם בפינה, אתה תעמוד ליד השולחן, אתם שניכם תעמדו ליד הדלת, אתה תעמוד ליד החלון הזה, אתה ליד השני, ואתה תעמוד כל הזמן לידי”.

אני גלגלתי לי סיגריה ואחרי שהדלקתי אותה, הייתי מוקף כידונים ויכולתי לעקוב בעניין אחרי החבר ירוחימוב ומעשיו לעתיד.

היה ניכר ממבטו חסר הביטחון, שהוא לא יודע מה לעשות הלאה. הוא ניגש לשולחן שעליו היו מונחים המסמכים הרשמיים, קרע שניים מתוכם, ואחר כך התהלך שעה קלה על פני המשרד ובעקבותיו חייל עם כידון שלוף.

פני שאר החיילים, שהקיפו אותי מכל הכיוונים, היו רציניים ואחד מהם צעיר מאוד, שאל: “טובאריש ירוחימוב, מותר לעשן?”

“כן,” ענה ירוחימוב והתיישב מולי. הצעתי לו טבק ונייר. הוא עישן ושאל בקול מהסס: “זה טבק מסימבירסק?”

“מאזור הדון,” עניתי קצרות וכאילו לא ישב ליד השולחן, התחלתי לעלעל בניירות שעל השולחן.

השתרר שקט מביך. לבסוף אמר ירוחימוב בקול עצור: “מה היית אומר, טובאריש גאשק, אם אני הייתי יושב ראש של ועדת חקירה?”

“יכולתי רק לברך אותך,” עניתי, “אתה לא רוצה לעשן עוד קצת?”

הוא הדליק לו סיגריה והמשיך בעצבות כלשהי:

“אז תחשוב, טובאריש גאשק, שזה מה שאני באמת, שנתמניתי יושב ראש ועדת החקירה מטעם המועצה הצבאית המהפכנית של חזית המזרח”.

הוא קם על רגליו והוסיף בתקיפות: “ושאתה בידיי.”

“קודם כול” עניתי בשקט, “תראה לי את ייפוי הכוח…”

“אני מצפצף על יפויי כוח,” אמר ירוחימוב, “גם בלי ייפוי כוח אני יכול לעצור אותך.”

חייכתי. “שב בנחת, חבר ירוחימוב, במקום שישבת מקודם, מיד יביאו את הסמובר ואנחנו נשוחח על כך, איך נקבעים יושבי ראש של ועדות חקירה.”

“ולכם אין מה לעשות כאן,” פניתי אל מלווי ירוחימוב סביבי, “החוצה כמה שיותר מהר! אגב, תאמר להם, טובאריש ירוחימוב, שיתנדפו מכאן מיד.”

ירוחימוב חייך במבוכה: “לכו בחורים, ותאמרו לאלה בחוץ, שילכו הביתה גם הם.”

אחרי שכולם עזבו והובא הסמובר, אמרתי לירוחימוב: “אתה רואה, אילו היה לך יפוי כוח, יכולת לעצור אותי וגם לירות בי, בכלל לעשות אתי כל מה שתיארת לעצמך שהיית עושה אילו היית יושב ראש ועדת החקירה.”

“אני אקבל את ייפוי הכוח,” אמר ירוחימוב בשקט, “אני בהחלט אקבל אותו, אהוב שלי.”

הוצאתי מהכיס את המברק האומלל של ירוחימוב והראיתי לו אותו.

“איך הוא הגיע אליך?” אמר ירוחימוב בקול שפוף, “הוא מזמן היה אמור להישלח.”

“העניין בזה, ידידי היקר,” עניתי לו בחביבות, “שעל כל המברקים הצבאיים חייב לחתום מפקד החזית ולכן הביאו לי את המברק לחתימה. אם אתה רוצה ומתעקש, אני בהחלט מוכן לחתום עליו ואתה בעצמך יכול להביא אותו למברקה, כדי שתראה, שאני לא מפחד ממך.”

ירוחימוב נטל את המברק שלו, קרע אותו, בכה, התייפח: “נשמה שלי, יונה שלי, אני סתם כך, סלח לי, אתה החבר היחיד שלי.”

שתינו תה עד לשתיים אחר חצות. הוא נשאר אצלי ללילה, ישנו יחד במיטה, בבוקר שוב שתינו תה, וכשעמד ללכת הביתה נתתי לו חבילה של טבק טוב לדרך.

מאז ימי בוגולמה הגדולים עברו כבר שמונה ימים ולגדוד הפרשים של פטרוגראד לא היה זכר. החבר ירוחימוב, שמאז התקרית האחרונה הרבה לבקר אצלי, הביע יום־יום חשד מסוים, שהפרשים של פטרוגראד עברו לצד האוייב, ולכן הציע: א) להכריז עליהם כעל בוגדים ברפובליקה. ב) לשלוח מברק לטרוצקי למוסקבה ולתאר בו בפרוטרוט את הצטרפותם המבישה לצד האויב. ג) לארגן בית דין מהפכני צבאי ולהעמיד בפניו את ראש המברקה הצבאית של גדוד הפרשים של פטרוגראד, כי עליו לדעת מה קורה. ואם הוא לא יודע, גם אז צריך להעמיד אותו לדין, כי הוא ראש הקשר.

החבר ירוחימוב היה דייקן גדול בהסתה שלו. הוא התייצב בשמונה בבוקר והסית עד תשע וחצי, אחר כך הלך לדרכו וחזר והופיע בשעה שתיים לשם הסתה מחודשת, שבה המשיך עד שעה ארבע. בערב הופיע שוב ובשעת שתיית התה חזר והסית נגד הגדוד של פטרוגראד עד עשר או אחת־עשרה.

באותה שעה היה מתהלך על פני המשרד בראש מורכן ומוסיף בקול מדוכדך: “זה איום ונורא. איזו בושה למהפכה. נשלח מברק, נתקשר ישר למוסקבה.”

“הכול ישתנה לטובה,” ניחמתי אותו. “יבוא יום ותראה, החבר ירוחימוב, שאנשי פטרוגראד חוזרים.”

ביתיים קיבלתי מברק ממועצת המהפכה הצבאית של חזית המזרח: “ציין את מספר השבויים. המברק האחרון בדבר הניצחון הגדול ליד בוגולמה לא ברור. את חיל הפרשים של פטרוגראד שלח אל הארמיה השלישית לרגלי בוגרוסלן. הודע אם בוצע כל מה שנכלל במברק הקודם. הודע גם כמה עותקים של עיתון התעמולה בשפה הרוסית והטטרית הוצאת. הודע את שם כתב העת. שלח שליח עם תיאור מפורט של פעולתך. כתוב קול קורא לחיילי צבא הלבנים לעבור אלינו והורה להשליך אותו ממטוסים. כל משגה וכל אי מילוי של כל סעיף וסעיף ייענשו לפי החוק לשעת מלחמה.”

מיד אחרי זה קיבלתי מברק נוסף: “אל תשלח שליח. חכה לבואם של מפקד חזית המזרח עם ראש המדור הפוליטי של הסובייט המהפכני הצבאי ועם חבר הסובייט, החבר מורוזוב, המשוגרים בייפוי כוח מלא.”

החבר ירוחימוב נכח בדיוק בחדרי. אחרי שגמרתי לקרוא את המברק האחרון, הושטתי אותו לירוחימוב, כדי לראות איך תשפיע עליו הידיעה על בואה של משלחת הביקורת הנוראה, שכה ייחל לה.

“הפסדת, נשמה שלי,” אמר בעצבות, “אתה תאבד את הראש השובב שלך.”

הוא התהלך על פני המשרד ושר לי בקול ענוג:

אחר כך התיישב והמשיך: “אני במקומך הייתי בורח לכיוון מנזלינסק, אחר כך לאוסה, מאוסה לפרם, חַפשו אותי, מטומטמים. עתה תמסור לידי את הפיקוד על העיר ועל החזית ואני כבר אסדר את הכול.”

“נדמה לי,” אמרתי, “שאין לי ממה לחשוש.”

ירוחימוב שרק שריקה רבת משמעות: “אין לו ממה לחשוש! האם גייסת את הסוסים? לא גייסת. האם יש לך עתודה מקרב האוכלוסייה המקומית? אין לך. הטלת מס על העיר? לא הטלת. הכנסת את אויבי המהפכה לכלא? לא הכנסת. האם בכלל מצאת איזה אויב מהפכה? לא מצאת. ועכשיו תאמר לי עוד: האם נתת לירות לפחות באחד מן הכמרים או מבני מעמד הסוחרים? לא נתת. וראש העיר לשעבר חי או מת? חי. אתה רואה, ואתה אומר שאין לך ממה לחשוש. אני לא מקנא בך, חבר.”

הוא קם, התהלך על פני המשרד ושוב שרק:

הוא תפס את ראשו ובשעה שאני התבוננתי בשלווה במקקים השורצים על הקיר החם ליד התנור, התחיל ירוחימוב להתרוצץ מחלון לחלון ושוב לדלת, אוחז בראשו ונאנק: “מה לעשות? מה לעשות? הפסדת, נשמה שלי. אתה תאבד את הראש השובב שלך.”

אחרי שהתרוצץ כך כחמש דקות, התיישב חסר אונים על הכיסא ואמר: “כאן אין מה לעשות בכלל. אילו לפחות יכולת להראות למשלחת, שהעלית באש איזו חווה, שבה הסתתרו אויבי המהפכה. אבל אתה לא יכול להראות שום דבר, לא כלום. וגם חיפושים בעיר לא ערכת. אני אומר לך בכנות, אני מחבב אותך, אבל יש לי דעה רעה מאוד עליך.”

הוא קם, חגר את חגורתו, תחב מאחורי החגורה את האקדח שלו וחרב קווקזית באורך חצי מטר, הושיט לי יד והבטיח לי, שהוא רוצה לעזור לי, הוא אמנם לא יודע באיזו דרך, אבל הוא בהחלט ימצא משהו.

אחרי צאתו שלחתי מברק תשובה לסימבירסק: “מבררים את מספר השבויים. תנודות החזית ומחסור במפות מונעים תיאור מפורט של הניצחון בקרבת בוגולמה. המפקחים ייווכחו במקום. הוצאת כתב העת ברוסית ובלשון הטטרית נתקלת בקשיים. אין סַדרים טטריים, יש רק מעט אותיות רוסיות, הלבנים לקחו עמם את מכונות הדפוס. אם תגיע לבוגולמה יחידת חיל אוויר, אוכל לצוות לפזר מהמטוסים קול קורא לצבא הלבן. לעת עתה אני כאן בלי מטוסים. גדוד המהפכה הטברי בעתודה בעיר.”

ישנתי שנת ישרים ובבוקר בא אליי ירוחימוב ואמר, שהוא המציא משהו כדי להציל אותי, וששבר לו את הראש כל הלילה.

הוא הוביל אותי אל מחוץ לעיר, למפעל לבנים לשעבר, שם מצאתי את זקיף הפלוגה החמישית של גדוד המהפכה הטברי עומד בכידון שלוף, ובכל פעם שמישהו עובר בקרבתו, צועק עליו: “לך שמאלה, לכאן אסור לגשת!”

באמצע אותו מקום ציפתה לי הפתעה קטנה. שלושה קברים טריים. בכל אחד תקוע מקל עם לוח קטן ועליו כתובת. הקבר הראשון נשא את הכתובת: כאן נקבר ראש השוטרים לשעבר. הוא נורה למוות באוקטובר 1918 בתור אויב המהפכה. על הקבר השני היה כתוב: כאן נקבר כומר שנורה למוות באוקטובר 1918 באשמת התנגדות למהפכה. על הקבר השלישי היתה הכתובת: כאן קבור ראש העיר, הוא נורה למוות באשמת התנגדות למהפכה באוקטובר 1918.

רגליי רעדו ועמדתי לחזור העירה, נתמך על ידי החבר ירוחימוב.

“בלילה גמרנו את הכול,” אמר ירוחימוב, “אני הבטחתי לך, שאני אעזור לך, כדי שתוכל להראות משהו לוועדת הביקורת, כשתבוא. הרבה זמן לא מצאתי משהו, כדי לעזור לך, עד שמצאתי את הדבר הזה. אתה רוצה לראות אותם?”

“את מי?” שאלתי בבהלה.

“נו, את הכומר, ואת ראש השוטרים,” אמר ירוחימוב, “סגרתי את שלושתם בדיר חזירים ואחרי שתיגמר הביקורת אשחרר אותם הביתה. אל תחשוש, שמישהו ידע על כך. אף אחד לא יכול להתקרב לקברים. הבחורים שלי יודעים לשמור על שתיקה ולך יהיה מה להראות לוועדת הביקורת.”

הסתכלתי עליו מהפרופיל, תווי פניו הזכירו לי את פוטיימקין.² הלכתי לבדוק, אם דיבר אמת. נוכחתי לדעת, שירוחימוב לא שיקר. מדיר החזירים נשמע קול הבס של הכומר, ששר פרקי תהילים עצובים מאוד עם הפזמון החוזר: “אלוהים ירחם, ירחם אלוהים.”

נזכרתי בכפרי פוטיימקין.

גדוד הפרשים של פטרוגראד אכזב את ציפיותיו של החבר ירוחימוב לחלוטין. לא רק שלא עבר לצד האויב, אלא שעם שובו הוא הביא עמו גם שבויים, שני גדודי פרשים בַּשְקִירִיים, שמרדו בסרן שלהם, בָּאחִיבָלָיֵיב, ועברו לצד הצבא האדום. הם התקוממו, מפני שבָּאחִיבָלָיֵיב לא הרשה להם להצית את אחד הכפרים שבנתיב הנסיגה. לכן חיפשו את מזלם בצד השני.

מלבד הבשקירים הביאו עמם פרשי פטרוגראד גם שבויים נוספים, צעירים בני שבע־עשרה עד עשרים־ואחת, בסנדלים, שגויסו על ידי הלבנים וחיפשו את ההזדמנות הראשונה להרים רגליים ולברוח.

הם היו כשלוש מאות במספר, רזים, בבגדי כפריים קרועים. היו ביניהם טטרים, מורדווינים וצ’רמיסים, שמשמעות מלחמת האזרחים היתה נהירה להם בדיוק כמו פתרון משוואות אלגבריות.

הם עברו לצד השני בציוד מלא עם הרובים והתחמושת, והביאו עמם גם את אחד הקצינים שלהם, שאותו הריצו לפניהם. הפולקובניק הזקן מימי הצאר היה נסער כולו וגלגל את עיניו בפראות, וגם בשבי לא שכח לחזור ולומר לפקודים שלו לשעבר, שהובילו אותו כמו דוב על חבל, שהם נבלות ושייתן להם בפרצוף.

נתתי פקודה לשכן את השבויים במזקקת כוהל ריקה, והטלתי את מחצית כלכלתם על הפרשים של פטרוגראד ואת המחצית האחרת על גדוד המהפכה הטברי.

אחרי מתן פקודה זו באו אליי בריצה החבר ירוחימוב ומפקד הפרשים של פטרוגראד, ודרשו ממני בתוקף שבתור מפקד החזית אפרנס את השבויים בעצמי.

החבר ירוחימוב ציין באותה שעה, שבמקום להאכיל את אותו חלק השבויים שהוקצב לו הוא יעדיף לירות בהם.

מפקד הפרשים של פטרוגראד בעט ברגלו של החבר ירוחימוב ותבע ממנו לא לדבר שטויות. הוא לא ייתן לאף אחד לירות בשבויים שלו. את זה היה יכול לעשות הוא בעצמו מיד בחזית ולא עכשיו, אחרי שהפרשים שלו התחלקו עם השבויים במשך כל הדרך בלחם ובטבק.

אם הוא ייתן לירות במישהו, הרי רק במָקָרוֹב, פולקובניק הגדוד ה־54 של סְטֶרליטָמָאטְסְק.

לכך התנגדתי אני והצהרתי, שכל קציני צבא הצאר לשעבר, גם אם הם נופלים בשבי, מגויסים לפי צו גיוס מיום ה־16 ביוני שנת 1918.

את פולקובניק מקרוב נשלח למטה חזית המזרח, שבו נמצאים כבר כמה קציני צאר לשעבר ומשרתים ישירות במטה.

החבר ירוחימוב העיר, שבדרך זו מתפשטת הקונטרה־רבולוציה על פני מטות הצבא האדום. הסברתי לו, שמוטל עליהם פיקוח מצד המוסדות הפוליטיים ושמשתמשים בהם אך ורק כמומחים. אך ירוחימוב בלהט המהפכני שלו כמעט פרץ בבכי: “נשמה שלי, אני לא מבקש ממך שום דבר, תן לידיי את הפולקובניק.”

אחר כך עבר לנימת איום: “אתה יודע טוב מאוד, שבימים הקרובים תגיע לכאן ועדת ביקורת. מה יגידו לך? נפל לידינו פולקובניק והוא יצא מכאן חי וקיים. צפצף על צווים, אולי גם אותם ניסחו מומחים.”

מפקד הפרשים של פטרוגראד קם לפתע וצווח על ירוחימוב: “לנין הוא מומחה? דבר, מטומטם! סובייט הקומיסארים שמוציאים צווים, הם מומחים? איזה חלאה אתה, בן זונה!”

הוא תפס את ירוחימוב בצווארון, זרק אותו מהדלת והמשיך להשתולל:

“איפה היה הגדוד שלו, כשכבשנו את צ’יזְמָה ולקחנו שני גדודי פרשים בשקיריים ואת הגדוד ה־54 של סטרליטמאטסק עם המפקד שלהם בשבי? איפה התחבא הגדוד המהפכני הטברי שלו? איפה הוא היה עם הפחדנים שלו, כאשר אנשי קאפל עם הפולנים היו עשרים ורסט מבוגולמה? אני אקח את הפרשים שלי ואגרש את כל הגדוד המהפכני המהולל שלו לחזית. ואצווה להציב מכונות ירייה בעורף הגדוד וכך אני אריץ אותו למתקפה. נבלות סרוחות!” הוא עוד הוסיף לקלל את ירוחימוב ואת הגדוד שלו באם אמא שלהם, והשתתק רק אחרי שהפניתי את תשומת לבו לכך, שהעברת חילות כזאת ממקום למקום היא אך ורק בסמכותו של מפקד החזית על סמך פקודת המטה העליון.

לכן חזר לתחילת שיחתנו, שהחזקת השבויים בעיר נופלת אך ורק על מפקד העיר ומפקד החזית. הוא לא ייתן קופייקה אחת. בקופת הגדוד שלו 12.000 רובל, בסך הכול, וכבר שלח שלוש פעמים שליח לשלישות השדה לדרוש כסף, אבל עוד לא קיבל רובל אחד.

הבהרתי לו, שבקופה שלי בתור מפקד העיר ומפקד החזית שני רובלים, ואם הייתי מסכם את כל החובות של החודש האחרון לקואופרטיבים השונים, שסיפקו את הצרכים של היחידות שעברו בעיר, היה הסכום מגיע למיליון רובל. אמנם אני שולח את החשבונות לשלישות בסימבירסק דרך משרד המבקר, אך עד עכשיו לא כובד אף לא חשבון אחד, כך שהמאזן של החודש האחד לשהותי כאן הוא שני רובלים בזכות ומעל למיליון רובל בחובה. ולאור המאזן המזהיר הזה אני אוכל זה היום השלישי רק לחם לבן, בבוקר, בצהריים ובערב, ושותה תה בחלב. אין לי חתיכת סוכר, בשר כבר לא ראיתי למעלה משבוע, שצ’י כבר לא אכלתי למעלה משבועיים ואני כבר לא זוכר איך נראים חמאה או שומן.

למפקד הפרשים של פטרוגראד עלתה לחלוחית בעיניים למשמע מצוקה שכזאת.

“אם זה המצב, אז אני אספק אוכל לכל השבויים. יש לי מלאי גדול באפסנאות שלנו. עשינו קצת רכישות בעורף האויב,” אמר, נרגש בעליל. אחר כך ביקש לדעת את מספר השבויים המדויק והלך. אחרי צאתו התקשרתי ישירות עם מטה חזית המזרח והחלפתי עמו כמה מברקים, שניים בעלי תוכן כלכלי בלבד, ואחד בנוגע למספר השבויים. קיבלתי תשובה בזו הלשון: “לשלישות השדה ניתנה הוראה לשלם לך מפרעה של 12 מיליון רובל. את השבויים צרף לצבא: את גדודי הפרשים הבשקיריים צרף לגדוד הפרשים של פטרוגראד כיחידה עצמאית, ובתוספת הבשקיריים השבויים תיצור את הגדוד הבשקירי הסובייטי הראשון. את פלוגת שבויי הגדוד ה־54 של סטרליטמאטסק צרף לגדוד המהפכני הטברי. פזר את השבויים על פני מחלקות הגדוד. את פולקובניק מקרוב שלח ללא דיחוי לרשות מטה חזית המזרח. אם יסרב, תירה בו.”

שלחתי להביא את החבר ירוחימוב ואת מפקד הפרשים של פטרוגראד.

הופיע רק מפקד הפרשים של פטרוגראד. במקומו של ירוחימוב התייצב שלישו והודיע, שהחבר ירוחימוב לקח עמו שני חיילים חמושים, וזה עתה הוציא ממזקקת הכוהל, שם מתאכסנים השבויים, את האלוף מקרוב והלך עמו לכיוון היער.

השגתי, רכוב על סוס, את ירוחימוב בדיוק ברגע שפנה, יחד עם החיילים והפולקובניק, אל מאלה בוגולמה לתוך שטח עצי אשוחית צעירים.

“לאן?” צווחתי עליו. פני ירוחימוב דמו לפני תלמיד שנתפס על ידי מורו על עץ האגס של המורה, ממלא כיסיו באגסים.

שעה קלה הביט חסר אונים על הפולקובניק, על האשוחיות, על חייליו, על נעליו, ואחר כך אמר בנימת היסוס: לטיול אני הולך, קצת לטייל עם הפולקובניק ביער."

“נו,” אמרתי, “כבר טיילתם מספיק, לכו קדימה ואני אחזור עם הפולקובניק בעצמי.”

על פני הפולקובניק הפרוע לא נראה שמץ של פחד.

“פולקובניק מקרוב,” אמרתי לו, “בזה הרגע שחררתי אותך ממצב מאוד לא נעים, מחר אשלח אותך לסימבירסק, אל המטה. אתה מגויס,” הוספתי בנועם.

רק גמרתי לדבר והפולקובניק נתן לי בכפת הדוב הענקית שלו מכה כזאת ברקה, שנפלתי בלי הגה לתוך השלג שעל הדרך. כנראה הייתי קופא שם למוות, אילולא מצאו אותי שני מוז’יקים נוסעים מבוגולמה במזחלה. הם פנו לאחור והובילו אותי הביתה.

למחרת מחקתי את פולקובניק מקרוב מרשימת השבויים, ומרשימת הסוסים של מפקדת העיר מחקתי את סוס הרכיבה שלי, שעליו נעלם פולקובניק מקרוב, כדי להגיע שוב אל הלבנים שלו. ובדיוק באותה השעה ניסה החבר ירוחימוב, שנסע לקלוקוונה כדי לשלוח לסובייט המהפכני הצבאי של חזית המזרח בסימבירסק, באמצעות המברקה בתחנת הרכבת המקומית, מברק, שבו נאמר:

“החבר גאשק שחרר לחופשי את פולקובניק מקרוב מהגדוד ה־54 של סטקליטמאסק ונתן לו במתנה את הסוס שלו, כדי שזה יוכל להגיע לצד האויב. ירוחימוב.”

המברק אכן הגיע לסימבירסק.

“Schlechte Leute haben keine Lieder”¹, כתב משורר גרמני, מסיים בזה את שירו הקצר. באותו ערב שרתי כמה שירים טטריים עד מאוחר בלילה שעה ארוכה כל כך, שהאנשים סביבי לא היו מסוגלים להירדם ולא יכלו לישון במנוחה, ומכאן הסקתי את המסקנה, שהמשורר הגרמני משקר.

נדמה לי, שאני עצמי הייתי הראשון מכל הסביבה, שנרדמתי, מכיוון שהתעייפתי לבסוף מהנעימה החדגונית המסתיימת ב“אל, בר, אלה, בר, בר, בר.”

העיר אותי אחד הצ’ובאשים שלי, והודיע לי, כי הגיעו מזחלות עם שלושה אנשים, המראים למטה בחדר המשמר אי אלו ניירות. התרגום המדויק של דבריו היה: “שלוש מזחלות, שלושה אנשים, למטה מלא ניירות, אחד, שניים, שלושה ניירות.”

“לדבר אתך,” המשיך הצובאש, “רעים, מקללים.”

“שלח אותם למעלה!”

בתוך רגע נפתחה הדלת בתנופה והאורחים נפלו לתוך משרדי־חדר השינה שלי.

הראשון היה בלונדיני בעל זקן עבות, השנייה היתה אישה עטופה במעיל פרווה, השלישי היה בעל שפם שחור ומבט חודר בצורה בלתי רגילה.

הם הציגו את עצמם בזה אחר זה: “אני סוֹרוקין, אני קָאליבָּנוֹבָה, אני אָגָאפּוב.”

האחרון הוסיף לכך בנוקשות וללא רחמים: “אנחנו חברי בית הדין המהפכני של חזית המזרח.”

הצעתי להם סיגריות, ועל כך העיר אגאפוב: “רואים, טובאריש גאשק, שלא רע לך כאן. אנשים המשרתים את המהפכה בנאמנות לא יכולים להרשות לעצמם לעשן טבק כזה.”

אחרי שהביאו את הסמובר, שוחחנו על עניינים אחרים לגמרי: סורוקין דיבר על ספרות והצהיר, שבהיותו סוציאל־רבולוציונר שמאלני, הוציא בפטרוגראד קובץ שירים בשם “התקוממות”, אבל הקובץ הוחרם על ידי הקומיסארייט לדפוס. היום הוא כבר לא מצטער על כך, כי כתב שטויות. הוא למד בלשנות מודרנית וכיום הוא יושב ראש בית הדין המהפכני של חזית המזרח. באמת, היה זה אדם עדין, חביב, בעל זקן בהיר ורך, שמשכתי אותו קלות בשעה ששתינו תה.

החברה קאלינובה הייתה סטודנטית לרפואה וגם היא סוציאל־רבולוציונרית לשעבר, אישה קטנת קומה ערנית, חביבה, שידעה את כל מרקס בעל פה. אגאפוב, החבר השלישי בבית הדין המהפכני, היה בעל הדעות הקיצוניות מבין השלושה. הוא עבד לפני המהפכה כפקיד אצל עורך דין מוסקבאי, שאצלו הסתתר בזמנו גנרל קלינין. עורך הדין היה לדבריו השפל הכי גדול עלי אדמות, מפני ששילם לו חמישה־עשר רובלים לחודש. למלצר בארמיטז', שהביא לו מנה של חדקן, נתן פי שלושה תמורת הרשות לירוק בפניו.

מכאן שכל מה שקדם לנפילת שלטון הצאר עשה אותו אדם אכזרי, חסר רחמים, נוקשה ואימתני, שמזמן התחשבן עם אלה ששילמו לו את חמישה עשר הרובלים העלובים, ושנאבק עם אותם הצללים בכל מקום שהוא מגיע אליו, מעביר את חשדנותו על סביבתו וכל הזמן חושב על בוגדים מוסווים.

הוא דיבר בתמצות, במשפטים קצרים מלאי אירוניה. כאשר ביקשתי ממנו לקחת גם חתיכת סוכר עם התה, אמר: “החיים מתוקים רק למעטים, טובאריש גאשק, אבל גם הם ייעשו מרים.”

כאשר בשעת השיחה דובר על כך, שאני צ’כי, העיר אגאפוב: “תאכיל את הזאב כמה שתאכיל, הוא תמיד יביט ליער.”

החבר סורוקין הגיב על הערתו של אגאפוב: “הכול יתברר בשעת החקירה.”

החברה קאליבנובה עיקמה את פניה ואמרה: “נדמה לי שרצוי שנראה לטובאריש גאשק את ייפוי הכוח שלנו.”

אמרתי שאשמח לדעת עם מי יש לי הכבוד, מפני שללא סיבה כבדת משקל לא ארשה לאף אחד להעיר אותי בלילה.

כאן פתח אגאפוב מזוודת יד קטנה והראה לי את ייפוי הכוח:

הסובייט המהפכני הצבאי

של מטה חזית המזרח

מס' 728־ב'

סימבירסק

ייפוי כוח:

הווה ידוע בזה, שא. סורוקין, קאליבנובה ואגאפוב נתמנו על ידי הסובייט המהפכני של מטה חזית המזרח לחברי בית דין המהפכני של חזית המזרח, וזכאים על סמך ייפוי הכוח שלהם לנהל חקירה של כל אחד ובכל מקום. אנו מצווים על כל יחידות הצבא להעמיד לרשותם את הצוות הדרוש להם לביצוע גזרי הדין שיוטלו על ידם. הסובייט המהפכני הצבאי של מטה חזית המזרח

(חתימה)

“נדמה לי, שזה יספיק לגמרי, טובאריש גאשק,” אמרה קאליבנובה.

“בהחלט,” הסכמתי, “אבל מוטב שתורידי את הפרווה, מפני שמיד יביאו את הסמובר ונוסף לכך חם כאן.”

אגאפוב לא יכול להפסיד את ההזדמנות לשאול: “ולך לא חם? נדמה לי, שחם לך מאוד.”

סורוקין, הרציני מבין השלושה, הניח את מעיל הפרווה הקצר שלו על המיטה שלי והכריז, שמיד אחרי התה ייגשו למלאכה.

כאשר אני נזכר כיום בחבר אגאפוב, אני מחבב אותו על כנותו, על גילוי הלב שלו.

הוא גם היה הראשון שדרש ממני לצוות לסלק את הסמובר, מפני שעתה מתחיל הדיון העיקרי והחקירה נגדי. אין צורך לקרוא לעדים. די בהחלט בכתב התביעה, שכבר הוכן בסימבירסק על סמך המברק של החבר ירוחימוב, שבו נכתב כי שחררתי את הפולקובניק מקרוב ונתתי לו במתנה את הסוס שלי, כדי שיוכל להגיע אל האויב.

הוא מציע לסיים את הדיון ותובע בשבילי גזר דין מוות בירייה, שיש לבצעו בתוך שתים־עשרה שעות.

וכאן ביקשתי לקרוא לחבר ירוחימוב, מפני שמברק יכול לשלוח כל אחד בכעס ראשוני. רצוי לשמוע את העד פנים אל פנים.

אגאפוב הצהיר, שהדבר נכון בהחלט, מפני שירוחימוב יודע כנראה אף יותר משנאמר במברק ששלח.

הגענו לידי הסכמה, שירוחימוב יוזמן בזה הרגע, כדי להעיד על אודותיי.

שלחתי להביא את ירוחימוב.

הוא בא רדום וכעוס. כאשר הבהיר לו אגאפוב, כי מי שהוא רואה לפניו, הם חברי בית הדין המהפכני של חזית המזרח, ששוגרו לחקור במקום את עניינו של החבר גאשק ולגזור את דינו, לבשו פניו של ירוחימוב הבעה של טמטום עילאי.

הוא הסתכל עליי ועד היום חידה פסיכולוגית בעיניי, מה התחולל בנפשו באותה שעה.

מבטו חלף על פני חברי בית הדין המהפכני בזה אחר זה ואחר כך הביט עליי.

הושטתי לו סיגריה ואמרתי: “עשן, חבר ירוחימוב, זה אותו הטבק הטוב, שעישנו אז יחד.”

ירוחימוב הביט במבט נוסף מטומטם ומיואש על פני הנאספים ואמר: “את המברק, רבותיי, שלחתי מתוך שכרות.”

החבר סורוקין קם ונשא הרצאה על אודות הנחש הארסי הירוק, האלכוהוליזם.

אחריו נשאה דברים קאלינובה בנימה זהה, ולבסוף קם אגאפוב ובהתמרמרות דרש עונש חמור לירוחימוב על שכרות, מפני שפשע את פשעו בהיותו מפקד הגדוד המהפכני הטברי.

אגאפוב, יפה תואר בלהט שלו, הציע עונש מוות בירייה.

קמתי ואמרתי, שלא תימצא נפש חיה שתירה בירוחימוב, מפני שהדבר עלול לגרור התקוממות בצבא.

קאליבנובה הציעה עשרים שנות עבודת פרך.

סורוקין הסתפק בהורדה בדרגה.

דובר ארוכות עד אור הבוקר, נשקלו הנימוקים בעד ונגד כל הצעה, עד שלבסוף הדבר הסתיים בכך, שירוחימוב קיבל נזיפה חמורה והובהר לו, שאם הדבר יחזור על עצמו שנית, יוטל עליו העונש החמור ביותר.

החבר ירוחימוב ישן במשך כל הדיון.

בבוקר נסע כל בית הדין המהפכני של חזית המזרח לדרכו, ובשעה שאגאפוב נפרד ממני, חזר ואמר בנימה אירונית: “תאכיל זאב כמה שתאכיל, תמיד יביט ליער. עוד תראה, אחי, הראש ירד!” לחצתי את ידי שלושתם…

כתיבת דברי הקדמה לספר שייכת למשימות הספרותיות המעניינות ביותר.

בהקדמה בא לידי ביטוי ערכו הספרותי של המחבר, שהטיל על חברו לכתוב בדברי הפתיחה שיר הלל על יצירתו.

ואולם אני לא הצלחתי למצוא איש כזה, ולכן נאלצתי לכתוב את ההקדמה בעצמי.

ספר זה המוגש לקוראים, אכן כתוב בצורה מבריקה, והוא שייך – במבחר היצירות שכלולות בו, בערכן האמנותי, בעיצובן ובנייר שעליו הודפסו – לאנדרטאות הגדולות של ספרות העולם.

על כן אבקש את הקוראים שלא לשים לב לביקורות השונות שאינן עולות בקנה אחד עם מה שנאמר לעיל.

אני בדעה שספר זה של מחבר אהוד ימצא – הודות לנימתו האצילית, סגנונו המזהיר ויפי לשונו – הבנה מלאה, הערכה רבה ותפוצה גדולה.

לכן אני מבקש את הקוראים המכובדים שלא לשים לב לביקורות, שקרוב לוודאי ייפסקו אחרת.

אני חוזר ומבקש, מבקש את הקוראים הנכבדים בכל לשון של בקשה, לא ליפול בפח של מי שיגַנו את הספר הזה. אם מישהו יעלה את הטענה, איך ייתכן, שאני עצמי מהלל את ספרי עד לשמים, אוכל להשיב לו, שאדם אשר כותב משהו, בהחלט קרוב לכתוּב יותר מאשר מבקר מן הצד.

מכיוון שזכיתי לחינוך קפדני ביותר וחוויתי אי אלו חוויות בעולם, אינני יכול אלא להביא את נסיונות החיים שרכשתי לידיעת הקוראים.

חשוב לי מאוד להשכיל את הציבור הנכבד, אילו דברים מוזרים מתרחשים בעולם, כדי שיוכל אחרי קריאת ספר זה לשאוב כוחות חדשים ואהבה מחודשת לחיים, וידע לנוע על פני כדור הארץ האומלל שלנו בלי לאבד תקווה.

הרכבתי את הספר הזה בתשומת לב רבה והשתדלתי לכלול בו את מיטב יצירתי, כדי להעניק לשכבות האוכלוסיה הרחבות בידור והשכלה בסכום צנוע.

אני מייחל שספר זה יימצא בידי כל מורי בני הנוער ויהפוך לספר חינוכי לדור הצעיר שלנו.

הספר אינו מוקדש לאף אחד, ובכך אשמים אותם היחידים, שהציעו לי סכומים קטנים מכדי שאקדיש להם את הספר.

לא יכולתי להסכים להצעות מבישות כאלה, וארשה לעצמי באותה ההזדמנות להפנות את תשומת לב הקוראים הנכבדים לכך, שאני מוכן להוסיף לספר את חתימת ידי והקדשה אישית לפי התעריף הנ"ל:

“לידידי הטוב”, המחיר 50 קרונות, כולל חתימת ידי.

“לידידי היקר”, המחיר 100 קרונות, כולל חתימת ידי.

“לזיכרון ידידות נאמנה”, המחיר 200 קרונות, כולל חתימת ידי.

“לידיד היקר ביותר לזיכרון ידידות נאמנה מכול”, עם חתימת יד, כתוב בטוש, שלא יימחק גם כעבור שנים, המחיר רק 500 קרונות.

בכבוד רב,

המחבר

כאשר הודיע לי בראשית אוקטובר שנת 1918 הסובייט המהפכני הצבאי של חיל הגדה השמאלית בסִימְבִּירְסְק¹, שנתמניתי למפקדה של העיר בוּגוּלמה, שאלתי את היושב ראש קָאיוּרוֹב: “ואתה יודע בוודאות, שבוגולמה כבר נכבשה?”

“אין לנו ידיעות מפורטות יותר,” הייתה התשובה, “אני מסופק מאוד, אם היא כבר עכשיו בידינו, אבל עד שתגיע לשם, אני מקווה, שתיפול בינתיים.”

“ואקבל איזה ליווי?” שאלתי בקול שקט, “ועוד דבר: איך אגיע לאותה בוגולמה, איפה היא בכלל נמצאת?”

“ליווי יש לך, תקבל שנים־עשר חיילים, ובדבר השאלה השנייה, תסתכל במפה, אתה חושב שמה שמדאיג אותי זה רק איפה שוכנת איזו מונגוליה טיפשית?”

“יש לי עוד שאלה, חבר קאיורוב: מתי אקבל כסף לדרך ולהוצאות?”

הוא ספק כפיים על שאלה כזאת. “השתגעת! הרי בדרך אתה צריך לעבור כמה וכמה כפרים, שם ייתנו לך לאכול ולשתות, ועל בוגולמה תטיל מס…”

למטה בחדר המשמר, חיכה לי הליווי שלי. שנים־עשר גברים כארז, צ’ובאשים, שידעו רק מעט רוסית ולכן לא הצליחו להסביר לי, אם הם מגוייסים או מתנדבים. לפי המראה הנחוש והמפחיד שלהם, התקבל יותר על הדעת שהם מתנדבים, נכונים לכל דבר.

אחרי שקיבלתי את הניירות שלי והמון ייפויי כוח, שבהם נאמר נחרצות, שמסימבירסק ועד לבוגולמה כל אזרח חייב להושיט לי עזרה במה שיידרש, ניגשתי עם היחידה שלי לאניית קיטור, ושטנו בה על פני הוולגה ועל הנהר קָמָה עד לצִ’יסְטוֹפּוֹל.

בדרך לא חוויתי שום חוויה מיוחדת, רק אחד הצ’ובאשים מהליווי שלי נפל מסיפון האנייה, כשהיה שיכור, וטבע. נשארו לי אחד־עשר. בצ’יסטופול, אחרי שירדנו מהאנייה התנדב אחד מהם ללכת להשיג עגלות ולא חזר עוד. נשארו עשרה, והצלחתי להבין מדבריהם שהמרחק עד למוֹנְטַזְמָה, ביתו של אותו הצ’ובאש הנעלם, כארבעים ורסט² ושהוא הלך לראות מה שלום הוריו.

אחרי שרשמתי, סוף־סוף, אחרי תשאול ארוך של תושבי המקום, את הכול, איפה נמצאת אותה בוגולמה ואיך מגיעים אליה, השיגו הצ’ובאשים הנותרים עגלות, ונסענו בדרכים האיומות, מלאות הבוץ, של האזור דרך קְרָאצ’ַלְגָה, יֵלָנוֹב, מוֹסְקוֹב, גוּלוֹקוֹב ואַיְיבָּשֵבוֹ. כל אותם הכפרים מאוכלסים על טהרת הטטרים, להוציא גולוקוב, שבה חיים הצ’רמיסים יחד עם הטטרים.

מכיוון שבין הצ’ובאשים, שקיבלו על עצמם את הנצרות לפני כחמישים שנה, לבין הצ’רמיסים, שהם עובדי אלילים עד היום, שוררת איבה תהומית, אירעה בגולוקוב תקרית קטנה. הצ’ובאשים שלי, מזוינים מראש עד כף רגל, גררו אלי אחרי סיור בכפר את ראש העיר דָבְלֶדְבַּיי שַׁקִיר, שאחז בידיו כלוב עם שלושה סנאים לבנים. אחד הצ’ובאשים, ששלט ברוסית מעט יותר מהשאר, פנה אלי לשם הבהרה:

“הצ’ובאשים הם פראבוסלבים עשר, שלושים, חמישים שנה – הצ’רמיסים הם עובדי אלילים, חזירים.” אחרי שתלש מידי דבלדביי שקיר את הכלוב עם שלושת הסנאים, המשיך: “הסנאי הלבן זה האל שלהם – אחד, שניים, שלושה אלים. האיש הזה הוא הכומר שלהם, קופץ עם הסנאים, קופץ, מתפלל אליהם. אתה תטביל אותו…”

פני הצ’ובאשים נראו מאיימים עד כדי כך, שנתתי הוראה להביא מים, טפטפתי אותם על דבלדביי שקיר, ממלמל מילים לא מובנות, ולאחר מכן שילחתי אותו לדרכו. מהאלים הצ’רמיסים פשטו הבחורים שלי את העור ואני יכול לאשר על סמך נסיוני, שמהאל הצ’רמיסי המרק טוב מאוד.

אחר כך גם בא לבקר אותי ראש המוסלמים המקומי, מולה אַבְּדוּלְהַלֵי, והביע את שמחתו על שאכלנו את הסנאים: “כל אחד חייב להאמין במשהו,” אמר, “אבל סנאים, זה סתם לכלוך, הם קופצים מעץ לעץ, וכשהם בכלוב הם עושים טינופת, איזה אלוהים זה?” הוא הביא לנו כמות גדולה של בשר כבש צלוי ושלושה אווזים, והבטיח לנו שאם הצ’רמיסים יתמרדו בלילה, כל הטטרים יהיו לצדנו.

לא קרה שום דבר, כי לדברי דבלדביי שקיר, שהתייצב אצלי בבוקר לפני צאתנו, היער מלא סנאים. סוף־סוף עברנו את אייבשבו והגענו לעת ערב בלי תקלות למָאלָה פִיסֵצְנִיצֶה, כפר רוסי מרוחק עשרים ורסט מבוגולמה. האוכלוסיה המקומית ידעה היטב על הנעשה בבוגולמה. הלבנים עזבו את בוגולמה ללא קרב לפני שלושה ימים, ןהכוחות הסובייטיים עומדים מחוץ לעיר וחוששים להיכנס לתוכה, כדי לא ליפול במלכודת.

אין שלטון בעיר וראש העיר עם כל הנכבדים מחכים כבר יומיים עם לחם ומלח לקבל את פני מי שייכנס לעיר.

שלחתי קדימה את הצ’ובאש שידע רוסית הכי טוב, ובבוקר התחלנו לנוע לכיוון בוגולמה.

על גבול העיר בא לקראתנו המון רב. ראש העיר אחז במגש ועליו כיכר לחם וקערית מלח.

בנאומו הביע את התקווה, שארחם על העיר. הרגשתי כמו ז’יז’קה בשערי פראג³, בייחוד אחרי שראיתי בתהלוכה גם את ילדי בתי הספר.

הודיתי לו בנאום ארוך, חותך פרוסת לחם ובוזק עליה מלח. הדגשתי, שלא באתי להפריח ססמאות ריקות, אלא שכל רצוני הוא שקט, שלווה, סדר. לבסוף נישקתי את ראש העיר, לחצתי את ידו של נציג הכמורה הפראבוסלבית, וניגשתי לבניין העירייה שבו הוקצבו לי חדרים בעבור מפקדת העיר.

לאחר מכן הוריתי להדביק בחוצות את פקודה מס' 1 בזו הלשון:

אזרחים!

אני מודה לכם על קבלת הפנים החמה והכנה ועל הכנסת האורחים בלחם ומלח. שמרו תמיד על המנהגים הסלביים העתיקים, שאין לי דבר נגדם, אבל יחד עם זאת, אל תשכחו, שנתמניתי למפקד העיר ועליו מוטלות גם חובות.

לכן אני תובע, ידידים יקרים, שתמסרו את כל הנשק שבידיכם מחר בסביבות השעה שתים־עשרה לפני הצהריים. אני לא מאיים על אף אחד, אבל כידוע לכם, העיר תחת מצור.

ברצוני עוד לציין, שהיה עליי להטיל מס על העיר, ואני מצהיר בזה, שהעיר לא תשלם כל מס.

על החתום

למחרת, לקראת השעה שתים־עשרה, התמלאה הככר המון חמוש. התייצבו לפחות אלף איש עם רובים, אי אלו גם נשאו מקלעים.

אנחנו, האחד־עשר היינו נשטפים בנקל בהצפה הזאת של בני אדם חמושים, אך הם הרי באו למסור את נשקם. הם מסרו אותו שעות רבות עד הערב, ואני לחצתי את ידו של כל אחד ואמרתי כמה מילות נועם.

למחרת בבוקר הוריתי להדפיס ולהדביק את פקודה מס' 2:

אזרחים!

אני מודה לכל תושבי בוגולמה על המילוי המדויק של פקודה מס' 1.

על החתום

הלכתי לישון רגוע, לא מנחש שמעליי מרחפת חרב דמוקלס בצורת הגדוד המהפכני של טבר.

כפי שכבר ציינתי, הכוחות הסובייטיים חנו במרחק של כחמישים וורסט מדרום לעיר ולא העזו להיכנס לבוגולמה, חוששים ממלכודת, עד שקיבלו סוף־סוף, הוראה מהסובייט המהפכני הצבאי מסימבירסק לכבוש את בוגולמה בכל מחיר, ובדרך זו לאבטח את בסיס הכוחות הסובייטיים הנלחמים ממזרח לבוגולמה.

וכך ניגש החבר ירוחימוב, מפקד הגדוד המהפכני הטברי, לתקוף ולכבוש את בוגולמה, שבה כיהנתי אני זה כבר היום השלישי, ביראת השמים, כמפקד העיר וניהלתי את העניינים לשביעות רצונן המלאה של שכבות האוכלוסייה.

בשעה שהגדוד הטברי “חדר” לעיר, ירה בלכתו ברחובות צרורות לאוויר ולא נתקל בהתנגדות אלא של שני צ’ובאשים שלי, שהתעוררו משנתם בעת השמירה ליד שער מפקדת העיר, ולא רצו לאפשר כניסה לחבר ירוחימוב, שניגש, ואקדח בידו, לכבוש את בית העירייה.

את הצ’ובאשים שלי לקחו בשבי, וירוחימוב נכנס למשרדי, ששימש לי גם חדר שינה.

“ידיים למעלה!” ציווה שיכור מניצחונו, מכוון אלי את אקדחו. הרמתי בשקט את ידיי.

“ומי אתה?” שאל מפקד הגדוד הטברי.

“מפקד העיר.”

“של צבא הלבנים או של הסובייטים?”

“של הסובייטים, אני יכול להוריד את הידיים?”

“אתה יכול, אבל אני מבקש אותך למסור לידי על פי דין מלחמה את הפיקוד על העיר, מפני שאני כבשתי את בוגולמה.”

“אבל אני קיבלתי מינוי,” מחיתי.

“לעזאזל עם מינוי כזה. קדם כול אתה צריך לכבוש.”

“אתה יודע מה,” אמר כעבור שעה קלה ברוחב לב, “אני ממנה אותך לשליש שלי. במקרה שלא תסכים לכך, אני אצווה לירות בך תוך חמש דקות.”

“אין לי התנגדות להיות השליש שלך,” עניתי וקראתי למשרת שלי. “ואסילי, תעמיד את הסמובר, נשתה תה עם מפקד העיר החדש, שזה עתה כבש את בוגולמה…”

כך חולפת לה תהילת עולם.

משימתי הראשונה היתה לשחרר את שני הצ’ובאשים השבויים שלי, ולאחר מכן הלכתי להשלים את שעות השינה שלי, שהופרעה בשל המהפכה בעיר. לקראת הצהריים התעוררתי ונוכחתי לדעת, ראשית, שכל הצ’ובאשים שלי נעלמו באופן מסתורי, משאירים באחת מנעליי פתק בעל תוכן בלתי מובן למדי: “טובאריש גאשק, מחפשים עזרה הרבה סביב סביב. חבר ירוחימוב להוריד ראש” ושנית, שהחבר ירוחימוב מזיע מאז הבוקר מעל נוסח הפקודה הראשונה שלו לתושבי בוגולמה.

“חבר שליש,” אמר לי, “אתה חושב שכך זה בסדר?” הוא הוציא מערמת הטיוטות לפקודה דף עם שורות מחוקות ותוספות מילים וקרא: “לכל תושבי בוגולמה! ביום הזה, עם נפילת בוגולמה, נטלתי לידי את הפיקוד על העיר. את המפקד לשעבר אני מסלק בגלל חוסר התאמה ופחדנות מתפקיד המפקד וממנה אותו לשליש שלי. מפקד העיר ירוחימוב.”

“זה אומר הכול,” שיבחתי אותו, “ומה אתה מתכוון לעשות הלאה?”

“קודם כול,” ענה בכובד ראש ובחגיגיות, “אני אצווה על גיוס סוסים, אחר כך אורה להוציא להורג את ראש העיר, ומהבורגנות אקח עשרה איש בתור בני ערובה ואכניס אותם לבית סוהר עד לסוף המלחמה. נוסף על זה אערוך חיפוש כללי בעיר ואאסור על מסחר חופשי. ליום הראשון זה יספיק ועד מחר אמציא משהו חדש.”

“ברשותך,” אמרתי, “אני בהחלט לא מתנגד לגיוס סוסים, אבל אני מוחה בתוקף על הוצאתו להורג של ראש העיר, שקיבל את פניי בלחם ובמלח.”

ירוחימוב קפץ על רגליו: “אותך קיבל, אבל אליי עוד לא בא.”

“זה ניתן לתיקון,” אמרתי, “נשלח להביא אותו.” התיישבתי ליד השולחן וכתבתי:

מפקדת העיר בוגולמה

מס' 2891

לראש העיר בוגולמה:

אני מצווה עליך להתייצב מיד לפי המנהג הסלבי העתיק אצל מפקד העיר החדש עם לחם ומלח.

מפקד העיר ירוחימוב

שלישו גאשק

בשעה שירוחימוב חתם על המכתב, הוא הוסיף: “אחרת תוצא להורג וביתך יועלה באש.”

“על מסמכים רשמיים,” אמרתי לירוחימוב, “אסור להוסיף דברים כאלה בכתב, אחרת הם מאבדים את תוקפם.”

כתבתי את המכתב מחדש בנוסח המקורי, הגשתי אותו לחתימה ושלחתי אותו ליעדו באמצעות המשרת.

“הלאה,” אמרתי לירוחימוב, “אני מתנגד בתוקף לכך, שעשרה אנשים מקרב הבורגנות ייכלאו עד סוף מלחמת האזרחים, כי על כך יכול להחליט רק בית הדין המהפכני.”

“בית הדין המהפכני זה אנחנו,” אמר ירוחימוב ברצינות רבה. “העיר בידינו.”

“אתה טועה, חבר ירוחימוב, מה אנחנו? זוג עלוב. מפקד העיר ושלישו. בית הדין המהפכני נקבע על ידי הסובייט המהפכני הצבאי של חזית המזרח. היית רוצה שיעמיד אותך לקיר?”

“נו טוב,” נאנח ירוחימוב בהשלמה, “אבל על חיפוש כללי בעיר לא יכול לאסור עלינו אף אחד.”

“על סמך צו מה־18 ביוני בשנה זו,” עניתי לו, “חיפוש כללי אפשר לערוך אך ורק בהסכמת ועד המהפכה או הסובייט המקומי. מכיוון שזה עדיין לא קיים, נשאיר את הדבר לזמן מאוחר יותר.”

“אתה מלאך,” אמר ירוחימוב ברוך, “בלעדיך הייתי אבוד, אבל עם המסחר החופשי אנחנו צריכים לגמור, למרות הכול.”

“רוב האנשים שסוחרים ונוסעים לשווקים,” הבהרתי לו, “הם אנשי כפר, מוז’יקים, שלא יודעים קרוא וכתוב. קודם כול הם צריכים ללמוד את האלף־בית, אחר ידעו לקרוא צווים ויבינו במה המדובר. קודם כול עלינו ללמד את כל האנאלפביתים לקרוא ולכתוב, ולהשתדל, שיבינו מה שאנחנו דורשים מהם, ואחר כך אנחנו יכולים להוציא צו אפילו בדבר גיוס סוסים. רק תאמר לי, חבר ירוחימוב, למה אתה מתעקש לערוך גיוס סוסים? אולי אתה רוצה להפוך את גדוד הרגלים המהפכני של טבר לגדוד פרשים? אתה יודע, שבשביל זה קיים המפקח על גיבוש חילות במפקדת הגדה השמאלית?”

“אתה צודק, טובאריש גאשק,” נאנח ירוחימוב, “מה עלי לעשות?”

“למד את תושבי מחוז בוגולמה קרוא וכתוב”, עניתי, “ובמה שנוגע לי, אלך לראות אם הבחורים שלך לא עושים שטויות ואיפה הם מתאכסנים.”

יצאתי והתהלכתי על פני העיר. הגדוד המהפכני הטברי התנהג למופת. הוא לא דיכא איש, התיידד עם האוכלוסיה המקומית, לגם תה, הסכים שיבשלו בשבילו פלמני, שצ’י ובורשט¹, התחלק עם מארחיו בטבק ובסוכר שלו, בקיצור, הכול היה כשורה. הלכתי לבדוק את מצב העניינים גם במאלה בוגולמה, שבה חנתה הפלוגה הראשונה של הגדוד. גם שם מצאתי את אותה האידיליה, החיילים שתו תה, אכלו בורשט והתנהגו כשורה. חזרתי מאוחר בערב ובקצה הכיכר ראיתי כרזה שזה עתה הודבקה ועליה נכתב:

לכל תושבי בוגולמה והמחוז!

אני מצווה על כל תושבי העיר והמחוז, שאינם יודעים לקרוא ולכתוב, ללמוד את הדבר תוך שלושה ימים. מי שיימצא אחרי מועד זה אנאלפבית, יומת בירייה.

מפקד העיר בוגולמה

כאשר באתי אל ירוחימוב, הוא ישב בחברתו של ראש העיר, שהביא מלבד לחם ומלח, שהיו מונחים בקפידה על השולחן, גם כמה בקבוקים קטנים של וודקה ליטאית עתיקה. ירוחימוב היה במצב רוח מרומם, התחבק עם ראש העיר וקרא לקראתי:

“קראת איך שמעתי לעצה שלך? בעצמי הלכתי עם זה לבית הדפוס והוצאתי את האקדח על המנהל. ‘תדפיס מיד, חביבי, אחרת אני יורה בך, בן זונה.’ הוא רועד, המנוול, רועד, קורא, רועד עוד יותר ואני, בום לתקרה… הוא הדפיס, יופי הדפיס. לדעת לקרוא ולכתוב, וזה העיקר! אחר כך אתה מוציא צו, כולם קוראים, מבינים והם מאושרים. נכון, ראש העיר? שתה, טובאריש גאשק!”

סירבתי.

“אתה תשתה או לא?” צעק עליי.

הוצאתי את האקדח ויריתי לתוך הבקבוק עם הוודקה הליטאית העתיקה, ומכוון את האקדח על הממונה עליי, אמרתי בתקיפות: "מיד תלך לישון או ש… "

“אני כבר הולך, חמוד שלי, נשמה שלי, כבר הולך, אני סתם, כך. לעשות קצת שמח, שיהיה קצת בידור.”

הובלתי את ירוחימוב למיטה, השכבתי אותו ובשובי אל ראש העיר אמרתי לו: “מפני שזו הפעם הראשונה, אני סולח לך, רוץ הביתה ושמח, שיצאת מזה כל כך בזול.”

ירוחימוב ישן עד לשעה שתים אחר הצהריים למחרת היום. אחרי שהתעורר, שלח להביא אותי, ובעודו מביט עליי בחוסר ביטחון אמר: “נדמה לי, שרצית אתמול לירות בי.”

“כן,” עניתי, “רציתי למנוע מה שהיה מצפה לך בבית הדין המהפכני אחרי שהיה נודע להם, שהשתכרת בתור מפקד עיר.”

“אחי, אתה הרי לא תספר על כך לאיש, זה כבר לא יקרה יותר. אני אלמד את העם לקרוא ולכתוב…”

בערב באה המשלחת הראשונה של מוז’יקים מאזור קַארְיָגִין. שש זקנות בנות שישים עד שמונים וחמישה סבים באותו הגיל.

הם כרעו על ברכיהם בפניי. “אל תהרוס את הנשמה שלנו, אבא שלנו, באטיושקה, תוך שלושה ימים לא נלמד לקרוא ולכתוב, הראש לא עובד, מושיע שלנו, תרחם על חיינו.”

“הצו בוטל.” אמרתי. “בכל אשם הטיפש הזה, מפקד העיר ירוחימוב.”

בלילה באו עוד כמה משלחות, אך בבוקר הודבקו בכל מקום כרזות והן נשלחו גם על פני המחוז. בכרזה נאמר:

לכל תושבי בוגולמה והמחוז!

אני מצהיר בזה, שסילקתי את מפקד העיר ירוחימוב מתפקידו וחזרתי שוב אל משרתי. בזה מבוטלים הצווים מס' 1 ו־2 שלו בדבר חיסול הבערות תוך שלושה ימים.

מפקד העיר גאשק

יכולתי להרשות לעצמי את הדבר, מפני שבלילה הגיע לעיר גדוד הפרשים של פטרוגראד, שאותו הביאו הצ’ובאשים שלי כנגד ירוחימוב.

ירוחימוב, מפקד העיר שהדחתי, ציווה על הגדוד המהפכני הטברי לצאת את העיר בסדר קרבי ולחנות מחוץ לעיר, והוא עצמו בא להיפרד ממני. הבהרתי לו בבירור, שאם ינסה שוב לעולל עם הגדוד שלו איזו אי נעימות, אצווה לפרק את הגדוד הטברי מנשקו ואותו אשלח לעמוד בפני בית הדין המהפכני הצבאי. הרי אנחנו משחקים בקלפים גלויים.

טובאריש ירוחימוב מצדו הבהיר לי בגילוי לב, שברגע שגדוד הפרשים של פטרוגראד יעזוב את העיר, הוא יצווה לתלות אותי על הגבעה מעל מאלה בוגולמה, כדי שיראו אותי מכל הכיוונים.

לחצנו ידיים ונפרדנו כידידים הטובים ביותר.

אחרי צאתו של ירוחימוב וגדודו היה צריך למצוא אכסון נאות לגדוד הפרשים של פטרוגראד, שהיה מורכב רובו ממתנדבים, ולנקות למענו את הקסרקטין. בכלל, החלטתי שאעשה את כל מה שביכולתי, כדי שהבחורים מפטרוגראד ירגישו בבוגולמה בנוח ולא יתקוממו נגדי ביום מן הימים.

אבל את מי לשלוח לנקות את הקסרקטין, לשטוף את הרצפות ולסדר את הכול? על כל פנים, זה צריך להיות מישהו שלא עושה דבר.

כל אחד מתושבי המקום עושה משהו, עובד. הרהרתי ארוכות עד שנזכרתי, שליד בוגולמה נמצא מנזר נשים גדול, מנזר הבתולה הקדושה, שבה לא עושות הנזירות שום דבר חוץ מלהתפלל ולרכל זו על זו.

על כן כתבתי לאם המנזר, האיגומנה, את האיגרת הרשמית הנ"ל:

המפקדה הצבאית של העיר בוגולמה

מס' 3896

לאזרחית, אם הבתולה הקדושה,

שלחי מיד 50 מבתולות המנזר לרשות גדוד הפרשים של פטרוגראד. את בתולות המנזר שלחי היישר לקסרקטין.

המפקד העליון של העיר בוגולמה.

האיגרת נשלחה וכעבור חצי שעה נשמע מהמנזר צלצול פעמונים אדיר ורב רושם. כל פעמוני מוֹנַאסְטִירה פְּרֶסְביָאטוֹי בוֹגוֹרוֹדִיצִי זעקו וייללו, ופעמוני הכנסייה בעיר ענו להם.

המשרת הודיע לי, שראש הכמורה של הכנסייה הראשית בעיר בליווי הכמורה המקומית מבקשים אותי לקבל את פניהם. הנהנתי בחביבות ולמשרדי נכנסו בסערה כמה כמרים בעלי זקנים, ודוברם הראשי אמר:

“טובאריש המפקד, אני בא אליך לא רק בשם הכמורה המקומית, אלא בשם כל הכנסייה הפראבוסלבית. אל תשמיד את בתולות המנזר החפות מפשע. בזה הרגע קיבלתי הודעה, שאתה דורש חמישים נזירות בעבור גדוד הפרשים של פטרוגראד. זכור, שיש אלוהים מעלינו!”

“מעלינו, לעת עתה, רק תקרה,” ענתי בציניות, “ובמה שנוגע לנזירות, הרבה ייעשה לפי רצוני. אני זקוק לחמישים לקסרקטין. אם יתברר, שבשביל העבודה יספיקו שלושים, אשלח את עשרים הנותרות הביתה. אבל אם לא יספיקו חמישים, אקח מהמנזר מאה, מאתיים, שלוש מאות. לי לא משנה. ודעו לכם, רבותיי, שאתם מתערבים בעניינים רשמיים ועל כן אני נאלץ להטיל עליכם קנס. כל אחד מכם יביא לי שלוש ליטרות נרות שעווה, תריסר ביצים וליטרת חמאה. ולך, האזרח הכומר הראשי, אני מעניק ייפוי כוח לנהל משא ומתן עם אם המנזר, מתי היא תשלח לי את חמישים הנזירות שלה. תאמר לה, שאני באמת זקוק להן בדחיפות ושאני אחזיר אותן. אף אחת לא תלך לאיבוד.”

הכמורה הפראבוסלבית יצאה את משרדי בפנים קודרות.

בדלת פנה אליי זקן מכולם, בעל השיער והזקן הארוכים ביותר: “זכור, שמעלינו אלוהים!”

“ברשותך,” אמרתי, “אתה לא תביא שלוש, אלא חמש ליטרות נרות.”

היה זה אחר צהריים נהדר בחודש אוקטובר. נעשה קר מאוד והבוץ הארור של בוגולמה קפא. הרחובות נתמלאו המון, שנחפז לכנסייה. הפעמונים בעיר ובמנזר מצלצלים בחגיגיות ובחומרה. הם כבר לא מצלצלים לאות אזעקה כמו מקודם, עתה הם קוראים למאמינים של בוגולמה לקְרֶסְטְנִי חוֹד, לתהלוכת הצלב.

רק בימים הקשים ביותר נערכה בבוגולמה תהלוכת הצלב. כאשר הטילו הטטרים מצור על העיר, כאשר השתוללו דבר או מגפת אבעבועות שחורות, כאשר פרצה מלחמה, כשירו בצאר ועתה. הפעמונים מצלצלים ברכות, כאילו ביקשו לפרוץ בבכי.

שער המנזר נפתח ויוצאת תהלוכה נושאת איקונות ונסים. ארבע הנזירות הזקנות ביותר עם אם המנזר בראשן נושאות את האיקונין הגדול והכבד ביותר.

מהאיקונין נשקפת בבהלה הבתולה הקדושה. ואחרי התמונה שורה של נזירות, זקנות וצעירות, כולן לובשות שחורים. הן שרות קינות בנוסח: “והם הובילו אותו על מנת לצלבו. הם צלבו אותו יחד עמו שניים אחרים, וישו באמצע.”

באותו הרגע יוצאת מהכנסייה הכמורה הפראבוסלבית באדרות רקומות חוטי זהב, ואחריה נשרך ההמון נושא איקונות.

שתי התהלוכות נפגשות וזועקות: “ישו חי! ישו חי! לישו הנצחון!”

וכבר פוצח כל ההמון בשירה: “יודע אני, שמושיעי חי, שביום הדין יתרומם מעל העפר.”

התהלוכה עוברת סביב הכנסייה ומכוונת את צעדיה למפקדת העיר, שבה עשיתי את ההכנות החגיגיות הדרושות. לפני הבניין ניצב שולחן מכוסה מפה לבנה ועליו כיכר לחם ומלח בממלחה. בזווית ישרה אליהם ניצב איקונין וסביבו נרות דולקים.

כאשר התהלוכה מגיעה למפקדה, אני יוצא בהדרת כבוד, ומבקש את אם המזר להתכבד בלחם ובמלח לאות הוכחה שאין לי כל כוונות זדון. כמו כן אני מבקש גם את הכמורה הפראבוסלבית לחתוך לה מן הלחם. בזה אחר זה הם ניגשים ומנשקים את האיקונין.

“מאמינים יקרים,” אני מצהיר חגיגית, “אני מודה לכם על תהלוכת הצלב היפה והמרתקת בצורה בלתי רגילה. ראיתי אותה בפעם הראשונה בחיי והיא תשאיר בי רושם בל יימחה לכל חיי. אני רואה כאן את שיירת הנזירות השרות, דבר שמזכיר לי את תהלוכות הנוצרים הראשונים בימי נירון קיסר. האם ייתכן, שמישהו מכם קרא את קוו ואדיס? אני לא רוצה למתוח את סבלנותכם, מאמינים יקרים. אני מבקש חמישים נזירות, אבל אם נמצא כאן המנזר כולו, נגמור מוקדם יותר. אבקש את העלמות הנזירות לגשת אחריי לקסרקטין.”

ההמונים עומדים לפני בראש גלוי ושרים לי בתשובה: “השמים מספרים את כבוד אל ומעשה ידיו מגיד רקיע. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת.”

אם המנזר נעמדת לפניי. סנטרה הישיש רועד והיא שואלת אותי: “בשם אלוהים, מה נעשה שם? אל תחריב את נפשך.”

“רבותי המאמינים,” אני קורא אל ההמון, “נשטוף את הרצפות וננקה את הקסרקטין, כדי שיוכל להתאכסן שם גדוד הפרשים של פטרוגראד. קדימה!”

ההמון הולך בעקבותיי ולפנות ערב, בזכות המספר הגדול של ידיים עובדות, שורר בקסרקטין סדר לתפארת.

בערב מביאה לי נזירה צעירה ויפה איקונין קטן ומכתב מאם המנזר הזקנה ובו המשפט הפשוט: “אתפלל למענך.”

אני ישן בשלווה, מפני שאני יודע, שגם עתה קיים לרגלי יערות האלון העתיקים של בוגולמה מנזר הבתולה הקדושה, ושם חיה אם המנזר הקשישה, שמתפללת למעני, החוטא.

הבישוף הצבאי, ד"ר קוֹלוֹמָן בֵּלוֹפוֹטוֹצקי, מינה לכומר הצבאי של חיל המצב בטרידנט את אוּגוּסְטִין קְלַיינְשְרוֹד. בין איש כמורה אזרחי לבין איש כמורה צבאי הבדל עצום. באחרון מתמזגים בצורה מושלמת הדת עם הצבא, שתי כתות שונות זו מזו לחלוטין שאוחדו, וההבדלים בין שני סוגי הכמורה הם תהומיים כמו בין קצין פרשים, מדריך רכיבה באקדמיה הצבאית, לבין בעל קרקס.

הכומר הצבאי מקבל את משכורתו מן המדינה, ובתור פקיד צבאי בדרגה מסוימת, הוא בעל זכות לשאת חרב ולערוך דו־קרב. כומר אזרחי אמנם מקבל אף הוא גמול מן המדינה, אך הוא חייב להשתדל להשיג גם קצת כסף מן המאמינים שלו, כדי שיוכל לחיות בנוחיות.

חייל אינו חייב לברך לשלום כומר רגיל, אך מחובתו להצדיע לכומר הצבאי בכבוד הראוי לו, ולא, הוא הולך למחבוש. לאלוהים, אם כן, שני סוגי ממלאי מקום עלי אדמות, אזרחים וצבאיים.

על הכמרים האזרחיים לדאוג לתעמולה פוליטית, והכמרים הצבאיים, מצדם, שומעים את וידויי החיילים ומושיבים אותם בכלא, דבר שהיה, ללא ספק, בכוונת אלוהים עוד מימי בראשית, כאשר ברא את הארץ החוטאת הזאת, ומאוחר יותר גם כשברא את אוגוסטין קליינשרוד.

כאשר אותו הכומר הנכבד היה חולף ברחובות טרידנט, הוא נראה מרחוק כמו כוכב שביט, שבו רוצה אלוהים הזועם להעניש את העיר האומללה הזאת.

הוא היה מטיל אימה בהדרו, ונפוצה עליו שמועה שכבר הספיק לנהל בהונגריה שלושה דו־קרבות, שבהם חתך את אפי יריביו ממועדון הקצינים, שהיו פושרים באמונתם.

אחרי שצמצם בצורה זו את ממדי הכפירה, הועבר לטרידנט באותו הזמן שבו עזב החייל הטוב שווייק את הכלא הצבאי וחזר למחלקה שלו, כדי להמשיך בהגנה על המולדת.

האב הרוחני של חיל המצב בטרידנט חיפש באותה תקופה משרת צבאי, והלך לבחור אותו אישית בין חיילי המקום.

לא פלא, שבשעה שעבר בחדרים, נפל מבטו על פניו הנלבבים של החייל שווייק, והוא טפח על שכמו ואמר: “אתה בא אתי!” החייל הטוב שווייק התחיל להצטדק, שלא עולל שום דבר, אבל הסמל דחף אותו והוביל אותו למשרד.

במשרד, אחרי בקשות סליחה ארוכות, הביע הקצין הזוטר באוזני הכומר הצבאי את דעתו שהחייל הטוב שווייק הוא ein Mistvieh,¹ אבל כבוד הכומר קליינשרוד קטע אותו באומרו, שגם Mistvieh יכול להיות בעל לב טוב, ושווייק אישר זאת בהנהון כנוע. כדור פניו החייכניים עם העיניים הכנות זרח בפינה, ולאחר מבט על הראש המקרין טוב לב, הרועה הרוחני הצבאי אף לא רצה לראות את רשימת העונשים של החייל הטוב שווייק.

מרגע זה התחילו עבור שווייק החיים הטובים. הוא שתה בחשאי את יין המיסה וניקה את סוסו של הממונה עליו יפה כל כך, שאף זכה לשבח מצד כבוד הכומר קליינשרוד.

“מודיע בהכנעה”, השמיע החייל הטוב שווייק את קולו, “שאני עושה כל מה שאפשר, כדי להיות מוצלח כמו כבודו.”

אחר כך הגיעו הימים הגדולים של המחנה הצבאי ליד קַסְטֶלְנוּאוֹבוֹ, שבו עמדה להיערך מיסת שדה.

אוגוסטין קליינשרוד השתמש לצורכי פולחן רק ביין־מיסה מוֵוסְלַאוּ שבאוסטריה התחתונה. הוא תיעב יין איטלקי ולכן, כאשר המלאי כמעט אזל, קרא אליו את החייל הטוב שווייק ואמר לו: “מחר תלך העירה להביא יין וסלאוּ מאוסטריה התחתונה. במשרד תקבל כסף ותביא חבית קטנה של שמונה ליטרים. וחזור מיד! אז תזכור, מווסלאוּ שבאוסטריה התחתונה. Abtreten!”

למחרת קיבל עשרים קרונות, וכדי שהחיילים בשמירה לא ימנעו בשובו את כניסתו למחנה, ניתנה לו תעודה: “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין.”

החייל הטוב שווייק הלך העירה ובלכתו על פני העיר חזר ומלמל לעצמו בשקדנות: “Voeslau – Niederoesterreich”. אותו הדבר אמר גם בתחנת הרכבת, וכעבור שלושת רבעי שעה נסע, שמח בחלקו, לאוסטריה התחתונה.

באותו יום הפריע למהלכה המכובד של מיסת השדה רק היין האיטלקי המריר שבכד.

לעת ערב הגיע אוגוסטין קליינשרוד לידי מסקנה, שהחייל הטוב שווייק הוא מנוול, שכנראה משתכר באיזה מקום ושוכח את חובותיו הצבאיות.

צעקות התרעומת של אוגוסטין קליינשרוד נשמעו על פני כל המחנה ונישאו עד לפסגות האלפים, גלשו מטה לעמק אדיז’ו בקרבת מראן, שדרכו נסע כמה שעות לפני כן החייל הטוב שווייק בחיוך של שביעות רצון ובידיעה מחממת את הלב שהוא ממלא את חובתו כהלכה.

הוא נסע בעמק, עבר במנהרות ובכל תחנה שאל קצרות: “וסלאוּ, נידראוסטרייך?”

סוף־סוף ראתה תחנת הרכבת בווסלאו את פניו טובי הלב של החייל שווייק, שהראה לאיזה איש בכובע שרד את התעודה הצבאית הרשמית: “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין”.

מחייך בלבביות שאל, איפה כאן הקסרקטין.

האיש בכובע שאל את שווייק על המארשרוטה שלו², החייל הטוב שווייק הצהיר, שאינו יודע מה זה מארשרוטה.

אחר כך באו עוד שני גברים בכובעים והחלו להסביר לשווייק, שהקסרקטין הקרוב ביותר הוא בקוֹרְנוֹיבּוּרְג.

על כן קנה לעצמו החייל הטוב שווייק כרטיס לקורנויבורג והמשיך בנסיעה.

בקורנויבורג הוצב גדוד הרכבות ובקסרקטין השתוממו מאוד, כאשר באמצע הלילה הופיע החייל הטוב שווייק בשער הקסרקטין והראה לזקיף ליד השער את התעודה: “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין.”

“נשאיר את זה עד הבוקר,” אמר החייל בשמירה, “הקצין המפקח כרגע נרדם.”

החייל הטוב שווייק נשכב על דרגש בידיעה מחממת את הלב, שהוא עושה למען המדינה ככל יכלתו ונרדם שבע רצון.

בבוקר הובילו אותו למשרד האפסנאות, שם הראה שווייק לסמל, רואה החשבון, את כתב הליווי שלו “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין” עם החותמת 3 . Feldlager – Castelnuovo – Rgt. 102, Bat וחתימת הקצין התורן.

הסמל הנדהם הוביל את שווייק למשרד מפקדו, וזה החל לחקור אותו, “מודיע בהכנעה,” אמר החייל הטוב שווייק, “הגעתי בפקודת כבוד הכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד מטרידנט, עליי להביא חבית של שמונה ליטרים יין־מיסה מווסלאוּ.”

נערכה התייעצות גדולה. פניו טובי הלב, התמימים, התנהגותו הצבאית הכנה וכתב הליווי “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין” עם החותמת הרשמית והחתימה, עשו את הרושם הטוב ביותר ורק סיבכו את כל העניין עוד יותר.

נערך ויכוח גדול והובעה הדעה, שהכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד קרוב לוודאי השתגע, ושלא נותר אלא לשלוח את החייל הטוב שווייק בעזרת צו תנועה בחזרה.

על כן רשם הסמל לשוויק צו תנועה. היה זה איש הגון וכמה קילומטרים לא שיחקו אצלו תפקיד. לכן רשם לשווייק מסלול דרך וינה, שטאיירברג, זאגרב, טרייסט לטרידנט. את הנסיעה חישב ליומיים. הכניסו לכיסו של שווייק קרונה ושישים, הסמל קנה לו כרטיס נסיעה, והטבח נתן לו מתוך רחמים שלוש כיכרות לחם צבאי.

בינתיים התהלך הכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד על פני המחנה ליד קאסטלנואובו, חרק שיניים ולא אמר דבר אלא: “לתפוס אותו, לקשור אותו, לירות בו!”

החייל הטוב שווייק נרשם שם כעריק והייתה זו הפתעה גדולה, כאשר כעבור ארבעה ימים הופיע שווייק בלילה בכניסה למחנה, ובחיוך מסר למשמר את צו התנועה מקורנויבורג ואת התעודה שקיבל במחנה “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין.”

מיד תפסו אותו, לתדהמתו שמו עליו אזיקים, הובילו אותו לצריף, ושם נכלא.

למחרת בבוקר הובילו אותו העירה, לקסרקטין.

באותה עת הגיע גם מכתב מגדוד הרכבות בקורנויבורג, שבו שאל מפקד הבסיס, מאיזו סיבה שלח הכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד את החייל שווייק לקורנויבורג, כדי להביא יין מווסלאוּ. אחרי חקירתו של החייל שווייק, שסיפר בחיוך קורן כיצד התרחש הכול, נערכה התייעצות גדולה וכבוד הכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד הלך לבקר את החייל הטוב שווייק במחבוש.

“הכי טוב תעשה, שווייק, בהמה שכמוך, אם תעבור בדיקה לשחרור מהצבא, כדי שלא נראה אותך יותר.”

וכאן הכריז החייל הטוב שווייק, מביט על הכומר הצבאי מבט כן: “מודיע בהכנעה, שאשרת את הוד הקיסר עד לטיפת דמי האחרונה!”

בכל צבא מצויים מנוולים, שלא רוצים לשרת. הם מעדיפים להפוך לבטלנים אזרחיים מן השורה. אותם יצורים ממולחים מתלוננים, למשל, שהם סובלים ממום בלב, אף שיש להם, נאמר, רק דלקת המעי העיוור, כפי שמתברר בניתוח שלאחר המוות. בדרך זו ודומה לה הם רוצים להתחמק מחובתם הצבאית. אך אוי להם! עוד קיים תהליך השחרור, שינער אותם כהוגן. האיש מתלונן שיש לו רגל שטוחה. הרופא הצבאי רושם לו מלח אנגלי וחוקן, ורגל שטוחה או לא, הוא רץ כמו משוגע, ובבוקר מכניסים אותו למחבוש.

מנוול אחר מתלונן, שיש לו סרטן קיבה. הם משכיבים אותו על שולחן הניתוחים ואומרים בנוכחותו: “לפתוח את הקיבה בהכרה מלאה” ועוד לפני שמסיימים את המשפט, הסרטן נעלם והמבריא פלאים הולך לכלא.

תהליך השחרור, סופר־ארביטרציה בלשון הרשמית, הוא ברכה לצבא. אילולא היה קיים, כל מגויס שני היה מרגיש חולה ולא מסוגל לשאת את התרמיל.

סופר־ארביטרציה היא מילה לטינית במקורה. Super פירושו על, arbitrare – לברר, לבחון. על כן סופר־ארביטרציה היא “בירור־על”.

יפה אמר רופא המטה: “בכל פעם שאני בודק חולה, אני עושה זאת משוכנע, שלא צריך לדבר על superarbitrare, חשד־על, מפני שחולה כזה, מעל לכל ספק, בריא כמו שור. על סמך אותו עיקרון אני גם פועל. אני רושם חינין ודיאטה. כעבור שלושה ימים מתחנן המתחזה לשחרר אותו מבית החולים. ואם מתחזה כזה מת בינתיים, הוא עושה זאת בכוונה, להכעיס, כדי שלא יצטרך לשבת בכלא בגלל הרמאות שלו. כלומר superdubitare ולא superarbitrare. לחשוד בכל אחד עד לצאת נשמתו.”

כאשר רצו להעביר את שווייק לסופר־ארביטרציה, קינאה בו כל המחלקה.

כשהביא הסוהר הצבאי, את ארוחת הצהריים לתא, אמר לו: “יש לך מזל, נבזה. תלך הביתה מהצבא, ישחררו אותך כמו כלום.”

אבל החייל הטוב שווייק ענה לו אותה התשובה כמו לכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד: “מודיע בהכנעה, שזה לא ילך. אני בריא כמו שור ואני רוצה לשרת את הקיסר עד לטיפת דמי האחרונה.”

הוא נשכב על הדרגש בחיוך מאושר. הסוהר מסר על התבטאות שווייק למילר, הקצין התורן.

מילר חרק שיניים: “אנחנו נלמד את המנוול,” קרא, “כדי שלא יחשוב, שהוא יכול להישאר בצבא. הוא מוכרח לקבל, לפחות, טיפוס בהרות, גם אם ישתגע מזה.”

בינתיים הסביר החייל הטוב שווייק לחברו לתא, חייל מהמחלקה שלו. “אני אשרת את הוד מעלתו הקיסר עד לצאת נשמתי. אם אני כבר כאן, אני גם אשאר כאן. אם אני חייל, אני חייב לשרת את הוד מעלתו הקיסר ואף אחד לא יכול לגרש אותי מהצבא, אפילו אם היה בא גנרל ובועט לי בתחת וזורק אותי מהקסרקטין. הייתי חוזר אליו ואומר לו: ‘מודיע בהכנעה, אדוני הגנרל, שאני רוצה לשרת את הוד מעלתו הקיסר עד לצאת נשמתי ושאני חוזר למחלקה.’ ואם לא ירצו אותי כאן, אני אצטרף לחיל הים, כדי לשרת את הוד מעלתו הקיסר לפחות בים. ואם גם שם לא ירצו אותי וכבוד האדמירל גם הוא יבעט לי בתחת, אשרת את הוד מעלתו הקיסר באוויר.”

אך בכל הקסרקטין האמינו בלב שלם, שהחייל הטוב שווייק יגורש מהצבא. ביום ה־3 ביוני באו עם אלונקה לכלא, אחרי התנגדות פרועה מצדו נקשר שווייק ברצועות לידיות האלונקה והובל לבית החולים הצבאי. לכל אורך הדרך שבה הובילו אותו, נשמעה קריאתו הפטריוטית: “חיילים, אל תיתנו שייקחו אותי, אני רוצה להמשיך ולשרת את הוד מעלתו הקיסר!”

הכניסו אותו למחלקה לחולים קשים והרופא הראשי ינסה בדק אותו בדיקה שגרתית: “יש לך בצקת כבד ואוטם הלב, שווייק. לאן הגעת? אנחנו נאלצים לשחרר אותך מהצבא.”

“מודיע בהכנעה,” נשמע שווייק, “שאני בריא כמו שור. מה, אני שואל בהכנעה, היה עושה הצבא בלעדיי? מודיע בהכנעה, שאני רוצה לחזור למחלקה ושאני אמשיך לשרת את הוד מעלתו הקיסר בנאמנות וביושר, כיאה לחייל טוב.”

רשמו לו חוקן, וכאשר החובש רוסין בּוֹצְ’קוֹבְסְקִי הכניס לו אותו, הכריז החייל הטוב שווייק, שומר על כבודו על אף מצבו העדין: “אחי, אל תחוס עליי, אם לא פחדתי מהאיטלקים, אני גם לא מפחד מהחוקן שלך. אסור לחייל לפחד משום דבר והוא חייב לשרת, שתזכור את זה!”

אחר כך הובילו אותו החוצה וליד בית השימוש שמר עליו חייל עם רובה טעון.

אחרי זה השכיבו אותו במיטה והחובש בוצ’קובסקי התהלך סביבו ונאנח: “פְּשָא קְרֵב, יש לך הורים?”

“יש לי.”

“מכאן כנראה לא תצא חי, מתחזה.”

החייל הטוב שווייק נתן לו סטירה.

“אני מתחזה? אני בריא לגמרי ואני רוצה לשרת את הוד מעלתו הקיסר עד לצאת נשמתי.”

שמו אותו בתוך קרח. שלושה ימים היה עטוף בתחבושות קרח, וכשבא הרופא הראשי ואמר לו: “נו, שווייק, תלך הביתה, למרות הכל,” הכריז שווייק: “מודיע בהכנעה, אדוני הרופא הראשי, שאני כל הזמן בריא ושאני רוצה להמשיך ולשרת.”

שמו אותו שוב בקרח וכעבור יומיים הייתה אמורה להתכנס ועדת הסופר־ארביטרציה, כדי לשחרר אותו מחובת השירות הצבאי אחת ולתמיד.

יום לפני ישיבת הוועדה, כאשר כתב השחרור כבר היה מוכן, ערק החייל הטוב שווייק מהקסרקטין.

כדי שיוכל להוסיף ולשרת את הקיסר, היה עליו לערוק. שבועיים לא שמע עליו איש.

מה גדולה הייתה הפתעת כולם, כאשר כעבור שבועיים הופיע החייל הטוב שווייק בשער הקסרקטין והודיע לזקיף בחיוך כן על פניו העגולים, שבעי הרצון: “מודיע בהכנעה, שאני בא לשבת בכלא, מפני שערקתי, כדי שאוכל להמשיך ולשרת את הוד מעלתו הקיסר עד לצאת נשמתי.”

משאלתו נתמלאה. הוא קיבל חצי שנה, וכשרצה להמשיך ולשרת, העבירו אותו למחסן נשק, כדי שימלא מוקשים ימיים בכותנת נפץ.

נתמלאו דברי כבוד הכומר הצבאי: “שווייק, פרצוף שכמוך, אם אתה רוצה לשרת, אז תשרת בתוך כותנת נפץ. אולי זה יעשה לך טוב.”

וכך קרה, שהחייל הטוב שווייק למד במחסן נשק כיצד לטפל בכותנת נפץ. הוא מילא בה מוקשים ימיים. לשרת שם זה לא צחוק, מפני שהאדם כל העת ברגל אחת באוויר וברגל שנייה בקבר. אבל החייל בטוב שווייק לא פחד. הוא חי בין דינמיט, אקרזיט וכותנת נפץ בנחת כחייל ישר לב, ומהצריף שבו מילא מוקשים ימיים בחומר הנפץ הנורא, נשמעה שירתו:

“פימונט, פימונט, איזה שליט אתה, שנפל מאחוריך השער של מילנו, הופ, הופ, הופ, השער של מילנו וארבעה גשרים, בנה לך, פימונט, מוצבים קדמיים חזקים, הופ, הופ, הופ. השער של מילנו וארבעה גשרים, בנה לך, פימונט, מוצבים קדמיים חזקים, הופ, הופ, הופ! אני העמדתי לכם גדוד אולנים, אתם גירשתם אותו משערי מילנו, הופ, הופ, בופ!”

אחרי השיר הנפלא הזה, שהפך את החייל הטוב לאריה, בם תורם של שירים נוגים אחרים על כופתאות בגודל ראשים, שאותן היה החייל הטוב שוויק בולע בהנאה לא תתואר.

וכך הוא חי שמח בחלקו בין כותנות נפץ, לבדו, לבדו באחד מצריפי מחסן הנשק.

ויום אחד באה ביקורת, שעברה מצריף לצריף לבדוק אם הכול כשורה.

כאשר הגיעו עד לצריף שבו למד החייל הטוב שווייק לטפל בכותנת נפץ, ראו לפי ענן העשן שעלה ממקטרתו, כי החייל הטוב שווייק הוא איש צבא חסר פחד.

שווייק, כשראה את קציני הצבא, קם על רגליו, בהתאם לתקנות הצבא הוציא את המקטרת מפיו והניח אותה במרחק הקטן ביותר ממנו, כדי שתהיה בהישג ידו, כלומר בתוך חבית הפלדה עם כותנת הנפץ. באותה שעה הכריז, מצדיע:

“מודיע בהכנעה, שאין חדש והכול בסדר.”

יש רגעים בחיי אדם, שבהם לתושייה תפקיד מכריע.

החכם מכל החבורה היה האוברסט. מתוך כותנת הנפץ עלו עיגולי עשן המקטרת ולכן אמר: “המשך לעשן, שווייק!”

היו אלה דברי חכמה, מפני שללא ספק מוטב מקטרת בוערת בפה מאשר בתוך כותנת נפץ. שווייק הצדיע ואמר: “מודיע בהכנעה, שאמשיך לעשן.”

הוא היה חייל ממושמע.

“ועכשיו, שווייק, בוא עמנו לתחנת המשטרה הצבאית.”

“מודיע בהכנעה, שאני לא יכול, מפני שעל פי ההוראות אני חייב להיות כאן עד שעה שש, כשיבואו להחליף אותי. ליד כותנת הנפץ חייבת להיות שמירה, כדי שלא יקרה איזה אסון!”

המבקרים נעלמו, הם דהרו אל חדר המשטרה הצבאית ושם נתנו פקודה לשלוח משמר להביא את שווייק.

המשמר הלך באי־חשק, אבל הלך.

כאשר באו עד לצריף שבו ישב החייל הטוב עם המקטרת הבוערת באמצע כותנת נפץ, קרא הסמל: “שווייק, מטומטם, זרוק את המקטרת דרך החלון וצא החוצה!”

“לא בא בחשבון, אדון אוברסט נתן לי הוראה להמשיך לעשן, אז עליי לעשן עד לטיפת הדם האחרונה.”

“צא החוצה, בהמה!”

“אני לא אצא, מודיע בהכנעה. עכשיו השעה ארבע ובאים להחליף אותי רק בשש. עד לשש אני חייב להיות ליד כותנת הנפץ, כדי שלא יקרה איזה אסון. זה כלל הזהי…” את המילה זהירות כבר לא הספיק לסיים. אולי קראתם על האסון הגדול במחסן הנשק. צריף אחרי צריף התפוצץ, עד שעלה לאוויר בתוך פחות משנייה כל מחסן הנשק.

זה התחיל בצריף שבו למד החייל הטוב שווייק לטפל בכותנת נפץ, וכאן נערמו, כגל־עד עצום, קרשים, תומכות, מוטות ברזל, הם עפו לכאן מכל הצדדים כדי לתת כבוד אחרון לשווייק האמיץ, שלא פחד מכותנת נפץ.

שלושה ימים עבדו צוותי ההצלה בין ההריסות וצירפו יחד ראשים, ידיים, שוקיים ורגליים, כדי שהיושב במרומים יוכל ביום הדין האחרון להבחין שוב בין בעלי הדרגות השונות ולתגמל אותם בהתאם.

הייתה זאת מלאכה מפרכת. במשך שלושה ימים סילקו קרשים ותומכות ברזל גם מהגל־עד של שווייק, ובלילה השלישי שמעו, בשעה שחדרו אל תוך ההריסות, קול נעים שר: “השער של מילנו וארבעה גשרים, בנה לך פימונט, מוצבים קדמיים חזקים, הופ, הופ, הופ.” באור הלפידים חפרו את דרכם אל הקול: “אני העמדתי לכם גדוד אולנים, אתם גירשתם אותו משערי מילנו, הופ, הופ, הופ.”

ובאור הלפידים הם ראו כעין מערה, בנויה מחלקי ברזל וקרשים, ובפינה יושב לו החייל הטוב שווייק, מצדיע להם ואומר: “מודיע בהכנעה, שאין שום דבר חדש ושהכול בסדר!”

הם הובילו אותו החוצה מגיהינום ההריסות, והחייל הטוב שווייק, ברגע שניצב מול קצין, חזר ואמר: “מודיע בהכנעה, שהכול בסדר ואני מבקש, שיחליפו אותי, מפני שהשעה שש עברה מזמן, ואני גם מבקש דמי כלכלה בעד אותו הזמן שזה נפל עליי.”

החייל האמיץ היה היחיד מכל מחסן הנשק, ששרד באסון.

חוגי הצבא בעיר ערכו לכבודו באותו ערב מסיבה קטנה במועדון הקצינים. מוקף קצינים שתה החייל הטוב שווייק כמו דג, ופניו העגולים, טוב הלב, קרנו מרוב אושר.

למחרת קיבל דמי כלכלה בעבור שלושה ימים, כאילו היה בקרב, וכעבור שלושה שבועות זכה למינוי סמל במחלקה שלו ובאות הצטיינות גדולה.

בשעה שנכנס לשער הקסרקטין בטרידנט, מקושט באות ההצטיינות ובכוכבים על כתפיו, פגש בקצין קְנוֹבִּלַאוּך, שנרעד כאשר ראה את פניו טובי הלב של שווייק שכה חשש מהם, ואמר לו: “מה עוללת נבזה!”

שווייק ענה לו בחיוך: “מודיע בהכנעה, שלמדתי לטפל בכותנת נפץ.”

ובהתרוממות רוח נכנס לחצר, כדי לחפש את המחלקה שלו.

באותו יום קרא הקצין התורן באוזני החיילים הודעה מטעם משרד הצבא על הקמת יחידה אווירית בצבא, ובה צוין שמי שרוצה יכול להירשם.

החייל הטוב שווייק יצא מן השורה, התייצב בפני הקצין התורן ואמר: “אני מבקש להודיעה בהכנעה, שכבר הייתי באוויר ושאני מכיר את העניין ושאני רוצה לשרת את הוד מעלתו הקיסר גם באוויר.”

וכך קרה, שכעבור שבוע נדד החייל הטוב שווייק ליחידת ספינות האוויר, שבה התנהג בזהירות גדולה לא פחות מאשר במחסן נשק, כפי שיסופר בהמשך.

לאוסטריה שלוש ספינות אוויר בעלות מנגנון ניווט, שמונה עשרה ספינות אוויר שלא ניתן לנווט אותן וחמישה מטוסים. את החייל הטוב שווייק צירפו למחלקת המטוסים, כדי שיוסיף בשירותו לכבודה ולתפארתה של יחידת הצבא החדשה הזאת. בהתחלה היה מוציא בשדה התעופה הצבאי את המטוסים מן המוסכים ומצחצח את חלקי המתכת בטרפנטין ובגיר.

הוא התחיל את שירותו ביחידת המטוסים מן היסוד. כפי שהבריש בקפידה את סוסו של הכומר הצבאי בטרידנט, כך עבד במרץ על המטוסים, מבריש משטחים כאילו היו סוסים, ובתור סמל הוביל את החיילים לשמירה על המוסכים, ובאותה שעה שינן להם: “לעוף מוכרחים ולכן, אם מישהו ירצה לגנוב מטוס, תירו בו בלי רחמים.”

כעבור כשבועיים הועלה לתקן של נוסע. אבל זו העלאה בדרגה מסוכנת מאוד. הוא הוסיף משקל למטוס הקל וטס עם הקצינים. ואולם החייל הטוב שווייק לא ידע פחד. בחיוך היה עולה לאוויר, מביט בהכנעה והערכה בקצין המנווט את המטוס, ומצדיע, כאשר ראה למטה מתחתיו בעל דרגה גבוהה יותר נע לאטו על פני שדה התעופה.

וגם כאשר מדי פעם נפלו והמטוס התרסק, היה זה תמיד החייל הטוב שווייק שיצא מההריסות, ובעודו מסייע לקצין לקום על רגליו, היה מצדיע ומכריז: " מודיע בהכנעה, שנפלנו ושאנחנו בריאים ושלמים."

הוא היה בן לוויה נעים. באחד הימים טס עם הקצין הֶרְצִיג, וכאשר היו בגובה של 826 מטרים, חדל המנוע לפעול.

"מודיע בהכנעה, שנגמר לנו הדלק, "נשמע מאחורי גב הקצין קולו הנעים של שווייק, “מודיע בהכנעה, ששכחתי למלא את המכל.” וכעבור זמן קצר: “מודיע בהכנעה, שאנחנו נופלים לדנובה.”

כאשר עלו ראשיהם כעבור שעה קלה מתוך אדוות מימי הדנובה הירקרקים, אמר החייל הטוב שווייק, שוחה בעקבות הקצין אל החוף: “מודיע בהכנעה, שהיום הגענו לגובה שיא.”

עמדו להיערך טיסות ראווה משדה התעופה הצבאי בקרבת רובע נוישטאדט שבווינה.

בדקו את המטוסים, הפעילו את המנועים לשם ניסיון וערכו את ההכנות הדרושות להמראה.

סגן הרציג התכוון להמריא עם שווייק במטוס דו־כנפי מדגם רייט, שאליו חובר מכשיר מוריסון, ובעזרתו אפשר להמריא ללא האצה על הקרקע.

היו נוכחים הנספחים הצבאיים של מעצמות זרות.

הנספח הרומני, מאיור גרגורסקו, הראה עניין רב במטוסו של הרציג, התיישב בתוכו ובחן את מוטות הניווט השונים.

החייל הטוב שווייק הפעיל את המנוע לפי פקודת הסגן, המדחף הסתובב, שווייק, יושב ליד המאיור הרומני הסקרן, סידר בריכוז רב את כבל המתכת המחבר את מנגנון ההיגוי האחורי והתנהג בשוויון נפש עד כדי כך, שהפיל את את הכובע מראש הנספח הרומני.

סגן הרציג התרתח: “שווייק, חמור שכמוך, עוף לכל הרוחות!”

“!Zu Befehl, Herr Leutnant”, קרא שווייק, אחז בהגה הגבהים ובמוט מכשיר מוריסון והמטוס המריא אל על, כאשר הפעימות הקצובות של המנוע המעולה נשמעות למרחקים.

20, 100, 300, 450 מטרים גובה בכיוון דרום־מערב, אל הרי האלפים המלבינים, במהירות 150 ק"מ לשעה.

המאיור הרומני המסכן התאושש חלקית רק מעל איזה קרחון, שמעליו טסו בגובה נמוך כל כך, עד שיכלו לראות תחתיהם בבירור את יפי הטבע, את שדות השלג, את תהום המעמקים המאיים, המשקיף עליהם בחומרה.

“מה קורה?” שאל, מגמגם מרוב פחד, המאיור הרומני הסקרן גרגורסקו.

“מודיע בהכנעה, אנחנו טסים לפי פקודה,” ענה החייל הטוב שווייק ביראת כבוד. “האדון הסגן ציווה: ‘עוף לכל הרוחות!’ אז אנחנו עפים, במחילה מכבודתך.”

“ומתי אנחנו ננחת?” שאל המאיור הרוןמני גרגורסקו בשיניים נוקשות.

“אני מבקש סליחה, אבל אני לא יודע, מתי ניפול. אני טס לפי פקודה ואני יודע רק להתרומם, לרדת אני לא יודע, וזה גם אף פעם לא היה נחוץ לנו, כשהייתי עם האדון הסגן. כשהיינו בגובה, נפלנו מעצמנו.”

מד הגובה הראה על 1860 מטרים. המאיור לפת בחזקה את המוטות וצעק ברומנית: “Deu, Deu, Deu”, והחייל הטוב שווייק, מנווט בזהירות את ההגה, שר מעל האלפים שמעליהם עברו: “את הטבעת שנתת לי, לא אענוד, לעזאזל, למה לא, כשאבוא לגדוד שלי, אטען אותה לרובה, לעזאזל, למה לא.”

המאיור התפלל ברומנית בקול וקילל קללות נוראות, בשעה שבאוויר הצח המשיך להישמע קולו של החייל הטוב שווייק: “את המטפחת שנתת לי, לא אלבש, לעזאזל, למה לא, כשאבוא לגדוד שלי, אנקה בה את הרובה, לעזאזל, למה לא.”

מתחתיהם הבזיקו ברקים והשתוללה סערה.

בעיניים יוצאות מן החורים הסתכל המאיור ישר קדימה ובקול צרוד ביקש לדעת: “מתי זה ייגמר?”

“זה ייגמר מאה אחוז,” ענה בחיוך החייל הטוב שווייק, “לפחות עד עכשיו אנחנו, אדון הסגן ואני, תמיד נפלנו לאיזה מקום.”

הם היו אי שם מעל שווייצריה וטסו דרומה. “רק סבלנות, אבקש בהכנעה, כשייגמר לנו הדלק, אנחנו חייבים ליפול.”

“ואיפה אנחנו?”

“מעל איזה מים, מודיע בהכנעה, הרבה מים כאן, כנראה שניפול לים.”

מאיור גרגורסקו התעלף וכרסו השמנה נדחסה בין המוטות, כך שהיה תקוע בחוזקה בתוך מבנה המתכת.

ומעל הים התיכון שר לו החייל הטוב שווייק: “מי שרוצה לגדול, חייב כופתאות לאכול, איינס, צוואי, בצבא לא נפל, איינס, צוואי, מפני שכופתאות אכל, הכופתאות הצבאיות, כל אחת כמו ראש, איינס, צוואי.”

והחייל הטוב שווייק המשיך לשיר מעל פני הים האינסופיים בגובה אלף מטר: “יוצא לו גרנוויל דרך שער אבק השריפה לטיול…”

אוויר הים העיר את המאיור מעלפונו. הוא הביט בעומק הנורא, הבחין בים וקרא: “אלוהים, אלוהים!” והתעלף שנית.

הם טסו במשך הלילה והמשיכו לטוס. לפתע ניער שווייק את המאיור ואמר בחביבות: “מודיע בהכנעה, שאנחנו טסים מטה, אבל איכשהו בקלות.”

בצניחה אטית ירד המטוס, אחרי שנגמר לו הדלק, לתוך חורשת דקלים ליד טריפולי באפריקה.

החייל הטוב שווייק עזר למאיור לצאת מהמטוס, הצדיע ואמר: “מודיע בהכנעה, שהכול בסדר.”

החייל הטוב שווייק השיג שיא עולמי בטיסה אחרי שעבר את האלפים, דרום אירופה, הים התיכון ונחת באפריקה.

המאיור, בראותו סביבו דקלים, נתן לשווייק שתי סטירות, שאותן קיבל החייל הטוב שווייק בחיוך, מכיוון שרק מילא את חובתו אחרי שהסגן הרציג אמר לו: “עוף לכל הרוחות!”

על מה שקרה בהמשך קשה לספר, כי הדבר עלול להביך את משרד ההגנה, והוא בוודאי יכחיש, שאיזה מטוס אוסטרי נפל ליד טריפולי, שאם לא כן היינו מסתבכים בתסבוכת בין־לאומית גדולה.

המחבר וגיבורו בשבי / רות בונדי

האשק גויס למלחמה בשנת 1915, נשלח, אחרי ניסיונות השתמטות, לחזית גליציה ונשבה שם על ידי הצבא הרוסי, כרבים מבני ארצו, שחשו את עצמם קרובים יותר לאחיהם הסלביים מאשר לאוסטרים השנואים. האשק חזר אל שווייק כאשר שימש כתב העיתון צ’כוסלובן, שיצא לאור בקייב. זה היה ביטאון הלגיונות הצ’כיים והסלובקיים שנלחמו לצד הרוסים נגד המונרכיה האוסטרית־ההונגרית וגרמניה למען עצמאות עמיהן. החייל הטוב שווייק בשבי הופיע בארבעה־עשר המשכים. אמנם דמותו של שווייק לא השתנתה, אך נימת התיאורים של הנעשה סביבו רוויה שנאה תהומית למונרכיה האוסטרית־ההונגרית ולכל מה שהיא מייצגת. תיאורי הדמויות של אנשי הצבא, קציני המשטרה, פקידי הממשלה, רופאי בתי החולים ושל כל שאר משרתי המשטר ההאבסבורגי לרוב אינם מעוררים גיחוך, כמו ברומן, שנכתב כבר אחרי התפוררות המונרכיה, בנימה סלחנית, אלא הם כתובים בעט חדה מדי של תעמלן.

מובאים כאן רק שני קטעים מתוך הפרק הראשון של החייל הטוב שווייק בשבי, כדי להראות שמרכיבי הרומן היו קיימים כבר אז, אך הם עדיין לא מגובשים, רק טיוטות, והדמויות עדיין לא מעוצבות.

עד היכן הגעת, חיילי הטוב שווייק!

בנארודני פוליטיקה ובביטאונים רשמיים אחרים הופיע שמך בקשר לכמה סעיפי החוק הפלילי.

כל מי שהכיר אותך קרא בפליאה: “בית המשפט הארצי בתור בית דין פלילי, מחלקה 4, ציווה להחרים את רכושו של יוזף שווייק, סוחר נעליים, מקום מגוריו האחרון קראלובסקה וינוהראדי, בעוון פשע עריקה לאויב, בגידה במלכות ופשע נגד כוחות המלחמה הממלכתיים לפי סעיפים 183–194, מס' 1334, אות ג' וסעיף 327 של החוק הפלילי הצבאי.”

איך באת במגע עם הספָרות האלה, אתה, שרצית לשרת את הוד מעלתו הקיסר עד “טיפת הדם האחרונה”?

1

החייל הטוב שווייק סבל משיגרון ולכן אפשר להכתיר פרק זה גם בכותרת מלחמה ושיגרון. כאשר פרצה המלחמה, היא מצאה את שווייק, בעל העבר המהולל, במיטה. בארון היו תלויים מכנסי הצבא החגיגיים שלו וכובע הנושא את האותיות FJI ¹, שאותם היה שכנו נוהג לשאול לנשפי תחפושות ושאר הבילויים במסכות.

מכאן אנו רואים, שהחייל הטוב שווייק הניח מזמן למדי צבא והתמקם בחנות נעליים קטנה בווינוהראדי, שם הוא חי ביראת שמים ושם התנפחו רגליו דרך קבע פעם בשנה.

כל הבאים לחנות שלו כדי שיתקין סוליות חדשות לנעליהם, היו חייבים להבחין בתמונת פראנץ יוזף בצבעים צעקניים להחריד, שהייתה תלויה בדיוק מול דלת הכניסה.

ובכן, שם היה תלוי המצביא העליון, מחייך חיוך מטופש לעבר כל לקוחות שווייק. היה תלוי שם זה שלמענו רצה שווייק לשרת עד טיפת דמו האחרונה, ומסיבה זו אף מצא את עצמו בפני ועדת חקירה, מפני שהאדונים בצבא לא היו מסוגלים להבין, איך מישהו יכול להיות בעל שכל בריא, ויחד עם זאת לרצות להביא קרבן למען הוד מעלתו הקיסר.

במשרדי הגדוד, תחת מספר רישום 16/112, היו שמורים המסמכים הנוגעים למהלך חקירת הסופר־ארביטרציה של החייל הטוב שווייק ותוצאותיה.

נאמנותו להוד מעלתו הקיסר תוארה שם כפסיכוזה קשה, בהתאם לדברי הרופא הראשי, שאמר לשלישו בשעה שהגיע תורו של שווייק: “שלח אלי את המטומטם.” לשווא טען שווייק, שהוא לא יעזוב את הצבא, שהוא רוצה להמשיך לשרת. גילו לו גידול נדיר בחלל התחתון של עצם הגולגולת, וכאשר אמר לו המאיור בוועדה: “אתה אידיוט מושלם, אתה בסופו של דבר תרצה להגיע גם למטה הכללי,” ענה שווייק בטוב לב: “בסדר, אם אתה חושב, אדוני, שהייתי יכול להוציא אותם שם מהבוץ.”

על אמירה זו קיבל שמונה ימי צינוק, במשך שלושה ימים שכחו להביא לו שם אוכל וכשסוף סוף ריצה את עונשו, הובילו אותו למשרדי הגדוד, נתנו לו פתק לבן, שעליו היה כתוב שהוא משוחרר מהצבא בגלל טמטום, לאחר מכן הובילו אותו שני חיילים בחזרה לקומת המגורים, כדי שייקח את חפציו, ושוב הובילו אותו מהקסרקטין החוצה.

ליד השער השליך שווייק את מזוודתו הקטנה לאדמה וקרא: “אני לא רוצה לעזוב את הצבא, אני רוצה לשרת את הוד מעלתו הקיסר עד טיפת הדם האחרונה.”

על המילים הנעלות הנ"ל הגיב המלווה שלו בדחיפת אגרוף לצלעות של שווייק, ובעזרת כמה חיילים מתבטלים שעמדו שם, הוציאו אותו בכוח משער הקסרקטין.

הוא עמד על מדרכת הרחוב האזרחי. האם ייתכן, שלעולם לא ישמע עוד בחצר הקסרקטין שת תזמורת כלי הנשיפה מתאמנת בנגינת Gott erhalte? האם ייתכן, שלעולם לא יתקע לו הסמל אגרוף בבטן ולא יאמר לו: “סתכל לי בעיניים, 'סתכל לי ישר בעיניים, או שאני עושה ממך קציצות, קוף!” האם ייתכן, שלעולם לא יאמר לו עוד סרן ואגנקנכט: Sie boehmischer Schweinshund mit ihrer weissroten Meerschweinnase!"² האם לא ישובו הזמנים היפים לעולם?

……………………………………..

הכרזת המלחמה מצאה את שווייק במיטה, חולה שיגרון, שממנו סבל מאז מאבקו העיקש נגד השחרור מהצבא:

2

למחרת, עוד לפני שד"ר גרוש היה יכול להביע באוזני המושל את רגשות נאמנותו בשעה הכרזת המלחמה, הביע החייל הטוב שווייק ברחובות פראג, לפני התקהלות המון גדול, את נאמנותו בדרך אחרת.

בעגלה שבה מסיעים חובשים את החולים הסובלים מניוון חוט השדרה, ששאל מחנות סטוֹאוּפָּה, הוא נדחף, קב בכל יד מידיו, דרך רחובות העיר על ידי השוליה בוֹהוּסּלָב, קורא לסביבתו הנרגשת: “קדימה לבלגרד, קדימה לבלגרד!”

האנשים צחקו, הצטרפו לתהלוכה, וליד המוזיאון קיבל איזה יהודי, שקרא “הידד!” את המכה הראשונה. בפינת רחוב קרָאקוֹבְסְקָה היכה ההמון שלושה סטודנטים גרמניים, ובשירת שיר העם “לא טוחנים, לא טוחנים” הגיעה התהלוכה עד לרחוב ווֹדיִצְ’קוֹבָה, שם התרומם שווייק בכאב מעגלת הנכים, ומנופף בקביים קרא: “ועוד פעם קדימה לבלגרד, קדימה לבלגרד!” באותו רגע כבר הגיחה המשטרה, ברגל ורכובה על סוסים.

כעבור חמש דקות היו שווייק, ישוב בעגלה, והשוליה בוהוסלב האזרחים היחידים בים מדי המשטרה.

בזה הרגע נפגשו ליד עגלת הנכים מפקח המשטרה קלימה ומפקח המשטרה הרכובה קלאוס.

“ציד מוצלח,” בירך קלימה.

“ציד מוצלח,” השיב קלאוס.

“צא מהעגלה!” ציווה על שווייק מפקח משטרה אחר, בעל זקן.

“אני לא יכול, יש לי רימטיזם, הרי אני…”

“סתום את הפה,” אמר לו המפקח קלימה, “אנחנו מכירים את זה, הוציאו אותו מהעגלה!”

ארבעה שוטרים התנפלו על שווייק, ואותה שעה שישה שוטרים רכובים ושנים־עשר שוטרים רגליים גררו לרחוב וודיצ’קובה את השוליה בוהוסלב, שצרח בקולי קולות: “אדון שווייק, אדון שווייק, אני הולך עם האדונים האלה!”

בינתיים ניסו ארבעה שוטרים בלהט רשמי בלתי רגיל להעמיד את שווייק חולה השיגרון על רגליו. שווייק נשך את שפתיו מרוב כאב: “אני לא יכול…”

“תקעו את הארטיסט בחזרה לעגלה!” נשמעה הפקודה החדשה, והשוטרים מילאו אותה במהירות הבזק, קורעים באותה שעה את מעילו ואת בטנת הווסט שלו מאחור, ותולשים את צווארון חולצתו, שנשאר ביד אחד השוטרים.

שני שוטרים דחפו מאחור את העגלה עם השלל יקר הערך, שניים הלכו לידה, ושמונה מנצחים חמורי סבר רכבו משני צדיה.

נוצות התרנגול על הכובעים התבדרו ברוח, הסוסים צהלו, כל התהלוכה צעדה אל מטה המשטרה, והחייל הטוב שווייק התחיל לחייך חיוך נלבב. הוא הרגיש, שרגליו מתגמשות בהדרגה. הוא היה מסוגל להניע את אצבעות רגליו בתוך הנעליים ללא כאב, ונעמד בפני חידה מדעית גדולה. השיגרון שלו הלך ונעלם ככל שהתקרבו למטה המשטרה. פנים אל פנים מול כל מנגנון המשטרה הלך השיגרון והתנדף, וכאשר נסגר אחרי שווייק שער המטה ברחוב בַּארְטוֹלוֹמֵיְיסְקָה, ניסה החייל הטוב שווייק לקפוץ מן העגלה. זה נחשב להתגרות נוספת.

“שאו אותו למעלה!” ציווה המפקח קלימה וכעבור שעה קלה מצא שווייק את עצמו במחלקת החקירות של משטרת פראג.

כך הסתיימה ההפגנה שלו.

המרכיבים האוטוביוגרפיים / רות בונדי

מקצועו של שווייק השתנה שלוש פעמים: בסדרת הסיפורים הראשונה משנת 1911 הוא נגר, בסדרה משנת 1917 הוא בעל חנות נעליים ורק ברומן עצמו הוא בעל מכון לכלבים. כמו בפרטים רבים אחרים, קיימת כאן הקבלה בין חיי האשק וחיי שווייק: זמן קצר בלבד, כאשר חיזר אחרי ירמילה מאיירובה, בתו של פסל בפראג, חדל האשק לשתות, התלבש בצורה מסודרת וניסה להתקיים כנדרש מחתן לעתיד של בת למשפחה בורגנית מכובדת, שהתנגדה בתוקף לנישואי הבת לאנרכיסט ונווד. זמן מה עבד האשק כעורך כתב העת עולם בעלי החיים, ולבסוף הקים יחד עם אשתו, את בית המסחר לכלבים. הסיפור בנוסח אוטוביוגרפי על הקריירה של האשק כסוחר כלבים, הופיע בכתב העת סווייטוזור בשני חלקים באפריל ובמאי 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

הקדמה

זמנים גדולים דורשים אנשים גדולים. יש גיבורים אלמונים ענווי־רוח, שאין להם כלום מגדולתו ההיסטורית של נאפוליון. ניתוח אופיים יהא מעמיד בצל אף את תהילתו של אלכסנדר הגדול. יכול אתה לפגוש היום ברחובות פראג אדם לבוש מהוהים שאינו יודע בעצמו מה חלקו בקורות התקופה הגדולה החדשה. הוא מצניע לכת בדרכו, אינו מטריד איש, וגם עתונאים דורשי־ראיונות אינם מטרידים אותו. לו שאלת אותו לשמו, היה עונה בפשטות ובענווה: “אני שווייק.”

ואכן, איש שקט, עניו ומרופט זה הוא־הוא אותו חייל ותיק, טוב, אמיץ ורב־גבורה שווייק, שבימי הקיסרות האוסטרית הישנה נישא שמו בפי כל אזרחי הממלכה הצ’כית ותהילתו לא תישכח גם ברפובליקה החדשה.

חיבה גדול אני מחבב את החייל הטוב שוויק ובסַפרי את עלילותיו במלחמת־העולם משוכנע אני, כי הגיבור העניו, הלא־מוּכּר יזכה לאהדת הכל. הוא לא שילח אש במקדש האלה באֶפסוֹס, כמעשה אותו שוטה הֶרוּסטראטס, כדי להיכנס לעתונים ולספרי־הלימוד.

ודי בכך.

המחבר

חלק ראשון מאחורי הקווים

1. התערבות החייל הטוב שווייק במלחמת־העולם

“ובכן, הרגו לנו את הפרדינאנד,” אמרה העוזרת למר שווייק, שפרש לפני שנים משירות הצבא לאחר שוועדה רפואית פסקה עליו סופית שהוא אידיוט, ועתה הוא מתפרנס ממכר כלבים — מפלצות מכוערות, בנות תערובת, שזייף את מגילת־היוחסין שלהן.

לבד ממשלח־ידו סבל ממחלת השגרון, ובזה הרגע מרח את ברכיו במשחת קמפוֹר.

“איזה פרדינאנד, גברת מילר?” שאל שווייק בלי להפסיק מעיסוי ברכיו, “אני מכיר שני פרדינאנדים. אחד הוא משרת אצל הרוקח פרוּשה ושתה בטעות בקבוק דוהן לשערות. ועוד אני מכיר את פרדינאנד קוֹקוֹשקה, האוסף גללי כלבים. ועל שניהם אין מה להצטער.”

“לא, אדוני, זה הארכידוכס פרדינאנד, ההוא מקוֹנוֹפּישטֶה, השמן, האדוק.”

“ישו־מאריה,” קרא שווייק, “זה מוצלח! ואיפה זה קרה לו, לאדון הארכידוכס?”

“דפקו אותו בסאראיֶבוֹ, אדוני, באקדח, אתה יודע. הוא נסע שם באוטומוביל עם הארכידוכסית שלו.”

“תארי לך, גברת מילר, באוטומוביל. כל מה שאדון כזה יכול להרשות לעצמו ולא חושב כלל איך נסיעה כזו באוטומוביל יכולה להיגמר באסון. ונוסף על כך, בסאראיבו. זה בבוסניה, גברת מילר. אני משער לי שהתורכים עשו את זה. לא היינו צריכים לקחת מהם את בוסניה והֶרצֶגובינה. תראי, תראי, גברת מילר, אז כבוד הארכידוכס כבר בעולם שכולו טוב. הוא סבל הרבה זמן?”

“הוד מעלתו הארכידוכס נגמר תיכף, אדוני. אתה יודע, באקדח לא משחקים. לא מזמן שיחק אצלנו בנוּסלֶה אדון אחד באקדח וירה בכל המשפחה שלו וגם בשוער, שבא לראות מי יורה שם בקומה השלישית.”

“יש אקדחים, גברת מילר, שלא יוצא מהם כדור אפילו אם תשתגע. כלים כאלו יש הרבה. אבל בשביל הוד מעלתו הארכידוכס בטח קנו משהו משוכלל יותר. ואני מוכן להתערב, גברת מילר, שאותו אדם שעשה את זה גם התלבש חגיגית לכבוד המאורע. את צריכה להבין, לירות בכבוד הארכידוכס זה עסק מסובך מאוד. זה לא כמו שגונב־צַיִד מרביץ כדור בשומר־יערות. כאן הענייין הוא איך להתקרב אליו, לאדון כזה אתה לא יכול לגשת מלובש בסמרטוטים. צריך לחבוש צילינדר כדי ששוטר לא יתפוס אותך לפני זה.”

“אומרים שהיו שם כמה וכמה, אדון שווייק.”

“זה מובן מאליו, גברת מילר,” אמר שווייק וגמר את עיסוי ברכיו. “אילו את רצית להרוג את הוד מעלתו הארכידוכס או הקיסר ירוּם הודו, גם את היית מתייעצת עם מישהו. יותר אנשים – יותר שׂכל. זה נותן עצה אחת, זה עצה אחרת ואחר־כך המעשה עולה יפה, כמו שאומר ההימנון שלנו. והעיקר הוא לארוב לרגע הנכון כשאדון כזה עובר. כמו שעשה, אם את זוכרת אותו, מר לוצ’ני, שדקר את אליזאבט שלנו, זכרונה לברכה, בפצירה. הוא פשוט טייל אִתה. אז תלכי ותאמיני לאדם. מאז אף קיסרית לא יוצאת לטיולים, וגורל כזה עוד מצפה לרבים. ותראי, גברת מילר, שהם יגיעו גם אל הצאר ואל הצארינה ואולי, חלילה, גם אל הקיסר ירום הודו, אם כבר התחילו בדוד שלו. יש לו לאדון הזקן הרבה אויבים, עוד יותר מאשר לפרדינאנד. כמו שאמר איש אחד בבית־המרזח, שיבוא זמן והקיסרים ילכו לעזאזל אחד אחרי השני וגם התביעה הכללית לא תעזור להם. אחר־כך לא היה לו במה לשלם את החשבון ובעל המרזח היה צריך לפנות למשטרה. והאדם ההוא העיף לבעל־הבית סטירת־לחי ולשוטר שתיים. אחר־כך הובילו אותו בעגלת שיכורים כדי שיתפכח. כן, כן, גברת מילר, היום קורים דברים. זה שוב הפסד לאוסטריה. כשהייתי בצבא, ירה פעם טוראי בסרן. הוא טען את הרובה שלו והלך אל השלישות. שם אמרו לו שאין לו מה לעשות כאן, אבל הוא התעקש שהוא מוכרח לדבר עם המפקד. אז יצא הסרן ומיד נתן לו צו ריתוק. ההוא לקח את הרובה ודפק אותו ישר לתוך הלב. הכדור יצא מן הגב ועוד נגרם נזק למשרד, שבר בקבוק דיו, וזו נשפכה על מסמכים רשמיים.”

“ומה קרה לחייל?” שאלה הגברת מילר אחרי זמן־מה, בשעה ששווייק עמד והתלבש.

“הוא תלה את עצמו בכתפיות,” אמר שווייק תוך כדי בירוש מגבעתו. “והכתפיות אפילו לא היו שלו. הוא שאל אותן מן הסוהר בתירוץ שנופלים לו המכנסיים. האם היה צריך לחכות עד יירו בו? עליך לדעת, גברת מילר, כל אחד מתבלבל. את הסוהר הורידו בדרגה ותקעו לו ששה חודשים. אבל הוא לא ישב עד הסוף, ברח לשוייצריה והיום הוא שם מטיף באיזו כנסיה. היום יש מעט מאוד אנשים ישרים, גברת מילר. אני מתאר לי, שהוד מעלתו הארכידוכס פרדינאנד גם טעה באותו איש שירה בו. הוא ראה איזה ג’נטלמן וחשב לו, שזה אדם הגון שמריע לכבודו. ובמקום זה ההוא דפק אותו. הרביץ בו כדור אחד, או כמה?”

“בעתונים כתוב, אדון שווייק, שהארכידוכס היה כמו רשת. הם הריקו עליו את כל המחסנית.”

“זה הולך מהר, גברת מילר, נורא מהר, אני הייתי קונה לי בשביל עסק כזה בראונינג. זה נראה כמו צעצוע, אבל אפשר לגמור בזה תוך שתי דקות עשרים ארכידוכסים, רזים או שמנים. אם כי – בינינו, גברת מילר – יותר בטוח לקלוע אל ארכידוכס שמן מאשר אל רזה. אולי את זוכרת, איך שירו בפורטוגאל במלך שלהם. הוא היה כזה שמן. נו, כן, הרי מלך לא יכול להיות רזה. אני הולך עכשיו למרזח, ‘הגביע’, ואם יבוא מישהו לקחת את הפינשר הננסי, שבשבילו קיבלתי מקדמה, תגידי לו, שאני מחזיק אותו בפנסיון לכלבים, שלא מזמן קצצתי לו את האזניים ועכשיו אסור לטלטל אותו עד שיתרפאו, אחרת יתפוס רוח־פרצים. את המפתח תשאירי אצל השוערת.”

בבית המרזח “הגביע” ישב רק אורח אחד. היה זה שוטר־החרש בּרֶטשניידר, שעבד בשירות הבולשת. הפונדקאי פּאליבֶץ, הדיח את התחתיות וברטשניידר ניסה לשוא לפתוח בשיחה רצינית עמו.

פאליבֶץ היה גס־רוח נודע, כל מלה שניה בפיו היתה “תחת” או “חרא”. ועם זאת היה יודע־ספר והציע לכל אחד לקרוא את דברי ויקטור הוגו כשהנציח את תשובת הגווארדיה הישנה של נאפוליון לאנגלים בקרב־ווֹטרלו.¹

“יש לנו קיץ יפה!” ניסה ברטשניידר לקשור שיחה רצינית.

“הכל חרא!” ענה פאליבץ, בעודו עורך את התחתיות על מדף בארון.

“עסק יפה עשו לנו בסאראיבו,” פתח ברטשניידר מתוך תקווה קלושה.

“באיזו סאראיבו?” שאל פאליבץ. “באותו מרתף־היין בנוסלה? שם פורצות קטטות כל יום. ככה זה בנוסלה.”

“בסאראיבו שבבוסניה, אדון פאליבץ. ירו שם בהוד מעלתו הארכידוכס פרדינאנד. מה דעתך על זה?”

“אני לא מכניס את האף שלי לעניינים כאלו. שישקו לי כולם בתחת!” ענה בנימוס מר פאליבץ והצית את מקטרתו. “בימינו אדם שמתערב בעניינים כאלו יכול לשבור את הראש. אני בעל עסק וכשבא מישהו ומזמין בירה, אני מוזג לו. אבל איזו סאראיבו, פוליטיקה או איזה ארכידוכס, נשמתו עדן, זה לא בשבילנו. מזה לא יצא שום דבר חוץ מפאנקראץ.”

ברטשניידר השתתק ושלח סביבו מבטים מאוכזבים במסבאה הריקה.

“כאן היתה תלויה פעם תמונתו של הקיסר ירום הודו,” פתח שוב אחרי שהות־מה. “בדיוק באותו מקום שבו תלויה עכשיו המַרְאה”

“כן, בזה אתה צודק,” ענה פאליבץ. “הוא היה תלוי שם והזבובים חרבנו עליו. אז שמתי אותו במחסן. אתה יודע, מישהו היה יכול להעיר איזו הערה, והיו עלולים לצאת מזה אי־נעימויות. בשביל מה זה נחוץ לי?”

“בסאראיבו זה היה בוודאי עניין מכוער מאוד, אדון פאליבץ?”

על שאלת־מוקש ישירה זו ענה פאליבץ בערמומיות לא־רגילה: “בעונה זו שורר בדרך־כלל חום נורא בבוסניה ובהרצגובינה. כששירַתי שם היינו צריכים לשים קרח על ראשו של המפקד שלנו.”

“באיזה גדוד שירַת, אדון פאליבץ?”

“קטנות כאלו אני לא זוכר. לא התעניינתי אף פעם בשטויות כאלו, ואף פעם לא הייתי סקרן,” ענה האדון פאליבץ. “סקרנות יתרה מזיקה.”

שוטר־החרש ברטשניידר השתתק אפוא וארשת פניו החמורה התבהרה רק משנכנס שווייק למסבאה, והזמין לעצמו בירה שחורה תוך כדי הערה: “בווינה יהיה להם היום אבל.”

עיניו של ברטשניידר אורו בתקווה והפטיר קצרות: “בארמון קונופישטה תלו היום עשרה דגלים שחורים.”

“היו צריכים להיות שנים־עשר?” אמר שווייק לאחר שגלם לגימה.

“למה אתה חושב שנים־עשר?” שאל ברטשניידר.

“כדי שיהיה מספר עגול. בתריסרים קל יותר לספור ובתריסרים הכל זול יותר,” ענה שווייק.

השתררה דממה ושווייק הפסיק אותה באנחה: “ועכשיו הוא בעולם שכולו טוב. מנוחתו עדן! אפילו לא זכה להיות קיסר. כשאני שירַתי בצבא, נפל גנרל אחד מן הסוס שלו ונהרג לגמרי בשקט. הם רצו לעזור לו לעלות על הסוס, הרכיבו אותו והתפלאו שמת לגמרי. והוא היה צריך לקבל אז העלאה לדרגת פלדמארשאל. זה קרה במסדר צבאי. במסדרים כאלו לא צומח שום דבר טוב. גם בסאראיבו היה איזה מסדר חגיגי. אני זוכר שפעם היו חסרים לי במסדר עשרים כפתורים במדים ושׂמו אותי שבועיים בצינוק ומזה שכבתי יומיים כמו פגר קשור ברגליים ובידיים. אבל בצבא מוכרחה להיות משמעת. אחרת כל אחד עושה מה שהוא רוצה. הסגן שלנו מאקובץ היה אומר תמיד: משמעת, מטומטמים שכמוכם, מוכרחה להיות, אחרת תטפסו על העצים כמו קופים. אבל הצבא יעשה מכם בני־אדם, אידיוטים מדופלמים שכמוכם! וזה נכון. תארו לעצמכם, גן ציבורי, נאמר בכיכר קארל, ועל כל עץ חייל פורק־משמעת! מזה פחדתי תמיד הכי־הרבה!”

“בסאראיבו,” התחיל ברטשניידר, “היה זה מעשה הסרבים.”

“פה יש לך טעות,” ענה שווייק. “זה עשו התורכים בגלל בוסניה והרצגובינה.” ושווייק הרחיב את הדיבור על דעתו בעניין המדיניות הבין־לאומית של אוסטריה וארצות הבאלקאן. התורכים הפסידו בשנת 1912 במלחמה עם סרביה, בולגריה ויוון. הם רצו שאוסטריה תעזור להם וכשלא קיבלו עזרה, ירו בפרדינאנד.

“אתה אוהב תורכים?” פנה שווייק אל הפונדקי פאליבץ. “אתה אוהב את הכלבים הכופרים? נכון שלא?”

“אורח הוא אורח,” אמר פאליבץ, “אפילו תורכי. לגבינו, הסוחרים, אין פוליטיקה. תשלם בשביל הבירה שלך, תשב במסבאה ותפטפט על מה שאתה רוצה. זה הכלל שלי. אם לפרדינאנד שלנו עשה את זה סרבי או תורכי, נוצרי או מוסלמי, אנארכיסט או אחד מן הצ’כים־הצעירים – זה בשבילי הכל היינו־הך.”

“טוב, אדון פאליבץ,” השמיע את קולו ברטשניידר, ששוב נואש מתקווה לתפוס אחד מן השניים. “אבל עליך להודות, שזו אבידה גדולה לאוסטריה.”

שווייק ענה במקום הפונדקי" “זו אבידה, אין ספק. אבידה נוראה. את הפרדינאנד הזה אי אפשר להחליף באיזה מטומטם. רק שהיה צריך להיות שמן יותר.”

“לְמַה אתה מתכוון?” התאושש ברטשניידר.

“למה אני מתכוון,” השיב שווייק בנחת. “פשוט מאוד. אילו היה שמן יותר, היה מת כבר לפני זה משבץ־הלב, כשרדף אחרי הזקנות בקונופישטה, שליקטו ביערות שלו ענפים יבשים ופטריות, ולא היה צריך למות מיתה מחפירה כזו. רק לחשוב על זה: הדוד של הקיסר ירום הודו והם יורים בו! הרי זו שערוריה! כל העתונים מלאים מזה! אצלנו בבודיוביצֶה דקרו לפני שנים בשוק באיזה ריב קטן סוחר־בהמות, אחד בשם בּרשֶטיסלאב לודוויק. היה לו בן ושמו בוהוסלאב, וזה היה סוחר־חזירים. אף אחד לא היה קונה אצלו וכל אחד היה אומר: זה בנו של הנדקר. כנראה שגם הוא מנוּול גדול. לא היתה לו ברירה אלא לקפוץ לוולטאבה מן הגשר בקרומלוב והיו מוכרחים למשות אותו, להחיות אותו, לשאוב ממנו את המים, והוא היה צריך להוציא את נשמתו בדיוק כשהרופא נתן לו זריקה.”

“יש לך השוואות משונות,” אמר ברטשניידר בנימה כבדת־משמעות. “קודם אתה מדבר על פרדינאנד ואחר־כך על איזה סוחר־בהמות.”

“מה פתאום?” הגן שווייק על עצמו, “חלילה לי להשוות מישהו למישהו. אדון פאליבץ מכיר אותי. נכון שאף פעם לא השוויתי אף אחד לאף אחד. רק שלא הייתי רוצה להיות בעוֹרה של אלמנת הארכידוכס. מה היא תעשה? הילדים יתומים, האחוזה בקונופישטה בלי בעל־בית ולהתחתן עם איזה ארכידוכס – מה ייצא לה מזה? היא תסע אתו לסאראיבו ותתאלמן עוד פעם. בזליבי על יד הלובוקה היה לפני שנים שומר־יערות אחד. היה לו שם מכוער כזה, פִינְדאוֹר². גונבי הציד הרגו אותו ונשארה אחריו אלמנה עם שני ילדים. ושוב נישאה לשומר־יערות אחד פֶּפיק שאלוביץ ממידלוֹבארי. וגם אותו חיסלו. ואז היא התחתנה בשלישית, ושוב עם שומר־יערות ואמרה: המזל בא בשלָשוֹת. אם עכשיו אני לא מצליחה, אני כבר לא יודעת מה לעשות. כמובן, גם בו ירו ואז כבר היו לה מכל שומרי־היערות ביחד ששה ילדים. היא הלכה למשרדו של הוד מעלתו הרוזן מהלובוקה והתאוננה על הצרות שיש לה עם שומרי־היערות. אז המליצו לפניה על שומר־אגמים מחומת המבצר של וראזיצֶ’ה, אחד בשם יארֶש. ומה אתם אומרים? הוא טבע לה כשהוציא את הדגים מן האגם והיו לה ממנו שני ילדים. אחר־כך נישאה למסרס־חזירים מווֹדניאני וזה גמר אותה לילה אחד בגרזן ומסר את עצמו לידי המשטרה. וכשתלו אותו בבית המשפט המחוזי בפיסֶק, נשך את אפו של הכומר ואמר שהוא לא מתחרט על כלום. וגם אמר משהו מכוער על הקיסר ירום הודו.”

“ואתה לא יודע במקרה מה אמר?” שאל ברטשניידר בקול רווּי תקווה.

“את זה אני לא יכול להגיד לכם, מפני שאף אחד לא העז לחזור על המלים. אבל אומרים שזה היה משהו כל כך נורא שאחד השופטים שהיה שם יצא מדעתו ועד היום מחזיקים אותו בתא־בידוד כדי שלא יתגלה הדבר. אלה לא היו דברי־עלבון רגילים כלפי הקיסר, כמו שמפליט אדם בגילופין.”

“ואיזה מין עלבונות אדם מפליט בגילופין כלפי הקיסר?” שאל ברטשניידר.

“אנא, רבותי, תשנו את הנושא,” אמר פאליבץ. “אתם יודעים, אני לא אוהב את זה, אדם מפליץ משהו ואחר־כך מתחרט.”

“כיצד אדם מעליב את הקיסר ירוּם הודו כשהוא שיכור?” חזר אחריו שווייק. “בכל מיני דרכים. תשתכרו, תשמיעו את ההימנון האוסטרי ותראו מה תתחילו לומר! תפברקו כל כך הרבה דברים על הקיסר ירום הודו ואפילו אם רק מחציתה היתה אמת, היה זה מספיק להביא עליו בזיון לכל החיים. אבל באמת, לא מגיע לו לאדון הזקן. קחו עניין כזה. את בנו רודולף איבד בגיל צעיר, במלוא אונו; את רעייתו אליזאבט דקרו בפצירה; אחר־כך אבד לו יאן אוֹרט; את אחיו, קיסר מקסיקו, גמרו ביריות באיזה־שהוא מבצר מול איזה־שהוא קיר. עכשיו לעת־זקנה חיסלו את דודו. בשביל זה אדם צריך עצבים מברזל. ואחר־כך מתחיל איזה שיכור באיזו מסבאה לגדף אותו. אילו פרץ היום משהו, הייתי מתנדב ומשרת את הקיסר ירום הודו עד טיפת דמי האחרונה.”

שווייק לגם לגימה של ממש והמשיך: “אתם חושבים שהקיסר ירום הודו יניח לדברים האלו ככה? אז אתם לא מכירים אותו. מוכרחה להיות מלחמה עם התורכים. הרגתם לי את הדוד, אז הא לכם בפרצוף! בטח שתהיה מלחמה. סרביה ורוסיה יעזרו לנו. יהיה שמח.”

שווייק לבש זיו בשעת נבואתו. פניו התמים, שהיו מחייכים כירח במילואו, זרחו בהתלהבות. לו היה הכל נהיר.

“ייתכן,” הוסיף לתאר את עתידות אוסטריה, “שבמקרה מלחמה עם תורכיה יתקיפו אותנו הגרמנים, מפני שגרמנים ותורכים הולכים ביחד. אין עוד מנוולים כאלו בעולם. אבל אנחנו יכולים לעשות ברית עם צרפת, שיש לה חשבון עם הגרמנים עוד משנת 1871. זהו זה. מלחמה תהיה. יותר לא אגיד לכם.”

ברטשניידר קם ואמר חגיגית: “יותר אתה לא צריך להגיד. צא אתי לפרוזדור ושם אני אגיד לך משהו.”

שווייק יצא בעקבות שוטר־החרש אל הפרוזדור ושם ציפתה לו הפתעה נעימה: חברו־לסביאה הראה לו את סמל־הנשר והכריז שהוא עוצר אותו ולוקח אותו מיד אל מטה המשטרה. שווייק ניסה להסביר, שכנראה טעות היא בידי האדון, שהוא חף־מפשע לחלוטין, שלא הוציא מפיו אף מלה אחת שיש בה עלבון כלפי מישהו.

אבל ברטשניידר אמר לו שעבר כמה עבירות על החוק וביניהן גם עוון בגידה במלכות.

אחר־כך חזרו אל הדלפק ושווייק אמר לפאליבץ: “היו לי חמש בירות ולחמניה עם נקניקיה. אז תן לי עוד סליבוביץ אחד ואני מוכרח ללכת, מכיוון שעצרו אותי.”

ברטשניידר הראה לאדן פאליבץ את הנשר שלו, נעץ בו עיניים לרגע ואחר־כך שאל:

“אתה נשוי?”

“כן.”

“ורעייתך יכולה לנהל את העסק בזמן היעדרך?”

“יכולה.”

“אז הכל בסדר, אדון פאליבץ,” אמר ברטשניידר בעליצות. “קרא לאשתך, מסור לה את הכל, ובערב אבוא לקחת אותך.”

“אל תקח ללב,” ניחם אותו שווייק. “אני הולך לשם רק בגלל בגידה במלכות.”

“אבל למה אני?” ייבב פאליבץ. “הרי אני כל כך זהיר.”

ברטשניידר התחייך ואמר בנימת נצחון “מפני שאמרת שהזבובים חרבנו על הקיסר ירוּם הודו. כבר יוציאו לך את הקיסר ירום הודו מן הראש.”

שווייק עזב את “הגביע” בליווי שוטר־החרש. כשיצאו לרחוב שאל אותו בחיוכו טוב־הלב: “אני חייב לרדת מהמדרכה?”

“למה?”

“חשבתי שאם אני עצור אין לי רשות ללכת על המדרכה.”

כשעברו את שער מטה המשטרה אמר שווייק: “ובכן, הדרך עברה בנעימים. אתה מזדמן לעתים קרובות אצל ‘הגביע’?”

ובשעה שהוליכו את שווייק ללשכת־הקבלה מסר פאליבץ את ניהול “הגביע” לאשתו הבוכיה וניחם אותה על־פי דרכו המיוחדת:

“אל תבכי, אל תצרחי. מה הם יכולים לעשות לי בגלל תמונת קיסר מחורבנת?”

וכך התערב החייל הטוב שווייק במלחמת־העולם על־פי דרכו החביבה־המלבבת. ההיסטוריונים אולי ימצאו עניין בעובדה ששווייק הרחיק ראוֹת את העתיד. אם המצב התפתח אחר־כך שלא כפי שהסביר ב“הגביע”, ראוי לזכור, שהיה חסר הכשרה דיפלומטית.

2. החייל הטוב שווייק במטה המשטרה

ההתנקשות בסאראיבו מילאה את מטה המשטרה קרבנות רבים. הכניסו אותם זה אחר זה והמפקח הזקן בלשכת הקבלה חזר ואמר בקול אבהי: “בשביל הפֶרדינאנד הזה תשלמו ביוקר!”

כשכלאו את שווייק באחד התאים המרובים בקומה הראשונה, מצא את עצמו בחברת ששה אנשים. חמשה ישבו מסביב לשולחן ואחד, גבר בגיל־העמידה, ישב בפינה על הדרגש, כמנסה לפרוש מן הציבור.

שווייק התחיל שואל אותם, זה אחר זה, למה הם עצורים.

החמשה שהיו מסובים סביב השולחן ענו כמעט תשובה זהה:

“בגלל סאראיבו,” “בגלל פֶרְדינאנד,” “בגלל רצח כבוד הארכידוכס,” “למען פרדינאנד,” “מפני שחיסלו את הארכידוכס בסאראיבו.”

הששי, שפרש מן החמשה, אמר שאינו רוצה בשיג־ושיח יותר, כדי שגם עליו לא יפול איזה חשד, שהריהו יושב רק בגלל נסיון לרצוח ולשדוד בעל־משק מהוליצֶה.

שווייק התיישב ליד השולחן בתוך חבורת הקושרים שכבר סיפרו בפעם העשירית איש לרעהו, איך נקלעו לכאן. כולם, חוץ מאחד, נתפסו בבית מרזח או במרתף־יין או בבית־קפה. היוצא מן הכלל היה איזה שמן מופלג, ממושקף, עיניו אדומות מבכי, שנעצר בדירתו, מכיוון שיומיים קודם ההתנקשות בסאראיבו שילם בפונדק “או בריישקו” את חשבון השתייה של שני סטודנטים סרביים מן הטכניון והבלש בריקס ראה אותו בחברתם ב“מונמארטר” שברחוב רז’טייזובה. ושם – כפי שאישר בחתימת־ידו על הפרוטוקול – שוב שילם את חשבונם.

על כל השאלות בחקירה המוקדמת במטה המשטרה ענה ביבבה חדגונית: “יש לי חנות מכשירי־כתיבה.”

על כך קיבל את התשובה הסטראוטיפית: “זה לא יכול לשמש לך תירוץ.”

הגבר קטן־הקומה, שנעצר במרתף־היין, היה פרופסור להיסטוריה וסיפר למוזג תולדות התנקשויות שונות. הוא נעצר באותו רגע ממש שסיים ניתוח פסיכולוגי של כל התנקשות והתנקשות לאמור: “רעיון ההתנקשות הוא פשוט כביצת קולומבוס.”

“כן, בדיוק כמו שלך מחכה פאנקראץ,” השלים מפקח־המשטרה את המשפט בעת החקירה.

הקושר השלישי היה יושב־ראש אגודת הצדקה “דובּרוֹמיל” בהודקוביצ’קי. ביום הרצח ערכה אגודת “דוברומיל” מסיבת־גן עם קונצרט. סמל המשטרה בא כדי לבקש מן הקהל להתפזר לרגל אבלה של אוסטריה, ואז אמר יושב־ראש “דוברומיל” לתומו: “חכה רק רגע עד שיגמרו לנגן ‘הידד לסלאבים’.”

עכשיו ישב, ראשו מושפל, ונאנח: “באוגוסט יש לנו בחירות חדשות להנהלה. אם לא אהיה עד אז בבית, אפשר שלא יבחרו בי. אני כבר יושב־ראש בפעם העשירית. בושה כזאת תוריד אותי שאולה.”

דבר מוזר עולל פרדינאנד המנוח לעצור הרביעי, אדם ישר וללא רבב. יומיים ניסה להתחמק מכל שיחה על פרדינאנד עד שבערב, בשעת משחק “מאריאש”, כשלקח מלך תלתן בטרוּמף של שבע… אמר: “שבעה עגולים כמו בסאראיבו.”

האיש החמישי, שבעצמו אמר, כי הוא עצור “בגלל רצח כבוד הארכידוכס בסאראיבו,” שערות ראשו וזקנו היו סמורות וגולגולתו היתה דומה לשל פינשר קצוץ־שיער.

הוא אפילו לא הוציא מפיו מלה אחת במסעדה שבה נעצר ואפילו לא קרא בעתון על רצח פרדינאנד, ישב בגפו ליד השולחן, והנה ניגש אליו איזה אדם, התיישב מולו והפטיר: “קראת?”

“לא קראתי.”

“אתה יודע על כך?”

“לא יודע.”

“אתה יודע במה מדובר?”

“לא יודע, זה לא מעניין אותי.”

“אבל זה צריך היה לעניין אותך.”

“אני לא יודע מה שצריך לעניין אותי. אני מעשן סיגר, שותה כמה כוסות, אוכל ארוחת־ערב ולא קורא עתון. העתונים משקרים. למה להתרגז?”

“ובכן, אותך לא מעניין הרצח בסאראיבו?”

“אותי לא מעניין שום דבר, אם בפראג, בווינה, בסאראיבו או בלונדון. בשביל זה יש משרדי־ממשלה ובתי־משפט ומשטרה. אם באיזה מקום הרגו מישהו – מגיע לו. למה היה חמור כזה, לא־זהיר, ונתן שירצחו אותו?”

אכן, אלה היו מלותיו האחרונות בשיחה. מאז היה חוזר ואומר בקול כל חמש דקות: “אני חף מפשע, אני חף מפשע.”

מלים אלה זעק בשער מטה המשטרה; על מלים אלה עתיד הוא לחזור כשיעבירו אותו אל בית־הדין הפלילי בפראג; ובמלים אלה ייכנס לתא הכלא.

כיוון ששמע שווייק את כל סיפורי־הזוועה של קושרי־הקשר ראה להבהיר להם את מצבם חסר־התקווה.

“כולנו בצרה צרורה,” פתח בדברי הנחמה שלו. “לא נכון מה שאתם אומרים שלכם, לנו, לכולנו, לא יכול לקרות כלום. בשביל מה יש לנו משטרה אם לא בשביל להעניש אותנו על הפה הגדול שלנו? אם הזמנים מסוכנים כל כך עד שיורים בארכידוכסים, אף אחד לא צריך להתפלא שסוחבים אותו למשטרה. כל זה עושים למען התפארת, כדי שלפרדינאנד תהיה לוויה יפה. כל כמה שנהיה פה רבים יותר, יהיה לנו טוב יותר, כי יהיה שמח יותר. כשהייתי בצבא, היתה לפעמים מחצית המחלקה במחבוש. וכמה חפים מפשע היו שפוטים! ולא רק בצבא, אלא גם בבתי־המשפט. אני זוכר שפעם דנו אשה אחת מפני שחנקה את התינוקות התאומים שלה. למרות שהעידה בשבועה, שלא יכלה לחנוק תאומים, אם ילדה רק בת אחת ואותה הצליחה לחנוק בלי כאבים, בכל זאת דנו אותה על רצח כפול. או הצועני החף־מפשע בזאבֶייהליצה, שפרץ לתוך חנות־מכולת בליל חג המולד. הוא נשבע שרק רצה להתחמם, אבל כלום לא הועיל לו. ברגע שאתה בידי בית־המשפט, זה רע ומר. ורע זה צריך להיות. אפילו אם לא כל האנשים הם מנוולים כמו שחושבים עליהם. אבל איך אתה מבדיל היום בין צדיק לרשע, בעיקר עכשיו בזמנים טרופים כאלו כשגמרו לנו את פרדינאנד? כששירַתי בצבא בבודיוביצה ירו ביער מאחורי מגרש־האימונים בכלב של המפקד. כשזה נודע לו, קרא לכולנו, העמיד אותנו בשורות וציווה שכל חייל עשירי יצעד קדימה. גם אני, כמובן, הייתי עשירי, עמדתי דום ולא הנדתי עפעף. המפקד הולך סביב ואומר: ‘שפלים מנוולים, חיות, חזירים, צבוֹעים מסריחים, בגלל הכלב הייתי ברצון שולח את כולכם לצינוק, מרסק אתכם לחתיכות, יורה בכם ועושה מכם קציצות. אבל כדי שתדעו שאני חס עליכם אתן לכם רק שבועיים ריתוק.’ אתם רואים: אז היה עניין רק בכלבלב והיום מדובר אפילו בארכידוכס. ולכן זה צריך להיות איום ונורא, כדי שהאבל יהיה שווה משהו.”

“אני חף מפשע, אני חף מפשע,” חזר וקרא בעל השערות הסומרות.

“אדוננו ישו היה גם כן חף מפשע,” אמר שווייק, “ובכל זאת צלבו אותו. אף אחד, בשום מקום, אף פעם אחת – לא היה לו אדם חף מפשע. Maul halteen und weiter dienen!”³, כמו שהיו אומרים לנו בצבא. ככה הכי־טוב והכי־יפה."

שווייק שכב על הדרגש ונרדם רווה־נחת.

בינתיים הכניסו שני חדשים. אחד מהם היה מבוסניה. הוא התהלך בתא אנה ואנה, חרק בשיניו וכל מלה שניה היתה: “Jaben ti dusu”⁴ עינתה אותו המחשבה, שבמטה המשטרה עלולים להחרים את עגלת הרוכלים שלו.

האורח החדש השני היה מר פאליבץ, שלמראה ידידו שווייק ניער אותו משנתו ואמר בקול דרמטי: “גם אני כבר כאן!”

שווייק לחץ את ידו בלבביות ואמר: “נעים לי מאוד. ידעתי שהאדון יעמוד בדיבורו כשאמר לו שיבוא לקחת אותך. דייקנות כזאת אני אוהב.”

אבל מר פאליבץ העיר על כך שדייקנות כזאת שווה לתחת ושאל את שווייק בשפל־קול, אם שאר האדונים העצורים אינם גנבים, מפני שזה עלול להזיק לעסק שלו.

שווייק הבהיר לו שכולם חוץ מאחד, הנמצא כאן בגלל נסיון שוד ורצח של איכר בהוליצה, שייכים לחבורת קרבנות הארכידוכס.

פאליבץ נעלב ואמר שאין הוא נמצא כאן בגלל איזה ארכידוכס מטמטם אלא בגלל הקיסר ירום הודו. ומכיוון שהאחרים התחילו מגלים עניין סיפר להם, איך הזבובים חרבנו על הקיסר ירום הודו.

“הם טינפו אותו, החיות האלו,” סיים את תיאור קורותיו, “וסוף שהביאו אותי לתפיסה, לעולם לא אסלח להם, לזבובים,” הוסיף בנימה של איום.

שווייק שכב שוב לישון, אך שנתו לא אָרכה, שכן באו לקחת אותו כדי להוליכו לחקירה.

וכך – כשהוא מטפס ועולה במדרגות אל המחלקה השלישית לחקירה – נשא שווייק את הצלב שלו לפסגת גולגולתא, בלי לדעת שקדוש־מעונה הוא.

כשראה שלט, שאסור לירוק בפרוזדור, ביקש מן השוטר שיתיר לו לירוק לתוך הרקקית, ובפנים זוהרות מרוב תמימות נכנס ללשכה ואמר: “ערב טוב לכולכם, רבותי.”

במקום תשובה תקע לו מישהו אצבע בין הצלעות והעמיד אותו לפני שולחן, שמאחוריו ישב אדון בעל פרצוף רשמי צונן וארשת אכזרית, כאילו יצא ברגע זה מתוך ספרו של לוֹמבּרוֹזוֹ “טיפוסי פושעים”.

הוא נתן בשווייק מבט צמא־דם ואמר: “אל תביט כמטומטם!”

“אני לא יכול אחרת,” ענה שווייק בכובד־ראש, “שִחררו אותי מהצבא בגלל טמטום וּועדה רשמית מיוחדת הכריזה עלי כעל אידיוט. אני אידיוט רשמי.”

האדון בעל הפרצוף הפלילי ניקש בשיניו: “אשמתך ועבירתך מעידות שאתה בכושר שכלי מלא.”

ועתה מנה באזני שווייק שורה שלמה של פשעים, החל בבגידה במלכות וכלה בפגיעה בכבוד הקיסר ירום הודו ובני חצר הקיסרות. ובמרכז האסיפה הזאת הבהיקה הסכמתו של שווייק לרצח הארכידוכס פרדינאנד ומשם הסתעף ענף חדש של פשעים וביניהם זהַר באור‏־יקרות פשע ההסתה, מאחר שהכל אירע במקום ציבורי.

“מה יש לך לומר על כך?” שאל בתרועת נצחון האדון בעל הקלסתר של חיית־טרף.

“זה הרבה,” ענה שווייק לפי תומו, “כל מה שיותר מדי – מזיק.”

“זאת אומרת, שאתה מודה?”

“אני מודה בכל. צריכים להחמיר בדין. כשלא מחמירים לא משיגים כלום. כשאני הייתי בצבא…”

“סתום את פיך!” צווח מפקח־המשטרה על שווייק, “וענֵה רק על מה ששואלים אותך. אתה מבין?”

“איך לא אבין,” אמר שווייק. “מודיע בהכנעה שאני מבין כל מה שהואלת לומר ברור לי כשמש.”

“עם מי אתה בא במגע?”

“עם העוזרת שלי, כבודו.”

“ובחוגים הפוליטיים כאן אין לך מכירים?”

“יש לי, כבודו. אני קורא את מדור חיות־הבית במהדורת אחר־הצהריים של ‘נארודני פוליטיקה’.”

“החוצה! הרעים על שווייק האדון בעל הקלסתר של חיית־טרף.”

כשהוציאו אותו מהלשכה אמר שווייק: “לילה טוב, כבודו,”

בשובו לתאו הודיע לכל העצירים שחקירה כזו היא בידור. “קצת צועקים עליך ולבסוף מגרשים אותך.”

“לפנים,” המשיך שווייק, “היה יותר גרוע. קראתי פעם בספר אחד שהנאשמים היו צריכים להלך על ברזל מלובן ולשתות עופרת מותכת כדי שיתגלה אם הם חפים מפשע. או שהיו תוקעים את רגליהם לתוך מגפיים ספרדיים. או שהיו מותחים אותם על סולם כשלא רצו להודות. או שהיו שורפים את מתניהם בלפיד כמו שעשו ליאן הקדוש מנֶפוֹמוּק. אומרים שהוא צרח כאילו שחטו אותו בסכין ולא הפסיק עד שהשליכו אותו מגשר אלִישקה בשק אטום. היו הרבה מקרים כאלו ואחר־כך היו הולכים וחותכים אדם לרבעים או תוקעים אותו על עמוד אי־שם על־יד המוזיאון. ואם רק היו משליכים אדם למרתף עינויים, היה מרגיש כאילו נולד מחדש.”

“היום זה צחוק להיות במעצר,” אמר שווייק בקורת־רוח. “שום חיתוך לרבעים, שום מגפיים ספרדיים, דרגשים יש לנו, ספסלים יש לנו. אנחנו לא נדחסים כסרדינים. מרק נותנים לנו, לחם נותנים לנו, כד מים מביאים לנו. בית־השימוש ישר מול האף. בכל דבר רואים התקדמות. נכון, קצת רחוק עד לחקירה. צריך לעבור שלושה פרוזדורים ולעלות עוד קומה, אבל לעומת זה הפרוזדורים נקיים ומלאי־חיים. אחד מובל לכאן ושני לשם — צעיר, זקן, זכר ונקבה. אתה שמח שלפחות אתה לא לבד. כל אחד הולך מרוצה לדרכו ולא צריך לפחד שבלשכה יגידו לו: ובכן, התייעצנו ומחר יחתכו אותך לרבעים או ישרפו אותך לפי בחירתך. זו בטח היתה בחירה קשה ונדמה לי, רבותי, שרבים מאתנו היו ברגע כזה אובדי־עצות. כן, כן, היום השתנה המצב לטובתנו.”

הוא סיים את הסניגוריה על בית־הסוהר האזרחי המודרני והנה פתח הסוהר את הדלת וקרא: “שווייק, להתלבש ולבוא לחקירה!”

“בסדר, אתלבש,” ענה שווייק. “לזה אני לא מתנגד. אבל אני חושש שיש פה איזו טעות. אותי כבר זרקו מחקירה אחת. אני חושש שהאדונים האחרים, הנמצאים פה אתי, יכעסו עלי שאני הולך לחקירה כבר בפעם השניה והם לא היו שם אפילו פעם אחת. הם עוד יקנאו בי.”

“תצא ותפסיק לבלבל את המוח!” היתה התשובה על הצהרתו הג’נטלמנית של שווייק.

ושוב ניצב שווייק לפני האדון בעל הקלסתר הפלילי, שבלי שום גינונים פתח ושאל בנימה קשוחה שאין אחריה עוררים: “אתה מודה בכל?”

שווייק נעץ את עיניו הכחולות הטובות באדם חסר־הרחמים ואמר רכות: “אם כבודו מבקש שאודה, אז אני מודה. זה לא יכול להזיק. ואם תאמר: שווייק, אל תודה בשום דבר, אני אכחיש ואכחיש עד לנשימתי האחרונה.”

האדון חמור־הסבר רשם במסמכיו, הושיט עט לשווייק ודרש שיחתום.

ושווייק חתם על תלונתו של ברטשניידר והוסיף מלים אלה:

"כל ההאשמות המובאות נגדי לעיל מבוססות על אמת.

יוזף שווייק"

לאחר שחתם פנה אל האדון חמור־הסבר: “עלי לחתום עוד על משהו? או לבוא רק מחר בבוקר?”

“מחר בבוקר יסיעו אותך לבית־המשפט הפלילי,” היתה התשובה.

“באיזו שעה, כבודו, כדי שלא אאחר חלילה?”

“החוצה!” באה צווחה מעברו השני של השולחן ששווייק עמד לפניו.

בשובו אל מעונו החדש, המסורג, אמר שווייק לשוטר שנלווה אליו: “הכל הולך כמו על חמאה.”

ברגע שנסגרה הדלת אחריו עטו עליו חבריו־לכלא בכל מיני שאלות, ועליהן ענה שווייק ברורות: “כרגע הודיתי שכנראה רצחתי את הארכידוכס פרדינאנד.”

ששת הגברים התכרבלו נדהמים מתחת לשמיכות המכונמות. רק איש בוסניה שבהם אמר: “Dobro doŠli”⁵

שוויק אמר בשכבו על הדרגש: “חבל שאין לי פה שעון מעורר.”

אבל בבוקר העירו אותו גם בלי שעון מעורר, ובשעה שש בדיוק הסיעו את שווייק ב“אנטון הירוק”⁶ אל בית־המשפט הפלילי המחוזי.

“כל הקודם זוכה,” אמר שווייק לרעיו־למסע, כשיצא “אנטון הירוק” משער מטה המשטרה.

3. שווייק לפני ועדה רפואית

החדרונים הנקיים, החמימים־הנעימים של בית־המשפט המחוזי עשו על שווייק את הרושם הטוב ביותר – הקירות המסוידים, הסורגים הצבועים בשחור ומר דמארטיני השמן, הממונה הראשי על העצירים במעצר־חקירה, שפסים סגולים על כותפותיו ומסביב לכומתת השרד שלו. הצבע הסגול חובה הוא לא רק כאן אלא גם בטקסי־הדת בימי הפסחא.

חזרו הימים נאדרי־ההוד של מלכות רומי בירושלים. הובילו את האסירים והעמידו אותם לפני הפילאטים מהדורת 1914 שבקומת הקרקע, והשופטים־החוקרים הפילאטים של העת החדשה, תחת לרחוץ בנקיון כפיהם, שלחו להביא מטייסיג גולאש ובירה תוצרת פילזן ובתוך כך מסרו לידי התביעה הכללית תביעות מוסיפות והולכות.

כאן נעלם לרוב כל הגיון וניצח הסעיף: הסעיף חנק, הסעיף טמטֵם, הסעיף נשף, הסעיף צחק, הסעיף איים, הסעיף רצח – ולא סלח. היו אלה להטוטרי החוק, זוללי אותיות, טורפי הנאשמים, נמרי הג’ונגל האוסטרי, שהיו מודדים את המרחק לזינוקם על הנאשם לפי מספר הסעיף.

היו קצת אדונים יוצאים מן־הכלל (כפי שהיו גם במטה המשטרה) שלא נהגו כל כך בכובד ראש בחוק, שהרי בכל מקום אתה מוצא שושנה בין החוחים.

אל אחד האדונים הללו הוליכו את שווייק לחקירה. היה זה איש בא־בימים, בעל ארשת של טוב־לב, וכשחקר את הרוצח הנודע ואלֶש, לא שכח מעולם לומר: “הואילה־נא לשבת, מר ואלֶש. בדיוק יש פה כיסא פנוי.”

כשהביאו לפניו את שווייק ביקש ממנו בחביבותו הטבעית שיישב ואמר לו: “ובכן, אתה הוא אותו אדון שווייק.”

“אני חושב שכן,” ענה שווייק, “זה לא יכול להיות אחרת. הרי אבא שלי היה שווייק ואמא שלי היתה הגברת שווייק. אני לא יכול לעשות להם בושה כזאת ולהתכחש לשמי.”

חיוך נלבב חלף על פניו של השופט־החוקר. “דברים יפים עוללת. יש לך הרבה על המצפון.”

“תמיד יש לי הרבה על המצפון,” אמר שווייק בחיוך נלבב אף יותר מחיוכו של השופט־החוקר. “ייתכן שיש לי יותר על המצפון משיש לכבודו.”

“קל לראות את זה לפי הפרוטוקול שחתמת עליו,” אמר השופט־החוקר בנימה חביבה לא־פחות. “האם לא הפעילו עליך לחץ במשטרה?”

“מה פתאום, כבודו? אני בעצמי שאלתי אותם, אם עלי לחתום והם אמרו שאחתום, וככה שמעתי בקולם. הרי לא אריב בגלל החתימה האישית שלי. ממילא זה לא היה מועיל לי. סדר צריך להיות.”

“האם אתה מרגיש את עצמך בריא לגמרי?”

“בריא לגמרי דווקא לא, כבוד השופט, יש לי שגרון ואני מורח את עצמי במשחת קמפור.”

הזקן שוב חייך בחביבות. “מה תאמר, אם אצווה לבדוק אותך על־ידי ועדה רפואית?”

“אני לא חושב שמצבי רע כל כך עד שהאדונים האלו יבזבזו עלי זמן. כבר בדק אותי איזה אדון דוקטור במטה המשטרה, אם אין לי זיבה.”

“אתה יודע, אדון שווייק, בכל זאת ננסה את עניין הוועדה הרפואית. נרכיב ועדה יפה, נושיב אותך במעצר־חקירה, ובינתיים תנוח לך. לעת־עתה רק שאלה אחת: לפי הפרוטוקול נאמר כאן שהצהרת ברבים כי בקרוב תפרוץ מלחמה.”

“כן, אדוני השופט, היא תפרוץ בקרוב מאוד.”

“ואתה לא סובל לפעמים מהתקפי נפילה?”

“לא, אדוני, כאלה דווקא אין לי. פעם אחת כמעט שהפיל אותי האוטומוביל בכיכר קארל. אבל זה היה כבר לפני הרבה שנים.”

בכך תמה החקירה. שווייק הושיט את ידו לשופט־החוקר ולאחר שחזר אל תאו אמר לשכניו: “אז בגלל הרצח של הארכידוכס פרדינאנד תבדוק אותי ועדה רפואית.”

“כבר נבדקתי על־ידי ועדה רפואית כזו,” אמר בחור אחד. “זה היה כשהגעתי לפני חבר המושבעים בגלל שטיחים. מצאו אותי מפגר. עכשיו מכרתי מכונת־דישה לא שלי והם לא יכולים לעשות לי שום דבר. אתמול אמר לי עורך־הדין שלי, שאם פעם הכריזו עלי כעל מפגר, יש לי תועלת מזה כל החיים.”

“אני לא מאמין לרופאים מטעם בית־המשפט,” העיר אדם בעל הבעת פנים אינטליגנטית. “כשזייפתי פעם שטרות, הלכתי על כל צרה שלא תבוא, לשמוע את הרצאותיו של ד”ר הֶבֶרוֹך, וכשנתפסתי התחזיתי כחולה־נפילה, בדיוק כפי שנהג לתאר ד“ר הֶבֶרוֹך. נשכתי ברגלו של רופא אחד בוועדה, שתיתי את כל הדיו מהקסת וחרבנתי – אם תסלחו לי על הביטוי – בפינת החדר, לעיני כל הוועדה. אבל מכיוון שנשכתי בשוקו של הרופא עד העצם, מצא אותי בריא ושלם והייתי אבוד.”

“אני לא מפחד בכלל מהבדיקה של האדונים האלו,” אמר שווייק. “כששירתי בצבא, בדק אותי פעם רופא־בהמות והכל עבר בשלום.”

“הרופאים מטעם בית־המשפט הם מנוולים,” השמיע קול איש קטן, שפוף. “לא מזמן מצאו במקרה בשדה שלי שלד והרופאים אמרו שהשלד נרצח במכת מכשיר קהה על ראשו לפני ארבעים שנה. ואני בן שלושים־ושמונה סך הכל, ועצרו אותי למרות שיש לי תעודת־לידה, העתק מתוך פנקס־הרשומות ותעודת אזרחות.”

“אני חושב,” אמר שווייק, “שיש לראות את הדברים יותר על־פי היושר. כל אחד יכול לטעות ומוכרח לטעות, כל כמה שהוא שקוע יותר במחשבות. רופאי בית־המשפט הם רק בני־אדם ולכל אדם יש חסרונות משלו. כמו פעם בנוסלֶה, ממש על־יד הגשר מעל הבוטיץ‘, ניגש אלי בלילה אדם אחד כשחזרתי מ’באנצֶט’, ונתן לי על הראש במקל עבה. וכששכבתי על הארץ האיר עלי בפנס ואמר לי: ‘טעות, זה לא הוא.’ וכל כך התרגז שטעה עד שמרח לי עוד אחת על הגב. כך הטבע של הבנאדם, שהוא טועה עד יום מותו. כמו האדון ההוא שמצא בלילה כלב שוטה קפוא־למחצה ולקח אותו הביתה והכניס אותו למיטת אשתו. ברגע שהכלב התחמם והתאושש, נשך את כל המשפחה ואת התינוק בעריסה קרע לחתיכות וטרף אותו. או שאתן לכם דוגמא, כיצד אצלנו בבית טעה פעם חרט. הוא פתח במפתח כנסיה בפודולי, מכיוון שחשב שהוא נמצא בביתו שלו, הוא חלץ את הנעלים בחדר תשמישי הקדושה, מכיוון שחשב שהוא במטבח שלו, ושכב על המזבח, מכיוון שחשב שהוא במיטה שלו, וכיסה את עצמו בכיסויים האלו עם הכתובות הקדושות, ומתחת לראשו שם אבנגליון וספרי קודש אחרים כדי שהראש יהיה גבוה. בבוקר מצא אותו השמש, וכשהתעורר אמר לשמש בחביבות שהיתה פה טעות. ‘טעות הגונה,’ אמר השמש, ‘אם בגלל טעות כזו צריך לקדש את כל הכנסיה מחדש.’ אחר־כך הועמד החרט ההוא לפני ועדה רפואית וזו הוכיחה לו שהיה מפוכח לגמרי ואחראי למעשיו, מפני שאילו היה שיכור, לא היה מצליח להכניס את המפתח לתוך המנעול של דלת הכנסיה. אחר־כך מת החרט ההוא בכלא פאנקראץ. ועוד אתן לכם דוגמה, איך שבקלאדנו טעה כלב־משטרה, כלב־זאב של סרן הפרשים המפורסם רוטר. סרן רוטר זה גידל את הכלבים האלו וניסה אותם על נוודים, עד שכל הנוודים התרחקו ממחוז קלאדנו. אז נתן פקודה שהשוטרים יביאו לו איזה־שהוא חשוד ויהי־מה. ואז הביאו לו אדם לבוש כהלכה, שמצאו אותו ביערות לאני, כשהוא יושב על גדם של עץ. מיד ציווה לחתוך חתיכה מכנפות מעילו, נתן אותה לכלבי־המשטרה הרבים שלו שיריחו אותה, ואחר־כך הובילו את האדם הזה לבית־חרושת ללבנים בקצה העיר ושילחו בעקבותיו את הכלבים המאומנים, והם מצאו אותו והביאו אותו בחזרה. אחר־כך הכריחו את האדם הזה לעלות בסולם לעליית הגג, לקפוץ מעל קיר, לזנק לתוך אגם והכלבים אחריו. בסוף התברר שהאדם הזה היה חבר הפרלמנט מטעם המפלגה הצ’כית הרדיקלית שיצא לטייל ביערות לאני כשנמאס עליו הפרלמנט. לכן אני אומר שבני־אדם טועים. ולא חשוב בכלל, אם אתה משכיל או בור, או מטומטם על כל הראש. טועים אפילו שרים.”

הוועדה הרפואית, שהיה עליה לפסוק, אם אופקיו הרוחניים של שווייק הולמים או אינם הולמים את כל הפשעים שבהם הואשם, היתה מורכבת משלושה אדונים בעלי הדרת רצינות לא־רגילה, שדעות כל אחד מהם היו מנוגדות בתכלית לדעות שני האחרים. היו מיוצגות כאן שלוש אסכולות מדעיות והשקפות פסיכיאטריות.

אם במקרה שווייק הגיעו המחנות המדעיים היריבים האלה לכלל הסכמה מוחלטת, אפשר להסביר זאת רק ברושם המדהים שעשה שווייק על כל הוועדה; הוא נכנס לאולם, שבו היה צריך להיבדק מצבו הנפשי, ולמראה תמונת קיסר אוסטריה על הקיר, קרא: “יחי הקיסר פראנץ יוזף הראשון.”

המקרה היה ברור לגמרי. הצהרתו הספונטאנית של שווייק חסכה שורה שלמה של שאלות ולא נשארו אלא כמה שאלות חשובות ביותר, שמן התשובות עליהן אפשר היה לקבוע חוות־דעת על יסוד שיטותיהם של ד“ר קארלזון, ד”ר הֶבֶרוך ושל האנגלי וייקינג: “האם ראדיום כבד מעופרת?”

“במחילה מכבודכם,” אמר להם שווייק בחיוכו הנלבב, “לא שקלתי אותו.”

“האם אתה מאמין בקץ העולם?”

“קודם כל עלי לראות את הקץ,” ענה שווייק כבדרך־אגב. “בכל אופן מחר זה לא יהיה.”

“האם אתה יכול לחשב את קוטרו של כדור־הארץ?”

“זה, במחילה מכבודכם, אני לא יודע; אבל גם אני, רבותי, הייתי רוצה לשאול אתכם חידה: בית של שלוש קומות ובכל קומה שמונה חלונות. על הגג שני צוהרים ושתי ארובות. בכל קומה גרים שני דיירים. ועכשיו, רבותי, תגידו לי, באיזו שנה מתה הסבתא של השוער?”

רופאי הוועדה החליפו ביניהם מבטים עמוקי־משמעות, ובכל זאת הוסיף אחד מהם עוד שאלה.

“האם אתה יודע את העומק המירבי באוקיינוס השקט?”

“זה, במחילה מכבודכם, אני לא יודע,” היתה התשובה, “אבל נדמה שבכל אופן הוא גדול יותר מן העומק של הוולטאבה על־יד וישהראדי.”

יו"ר הוועדה שאל קצרות: “מספיק?”

ובכל זאת ביקש אחד החברים לשאול עוד שאלה: “כמה הם 12,897 כפול 13,803?”

“729,” ענה שווייק בלי להניד עפעף.

“נדמה לי שזה יספיק בהחלט,” אמר יו"ר הוועדה. “אפשר להחזיר את הנאשם למקומו.”

“אני מודה לכם, רבותי,” אמר שווייק בהכנעה. “גם לי זה מספיק לחלוטין.”

אחרי צאתו הגיעו השלושה לכלל הסכמה ששווייק הוא מטומטם ללא־תקנה ואידיוט לפי כל חוקי־הטבע, כפי שקבעו חכמי הפסיכיאטריה.

בחוות־הדעת, שנמסרה לשופט החוקר, היה כתוב בין השאר: "החתומים מטה, חברי ועדה רפואית, מאמתים בזה את אטימותו הנפשית המוחלטת ואת לקוּת־השכל המוטבעת־מלידה של יוזף שווייק, אשר בעמדו לפני הוועדה התבטא בלשון כדלהלן: ‘יחי הקיסר פראנץ יוזף הראשון’, אמירה די בה להבהיר את מצבו הנפשי של יוזף שווייק כשל שוטה מוסמך.

על כן חברי הוועדה החתומים מטה מציעים:

א. לבטל את החקירה נגד יוזף שווייק.

ב. לשלוח את שווייק לבית־מרפא פסיכיאטרי לשם הסתכלות על מנת לקבוע באיזו מידה מצבו הנפשי מסוכן לציבור."

בשעה שנתחברה חוות דעת זו סיפר שווייק לחבריו־לתא: “הם צפצפו על פרדינאנד ודיברו אתי על שטויות גדולות עוד יותר. בסוף אמרו זה לזה שדי לנו במה שדובר בינינו ונפרדנו.”

“אני לא מאמין לאף אחד,” העיר האיש קטן־הקומה והשפוף, שבשדהו מצאו את השלד. “כולם גנבים.”

“גם גנבים מוכרחים לחיות,” אמר שווייק בשכבו על מזרן הקש שלו. “אילו היו כל בני־האדם בעלי כוונות טובות, היו מתחילים מהר מאוד להרביץ זה לזה.”

4. שווייק נזרק מבית המשוגעים

לימים, כשתיאר שווייק את החיים בבית המשוגעים, הפליג בתשבחות: “באמת אני לא יודע למה המשוגעים כועסים שמחזיקים אותם שם. אדם יכול לזחול ערום על הרצפה, ליילל כמו תן, להשתולל ולנשוך. אילו היה אדם עושה זאת באיזה מקום בטיילת, היו האנשים מתפלאים, אבל שם זה שייך לסדר־היום. יש שם חופש כזה שאפילו הסוציאליסטים לא חולמים עליו. אתה יכול להציג את עצמך שם כאלוהים או כבתולה הקדושה או כאפיפיור או כמלך או כקיסר ירום הודו או כוואצלאב הקדוש, אם כי הנ”ל היה קשור ברגליים ובידיים כל היום ושכב ערום בתא הבידוד. היה שם גם אחד שצעק שהוא ארכיבישוף, אבל לא עשה כלום חוץ מלזלול — ותסלחו על הביטוי — לחרבן, אבל שם אף אחד לא מתבייש בזה. אחד אפילו העמיד פנים שהוא ציריל ומתודיי הקדושים כדי לקבל שתי מנות. ואדם אחד היה שם בהריון והזמין כל אחד לטקס הטבילה. היו שם כלואים שחמטאים, פוליטיקאים ודייגים וצופים, אספני־בולים וצלמים־חובבים. ואחד היה שם בגלל איזה סירים ישנים שקרא להם צנצנות־אפר. אחד היה בכתונת־כפייה כדי שלא יוכל לעשות חשבון, מתי יבוא סוף העולם. פגשתי שם גם כמה פרופסורים. אחד מהם הלך תמיד אחרַי וסיפר שעריסת הצוענים היתה בהרי קרקונושֶה, ושני סיפר לי שבתוך כדור־הארץ יש עוד כדור גדול הרבה יותר מהעליון.

כל אחד שם היה יכול לדבר מה שעולה על דעתו ומה שעומד לו על הלשון, כאילו הוא בפרלמנט. לפעמים סיפרו זה לזה אגדות והתקוטטו אם היה לאיזו נסיכה סוף ביש. הפרוע שבכולם היה אדון אחד שהתחזה לכרך הששה־עשר של האנציקלופדיה העממית וביקש מכל אחד לפתוח אותו ולמצוא את הערך: ‘כורכת קרטונים’, אחרת הוא אבוד. הוא נרגע רק כשהלבישו לו את כתונת־הכפייה. אז התמוגג שהוא בתוך מכבש־כריכה וביקש שיעשו לו חיתוך מודרני. בכלל החיים שם כמו בגן־עדן. אפשר לצווח, לצעוק, לשיר, לבכות, לפעות, לייבב, לקפוץ, להתפלל, להתהפך, ללכת על ארבע, לדלג על רגל אחת, לרוץ במעגל, לרקוד, לשבת כל היום על הברכיים ולזחול על הקירות. אף אחד לא בא אליך ואומר: ‘אדוני, זה לא נאה. על זה, איש משכיל כמוך, צריך להתבייש.’ אבל נכון שיש שם גם משוגעים שקטים לגמרי. כמו אחד משכיל שכל הזמן חפר באף ורק פעם אחת ביום אמר: ‘בזה הרגע המצאתי את החשמל.’ אני אומר שהיה שם יפה מאוד והימים האחדים שביליתי בבית המשוגעים שייכים לרגעים הכי־יפים של חיי."

ובאמת, עצם קבלת־הפנים שנכונה לשווייק בבית המשוגעים, שהובילו אותו אליו מבית המשפט המחוזי לשם הסתכלות, עלתה על כל המצופה. הפשיטו אותו ערום, הלבישו לו איזה חלוק והוליכו אותו לחדר אמבטיה, כששני חובשים משלבים זרועותיהם דרך־ידידות תחת בית שחיו ואחד מהם משעשע אותו בבדיחות על יהודים. בחדר הרחצה הטבילו אותו באמבט של מים חמים ואחר־כך הוציאו אותו והעמידו אותו מתחת למקלחת קרה. על כך חזרו שלוש פעמים ואחרי־כן שאלו את שווייק איך זה מוצא חן בעיניו. שווייק אמר שזה יותר טוב מאשר במרחצאות שליד גשר קארל ובכלל הוא אוהב להתרחץ. “אם עוד תגזרו לי את הציפורניים ואת השערות, לא יחסר לאושר השלם שלי שום דבר,” הוסיף בחיוך מלבב.

ואכן, מבוקשו ניתן לו ולאחר שקרצפו אותו בספוג עטפו אותו בסדין ונשאו אותו אל המחלקה הראשונה, שם השכיבו אותו על מיטה, כיסו אותו בשמיכה וביקשו ממנו להירדם.

עוד היום שווייק מספר על כך בחיבה:

“תארו לכם, הם נשאו אותי, על הידיים. באותו רגע הייתי בשמים.”

וכך נרדם על המיטה רווה־אושר. אחר־כך העירו אותו כדי לתת לו ספל חלב ולחמניה. הלחמניה היתה חתוכה לחתיכות קטנות, ובעוד חובש אחד אוחז בשתי ידיו של שווייק, הטביל חברו את חתיכות הלחמניה בחלב והאכיל אותו כדרך שאובסים אווז. משגמרו להאכיל אותו, תפסו אותו תחת בית שחיו והוליכו אותו לבית שימוש, ושם ביקשו ממנו יפה שיעשה את צרכיו הקטנים והגדולים.

על רגע־מנעמים זה מספר שווייק בחיבה ואין צורך לחזור על הדברים שבהם תיאר מה שעשו לו אחר־כך. רק אזכיר ששווייק נוהג לומר:

“ואחד מהם ממש אחז אותי בזרועותיו.”

כשהחזירו אותו, שוב השכיבו אותו על המיטה ושוב ביקשו ממנו להירדם. כשנרדם מיד העירו אותו והוליכו אותו אל חדר הבדיקות ושם, בעמדו ערום כולו לפני שני רופאים, נזכר שווייק בימי הזוהר של גיוסו. שלא בכוונה נפלט מפיו: “Tauglich”⁷

“מה אתה אומר?” שאל אחד הרופאים. “תצעד חמשה צעדים קדימה וחמשה אחורה.”

שווייק צעד עשרה בכל כיוון.

“הרי אמרתי לך שתצעד חמשה,” אמר הרופא.

“לא איכפת לי כמה צעדים פחות או יותר,” אמר שווייק.

אחר־כך ביקשו הרופאים משווייק שיישב על כיסא ואחד הקיש על ברכיו. ואחר־כך אמר לחברו שהרפלקסים תקינים לגמרי, ובתשובה על כך נענע השני את ראשו והוא עצמו התחיל להקיש על ברכיו של שווייק, ובאותה שעה פער חברו את עפעפיו של שווייק ובדק את אישוניו. אחר־כך ניגשו אל שולחן והחליפו ביניהם קצת ביטויים לאטיניים.

“שמע, אתה יודע לשיר?” שאל אחד מהם את שווייק. “האם תוכל לשיר איזה שיר?”

“ברצון, רבותי,” ענה שווייק. “אמנם אין לי קול, וגם אין לי שמיעה, אבל אנסה למענכם, אם אתם רוצים להשתעשע.”

ושווייק פתח את פיו:

"בכורסה יושב הנזיר

בין ידיו פניו הקודחים

מעיניו האיש הצעיר

אגלי־דמעה מזיל רותחים."

“אני לא זוכר יותר”, אמר שווייק. "אבל אם אתהם רוצים, אשיר לכם עוד משהו:

"איכה דואב הלב

חזי פועם בכאב

אשא עיני אשב דוּמָם

ארחיק געגועי לשם, לשם."

“וגם את זה אני לא יודע הלאה,” נאנח שווייק. “אני יודע גם את הבית הראשון של ‘איה ביתי’, ‘גנראל וינדישגרֶץ ואנשי צבאו’, ‘בעלות השחר במלחמה החלו’ ועוד כמה שירי־עם כמו ‘אל נצור הקיסר’, ‘בצאתנו ליארומיירש’, ו’אלף ברכות לך'.”

שני הרופאים הסתכלו זה בזה ואחד מהם שאל את שווייק:

“כבר בדקו פעם את מצבך הנפשי?”

“בצבא,” אמר שווייק בחגיגיות ובגאווה. “האדונים רופאי הצבא הכריזו עלי רשמית כעל אידיוט מושלם.”

“לי נדמה, שאתה ארטיסט,” צווח הרופא השני על שווייק.

“אני, רבותי,” התגונן שווייק, “אני לא שום ארטיסט, אני אידיוט אמיתי. יכולים לשאול עלי בשלישוּת הגדוד התשעים ואחד בבודיוביצה ואפילו במפקדת המילואים בקארלין.”

הקשיש שבשני הרופאים נפנף בידו במחווה של יאוש ובהצביעו על שווייק אמר לחובשים: “תחזירו לאדם הזה את בגדיו ותכניסו אותו למחלקה השלישית בפרוזדור הראשון. אחר־כך יחזור אחד מכם ויקח את כל התיק שלו למשרד ושם תגידו שיטפלו בעניין בהקדם, כדי שניפטר ממנו מהר ככל האפשר.”

הרופאים נתנו מבט קטלני בשווייק, שנסוג לאחוריו לעבר הדלת תוך כדי קידות־נימוסין. כששאל אותו אחד החובשים מה פירוש השטויות האלה, ענה: “מפני שאני לא לבוש, אני ערום ולא רוצה להראות להם את הצד האחורי, כדי שלא יחשבו שאני חסר־נימוסין או גס־רוח.”

מהרגע שניתנה לחובשים ההוראה להחזיר לשווייק את בגדיו, שוב לא מצאו בו שום עניין. ציוו עליו להתלבש ואחד הוליך אותו אל המחלקה השלישית, ושם היתה לו הזדמנות במשך כמה ימים לערוך את תצפיותיו הנעימות עד שנתקבל ההוראה־בכתב לשחררו. הרופאים המאוכזבים נתנו לו חוות־דעת שהוא “מִתְחַלֶה לקוי בשכלו”, ומכיוון ששחררו אותו לפני שאכלו ארוחת־הצהריים התחוללה במקום תקרית קטנה.

שווייק הצהיר שאסור לזרוק אדם מבית־המשוגעים בלי לתת לו ארוחת־צהריים.

התקרית נסתיימה בהתערבותו של שוטר שהוזעק על־ידי השוער ושווייק הובל לתחנת המשטרה ברחוב סאלמובה.

5. שווייק בתחנת המשטרה ברחוב סאלמובה

אחרי ימי הזיו בבית המשוגעים באו לשווייק שעות רבות ייסורים. מפקח המשטרה בראון ערך את קבלת־הפנים במיטב האכזריות של הקלגסים הרומיים בימיו של נירון קיסר החביב. באותה קשיחות שבה היו אומרים אז “השליכו את הנוצרי הנאלח לאריות.” אמר המפקח בראון: “הכניסו אותו ושימו אותו מאחורי בריח.”

חד וחלק. רק שעיניו של המפקח בראון נצנצו אותה שעה בהנאה פרברסית מיוחדת.

שווייק קד קידה ואמר בגאווה: “אני מוכן, רבותי. נדמה לי ‘שימו אותו מאחורי בריח’ פירושו מעצר, וזה לא נורא כל כך.”

“אל תרגיש את עצמך פה יותר מדי בבית,” אמר השוטר, ועל זה ענה שווייק:

“אין לי שום דרישות ואני אסיר־תודה על כל מה שתעשו בשבילי.”

בתא ישב על דרגש אדם שקוע בהרהורים. הוא ישב בלי־ניע ולפי הבעת פניו ניכר היה, כי בשעה שחרק המפתח בדלת התא, השלה את עצמו שנפתח לפניו השער לחירות.

“שלום וברכה, אדוני,” אמר שווייק בשבתו על הדרגש. “מה השעה בערך?”

“לשעון אין שליטה עלי,” ענה האיש המהורהר.

“לא רע כאן,” ניסה שווייק לקשור שיחה. “הדרגש הזה עשוי מעץ ממורק.”

האיש הרציני לא ענה. קם והתחיל מתהלך אילך ואילך במרחק הקטן בין הדלת ובין הדרגש כאילו הוא נחפז למלט משהו.

בינתיים קרא שווייק בעניין את הקשקושים על הקירות. היתה שם כתובת שבה הבטיח אסיר אלמוני למשטרה מאבק לחיים ולמוות. הלשון היתה: “עוד תתנו את הדין”. אסיר אחר כתב: “אתם יכולים להתחלק לי, כפתורים”. אחר רק קבע עובדה יבשה: “ישבתי פה ב־5 ביוני 1913 והתייחסו אלי בסדר. יוזף מארצ’ק, סוחר מוורשוביצֶה”. והיתה עוד כתובת מזעזעת בעמקותה: “חוסה עלי, אלי…” ותחתיה: “שקו לי בת….” האות “ת” היתה מחוקה ובצדה היה כתוב באותיות גדולות: “מנשיקות פיכם”. ועל־יד זה רשמה נפש פיוטית את החרוזים: “על־יד היוּבל אני יושב עצוב, השמש מאחורי שוקעת, אל ראשי ההרים המוארים אשא עיני, שם תשכון אהובתי”.

האיש שרץ רצוֹא ושוב בין הדלת ובין הדרגש, כרוצה לזכות במירוץ מאראתוני, נעצר חסר־נשימה וישב על מקומו הישן, כבש ראשו בכפיו וצרח לפתע: “תנו לי לצאת.”

“לא, הם לא יתנו לי לצאת,” אמר לעצמו, “לא יתנו ולא יתנו. אני פה כבר משש בבוקר.”

כיוון שנפתח פיו, הזדקף ושאל את שווייק: “אין לך במקרה רצועה כדי שאגמור עם הכל?”

“בחפץ־לב, בזה אני יכול לעזור לך.” ענה שווייק והסיר את חגורת מכנסיו. “אף פעם עוד לא ראיתי איך שאדם תולה את עצמו במאסר.”

“רק מרגיז,” המשיך כשהוא מביט סביבו, “שאין פה שום וָו. הידית של החלון לא תישא אותך, אלא אם תתלה את עצמך בכריעת־ברך על הדרגש כמו שעשה הנזיר ההוא במנזר אֶמאוּס שתלה את עצמו על הצלב בגלל יהודיה צעירה. אני אוהב מאוד מתאבדים. אז קדימה, למלאכה!”

האדם הקודר, שקיבל מידי שווייק את החגורה, הביט עליה, הטיל אותה לפינה ופרץ בבכי וביבבות, ובתוך כך מרח את דמעותיו בידיים שחורות. “יש לי ילדים קטנים. אני כאן בגלל שיכרות ומעשים מגונים. ריבונו של עולם, אשתי האומללה, מה יגידו עלי במשרד? אני כאן בגלל שיכרות ומעשים מגונים” וכן הלאה, עד בלי די.

לבסוף נרגע קצת בכל זאת, ניגש אל הדלת והתחיל בועט והולם בה באגרופיו. מאחורי הדלת נשמעו צעדים וקול: “מה אתה רוצה?”

“תנו לי לצאת!” אמר כאילו לא נשאר לו עוד שום טעם חיים. “לאן?” נשמעה השאלה מן העבר השני. “למשרד,” ענה האב, הבעל, הפקיד, השתיין, ההולל האומלל.

מהפרוזדור השקט עלה צחוק מזווע והצעדים שוב רחקו.

“נדמה לי שהאדם שם שונא אותך אם הוא צוחק לך ככה,” אמר שווייק, שעה שהמיואש שוב התיישב על־ידו. “שוטר כזה יכול לעשות הרבה כשהוא כועס, וכשהוא כועס עוד יותר, הוא מסוגל לכל דבר. תשב בשקט, אם אתה לא רוצה לתלות את עצמך ותחכה לראות, איך שיתפתחו העניינים. אם אתה פקיד, נשוי ואב לילדים קטנים אני מודה שזה איום ונורא. אם אני לא טועה, אתה משוכנע שיפטרו אותך מהמשרד.”

“את זה אני לא יכול לומר לך,” נאנח, “מפני שאני לא זוכר מה שעוללתי. רק זכור לי שזרקו אותי מאיזה מקום ושרציתי לחזור לשם כדי להדליק לי סיגר. הכל התחיל יפה. מנהל המחלקה שלנו חגג את יום־ההולדת שלו והזמין אותנו למרתף יין אחד, אחר־כך הלכנו לשני, לשלישי, לרביעי, לחמישי, לששי, לשביעי, לתשיעי.”

“אולי אתה רוצה שאעזור לך לספור?” שאל שווייק. “אני בזה מומחה. לילה אחד הייתי בעשרים ושמונה מקומות. אבל, כל הכבוד, בשום מקום לא שתיתי יותר משלוש כוסות בירה.”

“בקיצור,” המשיך הפקיד הזוטר האומלל בתיאור חגיגת יום ההולדת הגרנדיוזית של הממונה עליו. “כשעברנו בתריסר מסבאות, שמנו לב לכך שהמנהל אבד לנו, למרות שקשרנו אותו בחוט ומשכנו אותו אתנו כמו כלבלב. אז הלכנו שוב לחפש אותו בכל מקום ובסוף איבדנו כולנו זה את זה עד שבסוף מצאתי את עצמי בבית־קפה בווינוהראדי, מקום הגון מאוד, שם שתיתי איזה ליקר ישר מבקבוק. מה שעשיתי אחר־כך אני כבר לא זוכר. אני רק יודע, שכשהביאו אותי למשטרה מסרו שני השוטרים בראפורט שהשתכרתי, שעשיתי מעשה מגונה, שהרבצתי מכות לגברת אחת, שחתכתי באולר כובע לא שלי, שהורדתי אותו מהקולב, שפיזרתי תזמורת נשים והאשמתי את רב־המלצרים בפרהסיה שגנב עשרים כתר, ששיברתי לוח־שיש של שולחן שלידו ישבתי וירקתי לתוך ספל קפה שחור של אדון לא־מוּכר לי שישב ליד השולחן הסמוך. יותר לא עשיתי, בכל אופן יותר אני לא זוכר. ותאמין לי, שאני איש הגון, אינטליגנטי, שלא חושב על שום דבר חוץ ממשפחתו. מה דעתך על כל זה? הרי אני לא בריון!”

“קשה היה לשבור את לוח־השיש?” שאל שווייק ברוב עניין, “או שעשית זאת במכה אחת?”

“במכה אחת,” ענה האיש האינטליגנטי.

“אז אתה אבוד,” ענה שווייק תפוס־הרהורים. “הם יוכיחו לך, שהתאמנת בזה הרבה זמן. והקפה של האיש הזר, שירקת לתוכו, היה עם רוּם או בלי רוּּם?”

ובלי להמתין לתשובה הבהיר:

“אם היה עם רום, זה גרוע יותר, מפני שהוא יקר יותר. בבית־המשפט מכניסים את הכל לתוך החשבון כדי שיסתכם, לפחות, בפשע.”

“בבית המשפט…”, מלמל קדורנית אבי־המשפחה המסור, השפיל את ראשו ונשתקע באותו מצב לא־נעים שבא על אדם כשהוא טרוף נקיפות־מצפון.⁸

“ובבית יודעים,” שאל שווייק, “שאתה עצור, או שזה יוודע להם רק מן העתון?”

“אתה חושב שזה יהיה בעתון?” שאל בתמימות קרבן חגיגת יום־ההולדת של מנהלו.

“בטח, מאה אחוז,” היתה התשובה הכנה, שכן שווייק לא נהג להסתיר את כוונותיו. “הפרשה שלך תמצא מאוד חן בעיני הקוראים. אני עצמי אוהב לקרוא את הטור על מיני שיכורים ותעלוליהם. לא מזמן היה אורח אחד ב’הגביע' וכל מה שהוא עשה היה ששבר כוס על הראש שלו. הוא זרק אותה לאוויר ונעמד תחתיה. הוציאו אותו ולמחרת בבוקר כבר קראנו עליו. או הנה בבנדלובקה נתתי פעם סטירה למלווה־לוויוֹת אחד והוא החזיר לי סטירה. כדי שנתפייס היו צריכים לעצור את שנינו ומיד זה הופיע בעתון אחר־הצהריים. או כשבבית־הקפה ‘הבר־מינן’ שבר האדון היועץ ההוא שתי תחתיות. האם אתה חושב, שחסו עליו? תיכף ומיד למחרת זה היה בעתון. לכל היותר אתה יכול לשלוח מבית־הסוהר תיקון, שהידיעה עליך לא נוגעת לך, שאין לך שום קרבה משפחתית לאדם בעל השם הזה ואין לך שום דבר משותף אתו. והביתה תשלח מכתב שיגזרו את התיקון מהעתון ושישמרו עליו כדי שתוכל לקרוא אותו אחרי שתגמור לשבת.”

“לא קר לך?” שאל שווייק, מלא חמלה, כשהשגיח שהאדם האינטליגנטי רועד. “יש לנו השנה סוף־קיץ קריר מאוד.”

“אני מחוסל,” התייפח רֵעו של שווייק. “לעליה בדרגה כבר לא אזכה.”

“בזה אתה צודק,” הסכים עמו שווייק ברצון. “אם לא יקבלו אותך במשרד אחרי שתגמור את העונש, אני לא יודע אם תמצא כל כך מהר מקום אחר. כל אחד ידרוש ממך תעודת יושר, אפילו אם תהיה מוכן לעבוד אצל פושט־עורות. כן, כן, רגע של תענוג, כמו זה שהרשית לך, לא משתלם. ובכלל האם יש לרעייתך ולילדיך ממה לחיות בזמן שתשב? או שהיא תצטרך לקבץ נדבות וללמד את הילדים כל מיני תועבות?”

נשמעה יפחה: “ילדַי האומללים! אשתי המסכנה!”

בעל־התשובה חסר־המצפון קם והתחיל לדבר על צאצאיו: יש לו חמשה. הבכור בין שתים־עשרה והוא בצופים. הוא שותה רק מים וצריך לשמש דוגמה לאביו, שיצא לתרבות רעה בפעם הראשונה בחייו.

“בצופים?” קרא שווייק. “אני אוהב לשמוע על הצופים האלו. פעם במידלובאר, על־יד זליבי, מחוז הלובוקה, נפת צ’סקה בודיוביצה, בדיוק בזמן שאנחנו מגדוד 91 היינו שמה באימונים, ערכו האיכרים מן הסביבה ציד על הצופים שהתחילו לעשות שריפה ביער הכפר. הם תפשו שלושה. כשקשרו את הקטן שבהם, ייבב וצייץ וצרח עד שאנחנו, החיילים הקשוחים, לא יכולנו להסתכל בזה והעדפנו ללכת הצדה. בזמן הקשירה נשכו שלושת הצופים שמונה איכרים. אחר־כך, בפני ראש־הכפר, כשספגו מנה של מלקות, הודו שלא היה בסביבה אף כר־דשא אחד שלא מיעכו אותו כשהשתזפו בשמש. ועוד אמרו שרק במקרה לגמרי נשרפה חלקת החיטה על־יד ראז’יצה, בדיוק לפני הקציר, שעה שצלו בשפוד איילה, שתפסו אותה בעזרת סכינים ביער הכפר. במחבוא שלהם ביער מצאו יותר מחצי טון עצמות מכורסמות של עופות וחיות־יער, כמות עצומה של גלעיני־דובדבנים, המון ליבות של תפוחים ירוקים ודברים טובים אחרים.”

אביו המסכן של הצופה לא אבה להתנחם.

“מה עשיתי?” יילל. “שמי הטוב הרוס.”

“זה נכון,” אמר שווייק בכנותו הטבעית. “אחרי מה שקרה שמך הטוב הרוס לכל החיים. כשמכריך יקראו על זה בעתון הם עוד יוסיפו משלהם. ככה עושים תמיד, אבל אל תיקח ללב. יש בעולם לפחות פי עשרה יותר בעלי שם הרוס ומקולקל מאשר בעלי שם טהור. זה דבר פעוט וחסר חשיבות.”

בפרוזדור נשמע קול צעדים כבדים, מפתח קשקש במנעול, נפתחה הדלת ושוטר קרא בשמו של שווייק.

“סלח לי,” אמר שווייק בגינוני־אבירות. “אבל אני נמצא פה רק משתים־עשרה בצהריים והאדם הזה יושב פה כבר משש בבוקר. לי לא בוער.”

במקום תשובה גררה ידו החזקה של השוטר את שווייק אל הפרוזדור והובילה אותו בשקט במעלה המדרגות אל הקומה הראשונה. בחדר השני ישב ליד השולחן מפקח, אדם בעל־גוף ומסביר־פנים, ואמר לשווייק:

“אם כן, אתה השווייק הזה? איך הגעת לכאן?”

“בדרך רגילה מאוד,” ענה שווייק. “באתי לכאן בליווי שוטר אחד, מפני שלא הסכמתי שיוציאו אותי מבית המשוגעים בלי ארוחת־צהריים. זה כאילו הם חושבים אותי לנערת־רחוב זרוקה.”

“אתה יודע מה, שווייק,” אמר המפקח בנועם, “למה להתעסק אתך כאן בתחנה ברחוב סאלמובה? אולי מוטב שנשלח אותך אל מטה המשטרה?”

“אתה, כמו שאומרים, השולט במצב,” אמר שווייק בקורת־רוח. “ללכת עכשיו לפנות ערב אל מטה המשטרה זה דווקא טיול קטן נעים.”

“אני שמח שאנחנו מסכימים בינינו,” אמר המפקח בעליצות. “האם אין זה טוב יותר כשבאים לידי הסכמה, נכון, שווייק?”

“גם אני אוהב להתייעץ עם בני־אדם,” ענה שווייק. “אתה יכול להאמין לי, אדוני המפקח, לא אשכח לעולם את טוב־לבך.”

קד קידה של הכנעה ויצא בליווי השוטר אל חדר־המשמר שלמטה, ולבסוף רבע שעה היה אפשר לראות אותו בפינת רחוב יֶצ’נה וכיכר קארל בליווי שוטר אחר שהחזיק תחת בית שחיו ספר עב־כרס ועליו כתוב בגרמנית: Arrestantenbuch.⁹

בפינת רחוב ספַאלנָה נתקלו שווייק ובן־לווייתו בקבוצת אנשים שהתגודדו סביב כרָזה.

“זהו המינשר של הקיסר ירום הודו על הכרזת מלחמה,” אמר השוטר לשווייק.

“אני ניבאתי את זה,” אמר שווייק, “אבל בבית המשוגעים עוד לא ידעו על כך, אם כי דווקא שם היו צריכים לדעת על זה ממקור ראשון.”

“למה אתה מתכוון?” שאל השוטר את שווייק.

“מפני ששם כלואים הרבה קצינים נכבדים,” הסביר שווייק. וכשהגיעו אל חבורה אחרת שהצטופפה מסביב למינשר, קרא שווייק:

“הידד לקיסר פראנץ יוזף! במלחמה הבאה אנחנו ננצח!”

מישהו בהמון הנלהב תקע לשווייק את כובעו מעל לאזניו, וכך בליווי ההמון שוב נכנס שווייק בשערי מטה המשטרה.

“בטח שאנחנו ננצח במלחמה הזאת. אני חוזר על זה עוד פעם, רבותי!”

בדיבור זה נפרד שווייק מעל ההמון שליווה אותו.

ואי־מזה, ממרחקי קורות הימים, ירדה על אירופה האמת, כי המחר נתץ ינתץ גם את תכניות ההוֹוה.

6. שווייק שוב בבית אחרי שפרץ את מעגל־הקסמים

בבניין מטה המשטרה היתה שורה רוח רָשות זרה שבדקה, באיזו מידת התלהבות האוכלוסיה מקבלת את המלחמה. חוץ ממתי־מעט שהיו מוכנים להודות, כי הם בניה של אומה שעליהם לשפוך דמם למען אינטרסים זרים להם לחלוטין, ייצג מטה המשטרה את האוסף הנאה ביותר של חיות־טרף ביורוקראטיות, אשר בתי־כלא ותליות היו להן האמצעי היחיד לשמור על קיום סעיפי־החוק המעוותים.

ועם זה היו נוהגים בקרבנותיהם ביחס אבהי מזויף כשהם שוקלים מראש כל מלה.

“צר לי מאוד,” אמר אחד מן הטורפים המנומרים בשחור־צהוב כשהביאו לפניו את שווייק, “ששוב נפלת בידינו. חשבנו שתחזור למוטב, אך התאכזבנו.”

שווייק הנהן בראשו ופניו לבשו ארשת תום עד שהטורף השחור־צהוב נתן בו עיניים תוהות והדגיש:

“אל תסתכל בי כמו מטומטם.”

אבל מיד עבר לנימה של חביבות והמשיך:

“לנו מאוֹד לא נעים להחזיק אותך במעצר ואני יכול לומר לך שלפי דעתי אשמתך אינה גדולה כל כך, מאחר שבשל שכלך המוגבל אין ספק שפיתו אותך. אמור לי, אדון שווייק, מי זה האיש המפתה אותך לעולל את כל השטויות האלה?”

שווייק השתעל והכריז:

“אני, במחילה מכבודו, לא יודע על שום שטויות.”

“וכי אין זו שטות, אדון שווייק,” נשמעה הנימה האבהית המזויפת, “שלפי עדות השוטר שהוליך אותך לכאן גרמת להתקהלות לפני המינשר על הכרזת המלחמה שהודבקה בפינת הרחוב, וכשהסַתָּ אנשים בקריאות: ‘הידד לקיסר פראנץ יוזף! במלחמה הזאת אנחנו ננצח!’?”

“לא יכולתי להישאר אדיש,” הצהיר שווייק, כשהוא נועץ את עיניו התמימות בעיני האינקוויזיטור. “התרגזתי כשראיתי שכולם קוראים את המינשר הזה על המלחמה ולא מראים שום סימני שמחה. שום תרועות, שום הידד, שום דבר, אדוני היועץ. כאילו זה לא נוגע להם בכלל. וכך אני, חייל ותיק מהגדוד ה־91, לא יכולתי לעמוד ולהסתכל ואז קראתי בקול רם את המשפטים האלו. נדמה לי שאילו היית במקומי, גם אתה היית עושה אותו הדבר בדיוק. כשיש מלחמה, צריכים לנצח בה והאנשים צריכים להריע לכבוד הקיסר ירום הודו. את זה אף אחד לא יוציא לי מהראש.”

הטורף השחור־צהוב, שהוכנע ונשבר ממבטו של שווייק, מבט שׂה תמים, השפיל את עיניו על המסמכים שלפניו ואמר:

“אני שותף מלא להתלהבותך, רק חבל שלא באה לידי ביטוי בנסיבות אחרות. הרי אתה יודע בעצמך שהיית בליווי שוטר והכרזה פאטריוטית כזו היתה צריכה בהכרח לעשות על הקהל רושם אירוני יותר מרושם רציני.”

“כשאדם מובל בידי שוטר,” ענה שווייק, “זה רגע קשה בחייו. ואם אדם אפילו ברגע גורלי כזה לא שוכח מה עליו לעשות כשפורצת מלחמה, נדמה לי שאיש כזה הוא אדם לא כל כך גרוע.”

הטורף השחור־הצהוב רטן ושוב הביט לתוך עיניו של שווייק.

שווייק גמל לו במבט תמים, חמים, רך וצנוע.

לשעה קלה נעצו זה בזה מבטים.

“יקח אותך השד, שווייק,” אמרו לבסוף שפתי החוק. “אם תגיע עוד פעם לכאן, לא אשאל אותך שום דבר ותלך ישר אל בית הדין הצבאי בהראדצ’ני. האם הבנת?”

ולפני שידע מה קורה לו, ניגש אליו שווייק, נישק את ידו ואמר:

“יברך אותך האל על הכל! ואם תזקק פעם לאיזה כלבלב גזעי, רק תפנה אלי. אני סוחר בכלבים.”

וכך מצא את עצמו שוב חפשי ובדרכו הביתה.

ההרהורים שהרהר, אם עליו להתעכב תחילה ב“הגביע” נסתיימו בכך שפתח אותה דלת, שדרכה יצא לפני זמן־מה בליווי ברטשניידר שוטר־החרש.

דממת מוות שררה בבית המרזח. ישבו שם כמה אורחים ובהם השמש מכנסיית אַפוֹלינאר הקדוש. פניהם היו קודרים. מאחורי הדלפק ישבה גברת פאליבץ ובהתה בעיניים אטומות על ברזי הבירה.

“ובכן, אני שוב פה,” אמר שווייק בנחת. “תני לי כוס בירה. מה קרה לאדון פאליבץ? גם הוא כבר בבית?”

במקום תשובה פרצה גברת פאליבץ בבכי והביעה את שברון־לבה כשהיא מדגישה הדגשה מיוחדת כל מלה:

“נתנו — לו — עשר — שנים — לפני שבוע.”

“נו,” אמר שווייק, “שבעה ימים כבר מאחוריו.”

“תמיד היה כזה זהיר,” בכתה גברת פאליבץ. “גם הוא אמר את זה תמיד על עצמו.”

האורחים בבית המרזח שתקו שתיקה עקשנית, כאילו רוחו של פאליבץ מהלכת ביניהם ומעוררת אותם לנהוג במשנה זהירות.

“הזהירות היא אם כל חכמה,” אמר שווייק וישב אל השולחן וכוס הבירה לפניו. בקצף הבירה היו חורים קטנים שנקבו בו דמעותיה של גברת פאליבץ שנשרו לתוכו כשהגישה את הבירה אל שולחנו של שווייק. “הימים האלו מכריחים את הבנאדם להיות זהיר מאוד.”

“אתמול היו לנו שתי לוויות,” היטה שמש הכנסיה את השיחה לנושא אחר.

“כנראה שמישהו מת,” אמר אורח שני, והשלישי הוסיף:

“האם היתה זאת לוויה יפה?”

“מעניין אותי לדעת,” אמר שווייק, “איך יערכו עכשיו במלחמה את הלוויות הצבאיות.”

האורחים קמו, שילמו ויצאו בלי לדבר. שווייק נשאר יחיד עם גברת פאליבץ.

“זה לא הייתי חושב,” אמר, “שידונו אדם חף מפשע לעשר שנים. כבר שמעתי שדנו אדם חף מפשע לחמש שנים, אבל עשר זה באמת קצת יותר מדי.”

“זה מפני שהוא הודה,” התייפחה גברת פאליבץ. “מה שאמר פה על הזבובים ועל התמונה — על זה חזר גם במשטרה ובבית המשפט. הזמינו אותי כעדה, אבל איך יכולתי להעיד כשאמרו שאני קשורה קשרי משפחה עם בעלי ושאני יכולה לוותר על העדות? כל כך נבהלתי ממש שאמרו על ‘קשרי המשפחה’, שלא תצמח לו מזה איזו צרה, עד שוויתרתי על העדות והוא, המסכן הזקן שלי, נתן בי מבט כזה, עד יום מותי לא אשכח את העיניים שלו. ואחרי פסק־הדין כשהובילו אותו קרא בפרוזדור, מרוב בלבול מוח: ‘תחי המחשבה החופשית’!”

“ואדון ברטשניידר עוד בא לפה?” שאל שווייק.

“הוא היה פה כמה פעמים,” ענתה בעלת המרזח, “שתה כוס או שתיים ושאל אותי, מי בא לפה ושמע איך שהאורחים מדברים על כדורגל. תמיד כשהם רואים אותו הם מדברים על כדורגל, והוא עשה כל מיני פרצופים כאילו כל רגע הוא יתחיל להשתולל. ובמשך כל הזמן תפס רק רפד אחד מרחוב פשִיצֶ’נה.”

“הכל הוא עניין של אימון,” העיר שווייק. “הרפד ההוא, האם היה טיפש?”

“בערך כמו הבעל שלי,” ענתה בבכי. “הוא שאל אותו, אם היה יורה בסרבים. והוא ענה שהוא לא יודע לירות, ופעם כשניסה לירות ביריד בזבז שם כתר. ואחר כך שמענו כולנו, איך שברטשניידר מוציא פנקס ואומר: ‘הנה שוב מעשה נאה של בגידה במלכות’. ויצא עם הרפד מרחוב פְשִיצֶ’נה, והוא לא חזר עוד.”

“רבים לא יחזרו,” אמר שווייק. “תני לי רוּם אחד.”

באותו רגע עצמו ששווייק הזמין לו רום שני, נכנס לבית המרזח שוטר־החרש ברטשניידר, זרק מבט חטוף אל הדלפק ואל האולם הריק־מאדם, התיישב סמוך לשווייק, הזמין לעצמו בירה וחיכה למה שיאמר שווייק.

שווייק הוריד עתון מהקולב ואגב הצצה בעמוד האחרון, עמוד המודעות, אמר:

“מה תאמרו לזה! צ’ימפרה זה בסטראשקוב מספר חמש, דואר ראצ’נייבס, מוכר משק של שלושה דונם אדמה, בית־ספר ותחנת רכבת במקום.”

ברטשניידר תופף באצבעותיו תיפוף עצבני ובפנותו אל שווייק אמר:

“מפליא אותי, אדון שווייק, מה מעניין אותך במשק הזה.”

“אה, זה אתה?” אמר שווייק והושיט לו את ידו. “לא הכרתי אותך תיכף. הזכרון שלי חלש מאוד. נפרדנו בפעם האחרונה, אם אני לא טועה, בלשכת הקבלה של מטה המשטרה. מה מעשיך מאז? אתה בא לעתים קרובות לכאן?”

“היום באתי בגללך,” אמר ברטשניידר. “נמסר לי במטה המשטרה שאתה מוכר כלבים. אני זקוק לאיזה פינשר קטן או שפיץ או משהו דומה לזה.”

“כל זה אני יכול להשיג לך,” ענה שווייק. “היית רוצה כלב גזעי או אחד מהרחוב?”

“אני חושב,” אמר ברטשניידר, “שאבחר בכלב גזעי.”

“אולי היית רוצה כלב־משטרה?” שאל שווייק. “כזה שמגלה את הכל ומוביל לעקבות הפשע. הוא שייך לקצב אחד בוורשוֹביצֶה וזה נותן לו לסחוב עגלה. הכלב הזה, כמו שאומרים, בחר במקצוע הלא־נכון.”

“אני הייתי רוצה שפיץ,” עמד ברטשניידר בעקשנות על דעתו. “שפיץ שלא נושך.”

“אולי אתה רוצה שפיץ בלי שיניים?” שלא שווייק. “אני מכיר אחד. הוא שייך לבעל מסעדה בדייוויצֶה.”

“אז מוטב פינשר,” אמר במבוכה ברטשניידר שידיעותיו בתורת־הכלבים היו זעומות ואלמלא הפקודה שניתנה לו במשטרה לא היה מתעניין בכלבים כלל.

אבל ההוראה היתה מדויקת, ברורה ונמרצת: לקשור קשרי היכרות עם שווייק על יסוד מסחרו בכלבים, ולתכלית זו הוא, ברטשניידר, רשאי לבחור לו עוזרים ולהוציא כספים לשם קניית כלבים.

“יש פינשרים גדולים ויש קטנים יותר,” אמר שווייק. “אני יודע על שניים קטנים ועל שלושה גדולים יותר. את כל החמשה אתה יכול להחזיק על הברכיים. אני יכול להמליץ עליהם בלב שלם.”

“זה נראה לי,” הצהיר ברטשניידר. “וכמה יעלה אחד?”

“זה תלוי בגודל,” ענה שווייק. “פינשר הוא לא עגל. אצל פינשרים זה בדיוק ההיפך. כמה שהוא קטן יותר, הוא יקר יותר.”

“אני מעוניין בגדולים יותר, שיוכלו גם לשמור,” ענה ברטשניידר מתוך חשש שיכביד יתר על המידה על קופת המשטרה.

“זה בסדר,” אמר שווייק. “אחד גדול יותר אני יכול למכור לך בחמשים כתר וגדול עוד יותר בארבעים וחמשה כתר. אבל שכחנו דבר אחד. האם הם צריכים להיות גורים או כלבים מבוגרים יותר, זכרים או נקבות?”

“בשבילי זה היינו הך,” אמר ברטשניידר; שעמד כאן לפני בעיות לא־נהירות לו. “תשיג לי אותם ואני אבוא אליך מחר בשבע בערב לקחת אותם. הם יהיו מוכנים?”

“תבוא והם יהיו מוכנים,” אמר שווייק קצרות. “אבל במקרה כזה אין לי ברירה ואני צריך לבקש ממך מקדמה של שלושים כתר.”

“בחפץ־לב,” אמר ברטשניידר והוציא את הכסף, “ועכשיו נשתה עוד כוס יין על חשבוני.”

כשגמרו לשתות, הזמין שווייק עוד כוס יין לשניהם על חשבונו ואחר־כך שוב הזמין ברטשניידר ובתוך כך אמר לשווייק שלא יפחד מפניו, כיוון שהיום אין הוא בתפקיד והיום הם יכולים לדבר על פוליטיקה.

שווייק הצהיר, כי אין דרכו לדבר על פוליטיקה בבית־מרזח, ושכל הפוליטיקה היא בשביל ילדים קטנים.

ברטשניידר, לעומת זאת, היה בעל דעות מהפכניות יותר וטען שכל מדינה חלשה סופה שקיעה, ושאל את שווייק מה דעתו בנידון זה.

שווייק אמר, שמעולם לא היה לו עסק עם מדינה. אבל פעם היה אצלו בטיפול גור חלוש של כלב ברנארדיני והוא האכיל אותו צנימים צבאיים, ובכל זאת התפגר.

אחרי שכל אחד מהם כבר שתה את הכוס החמישית, הכריז ברטשניידר על עצמו שהוא אנארכיסט ושאל את שווייק, לאיזה ארגון להירשם.

שווייק אמר שאנארכיסט קנה ממנו פעם כלב מגזע ליאונברגר במאה כתר ועד היום לא שילם לו את התשלום האחרון.

אחרי הכוס הששית דיבר ברטשניידר על המהפכה ובגנות הגיוס לצבא ואז רכן אליו שווייק ולחש על אזנו:

“ברגע זה נכנס פה איזה אורח. מוטב שלא ישמע אותך, אחרת יכולות להיות לך צרות. תראה, בעלת המרזח כבר בוכה.”

גברת פאליבץ באמת בכתה על כיסאה מאחורי הדלפק.

“למה את בוכה, גברת פאליבץ?” שאל ברטשניידר. “תוך שלושה חודשים אנחנו מנצחים במלחמה, תהיה חנינה, בעלך יחזור ואז נשתה כולנו אצלך לחיים.”

“או שאתה חושב שלא ננצח?” פנה אל שווייק.

“למה כל הזמן לחזור על זה?” אמר שווייק. “לנצח מוכרחים. אבל עכשיו מספיק. אני צריך ללכת הביתה.”

שווייק פרע את החשבון וחזר אל עוזרתו הזקנה, גברת מילר, שנבהלה מאוד כשראתה, כי האיש שפתח את דלת הדירה במפתח הוא שווייק.

“חשבתי, אדוני, שתחזור רק בעוד כמה שנים,” אמרה בגילוי־הלב האופייני לה. “בינתיים הכנסתי לדירה מתוך רחמים שוער אחד ממועדון־לילה, מפני שכבר שלוש פעמים ערכו אצלנו חיפושים וכשלא מצאו שום דבר אמרו שאתה אבוד מפני שאתה ערמומי מאוד.”

שווייק נוכח מיד לדעת, שהדייר האלמוני מרגיש את עצמו כמו בבית. הוא ישן במיטתו של שווייק והיה נדיב־לב עד כדי כך שהסתפק במחצית המיטה ואת המחצית השניה פינה לבריה ארוכת־שיער, שהיתה ישנה שם כשמרוב הכרת־טובה היא מחבקת את צוואר מיטיבה, ובאותה שעה חלקי לבוש של גבר ואשה מתגוללים בערבוביה מסביב למיטה. מתוך האנדרלמוסיה ברור היה ששוער מועדון־הלילה חזר עם הגברת שלו במצב־רוח מרומם.

“אדוני,” אמר שווייק, כשהוא מטלטל את הפולש. “שלא תחמיץ את ארוחת־הצהריים. הייתי מצטער מאוד, אילו היו אומרים עלי שזרקתי אותך החוצה, כשכבר לא יכולת להשיג משהו לארוחת־צהריים.”

השוער ממועדון־הלילה היה מנומנם מאוד ויצאה שעה ארוכה עד שתפס כי בעל המיטה חזר לביתו ותובע את זכותו עליה.

כמנהג שוערים במעודוני־לילה הכריז אדון זה שישבור את העצמות של כל מי שיעיר אותו וניסה להמשיך ולישון.

בין כה וכה אסף שווייק את החלקים הפזורים של תלבושת השוער, הביא אותם אל המיטה וכשהוא מטלטל אותו טלטול נמרץ, אמר:

“אם לא תתלבש, אני אנסה לזרוק אותך לרחוב כמו שאתה, בשביל זה יהיה יותר טוב, אם תעוף מכאן מלובש.”

“אני רציתי לישון עד שמונה בערב,” אמר השוער הנדהם, בלבשו את מכנסיו. “אני משלם כל יום לבעלת־הבית שני כתרים ויש לי רשות להכניס לכאן בחורות מן המועדון. מאזֶ’נה, קומי!”

כשעמד וכיפתר את צווארונו וקשר את עניבתו, התאושש עד כדי כך שהיה מסוגל להבטיח לשווייק שמועדון־הלילה “מימוזה” הוא באמת אחד מבתי השעשועים הכי־מהוגנים בעיר המכניס רק גברות שפנקס־המשטרה שלהן בסדר גמור והזמין את שווייק בלבביות שיבוא לבקר.

לעומתו לא היתה חברתו נלהבת משווייק והשתמשה בכמה ביטויים מהוגנים שהמהוגן שבהם היה: “חתיכת ממזר!”

משיצאו הפולשים, ניגש שווייק לסדר את חשבונותיו עם הגברת מילר, אבל לא מצא זֵכר לה חוץ מפיסת־נייר שעליה העלתה בעפרון בכתב־ידה המפוזר — בתמציתיות ראויה לציון — את הגיגיה על המקרה המדאיב של השאָלת מיטתו של שווייק לשוער מועדון־הלילה.

“סלח־לי, אדון שווייק, כבר לא נתראה יותר, מפני שאני קופצת מהחלון.”

“היא משקרת,” אמר שווייק וחיכה.

כעבור חצי שעה התגנבה גברת מילר האומללה למטבח ומפניה הדוויים ניכר היה שהיא מייחלת לדברי־ניחומים משווייק.

“אם את רוצה לקפוץ מהחלון,” אמר שווייק, “לכי לחדר, פתחי את החלון. אני לא מייעץ לך לקפוץ מחלון המטבח, מפני שתיפלי לגינה על הוורדים ותמעכי את השיחים ועוד תצטרכי לשלם את הנזק. מחלון החדר תעופי ישר על המדרכה, ואם יהיה לך מזל תשברי את עמוד־השדרה. ואם לא יהיה לך מזל, תשברי רק את הצלעות, את הידיים ואת הרגליים ותצטרכי לשלם את הוצאות בית־החולים.”

גברת מילר פרצה בבכי, יצאה בשקט לחדר, סגרה את החלון, ובשובה אמרה: "יש רוח־פרצים וזה מזיק לראומאטיזם של האדון.'

אחר־כך פנתה להציע את המיטה, עשתה סדרים בהקפדה לא־רגילה וכשחזרה למטבח אל שווייק אמרה במבט רווי־דמעות: “שני הגורים, אדון שווייק, שהיו בחצר התפגרוּ. והברנארדין, הוא ברח כשעשו חיפוש בבית.”

“ריבונו של עולם,” צעק שווייק, “הוא עלול עוד להסתבך בצרות צרורות. המשטרה תחפש אותו.”

“הוא נשך מפקח־משטרה אחד שהוציא אותו מתחת למיטה בזמן החיפוש,” המשיכה גברת מילר. “בתחילה אמר אחד האדונים שמישהו שוכב שם מתחת למיטה ואז דרשו מהברנארדין בשם החוק לצאת החוצה וכשלא רצה לצאת הוציאו אותו, והוא כמעט בלע אותם, אחר־כך פרץ מהדלת ולא חזר. לי גם כן ערכו חקירה, מי בא אלינו, אם אנחנו לא מקבלים איזה כסף מחוץ־לארץ ואחר־כך רמזו שאני טיפשה שאמרתי להם שכסף מחוץ־לארץ מגיע רק לעתים רחוקות, בפעם האחרונה ממנהל בית־הספר בברנוֹ, דמי־הקדימה של ששים כתר בעד חתול אנגורה, שפרסמת עליו מודעה ב’נארודני פוליטיקה' ובמקומו שלחת לו בקופסה של תמרים גור עיוור של פוקס־טֶרייר ואחר־כך דיברו יפה מאוד ויעצו לי להכניס לפה את השוער ממועדון־הלילה, כדי שלא אפחד להיות פה לבד, זהו אותו בן־אדם שזרקת החוצה…”

“אין לי מזל עם השלטונות, גברת מילר. עכשיו תראי כמה יבואו לפה לקנות כלבים,” נאנח שווייק.

איני יודע, אם האנשים שאחרי מיגור המונרכיה האוסטרית־הונגרית בדקו את ארכיון המשטרה, השכילו לפענח את פריטי הקרן הסודית של המשטרה החשאית, ששם היה כתוב: ב… ארבעים כ., פ…. חמשים כ…. ל… שמונים כ. וכו‘. אבל הם טעו בהחלט בהנחה שאותן האותיות ב., פ., ל., הן ראשי תיבות של שמות אנשים שבמחיר ארבעים, חמשים, שמונים כתר וכו’ מכרו את העם הצ’כי לנשר השחור־צהוב.

ב. פירושו ברנארדין, פ. הוּא פוקס־טרייר ול. הוא סימן לליאונברגר. את כל הכלבים הללו הוביל ברטשניידר משווייק אל מטה המשטרה. היו אלה מפלצות מכוערות שלא היה שום קשר ביניהן ובין הגזע הטהור, כפי שמכר אותו שווייק לברטשניידר.

הברנארדין היה תערובת של פודל עם כלב־חוצות; לפוקס־טרייר היו אזני כלב־תחש וגדולו כגודל כלב־קצבים והיה עיקל־רגליים כאילו לקה ברככת. ראשו של הליאונברגר הזכיר את הזרבובית השעירה של פינשר־אורוות. זנבו היה קצוץ, קומתו כקומת כלב־תחש ועכוזו הערום כשל הכלב הדרום־אמריקני הערוּם המהולל.

אחר־כך בא הבלש קאלאוס לקנות כלב וחזר עם מפלצת מבוהלת שהזכירה צבוֹע מנומר, רעמתה כשל כלב־רועים סקוטי, וברשומות הקרן החשאית נוסף פריט חדש: ד… תשעים כ.

אותה מפלצת התחזתה כדוברמן.

גם קאלאוס לא הצליח להוציא מפי שווייק דבר. גורלו היה כגורל ברטשניידר. אפילו השיחות הפוליטיות השנונות ביותר שווייק הסיע אותן אל ריפוי הכלבלבת בגורים, והמלכודות המתוחבלות ביותר הסתיימו בכך שברטשניידר שוב לקח עמו משווייק איזו מפלצת־כלאיים בל־תשוער.

וזה היה סופו של שוטר־החרש המהולל ברטשניידר. כשהיו בדירתו שבע מפלצות כאלה, הסתגר אתן בחדר אחורי ולא נתן להן לאכול עד שטרפו אותו. הוא היה איש ישר ורצה לחסוך למדינה את הוצאות הקבורה.

בתיק השירות שלו במטה המשטרה נרשמו במדור ‘קידום בשירות’ המלים הטראגיות: “היה לטרף בפי כלביו”.

לימים, כששמע שווייק על המאורע המדאיב, אמר:

“עכשיו רק מעניין אותי לדעת, איך יחברו אותו חזרה ביום תחיית המתים.”

7. שווייק הולך למלחמה

בימים שהיערות לחוף הראב בגליציה ראו את צבאות אוסטריה נסים אל מעבר לנהר וכשלמטה בסֶרביה ספגו הגדודים האוסטריים מה שהיה ראוי להם מכבר, נזכר פתאום מיניסטריון המלחמה בשווייק, על מנת שהוא יוציא את המונרכיה מן הבוֹץ.

כשהביאו לשווייק את צו־הקריאה, שלפיו עליו להתייצב תוך שבוע לבדיקה רפואית באי־הקַלעים, היה שוכב במיטה שוב אחוז התקף שגרוֹן.

גברת מילר הרתיחה לו קפה במטבח.

“גברת מילר,” נשמע מן החדר קולו הרך של שווייק, “גברת מילר, בואי לכאן רגע.”

כשעמדה העוזרת על־יד המיטה, אמר שווייק בקול עצור: “שבי, גברת מילר.”

היה בקולו איזה סוד חגיגי.

כשהתיישבה גברת מילר הזדקף שווייק במיטתו והכריז:

“אני הולך למלחמה!”

“אלוהים!” פרצה גברת מילר בצעקה. “מה תעשה שם.”

“אני אלחם,” אמר שווייק בקול־מֵאוֹב. “מצבה של אוסטריה רע מאוד. למעלה הם נכנסים לנו כבר לקראקוב ולמטה להונגריה. הם דשים אותנו כמו חיטה, בכל מקום שמסתכלים, ולכן הם קוראים לי עכשיו לצבא. הלא קראתי לך אתמול מן העתון, שעננים מתקדרים בשמי המולדת היקרה.”

“אבל אתה לא יכול לזוז.”

“זה לא חשוב, גברת מילר. אסע למלחמה בעגלה. את מכירה את בעל המגדניה בפינה. לא יש עגלה כזאת. הוא הוציא בה לפני שנים את הסבא הרשע, המשותק שלו לטיול באוויר הצח. את, גברת מילר, תסיעי אותי בעגלה הזו למלחמה.”

גברת מילר פרצה בבכי: “אולי, אדוני, ארוץ להביא את הרופא?”

“את לא הולכת לשום מקום, גברת מילר. מלבד הרגליים שלי אני בשר־תותחים לגמרי בריא, וכשאוסטריה בצרה כל בעל־מום חייב לתת את חלקו. תמשיכי בשקט לבשל את הקפה.”

ובעוד גברת מילר, בוכיה ומרוגשת, מסננת את הקפה, פצח החייל הטוב שווייק בשירה במיטתו.

השחר עלה, שמש מֵעָל

להתחיל במלחמה, ציווה הגנרל

הופ, הופ, הופ!

וינדישגרֶץ הגנרל ציווה,

אדוננו ישו יעזור לצבא

הופ, הופ, הופ!

ישו יעזור לצבא הגיבור

להקים גשרים ועמדות לחפור

הופ, הופ, הופ!

קרב היה בסולפֶרינו, שם

עד לברכיים נשפך הדם

הופ, הופ, הופ!

דם עד לברכיים וערֵמות בשר

שם נלחם הגדוד השמונה־עשר

הופ, הופ, הופ!

הגדוד השמונה־עשר אַל בהלה!

הלא כסף מאחוריך בעגלה

הופ, הופ, הופ!

כסף בעגלה ואוכל בקרונות

מי עוד כך יוכל ליהנות

הופ, הופ, הופ!

גברת מילר, אחוזת בהלה מחמת צלילי האימים של שיר־המלחמה, שכחה את הקפה וכולה רועדת שמעה את החייל הטוב שווייק שר במיטתו.

“אדון שווייק, אני מתחננת לפניך!” נשמע קול־קינה מהמטבח. אבל שווייק סיים את שיר־המלחמה שלו.

גברת מילר הגיחה החוצה ורצה להזעיק רופא. היא חזרה אחרי שעה ובינתיים שווייק נתנמנם.

וכך העיר אותו אדם בעל־כרס שהניח ידו על מצחו של שווייק ואמר:

“אל תפחד, אני ד”ר פאווק מווינוהראדי — תן לי את היד, את המדחום תשים מתחת לבית־השחי. ככה — תַראה את הלשון — קצת יותר — תחזיק את הלשון — ממה מתו אביך ואמך?"

וכך, בעצם הימים שבהם וינה דרשה מעמי אוסטריה־הונגריה לתת דוגמה מזהירה של נאמנות ומסירות, רשם ד"ר פאווק לשווייק בּרוֹם כתרופה להתלהבותו הפטריוטית והציע לחייל האמיץ והטוב שווייק לא לחשוב מחשבות על מלחמה.

“שכב ישר והיה שקט. מחר אבוא שוב.”

כשבא למחרת, שאל במטבח את גברת מילר, מה הרגשתו של החולה.

“יותר גרוע, אדון דוקטור,” ענתה מתוך צער כן. “בלילה — במחילה מכבודך — כשתקפו אותו הכאבים שר את ההימנון האוסטרי.”

ד"ר פאווק ראה את עצמו נאלץ להגיב על גילוי חדש זה של נאמנות פטריוטית במנה מוגדלת של ברום.

ביום השלישי הודיעה לו גברת מילר שמצבו של שווייק הורע עוד יותר.

“אחר־הצהריים, אדון דוקטור, שלח להביא מפת הקרב ובלילה תפס אותו דיבוק שאוסטריה תנצח.”

“ואת הגלולות הוא לוקח בדיוק לפי המרשם?”

“אפילו עוד לא שלח להביא אותן, אדון דוקטור.”

ד"ר פאווק הלך לו לאחר שהמטיר על ראשו של שווייק סערת גערות והבטיחוֹ שלא יבוא עוד לטפל במי שמסרב להיזקק לעזרתו הרפואית באמצעות ברום.

נותרו רק יומיים עד למועד שנקבע להתייצבותו של שווייק לפני ועדת הגיוס.

בינתיים עשה שווייק את כל ההכנות הדרושות. קודם־כל שלח את גברת מילר לקנות לו כומתה צבאית ואחר־כך שלח אותה לשאול את העגלה מבעל המגדניה בפינה, שהסיע בה את סבו המשותק הרשע לטייל באויר הצח. אחר־כך נזכר שהוא צריך גם קביים. למזלו שמר בעל המגדניה גם על הקביים כעל מזכרת משפחתית מסבו.

עכשיו לא היה חסר אלא צרור פרחים של מגויס. וגם אותו השיגה לו גברת מילר, שבימים האחרונים רזתה בצורה בולטת ובכתה בכל מקום שהלכה.

וכך, ביום הגורלי, נראתה בחוצות פראג דוגמה נוגעת־ללב של נאמנות למולדת. אשה זקנה דוחפת לפניה עגלה ובה יושב איש, לראשו כומתה צבאית ועליה הסמל המצוחצח, מנפנף בקביים, ובמעילו תקוע צרור פרחים ססגוניים כמנהג מגוייסים.

ואותו איש, המנפנף בקביו פעם אחר פעם, קורא בחוצות פראג: “לבלגראד, לבלגראד!”

אחריו נגרר המון שצמח והלך מן ההתקהלות הקטנה לפני הבית, שממנו יצא שווייק למלחמה.

שווייק הבחין שהשוטרים בצומתי־הרחובות מצדיעים לפניו.

בכיכר ואצלאב גדלה ההתקהלות סביב עגלתו של שווייק כדי כמה מאות נפשות ובפינת רחוב קראקובסקה הוכה מכות נמרצות סטודנט גרמני שקרא כלפי שווייק:

‘Heil! Nieder mit den Serben!’¹⁰

בפינת רחוב וודיצ’קובה התערבו פרשי המשטרה ופיזרו את ההתקהלות.

כשהראה שווייק למפקח המקוף שכתוּב לו שחור על גבי לבן, כי עליו להתייצב היום לפני ועדת גיוס, היה המפקח מאוכזב קצת, וכדי למנוע הפרעות של הסדר ציווה על שני שוטרים רכובים ללווֹת את שווייק אל אי־הקַלעים.

בענין אותו מאורע הופיע בעתון הרשמי של פראג המאמר הנ"ל:

אהבת־מולדת של נכה

אתמול אחר־הצהריים היו העוברים־והשבים ברחובותיה הראשיים של פראג עדים לתמונה המבטאה בצורה נאה, איך בתקופה גדולה וחמורה זו גם בני עמנו יכולים לשמש מופת זוהר לנאמנות ולמסירות אל כס הקיסר הישיש. נדמה לנו, כאילו חזרנו לימי היוונים והרומאים הקדמונים, כאשר מוקיוס סקֶבולה נישא אל שדה־הקרב בלי לשים את לבו לידו השרופה. הרגשות ורחשי הלב הקדושים ביותר באו על ביטויים הנאצל אתמול על־ידי נכה על קביים, שישישה צמוקה הסיעה אותו בעגלת נכים. בן זה של האומה הצ’כית התייצב כמתנדב לצבא, בלי להתחשב במומו, כדי להקריב את חייו ואת כל אשר לו למען הקיסר שלו. ואם קריאתו: “לבלגראד!” מצאה הד כה ער בחוצות פראג, הרי זו הוכחה, כי אזרחי פראג משמשים דוגמה ומופת של אהבה למולדת ולבית המלוכה.

בנימה דומה כתב גם “פראגר טאגבלאט” וסיים את מאמרו בציינו, כי קהל גרמנים ליווה את הנכה המתנדב והם הגנו בגופם עליו מפני לינץ' בידי סוכנים צ’כיים של מדינות ההסכמה.

העתון “בוהמיה” פרסם אותה ידיעה ודרש שהפאטריוט הנכה יבוא על שכרו הראוי והודיע שבמערכת העתון יתקבלו תרומות האזרחים הגרמנים למען הגיבור האלמוני.

אם על־פי שלושה העתונים הללו לא יכלה אדמת צ’כיה להעמיד אזרח אצילי יותר, הרי לא כן סברו חברי ועדת הגיוס. ובמיוחד לא היתה זאת דעתו של הרופא הצבאי הראשי, ד"ר בּאוּצֶה. היה זה איש חסר־רחמים, שראה בכל דבר נסיון נפשע להשתמט מן השירות הצבאי, מן החזית, מכדורים ומנתזי פגזים.

ידועה שיגרת אמרתו: “כל העם הצ’כי הוא כנופיית משתמטים”.

בעשרת ימי פעולתו ניפה מתוך 11,000 אזרחים 10,999 משתמטים והיה שם את ידו גם על האיש האחד־עשר אלף, לולא אחז השבץ אותו בר־מזל בדיוק ברגע שד"ר באוצה צווח עליו: “אחורה פנה!”

“סלקו את הארטיסט!” אמר באוצה, לאחר שקבע כי האיש מת.

ומולו עמד באותו יום בלתי־נשכח שווייק, ערום כולו כמו האחרים ומכסה את ערוותו בצניעות בקביו, שעליהם נשען.

“זה באמת עלה־תאנה מיוחד במינו,” אמר באוצה. “עלי תאנה כאלה לא היו בגן־עדן.”

“פסול לשירות בגלל טמטום,” אמר לו השליש, לאחר שדפדף בתיק הרשמי.

“מה חסר לך עוד?” שאל באוצה.

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאני חולה ראומטיזם, אבל אני אשרת את הוד רוממותו הקיסר עד טיפת דמי האחרונה,” אמר שווייק בהכנעה: “יש לי ברכיים נפוחות.”

באוצה נתן בחייל הטוב שווייק מבט רצחני והרעים עליו: “אתה משתמט,” ופנה אל השליש בשקט קפוא־כקרח אומר לו בגרמנית:

“לעצור את הברנש תיכף ומיד!”

שני חיילים אוחזי רובים מכודנים הוליכו את שווייק לבית־הכלא הצבאי.

שווייק הלך אתם, נשען על קביו, ולמרבה חרדתו חש שהשגרון שלו הולך ונעלם.

גברת מילר חיכתה לשווייק על ידי הגשר עם העגלה, אך כשראתה אותו מובל בין רובים מכודנים התייפחה וזנחה את העגלה ולא שבה אליה עוד לעולם.

והחייל הטוב שווייק הלך בענווה, בליווי שומרי־המולדת המזוינים.

הכידונים נצנצו באור השמש וברובע מאלה סטראנה, מול אנדרטת ראדֶצקי, פנה שווייק אל הקהל שליווה אותו וקרא: “לבלגראד! לבלגראד!”

ומארשאל ראדצקי נשא ממרומי פסלו עיניים חולמניות אחרי החייל הטוב שווייק המתרחק, צרור הפרחים על דש מעילו, צולע על קביים ישנים, ובאותה שעה סיפר איזה אדון רציני לקהל מסביב, כי מובילים פה עריק.

8. שווייק הארטיסט

באותה תקופה גדולה הקפידו הרופאים הצבאיים הקפדה יתרה על גירוש דיבוק החבלה מנפש המשתמטים, כדי להשיב אותם לחיק הצבא.

הונהגו כמה דרגות של עינויים לארטיסטים ולספק־ארטיסטים, כגון שחפנים, חולי שגרון, מוכי־שבר, בעלי חליי כליות, טיפוס, סוכרת, דלקת ריאות ושאר מיני מחלות.

העינויים, מנת חלקם של הארטיסטים, היו ערוכים לפי שיטה והיו בהם דרגות אלו:

1. צום מוחלט של שלושה ימים, חוץ מספל תה בבוקר ובערב, בתוספת אספירין, בלי להביא בחשבון את טיבו של המיחוש.

2. כדי שלא יהיו סבורים שבצבא מלקקים דבש, הוגשה אבקת כינין במנות גדושות, מה שקרוי “לקיקת כינין”.

3. שטיפת הקיבה פעמיים ביום בליטר מים חמים.

4. חוקן במי סבון וגליצרין.

5. עיטוף בסדין ספוג במים קרים.

היו אנשים אמיצים שעברו בחמשת מדורי העינויים ולבסוף הוסעו בארונות מתים פשוטים לבית־העלמין הצבאי. היו קטני־אמונה, שבהגיעם לידי החוק הצהירו שהם חשים בטוב ושכל חפצם אינו אלא לצאת עם הגדוד הקרבי הקרוב לחזית.

את שווייק השכיבו בבית־החולים של הכלא הצבאי, באותו צריף שבו היו שוכבים אותם ארטיסטים קטני־אמונה.

“אני לא אחזיק מעמד עוד,” אמר שכנו־למיטה לאחר שהחזירו אותו מן המרפאה, שבה שטפו בפעם השניה את קיבתו.

אדם זה העמיד פני קצר־רואי.

“מחר אני נוסע לגדוד,” החליט השכן השני משמאלו, שזה עתה קיבל חוקן מפני שהשׂים עצמו חֵרש כבול־עץ.

במיטה הסמוכה לדלת היה גוסס שחפן אחד, שהיה מעוטף סדין ספוג מים קרים.

“זה כבר השלישי השבוע,” הפטיר שכנו מימין.

“ומה חסר לך?”

“יש לי ראומטיזם,” ענה שווייק, ודבריו עוררו צחוק כללי מסביב. אפילו השחפן הגוסס, שהעמיד פני חולה טוברקולוזה, צחק.

“עם ראומטיזם אין לך מה לחפש בינינו,” העיר לשווייק ברצינות איש שמן. “ראומטיזם שווה פה לא יותר מיבלות. אני סובל מחוסר־דם, הלכו לי חצי קיבה וחמש צלעות ואף אחד לא מאמין לי. היה פה אפילו אחד חרש־אילם, במשך שבועיים עטפו אותו כל חצי שעה בסדין רטוב, כל יום נתנו לו חוקן והריקו לו את הקיבה. כל החובשים כבר חשבו שהוא ניצח וילך הביתה, ואז רשם לו הרופא סם הקאה. זה כמעט קרע לו את הקרביים ואז התייאש. ‘אני כבר לא יכול להיות חרש־אילם,’ אמר. ‘חזרו אלי השמיעה והדיבור.’ חבריו החולים הפצירו בו שלא יהרוס את עצמו, אבל הוא התעקש ואמר שהוא שומע ומדבר כמו כל האחרים. וכך גם הודיע למחרת בבוקר בשעת ביקור הרופאים.”

“הוא החזיק מעמד די הרבה,” העיר אחד שהעמיד פנים כי אחת מרגליו קצרה בעשרה סנטימטרים מחברתה. “לא כמו ההוא שעשה את עצמו כאילו שקיבל שבץ. אצל זה הספיקו שלוש מנות כינין וחוקן אחד וצום של יום אחד. הוא הודה ולפני שהגיעו לשטיפת הקיבה, כבר לא היה זכר לשבץ. הכי־הרבה החזיק מעמד האדם ההוא שנשך אותו כלב שוטה. הוא נשך, ייבב — נכון שעשה את זה באופן יוצא מן הכלל — אבל בשום פנים לא הצליח להעלות קצף על השפתיים. עזרנו לו כמה שיכולנו. לפעמים דגדגנו אותו שעה שלמה לפני ביקור הרופאים, עד שקיבל עווית ונעשה כחול, אבל קצף השפתיים — לא ולא. זה היה משהו איום. כשנכנע בוקר אחד בזמן הביקור, כולנו ריחמנו עליו. הוא נעמד דום כמו מקל, הצדיע ואמר: ‘מודיע בהכנעה, אדוני, שהכלב שנשך אותי כנראה לא היה שוטה.’ הרופא הראשי נתן בו מבט משונה כל כך עד שהנשוך התחיל רועד בכל הגוף והוסיף: ‘מודיע בהכנעה, אדוני, שבכלל שום כלב לא נשך אותי. אני בעצמי נשכתי את היד שלי.’ אחרי הווידוי הזה העמידו אותו לחקירה על הטלת מוום בגופו, מפני שניסה להוריד את היד שלו כדי שלא יצטרך לצאת לחזית.”

“כל המחלות האלה שדורשות קצף על השפתיים,” אמר הארטיסט השמן, “קשה מאוד לביים אותן. כמו, למשל, מחלת הנפילה. היה כאן אחד חולה־נפילה וההוא תמיד אמר לנו שהתקפה אחת, פחות או יותר, לא משנה לו. הוא יכול לעשות אפילו עשר ליום. הוא היה מתפתל בעוויתות, מכווץ אגרופים, מגלגל עיניים עד שכמעט יצאו מן החורים, מכה את עצמו, מוציא לשון. מה אגיד לכם, מחלת־נפילה סוג אל”ף־אל“ף, ממש יוצאת מן הלב. פתאום קיבל פצעי־מוגלה, שניים על הצוואר ושניים על הגב ונגמר העניין הזה של הפיתולים על הרצפה, מפני שלא יכול להזיז את הראש ולא לשבת ולא לשכב. הוא קיבל חום ומתוך החום הודה בכל בשעת ביקור הרופאים. והפצעים שלו — זה היה בשבילנו צרה צרורה, מפני ששכב בינינו עוד שלושה ימים וקיבל דייטה — בבוקר קפה ולחמניה, בצהריים מרק, רוטב וכופתאות, בערב דייסה או מרק. ואנחנו — עם הקיבות הריקות, הרעבות — היינו צריכים להסתכל ולראות איך הבנאדם ההוא זולל, ממצמץ בשפתיים, נושף ומגהק מרוב שהוא שבע. שלושה שראו את זה נשברו וגם הם הודו. הם שכבו שם בגלל מחלת לב.”

“הכי־טוב,” פסק אחד הארטיסטים, “זה להעמיד פני משוגע. מבין חבר המורים שלנו שוכבים בחדר הסמוך שניים, ואחד מהם צורח ביום ובליל בלי הפסק: ‘המוקד של ג’ורדאנו ברונו עדיין מעלה עשן. חדשו את משפטו של גאליליי’. והשני נובח, קודם שלוש פעמים לאט־לאט: הב — הב — הב. אחר־כך מהר, חמש פעמים זה אחר זה: הב — הב — הב — הב — הב ושוב לאט, וכך חוזר בלי סוף. הם כבר מחזיקים מעמד שלושה שבועות. בהתחלה גם אני רציתי להיות משוגע, מאניאק דתי, המטיף שהאפיפיור לעולם אינו טועה, אבל לבסוף השגתי לי בעד חמשה־עשר כתר סרטן־קיבה מסַפר אחד במאלה סטראנה.”

“אני מכיר מנקה־ארובות אחד בבז’בנוב,” אמר חולה אחר, “בעד עשרה כתרים ההוא מסדר לך חום כזה עד שתקפוץ מהחלון.”

“זה לא כלום,” אמר אחר. “בוורשוביצה יש מיילדת אחת שנוקעת לך רגל בעד עשרים כתר כל כך יפה שאתה נשאר בעל־מום לכל החיים.”

“לי נקעו רגל בעד חמשה כתרים,” נשמע קול משורת המיטות ליד החלון. “בעד חמשה כתרים ושלוש כוסות בירה.”

“לי כבר עלתה המחלה שלי יותר ממאתיים כתר,” הצהיר שכנו, המיובש כמקל. “תנו לי שם של איזה־שהוא רעל, לא תמצאו אף אחד שלא לקחתי. אני מחסן מהַלך של רעל. שתיתי מי אש, שאפתי אדי כספית, לעסתי ארסן, עישנתי אופיום, שתיתי תמיסת אופיום, פיזרתי לי מורפיום על הלחם, בלעתי סטריכנין, שתיתי תמיסת זרחן בגפרית וחומצה פיקרית. הרסתי לי את הכבד, הריאות, הכליות, המרה, המוח, הלב, המעיים. אף אחד לא יודע איזה מין מחלה יש לי.”

“הכי־טוב,” הסביר מישהו ליד הדלת, “להזריק נפט מתחת לעור של היד. בן־דוד שלי היה לו מזל עד כדי כך שחתכו לו את היד עד למרפק והיום הוא יכול לשכוח את כל עסקי הצבא.”

“אתם רואים,” אמר שווייק, “כל אחד צריך לסבול את שלו למען הקיסר — גם את ניקוי הקיבה וגם את החוקן. לפני שנים, כשאני שירתי בגדוד שלי, היה עוד יותר גרוע. אז היו קושרים את החולה עד שלא יכול לזוז וזורקים אותו לחור כדי שיבריא. אז לא היו שום מטות כמו פה וגם לא רקקיות. רק דרגשי־עץ בלי כלום ועל זה שכבו החולים. אחד היה לו טיפוס אמיתי והשני, על־ידו, היו לו אבעבועות. שניהם היו קשורים ורופא הגדוד בעט להם בבטן וטען שהם ארטיסטים. אחר־כך, כששני החיילים האלו מתו, זה הגיע לפרלמנט וכתבו על זה בעתון. תיכף אסרו עלינו לקרוא את העתונים האלו וחיפשו במזוודות לראות, למי יש עתון כזה, וכמו שזה תמיד המזל שלי, בכל הגדוד לא מצאו עתון אצל אף אחד ורק אצלי מצאו. אז לקחו אותי למשפט אל מפקד הגדוד, האלוף־משנה שלנו, חמור כזה, נשמתו עדן, התחיל לצעוק עלי, שאעמוד ישר ושאגיד לו מי כתב את זה לעתון או שיקרע לי את הפרצוף מאוזן לאוזן ויכלא אותי עד שיירקבו לי העצמות. אחר־כך בא רופא הגדוד, נפנף באגרוף מתחת לאף שלי וצעק: ‘כלב ארור, יצור עלוב, בהמה נבזית, פרחח סוציאליסטי!’ אני מביט לו ישר לעיניים, לא מניד עפעף ושותק, יד ימין שלי על הכובע ויד שמאל שלי על קפל המכנסיים. הם רצו סביבי כמו כלבים, נבחו עלי ואני כל הזמן — שום דבר. שותק, מצדיע ויד שמאל שלי על קפל המכנסיים. אחרי שהשתולו ככה חצי שעה, קפץ עלי המפקח וצווח: ‘אתה מטומטם או שאתה לא מטומטם?’ — ‘מודיע בהכנעה, המפקד, שאני מטומטם.’ — ‘עשרים ואחד ימים צינוק על טמטום, פעמיים צום בשבוע, חודש ריתוק, ארבעים ושמונה שעות לקשור ברצועות, מיד להכניס לכלא, לא לתת לאכול, לכפות אותו, להראות לו שהצבא לא זקוק לאידיוטים. פרחח, אנחנו נוציא לך עתונים מהראש,’ פסק המפקד אחרי שהתרוצץ הרבה זמן כמו משוגע. באותו הזמן שישבתי היה בקסרקטין שמח. המפקד שלנו אסר על החיילים לקרוא בכלל, אפילו לא את העתון הרשמי של פראג, ובקנטינה היה אסור לעטוף בעתון נקניקיות וגבינה מסריחה. מאותו הרגע התחילו החיילים לקרוא והגדוד שלנו היה הכי־משכיל. קראנו את כל העתונים ובכל הפלוגה חיברו חרוזים ופזמונים נגד המפקד שלנו. וכשקרה משהו בגדוד שלנו, תמיד נמצא בתוך החבורה איזה מתנדב שכתב על זה לעתון תחת הכותרת: ‘התעללות בחיילים’. וזה עוד לא הכל. כתבו לחברי הפרלמנט בווינה וביקשו מהם לטפל בעניין, ואלה התחילו להגיש שאילתות, אחת אחר השניה, שהמפקד שלנו חיה וכו'. מיניסטר אחד שלח אלינו ועדה כדי שתחקור בעניין. ואיזה פראנטה הֶנצ’ל מהלובוקה קיבל אחר־כך שנתיים, מפני שזה היה הוא שפנה לחברי הפרלמנט בווינה בגלל סטירת־הלחי שמרח לו המפקד במגרש האימונים. אחר־כך, אחרי שהוועדה יצאה, ציווה המפקד על כולם, על כל הגדוד, להסתדר ואמר שחייל הוא חייל, שצריך לסתום את הפה ולשרת אפילו אם משהו לא מוצא חן בעיניו — ככה שיש כאן עניין של הפרת משמעת. ‘מנוולים, חשבתם שהוועדה תעזור לכם!’ אמר המפקד. ‘דרֶק עזרה לכם. ועכשיו כל מחלקה תצעד לפנַי ותחזור בקול על מה שאמרתי.’ אז צעדנו, מחלקה אחת אחרי השניה, העיניים ימינה שוּר, שם עמד המפקד, היד שלנו על רצועת הרובה, וכולנו צווחים אליו: ‘אז אנחנו, מנוולים, חשבנו שהוועדה תעזור לנו. דרֶק עזרה לנו!’ המפקח כמעט התפוצץ מצחוק עד לרגע שצעדה לפניו הפלוגה האחת־עשרה. הם צעדו, דפקו ברגליים, וכשהם עוברים על־יד המפקד — שום דבר, שקט, אפילו לא ציוץ קטן. המפקד הסמיק כמו סלק והחזיר את הפלוגה האחת־עשרה אחורנית כדי שתעשה את זה עוד פעם. הם צועדים ושותקים, כך שורה אחרי שורה, תוקעים מבטים חצופים בעיני המפקד ‘עמוד נוח!’ אומר המפקד, מודד את החצר, מצליף בשוט על המגפיים שלו, יורק, אחר־כך נעצר פתאום וצועק: ‘משוחררים!’, מתיישב על הסוסה הזקנה שלו וכבר הוא מחוץ לשער. חיכינו למה שיקרה לפלוגה האחת־עשרה ושום דבר. אנחנו מחכים יום, יומיים, שבוע שלם וכל הזמן שום דבר. המפקד לא הופיע בכלל במחנה, וזה גרם שמחה גדולה לחיילים, לסמלים וגם לקצינים. אחר־כך קיבלנו מפקד גדוד חדש ועל הקודם סיפרו שהוא נמצא באיזה סנטוריום מפני שכתב מכתב לקיסר ירוּם הודו שהפלוגה האחת־עשרה התמרדה.”

שעת ביקור הרופאים של אחר־הצהריים קרבה. הרופא הצבאי ד"ר גרינשטיין הלך ממיטה למיטה ואחריו קצין־רפואה זוטר ופנקס בידו.

“מאצונה?”

“נמצא!”

“חוקן ואספירין! פורורני?”

“נמצא!”

“שטיפת קיבה וכינין! קובאז’יק?”

“נמצא!”

“חוקן ואספירין! קוטיאטקו?”

“נמצא!”

“שטיפת קיבה וכינין.”

וכך זה נמשך, בזה אחר זה, בלא רחמים, בצורה מיכנית, במרץ.

“שווייק?”

“נמצא!”

ד"ר גרינשטיין הביט בתוספת החדשה.

“מה יש לך?”

“מודיע בהכנעה שיש לי ראומטיזם.”

ד"ר גרינשטיין התרגל בחייו המקצועיים לדבר בנימה של אירוניה דקה, ושיטה זו כוחה היה יפה מצעקות.

“אהה, ראומטיזם,” אמר לשווייק. “אם כן אתה סובל ממחלה קשה מאוד. זה באמת מקרה לקבל ראומטיזם בזמן שיש מלחמת־עולם ואדם צריך לצאת לחזית. אני מניח שאתה מצטער על כך נורא.”

“מודיע בהכנעה, אדון דוקטור, שאני מצטער נורא.”

“תראו, הוא מצטער. זה מאוד יפה מצדך שנזכרת בראומטיזם דווקא עכשיו. בימי שלום מקפץ לו מסכן כזה כמו ציפור, אבל רק פורצת מלחמה, מיד יש לו ראומטיזם ומיד הברכיים אינן נושאות אותו. האם כואבות לך הברכיים?”

“מודיע בהכנעה שכואבות.”

“וכל הלילה אתה לא יכול לישון, לא כן? ראומטיזם הוא מחלה מסוכנת, מכאיבה וקשה מאוד. לנו יש כאן נסיון טוב עם חולי ראומטיזם. צום מוחלט ושאר שיטות הריפוי הוכיחו יפה מאוד את יעילותם. כאן תחלים מהר יותר מאשר בפישטיאני¹¹ ותרוץ לעמדה עד שתעלה אבק.”

ובפנותו אל קצין־הרפואה הזוטר אמר: “רשום: שווייק, צום מוחלט, פעמיים ביום שטיפת קיבה, פעם ביום חוקן, ומה שיהיה הלאה נראה. בינתיים תקחו אותו אל המרפאה ותשטפו לו את הקיבה, וכשיתאושש תנו לו חוקן, אבל כהוגן, עד שיקרא לכל הקדושים כדי שהראומטיזם ייבהל ויברח.”

ד"ר גרינשטיין הסב פניו אל המיטות ונשא נאום שכולו אמרי נועם ובינה: “אל תחשבו שלפניכם עומד איזה חמור־גרם, שאפשר למכור לו כל דבר. אותי לא תוציא התנהגותכם משיווי־המשקל. אני יודע שאתם ארטיסטים ושאתם רוצים להשתמט מן הצבא, ולפי זה אני מתייחס אליכם. התגברתי כבר על מאות ומאות חיילים כמוכם. על מיטות אלה שכבו המוני אנשים שלא היה חסר להם כלום חוץ מרוח קרבית. בשעה שחבריהם נלחמו בשדות־הקרב, הם חשבו שיוכלו להשתרע על מיטות, לאכול אוכל של בית־חולים ולחכות עד שתעבור המלחמה. אבל הם טעו, לעזאזל, וגם כולכם טועים, לעזאזל. בעוד עשרים שנה עוד תצעקו מתוך השינה כאשר תחלמו איך שהתחליתם אצלי.”

“מודיע בהכנעה, אדוני,” נשמע קול שקט מאצל החלון. “אני כבר בריא, כבר בלילה שמתי לב לכך שהקצרת עברה לי.”

“שמך?”

“קובאזי’ק, מודיע בהכנעה, אני בתור לחוקן.”

“טוב, את החוקן עוד תקבל לדרך,” החליט ד"ר גרינשטיין, “כדי שלא תתאונן על חוסר תשומת־לב. ואחריו כל החולים שקראתי את שמותיהם, הולכים אחרי החובש, כדי שכל אחד יקבל מה שמגיע לו.”

וכל אחד קיבל מנה נאה, כפי שנרשמה לו. ולעומת אלה שניסו להשפיע על ביצוע פקודת הרופא בתחנונים או באיומים שביום מן הימים יצטרפו גם הם לחיל הרפואה והמבצעים עלולים ליפול בידיהם, הרי שווייק החזיק מעמד בגבורה.

“אל תרחם עלי,” עודד את הסרדיוט שנתן לו את החוקן. “תזכור את השבועה שלך. ואפילו אם היה שוכב אביך או אחיך־שלך, תן להם חוקן בלי למצמץ. תחשוב שעל חוקנים כאלו עומדת אוסטריה והנצחון בידינו.”

למחרת בשעת ביקור הרופאים שאל ד"ר גרינשטיין את שווייק, איך בעיניו בית־החולים הצבאי.

שווייק ענה שזהו מוסד נעלה ומכובד. בשכר זה קיבל אותה מנה שניתנה לו אתמול, מלבד האספירין ושלוש מנות של אבקת כינין, שהומסו במים כדי שישתה אותם מיד.

אפילו סוקראטס לא שתה את כוס־התרעלה באותה שלוות נפש כמו ששתה את הכינין שווייק, שד"ר גרינשטיין ניסה בו את כל דרגות העינויים.

כשעטפו את שווייק בסדין רטוב בנוכחות הרופא, ענה שווייק על השאלה איך הדבר בעיניו.

“מודיע בהכנעה, אדוני, שזה כמו לשכב על חוף הנהר או על שפת הים.”

“יש לך עוד ראומטיזם?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאיכשהו זה לא רוצה להשתפר.”

נגזרו על שווייק עינויים חדשים.

באותו זמן טרחה אלמנתו של גנרל חיל־הרגלים הברונית פוֹן בוֹצנהיים טרחה גדולה כדי לגלות עקבות אותו חייל שעליו כתב לא מכבר העתון “בוהמיה”, כיצד הוא, בעל־המום, נסע בעגלת־נכים וקרא: “לבלגראד!”, קריאה פאטריוטית שעוררה את מערכת “בוהמיה” לפנות אל קוראיה כדי שיערכו מגבית לטובת אותו גיבור נכה נאמן.

סוף־סוף, אחרי בירורים במטה המשטרה, נתברר שהיה זה שווייק ומכאן ואילך כבר היתה דרך החקירה קלה. הברונית פון בוצנהיים לקחה עמה את בת־לווייתה ואת משרתה עם סל והם נסעו להראדצ’אני.

הברונית המסכנה לא העלתה על דעתה מה פירושה של שכיבה בבית־החולים של בית־הסוהר הצבאי. כרטיס־הביקור שלה פתח לפניה את דלתות בית־הסוהר ובמשרד נהגו בה באדיבות רבה, ולאחר חמש דקות כבר ידעה, כי החייל הטוב שווייק, שחיפשה אותו, שוכב בצריף מס' 3, מיטה מס' 17. ליווה אותה ד"ר גרינשטיין עצמו, שהיה המום כולו.

שווייק ישב אותה שעה על המיטה אחרי הסדרה היומית הרגילה, לפי מרשמו של ד“ר גרינשטיין, וסביבו חבורת מתחלים כחושים ומזי־רעב שעדיין לא נכנעו ונאבקו בעקשנות עם ד”ר גרינשטיין בשדה הדייטה המוחלטת.

מי שהיה מאזין להם, היה מתרשם שהוא במחיצתם של אניני־טעם, בבית ספר גבוה לטבחוּת או בקורס לגסטרונומים.

“גם את גלדי־השומן מפרה אפשר לאכול,” אמר אחד ששכב כאן עם “דלקת־קיבה כרונית”, “אם הם חמים. אחרי שצולים את גלדי־השומן, סוחטים אותם לגמרי, שמים מלח ופלפל, ואני אומר לכם שגם גלדי־אווז לא ישתוו להם.”

“אל תגע בגלדי־אווז,” אמר אחד, בעל “סרטן־קיבה”. “אין טוב מגלדי אווז. מה לעומתם גלדי־חזיר? כמובן, הם צריכים להיות זהובים כמו שעושים אותם היהודים. הם לוקחים אווז שמן, פושטים את העור עם השומן וצולים אותו.”

“אתה יודע שיש לך טעות במה שנוגע לגלדי־חזיר,” העיר שכנו של שווייק. “מובן מאליו שאני מדבר על גלדים משומן ביתי, מה שקוראים גלדי־שומן ביתיים. לא חומים וגם לא צהובים. זה צריך להיות משהו בין שני הגוונים. גלד כזה לא צריך להיות רך מדי וגם לא קשה מדי ואסור שירגישו אותו בין השיניים, כי אז סימן שהוא חרוך. צריך שיהיה נמס על הלשון ואסור שתקבל את הרושם שהשומן נוזל לך על הסנטר.”

“מישהו מכם כבר אכל גלדים משומן סוס?” נשמע קול פלוני, ולא ניתנה לו תשובה, מכיוון שנכנס בריצה קצין־הרפואה הזוטר.

“כולכם למיטה. באה לכאן איזו ארכידוכסית. שאף אחד מכם לא יוציא את הרגליים המטונפות מתחת לשמיכה.”

אפילו ארכידוכסית לא היתה יכולה להיכנס בהדרת־כבוד כזו שבה הוכנסה הברונית פון בוצנהיים. אחריה נהרה כל הפמליה, ולא נעדר ממנה גם השליש של בית־החולים, אשר ראה בכל אלה את ידה הנעלמה של בקורת, שתטלטל אותו מן האיבוס השמן בעורף לחסדי השרַפּנלים אי־שם תחת גדר התיל של עמדה בחזית.

הוא היה חיוור, אך ד"ר גרינשטיין היה חיוור יותר ממנו. לעיניו ריצד כרטיס־הביקור הקטן של הברונית עם התואר “אלמנת גנרל” וכל מה שהיה קשור בתואר זה כגון קשרים, פרוטקציה, תלונות, העברה אל החזית ודברים נוראים אחרים.

“הרי לפניכם שווייק,” אמר בשלווה מעושה והוליך את הברונית פון בוצנהיים אל מיטתו של שווייק. “הוא מתנהג בסבלנות רבה.”

הברונית פון בוצנהיים התיישבה על כיסא שהוכן לה ליד מיטתו של שווייק ואמרה בצ’כית רצוצה:

“צ’כי חייל — טוב חייל. חולה חייל — חזק חייל. אוהבת הרבה צ’כי אסטרייך.”

ליטפה את לחיו הבלתי־מגולחת של שווייק והמשיכה:

“קוראה הכל עתון, הֶפִיאה הַם־הַם, סיגרֶט, בונבון, צ’כי חייל, טוב חייל. יוהאן, Kommen Sie her”¹² המשרת שפאות לחייו הסמורות הזכירו את באבינסקי, רב־השודדים, גרר סל גדול אל המיטה, ואותה שעה בת־לווייתה של הברונית הזקנה, גבירה גבוהת־קומה שפניה רווּיות־דמעות, ישבה על מיטתו של שווייק וישרה את כרית הקש תחת גבו, מתוך מחשבת־שגיון שככה ייעשה לגיבורים חולים.

בינתיים הוציאה הברונית את המתנות מן הסל: תריסר עופות צלויים, עטופים בנייר משי ורוד וקשורים בשנץ משי צהוב־שחור, כצבעי הלאום, שני בקבוקים של איזה ליקר מימות־המלחמה עם התווית Gott strafe England,¹³ בצדה השני של התווית התנוססו דמויותיהם של פראנץ יוסף וּוילהלם, אוחזים איש בידי רעהו, כרוצים לשחק: “השפן הקטן”.

אחר־כך שלפה מהסל שלושה בקבוקי יין למחלימים ושתי קופסאות של סיגריות. ערכה את הכל בצורה אלגאנטית על המיטה שליד מיטת שווייק, הוסיפה גם ספר בכריכה נאה “סיפורים מחיי שליטנו,” שנתחבר בידי העורך הראשי רב־הזכויות הנוכחי של הבטאון הרשמי “הרפובליקה הצ’כוסלובקית,” שלבו הלך שבי אחרי פראנץ הזקן. אחר־כך הופיעו על המיטה חפיסות שוקולדה ועליהן אותה הכתובת “Gott strafe England” ושוב דוקנאות קיסרי אוסטריה וגרמניה, אבל על השוקולדה לא אחזו איש בידי רעהו, אלא כל אחד מהם עמד לחוד וגביהם פונים זה לזה. נאה היתה מברשת השיניים כפולת־הטורים ועליה הכתובת: Viribus unitis¹⁴, כדי שכל המצחצח את שיניו יהיה זוכר את אוסטריה. מתנה אלגנטית ושימושית מאוד לחזית ולחפירות היתה מערכת לטיפוח־הציפוֹרניים. על הנרתיק היתה תמונה של קליע מתפוצץ ואדם חבוש קובע־פלדה רץ, נושא כידון שלוף, מתחתיו: “Für Gott, Kaiser und Vaterland”¹⁵ על חבילת העוגיות לא היתה תמונה, אך לעומת זאת התנוסס שם חרוז בגרמנית ובתרגום צ’כי:

אוסטריה ירום שמה

את דגלה תישא ברמה

הרוח תניפוֹ ותהמֶה

ואוסטריה לעד תחיה

המתנה האחרונה היתה יקינתון לבן בעצִיץ.

משהוצא הכל ונפרשׂ על המיטה, לא יכלה עוד הברונית פון בוצנהיים לכבוש את דמעותיה. מפיהם של כמה מן המתחלים נזל הריר. בת־לווייתה של הברונית תמכה בשווייק היושב וגם עיניה זלגו דמעות. היה שקט כמו בכנסיה ושווייק הפר אותו בכפות־ידיים צמודות בתפילה:

“אבינו מלכנו שבשמים, יבורך שמך, מלכותך… סליחה, גברתי לא ככה. רציתי לומר: אלוהינו, אבינו שבשמים, בּרכֵנו על כל המתנות שנתת לנו בגודל חסדך. אמן.”

אחרי הדברים האלה נטל עוף מן המיטה והסתער עליו, מלוּוה מבטיו הנדהמים של ד"ר גרינשטיין.

“אך, כמה זה ערֵב לחייל הקטן,” לחשה בהתלהבות הברונית הזקנה לד"ר גרינשטיין בגרמנית. “הוא בוודאי בקו הבריאות ויכול לצאת לשדה־הקרב. אני באמת שמחה מאוד, כי מתנותי באו לו במועד הנכון.”

אחר־כך עברה ממיטה למיטה וחילקה סיגריות ובונבוני־שוקולדה. בתום ההקפה חזרה שוב אל שווייק, ליטפה את שערותיו ואמרה: “ישמור אותך האל” ויצאה עם כל הפמליה מן החדר.

לפני שחזר ד“ר גרינשטיין מלמטה, שם ליווה את הברונית, חילק שווייק את העופות, והם נבלעו במהירות כזו, עד שד”ר גרינשטיין בשובו לא מצא אלא ערימת עצמות מכורסמות עד־תום, כאילו העופות נפלו חיים לתוך קן עֵיטים והשמש קפאה כמה חדשים על עצמותיהם המלבינות.

נעלמו גם הליקר ושלושת בקבוקי היין. נבלעו בקיבות החיילים גם השוקולדה והעוגיות. מישהו אפילו שתה את הבקבוקון מלא הלכּה מתוך המערכת לטיפוח הציפורניים ונגס במשחת השיניים שהיתה מצורפת למברשת.

כשחזר ד"ר גרינשטיין, שוב ניצב בתנוחה תוקפנית ונשא נאום ארוך. אבן נגולה מלבו עכשיו שהאורחים יצאו. ערימת העצמות המכורסמות חיזקה את דעתו כי לכולם אין תקנה.

“חיילים,” פתח, אילו היה לכם קצת שכל, הייתם מניחים את הכל במקומו והייתם אומרים לעצמכם: ‘אם נזלול את זה, לא יאמין לנו הרופא הראשי, שאנחנו חולים קשה.’ אתם בעצמכם הוכחתם שאינכם יודעים להעריך את טוב־לבי. אני מריק את קיבותיכם, נותן לכם חוקנים, מנסה להחזיק אתכם בדייטה מוחלטת ואתם ממלאים את הכרס. אתם רוצים לקבל דלקת־קיבה? אתם טועים. לפני שקיבתכם תנסה לעכל את הכל, אני אנקה אותה ביסודיות כזו עד שתזכרו את זה עד יום מותכם, ועוד לילדיכם תספרו איך זללתם פעם עופות ופיטמתם את עצמכם במיני מעדנים, אבל איך זה לא נשאר אפילו רבע שעה בקיבתכם, מכיוון שעשו שאיבה כשזה עוד היה חם. כולכם ועכשיו – כולכם אחרי, זה אחר זה, כדי שלא תשכחו שאני לא חמור כמוכם אלא קצת יותר חכם מכולכם יחד. מלבד זה אני מודיע לכם שמחר אני שולח אליכם ועדה מפני שאתם כבר מתגלגלים כאן יותר מדי זמן ואתם בריאים לגמרי, אם אתם מסוגלים לזלול כמו חזירים כפי שהוכחתם זה עתה. ובכן, קדימה צעד!"

כשהגיע תורו של שווייק, הסתכל בו ד"ר גרינשטיין וזכר הביקור המסתורי של היום הניע אותו לשאול:

“האם אתה מכיר את הגברת הברונית?”

“זו אמי החורגת,” אמר שווייק בשקט, “בגיל רך זנחה אותי ועתה שוב מצאתני…”

וד"ר גרינשטיין: “אחר־כך תנו לשווייק עוד חוקן.”

בערב ירדה עצבות על המיטות. עוד לפני שעות מספר היו קיבותיהם מלאות כל טוב ועכשיו רק תה קלוש ופת לחם.

מס' 21 השמיע קול מצד החלון: “אתם לא מאמינים חברים, שאני מעדיף עוף מטוגן על עוף צלוי?”

מישהו מלמל: “תחטיפו לו!” אבל כולם היו תשושים כל כך אחרי הסעודה שלא עלתה יפה, ואיש מהם לא זז.

ד“ר גרינשטיין עמד בדיבורו. לפני־הצהריים באו כמה רופאים צבאיים מן הוועדה המפורסמת. עברו בין שורות המיטות בארשת רצינית ולא נשמע דבר חוץ מ”תַראה את הלשון".

שווייק הוציא את לשונו עד שפניו העלו העוויה מצחיקה ועיניו נעצמו:

“אני מודיע בהכנעה, אדוני, לשון יותר ארוכה אין לי.”

התפתחה שיחה מעניינת בין שווייק לוועדה. שווייק טען שהעיר הערה זו רק מתוך חשש שהם יחשבו שהוא מסתיר מפניהם את לשונו.

לעומת זאת היו חברי הוועדה חלוקים בעליל בדעותיהם על שווייק.

מחציתם טענו, ששווייק הוא מטומטם והמחצית האחרת – שהוא מנוול הרוצה לשַטות בצבא.

“יקח אותי השד,” הרעים על שווייק יושב־ראש הוועדה, “אם לא נתגבר עליך.”

שווייק הסתכל בחברי הוועדה כולם בשלווה אלוהית כשל תינוק שלא חטא.

הרופא הראשי ניגש קרוב לשווייק.

“מעניין אותי, על מה חושב חזיר־ים כמוך?”

“מודיע בהכנעה, שאני לא חושב בכלל.”

“חזיז ורעם,” צווח אחד מחברי הוועדה, כשהוא משקשק בחרבו. “אם כן, הוא לא חושב בכלל. למה, פיל סיאמי כמוך, אתה לא חושב?”

“מודיע בהכנעה, שאני לא חושב מפני שלחיילים בצבא אסור לחשוב. כשהייתי לפני שנים בגדוד ה־91, היה המפקד שלנו אומר תמיד: ‘לחייל אסור לחשוב. הממונים שלו חושבים במקומו. ברגע שחייל יתחיל לחשוב, הוא לא חייל אלא אזרח מחורבן. מחשבה לא מוליכה אלא…’.”

“סתום את פיך!” הפסיק את שווייק יושב־ראש הוועדה הנזעם. “כבר שמענו עליך. הפרצוף הזה חושב שאנחנו נאמין שהוא אידיוט אמיתי. אתה לא אידיוט, אתה פיקח, אתה ממולח, אתה מנוול, נוכל, פרחח, אתה מבין?”

“מודיע בהכנעה, מבין.”

“כבר אמרתי לך לסתום את הפה, שמעת?”

“מודיע בהכנעה, שמעתי שאסתום את הפה.”

“לעזאזל, אז תסתום את הפה. אם קיבלת פקודה אתה יודע טוב מאוד, שאסור לך לקשקש.”

מודיע בהכנעה, אני יודע שאסור לי לקשקש."

האדונים מהצבא הביטו זה על זה וקראו לשליש.

את האיש הזה," אמר הרופא הראשי כשהוא מצביע על שווייק, “תוביל למטה אל הלשכה ותחכה לחוות־דעת ולדין־וחשבון שלנו. בכלא הצבאי הם יוציאו לו מהראש את הקשקושים. הברנש הזה בריא כמו דג. הוא רק מעמיד פנים ועוד פותח את הפה ועושה צחוק מכל הממונים עליו. הוא חושב שנמצאים כאן רק לשם שעשוע, שכל הצבא הוא צחוק, עניין של בידור. הם, בבית הסוהר הצבאי, כבר יַראו לך, שווייק, שצבא זה לא צחוק.”

שווייק הלך בעקבות השליש אל הלשכה וכשעבר בחצר פיזם לעצמו:

תמיד הייתי בטוח

שבצבא נשבע כל טוב

שבוע־שבועיים ננוח

אחר־כך הביתה נשוב

ובשעה שהקצין־התורן בלשכה צווח על שווייק, שצריך לירות בפרצופים כמוהו, עשתה הוועדה למעלה בחדרי־החולים מלחמת־חרמה בארטיסטים. משבעים חולים נותרו רק שניים. אחד שנקטעה רגלו בהתפוצצות פגז ואחד שהיה לו סרטן־עצמות אמיתי.

רק שניים אלה לא שמעו את המלים “כשר לשירות.” כל השאר, ובכללם שלושת השחפנים הגוססים, נמצאו כשרים לשירות בחזית והרופא הראשי גם לא ויתר על שעת־הכושר לשאת נאום.

נאומו היה משובץ קללות מקללות שונות וקצר בתוכנו. כולם בהמות וזבל, ורק אם יילחמו בעוז למען הקיסר יוכלו לשוב אל החברה האנושית ואחרי המלחמה יסולח להם רצונם להשתמט מהצבא ולהעמיד פני חולים. הוא עצמו לא מאמין בכך וחושב שלכולם מוכנה התלייה.

רופא צבאי צעיר עדיין, נפש טהורה מבלי־דופי, ביקש רשות מהרופא הראשי לומר כמה מלים גם הוא. נאומו נבדל מנאום הממונה עליו באופטימיות ובתמימות. הוא נאם גרמנית.

הוא דיבר ארוכות על כך שכל אחד מן היוצאים מבית החולים כדי להיספח אל גדודיהם בחזית חייב להיות מנצח ואביר. הוא עצמו משוכנע שייטיבו להשתמש בנשקם בשדה־הקרב ויתנהגו בכבוד בכל מעשיהם בחיי הצבא ובחיי הפרט; שיהיו חיילים עשויים לבלי־חת הזוכרים את תפארת עלילות מארשאל ראדֶצקי והנסיך אויגֶן לבית סאבוי; שדמם יַפרה את שדמות תהילת הקיסר ושבנצחון ישלימו את המשימה אשר ההיסטוריה שמה עליהם. באומץ ובעוז, בהשליכם את נפשם מנגד, יפרצו קדימה תחת הדגלים נקובי־הכדורים של גדודיהם אל תהילה חדשה, אל נצחונות חדשים.

אחר־כך בפרוזדור, אמר הרופא אל האיש התמים: “עמיתי היקר, אני יכול להבטיח לך שהכל לשוא. לא ראדצקי וגם לא הנסיך אויגן מסאבוי שלך לא יעשו חיילים מהמנוולים האלה. לא חשוב, איך אתה מדבר אליהם, כמלאך או כשטן, הכל היינו־הך. זוהי כנופיית נוכלים.”

9. שווייק בכלא הצבאי

מקלטם האחרון של אנשים שלא רצו לצאת למלחמה היה הכלא הצבאי. הכרתם פעם מועמד־להוראה שלא רצה לשרת כמתימטיקאי בחיל התותחנים ומשום כך גנב את שעונו של סגן אחד כדי להיכנס לבית כלא צבאי. הוא עשה כן בכוונה. המלחמה לא עשתה עליו רושם ולא קסמה לו. שטות גמורה היתה בעיניו לירות באויב ולהרוג בקליעים ובפגזים מועמדים להוראת מתימטיקה אומללים כמוהו בצד־שכנגד.

“איני רוצה שישנאו אותי בגלל הברוטאליות שלי,” אמר לנפשו וגנב את השעון בשלווה. תחילה בדקו את מצבו הנפשי וכשאמר שרצה להתעשר, שלחו אותו אל הכלא הצבאי. היו כאן עוד אנשים מסוג זה, שישבו בכלא הצבאי בעוון גניבה ומעילה – אידיאליסטים ולא אידיאליסטים. היו שם אנשים שראו את הצבא כמקור הכנסה, קציני שלישות זוטרים בעורף ובחזית, שמעלו מעילות ממעילות שונות במזון ובמשכורת צבאית, ואחר־כך גנבים קטנים ישרים אלפי־מונים מן הברנשים ששלחו אותם לכאן. ועוד ישבו בכלא הצבאי חיילים על עבירות שונות, שאופיין צבאי מובהק, כגון הפרת משמעת, נסיון התמרדות, עריקה. סוג מיוחד היו האסירים הפוליטיים; שמונים אחוזים מהם היו חפים מפשע לחלוטין ותשעים ותשעה אחוז נמצאו אשמים.

מנגנון הפרקליטות הצבאית היה משהו גרנדיוזי. כל מדינה העומדת לפני התמוטטות פוליטית, כלכלית ומוסרית מוחלטת יש לה מנגנון משפטי כזה. זוהר העצמאות והתהילה מימים־עברו שומר על בתי־הדין, המשטרה, הז’נדרמריה והערב־רב של מלשינים־בשכר.

בכל יחידה ויחידה היו לאוסטרים סוכנים משלהם, שהיו מלשינים על חבריהם, השוכבים על אותם דרגשים עצמם וחולקים אתם מלחמם בדרכים.

משטרת המדינה, האדונים קלימה, סלאביצ’ק ושות' סיפקו חומר לכלא הצבאי. הצנזורה הצבאית הובילה לכאן כותבי מכתבים שהוחלפו בין האנשים בחזית ובין אלה שנשארו מיואשים בבית. השוטרים הביאו לכאן גם איכרים זקנים, שפרשו ממלאכתם ושלחו אל החזית מכתבים ובהם דברי־ניחומים ותיאורי התלאות בבית, ובתי המשפט הצבאיים הטילו עליהם בעוון זה שתים־עשרה שנים.

מבית הכלא הצבאי בהראדצ’אני הוליך הנתיב דרך בז’בנוב למגרש־האימונים במוטולי. בראש תהלוכת הכידונים הלך אדם, שידיו כבולות באזיקים, ואחריו עגלה ועליה ארון־מתים ועל מגרש־האימונים במוטולי יצאה הפקודה הקצרה: “היכון אש” ובכל הגדודים והפלוגות קראו בשעת המסדר בפקודת־יום ששוב הוצא להורג ביריה איש על מרידה־במלכות בשעת גיוסו, אחרי שהסרן היכה בחרב את אשת המגויס, שלא אבתה להיפרד מעליו.

ובבית הכלא הצבאי ניגשה למלאכה השלישיה: הסוהר הראשי, סלאביק, סרן לינהארט ורב־סמל זֶ’פה המכונה גם “התליין”. כמה מן האסירים הלקו הללו בצינוק מלקות־מוות! אפשר שסרן לינהארט הוא סרן גם היום, בימי הרפובליקה. אני מקווה, שבחישובי הפנסיה שלו יזקפו לו גם את שנות שירותו בבית הכלא הצבאי. כך בכל אופן נהגו לגבי סלאביצ’ק וקלימה ממשטרת המדינה. ז’פה חזר לחיים האזרחים ומוסיף לעסוק במקצועו, מקצוע הבנאות. ואולי הוא אפילו חבר באיזו אגודה פטריוטית.

הסוהר הראשי סלאביק נעשה גנב בימי הרפובליקה והיום הוא יושב בית־סוהר. מסכן, הוא לא ידע להיקלט ברפובליקה כמו אנשי צבא נכבדים אחרים.

טבעי הוא לגמרי שהסוהר הראשי סלאביק נתן בשווייק מבטים של תוכחה אילמת כשקיבל אותו לידו:

“כנראה יצא לך שם רע בין הבריות אם הגעת לכאן. אנחנו, חביבי, נמתיק את שהייתך פה, כמו לכל מי שנפל לידינו, והידיים שלנו לא ידי גבירות ענוגות.”

וכדי להוסיף משקל למבטו תקע את אגרופו השרירי מתחת לאפו של שווייק ואמר:

“תריח מנוול!”

שווייק הריח והעיר:

“לא הייתי רוצה לקבל אותו לתוך האף. יוצא ממנו ריח של בית־קברות.”

דיבורו השקט, המיושב, מצא חן בעיני הסוהר הראשי.

“היי,” אמר ודחף את אגרופו לבטנו של שווייק.

“עמוד ישר! מה יש לך בכיסים? אם יש לך סיגריות, אתה יכול להשאיר אותן ואם יש כסף, תן אותו, כדי שלא יגנבו אותו ממך. אין לך יותר? באמת לא? אל תשקר! על שקר מקבלים עונש.”

“איפה לשים אותו?” שאל רב־סמל ז’פה.

“נשים אותו ב־16,” החליט הסוהר הראשי, “בין אלה שבתחתונים. אתה לא רואה שסרן לינהארט רשם בתיקו – ‘לשמור שמירה קפדנית! לשים עין!’?”

“כן, כן,” הצהיר חגיגית באזני שווייק, “עם מנוולים תתנוול. אם מישהו מתמרד, אז נסחוב אותו לצינוק ושם נשבור לו את כל הצלעות ונשאיר אותו שוכב שם עד שיתפגר. יש לנו הזכות לזה. כמו שעשינו לקצב ההוא, אתה זוכר, ז’פה?”

“כן, ההוא עשה לנו הרבה צרות, אדוני,” ענה רב־סמל ז’פה בנימה חולמנית. “זה היה גוף! דרכנו עליו יותר מחמש דקות לפני שהתחילו הצלעות שלו להישבר ודם להישפך מן הפה שלו. ועוד עשרה ימים נשאר בחיים. ממש מגזע הנפילים!”

“אז אתה רואה, מנוול, איך אצלנו כשמישהו מתמרד או מנסה לברוח,” סיים הסוהר סלאביק את הרצאתו החינוכית. “זוהי, בעצם, התאבדות וגם על התאבדות יש אצלנו עונש. ואוי לך, חתיכת טינופת, אם יעלה בראשך להתאונן כשתבוא הבקורת. כשתבוא הבקורת וישאלו אותך: ‘יש לך תלונות?’ אז אתה, נבלה סרוחה, מוכרח לעמוד דום, להצדיע ולענות: ‘מודיע בהכנעה, שאין לי. אני מרוצה לחלוטין.’ איך תגיד את זה, חלאה? תחזור אחרי.”

“מודיע בהכנעה, שאין לי. אני מרוצה לחלוטין,” חזר שווייק בהבעת־פנים חביבה כל כך, עד שהסוהר הראשי טעה וחשב אותה לרצון טוב וכן.

“אז, תתפשט עד לתחתונים ותלך ל־16.” אמר במתק־שפתיים בלי להוסיף “מנוול,” “נבלה סרוחה” או “חתיכת טינופת,” כמנהגו.

במספר 16 נפגש שווייק עם תשעה־עשר גברים ללא־מכנסיים. כל אלה, בתיקיהם האישיים היתה רשומה הערה: לשמור שמירה קפדנית! לשים עין! ובהם טיפלו בתשומת־לב מיוחדת כדי שלא יברחו.

אילו היו התחתונים נקיים ובחלונות לא היו סורגים, יכולת במבט ראשון להתרשם, שאתה נמצא במלתחה של בית־מרחץ.

“מפקד־החדר”, ברנש שעיר בחולצה פתוחה, קיבל את שווייק מידי רב־סמל ז’פה. הוא רשם את שמו של שווייק על פיסת נייר ואמר לו:

“מחר יש אצלנו הצגה. יקחו אותנו לכנסיה לשמוע דרשה. אנחנו תחתונים נעמוד בדיוק מתחת לדוכן. זה יהיה בידור.”

כמו בכל בתי־הסוהר האזרחיים והצבאיים נהנתה גם הכנסיה פה מפופולריות מרובה. ולא שהביקור־מאונס בכנסיית־הכלא קירב את המבקרים אל אלוהיהם ולא שהאסירים למדו מוסר. על שטויות כאלה אין מה לדבר.

התפילות והדרשות הביאו שינוי מבורך לתוך שיגרת בית־הכלא. לא היה מדובר בהתקרבות אל האל, אלא בתקווה למצוא בדרך – בפרוזדורים או בחצר– בדל של סיגריה או סיגר. בדל קטן ועלוב, מתגולל ברקקית או על הארץ, העמיד בצל לחלוטין את האל הגדול. החפץ הקטנטן, המצחין ניצח את האל ואת גאולת הנשמה.

ועל כל אלה באה הדרשה, שהיתה כולה בידור ושעשוע. הכומר הצבאי, אוטו כץ, היה באמת אדם חביב. דרשותיו היו מרתקות, מבדחות ומַשיבות רוח רעננה בשעמום בית־הכלא. הוא ידע ללהֵג יפה כל כך על חסדי האל שאין להם שיעור, לרומם נפש אסירים תועי־דרך וגברים אשר גלה מהם כבוד־האדם. כל כך ידע לחרף ולגדף גם מעל דוכן־המטיף וגם על־יד המזבח. הוא הפליא לצווח “Ite missa est” על־יד המזבח, וידע לנצח על התפילה בדרך מקורית משלו, להפוך את כל סדרי המיסה הקדושה, וכשהיה שיכור מאוד, ידע להמציא תפילות חדשות לגמרי, מיסה קדושה חדשה, פולחן שלא היה עוד כדוגמתו. ואחר־כך איזה בידור, כשמעד לפעמים ונפל עם הגביע הקדוש או עם ספר־התפילות, והאשים בקול את העוזר מפלוגת האסירים, שהכשיל אותו בכוונה, ומיד, מול פני קודש־הקדשים, החטיף לו צינוק ואזיקים.

והנידון עצמו היה נהנה מן העסק, כי גם לו היה חלק בהצגה שבכנסיה הצבאית. גם הוא שיחק תפקיד במחזה וביצע אותו על הצד הטוב ביותר.

הכומר הצבאי, אוטו כץ, המושלם בכמרים הצבאיים, היה יהודי. אין בכך שום דבר מיוחד. גם הארכיהגמון כהן היה יהודי ובנוסף על כך היה ידידו של מאחאר¹⁶.

עברו של הכומר הצבאי, אוטו כץ, היה ססגוני אף יותר משל הארכיהגמון הנודע כהן. הוא למד באקדמיה למסחר ושירת בצבא כמתנדב־לשנה. כל כך נהירים היו לו חוקי השטרות ועסקי שטרות, עד שתוך אותה שנה גרם לפשיטת־רגל של בית־העסק כץ ושות' בצורה כה מוצלחת ומזהירה עד שכץ הזקן נסע לצפון אמריקה לאחר שתיחבֵּל מין פשרה עם נושיו בלי שהללו ידעו כל כך, אף בלי ידיעת שותפו, שהסתלק לארגנטינה.

אוטו כץ, כיוון שחילק בדרך זו, ללא כל אינטרס אישי, את הפירמה כץ ושות' בין אמריקה הצפונית והדרומית, מצבו היה עכשיו כשל מי שאין לו סיכוי לירושה כלשהי, שאינו יודע היכן יניח את ראשו, ולכן לא נשארה לו ברירה אלא להיכנס לשירות פעיל בצבא.

אולם לפני־כן המציא אוטו כץ המצאה מבריקה מאוד. הוא התנצר. פנה אל ישו הנוצרי כדי שסייע לו לעשות קאריירה. פנה אליו מתוך בטחון מוחלט שמדובר כאן בעיסקה מסחרית בינו ובין בן־האלוהים.

הטבילוהו חגיגית במנזר אמאוס. האב אלבאן בכבודו ובעצמו השקיע את ראשו בכיור־הקודש. היה זה מראה מרהיב ונכחו בו רב־סרן ירא־שמים מן הגדוד ששירת בו אוטו כץ, בתולה זקנה מן המוסד לבנות־האצולה בהראדצ’אני ונציג ממועצת הכנסיה, שהיה הסנדק.

הנוצרי החדש עמד יפה במבחני הקצונה ונשאר בצבא. תחילה היה דומה עליו שהכל ילך כשורה, והוא רצה אפילו ללמוד בבית־ספר של המטה.

אבל יום אחד השתכר ונכנס למנזר, זנח את החרב ונטל גלימה, למד תורה מפי הארכיהגמון בהראדצ’אני וזכה להתקבל בסמינריון לכמורה. קודם טקס ההסמכה השתכר כלוט בבית מהוגן מאוד, שגבירות משרתות בו, בסימטה שמאחורי וייווֹביצה, והיישר ממערבולת תענוגות הבשרים וההוללות הלך להתקדש. אחרי ההתקדשות הלך אל הגדוד לבקש פרוטקציה וכשנתמנה כומר צבאי קנה לו סוס ורכב עליו בחוצות פראג, משתתף בעליצות בכל החינגאות עם קציני גדודו.

בפרוזדור הבית שבו היתה דירתו נשמעו לעתים קרובות קללות נושיו הממורמרים. הוא גם היה מביא נערות מן הרחוב לדירתו או שולח את משרתיו הצבאיים להביא אותן. אהב לשחק בקלפים והתהלכו שמועות מסויימות שהוא מרמה במשחק. אבל איש לא הצליח להוכיח שהוא מסתיר אַס בשרוול הרחב של גלימתו. בחוג הקצינים קראו לו “האב הקדוש”.

מעולם לא התכונן לדרשותיו ובזה נבדל מקודמו, שגם הוא נהג לבקר בבית הכלא הצבאי. הלה היה משוגע־לדבר־אחד, והאמין שאפשר להחזיר למוטב בדרשות מן הדוכן את האנשים הכלואים בכלא הצבאי. כומר נכבד זה היה מגלגל עיניו בצידקוּת ומספר לכלואים שנחוצה רפורמה בענייני זנות, רפורמה בטיפול באמהות לא־נשואות ומרבה לדבר על חינוך ילדים בלתי־חוקיים. דרשותיו היו ערטילאיות ולא היה להן שום קשר למציאות. הן היו משעממות.

לעומתו, הכומר הצבאי אוטו כץ דרש דרשות, שהכל ייחלו להן בקוצר־רוח.

היה זה רגע של חג כשהוליכו את דיירי “מספר 16” אל הכנסיה בתחתונים. מכיוון שהלבשתם היה בה סיכון שמישהו מהם יתנדף, הציבו את עשרים המלאכים לבני־התחתונים מתחת לדוכן. אחדים מהם, שהמזל האיר להם, לעסו את בדלי־הסיגריות שמצאו בדרך, משום שכמסתבר לא היו להם כיסים ולא היה להם מקום להחביא אותם.

סביבם עמדו שאר אסירי בית הכלא והתענגו על מראה עשרים התחתונים מתחת לדוכן, שאליו טיפס ועלה עכשיו הכומר הצבאי, מקיש בדרבניו.

“עמוד דום!” קרא. “אל התפילה! הכל יחזרו אחרי מה שאומר. ואתה שם מאחור, מנוול, אל תוציא יונים מן האף! אתה בבית האלוהים, ואני יכול להכניס אותך לצינוק. נראה, ממזרים, אם לא שכחתם את תפילת ‘אבינו שבשמים’. ובכן ננסה יחד! – נו, ידעתי שזה לא ילך. איפה ‘אבינו שבשמים’. ככה, שתי מנות בשר וסלט שעועית, למלא את הכרס, לשכב על המיטה לחטט באף ולא לחשוב על אלוהים! האם אני לא צודק?”

הוא הביט למטה ממקום דוכנו על עשרים המלאכים לבני־התחתונים, שנהנו כמו כל השאר הנאה מרובה. בשורות האחרויות שיחקו במשחק ה“בשר”.¹⁷

“זה טוב מאוד,” לחץ שווייק על אוזן שכנו שהיה חשוד, כי תמורת שלושה כתרים קיצץ בגרזן את כל אצבעות היד של חברו, כדי שזה ייפטר מן השירות הצבאי.

“חכה, עוד יהיו דברים,” היתה התשובה. “היום הוא שיכור כהלכה. הוא יספר לנו שוב על דרך־הקוצים של החטא.”

ואכן, הכומר הצבאי היה היום שרוי במצב־רוח מרומם. בעצמו לא ידע, מדוע הוא נוהג כך, אבל בלי הפסק התכופף מהדוכן וכמעט איבד את שיווי־משקלו והתגלגל למטה.

“תשירו משהו, בחורים,” קרא אליהם, “או שאתם רוצים שאלמד אתכם שיר. אם כן, תשירו אחרי.”

מכולן אהובה

זו אהובתי מחמדי

אליה אלך לא אני לבדי

הומים לה הרבה־הרבה לבבות

יש מחזרים לה אלפי רבבות

אהובתי הכל שאלו לה

היקרה לנו מכל מריה הבתולה

“אתם מטומטמים, לא תלמדו את זה לעולם,” המשיך הכומר הצבאי, “הכי טוב שיירו בכולכם. האם אתם מבינים אותי היטב? אני אומר זאת ממקום קדוש זה, בנדיטים, כי האלוהים זהו משהו שלא מפחד מכם וינַער אתכם עד שהראש שלכם יתפוצץ, כי אתם מהססים לפנות אל ישו ובוחרים ללכת בדרך־הקוצים של החטא.”

“הנה, הגעתנו, הוא שיכור כהוגן,” לחש בשמחה שכנו של שווייק.

“דרך־הקוצים של החטא, מטמטמים שכמותכם, היא דרך המאבק עם יצר־הרע. אתם הבנים האובדים, המעדיפים להתפלש בצינוק תחת לשוב אל האב. רק שאו עיניכם למעלה, אל רוממות השמים, והנצחון יהיה לכם ונשמתכם תמצא את מנוחתה, פרחחים שכמותכם. אנא, מישהו שם מאחור גורף את האף, הוא לא סוס ולא עומד באורווה אלא בהיכל האל. אני מעיר את תשומת־לבכם, יקירי. אם כן, טוב, איפה הפסקתי. כן, כן, על מנוחת הנפש, טוב מאוד. תזכרו, בהמות, שאתם בני־אדם ושאתם חייבים להביט גם בעד הענן האפל אל המרחביה ולדעת שהכל חולף ורק האל קיים לעד. יפה אמרתי, נכון, רבותי. ראוי היה לי שאתפלל בעדכם יומם ולילה כדי שהאל הרחום, אפסים שכמוכם, ישפוך את רוחו לתוך לבותיכם הקרים ובחסדיו הקדושים ימחה את חטאותיכם כדי שתהיו שלו לעולמים וכדי שיאהב אתכם, מנוולים לעדי־עד. אבל בזה אתם טועים. אני לגן־עדן לא אוליך אתכם.” והוכמר הצבאי שיהק. “לא,” אמר בעקשנות, “לא אעשה למענכם שום דבר, זה לא עולה בדעתי כלל, מכיוון שאתם ארחי־פרחי ללא תקנה. בדרכיכם לא ינחו אתכם חסדי האל ורוח אהבת האל לא תפעם אתכם, מכיוון שלא יעלה אפילו בדעתו של הקדוש־ברוך־הוא להתעסק עם שרצים כמוכם. האם אתם שומעים את זה, אתם שם למטה בתחתונים?”

עשרים תחתונים הביטו למעלה ואמרו כאחד: “מודיעים בהכנעה, שומעים.”

“לא די לשמוע!” המשיך הכומר הצבאי בדרשתו. “קודר הוא ענן החיים וחסדי האל לא יסירו מכם את מועקתו, מטומטמים, כי גם לחסדי האל הוצבו גבולות, ואתה, חמוֹר, שם מאחור, אל תשתעל, אחרת אצווה לכלוא אותך עד שתשחיר. ואתם, שם למטה, אל תחשבו שאתם בבית זונות. האל הוא אל רחום וחנון, אבל רק בשביל אנשים הגונים ולא בשביל חלאת המין האנושי שחוקיו ותקנות־שירותו אינם חלים עליה. זה מה שרציתי להגיד לכם. להתפלל אתם לא יודעים וחושבים שההליכה לכנסיה שייכת לבידור, שכאן מציגים איזה תיאטרון או סינמה־בלש, אבל את זה תוציאו לכם מהראש, כדי שלא תחשבו שאני כאן כדי לשעשע אתכם ולגרום לכם נחת. אפזר אתכם על פני צינוקים, זה מה שאעשה לכם, טינופות. אני מבזבז עליכם זמן ורואה שהכל ברכה לבטלה. אפילו אם היה עומד פה הגנראל או הארכיהגמון, בכבודו ובעצמו, לא הייתם חוזרים בתשובה, לא הייתם פונים לאלוהים. ובכל זאת עוד תזכרו אותי, שרציתי רק בטובתכם.”

מבין עשרים התחתונים נשמעה יפחה. שווייק הוא שפרץ בבכי.

הכומר הצבאי הביט למטה. שם עמד שווייק וניגב את עיניו באגרופים. סביבות הורגשה הסכמה צוהלת.

הכומר הצבאי המשיך בהצביעו על שווייק:

“יקח כל אחד מכם דוגמה מאדם זה. מה הוא עושה? בוכה. אל תבכה, אני אומר, אל תבכה! אתה רוצה לחזור למוטב? זה לא יעלה לך בנקל, חביבי. עכשיו אתה בוכה וברגע שתחזור לתא, שוב תהיה נבל כמו שהיית. אתה חייב עוד לחשוב הרבה על חסדי האל ורחמיו שאין להם שיעור. יהיה עליך לעמול הרבה כדי שנפשך החוטאה תוכל למצוא בעולם את דרך האמת בה תצעד. הנה אנחנו רואים שפרץ לנו כאן בבכי אחד הרוצה לחזור למוטב. אבל מה עליכם, האחרים? לא־כלום. ההוא שם לעס משהו כאילו היו הוריו מעלי־גירה ושם אחרים מחפשים כינים בכותנותיהם בתוך היכל האל. אתם לא יכולים להתגרד בבית ומוכרחים לעשות זאת דווקא בשעת עבודת־הקודש? אדון סוהר ראשי, גם אתה לא שם לב לשום דבר. הרי כולכם חיילים ולא סתם אזרחים מטומטמים. עליכם להתנהג כראוי לחיילים, אפילו בתוך הכנסיה. לעזאזל, תתחילו לחפש את האל ואת הכינים תחפשו לכם בבית. בזה סיימתי, פרחחים, ואני דורש מכם להתנהג בשעת המיסה כהלכה ולא כמו שקרה בפעם האחרונה, כשהחליפו לבנים מרכוש הצבא בלחם וזללו אותו בשעת הרמת הגביע.”

הכומר הצבאי ירד מדוכן המטיף וניגש אל חדר בגדי־הקודש והסוהר הראשי בעקבותיו. אחרי שעה קלה יצא הסוהר הראשי, ניגש ישר אל שווייק, הוציא אותו מחברות עשרים התחתונים והוליך אותו אל חדר בגדי־הקודש.

הכומר הצבאי ישב בניחותא על השולחן וגלגל לעצמו סיגריה.

כשנכנס שווייק אמר הכומר הצבאי:

“ובכן, הנה אתה. חשבתי בינתיים על הכל ונדמה לי שעמדתי על טיבך האמיתי. אתה מבין אותי, פרצוף? זו הפעם הראשונה שמישהו בכנסיה פורץ בבכי.” הוא קפץ מעל שולחן, טלטל את כתפו של שווייק וצווח מתחת לתמונתו הגדולה, הקודרת, של פראנציסקוס הקדוש מסאלוס.

“תודֶה, מנוול, שבכית לשם הצחוק.”

ופראנציסקוס מסאלוס שלח מבט חוקר מתמונתו על שווייק. מן הצד השני, מתמונה אחרת תהה על שווייק איזה קדוש־מעונה, שבאותו רגע עמדו קלגסים רומיים וניסרו בעכוזו. בפניו של הקדוש לא נראו שום סימני ייסורים וגם לא אותות של שמחה על ההילה המזומנת לקדושים־המעונים. רק נראה מבוהל, כרוצה לומר: איך בכלל הגעתי לכאן? מה, רבותי, אתם עושים לי, בעצם?

“מודיע בהכנעה, אדוני הכומר,” אמר שווייק בשיקול־דעת והניח את הכל על קלף אחד, “שאני מודה לפני האל הכל־יכול ולפניך, האב הנערץ שליח־האלוהים, שבאמת בכיתי רק לשם צחוק. ראיתי שלדרשה שלך חסר רק חוטא החוזר למוטב, שחיפשת אותו לשוא בדבריך. אז רציתי לגרום לך נחת כדי שלא תחשוב שאין עוד אנשים ישרים, ולעצמי רציתי לעשות קצת שמח כדי שיהיה לי קל יותר על הנשמה.”

הכומר הצבאי נתן מבט חוקר בפניו התמימים של שווייק. קרן שמש שיחקה על תמונתו הקודרת של פראנציסקוס הקדוש וחיממה את הקדוש־המעונה על הקיר ממול.

“אתה מתחיל למצוא חן בעיני,” אמר הכומר הצבאי והתיישב שוב על השולחן. “לאיזה גדוד אתה שייך?” הוא התחיל לשהק.

“מודיע בהכנעה, אדוני הכומר, שאני שייך ולא שייך לגדוד ה־91. שאני בכלל לא יודע איפה אני, בעצם, עומד.”

“ולמה אתה יושב כאן?” שאל הכומר הצבאי תוך שיהוק שאינו פוסק.

מן הכנסיה עלו צלילי ההארמוניום, שמילא כאן תפקידו של עוגב. הנגן, מורה שנכלא בעוון עריקה, הפיק מן ההארמוניום צלילים יבבניים, מלאי ערגה, שהתמזגו יחד עם שיהוקיו של הכומר הצבאי לסולם דוֹרִי חדש.

“מודיע בהכנעה, אדוני הכומר, שאני באמת לא יודע למה אני יושב כאן ושאני לא מתלונן שאני יושב. יש לי רק מזל ביש. אני תמיד מתכוון רק לטובה ובסוף הכל מתהפך לרעה, כמו אצל הקודש־המעונה פה בתמונה.”

הכומר הצבאי הסתכל בתמונה, חייך ואמר:

“אתה באמת מוצא חן בעיני, אני עוד צריך לשאול את התובע עליך ויותר אין לי מה לדבר אתך. הלוואי שכבר הייתי נפטר מהמיסה הקדושה הזאת. אחורה פנה! משוחרר!”

כשחזר שווייק לחיק משפחתו־בתחתונים מתחת למזבח ענה ביבושת ובקצרה על השאלות מה, בעצם, רצה ממנו הכומר הצבאי בחדר בגדי־הקודש: “הוא שיכור.”

כולם עקבו בתשומת־לב רבה ומתוך אהדה גלויה אחרי מופעו החדש של הכומר הצבאי – המיסה הקדושה. אחד העומדים מתחת למזבח אפילו התערב שהכומר יפיל מידו את כלי־הראווה. הוא התערב על מנת־הלחם שלו תמורת שתי סטירות וזכה.

לא דבקותו של המאמין ולא יראתם של נוצרים אמיתיים מילאו את נשמותיהם של הנקהלים בכנסיה העוקבים בדריכות אחרי טקסי הכומר הצבאי. היתה כאן הרגשה כמו בתיאטרון כשאינך יודע את תוכן המחזה, העלילה מסתבכת, ואתה מצפה לראות בקוצר־רוח איך תתפתח. הם היו שקועים במראה שהציג לפניהם במסירות גדולה הכומר הצבאי מול המזבח.

הם נהנו הנאה אסתטית מרובה מבגדי־הכהונה שהכומר הצבאי לבש במהופך ומתוך הבנה עמוקה והתלהבות־אמת צפו בנעשה ליד המזבח.

העוזר־לכומר האדמוני, עריק מבין שמשי־הכנסיה, מומחה לגניבות קטנות בגדוד 28, ניסה כמיטב יכולתו להיזכר בכל התהליך, הטכניקה והטקסט של המיסה הקדושה. הוא היה בעת ובעונה אחת עוזר ולחשן לכומר הצבאי, שבקלות־דעת מוחלטת סירס פסוקים שלמים ובמקום מיסה רגילה הגיע למיסה של ערב חג־המולד, והתחיל שר אותה לקורת־רוחו הכללית של הקהל.

לא היו לו לא קול, לא חוש־השמע, ותחת כיפת הכנסיה עלו צריחות ויבבות כמו מדיר חזירים.

“היום הוא שיכור כהוגן,” אמרו בשביעות־רצון מלאה ובעונג המצטופפים ליד המזבח. “היום זה תפס אותו. בטח השתכר באיזה בית־זונות.”

וכבר בפעם השלישית נשמעה מצד המזבח זמרתו של הכומר הצבאי:

Ite, missa est, כזעקת־קרב של אינדיאנים עד שרעדו החלונות.

אחר־כך שוב התבונן הכומר הצבאי בגביע לראות, אם לא נותרה שם טיפות יין, החווה בידו תנועה של מורת־רוח ופנה אל השומעים:

“ובכן, מנוולים, אתם יכולים ללכת הביתה. זה הסוף. שמתי לב שאינכם מראים את יראת־השמים האמיתית שחייבים הייתם להראות בשעה שאתם בכנסיה מול פני קודש־הקודשים, שובבים. כשאתם פנים אל פנים מול האל העליון אתם לא מתביישים לצחוק בקול, להשתעל, לכעכע, לשפשף את הרצפה ברגליים, אפילו לפנַי, שאני מייצג כאן את הבתולה הקדושה, את ישו אדוננו ואת האב שבשמים, מטומטמים. אם זה יישנה בפעם הבאה, אנער אתכם כהוגן כדיי שתדעו שלא קיים רק הגיהנום שעליו סיפרתי בדרשתי הקודמת אלא שיש גם גיהנום עלי אדמות וגם אם תוכלו להינצל מהראשון, לא יהיה לכם מפלט מן השני. משוחררים!”

הכומר הצבאי, שזה עתה קיים בצורה נאה כל כך, הלכה למעשה, את המנהג הישן־נושן – של ביקור אסירים – יצא לחדר בגדי־הקודש, החליף את מלבושיו, ציווה למזוג לו מן הפיטס יין־קודש לכד, שתה אותו ובעזרת שמשו האדמוני עלה על סוסו שהיה קשור בחצר, אבל אחר־כך נזכר בשווייק, ירד מן הסוס וסר אל לשכת התובע בֶּרניס.

התובע־החוקר ברניס היה איש החברה, רקדן מלא־חן והולל גדול, שהיה משתעמם כאן עד־מוות וכותב חרוזים גרמניים שנועדו לספר זכרונות, כדי שיהיה לו תמיד מלאי לעת־מצוא. הוא היה החוליה החשובה ביותר בכל מנגנון בית־הדין הצבאי והואיל והיתה לו כמות עצומה של משפטים לא־גמורים ותיקים מסובכים, היה מעורר יראת־כבוד בקרב כל בית־הדין הצבאי בהראדצ’אני. הוא היה מאבד את חומר התביעה ונאלץ להמציא חדש במקומו. היה מחליף שמות, משמיט את חוט התביעה וטוֹוה חדש, ככל העולה על רוחו. היה שופט עריקים על גניבה וגנבים על עריקה. היה אורג משפטים פוליטיים קלוטים מהאוויר. היה ממציא עלבונות כלפי הקיסר ומייחס את ההצהרות המרשיעות למישהו, שהראיות נגדו אבדו אי־שם בתוך האנדרלמוסיה הנצחית של מסמכים ומכתבים רשמיים.

“סֶרווּס,”¹⁸ אמר הכומר הצבאי והושיט את ידו. “מה שלומך?”

“ככה־ככה,” ענה התובע החוקר ברניס. “הם בלבלו לי את החומר ועכשיו גם אלוהים לא יתמצא בזה. אתמול שלחנו חומר מוכן על אחד הנאשמים במרד והם החזירו לי אותו מפני שבמקרה זה לא מדובר במרד אלא בגניבת שימורים. ואני בכוונה החלפתי את המספר והשד יודע, איך גילו את זה.”

התובע ירק יריקה.

“אתה עוד הולך לשחק בקלפים?” שאל הכומר הצבאי.

“בקלפים הפסדתי את הכל. בפעם האחרונה שיחקנו מאקאוּ עם הרב־סרן הקרח והוא שם את הטלפיים שלו על כל הכסף שלי. אבל אני יודע על חתיכה חדשה. ומה מעשיך, אב קדוש?”

“אני זקוק למשרת,” אמר הכומר הצבאי. “בפעם האחרונה היה לי מנהל־פנקסים זקן ובלי השכלה אקדמית, בהמה ממדרגה ראשונה. כל הזמן היה גונח ומתפלל שהאלוהים ישמור עליו. בסוף שלחתי אותו עם הגדוד הקרבי לחזית. אומרים שמהגדוד הזה עשו קציצות. אחר־כך שלחו לי פרצוף אחד, שלא עשה כלום, ישב בפונדק ושתה על חשבוני. הוא היה אדם די נסבל, אבל הרגליים שלו הזיעו. אם כן, שלחתי גם אותו עם הגדוד הקרבי. היום, בשעת הדרשה, מצאתי ממזר אחד שפרץ בבכי לשם צחוק. לאדם כזה אני זקוק. שמו שווייק והוא יושב ב־16. הייתי רוצה לדעת למה הוא יושב ואם אי אפשר לסדר שאני אקח אותו מכאן.”

התובע חיפש במגירות את המסמכים הנוגעים לשווייק אבל, כרגל, לא הצליח למצוא אותם.

“נראה שהם אצל סרן לינהארט,” אמר אחר חיפושים ממושכים. “השד יודע, לאן נעלמים כל המסמכים שלי. נראה ששלחתי אותם ללינהארט. מיד אטלפן אליו. – האלו, כאן ברניס, אולי יש לך במקרה המסמכים הנוגעים לאיזה מישהו שווייק… הם אצלי?… מפליא אותי… שקיבלתי אותם ממך?… באמת מוזר… הוא יושב ב־16… אני יודע, סרן, ש־16 שייך אלי, אבל חשבתי שאולי המסמכים של שווייק מתגלגלים אי־שם אצלך. אתה דורש שלא ידברו אתך כך, שאצלך לא מתגלגל שום דבר? האלו, האלו…”

התובע ברניס התיישב אל השולחן ובכעס גדול גינה את אי־הסדר בניהול חקירות. בינו ובין סרן לינהארט שררו מכבר יחסי איבה ושניהם התמידו בהם. אם מסמך שהיה שייך ללינהארט הגיע לידי ברניס, דחף אותו למקום שאיש לא מצא אותו. כך נהג גם לינהארט במסמכים שהיו שייכים לברניס. הם איבדו איש את נספחות רעהו.¹⁹

מסמכי שווייק נמצאו בגנזי בית המשפט הצבאי רק אחרי קום הרפובליקה ובשוליהם הערה: “זמם להשליך מעליו את מסווה הצביעות ולהופיע בפומבי נגד אישיות שליטנו ומדינתנו.” המסמכים השתרבבו לתוך מסמכיו של פלוני, יוזף קאודילה. על המעטפה סומן צלב ותחתיו נרשם: “סודר” והתאריך.

“אם כן, שווייק הלך לו לאיבוד,” אמר התובע. “אקרא להביא אותו ואם לא יודה בשום דבר, אשחרר אותו ואמסור אותו לך ואתה תסדר את העניינים בגדוד.”

אחרי שיצא הכומר הצבאי קרא ברניס לשווייק והשאיר אותו עומד לדי הדלת, מכיוון שברגע זה ממש קיבל ממטה המשטרה שדר טלפוני כי החומר הדרוש לכתב־התביעה מסד 7267 בעניין הטראי מייקסנר נתקבל בלשכה מס' 1 בחתימת סרן לינהארט.

בינתיים תר שווייק בעיניו את לשכת התובע.

אין לומר שעשתה עליו רושם מלבב, בעיקר בגלל התמונות שעל הקירות. היו אלה תצלומים של הוצאות־להורג שבוצעו על־ידי הצבא בגאליציה ובסרביה. היו אלה תצלומים אמנותיים ועליהם בקתות שרופות ועצים שענפיהם השתפלו מכובד התלויים. יפה במיוחד היה תצלום מסרביה ועליו משפחת תלויים שלמה. נער קטן, אב ואם. שני חיילים אוחזי רובים מכודנים שמרו על עץ־התלויים ואיזה קצין עמד עמידת־מנצח לפנים, מעשן סיגריה. ברקע, מן הצד השני, נראה מטבח־שדה בפעולה.

“אז מה אתך, שווייק?” שאל התובע ברניס, לאחר שהניח את השדר בין ניירותיו. “מה עוללת? אתה מעדיף להודות או לחכות עד שיכינו את כתב־התביעה. כמו עכשיו זה לא יכול להימשך. אל תחשוב שאתה עומד לפני איזה בית־משפט, שבו חוקרים אותך אזרחים מטומטמים. אצלנו זה בית־משפט צבאי, K. u. K. Militärgericht²⁰ רק הודאה יכולה להציל אותך מעונש חמור וצודק.”

שיטה מיוחדת היתה לתובע ברניס כשהיה מאבד את חומר הראיות נגד הנאשם. כפי שאתם רואים לא היה בזה שום דבר מיוחד, ולכן אין פלא שתוצאות חקירה כזו וגביית־עדויות כזו היו בכל מקרה אפס גמור.

וברניס, שלא היה בידו שום חומר־ראיות נגד הנאשם, שלא ידע במה מאשימים אותו, ועל מה הוא יושב בבית הכלא, חשב את עצמו פיקח עד כדי כך שמתוך התבוננותו בהתנהגות האיש שהובא לחקירה ובהבעת פניו ידע לחשב, על שום מה הוא עצור בכלא.

גַליות־עיניו וידיעתו באופי האנושי היו גדולות עד כדי כך שהאשים בפשעים פוליטיים צועני שנשלח מגדודו לבית הכלא על גניבת כמה תריסרי כותונות (הוא היה עוזרו של האפסנאי במחסן); נאמר עליו שבמסעדה דיבר עם חיילים על הקמת מדינה לאומית עצמאית של ארצות הכתר הבוהמי וסלובקיה ובראשה מלך סלאבי.

“יש לנו ראיות,” אמר לצועני האומלל. “ולך לא נשאר אלא להודות באיזו מסעדה דיברת ולאיזה גדוד היו שייכים החיילים ששמעו אותך ומתי זה קרה.”

הצועני האומלל המציא את התאריך, את המסעדה ואת מספר הגדוד שנמנו עמו מאזיניו המדומים, וכשהובילו אותו מהחקירה ברח מהכלא לחלוטין.

“אתה לא רוצה להודות בשום דבר,” אמר התובע ברניס כשהמשיך שווייק בדומיית־הקבר שלו. “אינך רוצה לומר, למה אתה נמצא פה, למה כלאו אותך. לפחות, לי היית יכול לגלות זאת לפני שאגלה לך. אני מזהיר אותך עוד פעם שתודה. מוטב לך כך מפני שזה מקל על החקירה ומקטין את העונש. בזה אנחנו נוהגים בדיוק כמו האזרחים.”

“מודיע בהכנעה,” נשמע קולו טוב־הלב של שווייק, “אני פה בכלא מפני שאני אסופי.”

“למה אתה מתכוון?”

“מודיע בהכנעה שאני יכול להסביר זאת בצורה פשוטה לגמרי. אצלנו ברחוב היה מוכר־פחם והיה לו ילד בן שנתיים תמים לגמרי, וזה הלך פעם ברגל מווינוהראדי לליבֶּן ושם סגרו אותו, את הילד בן השנתיים. הילד, כמו שאתה רואה, היה חף מפשע לגמרי ובכל זאת סגרו אותו. ואילו ידע לדבר ומישהו היה שואל אותו, למה הוא יושב, גם כן לא היה יודע. ואצלי זה מקרה דומה. גם אני אסופי.”

מבטו החודר של התובע חלף על דמותו ועל פניו של שווייק ונשבר עליהם. שלוות־נפש ותום־לב קרנו מכל ישותו שעמדה לפני התובע עד שהלה התחיל לצעוד נפעם אנה ואנה בלשכתו ולולא הבטיח לכומר שישלח לו את שווייק, השד יודע מה היה עולה בסופו של שווייק.

סוף־סוף נעמד שוב ליד שולחנו.

“שמע,” אמר לשווייק, שהביט נכחו באדישות גמורה. “אם אפגוש אותך עוד פעם, תזכור את זה לנצח. קחו אותו מפה!”

כשהוציאו את שווייק כדי להחזירו ל־16, קרא התובע ברניס לסוהר והראשי סלאביק.

“עד להוראה חדשה,” אמר קצרות, “יעמוד שווייק לרשותו של הכומר הצבאי כץ. להוציא ניירות־שחרור ולשלח את שווייק בליווי שני אנשים לכומר הצבאי!”

“לשים עליו אזיקים לדרך, אדוני התובע?”

התובע טפח באגרופו על השולחן.

“אתה חמור. הרי אמרתי ברורות: להוציא ניירות שחרור.”

וכל המרירות שנצטברה במשך היום בלבו של התובע בשל הסרן לינהארט ושווייק נשפכה עתה כנהר גוֹאה על ראשו של הסוהר הראשי ונסתיימה במלים:

“ועכשיו האם אתה תופס שאתה מלך החמורים?”

אמנם פניה כזו נאה רק למלכים ולקיסרים, אבל הסוהר הראשי הפשוט, ראש בלי שום כתר מלכות, לא היה מרוצה. לאחר שיצא מלפני התובע, בעט באסיר עובד־נקיון ששטף את רצפת הפרוזדור.

ואשר לשווייק החליט הסוהר הראשי, כי על שווייק ללון לפחות עוד לילה אחד בכלא, “כדי שעוד ייהנה ממשהו.”

*

הלילה שעשה שווייק בבית הכלא הצבאי יהיה תמיד אחד הזכרונות האהובים עליו.

סמוך למס' 16 היה הצינוק, שנקרא בפי האסירים “איינצליק”, חור אפל, וגם בלילה זה בקעו ממנו יללותיו של חייל כלוא, שרב־סמל זֶ’פה שבר לו את צלעותיו לפי הוראת הסוהר הראשי סלאביק בגלל איזו עבירה על תקנות המשמעת.

כשהשתתק הכל, נשמע ממס' 16 קול פיצוחן של כינים שנתפסו בין אצבעות העצירים בשעת חיפוש.

מעל הדלת, בתוך הכוך בקיר, עמד פנס נפט, שמגן מסורג עליו, וּפלט אור קלוש ועשן. ריח הנפט נערב עם הנֶדף הטבעי של גופי־אדם לא־רחוצים, עם צחנת הדלי, שאחרי כל שימוש היה נבחש על מנת להטיל גל חדש של צחנה לתוך מס' 16.

התזונה הלקויה הכבידה על תהליכי־העיכול של כולם ורובם סבלו מגאזים שהפליטו לתוך דממת הלילה ובאותות אלה השיבו איש לרעהו על הלצות שונות.

בפרוזדורים הדהדו צעדיהם המדודים של השומרים. מפעם לפעם נפתח אשנב בדלת ובעד חריר־ההצצה הביט זקיף.

מן הדרגש האמצעי נשמע קול מסַפר חרש:

“לפני שרציתי לברוח ולפני שהכניסו אותי לפה אליכם, הייתי במס' 12. שם המקרים הקלים יותר. פעם הביאו לשם אדם מאיזה כפר. האדם הטוב הזה קיבל שבועיים מפני שנתן לחיילים ללון אצלו. בהתחלה חשבו שזה קשר, אבל אחר־כך התברר שעשה את זה בשביל כסף. בעצם, היה צריך לשבת עם הכי־קלים, אבל מפני ששם היה מלא, הגיע אלינו. מה לא הביא אתו מן הבית ומה לא שלחו לו, מפני שקיבל רשות לאכול את האוכל שלו ולהוסיף לעצמו על המנות בבית־הסוהר. אפילו לעשן קיבל רשות. היו לו שני נקניקים, כיכרות לחם ענקיות, ביצים, חמאה, סיגריות, טבק – בקיצור, כל מה שאדם יכול לתאר לעצמו היה לו בשני התרמילים, והפרצוף ההוא חשב שהוא צריך לטרוף את הכל לבד. התחלנו לבקש ממנו, כשלא הבין בעצמו שהוא צריך להתחלק אתנו כמו אחרים שקיבלו משהו, אבל הקמצן הזה – לא. אומר הוא שיישב פה עוד שבועיים ושיקלקל את הקיבה שלו עם הכרוב ותפוחי־האדמה שנתנו לנו במנות בית־הסוהר שלנו. אומר הוא שיתן לנו את כל המנות, כולל הלחם, הוא לא רוצה בהן, אנחנו יכולים להתחלק בינינו או לאכול לפי התור. אני אומר לכם שהיה זה אדם עדין כזה שאפילו לא רצה לשבת על הדלי וחיכה למחרת עד לשעת הטיול היומי, כשיעשה את זה בלאטרינה בחצר. הוא היה מפונק עד כדי כך שהביא אתו אפילו נייר לבית־שימוש. אמרנו לו שאנחנו מצפצפים על המנות וסבלנו יום אחד, יומיים, שלושה. הפרצוף הזה אכל נקניק, מרח לו חמאה על הלחם, קילף לו ביצים קשות, בקיצור עשה חיים, עישן סיגריות, ולא נתן אפילו מציצה. אומר הוא שלנו אסור לעשן ושאם הזקיף יראה שהוא נותן לנו מציצה, יטילו עליו עונש. אני אומר לכם, סבלנו שלושה ימים. בלילה הרביעי עשינו את זה. הפרצוף התעורר בבוקר – כן, שכחתי להגיד, שתמיד בבוקר, בצהריים ובערב, לפני שהתחיל לפטם את עצמו, התפלל הרבה; ובכן, הוא גומר להתפלל ומחפש את התרמילים שלו מתחת לדרגש שלו. כן, התרמילים היו שם, אבל היו יבשים, מצומקים, כמו שזיף מיובש. התחיל לצעוק שגנבו ממנו, שאפילו לא השארנו את נייר בית־השימוש, אחר כך חשב אולי חמש דקות שאנחנו רק עושים צחוק ממנו ושהחבאנו את זה באיזה מקום. והוא עוד אומר ככה בצחוק: ‘אני יודע, אתם ממזרים, אני ידוע שאתם תחזירו לי את זה, אבל הצלחתם להבהיל אותי.’ היה בינינו אחד מליבן והוא אמר: ‘אתה יודע מה? תתכסה בסמיכה ותספור עד עשר, ואחר־כך תציץ שוב לתוך התרמילים שלך.’ הוא מתכסה כמו ילד טוב וסופר: אחת, שתיים, שלוש…. וההוא מליבן אומר שוב: “אסור לספר כל כך מהר. את זה צריכים לעשות לאט־לאט.” ואז ההוא מתחת לשמיכה סופר לאט־לאט, עם הפסקות: אחת– שתיים – שלוש… וכשגמר לספור עד עשר, קם מהדרגש ובדק את התרמילים שלו. ‘ריבונו של עולם, איזה בני־אדם!’ התחיל לצעוק. ‘הרי הם ריקים כמו שהיו.’ והוא עושה פרצוף אידיוטי עד שכולנו כמעט התפוצצנו מצחוק. וההוא מליבן אמר: ‘תתכסה עוד פעם!’ ולא תאמינו, הוא היה מטמטם עד כדי כך שניסה עוד פעם, וכשראה שאין שם שום דבר חוץ מנייר בית־השימוש התחיל להכות על הדלת ולצעוק: ‘שדדו אותי, שדדו אותי, הצילו, תפתחו את הדלת, למען השם, תפתחו.’ אז כולם באו בריצה, קראו לסוהר הראשי ולרב־סמל ז’פה. כולנו, אחד אחרי השני, אומרים שהוא השתגע, שאתמול זלל עד ללילה ושאכל את הכל. וההוא רק בוכה ואומר כל הזמן: ‘הרי מוכרחים להיות פה, לפחות, פירורים.’ אז חיפשו את הפירורים ולא מצאו, מפני שגם אנחנו היינו חכמים. מה שלא יכולנו לזלול בעצמנו שלחנו בדואר־החבלים לקומה השניה. הם לא יכלו להוכיח לנו שום דבר, אבל המטומטם, כל הזמן בשלו; הרי הפירורים מוכרחים להיות באיזה מקום. כל היום לא אכל שום דבר ורק השגיח אם אחד מאתנו אוכל משהו או מעשן. למחרת בצהריים עוד לא נגע באוכל של בית־הסוהר, אבל בערב היו תפוחי־האדמה הרקובים והכרוב טעימים לו מאוד, רק שכבר לא התפלל כמו אז, לפני שהתחיל לאכול נקניק וביצים. אחר־כך אחד מאתנו קיבל מבחוץ בדלי־סיגריות ואז התחיל בפעם הראשונה לדבר אתנו, שניתן גם לו מציצה. לא נתנו לו כלום.”

“כבר פחדתי שכן נתתם לו מציצה,” העיר שווייק. “אז הייתם מקלקלים את כל הסיפור. נדיבות־לב כזו מוצאים רק ברומאנים, אבל בבית־הכלא הצבאי בנסיבות כאלו היתה זאת שטות גמורה.”

“ו’שמיכה' לא נתתם לו?” שאל מישהו.

“את זה שכחנו.”

התפתח ויכוח שקט, אם היה צריך לקבל גם ‘שמיכה’ או לא. הרוב היו בעד.

השיחה השתתקה לאט. הם נרדמו, מתגרדים מתחת לבית־השחי, על החזה ועל הבטן, שם הכינים מתרכזות בלבנים יותר מבכל מקום אחר. הם נרדמו, משכו את השמיכות משריצות־הכינים מעל לראשיהם, והתכסו בהן, כדי שפנס־הנפט לא יפריע את שנתם.

בשמונה בבוקר קראו לשווייק ללכת אל הלשכה.

“בצד שמאל, ליד דלת המשרד, עומדת רקקית, שם זורקים את בדלי־הסיגרים,” הסביר אחד לשווייק. “אחר כך בקומה הראשונה אתה עובר על־יד עוד אחת. שם מטאטאים רק בתשע, אז יהיה בהן עוד משהו.”

אבל שווייק אכזב את תקוותיהם. הוא לא חזר עוד למס' 16. תשעה־עשר התחתונים העלו כל מיני השערות וניחושי ניחושים על גורלו של שווייק.

חייל מנומס, מחיל־הקשישים, שהיה בעל הדמיון הפרוע ביותר, הפיץ את השמועה ששווייק ירה במפקדו ושהם הובילו אותו למגרש־האימונים במוטולה, כדי להוציא אותו להורג.

10. משרתו של הכומר הצבאי

א.

ושוב מתחילה האודיסיאה של שווייק בחסותם הכבודה של שני חיילים, אוחזי רובים מכודנים, שהיה עליהם להוליך אותו אל הכומר הצבאי.

מלוויו היו טיפוסים שהשלימו זה את זה. אחד היה ארכן כמקל, וחברו היה קטן ושמן. הארכן צלע על רגל ימין והקטן צלע על רגל שמאל. שניהם שירתו בעורף, מכיוון שפעם לפני המלחמה נפסלו לשירות לחלוטין.

הם הלכו הדורי־רצינות ליד המדרכה ונתנו מפעם לפעם מבט חטוף בשווייק, הצועד ביניהם ומצדיע לכל מי שנקרה בדרכו. בגדיו האזרחיים אבדו במחסן בית־הסוהר, וכן הכומתה הצבאית שבה יצא למלחמה. קודם ששחררוהו ניתנו לו מדים בלויים, שהיו שייכים לאיזה בעל־כרס גדול כדי ראש משווייק.

למכנסיים שהיה לבוש בהם היו נכנסים בנקל עוד שלושה שוויייקים. קפלים אינסופיים, שנמשכו מכף רגל עד חזה, מקום שאליו הגיעו המכנסיים, עוררו התפעלותם של הצופים. חולצה ענקית, מטולאה במרפקים, מרובבת כתמי שמן ומלוכלכת, התנדנדה על גופו של שווייק, כמו מעיל על דחליל. המכנסיים היו תלויים עליו כתלבושת ליצן בקרקס. הכומתה הצבאית, שסופקה לו בבית הסוהר הצבאי, השתפלה עד מתחת לאזניו.

על חיוכי הצופים ענה שווייק בחיוך רך, תמים ובמבט עורג של עיניו הטובות.

וכך הלכו לקארלין, אל דירתו של הכומר הצבאי.

ראשון דיבר אל שווייק הקטן־השמן. הם היו באותו רגע במאלה סטראנה מתחת לקשתות הבתים.

“מאיפה אתה?” שאל הקטן־השמן.

“מפראג.”

“ואתה לא תברח לנו?”

בשיחה התערב הארכן. חזיון מוזר הוא שאנשים קטנים־שמנים הם בדרך־כלל אופטימיסטים טובי־לב והארכנים־הגבוהים בדרך־כלל ספקנים. ולכן אמר הארכן לקטן: “אם היה יכול, היה בורח.”

“ולמה יברח?” שאל השמנמן, הקטן. “הוא כמעט חפשי, מחוץ לבית־סוהר. זה אצלי פה במעטפה.”

“ומה יש במעטפה בשביל הכומר הצבאי?”

“זה אני לא יודע.”

“אתה רואה, אתה לא יודע, ובכל זאת מדבר.”

עברו את גשר קארל בשתיקה מוחלטת. ברחוב קארל שוב פנה הקטן־השמן לשווייק.

“אתה לא יודע למה אנחנו מובילים אותך אל הכומר הצבאי?”

“לווידוי,” אמר שווייק כלאחר־יד. “מחר יתלו אותי. ככה עושים תמיד וקוראים לזה סעד נפשי.”

“ולמה הם רוצים מחר…?” שאל בזהירות הארכן, שעה שהשמן הסתכל בשווייק בחמלה.

שניהם היו בעלי־מלאכה כפריים, אבות למשפחות.

“אני לא יודע,” אמר שווייק בחיוך טוב־לב. “אני לא יודע כלום. כנראה שזה הגורל.”

“כנראה שנולדת במזל רע,” העיר הקטן ברחמנות כיודע־דבר. “אצלנו, ביאסֶנה ליד יוזפוב, עוד במלחמה נגד הפרוסים, גם כן תלו אחד. הם באו לקחת אותו, לא אמרו לו מלה וביוזפוב תלו אותו.”

“אני חושב,” אמר הארכן בספקנות, “שלא יתלו אדם בגלל כלום, שתמיד צריכה להיות איזה סיבה כדי שיוכלו להצדיק את זה.”

“כשאין מלחמה, אז צריך הצדקה. אבל במלחמה לא איכפת על איש אחד. אם יפול בחזית או יתלו אותו בבית – היינו הך.”

“תשמע, אתה לא איזה, ‘פוליטי’?” שאל הארכן. מנימת שאלתו ניכר היה שהוא מתחיל לרחוש חיבה לשווייק.

“אני ‘פוליטי’ ועוד איך,” חייך שווייק.

“אתה לא סוציאליסט לאומי?” עכשיו התחיל השמן־הקטן להיות זהיר. הוא נכנס לשיחה ואמר: “ומה זה איכפת לנו? בכל מקום יש המון אנשים וכולם מסתכלים. אילו לפחות היינו באיזה מעבר והיינו יכולים להוריד את הכידונים כדי לא לעורר תשומת־לב! אתה לא תברח לנו? אחרת יהיו לנו מזה אי־נעימויות. אני לא צודק, טוניק?” הוא פנה אל הארכן, וזה ענה בשקט:

“את הכידונים היינו יכולים להוריד. הרי זה איש משלנו.”

הוא חדל להיות ספקן ולבו נתמלא רחמים על שווייק. ובכן, חיפשו מעבר מתאים כדי להוריד את הכידונים, והשמן הרשה לשווייק ללכת לצדו.

“אתה רוצה לעשן, נכון?” אמר. “הייתי רוצה לדעת…”

הוא רצה לומר: “הייתי רוצה לדעת אם עוד יתנו לך סיגריה לפני שיתלו אותך,” אבל לא סיים את המשפט, מפני שהרגיש כי זה חסר־טאקט.

שלושתם עישנו ומלוויו של שווייק התחילו מספרים לו על משפחותיהם במחוז קראלוֹבי־הראדֶץ. על נשותיהם, ילדיהם, על חלקת אדמתם, על פרה אחת.

“אני צמא,” אמר שווייק.

הארכן והקטן הביטו זה אל זה.

“גם אנחנו מוכנים להיכנס ללגימה אחת,” אמר הקטן כשהוא מצפה להסכמת הארכן. “אבל באיזה מקום שזה לא יעורר תשומת־לב.”

“בואו נלך ל’קוקליק',” הפציר בהם שווייק. “את הרובים תשאירו במטבח. בעל העסק, סֶראבונה, הוא חבר ב’סוֹקוֹל'.²¹ ממנו לא צריכים לפחד.”

“שם מנגנים גם בכינור ובאקורדיון,” המשיך שווייק, “ובאות לשם גם בחורות מהרחוב וחֶברה טובה אחרת שלא נותנים להם להיכנס ל’רפרזנטיאק.”²²

הארכן והקטן הסתכלו איש ברעהו עוד פעם. אחר־כך אמר הארכן: “אז ניגש לשם, כי עד לקארלין עוד רחוק.”

בדרך סיפר להם שווייק מעשיות שונות ובמצב־רוח מרומם נכנסו ל’קוקליק' ועשו כעצת שווייק. את הרובים השאירו במטבח ונכנסו לאולם, שהכינור והאקורדיון מילאו את חללו בצלילי השיר הפופולארי:

בפאנקראץ שם על הגבעה

עומדת שדרה יפה….

איזו עלמה שישבה על ברכיו של הולל צעיר, ופסוֹקת שערו מסורקת למשעי, שרה בקול צרוד: “אהובה היתה לי, אחֵר לקח אותה ממני.”

ליד אחד השולחנות התנמנם מוכר־סרדינים שיכור. מפעם לפעם התעורר, חבט באגרופו על השולחן ומלמל, “זה לא הולך” ושוב המשיך לישון. מאחורי שולחן־הביליארד תחת הראי ישבו שלוש עלמות וקראו לאיזה כרטיסן־חשמלית: “אדון צעיר, תקנה לנו ורמוט!” ליד הנגנים התווכחו אם המשטרה תפסה אתמול איזו מאזיקה או לא. אחד ראה במו־עיניו את הדבר והשני טען שהלכה לישון עם איזה חייל למלון “אוּ־ואלשי”.

ממש ליד הדלת ישב חייל עם כמה אזרחים וסיפר להם על פציעתו בסרביה. ידו היתה חבושה, כיסיו היו מלאים סיגריות שקיבל מהם. הוא טען שאינו מסוגל עוד לשתות ואחד מהחבורה, זקן קרח, עודד אותו בלי הפסק: “תשתה, תשתה, חייל, מי יודע אם עוד ניפגש. האם להזמין לך איזה שיר? האם אתה אוהב ‘ילד נשאר יתום’?”

זה, בעצם, היה השיר האהוב על הזקן הקרח ואכן כעבור רגע ניגנו אותו הכינור והאקורדיון ברטט, ודמעות עלו בעיני הזקן כששר בקול רועד:

כחתף הילד התייתם

בשנתו השניה מתה האם

כאשר דיבור ראשון מילל

על אמו לשאול החל…

משולחן אחד נשמע קול: “תפסיק את זה, תסתלק עם היתום שלך!” וכקלף אחרון פרץ השולחן היריב בשירה:

אני נפרד, אני נפרד

הוי לבי, איך

הוא נצבט, נצבט…

“פראנטה,” הם קראו לחייל הפצוע, לאחר שגמרו לשיר וחיסלו את היתום, “תעזוב אותם ובוא לשבת אתנו. תצפצף עליהם ותביא את הסיגריות לפה. אל תעשה להם הצגות, לגלָמים.”

שווייק ומלוויו הסתכלו בנעשה בעניין רב.

שווייק העלה זכרונות על ביקוריו כאן לפני המלחמה; איך היה בא לכאן מפקד־המשטרה דראשנר לערוך בקרות ואיך פחדו האנשים מפניו ואיך חיברו עליו פזמונים דו־משמעיים, איך שרו כולם יחד.

כשמר דראשנר בפתח נשמע

מיד קמה בבית מהומה

רק למאזֶ’נה השיכורה

ממר דראשנר לא היה מורא.

ברגע זה נכנס דראשנר עם פמלייתו, איום וחסר רחמים. זה היה כאילו יורים לתוך להקת יונים. שוטרי החרש העמידו את כולם ביחד. גם הוא, שווייק, היה בתוך הערימה, כיוון שבמזל הביש שלו, הרגיל, אמר למפקח דראשנר, כשביקש ממנו להציג את התעודות שלו: “האם יש לך בשביל זה רשות ממטה־המשטרה?”

שווייק נזכר גם במשורר אחד, שהיה יושב מתחת לראי ובמהומה הכללית אצל ‘קוקליק,’ בתוך הזמרה וצלילי האקורדיון, היה כותב שירים וקורא אותם באזני הזונות.

מלוויו של שווייק, לעומת זאת, לא יכלו להתפאר בזכרונות דומים לאלה. להם היה הכל חדש לגמרי. זה התחיל למצוא חן בעיניהם. הקטן־השמן היה הראשון שהגיע לקורת־רוח מלאה, מפני ששמנים כאלה לא רק אופטימיים אלא יש להם נטייה גדולה לנהנתנות. הארכן נאבק לשעה קלה עם עצמו. וברגע שניטלה ממנו ספקנוּתו, איבד מעט־מעט גם את עשתונותיו ואת שארית שיקול־דעתו.

“אני אנסה ריקוד אחד,” אמר אחרי הבירה החמישית, כשראה את הזוגות רוקדים את ה“שלאַפאָק”.

הקטן התמסר לחלוטין לחוויותיו. על־ידו ישבה עלמה אחת, ניבלה את פיה, ועיניו – להבים.

שווייק שתה. הארכן גמר לרקוד וחזר עם בת־לווייתו אל השולחן. אחרים שרו, רקדו, שתו בלי הרף ומזמזו את שכנותיהם לשולחן ובאווירה זו של אהבה ממוסחרת, של ניקוטין ואלכוהול ריחפה באין־אונים הסיסמה עתיקת־היומין: “אחרינו המבול!”

אחר־הצהריים הצטרף אליהם חייל והציע להם שבמחיר חמשה כתרים יעשה להם שׂרֶפֶת עם הרעלת־דם. יש לו מזרק והוא יזריק להם נפט לתוך הרגל או היד²³. הם ישכבו עם זה, לפחות, חדשיים, ואם ישימו רוֹק על הפצע אפילו חצי שנה ויקבלו שחרור גמור מהצבא.

הארכן, שכבר איבד לחלוטין את שיווי־משקלו הנפשי, הניח לחייל להזריק לו נפט מתחת לעור הרגל.

לפנות ערב הציע שווייק לצאת לדרך אל הכומר הצבאי. הקטן־השמנמן, שכבר התחיל לקשקש שטויות, שידל את שווייק שעוד יחכה. גם דעת הארכן היתה שהכומר הצבאי עוד יכול לחכות. שווייק כבר לא נהנה מן הישיבה אצל ‘קוקליק’ ולכן איים שייצא לבדו.

אז הלכו, אבל הוא היה צריך להבטיח להם שכולם עוד יעשו חנייה אחת.

הם התעכבו מאחורי פלורנץ, בבית קפה, שם מכר השמן את שעון־הכסף שלו כדי שיהיה להם ממה לעשות שמח.

משם כבר הוליך אותם שווייק כשהוא מחזיק אותם מתחת לזרועות. זו היתה מלאכה קשה מאוד. רגליהם פקו וכל הזמן רצו ללכת עוד לאיזה מקום. הקטן־השמן כמעט איבד את המעטפה שנועדה לכומר הצבאי ושווייק נאלץ לשאת אותה בעצמו.

שווייק היה צריך להזהיר אותם כל אימת שבא מולם קצין או איזה בעל־דרגה. בכוחות על־אנושיים ובמאמץ רב הצליח שווייק לגרור אותם אל הבית בשׂדרת קראלובסקה, שבו היתה דירתו של הכומר הצבאי.

הוא עצמו נעץ להם את הכידונים על הרובים ובדחיפות בצלעותיהם הכריח אותם שיובילו אותו ושלא הוא יוביל אותם.

בקומה הראשונה, שבה היתה דלת ועליה כרטיס־ביקור “אוטו כץ, פֶלדקוּראט,” פתח להם חייל. מהטרקלין נשמעו קולות וקרקוש בקבוקים וכוסות.

“מו– די– עים ב– הכ– נ– עה, הֶר פֶלד– קוּ– ראט,” אמר הארכן ביגיעה רבה בהצדיעו לחייל: “מוסרים – מעטפה – אחת – ואיש – אחד.”

“תזחלו פנימה,” אמר החייל. “איפה הצלתם לקבל צורה כזאת? גם האדון פלדקוראט, גם הוא…” החייל ירק.

החייל בעל המעטפה נכנס. הם חיכו שעה ארוכה בפרוזדור עד שנפתחה הדלת ובה הופיע – לא בהליכה אלא בטיסה – הכומר הצבאי עצמו. הוא היה לבוש מותנית והחזיק בידו סיגר. “סוף־סוף אתם כאן,” אמר לשווייק, “ואלה הביאו אותך. אה, אין לך גפרורים?”

“מודיע בהכנעה, אדון פֶלדקוראט, אין לי.”

“אה, ולמה אין לך גפרורים. לכל חייל צריכים להיות גפרורים כדי שיוכל להדליק לעצמו. חייל בלי גפרורים הוא… מה הוא?”

“מודיע בהכנעה, הוא בלי גפרורים,” ענה שוויק.

“טוב מאוד, הוא בלי ולא יכול להצית לאף אחד. טוב, זה דבר אחד ועכשיו דבר שני. לא מסריחות לך הרגליים, שווייק?”

“מודיע בהכנעה, לא מסריחות.”

“טוב, זה הדבר השני ועכשיו הדבר השלישי. אתה שותה יי”ש?"

“מודיע בהכנעה, לא שותה יי”ש, שותה רק רוּם."

“טוב מאוד, עכשיו תסתכל היטב בחייל הזה. אותו קיבלתי להיום בהשאלה מהרב־סרן פֶלדהובר. הוא המשרת שלו. וזה אינו שותה שום דבר. הוא מ– מ– מת– נ– זר משתייה ולכן ילך לחזית. מ– מ– פנ– ני שלאדם כזה אני לא זקוק. זה לא משרת, זו פרה. גם היא שותה רק מים וגועה כשור.”

“אתה לא שותה,” פנה אל החייל. “תת– ב– ב– ייש לך, אידיוט. מגיעות לך כמה סטירות.”

הכומר הצבאי הפנה את תשומת־לבו לאלה שהביאו את שווייק ושבהתאמצותם לעמוד זקופים התנדנדו ולשוא ניסו להישען על רוביהם.

“אתם שי– כו– כו– רים,” אמר הכומר הצבאי. “השתכרתם בעת מילוי תפקידכם ועל זה א– אכ– ניס אתכם לכלא. שווייק, קח מהם את הרובים ותוביל אותם למטבח ותשמור עליהם עד שיבוא המשמר כדי לקחת אותם. מיד אטל– פ– פן ל קסרקטין.”

וכך נתאשרה אמרתו של נאפוליון: “במלחמה המצב משתנה בכל רגע.”

בבוקר הוליכו השניים את שווייק ברובים מכודנים וחששו שמא יברח מהם. אחר־כך הוא הוליך אותם ולבסוף נצטווה לשמור עליהם.

תחילה לא תפסו את המפנה שהתחולל, ורק כשישבו במטבח וראו את שווייק ליד הדלת אוחז ברובה המכודן, הבינו.

“הייתי שותה משהו,” נאנח האופטימיסט הקטן, שעה שהארכן שוב לקה בהתקפת ספקנות ואמר שהכל בגידה עלובה. התחיל להטיח בקול האשמות בשווייק שהוא הביא אותם לידי מצב כזה וגער בו, על שהבטיח להם כי יתלו אותו מחר, ועכשיו ברור שהכל היה צחוק, גם הווידוי, גם התלייה.

שווייק שתק והתהלך אנה ואנה ליד הדלת.

“היינו חמורים,” צעק הארכן.

לבסוף, אחרי ששמע שווייק את כל ההאשמות, הכריז:

“אתם, לפחות, רואים שבצבא לא מלקקים דבש. אני ממלא את חובתי. הסתבכתי בעסק הזה בדיוק כמוכם, אבל כפי שאומר העם: המזל מאיר לי פנים.”

“הייתי שותה משהו,” חזר ואמר האופטימיסט מתוך יאוש.

הארכן קם וניגש אל הדלת בצעדים מתנודדים. “תן לנו ללכת הביתה,” אמר לשווייק. “חבר, אל תעשה שטויות.”

“'סתלק ממני,” אמר שווייק, “אני חייב לשמור עליכם. עכשיו אנחנו לא מכירים זה את זה.”

בפתח הופיע הכומר הצבאי.

“אני – אני – לא מצליח להתקשר עם הקסרקטין. אז תלכו הביתה ותז–תז–כרו שאסור לשתות ב–שעת מילוי תפקיד. קדימה!”

לזכותו של הכומר הצבאי יש לומר שלא צלצל אל הקסרקטין מפני שלא היה לו טלפון בביתו והוא דיבר לתוך עמוד של מנורה.

ב.

שווייק כבר היה שלושה ימים משָרתו של הכומר הצבאי אוטו כץ ובפרק־זמן זה ראה אותו רק פעם אחת. ביום השלישי בא משרתו של רב־סרן הלמיךְ והודיע לשווייק שיבוא ויקח את הכומר הצבאי. בדרך מסר לשווייק שהכומר הצבאי רב עם הרב־סרן, שבר פסנתר, הוא שיכור כלוט ומסרב ללכת הביתה. רב־סרן הלמיך, גם הוא שיכור, זרק את הכומר הצבאי אל חדר־המדרגות ושם הוא יושב על הרצפה ליד הדלת ומנמנם.

כשבא שווייק למקום, ניער את הכומר הצבאי וכשזה המהם ופתח את עיניו, הצדיע שווייק ואמר: “מודיע בהכנעה, אדוני, אני פה.”

“ומה אתה רוצה – פה?”

“מודיע בהכנעה, עלי לקחת אותך, אדון פלדקוראט.”

“אז אתה צריך לקחת אותי – ולאן נלך?”

“לדירה שלך, אדוני.”

“ולמה אני צריך ללכת לדירה שלי. האם אני לא בדירה שלי?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאתה בחדר־מדרגות בבית זר.”

“ואיך ה–ג–געתי לכאן?”

“מודיע בהכנעה שהיית בביקור.”

“ב–ביקור לא הייתי– תי, ב–זה–זה יש לך טעות.”

שווייק הרים את הכומר הצבאי והשעין אותו אל הקיר.

הכומר הצבאי ניטלטל מצד אל צד, התגלגל על שווייק ואמר: “אני אפול, אפול”, חזר ואמר וחייך חיוך אווילי. סוף סוף הצליח שווייק ללחוץ את הכומר הצבאי אל הקיר ובתנוחה חדשה זו שוב התחיל הכומר מנמנם.

שווייק העיר אותו.

“מה אתה רוצה?” שאל הכומר הצבאי וניסה לשווא להחליק על הקיר ולשבת על הרצפה. “מי אתה בכלל?”

“מודיע בהכנעה,” ענה שווייק ושוב הצמיד את הכומר הצבאי אל הקיר, “אני המשרת שלך, אדון פֶלדקוראט.”

“אין לי שום משרת,” אמר הכומר הצבאי ביגיעה, ושוב ניסה ליפול על שווייק, “ואני לא פֶלדקוראט.”

“אני חזיר,” אמר בגילוי־לב של שיכור, “עזוב אותי, אדוני, אני לא מכיר אותך.”

המאבק הקצר נסתיים בנצחונו המוחלט של שווייק. הוא ניצל את נצחונו כדי לגרור את הכומר הצבאי במדרגות אל כניסת הבית ושם ניסה הכומר הצבאי למנוע את שווייק מלהוציאו לרחוב. “אני לא מכיר אותך, אדוני,” הוסיף לטעון תוך כדי מאבקו עם שווייק. “האם אתה מכיר את אוטו כץ? זה אני.”

“הייתי אצל הארכיהגמון,” שאג ונאחז בשער הבית. “הווטיקן לא מראה עניין בי, אתה מבין אותי?”

שווייק ויתר על “מודיע בהכנעה” ודיבר עם הכומר הצבאי בנימה חברית.

“תעזוב, אני אומר לך,” אמר, “או שאני מפליק לך על הטלפיים. אנחנו הולכים הביתה, ודי, אף לא מלה.”

הכומר הצבאי הרפה מן השער והתגלגל על שווייק: “אז, בוא נלך לאיזה מקום, אבל לא אלך ל’אוּ שוּהו'²⁴, שם אני חייב כסף.”

שווייק דחף אותו מאצל השער וגרר אותו על פני המדרכה בכיוון לביתו.

“מי האדון הזה?” שאל מי מהצופים ברחוב.

“זה אחי,” ענה שווייק, “הוא קיבל חופשה, אז בא לבקר אותי. מרוב שמחה השתכר. הוא חשב שאני מת.”

הכומר הצבאי ששמע את המלים האחרונות בעודו מזמזם מנגינה מתוך אופרטה שאיש לא היה מכיר אותה, פנה אל הצופים:

“מי ביניכם שמת, יתייצב תוך שלושה ימים במטה הבריגאדה כדי שאפשר יהיה להתיז מים קדושים על גופתו.”

ושוב נשתקע בשתיקה, מנסה ליפול אפיים ארצה על המדרכה, ובאותה שעה גרר אותו שווייק תחת זרועותיו לביתו.

ראשו נטוי קדימה ורגליו מזדנבות מאחור, מסוככות כרגליו של חתול שנשבר עמוד־שדרתו, המהם הכומר הצבאי:

Dominus Vobiscum – et cum

spiritu tuo; Dominus Vobiscum

בתחנת הכרכרות הושיב שווייק את הכומר הצבאי ליד הקיר והלך לשאת ולתת עם הרַכּב על ההסעה.

אחד הרכבים אמר שהוא מכיר טוב את האדון הזה, שכבר הסיע אותו כמה פעמים ולא יקח אותו עוד.

“הוא הקיא לי על הכל,” אמר בכנות, “ולא שילם בעד הנסיעה. נסעתי אתו יותר משעתיים עד שמצא איפה שהוא גר. רק אחרי שבוע, כשכבר הייתי אצלו בפעם השלישית, נתן לי בשביל הכל חמשה כתרים.”

אחרי משא־ומתן ממושך הסכים אחד מבעלי־הכרכרות להסיע אותם.

שווייק חזר אל הכומר הצבאי הישֵן. מישהו נטל בינתיים את מגבעתו הנוקשה השחורה (הכומר נהג ללבוש בגדים אזרחיים) והסתלק עמה.

שווייק העיר אותו ובעזרת הרַכּב הכניס אותו לכרכרה. בתוך הכרכרה שקע הכומר שוב באטימות גמורה. הוא חשב את שווייק לאלוף יוֹסט מגדוד 75 של חיל־הרגלים ואמר לו כמה פעמים: “אל תכעס עלי, חבר, שאני מדבר אתך בלי גינונים של כבוד. אני חזיר.”

לרגע קט דומה היה שטלטולי הכרכרה מחזירים אותו לשפיות־דעתו. הוא זקף את עצמו והתחיל לשיר קטע מתוך שיר לא־ידוע. אפשר שזה היה גם פרי־דמיונו.

את הימים היפים אזכור תמיד

כשאבא אותי על ברכיים הרקיד

ביתנו אז בדומזליץ שכַן

בית נחמד עם גן קטן.

אחרי זמן־מה שוב שקע באדישות גמורה, פנה לשווייק, כשהוא קורץ בעינו ושואל:

“מה שלומֵך היום, גברת נכבדה?”

“את נוסעת השנה לחופשת־קיץ?” אמר אחרי הפסקה קצרה, ומכיוון שראה את הכל כפול, שאל: “אני רואה שיש לך בן מבוגר.” והוא הורה באצבע על שווייק.

“שב!” הרעים שווייק כשרצה הכומר הצבאי לטפס על המושב. “אל תחשוב שלא תלמד אצלי סדר!”

הכומר הצבאי השתתק והביט החוצה בעיני־חזיר קטנות, בלי להבין מה קורה לו, בעצם.

הוא ניטשטש לגמרי ופנה אל שווייק בנימה חושקת:

“גברת, תני לי משהו אל”ף־אל“ף.” הוא ניסה להוריד את מכנסיו.

“תיכף ומיד תכפתר את עצמך, חזיר!” צווח שווייק. “כל בעלי הכרכרות כבר מכירים אותך. פעם כבר הקאת ועכשיו זה. אל תחשוב ששוב תישאר חייב כמו בפעם האחרונה.”

הכומר הצבאי השעין את ראשו על ידיו בעגמומיות והתחיל לשיר:

“אותי לא יאהב עוד איש…” אבל מיד הפסיק משירתו והעיר: “סליחה, חבר יקר, אבל אתה אידיוט. אני יכול לשיר מה שאני רוצה.”

נראה שרצה לשרוק איזו מנגינה, אבל במקומה נפלט לו מבין שפתיו “פְרְר” אדיר כזה עד שנעצרה הכרכרה.

אחר־כך, כשלפי הוראתו של שווייק המשיכו בדרכם, ניסה הכומר הצבאי להצית את פיית הסיגריה.

“זה לא בוער,” אמר ביאוש, אחרי שכילה קופסה שלמה של גפרורים. “אתה נושף לתוך זה.”

אך מיד שוב איבד את החוט להמשך ופרץ בצחוק. “זה מצחיק, אנחנו לבדנו בחשמלית, נכון, ידידי היקר.” הוא התחיל מפשפש בכיסיו.

“איבדתי את הכרטיס,” צעק, “תעצרו, אני מוכרח למצוא את הכרטיס.”

נפנף בידו כמקבל עליו את הדין. “שיסעו…”

אחר־כך מלמל: “ברוב המקרים… כן.. בסדר… בכל מקרה… אתה טועה… קומה שניה.. זה תירוץ.. זה עניינך, גברתי… לשלם…היה לי קפה שחור…”

בחלום־למחצה רב עם איזה אויב מדומה שלא הניח לו לשבת במסעדה ליד החלון. אחר־כך חשב את הכרכרה לרכבת והוציא את ראשו החוצה וקרא לרחוב בצ’כית ובגרמנית: “נימבוּרק, להחליף רכבת!”

שווייק משך אותו אליו והכומר הצבאי שכח את הרכבת והתחיל מחקה קולות חיות שונות. שעה ארוכה ביותר התעסק בתרגול, והקוקוריקו שלו הדהד בתרועות נצחון מהכרכרה.

בכלל, זמן־מה היה ערני, לא ישב במנוחה, ניסה ליפול מתוך הכרכרה וקילל את העוברים־ושבים וקרא להם “פרחחים”. אחר־כך השליך מן הכרכרה ממחטה וקרא שיעצרו, כי איבד מזוודותיו. אחר־כך התחיל מספר. “בבודיוביצה היה מתופף אחד – הוא התחתן – כעבור שנה מת.” הוא פרץ בצחוק. “בדיחה מוצלחת, נכון?”

כל אותה עת נהג שווייק בכומר הצבאי בחומרה ללא פשרות.

על הנסיונות השונים של הכומר הצבאי לעשות תעלולים, כגון ליפול מהכרכרה, לשבור מושב – הגיב שווייק בדחיפוֹת בצלעות והכומר הצבאי קיבל אותן בשוויון־נפש מוחלט.

רק פעם אחת ניסה להתקומם ולקפוץ מהכרכרה ואמר, שלא יסע עוד, כי הוא יודע, שבמקום לנסוע לבודיוביצה, הם נוסעים לפודמוקלי. תוך דקה חיסל שווייק את המרידה לחלוטין והכריח אותו לחזור לתנוחתו הקודמת על המושב, ובתוך כך השגיח שלא יירדם. המלים העדינות שהיו בפיו אותה שעה: “אל תישן, פגר.”

הכומר הצבאי לקה פתאום בהתקפת מרה שחורה והתחיל מַזיל דמעות כשהוא שואל את שווייק, אם היתה לו אם.

“בני־אדם, אני בודד לגמרי בעולם,” קרא מן הכרכרה, “רחמו עלי!”

“אל תעשה לי בושות,” גער בו שווייק, “תפסיק, אחרת יגיד כל אחד שאתה שיכור.”

“לא שתיתי כלום, חבר,” אמר הכומר הצבאי, “הבט בי וראה – אני מפוכח לחלוטין.”

לפתע קם, הצדיע. “מודיע בהכנעה, אדוני האוֹבּרסט, אני שיכור.”

“אני חזיר,” חזר ואמר עשר פעמים זו אחר זו מתוך יאוש תהומי.

פנה אל שווייק והתחנן בעקשנות: “זרוק אותי מן המכונית. למה אתה לוקח אותי אתך?”

התיישב והמהם: “טבעות־טבעות מסביב לירח. האם אתה מאמין, אדוני ההאופטמאן, בהשארת הנפש? האם סוס יכול להגיע לשמים?”

הוא התחיל צוחק בקול, אבל אחרי זמן קצר נעצב, נתן בשווייק מבט אדיש ואמר: “סלח לי, אדוני, כבר נפגשנו באיזה מקום. האם לא היית בווינה? אני זוכר אותך מן הסמינריון.”

שעה קלה השתעשע הכומר בדקלום שירה לאטינית:

Aurea prima sata est aetas, quae vindice nullo…"

הלאה אני לא יודע," אמר. “זרוק אותי החוצה. למה אתה לא רוצה לזרוק אותי? לא יקרה לי שום דבר.”

“אני רוצה ליפוֹל על האף,” הכריז בנימה נמרצת.

“אדוני,” המשיך בקול תחנונים, “ידידי היקר, תן לי סטירת־לחי.”

“אחת או כמה?” שאל שווייק. “שתיים.” – “הנה לך…”

הכומר הצבאי ספר בקול את סטירות־הלחי שקיבל ופניו נהרו מרוב נחת.

“זה טוב מאוד,” אמר. “זה גם בריא לקיבה, זה עוזר לעיכול. תן לי עוד אחת בפרצוף.”

“תודה מקרב־לב,” קרא כשנעתר לו שווייק בזריזות. “אני מרוצה בהחלט. קרע לי את המקטורן, בבקשה.”

הוא הביע בקשות מבקשות שונות. ביקש ששווייק ינקע את רגלו, שיחנוק אותו קצת, שיגזור את ציפורניו, שיעקור את שיניו הקדמיות.

הוא העלה משאלות של קדוש־מעונה ודרש שיכרות את ראשו וישליך אותו בשק לתוך הוולטאבה.

“אותי תהיה הולמת מאוד הילת כוכבים,” אמר בהתלהבות. “דורשים לי לפחות עשרה.”

אחר־כך התחיל לדבר על מירוצי־סוסים, עבר עד־מהרה לבאלט וגם שם לא התעכב הרבה.

“אתה רוקד צ’ארדאש?” שאל את שווייק, “האם אתה מכיר את מחול־הדובים? זה ככה…”

רצה לקפוץ ונפל על שווייק, וזה התחיל תוקע לו מהלומות־אגרוף ואחר־כך השכיב אותו על המושב.

“אני רוצה משהו,” צווח הכומר הצבאי, “אבל אני לא יודע מה. אולי אתה יודע מה שאני רוצה?” הרכין ראשו ביאוש מוחלט.

“מה איכפת לי, מה שאני רוצה,” אמר בפנים רציניות. “ואתה, אדוני, זה לא העסק שלך, אני לא מכיר אותך. איך אתה מעז לנעוץ בי עיניים? אתה יודע סיוף?”

לרגע נעשה תוקפני יותר וניסה לדחוק את שווייק מעל המושב.

אחר־כך, כיוון ששווייק הרגיע אותו ולא היסס להוכיח לו את עליונותו הגופנית, שאל הכומר הצבאי: “האם היום יום שני או ששי?”

הוא רצה לדעת, אם עכשיו הוא חודש דצמבר או יוני והיטיב לשאול את השאלות המשונות ביותר: “אתה נשוי? אתה אוהב גבינת גוֹרגוֹנזוֹלה? היו לכם פשפשים בבית? מה שלומך? לכלב שלך היתה כלבלבת?”

התחיל מרבה דיבורים. סיפר שהוא חייב כסף בעד מגפי רכיבה, מגלב ואוכף, שלפני שנים היתה לו עגבת ושריפא אותה בקאלי.

“לדבר אחר לא היה לו זמן ולא ראש,” אמר תוך כדי שיהוק. “יכול להיות שזה נראה לך חריף, אבל תגיד, היק־היק, מה עלי לעשת, היק. אתה צריך לסלוח לי.”

“תרמוס,” המשיך כשהוא שוכח מה שדיבר לפני רגע, “נקרא כלי השומר על החום של משקאות ומאכלים. מה דעתך, ידידי, איזה משחק קלפים הוגן יותר, פֶרבל או עשרים ואחד?”

“באמת, כבר נפגשנו פעם,” קרא וניסה לחבק את שווייק ולנשקו בשפתיים ריריות. “הלכנו יחד לבית־ספר.”

“ידידי הטוב,” אמר ברוך וליטף את רגלו־שלו. “איך גבהת מאז שלא ראיתי אותך. שמחת הפגישה משכיחה את כל הייסורים.”

מצב־רוח פיוטי תקף עליו והוא התחיל מדבר על השיבה אל זוהר־השמש אשר בפנים מאושרות ובלבבות חמים.

אחר־כך כרע ברך והתחיל מתפלל “אַווה מאריה,” צוחק עד להתפקע.

כשנעצרה הכרכרה על־יד ביתו, היה קשה להוציאו ממנה.

“עוד לא הגענו,” צעק, “הצילו! חוטפים אותי! אני רוצה לנסוע הלאה.” עקרו אותו מן הכרכרה כמו שמוצאים חלזון מבושל מקונכיתו. לרגע נדמה היה שיקרעו אותו לשניים, מפני שרגליו נשתרבבו מאחורי המושב.

צחק בקולי־קולות על שהצליח לשטות בהם: “אתם קורעים אותי לגזרים, רבותי.”

גררו אותו דרך המעבר, העלו אותו במדרגות אל דירתו ומשהכניסו אותו לדירה, השליכו אותו כמו שק על הספה. הכריז שלא ישלם בעד המכונית שלא הזמין והיה דרוש רבע שעה כדי להסביר לו שהיתה זו כרכרה.

אבל גם אז לא הסכים וטען שאין הוא נוסע אלא במרכבה.

“אתם מנסים לרמות אותי,” הצהיר הכומר הצבאי וקרץ קריצה רבת־משמעות כנגד שווייק ובעל הכרכרה.

“אנחנו הלכנו ברגל.”

אך לפתע, בהתקפה של רוחב־לב, הטיל את ארנקו לעבר בעל הכרכרה, “קח את הכל. אני יכול לשלם. קרוֹיצר אחד פחות או יותר לא משנה אצלי.”

נכון יותר היה לומר ששלושים וששה קרוֹיצר לא משנים אצלו, כי זה היה כל הסכום שבארנק. למזלו, ערך בעל־הכרכרה חיפוש יסודי בכליו ובשעת־מעשה דיבר על סטירות־לחי.

“אם כן, תכה אותי,” ענה הכומר הצבאי. “אתה חושב שאני לא יכול לעמוד בזה? חמש סטירות שלך אני יכול לשאת כמו כלום.”

בכיס־החזה של הכומר הצבאי מצא בעל־הכרכרה חמשה כתרים. הסתלק תוך קללות על גורלו ועל הכומר הצבאי שבזבז את זמנו וקלקל את עסקיו.

הכומר הצבאי נרדם רק לאט־לאט, מפני שכל הזמן לא פסק מלהגות בתכניות חדשות. רצה לעשות כל מיני דברים, לנגן בפסנתר, ללכת לשיעורי ריקודים ולצלות דגים.

אחר־כך הבטיח לשווייק את אחותו שלא היתה לו. גם ביקש שישכיבו אותו על מיטתו ולבסוף נרדם כשהוא אומר, כי רוצה הוא שיכירו בו כבבן־אדם, יחידת־ערך השווה לחזיר.

ג.

בבוקר, כשנכנס שווייק לחדרו של הכומר הצבאי, מצא אותו שוכב על הספה ומייגע את מוחו, אם היה אפשר שמישהו שפך עליו מים בצורה מוזרה כל כך עד שמכנסיו נדבקו לריפוד העור של הספה.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר שווייק, “שבלילה אתה…”

בכמה מלים הסביר לו, כמה מוטעית הנחתו שמישהו הרטיב אותו. הכומר הצבאי, שראשו כבד עליו מנשוא, היה מדוכדך. “אני לא יכול להיזכר איך הגעתי מן המיטה אל הספה.”

“לא הייתה בכלל במיטה. תיכף כשהגענו השכבנו אותך על הספה. יותר רחוק זה לא הלך.”

“ומה עוללתי? האם בכלל עוללתי משהו? אולי הייתי שיכור?”

“כלוט,” ענה שווייק. “לגמרי, אדוני, היו לך קצת הזיות. אני מקווה, שיוקל לך, אם תחליף בגדים ותתרחץ.”

“אני מרגיש כאילו מישהו היכה אותי אתמול,” התאונן הכומר הצבאי, “ונוסף על כך אני צמא. לא נכנסתי לקטטה אתמול?”

“זה לא היה הכי־גרוע, אדוני, הצמאון של היום הוא תוצאה של הצמאון של אתמול. נחוץ קצת זמן עד שאדם יוצא מזה. הכרתי נגר אחד שהשתכר בפעם הראשונה בערב ראש השנה 1910 ובאחד בינואר היה צמא והרגיש רע עד כדי כך שקנה לעצמו דג מלוח ושתה שוב, וככה עשה כל יום במשך ארבע שנים, ואף אחד לא יכול לעזור לו, מפני שבסוף השבוע הוא קונה לעצמו תמיד דגים מלוחים לכל השבוע. זה מין גלגל חוזר כזה, כמו שהיה אומר הרס”ר הזקן שלנו בגדוד ה־91."

הכומר הצבאי סבל מזַנבת נוראה ומדכאון מוחלט. כל מי שהיה שומע אותו באותו רגע ודאי היה משוכנע שהוא משומעי הרצאותיו של ד"ר אלכסנדר באטייק (“נכריז מלחמת־חרמה על שטן האלכוהול הרוצח את טובי בנינו”) ושקרא את ספרו “מאה ניצוצות מוסר”.

אמת, הוא שינה קצת את הנוסח. “אילו,” אמר, “היה אדם שותה רק משקאות אציליים כעראק, מאראשינו, קוניאק – ניחא. אבל אני שתיתי אתמול בורוביצ’קה²⁵. אני משתומם, איך יכולתי להריק דבר כזה לתוכי. הטעם היה מגעיל. אילו היה זה, לפחות, ליקר דובדבנים. בני־אדם ממציאים מיני טינופת ושותים אותה כמו מים. בורוביצ’קה כזו אין לה טעם, אין לה צבע והיא צורבת בגרון. אילו, לפחות, היה זה המשקה האמיתי, מזוקק מעוזרדים, כמו ששתיתי פעם במוראביה. אבל הבורוביצ’קה הזוֹ היתה עשויה איזה כוהל מפוגל ושמנים. תראה איך אני מגהק.”

“יי”ש הוא רעל," פסק. “הוא צריך להיות אוריגינלי, אמיתי, ולא מלאכותי כמו שמייצרים היהודים. ובדיוק כך זה עם רום. רום טוב הוא יקר־המציאות.”

“אילו היה לי יי”ש אגוזים אמיתי," נאנח, “היה זה מתקן את קיבתי. מין יי”ש אגוזים כמו שיש לסרן שנאבל בברוסקה."

התחיל מפשפש בכיסיו ובודק את ארנקו.

“בסך־הכל יש לי שלושים וששה קרוֹיצר. אולי אמכור את הספה?” שקל בדעתו. “מה דעתך? מישהו יקנה ספה? ולבעל־הבית אוֹמַר שהשאלתי אותה למישהו או שמישהו גנב אותה. לא, את הספה אני משאיר. אשלח אותך לסרן שנאבל ואבקש ממנו שילווה לי מאה כתר. שלשום הרוויח אותם בקלפים. אם לא תצליח שם, תלך לוורשוֹביצה, אל הקסרקטין, אל רב־סרן מאהלר. אם לא תצליח אצלו, תלך להראדצ’אני אל סרן פישר. לו תאמר שאני צריך לשלם בעד מספוא לסוס ושאת הכסף שהיה לי בזבזתי על שתייה. ואם גם שם לא תצליח נמשכן את הפסנתר, ולא איכפת לי כלום. אני אכתוב לך כמה שורות כלליות. אל תתן להם לדחות אותך. תגיד להם שאני זקוק לזה ושאני לגמרי בלי כסף. תמציא מה שאתה רוצה, אבל אל תחזור בידיים ריקות, או שאשלח אותך לחזית. תשאל את סרן שנאבל, איפה הוא קונה את יי”ש האגוזים ותקנה שני בקבוקים."

שווייק מילא את שליחותו בצורה מזהירה. פניו התמימים־הכנים עוררו אֵמון מלא, שכל דבריו אמת.

שווייק ראה לנכון – לפני סרן שנאבל, לפני סרן פישר ולפני רב־סרן מאהלר – לא להסתמך על כך שהכומר הצבאי חייב לשלם בעד מספוא לסוס אלא נתן יתר תוקף לבקשתו, באמרו שעל הכומר הצבאי לשלם מזונות. הוא קיבל כסף בכל שלושת המקומות.

כשחזר שווייק עטור־תהילה ממסעו והראה את שלוש מאות הכתר, עורר את הפתעתו של הכומר הצבאי, שבינתיים התרחץ והחליף את בגדיו.

“לקחתי את הכל בבת־אחת,” אמר שווייק, “כדי שלא נצטרך לדאוג שוב לכסף מחר או מחרתיים. זה הלך די חלק, אבל לפני סרן שנאבל הייתי מוכרח ליפול על הברכיים. זה איזה מנוול! אבל כשאמרתי לו שאתה צריך לשלם מזונות…”

“מזונות?” חזר אחריו הכומר הצבאי בתדהמה.

“נו, כן, מזונות, אדוני, דמי פיצויים לבחורות. אמרת שאמציא משהו ולא עלה במוחי שום דבר אחר. סנדלר אחד אצלנו שילם בעת ובעונה מזונות לחמש בחורות ומזה היה מיואש לגמרי וגם לווה כסף בשביל זה וכל אחד היה מוכן להאמין לו שמצבו איום ונורא. הם שאלו אותי איזו בחורה, ואני אמרתי שהיא יפה מאוד ועוד לא בת חמש־עשרה. אז רצו את הכתובת שלה.”

“בישלת דייסה איומה, שווייק,” נאנח הכומר הצבאי והתחיל להתהלך אנה ואנה בחדר.

“זוהי שוב בושה הגונה,” אמר ותפס את עצמו בראשו. “יש לי כאב־ראש איום.”

“נתתי להם כתובת של זקנה חרשת אחת אצלנו ברחוב,” הסביר שווייק. “רציתי לעשות את הכל ביסודיות, מפני שפקודה היא פקודה. לא נתתי להם לשַלח אותי בלא כלום, ומשהו הרי הייתי צריך להמציא. ושלא אשכח: בפרוזדור מחכים לפסנתר. הבאתי אותם כדי שיקחו את הפסנתר לבית־העבוט. זה יהיה די טוב כשהפסנתר לא יהיה פה. יהיה לנו כאן יותר מקום ויהיה לנו יותר כסף בבת אחת. ויש לנו מנוחה לכמה ימים. ואם ישאל בעל־הבית, מה אנחנו רוצים לעשות בפסנתר, אגיד לו שנקרעו בו המיתרים וששלחנו אותו לבית החרושת לתיקון. לשוערת כבר אמרתי, כדי שזה לא יעורר תשומת־לב, כשיוציאו את הפסנתר ויעמיסו אותו על עגלה. ויש לי גם קונה לספה. זה מכּר שלי, סוחר ברהיטים משומשים, והוא יבוא לפה אחרי־הצהריים. בשביל ספה מעור משלמים היום מחיר טוב.”

“זה כל מה שעוללת, שווייק?” שאל הכומר הצבאי והוסיף לכבוש את ראשו בין ידיו ופניו רוויות יאוש.

“מודיע בהכנעה, אדון פֶלדקוראט, הבאתי במקום שני בקבוקים של יי”ש־אגוזים, כמו שקונה סרן שנאבל, חמשה בקבוקים שיהיה לנו מה לשתות. הם יכולים לקחת את הפסנתר לפני שסוגרים את בית־העבוט?"

הכומר הצבאי נפנף בידו נפנוף של יאוש ולאחר שעה קלה העמיסו את הפסנתר על העגלה.

כשחזר שווייק מבית־העבוט, מצא את הכומר הצבאי לפני בקבוק פתוח של יי"ש־אגוזים ומקלל על שלארוחת הצהריים קיבל שניצל לא־עשוי־כהלכה.

הכומר הצבאי שוב היה בגילופין. הוא הודיע לשווייק שממחר הוא מתחיל בחיים חדשים. שתיית אלכוהול היא חמרנות גסה והאדם ראוי לו שיחיה חיי רוח.

הוא דיבר בנימה פילוסופית במשך חצי שעה. כשפתח את הבקבוק השלישי, בא סוחר הרהיטים המשומשים והכומר הצבאי מכר לו את הספה בפרוטות. הוא הזמין אותו לשתות עמו ומאוכזב היה מאוד כשביקש הסוחר סליחה, אבל עליו לקנות עוד שולחן־לילה.

“חבל שאין לי,” אמר הכומר הצבאי בטרוניה, “אבל אדם לא יכול לחשוב על הכל.”

כיוון שיצא סוחר הרהיטים המשומשים, פתח הכומר הצבאי בשיחה ידידותית עם שווייק, שהריק יחד עמו עוד בקבוק. השיחה נסבה בחלקה על יחסו האישי של הכומר הצבאי לנשים ולקלפים.

ישבו שעה ארוכה. גם בערב היו שווייק והכומר הצבאי שקועים בשיחת־רֵעים.

אבל בלילה נשתנה היחס ביניהם. הכומר הצבאי חזר למצבו ביום־אתמול ושווייק נתחלף לו במישהו אחר. הוא אמר לו: “בבקשה ממך, אל תלך! האם אתה זוכר את הצוער האדמוני מן האימונים?”

האידיליה נמשכה עד לרגע ששווייק אמר לכומר הצבאי: “די, נמאס לי, עכשיו היכנס למיטה ותרביץ שינה! הבנת?”

“אני נכנס, יקירי, אני נכנס – איך לא אכנס?” קשקש הכומר הצבאי. “אתה זוכר איך הלכנו יחד לחמישית בגימנסיה ואני עשיתי בשבילך את השיעורים ביוונית? יש לכם וילה בבראסלאב ואתה יכול לשוט בספינת־קיטור על הוולטאבה. אתה מכיר את הוולטאבה?”

שווייק הכריח אותו לחלוץ את נעליו ולהתפשט. הכומר הצבאי נכנס תוך מחאה כלפי אלמונים.

“אתם רואים, רבותי,” אמר לארון ולעציץ הפיקוס, “איך נוהגים בי הקרובים שלי.”

“אני לא מכיר את הקרובים שלי,” החליט לפתע, שעה שעלה על מיטתו. “אפילו אם השמים והארץ יקומו עלי, אני לא מכיר..”

ובחדר נשמעה נחרתו של הכומר הצבאי.

ד.

בימים ההם גם ביקר שווייק אצל עוזרתו הזקנה, הגברת מילר. בדירה מצא שווייק את שארתה של הגברת מילר שהודיעה לו בקול־בוכים, כי הגברת מילר נעצרה באותו ערב שבו הסיעה את שווייק לצבא. בית־דין צבאי דן את הגברת הזקנה ומאחר שלא הצליח להוכיח כלום, העביר אותה למחנה ריכוז בשטיינהוף. נתקבלה ממנה גלויה.

שווייק נטל בידו את השריד הביתי היקר וקרא:

"אנינקה היקרה,

מצבנו כאן טוב מאוד. כולנו בריאים. לשכנה במיטה שעל־ידי יש – – – בהרות ויש פה גם – – – שחורות. חוץ מזה הכל בסדר.

אוכל יש לנו מספיק ואנחנו אוספים – – – של תפוחי־אדמה למרק. שמעתי שהאדון שווייק כבר לא בין – – –. אז תבררי איפה הוא שוכב כדי שאחרי המלחמה נוכל לשים מצבה על הקבר. שכחתי להגיד לך שבעליית הגג – – – בפינה הימנית יש ארגז ובתוכו גור קטן של כלב־פינשר. אבל כמה שבועות כבר לא קיבל אוכל, מאז שבאו לקחת אותי בגלל – – –. אז אני חושבת שכבר מאוחר מדי ושהגור כבר בעולם – – –."

ולאורך הגלויה היתה מוטבעת חותמת ורודה בגרמנית:

Zensuriert, K. K. Konzentrationlager Steinhof.

“ובאמת, הגור היה כבר מת לגמרי,” התייפחה דודניתה של הגברת מילר, “וגם את הדירה שלך לא תכיר. השכרתי אותה לתופרות והן עשו מזה סלון תפירה לגברות. בכל מקום יש ציורי־אופנה על הקירות, עציצים בחלונות.”

דודניתה של הגברת מילר לא אבתה להתנחם.

ביפחות ובקינות לא־פוסקות הביעה לבסוף את החשש ששווייק ערק מצבא ושהוא רוצה לקלקל גם לה את הכל ולהביא אסון על ראשה. לבסוף דיברה אתו כאילו היה הרפתקן נאלח.

“זה מצחיק נורא,” אמר שווייק. “זה ממש מוצא חן בעיני ותדעי לך גברת קיירשא, שאת צודקת בהחלט במה שאמרת איך שיצאתי, אבל בשביל זה הייתי צריך להרוג חמשה־עשר שוטרים וסמלים. אבל אל תספרי לאף אחד…”

ושווייק יצא מביתו, שלא האיר לו פנים, כשהוא מצהיר:

“גברת קיירשא, יש לי במכבסה כמה צווארונים ו… תוציאי לי אותם כדי שיהיה לי מה ללבוש כשאחזור מהצבא. וגם תשגיחי שלא ייכנס עש לחליפות שלי בארון. ותמסרי דרישת־שלום חמה לבחורות ששוכבות במיטה שלי.”

אחר־כך הלך שווייק להעיף מבט על “הגביע”. כשראתה אותו הגברת פאליבץ אמרה שאינה מזוגת לו, כיוון שבטח ערק.

“הבעל שלי,” חזרה על הפזמון הישן, “היה כזה זהיר, ועכשיו יושב המסכן הזה בעד כלום. ואנשים כמוך מתהלכים חפשים ועורקים מהצבא. כבר בשבוע שעבר חיפשו אותך פה.”

“אנחנו יותר זהירים ממך,” סיימה את דבריה. “ובכל זאת אנחנו בצרה. לא לכל אחד יש מזל כמו לך.”

גבר מזדקן, מסגר מסמיחוֹב, שהיה עד לשיחה, ניגש אל שווייק ואמר לו: “סלח לי, אדוני, חכה לי בחוץ, אני צריך לדבר אתך.”

ברחוב פנה אל שווייק כאל ידיד, כי על סמך דברי הגברת פאליבץ גם הוא חשב אותו לעריק.

הוא אמר לו, כי יש לו בן שגם הוא ערק מהצבא ושהוא מסתתר אצל סבתא שלו ביאסֶנה ליד יולזוב.

לא שם לב כלל לטענותיו של שווייק שאינו עריק ותקע לידו שטר של עשרה כתרים. “זה בשביל עזרה ראשונה,” אמר וגרר אותו אחריו למרתף־יין בפינה. “אני מבין אותך. בפנַי אין לך מה לחשוש.”

שווייק חזר בשעה מאוחרת בלילה אל הכומר הצבאי שעדיין לא שב לדירתו.

הוא לא בא אלא בבוקר, העיר את שווייק ואמר: "מחר אנחנו נוסעים לערוך מיסה בשדה. תבשל קפה שחור עם רוּם, או, מוטב תכין גרוֹג.

11. שווייק יוצא עם הכומר הצבאי לערוך מיסה בשדה

א.

ההכנות להרג נערכו תמיד בשם האל או איזה מצוי עליון מדוּמה שהמציאה האנושות ובראה בצלמה.

הפניקים הקדמונים, לפני הַתיזָם את ראשי אסיריהם, ערכו אותם טקסי תפילה חגיגיים עצמם שערכו מקץ כמה אלפי שנים דורות אחרים, בטרם ייצאו לקרב להשמיד את אויביהם באש ובחרב.

אוכלי־האדם באיי גיניאה ופולינזיה, לפני טרפם בסעודת־חג את שבוייהם או אנשים מיותרים אחרים, כמו מיסיונרים, בעלי מסעות, סוכני בתי־עסק שונים או סקרנים סתם, נוהגים להעלות קרבנות לאליליהם אגב פולחנים ססגוניים ביותר. הואיל ולא הגיעה אליהם עדיין תרבות בגדי־הקודש, היו מקשטים את ירכיהם בזרי נוצות־צבעונים של עופות־יער.

קודם שהאינקוויזיציה הקדושה העלתה את קרבנותיה על המוקד, ערכה עבודת־קודש חגיגית ביותר – מיסה עילאה בשירה וברננים.

בשעת הוצאתם־להורג של פושעים, תמיד משמשים כמרים בקודש ומטרידים בנוכחותם את הנידונים.

בפרוסיה היה הפאסטור מלווה את המסכן אל מתחת לגרזן, באוסטריה היה הכומר הקאתולי הולך עמו אל הגרדום. בצרפת אל הגיליוטינה, באמריקה – הכומר אל הכיסא החשמלי ובספרד – אל כיסא, שבו נחנק האיש במכשיר מתוחבל. ברוסיה היה “פוֹפ” מזּקן מלווה את המהפכנים וכו'.

בכל מקום ומקום היו מנפנפים בצלוּב כרוצים לומר: “לך רק יכרתו את הראש, יתלו אותך, יחנקו אותך, יזרימו לתוכך חמשה־עשר אלף ווֹלט, אבל שער בנפשך, מה סבל ההוא.”

הטבח הגדול של מלחמת־העולם לא היה אפשרי בלי ברכת הכמורה. הכמרים הצבאיים של כל הצבאות התפללו וערכו מיסות בשדה למען נצחון אותו צד שאת לחמו אכלו.

כשהיו מוציאים להורג חיילים מורדים, היה מופיע הכומר. במיתות בית־דין של הלגיונרים הצ’כיים נראה הכומר.

לא נשתנה כלום למן הימים שווֹיטֶק²⁶ השודד, המכונה “קדוש,” השתתף בטביחתם ובחיסולם של הסלאבים הבאלטיים, כשהוא מחזיק חרב בידו האחת וצלב בידו האחרת.

על פני אירופה כולה הלכו בני־אדם כצאן לטבח, מובלים בידי קצבים – קיסרים, מלכים, נשיאים ובעלי־שררה, ומצביאים אחרים, וכן בידי כמרים בני כל הדתות, שהאצילו עליהם ברכתם והשביעו אותם שבועת־שקר, כי על פני האדמה, באווייר ובים וגומר.

מיסות־שדה היו נערכות פעמיים: פעם אחת בשעת היציאה לחזית ופעם שניה בחזית, קודם השחיטה וההרג. זכורני שפעם, בשעת מיסה־של־שדה כזאת הטיל מטוס־אויב פצצה בדיוק על מזבח השדה ומהכומר הצבאי לא שרדו אלא קרעי־בד מגואלים בדם.

אחרי־כן כתבו עליו שהוא קדוש־מעונה, ובאותה שעה הכינו מטוסינו תהילה דומה לכמרים צבאיים בצד־שכנגד.

זה היה משעשע אותנו מאוד ועל הצלב הארעי, שמתחתיו נקברו שרידי הכומר הצבאי, הופיעה בו בלילה הכתובת:

אתמול קרה לך אשר יכול לקרות לנו היום

בישרת לנו שמים והם נפלו ממרום

במיסה הקדושה היה הדבר

נפלו השמים ורק כתם ממך נשאר

ב.

שווייק בישל גרוֹג נהדר שהעמיד בצל את הגרוֹגים מעשי ידי יורדי־ים ותיקים. גם פיראט מן המאה השמונה־עשרה היה יכול לשתות גרוֹג כזה וליהנות.

הכומר הצבאי אוטו כץ היה נלהב. “איפה למדת להכין דבר טוב כזה?”

“לפני שנים, בימי נדודַי,” ענה שווייק, “בברֶמן, מימאי הולל אחד, שהיה אומר, שגרוג צריך להיות חזק שכל מי ששותה אותו ונופל לים, יוכל לעבור בשחייה את כל תעלת לה־מאנש. אחרי גרוג חלש טובע גם גור־כלבים.”

“אחרי גרוג כזה, שווייק, יהיה תענוג לערוך מיסת־שדה,” הרהר הכומר הצבאי. “אני חושב שעלי לומר כמה מלים לפרידה. מיסת־שדה היא לא צחוק כמו מיסה בבית־הסוהר הצבאי או דרשה למנוולים ההם. במקרה כזה אדם צריך להיות על הגובה. מזבח־שדה יש לנו, הוא מתקפל – מהדורת־כיס.”

“ישו־מאריה, שווייק,” תפס בראשו, “אנחנו חמורים. אתה יודע, איפה שמרתי את המזבח המתקפל? בספה שמכרנו אותה.”

“באמת, איזה אסון, אדון פֶלדקוראט,” אמר שווייק, “אני אמנם מכיר את סוחר הרהיטים המשומשים, אבל שלשום פגשתי את אשתו. הוא יושב בגלל איזה ארון גנוב והספה שלנו נמצאת אצל מורה אחד בוורשוביצה. עניין מזבח־השדה – זה עסק ביש. הכי־טוב יהיה, אם נגמור את הגורג ונלך לחפש אותו, מפני שאני חושב, שבלי מזבח־שדה אי אפשר לערוך מיסה.”

“באמת, חסר לנו רק מזבח־השדה,” אמר הכומר הצבאי בכובד־ראש. “במגרש־האימונים כבר הכל מוכן. הנגרים הקימו שם במה. את כלי הקודש נקבל בהשאלה מן המנזר בבז’בנוב. גביע צריך להיות לי משלי. אבל איפה הוא…?”

הוא שקע בהרהורים: “נאמר שאיבדתי אותו. אם כן, ניקח את גביע־הספורט מסרן ויטינגר, מהגדוד ה־75. לפני שנים היה רץ בתחרויות וזכה בו בשביל ‘ספורט־פאבוריט.’ הוא היה רץ טוב מאוד. עבר את ארבעים הקילומטר בין וינה למֶדלינג בשעה אחת ו־48 דקות, כפי שהוא מתפאר לפנינו. כבר סידרתי אתו את העניין אמש. אני אידיוט, שאני דוחה את הכל עד לרגע האחרון. למה אני, המטומטם, לא הצצתי לתוך הספה?”

בהשפעת הגרוג, שהותקן לפי מתכון הימאי ההולל, התחיל מקלל את עצמו קללות נמרצות ואומר בניסוחים מניסוחים שונים היכן, בעצם, מקומו.

“הגיע הזמן שנלך לחפש את מזבח־השדה,” הפציר בו שווייק, “כבר בוקר.”

“אני עוד צריך ללבוש את המדים ולשתות עוד גרוג אחד.”

סוף־סוף יצאו. בדרכם אל אשת הסוחר ברהיטים משומשים סיפר הכומר הצבאי לשווייק, כי ביום אתמול הרוויח הרבה כסף במשחק “ברכת האל”, ושאם הכל ייגמר בטוב, יפדה את הפסנתר מבית־העבוט.

דיבורו היה דומה לנדר שנודרים עובדי־אלילים.

מפי האשה המנומנמת של סוחר־הרהיטים המשומשים, נודע להם מענו של המורה בוורשוביצה, בעליה החדש של הספה. הכומר הצבאי גילה נדיבות־לב בלתי־רגילה. הוא צבט בלחיה ודגדג אותה מתחת לסנטרה.

הם הלכו ברגל לוורשוביצה, מאחר שהכומר הצבאי אמר, כי עליו לטייל באוויר הצח כדי לרענן את מוחו.

בוורשוביצה, בדירתו של המורה, זקן ירא־שמים, נכונה להם הפתעה לא־נעימה. כשמצא את מזבח־השדה בתוך הספה, ראה בכך המורה הזקן אות מן השמים ונתן אותו שי לכנסיה המקומית, ותנאי התנה שבצדו השני של המזבח המתקפל ייכתב: “נתרם לתפארת ולשבח האל בידי מר קולאז’יק, מורה־בדימוס בשנת אלוהינו 1914.” כיוון שהופתע בתחתוניו נבוך מאוד.

בשיחה אתו הסתבר שהוא רואה את המציאה שמצא כנס וכאצבע אלוהים. סיפר, שכשקנה את הספה, שמע קול פנימי אומר לו: “הסתכל במה שיש במגירת הספה.” לדבריו, גם בא אליו מלאך בחלומו וציווה עליו ממש: “פתח את מגירת הספה,” והוא שמע בקולו.

ולמראה המזבח המתקפל, המיניאטורי, העשוי שלושה חלקים, ובו גומחה לכלי לחם הקודש, כרע ברך לפני הספה והתפלל שעה ארוכה ביראה גדולה ואמר שבחי האל. הדבר היה בעיניו כאות מן השמים לקשט במזבח את הכנסיה בוורשוביצה.

“זה לא משעשע אותנו,” אמר הכומר הצבאי. “חפץ כזה שאיננו שייך לך צריך היית למסור למשטרה ולא לאיזה חדר תשמישי קודש ארור.”

“בגלל הנס ההוא,” הוסיף שווייק “אתה עוד עלול להסתבך כהוגן. קנית ספה ולא איזה מזבח, שהוא רכוש הצבא. אות כזה מן השמים עלול לעלות לך ביוקר. לא היית צריך לשמוע בקול המלאכים. אדם אחד בזאהוֹז’יה גם כן מצא גביע כשחרש בשדה. הגביע נגנב מכנסיה והוחבא שם לימים טובים יותר כשישכחו את כל הפרשה. גם הוא ראה בזה אות מן השמים, ובמקום להתיך אותו הלך אל כומר הכפר ואמר שהוא רוצה לתת את הגביע מתנה לכנסיה. והכומר חשב שהתחיל להציק לו המצפון ושלח לקרוא את ראש הכפר. וראש הכפר קרא לשוטרים והאדם הזה, שבאמת לא היה אשם, נידון על גניבת תשמישי קדושה, מכיוון שכל הזמן קשקש משהו על נס מן השמים. הוא רצה להציל את עצמו ולכן סיפר מעשיה על איזה מלאך וערבב בתוך זה גם את הבתולה הקדושה, וקיבל עשר שנים. הכי־טוב יהיה, אם תלך אתנו אל הכומר המקומי ותבקש שיחזיר לנו את רכוש הצבא. מזבח־שדה הוא לא איזה חתול או גרב שאפשר לתת אותו לכל מי שרוצים.”

המורה הזקן רעד בכל גופו, וכשהתלבש נקשו שיניו: “באמת לא התכוונתי לשום דבר רע. חשבתי שבאות כזה מן השמים אני יכול לתת את חלקי לקישוט כנסיית־האל העניה שלנו בוורשוביצה.”

“על חשבון רכוש הצבא, כמובן,” אמר שווייק קשוחות. “השבח לאל, על אות כזה מן השמים. גם פיבוניקה אחד מחוטייאבורש חשב, שזה אות מן השמים כשהזדמנה לידו רתמה עם פרה לא־שלו.”

הזקן המסכן היה מבולבל לגמרי מכל דברי שווייק. הוא חדל להגן על עצמו והתאמץ להתלבש במהירות הגדולה ביותר כדי ליישב את כל העניין.

הכומר מכנסיית וורשוביצה עדיין היה שקוע בשינה, וכשהעירו אותו בקולי־קולות, התחיל לרטון, משום שבנמנומו חשב שמזעיקים אותו למיטתו של גוסס.

“תעזבו אותי עם המשיחה האחרונה,” המהם והתלבש באי־רצון. “אנשים נזכרים למות בדיוק כשאדם שקוע בשינה הטובה ביותר. ואחר־כך עוד צריך להתמקח אתם על הכסף.”

הנה כי כן נפגשו בפרוזדור. האחד, בא־כוחו של הקדוש־ברוך־הוא בין האזרחים הקאתולים בוורשוביצה, והאחר, בא־כוחו של האלוהים עלי־אדמות אצל שלטונות הצבא.

אבל בסך־הכל היה זה דין־ודברים בין אזרח לחייל.

כשטען הכומר, כי מזבח־שדה אין מקומו בספה, אמר הכומר הצבאי, שעוד פחות הוא שייך לחדר תשמישי הקדושה של כנסיה שרק אזרחים מבקרים בה.

בתוך כך העיר הערות שונות, שקל מאוד להעשיר כנסיה עניה על חשבון רכוש הצבא. ואת המלה “עניה” סגר בין מרכאות.

לבסוף ניגשו לחדר תשמישי הקדושה, והכומר מסר את מזבח־השדה תמורת קבלה זו:

"קיבלתי מזבח־שדה, שהתגלגל במקרה אל הכנסיה בוורשוביצה.

הכומר הצבאי אוטו כץ."

מזבח־השדה המהולל היה מתוצרת בית־חרושת יהודי, של מוריץ מאהלר בווינה, שעסק בייצור כל מיני כלי־מיסה ותשמישי־קדושה, כגון מחרוזות שושנים ותמונות קדושים.

המזבח היה מורכב משלושה חלקים ומרוּח בשפע זהב לא־אמיתי כמו כל תפארתה של הכנסיה הקדושה.

בלי כוח־דמיון גם לא היה אפשר לקבוע, מה, בעצם, מציגות התמונות המצוירות על גבי שלושת החלקים. רק דבר אחד ברור, שבאותה מידה עצמה היו יכולים להשתמש במזבח זה גם עובדי־אלילים בזאמבֶּזי או הקוסמים של שבטי הבוריאטים והמונגולים.

צבוע היה בצבעים צעקניים וממרחק נראה כלוח צבעוני לבחינת ראייתם של פועלי רכבת עיוורי־צבעים.

בלטה רק דמות אחת – אדם ערום, עטור הילה ובעל גוף ירקרק כמו אלייתו של אווז, המעלה צחנה מחמת רקבון.

איש לא פגע באותו קדוש. להיפך: משני צדדיו היו שני יצורים מכונפים שנועדו לסמל מלאכים. אבל לצופה היה הרושם, שהגבר הקדוש הערום הזה זועק בשאט־נפש כלפי החבורה הסובבת אותו, מפני שהמלאכים נראו כמפלצות מן האגדה, משהו בין חתול־בר מכונף וחיית־אימים של אחרית־הימים.

ממול היתה תמונה, שבאה להציג את השילוש הקדוש. ביונה, בסך־הכל, לא הצליח הצייר לקלקל הרבה. הוא צייר איזה עוף, שהיה יכול להיות באותה מידה יונה או תרנגולת לבנה ממין “ויאנדוֹט.”

מראה האב שבשמים, לעומת זאת, היה כמראה שודד מן המערב הפרוע, המופיע לפני הקהל בסרט־מתח שופע דם.

ואילו בן־האלוהים היה בחור עליז, בעל כרס חביבה, עטופה במשהו שנראָה כבגד־רחצה. בסך־הכל עשה רושם של ספורטאי. את הצלב החזיק בידו באלגאנטיות, כאילו היה זה מחבט של טניס.

אולם ממרחק, הכל התמזג והיטשטש ועשה רושם כרכבת הנכנסת לתחנה.

התמונה השלישית לא ניתנה כלל לפיענוח.

תמיד היו החיילים מתווכחים ומנסים לפתור את החידה. אפילו היו שחשבו שזוהי תמונת־נוף מגדות הנהר סאזאווה. אך מתחתיה היתה כתובת בגרמנית: “מריה הקדושה, בת האלוהים, רחמי עלינו.”

שווייק העמיס סוף־סוף את מזבח־השדה על כרכרה. הוא עצמו התיישב על הדוכן שליד הרכּב, והכומר הצבאי התרווח בתוך הכרכרה והניח את רגליו על השילוש הקדוש.

שווייק שוחח עם הרכּב על ענייני הצבא. הרכב היה מן המורדים. הוא העיר הערות שונות על נצחון הנשק האוסטרי כגון: “בסרביה נתנו לכם מנה הגונה,” וכו'. כשעברו בתחנת בקורת־המזון, שאל הפקיד מה הם מובילים.

שווייק ענה:

“את השילוש הקדוש ואת הבתולה הקדושה עם הכומר הצבאי.”

במגרש־האימונים חיכו בינתיים בקוצר־רוח הפלוגות הקרביות. וזמן רב חיכו. שכן תחילה עוד נסעו לקחת את גביע־הספורט מסרן ויטינגר ואחר־כך נסעו למנזר בז’בנוב לקחת משם את כלי־הראווה, האגרטל וכלי־קודש אחרים, לרבות בקבוק של יין קדוש. מכאן אנו למדים, שלא דבר פשוט הוא לערוך מיסת־שדה.

“אנחנו מסתדרים איכשהו,” אמר שווייק לרכּב.

והוא צדק.

כשהגיעו אל מגרש האימונים ועמדו על־יד הבמה שמעקה־עץ סביבה ועליה שולחן, שנועד בשביל מזבח־השדה, התברר שהכומר הצבאי שכח את המשרֵת־בקודש.

בדרך־כלל היה עוזר לו חייל מגדוד הרגלים, אלא שהלה בחר בהעברה לחיל־הקשר ויצא לחזית.

“זה לא חשוב, אדון פֶלדקוראט, אני יכול למלא את מקומו.”

“ואתה יודע איך לעזור בסדרי־הטקס?”

“אף פעם לא עשיתי את זה,” ענה שווייק, “אבל לנסות אפשר הכל. היום יש מלחמה ובמלחמה עושים אנשים דברים שלפני זה אפילו לא חלמו עליהם. אני איכשהו אצליח לענות באיזה et cum spirituo מטופש על ה־dominus vobiscum שלך, ואני חושב שלא כל כך קשה ללכת סביבך כמו חתול סביב דייסה חמה, ולשפוך מים על ידיך ולמזוג יין מהכד הקטן הזה…”

“טוב,” אמר הכומר הצבאי, “אבל מים אל תשפוך עלי. מוטב שגם לכיוון השני תשפוך יין ומלבד זה אגיד לך תמיד, אם אתה צריך לפנות שמאלה או ימינה. אם אשרוק בשקט פעם אחת, פירושו של דבר – ימינה, ופעמיים – פירושו שמאלה. עם ספר המיסה לא תצטרך להסתובב הרבה. בסך־הכל זה בידור. אתה לא מפחד?”

“אני לא מפחד משום דבר, אדון פֶלדקוראט, אפילו לא מעבודת־קודש.”

הכומר הצבאי צדק כשאמר: “זה בידור.”

הכל הלך למישרים.

דרשת הכומר הצבאי היתה קצרה מאוד.

“חיילים, נפגשנו כאן כדי שלפני צאתנו לחזית נפתח את לבותינו לאל, למען יעניק לנו נצחון וישמור שלומנו. לא אעכב אתכם הרבה ואני מאחל לכם כל טוב.”

“עמוד נוח!” קרא אלוף זקן מן האגף השמאלי.

למיסת־שדה קוראים כך, מפני שחלים עליה אותם הכללים שהם יפים לטאקטיקה הצבאית בשדה. בתנועות הממושכות של הגייסות במלחמת שלושים השנה היו גם מיסות־שדה ארוכות במופלג.

בטאקטיקה המודרנית, כשתנועת הצבאות מהירה ונמרצת, גם מיסת־השדה צריכה להיות מהירה ונמרצת.

הפעם נמשכה עשר דקות בדיוק והעומדים בקרבת הכומר הצבאי תמהו מאוד, מדוע הוא שורק בעת הטקס.

שווייק תפס את האותות מהר מאוד. פעם הלך לצדו הימני של המזבח ופעם לצדו השמאלי ולא אמר כלום חוץ מ־“et cum spiritu tuo”.

זה היה דומה לריקוד אינדיאני מסביב לאבן־המזבח, אבל זה עשה רושם טוב, כי פיזר את השעמום של מגרש־האימונים העזוב־המאובק, שמאחוריו שדרת עצי שזיפים ומחראות שריחן בא תחת הניחוח המיסטי של הקטורת בקתדראלות גוֹטיות.

הכל נהנו מאוד. הקצינים שמסביב לאלוף סיפרו בדיחות וכך הסתדר הכל על הצד הטוב ביותר. פה ושם נשמע קול מבין החיילים: “תן לי מציצה.”

ומקרב הפלוגות היתמרו עננים כחולים קטנים של עשן טבק כעשן קרבנות. גם הקצינים הזוטרים התחילו לעשן כשראו שגם האלוף הצית לעצמו סיגריה.

סוף־סוף נשמעה הפקודה: “אל התפילה!” עלו תימרות אבק והמלבן האפור של מדים כרע ברך אל־מול גביע־הספורט של סרן ויטינגר, שזכה בו במירוץ וינה־מֶדלינג מטעם “ספורט־פאבוריט.”

הגביע היה מלא ובין השורות היתה חוות־הדעת הכללית על מעשיו של הכומר הצבאי: “הוא חיסל את זה במכה אחת.”

על הישג זה חזר הכומר הצבאי עוד פעם. אחר־כך נשמעה עוד הפקודה: “אל התפילה!”, התזמורת ניגנה “אל נצור הקיסר” והחיילים הסתדרו ועזבו את המגרש.

“תאסוף את הגרוטאות,” אמר הכומר הצבאי לשווייק והצביע על מזבח־השדה, “כדי שנוכל להחזיר אותן למקום שהן שייכות אליו.”

ושוב נסעו עם הרכב שלהם והחזירו את הכל בנאמנות, חוץ מבקבוק היין הקדוש.

וכשהגיעו הביתה, אחרי שהפנו את הרכּב האומלל אל המטה בעניין שכרו על הנסיעות הארוכות, אמר שווייק לכומר הצבאי: “מודיע בהכנעה, אדון פלדקוראט, האם העוזר צריך להשתייך לדת של הכומר שעורך את הטקס?”

“כמובן,” ענה הכומר הצבאי, “אחרת אין כל תוקף למיסה.”

“אם כך, אדון פלדקוראט, היתה פה טעות גדולה,” אמר שווייק. “אני בלי דת. תמיד אני מסתבך בצרות.”

הכומר הצבאי הסתכל בשווייק, שתק לרגע, אחר־כך טפח על שכמו ואמר: “אתה יכול לגמור את היין הקדוש שנשאר בבקבוק, ונגיד שהצטרפת לכנסיה.”

12. ויכוח דתי

היו ימים שלמים ששווייק לא ראה את רועה הנשמות הצבאיות. הכומר הצבאי חילק את עתותיו בין תפקידו ובין ההוללוּת ורק לעתים רחוקות הגיע לביתו, מלוכלך, לא־רחוץ, כמו חתול החוזר מהרפתקאות־אהבים ושיטוטים על פני גגות.

בשובו – אם בכלל היה מסוגל להתבטא – דיבר, קודם שנרדם עם שווייק על מטרות נשגבות, על התלהבות ועל תענוגות ההגוּת.

לפעמים גם ניסה לדבר בחרוזים וציטט את היינה.

שווייק ערך עם הכומר הצבאי עוד מיסת־שדה אחת אצל חיל־ההנדסה, ואליה הוזמן בטעות עוד כומר צבאי אחד, מורה־דת לשעבר, אדם ירא־שמים במידה מופלגת, שבהה על חברו־למקצוע בפליאה, כשזה הציע לו לגימת בראנדי מבקבוק־השדה של שווייק, שנשאוֹ עמו לכל עבודת־קודש מסוג זה.

“זהו מין טוב,” אמר הכומר הצבאי אוטו כץ, “שתֵה לגימה ולך הביתה. אני אסתדר בעצמי, מכיוון שאני צריך להיות היום באוויר הצח. יש לי איזה כאב־ראש היום.”

הכומר הצבאי ירא־השמים הלך כשהוא מנענע בראשו, וכץ ביצע את המשימה בצורה מזהירה, כדרכו.

הפעם זה היה מימזג יין וסודה, שנהפך לדם־האל. הדרשה היתה ארוכה יותר וכל מלה שלישית בה היתה “וכן הלאה, כמובן.”

“אתם, חיילים, תיסעו היום אל החזית וכן הלאה. עתה תכוונו את לבותיכם לאלוהים וכן הלאה, כמובן. אינכם יודעים, מה מצפה לכם וכן הלאה, כמובן.”

והרעמים הוסיפו להתגלגל מהמזבח: “וכן הלאה, כמובן” והוחלפו מפעם לפעם ביושב במרומים ובכל הקדושים.

בהתלהבות ובתנופת־נואמים כלַל הכומר הצבאי גם את הנסיך אויגן לבית סאבוי בין הקדושים שעתידים לשמור עליהם כשיבנו גשרים מעל נהרות.

אף־על־פי־כן היתה מיסת־השדה נעימה ומשעשעת ונסתיימה בלי שום תקלה. החפרים נהנו הנאה מרובה.

בדרך־חזרה לא רצו לתת להם לעלות לחשמלית עם מזבח־השדה המתקפל.

“עזוב או שאתן לך אחת על הראש בדבר הקדוש הזה,” אמר שווייק לכרטיסן.

כשהגיעו סוף־סוף הביתה, נוכחו לדעת, שאי־שם בדרך אבדה להם קופסת לחם־הקודש.

“לא נורא,” אמר שווייק, “הנוצרים הקדמונים ערכו את המיסה הקדושה בלי ארון לחם־הקודש. אם נודיע באיזה מקום על האבידה, ידרוש מאתנו המוצא הישר פרס. אילו היה מדובר בכסף, יש להניח, שמוצא ישר לא היה נמצא, אם כי יש גם אנשים כאלו. אצלנו, בגדוד בבודיוביצה, היה אחד, כזה בהמה טובה, שמצא פעם ברחוב שש מאות כתר ומסר אותם למשטרה ובעתון כתבו עליו כעל מוצא ישר והיתה לו מזה בושה גדולה. אף אחד לא רצה לדבר אתו, כל אחד אמר: ‘מטומטם אחד, איזו שטות עשית? הרי תצטער על כך עד סוף ימיך, אם יש בך עוד טיפת כבוד.’ היתה לו חבֵרה והיא הפסיקה לצאת אתו. כשחזר הביתה לחופשה, זרקו אותו החברים שלו מבית־המרזח בזמן הריקודים. הוא התחיל להידלדל, לקחת את הכל ללב עד שבסוף נשכב על פסי הרכבת ונדרס. ועוד היה אצלנו ברחוב חייט, שמצא טבעת זהב. אנשים הזהירו אותו שלא יחזיר אותה למשטרה, אבל הוא לא רצה לשמוע. הם התייחסו אליו בצורה יוצאת מן הכלל, אמרו לו שמישהו כבר הודיע שנאבדה לו טבעת־זהב עם יהלום. אחר כך בדקו את האבן ואמרו לו: ‘בן־אדם, הרי זו זכוכית ולא יהלום. כמה קיבלת בשביל היהלום? מוצאים ישרים כאלו אנחנו מכירים!’ אחר־כך התברר, שעוד אדם אחד איבד טבעת עם יהלום מלאכותי, איזו מזכרת משפחתית, אבל החייט בכל זאת ישב במעצר שלושה ימים, כיוון שברוב התרגשות העליב שוטר בשעת מילוי תפקידו. נתנו לו, כחוק, את הפרס של עשרה אחוזים, כתר אחד ועשרים הֶלֶר, מפני שכל הצעצוע הזה היה שווה שנים־עשר כתר, והוא זרק את הפרס לפרצוף של בעל הטבעת, וזה הגיש נגדו תביעה על פגיעה בכבוד, ועל החייט הטילו קנס של עשרה כתרים אחר־כך היה אומר תמיד, שכל מוצא ישר ראוי לעשרים וחמש מלקות, צריך להרביץ לו עד שיהיה כחול, למרוח לו מכות לעיני כולם, כדי שאנשים יזכרו את זה וילמדו לקח. אני חושב שאף אחד לא יחזיר לנו את קופסת לחם־הקודש, גם אם סמל הגדוד נמצא עליו, כי עם רכוש צבאי אף אחד לא רוצה להתחיל. מוטב אפילו לזרוק את זה למים, כדי שלא יהיו מזה סיבוכים. אתמול דיברתי במסעדת ‘זר הזהב’ עם אדם אחד מהכפר, שהוא בן חמשים ושש, וההוא הלך למטה המחוזי בנובה־פאקה לשאול למה החרימו לו את העגלה שלו. בדרך הביתה, אחרי שזרקו אותו מן המטה המחוזי, הסתכל בשיירת אספקה שכרגע הגיעה ועמדה בכיכר. אדם צעיר ביקש ממנו שיחכה רגע אצל הסוסים שמובילים שימורים בשביל הצבא, ולא ראו אותו יותר. כשהתחילה השיירה לנוע, היה האדם הזה צריך ללכת אחריה והגיע עד להונגריה ושם ביקש ממישהו אחר שיחכה לרגע אצל הסוסים ובזה הציל את עצמו. אחרת היה מגיע עד לסרביה. הוא חזר מבוהל לגמרי ועד סוף ימיו הוא לא רצה בשום עסקים עם רכוש צבאי.”

בערב ביקר אצלם הכומר הצבאי ירא־השמים, שגם הוא רצה בבוקר לערוך מיסת־שדה לחפרים. היה זה איש קנאי, שנתאווה לקרֵב כל אדם אל היושב־במרומים. בימים שהיה מורה־דת עודד את הרגשות הדתיים של תלמידיו בעזרת סטירות־לחי ובכתבי־עת שונים הופיעו מפעם לפעם ידיעות עליו בנוסף “מורה־הדת הסאדיסט,” או “מורה דת המעיף סטירות־לחי.” משוכנע היה שהילד מיטיב ביותר ללמוד את תורת־הדת בעזרת מקל.

היה צולע קצת על רגל אחת. מום זה היה תוצאת ביקורו של אבי אחד מתלמידיו, שמורה־הדת סטר לו משום שהטיל ספקות מסוימים בשילוש הקדוש. הוא ספג שלוש סטירות־לחי, אחת בשם האל־האב, אחת בשם האל־הבן ואחת בשם הרוח־הקדושה.

היום בא להחזיר את עמיתו כץ לדרך הישר ולדבר על לבו. פתח ואמר: “תמהני שאין אצלך צלב. היכן אתה מתפלל מסידור התפילות? אף תמונת־קדוש אחת אינה מקשטת את קירות חדרך. מה הדבר התלוי מעל מיטתך?”

כץ חייך: “זוהי שושנה במרחץ, והנקבה הערומה שמתחתיה היא ידידה ותיקה שלי. מצד ימין זהו ציור יפאני, המראה משגל בין גיישה וסאמוראי יפאני זקן. נכון שזה דבר מקורי מאוד? סידור־התפילות שלי הוא במטבח. שווייק, הבֵא אותו לכאן ופתח בעמוד שלושה.”

שווייק יצא אל המטבח ו משם נשמע שלוש פעמים בזה אחר זה צליל חילוץ פקק מבקבוק יין.

מורה־הדת ירא־השמים היה מזועזע, כשעל השולחן הופיעו שלושה בקבוקים.

“זה יין־קודש קל, עמיתי הנכבד,” אמר כץ, “יין מעולה, ריזלינג. בטעמו הוא דומה ליין־מוֹזל.”

“אני לא אשתה,” אמר בעקשנות הכומר ירא־השמים, “באתי לדבר על לבך.”

“זה ייבש לך את הגרון, עמיתי היקר,” אמר כץ. “שתֵה ואשמע. אני אדם סובלני ומוכן להאזין גם לדעות של אחרים.”

הכומר הצבאי ירא־השמים גמע מעט וגלגל את עיניו.

“לכל השדים, זה יין טוב, לא כן, ידידי היקר?”

הקנאי אמר זעומות: “נתתי דעתי, שאתה מקלל.”

“זה מין הרגל כזה,” ענה כץ. “לפעמים אני אפילו מוצא את עצמי נושא את שם האל לשווא. שווייק, מלא את כוסו של האדון. אני יכול להבטיחך שאני אומר: ‘הימלהֶרגוֹט, קרוּציפיקס וסאקרה.’ אני מניח שאם תשרת בצבא זמן ממושך כמוני, גם אתה תתרגל לכך. זה לא כל כך קשה ומסובך ולנו, לאנשי־דת, זה קרוב מאוד – שמים, אלוהים, צלב והרוח־הקדושה. האם אין זה נשמע יפה ומקצועי? שתה עוד קצת, חברי.”

מורה־הדת לשעבר גמע גמיעות מוכניות. ברור היה שהוא מבקש לומר משהו, אך אינו מסוגל. ניסה לרכז את מחשבותיו.

“חברי היקר,” המשיך כץ, “חזק ואמץ! אל תשב כמתאבל, כאילו עמדו לתלות אותך בעוד חמש דקות. שמעתי עליך, שפעם ביום ששי אכלת במסעדה בטעות צלי של חזיר, מפני שחשבת, כי היום יום חמישי ואחר־כך בבית השימוש תקעת אצבע לגרונך כדי להקיא, כי חששת שמא אלוהים ישמיד אותך. אני אינני חושש לאכול בשר אפילו ביום־צום ואינני מפחד אפילו מהגיהינום. במחילה מכבודך. שתה עוד קצת. נו, כבר הוטב לך? או שמא יש לך דעות מתקדמות על הגיהינום ואתה צועד עם רוח הזמן ועם מתקני־הדת? כוונתי לומר, שבמקום דוודים רגילים מלאי גפרית לחוטאים האומללים יש קלחות־פאפין²⁷ וסירי־לחץ. החוטאים נצלים במרגרינה, תנורי־הצלייה עובדים על חשמל, במשך מיליוני שנים רומסים את החוטאים במכבשים ולחריקת השיניים דואגים רופאי־שיניים בעזרת מכשירים מיוחדים, היללות מוקלטות והתקליטים נשלחים למעלה, לגן־עדן, לשעשע רוחם של הצדיקים. בגן־עדן פועל מרסס של מי־בושם והתזמורת הפילהארמונית מנגנת את בראהמס זמן ממושך עד כדי כך שלבסוף אתה מעדיף את הגיהינום ואת התופת. המלאכים מצויידים במדחפי־אווירונים באחוריהם, כדי שלא יצטרכו לעמול קשות כל־כך בכנפיהם. שתה, ידידי! שווייק, תן לו קצת קוניאק. נדמה לי שהוא לא מרגיש טוב.”

כשהתאושש הכומר ירא־השמים מלמל: “הדת היא עניין של שיקול תבוּני, מי שאיננו מאמין בקיום השילוש הקדוש…”

“שווייק,” הפסיק אותו כץ, “מזוג לאדון פֶלדקוראט עוד קוניאק אחד כדי שיתאושש, אמור לו משהו, שווייק.”

“מודיע בהכנעה, אדון פלדקוראט,” אמר שווייק, “ליד ולאשין היה כומר, שהיתה לו עוזרת לאחר שסוכנת־הבית הזקנה שלו ברחה עם בחור ועם הכסף, והזקן הזה התחיל ללמוד לעת־זקנה את כתבי אוגוסטין הקדוש, שעליו נאמר שהוא מן האבות הקדושים. ושם קרא שמי שמאמין באנטיפודים, קללה תיפול על ראשו. אז הוא קרא לעוזרת שלו ואמר לה: ‘תשמעי, סיפרת לי פעם, שהבן שלך הוא מסגר־מכונות ונסע לאוסטרליה. זאת אומרת שהוא נמצא אצל האנטיפודים ולפי מה שאומר אוגוסטין הקדוש, כל מי שמאמין באנטיפודים קללה רובצת עליו.’ ‘מעלת־כבודו,’ עונה על כך האשה, ‘הרי הבן שלי שולח לי מאוסטרליה מכתבים וכסף.’ ‘אלה תעתועי השטן,’ אומר הזן. ‘לפי אוגוסטין הקדוש שום אוסטרליה לא קיימת, זה רק האנטי־כריסטוס שמפתה אותך.’ ביום הראשון הטיל עליה חרם בפני כולם, וצעק שאוסטרליה לא קיימת. אז לקחו אותו ישר מהכנסיה לבית המשוגעים. צריך לשלוח שמה עוד כמה אנשים. במנזר על שם אורסולה הקדושה שומרים על צנצנת של חלב מריה הקדושה, שבו היניקה את ישו הקטן, ובבית היתומים בבאנאשוב, אחרי שהביאו שמה מים מלורד, קיבלו היתומים שלשול כמו שלא ראו אותו בעולם.”

הכומר הצבאי ירא־השמים ראה כוכבים מרצדים לפני עיניו ולא התאושש אלא אחרי כוס קוניאק נוספת, שטשטשה אותו לגמרי.

במצמוץ־עיניים שאל את כץ: “האינך מאמין בעיבור הטהור של הבתולה מאריה? האינך מאמין שאגודלו של יוחנן המטביל, הנשמר במנזר הפיאריסטים, הוא אמיתי? האם בכלל אתה מאמין באלוהים? ואם אינך מאמין, מדוע אתה כומר צבאי?”

“חברי היקר,” ענה כץ, וטפח דרך ידידות על גבו, “כל עוד המדינה רואה לנכון שחיילים לפני לכתם אל המוות בשדה־הקרב זקוקים לברכת השמים, הכמורה הצבאית היא מקצוע משתלם יפה, שמי שעוסק בו אינו עובד יותר מדי. בשבילי היה זה טוב יותר מלהתרוצץ על מגרש־האימונים ולצאת לתמרונים. אז קיבלתי פקודות ממפקדי והיום אני עושה מה שמתחשק לי. אני מייצג מישהו שאינו קיים וממלא בעצמי תפקיד של אלוהים. אם לא מתחשק לי למחול על חטאיו של מישהו, לא אמחול, אפילו יתחנן על הברכיים. אגב, כאלה יש רק מעטים, ימח שמם.”

“אני אוהב את אלוהים,” הכריז הכומר הצבאי ירא־השמים תוך שיהוק. “אני אוהב אותו מאוד. תן לי עוד קצת יין. אני מכבד את אלוהים,” המשיך, “מכבד אותו ומוקיר אותו מאוד. אין אף אחד שאני מכבד כמוהו.”

הוא חבט באגרופו על השולחן עד שהבקבוקים קיפצו. “האלוהים הוא דמות נעלה, משהו לא מן העולם הזה. הוא הגון בכל מעשיו. הוא חזיון קורן־אורה, ואף אחד לא יכחיש לי את זה. גם את יוסף הקדוש אני מכבד, וגם את כל הקדושים, חוץ מסֶרפיון הקדוש. יש לו שם מכוער כזה²⁸”.

“צריך היה לבקש שינוי־שם,” העיר שווייק.

“גם את לודמילה הקדושה וגם את ברנארדין הקודש,” המשיך מורה־הדת לשעבר. “הוא הציל הרבה מאוד צליינים על הר סט' גוֹטהארד. בקבוק קוניאק תלוי לו על הצוואר והוא מחפש אחרי אנשים ששקעו בשלג.”

בשיחה חל עכשיו מפנה. הכומר הצבאי ירא־השמים התחיל מדבר בערבוביה. “אני מוקיר את התינוקות־שלא־חטאו. חגם חל בעשרים ושמונה בדצמבר. את הורדוס אני שונא. – כשהתרנגולות ישנות, אתה לא יכול לקבל ביצים טריות.”

פרץ בצחוק והתחיל לשיר: “קדוש, קדוש, קדוש, אלוהי צבאות.”

מיד הפסיק, פנה אל כץ ובקומו על רגליו שאל אותו חדות:

“אינך מאמין שהחמשה־עשר באוגוסט הוא חג העליה־השמימה של הבתולה הקדושה?”

המסיבה היתה בעיצומה. צצו עוד בקבוקים על השולחן ומפעם לפעם נשמע קולו של כץ: “תודה שאתה לא מאמין באלוהים. אחרת לא אמזוג לך.”

דומה היה שחזרו לעולם ימי רדיפת הנוצרים הקדמונים. מורה־הדת לשעבר שר שיר קדושים־מעונים בזירה של רומי וצווח: “אני מאמין באלוהים ולא אתכחש לו. אני לא צריך את היין שלך. אני יכול להזמין לי יין בעצמי.”

לבסוף השכיבו אותו במיטה. לפני שנרדם, הרים את יד־ימינו לשבוע והצהיר: “אני מאמין באל־האב, בבן וברוח הקדושה. תביאו לי את סידור־התפילות.”

שווייק תחב לידיו איזה ספר שהיה מונח על שולחן־הלילה וכך נרדם הכומר הצבאי ירא־השמים כשבידו ה“דקאמרון” של בוקאצ’ו.

13. שווייק הולך אל הגוססים

הכומר הצבאי אוטו כץ ישב מהורהר ועיין בחוזר שהביא עתה זה מהקסרקטין. היו בו הוראות חשאיות של מיניסטריון המלחמה.

"מיניסטריון המלחמה מבטל למשך המלחמה תוקף כל ההוראות הקיימות בנוגע למשיחה האחרונה לחיילים בצבא ומתקין תקנות אלה לכמרים הצבאיים:

1. המשיחה האחרונה בחזית בטלה ומבוטלת.

2. לא יורשה לחולים ולפצועים במצב קשה לעבור לעורף לצורך קבלת המשיחה האחרונה. הכמרים הצבאיים חייבים למסור מיד את העוברים על תקנה זו לידי השלטונות הצבאיים הנוגעים בדבר לשם נקיטת אמצעים נוספים.

3. בבתי חולים צבאיים מותר לקיים את המשיחה האחרונה בהמון על סמך חוות־דעתם של הרופאים הצבאיים בתנאי שהמשיחה האחרונה אינה מהווה מטרד לשלטונות הצבאיים הנוגעים בדבר.

4. במקרים יוצאים־מן־הכלל רשאית מפקדת בתי החולים הצבאיים בעורף להרשות גם לבודדים קבלת המשיחה האחרונה.

5. הכמרים הצבאיים חייבים לפי הוראת מפקדת בתי החולים הצבאיים לקיים משיחה אחרונה לאלה שהוצעו על־ידי המפקדה."

אחר־כך קרא הכומר הצבאי שנית הוראה, שבה מודיעים לו, כי עליו להתייצב למחרת בבית החולים הצבאי בכיכר קארל לשם מתן משיחה אחרונה לפצועים קשה.

“שמע, שווייק,” קרא הכומר הצבאי, “האם זאת לא חזירות? כאילו הייתי הכומר הצבאי היחיד בפראג! לא שולחים לשם את הכומר הצבאי ירא־השמים שישן אצלנו לפני כמה ימים? אנחנו מוכרחים ללכת לכיכר קארל ולהתפלל עם הגוססים. כבר שכחתי איך עושים זאת.”

“אז נקנה לנו קאטכיזם²⁹, אדון פלדקוראט. שם זה יהיה כתוב,” אמר שוויק. “זה כמו מדריך־תיירים בשביל הרועים הרוחניים. במנזר אמאוס עבד עוזר־לגנן אחד וכשרצה להצטרף אל פרחי־הכהונה וללבוש גלימה כדי שלא יצטרך לקלקל את הבגדים שלו, היה צריך לקנות לעצמו קאטכיזם וללמוד איך עושים סימן צלב, מי הוא האחד שניצל מן החטא הקדמון, ומה זה מצפון טהור ושטויות אחרות כאלו. ואחר־כך מכר בסתר את מחצית יבול המלפפונים שלהם ועזב את המנזר בבושת־פנים. כשפגשתי אותו אמר לי: ‘מלפופנים אני יכול למכור גם בלי קאטכיזם’.”

כשהביא שווייק לכומר הצבאי את הקאטכיזם שקנה לו, דפדף בו הכומר ואמר: “תביט, את המשיחה האחרונה יכול לערוך רק כומר ורק בשמן שנתקדש על־ידי הגמון. אתה רואה, שווייק, אתה בעצמך לא יכול לתת את המשיחה האחרונה. עכשיו קרא לי, איך עושים את זה.”

שווייק קרא: “עושים את זה ככה: הכומר מושח את החולה בכל אברי חושיו ובשעת־מעשה הוא אומר: בזכות משיחה קדושה זו ובזכות חסדי־שמים יסלח לך האל על כל החטאים שחטאת בעיניך, באזניך, בריחך, בטעמך, בדיבורך, במישושך ובהליכתך.”

“מעניין אותי לדעת, שווייק,” אמר הכומר הצבאי, “איך אדם יכול לחטוא במישוש. אולי אתה יכול להסביר לי.”

“בהרבה צורות, אדון פלדקוראט. אולי ממשש בכיס לא־שלו, או במסיבת־ריקודים – אתה כבר מבין מה הולך שם!”

“ואיך בהליכה, שווייק?”

“כשהוא מתחיל לצלוע כדי שאנשים ירחמו עליו.”

“ובחוש הריח?”

“כשאיזה חרא לא מוצא חן בעיניו.”

“ובטעם, שווייק?”

“כשמישהו מגעיל אותו.”

“ובדיבור?”

“זה הולך ביחד עם השמיעה, אדון פלדקוראט. כשאחד מפטפט הרבה והשני מקשיב.”

אחרי הגיגים פילוסופיים אלה השתתק הכומר הצבאי ואחר־כך אמר: “אם כן, דרוש לנו שמן שנתקדש על־ידי הגמון. קח עשרה כתרים וקנה בקבוק שמן. אין להניח שבמחסן הצבאי יש להם שמן כזה.”

שווייק שם פעמיו לדרך לבקש את השמן שנתקדש על־ידי הגמון. זוהי משימה קשה יותר מן החיפוש אחרי מקור המים החיים כמסופר באגדות בוז’נה ניימצובה³⁰.

נכנס לכמה חנויות לחמרי־ניקוי וברגע שאמר: “אני מבקש בקבוק קטן של שמן מקודש על־ידי הגמון,” געו בצחוק במקומות אחדים ובאחרים הסתתרו מבוהלים מאחורי הדלפק. כל אותה שעה הביעו פני שווייק רצינות עילאית.

החליט, איפוא, לנסות את מזלו בבתי־מרקחת. בבית־המרקחת הראשון סילקו אותו בעזרת עובד־המעבדה. בשני רצו להזעיק עזרה ראשונה. ובשלישי אמר לו הרוקח שהפירמה פולאק בשדרת דלאוהָה, בית־המסחר לשמנים ולצבעים, ודאי תוכל לספק את השמן הדרוש.

בפירמה פולאק בשדרת דלאוהָה באמת היו אנשים מסחר זריזים. הם לא הניחו לשום לקוח לצאת בלי לספק את מבוקשו. אם ביקש מישהו צרי־קוֹפּאיבה, נתנו לו שמן טרפנטין וגם זה הניח את הדעת.

כשנכנס שווייק וביקש בעד עשרים כתרים שמן מקודש על־ידי הגמון, אמר בעל־העסק לזבן: “שפוך לו, אדון טאוכן, מאה גרם שמן פשתן מספר שלוש!”

והזבן אמר לשווייק בנימה עסקית גרידא, עם שהוא עוטף בנייר את הבקבוק הקטן: “זה סוג אל”ף־אל“ף. ואם תזדקק למכחולים, ללכּה ולפוליטורה, רק תפנה אלינו. נשרת אותך לשביעת־רצונך.”

בינתיים שינן הכומר הצבאי מתוך הקאטכיזם מה שנשכח מלבו מאז ימי לימודיו בסמינר־לכמורה. הנאה מרובה נהנה מפסוקים שנונים ביותר, שעוררו בו צחוק־מלב. “השם ‘משיחה אחרונה’ מקורו בעובדה שזוהי בדרך־כלל המשיחה האחרונה מכלל המשיחות הקדושות שהכנסיה מזכה בהן את האדם.”

או: “המשיחה האחרונה יכולה להינתן לכל נוצרי־קאתולי חוֹלה אנוּש שנפקחו עיניו.”

“מן הרצוי שהחולה יזכה למשיחה האחרונה כל עוד זכרונו עומד לו.”

אחר־כך בא שליח ובידו מעטפה, שבה נמסרה לכומר הצבאי הודעה, כי בטקס המשיחה שייערך למחרת היום בבית החולים יהיו נוכחות חברות “אגודת בנות־האצולה למען החינוך הדתי לחיילים.”

אגודה זו היתה מורכבת מזקנות היסטריות, שחילקו לחיילים, בבתי־החולים תמונות קדושים וסיפורים על חייל קאתולי הגוסס למען הקיסר ירוּם הודו. סיפורים אלה היו מאוּירים בציור צבעוני של שדה־קרב. בכל מקום היו מוטלים כאן גוויות־אדם ופגרי סוסים, עגלות־תחמושת הפוכות ותותחים שגלגליהם כלפי מעלה. באופק עלה כפר בלהבות ונתזי פגזים התעופפו באוויר. בקדמת התמונה שכב חייל גוסס, שרגלו נקטעה, ומעליו נראה מלאך רכון, המביא לו זר שעל סרטו כתובת: “עוד היום תהיה עמי בגן־עדן.” והגוסס מחייך ברוב אושר כאילו הביאו לו מנה של גלידה.

כשקרא אוטו כץ את תוכן המעטפה, ירק יריקה ואנח: “זה יהיה יום שמח מחר.”

הוא הכיר את הכלבתות כפי שכינה אותן, עוד מימי כנסיית איגנאציוס הקדוש שבה היה נוהג לדרוש דרשות לפני חיילים. באותם ימים עוד היה משקיע מאמץ בדרשותיו, וה“אגודה” היתה יושבת מאחורי האלוף. שתי נקבות, רזות וגבוהות, לבושות שחורים, נושאות בידיהן מחרוזות־שושנים, ניגשו אליו פעם אחרי הדרשה ובמשך שעתיים דיברו על חינוך דתי לחיילים, עד שעלתה חמתו והוא אמר להן: “סלחו לי, גבירותי, אבל הרב־סרן מחכה לי לשם משחק פוקר.”

“סוף־סוף יש לנו השמן,” הכריז שווייק חגיגית כשחזר מהפירמה פולאק. “שמן פשתן מספר שלוש, סוג אל”ף־אל“ף, אפשר למשוח בו גדוד שלם. זו חנות הגונה מאוד. הם מוכרים גם פוליטורה, לכה ומכחולים. עכשיו דרוש לנו עוד פעמון קטן.”

“לשם מה פעמון, שווייק?”

“אנחנו צריכים לצלצל בפעמון בדרך, כדי שהאנשים יסירו את הכובעים שלהם כשאנחנו עוברים בשם השם, אדון פלדוקראט, עם שמן הפשתן מספר שלוש. ככה נהוג והרבה אנשים, שלא שמו לב, מצאו את עצמם בבית־סוהר מפני שלא הורידו את הכובע. כומר בז’יז’קוב הרביץ לעיוור אחד, מפני שבהזדמנות כזו לא הוריד את הכובע, וההוא גם ישב בבית־הסוהר, מפני שבבית־המשפט הוכיחו לו, שהוא רק עיוור, אבל לא חירש־אילם ולכן שמע את צלצול הפעמון ועורר רוגז, אפילו שזה היה בלילה. זה בדיוק כמו ביום קורפוס־כריסטִי. בזמנים רגילים אנשים לא שמים לב אלינו, ועכשיו יורידו את הכובע לפנינו. אם לא איכפת לך, אדון פלדקוראט, אני אביא אותו תיכף.”

הרשות ניתנה וכעבור חצי שעה חזר שווייק ובידו פעמון.

“זה מהשער של הפונדק או־קז’יזיקו,” אמר “הוא עלה לי חמש דקות של פחד ולפני זה הייתי צריך לחכות הרבה, מפני שכל הזמן עברו אנשים.”

“אני הולך לבית־קפה, ואם יבוא מישהו – שיחכה.”

אחרי שעה בערך הגיע אדם קשיש, בעל־שיבה, זקוף־קומה וחמור־סבר.

כל הופעתו אמרה קשיחות וזעפנות. הוא הביט סביבו כמי שנשלח בידי ההשגחה העליונה להשמיד את כדור־הארץ העלוב שלנו ולמחות זכרו מן היקום.

דיבורו היה יבש, קפדני ובלא כחל ושרק: “לא בבית? הלך לבית־קפה? שאחכה? טוב, אחכה עד אור הבוקר. בשביל בית־קפה יש לו כסף, אבל בשביל לשלם חובות – לא. זה כומר? – פוי!”

הוא ירק על רצפת המטבח.

“אדוני, אל תירק לנו כאן,” אמר שווייק והסתכל בעניין באיש הזר.

“ואני אירק עוד פעם, ככה, כמו שאתה רואה,” התעקש האדון זעום־הפנים וירק שנית על הרצפה. “שיתבייש לו! כומר צבאי, בושה וחרפה!”

“אם אתה אדם משכיל,” העיר לו שווייק, “אז אתה צריך להפסיק ביריקות שלך בבית זר. אולי אתה חושב, שעכשיו, בזמן של מלחמה עולמית, אתה יכול להרשות לעצמך הכל? אתה צריך להתנהג בנימוס ולא כמו איזה פרא־אדם. אתה צריך להתנהג יפה, לדבר בנימוס ולא להשתולל כפרחח, אזרח מטומטם אחד!”

האדון זעום־הפנים קם מכיסאו, התחיל רועד בכל גופו מרוב ריגוש וצרח: “מה אתה מעז לומר לי? שאני לא אדם הגון? אז מה אני, תגיד…”

“אתה חרא,” ענה שווייק והביט הַישר לתוך עיניו. “אתה יורק על הרצפה כאילו שהיית בחשמלית, ברכבת או באיזה מקום ציבורי. תמיד התפלאתי, למה יש כל כך הרבה שלטים, שאסור לירוק, ועכשיו אני רואה שזה בגללך. כנראה שמכירים אותך טוב מאוד בכל מקום.”

האדון זעום־הפנים החליף צבעים וניסה לענות בנחשול גידופים מכוּונים גם כלפי שווייק וגם כלפי הכומר הצבאי.

“גמרת את הנאום שלך?” שאל שווייק בשלוות־נפש (לאחר שנאמרו המלים האחרונות: “שניכם מנוולים, מצא מין את מינו.”) “יש לך עוד מה להוסיף, לפני שאתה עף מכל המדרגות?”

מאחר שהאדון זעום־הפנים התיש את עצמו עד שלא עלתה עוד במוחו שום קללה הגונה ונשתתק, חשב שווייק שאין טעם לחכות עוד לתוספת.

אם כן, פתח את הדלת, סובב את האדון זעום־הפנים כנגד הפרוזדור ובבעיטה שבעט בו לא היה צריך להתבייש הטוב שבשחקני נבחרת בין־לאומית לכדורגל.

ומאחורי האדון זעום־הפנים נישא על פני המדרגות קולו של שווייק:

“בפעם הבאה, כשאתה בא לביקור אצל אנשים הגונים, תתנהג כמו שצריך.”

האדון זעום־הפנים התהלך אנה ואנה שעה ארוכה מתחת לחלון והמתין לכומר הצבאי.

שווייק פתח את החלון ועקב אחרי מעשיו.

סוף־סוף זכה האורח לראות בשיבתו של הכומר הצבאי. הוא הכניס אותו לחדר והושיב אותו על כיסא מולו.

שווייק הביא רקקית והעמיד אותה דומם לפני האורח.

“מה אתה עושה, שווייק?”

“מודיע בהכנעה, אדון פלדקוראט, שהיתה כאן איזו אי־הבנה קטנה עם האדון הזה בגלל יריקות על הרצפה.”

“תניח לנו, שווייק. יש לנו עניין לסדר.”

שווייק הצדיע. “מודיע בהכנעה, אדון פלדקוראט, שאני עוזב אתכם לבדכם.”

יצא למטבח ובחדר התנהלה שיחה מעניינת מאוד.

“באת לקבל את הכסף בעד השטר, אם אינני טועה?” שאל הכומר הצבאי את האורח שלו.

“כן, ואני מקווה…”

הכומר הצבאי נאנח.

“יש אשר אדם מגיע למצב שבו נותרת לו רק תקווה. מה יפה היא המלה הקטנה, תקווה מתוך התלתן המשולש, המנשא את האדם ממערבולת החיים: אמונה, תקווה, אהבה.”

“אני מקווה, האדון הכומר הצבאי, שהסכום…”

“כמובן, אדוני הנכבד,” נכנס הכומר הצבאי לתוך דבריו. “אני רק יכול לחזור ולומר, כי המלה ‘תקווה’ מחזקת את האדם במלחמת־הקיום וגם אתה אינך מאבד את התקווה. כמה יפה הוא, כשיש לאדם אידיאל טהור, כשהוא יצור תמים וזך, המלווה כסף תמורה שטרות ומקווה שישולם הכל למועד. לקוות, לקוות בלי־הרף שאשלם לך אלף ומאתיים, כשבכיסי אין אפילו מאה.”

“ובכן, אתה…” גמגם האורח.

“ובכן, אני,” ענה הכומר הצבאי.

פני האורח שוב לבשו ארשת נוקשה וזועמת.

“אדוני, זו הונאה!” קם ואמר.

“הירגע, אדוני הנכבד…”

“זו הונאה,” צווח האורח בעקשנות. “ניצלת לרעה את אמוני בך.”

,אדוני, אמר הכומר הצבאי, “חילוף האוויר ייטיב עמך, ללא ספק. פה מחניק מדי.”

“שווייק,” קרא למטבח. “האדון הזה רוצה לצאת לאוויר הצח.”

“מודיע בהכנעה,” נשמע הקול מהמטבח, “שפעם כבר זרקתי את האדון הזה החוצה.”

“לחזור על הפעולה!” היתה ההוראה, והיא בוצעה במהירות, במיומנות ובאכזריות.

“זה טוב, אדון פלדקוראט,” אמר שווייק בשובו מן הפרוזדור, “שגמרנו את העסק הזה לפני שההוא עשה לנו פה שערוריה. במאלאשיצה היה פעם מוזג, איש־ספר, שהיה לו פסוק מכתבי־הקודש לכל מצב, וכשהרביץ למישהו בשוט אמר תמיד: ‘חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר. אני כבר אלמד אותך להתחיל במכות בבית מרזח’.”

“אתה רואה, שווייק, מה סופו של אדם שאין לו כבוד לכומר,” חייך הכומר הצבאי. "יוחנן, בעל פה־הזהב, היה אומר: ‘המכבד את הכומר – מכבד את ישו. המבזה את הכומר – מבזה את ישו אדוננו, שהכומר הוא בא־כוחו עלי־אדמות.’ למחר אנחנו צריכים להתכונן היטב. תכין ביצים מטוגנות עם בשר מעושן. תבשל פונץ' מיין אדום ואחר־כך נקדיש את זמננו להרהורי־קודש כמו שנאמר בתפילת ערבית: ‘בחסדי האל נשמר הבית הזה מכל מזימות אויביו.’ "

יש עקשנים בעולם ואחד מהם היה האיש שהעיפוהו פעמיים ממעונו של הכומר הצבאי. ממש ברגע שארוחת־הערב היתה מוכנה, נשמע צלצול. שווייק הלך לפתוח את הדלת, חזר כעבור רגע ואמר: “הוא שוב כאן, אדון פלדקוראט, בינתיים נעלתי אותו בחדר־האמבטיה, כדי שנוכל לאכול את ארוחת־הערב במנוחה.”

“לא טוב אתה עושה, שווייק,” אמר לשווייק. “אורח בבית – אלוהים בבית. בימים עברו היו הבריות נוהגים בשעת סעודה להזמין מפלצות שישעשעו אותם. תביא אותו לכאן כדי שישעשע אותנו.”

שווייק חזר מיד עם האיש העקשן, שהביט נכחו ברוח נכאה.

“שב,” הציע לו באדיבות הכומר הצבאי. “כרגע גמרנו את ארוחת־הערב. היו לנו סרטנים, אלתית ולבסוף ביצים מטוגנות ובשר מעושן. קל לנו לאכול מטעמים כשאנשים מלווים לנו כסף.”

“אני מקווה שאני לא בא לחינם,” אמר האיש הזעף. “אני כאן היום כבר בפעם השלישית. אני מקווה שעכשיו יבוא הכל על מקומו.”

“מודיע בהכנעה, אדון פלדקוראט,” אמר שווייק, “שום דבר לא משפיע עליו. בדיוק כמו אחד בוּשֶק מליבֶּן. שמונה־עשרה פעם בערב אחד זרקו אותו מ’אֶקסנר' וכל פעם חזר בטענה ששכח את המקטרת שלו. הוא זחל להם שם דרך החלון, דרך הדלת, מן המטבח, טיפס מעל לקיר למסבאה פנימה, דרך המרתף לדלפק, והיה מוריד את עצמו גם דרך הארובה, לולא מכבי־האש שהורידו אותו קודם מן הגג. היה כזה עקשן שהיה יכול להיות מיניסטר או חבר הפרלמנט. הם עשו בשבילו מה שרק יכלו.”

האיש העשן כאילו לא שמע במה מדובר וחזר והתעקש:

“אני רוצה לדעת דברים ברורים ומבקש שישמעו אותי.”

“זה ניתן לך,” אמר הכומר הצבאי. “דבֵּר אדוני הנכבד. דבר כל כמה שאתה רוצה ואנחנו בינתיים נמשיך בסעודה שלנו. אני מקווה שזה לא יפריע לשטף דיבורך. אדון פלדקוראט, תביא את האוכל.”

“כידוע לך,” אמר העקשן, “משתוללת מלחמה. את הכסף הלוויתי לך לפני המלחמה, ואלמלא המלחמה לא הייתי עומד על פרעון החוב. אבל יש לי נסיון עגום.”

הוא הוציא פנקס מכיסו והמשיך: “הכל רשום אצלי. סרן יאנאטה היה חייב לי שבע מאות כתר והיתה לו החוצפה ליפול על גדות הדרינה. סרן פראשק נשבה בחזית הרוסית ועדיין חייב לי אלפיים כתר. רב־סרן ויכטֶרלֶה, שגם הוא היה חייב לי סכום כזה, הניח לחיילים שלו להרוג אותו ברוסקה ראווה. סרן מאחֶק, שנשבה בסרביה, עדיין חייב לי אלף וחמש מאות כתר. יש עוד אנשים כאלה. אחד נופל בקארפאטים עם השטר שלא שולם לי, אחד הולך בשבי, אחד טובע לי בסרביה, אחד מת בבית־חולים. עכשיו אתה מבין לחששותי, שהמלחמה הזאת תהרוס אותי, אם לא אהיה תקיף וחסר־רחמים. אתה ודאי תאמר, שלך לא צפויה שום סכנה. אבל תביט.”

הוא דחף את הפנקס אל מתחת לאפו של הכומר הצבאי. “אתה רואה, הכומר הצבאי מאטיאש בברנו מת לפני שבוע בבית־חולים למחלות מידבקות. מתחשק לי לתלוש את שערותי. הוא לא שילם לי אלף וחמש מאות כתר והלך לאגף החולירע לתת את המשיחה האחרונה לאדם שהוא לא חייב לו כלום.”

“זו היתה חובתו, אדוני היקר,” אמר הכומר הצבאי. “גם אני הולך מחר למשוח משיחה אחרונה.”

“וגם כן לאגף החולירע,” הוסיף שווייק. “אתה יכול ללכת אתנו, כדי שתראה, מה זו הקרבה.”

“אדוני הכומר הצבאי,” אמר האיש העקשן. “האמן לי שאני במצב נואש. האם עורכים את המלחמה הזאת רק כדי לסלק מן העולם את בעלי־החובות שלי?”

“כשיגייסו אותך לצבא ותצא לחזית,” שוב העיר שווייק, “אז אנחנו, האדון פלדקוראט ואני, נערוך תפילה כדי שבעזרת אלוהים ירסק אותך הרימון הראשון.”

“אדוני, זה ענין רציני,” אמרה העלוקה לכומר הצבאי. “אני דורש ממך שמשרתך לא יתערב בענייננו, כדי שנוכל לסיים אותו.”

“תרשה לי, אדוני,” אמר שווייק, “תואיל בטובך לצוות עלי בפירוש שלא אתערב בעניינים שלך. אחרת אמשיך להגן על האינטרסים שלך כראוי לחייל הגון. האדון הזה צודק בהחלט. הוא רוצה לצאת מכאן בכוחות עצמו. וגם אני לא אוהב שערוריות. אני אדם חברותי.”

“זה מתחיל לשעמם אותי, שווייק,” אמר הכומר הצבאי והתעלם לגמרי מנוכחות האורח. "חשבתי שהאדם הזה ישעשע אותנו, יספר לנו איזה בדיחות ובמקום זה אתה דורש שאני אצווה עליך לא להתערב בעניינים, אם כי כבר פעמיים היה לך עסק אתו. בערב שכזה, כשאני עומד לפני משימה דתית חשובה כל כך, כשעלי לכוון את כל מחשבותי כלפי מעלה, הוא מטריד אותי באיזו מעשיה מטופשת על אלף ומאתיים כתרים עלובים, מסיח את דעתי מחקרי־מצפוני ומן האלוהים ודורש שאומַר לו עוד פעם, שלא יקבל כלום. אינני רוצה לדבר אתו יותר, כדי לא להשבית את קדושת הערב הזה. אתה שווייק, תאמר לו: ‘האדון פלדקוראט לא יתן לך כלום.’ "

שווייק מילא את הפקודה וצווח לתוך אזני האורח.

אך האורח העקשן הוסיף לשבת על מקומו.

“תשאל אותו, שווייק,” ביקש הכומר הצבאי, “כמה זמן הוא עוד מתכוון לנעוץ עיניים.”

“לא אזוז מכאן עד שאקבל את הכסף!” אמרה העלוקה בעקשנות.

הכומר הצבאי קם, ניגש אל החלון ואמר: “אם כן, אני מוסר אותו לידיך, שווייק, תעשה בו מה שאתה רוצה.”

“בוא, אדוני,” אמר שווייק ותפס את האורח הלא־קרוא בכתפו. “המזל בא בשלשוֹת.”

והוא חזר על מבצעו פעם שלישית במהירות ובאלגנטיות, בשעה שהכומר הצבאי תופף באצבעותיו מארש־אבל על שמשת־החלון.

הערב שהוקדש להרהורי־קדושה היו בו כמה וכמה שלבים. הכומר הצבאי התקרב אל הבורא במסירות ובלהט עד שבמחצית הלילה בקע מדירתו הזמר:

“כשאנו צועדים בשורות אז בוכות כל הבחורות”.

והחייל הטוב שווייק הצטרף אל שירתו.

*

בבית החולים הצבאי היו שני אנשים שכלתה נפשם למשיחה האחרונה – אחד רב־סרן זקן ואחד מנהל־מחלקה בבנק, קצין מילואים. שניהם חטפו כדור בבטן בהרי הקארפאטים ושכבו זה ליד זה. קצין המילואים חשב כי מחובתו לקבל את המשיחה האחרונה, משום שגם הממונה עליו השתוקק אליה. אילו לא זכה בה, היתה זאת בעיניו הפרת־משמעת. הרב־סרן ירא־השמים עשה מעשהו מתוך חשבון כי הניח, שתפילה מביאה מרפא לחולה. אולם בלילה שלפני המשיחה האחרונה מתו שניהם וכשבאו למחרת בבוקר הכומר הצבאי ושווייק שכבו שניהם מתחת לסדינים, בפנים שחורות, כמו כל המתים מיתת חניקה.

“עשינו הצגה כזו, אדוני, ועכשיו קלקלו לנו את הכל,” התרעם שווייק, כשהודיעו להם במשרד, שהשניים אינם זקוקים עוד לכלום.

ובאמת עשו הצגה. הם נסעו בכרכרה. שווייק צלצל בפעמון והכומר החזיק בידו את בקבוק השמן עטוף במפית, ובו בירך בארשת פנים רצינית את העוברים־ושבים, והללו הסירו את כובעיהם.

אמת, הם לא היו רבים, אם כי שווייק ניסה להרעיש עולמות בפעמונו.

אחרי הכרכרה רצו כמה ילדי־רחוב תמימים, ואחד מהם התיישב מאחור והשאר קראו במקהלה: “אחרי העגלה! אחרי העגלה!”

ושווייק קשקש בפעמון, העגלון הצליף לאחוריו בשוט, ברחוב ווֹדיצ’קובה רדפה שוערת־בית, חברת כנסיית מריה הקדושה, אחרי העגלה, השיגה אותה ובתוך כדי דהרתה נטלה את הברכה, הצטלבה ואחר־כך ירקה: “הם נוסעים כמו שדים עם האלוהים. אדם יכול לקבל מזה שחפת!” וחזרה חסרת־נשימה אל מקומה הקבוע.

צליל הפעמון הטריד יותר מכל את סוסת הכרכרה. אין זאת אלא שהקול הזכיר לה משהו מעבָרהּ, כי בלי־הרף הסבה ראשה לאחור ופעם בפעם ניסתה לרקוד על אבני הרחוב.

זו היתה, איפוא, ההצגה הגדולה ששווייק דיבר עליה. בינתיים הלך הכומר הצבאי אל המשרד לסדר את הצד הפינאנסי של המשיחה האחרונה וערך לשַלָם חשבון, שלפיו שלטונות הצבא חייבים לו מאה וחמשים כתר בעד הזמן המקודש והנסיעה.

אחר־כך התפתח דין־ודברים בין מפקד בית־החולים ובין הכומר הצבאי, שחבט כמה פעמים באגרופו על השולחן ואמר: “אל תחשוב, אדוני הרב־סרן, שהמשיחה האחרונה ניתנת חינם. כשקצין חיל־הפרשים מצטווה לגשת לאורווה כדי לטפל בסוסים, משלמים גם לו הוצאות אש”ל. אני באמת מצטער שהשניים הללו לא זכו למשיחה האחרונה. זה היה עולה חמשים כתר יותר."

שווייק המתין בינתיים בחדר־המשמר ועמו בקבוק השמן המקודש, שעורר עניין רב בין החיילים.

מישהו העיר שהשמן יכול להיות שימושי לניקוי הרובים והכידונים.

חייל צעיר מהרמה הבוהמית־מוראבית, שעדיין היה מאמין באלוהים, ביקש מחבריו בחדר־המשמר, שלא ידברו על עניינים כאלה ושלא יכניסו לתוך השיחה מסתרי־קדושה. “אנחנו חייבים,” אמר, “לחיות בתקווה כנוצרים טובים.”

איש־מילואים זקן נתן מבט בטירון ואמר: “אני מקווה מאוד שפגז יוריד לך את הראש! הם חושבים שאנחנו טיפשים. פעם בא אלינו חבר־פרלמנט מהמפלגה הדתית ודיבר על שלום־שמים הפרושׂ על האדמה, איך שאלוהים לא רוצה במלחמות ורוצה שכולנו נחיה בשלום ונשב שבת־אחים. והנה, החמור הזה! ברגע שפרצה המלחמה הם מתפללים בכל הכנסיות למען נצחון הנשק ועל אלוהים הם מדברים כאילו היה מפקד עליון של המטה שלנו שמנצח על המלחמה. כבר ראיתי הרבה לוויות שיוצאות מבית־החולים הזה, ורגליים וידיים כרותות הוציאו פה עגלות־עגלות.”

“ואת החיילים קוברים ערומים,” אמר חייל אחר, “ואת המדים מלבישים שוב לחיים. וככה זה נמשך ונמשך בלי סוף.”

“עד שננצח,” העיר שוויק.

“המפגר הזה רוצה באמת לנצח,” נשמע קולו של רב־טוראי מן הפינה. “הגיע הזמן שיקחו אתכם לחזית, לחפירות! שיריצו אתכם בכידונים בלי רחמנות, מעל תיל, מוקשים ומכתשים. לרבוץ בעורף – זה יודע כל אחד, ולאף אחד לא מתחשק ליפול בקרב.”

“אני חושב, שזה יפה מאוד כשאדם נדקר בכידון,” אמר שווייק, “ואומרים שגם לא רע לחטוף כדור בבטן, ועוד יותר יפה כשאדם נקרע על־ידי רימון ופתאום רואה שהרגליים והבטן איכשהו רחוקות ממנו, וזה מאוד מוזר לו, שהוא מוכרח למות עוד לפני שהוא תופס, מה בעצם קרה לו.”

החייל הצעיר נאנח מעומק־לבו. צר היה לו על חייו הצעירים, על שנולד במאה אווילית כזו שבה טובחים אותו כמו פרה בבית־מטבחיים. למה נחוץ כל זה?

חייל אחד, מורה לפי מקצועו, כאילו קרא את מחשבות החייל הצעיר והעיר: “יש אנשי־מדע המסבירים את המלחמה בהופעת כתמי־שמש גדולים. ברגע שמופיע כתם כזה, מתרחש תמיד משהו איום. נפילת קארתאגו….”

“תעזוב עם הלמדנות שלך,” הפסיק אותו הרב־טוראי. “מוטב שתלך לטאטא את החדר. היום זה התור שלך. מה איכפת לנו הכתמים המטופשים על השמש? גם אם יהיו עשרים כאלו, הם לא שווים פרוטה.”

“הכתמים האלה על השמש באמת חשובים מאוד,” אמר שווייק. “פעם באמת הופיע כתם כזה ועוד באותו יום קיבלתי מכות אצל ‘אוּ־באנזֶטוּ’ בנוסלֶא. מאותו היום, לפני שהלכתי לאיזה מקום, בדקתי תמיד בעתון, אם לא הופיע איזה כתם. וברגע שהופיע, שלום לכולם, לא הולך לשום מקום, ורק ככה החזקתי מעמד. וכשהר־הגעש מונט־פֶלֶה הרס את כל האי מארטיניק, כתב פרופסור אחד ב’נארודני פוליטיקה‘, שמזמן הזהיר את הקוראים מכתם גדול על השמש. ומפני שה’נארודני פוליטיקה’ לא הגיע בזמן לאי ההוא, הם חטפו שם כהוגן.”

בינתיים נפגש למעלה במשרד הכומר הצבאי עם גבירה אחת מאגודת בנות־האצולה למען חינוך דתי לחיילים, מכשפה זקנה ונאלחת, שכבר משעות הבוקר התהלכה על פני בית־החולים וחילקה בכל מקום תמונות קדושים. החיילים הפצועים והחולים אפילו לא העיפו בהן מבט, וזרקו אותן ישר לסל־האשפה.

בשעת סיורה הרגיזה את הכל בפטפוטי־ההבל שלה ובבקשותיה מן החיילים להתחרט באמת ובתמים על חטאיהם ולחזור למוטב כדי שאחרי מותם יגאל אותם האל הרחום והחנון גאולת נצח.

כשדיברה עם הכומר הצבאי היתה צהובה. אמרה שהמלחמה, תחת לזכך את נפש החיילים, הופכת אותם לבהמות. למטה שלחו החולים לשון כנגדה ואמרו לה שהיא דחליל ונבלה זקנה. ובגרמנית אמרה לכומר הצבאי: “זה באמת איום ונורא. העם מושחת לחלוטין.”

והיא פתחה בהרצאה, כיצד היא מתארת לה את החינוך הדתי של החייל. רק חייל המאמין באלוהיו ורגש דתי פועם בלבו, נלחם בגבורה למען הקיסר ירום הודו ולא יירא מוות, כי הוא יודע שגן־עדן מזומן לו.

היא קשקשה עוד שטויות כאלה וניכר היה, שאין רצונה להרפות מן הכומר הצבאי, והוא בלי שום גינוני נימוס, רצה להיפטר ממנה.

“אנחנו נוסעים הביתה שווייק,” קרא אל חדר המשמר. בדרכם חזרה כבר לא עשו שום הצגה.

“בפעם הבאה, שיפנו בעניין המשיחה האחרונה אל מי שירצו!” אמר הכומר הצבאי. “אדם צריך לעמוד אתם על המקח בעד כל נשמה שהוא רוצה להציל. רק על הנהלת חשבונות הם חושבים, המנוּולים.”

כשראה ששווייק מחזיק בידו את בקבוקון השמן “המקודש”, התקדרו פניו: “הכי־טוב, שווייק, אם תשתמש בשמן הזה כדי למרוח את הנעליים שלי ושלך”.

“אני רוצה לנסות ולמרוח בזה גם את המנעול,” הוסיף שווייק. “הוא חורק נורא כשאתה חוזר הביתה בלילה.”

כך נסתיימה המשיחה האחרונה שלא יצאה לפועל.

14. שווייק כמשרת לסרן לוּקאש

א.

מזלו הטוב של שווייק לא האריך ימים. הגורל האכזרי שׂם קץ נמהר ליחסי הידידות בינו לכומר הצבאי. אם עד לאותו מאורע היה הכומר הצבאי דמות חביבה פחות או יותר, הרי מה שעולל עתה הסיר מעליו חביבות פניו.

הכומר הצבאי מכר את שווייק לסרן לוקאש, או ליתר דיוק: הפסיד אותו בקלפים. כך היו מוכרים לפנים את הצמיתים ברוסיה. זה בא כרעם ביום בהיר. אצל לוקאש נאספה חבורה עליזה ושיחקה “עשרים ואחת.” הכומר הצבאי הפסיד את הכל ולבסוף אמר: “כמה תלווה לי תמורת המשרת שלי? הוא מטומטם גדול אבל טיפוס מעניין, משהו בלתי־רגיל. אף פעם עוד לא היה לך משרת צבאי כזה.”

“אני מלווה לך מאה כתר,” הציע הסרן לוקאש. “אם עד מחרתיים לא אקבל אותם בחזרה, אתה שולח לי את היצור הנדיר הזה. המשרת שלי הוא אדם גועלי. נאנח כל הזמן, כותב מכתבים הביתה ויחד עם זה גונב מה שהוא רק יכול. כבר נתתי לו מכות, אבל זה לא הועיל. אני נותן לו סטירות על שמאל ועל ימין, אבל זה לא משפיע. כבר הוצאתי לו כמה שיניים קדמיות, אבל לא תיקנתי את הפרצוף הזה.”

“עשינו עסק,” אמר הכומר הצבאי בקלות־דעת. “מחרתיים, או מאה כתר או שווייק.”

הוא הפסיד גם את מאת הכתרים והלך הביתה מדוכדך. הוא ידע בוודאות, ולא היה לו כל ספק, כי עד מחרתיים לא ישיג את מאת הכתרים ושבעצם מכר את שווייק בנזיד־עדשים.

“הייתי יכול לבקש מאתיים כתר,” התרעם על עצמו, אך כשעבר מחשמלית אחת לחשמלית אחרת, אשר בה רצה להגיע הביתה, לקה בהתקפה של נקיפת מצפון ושל רגשנות.

“זה לא יפה מצדי,” חשב כשצלצל בדלת דירתו. “איך אוכל להביט לתוך עיניו המטומטמות, התמימות?”

“שווייק יקירי,” אמר כשנכנס לביתו. “היום קרה משהו לא־רגיל. היה לי מזל ביש כזה בקלפים. הלכתי על הכל והיה לי אַס מתחת ליד, אחר־כך באה עשיריה. אך לקופאי היה נסיך וגם הוא הגיע לעשרים ואחת. אני משכתי כמה פעמים אס או עשיריה ותמיד היה לי ולקופאי אותו הדבר. הפסדתי את כל הכסף שלי.”

ואחרי הפסקה אמר: “ולבסוף הפסדתי גם אותך. לוויתי תמורתך מאה כתר ואם לא אחזיר אותם עד מחרתיים, לא תהיה עוד שייך לי אלא לסרן לוקאש. אני נצטער נורא…”

“מאה כתר – זה עוד יש לי,” אמר שווייק, “אני יכול להלוות לך.”

“תן לי אותם,” התעורר הכומר הצבאי, “מיד אביא אותם ללוקאש. באמת, לא הייתי רוצה להיפרד ממך.”

לוקאש היה מופתע מאוד למראה הכומר הצבאי.

“אני בא לשלם את החוב,” אמר הכומר הצבאי בגאוות נצחון. “תן גם לי קלפים.”

“הכל,” הכריז הכומר כשהגיע תורו. “רק על נקודה אחת,” הודיע.

“אם כן, על הכל וסמוי,” אמר בסיבוב השני.

“עשרים לוקח,” הודיע הקופאי.

“יש לי תשע־עשרה בסך־הכל,” אמר הכומר הצבאי בשקט והכניס לקופה את ארבעים הכתרים האחרונים מן המאה שהלווה לו שווייק כדי לפדות את עצמו מעבדותו החדשה.

בדרכו הביתה הגיע הכומר הצבאי לכלל מסקנה שזה הסוף, ששום דבר לא יציל את שווייק, אשר הגורל גזר עליו להיות משרתו של סרן לוקאש.

וכשפתח לו שווייק את הדלת אמר לו הכומר הצבאי: “אין מה לעשות, שווייק, אדם לא יכול לברוח מגורלוֹ. הפסדתי אותך וגם את מאה הכתר שלך. עשיתי כל מה שהיה ביכולתי, אבל הגורל היה חזק ממני. הוא נתן אותך ביד סרן לוקאש ומגיעה השעה שעלינו להיפרד.”

“והרבה כסף היה בקופה?” שאל שווייק בשלוות־נפש, או שרק לעתים רחוקות יצא לך לשחק ראשון? כשלא בא קלף, זה גרוע, אבל לפעמים זה אסון, כשזה הולך טוב יותר מדי. בזדֶראז היה פעם מסגר ושמו וייבודה, וזה תמיד שיחק מאריאש בבית־המרזח שמאחורי ‘קפה מאת השנה.’ ופעם אחת לחש לו השד: ‘ומה אם נשחק עשרים ואחת על חמישה הֶלֶרים?’ אז שיחקו עשרים ואחת על חמישה הלרים והוא החזיק בקופה. כולם הצטרפו למשחק והפסידו והקופה גדלה לעשיריה. וייבודה הזקן רצה שיהיה טוב גם לאחרים ואמר כל הזמן: ‘קטן מזופת – אלי.’ אבל אתה לא יכול לתאר לך איזה מזל ביש היה לו. הקלף הקטן והמזופת לא רצה לבוא בשום אופן, הקופה גדלה וכבר היו בה מאה. אף אחד מהשחקנים כבר לא נשאר לו כסף בשביל לשחק על הכל וּוייבודה היה כולו זיעה. לא יכולתי לשמוע כלום חוץ מ’קטן מזופת – אלי.' הם הוסיפו כל הזמן חמישיות והפסידו כולם. מנקה־ארובות אחד התרגז כל כך עד שהלך הביתה להביא כסף וכשכבר היו בקופה יותר ממאה וחמישים הלך על הכל. וייבודה רצה להיפטר מכל העסק, כמו שסיפר אחר־כך, היה מוכן למשוך את המשחק עד לשלושים, רק כדי שלא להרוויח, ובמקום זה באו לו שני אסים. הוא העמיד פנים כאילו אין לו שום דבר ובכוונה אמר: ‘שש־עשרה לוקח.’ ולמנקה הארובות היו בסך־הכל חמש־עשרה. האם זה לא מזל ביש? וייבודה הזקן היה לגמרי חיוור ומסכן. סביבו כבר התחילו לקלל וללחוש שהוא עושה חכמות, שכבר קיבל פעם מכות בגלל רמאות בקלפים, למרות שהיה השחקן ההגון ביותר שאתה יכול לתאר לך. וכתר אחד אחרי השני נשפכו לקופה. כבר היו שם חמש־מאות כתר. הפונדקאי כבר לא החזיק מעמד. במקרה היה לו אז כסף מוכן בשביל ספּקי הבירה. אז לקח אותו, הצטרף, בהתחלה הוסיף תמיד מאתיים, אחר־כך עצם את העיניים, סובב את הכיסא למזל ואמר שהוא לוקח את כל הקופה. ‘אנחנו משחקים,’ אמר, ‘בקלפים גלויים.’ וייבודה הזקן היה נותן מי יודע מה כדי להפסיד. כולם התפלאו כשהפך את הקלף והופיעה שביעיה והוא לקח אותה. הפונדקאי חייך מתחת לשפם שלו, כיוון שהיו לו עשרים ואחת. באה שבעיה שניה וּוייבודה הזקן לקח גם אותה. ‘עכשיו יבוא אס או עשיריה,’ אמר הפונדקאי בלגלוג, ‘אני נותן את ראשי, אדון וייבודה, שתפסיד את הכל.’ היה שקט מוחלט. וייבודה הופך ומופיעה שביעיה שלישית. הפונדקאי נעשה חיוור כמו סיד. זה היה הכסף האחרון שלו. הוא יצא למטבח ואחרי כמה רגעים הופיע השוליה המתלמד אצלו ואמר, שיבואו להוריד את בעל־הבית שתלוי על ידית החלון. אז הורדנו אותו, החזרנו אותו לחיים והמשכנו לשחק. אף אחד כבר לא היה לו כסף, הכל נערם בקופה לפני וייבודה וזה כל הזמן אומר: ‘קטן מזופת – אלי’ ורוצה להפסיד בכל מחיר. אבל כיוון ששיחקו בקלפים גלויים על השולחן, לא היה יכול לרמות ולעבור את העשרים ואחת בכוונה. כולם כבר יצאו מדעתם בגלל המזל שלו והסכימו ביניהם שאם אין להם כסף יתנו פתקים. זה נמשך ככה כמה שעות ולפני וייבודה הזקן צמחו אלפים ואלפים. מנקה־הארובות כבר היה חייב לקופה יותר ממיליון וחצי. מוכר הפחם מזדֶראז היה חייב מיליון, השוער מקפה ‘מאת השנה’ שמונה מאות אלף, וסטודנט־לרפואה אחד יותר משני מיליונים. בקערה³¹ לבד כבר היו שלוש מאות אלף, הכל בפתקים. וייבודה הזקן ניסה כל מיני שיטות. יצא כל רגע לבית השימוש ותמיד ביקש ממישהו אחר לשחק במקומו וכשחזר תמיד הודיעו לו, שלקח ושהיו לו עשרים ואחת. שלחו לקנות קלפים חדשים וגם זה לא עזר כלום. כשווייבודה נעצר בחמש־עשרה, היו לזה שאחריו ארבע־עשרה. כולם הסתכלו בכעס על וייבודה הזקן והכי־הרבה התמרמר רצף אחד, שהשקיע סך־הכל שמונה כתרים במזומן. זה הצהיר בגלוי שאדם כמו וייבודה אסור שיתהלך עלי אדמות וצריך לקבור אותו, לזרוק אותו ולהטביעו כמו גור־כלב. אתם לא יכולים לתאר לכם את היאוש של וייבודה הזקן. בסוף בא לו רעיון. ‘אני יוצא לבית שימוש,’ אמר למנקה־הארובות, ‘קח את זה בשבילי, אדוני,’ וכך בלי כובע רץ החוצה וישר לרחוב מיסליקובה לקרוא לשוטרים. הוא מצא סיור־משטרה והודיע להם שבפונדק זה וזה משחקים משחקי־מזל. השוטרים ביקשו ממנו שילך לפניהם, שיבואו תיכף אחריו. ובכן, חזר והודיעו לו שבינתיים הפסיד הסטודנט לרפואה שני מיליונים והשוער יותר משלושה. לקערה הכניסו עוד פתק על חמש מאות אלף כתר. כעבור רגע פורצים השוטרים פנימה. הרצף צועק: ‘יברח מי שיכול!’ אבל זה לא עזר כלום. הם החרימו את הקופה והובילו את כולם למשטרה. מוכר הפחם הקיא ולקחו אותו בעגלה לשיכורים. בקופה היו בפתקים למעלה מחצי מיליארד ובמזומן אלף וחמש מאות. ‘דבר כזה עוד לא ראיתי,’ אמר מפקח המשטרה כשראה את הסכומים המסחררים. ‘זה גרוע יותר ממונטה קארלו.’ כולם נשארו עד הבוקר חוץ מוויבודה הזקן. אותו שחררו בתור מלשין והבטיחו לו שיקבל כפרס שליש מהקופה שהוחרמה, בערך מאה וששים מיליון. אבל באותו לילה יצא ווֹיבודה הזקן מדעתו ובבוקר התהלך ברחובות פראג כדי להזמין קופות בתריסרים. זה מה שקוראים מזל בקלפים."

אחר־כך הלך שווייק לבשל גרוג והסוף היה שהכומר הצבאי, לאחר שהצליח שווייק לגרור אותו ביגיעה רבה למיטה, פרץ בבכי והתייפח: “מכרתי אותך, חברי, מכרתי אותך בצורה מחפירה. קלל אותי, הכה אותי, מגיע לי. זרקתי אותך לכלבים. אני לא יכול להביט לתוך עיניך. קרע אותי, טרוף אותי, הרוס אותי – אני לא ראוי לרחמים. אתה יודע מה אני?”

והכומר הצבאי כבש את פניו הבכויים בתוך הכר ואמר בקול רך ועדין: “אני מנוול חסר־אופי,” ונרדם כמו בול־עץ.

למחרת יצא הכומר הצבאי השכם בבוקר, לאחר שחמק מפני מבטיו של שווייק, ולא חזר אלא בלילה, לאחר שיגע ומצא לו משרת חדש, איש חיל־רגלים שמן.

“תַראה לו, שווייק, איפה מונח הכל, כדי שיתמצא,” אמר לשווייק, ושוב בלי להסתכל בשווייק, “ותראה לו איך מבשלים גרוֹג. מחר בבוקר תתייצב אצל סרן לוקאש.”

שווייק והאיש החדש בילו לילה בנעימים בבישול גרוג. בבוקר עמד איש חיל־הרגלים בקושי על רגליו ופיזם בליל מוזר של שירי־עם, שהתערבבו כולם יחד. “סביב חודוב זורם הנחל, אהובתי מוזגת שם בירה אדומה, הר, הר, מה גבוה אתה, עלמות הלכו בכביש, על ההר הלבן איכר חורש אדמתו.”

“לך אני לא דואג,” אמר שווייק. “בכשרון כזה אתה תחזיק מעמד אצל הפלדקוראט.”

וכך אירע שבאותו בוקר ראה סרן לוקאש פעם ראשונה את פניו התמימים והישרים של החייל הטוב שווייק, שהודיע לו: “מודיע בהכנעה, אדוני, אני השווייק הזה, שהאדון פלדקוראט הפסיד אותו בקלפים.”

ב.

מוסד משרתי־הקצינים ראשיתו עוד בימים קדומים. יש לשער, כי אלכסנדר הגדול כבר היה לו שַמש משלו. אבל מה שבטוח הוא, כי בתקופה הפיאודלית קיימו שכירי האבירים תפקיד זה. וכי מה היה סאנצ’ו פאנסה לדון קיחוטה? פליאה בעיני שעד היום הזה לא נמצא כותב תולדות המשרתים הצבאיים. אילו נכתבו, היינו קוראים בהן, שהדוכס מאלמאווירה אכל – בעת המצור על טלדו, מתוך רעב – את משרתו בלי תוספת מלח. את המעשה הזה מספר הדוכס עצמו בזכרונותיו ומציין עוד, כי בשר משרתו היה עדין, רך ולשוד, ודומה בטעמו למשהו בין בשר עוף לבשר חמור.

בספר גרמני עתיק על אמנות המלחמה יש גם הוראות למשרתים צבאיים. משרת בימים ההם היה חייב להיות ירא־שמים, תמים־דרך, דובר‏־אמת, צנוע, אמיץ, נועז, ישר וחרוץ. קיצורו של דבר, היה עליו להיות איש־מופת. בעידן החדש נשתנתה דמותו הרבה. המשרת הצבאי בדרך־כלל אינו לא ירא־שמים, לא תמים־דרך, לא דובר־אמת. הוא משקר, מרמה את אדוניו והופך לעתים את חיי מפקדו לגיהנום עלי אדמות. זהו עבד ערמומי הממציא כל מיני תחבולות נבזיות כדי למרר את חיי אדוניו. בקרב הדור של המשרתים הצבאיים לא יימצא יצור המוכן להקריב את חייו כדי שאדוניו יאכל אותו בלי תוספת מלח, כמעשה פרנאנדו אציל־הנפש למען הדוכס מאלמאווירה. כנגד זה אנו רואים, כי מפקדים הנאבקים לחיים ולמוות עם משרתיהם בני הדור החדש, נוקטים שיטות שונות ומשונות כדי לקיים את מרותם. זהו סוג מסוים של משטר־אימים. בשנת 1912 נערך בגראץ משפט, שבמרכזו עמד רב־סרן, שהרג את משרתו בבעיטות. הוא זוּכה, מפני שעשה זאת רק בפעם השניה. בעיני האדונים האלה חיי משרת חשובים כקליפת השום. אין הוא אלא חפץ, בובה להשתעשע בה, עבד, שפחה לכל דבר. לכן לא פלא הוא, שתפקיד זה מצריך עבד שהוא ממולח וערמומי. מעמדו עלי אדמות משול למעמדם של שוליות־מלצרים מימים־עברו שחונכו לאחריות בסטירות ובעינויים.

אולם יש גם מקרים שהמשרת עולה למעלת בן אהוב על אדוניו, ואז הוא נהפך לאימת הפלוגה או הגדוד. כל הסמלים מנסים לקנות את לבו. הוא המחליט בענייני חופשות, הוא יכול להשתמש בהשפעתו כדי שזימון אל המפקד יעבור בכי־טוב. הבנים־היקרים האלה זכו בימי המלחמה בעיטורי כסף גדולים וקטנים על אומץ־לב וגבורה.

בגדוד ה־91 הכרתי אחדים מאלה. משרת אחד זכה למדליית־כסף גדולה, משום שהיטיב לצלות את האווזים שגנב. לאחֵר ניתנה מדליית־כסף קטנה, משום שהיו שולחים לו מהבית חבילות־מזון מכל טוב, ונמצא שאדוניו אף בימי הרעב הגדול ביותר פיטם את עצמו עד כדי כך שלא יכול לעמוד על רגליו.

וכך ניסח אדוניו את הבקשה להעניק למשרתו אות־הצטיינות: “על אשר בעתות קרב גילה אומץ־לב וגבורה מופלגים, בחרפו את נפשו למות ולא סר מאצל מפקדו אפילו צעד אחד גם מול אש אדירה של האויב המסתער.”

והוא באותו זמן אי־שם בעורף הלך ובזז לולים. המלחמה שינתה את היחסים בין המשרת הצבאי למפקדו ועשתה אותו ליצור השנוא ביותר על החיילים. בשעה שהחיילים מן השורה חָלקו חמשה בקופסת שימורים אחת, קיבל המשרת קופסת שימורים שלמה לעצמו. מימיית־השדה שלו היתה תמיד מלאה רום או בראנדי. כל היום היה אוכל שוקולדה ולועס צנימים מתוקים של קצינים, מעשן סיגרים של מפקדו, מבשל שעות על שעות ולובש ירכיות של קצינים.

המשרת האישי היה שרוי ביחסים הדוקים ביותר עם משרת הפלוגה והעניק לו ביד רחבה שיירים משולחנו ומכל היתרונות שנהנה מהם. הוא צירף לעניין את השַלָם. ושלישיה זו, שהיה לה מגע ישיר עם הקצין, ידעה על כל המבצעים ותכניות המלחמה.

בידי כיתה, שמפקדה היה קשור בקשרי ידידות עם משרתו של הקצין, היה תמיד המידע הבדוק ביותר, מתי זה יתחיל.

אם הלה אמר “ב־2.35 נרים רגליים,” אז בשעה 2.35 בדיוק התחילו החיילים האוסטרים לקיים מגע עם האויב.

קשריו של המשרת הצבאי עם מטבח־השדה היו הדוקים ביותר. הוא אהב להסתובב על־יד הדוודים ולבחור לעצמו דברים כאילו היה במסעדה והתפריט מונח לפניו.

“אני רוצה צלע,” היה אומר לטבח. “אתמול נתת לי מהזנב. תוסיף לי חתיכת כבד למרק. אתה יודע שאני לא אוכל טחול.”

אבל במיוחד הצטיין המשרת הצבאי בהטלת בהלה. כשהיו מפגיזים את העמדות, היה עושה במכנסיים. אותה שעה היה מסתתר עם מזוודתו ומזוודות מפקדו בבטוח שבמחסות, מכסה את ראשו בשמיכה כדי שהרימון לא ימצא אותו, ולא היתה בלבו אלא משאלה אחת – שייפצע מפקדו והוא יסע אתו לעורף, הרחק ככל האפשר מקו החזית.

הוא טיפח את הבהלתנות באופן שיטתי בנימה של המתקת־סוד. “נדמה לי שמפרקים את הטלפון,” היה לוחש לכיתות. וגדול היה אושרו כשהיה בידו לבשר: “כבר פירקו אותו.”

לא היה אוהב־נסיעות כמוהו. באותם רגעים שכח, שמעל ראשו שורקים רימונים ופגזים ובלי־לאות התקדם עם המזוודות לעבר המטה, שם חיכתה שיירת האספקה. הוא אהב את שיירת־האספקה האוסטרית ויותר מכל אהב לנסוע. במקרי־חירום לא בחל גם בדופניות של החובשים. כשהיה אנוס ללכת ברגל, עשה רושם של אדם רצוץ ושבור. במקרים כאלה נטש את מזוודות מפקדו בחפירה וסחב רק את רכושו.

אם קרה מקרה והקצין הציל את עצמו מן השבי בבריחה והמשרת הצבאי נתפס, לא שכח מעולם לסחוב עמו לשבי גם את חפצי מפקדו. הם נעשו רכושוֹ־שלו ובו דבק בכל נפשו.

ראיתי פעם משרת שבוי, שהלך ברגל עם השאר מדוּבנו לדארניצה הסמוכה לקייב. מלבד תרמילו ותרמיל מפקדו שברח מפני השבי היו אתו עוד חמש מזוודות־יד בצורות שונות, שתי שמיכות וכר, וכן צרור שנישא על ראשו. הוא התאונן שהקוזאקים גנבו ממנו שתי מזוודות.

לעולם לא אשכח אדם זה, שגרר את עצמו כך על פני אוקראינה כולה. היה זה קרון־משא מהלך על שתיים וחידה היא בעיני איך היה מסוגל לשאת כבוּדה זו מאות קילומטרים כה רבים ואחר־כך עוד לנסוע אתה לטאשקֶנט, לשמור עליה ולהוציא את נשמתו מעל צרורותיו בטיפוס־בהרות במחנה־שבויים.

כיום משרתי הקצינים פזורים ברחבי הרפובליקה שלנו ומספרים מעשי תוקפם וגבורתם. הם שהסתערו על סוֹקאל, דוּבנו, ניש, פיאורה. כל אחד מהם נאפוליון. “אמרתי לו לרב־סרן שלנו לטלפן למטה, שזה כבר יכול להתחיל.”

רובם היו אנשי־ריאקציה והחיילים שנאו אותם. היו בהם גם מלשינים והנאה מיוחדת היו נהנים כשהיו רואים כיצד כופתים מישהו.

הם היו לכת מיוחדת. אנוכיותם לא ידעה גבול.

ג.

סרן לוקאש היה דמות אופיינית לקציני המונארכיה האוסטרית הרעועה בשירות פעיל. בית הספר לקצינים הפך אותו למין דו־חי. הוא דיבר גרמנית בחברה, כתב גרמנית, קרא ספרים צ’כיים וכשלימד בקורס למתנדבים לשנה, כולם צ’כים, היה אומר להם כבסוד: “נהיה צ’כים, אבל איש אינו צריך לדעת זאת. גם אני צ’כי.”

צ’כיותו היתה בעיניו כמין אגודה חשאית, שמוטב להתרחק ממנה.

אבל חוץ מזה היה איש הגון, לא התיירא מן הממונים עליו ובשעת התמרונים דאג לענייני פלוגתו כיאות. תמיד מצא להם מקום־לינה נוח באסמים ולא אחת קנה משכרו הצנוע חבית בירה לחייליו.

אהב לשמוע את חייליו שרים כשהם צועדים. חייבים היו לשיר גם בצאתם לאימונים ובשובם. צעד עם פלוגתו ושר יחד עמה:

"לילה אפל ירד מעל

ומשַׂק קפצה שיבולת שועל

פַּך־טְרַך בוּם."

הוא נהנה מחיבתם של החיילים, כיוון שנהג בהם במידת צדק בלתי־רגילה ולא ירד לחייהם.

הסמלים רעדו מפניו ואפילו את הרב־סמל האכזר שבאכזרים הפך תוך חודש לכבשה תמימה.

אמת, ידע לצעוק, אבל מימיו לא קילל. תמיד השתמש במלים ובמשפטים מן המובחר. “תראה,” היה אומר, “באמת אין אני אוהב להעניש אותך, בחורי, אבל אין לי ברירה, מפני שבמשמעת תלויים כושר־פעולתו ועוז־רוחו של הצבא, ובאין משמעת הצבא דומה לקנה־סוף הנע עם הרוח. אם המדים שלך אינם מסודרים והכפתורים שלך אינם תפורים כהלכה או חסרים, ברי שאתה שוכח את חובותיך כלפי הצבא. ייתכן שנבצר ממך להבין, מדוע יכלאו אותך בבית הסוהר רק משום שאתמול בשעת מסדר הערב חסר היה לך כפתור אחד בחולצה, חפץ זעיר, לא־נחשב, שבחיים האזרחיים יתעלמו ממנו לחלוטין. אבל, אתה רואה, הזנחה כזו בהופעתך החיצונית מן הדין שבצבא תגרור עונש. ומדוע? אין מדובר כאן בכפתור אחד שהיה חסר אלא בכך שעליך להתרגל לסדר. היום אתה שוכח לתפור כפתור ומתחיל להתרשל. מחר יקשה עליך לפרק את הרובה ולנקותו. מחרתיים תשכח באיזו מסבאה את הכידון וסוף שתירדם על משמרתך, והכל בגלל כפתור קטן שבו התחלת בחיי רשלנותך. ככה זה, בחורי, ולכן אני מעניש אותך כדי לשמור עליך מפני עונש כבד יותר על עבירות שעלול היית לעבור מתוך שכחה אטית אך בטוחה של חובותיך. אני מטיל עליך מעצר של חמשה ימים ומבקש ממך, כי על לחם ומים תתן דעתך, שהעונש אינו מעשה־נקמה אלא רק אמצעי חינוכי שנועד לתקן ולשפר את החייל הנענש.”

מכבר היה צריך להיות רב־סרן ולא הועילה לו זהירותו בשאלה הלאומית, מאחר שבמעמד הממונים עליו התנהג בגילוי־לב וביחסים רשמיים לא ידע חנופה.

זה מה שנותר לו מאופיים של האיכרים בני דרום בוהמיה, שם נולד בכפר בין אגמים ויערות אפלים.

אף־על־פי שנהג בחייליו במידת הצדק ולא ירד לחייהם, היה קו מיוחד באופיו. הוא שנא את משרתיו, כי תמיד איתרע מזלו וקיבל את המשרת הנאלח והשפל ביותר. הוא הנחית על פניהם סנוקרות, סטר להם וניסה לחנך אותם בדיבור ובמעשה, מפני שלא ראה בהם חיילים. הוא נאבק עמם שנים מאבק חסר־תקווה, החליף אותם בלי־הרף ולבסוף נאנח: “שוב שלחו לי בהמה גסה.” משרתיו היו בעיניו הנחותים שבכל בעלי־החיים.

אהבה רבה אהב חיות. היתה לו קנרית, חתול־אנגורה וכלב־פינשר. כל המשרתים שהתחלפו אצלו נהגו בחיות אלה מנהג לא גרוע יותר משנהג סרן לוקאש במשרתיו לאחר שעוללו לו איזו נבזות.

את הקנרית עינו ברעב. משרת אחד סימא עין אחת של חתול־האנגורה. ובפינשר היכו על ימין ועל שמאל, וסוף שאחד מקודמיו של שווייק הוביל את המסכן לפאנקראץ כדי למסור אותו לידי פושט־עורות על מנת שיחסל אותו, ולא חס על עשרת הכתרים שהיה עליו לשלם מכיסו. אחר־כך הודיע לסרן לוקאש, שהכלב ברח בשעת טיול, ולמחרת צעד אותו משרת עם שאר הפלוגה במגרש האימונים.

כשבא שווייק ללוקאש להודיע, כי הוא מתייצב לשירות, הוליך אותו סרן לוקאש לחדר ואמר לו: “הכומר הצבאי המליץ עליך ואני מקווה שלא תבייש את המלצתו. כבר היו כאן תריסר משרתים ואף אחד לא האריך ימים אצלי. אני מזהיר אותך, שאני קפדן ומעניש בחומרה על כל נבזות ושקר. אני דורש ממך שתדבר תמיד אמת ושתמלא את כל פקודותי בלי טענות ומענות. אם אוֹמַר 'קפוץ לתוך האש!” אתה חייב לקפוץ לתוך האש, גם אם אין לך חשק לכך. לאן אתה מביט?

שווייק הביט מתוך עניין לעבר הקיר, שעליו היה תלוי כלוב ובו הקנרית. עתה נתן את עיניו הטובות בסרן לוקאש וענה בנימה שכולה טוב־לב: “מודיע בהכנעה, אדוני, שיש לך פה קנרית מן ההֵרְץ.”

כיוון שבדרך זו קטע את שטף דיבורו של סרן לוקאש, עמד שווייק דום, בלי להניד עפעף, והישיר מבט לעיניו.

סרן לוקאש רצה לומר איזו אמרה חריפה אבל כיוון שראה את ארשת התום על פניו של שווייק אמר רק זאת: “הכומר הצבאי המליץ עליך כעל מטמטם גדול ונדמה לי שלא טעה.”

"מודיע בהכנעה, אדוני, שהכומר הצבאי באמת לא טעה. כששירתי בשירות פעיל, שוחררתי בתור אידיוט, ואפילו מושלם. מהגדוד שחררו שניים מאותה סיבה – אותי ועוד רב־סרן אחד, ששמו פון קאוניץ. ההוא – במחילה מכבודך, אדוני – כשהיה הולך ברחוב, היה חופר ביד השמאלית שלו בנחיר השמאלי וביד הימנית שלו בנחיר הימני, וכשהיה הולך אתנו למגרש האימונים היה מעמיד אותנו תמיד כמו בשעת מסדר ואומר: ‘חיילים, אה, תזכרו, אה, שהיום יום רביעי, כיוון שמחר יהיה יום חמישי.’ "

סרן לוקאש משך בכתפיו כמי שאינו יודע ואינו מוצא מיד את המלים הנכונות להביע מחשבה מסויימת.

הוא טייל מן הדלת אל החלון שממולה, סובב את שווייק וחזר. אותה שעה פנה שווייק פניות “לימין שוּר!” ו“לשמאל שוּר!” לפי מקום הימצאותו של סרן לוקאש ועשה כן בפנים תמימות כל כך עד שסרן לוקאש השפיל את עיניו, הביט על השטיח ואמר משהו, שלא היה שום קשר בינו להערתו של שווייק על הרב־סרן המטומטם: “כן, אצלי צריך להיות סדר, נקיון ואסור לשקר. אני אוהב את היושר. אני שונא שקר ומעניש עליו בלי רחמים. הבנת אותי?”

"מודיע בהכנעה, אדוני, אני מבין. אין דבר גרוע מאדם שמשקר. ברגע שהוא מתחיל להסתבך הוא אבוד. בכפר אחד ליד פֶלהרשימוֹב היה פעם איזה מורה שקראו לו מארק, והוא חיזר אחרי בתו של היערן שפֶרה, וזה הודיע לו על־ידי מישהו שאם ימשיך להיפגש ביער עם הבת שלו, אז, כשיתפוס אותם הוא יירה לו לתַחַת זיפים עם מלח. המורה הודיע לו שזה לא נכון, אבל פעם כשהוא היה צריך להפגש עם הבחורה, תפס אותו היערן וכבר רצה לעשות עליו את הניתוח הזה וההוא חיפש לעצמו תירוצים ואמר שרק קטף פרחים ואחר־כך אמר שהלך לתפוס איזה חיפושיות והסתבך יותר ויותר עד שלבסוף נשבע מרוב בהלה שיצא לשים מלכודות לארנבות. ואז היערן החביב ארז אותו והוביל אותו לתחנת המשטרה, ומשם הלך העניין לבית המשפט והמורה כמעט שישב בבית סוהר. אילו אמר את האמת, היו תוקעים לו רק את הזיפים עם המלח. אני חושב שתמיד יותר טוב להודות, להיות גלוי־לב ואם קלקלת משהו, לבוא ולומר: ‘מודיע בהכנעה שעשיתי כך וכך.’ מה שנוגע ליושר, זה תמיד דבר יפה מאוד מפני שבזה אתה מגיע הכי־רחוק. זה בדיוק כמו בתחרויות הליכה. ברגע שאחד מתחיל לרמות ולרוץ כבר פוסלים אותו. כך קרה לבן־דוד שלי. אדם ישר, כל אחד מכבד אותו ומעריך אותו, והוא מרוצה מעצמו ומרגיש כאילו נולד מחדש כאשר הוא הולך לישון ויכול לומר: ‘היום שוב הייתי ישר!’ "

בשעת הנאום ישב סרן לוקאש שעה ארוכה על כיסא, הסתכל בנעליו של שווייק וחשב: “ריבונו של עולם, הרי גם אני מדבר לעתים שטויות כאלה וההבדל הוא רק בצורה שבה הדברים מוגשים.” בכל זאת, כדי שלא לקפח את סמכותו, אחר לאחר שסיים שווייק את דבריו:

“אצלי אתה צריך לצחצח את נעליך, לשמור על מדיך במצב תקין, הכפתורים צריכים להיות תפורים כהלכה, ואתה חייב לעשות רושם של חייל ולא של אזרח עלוב. מוזר מאוד, שאף אחד מכם אינו יודע לעמוד עמידה צבאית. מכל המשרתים היה רק אחד בעל הופעה קרבית ולבסוף גנב ממני את מדי־הייצוג ומכר אותם אצל היהודים.”

השתתק ואחר־כך הוסיף והסביר לשווייק את כל חובותיו והדגיש בתוקף שוב ושוב, שהוא חייב להיות נאמן ולא לספר לאיש מה נעשה בביתו.

“אלי באות גברות לביקור,” העיר, “ולפעמים נשארת אחת מהן ללון אצלי כשאני לא בתפקיד בבוקר. במקרה זה אתה מביא לנו קפה אל המיטה וכשאני מצלצל בפעמון, הבנת?”

“מודיע בהכנעה, הבנתי, אדוני. אילו הייתי ניגש פתאום אל המיטה, אז זה היה יכול להיות לא־נעים לגברת. פעם הבאתי הביתה איזו בחורה והעוזרת שלנו הגישה לנו קפה למיטה בדיוק כשבילינו מאוד בנעימים. היא נבהלה ושפכה לי את הקפה על הגב ועוד אמרה: ‘בוקר טוב ומבורך.’ אני יודע איך שצריך להתנהג כשבאיזה מקום ישנה גברת.”

“בסדר, שווייק. לגבי גברות אתה צריך לשמור תמיד על טאקט יוצא־מן־הכלל,” אמר סרן לוקאש שמצב־רוחו הלך והשתפר, מכיוון שהשיחה נסבה על נושא שמילא את זמנו הפנוי בין הקסרקטין, מגרש האימונים ומשחק הקלפים.

הנשים היו הרוח־החיה בדירתו. הן שיצרו לו בית. בילו אצלו כמה תריסרים ורבות מהן ניסו בזמן שהייתן לקשט את הדירה בכל מיני קישוטים.

אחת מהן, אשתו של בעל בית קפה, ששהתה אצלו שבועיים שלמים, לפני שבא בעלה לקחת אותה, רקמה לו מפה נחמדה, עיטרה את כל הלבנים שלו במונוגראמים ואולי היתה גומרת לרקום שטיח־קיר, לולא שׂם הבעל קץ לאידיליה.

גברת אחרת, שהוריה באו לקחת אותה כעבור שלושה שבועות, הפכה את חדר־השינה שלו לבּוּדוּאר, העמידה בכל מקום מיני קשקושים ואגרטלים קטנים ותלתה מעל מיטתו תמונה של המלאך־השומר.

בכל פינות חדר השינה וחדר האוכל היתה מורגשת יד האשה, והיא חדרה גם אל המטבח, שבו אפשר היה לראות כלים ומכשירים מכל המינים, מתנה נדיבה של אשת חרשתן מאוהבת. יחד עם תאוותה הביאה עמה גם מכשיר לחיתוך ירקות וכרוב, מטחנה לפירורי לחם ולקציצות כבד, וכן סירים, מחבתות, תבניות אפייה, תרוודים ומי יודע מה עוד.

היא הסתלקה כעבור שבוע, כי לא יכלה להשלים עם המחשבה, שמלבדה יש לסרן לוקאש עוד כעשרים אהובות אחרות, דבר שהותיר עקבות מסויימים ביכולתו של הפר האצילי במדים.

סרן לוקאש גם ניהל חליפת־מכתבים מסועפת, שמר על אלבום של תצלומי אהובותיו ועל אוסף של מזכרות שונות, מפני שבשנתיים האחרונות התחיל מגלה נטייה לפֶטישיזם. כך, למשל, היו באוספו ביריות שונות, ארבעה זוגות תחתוני־נשים עם רקמה, שלוש כתונות־נשים דקות, שקופות, ממחטות באטיסט, ואפילו מחוך אחד וקצת גרביים.

“היום אני בתפקיד,” אמר. “אני חוזר רק בלילה. שמור על הכל וסדר את הדירה. המשרת הקודם יצא היום עם פלוגה קרבית לחזית בגלל רשלנותוֹ.”

נתן עוד כמה הוראות בעניין הקנרית וחתול־האנגורה ויצא. עוד ליד הדלת נזכר לזרוק כמה מלים על יושר וסדר.

אחרי צאתו סידר שווייק את הדירה לתפארת וכשחזר סרן לוקאש בלילה לביתו, יכול שווייק לבשרו:

“מודיע בהכנעה, אדוני, שהכל בסדר. רק שהחתול התפרע ואכל את הקנרית.”

“מה אתה אומר?” הרעים הסרן.

“מודיע בהכנעה, אדוני, היה ככה. ידעתי שחתולים לא אוהבים קנריות ויכולים לפגוע בהן. אז רציתי לעשות ביניהם היכרות, וחשבתי שאם החיה־הרעה תנסה לעולל משהו, אתן לה מכות שלא תשכח כל ימי החיים שלה איך להתנהג עם קנרית, מפני שאני חובב חיות מושבע. אצלנו בבית היה כובען אחד שאימן את החתול שלו, אחרי שזה טרף לו שלוש קנריות, ועכשיו לא יגע בקנרית אפילו שתשב לו על הראש. וגם אני רציתי לנסות את זה והוצאתי את הקנרית מהכלוב ונתתי לו אותה להריח, והנבלה הזאת הורידה לה את הראש לפני שתפסתי מה שקורה. באמת, לנבזות כזאת לא ציפיתי. אילו זה היה אנקור, לא הייתי אומר שום דבר, אדוני, אבל קנרית יפה כזאת מן ההַרְץ. ואיך שהחתול זלל אותה עם הנוצות והמהם מרוב נחת. אומרים שחתולים אין להם השכלה מוסיקלית והם לא סובלים שירה של קנרית, כי לחיות האלו, פשוט, אין הבנה. אני נתתי לחתול על הראש, אבל לא עשיתי לה, חלילה, שום דבר וחיכיתי לך שתחליט, איזה עונש לתת לנבלה הסרוחה הזאת.”

בשעת סיפורו הביט שווייק בכנות כזו לתוך עיניו של סרן לוקאש, עד שסרן לוקאש שכח את כוונותיו הזדוניות, נסוג, התיישב על כיסא ושאל:

“שמע, שווייק, אתה באמת בהמה כשרה כזאת?”

“מודיע בהכנעה, אדוני,” השיב שווייק “אני כזה. עוד מילדות הייתי ביש־מזל. תמיד אני רוצה לתקן משהו, לעשות מעשה טוב, ואף פעם לא יוצא מזה שום דבר חוץ מאי־נעימות, לי ולכל הסביבה. באמת רציתי לעשות היכרות בין השניים, כדי שיבינו זה את זה. ואני לא אשם שהוא בלע אותה ונגמרה ההיכרות. בבית, ב’אוּ שטופארטו,' אכל חתול לפני כמה שנים אפילו תוכי, מפני שצחק לו וחיקה את קול המיאו שלו. הצרה היא שהחתולים האלו, אי אפשר לחסל אותם. אם אתה נותן פקודה לחסל אותו, אדוני, אני צריך לרסק אותו בתוך הדלת. אחרת לא נגמור אתו.”

ושווייק, בפניו שאין כמוהם לתמימות ובחיוכו טוב־הלב, הסביר לסרן לוקאש איך מוציאים חתולים להורג, ותוכן דבריו ודאי היה משגע אגודת צער בעלי־חיים.

ובתוך כך הוכיח ידע מקצועי כזה עד שסרן לוקאש שכח את זעמו ושאל:

“האם אתה יודע לטפל בבעלי־חיים? יש בך רגש ואהבה לחיות?”

“הכי־הרבה אני אוהב כלבים,” אמר שווייק, “מפני שהם עסק מכניס למי שיודע למכור אותם. אני לא הצלחתי כל כך מפני שהייתי ישר יותר מדי. ובכל זאת רדפו אחרַי אנשים וטענו שמכרתי להם איזה פגר במקום כלב גזעי ובריא. כאילו שכל הכלבים צריכים להיות גזעיים ובריאים. וכל אחד רוצה כלב עם תעודת־יוחסין והייתי מוכרח להדפיס תעודות־יוחסין ולהפוך כלב־רחוב מקושיזֶ’ה שנוֹלד במשרפת־לבנים, לבן־האצולה הכי־גזעי מחוות הגידול של הברון ארמין פון בארהיים בבאוואריה ובאמת האנשים תיכף שמחו שהכל הסתדר יפה ושיש להם בבית חיה גזעית. ויכולתי להציע להם אפילו שפיץ מווארשוביצה במקום כלב־תחש, והם רק התפלאו, למה שכלב נדיר שכזה, שבא אפילו מגרמניה, הוא שעיר ואפילו אין לו רגליים עקומות. כך עושים אצל כל מגדלי־הכלבים. ואתה צריך לראות, איזה זיופי יוחסין הולכים אצל המגדלים הגדולים. באמת יש רק כלבים מעטים שיכולים להכריז על עצמם: ‘אני חיה גזעית.’ או שאמא שלו או שהסבתא התעסקה עם איזו מפלצת, או שהיו לו כמה אבות ומכל אחד ירש משהו, מאחד את האזניים, מאחד את הזנב, מאחר את השפם, מן השלישי את האף, מהרביעי את הרגליים הצולעות ומהחמישי את הגודל. ואם היו לו תריסר אבות כאלו, אתה יכול לתאר לעצמך, אדוני, איך נראה כלב כזה. פעם קניתי כלב כזה שנקרא באלאבאן והוא ירש מכל האבות שלו, כיעור כזה, שכל הכלבים התרחקו ממנו ואני קניתי אותו מתוך רחמים מפני שהיה עזוב כזה. והוא ישב תמיד בבית בפינה, והיה כל כך עצוב עד שהייתי מוכרח למכור אותו בתור פינשר. הכי־קשה היה לצבוע את השערות שלו, שיהיה לו צבע של פלפל ומלח. כך הגיע עם האדון שלו עד למוראביה ומאז לא שמעתי ממנו דבר.”

סרן לוקאש גילה עניין רב בהסברים הקינולוגיים האלה ולכן היה אפשר לשווייק להמשיך באין מפריע.

“כלבים לא יכולים לצבוע את השערות שלהם בעצמם כמו שעושות הנשים. לזה צריך תמיד לדאוג מי שרוצה למכור אותם. בשביל כלב זקן, שיש לו רק שערות־שיבה, ואתה רוצה למכור אותו בתור בן שנה, או אפילו מציג את הסבא הזה כגור בן תשעה חדשים אתה קונה כספית, ממיס אותה, וצובע אותו לשחור עד שהוא נראה כמו חדש. בשביל שיהיה לו יותר כוח, אתה מאכיל אותו בארסן כמו סוס ואת השיניים אתה מצחצח לו בנייר־זכוכית, כזה שמנקים בו סכינים חלודות. ולפני שאתה מציג כלב כזה לפני איזה קונה, אתה שופך לתוך הלוע שלו סליבוביץ כדי שיהיה קצת שיכור. וכלב כזה תיכף ומיד יותר זריז, יותר עליז, נובח במרץ ומתיידד עם כל אחד, כמו ראש עיר שיכור. אבל העיקר הוא זה: אתה צריך לדבר לתוך האנשים, אדוני, לדבר ולדבר כל כך הרבה זמן עד שהקונה נעשה מטומטם לגמרי. אם הוא רוֹצה לקנות ממך פוּדל ננסי ולך יש בבית רק כלב־ציד, אז אתה צריך לדעת לשכנע את האיש, שבמקום הפודל הננסי יקח אתו את כלב־הציד. ואם במקרה יש לך בבית רק פודל ננסי ומישהו בא לקנות דוֹברמן גרמני נשכן לשמירה, אז אתה צריך לבלבל אוותו עד כדי כך שהוא יכניס לכיס שלו את הפודל הננסי במקום הדוברמן. כשהייתי סוחר בחיות, באה גברת אחת וסיפרה שהתוכי שלה עף לגינה. שם, לפני הבית שלה שיחקו אז בדיוק ילדים ותפסו אותו והוציאו את כל הנוצות מהזנב והתקשטו כמו אינדיאנים. התוכי הזה, מרוב בושה שהוא בלי זנב, חלה והווטרינר גמר אותו באיזו תרופה. אז היא רצתה לקנות תוכי חדש, משהו הגון, לא גס־רוח, שיודע רק לקלל. מה יכולתי לעשות כשלא היה לי בבית שום תוכי ולא ידעתי על אף אחד. היה לי בבית רק בולדוג מרושע, עיוור לגמרי. אז הייתי מוכרח לטרטר לה משעה ארבע אחר הצהריים עד שבע בערב לפני שקנתה במקום התוכי את הבולדוג העיוור. זה היה מסובך יותר מאיזו תסבוכת דיפלומטית וכשיצאה אז אמרתי: ‘שהילדים רק לא ינסו לתלוש לו את הזנב’ ולא דיברתי יותר עם הגברת הזו, כי היתה מוכרחה לעזוב את פראג בגלל הבולדוג הזה, מפני שנשך את כל האנשים בבית. אתה יכול להאמין לי, אדוני, ענין קשה מאוד הוא להשיג חיה הגונה.”

“אני אוהב כלבים,” אמר סרן לוקאש. “כמה מידידי שבחזית לקחו עמם את כלביהם וכתבו לי שבחברת בעל־חיים מסור ונאמן כזה המלחמה עוברת יפה מאוד. ובכן, אתה מכיר את כל גזעי הכלבים ואני מקווה שאילו היה לי כלב, היית יודע לטפל בו כהלכה. מה, לדעתך, המין הטוב ביותר? אני מתכוון לכלב שיהיה חבר. לדעתי פינשר־אורוות, אבל איני יודע”.

“לדעתי, אדוני, פינשר־אורוות הוא כלב נחמד מאוד. נכון, לא כל אחד אוהב אותו, כי יש לו זיפים ושפם קשה מאוד על החוטם, ככה שהוא נראה כמו אסיר משוחרר. הוא כל כך מכוער עד שהוא יפה ויחד עם זה יש לו שכל. ברנרדיני מטומטם לא מגיע לקרסוליו. הוא אפילו יותר פיקח מפוֹקס־טֶרייר. אני הכרתי אחד….”

סרן לוקאש הסתכל בשעונו וקטע את דיבורו של שווייק. “כבר מאוחר, אני מוכרח ללכת לישון. מחר אני שוב בתפקיד. אם כן, תוכל להקדיש את כל היום לחיפוש אחרי פינשר־אורוות.”

הלך לישון ושווייק שכב על הספר במטבח וקרא עתון, שהביא סרן לוקאש מהקסרקטין.

“תראו, תראו,” אמר שווייק כשהוא עוקב בעניין אחרי סיכום חדשות היום. “השולטן העניק לקיסר וילהלם עיטור־מלחמה ולי אין אפילו מדליית־כסף קטנה.”

נשתקע בהרהורים ולפתע ניתר ממקומו: “כמעט ששכחתי…”

שווייק נכנס לחדרו של הסרן, שבינתיים נפלה עליו תרדמה כבדה, והעיר אותו.

“מודיע בהכנעה, אדוני, שלא קיבלתי שום הוראה בנוגע לחתול.”

וסרן לוקאש המנומנם, הער רק למחצה, התהפך לצד השני ונהם: “שלושה ימי ריתוק!” והמשיך בשינה.

שווייק יצא מן החדר חרש, גרר את החתול המסכן מתחת לספה ואמר לו: שלושה ימי ריתוק! אתה משוחרר! חתול־האנגורה שוב זחל אל מתחת לספה.

ד.

שווייק עמד לצאת ולהתחיל בחיפושים אחר פינשר־אורוות איזה־שהוא, והנה צלצלה בדלת גברת צעירה וביקשה לדבר עם סרן לוקאש. על ידה עמדו שתי מזוודות כבדות ושווייק עוד הספיק לראות את קצה כובעו של הסבּל הנעלם במדרגות.

“הוא לא בבית,” אמר שווייק בתקיפות, אבל הגברת הצעירה כבר היתה במסדרון וגזרה על שווייק נמרצות: “קח את המזוודות לחדר!”

“בלי הסכמת סרן לוקאש זה לא ילך,” אמר שווייק, “והוא נתן לי הוראה מפורשת לא לעשות אף פעם שום דבר בלי הרשות שלו.”

“אתה השתגעת,” קראה הגברת הצעירה, “באתי אל סרן לוקאש לביקור.”

“על זה לא ידוע לי כלום,” ענה שווייק. “האדון הסרן נמצא היום בתפקיד. הוא יחזור רק בלילה, ואני קיבלתי פקודה למצוא פינשר־אורוות. אני לא יודע שום דבר לא על מזוודות ולא על איזו גברת. עכשיו אני נועל את הדירה ואני מבקש שתלכי בטובך. לא קיבלתי שום הודעה ואני לא יכול להשאיר בדירה שום בן־אדם זר שאני לא מכיר אותו. כמו שקרה פעם ברחוב שלנו, כשהשאירו אצל האופה בלצ’יצקי אדם אחד בדירה והוא פתח את ארון־הבגדים והסתלק.”

“אני לא חושד בך בכלום,” המשיך שווייק, כשראה שהגברת הצעירה נתקפת יאוש ופורצת בבכי, “אבל בשום אופן את לא יכולה להישאר פה. הלא את בעצמך צריכה להבין שכל הדירה נמסרה להשגחה שלי ואני אחראי לכל דבר קטן. לכן אני מבקש ממך עוד פעם יפה מאוד שלא תתאמצי בחינם. עד שאני לא מקבל פקודה מהאדון הסרן, אני לא מכיר את האח שלי. צר לי מאוד, שאני מוכרח לדבר אתך ככה, אבל בצבא סדר צריך להיות.”

בינתיים התאוששה הגברת הצעירה. הוציאה מארנקה כרטיס־ביקור, רשמה עליו בעפרון כמה שורות, הכניסה אותו למעטפה קטנה אומרה מדוכדכת: “תביא את זה לאדון הסרן, ואני בינתיים אחכה כאן לתשובה. כאן יש לך חמשה כתרים כדמי־טרחה.”

“מזה לא יוצא לך שום דבר,” ענה שווייק, נעלב מעקשנותה של האורחת הלא־קרואה. “תשמרי לך את חמשת הכתרים. הם פה על הכיסא ואם את רוצה, תלכי אתי לקסרקטין ותחכי לי שם. בינתיים אמסור את המכתבון שלך ואביא תשובה. אבל שאת תחכי פה בדירה, זה לא בא בחשבון.”

אחר הדברים האלה הכניס את המזוודות למסדרון, קשקש במפתחות כמו בעל־המפתחות בטירה ואמר ליד הדלת בנימה כבדת־משמעות: “אנחנו סוגרים!”

הגברת יצאה חפויית־ראש לחדר המדרגות. שווייק נעל את הדלת וצעד לפניה. האורחת דשדשה אחריו ככלבלב ולא השיגה אותו אלא כשנתעכב שווייק לקנות סיגריות בקיוסק.

הלכה לידו וניסתה לקשור שיחה.

“אתה בטוח שתמסור את זה?”

“בטח, אם אמרתי.”

“ואתה תמצא את האדון הסרן?”

“זה אני לא יודע.”

הלכו דומם זה ליד זה ואחרי שעה ארוכה שוב פתחה בת־לווייתו בשיחה.

“ובכן, אתה חושב שתמצא את האדון הסרן?”

“אני לא חושב.”

“ואיפה הוא יכול להיות, לפי דעתך?”

“זה אני לא יודע.”

כאן נפסקה השיחה לשעה ארוכה עד ששוב נתחדשה בשאלה של הגברת הצעירה:

“לא איבדת את המכתב?”

“עוד לא איבדתי אותו.”

“ואתה בטוח שתמסור אותו?”

“כן.”

“ותמצא אותו?”

“כבר אמרתי שאני לא ידוע. אני מתפלא איך שאנשים יכולים להיות סקרנים עד כדי כך ולשאול כל הזמן אותה השאלה. זה כאילו הייתי עוצר ברחוב כל אדם שני ושואל אותו איזה תאריך היום.”

בכך הקיץ הקץ על הנסיון להגיע לידי שיחה עם שווייק ושאר הדרך עד לקסרקטין עברה בשתיקה מוחלטת. רק כשעמדו סמוך לקסרקטין ביקש שווייק מהגברת הצעירה שתחכה ופתח בשיחה על המלחמה עם החיילים שבשער. דבר זה הסב, כנראה, מורת־רוח רבה לגברת הצעירה, כי התהלכה בעצבנות אנה ואנה על המדרכה ולבשה פנים אומללות למראה שווייק הממשיך לשאת מידברותיו בארשת אידיוטית, בדומה לזו שאפשר היה למצוא בצילום שפורסם באותם ימים ב“קורות ימי מלחמת העולם” תחת הכותרת: “היורש־העצר האוסטרי משוחח עם שני טייסים מפילי מטוס רוסי.”

שווייק התיישב על ספסל לשער והסביר שבחזית הקארפאטים נכשלו התקפות הצבא, אבל מצד שני הגיע מפקד פשֶמישל גנרל קוסמאנֶק לקייב ושמאחורינו בסרביה נשארו אחד־עשר מאחזים ושהסרבים מוכרחים להתעייף מהרדיפה שלהם אחרי חיילינו.

אחר־כך התחיל מנתח ניתוח בקורתי כל אחד ואחד מן הקרבות הנודעים וגילה את אמריקה, כשקבע כי מחלקה שכיתרו אותה מכל הצדדים, אין לה ברירה אלא להיכנע.

אחרי שהאריך בדיבור די צרכו, ראה לנכון לצאת ולומר לגברת המיואשת, שמיד יחזור ושלא תלך לשום מקום. הוא הלך למשרד ושם מצא את סרן לוקאש, מפענח תרשים של חפירות באזני סגן ונוזף בו על שאינו יודע לשרטט ואינו מבין כלום בהנדסה.

“אתה רואה, כך צריך לשרטט את זה. אם עלינו לשרטט על ישר נתון קו מאונך, אנחנו צריכים לעשות את הדבר כך שתיווצר זווית ישרה. אתה מבין? במקרה זה יהיו החפירות שלך בכיוון הנכון ולא יובילו אל קווי האויב. אתה תישאר במרחק 600 מטר ממנו. אבל כפי שאתה שרטטת את זה, אתה תוקע את העמדות שלנו לתוך קווי האויב ואתה עומד בחפירות שלך בקו מאונך מעל לאויב והרי אתה זקוק לזווית קהה. זה ברור כשמש, נכון?”

והסגן־במילואים, שבחייו האזרחיים היה קופאי בבנק, עמד מעל התכניות מיואש לגמרי, לא הבין דבר ובאמת הוקל לו כשניגש שווייק אל הסרן.

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאיזו גברת שולחת לך את המכתב הזה ומחכה לתשובה,” אמר שווייק וקרץ קריצה של יודע־ח"ן.

תוכן המכתב לא שימח את לבו של סרן לוקאש. היה כתוב בו בגרמנית:

"היינריך היקר,

בעלי רודף אותי. אני מוכרחה ויהי־מה להתארח אצלך כמה ימים. המשרת שלך הוא נבלה גדולה. אני אומללה.

קאטי שלך"

סרן לוקאש נאנח. הוליך את שווייק לחדר סמוך שהיה ריק. סגר את הדלת והתחיל מתהלך בין שולחנות. כשנעצר לבסוף על־יד שווייק אמר: “הגברת כותבת שאתה נבלה. מה עשית לה?”

“לא עשיתי שום דבר. מודיע בהכנעה, אדוני, אני התנהגתי אליה בהחלט בנימוס, אבל היא רצתה להתמקם בתוך הדירה. אבל כיוון שלא קיבלתי ממך שום פקודה בנידון, אז לא נתתי לה להישאר לבד בדירה. ונוסף לכל היא באה עם שתי המזוודות כאילו לבית שלה.”

סרן לוקאש שוב נאנח אנחה עמוקה ושווייק נאנח אחריו.

“מה אתה אומר?” צווח הסרן בנימה של איום.

“מודיע בהכנעה, אדוני, שזה מקרה קשה. ברחוב ווֹיטֶשסקה באה איזו בחורה לגור אצל רפד אחד והוא לא הצליח לסלק אותה משם והיה מוכרח להרעיל אותה ואת עצמו בגאז, ונגמר העסק. עם נשים יש תמיד בעיות. אני מכיר אותן.”

“מקרה קשה,” חזר סרן לוקאש על דברי שווייק ומימיו לא היתה בפיו אמת גדולה מזו. “היינריך היקר” נקלע למצב ביש. אשת הבעל הרודף באה אליו לביקור של כמה ימים בדיוק בזמן שצריכה להגיע אליו הגברת מיצקובה מטשֶבוֹן כדי לחזור ולהעניק לו במשך שלושה ימים מה שהיתה מספקת לו בקביעות כל רבע שנה, בבואה לפראג לשם קניות. ומלבד זאת צפוי למחרתיים ביקוּרה של בחורה שהבטיחה להתפתות לו אחרי שהיססה שבוע שלם מכיוון שהיא עתידה להינשא למהנדס בעוד חודש.

סרן לוקאש ישב עתה על השולחן, ראשו מורכן, שתק וחשב מחשבות, אבל בינתיים לא העלה במוחו כלום. לבסוף התיישב ליד השולחן, נטל מעטפה, גליון־נייר רשמי וכתב עליו:

"קאטי יקירתי,

אני בתפקיד עד תשע בערב. אבוא בעשר. אנא תרגישי את עצמך אצלי כבביתך. אשר למשרתי שווייק, כבר נתתי לו הוראה למלא אחרי כל משאלותיך.

היינריך שלך"

“את המכתב הזה תיתן לגברת,” אמר הסרן. “אני מצווה עליך להתנהג אתה בנימוס ובטאקט ולמלא אחרי כל משאלותיה, הצריכות להיות כפקודות לגביך. אתה צריך להתנהג כמו ג’נטלמן ולשרת אותה בנאמנות. הנה לך מאה כתר, שתצטרך למסור לי דין־וחשבון עליהם. אולי היא תשלח אותך לקנות משהו, תזמין לה ארוחת־צהריים, ארוחת־ערב וכו'. אחר־כך תקנה שלושה בקבוקי יין וקופסת סיגריות ‘מֶמפיס’. זהו. לעת־עתה זה הכל. אתה יכול ללכת ועוד פעם אני מעיר את תשומת־לבך שעליך לעשות כל מה שתקרא בעיניה.”

הגברת הצעירה כבר נואשה מתקווה לראות את שווייק ולכן הופתעה מאוד כשראתה אותו יוצא מהקסרקטין והולך לקראתה ומכתב בידו.

הוא הצדיע, מסר לידה את המכתב והודיע: “לפי פקודת האדון הסרן עלי להתנהג אתך, גברתי, בנימוס ובטאקט, לשרת אותך בנאמנות ולעשות כל מה שאקרא בעיניים שלך. אני צריך להאכיל אותך ולקנות לך מה שאת מבקשת. קיבלתי מהאדון הסרן מאה כתר, אבל מזה אני צריך לקנות גם שלושה בקבוקי יין וקופסת סיגריות ‘ממפיס’.”

לאחר שקראה את המכתב, חזר אליה עוז־החלטתה, שמצא את ביטויו בפקודה לשווייק להזמין כרכרה, ולאחר שעשה כדבריה, ציוותה עליו לשבת ליד הרכּב.

הם נסעו הביתה. בדירה הפליאה הגברת הצעירה לשחק את תפקיד בעלת־הבית. הוטל על שווייק להביא את המזוודות אל חדר השינה, לנער את השטיחים בחצר, וקצת קורי־עכביש מאחורי הראי עוררו בה חמת־זעם.

הכל העיד, שיש בדעתה להתחפר זמן ממושך בעמדה שכבשה.

שווייק הזיע. לאחר שחבט את השטיחים, עלה בדעתה שעליו להסיר את הווילונות ולנער אותם. אחר־כך נצטווה לנקות את השמשות בחדר ובמטבח. עכשיו התחילה להזיז את הרהיטים, ועשתה זאת בעצבנות רבה, ולאחר ששווייק טלטל את הכל מפינה לפינה, לא שבעה נחת, שינתה את טעמה ושוב צירפה צירופים חדשם.

היא עשתה מהפכה שלמה בדירה, אבל לאט־לאט פג מרצה בבניית־הקן והטרטורים פסקו.

הוציאה כלי־מיטה נקיים מן הארון וציפתה בעצמה את הכרים ואת השמיכות. ניכר היה שהיא עושה כן מתוך אהבה למיטה, חפץ שעורר רטט חושני בנחיריה.

אחר־כך שלחה את שווייק להביא ארוחת־צהריים ויין, ולפני שחזר לבשה חלוק שקוף, שעשה אותה מושכת ומפתה עד מאוד.

בארוחת־הצהריים שתתה בקבוק־יין, עישנה הרבה סיגריות "ממפיס ושכבה במיטה, ובאותה שעה אכל שווייק במטבח להנאתו לחם צבאי, שטבל אותו בכוס של ליקר מתוק.

“שווייק,” נשמע קול מחדר־השינה, “שווייק!”

שווייק פתח את הדלת וראה את הגברת הצעירה בתנוחה מושכת על הכרים.

“היכנס!”

שווייק התקרב אל המיטה והיא מדדה בחיוך מסויים את מבנה־גופו המוצק ואת ירכיו האיתנות.

הסירה את האריג הדקיק שכיסה ועטף את הכל וגזרה: “תוריד את הנעליים ואת המכנסיים! תַראה לי…”

וכך קרה שהחייל הטוב שווייק יכול היה להודיע לסרן לוקאש כשחזר הביתה: “מודיע בהכנעה שמילאתי את כל משאלותיה של הגברת, שירַתי אותה בנאמנות בהתאם לפקודה שלך.”

“תודה, שווייק,” ענה סרן לוקאש. “היו לה הרבה משאלות?”

“בערך שש,” השיב שווייק. “עכשיו היא ישנה כמו הרוגה אחרי הנסיעה. עשיתי לה כל מה שקראתי בעיניה.”

ה.

בה בשעה ששפעת הגייסות, המסומרים ליערות דונאייץ ולנהר ראב, עמדו תחת מטר פגזים, ותותחים כבדים קרעו לגזרים מחלקות שלהם וכיסו אותם מפולת בהרי הקארפאטים ובה בשעה שאופקיהם של כל שדות־קרב האדימו משריפת כפרים ועיירות, עברה על סרן לוקאש ושווייק אידיליה לא־נעימה עם אותה גברת שברחה מבעלה ושיחקה עתה תפקיד של בעלת־בית.

לאחר שיצאה לטיול ערך סרן לוקאש מועצת־מלחמה עם שווייק, איך להיפטר ממנה.

“הכי טוב היה, אדוני,” אמר שווייק, “אילו בעלה, שממנו ברחה ושעכשיו מחפש אחריה, כפי שאמרת שכתוב במכתב ההוא שהבאתי לך, היה יודע את המקום שהיא נמצאת והיה בא לקחת אותה. אפשר לשלוח מברק שהיא נמצאת אצלך ושאפשר לקבל אותה בחזרה. בוושֶנורי היה מקרה כזה בשנה שעברה בווילה אחת. אבל אז שלחה האשה בעצמה את המברק לבעלה, וזה בא לקחת אותה והעיף סטירות לשניהם. שניהם היו אזרחים, אבל במקרה שלנו לא יעיזו לגעת בקצין. אגב, אתה לגמרי חף מפשע, מפני שלא הזמנת אף אחד וכשברחה עשתה את זה על אחריותה. תראה שמברק כזה יעשה לנו שירות טוב. אפילו אם יעופו כמה סטירות־לחי.”

“הוא אינטליגנטי מאוד,” הפסיק סרן לוקאש את שווייק. “אני מכיר אותו, הוא סיטונאי של כישות. בכל מקרה רצוי לדבר אתו. אשלח את המברק.”

המברק שנשלח היה קצר ולעניין: “כתובתה הנוכחית של רעייתך היא…” וכאן בא מען דירתו של סרן לוקאש.

וכך קרה שגברת קאטי הופתעה הפתעה בלתי־נעימה ביותר, כשלתוך הדלת פרץ סיטונאי־הכישות. הוא נראה מכובד ומודאג מאוד, כשגברת קאטי, שלא איבדה לרגע את עשתונותיה הציגה את שני הגברים זה לפני זה. “בעלי – סרן לוקאש.” דבר אחר לא עלה על דעתה.

“אנא, הואל לשבת, אדון וֶנדלֶר,” ביקש סרן לוקאש בחביבות והוציא מכיסו נרתיק סיגריות. “אתה מעשן?”

סוחר־הכישות האינטליגנטי לקח לו סיגריה בנימוס רב וכשהוא נושף עשן מפיו אמר בניחותא: “האם בקרוב תצא לחזית, אדוני?”

“ביקשתי העברה לגדוד 91 בבודיוביצה, ונראה שאסע לשם ברגע שיסתיים הקורס למתנדבים לשנה אחת. אנחנו זקוקים לקצינים רבים ותופעה מעציבה היא כיום שאנשים צעירים, שיש להם הזכות להשתתף בקורס למתנדבים לשנה אינם מצטרפים אליו. הם מעדיפים להישאר חיילים פשוטים במקום להתאמץ להיות פרחי־קצונה.”

“המלחמה הזיקה למסחר בכישות, אבל נדמה לי שהיא לא תימשך זמן רב,” העיר סוחר־הכישות והסתכל חליפות באשתו ובסרן לוקאש.

“מצבנו טוב מאוד.” אמר סרן לוקאש. “כיום אין איש מפקפק עוד שהמלחמה תסתיים בנצחונן של מעצמות המרכז. צרפת, אנגליה ורוסיה חלשות מדי מול גוש־הגרמניוּת האוסטרי־תורכי־גרמני. אמת, היו לנו אי־אלו אי־הצלחות זעירות בכמה מקומות בחזית. אבל ברגע שנבקיע את החזית הרוסית בין הרכס הקארפאטי ומרכז הדונאייץ, אין שום ספק עוד, שזה סוף המלחמה. ובאותה מידה זה בטוח שהצרפתים עומדים לאבד בזמן הקרוב ביותר את כל מזרח צרפת עם חדירת הצבא הגרמני לפאריס. זה בטוח לחלוטין. נוסף על כך התנועות שלנו בסרביה מתקדמות בהצלחה גדולה ונסיגת כוחותינו, שלמעשה אינה אלא הזזת־קווים, נתפרשה על־ידי רבים לא כפי שדורש קור־הרוח המוחלט בעת מלחמה. לא יארכו הימים וניווכח שהתנועות המחושבות־יפה בחזית הדרומית ישאו פרי. תואיל נא להביט…”

סרן לוקאש אחז בעדינות בכתפו של סוחר־הכישות והוליכוֹ אל מפת הקרבות שהיתה תלויה על הקיר, הצביע על נקודות שונות ואמר: “הרי הבאסקידים המזרחיים הם נקודת־אחיזה מצויינת בשבילנו. בגזרת הקארפאטים, כפי שאתה רואה, יש לנו סיוע חזק. מהלומת־מחץ על קו זה – ולא ניעצר אלא במוסקבה. המלחמה תסתיים במהירות רבה יותר משמשערים.”

“ומה על תורכיה?” שאל סוחר־הכישות, ואותה שעה הרהר בלבו, כיצד להתקרב אל העניין שלשמו בא.

“התורכים מחזיקים מעמד יפה,” אמר סרן לוּקאש ושוב הוליך אותו אל השולחן. “נשיא הפרלמנט התורכי האלי ביי ועלי ביי באו לווינה. מארשאל לימאן פון סאנדרס נתמנה מפקד עליון של הצבא התורכי בדרדנלים. גוֹלץ פשה הגיע מקושטא לברלין, והקיסר שלנו העניק אותות הצטיינות לאנוור פשה ולסגן־אדמיראל אוּזֶדוֹם פשה ולגנראל דזֶוואד פשה. זהו מספר די גדול של אותות־הצטיינות בזמן כל כך קצר.”

כולם ישבו בשתיקה זה מול זה, עד שראה סרן לוקאש לשים קץ למצב המביך במלים: “מתי הגעת אדון וֶנדלר?”

“הבוקר.”

“אני שמח מאוד שמצאת אותי בבית, משום שאחר־הצהריים אני הולך תמיד אל הקסרקטין ונמצא בתפקיד בלילות. הואיל והדירה ריקה, למעשה, כל היום יכולתי להציע לגברת הכנסת־אורחים. כאן אין איש מפריע לה בשעת שהייתה בפראג. מתוך היכרות ישנה…”

סוחר־הכישות השתעל: “אין ספק שקאטי אשה מוזרה, אדוני. קבל נא את תודתי מקרב־לב על כל מה שעשית למענה. לפתע־פתאום עולה בדעתה לנסוע לפראג, לחפש ריפוי לעצבנותה. אני בנסיעות, וכשמגיע הביתה אני מוצא את הבית ריק. קאטי איננה…”

הוא ניסה להעמיד פנים חביבים ביותר. איים עליה באצבע ותוך חיוך מעושה שאל את רעייתו: “כנראה חשבת שאם אני בנסיעות, גם את יכולה לנסוע? כמובן, לא חשבת…”

סרן לוקאש ראה שהשיחה מקבלת מפנה לא־נעים, הוליך שוב את סוחר־הכישות האינטליגנטי אל מפת הקרבות והראה לו מקומות מסומנים בקווים: “שכחתי להעיר את לבך על עובדה מעניינת ביותר – הקשת הגדולה הזאת הפונה לצד דרום־מערב, שם יוצרת קבוצת הרים זו ראש־גשר גדול. לכאן מכוונת מתקפת בעלי־הברית. עם סגירת מסילת הברזל, המחברת את ראש־הגשר עם קווי־ההגנה העיקריים של האויב, מוכרח להינתק הקשר בין האגף הימני והמחנה הצפוני על נהר הוויסלה. האם זה ברור לך?”

סוחר־הכישות ענה שהכל נהיר לו לגמרי ומכיוון שבחוש־הטאקט שלו חשש, שמא יתפרשוּ דבריו כרמז, העיר בחזרוֹ אל מקומות: “בעקבות המלחמה אבדו לכישות שלנו שווקים בחוץ־לארץ. לגבי הכישות אבודות עכשיו צרפת, אנגליה, רוסיה וארצות הבאלקאן. אנחנו עדיין שולחים כישות לאיטליה, אבל אני חושש שגם איטליה תוכנס לקלחת. אבל לאחר שננצח, נוכל אנחנו להכתיב את מחירי הסחורה.”

“איטליה תשמור על נייטראליות קפדנית,” עודד אותו סרן לוקאש. “זאת אומרת…”

“אם כן, למה היא לא מודה שהיא קשורה בברית המשולשת עם אוסטריה־הונגריה וגרמניה?” התכעס פתאום סוחר־הכישות. פתאום־לפתע נתמלא ראשו ערבוביה גדולה – כישות, אשתו, מלחמה. “הנחתי שאיטליה תצא למלחמה נגד צרפת וסרביה. ואז היה בא קץ המלחמה. הכישות כבר נרקבת לי במחסנים, השוק המקומי חלש, היצוא אפס, ואיטליה שומרת על נייטראליות. למה חידשה איטליה עוד ב־1912 את הברית המשולשת אתנו? איפה מיניסטר־החוץ האיטלקי המארקיז מסאן ג’וליאנו? מה עושה הג’נטלמן הזה? הוא ישן או מה? אתה יודע, מה היה הפדיון השנתי שלי לפני המלחמה ומה הוא היום?”

“אל תחשוב, שאני לא עוקב אחרי המאורעות,” המשיך ונתן עיניים זועמות בסרן לוקאש הנושף מפיו בשלווה טבעות־עשן, שנלכדו זו בזו והתנפצו, חזיון שגברת קאטי עקבה אחריו בעניין רב. “למה חזרו הגרמנים אל הגבול כשכבר היו על־יד פאריס? למה שוב מתנהלים קרבות־תותחים כבדים בין המאס והמוזל? האם אתה יודע שבקוֹמבר ובבֶוור על־יד המארש עלו באש שלושה בתי מִבשל לבירה, שהייתי מספק להם כל שנה למעלה מחמש מאות שקי כישות? ובווֹגֶזים נשרף בית המבשל לבירה של הארטמאנסוויילר ובית המבשל הענקי בנידֶראספאךְ ליד מילהאוזן נמחק מעל פני האדמה. פירושו של דבר הפסד שנתי של אלף ומאתיים שקי כישות לפירמה שלי. שש פעמים נלחמו הגרמנים עם הבלגים על בית המבשל לבירה בקלוֹסטרהוק. זה הפסד של 350 שקי כישות לשנה.”

מרוב התרגשות לא היה מסוגל להמשיך, קם, ניגש אל אשתו ואמר: “קאטי, את נוסעת אתי מדי הביתה. התלבשי.”

“כל המאורעות האלה מעלים את חמתי,” אמר כמתנצל. “בעבר הייתי מיושב לגמרי.”

ובשעה שיצאה קאטי להתלבש, אמר בשקט לסרן לוקאש: “זה לא התעלול הראשון שלה. בשנה שעברה ברחה עם מורה־עזר והייתי צריך לנסוע עד לזאגרב כדי למצוא אותה. בהזדמנות זו גמרתי עיסקה עם בית המבשל העירוני בזאגרב על שש מאות שקי כישות. כן, כן, הדרום היה מכרה זהב. הכישות שלנו הגיעה עד קושטא. היום אנו הרוסים־למחצה. אם הממשלה תגביל את ייצור הבירה אצלנו, תהיה זאת מכת־מוות לנו.”

הדליק את הסיגריה שהציע לו סרן לוקאש ואמר נואשות: “”וארשה לבדה היתה קונה 2,370 שקי כישות. בית המבשל הגדול ביותר לבירה שם שייך למנזר האוגוסטינים. הסוכן שלו היה נוהג לבקר אצלי כל שנה. אפשר להתייאש. עוד טוב שאין לנו ילדים."

מסקנה הגיונית זו מביקורו השנתי של סוכן בית המבשל האוגוסטיני מווארשה העלתה חיוך דק על פניו של סרן לוקאש. סוחר־הכישות הבחין בכך ולכן המשיך: “בתי המבשל הגדולים לבירה בהונגריה, בשוֹפרוֹן ובקאניז’ה קנו אצלי בשביל הבירה־אקספורט שלהם שהיו מייצאים עד לאלכסנדריה, בממוצע אלף שקי כישות לשנה. היום הם מסרבים להזמין דבר בגלל הבלוקאדה. אני מציע להם את הכישות בהנחה של שלושים אחוז והם אינם מזמינים אפילו שק אחד. קפאון, ניוון, מצוקה וצרות בבית נוסף לכל.”

סוחר הכישות השתתק. את השתיקה הפסיקה גברת קאטי, שהית המוכנה לדרך: “מה אנחנו עושים במזוודות שלי?”

“יבואו לקחת אותן, קאטי,” אמר סוחר הכישות, מרוצה על שהכל נגמר בלי שערוריות ומחזות מבישים. “אם את רוצה עוד לערוך קניות, הגיע הזמן שנלך. הרכבת יוצאת בשעה 2.20.”

שניהם נפרדו בידידות מסרן לוקאש וסוחר הכישות היה שמח כל כך על שהכל נגמר עד שבשעת הפרידה אמר לו בפרוזדור: “אם חלילה תיפצע במלחמה, תבוא אלינו להבראה. נטפל בך בנאמנות.”

כשחזר סרן לוקאש אל חדר־השינה שבו התלבשה גברת קאטי לדרך, מצא על שולחן הרחצה ארבע מאות כתר ופתק בזה הלשון:

“אדוני הסרן, אתה לא הגנת עלי מפני הקוף הזה, בעלי, האידיוט ממדרגה ראשונה. הרשית לו לסחוב אותי עמו כמו חפץ ששכח בדירה. ובאותה שעה הרשית לעצמך להעיר שהצעת לי הכנסת־אורחים. אני מקווה שלא גרמתי לך הוצאה גדולה יותר מארבע מאות הכתרים המצורפים ובהם, בבקשה ממך, תתחלק עם משרתך.”

סרן לוקאש עמד שעה קלה והפתק בידו, אחר־כך קרע אותו לאט־לאט. בחיוך הסתכל בכסף המונח על שולחן־הרחצה וכשנוכח לדעת כי מרוב ריגוש שכחה הגברת מסרק על השולחן, שלפני הראי שלו עשתה את שערה, צירף אותו אל המזכרות הפטישיסטיות שלו.

שווייק לא חזר אלא אחר־הצהריים. הוא חיפש פינשר־אורוות בשביל הסרן.

“שווייק,” אמר הסרן, “הגברת שהתגוררה כאן כבר עזבה. בעלה בא לקחת אותה. ותמורת כל השירותים שעשית למענה השאירה ארבע מאות כתר על שולחן־הרחצה. אתה חייב להודות לה יפה, ובעצם לבעלה, משום שזה הכסף שלו שלקחה עמה לדרך. אכתיב לך מכתב.”

הוא הכתיב לו:

“אדוני הנכבד, אנא מסור תודתי מקרב־לב על ארבע מאות הכתר שנתנה לי רעייתך בעד השירותים שעשיתי למענה בעת ביקורה בפראג. כל מה שעשיתי למענה עשיתי בחפץ־לב ולכן אין אני יכול לקבל את הסכום הזה ואני שולח אותו…”

“נו, תמשיך לכתוב, שווייק. מה אתה מתנדנד כל כך? איפה הפסקתי?”

“ולכן אני שולח אותו,” אמר שווייק בקול רועד, רווּי עצבות.

“יפה, ובכן: אני שולח אותו חזרה ברגשי הוקרה עמוקים. בברכה ובכבוד רב ובנשיקת־יד לגברת, יוזף שווייק, משרת אצל סרן לוקאש.”

“גמרת?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, רק חסר התאריך.”

“20 בדצמבר 1914. עכשיו תכתוב את המעטפה, תקח את ארבע מאות הכתר, תביא אותם לדואר ותשלח אותם לפי המען הזה.”

וסרן לוקאש התחיל שורק בעליצות אריה מתוך האופרטה “הגברת הגרושה”.

“עוד דבר, שווייק,” שאל סרן לוקאש כשעמד שווייק לצאת לדואר. “מה עם הכלב שהלכת לחפש?”

“שמתי עין על אחד, אדוני, יצור יפה מאוד, אבל יהיה קשה להשיג אותו. מחר אני יכול להביא אותו, אני מקווה. הוא נושך.”

ו.

את המלים האחרונות לא שמע סרן לוקאש, והרי היו רבות־משמעות כל כך. שווייק רצה להוסיף: “הנבלה נשכה על ימין ועל שמאל,” אבל לבסוף חשב בלבו: “מה, בעצם, זה עניינו של הסרן? רוצה כלב, אז יקבל כלב!”

אין זה פשוט לומר: “תביא לי כלב!” בעלי־כלבים שומרים עליהם בשבע עיניים אפילו כשלא מדובר בכלבים גזעיים. אפילו כלב חסר־ייחוס, שאינו עושה כלום חוץ ממה שהוא מחמם את רגליה של איזו זקנה, אהוב על בעליו ואין נותנים להפיל שערה מראשו.

כלב, בפרט אם גזעי הוא, ודאי חש באינסטינקט שיום אחד עתידים לגזול אותו מבעליו. הוא שרוי בפחד תמידי שיגנבו אותו, שיום אחד חייבים לגנוב אותו. למשל, כלב מתרחק בשעת טיול מבעליו. תחילה הוא עליז ומשתולל. משחק עם כלבים אחרים, מטפס עליהם בצורה מגונה והם מטפסים עליו. מרחרח אבני־שפה, מרים את רגלו בכל פינה, גם מעל לסל תפוחי־אדמה של הירקנית. קיצורו של דבר, הוא מלא חדוות־חיים והעולם יפה בעיניו כבעיני נער שעמד בהצלחה בבחינות־הבגרות.

אבל לפתע אתה רואה, שעליצותו נעלמת והוא מרגיש שהלך לאיבוד. עכשיו תוקף אותו לראשונה היאוש האמיתי. הוא מתרוצץ ברחובות מבוהל, מרחרח, מייבב ובחוסר־ישעו הוא מקפל את הזנב בין רגליו, את אזניו הוא מושך אחורנית ואץ־רץ אל הלא־נודע.

אילו ידע לדבר, היה זועק: “אלוהים אדירים, עוד מעט יגנבו אותי!”

האם ביקרתם פעם במכלאה וראיתם שם את הכלבים המבוֹעתים. כולם גנובים. הכרך הצמיח סוג מיוחד של גנבים שמתפרנסים אך ורק מגניבת כלבים. יש מיני כלבלבים, פינשרים ננסיים, שגודלם כגודל כפפה ואפשר להכניסם לתוך כיס המעיל או לתוך ידונית־אשה. ואפילו את הדוֹגה הגרמנית המנומרת, הנשכנית השומרת בפראות על הווילה בפרבר, גונבים בלילה. והם סוחבים את כלב־המשטרה מתחת לחטמו של השוטר. אתה מוביל כלב ברצועה, הם חותכים אותה ומיד הם נעלמים יחד עם הכלב, ואתה מביט תוהה אחרי הרצועה המיותמת. חמשים אחוז מן הכלבים שאתה פוגש ברחוב החליפו כמה פעמים את בעליהם ולעתים אתה קונה את הכלב של עצמך, שנגנב ממך לפני שנים בעודנו גור, כשהלכתם לטייל. סכנת הגניבה גדולה ביותר כשמוציאים את הכלבים לצרכיהם הקטנים או הגדולים. בעיקר הם נעלמים בשעת העשייה הגדולה. לכן כל כלב מביט סביבו בשעת מעשה מתוך זהירות.

יש כמה וכמה דרכים בגניבת כלבים – במישרין, כדרך כייסים, או בנכלי פיתוי של היצור האומלל. רק במקראות של בתי־ספר ובלימודי־טבע הכלב הוא בעל־חיים נאמן. תן אף לנאמן שבכלבים להריח נקניק מטוגן מבשר־סוס ומיד הוא אבוד. הוא שוכח את אדוניו, שעל־ידו הוא צועד, פונה אחורה והולך בעקבותיך. והריר נוזל מפיו, ברוב תוחלתו לתענוג הגדול של אכילת הנקניקיה הוא מכשכש בזנבו בחביבות ומרחיב את נחיריו כסוס־הרבעה השוקק ביותר כשמובילים אותו אל הסוסה.

במאלה סטראנה סמוך למדרגות הארמון יש מרתף־בירה קטן. יום אחד בבין־הערביים ישבו שם שני גברים. אחד חייל ואחד אזרח. ראשיהם רכונים זה אל זה, הם מסתודדים בצורה מסתורית. מראיהם כקושרי־קשר מימי הרפובליקה הוונציאנית.

“כל יום בשעה שמונה,” לחש האזרח על אזנו של החייל, “הולכת המשרתת אתו סביב כיכר האווליצֶ’ק אל הגן. אבל הוא, הנבלה, נושך על ימין ועל שמאל. אתה לא יכול ללטף אותו” וכשהוא מתקרב עוד יותר אל החייל, הוּא לוֹחש על אזנו: “אפילו בנקניקיה הוא לא נוגע.”

“בצלויה?” שואל החייל.

“אפילו לא בצלויה.”

שניהם יורקים.

“אז מה הנבלה הזאת אוכלת?”

“אלוהים יודע מה. יש כלבים שהם מפונקים ומעודנים כמו ארכיהגמון.”

החייל והאזרח השיקו כוסותיהם והאזרח שוב לחש: “פעם לא רצה שפיץ שחור, שהייתי זקוק לו בשביל המכלאה בקלאמובקה, אפילו לגעת בנקניקיה. הלכתי אחריו שלושה ימים עד שלא החזקתי עוד מעמד ושאלתי בגלוי את הגברת שהלכה עם הכלב הזה לטיול, מה הוא, בעצם, אוכל שהוא יפה כל כך. זה החמיא לגברת והיא אמרה שהכי־הרבה הוא אוהב צלעות חזיר. אז קניתי לו שניצל. חשבתי שזה יותר טוב. ואתה רואה, הנבלה הזאת אפילו לא נגעה בזה, מפני שזה היה בשר־עגל. הוא היה להוט רק אחרי בשר־חזיר. אז קניתי לו צלע־חזיר. נתתי לו אותה שיריח ואני רץ והכלב אחרי. הגברת צעקה: ‘פּוּנטיק, פּוּנטיק!’ אבל איפה היה פּוּנטיק היקר? הוא רץ אחרי צלע־החזיר עד לפינת הרחוב. שם קשרתי לו שרשרת על הצוואר ולמחר כבר היה במכלאה בקלאמובקה. היתה לו קווּצת שערות לבנות מתחת לצוואר, וצבעו אותה לשחור ואף אחד לא הכיר אותו. אבל הכלבים האחרים, והיו רבים, כולם נמשכו אחרי נקניקיה צלויה מבשר־סוס. הכי־טוב היית עושה, אילו היית שואל אותה, מה האוכל האהוב על הכלב שלה. אתה חייל, בעל גוף, והיא בטח תגיד לך יותר מאשר לי. אני כבר שאלתי אותה, אבל היא הביטה עלי כאילו רצתה לרצוח אותי ואמרה: ‘מה זה עסקך?’ היא לא יפה כל כך, קוֹפה, אבל עם חייל היא תדבר.”

“האם זה באמת פינשר־אורוות? הסרן שלי לא רוצה אחר.”

“חתיך של פינשר־אורוות. מלח ופלפל, גזעי באמת, כמו שאתה שווייק ואני בלאהניק. אני רק צריך לדעת מה הוא אוכל, ואת זה אתן לו ואביא אותו אליך.”

שני הידידים שוב השיקו את כוסותיהם. בלאהניק היה מספק כלבים לשווייק עוד בזמן שזה התפרנס ממכירת כלבים לצבא. בעל נסיון היה וסיפרו עליו שהוא קונה מתחת לדלפק כלבים חשודים מתחנת ההסגר ומוכר אותם הלאה. פעם אפילו חלה בכלבת ובמכון פסטֶר בווינה היה בן־בית. עתה ראה לו חובה לסייע לשווייק שלא על מנת לקבל שכר. הוא הכיר את כל הכלבים בכל פראג וסביבתה ועכשיו דיבר בלחש כדי שבעל המרזח לא יזהה אותו. לפני ששה חדשים סחב ממנו גור כלב־תחש מוסתר מתחת למעילו, לאחר שנתן לו למצוץ חלב מבקבוק־תינוק והגור הטיפש חשב אותו, כנראה, לאמו ואפילו לא צייץ.

דרך עקרון לא גנב אלא כלבים גזעיים והיה יכול לשמש מומחה בבתי־דין. הוא היה מספק כל מה שנזדמן לו לבתי־גידול־כלבים ולאנשים פרטיים, וכשהיה הולך ברחוב היו הכלבים, שהיו קרבנותיו בעבר חורצים לשון כלפיו ולפעמים, כשהיה עומד על־יד חלון־ראווה, היה איזה כלב נקמני מרים רגל מאחורי גבו ומרטיב את מכנסיו.

*

למחרת בשעה שמונה בבוקר אפשר היה לראות את החייל הטוב שווייק מתהלך אנה ואנה בפינת ככר האווליצ’ק שליד הגן הציבורי. הוא חיכה לעוזרת עם פינשר־האורוות. סוף־סוף זכה לראותם ועל פניו עבר כלב משופם, סמור זיפים חדים, בעל עיניים שחורות נבונות. עליז היה כמו כל הכלבים לאחר שגמרו את עשיית צרכיהם ורץ אל האנקורים האוכלים לארוחת־בוקר גללי סוסים ברחוב.

אחר־כך עברה ליד שווייק זו שהכלב היה נתון להשגחתה. היתה זו עלמה מזדקנת ושערותיה קלועות למשעי בצורת זר סביב ראשה. שרקה לכלב ונופפה בשרשרת ובשוט אלגאנטי.

שווייק פנה אליה:

“תסלחי לי, גברת, איך הולכים מפה לז’יז’קוב?”

נעצרה והסתכלה בו כדי לראות, אם הוא מדבר בכנות ופניו הטובים של שווייק אמרו לה, כי אכן חייל זה רוצה, כנראה, באמת להגיע לז’יז’קוב. ארשת פניה התרככה והיא הסבירה לו ברצון, איך עליו ללכת לשם.

“לא מזמן העבירו אותי לפראג,” אמר שווייק. “אני לא מכאן, אני מהכפר, גם את לא מפראג?”

“אני מווֹדניאני.”

“אז אנחנו מאותה סביבה,” ענה שווייק. “אני מפרוֹטיבין.”

התמצאותו של שווייק בישובי דרום בוהמיה, שרכש לו בעת תמרונים בסביבה ההיא, מילאה את לב העלמה הרגשה של אחוות בני מקום.

“אז אתה מכיר בכיכר של פרוטיבין את הקצב פייכאר.”

“כמובן שאני מכיר אותו. הרי זה אחי. אותו אוהבים אצלנו כולם. הוא הגון מאוד, אדיב. יש לו בשר טוב והוא לא מרמה במשקל.”

“האם אתה במקרה לא ממשפחת יארֶש?” שאלה העלמה, שהתחילו להתעורר בה רגשי חיבה לחייל האלמוני.

“נכון.”

“ושל איזה יארש? של זה מקרץ' ליד פרוטיבין או של זה מראז’יצֶה?”

“מראז’יצה.”

“הוא עדיין מחלק בירה?”

“עדיין.”

“אבל הוא צריך להיות הרבה מעל ששים?”

“בן שבעים ושמונה באביב השנה,” אמר שווייק בשלווה. “עכשיו קנה לו כלב ונוסע לו בנעימים. הכלב יושב על העגלה. בדיוק כלב כמו ההוא שרודף אחרי האנקורים. כלב יפה, נחמד מאוד.”

“זה שלנו,” הסבירה לו ידידתו החדשה. “אני משרתת פה אצל האדון האלוף. אתה לא מכיר את האדון האלוף שלנו?”

“מכיר. זה אינטליגנט גדול,” אמר שווייק. “גם אצלנו בבודיוביצה היה אלוף כזה.”

“האדון שלנו קפדן גדול, וכשסיפרו בזמן האחרון שבסרביה קיבלנו מכות, בא הביתה משתולל, זרק במטבח את כל הצלחות ורצה לפטר אותי.”

“אז זה הכלב שלכם,” הפסיק אותה שווייק. “באמת חבל שהסרן שלי לא יכול לסבול כלבים, כי אני דווקא אוהב אותם.”

השתתק ולפתע הפליט: “אבל לא כל כלב אוכל את הכל.”

“הפוקס שלנו בררן גדול. זמן־מה בכלל לא רצה לאכול בשר, עכשיו שוב התחיל.”

“ומה הוא אוהב הכי־הרבה?”

“כבד, כבד מבושל.”

“של עגל או של חזיר?”

“זה לא משנה לו,” חייכה “בת־סביבתו” של שווייק, שהשאלה האחרונה היתה בעיניה כנסיון הלצה שלא הצליח.

הם טיילו זמן־מה. אחר־כך הצטרף אליהם פינשר־האורוות ונקשר לשרשרת. הוא נהג בשווייק מנהג קרבה יתרה וניסה לקרוע את מכנסיו לפחות דרך זממו, קיפץ עליו, ולפתע כאילו הרגיש מה שווייק זומם, חדל לקפץ והלך עצוב ושפל־רוח, נותן מבטים מלוכסנים בשווייק כרוצה לומר: “אז גם לי צפוי?”

אחר־כך אמרה לו שהיא באה לכאן עם הכלב גם כל ערב בשעה שש, שהיא לא מאמינה לשום גבר בפראג, שפעם נתנה מודעה לעתון לצרכי נישואין וענה רק מסגר אחד והוציא ממנה שמונה מאות כתר בשביל איזו המצאה ונעלם. בכפר האנשים בהחלט הגונים יותר. אם תתחתן פעם, אז רק עם איש מהכפר, אבל רק אחרי המלחמה. נישואי מלחמה הם בעיניה טיפשות, מפני שבדרך־כלל אשה כזאת נשארת אלמנה.

שווייק עורר בה תקווה רבה שיבוא בשעה שש והלך כדי להודיע לידידו בלאהניק שהכלב אוכל כבד מכל סוג.

“אכבד אותו בכבד־בקר,” החליט בלאהניק. “בזה משכתי פעם את הברנארדיני של וידרה, בעל בית החרושת, כלב נאמן באופן יוצא מן־הכלל. מחר אביא לך את הכלב במצב תקין.”

בלאהניק עמד בהבטחתו. שעה ששווייק גמר אחר־הצהריים לסדר את הדירה, נשמעו נביחות מאחורי הדלת ובלאהניק גרר לתוך הדירה את פינשר־האורוות הסורר, שהיה סמור־זיפים עוד יותר משהטבע ברא אותו. גלגל את עיניו בפראות ומבטו הזועם הזכיר נמר רעב בכלוב שבגן־חיות, הרואה לפניו מבקר שמן. ניקש בשיניו, נהם, כאומר: “אקרע, אטרוף.”

קשרו את הכלב לרגלי שולחן־המטבח ובלאהניק תיאר את תהליך הסחיבה.

“הלכתי בכוונה סביבו, מחזיק את הכבד המבושל עטוף בנייר. הוא התחיל לרחרח ולקפוץ עלי. לא נתתי לו כלום והלכתי הלאה. הכלב אחרי. על־יד הגן הסתובבתי ונכנסתי לרחוב בראדובסקה, ונתתי לו את החתיכה הראשונה. הוא בלע אותה בהליכה, כדי לשים עין עלי. פניתי ליינדז’יסקה ושם נתתי לו עוד מנה. ואחרי שחיסל את הכל, קשרתי אותו לשרשרת וסחבתי אותו לאורך כיכר ואצלאב דרך וינוֹהראדי עד לוורשוביצה. בדרך עשה צרות צרורות. כשעברתי על פסי החשמלית נשכב ולא רצה לזוז. אולי רצה שהחשמלית תדרוס אותו. הבאתי אתי גם טופס לאילן־יוחסין שקניתי בחנות מכשירי־הכתיבה של פוּקס. אתה יודע לזייף אילנות־יוחסין, שווייק?”

“זה צריך להיות כתוב בכתב־היד שלך. תכתוב שמוצאו מלייפציג מבית הגידול של פון בילוב. האב – ארהניים פון קאהלבסברג, האם – אֶמה פון טראומטנסדורף, מצד אביה – זיגפריד פון בוּזנטאל. האב קיבל פרס ראשון בתצוגה של פינשרים בברלין בשנת 1912. האם זכתה במדליית הזהב מטעם האגודה לגידול כלבים גזעיים בנירנברג. בן כמה הוא, לפי דעתך?”

“לפי השיניים – בן שנתיים.”

“תכתוב: שנה וחצי.”

“לא גזזו לו טוב את האזניים, שווייק, תביט על האזניים שלו.”

“זה אפשר לתקן. נגזוז אותן אחרי שיתרגל אלינו. עכשיו זה רק ירגיז אותו עוד יותר.”

הנגנב רטן ונהם פרועות, התפתל ואחר־כך השתטח עייף ומחכה לראות מה יקרה לו עכשיו.

אט־אט נרגע, רק מפעם לפעם ייבב בעצבות.

שווייק הציע לפניו את שארית הכבד שנמסר לו על־ידי בלאהניק. אבל הכלב התעלם מן הכבד, נתן בו מבט סרבני, והסתכל בשווייק ובבלאהניק כאומר: “כבר נפלתי פעם בפח. תאכלו אותו אתם בעצמכם.”

שכב כמשלים עם גורלו והעמיד פני ישן. אחר־כך נזכר פתאום במשהו, קם, התחיל לעמוד על שתי רגליו האחוריות ונענע את הקדמיות. הוא נכנע.

על שווייק לא עשתה תמונה מרגשת זו שום רושם.

“לשכב,” צעק על המסכן, והוא נשכב ופלט יבבות קורעות־לב.

“איזה שם נכניס לאילן־היוחסין?”, שאל בלאהניק. “קראו לו פוֹקס. אז צריך שזה יהיה משהו דומה כדי שיבין אותו מיד.”

“אולי נקרא לו מאקס? תראה, איך הוא זוקף אזניים? לקום, מאקס!”

פינשר־האורוות האומלל, שגזלו ממנו גם את ביתו גם את שמו, קם וחיכה לפקודות נוספות.

“אני חושב שצריך לשחרר אותו,” החליט שווייק. “נראה מה שיעשה.”

כששוחרר היתה דרכו הראשונה אל הדלת, ושם נבח שלוש נביחות קצרות מול הידית, כשהוא מאמין, כנראה, ברוחב־לבם של הרשעים הללו. כיוון שנוכח לדעת, שאין בלבם הבנה לכיסופיו לצאת, עשה שלולית ליד הדלת, משוכנע שעכשיו יזרקו אותו החוצה, כפי שנהגו לעשות בימי נעוריו, כאשר האלוף לימד אותו הרגלי־נקיון בדרכי משמעת צבאית.

במקום זה העיר שווייק: “זה פיקח, זה ממזר גדול.” הרביץ לו ברצועה והטביל את זרבוביתו בשלולית, עד שבקושי הצליח להתנקות בלקיקה.

הוא ייבב מרוב השפלה והתחיל מתרוצץ במטבח, מרחרח ביאוש את עקבותיו־שלו. ואחר־כך לפתע־פתאום ניגש אל השולחן, זלל מהרצפה את שארית הכבד, נשכב ליד התנור, ונרדם תשוש מכל ההרפתקה.

“כמה אני חייב לך?” שאל שווייק את בלאהניק, כשנפרד ממנו.

“אין על מה לדבר, שווייק,” אמר בלאהניק רכות. “בשביל חבר ותיק אני עושה את הכל, בעיקר כשזה משרת בצבא. שמור על עצמך, בחור, ואל תוביל אותו אף פעם דרך כיכר האווליצ’ק. שלא יקרה איזה אסון. אם תהיה זקוק עוד לאיזה כלב, אתה יודע איפה שאני גר.”

שווייק הניח למאקס לישון זמן רב ובינתיים קנה באטליז רבע קילו כבד, בישל אותו והמתין עד שיתעורר מאקס, לאחר שקירב לחטמו חתיכת כבד חמים.

מאקס התחיל מתלקק בשנתו, אחר־כך התמתח, רחרח את הכבד ובלע אותו. אחר־כך הלך אל הדלת וחזר על הנסיון הקודם שעשה בידית.

“מאקס!” קרא אליו שווייק, “בוא אלי!”

בא בחשדנות. שווייק הושיב אותו על ברכיו, ליטף אותו ובפעם הראשונה התחיל מאקס לכשכש בשארית זנבו הקצוץ. בעדינות תפס בשיניו את ידו של שווייק, החזיק בה בפיו, והסתכל בשווייק בעיניים נבונות כאומר: “כאן אין מה לעשות. אני רואה שהפסדתי.”

שווייק הוסיף ללטף אותו והתחיל מספר לו בקול רך:

“היה היה כלב ושמו פוקס וזה חי אצל אלוף אחד. העוזרת הוציאה אותו לטיול ובא איש אחד וגנב את פוקס. פוקס הגיע לצבא אל סרן אחד, וקראו לו מאקס. מאקס, תן יד! אתה תראה, מטומטם, אנחנו עוד נהיה חברים טובים, אם תהיה ילד טוב וממושמע, אחרת תלמד אצלי מה זה צבא.”

מאקס קפץ מברכיו של שווייק והתחיל מכרכר סביבו. בערב כשחזר סרן לוקאש מהקסרקטין כבר היו שווייק ומאקס ידידים־בנפש.

שווייק הסתכל במאקס והרהר הרהורים פילוסופיים: “בסך־הכל, כשחושבים על זה, גם כל חייל נסחב מביתו.”

סרן לוקאש היה מופתע לטובה למראה מאקס, ששמח שמחה גדולה בראותו שוב גבר נושא־חרב.

על השאלה מאין הוא בא וכמה עלה, הודיע שווייק בשלוות־נפש גמורה שקיבל את הכלב מתנה מחבר, שזה עתה גויס.

“טוב מאוד, שווייק,” אמר סרן לוקאש, כשהוא משחק עם הכלב. “בראשון לחודש תקבל ממני חמשים כתר.”

“אני לא יכול לקבל אותם, אדוני.”

“שווייק,” אמר סרן לוקאש בחומרה. “כשהתחלת בשירות אצלי, הסברתי לך שאתה צריך לציית לכל מלה. אם אני אומר לך שאתה מקבל חמשים כתר, אתה צריך לקחת אותם ולהוציא אותם על שתייה. מה תעשה, שווייק, בחמשים הכתר?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאוציא אותם על שתייה לפי פקודה.”

“ואם אולי אשכח, שווייק, אני מצווה עליך שתזכיר לי שעלי לתת לך חמשים כתר בעד הכלב. הבנת? אולי יש לכלב פרעושים? מוטב שתעשה לו אמבטיה ותקרצף אותו. מחר אני בתפקיד, אבל מחרתיים אצא אתו לטייל.”

בשעה ששווייק רחץ את מאקס, צעק האלוף, בעליו הקודם, צעקות נוראות ואיים שיעמיד את האיש שגנב את הכלב לפני בית־דין צבאי, כדי שיעמידו אותו לקיר, יתלו אותו, יכלאו אותו לעשרים שנה ויעשו ממנו קציצות.

“שהשד ידפוק את המנוול,” נשמע קולו של האלוף עד שרעדו חלונות ביתו, “רוצחים שפלים כאלה אני אגמור אחת־ושתיים.”

ענני פורענות נישאו מעל לראשיהם של שווייק וסרן לוקאש.

15. הפורענות

אלוף פרידריך קראוס נושא התואר פון צילֶרגוּט על שם כפר בגליל זַאלצבורג, שאבותיו גימרו אותו במאה השמונה־עשרה, היה שוטה ממדרגה ראשונה. כשהיה מספר משהו, דברים מובנים־מאליהם, היה שואל תמיד, אם הכל ירדו לסוף דעתו: “ובכן חלון, רבותי, אתם יודעים מה זה חלון?”

או: “דרך שיש לה תעלות משני צדדיה קרויה כביש. ובכן, רבותי, אתם יודעים מהי תעלה. תעלה היא חפירה שעובדים בה אנשים מספר. זהו שקע. כן. עובדים באתים. אתם יודעים מה זה אֵת?” הוא סבל משגעון של מסביר ועשה זאת בהתלהבות של ממציא המרצה על יצירתו.

“ספר, רבותי, כלומר: ריבועי נייר, גזורים בגדלים שונים, מודפסים ומכורכים ומחוברים בדבק, כן, רבותי, אתם יודעים מה זה דבק. דבק הוא חומר דביק.”

הוא היה שוטה רב ועצום עד שהקצינים היו עוקפים אותו מרחוק כדי שלא לשמוע מפיו שהמדרכה חוצצת בין הרחוב ובין נתיב־הנסיעה ושזה פס מוגבה ומרוצף מסביב לחזיתות הבתים. וחזית הבית היא אותו חלק הנראה מן הרחוב או מן המדרכה. אי אפשר לראות את אחורי הבית מן המדרכה, דבר שאנו יכולים להיווכח בו כשאנו ירודים לנתיב־הנסיעה.

הוא היה מוכן ומזומן להמחיש מיד את אמיתות טענותיו אלה. למזלו, נדרס. מאז ניטמטמה דעתו עוד יותר. היה עוצר קצינים ברחוב ופותח בשיחות ארוכות לאין־סוף אתם על קמיעות, השמש, מדחומים, סופגניות, חלונות ובולי־דואר.

באמת משונה היה, איך ראש־כרוב זה הצליח במהירות יחסית לעלות בדרגה ולהסתייע באנשים רבי־השפעה, כגון הגנרל הממונה עליו, שתמך בו למרות חוסר־יכולתו המוחלט בענייני צבא.

בעת תמרונים עולל פלאי־פלאים גם גדודו. מעולם לא בא למועד לשום מקום, הוליך את גדודו בסך מול מכונות־יריה, ולפני שנים, בעת התמרונים הקיסריים בדרום בוהמיה, הלכו לאיבוד לגמרי הוא וגדודו, הגיע עד למורביה ושם התגלגלו עוד ימים מספר לאחר שכבר נסתיימו התמרונים ושאר החיילים כבר נמו בקסרקטינים. אבל גם מזה יצא בשלום.

קשרי הידידות בינו ובין הגנרל ומפקדים בכירים אחרים, מטמטמים לא פחות, של אוסטריה הישנה זיכו אותו בעיטורים ובאותות־הצטיינות לרוב, מה שהגדיל את כבודו בעיניו והוא ראה את עצמנו כחייל הטוב ביותר תחת השמש ומומחה מאין כמוהו לאסטרטגיה ושאר מדעי הצבא.

במסקרי הגדוד היה קושר שיחה עם החיילים ושואל תמיד אותה שאלה עצמה:

“למה הרובה הנהוג בצבא נקרא ‘מאנליכר’?³²”

בגדוד כינו אותו “טומטומאנליכר.” הוא היה נוקם ונוטר, הורס קצינים כפופים לו, שלא מצאו חן בעיניו, וכשהיו רוצים לשאת אשה, היה מצרף חוות־דעת שליליות ביותר לבקשותיהם.

היתה חסרה לו מחצית אוזנו השמאלית, שנקצצה בימי־נעוריו בדו־קרב עם יריבו שטען כי פרידריך קראוס פון צילרגוט הוא כסיל מושלם.

אם אנו מנתחים את סגולותיו השכליות, אנו מגיעים לכלל מסקנה, שלא עלו במאומה על אותן סגולות שהוציאו את שמו של פראנץ יוזף לבית האבסבורג כאידיוט מדופלם.

בשניהם אנו מוצאים אותה דרך דיבור, אותו שפע של תמימות עילאית. במסיבה אחת במועדון הקצינים הכריז אלוף קראוס פון צילרגוט פתאום ללא כל קשר, שהשיחה נסבה על שילר: “ובכן, רבותי, ראיתי אתמול מחרשת־קיטור מוּנעת על־ידי קטר. שימו לב, רבותי, לא על־ידי אחד, אלא על־ידי שני קטרים. אני רואה עשן מתקרב והנה קטר ומן הקצה השני עוד אחד. אִמרו לי, רבותי, האין זה מגוחך? שני קטרים, כאילו לא די באחד.”

השתתק ואחרי שעה קלה העיר: “כשאוזל הדלק, המכונית נעצרת. גם את זה ראיתי אתמול. ואחר־כך, רבותי, מדברים על תנועה נצחית. היא לא נוסע, היא עומדת, לא זזה. אין לה דלק. האין זה מגוחך?”

עם כל טמטומו היה ירא־שמים במידה לא־רגילה. בדירתו היה מזבח ביתי. לעתים קרובות הלך לכנסיית איגנאץ הקדוש להתוודות ולטעום מלחם־הקודש ומיום פרוץ המלחמה התפלל למען נצחון הנשק האוסטרי והגרמני. עירב נצרות עם חלומות על הגמוניה גרמנית. הוא האמין שאלוהים חייב לעזור בתפיסת נכסיהם ואדמותיהם של המנוצחים.

תמיד עלתה בו חמתו כשקרא בעתונים, כי שוב הובאו שבויים.

היה אומר: “למה להוביל שבויים? צריך לירות בכולם. בלי רחמים. לרקוד בין הגוויות. את כל תושבי סרביה לשרוף עד האחרון, את הילדים לחסל בכידונים.”

לא היה גרוע מן המשורר הגרמני פיראוֹרדט, שפרסם בימי המלחמה שירים ובהם קריאה לגרמניה לשנוא ולקטול ביד־ברזל מיליוני בני־שטן צרפתיים.

עד לעננים בשמי מרום יעלו

תילי עצמות אדם

ובשר מעלה־עשן

*

משסיים סרן לוקאש את הרצאתו בקורס למתנדבים־לשנה יצא עם מאקס לטיול.

“אני רק רוצה להעיר את תשומת־לבך, אדוני,” אמר מתוך דאגה, “שעל הכלב הזה אתה צריך להשגיח טוב מאוד שלא יברח לך. יכול להיות שפתאום יתגעגע על הבית הישן שלו ויתנדף, אם תשחרר אותו מן הרצועה. ואני גם לא מייעץ לך ללכת אתו דרך כיכר האווליצ’ק, כי שם מסתובב כלב קצבים מ’תמונת מריה', וזה נשכן גדול. ברגע שהוא רואה באיזור שלו כלב זר, תיכף ומיד הוא מקנא בו מרוב פחד שההוא יקח ממנו אוכל. הוא כמו הקבצן הזה על־יד השאטאל הקדוש³³.”

מאקס קיפץ בעליצות והתלבט בין רגליו של הסרן, כרך את הרצועה סביב חרבו והפגין שמחה לאין־שיעור על יציאתו לטיול.

הם יצאו לרחוב וסרן לוקאש שם את פעמיו עם הכלב לפשיקופי. שם נועד להיפגש עם גברת אחת בפינת רחוב פאנסקה. שקוע היה בהרהורים מקצועיים. על מה יַרצה מחר בבית־הספר למתנדבים לשנה? איך אנו קובעים את גובהו של תל כלשהו? למה אנחנו מודדים את הגובה לפי פני הים? כיצד אנו מחשבים לפי הגובה שמעל פני הים את הגובה הממשי של תל ממרגלותיו? למה מיניסטריון־המלחמה כולל דברים כאלה בתכנית הלימודים? הרי זה שייך לחיל התותחנים. והרי יש מפות של המטה הכללי. כשהאויב נמצא בנקודה 312, אין טעם לשאול, מדוע נקבע גובה התל לפי פני הים או לחשב מה גובהו. מעיינים במפה – וזהו זה.

מהרהורים אלה נעקר בקריאת “עצור!” חדה, ממש ברגע שהתקרב לרחוב פאנסקה.

בעת ובעונה עם קריאת “עצור” זו ניסה הכלב להשתחרר מן הרצועה, ובנביחותת צהלה התנפל על האיש שפקד עליו לעצור.

מול סרן לוקאש עמד אלוף קראוס פון צילרגוט. סרן לוקאש הצדיע, עמד לפני האלוף וביקש סליחה על שלא ראה אותו.

אלוף קראוס היה ידוע בין הקצינים במאניה שלו ל“עצירה”. ההצדעה היתה בעיניו דבר שהצלחת המלחמה תלויה בו ושעליו בנויה כל עצמת הצבא.

“על החייל להצדיע בכל נפשו!” היה אומר. היתה זו הדוגמה הנעלה ביותר למיסטיקה של סמלים.

הקפיד שהמצדיע יצדיע לפי כל הכללים, בפרטי פרטים, בדייקנות וביראת־כבוד.

ארב לכל מי שעבר על פניו, החל בטוראי וכלה בסגן־אלוף. טוראים שהצדיעו כלאחר־יד, ורק נגעו במצחיית הכומתה כרוצים לומר: “מה נשמע?” הוא עצמו הוביל אותם אל הקסרקטין ליטול עונשם. לדידו לא היה קיים ההסבר “לא ראיתי.”

“חייל,” היה אומר, “חייב לחפש את מפקדו בתוך ההמון ולא לחשוב על שום דבר אלא כיצד למלא את כל חובותיו, כפי שהן רשומות בתקנון השירות. אם הוא נופל בקרב, עליו להצדיע לפני מותו. מי שאינו ידוע להצדיע, או שעושה את עצמו כלא רואה, או מצדיע כלאחר־יד, הוא בעיני שרץ.”

“אדוני הסרן,” אמר אלוף קראוס בקול־אימים, “הדרגות הנמוכות חייבות תמיד להצדיע לגבוהות. זה לא בוטל. ושנית, מאימתי נוהגים קצינים לטייל עם כלבים גנובים? כן, עם כלבים גנובים. כלב השייך למישהו אחר הוא כלב גנוב.”

“הכלב הזה, אדוני…” ניסה להתגונן סרן לוקאש.

“הוא שייך לי, אדוני הסרן,” הפסיקו האלוף בחומרה, “זה פוֹקס שלי.”

פוֹקס או מאקס זכר את אדוניו הקודם ואת החדש הוציא מלבו לחלוטין; הוא התנתק, קפץ על האלוף ויצא מכליו בשמחה כזו, שמסוגל לה רק תלמיד ששית מאוהב, כשהוא מוצא אוזן קשבת אצל בחירת־לבו.

“לטייל עם כלבים גנובים, אדוני הסרן, אינו מתיישב עם כבודו של קצין. האם לא ידעת זאת? קצין אינו יכול לקנות כלב, בלי להיכווח תחילה, אם הוא יכול לרכוש אותו ללא חשש!” הרעים אלוף קראוס וליטף את פוקס־מאקס, והלה בשפלותו התחיל נוהם כנגד סרן לוקאש וחושף את שיניו כאילו ציווה עליו האלוף, בהצביעו על הסרן: “תפוס אותו!”

“אדוני הסרן,” המשיך האלוף, “האם טוב וישר בעיניך לרכוב על סוס גנוב? האם לא קראת את המודעה ב’בוהמיה' וב’טאגבלאט', שאבד לי פינשר־אורוות? לא קראת מודעה שפרסם בעתון הממונה עליך.”

האלוף ספק את כפיו.

“באמת, הקצינים הצעירים הללו! איפה המשמעת? האלוף מפרסם מודעה והסרן אינו קורא אותה.”

“אילו רק יכולתי לתת לך כמה סטירות, תרח זקן!” חשב סרן לוקאש והביט על פאות זקנו של האלוף, שהזכירו לו אוֹראנג־אוּטאן.

“בוא אתי לרגע,” אמר האלוף, וכך הלכו זה עם זה בשיחת־מנעמים.

“בחזית, אדוני הסרן, לא יקרה לך דבר כזה עוד פעם. מאוד לא נעים לטייל עם כלב גנוב בעורף. כן, לטייל עם הכלב של מפקדך בזמן שכל יום נופלים מאות קצינים בשדה־הקרב. ובנוֹסף על כך לא קוראים מודעות! הייתי יכול לפרסם מאה שנה שאבד לי כלב, מאתיים שנה, שלוש מאות שנה!”

האלוף גרף את חטמו בקול, וזה היה אצלו סימן להתרגשות גדולה. אמר: “אתה יכול להמשיך בטיולך.” הסתובב והתרחק, מצליף בשוט־הרכיבה שלו ברוגזה על כנף אדרת־הקצינים שלו.

סרן לוקאש עבר למדרכה השניה ושם שמע שוב: “עצור!” ברגע זה תפס האלוף טוראי אומלל אחד מן המילואים שחשב מחשבות על אמו שבבית ולא נתן את דעתו עליו.

האלוף גרר אותו בכבודו ובעצמו אל הקסרקטין לשם ענישה וכינה אותו שוב ושוב “חזיר ים.”

“מה אעשה לשווייק,” חשב סרן לוקאש. “אשבור לו את הפרצוף. אבל זה לא מספיק. גם לחתוך רצועות מעורו של המנוול לא די.” הוא שכח שעליו להיפגש עם גברת אחת ובחמת־זעם כונן את צעדיו אל ביתו.

“אהרוג אותו, את המנוול,” אמר לעצמו כשעלה על החשמלית.

*

בינתיים היה החייל הטוב שווייק שקוע בשיחה עם שליח מן הקסרקטין. החייל הביא לסרן לוקאש כמה מסמכים לשם חתימה ועכשיו חיכה.

שווייק כיבד אותו בקפה והם דיברו על כך שאוסטריה תאכל חרבון.

שיחתם התנהלה כאילו זו עובדה שאין עליה עוררין. היתה כאן שורה ארוכה של התבטאויות, שכל מלה ומלה בהן היתה נחשבת בעיני בית־דין כבגידה במלכות ומחייבת את האשם בתלייה.

“הקיסר ירום הודו בטח עכשיו כבר מבולבל לגמרי,” הכריז שווייק. “חכם לא היה אף פעם, אבל המלחמה הזאת בטח שתגמור אותו.”

“הוא מטומטם כמו בול־עץ,” קבע בהחלטיות החייל מן הקסרקטין. “אולי הוא אפילו לא יודע שיש מלחמה. אם הוא חתום על המינשר לעמים שלו, זה בטח רמאות. הדפיסו אותו בלי ידיעתו. הוא בכלל כבר לא יודע מה נעשה אתו.”

“הוא גמור,” הוסיף שווייק מתוך ידיעת־העניינים. “הוא עושה במכנסיים וצריכים להאכיל אותו כמו ילד קטן. לא מזמן סיפר אדם אחד בבית־המרזח שיש לו שתי מיניקות ושלוש פעמים ביום הקיסר מקבל את השד.”

“הלוואי שכבר יגיע הזמן ושירביצו לנו ככה, שלאוסטריה תהיה מנוחה!” נאנח החייל מהקסרקטין.

ושניהם המשיכו בשיחתם עד שחרץ שווייק משפט סופי על אוסטריה: “מונארכיה מטומטמת כזאת אסור שתהיה בעולם.” ועל כך ענה חברו כדי להשלים את האמירה הזאת בתוספת מעשית: “ברגע שאגיע לחזית, אני מתנדף.”

אחר־כך הוסיפו להביע את דעותיו של הצ’כי הממוצע על המלחמה. החייל מן הקסרקטין חזר על מה ששמע היום בפראג, שליד נאכוֹד כבר שומעים את התותחים שהצאר הרוסי עוד מעט יגיע לקראקוב.

אחר־כך דיברו על כך ששולחים את התבואה שלנו לגרמניה ושהחיילים הגרמנים מקבלים סיגריות ושוקולדה.

אחר־כך נזכרו במלחמות מימים שעברו ושווייק אמר, שאז, כשהיו זורקים סירים מסריחים לתוך טירה נצורה, לא היו הלוחמים מלקקים דבש בסרחון כזה. פעם קרא שעל טירה אחת שמו מצור במשך שלוש שנים והאויב לא עשה כלום, רק השתעשע בצורה כזאת עם הנצורים.

אין ספק שהיה עוד מוסיף כהנה וכהנה דברי עניין ותבונה, לולא הופסקה השיחה עם שובו של סרן לוקאש.

נתן מבט איום, רצחני בשווייק, חתם על המסמכים, שחרר את החייל והורה לשווייק ללכת אחריו לחדר.

עיניו של סרן לוקאש היו מזרות ברקי־בלהות. התיישב על הכיסא, הסתכל בשווייק ושקל בדעתו, מתי יתחיל בשחיטה.

“קודם כל ארביץ לו כמה מכות בפרצוף,” חשב סרן לוקאש. “אחר־כך ארסק לו את האף, אקרע לו את האזניים ואחר־כך נראה!”

אך מולו הביטו ביושר ובכנות זוג עיניו הטובות, התמימות של שווייק, שהעז להשבית את השקט שלפני הסערה במלים: “מודיע בהכנעה, אדוני, שאבד לך חתול. הוא זלל משחת־נעליים והרשה לעצמו להתפגר. זרקתי אותו למרתף, אבל של השכנים. חתול־אנגורה טוב ויפה כזה כבר לא תמצא.”

“מה אעשה בו?” חלפה מחשבה בראשו של סרן לוקאש. “ריבונו של עולם, יש לו פרצוף מטומטם כל כך.”

ועיניו הטובות, התמימות של שווייק הוסיפו להקרין רוֹך ועדנה, ויחד אתם הבעה של שלוות־נפש מוחלטת האומרת, שהכל בסדר ולא קרה דבר, ואם קרה, הרי גם זה בסדר, שבכלל קורה משהו.

סרן לוקאש ניתר ממקומו, אבל לא היכה בשווייק, כפי שנתכוון תחילה. נופף אגרון מתחת לאפו וצווח: “שווייק, אתה גנבת כלב!”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שלא ידוע לי על מקרה כזה מן הזמן האחרון ואני מרשה לעצמי להעיר שאתה יצאת אחר־הצהריים עם מאקס לטיול, ולכן בכלל לא יכולתי לגנוב אותו. ראיתי מיד, כשחזרת בלי הכלב, שמשהו קרה. לזה קוראים סיטואציה. ברחוב ספאלֶנה יש רצען, שמו קוּנֶש, וזה לא יכול היה לצאת עם הכלב שלו לטיול בלי לאבד אותו. בדרך־כלל שכח אותו באיזה בית מרזח או שמישהו גנב אותו, או ששאל אותו ולא החזיר…”

“שווייק, בהמה, לכל הרוחות, סתום את הפה! או שאתה נוכל ממולח או שאתה גמל כזה, כסיל הכסילים. הכל אצלך משלים, אבל אני אומר לך: אתי אל תשחק! מאין הבאת את הכלב? איך הגעת אליו? אתה יודע שהוא שייך לאלוף שלנו, שלקח אותו עמו לאחר שנפגשנו במקרה? אתה יודע שזה בזיון עולמי נורא? עכשיו תגיד את האמת? גנבת אותו או לא גנבת?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שלא גנבתי אותו.”

“ידעת שזה כלב גנוב?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, ידעתי שזה כלב גנוב.”

“שווייק, ישו מריה, אל אלוהים, אני אהרוג אותך, חיה רעה, בהמה, חמור, טינופת. אתה באמת מטמטם כזה?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, כן.”

“למה הבאת לי כלב גנוב, למה הכנסת לי את החיה הזאת לתוך הבית?”

“כדי לגרום לך נחת, אדוני.”

ועיני שווייק הביטו בחביבות וברוך לתוך פניו של לוקאש שהתיישב עכשיו על כיסא ונאנח: “למה אלוהים מעניש אותי בבהמה כזו?”

הסרן ישב על הכיסא כמשלים בשתיקה עם גורלו, והיתה לו הרגשה, שאין לו הכוח לתת סטירה לשווייק, ואפילו לא לגלגל סיגריה. הוא עצמו לא ידע, מדוע הוא שולח את שווייק לקנות את “בוהמיה” ואת “טאגבלאט” כדי ששווייק יוכל לקרוא את מודעת האלוף על גניבת הכלב.

שווייק חזר ובידו העתונים הפתוחים בדף המודעות. פניו קרנו מנחת והוא הכריז בשמחה: “זה בפנים, אדוני. האדון האלוף מתאר כל כך יפה את פינשר־האורוות הגנוב. תענוג לקרוא. והוא עוד מבטיח פרס של מאה כתר למי שיביא אותו. זה פרס הגון מאוד. בדרך כלל נותנים רק פרס של חמשים כתר, איזה בוזֶ’טייך מקוֹשיזֶ’ה התפרנס מזה. תמיד גנב כלב, אחר־כך חיפש במודעות, מי הלך לאיבוד, ומיד הלך לשם. פעם גנב שפיץ שחור יפה, ומכיוון שבעליו לא פרסם מודעה, ניסה את מזלו ופרסם בעתון מודעה בעצמו. המודעות עלו לו חמישיה, עד שבסוף הופיע איש אחד ואמר שזה הכלב שלו שנאבד והוא חשב שאין טעם לחפש אחריו, כי לא האמין ביושר של בני־האדם. אבל עכשיו הוא רואה שבכל זאת יש עוד אנשים ישרים וזה משמח אותו מאוד. באופן עקרוני הוא מתנגד לתת משהו בעד יושר, אבל כמזכרת הוא נותן לו את הספר שלו על גידול פרחים בבית ובגינה. בוזֶ’טייך היקר תפס את השפיץ השחור ברגליים האחוריות והרביץ בו על ראשו של האדון ההוא ומאותו יום נשבע שלא יפרסם עוד מודעות. אם אין מי שמחפש אחריו במודעה, יותר טוב למכור את הכלב למכלאה.”

“לך לישון,” ציווה סרן לוקאש. “אתה מסוגל לקשקש עד אור הבוקר.” גם הוא הלך לישון ובלילה חלם על שווייק שגנב את סוסו של יורש־העצר, הוליך אותו אליו ויורש־העצר הכיר את סוסו בשעת המסדר, כשהוא, סרן לוקאש האומלל, רכב עליו בראש פלוגתו.

בבוקר הרגיש סרן לוקאש כמו אחרי ליל הילולה, שבו ספג כמה סטירות. סיוט מדכא בצורה בלתי־רגילה לא הרפה ממנו. הוא לא נרדם אלא לפנות בוקר, תושש מחלום־הבלהות, והתעורר רק לשמע דפיקות על הדלת. הופיעו פניו של שווייק שביקש לדעת, מתי להעיר את האדון.

סרן לוקאש גנח במיטתו: “החוצה, בהמה, אתה משהו איום!”

אך כשכבר היה ער ושווייק הביא לו ארוחת־בוקר, הפתיעה אותו שאלה חדשה של שווייק: “מודיע בהכנעה, אדוני, אולי אתה רוצה שאשיג לך כלב חדש?”

“אתה יודע, שווייק, מתחשק לי להעמיד אותך לפני בית־דין צבאי,” אמר באנחה סרן לוקאש, “אבל הם היו מזכים אותך, משום שלא ראו מימיהם טמטום עילאי כזה. רק הסתכל בפניך בראי. האם אתה לא מקבל בחילה מהבעת הפנים המטומטמת שלך? אתה בדיחת־הטבע האידיוטית ביותר שראיתי מימי. נו, תגיד את האמת, שווייק, אתה מוצא חן בעיני עצמך?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שלא. בראי הזה אני כזה עקום או משהו. הראי הזה לא מלוטש. אצל הסיני ההוא, סטאנייק, היה פעם ראי קמור, ומי שהסתכל בו על עצמו, התחשק לו להקיא. פרצוף כזה, ראש כמו גיגית, בטן כמו של כומר שיכור, בקיצור פיגורה. פעם עבר שם הנציב, הסתכל בעצמו, ותיכף נתן הוראה לסלק את הראי.”

סרן לוקאש הסב את ראשו, נאנח, וראה לנכון לתת את דעתו על הקפה־בחלב שלו במקום להתעסק בשווייק.

בינתיים היה שווייק עסוק במטבח וסרן לוקאש שמע אותו משם שר:

גרֶנוויל דרך שער המגדל צועד

החרבות נוצצות ועלמות־החן בוכיות

אחר כך שמע עוד שיר מהמטבח:

אנו החיילים, אנו האדונים

אותנו אוהבות כל הבחורות

כיסינו מלאים, חיים אנו עושים

“אתה בטח נהנה, ממזר,” חשב סרן לוקאש בלבו וירק יריקה.

בפתח נראה ראשו של שווייק: “מודיע בהכנעה, אדוני, שבאו לקרוא לך לקסרקטין. אתה תיכף ומיד צריך ללכת אל האדון האלוף. השליח שלו פה.”

וכממתיק־סוד הוסיף: “אולי זה בגלל הכלבלב ההוא.”

“כבר שמעתי,” אמר סרן לוקאש, כשהשליח רצה למסור לו את הודעתו בפרוזדור.

הוא אמר זאת בקול־נכאים ויצא בהטילו מבט רצחני בשווייק.

*

לא היה זה ראפורט. היה משהו גרוע יותר. כשנכנס סרן לוקאש ללשכה, ישב האלוף בכורסתו ופניו קודרים.

“לפני שנתיים, אדוני הסרן,” אמר האלוף, “ביקשת העברה לגדוד 91 לבודיוביצה. אתה יודע איפה בודיוביצה? על גדות הוולטאבה, כן, על נהר הוולטאבה, שם נשפך לתוכו האוֹהרזֶ’ה או משהו דומה, עיר נעימה מאוד, אפשר לומר, ואם אינני טועה, יש שם סוללה. אתה יודע מה היא סוללה, זו חומה בנויה מעל המים. כן, אגב, זה שייך לכאן. ערכו שם תמרונים.”

האלוף נשתתק, הביט לתוך הקסת ועבר פתאום לנושא אחר: “הכלב שלי נתקלקל אצלך. הוא אינו רוצה לאכול כלום. הנה, בתוך הקסת יש זבוב. מוזר, שגם בחורף נופלים זבובים לתוך הקסת. זה לא בסדר.”

“נו, תגיד כבר מה שיש לך, זקן מחורבן,” חשב סרן לוקאש.

האלוף קם והלך כמה פעמים אילך ואילך בלשכתו.

“הרהרתי ארוכות, אדוני הסרן, מה בעצם אני צריך לעשות כדי שעניין זה לא יישנה, ואז נזכרתי שביקשת העברה לגדוד 91. המפקדה העליונה הודיעה לנו לא־מזמן שבגדוד 91 יש מחסור גדול בקצינים משום שהסרבים הרגו את כולם. אני מבטיח לך בהן־צדק, שתוך שלושה ימים אתה עם גדוד 91 בבודיוביצה, שם מרכיבים מארש־באטאליון³⁴. אינך חייב להודות לי. הצבא זקוק לקצינים ש…”

ומאחר שלא ידע מה להוסיף, הסתכל בשעונו אומר: “עכשיו עשר וחצי, הגיע הזמן ללכת למיפקַד הגדוד.”

בכך תמה השיחה הנעימה וסרן לוקאש חש הקלה בצאתו מהלשכה. הוא הלך אל בית־הספר החד־שנתי לקצינים והודיע שם שבימים הקרובים ייצא לחזית ולכן הוא עורך מסיבת־פרידה בנֶקאזאנקה.

כשחזר לביתו, שאל את שווייק בנימה כבדת־משמעות: “אתה יודע, שווייק, מה זה מארש־באטאליון?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שמארש־באטאליון נקרא אצלנו מארש־באטיאק, מאורש־קומפני נקרא מארשקה. אנחנו מקצרים את הכל.”

“ובכן, שווייק,” אמר סרן לוקאש בקול חגיגי, “אני מודיע לך, שאתה נוסע אתי במארש־באטיאק, אם אתה אוהב קיצור כזה. אבל אל תחשוב, שבחזית אתה יכול לעשות שטויות כמו כאן. אתה שמח?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שמח מאוד,” אמר החייל הטוב שווייק. “זה יהיה נהדר, אם ניפול שנינו בעד הקיסר ירום הודו ובעד משפחתו…”

אחרית דבר לחלק הראשון “בעורף”

אני מסיים כאן את החלק הראשון של “גלגוליו של החייל הטוב שווייק” (“בעורף”) ומודיע, שעתה יופיעו בזה אחר זה עוד שני חלקים: “בחזית” ו“בשבי”. גם בחלקים אלה ידברו ויופיעו חיילים ואזרחים כמו שהם במציאות.

החיים אינם בית־ספר לנימוסים. כל אחד מדבר כפי שהוא יודע. דיברו של ראש הטקס, ד"ג גוּט, שונה מדיבורו של פאליבץ, בעל “הגביע”, ורומאן זה אינו ספר־עזר לטיפוח החן ולא ספר־שימוש לביטויים נאים הנוהגים בחברה הטובה. זוהי תמונה היסטורית של תקופה מסויימת.

כשעולה הצורך להשתמש בביטוי נמרץ, שנאמר במציאות, אין אני מהסס להביא אותו כנתינתו. אני חושב, שהצביעות האווילית ביותר היא לעקוף אותו או לשים במקומו נקודות. הרי במלים כאלה משתמשים אפילו בפרלמנט.

בצדק נאמר פעם, שאדם בעל חינוך טוב יכול לקרוא את הכל. היחידים שסולדים מן הטבעי הם הגרועים שבחזירים והחלקלקים שבגסי־הרוח, ובמוסר־הכזב העלוב שלהם הם מתעלמים מן התוכן ומסתערים על מלים בודדות.

לפני שנים קראתי בקורת על רומאן ובה התרעם המבקר על הסופר שכתב: “הוא גרף את אפו וניגב אותו.” הוא טען, כי זה מנוגד לכל ערך אסתטי ונעלה ששׂוּמה על הספרות להעניק לאומה.

זו רק דוגמה קטנה להראות, איזה שוטים יוצאים לאוויר העולם.

אנשים שסולדים מביטויים חריפים הם מוגי־לב, כי חיי המציאות מדהימים אותם, ואנשים חלושים כאלה הם־הם גדולי המחבלים בתרבות האומה ובאופיה. הם חפצים לחנך את האומה ולהפוך אותה לחבורת אנשים מעודנים יתר־על־המידה – מאוֹננים בתרבות מזויפת כדוגמת אלואיס הקדוש, שעליו מסופר בספרו של הנזיר אוֹיסטאך, שפרץ בבכי ולא מצא ניחומים אלא בתפילה אחרי ששמע אדם אחד נופח נפיחה בקול רעש גדול.

אנשים אלה מתמרמרים בפומבי, אבל הם אוהבים ללכת לבתי־שימוש ציבוריים כדי לקרוא שם את הכתובות הגסות שעל הקירות.

כשהשתמשתי בספרי בקצת גסויות, רק הבאתי דוגמת־חטף לצורה שבה הבריות באמת מדברים.

אי אפשר לדרוש מבעל בית־המזרח פאליבץ שידבר בעדינות כמו גברת לאודובה, ד"ר גוט, גברת אולגה פאסטרובה³⁵, וכמה וכמה אנשים אחרים שרצונם להפוך את הרפובליקה הצ’כוסלובאקית לסלון גדול עם רצפת־עץ ממורקת, שמתהלכים בו בפראקים, בכפפות לבנות ומדברים בלשון־צחצחות ומטפחים את גינוני הנוי של הטרקלינים. ומתחת למעטה חיצוני זה דווקא אבירי הטרקלינים שטופים בזימה ובתועבה.

*

בהזדמנות זו אני רוצה לציין, שפאליבץ, בעל בית־המרזח, עודנו חי. הוא יצא בשלום מן המלחמה, שעברה עליו בבית־הסוהר, ונשאר אותו אדם שהיה בעת שהסתבך בפרשת תמונתו של הקיסר פראנץ יוזף.

הוא גם בא לבקר אצלי, כשנודע לו כי הוא בתוך הספר, וקנה יותר מעשרים עותקים של החוברת הראשונה וחילק אותם למכריו וכך נתן את חלקו להפצת הספר.

שמחה רבה שמח שכתבתי עליו ותיארתי אותו כגס־רוח ידוע ברבים.

“אותי לא ישַנו,” אמר. “כל חיי ניבלתי את הפה כמו שעלה על דעתי, וכך אדבר גם להבא. בגלל איזו פרה לא אשים מפית על הפה שלי. היום אני מפורסם.”

אכן, בטחון־עצמו עלה מאוד. תהילתו מיוסדת על כמה ביטויים מפולפלים ודי בכך כדי לגרום לו נחת. ואם היתה סברה שבמסירת דבריו כלשונם וכדיוקם, כפי שעשיתי, נתכוונתי ללמד אותו להיטיב דרכו (מה שלא היה בכוונתי כלל וכלל), אין ספק שבכך הייתי פוגע בכבודו של אדם טוב.

בלשון לא־מצועצעת, בפשטות ובכנות, ביטא את סלידתו של האדם הצ’כי מן הביזאנטיניות ועשה זאת שלא מדעת. זה היה בדמו – חוסר יראת־הכבוד לקיסר ולדברי־נימוס.

*

אוטו כץ אף הוא עודנו חי. זוהי דמות אמיתית של כומר צבאי. אחרי ייסוד הרפובליקה השליך את הכל אחרי גווֹ, עזב את הכנסיה והיום הוא פקיד ראשי בבית־חרושת לארד ולצבעים בבוהמיה הצפונית. כתב לי מכתב ארוך ובו איים עלי שיעשה את החשבון אתי. עתון גרמני אחד פרסם תרגום של הפרק המתאר אותו כמות שהיה. ובכן, ביקרתי אצלו והכל עבר בשלום. בשעה שתיים בלילה לא היה מסוגל לעמוד על רגליו, אבל דרש דרשות וחזר ואמר: “אני אוטו כץ, הכומר הצבאי, ראשי־עץ שכמותכם.”

*

אנשים רבים מסוגו של ברטשניידר המנוח, איש הבולשת הממלכתית באוסטריה הישנה, מתהלכים גם היום על פני הרפובליקה. הם מוצאים עניין רב ביותר במה שהבריות מדברים.

*

איני יודע אם אצליח להשיג בספר זה את מבוקשי. עצם העובדה ששמעתי אדם מקלל את חברו ואומר: “אתה מטמטם כמו שווייק,” אינה ראיה. אבל אם המלה שווייק אמנם תיהפך לקללה חדשה בזר פרחי הגידופים, עלי להסתפק בהעשרה זו של הלשון הצ’כית.

ירוסלב האשק

חלק שני בחזית

1. תלאותיו של שווייק ברכבת

באחד הקרונות של המחלקה השניה ברכבת המהירה פראג־צֶ’סקה בודיוביצה ישבו שלושה: סרן לוקאש, מולו גבר קֵרח כולו בגיל העמידה, ושווייק, שעמד בענווה ליד דלת המסדרון והתקין את עצמו לספוג מטח חדש של קולות וברקים מפי סרן לוקאש, שבלי לשים לבו לאזרח הקרח, הרעים על שווייק משך כל הנסיעה, שהוא בהמה כשרה וכיוצא בזה.

וכל זה בגלל דבר של מה בכך – מספ־ר המזוודות שנמסרו להשגחתו של שווייק.

“ובכן, גנבו לנו מזוודה,” נזף סרן לוקאש בשווייק. “קל לומר את זה, גולם.”

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר שווייק בשקט, “באמת גנבו לנו אותה. תמיד מסתובבים בתחנת רכבת הרבה רמאים כאלו ואני מתאר לעצמי שאחד מהם ללא ספק שם עין על המזוודה שלך והאדם הזה ללא ספק ניצל את הרגע שעזבתי את המזוודות כדי להודיע לך שעם המזוודות שלנו הכל בסדר. בטח שיכול היה לגנוב את המזוודה שלנו רק ברגע של כושר כזה. הכל רק מחכים להזדמנות כזו. לפני שנתיים גנבו בתחנת הרכבת הצפונית־מערבית מגברת עגלת־תינוקות עם התינוקת והשמיכה ולפחות היו אצלי־נפש עד כדי כך שמסרו את התינוקת לתחנת המשטרה אצלנו ברחוב וטענו שמצאו אותה ברחוב. אחר־כך הפכו העתונים את הגברת האומללה לאם שמפקירה את התינוקת שלה.”

ושווייק הצהיר בתקיפות: “בתחנת רכבת תמיד גנבו ותמיד יגנבו, אחרת זה לא הולך.”

“אני משוכנע, שווייק,” אמר הסרן, “שסופך יהיה שחור. לעולם אינני יודע, אם אתה מעמיד פני חמור או כבר נולדת חמור. מה היה במזוודה הזאת?”

“בסך־הכל שום דבר,” ענה שווייק ולא גרע את עיניו מקדקדו הקרח של האזרח שישב מול הסרן ושנראה אדיש לכל העניין והוסיף לקרוא ב“נויֶה פרייאֶה פּרֶסֶה.” “בכל המזוודה הזאת היו רק הראי מהחדר וקולב־הברזל מן הפרוזדור, כך שבסך־הכל לא היתה לנו שום אבידה, כי גם הראי וגם הקולב שייכים לבעל־הבית.”

למראה תנועת־ידו המאיימת של סרן לוקאש המשיך שווייק בקול חביב: “מודיע בהכנעה, אדוני, שלא ידעתי מראש שיגנבו את המזוודה שלנו, ומה שנוגע לראי ולקולב, כבר הודעתי לבעל־הבית שנחזיר לו אותם כשנחזור מן המלחמה. בארצות האויב יש הרבה מראות והרבה קולבים, ככה שאפילו במקרה זה לא יסבול בעל־הבית שום אבידה. ברגע שנכבוש איזו עיר…”

“סתום את פיך, שווייק!” הפסיק אותו סרן לוקאש בקול מטיל־אימה.

“יום אחד עוד אמסור אותך לבית דין צבאי. חשוֹב טוב־טוב, אם אתה לא הטיפש הגדול שבעולם. אדם אחר, אפילו אם יחיה אלף שנה, לא יוכל לעולל כל כך הרבה שטויות כמוך תוך שבועות מספר. אני מקווה שגם אתה שמת לב לכך?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, ששמתי לב. יש לי, כפי שאומרים, חוש־הסתכלות מפותח מאוד שכבר מאוחר מדי וכבר קרה משהו לא־נעים. לי יש מזל ביש כזה כמו לאחד, נֶחלֶבה, מנֶקאזאנקה שהלך שם לבית המרזח, ‘חורשת הכלבות.’ תמיד ההוא רצה לעשות מצווֹת ולהתחיל בחיים חדשים מהשבוע הבא, ותמיד היה אומר למחרת: ‘והנה לפנות בוקר שמתי לב, חברים, שאני על הדרגש בבית־הסוהר’, ותמיד זה קרה כשהחליט ללכת הביתה כמו שצריך ולבסוף התברר שהפיל איזו גדר או שחרר סוסים מרתמת הכרכרה או שרצה לנקות את המקטרת שלו בנוצה מכומתתו של איזה שוטר. מזה היה לגמרי מיואש והכי־הרבה הצטער שהמזל הביש הזה רודף אותו כבר דורות. סבא שלו יצא פעם לנדודים…”

“עזוב אותי, שווייק, בסיפורים שלך.”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שכל מה שסיפרתי הוא אמת לאמיתה. סבא שלו יצא לנדודים…”

“שווייק! אני צווה עליך עוד פעם,” התרגז סרן לוקאש, “לא לספר לי שום דבר. אינני רוצה לשמוע כלום. כשנגיע לבודיוביצה אעשה את החשבון אתך. אתה יודע, שווייק, שאני אמסור אותך למעצר.”

“מודיע בהכנעה, אדוני, לא יודע,” אמר שווייק רכות. “עוד לא הזכרת את העניין.”

סרן לוקאש חרק בשיניו בלי משים, נאנח, שלף מכיס מעילו גליון של “בוהמיה” וקרא ידיעות על נצחונות גדולים ועל מעלליה של הצוללת הגרמנית “E” בים התיכון וכשהגיע לידיעה על המצאה גרמנית חדשה להפצצת ערים ממטוסים בפצצות מיוחדות המתפוצצות שלוש פעמים ברציפות, הופרע לשמע קולו של שווייק שפתח בשיחה עם האיש הקרח.

“סלח לי, אדוני, אתה לא במקרה אדון פּוּרקרבֶּק, בא־כוח חברת ‘סלאביה’?”

כשלא ענה האיש הקרח, אמר שווייק לסרן לוקאש:

“מודיע בהכנעה, אדוני, שקראתי פעם בעתון שלאדם נורמאלי יש בממוצע ששים עד שבעים אלף שערות על הראש וששיער שחור דליל יותר, כפי שאפשר לראות במקרים רבים.”

והוא המשיך בלי־רחם:

“אז סיפר סטודנט־לרפואה בקפה ‘או שפירקוּ’ שנשירת שערות נגרמת על־ידי זעזוע נפשי אחרי הלידה.”

אבל עכשיו התרחש משהו איום. האיש הקרח ניתר ממקומו וצווח על שווייק: “החוצה, מנוול,” העיף אותו בבעיטה לפרוזדור ובשובו למחלקה הכין לסרן לוקאש הפתעה קטנה כשהציג את עצמו.

נפלה כאן טעות קלה. האיש הקרח לא היה האדון פוּרקראבֶּק, בא־כוח חברת “סלאביה,” אלא רק אלוף פון שווארצבוּרג, שערך אותה שעה מסע־בקורת בחילות־המצב והיה בדרכו להפתיע את בודיוביצה.

היה זה האלוף המפקח הנורא ביותר שנולד אי־פעם, וכשהיה מוצא משהו שלא כשורה היה מדבר עם מפקד חיל־המצב בזה הלשון:

“יש לך אקדח?” “יש.” “טוב מאוד! אני במקומך הייתי יודע מה לעשות בו, מפני שכאן אני רואה, שאין חיל־מצב אלא דיר חזירים.”

ובאמת, אחרי כל סיור בקורת שלו ירה מישהו בעצמו פה ושם. אלוף פון שווארצבורג שמע על כך בקורת־רוח: “כך צריך להיות. זהו חייל!”

דומה היה, שאינו אוהב, כי מישהו יישאר חי אחרי סיור־בקורת שלו. היתה לו מאניה להעביר קצינים למקומות הגרועים ביותר. די היה בדבר של מה בכך וכבר נפרד הקצין מחיל המצב שלו ועבר לגבול מוֹנטנֶגרו או לאיזו יחידה שיכורה ומיואשת בפינה מזוהמת של גאליציה.

“אדוני הסרן,” אמר, “באיזה בית־ספר לקצינים למדת?”

“בפראג.”

“ובכן, אתה למדת בבית־ספר לקצינים ואינך יודע שקצין אחראי לפקודו. יפה מאוד. שנית, אתה משוחח עם המשרת שלך כאילו הוא חברך הקרוב. אתה מרשה לו לדבר בלי שנשאל. זה יפה עוד יותר. שלישית, אתה מרשה לו להעליב את הממונים עליך. וזה יפה מכל. מכל הדברים האלה אני אסיק את המסקנות. מה שמנך, אדוני הסרן?”

“לוקאש.”

ובאיזה גדוד אתה משרת?

“הייתי…”

“תודה. לא מדברים על הגדוד שהיית בו, אלא אני רוצה לדעת, איפה אתה עכשיו.”

“בגדוד הרגלים 91, אדוני, העבירו אותי…”

“העבירו אותך. עשו טוב מאוד. לך לא יזיק, אם תכיר בהקדם האפשרי יחד עם גדוד הרגלים ה־91 איזה שדה־קרב.”

“על כך כבר הוחלט, אדוני.”

האלוף הִרצה עכשיו הרצאה על כך שבשנים האחרונות שם לב, שהקצינים מדברים עם פקודיהם בנימה משפחתית ושהוא רואה בזה סכנה של התפשטות עקרונות דמוקראטיים. חייל צריך להיות שרוי במצב של אימה, הוא צריך לרעוד מפני הממונה עליו, לפחד מפניו. הקצינים חייבים להחזיק את אנשיהם במרחק עשרה צעדים מגופם ולא להרשות להם לחשוב באופן עצמאי או לחשוב בכלל. וזה המשגה הטראגי של השנים האחרונות. לפנים פחדו החיילים מפני הקצינים כמו מפני אש, אבל בימינו…

האלוף נפנף בידו במחווה של יאוש: “בימינו רוב הקצינים מפנקים את החיילים. זה מה שחפצתי לומר.”

האלוף שוב נטל את העתון ושקע בקריאה. סרן לוקאש יצא חיוור לפרוזדור כדי להתחשבן עם שווייק.

מצא אותו עומד ליד החלון ופניו מפיקות אושר ונחת־רוח כפני תינוק בן חודש, אחרי שינק ושתה ועכשיו הוּא מנמנם.

סרן לוקאש עמד, נתן סימן לשווייק והצביע על מחלקה ריקה בקרון. נכנס בעקבות שווייק וסגר את הדלת.

“שווייק,” אמר חגיגית, “סוף־סוף הגיע הרגע שתקבל כמה סטירות, שהעולם עוד לא ראה כמותן. למה נטפלת לאיש הקרח? אתה יודע שזה אלוף פון שווארצבורג?”

“מודיע בהכנעה, אדוני,” ענה שווייק והעמיד פני קדוש־מעונה, “שאף פעם בכל ימי חיי לא היתה לי הכוונה הקטנה ביותר להעליב מישהו, שבכלל אין לי מושג על איזה אדון אלוּף. הוא באמת נראה בדיוק כמו אדון פורקראבֶּק, בא־כוח חברת ‘סלאביה’ ההוא היה בא אלינו לבית המרזח ופעם אחת, כשנרדם ליד השולחן, כתבה לו איזו נפש טובה בעפרון־דיו על הקרחת שלו: ‘אנחנו מרשים לעצמנו להציע לך ביטוח־חיים לפי תעריף 3־ג לשם חינוך בניך ונדוניה לבנותיך.’ כרגיל, הלכו כולם ונשארתי אתו לבד, ומפני שיש לי מזל ביש כזה, הוא חשב, אחרי שהתעורר והסתכל בראי והתרגז, שאני עשיתי את זה וגם הוא רצה לתת לי כמה סטירות.”

המלה “גם” יצא מפי שווייק בעדנה ובנימה של תוכחת־מוסר עד כדי כך שידו המורמת של סרן לוקאש צנחה.

אבל שווייק המשיך: “בגלל טעות קטנה כזו האדון ההוא לא צריך להתרגז. באמת, צריכות להיות לו ששים עד שבעים אלף שערות על הראש, כמו שהיה כתוב באותו מאמר וכמו שצריך להיות לכל אדם נורמאלי. אף פעם לא העליתי על הדעת שקיים איזה אלוף קרח. זו, כמו שאומרים טעות טראגית, שיכולה לקרות לכל אחד, כשאדם מעיר איזו הערה והשני נתלה בה. לפני שנים סיפר לנו החייט הַיוול, איך שנסע פעם משטיריה, שם עבד, לפראג דרך ליאבּן והיה אתו קדל־חזיר שקנה במאריבּוד. כשהוא נוסע לו ברכבת וחושב שהוא הצ’כי היחיד בין הנוסעים וליד סט' מוריץ הוא מתחיל לחתוך לו חתיכות מקדל־החזיר, אז האדון שיושב מולו נותן עיניים חושקות בקדל־החזיר והריר נוזל לו מהשפתיים. כשהחייט היוול רואה את זה הוא אומר לעצמו בקול: ‘מתחשק לך לטרוף חתיכה, נכון פרצוף עלוב?’ והאדון עונה לו בצ’כית: ‘בטח שהייתי טורף אם היית נותן לי.’ אז גמרו את קדל־החזיר ביחד, לפני שהגיעו לבודיוביצה. שמו של האדון היה ווֹיטיאֶךְ ראוּס.”

סרן לוקאש העיף מבט בשווייק ויצא אל הפרוזדור. כשישב שוב במקומו הופיעו בדלת פניו הישרות של שווייק.

“מודיע בהכנעה, אדוני, שבעוד חמש דקות אנחנו מגיעים לתבור. הרכבת עוצרת כאן חמש דקות. אולי אתה רוצה משהו לאכול. לפני שנים היתה כאן…”

סרן לוקאש ניתר ממקומו בחרי־אף, ובפרוזדור אמר לשווייק: “אני מזהיר אותך עוד פעם. ככל שתַראה את עצמך פחת, אהיה מאושר יותר. מאושר ביותר אהיה אם לא אראה אותך בכלל, ותהיה סמוך ובטוח, שאדאג לכך שלא אראה אותך עוד. הסתלק מנגד עיני, בהמה, מטומטם!”

“כפקודתך, אדוני.”

שווייק הצדיע, פנה אחורה בצעדים צבאיים והלך אל קצה הפרוזדור, שם התיישב בפינה על מושב הקונדוקטור ופתח בשיחה עם אחד מעובדי הרכבת: “אני יכול לשאול אותך משהו?”

עובד הרכבת, שלא היה לו חשק לפתוח בשיחה, נענע ראשו באדישות.

“אלי היה בא איש טוב, בשם הופמן,” אמר שווייק, “וזה טען תמיד שאותות־האזעקה ברכבת אף פעם לא פועלים. זאת אומרת, כשמושכים בידית הזאת, זה אף פעם לא מצליח. למען האמת, אני לא התעניינתי בזה, אבל אם כבר שמתי לב פה למנגנון האזעקה, הייתי רוצה לדעת, איך העניין, אם פעם במקרה אזדקק לזה.”

שווייק קם ויחד עם עובד הרכבת, ניגש אל בלם־האזעקה שמתחתיו קבוע שלט: “לשעת סכנה.”

עובד הרכבת ראה חובה לעצמו להסביר לשווייק, איך פועל מנגנון האזעקה: “מה שאמר שצריך למשוך בידית הזאת, זה נכון, אבל לא נכון שזה לא פועל. הרכבת מוכרחה להיעצר, מפני שיש קשר דרך כל הקרונות לקטר. בלם־אזעקה חייב לפעול.”

ידי שניהם אחזו בידית האזעקה וחידה היא, איך משהו בה והרכבת נעצרה.

הם לא יכלו להגיע לכלל הסכמה, מי משניהם, בעצם, עשה זאת ונתן את אות־האזעקה.

שווייק טען, כי לא ייתכן כלל שהוא עשה את הדבר, שהרי הוא לא איזה פרחח.

“אני מתפלא,” אמר לקונדוקטור בנימה של חביבות, “למה הרכבת נעצרה לפתע פתאום. היא נוסעת ופתאום היא נעמדת. אני מצטער יותר ממך.”

איש בעל פנים רציניות יצא ללמד זכות על עובד־הרכבת וטען ששמע, כי החייל פתח ראשון בשיחה עם אותות־אזעקה.

לעומתו לא פסק שווייק מלדבר על יושרו ואמר שאין לו שום עניין באיחור הרכבת, מפני שהוא יוצא למלחמה.

“מנהל התחנה כבר יסביר לך,” החליט הקונדוקטור “זה יעלה לך עשרים כתר.”\בינתיים אפשר היה לראות את הנוסעים יוצאים מן הקרונות, את הקונדוקטור הראשי שורק במשרוקית ואיזו גברת מבוהלת רצה עם מזוודה מעבר למסילה אל השדות.

“זה באמת שווה עשרים כתר,” אמר שווייק ביישוב־הדעת ושמר על שלווה מוחלטת. “זה זול מאוד. פעם, כשהקיסר ירום הודו ביקר בז’יז’קוב, אז איזה פראנטה שנוֹר עצר את המרכבה על־ידי כך שכרע ברך לפני הקיסר באמצע המסלול. אחר־כך אמר מפקד המשטרה ברובע למר שנוֹר בבכי, כי לא היה צריך לעשות את זה ברובע שלו, אלא רחוב אחד יותר למטה, שכבר שייך למפקד התחנה קראוּס. שם היה צריך להפגין את רגשי הערצתו לקיסר. אחר־כך הכניסו את האדון שנוֹר לכלא.”

שווייק הביט סביבו באותו רגע שהקונדוקטור הראשי הצטרף לחוג השומעים.

“הגיע הזמן להמשיך בנסיעה,” אמר שווייק. “זה לא יפה כשהרכבת מאחרת. אילו היה הדבר בימי שלום, אז למי איכפת, אבל במלחמה כל אחד צריך לדעת, שבכל רכבת נוסעים אישים צבאיים – אלופים, סרנים ומשרתים. כל איחור כזה הוא עסק ביש. נאפוליון איחר בווֹטרלוּ חמש דקות והתחרבן עם כל התהילה שלו….”

ברגע זה פילס לו סרן לוקאש דרך בתוך חבורת השומעים. פניו היו חיוורים כפני מת ולא היה מסוגל להוציא מפיו הגה חוץ מ“שווייק!”

שווייק הצדיע ואמר: “מודיע בהכנעה, אדוני, שהאשימו אותי בזה שעצרתי את הרכבת. להנהלת הרכבות יש חותמות משונות מאוד על בלמי־האזעקה. אסור שאדם אפילו יתקרב אליהם, אחרת הוא יכול להסתבך וידרשו ממנו עשרים כתר, כמו שרוצים עכשיו ממני.”

הקונדוקטור הראשי כבר היה בחוץ, נתן את האות והרכבת שוב יצאה לדרך.

קהל השומעים התפזר וחזר למקומותיו וסרן לוקאש לא הוסיף לדבר מלה אלאל הלך גם הוּא להתיישב במקומו.

לא נותרו אלא הקונדוקטור, שווייק ועובד הרכבת. הקונדוקטור הוציא מכיסו פנקס והתחיל לחבר דו"ח על כל המקרה. עובד הרכבת הטיל מבט שׂוֹטם בשווייק, ששאל בשקט: “אתה מזמן עובד ברכבת?”

כיוון שעובד הרכבת לא השיב, הצהיר שווייק שהכיר פעם איזה פראנטישֶק מליצ’קוֹ מאוּהרז’ינֶבֶס ליד פראג, שגם הוא משך בבלם־האזעקה וכל כך התבהל שאיבד את הדיבור שלו במשך שבועיים וחזר לדבר רק אחרי שביקר אצל הגנן ואנייק בהוֹסטיווארש והתקוטט אתו והם שברו עליו אַלה. “זה קרה,” סיים שווייק, “בשנת 1912, בחודש מאי.”

עובד הרכבת פתח את דלת בית השימוש והסתגר בתוכו.

עכשיו נותר רק הקונדוקטור עם שווייק ודרש ממנו את תשלום הקנס של עשרים כתר. שאם לא כן, יהיה עליו להוליך אותו אל מנהל התחנה בתבור.

“בסדר!” אמר שווייק, “אני אוהב לדבר עם אנשים משכילים ואשמח מאוד להכיר את מנהל התחנה בתבור.”

שווייק הוציא מכיס חולצתו מקטרת, הדליק אותה, פלט עשן חריף של טבק צבאי והמשיך: “לפני שנים היה בסביטאבה מנהל תחנה, איזה אדון ואגנר. הוא ירד לחיי העובדים שלו והתעלל בהם כמה שיכול, והכי־הרבה התלבש על מחליף־המסילות יוּנגווירט, עד שהמסכן ההוא מרוב יאוש קפץ לנהר, אבל לפני שעשה את זה, כתב למנהל התחנה שבלילה יבוא אליו כרוח. ואני לא משקר לכם, הוא עשה את זה. יושב לו מנהל התחנה הטוב בלילה על־יד מכשיר הטלגראף, הפעמונים מצלצלים ומנהל התחנה מקבל מברק: ‘מה שלומך, מנוול. יונגווירט.’ ככה זה הלך שבוע שלם ומנהל התחנה התחיל לשלוח בכל הקווים מברקי שירות בתשובה לרוח: ‘סלח לי, יונגווירט.’ ובלילה שלאחרי זה המכשיר מנקש את התשובה הזאת: ‘תתלה את עצמך על עמוד־האיתות על־יד הגשר. יונגווירט.’ ומנהל התחנה שמע בקולו. אחר כך הכניסו בגלל זה לכלא את עובד המברקה מן התחנה שלפני סביטאבה. אתה רואה, יש דברים בין השמים והארץ שאנחנו אפילו לא חולמים עליהם.”

הרכבת נכנסה לתחנה בתבור ושווייק הודיע כיאות לסרן לוקאש, לפני שהקונדוקטור הוציאו מהקרון: “מודיע בהכנעה, אדוני, שמובילים אותי אל מנהל התחנה.”

סרן לוקאש לא ענה. תקפה אותוֹ אדישות מוחלטת לכל דבר. במוחו הבזיק הרעיון שאין טוב מלצפצף על הכל, גם על שווייק וגם על האלוף הקרח מולו. מוטב לשבת בשקט, לרדת מהרכבת בבודיוביצה, להתייצב בקסרקטין ולצאת לחזית עם איזו פלוגה קרבית. בחזית אולי יתמזל מזלו וייהרג וייפטר מן העולם המחורבן, שבו משוטטת לה נבלה מסוגו של שווייק.

כשזזה הרכבת, הציץ סרן לוקאש בעד החלון וראה את שווייק עומד על הרציף, שקוע בשיחה רצינית עם מנהל התחנה. שווייק היה מוקף חבורת אנשים, ובהם אפשר היה להבחין בכמה מדי עובדי רכבת.

סרן לוקאש נאנח. לא היתה זו אנחה של צער. רָווח לו כששווייק נשאר עומד על הרציף. אפילו האלוף שוב לא נראָה בעיניו מפלצת גועלית כל כך.

הרכבת עשתה מכבר דרכה אל צ’סקה בודיוביצה, אבל על הרציף לא נתמעט מספר האנשים שמסביב לשווייק.

שווייק דיבר על חפוּתו וכה היטיב לשכנע את הקהל עד שאשה אחת אמרה: “שוב יורדים לחייו של חייל מסכן.”

הקהל קיבל את דעתה ואדם אחד פנה אל מנהל התחנה והכריז שהוא ישלם את הקנס של עשרים כתר בשביל שווייק. הוא משוכנע, שהחייל אינו אשם.

“רק תסתכלו בו,” הסיק מסקנתו מפניו של שווייק שהביעו תמימות עילאית. שווייק פנה אל הקהל והצהיר: “אני חף מפשע, אנשים.”

אחר־כך הופיע שוטר, הוציא מתוך הקהל אזרח אחד, עצר אותו והוליך אותו מן המקום באמרו: “על זה תיתן את הדין. אַראה לך, מה זה להסית אנשים ולהגיד, שאם כך מתייחסים לחייל, אף אחד לא יכול לדרוש שאוסטריה תנצח במלחמה.”

האזרח האומלל לא היה מסוגל לומר דבר, רק אמר שהוא בעל אטליז על־יד השער הישן ושלא התכוון לכלום.

האיש הטוב, שהאמין בחפותו של שווייק, שילם בינתיים את הקנס במשרד והוביל את שווייק למסעדת המחלקה השלישית, ושם כיבד אותו בבירה. כיוון ששווייק נוכח לדעת, שכל התעודות וכרטיס הנסיעה הצבאי נשארו אצל סרן לוקאש, נתן לו האיש ברוחב־לבו עוד חמישיה בשביל כרטיס והוצאות אחרות.

בצאתו אמר לשווייק כאילו בסוד: “אם כן, חייל טוב, אני אומר לך, אם תיפול בשבי ברוסיה, אז תמסור דרישת־שלום למבשל־הבירה זֶמאן מזדוֹלבוּנוב. הרי רשמתי לך את שמו. רק שיהיה לך שכל ולא תישאר הרבה זמן בחזית.”

“אל תדאג,” אמר שווייק. “תמיד מעניין לראות ארצות אחרות בחינם.”

שווייק הוסיף לשבת ליד השולחן לבדו ובשעה שהיה מוציא את חמשת הכתרים מתנת הנדיב אציל־הנפש, נפלה הברה בין האנשים על הרציף שלא שמעו את השיחה בין שווייק למנהל התחנה וראו רק ממרחק את ההתקהלות, כי תפסו איזה מרגל שצילם את תחנת הרכבת. אשה אחת הכחישה שמועה זו וטענה, שלא מדובר במרגל, אלא ששמעה, כיצד פרש אחד היכה מכות־רצח קצין אחד על־יד בית־השימוש של הגברות, מפני שהקצין ההוא נטפל לחברתו שליוותה אותו פרש.

להשערות הרפתקניות אלה, שהן אופייניות לעצבנות ימות מלחמה, הושם קץ על־ידי שוטרים שפינו את הרציף. שווייק הוסיף לשתות בשקט, כשהוא נזכר בסרן לוקאש מתוך חיבה. מה יעשה כשיגיע לבודיוביצה ובכל הרכבת לא ימצא את משרתו?

לפני בוא רכבת־הנוסעים, נתמלאה מסעדת המחלקה השלישית חיילים ואזרחים. רובם חיילים מגדודים ומחטיבות שונים, בני לאומים רבים, שסערת המלחמה טלטלה אותם לבתי־החולים של תבור, ועתה שוב יצאו לחזית כדי שיפלו בגורלם פציעות חדשות, מומים, כאבים או שיזכו בצלב־עץ פשוט על קברם. בעוד שנים, במישורים העגומים של מזרח גאליציה, תתבדר ברוח ובגשם כומתה דהויה של חייל אוסטרי ועליה סמל חלוד של הקיסרות. מזמן לזמן יישב על הכומתה עורב זקן, עצוב ויזכור את הסעודות השמנות מימים רחוקים, כשהיה ערוך לפניו שולחן אינסופי של גוויות־אדם טעימות ושל פגרי סוסים, וממש מתחת לכומתה שעליה הוא רובץ עתה, היה מוטל המעדן והטעים מכל – עיני אדם.

אחד מאותם מועמדים לייסורים שלעתיד־לבוא, ששוחרר אך עתה מבית־החולים הצבאי, והוא לבוש מדים מלוכלכים בכתמי דם ובוץ, התיישב אצל שווייק. הוא היה שפוף, מצומק ועצוב. על השולחן הניח צרור קטן, הוציא מכיסו ארנק מרופט וספר את כספו. אחר־כך הסתכל בשווייק ושאל: “Magyrúl?”³⁶

“אני, חביבי, צ’כי,” ענה שווייק, “אתה לא רוצה לשתות?”

“Nem tudom, barátom.”³⁷

“אין דבר, חביבי,” עודד אותו שווייק והעמיד את כוסו המלאה לפני החייל העצוב. “תיקח לגימה הגונה.”

ההוא הבין, שתה והודה לשווייק: “Köszönöm szivesen”³⁸ והוסיף לבדוק את תוכן ארנקו ולבסוף נאנח. שווייק הבין שההונגרי היה רוצה להזמין בירה, אבל אין לו די כסף ולכן הזמין שווייק בשבילו. שוב הודה לו ההונגרי והתחיל מסביר משהו לשווייק בעזרת תנועות. הצביע על ידו הפצועה והוסיף בלשון הבין־לאומית: “פיף, פאף, פוף!”

שווייק הניד ראשו כמשתתף בצערו והמחלים השפוף הודיע עוד לשווייק, כשהוא מושיט את ידו השמאלית כחצי מטר מעל לרצפה ומרים שלוש אצבעות, שיש לו שלושה ילדים קטנים.

“Nincs ham, ninc ham,” המשיך, כרוצה לומר שבביתו אין מה לאכול, ומחה מעיניו את הדמעות בשרוול המלוכלך של מעילו הצבאי, שנראה בו נקב קטן מכדור שנכנס לגופו – למען מלך הונגריה.

אין זה מפתיע שבשיחה כזו נמוגה לאט־לאט אותה חמישיה שהיתה לשווייק ולאט־לאט אך בבטחה ניתק את עצמו מצ’סקה בודיוביצה, ובכל כוס בירה שבה כיבד שווייק את עצמו ואת המחלים ההונגרי היתה האפשרות לקנות כרטיס־נסיעה צבאי פוחתת והולכת.

שוב עברה רכבת לבודיביצה בתחנה ושווייק ישב ליד השולחן ושמע את ההונגרי חוזר וממלמל: “פיף, פאף, פוף! Három gyermek nincsham, e’ljen!”³⁹

את הדבר האחרון אמר בהשיקו כוסו בכוסו של שווייק.

“תשתה, תשתה, פרצוף הונגרי,” ענה שווייק. “אתם לא הייתם מכבדים אותנו ככה…”

בשולחן הסמוך אמר אחד החיילים, שכשהגיעו לסֶגֶדין עם הגדוד ה־28, הצביעו עליהם ההונגרים והרימו ידיים.⁴⁰

היתה זו אמת לאמיתה, אבל אותו חייל חשב כנראה לעלבון מה שהיה חזיון נפוץ בין כל החיילים הצ’כיים ולבסוף עשו כמעשה הזה גם ההונגרים עצמם, לאחר שחדלו ליהנות מן המכות למען מלך הונגריה.

אחר־כך הצטרף החייל הזה אל שולחנם וסיפר, איך הרביצו בסגדין להונגרים והעיפו אותם מכמה מסבאות. אחר־כך שיבח את ההונגרים שהם יודעים לתת מכות, ושקיבל סכין בגב, עד שהיו מוכרחים לשלוח אותו לעורף לשם ריפוי.

הוא המשיך, שעכשיו, כשיחזור, מפקד הגדוד שלו בטח יכניס אותו למחבוש, מפני שלא הספיק להשיב להונגרי ההוא כגמולו, כמו שצריך, כדי שגם הוא לא ייצא שלם מזה וכבוד הגדוד יינצל.

“Ihre Dokumenten, הניירות שלך,” פנה אל שווייק בתערובת של צ’כית וגרמנית מפקד המשטרה הצבאית, רס"ר, שבא בליווי ארבעה חיילים אוחזי רובים מכודנים, “אני רואה, יושב, לא נוסע, יושב, שותה, עוד שותה, בן־אדם.”

“אין לי, miláčku”⁴¹ ענה שווייק. “סרן לוקאש, גדוד 91, לקח אותם אתו ואני נשארתי פה בתחנה.”

“מה פירוש המלה הזאת,?miláčku” פנה הרס“ר אל אחד מחייליו, איש חיל־הקשישים, שכפי הנראה לא היה ביחסי ידידות עם הרס”ר, כי אמר בשקט: " miláčkuזה כמו “אדוני הרס”ר."

הרס"ר המשיך בשיחתו עם שווייק, “כל חייל דוקומנט. לא דוקומנט, סוגר מליטֶר קומאנדו.” והמשיך בגרמנית. “את הפרצוף הזה לכלוא כמו כלב שוטה.”

הובילו את שווייק למפקדה הצבאית בתחנת הרכבת. שם ישבו החיילים שנראוּ בדיוק כמו אותו איש חיל־הקשישים, שכה היטיב לתרגם את המלה miláčku לשונאו־בנפש, כבוד הרס"ר.

תחנת המשמר היתה מקושטת בהדפסים, שהפיץ באותו זמן מינסטריון־המלחמה בכל המשרדים, שביקרו בהם חיילים וכן בבתי־ספר ובקסרקטינים.

את פני החייל הטוב שווייק קידמה תמונה ועליה, כפי שהעידה הכתובת, סמל פראנטישק האמֶל והטוראים הראשונים פאולהארט ובאכמאייר מגדוד התותחנים המלכותי ה־21, כשהם מעודדים את האנשים להחזיק מעמד. על הקיר השני היתה תלויה תמונה ועליה הכתובת: "סמל יאן דאנקו, מהגדוד החמישי של ההוסארים ההוֹנוודיים, מגלה עמדת־ירי של האויב. בצד ימין, נמוך יותר, היתה תלויה כרזה: “דוגמאות נעלות של אומץ.”

בכרזות כאלה, שעתונאים גרמנים שונים, מגויסים לצבא, בדו את כתובותיהן ואת המופתים הנעלים שעליהן סיפור, ביקשה אוסטריה הישנה, המטומטמת, להלהיב את החיילים. הללו לא קראו אותן וכשמופתי־גבורה אלה נשלחו אליהם לחזית בצורת ספרים, מילאו אותם טבק־מקטרות וגלגלו אותם לסיגריות או השתמשו בדפים למטרה נאותה עוד יותר בהתאם לערכם ולרוחם של מופתי־הגבורה המזהירים שנכתבו עליהם.

בשעה שהלך הרס"ר לחפש איזה קצין, קרא שווייק את הכרזה:

העגלון הצבאי יוסף בּוֹנג

אנשי חיל הרפואה הובילו את הפצועים קשה אל העגלות שהוכנו בבקעה מוסתרת. ברגע שנתמלאו נסעו בהן אל תחנת העזרה הראשונה משגילו הרוסים עגלות אלה, החלו להפגיז אותן. סוסו של העגלון הצבאי יוסף בונג, מאסקדרון העגלונים השלישי, נהרג ברסיס של פגז. בונג קונן: “סוסי הלב, האומלל, היה הקיץ קצך.” בזה הרגע נפצע הוא עצמו ברסיס־פגז. למרות זאת התיר את הסוס השני מרתמתו ומשך את העגלה למקום־מבטחים. אחר־כך חזר כדי ליטול את רתמת סוסו המת. הרוסים הוסיפו לירות. “הוסיפו לירות כאוות נפשכם, בריונים ארורים! את רתמתי לא אשאיר פה!” והמשיך להסיר את הרתמה מעל הסוס במלמלו אותם מלים. סוף־סוף סיים את מלאכתו וגרר את עצמו עם הרתמה שוב אל העגלה. כאן היה עליו להאזין לגערות רועמות מפי חיילי חיל הרפואה על היעדרותו הממושכת. “לא רציתי לנטוש את הרתמה. היא כמעט חדשה. אמרתי בלבי: חבל עליה. בדברים אלה אין לנו עודף,” התנצל החייל האמיץ ונסע את תחנת העזרה הראשונה. רק שם הודיע על פציעתו. הרב־סרן שלו עיטר את חזהו במדליית־כסף על גבורה ואומץ־לב.

כשסיים שווייק את הקריאה והרס"ר עדיין לא חזר, אמר לאנשי חיל־הקשישים בחדר־המשמר: “זו דוגמא יפה מאוד לגבורה. אם נמשיך ככה, יהיו לנו בצבא רק רתמות חדשות לסוסים. אבל כשהייתי בפראג, אז קראתי בעתון הרשמי על מקרה עוד יותר יפה – על איזה קצין מתנדב, ד”ר יוזף ווֹינה. ההוא היה בגאליציה עם הפלוגה השביעית של קלעי־השדה, וכשהגיעה שעת ההסתערות בכידונים, חטף כדור בראש. וכשהובילו אותו לתחנת העזרה הראשונה, צעק עליהם שבגלל איזו שריטה לא צריך שיחבשו אותו. ותיכף רצה להתקדם שוב עם המחלקה שלו, אבל פגז ריסק לו את הקרסול. שוב רצו לקחת אותו על אלונקה, אבל הוא נשען על מקל וצלע לעבר קו האש ובמקל התגונן מול האויב. אז בא פגז חדש וקרע לו את היד שבה החזיק את המקל. אז העביר את המקל ליד השניה, צעק שלא יסלח להם על דבר זה ומי יודע מה היה סופו, אילו כעבור רגע לא היה רסיס גומר אותו סופית. אולי, אילו לא חיסלו אותו בסוף, היה גם כן מקבל איזו מדליית־כסף בשביל אומץ־לב. כשנקרע הראש מעליו והתגלגל על הארץ, צעקו שפתיו: ‘חייל ממלא את החובה, את המוות לא יירא.’ "

“בעתונים כותבים כל מיני דברים,” אמר אחד האנשים, “אבל אילו היה עורך כזה בחזית, היה יוצא מדעתו תוך שעה.”

איש חיל־הקשישים ירק יריקה: “אצלנו בצ’אסלאב היה עורך מווינה, גרמני. הוא שירת בדרגת רב־טוראי. אתנו לא רצה לדבר צ’כית, אבל כשהעבירו אותו לפלוגה קרבית, שבה היו כולם צ’כים, פתאום ידע לדבר צ’כית.”

בפתח הופיע הרס"ר, הזעים פנים ופתח:

“שלוש מינוּטות החוצה, ושומע רק צֶ’סקי, צ’כי.”

לפני שיצא – כנראה למסעדה – הצביע על שווייק והורה לסמל מחיל־הקשישים שאת הטיפוס המלוכלך יביא אל הסגן, ברגע שההוא יבוא.

משיצא אמר הסמל: "נראה שהסגן שוב מתעסק עם עובדת־הטלגרף במחנה. הוא מחזר אחריה כבר שבועיים ותמיד הוא מרוגז נורא כשהוא חוזר מלשכת הטלגרף ואומר עליה: ‘איזו זונה! היא לא רוצה לשכב אתי!’ "

גם הפעם היה מרוגז, ככל הנראה, כי שעה קלה אחרי בואו אפשר היה לשמוע אותו מטיח ספרים על השולחן.

“לא יועיל שום דבר, חביבי, אתה צריך להיכנס אליו,” אמר מתוך השתתפות־בצער הרב־טוראי לשווייק. “הרבה אנשים כבר עברו תחת ידו, חיילים זקנים וצעירים.”

וכבר הוליך את שווייק אל הלשכה, ובה ישב מאחורי שולחן ועליו ניירות מפוזרים סגן צעיר, שפניו בערו בחימה.

כשראה את שווייק עם הרב־טוראי, אמר בנימה רבת־משמעות: “אהא.” ועתה דיווח הרב־טוראי: “מודיע בהכנעה, אדוני, שהאיש הזה נמצא בתחנת הרכבת בלי ניירות.”

הסרן הניד בראשו, כרוצה לומר, שכבר לפני שנים ידע, שאכן ביום זה וזה בשעה זו וזו יימצא בתחנת הרכבת שווייק בלי ניירות, שכן כל מי שהסתכל ברגע זה בשווייק לא יכול שלא להתרשם, כי לא ייתכן כלל שאדם בעל פנים כאלה ודמות כזו יכול לשאת עמו ניירות כלשהם. בו ברגע נראָה שווייק כאילו נפל מן השמים, מכוכב־לכת אחר, ועכשיו מביט בפליאה תמה אל עולם חדש, שבו דורשים ממנו שטוּת, שלא שמע שִמעהּ מימיו, כמו ניירות.

הסגן התבונן בשווייק ושקל בדעתו לשעה קלה, מה יאמר לו ומה ישאל אותו.

לבסוף שאל: “מה עשית בתחנת הרכבת?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שחיכיתי לרכת ההולכת לצ’סקה בודיוביצה, כדי שאוכל להגיע לגדוד ה־91 שלי. אני משרתו של האדון הסרן לוקאש, שנאלצתי לעזוב אותו, אחרי שהובילו אותי בגלל קנס אל מנהל התחנה, כיוון שהייתי חשוד שעצרתי בבלמי־אזעקה את הרכבת המהירה שבה נסענו.”

“איני מבין מלה,” צווח הסגן, “מסור לי את העניין בצורה רצופה, קצרה ואל תקשקש שטויות.”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שהיה לנו מזל ביש מהרגע שהתיישבנו עם סרן לוקאש ברכבת המהירה שהיתה צריכה להסיע אותנו מהר כמה שיותר לגדוד־הרגלים ה־91 של צבא הקיסר ירום הודו. קודם נאבדה לנו מזוודה, אחר־כך, כדי לא לערבב דברים, איזה אלוּף קרח לגמרי…”

“,Himmelherrgott” נאנח הסגן.

“מודיע בהכנעה, אדוני, שהדברים צריכים לצאת ממני כמו משמיכה שעירה כדי שתהיה לנו תמונה ברורה על כל מה שקרה, כמו שתמיד היה אומר הסנדלר פֶטרליק, מנוחתו עדן, כשציווה על השוליה שלו להוריד את המכנסיים לפני שהתחיל להלקות אותו ברצועה.”

ובשעה שהיה הסגן מחרחר מרוב כעס המשיך שווייק:

“נראה שאיכשהו לא מצאתי חן בעיני האלוּף הקרח ההוא וסרן לוקאש, שאני המשרת שלו, הוציא אותי לפרוזדור. אחר־כך בפרוזדור האשימו אותי שעשיתי מה שכבר אמרתי לך. לפני שהתברר העניין ההוא, נשארתי לבד על הרציף. הרכבת נעלמה ובתוכה הסרן שלי עם המזוודות, עם כל הניירות שלו ושלי, ואני נשארתי תקוע שם כמו יתום בלי ניירות.”

שווייק הביט ברוך נוגע־ללב אל הסגן שלא היה ספק בלבו, כי ברנש זה מדבר אמת לאמיתה, משום שעשה רושם של אידיוט־מלידה.

הסגן מנה עכשיו באזני שווייק את כל הרכבות שנסעו לבודיוביצה אחרי הרכבת המהירה ושאל אותו, מדוע החמיץ את כולן.

"מודיע בהכנעה, אדוני, " ענה שווייק בחיוך טוב־לב, “שבשעה שחיכיתי לרכבת הקרובה קרה לי המקרה המצער ששתיתי במסעדה של התחנה כוס בירה אחת אחרי השניה.”

“חמור כזה עוד לא ראיתי,” חשב הסגן בלבו, "הוא מודה בכל. כבר היו לי רבים וכולם סירבו להודות, אבל זה אומר בשלווה: ‘החמצתי את כל הרכבות, כי שתיתי כוס בירה אחת אחרי השניה.’ "

הרהורים אלה קיפל במשפט אחד בו פנה אל שווייק: “אתה, חביבי, דגנראט. אתה יודע מה פירוש הדבר שאומרים על מישהו שהוא דגנראט?”

"מודיע בהכנעה, אדוני, שאצלנו בפינת בוֹיישטייא ורחוב קאטרז’יסקה היה גם כן דגנראט. האבא שלו היה אציל פולני והאמא שלו היתה מיילדת. הוא היה מטאטא רחובות והתעקש שבמסבאות יפנו אליו רק בתואר ‘אדוני הרוזן.’ "

הסגן ראה לנכון לסיים את הפרשה בדרך כלשהי ולכן אמר בתקיפות: “אני אומר לך מטומטם, רגל קרושה שכמוך, שתלך אל הקופה, תקנה לך כרטיס ותיסע ישר לבודיוביצה, ואם אראה אותך כאן עוד פעם, אטפל בך כמו בעריק. משוחרר!”

מאחר ששווייק לא זז ממקומו והוסיף להחזיק את ידו במצחיית כומתתו, ציווה הסגן: “החוצה, אחת־שתיים, לא שמעת? משוחרר! סמל פאלאנֶק, קח את המטומטם הזה אל הקופה וקנה לו כרטיס לצ’סקה בודיוביצה!”

אחרי שעה קלה שוב הופיע סמל פאלאנֶק בלשכה. מן הדלת הפתוחה־למחצה הציצו מאחורי גבו של פאלאנֶק פניו טובי־הלב של שווייק.

“מה שוב?”

“מודיע בהכנעה, אדוני,” לחש בסוד סמל פאלאנֶק, “אין לו כסף לכרטיס־רכבת, וגם לי אין. הם לא רוצים לקחת אותו, כי אין לו שובר־נסיעה כדי להגיע לגדוד.”

לא עבר זמן רב והסגן חרץ משפט־שלמה בסוגיה חמורה זו.

“אם כן, שילך ברגל,” פסק. “שבגדוד יכניסו אותו למחבוש בגלל איחור. מי כבר רוצה להתעסק אתו כאן?”

“לא יועיל שום דבר, חביבי,” אמר סמל פאלאנֶק לשווייק בצאתם מהלשכה. “לא תהיה לך ברירה אלא ללכת ברגל לבודיוביצה. בחדר־המשמר יש לנו כיכר לחם צבאי, תקבל אותה לדרך.”

כעבור חצי שעה, אחרי שהגישו לשווייק קפה שחור ומלבד הלחם ציידו אותו בחבילת טבק לדרך, יצא שווייק מתבור בלילה אפל ושירתו נשמעה למרחקים.

הוא שר את שיר־הלכת הישן:

כאשר ביארומיז' חנינו

תאמינו או לא תאמינו?

והשד יודע, איך קרה הדבר, אבל החייל הטוב שווייק, במקום ללכת דרומה לבודיוביצה, הלך ישר מערבה.

היה מבוסס בשלג הכבישים, בקרח, מעוטף במעילו הצבאי, כאחרון חיילי נאפוליון בשובו מן המסע למוסקבה, רק בהבדל קטן אחד, שהוא פיזם לו בעליצות:

יצאתי לטייל

ביער הירוק

וביערות המושלגים, בדמי הליל ענה לו ההד, עד שבכפרים החלו הכלבים לנבוח.

כשנמאסה עליו השירה, התיישב על ערימת חצץ, הדליק את מקטרת ולאחר שנח, הוסיף ללכת לקראת הרפתקאות חדשות במסעו אל בודיוביצה.

2. נדודי שווייק לבודיוביצה

קסֶנוֹפוֹן, המצביא הקדמון, עבר בדרכי אסיה הקטנה כולה והגיע בלי מפה מי יודע לאן. הגוֹטים הקדמונים יצאו למסעיהם בלי ידיעה בטופוגראפיה לצעוד תמיד קדימה – לזה קוראים “אנאבּסיס”: לחדור אל מחוזות לא־נודעים; להיות מוקף אויבים האורבים לשעת־כושר לשבור את מרפקתך. אם יש למישהו ראש פתוח, כמו שהיה לקסנופון, או לכל אותם שבטי־שודדים שבאו לאירופה מכיוון הים הכספי או האזובי, הוא יכול לחולל נפלאות במסעו.

לגיונותיו הרומיים של קיסר, שהגיעו לאי־שם בצפון אל הים הגאלי בלי מפה, אמרו לעצמם, כי בחזרה לרומא יבחרו בדרך אחרת כדי ליהנות יותר. ובאמת גם הגיעו. מאז אומרים, כנראה, שכל הדרכים מוליכות לרומא.

באותה מידה עצמה כל הדרכים מוליכות לצ’סקה בודיוביצה, כפי שהאמין באמונה שלמה החייל הטוב שווייק, כאשר במקום להגיע לצ’סקה בודיוביצה מצא את עצמו בכפרים שבסביבת מילֶבסקוֹ.

בכל זאת הוסיף ללכת, כי מילבסקו לא היתה מכשול לפני חייל אמיץ כזה מלהגיע לבסוף לצ’סקה בודיוביצה.

וכך הופיע שווייק בקבייטוב ממערב למילבסקו, ומאחר שכבר כילה את כל מלאי שירי־הלכת שזכר מימי צעדותיו הצבאיות, נאלץ לפני בואו לקבייטוב להתחיל שוב בשיר:

כשהחיילים צעדו

כל הבנות בכו…

זקנה אחת, שחזרה מהכנסיה בדרכה מקבייטוב לווארז', כלומר מערבה, פתחה בשיחה עם שווייק בברכה הנוצרית: “שלום עליך, חייל, לאן פניך?”

“אני הולך סבתא, לבודיוביצה אל הגדוד,” ענה שווייק, “אני יוצא למלחמה.”

“אבל אם כך, חייל, אתה הולך בכיוון הלא־נכון,” אמרה הזקנה בקול מבוהל. “בכיוון הזה וראז' אף פעם לא תגיע. אם תמשיך ישר, תגיע לקלאטובי.”

“אני חושב,” אמר שווייק כמשלים עם גורלו, “שגם מקלאטובי יכול אדם להגיע לבודיוביצה. נכון, זה טיול הגון, בעיקר כשאדם ממהר אל הגדוד שלו כדי שלא יהיו עוד אי־נעימויות בגלל רצונו הטוב להגיע בזמן.”

"אצלנו גם כן היה שובב כזה. הוא היה צריך לצאת לפּילזן, אל חיל־הקשישים. קראו לו טוניצ’ק מאשאק, נאנחה הזקנה. “הוא קרוב של בת־אחותי ונסע לו. אחרי שבוע כבר חיפשו אותו השוטרים, מפני שלא הגיע לגדוד שלו. ואחרי עוד שבוע הופיע אצלנו לבוש בגדים אזרחיים וטען ששלחו אותו הביתה לחופש. אז הלך ראש־הכפר למשטרה והם הפסיקו לו את החופש. בינתיים הודיע כבר מהחזית שהוא פצוע, שרגל אחת הלכה.”

הזקנה הסתכלה בשווייק בחמלה. “תחכה לי, חייל, בחורשה שם. אני אביא לך מאצלנו מרק תפוחי־אדמה. זה יחמם אותך. את הבקתה שלנו אפשר לראות מפה. ישר מאחורי החורשה, קצת ימינה. אתה לא יכול לעבור את הכפר שלנו וראז' כי שם אורבים השוטרים כמו עיטים. תלך אחר־כך מן החורשה בכיוון למאלצ’ין. אבל תעקוף, חייל, את צ’יז’ובה. שם השוטרים כמו כלבים ותופסים עריקים. תלך ישר דרך היער לסֶדלֶץ על־יד הוֹראזדיוביצה. שם יש שוטר הגון מאוד והוא נותן לכל אחד לעבור דרך הכפר. יש לך איזה ניירות?”

“אין לי, סבתא.”

“אז מוטב לא ללכת שמה, אלא לראדומישל ותנסה להגיע לשם לפנות ערב כשכל השוטרים בבית־המרזח. שם תמצא ברחוב דוליישי על־יד פלוריאנק בית קטן כזה, צבוע מלמטה בכחול, ותשאל על האיכר מֶליכארק. זה אחי. תגיד לו שאני שולחת לו דרישת־שלום והוא יראה לך, איך מגיעים לבודיוביצה.”

בחורשה חיכה שווייק לזקנה יותר מחצי שעה. כשהתחמם במרק תפוחי האדמה, שהביאה לו הזקנה הטובה בסיר, עטוף כרית, כדי שלא יתקרר, הוציאה ממטפחתה פרוסת לחם וחתיכת שומן־חזיר מעושן, דחפה את הכל לכיסי מעילו של שווייק, עשתה עליו סימן הצלב ואמרה שגם לה יש שם שני נכדים.

אחר־כך חזרה והסבירה לו בפרוטרוט באיזה כפרים אפשר לעבור ואיזה צריך לעקוף. לבסוף הוציאה מכיס ירכיתה כתר אחד, כדי ששווייק יקנה לו במאלצ’ין כוס יי"ש לדרך, מכיוון שראדומישל רחוקה כמה מילין טובים.

לפי עצת הזקנה הלך שווייק מצ’יז’ובה לראדומישל מזרחה והרהר בלבו, שסופו להגיע לבודיוביצה מכל כיוון שהוא, יהיה אשר יהיה.

ממאלצ’ין התלווה אליו נגן־מפוחית זקן. שווייק מצא אותו בבית־המרזח שבו קנה לעצמו משקה לדרכו האחרונה לראדומישל.

נגן־המפוחית חשב שבודיוביצה הוא עריק ויעץ לו שילך אתו להוראז’דיוביצה, שם יש לו בת נשואה וגם בעלה עריק. לפי כל הסימנים שתה נגן־המפוחית במאלצ’ין יותר מדי.

“היא מסתירה את בעלה כבר חדשיים ברפת,” ניסה לשכנע את שווייק, “היא תסתיר גם אותך ותהיו שם עד סוף המלחמה. ואם תהיו שם שניים, אז לא יהיה לכם עצוב.”

כשסירב שווייק באדיבות, כעס מאוד ופנה שמאלה אל השדות לאחר שאיים על שווייק שיגיש תלונה עליו בתחנת המשטרה בצ’יז’ובה.

בראדומישל מצא שווייק לפנות ערב ברחוב דוליישי שמאחורי לפלוריאֶנק את האיכר מליכארק. שנסר לו דרישת־שלום מאחותו בווראז', לא עשה עליו הדבר שום רושם.

כל הזמן לא פסק מלדרוש איזה ניירות משווייק. היה זה אדם נגוע בדעות קדומות, כי דיבר בלי־הרף על שודדים, על נוכלים וגנבים, שמשוטטים בהמוניהם בכל מחוז פיסֶק.

“בורחים מהצבא, לשרת שם לא רוצים, וככה הם מסתובבים בכל המחוז הזה וגנבים כמה שיכולים,” הטיח בפניו של שווייק. “כל אחד מהם נראה כאילו לא ידוע לספור עד חמש.”

“כן, כן, בגלל האמת האנשים מתרגזים הכי־הרבה,” הוסיף כשקם שווייק מן הספסל. “אילו היה לאדם כזה מצפון נקי, היה יושב והיה נותן לבדוק את הניירות שלו. אבל אם אין לו…”

“שלום, תהיה בריא, סבא.”

“שלום, שלום, ובפעם הבאה תמצא לך מישהו טיפש יותר ממני.”

אחרי ששווייק יצא לתוך החשיכה, המהם הזקן עוד שעה ארוכה: “הוא אומר שהוא הולך לבודיוביצה ואחר־כך רק לפיסק. הרי זו דרך סביב העולם.”

שווייק הלך שוב כמעט כל הלילה עד שמצא ליד פוּטים ערימת שחת בשדה. נטל שחת כדי להציע לו משכב ואז שמע בסמוך לו קול: “מאיזה גדוד? לאן אתה הולך?”

“מה־91. לבודיוביצה.”

“למה שתלך שמה?”

“יש לי שם הסרן שלי.”

אפשר היה לשמוע בסמוך, לא צחוקו של אדם אחד אלא של שלושה. כשנדם הצחוק, שאל שווייק, לאיזה גדוד הם שייכים. נאמר לו ששניים הם מה־35 ואחד מהתותחנים, גם כן מבודיוביצה.

אלה שמה־35 ברחו לפני חודש, לפני צאת הגדוד לחזית. והתותחן נע ונד כבר מעת גיוסו. הוא מכאן, מפוּטים, וערימת השחת שייכת לו. בלילה הוא ישן תמיד בשחת. אתמול מצא את השניים ביער ולקח אותם עמו לערימת השחת שלו.

כולם קיוו שהמלחמה מוכרחה להסתיים תוך חודש־חדשיים. הם תיארו לעצמם שהרוסים כבר נמצאים בבודאפשט ובמוראביה. כך מספרים הכל בפוּטים. בבוקר, לפני עלות השחר, אשת התותחן מביאה ארוחת־הבוקר. אחר־כך ילכו אנשים ה־35 לסטאקוניצה, שם יש דודה לאחד מהם, ולזו יש בהרים שמאחורי סושיצה מכּר בעל מנסרה ושם ימצאו להם מקלט בטוח.

“ואתה מה־91, אם אתה רוצה,” הם הציעו לשווייק, “אתה יכול ללכת אתנו, תחרבן על הסרן שלך!”

“זה לא כל כך קל,” ענה שווייק ונשתקע עמוק בתוך הקש.

כשהתעורר בבוקר כבר נעלמו כולם ומישהו – כנראה התותחן – השאיר לרגליו פרוסת־לחם לדרך.

שווייק הלך ביערות וליד שטייקנו נפגש עם נווד זקן, שכיבד אותו בלגימת יי"ש כאילו היו חברים ותקיים.

“אל תסתובב ככה,” לימד, “המדים הצבאיים יכולים להכניס אותך לצרה צרורה. עכשיו שורצים בכל מקום שוטרים וככה אתה לא יכול לקבץ נדבות. עכשיו כבר לא רודפים אותנו כמו פעם. עכשיו הם מחפשים אחריכם.”

“מחפשים רק אחריכם,” חזר ואמר בנימה של בטחון ולכן החליט שווייק שמוטב לא לספר לו דבר על הגדוד ה־91. שיחשוב אותי למה שהוא רוצה. למה לקלקל אשליות לזקן טוב־לב?

“ולאן פניך?” שאל הנווד אחרי שעה קלה, לאחר שהציתו שניהם את מקטרותיהם ועקפו את הכפר בהליכה איטית.

“לבודיוביצה”.

“אלוהים אדירים!” נבהל הנווד. “הרי שם יתפסו אותך בן־רגע. אפילו לא תספיק להתחמם. אתה צריך ללבוש בגדים אזרחיים, מרופטים לגמרי, ואתה צריך ללכת ולעשות מעצמך נכה.”

“אל תפחד משום דבר. עכשיו נלך בכיוון סטראקוניצה ווֹלין ודוּב, והשד יקח אותי אם לא נמצא איזה־שהם בגדים אזרחיים. שם בסביבות סטראקוניצה עוד יש בני־אדם ישרים ותמימים כאלה, שמשאירים בלילה את הבתים פתוחים ובלילה הם לא נועלים כלל. עכשיו בחורף הם קופצים לשכן, לפטפט קצת, ולך יש בגדים אזרחיים אחת־שתיים. מה נחוץ לך? מגפיים יש לך. אז רק משהו ללבוש. המעיל הצבאי ישן?”

“ישן.”

“אז אותו תשאיר לעצמך. בכפר הם לובשים דברים כאלה. נחוצים לך רק מכנסיים ומעיל קצר וכשיהיו לך בגדים אזרחיים, אז נמכור את המכנסיים ואת המעיל הקצר להיהודי הרמאן בווֹדניאני. הוא קונה כל רכוש צבאי ומוכר אותו בכפרים.”

“היום נלך לסטראקוניצה,” פיתח את תכניתו. “מכאן מהלך ארבע שעות נמצא את דיר הכבשים הישן של שווארצנברג. ושם יש לי מכיר, רועה, גם כן כבר לא צעיר. שם נלון ומחר בבוקר נמשיך לסטראקוניצֶה לגרד שם בסביבה איזה בגדים אזרחיים.”

בדיר הכבשים מצא שווייק זקן חביב, שעוד זכר, איך סבו היה מספר לו סיפורים על המלחמות עם הצרפתים. אפשר שהיה גדול בעשרים שנה מן הנווד הזקן ולכן קרא לשניהם “בחורים”.

“אז תראו, בחורים,” סיפר כשישבו מסביב לתנור, שעליו בישל תפוחי־אדמה בקליפתם, “אז סבא שלי גם כן ערק כמו החייל שלך פה. אבל תפסו אותו בוווֹדניאני ונתנו לו מכות כאלה על התחת עד שעפו חתיכות. ובזה עוד היה לו מזל. הבן של יארֶש, הסבא של יארֶש, שומר־האגמים הזקן מראז’יצה על־יד פרוֹטיבין, קיבל על עריקה כדור בפיסק. ולפני שירו בו על חומות פיסק, הוא רץ בין טורי חיילים וקיבל שש מאות מלקות, ככה שהמוות היה בשבילו הקלה וגאולה. ומתי אתה ברחת?” פנה בעיניים דומעות אל שווייק.

“אחרי הגיוס, כשהובילו אותנו לקסרקטין,” ענה שווייק, שהבין כי גם לובש־מדים אסור לו לאכזב את אמונו של הרועה הזקן.

“טיפסת מעל קיר?” שאל בסקרנות הרועה, שנזכר כנראה בסיפורי סבו, שגם הוא טיפוס מעל קיר קסרקטין.

“אחרת זה לא הלך, סבא.”

“והמשמר היה חזק וירה?”

“כן, סבא.”

“ולאן פניך עכשיו?”

“נכנס בו דיבוק,” אמר הנווד במקום שווייק, “והוא רוצה בכל מחיר ללכת לבודיוביצה. אתה יודע, איש צעיר בלי שכל, בעצמו מביא עליו אסון. אני צריך ללמד אותו. נגרד איכשהו בגדים אזרחיים ואחר־כך יהיה הכל בסדר. עד לאביב נסתדר איכשהו ואחר־כך נלך לעבוד אצל איזה איכר. השנה יהיו חסרים הרבה אנשים, יהיה רעב ואומרים שבקיץ יקחו את כל הנוודים לעבודה בשדה. אז אני חושב שכבר יותר טוב ללכת בהתנדבות. יהיו מעט מאוד אנשים, כולם יהיו גמורים.”

“אז אתה חושב,” שאל הרועה, “שזה לא ייגמר הקיץ? אתה צודק, בחור. כבר היו מלחמות ארוכות. זו של נאפוליון ולפני־כן, כמו שסיפרו לנו, המלחמות עם השוודים, ומלחמת שבע השנים. והגיע להם, לבריות שתהיה מלחמה. הרי האלוהים שבשמים כבר לא יכול היה לראות איך שכולם נהיו שבעים, אפילו כבר לא היה נאה לטעום בשר כבש, כבר לא רצו לאכול אותו, בחורים. היו ימים כשאנשים באו בשיירות כדי שאמכור להם איזה כבש מן הצד, אבל בשנים האחרונות רצו רק לזלול בשר חזיר ועוף והכל מרוח בחמאה או בשומן. אז האלוהים שבשמים שפך עליהם את הכעס שלו בגלל הגאווה שלהם והם שוב יעשו תשובה כשיבשלו חמציץ כמו שעשו בזמן של מלחמת נאפוליון. הרי גם האדונים שלנו כבר לא ידעו מה לעשות מרוב טוּב. הנסיף שווארצנברג הזקן היה נוסע בכרכרה רגילה, אבל הנסיך הצעיר, הפרחח, מסריח מאוטומובילים. יבוא יום והאלוהים שבשמים ימרח לו את הבנזין בפרצוף.”

מי תפוחי־האדמה, שהתבשלו על התנור, בעבעו והרועה הזקן אמר אחרי הפסקה קצרה בנימה של נבואה: “ובמלחמה הזאת הקיסר ירום הודו לא ינצח. אין שום התלהבות למלחמה, מפני שהוא, כמו שאומר האדון המורה מסטראקוניצה, לא רצה שיכתירו אותו כמלך בוהמיה. עכשיו הוא יכול, כמו שאומרים, לשפוך נופת־צופים למי שהוא רוצה. אם הבטחת, מנוול זקן, שתקבל את הכתר, היית צריך לעמוד בדיבור.”

“יכול להיות,” העיר הנווד, “שעוד יעשה את זה.”

“עכשיו, בחורי, כל אחד יצפצף על זה,” אמר הרועה ברוגז, “היית צריך לשמוע איך שהשכנים מדברים כשהם נפגשים למטה בסקושיצֶה. כל אחד יש לו מישהו במלחמה והיית צריך לשמוע איך שמדברים. אומרים שאחרי המלחמה הזאת תבוא החירות, לא יהיו אחוזות של אצילים ולא קיסרים, ואת אדמות הנסיכים אומרים שיחלקו. בגלל דיבורים כאלה כבר לקחו השוטרים אדם אחד מקוֹז’נֶק. אמרו שהוא מסית. כן, כן, היום החוק בידי השוטרים.”

“הוא היה בידיהם גם לפני זה,” נשמע קולו של הנווד. “אני זוכר איך שבקלאדנו היה קצין משטרה, איזה אדון רוֹטֶר. פתאום התחיל לגדל כלבי משטרה, שיש להם אופי של זאבים. את הכל הם מרחרחים, אם מאמנים אותם. וקצין־המשטרה הזה בקלאדנו היה לו תחת מלא של כלבים מתלמדים כאלה. היה לו בשבילם בית מיוחד ושם חיו כמו בני־מלכים. ופתאום עלה בדעתו לעשות נסיונות בנו, הנוודים המסכנים. אז הוא נתן פקודה שהשוטרים בכל איזור קלאדנו יאספו את הנוודים וימסרו אותם ישר לידיים שלו. אני הולך לי פעם מכיוון לאני דרך יער די צפוף, אבל זה לא הועיל לי. אל ביקתת היערן שרציתי להגיע אליה כבר לא הגעתי. כבר תפשו אותי וכבר הובילו אותי אל הקצין רוֹטר. אתם, אנשים, לא יכולים להעלות ולתאר לעצמכם מה שסבלתי אצל הקצין עם הכלבים שלו. קודם־כל נתן להם להריח אותי, אחר־כך הייתי מוכרח לטפס על סולם, וכשהייתי למעלה, שילחו מפלצת כזו אחרי על הסולם והחיה הרעה הזאת נשאה אותי מן הסולם לרצפה, ושם נשכבה עלי, נהמה וחשפה שיניים מול הפרצוף שלי. אחר־כך לקחו את המפלצת ולי אמרו שאתחבא באיזה מקום שאני רוצה. הלכתי בכיוון לעמק קאצ’אק, אל היערות, לתוך בקעה אחת, וכעבור חצי שעה כבר היו שני כלבי־זאב על־ידי, הפילו אותי, וכשאחד מהם תפס אותי בגרגרת, רץ השני לקלאדנו ואחרי שעה הגיע הקצין רוטר עצמו עם השוטרים, קרא לכלב ולי נתן חמשה כתרים ורשות לקבץ נדבות במשך יומיים באיזור קלאדנו. אבל איפה? רצתי כמו בורח מן האש לאזור בֶראון ולא הראיתי עוד את הפנים שלי באזור קלאדנו. כל הנוודים עקפו את האיזור הזה, מפני שקצין־המשטרה ההוא עשה עליהם ניסויים בכלבים שלו. בכלל אהב נורא את הכלבים האלה. בתחנות המשטרה סיפרו שבכלל, כשהוא בא לבקורת וראה באיזה מקום כלב־זאב, לא בדק כלום ומרוב שמחה רק שתה כל היום עם מפקד התחנה במקום.”

ובעוד הרועה שופך את המים של תפוחי־האדמה ויוצק לקערה חלב־כבשים חמוץ, הוסיף הנווד לשתף את שומעיו בסיפור זכרונותיו על שלטון החוק של השוטרים. “בליפניצֶה היה מפקח משטרה אחד למטה, מתחת לארמון. הוא היה גר בתוך תחנת המשטרה. ואני, מטומטם זקן, תמיד חשבתי שתחנות משטרה צריכות להיות באיזה מקום בולט, בכיכר או משהו כזה, ולא באיזו סימטה נידחת. אז אני הולך בקצה העיירה ולא מסתכל בשלטים. אני לוקח בית אחרי בית עד שאני מגיע אל בית קטן כזה בקומה הראשונה, פותח את הדלת ומכריז על נוכחותי: ‘אנשים טובים, תעזרו לנווד מסכן!’ מה אגיד לכם? הרגליים שלי נהיו שני בולי עץ. היתה זאת תחנת משטרה רובים על־יד הקיר, צלב על השולחן, ניירות על הארון והקיסר ירום הודו מביט עלי ישר מעל השולחן. ולפני שהספקתי להוציא הגה מן הפה, קפץ עלי מפקד התחנה והחטיף לי עוד בדלת סטירת־לחי כזו, שעפתי מכל מדרגות־העץ האלו עד למטה ולא נעצרתי לפני קווזליצֶה. הנה לכם שלטון החוק של השוטרים.”

הם התחיל לאכול ובשעה מוקדמת השתטחו על הספסלים בבקתה החמה.

בלילה התלבש שווייק בשקט ויצא. הירח עלה במזרח ולאורו המקיץ צעד שווייק מזרחה ומילל לנפשו שוב ושוב: “הרי לא ייתכן שלא אגיע פעם לבודיוביצה.”

כשהגיח מן היערות וראה מימינו איזו עיר, פנה צפונה ואחר־כך דרומה, שם שוב ראה איזו עיר (היתה זו ווֹדניאני) עקף אותה דרך שדות והשמש העולה קידמה אותו במורדות המושלגים שמעל פרוטיבין.

“תמיד קדימה!” אמר לעצמו החייל הטוב שווייק. “החובה קוראת. עלי להגיע לבודיוביצה ויהי־מה.”

אבל איתרע מזלו ובמקום שידרים מפרוטיבין לעבר בודיוביצה שם את פניו צפונה לפיסֶק.

סמוך לשעת הצריים ראה שווייק כפר לפניו. כשירד מגבעה קטנה חשב: “כך זה לא יכול להימשך. אני צריך לשאול, איך הולכים מפה לבודיוביצה.”

וכשנכנס לכפר הופתע מאד בראותו על עמוד שליד הבית הראשון את

“השלט ועליו השם” “כפר פוּטים.”

“ריבונו של עולם!” נאנח שווייק. “אני שוב בפוּטים, שם ישנתי בשחת.”

אחר־כך כבר לא היה מופתע כלל כשראה מאחורי האגם הקטן שוטר יוצא מבית מלבין, ועליו תלויה “תרנגולת” (כינוי שניתן לסמל הנשר האוסטרי). השוטר יצא משם כמו עכביש האורב לטרפו בקוריו.

הוא ניגש ישר אל שווייק ולא שאל אלא “לאן?”

“בודיוביצה, אל הגדוד שלי.”

השוטר חייך בלעג: “הרי אתה בא מכיוון בודיוביצה. בודיוביצה שלך כבר מאחוריך.” והוא משך את שווייק לתחנת המשטרה.

למפקד תחנת המשטרה בפוּטים יצא שם בכל הסביבה, שהוא פועל בטאקט ובזריזות רבה. מעולם לא קילל את עציריו ואת אסיריו. אבל חקר אותם חקירת שתי־וערב כזו, עד שאפילו חפים מפשע הודו בחטאם.

שני השוטרים בתחנה התאימו את עצמם אליו וחקירת השתי־וערב היתה נערכת לעיני כל הסגל המחייך של תחנת המשטרה.

“חקירה פלילית טובה תלויה בתבונה ובסבר־פנים,” נהג מפקד התחנה לומר לפקודיו. “אין טעם להרים קול על אדם. בעבריינים ובחשודים צריך לנהוג בעדינות, אבל באותו זמן צריך להשתדל שיטבעו במבול שאלות.”

“ברוך הבא, חביבי,” אמר מפקד התחנה. “שב בנוחיות. בטח התעייפת בדרך. ספר לנו, לאן אתה הולך.”

שווייק חזר וסיפר שפניו מועדות לצ’סקה בודיוביצה לחזור אל גדודו.

“אם כך, תעית בדרך,” אמר בחיוך מפקד התחנה, “מפני שאתה הולך מכיוון צ’סקה בודיוביצה ואני יכול להוכיח לך זאת. מעליך תלויה מפת בוהמיה. תסתכל, חביבי, מדרום לנו נמצאת פרוטיבין, מדרום לפרוטיבין נמצאת הלובוקה ועוד יותר דרומה צ’סקה בודיוביצה. ובכן, אתה רואה שאתה לא הולך לבודיוביצה אלא מבודיוביצה.”

מפקד התחנה הביט בחיבה אל שווייק שאמר עכשיו בשלווה ובהדרת־כבוד: “ואף־על־פי־כן אני הולך לבודיוביצה.” היה זה מרשים יותר מאמרתו המפורסמת של גאליליאו: “ואף־על־פי־כן נוֹע תנוּע,” מכיוון שיש להניח, כי גאליליאו אמר את דבריו בזעם גדול.

“אתה יודע, חביבי,” הוסיף מפקד־התחנה לדבר אל שווייק באותה נימת חביבות, “אוציא לך את זה מהראש ואתה בעצמך תגיע לבסוף למסקנה שכל הכחשה רק מכבידה על ההודאה באשמה.”

“אתה צודק בהחלט,” אמר שווייק, “כל הכחשה מכבידה על ההודאה ולהיפך.”

“אתה רואה, חביבי, אתה מגיע בעצמך למסקנה זו. עכשיו תענה לנו בכנות, מאין יצאת כשהלכת לבודיוביצה שלך. בכוונה אני אומר ‘שלך’, מפני שבטח קיימים מקומות אחרים שנקראים בודיוביצה, הנמצאים מצפון לפוטים ועדיין לא מסומנים בשום מפה.”

“יצאתי מתבור.”

“ומה עשית בתבור?”

“חיכיתי לרכבת לבודיוביצה.”

“כיוון שלא היה לי כרטיס לנסיעה.”

“ולמה לא נתנו לך בתור חייל שובר־נסיעה חינם?”

“כיוון שלא היו אצלי שום ניירות.”

“זהו זה,” אמר בתרועת נצחון מפקד התחנה לאחד השוטרים. “הוא לא טפש כל כך כמו שהוא מעמיד פנים. הוא מתחיל להסתבך יפה מאוד.”

מפקד המשטרה התחיל את החקירה מן ההתחלה, כאילו לא שמע את תשובתו האחרונה של שווייק בעניין הניירות.

“ובכן, יצאת מתבור. לאן הלכת?”

“לצ’סקה בודיוביצה.”

פניו של מפקד התחנה לבשו חומרת־מה ומבטו נפל על המפה.

“האם אתה יכול להראות לנו על המפה, איך הלכת לבודיוביצה שלך?”

“אני לא זוכר את כל המקומות. אני רק זוכר שכאן, בפוטים, כבר הייתי פעם.”

כל אנשי התחנה הסתכלו זה בזה במבטים תוהים, ומפקד התחנה המשיך: “ובכן, בתבור הייתה בתחנת הרכבת. יש לך משהו בכיסים? תוציא את זה.”

לאחר שערכו חיפוש מדוקדק בכיסיו של שווייק ולא מצאו אלא מקטרת וגפרורים, שאל מפקד התחנה את שווייק:

“תגיד לי, למה אין אתך כלום, שום דבר?”

“מפני שאני לא זקוק לשום דבר.”

“ריבונו של עולם,” נאנח מפקד התחנה, “לא קל אתך. אמרת שכבר היית פעם בפוּטים. מה עשית אז כאן?”

“הלכתי מסביב לפוטים לבודיוביצה.”

“אתה רואה, איך שאתה מתבלבל. אמרת בעצמך שהלכת לבודיוביצה ועכשיו בטח שכנענו אותך שהלכת מבודיוביצה.”

“כנראה שעשיתי איזה סיבוב.”

מפקד המשטרה שוב החליף מבטים רבי־משמעות עם אנשיו. “הסיבובים שלך, נדמה לי, שפירושם שוטטות בסביבה. האם התעכבת זמן רב בתחנת רכבת של תבור?”

“עד שיצאה הרכבת האחרונה לבודיוביצה.”

“ומע עשית שם?”

“שוחחתי עם חיילים.”

עוד מבט רב־משמעות ממפקד המשטרה אל אנשיו.

“ועל מה, למשל, שוחחתם, ומה שאלת אותם?”\“שאלתי אותם, מאיזה גדוד הם ולאן הם נוסעים.”

“מצויין, ולא שאלת אותם, כמה אנשים, למשל, יש בגדוד ואיך הוא מחולק?”

“זה לא שאלתי, כי זה ידוע לי מזמן.”

“ובכן, אתה בעל ידיעות טובות על הרכּב צבאנו?”

“בהחלט, אדוני.”

ועתה שלך מפקד המשטרה את קלף־הנצחון, בהביטו סביבו בגאווה גלויה:

“אתה יודע רוסית?”

“לא יודע.”

מפקד המשטרה רמז בתנועת ראש לסמל ושניהם עברו אל החדר הסמוך. מפקד המשטרה חיכך את ידיו מרוב התלהבות על נצחונו הוודאי והמוחלט. “שמעת? הוא לא יודע רוסית. ממזר ממולח! בכל דבר הודה, רק לא בדבר החשוב ביותר. מחר נעביר אותו לפיסֶק, למשטרת המחוז. חקירת פשעים תלויה בתבונה ובאדיבות. ראית איך שהטבעתי אותו במבול השאלות. מי היה חושד בכזה? הוא נראה כל כך טיפש מטופש, אבל דווקא באנשים כאלה צריכים לטפל בחכמה. אז תושיב אותו באיזה מקום ואני אלך לרשום את הפרוטוקול.”

ועוד באותו יום לפנות ערב הספיק מפקד התחנה לרשום בבת־צחוק מלבבת על שפתיו את הפרוטוקול, שבכל משפט ומשפט בו הופיעו המלים: “חשוד בריגול.”

תוך כדי כתיבה בגרמנית המשרדית התחילו העניינים להתבהר יותר ויותר בעיני מפקד התחנה פלאנדֶרקה וכשסיים במלים: “ובזה הננו מתכבדים למסור את קצין האויב בתאריך הנ”ל לרשות מטה המחוז בפיסק כדין," הוא חייך חיוך של הנאה ממלאכתו וקרא לסמל: “האם כבר נתתם לקצין האויב משהו לאכול?”

“לפי הוראתך, אדוני, אנו מספקים מזון רק לאנשים המובאים לחקירה לפני שעה שתים־עשרה.”

“פה יש מקרה יוצא מן הכלל,” אמר מפקד המשטרה חגיגית. “זהו קצין בעל דרגה גבוהה, כנראה מהמטה. הרי ברור שלשם ריגול לא ישלחו לכאן הרוסים איזה טוראי. שלח מישהו אל מסעדת ‘החתול’ להביא משם ארוחת־צהריים. אם כבר לא נשאר להם כלום – שיבשלו! אחר־כך שיכינו תה עם רוּם ושישלחו את הכל לכאן. אל תגלה דבר למי זה מיועד. בכלל, אל תזכיר לאף אחד, מי יש לנו כאן. זה סוד צבאי. מה הוא עושה עכשיו?”

“הוא ביקש קצת טבק. עכשיו הוא יושב בחדר המשמר ונראה מרוצה כאילו ישב בבית. ‘חום נעים יש לכם כאן’, אמר, 'והתנור לא מעלה עשן. מאוד מוצא חן בעיני אצלכם. ואם התנור יתחיל להעלות עשן, תדאגו לניקוי הארובה. אבל רק אחרי הצהריים כשהשמש עומדת מעל הארובה!”

“איזה ערמומי!” אמר מפקד התחנה בהתפעלות. “הוא מעמיד פנים כאילו הדבר לא נוגע לו, והריהו יודע שיעמידו אותו אל הקיר. באדם כזה צריך לנהוג כבוד, אפילו אם הוא אויב שלנו. אדם כזה הולך למוות בטוח. אני לא יודע, אם אנחנו היינו מסוגלים לכך. אולי היינו מהססים, נרתעים, אבל הוא יושב לו בשקט ואומר: ‘חום נעים יש לכם כאן, והתנור לא מעלה עשן.’ זה עניין של אופי, אני אומר לך. לאדם כזה דרושים עצבי פלדה, הקרבה עצמית, נוקשות והתלהבות. אילו באוסטריה היתה התלהבות כזו… אבל מוטב לעזוב את זה. גם אצלנו יש בעלי התלהבות. האם קראת ב’נארודני פוליטיקה' על אותו סרן גרגר מהתותחנים, שטיפס על עץ־אורן גבוה והתקין לו נקודת־תצפית בין הענפים? אחרי שנסוגו הכוחות שלנו, כבר לא היה יכול לרדת, כי אחרת היה נופל בשבי. אז חיכה עד שהכוחות שלנו שוב יביסו את האויב, ועברו שבועיים עד שזכה לכך. שבועיים שלמים היה למעלה בראש העץ, וכדי שלא למות ברעב, כרסם את כל הצמרות והתקיים על הענפים הקטנים ועל מחטים. וכשהגיעו הכוחות שלנו למקום, היה כל כך תשוש שלא יכול להחזיק את עצמו, נפל למטה ונהרג. אחרי מותו זכה במדליית־הזהב על אומץ־לב.”

ומפקד המשטרה הוסיף בכובד ראש: “זו הקרבה, זו גבורה! הנה, איך ששקענו בשיחה. רוץ מהר להזמין את ארוחת הצהריים, ובינתיים שלַח אותו אלי.”

הסמל הביא את שווייק ומפקד התחנה רמז לו בחביבות שיישב וכשהתחיל שוב בחקירה שאלתו הראשונה היתה – אם יש לו הורים.

“אין לי.”

במוחו של מפקד התחנה עלתה מיד המחשבה, שמוטב כך; ולפחות לא יבכה איש על מות האומלל. הסתכל בפניו החביבים של שווייק ובהתקף של טוּב־לב פתאומי טפח על שכמו, רכן אליו ושאל אותו בנימה אבּהית:

“נו, איך צ’כיה מוצאת חן בעיניך?”

“בכל מקום צ’כיה מוצאת חן בעיני מאוד,” ענה שווייק. “בדרכי נפגשתי עם אנשים טובים מאוד.”

מפקד המשטה הנהן בראשו. “העם שלנו טוב וחביב מאוד. פה ושם גניבה או קטטה – אין לזה משמעות. אני פה כבר חמש־עשרה שנה. כשאני עושה חשבון מדויק, אני מגיע לשלושת רבעי רצח לשנה.”

“אתה מתכוון לרצח שלא הושלם?” שאל שווייק.

“לא, בהחלט לא. בחמש־עשרה השנים חקרנו רק אחד־עשר מקרי רצח. שישה היו מקרי רצח לשם שוד וששת האחרים מקרים רגילים, ושום דבר מיוחד.”

מפקד המשטרה השתתק ושוב חזר לשיטת חקירתו: “ומה רצית לעשות בבודיוביצה?”.

“להתחיל את שירותי בגדוד ה־91.”

מפקד המשטרה הורה לשווייק לחזור אל חדר המשמר, ומהר, כדי שלא לשכוח, הוסיף לדו"ח שלו אצל מטה המחוז בפיסֶק: “בשלטו בשפה הצ’כית על בוריה, רצה לחדור לגדוד הרגלים ה־91 בצ’סקה בבודיוביצה.”

מפקד המשטרה שפשף את ידיו בהנאה, שמח וטוב־לב שפע חומר הראיות שנאסף ועל התוצאות המדוייקות של שיטת חקירתו. הוא נזכר בקודמו, מפדח בירגר, שבכלל לא היה מדבר עם העצירים, לא היה שואל אותם שולח אותם מיד לבית־המשפט המחוזי עם דו"ח קצר: “נעצר על סמך הודעת הסמל בגלל שוטטות ואיסוף נדבות.” האם לזה אפשר לקרוא חקירה?

מפקד התחנה העיף מבט על הדו"ח שלו, חייך מתוך קורת־רוח והוציא משולחן־הכתיבה את תיק המטה הארצי של המשטרה בפראג ועליו כרגיל החותמת “סודי בהחלט,” וקרא שוב בעיון:

“בזה ניתנת לכל תחנות המשטרה ההוראה שיעקבו בתשומת־לב מוגברת אחרי כל אדם העובר בתחומן. תנועות צבאותינו בגאליציה המזרחית הביאו לידי כך שחלקים מן הצבא הרוסי, אחרי עברם את הרי הקארפאטים, תפסו עמדות בתוך שטח ממלכתנו, וכתוצאה מזה הוסטה החזית מערבה יותר לעומק הממלכה. המצב החדש הנ”ל איפשר למרגלים הרוסיים בגלל נזילות החזית להעמיק חדירתם לשטח ממלכתנו, במיוחד לשלזיה ולמוראביה, ומשם לפי ידיעות סודיות עבר מספר רב של מרגלים רוסים לבוהמיה. נמצא שיש ביניהם צ’כים רוסיים רבים, שאומנו בבתי־ספר של המטה הרוסי, ומסתבר שאלה, בגלל שליטתם המושלמת בשפה הצ’כית, הם מרגלים מסוכנים במיוחד, מכיוון שהם מסוגלים להפיץ – ואל נכון גם יפיצו – תעמולה לבגידה במלכות בקרב האוכלוסיה הצ’כית. המטה הארצי נותן בזה הוראה לעצור את כל החשודים ולגלות עירנות מוגברת במיוחד במקומות שבקרבתם נמצאים חיל־מצב, מרכזי צבא או תחנות שבהן עוברות רכבות צבאיות. את העצירים יש לבדוק בדיקה מדוקדקת ולהעביר לידי רשות גבוהה יותר."

מפקד המשטה פלאנדֶרקה שוב חייך מתוך קורת־רוח והחזיר את החוזר הסודי אל שאר הניירות בתיק שעליו הכתובת “הוראות סודיות.”

היו הוראות רבות כאלה, שהכין מיניסטריון הפנים יחד עם מיניסטריון־ההגנה, שהמשטרה היתה כפופה לו.

בקושי הספיק המטה הארצי של המשטרה בפראג לשכפל ולהפיץ אותן.

היו שם:

הוראות בדבר הבקורת על דעות האוכלוסיה המקומיות.

הוראות כיצד לעקוב, לפי שיחות עם בני האוכלוסיה המקומית, אחרי השפעות הידיעות מן החזית על דעותיהם.

שאלון על יחסה של האוכלוסיה המקומית למלווֹת המלחמה ולמגביות החירום.

שאלון על הלכי־הרוח בקרב המגויסים והעומדים לפני גיוס.

שאלון על הלכי־הרוח בקרב הפקידות והאינטליגנציה המקומית.

הוראה לקבוע לאלתר, מה זיקתם המפלגתית של בני האוכלוסיה המקומית, מה כוחן של המפלגות הפוליטיות השונות.

הוראה על מעקב אחרי פעילותם של עסקני המפלגות הפוליטיות המקומיות ונתונים על שיעור הנאמנות של אותן המפלגות הפוליטיות המיוצגות בקרב האוכלוסיה המקומית.

שאלון על טיבם של העתונים, כתבי־העת והקונטרסים המגיעים אל תחום פעולתה של תחנת המשטרה.

הוראות על מנת לקבוע, עם מי באים במגע האנשים החשודים באי־נאמנות ובמה מתבטאת אי־נאמנותם.

הוראות בנידון גיוס מוסרים ומלשינים־בשכר בקרב האוכלוסיה המקומית.

הוראות הנוגעות למוסרים־בשכר מקרב האוכלוסיה המקומית הנרשמים לפי מספר בתחנות המשטרה.

כל יום הוליד הוראות, הנחיות, שאלות וצווים חדשים.

מפקד התחנה פלאנדרקה, שנחשול המצאותיו של מיניסטריון־הפנים הציף אותו, לא היה מסוגל לעמוד בקצב והצטברה אצלו כמות עצומה של ניירות. על השאלונים היה עונה בצורה חד־גונית, שאצלו הכל כשורה והנאמנות בקרב האוכלוסיה היא בדרגה 1 א.

מיניסטריון־הפנים האוסטרי המציא סולם דרגות שלם כדי למדוד את שיעור הנאמנות והמסירות לקיסרות 1 א., 1 ב., 2 א., 2ב., 2ג., 3 א., 3 ב., 3 ג., 4 א., 4ב., 4 ג. האות א' אחרי 4 פירושה היה “בגידה במלכות ותלייה,” ב' – “כליאה” ו־ג' – “עיקוב ומעצר”.

על שולחנו של מפקד המשטרה היו מונחים חוזרים וחוברות. הממשלה רצתה לדעת, מה חושב כל אחד ואחד מאזרחיה. מפקד המשטרה פלאנדרקה היה פוכר לעתים קרובות את אצבעותיו מרוב דברי־דפוס אלה, שכל משלוח־דואר הגדיל אותם בלי־רחם. ברגע שהופיעה המעטפה הידועה ועליה החותמת “פטור מדמי־דואר, בשירות,” התחיל לבו פועם בחזקה ובלילה, כשהיה מהרהר בקול, היה מגיע למסקנה שלא יזכה לראות בסוף המלחמה. שמטה המשטרה יטול ממנו את השיור האחרון של שכלו ושלא יהיה מסוגל עוד לשמוח בשמחת נצחון הנשק האוסטרי, מפני שיחסר לו בורג אחד או שניים. ובינתיים הפגיז אותו מטה המחוז יום־יום בשאלות, למה לא הוחזר השאלון מס' 3 72345, א“פ 721, איך בוצעה ההוראה מס' ז' 88992, גפ”ה 82222, ומה התוצאות המעשיות מההנחיה מסד ו' 123456 ב"ר 1922 וכו' וכו',

יותר מכל הצחיקה אותו ההוראה, כיצד לגייס מוסרים ומלשינים בשכר בקרב האוכלוסיה המקומית. לבסוף משהגיע למסקנה, שאין למצוא כאלה בין תושבי המקום הקרוי איזור הביצות של בּלאטה והאנשים שם קשי־עורף כאלה, נצנץ לו הרעיון לשכור לשירותו את רועה־הכפר, שהכל קראו לו: “פֶּפיק קפוץ!” הוא היה שוטה־הכפר שתמיד קפץ למשמע קריאה זו; אחד מאותם עלובי־נפש שהטבע ובני־האדם זנחו אותו, בעל־מום, שבשכר כמה זהובים לשנה וקצת מזון היה רועה את בקר הכפר.

ובכן זימן אותו אליו ושאל אותו: “אתה יודע, פפיק, מי הוא פרוחאזקה הזקן?⁴²”

“מֶה.”

“אל תפעה, תזכור שכך קוריאם לקיסר ירום הודו. אתה יודע מי זה הקיסר ירום הודו?”

“שֶה הקֵישַר שלנו.”

“טוב מאוד, פפיק. אז תזכור: כשאתה הולך מבית לבית לאסוף אוכל, ואתה שומע מישהו אומר, שקיסר ירום הודו הוא בהמה או משהו כזה, תיכף ומיד תבוא אלי ותודיע לי. תקבל ששה קרוֹיצרים, ואם תשמע, שאנחנו לא ננצח במלחמה, שוב תבוא אלי ותגיד לי, מי אמר את זה ושוב תקבל ששיה. ואם אני אשמע שאתה מסתיר משהו ממני, אז אוי ואבוי לך. אני אעצור אותך ואוביל אותך לפיסק. ועכשיו קפוֹץ!”

לאחר שקפץ נתן לו שתי ששיות ומלא נחת־רוח הודיע למטה המחוז, כי רכש מוֹסר.

למחרת בא אליו כומר הכפר ולחש לו בסוד, שבאותו בוקר פגש את פפיק־קפוץ רועה־הכפר, ושזה סיפר לו: “כבודו, מפקד המשטרה אמר לי אתמול שהקֵישַר הוא בהמה ושלא ננצח. מֶה, קפוֹץ!”

לאחר הבהרות ארוכות ושיחה עם הכומר הורה מפקד התחנה פלאנדרקה לעצור את רועה־הכפר, והוא נידון בבית־הדין הצבאי בהראדצ’אני לשתים־עשרה שנים על בגידה במלכות. התביעה הוכיחה שהוא אשם בקשרים חתרניים מסוכנים, בהסתה, בפגיעה בכבוד הקיסר ירום הודו ועוד בכמה פשעים ועבירות.

“פפיק־קפוץ” התנהג בבית־הדין כמו במרעה או בין השכנים. אחרי כל שאלה ענה בקול פעייה של עז ואחרי מתן פסק־הדין פרץ ב“מסה הוֹפ!” וקפץ. לכן הוטלה עליו תוספת עונש של מאסר בודד עם דרגש ללא מזרן ושלושה ימי צום.

מאז לא היה למפקד־המשטרה מוסר ולא היתה לו ברירה אלא להמציא מסור בשם בדוי ולהעלות בכך את הכנסותיו החדשיות בחמשים כתר, וסכום זה הוציא על שתייה במסעדת “החתול”. אחרי הכוס העשירית היה נתקף תמיד מוסר־כליות והבירה שבפיו קיבלה טעם מר. והשכנים היו נוהגים לומר תמיד: “היום המפקד שלנו עצוב, כאילו הוא לא בעורו.” ואז היה הולך לביתו ולאחר שהיה יוצא היה אומר תמיד מישהו: “בטח שוב התחרבנו בסרביה, אם מפקד המשטרה שלנו לא פותח את הפה.”

ובבית מילא מפקד המשטרה לפחות שאלון אחד: “מצב הרוח בקרב האוכלוסיה 1.א.”

לילות ארוכים של נדודי־שינה עברו לעתים על מפקד תחנת המשטרה. בכל רגע היה מחכה לביקור המפקח, לחקירה. בלילות היה חולם על חבל התלייה, על דרכו האחרונה אל הגרדום ועל השאלה ששואל אותו מיניסטר־ההגנה מתחת לעץ: “פלאנדרקה, איפה התשובה על חוזר מס' 3792/179678 שק”ר?"

והנה ברגע זה שוּנה הכל! כאילו מכל תחנות המשטרה נשמעה תרועת־הציד העתיקה: “לציידים הידד!” ופלאנדרקה לא פקפק שמפקד המחוז יטפח על שכמו ויאמר לו: “אני מברך אותך, אדוני מפקד התחנה…”

בעיני רוחו דימה לו מפקד המשטרה תמונות נועם שונות שנצטיירו באיזו קרן־זווית של מוח־השרד שלו: עיטורים, עלייה מהירה בדרגה, הערכה לכשרונותיו בחקירת פשעים, הפותחת לפניו את הדרך לקאריירה.

הוא קרא לסמל ושאל אותן: “קיבלת ארוחת־צהריים?”

“הבאתי לו בשר מעושן עם כרוב מבושל וכופתאות. מרק כבר לא נשאר. הוא שתה תה וביקש עוד כוס.”

“יותן לו!” אמר מפרד התחנה ברוחב־לב. “וכשיגמור את התה, תביא אותו אלי.”

“נו, היה טעים לך?” שאל מפקד התחנה את שווייק לאחר שהביא אותו הסמל כעבור חצי שעה, שבע וטוֹב־לב כרגיל.

“לא רע לגמרי, אדוני, חבל שלא היה קצת יותר כרוב. אבל מה לעשות? הם לא היו מוכנים. הבשר היה מעושן כהלכה, כנראה שזה היה בשר מעוּשן ביתי מחזיר שפיטמו אותו בבית. גם התה עם הרוּם עשה לי טוב על הנשמה.”

מפקד תחנת המשטרה הביט אל שווייק ופתח: “נכון שברוסיה שותים הרבה תה? יש להם גם רום שם?”

“רום יש בכל העולם, אדוני.”

“אל תתחמק,” חשב בלבו מפקד התחנה. “היית צריך לשים לב לפני־כן למה שאתה אומר!” וכשהוא מקרב את ראשו אל שווייק שאל אותו כמסודד: “הבחורות ברוסיה יפות?”

“בחורות יפות יש בכל העולם, אדוני.”

“ממזר אחד!” שוב חשב מפקד התחנה. “היית רוצה לצאת מהסבך.” ועכשיו באה השאלה הניצחת: “מה רצית לעשות בגדוד ה־91?”

“רציתי לצאת אתו לחזית.”

מפקד התחנה נתן בשווייק מבט של שביעות־רצון והעיר: “זה נכון, זו הדרך הטובה להגיע לרוסיה.”

“באמת, מתוכנן היטב,” קרנו פניו של מפקד התחנה כשהתחקה על השפעת דבריו על שווייק, אך בעיניו של שווייק לא קרא כלום חוץ מארשת של שלווה מוחלטת.

"האדם הזה לא מניד עפעף, הזדעזע בנפשו מפקד התחנה. “זה החינוך הצבאי שלהם. אילו הייתי אני במצבו ושמישהו היה אומר דבר כזה, היית מקבל פיק־ברכיים…”

“מחר בוקר נסיע אותך לפיסק,” אמר כבדרך־אגב. “כבר היית שם, בפיסק?”

“בשנת 1910, בזמן התמרונים הקיסריים.”

לשמע תשובה זו אורו פניו של מפקד־המשטרה עוד יותר בהבעת נצחון. הרגיש שהפליא לעשות בשיטת חקירתו.

“השתתפת בכל התמרונים?”

“כמובן, אדוני, בתור חייל רגלי.” ושוב הביט שווייק בשלווה כדרכו אל מפקד תחנת המשטרה, שהיה מתנועע על כיסאו מרוב שמחה ולא יכול להתאפק מלרשום זאת בדו“ח שלו. קרא לסמל ואמר לו שיוציא את שווייק, אחר־כך השלים את הדו”ח שלו: תכניתו היתה כדלקמן –

“אחרי הסתננו לשרות גדוד חיל הרגלים ה־91 היה בכוונתו להתנדב ללא דיחוי לחזית ולהגיע בהזדמנות הקרובה לרוסיה, היות ונוכח לדעת, כי עירנות השלטונות שלנו חוסמת בפניו את הדרך חזרה. נקל לשער שבגדוד ה־91 היה יכול לעשות כחייל, היות ולפי הודאתו בעקבות חקירת שתי־וערב לקח חלק כבר ב־1910 בתמרונים הקיסריים בחבל פיסק בתור חייל חיל־רגלים. מכאן אנו למדים, שמדובר באדם בעל כשרונות גדולים במקצועו. אני רק מוסיף, כי הראיות שנאספו בזה הן פרי שיטתי המיוחדת בחקירת שתי־וערב.”

בפתח הופיע הסמל: “אדוני, הוא רוצה לצאת לבית־השימוש.”

“לשלוף את הכידון!” פסק מפקד התחנה. “אבל תחילה תביא אותו לכאן!”

“אתה רוצה ללכת לבית־שימוש?” שאל מפקד התחנה בחביבות. “אין לך שום כוונות אחרות?” והוא נעץ את מבטו בפני שווייק.

“באמת, הכוונה רק לצרכים גדולים, אדוני,” ענה שווייק.

“רק שלא יהיה בזה דבר אחר,” חזר ואמר מפקד התחנה בנימה רבת־משמעות וחגר את אקדח־השירות שלו. “אני אלך אתכם.”

“זה אקדח טוב מאוד,” העיר שווייק בדרך, “שבע יריות והוא יורה בדייקנות.”

לפני צאתם לחדר קרא מפקד התחנה לסמל ואמר לו כממתיק סוד: “תחזיק את הרובה עם כידון שלוף, וכשיהיה בפנים, עמוד מאחורי בית השימוש כדי שלא יתגנב החוצה דרך חור הביוב.”

בית השימוש היה תא־עץ קטן, רגיל, שעמד גלמוד באמצע החצר מעל בור של מי מדמנה, המחלחלים מגל הזבל הסמוך.

היה זה מוסד ותיק, שדורות שלמים עשו בו את צרכיהם. עכשיו ישב בו שווייק, בידו האחת החזיק בחבל הדלת, ובאותה שעה הציץ הסמל בעד האשנב האחורי אל ישבנו, כדי שלא יברח דרך בור הביוב.

ועיני הנץ של מפקד התחנה היו צמודות אל הדלת והוא שקל בדעתו, באיזו רגל מרגליו של האסיר יירה אם הלה ינסה לברוח.

אבל הדלת נפתחה בשקט ויצא משם שווייק רווה־נחת, שאמר למפקד התחנה:

“לא הייתי שם יותר מדי זמן? אולי נתתי לך לחכות?”

“לא, בהחלט לא,” ענה מפקד התחנה וחשב בלבו, “איזה אנשים עדינים, מנומסים. הוא יודע מה שמחכה לו, אבל כל הכבוד. עד לרגע האחרון הוא שומר על נימוסים. האם אחד משלנו היה מסוגל לזה?”

המפקד הוסיף לשבת בתחנת המשטרה ליד שווייק על הדרגש הריק של השוטר ראמפה, שעד לבוקר היה בתפקיד, בסיבוב על פני הכפרים, אבל אותה שעה ישב בנחת בפונדק “הסוס השחור” בפרוטיבין ושיחק מאריאש עם הסנדלרים ופעם לפעם הכריז, שאוסטריה מוכרחה לנצח.

מפקד תחנת המשטרה הדליק את מקטרתו והציע גם לשווייק טבק בשביל המקטרת של עצמו, הסמל הוסיף עצים לתנור ותחנת המשטרה היתה למקום הנעים ביותר על פני כדור הארץ, פינה שקטה, קן חמים בשעת בין־הערביים לפני רדת החשיכה החורפית.

הכל שתקו. מפקד התחנה היה שקוע במחשבה מסויימת ולבסוף פנה אל הסמל ונתן לה ביטוי:: “לפי דעתי לא מן הדין לתלות מרגלים. אדם המקריב את חייו מתוך חובה למען, נאמר, למען המולדת, צריך לגמור את חייו בדרך מכובדת ביריה. מה דעתך, סמל?”

“בהחלט צריכים לירות ולא לתלות,” הסכים הסמל. “נאמר שהיו שולחים אותנו ואומרים לנו: ‘עליכם לברר, כמה מכונות־יריה יש לרוסים בפלוגת מקלעים.’ אז היינו מחפשים והולכים. ועל זה צריכים לתלות אותנו כמו איזה שודד־רוצח?”

הסמל התרגש עד כדי כך שקם וקרא: “אני דורש הוצאה להורג ביריה וקבורה בכל הכבוד הצבאי.”

“אבל הצרה היא,” השמיע שווייק את קולו, “שאם אדם הוא פיקח, אף פעם אי אפשר להוכיח לו שום דבר.”

“אפשר גם אפשר,” אמר מפקד התחנה בתקיפות. “אם גם הם פיקחים ויש להם שיטה משלהם. עוד תיווכח בזה.”

“עוד תיכווח,” חזר ואמר בנימה שקטה יותר ובחיוך חביב. “אצלנו לא מגיעים רחוק בתירוצים. נכון, סמל?”

הסמל הנהן בראשו ואמר שאצל אנשים מסויימים העניין אבוד מראש ושאפילו מסכת השלווה המוחלטת אין בה תועלת, כי ככל שאדם מעמיד פנים שלווים יותר, הדבר מעיד יותר לרעתו.

“אתה למדת אצלי משהו,” אמר מפקד התחנה בגאווה. “השלווה היא בוּעת סבון. שלווה מלאכותית היא קורפוּס דֶליקטי.” והוא הפסיק את הבהרת תורתו ושאל את הסמל: “מה אוכלים הערב?”

“הערב אתה לא הולך לבית המרזח, אדוני?”

בשאלתו זו הציג לפני מפקד התחנה בעיה חמורה שתבעה פתרון.

מה אם יברח האיש בלילה, מתוך ניצול היעדרו? אמנם הסמל אדם אחראי, זהיר, אבל כבר ברחו מבין ידיו שני נוודים. למעשה, לא רצה להסתחב אתם בחורף, בתוך השלג, עד לפיסק, ולכן בשדות שליד ראז’יצה שחרר אותם וירה יריה באוויר כדי לצאת ידי חובה.

“נשלח את הזקנה שלנו להביא ארוחת־ערב ובירה בכד לפי הצורך,” פתר מפקד התחנה את הבעיה הקשה. “שתרוץ הזקנה קצת!”

וסבתא פּייזלֶקה, שהיתה משרתת התחנה, רצה ריצות אותו לילה.

אחרי ארוחת הערב לא שבת המסלול שבין תחנת המשטרה ובית המרזח “החתול.” העקבות התכופים שלא־כרגיל של הנעליים הכבדות והגדולות של סבתא פייזלרקה לאורך הקו המקשר העידו שמפקד־התחנה נטל לו פיצוי מלא על היעדרו מבית־המזרח.

וכשהופיעה לבסוף סבתא פייזלרקה בבית המרזח ובפיה ההודעה, שמפקד התחנה דורש בשלום הפונדקי ומבקש שילח לו בקבוק חוֹדקה פולני, פקעה סקרונותו של בעל־המרזח.

“מי יש להם שם” ענתה סבתא פייזלרקה, "איזה אדם חשוד מאוד. בדיוק לפני שהלכתי חיבקו אותו שניהם והאדון מפקד התחנה ליטף אותו בראש ואמר לו: ‘נערי הסלאבי המתוק, שפִּיון קטן שלי!’

ואחרַ־כך, שעה ארוכה אחרי חצות ישן הסמל, שרוע על דרגשו בכל מדיו ונחר בקול.

מולו ישב מפקד תחנת המשטרה ולפניו שארית הווֹדקה בתחתית הבקבוק, חיבוק את שווייק, דמעותיו זולגות על פניו השזופים, שפמו דבוק בווֹדקה ופיו ממלמל: “תאמר לי שברוסיה אין להם ווֹדקה כזאת! תאמר לי כדי שאוכל לישון במנוחה! תודה כמו גבר!”

“אין להם.”

מפקד התחנה התגלגל לצד של שווייק.

“גרמת לי נחת בהודאתך. כך צריך להיות בשעת חקירה. אם אתה אשם, למה להכחיש?”

התרומם, התנודד אל חדרו, הבקבוק הריק בידו, ומלמל: “אילו לא היה יוצא לד… ד.. דרך הלא־נכונה, הכל היה יכול להיות שו… שו… שונה!”

לפני שהטיל את עצמו בבגדיו על מיטתו, הוציא ממגירת השולחן שלידו את הדו"ח וניסה להשלים אותו כדלקמן:

“עלי עוד להוסיף שהווֹדקה הרוסית לפי סעיף 56…” הוא הטיל כתם־דיו וליקק אותו בלשונו, ובחיוך אידיוטי נפל על המיטה ונרדם כבול־עץ.

לפנות בוקר התעורר שווייק לקול נחרתו המצפצפת של הסמל, שישן מולו. שווייק קם, נענע את הסמל ושוב שכב. אחרי קריאת הגבר וזריחת החמה הגיעה סבתא פייזלרקה, שגם היא איחרה בשינה אחרי רוב ריצותיה הליליות, כדי להסיק את התנורים. היא מצאה את הדלת פתוחה ואת כולם שקועים בשינה עמוקה. עששית הנפט בחדר המשמר עדיין הבליחה. סבתא פייזלרקה הקימה מהומה והורידה את הסמל ואת שווייק מהמיטות. לסמל אמרה: “התבייש לך, לישון לבוש כמו בהמה.” ולשווייק העירה, שלפחות יסגור את החנות שלו כשהוא נמצא בחברת אשה.

ובסוף תבעה בתוקף מן הסמל המנומנם שיעיר את מפקד התחנה. “איזה סדר זה, כשכולם נוחרים עד מאוחר.”

“נפלת לידיים טובות,” בּרבּרה הזקנה באזני שווייק כשהלך הסמל להעיר את מפקד התחנה. “אחד שיכור גדול מהשני. בשביל השתייה הם מוכנים להפסיד את המכנסיים. לי הם חייבים כבר שנה שלישית בעד השירות. וכשאני מזכירה להם, אומר לי המפקד תמיד: ‘שתקי, זקנה, או שאני שם אותך בכלא. אנחנו יודעים שהבן שלך הוא גונב־ציד וסוחב עצים מן היער של האדונים.’ וכך אני סובלת אצלם כבר שנה רביעית.”

הזקנה נאנחה עמוקות והוסיפה להמהם. “במיוחד תיזהר ממפקד התחנה. הוא שמן־זית כזה ויחד עם זה נבֵלה ממדרגה ראשונה. הוא שם את היד שלו על כל אחד, אם הוא רק יכול.”

היה קשה מאוד להעיר את מפקד התחנה. הסמל היה צריך לעמול הרבה כדי לשכנעו שכבר בא הבוקר.

סוף־סוף הקיץ משנתו, שפשף את עיניו ובמטושטש החל להיזכר במאורעות יום אתמול. לפתע צצה במוחו מחשבה איומה. הוא נתן לה ביטוי בשאלה הססנית לסמל: “הוא ברח לנו?”

“מה פתאום? זה אדם הגון מאוד.”

הסמל התחיל להתהלך בחדר, הציץ בעד החלון, חזר, תלש חתיכת נייר מעתון שהיה מונח על השולחן וגלל כדור־נייר בין אצבעותיו. ברור היה שהוא רוצה לומר משהו.

מפקד התחנה הסתכל בו בחוסר־בטחון, ולבסוף, כדי לאמת את ניחושיו, אמר: “אני אעזור לך, סמל. נראה שאתמול שוב השתוללתי ועוללתי דברים.”

הסמל נתן מבט של תוכחה בממונה עליו: “אילו רק ידעת, אדוני, את כל מה שאמרת אתמול ואיזה דברים אמרת לי.”

רכן אל אזנו של מפקד התחנה ולחש: “שאנחנו הצ’כים והרוסים אחים בדם סלאבי, שניקולאי ניקולייביץ' יגיע בשבוע הבא לפשֶרוב, שאוסטריה לא תנצח, שבחקירה הוא צריך להכחיש את הכל, לעשות סייסה מכל הדברים כדי שיחזיק מעמד עד שיבואו הקוזאקים לשחרר אותו, שהדברים צריכים להתפרץ בהקדם, שיהיה כמו במלחמות ההוסיטים, שהאיכרים יכלו עם המחבטים לווינה, שהקיסר זקן חולה, שיתפגר בקרוב, שהקיסר וילהלם הוא חיה רעה, ושתשלח לו כסף לבית הסוהר כדי שישפר את התנאים שלו, ועוד, כל מיני דברים כאלה…”

הסמל התרחק ממפקד התחנה: “כל זה אני זוכר יפה, כי בהתחלה הייתי שתוי רק קצת. אחר־כך הייתי מלא טוֹב־טוֹב ויותר אני לא זוכר כלום.”

מפקד התחנה הביט אל הסמל.

“ואני שוב זוכר,” אמר, “שאתה אמרת שאנחנו ננסים מול רוסיה ושקראת בנוכחות הזקנה שלנו” 'תחי רוסיה!"

הסמל התחיל להתהלך בחדר בעצבנות.

“צווחת כמו שור. אחר־כך התגלגלת על המיטה והתחלת לנחור.”

הסמל נעצר על־יד החלון, תופף על השמשה והצהיר: "גם אתה, אדוני, לא שמת מפית על הפה בנוכחות הזקנה שלנו. ואני זוכר שאמרת לה: ‘דעי לך, סבתא, שכל קיסר וכל מלך חושב רק על הכיס שלו, ולכן הוא עושה מלחמה, אפילו אם הוא סנילי כזה כמו פרוֹחאזקה הזקן שאי אפשר אפילו להוציא אותו לבית שימוש בלי שיחרבן בכל שֶנברוּן.’ "

“ואתה אומר שכל זה אמרתי?”

“כן, אדוני, כל זה אמרת לפני שיצאת לחצר להקיא, ועוד צעקת: ‘סבתא, דחפי לי את האצבע לפה’!”

“גם אתה לא מילאת פיך מים!” הפסיק אותו מפקד התחנה. “מנין לך המחשבה האווילית הזאת שניקולאי ניקולאייביץ' יהיה מלך בוהמיה?”

“את זה אני לא זוכר,” אמר הסמל בשפה רפה.

“בטח, איך תיזכור. היית שיכור לגמרי. היו לך עיני חזיר וכשרצית לצאת, טיפסת על התנור במקום ללכת דרך הדלת.”

שניהם השתתקו עד שאחרי שעה ארוכה אמר מפקד התחנה: “תמיד אמרתי לך שאלכוהול אסון. אתה לא יודע לשתות ושותה. מה היה אילו ההוא היה בורח לך? איך היינו מתרצים דבר כזה? ריבונו של עולם; הראש שלי מתפוצץ.”

“אני אומר לך, סמל,” המשיך מפקד התחנה, “שמדובר באדם מסוכן וממולח בצורה בלתי־רגילה דווקא מפני שלא ברח. כשיחקרו אותו, יאמר שהמקום היה פתוח כל הלילה, שהיינו שיכורים ושהיה יכול לברוח אלף פעמים, אילו לא הרגיש את עצמו חף מפשע. מזל הוא שלאדם כזה לא מאמינים. אם נישבע שבועת־שוטר שזו עלילה ושקר גס מצד אותו אדם, אז לא יעזור לו אפילו אלוהים ויתלו עליו עוד סעיף. במצבו ממילא אין לזה חשיבות. – אילו רק הראש שלי לא כאב כל כך!”

דומיה. כעבור רגע אמר מפקד התחנה “קרא לזקנה שתבוא.”

“שמעי, סבתא,” אמר מפקד התחנה לפייזלרקה ונעץ בפניה מבט חמור. “תגרדי צלב שעומד על כן ותביאי אותו.”

בתשובה על מבטה התוהה של פייזלרקה צווח מפקד התחנה: “רוצי ותחזרי אחת ושתיים!”

מפקד המשטרה הוציא מהשולחן שני נרות שהיו עליהם סימנים של שעווה, המשמשת להטבעת חותמות על מסמכים רשמיים. כשהופיעה סוף־סוף פייזלרקה והצלב בידה, העמיד אותו מפקד התחנה בין שני הנרות בקצה השולחן. הדליק את הנרות ואמר בכובד־ראש: “שבי, סבתא.”

פייזלרקה, אחוזת־האימה, צנחה על הספה והביטה בעיניים בוהות על מפקד התחנה, על הנרות ועל הצלב. נפל עליה פחד ואם כי ידיה היו מונחות על הסינר, אפשר היה לראות אותן רועדות יחד עם ברכיה.

מפקד התחנה סובב אותה בכובד־ראש, ועמד על־ידה שנית ואמר בנימה חגיגית: “אתמול בערב היית עדה למאורע גדול, סבתא. ייתכן שהשכל הקטן שלך לא תופס את העניין. החייל הזה הוא מרגל, שפיון, סבתא.”

“ישו מריה,” קראה פייזלרקה, “בתולה קדושה מסקוֹצ’יצֶה!”

“שקט, סבתא! כדי שנוציא ממנו משהו היינו צריכים לומר דברים מוזרים. הרי שמעת, איזה דברים מוזרים אמרנו?”

“כן, נכון, שמעתי,” אמרה פייזלרקה בקול רועד.

“אבל כל הדיבורים האלה דיברנו רק כדי שיודה, כדי שיהיה לו אמון בנו, ובזה הצלחנו. הוצאנו ממנו את הכל. תפסנו אותו.”

מפקד התחנה הפסיק לרגע את נאומו כדי להיטיב את פתילי הנרות ואחר־כך המשיך ברצינות, כשהוא נותן בפייזלרקה מבט חמור: “את, סבתא, היית שם ואת בסוד הדברים. זהו סוד רשמי. ואסור לך להזכיר אותו אפילו במלה אחת. גם בשעה שאת גוססת. אחרת אפילו לא יוכלו לקבור אותך בבית הקברות.”

“ישו מריה יוסף,” גנחה פייזלרקה, “למה אני המסכנה הכנסתי את האף שלי לכאן?”

“אל תצעקי, סבתא, קומי, התקרבי לצלב, והרימי שתי אצבעות של היד הימנית. את צריכה להישבע. תחזרי אחרי!”

פייזלרקה גררה עצמה אל השולחן, מייבבת ללא הפסק: “הבתולה הקדושה מסקוצ’יצֶה, למה הכנסתי את האף שלי לכאן?”

ומן הצלב הביטו אליה פניו המיוסרים של ישו, הנרות העלו עשן, והכל נראה בעיני פייזלרקה איום, שלא מן העולם הזה. היא היתה חסרת־אונים, ברכיה נוקשות זו לזו וידיה רועדות.

הרימה שתי אצבעות ומפקד התחנה אמר לה בתוקף ובנימה חגיגית לחזור אחרי דבריו: “אני נשבעת לאל הכל־יכול וגם לך, אדוני מפקד התחנה, שעד יום מותי לא אזכיר במלה אחת מה ששמעתי ומה שראיתי כאן, גם אם ישאלו אותי. כן יעזור לי אלוהים.”

“ועכשיו תנשקי עוד את הצלב,” ציווה מפקד התחנה, לאחר שפייזלרקה נשבעה תוך יבבות נוראות והצטלבה בדבקות.

“טוב, ועכשיו שוב תחזירי את הצלב למקום שממנו שאלת אותו ותאמרי שהיה נחוץ לנו לחקירה!”

פייזלרקה המזועזעת יצאה מן החדר על בהונות רגליה והצלב בידה, ובעד החלון אפשר היה לראות אותה הופכת את ראשה פעם אחר פעם כאילו כדי להיווכח שלא היה זה סיוט אלא שבאמת לפני רגע עברה עליה החוויה הנוראה שבחייה.

בינתיים העתיק מפקד התחנה את הדו"ח שלו, לאחר שבלילה נתלכלך בכתמי דיו, שליקק אותם יחד עם כתב־היד, כאילו על הנייר היתה ריבה.

עכשיו שכתב אותו מאל“ף עד תי”ו נזכר ששכח לשאול דבר אחד. קרא לשווייק ושאל אותו: “אתה יודע לצלם?”

“יודע.”

“ולמה אין אצלך מצלמה?”

“מפני שאין לי,” היתה התשובה הכנה והברורה.

“אילו היתה לך, היית מצלם?” שאל מפקד התחנה.

“אילו היו לסבתא גלגלים,” ענה שווייק לפי תומו, ולא נתרשם מארשת הפליאה בפניו של מפקד התחנה, שברגע זה שוב תקפו עליו כאבי־ראש ולא היה מסוגל להמציא שאלה אחרת חוץ מזו: “האם קשה לצלם תחנת רכבת?”

“יותר קל מכל דבר אחר, מפני שתחנת רכבת לא זזה וכל הזמן עומדת במקום אחד ולא צריכים לומר לה שתחייך.”

מפקד התחנה יכול איפוא להוסיף לדו“ח שלו: “בנידון הדו”ח מס' 2172, אני מתכבד להוסיף…”

מפקד התחנה המשיך בכתיבה: “בין היתר הודה בחקירת שתי־וערב, כי הוא יודע לצלם ובמיוחד אוהב לצלם תחנות רכבת. אמנם לא נמצאה ברשותו מצלמה, אבל יש לשער, שהוא הסתיר אותה במקום כלשהו ואינו נושא אותה עמו כדי שלא לעורר תשומת־לב. כפי שניתן ללמוד מהודעתו, שהיה מצלם, אילו היתה מצלמתו עמו.”

מפקד התחנה, שראשו היה כבד עליו אחרי ליל־אמש הלך והסתבך בהודעתו בענייני הצילום וכך המשיך: “ודאי הוא לפי הודאת עצמו, שרק בגלל העובדה שאין המצלמה עמו, נבצר ממנו לצלם את תחנות הרכבת ומקומות אחרים בעלי חשיבות אסטרטגית, ואין ספק שהיה עושה כן, אילו המצלמה הנ”ל שהחביא אותה היתה ברשותו. רק הודות לעובדה שהמצלמה לא היתה מזומנת לו, לא נמצאו אצלו שום צילומים."

“זה מספיק,” אמר מפקד התחנה וחתם.

הוא היה מרוצה מאוד מיצירתו וקרא אותה בגאווה גדולה באזני הסמל.

“זה מוצלח,” אמר לסמל. “רואה אתה, ככה צריך לכתוב דו”חות! את הכל צריכים להכניס לתוכם. חקירה, חביבי, זה לא דבר פשוט, והעיקר הוא לשבץ את הכל יפה בדו“ח, כדי ששם למעלה יפתחו עיני עגל מרוב התפעלות. עכשיו תביא את האיש שלנו כדי שנגמור את העניין.”

“עכשיו יוליך אותך הסמל לפיסק, למטה המשטרה המחוזי,” אמר בחומרה לשווייק. “על־פי התקנות עלינו לקשור אותך באזיקים, אבל מפני שאני מניח, שאתה אדם הגון, לא נעשה זאת. אני משוכנע שבדרך לא תנסה לברוח.”

מפקד התחנה, שמבטו התמים של שווייק נגע ללבו, הוסיף: “ואל תזכור אותנו לרעה. קח אותו, סמל, וכאן הדו”ח."

“היו שלום!” אמר שווייק רכות. “אני מודה לך, אדוני המפקד, על כל מה שעשית למעני, ואם תהיה לי אפשרות – אכתוב לך, ואם אזדמן עוד פעם לסביבה אקפוץ אליך.”

שווייק יצא לדרך עם הסמל, ומי שפגש אותם, שקועים בשיחת־רֵעים, חשב אותם לידידים ותיקים שבמקרה הלכו בדרך אחת העירה, נאמר לכנסיה.

“אף אחד לא היה חושב,” אמר שווייק “שדרך כזו לבודיוביצה מלאה קשיים כאלה. זה מזכיר לי את המקרה של הקצב חאוּרה מקוֹבּיליסי. פעם בלילה הגיע ההוא למוֹראן, למצבה של פאלאצקי, והלך מסביב לה עד הבוקר מפני שהיה נדמה לו שהחומה לא נגמרה. הוא היה מיואש לגמרי ובבוקר, כשכבר לא היה לו כוח, התחיל לצעוק: ‘משטרה,’ וכשבאו השוטרים בריצה שאל אותם, איך ללכת לקובּיליסי, ואמר שכבר חמש שעות הוא לאורך החומה ועדיין אין לה סוף. אז לקחו אותו עמם והוא שבר להם את הכל בתא־המעצר.”

הסמל לא ענה דבר ורק חשב: “מה אתה מספר לי! שוב אתה מתחיל לספר איזו מעשיה על בודיוביצה.”

הם עברו על־יד אגם ושווייק שאל את הסמל בעניין, אם יש הרבה גונבי־דגים בסביבה.

“כל אחד כאן גונב,” ענה הסמל. “את מפקד התחנה הקודם רצו לזרוק למים. שומר האגמים שעל החומה יורה להם זיפים לתחת, אבל זה לא מועיל, הם שמים חתיכת פח למכנסיים.”

הסמל התחיל מדבר על הקידמה, איך שאנשים ממציאים מיני המצאות ואיך שאחד מרמה את חברו, ופיתח תורה חדשה שהמלחמה הזאת היא, בעצם, ברכה גדולה לאנושות מפני שיחד עם האנשים ההגונים מתחסלים גם הרבה מנוּולים ונוכלים.

“ממילא יש יותר מדי בני־אדם בעולם,” אמר בכובד־ראש. “כולם נדחקים זה על זה והאנושות מתרבה, פחד אלוהים.”

התקרבו לפונדק־דרך.

“היום הרוח שורקת כהוֹגן,” אמר הסמל. “נדמה לי שכוסית קטנה לא תזיק. אל תאמר לאף אחד שאני מוביל אותך לפיסק. זה סוד רשמי.”

לעיני רוחו של הסמל ריצדו כל ההוראות מטעם השלטונות המרכזיים על אנשים חשודים ובולטים־לעין ועל חובותיה של כל תחנת משטרה: “למנוע כל מגע ביניהם ולאוכלוסיה המקומית ולהקפיד הקפדה רבה שבשעה שהם מובלים אל רשות גבוהה יותר, לא ינהלו שיחות מיותרות עם סביבתם.”

“אסור לגלות מה אתה, בעצם,” המשיך הסמל. “אף אחד לא צריך לדעת מה שעשית. אסור להפיץ פאניקה.”

“פאניקה בימי מלחמה אלה היא רעה חולה,” הוסיף ואמר. “אדם מפליט משהו וכבר זה מתפשט כמו אש בכל הסביבה. הבנת?”

“אם כן, אני לא אפיץ פאניקה,” אמר שווייק, והתנהג ממש כך. כשהפונדקאי פתח בשיחה אתם, אמר שווייק בתקיפות: “אחי כאן אומר שבעוד שעה נהיה בפיסק.”

“האח שלך בחופשה?” שאל הפונדקי הסקרן את הסמל, הלה ענה בלי להניד עפעף: “היום היא נגמרת לו!”

“סידרנו אותו,” אמר בחיוך לשווייק, כשקפץ הפונדקי לאיזה מקום. “רק לא פאניקה. אנחנו במלחמה.”

אם הסמל הצהיר לפני כניסתו לפונדק־הדרך, שלדעתו כוסית אחת אינה יכולה להזיק, היה אופטימי, כי שכח את הכמות, ולאחר ששתה שתים־עשרה כוסיות אמר בתקיפות שעד שעה שלוש ממילא יושב מפקד המחוז בארוחת־צהריים ואין טעם לבוא בשעה מוקדמת יותר, ביחוד כשמתחיל לרדת שלג. אם יגיעו לפיסק לפני שעה ארבע, יש להם זמן די והוֹתר וגם בשש לא יהי המאוחר. אז כבר ילכו בחשיכה, אם לשפוט לפי מזג האוויר. בכלל, לצאת עכשיו או אחר־כך – זה היינו הך. פיסק לא תברח.

“אשרינו שאנחנו יושבים בחום,” היה הדיבור המכריע. “שם, בחפירות, סובלים במזג אוויר מחוּרבן כזה יותר מאשר אנחנו פה על־יד התנור.”

תנור־האריחים הישן הגדול הפיץ חום והסמל הגיע לידי מסקנה, שיפה להשלים את החום החיצוני בחום פנימי בעזרת ליקרים שונים, מתוקים וחריפים, כמאמר הבריות בגאליציה.

הפונדקי במקום מבודד זה, היו לו שמונה מיני ליקרים. הוא השתעמם ושם לבו לקול המיית הרוח ששרקה מאחורי כל פינות הבית.

הסמל לא פסק מלדרבן את הפונדקי שלא לפגר אחריו והאשים אותו שאינו שותה דַיוֹ, ולמען האמת היתה זו טענת־שוא, מכיוון שההוא כבר עמד בקושי על רגליו וכל הזמן רצה לשחק “פֶרבּל.” טען שבלילה שמע רעם תותחים מהמזרח ובתגובה על כך שיהק הסמל: “רק לא פאניקה! בשביל זה יש הוֹ – הוֹ – הוֹראות!”

ועכשיו התחיל להסביר, שההוראות הן אוסף תקנות מקובצות. באותה הזדמנות גילה כמה סודות־מדינה. הפונדקי כבר לא הבין דבר ולא היה מסוגל אלא להכריז שבהוראות לא מנצחים במלחמה.

כבר ירדה החשיכה כשהסמל גמר בלבו, שהגיעה השעה לצאת עם שווייק לפיסק. בסופת השלג לא יכלו לראות צעד אחד לפניהם, והסמל אמר בלי הפסק: “כל הזמן ישר, לפי האף, עד לפיסק.”

כשאמר זאת בפעם השלישית, כבר לא נשמע קולו מעל לכביש אלא אי־שם מלמטה, שם נפל וגלש לתוך השלג. בעזרת הרובה חילץ את עצמו במאמץ כביר עד ששוב עמד על הכביש. שווייק שמע את צחוקו החנוק:“החלָקָה על הקרח!” כעבור רגע שוב נדם קולו, מפני ששוב הידרדר לתוך השלג, עד שצווח צווחה שגברה גם על הרוח: “אני נופל. פאניקה!”

הסמל נהפך לנמלה חרוצה, שאחרי כל נפילה ונפילה יגֵעה ללא ליאות לטפס ולעלות.

חמש פעמים חזר הסמל על טיולו במורד הכביש וכששוב עמד ליד שווייק, אמר אובד־עצות ומיואש: “בקלות יכולתי לאבד אותך.”

“אל תפחד, אדוני הסמל, הכי־טוב אם נהיה קשורים זה לזה. אז אף אחד מאתנו לא יכול ללכת לאיבוד. יש אצלך אזיקים?”

“כל שוטר חייב תמיד לשאת עמו אזיקים,” אמר הסמל בתוקף, כשהוא מוֹעֵד על־יד שווייק. “זה לחם־חוקנו.”

“אז בוא ונשים אותם!” עודד אותו שווייק. “רק תנסה.”

בתנועה זריזה מעשה־אמן שם הסמל את האזיקים על ידו השמאלית של שווייק ועל ידו הימנית של עצמו ועכשיו היו מחוברים כתאומים סיאמיים. בשעה שהיו מועדים על הכביש, לא יכלו להינתק. הסמל משך את שווייק מעל עריצות חצץ ובנפלו הפיל את שווייק עמו. בתוך כך חתכו האזיקים בבשר ידיהם, וסוף שהסמל אמר, שכך לא יכול להימשך ושוב מוכרחים להתיר את האזיקים. אחרי מאמצי־שוא ממושכים להתיר את עצמו ואת שווייק מן האזיקים נאנח הסמל: “אנו קשורים לנצח.”

“אמן,” הוסיף שווייק והם המשיכו בדרך־תלאותיהם.

הסמל נתקף דכאון עמוק וכשהגיעו, אחרי יסורים איומים, בשעה מאוחרת אל מטה המשטרה בפיסק, אמר הסמל על המדרגות לשווייק מתוך יאוש מוחלט: “זה יהיה איום ונורא. לא נוכל להיפרד.”

ובאמת, היה זה איום ונורא, אחרי שהשוטר התורן קרא למפקד המטה, ניצב קֶניג.

המלים הראשונות של ניצב קניג היו: “לנשוף עלי!”

“עכשיו הכל ברור,” אמר הניצב, אחרי שקבע בחוש־הריח המנוס שלו: “רוּם קונטוּשוֹבקה, צֶ’רט, יֶז’אבינקה⁴³, יי”ש אגוזים, דובדבנים וּואניל."

“הנה לך דוגמה,” פנה הניצב אל השוטר הכפוף לו, “איך שוטר לא צריך להיראות. התנהגות כזו היא עבירה חמורה שיש להביא אותה לפני בית־דין צבאי. קושר את עצמו לנאשם באזיקים! מגיע שתוי, שיכור כלוט! זוחל לכאן כמו חיה! תוריד מהם את זה!”

“מה יש?” אמר לסמל שהצדיע בידו הפנויה במהופך.

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאני מביא דו”ח."

“עליך יישלח דו”ח לבית המשפט," אמר הניצב קצרות, “שוטר, תסגור את שניהם בתא המעצר, בבוקר תביא אותם לחקירה, ותעבור על הדו”ח מפוּטים ותשלח אותו אלי הביתה."

ניצב המשטרה בפיסק היה אדם אוהב־רשמיות, עקיב ברדיפת הכפופים לו, מצטיין בדקדוקי ניירת.

בתחנות המשטרה שבמחוזו מעולם לא הי האפשר לומר שחלפה סערה. היא חזרה עם כל הודעה־בכתב חתומה על בידי הניצב, שכל שעות היום היה משגר נזיפות, תזכורות ואזהרות על פני המחוז.

מיום שפרצה המלחמה היו עננים קודרים תלויים מעל כל תחנות המשטרה במחוז פיסק.

היתה זו אווירת־אימים אמיתית. רעמי הביורוקראטיה רעמו והיכו במפקדי תחנות, בסמלים, בשוטרים ובעובדי שירותים. על כל שטות – בית־דין משמעתי.

“אם אנו רוצים לנצח במלחמה,” היה אומר בסיורי בקורת בתחנות המשטרה, “צריך שאל”ף תהיה אל“ף ובי”ת – בי“ת ושלא יחסר קוצו של יו”ד."

הרגיש את עצמו מוקף בוגדים ובטוח היה לגמרי שכל שוטר במחוזו קופת שרצים תלויה לו מאחוריו בעקבות המלחמה, שכל אחד ואחד בימים טרופים אלה נתחייב ברשלנות בעת מילוי תפקידו.

ומלמעלה הפגיזו אותו בהוראות, שבהם ציין מיניסטריון־ההגנה שלפי מידע שבידי מיניסטריון־המלחמה חיילים במחוז פיסק עורקים אל מחנה האויב.

דרבנו אותו לעקוב אחרי נאמנות הבריות במחוז. המצב היה איום ונורא. הנשים מהסביבה ליוו את בעליהן למלחמה והוא ידע שבעלים אלה הבטיחו לנשותיהם נאמנה, שיעשו את הכל שלא ליהרג למען הקיסר.

השמים השחורים־הצהובים התקדרו בענני המהפכה. בסרביה ובקרפטים עברו גדודים שלמים אל מחנה האויב: הגדוד ה־28, הגדוד ה־11. באחרון היו גם חיילים ממחוז פיסק וסביבתו. באוויר המחניק שבפרוֹס המרד באו טירונים מוודניאני ועל דש מדיהם פרחי־ציפורן עשויים אריג שחור. בתחנת הרכבת של פיסק עברו חיילים בדרך לפראג והשליכו חזרה את הסיגריות ואת השוקולדה שהגישו להם אל תוך קרונות הבהמות גבירות החברה הטובה של פיסק.

אחר־כך עבר גדוד קרבי וכמה יהודים הריעו: “הידד! מוות לסרבים!” וחטפו מנה כל כך הגונה של סטירות, עד ששבוע שלם לא יכלו להיראות ברחובות.

ובינתיים בעת המאורעות האלה שהעידו בעליל, כי נגינת “אל, נצור הקיסר” בעוגב שבכנסיות אינה אלא טיח דק ורמייה כללית, הוסיפו להגיע מתחנות המשטרה התשובות הידועות על השאלונים נוסח פוּטים. נאמר בהן שהכל בסדר גמור, שאין מנהלים תעמולה נגד המלחמה, שהלך־הרוחות בקרב האוכלוסיה הוא 1.א. וההתלהבות 1.א.־ב.

“אתם לא ז’נדארמים אלא שוטרי־כפר פשוטים,” היה אומר בשעת סיוריו. “במקום לחדד את ערנותכם באלף אחוז, אתם נעשים לאט־לאט לבהמות.”

אחרי תגלית זואולוגית זו הוסיף: “אתם רובצים בנחת בבית וחושבים לכם, שבכל המלחמה יכולים לנשק לנו בתחת.”

אחר־כך באה רשימה ארוכה של כל חובות השוטרים האומללים, הרצאה על המצב ועל הצורך לקחת את הכל בידיים כדי שיהיו הדברים באמת כמו שהם צריכים להיות. בעקבות התיאור המזהיר של שלמות מידותיו של השוטר המכוונת לחיזוק הקיסרות האוסטרית, באו איומים, חקירות משמעת, העברות וגידופים.

הניצב היה משוכנע, שהוא עומד על המשמר, שהוא מציל משהו ושכל השוטרים בתחנות המשטרה הכפופים לו הם חבורה של עצלנים, אגואיסטים, נוכלים, המוכיחים שאינם מבינים כלום חוץ מסביאת יי"ש, בירה ויין. ומאחר ששכרם זעום הם מקבלים שוחד כדי שיהיה להם במה לשתות, וכך הם מפוררים אט־אט אך בבטחה את אוסטריה.

האדם היחיד שבו נתן אמון היה הסמל שלו במטה המחוז, אבל ההוא היה אומר תמיד בבית המרזח: “היום שוב הצחיק אותי המטמטם הזקן שלנו…”

*

ניצב המשטרה קרא בעיון את דו“ח מפקד תחנת המשטרה של פוּטים על שווייק. לפניו עמד סמלו מאטייקה וחשב בלבו, שהניצב יכול לנשק לו עם כל הדו”חות שלו, כי למטה באוטאווה מחכים לו למשחק “ששים ושש.”

“בפעם האחרונה אמרתי לך, מאטייקה,” אמר הניצב, “שהאידיוט הגדול ביותר שהכרתי מימי, הוא מפקד התחנה בפרוטיבין. אבל לפי הדו”ח הזה מפקד התחנה בפוּטים עולה עליו. החייל הזה, שהביא לכאן המנוול ההוא, השיכור, ושהיה קשור אליו כמו כלב, הרי בכלל לא מרגל. הרי זה עריק חד וחלק. פה הוא כותב שטויות כאלה, עד שכל ילד קטן יכול לראות במבט ראשון, שהברנש היה שתוי כמו חשמן."

“תביא לכאן מיד את החייל,” ציווה לאחר שעיין עוד שעה קלב בדו"ח מפוּטים. “מימי לא ראיתי אוסף של שטויות כאלה, ונוסף על הכל הוא שולח עם החשוד בהמה כמו הסמל שלו. האנשים לא מכירים אותי. אני יכול להיות רשע. אם הם לא עושים שלוש פעמים ביום במכנסיים מרוב פחד מפני, נדמה להם שיכולים לקפוץ לי על הראש.”

ניצב המשטרה התחיל להרחיב את הדיבור על כך, שהשוטרים של ימינו מגלים יחס שלילי לכל ההוראות ושמן הצורה שבה הם מחברים את הדו"חות שלהם אפשר ללמוד בנקל, שמפקד תחנה כזו רק חומד לו לצון כדי לסבך את הדברים.

כשמגיעה מגבוה אזהרה שלא מן הנמנע כי בסביבה משוטטים מרגלים, מתחילים מפקדי התחנות לייצר אותם בסיטונות, ואם המלחמה עוד תימשך זמן־מה ייהפך הכל לבית משוגעים גדול.

במשרד הם צריכים לשגר מבקר לפוּטים ולדרוש שמפקד התחנה יבוא מחר לפיסק. הוא יוציא לו מהראש את “המאורע הגדול,” שעליו הוא כותב בתחילת הדו"ח שלו.

“מאיזה גדוד ערקת?” הקביל ניצב־המשטרה את פני שווייק.

“לא ערקתי משום גדוד?”

הניצב הסתכל בפני שווייק וראה בהם שלוות־נפש גדוֹלה כששאל:

“איך הגעת למדים אלה?”

“כל חייל כשהוא מתגייס מקבל מדים,” ענה שווייק בחיוך קל. “אני משרת בגדוד ה־91 ולא רק שלא ערקתי מהגדוד שלי, אלא להיפך.”

את המלה “להיפך” הדגיש עד כדי כך שניצב־המשטרה שאל אותו בפנים דוויות: מה פירוש להיפך?"

“זה עניין פשוט לגמרי,” התוודה שווייק. “אני הולך אל הגדוד שלי. אני מחפש אותו לא בורח ממנו. אין דבר שאני משתוקק אליו יותר מאשר להגיע אל הגדוד שלי מהר יותר כמה שאפשר. אני כבר כולי עצבים כשאני חושב על כך שאני מתרחק, כנראה, מצ’סקה בודיוביצה, איפה שמחכה לי כל הגדוד. מפקד התחנה בפוטים הראה לי במפה שבודיביצה היא מדרום, ובמקום זה הפנה אותי צפונה.”

ניצב המשטרה נופף בידו, כאילו רצה לומר: “הוא מעולל מעשים גרועים יותר מהפניית אנשים צפונה.”

“אם כן, אתה לא יכול למצוא את הגדוד שלך,” אמר. “האם הלכת לחפש אותו?”

שווייק הסביר לו את המצב. הזכיר את תבור ואת כל המקומות שבהם עבר בדרכו לבודיוביצה: מילֶבסקו – קווייטוב – וראז' – מאלצ’ין – צ’יז’וֹבה – סֶדלֶץ – הוראז’דיוביצֶה – ראדוֹמישל – פוטים – שטייקנו – סטראקוניצֶה – ווֹלין – דוּב – ווֹדניאני – פרוטיבין ושוב פוטים.

בהתלהבות גדולה תיאר שווייק אתת מאבקו עם הגורל, איך ניסה בכל כוחותיו, בלי לשים לב למכשולים, להגיע אל הגדוד ה־91 שלו בבודיוביצה ואיך כל המאמצים עלו בתוהו.

הוא דיבר בלהט וניצב־המשטרה צייר בהיסח־הדעת על פיסת־הנייר את מעגל הקסמים שממנו לא הצליח החייל הטוב שווייק לחלץ את עצמו בצאתו אל הגדוד שלו.

“זה היה מאמץ־אדירים,” אמר לבסוף, לאחר ששמע בהנאה את תיאורו של שווייק על רוב צערו שלא עלה בידו להגיע זמן כה רב אל גדודו. “ודאי זה היה מראה נהדר כשנדדת סחור־סחור סביב פוּטים.”

“זה היה יכול היגמר כבר אז,” העיר שווייק, “אלמלא אותו מפקד־התחנה בחור המחורבן ההוא. בכלל לא שאל אותי על שם, לא על גדוד והכל נראָה לו משונה נורא. במקום זה היה צריך להוביל אותי לבודיוביצה ובקסרקטין שם כבר היו אומרים לו, אם אני אותו שווייק שמחפש את הגדוד שלו או איזה אדם חשוד. כבר הייתי יכול להיות יומיים עם הגדוד שלי ולמלא את חובותי הצבאיות.”

“ולמה לא הפנית בפוטים את תשומת־לבם על כך שזו טעות?”

“מפני שראיתי שאין עם מי לדבר. כבר הפונדקי הזקן ראמפה בווינוֹהראדי היה אומר, כשמישהו לא רצה לשלם, שיש רגע ואדם מתחרש כמו בול־עץ.”

ניצב־המשטרה לא היסס הרבה, רק חשב בלבו שדרך־סחור־סחור כזו של אדם הרוצה להגיע אל גדודו מעידה על שפל־מדרגה של ניוון אנושי והורה לתקתק על מכונת־כתיבה במשרד, לפי כל הכללים ובמלוא גינוני הסגנון המשרדי.

"לכבוד מפקדת הגדוד הקיסרי והמלכותי ה־91 בצ’סקה בודיוביצה.

במצורף פלוני, יוזף שווייק, לדבריו חייל בגדוד הנ“ל, שנעצר על סמך הצהרותיו בפוטים, מחוז פיסק, בתחנת המשטרה, בחשד עריקה. הנ”ל טוען שהוא בדרך לגדוד דלעיל. המצורף הוא קטן־קומה, מוצק, בעל פנים ואף סימטריים, עיניים כחולות, בלי סימנים מיוחדים. בנספח ב.1. מצורף חשבון עבור כלכלת הנ“ל, לתשומת־לבו האדיבה של מיניסטריון־ההגנה עם בקשה לאישור קבלת הנ”ל. בנספח ג.1. נשלחת לאישור רשימת החפצים מרכוש הצבא שהיו ברשותו בעת מעצרו."

המסע ברכבת מפיסק לבודיוביצה עבר על שווייק ביעף. בן־לווייתו היה שוטר צעיר, טירון, שלא גרע עיניו משווייק מרוב פחד שלא יברח. לאורך כל הדרך התלבט בבעיה הקשה: “אם אני צריך לצאת לצרכי הגדולים או הקטנים, מה אעשה?”

הוא פתר את הבעיה על־ידי שלקח את שווייק עמו כמשגיח.

כל הדרך מתחנת הרכבת עד לקסרקטין מאריאנסקֶה בבודיוביצה הצמיד כבעווית את עיניו אל שווייק, ובכל פעם שהגיעו לפינת רחוב או לפרשת דרכים סיפר לשווייק כבדרך־אגב כמה כדורים חיים ניתנים לכל משימת־ליווי שווייק ענה כי הוא משוכנע ששום שוטר לא יירה בו ברחוב כדי שלא לגרום אסון.

השוטר לא הסכים לדעתו, וכך הגיעו אל הקסרקטין.

בקסרקטין היה סרן לוקאש בתורנות זה היום השני ברציפות. ישב לתומו מאחורי שולחנו במשרד, כשהביאו לפניו את שווייק עם הניירות.

“מודיע בהכנעה, אדוני שאני שוב כאן,” הצדיע שווייק בחגיגיות.

לכל החזיון הזה היה עד רס"ר קוֹטאטקוֹ והוא סיפר אחר־כך שאחרי הופעת שווייק ניתר סרן לוקאש ממקומו, תפס את עצמו בראשו וצנח מתעלף לבין זרועות קוטיאטקו, וכשהשיבו את רוחו, חזר ואמר שווייק, שכל הזמן עמד דום: “מודיע בהכנעה, אדוני, שאני שוב כאן.”

עתה נטל סרן לוקאש, חיוור כסיד, בידיים רועדות את המסמכים הנוגעים לשווייק, חתם, ביקש מכל הנוכחים לצאת. לשוטר אמר שהכל בסדר ואחר־כך הסתגר עם שווייק במשרד.

בזאת בא הקץ לנדודי שווייק לבודיוביצה. ברי ששווייק היה מגיע לבודיוביצה בכוחות עצמו, אילו ניתן לו חופש־תנועה. אם התפארו השלטונות כי הם־הם שהביאו את שווייק למקום שירותו, טעות בידם. לאור מרצו של שווייק וחפצו העז להילחם היתה התערבות השלטונות במקרה זה כהנחת מכשולים לפני שווייק.

*

שווייק וסרן לוקאש נעצו עיניהם איש בפני רעהו.

היה בעיניו של סרן לוקאש ניצוץ נורא, מאיים ונואש, ואילו שווייק נתן בסרן מבט רך וענוג, כאילו לפניו אהובת־נפשו שאבדה ושוב נמצאה.

במשרד עמדה דומיה כבכנסיה. מן הפרוזדור הסמוך נשמע קול צעדיו של אדם ההולך אנה ואנה. מתנדב לשנה אחת בעל מצפון, שנשאר בקסרקטין בגלל נזלת, מה שהיה ניכר בקולו, אינפף שם תוך כדי שינון בעל־פה: כיצד מקבלים מבצרים פניהם של אנשי חצר המלוכה. יכולת לשמוע ברור: “בו ברגע שהאורחים הנעלים מתקרבים אל המבצר, חובה היא לירות אש מכל התותחים אשר על החומות. מפקד חיל המצב מקבל את פני האורחים הנעלים רכוב על הסוס, והחרב בידו, ואחרי־כן רוכב בראש הפמליה.”

“סתום את פיך!” צווח סרן לוקאש לתוך הפרוזדור. “לך לכל הרוחות! אם יש לך חום, שכב במיטה!”

אפשר היה לשמוע את צעדיו של המתנדב־לשנה החרוץ כשהם מתרחקים. וכמו הד רפה נשמע אינפופו מקצה הפרוזדור: “בו ברגע שהמפקד מצדיע, יש לחזור על מטח האש ובפעם השלישית יש לחזור על כך כשהאורחים הנעלים יורדים מסוסיהם.”

ושוב הביטו הסרן ושווייק זה בפני זה בשתיקה, עד שלבסוף אמר הסרן לוקאש באירוניה מרה:

“ברוך הבא, שווייק, לצ’סקה בודיוביצה. מי שסופו לתלייה לא ימות בטביעה. כבר הוצאנו צו מעצר נגדך ומחר אתה מתייצב לפני מפקד הגדוד. אני כבר לא רוצה בעסקים אתך. כבר סבלתי ממך די והותר, וסבלנותי פקעה. כשאני חושב, איך יכולתי לחיות זמן רב כל כך עם אידיוט כמוך…”

הוא התחיל להתהלך על פני המשרד: “הרי זה איום ונורא. עכשיו אני מתפלא שלא יריתי בך. מה היה קורה לי? שום דבר. היו מזכים אותי. זה מובן לך?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, מובן לי לגמרי.”

“אל תתחיל שוב בשטויות שלך, שווייק, אחרת באמת יקרה משהו. פעם נשים קץ לתעלוליך. הגברת את השטויות שלך לאין־שיעור עד שלבסוף התפוצץ הכל בצורה קאטאסטרופאלית.”

סרן לוקאש שפשף את ידיו. “שווייק, כבר בא סופך.”

חזר אל שולחנו, כתב על פיסת־נייר כמה שורות, קרא לזקיף שלפני המשרד וציווה עליו שיוליך את שווייק אל הסוהר וימסור לו את הפתק.

הוליכו את שווייק דרך החצר וסרן לוקאש ראה בשמחה גלויה את הסוהר פותח את הדלת, שעליה השלט השחור־הצהוב: Regimentsarrest, ראה את שווייק נעלם מאחורי הדלת וכעבור רגע יצא הסוהר בגפו.

“תודה לאל,” חשב סרן לוקאש, “הוא כבר בפנים.”

במחשכי תא־העינויים של קסרקטין־מאריאנסקה, קיבל את פני שווייק מתנדב־לשנה שמן, שהיה רובץ על מזרן־קש. הוא היה האסיר היחיד וכבר השתעמם יומיים. על שאלת שווייק למה הוא יושב, ענה שבגלל שטות. הוא סטר בטעות לסרן־תותחן בלילה בכיכר מתחת לקשת־העמודים, כשהיה בגילופין. בעצם, בכלל לא סטר לו אלא העיף את כובעו מעל ראשו. וכך היה העניין: סרן התותחנים עמד בלילה מתחת לעמודים וכנראה המתין לאיזו זונה. גבו היה מופנה אל המתנדב־לשנה והוא חשב אותו לידידו פראנטישֶק מאטֶרנה, מתנדב כמוהו.

“גם הוא רבע־עוף כזה,” סיפר לשווייק, “אז התקרבתי יפה מאחור, הורדתי לו את הכובע, ואמרתי: ‘סרווּס, פראנץ!’ והמטומטם ההוא התחיל מיד לשרוק למשטרה הצבאית והם לקחו אותי.”

“ייתכן”, המשיך המתנדב־לשנה, “שבשעת חילופי־הדברים נפלו כמה סטירות. אך זה לא משנה, בעצם, כי היתה כאן טעות מובהקת. הוא עצמו הודה, שאמרתי לו: ‘סֶרווּס, פראנץ’ ושמו הפרטי אנטון. הכל ברור לגמרי. רק דבר אחד יכול להזיק לי: שברחתי מבית־החולים ואם יתגלה העניין של רישום החולים…”

“כשהתגייסתי,” המשיך בסיפורו, “שכרתי לי קודם־כל חדר בעיר וניסיתי להשיג לי ראומטיזם. שלוש פעמים זו אחר זו השתכרתי ואחר־כך שכבתי בתעלה בקצה העיר, כשירד גשם, וחלצתי את הנעליים. זה לא עזר. אז בחורף, בלילה, התרחצי במאלשֶה במשך שבוע שלם ורק השגתי את ההיפך. חביבי, אני כל כך התחסנתי, שיכולתי לשכב לילה שלם בתוך השלג בחצר הבית שגרתי בו ובבוקר, כשאנשי הבית העירו אותי, היו רגלי חמות כאילו הן בתוך נעלי־בית. אילו לפחות קיבלתי אנגינה, אבל כל הזמן לא בא כלום. אפילו עגבת מטופשת לא יכולתי לתפוס. כל יום הלכתי ל’פורט ארתור,' חברים שלי כבר קיבלו דלקת אשכים וכבר חתכו להם את הביצים ואני כל הזמן מחוסן. מזל ביש שלא מגיע לנוצרי. עד שיום אחד אצל ה’שושנה' הכרתי נכה אחד מהלוּבּוקה. הוא לא איכזב אותי, הנפש הטובה הזאת. וכך בכל זאת קיבלתי את שגרון־השרירים שלי. תיכף ומיד לבית־חולים והכל היה בסדר. אחר־כך האיר לי המזל שנית. לבודיוביצה הועבר בשני־בשלישי שלי, ד”ר מאסאק מז’יז’קוב, ולו אני חייב תודה שהחזקתי מעמד זמן רב כל כך בבית־החולים. יכולתי להגיע אף לוועדת שחרור עליונה, לולא קלקלתי את הכל על־ידי פנקס־החולים הארור. הרעיון ביסודו היה טוב, מצויין, השגתי ספר גדול, הדבקתי עליו תווית ועליה ציירתי: ‘פנקס־חולים של הגדוד ה־91’, טורי־הרישום וכל היתר היו בסדר גמור. רשמתי שם שמות בדויים, מעלות החום, סוג המחלה, וכל יום אחר־הצהריים אחרי ביקור הרופאים יצאתי לי העירה במצח נחושה, עם הספר תחת הזרוע. בשער שמרו אנשי חיל הקשישים, כך שגם מצד זה הייתי בטוח לגמרי. אני מראה להם את הספר והם מצדיעים לפני. משם הלכתי לביתו של מכר, פקיד במס־הכנסה. אצלו לבשתי בגדים אזרחיים והלכתי לבית מרזח. שם בשיחות עם חברים השמעתי כל מיני דיבורים של בגידה במולדת. אחר־כך כבר הייתי חוצפן גדול עד כדי כך שכבר לא לבשתי אזרחית והתהלכתי במדים על פני בתי מרזח וברחובות העיר. הייתי חוזר למיטה שלי בבית־החולים רק לפנות בוקר, וכשהיתה המשטרה הצבאית עוצרת אותי בלילה הייתי מראה להם את פנקס החולים של הגדוד ה־91 שהיה אצלי וכבר לא שאלו אותי כלום. בשערי בית החולים שוב הייתי מצביע בשקט על פנקס־החולים שלי ואיכשהו תמיד הגעתי למיטה. ככה גברה החוצפה שלי עד שחשבתי שאף אחד לא יכול לעשות לי שום דבר, עד לאותה טעות טראגית בלילה, בכיכר, מתחת לעמודים, טעות שהוכיחה בבירור, שהעצים לא גדלים עד לשמים, חבר לפני שֵבר גאוֹן. כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. נחרכו כנפי איקארוּס. אדם רוצה להיות ענק והוא חרה, חביבי. אדם לא צריך להאמין במקרה אלא לצבוט את הלחי שלו בוקר וערב כדי להזכיר לעצמו שזהירות לא תזיק לעולם, וכל יתר כנטול. אחרי הילוּלות ואוֹרגיוֹת תמיד באה הזנבת המוסרית. זה חוק הטבע, חבר. כשאני חושב שקלקלתי את הסיכוי שלי להשתחרר סופית, שיכולתי להיות פסול לשירות לצמיתות – הזדמנות־פז כזאת! יכולתי לרבוץ באיזה משרד מפקדה העורפית, אבל חוסר הזהירות שלי הפיל אותי בפח."

המתנדב־לשנה סיים את וידויו בנימה חגיגית:

"גם שעתה של קרתאגו הגיעה. נינווה היתה לעיי חורבות, חביבי, אבל אל יאוש! שלא יעלו בדעתם, כי אם ישלחו אותי לחזית אירה יריה אחת. משפט גדודי! גירוש מבית־הספר יחי הטמטום הקיסרי־המלכותי! ארבץ בבית־הספר ואזיע על בחינות? צוער, סגן־משנה, סגן, סרן! אני מחרבן עליהם. בית־ספר לקצינים! טיפול כמקובל לגבי תלמידים החייבים לחזור על שנת לימודים אחת! שיתוק מוין צבאי! האם לשאת את הרובה על הכתף השמאלית או הימנית? כמה כוכבים יש לרב־טוראי? בדיקת רשימות אנשים המילואים – לעזאזל, אין מה לעשן, חבר. אולי אתה רוצה שאני אלמד אותך לירוק אל התקרה? תראה, עושים את זה ככה. תחשוב על משהו בזמן היריקה והמשאלה תתמלא. אם אתה אוהב בירה, אני יכול להמליץ על מים טובים מאוד שם בכד. אם אתה רעב ואתה רוצה לאכול משהו טעים, אני ממליץ על ‘בית האזרח’. אני גם יכול לייעץ לך שתכתוב שירים מתוך שעמום. אני חיברתי כאן אפוס:

תישמע הפקודה

כבר גבר אויב ומערכה אבודה.

מול גדודים מסתערים קדימה

מתרס מקורות־עץ נקימה

וכאשר תשלַם מלאכת הביצור

משפתי חייל אמיץ יעלה דיבור:

ממלכת אוסטריה תחיה לעד, האם הסוהר בבית? נפלה עליו תנומה.

פה נישא בעול, פה תכבַד המלחמה,

ועד אשר מווינה למולדת ולקיסר הידד, הידד!

“אתה רואה, חבר,” המשיך המתנדב־השמן, “ועוד אומרים שהעם לא רוחש חיבה לקיסרנו האהוב. אדם בבית סוהר, שאין לו מה לעשות, המחכה למשפטו, והוא נותן דוגמה נעלה ביותר של נאמנות לקיסרות. בשיריו הוא מביע רגשי כבוד וִיקָר למולדתו הגדולה, הצפויה למהלומות מכל הצדדים. חירותו ניטלה ממנו, אבל מפיו קולחים חרוזים של מסירות לבלי־חת. Moritouri te salutant, Caesar” המתים יהללוך, קיסר, אבל הסוהר מנוּול. אוסף יפה יש לך בשירותך. שלשום נתתי לו חמשה כתרים כדי שיקנה לי סיגריות, והחזיר הזה אמר לי הבוקר שכאן אסור לעשן, שבגלל זה הוא עלול להסתבך בצרות ושאת חמשת הכתרים יחזיר לי כשיקבל את שכרו. כן, חבר, אני לא אאמין עוד בשום דבר. הסיסמאות הנהדרות התרוקנו מתוכן. לגנוב מאסירים! ובנוסף לכל הפרצוף הזה עוד שר כל היום: במושב הזֶמר תשכון בנעימים/רשעים ישנאו שירים/חדל־אישים, פרחח, נבל, בוגד!".

עתה שאל המתנדב־לשנה את שווייק מה פשעו.

“חיפשת את הגדוד שלך?” אמר. "זה סיבוב יפה שעשית. תבור, מילֶבסקוֹ, קווייטוֹב, וראז', מאלצ’ין, צ’יזוֹבה, סֶדלֶץ, הוראזדיוביצה, ראדומישל, פוּטים, שטייקנו, סטראקוניצה, ווֹלין, דוּבּ, ווֹדניאני, פרוֹטיבין, פוּטים, פיסֶק, בודיוביצה. דרך יסורים! וגם אתה מחר למשפט? אחי, במקום ההוצאה להורג ניפגש. לאלוף־משנה שרֶדֶר שלנו תהיה שוב נחת. אתה לא יכול לתאר לעצמך איך משפיעות עליו שערוריות בגדוד. הוא מתרוצץ בחצר כמו כלב שוטה ומוציא לשון כמו סוסה מתפגרת.

"והדיבורים שלו, ההטפות שלו, איך הוא יורק סביב כמו גמל מנטף ריר. ולנאומים שלו אין סוף ונדמה לך שעוד מעט כל הקסרקטין יתמוטט. אני מכיר את זה היטב, מפני שכבר עמדתי פעם למשפט גדודי. התגייסתי במגפיים ובצילינדר על הראש, כי החייט לא הביא את המדים בזמן. אז באתי אל המיסדר של בית־הספר למתנדבים־לשנה במגפיים ובצילינדר. התייצבתי בשורה וצעדתי אתם באגף השמאלי. אלוף־משנה שרדר רוכב ישר אלי וכמעט מפיל אותי ארצה. ‘דוֹנֶרוֶטר,’ הוא צוֹוח, עד שקולו הולך עד להרי שוּמאווה. ‘מה מעשיך כאן, ציווילי?’ עניתי לו באדיבות שאני מתנדב־לשנה ושאני משתתף באימונים. היית צריך לראות את המחזה! הוא נאם במשך חצי שעה ורק אז שם לב שאני מצדיע לפניו בצילינדר. אז צרח שלמחרת עלי להתייצב למשפט גדודי ואץ על סוסו מרוב זעם עד מי יודע לאן, כמו פרש מטורף. ושוב בא בדהירה, שוב צווח, השתולל, הכה על חזהו וציווה לסלק אותי מיד ממגרש האימונים ולהוליך אותי לחדר המשמר. בשעת המשפט הגדודי הטיל עלי מעצר שבועיים, הלביש אותי בסמרטוטים הממורטטים ביותר מהמחסן ואיים להסיר מעלי את הפסים.

'מתנדב־לשנה, קשקש האלוף־משנה המטומטם בקול, ‘זה משהו נעלה. זה עוּבּר התהילה הצבאית, הגבורה. המתנדב־לשנה ווֹהלטאט, שהועלה לדרגת רב־טוראי לאחר שעמד בהצלחה בבחינות, התנדב לצאת לחזית, לקח בשבי חמשה־עשר מחיילי האויב ובשעת מסירתם קרע אותו פגז לרסיסים. כעבור חמש דקות באה הפקודה שהמתנדב־לשנה ווֹהלטאט הועלה לדרגת סַמל. גם אתה היית צפוי לעתיד מזהיר כזה, להעלאות־בדרגה, לעיטורים ושמך היה נרשם בספר־הזהב של הגדוד.’ "

המתנדב־לשנה ירק: “אתה רואה, חברי, איזה חמורים באים לעולם. אני מצפצף על פסי המתנדב־לשנה ועל כל הזכויות: ‘סלח לי, אתה חמור’. זה נשמע יפה יותר מסתם גסות: ‘אתה חמור!’ ואחרי המוות תקבל ציון לשבח; או מדליית כסף גדולה: ספַּקי הגוויות הקיסריים־המלכותיים עם כוכבים או בלי כוכבים. כל שור מאושר יותר: אותו שוחטים בבית־המטבחיים ולא סוחבים אותו לפני־כן למגרש אימונים ולמטווח.”

המתנדב־לשנה השמן התהפך אל מזרן־הקש הסמוך והמשיך: "ברור כשמש שפעם יתפוצץ הכל ושזה לא יכול להימשך כך לנצח. נסה להפיח רוח תהילה בחזיר ובסוף הוא יתפקע. אילו יצאתי לחזית, הייתי כותב על הקרון:

שדותינו נַפרה בעצמות חללים

שמונה סוסים או ארבעים ושמונה חיילים."

הדלת נפתחה וצץ הסוהר. הוּא הביא רבע כיכר לחם ומנת מים חדשה.

בלי לקום מהמזרן קיבל אותו המתנדב־לשנה בנאום זה:

“מה יפה ונעלה לבקר את האסירים, הוי, אגנס הקדושה של הגדוד ה־91. ברוך בואך, מלאך החסד, שליבו מלא רחמים! נושא אתה בידך סלי מאכל ומשקה כדי להמתיק את מר־גורלנו. לעולם לא נשכח את החסד אשר עשית עמנו. אתה קרן־אור באפילת כלאנו!”

“בשעת המשפט הגדודי,” המהם הסוהר, “יעבור לך הצחוק.”

“הירגע בני,” ענה המתנדב־לשנה מן הדרגש. “מוטב שתאמר לנו מה היית עושה, אילו היית צריך לכלוא עשרה מתנדבים־לשנה. אתה מביט כאילו נפלת מהשמים, מחזיק־מפתחות של קסרקטין מאריאנסקה. היית כולא עשרים ומשחרר עשרה, רודף־בצע כמוך. ישו מריה, אילו אני הייתי שר הצבא, היית מרגיש מה זה צבא. האם אתה יודע, שזווית הנפילה שווה לזווית השבירה? אני מבקש ממך רק דבר אחד: תצביע לי על נקודה יציבה אחת ביקום ואני ארים את כל מלוא כדור־הארץ יחד אתך, נאד נפוח!”

עיני הסוהר יצאו מחוריהן, הוא נענע בכתפיו וטרק את הדלת.

“אגודת עזרה הדדית לסילוק סוהרים,” אמר המתנדב־לשנה, כשהוא מחלק חלק כחלק את רבע כיכר הלחם לשניים. “על־פי סעיף 16 של תקנון בתי־הסוהר הצבאיים שמורה לאסירים בקסרקטינים עד למתן פסק־הדין הזכות לקבל מנות צבאיות רגילות, אבל כאן שולטים חוקי הג’ונגל: טורף מי שטורף ראשון את מנות האסירים.”

הם ישבו יחד עם שווייק על הדרגש ולעסו את הלחם הצבאי.

“בסוהר,” המתנדב־לשנה המשיך בהרהוריו, “אפשר להכיר בנקל, איך הצבא הופך את האדם לחיה. ודאי שהסוהר שלנו, לפני שהתחיל את שירותו בצבא, היה איש צעיר חדור אידיאלים, מלאך־חן בהיר־שיער, עדין ובעל לב רגיש, מגן לעשוקים, שרב את ריבם בעת תגרה על בחורה ביריד שבכפר־מולדתו. אין ספק, שהכל כיבדו אותו. אבל היום… ריבונו של עולם, באיזה תענוג הייתי נותן לו בפרצוף, מטיח את ראשו בדרגש, זורק אותו אפיים לתוך המחראה. וכאן, ידידי, ראיה ניצחת, כיצד מלאכת המלחמה הופכת בני־אדם לחיות.”

הוא פצח בשירה:

היא לא פחדה מהשטן

וברגע זה פגשה תותחן."

“ידידי היקר,” המשיך, "אם אנחנו מתבוננים אל כל העניין לפי קנה־המידה של המונארכיה האהובה שלנו, אנחנו מגיעים בהכרח למסקנה, שמצבה כמצב דודו של פושקין, שעליו כתב המשורר, שבשעת גסיסתו לא נותר לו אלא:

להרהר ולייחל באנחה

מתי השד יקח אותך."

שוב נשמע קרקוש מפתח בדלת והסוהר הדליק עששית הנפט בפרוזדור.

“קרן־אור באפלה!” קרא המתנדב־לשנה. “מאור ההשכלה חדר אל הצבא. ליל־מנוחה, אדוני הסוהר, פרוס בשלום כל הנגדים וחלום חלומות מתוקים – אולי על כך שכבר החזרת לי את חמשת הכתרים שנתתי לך לקניית סיגריות ושבזבזת אותם על שתייה לחיי. תערב שנתך, מפלצת!”

אפשר היה לשמוע את מלמול הסוהר על המשפט הגדודי שלמחרת.

“שוב אנו לבדנו,” אמר המתנדב־לשנה. “את הרגעים עד לשינה אקדיש להסברים ולהרצאה על כך, איך יום־יום מתרחבות ידיעותיהם הזואולוגיות של הנגדים ושל הקצינים. כדי לברוא חומר־מלחמה חי חדש ומנות בעלות תודעה צבאית בשביל לועי התותחים דרוש לימוד יסודי במדעי הטבע או בספר ‘מקורות השפע הכלכלי’ שיצא בהוצאת קצ’י, שם מופיעות בכל עמוד המלים: בקר, חזיר, חזירה. בזמן האחרון אנו נוכחים לדעת שחוגי הצבא המתקדמים שלנו מנהיגים כינויים חדשים לטירונים. במחלקה ה־11 השתמש רב־טוראי אלטהוֹף במלים: ‘תיש־אנגאדין,’ טוראי־ראשון מילר, מורה גרמני מקאשפֶרסקה הורי מכנה את הטירונים הצ’כיים ‘בואשים’; הסמל זונדֶרנומֶר מכנה אותם ‘קרפדות,’ ‘פָּרֵי־יורקשייר’ וגם מבטיח שיפשוט עורו של כל טירון ויפחלץ אותו. הוא אומר זאת במומחיות כזאת, כאילו היה בן למשפחת אמני־פיחלוּץ. כל הקצינים הבכירים מנסים בדרך זו לנטוע בלבבות אהבת מולדת על־ידי שימוש באמצעים מיוחדים כגון צווחות, ריקודים סביב המגוייסים, זעקות־קרב המזכירות את פראי־האדם של אפריקה המתכוננים לפשוט את עורו של דישון חף־מפשע או לצלות שוֹק של מיסיונר שהותקן למאכל. קללות כאלה לא נוגעות, כמובן, לגרמנים. אם הרס”ר זונדרנומר מדבר משהו על ‘חזיריה,’ הוא תמיד מוסיף את המלה ‘צ’כית,’ כדי שהגרמנים לא ייעלבו, ולא יראו זאת כפגיעה בהם. אותה שעה כל המפקדים הזוטרים של המחלקה ה־11 מגלגלים את עיניהם כמו כלב עלוב שמרוב תאווה בלע ספוג טבול בשמן ולא יכול לפלוט אותו. שמעתי פעם שיחה בין רב־טוראי מילר וסמל אלטהוף על השלב הבא באימון חיל הקשישים. בשיחה זו בלטו מלים כמו: ‘כמה סטירות לחי’. בהתחלה חשבתי שנפל ביניהם ריב, שהאחווה הצבאית הגרמנית נפגעה. אבל טעיתי טעות גדולה. באמת היה מדובר רק בחיילים.

"אם חזיר צ’כי כזה,' הסביר בנחת סמל אלטהוף, ‘לא לומד גם אחרי שלושים פעם ‘על הבטן שכב!,’ לעמוד זקוף כמו נר, לא מספיק לתת לו כמה סטירות־לחי. באגרוף יד אחת תן לו מכה בבטן, וביד השניה תתקע לו את הכומתה מעל לאזניים, תגיד, אחורה פנה וכשיסתובב תן לו בעיטה בתחת ותראה איך שהוא יתמתח ואיך־שסגן דאואֶרלינג ייהנה.’ "

“עכשיו, ידידי, אני חייב לספר לך משהו על דאוארלינג,” המשיך המתנדב־לשנה. “עליו מדברים הטירונים של המחלקה ה־11 כמו שמדברת סבתא גלמודה בבית איכרים סמוך לגבול המקסיקאי על איזה שודד מקסיקאי מהולל. לדאוארלינג יצא שם של אוכל־אדם – אנתרופוֹפאגוּס משבטי אוסטרלים הטורפים את בני השבטים האחרים הנופלים בידיהם. תולדות חייו מזהירות. זמן קצר אחרי שנולד הפילה אותו האומנת וקונראד דאוארלינג הקטן קיבל מכה בראשו, באופן שעד היום נראה בגולגלתו משטח כאילו כוכב־שביט פגע בקוטב הצפוני. הכל פקפקו אם ייצא ממנו משהו, אם יתגבר על זעזוע המוח. אבל רק אביו, סגן־אלוף, לא התייאש וטען שזה לא יפריע לו בחיים, כי מובן מאליו שדאוארלינג הצעיר כשיגדל ייכנס לשירות הצבאי. דאוארלינג הצעיר נכנס לבית־ספר לצוערים בהיינבורג אחרי מאבק־אימים עם ארבע הכיתות הראשונות של הגימנסיה, שלמד בהן בעזרת שיעורים פרטיים. אחד המורים הפרטיים האלה, שערותיו הלבינו בטרם־עת ונטרפה דעתו, והשני רצה מרוב יאוש לקפוץ ממגדל הכנסיה של סטֶפאן הקדוש בווינה. בבית־הספר לצוערים לא התעניין איש בלימודיו הקודמים, שממילא אין להם משמעות לגבי קצין אוסטרי בשירות פעיל. האידיאל היה השפשוף הצבאי. השכלה רק מאצילה את הרוח וזה מיותר בצבא. ככל שהקצין גס יותר – מוטב.”

“בבית־הספר לא הצטיין הצוער דאוארלינג אפילו באותם המקצועות שכל האחרים איכשהו השתלטו עליהם. אפילו בבית־הספר לצוערים הבחינו שדאוארלינג נפל על הראש בילדותו.”

“תשובותיו בבחינות היו עדות ברורה לאותה תאונת־ילדות. הן הצטיינו בטמטומן ונחשבו מופת של אווילות ובלבול־מוח והמורים בבית־הספר לצוערים לא קראו לו בכינוי אחר אלא ‘הגולם החביב שלנו’. טיפשותו היתה מזהירה עד כדי כך שניתן לקוות, שבעוד עשרות שנים יגיע לאקדמיה הצבאית על שם מריה תרזה או למיניסטריון הצבאי.”

“כשפרצה המלחמה וכל הצוערים הצעירים קיבלו פס אחד, מצא גם קונראד דאוארלינג את עצמו ברשימת המועלים בדרגה בין חניכי היינבורג וכך הגיע לגדוד ה־91.”

המתנדב־לשנה נשם אוויר והמשיך: "מיניסטריון הצבא הוציא ספר ‘תרגולת או חינוך,’ וממנו למד דאוארלינג שהטלת־אימה יפה להכשרת חיילים. לפי דרגת האימה דרגת הצלחת האימונים. בעבודה זו ראה תמיד ברכה. כדי שלא לשמוע את צווחותיו התייצבו מחלקות שלמות למסדר חולים – אבל זה לא הועיל להם הרבה. מי שבא למסדר חולים קיבל שלוש ימים ‘תרגול מיוחד’. הרי אתה יודע מה פירשו של ‘תרגול מיוחד’? כל היום מריצים אותך על מגרש האימונים ובלילה כולאים אותך. כך קרה שבמחלקה של דאוארלינג לא היו חולים. חולי המחלקה ישבו בכלא. במגרש האימונים ממשיך דאוארלינג עד היום באותה נימה צבאית חביבה המתחילה ב’חזיר' והנגמרת בחידה הזואולוגית הנקראת ‘חזיר־כלבים’. יחד עם זאת הוא ליבראלי מאוד. הוא משאיר בידי חייליו את חופש ההחלטה. הוא אומר: ‘מה אתה רוצה, בהמה, כמה מכות לפרצוף או שלושה ימים ‘תרגול מיוחד’? חייל שבחר ב’תרגול מיוחד’ קיבל בתוספת שתי מכות לאפו, ולכן צירף דאוארלינג את ההסבר: ‘פחדן עלוב, אתה חושש לפרצוף שלך? ומה תעשה כשיתחילו לירות התותחים הכבדים?’ "

"פעם אחת, אחרי שמחץ את עינו של טירון, אמר: ‘איזה עניינים בגלל ברנש, שבין כך ובין כך צירך להתפגר!’ כך היה אומר גם פלדמארשאל קונראד פון הֶצנדוֹרף: ‘ממילא החיילים סופם להתפגר.’ "

“אמצעי מקובל ויעיל בידי דאוארלינג היה לאסוף את החיילים הצ’כיים להרצאה על משימותיה הצבאיות של אוסטריה ובה היה מפרט את כל כללי החינוך הצבאי, החל מכבילה וכלה בתלייה וביריה. בתחילת החורף לפני שנכנסתי לבית־החולים תרגלנו על מגרש האימונים על־יד המחלקה ה־11 וכשהיתה הפסקת־מנוחה נשא דאוארלינג נאום אל הטירונים הצ’כיים שלו.”

"אני יודע,' פתח, 'שאתם מנוולים ושצריך להוציא לכם מן הראש את כל השטויות. בצ’כית לא תגיעו אפילו לעמוד־התלייה. גם המפקד העליון של צבאנו הוא גרמני. אתם שומעים? לעזאזל, וכולכם ‘ארצה פול!’ "

“כולם משתטחים וכשהם שוכבים על הארץ, מתהלך דאוארלינג לפניהם הלוך ושוב ונואם: 'פול הוא פול; אפילו תעשו שמיניות בבוץ, חבורה פושעים מחורבנים! ‘פול היה קיים כבר ברומא העתיקה. אז היו חייבים להתגייס הכל מגיל שבע־עשרה עד ששים, ושירתו שלושים שנה בשדה ולא רבצו כמו חזירים בקסרקטינים. אז היתה שפה אחת לצבא ולפיקוד. הקצינים הרומאים היו פותחים עיניים, אילו היו החיילים מדברים אטרוסקית. גם אני דורש שכולכם תענו לי בגרמנית ולא בבליל שלכם. אתם רואים, איך אתם שכובים יפה־יפה בבוץ ועכשיו רק תנסו לתאר לעצמכם שלמישהו מכם היה נמאס לשכב ושהיה קם. מה הייתי עושה לו? הייתי קורע את הלוע שלו עד לאזניים, מפני שזו הפרת משמעת, מרד, התנגדות, חריגה מחובותיו של החייל הטוב, עבירה על הסדר והמרוּת וזלזול בתקנות השירות בכלל. ומכאן שלמנוול כזה צפוי חבל־התלייה והפקעת זכויותיו לכבוד מצד חבריו לנשק’.”

המתנדב־לשנה השתתק והמשיך, לאחר שבהפסקה ליבן במוחו את הסוגיה של תיאור התנאים בקסרקטין:

“זה היה בימיו של סרן אדאמיצ’קה. הוא היה אדם אפאטי לחלוטין. כשהיה יושב במשרד, היה בדרך־כלל מביט אל תוך חלל האוויר כמו משוגע שקט, והבעת פניו כאילו אומרת: ‘תאכלו אותי, זבובים!’ מי יודע על מה חשב בשעת הבירורים בפני מפקד הגדוד. פעם התייצב בשעת הבירורים חייל מהמחלקה ה־11 והתלונן שסגן דאוארלינג קרא לו בערב ברחוב חזיר צ’כי. היה זה כורך־ספרים בחייו האזרחיים, פועל צ’כי בעל הכרה לאומית.”

‘ובכן, ככה זה’ אמר סרן אדאמיצ’קה בשקט, כי תמיד דיבר בשקט רב, ‘זה מה שאמר לך ממש ברחוב. יש לברר, אם היתה לך רשות לצאת מהסרקטין. משוחרר!’

לאחר זמן־מה קרא אליו סרן אדאמיצ’קה את בעל־התלונה.

‘הוברר,’ שוב אמר בשקט, ‘שבאותו יום היתה לך רשות להתרחק מתחום הקסרקטין עד שעה ער בערב, ולכן לא תיענש. משוחרר!’

"אחר־כך יצא לו שם לסרן אדאמיצ’קה שיש לו חוש לצדק, חברי היקר. אז שלחו אותו לחזית ובמקומו בא רב־סרן זֶנצל. וזה היה בן־שטן בכל הנוגע להסתה לאומית, והוא שקיצץ את זנבו של סגן דאוארלינג. אשתו של רב־סרן ונצל היא צ’כית, ויותר מכל הוא פוחד מפני סכסוכים בין לאומים. לפני שנים, כששירת כסרן בקוּטנה־הוֹרה והשתכר, כינה את רב־המלצרים במלון: ‘חלאה צ’כית.’ עלי להדגיש יחד עם זאת, כי רב־סרן ונצל היה מדבר צ’כית בחברה, וגם בביתו, וכי בניו לומדים בבתי־ספר צ’כיים. המלה יצאה ומיד כתבו על כך בעתון המקומי, וציר פרלמנט הגיש בווינה שאילתה בעניין התנהגותו של סרן ונצל במלון. זה הביא על ונצל אי־נעימויות גדולות, מפני שהמקרה קרה בזמן הצעה בפרלמנט על תקציב הצבא ופתאום צץ להם איזה סרן ונצל שיכור מקוטנה־הורה.

אחר־כך נודע לסרן ונצל שכל זה עולל לו המועמד־לצוער זיטקוֹ, מהמתנדבים־לשנה. הוא שהביא את העניין לידיעת העתון, מפני שבינו לסרן ונצל היתה שוררת איבה מיום שבמסיבה אחת בנוכחותו של ונצל התחיל זיטקו משמיע הרהורים, שדי לאדם להתבונן בהוד־הטבע, לראות את העננים מכסים את האופק ובקו־הרקיע את ההרים מתנשאים וביקרות מפל־המים גועש, והציפרים מרננות.

‘די לו לאדם,’ אמר זיטקו, ‘לחשוב מה הוא סרן נוכח פני הוד־הטבע? אותו אפס ממש כמו כל מועמד־לצוער’.

כיוון שכל הקצינים היו אז שיכורים, רצה סרן ונצל להכות את הפילוסוף האומלל זיטקו כמו כלב, והאיבה ביניהם החריפה והסרן ירד לחיי זיטקו כמיטב יכולתו, במיוחד מפני שמימרתו של המועמד־לצוער זיטקו היתה לנחלת הכלל.

‘מה הוא סרן ונצל נוכח פני הוד הטבע,’ היתה אמירה שגורה בפי כל בקוטנה־הורה.

‘אני אביא אותו, את המנוול הזה, עד להתאבדות,’ היה אומר סרן ונצל. אבל זיטקו יצא לחיים האזרחיים והמשיך בלימוד הפילוסופיה. מאז התפתחה ברב־סרן ונצל שנאה חולנית לקצינים צעירים. אפילו סרן אינו בטוח מפני זעמו והשתוללותו, שלא לדבר על צוערים וסגני־משנה.

‘אמחץ אותם כמו פשפשים,’ אומר רב־סרן ונצל ואוי לסגן־משנה, שבגלל איזו שטות מגיע לבירור לפני מפקד הגדוד. בעיני רב־סרן ונצל יש משקל רק לפשע נורא ואיום – כמו כשמישהו מתנמנם על משמרתו ליד מחסן התחמושת, או כשהוא עושה מעשה חמוּר עוד יותר, למשל, מטפס בלילה מעל חומת הקסרקטין ונרדם על החומה ונתפס על־ידי סיור של חיל הקשישים או חיל התותחנים – בקיצור, מעולל משהו כל כך איום, שהוא מטיל כתם על הגדוד.

'ריבונו של עולם! שמעתי אותו פעם צוֹוח בפרוזדור. ‘כבר בפעם השלישית תפס אותו סיור של חיל הקשישים. לזרוק מיד את החיה הזאת לבור ולסלק אותו תיכף מהגדוד אי־שם לאיזו שיירת אספקה כדי שיוביל זבל. ואפילו לא הלכו שום מכות! אלה לא חיילים אלא סנדלרים! לא לתת לו לאכול עד מחרתיים! לקחת ממנו את המזרן ולתקוע אותו למעצר־יחיד ובלי שמיכה, השרץ הזה!’

עכשיו תאר לעצמך, ידידי, שמיד אחרי בואו לכאן העמיד סגן דאוארלינג המטומטם לשיפוט גדודי איש אחד, שלפי דבריו בכוונה לא הצדיע לפניו, בשעה שדאוארלינג נסע ביום ראשון אחר־הצהריים על פני הכיכר עם איזו גברת. לפי מה שסיפרו אז הנגדים, היתה אז בשעת המשפט הגדודי מהפכת־אלוהים. שליש לשכת הגדוד נמלט לפרוזדור עם הניירות ורב־סרן ונצל צווח על דאוארלינג:

‘בשום אופן לא, לכל הרוחות! את זה אני אוסר! אתה יודע, אדוני הסגן, מה זה שיפוט גדודי? שיפוט גדודי זה לא נשף־חזירים. איך יכול היה לראות אותך, אם נסעת בכיכר? האם אינך יודע, שאתה עצמך לימדת, כי מצדיעים לקצינים שנפגשים אתם, אבל אין זאת אומרת, שחייל צריך להסתובב כמו סביבון כדי לראות את האדון הסגן נוסע בכרכרה על פני הכיכר. שתוק, בבקשה ממך! שיפוט גדודי הוא עניין רציני מאוד. אם החייל טען בפניך, כי לא ראה אותך, מפני שבאותה שעה הצדיע לי ברחוב וכשהיו פניו מכוונים אלי, אל רב־סרן ונצל, לא יכול היה להביט אחורה, אל הכרכרה שבה נסעת – אם כך, עליך להאמין לו. בפעם הבאה, בבקשה, לא להטריד אותי בשטויות כאלה.’

דאוארלינג השתנה מאותו יום."

המתנדב־לשנה פיהק: “אני צריך לישון לפני המשפט הגדודי. רק רציתי לספר לך קצת, מה פני הדברים אצלנו בגדוד. אלוף־משנה שרדר אינו אוהב את רב־סרן ונצל. בכלל הוא בריה משונה כזו. סרן זאגנר, האחראי לבית־הספר למתנדבים־לשנה, רואה בשרדר טיפוס אמיתי של חייל, אם כי שום דבר אינו מפחיד את אלוף־משנה שרדר יותר מן היציאה לחזית. זאגנר הוא יצור ממולח וגם הוא כמו שרדר לא אוהב קצינים במילואים. הוא אומר עליהם שהם ‘נאדות אזרחיים’. הוא נוהג במתנדבים־לשנה כאילו היו חיות־בר שצריך להפוך אותם למכונות צבאיות, לתפור כוכבים על מדיהם ולשלוח אותם לחזית כדי שייהרגו במקום הקצינים בשרות פעיל אצילי־הנפש, שיש לשמור על חייהם לצורך השבחת הגזע.”

“בכלל,” אמר המתנדב־לשנה, כשהוא מתכסה בשמיכה, “בצבא הכל מסריח מריקבון. ההמונים המבוהלים לא התאוששו עדיין. בעיניים קרועות־לרווחה הם נותנים לרסק אותם לקציצות ואחר־כך כשפוגע בהם כדור, הם רק לוחשים: אמא!… אין גיבורים אלא רק בקר מובל לטבח וקצבים במטות. הסוף יהיה, שכולם יתמרדו ואז תהיה לנו מהומה נאה. יחי הצבא! ליל מנוחה.”

המתנדב־לשנה השתתק ואחר־כך מיטלטל מתחת לשמיכה ושאל:

“אתה ישן, חבר?”

“לא,” ענה שווייק מהדרגש הסמוך, “אני מהרהר.”

“במה אתה מהרהר?”

“במדליית־הכסף הגדולה על אומץ־לב שקיבל נגר אחד מרחוב ואברובה בקראלובסקה וינוֹהארדי, אחד מליצ’קו, כיוון שהיה הראשון בגדוד שעוד בהתחלת המלחמה פגז העיף לו רגל. הוא קיבל רגל תותבת ובכל מקום התפאר במדליה שלו ובכלל, שהוא הנכה הגדודי הראשון במלחמה. פעם בא ל’אפולו' בווינוהראדי ושם הסתכסך עם קצבים מבית המטבחיים והם בסוף תלשו ממנו את הרגל התותבת והרביצו בה על ראשו. האיש שתלש אותה לא ידע שזו רגל תותבת ומרוב בהלה התעלף. בתחנת המשטרה שוב התקינו למליצ’קו את הרגל, אבל מאז היתה למליצ’קו טינה על מדליית־הכסף הגדולה על אומץ והוּא נתן אותה לבית־עבוט ושם עצרו אותו עם המדליה. היו לו מזה צרות. יש איזה בית־דין־כבוד מיוחד בשביל נכי־מלחמה וזה פסק, שיקחו ממנו את מדליית־הכסף. ואחר־כך את הרגל…”

“מה זאת אומרת?”

“פשוט מאד. פעם באה אליו ועדה והודיעה לו שאין הוא ראוי לרגל תותבת. הורידו אותה ממנו ולקחו אותה אתם.”

ושווייק המשיך: “וגם זה תענוג גדול כשמשפחה שנפל לה מישהו במלחמה מקבלת פתאום מדליה כזאת ומכתב שמשאילים להם את המדליה כדי שיתלו אותה במקום בולט. ברחוב בוֹז’טייחוֹבה בווישֶהראד חשב אב מרוגז אחד, שהשלטונות עושים צחוק ממנו ותלה את המדליה בבית־השימוש, ושוטר אחד שהיה השותף שלו לבית־השימוש בפרוזדור הלשין עליו בגלל בגידה במלכות. והמסכן נענש כהוגן.”

“מכאן אנו למדים,” אמר המתנדב־לשנה, ש"כל בשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. עכשיו הוציאו בווינה את ‘יומנו של מתנדב־לשנה’ ושם מובא שיר נשגב זה:

היה פעם מתנדב גיבור,

נפל למען מלכו רב־הוד

ונתן מופת נעלה לדור

איך להילחם לארץ־אבות.

הנה מניחים על תותח החלל

על חזהו מדליה נענדת

ותפילה תיאמר לאיש שנפל

למען קיסר ומולדת.

“נדמה לי,” אמר המתנדב־לשנה אחרי שתיקה קצרה, “שהמוראל הצבאי יורד. ואני מציע, חברי היקר, שבחשכת הלילה, בדממת כלאנו נשיר שיר על יאבוּרק התותחן. זה ירים את רוח הצבא. אבל עלינו לשיר בקול, כדי שישמעו אותנו בקסרקטין כולו. אני מציע, איפוא, שנעמוד על־יד הדלת.”

ומיד עלתה מחדר המעצר שאגה אדירה עד שרעדו החלונות בפרוזדור.

וליד התותח הוא עמד

וטען וטען כל הזמן

וליד התותח עמד

וכל הזמן בלי הרף טען

לפתע כדור־אש עף,

קרע את שתי ידיו

אבל הוא עמד דומם

וטען וטען כל הזמן

וליד התותח עמד

וכל הזמן בלי הרף טען.

בחצר נשמעו צעדים וקולות.

“זה הסוהר,” אמר המתנדב־לשנה, “ואתו בא סגן פֶליקאן, שהיום הוא בתורנות. זה קצין־במילואים. אני מכיר אותו ממועדון ה’צֶ’סקה בֶסֶדה'. בחיים האזרחיים הוא מתימטיקאי בחברת ביטוח. אנחנו נקבל סיגריות. בוא, נמשיך לשיר!”

ושוב בקעו הצלילים: “וליד התותח הוא עמד…”

כשנפתחה הדלת אמר בחריפות הסוהר, נרגש לפי כל הסימנים מנוכחות הקצין התורן: “כאן לא גן־חיות!”

“סליחה,” ענה המתנדב־לשנה. “כאן סניף הרוּדוֹלפינים, קונצרט לטובת האסירים. זה עתה הסתיים החלק הראשון של תכניתנו: סימפוניית המלחמה.”

“תפסיקו בזה,” אמר סגן פֶליקאן בחומרה למראית־עין. “אני מניח שידוע לכם, כי משעה תשע עליכם לשכב ולא לעורר רעש. את פרקי הקונצרט שלכם שומעים עד לכיכר.”

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר המתנדב־לשנה, “שלא הספקנו להתכונן כהלכה, ואם היו איזה צלילים צורמים…”

“כך הוא עושה כל ערב,” ניסה הסוהר להסית את הקצין באויבו. “בכלל הוא מתנהג בצורה לא־אינטליגנטית לגמרי.”

“בבקשה, אדוני,” אמר המתנדב־לשנה, “רצוני לדבר אתך בארבע עינים. שיחכה הסוהר מאחורי הדלת.”

המעשה נעשה והמתנדב־לשנה אמר לו כדבֵר חבר אל חבר:

“שלוף את הסיגריות, פראנטה.”

“מה, רק ‘ספורטסקי’? אתה סגן ואין לך דבר טוב יותר? בינתיים תודה. ועוד גפרורים.”

“ספורטסקי!” אמר המתנדב־לשנה בנימה של בוז אחרי שיצא הקצין. “גם בעת צרה נחוצה התרוממות־רוח. עשן, חבר, ולילה טוב. מחר מצפה לנו יום־הדין.”

קודם שנרדם המתנדב־לשנה לא שכח לשיר: “הרים, עמקים וצוקים הם ידידַי, אך לא ישיבו לי את אהבת חיי…”

אם תיאר המתנדב־לשנה את אלוף־משנה שרדר כמפלצת, טעה. כי לאלוף־משנה שרדר היתה מידת־מה של חוש לצדק וביחוד היה מורגש הדבר באותם הלילות שהיה מרוצה מהחֶברה שבה בילה את הערבים במלון. ואם לא היה מרוצה?

בשעה שהמתנדב־לשנה מתח בקורת קטלנית על המצב בקסרקטין, ישב אלוף־משנה שרדר במלון בחברת קצינים והאזין לדבריו של סגן רקֶטשמאן שחזר מסרביה ורגלו פצועה (פרה נגחה אותה) וסיפר, איך ראה מן המטה שהוצב בו את ההסתערות על עמדות הסרבים:

“ועתה מזנקים מן החפירות. לאורך כל שני הקילומטרים הם זוחלים ועוברים את התיל הדוקרני ומטילים את עצמם על האויב, רימוני־יד בחגורה, מסכות־הגאז והרובים על השכם, מוכנים לירי, דרוכים להתקפה. הכדורים שורקים. נופל חייל שזינק מהחפירות. חייל שני נופל על הסוללה. שלישי נופל אחרי כמה צעדים, אך שאר חבריו פורצים קדימה בהידד, קדימה אל תוך העשן והאבק! והאויב יורה מכל הצדדים, מן החפירות וממכתשי־הפגזים ומכוון אלינו את מקלעיו. שוב חיילים נופלים. כיתה רוצה להגיע אל מכונת־היריה של האויב. הם נופלים. אבל חבריהם כבר התקדמו. הידד! נופל קצין. לא נשמע עוד טרטורם של רובי חיל־הרגלים. צפוי דבר נורא. שוב נופלת כיתה שלמה ונשמע רק טרטור מקלעי האויב: רא – טא – טא – טא… והנה נופל…. סלחו לי, רבותי, אני לא יכול להמשיך, אני שיכור…”

והקצין פצוע־הרגל השתתק וישב אטום־חושים על כיסאו. אלוף־משנה שרדר חייך חיוך של גומל־חסד ושמע איך סרן סְפּירה חובט באגרופו כאילו הוא שרוי בריב ואומר וחוזר ואומר דברים חסרי־משמעות, שאין ללמוד מהם כלל, למה הוא מתכוון:

“תחשבו היטב, בבקשה. קראנו אל הדגל את האולאנים של חיל המשמר, את חיל המשמר האוסטרי, את החיילים ההרריים הבוסניים, את החיילים ההרריים האוסטריים, את אנשי חיל הרגלים האוסטריים, את אנשי חיל הרגלים ההונגריים, את הקַלעים הטירוליים, את אנשי חיל הרגלים הבוסניים, את ההונבֶדים ההונגרים, את הפרשים ההונגריים, את פרשי חיל המשמר, את הרובאים הרכובים, את הדארגונים, את האולאנים, את התותחנים, את חיל האספקה, את החפרים, את חיל הרפואה, את חיל הים. אתם מבינים? ובלגיה? הגיוס הראשון והשני נותנים את הצבא הלוחם, השלישי נותן את השירותים בעורף…”

סרן ספירה הלך באגרופו על השולחן. “בימות שלום חיל הקשישים עושה את חובתו בארץ.”

קצין צעיר לידו ניסה בלהט לשכנע את אלוף־המשנה בקשיחותו הצבאית והכריז בקול באזני שכנו: “יש לשלוח חולי־שחפת לחזית. שם יוטב להם, וגם עדיף שייהרגו חולים ולא בריאים.”

אולף־המשנה התחייך, אך לפתע התקדרו פניו והוא פנה אל רב־סרן ונצל ואמר: “אני מתפלא שסרן לוקאש מתחמק מאתנו. מיום שהגיע לא היה בינינו אף פעם אחת.”

“הוא כותב שירים,” אמר רב־סרן זאגנר בלעג. “אחרי שהגיע לכאן, מיד התאהב באשת המהנדס שרייטר שפגש בתיאטרון.”

אלוף־המשנה הזעים פנים: “אומרים עליו שהוא יודע לשיר פזמונים.”

“כבר בבית־הספר לקצינים היה משעשע אותנו בפזמונים,” ענה רב־סרן זאגנר, “והוא יודע לספר בדיחות, ממש תענוג. איני מבין, למה הוא לא מבלה אתנו.”

אלוף־המשנה נענע את ראשו בעצב: “היום אין עוד חברוּת אמיתית שרויה בינינו. אני זוכר, שלפנים היה כל קצין מנסה לתת חלקו לבידור במועדון הקצינים. זכור לי, שאחד, סגן דאנקל, התפשט ערום, שכב על הרצפה, תקע לו לתחת זָנב של דג־מלוח ונתן לנו מופע של בתולת־ים. אחר, סגן שלייסנֶר ידע לנענע את אזניו ולצהול כמו סוס, לחקות את המיאו של חתול ואת זמזום הדבורה. אני גם זוכר אחד, סגן סקוֹדאי, כל פעם שביקשנו, הביא בחורות אל מועדון הקצינים. אלה היו שלוש אחיות והוא אילף אותן כמו כלבים, העמיד אותן על השולחן והן התחילו מתפשטות לפנינו לפי הקצב. היה לו שרביט־ניצוח קטן כזה והיה מנצח באופן יוצא־מן־הכלל, כל הכבוד. ומה שעולל אתן על הספה! פעם שלח להביא אמבט של מים חמים, העמיד אותו באמצע החדר ואנחנו, בזה אחר זה, היינו צריכים להיכנס לאמבט עם הבחורות והוא מצלם אותנו.”

אגב העלאת זכרונות אלה חייך אלוף־משנה שרדר חיוך של הנאה.

“ואיזה הימורים עשינו בתוך האמבט,” המשיך, ממצמץ בשפתיו ומתחכך בכיסאו. “אבל היום? זה בידור זה? אפילו הפזמונאי לא מופיע. והקצינים הצעירים של ימינו אפילו לשתות לא יודעים. עוד לא חצות וכבר אני רואה מסביב לשולחן חמשה שיכורים. היו זמנים שהיינו יושבים יומיים וככל שהיינו שותים יותר, היינו פיכחים יותר, ושופכים היינו לקרבנו בלי־הרף בירה ויין וליקרים. היום כבר לא שוררת הרוח הצבאית האמיתית. השד יודע למה. אין בדיחות, רק קשקושים בלי סוף. רק תשמעו איך שם בקצה השולחן מדברים על אמריקה.”

מן הקצה הרחוק של השולחן נשמע איזה קול רציני: “אמריקה לא יכולה להצטרף למלחמה. האמריקאים והאנגלים הם על סכינים. אמריקה לא מוכנה למלחמה.”

אלוף־משנה שרדר נאנח: “כך מפטפטים קצינים במילואים. אלה עוד היו חסרים לנו. עוד אתמול ישב אדם כזה בבנק, או עשה שקיות־נייר ומכר בהן תבלינים, קנמון ומשחת־נעליים או סיפר לילדים בבית־הספר שהרעב מבריח את הזאבים מן היערות. והיום הוא רוצה להשתוות לקצין בשירות פעיל, מבין בכל דבר ותוחב את אפו לכל חור. וכשכבר יש לנו קצין של הצבא הסדיר כמו סרן לוקאש, כבוד הסרן לא בא בקהלנו.”

אלוף־משנה שרדר הלך לביתו סר וזעף, וכשהתעורר למחרת בבוקר נעכרה רוחו עוד יותר, כי בעתון שקרא במיטה מצא כמה פעמים בידיעות מן החזית את המשפט, שכוחותינו עברו לעמדות מוכנות מראש. אלה היו ימי זוהר ותהילה לצבא האוסטרי, דומים כשתי טיפות מים לימי הקרב על שאבאץ.⁴⁴

ובהשפעת הדברים האלה בא אלוף־משנה שרדר בשעה עשר בבוקר לאותו מעמד שהמתנדב־לשנה הגדירוֹ בצדק כיום־הדין.

שווייק והמתנדב־לשנה עמדו בחצר והמתינו לאלוף־המשנה. כבר היו שם הנגדים, הקצין התורן, שליש הגדוד והרס"ר מהלשכה הגדודית ובידיהם ניירות הנאשמים, שחרב הצדק של המשפט הגדודי מתהפכת מעל ראשם.

סוף־סוף הופיע אלוף־המשנה זעום־הפנים ועמו רב־סרן זאגנר מבית־הספר למתנדבים־לשנה אשר בשוטו היה חובט בעצבנות על מגפיו.

אלוף־המשנה קיבל את המיפקד, עבר עמה פעמים בדומיית־קבר על פני שווייק והמתנדב־לשנה, שהיו מסיבים ראשם, “שמאלה פנה!” או “ימינה פנה!” לפי המקום שאלוף־המשנה צץ שם. הם עשו זאת ביסודיות מופלאה, עד אשר כמעט נקע צווארם, כי זה נמשך שעה ארוכה.

לבסוף נעצר אלוף־המשנה ועמד מול המתנדב־לשנה, וזה הודיע: “מתנדב־לשנה…”

“אני יודע,”. אמר אלוף־המשנה קצרות. “חלאת המתנדבים־לשנה. מה עשית בחיים האזרחיים? למדת פילוסופיה קלאסית? אם כן, אינטליגנט שיכור…”

“אדוני הסרן,” קרא לזאגנר, “תביא לכאן את כל בית־הספר למתנדבים־לשנה.”

“מובן מאליו,” המשיך בדבריו אל המתנדב־לשנה, “האדון הנכבד הוא סטודנט לפילוסופיה קלאסית ואנחנו חייבים ללכלך את ידינו בו. אחורה פנה! ידעתי! הקפלים במעיל לא ישרים, כאילו בא מאצל נקבה או התפלש בבית זונות. נערי, אעשה אותך עפר ואפר”.

בית הספר למתנדבים־לשנה התייצב בחצר.

“להסתדר בריבוע!” ציווה אלוף־המשנה. הם הקיפו את הנאשמים ואת אלוף־המשנה בריבוע צר.

“הביטו וראו את האדם הזה!” צווח אלוף־המשנה והורה בשוטו על המתנדב־לשנה. “הוא הטביע במשקה את כבוד המתנדבים־לשנה, שמהם עלינו להקים גוף קצינים ראויים־לשמם המצעידים את חייליהם לתהילה בשדה הקרב. אבל לאן היה מוליך השיכור הזה את חייליו? מבית מרזח לבית מרזח. את כל מנת הרוּם המוקצבת לחייליו היה מכלה להם. האם יכול הוא לומר משהו להגנתו? לא, אינו יכול. הסתכלו בו. אין הוא מסוגל לומר להגנתו דבר ובחיים האזרחיים הוא לומד פילוסופיה קלאסית. באמת מקרה קלאסי.”

אלוף־המשנה ביטא את המלים האחרונות לאט־לאט ובהדגשה וירק: “פילוסוף קלאסי, שבלילה במצב של שיכרות מוריד את הכומתה מראשו של קצין. בן־אדם! מזל שהיה זה רק קצין מן התותחנים.”

במשפט האחרון נתמצתה כל איבת הגדוד ה־91 לתותחנים בבודיוביצה. אוי לו לתותחן שנפל בלילה בידי משמרות הגדוד או להיפך. האיבה היתה איומה, חסרת־רחמים; ונדטה, נקמת־דמים, שהיתה עוברת בירושה משנתון לשנתון, ושני המחנות היו מספרים לפי המסורת מעשיות על אנשי חיל־הרגלים שהשליכו תותחן למימי נהר הווֹלטאבה – ולהיפך; על תגרות ב“פורט ארתור”, אצל “השושנה” ובמקומות שעשועים רבים אחרים במטרופולין של דרום בוהמיה.

“אף־על־פי־כן,” המשיך ואמר אלוף־המשנה, “עבירה כזו מחייבת עונש לדוגמה. יש לגרש את הברנש הזה מבית־הספר למתנדבים־לשנה, להרוס אותו מבחינה מוסרית. די לנו באינטליגנטים כאלה בצבא. רס”ר הלשכה!"

הרס"ר מלשכת הגדוד התקרב בפנים רציניות ובידיו ניירות ועפרון. עמד שם שקט כמו בבית־דין שרוצח נשפט בו ואב בית־הדין פותח לאמור: “שמעו את גזר הדין.”

בקול כזה בדיוק הצהיר עכשיו אלוף־המשנה: “המתנדב לשנה מארֶק נידון לעשרים ואחד ימים מאסר חמור, ואחרי תום תקופת העונש יישלח למטבח לקלף שם תפוחי־אדמה.”

אז פנה אלוף־המשנה אל בית־הספר למתנדבים והורה להם להתפזר. אפשר היה לשמוע אותם מסתדרים ארבעה־ארבעה ויוצאים. אותה שעה אמר אלוף־המשנה לרב־סרן זאגנר, שאין הם צועדים כהלכה ושאחר־הצהריים עליו לתרגל אותם בחצר.

“צריך שזה ירעם, אדוני הסרן. ועוד משהו. כמעט שכחתי. אמור להם, שכל בית־הספר למתנדבים־לשנה מרותק למשך חמשה ימים, כדי שלא ישכחו את חברם־לשעבר, את הנבל הזה מארֶק.”

ומארק המנוול עמד על יד שווייק ועל פניו שפוכה שביעות־רצון גמורה. לא יכלה להיות תוצאה טובה מזו. לכל הדעות, מוטב לקלף תפוחי־אדמה במטבח, לגלגל כופתאות או להסיר את הבשר מצלעות מלעמוד במכנסיים מלאים בפני אש־תופת של האויב ולצווח: “להתפזר יחידים! לשלוף כידונים!”

אלוף־משנה שרדר חזר מאצל רב־סרן זאגנר, נעמד ליד שווייק והביט אליו בשים־לב. בדמותו של שווייק בלטו באותו רגע פניו המלאות, החייכניות ואוזניו הגדולות והמבצבצות מתחת לכומתה הצבאית התקועה על ראשו. כולו חזיון של בטחון מוחלט והעדר כל ידיעה של אשמה כלשהי. עיניו שאלו: “וכי עשיתי משהו?” עיניו אמרו: “וכי אשמתי במשהו?”

סיכם אלוף־המשנה את התבוננותו בשאלה אל הרס“ר מלשכת הגדוד” “אידיוט?”

עתה ראה אלוף־המשנה בהיפתח הפה בתוך הפנים הטובות שלפניו: “מודיע בהכנעה, אדוני, אידיוט,” ענה שווייק במקום הרס"ר.

אלוף־משנה שרדר הנהן בראשו כלפי הרס“ר ומשך אותו הצדה. אחר־כך קרא לרס”ר והם עיינו בניירותיו של שווייק.

“אהא,” אמר אלוף־משנה שרדר. "הנה זה משרתו של סרן לוקאש, שלפי הדין־וחשבון הלך לאיבוד בתבור. אני חושב שהאדונים הקצינים לחייבים לחנך את משרתיהם בעצמם. אם כבר בחר לו סרן לוקאש אידיוט מושלם כזה למשרת – שיסבול ממנו בעצמו. יש לו די זמן לכך אם אינו יוצא לשום מקום. מישהו כבר ראה אותו בחברה שלנו? ובכן, לא ראו אותו. הרי שיש לו די זמן לאלף את משרתו.

אלוף־משנה שרדר ניגש אל שווייק, הביט אל פניו הטובות ואמר: “בהמה כשרה, יש לך שלושה ימי מאסר חמור וכשתגמור תתייצב אצל סרן לוקאש.”

וכך שוב נפגש שווייק עם המתנדב־לשנה בכלא הגדודי ולסרן לוקאש היתה שעת נחת כשקרא לו אלוף־משנה שרדר לבשר לו: “אדוני הסרן, לפני שבוע, אחרי בואך לגדוד, פנית אלי בבקשה לקבלת משרת, מאחר שמשרתך אבד בתחנת הרכבת של תבור. הואיל וחזר בינתיים…”

“אדוני…” נשמע קול־התחנונים של סרן לוקאש. “החלטתי,” אמר אלוף־המשנה בתוקף, “שלושה ימי כלא ואחר־כך אשלח אותו אליך…”

סרן לוקאש, המום, יצא בצעדים כושלים ממשרדו של אלוף־משנה שרדר.

בשלושת הימים שעשה שווייק בחברתו של המתנדב־לשנה, מארק, בילו בנעימים. כל ערב ערכו חזיונות פאטריוטיים על דרגשיהם.

בערב אפשר היה לשמוע מחדר הכלא את צלילי “אל נצור הקיסר”, ו“אויגֶן הנסיך, האצילי באבירים.” התכנית האמנותית כללה מספר רב של שירים צבאיים וכשהתקרבו הסוהר קיבלו את פניו במלים:

הסוהר הזקן שלנו

חלילה לו למות

אותו צריך לקחת

שד נורא משחת.

יקח אותו בעגלה

ישליך אותו על האדמה

ובני־שטן בגיהינום

באש שירפו אותו עד תום.

ומעל לדרגש צייר המתנדב־לשנה את דמות הסוהר ותחתיו רשם מלות שיר ישן:

נקניקים לקנות הלכתי לפראג

ובאמצע הדרך ליצן לי נקרה

לא היה זה ליצן כי אם סוהר

היה נושכני מיד, לולא ברחתי מהר.

כשהיו שניהם מתגרים בסוהר כדרך שבסביליה מתגרים בפר אנדאלוזי במטפחת אדומה, אותה שעה היה סרן לוקאש מחכה בחרדה לרגע שיבוא שווייק להודיע שהוא שוב מתייצב לשירות.

3. עלילות שווייק בקיראיהידה

הגדוד ה־91 עבר לקיראיהידה – היינו ברוק שעל נהר הלייטֶה.

שלוש שעות בדיוק לפני שעמד שווייק להשתחרר ממעצר שלושת הימים הובא יחד עם המתנדב־לשנה אל מטה המשטרה ומשם בליווי משמר חיילים הובל אל תחנת הרכבת.

“מזמן היה ידוע,” אמר לו בדרך המתנדב־לשנה, “שישלחו אותנו להונגריה. שם יקימו גדודים קרביים, החיילים יאומנו בירי־בשדה, יתכתשו עם ההונגרים וניסע עליזים־מתרוננים לקארפאטים. לכאן, לבודיוביצה, יגיע חיל מצב הונגרי, והגזעים יתערבבו. יש תורה כזאת שלפיה אונס נערות בנות לאום אחר הוא הטוב באמצעים נגד ניוון. כך עשו השוודים והספרדים במלחמת שלושים השנה, כך עשו הצרפתים בימי נאפוליון ועתה במחוז בודיוביצה יעשו זאת ההונגרים בלי להזדקק לאונס אלים. הכל יסתדר יפה במשך הזמן. פשוט, יהיו חילופים. החייל הצ’כי ישכב עם הנערה ההונגרית, והנערה הצ’כית תקבל לבין זרועותיה חייל הונגרי וכעבור מאות שנים תהיה לאנתרופולוגים הפתעה נעימה: למה הופיעו עצמות־לחיים בולטות אצל שוכני גדות הנהר מאלשֶה?”

“ההכלאה ההדדית,” העיר שווייק, “היא בכלל דבר מעניין. בפראג יש מלצר כושי ושמו כריסטיאן. אביו היה מלך חבשי והופיע בקרקס אחד על האיש שטוואניצה בפראג. התאהבה בו מורה שהיתה כותבת ב’לאדה' שירים על רועים ונחלים ביער, הלכה אתו למלון, והוא ידע אותה, כנאמר בכתבי־הקודש, והשתוממה מאוד כשילדה תינוק לבן לגמרי. כן, אבל אחרי שבועיים התחיל הילד להשחים. השחים והשחים ואחרי חודש התחיל להשחיר. כעבור חצי שנה היה שחור כמו אביו החבשי. הלכה אתו למרפאה למחלות־עור ורצתה שאיכשהו ילבינו אותו, אבל אמרו לה שם שזה עור שחור כושי אמיתי ושאין מה לעשות. מזה נטרפה דעתה, התחילה לשאול בעצת עתונים, מה לעשות נגד כושים, לקחו אותה לבית משוגעים לקאטאז’ינסקי ואת הכושי הקטן שלחו לבית יתומים ושם נהנו ממנו הנאה רבה. אחר־כך למד מלצרוּת ורקד במועדון־לילה. עד היום הוא מוליד בהצלחה גדולה מולטאים צ’כיים שכבר אין להם אותו הצבע שיש לו. סטודנט־לרפואה שהיה בא ל’הגביע' סיפר לנו פעם, שזה לא פשוט כל כך. בן‏־תערובת כזה שוב מוליד בני־תערובת ובין אלה לבין לבנים כבר אי אפשר להבחין. אבל פתאום באחד הדורות שוב מופיע כושי. תאר לעצמך את האסון: אתה מתחתן עם איזו גברת. הממזרה הזאת לבנה לגמרי ופתאום היא יולדת לך כושי קטן. ואם מתברר שתשעה חדשים לפני זה הלכה לראות בעצמה התגוששות בווארייטה שבו הופיע איזה כושי, אז אני מניח, שזה היה נותן לך חומר למחשבה.”

“המקרה של הכושי כריסטיאן שלך,” אמר המתנדב־לשנה, “ראוי להישקל מנקודת־ראות צבאית. נניח שגייסו אותו כושי. הוא איש פראג ולכן שייך לגדוד ה־28. הרי שמעת שהגדוד ה־28 עבר לצד הרוסים. איך היו הרוסים מופתעים, אילו לקחו בשבי גם את הכושי כריסטיאן. ודאי היו אז העתונים הרוסיים כותבים, שאוסטריה סוחבת למלחמה את החיילים ממושבות שאין לה ושאוסטריה כבר משתמשת בעתודה הכושית.”

“סיפור,” העיר שווייק, “שלאוסטריה יש בכל זאת מושבה אי־שם בצפון, איזו ארץ על שם פראנץ יוזף…”

“תעזבו את זה, בחורים,” אמר אחד החיילים ממשמר הליווי. “היום זה חוסר־זהירות לדבר על איזו ארץ של הקיסר פראנץ יוזף. אל תזכירו שמות ולא יהיו לכם צרות…”

“ובכן, הסתכל במפה,” התערב המתנדב־לשנה, “ותראה שבאמת יש ארץ של הקיסר פראנץ יוזף ירום הודו. לפי הסטאטיסטיקה יש שם רק קרח ואותו מייצאים על גבי שוברי־קרח השייכים למפעלי הקרח של פראג. גם זרים מעריכים מאוד תעשיית־קרח זו, משום שזה מפעל רווחי, אבל מסוכן. הסכנה הגדולה ביותר צפויה בזמן הובלת הקרח מארץ הקיסר פראנץ יוזף דרך הקוטב הצפוני. יש לכם מושג מה זה?”

החייל ממשמר־הליווי לחש משהו לא־ברור והרב־טוראי שנלווה אליהם התקרב ושמע את המשך דבריו של המתנדב־לשנה שאמר עכשיו בכובד־ראש: “מושבה אוסטרית יחידה מסוגלת לספק קרח לאירופה כולה והיא נכס כלכלי ממדרגה ראשונה. רק שההתיישבות מתנהלת באיטיות, מפני שחלק מן המתיישבים אינם באים וחלק קופאים מקור. אך בעזרת שינויים בתנאי האקלים, שגם המיניסטריון למסחר והמיניסטריון לענייני חוץ מעוניינים בהם מאוד, יש תקווה שאפשר יהיה לנצל ניצול מלא שטחי קרחונים גדולים. הקמת כמה בתי־מלון תמשוך המוני תיירים. אמנם יהיה צורך להתקין שבילים לתיירים ונתיבים בין רגבי הקרח ולצייר סימני־דרך על הקרחונים. המכשול היחיד הם האסקימוסים המקשים על עבודת השלטונות שלנו….”

“המנוולים האלה לא רוצים ללמוד גרמנית,” המשיך המתנדב־לשנה והרב־טוראי שמע את דבריו בעניין. איש פעלתני היה – פועל חקלאי בחייו האזרחיים. היה מטמטם וגס־רוח, בלע כל דבר שלא היה לו שום מושג בו וחלום־חייו היה לזכות בעבודה שיש עמה זכות לפנסיה.

“מיניסטריון החינוך הקים בשבילם בית־ספר בהוצאות ובקרבנות גדולים, כי חמשה בנאים מתו מן הקור…”

“הפועלים ניצלו ממוות,” נכנס שווייק לתוך דבריו, “כיוון שהתחממו באש המקטרות שלהם.”

“לא כולם,” אמר המתנדב־לשנה. “לשניים מהם אירעה תקלה. הם שכחו לנשוף והמקטרות כבו. והיו צריכים לקבור אותם בתוך הקרח. אבל לבסוף בכל זאת נבנה בית־הספר מלבני קרח ומבטון מזוין, שהוא חומר חזק מאוד, אבל האסקימוסים הבעירו מסביב אש בעצים של אניות־המשא שנתקעו בקרח והשיגו מה שרצו: לבני הקרח שנבנה מהן בית־הספר הפשירו וכל בית־הספר עם המנהל ונציג השלטונות שהיה צריך להיות נוכח למחרת בחנוכת־הבית החגיגית טבעו בים. אפשר היה לשמוע את נציג הממשלה קורא, כשהוא שוקע עד צוואר במים, ‘מוות לאנגלים!’ עכשיו נראה שישלחו לשם צבא כדי להשכין סדר בקרב האסקימוסים. כמובן, תהיה עמם מלחמה קשה. הסכנה הגדולה ביותר לחיילינו נשקפת מדובי־הקרח המאולפים שלהם.”

“זה עוד חסר לנו.” העיר הרב־טוראי ברוב חכמה. “ממילא יש כבר המון המצאות צבאיות כאלו. למשל מסכות־גאז להרעלות גאז. אתה שם את זה על הראש ואתה מורעל. כמו שהסבירו לנו בקורס לרב־טוראים.”

“הם רק מפחידים אתכם,” נשמע קולו של שווייק. “שום חייל לא צריך לפחד משום דבר. גם אם יפול בשעת הקרב לתוך המחראה, רק ילקק את עצמו וימשיך להילחם. ולגאזים מרעילים כל אחד רגיל מן הקסרקטין אחרי שחילקו לחם טרי ואפונה עם גריסים. אבל עכשיו אומרים שהרוסים המציאו משהו חדש נגד נגדים.”

“נראה שאלה זרמים חשמליים מיוחדים,” הוסיף המתנדב־לשנה נופך משלו. “הם מתחברים עם הכוכבים שעל צווארון המדים והכוכבים מתפוצצים אז מפני שהם עשויים מצלוּלוֹאיד. זאת תהיה מהלומה חדשה.”

אם כי הרב־טוראי היה בחייו האזרחיים מטפל בבהמות, בכל זאת הבין לבסוף שמשטים בו, התרחק וצעד בראש המשמר.

בין כה וכה התקרבו אל תחנת הרכבת שבה עמדו תושבי בודיוביצה כדי להפרד מן הגדוד שלהם. לא היה זה מאורע רשמי, אבל הרחבה שלפני התחנה היתה מלאה קהל המחכה לחיילים.

שווייק ריכז את התעניינותו בטורי הקהל הממתין. וכמו תמיד צעדו גם הפעם החיילים הטובים מאחור והחיילים מלוּוי־המשמר הלכו בראש. החיילים הטובים יידחסו אחר־כך לתוך קרונות־בהמות, ואילו שווייק והמתנדב יוכנסו לקרון מיוחד לאסירים, שיחובר אל הרכבת הצבאית, סמוך לקרונות הפיקוד. בקרון־אסירים כזה יש תמיד מקום למכביר.

שווייק לא יכול להתאפק וקרא לעבר הקהל “הידד!” ונפנף בכומתתו. עשה זאת בצורה משכנעת כל כך עד שההמונים חזרו אחריו בתרועה גדולה וההידד התפשט והדהד בתחנת הרכבת ומלואה. בקעו קולות: “הנה הם באים!”

הרב־טוראי המלווה היה נבוך כולו וצווח על שווייק שיסתום את הפה. אבל הקריאות התפשטו כאש, השוטרים הדפו לאחור את טורי הממתינים ופינו דרך לחיילי־המשמר וההמונים הוסיפו להריע: “הידד!” ולנפנף בכומתות ובכובעים.

היתה זו הפגנה ראויה־לשמה. מחלונות המלון מול תחנת הרכבת נופפו גברות את ממחטותיהן וקראו “הייל!” קריאות ה“נאזדאר” הצ’כי התמזגו עם קריאות ה“הייל” הגרמני ואחד המשולהבים בקהל, שהשתמש בשעת הכושר החגיגית כדי לקרוא “מוות לסרבים!” הופל ונרמס קצת בתוך המהומה המלאכותית.

וכמו ניצוץ חשמלי הבזיקו הקריאות ונישאו הלאה: “הנה הם באים!”

והם באו, שווייק מניד ראשו ניד רב־חסד לעבר ההמונים והמתנדב־לשנה מצדיע לפי כל דקדוקי הטקס.

כך נכנסו אל תחנת הרכבת, ניגשו אל הרכבת הצבאית הממתינה. תזמורת הקלעים, שמנצחה איבד את עשתונותיו למראה הפגנת האהדה הבלתי־צפויה, כמעט פתחה ב“אל נצור הקיסר.” למזלה צץ באותו רגע הכומר הצבאי הראשי, האב לאצינה, מדיוויזיית הפרשים השביעית, חבוש מגבעת שחורה קשה, והתחיל לעשות סדרים.

סיפורו היה פשוט: אתמול הגיע לבודיוביצה. הוא, שהיה אימת כל מטבחי הקצינים, גרגרן שלא ידע שׂבעה, השתתף כאילו במקרה במסיבה קטנה שנערכה לקצינים היוצאים לחזית. אכל ושתה כמו עשרה ובמצב שתוי פחות או יותר ניגש אל מטבח הקצינים לבקש שיירים מן הטבחים. הכניס לכרסו קערות מלאות כופתאות עם רוטב, קרע כמו חתול־בר בשר מן העצמות, ולבסוף מצא במטבח בקבוק רוּם ושתה ממנו עד שגיהק, אחר־כך חזר אל המסיבה כדי להיפרד ושם הצטיין שוב בסביאה מחודשת. היה בעל נסיון רב בכגון זה ותמיד גרם הוצאות גדולות לקציני דיוויזיית הפרשים השביעית. בבוקר נצנץ במוחו רעיון שצריך להשליט סדר לפני צאת הפלוגות הראשונות של הגדוד ולכן שוטט לכל אורכם של טורי הממתינים ורישומו על הקצינים הממונים על התחבורה היה עז עד כדי כך שהסתגרו מפניו בלשכת מנהל התחנה.

לכן הופיע לפני תחנת הרכבת בדיוק ברגע שהמנצח על התזמורת רצה לפתוח בנגינת “אל נצור הקיסר” והוריד את שרביטו. “עצור!” אמר, “עוד לא, עד שאתן את הסימן. עכשיו שוב עמוד נוח, ואבוא שנית” נכנס לתחנת הרכבת בעקבות המשמר והעמיד אותו בקריאה: “עצור!”

“לאן?” שאל בחומרה את הרב־טוראי, שהיה אובד־עצות במצב שנוצר עתה.

במקומו ענה שווייק בטוב־לב: “מובילים אותנו לברוּק, ואם אתה רוצה, אדוני, אתה יכול לנסוע אתנו.”

“ואני אסע,” הצהיר האב לאצינה ופנה אל המשמר במלים: “מי אמר שאיני יכול לנסוע. קדימה צעד!”

כשהיה הכומר הצבאי הראשי בקרון־האסירים, השתטח על הספסל, שווייק הטוב הסיר מעליו את מעילו־שלו והניח אותו תחת ראשו של הכומר לאצינה. אותה שעה אמר המתנדב־לשנה לרב־טוראי המבוהל: “סַעַד לכמרים צבאיים ראשיים.”

האב לאצינה, שהיה שוכב עכשיו בניחותא על הספסל, התחיל מספר: “טעמו של תרביך בפטריות, רבותי, משתפר ככל שמוסיפים לו פטריות, אבל קודם צריך לטגן את הפטריות בבצל ואחר־כך יש להוסיף עלי־דפנה ובצל.”

“בצל כבר הואלת להוסיף קודם,” אמר המתנדב־לשנה לנוכח מבטו המיואש של הרב־טראי, שראה בכומר לאצינה את הממונה עליו, אמנם שיכור אבל בכל זאת ממונה.

מצבו של הרב־טוראי באמת היה נואש.

"נכון, העיר שווייק, “האדון הכומר הצבאי הראשי צודק בהחלט, כמה שיותר בצל – יותר טוב. בפּאקוֹמיירז’יצה היה מבשל־בירה אחד וההוא הוסיף בצל אפילו לבירה, כיוון שאמר, שבצל מעורר צמאון. בכלל, בצל הוא דבר מועיל ביותר. בצל צלוי אפילו שמים על פצעים עם מוגלה…”

בינתיים דיבר הכומר לאצינה בלחש, כאילו מתוך חלום: “הכל תלוי בתבלינים, מה התבלינים שמוסיפים, ובאיזו כמות. אסור להוסיף יותר מדי פלפל, פאפריקה…”

הלך והאט את קצב דיבורו: “לא יותר מדי ציפורן, לא יותר מדי לימון, לא יותר מדי פלפל אנגלי, לא יותר מדי אגוז מוסקט…”

לא כילה את דבריו והתנמנם, ומפעם לפעם כשחדל מנחירותיו, שרק דרך האף.

הרב־טוראי הסתכל בו כמהופנט, וחיילי המשמר ישבו בשקט על ספסליהם וצחקו.

“זה לא יתעורר כל כך מהר,” אמר שווייק אחרי שעה קלה. “הוא שיכור לגמרי.”

“זה לא משנה,” המשיך שווייק, לאחר שהרב־טוראי נתן לו בחרדה סימן כדי שישתוק. “אתה לא יכול לשנות את זה. הוא שיכור כלוט. יש לו דרגת סרן. כל הכמרים האלה, בדרגות נמוכות וגבוהות, יש להם כשרון כזה מן השמים להשתכר עד הגג בכל הזדמנות. אני שירתי אצל הכומר הצבאי כץ וזה היה מוכר את נשמתו בעד משקה. מה שזה עושה פה הוא כאין וכאפס לעומת מה שעשה ההוא שם. אנחנו יחד מכרנו את כלי־הראווה תמורת שתייה, והיינו מוכנים למכור אפילו את האלוהים בשמים, אילו היה מישהו משלם בשבילו משהו.”

שווייק התקרב אל הכומר לאצינה, הפך את פניו אל הכומר וקבע במומחיות: “זה ינחר עד שנגיע לברוק.” וחזר למקומו, והרב־טוראי המיואש מלווה אותו במבטיו ואומר: “אולי אלך להודיע על זה.”

“תשכח את זה,” אמר המתנדב־לשנה. “אתה מפקד משמר־ליווי ואסור לך להתרחק מאתנו, ולפי התקנות גם אסור לך לשלוח אחד מאנשי המשמר להודיע על כך, לפני שבא מחליף. אתה רואה, זה אגוז קשה. גם לא ייתכן שתירה באוויר כדי להזעיק מישהו. גם זה לא הולך. מצד שני קיימת הוראה שמלבד האסירים ומשמר־הליווי אסור שיימצאו אנשים זרים בקרון־האסירים. הכניסה לאנשים לא־מוסמכים אסורה בהחלט. גם לא ייתכן שתנסה למחוק את 'עקבות עבירתך ולהשליך את הכומר הצבאי הראשי מהרכבת בשעת הנסיעה, מאחר שיש עדים שראו אותך מכניס אותו לקרון שהוא לא רשאי להימצא בו. ככה זה, אדוני הרב־טוראי, ההורדה בדרגה בטוחה.”

הרב־טוראי השיב במבוכה, שלא הוא שהניח לכומר הצבאי הראשי להיכנס לקרון, אלא שהצטרף אליהם מרצונו וסוף־סוף הריהו ממונה עליו.

“כאן רק אתה הממונה,” אמר בתוקף המתנדב־לשנה ושווייק הוסיף: “אפילו ירצה הקיסר ירום הודו להצטרף אלינו, אסור לך להרשות לו. זה בדיוק כמו בשמירה, כשלטירון כזה בא קצין מפקח ודורש ממנו להביא לו סיגריות והטירון עוד שואל מאיזה מין. על דברים כאלה יושבים במצודה.”

הרב־טוראי השיב בקול ענות חלושה, ששווייק אמר ראשון לכומר הצבאי הראשי שהוא יכול לנסוע אתם.

“אני יכול להרשות לעצמי דבר כזה, אדוני,” אמר שווייק. “כיוון שאני אידיוט, אבל ממך לא הייתי מצפה לזה.”

“אתה מזמן בשירות פעיל?” שאל כבדרך־אגב המתנדב־לשנה את הרב־טוראי.

“שנה שלישית. עכשיו אני צריך לקבל העלאה בדרגה לסמל.”

“ובכן, תשכח את זה,” אמר בציניות המתנדב־לשנה. “זה מה שאמרתי: מהעסק צפויה רק הורדה בדרגה.”

“זה לא משנה,” אמר שווייק, “אם אתה נופל כנַגד או כחייל פשוט – אבל מה שנכון נכון, את אלה שהורידו בדרגה דוחפים לשורות הראשונות.”

הכומר הצבאי הראשי נזוֹז.

“הוא נוחר,” אמר שווייק לאחר שבדק ומצא שהכל כשורה עם הכומר. “עכשיו הוא בטח חולם על איזו זלילה. אני רק מפחד שיחרבן לנו פה. כץ הכומר שלי, כשהיה משתכר, לא ידע מה שהיה עושה בשינה. פעם הוא…”

ושווייק התחיל מגלגל בנסיונותיו אצל הכומר הצבאי אוטו כץ בפרוטרוט ובצורה מרתקת כל כך שלא נתנו דעתם, כי הרכבת התחילה לנוע.

רק הצווחות שעלו מהקרונות האחוריים הפסיקו את סיפוריו של שווייק. הפלוגה ה־12, שהיו בה רק גרמנים ממחוז קרוּמלוֹב וקאשפֶרסקה־הורי, געו:

"כשבאבוא, כשאבוא

בחזרה, כשאבוא"

ומקרון אחר צעק מיואש אחד לעבר בודיוביצה המתרחקת:

"ואת, אהובתי

נשארת כאן, אַלאריוֹ, אַלאריוֹ"

היו אלה קולות יוֹדל וצווחה נוראים כאלה עד שחבריו נאלצו למשוך אותו מן הדלת הפתוחה של קרון הבהמות.

“אני מתפלא,” אמר המתנדב־לשנה לרב־טוראי, “שעוד לא היתה אצלנו בקורת. לפי התקנות היית חייב להתייצב אצל מפקד־הרכבת מיד בתחנה, ולא להתעסק עם איזה כומר צבאי ראשי שתוי.”

הרב־טוראי האומלל שתק שתיקה עקשנית ונעץ מבטים זועמים בשורות עמודי הטלגרף החולפים.

“כשאני חושב, שלא דיווחו עלינו אצל שום אדם,” המשיך המתנדב־לשנה בנימה עוקצנית, “ושבתחנה הקרוב בוודאי ייכנס אלינו מפקד־הרכבת, דמי הצבאי רותח בי. הרי אנחנו כמו…”

“צוענים,” הוסיף שווייק, “או נוודים. לי נדמה כאילו אנחנו פוחדים מאור השמש ולא מעיזים להתייצב בשום מקום כדי שלא יכניסו אותנו לכלא.”

“ונוסף על כך,” אמר המתנדב־לשנה, “הרי בהתאם לתקנה מיום 21 לנובמבר 1879 חובה להקפיד בשעת הובלת אסירים צבאיים ברכבת על ההוראות הנ”ל: א) על חלונות קרון־האסירים יש להתקין סורגים. זה ברור כשמש ובאמת מקוּים במקרה זה בהתאם לתקנה. אנו נמצאים מאחורי סורגים מושלמים. ובכן, זה בסדר. ב) בתוספת לפקודה הקיסרית־המלכותית מיום 21 בנובמבר 1879 כל קרון־אסירים חייב להיות מצויד בבית שימוש. אם איננו, הקרון חייב להיות מצויד בדלי לעשיית הצרכים הגדולים והקטנים של האסירים ומלוויהם. אצלנו אי אפשר לדבר, בעצם, על קרון־אסירים שבו יכול להיות בית־שימוש. הרי אנו, פשוט, נמצאים במחלקה נפרדת, מבודדים מכל העולם. וגם דלי כזה לא נמצא כאן…"

“אתה יכול לעשות את זה מן החלון,” אמר הרב־טוראי ביאוש.

“אתה שוכח,” העיר שווייק, “שלאסיר אסור לגשת אל חלון.”

“שלישית,” המשיך המתנדב־לשנה, “מן הדין שיימצא כאן כלי המכיל מי־שתייה. גם לזה לא דאגת. ואגב, אתה יודע באיזו תחנה יחלקו אוכל. אתה לא יודע? ידעתי שלא התעניינת.”

“אתה רואה, אדוני,” העיר שווייק, “זה לא צחוק להוביל אסירים. לנו יש לדאוג. אנחנו לא חיילים פשוטים שצריכים לדאוג לעצמם. לנו צריך להביא את הכל מתחת לאף, כי קיימים הוראות וסעיפים שכל אחד חייב לשמור עליהם. אחרת לא יהיה פה סדר. אסיר הוא כמו תינוק בעריסה, היה אומר שובב ידוע אחד. יש להשגיח עליו שלא יתקרר, שלא יתרגז, שיהיה מרוצה מגורלו ושלא יאונה למסכן כל רע. אגב,” אמר שווייק אחרי שעה קלה והביט בסבר של חביבות, אל הרב־טוראי: “תואיל לומר לי, מה שהשׁעה תהיה אחת־עשרה.”

הרב־טוראי נתן מבט תוהה על שווייק.

“אתה, אדוני, בטח רצית לשאול אותי, למה אתה צריך לומר לי, מתי שהשעה אחת־עשרה. משעה אחת־עשרה אני שייך לקרון־הבהמות, אדוני,” אמר שווייק נמרצות והמשיך בקול חגיגי: “במשפט הגדודי דנו אותי לשלושה ימים. בשעה אחת־עשרה התחלתי לרַצות את העונש שלי – והיום באחת־עשרה צריכים לשחרר אותי. משעה אחת־עשרה אין לי מה לעשות כאן. אסור לחייל להיות עציר יותר זמן משמגיע לו, כיוון שבצבא צריכים לשמור על משמעת וסדר, אדוני.”

שעה ארוכה לא התאושש הרב־טוראי מן המהלומה הזאת ולבסוף טען שלא קיבל שום ניירות.

“אדוני היקר,” אמר המתנדב־לשנה, “הניירות לא באים מעצמם אל מפקד־המשמר. כשההר לא בא למוחמד, צריך מפקד המשמר ללכת ולהביא את הניירות. אתה עומד עכשיו לפני מצב חדש. אין לך זכות להחזיק באדם שצריך להשתחרר. מצד שני, לפי התקנות הקיימות שום אדם אינו רשאי לצאת מהקרון־האסירים. באמת, אין לי מושג, איך תיחלץ מן הבוץ הזה. העסק מסתבך יותר ויותר. עכשיו עשר וחצי.”

המתנדב־לשנה החזיר לכיסו את שעונו: “מעניין אותי לדעת, מה תעשה בעוד חצי שעה.”

“אחרי חצי שעה מקומי בקרון־הבהמות,” אמר שווייק כחולים, ובתשובה על כך פנה אליו הרב־טוראי המבולבל והמובס:

“אם לא איכפת לך, לי נדמה שיהיה לך כאן יותר נוח מאשר בקרון־הבהמות. אני חושב…”

דבריו הופרעות בצעקות שצעק הכומר הצבאי הראשי מתוך שנתו: “יותר רוטב!”.

“תישן, תישן,” אמר שווייק רכות והניח תחת ראשו של הכומר הצבאי הראשי את כנפות המעיל שנשמטו מהספסל. “תחלום לך משהו יפה על זלילה.”

והמתנדב־לשנה התחיל לשיר:

נומה ילד, נום

עצום את עיניך

אלוהים יישן אתך

המלאכים ינדנדו אותך

נומה, ילד, נום

הרב־טוראי המיואש כבר לא הגיב על שום דבר. הוא השקיף בעיניים מזוגגות על הנוף וקרא דרור להתפרקות המוחלטת של חרצובות המשמעת בקרון־האסירים.

סמוך למחיצה שיחקו חיילי המשמר “בשר”, ועל האחוריים ניחתו מכות נמרצות והגונות.

כשנשא עיניו בכיוון זה, צץ לפניו עכוזו המגרה של חייל־רגלי אחד. הרב־טוראי נאנח ושב הפך פניו אל החלון.

הרהר המתנדב־לשנה במשהו ואחר־כך פנה אל הרב־טוראי המזועזע: “האם אתה מכיר את כתב־העת ‘עולם החיות’?”

“כתב־עת זה,” ענה הרב־טוראי בהבעה גלויה של שמחה על שהשיחה עברה אל נושא אחר, “היה אהוב על בעל הפונדק אצלנו בכפר, מפני שאהב נורא עיזים וכולן התפגרו לו. לכן ביקש עצה מהעתון הזה.”

“ידידי היקר,” אמר המתנדב־לשנה, "הדברים אשר אני אומר לשאת עתה יוכיחו לך בעליל, כי טעות לעולם חוזרת. אני משוכנע, רבותי, שאתם שם מאחור תחדלו לשחק ‘בשר’, כי מה שאני עומד לומר יהיה מעניין מאוד גם אם לא תבינו רבים מן הביטויים המקצועיים. אספר לכם סיפור על עולם החיות, שישכיח את צרות המלחמה של ימינו.

בעיני היתה לזמן־מה חידה קשה, איך, בעצם, נתמניתי עורך ‘עולם החיות’, אותו כתב־עת מעניין. אחר־כך הגעתי לידי מסקנה, שדבר זה יכול להיה לקרות רק במצב של אי־שפיות מוחלטת, כשהתפתיתי מתוך אהבת־רֵעים לידידי הוותיק האייק. הוא היה עורך אותו זמן בנאמנות את כתב־העת הזה, אך בתוך כך התאהב בבתו של האדון פוּקס, בעל העתון, והלה סילק אותו, בו במקום, בתנאי שישיג לו עורך הגון.

אתם רואים, שררו אז יחסי עבודה משונים ביותר.

בעל־העתון, שחברי האייק הציג אותי לפניו, קיבל אותי בסבר־פנים ושאל אותו, איך בכלל יש לי מושג על חיות. הוא היא מרוצה מאוד מתשובתי שתמיד הוקרתי חיות וראיתי בהן חוליית־מעבר אל האדם ושמנקודת־הראות של צער בעלי־חיים תמיד כיבדתי את כל מאווייהן ומשאלותיהן. אין לך חיה המבקשת יותר מלמות בלי כאבים, כל כמה שאפשר, לפני שאוכלים אותה.

מיום לידתו שולט בקרפיון השגיון, שאין זה יפה מצד הטבחית לבתר את בטנו בעודו חי. והמנהג של כריתת ראשו של התרנגול הוא צעד לקראת קיום עקרונותיה של אגודת צער בעלי־החיים, שלפיהם אין לשחוט עוף בידיים לא־מאומנות.

דמותם המעוותת של דגי הוולטבה המטוגנים מעידה שבשעת גסיסתם הם מוחים על שבפודלי מטגנים אותם חיים במרגרינה. לתפוס תרנגול־הודו…

ברגע זה הפסיק אותי ושאל אם אני בקי בגידול עופות, כלבים, ארנבות, דבורים ובעולם החי למינהו, אם אני יודע לגזור תמונות מכתבי־עת זרים לשם הדפסה, לתרגם מאמרים על חיות מכתבי־עת זרים, אם אני יודע לדפדף באנציקלופדיה של החיות לברֶהם, ואם אני מסוגל לכתוב יחד עמו מאמרים ראשיים על חיי החיות לרגל חגים נוצריים, חילופי עונות השנה, מירוצי סוסים, צַיִד, גידול כלבי משטרה, חגים לאומיים וכנסייתיים – בקיצור להיות בעל חוש עתונאי למצב ולנצל אותו במאמר ראשי, מועט המחזיק את המרובה.

הצהרתי שהקדשתי מחשבה רבה לעריכה נאותה של כתב־עת מסוגו של ‘עולם החיות’ ושאני שולט בכל הנושאים הנזכרים ושאוכל לטפל בכל המדורים והעניינים. שאיפתי תהיה להעלות את כתב־העת לרמה יוצאת מגדר הרגיל ולהנהיג ריאוגניזציה בתוכן ובצורה.

ארצה להנהיג טורים חדשים, למשל, ‘פינת הצחוק של החיות’, ‘חיות על חיות’ מתוך תשומת־לב מרובה למצב הפוליטי הנתון.

אדהים את הקוראים בהפתעה אחרי הפתעה, ולא אניח להם להתאושש בין חיה וחיה. המדור ‘יומנן של חיות’ צריך יהיה להחליף ב’תכנית חדשה לפתרון הבעיה של חיות־הבית' ו’בתנועת הבהמות'.

שוב הפסיק אותי ואמר שזה מספיק לו בהחלט, ואם אקיים רק מחצית ממה שאמרתי, יתן לי במתנה זוג של תרנגולות־ננס מתערוכת העופות האחרונה בברלין. הן זכו שם בפרס ראשון ובעליהן קיבלו מדליית־זהב על זיווּג מצטיין.

יכול אני לומר, שעשיתי כמיטב יכולתי כדי להגשים את תכנית־הפעולה שלי לכתב־העת ואפילו גיליתי שמאמרי עולים על כשרונותי.

מתוך רצון להגיש לקוראים משהו חדש לגמרי המצאתי מיני חיות. יצאתי מתוך ההנחה שלמשל פיל, נמר, אריה, קוף, חפרפרת, סוס, חזיר וכו' הם יצורים מוכרים די והותר לקוראי ‘עולם החיות’ ושיש לגרות את הקוראים במשהו חדש, בתגליות חדשות. ולכן ניסיתי את מזלי בלווייתן בעל הבטן הגפריתנית. זן חדש זה של הלווייתן גודלו היה כגודלו של חמור־ים ולו שלפוחית מלאה חומצת נמלים וצינור־פליטה מיוחד שדרכו הוא מתיז בנפצוצים את החומצה הרעילה המהממת אל דגיגים שהוא זומם לטרוף. לימים כינה מלומד אנגלי את החומצה הזאת… – אני עצמי כבר לא זוכר מה היה שמו ואיזה שם נתתי לחומצת הלווייתן שלי. כל אחד כבר ידע על שמן־לווייתנים, אבל החומצה החדשה עוררה את תשומת־לבם של כמה קוראים והם ביקשו לדעת את שם המפעל המייצר את החומצה.

אני יכול לומר לכם, שבכלל קוראי ‘עולם החיות’ סקרנים על־פי טבעם.

זמן קצר לאחר שגיליתי את הלווייתן בעל הבטן הגפריתנית, המצאתי כמה וכמה חיות אחרות. ביניהן: הדובשן הממולח, יונק ממשפחת הקנגורו; את השור האכיל, אב־הטיפוס של הפרה; המשפכן הדיונוני, שהדגרתי אותו כמין עכברוש.

כל יום נוספו לי חיות חדשות. הופתעתי בעצמי מרוב הצלחותי בתחום זה. מימי לא העליתי על הדעת שעולם החי מצריך תוספת כזו ושבּרֶהם שכח כל כך הרבה חיות בספרו ‘חיי החיות’. האם ידעו ברהם וכל ההולכים בעקבותיו על העטלף שלי מאיסלאנד, המכונה העטלף הנידח, או החתול המבוית שלי מפסגת הרי הקילימאנג’ארו?

האם עד אז היה לזואולוגים מושג על פרעוש המהנדס קוּן, שמצאתי בתוך ענבר ושהיה עיוור לגמרי, מפני שחי בפרוות חפרפרת טרום־היסטורית, שגם היא היתה עיוורת, מפני שזקנת־זקנתה הזדווגה, כפי שכתבתי, עם רכיך־המערות העיוור והתת־קרקעי, השוכן במערות פוסטוֹינה, שבתקופה ההיא השתרעו עד לחופי הים הבאלטי. עניין פעוט זה הוליד מחלוקת גדולה בין העתונים ‘צ’אַס’ ו’צֶ’ך‘, מאחר ש’צֶ’ך’ בפילייטון שלו שהסתמך על המאמר בעניין הפרעוש טען: ‘מה שעושה האל, לטוב עושה’. ‘צ’אס,’ כמובן מעך בצורה ריאליסטית את הפרעוש שלי יחד עם ‘צֶ’ך’ הנעלה, ומאותו זמן נראה, כאילו בגד בי מזלי כממציא וכמגלה של יצורים חדשים. מנויי ‘עולם החיות’ התחילו מראים סימנים של אי־שקט.

הסיבה לכך היתה בידיעות קטנות שונות שכתבתי בעניין גידול דבורים ועופות ובהן פיתחתי תיאוריות חדשות שהטילו בציבור בהלה גדולה. למקרא עצותי הפשוטות לקה מגדל־הדבורים האדון פאזאורֶק בשבץ־לב ומתו כל הדבורים בשומאווה ובפוֹדקרקוֹנוֹשה. את העופות פקדה מגיפה ובקיצור, התפגרו כולם. המנויים שלחו מכתבי־איומים וסירבו לקבל את כתב־העת.

נתתי מעייני בציפורי־בר ועוד היום אני זוכר את התקרית בעורך של ‘אופקי האיכר,’ הציר הקלריקאלי, המנהל יוזף מ. קאדלצ’אק.

גזרתי מכתב־העת האנגלי ‘קאנטרי־לייף’ תמונת ציפור יושבת על עץ־אגוז. קראתי לה בשם אגוזן, כשם שלא הייתי מהסס לקרוא על־פי הגיון לציפור היושבת על שיח עוזרד, עוזרדן או עוזרדיה.

ומה קרה אז? בגלויה רגילה התקיף אותי האדון קאדלצ’אק וטען שזה עורבני ולא שום אגוזן ושזה רק תרגום של השם הגרמני Eichelhäher.

שלחתי לו מכתב והרציתי בו את כל התיאוריה שלי על האגוזן, ואחר־כך שיבצתי במכתב שמות־גנאי מרובים וציטטות מדומות של ברהם.

הציר קאדלצ’אק ענה במאמר ראשי ב’אופקי האיכר'.

המעסיק שלי, האדון פוקס, ישב כדרכו בבית־הקפה וקרא את העתונים המקומיים, כי בזמן האחרון מצא לעתים קרובות איזכורים של מאמרַי המרתקים ב’עולם החיות'. וכשבאתי הצביע על גליון ‘אופקי האיכר’ שהיה מונח על השולחן ואמר בשקט כשהוא מביט אלי בעיניים עצובות, כמנהגו בזמן האחרון.

קראתי בקול לפני כל הקהל בבית הקפה.

מערכת־נכבדה!

כבר ציינתי, כי כתב־העת שלכם מנהיג מונחים לא־מקובלים ולא־מוצדקים, אינו מקפיד על טוהר הלשון הצ’כית וממציא חיות שונות. כהוכחה הזכרתי שבמקום המונח הישן המקובל ‘עורבני’ הנהיג העורך שלכם את המונח ‘אגוזן,’ המבוסס על תרגום מילולי של השם הגרמני Eichelhäher. – ‘עורבני’.

‘עורבני,’ חזר אחרַי בעל העתון מתוך יאוש.

הוספתי לקרוא בשקט:

'ואז קיבלתי מעורך ‘עולם החיות’ שלכם מכתב שתכנו גס, אישי ומחוצף לאין־שיעור. נקראתי בו בצורה נפשעת בהמה נבערת־מדעת, דבר הראוי לנזיפה חמורה. לא כך עונים אנשים הגונים על השגות מדעיות ענייניות. רצוני לדעת, מי משנינו בור גדול יותר. אמת, אולי לא הייתי צריך לטעון את טענותי על גבי גלויה אלא לכתוב מכתב, אולם בשל עומס העבודה לא נתתי את דעתי על דבר פעוט זה. אך עתה, אחרי ההתקפה הגסה של עורך ‘עולם החיות’ שלכם, גמרתי אומר להעמיד אותו אל עמוד הקלון.

טעות גדולה טועה עורככם, כשהוא מניח כי אני בהמה נבערה־מדעת, שאין לה מושג מה שמה של אותה ציפור. זה שנים אני עוסק באורניטולוגיה, ולא מתוך ספרים אלא מתוך התבוננות בטבע, ואני מחזיק בכלובי ציפורים רבות יותר משראה עורככם בחייו, ובמיוחד אדם המסתופף כל ימיו במסבאותיה ובמסעדותיה של פראג.

אך אלה עניינים שניים־במעלה, אם כי ודאי לא היה זה מזיק, אילו עורך ‘עולם החיות’ שלכם היה טורח לברר תחילה, בטרם יעלה זאת על הנייר את מי הוא מכנה בהמה, שמא נועד הדבר לפרידלאנד שליד מיסטק במוראביה, מקום שעד להופעתו של מאמר זה ישב בו מנוי של עתונכם.

אין המדובר כאן בפולמוס אישי עם איזה מטורף אלא בעקרון, ולכן אני חזור וקובע, כי אסור להמציא מונחים על סמך תרגום, כשבלשוננו קיים המנוח המקורי ‘עורבני’."

כן, ‘עורבני,’ אמר נותן־למי בקול מיואש עוד יותר.

ואני הוספתי לקרוא בשקט ובלי להפסיק:

‘זו נבזות, מעשה חובבים וגסי־רוח. מי קרא אי פעם ל’עורבני’ ‘אגוזן’? בספר ‘ציפורנינו’ בעמוד 148 כתוב השם הלאטיני: Ganulus B. A. Glandarius והיא הציפור שלי – ה’עורבני‘. עורך עתונכם יודה אל־נכון, כי אני מיטיב להכיר את ציפורי יותר מכל אידיוט. לפי ד"ר באייר אגוזן הוא כינוי ל־B. Micifraga Carycatectes… ואותה ‘ב’ אין פירושה, כפי שטען עורככם במכתבו, האות הראשונה של המלה ‘בור’. האורניטולוגים הצ’כיים בכלל מכירים רק ב’עורבני’ המצוי ולא ב’אגוזן' שהוא פרי־רוחו של אותו אדון, שהאת ‘ב’ הולמת אותו לפי גירסתו. זוהי דוגמה להשמצה אישית שלוחת־רסן, אך אין היא משנה כלום לגופו של עניין.

‘עורבני’ נשאר ‘עורבני’, אפילו עורך ‘עולם־החיות’ יעמוד על הראש. זו רק הוכחה, באיזו קלות־דעת וחוסר־ענייניות אנשים נוהגים לכתוב, אפילו אם אינם חדלים להסתמך בצורה חשודה על ברהם. המנוול כותב שה’עורבני' שייך, על־פי ברהם, למשפחת התמסחאים, בעמוד 452, בו מדובר בחנקן שחור־המצח או בקטלן המצוי (Lanios Minor L.). אחר־כך מסתמך עם־הארץ הזה, אם אפשר לנקוט לשון נקיה, זו, שוב על ברהם וטוען שה’עורבני' שייך למשפחה החמש־עשרה. האמת היא שברהם מסווג את העורבנים במשפחה השבע־עשרה ועמה נמנים עורבני המזרע והקאקים והוא גס־רוח עד כדי כך שגם אותי כינה קאק (Colaeus) ממשפחת עורבי הנחלים. העורבים הכחולים, תת־המשפחה של המטמטומן המצוי, אם כי באותו עמוד מדובר בעורבני היער ובעורבני הנחלים המנומרים…'

‘עורבני יער!’ נאנח המו"ל שלי ותפס את עצמו בראשו. ‘תחזיר לי את זה, כדי שאוכל לגמור את הקריאה.’

נבהלתי כשגרונו ניחר בהמשך הדברים כשקרא: ‘שַחרור או קיכלי? השחרור יישאר בתרגום צ’כי שחרור כשם שקיכלי אפור יישאר תמיד קיכלי אפור.’

‘לקיכלי אפור צריך לקרוא עוזרדן או עזרדנית, אדוני,’ הערתי, ‘מפני שהוא ניזון מפירות העוזרד.’

מר פוקס השליך את העתון על השולחן וזחל אל מתחת לשולחן הביליארד ופלט בחרחור את המלים האחרונות שקרא: ‘טודרוס, קיכלי, שחרור.’

‘שום עורבן,’ צרח מתחת לשולחן. ‘אגוזן. אני נושך, רבותי.’

סוף־סוף הוציאו אותו מתחת לשולחן וביום השלישי נפח את נשמתו בחיק משפחתו מחמת דלקת מוח.

המלים האחרונות שאמר ברגע של צלילות־דעת היו: ‘לא מדובר כאן באינטרס אישי אלא בטובת הכלל. מנקודת ראות זו קבלו־נא את דברי כפשוטם, כפי ש…’ וכאן שיהק."

המתנדב־לשנה השתתק ואמר לרב־טוראי בנימה מרושעת:

“בזה רק רציתי לומר שאדם יכול למצוא את עצמו במצב עדין ולהיכשל בו!”

מכל הדברים האלה תפס הרב־טוראי רק דבר אחד: שהוא נכשל, ולכן הפך פניו שוב אל החלון והביט סר וזעף אל הנוף החולף.

על שווייק עשה הסיפור רושם קצת גדול יותר. חיילי המשמר נתנו מבטים תוהים זה בזה.

פתח שווייק ואמר: “בעולם זה שום דבר לא נשאר סוד. הכל יוצא לאור, אפילו, כפי ששמעתם, שהעורבני המטומטם אינו אגוזן. באמת, מעניין מאוד, שמישהו יכול ליפול בפח כזה. נכון, להמציא חיות, זה דבר קשה. אבל להציג לראווה חיות שהומצאו, זה דבר קשה אפילו יותר. פעם, לפני שנים, היה בפראג מֶסטֶק אחד, והוא גילה בתולת־ים והציג אותה ברחוב האבליצֶ’ק בווינוהראדי מאחורי פרגוד. בפרגוד היה פתח וכל אחד היה יכול לראות באפלולית ספה רגילה לגמרי ועליה רבצה אשה אחת מז’יז’קוב. הרגליים שלה היו עטופות בבד שקוף ירוק, וזה כאילו היה הזנב שלה. השערות שלה היו צבועות בירוק ועל הידיים שלה היו כפפות ועליהן מודבקים סנפירים מקרטון, גם כן בירוק. ועל הגב היה מחובר לה בעזרת חבל מין משוט. לבני נוער עד גיל שש־עשרה היתה הכניסה אסורה וכל אלה שמעל גיל שש־עשרה ששילמו דמי כניסה נהנו מאוד, כשראו שלבתולת־הים תחת גדול ועליו הכתובת ‘להתראות’. בנוגע לשדיים, אין על מה לדבר. הם הגיעו עד לקורקבן, כמו אצל זונה בלה. בשעה שבע בערב סגר אדון מסטק את התצוגה ואמר: ‘בתולת־הים, את יכולה ללכת הביתה.’ היא החליפה את הבגדים ובעשר בלילה כבר אפשר היה לראות אותה ברחוב תבור ואומרת בשקט לכל גבר שהיא פוגשת: ‘נו, חמוד, רוצה לשחק אתי?’ כיוון שלא היה לה פנקס, הכניס אותה אדון דראשנר אחרי, מצוד יחד עם ציפורי־לילה דומות לבית סוהר, והעסק של אדון מסטק נגמר.”

הכומר הצבאי הראשי נפל ברגע זה מהספסל והוסיף לישון על הרצפה. הרב־טוראי בהה עליו ואחר־כך, בתוך השקט הכללי מסביב, הרים אותו בכוחות עצמו ושוב השכיב אותו על הספסל. ניכר היה בו, שאבדה לו כל סמכותו, וכשאמר בקול חלוש, חסר־תקווה: “אולי מישהו יכול לעזור לי?” זקפו חיילי המשמר עיניים ולא נקפו אצבע.

“היית צריך להשאיר אותו נוחר במקום שהיה שוכב,” אמר שווייק. “אני עשיתי כך תמיד עם הכומר הצבאי שלי. פעם נתתי לו לישון בבית שימוש, פעם ישן למעלה, על ארון, בתוך גיגית־כביסה בבית זר, ומי יודע איפה שישן עוד.”

תקיפות־פתע אחזה את הרב־טוראי. הוא רצה להוכיח, מי כאן המפקד ולכן אמר בגסות: “סתום את הפה ואל תקשקש! כל משרת מברבר בלי סוף. אתם כמו פשפשים.”

“כן, כמובן, ואתה אלוהים, אדוני,” ענה שווייק בשלוות־נפש של פילוסוף הרוצה להשכין שלום בעולם כולו ובתוך כך נתפס לפולמוס איום: “אתה אֵם שבעת היסורים.”

“אלי שבשמים,” קרא המתנדב־לשנה, מצמיד כפות ידיו זו לזו כמו לתפילה. “מלא לבותינו אהבה לכל הנגדים באשר הם למען נוכל להביט עליהם בלי בחילה. שלח ברכתך אל הקהל הקדוש הזה שנאסף כאן בבית־הסוהר על גלגלים.”

פני הרב־טוראי הסמיקו והוא ניתר ממקומו. “אוסר אני עליך להשמיע כל הערה, מתנדב־לשנה אחד.”

“אתה אינך אשם בשום דבר,” הרגיע אותו המתנדב־לשנה. “יש מינים וזנים שונים של בעלי־חיים שהטבע לא חנן אותם באינטליגנציה כלשהי. האם לא שמעת פעם דברים על טיפשות האדם? האם אתה מפקפק שמוטב היה אילו נולדת כיונק ממין אחר ולא נקראת בשמות האוויליים ‘אדם’ ו’רב־טוראי'. אם אתה חושב, שאתה היצור המושלם והמפותח ביותר עלי אדמות, אתה טועה טעות גדולה. אם יסירו מעליך את הכוכבים, אתה אפס, שיורים בו בכל החפירות ובכל החזיתות ולאיש לא איכפת. כשיוסיפו לך עוד כוכב אחד ויהפכו אותך ליצור הנקרא ‘נבז’, גם אז לא תהיה בסדר. האופק הרוחני שלך ילך ויקטן וכשתניח על אדמת איזה שדה־קרב את עצמותיך המנוּונות מבחינה תרבותית, איש בכל אירופה לא יזיל עליך דמעה.”

“אכניס אותך לבית־סוהר,” צוות הרב־טוראי נואשות.

המתנדב־לשנה חייך: “אתה רוצה, כנראה, לכלוא אותי מפני שקראתי לך כינויי־גנאי. אבל אז היית משקר, כי כושרך השכלי אינו מסוגל כלל לתפוס דברי־עלבון. ונוסף על כך אני מוכן להתערב אתך על מה שתרצה, שבכלל אתה לא זוכר כלום מכל השיחה שלנו. אם אומר לך שאתה בר־פקועה, תשכח את המלה לא רק לפני שנגיע אל התחנה הקרובה אלא עוד לפני שנעבור את עמוד הטלגראף הקרוב. אתה חומר אפור שגווע. איני יכול לתאר לעצמי כלל, שאתה יכול לחזור בצורה הגיונית על מה ששמעת אותי אומר. מלבד זאת אתה יכול לשאול כל אחד, אם היה בדברי הרמז הקל שבקלים על אופקיך הרוחניים ואם פגעתי בכבודך במשהו.”

“בהחלט,” אישר שווייק, “אף אחד לא אמר לך כאן דבר שיכולת לפרש אותו בצורה עקומה. זה עושה תמיד רושם גרוע מאוד, כשמישהו רואה את עצמו נעלב. פעם ישבתי במועדון הלילה ‘המנהרה’ ודיברנו על אוראנג־אוטאנים. ישב שם אתנו ימאי אחד וההוא סיפר שלעתים אי אפשר להבדיל בין אוראנג־אוטאן ואזרח מזוקן, שלאוראנג־אוטאן צומחות בסנטר שיער כמו ל… כמו, למשל, לאדון הזה בשולחן בסמוך. כולנו הסתובבנו והאדון בעל־הזקן ניגש אל הימאי ונתן לו סטירה. הימאי שבר בקבוק בירה על ראשו ובעל־הזקן התמוטט ונשאר שוכב בלי הכרה, ואנחנו נפרדנו מהימאי, כי צריך היה להסתלק מיד אחרי שכמעט הרג את האיש. אחר־כך הקמנו לתחיה את האדון ההוא, אבל זה היה משגה. כיוון שאחרי שהתאושש מסר את כולנו, שלא היה לנו שם חלק בענין, לסיירת והם לקחו אותנו לתחנת־המשטרה, ושם הוא כל זמן בשלו, שחשבנו אותו לאוראנג־אוטאן ושלא דיברנו על שום דבר אחר אלא עליו. והוא בשלו. ואנחנו אומרים שזה לא נכון ושהוא בכלל לא אוראנג־אוטאן, והוא אמר שזה כן נכון, ששמע את זה במו־אזניו. ביקשתי ממפקח המשטרה שיסביר לו את העניין וזה הסביר לו בסבלנות, אבל הוא לא רצה לשמוע ואמר למפקח, שהוא לא מבין כלום ושעשה יד אחת אתנו. אז המפקח הכניס אותו לכלא כדי שיתפכח ואנחנו רצינו לחזור ל’מנהרה'. אבל לא יכולנו, כי גם אותנו הושיבו מאחורי סורגים. אז אתה רואה, אדוני, מה יכול לצמוח מאי־הבנה קטנה וחסרת־חשיבות, שלא כדאי לדבר עליה. באוֹקראוֹהליצה היה אזרח אחד, שנעלב כשאמרו לו בניימֶצקי ברוֹד, שהוא פיתון הודי. יש עוד הרבה מלים כאלה, שאן בהן שום פגם. אילו הייתה אומר לך, למשל, שאתה מושק, האם היית יכול לכעוס עלינו?”

הרב־טוראי השתולל. אי־אפשר לומר שצווח. עלבון, זעם, יאוש – הכל חברו יחד בשורה של קללות אדירות ואת הקונצרט הזה השלימו השריקות מחטמו של הכומר בצבאי הנוחר.

אחרי התצרחה הזאת ירד עליו דיכאון מוחלט. הרב־טוראי התיישב על הספסל ועיניו המימיות חסרות־ההבעה ננעצו במרחקי יערות והרים.

“אדוני,” אמר המתנדב־לשנה, “עכשיו כשאתה צופה בגבעות המאוושות והיערות הבשומים, אתה מזכיר לי את דמותו של דאנטה. אותן הפנים האציליות של משורר, בעל לב ובעל נפש עדינה, ששום רגש נאצל לא זר לו. אנא, המשך לשבת במקומך. זה נאה לך מאוד. בכמה הזדככות רוחנית, ללא שים העמדת־פנים וללא שום גינוי־הדר אתה נועץ עיניים בנוף. ודאי אתה מהרהר, כמה יפה יהיה באביב, כאשר במקום השממה ייפרש פה מרבד ססגוני של פרחי־שדה…”

“ואת המרבד הזה יחבוק פלג־מים,” העיר שווייק, “והרב־טוראי יישב על גדר־עץ, ילקק את עפרונו ויכתוב שיר ל’הקורא הקטן'.”

הרב־טוראי נעשה אדיש לחלוטין והמתנדב־לשנה טען אותה שעה, כי ראה פרוטומה של ראש הרב־טוראי בתערוכת פסלים.

“סלח לי, אדוני, האם לא היית מודל לפַּסל שטוּרזה?”

הרב־טוראי הסתכל בו בעצבות:

“לא הייתי.”

המתנדב־לשנה השתתק והתמתח על הספסל.

חיילי המשמר שיחקו בקלפים עם שווייק. הרב־טוראי הציץ מרוב יאוש והרשה לעצמו להעיר, ששווייק הוציא אס ירוק ושעשה משגה. לא היה צריך לחתוך ואז היתה נשארת לו השביעיה לזריקה האחרונה.

“היו בבתי המרזח,” אמר שווייק, “שלטים יפים כאלה נגד מציצים. אני זוכר אחד: ‘מציץ סתום את הלוע, אף אחד לא רוצה לשמוע’.”

הרכבת הצבאית נכנסה לתחנה, ושם היתה צפויה בקורת בקרונות. הרכבת נעצרה.

“הוא אשר אמרתי,” העיר המתנדב־לשנה ללא רחמים ונתן מבט רב־משמעות ברב־טוראי, “הבקורת כבר הגיעה…”

לקרון נכנסו המבקרים.

קצין־המילואים, ד"ר מראז, נתמנה מטעם המטה למפקד הרכבת הצבאית.

תפקידים תפלים כאלה הטילו תמיד על קציני־מילואים. ד"ר מראז לא ידע בין ימינו לשמאלו. לא היה מסוגל לספור את מספר היושבים בקרון אחד, אם כי בחייו האזרחיים היה מורה למתימטיקה בבית־ספר תיכון. ולא עוד אלא שמצבת החיילים בקרונות השונים לא התאימה בתחנה הקודמת למספר האנשים שעלו לרכבת בבודיוביצה. דומה היה עליו כשבדק את הניירות, כי פתאום צצו לו שני מטבחי־שדה עודפים. צמרמורת לא־נעימה עבר בגבו כשנוכח לדעת, כי הסוסים התרבו בצורה מסתורית. ברשימת הקצינים לא מצא עקבותיהם של שני צוערים שנעלמו מחשבונו. בלשכת הגדוד בקרון הקדמי חיפשו בלי ליאות מכונת־כתיבה אחת. תוהו־ובוהו זה גרם לו כאבי־ראש הוא בלע שלוש גלולות אספירין ועתה ערך ברכבת בקורת בפנים מיוסרות.

בשעה שנכנס לקרון־האסירים עם בן־לווייתו בדק את הניירות וקיבל את הודעת הרב־טוראי השפוף שהוא מסיע שני אסירים וכך וכך אנשי־משמר, בדק שנית בניירות את אמיתות הנתונים והביט סביבו.

“מי זה נמצא אתכם?” שאל בחומרה והצביע על הכומר הצבאי הראשי, שישן על בטנו וישבנו זקור כמתגרה כלפי הבקורת.

“מודיע בהכנעה,” גמגם הרב־טוראי, “שאנחנו זה – זה – זה…”

“מה זה, זה – זה!” נהם ד"ר מראז, “התבטא ביתר דיוק!”

“מודיע בהכנעה, אדוני,” ענה שווייק במקום הרב־טוראי, “האדון הזה שישן פה על הבטן הוא איזה כומר צבאי ראשי שיכור. הוא נדבק אלינו והזדחל לתוך הקרון שלנו ומפני שהוא קצין ממונה עלינו לא יכולנו לזרוק אותו החוצה, כי זה היה הפרת משמעת. נראה שהתחלף לו קרון־הפיקוד בקרון־האסירים.”

ד"ר מראז נאנח ושוב בדק את הניירות. לא היה בהם זכר לאיזה כומר צבאי ראשי שפניו מועדות לברוּק. פלבל בעינו בעצבנות. בתחנה האחרונה נוספו לו לפתע סוסים ועתה צץ לו מהשמים אפילו כומר צבאי ראשי בקרון האסירים.

לא עלה בדעתו דבר אלא להורות לרב־טוראי שיהפוך את הישן, מכיוון שבתנוחתו על הבטן אינו יכול לקבוע את זהותו.

במאמץ גדול הפך הרב־טוראי את הכומר הצבאי הראשי עד שהיו פניו כלפי מעלה, ובתוך כך התעורר הכומר ולמראה הקצין לפניו אמר: "שלום עליך, פרֶדי, מה נשמע? ארוחת־הערב כבר מוכנה? ושוב עצם את עיניו והתהפך לצד הקיר.

מיד ראה ד"ר מראז שזהו אותו גרגרן מאמש במועדון הקצינים, אותו זללן מהולל שטרף את כל מנות הקצינים, והוא נאנח בשקט.

“בגלל זה,” אמר לרב־טוראי, “תלך למשפט.”

כשעמד לצאת עיכב אותו שווייק:

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאני לא שייך לכאן. צריך הייתי להיות עצור כאן רק עד שעה אחת־עשרה, כי בדיוק היום נגמר העונש שלי. קיבלתי שלושה ימים ועכשיו אני כבר צריך לשבת עם האחרים בקרון הבהמות. כיוון שמזמן עברה שעה אחת־עשרה, אני מבקש ממך, אדוני, או שתוציא אותי מהרכבת או שתעביר אותי לקרון־הבהמות, שבו מקומי, או שתשלח אותי אל סרן לוקאש.”

“מה שמך?” שאל ד"ר מראז ושוב עיין ביירותיו.

“שווייק, יוזף, מודיע בהכנעה, אדוני.”

“אהה, ובכן, אתה השווייק הנודע,” אמר ד"ר מראז. “באמת היית צריך לצאת בשעה אחת־עשרה, אבל סרן לוקאש ביקש ממני במפורש לא להוציא אותך לפני ברוּק, כי זה בטוח יותר. לפחות, לא תעולל משהו בדרך.”

אחרי צאת המבקר לא התאפק הרב־טוראי ואמר בשמחה־לאיד:

“אתה רואה, שווייק, חרא עזרה לך הפנייה לערכאה גבוהה יותר, אילו רציתי הייתי יכול לתת לשניכם להזיע כהוגן.”

“אדוני,” אמר המתנדב־לשנה, “זריקת חרא היא כאן נימוק סביר, אבל אדם אינטליגנטי אינו משתמש במלים כאלה בשעת רוגזו או בשעה שהוא רוצה להתקיף מישהו. ואחר־כך עוד האיום המגוחך שלך, שתוכל לתת לנו להזיע, ולמה, לעזאזל, לא עשית זאת כשהיתה לך ההזדמנות? בכך רק הוכחת את בגרותך הנפשית ואת אצילותך הנדירה.”

“די, מספיק לי,” קפץ הרב־טוראי, “אני יכול להכניס את שניכם לבית־הסוהר.”

“ובגלל מה, יונתי?” שאל המתנדב־לשנה לתומו.

“זה ענייני,” אזר הרב־טוראי עוז.

“עניינך,” אמר המתנדב־לשנה בחיוך. “ענייני וענייננו. זה כמו בקלפים: דודתי – דודתך. נוטה אני יותר לחשוב, שהשפיעה עליך ההערה על המשפט הצפוי לך ולכן אתה מתחיל לצעוק עלינו, כמובן בסתירה לתקנות.”

“אתם גסי־רוח!” אמר הרב־טוראי ואזר את שארית אומץ־לבו כדי להעמיד פנים מפחידות.

“אני אומר לך משהו, אדוני,” העיר שווייק. “אני חייל ותיק וכבר שירתתי לפני המלחמה והקללות לא תמיד משתלמות. אני זוכר, כששירתתי לפני שנים היה אצלנו בפלוגה רס”ר זקן ששמו היה שרייטר. הוא שירת בעבור נזיד עדשים ומזמן היה יכול ללכת הביתה בתור רב־טוראי. אבל, כמו שאומרים, הוא היה קצת מטוּרלל. האדם הזה נדבק אלינו, אל החיילים, נדבק כמו חרא אל תחתונים. זה לא היה לפי טעמו, זה לא היה לפי ההוראות, הוא ירד לחיינו, כמה שיכול, והיה אומר לנו: ‘אתם לא חיילים, אתם פנסיונרים.’ אותי זה הרגיז ויום אחד התייצבתי במִפקד המחלקתי. ‘מה אתה רוצה?’ שואל הסרן. ‘מודיע בהכנעה, אדוני, יש לי תלונה נגד רס"ר שרייטר. הרי אנחנו חיילי הקיסר, ירום הודו ולא פנסיונרים. אנחנו משרתים את הוד רוממותו הקיסר ולא שומרים בבוסתנים.’ ‘הסתלק, שרץ!’ עונה לי הסרן, ‘לא אראה אותך עוד.’ ואז אני מבקש שיעבירו אותי לבירור בפני מפקד הפלוגה.

בבירור הפלוגתי, כשהסברתי לרב־סרן שאנחנו לא שומרים אלא חיילי הקיסר, נתן לי יומיים מחבוש, אבל אז דרשתי שיעבירו אותי לבירור הגדודי. בבירור בפני מפקד הגדוד צווח עלי הסגן־אלוף, שאני אידיוט ושאלך לכל הרוחות. ואז שוב עניתי: ‘מודיע בהכנעה, אדוני, מבקש להעביר אותי לבירור בפני מפקד החטיבה.’ מזה נבהל וקרא לרס“ר שרייטר לבוא למשרדו, ובנוכחות כל הקצינים היה צריך לבקש סליחה על הביטוי ‘פנסיונרים’. אחר־כך תפס אותי בחצר והודיע לי, שמהיום והלאה לא יקלל אותי, אבל יביא אותי לבית־סוהר צבאי. מאז התנהגתי בזהירות הכי־גדולה, אבל לא נזהרתי די. פעם אחת שמרתי על־יד המחסן ועל הקיר כל שומר רשם משהו תמיד, או שצייר ערוות אשה או שכתב איזה חרוז. אני לא יכולתי להעלות על דעתי שום דבר, ומרוב שעמום כתבתי על הקיר 'רס”ר שרייטר הוא חמוֹר'. וחתמתי בשמי והמנוול הזה מיד מסר אותי, כיוון שרחרח אחרַי כמו כלב־גשש. לרוע מזלי היתה שם עוד כתובת: ‘לא נלך להילחם, על הצבא נחרבן,’ וזה היה משנת 1912. כשהיינו מוכרחים ללכת למלחמה נגד הסרבים בגלל הקונסול פרוכאסקה⁴⁵. אז שלחו אותי לטֶרֶזין לעמוד בפני בית־דין צבאי. הם צילמו אולי חמש־עשרה פעמים את קיר המחסן עם הכתובות ועם החתימה שלי וכדי לבדוק את כתב־היד שלי אמרו לי האדונים מבית־הדין הצבאי לכתוב עשר פעמים: ‘לא נלך להילחם, על הצבא נחרבן,’ וחמש־עשרה פעמים הייתי צריך לכתוב בנוכחותם: ‘רס"ר שרייטר הוא חמור.’ בסוף בא מומחה לכתבי־יד והכתיב לי: ‘היה זה ב־29 ביולי 1897, כאשר העיר קראלובידבור שעל נהר האלבה התנסתה במימי הנהר הגועש והשוצף.’ ‘זה לא מספיק,’ אמר התובע. ‘לנו יש עניין בחירבון. תכתוב לו משהו עם הרבה חי“תים ורי”שים.’ ואז הכתיבו לי: ‘חור, חרא, חרמה, ריח, מרחרח.’ המומחה לכתב־יד מטעם בית־המשפט כבר היה מבולבל לגמרי וכל הזמן הביט לאחורי, שם עמד חייל והחזיק רובה מכודן. בסוף אמר שהכל צריך להישלח לווינה, שאכתוב שלוש פעמים: ‘השמש יוקדת. החום לוהט.’ הם שלחו את כל החומר לווינה ובסוף זה יצא ככה: מה שנוגע לכתובות, זה לא כתב־היד שלי. אבל החתימה שבה הודיתי היא שלי, ועל זה קיבלתי ששה שבועות, כיוון שחתמתי בזמן שעמדתי על המשמר ולכן לא יכולתי לשמור בזמן שכתבתי על הקיר."

“זה מוכיח,” אמר הרב־טוראי בשביעות־רצון, “שבכל זאת לא יצאת בלי עונש ושאתה פושע מוּעד. אילו אני הייתי במקום השופטים, הייתי מרביץ לך לא ששה שבועות אלא שש שנים.”

“אל תעשה רוח,” אמר המתנדב־לשנה, “מוטב שתחשוב על סופך אתה. לפני שעה קלה אמר לך המבקר, שתעמוד למשפט. לדבר כזה אתה צריך להתכונן בכובד־ראש ולהרהר ברגעים האחרונים של רב־טוראי. בכלל, מה אתה לעומת היקום. תן דעתך, שכוכב־השבת הקרוב אלינו ביותר מרוחק מהרכבת הצבאית הזאת פי 275,000 מן השמש והפאראלאקסה שלו יכולה להגיע לשנת קשת אחת! אילו אתה היית בחלל במקום כוכב־השבת, היית כל כך זעיר שאפילו הטלסקופים המשוכללים ביותר לא היו יכולים להבחין בך. לאפסותך בחלל אין כל הגדרה. תוך חצי שעה היית חג בחלל כדי חצי־עיגול קטנטן, ובתוך שנה, כדי אליפסה זערערה מלבוא לידי ביטוי מספרי. הפאראלאקסה שלך בכלל אינה ניתנת למדידה.”

“במקרה זה,” אמר שווייק, “יכול האדון הרב־טוראי להיות גאה על כך שאי אפשר למדוד אותו. ומה שלא יהיה במשפט, הוא צריך לשמור על השקט ולא להתרגז, כי הרוגז מזיק לבריאות ועכשיו בימי מלחמה על כל אחד לשמור על הבריאות שלו, כיוון שתלאות המלחמה דורשות מכל אחד לא להיות פגר.”

“אם יכניסו אותך להבית־הסוהר, אדוני,” המשיך שווייק בחביבות, "אם יעשו לך איזה עוול, אל תיפול רוחך. הם יחשבו את שלהם ואתה תחשוב את שלך. הכרתי פעם מוכר־פחמים שבהתחלת המלחמה ישב אתי ביחד במטה המשטרה של פראג, קראו לו פראנטיטאקש שקבוֹר. האשימו אותו בבגידה במלכות ואולי אחר־כך גם הוציאו אותו להורג בגלל איזו ‘סאנקציה פראגמאטית’. כששאלו אותו בשעת החקירה, אם יש לו טענות נגד הפרוטוקול, אמר:

'אם היה מה שהיה, איך־שהוא היה,

עוד לא היה שלא היה כלל.'

אחר־כך החזירו אותו לצינוק ולא נתנו לו לאכול ולשתות במשך יומיים, ושוב לקחו אותו לחקירה והוא בשלו: ‘אם היה מה שהיה איך־שהוא היה, עוד לא היה שלא היה כלל.’

ייתכן שבמלים האלה הלך לגרדום, אחרי שהעמידו אותו לפני בית־דין צבאי."

“אומרים שעכשיו תולים ויורים הרבה,” אמר אחד מאנשי־המשמר. “לא מזמן קראו לנו במגרש־האימונים פקודת יום שבמוֹטוֹלי המיתו ביריה את איש־המילואים קוּדרנה מפני שהסרן שלו היכה בחרב שלו את בנו הקטן שהיה בזרועות אשתו שבאה להיפרד ממנו בבֶּנֶשוֹב והוא יצא מכליו. ובכלל, את ה’פוליטיים' מכניסים לבית הסוהר. ירו גם בעורך עתון אחד במוראביה. והסרן שלנו אמר, כי זה מחכה גם לאחרים.”

“לכל דבר יש גבול,” אמר המתנדב־לשנה אמירה דו־משמעית.

“בזה אתה צודק,” אמר הרב־טוראי. “לעורכי העתונים מגיע. הם רק מסיתים את העם. כמו לפני שנתיים, כשהייתי רק טוראי ראשון, היה תחת הפיקוד שלי עורך אחד וזה לא קרא לי אלא אסון צבאי, אבל כשלימדתי אותו כפיפות־ברכיים עד שהזיע, היה אומר תמיד: ‘אני מבקש שתכבד את צלם האדם שבי.’ הראיתי לו מה זה בן־אדם, כשהיתה הפקודה ‘ארצה פול’ ובחצר הקסרקטין היו הרבה שלוליות הלכתי אתו עד לשלולית כזו והפרצוף הזה היה צריך ליפול לתוכה עד שהמים קפצו כמו בבריכת שחייה. ואחר־הצהריים היה הכל צריך להיות מצוחצח עליו, המדים נקיים כמו זכוכית והוא ניקה וניקה ונאנח וברבֵר. למחרת שוב התפלש בבוץ כמו חזיר ואני עמדתי מעליו ואמרתי לו: ‘נו, אדוני העורך, מי שווה יותר, האסון הצבאי או צלם האדם שלך’. זה היה באמת אינטליגנט.”

הרב־טוראי הביט בהבעת נצחן על המתנדב־לשנה והמשיך: “הוא איבד את הפסים של מתנדב־לשנה דווקא בגלל האינטליגנציה שלו, כיוון שכתב בעון על התעללות בחיילים. אבל איך לא להתעלל כשאדם כזה לא יודע לפרק את הרובה שלו, אפילו שמראים לו בפעם העשירית. וכשהפקודה היא: ‘שמאלה פנה!’ הוא מסובב את הראש המטומטם שלו בכוונה ימינה ונראה כמו דחליל. ובשעת תרגילי רובה הוא לא יודע מה לתפוס קודם, אם את הרצועה או את המחסנית. וכשאתה מראה לו, איך להעביר את היד לאורך הרצועה, הוא מסתכל בך בעיני עגל. אפילו לא ידע, על איזו כתף לשים את הרובה, והצדיע כמו קוף. וכשהיה צריך לעשות פניות ישמרנו אלוהים, ואיך שהיה מסתובב כשהיו צועדים ולומדים ללכת. כשהיו צריכים לעשות אחרונה פנה' לא היה חשוב לו, באיזו רגל יפנה – טראח – טראח – טראח – הלך אפילו ששה צעדים קדימה ורק אז נזכר להסתובב כמו תרנגול על שבשבת. ובזמן הצעידה היה שמור על הקצב כמו חולה ראומטיזם או שרקד לנו כמו זונה זקנה ביריד.”

הרב־טוראי ירק: “בכוונה נתנו לו רובה חלוד לגמרי כדי שילמד לנקות אותו. הוא שפשף אותו כמו שכלב משפשף כלבה, אבל גם אילו היה קונה עוד שני קילו נעורת, זה לא היה עוזר. כמה שצחצח יותר, זה נעשה גרוע וחלוד יותר. ובשעת המיפקד עבר הרובה מיד ליד וכל אחד התפלא איך זה אפשר שכולו חלודה. הסרן שלנו תמיד אמר לו, שלא יצמח ממנו חייל אף פעם ושמוטב שיתלה את עצמו במקום לאכול לחם־צבא חינם. והוא רק מצמץ מאחורי המשקפיים שלו. בשבילו זה היה חג גדול כשלא קיבל ריתוק או עונש מיוחד. ביום כזה היה כותב בדרך־כלל את המאמרים שלו לעתון על התעללות בחיילים, עד שיום אחד בדקו את המזוודה שלו. אלוהים, כמה ספרים שהיו לו שם! וכולם על פירוק־נשק, על שלום בין העמים. בגלל זה הכניסו אותו לבית־סוהר צבאי ולנו היתה מנוחה עד שיום אחד שוב הופיע במשרד ונתנו לו למלא טפסים, כדי שלא יבוא במגע עם החיילים. זה היה הסוף העצוב של האינטליגנט. הוא היה יכול להיות אדון ממש, אילו לא הפסיד בגלל הטיפשות שלו את הזכויות של מתנדב־לשנה. היה יכול להיות גם סרן.”

הרב־טוראי נאנח: "אפילו לא ידע ליישר את הקפלים במעיל שלו. וכשהזמין מפראג נוזלים ומשחות שונות בשביל לצחצח כפתורים, היה בכל זאת כל כפתור אדום כמו עשיו. אבל איזה פה היה לו. וכשעבד במשרד לא עשה שום דבר, ורק התפלסף כל היום. זה מה שאהב גם לפני זה, וכל הזמן כמו שכבר אמרתי, רק דיבר על ‘האדם’. פעם כשהיה מהרהר ככה מעל לשלולית שבתוכה היה צריך להתפלש אחרי הפקודה ‘פול’ אמרתי לו: ‘אם אתה מדבר כל הזמן על האדם ועל הבוץ, אז תזכור, שהאדם נוצר מבוץ, ולזה לא יכול היה להתנגד.’ "

כיוון שאמר הרב־טוראי את שלו, היתה דעתו נוחה מאוד מעצמו ועכשיו חיכה למוצא פיו של המתנדב־לשנה. אבל דווקא שווייק פתח:

“בדיוק בגלל דברים כאלו, בגלל טרטור כזה, דקר לפני שנים בגדוד ה־35 איזה קוניצֶ’ק את עצמו ואת הרב־טוראי שלו. זה היה כתוב ב’קורייר'. הרב־טוראי נדקר שלושים פעם, מאלה היו לפחות תריסר דקירות קטלניות. החייל ההוא התיישב אחר־כך על הגופה של הרב־טוראי וכשישב ככה, דקר את עצמו למוות. מקרה אחר היה לפני שנים בדאלמאציה, שם שחטו רב־טוראי ועד היום לא יודעים מי שעשה את זה. הכל נשאר עטוף מסתורין. יודעים רק ששמו של הרב־טוראי השחוט היה פיאלה והוא היה מדראבוֹבנה של טוּרנוב. אחר־כך אני יודע עוד על רב־טוראי אחד מהגדוד ה־75, ששמחו היה ריימאנֶק.”

שיחת־נועם זו הופרעה בגניחות קולניות מן הספסל שעליו ישן הכומר הצבאי הראשי לאצינה.

הכומר התעורר בכל הודו ותפארתו. יקיצתו היתה מלווה כל אותן תופעות שהיו ביקיצת השחרית של גרגנטואה, הענק הצעיר, כפי שתיאר ראבּלה הזקן העליז.

הכומר הצבאי הראשי הפליץ וגיהק על הספסל ופיהק בקולי־קולות. לבסוף התיישב ושאל בתמהון:

“קרוצילאודון⁴⁶, איפה אני?”

כשראה הרב־טוראי שהמפקד הקיץ משנתו, ענה בהתרפסות:

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאתה מתכבד להיות בקרון האסירים.”

זיק של פליאה חלף על פני הכומר. לרגע ישב דומם ונתייגע בהרהורים לשוא. בין מה שעבר עליו בלילה ובהשכמת הבוקר ובין יקיצתו בקרון שחלונותיו מסורגים השתרע ים של תעלומות.

לבסוף שאת את הרב־טוראי העומד לפניו בהכנעה: “ומי נתן את ההוראה שאני….”

“מודיע בהכנעה, בלי הוראה, אדוני.”

הכומר קם והתחיל מהלך בין הספסלים וממלמל שאינו מבין דבר.

שוב ישב ושאל: “בעצם, לאן אנחנו נוסעים?”

“מודיע בהכנעה, לברוּק.”

ולמה אנחנו נוסעים לברוּק?"

“מודיע בהכנעה שכל הגדוד ה־91 שלנו עובר לשם.”

שוב התחיל הכומר לפשפש בזכרונו: מה, בעצם, אירע לו, איך הגיע אל הקרון, למה, בעצם, הוא נוסע לברוּק ודווקא עם הגדוד ה־91 בליווי משמר צבאי.

הוא התאושש מן הגילופין עד כדי כך שכבר הבחין במתנדב־לשנה ופנה אליו בשאלה:

“אתה אדם אינטליגנטי, האם תוכל להסביר לי בלי כחל ושרק, בלי להסתיר ממני דבר, איך הגעתי אליכם?”

“ברצון רב,” אמר המתנדב־לשנה בנימה חברית, “אתה פשוט, הצטרפת אלינו בבוקר בתחנת־הרכבת כשעלינו לקרונות, כיוון שהיית ספוג.”

הרב־טוראי הסתכל בו בארשת של חומרה.

“זחלת לקרון שלנו,” המשיך המתנדב־לשנה, “וכבר נעשה המעשה. שכבת על הספסל ושווייק כאן הניח לך את מעילו תחת הראש. בעת הבקורת בתחנה הקודמת נרשמת ברשימת הקצינים הנמצאים ברכבת. אפשר לומר שנתגלית רשמית ושהרב־טוראי שלנו יעמוד בגלל זה למשפט.”

“כך, כך,” נאנח הכומר, “אם כן מוטב שבתחנה הקרובה אעבור אל קרונות־המטה. אולי אתם יודעים אם כבר הגישו ארוחת־צהריים?”

“ארוחת־צהריים תהיה רק בווינה, אדוני,” נטל הרב־טוראי את רשות־הדיבור.

“ובכן, אתה הוא שהנחת את המעיל מתחת לראשי,” פנה הכומר אל שווייק. “אני מודה לך מקרב־לב.”

“לא מגיעה לי שום תודה,” ענה שווייק, “אני פעלתי רק כמו שצריך לפעול כל חייל שרואה את מפקדו בלי שום דבר מתחת לראש ובמצב מסויים. כל חייל חייב לתת כבוד לממונה עליו, אפילו אם הוא בעולם אחר. יש לי נסיון רב עם כמרים צבאיים, משפני שהייתי משרתו של הפֶלדקוּראט אוטו כץ, זה עם עליז וטוב־לב.”

הכומר הצבאי הראשי, שהזנבת שלו מאתמול השכיחה מלבו את הבדל המעמדות, הוציא מכיסו סיגריה, מסר אותה לשווייק ואמר: “קח ותעשן.”

“אומרים שבגללי תעמוד למשפט,” פנה לרב־טוראי, “אל תפחד משום דבר, אני אוציא אותך, לא יקרה לך כלום.”

ולשווייק אמר:

“אותך אקח אתי. תחיה אצלי כמו בצמר־גפן.”

קיבל התקף חדש של רוחב־לב, טען שייטיב עם כל אחד ואחד, למתנדב־לשנה יקנה שוקולדה, לחיילי המשמר יקנה רוּם, את הרב־טוראי יעביר למחלקת הצילום במטה הדיוויזיה הניידת השביעית. הוא ישחרר את כולם ולא ישכח אותם לעולם.

התחיל מחלק סיגריות נרתיקו לכולם ולא רק לשווייק והצהיר, שהוא מרשה לכל האסירים לעשן ושיעשה למען הפחתת עונשם ולהחזרתם לחיים צבאיים נורמליים.

“איני רוצה שתזכרו אותי לרעה,” אמר. “יש לי קשרים רבים ואתי לא תלכו לאיבוד. בכלל, אתם עושים עלי רושם של אנשים הגונים, שכמותם אוהב האל. אם חטאתם, אתם מכפרים על עוונכם. ורואה אני, שבלב נכון אתם נושאים במה שגזר עליכם האל. על סמך מה הוטל עליך עונש?” פנה את שווייק.

“אלוהים שלח עלי עונש,” ענה שווייק ביראת־שמים, “על־ידי המשפט הגדודי, אדוני, בגלל איחור בהתייצבות לגדוד שלא באשמתי.”

“האל רחום וחנון,” הכריז הכומר חגיגית, “יודע הוא את מי יעניש ובכך הוא מוכיח את גודל חכמתו וכל־יכולתו. ולמה אתה, כן אתה, המתנדב־לשנה, יושב פה?”

המתנדב־לשנה ענה: “מפני שהאל הרחום שלח לי ברוב חסדו את מכת השגרון וזחה דעתי. אחרי תור תקופה העונש אשָלח למטבח.”

“מה שעושה הרחמן לטוב עושה,” הצהיר הכומר בהתלהבות לשמע המלה “מטבח”. גם שם אדם הגון יכול לעשות חיל. דווקא למטבח ראוי לשלוח אנשים אינטליגנטיים בגלל הצירופים. שהרי העיקר איננו איך מבשלים, אלא מידת האהבה שמרכיבים בה את הכל. קחו, למשל, את הרטבים. כשאדם אינליגנטי מתקין רוטב־בצל, הוא לוקח כל מיני ירקות ומאדה אותם בחמאה. אחר־כך מוסיף תבלינים, פלפל שחור, פלפל אנגלי, קמצוץ מוסקאט, זנגביל. אבל טבח פשוט ורגיל מרתיח בצל וזורק לתוך זה רביכה שחורה משומן־בקר. הייתי מעדיף לראות אותך במטבח של קצינים. יכול אדם חסר אינטליגנציה להתפרנס במשלח־יד רגיל, אבל במטבח זה מורגש. אמש במועדון הקצינים בבודיוביצה הגישו לנו בין השאר כליות ברוטב מאדיירה. מי שהכין זאת, תבוא עליו ברכת האל. זה היה אינטליגנט אמיתי ובאמת במטבח הקצינים משרת איזה מורה מסקוטֶץ. גם במטבח הקצינים של גדוד חיל הקשישים ה־64 אכלתי כליות נוסח מאדיירה. הם הוסיפו קימל, כפי שנוהגים במסעדה פשוטה כשמכינים אותם בפלפל. ומי עשה את זאת? מה היה הטבח ההוא בחייו האזרחיים? רפתן באחוזה."

הכומר הצבאי הראשי השתתק ואחר־כך הסיט את השיחה אל בעיות בישול בברית הישנה והחדשה. דווקא באותם ימים היו מדקדקים בהכנת מאכלים טעימים אחרי התפילה וטקסי כנסיה אחרים. ואז ביקש מכולם לשיר משהו ושווייק פתח כדרכו בצורה לא־מוצלחת:

הולכת מארינה מהודוֹנין

ואחריה הכומר עם חבית יין

אך הכומר הצבאי הראשי לא כעס. “זאת לא היתה צריכה להיות חבית יין, אילו לפחות היתה לנו טיפת רום,” אמר וחייך בחביבות, “ועל מארינה אנחנו יכולים לוותר. ממילא היא רק מפתה לחטא.”

הרב־טוראי הכניס בזהירות את ידו לתוך מעילו ושלף משם בקבוק שטוח של רום.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר בשקט וניכר היה בו איזה קרבן הוא מקריב, “קח ממני, אם לא תיעלב.”

“למה איעלב, בני,” אמר הכומר בקול שמחה והתעוררות. “אשתה למען תצליח דרכנו.”

“ישו מריה,” נאנח הרב־טוראי, כשראה את מחצית הבקבוק נעלמת עם הלגימה היסודית הראשונה.

“אותה, חביבי,” אמר הכומר הצבאי, וקרץ בחיוך אל המתנדב־לשנה, “אתה נושא את שם האל לשווא, ועל כך אתה חייב לבוא על עונשך.”

הכומר שוב לגם מן הבקבוק השטוח ומסר אותו לשווייק וציווה: “גמור אותו.”

“צבא זה צבא,” אמר שווייק בחביבות לרב־טוראי והחזיר לו את הבקבוק הריק. והרב־טוראי הגיב על כך בזיק משונה בעיניו, שכמוהו אתה מצוא רק בחולה־רוח.

“ועכשיו עוד אחטוף שינה קלה עד וינה, ואני מבקש שתעירו אותי ברגע שנגיע לשם.”

“ואתה,” פנה אל שווייק, “גש למטבח הקצינים, קח סכו”ם ותביא לי ארוחת־צהריים. אמור להם שזה בשביל הכומר הצבאי הראשי לאצינה. השתדל לקבל מנה כפולה. אם יש כופתאות, אל תיקח מהקצה. אז מקבלים תמיד פחות. אחר־כך תביא לי מהמטבח בקבוק יין וקח אתך קערת פח כדי שישפכו לתוכה רום!"

הכומר לאצינה חיפש בכיסיו.

“שמע,” אמר לרב־טוראי, “אין לי כסף קטן. הלווה לי זהוב. – הנה לך! מה שמך? שווייק?” “הנה לך, שווייק, זהוב כדמי שתייה. רב־טוראי, הלווה לי עוד זהוב. אתה רואה, את הזהוב השני תקבל, אם תמלא את השליחות כהלכה, ועוד דבר: שיתנו לך סיגריות וסיגרים בשבילי. אם יחלקו שוקולדה, תחטוף מנה כפולה, ואם יחלקו קופסאות שימורים, השתדל לקבל לשון מעושנת או כבד־אווז. אם יחלקו גבינת אֶמנטאל, דאג לכך שזה לא יהיה מהקצה ואם יתנו נקניק הונגרי, אל תיקח מהסוף אלא מהאמצע כדי שלא יהיה יבש מדי.”

הכומר הצבאי הראשי התמתח על הספסל וכעבור שעה קלה נרדם.

“נדמה לי,” אמר המתנדב־לשנה לרב־טוראי לצלילי נחירותיו של הכומר, “נדמה לי שאתה מרוצה מאוד מהאסופי שלנו. הוא מלא חיים.”

“כבר לא מיניקים אותו, כמו שאומרים,” העיר שווייק, “הוא כבר מוצץ מבקבוק.”

הרב טוראי נאבק עם עצמו ולפתע התנער מכל הכנעה ואמר חמורות: “הוא די מחוצף!”

“בכסף הקטן שאין לו,” אמר שווייק, “הוא מזכיר לי אחד, מליצ’קוֹ, בנאי מדייביצה, שגם הוא לא היה לו אף פעם כסף קטן, עד ששקע בחובות עד לצוואר ואסרו אותו על רמאויות. הוא זלל את הכסף הגדול ולא היה לו קטן.”

“לפני המלחמה,” אמר אחד מאנשים המשמר, “בזבז הסרן של הגדוד ה־75 בשתייה את כל כספי קופת הגדוד והיה מוכרח לעזוב את הצבא. אבל היום הוא שוב סרן. ורס”ר אחד, שגנב בד לכתפיות מהצבא – היו שם יותר מעשרים חבילות – הוא היום רס“ר גדודי, ואיש חיל־רגלים אחד בסרביה הוציאו לא מזמן להורג, כיוון שאכל בבת אחת את קופסת השימורים שלו, שהיתה צריכה להספיק לו בשביל שלושה ימים.”

“זה לא שייך,” אמר הרב־טוראי, “אבל ללווֹת מרב־טוראי עני שני זהובים בשביל דמי־שתייה…”

“קח את הזהוב שלך,” אמר שווייק, “אני לא רוצה להתעשר על חשבונך. ואם יתן לי את הזהוב השני, גם אותו אני אחזיר לך כדי שלא תבכה. היית צריך לשמוח שהמפקד שלך לווה ממך כסף להוצאות. אתה אנוכי מאוד. מדובר פה בשני זהובים עלובים ואני הייתי רוצה לראות אותך ברגע שאתה צריך להקריב את חייך למען המפקד שלך ששוכב פצוע אי־שם בקווי האויב ואתה צריך להציל אותו ולשאת אותו על הידיים שלך והם יורים בך בפגזים ובכל מיני דברים.”

“אתה היית עושה במכנסיים,” התגונן הרב־טוראי, “שפן כמוך.”

“הרבה אנשים עושים במכנסיים בשעת הקרב,” שוב נשמע קולו של אחד מאנשי המשמר. “לא מזמן סיפר לנו חבר פצוע בבודיוביצה, כשהתקדמו חירבן במכנסיים שלוש פעמים: בהתחלה, כשזחלו מהחפירות אל השטח שלפני גדר התיל, אחר־כך כשהתחילו לירות ובפעם השלישית עשה במכנסיים כשהסתערו מולו הרוסים עם הכידונים וצעקו ‘הוּרה.’ אחר־כך התחילו לרוץ בחזרה לחפירות ובמחלקה שלו לא היה אף אחד שלא התחרבן. ומת אחד, ששכב למעלה על הסוללה והרגליים למטה, שפגז קרע ממנו חצי ראש בשעת ההתקדמות, כאילו חתכו אותו בסכין, גם הוא עשה במכנסיים ברגע האחרון והחרא נשפך על החותלות שלו לתוך החפירה ביחד עם הדם, וחצי הגולגולת עם המוח היה מונח ישר לפניו. בן־אדם לא יכול אף פעם לדעת מה שצפוי לו.”

“לפעמים,” אמר שווייק, “אדם מרגיש רע בשעת הקרב, ממש בחילה. מחלים אחד מפשֶמישל סיפר בבית־המרזח ‘יפה־נוף’ בפוהוֹז’לץ בפראג שהיתה על־יד המבצר הסתערות כידונים ומולו צץ פתאום רוסי אחד, הר של אדם, ורץ אליו עם הכידון וטיפה גדולה על־יד האף. וברגע שההוא ראה את טיפת הנזלת הקרושה, הרגיש רע והיה מוכרח ללכת לתחנת איסוף החולים ושם קבעו שהוא סובל מכולירה והעבירו אותו להסגר של חולי כולירה בפשט ושם באמת נדבק בכולירה.”

“זה היה חייל רגלים או רב־טוראי?” שאל הרב־טוראי.

“זה היה רב־טוראי,” אמר שווייק בשקט.

“זה יכול לקרות גם לכל מתנדב־לשנה,” אמר הרב־טוראי בטיפשותו, ובתוך כך נתן מבט־נצחון במתנדב־לשנה כרוצה לומר: “עכשיו הראיתי לך, מה תגיד על זה?”

אבל המתנדב־לשנה שתק ושכב על הספסל.

הם התקרבו לווינה. אלה שלא ישנו ראו בעד החלון את מחסומי התיל ואת הביצורים במבואות וינה ונראה שהדבר עורר בכל הרכבת רגשות מועקה.

אם בשעת הנסיעה בקע מן הקרונות קול השירה של הגרמנים מקאשפרסקה־הורי: Wann ich kumm, wann ich kumm, wann ich wieda kumm⁴⁷ נאלם עכשיו בהשפעת הרושם המדכא של התיל הדוקרני, שווינה היתה גדורה בו.

“הכל בסדר,” אמר שווייק והביט אל הביצורים. “הכל בסדר גמור, רק שהווינאים יכולים לקרוע להם את המכנסיים בזמן שהם מטיילים. כאן אדם מוכרח להיות זהיר מאוד.”

“בכלל, וינה היא עיר חשובה מאוד,” המשיך, “רק לפי חיות־הבר שיש להם בגן־החיות של שֶנברוּן. כשהייתי לפני שנים בווינה, אהבתי יותר מכל דבר ללכת לראות את הקופים. אבל אם יוצא איזה אדם חשוב מארמון הקיסר, אז לא נותנים לאף אחד לעבור את המחסום. היה אתי שם חייל אחד מן הרובע העשירי ואותו עצרו, מפני שרצה לראות את הקופים בכל מחיר.”

“והיית גם בארמון?” שאל הרב־טוראי.

“יפה מאוד שם,” ענה שווייק, “אני לא הייתי שם, אבל סיפר לי אחד שביקר שם. הכי־יפה הוא משמר הארמון. אומרים שכל אחד מהם צריך להיות בגובה של שני מטר לפחות וכשהוא גומר את השירות הוא מקבל קיוסק. ונסיכוֹת יש שם כמו זבל.”

הם עברו איזו תחנת רכבת לקול הצלילים האחרונים של ההימנון האוסטרי. הוּא נוגן בידי תזמורת צבאית, שאולי הגיעה לכאן בטעות, כי עוד חלפה שעה ארוכה עד שהרכבת נכנסה לתחנה, נעצרה בה וחולק אוכל ונערכה קבלת־פנים חגיגית.

אבל זה כבר לא היה כמו בהתחלת המלחמה, כשהיו החיילים מתפטמים בכל תחנת רכבת ומתקבלים על־ידי עלמות בשמלות לבנות מטופשות ובפנים מטופשות עוד יותר, בצרורות פרחים אוויליים ובדברי ברכה אוויליים עוד יותר מפי איזו גברת, שעכשיו בעלה מעמיד פני פאטריוט גדול ואוהב הרפובליקה.

משלחת מקבלי־הפנים בווינה היתה מורכבת משלוש חברות של הצלב האדום האוסטרי ומשתי חברות של איזו אגודת נשים ומנערות וינאיות לסיוע בשעת מלחמה, וּמנציג רשמי של עיריית וינה ומבא־כוח הצבא.

בפני הכל ניכרה העייפות. רכבות צבא נסעו יומם ולילה. קרונות־חולים מלאי פצועים עברו כל שעה. בתחנות הרכבות עיתקו בלי־הרף רכבות שבויים ממסילה למסילה וכל התכונה הזאת היתה במעמד נציגי כל אותם ועדות וארגונים. זה נמשך יומם ולילה וההתלהבות הראשונה נהפכה לפיהוקים. הם התחלפו בתורנות וכל אחד מהם בבואו לאחת מתחנות הרכבת של וינה, נשא על פניו אותה ארשת של עייפות שכמוה היתה נסוכה על פני הממתינים היום לגדוד מבודיוביצה.

מקרונות הבהמות הציצו חיילים ועל פניהם הבעת אבדן־התקווה של העולים לגרדום.

גברות ניגשו אליהם ונתנו להן דובשניות ועליהן הכתובת העשויה סוכר: “Sieg und Rache”, “Gott strafe England”⁴⁸ “לאוסטרי יש מולדת, הוא אוהב אותה ויש לו סיבה להילחם למענה.”

אפשר היה לראות את ההרריים מקאשפרסקה־הורי מפטמים עצמם בדובשיות בלי שתסור מפניהם הבעת אבדן־התקווה.

אחר־כך ניתנה הפקודה למחלקות ללכת ולקבל אוכל במטבחי־השדה שמאחורי תחנת הרכבת. שם היה גם מטבח הקצינים. ושווייק ניגש ומסר את הוראת הכומר הצבאי הראשי. אותה שעה חיכה המתנדב־לשנה עד שיביאו לו אוכל, מאחר ששניים מאנשי המשמר הלכו לקחת אוכל בשביל כל קרון האסירים.

שווייק מילא אחר ההוראות כמצוּוה ובשעה שעבר את הפסים, ראה את סרן לוקאש מטייל לאורך המסילה וממתין לראות אם יישאר משהו בשבילו במטבח הקצינים.

מצבו של סרן לוקאש לא היה נעים במיוחד, הואיל ולעת־עתה נאלץ להחזיק במשרת אחד במשותף עם סרן קירשנר. למעשה, טיפול אותו ברנש אך ורק באדוניו וחיבל בכל מה שנגע לסרן לוקאש.

“לאן אתה לוקח את זה, שווייק?” שאל הסרן המדוכדך, כשהניח שווייק על הארץ את ערימת המזון שהוציא בתחבולות ממטבח הקצינים ושעטף במעילו.

שווייק היסס רגע, אבל מיד התאושש. פניו קרנו משמחה ומשלווה כשענה:

“מודיע בהכנעה, אדוני, זה בשבילך. רק שאני לא יודע איפה הקרון שלך ואני גם לא יודע, אם מפקד הרכבת לא יתנגד שאעבור אליך. הוא חתיכת חזיר.”

סרן לוקאש תהה על שווייק שהמשיך בנימה של חביבות: “הוא באמת חזיר, אדוני. כשהוא בא לבקורת בקרון, מיד הודעתי לו שהשעה כבר אחת־עשרה, שהעונש שלי נגמר ושמקומי עכשיו בקרון־בהמות או אצלך והוא דחה אותי בגסות ואמר שאשאר איפה שאני נמצא כדי לא לגרום לך שוב איזה בזיון בדרך.”

שווייק נראה כקדוש מעונה: “כאילו אי־פעם גרמתי לך בזיון.”

סרן לוקאש נאנח.

“בושות, בעצם, לא עשיתי לך אף פעם. אם קרה משהו, היה זה מקרה, יד הגורל, כמו שהיה אומר ואניצֶ’ק הזקן מפֶלהז’ימוֹב, כשישב בבית הסוהר בפעם השלושים ושש. אף פעם לא עשיתי משהו בכוונה, אדוני, תמיד רק רציתי לעשות משהו מועיל, טוב, וזו לא אשמתי שלשנינו לא היה מזה שום רווח אלא רק עינויים ויסורים.”

“אל תבכה כל כך, שווייק,” אמר סרן לוקאש רכות כשהתקרבו אל קרון המפקדה. “אסדר שתהיה שוב אצלי.”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאני לא בוכה. לרגע רק הצטערתי שאנחנו שנינו האנשים הכי־מסכנים עלי אדמות ובמלחמה זו, ושנינו לא אשמים. איזה גורל איום, כשאני חושב על זה, שתמיד רק השתדלתי לעשות רק טובות לאנשים.”

“הירגע, שווייק!”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאלמלא חובת המשמעת הייתי אומר, שאני בכלל לא מסוגל להירגע. אבל ככה עלי לומר שלפי פקודתך אני רגוע לגמרי.”

“אם כן, היכנס לקרון, שווייק.”

“מודיע בהכנעה, אדוני, אני כבר נכנס.”

*

ליל שלווה ירד על המחנה הצבאי בברוּק. בצריפים לחיילים הפשוטים רעדו האנשים מקור ובצריפי הקצינים פתחו את החלונות בגלל ההסקה היתר.

ליד הנקודות שהופקדו עליהן משמרות נשמעו מפעם לפעם צעדי השומרים שניסו להבריח בצעידה את השינה מעפעפיהם.

למטה, בברוק שעל נהר הלייטה בקעו האורות של בית־החרושת הקיסרי־המלכותי לשימורי בשר. עבדו שם יומם ולילה בעיבוד כל מיני שאריות. הרוח שנשבה משם לאורך השדרות במחנה הצבא הביאה עמה צחנה של רקב גידים ופרסות ועצמות שהשתמשו בהם כדי להכין שימורי מרקים.

מביתן עזוב, שבימות שלום היה צַלָם מצלם בו חיילים שבילו את ימי נעוריהם במטווח הצבאי, נראה למטה בבקעת הנהר האור האדום של בית הזונות ‘שביל התירס’, שהארכידוכס שטפאן כיבד אותו בביקור בעת התמרונים הגדולים בשוֹפרוֹן בשנת 1908, ושבו התאספו ערב־ערב כל הקצינים.

זה היה המוסד המפואר ביותר בסוגו ולא היתה בו דריסת־רגל לחיילים פשוטים ולמתנדבים־לשנה.

אלה היו הולכים ל“בית השושנים”, שאורותיו הירוקים נראו אף הם מביתנו העזוב של הצלם.

הסיווג כאן היה דומה למקובל בחזית, כשהקיסרות לא יכלה לסייע לחייליה אלא בבתי־בושת ניידים ליד מטות החטיבות, שהיו נקראים “פּוּף.”

ובכן, היה “פוף” של קצינים, “פוף” של קצינים זוטרים ו“פוף” של חיילים פשוטים.

ברוק שעל הלייטה זהרה בשפע אורות, כשם שמעבר לגשר זהרו קיראיהידה, משתי גדות הלייטה מזה ומזה. בשתי הערים, ההונגרית והאוסטרית, ניגנו תזמורות צועניות, חלונות בתי הקפה והמסעדות היו מוארים, אנשים שרו ושתו. אזרחי המקום ופקידיו הביאו לבתי־הקפה ולמסעדות את רעיותיהם ואת בנותיהם הבוגרות וברוק שעל הלייטה וקיראהידה לא היו אלא בית־זונות גדול אחד.

באחד מצריפי הקצינים במחנה חיכה שווייק בלילה לסרן לוקאש שלו, שהלך בערב לתיאטרון בעיר ועדיין לא חזר. ישב שווייק על המיטה המוצעת של הסרן ומולו, על השולחן, ישב המשרת של רב־סרן ונצל.

רב־סרן ונצל שוב חזר אל גדודו, לאחר שבסרביה על הדרינה הוכח חוסר־כשרונו המוחלט. סיפרו שהורה לפרק ולהרוס גשר־סירות, כשעדיין היה חצי בדודו בגדה השניה. עכשיו הועבר אל המטווח הצבאי בקיראיהידה בתור מפקד ואחראי לאפסנאות המחנה. בין הקצינים ריננו, שרב־סרן ונצל יעשה עכשיו לביתו. חדריהם של לוקאש וּונצל היו בפרוזדור אחד.

מיקולאשֶק, משרתו של רב־סרן ונצל, ברנש קטן, שפניו זרועות חטטים, היה מנענע את רגליו ומקלל: “אני מתפלא על התרח הזקן שעוד לא בא. מעניין אותי לדעת, איפה התיש הזקן יכול להסתובב כל הלילה. אילו לפחות נתן לי את המפתח של החדר, הייתי יכול לשכב ולשתות. יש לו שם יין בלי סוף.”

“אומרים שהוא גונב,” העיר שווייק. הוא עישן בנחת את הסיגריות של הסרן, לאחר שאסר עליו לקטר במקטרתו בחדר. “הרי אתה צריך לדעת מאיפה בא היין הזה.”

“אני הולך לאן ששולחים אותי,” אמר מיקולאשק בקול דקיק. “אני מקבל ממנו פתק והולך לקחת הקצבה בשביל בית החולים ומביא את זה הביתה.”

“ואילו היה אומר שתגנוב את קופת הגדוד,” שאל שווייק, “היית עושה את זה? פה, מאחורי הגב אתה מקלל. אבל בפניו אתה רועד כמו רגל קרושה.”

מיקולאשק מצמץ בעיניו הקטנות: “דבר זה הייתי מוכרח לשקול.”

“מה יש פה לשקול, חתיכת גולם,” הרים עליו שווייק את קולו, אבל השתתק כשנפתחה הדלת ונכנס סרן לוקאש.

ניכר היה בו מיד שרוחו מרוממת, מכיוון שחבש את כומתתו במהופך.

מיקולאשק נבהל עד כדי כך ששכח לקפוץ מהשולחן והצדיע בישיבה ובתוך כך שכח שאין כובע לראשו.

“מודיע בהכנעה, אדוני, שהכל בסדר,” הכריז שווייק והתייצב דום לפי כל הכללים, אבל את הסיגריה לא הוציא מפיו.

סרן לוקאש לא שם את לבו לכך וניגש ישר אל מיקולאשק, שבעיניים פעורות עקב אחרי כל ותנועה ותנועה של הסרן, הצדיע ולא ירד מן השולחן.

“סרן לוקאש,” אמר הסרן והתקרב אל מיקולאשק בצעדים לא־יציבים ביותר. “ומה שמך?”

מיקולאשק שתק. לוקאש משך אליו כיסא, העמידוֹ מול מיקולאשק שעל השולחן, התיישב, הביט בו ואמר: “שווייק, תביא לי את אקדח־השירות שלי מן המזוודה.”

שעה שחיפש שווייק במזוודה, שתק מיקולאשק ורק הביט בחרדה על הסרן.

אם ברגע זה עמד על העובדה שהוא יושב על שולחן, הרי ודאי התמלא פחד גדול עוד יותר, כי רגליו נגעו בברכי סרן לוקאש היושב לפניו.

“ובכן, בן־אדם, מה שמך?” קרא הסרן אל מיקולאשק היושב מעליו.

אך הלה עמד בשתיקתו. אחר־כך הסביר, שלקה באיזה שיתוק ברגע כניסתו של הסרן. רצה לקפוץ מהשולחן ולא יכול, רצה לענות ולא הצליח, רצה להצדיע ולא עלה בידו.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר שווייק, “שהאקדח לא טעון.”

“אז תטען אותו, שווייק.”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאין לנו כדורים ושיהיה קשה להוריד אותו ביריה מן השולחן. אני מרשה לעצמי רק להעיר, אדוני, שזה מיקולאשק, המשרת של רב־סרן ונצל. הוא תמיד מאבד את כושר הדיבור, כשהוא רואה אחד מהאדונים הקצינים. הוא בכלל מתבייש לדבר. הוא בכלל כזה תינוק בן יומו, גולם. רב־סרן ונצל תמיד משאיר את היצור הזה עומד בפרוזדור כשהוא יוצא לאיזה מקום בעיר והמסכן מתגלגל בין המשרתים בצריפים. אילו היתה לו איזו סיבה להיבהל, אבל, בעצם, לא עשה שום דבר.”

שווייק ירק, ומקולו ומדבריו על מיקולאשק אפשר היה ללמוד על הבוז התהומי שרחש לפחדנותו של משרת רב־סרן ונצל ולהתנהגותו המביישת את הצבא.

“תרשה לי,” המשיך שווייק, “להריח בו.”

שווייק משך מן השולחן את מיקולאשק שהוסיף להביט אל הסרן ברוב טמטום, העמיד אותו על הרצפה, קירב את אפו למכנסיו.

“עוד לא,” הכריז, “אבל זה מתחיל. לזרוק אותו החוצה?”

“זרוק אותו, שווייק.”

שווייק הוציא את מיקולאשק הרועד לפרוזדור, סגר אחריו את הדלת ובפרוזדור אמר לו: “מטומטם, עכשיו הצלתי את חייך, אחרי שיחזור רב־סרן ונצל, תביא לי בשקט־בשקט בקבוק יין. זה לא צחוק. באמת הצלתי לך את החיים. כשהסרן שלי שיכור, זה רע מאוד. אין אף אחד שיודע לטפל בו, רק אני.”

“אני…”

“אתה נאד,” אמר שווייק בבוז, “שב על המפתן וחכה עד שיחזור הרב־סרן שלך.”

“סוף־סוף אתה בא,” קידם סרן לוקאש את שווייק. “אני רוצה לדבר אתך. אתה לא צריך לעמוד דום כמו פסל. שב, שווייק, ותפסיק עם ה’מודיע בהכנעה.' סתום את הפה ושים לב למה שאני אומר. אתה יודע, איפה רחוב שופרון בקיראיהידה? תפסיק עם ה’מודיע בהכנעה, אדוני, שלא יודע.' אם אתה לא יודע, תאמר ‘לא יודע’ ודי. תרשום על פתק נייר: רחוב שופרון מספר 16. בבית זה יש חנות לכלי־ברזל. אתה יודע, מה זאת חנות לכלי־ברזל. לעזאזל, אל תאמר ‘מודיע בהכנעה.’ תאמר ‘יודע’ או ‘לא יודע.’ ובכן, אתה יודע מה זאת חנות לכלי ברזל? יודע? מצויין. החנות שייכת לאיזה הונגרי ששמו קאקוֹני. אתה יודע, מה זה הונגרי. ובכן, לכל הרוחות, יודע או לא יודע? יודע? טוב מאוד. מעל החנות יש קומה ושם הוא גר. זה ידוע לך. לא ידוע? לעזאזל! ובכן, אני אומר לך, שהוא גר. זה מספיק לך? מספיק. טוב. אילו זה לא היה מספיק, הייתי מכניס אותך למחבוש. רשמת לך שהברנש ההוא נקרא קאקוֹני? טוב. ובכן, מחר בבוקר בשעה עשר בערך תרד העירה, תמצא את הבית, תעלה לקומה הראשונה ותמסור לגברת קאקוני את המכתב הזה.”

סרן לוקאש פתח את ארנקו ותוך כדי פיהוק מסר לשווייק מעטפה לבנה ללא כתובת ובה מכתב.

“זה ענין חשוב ביתר שווייק,” הוסיף לאלף את שווייק בינה: “לעולם אין אדם יכול להיות זהיר מדי, ולכן אתה רואה שאין כאן כתובת. אני סומך לגמרי עליך שתמסור את המכתב לידיים נאמנות. תרשום לך עוד, ששם הגברת, אֶטלקה. ובכן, תרשום: גב' אטלקה קאקוני.' ועוד דבר: אתה צריך למסור תא המכתב בכל הנסיבות בצורה דיסקרטית ולחכות לתשובה. גם במכתב כתוב שאתה מחכה לתשובה. מה עוד אתה רוצה?”

“ומה לעשות, אדוני, אם אני לא מקבל תשובה?”

“אז תזכיר לה, שאתה חייב לקבל תשובה ויהי־מה,” ענה הסרן ופיהק פיהוקים גדולים. “עכשיו אני הולך לישון. באמת אני עייף היום. כמה ששתינו! אני חושב שכל אחר היה עייף בדיוק כמוני אחרי ערב ולילה כאלה.”

לכתחילה לא נתכוון סרן לוקאש לשהות באיזה מקום זמן רב. לפנות ערב יצא מן המחנה העירה והלך אל התיאטרון ההונגרי בקיראיהידה, שם הציגו איזו אופרטה הונגרית עם שחקניות יהודיות בריאות־בשר בתפקידים הראשיים. מעלתן הגדולה היתה שבשעת הריקוד הרימו את רגליהן מעלה־מעלה ולא לבשו לא מכנסי־ריקוד ולא תחתונים, להנאת הקצינים היו מגולחות למטה כמו נשים טאטאריות. אמנם יושבי־היציע לא נהנו מכך, אך לעומת זאת נהנו הנאה כפולה קציני התותחנים באולם, שהצטיידו במשקפות־שדה למען מראות מרהיבים אלה.

סרן לוקאש לא נמשך במיוחד אחרי החזירויות הללו, כי המשקפת הקטנה שלקח בהשאלה, לא היתה אכרומאטית ובמקום ירכיים לא ראה אלא נענועי משטחים סגולים.

בהפסקה, אחרי המערכה הראשונה, עוררה יותר את תשומת־לבו גברת אחת, שהיתה בלוויית גבר בשנות־העמידה. היא משכה אותו אל המלתחה ואמרה לו, שעליהם ללכת מיד הביתה, שהיא לא תמשיך להסתכל עוד בדברים כאלה. היא דיברה גרמנית בקול רם למדי ובן־לווייתה ענה לה בהונגרית: “כן, יקירתי, נלך, אני מסכים אתך, זה באמת דבר מגעיל.”

“גועל־נפש,” אמרה הגברת הנזעמת כשעזר לה הגבר ללבוש את מעיל־הערב. אותה שעה היו עיניה יוקדות מרוב התרגשות על התועבה – עינים שחורות גדולות שהלמו יפה את גזרתה החטובה. בדברה הביטה אל סרן לוקאש וחזרה ואמרה בשאט־נפש: “מגעיל, באמת מגעיל!” זו היתה ההתחלה של הרומאן הקצר.

מפי המלתחנית נודע לסרן לוקאש שאלה בני הזוג קאקוני ושלמר קאקוני חנות לכלי־ברזל ברחוב שופרון 16.

“והוא גר עם גברת אטלקה בקומה הראשונה,” אמרה המלתחנית בבקיאות המיוחדת של סרסורית־לדבר־עבירה. “היא גרמניה משופרון והוא הונגרי. הכל מעורבב כאן.”

גם סרן לוקאש לקח את מעילו מן המלתחה והלך העירה, שם פגש כמה קצינים של הגדוד ה־91 במרתף היין ובבית הקפה “ארכידוכס אלברכט.”

דיבר מעט ושתה הרבה; ואותה שעה הרהר, מה, בעצם, יכתוב לאותה גברת יפה, טהורת־מידות, צנועה, שמשכה אותו הרבה יותר מכל הקוֹפוֹת על הבמה, כפי שתוארו על־ידי חבריו הקצינים.

במצב־רוח מרומם הלך אל בית־קפה קטן “אצל צלב שטפאן הקדוש,” ושם נכנס ל־chambre séparee, גירש משם איזו רומניה שהציעה לו כי תתפשט לפניו ערומה ושיוכל לעשות בה מה שהוא רוצה. אחר־כך הזמין דיו, עט ונייר־כתיבה וכן בקבוק קוניאק. ואחרי שיקול־דעת רציני כתב את המכתב הבא, שהיה בעיניו היפה במכתבים שחיבר מעודו:

"גברתי הנעלה,

אמש נכחתי בתיאטרון העירוני בהצגה שעוררה את רוגזך. שמתי לבי אליך כבר במערכה הראשונה, אליך ואל בעלך. ראיתי…"

“בלי התחשבות!” אמר לעצמו סרן לוקאש. “באיזו זכות יש לפרצוף הזה אשה נחמה כל כך. הרי הוא נראה כבאבוּן מגולח.”

הוא המשיך במכתבו:

… את בעלך מביט בהנאה מרובה בחזיונות התועבה שהוצגו על הבמה ושעוררו בלבך, גברתי הנעלה, סלידה, כי לא היתה זו אמנות אלא ניצול מגעיל של רגשות־האדם האינטימיים ביותר."

“איזה שדיים יש לאשה הזאת!” חשב לעצמו סרן לוקאש. “ובכן, קדימה אל המטרה!”

"סלחי לי, גברתי הנעלה, שאני גלוי־לב אליך, גם אם אינך מכירה אותי. ראיתי בחיי נשים רבות, אבל אף אחד מהן לא עשתה עלי רושם כמוך, כי דעותיך והשקפת־עולמך זהות לחלוטין לשלי. אני משוכנע, כי בעלך אגואיסט גמור הגורר אותך…

“זה לא טוב,” אמר לעצמו סרן לוקאש ומחק את המלים “הגורר אותך” ובמקומן כתב:

“… שלמען האינרטסים האנוכיים שלו הוא מוליך אותך גברתי להצגות המתאימות רק לטעמו. אני אוהב גילוי־לב. איני רוצה לחדור בצורה כלשהי לתוך רשות־היחיד שלך ורצוני רק לשוחח אתך באופן פרטי על אמנות טהורה…”

“כאן בבתי המלון זה אי אפשר. אני צריך לקחת אותה לווינה,” חשב בלבו הסרן. “אסדר לי נסיעה רשמית.”

“על כן אני מעז, גברתי הנעלה, לבקש שתואילי להועיד לי פגישה שנוכל להכיר זה את זה, ואני בטוח, כי לא תסרבי לאיש, הצפוי בזמן הקרוב ביותר לתלאות מלחמה, ושבמקרה שתעניקי לו את הסכמתך הנדיבה ישמור בתוך שאון הקרב את הזכרון היפה ביותר על נפש אשר הבינה ללבו כפי שהוא הבין לה. החלטתך תהיה לי פקודה, תשובתך הרגע הגורלי בחיי.”

חתם, כילה את הקוניאק, הזמין בקבוק חדש, שתה כוס אחר כוס, קרא שנית את הכתוב ובכה בדמעות כנות למקרא השורות האחרונות.

*

השעה היתה תשע בבוקר כשהעיר שווייק את סרן לוקאש: “מודיע בהכנעה, אדוני, שאיחרת לקום לתורנות ואני כבר צריך ללכת עם המכתב שלך לקיראיהידה זו. כבר ניסיתי להעיר אותך בשבע, בשבע וחצי, אחר־כך בשמונה, כאשר כבר עברו על־יד החלון בדרך לאימונים, ואתה רק התהפכת לצד השני. אדוני… שמע אותי, אדוני…”

סרן לוקאש מלמל משהו ורצה להתהפך שוב לצד, אך הדבר לא עלה בידו, מכיוון ששווייק טלטל אותו בלי־רחמים וצווח: “ובכן, אדוני, אני הולך עם המכתב לקיראיהידה.”

הסרן פיהק: “עם המכתב? אה, כן, עם המכתב שלי. זה דבר דיסקרטי, אתה מבין, סוד בינינו. משוחרר…”

סרן לוקאש שוב התעטף בשמיכה שהסיר מעליו שווייק והוסיף לישון, ובאותה שעה פנה שווייק ללכת לקיראיהידה.

לא היה קשה כל כך למצוא את רחוב שופרון 16 לולא נקרה לו בדרך החפר הוותיק, ווֹדיצ’קה שהוצב בין חיילי שטיריה, הנמצאים בקסרקטינים למטה במחנה. ווֹדיצ’קה גר לפני שנים בנא בוֹיישטי שבפראג ואחרי פגישה זו לא היתה להם ברירה אלא לסור לבית המרזח “אצל הכבש השחור” בברוּק, שבו עבדה המלצרית הידועה רוז’אֶנקה, צ’כית, שכל המתנדבים־לשנה הצ’כים במחנה היו חייבם לה סכומי־כסף שונים.

ווֹדיצ’ה החפר, השועל הזקן, היה מחזר אחריה בזמן האחרון והיתה עמו רשימת כל הגדודים העומדים לעזוב את המחנה. ובעוד מועד היה מזכיר למתנדבים־לשנה הצ’כיים שלא לחמוק להם בהמולת המלחמה בלי לשלם את חובותיהם.

“בעצם, לאן אתה הולך?”" שלא ווֹדיצ’קה לאחר שלגמו לגימה ראשונה מן היין הטוב.

“זה סוד,” ענה שווייק, “אבל לך, חבר ותיק, אני יכול לגלות אותו.”

הסביר לו את הכל בפרוטרוט וּווֹדיצ’קה הצהיר, שהוא חפר ותיק שלא יעזוב אותו לנפשו ושילכו יחדיו למסור את המכתב.

הם שוחחו ברוב הנאה על ימים־עברו וכשיצאו אחרי השעה שתים־עשרה מ“אצל הכבש השחור” נראה בעיניהם הכל קל וטבעי.

ולא זו בלבד אלא שגם היו משוכנעים, כי אין בלבם פחד. בכל הדרך לרחוב שופרון 16 גילה ווֹדיצ’קה את שנאתו התהומית להונגרים וסיפר בלי־הרף, איך הוא מתקוטט אתם בכל מקום, היכן ומתי התקוטט אתם, ומה ומי מנעו אותו מלהתקוטט אתם.

"פעם אחת בפּאוּסדוֹרף, כשאנחנו החפרים הלכנו לשתות יין, אחזתי פרצוף הונגרי כזה בצוואר, רציתי לתת לו בחגור ראשיה בחושך – כי תיכף שהתחילו העניינים פוצצתי את המנורה בבקבוק – ופתאום זה מתחיל לצעוק: ‘טוֹנדה! הרי זה אני, פוּרקראבֶּק, מהגדוד ה־16 של הקשישים!’

“כמעט שנפלה פה טעות. אבל במקום זה הרבצנו כהוגן להם, למחוקיונים ההונגריים, על־יד אגם נוֹיזידלר, ששם הלכנו לטייל לפני שלושה שבועות. בכפר סמוך מוצבת שם מחלקה של מקלענים הונגריים ובמקרה כולנו נכנסנו למסעדה שבה הם רקדו את הצ’ארדאש שלהם כמו משוגעים והקימו מהומה בצעקות שלהם: Uram, uram, Biró, uram' Lańyok, Lanyoikc, Lańyok a fabuba⁴⁹” אנו מתיישבים מולם, מניחים את החגור לפנינו על השולחן ואומרים זה לזה: מנוולים, אנחנו נראה לכם: laňok, ואיזה בחור, בשם מייסטרז’יק, שהיתה לו כַּפה כמו הר, מיד הציע שאתחיל לרקוד ויתפוס בחורה מאחד החראים האלה. הבחורות היו חתיכות נהדרות כאלה עם שוקיים ועם ישבנים עגולים, עם ירכיים שמנות ועיניים כאלה, וכשבני־הזונה ההונגריים נלחצו אליהן, אפשר היה לראות שיש לבחורות האלה שדיים מלאים, קשים כמו כדורי־גומי ושהן נהנות מאוד ויודעות את המלאכה. אז המייסטרז’יק שלנו מזנק לתוך המחול ורוצה לקחת לו את החתיכה הכי־גדולה מזרועות אחד החיילים ההונגריים. זה התחיל לברבר משהו, ומיסטרז’יק מיד החטיף לו אחת, זה התמוטט ואנחנו מיד תפסנו את החגור שלנו, סובבנו אותו על היד, כדי של יפלו לנו הכידונים, קפצנו לתוך המהומה. אני קראתי: ‘אשם או לא־אשם תרביצו לפי הסדר.’ והכל הלך כמו על חמאה. הם התחילו לקפוץ מהחלונות, אבל תפסנו אותם ברגליים ומשכנו אותם חזרה לאולם. מי שלא היה שלנו קיבל מנה. התערבו גם ראש־הכפר שלהם והז’נדארם, וגם הם קיבלו את שלהם. גם הפונדקאי ספג מכות, כיוון שהתחיל לקלל אותנו בגרמנית ואמר שאנחנו מקלקלים את השמחה. בסוף עוד תפסנו בתוך הכפר אלה שניסו להתחמק מאתנו כמו אחד המ"כים שמצאנו אותו בכפר למטה קבור בערימת חציר בגורן באחד המשקים. בחורה אחת הלשינה עליו מפני שרקד עם אחרת. היא היתה משוגעת אחרי המייסטרז’יק שלנו ואחר־כך עלתה אתו בדרך לקיראיהידה ושם לרגלי היערות יש סככות בשביל חציר. היא סחבה אותו לסככה כזו ואחר־כך דרשה ממנו חמשה כתרים. והוא נתן לה אחת בפרצוף. אחר־כך רץ אחרינו והשיג אותנו למעלה על־יד המחנה וסיפר שתמיד חשב שההונגריות הן אש ולהבה, אבל החזירה הזו שכבה כמו בול־עץ ורק קשקשה משהו כל הזמן.

“בקיצור, ההונגרים הם חרא,” סיים ווֹדיצ’קה, החפר הוותיק, ועל כך העיר שווייק: “אבל יש הונגרים שהם לא אשמים שהם הונגרים.”

“אשמים, בטח אשמים,” התרגז ווֹדיצ’קה. “שטויות. כל אחד אשם. הייתי מאחל לך שהם יתפסו אותך כמו שקרה לי ביום הראשון שבאתי כאן לקורס. עוד באותו יום אחרי־הצהריים הכניסו אותנו כמו עדר לבית־הספר ושם התחיל מטומטם אחד לצייר ולהסביר לנו מה הם מחסים, איך עושים יסודות, איך מודדים את זה, והוא אמר שמי שלא יצייר עד הבוקר בדיוק כמו שהוא הסביר, ישימו אותו במחבוש ויקשרו לו את הידיים והרגליים. ‘לעזאזל,’ חשבתי, ‘בשביל זה התנדבתי לקורסים האלה כדי להשתמט מהחזית או כדי לצייר בערב בתוך איזו מחברת בעפרון קטן, כמו תלמיד בית־ספר?’ כל כך התרגזתי והתעצבנתי, אפילו לא יכולתי להסתכל בפרצוף של המטומטם ההוא, שנתן לנו את ההסברים. התחשק לי לשבור את הכל לחתיכות, כל כך הייתי מרוגז. אפילו לא חיכיתי לקפה ויצאתי ישר מן המחנה לקיראיהידה ובתוך הרוגז לא חשבתי על שום דבר אחר, רק למצוא בעיר איזה פונדק שקט, להשתכר שם, להקים שערוריה, ולהרביץ למישהו בפרצוף וללכת הבית אחרי שהוצאתי את הקיטור. אבל האדם הוזה והאל עושה. שם, ליד הנהר, בין הגנים, באמת מצאתי מקום כזה, שקט כמו כנסיה, כאילו נוצר לשערוריות. ישבו שם שני אורחים ודיברו הונגרית. וזה הרגיז אותי עוד יותר, ומלבד זה הייתי שיכור עוד מקודם, יותר משחשבתי, וכשאני ככה ספוג, לא שמתי לב, שליד הפונדק הזה יש עוד אחד ובזמן שאני השתוללתי, נכנסו לשם שמונה הוסארים, ואלה התנפלו עלי אחרי שהרבצתי לשני האורחים הראשונים, אתה מבין, הוסארים, והם נתנו לי מכות רצח ורדפו אחרי בין הגנים, עד שמצאתי את הדרך הביתה רק בבוקר ומיד הייתי צריך ללכת לחדר־חולים ושם אמרתי בתור תירוץ שנפלתי לתוך משרפת לבנים וכול השבוע עטפו אותי בסדינים רטובים, כדי שלא תהיה לי מוגלה בגב. חביבי, לא הייתי מאחל לך ליפול בין בריונים כאלה. אלה לא בני־אדם, אלא בהמות.”

“אוי לרשע אוי לשכנו,” אמר שווייק. “אתה לא יכול להתפלא שהם מתרגזים כשהם צריכים להשאיר את כל היין על השולחן ולרדוף אחריך בחושך בין הגנים. הם היו צריכים לגמור את החשבון אתך מיד במקום ואחר־כך לזרוק אותך. זה היה יותר טוב בשבילם וגם בשבילך, אילו גמרו אתך על־יד השולחן. אני הכרתי פעם בליבֶּן מוזג יי”ש אחד, בשם פאראובֶק. פעם השתכר אצלו מתקן־סירים ביי“ש עוזרדים והתחיל לצעוק שזה חלש, שמהלו את זה במים, ושאילו היה מתקן־הסירים בן מאה שנה ובכל הכסף שלו היה קונה רק יי”ש כזה ושותה אותו בבת אחת, עוד היה מסוגל לרקוד על חבל ולשאת אותו, את פאראובק, בזרועותיו. אחר־כך עוד אמר לפאראובק, שהוא “הונצוט”⁵⁰ ומפלצת משאשצ’ין. אז תפס אותו פאראובק היקר, דפק לו את מלכודות־העכברים שלו שהיה מוכר אותם על הראש, זרק אותו החוצה ולכל אורך הדרך לאינוואלידובנה הרביץ לו במוט להורדת תריסים ורדף אחריו כמטורף דרך אינוואלידובנה בקארלין עד למעלה, לז’יז’קוב, ומשם דרך ז’ידובסקֶה פֶצֶה⁵¹ למאלֶשיצה, ושם סוף־סוף שבר עליו את המוט ויכול היה לחזור לליבן. כן, אבל מרוב כעס שכח שבבית־המזיגה עוד יש אנשים והגנבים האלה יעשו חיים. ובאמת נוכח לדעת שזה נכון, כשחזר סוף־סוף לבית המזיגה. התריס היה מורד עד לחצי, ועל־ידו עמדו שני שוטרים, גם הם שיכורים כהלכה, אחרי שעשו סדר בפנים. חיסלו חצי ממה שהיה לו שם, ברחוב עמדה חבית רום ריקה ומתחת לדלפק מצא פאראובק שני שיכורים שהשוטרים לא ראו אותם, וכשהוא משך אותם משם רצו לשלום לו רק שני קרויצרים כל אחד וטענו שיותר יי“ש לא שתו. זה העונש של מי שעולה לו הדם לראש. זה כמו במלחמה. קודם אנחנו מנצחים את האויב ורודפים אחריו כל הזמן, עד שבסוף אנחנו לא מספיקים לברוח מעצמנו.”

“אני זוכר את המנוולים האלוּ טוב־טוב,” אמר ווֹדיצ’קה. “אילו היה אחד ההוסארים האלוּ נופל בידיים שלי בדרך, הייתי מתחשבן אתו. אנחנו החפרים, כשמרגיזים אותנו, אנחנו פראי־אדם. אנחנו לא כמו הגיבורים מחיל הקשישים. כשהיינו בחזית על־יד פשמישל היה אתנו סרן, ששמו יֶצבאכר, חזיר שלא מוצאים עוד כזה בעולם. עד כדי כך ירד לחיים שלנו, שאיזה ביטרליך מהמחלקה שלנו, גרמני, אבל אדם הגון מאוד, ירה בעצמו בגללו. אז הסכמנו בינינו, שברגע שיתחילו הכדורים לשרוק מצד הרוסים, זה יהיה סופו של סרן יצבאכר. וכשהתחילו הרוסים לירות, תקענו לו חמישה כדורים. בן־הזונה עוד לא רצה למות, ואז היינו צריכים לחסל אותו בשתי מכות כדי שלא יתגלה כלום. הוא רק חרחר אבל בצורה מגוחכת, מצחיקה.”

ווֹדיצ’קה חייך: “דברים כאלה קורים במלחמה כל יום. סיפר לי חבר שגם הוא עכשיו אצלנו – שבזמן ששירת בחיל הרגלים ליד בלגראד חיסלה המחלקה תוך כדי הקרב את הסרן שלה, כלב כזה, שבמו־ידיו הרג שני חיילים, בזמן הצעידה, מפני שכבר לא יכלו ללכת. ההוא, שהיה גוסס, שרק פתאום כמו לנסיגה. כמעט התפוצצנו מצחוק.”

בעיצומה של השיחה המרתקת והמאלפת הגיעו סוף־סוף שווייק וּווֹדיצ’קה אל חנות־הברזל של האדון קאקוני ברחוב שופרון 16.

“אולי מוטב שתחכה לי כאן,” אמר שווייק לווֹדיצ’קה בפינת הבית. “אני אקפוץ לקומה הראשונה, אמסור את המכתב, אחכה לתשובה ומיד אני אצלך למטה.”

"מה? אני אעזוב אותך? "תמה ווֹדיצ’קה. “אני כל הזמן אומר לך, אתה לא מכיר את ההונגרים. אצלם אתה צריך להיות זהיר מאוד. אם יקרה לך דבר אני אוריד לו אחת.”

“שמע, ווֹדיצ’קה,” אמר שווייק בכובד־ראש, “כאן לא מדובר בהונגרי. כאן מדובר באשתו. הרי הסברתי לך את הכל כשישבנו עם המלצרית הצ’כית. אמרתי לך שאני מביא מכתב מהסרן שלי ושזה סוד כמוס. הרי הסרן שלי השביע אותי, ששום נפש חיה לא צריכה לדעת את זה, והמלצרית שלך בעצמה אמרה שזה נכון, שזה עניין דיסקרטי. אף אחד לא צריך לדעת, שהסרן שלי מתכתב עם אשה נשואה, ואתה בעצמך הסכמת לזה ועשית ‘כן’ בראש. הרי הסברתי לך כמו שצריך שאני ממלא בדייקנות את הפקודה של הסרן שלי ואתה פתאום רוצה בכל מחיר ללכת אתי.”

“אתה לא מכיר אותי, שווייק,” ענה באותו כובד־ראש החפר הוותיק ווֹדיצ’קה. “אם אמרתי פעם שאני לא עוזב אותך תזכור שהמלה שלי שווה זהב. בשניים תמיד הכל בטוח יותר.”

“את זה, ווֹדיצ’קה, אני אוציא לך מהראש. אתה יודע, איפה בווישהרארד רחוב נקלאנובה? שם היה בית־מלאכה של המסגר ווֹבּוֹרניק. היה זה אדם הגון ויום אחד, כשחזר הביתה מסיבוב בבית־מרזח, הביא אתו עוד הולל אחד לישון אצלו. אחר־כך שכב ושכב במיטה כל יום, כשהיתה אשתו מחליפה לו את התחבושת על הראש, היתה אומרת לו: ‘אתה רואה, טוניצ’ק, אם לא הייתם באים שניים, אז הייתי רק נותנת לך מנה ולא זורקת לך את המאזניים על הראש.’ ואחר־כך, כשכבר היה מסוגל לדבר, היה אומר: 'את צודקת, אמא, בפעם הבאה, אם אני אלך לאיזה מקום, אז לא אביא אף אחד הבית.”

“זה עוד חסר,” התרגז ווֹדיצ’קה, “שההונגרי הזה עוד ירצה לזרוק לנו משהו על הראש. אני אתפוס אותו בגרגרת ואזרוק אותו במדרגות מהקומה הראשונה, שיעוף כמו פגז. עם המנוולים ההונגריים האלה אתה לא משחק. אִתם לא הולכים בכפפות־משי.”

" ווֹדיצ’קה, הרי לא שתית כל כך הרבה. לי היו שתי כוסות יותר ממך. רק תחשוב על זה שאסור לנו להקים שערוריה. אני אחראי לזה. הרי מדובר כאן בגברת."

"אני אפליק גם לגברת, שווייק. אצלי זה היינו הך. אתה לא מכיר את ווֹדיצ’קה הזקן. פעם בזאבייהליצא ב’אי השושנים' לא רצתה פרצופה אחת לרקוד אתי, אמרה שהפה שלי נפוח. נכון, באמת היה לי פה נפוח, מפני שבאתי אז בדיוק ממסיבת ריקודים בהוסטיווארז,' אבל לא אסכים שזנזונת כזו תעליב אותי. ‘אז הנה לך אחת, גברתי היקרה,’ אמרתי לה, ‘כדי שלא תצטערי.’

כשהורדתי לה אחת, היא הפילה את השולחן בגינה עם הכוסות, וליד השולחן הזה ישבו אבא ואמא שלה עם שני אחים. אבל אני לא פחדתי מכל ‘אי השושנים’. היו שם מכירים שלי מוורשוביצה ואלה עזרו לי. עשיתי שמות בחמש משפחות, ביחד עם הילדים. את הצעקות בטח שמעו עד מיכלֶה ואחר־כך גם היה כתוב בעתון על מסיבת־גן מטעם איזו אגודת־צדקה של יוצאי איזו עיר. ולכן אני אומר, כמו שהם עזרו לי שם, גם אני תמיד אעזור לחבר כשהוא עומד לפני צרה. באלוהים, אני לא אעזוב אותך. אתה לא מכיר את ההונגרים… הרי אתה לא יכול לעשות לי את זה, לדחוף אותי הצדה, אם נפגשנו אחרי כל כך הרבה שנים, ועוד בנסיבות כאלה."

“בסדר, אז תבוא אתי,” החליט שווייק, “אבל בזהירות, כדי שלא ניכנס לצרות.”

“אל תחשוש, חביבי,” אמר בשקט ווֹדיצ’קה כשהגיעו אל המדרגות, “אני אמרח לו אחת…”

ובלחש הוסיף: “אתה תראה שהקוף ההונגרי ההוא לא יהיה בעיה בשבילנו.”

ואילו היה במבוא־הבית מישהו המבין צ’כית היה שומע עוד ממעלה המדרגות את ווֹדיצ’קה מכריז בקול על סיסמתו: “אתה לא מכיר את ההונגרים…,” סיסמה שהגיע אליה במסבאה השלווה שעל גדות נהר הלייטה בין גני קיראיהידה המהוללת אשר הרים סביב לה. חיילים יחשבו עליה לדראון־עולם בזכרם את כל הטרטורים בימי מלחמת־העולם ולפניה, שבהם הוכשרו להלכה ולמעשה לטבח ולשחיטה.

עמדו שווייק וּווֹדיצ’קה לפני דלת דירתו של האדון קאקוני. לפני שלחץ שווייק על הפעמון אמר: " ווֹדיצ’קה, האם שמעת פעם, שהזהירות היא אם כל חכמה?"

“זה לא מעניין אותי,” ענה ווֹדיצ’קה. “לא יהיה לי זמן אפילו לפתוח את הפה…”

“אין לי פה עסקים עם אף אחד, ווֹדיצ’קה.”

שווייק צלצל וּווֹדיצ’קה אמר בקול: “איינס, צוויי, ויעופו מהמדרגות.”

הדלת נפתחה הופיע המשרתת ושאלה בהונגרית מה מבוקשם.

“Nem tudom” אמר ווֹדיצ’קה בבוז. “תלמדי צ’כית, חביבתי.”

“Verstehen Sie Deutsch?” שאל שווייק.

“פיצי.”

שווייק אמר לה בגרמנית מגומגמת: “תגידי גברת, רוצה לדבר גברת, תגידי, יש מכתב מאדון פה בדלת.”

“אני מתפלא עליך, שאתה מדבר עם נאדה כזו,” אמר ווֹדיצ’קה כשנכנס עם שווייק פנימה.

הם עמדו בפרוזדור, סגרו את הדלת הראשית ושווייק ציין:

“דירה מסודרת די־יפה, אפילו שתי מטריות על הקולב. והתמונה הזאת של אדוננו ישו גם כן לא רעה.”

שוב צצה המשרתת מאחד החדרים, שעלה ממנו קול צלצול כפות וקשקוש צלחות ואמרה לשווייק:

“גברת אמרה, אין זמן. אני לדבר ולקבל.”

“ובכן,” אמר שווייק חגיגית, “כאן מכתב לגברת, אבל לסתום פה.”

הוציא את מכתבו של סרן לוקאש.

“אני,” אמר בגרמנית והצביע על עצמו, “תשובה מחכה פה ליד הדלת.”

“למה לא תשב?” שאל ווֹדיצ’קה שכבר ישב על כיסא ליד הקיר. “שם יש לך כיסא. הרי לא תעמוד פה כמו קבצן. אל תשפיל את עצמך לפני ההונגרי. תראה שיהיו לנו עניינים אתו. אבל אני אמרח לו.”

“שמע,” שאל אחרי שעה קלה, “איפה למדת גרמנית?”

“מעצמי,” אמר שווייק ושוב שרר שקט. ולפתע נשמעו מן החדר, שהמשרתת הביא את המכתב, מהומה וצעקות גדולות. מישהו השליך משהו כבד על הרצפה, אחר־כך אפשר היה לשמוע בבירור כוסות עפות וצלחות מתנפצות: “Baszom az anyját, baszom az istent, baszom a Kriszus Máriát, baszon az Ianadát baszom a világotit!”"⁵², הדלת נפערה ולפרוזדור הגיח איש בגיל העמידה, מפית כרוכה על צווארו, והוא מנפנף במכתב שנמסר לו לפני רגע.

הקרוב אליו היה החפר הוותיק ווֹדיצ’קה והאדון המרוגז פנה אליו תחילה.

“מה פירושו של דבר? איפה הכלב הארור שהביא את המכתב הזה?”

“לאט־לאט,” אמר ווֹדיצ’קה וקם. “אתה, אל תצעק לנו הרבה, שלא תעוף מכאן. ואם אתה רוצה לדעת מי שהביא את המכתב אז תשאל את החבר שלי. אבל דבר אתו בנימוס, או שתהיה בחוץ אחת ושתיים.”

עתה הגיע תורו של שווייק לטעום מעושר־הביטוי של האדון המרוגז בעל המפית, שבבליל־מלים אמר, שעתה זה אכלו צהריים.

“שמענו אתם אוכלים צהריים,” הסכים עמו שווייק בגרמנית רצוצה והוסיף בצ’כית: “חבל שלא חשבנו שאנחנו מפריעים לכם בשעת הארוחה.”

“אל תשפיל את עצמך,” אמר ווֹדיצ’קה.

האדון המרוגז, שתנועותיו הנמרצות התירו את מפיתו עד שנשארה תלויה על בלימה, הוסיף ואמר, שתחילה חשב כי זהו מכתב הדן בהקצאת מקומות־איכסון לחיילים בבית זה, שהוא רכוש של אשתו.

“יש כאן מקום להרבה חיילים,” אמר שווייק, “אבל על זה לא מדובר במכתב, כפי שיכולת לראות בעצמך.”

האדון תפס את עצמו בראשו, שפך מטר טענות ואמר שגם הוא סגן במילואים והיה ברצון משרת גם עכשיו אבל הוא חולה־כליות. בזמנו לא היו הקצינים שובבים עד כדי להשבית את שלוותה של משפחה. הוא ישלח את המכתב הזה למטה הגדוד, למיניסטריון־המלחמה, הוא יפרסם אותו בעתונות.

“אדוני,” אמר שווייק בהדרת־כבוד, “את המכתב אני כתבתי. שום סרן. החתימה היא, איך לומר, מזוייפת. חתימה שם, הכל מזוייף. אשתך מוצאת מאוד חן בעיני. Ich liebe Ihre Frau”, אני מאוהב באשתך עד לאזניים, כמו שאמר המשורר ורחליצקי. היא אשת חיל."

האדון המרוגז רצה להסתער על שווייק, שעמד לפניו בשקט ובשלווה, אך החפר הוותיק ווֹדיצ’קה, שעקב אחרי כל תנועה מתנועותיו, שרבב לו רגל, קרע מיד את הכתב שהיה מנפנף בו, הכניס אותו לכיסו וכשהתאושש האדון קאקוני, תפס אותו ווֹדיצ’קה, נשא אותו אל הדלת הראשית, פתח אותה ביד אחת וכבר אפשר היה לשמוע משהו מתגלגל במדרגות.

זה הלך מהר כמו באגדה, כשהשטן בא לקחת את החוטא.

מן האדון המרוגז לא נשתיירה אלא המפית. שווייק הרים אותה, דפק בנימוס על דלת החדר, שלפני חמש דקות יצא ממנו האדון קאקוני, ועתה עלה משם קול בכייה של אשה.

“הבאתי לך את המפית,” אמר שווייק רכות לאשה המתייפחת על הספה. “מישהו היה יכול לדרוך עליה. גברתי ברשותך אני עוזב.”

הוא נקש בעקביו, הצדיע ויצא אל הפרוזדור. במדרגות לא היו שום סימני מאבק. הכל התרחש כאן בשופי, כפי שחזה ווֹדיצ’קה מראש. רק בשער הבית מצא שווייק צווארון קרוע. שם התחוללה כנראה המערכה האחרונה של הטרגדיה, כשאר האדון קאקוני נאחז במר־יאושו בשער הבית, כדי שלא יגרר לרחוב.

ברחוב, לעומת זאת, היה שמח. את האדון קאקוני נשאו אל מבוא הבית שממול, שם שפכו עליו מים ובמרכז הרחוב נלחם החפר הוותיק ווֹדיצ’קה כאריה נגד הונבֶדים והוסארים הונגריים, שחשו לעזרת בן־ארצם. הוא הניף מעשה־אמנות את חגורו שהכידון תלוי עליו כהניף מחבט־דישה. ולא היה בודד. לימינו נלחמו כמה חיילים צ’כיים מגדודים שונים שנזדמנו אותה שעה ברחוב.

שווייק אמר לאחר מעשה, שאינו יודע, איך בכלל נקלע לתוך הקלחת, ואיך הגיע לידו מקלו של איזה צופה אחוז־בהלה, מקל שנלחם בו באין עמו כידון.

זה נמשך שעה ארוכה, אבל כל דבר יפה מקיץ הקץ. באה המשטרה הצבאית ואספה את כולם.

שווייק הלך עם ווֹדיצ’קה ובידו המקל, שמפקד החוליה הגדיר אותו כ"קורפוּס דליקטי.

שווייק הלך לו בנחת ואת המקל נשא על כתפו כמו רובה.

ווֹדיצ’קה, החפר הוותיק, שתק שתיקה עקשנית לאורך כל הדרך. רק כשנכנסו לתחנת המשמר, אמר לשווייק קדורנית: “לא אמרתי לך, שאתה לא מכיר את ההונגרים?”

4. תלאות חדשות

אלוף־משנה שרדר הביט בקורת־רוח על פניו החיוורות של סרן לוקאש, שעיגולים גדולים היו מתחת לעיניו, ושבגודל מבוכתו לא הישיר מבטו אל אלוף־המשנה אלא נתן בו מבט מצוּדד, כאילו הוא מתעניין בתכנית להצבת היחידות על פני המחנה, הקישוט היחיד בלשכה כולה.

על השולחן לפני אלוף־משנה שרדר היו מונחים כמה עתונים ובהם מאמרים מסומנים בעפרון כחול. אלוף־המשנה הציץ בהם עוד פעם והפנה את מבטו אל סרן לוקאש:

“ובכן, כבר ידוע לך שמשרתך שווייק נמצא במאסר וכנראה יועמד לפני בית־הדין של הדיוויזיה?”

“כן, אדוני,”

“אבל בכך, כמובן, לא מסתיימת הפרשה,” אמר אלוף־המשנה בתוקף ונהנה מחוורון פניו של סרן לוקאש. “אין ספק שהציבור המקומי נסער ממעשי משרתך שווייק ובפרשה זו, מוזכר גם שמך, אדוני הסרן. ממטה הדיוויזיה כבר נמסר לנו חומר מסויים. לפנַי כמה עתונים הדנים באותו מקרה. אתה יכול לקרוא אותם לפנַי בקול.”

מסר את העתונים ובהם הקטעים המסומנים לסרן לוקאש והוא התחיל לקרוא בקול חד־גוני כאילו מתוך מקראה לילדים את המשפט “הדבש מתוק ומזין יותר מן הסוכר.”

“היכן ערובת עתידנו”

"זה ב’פֶשטר לוֹיד?' " שאל אלוף־משנה שרדר.

“כן, אדוני,” ענה סרן לוקאש והמשיך בקריאה.

“ניהול המלחמה דורש את שיתוף־הפעולה של כל שכבות האוכלוסיה של המונרכיה האוסטרית־ההונגרית. אם רצוננו לבצר את בטחון מדינתנו שוּמה על כל העמים לסייע אלה לאלה, וערובת עתידנו טמונה באותו כבוד הדדי דווקא, שעם אחד חייב לרחוש לרעהו. הקרבנות הגדולים ביותר של חיילינו האמיצים בחזית, המתקדמים ללא ליאות, לא יהיו אפשריים, אם העורף, שהוא הדופק הפוליטי והכלכלי של צבאותינו המהוללים, לא יהיה מאוחד, אם מאחורי גבם של צבאותינו יימצאו גורמים המנתצים את ההומוגניות של מדינתנו ובתעמולת זדון יחתרו תחת סמכות השלמות הממלכתית ויזרעו פירוד בקהילת עמי ממלכתנו. אין אנו יכולים להחריש בשעת גורל זו, כאשר קומץ אנשים מנסים להפר מתוך שיקולים לאומניים את אחדות המאמץ והמאבק של כל עמי הממלכה למען גזוֹר עונש צודק על אותם שפלי־נפש שהתקיפו ללא סיבה את ממלכתנו כדי לגזול ממנה את כל מורשת התרבות והציוויליזציה שלה. אין אנו יכולים לעבור בשתיקה על תופעות מבחילות של התפרצות נפש חולנית, שכל מטרתה שבירת האחדות בלב עמינו. זה פעמים אחדות היתה לנו הזדמנות להפנות בעתוננו את תשומת־הלב על הצורך ששלטונות הצבא יפעלו בכל חומר הדין נגד אותם יחידים מהגדודים הצ’כיים, אשר בלי לשים לבם למסורת הנעלה של גדודיהם זורעים בהשתוללותם האוווילית בערים ההונגריות שלנו שנאה לכל העם הצ’כי, שבכללותו חף מכל אשמה ושתמיד עמד מאחורי האינטרסים של הממלכה, כפי שמעידה השורה הארוכה של מצביאים צ’כיים מהוללים, שמהם אנו מזכירים את הדמויות הנערצות של המארשאל רדֶצקי ואחרים ממגיני המונרכיה האוסטרית־ההונגרית. מול נקודות־אור אלה עומדים כמה חדלי־אישים מחלאת האספסוף הצ’כי, שניצלו את מלחמת־העולם בהיענותם ליצריהם החייתיים כדי להתנדב לצבא ולהפיץ פירוד בין עמי המונרכיה. כבר הפנינו פעם את תשומת־הלב להשתוללות הגדוד מס'… בדֶברהֶצין, שהתנהגותו המחפירה, שימשה אף נושא לדיון ולגינוי בבית־הנבחרים של בודאפשט ושדגל הגדוד שלו (מצונזר) אחר־כך בחזית. על מצפונו של מי רובץ החטא המתועב הזה (מצונזר). ומי הסית את החיילים הצ’כיים (מצונזר). למַה מסוגלים הנכרים במולדתנו ההונגרית – על כך מעיד יותר מכל המקרה בקיראיהידה, העמדה הקדמית ההונגרית שעל הלייטה. בני איזה לאום היו אותם חיילים מהמחנה הצבאי הקרוב בברוּק שעל הלייטה, אשר התנפלו ועינו את הסוחר המקומי, מר גיוֹלה קאקוֹני? חובת השלטונות לחקור פשע זה בחומרה ולוודא במפקדה הצבאית, המטפלת בשערוריה זו, מה התפקיד ששיחק בהסתה פרועה זו נגד אזרחי הממלכה ההונגרית סרן לוקאש ששמו הוזכר בעיקר בקשר למאורעות הימים האחרונים, כפי שהודיע לנו כתבנו המקומי, שאסף חומר עשיר על שערוריה זאת הזועקת עד לשמים בימים טרופים אלה. קוראי ‘פשטר לויד’ ודאי עקבו בעניין אחרי מהלך החקירה ואנו יכולים להבטיח להם, שנביא לפניהם פרטים על מאורע רב־חשיבות זה. יחד עם זאת אנו מצפים להודעה רשמית על הפשע בקיראיהידה שבוצע נגד האוכלוסיה ההונגרית. ברור כשמש, כי בית הנבחרים בבודאפשט ידון בעניין כדי לקבוע אחת ולתמיד, כי החיילים הצ’כיים שבדרכם לחזית עוברים בממלכת הונגריה לא יוכלו להתנהג בארצות הכתר של שטפאן הקדוש כאילו הן נחלתם. אם בני אותו לאום, אשר בקיראיהידה הציגו בצורה כה מפוארת את אחדות עמי הממלכה, עדיין אינם מבינים את המצב, מוטב להם להחריש, שכן במלחמה מלמדים בכדור, בחבל־תלייה, בכלא ובכידון משמעת ושעבוד מעשיהם לאינטרסים העליונים של מולדתנו המשותפת.”

“מי חתום על המאמר הזה, אדוני הסרן?”

“גיולה באראבאש, עורך וציר הפרלמנט, אדוני.”

“זה נחש ידוע, אדוני הסרן, אבל לפני שהגיע המאמר הזה ל’פשטר לויד‘, כבר פורסם ב’פֶשטי הירלאפ’. עכשיו קרא באזני את התרגום הרשמי של המאמר ההונגרי מתוך העתון ‘שוֹפרוֹני נאפלוֹ’.”

סרן לוקאש קרא בקול את המאמר שבו ניסה העורך כמיטב יכולתו להשתמש באוסף ביטויים אלה:

“צו התבונה המדינית,” “חוק וסדר,” “הסתאבות האדם,” “כבוד האדם והרגש הנרמסים,” “סעודת אוכלי־אדם,” “החברה האנושית הטבוחה,” “להקת זאבים,” “מאחורי הקלעים תכיר בהם.” וכך זה נמשך, כאילו היו ההונגרים הציבור הנרדף ביותר על אדמתו־שלו, כאילו באו החיילים הצ’כיים והפילו את העורך ודרכו על בטנו בגפיהם, והלה צעק מרוב כאב ומישהו רשם את צעקותיו בקצרנות.

“על דברים מסויימים בעלי חשיבות עליונה עוברים בשתיקה ואין כותבים עליהם,” קבל “שופרוני נאפלו,” העתון של שופרון.

“כל אחד מאתנו יודע מה טיבו של החייל הצ’כי בהונגריה ובחזית. כולנו יודעים, אילו דברים מעוללים הצ’כים, מה מתרחש כאן, מה המצב אצל הצ’כים ומי הביא לידי כך. אמנים עירנות השלטונות מכוּונת לענינים חשובים יותר, שכמובן אין לנתקם ממהלך הדברים הכללי, כדי שלא יקרה מה שראה בימים אלה בקיראיהידה. מאמרנו מיום אתמול צונזר בכמה מקומות. על כן לא נותרה לנו ברירה אלא להצהיר, כי גם היום אין לנו אפשרות מטעמים טכניים לעסוק בהרחבה במאורעות קיראיהידה. הכתב שנשלח על־ידינו קבע במקום, כי השלטונות מטפלים במרץ רב בכל הפרשה ועורכים חקירה במלוא הקיטור. רק מוזר הוא בעינינו, כי אחדים מן המשתתפים בטבח עדיין מתהלכים חפשים. במיוחד נוגעים הדברים לאדון מסויים, אשר לפי השמועה עדיין נמצא במחנה צבאי מבלי שבא על עונשו ועדיין נושא את סמלי גדוד התוכים⁵³, וששמו פורסם ב’פשטר לויד' וב’פשטי נאפלו'. מדובר בשוביניסט הצ’כי הידוע לוקאש, שהתנהגותו הפרועה היתה נושא לשאילתה של ציר הפרלמנט גֶזה סאבאניוּ, המייצג את מחוז קיראיהידה.”

“בחביבות דומה כתבו עליך, אדוני הסרן, גם השבועון של קיראיהידה ועתוני פרסבורג,” אמר אלוף־משנה שרדר, “אבל ודאי זה לא מעניין אותך, כי הכל בנוסח אחד. אפשר להסביר זאת מבחינה פוליטית, כי סוף־סוף אנחנו האוסטרים, בין שאנחנו גרמנים ובין צ’כים, הרי לעומת ההונגרים אנחנו בכל זאת… אתה מבין אותי, אדוני? יש כאן מגמה מסויימת. אולי תמצא עניין יותר במאמר שפורסם ב’עתון־הערב של קומארנו', שם טוענים נגדך שניסית לאנוס את הגברת קאקוני בחדר־האוכל שלה בשעת ארוחת־הצהריים בנוכחות בעלה, שעליו איימת בחרב והכרחת אותו לסתום את פי רעייתו במפית כדי שלא תצעק. זו הידיעה האחרונה עליך, אדוני הסרן.”

אלוף־משנה שרדר חייך והמשיך: “השלטונות לא מילאו את תפקידם. הצנזורה המוקדמת על העתונות המקומית אף היא בידי ההונגרים. הם עושים בנו מה שהם רוצים. הקצינים שלנו אינם מוגנים בפני עלבונות מצד טינופת אזרחית בדמות עורך הונגרי, ורק על סמך דרישתנו הנמרצת, היינו מברק לבית הדין של הדיוויזיה, נקט התובע הכללי בבודאפשט צעדים כדי לבצע כמה מעצרים במערכות העתונים הנזכרים. את המנה הגדולה ביותר חטף עורך ‘עתון־הערב של קומארנו’. ההוא לא ישכח את עתונו כל ימי חייו. עלי, בתור מפקד שלך, הטיל בית הדין של הדיוויזיה לחקור אותך ובו בזמן נשלחו אלי כל המסמכים הנוגעים לחקירה. הכל היה הולך למישרין אלמלא שווייק האומלל שלך. הלך אתו איזה חפר, ווֹדיצ’קה שמו, ואחרי הקטטה כשהובילו אותו אל חדר־המשמר הראשי, נמצא אצלו מכתב שכתבת לגברת קאקוני. שווייק שלך טען בשעת החקירה שכביכול אין זה מכתבך שלך אלא שהוא עצמו כתב אותו, וכשהמכתב הונח לפניו והוא נדרש להעתיק אותו כדי שאפשר יהיה להשוות את כתב־היד, בלע את כל המכתב. מלשכ הגדוד נשלחו אחר־כך לבית הדין של הדיוויזיה הדינים־והחשבונות שלך כדי להשוות אותם לכתב־ידו של שווייק והנה התוצאה.”

אולף־המשנה דפדף בניירות והצביע על פיסקה זו:

"הנאשם, שווייק, סירב לכתוב את המשפטים שהוכתבו לו בטענה שבלילה שכח איך לכתוב.

"אני מצדי, אדוני, אינני מייחס שום חשיבות לכך מה טוענים שווייק שלך או החפר בפני בית־הדין של הדיוויזיה. שווייק והחפר אומרים שהיה מדובר רק בהלצה קטנה, שלא הובנה כהלכה ושהותקפו על־ידי אזרחים והם התגוננו כדי להציל את כבוד הצבא. בעת החקירה הוברר שבכלל שווייק שלך הוא מספר חזק. למשל, על השאלה, מדוע אינו מודה, ענה לפי הפרוטוקול: 'אני בדיוק באותו מצב שבו נמצא משרתו של צייר האקדמיה המלכותית פאנושקה בגלל אילו תמונות של הבתולה מריה. גם הוא, כשטענו נגדו שסחב את התמונות האלה, לא יכול היה לענות אלא: ‘האם עלי לירוק דם?’ מבון מאליו שבשם מפקדת הגדוד דאגתי לכך שמטעם בית־הדין של הדיוויזיה תופיע בכל העתונים הכחשה של כל המאמרים הנבזיים בעתונות המקומית. היום תישלח ההכחשה ואני מקווה שעשיתי את הכל כדי לתקן מה שלקלקלה ההתנהגות הנפשעת של העתונאים ההונגריים האזרחיים המנוּולים.

"נדמה לי, שניסחתי זאת היטב:

‘בית הדין הדיוויזיוני מס’ x ומפקדת הגדוד מס' x מצהירים, כי המאמר שפורסם בעתונכם בקשר למהומות, בהן היו מעורבים, כביכול, חיילי הגדוד מספר x, אינו מבוסס על אמת מתחילתו ועד סופו והוא בדוי וההליכים שנפתחו נגד העתונים הנ"ל יביאו לידי הטלת עונש חמור על האשמים.

“בית הדין הדיוויזיוני במכתבו אל מפקדת הגדוד שלנו,” המשיך אלוף המשנה, “הגיע לידי מסקנה, שבעצם אין כאן אלא מסע־הסתה שיטתי נגד אותן יחידות־צבא הבאות מצ’יסלייטאניה לטראנסלייטאניה. השווה־נא את מספר החיילים שלנו שיצאו לחזית לשלהם. אני יכול לומר, שאני מעדיף את החייל הצ’כי על האספסוף ההונגרי הזה. כשאני נזכר שליד בלגראד ירו ההונגרים אל הגדוד הקרבי השני, שלא ידע כלל, כי ההונגרים הם שיורים בהם, והתחילו לירות ביחידות הגרמניות באגף הימני, ואילו הגרמנים התבלבלו ופתחו באש לעבר הגדוד הבוסני שעמד בצדם. זה היה שמח! אני הייתי באותו זמן בארוחת־הצהריים במטה הבריגדה. יום לפני־כן היינו צריכים להסתפק בבשר מעושן ובמרק שימורים ודווקא אותו יום היה לנו מרק־עוף אמיתי, פילֶה בקר עם אורז ועוגות קציפה. יום לפני־כן תלינו בעל מרתף־יין סרבי בעיר והטבחים שלנו מצאו במרתפו יין בן שלושים שנה. אתה יכול לתאר לך, באיזו ציפייה חיכינו לארוחת־הצהריים. גמרנו את המרק והתחלנו לאכול את בשר העוף, והנה נפתחה האש והארטילריה, שלא העלתה כלל על הדעת שהיחידות שלנו יורות זו בזו, התחילה להפגיז לאורך הקווים שלנו ופגז אחד נפל ממש על־יד מטה החטיבה שלנו. הסרבים הניחו שאצלנו פרץ מרד והתחילו להלום בנו מכל הצדדים ולצלוח את הנהר לעברנו. מפקד החטיבה הובהל לטלפון ומפקד הדיוויזיה הקים שערוריה על השטויות שעושים בגזרת החטיבה ואמר שברגע זה קיבל מן המטה הכללי פקודה לפתוח בשעה 2.35 בהסתערות על עמדות הסרבים מן האגף השמאלי. אנחנו רק עתודה ועלינו להפסיק מיד את האש. אבל במצב כזה קל לדבר על הפסקת־אש. ממרכזת החטיבה הודיעו שאי אפשר להשיג קשר אלא עם מטה הגדוד ה־75 ואלה קיבלו אז בדיוק מהדיוויזיה השניה הוראה ‘להחזיק מעמד’, שאי אפשר לדבר עם הדיוויזיה שלנו, שהסרבים תפסו את הנקודות 212, 226 ו־327, שדרוש שיגור פלוגה אחת לצרכי קשר וחיבור טלפוני עם הגדוד שלנו. העברנו את קו הטלפון לדיוויזיה שלנו, אבל הקשר כבר נותק, מכיוון שבינתיים הגיעו הסרבים אל עורפנו משני האגפים ולחצו את המרכז שלנו לתוך משולש, שבו נותר אחר־כך הכל: הגדודים, התותחים, את שיירת האספקה עם המכוניות, המחסנים ובית־החולים של השדה. במשך יומיים לא ירדנו מן הסוסים ומפקד הדיוויזיה נשבה יחד עם מפקד החטיבה שלנו. ובכל זה היו אשמים ההונגרים, מפני שירו לתוך הפלוגה הקרבית שלנו. מובן מאליו, שאחר־כך ניסו להטיל את האשמה על הגדוד שלנו.”

אלוף־המשנה ירק:

“אתה בעצמך, אדוני, יכולת להיווכח, איך ניצלו את העניין שלך בקיראיהידה.”

סרן לוקאש השתעל במבוכה.

“אדוני הסרן,” פנה אליו אלוף־המשנה כממתיק סוד. “יד על הלב, כמה פעמים שכבת עם הגברת קאקוני?”

רוחו של אלוף־משנה שרדר היתה היום טובה עליו.

“אל תאמר, אדוני, שרק התחלת להתכתב אתה. כשאני הייתי בגילך, ישבתי שלושה שבועות בקורס למודדים באֶרלאוּ, והיית צריך לראות, שבמשך שלושת השבועות האלה לא עשיתי שום דבר חוץ מלשכב עם הונגריות, כל יום עם אחרת. צעירות, רווקות, בשלות – נשואות; כמו שזה בא. דפקתי כל כך ביסודיות שבקושי עמדתי על רגלי כשחזרתי אל הגדוד. ויותר מכולן התישה אותי אשתו על עורך־דין אחד. זו הראתה לי מה שיודעות ההונגריות. בשעת מעשה נשכה באף שלי וכל הלילה לא נתנה לי לעצום עין.”

“התחלת להתכתב…,” אמר אלוף־המשנה וטפח על שכמו של סרן לוקאש טפיחה חברתית. “אנחנו מכירים את זה. אל תאמר שום דבר. לי יש דעה משלי על כל העניין. הסתבכת אתה, בעלה גילה את העניין ושווייק המטומטם שלך…”

“אבל מה שנכון הוא נכון, אדוני הסרן, שווייק שלך בכל אופן הוא טיפוס, אם פתר כך את עניין המכתב שלך. על אדם כזה חבל באמת. אני אומר שהכל עניין של חינוך. ההתנהגות של הטיפוס הזה מוצאת חן בעיני. בכל מקרה חייבים להפסיק את החקירה נגדו. אותנו, אדוני הסרן, השמיצו בעתונים. נוכחותך כאן מיותרת לגמרי. במשך השבוע יוצאת מכאן יחידה קרבית לחזית הרוסית. אתה הקצין הבכיר ביותר בפלוגה 11 ותיסע אתה כמפקד הפלוגה. הכל כבר סודר בחטיבה. תאמר לרס”ר בשלישות שישיג לך משרת אחר במקום שווייק."

סרן לוקאש נתן מבט של תודה באלוף־משנה, אבל הלה המשיך:

“את שווייק אני מציב אצלך כשרת פלוגתי.”

סרן לוקאש החוויר ואלוף־המשנה קם והושיט לו את ידו.

ובכן, הכל מסודר. אני מאחל לך כל טוב, ושתצטיין בחזית המזרחית. ואם ניפגש עוד פעם, תצטרף אלינו ואל תתחמק כמו בבודיוביצה."

לכל אורך הדרך לביתו חזר ומלמל סרן לוקאש: “שרת פלוגתי,” “שרת פלוגתי.”

ודמותו של שווייק ניצבה לנגד עיניו בקווים ברורים.

רס"ר השלישות ואנייק, אמר כשהטיל עליו סרן לוקאש לחפש לו משרת חדש במקום שווייק: “אני חשבתי, אדוני, שאתה דווקא מרוצה מאותו שווייק.”

כששמע שאלוף־המשנה מינה את שווייק למשרת בפלוגה ה־11, קרא ישמרנו האלוהים."

בבית־הדין, בצריף שחלונותיו מסורגים, קמו בהתאם לתקנות בשעה שבע בבוקר וסידרו את המזרנים המתגוללים שם באבק הרצפה. דרגשים לא היו כאן. באחד התאים שבאולם הארוך קיפלו בהתאם לתקנות את השמיכות והניחו אותן על גבי מזרני־הקש, וכשגמרו את המלאכה ישבו על הספסלים לאורך הקירות ובאי החזית חיפשו כינים בבגדים או סיפרו מעשיות שונות.

שווייק וּווֹדיצ’קה, החפר הוותיק, ישבו על הספסל ליד הדלת עם כמה חיילים מיחידות ומגדודים שונים.

“הסתכלו, בחורים, בפרצוף ההונגרי על־יד החלון, איך שהמנוול הזה מתפלל לאלוהים כדי שהכל ילך אתו בסדר. לא מתחשק לכם לקרוע לו את הלוע שלו מאוזן לאוזן?”

“אבל זה אדם הגון,” אמר שווייק, “הוא פה רק מפני שלא רצה להתגייס. הוא נגד המלחמה, הוא שייך לאיזו כת והכניסו אותו לכאן, מפני שלא רוצה להרוג אף אחד, כמו שכתבו בעשרת הדיברות, אבל הם כבר יַראו לו מה זה לא תרצח. לפני המלחמה חי לו במוראביה איזה אדון נֶמראבה, וזה אפילו לא היה מוכן לשים רובה על הכתף כשגייסו אותו, מפני שלשאת רובה היה נגד העקרונות שלו. הוא ישב עד שנרקב ושוב לקחו אותו להשבעה. והוא בשלו: לא יישבע, זה נגד העקרונות שלו, והוא החזיק מעמד.”

“טיפש”, אמר החפר הוותיק ווֹדיצ’קה, “הוא היה צריך להישבע ואחר־כך לחרבן על הכל, גם על השבועה.”

“אני כבר נשבעתי שלוש פעמים,” אמר חייל רגלי אחד, “ואני כבר בפעם השלישית פה בגלל עריקה, ואלמלא התעודה הרפואית שלפני חמש־עשרה שנים הרגתי את הדודה שלי מתוך טירוף־דעת, היו כבר יורים בי בחזית בפעם השלישית. אבל דודתי ז”ל תמיד עוזרת לי בשעת צרה ואולי בסוף אני בכל זאת אצא בשלום מן המלחמה הזאת."

"ולמה הרגת את הדודה שלך, חבר? שאל שווייק.

“למה בני־אדם הורגים זה את זה?” אמר האיש החביב. “כל אחד מבין שזה היה בגלל כסף. לזקנה הזאת היו חמשה פנקסי חסכון ובדיוק קיבלה את הריבית כשבאתי אליה כולי הרוג וקרוע. חוץ ממנה לא היתה לי נפש חיה בעולם. אז ביקשתי ממנה שתדאג לי, והיא הנבֵלה הזאת, אמרה לי שאלך לעבוד, שאני צעיר כזה וחזק ובריא. מלה כאן, מלה שם, נתתי לה כמה מכות על הראש, ועד כדי כך הרסתי לה את הפרצוף שאני בעצמי כבר לא ידעתי אם זו הדודה שלי או לא. ואז ישבתי לי על הרצפה ושאלתי את עצמי: זו הדודה או לא הדודה. וככה יושב על־ידה מצאו אותי השכנים למחרת. אחר־כך הייתי בבית המשוגעים בסלוּפּי, וכשלפני המלחמה העמידו אותי לפני ועדה רפואית בבית המשוגעים בבוהניצֶה, החליטו שאני בריא ותיכף ומיד הייתי צריך להתגייס כדי להחזיר את השנים שהחסרתי.”

חייל גבה־קומה וצנום שפניו מיוסרות ומטאטא בידו, עבר על־ידם.

“זה מורה אחד מהגדוד הקרבי האחרון שלנו,” הציג אותו חייל מגדוד הציידים שישב ליד שווייק. “עכשיו הוא הולך לטאטא סביבו. זה איש מסודר מאד. הוא יושב בגלל שיר אחד שחיבר.”

“בוא הנה, מורנו!” קרא אל האיש בעל המטאטא, שהתקרב אל הספסל בפני מרצינות. “ספר לנו על הכינים שלך.”

החייל בעל המטאטא השתעל קלות ופתח:

"הכל מכונם, החזית מתגרדת

זוחלים עלינו גדודי כינים

הגנרל שלנו שרוע על מיטה

פעמיים ביום מחליף הלבנים.

מלחמה היא תור־הזהב לכינים

מתיידדות הן גם עם הנגדים

כל היום מזדווגות הן במרץ

כינה פרוסית והאוסטרי השרץ."

החייל המיוסר ישב על הספסל ונאנח: “זה הכל, ובגלל זה אני כבר בפעם הרביעית בחקירה.”

“לא כדאי אפילו לדבר על זה,” אמר שווייק ברחבות־לב, “העניין הוא רק בזה: למי ייחסו בבית המשפט את הכינו ‘השרץ האוסטרי’. עוד מזל הוא, שידברת שם על הזדווגות. זה יבלבל אותם עד שיתפקעו. אתה רק צריך להסביר להם שבמלה ‘שרץ’ הכוונה לזכר־הכינה ושעם נקבת־הכינה יכול להזדווג רק זכר־הכינה. אחרת לא תצא מזה. ברור שלא כתבת את זה כדי להעליב מישהו. רק תאמר לשופט־החוקר, שכתבת להנאתך, ושאמרת ‘שרץ’ כי לא ידעת איך לקרוא לכינה ממין זכר.”

המורה נאנח: “אבל הצרה היא, שהשופט החוקר אינו יודע צ’כית היטב. כבר ניסיתי להסביר לו את הדבר בדרך זו, אבל הוא פתח עלי פה וצווח שזכר־הכינה הוא בצ’כית לא שרץ אלא ‘כֵּן’. ‘מלומד שכמוך, הזכר הוא ‘הכן’ והנקבה היא ‘הכינה’. אנחנו יודעים, עם מי יש לנו עסק’.”

“בקיצור,” אמר שווייק, “מצבך מפוקפק, אבל אסור לך להתייאש, כמו שהיה אומר הצועני יאנאצ’ק מפילזן, כשדנו אותו בשנת 1879 לתלייה בגלל רצח כפול לשם שוד: ‘הכל עוד יכול להשתנות לטובה.’ ובאמת צדק. ברגע האחרון לקחו אותו מהגרדום, מפני שלא יכלו לתלות אותו ביום הולדתו של הקיסר ירום הודו, שחל ביום שהיו צריכים לתלות אותו. אז תלו אותו רק למחרת, אחרי יום־ההולדת. אבל לבן־אדם ההוא היה מזל כזה שביום השלישי קיבל חנינה והיו צריכים לפתוח את התיק מחדש, כי נתברר שעשה את זה יאנאצ’ק אחר. אז היו מוכרחים להוציא אותו מבית הקברות של האסירים ולטהר את שמו בבית הקברות הקאתולי בפילזן. רק אחר־כך נתגלה שבעצם הוא אוונגלי, אז העבירו אותו לבית־קברות אוונגלי ואז…”

“ואז תקבל כמה סטירות־לחי,” אמר החפר הוותיק ווֹדיצ’קה, “איזה דברים זה ממציא. אדם יש לו צרות עם בית דין דיוויזיוני, והוא, הטיפוס הזה, התחיל להסביר לי שאתמול כשלקחו אותנו לחקירה, מה היא שושנת־יריחו.”

"אלה בכלל לא היו המלים שלי אלא של מאטיי, משרתו של הצייר פאנושקה, שאמר לזקנה אחת ששאלה אותו, איך נראית שושנת־יריחו. אז הוא אמר לה:

‘לוקחים חרא של פרא, שמים אותו על צלחת, שופכים עליו מים והוא מקבל צבע ירוק נהדר, וזו שושנת־יריחו’," התגונן שווייק, “לא אני המצאתי את כל השטויות האלו, והרי על משהו היינו צריכים לדבר כשהולכים לחקירה. רק רציתי לעודד את רוחך, ווֹדיצ’קה…”

“עידוד יפה,” ירק ווֹדיצ’קה בבוז. “אדם ראשו מלא דאגות איך לצאת מהבוץ ולהתחשבן עם הממזרים ההונגריים, והוא רוצה לעודד אותי בחרא של פרה!”

"איך אני יכול לשלם לממזרים ההונגריים האלו, אם אני יושב בכלא, ונוסף לכול אדם צריך להעמיד פנים ולהגיד לשופט החוקר שאין לי שום טינה על ההונגרים. זה מה שנקרא חיי כלב. אבל אם יפול לידיים שלי ממזר הונגרי כזה, אחנוק אותו כמו גור־כלבים. אני אתן לו “Isten aldd meg a magyart”⁵⁴ אני עוד אתחשבן אתם, עלי עוד ידברו.

“אל תדאג,” אמר שווייק, “הכל יסתדר. העיקר בבית־המשפט הוא תמיד לא להגיד את האמת. אדם שמתפתה ומודה אבוד לנצח. פעם כשעבדתי במוראבסקה אוסטראבה, היה שם מקרה כזה: כורה אחד הרביץ מכות למהנדס בארבע עיניים, ואף אחד לא ראה. עורך־הדין שלו אמר לו כל הזמן שיכחיש, שלא יכול לקרות לו כלום, אבל נשיא בית המשפט דיבר כל הזמן על לבו שהודאה באשמה תהיה נסיבה מקילה. אבל הוא בשלו, שהוא לא יכול להודות, וכך שחררו אותו, מפני שהוכיח את האליבי שלו. באותו יום עצמו בבּרנוֹ…”

“ישו מריה,” צעק ווֹדיצ’קה. “אני לא יכול להחזיק מעמד. אני לא מבין, למה הוא מספר את כל זה. אתמול היה אתנו בחקירה בדיוק אדם כזה. כששאל אותו השופט החוקר מה הוא בחיים האזרחיים, אמר: ‘אני נושף אצל קשיז’,' והיה נחוץ לו יותר מחצי שעה להסביר לשופט שהוא מושך במפוח אצל נפח ששמו קשיז', וכששאלו אותו: ‘ובכן, אתה בחיים האזרחיים פועל שחור?’ הוא ענה: 'אני בכלל לא שחור. אני בלונדיני.”

בפרוזדור נשמעו צעדים וקולות המשמר: “תגבורת.”

“נהיה רבים יותר,” אמר שווייק בשמחה, “אולי מישהו מהם החביא איזה זנב של סיגריה.”

נפתחה הדלת ונכנס המתנדב־לשנה שכנו של שווייק במחבוש של בודיוביצה, שהוּעד לעבודה במטבח של גדוד קרבי.

“ישמרכם ישו אדוננו,” אמר כשנכנס, ושווייק ענה בשם כולם: “לעולמי־עד, אמן.”

המתנדב־לשנה הסתכל בשווייק ברוב נחת, הניח את השמיכה שהביא עמו על הרצפה, והתיישב על הספסל בקרב המושבה הצ’כית, התיר את החותלות והוציא משם את הסיגריות שהוסתרו שם ביד־אמן וחילק אותן. אחר־כך שלף מהמגף את משטח החיכוּך של קופסת גפרורים וכמה גפרורים חצויים לכל אורכם.

הדליק גפרור, הצית בזהירות סיגריה, נתן אש לכל האחרים ואמר בשאננות: “אני נאשם במרד.”

“זה לא כלום,” הרגיע אותו שווייק, “זה משחק ילדים.”

“כמובן,” אמר המתנדב־לשנה. “אם הם חושבים שבדרך זו, של עריכת משפטים, ננצח במלחמה. אם הם רוצים ויהי־מה להתדיין אתי, שיתדיינו. בסך־הכל לא ישנה משפט אחד את המצב.”

“ואיך התמרדת?” שאל החפר ווֹדיצ’קה והביט מתוך אהדה אל המתנדב־לשנה.

“לא רציתי לנקות את בתי־השימוש בתחנת המשמר,” ענה, "ואז הובילו אותי אל אלוף־המשנה. זה מנוול גדול. התחיל לצעוק עלי שאני עצור על יסוד משפט גדודי ושאני אסיר רגיל, ושהוא בכלל מתפלא איך האדמה נושאת אותי ולא חדֵלה להסתובב מרוב בושה, על שבצבא יכול להימצא אדם בעל זכויות של מתנדב־לשנה, עם תקווה לדרגת קצונה, שהתנהגותו מעוררת בוז וגועל־נפש אצל מפקדיו. על כך עניתי שאת סיבוב כדור־הארץ אי אפשר להפסיק אפילו על־ידי הופעת מתנדב־לשנה כמוני, שחוקי הטבע חזקים מן הפסים של מתנדב־לשנה ושאני רוצה לדעת, מי יכול להכריח אותי לנקות איזה בית־שימוש שלא אני טינפתי אותו, אם כי גם לכך היתה לי זכות, אחרי האוכל המחורבן בגדוד, עם הכרוב הרקוב ובשר הכבש הכבוש. ועוד אמרתי לאלוף־המשנה, ששאלתו למה האדמה נושאת אותי היא קצת מוזרה בעיני. הרי בגללי לא יכולה להתחולל רעידת־אדמה. כל שעת דיבורי לא עשה אלוף־המשנה כלום ורק ניקש בשיניו כמו סוסה שאוכלת סלק קפוא, ואחר כך צווח עלי:

‘ובכן, תנקה את בית השימוש או לא תנקה?’

‘מודיע בהכנעה, אני לא אנקה שום בית־שימוש.’

‘ועוד איך תנקה, מתנדב שכמוך!’

‘מודיע בהכנעה, שלא אנקה.’

‘לעזאזל, אתה תנקה לא אחד אלא מאה בתי־שימוש.’

‘מודיע בהכנעה שלא אנקה אחד ולא מאה.’

וכך זה הלך כל הזמן: ‘תנקה’, ‘לא אנקה’. בתי־השימוש עפו הלוך ושוב, כאילו היו חרוזי־ילדים של פאבלה מאוּדרה. אלוף־המשנה התרוצץ בלשכתו כמטורף, לבסוף התיישב ואמר: ‘תשקול את זה היטב. אעמיד אותך לפני בין הדין הדיוויזיוני באשמת מרד. אל תחשוב שתהיה המתנדב־לשנה הראשון שהוצא להורג במלחמה הזאת. בסרביה תלינו שני מתנדבים־לשנה מן הפלוגה העשירית ובאחד מן התשיעית ירינו בדם קר. ולמה? בגלל עקשנותם. השניים שנתלו סירבו לדקור אשה וילד של לוחם מחתרת בשאבּאץ והמתנדב־לשנה מהפלוגה התשיעית נורה מפני שסירב לצעוד קדימה בתירוץ שרגליו נפוחות ויש לו פלאטפוס. אם כן, תנקה את בתי־השימוש או לא?’

‘מודיע בהכנעה, שלא אנקה.’

אחר־כך לקחו אותי והודיע לי שמאשימים אותי במרד."

“הכי־טוב הוא להעמיד פנים של אידיוט,” אמר שווייק. "כשאני ישבתי בבית הסוהר הצבאי, היה שם אדם חכם מאוד ומשכיל, פרופסור בבית־ספר למסחר. זה ערק משדה־הקרב ועמדו לערוך לו משפט גדול מאוד כדי לתלות אותו לשם אזהרה וההוא התחמק מן העסק בצורה פשוטה מאוד. הוא עשה את עצמו משוגע מלידה, וכשבדק אותו רופא הגדוד הצהיר שבכלל לא ערק, שמימי נעוריו הוא אוהב לנסוע ותמיד מושכים אותו המרחקים, שפעם אחת התעורר בהאמבורג ופעם אחרת בלונדון ולא ידע, איך הגיע לשם. אביו היה שיכור והתאבד עוד לפני שנולד, ואמו היתה זונה ושתיינית ומתה מדליריה. אחותו הצעירה הטביעה את עצמה והבכורה זרקה את עצמה מתחת לרכבת, אחיו קפץ מגשר הרכבת בווישֶהראד, סבא שלו רצח את אשתו, שפך עליה נפט והצית אותה, וסבתא אחרת נדדה עם צועני והרעילה את עצמה בבית הסוהר בעזרת גפרור. בן־דוד אחד נדון על הצתה וכשישב בבית־הסוהר ‘קארטאוֹזי’, חתך את ורידי צווארו בשבר של זכוכית. בת־דודתו מצד אביו השליכה את עצמה מהקומה הששית בווינה, והוא עצמו לא קיבל שום חינוך ועד גיל עשר לא ידע לדבר, מפני שבזמן שהיה בן ששה חדשים והחליפו לו את החיתולים והתרחקו לרגע, משך אותו חתול מהשולחן ובשעת הנפילה קיבל מכה בראש, מזה הוא סובל מכאבי־ראש חזקים מפעם לפעם ואז הוא לא ידוע מה הוא עושה. במצב כזה עזב את החזית והגיע לפראג ורק כשעצרה אותו המשטרה הצבאית בבית המרזח ‘אוּ פלֶקוֹ’ חזר אל עצמו. רבותי, הייתם צריכים לראות, איך שמחו לשחרר אותו מהצבא. וחמשה מאניאקים שישבו אתו בתא רשמו על פתק נייר לשעת הצורך בערך ככה:

'האב שיכור, האם זונה.

אחות א' (טבעה).

אחות ב' (רכבת).

אח (מהגשר).

סבא, אשתו, נפט, הצית.

סבתא ב' (צוענים וגפרורים) וכו'.

וכשהגיע אחד מהם לרופא המטה, אפילו לא עבר את הבן־דוד, כיוון שהרופא, אחרי ששמע את הסיפור בפעם השלישית, אמר לו:

‘מנוול, בת־דודתך מצד האב השליכה את עצמה מהקומה הששית בווינה. אתה לא קיבלת שום חינוך ולכן יועיל לך טיפול מיוחד.’

אז לקחו אותו לטיפול מיוחד, קשרו אותו כמו חבילה, ומיד נעלמו גם חוסר החינוך, גם האב השיכור והאם הזונה וכל היתר והוא מיהר להתנדב לחזית."

“היום,” אמר המתנדב־לשנה, “לא מתחשבים בצבא אפילו במחלת־רוח תורשתית, שאם כן, היו צריכים לכלוא את כל אנשי המטות הכלליים בבתי־משוגעים.”

בדלת המפורזלת קשקש המפתח ונכנס הסוהר:

“החייל שווייק והחפר ווֹדיצ’קה אל השופט החוקר!”

הם קמו ממקומותיהם וּווֹדיצ’קה אמר לשווייק: “אתה רואה אותם, את המנוולים האלו, כל יום חקירה ועדיין בלי תוצאות. יותר טוב היה, לעזאזל, אם היו דנים אותנו ולא מושכים אותנו באף כמו שעושים עכשיו. אנחנו רובצים פה כל היום ובינתיים הממזרים ההונגריים מתרוצצים להם חופשים.”

בדרך לחקירה בלשכת בית הדין הדיוויזיוני, ששכן בצריף אחר בקצה השני של המחנה, תהו ווֹדיצ’קה ושווייק, אם, בעצם, יגיעו לבית־דין ראוי־לשמו.

“כל הזמן רק חקירות,” התרגז ווֹדיצ’קה. “אילו, לפחות, היה יוצא מזה משהו. מבזבזים ערימות של נייר ואתה אפילו לא רואה בית־משפט. אתה נרקב מאחורי הסורגים. תגיד בגלוי, אדם יכול בכלל לאכול את המרק? והכרוב עם תפוחי־האדמה הקפואים? לעזאזל, מלחמה עולמית אידיוטית כזו עוד לא ראיתי. אני תיארתי אותה לעצמי אחרת לגמרי.”

“אני דווקא די מרוצה,” אמר שווייק, “עוד לפני שנים, כשהייתי בשירות פעיל, היה אומר הרס”ר שלנו סולפֶרה, שבצבא כל אחד חייב לדעת את חובותיו ואותה שעה היה נותן לך אחת בפרצוף שלא שכחתי לכל החיים. או הסגן קווייזר ז“ל, כשבדק את הרובים, היה תמיד מרצה לפנינו, שכל חייל חייב בקשיחוּת נפשית עליונה כיוון שכל החיילים הם רק בהמות, שהמדינה מאכילה ומפטמת אותם, נותנת להם קפה, טבק למקטרת, ותמורת זה הם צריכים לסחוב בעול כמו חמורים.”

החפר ווֹדיצ’קה שקע בהרהורים וכעבור רגע אמר:

“שווייק, כשתעמוד לפני השופט החוקר, אל תתבלבל ומה שאמרת בחקירה האחרונה על זה תחזור כדי שלא נהיה בבוץ. העיקר, אתה ראית איך שהתנפלו עלי הממזרים ההונגריים. הרי את הכל עשינו ביחד.”

“אל תפחד, ווֹדיצ’קה,” הרגיע אותו שווייק, “רק שקט, לא להתעצבן. מה זה כבר לעמוד בפני בית־דין דיוויזיוני? היית צריך לראות, איזו מלאכה מהירה עשה בית־דין צבאי פעם. היה אצלנו בשירות פעיל מורה אחד, בשם הֶראל וכששכבנו פעם על המיטות, כיוון שכולנו היינו מרותקים למחנה, סיפר לנו הראל זה שבמוזיאון של פראג יש ספר עם רישומים של בית־הדין הצבאי מימי מאריה תרזה. לכל גדוד היה תליין משלו והוא היה תולה את החיילים של הגדוד שלו זה אחרי זה תמורת טאלר תרזיאני אחד לגולגולת. ולפי הרישומים ההם היו ימים שהתליין הרוויח חמשה טאלרים.”

“זה מתקבל על הדעת,” הוסיף שווייק בניחותא, “אז היו הגדודים גדולים ותמיד היתה עתודה מן הכפרים.”

“כשאני הייתי בסרביה,” אמר ווֹדיצ’קה, “היו בחטיבה שלנו כמה אנשים שהתנדבו לתלות לוחמי־מחתרת תמורת סיגריות. חייל שתלה גבר קיבל עשר סיגריות ‘ספורט’ ובעד אשה או ילד קיבל חמש. אחר־כך התחילה האפסנאות לקמץ וירו בהם בסיטונות. אתי שירת צועני אחד והרבה זמן לא ידענו מה הוא עושה. רק דבר אחד היה חשוד לנו, שתמיד בערב קראו לו לבוא למשרד. היינו אז על גדות הדרינה. ופעם בלילה כשהסתלק, היה למישהו רעיון לחטט בחפצים שלו ובתרמיל של המנוול ההוא היו שלוש קופסאות ובכל אחת מאה סיגריות. לפנות בוקר חזר אל הגורן שלנו ואנחנו גמרנו אתו אחת־שתיים. הפלנו אותו על הארץ ואחד באלאון חנק אותו בחגורה. למנוול הזה היו תשע נשמות כמו לחתול.”

ווֹדיצ’קה, החפר הוותיק, ירק: “בשום אופן לא רצה להיחנק. כבר עשה במכנסיים, העיניים יצאו מן החורים ועדיין היה חי כמו תרנגול שחוט־למחצה. אז קרעו אותו כמו דג. שניים משהו בראש, שניים משכו ברגליים, וכך שברו לו את המפרקת. אחר־כך שמנו עליו את התרמיל עם הסיגריות שלו וזרקנו אותו לתוך הדרינה. מי היה רוצה לעשן סיגריות כאלה. בבוקר חיפשו אותו בכל מקום.”

“הייתם צריכים להודיע שערק.” אמר שווייק בישוב־דעת, “שמזמן חשב על זה ושכל יום היה אומר שהוא יתנדף.”

“מי היה חושב על דברים כאלה?” ענה ווֹדיצ’קה. “אנחנו עשינו את שלנו ושום דבר אחר לא הדאיג אותנו. שם זה היה קל לגמרי. כל יום היה נעלם מישהו וגם מהדרינה לא הוציאו אותם. גוויה נפוחה של לוחם־מחתרת שטה על־יד אחד מעוּך מאנשי חיל־הקשישים לאורך הדרינה עד לדאנובה. היו בינינו ירוקים, שממש קיבלו חום כשראו את זה בפעם הראשונה.”

“היו צרכים לתת להם כינין,” אמר שווייק.

הם נכנסו לצריף המשרדים של בית־הדין הדיוויזיוני ומשמר־הליווי הוליכם מיד אל הלשכה מס' 8, ושם ישב מאחורי שולחן ארוך שעליו ערימות תיקים השופט החוקר רוּלר.

לפניו היה מונח ספר חוקים ועליו עמדה כוס־תה ריקה למחצה. בצד ימין של השולחן ניצב צלב עשוי שנהב מלאכותי ועליו צלם ישו מאובק. הוא הביט מתוך יאוש אל בסיס צלבו, שבתוכו היו אפר ובדלי סיגריות.

למרבה צערו של הצלוב ניער באותו רגע השופט החוקר רוּלר את האפר של הסיגריה בתחתית הצלב ובידו השניה הגביה את כוס התה שדבקה בספר החוקים.

כיוון ששחרר את הכוס מחיבוקו של קובץ החוקים, התחיל מעלעל בספר, שלקח בהשאלה ממועדון הקצינים.

היה זה ספר של פ.ס. קראוזה ושמו המבטיח־רבות: “מחקרים בתולדות התפתחות של המוסר המיני.”

התבונן ברפרודוקציות של ציורים נאיביים של אברי המין הזכריים והנקביים בתוספת חרוזים מתאימים, כפי שגילה אותם המלומד פ.ס. קראוזה בבתי־השימוש של תחנת הרכבת המערבית בברלין, ולכן לא שם את לבו לנכנסים.

הוא לא ניתק את עצמו מן העיון ברפרודוקציות אלא לכשהתחיל ווֹדיצ’קה מכעכע.

“מה העניין?” שאל והוסיף לעלעל בספר ולחפש המשך לציורים ולשרטוטים ולתרשימים הנאיביים.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” ענה שווייק, “חברי ווֹדיצ’קה הצטנן ועכשיו הוא משתעל.”

רק עתה הסתכל השופט החוקר בפני שווייק וּווֹדיצ’קה.

הוא ניסה ללבוש ארשת של חומרה.

“סוף־סוף נזכרתם לבוא, רבותי,” אמר וחיטט בערימת הניירות שעל שולחנו. “הזמנתי אתכם לשעה תשע ועכשיו כמעט אחת־עשרה.”

“איך אתה עומד, חמור?” שאל את ווֹדיצ’קה, שהרשה לעצמו לעמוד נוח. “רק אחרי שאני נותן פקודה לעמוד נוח, אתה יכול לעשות ברגליים שלך מה שאתה רוצה.”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שיש לי ראומטיזם.”

“אתה סתום את פיך,” אמר השופט־החוקר רוּלר. “ענֵה רק אחרי ששואלים אותך. שלוש פעמים היית אצלי בחקירה וזה טפטף ממך כמו מלימון סחוט. ובכן, אני מוצא את החוק או לא מוצא? פרצופים עלובים, יש לי אתכם המון עבודה. אבל זה לא יהיה כדאי לכם להטריד את בתי המשפט על לא־כלום.”

“ובכן, תראו ממזרים,” אמר לאחר שהוציא מערימת המסמכים תיק עבה ועליו הכתובת:

‘שווייק – ווֹדיצ’קה’

“אל תחשבו שתוכלו לרבוץ הרבה זמן בבית־הדין הדיוויזיוני בגלל איזו תגרה מטופשת ולהתחמק מהחזית. בגללכם, אידיוטים, הייתי מוכרח לטלפן עד לבית־הדין הצבאי העליון.”

הוא נאנח.

“אל תעמיד פנים רציניות כל־כך, שווייק. בחזית יעבור לך החשק להתקוטט עם איזה הונבדים,” המשיך. “חקירתכם נפסקת בזה, וכל אחד מכם יחזור ליחידתו, שם ייענש על־ידי מפקדו ואחר־כך ילך עם יחידה קרבית לחזית. אם עוד פעם תיפלו בידי, מנוולים, אקרקף אתכם עד שייצאו לכם העיניים. הנה לכם טופס השחרור ותתנהגו כשורה. ועכשיו להוביל אותם למס' 2.”

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר שווייק, “ששנינו ניקח את דבריך ללב ושאנחנו מודים לך מאוד על היחס הטוב שלך. אילו היינו עכשיו בחיים האזרחיים, הייתי מרשה לעצמי לומר שאתה אדם־זהב. ויחד עם זה שנינו חייבים לבקש ממך סליחה רבה שהיית צריך לטרוח אתנו כל־כך הרבה. אנחנו באמת לא שווים את זה.”

“לכו לעזאזל סוף־סוף,” צווח השופט־החוקר על שווייק. “לולא אמר אלוף־משנה שרדר מלה טובה לזכותכם, איני יודע, מה היה בסופכם.”

ווֹדיצ’קה לא חזר לקדמותו אלא כשהיו בפרוזדור והמשמר הוליך אותם אל הלשכה מס' '2.

החייל שליווה אותם חשש שמא יאחר לארוחת־הצהריים ולכן אמר:

“תרימו קצת רגליים, בחורים, אתם זוחלים כמו צבים.”

אז אמר לו ווֹדיצ’קה שלא יפתח את הלוע יותר מדי ושיש לו מזל שהוא צ’כי. אילו היה הונגרי, היה קורע אותו כדג מלוח.

כיוון שמצאו את הלשכה ריקה וכל הלבלרים כבר יצאו לארוחת־הצהריים, נאלץ החייל שהוביל את השניים להחזיר אותם לבית־הסוהר הדיוויזיוני, תוך כדי קללות נמרצות ששילח בגזע השנוא של הלבלרים הצבאיים.

“הבחורים שוב יסחבו את כל השומן מהמרק,” קונן נכאים, “ובמקום בשר ישאירו לי רק גידים. גם אתמול ליוויתי שניים למחנה ובינתיים זללו לי את חצי כיכר הלחם שקיבלו בשבילי.”

“אתם בבית־הדין הדיוויזיוני בטח חושבים רק על זלילה,” אמר ווֹדיצ’קה, שכבר התאושש לחלוטין.

כשהודיע למתנדב־לשנה, מה עלה בגורלם, קרא: “ובכן, קדימה לחזית, ידידים! כפי שכתוב בעתון הטיילים הצ’כיים: ‘דרך צלחה!’ ההכנות לטיול כבר נשלמו. השלטונות הצבאיים ירום הודם כבר הכינו וסידרו הכל. ואתם מוזמנים להצטרף לטיול לגאליציה. צאו לדרך ברוח רעננה, בלב שקט ושמח. התייחסו ברוב חיבה לנוף, שייראה מן החפירות. הוא יפה ומעניין עד־מאוד. הרגישו את עצמכם בנכר הרחוק כמו בבית, כמו בסביבה מוכרת, כמעט כמו בארץ המכוֹרה. ברגשות נעלים התחילו במסעכם אל אותם חבלי־ארץ, אשר עליהם כבר אמר הוּמבוֹלדט הזקן: ‘בכל העולם לא ראיתי דבר הדור־נאה יותר מגאליציה המטופשת.’ הנסיון הרב והנדיר שרכש צבאנו המהולל בעת נסיגתו הראשונה מגאליציה ודאי יהיה לנו לעזר רב בבואנו לערוך את התכניות למסע השני. רק לכו ישר לפי כיוון האף לרוסיה ובשמחה ירו את כל הכדורים לאוויר.”

אחרי ארוחת־הצהריים, לפני שיצאו שווייק וּווֹדיצ’קה ללשכה, ניגש אליהם המורה האומלל, מחבר שיר הכינים, ואמר כלוחש־סוד אחרי שלקח את שניהם הצידה: “כשתהיו בצד הרוסי, אל תשכחו לומר לרוסים: 'זדראבסטבויה, רוסקיֶה בראטיה, מי בראטיה צ’כי, מי נייט אבסטריצי.”⁵⁵

כשיצאו מן הצריף ביקש ווֹדיצ’קה להביע בצורה מופגנת את שנאתו להונגרים ולהוכיח שהמעצר לא הכניע אותו ולא שינה את דעותיו, ודרך על רגלו של ההונגרי, המסרב לשרת בצבא, וצווח עליו: “תנעל את הנעליים, דחליל!”

“רק היה צריך לומר לי מלה,” רטן ווֹדיצ’קה החפר באזני שווייק, “רק היה צריך לצייץ, ואני הייתי קורע את הפרצוף ההונגרי מאוזן לאוזן. אבל האידיוט הזה שותק ונותן שידרכו לו על המגפיים. לעזאזל, שווייק, זה מרגיז אותי שלא נתנו לי פסק־דין. עכשיו זה עושה רושם כאילו עושים צחוק מאתנו, כאילו עניין ההונגרים לא שווה כלום. והרי אנחנו נלחמנו כמו אריות. אתה קלקלת את הכל וגרמת לזה שלא דנו אותנו ורק נתנו לנו תעודה כזו, כאילו אנחנו לא יודעים אפילו להרביץ מכות כמו שצריך. מה, בעצם, הם חושבים עלינו? הרי זאת היתה מלחמה די הגונה.”

“חברי היקר,” אמר שווייק מתוך טוב־לב, “אני לא מבין, למה אתה לא שמח כשבית־הדין הדיוויזיוני הכיר שאנחנו אנשים די הגונים, שאין לו שום דבר נגדם. נכון, בשעת חקירה אני המצאתי כל מיני תירוצים. מוכרחים לעשות את זה, חובה היא לשקר, כמו שאומר העורך־דין באס ללקוחות שלו. כששאל אותו השופט־החוקר, למה התפרצנו לדירה של האדון קאקוני, אמרתי לו פשוט: ‘חשבתי שהכי־טוב הוא לעשות הכרה עם האדון קאקוני, אם נבקר אצלו.’ אחרי זה כבר לא שאל אותי השופט־החוקר שום דבר, כי זה הספיק לו.”

“תזכור,” המשיך שווייק בהרהוריו, “שבבתי־דין צבאיים אסור להודות באשמה. כשישבתי בבית־הדין של חיל־המצב, ישב בחדר הסמוך חייל אחד שהודה באשמה. וכשזה נודע לאחרים נתנו לו ‘שמיכה’ ודרשו ממנו שיחזור בו מההודאה שלו.”

“אילו עשיתי משהו לא־ישר, לא הייתי מודה,” אמר ווֹדיצ’קה החפר. “אבל כשהפרצוף־החוקר שואל אותי ישר: ‘התקוטטת?’ אז אמרתי: ‘כן, התקוטטתי’. ‘האם התעללת במישהו?’ ‘בטח, אדוני’, ‘האם פצעת מישהו?’ ‘כמובן, אדוני’ שיידע עם מי יש לו הכבוד. ולכן זה ממש בזיון ששחררו אותנו. זה כאילו לא היו מאמינים לי ששברתי על הממזרים ההונגריים את החגור שלי, שעשיתי מהם קציצות, חבורות וכתמים כחולים. הרי בעצמך ראית, איך שבבת־אחת התנפלו עלי שלושה ממזרים הונגריים ואיך שבן־רגע כולם התגלגלו על הארץ ואני דרכתי עליהם. ואחר־כך בא חוקר, מטונף, תינוק מחורבן כזה, ומפסיק את החקירה נגדנו. זה כאילו שהיה אומר לי: ‘אתם וקטטה? אתם חרא אתם!’ כשתיגמר המלחמה ואהיה אזרח, אני אמצא אותו, את הגולם הזה, ואראה לו, אם אני יודע להרביץ מכות או לא. אחר־כך אבוא לכאן, לקיראיהידה ואעשה מהפכה כזו שהעולם לא ראה, עד שהאנשים יסתתרו במרתפים, אחרי שישמעו, שבאתי לבקר אצל הפרחחים בקיראיהידה, המנוולים המחורבנים האלה.”

*

בלשכה עבר הכל במהירות. רס"ר, שבשפתיו עדיין דבק שומן מארוחת־הצהריים, מסר לשווייק ולווֹדיצ’קה את ניירותיהם בארשת של חשיבות רבה ולא ויתר על ההזדמנות לשאת באזניהם נאום, שבו פנה אל רוחם הקרבית. כיוון שהיה “ואסרפוֹלאק”⁵⁶, עירב בדיבורו כמה ביטויים מלשונו, כגון: “marekvium, glupi rolmposié, krajcovă sedmina, sviňa porypand, dum vám bane' na mjesjnuckovg vašu gzichty.”

כשנפרד שווייק מווֹדיצ’קה, שהובל אל יחידתו, אמר: “כשתיגמר המלחמה תבוא לבקר אותי. תמצא אותי כל יום בשעה שש אחר־הצהריים ב’גביע' בנה בוֹיישטי.”

“בטח אבוא,” ענה ווֹדיצ’קה. “יהיה שם שמח?”

“כל יום קורה שם משהו,” הבטיח שווייק, “ואם יהיה שקֵט מדי, נתקן את זה.”

הם נפרדו זה מזה וממרחק צעדים רבים עוד קרא ווֹדיצ’קה לשווייק: “אז תדאג שיהיה שמח כשאבוא!”

ועל כך קרא שווייק בתשובה: “אבל אני סומך עליך שתבוא כשתיגמר המלחמה!”

אחר־כך התרחקו וכעבור זמן־מה נשמע קולו של ווֹדיצ’קה מעבר לשורת הצריפים: “שווייק, שווייק, איזו בירה יש להם ב''גביע'?”

וכמו הד ענה קולו של שווייק: “של וֶלקופוֹפוֹביצה.”

“אני חשבתי: של סמיחוֹב,” קרא החפר ווֹדיצ’קה ממרחק.

“יש שם גם בחורות,” קרא שווייק.

“אז אחרי המלחמה בשעה שש בערב!” קרא החפר מלמטה.

“מוטב שתבוא בשש וחצי, אם אאחר!” ענה שווייק.

ואחר־כך ממרחק נשמע קולו של ווֹדיצ’קה: “ובשש אתה לא יכול לבוא?”

“בסדר, אני בא בשש,” שמע ווֹדיצ’קה את תשובת חברו המתרחק.

וכך נפרד החייל הטוב שווייק מהחפר הוותיק ווֹדיצ’קה כמאמר הפתגם: “כשהדרכים נפרדות אומרים אנשים להתראות.”

5. מבּרוּק על הלייטה לסוֹקאל

סרן לוקאש התהלך מרוגז בלשכת הפלוגה הקרבית ה־11. זה היה חור חשוך בצריף הפלוגה, שקרשים חצצו בינו ובין הפרוזדור: שולחן, שני כסאות, עששית־נפט ודרגש.

לפניו עמד הרס"ר השמן ואנייק, שהיה מרכיב כאן את הרשימות לתשלום השכר, מנהל חשבונות המטבח לחיילים, היה שר־האוצר של הפלוגה כולה ובילה כאן את כל הימים וגם את הלילות.

ליד הדלת עמד חייל רגלי שמן, בעל זקן סבוך כמו קראקוֹנוֹש.⁵⁷

היה זה באלאוּן, משרתו החדש של סרן לוקאש, ובחייו האזרחיים טוחן מסביבת צֶ’סקי קרוּמלוֹב.

“באמת, בחרת לי משרת יוצא מגדר הרגיל,” אמר סרן לוקאש לשלָם. “אני מודה לך מקרב־לב על ההפתעה הנעימה. ביום הראשון אני שולח אותו להביא את ארוחת־הצהריים שלי ממטבח הקצינים, והוא זולל את החצי.”

“מודיע בהכנעה, זה נשפך,” אמר הענק השמן.

“בסדר, שפכת. יכולת לשפוך רק מרק או רוטב, לא צלי בקר. הרי למנה שהבאת לי דרושה זכוכית מגדלת. ואיפה השטרוּדל?”

“אני…”

“אל תכחיש. זללת אותו.”

סרן לוקאש ביטא את המלים האחרונות בארשת־פנים חמורה ובקול רציני עד כדי כך שבאלאון נרתע כמאליו שני צעדים אחורנית.

"אני ביררתי במטבח מה היה לנו היום לארוחת־הצהריים. היה מרק עם כופתאות כבד. איפה שמת את הכופתאות? שלית אותן בדרך. זו אמת לאמיתה. אחר־כך היה בשר בקר עם מלפפון. מה עשית בזה? גם כן זללת. שתי פרוסות של צלי־בקר. ואתה הבאת רק חצי פרוסה, נכון? שתי חתיכות שטרודל! מה עשית בהן? מילאת את כרסך, חזיר מגעיל! אמור, איפה שׂמת את השטרודל? נפל לבוץ? מנוּול שכמוך! אתה יכול להראות לי את המקום שבו נפל לבוץ? מה אתה אומר? שבא מיד כלב במרוצה וחטף אותו? ריבונו של עולם, אסטור לך עד שראשך יהיה כמו דלי. והחזיר הזה עוד מכחיש!

אתה יודע מי ראה אותך? הרס“ר השלם ואנייק. הוא בא אלי ואמר לי: ‘מודיע בהכנעה שהחזיר שלך באלאון זולל את ארוחת־הצהריים שלך. אני מביט מהחלון והוא מפטם את עצמו כאילו לא אכל שבוע שלם.’ שמע־נא, אדוני השלם, באמת לא יכולת למצוא לי בהמה אחרת אלא את הפרצוף הזה?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שמכל הפלוגה עשה באלאון את הרושם של האיש הכי־הגון. הוא גולם כזה, שהוא לא זוכר אפילו אחד מתרגילי הרובה. ואם יתנו לו רובה ליד, הוא עלול לגרום אסון. באימונים האחרונים בכדורי־סרק כמעט הוציא עין לשכן שלו. חשבתי שלפחות שירות כזה הוא יכול למלא.”

“ותמיד לזלול את ארוחת־הצהריים של מפקדו, כאילו לא הספיקה לו המנה שלו. אולי אתה רעב?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאני רעב כל הזמן. אם נשאר למישהו לחם, אני קונה אותו ממנו תמורת סיגריות, וגם זה לא מספיק. כזה אני מהטבע. תמיד אני חושב שאני שׂבע ותמיד אני טועה. כרגע מתחילה הבטן שלי שוב לקרקר כמו לפני האוכל, והנבלה הזאת שוב תובעת את שלה. לפעמים נדמה לי שבאמת אכלתי די, שלא ייכנס עוד לתוכי שום דבר, אבל איפה? אני רואה מישהו אוכל או אני רק מריח ריח אוכל ומיד הבטן שלי כאילו הריקו אותה. ותיכף הקיבה דורשת את שלה ואני מוכן לבלוע מסמרים. מודיע בהכנעה, אדוני, שכבר ביקשתי לקבל בקביעות מנה כפולה. בגלל זה הלכתי לבודיוביצה אל רופא־הגדוד והוא הכניס אותי במקום זה לשלושה ימים לחדר חולים ונתן לי רק ספל מרק צח ליום. אומר הוא ‘מנוול, אלמד אותו מה זה רעב! רק תעז לבוא עוד פעם ותראה איך שתצא מפה כמו מקל!’ אדוני, אני לא צריך לראות רק דברים טובים, גם דברים פשוטים מגרים ומיד נוזל ממני הריר. אני מבקש בהכנעה, אדוני, שיורשה לי לקבל מנה כפולה. אפילו בלי בשר, לפחות את התוספות, תפוחי־אדמה, כופתאות, קצת רוטב. זה תמיד נשאר…”

“טוב. שמעתי את דברי חוצפתך עד הסוף, באלאוּן,” אמר סרן לוקאש. “רס”ר, האם שמעת פעם שחייל יהיה, נוסף על הכל, חוצפן כמו היצור הזה? הוא זולל את ארוחת־הצהריים שלי ועוד רוצה שיתנו לו מנה כפולה. אני אלמד אותך, באלאוּן, מה זה תיאבון."

“אדוני הרס”ר," פנה את ואנייק, “קח אותו אל טוראי ראשון ויידנהופר ואמור לו לכפות אותו היטב בחצר על־יד המטבח למשך שעתיים כשיחלקו גולאש הערב. שיכפות אותו גבוה, יפה־יפה, כדי שיעמוד על קצות אצבעות הרגליים ויראה איך הגולאש מתבשל בדוד. ותוודא שהנבֵלה הזאת תהיה קשורה על־יד המטבח גם בשעה שיחלקו את הגולאש, כדי שיזל ממנו הריר כמו מכלב רעב המרחרח ליד אטליז. אמור לטבח לחלק לאחרים את המנה שלו!”

“כפקודתך, אדוני. בוא, באלאוּן!”

בצאתם עיכב אותם סרן לוקאש בפתח, הביט אל פניו מוכות־התדהמה של באלאוּן והריע בתרועת נצחון: “סידרת את עצמך, באלאון. בתיאבון! ואם תעולל לי זאת עוד פעם, אשלח אותך ללא רחמים לבית־דין־שדה.”

כשחזר ואנייק והודיע שבאלאוּן כבר כפוּת, אמר סרן לוקאש: “אתה מכיר אותי, ואנייק, שאיני אוהב לעשות דברים כאלה. אבל אין לי ברירה. ראשית כל, עליך להודות כי כלב שלקחו ממנו עצם נוהם. איני רוצה אדם שפל במחיצתי. ושנית, העובדה שבאלאוּן קשור משפיעה השפעה מוסרית ופסיכולוגית עמוקה על כל החיילים. בזמן האחרון, כשהממזרים האלה בגדוד קרבי יודעים שמחר או מחרתיים ייצאו לשדה־הקרב, הם עושים מה שעולה בדעתם.”

פני סרן לוקאש היו מיוסרות מאוד והוא המשיך בקול שקט: “שלשום, בשעת אימוני־הלילה, היה עלינו להילחם, כפי שאתה יודע, נגד בית־הספר למתנדבים־לשנה על יד בית־החרושת לסוכר. הקבוצה הראשונה, יחידת־החלוץ, עדיין צעדה בשקט על הכביש, כיוון שאני עצמי עמדתי בראשה. אבל השניה, שהוטל עליה לפנות שמאלה ולשלוח משמרות־סיור אל בית־החרושת לסוכר, התנהגה כאילו היתה בטיול. הם שרו ורקעו ברגליים, עד שהרעש בוודאי הגיע עד למחנה. אחר־כך באגף הימני הלכה היחידה השלישית לבדוק את השטח בקצה היער, מהלך עשר דקות לפחות, ועוד ממרחק זה אפשר היה לראות איך הממזרים האלה מעשנים. המון נקודות־אש מבצבצות בחשיכה. והקבוצה הרביעית נועדה להיות המאסף והשד יודע, איך זה קרה, שהם הופיעו עוד לפני יחידת־החלוץ שלנו וחשבו אותם לאויב, ואני נאלצתי לסגת לפני המאסף של עצמי, שהתקדם מולי. אלה פני הפלוגה הקרבית ה־11 שירשתי! מה אני יכול לעשות מהם? איך יתנהגו בקרב אמיתי?”

אותה שעה היו ידיו של סרן לוקאש שלובות ופניו מעונות, וקצה אפו התארך.

“אל תיקח ללב,” ניסה הרס"ר ואנייק לנחם אותו. "זה לא צריך להדאיג אותך. כבר הייתי עם שלוש פלוגות קרביות, וכל פעם עשו שַמות מהן ביחד עם כל הגדוד והיינו מוכרחים להתארגן מחדש. וכל הפלוגות הקרביות היו בדיוק שוות, אף אחת לא היתה טובה יותר משלך כמלוא נימה, אדוני. הכי־גרועה היתה התשיעית. זו סחבה אִתה לשבי את כל הנגדים ביחד עם מפקד הפלוגה. אני ניצלתי רק מפני שהלכתי אל שיירת האספקה הגדודית לקבל רום ויין בשביל הפלוגה ובינתיים הם גמרו את זה בלעדי.

“ואתה לא יודע, אדוני, שבאימוני־הלילה האחרונים שעליהם דיברתי הגיע בית־הספר למתנדבים־לשנה, שהיה צריך לכתר את הפלוגה שלנו, עד לאגם נוֹיזידלר. הם צעדו קדימה כל הזמן עד לבוקר והראשונים הגיע עד לביצות, ובראשם הלך רב־סרן זאגנר עצמו. אולי היו מגיעים אפילו עד לשפרון אילו לא עלה השחר,” המשיך בקול מסתורי הרס"ר שנהנה ממקרים כאלה וניהל חשבון מדוייק עליהם.

“ואתה יודע, אדוני,” אמר וקרץ בעינו קריצת־סוד, “שרב־סרן זאגנר עומד להתמנות מפקד הגדוד הקרבי שלנו? בהתחלה הניחו, כפי שסיפר רס”ר השלישות הֶגנר, שאתה תהיה מפקד הגדוד, כיוון שאתה הקצין בעל הוותק הגדול ביותר אצלנו. אבל אחר־כך הגיעה הודעה מהדיוויזיה שנתמנה רב־סרן זאגנר."

סרן לוקאש נשך את שפתיו והדליק סיגריה. הוא ידע על כך והיה משוכנע שנעשה לו עוול. כבר פעמיים הקדים אותו רב־סרן זאגנר בעליה־בדרגה. אבל הוא לא אמר עכשיו כלום חוץ מן המלים: “מילא, רב־סרן זאגנר…”

“אני לא יכול להגיד, שזה משמח אותי במיוחד,” אמר השלם מתוך קריבוּת חברית: “רס”ר השלישות הגנר אמר שבהתחלת המלחמה רצה רב־סרן זאגנר להצטיין אי־שם בהרי מוֹנטנגרוֹ, והריץ פלוגה אחר פלוגה להסתער מול מוכנות־היריה של עמדות הסרבים. ובאמת זה היה מיותר לגמרי, מפני שלא היתה שום תועלת בחיל רגלים ורק ארטילריה היתה יכול לעקור את הסרבים מן הצוקים האלה. מכל הגדוד נותרו שמונים איש. הרב־סרן זאגנר עצמו נפצע ביד, ובבית־החולים גם קיבל דיזנטריה. ושוב הופיע אצל הגדוד בבודיוביצה. אומרים שבמועדון הקצינים אמש סיפר שהוא מצפה בכיליון־עיניים לצאת לחזית, ואפילו אם ישאיר שם את כל הגדוד הקרבי, יוכיח הפעם את כוחו ויקבל אות הצטיינות. בסרביה ספג מנה, אבל הפעם או שיפול ביחד עם כל הגדוד הקרבי או שיתמנה רב־סרן, אבל כל הגדוד הקרבי ילך לעזאזל. נדמה לי, אדוני, שסיכון זה נוגע גם לנו. לא מזמן סיפר רס“ר השלישות הגנר, שאתה חי לא כל כך בשלום עם רב־סרן זאגנר ובגלל זה ישלח דווקא את הפלוגה ה־11 ראשונה לקרב ולמקומות הגרועים ביותר.”

השלם נאנח: “לפי דעתי במלחמה כמו זו, שיש בה כל־כך הרבה צבא וקו חזית כל־כך ארוך, אפשר היה להשיג יותר בתנועות מחושבות מאשר על־ידי הסתערות נואשת. אני ראיתי את זה על־יד מעבר דוּקלה כשהייתי עם הפלוגה הקרבית העשירית. אז הלך הכל חלק לגמרי, באה הוראה ‘לא לירות’ ולא ירו וחיכו עד שהרוסים יתקרבו אלינו. היינו יכולים לקחת אותם בשבי בלי יריה אחת, אלא שבאגף השמאלי שלנו היו לנו ‘זבובי־ברזל’ וחיילי חיילי חיל הקשישים המטופשים האלה נבהלו עד כדי כך כשהתקרבו הרוסים, שגלשו במדרון המושלג כאילו על מגלשה ואנחנו קיבלנו פקודה, שהרוסים כיתרו את האגף השמאלי ושנשתדל להגיע אל החטיבה. הייתי אז במטה החטיבה לקבל אישור על חשבון הכלכלה של הפלוגה, כי לא יכולתי למצוא את שיירת האספקה של הפלוגה שלנו. אז בדיוק התחילו לחזור הראשונים מהפלוגה הקרבית העשירית. עד לערב חזרו בערך 120 איש ואחרים, שתעו כנראה בשעת הנסיגה, גלשו ישר אל תוך עמדות הרוסים כאילו במסלול מזחלות. שם היה איום ונורא, אדוני. לרוסים היו בקארפאטים עמדות למטה ולמעלה. ואחר־כך, אדוני, רב־סרן זאגנר…”

“תעזוב אותי עם רב־סרן זאגנר,” אמר סרן לוקאש. “הכל ידוע לי. ואל תחשוב שבשעת הסתערות וקרב שוב תהיה במקרה אי־שם ליד שיירת האספקה לקבל מנות רום ויין. העירו לי שאתה שתיין גדול, ומי שמסתכל באף האדום שלך רואה מיד, עם מי לו הכבוד.”

“זה יש לי מן הקארפאטים, אדוני. שם היינו מוכרחים לשתות. האוכל הגיע אלינו שם למעלה כשהוא קר לגמרי. החפירות היו בתוך השלג, אסור היה להבעיר אש. ואז קִיֵם אותנו רק הרום. ואלמלא אני היה סופנו כמו סוף הפלוגות האחרות, שאצלן אפילו רום לא היה ואנשים קפאו. בגלל זה היו לנו אפים אדומים מהרום. אבל לזה היה חסרון אחד, שמהגדוד באה פקודה לשלוח לסיורים רק בעלי אפים אדומים.”

“עכשיו כבר חלף החורף,” אמר סרן לוקאש אמירה רבת־משמעות.

“אדוני, רום בשדה הקרב הוא משהו שאי אפשר בלעדיו בכל עונות השנה. בדיוק כמו יין. איך לומר זאת: הוא מרומם את הרוח. אחרי חצי פינכה של יין ורבע ליטר רום אנשים יילחמו בכל… איזו בהמה שוב דופקת על הדלת? הרי כתוב עליה בפירוש: לא לדפוק. יבוא!”

סרן לוקאש הסתובב על כיסאו בכיוון אל הדלת וראה אותה נפתחת חרש ולאט. ובאותו שקט עצמו נכנס ללשכת הפלוגה הקרבית ה־11 החייל הטוב שווייק ועוד בפתח הצדיע, ואפשר שהצדיע אף לפני־כן כשדפק על הדלת וראה את השלט: “לא לדפוק.”

הצדעתו הלמה יפה את פניו רווֹת־הנחת וחסרוֹת־הדאגה. מראהו היה כמראה אל־גנבים יווני במדים האפורים של חייל רגלי אוסטרי.

סרן לוקאש עצם לרגע את עיניו מול פני החייל הטוב שווייק, שכאילו חיבוק וליטף אותו במבטיו.

בחיבה דומה ודאי הביט הבן הסורר, שאבד ושוב נמצא, אל אביו שצלה לכבודו כבש על שיפוד.

“מודיע בהכנעה, אדוני, אני שוב כאן,” נשמע קולו של שווייק ליד הדלת מתוך כנות אמיתית כזו עד שסרן לוקאש התאושש מיד. מיום שאלוף־משנה שרדר בישר לו שיטיל שוב את שווייק על צווארו, ניסה סרן לוקאש לדחות ברוחו את הפגישה הזאת מיום ליום. כל בוקר אמר לעצמו: “היום עוד לא יבוא. אולי עולל שם משהו ועוד יחזיקו בו.”

אך שווייק בכניסתו החביבה והפשוטה שׂם קץ לכל החישובים האלה.

הסתכל שווייק ברס“ר־השלם ואנייק, פנה אליו בחיוך נלבב ומסר לו את ניירותיו שהוציא מכיס מעילו: “מודיע בהכנעה, אדוני הרס”ר השלם, שאני צריך למסור לך את הניירות האלה שנתנו לי בלשכת הגדוד. זה בשביל השכר והכלכלה שלי.”

שווייק התנהג בלשכת הפלוגה ה־11 בחפשיות רבה כאילו היה חברו הטוב של ואנייק, וזה הגיב רק במלים: “תניח אותם על השולחן.”

“מוטב, אדוני השלם, אם תשאיר אותי ואת שווייק לבדנו,” נאנח סרן לוקאש.

ואנייק יצא ועמד מאחורי הדלת כדי להאזין לשיחת השניים.

תחילה לא שמע כלום, מכיוון שגם שווייק וגם סרן לוקאש שתקו. הסתכלו זה בזה שעה ארוכה ונעצו עיניים. לוקאש הביט אל שווייק כרוצה להפנט אותו, בדומה לתרנגול העומד מול פרגית וזומם לזנק עליה.

שווייק נתן כדרכו מבט לח וענוג בסרן לוקאש, כרוצה לומר: “שוב אני יחד, מחמל־נפשי, ושום דבר לא יפריד בינינו, יונתי.”

וכששתק סרן לוקאש שעה ארוכה, הביטו בו עיני שווייק ברוֹך עגמומי: “תאמר משהו, יקירי, פתח פיך.”

סרן לוקאש הפסיק את השתיקה המביכה במלים שבהן ניסה למסוך מנה גדושה של אירוניה: “ברוך בואך, שווייק. אני מודה לך על הביקור. איזה אורח בא אלינו!”

אך לא כבש את יצרו והזעם העצור של הימים האחרונים פרץ בהלמות אגרוף על השולחן עד שקיפצה הקסת והדיו נשפכה על רשימות השכר.

בו בזמן זינק ממקומו סרן לוקאש, נעמד סמוך לשווייק ונתן עליו בקול: “בהמה”! והתחיל מתהלך אנה ואנה על פני הלשכה הקטנה ויורק יריקות כל אימת שהיה מתקרב לשווייק.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר שווייק, כשהמשיך סרן לוקאש להתהלך ולהשליך בחמת־זעם אל הפינה פיסות נייר מעוכות, שלקח אותן פעם אחר פעם מהשולחן. “מסרתי את המכתב כמו שצריך. באמת מצאתי את הגברת קאקוני ואני יכול להעיד שהיא אשה יפה מאוד. אמנם ראיתי אותה רק כשבכתה…”

סרן לוקאש ישב על דרגשו של השלם וקרא בקול צרוד: “מתי יהיה לזה סוף, שווייק?”

שווייק ענה כאילו לא שמע: “אחר־כך היתה איזו אי־הבנה, אבל לקחתי את הכל על עצמי. הם אמנם לא האמינו לי שאני מתכתב עם הגברת ולכן חשבתי שיותר טוב לבלוע אותו בזמן החקירה כדי למחוק את כל העקבות. אחר־כך לגמרי במקרה – אחרת אני לא יכול להסביר את העניין – הסתבכתי באיזו קטטה קטנטנה וחסרת חשיבות. גם מזה יצאתי בשלום והם הבינו שאני חף מפשע ושלחו אותי לשיפוט גדודי ובבית־המשפט הדיוויזיוני החליטו להפסיק את כל החקירה. בלשכת הגדוד הייתי רק כמה דקות עד שבא האלוף־משנה והוא נתן לי קצת על הראש וציווה עלי להודיע לך שהוא מבקש ממך לבוא אליו מיד בעניין הפלוגה הקרבית. זה היה כבר לפני יותר מחצי שעה, אבל האלוף־משנה לא יכול היה לדעת, שעוד יסחבו אותי ללשכת הגדוד וששם אחכה עוד יותר מרבע שעה, כי הם עוד חייבים לי שכר בשביל כל הזמן, ואני צריך לקבל אותו מהגדוד ולא מהפלוגה כיוון שהייתי במאסר גדודי. בכלל, הכל אצלם שם מבולבל ומעורבב, אפשר להשתגע…”

סרן לוקאש מיהר להתלבש לאחר ששמע שכבר לפני חצי שעה היה עליו להתייצב לפני אלוף־משנה שרדר ואמר: “שוב עשית לי טובה גדולה, שווייק.” אמר זאת בקול מיואש, חסר כל תקווה, ושווייק ניסה להרגיעו בדברי ידידות וקרא אחרי סרן לוקאש הפורץ מן החדר: “אל תמהר! אלוף־משנה שרדר יכול לחכות. ממילא אין לו מה לעשות.”

שעה קלה אחרי יציאתו של הסרן נכנס ללשכה הרס"ר־השלם ואנייק.

שווייק ישב על הכיסא והטיל משם לתוך תנור־הברזל הקטן חתיכות פחם דרך הפתח הפתוח. התנור העלה עשן וסרחון ושווייק המשיך במשחקו בלי לתת דעתו על ואנייק, שהיה מתבונן זמן־מה במעשי שווייק ואחר־כך בעט בדלת הסגורה ואמר לשווייק שיסתלק.

“אדוני,” אמר שווייק אמירה של חשיבות, “אני מרשה לעצמי להודיע לך שעם כל הרצון הטוב אני לא יכול למלא אחרי פקודתך להסתלק אפילו מכל המחנה, כיוון שאני כפוף להוראות ממקום גבוה יותר. אתה צריך לדעת שאני שרת הפלוגה,” אמר בגאווה. “אלוף־משנה שרדר הציב אותי כאן לפלוגה הקרבית ה־11, אצל הסרן לוקאש, שהייתי המשרת שלו, אבל הודות לאינטליגנציה הטבעית שלי העלו אותי לדרגת שרת. אני והסרן חברים ותיקים. ומה היית אתה בחיים האזרחיים, אדוני?”

הרס"ר־השלם כל־כך הופתע מן הנימה המשפחתית של החייל הטוב שווייק, עד שנשכחה ממנו כל הדרת־כבודו שכל־כך היה מקפיד עליה במעמד חיילי הפלוגה, וענה: “אני ואנייק מקראלופּי, בעל דרוֹגֶריה.”⁵⁸

“גם אני מהמקצוע,” אמר שווייק, “למדתי אצל אחד, אדון קוקושקה בנה־פֶרשטיניה בפראג. זה היה תמהוני גדול וכשבטעות הדלקתי חבית בנזין במרתף והכל נשרף, אז הוא גירש אותי ואגודת הסוחרים כבר לא קיבלה אותי בשום מקום, וכך בגלל חבית בנזין אידיוטית לא יכולתי לגמור את החניכוּת שלי. אתה גם מייצר תרופות לפרות?”

ואנייק נענע ראשו לשלילה.

"אצלנו היו מייצרים תרופות לפרות ביחד עם תמונות קדושים. בעל־הבית שלנו, קוֹקוֹשקה, היה אדם ירא־שמים מאוד. פעם קרא באיזה מקום שפֶלֵגרינוס הקדוש משפיע לטובה על בטן נפוחה אצל פרות. ובכן, מסר להדפסה באיזה מקום בסמיחוב תמונות של פלגרינוס הקדוש ונתן לקדש אותן במנזר אמאוס בעד מאתיים זהובים ואחר־כך הוספנו אותן לחבילות התרופה שלנו בשביל הפרות. לפני השימוש היו צריכים לשים את התרופה במים פושרים, להשקות את הפרות מהגיגיות ובאותה שעה לקרוא להן את התפילה לפלגרינוס כפי שחיבר אותה אדון טאוכן, העוזר של אדון קוקושקה. אחרי שהדפיסו את התמונות של פלגרינוס הקדוש ראו שבצד השני נחוצה גם איזו תפילה קטנה. בערב קרא קוקושקה הזקן לאדון טאוכן ואמר לו שיחבר עד הבוקר איזו תפילה קטנה על התמונה ועל התרופה, וכשיבוא לחנות בשעה עשר, זה צריך להיות מוכן כדי שזה ילך לבית הדפוס, כי הפרות כבר מחכות לתפילה. או ש.. – או ש.. או שהתפילה תהיה מוכנה עד הבוקר ואז יהיה לו זהוב על הדלפק, או שבעוד שבועיים יוכל ללכת. אדון טאוכן הזיע כל הלילה ובבוקר, אחרי לילה ללא שינה, פתח את החנות בלי שהצליח לחבר כלום. אפילו שכח מה שמו של אותו קדוש שצריך לשים בתרופה לפרות. מהבוץ הזה הוציא אותו פרדינאנד, המשרת שלנו, שידע את הכל. כשהיינו מייבשים פרחי בבוּנג בעליית הגג, היה תמיד מוריד את הנעליים שלו ומראה שזה טוב נגד רגליים מזיעות. הוא היה תופס יונים בעליית הגג, ידע לפתוח את המגירה שהיה בה הכסף ובכלל לימד אותנו כל מיני טריקים בסחורה. לא בתור שוליה היה בבית בית־מרקחת שלם שסחבתי מהחנות, כזה שלא היה להם אפילו אצל הנזירים. ופרדינאנד עזר עכשיו לאדון טאוכן. הוא אמר לו: "תן לי את זה, אדון טאוכן, ואני אראה מה שאפשר לעשות, ואדון טאוכן שלח מיד להביא לו בירה. ועוד לפני שהבאתי את הבירה, כבר גמר המשרת פרדינאנד יותר מחצי השיר וכבר קרא בקול:

מהשמים בא אני

בשורה טוב נושא בפי

לפרה, לעגל וגם לשור

תיכף אני קורא דרור

תרופת הפלא של קוקושקה

פודה מכל צרה ומצוקה.

אחר־כך, כשגמר את הבירה ולגם לגימה הגונה של תמיסת ורבוּז, זה הלך מהר מאוד. בתוך כמה רגעים גמר את השיר בצורה מוצלחת מאוד.

פלגרינוס קדוש אותה יצר

בשני זהובים צרור לא־יקר.

פלגרינוס על הבקר שמוֹר

על פרה ועגל וגם על שור.

את תרופתך אוהבים מלב

סגולה לכל חולי ולכל כאב.

האיכר ישיר שירים וזמירות.

פלגרינוס שמור לנו על הפרות.

אחר־כך, כשבא אדון קוקושקה, הלך אתו אדון טאוכן למשרד וכשיצא הראה לנו שני זהובים ולא אחד כפי שהובטח, ורצה להתחלק עם פרדינאנד חצי־חצי. אבל המשרת פרדינאנד, כשראה את הזהובים, תפסה אותו פתאום תאוות הבצע ואמר: ‘ככה לא… או הכל או לא כלום.’ אז אדון טאוכן לא נתן לו כלום ולקח את שני הזהובים בשביל עצמו, משך אותו למחסן, נתן לו סטירה, ואמר לי שאקבל מאה סטירות כאלה, אם אעז לספר למישהו שלא הוא חיבר את השיר, ושאם ילך פרדינאנד להתאונן אצל הזקן שלנו, אני חייב לומר שהמשרת פרדינאנד שקרן. הייתי צריך להישבע לפני איזה כד של חומץ. אחר־כך התחיל המשרת שלנו להתנקם בתרופה הזאת לפרות. אנחנו היינו מערבבים אותה בארגזים גדולים בעליית־הגג ופרדינאנד היה אוסף חרא של עכברים בכל מקום שהזדמן לו ומוסיף אותו לתרופה. אחר־כך התחיל לאסוף ברחוב גללי סוסים, ייבש אותם בבית, כתש אותם במכתש לתבלינים וזרק את זה לתוך התרופה לפרות עם התמונה של פלגרינוס הקדוש. וגם זה עוד לא הספיק לו. הוא השתין לתוך הארגזים, חירבן לתוכם, עד שזה היה דומה לסובין."

הטלפון צלצל. הרס"ר־השלם תפס את השפופרת והניח אותה במורת־רוח: “אני צריך לגשת אל לשכת הגדוד. ככה, לפתע־פתאום! זה לא מוצא חן בעיני.”

ושוב נשאר שווייק לבדו.

אחרי כמה רגעים שוב צלצל הטלפון.

שווייק פתח בשיחה: “ואנייק? זה הלך ללשכת הגדוד. מי שמדבר פה? זה השרת מן הפלוגה הקרבית ה־11. ומי שם? השרת מן הפלוגה הקרבית ה־12. סֵרווּס, חבר. אתה רוצה לדעת מה שמי? שווייק. ושלך? בראוּן. אתה לא קרוב של הכובען בראון בשדרת פוֹבזֶ’ז’ני בקארלין? אין לך קרוב כזה ואתה לא מכיר אותו? גם אני לא מכיר אותו. רק פעם נסעתי בחשמלית והשלט של הפירמה תפס את העיניים שלי. מה חדש? אני לא יודע שום דבר. מתי אנחנו נוסעים? עוד לא דיברתי עם אף אחד על נסיעה. לאן אנחנו צריכים לנסוע?”

“עם הגדוד לחזית, מטומטם.”

“על זה עוד לא שמעתי כלום.”

“איזה מין שרת אתה? אתה לא יודע שהסגן שלך…”

“הסרן שלי…”

“זה אותו הדבר…”

“אז הסרן שלך הלך לשיחה אצל האלוף־משנה?”

“באמת, הוא קרא לו.”

“אתה רואה, גם שלנו הלך לשם, וגם מהפלוגה ה־13. כרגע דיברתי עם השרת שלה בטלפון. המהומה הזו לא מוצאת חן בעיני. ואתה לא יודע, אם התזמורת אורזת את הכלים או לא?”

“אני לא יודע שום דבר.”

“אל תעשה את עצמך מטמטם. נכון שהשלם שלכם כבר קיבל הודעה על הקרונות? כמה אנשים יש לכם?”

“אני לא יודע.”

“מטומטם, מה אתה מפחד?” (שומעים קולו של אדם ליד הטלפון אומר לחברו: פראנטה, קח את השפופרת השניה ותשמע איזה שרת מטמטם יש להם בפלוגה ה־11) – “האלו, אתה ישן או משהו? אז תענה כשחבר שואל אותך. שאתה לא יודע שום דבר? אל תכחיש! השלם שלכם לא אמר לכם שתקבלו שימורים? לא דיברת אתו על דברים כאלה? איזה אידיוט! מה? זה לא עסקך? (שומעים צחוק)”. אתה כנראה נפלת על הראש. אז, אם תדע משהו, צלצל אלינו, לפלוגה ה־12, תכשיט מטמטם שלי! מאיפה אתה?

“מפראג.”

“אז היית צריך להיות פיקח יותר… ועוד משהו. מתי הלך השלם־הרס”ר שלכם למשרד?"

“לפני רגע קראו לו.”

“וזה לא יכולת לומר קודם? גם שלנו הלך לפני רגע. אז משהו מתבשל. דיברת עם שיירת האספקה?”

“לא דיברתי.”

“ריבונו של עולם, ואתה טוען שאתה מפראג? הרי אתה לא דואג לשום דבר. מה אתה עושה כל הימים?”

“רק לפני שעה הגעתי מבית המשפט הדיוויזיוני.”

“זה כבר עניין אחר, חבר. אז בערב אני אבוא לראות איך שאתה נראה. תלחץ פעמיים לפני שאתה שׂם את השפופרת.”

שווייק רצה להדליק את מקטרתו והנה שוב צלצל הטלפון. “שקו לי בתחת עם הטלפון שלכם!” חשב שווייק. “לא מתחשק לי לדבר אתכם.”

אבל הטלפון הוסיף לצלצל בלי רחמנות, עד שפקעה סבלנותו של שווייק, הרים את השפופרת וצווח לתוך הטלפון:

“האלו, מי שם? כאן השרת שווייק מן הפלוגה הקרבית ה־11.” לפי התשובה הכיר שווייק את קולו של סרן לוקאש:

“מה אתם עושים שם כולכם? איפה ואנייק? קרא מיד לואנייק לטלפון!”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שלא מזמן צלצל הטלפון.”

“שמע, שווייק, אין לי זמן לשיחות ארוכות אתך. שיחות טלפון בצבא הן לא פטפוטי הבל, לא כמו בזמן שאנחנו מזמינים מישהו לארוחת צהריים. שיחות טלפון צריכות להיות קצרות וברורות. בשיחת טלפון מוותרים גם על ה’מודיע בהכנעה, אדוני.' ובכן, אני שואל אותך, שווייק: ואנייק לידך? שיגש מיד אל הטלפון!”

“מודיע בהכנעה, אדוני, הוא לא על־ידי. לפני רגע קראו לו מהמשרד. זה היה אולי לפני רבע שעה.מלשכת הגדוד.”

“כשאני אחזור אעשה אתך חשבון, שווייק. אינך יכול להתבטא ביתר צמצום? שים לב למה שאני אומר לך. אתה שומע היטב כדי שאחר־כך לא יהיה תירוץ שהטלפון היה צרוד. מיד אחרי שתניח את השפפרת…”

הפסקה. צלצול חדש. שווייק מרים את השפופרת ונחשול של קללות משתפך על ראשו: “בהמה, פרחח, מנוּול. מה אתה עושה? למה אתה מפסיק את השיחה?”

“סליחה, אבל אמרת שאניח את השפופרת.”

“בעוד שעה אהיה אצלך, שווייק, ואז תתכונן למשהו… בינתיים תרים את עצמך, גש אל הצריף ותמצא מיד איזה סמל, נגיד את פוּקס, ותאמר לו שיקח תיכף עשרה אנשים ויגש אתם אל המחסן כדי לקבל שימורים. ועכשיו חזור על מה שהוא צריך לעשות!”

“ללכת עם עשרה אנשים למחסן כדי לקבל שימורים בשביל הפלוגה.”

“סוף־סוף אתה לא מדבר שטויות. בינתיים אצלצל לוואנייק, ללשכת הגדוד ואגיד לו שגם הוא יגש למחסן ויקבל אותם לידיו. ואם בינתיים יבוא לצריף, תגיד לו שיניח הכל וירוץ אל המחסן. ועכשיו תניח את השפופרת.”

שעה ארוכה חיפש שוויק לשווא לא רק את סמל פוקס אלא גם את הנגדים האחרים. הם היו ליד המטבח, מכרסמים בשר מן העצמות והנהנים מן המראה של באלאוּן הכפות. אמנם עמד ורגליו איתנות על האדמה, כי ריחמו עליו, אבל בכל זאת היה מראה מרהיב. אחד הטבחים הביא לו צלע בשר ותקע אותה לתוך פיו ובאלאון, הענק העבדקן הכפות, כיוון שלא יכול להשתמש בידיו, הזיז בזהירות את העצם בפיו בעזרת שיניו וחניכיו, ובשעת־מעשה כרסם את הבשר בהבעת פנים של איש־יערות.

“מי מכם סמל פוקס?” שאל שווייק לאחר שהגיע אליהם סוף־סוף.

סמל פוקס אפילו לא ראה לנכון לענות, כשראה שמחפש אותו חייל רגלי פשוט.

“רבותי,” אמר שווייק, “כמה זמן אני צריך לשאול? מי מכם סמל פוקס?”

סמל פוקס עמד וכולו הדרת־כבוד התחיל ממטיר גידופים ואמר שאינו סתם סמל אלא אדון סמל, שאין לומר “איפה סמל” אלא “מודיע בהכנעה, איפה אדון סמל?” במחלקה שלו, כשמישהו אינו אמור “מודיע בהכנעה,” הוא מיד חוטף סטירה.

“לאט־לאט,” אמר שווייק בכובד־ראש. “מיד וללא דיחוי, לגשת לצריף, לקחת משם עשרה אנשים ולרוץ אתם אל המחסן לקבל שימורים.”

סמל פוקס היה מופתע עד כדי כך שכל מה שפלט מפיו היה “מה העניין?”

“שום מה העניין. אני השרת של הפלוגה הקרבית ה־11 וממש לפני רגע דיברתי עם האדון הסרן לוקאש, וזה אמר: ‘בריצה, עשרה אנשים למחסן.’ אם לא תלך, אדוני סמל פוקס, אני מיד חוזר אל הטלפון. האדון הסרן דרש בפירוש שאתה תלך. בכלל, מיותר להתווכח. ‘שיחה טלפונית,’ רגיל לומר סרן לוקאש, ‘צריכה להיות קצרה וברורה.’ כשאומרים ‘סמל פוקס הולך’ אז הוא צריך ללכת. פקודה כזאת – אלה לא סתם פטפוטים בטלפון כשמזמינים מישהו לארוחת־צהריים. בצבא, ובמיוחד במלחמה, אל איחור הוא בגדר פשע. אם סמל פוקס לא ילך מיד, רק תטלפן לי, ‘ואני אעשה אתו חשבון. מסמל פוקס לא יישאר זכר.’ בחיי, אתם לא מכירים את הסרן שלנו.”

שווייק הביט בארשת נצחון אל הנגדים, שהופעתו באמת הפתיעה ודיכאה את רוחם.

סמל פוקס מלמל משהו לא־ברור והסתלק בצעדים מהירים. שווייק קרא אחריו “ובכן, אני יכול לטלפן לסרן שהכל בסדר?”

“מיד אני עם עשרה אנשים במחסן,” השיב סמל פוקס מאצל הצריף, ושווייק בלי לומר עוד מלה עזב את חבורת הנגדים שהיו מופתעים ממש כמו סמל פוקס.

“זה כבר מתחיל,” אמר טוראי ראשון בלאזֶ’ק הקטן. “אנחנו אורזים.”

*

כשחזר שווייק אל לשכת הגדוד הקרבי ה־11, אפילו לו היה לו זמן להדליק את מקטרתו, כי שוב צלצל הטלפון. על הקו היה שוב סרן לוקאש.

“איפה אתה מסתובב, שווייק? אני כבר מצלצל בפעם השלישית ואיש אינו עונה לי.”

“חיפשתי אותם, אדוני.”

“ובכן, כבר הלכו?”

“כמובן שהלכו, אבל אני לא יודע אם יהיו שם. אולי מוטב שאקפוץ שמה עוד פעם?”

“מצאת את סמל פוקס?”

“מצאתי, אדוני. בהתחלה אמר מה זה, ורק שהסברתי לו ששיחות טלפון צריכות להיות קצרות וברורות…”

“אל תקשקש, שווייק… ואנייק כבר חזר?”

“עוד לא חזר, אדוני”.

“אל תצווח לתוך הטלפון. אינך יודע איפה יכול להיות ואנייק הארור הזה.”

“אני לא יודע, אדוני, איפה יכול להיות ואנייק הארור הזה.”

“הוא היה בלשכת הגדוד ואחר־כך הלך לאיזה מקום, כנראה לקנטינה. אם כן, לך אחריו ואמור לו לבוא מיד למחסן. ועוד משהו: תמצא מיד את רב־טוראי בלאז’ק ותאמר לו שיתיר את באלאון, ואת באלאון שלח מיד אלי. ועכשיו תתלה את השפופרת.”

ובאמת השווייק פעל במרץ. כשמצא את רב־טוראי בלאז’ק ומסר לו את פקודת הסרן בעניין התרת באלאון, רטן הרב־טוראי: “כשהמים מגיעים עד לצוואר, אז הם מתחילים לפחד.”

שווייק הלך לראות כיצד מתירים את באלאון וליווה אותו אחר־כך בדרכו, כי שניהם הלכו אל הקנטינה, שבה אמור היה שווייק למצוא את הרס"ר ואנייק.

באלאון הביט אל שווייק כאל מושיעו והבטיח לו שיחלוק עמו בכל חבילה שיקבל מן הבית.

“אצלנו בבית עכשיו זמן שחיטת החזירים,” אמר באלאון בגעגועים. “אתה אוהב נקניקית עם דם או בלי דם? רק תגיד לי, ובערב אני כותב הביתה. החזיר שלי שוקל לפחות מאה וחמשים קילו. הראש שלו כמו של בולדוג וחזירים כאלה הם הכי־טובים. אתה לא מוצא שום נמושות ביניהם. זה גזע טוב מאוד וגם בריא. אני בטוח שתהיה לו שכבת שומן של שמונה אצבעות. כשהייתי בבית עשיתי בעצמי את נקניקיות הכבד, ותמיד זללתי כמות כזו של מלית שכמעט התפוצצתי. החזיר בשנה שעברה שקל מאה וששים קילו.”

“זה היה חזיר,” אמר בהתלהבות ולחץ את ידו של שווייק בחזקה כשנפרדו. “גידלתי אותו רק בתפוחי־אדמה ובעצמי התפלאתי איך השמין. את הקדלים שׂמתי במי־מלח וצלי מחתיכה כזו עם כופתאות של תפוחי־אדמה ועליהם גלדי שומן, וליד זה כרוב מבושל, זה טעם גן־עדן. אחרי זה שותים בירה, ואתה מתמלא נחת כזו. וכל זה גזלה המלחמה מאתנו.”

באלאון המזוקן נאנח עמוקות ופנה לעבר לשכת הגדוד, ואילו שווייק שם פניו אל הקנטינה, דרך שדרת עצי תרזה גבוהים.

בינתיים ישב לו הרס“ר ואנייק בנחת בקנטינה וסיפר לאחד מעמיתיו, רס”ר שלישוּת, כמה אפשר היה להרוויח לפני המלחמה מצבעי אמייל ומציפויי מלט

רס"ר השלישות כבר היה מטושטש לגמרי. בשעות הבוקר הגיע לביקור בעל־חווה מפּארדוביצֵה, שבנו במחנה, ונתן לו שוחד הגון ועד הצהריים אירח אותו למטה בעיר.

עכשיו ישב מיואש מפני ששום דבר לא ערב עוד לחיכו. לא ידע על מה הוא מדבר ולא הגיב כלל על השיחה בעניין צבעי האמייל.

הוא היה טרוד בהגיגיו ומלמל שצריך היה להניח מסילת־ברזל מטשֶבּוֹן לפֵלהז’ימוֹב ובחזרה.

כשנכנס שווייק, שוב ניסה ואנייק להסביר לרס“ר השלישות במספרים מה אפשר היה להרוויח על קילו אחד של ציפוי למלט בבניינים, ועל כך ענה רס”ר השלישות ללא כל קשר:

“בדרך חזרה מת והשאיר אחריו רק מכתבים.”

כשראה את שווייק, החליף אותו כנראה באדם לא־אהוב עליו והתחיל מגדף אותו ואומר שהוא מדבר מן הבטן.

שווייק ניגש אל ואנייק, שאף רוחו היתה מרוממת, אבל עם זאת היה חביב ונעים.

“אדוני, הרס”ר־השלם," הודיע שווייק, “עליך ללכת מיד אל המחסן. שם כבר מחכה סמל פוקס עם עשרה אנשים. מחלקים שם שימורים. עליך לגשת לשם בריצה. הסרן כבר צלצל פעמיים.”

"ואנייק פרץ בצחוק. “לא השתגעתי, חביבי. אילו באתי מיד, הייתי כועס על עצמי, מלאכי. לכל דבר יש זמן. שום דבר לא בוער, ילדי היקר. אחרי שסרן לוקאש יכין כל כך הרבה פלוגות קרביות כמו שאני עשיתי, רק אז יהיה מותר לו לדבר, ואז לא יטריד עוד בני־אדם ללא צורך בריצות שלו. גם אני כבר קיבלתי בלשכת הגדוד פקודה כזו שמחר יוצאים לדרך, שצריך מיד לארוז ולקבל מנות לדרך. ומה אני עשיתי? הלכתי לכאן לשתות כוס יין. אני יושב לי כאן בנחת ונותן לדברים להתגלגל. השימורים יישארו שימורים והמנות יישארו מנות. אני מתמצא במחסן יותר מן הסרן ואני יודע על מה מדברים האדונים הקצינים אצל אלוף־המשנה. רק בדמיונו של אלוף־המשנה יש במחסן שימורים. במחסן של הגדוד שלנו לא היה אף פעם מלאי של שימורים וקיבלנו אותם מפעם לפעם מהחטיבה, או ששאלנו אותם מגדודים אחרים שאתם קיימנו קשר. רק לגדוד בֶּנֶשוב אנו חייבים יותר משלוש מאות קופסאות שימורים. זה מצחיק אותי. שיאמרו בהתייעצויות שלהם מה שהם רוצים – לא בוער! האפסנאי עצמו כשיבוא לשם, יאמר להם שיצאו מדעתם. עוד לא היתה פלוגה קרבית שקיבלה שימורים לדרך.”

“נכון, סוּס זקן?” פנה אל רס"ר השלישות. אבל הלה, או שנתנמנם או שנשתקע בהזיות, כי ענה: “בלכתה הרימה מעליה מטריה פתוחה.”

“הכי־טוב,” המשיך ואנייק, “אם תצפצף על הכל. אם אמרו היום בלשכת הגדוד שמחר נוסעים, גם תינוק לא צריך להאמין בזה. יכולים לנסוע בלי קרונות? אני הייתי שם כשטלפנו אל תחנת הרכבת. אין להם אף קרון אחד פנוי. בדיוק כך היה עם הגדוד הקרבי האחרון. אז עמדנו יומיים בתחנת הרכבת וחיכינו שמישהו ירחם עלינו וישלח רכבת לקחת אותנו. וגם אז עוד לא ידענו לאן נוסעים. אפילו אלוף־המשנה לא ידע. כבר עברנו את הונגריה כולה ועדיין לא ידע אם אנחנו נוסעים לסרביה או לרוסיה. בכל תחנה דיברו ישר עם מטה הדיוויזיה ואנחנו היינו רק פקק כזה. כשהגענו סוף־סוף לדוּקלה, עשו מאתנו קציצות וחזרנו על עקבותינו כדי להתארגן מחדש. רק לא בחפזון! במשך הזמן הכל יתבהר ושום דבר לא בוער. ככה זה ולא אחרת.”

“היום היין יוצא מן הכלל,” המשיך ואנייק, שלא שם ליבו למלמוליו של רס"ר השלישות: "האמן לי, אדוני, שלא נהניתי עד עכשיו מחיי. אני מתפלא על השאלה הזאת.

“למה לי לדאוג דאגות מיותרות על יציאת הגדוד הקרבי? כשיצאתי בפעם הראשונה עם הגדוד הקרבי, הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר תוך שעתיים. בפעם השניה ארכו ההכנות של הגדוד יומיים שלמים. אבל היה אצלנו מפקד פלוגה, סרן פשֶנוֹסיל, חתיך גדול, וזה אמר לנו: ‘רק לא בחפזון, בחורים,’ והכל הלך בקלי־קלות. שעתיים לפני יציאת הרכבת רק התחלנו לארוז. למה לא תשב גם אתה, שווייק?”

“אני לא יכול,” אמר החייל הטוב שווייק במאמץ עילאי לכבוש את יצרו. “אני מוכרח לגשת ללשכה. מה אם יטלפן מישהו?”

“אז לֵך, לֵך, אוצרי. אבל תזכור לעתיד שזה לא יפה מצדך וששרת אמיתי אף פעם לא צריך להיות במקום שבו זקוקים לו. אתה לא צריך להיות כל כך להוט לשירות. אין דבר מכוער יותר משרת בהול, שרוצה לבלוע את כל הצבא, מחמל־נפשי.”

אבל שווייק כבר יצא מן הפתח ומיהר אל לשכת הפלוגה הקרבית.

ואנייק נשאר גלמוד, כי רס"ר השלישות, בוודאי לא היה חבר־לשיחה.

הלה ישב מכונס בעצמו, מלהג דיבורים משונים בצ’כית ובגרמנית ללא קשר ביניהם, ובתוך כך מלטף את כוס היין:

“פעמים רבות עברתי בכפר הזה ולא ידעתי שהוא קיים. בעוד חצי שנה אעמוד בבחינה ואקבל את הדוקטוראט. הפכתי לנכה זקן. אני מודה לך, לוּסי. הם מופיעים בכרכים מפוארים – אולי יש ביניכם מי שזוכר את הדבר.”

מרוב שעמום תופף הר"סר־השלם שיר־לכת על גבי השולחן, אבל לא השתעמם זמן רב, כי הדלת נפתחה ונכנס יוראידה, טבח מטבח־הקצינים וישב על אחד הכיסאות.

“היום באה פקודה לקבל קוניאק לדרך,” מלמל. “כיוון שבקבוק־הרום הגדול בסל עוד לא היה ריק, היינו צריכים להריק אותו. זה גמר אותנו. האנשים במטבח מחוסלים לגמרי. טעיתי בכמה מנות, אלוף־המשנה איחר לארוחה וכבר לא נשאר בשבילו כלום. עכשיו מכינים לו איזו חביתה. איזה צחוק!”

“זו הרפתקה נפלאה,” העיר ואנייק, שבשעת שתיית יין אהב מלים יפות.

הטבח יוראידה התחיל משתפך בהגיגים פילוסופיים, כיאה למשלח ידו הקודם. עד למלחמה היה עורך של כתב־עת וסדרת ספרים אוקוּלטיים “רזי החיים והמוות.” כשפרצה המלחמה, מצא מפלט במטבח קציני הגדוד ולא אחת היה מקדיח צלי בשעה שהיה שקוע בקריאת תרגום הסוּטרה ההודית העתיקה “פראגנה־פארטמיטה” (“גילוי החכמה”).

אלוף־המשנה שרדר חיבב אותו משום שראה בו ייחוד לגדוד. שהרי איזה מטבח קצינים אחר יכול להתפאר בטבח שהוא אוקולטיסט, שתוך כדי חקר מסתרי החיים והמוות מסוגל להפתיע את הכל בצלי ברוטב חמצמץ או בתרביך משובח עד כדי כך שסרן דוּפֵק הפצוע פצעי מוות בקרב ליד קומארוב לא פסק מלקרוא ליוראידה.

“כן,” אמר לפתע יוראידה, שבקושי הצליח להחזיק את עצמו על הכיסא וריח הרום נדף ממנו למרחוק. “כשלא נשאר לאלוף־המשנה כלום לארוחת־הצהריים וכשראה רק את תפוחי־האדמה המבושלים, שקע במצב של גאקי. אתה יודע, מה זה: גאקי? זה מצב הרוחות הרעבים. ואז אמרתי לו: האם יש בך, אדוני, די כוח להתגבר על גזירת הגורל שלא השאירה לך כליות עגל? בקארמה נקבע, אדוני, שהערב תקבל חביתה נהדרת עם מלית של בשר וכבד עגל מאוּדה.”

“חברי היקר,” אמר הרס"ר־השלם בשקט, ובלי משים נענע את ידו והפך את כל הכוסות שעל השולחן.

“קיימת אֵינוּת כל התופעות והצורות והדברים,” העיר על כך בעגמה הטבח האוקולטיסט. “האינות היא הצורה והצורה היא האינות. אין האינות נבדלת מן הצורה ואין הצורה נבדלת מן האינות. האינות היא גם צורה והצורה היא גם אינות.”

התעטף הטבח האוקולטיסטי בשתיקה, השעין את ראשו על ידו ונתן עיניו בשולחן הרטוב והמוכתם.

רס"ר השלישות הוסיף לקשקש קשקושי־הבאי: “התבואה נעלמה מן השדות, נעלמה – בהיותו שרוי במצב־רוח זה קיבל את ההזמנה והלך אליה. חג הפסחא חל באביב.”

הרס"ר־השלם ואנייק הוסיף לתופף על השולחן ולשתות, ומפעם לפעם נזכר שעשרה אנשים והסמל מחכים במחסן.

כשעלה לפניו זכרון זה, נתחייך ופטר את העניין בניע־יד.

כשחזר בשעה מאוחרת ללשכת הגדוד הקרבי ה־11, מצא את שווייק עומד על־יד הטלפון.

“הצורה היא אינות והאינות היא צורה,” פלט, זחל לתוך משכבו ונרדם. ושווייק הוסיף לשבת על־יד הטלפון כי לפני שעתיים אמר לו סרן לוקאש שעדיין הוא בהתייעצות אצל אלוף־המשנה ושכח לומר לו שהוא יכול להסתלק מן הטלפון.

אחר־כך דיבר עמו בטלפון סמל פוקס ואמר לו שלא רק חיכה לשוא עם עשרה אנשים לרס"ר־השלם, אלא מצא את המחסן סגור.

לבסוף הלך ועשרת החיילים חזרו בזה אחר זה לצריפם.

מפעם לפעם השתעשע שווייק בהרמת השפופרת ובהאזנה לשיחות. היה זה טלפון מסוג חדש, שהוכנס לא מכבר לצבא ומעלתו הגדולה שאפשר היה לשמוע ברור את שיחות הטלפון של אחרים לאורך כל הקו.

שיירת האספקה החליפה קללות עם קסרקטין התותחנים, החפרים איימו על הדואר הצבאי, המטווח הצבאי רטן על מחלקת מכונות־היריה.

ושווייק הוסיף לשבת על־יד הטלפון…

ההתייעצות אצל אלוף־המשנה התארכה.

אלוף־המשנה שרדר פיתח את התיאוריות האחרונות של שירות בשדה והדגיש במיוחד את עניין המרגמות.

דיבר בלי סדר וקשר על מצב החזית לפני חדשיים בדרום ובמזרח, על חשיבות התקשורת המדוייקת בין היחידות השונות, על גאזים מרעילים, על אש כלפי מטוסי האויב, על האספקה לאנשים בשדה ואחר־כך עבר לעניין התנאים הפנימיים בצבא.

דיבר על יחסם של הקצינים אל החיילים, של החיילים אל הנגדים, על העריקה בחזית אל קווי האויב, על המאורעות הפוליטיים ועל כך שחמשים אחוז מהחיילים הצ’כיים “חשודים מבחינה פוליטית.”

"כן, כן, רבותי, קראמרש, שיינר וקלופאץ'⁵⁹. רוב הקצינים שאלו את עצמם, מתי יחד התרח לקשקש, אבל אלוף־המשנה שרדר המשיך בדיבורי ההבל על משימותיהם החדשות של גדודי הקרב החדשים, על קציני הגדוד שנפלו, על צפלינים, על גדרות תיל דוקרני, על השבועה.

בנקודה אחרונה זו נזכר סרן לוקאש, שבשעה שנשבע כל הגדוד הקרבי, לא השתתף בשבועה, כיוון שבאותו זמן היה בבית־הסוהר של בית־הדין הדיוויזיוני.

וזה עורר לפתע את צחוקו. היה זה צחוק היסטורי ונדבקו בו כמה קצינים שבתוכם ישב. הדבר משך את תשומת־לבו של אלוף־המשנה, שבאותו רגע התחיל לדבר על הנסיון שנרכש בעת נסיגת הצבא הגרמני בארדנים. התבלבל ולגמרי וסיים: “רבותי, אין זה מצחיק.”

אחר־כך הלכו כולם אל מועדון הקצינים, כיוון שאלוף־המשנה נקרא לטלפון על־ידי מטה הבריגדה.

שווייק היה מנמנם ליד הטלפון כשלפתע העיר אותו צלצול.

“האלו,” שמע, “כאן לשכת הגדוד.”

“האלו,” ענה, “כאן לשכת הפלוגה הקרבית ה־11.”

“אל תפריע,” שמע קול, "קח עפרון וכתוב. קבל טלפונוגראמה. ‘הפלוגה הקרבית ה־11…’ "

עכשיו באו כמה משפטים בערבוביה משונה, משום שבעת ובעונה אחת דיברו גם הפלוגות הקרביות ה־12 וה־13, והמברק הלך לאיבוד במהומת הצלילים. שווייק לא הבין אף מלה אחת. לבסוף השתתקו הקולות ושווייק שמע: “האלו, האלו! עכשיו חזור על הכל ומהר!”

“על מה אני צריך לחזור?”

“על מה אתה צריך לחזור? אידיוט! על הטלפונוגראמה אידיוט!”

"איזו טלפונוגראמה?

“לעזאזל! אתה חרש? על הטלפונוגראמה שהכתבתי לך מטומטם!”

“לא שמעתי כלום. מישהו דיבר לתוך הקו.”

“חמור! אתה חושב שאני יכול לבזבז זמן עליך? אתה מקבל את הטלפונוגראמה או לא? יש לך עפרון ונייר? אין לך, בהמה? ואני צריך לחכות עד שתמצא אותם? אלה חיילים. אז מה? אתה מקבל? אתה כבר מוכן? סוף־סוף התעוררת? אולי החלפת בגדים בינתיים, בן־אדם? אז תשמע. הפלוגה הקרבית ה־11. חזור אחרי!”

“הפלוגה הקרבית ה־11…”

" ‘מפקד הפלוגה’. רשמת? תחזור…"

“מפקד הפלוגה…”

" ‘מחר בבוקר להתייעצות’. גמרת? תחזור."

“מחר בבוקר להתייעצות…”

" ‘בשעה תשע’ 'Unterschrift.. אתה יודע מה זה Unterschrift, חמור? זו חתימה. תחזור."

“ובכן, החתימה: אלוף־משנה שרדר. אדיוט, רשמת? תחזור.”

“אלוף־משנה שרדר – אידיוט.”

“בסדר, מפגר. מי קיבל את הטלפונוגראמה?”

“אני.”

“לכל הרוחות, מי זה אני?”

“שוויייק. עוד משהו?”

“תודה לאל. שום דבר. שמך היה צריך להיות שור. מה חדש אצלכם?”

“שום דבר. הכל כמו שהיה.”

“זה משמח אותך, נכון? אומרים שאצלכם כפתו מישהו היום.”

“רק את המשרת של הסרן. הוא זלל את ארוחת־הצהריים שלו. אתה לא יודע מתי נוסעים?”

“בן־אדם, איזו שאלה? את זה לא יודע אפילו הזקן. לילה טוב. יש לכם פרעושים?”

שווייק הניח את השפופרת וניסה להעיר את הרס"ר־השלם ואנייק אלא שההוא התנגד בכל כוחו וכשהתחיל שווייק מטלטל אותו, היכה אותו באפו. אחר־כך שכב על הבטן ובעט סביבו. שווייק בכל זאת הצליח להעיר את ואנייק עד שהתהפך על גבו, שפשף את עיניו⁶⁰ ובחרדה שאל מה קרה.

“עד עכשיו שום דבר,” ענה שווייק. “אני רק רוצה להתייעץ אתך. בזה הרגע קיבלנו טלפונוגראמה שמחר בתשע בבוקר צריך סרן לוקאש לבוא להתייעצות אל האלוף־משנה. ועכשיו אני לא יודע מה לעשות. למסור לו את זה מיד או רק בבוקר? חשבתי הרבה זמן אם להעיר אותך כשנחרת כל כך יפה, אבל אחר־כך אמרתי לעצמי: מילא, מוטב שתתייעץ…”

“ריבונו של עולם, תן לי לישון.” נאנק ואניאק ופיהק פיהוק גדול. “תיגש אליו בבוקר ואל תעיר אותי.” הוא התהפך לצידו ומיד שוב נרדם.

שווייק חזר אל הטלפון, התיישב והתחיל לנמנם כשראשו על השולחן. העיר אותו צלצול.

“האלו, הפלוגה הקרבית ה־11?”

“כן, הפלוגה הקרבית ה־11. מי שם?”

“הפלוגה ה־13. האלו, מה השעה אצלך? אני לא יכול להשיג את המרכזיה. כבר הרבה זמן לא באים להחליף אותי.”

“אצלנו עומד השעון.”

“אז אתם כמונו. אתה לא יודע מתי נוסעים? לא דיברת עם לשכת הגדוד?”

“שם יודעים חרא, בדיוק כמו אצלנו.”

“אל תהיה גס־רוח, נערתי. כבר קיבלת שימורים?”

“הלכו לקבל ולא הביאו כלום. המחסן היה סגור.”

“גם שלנו חזרו בידיים ריקות.”

“בכלל כל הפאניקה מיותר. מה אתה חושב, לאן אנחנו נוסעים?”

“לרוסיה.”

“ואני חושב שיותר מתקבל על הדעת שלסרביה. את זה נראה כשנהיה בבודאפשט. אם ניסע ימינה – אז זה לסרביה. ושמאלה – לרוסיה. יש לכם כבר תרמילים? אומרים שנקבל תוספת שכר. אתה יודע לשחק פרישֶה פירֵה?⁶¹ אתה משחק?” אז תבוא מחר. אנחנו משחקים כל ערב. כמה אתם ליד הטלפון? אתה לבד? אז תצפצף על הכל ותלך לישון. סדר משונה יש אצלכם. מה אתה אומר? שהגעת לזה כמו תרנגולת עיוורת? נו, סוף־סוף באו להחליף אותי. לילה טוב ונחירה מתוקה.

ואכן נפלה על שווייק תרדמה מתוקה עד כדי כך ששכח לתלות את השפופרת ואיש לא הפריעו כשישן ליד השולחן. בלשכת הגדוד התאונן הקַשָר שאינו יכול להשיג את הפלוגה הקרבית ה־11 כדי למסור את הטלפונוגראמה החדשה האומרת שעד מחר בשעה שתים־עשרה יש למסור ללשכת הגדוד את מספרם של אלה שלא חוסנו נגד טיפוס.

בינתיים ישב סרן לוקאש במועדון הקצינים עם הרופא הצבאי שאנצלר, שהיה רכוב על הכיסא וחבט במקל־ביליארד על הרצפה בהפסקות קצובות ובתוך כך פלט בזה אחר זה את המשפטים האלה:

"הסולטן הסאראצני סלאח א־דין היה הראשון שהכיר בנייטראליות של חיל הרפואה.

צריך לטפל בפצועי שני הצדדים.

צריך לשלם בעד תרופות וטיפול בהם תמורת כיסוי ההוצאות על־ידי הצד שכנגד.

צריך להרשות שליחת רופאים ועוזרים אליהם, כשהם מצוידים בתעודות גנראלים.

כמו־כן יש להחזיר את השבויים הפצועים בחסות או בערבות של הגנראלים או להחליף אותם. אבל אחר־כך הם רשאים להוסיף ולשרת.

אסור לשבות את פצועי שני הצדדים ולהמית אותם אלא יש להוביל אותם למקומות־מבטחים בבתי־חולים ויש להרשות להם לקבל ליווי של משמרות. שגם הם כמו הפצועים יוחזרו בתעודות גנראלים. והוא הדין לגבי כמרים צבאיים, רופאים, מנתחים, רוקחים, חובשים, כוחות־עזר ואנשים אחרים שתפקידם לטפל בחולים. אותם אין לקחת בשבי אלא להחזיר באותה הדרך."

דוקטור שאנצלר כבר שבר עד אז שני מקלות ביליארד ועדיין לא סיים את הרצאתו המוזרה על הטיפול בפצועי־מלחמה, ששרבב בה בלי הרף דברים על אי־אלה תעודות גנראלים.

סרן לוקאש גמר לשתות את הקפה השחור והלך למקום מגוריו, שם מצא את הענק המזוקן באלאון עסוק בטיגון איזה נקניק בספל־פח על מבער הספירט של סרן לוקאש.

“אני מרשה לעצמי,” גמגם באלאון, “ברשותך, מודיע בהכנעה…”

לוקאש הסתכל בו ובאותו רגע היה בעיניו כילד מגודל, כיצור תמים ולפתע צר היה לו שציווה לכפתוֹ בשל רעבונו הגדול.

“תמשיך לבשל, באלאון,” אמר ופרק את חרבו. “מחר אתן הוראה שיתנו לך עוד מנת לחם.”

סרן לוקאש התיישב ליד השולחן ולפי מצב־רוחו באותה שעה החל לכתוב מכתב רגשני אל דודתו.

"דודתי היקרה,

ברגע זה קיבלתי פקודה להכין את פלוגתי הקרבית ליציאה אל החזית. ייתכן כי מכתב זה הוא האחרון שתקבלי ממני, כי בכל מקום מתחוללים קרבות עזים ואבידותינו כבדות. לכן קשה לי לסיים את המכתב הזה במלה: ‘להתראות!’ אולי ברכת שלום אחרונה מתאימה יותר!

“את השאר אגמור בבוקר,” אמר סרן לוקאש לעצמו, והלך לישון.

כשראה באלאון שהסרן ישן שינה עמוקה, שוב התחיל מחטט ומפשפש בדירה כמו מקקים בלילה. פתח את מזוודתו של סרן לוקאש, נגס בחבילת שוקולדה, אך נבהל כשהסרן פרכס בשנתו. החזיר בחפזה את השוקולדה הנגוסה למזוודה ושקַט.

אחר־כך הלך באין־קול לראות מה כתב הסרן.

הוא קרא והתרגש ביחד למקרא “ברכת השלום האחרונה!”

התפרקד על מזרן הקש שלו ליד הדלת ונשתקע בזכרונות על הבית ועל כירת חזירים. לא היה בכוחו להשתחרר מן התמונה החיה של ניקור ה“פּרֵסווּרסט” כדי שייכנס אוויר ולא יתפוצץ בשעת הבישול.

וכשנזכר איך התפוצץ פעם אצל השכנים “שפֶּקווּרסט” שלם והתפורר במים הרותחים, חטפה אותו שינה טרופה.

חלם ששכר איזה קצב שלומיאל ושבשעה שהיה ממלא את הנקניקיות הכבד, התפוצצו המעיים. ואחר־כך חלם שהקצב שכח להתקין נקניקיות־דם, שנעלם הבשר המבושל ושחסרו קיסמים לאיטום נקניקיות־הכבד. אחר־כך חלם משהו על בית־דין־שדה, משום שנתפס בשעה שהוציא חתיכת בשר מהדוד. לבסוף ראה את עצמו תלוי על־עץ תרזה בשדרה של המחנה הצבאי בברוּק על הלייטה.

כשהתעורר שווייק עם דמדומי השחר, שהביאו עמם את ריח הקפה המתבשל בכל מטבחי הפלוגות, תלה על הוו את שפופרת הטלפון בתנועה מיכנית כאילו עתה זה סיים את השיחה וערך טיול־בוקר קטן בתוך הלשכה ושר בתוך כדי כך.

התחיל מיד באמצע מלות השיר המספר על חייל המתחפש לבחורה והולך אחרי אהובתו אל טחנה ושם הטוחן משכיב אותו על־יד בתו, אך לפני־כן אומר לטוחנת:

זוגתי, תני לנו ארוחה

כדי שהבחורה לא תהיה רעבה

הטוחנות מאכילה את הנבל ואחר־כך באה טרגדיה משפחתית:

הטוחנים קמו בבוקר

ועל הדלת היה כתוב

בתכם, אנא־ננה,

כבר בתולה טהורה איננה.

קול זמרתו של שווייק היה רווי כל־כך עד שהלשכה התעוררה לחיים: הרס"ר־השלם ואנייק הקיץ משנתו ושאל מה השעה.

“לפני רגע היתה תרועת־השכמה.”

“אז אקום רק אחרי הקפה,” החליט ואנייק, שמימיו לא אצה לו השעה. “ממילא היום יעשו מהומות ויירדו לחיינו ויריצו אותנו לחינם כמו אתמול עם השימורים…”

ואנייק פיהק ושאל, אם דיבר אחרי שחזר הביתה.

“רק קצת על העוקם,” אמר שווייק. “דיברת על כזמן משהו על איזה צורות, שצורה היא לא צורה ושמה שלא צורה היא כן צורה, ושוב שהצורה הזו היא לא צורה. אבל מזה התעייפת מהר והתחלת לנחור כמו מנסרה.”

השתתק שווייק, פנה אל הדלת וחזר אל דרגש הרס"ר־השלם. עמד ואמר:

“מה שנוגע לי, אדוני, כששמעתי אותך מדבר כל הזמן על איזה צורות, נזכרתי באחד, זאטקה, עובד בחברת הגאז. הוא עבד בתחנת הגאז בלֶטנה, היה מדליק ומכבה את פנסי הרחוב. היה זה אדם משכיל והיה הולך לכל מיני מסבאות בלטנה, מפני שהשתעמם בין ההדלקה לכיבוי ואחר־כך בבוקר בתחנת הגאז דיבר בדיוק כמוך, רק שהוא היה אומר: ‘קוביה היא זוויתית, לכן הקוביה בעלת זוויות.’ אני שמעתי את זה במו־אזני כשהביא אותו שוטר שיכור בגלל זיהום הרחוב לתחנת הגאז במקום לתחנת המשטרה.”

“ואחר־כך,” אמר שווייק בשקט, “בא על זאטקה סוף מר מאוד. הוא הצטרף לעדת המאמינים של מאריה הבתולה והלך עם הבתולות הזקנות הצדקניות לשמוע את הדרשות של הכומר יֶמֶלקה בכנסיית איגנאץ הקדוש בכיכר קארל. וכשהיו המיסיונרים בתוך כנסיית איגנאץ הקדוש שכח לכבות את הפנסים ברובע שלו והם דלקו בלי הפסק שלושה ימים ושלושה לילות.”

“זה היה רע מאוד,” המשיך שווייק, "כשאדם מתחיל פתאום להתעסק בפילוסופיה. מזה נודף תמיד ריח של מה שקוראים ‘דליריוּם טמֶמֶנס’. לפני שנים העבירו אלינו מהגדוד ה־75 אחד, רב־סרן בליהֶר. ההוא תמיד אסף את כולנו פעם בחודש, העמיד אותנו בריבוע והשמיע את הירהוריו על משמעת צבאית. ההוא שתה אך ורק סליבוביץ. ‘כל קצין, חיילים,’ היה אומר בחצר הקסרקטין, ‘הוא מטבע בריאתו יצור מושלם, שיש לו פי מאה מאשר לכולם יחד. משהו מושלם יותר מקצין, חיילים, לא יכולים אתם כלל לתאר לעצמכם, אפילו תחשבו על כך כל ימי חייכם. כל קצין הוא יצור חיוני, ואילו אתם, חיילים, רק יצורים מקריים. אתם יכולים להתקיים, אבל לא בהכרח. אם תפרוץ מלחמה, חיילים, ואתם תיפלו למען הקיסר ירום הודו, טוב, זה לא ישנה הרבה. אבל אילו נפל קודם הקצין שלכם, הייתם רק רואים כמה אתם תלויים בו ואיזו אבידה היא זאת. הקצין חייב להתקיים וכל קיומכם רק בזכות הקצינים. הוא מקורכם. אתם לא יכולים בלעדיו. אתם בלי מרות צבאית אפילו לא יכולים להפליץ. לכם, חיילים, הקצין הוא חוק מוסרי, אם זה מובן ואם לא. ומכיוון שכל חוק דורש את המחוקק שלו, הרי זה הקצין, שאתם, חיילים, חייבים להרגיש כלפיו ומרגישים כלפיו מרות מוחלטת ואתם חייבים למלא ללא תנאי אחרי כל פקודותיו, ואפילו אם זה לא מוצא חן בעיניכם.’

אחר־כך פעם, כשסיים את הנאום שלו, הלך מסביב לריבוע ושאל אחד־אחד: ‘מה אתה מרגיש כששתית יותר מדי?’

הם נתנו תשובות מבולבלות כאלה, שאף פעם לא שתו יותר מדי או שאחרי כל שתייה יתרה הקיאו. אחד אמר שהוא מרגיש שהוא מרותק למחנה וכולי. רב־סרן בליהר ציווה על כל אלה לצאת מן השורות ואמר שאחרי־הצהריים יעשו כפיפות־ברך בחצר כעונש על כך שלא ידעו לומר בדיוק איך שהם מרגישים. לפני שבא תורי נזכרתי בדברים שעליהם שוחח אתנו בפעם הקודמת, וכשהגיע אלי אמרתי לו בשקט־בשקט:

‘מודיע בהכנעה, אדוני, כשאני שותה יותר מדי, אני מרגיש איזה אי־שקט, פחד ומוסר־כליות. אבל אם אני מקבל חופשה ואני חוזר בזמן לקסרקטין, תופסת אותי איזו שלווה ואיזו הרגשת נחת פנימית זוחלת עלי.’

כל העומדים מסביב צחקו ורב־סרן בליהר צעק עלי: ‘עליך, מנוול’ זוחלים, לכל היותר, הפשפשים, כשאתה נוחר על הדרגש. הנבזה הזה עוד עושה צחוק מאתנו.'

ועל זה קיבלתי עונש כפיתה. ממש תענוג."

“אחרת זה לא הולך בצבא,” אמר הרס"ר־השלם והתמתח על מיטתו בעצלתיים. “זה כבר הפך למנהג. תענה מה שתענה, תעשה מה שתעשה, תמיד מוכרחה איזה עננה להיות תלויה מעל ראשך והרעמים צריכים לרעום. בלי זה אין משמעת.”

“יפה אמרת,” ענה שווייק. "לא אשכח לעולם, איך שהכניסו את הטוראי פֵּק למחבוש. הסרן בפלוגה היה אחד ששמו מוֹץ והוא אסף את הטירונים ושאל כל אחד מאין הוא.

‘טירונים ירוקים ארורים שכמוכם,’ הוא אומר להם, ‘אתם צריכים ללמוד לענות במלים ברורות, בדיוק, כמו שמצליפים בשוט. ובכן, אנחנו מתחילים. מאין אתה, פֵּך?’ פך היה אדם אינטליגנטי וענה: ‘מדוֹלני בוֹסוֹב, אוּנטרבאוצן, 267 בתים, 1936 תושבים צ’כים, מחוז ייצ’ין, נפת סוֹבוֹדקה, לשעבר אחוזת קוֹסט, כנסיית־הקהילה על שם קתרינה הקדושה, נבנתה במאה ה־14, שופצה על־ידי הרוזן ואצלאב וראטיסלאב נווֹליצקי, בית־ספר, דואר, טלגראף, תחנה של מסילת־הברזל הצ’כית המסחרית, בית־חרושת לסוכר, טחנה ומנסרה, חווה בודדת, ששמה ואלכה, ששה ירידים לשנה.’ בו ברגע קפץ עליו סגן מוֹץ והתחיל להחטיף מכה אחרי השניה וצווח: ‘הנה לך יריד שנתי אחד, הנה לך שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי.’ ופך, למרות שהיה רק טירון, הובא לבירור לפני מפקד הגדוד. בלשכה היתה אז חבורת ליצנים והם רשמו, שהוא הולך לבירור בגלל הירידים השנתיים בדוֹלני בוֹסוֹב. מפקד הגדוד היה אז רב־סרן רוֹהֶל. ‘ובכן, במה העניין?’ שאל את פך. וזה פתח: 'מודיע בהכנעה, אדוני, שבדוֹלני בוֹסוֹב יש ששה ירידים בשנה. אז צווח עליו רב־סרן רוהל, רקע ברגליים ומיד ציווה להוביל אותו לאגף המשוגעים בבית־החולים הצבאי. מאז היה פך החייל הכי־גרוע וחטף עונשים בלי סוף."

“קשה לחנך חיילים,” אמר הרס"ר־השלם ואנייק ופיהק. “חייל שלא קיבל עונש בצבא הוא לא חייל. אולי בימות שלום נהוג שחייל שגומר את שירותו בלי עונש יש לו עדיפות בשירות הממשלתי, אבל עכשיו דווקא החיילים הכי־גרועים, שבימות־שלום לא יצאו מן המחבוש, הם בימות המלחמה החיילים הכי־טובים. אני זוכר את החייל הרגלי סילוואנוּס מן הפלוגה הקרבית השמינית. זה היה מקבל לפני המלחמה עונש אחרי עונש, ואיזה עונשים! הוא לא התבייש לגנוב מהחברים שלו את הפרוטה האחרונה. אבל כשהגיע לקרב, היה הראשון שחתך את התיל, לקח בשבי שלושה חיילים, ואחד מהם הרג בדרך, מפני שהיה חשוד בעיניו. הוא זכה במדליית כסף, קיבל שני כוכבים ולולא תלו אותו על יד דוּקלה, היה יכול להגיע מזמן לדרגת סמל ראשון. אבל הם היו מוכרחים לתלות אותו, כיוון שבשעת קרב אחד התנדב לפעולת סיור ופטרול מגדוד אחר תפס אותו מכייס גופות. מצאו אצלו שמונים שעונים והמון טבעות. אז תלו אותו במטה הבריגאדה.”

“זה מוכיח לך,” העיר שווייק בחכמה, “שכל חייל צריך לכבוש לו את המקום שלו בכוחות עצמו.”

הטלפון צלצל. הרס"ר־השלם ניגש אל הטלפון ואפשר היה לשמוע את קולו של סרן לוקאש שואל, מה על השימורים. אחר־כך אפשר היה לשמוע נזיפות.

“באמת, אדוני, הם אינם!” צעק ואנייק לתוך הטלפון. “מנין יקחו אותם? הם רק קיימים בדמיון של האפסנאות. מיותר לגמרי היה לשלוח את האנשים אל המחסן. רציתי לומר לך את זה בטלפון – שאני הייתי בקאנטינה? מי אמר את זה? הטבח האוקולטיסט ממטבח הקצינים? כן, הרשיתי לעצמי להתעכב שם. אתה יודע, אדוני, איך הגדיר האוקולטיסט ההוא את בהלת השימורים: ‘אימת הלא־נולד!’ לא, אדוני, בהחלט לא, אני לגמרי מפוכח. מה עושה שווייק? הוא כאן. לקרוא לו?”

“שווייק, גש אל הטלפון!” אמר הרס"ר־השלם והוסיף בשקט: “ואם ישאל אותך, איך חזרתי, תאמר לו, שלגמרי בסדר.”

שוויק ליד הטלפון: “פה שווייק, מודיע בהכנעה, אדוני.”

“שמע שווייק, מה בעניין השימורים? הכל בסדר?”

“הם לא קיימים, אדוני, אפילו אין להם זכר.”

“שווייק, אני רוצה שתתייצב אצלי כל בוקר כל עוד אני במחנה. בזמן הנסיעה תהיה כל הזמן לצידי. מה עשית בלילה?”

“ישבתי ליד הטלפון כל הלילה.”

“היה משהו חדש?”

“היה אדוני.”

“שווייק, אל תתחיל שוב בשטויות שלך. מישהו הודיע משהו חשוב?”

“כן, הודיעו, אדוני, אבל רק לשעה תשע. לא רציתי להפריע לך, אדוני, זה לא היה עולה על דעתי.”

“לעזאזל, תאמר לי, מה הדבר החשוב לשעה תשע?”

“טלפונוגראמה, אדוני.”

“אני לא מבין אותך, שווייק.”

“רשמתי את הכל, אדוני: ‘קבל טלפונוגראמה. מי על־יד הטלפון. רשמת? קרא’ או משהו כזה.”

“לכל הרוחות, שווייק, אתה צרה צרורה. תאמר לי את התוכן או שאני תופס אותך ונותן לך מכה הגונה. ובכן, מה העניין?”

“שוב איזו התייעצות, אדוני. הבוקר בשעה תשע, אצל האדון האלוף־משנה. רציתי להעיר אותך בלילה, אבל אחר־כך התחרטתי.”

“ישמור אותך אלוהים, אם היית מעז להעיר אותי בגלל כל שטות, כשזה יכול לחכות עד הבוקר. שוב איזו התייעצות! יקח השד את כולם! תלֵה את השפופרת וקרא לי את ואנייק לטלפון!”

הרס"ר־השלם ואנייק ליד הטלפון: “רֶכנוּנגס פֶלדוֶבּל ואנייק, הֶר אוֹבּרלוֹיטנאנט.”

“ואנייק, תמצא לי מיד משרת אחר. המנוול באלאון זלל בלילה את כל השוקולדה שלי. לכפות אותו? לא! נשלח אותו אל החובשים. האדם הזה כמו הר, הוא יכול להוציא פצועים מקו האש. אשלח אותו מיד אליך. מסור על כך ללשכת הגדוד ותחזור מיד לפלוגה. אתה חושב שנזוז בקרוב?”

“לא צריך למהר, אדוני. כשהיינו צריכים לצאת עם הפלוגה הקרבית התשיעית משכו אותנו באף ארבעה ימים שלמים. עם השמינית זה היה אותו הדבר בדיוק. רק עם העשירית זה היה קצת יותר טוב. אז היינו בכוננות. בצהריים קיבלנו את הפקודה ובערב נסענו. אבל אחר־כך הריצו אותנו לאורך כל הונגריה ולא ידעו לאיזה חור בשדה־הקרב לדחוף אותנו.”

מיום שנתמנה סרן לוקאש מפקד הפלוגה הקרבית ה־11, היה שרוי במצב הנקרא “סינקרטיזם,” ופירושו של מונח זה בפילוסופיה הוא, שניסה ליישב סתירות מושגיות בפשרות עד שנתמזגו הדעות.

“נכון, יכול להיות, ככה זה. ובכן, אינך חושב שניסע היום? בשעה תשע יש לנו התייעצות עם אלוף־המשנה. אגב, אתה יודע שאתה הרס”ר התורן? אני רק אומר לך. עכשיו תברר בשבילי… חכה, מה אתה צריך לברר?… רשימת הנגדים שתכיל פרטים על אורך שירותם… אחר־כך מלאי הפלוגה. לאום? כן, כן, גם זה… אבל העיקר, שלח את המשרת החדש… מה על רב־טוראי פלֵשנר לעשות היום עם החיילים? הכנות ליציאה. חשבונות? אבוא לחתום עליהם אחרי ארוחת־הצהריים. אל תיתן לאיש לצאת העירה. לקאנטינה בתוך המחנה? אחרי הארוחה, לא יותר משעה… עכשיו קרא לי את שווייק!"

“שווייק, אתה נשאר בינתיים ליד הטלפון.”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שעוד לא שתיתי קפה.”

“אם כן, תביא לעצמך קפה ותישאר ליד הטלפון עד שאקרא לך. אתה יודע, מה זה שרת פלוגתי.”

“זה משהו שרָץ, אדוני.”

“ובכן, תהיה במקומך עד שאקרא לך. אמור עוד פעם לוואנייק שיחפש בשבילי איזה משרת. שווייק, האלו, איפה אתה?”

“כאן, אדוני, כרגע הביאו קפה.”

“שווייק, האלו!”

“אני שומע, אדוני, הקפה קר לגמרי.”

“אתה כבר יודע היטב, מה זה משרת, שווייק. תבדוק אותו ואחר־כך תודיע לי מה טיבו. עכשיו תלה את השפופרת!”

ואנייק שגמע קפה שחור והוסיף עליו רום מתוך בקבוק שעליו הכתובת ‘דיו’ (לשם זהירות), הסתכל בשווייק ואמר: “הסרן שלך צועק כהוגן לתוך הטלפון. הבנתי כל מלה. אתה, שווייק, והסרן כנראה מכרים טובים.”

“אנחנו יד אחת,” אמר שווייק, “יד רוחצת יד. כבר עשינו הרבה ביחד. כמה פעמים כבר רצו להפריד בינינו, אבל בכל פעם שוב נפגשנו. הוא תמיד סומך עלי בכל דבר, ולפעמים אני בעצמי מתפלא. בטח שמעת שאני צריך להזכיר לך עוד פעם, שתמצא איזה משרת חדש בשבילו ושאני צריך לבדוק אותו ולתת עליו חוות־דעת. הסרן לא מוכן לקבל כל אחד.”

*

אלוף־משנה שרדר זימן אליו את כל קציני הגדוד הקרבי ושוב עשה זאת בהתלהבות רבה כדי שיוכל לשאת את דברו באזניהם. ולא זו בלבד אלא שגם היה צורך להגיע להחלטה בפרשת מארֶק, המתנדב־לשנה שסירב לנקות בתי־כיסא ולכן שלח אותו אלוף־משנה שרדר אל בית־הדין הדיוויזיוני בעווֹן מרידה.

מארק הובא אמש מבית־הדין הדיוויזיוני אל תחנת המשמר הראשית ושם הוחזק במשך הלילה. יחד עמו נמסר ללשכת הגדוד מכתב מטעם בית־הדין הדיוויזיוני, מכתב מבולבל מאוד המדגיש, שבמקרה זה לא מדובר במרידה ממש, מאחר שמתנדבים־לשנה אינם חייבים לנקות בתי־כיסא, אלא שמדובר ב“הפרת משמעת” ועבירה זו אפשר לכפר עליה בהתנהגות טובה בשדה־הקרב. מסיבה זו הנאשם, המתנדב־לשנה מארק, מוחזר בזה אל גדודו והחקירה בעניין הפרת המשמעת נפסקת עד סוף המלחמה, או שתחודש במקרה של עבירה נוספת מצד המתנדב־לשנה מארק.

אחר־כך היה כאן עוד מקרה. יחד עם המתנדב־לשנה מארק הובא מבית־הדין הדיוויזיוני אל תחנת המשמר הראשית הסמל המדומה טֶבֶלֶס. לא מכבר הופיע בגדוד, שאליו נשלח מבית־החולים בזאגרב. היו לו מדליית כסף וכן תגי מתנדב־לשנה ושלושה כוכבים. הוא סיפר על מעשי הגבורה של הפלוגה הקרבית הששית בסרביה ואמר, שרק הוא לבדו נותר ממנה לפליטה. בשעת חקירה הוברר, שבתחילת המלחמה אמנם היה בפלוגה הקרבית הששית איזה טבלס, אך הלה לא היו לו שום זכויות של מתנדב־לשנה. עתה ביקשו מידע מהבריגדה, שאליה צורפה הפלוגה הקרבית הששית ב־2 בדצמבר 1914 בעת הנסיגה מבלגראד והוברר שברשימת מקבלי מדליות הכסף והמומלצים לקבלתה אין שום טבלס. לא ניתן לברר את השאלה, אם באמת החייל הרגלי הועלה בעת המערכה ליד בלגראד לדרגת טוראי ראשון, משום שכל הפלוגה הקרבית הששית על כל קציניהם אבדה סמוך לכנסיית סאבא הקדוש בבלגראד. בבית־הדין הדיוויזיוני אמר טבלס להגנתו, שבאמת הובטחה לו מדליית הכסף הגדולה ולכן קנה מדלייה כזו מאיזה בוסני בבית החולים. ואשר לתגי המתנדב־לשנה, אותם חיבר למדיו בשעה שהיה בגילופין והוא הוסיף לענוד אותם כי היה שיכור כל הזמן, משום שגופו נחלש מחמת דיזנטריה.

כשהחלה ההתייעצות, עוד לפני הדיון בשני המקרים הללו, פתח אלוף־משנה שרדר והודיע, שהמגע ביניהם צריך להיות תכוף יותר לקראת היציאה המתקרבת. הוא קיבל הודעה מהבריגאדה, שצפויות פקודות ממטה הדיוויזיה. האנשים חייבים להיות בכוננות, ועל מפקדי הפלוגות לוודא שלא ייעדר איש. אחר־כך חזר עוד פעם אחת על כל מה שאמר אתמול. שוב סקר את מאורעות המלחמה ואמר שבצבא אסור לדכא רוח־קרב ויזמת לחימה.

לפניו על השולחן היתה פרושה מפת הקרבות ובה דגלונים נעוצים בסיכות, אך הדגלונים היו מעורבבים והקווים מוסטים ממקומם. כמה דגלונים וסיכות התגוללו מתחת לשולחן.

את שדה־הקרב כולו החריב בלילה חתול שהחזיקו הפקידים בלשכת הגדוד, ואותו חתול, כיוון שעשה את צרכיו על גבי שדה־הקרב האוסטרי־הונגרי ורצה לקבור את החרא, תלש את הדגלונים ומרח את הצואה על כל העמדות, טינף את כל החזיתות ואת ראשי הגשר וזיהם את כל הגייסות.

אלוף־משנה שרדר היה קצר ראוּת עד מאד.

קציני הגדוד הקרבי עקבו ברוב־עניין אחרי אצבעו של אלוף־משנה שרדר, שהלכה והתקרבה אל התלוליות הקטנות.

“מכאן רבותי, לסוֹקאל שעל הבוּג,” והזיז את אצבעו לפי הזכרון לעבר הקארפאטים. בשעת מעשה תקע את האצבע לתוך אחת התלוליות, שבעזרתן הפך החתול את מפת שדה־הקרב למפת תבליט.

“מה הדבר הזה, רבותי?” שאל בתמהון כשנדבק משהו לאצבעו.

“כנראה, צואת חתולים, אדוני,” אמר רב־סרן זאגנר בשם כולם באדיבות רבה.

אלוף־משנה שרדר אץ אל הלשכה הסמוכה ומשם בקעו קולות רעמים ואיומים נוראים שיצווה עליהם ללקק את כל הטינופת של החתול.

החקירה היתה קצרה. הוברר שהלבלר הצעיר צוויבּלפיש הוא שהביא לפני שבועיים את החתול ללשכה. משנקבעה עובדה זו, ארז צוויבלפיש את מיטלטליו והלבלר הובילוֹ אל חדר־המשמר כדי שיישב שם במעצר עד לפקודה חדשה מאת אלוף־המשנה.

בכך, בעצם, נסתימה ההתייעצות כולה. כשחזר אלוף־משנה שרדר, סמוך־פנים, אל הקצינים, שכח שעליו עוד לדון בגורל המתנדב־לשנה מארק והסמל המדומה טבלס.

אמר קצרות: “אבקש מכם, רבותי הקצינים, להיות במצב כוננות ולחכות להוראות ולפקודות נוספות.”

וכך נשארו המתנדב־לשנה וטבלס בחדר־המשמר, וכשהצטרף אליהם אחר־כך צוויבלפיש, יכלו לשחק “מאריאש”, ואחרי משחק ה“מאריאש” הטרידו את שומריהם בדרישה שיתפסו את הפרעושים שעל מזרניהם.

אחר־כך נדחף אליהם עוד רב־טוראי פֶּרואוטקה מהפלוגה הקרבית ה־13, שנעלם לאחר שפשטה אמש השמועה במחנה, כי יוצאים לחזית, ונתגלה רק בבוקר על־ידי פטרול ב“שושנה הלבנה” בברוּק. הוא טען להגנתו, שלפני היציאה רצה לראות את החממות המפורסמות של הרוזן האראך שליד ברוק ובדרך חזרה תעה ורק בבוקר הצליח להגיע באפיסת־כוחות גמורה אל “השושנה הלבנה.”

(לאמיתו של דבר, שכב שם בלילה עם רוז’אנקה המלצרית.)

*

המצב לא היה ברור: יוצאים או לא יוצאים? שווייק ליד הטלפון בלשכת הפלוגה הקרבית ה־11 שמע דעות שונות, פסימיות ואופטימיות. מהפלוגה הקרבית ה־12 טלפנו שמישהו במשרד שמע, שמחכים לאימוני־ירי בדמויות נעות, ושלא ייצאו אלא אחרי אימוני־ירי בתנאי־קרב. הפלוגה הקרבית ה־13 לא היתה שותפה לדעה אופטימית זו והודיעה בטלפון שרב־טוראי האווליק חזר עתה מהעיר והוא שמע מפי עובד מסילת הברזל, שהקרונות כבר עומדים בתחנה.

ואנייק חטף את השפופרת מידו של שווייק וצווח ברגזה, שעובדי הרכבת אין להם שום מושג ושלפני רגע היה בלשכת הגדוד.

שווייק התמיד על משמרתו ליד הטלפון במסירוּת־אמת ועל כל השאלות “מה חדש?” ענה, שעדיין לא ידוע שום דבר בטוח.

כך גם ענה על שאלתו של סרן לוקאש.

“מה חדש אצלכם?”

“עדיין לא ידוע שום דבר בטוח,” ענה שווייק דרך־שיגרה.

“אדיוט, תלה את השפופרת.”

אחר־כך הגיעו כמה וכמה טלפונוגראמות ששווייק קיבל אותן אחרי אי־הבנות ממושכות. קודם־כל נתקבל המברק בנוגע לחיסונים שלא היה אפשר להכתיב אותו בלילה, משום ששווייק נרדם ולא תלה את השפופרת.

אחריו בא באיחור המברק בנוגע לשימורים, שתכנו כבר הובהר אמש. לבסוף נשלחה טלפונוגראמה אל כל הגדודים והפלוגות ושאר היחידות:

העתק מברק מס' 75692 מהבריגאדה. הוראה מס' 172 מהבריגאדה. בדו"חות על ניהול מטבחי־השדה יש למנות את המזון שנצרך לפי סדר זה: 1 בשר, 2 שימורים, 3 ירקות טריים, 4 ירקות מיובשים, 5 אורז, 6 מאקארוני, 7 גריסי־פנינה וסולת, 8 תפוחי־אדמה.

במקום ההוראה הקודמת: 4 ירקות מיובשים, 5 ירקות טריים.

כשקרא שווייק את נוסח המברק באזני הרס"ר־השלם, הצהיר ואנייק חגיגית. שטלפונוגראמות כאלה זורקים ישר למחראות:

“את זה המציא איזה מטומטם במטה, ועכשיו זה עובר לכל הדיוויזיות, הבריגאדות והגדודים.”

אחר־כך קיבל שווייק עוד מברק, שהוכתב לו במהירות כה רבה עד שהספיק לרשום בפנקס רק מה שנשמע כצופן:

“כתוצאה ויתר דיוק ניתן היתר או באותו עניין מצד שני בכל אופן לספק.”

“כל זה הבלים,” אמר ואנייק כשעמד שווייק תוהה על מה שרשם וקרא את הדברים שלוש פעמים זו אחר זו. “הכל שטויות, אם כי מי יודע? אולי זה צופן. אבל אנחנו בפלוגה לא ערוכים בשביל זה. גם את זה אפשר לזרוק.”

“גם אני חושב,” אמר שווייק, “שאילו היינו מודיעים לסרן לוקאש שהוא צריך כתוצאה ליתר דיוק ניתן היה באותו עניין מצד שני – בכל אופן לספק – היה עלול להיעלב.”

“יש אנשים רגישים נורא,” המשיך שווייק ונשתקע שוב בזכרונות. “פעם אחת נסעתי בחשמלית בוויסוצ’אני למרכז העיר ובליבן עלה לקרון איזה אדון נובוטני. ברגע שהכרתי אותו, ניגשתי אליו במעבר ופתחתי בשיחה אתו ואמרתי ששנינו מדראז’וב. אבל הוא נתן עלי צעקה, שלא אטריד אותו ושהוא לא מכיר אותי. אבל אני התחלתי להסביר, שרק ייזכר, איך כשהייתי ילד הלכתי אליו עם אמי ששמה אנטוניה ושאבא נקרא פרוקופ והיה מפקח על אחוזה. גם אחרי זה לא היה מוכן לשמוע שאנו מכירים. אז מסרתי לו פרטים נוספים, שבדראז’וב היו שני נובוטני, אחד טוֹנדה ואחד יוזף, ושהוא יוזף, ושעליו כתבו לי מדראז’וב שירה באשתו אחרי שגערה בו בגלל ששתה. אז הרים את היד, אני זזתי הצידה והוא שבר את השמשה הקדמית – זו הגדולה שלפני הקונדוקטור. אז הוציאו אותנו מהחשמלית, הובילו אותנו לתחנת המשטרה ושם התברר שהיה מגורה כל כך כיוון ששמו בכלל לא יוזף נובוטני אלא אדוארד דוֹבראווה והוא בא ממונטגומרי בארצות־הברית כדי לבקר כאן את קרובי המשפחה שלו.”

הטלפון הפסיק את סיפורו וקול צרוד מיחידת מכונות־היריה שוב שאל “האם יוצאים? אומרים שבבוקר תהיה התייעצות אצל אלוף־המשנה.”

בדלת הופיע פרצופו החיוור של הצוער ביגלר, המטומטם שבאנשים הפלוגה, משום שבבית־ספר למתנדבים־לשנה ניסה לעשות רושם בידיעותיו. הוא נתן סימן לואנייק שייצא אתו לפרוזדור ושם שוחח אתו שיחה ארוכה.

כשחזר ואנייק, חייך בבוז.

“חמור בריבוע,” אמר לשווייק. “אני אומר לך, יש בפלוגה שלנו טיפוסים! גם הוא היה בהתייעצות וכשהתפזרו הורה אלוף־המשנה שכל מפקדי המחלקות יעשו בדיקת רובים ושיקפידו מאוד. ועכשיו הוא בא לשאול אותי, אם לכפות את ז’לאבֶּק, כיון שזה ניקה את הרובה שלו בנפט.”

ואנייק רתח.

“על שטות כזו הוא בא לשאול אותי, כשהוא יודע שיוצאים לחזית. הרי גם הסרן שקל אתמול הרבה זמן, אם לכפות את המשרת שלו ואמרתי לאפרוח הזה שישקול טוב־טוב, לפני שהוא מחליט להתנהג עם חיילים כמו עם חיות.”

“כשאתה כבר מדבר על משרת,” אמר שווייק, “אולי אתה יודע, אם כבר נמצא אחד בשביל האדון הסרן?”

“תחשוב קצת, בן אדם,” אמר ואנייק, “לכל דבר יש זמן. דרך אגב, אני חושב שהסרן עוד יתרגל לבאלאון. פה ושם יזלול לו משהו, וגם זה ייפסק כשנגיע לחזית. שם לעתים קרובות לשניהם לא יהיה מה לאכול. אם אני אומר שבאלאון נשאר – אז זהו זה. זו אחריותי ולסרן אין מה להגיד כאן. רק לא בחפזון.”

ואנייק שוב שכב על המיטה ואמר: “שווייק, ספר לי עוד איזו מעשיה מחיי הצבא.”

“למה לא?” ענה שווייק, “אבל אני מפחד, שבינתיים יצלצל אלינו מישהו.”

“אז תיפטר מזה, שווייק, תנתק את הקו או תוריד את השפופרת.”

“טוב,” אמר שווייק והוריד את השפופרת. “אני אספר לך משהו שמתאים למצב שלנו עכשיו, רק שאז במקום מלחמה אמיתית היו רק תמרונים, אבל גם אז היתה מהומה כמו היום, מפני שלא ידעו מתי יוצאים מהמחנה. שירת אתי אז איזה שיץ מפוז’יצ’י, אדם הגון, אבל אדוק מאוד ופחדן. הוא תיאר לעצמו שתמרונים הם משהו איום, שאנשים נופלים שם מתוך צמא והחובשים אוספים אותם בזמן הצעידה כמו זבובים. לכן שתה ליתר בטחון לפני שיצאנו לדרך, וכשיצאנו והגענו למנישֶק, אמר: ‘אני, בחורים, לא אחזיק מעמד, אותי רק יציל אלוהים.’ אחר־כך הגענו עד להוֹז’וֹביצה ושם היתה לנו מנוחה של יומיים, כיוון שנפלה איזו טעות. התקדמנו כל־כך מהר, יחד עם שאר הגדודים, שהיינו יכולים לקחת בשבי את כל מפקדת האויב והיה יכול להיות בזיון גדול, כי לפי התכנית אנחנו היינו צריכים להפסיד והאויב היה צריך לנצח, כיוון שאצל האויב היה איזה ארכידוכס מסכן. אז שיץ זה עשה ככה: כשחנינו, הרים רגליים והלך לקנות משהו באיזה כפר על־יד הוז’וֹביצה וחזר למחנה רק בצהריים. היה חם והוא היה ספוג כהוגן ובדרך ראה עמוד ועל העמוד היה ארון־זכוכית קטן ובתוכו פסלון של יוחנן הקודש מנֵפוֹמוֹק. אז התפלל לפני יוחנן הקדוש ואמר לו: ‘בטח חם לך. אילו לפחות, היה לך משהו לשתות. אתה עומד פה בשמש ומזיע כל הזמן.’ אז הוציא את המימיה, לגם לגימה ואמר: ‘שמרתי גם לך לגימה, יוחנן הקדוש מנפוֹמוֹק.’ אבל הוא נבהל והריק את הכל וליוחנן הקדוש שוב לא נשאר כלום. ‘ישו מאריה,’ אמר, ‘יוחנן הקדוש, על זה אתה חייב לסלוח לי. אני אתקן את זה. אקח אותך אתי למחנה ושם אשקה אותך כיד־המלך, עד שלא תוכל לעמוד על הרגליים.’ ושיץ הטוב, מרוב רחמים על יוחנן הקדוש מנפומוק, שבר את הזכוכית, הוציא את הפסלון הקדוש ותחב אותו מתחת לחולצה שלו וסחב אותו למחנה. אחר־כך ישן אתו יוחנן הקדוש על הקש. הוא סחב אותו בתרמיל שלו כשיצאנו למסעות, והיה לו מזל גדול בקלפים. בכל פעם שעשינו חנייה, הוא ניצח. עד שהגענו למחוז פראכן והתעכבנו בדראהֵניצה. והוא הפסיד את המכנסיים. כשיצאנו בבוקר לדרך, היה יוחנן הקדוש מנפומוק תלוי על עץ־אגסים בצד הכביש. ובכן, זו המעשיה, ועכשיו אני תולה שוב את השפופרת במקומה.”

ושוב העביר הטלפון את הרטט של הפעלתנות עצבנית חדשה, לאחר שהושבתה ההארמוניה השלווה של המחנה.

בינתיים היה סרן לוקאש בחדרו שקוע בעיון בצופן שקיבל ממטה הגדוד יחד עם הוראות כיצד לפענחו, ובאותה שעה ניסה לפענח את השדר המוצפן בעניין הכיוון שבו על הגדוד הקרבי להתקדם אל גבול גאליציה (אטאפה ראשונה):

7217 – 1238 – 475 – 35/2121 = מוֹשוֹן

8922 – 375 – 7282 = ראבּ

4432 – 1238 – 7217 – 35 – 8922 – 35 = קומארנו

7282 – 9299 – 310 – 375 – 7881 – 298 – 475 – 7979 = בודאפשט

בשעת פענוח הצופן נאנח סרן לוקאש: “השד ידפוק את כל העסק.”

חלק שלישי מפלה לתפארת

1. דרך הונגריה

סוף־סוף זכו כולם לרגע שנדחסו לתוך הקרונות, 48 איש לכל 8 סוסים. מובן מאליו, שלסוסים היתה זאת נסיעה נוחה יותר מלאנשים, שכן יכלו לישון בעמידה, אבל זה היה באמת היינו־הך. רכבת צבאית הסיעה עדר בני־אדם לגאליציה אל בית־המטבחיים.

בכל זאת הוקל איכשהו ליצורים הללו. כשזזה הרכבת, היה בכך משהו ממשי, ואילו עד אז היתה אי־הוודאות המעיקה, החרדה אם נוסעים היום, מחר או מחרתיים. אחדים הרגישו את עצמם כנידונים למוות המחכים באימה לבוא התליין. ועתה נרגעו: הכל מאחוריהם.

לכן צווח חייל אחד מן הקרון כמטורף: “נוסעים, נוסעים!”

הרס"ר־השלם ואנייק צדק בהחלט כשאמר לשווייק שאין צורך למהר.

עד שהגיע רגע הכניסה לקרונות, עברו כמה ימים שבהם לא פסקו הדיבורים על שימורים. ואנייק בעל הנסיון הצהיר, שהכל רק דמיון. איזה שימורים? אולי תהיה מיסת שדה, שהרי נערכה גם כשיצא הגדוד הקרבי הקודם. במקרה שמחלקים שימורים – מתבטלת המיסה. במקרה ההפוך מיסת־השדה היא תחליף לשימורים.

וכך, במקום שימורי גולאש, הופיע הכומר הצבאי הראשי איבּל והרג שלושה זבובים במכה אחת, הוא ערך בבת אחת מיסת־שדה לשלושה גדודים קרביים. שניים מהם בירך בצאתם לסרביה ואחד בדרכו לרוסיה.

במעמד זה נשא נאום נלהב מאוד וניכר היה שאסף את החומר מלוחות־שנה צבאיים. ועד כדי כך היה הנאום נוגע־ללב, ששווייק נזכר בו כשנסע למוֹשון עם ואנייק בקרון שנהפך למשרד מאולתר. אמר לוואנייק: “זה היה יפה מאוד, כשאמר הכומר הצבאי, שהיום נוטה לערוב והשמש עם קרני־הפז שלה שוקעת מאחורי ההרים, ובשדה הקרב יישמעו, כפי שהוא אמר, הנשימה האחרונה של הגוססים, חרחורי־המוות של הסוסים שנפלו, גניחות הפצועים וזעקות התושבים כאשר בתים עולים באש לעיניהם. אני נהנה כשאנשים מקשקשים ככה בריבוע.”

ואנייק הנהן בראשו: “היה זה דבר מרַגש נורא.”

“זה היה דבר נהדר ומאלף מאוד,” אמר שווייק. “אני זוכר את זה מצויין, וכשאחזור מהמלחמה אספר את זה ב’גביע'. כשדיבר הכומר הצבאי אלינו, פשק את הרגליים שלו כד כדי כך שפחדתי שאחת הטלפיים תישמט לו והוא יפול על מזבח־השדה וישבור את פדחתו על כלי־הראווה. הוא נתן לנו דוגמה נפלאה כל־כך מתולדות הצבא שלנו, כאשר עוד פקד עליו ראדֶצקי ודמדומי השקיעה התמזגו באש שעלתה מן האסמים הבוערים בשדה הקרב. ממש כאילו הוא ראה את זה במו־עיניו.”

באותו היום כבר היה הכומר הצבאי איבל בווינה ושוב סיפר לגדוד קרבי אחר אותה מעשיה נוגעת־עד־לב שהזכיר שווייק ושנהנה ממנה כל־כך עד שכינה אותה “קשקוש בריבוע.”

“חיילים יקרים,” נאם הכומר הצבאי הראשי איבל, "שערו בנפשכם, שאנחנו עומדים בשנת 1848 ושהקרב ליד קוּסטוֹצה⁶² נסתיים בנצחון, לאחר שהמלך האיטלקי אלברט נאלץ כתום קרב עקשני של עשר שעות לפנות את שדה־הקטל לפני אבי צבאנו, מארשאל ראדצקי, אשר בשנת השמונים וארבע לחייו נחל נצחון מזהיר כזה.

והנה, חיילים יקרים, המצביא הישיש נעצר על גבעה לפני קוסטוצה הכבושה. סביבו היו הגנראלים הנאמנים שלו. רצינות השעה פיעמה את כל החבורה, שכן, חיילים, לא הרחק מן המארשאל נראה חייל נאבק עם מר המוות. הדגלן הפצוע, הרט, שאבריו רוסקו בשדה הכבוד, הרגיש שנח עליו מבטו של מארשאל ראדצקי. בעווית של התלהבות אחז הדגלן הפצוע האמיץ בימינוֹ המתאבנת את מדליית־הזהב. למראה המארשאל אציל־הנפש שוב החל לבו לפעום ולגופו המשותק חדרה שארית כוחו ובמאמצים על־אנושיים ניסה הגוסס לזחול אל המארשאל.

‘נוחה בשלום, חיילי הטוב!’ קרא אליו המארשאל, ירד מעל סוסו ורצה להושיט לו ידו.

‘אי אפשר, אדוני המארשאל,’ אמר החייל הגוסס. ‘שתי ידי נקטעו, אך בקשה אחת לי אליך. אמור לי את האמת לאמיתה: האם נסתיים הקרב בנצחון שלם?’

‘אכן, שלם, נערי הטוב!’ אמר הפלדמארשאל בחיבה. ‘רק צר לי שפצעיך עכרו את שמחתך.’

‘אמת, אדוני הנעלה, בא קיצי,’ אמר החייל בקול עמום וחייך חיוך נלבב. ‘האם צמא אתה?’ שאל ראדצקי. ‘היום היה מחניק, אדוני המארשאל. החום עלה לשלושים מעלות.’ מיד נטל ראדצקי את מימיית שלישו והושיט אותה לגוסס. הלה גמע גמיעה עזה. ‘ישלם האל את שכרך אלף מונים,’ קרא וניסה לנשק את יד מפקדו. ‘כמה זמן אתה משרת?’ שאל הלז. ‘למעלה מארבעים שנה, אדוני המארשאל, באספֶּרן זכיתי במדליית הזהב. גם בלייפציג הייתי. גם צלב התותחנים ניתן לי. חמש פעמים נפצעתי פצעי מוות, אבל עתה בא סופי המוחלט. אך מה גדול האושר, ומה רבה התרוממות־הנפש על אשר זכיתי ליום הזה. מה לי מוות, אם נחלנו נצחון מזהיר זה ולקיסר הושבה נחלתו.’

ברגע זה, חיילים יקרים, נשמעו מהמחנה הצלילים הנשגבים של הימנוננו ‘אל נצור הקיסר’ ו נישאו בהוד על פני שדה־הקרב. החייל שנפל ניסה להתרומם בפעם האחרונה בשעת פרידתו מהחיים.

‘תחי אוסטריה!’ קרא בהתלהבות. ‘תחי אוסטריה! אל יסוף מקרבנו השיר הנהדר הזה. יחי מצביאנו! יחי צבאנו!’

שוב רכן הגוסס על ימינוֹ של המארשאל ונשק לה. אחר צנח ואנחה חרישית אחרונה נעקרה מנשמתו האצילית. המצביא ניצב גלוי־ראש מעל גופת אחד מאמיצי החיילים.

‘סוף יפה כזה ראוי לקנאה,’ אמר המארשאל הנרגש וכבש בידו את ראשו המושפל.

'ואני מאחל לכם, חיילים יקרים, שגם אתם תזכו לסוף נעלה כזה."

וכשנזכר שווייק בנאום זה של הכומר הצבאי הראשי איבל, יכול היה בצדק להגדיר אותו כאידיוט בריבוע, בלי לפגוע בכבודו במאומה.

אחר־כך התחיל שווייק מדבר על פקודות־היום המפורסמות, שנקראו באזני החיילים לפני עלותם לקרונות. אחת היתה פקודת־יום חתומה בידי פראנץ יוזף ושניה היתה מטעם יוזף פרדינאנד, המצביא העליון של הארמיה המזרחית, ושתיהן נסבו על המאורעות במעבר דוּקלה ב־3 באפריל 1915, כששתי פלוגות של הגדוד ה־28 על קציניהן עברו אל הרוסים לקול צלילי תזמורת הגדוד. שתי הפקודות נקראו לפניהם בקול רועד, וזה לשונן:

פקודת יום מ־17 באפריל 1915

בלב דואב הנני מצווה, כי גדוד הרגלים הקיסרי־המלכותי מס' 28 יימחק מצבאי בעוון מורך־לב ובגידה. דגל הגדוד יילקח מהגדוד אשר כבודו חולל ויימסר למוזיאון הצבאי. מהיום הזה חדל להתקיים גדוד שיצא מורעל מבחינה מוסרית מן העורף, אל שדה־הקרב על מנת לבגוד במולדת.

פראנץ יוזף הראשון

פקודת הארכידוכס יוזף פרדינאנד:

היחידות הצ’כיות הנחילו לנו אכזבה במערכה, ובפרט בקרבות האחרונים. במיוחד הכזיבו בהגנה על עמדות שבהן היו מחפרים זמן ממושך. דבר זה ניצל האויב כדי לבוא במגעו ובקשר עם גורמים פסולים ביחידות אלה. בהסתייעו בבוגדים אלה הפנה האויב את התקפותיו נגד אותן גזרות בחזית, שהיו מאוישות ביחידות מן הסוג הזה. לעתים הצליח האויב להפתיע את כוחותינו ולחדור כמעט ללא התנגדות לעמדותינו ולקחת בשבי מספר ניכר של מגינים. חרפה, קלון ובוז אלף־מונים לשפלים חסרי־הכבוד האלה, אשר בגדו בקיסר ובממלכה והכתימו לא רק את הדגלים המהוללים של צבאנו האמיץ ונאדר־הגבורה כי אם גם את כבוד העם שהם בניו. במוקדם או במאוחר ישיגם הכדור או חבל התליין. חובת כל חייל צ’כי, שהכבוד בלבו, להסגיר למפקדו כל בוגד, נבל ומסית כזה. מי שלא יעשה כן, הוא עצמו בוגד ונבל. פקודה זו יש לקרוא באזני כל החיילים בגדודים הצ’כיים. הגדוד הקיסרי־המלכותי מס' 28 נמחק לפי פקודת שליטנו משורות הצבא וכל עריקי הגדוד אשר יפלו בשבי ישלמו בדמם על עוונם הכבד.

הארכידוכס יוזף פרדינאנד

“קראו לנו את זה קצת באיחור,” אמר שווייק לואנייק. “אני מתפלא מאוד שקראו לנו את זה רק עכשיו, והרי הקיסר הוציא את הפקודה הזאת כבר ב־17 באפריל. זה כמעט עושה רושם כאילו היו סיבות לא לקרוא לנו את זה. אילו אני הייתי הקיסר ירום הודו, לא הייתי משלים עם דחיות כאלה. אם אני מוציא פקודה ב־17 באפריל, אז חייבים לקרוא אותה בכל הגדודים ב־17 באפריל, אפילו אם זה סוף העולם.”

בקצה השני של הקרון, מול ואנייק, ישב הטבח האוקולטיסט ממטבח הקצינים וכתב משהו. מאחוריו ישבו משרתו של סרן לוקאש, הענק העבדקן באלאון וחודאונסקי, קשָר שצורף לפלוגה הקרבית ה־11. באלאון לעס חתיכת לחם צבאי וסיפר באימה ופחד לקשר חודאונסקי, שאין זו אשמתו, אם בדחק של העליה לקרונות לא הצליח להגיע אל קרון המטה, שבו היה הסרן שלו.

חודאונסקי הפחיד אותו ואמר שזה לא צחוק ושהוא עלול לקבל על כך כדור בראש.

“הלוואי שייגמרו כבר הצרות האלו,” ייבב באלאון. “כבר פעם בתמרונים ליד ווֹטיצֵה כמעט בא הסוף שלי. אז צעדנו, רעבים וצמאים, וכשבא אלינו שליש הפלוגה, קראתי: ‘תנו לנו מים ולחם!’ הוא סובב אלי את הסוס שלו ואמר שאילו היינו במלחמה, הייתי צריך לצאת מן השורה והוא היה נותן פקודה להרוג אותי. ועכשיו הוא ישים אותי בבית הסוהר הצבאי. אבל היה לי מזל גדול, כיוון שבזמן שהיה בדרך להודיע על העניין במטה, התבהל הסוס שלו, הוא נפל ממנו ושבר לו, תודה לאל, את המפרקת.”

באלאון התאנח בכבדות והתלעלע בחתיכת לחם. וכאשר התאושש הביט בתאווה אל שני התרמילים של סרן לוקאש, שבאלאון היה מופקד על שמירתם.

“האדונים הקצינים קיבלו שימורי כבד ונקניק הונגרי,” אמר בעצבות. “הלוואי שהיתה לי רק חתיכה קטנה אחת!”

אותה שעה הסתכל בערגה בשני תרמילי הסרן שלו, בדומה לכלב עזוב, הרובץ רעב כזאב לפתחו של אטליז ונושם את אדי הנקניקיות המתבשלות.

“זה לא היה מזיק לגמרי,” אמר חודאונסקי, "אילו היו מחכים לנו באיזה מקום עם ארוחת־צהריים טובה. בהתחלת המלחמה, כשנסענו לסרביה, התפוצצנו מרוב זלילה בכל תחנה, עד כדי כך כיבדו אותנו. משוקיים של אווזים חתכנו קוביות מהבשר המובחר ביותר ושיחקנו בהן דאמקה על ריבועי שוקולד. באוסֵק שבקרואטיה הביאו אל הקרון שלנו שני אדונים מאגודת החיילים הוותיקים דוד גדול של צלי ארנבת, ואז כבר לא התאפקנו ושפכנו להם את הכל על הראש. בכל הנסיעות לא עשינו שום דבר חוץ מלהקיא מן הקרונות. טוראי ראשון מאטייקה בקרון שלנו מילא את עצמו עד כדי כך שהיינו צריכים לשים קרש על הבטן שלו ולקפוץ עליו כמו שדורכים על כרוב שכובשים אותו, ורק אז הוקל לו ויצא לו מלמעלה ומלמטה. כשעברנו דרך הונגריה, זרקו לנו בכל תחנה תרנגולות צלויות לתוך הקרונות. מהן אכלנו רק את המוח. בקאפּוֹשפאלווה זרקו לנו ההונגרים לתוך הקרון חתיכות שלמות של חזירים צלויים ואחד הבחורים חטף מכה בגולגולת מראש־חזיר צלוי שלם ורדף בחגור שלו אחרי התורם על פני שלוש מסילות. לעומת זה בבוסניה לא קיבלנו אפילו מים. אבל עד לבוסניה, אפילו שזה היה אסור, היו לנו כל מיני משקה כאוות נפשנו ונהרות של יין. אני זוכר שבתחנה כיבדו אותנו גברות ונערות בבירה, ואנחנו השתַנו להן לתוך הכדים. ואיך שהן הסתלקו מהקרון.

כולנו היינו מטושטשים מרבית הדרך. אני אפילו לא הצלחתי לראות אס תלתן. ולפני שידענו מי ומה, באה פתאום פקודה, אפילו לא גמרנו את המשחק וכולנו החוצה מן הקרונות. איזה רב־טוראי, כבר שכחתי את שמו, קרא לחיילים שלו שישירו: ‘הסרבים יראו שאנו האוסטרים מחיל אל חיל הולכים.’ אבל מישהו בעט לו בישבן והוא נפל והתגלגל על הפסים. אחר־כך היו צעקות שנערום את הרובים בפיראמידה והרכבת מיד פנתה אחורה ונסעה חזרה ריקה. וכמובן, כמו שקורה תמיד בפאניקה כזו, לקחה אתה את האספקה שלנו ליומיים. והפגזים התחילו להתפוצץ ממש לידנו כמו מכאן עד לעצים האלה. מהקצה השני הופיע מפקד הפלוגה וקרא לכולם להתייעצות. ואחר־כך בא הרב־סרן מאצֵק שלנו – צ’כי מכף רגל ועד ראש, אבל מדבר רק גרמנית – ואומר בפנים חיוורות כמו סיד, שאי אפשר לנסוע הלאה, מפני שהעיפו את המסילה לאוויר. בלילה הצליחו הסרבים לעבור את הנהר ועכשיו הם באגף השמאלי שלנו. אבל זה עוד רחוק מאתנו. הוא אמר, שנקבל תגבורת ואז נעשה מהם קציצות. אסור שמישהו ייכנע, אם יהיו צרות, כי הסרבים חותכים את האזניים ואת האפים ומנקרים את העיניים. ועוד אמר, שלא רחוק מאתנו נופלים הפגזים, אבל שלא נתרגש. אלה רק התותחים שלנו שמטווחים. פתאום נשמע מאיזה מקום מאחורי ההר טה־טה־טה־טה־טה־טה־טה. אז אמר שמכונות־היריה שלנו מטווחות. אחר־כך שמעו מצד שמאל יריות תותחים. היתה זו הפעם הראשונה ששמענו דבר כזה, וכולנו שכבנו על הבטן. מעל לראשינו התעופפו כמה פגזים והציתו את תחנת הרכבת. ומצד ימין התחילו לשרוק הכדורים ומרחוק יכולת לשמוע מטחים וטרטור אש רובים. סרן מאצק נתן פקודה לפרק את הפיראמידה ולטעון את הרובים. הקצין התורן ניגש אליו ואמר לו שזה בלתי־אפשרי, כיוון שאין לנו שום תחמושת. הרי הוא עצמו יודע שהיינו צריכים לקבל את התחמושת רק בנקודת ההיערכות האחרונה לפני העמדות. לפנינו נסעה רכבת עם התחמושת ונראה שזו כבר נפלה בידי הסרבים. רגע עמד סרן מאצק כמו בול־עץ ואחר כך נתן פקודה: ‘כידונים שלוֹף!’ בלי שידע בשביל מה, רק מתוך יאוש, כדי שייעשה משהו. אחר־כך שוב עמדנו בכוננות שעה ארוכה, אחר־כך שוב זחלנו על האדנים, כיוון שהופיע איזה מטוס והנגדים צווחו: ‘לקחת מחסה! לקחת מחסה!’ אחר־כך התברר שזה היה מטוס שלנו, אבל התותחנים שלנו ירו בו בטעות. אז קמנו, אבל לא ניתנה פקודה: ‘עמוד נוח!’ מצד אחד דהר אלינו פרש. עוד מרחוק קרא: ‘איפה מפקד הפלוגה?’ מפקד הפלוגה יצא לקראתו. ההוא מסר לו איזה דף ומיד דהר ימינה. מפקד הפלוגה קרא את הדף עוד בדרך ולפתע־פתאום כאילו השתגע, שלף את החרב ורץ אלינו. ‘אחורה! אחורה!’ קרא אל הקצינים, ‘לעבר מוּלדֶה! לסגת אחד־אחד!’ וכבר זה התחיל מכל הצדדים כאילו רק חיכו לרגע זה והתחילו ממטירים עלינו אש. בצד שמאל היה שדה תירס וזה היה כמו גיהינום. אנחנו זחלנו על ארבע בכיוון לבקעה, את התרמילים השארנו על האדנים הארורים. סרן מאצק קיבל מן הצד כדור בראש ולא הספיק לומר בובה. עד שברחנו לבקעה, היה השטח מלא הרוגים ופצועים. גם אותם השארנו שם ורצנו עד לחשיכה, וכל האיזור שלפנינו כבר היה ריק מבני־אדם. ראינו רק רכבת אספקה שבזזו אותה. סוף־סוף הגענו אל התחנה ושם קיבלנו פקודה חדשה לעלות לרכבת ולחזור אחורה אל המטה, אבל לא יכולנו למלא את הפקודה, כיוון שכל המטה נפל בשבי יום לפני זה, אבל על כך שמענו רק בבוקר. היינו כמו יתומים. אף אחד לא רצה לשמוע עלינו וצירפו אותנו לגדוד ה־73 כדי שניסוג ביחד אתו. ועשינו את זה בשמחה גדולה, אבל קודם עוד היינו מוכרחים ללכת יום שלם קדימה כדי להגיע לגדוד ה־73. ואחר־כך…"

איש כבר לא האזין לו. שווייק וּואנייק שיחקו “מאריאש” לשניים. הטבח האוקולטיסט ממטבח הקצינים כתב מכתב מפורט לרעייתו, שבזמן היעדרו החלה להוציא כתב־עת תיאוסופי חדש. באלאון נמנם על הספסל וכך לא נותר לקשָר חודאונסקי אלא לומר עוד פעם: “כן, כן, את זה לא אשכח…”

קם והלך לצפות במשחק ה“מאריאש”.

“אם אתה כבר בא להציץ,” אמר שווייק בחביבות לחודאונסקי, “לפחות תדליק לי את המקטרת. מאריאש הוא עניין רציני יותר מכל המלחמה וכמכל ההרפתקאות המחורבנות שלך בגבול הסרבי… איזו שטות עשיתי! הייתי יכול להרביץ לעצמי, שלא חיכיתי רגע עם המלך. דווקא עכשיו בא לי נסיך. אידיוט כמוני!”

הטבח האוקולטיסט סיים בינתיים את מכתבו וקרא אותו בהנאה גלויה־לעין ממלאכת המחשבת שעשה כדי להערים על הצנזורה הצבאית.

אשתי היקרה,

כשתקבלי את השורות האלה, נימצא ימים מספר ברכבת, מפני שאנחנו נוסעים לחזית. אין זה משמח אותי במיוחד, כי ברכבת עלי להתבטל ואיני יכול להיות לתועלת, כיוון שאין מבשלים במטבח הקצינים ומחלקים את האוכל רק בתחנות. מאוד רציתי לבשל גולאש סֶגֶדיני עבור האדונים הקצינים שלנו בזמן הנסיעה על פני הונגריה, אבל זה לא הלך. אולי כשנגיע לגאליציה תהיה לי הזדמנות לבשל צ’ולנט גאליצאי אמיתי, עם אווז אפוי בגריסים או באורז. האמיני לי, הלנקה היקרה, שאני מנסה בכל כוחי להנעים לאדונים הקצינים שלנו את ימי התלאות והדאגות. הועברתי מן הגדוד לפלוגה קרבית, וזו הלא היתה משאלתי הגדולה, כדי שאוכל באמצעים הצנועים של מטבח־שדה בחזית לכלכל את העניינים על הצד הטוב ביותר. את זוכרת, הלנקה יפה, כאשר איחלת לי בעת התייצבותי, שאקבל מפקדים טובים. משאלתך נתמלאה. לא רק שאינני יכול להתאונן על שום דבר, אלא שכל האדונים הקצינים הם ידידים אמיתיים שלנו, ואלי במיוחד הם מתייחסים כמו אב לבנו. בקרוב אודיע לך את מספר דואר־השדה שלנו…

מכתב זה נכתב בכורח הנסיבות, לאחר שהטבח האוקולטיסט קלקל את יחסיו עם אלוף־משנה שרדר, שעד אז שמר עליו מצרות. בשעת סעודת הפרידה לקציני הגדוד הקרבי שוב לא נשארה, לרוע המזל, מנת צלי עגל עם כליות בשביל אלוף־משנה שרדר וזה שלח את הטבח האוקולטיסט לחזית עם הפלוגה הקרבית והפקיד איזה מורה מסכן מן המוסד לעיוורים בקלארוֹב על מטבח הקצינים.

שוב העיף הטבח האוקולטיסט מבט על הכתוב והדברים נראו בעיניו דיפלומאטיים מאוד ועשויים לסייע לו להתרחק עוד זמן־מה משדה־הקרב, כי – יאמרו מה שיאמרו – אפילו בחזית עוד אפשר להסתדר.

אמנם בחייו האזרחיים, בעודו עורך ומו"ל של כתב־עת אוקולטיסטי, מוקדש למדעי החיים שלאחר המוות, כתב מסה גדולה על גלגול נשמות ועל כך, שלשום אדם אין סיבה להתיירא מפני המוות.

גם הוא ניגש עתה אל שווייק וּואנייק לעקוב אחרי משחקם. ברגע זה לא היו בין השחקנים שום הבדלי דרגות. הם כבר לא שיחקו “מאריאש” לשניים אלא לשלושה, יחד עם חודאונסקי.

השרת הפלוגתי שווייק גידף בגסות את הרס"ר־השלם ואנייק: “אני מתפלא עליך שאתה יכול לשחק בצורה אידיוטית כל־כך. הרי אתה רואה שהוא משחק ‘בֵּטל’⁶³? לי אין שום יהלום ואתה לא הופך את השמיניה וזורק כמו גולם נסיך של תלתן ונותן למטומטם הזה לנצח.”

“כמה צעקות בגלל ‘בֶּטל’ אחד מופסד,” היתה תשובתו המנומסת של הרס"ר־השלם ואנייק. “אתה בעצמך משחק כמו אידיוט. איך אני יכול למצוץ לי מהאצבע שמיניה של יהלום כשבכלל אין לי יהלום, רק ירוקים גבוהים ותלתן, בן־זונה.”

"אז, חכם בלילה, היית צריך ללכת על ‘שלם גדול,’ " אמר שווייק בחיוך. “זה יה בדיוק כמו פעם למטה במסעדה ‘אוֹ וואלשוּ’. גם אז היה דבִּיל אחד שהיה לו ‘שלם גדול,’ אבל לא שיחק אותו ובמקום זה זרק את הקטנים שלו לצד ונתן לכל אחד לשחק ‘בֶּטל’. אבל איזה קלפים היו לו! מכל הצבעים הכי־גבוהים. כמו שעכשיו לא יהיה לי שום רווח מזה אם אתה משחק על ‘שלם גדול,’ גם אז לא היה לי ולאף אחד. וכמו שהמשחק התנהל אז, היינו צריכים לשלם לו כל הזמן. בסוף אני אומר לו: ‘אדון הֶרולד, עשה טובה, תשחק על ‘שלם גדול’ ואל תהיה טיפש!’ אבל הוא פתח עלי פה גדול ואמר שהוא יכול לשחק מה שהוא רוצה, ושאני אסתום את הלוע כי הוא למד באוניברסיטה. אבל זה עלה לו ביוקר. בעל המסעדה היה מכר שלנו והמלצרית היתה בקשרים אינטימיים אתנו, וכך הסברנו לפטרול המשטרה שהכל בסדר. קודם־כל אמרנו שזו נבזות מצדו להפריע למנוחת־הלילה ולקרוא למשטרה כשהחליק על הקרח לפני המסעדה והתגלש על האף עד שנשבר לו. אנחנו בכלל לא נגענו בו, אפילו כשרימה במאריאש, כשגילינו את זה, יצא החוצה בריצה ושם השתטח. בעל המסעדה והמלצרית אישרו את הדברים שלנו, שהתנהגנו כלפיו בצורה ג’נטלמנית ואפילו יותר מדי. בכלל לא היה ראוי לזה. משעה שבע עד חצות ישב על כוס בירה וסודה אחת ועשה את עצמו כמי יודע מה, מפני שהוא פרופסור באוניברסיטה אבל במאריאש הבין כמו פרה בריקודים. אז, מי מחלק עכשיו?”

“בואו נשחק קאופצוויק⁶⁴,” הציע הטבח האוקולטיסט. “בששיה ובשתים.”

“מוטב שתספר לנו,” אמר הרס"ר־השלם ואנייק, “על גלגול נשמות, כמו שסיפרת לבחורה בקאנטינה, אחרי שנפצעת באף.”

“על גלגול נשמות כבר שמעתי,” נכנס שווייק לשיחה. “גם על דעתי עלה לפני שנים שאני צריך, כמו שאומרים במחילה מכבודכם, לעשות משהו להשכלתי, כדי לא לפגר אחרי העניינים והלכתי לאולם־הקריאה של אגודת התעשיינים בפראג. אבל כיוון שהייתי לבוש קרעים ובישבן שלי בצבצו חורים, לא יכולתי לעשות להשכלתי. פשוט, לא נתנו לי להיכנס והוציאו אותי החוצה, כי חשבו שבאתי לגנוב מעילים. אז התלבשתי בבגדי־חג והלכתי פעם לספריית המוזיאון ואני וחבר שלי לקחנו בהשאלה ספרון כזה על גלגול נשמות. ושם קראתי שקיסר הודי הפך אחרי מותו לחזיר וכששחטו את החזיר הפך לקוף ומהקוף לכלב־תחש ומכלב־תחש למיניסטר. אחר־כך בצבא ראיתי שיש בזה משהו, מכיוון שכל חייל, ברגע שהיה לו איזה כוכב על המדים קרא לאנשים חזירי־ים או בשמות של חיות אחרות, ולפי זה ניתן לשפוט שלפני אלפי שנים אותם חיילים פשוטים היו מצביאים מפורסמים. אבל כשיש מלחמה, אז גלגול נשמות כזה הוא עסק ביש. השד יודע, כמה גלגולים צריך אדם להתגלגל עד שהוא הופך למשל לקשָר או לטבח או לחייל רגלי ופתאום פגז קורע אותו לחתיכות ונשמתו נכנסת לתוך איזה סוס בחיל התותחנים, וכשכל הסוללה זזה לאיזו נקודה, שוב מתפוצץ פגז והורג את הסוס, שהמנוח ההוא התגלגל לתוכו. ומיד עוברת הנשמה לאיזו פרה בשיירת האספקה וממנה עושים גולאש לחיילים ומהפרה אולי הנשמה עוברת לקשָר ומהקשָר….”

“אני מתפלא עליך,” אמר הקשר חודאונסקי, נעלב, “שדווקא אני צריך להיות מטרה לבדיחות האידיוטיות שלך.”

“תגיד לי, האם במקרה אתה לא קרוב של אותו חודאונסקי שיש לו משרד חקירות פרטי עם סמל כמו של השילוש הקדוש?” שאל שווייק לתומו. “אני ממש מחבב בלשים פרטיים. פעם, לפני שנים, שירַתי בצבא עם בלש פרטי אחד, שקראו לו שטֵנדלר. היה לו ראש עקום כזה והרס”ר שלנו תמיד אמר שבמשך שתים־עשרה השנים שהוא בצבא ראה הרבה ראשים עקומים, אבל אצטובל כזה עוד לא ראה. ‘שמע, שטנדלר,’ היה אומר לו תמיד, ‘לולא היו תמרונים השנה, כי־אז לא היו לוקחים כלל את הראש העקום שלך לצבא, אבל כמו שהעניינים עכשיו, אפשר להשתמש באצטרובל שלך בשביל טיווח התותחים, כשנגיע לאיזור ששם אין נקודה יותר טובה למציאת הכיוון.’ הוא סבל ממנו הרבה. לפעמים, בזמן הצעידה היה שולח אותו חמש מאות צעדים קדימה ומצווה: ‘כיוון ראש עקום’!'

בכלל, אותו אדון שטנדלר גם בתור בלש פרטי היה לו תמיד מזל ביש. לפעמים היה מספר לנו בקנטינה על הצרות הרבות שלו. הוא היה מקבל משימות כמו למשל: לגלות אם אשתו של איזה לקוח, שבא אליו כולו נרגש, התעסקה עם מישהו אחר, ואם באמת התעסקה, עם מי התעסקה, איפה ואיך התעסקה או שלהיפך: אשה קנאית אחת רצתה לגלות, עם מי הבעל שלה שוכב כדי שתוכל להקים בבית שערוריה עוד יותר גדולה. אדון שטנדלר היה איש משכיל כזה, דיבר בשפה צחה מאוד על הפרת ברית הנישואים ותמיד כמעט היה בוכה כשהיה מספר לנו שכל הלקוחות שלו היו רוצים שיתפוס אותו או אותה ‘אין פלאגראנטי’. אדם אחר אולי היה נהנה אם היה תופס איזה זוג ‘אין פלאגראנטי’ והעיניים היו יוצאות לו מן החורים, אבל אותו אדון שטנדלר, כמו שסיפר לנו, היה לגמרי מדוכא מזה. בצורה אינטליגנטית אמר שהוא לא מסוגל עוד להסתכל בניאופים הנאלחים. לנו נזל לעתים הריר מהפה, כמו לכלב שעוברים על־ידו עם קדל־חזיר. כשהיה מספר לנו על התנוחות השונות שבהן מצא את הזוגות. כשקיבלנו ריתוק היה תמיד מצייר לנו. ‘ככה,’ היה אומר, ‘ראיתי את הגברת כך וכך עם האדון כך וכך…’ גם כתובות היה מוסר לנו. והוא היה עצוב כל־כך. ‘כמה סטירות־לחי שקיבלתי משני הצדדים, אבל זה לא כאב לי כמו העובדה שלקחתי שוחד. שוחד אחד כזה לא אשכח כל ימי חיי. הוא ערום, היא ערומה. זה היה במלון ואפילו לא נעלו את הדלת, המטמטמים! לא היה להם מקום על הספה, כי שניהם היו שמנים, ואז התמזמזו על השטיח כמו חתולים. והשטיח היה משופשף לגמרי מלא אבק והתגלגלו עליו בדלי סיגריות. וכשנכנסתי קמו שניהם בקפיצה, הוא עמד מולי ושם את היד שלו כמו עלה תאנה. והיא סובבה אלי את הגב ואפשר היה לראות עליה את כל הדוגמה של השתי־וערב של השטיח, ועל עמוד־השדרה נדבקה לה פיה של סיגריה. אני מבקש את סליחתך, אדון זֶמֶק, אמרתי, אני הבלש הפרטי שטנדלר ממשרד חודאונסקי ותפקידי הרשמי הוא לתפוס אותך ‘אין פלאגראנטי’ על סמך תלונה של רעייתך. הגברת הזאת, שאתה מקיים אתה יחסים אסורים, היא הגברת גרוֹט. מימי לא ראיתי אדם שליו כזה. תרשה לי, אמר, כאילו זה מובן מאליו, רק אתלבש. אשמה אך ורק רעייתי, שבקנאתה חסרת־השחר היא דוחפת אותי ליחסים אסורים. מתוך חשדות שאין להם יסוד היא מעליבה את בעלה בהאשמות שוא ובחוסר־אמון צורב. עכשיו אין עוד ספק שאי אפשר להסתיר את הבזיון הזה… איפה התחתונים שלי? שאל בשלווה. על המיטה. ובשעה שלבש את התחתונים המשיך להסביר לי: אם אי אפשר להסתיר את הבזיון, אז אומרים: גירושין. אבל בזה לא מסתירים את אות הקלון. ממילא גירושין זה עניין רציני מאוד, הוא המשיך להתלבש. הכי־טוב יהיה אם רעייתי תזדיין בסבלנות ולא תעורר שערוריה. בכלל, תעשה מה שאתה רוצה. אני משאיר אותך כאן לבד עם הגברת. בינתיים זחלה הגברת גרוט לתוך המיטה. אדון זֵמֵק לחץ את ידי ויצא.’ "

“אני כבר לא זוכר בדיוק,” אמר שווייק, "איך שאדון שטנדלר סיפר לנו את ההמשך, ומה אמרו זה לזה, כיוון שהוא דיבר עם אותה גברת במיטה בצורה אינטליגנטית מאוד. הוא אמר, שהנישואין לא נועדו להוליך תמיד אל האושר השלם, אבל חובתו של כל אדם לכבוש את יצרו ולזכך ולעדן את הדחפים הגופניים. ‘ואותה שעה,’ סיפר לנו אדון שטנדלר, 'התחלתי להתפשט לאט־לאט, וכשהייתי ערום ומטושטש לגמרי ומיוחם כמו איל, נכנס לחדר מכרי הוותיק סטאק, גם הוא בלש פרטי, מן המשרד המתחרה של אדון שטנדלר, שטרן, שאליו פנה אדון גרוט בעניין אשתו שיש לה, כנראה איזה רומאן. וסטאק אמר רק: ‘אהה, אדון שטנדלר, ‘אין פלאגראנטי,’ מזל טוב!’ סגר בשקט את הדלת והלך.

‘עכשיו זה כבר לא משנה,’ אמרה גברת גרוט. ‘אתה לא צריך להתלבש כל־כך מהר, יש על־ידי מקום מספיק.’ ‘גברתי הנכבדה, דווקא למקום שלי אני דואג,’ אמרתי, אבל כבר לא ידעתי מה אני מדבר. אני רק זוכר, שדיברתי משהו על כך שכשיש סכסוכים בין בני הזוג, חינוך הילדים סובל! אחר־כך שטנדלר עוד סיפר לנו, איך שהתלבש מהר וברח והחליט לספר על הכל למעביד שלו, לאדון חודאונסקי, אבל לפני זה עוד הלך לחזק את רוחו. ולפני שהגיע למשרד, כבר נגמרה הלוויה. בינתיים בא לשם סטאק לפי פקודת המעביד שלו, אדון שטרן, כדי להקניט את אדון חודאונסקי ולהראות לו איזה בלש יש לו במשרד שלו. אדון חודאונסקי לא ידע לעשות טוב יותר מלקרוא לאשתו של אדון שטנדלר כדי שתסדר אתו בעצמה אחרי שנשלח בתפקיד רשמי ומשרד מתחרה מצא אותו ‘אין פלאגראנטי,’ מאז היה אדון שטנדלר אומר תמיד, כשהתגלגלה השיחה לנושא זה: ‘הראש שלי עקום עוד יותר.’

“ובכן נשחק עכשיו חמש־עשרה?” הם שיחקו.

הרכבת נעצרה בתחנת מושון. כבר ירד הערב ולא נתנו לאיש לצאת מן הקרונות.

כשזזה הרכבת, עלה מאחד הקרונות קול אדם, שכאילו ניסה להשתיק את טרטור הרכבת, חייל מקאשפרסקה־הורי, שיראת שמים ירדה עליו לעת ערב, שר לתוך שלוות הלילה בצווחות אימים, בהתקרבם אל שפלת הונגריה:

לילה טוב, מנוחת ליל!

לעייף ברכת האל.

ערב בשלווה ירד,

העמֵל מיגיעו שבת

עד אור בוקר שוב יהֵל,

לילה טוב, מנוחת ליל!

“סתום את פיך, חמור!” שיסע מישהו את הזמן הרגשן, וזה השתתק. משכו אותו מהחלון.

אך הידיים החרוצות לא שבתו עד אור הבוקר. כשם ששיחקו בקלפים לאור נרות ברכבת כולה, המשיכו גם כאן שווייק וחבריו לאור עששית נפט קטנה תלויה על קיר במשחק ה’קאופצוויק'. וכל אימת שמישהו נכשל בהרמת קלף הכריז שווייק, שזה משחק צודק מאין־כמוהו, כי כל אחד יכול להחליף קלפים כאוות נפשו.

"ב’קאופצוויק,' " טען שווייק, “אתה מוכרח להרים רק אס ושביעיה, אבל אחר־כך אתה יכול להרים ידיים. שאר הקלפים אתה לא צריך לקחת. זה כבר הסיכון שלך.”

"נשחק ‘לברכה’⁶⁵, " הציע ואנייק בהסכמה כללית.

“שבעיה לב,” הודיע שווייק בחתכו את הקלפים. “כל אחד מכניס חמישיה ומקבל ארבעה קלפים. אל תבזבזו את הזמן, כדי שנספיק משהו!”

ופני כולם נהרו בקורת־רוח, כאילו לא היתה מלחמה, כאילו לא היו בתוך הרכבת המסיעה אותם לעמדות בקרבות עקובים מדם ולטבח, אלא ישבו באיזה בית־קפה בפראג אל שולחן קלפים. “לא חשבתי,” אמר שווייק, אחרי משחק אחד, “שביד ריקה, אחרי שהחלפתי את כל הארבעה, אקבל אס. מה רציתם לעשות בי במלך? אני אחסל את המלך כמו כלום.”

ובה בשעה שכאן היכו במלך על־ידי אס, שם הרחק בחזית, היכו המלכים זה בזה על־ידי נתיניהם.

*

בקרון המטה, שישבו בו קציני הגדוד הקרבי, היה שורר בתחילת המסע שקט מוזר. רוב הקצינים היו שקועים בקריאת ספר קטן בכריכת־בד שעליה כתוב “חטאי האבות,” רומאן מאת לוּדוויג גאנגהוֹפר, וכולם כאחד עמדו בעמוד

1. רב־סרן זאגנר, מפקד הגדוד, עמד על־יד החלון, גם הוא החזיק בידו אותו ספר, פתוח בעמוד 161.

הוא השקיף על הנוף וחשב מחשבות, איך להסביר לכולם בדרך הטובה ביותר, מה עליהם לעשות בספר. בעצם, הכל היה סודי ביותר.

בינתיים היו הקצינים מהרהרים, שאלוף־משנה שרדר יצא מדעתו לגמרי. אמנם מכבר לא היה שפוי, ובכל זאת לא שיערו שזה יתפוס אותו בפתאומיות כזו. לפני צאת הרכבת קרא לכולם להתייעצות אחרונה ובה הודיע להם, שכל אחד מהם יקבל עותק של “חטאי האבות” מאת לוּדוויג גאנגהוֹפר, לאחר שהספרים נשלחו אל לשכת הגדוד לפי פקודתו.

“רבותי,” אמר בקול מסתורי מאוד, “לעולם אל תשכחו עמוד 161!” משהתעמקו בקריאת אותו עמוד, לא הבינו למה הכוונה. בעמוד ההוא ניגשה מרתה פלונית לשולחן־כתיבה והוציאה ממנו כתב־יד והרהרה בקול, כי על הקהל לרחוש אהדה לגיבור המחזה. ועוד הופיע באותו עמוד אלברט פלוני, שניסה בלי־הפסק להתלוצץ, ומאחר שהדברים נתלשו מרקמת העלילה הבלתי־ידועה שקדמה להם, נשמעו כאיוולת גדולה, עד שסרן לוקאש בזעמו שבר את פומית הסיגריה בין שיניו.

“הוא השתגע, הזקן,” היתה דעת כולם. “זה סופו. עכשיו יעבירו אותו למיניסטריון־המלחמה.”

רב־סרן זאגנר ניתק את עצמו מהחלון, לאחר שצירף לו במוחו את הכל לשביעות־רצונו. לא היו לו כישורים פדגוגיים גדולים, ולכן נדרשה לו שעה ארוכה כדי להרכיב בראשו את תכנית הרצאתו על משמעות העמוד 161.

קודם שפתח בהרצאה פנה אליהם ב“רבותי,” כמנהג אלוף־המשנה הזקן, אם כי לפני־כן, בעת עלייתם לרכבת, קרא להם “חברים.”

“ובכן, רבותי…” והוא התחיל להסביר, שאמש קיבל מאלוף־המשנה הוראות בנוגע לעמוד 161 ב“חטאי האבות” מאת לודוויג גאנגהופר.

“ובכן רבותי,” המשיך בחגיגיות. “מידע כמוס ביותר בעניין שיטה חדשה להצפנת הודעות בחזית.” הצוער ביגלר הוציא פנקס ועפרון ואמר בנימה שקודה: “מוכן, אדוני הרב־סרן.”

כולם הביטו אל הטיפש הזה ששקידתו בבית־הספר למתנדבים־לשנה גבלה בטמטום. הוא התנדב לצבא וכשמפקד בית־הספר למתנדבים־לשנה ניסה לעמוד על הרקע המשפחתי של התלמידים, הודיע לו בהזדמנות בראשונה שאבותיו התקראו ביגלר פון לוֹיטהוֹלד ושעל סמל המשפחה היו חרותים כנף חסידה וזנב דג.

מאז קראו לו על־פי הסמל “כנף חסידה וזנב דג” ומיררו את חייו. מיד סר חינו בעיני הכל, מפני שהסמל לא הלם את מסחרו ההוגן של אביו בעורות של ארנבות ושפנים. המתלהב הרומאנטי שאף בכל לבו לבלוע את כל חכמת הצבא ולא רק הצטיין בשקידה ובידיעה של כל מה שנדרש בתכנית הלימודים אלא טמטם את מוחו יותר ויותר בשינון תורת הצבא ותולדות המלחמה, והיה פותח בשיחה על נושאים אלה בכל שעת־כושר, עד שהשתיקו והכניעו אותו. בחוגי הקצינים ראה את עצמו שווה־ערך לבעלי הדרגות הגבוהות.

“אתה, הצוער ביגלר,” אמר לו רב־סרן זאגנר, “שתוק עד שתקבל רשות־הדיבור. לא שאלו אותך. אגב, אתה חייל פיקח להפליא. אני מוסר לכם מידע סודי ואתה רושם אותו בפנקסך. אם תאבד אותו, אתה צפוי לבית־דין שדה.”

לצוער ביגלר היה מלבד כל שאר מעלותיו גם ההרגל לנסות ולשכנע את הבריות בהסבר כשלהו שכוונותיו טובות.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” ענה, “שאם יאבד הפנקס, לא יוכל איש לפענח את הכתוב בו, כי אני כותב בקצרנות ואת הקיצורים שלי לא יוכל אף אחד לקרוא. אני משתמש בשיטת קצרנות אנגלית.”

כולם הביטו אליו בבוז. רב־סרן זאגנר ביטל את דבריו בתנועת־יד והמשיך בהרצאתו.

“כבר הזכרתי את השיטה החדשה של הצפנת מברקים בשדה ואם לא הבנתם מדוע המליצו לפניכם לקרוא דווקא ברומאן ‘חטאי האבות’ של לודוויג גאנגהופר, בעמד 161, ובכן, רבותי, כאן המפתח לשיטת הצופן החדשה, שנכנסה לתוקפה על סמך הוראה חדשה של מטה הגייס, שאנו משתייכים אליו. כידוע לכם, קיימות שיטות רבות להצפנת הודעות חשובות בשדה. החדישה ביותר, שאנחנו משתמשים בה, היא שיטת המספרים המשלימים. בזאת גם מתבטלים הצפנים שנמסרו למטה הגדוד בשבוע שעבר והוא הדין לגבי ההוראות לפיענוחם.”

“שיטת הארכידוכס אלברכט,” מלמל הצוער ביגלר השקדן, “8922 – R, על־פי שיטת גרוֹנפלד.”

“והשיטה החדשה פשוטה בתכלית,” נשמע בקרון קולו של הרב־סרן. "קיבלתי אישית מהאדון אלוף־המשנה ספר זה ואת המידע.

אם אתם מקבלים, למשל, פקודה: ‘על נקודה 228 לטַווח אש מכונות־יריה שמאלה!’ אנחנו, רבותי, מקבלים את המברק הבא: ‘עניין – עם – לנו – זה – אנחנו – להשגיח – ב – הבטיחו – ה – מרתה – לך – זה – בחשש – אחר־כך – אנחנו – מרתה – אנחנו – אותו – אנחנו – תודה – היטב – ועד מנהל – סוף – אנחנו – הבטחנו – אנחנו – תוקן – הבטחנו – אמנם – חושב – רעיון – שלם – שולט – קול – אחרון.’ הכל פשוט ביותר, בלי סיבוכים מיותרים, מן המטה טלפון לגדוד. מן הגדוד בטלפון לפלוגה. כשהמפקד מקבל את ההודעה המוצפנת, הוא מפענח בדרך זו. נוטל את “חטאי האבות,” פותח בעמוד 161, ומתחיל לחפש מלמעלה בעמוד שמאל, כלומר בעמוד 160 את המלה ‘עניין’. הנה, רבותי, המלה ‘עניין’ מופיעה בעמוד 160 בפעם הראשונה כמלה ה־52. ובכן, אנו מחפשים בעמוד ממול, עמוד 161, את האות ה־52 מלמעלה והיא ‘ע’. המלה הבאה בהודעה היא ‘עם’. זו המלה השביעית בעמוד 160, והיא תואמת את האות השביעית בעמוד 161, היא ‘ל’. אחר־כך באה המלה ‘לנו’. אבקש שתעקבו אחרי בתשומת־לב. זוהי המלה ה־88 התואמת את האות ה־88 בעמוד 161 שממול. היא האות ‘נ’. וכך אנחנו ממשיכים עד שפענחנו את הפקודה: ‘על נקודה 228 לטווח אש מכונות־יריה שמאלה.’ זה מחוכם מאוד, רבותי, פשוט בתכלית ואי אפשר לפענח בלי המפתח: עמוד 161 מתוך ‘חטאי אבות’ ללודוויג גאנגהופר."

כולם הביטו דומם על העמודים האומללים ושקעו בהרהורים עמוקים על תוכנם. לשעה קלה שרר שקט, עד שראה צוער ביגלר מתוך דאגה: “אדוני, מודיע בהכנעה, ישו מריה, זה לא מסתדר.”

ואכן, הכל היה מסתורי מאוד.

כל כמה שהתאמצו, איש מהם, חוץ מרב־סרן זאגנר, לא מצא בעמוד 160 את המלים ובעמוד 161 שממול, את האותיות בהתאם לצופן.

“רבות,” גמגם רב־סרן זאגנר, לאחר שנוכח לדעת, כי קריאתו המיואשת של הצוער ביגלר נכונה. “מה קרה כאן? ב’חטאי האבות' שלי זה נמצא ובשלכם לא?”

“סליחה, אדוני,” נשמע שוב קולו של הצוער ביגלר, “אני מרשה לעצמי להעיר את תשומת לבך אל העובדה, שלרומאן של לודוויג גאנגהופר שני כרכים. הואל־נא להיווכח בעמוד השער: רומאן בשני כרכים. לנו כרך א' ולך כרך ב'.” המשיך הצוער ביגלר היסודי. “לכן ברור כשמש שהעמודים 160 ו־161 שלנו אינם חופפים את שלך. לנו יש משהו שונה לגמרי. המלה הראשונה של הפקודה המפוענחת צריכה להיות אצלך ‘על’ ואילו אצלנו היא ‘קש’.”

עכשיו הוברר לכל, שביגלר לא היה שוטה גמור כפי שחשבו.

“אני קיבלתי כרך ב' ממטה הבריגאדה,” אמר רב־סרן זאגנר. “נראה שנפלה פה טעות. אלוף־המשנה הזמין בשבילכם כרך א'. מסתבר,” המשיך ואמר, כאילו הכל נהיר וברור והכל היה ידוע לו מראש, עוד קודם שהרצה על שיטת הצופן הפשוטה, “מסתבר שהיה איזה בלבול במטה הבריגאדה. הם לא הודיע לגדוד שהמדובר בכרך ב,' וכך קרה מה שקרה.”

בינתיים שלח הצוער ביגלר מבט־נצחון סביבות וסגן דוּב לחש על אזנו של סרן לוקאש, ש“כנף החסידה וזנב הדג” סידר את זאגנר כהלכה.

“מקרה מוזר, רבותי,” אמר שוב רב־סרן זאגנר, כאילו רצה לפתוח בשיחה, כיוון שהשתיקה היתה מביכה מאוד. “בלשכת הבריגאדה לא יושבים חכמים גדולים.”

“אני מרשה לעצמי להעיר,” פתח שוב הצוער ביגלר הבלתי־נלאה, ששוב רצה לעשות רושם בחכמתו, “כי עניינים סודיים, כמוסים, מן הסוג הזה אינם צריכים לעבור מן הדיוויזיה דרך לשכת הבריגאדה. נושאים הנוגעים לעניינים הסודיים ביותר של הגייס צריכים להיות מועברים בחוזרים סודיים ביותר רק אל מפקדי דיוויזיות, ברגיאדות וגדודים. אני מכיר את שיטות הצופן שהשתמשו בהן במלחמות בסרדיניה ובסאבוי, במערכה האנגלית־צרפתית ליד סבאסטופול, במרד הבוֹקסרים בסין ובמלחמה הרוסית־יפאנית האחרונה. שיטות אלה הועברו…”

זה לא מעניין את הסבתא שלנו, הצוער ביגלר, אמר רב־סרן זאגנר בארשת בוז ומורת־רוח. “אין ספק, כי השיטה שמדובר בה ושהסברתי אותה לכם היא לא רק אחת הטובות ביותר אלא שאפשר לומר, שאין לה אח ודוגמה. כל מחלקות הריגול הנגדי של מטות אויבינו יכולות לתלות את עצמן. אפילו אם יתפקעו, לא יפענחו את הצופן שלנו. זה משהו חדש לחלוטין. הצופן הזה אין לו תקדים.”

הצוער החרוץ ביגלר השתעל שיעול רב־משמעותי.

“אני מרשה לעצמי, אדוני, להעיר את תשומת־הלב לספרו של קֶריקהוֹף בדבר צפנים צבאיים. אפשר להזמין ספר זה בהוצאת ‘האנציקלופדיה הצבאית’. שם, אדוני מתוארת בפרוטרוט השיטה שהסברת לנו. ממציאה הוא אלוף־משנה קירכר, שבימי נפוליון הראשון שירת בצבא הסאקסוני. זה צופן־המלים של קירכר, אדוני. כל מלה שבשדר מוסברת בדף שממול לפי מפתח. שיטה זו שוכללה על־ידי רב־סרן פלייסנר בספרו ‘מדריך לצופן הצבאי’, שאפשר לקנות אותו בהוצאת האקדמיה הצבאית בווינר נוֹישטאדט. הרשה לי, אדוני.” הצוער ביגלר הכניס את ידו למזוודה הקטנה שלידו, והוציא מתוכה את הספר שעליו דיבר. הוא המשיך: "פלייסנר משתמש באותה דוגמה. כל אחד מכם יכול להיווכח. זו אותה דוגמה עצמה ששמענו:

"שדר: על נקודה 228 לטווח אש מכונות־יריה שמאלה.

המפתח: לודוויג גאנגהופר ‘חטאי האבות,’ כרך ב'."

ואנא, הסתכלו הלאה: צופן: עניין – עם – לנו – זה – אנחנו – להשגיח – ב – ה – הבטיחו – ה – מרתה – וכן הלאה. ממש לפני רגע שמענו זאת."

על כך לא היתה תשובה. “כנף החסידה וזנב הדג” המושתן צדק.

במטה הצבא עשו להם כמה גנראלים מלאכה קלה. גילו את ספרו של פלייסנר על צפנים צבאיים ובזה נגמר העניין.

כל אותה שעה נראה כאילו סרן לוקאש מנסה להתגבר על סערת־נפש מוזרה. נשך את שפתיו, רצה לומר משהו, אך לבסוף התחיל מדבר דברים שונים מאלה שהתכוון אליהם תחילה.

“אסור להתייחס לעניין בצורה טראגית כל־כך,” אמר מתוך מבוכה משונה. “בזמן שהיינו במחנה ברוּק על הלייטה, שונו שיטות הצופן פעמים מספר. עד שנגיע אל החזית ודאי שוב יהיו שיטות אחרות. אבל נדמה לי שבשדה הקרב אין השעה פנויה לפענוח שדרים מוצפנים כאלה. לפני שמישהו מאתנו יספיק לפענח שדר מוצפן כמו בדוגמה שלפנינו, לא יהיה עוד זכר לפלוגה, לגדוד ולבריגאדה. תועלת מעשית אין בזה.”

רב־סרן זאגנר הנהן בראשו באי־רצון. “למעשה,” אמר, “לפחות, על סמך נסיוני בקרבות בסרביה לא היה לאיש זמן לפענוח הצופן. איני אומר שאין חשיבות לצופן בעת שהייה ממושכת יותר בחפירות, כשאנו מתחפרים וממתינים. גם זה נכון, שהצפנים משתנים.”

רב־סרן זאגנר נסוג לאורך כל הקו: “עיקר האשמה בעובדה שכיום ממעטים להשתמש בצפון בהעברת שדרים בין המטה לעמדות הוא בחוסר־דיוק של טלפוני־השדה, שביחוד בשעת ירי־תותחים אינם מעבירים כראוי את ההברות המשודרות. פשוט, אינך שומע כלום וזה גורם אנדרלמוסיה מיותרת.”

הוא השתתק.

“אנדרלמוסיה היא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות בשדה, רבותי,” הוסיף בנימה נבואית והשתתק.

“תוך זמן קצר נהיה בראבּ,” אמר אחרי שהביט בעד החלון. “רבותי, כל אחד מן החיילים יקבל מאה וחמישים גרם נקניק הונגרי. חצי שעה מנוחה.”

עיין בלוח־הזמנים: “הרכבת יוצאת ב־4.12. ב־3.50 הכל צריכים להימצא בקרונות. היציאה היא לפי פלוגות. ה־11 וכן הלאה מחלקות־מחלקות. הכיוון: מחסן האספקה מס' 6. בקורת בשעת החלוקה הצוער ביגלר.”

הכל הסתכלו בצוער ביגלר במבט האומר: “יהיה לך שמח, ינוקא.”

אך הצוער החרוץ ביגלר כבר שלף ממזוודתו הקטנה גליון־נייר, סרגל, שרטט קווים לפי המחלקות, ושאל את כל מפקדי המחלקות על מצבתן, שאף אחד מהם לא זכר אותה בעל־פה וכך יכלו למסור לביגלר את המספרים הדרושים רק לפי רישומים לא־מדוייקים בפנקסיהם.

בינתיים התחיל רב־סרן זאגנר לקרוא מרוב יאוש בספר האומלל “חטאי האבות” וכשנעצרה הרכבת בתחנת בראב סגר את העמודים שקרא בהם והעיר: “הגאנגהופר הזה כותב לגמרי לא רע.”

סרן לוקאש הגיח ראשון מקרון־המטה וניגש אל הקרון שהיה בו שווייק.

*

שווייק והאחרים חדלו מכבר לשחק בקלפים ובאלאוּן, משרתו של סרן לוקאש, כבר היה רעב עד כדי כך שתחיל מורד בשלטונות הצבא ומספר שהוא יודע יפה, איך האדונים הקצינים מפטמים את עצמם. עכשיו זה אפילו גרוע יותר מאשר בזמן הצמיתים. פעם זה לא היה כך בצבא. כפי שסיפר לו סבא שלו בבית, אחרי שעזב את העבודה, התחלקו הקצינים במלחמת 1866 עם החיילים בתרנגולות ובלחם. לא היה סוף לבכייתו, עד ששווייק ראה לנכון לשבח את חיי הצבא במלחמה זו.

“לך יש, כנראה, סבא צעיר מאוד,” אמר בחביבות כשהגיעו לראב. “אם הוא זוכר רק את המלחמה של 66'. אני מכיר אדם אחד בשם רוֹנוֹבסקי ולו היה סבא שהיה באיטליה בימי הצמיתים ושירת שם את שתים־עשרה השנים שלו והגיע הביתה בתור רב טוראי. כיוון שלא היתה לו עבודה, אז אבא לקח אותו, את הסבא הזה, לעבוד אצלו. ואז נסעו פעם לעשות את עבודת־החובה שלהם, להוביל גזעי־עץ. וגזע־עץ אחד, כך סיפר לנו אותו סבא, היה ענק כזה ולא יכלו להזיז אותו. ואז הוא רק אמר: ‘נשאיר את הנבֵלה הזאת כאן. מי כבר יכול להוציא את נשמתו על זה?’ והיערן ששמע את זה התחיל לצעוק ולהרים את המקל ואמר שמוכרחים להעמיס את הגזע הזה. והסבא ההוא של רונובסקי שלנו אמר רק: ‘פרחח שכמוך אני חייל ותיק’ אותו שבוע קיבל צו קריאה והיה צריך לצאת שוב לשירות באיטליה ושם היה שוב עשר שנים וכתב הביתה שכשיחזור יתן ליערן ההוא בגרזן על הראש. מזל היה שהיערן מת קודם.”

בפתח הקרון הופיע סרן לוקאש.

“שווייק, גש אלי, וחדל מהמעשיות המטופשות שלך. מוטב שתבוא להסביר לי משהו.”

“אני כבר בא, מודיע בהכנעה, אדוני.”

סרן לוקאש הוביל את שווייק מן המקום והמבט שנתן בו היה חשדני מאוד.

בשעת הרצאתו של רב־סרן זאגנר, שנסתיימה בבזיון נורא, התפתח בסרן לוקאש כשרון בלשי, שאמנם לא הצריך יכולת מיוחדת לצירופים, מאחר שיום לפני היציאה הודיע לו שווייק: “אדוני, בלשכת הגדוד מונחים איזה ספרים בשביל האדונים הקצינים. לקחתי אותם משם.”

לכן, כשעברו עכשיו את המסילה השניה והגיעו אל קטר כבוי, שכבר עמד שבוע והמתין לרכבת תחמושת, שאל סרן לוקאש ישירות: “שווייק, איך זה היה עם הספרים ההם?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שזה סיפור ארוך מאוד ואתה מואיל תמיד להתרגז כשאני מספר לך את הכל בפרטי־פרטים. כמו אז, כשרצית לתת לי סטירת־לחי אחרי שקרעתי את ההודעה ההיא בעניין מלווה־המלחמה וסיפרתי לך שקראתי פעם בספר, שהיו זמנים שאנשים שילמו מס בעד החלונות שלהם, עשרים הֶלר לכל חלון, וגם בעד האווזים שלהם…”

“כך לא נגמור לעולם, שווייק,” אמר סרן לוקאש והמשיך בחקירה. הוא גמר אומר שהעניין הסודי ביותר צריך להיות כמוס, כמובן, בפני שווייק, כדי שהממזר הזה לא יוכל להשתמש בו בשביל עצמו.

“אתה מכיר את גאנגהופר?”

“מה הוא עושה בחיים?” שאל שווייק מתוך עניין.

“זה סופר גרמני, מטומטם שכמוך,” ענה סרן לוקאש.

“חי נפשי, אדוני,” אמר שווייק ופניו כפני קדוש מעונה, "אני לא מכיר באופן אישי שום סופר גרמני. פעם הכרתי אישית סופר צ’כי אחד, לאדיסלאב האייק מדומאז’ליצֶה. הוא היה העורך של ‘עולם החיות’ ואני פעם מכרתי לו כלב־רחוב במקום שפּיץ גזעי. זה היה אדם חביב והגון מאוד. הוא היה הולך אל בית־מרזח אחד ושם היה קורא לפני האנשים את הסיפורים שלו, עצובים כאלה, עד שכולם צחקו, ואז הוא בכה ושילם את החשבון בשביל כולם, והם היו צריכים לשיר: ‘שער דומאז’יצה מקושט מאוד. מקַשט השער אהב עלמות. והוא הלך, איננו כבר, באדמה הוא נח, נקבר.’ "

“היי, אתה לא בתיאטרון. אתה צוֹוח כמו זמר אופרה, שווייק,” הרים סרן לוקאש קול מבוהל לאחר ששווייק שר את המשפט האחרון: “והוא הלך, איננו כבר, באדמה הוא נח, נקבר.” “על כך לא שאלתי אותך. רק רציתי לדעת, אם שמת לב, שאותם ספרים שאתה עצמך הזכרת בפני, היו מאת גאנגהופר. מה קרה לספרים ההם?” פרץ בכעס.

“אתה מתכוון לאלה שהבאתי מלשכת הגדוד אל הפלוגה?” שאל שווייק. “באמת כתב אותם ההוא, ששאלת אותי עליו, אם אני מכיר אותו. אני קיבלתי הודעה בטלפון, ישר מלשכת הגדוד. הם רצו לשלוח את הספרים ההם ללשכת הפלוגה, אבל משם יצאו כולם, גם הסמל התורן, כיוון שכולם רצו ללכת לקאנטינה, אם נוסעים לחזית, ואף אחד לא יודע אם עוד פעם בחייו יישב בקאנטינה. ובכן, הם היו שם, אדוני, היו ושתו. בטלפון אי אפשר היה להשיג אף אחד מהמחלקות הקרביות האחרות, אבל כיוון שנתת לי הוראה שאהיה בינתיים תורן טלפון עד שיצרפו את הקשר חוֹדאוֹנסקי, אז ישבתי וחיכיתי עד שהגיע גם התור שלי. מלשכת הגדוד צעקו שלא יכולים להשיג אף אחד, שיש הודעה בטלפון שמלשכת הפלוגה צריכים לקחת בלשכת הגדוד איזה ספרים בשביל האדונים הקצינים מכל הבאטאליון הקרבי. כיוון שידעתי, אדוני, שבצבא צריכים לפעול במהירות, אז טלפנתי ללשכת הגדוד שאני בעצמי אבוא לקחת את הספרים ואביא אותם ללשכת הפלוגה. שם קיבלתי חבילה ענקית כל כך עד שבקושי סחבתי אותה ללשכת המחלקה שלנו. הסתכלתי שם בספרים האלו וחשבתי לי מה שחשבתי. הרס”ר־השלם הגדודי בלשכת הגדוד אמר לי, שלפי ההודעה בטלפון לגדוד יידעו בטח בפלוגה מה מהספרים לבחור, איזה חלק. אתה צריך לדעת, כי היו לספרים האלו שני חלקים. חלק ראשון לחוד וחלק שני לחוד. כל ימי חיי לא צחקתי כמו אז, כיוון שבחיים שלי כבר קראתי הרבה ספרים, אבל אף פעם לא התחלתי לקרוא מן החלק השני. והוא אמר לי אז עוד פעם: ‘כאן יש לך החלק הראשון וכאן יש לך החלק השני. האדונים הקצינים כבר יידעו איזה חלק לקרוא.’ אז חשבתי שכולם שיכורים, כיוון שספר צריכים לקרוא מההתחלה. רומאן כזה כמו שהבאתי, חטאי האבות', צריך להתחיל לקרוא מן הכרך הראשון. הרי אנחנו לא יהודים ולא קוראים מהסוף להתחלה. לכן גם שאלתי אותך, אדוני, בטלפון, כשחזרת ממועדון הקצינים, והודעתי לך על הספרים ההם, אך בצבא אולי הכל הפוך, וקוראים ספרים בסדר מהופך וקודם חלק שני ואחר־כך חלק ראשון. ואתה אמרת לי שאני בהמה שיכורה, אם אני לא יודע שבתפילת ‘אבינו שבשמים’ ‘אבינו’ בא לפני ‘אמן’."

“אתה לא מרגיש טוב, אדוני?” שאל שווייק בדאגה, כשאחז סרן לוקאש החיוור בכבש הדוד של הקטר הכבוי.

בפניו החיוורות לא נראו סימני כעס, אלא רק יאוש לאין־שיעור.

“תמשיך, תמשיך, שווייק. זה כבר לא משנה. לא איכפת.”

“כפי שאמרתי, גם אני חשבתי ככה,” נשמע קולו הרך של שווייק מעל למסילה העזובה. “פעם אחת קניתי לי רומאן־מתח על רוֹז’ה שאוואן מיערות באקוֹני והיה חסר החלק הראשון. אז הייתי צריך לנחש את ההתחלה ואפילו במעשיית־שודדים כזו אתה לא יכול בלי חלק ראשון. היה ברור לי כשמש, שלא יהיה שום טעם בזה שהאדונים הקצינים יקראו קודם את החלק השני ואחר־כך את הראשון, ושזה יישמע טיפשי מאוד, אם אמסור מה שאמרו לי בלשכת הגדוד שהאדונים הקצינים כבר יודעים, איזה חלק לקרוא. בכללי, אדוני, כל העניין של הספרים היה חשוד מאוד ומסתורי. אני יודע שהאדונים הקצינים בכלל לא קוראים הרבה ועוד עכשיו, בסערת המלחמה…”

“שמור את השטויות לעצמך, שווייק,” נאנח סרן לוקאש.

“הרי אני שאלתי אותך, אדוני, תיכף ומיד בטלפון, אם אתה רוצה את שני החלקים בבת אחת ואתה אמרת לי, בדיוק כמו עכשיו, שאשמור את השטויות לעצמי. עוד חסר להסתחב סתם עם איזה ספרים. ואז חשבתי לי, שאם זו הדעה שלך, אז גם האדונים האחרים יראו את זה ככה. שאלתי על זה גם את ואנייק שלנו. הלוא יש לו נסיון מהחזית, והוא אמר שבהתחלה חשבו כל האדונים הקצינים, שמלחמה היא בידור והם לקחו אתם לחזית ספריה שלמה כאילו שיצאו לחופש קיץ. מארכידוכסיות שונות אפילו קיבלו במתנה לחזית כל כתבי משוררים שונים, והמשרתים שלהם ממש התמוטטו מן הסחיבה וקיללו את היום שנולדו. ואנייק אמר שבכלל הספרים ההם לא היו טובים לשימוש בשביל עישון, כיוון שהנייר היה יפה ועבה כזה, ובמחראות היה אדם בשירים כאלה, במחילה מכבודך, אדוני, משפשף לו את כל התחת. לקריאה לא היה פנאי. כי ברחו כל הזמן. אז זרקו את הספרים ואחר־כך זה כבר הפך למנהג: ברגע שנשמעו יריות התותחים הראשונות זרק המשרת את כל הספרות הבידורית הזאת. אחרי ששמעתי את זה, רציתי עוד פעם לשמוע את דעתך, אדוני, וכששאלתי אותך בטלפון, מה לעשות בספרים, אז אמרת לי, שכשמשהו נכנס לראש המטומטם שלי, אני לא עוזב עד שאני מקבל בפרצוף. אז, אדוני, לקחתי את כל הספרים של החלק הראשון של הרומאן ההוא ללשכת הפלוגה ואת החלק השני השארתי בינתיים בלשכת המחלקה שלנו. התכוונתי רק לטוב, שאחרי שהאדונים הקצינים יגמרו לקרוא את החלק הראשון יחלקו להם את החלק השני, כמו בספריה, אבל פתאום באה ההודעה שיוצאים לדרך וגם טלפוֹנוֹגראמה לכל הבאטאליון שאת כל הדברים המיותרים צריך לשים במחסן הגדוד. אז עוד שאלתי את אדון ואנייק, אם הוא חושב שהחלק השני של הרומאן ההוא הוא משהו מיותר והוא אמר לי שאחרי הנסיונות העגומים בסרביה ובגאליציה ובהונגריה לא לוקחים לחזית שום ספרות בידורית, ואותן התיבות בערים, שבהן אוספים עתונים ישנים בשביל החיילים, הן הדבר המועיל היחידי, כיוון שבנייר עתון אפשר לגלגל טבק או חציר, מה שהחיילים מעשנים בחפירות. בבאטאליון כבר חילקו את החלק הראשון של הרומאן ואת החלק השני הבאנו למחסן.”

שווייק השתתק והוסיף: “איזה דברים שונים ומשונים ישנם במחסן ההוא, אדוני. אפילו הצילינדר של המנצח על מקהלת הכנסיה בבודיוביצה, שבו הוא בא להתגייס לגדוד…”

“אגיד לך משהו, שווייק,” אמר סרן לוקאש באנחה כבדה, “שאינך תופס כלל את מלוא משמעות מעשיך. לי עצמי כבר נמאס לכנות אותך מטומטם. בכלל, לטמטום שלך אין מלים. אם אני קורא לך מטומטם, אני, בעצם, מכנה אותך בשם־חיבה. עוללת משהו כל־כך איום, שכל פשעיך הנוראים שעשית במשך הזמן שאני מכיר אותך הם לעומתם כשירת מלאכים. אילו רק ידעת שווייק, מה שעוללת… אבל אתה לא תדע לעולם… ואם פעם תתגלגל השיחה על אותם הספרים, אל תעז לצייץ, שאמרתי לך משהו בטלפון על החלק השני ש… אם פעם ידובר על כך מה קרה בעניין החלק הראשון והשני, אל תשים לב. אינך יודע שום דבר, אינך מכיר שום דבר, אינך זוכר שום דבר. אל תנסה לערב אותי במשהו, אתה…”

סרן לוקאש דיבר בקול כזה, כאילו נתקף חום, וכשנשתתק ניצל לשווייק את הרגע לשאלת־תם: “מודיע בהכנעה, אדוני, למה לא אדע לעולם, איזה דבר נורא עוללתי? אני, אדוני, מרשה לעצמי לשאול רק כדי שלהבא אזהר מדבר כזה. הרי אומרים שאדם לומד מהשגיאות שלו. כמו היוצק אדאמֶץ מדאנקוֹב, שבטעות שתה חומצת מלח…”

הוא לא סיים את דבריו, כי סרן לוקאש קטע דוגמה זו מהחיים במלים: “אידיוט שכמוך! לא אסביר לך כלום. היכנס מיד לקרון ואמוֹר לבאלאון שברגע בואנו לבודאפשט יביא אלי מיד לקרון־המטה לחמניה ואת נקניק־הכבד שנמצא בתחתית המזוודה עטוף בנייר־כסף. אחר־כך אמור לואנייק שהוא חתיכת חמור. ביקשתי ממנו שלוש פעמים שימסור לי את מצבת האנשים. כשהייתי זקוק לה היום, היה לי רק המספר הישן מהשבוע שעבר.”

“לפקודתך, אדוני,” נבח שווייק והתרחק לאיטו לעבר קרונו.

סרן לוקאש הלך לאורך המסילה וחשב: “הייתי צריך לתת לו כמה סטירות־לחי, ובמקום זה אני משוחח אתו שיחת־רעים.”

שווייק נכנס לקרון בפנים רציניות. הוא רחש כבוד לעצמו. לא כל יום קורה, שהוא מעולל דבר כל־כך איום, שאפילו לו עצמו אסור לדעת, מה בעצם, אירע.

*

“אדוני הרס”ר־השלם," אמר שווייק לאחר שישב שוב על מקומו. “נראה לי שסרן לוקאש היום במצב־רוח טוב מאוד. הוא אמר לי למסור לך שאתה חתיכת חמור, מפני ששלוש פעמים כבר ביקש ממך את מצבת האנשים המדוייקת.”

“לעזאזל,” התרגז ואנייק. “אני אלַמד לקח את מפקדי המחלקות. אולי אני אשם, שכל אחד מהם עושה מה שהוא רוצה ולא שולח לי את מצבת האנשים שלו? אולי אני צריך למצוץ לי מן האצבע את המצבה? סדרים יפים בפלוגה שלנו. זה יכול רק לקרות בפלוגה הקרבית האחת־עשרה. אבל אני ניחשתי זאת, ידעתי זאת. לא פקפקתי אפילו לרגע, שאצלנו אי־סדר כזה. יום אחד חסרות במטבח ארבע מנות. למחרת יש עודף של שלוש. אילו לפחות היו המנוולים האלה מודיעים לי, אם מישהו בבית־חולים. עוד בחודש שעבר היה לי ברשימה איזה ניקוֹדֶם ורק בזמן התשלום נודע לי, שאותו ניקודם מת בבית־החולים בבודיוביצה משחפת דוהרת. וכל הזמן קיבלו בשבילו מנות. מדים לקחו בשבילו ואלוהים יודע לאן נעלמו. ואחר־כך עוד אומר לי הסרן שאני חתיכת חמור כשהוא בעצמו לא יודע לדאוג לסֵדר בפלוגה שלו.”

הרס“ר־השלם התהלך מרוגז הלוך ושוב בקרון. “אילו אני הייתי מפקד הפלוגה, היה הכל צריך לדפוק כמו שעון. הייתי יודע על כל אחד ואחד. הנגדים היו חייבים למסור לי פעמיים ביום דו”ח על מצבת האנשים. אבל הנגדים לא שווים כלום. והגרוע מכולם הוא סַמל זיקה. יש לו בראש רק בדיחוֹת ומתיחוֹת. כשאני מודיע לו שקולאז’יק הועבר מהמחלקה שלו לשיירת האספקה, הוא מוסר לי למחרת אותה מצבה, כאילו קוֹלאז’יק עדיין רובץ בפלוגה ובמחלקה שלו. ואם מעשים כאלה קורים כל יום ואחר־כך עוד אומרים עלי שאני חמור… ככה לא ירכוש לו האדון הסרן ידידים. הרס”ר השלם בפלוגה הוא לא איזה טוראי ראשון שכל אחד יכול לנגב בו…"

באלאון, שהקשיב פעור־פה, הוסיף עכשיו במקום הרס"ר אותה מלה נאה שוואנייק לא הגה אותה, ורצה, כנראה, לתת בכך את חלקו לשיחה.

“אתה שם סתום את הפה,” אמר הרס"ר־השלם המרוגז.

“שמע, באלאון,” אמר שווייק, “לך אני צריך למסור שתביא לאדון הסרן בקרון, כשנגיע לבודאפשט, איזו לחמניה ואת נקניק־הכבד שהאדון הסרן מחזיק למטה במזוודה עטוף בנייר־כסף.”

הענק באלאון השפיל את זרועותיו הארוכות, זרועות־שימפאנזה, כופף את גבו ונשאר בתנוחה זו שעה ארוכה.

“אין לי,” אמר בקול שקט, רווּי יואש, ובהה על רצפת־הקרון המזוהמת.

“אין לי,” אמר קטועות. “חשבתי… לפני היציאה פתחתי… רק הרחתי.. אם הוא לא מקולקל…”

“טעמתי אותו,” זעק ביאוש אמיתי כל־כך, עד שהכל היה ברור לכולם.

“בלעת אותו עם נייר־הכסף,” אמר הרס"ר־השלם ואנייק וניצב מול באלאון. מרוצה היה ששוב אינו צריך לעמוד על דעתו שאין הוא חמור, כפי שביקש להודיע לו הסרן, אלא שסיבת התעלומה של שינויי המצבה יש לה שרשים עמוקים יותר בחמורים אחרים. רווח לו שנשתנה נושא השיחה ועתה ניסוֹב אל באלאון הגרגרן ואל מאורע טראגי חדש. ואנייק נתאווה לומר לבאלאון אמירה לא־נעימה, שיש בה משום מוסר־השכל, אלא שהקדימו הטבּח האוֹקוּלטיסט יוריידה, שהניח מידו את הספר האהוב עליו, תרגום הסוּטרווֹת ההודיות העתיקות “פראגנה־פארמיטה,” ופנה אל באלאון הרצוץ, ששחה קומתו עוד יותר תחת נטל הגורל: "אתה, באלאון, חייב להשגיח על עצמך כדי שלא תאבד את בטחונך העצמי ואת אמונתך בגורל. אינך צריך לזקוף על חשבונך זכותם של אחרים. בכל פעם שתעמוד לפני בעיה דומה לזו שבלעת, שְאַל תמיד את עצמך: ‘באיזה יחס עומד נקניק־הכבד אלי?’ "

שווייק ראה שהשלים במשל מעשי את ההרהורים האלה: “אתה בעצמך באלאון, סיפרת לי לא מזמן, שאצלכם ישחטו חזיר ויעשנו בשר וברגע שנגיע לסוף הדרך ונדע את המספר של תיבת דואר־השדה, הם מיד ישלחו חתיכת קדל־חזיר. עכשיו תאר לך, שהיו שולחים את קדל־החזיר בדואר־שדה אלינו לפלוגה, ואנחנו, ביחד עם האדון הרס”ר־השלם, היינו חותכים חתיכה קטנה, והיינו נהנים ממנה וחותכים עוד חתיכה עד שסופו של קדל־החזיר הזה היה כמו סופו של אחד מהמכרים שלי, הדוור קוזל. היתה לו שחפת־עצמות. אז בהתחלה חתכו לו את הרגל בקרסול, אחר־כך מתחת לברך, אחר־כך בשוק. אילו לא היה מת מזמן, היו חותכים אותו לגמרי כמו עפרון סדוק. תאר לך, באלאון, שהיינו טורפים את קדל־החזיר כמו שאתה בלעת את נקניק־הכבד של האדן הסרן."

הענק באלאון הביט אל כולם בעצבות.

“רק הודות לי ולמאמצי,” אמר הרס"ר־השלם לבאלאון, “נשארת בתור משרת אצל האדון הסרן. רצו להעביר אותך לחיל־הרפואה כדי שתסחוב פצועים מהקרבות. במעבר דוּקלה יצאו החובשים שלנו שלוש פעמים זו אחר זו להביא סגן־משנה שחטף כדור בבטן ליד מכשולי־התיל וכולם נשארו שם, כל אחד עם כדור בראש. רק הזוג הרביעי הביא אותו, אבל לפני שהגיעו לתחנת עזרה ראשונה היה סגן־המשנה בעולם האמת.”

באלאון לא יכול להתאפק עוד והתחיל מתייפח בקול.

“התבייש לך,” אמר שווייק בבוז, “הרי אתה חייל…”

“מה לעשות ואני לא עשוי בשביל הצבא,” קוֹנן באלאון. “נכון, אני זולל בלי סוף ואף פעם לא שׂבע, כיוון שהוציאו אותי מחיי הרגילים. ככה זה אצלנו במשפחה. אבא ז”ל היה מתערב במסעדה בפרוֹטיבין, שיאכל בבת אחת חמשים נקניקיות ושתי כיכרות לחם. והוא זכה. אני אכלתי פעם בהתערבות ארבעה אווזים ושתי קערות כופתאות וכרוב. בבית אני נזכר אחרי ארוחת הצהריים שמתחשק לי עוד לחטוף משהו. אז אני ניגש אל הארון, חותך לי חתיכת בשר, שולח להביא כד בירה ובולע שני קילו בשר מעושן כמו כלום. היה לנו בבית פועל זקן, ווֹמלה, וזה היה מזהיר אותי תמיד שלא לנפח את עצמי, שלא לפטם את עצמי, כי הוא עוד זוכר איך שהסבא שלו היה מספר לו על אחד כזה שזולל בלי סוף, ואיך שאחר־כך באה המלחמה, ושמונה שנים לא צמח כלום והם אפו לחם מקש ומקליפות של זרעוני פשתן. וזה היה חג בשבילם כשיכלו לפורר קצת גבינה לבנה לתוך חלב, כי לא היה להם לחם. וכשהתחיל הרעב, האיכר ההוא מת תוך שבוע, כי הקיבה לא היתה רגילה לסבל כזה…"

באלאון הרים את פניו המיוסרים: “אבל אני מאמין, שאלוהים מעניש את הבנאדם, אבל בכל זאת לא עוזב אותו.”

“אלוהים ברא את הזללנים ואלוהים ידאג להם,” העיר שווייק. "פעם כבר כפתו אותך, אבל עכשיו מגיע לך שישלחו אותך לקו האש. כשאני הייתי משרת אצל סרן לוקאש, היה יכול לסמוך עלי בכל דבר, ואפילו לא עלה על דעתו שאני אוכל לו משהו. כשהיו מחלקים משהו מיוחד, היה אומר לי תמיד: ‘תשאיר את זה לעצמך, שווייק’ או: ‘מילא, אני לא להוט לזה. תן לי חתיכה ובשאר תעשה מה שאתה רוצה.’ וכשהיינו בפראג והוא היה שולח אותי להביא ארוחת־צהריים מהמסעדה, אז כדי שלא יחשוב שאני מביא לו מנה קטנה, מכיוון שזללתי את החצי בדרך, קניתי מהכסף האחרון שלי עוד מנה אחת, כשהמנה נראתה קטנה מדי. כדי שהסרן יהיה שבע ולא יחשוב עלי רעות. עד שפעם אחת גילה את זה. תמיד הייתי צריך להביא לו תפריט מן המסעדה והוא היה בוחר. באותו יום בחר יונה ממולאה. כשנתנו לי חצי יונה חשבתי שאולי יחשוב סרן לוקאש שזללתי את החצי השני, והבאתי מנה נהדרת כזאת עד שסרן שֶבּה, שבדיוק באותו יום בא לקראת הצהריים לביקור אצל הסרן שלי ורצה לאכול, גם כן אכל ושבע. וכשגמר אז אמר: ‘אל תספר לי שזאת רק מנה אחת. בשום מקום בעולם אתה לא מקבל לפי התפריט יונה ממולאה שלמה. אם אשיג היום כסף, אשלח להביא לי ארוחת־צהריים מהמסעדה שלך. תאמר בכנות, שזו מנה כפולה.’ סרן לוקאש ביקש ממני בפני סרן שֶבּה, שאעיד שנתן לי כסף רק בשביל מנה אחת, כיוון שלא ידע שיבוא לבקר אצלו. עניתי לו שנתן לי כסף רק בשביל מנה אחת. ‘אתה רואה’ אמר הסרן שלי, ‘זה עוד לא כלום. לא מזמן הביא לי שווייק שני שוקי־אווז לצהריים. תאר לעצמך. מרק עם איטריות, בשר בקר עם רוטב אנשוֹבי, שני שוקי אווז, כופתאות וכרוב עד לגג וחביתיות!’

“ים – ים – ים!” מצמץ באלאון בשפתיו.

שווייק המשיך: "זה היה האסון הגדול. סרן שֶבּה באמת שלח למחרת את המשרת שלו להביא ארוחת־צהריים מהמסעדה שלנו והוא הביא לו כמנה שניה רק ערימה קטנטנה של פילאף מעוף, ערימונת כזו כמו שמחרבן לחיתולים תינוק בן ששה שבועות, בערך שתי כפות, וסרן שבה צועק עליו, שזלל את החצי – והוא אומר שהוא חף מפשע. וסרן שבה נותן לו סטירות־לחי ואומר לו לקחת דוגמה ממני: איזה מנות אני מביא לסרן לוקאש. ואז החייל ההוא, שקיבל סטירות־לחי בלי שהיה אשם כלל, הלך למחרת למסעדה להביא ארוחת־צהריים, בירר את הכל, וסיפר למפקד שלו, וזה שוב סיפר את הכל לסרן שלי. אני יושב לי בערב עם עתון וקורא את הידיעות על החזית ממטות האויב, והנה נכנס הסרן שלי, כולו חיוור, ישר ומתנפל עלי שאגיד לו בעד כמה מנות כפולות במסעדה ההיא שילמתי מכיסי, שהכל ידוע לו, שאין טעם להכחיש, שמזמן ידע שאני מטומטם, אבל לא היה מעלה על הדעת שאני גם משוגע. עשיתי לו בושה כזו, שמתחשק לו לירות קודם בי ואחר־כך בעצמו. ‘אדוני,’ אני אומר לו, ‘כשקיבלת אותי לשירות, אמרת לי תיכף ביום בראשון שכל משרת הוא גנב ונבל. וכשבמסעדה ההיא נתנו מנות שניות כל־כך קטנות, אז יכולת לחשוב שאני באמת אחד מהנבלים האלו, שזללתי לך…’ "

“אלוהים,” לחש באלאון, נטל את מזוודתו של סרן לוקאש והלך לירכתי הקרון.

“אחר־כך,” המשיך שווייק, “התחיל סרן לוקאש לחפש בכל הכיסים שלו, וכשלא מצא כלום, הכניס את היד למתנית שלו ונתן לי את שעון־הכסף שלו. הוא היה כולו נרגש. ‘כשאקבל משכורת, שווייק,’ אמר אז, ‘תסכם כמה אני חייב לך… את השעון הזה אתה מקבל לחוד. ובפעם הבאה אל תעשה שטויות.’ אחר־כך היינו בצרה כזו, שהייתי צריך להכניס את השעון לבית־עבוט.”

“מה אתה עושה שם מאחור באלאון?” שאל לפתע הרס"ר־השלם ואנייק.

במקום תשובה התלעלע האומלל. הרי לפני־כן פתח את מזוודתו של סרן לוקאש וזלל את לחמנייתו האחרונה…

*

בתחנת הרכבת חלפה רכבת צבאית אחרת בלי לעצור. היא היתה דחוסה חיילים מיחידות “דוֹיטשמייסטר” שנשלחו אל החזית הסרבית. הם עדיין לא התאוששו מהתלהבותם במעמד הפרידה בווינה ושרו כל הדרך מווינה עד כאן.

הנסיך אוֹיגֶן רב־הוד

למען קיסרו ביקש ללכוד

מבצר בלגראד, קריית מלך רב

גשר אז ציווה לגשור

בו חילו חיש יעבור

יפרוץ חומות יכבוש משגב.

רב־טוראי, בעל שפם מחודד, נרכן החוצה, סמך עצמו על מרפקי החיילים היושבים ורגליהם תלויות מחוץ לקרון, נתן את הקצב וצווח מלוא־גרון.

ועתה הגשר קם איתן

לעבור בו רכב ומטען

על הדנובה הגואה

בזֶמלין נטו מחנה גדול

להכות בסרבים, ימין ושמאל.

ברגע זה איבד את שיווי־משקלו, עף מן הקרון ותוך כדי מעופו נתקעה בטנו במנוף־העיתוק ושם נשפד, ובאותה שעה הרכבת המשיכה מסעה ובקרונותיה האחוריים שוב שרו שיר אחר:

גראף ראדצקי, גיבור יקר

נשבע גרֵש אויבי קיסר

מלומבארדיה הנכלולית

בוורונה תוחלת דרוכה

עד בוא תגבורת ורווחה

למצביא גיבור שליט.

שפוד על מנוף־העיתוק המטופש כבר נפח הרב־טוראי הצמא־לקרב את נשמתו, ולא יצאה שעה קלה וניצב לידו, אחוז רובה מכודן, איזה חיילון צעיר מחיילי מפקדת הרכבת, שנהג בצייתנות רבה בתפקידו. הוא עמד דום ליד מנוף־העיתוק ועל פניו ארשת נצחון, כאילו שפידת הרב־טוראי על מנוף־העיתוק היתה מעשה ידיו להתפאר.

כיוון שהיה הונגרי, צווח לאורך כל המסילה כשבאו חיילי המאסף של הגדוד ה־91 “Nem szabad,” – אסור! ועדה צבאית, אסור!"

“הוא כבר לא צריך לדאוג,” אמר החייל הטוב שווייק, שגם הוא היה בין הסקרנים. “והיתרון הוא בזה שכשיש לו חתיכת ברזל בבטן, לפחות כולם יודעים איפה שהוא קבור. זה בדיוק על־יד התחנה. לא צריכים לחפש את הקבר שלו בכל שדות הקרב.”

“הוא שפד את עצמו כהלכה,” אמר שווייק במומחיות והלך סביב הרב־טוראי. “המעיים שלו במכנסיים.”

“Nem szabad!” צווח החייל ההונגרי הצעיר, “ועדה צבאית, תחנת רכבת, אסור!”

מאחורי שווייק נשמע קול קפדני: “מה אתה עושה כאן?”

לפניו עמד הצוער ביגלר. שווייק הצדיע.

“מודיע בהכנעה, אדוני, אני בודק את הז”ל."

“ואיזו אגיטאציה ניהלת כאן? מה יש לך לעשות כאן?”

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר שוויייק בשלווה עילאית, “אף פעם לא ניהלתי שום אגיטאציה.”

מאחורי הצוער פרצו כמה חיילים בצחוק ולפני הצוער התייצב הרס"ר־השלם ואנייק.

“אדוני הצוער,” אמר, “הסרן שלח את השרת שווייק כדי שיאמר לו מה שקרה. הייתי זה עתה בקרון המטה ושרת הבאטאליון מאטוּשיץ' מחפש אותך לפי פקודת מפקד הבאטאליון. עליך לגשת מיד לרב־סרן זאגנר.”

אחר שעה קלה נשמע אות לעלות לקרונות והכל התפזרו לקרונותיהם.

ואנייק, בלכתו אחרי שווייק, אמר: “כשנאספים באיזה מקום אנשים, אז תשמור, שווייק, על לשונך. זה יכול לעלות לך ביוקר. כיוון שהרב־טוראי ההוא היה מן ה’דוֹיטשמייסטרים,' עלולים היו לפרש את זה, כאילו אתה שמח על כך. הביגלר הזה הוא זולל־צ’כים איום.”

“הרי לא אמרתי כלום,” ענה שווייק בנימה שלא הניחה מקום לספקות. “רק זה שהרב־טוראי נשפד כהלכה, המעיים שלו היו במכנסיים… הרי יכול היה…”

“אז נפסיק כבר, שווייק, לדבר על כך.” הרס"ר־השלם ואנייק ירק יריקה.

“הרי זה לא משנה,” הוסיף והעיר שווייק, “אם המעיים יוצאים לו מהבטן למען הקיסר ירום הודו כאן או שם. הוא מילא את חובתו… הוא היה יכול…”

“תביט, שווייק,” הפסיקוֹ ואנייק, “איך ששרת הבאטאליון מאטושיץ' הולך מנופח אל קרון המטה. אני מתפלא שעוד לא השתטח על המסילה.”

שעה קלה לפני כן היו חילופי־דברים חריפים מאוד בין רב־סרן זאגנר ובין הצוער ביגלר השקדן.

“מתפלא אני עליך, הצוער ביגלר,” אמר רב־סרן זאגנר, “למה לא באת להודיע לי שאין מחלקים את 150 הגראם של נקניק הונגרי. וכך אני מוכרח לצאת בעצמי ולגלות, מדוע החיילים חוזרים מהמחסן. וגם האדונים הקצינים, כאילו פקודה לא היתה פקודה. הרי אמרתי: ‘למחסן, לפי מחלקות ולפי פלוגות.’ זאת אומרת, שאם לא קיבלו במחסן שום דבר, חייבים לחזור לקרונות לפי מחלקות ולפי פלוגות. לך, הצוער ביגלר, נתתי הוראה לשמור על הסדר, אבל אתה צפצפת על הכל. שמחת שאתה לא צריך לדאוג לספירת מנות הנקניק וכפי שראיתי מן החלון הלכת בשלווה לראות את הרב־טוראי השפוד מה’דוֹיטשמייסטרים'. ואחר־כך, כשקראתי לך, לא היה לך דבר אחר בראש מאשר לפטפט בדמיונך הצוערי על כך שהלכת לברר, אם ליד הרב־טוראי השפוד אין מנהלים הסתה…”

“מודיע בהכנעה, אדוני, ששרת הפלוגה ה־11, שווייק…”

“עזוב אותי עם שווייק,” צווח רב־סרן זאגנר, “אל תחשוב, הצוער ביגלר, שאתה יכול לרקום תככים נגד סרן לוקאש. אנחנו שלחנו את שווייק לשם.. אתה מביט עלי, כאילו אתה חושב ששמתי עליך עין…כן, שמתי עליך עין, הצוער ביגלר… אם אינך יודע לכבד את המפקד שלך, אם אתה מנסה להלבין את פניו, אראה לך מלחמה כזאת שאתה, הצוער ביגלר, עוד תזכור את תחנת ראב… להתרברב בידעות התיאורטיות שלך!… חכה עד שנהיה בחזית… עד שאתן לך פקודה לצאת לסיור־קצינים מעבר לגדרי התיל… ואיפה הדיווּח שלך? אפילו לא דיווחת כשבאת? אפילו לא תיאורטית, הצוער ביגלר…”⁶⁶

“מודיע בהכנעה, אדוני,” שבמקום 150 גראם נקניק הונגרי קיבלו החיילים שתי גלויות כל אחד. ברשותך, אדוני…"

ביגלר מסר למפקד הבאטאליון שתיים מאותן הגלויות שהוציא הנהלת הארכיון הצבאי בווינה, שבראשו גנראל חיל־הרגלים ווֹינוֹביץ'. בצד אחד היתה קאריקאטורה של חייל רוסי, מוז’יק רוסי מזוקן, חבוק בידי שלד. מתחת לקאריקאטורה היה כתוב “היום בו תתפגר רוסיה הבוגדנית, יהיה יום גאולה למונרכיה כולה.”

הגלויה השניה באה מן הרייך הגרמני. היתה זו מתנת הגרמנים לחיילים האוסטרים־הונגרים.

למעלה היה כתוב: “Viribus unitis”.

ולמטה היתה תמונת סיר אדוארד תלוי על גרדום ותחתיו חייל אוסטרי וחייל גרמני מצדיעים בעליצות.

השיר שלמטה נלקח מספרו של גריינץ “אגרוף הברזל,” שהכיל הלצות על אויבינו. עתוני הרייך כתבו שחרוזיו של גריינץ הם צליפות שוט, מלאי הומור אמיתי שלוח־רסן ושנינות שאין למעלה הימנה.

וזה לשון תרגום הטקסט שמתחת לגרדום:

גריי

אדוארד גריי על הגרדום

צריך להתנדנד במרוֹם.

הגיע הזמן ואין לחכות,

אך עליכם לדעת עוד,

כי עץ אלון חיפשו לשוא

איש־קריות לתלות עליו.

תלו אותו על צפצפה

בצרפת הרפובליקה השפופה.

רב־סרן זאגנר עדיין לא סיים את קריאת החרוזים חדורי “ההומור שלוח־הרסן והשנינות שאין למעלה הימנה,” והנה פרץ אל קרון המטה שרת הבאטאליון מאטושיץ'.

הוא נשלח על־ידי רב־סרן זאגנר אל המברקה שבמפקדת תחנת הרכבת לברר, אם לא חל שינוי בהוראות והביא מברק מהבריגדה. לא היה צורך במפתח צופן. במברק נאמר בפשטות, ללא צופן: “לגמור מהר את הבישול ולהתקדם לעבר סוקאל.” רב־סרן זאגנר נענע ראשו בדאגה.

“מודיע בהכנעה,” אמר מאטושיץ,' “מפקד התחנה מבקש שתבוא לשיחה אתו. יש שם עוד מברק.”

אחר־כך התנהלה שיחה בעלת אופי סודי ביותר בין מפקד התחנה ובין רב־סרן זאגנר.

המברק הראשון צריך היה להימסר כשהבאטאליון עדיין היה בראב, למרות תכנו המפתיע: “לגמור מהר את הבישול ולהתקדם לעבר סוקאל.” הוא היה ממוען, ללא צופן, אל הבאטאליון הקרבי של הגדוד ה־91 עם העתק לבאטאליון הקרבי של הגדוד ה־75, שעוד היה בדרך. החתימה היתה נכונה: מפקד הבריגדה, ריטר פון הרברט.

“סודי ביותר,” אמר מפקד תחנת הרכבת בנימה מסתורית. “מברק סודי מאת הדיוויזיה שלך. מפקד הבריגדה שלך יצא מדעתו. הוא הובל לווינה לאחר ששלח ממטה הבריגדה כמה עשות מברקים דומים לכל הצדדים. בבודאפשט בוודאי תמצא עוד מברק. כל המברקים שלו, כמובן, מתבטלים, אבל עדיין לא קיבלתי הוראה בנידון זה. יש לי רק, כפי שאמרתי, הוראה מהדיוויזיה שלא להביא בחשבון את המברקים שאינם בצופן. למסור אותם אני חייב, כי בעניין זה לא קיבלתי הוראות מהממונים שלי. באמצעות הממונים שלי ניסיתי לברר דברים אצל מפקדת הגייס ועכשיו מתנהלת חקירה נגדי…”

“אני קצין סדיר בחיל ההנדסה” הוסיף ואמר, “השתתפתי בסלילת מסילת־הברזל האסטרטגית שלנו בגאליציה…”

“אדוני, הרב־סרן,” אמר אחרי שעה קלה, “אותנו הוותיקים, ששירתנו מההתחלה, שולחים רק לחזית! וכיום מהנדסי־רכבות אזרחיים, אחרי קורס של מתנדבים־לשנה, מסתובבים כמו כלבים במיניסטריון־המלחמה. דרך אגב, בעוד רבע שעה אתם ממשיכים בנסיעה… אני רק זוכר שבבית־ספר לצוערים בפראג עזרתי לך לטפס על סוללה, אני שהייתי בוגר אחד השנתונים הקודמים. אז קיבלנו שנינו ריתוק. אתה התקוטטת עם הגרמנים בכיתה. אז היה גם לוקאש אתך. שניכם הייתם החברים הטובים ביותר. כשקיבלתי את המברק ובו רשימת הקצינים של הבאטאליון הקרבי שיעבור בתחנה, נזכרתי היטב… זה כבר כמה וכמה שנים… אז חיבבתי מאוד את הצוער לוקאש…”

כל השיחה עשתה רושם מביך מאוד על רב־סרן זאגנר. הוא הכיר יפה־יפה את בן־שיחו. בבית־הספר לפרחי קצונה ניהל את האופוזיציה ל“אוֹסטרָנוּת” שלימים נשתכחה משום שהכל היו עסוקים בשאיפתם לקאריירה. אבל מביכה מכל היתה ההערה על סרן לוקאש, שמשום־מה תמיד הופלה לרעה לעומתו.

“סרן לוקאש,” אמר בהדגשה, “הוא קצין מצוין. מתי יוצאת הרכבת?”

מפקד התחנה הסתכל בשעונו: “בעוד שש דקות.”

“אני הולך,” אמר זאגנר.

“חשבתי שתאמר לי עוד משהו,” אמר מפקד התחנה.

"ובכן Nazdar⁶⁷ אמר זאגנר ויצא מבניין מפקדת התחנה.

*

כשחזר רב־סרן זאגנר אל קרון המטה לפני צאת הרכבת, מצא את כל הקצינים במקומם. כולם שיחקו “פרישֶה פירֶה”⁶⁸ בקבוצות. רק הצוער ביגלר לא שיחק.

הוא עלעל בערימה של כתבי־יד מותחלים על חזיונות מן המלחמה, כי רצה להצטיין לא רק בשדה הקרב אלא גם כעילוי ספרותי המתאר את מאורעות המלחמה. בעל הכנפיים המוזרות עם “זנב הדג” שאף להיות סופר צבאי מהולל. נסיונותיו הספרותיים החלו בכותרות מבשרות־גדולות, שהשתקף בהן המיליטריזם של הימים ההם, אבל עדיין לא גובשו ועל דפי הנייר התנוססו רק שמות היצירות שעתידות להיוולד.

טיפוסי הלוחמים במלחמה הגדולה. – מי החל במלחמה? – המדיניות האוסטרית־הונגרית ושרשי מלחמת־העולם. – הערות שוליים למלחמה. – אוסטריה־הונגריה ומלחמת־העולם. – מסקנות המלחמה. – הרצאה עממית על פרוץ המלחמה. – הרהורים פוליטיים על המלחמה. – היום הגדול של אוסטריה־הונגריה. – האימפריאליזם הסלאבי ומלחמת־העולם. – מסמכים מן המלחמה. – מסמכים לתולדות מלחמת־העולם. יומן מלחמת־העולם. – סקירה יומית על מלחמת־העולם. – מלחמת־העולם הראשונה. – השושלת שלנו במלחמת־העולם. – עמי הממלכה האוסטרית־הונגרית במאבק. – המאבק העולמי על העצמה. – חוויות במלחמת־העולם. – כרוניקה של מסעות־המלחמה שלי. – איך נלחמים אויבי אוסטריה־הונגריה. – למי הנצחון? – קצינינו וחיילינו. – מעללי חיילַי הראויים לציון. – מימי המלחמה הגדולה. – בסערת הקרב. – ספר הגיבורים האוסטרים־הונגרים. – בריגדת הברזל. – אוסף איגרותי מן החזית – גיבור הבאטאליון הקרבי שלנו. – מדריך לחיילים בחזית. – ימי קרבות וימי נצחונות. – מה שראיתי וחָוויתי בשדה הקרב. – בחפירות. – קצין מספר. – עם בני אוסטריה־הונגריה קדימה! – מטוסי האויב וחיל הרגלים שלנו. – אחרי הקרב. – תותחנינו – בניה הנאמנים של המולדת. – גם אם יקומו כל השדים עלינו… – מלחמת מגן ומלחמת תנופה. – דם וברזל. – נצחון או מוות. – גיבורינו בשבי."

כשניגש רב־סרן זאגנר אל ביגלר ובדק את הכל, שאל מדוע עשה זאת וּלִמה הוא מתכוון.

הצוער ביגלר ענה בהתלהבות כנה שכל כותרת כזו פירושה ספר שיכתוב – כמספר הכותרות כן מספר הספרים.

“רצוני שאחרי נפילתי בקרב יישאר זכר לי. המופת שלי הוא הפרופסור הגרמני אוּדוֹ קראפט. הוא נולד בשנת 1870, במלחמת העולם התנדב ונפל ב־22 באוגוסט 1914 באנלוֹי. לפני מותו הוציא ספר: חינוך עצמי לקראת המוות למען הקיסר.”⁶⁹

רב־סרן זאגנר משך את הצוער ביגלר אל החלון.

“הראה לי מה שיש לך, הצוער ביגלר. יש לי עניין עצום בפעולתך,” אמר רב־סרן זאגנר באירוניה.

“איזו מחברת תחבת לתוך החולצה?”

“זה לא כלום,” אמר הצוער ביגלר והסמיק כילד. “אתה יכול להיווכח, בבקשה.”

על המחברת התנוססה הכותרת:

תרשימים של קרבות נודעים ומהוללים של חילות הצבא האוסטרי־הונגרי – הרכיב על־פי מחקרים היסטוריים קצין ק"מ אדולף ביגלר.

הערות וביאורים הוסיף קצין ק"מ אדולף ביגלר.

התרשימים היו פשוטים להפליא.

החל בקרב ליד נוֹרדלינגן ב־6 בספטמבר 1634, המשך בקרב ליד זֶנטה ב־11 בספטמבר 1697, ליד קאלדייר, 31 באוקטובר 1805, המשך בקרב ליד אַספֵרן, 22 במאי 1809, קרב העמים ליד לייפציג 1813, המשך בקרב ליד סנטה לוצ’יה במאי 1848 ובקרב ליד טראוּטֶנאוּ, 27 ביוני 1866, וכלה בכיבוש סאראייבו, 19 באוגוסט 1878.

לא היה שום הבדל בין התרשימים והשרטוטים השונים של הקרבות. בכל מקום צייר הצוער ביגלר בצד אחד מלבנים ריקים ובצד האויב מלבנים מקוּוקָוים. בשני הצדדים היו אגף שמאלי, מרכז ואגף ימני. מאחור היו עתודות וחיצים לכאן ולכאן. הקרב ליד נורדלינגן, כמו הקרב ליד סאראייבו, היה דומה לחלוקת שחקני כדור־רגל על המגרש לפני התחלת המשחק. והחיצים הראו, לאן כל צד מן הצדדים צריך לבעוט את הכדור.

מחשבה זו הבריקה מיד במוחו של רב־סרן זאגנר והוא שאל: “הצוער ביגלר, אתה משחק כדור־רגל?”

ביגלר הסמיק עוד יותר ומצמץ בעיניו בעצבנות והיה רושם שהוא קרוב לבכי.

רב־סרן זאגנר דפדף בחיוך במחברת והתעכב על ההערה שנרשמה ליד התרשים של קרב טראומטנאו במלחמת פרוסיה־אוסטריה.

הצוער ביגלר כתב: “מן הראוי היה שהקרב ליד טראומטנאו לא ייערך, כי הנוף ההררי מנע את פריסת הדיוויזיה של גנראל מאצוצֶ’לי, שעליה איימו טורים פרוסיים חזקים, שהוצבו על הרמה מסביב לאגף השמאלי של הדיוויזיה שלנו.”

“אם כן, לפי דעתך,” אמר בחיוך רב־סרן זאגנר והחזיר לצוער ביגלר את המחברת, “אפשר היה לערוך את הקרב ליד טראוטנאו רק אילו טראוטנאו הייתה שוכנת במישור, בֵּנֵדֵק מבודיוביצה⁷⁰ שכמוך.”

“יפה מאוד מצדך, הצוער, שבזמן הקצר של שירותך בשורות הצבא אתה מנסה להצטיין באסטרטגיה, רק שהתוצאה אצלך היא כמו אצל ילדים המשחקים בחיילים ונותנים לעצמם תארי גנראלים. גם אתה העלית את עצמך בדרגה מהר! תענוג לראות! קצין ק”מ אדולף ביגלר. לפני שנגיע לבודאפשט תהיה פלדמארשאל. רק שלשום, בבית אצל אבא, שקלת עורות של פרות. אתה צוער, תלוי באוויר בין רב־טוראי ובין קצין זוטר. אתה רחוק מן התואר קצין כמו איזה טוראי ראשון שבבית מזרח אינו מתנגד שיפנו אליו כאל רס“ר המטה.”

“שמע, לוקאש,” אמר לסרן, “הצוער ביגלר שייך לפלוגה שלך. אם כן, תנער אותו, את הבחור. הוא חותם כאן בתואר של קצין. אם כן, רצוי שיקנה לו את הזכות לכך בשדה הקרב. כשתהיה הפגזה ואנחנו נתקיף, תן לבחור הטוב ולמחלקה שלו לחתוך גדרות תיל. ואגב, יש לי דרישת־שלום בשבילך מזיקאן. הוא מפקד תחנת הרכבת בראב.”

הצוער ביגלר ראה שהשיחה הגיעה לקיצה, הצדיע ובפנים סמוקות עבר את הקרון עד שמצא את עצמו בסוף הקרון בפרוזדור.

כסהרורי פתח את דלת בית־הכיסא. העיף מבט על הכתובות בגרמנית ובהונגרית: “השימוש בבית־הכיסא מותר רק בשעת הנסיעה.” ייבב, התייפח ופרץ בבכי חרישי. אחר־כך שלשל את מכנסיו… אחר־כך לחץ ומחה את דמעותיו. אחר־כך השתמש במחברת שכתובתה: “תרשימים של קרבות נודעים ומהוללים של חילות הצבא האוסטרי־ההונגרי, הרכיב קצין ק”מ אדולף ביגלר." דפי המחברת נעלמו, מחוללים, בחוֹר, צנחו על המסילה והתעופפו בין פסי הרכבת מתחת לרכבת הצבאית הדוהרת.

הצוער ביגלר רחץ בכיור בית־הכיסא את עיניו האדומות ויצא לפרוזדור בהחלטה נחושה להיות חזק. חזק לכל הרוחות. הוא חש בראשו ובבטנו למן הבוקר.

עבר על־יד התא האחרון שבו שיחק שרת הבאטאליון מאטושיץ' עם משרת מפקד הבאטאליון באצר את המשחק הווינאי “שנאפּסן” (ששים ושש).

הביט לתוך התא בעד הפתח והשתעל. הם סובבו את הראש והמשיכו במשחקם.

“אינכם יודעים מה חובתכם?” שאל הצוער ביגלר.

“לא יכולתי,” ענה באצר, משרתו של רב־סרן זאגנר, בגרמנית הנוראה שלו, ניב מהרי קאשפרסקה־הוֹרי. “נגמר לי הטרומף.”

“הייתי צריך לשחק, אדוני הצוער. תלתן, תלתן גבוה, ותיכף אחרי זה מל… ירוק… זה מה שהייתי צריך לעשות…”

הצוער ביגלר לא הוסיף עוד מלה וזחל לפינתו. כשניגש אליו אחר־כך סגן־משנה פלשנר כדי לתת לו לגימה מבקבוק הקוניאק, שזכה בו בקלפים, התפלא לראות את הצוער ביגלר קורא בשקידה בספרו של פרופסור אוּדוֹ קראפט: “חינוך עצמי לקראת המוות למען הקיסר.”

לפני הגיעם לבודאפשט היה הצוער ביגלר שיכור עד כדי כך שנרכן מחלון הקרון וצווח לתוך הנוף השומם: “קדימה, בעזרת האל! קדימה!”

אחר־כך, לפי פקודת רב־סרן זאגנר גרר אותו שרת הבאטאליון מאטושיץ' לתוך התא, השכיב אותו בעזרת באצר, משרתו של הרב־סרן, על הספסל והצוער ביגלר חלם את החלום הנ"ל:

חלומו של הצוער ביגלר במבואות בודאפשט

הוא היה בעל Signum laudis וצלב הברזל, והיה רב־סרן ונסע לסקור את יחידת הבריגאדה שהופקד עליה. אמנם לא ידע להסביר לעצמו מדוע הוא רק רב־סרן בשעה שבריגאדה שלמה סרה לפקודתו. עלה בו חשש שאמור היה להתמנות גנראל־מאיור אלא שהמלה גנראל אבדה אי־שם בנחשול דואר־השדה.

ברוחו צחק למחשבה שברכבת הנוסעת לחזית איים עליו רב־סרן זאגנר שיהיה עליו לחתוך גדרות־תיל, אגב, לפי הצעתו הועבר רב־סרן זאגנר מכבר יחד עם סרן לוקאש לגדוד אחר, לדיוויזיה אחרת, לגייס אחר.

היה מי שסיפר כי שניהם מתו מיתה מנוולת אי־שם בביצות בעת בריחה. כשנסע במכונית אל העמדות לסקור את יחידת הבריגאדה היה הכל ברור לו. בעצם היה שליח מיוחד מטעם המטה הכללי.

חיילים היו צועדים סביבו ושרים שיר שקרא בקובץ שירים אוסטריים ושמו “צו השעה.”

עמדו איתן, אחים עזי־לב,

בגבורה הכריעו צר ואויב,

ברמה שאו את נס הקיסר

הנוף היה דומה מאוד לאיוּרים ב“וינר אילוּסטריטֶה צייטונג.”

בצד ימין, ליד הגורן, נראו תותחים יורים לעבר חפירות האויב לאורך הכביש, שעליו נסע הוא במכוניתו. בצד שמאל עמד בית שממנו ירו בה בשעה שהאויב ניסה לפרוץ את הדלת בקתות רובים. בצד הכביש עלה בלהבות מטוס של האויב. באופק נראו פרשים וכפרים בוערים. אחר־כך היו חפירות של פלוגה קרבית על תלולית שממנה המטירו מכונות־יריה אש אל האויב. חפירות האויב השתרעו למרחוק לאורך הכביש. והנהג הוסיף לנסוע אתו על הכביש לקראת האויב.

בשפופרת קרא בקול לנהג: “אינך יודע לאין אנחנו נוסעים? הרי שם האויב.”

אך הנהג ענה בשלווה:

“אדוני הגנראל, זאת הדרך הטובה היחידה. הכביש תקין. בדרכים הצדדיות לא יחזיקו הצמיגים מעמד.”

ככל שהתקרבו אל עמדות האויב, גברה האש. פגזים העיפו את העפר בתעלות מזה ומזה לשדרות עצי־השזיפים.

אבל הנהג ענה בשקט בדברו בשפופרת:

“זה כביש מצויין, אדוני הגנראל, נוסעים עליו כמו על חמאה. אם נסטה אל השדות, ילכו לנו הצמיגים.”

“ראה, אדוני הגנראל,” צווח הנהג לתוך השפופרת, “הכביש בנוי היטב עד כדי כך שגם פגז מרגמה של 30.5 ס”מ לא יעשה לנו כלום. הכביש הוא כמו משטח־דישה, אבל בדרכים הטרושות בין השדות יתפוצצו לנו הצמיגים. ממילא אנחנו יכול לחזור, אדוני הגנראל!"

“בזזז – זום!” שמע ביגלר והמכונית קפצה קפיצה עצומה.

“וכי לא אמרתי לך, אדוני הגנראל,” צווח הנהג לתוך השפופרת, “שזה כיבש בנוי היטב לעזאזל? לפנינו ממש התפוצץ פגז שלושים ושמונה, אבל אין שום חור. הכביש כמו משטח־דישה. אבל אם סוטים לשדות, הולכים הצמיגים. עכשיו יורים עלינו ממרחק של ארבעה קילומטרים.”

“אבל לאן אנחנו נוסעים?”

“זה עוד יתברר,” אמר הנהג. “כל עוד נמשך כביש כזה, אני אחראי לכל.”

זינוק. הזינוק עצום והמכונית נעצרה.

“אדוני הגנראל,” צועק הנהג, “אין לך מפת מטה?”

גנראל ביגלר מדליק את הפנס החשמלי. הוא רואה שמפת המטה מונחת על ברכיו. אבל זו מפה ימית של חוף הֶלגולאנד משנת 1864, ממלחמת אוסטריה־פרוסיה נגד הדנים בשלזוויג.

“כאן פרשת דרכים,” אומר הנהג, “אבל שתי הדרכים מוליכות אל עמדות האויב. לי איכפת רק דבר אחד: שהכביש יהיה הגון כדי שלא יסבלו הצמיגים, אדוני הגנראל… אני אחראי למכונית המטה…”

אחר־כך באה התפוצצות מחרישת־אוזניים ונראו כוכבים גדולים כגלגלים. שביל החלב סמיך כשמנת.

הוא מרחף בחלל על המושב ליד הנהג. המכונית כולה נחתכת ליד המושב כאילו במספריים. רק החלק הקדמי, התוקפני, הלוחמני שרד מן המכונית.

“איזה מזל,” אומר הנהג, “שהראית לי מאחורי הגב את המפה. הועפת אלי וכל השאר הלך לעזאזל. זה היה פגז של ארבעים ושתיים… מיד ניחשתי שברגע שמגיעים לפרשת דרכים, הכביש שווה לתחת. אחרי 38 זה היה יכול להיות רק 42. משהו גדול יותר עוד לא מייצרים, אדוני הגנראל.”

“לאן אתה נוסע?”

“אנחנו עפים לשמים, אדוני הגנראל, ואני צריך לעקוף את כוכבי־השביט. אלה גרועים מהארבעים ושתיים.”

“עכשיו מתחתינו מאדים,” אמר הנהג אחרי הפסקה ארוכה.

ביגלר שוב נרגע.

“אתה מכיר את תולדות קרב־העמים ליד לייפציג?” שאל, “כאשר הפלדמארשאל הנסיך שוורצנברג עלה על ליֶּרטקוֹביץ ב־14 באוקטובר 1813 וכאשר ב־13 באוקטובר היה הקרב על לינדֶנאוּ? אתה זוכר את הקרבות של גנראל מֵרוולדט, וכאשר הצבא האוסטרי הגיע לוואכאוּ וכאשר ב־19 באוקטובר נפלה לייפציג?”

“אדוני הגנראל,” אמר הנהג בחגיגיות, “כרגע הגענו אל שערי השמים. תרד, אדוני הגנראל. אנחנו לא יכולים לעבור בשערי השמים. יש כאן דוחק גדול, כולם חיילים.”

“רק תדרוס אחד מהם,” צעק על הנהג, “אז יזוזו הצידה.”

רכן מהמכונית וצעק: "זהירות, טינופות! איזה בהמות! רואים גנראל ולא עושים ‘ימינה שור!’ "

הנהג מרגיע אותו. “זה קשה, אדוני הגנראל, לרובם נכרת הראש.”

אך עתה השגיח גנראל ביגלר שהנדחקים לעבור בשערי השמים היו נכים לסוגיהם שאיבדו במלחמה אברי־גוף שונים ועתה נשאו אותם בתרמיליהם – ראשים, ידיים, רגליים. תותחן צדיק, שנדחק ליד שערי השמים במעיל קרוע, נשא בתרמילו את כל בטנו ואת גפיו התחתונים. מתרמיל אחר, של חייל טוב מחיל־הקשישים, הציצה על גנראל ביגלר מחצית העכוז, שהלה איבד בקרב על לבוֹב.

“זה למען הסדר הטוב,” אמר שוב הנהג, ופילס לו דרך בהמון הצפוף. “נראה שמחכים פה לבקורת שמימית עליונה.”

בשערי השמים ניתנה רשות כניסה רק לפי הסיסמא, שגנראל ביגלר נזכר בה מיד: “למען האל והקיסר.” המכונית נכנסה לגן־עדן.

“אדוני הגנראל,” אמר קצין־מלאך מכונף בעברם על פני קסרקטין ובו פרחי־מלכים. “עליך להתייצב מיד במטה הראשי.”

הם המשיכו בנסיעתם לאורך מגרש־אימונים ההומה מרוב טירונים־מלאכים שתרגלו קריאות “הללויה.”

עברו על יד חבורה שבה עמד רב־טוראי־מלאך ונתן מנה לטירון־מלאך גמלוני, תקע אגרוף בבטנו והרעים עליו: “פתח את הלוע שלך, חזיר בית־לחמי. ככה קוראים הללויה? כאילו היתה לך כופתה בגרגרת. מעניין אותי איזה חמור נתן לך, גולם שכמוך, להיכנס לגן־עדן. נסה עוד פעם! מה אתה חושב לך, מנוול, שכאן בגן־עדן תאנפף לנו? תנסה עוד פעם, ארז־לבנון שכמוך.”

הם המשיכו בנסיעה ועוד שעה ארוכה שמעו את המיית־הנכאים של הטירון־המלאך: “נלוויה, נללויה,” ואת הצווחות של הרב־טוראי־המלאך: “הללויה, הללויה, פרה בשָנית שכמוך.”

אחר־כך הבהיק זוהר עצום על בניין גדול, שהיה דומה לקסרקטין המאריאנסקה מצ’סקה בודיוביצה ומעליו שני מטוסים, אחד משמאל ואחד מימין, ובתווך מתוחה יריעת־בד ענקית ועליה הכתובת:

מטה האל הקיסרי־המלכותי

שני חיילים במדי משטרת השדה הוציאו את גנראל ביגלר מהמכונית, תפסו אותו בצווארונו והוליכו אותו אל הקומה הראשונה שבבניין.

“התנהג כהלכה לפני השוכן במרומים,” אמרו לו למעלה, בעמדם לפני אחת הדלתות ודחפו אותו פנימה.

באמצע החדר, שעל קירותיו היו תלויים דיוקנותיהם של פראנץ יוזף וּוילהלם, של יורש העצר קארל פראנץ יוזף, גנראל ויקטור דאנקל, הארכידוכס פרידריך וראש המטה הכללי קונראד פון הֶצנדוֹרף, עמד אלוהים.

“הצוער ביגלר,” אמר אלוהים בתקיפות, “האינך מכיר אותי? אני מפקדך־לשעבר רב־סרן זאגנר מהפלוגה הקרבית ה־11.”

ביגלר התאבן.

“הצוער ביגלר,” אמר שוב אלוהים, “באיזו זכות לקחת לעצמך את התואר גנראל־מאיור? מי נתן לך את הרשות לעבור במכונית המטה על הכביש בין עמדות האויב?”

“מודיע בהכנעה….”

“בלום פיך, הצוער ביגלר, כשאלוהים דובר אליך.”

“מודיע בהכנעה,” גמגם ביגלר שוב.

“אם כן, אינך בולם את פיך?” הרעים עליו אלוהים, פתח את הדלת וקרא: “שני מלאכים, לבוא הנה!”

נכנסו שני מלאכים ורובים תלויים על כנפותיהם השמאליות. ביגלר הכיר בהם את מאטושיץ' ואת באצר.

ומפי אלוהים יצא הקול: “השליכו אותו למחראה!”

והצוער ביגלר צנח לתוך מעמקי־צחנת־אימים.

*

מול הצוער ביגלר הישן ישבו מאטושיץ' ובאצר, משרתו של רב־סרן זאגנר, ועדיין שיחקו ששים ושש.

“הבנאדם הזה מסריח כמו דג,” העיר באצר, שהביט ברוב־עניין אחרי פיתולי גופו החשודים של הצוער ביגלר הישן. “כנראה חרבֵּן במכנסיים…”

“זה יכול לקרות לכל אחד,” אמר מאטושיץ' בנימה פילוסופית, “תעזוב אותו ממילא לא תחליף לו את הבגדים. מוטב שתחלק קלפים.”

כבר נצנצו אורותיה של בודאפשט, ומעל הדאנובה ריצד הזרקור.

הצוער ביגלר כבר חלם חלום אחר, כי אמר מתוך השינה: “אמור־נא לצבאי האמיץ, כי הקים לו בלבי מצבת־נצח של אהבה ותודה.”

כיוון ששוב התהפך בשעה שפלט מלים אלה, עלה הסרחון בנחירי באצר. הוא ירק והעיר: “מסריח כמו ביוב, ביוב מחורבן.”

והצוער ביגלר היה מתפתל והולך באי־מנוחה גוברת, וחלומו החדש היה שופע דמיון ביותר. הוא עמד והגן על לינץ במלחמת הירושה האוסטרית.

הוא ראה ביצורים, חפירים וחומות מסביב לעיר. אוהל מטהו נהפך לבית־חולים ענקי, בכל מקום התגלגלו חולים ואחזו בבטניהם. תחת חומות העיר לינץ עברו הפרשים הצרפתים של נאפוליון הראשון.

והוא, מפקד העיר, עמד מעל ההמון ואחז גם הוא בבטנו וקרא לעבר צרפתי שבא לשאת ולתת: “אמור לקיסרך, כי לא אכנע…”

אחר־כך לפתע כמו חדלו מיחושיו ויחד עם הבאטאליון שלו הגיח אל מחוץ לחומות העיר בדרך אל התהילה והנצחון. הוא ראה את סרן לוקאש חוטף מכת חרב של פרש צרפתי שנועדה לו, לביגלר, מגן לינץ הנצורה.

סרן לוקאש גוסס לרגליו וקורא:

“איש כמוך, אלופי, יקר יותר מסרן לא־יוצלח!”

מגן לינץ הנפעם הסיר את פניו מהגוסס ופתאום־לפתע עף רסיס־פגז ופגע בשרירי עכוזו של ביגלר.

בתנועה מוכנית משמש ביגלר באחורי מכנסיו והרגיש במשה לח ודביק שנמרח על ידו. צרח: “חובש! חובש!” וצנח מעל סוסו…

באצר ומאטושיץ' הרימו את הצוער ביגלר מן הרצפה, שעליה התגלגל מעל הספסל והניחוהו שוב במקומו.

אחר־כך הלך מאטושיץ' אל רב־סרן זאגנר והודיע לו, שדברים משונים קורים לצוער ביגלר.

“כנראה זה לא בגלל הקוניאק. יותר מתקבל על הדעת שזו כולירה. הצוער ביגלר שתה מים בכל התחנות. במוֹשוֹן ראיתי אותו כשהוא…”

“כל כך מהר לא מקבלים כולירה, מאטושיץ'. תגיד לרופא בתא הסמוך שיגש לבדוק אותו.”

לבאטאליון צורף “רופא־מלחמה,” וֶלפֶר, סטודנט ותיק לרפואה וחבר אגודת סטודנטים. הוא ידע לשתות ולהתכתש ויחד עם זאת היו כל סודות הרפואה נהירים לו. הוא למד בפקולטות לרפואה בערי אוניברסיטאות שונות באוסטריה־הונגריה וגם התמחה בבתי־חולים רבים, אבל לא קיבל את סמיכות הדוקטור, מאחר שבצוואת דודו ליורשיו נאמר, שיש לשלם לסטודנט־לרפואה פרידריך ולפר מילגה שנתית עד למועד שבו יזכה לתואר דוקטור.

מילגה זו היתה גדולה פי ארבעה ממשכורתו של אסיסטנט בבית־חולים והסטודנט־לרפואה פרידריך ולפר השתדל במיטב כוחותיו לדחות את קבלת התואר דוקטור לרפואה לעתיד הרחוק ביותר.

היורשים התפוצצו מכעס. הצהירו שהוא אידיוט, ניסו לשדך לו בכוח כלות עשירות כדי להיפטר ממנו, ובשביל להרגיז אותם עוד יותר היה הסטודנט־לרפואה פרידריך ולפר חבר בתריסר אגודות סטודנטים והוציא כמה קובצי שירים לא־רעים בווינה, בלייפציג ובברלין. הוא כתב ל“סימפליסציסימוס” והמשיך בלימודיו כאילו לא קרה דבר.

עד שבאה המלחמה ותקפה את הסטודנט־לרפואה פרידריך ולפר מאחור.

מחבר הספרים “שירים צוחקים”, “כד ומדע”, “מעשיות ומשלים”, גויס, פשוט לצבא ואחד היורשים במיניסטריון־המלחמה דאג לכך שפרידריך ולפר האמיץ יקבל את דוקטוראט־המלחמה. הוא עשה אותו בכתב. נדרש לענות על שורה של שאלות ועל כולן השיב בחד־גווניות: “שקו לי בתחת!” אחרי שלושה ימים הודיעו אלוף־המשנה, שהוענק לו התואר דוקטור לכל מדעי הרפואה, שמכבר היה בשֵל לדוקטוראט, שהרופא הראשי במטה מעביר אותו אל בית־חולים לשעת חירום ושקידומו המהיר יהיה תלוי בהתנהגותו. אמנם ידוע לכל, הוסיף אלוף־המשנה, שבערי אוניברסיטאות שונות ערך דו־קרבות עם קצינים, אבל היום בעת המלחמה נשכח הכל.

מחבר קוב השירים “כד ומדע” נשך את שפתיו והלך לשרת.

משנתגלו כמה מקרים שבהם נהג ותרנות יוצאת מגדר הרגיל בחיילים חולים והאריך ככל האפשר את שהייתם בבית־החולים, בניגוד לסיסמה המקובלת “מוטב שיתפגרו בחפירות משירבצו בבית־חולים,” – “מוטב בקו החזית מלהתפגר בבית־חולים,” שלחו, איפוא, את דוקטור ולפר עם הפלוגה ה־11 לחזית.

קציני הפלוגה בשירות פעיל התייחסו אליו כאל יצור נחות. גם קציני־המילואים התעלמו ממנו ולא קשרו אתו שום קשרי ידידות, שלא להרחיב את התהום ביניהם ובין הקצינים בשירות פעיל.

רב־סרן זאגנר ראה את עצמו, כמובן, נעלה נוראות על סטודנט־הרפואה לשעבר שבעת לימודיו הארוכים עשה קציצות בכמה קצינים. כשהיה עובר לידו דוקטור ולפר, רופא־המלחמה, אפילו לא כיבד אותו במבט והוסיף לשוחח עם סרן לוקאש על משהו חסר־חשיבות לחלוטין, למשל על השאלה, אם מגדלים דלעת בבודאפשט ועל כך ענה סרן לוקאש, שבעת היותו בשנה השלישית בבית הספר לקצינים, טיילו הוא וכמה חברים, לבושי אזרחית, בסלובאקיה והגיעו אל כומר אוואנגלי סלובאקי. הלה נתן להם צלי־חזיר עם כרוב עשוי מדלעת ואחר־כך מזג להם יין ואמר:

דלעת חזירה

יין רוצה

והוא נעלב עד־מאוד.⁷¹

“מבודאפשט לא נראה הרבה,” אמר רב־ספר זאגנר, “אנחנו עוקפים אותה. לפי תכנית הנסיעה אנחנו נעמוד פה שעתיים.”

“נדמה לי שהם מזיזים את הקרונות,” אמר סרן לוקאש. “אנחנו נגיע לתחנת מעבר. תחנת משאות צבאית.”

לידם עבר “רופא המלחמה” ולפר.

“זה לא כלום,” אמר בחיוך. "ראוי להזהיר את האדונים השואפים לעלות במרוצת הזמן לדרגת קצונה, שעוד במועדון הקצינים בברוּק התפארו בידיעות באסטרטגיה ובהיסטוריה, כי סכנה היא לזלול בבת אחת את כל חבילת דברי המתיקה ששלחה אמא לחזית. הצוער ביגלר שאכל מאז צאתנו שלושים גלילות־קרם, כפי שהודה באזני, אך בתחנות שתה רק מים רתוחים, מזכיר לי חרוז של שילר ‘מי אומר כי…’ "

“שמע־נא, דוקטור,” הפסיקו רב־סרן זאגנר, “לא עוסקים בשילר. מה בעצם, יש לצוער ביגלר?”

“רופא המלחמה” ולפר חייך: “המועמד לדרגת קצונה, הצוער ביגלר שלך התחרבן… זאת לא כולירה, זאת לא דיזנטריה, חירבון, חד וחלק. הוא שתה קצת יותר מדי קוניאק, האדון המועמד שלך לדרגת קצונה ועשה במכנסיים… נראה שהיה עושה במכנסיים גם אלמלא הקוניאק שלכם. הוא זלל כמות גדולה כל כך של גלילות קרם ששלחו לו מהבית… הוא ילד.. במועדון הקצינים, ככל הידוע לי, היה שותה תמיד רק כוס יין. מתנזר גמור.”

דוקטור ולפר ירק. “הוא היה קונה לעצמו פרוסות של עוגות ‘לינץ’.”

“ובכן, זה לא דבר רציני?” שאל רב־סרן זאגנר. “ובכל זאת עניין כזה… אם יוודע ברבים?”

סרן לוקאש אמר לזאגנר: “אני מוחל על מפקד־מחלקה כזה…”

“קצת עזרתי לו לעמוד על רגליו,” אמר ולפר ולא פסק מלחייך. “האדון מפקד הגדוד ידאג לשאר… כלומר אני מעביר את הצוער ביגלר לבית החולים… אוציא תעודה שיש לו דיזנטריה. מקרה קשה של דיזנטריה. בידוד. הצוער ביגלר יועבר לצריף החיטוי…”

“בכל אופן מוטב כך,” המשיך ולפר באותו חיוך מאוס. “או צוער מחורבן או צוער חולה דיזנטריה…”

רב־סרן זאגנר פנה אל לוקאש שלו בנימה רשמית לגמרי: “הצוער ביגלר מפלוגתך חלה בדיזנטריה ויישאר בבודאפשט לשם טיפול…”

נדמה היה לרב־סרן זאגנר שוולפר מחייך בצורה מתגרה להחריד, אבל כשהביט ב“רופא־המלחמה” ראה שפניו מביעות אדישות.

“ובכן, הכל בסדר, אדוני” ענה ולפר בשקט, “המועמדים לדרגת קצונה…”

הוא החווה תנועת ביטול בידו: “כל מי שיש לו דיזנטריה, עושה במכנסיים.”

כך קרה שהצוער האמיץ ביגלר הועבר לבית־החולים הצבאי למחלות מידבקות באוּי בוּדה.

מכנסיו המחורבנים אבדו בסערת מלחמת־העולם.

חלומותיו של הצוער ביגלר על נצחונות גדולים נכלאו באחד החדרים של צריפי הבידוד.

כשנודע לו שהוא חולה־דיזנטריה תקפה אותו התלהבות רבה.

הרי אחת היא, אם נפצע או אם חלה למען הקיסר ירום הודו בעת מילוי תפקידו.

אחר־כך אירעה לו תקלה קטנה. כיוון שכל המקומות לחולי דיזנטריה היו תפוסים, העבירו את הצוער ביגלר אל צריף חולי הכולירה.

משרחצו את הצוער ביגלר ותקעו לו מדחום בבית־השחי נענע רופא־מטה הונגרי בראשו: “37 מעלות!” הסימפטום המדאיג ביותר בכולירה הוא ירידה תלולה בחום. החולה נעשה אדיש.

ואכן, הצוער ביגלר לא הראה שום סימני התרגשות. היה שליו בצורה לא־רגילה ושינן לעצמו שהוא סובל למען הקיסר ירום הודו.

רופא־המטה הורה לתחוב את המדחום לפי־הטבעת של הצוער ביגלר.

“השלב האחרון של הכולירה,” אמר רופא־המטה לנפשו, “סימני הקץ, חולשה קיצונית כשהחולה מאבד את תודעת סביבתו והכרתו מיטשטשת. הוא מחייך בעווית הגסיסה.”

ואכן, בשעת אותו טיפול חייך הצוער ביגלר חיוך של קדוש־מעונה והעמיד פני גיבור, כשתחבו לו את המדחום לפי־הטבעת. אבל לא זע.

“כל הסימנים מעידים על התקרבות איטית למוות. התנועה הפאסיבית,” חשב רופא־המטה.

שאל את קצין־הרופאה הזוטר ההונגרי, אם הקיא צוער ביגלר או שלשל באמבטיה. כשקיבל תשובה שלילית, הסתכל בביגלר. הפסקת שלשולים והקאות, בכולירה, כמו הסימנים הקודמים, היא הוכחה לשלב שלפני המוות.

הצוער ביגלר, ערוֹם כולו, לאחר שנשאוהו מן האמבט החם למיטה, חש צינה ושיניו נקשו זו לזו. כל עורו נסתמרר.

“רואה אתה,” אמר רופא־המטה בהונגרית, “מצרמורת קשה, הגפיים קרים. זה הסוף!”

בהר על הצוער ביגלר ושאל אותו בגרמנית: “ובכן, מה שלומך?”

“ט– ט– טוב מ – מ – אוד,” ניקש הצוער ביגלר בשיניו. “ש – ש – מי – מי – כה.”

“התודעה מעורפלת חלקית, וחלקית תקינה,” אמר רופא־המטה ההונגרי. “הגוף רזה מאוד, השפתיים והציפרניים היו צריכות להיות שחורות… זה המקרה השלישי שמוות מכולירה בא בלי ציפרניים ושפתיים שחורות…”

שוב גחן על הצוער ביגלר והמשיך בהונגרית: “התהודה השניה מעל ללב פסקה…”

“ש–ש–ש–מי–מי– כה,” שקשק הצוער ביגלר.

“אלה דבריו האחרונים,” אמר רופא־המטה לקצין הרפואה הזוטר בהונגרית. “מחר נקבור אותו יחד עם רב־סרן קוֹך. עכשיו יאבד את ההכרה. ניירותיו במשרד?”

“כנראה,” אמר בשלווה קצין־הרפואה הזוטר.

“ש–ש–ש–מי–מי– כה,” שקשק הצוער כנגד היוצאים

בשש־עשרה המיטות בחדר היו חמישה אנשים. אחד מהם היה בר־מינן. הוא מת לפני שעתיים, היה מכוסה בסדין ושמו כשם מגלה חיידק הכולירה. זה היה רב־סרן קוֹך, שעליו אמר רופא־המטה שמחר ייקבר יחד עם הצוער ביגלר.

הצוער ביגלר הזדקף במיטתו ובפעם הראשונה ראה איך מתים בכולירה למען הקיסר ירום הודו, שכן מתוך ארבעת הנותרים היו שניים גוססים. הם היו נחנקים מחוסר אוויר, מכחילים, מוציאים מפיהם צלילים שלא היה אפשר להכיר בהם, מה הם אומרים ובאיזו שפה. דומים היו יותר לחרחור קול נחנק.

שני האחרים, שהגיבו תגובה סוערת על החלמתם, הזכירו אנשים ההוזים בקדחת טיפוס. הם צעקו צעקות אין־פשר ושלחו רגליים כחושות מתחת לשמיכות. עליהם עמד חובש מזוקן שדיבר בעגת שטיריה (כפי שהבחין הצוער ביגלר) והרגיע אותם. “גם לי כבר היתה כולירה, רבותי היקרים, אבל לא בעטתי בשמיכות. עכשיו כבר טוב לכם. תקבלו חופשה כש…”

“אל תשתולל כל כך,” הרעים על אחד שהיה מבעט בשמיכתו עד שכיסתה את ראשו. “דברים כאלו לא עושים אצלנו. תשמח שיש לך חום. לפחות לא יוציאו אותך עם תזמורת. שניכם כבר יצאתם מזה בשלום.”

הביט סביבו.

“שם מתו עוד שניים. זה היה צפוי,” אמר מתוך טוב־לב. “תשמחו שנפטרתם מהכל. אני צריך להביא סדינים.”

הוא חזר אחרי שעה קלה, כיסה בסדינים את המתים, ששפתותיהם השחירו לגמרי, הוציא את ידיהם שחורות־הציפורניים, שבעווית הגסיסה החזיקו באבר־הזכרות הזקוף. ניסה להכניס את הלשון לפיהם. אחר־כך קרס ליד המיטות והתחיל בתפילה: “מאריה הקדושה אם האלוהים…” והחובש הזקן בן שטיריה, הביט אותה שעה אל חוליו המחלימים, שהזיותיהם בישרו תגובתם על ראשית חיים חדשים.

“מאריה הקדושה, אם האלוהים,” חזר ואמר, והנה לפתע טפח גבר ערום על כתפו.

היה זה הצוער ביגלר.

“שמע,” אמר, “אני… התרחצתי… כלומר רחצו אותי… אני זקוק לשמיכה… קר לי.”

“זה מקרה מוזר,” אמר כעבור חצי־שעה לצוער ביגלר ששכב מתחת לשמיכה. “אתה, אדוני הצוער, מחלים, מחר אנחנו שולחים אותך לבית־החולים העורפי בטארנוב. אתה נושא חיידקי כולירה… התקדמנו עד כדי כך שהכל ידוע לנו. אתה מהגדוד ה־91…”

“הפלוגה הקרבית ה־13,” ענה קצין הרפואה, הזוטר במקום ביגלר, “המחלקה ה־11.”

“רשוֹם,” אמר רופא־המטה, “הצוער ביגלר, הפלוגה הקרבית ה־13, המחלקה הקרבית ה־11 של הגדוד ה־91, לשם הסתכלות, לצריפי הכולירה בטארנוב, נושא חיידקי כולירה…”

וכך אירע שהצוער ביגלר, הלוחם הנלהב, היה לנושא חיידקי כולירה.

2. בבודאפשט

בתחנת הרכבת בבודאפשט הביא מאטושיץ' לרב־סרן זאגנר מברק מן המטה, שנשלח על־ידי אותו מפקד בריגאדה אומלל, שהובל לבית־מרפא. הוא לא היה מוצפן ותכנו היה זהה לשדר שבתחנה הקודמת: “לבשל מהר ולהתקדם לסוֹקאל.” על כך נוסף עוד: “לצרף שיירת־האספקה לעוצבה המזרחית. שירות הביון מתבטל. הגדוד הקרבי ה־13 בונה גשר מעל לנהר בוּג. פרטים בעתונים.”

רב־סרן זאגנר יצא מדי למפקדת התחנה. קצין גוץ שמנמן קיבל את פניו בחיוך לבבי.

“הוא השתולל, גנראל הבריגאדה שלכם,” אמר וגעה בצחוק, “אבל אנו חייבים למסור לכם את השטויות האלה, כי עדיין לא קיבלנו מהדיוויזיה הוראה לא למסור את המברקים שלהם לנמענים. אתמול עברה כאן הפלוגה הקרבית ה־14 של הגדוד ה־75 ומפקד הפלוגה קיבל כאן מברק שעליו לחלק לחיילים ששה כתרים כל אחד כפרס מיוחד בעד פשמישל. ויחד עם זה קיבל הוראה שעל כל חייל להפקיד במשרד שניים מתוך ששת הכתרים למלווה המלחמה… לפי ידיעות ממקור מוסמך הבריגאדיר שלכם סובל משיתוק־מוחין.”

“אדוני,” שאל רב־רן זאגנר את מפקד תחנת הרכבת הצבאית, “בהתאם להוראת הגדוד ולפי תכנית־המסע אנחנו יוצאים לגֶדֶלֶה. החיילים אמורים לקבל כאן מאה וחמשים גראם אֶמנטאל. בתחנה האחרונה היו החיילים צריכים לקבל מאה וחמשים גראם נקניק הונגרי, אבל לא קיבלו כלום.”

“נראה שגם כאן זה לא יצא לפועל,” ענה הרב־סרן והוסיף לחייך בחביבות, “לא ידוע לי על הוראה כזו לגבי גדודים מצ’כיה. בכל אופן, אין זה ענייני. עליך לפנות למפקדת האפסנאות.”

“מתי אנחנו יוצאים, אדוני?”

“לפניכם עומדת רכבת המובילה תותחים כבדים לגאליציה. נשחרר אותה בעוד שעה, אדוני. במסילה השלישית עומדת רכבת של חיל־רפואה. היא תצא עשרים־וחמש דקות אחרי התותחים. במסילה השתים־עשרה יש לנו רכבת תחמושת. היא יוצאת עשר דקות אחרי רכבת חיל־הרפואה ועשרים דקות אחריה יוצאת הרכבת שלכם.”

“כמובן אם לא יהיו עד אז שינויים,” הוסיף והמשיך בחיוכיו. בכך נמאס לגמרי על רב־סרן זאגנר.

“סלח לי אדוני,” שאל זאגנר, “התוכל לתת לי הסבר לכך שלא ידוע לך על שום הוראה בנוגע להנפקת מאה וחמשים גראם גבינת אמנטאל לגדודים מצ’כיה?”

“זה סוד,” ענה מפקד תחנת הרכבת הצבאית בבודאפשט לרב־סרן זאגנר והוסיף לחייך.

“הסתבכתי,” חשב רב־סרן זאגנר, בצאתו מבניין המפקדה. “למה, לעזאזל, נתתי הוראה לסרן לוקאש לאסוף את כל מפקדי המחלקות ושלחתי אותם ואת החיילים לחיל האספקה לקבל מאה וחמשים גראם גבינת אמנטאל לאיש.”

קודם שהספיק סרן לוקאש, מפקד הפלוגה ה־11, לצוות על אנשי הפלוגה לפי הוראת רב־סרן זאגנר לגשת אל המחסן ולקבל מאה וחמשים גראם גבינת אמנטאל לאיש, הופיע לפניו שווייק עם באלאון ביש־המזל.

באלאון רעד כולו.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר שווייק בקלילות אופיינית, “העניין שמדובר בו כאן חשוב ביותר. אני מבקש, אדוני שנסדר את כל העניין באיזה מקום בצד, כמו שהיה אומר החבר שלי שפאטינה מזהוֹז', כשהיה שושבין בחתונה ופתאום בכנסיה היה צריך…”

“ובכן, מה העניין?” הפסיקו סרן לוקאש, שכבר התגעגע על שווייק כשם שהתגעגע שווייק עליו. “נלך קצת הלאה.”

באלאון הלך אחריהם ולא חדל לרעוד. ענק זה איבד לגמרי את עשתונותיו וטלטל את זרועותיו מתוך יאוש איום ותהומי.

“ובכן, מה העניין?” שאל סרן לוקאש כשסרו הצידה.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר שווייק, “שתמיד מוטב להודות במשהו לפני שהוא מתפוצץ. אתה, אדוני, נתת הוראה מסויימת שכשנגיע לבודאפשט באלאון צריך להביא לך את נקניק־הכבד והלחמניות.”

“קיבלת את הפקודה או לא?” פנה שווייק אל באלאון.

באלאון טלטל את זרועותיו ביתר שאת כמבקש להתגונן מפני אויב מסתער.

“פקודה זו,” אמר שווייק, “לא יכלה להתמלא לצערי, אדוני. אני אכלתי את נקניק־הכבד שלך…”

“אכלתי אותו,” אמר שווייק ודחף דחיפות בצלעות באלאון המבוהל, “כיוון שחשבתי שנקניק־הכבד עלול להתקלקל. קראתי כמה פעמים בעתון, שמשפחה שלמה הורעלה מנקניק־כבד. פעם בזדרֶאז, פעם בבֶּראון, פעם במלאדה בּוֹלֶסלאבה, פעם בפשיבּראם. כולם מתו מאותה הרעלה. נקניק־כבד זה הדבר הכי־מסוכן…”

באלאון, רועד בכל אבריו, עמד בצד, דחף אצבע לגרונו והקיא לסירוגין קצובים.

“מה יש לך, באלאון?”

“בלה–בלה–בלה, א–דונ– י,” קרא באלאון המסכן בין הקאה להקאה, “אני–אני– זללתי–,–,– זללתי–,–,–, אותו.” מפי באלאון המסכן אפילו יצאו פיסות נייר־הכסף שרידי עטיפת נקניק־הכבד.

“אתה רואה, אדוני,” אמר שווייק ואף לרגע לא איבד את שיווי־משקלו הנפשי, “כל נקניק־הכבד שזלל צף ועולה כמו שמן על פני המים. אני רציתי לקחת את האשמה על עצמי והוא, המטומטם, מגלה את הכל. בסך־הכל הוא אדם הגון, אבל הוא זולל כל מה שניתן לידיים שלו. גם אני הכרתי פעם אדם כזה. הוא היה שליח בבנק. יכולתי למסור לידיים שלו אלפים. פעם הוציא כסף בבנק אחר ובטעות נתנו לו אלף כתר יותר מדי והוא החזיר אותם בו במקום. אבל רק הייתי צריך לשלוח אותו לקנות בשר מעושן בחמשה־עשר קרוֹיצר, אז בדרך זלל את החצי. הוא היה משוגע לגמרי לזלילה וכשהיו הפקידים שולחים אותו להביא נקניקיות־כבד, היה פותח אותן בדרך באולר וסוגר אחר־כך בפלסטר, שבשביל חמש נקניקיות עלה לו יותר מנקניקיה שלמה.”

סרן לוקאש נאנח ויצא.

“האם יש לך עוד איזה פקודות בשבילי?” קרא אחריו שווייק, ובאותה שעה הוסיף באלאון לתחוב אצבע לגרונו.

סרן לוקאש נענע בידו ופנה אל מחסן האפסנאות, ובתוך כך עלתה בלבו המחשבה המוזרה שאוסטריה לא תוכל לנצח במלחמה אם החיילים זוללים את נקניק־הכבד של קציניהם.

בינתיים הוליך שווייק את באלאון אל מעבר למסילה הצבאית. הוא ניחם אותו ואמר, שילכו יחד לעיר ויביאו משם לסרן נקניקיות דֶברֶצין, אותו מעדן־סגולה מעושן שברוחו של שווייק התמזג באופן טבעי עם שמה של בירת ממלכת הונגריה.

“אבל הרכבת עוד יכולה לברוח לנו,” גנח באלאון, שזללנותו ירדה כרוכה עם קמצנות נוראה.

“כשנוסעים לחזית,” אמר שווייק, “אף פעם לא מפסידים כלום, כי כל רכבת שנוסעת לחזית תחשוב פעמיים לפני שתביא לתחנה הסופית רק מחצית מספר החיילים. דרך אגב, אני מבין אותך טוב, באלאון. חבל לך על הכסף.”

אבל הם לא הלכו לשום מקום, מאחר שנשמע האות לעלות לרכבת. חיילי הפלוגות השונות חזרו שוב ריקם ממחסני האספקה. במקום מאה ומשים גראם אמנטאל, שהיו אמורים לקבל כאן, ניתנו לכל אחד מהם קופסת גפרורים וגלויה אחת בהוצאת הוועדה לבתי־קברות צבאיים באוסטריה (וינה 4/XIX קאניסיוס־גאסֶה). במקום מאה וחמשים גראם גבינת אמנטאל החזיק כל אחד ואחד בידו תמונת בית־העלמין הצבאי בסֶדליסק שבגאליציה המערבית ועליה מצב־זכרון לחללי חיל־הקשישים המסכנים, מעשה ידי פסל משתמט, רס"ר שוּלץ, המתנדב־לשנה.

בקרון המטה שררה סערת־רוחות לא־רגילה. קציני הפלוגה הקרבית נאספו סביב רב־סרן זאגנר שהסביר להם משהו בהתרגשות. לפני רגע חזר ממפקדת תחנת הרכבת ובידו מברק אמיתי, סודי ביותר, ממטה הבריגאדה, ותכנו ארוך כמגילה, עם הוראות והנחיות כיצד להתנהג במצב החדש, שבו שרויה אוסטריה מיום 23 במאי 1915.

מהבריגאדה הודיעו, שאיטליה הכריזה מלחמה על אוסטריה־הונגריה.

עוד במועדון הקצינים בברוּק על הלייטה היו לעתים מדברים בשעת ארוחת צהריים וערב בין נגיסות על הליכותיה ומעשיה המוזרים של איטליה. אבל ככלות הכל לא ציפה איש, שתתקיים נבואתו של הצוער ביגלר, שפעם אחת בשעת ארוחת־ערב דחף צלחת מאקארוני והצהיר: “את אלה אוֹכַל רק בשערי וֶרונה.”

משעיין רב־סרן זאגנר בהוראות שקיבל זה עתה מהבריגאדה, ציווה להזעיק את החיילים בתרועת חצוצרה.

לאחר שנאספו כל חיילי הפלוגה הקרבית העמיד אותם רב־סרן זאגנר בריבוע וקרא באזניהם ברוממות־קול יוצאת מגדר הרגיל את הפקודה שנתקבלה במברק מהבריגאדה.

“מתוך בוגדנות ללא־דוגמה ומתוך חמדנות שכח מלך איטליה את חובות־האחים שהיו מוטלות עליו כבעל־בריתה של ממלכתנו מאז פרוץ המלחמה. תחת לעמוד שכם אחד עם חיילינו האמיצים, שיחק מלך איטליה בתפקיד הנוכל בעל־המסכה, נהג בדו־פרצופיות, תוך משא־ומתן חשאי עם אויבינו. בגידה זו הגיעה לשיאה אור ליום 22/23 במאי, בהכרזת מלחמה על ממלכתנו. מפקדנו העליון מאמין, כי צבאותינו האמיצים והמהוללים ישיבו על המעל השפל של האויב הבוגדני במהלומה אשר תביא את הבוגד לידי הכרה, כי בפָתחו במלחמה בצורה מחפירה ובוגדנית המיט חורבן על עצמו. אנחנו מאמינים אמונה שלמה, כי בעזרת האל יבוא במהרה היום בו שוב יראו מישורי איטליה את המנצחים של סאנטה לוצ’יה, וצ’נצה, נוֹבארה וקוּסטוֹצה מנצחים שנית. אנו רוצים לנצח, אנו חייבים לנצח ונַצח ננצח!”

אחר־כך באו שלוש תרועות הידד כמקובל ושוב עלו החיילים לרכבת, אך שפופים קצת. במקום מאה וחמשים גראם גבינת אמנטאל היתה על צווארם מלחמה עם איטליה.

*

בקרון שישב בו שווייק בחברת הרס"ר־השלם, הקשר חודאונסקי, באלאון והטבח יוריידה, התפתחה שיחה מעניינת על כניסת איטליה למלחמה.

“גם ברחוב תבור בפראג היה מקרה דומה,” פתח שווייק. “שם היה איזה סוחר, בשם הוֹז’יישי. וקצת הלאה היתה חנות של הסוחר פוֹשמאורני וביניהם חנות־המכולת של האבלאסה. פעם היה לסוחר הוז’יישי רעיון לעשות שותפות עם החנווני האבלאסה נגד הסוחר פושמאורני, והתחיל לנהל משא־ומתן אתו על איחד שתי החנויות תחת שם אחד ‘הוז’יישי והאבלאסה’. אבל החנווני האבלאסה הלך אל הסוחר פושמאורני ואמר לו שהוז’יישי נותן לו אלף ומאתיים בשביל חנות־המכולת שלו ורוצה לעשות אתו שותפות. אבל אם הוא, פושמאורני, יתן לו אלף ושמונה מאות אז הוא מעדיף לעשות את השותפות אתו נגד הוז’יישי. אז הגיעו להסכמה והאבלאסה זה הסתובב כל הזמן סביב אותו הוז’יישי שבו בגד ועשה את עצמו כאילו הוא החבר הכי־טוב שלו, וכשנתגלגלה השיחה לשותפות שלהם, היה אומר: ‘כן, כן, בעוד זמן קצר. אני רק מחכה עד שהלקוחות יחזרו מחופשת הקיץ.’ וכשחזרו הלקוחות, אז באמת היה הכל מוכן לשותפות, כמו שהבטיח כל הזמן להוז’יישי. בוקר אחד, כשהלך הוז’יישי לפתוח את החנות שלו, ראה מעל חנות המתחרה שלו שלט גדול עם הכתובות: ‘פושמאורני את האבלאסה’.”

“גם אצלנו היה מקרה כזה,” העיר באלאון המטומטם. “רציתי לקנות מבכירה בכפר השכן. כבר עשינו הסכם והקצב מווטיצֶה סחב לי אותה מתחת לאף.”

“ובכן, אם יש לנו שוב מלחמה חדשה,” המשיך שווייק, “אז יש לנו גם אויב נוסף. אם יש לנו שוב חזית חדשה, אז נצרך לחסוך בתחמושת. יותר ילדים במשפחות – יותר מקלות, היה אומר סבא חוֹבאנץ ממוֹטוֹלי, שהיה מחלק מכות לילדי השכנים תמורת תשלום קבוע.”

“אני רק מפחד,” אמר באלאון רועד כולו, “שבגלל איטליה זו יהיו המנות קטנות יותר.”

הרס"ר־השלם ואנייק נתהרהר רגע ואמר ברצינות: “הכל יכול להיות, כי עכשיו נחכה עוד יותר זמן לנצחון שלנו.”

“עכשיו נחוץ לנו ראדצקי חדש,” העיר שווייק, “זה כבר הכיר את הסביבה שם וכבר ידע את החולשות של האיטלקים, מה שצריך להסתער עליו ומאיזה צד. לא כל כך קל להיכנס לאיזה מקום כמו שחושבים. כל אחד יכול להיכנס. אבל לצאת משם, זו כבר האמנות הצבאית האמיתית. כשאדם נכנס לאיזה מקום, הוא צריך לדעת על כל מה שנעשה סביבות כדי שלא ייכנס לאיזה בוץ שקוראים לו קאטאסטרופה. פעם בבית שלנו, עוד בדירה הישנה, תפסו גנב בעליית־הגג. היצור הזה כשנכנס שׂם לב שהבנאים מתקנים את ארובת־האוויר. אז הוא התחמק לו, הפיל את השוערת והוריד את עצמו בפיגומים לארובת־האוויר משם בכלל לא היה יכול לצאת. אבל אבא ראדצקי שלנו ידע על כל דרך. אותו לא תפסו בשום מקום. בספר אחד על הגנראל הזה היה כתוב הכל, איך שברח מסאנטה לוצ’יה וגם האיטלקים ברחו ורק למחרת גילה שבעצם ניצח, שלא מצא שם את האיטלקים ולא ראה אותם במשקפת. אז הסתובב אחורה וכבש את סאנטה לוצ’יה הריקה. ומאותו הזמן קיבל את התואר מארשאל.”

"מה יש לומר, איטליה זו ארץ נחמדה! אמר הטבח יוריידה. "פעם הייתי בוונציה ואני יודע שהאיטלקי קורא לכל אחד חזיר. כשהוא מתרגז כל אחד בשבילו porco maledetto. אפילו האפיפיור הוא בשבילו porco גם Madonna mia è porco ו־Papa è porco.

לעומתו דיבר הרס"ר־השלם ואנייק טובות על איטליה. בחנותו בקראלוּפּי הוא מייצר גם מיץ לימון מלימונים רקובים, ואת הלימונים הכי־זולים והכי־רקובים היה קונה תמיד באיטליה. עכשיו יבוא הקץ למשלוחי לימונים מאיטליה לקראלוּפּי. אין ספק שהמלחמה עם איטליה תביא עמה הפתעות, כי אוסטריה ודאי תרצה להתנקם.

"זה קל לומר, ‘להתנקם,’ " העיר שווייק. “מישהו חושב שיתנקם ובסוף הנקמה באה על הראש של האדם שבחר בו למכשיר הנקמה שלו. לפני שנים, כשגרתי בווינוֹהראדי, גר בקומת־הקרקע שוער והיה לו דייר־משנה, פקידון קטן כזה בבנק, וזה היה הולך לבית־מרזח ברחוב קראמֶריוּס ומתקוטט עם איזה אדם שהיה לו בווינוהראדי מכון לבדיקת שתן. האדם הזה לא חשב על שום דבר אחר ולא דיבר על שום דבר אחר והכיסים שלו היו מלאים תמיד בקבוקים קטנים של שתן. הוא דחף אותם לכל אחד תחת האף ורצה שגם הוא ישתין לבקבוק וימסור את השתן לבדיקה, כיוון שבבדיקה כזאת תלוי המזל של האדם ושל משפחתו, ונוסף על כך זה זול מאוד, עולה רק ששה כתרים. כל האורחים בבית המרזח, גם בעל העסק ואשתו, כבר מסרו את השתן שלהם לבדיקה. רק הפקידון החזיק מעמד, אם כי האדם ההוא היה מזדנב אחריו למשתנה ואומר לו בדאגה כשהיה יוצא: ‘אני לא יודע, אדון קוֹרקוֹבסקי, השתן שלך לא מוצא חן בעיני. תשתין לתוך הבקבוקון לפני שיהיה מאוחר מדי’, סוף־סוף הצליח לשכנע אותו. זה עלה לפקידון ששה כתרים והאדם ההוא עוד המתיק לו את הבדיקה כהוגן, כפי שעשה לכל האורחים במקום, כולל בעל בית המרזח, שהעסקים שלו סבלו, מפני שכל בדיקה היתה מלווה בדיבורים שזה מקרה קשה מאוד, שאסור לו לשתות שום דבר חוץ ממים, שאסור לו לעשן, שאסור לו להתחתן, ושהוא צריך לאכול רק ירקות. אז הפקידון ההוא כעס נורא, כמו כל האחרים, ובחר בשוער למכשיר הנקמה שלו, כיוון שהשוער הוא בריון. אז פעם אחת אמר לאותו אדם העושה את בדיקות השתן שהשוער לא מרגיש טוב כבר כמה זמן ושהוא מבקש ממנו לבוא אליו מחר בשעה שבע בבוקר לקחת שתן לבדיקה. והוא הלך שמה. השוער עוד ישן כשהאדם ההוא העיר אותו ואמר לו בחביבות: ‘בוקר טוב, אדון מאלק, בוקר טוב ומבורך. הנה לך בקבוק, תואיל בטובך להשתין לתוכו ואני מקבל ששה כתרים’. איזה תוהו ובוהו היה שם! השוער קפץ בתחתונים מהמיטה, תפס את האדם ההוא בגרגרת, העיף אותו על הארון ומִסגֵר אותו בתוכו. כשהוציא אותו מהארון, תפס שוט, וכמו שהיה בתחתונים, רדף אחריו ברחוב צ’לאקובסקה והאדם ההוא ייבב כמו כלב שדורכים על הזנב שלו. בשדרת האבליצ’קובה קפץ על חשמלית ואז השוער תפס שוט, התקוטט אתו, ומכיוון שהשוער היה בתחתונים וראו לו את הכל, אז בגלל פגיעה ברגשות הציבור, זרקו אותו לעגלת־שיכורים והובילו אותו למשטרה. ומן העגלה עוד צווח כמו שור: ‘מנוולים, אני אראה לכם לבוא ולבדוק לי את השתן’. הוא ישב ששה חדשים בגלל הפרעת הסדר הציבורי והעלבת שוטר בשעת מילוי תפקידו, ואחר־כך בזמן הקראת גזר־הדין גם העליב את בית־המלוכה, אז אולי הוא יושב עד היום הזה. לכן, אני אומר, שכשרוצים להתנקם במישהו, אז חוטף את זה אדם חף מפשע.”

בינתיים היה באלאון מרוכז באיזו מחשבה ולבסוף שאל את ואנייק בחרדה גדולה: “סלח לי, אדוני, אתה באמת חושב שבגלל המלחמה עם איטליה נקבל מנות קטנות יותר?”

“זה ברור כשמש,” ענה ואנייק.

“ישו מאריה,” צעק באלאון, השעין את ראשו על כפות ידיו וישב דומם בפינה.

בכך תם סופית בקרון הזה הויכוח על איטליה.

*

יש לשער שהשיחה בקרון־המטה על השינוי במצב עם כניסת איטליה למלחמה היתה משעממת בהעדר התיאורטיקן הצבאי המפורסם, הצוער ביגלר, אילולא תפס את מקומו סגן דוּבּ מהפלוגה השלישית.

סגן דוּבּ היה בחייו האזרחיים מורה לצ’כית בבית־ספר תיכון וכבר אז גילה להיטות יתרה להפגין את נאמנותו בכל שעת־כושר.

בחיבורים שהטיל על תלמידיו נתן להם לכתוב על נושאים מתולדות שושלת ההאבסבורגים. בכיתות הנמוכות הפחיד את תלמידיו בסיפורים על מאקסימיליאן קיסר שעלה על צוק ולא יכול לרדת, על יוזף השני מאחרי המחרשה ועל פרדינאנד איש־החסדים. בכיתות הגבוהות היו הנושאים מסובכים יותר, כגון הנושא לעבודת־בית לתלמידי השביעית: ‘הקיסר פראנץ יוזף הראשון, פטרון המדעים והאמנות’. חיבור זה גרם להוצאת תלמיד אחד של הכיתה השביעית מכל בתי־הספר התיכוניים בממלכת אוסטריה־הונגריה, משום שכתב, כי פאר מפעלותיו של שליט זה היה בניית גשר פראנץ יוזף הראשון בפראג.

יפה־יפה הקפיד שכל התלמידים ישירו בהתלהבות את ההימנון האוסטרי ביום הולדת הקיסר ובחגיגות קיסריות דומות. הוא לא היה חביב על הבריות, משום שהכל היו בטוחים שהוא מלשין גם על חבריו לעבודה. בעיר שבה לימד היה אחד משלישיית האידיוטים והחמורים הגדולים ביותר, שחבריו היו הוא עצמו, הממונה על המחוז ומנהל הגימנסיה. בחוג צר זה למד להביע דעות פוליטיות שלא חרגו מן הקו הרשמי של הממלכה האוסטרית־הונגרית. גם עתה החל לדרוש דרשות בקולו ובהדגשיו של מורה מאובן:

“בסך־הכל לא הופתעתי כלל מכניסת איטליה למלחמה. ציפיתי לכך כבר לפני שלושה חדשים. ברור שאיטליה הגיסה לבה באחרונה בעקבות מלחמת הנצחון נגד תורכיה על טריפוליטניה. יתר על כן: היא בוטחת יותר מדי בצייה וברוח האוכלוסים בארצות שלנו השוכנות לחוף ימים ובטירול הדרומית. עוד לפני המלחמה שוחחתי על כך עם הממונה על המחוז שלנו ודרשתי שאסור לממשלתנו לזלזל בתנועה האירידנטית בדרום. אכן הוא הסכים אתי הסכמה גמורה, משום שכל אדם בר־דעת ששלמות ממלכתנו קרובה ללבו חייב היה להבין מכבר, לאן נגיע בסלחנות יתרה כלפי יסודות כאלה. זכורני יפה־יפה, שלפני כשנתיים – זה היה בעת התקרית עם קונסול פרוֹכאסקה שלנו בבאלקאנים – אמרתי בשיחה עם הממונה על המחוז שלנו, שאיטליה מחכה לשעת הכושר הקרובה להתקיף אותנו בזדון מן הגב.”

“והנה זה בא!” קרא בקול כאילו כולם חלקו על דעתו, אם כי כל הקצינים בשירות פעיל שנכחו שם, חשבו בשעת דרשתו שהאזרח הפטפטן יכול לנשק להם.

“אמת,” המשיך בנימה מתונה יותר, “ברוב המקרים, גם בחיבורים בבתי־הספר, נשכחו יחסינו הקודמים עם איטליה, אותם ימים גדולים של ספר נצחונות צבאותינו עטורי־התהילה גם ב־1848 גם ב־1866, שעליהם מסופר בפקודות־היום של הבריגאדה. אולם אני מילאתי תמיד את חובתי ועוד לפני תום שנת הלימודים, כלומר קרוב להתחלת המלחמה, הטלתי על תלמידי לכתוב חיבור על הנושא: ‘גיבורינו באיטליה מוויצֶ’נצה עד קוּסטוֹצה או…’.”

סגן דוּבּ המטמטם הוסיף בחגיגיות: “… דם וחיים למען האבסבורג! למען אוסטריה שלמה מאוחדת וגדולה!….”

*

השתתק וחיכה, כנראה, ששאר הנוכחים בקרון־המטה יתחילו גם הם לדבר על המצב החדש ושהוא יוכיח להם עוד פעם שכבר לפני חמש שנים, ידע, כיצד עתידה איטליה להתנהג כלפי בעלת־בריתה. אך הוא התאכזב מרה, מכיוון שרב־סרן זאגנר ששרת הבאטאליון מאטושיץ', הביא לו מתחנת הרכבת את מהדורת הערב של “פֶשטר לוֹיד”. אמר אחרי הצצה בעתון: “הנה, אותה ‘הוויינר’ ההיא, שראיתי בברוּק בהופעת־אורח, שיחקה כאן אמש על בימת ‘התיאטרון הקטן’.”

בזאת נסתיים בקרון־המטה הוויכוח על איטליה.

*

לא רק היושבים בירכתי הקרון היו מתדיינים על המלחמה, אלא גם שרת הבאטאליון מאטושיץ' ובאצר, משרתו האישי של רב־סרן זאגנר, בחנו את המלחמה עם איטליה מנקודת־ראות מעשית לגמרי, משום שלפני שנים רבות, בימי שירותם הפעיל, השתתפו שניהם בתמרונים בדרום טירול.

“יהיה לנו קשה לטפס על ההרים האלו,” אמר באצר. “לרב־סרן זאגנר יש המון מזוודות. אמנם אני בן־ההרים, אבל זה שונה כשאדם לוקח רובה מתחת למעיל ושׂם על הכוונת איזו ארנבת באחוזת הנסיך שווארצנברג.”

“זה תלוי בזה, אם יורידו אותנו למטה באיטליה. גם בעיני לא ימצא חן להתרוצץ על הרים וקרחונים למסור הוראות. ונוסף על כך האוכל שם, למטה, הכל פּוֹלֶנטה ושמן,” אמר מאטושיץ' בקדרות.

“ולמה דווקא אותנו ידחפו להרים האלו?” התרגז באצר. “הגדוד שלנו כבר היה בסרביה, בקארפאטים, כבר סחבתי את המזוודות של הרב־סרן בהרים, כבר פעמיים איבדתי אותן במהומה כזו. פעם בסרביה, פעם בקארפאטים ויכול להיות שגם מחכה לי פעם שלישית בגבול איטליה. ומה שנוגע לאוכל שם למטה…” הוא ירק. התקרב אל מאטושיץ' דרך־ידידות: “אתה יודע, שאצלנו בקאשפֶרסקה־הוֹרי עושים כופתאות קטנות כאלו מבצק של תפוחי־אדמה לא־מבושלים. אחר־כך מבשלים אותן, מטבילים בביצה, מגלגלים בפירורי־לחם ואחר־כך מטגנים בשומן־חזיר.” את המלים האחרונות הגה בקול חגיגי ומסתורי.

“והכי־טובות הן עם כרוב כבוש,” אמר בנימה נוגה. “לעומת זאת המאקארונים שווים לזבל….”

בכך נסתיימה השיחה על איטליה…

*

כיוון שהרכבת כבר חנתה בתחנה למעלה משעתיים, עברה שמועה פה־אחד בשאר הקרונות, שהרכבת תיסוב לאחור ותישלח לאיטליה.

עדות לכך נמצאה בדברים המוזרים שהתרחשו בינתיים ברכבת החיילים. שוב הוציאו מן הקרונות את כל החיילים, באה בקורת תברואה עם עובדי חיטוי וריססו את כל הקרונות בליזוֹל. הדבר עורר מורת־רוח, במיוחד בקרונות שהובל בהם לחם.

אבל פקודה היא פקודה, וּועדת התברואה הוציאה בפירוש הוראה לחטא את כל קרונות הרכבת הצבאית 728 ולכן רוססו בליזול מתוך שוויון־נפש גמור ערימות לחם ושקי אורז. גם מכאן אפשר היה ללמוד שמתרחש משהו מיוחד.

אחר־כך שוב הכניסו את כולם לקרונות ואחרי חצי שעה שוב הוציאו אותם, מפני שאיזה גנראל ישיש בא לשם בקורת. שווייק מצא מדי כינוי נאה לזקן. עומד היה בשורה האחורית ואמר לרס"ר־השלם ואנייק: “פגרון.”

הגנראל הישיש עבר על פני שורות החיילים בליווי רב־סרן זאגנר ונעצר לפני חייל צעיר, וכדי לעורר רוח־הקרב בקרב האנשים שאל אותו, מאין הוא בא, בן כמה הוא ואם יש לו שעון. אמנם לחייל היה שעון, אבל מאחר ששיער שיקבל עוד אחד מידי האדון הזקן, אמר שאין לו. על כך ענה הגנראל, הפגרון הזקן, בחיוך מטומטם בדומה לחיוכו של הקיסר פראנץ יוזף בפנותו אל ראש־העיר במקום מן המקומות: “זה טוב, זה טוב,” ואחר־כך כיבוד בשאלה רב־טוראי שעמד בסמוך וביקש לדעת, אם רעייתו בריאה.

“מודיע בהכנעה,” קרא הרב־טוראי, “שאני לא נשוי.” וגם על כך ענה בגנראל בחיוכו המלבב: “זה טוב, זה טוב.”

אחר־כך ביקש הגנראל בסֶניליות ילדותית מרב־סרן זאגנר, שיַראה לו, איך החיילים עצמם מתפַּקדים בזוגות וכעבור רגעים אחדים אפשר היה לשמוע “אחת־שתיים, אחת־שתיים, אחת־שתיים.”

זה מצא מאוד חן בעיני הגנראל הפגרון. בביתו היו לו שני משרתים שהיה מעמיד אותם זה לפני זה והם היו חייבים לספור: “אחת־שתיים, אחת־שתיים.”

לאוסטריה היו גנראלים כאלה לרוב.

כשנגמר המִפקד בשעה טובה ומוצלחת והגנראל לא חסך שבחים מרב־סרן זאגנר, הורשו החיילים לנוע בתחום תחנת־הרכבת, לאחר שהגיעה הידיעה, כי ימשיכו בדרכם רק בעוד שלוש שעות. כך התהלכו החיילים הלוך וחזור, לטשו עיניים סביבם, כי בתחנת הרכבת היה קהל רב ופה ושם הצליח אחד החיילים לקבל נדבת סיגריה.

נהיר היה, שההתלהבות הראשונה, שמצאה לה ביטוי בקבלות־פנים חגיגיות לרכבות הצבאיות בתחנות, דעכה במאוד והגיעה עד לדרגה של פשיטת־יד.

לפני רב־סרן זאגנר התייצבה משלחת מטעם האגודה לקבלת פני גיבורים. היו בה שתי גברות מיוגעות לגמרי, שמסרו שי לרכבת הצבאית – עשרים קופסאות של טבליות ריחניות, פרסומת של בית־חרושת לסוכריות בבודאפשט. הטבליות הריחניות היו ארוזות בקופסאות־פח יפות ועל המכסה שלהן היה מצוייר חייל הונגרי הלוחץ את ידו של איש חיל המשמר האוסטרי ומעליהם זורח כתר סטפאן הקדוש. מסביב התנוססה כתובת בגרמנית ובהונגרית: “למען הקיסר, האל והמולדת.”

בית החרושת לממתקים היה נאמן לבית המלוכה עד כדי כך שנתן זכות־קדימה לקיסר על פני אלוהים.

בכל קופסה היו שמונים טבליות. הרי שבממוצע נפלו חמש טבליות בחלקם של כל שלושה חיילים. מלבד זאת הביאו הגברות המיוגעות והמטורדות חבילה גדולה של עותקי שתי תפילות, שחוברו בידי הארכיהגמון של בודאפשט, גֶזה מסאטמאר־בוּדאפאל. הן היו בגרמנית ובהונגרית והכילו קללות נוראות על ראש האויבים. התפילות הקטנות היו כתובות בלהט כזה עד שבסופן לא היתה חסרה אלא הקללה ההונגרית הנמרצת “Baszom a Kristus Máriát!”⁷²

לפי הארכיהגמון המכובד שׂומה היה על האל הרחום לרסק את הרוסים, האנגלים, הסרבים, הצרפתים והיאפאנים לקציצות ולגולאש. על האל הרחום היה לטבול בדם האויבים ולהשמיד את כולם, כאשר עשה הורדוס האכזר לתינוקות שלא חטאו.

הוד קדושתו הארכיהגמון של בודאפשט השתמש בתפילותיו החביבות בפסוקים יפים כגון: “יברך האל את כידוניכם למען יחדרו עמוק לבטני אויביכם. יכוון שוכן הצדק במרומיו את אש התותחים אל ראשי מטות האויב. מי יתן ובעזרת האל הרחום ייחנקו כל אויביכם במו־דמם מן הפצעים שתפצעום!”

לכן מן הדין לחזור ולומר שהתפילות החביבות לא היו חסרות אלא את המלים: “Baszom a Kristus Máriát!”

כיוון שהגישו שתי הגברות את השי, הביעו באזני רב־סרן זאגנר את המשאלה הנואשת להיות נוֹכחוֹת בשעת חלוקת המתנות. אחת מהן אפילו נועזה לציין, שבהזדמנות זו גם תוכל לשאת דברים אל החיילים, שכינתה אותם רק: “חיילינו האמיצים באפוֹר.”

שתיהן נעלבו עד־מאוד כשדחה רב־סרן זאגנר את בקשתן. בינתיים נדד השי אל קרון האספקה. הגברות הנכבדות עברו בין שורות החיילים ואחת מהן לא שכחה לטפוח על לחיו של חייל מזוקן. היה זה איזה שימֶק מבודיוביצה, שלא ידע על השליחות הנעלה של הגברות הללו ואמר לשכניו אחרי לכתן: “איזה זונות מחוצפות. אילו לקופות האלו לפחות היה פרצוף של בן־אדם. אבל הן כמו חסידוֹת. אתה לא רואה מהן כלום, רק את הרגליים הרזות, והן נראות כמו יסורי ישו. ומכשפה זקנה כזו עוד מעזה להתחיל עם חיילים.”

בתחנת הרכבת היתה תכונה רבה. פרשת איטליה עוררה בהלת־מה, משום ששתי רכבות תותחים עוכבו ושולחו לשטיריה. היתה גם רכבת של חיילים מבוסניה, שחיכתה כאן משום־מה זה יומיים והיתה שכוחה וזנוחה כליל. הבוסנים כבר לא קיבלו אוכל זה יומיים והלכו לקבץ לחם באוּי־פשט. לכן נשמעו רק הדברים הנרגשים של הבוסנים השכוחים, שהחוו תנועות־ידיים ערניות ופלטו מפיהם ללא הפסק “Jebem ti boga, jebem ti duŝu, jebem ti majku”⁷³ אחר־כך שוב הקהילו את הגדוד הקרבי ה־91 והעלו אותו לקרונותיו, אך אחרי שעה קלה חזר שרת הבאטאליון מאטושיץ' ממפקדת תחנת־הרכבת, והודיע שיסעו רק בעוד שלוש שעות. החיילים שנאספו הוצאו איפוא שוב מן הקרונות. זמן קצר לפני יציאת הרכבת נכנס סרן דוּבּ לקרון המטה בהתרגשות רבה ודרש מרב־סרן זאגנר שיכלא מיד את שווייק. סרן דוּב, המלשין הוותיק, הנודע עוד ממקום עבודתו הקודם כמורה בגימנסיה, אהב לפתוח בשיחה עם חיילים כדי לעמוד על דעותיהם, ובתוך כך להסביר להם ולהורותם, למה הם נלחמים ועל מה הם נלחמים.

בתוך כדי סיורו ראה על־יד פנס, מאחורי תחנת הרכבת, את שווייק, עומד ומביט בעניין על כרזה של לוֹטריה צבאיית לצרכי־צדקה. בכרזה נראה חייל אוסטרי נועץ בכידונו קוזאק עבדקן מבוהל אל הקיר.

סרן דוּב טפח על שכמו של שווייק ושאל אותו, איך הכרזה בעיניו.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” ענה שווייק, “שזו שטות. כבר ראיתי המון פלאקאטים מטמטמים אבל טיפשות כזו עוד לא ראיתי.”

“מה כאן לא מוצא חן בעיניך?” שאל סגן דוּב.

“מה שלא מוצא חן בעיני בפלאקאט הזה, אדוני, הוא איך שהחייל הזה מטפל בנשק שמסרו לידיים שלו. הרי הוא יכול לשבור את הכידון בקיר, ובכלל הכידון מיותר לגמרי ומגיע לו על זה עונש, כי הרוסי הרים ידיים ונכנע. הוא שבוי ועם שבויים צריך להתנהג בסדר, כיוון שבסופו של דבר גם הם בני־אדם.”

לכן הוסיף סרן דוּבּ לתהות על קנקנו של שווייק ושאל אותו: “ובכן, אתה מרחם על הרוסי הזה, נכון?”

“אני מרחם על שניהם, אדוני, על הרוסי מפני שהוא דקור ועל החייל מפני שעל זה מגיע לו כלא. הרי הוא מוכרח לשבור את הכידון. זה ברור. המקום שהוא תוקע בו את הכידון נראה כמו קיר־אבן ופלדה שבירה מאוד. פעם, כשעוד הייתי בשירות פעיל, אדוני, היה איזה סגן בפלוגה שלנו. אפילו רס”ר ותיק לא יודע להתבטא כמו שדיבר אותו סגן. במגרש האימונים היה אומר לנו: ‘כשאתה עומד דום, אתה צריך לגלגל עיניים כמו חתול שמחרבן לתבן.’ אבל חוץ מזה היה אדם הגון. פעם, בחג המולד, השתגע, קנה לכל הפלוגה עגלה שלמה של אוגזי קוקוס ומאז אני יודע כמה שהכידונים שבירים. חצי פלוגה שברו את הכידונים על האגוזים והסרן שלנו הכניס את כל הפלוגה למחבוש, שלושה חדשים היה לנו ריתוק, הסגן קיבל מעצר־בית.."

סגן דוּב לטש עיניים זועמות בפניו השלווֹת של החייל הטוב שווייק ושאל אותו בכעס: “אתה מכיר אותי?”

“אני מכיר אותך, אדוני.”

סגן דוּב גלגל עיניו ורקע ברגליו: “אני אומר לך שאתה עוד לא מכיר אותי.”

שוב ענה שווייק בקול בלי שינוי, כאילו מתייצב לדיווח: “אני מכיר אותך, אדוני. מודיע בהכנעה, שאתה שייך לבאטאליון הקרבי שלנו.”

“אתה עוד לא מכיר אותי,” צווח שוב סגן דוּבּ. “אתה אולי מכיר אותי מהצד הטוב שלי, אבל עוד תכיר אותי המצד הרע. אני רשע. אל תחשוב שלא. אני מביא כל אחד לידי בכי. ובכן, אתה מכיר אותי או אתה לא מכיר אותי?”

“מכיר, אדוני.”

“אני אומר לך בפעם האחרונה שאתה לא מכיר אותי, חמור שכמוך. יש לך אחים?”

“מודיע בהכנעה, שיש לי אח אחד.”

סגן דוּבּ יצא מכליו למראה פניו השלוות, חסרות־הדאגה של שווייק, ולא ידע עוד לשלוט בעצמו. “ובכן, גם האח שלך בהמה כמוך,” אמר, “מה הוא היה?”

“מורה בתיכון, אדוני. הוא גם שירת בצבא ועמד במבחני קצונה.”

סגן דוּבּ הסתכל בשווייק כרוצה לדקור אותו. שווייק נשא את מבטו הזועף של סגן דוּבּ בשלוות־נפש אצילית ולפי שעה נסתיימה השיחה בינו לסגן במלה “משוחרר.”

כל אחד הלך לדרכו וחשב את מחשבותיו.

סגן דוּבּ חשב שעליו לבקש מהרב־סרן לכלוא את שווייק, ואילו שווייק חשב שכבר ראה בחייו הרבה קצינים מטמטמים, אבל מטומטם כזה, כמו סגן דוּבּ, הוא בוודאי משהו נדיר בגדוד.

סגן דוּבּ, שהחליט דווקא אותו יום, כי עליו לחנך את החיילים, מצא בינתיים בתחנת הרכבת קרבן חדש. היו אלה שני חיילים מן הגדוד, אבל מפלוגה אחרת, שהתמקחו בגרמנית רצוצה עם שתי זונות, שכמותן היו משוטטות לעשרות סביב התחנה.

שווייק שמע, בעודו מתרחק, את קולו החד של סגן דוּבּ: “אתם מכירים אותי?!… אבל אני אומר לכם, שאתם לא מכירים אותי!… אבל כשתכירו אותי!… אולי אתם מכירים אותי רק מהצד הטוב שלי!… אני אומר לכם, שתכירו אותי מהצד הרע שלי!… אני אביא אתכם לידי בכי, חמורים!… יש לכם אחים?… בטח הם בהמות כמוכם!… מה הם היו? בשיירת האספקה?… טוב, טוב… תזכרו שאתם חיילים… אתם צ’כים?… אתם יודעים שפאלאצקי אמר, לולא היתה אוסטריה קיימת, היינו צריכים ליצור אותה… משוחררים!…”

סיורו של סגן דוּב לא היו לו תוצאות חיוביות ביותר. הוא עצר עוד שלוש קבוצות של חיילים ומאמציו החינוכיים “להביא אותם לידי בכי” נכשלו כשלון חרוץ. איכות החומר שהובל לחזית גרמה שמעיני כל אחד ואחד הכיר סגן דוּבּ, כי דעת כולם עליו רחוקה מאוד מלהחניף לו. גאוותו נפגעה ומשום כך דרש בקרון־המטה לפני צאת הרכבת מרב־סרן זאגנר שיכלא את שווייק. כשנימק את הצורך בבידודו של החייל הטוב שווייק, דיבר על התנהגות משונה ומחוצפת וכינה את תשובותיו הכנות של שווייק על שאלתו האחרונה “הערות ארסיות.” אם הדברים יימשכו כך, אמר, תחדל כל יראת־כבוד של החיילים כלפי הקצינים, והאדונים הקצינים ודאי לא יפקפקו בכך. הוא עצמו שוחח על נושא זה לפני המלחמה עם הממונה על המחוז ואמר אז, שכל מפקד חייב לשמור על מידה של מרות לגבי פקודיו.

הממונה על המחוז הסכים עמו. ביחוד עכשיו, בימי מלחמה, ככל שמתקרבים אל האויב, נחוץ יותר להחזיק את החיילים במורא מסוים. לכן הוא גם דורש שיוטל על שווייק עונש לדוגמה.

רב־סרן זאגנר, שבתור קצין בשירות פעיל היה שונא כל אותם קציני־מילואים בעלי מקצועות שונים בחיים האזרחיים, העיר את תשומת־לבו של סגן דוּבּ, שהודעה כזו צריכה להימסר בצורת דו“ח ולא כדרך חנוונים, לא כאילו מתמקחים על המחיר של תפוחי־אדמה. ואשר לשווייק עצמו, הדרג הראשון ששווייק כפוף לו הוא סרן לוקאש. עניין כזה מבצעים רק באמצעות דו”ח. מהפלוגה הולך עניין כזה אל הבאטאליון, כפי שאולי ידוע לאדון הסגן. אם שווייק עולל משהו, יועמד למשפט פלוגתי, ואם יערער, יועמד למשפט הבאטאליון. אם יסכים סרן לוקאש ואם יקבל את דבריו של סגן דוּבּ כבקשה רשמית להענשה, הוא מצידו לא יתנגד לכך ששווייק יובא לפניו וייחקר.

סרן לוקאש לא התנגד, רק העיר, שמסיפוריו של שווייק ידוע לו היטב, שאחיו של שווייק באמת היה מורה בבית־ספר תיכון וקצין במילואים.

סגן דוּבּ נרתע ואמר, שביקש רק הענשה במובן הרחב יותר, ויתכן ששווייק הלז אינו יודע להתבטא ולכן תשובותיו עושות רושם של חוצפה, ארסיוּת וחוסר דרך־ארץ כלפי הממונים עליו. יתר על כן, לפי כל הופעתו החיצונית של שווייק הנ"ל נהיר שהוא לקוי בשכלו.

בכך, בעצם, חלפה הסערה מעל ראשו של שווייק בלי שהיכה בו הרעם.

בקרון, ששימש משרד ומחסן לבאטאליון, חילק הרס"ר־השלם של הגדוד הקרבי באוּטאנצל ברוב חסדו לשני לבלרי הבאטאליון מלוא חופניים מאותן טבליות ריחניות שנמסרו לחלוקה בין החיילים. מקובל היה, שכל דבר הנועד לחיילים זוכה בלשכת הבאטאליון לטיפול דומה כאותן סוכריות מסכנות.

זה היה דבר כל־כך מקובל במלחמה, עד שאפילו לא נתגלו גניבות בשעת בקורת. חשדו בכל זאת ברס"רים־השַלמים בלשכות השונות, שהם חורגים מהתקציב ומוצאים תחבולות כדי לכסות על מעלליהם.

לכן, עתה, בעוד כולם מתפטמים בסוכריות כדי ליהנות לפחות מן הזבל הזה, כשאין משהו אחר שאפשר לגזול מן החיילים, דיבר באוּטאנצל על התנאים העגומים של נסיעה זו: “לי כבר יש נסיון עם שני גדודים קרביים, אבל נסיעה עלובה כזו עוד לא היתה לנו. אני אומר לכם, אז, לפני שהגענו לפּרֶשוֹב, היו לנו ערימות של כל מה שאדם יכול לחלום עליו. היו לנו במלאי עשרת אלפים סיגריות מֶמפיס, שני גלילים של גבינת אמנטאל, שלוש מאות קופסאות שימורים, ואחר־כך, כשכבר נסענו אל החפירות בבּארדֶיוב והרוסים שתפסו את מוּשינה ניתקו את הקשר עם פרשוב, אז עשינו עסקים: למראית־עין מסרתי עשירית לגדוד הקרבי כאילו חסכתי את זה ואת השאר מכרתי על־יד שיירת האספקה. היה אצלנו איזה רב־סרן בשם סוֹיקה וזה היה מנוול גדול. אמנם לא היה גיבור גדול ואהב יותר להסתובב אצלנו בשיירת האספקה מפני שלמעלה שרקו הכדורים והתפוצצו הפגזים. והוא בא אלינו תמיד בתירוץ שהוא צריך לברר, אם מבשלים בגדוד כמו שצריך. בדרך־כלל היה בא אלינו למטה, כשהגיעה ידיעה שהרוסים שוב מכינים משהו; אז היה רועד כולו, קודם כל היה צריך לשתות רוּם במטבח ואחר־כך היה עושה בקורת בכל מטבחי־השדה מסביב לשיירת האספקה, כיוון שאי אפשר היה להגיע אל העמדות למעלה ואת האוכל היו מעבירים רק בלילה. המצב היה כזה, שאי אפשר היה לדבר על מטבח מיוחד לקצינים. הדרך הפנויה היחידה לעורף היתה בידי הגרמנים מהרייך, שתפסו כל דבר טוב שנשלח אלינו מהעורף וזללו אותו בעצמם ואלינו לא הגיע כלום; אנחנו בשיירת האספקה נשארנו בלי מנות לקצינים. כל הזמן לא הצלחתי לשים הצידה בשבילנו במשרד יותר מחזיר קטן שמסרנו אותו לעישון, וכדי שרב־סרן סוֹיקה לא יגלה אותו, החבאנו אותו אצל התותחנים, מרחק שעה, שם היה לי חבר אחד. ובכן, כשהיה בא אלינו הרב־סרן היה תמיד טועם מן המרק במטבח. נכון, אי אפשר היה לבשל הרבה בשר, רק חזירים או פרות רזות, שגירדנו בסביבה. נוסף לכל היו הפרוסים מתחרים בנו ומשלמים פי־שניים בעד בקר שהחרימו. במשך כל הזמן שעמדנו על־יד בארדיוב לא הצלחתי לשים הצידה ממכירת בקר אלא קצת יותר מאלף ומאתיים כתר. ואז, על־פי רוב, נתנו במקום כסף פתקאות עם חותמת הגדוד. במיוחד בזמן האחרון, כשידענו שהרוסים נמצאים מזרחית לנו בראדוואן ומערבית לנו בפּוֹדוֹלין. הכי־גרוע הוא לחיות עם אנשים כמו שחיים שם, שלא יודעים לקרוא ולכתוב וחותמים רק בשלושה צלבים. במטה האפסנאות ידעו על כך היטב, וכששלחנו לקבל כסף משם, לא יכולנו לצרף קבלות מזוייפות שכבר שילמנו את הכסף. זה אפשר לעשות כשהאנשים משכילים יותר ויודעים לחתום את שמותיהם. ואחר־כך, כפי שכבר אמרתי, הפרוסים שילמו יותר מאתנו ושילמו במזומן, וכשהיינו באים לאיזה מקום, היו האנשים בכפרים מסתכלים בנו כאילו היינו שודדים. ונוסף על כל הצרות עוד הוציא מטה האפסנאות הוראה שקבלות חתומות בצלבים צריכות להימסר למבקר חשבונות שדה ויצורים כאלה שרצו אצלנו בהמונים. פרצוף כזה היה בא אלינו, זולל ושותה ולמחרת מגיש תלונה עלינו. אותו רב־סרן סוֹיקה היה עובר על פני המטבחים וחי נפשי – תאמינו לי – פעם אחת הוציא מן הגדוד את הבשר של כל הפלוגה הרביעית. הוא התחיל בראש חזיר, אמר עליו שהוא עוד לא רך ודרש שעוד יבשלו את זה בשבילו כמה זמן. נכון, לא בישלו אז הרבה בשר. לפלוגה אחת לא היו יותר משתים־עשרה מנות־בשר הגונות כמו שהיו פעם. אבל הוא אכל את הכל. אחר־כך טעם את המרק, והקים שערוריה שזה כמו מים, איזה סדר זה, מרק בשר בלי בשר? הוא ציווה להוסיף רביכה והשליך לתוך המרק את המאקארונים האחרונים שלי, ששמרתי לי כל הזמן. זה לא כאב לי כמו העובדה, שעל הרביכה בזבזתי שני קילו חמאה ששמרתי עוד מן הזמן שעוד היו מנות קצינים. החזקתי אותם על האצטבה מעל הדרגש, והוא פתח עלי בצעקה, למי זה שייך. אמרתי לו אז, שלפי ההוראה האחרונה מהדיוויזיה מוקצבת לכל חייל מתקציב המזון תוספת של חמשה־עשר גראם חמאה או עשרים ואחד גראם שומן, וכיוון שמלאי החמאה לא מספיק, שומרים עליו, עד שאפשר יהיה לתת תוספת לכל החיילים במשקל מלא. רב־סרן סוֹיקה כעס נורא, צעק שאנו מחכים כנראה עד שיגיעו הרוסים ויקחו מאתנו את שני הקילוגראמים האחרונים של החמאה. מיד צריך להכניס אותם למרק, מפני שהמרק הוא בלי בשר. כך הפסדתי את כל המלאי שלי ותאמינו לי, שהרב־סרן ההוא הביא לי מזל ביש כל פעם שהופיע. הוא פיתח חוש־ריח כזה, שמיד גילה את כל המלאי שלי. פעם חסכתי מן המנות של החיילים כבד־בקר ורציתי לטגן לי אותו, אבל הוא התכופף מתחת לדרגש והוציא את הכבד. על הצעקות שלו עניתי שאת הכבד הזה צריכים לקבור באדמה, כך קבע נ־פּח אחד מן התותחנים, שעבר קורס וטרינרי. הרב־סרן לקח אתו אחד האנשים משיירת האספקה ושניהם יחד בישלו להם את הכבד בקדירות מתחת לסלעים. וזה היה סופו. הרוסים ראו את האש והרביצו במרגמה של שמונה־עשר לתוך המאיור ולתוך הקדירה. אחר־כך הלכנו לראות מה שקרה ולא יכולנו להבדיל, אם על הסלעים מתגלגל כבד־בקר או הכבד של הרב־סרן.”

*

אחר־כך באה הידיעה שהיציאה תהיה רק בעוד ארבע שעות. המסילה למעלה, בכיוון להאטוואן, היתה חסומה ברכבות פצועים. בתחנת הרכבת גם פשטה שמועה, שליד יאגר התנגשה רכבת המסיעה חולים ופצועים ברכבת תותחים ושרכבות חילוץ יצאו מבודאפשט.

עד־מהרה התחיל לפעול כוה־הדמיון של כל הבאטאליון. דיברו על מאתיים הרוגים ופצועים, אמרו שההתנגשות היתה מתוך כוונה־תחילה, כדי שלא יתגלו מעילות באספקה לחולים.

זה עורר בקורת חריפה על ליקויי אספקה ועל הגנבים במשרדים ובמחסנים.

רוב החיילים סברו שהרס"ר השלם באוּטאנצל מתחלק בַכּל חצי־חצי עם הקצינים.

בקרון־המטה הודיע רב־סרן זאגנר שלפי תכנית־הנסיעה כבר היו צריכים להיות בגבול גאליציה, ביאגר היו אמורים לקבל בשביל החיילים לחם ושימורים לשלושה ימים. אבל עד שיגיעו ליאגר עוד לפניהם נסיעה של עשר שעות. אמת, ביאגר יש כל כך הרבה רכבות פצועים אחרי המתקפה ליד לבוב, שאין שם לפי המברק אפילו כיכר לחם אחת, אפילו קופסת שמורים אחת. הוא קיבל הוראה לתת במקום הלחם והשימורים ששה כתרים ו־72 הלר לאיש, ואת אלה יש לשלם יחד עם תשלום השכר בעוד תשעה ימים, בתנאי שעד אז יתקבל כסף מהבריגאדה. בקופה יש רק קצת יותר משנים־עשר אלף כתר.

“זו חזירות מצד הגדוד לשלח אותנו למרחקים במצב עלוב כזה,” אמר סרן לוקאש.

עכשיו התחילו לחשושים בין סגן ווֹלף וסרן קוֹלאז' שאלוף־משנה שרדר העביר בשלושת השבועות האחרונים ששה־עשר אלף כתר אל חשבונות בבנק וינאי.

סרן קולאז' סיפר אחר־כך איך חוסכים. גונבים בגדוד ששת אלפים כתר, מכניסים אותם לכיס ובהגיון מסקני מורים לכל המטבחים לגרוע ממנות החיילים שלושים גראם אפונה כל יום.

בחודש אחד זה מסתכם בתשעים גראם לאיש, ובמטבח של כל פלוגה חוסכים בדרך זו לפחות ששה־עשר קילו אפונה ואת אלה חייב הטבח להמציא.

סרן קולאז' דיבר עם ווֹלף רק באורח כללי על מקרים מסויימים שהבחין בהם.

רק דבר אחד היה בטוח: שבמינהל הצבא היו מקרים כאלה מעשה שבכל יום. זה התחיל ברס"ר־שלם באיזו פלוגה מסכנה ונגמר באוגר לבוש מדי גנראל, שהכין לעצמו מלאי לחורף שלאחר המלחמה.

המלחמה דרשה אומץ גם בגניבות.

האפסנאים היו מסתכלים זה בזה בחיבה, כאילו רצו לומר: “אנחנו גוף אחד ונשמה אחת, אנחנו גונבים, חבר, אנחנו מרמים, אחא, אבל אין ברירה, כנגד הזרם אי אפשר לשחות. אם לא תיקח, יקח אחר ועוד יאמרו עליך שאתה לא גונב מפני שכבר גרפת די.”

לקרון נכנס אדון אחד במכנסיים שעליהם פסים באדום ובזהוב. זה היה שוב אחד הגנראלים שערכו בקורת לאורך המסילות.

"שבו רבותי, אמר ברוב חסדו, שמח על ששוב גילה איזו רכבת, שלא ידע על קיומה.

כשרצה רב־סרן זאגנר למסור לו דו"ח, רק נפנף בידו. “הרכבת שלך אינה בסדר. הרכבת שלך אינה ישנה. הרכבת שלך כבר היתה צריכה לישון. ברכבת צריכים לישון כשהיא עומדת בתחנה, כמו בקסרקטין – משעה תשע.”

הוא דיבר קצובות: “לפני שעה תשע מוציאים את האנשים למחראות מאחורי התחנה ואחר־כך הולכים לישון. אחרת החיילים מלכלכים בלילה את המסילה. הבנת, אדוני הרב־סרן? חזור אחרַי. או מוטב: אל תחזור אחרי, אלא תעשה כמו שביקשתי. תרועת אזעקה, ריצה למחראות, תרועת מנוחה ושינה, ביקורת שינה. להעניש! כן! זה הכל? ארוחת ערב לחלק בשעה שש.”

עתה דיבר על משהו השייך לעבר, משהו שלא התרחש. כאילו ניצב מעבר לפינה. עומד היה כאן כחזיון פראים ממלכוּת המימד הרביעי.

“ארוחת־הערב לחלק בשעה שש,” המשיך והסתכל בשעון שהורה עשר דקות לפני אחת־עשרה בלילה. “בשמונה וחצי אזעקה, מחראות, אחר־כך שינה. ארוחת ערב כאן בשש, גולאש ותפוחי־אדמה במקום מאה וחמשים גראם מנת גבינת אמנטאל.”

אחר־כך פקד על “מצב הכן.” שוב הורה רב־סרן זאגנר להריע תרועת אזעקה והגנראל המבקר, שהתבונן בחיילים המסתדרים שורות־שורות, התהלך אנה ואנה עם הקצינים ודיבר אליהם בלי הרף כאילו היו אידיוטים, שאין בהם בינה. ואותה שעה הצביע על מחוגי השעון. “ובכן, תראו, בשמונה וחצי מחראות ואחרי חצי שעה שינה. זה מספיק בהחלט. בזמן מעבר זה יש לאנשים ממילא קיבה דלילה. אני שם את הדגש בעיקר על השינה. זה חיזוק לקראת צעידות בעתיד. כל עוד האנשים נמצאים ברכבת, הם חייבים לנוח. אם אין מקום מספיק בקרונות, החיילים ישנם במשמרות. שליש מן החיילים ישנים בקרונות בנוחות וישנם מתשע עד חצות, והשאר עומדים ומביטים עליהם. אחר־כך קמים החיילים ששׂבעו שינה ומפנים את מקומם לשליש השני, וזה ישן עד שלוש לפנות בוקר. המשמרת השלישית ישנה משלוש עד שש. אחר־כך קימה ואנשים מתרחצים. בזמן הנסיעה אסור לקפוץ מן הקרונות! להעמיד לפני הקרונות משמרות כדי שהחיילים לא יק־פ־צו בזמן הנסיעה. אם האויב ישבור רגלו של חייל…” הגנרל הקיש על רגלו:…“הרי זה דבר ראוי לשבח, אבל חייל המטיל מום בעצמו בקפיצה מיותרת בשעת הנסיעה במלוא הקיטור צפוי לעונש.”

“ובכן, זה הגדוד שלך?” שאל את רב־סרן זאגנר והביט אל החיילים המנומנמים שרבים ביניהם עמדו בקושי על רגליהם, וכיוון שטולטלו מתוך שנתם, היו מפהקים עכשיו בצינת הלילה. “זהו גדוד מפהק, אדוני הרב־סרן. חיילים חייבים לעלות על משכבם בשעה תשע.”

הגנראל ניצב לפני הפלוגה ה־11, שבאגפה השמאלי עמד שווייק ופיהק פיהוקים גדולים. אמנם כיסה את פיו בידו דרך נימוס, אבל מתחת לידו נשמע קול געייה רם, עד שהתחיל סרן לוקאש לרעוד מחשש שמא יעורר הדבר את תשומת־לבו של הגנראל. במוחו צצה המחשבה ששווייק מפהק בכוונה.

והגנראל, כאילו ידע זאת, הסב את פניו אל שווייק והתקרב אליו" “צ’כי או גרמני?”

“צ’כי, מודיע בהכנעה, אדוני.”

“טוב,” אמר הגנראל, שהיה פולני וידע קצת צ’כית. “אתה עושה מוּ כמו פרה על הקש, סתוֹם הפּיסְק, שתוק, תפסיק לנהום! היית כבר במחראה?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, לא הייתי.”

“למה לא הלכת לחרבן ביחד עם האחרים?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, בתמרונים בפיסֶק היה אלוף־משנה ואכטֶל אומר לנו בזמן המנוחה כשהחיילים זחלו בתוך התבואה, שחייל לא צריך לחשוב כל הזמן על החירבון, חייל צריך לחשוב על הקרב. ובכלל, מודיע בהכנעה, מה יש לנו לעשות במחראות? אין מה להוציא. לפי התכנית היינו צריכים לקבל ארוחת־ערב בכמה תחנות ולא קיבלנו כלום. בקיבה ריקה אל תלך למחראה!”

כיוון שהבהיר לגנראל את המצב הכללי במלים פשוטות, הסתכל בו באמונה כה תמימה עד שהגנראל חש במשאלתו שיעזור לכולם. אם כבר ניתנת פקודה לצעוד בסך אל המחראות, פקודה זו טעונה גם תשתית.

“להחזיר את כולם שוב אל הקרונות,” אמר הגנראל לרב־סרן זאגנר. “איך ייתכן שלא קיבלו ארוחת־ערב? כל הרכבות העוברות בתחנה זו חייבות לקבל ארוחת־ערב. כאן תחנת אספקה. אחרת אי אפשר. יש תכנית.”

הגנראל אמר דברים אלה בהחלטיות, שפירושה היה, כי אמנם השעה עכשיו אחת־עשרה בלילה וחלוקת ארוחת־הערב היתה צריכה להיות בשש, כפי שכבר אמר קודם. מכאן שלא היתה ברירה אלא לעכב את הרכבת עוד לילה ויום עד לשעה שש בערב, כדי שיקבלו האנשים את הגולאש ואת תפוחי־האדמה.

“אין דבר גרוע יותר במלחמה,” אמר ברצינות רבה, “מלשכוח את אספקת המזון לחיילים במעבר. חובתי לברר את האמת, מה, בעצם, מצב העניינים בלשכת מפקדת התחנה. לפעמים רבותי, אשמים מפקדי הרכבות עצמם. בשעת בקורת בתחנת סוּביטישטֶיה במסילה הבוסנית הדרומית מצאתי, שֶשֵש רכבות לא קיבלו ארוחת־ערב מפני שמפקדי הרכבת שכחו לדרוש אותה. שש פעמים בישלו בתחנה גולאש עם תפוחי־אדמה ואף אחד לא בא לדרוש אותו. שפכו אותו בערימות. רבותי, היה שם הר שלם של גולאש ותפוחי־אדמה ושלוש תחנות הלאה עמדו חיילים מאותה הרכבת, שעברו על פני תילי־התילים של גולאש ותפוחי־אדמה בסובוטישטיה, וביקשו פת לחם בתחנה. במקרה זה, אתם רואים, לא היתה האשמה במינהל הצבא.”

החווה בידו תנועה נמרצת: “מפקדי הרכבות לא מילאו את חובתם. נלך למשרד.”

הלכו אחריו ותהו מדוע זה כל הגנראלים יצאו מדעתם.

במפקדת התחנה הוברר, שלא ידוע דבר על גולאש. אמת, היו צריכים לבשל היום לכל הרכבות העוברות, אבל אחר־כך באה הוראה לנכות מהחשבונות הפנימיים של האספקה 72 הלר לכל חייל, ונמצא שלזכות כל יחידה עוברת נזקף סכום של 72 הלר לאיש, ואלה יצורפו לתשלום השכר הקרוב. ומה שנוגע ללחם, הרי החיילים יקבלו בוואטיאן חצי כיכר כל אחד.

מפקד נקודת האספקה לא פחד. הוא אמר לגנראל גלויות, שההוראות משתנות כל שעה. לפעמים מוכן האוכל לרכבות חיילים, אך לפתע באה רכבת פצועים, מסתמכת על הוראה מגבוה, וזהו זה. רכבות החיילים עומדות אז לפני הדוודים הרקים.

הגנראל הנהן בראשו והעיר שהמצב השתפר, שכן בתחילת המלחמה היה גרוע הרבה יותר. לא הכל מסתדר בבת אחת, ובכל אופן דרושים נסיון ופראקטיקה. בעצם, התיאוריה עומדת למכשול בדרך לפראקטיקה. ככל שתימשך המלחמה, העניינים יוטבו.

“יכול אני לתת לכם דוגמה מעשית,” אמר מתוך שמחה רבה על שגילה משהו יוצא מגדר הרגיל, “רכבות שעברו לפני יומיים בתחנת האטוואן לא קיבלו לחם ואילו אתם תקבלו אותו שם מחר. אכן, נלך עכשיו למסעדת התחנה.”

במסעדת התחנה התחיל הגנראל לדבר שוב על מחראות, וכמה זה מכוער כשלאורך המסילה פזורים קאקטוסים. אותה שעה אכל אומצת בשר ולכולם נדמה היה, שהוא לועס את הקאקטוס בפיו.

עד כדי כך שם דגש על עניין המחראות, כאילו בהן תלוי נצחון הקיסרות.

לגבי המצב החדש באיטליה העיר, שדווקא במחראות צבאנו טמונה עליונותנו הוודאית במערכה האיטלקית.

נצחונה של אוסטריה היה צף ועולה מתוך המחראות.

בעיני הגנראל היה הכל פשוט בתכלית. אל הנצחון מגיעים לפי המתכון הבא: בשעה שש בערב החיילים מקבלים גולאש עם תפוחי־אדמה, בשעה שמונה וחצי החיילים מחרבנים במחראות, ובשעה תשע הולכים לישון. מול פני צבא כזה האויב נס מנוסת בהלה.

הגנראל שקע בהרהורים, הדליק לעצמו סיגר ושעה ארוכה הביט אל התקרה. ניסה להיזכר מה לומר עוד, כיוון שהוא נמצא כאן, ומה להוסיף להשכלת קציני הרכבת.

“גרעין הגדוד שלכם בריא,” אמר לפתע, כשכולם ציפו שיוסיף להביט אל התקרה ולשתוק. “מצבתכם בסדר גמור. החייל, שדיברתי אתו, עורר ביָשרוֹ ובעמידתו את מיטב התקוות שהגדוד כולו יילחם עד טיפת דמו האחרונה.”

השתתק שוב, הביט אל התקרה, נשען על גב הכיסא, אחר־כך המשיך בתנוחתו זו, ורק סגן דוּבּ, בתוקף ציוויי נשמת־העבד שלו, הביט יחד עמו אל התקרה. “צריך שמעללי הגדוד שלכם לא יישכחו. גדודי הבריגאדה שלכם כבר עשו היסטוריה וּבה חייב גדודכם להמשיך. מה שחסר לכם הוא איש שיעלה את הדברים בדייקנות על הנייר ויכתוב את תולדות הגדוד. אליו צריכים להוביל כל החוטים על מעשי כל אחת מן הפלוגות. זה צריך להיות אדם אינטליגנטי, לא בהמה, לא חמור. אדוני, הרב־סרן, אתה חייב למנות רושם קורות הגדוד.”

אחר־כך הציץ בשעון על הקיר, שמחוגיו הזכירו לכל החבורה המנומנמת, שהגיעה השעה להתפזר.

רכבת הבקרה של הגנראל עמדה על המסילה הוא ביקש מן האדונים הקצינים ללוות אותו אל קרון־השינה שלו.

מפקד התחנה נאנח. הגנראל שכח, שעליו לשלם בעד אומצת־הבשר ובקבוק היין, ושוּב היה מפקד התחנה צריך לשלם בעצמו. כל יום היו כמה ביקורים כאלה, זה כבר עלה לו שני קרונות חציר, שעיתק אותם למסילת־משנה ומכר אותם לחברת לוונשטיין, ספּקי חציר לצבא, כדרך שמוכרים קמה בשדה. מינהל הצבא חזר וקנה אותם. אבל ליתר בטחון הוא השאיר אותם עומדים על מסילת־המשנה. אולי יצליח למכור אותם שוב לחברת לוונשטיין.

אך כל מפקחי הצבא, שהיו עוברים בתחנה ראשית זו בדרך לבודאפשט, אמרו שאצל מפקד התחנה האוכל והשתיה מעוּלים.

בבוקר עדיין היתה הרכבת עומדת בתחנה. ניתן האות להשכמה, החיילים התרחצו ליד הקילון של הבאר מתוך קערות־האוכל. הגנראל ורכבתו עדיין לא יצאו והוא עצמו הלך לסייר במחראות, שלשם יצאו לפי פקודת־היום של רב־סרן זאגנר מחלקות־מחלקות בפיקוד מפקדי המחלקות, כדי לגרום נחת לגנראל. וכדי לגרום נחת גם לסגן דוּב הודיע לו הרב־סרן שהיום הוא בתורנות.

ובכן, סגן דוּבּ השגיח על המחראות. המחראה הארוכה, המתמשכת בשתי שורות, קלטה שתי מחלקות של פלוגה אחת.

ועתה ישבו החיילים יפה על עגבותיהם, מעל התעלה החפורה, כמו ציפורי־דרור על חוטי טלגראף, כשהן מכינות את עצמן בסתיו לקראת מסען לאפריקה.

כל אחד ואחד מהם, ברכיו היו מבצבצות מתוך מכנסיו המופשלים; כל אחד, חגורתו היתה תלויה על צווארו, כאילו רצה לתלות את עצמו בעוד רגע ורק חיכה לפקודה.

בכל זה היו ניכרים בעליל הארגון ומשמעת־הברזל של הצבא.

באגף השמאלי ישב שווייק, שנזדמן לכאן וקרא בעניין פיסת נייר שנתלשה ממי־יודע איזה רומאן של רוז’נה ייסנסקה:

…גינת־הלב, העלמות בפנימיה…

…טושטשת, אולי יותר…

…גורות בד' אמותיהן…

…שארו בחדריהן, או ש…

…תעשעו במשחק. ואם פיזרו ג…

…החדר הלך ורק הגעגועים לד'…

…טוב, כי לא אבתה

…בדו כפי רצונם…

…לא היה דבר במפני קז’יצקה הצעיר…

כשהסיר את עיניו מפיסת הנייר הביט מבלי משים אל היציאה מן המחראה והשתומם. עמד שם במלוא הדרו הגנראל מאמש עם שלישו, ולידם סגן דוּבּ שהסביר להם משהו בלהט.

שוויק הביט סביבו. הכל הוסיפו לשבת בשקט מעל המחראות ורק הנגדים היו איכשהו קפואים, ללא נוֹע.

שווייק חש בחומרת המצב.

ניתר ממקומו כפי שהיה, מכנסיו מופשלים וחגורתו סביב הצוואר, אחרי שהשתמש ברגע האחרון בפיסת הנייר, וצווח: “להפסיק! עמוד דום! ימינה פנה!” והוא הצדיע. שתי מחלקות, מכנסיהן מופשלים וחגורותיהן סביב הצוואר, התרוממו מעל למחראות.

הגנראל חייך בחביבות ואמר: “עמוד נוח! להמשיך!” טוראי ראשון מאלק נחלץ לתת דוגמה למחלקתו וחזר לתנוחתו הקודמת. רק שוויק עמד והוסיף להצדיע, משום שמצד אחד התקרב אליו בצורה מאיימת סגן דוּבּ ומצד אחר בא הגנראל בחיוכו.

“ראיתי אותך בלילה,” אמר הגנראל לנוכח תנוחתו המשונה של שווייק; ובתגובה על כך פנה סגן דוּבּ אל הגנראל: “מודיע בהכנעה, אדוני, האיש מטמטם וידוע כאידיוט, שוטה מפורסם.”

“מה אתה אומר לי, אדוני?” הרעים לפתע הגנראל על סגן דוּבּ והטיח נגדו, שדווקא להיפך: האיש יודע מה שראוי לעשות כשהוא רואה את מפקדו, ואילו הנגדים אינם רואים אותו ומתעלמים ממנו. ככה זה בחזית. החייל הפשוט נוטל בידו את הפיקוד בשעת סכנה, והרי דווקא סגן דוּבּ הוא שהיה חייב לתת אותה פקודה: “להפסיק! עמוד דום! ימינה פנה!”

“כבר ניגבת את התחת?” שאל הגנראל את שווייק.

“מודיע בהכנעה, אדוני, הכל בסדר.”

“יותר אתה לא צריך לחרבן?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, גמרתי.”

“ובכן, תרים את המכנסיים ותעמוד שוב דום.” מאחר שהגנראל אמר את המלה “דום!” בקול מוגבה קצת, התחילו הקרובים אליו להתרומם מעל המחראות.

נפנף אליהם הגנראל בידו דרך ידידות ואמר בנימה אבהית רכה: “לא, לא! עמוד נוח! תמשיכו! תמשיכו!”

שווייק כבר עמד במלוא הדרו לפני הגנראל, וזה נשא לפניו עתה נאום קצר בגרמנית: “כבוד למפקדים, ידיעת תקנון השירות הם העיקר במלחמה. ואם כל כך עוד נוסף אומץ־לב, שום אויב לא יפחידנו.” פנה אל סגן דוּבּ ואמר, עם שהוא תוקע אצבע לכרסו של שווייק: “רשום לפניך: איש זה יש להעלות בדרגה מיד כשתגיעו לחזית ובהזדמנות הקרובה צריך להציע אותו לשם קבלת מדליית ארד על ביצוע מדוקדק של תפקיד ויֶדע… הרי אתה יודע למה אני מתכוון… משוחררים!”

הגנראל התרחק מן המחראות וסגן דוּבּ נתן פקודות, בקול למען ישמע הגנראל: “מחלקה ראשונה לקום! להסתדר בזוגות… מחלקה שניה…”

בינתיים יצא שווייק החוצה, וכשעבר על פני סגן דוּבּ, הצדיע לפניו עם כל הכבוד הראוי, אבל סגן דוּבּ בכל זאת אמר: “עצור!” ושווייק היה חייב להצדיע שנית ולשמוע שוב: “אתה מכיר אותי? אתה לא מכיר אותי. אתה מכיר אותי מהצד הטוב שלי, אבל כשתכיר אותי מהצד הרע שלי, אביא אותך לידי דמעות.”

סוף־סוף פנה שווייק אל קרונו ובתוך כך חשב: "פעם כשעוד הייתי בקסרקטין בקארלין היה אצלנו סגן אחד. חוּדאווי שמו, וזה היה מדבר אחרת כשהתרגז: ‘בחורים, כשתראו אותי תזכרו שאני חיה בשבילכם, וחיה אשאר כל זמן שתהיה הפלוגה.’ "

כשעבר שווייק על־יד קרון המטה, קרא אליו סרן לוקאש ודרש ממנו שיודיע לבאלאון, כי יזדרז בהרתחת הקפה ויסגור את קופסת החלב המשומר כדי שלא יתקלקל. באלאון הרתיח אותה שעה קפה לסרן לוקאש על מבער ספירט קטן בקרונו של הרס"ר־השלם ואנייק. כשהלך שווייק למסור את ההודעה, נוכח לדעת, שבינתיים בהיעדרו, שותה כל הקרון קפה.

קופסאות הקפה והחלב המשומר של סרן לוקאש כבר היו ריקות למחצה ובאלאון היה גומע קפה מספלו ודולה בכפית חלב מן הקופסה כדי לשפר את הקפה.

הטבח האוקולטיסט יריידה והרס"ר־השלם ואנייק הבטיחו איש לרעהו שיפַצו את סרן לוקאש כשיגיע המשלוח הבא של קפה וחלב.

גם לשווייק הציעו קפה, אבל שווייק סירב ואמר לבאלאון: “כרגע הגיעה הוראה ממטה הצבא, שכל משרת המועל בקופסאות חלב וקפה של הקצין שלו, צריך לתלות אותו ללא דיחוי תוך עשרים וארבע שעות. עלי למסור לך את זה מסרן לוקאש שרוצה לראות אותך מיד עם הקפה.”

באלאון המבוהל חטף מידו של הקַשָר חודאונסקי את המנה, שאך לפני רגע מזג לו, העמיד אותה שוב על האש, הוסיף חלב משומר ואץ עם זה אל קרון המטה.

בעיניים יוצאות מחוריהן הגיש את הקפה לסרן לוקאש ואתה שעה הבזיק במוחו הרהור שסרן לוקאש לא יכול שלא לראות בעיניו את המעשה שעשה בשימורים.

“התעכבתי” גמגם, “מפני שלא הצלחתי לפתוח אותן.”

“שפכת את החלב, נכון?” שאל סרן לוקאש בעודו לוגם מן הקפה, “או שחיסלת אותו בכפיות כמו מרק? אתה יודע מה שצפוי לך?”

באלאון נאנח וייבב: “מודיע בהכנעה, אדוני, יש לי שלושה ילדים.”

“היזהר, באלאון, אני מזהיר אותך עוד פעם מפני גרגרנותך. שווייק לא אמר לך כלום?”

“תוך עשרים וארבע שעות יכולים לתלות אותי,” אמר באלאון בעצבות, מרעיד בכל גופו.

“אל תרעד לי כאן, מטומטם,” אמר סרן לוקאש בחיוך, “תיטיב דרכיך, הוצא מראשך את הזללנות ואמור לשווייק שיחפש משהו טוב לאכול בתחנת הרכבת או בסביבתה. הנה לך עשיריה בשבילו. אותך לא אשלח. אתה תלך להביא אוכל רק שתהיה מלא עד להתפוצץ. לא זללת לי את קופסת הסרדינים? אתה אומר שלא זללת? תביא ותראה לי!”

באלאון אמר לשוויק שהסרן שולח לו עשיריה כדי שישיג בשבילו משהו טוב לאכול בתחנת הרכבת. באנחה הוציא ממזוודתו של סרן לוקאש את קופסת הסרדינים ומדוכדך כולו הביא אותה אליו לבקורת.

המסכן כל כך שמח שסרן לוקאש, כנראה, שכח את הסרדינים ועכשיו הכל נגמר. אין זאת שהסרן יחזיק אותם עכשיו אצלו בקרון ויגאל אותם ממנו. הוא הרגיש את עצמו מרומה.

“מודיע בהכנעה, אדוני, הנה הסרדינים שלך,” אמר במרירות ומסר אותם לבעליהם. “לפתוח אותם?”

“טוב, באלאון, אל תפתח כלום אלא תחזיר אותם למקומם. רק רציתי להיווכח, אם לא הצצת לתוכם. כשהבאת את הקפה היה נדמה לי שהפה שלך נוטף שמן. שווייק כבר הלך?”

“מודיע בהכנעה, אדוני שכבר יצא,” אמר באלאון, מאושש. “הוא אמר שהאדון הסרן יהיה מאוד מרוצה ושכולם יקנאו באדון הסרן. הוא הלך לאיזה מקום מחוץ לתחנה ואמר שהוא מכיר את הסביבה עד לראקוֹשפאלוטה. אם במקרה תיסע הרכבת בלעדיו, יצטרף לשיירת המכוניות וישיג אותנו בתחנה הקרובה במכונית. הוא אמר שלא נדאג לו, הוא יודע את חובתו, אפילו אם יהיה צריך לקחת כרכרה על חשבונו ולנסוע בה אחרי הרכבת עד לגאליציה. הוא מוכן שיורידו לו את הכסף מהשכר. בכל אופן אתה לא צריך לדאוג לו, אדוני.”

“לֵך, לֵך” אמר סרן לוקאש בעגמה.

הביאו הודעה מלשכת מפקדת התחנה, שיסעו רק ב־2 אחר־הצהרים בכיוון לגדֶלֶה־אשוֹד ושהקצינים יקבלו בתחנות שני ליטרים יין אדום ובקבוק קוניאק. סיפרו שזה איזה משלוח של הצלב האדום שהלך לאיבוד. מכל מקום, היתה זו מתת משמים ובקרון המטה היתה השמחה. הקוניאק היה בעל שלושה כוכבים והיין היה יין גוּמפּוֹלדסקירכן.

רק סרן לוקאש היה עצוב כלשהו. כבר עברה שעה ושווייק עדיין לא חזר. עברה עוד מחצית שעה ואל קרון המטה קרבה שיירה מוזרה שיצאה מלשכת מפקד התחנה.

בראש צעד שווייק, מרצין ונורא־הוד, כמו הנוצרים המעונים בשעה שהכניסו אותם לזירה.

משני צדדיו הלכו חיילים הונגריים אוחזי רובים מכודנים. משמאלו סמל ממפקדת התחנה ומאחוריהם אשה בחצאית־פליסֶה אדומה וגבר במגפיים ובכובע עגול, עינו האחת כחולה ובידו תרנגולת חיה, מקרקרת ומבוהלת.

כולם עלו לקרון המטה, אבל הסמל קרא בהונגרית לאיש בעל התרנגולת ולאשה שיישארו בחוץ.

כשראה שווייק את סרן לוקאש, התחיל קורץ אליו קריצות רבות־משמעות.

הסמל ביקש לדבר עם מפקד הפלוגה הקרבית ה־11. סרן לוקאש נטל מדיו מסמך מאת מפקד התחנה וקרא בו בפנים מחווירות והולכות:

“אל מפקד הפלוגה הקרבית ה־11 של הבאטאליון הקרבי הנ. של גדוד הרגלים ה־91, לטיפול נוסף. בזה מובא לפניך איש חיל־הרגלים שווייק יוזף, לדבריו, שרת בפלוגה הקרבית הנ”ל של הבאטאליון הקרבי נ. של גדוד הרגלים ה־91, בעוון שוד שבוצע נגד הזוג אישטוואן באושאטִרצ’ה בתחום מפקדת התחנה.

הסיבות: איש חיל הרגלים שווייק יוזף, בתפסו את התרנגולת שהתרוצצה מאחורי ביתו של הזוג אישטוואן באושאטרצ’ה בתחום מפקדת התחנה, ושהיא רכושו של הזוג אישטוואן, ובעת היעצרו בידי בעל התרנגולת שביקש לקחת אותה ממנו, מנע זאת בהכותו בתרנגולת על עינו הימנית של בעליה ואחרי היעצרו על־ידי המשמר שהוזעק, הובל ליחידתו, שעה שהתרנגולת הוחזרה לבעליה.

על החתום: הקצין התורן."

כשחתם סרן לוקאש על אישור קבלתו של שווייק רעדו ברכיו.

שווייק עמד כה קרוב אליו עד שראה, כי סרן לוקאש שכח לרשום את התאריך.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר שווייק, “שהיום הוא העשרים וארבעה. אתמול היה עשרים ושלושה במאי, היום שאיטליה הכריזה עלינו מלחמה. עכשיו שהייתי בחוץ, לא מדבר על שום דבר אחר.”

החיילים ההונגריים והסמל הלכו להם ולמטה נשארו רק בני הזוג אישטוואן, שניסו כל הזמן לעלות אל הקרון.

“אילו היתה אצלך חמישיה, היינו יכולים לקנות את התרנגולת. המנוול הזה רוצה בשבילה חמשה־עשר זהובים, אבל בתוך זה הוא כולל עשיריה בעד העין הכחולה,” אמר שווייק כמסַפר סיפור מעשה. “אבל לי נדמה, אדוני, שעשרה זהובים בעד עין עלובה כזו, זה יותר מדי. אצל ‘הגברת הזקנה’ שברו לחרָט מאטיה את כל הלסת עם שש שיניים בעד עשרים זהובים, ואז היה לכסף ערך גדול יותר מהיום. – וּוֹהלשלֶגֶר בעצמו תולה אנשים בעד ארבעה זהובים.”

“בוא הנה,” נתן שווייק סימן לבעל העין הכחולה והתרנגולת, “ואת, זקנה, הישארי בחוץ!”

האיש נכנס לקרון, “הוא מבין קצת גרמנית,” העיר שווייק, “מכיר את כל הקללות ובעצמו יודע די טוב לקלל בגרמנית.”

“אז עשרה זהובים,” פנה אל האיש, “חמישה בשביל התרנגולת, חמישה בשביל העין öt forint”,⁷⁴ אתה רואה, קיקיריקי, öt forint, קוקוק, igen⁷⁵? אתה נמצא בקרון המטה, גנב, תן את התרנגולת!

תקע עשיריה לידו של האיש המופתע, לקח ממנו את התרנגולת. מלק אותה ואחר־כך דחק אותו מהקרון, הושיט יד בחביבות ולחץ את ידו של האיש בחזקה: “לך לשלום, חבר, Adieu! תחזור אל הזקנה שלך או שאני אעיף אותך למטה. אתה רואה, אדוני, הכל אפשר לסדר,” אמר שווייק לסרן לוקאש. הכי טוב כשהכל מסתדר בלי שערוריות, בלי הוּ־הא גדול. עכשיו באלאון ואני נבשל לך מרק עוף כזה שיריחו אותו עד טראנסילבניה."

סרן לוקאש כבר לא יכול לשלוט בעצמו, דחף את התרנגולת המסכנה מידו של שווייק וצווח: “אתה יודע, שווייק, מה מגיע לחייל שבעת מלחמה בוזז מן האוכלוסיה האזרחית?”

“מיתה של כבוד באבק־שריפה ועופרת,” ענה שווייק חגיגית.

“מגיע לך חבל־תלייה, שווייק, כי אתה הראשון שהתחלת במעשי ביזה. אתה פושע, אתה… באמת איני יודע איך לכנות אותך. שכחת את שבועתך. ראשי סחרחר עלי.”

שווייק נתן מבט תוהה בסרן לוקאש ומיהר לומר: “מודיע בהכנעה, אדוני, שלא שכחתי את השבוע שעל אומתנו הלוחמת להישבע. מודיע בהכנעה אדוני, שנשבעתי חגיגית לאדוננו ירום הודו, הקיסר פראנץ יוזף הראשון, שאהיה נאמן וגם אסור למשמעתם של הגנראלים של הוד רוממותו הקיסרות ובכלל אציית לכל המפקדים הממונים עלי ואכבד אותם ואגן עליהם, אמלא אחר פקודותיהם והוראותיהם בכל אשר יושת עלי נגד כל אויב יהיה אשר יהיה, ובכל מקום אשר הוד רוממותו הקיסרות והמלכותית ידרוש זאת, על המים, מתחת למים, ביבשה, באוויר, ביום ובלילה, בקרבות, במיתקפות, במאבקים ובכל שאר מעפלים ובכלל בכל מקום…”

שווייק הרים את התרנגולת מן הרצפה והמשיך, עומד דומם ומיישיר מבט אל עיני סרן לוקאש. “בכל עת ובכל שעת כושר אלחם בעוז ובגבורה, לעולם לא אעזוב את צבאי, את דגלי, את נסי, את תותחי, לעולם לא אבוא במגע – ולו קטן ביותר – עם האויב, תמיד אנהג כפי שדורש התקנון הצבאי, כיאה לחייל ראוי לשמו, בדרך זו רצוני לחיות ולמות, כה יעזור לי אלוהים, אמן. ומודיע בהכנעה, את התרנגולת לא גנבתי, לא גזלתי, התנהגתי כשורה, בהתאם לשבועתי.”

“הנח לתרנגולת, בהמה,” צווח סרן לוקאש וחבט בניירות על ידו של שווייק, שבה החזיק בפגר. “ראֵה את המסמך הזה. כאן כתוב שחור על גבי לבן: 'בזה מובא לפניך איש חיל הרגלים שווייק, יוזף, לדבריו שרת בפלוגה הקרבית הנ”ל… בעוון שוד…' ועכשיו אמור לי, רוצח, שרץ – לא, פעם אחת בכל זאת עוד אהרוג אותך, אהרוג. אתה מבין? אמור לי, גזלן מטומטם, איך ירדת עד כדי כך."

“מודיע בהכנעה,” אמר שווייק בחביבות, “שזאת יכולה להיות רק טעות. כשקיבלתי את הפקודה שלך להשיג ולקנות משהו טוב לאכול, התחלתי לחשוב, מה בעצם הדבר הטוב ביותר. מאחורי תחנות הרכבת לא היה כלום, רק איזה נקניק־סוס ובשר־חמור מיובש. מודיע בהכנעה, אדוני, ששקלתי את הכל היטב. בחזית דרוש משהו מזין מאוד כדי שאפשר יהיה לשאת יותר את תלאות המלחמה. ואז חשבתי לגרום לך נחת גרנדיוזית. רציתי לבשל לך, אדוני, מרק עוף.”

“מרק עוף,” חזר אחריו סרן לוקאש ותפס את עצמו בראשו.

“כן, מודיע בהכנעה, אדוני, מרק עוף. קניתי בצל וחמשים גראם איטריות. הנה, בבקשה הכל כאן, בכיס הזה הבצל ובכיס השני האיטריות. מלח יש לנו במשרד וגם פלפל. לא היה נחוץ עוד אלא לקנות את התרנגולת. אם כן, הלכתי מאחורי תחנת הרכבת לאישאטארצ’ה. בעצם, זה כפר ולא עיר, אם כי ברחוב הראשון היה כתוב אישאטארצ’ה וארוש, זאת אומרת עיר. אני עובר ברחוב אחד עם גינות, שני, שלישי, רביעי, חמישי, ששי, שביעי, שמיני, תשיעי, עשירי, אחד־עשר. רק ברחוב השלושה־עשר, ממש בסוף, במקום שמאחורי הבית כבר גדל דשא, טיילה להקת תרנגולות וליקטה מזון. ניגשתי אליהן ובחרתי את הכי־גדולה, הכי־כבדה. תואיל בטובך, אדוני לראות, היא כולה שומן. לא צריך למשש אותה כדי לראות במבט ראשון, שמילאו אותה בהרבה גרעינים. תפסתי אותה בגלוי, בנוכחות אנשי המקום, שצעקו עלי משהו בהונגרית. אחזתי אותה ברגליים ושאלתי כמה אנשים בצ’כית ובגרמנית, למי שייכת התרנגולת, כדי שאוכל לקנות אותה ממנו. ברגע זה יוצאים בריצה מאותו הבית בקצה הרחוב גבר ואשה, הוּא מתחיל לקלל אותי קודם בהונגרית ואחר־כך בגרמנית, שגנבתי את התרנגולת לאור היום. אמרתי לא שלא יצעק עלי, שנשלחתי כדי לקנות אותה בשבילך וסיפרתי לו מה מצב העניינים. ואז התחילה התרנגולת כשאחזתי אותה ברגליים, לנפנף פתאום בכנפיים ורצתה לעוף. ואיך שאני מחזיק אותה ביד, ככה בקלות, היא מרימה לי את היד ורוצה להתיישב על האף של אדונה. והוא תיכף ומיד מתחיל לצעוק וטוען שנתתי לו בתרנגולת מכה בפרצוף. והאשה צרחה משהו וכל הזמן צעקה לתרנגולת: 'פּוּטה, פּוּטה, פּוּטה, פּוּטה, פּוּטה,” כמה מטומטמים, שלא הבינו במה העניין, הביאו בינתיים את ראשי פאטרול חיילים הונגריים, ואני ביקשתי מהר ללכת אתם למפקדת תחנות הרכבת, שם יעלה נקיון־כפַי כמו שמן על פני המים, אבל עם הסגן התורני אי אפשר היה לדבר, אפילו כשביקשתי ממנו שישאל אותך אם לא שלחת אותי לקנות משהו טוב. הוא צעק עלי שאסתום את הפה, שבין כה וכה רואים בעיני ענף חזק וחבל טוב. כנראה היה במצב־רוח גרוע מאוד כשאמר לי, שמפוטם כמוני יכול להיות רק חייל ששודד וגונב. הוא טען שכבר הגיעו לתחנה כמה תלונות. שלשום נעלמה למישהו בסיבה תרנגולת הודו, וכשאמרתי לו שבאותו זמן עוד לא היינו בראב, אמר שתירוץ כזה לא עושה עליו רושם. אז שלחו אותי אליך ושם עוד צעק רב־טוראי אחד, שלא שמתי אליו לב קודם, ושאל אותי אם אני לא יודע מי עומד לפני. אמרתי לו שהוא רב־טוראי. אילו היה ביחידת הציידים היה איש־פאטרול ואילו היה אצל התותחנים היה רב־תותחן."

“שווייק,” אמר סרן לוקאש לאחר שעה קלה, “לך כבר אירעו כל כך הרבה מקרים ותאונות, כל כך הרבה ‘שגיאות’ ו’טעויות', כפי שאתה מכנה אותן, עד שבכל זאת לא יציל אותך מכל צרותיך אלא חבל חזק על צווארך עם כל הכבוד הצבאי בריבוע. הבנת?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, כן. ריבוע מורכב הוא מה שקוראים באטאליון סגור מורכב מארבע ובמקרים יוצאים מן הכלל משלוש או חמש מחלקות. היית מעדיף, אדוני, שאשים לתוך המרק יותר איטריות כדי שיהיה סמיך יותר?”

“שווייק, אני מצווה עליך להסתלק יחד עם התרנגולת או שאני אחבוט בה על ראשך, מטומטם שכמוך…”

“לפקודתך, אדוני, אבל לא מצאתי סלֶרי וגם לא גזר. אשים תפוחי־א…”

שווייק לא הספיק להוסיף “דמה” ועף יחד עם התרנגולת מקרון המטה. סרן לוקאש לגם בשימה אחת כוס גדולה מלאה קוניאק.

שווייק הצדיע מול חלונות הקרון והלך לו.

*

לאחר שבאלאון יצא עטור־נצחון ממאבק נפשי ממושך, החליט בכל זאת לפתוח את קופסת הסרדינים של סרנו, אך באותו רגע צץ לפניו שווייק עם התרנגולת. הדבר עורר התרגשות טבעית בלב כל הנוכחים בקרון והכל הסתכלו בו כאילו רצו לומר, “איפה סחבת אותה?”

“קניתי אותה בשביל האדון הסרן,” ענה שווייק והוציא מכיסיו בצל ואיטריות. “רציתי לבשל לו ממנה מרק, אבל הוא כבר לא רוצה אותה ונתן לי אותה במתנה.”

“היא לא התפגרה?” שאל הרס"ר־השלם ואנייק בחשדנות.

“אני עצמי מלקתי אותה,” ענה שווייק והוציא מכיסו אולר.

באלאון נתן בשווייק מבט של הכרת־טובה ויראת־כבוד ובשקט התחיל להכין את מבער הספירט של סרן לוקאש. אחר־כך לקח כמה ספלים והלך להביא בהם מים.

הקַשר חודאונסקי התקרב אל שווייק והציע לו שיעזור לו במריטת הנוצות. בתוך כך לחש על אזנו שאלה אינטימית: “זה רחוק מכאן? היית צריך לטפס לחצר או שהן היו בחוץ?”

“אני קניתי אותה.”

“אל תספר סיפורים, איזה מין חבר אתה. אנחנו ראינו איך שהובילו אותך.”

בכל זאת השתתף בלהט במריטת הנוצות של התרנגולת. בתכונה הגדולה והחגיגית לקח חלק גם הטבח האוֹקוּלטיסט יוריידה שחתך את תפוחי־האדמה ואת הבצל למרק.

הנוצות שהושלכו מהקרון עוררו תשומת־לבו של סגן דוּבּ שסייר לאורך הקרונות.

הוא קרא פנימה, שיופיע האיש המורט את התרנגולת, ובפתח הופיעו פניו הזוהרות של שווייק.

“מה זה?” צווח סגן דוּבּ והרים מן הארץ את הראש הכרות של התרנגולת.

“מודיע בהכנעה,” ענה שווייק, “זה ראש תרנגולת מזן… וולאכי שחור. הן מטילות טובות מאוד, אדוני, נותנות עד מאתיים וששים ביצים בשנה. רק תביט, בבקשה, איזה שחלות מלאות היו לה.” שווייק דחף מתחת לאפו של סגן דוּבּ את המעיים ושאר הקרביים של התרנגולת.

דוּבּ ירק והלך, אבל חזר כעבור רגע.

“בשביל מי התרנגולת?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, בשבילנו. תראה כמה שומן יש לה.”

סגן דוּבּ התרחק ממלמל: “עוד ניפגש בפיליפי.”

“מה הוא אמר לך?” שאל יוריידה את שווייק.

“הוא קבע לי פגישה ב’פיליפי' או באיזה מקום כזה. האדונים המכובדים האלה בדרך־כלל הוֹמוֹאים.”

הטבח האוקולטיסט הצהיר, שרק איסטניסים הם הומוסקואלים, וזה נובע מעצם מהותה של האיסטניסות.

הרס"ר־השלם ואנייק סיפר אחר־כך על מעשים מגונים שעושים מחנכים בילדים במנזרים ספרדיים.

בשעה שהמים בדוד הקטן שעל המבער התחילו רותחים, העיר שווייק שלידי מחנך אחד מסרו מושבה שלמה של ילדים עזובים מווינה והמחנך ביצע את זממו בכולם.

“מה לעשות, זו התאווה. אבל הכי־גרוע הוא כשזה תופס את הנקבות. ברובע השני של פראג היו לפני שנים שתי נשים בודדות, גרושות מפני שהיו זונות. קראו להן מאוֹרק ושאוֹסק, ואלה תפסו ערב אחד בזמן פריחת עצי הדובדבנים בשדרה ברוֹסטוֹק בעל תיבה מנגנת זקן ואימפוטנט, משכו אותו לחורשה ושם אנסו אותו. מה לא עשו לו! בז’יז’קוב גר איזה פרופסור אַקסַמיט והוא היה חופר שם, מחפש קברים של אנשים מקומטים וכמה מהם גם הוציא מן האדמה. והן, הנשים, משחו את בעל התיבה המנגנת לקבר ריק כזה ושם שפשפו אותו והתעללו בו. ולמחרת בא שמה פרופסור אקסַמיט ורואה שמשהו מונח בקבר. הוא שמח, אבל זה היה בעל התיבה המנגנת המעונה והמיוסר בידי הגברות הגרושות. סביבו היו מונחות המון חתיכות־עץ קטנות. בעל התיבה המנגנת ההוא מת אחרי חמשה ימים והן המנוולות היו עוד מחוצפות עד כדי כך שהלכו ללוויה שלו. לזה אני קורא פרוורסיה.”

“שמת מלח? פנה שוויק אל באלאון שניסה לנצל את ההתעניינות הכללית בסיפורו של שווייק ולהסתיר משהו בתרמילו.,תַראה לי, מה יש לך שם.”

“באלאון,” אמר שווייק בחומרה, “מה רצית לעשות בשוֹק של התרנגולת? תראו, תראו. תראו. גנב לנו שוק של תרנגולת כדי לבשל אותה אחר־כך בסתר. אתה יודע, באלאון, מה שעשית? אתה יודע, איך שמענישים בצבא מי שגונב מחבר בחזית? קושרים אותו אל לוע תותח ומעיפים אותו ביחד עם הפגז. עכשיו כבר מאוחר מדי לבכות. כשניתקל בחזית בתותחנים, אז תתיצב אצל מפקד הסוללה הקרוב. בינתיים תעשה קצת תרגילי־סדר בתור עונש. צא עכשיו מן הקרון!”

באלאון האומלל ירד ושווייק ישב בפתח הקרון ונתן פקודות: "עמוד דום! עמוד נוח! עמוד דום! עמוד נוח! ימינה שוּר! עמוד דום! עיניים יַשר! עמוד נוח!

עכשיו תעשה תרגילים במקום. ימינה פנה! בן־אדם! אתה פרה! הקרניים שלך צריכות להיות במקום שהיתה קודם הכתף הימנית. חזור! ימינה פנה! שמאלה פנה! חצי פנייה ימינה! לא ככה, מטומטם! חזור, חזור! חצי פנייה ימינה! אתה רואה, חמור, שזה הולך? חצי פנייה שמאלה! שמאלה פנה! שמאלה! קדימה! קדימה, מטומטם! אתה לא יודע, מה זה קדימה? ישר קדימה! אחורה פנה! על הברכיים! ארצה! לשבת! לקום! לשבת! ארצה! לקום! ארצה! לקום! לשבת! לקום! עמוד נוח!

אתה רואה, באלאון, זה בריא, לפחות יהיה לך תיאבון."

המונים התחילו להתקהל סביבם ופרצו בתשואות.

“תפַנו מקום בטובכם,” קרא שווייק, "הוא צריך לצעוד. ובכן, באלאון, תשים לב כדי שלא נצטרך לחזור על כל העניין. אני לא אוהב לעַנות את החיילים ללא צורך. ובכן:

בכיוון לתחנה! הסתכל לאן שאני מצדיע. קדימה צעד. יחידה – עצור! עמוד, לעזאזל, או שתלך למחבוש. יחידה – עצור! סוף־סוף עצרת, אידיוט. צעדים קטנים! אתה לא יודע, מה זה ‘צעדים קטנים’? אני אראה לך עד שיהיה לך שחור בעיניים. צעדים שלמים! להחליף צעד! על המקום דרוך! פיל שכמוך! כשאני אומר לך ‘על המקום דרוך’, אתה מרים את הטלפיים ומרים אותן בלי לזוז."

מסביב כבר התקהלו לפחות שתי מחלקות.

באלאון הזיע והיה מבולבל לגמרי ושווייק הוסיף לתת פקודות:

“ישֵר צעד! יחידה – אחורה צעד! יחידה – עצור! בריצה – רוץ! יחידה – קדימה צעד! האט! יחידה – עצור! עמוד נוח! עמוד דום! כיוון – תחנת הרכבת! בריצה – רוץ! עצור! אחורה פנה! כיוון קרון! בריצה – רוץ! צעדים קטנים! יחידה – עצור! עמוד נוח! עכשיו תנוח קצת ואחר־כך נתחיל מחדש. בקצת רצון טוב הכל הולך.”

“מה מתרחש כאן?” שאל סגן דוּבּ שבא במרוצה.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר שווייק, “שאנחנו קצת עושים תרגילי־סדר כדי שלא נשכח את מגרש האימונים ושלא נבזבז זמן יקר.”

“רד מהקרון,” ציווה סגן דוּבּ. “עכשיו באמת נמאס לי. אני מביא אותך אל מפקד הבאטאליון.”

כשהופיע שווייק בקרון־המטה, יצא סרן לוקאש מן הקרון בדלת השניה ופנה אל הרציף.

שעה שסגן דוּבּ סיפר לרב־סרן זאגנר על תעלולי החייל הטוב שווייק, כפי שהתבטא, היה הרב־סרן שרוי במצב־רוח מרומם, משום שיין גוּמפוֹלדסקירכן באמת היה מעולה.

“ובכן, אתה לא רוצה לבזבז זמן יקר,” חייך חיוך רב־משמעות, “מאטושיץ', גש הנה!”

שרת הבאטאליון נצטווה לקרוא לנאסאקלוֹ, רס"ר הפלוגה ה־12, שהיה ידוע ככלב שבכלבים, ולהביא לשווייק רובה.

“אדם זה,” אמר רב־סרן זאגנר לרס“ר נאסאקלוֹ, “אינו רוצה לבזבז זמן יקר. קח אותו אל מאחורי הקרון ובמשך שעה תעשה אתו תרגילי־רובה. אבל בלי רחמנות. בלי הפסקה. העיקר ברציפות! הכתף 'שק! הורד 'שק! תראה, שווייק, שלא תשתעמם,” אמר לו בשעת היציאה. לאחר שעה קלה נשמעו מאחורי הקרון הפקודות הקשוחות ונישאו ברמה בין המסילות. רס”ר נאסאקלוֹ, שהוזעק ברגע שהיה שקוע במשחק “עשרים ואחת” והחזיק בקלפיו, צווח אל חלל הרקיע" “הכתף! הורד! הכתף! הורד!”

אחר־כך היה שקט ו נשמע קולו המרוצה והשקול של שווייק: “כל זה כבר למדתי לפני שנים בשירות פעיל. כשאומרים ‘הורד’ נשען הרובה על המותן הימני. קצה הקת מקביל לקצה הרגל. הזרוע הימנית מתוחה באופן טבעי והבוהן לופת את הקנה. שאר האצבעות אוחזות בחלק הקדמי של הקת. וכשאומרים ‘הכתף שק’, הרובה תלוי באופן חפשי ברצועה על הכתף הימנית, פי הקנה למעלה והקנה מאחור…”

“מספיק עם הפטפוטים!” נשמעה שוב פקודתו של הרס"ר נאסאקלו. “עמוד דום! ימינה שור! לעזאזל, מה אתה עושה…”

“אני ב’הכתף' ובשעת ‘ימינה שור’ היד הימנית שלי גולשת לאורך הרצועה למטה, ואוחזת את צוואר הקת, ואני זורק את הראש שלי ימינה. וכשבא ‘עמוד דום!’ אני תופס שוב את הרצועה ביד ימין והראש שלי מביט קדימה ישר אליך.”

ושוב נשמע קולו של הרס"ר: “דַגֵל 'שק!, הורד 'שק!, דַגֵל! הכתף! הרם כידון! הורד כידון! לתפילה! כרע ברך לתפילה! מן התפילה קום!, טען! דרוך 'שק! אש! אש ימינה! המטרה: קרון המטה! מרחק 200 צעד… היכון! אש! 'שק פרוֹק! דרוֹך! פרוֹק! דרוֹך! פרוֹק! תחמושת אחסן! עמוד נוח!”

שווייק הביט בינתיים על מספר הרובה ואמר: 4268! מספר כזה היה לקטר אחד בפֶצ’קי במסילה ה–16. היו צריכים לגרור אותו אל בתי המלאכה בליסה על הלאבה לתיקון, אבל זה לא היה כל כך קל, כי לנהג הקטר, שהיה צריך לגרור אותו, היה זכרון גרוע למספרים. אז מפקח המסילה קרא לו למשרד שלו ואמר לו: ‘במסילה ה–16 עומד הקטר מספר 4268. אני יודע שיש לך זכרון גרוע למספרים, ואם רושמים לך מספר על נייר, אתה מאבד אותו. ובכן, תקשיב טוב, וכיוון שאתה חלש במספרים, אוכיח לך שקל מאוד לזכור כל מספר שאתה רוצה. תראה: המספר של הקטר שאתה צריך לגרור אל בתי המלאכה בליסה על הלאבה הוא 4268. עכשיו שים לב. המספר הראשון הוא ארבע והשני הוא שתיים. עכשיו תזכור ארבעים ושתיים. זה שתיים כפול שתיים, כלומר: לפי הסדר בא 4.4 מחולק ל־2 הן 2 ושוב יש לך זה על יד זה 4 ו־2. עכשיו אל תיבהל! כמה זה 2 כפול 4? 8, נכון? עכשיו תשמור בזכרון ש־8 היא הספרה האחרונה של 4268. עכשיו, כשאתה כבר זוכר, שהספרה הראשונה היא 4, השניה 2 והרביעית 8, לא נשאר לך אלא להיות פיקח ולזכור את ה־6 שלפני ה־8. וזה כבר פשוט מאוד. הספרה הראשונה היא 4, השניה 2, 2 ו־4 הן 6. עכשיו אתה כבר בטוח שהספרה השניה מהסוף היא 6 ואתה כבר לא תשכח את סדר הספרוֹת לעולם. המספר 4268 חרות במוחך לנצח. לאותה תוצאה אפשר להגיע בדרך עוד יותר פשוטה’…"

הרס"ר חדל לעשן, עיניו יצאו מחוריהן והוא רק מלמל: “כומתה הסֵר!”

שווייק המשיך ברצינות: “ובכן, הוא התחיל להסביר לו את השיטה הפשוטה יותר איך לזכור את מספר הקטר 4268. 8 פחות 2 הן 6. עכשיו הוא כבר יודע 68. 6 פחות 2 הן 4. עכשיו הוא יודע 4 ו־68. עכשיו צריך רק לצרף את ה־2 ויש לנו 4–2–6–8. זה לא מעייף כשעושים את זה עוד בדרך אחרת, בעזרת כפל וחילוק. מגיעים לאותה תוצאה. ‘תזכור’, אמר אותו מפקח־מסילה, ‘שפעמיים 42 הן 84. בשנה 12 חדשים. אם כן, תחסיר מ־84 12 ונשאר לך 72. תוריד עוד פעם 12 חדשים ויש לך 60. עכשיו אתה כבר יודע בוודאות. את ה־6 ואת האפס אתה מוחק. עכשיו אנחנו יודעים 42, 68, 4. אם כבר מחקנו את האפס, אנחנו מוחקים את ה־4 מאחור, ובקלות יש לנו שום 4268, מספר הקטר שצריך להעביר אל בתי המלאכה בליסה על הלאבה. כמו שאמרתי בחילוק זה קל מאוד. אנחנו מחשבים את המקדם לפי תעריף המכס!’ אתה מרגיש לא טוב, אדוני הרס”ר? אם אתה רוצה, אני מוכן להתחיל: ליריה, היכון! טען! כוון! אש! לעזאזל, הרב־סרן לא היה צריך לשלוח אותנו לשמש! אני צריך להביא אלונקה."

כשבא הרופא, קבע שיש כאן מקרה של מכת־שמש או של דלקת אקוטית של קרום־המוח.

כשהתאושש הרס“ר, עמד שווייק על־ידו ואמר: “אני צריך עוד לגמור את הסיפור. האם אתה חושב אדוני הרס”ר, שנהג הקטר זכר את המספר? הכל התבלבל אצלו והוא הכפיל את הכל בשלוש, כיוון שנזכר בשילוש הקדוש. את הקטר לא מצא ועד היום הוא עומד במסילה מספר 16.”

הרס"ר שוב עצם את עיניו. וכשחזר שווייק אל קרונו, ענה על השאלה, איפה היה זמן רב כל כך: “מי שמלמד אחר ‘בריצה – רוץ’, עושה בעצמו מאה פעמים ‘הכתף’!” בירכתי הקרון רעד באלאון. בהיעדרו של שווייק, כשחלק מן התרנגולת כבר היה מבושל, טרף את מחצית מנתו של שווייק.

*

לפני צאת הרכבת הדביקה אותה רכבת צבאית אחרת מורכבת מיחידות שונות. היו בהם חיילים שאיחרו להתייצב וחיילים מבתי־חולים, שניסו להגיע אל יחידותיהם וטיפוסים חשודים שונים שהוחזרו מיחידות־עונשים או מבתי־כלא.

מאותה רכבת יצא גם המתנדב־לשנה מארֶק, שבזמנו הואשם במרי כשסירב לנקות בתי־כסא, אבל בית הדין הדיוויזיוני זיכה אותו, החקירה נגדו הופסקה והמתנדב־לשנה הופיע עתה בקרון המטה כדי להתייצב לפני מפקד הבאטאליון. יש להבין שהמתנדב־לשנה לא היה שייך עד כה לשום מקום, מפני שהובל בלי הפסק ממעצר למעצר.

כשראה רב־סרן זאגנר את המתנדב־לשנה וקיבל מידו את הניירות בענין התייצבותו בצירוף ההערה הסודית: “החשוד מבחינה פוליטית! זהירות!” לא היה מאושר במיוחד. אך למרבה המזל נזכר בגנראל המחראות שהמליץ את ההמלצה המעניינת כל כך להשלים את הבאטאליון בכותב תולדות הבאטאליון.

“אתה קל־דעת מאוד, מתנדב־לשנה,” אמר לו. “בבית הספר למתנדבים־לשנה היית צרה צרורה. במקום שתנסה להצטיין ולזכות בדרגה שאתה ראוי לה לפי האינטליגנציה שלך, התגלגלת מבית־סוהר לבית־סוהר. הגדוד צריך להתבייש בך, מתנדב־לשנה. אבל יכול אתה לתקן את שגיאותיך על־ידי מילוי נאמן של חובותיך כדי לתפוס שוב את מקומך בשורת החיילים הטובים. הקדש את כוחותיך לבאטאליון מתוך אהבה. אני אעשה אתך נסיון. אתה איש צעיר ואינטליגנטי ובוודאי אתה בעל כשרון כתיבה וסגנון. אגיד לך משהו: כל באטאליון בחזית זקוק לאיש שיסקור סקירה כרונולוגית את כל מאורעות המלחמה הנוגעים ישירות למיבצעי הבאטאליון בשדה הקרב. צריך יהיה לתאר את כל מסעי הנצחון, את כל רגעי התהילה החשובים בהם השתתף הבאטאליון, בהם מילא תפקיד ראשי ובולט, ובכך לתרום מעט־מעט תרומה לתולדות הצבא. האם הבנת אותי?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, כן הבנתי. מדובר באירועים מחיי כל היחידות. כל באטאליון ותולדותיו. על יסוד תולדות הבאטאליון מרכיב הגדוד את תולדותיו. הגדודים יוצרים את תולדות הבריגאדה. הבריגאדות יוצרות את תולדות הדיוויזיה וכולי וכולי. אני אשתדל בכל כוחותי, אדוני.”

המתנדב־לשנה מארק הניח יד על לבו.

“ארשום באהבת־אמת את ימי הזוהר של הבאטאליון שלנו, במיוחד עתה, כשהמיתקפה במלוא תנופתה וכשההכרעה קרובה והבאטאליון שלנו מכסה את שדה הקרב בבניו האמיצים. ארשום בנאמנות את מהלך כל האירועים שצריכים יהיו להתחולל כדי שדפי תולדות הבאטאליון שלנו יתמלאו זרי דפנה.”

“אתה תימצא במטה הבאטאליון, מתנדב־לשנה. שים לב, מי מועמד לאות הצטיינות ורשום – כמובן לפי ההערות שלנו – מסעות המפנים את תשומת הלב במיוחד אל נכונות קרבית יוצאת מגדר־הרגיל ואל משמעת הברזל של הבאטאליון שלנו. זה לא קל, מתנדב־לשנה, אבל אני מקווה שיש לך חוש־הסתכלות מספיק כדי לרומם את הבאטאליון לפי הוראות מסויימות שלי מעל יחידות אחרות. אני שולח מברק לגדוד שמיניתי אותך ‘כותב תולדות הבאטאליון’. התייצב אצל הרס”ר־השלם ואנייק בפלוגה ה־11 כדי שימצא לך מקום אצלנו בקרון. שם נותר עוד הרבה מקום. ותאמר לו שיבוא אלי. מובן מאליו שתיכלל ברשימת מטה הבאטאליון. זה יבוצע בפקודה לבאטאליון."

*

הטבח האוקולטיסט ישן. באלאון לא פסק מלרעוד, מאחר שפתח גם את קופסת הסרדינים של סרן לוקאש. הרס"ר־השלם ואנייק הלך אל רב־סרן זאגנר והקַשר חודאונסקי, השיג בחשאי אי־שם בתחנת הרכבת בקבוק קטן של בּוֹרוֹביצ’קה. שתה אותו, היה שרוי במצב רוח סנטימנאטלי ושר:

בחלומות מחמדים נדדתי

נאמנות נפשי אמרה

אמונה מלוא חזי נשמתי

והאהבה בעיני בערה

אבל כשנפקחו עיני לדעת

שבוגדנית הארץ כולה

בפעם הראשונה אז בכיתי

כי חדלו אמון ואהבה.

אחר כך קם, ניגש לשולחנו של הרס"ר־השלם ואנייק ורשם על פיסת נייר באותיות גדולות:

"מבקש בהכנעה להתמנות ולעלות לדרגה של נגן־קרן של הבאטאליון.

חודאונסקי, קַשָר."

רב־סרן זאגנר לא האריך בשיחה עם הרס"ר־השלם ואנייק. הוא רק הודיע לו, שכותב תולדות הבאטאליון, המתנדב־לשנה מארק, יימצא לפי שעה בקרון אחד עם שווייק.

“אני רק יכול לומר לך, שאותו מארק – איך לומר זאת – חשוד, חשוד מבחינה פוליטית. אלוהים! היום אין זה דבר מפליא. על מי לא אומרים את זה! מתהלכות השערות שונות. הרי אתן מבין אותי? ובכן, אני רק מבקש ממך שאם יאמר לך במקרה משהו שיכול – אתה מבין למה אני מתכוון – מיד תפסיק אותו כדי שהדבר לא יגרום לו אי־נעימויות. אמור לו, פשוט, שיחדל לדבר ובזה ייגמר העניין. אבל איני מתכוון שמיד תרוץ אלי. סדר את העניינים אתו בצורה ידידותית. מלה טובה תמיד עדיפה מאיזו תלונה טיפשית. בקיצור, איני רוצה לשמוע על שום דבר, כיוון ש… אתה מבין. עניין כזה מטיל תמיד צל על כל הבאטאליון.”

כשחזר ואנייק, משך את המתנדב־לשנה מארק הצידה ואמר לו: “בן־אדם, אתה חשוד, אבל זה לא משנה. רק אל תדבר דברים מיותרים לפני חודאונסקי הקשר.”

אך סיים את דבריו וחודאונסקי בא, כשהוא מתנודד ונופל בזרועות הרס"ר־השלם, משמיע ביפחות־שיכרוּת מה שאמור היה להיות שיר:

עת הכל עזבוני לפתע

את ראשי על חזֵך השחתי

על לבֵך התם, הטהור

דמעות כאב מרות שפכתי

והאש התלקחה בעינַיך

ככוכב בשמים דורך.

שפתיך–אלמוגים לחשו:

לעולם לא עוד אעזבֵך.

“לעולם לא נעזוב איש את רעהו,” געה חודאונסקי. “מה שאשמע בטלפון מיד אספר לכם. אני מחרבן על השבועה שלי.”

בפינה הצטלב באלאון באימה והתחיל מתפלל בקול: “אם האלוהים, את תאטמי אזניך לתחנוני אלא תשמעי אותם בגודל חסדך. נחמי אותי באהבתך, הושיטי ידך אלי, החוטא העלוב, הקורא אליך באמונה חיה, בתקווה איתנה ובאהבה לוהטת מתוך עמק הבכא הזה. הו, מלכת השמים, היי לי לפה למען אתהלך תחת חסדי האל ואחסה בצלך עד סוף ימי.”

הבתולה מריה רבת־החסד אכן פרשׁה את חסותה עליו, שכן המתנדב־לשנה שלה מתרמילו הדל כמה קופסאות סרדינים וחילק קופסה לכל אחד ואחד.

באלאון פתח בעוז את מזוודתו של סרן לוקאש והחזיר לשם את הסרדינים שנפלו לו מן השמים.

אך כשכולם פתחו את הקופסאות ונהנו מן הסרדינים, לא יכול באלאון לעמוד בנסיון, פתח את המזוודה ואת הסרדינים ובלע אותם בתאווה.

ועתה הסתירה הבתולה מריה רבת־החסד והחנוּנה את פניה ממנו, כי באותו רגע שליקק את שארית השמן מן הקופסה, צץ לפני הקרון שרת הבאטאליון מאטושיץ' וקרא למעלה: “באלאון, תביא לסרן שלך את הסרדינים.”

“כמה סטירות יעופו,” אמר הרס"ר־השלם ואנייק.

“יותר טוב שלא תלך לשם בידיים ריקות,” יעץ שווייק, “לפחות קח אתך את חמש הקופסאות הריקות.”

“מי יודע מה עשית שאלוהים מעניש אותך כל כך?” העיר המתנדב־לשנה. “על עברך ודאי רובץ איזה חטא נורא? אולי חיללת את הקודש וזללת את הבשר המעושן של הכומר בארובה שלו? ואולי שתית את יין הקודש במרתף שלו? אולי בילדותך התגנבת לבוסתן הכומר כדי לסחוב אגסים?”

באלאון הלך מתנודד כשיכור, ופניו מפיקות יאוש ואפס־תקווה. פניו המרודפות מיללו בארשת קורעת־לב: “מתי יבוא הסוף לייסורים?”

“שורש הצרה,” אמר המתנדב־לשנה לשמע דבריו האחרונים של באלאון האומלל, “שאיבדת את הקשר עם היושב במרומים. אינך יודע להתפלל כראוי כדי שאלוהים ימהר לסלק אותך מן העולם.”

שווייק הוסיף: “הצרה היא שבאלאון לא מסוגל להחליט למסור את חייו הצבאיים, את מחשבותיו הצבאיות, את דבריו, את מעשיו, את מותו הצבאי לחסדי לבו האמהי של היושב במרומים, כמו שהיה אומר הכומר הצבאי כץ שלי, כשהיה כבר קצת שתוי ובטעות התנגש ברחוב עם חייל.”

באלאון נאנק ואמר שכבר איבד את אמונתו באלוהים, מפני שכבר פעמים רבות התפלל שיתן לו כוח ויצמק איכשהו את קיבתו.

“זה לא התחיל במלחמה הזאת,” ייבב. “זו כבר מחלה ישנה, הזללנות שלי. בגללה האשה והילדים שלי עולים לרגל לקלוֹקוֹטי.”

“אני מכיר את המקום הזה,” אמר שווייק. “זה על יד תבור ויש להם שם מריה־בתולה עשירה מאוד עם יהלומים מלאכותיים ופעם אחת רצה איזה שמש־כנסיה מאי־שם בסלובקיה לגנוב אותם ממנה. הוא היה ירא־שמים מאוד. אז הוא בא לשם וחשב שאולי יצליח, אם קודם־כל ייטהר מהחטאים הישנים שלו. והוא סיפר בווידוי גם על זה שהוא רוצה לשדוד את הבתולה הקדושה. לפני שגמר את שלוש מאות ה’אבינו שבשמים' שהכומר הטיל עליו כדי שלא יבחר, ולפני שהספיק לומר מי־מה, כבר הובילו אותו שמשי־הכנסיה ישר אל תחנת המשטרה.”

הטבח האוקולטיסט התחיל לריב עם הקשר חודאונסקי, אם היה כאן מקרה זועק לשמים של גילוי סוד הווידוי, או אם בכלל היה הדבר כדאי שידברו עליו, כשכל העניין נוגע רק ליהלומים מלאכותיים. לבסוף הוכיח הטבח לחודאונסקי שזו היתה “קארמה”, כלומר גורל שנגזר בעבר רחוק לא־ידוע, כשאותו שמש־כנסיה מסכן מסלובקיה עדיין היה רכיכה על כוכב־לכת אחר וממש כך כבר קבע הגורל מזמן, אולי בימים שהכומר מקלוקוטי עוד היה קיפוד או איזו חיית־כיס, מין יונק שכבר נכחד מן העולם, שהוא חייב לספר את סוד הווידוי, אם כי מנקודת־ראות משפטית חוק הכניסה מעניק מחילה גם כשמדובר בנכסי מנזר.

על כך הוסיף שווייק את ההערה הפשוטה הזאת: "כן, כן, איש לא יודע מה שיעולל בעוד כמה מיליוני שנים, ולא צריך להתגרות בגורל. כשעדיין שירתתי ביחידת־מילואים בקארלין, היה סרן קוואסניצ’קה אומר תמיד בזמן שהיה מלמד אותנו לקח: ‘אל תחשבו, חראים, חזירי בר, חמורים עצלנים, שהצבא ייגמר בשבילכם בעולם הזה. עוד ניפגש אחרי המוות ואעשה לכם גיהינום כזה שתהיו כמו כלבים משוגעים, טינופות שכמוכם.’ "

באלאון, שביאושו התהומי לא חדל מלחשוב, שמדברים רק עליו ושהכל נוגע לו, המשיך בינתיים בווידויו הפומבי: “אפילו קלוקוטי לא ריפאה את הזללנות שלי. תיכף אחרי שהאשה חוזרת עם הילד, היא מתחילה לספור את התרנגולות וכמובן חסרות אחת או שתיים. אבל אני לא יכולתי להתגבר על עצמי. ידעתי שצריכים אותן בבית בשביל הביצים, אבל אני יוצא החוצה, מסתכל עליהן ופתאום אני מרגיש בקיבה שלי ריקנות איומה כזו. אבל אחרי שעה כבר טוב לי, ומן התרנגולות נשארו רק עצמות. פעם כשהם היו בקלוקוטי כדי להתפלל בשבילי שאבא שלהם בבית לא יזלול כלום ולא יעשה איזה נזק חדש, אני הולך לי בחצר ופתאום המבט שלי נופל על תרנגול־הודו. אז כמעט שילמתי בחיי. עצם של שוק נתקעה לי בגרון ואם השוליה שלי, בחור קטן כזה, לא היה מוציא לי את העצם, לא הייתי היום יושב אתכם ואפילו למלחמה עולמית לא הייתי זוכה. כן, כן. השוליה שלי היה יעיל־פעיל כזה, קטן, מוצק, עגלגל, שמנמן…”

שווייק נגיש אל באלאון: “תַראה את הלשון.”

באלאון הראה את לשונו לשווייק וזה פנה אל כל הנוכחי בקרון: “ידעתי. הוא זלל גם את השוליה שלו. תודה, מתי זללת אותו? כשהמשפחה שלך היתה בקלוקוטי, נכון?”

באלאון פכר את אצבעותיו מתוך יאוש וקרא: “תעבו אותי, חברים! שנוסף על כל הצרות יעשו לי החברים שלי ככה.”

“איננו דנים אותך לכף חובה על כך,” אמר המתנדב־לשנה. “להיפך, ברור לנו שתהיה חייל טוב. כשבמלחמות נאפוליון צרו הצרפתים על מאדריד, לא היה המפקד הספרדי מוכן למסור את המצודה מתוך רעב אלא העדיף לאכול את שלישו בלי מלח.”

“זה באמת קרבן. מפני ששליש מלוח בהחלט טוב יותר לעיכול. – אגב, אדוני הרס”ר־השלם, מה שם שליש הבאטאליון שלנו? ציגלר? הוא רבע־עוף כזה, ממנו לא היינו עושים די מנות אפילו בשביל מחלקה קרבית אחת."

“תראו, תראו!” אמר הרס"ר־השלם ואנייק, “באלאון מחזיק מחרוזת־תפילה בידו.”

ובאמת באלאון בגודל צרתו ביקש ישועה בחרוזים הקטנים מתוצרת מוריץ לוונשטיין בווינה.

“גם המחרוזת מקלוקוטי,” אמר באלאון בעצב. “עד שהביאו אותה, הלכו שני אפרוחי־אווזים. אבל זה בכלל לא בשר. זה כמו ספוג.”

אחרי כמה רגעים עברה פקודה ברכבת כולה שבעוד רבע שעה יוצאים. מאחר שאיש לא האמין בכך, אירע שלמרות כל אמצעי הזהירות שוטטו כמה אנשים בסביבה ולא חזרו כשהרכבת זזה. היו חסרים שמונה־עשר, ביניהם הרס"ר נאסאקלוֹ מהפלוגה הקרבית ה־12. זמן רב לאחר שנעלמה הרכבת מאחורי אישאטארצ’ה עדיין התמקח נאסאלקלו בחורשת שיטים קטנה מאחורי תחנת הרכבת בתוך שקע רדוד עם איזו זונה שדרשה ממנו חמשה כתרים ואילו הוא הציע לה תמורת השירות שכבר ניתן לו כתר אחד או כמה סטירות לחי, ואכן החשבון נפרע בסטירות־לחי בעצמה כזו עד שלמשמע צעקותיה נקהלו כל באי תחנת הרכבת.

3. מהאטוואן לגבול גאליציה

כל זמן הסעתו של הבאטאליון, שנועד לתהילת קרב אחרי שיצעד לחזית ברגל מלאבּוֹרצֶה דרך מזרח גאליציה, התנהלו בקרון שבו ישבו המתנדב־לשנה ושווייק שיחות מוזרות, בעלות תוכן בוגדני פחות או יותר. דבר זה התרחש גם בשאר הקרונות, אם כי במידה קטנה יותר. אפילו בקרון המטה שררה איזו אי־שביעות־רצון משום שבפיזֶסאבּוֹני הגיעה פקודה מן המטה אל הגדוד להקטין את מנת היין לקצינים בשמינית ליטר. מובן מאליו שלא נשכחו גם החיילים הפשוטים. מנת הדוחן שלהם הופחתה בעשרה גראמים לאיש, ודבר זה היה תמוה במיוחד, משום שאיש בצבא לא ראה דוחן מימיו.

בכל זאת היתה חובה להודיע על כך לרס"ר־השלם באוטאנצל, והוא חש את עצמו נעלב ומרומה וגם הגיב על כך באמרו שדוחן הוא כיום מצרך יקר־ערך והוא היה יכול לקבל בעד קילו לפחות שמונה כתרים. בפיזֶסאבוני גם נתגלה שלאחת הפלוגות אבד מטבח־שדה, מפני שבתחנה זו היו צריכים לבשל אותו גולאש תפוחי־אדמה ש’גנראל־המחראות' שׂם עליו דגש חזק כל כך. במקרה הוברר שאותו מטבח־שדה אומלל לא יצא כלל מברוּק ושכנראה עד היום הוא עומד מאחורי צריף 186, עזוב וקר.

אנשי הצוות של אותו מטבח־שדה נחבשו יום לפני־כן בתחנת המשמר הראשית על התנהגות פרועה בעיר והצליחו לכלכל את העניינים כך שהוסיפו לשבת במעצר גם לאחר שהפלוגה הקרבית כבר עברה את הונגריה.

הפלוגה חסרת המטבח צורפה איפוא למטבח־שדה אחר. זה לא עבר בלי מריבות, כי אנשי שתי הפלוגות, שנשלחו לקלף תפוחי־אדמה, הסתכסכו ביניהם. קבוצה אחת טענה באזני האחרות, שהם לא מטומטמים כאלה שיזיעו בשביל אחרים. לבסוף הוברר שכל עניין גולאש תפוחי־האדמה היה רק תרגיל כדי שהחיילים יתרגלו לכך שבשעה שיבשלו גולאש מול האויב ותבוא לפתע פקודה: “הכל אחורה!” ישפכו את הגולאש ואף אחד לא יקבל אפילו לקיקה.

ובכן, זו היתה כעין חזרה כללית, שגם אם לא היו לה תוצאות טראגיות, היתה מאלפת ביותר. דווקא ברגע שעמדו לחלק את הגולאש, באה הפקודה “אל הקרונות” והכל נסעו למישקוֹלץ. אבל גם שם לא חילקו את הגולאש, כיוון שעל המסילה שם עמדה רכבת עם קרונות רוסיים ולכן לא הניחו לאנשים לצאת מן הקרונות ונתנו חפש־פעולה לכוח־הדמיון שלהם: לתאר לעצמם שהגולאש יחולק אחרי שיצאו מן הרכבת בגאליציה ואז יהיה אותו גולאש חמוץ ולא ראוי למאכל ויישפך.

אחר־כך הסיעו את הגולאש הלאה לטישאלֶק ולזאמבּוֹר, וכשבר לא ציפה איש שהגולאש יחולק, נעצרה הרכבת לפני סאַטוֹראַלְיהאויהַלֶי ושם שוב הסיקו אש מתחת לדוודים, הגולאש חומם וסוף־סוף חולק.

התחנה היתה מלאה עד אפס מקום. שתי רכבות תחמושת נועדו לצאת ראשונות, אחריהן שתי רכבות חיל תותחנים ואחר־כך רכבת טעונה חלקי גשרי־סירות. בכלל אפשר לומר, שנאספו כאן רכבות מכל חילות הצבא.

מאחורי התחנה טיפלוּ שני הוזארים הונגריים בשני יהודים פולניים ורוקנו סל של יי"ש שנשאו על גבם. ועתה כשרוחם היתה טובה עליהם, הרי במקום לשלם היכו בפרצופיהם. נראה שזה היה מותר להם, כיוון שעל־ידם עמד רב־סרן שלהם וחייך חיוכים חביבים למראה ובאותה שעה מאחורי המחסן עמדו הוזארים הונגריים אחרים ושלחו את ידיהם מתחת לחצאיות הבנות שחורות־העיניים של היהודים המוּכים.

היתה כאן גם רכבת ובה יחידת מטוסים. במסילות אחרות גם עמדו קרונות טעונים אותם עצמים, כגון מטוסים ותותחים, אבל הם היו מרוסקים. אלה היו מטוסים שהופלו בעיקר באש הוֹביצרים. הרי שבשעה שכל החדש והרענן פנה למעלה אל החזית, נסעו שרידי־תהילה אלה לפנים־הארץ לשם תיקונים ושיפוצים.

סגן דוּבּ הסביר, כמובן, לחיילים שהתאספו סביב התותחים והמטוסים המרוסקים שזה שלל מלחמה. הוא גם שם לבו לכך, ששווייק שוב עומד בתוך חבורה ומסביר משהו. התקרב לאותו מקום ושמע את קולו הבעל־ביתי של שווייק: “בכל אופן איך שלא יהיה, זה בכל זאת שלל־מלחמה. אמנם במבט ראשון זה משונה כשקוראים על מרכב התותח את הכתובת בגרמנית ‘דיוויזיית חיל התותחנים הקיסרי והמלכותי,’ אבל כנראה דבר הוא כך שקודם נפל התותח בידי הרוסים ואנחנו היינו צריכים לכבוש אותו בחזרה. לשלל כזה יש ערך הרבה יותר גדול כיוון ש…”

“כיוון ש…,” אמר בחגיגיות כשהשגיח בסגן דוּבּ, “אסור שמשהו יפול בידי האויב. ככה זה היה בפשֶמישל וגם עם אותו חייל, שהאויב חטף ממנו מימיה. זה היה עוד במלחמות נאפוליון, ואותו חייל נכנס בלילה למחנה האויב והביא חזרה את המימיה שלו. ומזה עוד הרוויח, כי בערב חילקו אצל האויב מנות יי”ש."

סגן דוּבּ אמר רק זאת: “הסתלק כבר, שווייק, ושלא אראה אותך עוד כאן.”

“לפקודתך, אדוני,” ושווייק פנה לקרונות אחרים ואילו היה סגן דוּבּ שומע מה שהוסיף היה יוצא ממדיו, אף־על־פי שלא היה זה אלא פסוק מכתבי־הקודש: “עוד מעט־קט ולא תראני, עוד מעט־קט ותראני.”

כיוון שהלך שווייק היה סגן דוּבּ מטמטם עד כדי שהעיר את לבם של החיילים על מטוס אוסטרי שהופל ושעל שלדת המתכת שלו היה חרות בבירור: “וינר נוֹישטאדט.”

“את זה הפלנו לרוסים על־יד לבוב,” אמר סגן דוּבּ. סרן לוקאש שהתקרב שמע את המלים האחרונות והוסיף בקול: “ובאותה שעה נשרפו באש שני הטייסים הרוסים.”

אחר־כך הלך בלי לומר מלה וחשב בלבו שסגן דוּבּ הוא חתיכת בהמה.

מאחורי הקרונות האחרים נתקל בשווייק וניסה לעקוף אותו משום שמפניו של שווייק, כשהביט על סרן לוקאש, היה ניכר שעל לבו של האיש הזה מעיק הרבה שהוא מבקש לומר לו.

שווייק ניגש ישר אליו: “מודיע בהכנעה, שרת הפלוגה שווייק מבקש הוראות נוספות. מודיע בהכנעה, אדוני, שכבר חיפשתי אותך בקרון המטה.”

“שמע, שווייק,” אמר סרן לוקאש בנימה דוחה ועויינת, “אתה יודע מה שמך? האם כבר שכחת איך קראתי לך?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שדבר כזה לא שכחתי, כי אני לא איזה מתנדב־לשנה, זֶ’לֶזני. אז, עוד הרבה זמן לפני המלחמה, היינו בקסרקטינים של קארלין ושם היה איזה אלוף־משנה פלידלר פון בוּמראנג איזה שהוא כזה…”

סרן לוקאש חייך כבעל־כורחו למשמע ה“איזה־שהוא כזה” ושווייק המשייך בסיפורו: "מודיע בהכנעה, אדוני, שהאלוף־משנה שלנו היה חצי ממך, והיה לו זקן ארוך כמו לרוזן לוֹבּקוֹביץ, ככה שנראָה כמו קוף וכשהתרגז קפץ לגבוה כפליים מהאורך שלו, ככה שקראנו לא תרח־הגומי. היה אז איזה ראשון במאי ואצלנו היתה כוננות וערב לפני זה נאם לפנינו בחצר נאום גדול, שלמחרת נצטרך כולנו להשאר בקסרקטינים ולא להוציא את האף החוצה, כדי שאם תבוא הפקודה מלמעלה, נוכל בשעת הצורך לירות בכל הכנופיה הסוציאליסטית. לכן כל חייל, שיש לו היום רשות יציאה ולא יחזור בלילה לקסרקטין וימשיך את החופשה עד למחרת, אשם בבגידה במולדת, כיוון ששיכור כזה לא יוכל לקלוע אל שום אדם כשיהיו מטחי היריות, ואפילו יירה לאוויר. אז המתנדב לשנה זֶ’לֶזני חזר לחדר ואמר שלתרח־הגומי היה בסך־הכל רעיון טוב; הרי הוא צודק, בעצם: מחר לא יתנו לאף אחד להיכנס לקסרקטין, אז מוטב לא לבוא בכלל. ומודיע בהכנעה, אדוני, שהוא ביצע את זה צ’יק־צ’ק. אבל אלוף־משנה פלידלר, נשמתו עדן, היה נבלה סרוחה כל כך, שלמחרת שוטט בכל פראג וחיפש מישהו מהגדוד שלנו שהעז לעזוב את הקסרקטין. אי־שם ליד מגדל אבק־השריפה פגש בשעה טובה ומוצלחת את ז’לזני ומיד פתח עליו: ‘אני אַראה לך, אני אַלמד אותך! אני אדפוק אותך!’ והוא אמר לו עוד כל מיני דברים וסחב אותו אתו לקסרקטין ובדרך אמר לו עוד מלים מכוערות מסויימות ושאל אותו כל הזמן מה שמו. ‘שֶלֶסני, שֶלֶסני, בשביל זה תשתין דם. אני מאושר שתפסתי אותך. אני אראה לך ראשון במאי. שֶלֶסני, שֶלֶסני, אתה אצלי. אכניס אותך למחבוש – אכניס יפה.’ לז’לזני כבר לא היה איכפת כלום. כשהלכו דרך פוֹז’יץ' ועברו על־יד רוֹזוואז’ילוּ, קפץ ז’לזני לתוך מעבר־עגלות של בית בית אחד ונעלם שם וקלקל לתרח־הגומי את השמחה הגדולה שיכניס אותו למחבוש. הבריחה שלו הרגיזה את האלוף־משנה עד כדי כך שמרוב כעס שכח את שמו של העבריין ההוא, התבלבל וכשבא לקסרקטין התחיל לקפוץ עד לתקרה. התקרה היתה נמוכה והתורן התפלא למה הזקן צועק פתאום בצ’כית רצוצה: ‘מֶדייני למחבוש! מדייני לא למחבוש! אוֹלוֹפייני למחבוש! צינוֹפי למחבוש!’ וכך ירד הזקן לחיי האנשים יום אחרי־יום וכל הזמן שאל, אם כבר תפסו את מדייני, אוֹלופייני וצינופי⁷⁶ וגם קרא לכל הגדוד להתייצב למִפקד, אבל בינתיים העבירו את ז’לזני, שעליו כבר ידעו כולם, לחדר־החולים, כיוון שהיה טכנאי־שיניים. עד שיום אחד הצליח חייל אחד מן הגדוד שלנו לדקור פרש במסבאה ‘אוּ בּוּקוּ’ מפני שחיזר אחרי הבחורה שלו, ואז העמידו אותנו בריבוע, וכולנו היינו צריכים לצאת אפילו מהמרפאה, ומי שהיה חולה מאוד החזיקו בו שניים. אז כבר לא עזר שום דבר, ז’לזני היה מוכרח לצאת לחצר ושם קרא לפנינו פקודת־הגדוד שאמרה בערך שגם הפרשים הם חיילים ואסור לדקור אותם, כיוון שהם אחים־לנשק שלנו. אחד מהמתנדבים־לשנה תרגם את זה והאלוף־משנה כל הזמן לטש עיניים כמו נמר. קודם־כל עבר מלפנים, אחר־כך מאחור, הלך מסביב לכל הריבוע, ופתאום גילה את ז’לזני. הוא היה אדם כמו הר וזה היה מראה מצחיק נורא השתרח־הגומי סחב אותו לאמצע הריבוע. המתנדב־לשנה הפסיק לתרגם, והאלוף־משנה התחיל מקפץ לגבוה בפני ז’לזני כמו שכלב מקפץ ליד סוסה. ובאותו הזמן צעק: ‘אתה לא יכול לפרוח ממני. אתה לא מסתלק. עכשיו אני יודע שאת שֶלֶסני ואני אומר כל הזמן מדייני, צינופי, אולופייני. והוא שלסני, והוא הממזר שלסני. אני אלמד אותך אולופייני, צינופי, מדייני – בהמה, חזיר, שלסני כמוך!’ אחר־כך תקע לו חודש, אבל אחרי שבועיים התחילו לכאוב לו השיניים והוא נזכר שז’לזני הוא טכנאי־שיניים. אז שלח להביא אותו מן המחבוש למרפאה ודרש שיעקור לו שן. והעקירה נמשכה בערך חצי שעה. שלוש פעמים היו צריכים לשפוך מים על תרח־הגומי, אז קיפל את הזנב וּויתר לז’לזני על השבועיים הנוספים. ככה זה, אדוני, כשהמפקד שוכח את השם של פקודו. כמו שאמר לנו אותו אלוף־משנה, שעוד אחרי שנים נזכור שפעם היה אלוף־משנה פלידלר – אולי זה היה סיפור קצת ארוך, אדוני?

“אתה יודע, שווייק,” אמר סרן לוקאש, “ככל שאני מאזין לך זמן רב יותר, אני מגיע יותר למסקנה, שאינך רוחש כבוד למפקדיך. אפילו אחרי שנים חייל חייב לדבר רק טובות על מפקדיו לשעבר.”

ניכר היה בסרן לוקאש שהוא מתחיל ליהנות.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” הפסיק אותו שווייק כמתנצל. “אותו אלוף־משנה פלידלר הוא מזמן בעולם־האמת. אבל אם אתה, אדוני, מבקש ממני, אני אדבר עליו רק שבחים. הוא היה, אדוני, ממש מלאך לחיילים שלו. הוא היה ממש טוב־לב כמו מארטין הקדוש שחילק אוווזי־מארטין לעניים ולרעבים. הוא נתן חצי מארוחת־הצהריים שלו ממטבח הקצינים לחייל הראשון שפגש בחצר, וכשנמאסו על כולנו כופתאות תפוחי־האדמה, ציווה להכין לנו ותפוחי־אדמה אפויים עם בשר חזיר. ובזמן האימונים הצטיין במיוחד בטוב־הלב שלו. כשהגענו לדוֹלני קראלוֹביצֶ’ה נתן פקודה להריק על חשבונו את כל בית מִבשַל הבירה של דולני קראלוביצ’ה וכשהיה לו יום הולדת, כיבד את כל הגדוד בארנבת על שמנת ובכופתאות לחם לבן. הוא היה כל כך טוב לחיילים שלו, עד שפעם אחת, אדוני…”

סרן לוקאש טפח קלות על אוזנו של שווייק ואמר לו בנימה ידידותית: “לך כבר, ממזר, הנח.”

"לפקודתך, אדוני! שווייק הלך אל קרונו ובינתיים התרחש מחזה זה לפני רכבת הבאטאליון, סמוך לקרון, שבו היו נעולים מכשירי הטלפון והחוטים. שם עמד זקיף, משום שלפי פקודת רב־סרן זאגנר היה הכל צריך להיות בכוננות כמו בחזית. לכן הועמדו הזקיפים משני צידי הרכבת לפי ערך המטענים ומלשכת הגדוד חולקו להם סיסמאות.

באותו יום היתה הסיסמה “קאפֶּה”⁷⁷ והתשובה לסיסמה היתה “האטוואן.” הזקיף ליד מכשירי הטלפון היה איזה פולני מקולומיאה, שהמקרה המוזר טלטל אותו אל הגדוד ה־91.

מנין לו לדעת מה זה “קאפה”, אבל מאחר שהיה בו איזה חוּש למנֶמוֹטכניקה, זכר בכל זאת שהמלה מתחילה ב“ק” ובגאווה ענה לסרן דוּבּ שהיה בתרונות ושאל אותו בהתקרבו אליו את סיסמת היום: “קפה” זה היה טבעי מאוד, משום שהפולני מקולומיאה זכר כל הזמן בחיבה את קפה הבוקר וקפה הערב בתחנת ברוּק.

וכשראה עוד פעם “קפה” וסגן דוּבּ הוסיף להתקרב אליו, נזכר בשבועתו ובכך שהוא עומד על המשמר וקרא בקול מאיים: “עמוד!” וכשסגן דוּבּ צעד לקראתו עוד שני צעדים והוסיף לדרוש ממנו את הסיסמה, כיוון אליו את רובהו וכיוון שלא שלט שליטה גמורה בגרמנית השתמש בבליל מופלא של גרמנית ופולנית וקרא: “אני יורק! אני יורק!”

סגן דוּבּ הבין והתחיל לסגת כשהוא קורא: “מפקד המשמר! מפקד המשמר!”

הופיע הסמל יֶלינֶק והוא הוליך את הפולני אל חדר־המשמר ושאל אותו מה הסיסמה וכך עשה גם סגן דוּבּ. על שאלותיהם ענה הפולני המיואש מקולומיאה בצווחות שהדיהן התגלגלו בכל תחנת הרכבת “קפה, קפה.” מכל הרכבות הצבאיות התחילו החיילים לקפוץ וכלי־האוכל בידיהם ופרצה מהומה נוראה שנסתיימה בפריקת נשקו של החייל הישר ובהובלתו אל קרון־המעצר.

אבל סרן דוּבּ חשד משום־מה בשווייק, כי ראה אותו יוצא ראשון מן הקרון וכלי־האוכל בידו. מוכן היה להישבע ששמע אותו קורא: “החוצה עם כלי־האוכל! החוצה עם כלי־האוכל!”

אחרי חצות התחילה הרכבת לנוע לעבר לאדוביצה וטרֶבּישוֹב. שם הקבילו את פני הבאים בבוקר נציגי האגודה המקומית של החיילים המשוחררים, כיוון שבטעות נתחלף להם הבאטאליון הקרבי הזה בבאטאליון הקרבי של הגדוד ההונגרי ה־14 שעבר בתחנה עוד בלילה. ברור היה דבר אחד והוא שהחיילים המשוחררים היו שיכורים ובצווחותיהם: “Isten aldd meg a Királyt.”⁷⁸ העירו את כל הרכבת משנתה. על כך ענו כמה יחידים בעלי תודעה לאומית, שהוציאו את ראשיהם, בקריאה: 'שקו לנו בתחת. Eljén![⁸⁰]

ועל כך הגיבו החיילים המשוחררים בתרועה שהרעידה את חלונות תחנת הרכבת: “Eljén! Eljén a tizenégyedek regiment!”⁷⁹

כעבור חמש דקות המשיכה הרכבת בדרכה להוּמֶנֶה. כאן כבר נראו בעליל עקבות הקרבות שהתחוללו בעת התקדמות הרוסים לעמק הטיסה. לאורך המדרונות נמשכו חפירות שנחפרו בחפזון, פה ושם נראתה חווה שרופה וסככת־ארעי שלידה העידה שבעליה חזרו למקום.

אחר־כך, סמוך לצהריים, הגיעו להומנה, שבתחנת הרכבת שלה ניכרו סימני הקרבות. שם נעשו הכנות לארוחת־צהריים ולחיילי הרכבת נזדמן בינתיים לעמוד על סוד גלוי לכל, כיצד נוהגים השלטונות אחרי יציאת הרוסים באוכלוסיה המקומית הקרובה לצבא הרוסי בלשונה ובדתה.

על הרציף, המוקף שוטרים הונגריים, עמדה קבוצה של עצירים רותניים, בני הונגריה. היו שם כמה כמרים, מורים ואיכרים, מכל הסביבה. ידי כולם היו כפותות מאחוריהם בחבל ושניים־שניים היו קשורים זה בזה. לרובם היו אפּים שבורים וחבורות בראשיהם מחמת מכות שספגו מידי השוטרים.

במרחק־מה השתעשע שוטר הונגרי בכומר. הוא קשר את רגלו השמאלית בחבל שאחז בידו ובקת רובהו הכריח את הכומר לרקוד צ’ארדאש. מפעם לפעם משך בחבל, הכומר נפל אפיים ארצה, וכיוון שידיו היו כפותות לא היה מסוגל לקום ועשה נסיונות נואשים להתהפך על גבו כדי שאולי יוכל להתרומם בדרך זו. למראה זה מילא השוטר את פיו צחוק לבבי עד שדמעות זלגו מעיניו, וכשניסה הכומר להתרומם, משך בחבל והכומר שוב שכב על אפו.

סוף־סוף שׂם קצין־המשטרה קץ לתעלולים וציווה להוביל את העצורים בינתיים, עד בוא הרכבת, אל סככה ריקה מאחורי התחנה ושם אפשר היה להכות ולהלום בהם בלי עדי־ראייה.

על המקרה הזה גלגלו שיחה בקרון־המטה ובסך־הכל אפשר לומר שהרוב דנו אותו לגנאי.

סגן קראוס סבר, שאם מדובר בבוגדים־במלכות מן הראוי לתלות אותם מיד בלי להתעלל בהם. סגן דוּבּ לעומתו סמך ידו על מה שאירע. הוא הסיט את השיחה אל ההתנקשות בסאראייבו והסביר שהשוטרים ההונגריים בתחנת הרכבת בהומנה נקמו את מות הארכידוכס פרדינאנד ורעייתו. לחיזוק דבריו אמר, שהיה מנוי על כתב־עת “Ctyȓlistek” של שימאצ’ק ושם, בגליון יולי שלפני פרוץ המלחמה, היה כתוב על ההתנקשות, שהפשע ללא־דוגמה של סאראייבו משאיר בלבות בני־אדם פצע אשר לא יגליד לאורך שנים. שבעתיים מכאיב פצע זה משום שבפשע מתועב זה נקפדו לא רק חיי קצין הרשות המבצעת של הממלכה אלא גם חיי רעייתו הנאמנה והאהובה. ובהרס חיי שתי נפשות אלה הושם קץ לחיי משפחה מאושרים למופת וכהרף־עין היו הילדים האהובים ליתומים.

סרן לוקאש מלמל לעצמו, שיש לשער, כי כאן בהומנה היו השוטרים מנויים על Ctyȓlistek“” של שימאצ’ק ובו המאמר המרטיט־לב. לפתע העלה בו הכל גועל והוא חש צורך להשתכר כדי לשכוח את יגונו. יצא מן הקרון והלך לחפש את שווייק.

“שמע, שווייק,” אמר לו, “אולי אתה יודע על בקבוק קוניאק? איכשהו איני מרגיש טוב.”

“מודיע בהכנעה, אדוני, כל זה בא מחילופי מזג־האוויר. יכול להיות שבשדה הקרב תרגיש עוד יותר רע. כמה שאדם מתרחק יותר מהבסיס הצבאי המקורי שלו, הוא מרגיש יותר חולשה. גנן אחד מסטראשניצֶה, איזה יוזף קאלֶנדה, גם הוא התרחק פעם מביתו. הלך מסטראשניצה לוינוֹהראדי, התעכב בבית המרזח ‘התאנה’, ושם עוד הרגיש טוב, אבל ברגע שהגיע לשדרת קוֹרוּני על־יד מגדל־המים, נכנס לכל בתי־המרזח בדרך עד לכנסיית לוּדמילה הקדושה וכבר הרגיש איזו חולשה. אבל לא נבהל, מפני שערב לפני זה התערב בבית המזרח ‘התחנה הסופית’ בסטראשניצה עם נהג חשמלית שילך ברגל סביב העולם בשלושה שבועות. ובכן, התחיל להתרחק יותר ויותר מביתו עד שהתגלגל לבית המִבשָל השחור לבירה בכיכר קארל ומשם הלך למאלה סטראנה אל בית המִבשָל של תוֹמאש הקדוש ומשם דרך המסעדה ‘אוּ מוֹנטאגוּ’ ועוד הלאה דרך המסעדה ‘מלך בראבאנט’ ואחר־כך ל’יפה־נוף' ומשם לבית המִבשָל לבירה של מנזר סטראהוֹב. אבל שם כבר התחיל השינוי במזג־האוויר והשפיע עליו לרעה. הוא הגיע עד לכיכר לורֶטה ושם תפסו אותו געגועים כאלו לבית שזרק את עצמו על הארץ והתחיל להתגלגל על המדרכה ולצעוק: 'אנשים, אני לא הולך הלאה, על הטיול מסביב לעולם, במחילה מכבודך, אדוני, אני מחרבן. אבל אם אתה רוצה, אדוני, אשיג לך קצת קוניאק, אני רק מפחד שבינתיים תסעו בלעדי.”

סרן לוקאש הבטיח לו, שלא יסעו תוך השעתיים הקרובות ושהקוניאק נמכר בבקבוקים סמוך לתחנת הרכבת בשוק השחור. רב־סרן זאגנר כבר שלח לשם את מאטושיץ' והלה הביא לו בחמשה־עשר כתר בקבוק של קוניאק מתקבל על הדעת. הנה הכסף, ושילך כבר, אבל שלא יספר שזה מיועד לסרן לוקאש, או שהוא שלח אותו, כי מדובר במעשה אסור.

“אתה יכול להיות בטוח, אדוני,” אמר שווייק, “שהכל יהיה בסדר, מפני שאני אוהב מאוד עניינים אסורים. תמיד הסתבכתי במשהו אסור, אפילו בלי שידעתי. פעם, בקסרקטין של קארלין, אסרו עלינו…”

“אחורה פנה – קדימה צעד!” הפסיק אותו סרן לוקאש.

שווייק הלך איפוא אל מאחורי תחנת הרכבת ובדרך שינן לעצמו את כל מרכיבי המסע: הקוניאק חייב להיות טוב, לכן הוא צריך קודם־כל לטעום ממנו; העניין אסור ולכן הוא צריך להיות זהיר.

ברגע שסובב מעֵבר לרציף שוב נתקל בסגן דוּבּ. “מה אתה מסתובב כאן?” שאל את שווייק. “אתה מכיר אותי?”

“מודיע בהכנעה,” ענה שווייק והצדיע, “שאני לא רוצה להכיר אותך מהצד הרע שלך.”

סגן דוּבּ קפא על מקומו, המום, אבל שווייק עמד בשקט, ידו מוצמדת בלי־הרף אל מצחת כומתתו. “מודיע בהכנעה, אדוני, שאני רוצה להכיר אותך מהצד הטוב שלך כדי שלא תביא אותי לבכי, כמו שאמרת בפעם האחרונה.”

סגן דוּבּ הסתחרר למשמע חוצפה כזו והצליח לפלוט רק צריחת זעם: "הסתלק, מנוול! עוד ניפגש!

שווייק עזב את הרציף וסגן דוּבּ התאושש והלך בעקבותיו. מאחורי תחנת הרכבת, ממש על־יד הכביש, עמדה שורה של סלי־גב הפוכים ועליהם צלחות־קש ועל צלחות־הקש מיני מטעמים שנראו תמימים לגמרי, כאילו נועדו לתלמידי בית־ספר בשעת טיול. היו שם ממתקים מתוצרת־בית, אפיפיות עגולות, ערימה של סוכריות חמוצות, פה ושם היו מונחות על צלחות־הקש פרוסות לחם שחור וחתיכות נקניק, בוודאי מבשר סוס. מתחת לסלי־הגב היו מיני משקאות חריפים, בקבוקי קוניאק, רוּם, יֶז’וובּינסקה, ליקרים ויי"ש מסוגים שונים.

מאחורי תעלת־הכביש עמדה סככה ושם, בעצם, התנהלו כל העסקים במשקאות האסורים.

החיילים סיימו תחילה את המשא־ומתן על־יד סלי־הגב ויהודי בעל פיאות שלף מתחת לסל בקבוק שמראהו תמים, הסתיר את הבקבוק מתחת לקפוטה והביא אותו אל הסככה ושם החביא אותו החייל באין־רואים אי־שם מתחת למכנסיו או לסגינו.

לכאן כונן איפוא שווייק את צעדיו, וסגן דוּבּ עקב אחריו בחושו הבלשי מתחנת הרכבת. שווייק ניגש הישר אל הסל הראשון. שם בחר כמה סוכריות, תחב אותן לכיסו והאדון בעל הפיאות לחש לו: יש לי גם יי“ש, אדוני החייל.”

המשא־ומתן נסתיים עד מהרה. שווייק ניגש אל הסככה ולא מסר את הכסף לפני שפתח בעל־הפיאות את הבקבוק ושווייק טעם ממנו. טיבו של הקוניאק הניח את דעתו והוא חזר לתחת הרכבת לאחר שתחב את הבקבוק מתחת לסגינו.

“איפה היית, מנוול?” שאל סגן דוּבּ וחסם לפניו את הדרך אל הרציף.

“מודיע בהכנעה, אדוני, שהלכתי לקנות לי סוכריות.” שווייק הכניס את ידו לכיס והוציא משם חופן סוכריות מלוכלכות ומאובקות. “אם האדון הסגן לא נגעל – אני כבר טעמתי אותם, הן לגמרי לא רעות. יש להן טעם נעים, במיוחד כזה, כמו של ריבת שזיפים, אדוני.”

תחת סגינו הזדקרו קווי הבקבוק העגול.

סגן דוּבּ חבט בידו על סגינו של שווייק: “מה יש לך שם, מנוול? תוציא את זה.”

שווייק הוציא בקבוק שתוכנו צהבהב ועליו תווית מפורשת וברורה: “קוניאק.”

“מודיע בהכנעה,” ענה שווייק ללא מורא, “שהלכתי למלא בקבוק קוניאק ריק במי שתייה מן הבאר. מהגולאש של אתמול בערב עוד נשאר לי צמאון איום. רק שהמים מן הבאר, כמו שאתה רואה, אדוני, קצת צהובים. כנראה שיש ברזל במים. מים כאלו בריאים ומועילים מאוד.”

“אם אתה צמא כל כך, שווייק,” אמר סגן דוּבּ בחיוך שטני מתוך רצון להאריך ככל האפשר מעמד זה ששווייק ייצא ממנו מפסיד לחלוטין, “אז תשתה, אבל כהוגן, שתֵה את הכל בנשימה אחת!”

סגן דוּבּ חישב מראש, ששווייק ילגום כמה לגימות ולא יוכל להמשיך והוא, סגן דוּבּ, יאמר לו בתרועת נצחון: “תן לי את הבקבוק כדי שאני אשתה קצת. גם אני צמא.” יפה תירא לו את פניו של המנוול שווייק ברגע האיוֹם ואז יגיש נגדו תלונה וכולי.

שווייק חלץ את הפקק, קירב את הבקבוק אל פיו ולגימה אחרי לגימה נעלמו בגרונו. סגן דוּבּ התאבן. שווייק הריק לנגד עיניו את כל הבקבוק בלי להניד עפעף ואת הבקבוק הריק השליך לאגם שמעבר לכביש. אחר־כך ירק ואמר כאילו שתה זה עתה כוס מים מינרליים. “מודיע בהכנעה, אדוני, שלמים באמת היה טעם של ברזל. בקאמיק שעל הווֹלטאבה הכין פונדקאי אחד מי־ברזל בשביל אורחי־הקיץ שלו על־ידי שזרק לבאר פרסות־סוסים ישנות.”

“אני אראה לך פרסות ישנות! בוא אתי ותראה לי את הבאר שממנה לקחת את המים!”

“זה קרוב מאוד, אדוני, תיכף אחרי הסככה.”

“לך לפנַי, מנוול, כדי שאראה כיצד אתה צועד!”

“באמת מוזר,” חשב בלבו סגן דוּבּ, “במנוול הזה לא ניכר כלום.”

שווייק הלך לפניו, הפקיד את גורלו בידי אלוהים, אבל איזה קול לחש לו, שצריכה להיות שם באר, ולכן לא הופתע כלל שבאמת היתה שם. אפילו היה שם קילון וכשניגשו אליו, הניע אותו שווייק ויצאו מים צהבהבים ולכן יכול היה להצהיר חגיגית: “הנה מי הברזל, אדוני.”

בעל הפיאות המבוהל התקרב ושווייק אמר לו בגרמנית להביא כוס, כי האדון הסגן רוצה לשתות.

סגן דוּבּ היה מבולבל עד כדי כך ששתה את כל כוס המים, ובפיו נשאר טעם של שתן סוסים ומי מדמנה. אחר־כך מטושטש לגמרי מחמת מה שאירע לו, נתן לבעל הפיאות חמשה כתרים בעד כוס המים ובפנותו אל שווייק אמר: “מה אתה לוטש עיניים? הסתלק הביתה.”

אחרי חמש דקות הופיע שווייק בקרון המטה אצל סרן לוקאש ובתנועת־יד מסתורית רמז לו לצאת מהקרון ובחוץ אמר לו: “מודיע בהכנעה, אדוני, שתוך חמש, כל היותר עשר דקות, אהיה שיכור לגמרי. וכשאשכב בקרון שלי, אני מבקש ממך, אדוני, לא לקרוא לי במשך שלוש שעות ולא להטיל עלי שום משימות עד שאתפכח. הכל בסדר, אבל תפס אותי סגן דוּבּ, אני אמרתי לו שאלה מים אז הייתי צריך לשתות בפניו את כל בקבוק הקוניאק כדי להוכיח לו שאלה באמת מים. הכל בסדר. לא גיליתי שום דבר, כמו שביקשת, וגם הייתי זהיר, אבל עכשיו, אדוני, אני מרגיש שהרגליים שלי מתחילות להיות כבדות. מודיע בהכנעה, אדוני, שאני רגיל לשתות, כיוון שעם הכומר הצבאי כץ…”

“לך, כלב!” קרא סרן לוקאש, אבל בלי כל כעס. לעומת זאת נעשה סגן דוּבּ בחמשים אחוז פחות אהוב עליו מקודם.

שווייק זחל בזהירות אל קרונו, השתטח על מעילו ועל תרמילו ואמר לרס"ר־השלם ולכל השאר: “פעם אחת השתכר אדם וביקש שלא יעירו אותו…”

אחרי הדברים האלה התהפך על צידו והתחיל נוחר.

הריחות שפלט בגיהוקיו מילאו את כל חלל הקרון. הטבח האוקולטיסט יוריידה נשם אותם בנחיריו והצהיר: “לעזאזל, יש כאן ריח של קוניאק.”

ליד שולחן מתקפל ישב המתנדב־לשנה מארֶק, שסוף־סוף אחרי רוב תלאות, זכה להגיע למעמד של כותב תולדות הבאטאליון.

עתה הכין מלאי מעשי־גבורה של הבאטאליון ונראה היה שהמבט אל העתיד גורם לו נחת־רוח רבה.

הרס"ר־השלם עקב בעניין אחרי המתנדב־לשנה, הכותב בשקידה והצוחק בקולי־קולות. לכן קם ממקומו ורכן על המתנדב־לשנה. הלה התחיל מסביר לו: “זה בידור עצום לכתוב את תולדות הבאטאליון. העיקר הוא להתקדם בצורה שיטתית. בכל דבר צריכה להיות שיטה.”

“שיטה שיטתית,” העיר הרס"ר־השלם ואנייק וחייך בקורטוב זלזול.

“כן,” אמר המתנדב־לשנה בקלילות, “שיטה שיטתית משוּטטת בכתיבת תולדות הבאטאליון. אסור לפתוח מיד בנצחון גדול. הכל צריך להקדם לאט לפי תכנית קבועה. הבאטאליון שלנו אינו יכול לנצח בבת־אחת במלחמת־העולם הזאת. Nihil nisi bene⁸⁰” בעיני היסטוריון יסודי כמוני העיקר להכין קודם־כל תכנית של נצחונותינו. כאן אני מתאר, למשל, איך הבאטאליון שלנו – אולי בעוד חדשיים – כמעט עובר את הגבול הרוסי, המוחזק בעוצמה רבה על־ידי הקוזאקים של הדוֹן ואותה שעה כמה דיוויזיות של האויב מכתרות את עמדותינו. במבט ראשון נראה, כאילו הבאטאליון שלנו אבוד ויעשו מאתנו קציצות. אך לפתע רב־סרן זאגנר נותן פקודה לבאטאליון שלנו: ‘אלוהים אינו רוצה שנמות. קדימה, נברח.’ אם כן, הבאטאליון שלנו מתחיל לברוח. אבל דיוויזיית האויב שכיתרה אותנו רואה שבעצם אנו מסתערים עליה, היא מתחילה במנוסת־בהלה בלי לירות אף ירידה אחת. היא נופלת בידי העתודה של צבאנו. כאן, בעצם, רק מתחילה ההיסטוריה של הבאטליון שלנו. מקטנוֹת – אם לדבר בלשון נבואה, אדון ואנייק – מתפתחים דברים גדולים. הבאטאליון שלנו צועד מנצחון אל נצחון. יהיה מעניין לקרוא, איך הבאטאליון שלנו מתנפל על האויב הישן, אם כי לכך דרוש סגנון כמו של ‘חדשות־המלחמה בתמונות’ שהוציא לאור וילימֶק בימי מלחמת רוסיה־יפאן. כאמור, הבאטאליון שלנו מתנפל על מחנה אויבינו הישֵנים. כל אחד ואחד מחיילינו בוחר לו אויב אחד ותוקע בכל הכוח את הכידון בחזהו. הכידון המושחז לתפארת חודר כמו לתוך חמאה. רק פה ושם מתבקעת צלע. האויבים הישנים מתעוותים בכל גופיהם. לרגע הם פוערים עיניים מזוגגות שכבר אינן רואות, מחרחרים ומתמתחים. רוק מהול בדם מבצבץ על שפתי האויבים הישנים. בזה נגמר הכל והנצחון הוא של הבאטאליון שלנו. מעניין עוד יותר זה יהיה בעוד שלושה חדשים בערך, כשהבאטאליון ישבֶּה את הצאר הרוסי. אבל על כך, אדון ואנייק, עוד נדבר אחר־כך. בינתיים אני חייב להכין מלאי של אפיזודות קטנות המעידות על גבורה שאין לה דוגמה. אצטרך להמציא מונחי מלחמה חדשים לגמרי. אחד כבר המצאתי. אכתוב על מסירות־הנפש של חיילינו, הממולאים רסיסי פגזים. בהתפוצצות מוקש של האויב נכרת ראשו של אחד הסמלים שלנו – נאמר, מן הפלוגה ה־12 או ה־13."

“דרך אגב,” אמר המתנדב־לשנה ותפס בראשו. “כמעט שכחתי, אדון הרס”ר־השלם, או כדי לדבר בלשון אזרחית, אדון ואנייק, אתה צריך להשיג לי רשימת כל הנגדים. תן לי את השם של רס“ר הפלוגה ה־12. – האוּסקה? טוב. ובכן, מוקש כורת את ראשו של האוסקה. הראש עף באוויר. אבל הגוף צועד עוד כמה צעדים, מכוון את נשקו ומפיל אחד ממטוסי האויב. מובן מאליו שהדי נצחונות אלה יוחגו בעתיד בחוג המשפחה בארמון שֶנבּרוּן. הרבה באטאליונים יש לאוסטריה, רק באטאליון אחד, הבאטאליון שלנו מצטיין עד כדי כך שרק לכבודו נערכת חגיגה משפחתית קטנה, אינטימית בבית הקיסר. אני מתאר לי את המחזה ככה, כפי שאתה רואה ברשימותי: משפחת הארכידוכסית מארי ואלֶרי עוקרת לשם כך מוואלזֶה ולשנברוּן. החגיגה אינטימית מאוד ונערכת באולם הסמוך לחדר־השינה של הקיסר, המואר בנרות לבנים, כי ידוע שבחצר המלוכה אין אוהבים נורות חשמל בגלל סכנת הקצר, שהקיסר הישיש אינו רואה אותו בעין יפה. בשעה שש בערב מתחילה החגיגה לכבודו ולתהילתו של הבאטאליון שלנו. אותה שעה מוכנסים נכבדי הוד מלכותו לאולם, שבעצם הוא חלק ממערכת החדרים של הקיסרית המנוֹחה. עכשיו השאלה היא, מי יהיה נוכח מלבד משפחת הקיסר. חייב להיות, ואכן יהיה שם שליש קיסרנו, הרוזן פַּאר, והואיל ובעת סעודות משפחתיות ואינטימיות כאלה לפעמים מישהו אינו חש בטוב (בזה אין אני רוצה לומר חלילה שהרוזן פאר אולי יקיא על עצמו)”, דרושה נוכחות הרופא האישי, יועץ החצר ד“ר קֶרצל. למען הסדר, כדי שמשרתי־החצר לא יתחצפו כלפי גבירות החצר הנוכחות בסעודה, יופיע ראש החצרנים הבארון לֶדֶרֶר, שר הטקס הרוזן בֶּלגַארד, גבירת־החצר הראשית הרוזנת בּוֹמבֶּלס, שתפקידה בין גבירות־החצר הוא כתפקיד המאדאם בבית הזונות ‘אוּ שוּהוּ’. לאחר שנאספה כל הפמליה הנכבדה, מודיעים על כך לקיסר וזה מופיע בלוויית נכבדיו, יושב אל השולחן ומרים כוס לכבוד הבאטאליון הקרבי שלנו. אחר־כך הארכידוכסית מארי ואלרי נוטלת את רשות הדיבור ומציינת לשבח במיוחד אותך, רס”ר־שלם. נכון, לפי רשימותי יהיו לבאטאליון שלנו אבידות כבדות וכאובות, כי באטאליון בלי חללים אינו באטאליון. עוד אהיה צריך להכין מאמר חדש על חללינו. לא ייתכן שתולדות הבאטאליון שלנו יכילו רק עובדות יבשות על נצחונות, שמהם כבר הכנתי ארבעים ושניים. אתה, למשל, אדון ואנייק, תיפול ליד נהר קטן, ובאלאון שנועץ בנו כאן עיניים משונות כל כך, אינו צפוי למוות מכדור או משרפנל או מפגז. הוא ייחנק מפלצור שיושלך ממטוס־אויב ברגע שיזלול את ארוחת־הצהריים של סרן לוקאש."

באלאון נרתע לאחור, נופף בידיו מתוך יאוש, ואמר בקול־נכאים: “מה אני יכול לעשות נגד האופי שלי! עוד כשהייתי בשירות פעיל הייתי ניגש אפילו שלוש פעמים למטבח לקבל אוכל עד שהכניסו אותי למחבוש. פעם קיבלתי לארוחת הצהריים שלוש פעמים צלעות מבושלות ובשביל זה חטפתי חודש. כנראה שזה רצון האלוהים.”

“אל תפחד, באלאון,” ניחם אותו המתנדב־לשנה. “בתולדות הבאטאליון לא ייזכר, שנפלת חלל בשעת זלילה בדרך ממטבח הקצינים לחפירות. שמך ייזכר יחד עם אותם חיילי הבאטאליון שלנו שנפלו למען תהילת הקיסרות שלנו, כמו למשל, הרס”ר־השלם ואנייק."

“איזה מוות הכנת לי, מארק?”

“אל תמהר כל כך, אדוני הרס”ר־השלם. זה לא הולך אחת ושתיים."

המתנדב־לשנה התהרהר: “אתה מקראלוּפּי, נכון? ובכן, כתוב הביתה שתיעלם בלי להשאיר עקבות, אבל כתוב בזהירות. או שאתה מעדיף להיות פצוע קשה לשכב מאחורי מכשולי התיל? אתה שוכב שם יפה יום שלם עם רגל שבורה. בלילה האויב מאיר בזרקורים את עמדותינו ומבחין בך; הוא חושב שאתה מרגל ומתחיל להרביץ בך פגזים ושרפנלים. אתה עשית שירות עצום למען הצבא, כי האויב הוציא עליך כמות של תחמושת כמו על באטאליון שלם, וחלקיקיך המרחפים באוויר אחרי כל ההתפוצצויות מעליך והמפלחים אותך בסיבוביהם, שרים שיר מזמור לנצחון. בקיצור, יגיע תורו של כל אחד, וכל אחד מהבאטאליון שלנו יצטיין ודפי הזוהר של תולדותינו יהיו גדושים נצחונות – אם כי לא הייתי רוצה לגדוש אותם יתר על המידה, אבל אין לי ברירה. הכל צריך להיעשות ביסודיות, כדי שיישאר זכר אחרינו, לפני שלא ישרדו מן הבאטאליון שלנו, נאמר בחודש ספטמבר, אלא דפי זוהר אלה של תולדותינו, שידברו אל לב כל האוסטרים ויוכיחו להם כי כל אלה שלא יראו עוד את בתיהם נלחמו כמונו באומץ ובגבורה. אתה יודע, אדון ואנייק, את סוף ההספד כבר כתבתי. כבוד לזכר הנופלים! אהבתם לבית המלוכה היתה הטהורה מכל, כי המוות היה מרום־שיאה. שמותיהם, כמו למשל שמו של ואנייק, יינשאו בכובד בפי כל. ואלה שאבדן מפרנסיהם פגע בהם פגיעה קשה ביותר, ימחו בגאווה את דמעותיהם. כי הנופלים היו גיבורי הבאטאליון שלנו.”

הקַשר חודאונסקי והטבח יוריידה שמעו בעניין רב את הרצאת המתנדב־לשנה על תולדות הבאטאליון שבהכנה. “התקרבו רבותי,” אמר המתנדב־לשנה ועלעל ברשומותיו. "עמוד 15: הקשר חודאונסקי נפל ב־3 בספטמבר יחד עם טבח הבאטאליון יוריידה! עכשיו שמעו מה שכתבתי עוד: ‘גבורה שאין לה דוגמה. הראשון, בחירוף־נפש, מציל את חוטי־הטלפון מתוך מחסהו, אחרי שעמד על משמרתו ליד הטלפון שלושה ימים בלי שהוחלף. השני, ער לסכנה הנשקפת מהאויב המכתר אותנו מהאגף, מסתער בדוד מרק רותח על האויב וזורע אימה וכוויות בשורותיו.’ מוות יפה לשניהם. הראשון נקרע במוקש, השני נחנק בגאזים מרעילים שתחבו מתחת לאפו כשכבר לא היה לו במה להתגונן. שניהם מתים בקראם: ‘יחי מפקד הבאטאליון שלנו!’ המטה הראשי אינו יכול אלא להביע לנו יום־יום את תודתו בצורת פקודה, כדי שגם יחידות אחרות יידעו על גבורת הבאטאליון ויקחו דוגמה, אני יכול לקרוא באזניכם קטע מתוך פקודת הצבא, שתיקרא בכל היחידות, הדומה מאוד לפקודת־היום של הארכידוכס קארל בעמדו בשנת 1805 לפני פדואה ולמחרת ספג שם כהוגן. שמעו, אם כן, מה שיקראו האנשים על הבאטאליון כעל יחידת גיבורים, שהוא מופת לכל צבאנו: “אני מקווה, שכל הצבא יקח דוגמא מן הבאטאליון הנזכר לעיל, ובפרט שיסגל לו אותה רוח של בטחון עצמי ואומץ עצמי, אותה עמידה בלי־חת בעת סכנה, הגבורה, האהבה והאמון במפקדים. סגולות נעלות אלה, שבהן מצטיין הבאטאליון, מוליכות אותו אל מעשים ראויים־לתהילה למען נצחונה ורווחתה של ממלכתנו. ילכו נא הכל בעקבותיו!”

מן המקום שבו שכב שווייק עלה פיהוק וקולו של שווייק נשמע מדבר מתוך שינה: “את צודקת, גברת מילר, שבני־אדם דומים זה לזה. בקראלופי היה בונה־משאבות אחד, בשם יארוֹש, והוא היה דומה לשען לייהאנץ מפּארדוּבּיצֶה, כמו ביצה אחת לשניה, וההוא שוב היה דומה להפליא לפּישקוֹרה מייצ’ין וכולם ביחד היו דומים לאותו מתאבד אלמוני שמצאו אותו תלוי במצב של רקבון באגם אחד על־יד יינדז’יחוּב הראדֶץ, מתחת למסילת הברזל, שם זרק את עצמו מתחת לרכבת.” נשמע עוד פיהוק ואחריו באה תוספת: “אחר־כך נתנו לכולם קנס גדול ומחר, גברת מילר, תעשי לי איטריות עם פרג.” שווייק התהפך לצידו השני והמשיך בנחירה, ואותה שעה התפתח ויכוח בין הטבח האוקולטיסט יוריידה ובין המתנדב־לשנה על העתיד להתרחש.

האוקולטיסט יריידה סבר, שבמבט ראשון אולי הדבר נראה כשטות כשאדם כותב מתוך צחוק על מה שיתרחש בעתיד. אבל אין ספק שגם צחוק כזה מכיל לעתים דברי נבואה, כאשר המבט הפנימי חודר בעזרת כוחות טמירים בעד מסך העתיד הלא־ידוע. מרגע זה שוב לא היו דברי יוריידה אלא מָסַכּים. בכל משפט שני הופיע מסך העתיד, עד שלבסוף עבר לעניין הרגנראציה, כלומר חידוש גוף האדם. שרבב לתוך השיחה את יכולתן של אינפוזוריות להצמיח גוף חדש וסיים בהכרזה, שכל אדם יכול לתלוש זנב לטאה והיא תצמיח זנב חדש תחתיו.

הקשר חודאונסקי העיר על כך שהאנשים היו מתמוגגים מנחת, אילו גם אצלם היו צומחים אברים כמו זנב־הלטאה. כמו, למשל, במלחמה כשלמישהו נקרע הראש או חלק אחר של הגוף. למינהל הצבא זה היה דבר רצוי מאוד, משום שלא היו עוד חיילים נכים. חייל אוסטרי כזה, שהיה מצמיח בכל פעם מחדש רגליים, ידיים, ראש היה שווה מבריגאדה שלמה.

המתנדב־לשנה אמר, שכיום, הודות לטכניקה הצבאית המשוכללת, אפשר לבתר את האויב לשלושה חלקים לרוחב. קיים חוק של התחדשות הגופים של סטנטורים ממשפחת האינפוזוריות ולפיו כל חלק קטוע מצמיח אברים חדשים ונעשה עצמאי. לפי דוגמה זו יוכל הצבא האוסטרי אחרי כל קרב להתרבות פי שלושה או פי עשרה, ומכל רגל יתפתח חייל־רגלי חדש ורענן.

“אילו שמע אותך שווייק,” העיר הרס"ר־השלם ואנייק, “היה בטח ממשיל לנו איזה משל.”

שווייק הגיב על הזכרת שמו ומלמל: “כאן.” ולאחר שנתן ביטוי זה למשמעתו הצבאית המשיך בנחירה.

בדלת הקרון הפתוחה־למחצה צץ ראשו של סגן דוּבּ.

“שווייק נמצא כאן?” שאל.

“מודיע בהכנעה, אדוני, הוא ישן,” ענה המתנדב־לשנה.

“כשאני שואל עליו, המתנדב־לשנה, אתה חייב לקפוץ מיד ולקרוא לו.”

“זה אי אפשר, אדוני, הוא ישן.”

“אם כן, תעיר אותו! אני מתפלא עליך, המתנדב־לשנה, שזה לא עלה בדעתך מיד. הרי אתה חייב להוכיח יתר היענות מול הממונים עליך. אתה עוד לא מכיר אותי – אבל כשתכיר אותי –”

המתנדב־לשנה ניסה להעיר את שווייק.

“שווייק, בוער, תקום!”

“כשבערו פעם טחנות הקמח של אוֹדקוֹלֶק,” מלמל שווייק והתהפך שוב, “הגיעו מכבי־האש אפילו מוויסוצדאני…”

“תואיל בטובך לראות בעצמך,” אמר המתנדב־לשנה בחביבות לסגן דוּבּ, “שאני מנסה להעיר אותו, אבל זה לא הולך.”

סגן דוּבּ התרגז: “מה שמך, המתנדב־לשנה?” – “מארק” – “אהא, אתה אותו מתנדב־לשנה שישב כל הזמן במעצר, נכון?” – “נכון, אדוני. עברתי קורס של שנה – אם אפשר לומר כך – במעצר, והוּרדתי שוב בדרגה. כלומר: אחרי זיכויי בבית־הדין הדיוויזיוני, שבו הוכחה חפּוּתי, התמניתי כותב תולדות הבאטאליון והושארה לי דרגת המתנדב־לשנה.”

“אתה לא תישאר בה זמן רב,” צווח סגן דוּבּ, פניו סמוקות לגמרי, והמעבר מצבע לצבע, יצר רושם כאילו האדימו לחייו מסטירות. “לזה אני אדאג!”

“אבקש, אדוני, להישלח לבירור,” אמר המתנדב־לשנה ברצינות.

“אל תשחק אתי!” אמר סגן דוּבּ, “אני אראה לך בירור, אנחנו עוד ניפגש. אבל אז תקלל את אמך, כיוון שתכיר אותי, אם אתה עוד לא מכיר אותי!”

סגן דוּבּ יצא בכעס מהקרון וברוב התרגשותו שכח את שווייק, אם כי היו לו כל הכוונות לקרוא לשווייק ולומר לו: “נשוֹף עלי!” ולנקוט אמצעי אחרון זה כדי לקבוע את שיכרותו הבלתי־חוקית של שווייק. אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי, כי עד שחזר אחרי חצי שעה אל הקרון חילקו בינתיים לחיילים קפה שחור ורוּם. שווייק כבר היה ער ולקראת סגן דוּבּ קפץ כאיילה שלוחה מהקרון.

“נשוף עלי!” צווח סגן דוּבּ.

שווייק נשף עליו את כל מלאי ריאותיו, כאילו רוח חמה נושאת אל השדות את ריחות בית הזיקוק ליי"ש.

“איזה ריח נודף ממך, מנוול?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שנודף ממני ריח רוּם.”

“אתה רואה, חביבי,” קרא סגן דוּבּ בתרועת נצחון. “סוף־סוף תפסתי אותך!”

“כן, אדוני,” אמר שווייק ולא הראה שום סימני אי־שקט. “כרגע קיבלנו רוּם לקפה ואני שתיתי קודם־כל את הרום. אבל, אדוני, אם קיימת איזו הוראה חדשה, שצריך לשתות קודם את הקפה ורק אחר־כך את הרוּם, אני מבקש סליחה. בפעם הבאה זה לא יקרה.”

“ולמה נחרת, כשהייתי לפני חצי שעה בקרון? הרי לא הצליחו להעיר אותך!”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שלא ישנתי כל הלילה, כיוון שנזכרתי בימים שהיינו בתמרונים ליד וֶספּרֶם. הגייס הראשון והשני המדומים הלכו אז דרך שטיריה והונגריה המערבית וכיתרו את הגייס השביעי שלנו שחנה בווינה ובסביבה. שם היו ביצורים בכל מקום. אבל הם עקפו אותנו והגיעו עד לגשר שבנו אותו חפרים מצד הגדה הימנית של הדנובה. אנחנו היינו צריכים לעבור למתקפה ולעזרתנו היה צריך לבוא צבא מן הצפון ואחר־כך מן הדרום מכיוון אוֹסק. קראו לנו בפקודת היום שלעזרתנו יגיע הגייס השלישי כדי שלא ירסקו אותנו בין אגם בלאטון ופרֶסבורג כשנתקדם מול הגייס השני. אבל זה לא עזר כלום. כשהיינו צריכים לנצח, נתנו אות לסיום התמרונים וניצחו בעלי סרטי־הזרוע הלבנים.”

סגן דוּבּ לא אמר מלה והלך נבוך, מנענע בראשו, אבל מיד חזר מקרון המטה ואמר לשווייק: “תזכרו כולכם שעוד יבוא יום שעוד תבכו לפנַי.” ויותר מזה לא היה מסוגל לומר והלך אל קרון המטה. אותה שעה חקר שם רב־סרן זאגנר איזה חייל מסכן מהפלוגה ה־12, שהובא לפניו בידי רס"ר סטרנאד, מאחר שאותו חייל התחיל כבר עתה לדאוג לבטחונו בחפירות וסחב מאי־שם בתחנה דלת מצופה פח של דיר־חזירים. עכשיו עמד מבוהל, עיניו יוצאות מחוריהן, והתנצל באמרו שרצה לקחת את הדלת אתו לחפירות כמחסה מפני שרפנלים וכדי להיות בטוח.

סגן דוּבּ ניצל את שעת הכושר לדרשה גדולה על התנהגותו הראוייה של חייל, על חובותיו למולדת ולקיסר שהוא המפקד העליון והאדון העליון על הצבא. אבל אם יש בבאטאליון אלמנטים מסויימים, צריך לעקור אותם מן השורש, להעניש ולכלוא אותם. קשקושיו היו חסרי־טעם עד כדי כך שרב־סרן זאגנר טפח על שכמו של העבריין ואמר לו: “העיקר שהתכוונת לטובה. בפעם הבאה אל תעשה זאת. זו היתה שטות מצדך. את הדלת שוב תחזיר למקום שלקחת אותה משם, ולך לכל הרוחות!”

סגן דוּבּ נשך את שפתיו והחליט שבו, בעצם, תלויה הצלת המשמעת המתפוררת בבאטאליון. לכן הקיף עוד פעם את כל סביבת תחנת הרכבת וליד מחסן, שעליו התנוססה כתובת גדולה בהונגרית ובגרמנית כי אסור לעשן, מצא איזה חייל יושב וקורא עתון, שכיסה אותו כך שלא נראו תגי דרגותיו. סגן דוּבּ קרא “דום!” בגרמנית, משום שהיה זה חייל מגדוד הונגרי שהוצב בהוּמנה בעתודה.

סגן דוּבּ טלטל אותו. החייל ההונגרי קד, אפילו לא ראה לנכון להצדיע, הכניס את העתון לכיסו ופנה לעבר הכביש. סגן דוּבּ הלך אחריו כמסומם, אבל החייל החיש את צעדיו, אחר־כך הפך פניו, הרים את ידיו בלעג כדי שלסגן דוב לא יהיה ספק, שהבחין מיד בהשתייכותו לאחד הגדודים הצ’כיים. אחר־כך נעלם ההונגרי בריצה בין הביקתות הקרובות מעבר לכביש.

כדי להראות, שהתקרית אינה נוגעת לו כלל, נכנס סגן דוּבּ בהדרת מלכות לחנות קטנה שליד הכביש, הצביע במבוכה על סליל גדול של חוט שחור, הכניס אותו לכיס, שילם וחזר אל קרון המטה. שם ציווה על שרת הבאטאליון לקרוא למשרתו קוּנֶרט ומסר לו את הסליל ואמר:

“לכל דבר אני צריך לדאוג. אני יודע ששכחת את החוטים.”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שיש לנו תריסר.”

“אם כן, הראה לי אותם מיד וחזור אתם תיכף ומיד. אתה חושב שאני מאמין לך?”

כשחזר קונרט ובידו קופסה שלמה של סלילים, לבנים ושחורים, אמר סגן דוּבּ: “אתה רואה, פרצוף, שים לב לחוטים שאתה הבאת ולסליל הגדול שלי. אתה רואה, כמה דקים החוטים שלך, באיזו קלות הם נקרעים. ועכשיו, תראה את שלי. כמה קשה לקרוע אותם. בחזית לא דרושים סמרטוטים. בחזית הכל צריך להיות יסודי. עכשיו קח את כל החוטים אתך וחכה לפקודותי וזכור שבפעם הבאה אל תעשה שום דבר ביזמתך ובוא לשאול אותי לפני שאתה קונה משהו. ומוטב שלא תכיר אותי. אתה עוד לא מכיר אותי מן הצד הרע שלי.”

לאחר שהלך קונרט, פנה סגן דוּבּ לסרן לוקאש: “המשרת שלי הוא אדם אינטליגנטי מאוד. לפעמים הוא עושה איזו שגיאה, אבל חוץ מזה יש לו תפיסה טובה מאוד. והדבר החשוב מכל הוא היושר המוחלט שלו. קיבלתי לברוּק חבילה מגיסי בכפר, כמה אווזים צעירים צלויים, ואם תאמין או לא, הוא לא נגע בהם. וכיוון שלא יכולתי לאכול אותם כל כך מהר, הניח להם להתקלקל ולא נגע בהם. זוהי משמעת. קצין חייב לחנך את חייליו.”

כדי להפגין שאין הוא שומע את פטפוטי המטומטם הזה, פנה סרן לוקאש אל החלון ואמר: “כן, היום יום רביעי.”

סגן דוּבּ, שחש צורך לומר משהו, פנה אל רב־סרן זאגנר בנימה של קרבה חברית: “שמע, רב־סרן זאגנר, מה דעתך?…”

“סלח לי, רגע,” אמר רב־סרן זאגנר ויצא מן הקרון.

*

בינתיים שוחח שווייק עם קונרט על אדונו.

“איפה היית כל הזמן כשלא ראיני אותך?” שאל שווייק.

“אתה הלא יודע, עם המשוגע הזקן שלי יש לי תמיד עבודה. כל רגע הוא קורא לי אליו ושואל אותי על דברים שהם בכלל לא עסקוֹ. הוא שאל אותי, למשל, אם אני חבר שלך, אמרתי לו שאנחנו מתראים מעט מאוד.”

“זה יפה מאוד מצידו שהוא שואל עלי. אני אוהב אותו מאוד, את הסגן שלך, הוא כל כך טוב, בעל לב, ולחיילים הוא כמו אבא אמיתי.” אמר שוויק ברצינות.

“זה נדמה לך,” התנגד לו קונרט. “הוא מנוול גדול ומטומטם כמו חרא. לי הוא יוצא מן האף. כל הזמן יורד לחיי.”

“מה אתה אומר?” התפלא שווייק. "אני תמיד חשבתי שהוא באמת אדם כזה טוב. אתה מדבר בצורה מוזרה מאוד על הסגן שלך, אבל זה הטבע של כל המשרתים. קח, למשל, את משרתו של רב־סרן וֶנצֶל. ההוא ידבר על האדון שלו רק כמו על חתיכת מטומטם אידיוטי ארור. והמשרת של אלוף־משנה, ההוא כשהיה מדבר על האדון שלו, היה קורא לו רק נבלה מושתנת או חרא מסריח. הסיבה היא שכל משרת לומד מן האדון שלו. אם האדון שלו לא היה מקלל, גם המשרת לא היה חוזר אחריו. כשהייתי בשירות פעיל בבוּדיוביצה, היה שם סגן פרוֹחאסקה. זה לא קילל הרבה, רק קרא למשרת שלו: ‘פרתי הנעלה.’ קללה אחרת לא שמע ממנו המשרת שלו, איזה היבּמאן. וההיבמאן ההוא התרגל לזה עד כדי כך, שאחרי שחזר לחיים האזרחיים, קרא לאבא, לאמא ולאחיות שלו רק: ‘פרתי הנעלה!’ וכך אמר גם לכלתו, וזו נפרדה ממנו והגישה נגדו תביעה על פגיעה בכבוד, כיוון שהוא אמר את זה בפומבי לה ולאבא ולאמא שלה באיזה נשף ריקודים. והיא לא סלחה לו ובבית המשפט גם אמרה, שאם היה קורא לה פרה בארבע עיניים, אז היתה מוכנה אולי להשלים, אבל ככה זה בזיון בכל אירופה. בינינו לבין עצמנו, קונרט, דבר כזה אל הייתי אומר על הסגן שלך. עלי עשה רושם חביב כזה, כשדיברתי אתו בפעם הראשונה, כמו עוגה טריה מן התנור, וכשדיברתי אתו בפעם השניה, היה נראה לי אדם משכיל והייתי אומר, בעל־נפש. מאיפה אתה? ישר מבודיוביצה? זה מוצא חן בעיני כשמישהו ישר מאיזה מקום. ואיפה אתה גר? מתחת לקמרונים? זה טוב. לפחות, קריר אצלך בקיץ. יש לך משפחה? – אשה ושלושה ילדים? – אז אתה מאושר, חביבי. לפחות, יהיה לך מי שיבכה אחריך, כמו שהיה אומר תמיד הכומר הצבאי שלי כץ בדרשות שלו. וזה באמת נכון, כיוון ששמעתי נאום כזה של רב־סרן לפני אנשי מילואים בברוּק שעמדו לצאת לסרביה: הוא אמר שחייל העוזב בבית משפחה ונופל בשדה־הקרב, אמנם מנתק את כל קשרי־המשפחה שלו – בעצם, הוא אמר את זה ככה: ‘אַלזוֹ, אם הוא מת, אז הוא מת בשפיל המשפחה. אַלזוֹ, חוט משפחה קרוע, אבל במקום זה הוא גיפור. כי הוא נתן את חיים שלו בשפיל משפחה גדולה. בשפיל מולדת.’ אתה גר בקומה הרביעית? – בקומת הקרקע? אתה צודק. עכשיו נזכרתי ששם, בכיכר העיר של בודיוביצה, לא עומד אפילו בית אחד של ארבע קומות. – אתה כבר הולך? – אה, הנה, הקצין שלך עומד לפני קרון־המטה ומסתכל בכיוון שלנו. אם אולי ישאל אותך, אם אמרתי עליו משהו במקרה, אז תגיד לו, פשוט, שבאמת דיברתי עליו ואל תשכח להגיד לו כמה יפה דיברתי עליו, שלעתים רחוקות פגשתי קצין שמתנהג בצורה חברית ואבהית כמוהו. לא תשכח להגיד לו שהוא נראה לי משכיל מאוד וגם תאמר לו שהוא אינטליגנט גדול. ותאמר לו גם כן שדיברתי על לבך להיות ממושמע ולעשות כל מה שאתה רואה בעיניו. אתה תזכור את הכל? "

שווייק נכנס לקרון וקונרט עם חוטיו הלך אל מאורתו.

אחרי רבע שעה המשיכו במסעם לעבר נוֹבה צ’אבינה, דרך הכפרים השרופים בּרֶסטוֹב ווֶליקי ראדבאן. ניכר היה, שהעניינים מתחילים להיות רציניים. מורדות הקארפאטים היו חרושים חפירות מעמק לעמק לאורך מסילת־הברזל שאדניה חדשים, ומשני הצדדים נפערו מכתשי־פגזים גדולים. פה ושם, מעל לפלגים ההולכים לנהר לאבּוֹרֶץ שלאורכו נמשכה המסילה, נראו גשרים חדשים וקורות שרופות של הגשרים הישנים.

כל העמק של מֶדזילאבּרצֶה היה חפור והפוך, כאילו עבר כאן צבאות של חפרפרות־ענק. הכביש שמעבר לנהר היה מתולם והרוס ומזה ומזה נראו שטחים רמוסים אחרי שעברו בהם הצבאות.

השטפונות והגשמים חשפו קרעי מדים אוסטריים בקצות מכתשי הפגזים.

מאחורי נובה צ’אבינה, בין הענפים הסבוכים של עץ־אורן זקן, היה תלוי מגף של חייל־רגלי אוסטרי ובו חתיכת שוֹקה. במקום שהשתוללה אש התותחים, אפשר היה לראות יערות מעורטלים מעליהם וממחטיהם, עצים כרותי־צמרות ובתי־איכרים חרבים.

הרכבת נסעה לאט־לאט, ולכל אנשי הבאטאליון ניתן להזין את עיניהם ולטעום מתענוגות המלחמה. בהשקיפם על בתי־העלמין הצבאיים וצלביהם הלבנים שהבהיקו באדמת המישור ובמדרונות עיי הגבעות יכלו להכין את עצמם לאט אך בבטחה לקראת שדה־התהילה שסופו כומתה אוסטרית מלוכלכת־בבוץ המתבדרת על הצלב הלבן.

הגרמנים מקאשפֶּרסקֶה־הוֹרי, היושבים בקרונות האחוריים, שעוד במילוביציה בכניסה לתחנה שרו בקולי־קולות “כשאבוא, כשאשוב…” נשתתקו למן הוּמנה שתיקה עמוקה, כי נוכחו לדעת, שרבים מאלה שכומתותיהם על קבריהם, שרו כמוהם, מה יפה יהיה כאשר ישובו ויישארו לנצח עם אהובות לבם.

במֶדזילאבּוֹרצֶה עשו חנייה מאחורי תחנת הרכבת השרופה וההרוסה, שמקירותיה החרוכים נזדקרו קורות־הברזל המעוקמות. צריף־עץ חדש ארוך, שהוקם בחפזון במקום תחנת הרכבת השרופה, היה מכוסה כרזות בכל הלשונות: “קנו איגרות מלווה המלחמה האוסטרי.”

בצריף ארוך אחר היתה תחנת הצלב האדום וממנה יצאו רופא צבאי שמן ושתי אחיות. הן צחקו מלוא־פה על הרופא הצבאי השמן, שהיה משעשע אותן בחיקוי צלילי חיות שונות ומחרחר בצורה לא־מוצלחת.

תחת סוללת הרכבת בעמק הנהר היה מוטל מטבח־שדה מנופץ. שווייק הצביע עליו ואמר לבאלאון: “תראה, תראה, באלאון, מה שמחכה לנו בעתיד הקרוב. עומדים לחלק אוכל ובאותו רגע בא פגז ומחסל אותו.”

“איום ונורא,” נאנח באלאון. “אף פעם לא חשבתי שמחכה לי משהו כזה. אבל בכל הצרות אשמה הגאווה שלי. אני החמור, קניתי לי בחורף האחרון בבודיוביצה כפפות־עור. כבר לא היה נאה לי ללבוש על כפות־האיכרים שלי כפפות סרוגות, כמו שלבש אבא שלי נשמתו עדן. אבל אני כל הזמן מַתִי על כפפות־עור עירוניות כאלו. אבא אכל דייסת אפונה, אבל אני אפילו לא נוגע באפונה, התחשק לי רק עוף. גם צלי חזיר רגיל כבר לא היה טוב בשבילי. הגברת שלי היתה צריכה לבשל אותו על בירה, יסלח לי אלוהים!”

באלאון ביאושו הגדול פתח בווידוי כללי: “אני חיללתי את השם של הקדושים ומעונים. בבית־מרזח במאלשי ובדוֹלני זאַהאִי נתתי מכות לכומר. באלוהים עוד האמנתי. זה אי אפשר להכחיש. אבל ביוסף הקדוש היו לי ספקות. את כל הקדושים הייתי יכול לסבול בבית שלי. רק את התמונה של יוסף הקדוש היו צריכים לסלק, ועכשיו העניש אותי אלוהים על כל החטאים שלי ועל כל המעשים המגונים. כמה מעשים מגונים עשיתי בטחנת הקמח! כמה פעמים קיללתי את אבא שלי וכמה פעמים מיררתי את החיים שלו לעת־זקנה ואיך שירדתי לחיי האשה שלי.”

שווייק שקע בהרהורים: “אתה טוחן, נכון? אז היית צריך לדעת שטחנות השמים טוחנות לאט אבל בבטחה – אם בגללך פרצה המלחמה העולמית.”

המתנדב־לשנה התערב בשיחה: “בחילול שמות הקדושים והמעונים עשית לעצמך, באלאון, שירות דוב. אין ספק בכך. הרי אתה חייב לדעת, שצבאנו האוסטרי הוא כבר שנים רבות צבא קתולי טהור ולעיניו המופת הזוהר של מצביאנו העליון. איך אתה מעז לצאת לקרב ובלבך מפעפע ארס השנאה לקדושים ולמעונים אחדים, אף כי מיניסטריון הצבא הנהיג בשביל האדונים הקצינים במפקדות חילות המצב דרשות של ישועים ואף כי חזינו בתפארת התקומה הצבאית? האם ירדת לסוף דעתי? האם אתה מבין שאתה פועל בניגוד לרוח המהוללת של צבאנו המהולל, כמו המעשה הזה שהזכרת ביוסף הקדוש, שאת תמונתו סילקת מביתך? הרי הוא היה, בעצם, הפטרון של כל הרוצים להתחמק מן המלחמה. הוא היה נגר, והרי אתה מכיר את האימרה: ‘נראה איפה השאיר הנגר את הפתח.’ כמה אנשים כבר הלכו על־פי סיסמה זו לשבי – כאשר היו מוקפים מכל העברים, לא ביקשו להציל את עצמם מתוך טעמים אנוכיים אלא ביקשו להציל את עצמם כחלק מהצבא, כדי שיוכלו אחרי היותם בשבי לומר לקיסר ירום הודו: ‘אנחנו כאן ומחכים לפקודות נוספות!’ אתה מבין, מה שאני אומר באלאון?”

“אני לא מבין שום דבר,” נאנח באלאון. “בכלל הראש שלי סתום. לי צריכים להגיד את הכל עשר פעמים.”

“אתה לא מוכן להסתדר בפחות?” שאל שווייק. “אז אני אסביר לך את זה עוד פעם אחת. כאן שמעת שאתה צריך להתאים את עצמך לרוח השוררת בצבא ולהאמין ביוסף הקדוש וכשיקיפו אותך האויבים, אתה צריך לחפש, איפה השאיר הנגר את הפתח כדי שתציל את עצמך למען הקיסר ירום הודו ומלחמות חדשות. עכשיו אולי אתה מבין, וטוב תעשה אם תתוודה בפנינו בצורה מפורטת יותר על המעשים המגונים שעשית בתחנה. אבל שלא תספר לנו משהו כמו בבדיחה על הבחורה שהלכה להתוודות בפני הכומר ואחרי שהתוודתה על כל מיני חטאים, התחילה להתבייש ואמרה שכל לילה עשתה מעשה בלתי־מוסרי. כמובן, שהכומר שמע את זה, נזל לו הריר מהפה ואמר: ‘אל תתביישי, בתי, אני במקום אלוהים וספרי לי יפה ובדיוק על המעשים הבלתי־מוסריים שעשית.’ והיא פרצה בבכי ואמרה שהיא מתביישת, כי זאת תועבה נוראה והוא שוב הבהיר לה שהוא האב הרוחני. סוף־סוף, אחרי היסוסים רבים, פתחה בזה שתמיד היתה מתפשטת ונכנסת למיטה, ושוב לא היה הכומר מסוגל להוציא ממנה מלה והיא רק בכתה עוד יותר. והוא שוב אמר לה שלא תתבייש, שהאדם הוא כלי חוטא מיום היוולדו, אבל אין שיעור לחסדי האל, ובכן, היא תפסה אומץ ואמרה בבכי: ‘וכששכבתי ערומה במיטה, התחלתי להוציא לכלוך מבין אצבעות הרגליים ולהריח.’ ובכן, זו היתה כל התועבה שלה. אבל אני מקווה באלאון, שאתה בטחנה לא עשית דבר כזה ושתספר לנו על תועבה אמיתית, משהו ממשי יותר.”

התברר, שבאלאון עשה מעשים מגונים בנשי האיכרים בטחנה ומעשים מגונים אלה לא היו אלא ערבוב קמח, מה שברוב תמימותו הגדיר כמעשים מגונים. מאוכזב יותר מכל היה הקשר חודאונסקי ששאל את באלאון, אם באמת לא התעסק עם נשי האיכרים על גבי שקי הקמח בטחנה, ועל כך ענה באלאון כשהוא מטלטל את זרועותיו: “בשביל זה הייתי יותר מדי טיפש.”

הודיעו לחיילים שיקבלו את ארוחת־הצהריים אחרי פּאלוֹטה במעבר לוּפּקא והרס"ר־השלם של הבאטאליון וטבחי הפלוגות יצאו לכפר מדזילאבורצה ועמם סגן צייטהאמל שהיה אחראי למשק הבאטאליון. אליהם צורפו ארבעה חיילים כמשמר.

אחרי פחות מחצי שעה חזרו ועמם שלושה חזירים קשורים ברגליהם האחוריות, ומשפחה רוּתנית צורחת שממנה הוחרמו החזירים. אתם בא גם הרופא הצבאי השמן מצריף הצלב האדום והסביר משהו בלהט לסגן צייטהאמל שמשך בכתפיו.

הסכסוך הגיע לשיאו לפני קרון־המטה, שעה שהרופא הצבאי התחיל טוען באזני רב־סרן זאגנר, שהחזירים אלה נועדו לבית־החולים של הצלב האדום. אבל האיכר לא רצה לשמוע על כך ודרש שהחזירים יוחזרו לו, כיוון שהם שארית רכושו ובשום פנים אינו יכול מכור אותם במחיר ששולם לו.

תוך כדי דיבור תחב את הכסף שקיבל תמורת החזירים לידו של רב־סרן זאגנר, ואשת האיכר אחזה בידו השניה של רב־סרן זאגנר ונישקה אותה בהכנעה שהיא מסימניו של חבל־ארץ זה.

רב־סרן זאגנר היה כולו מבוהל מהעניין ועברה שעה קלה עד שהצליח לדחוף הצידה את אשת־האיכר הזקנה. אבל לא הועיל הרבה, משום שבמקומה באו כוחות רעננים והתחילו שוב למצוץ את ידיו.

סגן צייטהאמל הודיע על הכל בנימה עסקית: “לברנש הזה יש עוד שנים־עשר חזירים והוא קיבל תשלום הולם בהתאם לפקודה הדיוויזיונית האחרונה מספר 12420, מחלקת המשק. בהתאם לפקודה זו, סעיף 16, יש לקנות חזירים במקומות שלא פגעה בהם המלחמה במחיר שאינו עולה על 2 כתרים ו־16 הלרים לקילו משקל חי; במקומות שנפגעו במלחמה יש להוסיף על כל קילו משקל חי 36 הלרים, ואם כן יש לשלם עבור כל קילו 2 כתרים ו־52 הלרים. ולכן מצורפת הערה: במקרה שבמקומות שנפגעו במלחמה נמצאו משקים עם אינוונטר שלם של חזירים, שאפשר להעבירו למטרות אספקה אל היחידות העוברות במקום, יש לשלם עבור הבשר המוחרם כמו במקומות שלא נפגעו במלחמה, בתוספת 12 הלרים לכל קילו משקל חי. אם המצב אינו ברור כל צרכו, יש להקים ועדה לאלתר, מורכבת מהנוגע־בדבר, ממפקד יחידת הצבא במעבר ומהקצין או מהרס”ר־השלם (אם מדובר ביחידה קטנה יותר), שבידו הופקדו ענייני המשק.

כל זה קרא סגן צייטהאמל מתוך העתק הפקודה הדיוויזיונית שנשא עמו תמיד. כך ידע כמעט בעל־פה שבאיזור החזית מעלים את מחיר הגזר ל־15 כתר ו־30 הלר הקילו ושמחיר הכרובית בשביל מחלקת מטבח הקצינים הוא באיזור החזית כתר אחד ו־75 הלר הקילו.

מנסחי הפקודות בווינה תיארו לעצמם את החזית כארץ זבת גזר וכרובית.

סגן צייטהאמל קרא כל זה באזני האיכר המרוגש בגרמנית ושאל אותו אם הוא מבין. כשהניע בראשו לאות שלילה, הרעים עליו: “ובכן אתה רוצה קומיסיה?”

האיכר הבין רק את המלה “קומיסיה”. לכן הנהן בראשו, ובשעה שהחזירים כבבר נגררו אל מטבח־השדה לשם הוצאה להורג, הקיפו אותו חיילים מכודנים, שהוטלה עליהם משימת ההחרמה, והוועדה עשתה את דרכה לחוותו כדי לקבוע, אם עליו לקבל 2 כתרים 52 הלר, או 2 כתרים 28 הלרים לקילו.

עדיין לא יצאו לדרך המוליכה אל הכפר והנה מכיוון מטבח־השדה נשמע קול יבבת־המוות המשולשת של החזירים.

האיכר הבין שהכל נגמר וקרא ביאוש: “תנו לי בשביל כל חזירה שני טאלר!”

ארבעת החיילים הידקו את המעגל סביבו וכל המשפחה חסמה את דרכם של רב־סרן זאגנר וסגן צייטהאמל וכרעה ברך באבק הכביש.

האם ושתי בנותיה חיבקו את ברכי שניהם וכינו אותם “אנשי חסד,” אך האיכר השתיק אותם וקרא להן בעגה האוקראינית של הרותנים לקום: שיאכלו להם החיילים את החזירים ויתפגרו כמותם.

זה היה סופה של הוועדה וכיוון שהאיכר התמרד לפתע ואיים באגרוף, קיבל מאחד החיילים מכה בקת הרובה עד שרעמה פרוותו, כל בני המשפחה הצטלבו וברחו יחד עם האב על נפשם.

אחרי עשר דקות כבר אכלו הרס“ר־השלם ושרת הבאטאליון בהנאה מרובה מוח חזיר בקרונם ושעה שפיטמו את עצמם אמרו ללבלרים בלעג: “הייתם מוכנים לזלול, נכון? כן, בחורים, זה רק בשביל נגדים. הטבחים מקבלים את הכליות ואת הכבד, הרס”רים־השלמים את המוח ואת הראש והלבלרים רק מנת בשר כפולה של החיילים.”

רב־סרן זאגנר כבר נתן הוראה בעניין מטבח־הקצינים: צלי חזיר בקימל ולבחור את הנתח הטוב ביותר, שלא יהיה שמן מדי.

וכך קרה שבשעת חלוקת האוכל לחיילים במעבר לוּפּקוֹבסקי מצא כל חייל במנת המרק שלו שתי חתיכות קטנטנות של בשר, ומי שנולד במזל רע מצא רק חתיכת עור.

במטבח שלטה הפרוטקציה הצבאית המקובלת שהיטיבה עם כל המקורבים לכת השלטת. המשרתים הופיעו במעבר לופקובסקי בשפתיים נוטפות שומן. כל שרת היה מכַריס כרס כמו תוף. התרחשו דברים זועקים עד לשמים.

המתנדב־לשנה מארק עורר שערוריה, משום שביקש את הצדק, וכשהכניס הטבח לקערת־המרק שלו נתח הגון של שוק מבושלת אגב הערה: “זה בשביל כותב תולדות הבאטאליון שלנו,” הכריז מארק שבמלחמה הכל שווים, דברים שזכו להסכמה כללית בין החיילים ונתנו עילה לגדף את הטבחים.

המתנדב־לשנה השליך חזרה את נתח הבשר והדגיש שאינו רוצה בשום פרוטקציה. אבל במטבח לא הבינו את משמעות הדבר ושיערו שכותב תולדות הבאטאליון אינו מרוצה. ואז לחש לו הטבח שיבוא אחר־כך, לאחר שיגמור לחלק את האוכל, ויקבל חתיכת רגל.

גם שפתי הלבלרים הבהיקו משומן, החובשים נשפו מדושני־עונג וסביב ברכת־אל זו היו פזורים שרידי הקרבות האחרונים שלא פונו עדיין. מכל מקום התגלגלו תרמילי־כדורים, קופסאות שימורים ריקות, קרעי מדים רוסיים, אוסטריים וגרמניים, שברי עגלות מרוסקות ופסים ארוכים של תחבושות רוויות דם ושל צמר־גפן.

בתוך עץ־האורן העתיק סמוך למה שהיתה פעם תחנת הרכבת, שממנה נותר עתה רק תל־חורבות, היה תקוע פגז שלא התפוצץ בכל מקום נראו רסיסי פגזים ובאיזה מקום קרוב מאוד כנראה נקברו גופות חיילים, כי עלתה צחנה איומה.

ומאחר שעבר כאן צבא רב וחנה בסביבה, נראו בכל מקום תלוליות צוֹאת אדם ממוצא בין־לאומי של כל עמי אוסטריה, גרמניה ורוסיה. גללי החיילים בני כל האומות ובני כל הדתות היו מעוֹרמים אלה בצד אלה ואלה על גבי אלה, בלי להתקוטט.

מיכל מים מנופץ־למחצה, סוכת־העץ של שומר המסילה ובכלל כל מה שהיה בו קיר כלשהו, היה מנוקב כדורי־רובים ככברה.

להשלמת המראה של תענוגות המלחמה נישאו מאחורי הגבעה הקרובה תימרות עשן, כאילו כפר שלם עולה באש והוא מרכז של פעולות צבאיות גדולות. למעשה, שילחו שם אש בצריפי כולירה ודיזנטירה למרבה שמחתם של אותם אדונים שהיתה להם יד בציוד בית־החולים שבחסותה של הארכידוכסית מריה ושגנבו ומילאו את כיסיהם בחשבונות מזוייפים, על צריפי כולירה ודיזנטריה, שאינם קיימים.

עתה עלה הכורת על קבוצה אחת של צריפים למען כל השאר ובצחנת מזרני הקש השרופים עלתה השמימה כל רמיית החסות הארכידוכסית.

על סלע מאחורי תחנת הרכבת מיהרו הגרמנים להקים מצבה לחיילים הבראנדנבורגים שנפלו ומעליה הכתובת: “Den Helden vom Lupkapass”⁸¹ ונשר גדול, סמל הרייך הגרמני, יצוק ארד. על כנה נכתב במפורש, שסמל זה נוֹצק מתותחים רוסיים שנלקחו שלל בעת שחרור הקארפאטים בידי הגדודים הגרמניים מן הרייך.

באווירה משונה זו, שחיילי הבאטאליון עדיין לא הסכינו אליה, הם נחו אחרי הצהרים בתוך הקרונות ורב־סרן זאגנר ועמו שליש הבאטאליון עדין לא הצליחו בעזרת מברקי־צופן ליצור קשר עם בסיס הבריגאדה בעניין התקדמות הבאטאליון. השדרים היו סתומים עד כדי כך שדומה היה, כי בכלל לא היו אמורים להגיע אל מעבר לופקה והיו צריכים לצאת מסאטוראליהִאויהֶלי בכיוון אחר לגמרי, כיון שבמברקים הוזכרו מקומות כגון: צ’אפּ – אוּנגוואר – קיש־בֶּרֶזנה – אוּז’וק.

לאחר עשר דקות הוברר שקצין־המטה היושב בבסיס הבריגאדה הוא איזה מטומטם, משום ששאל במברק מוצפן, אם הוא מדבר עם הבאטאליון הקרבי ה־8, של הגדוד ה־75 (צופן צבאי 3.G) המטומטם בבסיס הבריגאדה הופתע מהתשובה, שיש לו עסק עם הבאטאליון הקרבי ה־7 של הגדוד ה־91 ושאל, מי נתן את ההוראה לנסוע למוקאצֶ’בו דרך המסילה הצבאית לעבר סטרי, כשמסלול ההתקדמות הוא דרך מעבר לופקה לעבר סאנוֹק בגאליציה. המטומטם התפלא מאוד, שהשדר בא ממעבר לופקה ושלח הודעה בצופן; “מסלול ההתקדמות לא שינוי, בכיוון מעבר לופקה – סאנוק. שם הוראות נוספות.”

משחזר רב־סרן זאגנר, התפתח בקרון המטה ויכוח על אבדן־עשתונות מסויים והושמעו רמזים שאלמלא הגרמנים מהרייך היה כל הגייס המזרחי מאבד את עשתונותיו.

סגן דוּבּ ניסה ללמד זכות על אבדן־העשתונות של המטה האוסטרי וקשקש קשקושים שכל האיזור נחרב בקרבות שהתחוללו כאן לא מכבר ושלא היה אפשר עדיין להחזיר את הסדר על המסילה על כנו.

כל הקצינים התסכלו בו מתוך רחמנות כאילו רצו לומר: “האיש הזה לא אשם בטמטום שלו.” משלא נתקל סגן דוּבּ בהתנגדות, המשיך בפטפוטיו על הרושם הנהדר שהנוף החרב עושה עליו, כי הוא עדות לאגרוף־הברזל שנלחם בו צבאנו. שוב לא ענה לו איש והוא חזר על דבריו: “כן, כמובן, הרוסים נסוגו כאן בבהלה מוחלטת.”

רב־סרן זאגנר גמר אומר בלבו לשלוח את סגן דוּבּ בהזדמנות קרובה, כשהמצב בחפירות יהיה מסוכן ביותר, לפטרול־קצינים מעבר לגדרות התיל לשם סיור בעמדות האויב. והוא לחש לסרן לוקאש, כששניהם רוכנים החוצה דרך חלון הקרון: “האזרחים האלה, ימח שמם! כל כמה שהם אינטליגנטים יותר, הם מטמטמים יותר.”

דומה היה שסגן דוּבּ אין בדעתו כלל להפסיק מדיבוריו. הוא הבהיר באזני כל הקצינים מה שקרא בעתון על הקרבות בקארפאטים ועל המאבק על מעברי הקארפאטים בעת המתקפה הגרמנית־האוסטרית על נהר הסאן.

הוא דיבר כאילו לא רק השתתף בכל הקרבות אלא גם עמד בעצמו בראש כל המִבצעים.

במיוחד עוררו מורת־רוח משפטים כגון אלה:

“אחר־כך הלכנו לעבר בוּקוֹבסקו כדי לאבטח את הקו בוּקוֹבסקו־דינוֹב ולקיים את הקשר עם יחידות בארדיוֹב ליד וֶלקה־פוֹלאנקה, שם ניפצנו לרסיסים את דיוויזיית סאמארה של האויב.”

סרן לוקאש כבר לא יכול להתאפק והעיר באזני סגן דוּבּ: “ועל כך כנראה כבר דיברת לפני המלחמה עם הממונה על המחוז.”

סגן דוּבּ נתן מבט עויין בסרן לוקאש ועזב את הקרון.

הרכבת הצבאית עמדה על הסוללה ולמטה, כמה מטרים מתחת למדרון, היו מוטלים חפצים שונים. הם הושלכו על־ידי החיילים הרוסים הנסוגים, שדרך נסיגתם עברה, כנראה, לאורך התעלה הזאת. היו כאן קומקומי־תה חלודים, כמה סירים, אשפות כדורים וכן התגוללו כאן בצד החפצים השונים גלילים של תיל דוקרני ושוב פסי תחבושות וצמר גפן רוויי דם. במקום אחד מעל לתעלה עמדה קבוצת חיילים וסגן דוּבּ ראה מיד שביניהם עומד גם שווייק ומספר משהו.

הוא ניגש לשם.

“מה קרה פה?” נשמע קולו הזעום של סגן דוּבּ, שניצב ישר מול שווייק.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” ענה שווייק בשם כולם, “שאנחנו מסתכלים.”

“ובמה אתם מסתכלים?” צווח סגן דוּבּ.

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאנחנו מסתכלים למטה לתוך התעלה.”

“ומי נתן לכם רשות לכך?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שזה לפי בקשתו של אלוף־משנה שרדר שלנו, כשנפרד מאתנו בברוּק, לפני שיצאנו לשדה־הקרב, אמר בנאומו שכולנו, כשנגיע לשדה־קרב עזוב, צריכים לשים לב טוב־טוב איך שנלחמו ומה שיכול להועיל לנו. ואנחנו רואים עכשיו פה, אדוני, בתעלה הזאת מה שכל חייל חייב להשליך בזמן שהוא בורח. אנחנו רואים כאן, מודיע בהכנעה, אדוני, כמה זה טיפשי כשחייל סוחב אתו כל מיני דברים מיותרים. זה מטיל עליו עומס מיותר. הוא מתעייף ללא צורך וכשהוא סוחב משקל כזה אתו, הוא לא יכול להילחם בקלות.”

בלב סגן דוּבּ צץ זיק של תקווה, שסוף־סוף יוכל להעמיד את שווייק לפני בית־דין־שדה בעוון תעמולה אנטי־מלחמתית בוגדנית ולכן הזדרז לשאול: “ובכן, אתה חושב שחייל צריך להשליך כדורים המתגלגלים כאן בתעלה או כידונים שאני רואה שם?”

“לא, בהחלט לא, מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר שווייק וחייך בחביבות, “רק תואיל להביט פה למטה אל סיר־הלילה שזרקו אותו.”

ובאמת מתחת לסוללה התגולל בצורה מתגרה סיר־לילה מאמאיל חבוט, אכול חלודה, בין שברי סירים אחרים. כל החפצים האלה, ששוב לא היו ראויים לשימוש במשק־בית, מנהל תחנת הרכבת גיבב אותם כראוי, כנראה כחומר לדיון ארכיאולוגי לדורות הבאים, אשר בגלותם את האתר הזה ייצאו מכליהם ותלמידים בבתי־הספר עתידים ללמוד על עידן סירי־הלילה מאמאיל.

סגן דוּבּ לטש עיניים אל אותו חפץ, אבל לא יכול אלא לקבוע שהיה זה אחד מאותם נכי־מלחמה, שבילה את שחר נעוריו מתחת לאיזו מיטה.

זה עשה רושם כביר על הכול וכששתק סגן דוּבּ פתח שווייק: “מודיע בהכנעה, אדוני, שעם סיר־לילה כזה היה לנו פעם בידור גדול במרחצאות פּוֹדייבראדי. דיברו על זה אצלנו בבית־מרזח ווינוֹהראדי. בדיוק אז התחיל לצאת בפּוֹדייבראדי כתב־עת קטן בשם ‘עצמאות’ והרוקח של פּוֹדייבראדי היה הבוס הגדול, והעורך היה איזה לאדיסלאב האייק מדוֹמאז’ליצֶה. והרוקח ההוא היה משונה כזה, שאסף סירים ישנים ומַטעמים אחרים כאלו, עד שהתאסף אצלו מוזיאון שלם. פעם אחת הזמין ההאייק ההוא מדומאז’ליצה למרחצאות של פודייבראדי חבר שלו שהיה כותב בעתון והם השתכרו ביחד, כיוון שלא ראו זה את זה יותר משבוע. החבר הבטיח לו שתמורת האירוח יכתוב פיליטון ל’עצמאות' שלו, אותו כתב־עת בלתי־תלוי שבו היה תלוי. והחבר ההוא כתב פיליטון על אספן אחד שמצא בחולות על חוף נהר הלאבה סיר־לילה ישן מפח וחשב שזאת קסדת ואצלאב הקדוש והרעיש בזה את העולם עד שבא הבישוף בריניך מהראדֶץ בתהלוכה ובנסים לראות את המציאה. הרוקח מפודייבראדי הבין שזה מכוּון נגדו ולכן היו שניהם, הוא ואדון האייק, מסוכסכים.”

לסגן דוּבּ התחשק להפיל את שווייק למטה, אבל הוא התאפק ונתן על כולם בקול: “אני אומר לכם, מה אתם עומדים פה ונועצים עיניים סתם? אתם כולכם עוד לא מכירים אותי, אבל כשתכירו אותי!”

“אתה, שווייק, נשאר כאן,” אמר בקול מחייך, כשרצה שווייק ללכת אל הקרונות עם השאר.

הם נשארו לבדם זה מול זה וסגן דוּבּ שקל בדעתו איזה דבר נורא יאמר.

אבל שווייק הקדים אותו: “מודיע בהכנעה, אדוני, הלוואי שמזג־האוויר הזה יחזיק מעמד. ביום לא חם מדי ובלילה די נעים, ככה שזה הזמן הכי־מתאים למלחמה.”

סגן דוּבּ שלף אקדח ושאל: “אתה יודע מה זה?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, אני יודע. לסרן לוקאש יש אותו הדבר בדיוק.”

“ובכן, תזכור אותו, מנוול,” אמר סגן דוּבּ בחומרה ובהדרת־כבוד, והחזיר את האקדח למקומו. “טוב שתדע שעלול לקרות לך משהו מאוד לא־נעים, אם תמשיך בתעמולות שלך.”

סגן דוּבּ התרחק ובתוך כך אמר לנפשו: “יפה אמרתי לו עכשיו: ‘בתעמולות’, כן 'בתעמולות!…”

לפני שחזר שווייק לקרונו, התהלך זמן־מה אנה ואנה ומלמל לעצמו: “לאיזו סוג לשׁים אותו?” ככל ששווייק חשב בדבר, כן התברר לו שהכינוי הנאה הוא: “נאד־משנה.”

במילון הצבאי נודעה מאז ומעולם חיבה גדולה למלה “נאד” ובעיקר נועד כינוי זה לזקני הקצינים הבכירים והיה בו ביטוי לדרגה גבוהה יותר מהכינוי: “הממזר הזקן.” המלה “זקן” בלי התוספת “ממזר” היתה כינוי־חיבה לאלוף־משנה או לרב־סרן שהיה מרבה לצווח אבל יחד עם זה היה אוהב את חייליו ומגן עליהם מפני גדודים אחרים, בעיקר כשהיה מדובר בפטרולים שלא־מהגדוד, שהוציאו חיילים מהמסבאות כשלא היה בידם היתר־יציאה. “הזקן” דאג לחייליו, הקפיד על טיב האוכל, אבל תמיד היה לו איזה שגעון, תמיד נטפל למשהו – ולכן היה “זקן”.

אבל אם “הזקן” ירד ללא צורך לחיי החיילים והנגדים, המציא אימוני־לילה, ודברים דומים, הוא היה “הממזר הזקן”.

“הממזר הזקן” בדרגה גבוהה יותר של נבזות, התעללות וטיפשות היה ל“נאד.” במלה זו נאמר הכל, ויש הבדל גדול בין “נאד” אזרחי ובין “נאד” צבאי.

הראשון, האזרחי, הוא בכיר בסולם־הדירוג ובדרך־כלל הוא נקרא כך בפי המשרתים במשרדים והפקידים הזוטרים. זה ביורוקראט זעיר־בורגני, שבא, למשל, בטענות על שהטיוטה לא יובשה כראוי בנייר סופג וכולי. בכלל, הוא תופעה בהמית, מטמטמת בחברה האנושית, משום שחמור כזה גם חרוץ, מתיימר שהוא מבין הכל, יודע להסביר הכל ונעלב על כל שטות.

מי ששירת בצבא, מבין, כמובן, את ההבדל בין יצור כזה ובין ה“נאד” במדים. כאן מתגלם במלה זו זקן שהיה “מנוול”, באמת ממזר, שהתחיל כל דבר ברעש גדול, אבל נעצר לפני כל מכשול; את החיילים לא אהב ונאבק אתם לשווא, כי לא היה מסוגל להשיג אותה מרות, שממנה נהנו “הזקן” ו“הזקן המנוול.”

בחילות־מצב מסויימים, כמו, למשל, בטרֶנטוֹ, נהגו לומר במקום “נאד” “החרא הזקן שלנו.” בכל המקרים היה מדובר באדם קשיש ואם כינה שווייק בינו לבין עצמו את סגן דוּבּ “נאד־משנה”, מסקנתו ההגיונית היתה, שגם מצד הגיל וגם מצד הדרגה, ובכלל מכל בחינה, חסר היה סגן דוּבּ חמשים אחוז ל“נאד” מלא.

שקוע בהרהורים אלה חזר אל קרונו ופגש את המשרת קוּנֶרט, שלחיו נפוחה והוא ממלמל משהו לא־מובן על התנגשות שהיתה לו זה עתה עם מפקדו סגן דוּבּ, שסטר לו לפתע־פתאום בטענה, שיש לו הוכחות בדוקות כי הוא מתרועע עם שווייק.

“אם זה כך,” אמר שווייק בשלווה, “נלך לבירור. חייל אוסטרי צריך להשלים עם סטירות רק במקרים מסויימים. אבל האדון שלך עבר כל גבול, כמו שהיה אומר אוֹיגן הזקן מסאבוי: ‘מכאן עד כאן’. עכשיו אתה בעצמך חייב ללכת לבירור, ואם לא תלך אני בעצמי אעיף לך סטירות, כדי שתדע, מהי משמעת בצבא. בקסרקטינים של קארלין היה פעם איזה סרן האוזנר וגם לו היה משרת וגם הוא היה מעיף לו סטירות ובעיטות. פעם קיבל המשרת כל כך הרבה סטירות, עד שהיה מטומטם לגמרי והלך לבירור ובשעת הבירור אמר, שקיבל בעיטות, כי הכל התבלבל אצלו. והקצין הוכיח באמת שהמשרת משקר, שבאותו יום בכלל לא נתן לו בעיטות אלא סטירות. אז תקעו את המשרת היקר לשלושה שבועות למחבוש על הוצאת דיבה.”

“אבל זה לא משנה כלום,” אמר שווייק. “זה בדיוק אותו דבר שעליו דיבר תמיד הסטודנט־לרפואה האוֹבּיצ’קה. ההוא היה אומר, שכשחותכים איזו גופה במכון הפאתולוגי, זה היינו הך, אם תלה את עצמו או הרעיל את עצמו. אבל אני הולך אתך. כמה סטירות בצבא הן לא צחוק.”

קונרט היה מבולבל לגמרי והניח לשווייק להוביל אותו אל קרון המטה.

סגן דוּבּ הוציא את הראש מחלון הקרון וצווח: “מה אתם רוצים כאן, מנוולים?”

“תתנהג בכבוד,” שינן שווייק לקונרט ודחף אותו לפניו לתוך הקרון.

בפרוזדור הופיע סרן לוקאש ואחריו רב־סרן זאגנר.

סרן לוקאש, שהתנסה בחוויות רבות כל כך עם שווייק, הופתע מאוד, כי פני שווייק שוב לא הפיקו אותה רצינות טובת־לב כתמיד, אלא בישרו התפתחות לא־נעימה חדשה.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר שווייק, “העניין הולך לבירור.”

“אל תשתטה שוב, שווייק, גם לי כבר נמאס.”

“תרשה לי, בבקשה,” אמר שווייק, “אני שרת בפלוגה שלך, ואתה, במחילה, מפקד הפלוגה ה־11. אני יודע, שזה נראה משונה מאוד, אבל אני גם יודע שאתה הממונה על סגן דוּבּ.”

“השתגעת כנראה לגמרי, שווייק,” הפסיק אותו סרן לוקאש, “אתה שיכור וטוב תעשה אם תסתלק. אתה מבין, בהמה מטמטמת שכמותך.”

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר ודחף לפניו את קונרט, “זה מזכיר בדיוק את המקרה בפראג שעשו נסיון להשתמש בחישוק־מגן נגד דריסת אנשים על־ידי חשמלית. הממציא הקריב את עצמו למען הניסוי ואחר־כך היתה העיר חייבת לשלם פיצויים לאלמנה שלו.”

רב־סרן זאגנר, שלא ידע מה לומר, הנהן בראשו ואותה שעה הביעו פניו של סרן לוקאש יאוש.

“הכל צריך ללכת לבירור, מודיע בהכנעה, אדוני,” המשיך שווייק ללא רחמים. “עוד בברוּק אמרת לי, אדוני שבתור שרת הפלוגה יש לי גם תפקידים אחרים ולא רק למלא פקודות. אמרת שאני צריך לדעת על כל מה שנעשה בפלוגה. על יסוד הוראה זו אני מרשה לעצמי להודיע, אדוני, שהאדון הסגן דוּבּ סטר סתם־ככה בלי שום סיבה למשרת שלו. מודיע בהכנעה, אדוני, שאולי לא הייתי אומר לך את זה. אבל כשאני רואה שסגן דוּבּ כפוף לך, אז החלטתי שהעניין צריך ללכת לבירור.”

“זה עסק משונה,” אמר רב־סרן זאגנר. “למה, שווייק, אתה דוחף לכאן את קונרט ההוא?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שהכל צריך ללכת לבירור. הוא מטומטם. הוא קיבל מסגן דוּבּ והוא לא יכול להרשות לעצמו ללכת לבירור לבד. מודיע בהכנעה, אדוני, שתואיל לראות איך שרועדות הברכיים שלו. הוא חצי מת מפני שהוא צריך ללכת לבירור. ואילו אני לא הייתי, בכלל לא היה מגיע לבירור זה. כמו אותו קודֶלה מבּיטאוּכוֹב, שבזמן שהיה בשירות פעיל הלך כל כך הרבה לבירורים, עד שהעבירו אותו לחיל הים. שם נעשה רב־מלח ונשלח לאיזה אי באוקיינוס השקט ואחר־כך הכריזו עליו שהוא עריק. אחר־כך גם התחתן שם ודיבר עם בעל־המסעות האוולאסה, שבכלל לא הבחין שהוא לא מן הילידים – בכלל, זה עניין עצוב מאוד כשמישהו צריך ללכת לבירור בגלל כמה סטירות מטופשות. אבל הוא לא רצה לגשת לכאן, מפני שאמר שלא ילך. הוא בכלל סופג כל כך הרבה סטירות, עד שהוא לא יודע לקבוע באיזו סטירות מדובר. הוא בכלל לא היה הולך לכאן, לא היה רוצה ללכת לבירור, הוא היה מוכן לסבול עוד הרבה סטירות. מודיע בהכנעה, אדוני, רק תסתכל עליו, הוא ממש עושה במכנסיים. אבל מצד שני, הוא היה צריך להגיש תיכף תלונה כשקיבל כמה סטירות, אבל הוא לא העז, כיוון שידע שמוטב, כמו שאמר המשורר, להיות ‘סיגלית נחבאה’. הרי הוא משרת אצל סגן דוּבּ.”

שווייק דחף את קונרט לפניו ואמר לו: “אל תרעד כל הזמן כמו עלה ברוח.”

רב־סרן זאגנר שאל את קונרט, מה בעצם קרה.

אך קונרט, רועד בכל גופו, הצהיר שסגן דוּבּ לא סטר לו כלל, שהם יכולים לשאול אותו.

קונרט הבוגד, כולו רועד, אפילו הכריז ששוייק המציא את הכל.

לפתע הגיח סגן דוּבּ ושם קץ לכל העניין המביך בצווחה שצווח על קונרט:

“אתה רוצה עוד סטירות?”

עכשיו היה העניין ברור לגמרי ורב־סרן זאגנר אמר לסגן דוּבּ קצרות: “מהיום קונרט מוצב למטבח הבאטאליון ובנוגע למשרת חדש תפנה לרס”ר־השלם ואנייק."

סגן דוּבּ הצדיע ובצאתו אמר לשווייק:

“אני מתערב אתך, שסופך תלייה.”

לאחר שהלך, פנה שווייק אל סרן לוקאש בנימה רכה, ידידותית: "במניכוֹבוֹ הראדישטֶה היה גם כן אדון כזה שדיבר כך עם השני וזה ענה לו: ‘ניפגש ליד הגרדום.’ "

“שווייק,” אמר סרן לוקאש, "אתה אידיוט, אבל אל תעז לומר, כמנהגך: ‘מוגיע בהכנעה שאני אידיוט.’ "

“מדהים,” אמר רב־סרן זאגנר והוציא את ראשו מן החלון. מכן היה להסתלק מיד מן החלון, אבל היה מאוחר מדי, כי האסון הופיע עתה בדמותו של סגן דוּבּ, שנעמד תחת החלון.

סגן דוּבּ פתח ואמר, כמה הוא מצטער שרב־סרן זאגנר הלך בלי ששמע את הסבריו על המתקפה בחזית המזרח.

“אם אנחנו רוצים להבין מתקפה ענקית זו,” קרא סגן דוּבּ לעבר החלון למעלה, “אנחנו צריכים להבהיר לעצמנו, איך התפתחה המתקפה בסוף אפריל. היה עלינו להבקיע את החזית הרוסית ומצאנו שהמקום המתאים להבקעת החזית נמצא בין הקארפאטים והוויסלה.”

“איני חולק עליך,” אמר רב־סרן זאגנר ביבושת ועזב את החלון.

כעבור חצי שעה, כשהמשיכה הרכבת בדרכה לסאנוק, התמתח רב־סרן זאגנר על מושבו והעמיד פני ישן כדי שסגן דוּבּ ישכח בינתיים את הסבריו הנדושים על המתקפה.

בקרונו של שווייק נעדר באלאון. הוא ביקש רשות לקנח בלחם את דפנות הדוד משיירי הגולאש. עכשיו היה בקרון מטבח־השדה במצב ביש, מפני שברגע שהתחילה הרכבת לנוע, נפל ראשו למטה לתוך הדוד ורק רגליו בצבצו ממנו. אבל הוא התרגל למצב החדש ומתוך הדוד נשמעו קולות מצמוץ כבשעה שקיפוד רודף אחר תיקנים. אחר־כך עלה קול תחנוניו של באלאון: “למען השם, חברים, תזרקו לי חתיכת לחם. יש כאן עוד המון רוטב.” האידיליה הזאת נמשכה עד לתחנה הקרובה, שאליה הגיעה הפלוגה ה־11 עם דוד מצוחצח עד כדי כך שהמתכת הבהיקה ממש כמו ראי.

“יגמול לכם האל, חברים,” הודה באלאון מקרב־לב, “מאז שאני במלחמה האיר לי המזל בפעם הראשונה.”

היתה זאת אמת לאמיתה. במעבר לוּפקה הצליח באלאון לקבל שתי מנות גולאש וסרן לוקאש הביע קורת־רוח על כך שבאלאון הביא לו ממטבח־הקצינים ארוחה בלי שנגע בה ולכן השאיר לו ממנה יותר ממחציתה. באלאון היה ברקיע השביעי, הוציא את רגליו מן הקרון, נדנד אותן ולפתע נראתה לו כל המלחמה משהו חמים־משפחתי.

טבח הפלוגה התחיל למתוח אותו ואמר שכשיגיעו לסאנוק יבשלו גם ארוחת־ערב עם ארוחת צהריים כדי להשלים את ארוחת־הערב ואת ארוחת־הצהריים שהחסירו בדרך. באלאון רק הנהן בראשו ולחש: “עוד תראו, חברים, שאלוהים לא יעזוב אותנו.”

הכל צחקו בפה מלא והטבח היושב על מטבח־השדה שר:

יוּפּאיי לי, יוּפּאיי לנו!

האל לא יעזוב אותנו!

אם יפיל אותנו למים,

שוּב יוציא אותנו חת ושתים.

אם לסבך אותנו ידחוף,

יחלץ אותנו בקרוב.

יופּאיי לי, יופּאיי לנו!

האל לא יעזוב אותנו!

מאחורי תחנת שצ’אוונֶה שוב החלו להופיע בתי־קברות צבאיים קטנים בעמקים. מתחת לשצ’אוונה אפשר היה לראות מצד הרכבת צלב־אבן ועליו ישו כרות־ראש. הוא איבד את ראשו בחילופי ירי על המסילה.

הרכבת הגבירה את מהירותה, דהרה במורד העמק לעבר סאנוק. האופקים התרחבו ומשום כך נראו עתה לעתים קרובות יותר משני צידי המסילה קבוצות־קבוצות של בתים הרוסים.

סמוּך לקוּלאשנֶה אפשר היה לראות בפלג־המים שלמטה רכבת מנופצת של הצלב האדום שהידרדרה ונפלה מן הסוללה.

עיני באלאון יצאו מחוריהן ובמיוחד השתאה למראה שברי הקטר הפזורים מתחתיו. הארובה היתה תקועה בתוך הסוללה והזדקרה ממנה כתותח 28 ס"מ.

תמונה זו עוררה תשומת־לב גם בקרון שישב בו שווייק. יוריידה הטבח התרגש ביותר: “אם מותר לירות בקרונות הצלב האדום?”

“לא מותר, אבל אפשר,” אמר שווייק. “זו היתה קליעה טובה, ואחר־כך כל אחד מוצא תירוץ שזה היה בלילה ושלא ראה את הצלב האדום. בכלל, יש בעולם הרבה דברים שאסור לעשות אותם, אבל אפשר לבצע אותם. העיקר שכל אחד, אם כבר הוא עושה דבר אסור, ינסה לעשות אותו כך שיהיה בטוח שיצליח. בתמרונים הקיסריים בסביבת פּיסֶק הגיע פקודה שאסור לקשור חיילים ברגליים בשעת הצעידה. אבל הרב־סרן שלנו גילה שאפשר, כיוון שהפקודה היתה מצחיקה נורא. הרי כל אחד יכול להבין, שחייל קשור בידיים וברגליים לא יכול לצעוד. אז הוא, בעצם, לא הפר את הפקודה, אלא פשוט ובצורה הגיונית השליך את החיילים הקשורים בידיים וברגליים לעגלות האספקה וככה המשיכו לצעוד. או קחו מקרה שקרה לפני חמש שנים ברחוב שלנו. בקומה הראשונה היה גר שם איזה אדון קארליק. קומה אחת מעליו היה גר אדם הגון מאוד, תלמיד בקונסרבטוריון, ששמו מיקֶש. זה היה רודף־שמלות ובין השאר גם התחיל לחזר אחרי בתו של אותו אדון קארליק שהיה לו עסק־תובלה וגם היתה לו מגדניה, ואי־שם במוראביה היתה לו גם כריכיה בשם אחר לגמרי. כשנודע לאדון קארליק שסטודנט הקונסרבטוריון מחזר אחרי בתו, עלה אל הדירה שלו ואמר לו: ‘אתה לא יכול להתחתן עם הבת שלי, חתיכת נמושה, אני לא אתן לך אותה’ ‘טוב,’ ענה לו אדון מיקש, ‘אם אני לא יכול להתחתן אתה, אז מה עלי לעשות? לתלות את עצמי?’ אחרי חדשיים בא אדון קארליק שוב, הפעם עם אשתו, ושניהם אמרו לו כאחד: ‘מנוול שכמוך, גזלת את כבוד בתנו.’ ‘כמובן,’ הוא ענה להם. ‘הרשיתי לעצמי לזיין אותה, גברתי.’ אז התחיל אדון קארליק לצעוק בצורה מיותרת לגמרי, ואמר לו, שלא יתן לו אותה לאשה ושהוא לא יכול להתחתן אתה, ואדון מיקש ענה לו בצדק, שהוא גם לא יתחתן אתה ושאז לא דיבר אתו בכלל, על מה הוא כן יכול לעשות אתה. זה לא עמד על הפרק. הוא עומד בדיבורו, אין להם מה לדאוג. הוא לא רוצה אותה. יש לו אופי. הוא לא הופך את עורו. מלה אצלו מלה. כשהוא אומר משהו זה קדוש. ואם ירדפו אותו על כך, גם זה לא איכפת לו. כיוון שמצפונו נקי ואמו המנוחה על ערש־מותה השביעה אותו לא לשקר לעולם והוא הבטיח לה בתקיעת־כף ושבועה כזו מחייבת. במשפחתו לא שיקר אף אחד מעולם ובבית־הספר היה לו בהתנהגות תמיד ציון מעולה. מכאן אתם רואים, שיש הרבה דברים שהם אסורים, אבל הם אפשריים, כמו שאומרים, ‘גם אם דרכינו שונות, יהיה רצוננו אחד’.”

“ידידים יקרים,” אמר המתנדב־לשנה, שרשם בשקידה הערות, “כל דבר יש לו צד־אור וצד־צל. רכבת זו של הצלב האדום, שהועפה לאוויר ונשרפה למחצה והופלה מן הסוללה, מעשירה את תולדותיו המהוללות של הבאטאליון במעשה־גבורה חדש לעתיד. אני מתארי לי, שב־16 בספטמבר בערך, כפי שרשמתי ברשימותי, יתנדבו מכל פלוגה בבאטאליון כמה חיילים מן השורה בפיקודו של רב־טוראי לפוצץ רכבת משוריינת של האויב המפגיזה אותנו ומפריעה לצליחתנו את הנהר. מחופשים לאיכרים הם מילאו את משימתם בכבוד.”

“מה אני רואה”? קרא המתנדב־לשנה ועיין ברשימותיו. “איך הגיע לכאן אדון ואנייק שלנו?”

“שמע, אדון רס”ר־שלם," הוא פנה אל ואנייק, “איזו רשימה תיכתב עליך בתולדות הבאטאליון שלנו. נדמה לי שכבר הוזכרת קודם, אבל הפעם זה יהיה טוב יותר וממצה יותר.”

המתנדב־לשנה קרא בקול חגיגי:

מות־הגיבורים של הרס"ר־השלם ואנייק

למשימה הנועזת לפוצץ את הרכבת המשוריינת של האויב התנדב בין השאר גם הרס“ר־השלם ואנייק שהתחפש יחד עם האחרים בבגדי איכרים. הוא הומם מעצמת הפיצוץ וכששבה אליו רוחו, ראה את עצמו מוקף חיילי האויב, והם הובילו אותו מיד למטה הדיוויזיה של האויב ושם בעמדו פנים אל פנים מול המוות סירב למסור נתונים כלשהם על היערכות צבאנו וכוחותיו. מאחר שנמצא מחופש, נידון כמרגל לתלייה בחבל, אך לאור דרגתו הגבוהה, הוחלף עונש זה במוות ביריה. ההוצאה־להורג בוצעה ללא דיחוי ליד החומה של בית העלמין והרס”ר־השלם האמיץ ביקש שלא יקשרו את עיניו. על השאלה, אם יש בפיו בקשה אחרונה, ענה: ‘העבירו את ברכתי האחרונה לבאטאליון שלי באמצעות שליח למשא־ומתן על הפוגה. אני מת ולבי סמוך ובטוח, כי הבאטאליון יוסיף לצעוד קדימה אל הנצחון. ועוד: הודיעו לרב־סרן זאגנר, כי לפי פקודות־הבריגאדה האחרונה מעלים את מנת השימורים היומית לשתי קופסאות וחצי לאיש.’ כך מת רס“ר־השלם ואנייק שלנו, אחרי שבמשפטו האחרון הטיל פחד־אימים בקרב האויב, שהניח כי בהניאו אותנו מלצלוח את הנהר, הוא מנתק אותנו מנקודות־האספקה ובכך גורם להרעבה מהירה ולדמוראליזציה בשורותינו. – על שלוות־רוחו בה הביט בפני המוות, מעידה העובדה, שלפני הוצאתו־להורג שיחק ‘קאוּפצוויק’ עם קציני מטה האויב. ‘תנו את הסכום שזכיתי בו לצלב האדום הרוסי,’ אמר בעמדו מול לועי הרובים. נדיבות־לב אצילית זו העלתה דמעות בעיני נציגי הצבא שנכחו במעמד.”

“סלח לי, אדון ואנייק,” המשיך המתנדב־לשנה, “שהרשיתי לעצמי להשתמש בכסף שזכית בו כראות עיני. שקלתי אם אולי למסור אותו לצלב האדום האוסטרי, אבל לבסוף הנחתי שמנקודת־ראות אנושית זה היינו הך. העיקר שהוא נמסר למוסד הומאני.”

“המנוח שלנו,” אמר שווייק, “היה יכול למסור את הכסף גם לבית־התמחוי של עיריית פראג. אבל ככה בכל אופן זה טוב יותר. אולי היה ראש העיר קונה לעצמו בכסף נקניקיה לאורחת־עשר.”

“נכון, גונבים בכל מקום,” אמר הקַשר חוֹדאונסקי.

“בעיקר גונבים בצלב האדום,” אמר מתוך רוגז רב הטבח יוריידה. “בברוּק הכרתי טבח אחד, שבישל בשביל האחיות בצריף החולים, וההוא סיפר לי, שהאחות הראשית ומנהלות המחלקות שולחות הביתה ארגזים שלמים של יין מאלאגה ושוקולד. ההזדמנות קוראת לגנבים. זה ייעודו העצמי של האדם. על כל אדם עוברים בחייו הנצחיים גלגולים אין־ספור ופעם בפעם עליו להופיע בעולם גם בדמות גנב בפרקי־זמן מסויימים של פעילותו. אני עצמי כבר התנסיתי גם בתקופה זו.”

הטבח האוקולטיסט יוריידה שלף בקבוק קוניאק מתרמילו.

“כאן,” אמר ופתח את הבקבוק, “אתם רואים ראָיה חותכת לטענתי. לקחתי אותו לפני היציאה ממטבח הקצינים. זה קוניאק מובחר שנועד לציפוי טוֹרט־לינץ. אבל נגזר עליו להיגנב, ממש כשם שנגזר עלי להיות גנב.”

“זה היה לגמרי לא רע,” אמר שווייק, “אילו נגזר עלי להיות שותף־לפשע שלך. בכל אופן יש לי מין תחושה כזאת.”

ואכן התחושה הזאת נתאמתה. הבקבוק עשה הקפה למרות מחאותיו של הרס"ר־השלם ואנייק שטען, כי את הקוניאק צריך לשתות מקערת־האוכל ולחלקו חלוקה צודקת, כיוון שהם חמשה לבקבוק אחד ופירוש הדברים שבמספר לא־זוגי כזה מישהו עלול ללגום לגימה אחת יותר מן האחרים. על כך העיר שווייק: “זה נכון, ואם אדון ואנייק רוצה מספר זוגי, שייצא מן החבורה כדי למנוע אי־נעימויות ומריבות.”

עכשיו חזר בו ואנייק מהצעתו והעלה רעיון אחר, נדיב־לב, שהתורם, יוריידה, ישובץ במקום כזה שיאפשר לו לשתות פעמיים. וזה עורר סערת מחאה, משום שוואנייק כבר לגם פעם כשטעם מן הקוניאק בשת פתיחת הבקבוק.

לבסוף נתקבלה הצעתו של המתנדב־לשנה לשתות לפי אלף־בית. הוא נימק את הצעתו בכך שגם שמו של אדם הוא גזירת־הגורל.

את הבקבוק גמר חודאונסקי, הראשון לפי האלף־בית הצ’כי, ובשעת־מעשה ליווּהו מבטיו המאיימים של ואנייק, שחישב ומצא, כי יזכה ללגימה נוספת, אם יהיה אחרון בתור. אלא שזאת היתה טעות מתימאטית גסה, כיוון שבסך־הכל היו עשרים ואחת לגימות.

אחר־כך שיחקו “צוויק” רגיל בשלושה קלפים ונתברר שהמתנדב־לשנה, כל אימת שהיה קונה קלף, היה מלווה את הרכישה בפסוקים מכתבי־הקודש. כשקנה נער הכריז: “אלי, הנח לי את הנער גם בקיץ זה למען אעדור ואזבל אותו, וישא פרי.”

כשהתרעמו עליו שהעז לקנות אפילו שמיניה, קרא בקול גדול: “וכי יהיו לאשה עשרה שקלים ויאבד אחד מהם, הלוא תדליק נר ותיגע לחפש אחריו עד אשר תמצאנו. וכאשר תמצא אותו, ותקרא לשכניה ולחברותיה ותאמר להם: ‘שמחו בשמחתי, כי קניתי שמיניה ובקלפים לקחתי מלך שליט עם אלוף.’ ועכשיו, תנו את הקלפים, כולנו התחרבַּנו.”

ובאמת, המתנדב־לשנה מארֶק היה לו מזל גדול בקלפים. ובשעה שהאחרים ניסו להכריע זה את זה בשליטיהם, הוא עלה על כולם בשליטיו, עד שנפלו כולם בזה אחר זה והוא זכה בכל הימור והימור וקרא למפסידים: “והיה ביום ההוא ותרעש האדמה והארץ תמלא רעב ומגפה ונסים גדולים יירדו מן השמים.” סוף־סוף נמאס להם המשחק והם חדלו ממנו, לאחר שהקשר חודאונסקי הפסיד את כל שכרו לחצי שנה מראש. הוא היה מזועזע על כך והמתנדב־לשנה תבע ממנו שטר־חוב, כדי שהרס"ר־השלם ואנייק ישלם לו את שכרו של חודאונסקי כשתגיע שעת תשלומי השכר לחיילים.

“אל תפחד, חודאונסקי,” ניחם אותו שווייק. “אם יתמזל המזל שלך תיפול בקרב הראשון ומארק יפסיד את השכר שלך. אז תחתום בלי פחד.”

איזכור נפילתו בקרב פגע בחודאונסקי פגיעה עמוקה והוא אמר בתוקף: “אני לא יכול ליפול, כיוון שאני קַשָר, והקַשָרים תמיד בתוך מחסות, ורק אחרי הקרב מותחים את החוטים ומחפשים את התקלות.”

על כך העיר המתנדב־לשנה, שדווקא להיפך: הקַשָרים שרויים בסכנה גדולה ותותחי האויב מכוּונים קודם־כל אל הקַשָרים. אין קַשָר שהוא בטוח במחסהו. אפילו הוא עשר אמות מתחת לאדמה, תותחי האויב ימצאו אותו. הקַשרים מתים כמו זבובים. ועל כך מעידה העובדה, שבשעה שעזבו את ברוּק, בה בשעה פתחו שם את הקורס העשים־ושמונה לקַשָרים.

חודאונסקי נתן מבט מיוסר נכחו ושווייק נתעורר להעיר הערה מלבבת, מרגיעה: “בקיצור, הכל חרא אחד.” חודאונסקי ענה בחביבות: “סתום את הפה, דודה.”

“אסתכל באות ‘ח’ ברשימותי על תולדות הבאטאליון,” העיר מארק. "חודאונסקי, חודאונסקי, המ… אהא… הנה זה: הקשר חודאונסקי נקבר תחת מפולת בהתפוצץ מוקש. מקברו הוא מטלפן אל המטה: ‘אני גוסס ומברך את הבאטאליון שלי על נצחונו!’ "

“זה צריך להספיק,” אמר שווייק, “או שאתה רוצה להוסיף עוד משהו? אתה זוכר את הטלפוניסט מהטיטאניק? כשהאניה טבעה, הוא המשיך לטלפן למטבח המוצף ולשאול מתי כבר תהיה ארוחת־הצהריים.”

“לי זה היינו הך,” אמר המתנדב־לשנה. “אם רוצים, אפשר להוסיף על דבריו האחרונים של חודאונסקי עוד קריאה בטלפון: 'שלחו את ברכותי לבריגאדת־הברזל שלנו!”

4. קדימה צעד!

כשהגיעו לסאנוֹק התברר, שהצדק היה עם החיילים בקרון מטבח־השדה של הפלוגה ה־11 שבו באלאון מדושן־העונג הפליץ נאדים. אכן, תוגש ארוחת־ערב ולא עוד אלא שיוגשו מנות לחם בעד כל הימים שבהם לא קיבל הבאטאליון כלום. כמו־כן התברר בצאתם מן הקרונות, כי בסאנוק נמצא, בעצם, מטה אותה “בריגאדת־הברזל” שאליה השתייך הבאטאליון של הגדוד ה־91 על־פי תעודת־הלידה שלו. אמנם קשר־הרכבת מכאן ללבוב וצפונה למוֹצ’יסקה היה תקין, אבל פליאה היתה, מדוע זה הורה מטה הגזרה המזרחית ל“בריגאדת־הברזל” לרכז את הפלוגות הקרביות על מטותיהן במרחק 150 קילומטר מאחורי הקווים, בה בשעה שהחזית נמשכה מברוֹד אל נהר הבוּג ולאורכו צפונה לסוֹקאל.

חידה אסטרטגית מעניינת זו מצאה את פתרונה בדרך הפשוטה ביותר, כשרב־סרן זאגנר פנה אל מטה הבריגדה בסאנוק כדי להודיע על בוא הבאטאליון הקרבי.

הקצין התורן היה שליש הבריגאדה, רב סרן טַיירלֶה.

“אני מתפלא מאוד,” אמר רב־סרן טיירלה, “שלא קיבלתם מידע מדוייק. מסלול ההתקדמות נקבע. בעצם, הייתם צריכים להודיע לנו מראש על קו התקדמותכם. לפי הוראות המטה מתברר שהקדמתם ביומיים להגיע לכאן.”

רב־סרן זאגנר הסמיק קמעה, אך לא עלה בדעתו לחזור על כל מברקי־הצופן שהגיעו אליו לכל אורך הדרך. “אני מתפלא עליך, אדוני…,” אמר השליש טיירלה.

“נדמה לי,” אמר רב־סרן זאגנר, “שאנחנו הקצינים מדברים איש עם רעהו בלי גינונים.”

“כרצונך,” אמר לו רב־סרן טיירלה, “רק תאמר לי: אתה בשירות פעיל או האם אתה אזרח? בשירות פעיל – זה משהו אחר לגמרי… קשה להתמצא. כאן כבר עברו כל כך הרבה קציני־מילואים מטמטמים. – כשנסוגונו מלימאנוֹבה ומקראסניק, כל ה’גם־כן־קצינים' איבדו את העשתונות, ברגע שראו פטרול קוזאקים. אנחנו במטה איננו אוהבים טפילים כאלה. אינטליגנט מטמטם נכנס בסופו של דבר לשירות פעיל או בתור אזרח עובר קורס קצינים וממשיך בחיי הטמטום אזרחיים. וכשפורצת מלחמה, הוא נעשה סגן – אבל נשאר פחדן עלוב!”

רב־סרן טיירלה ירק וטפח בידידות על כתפו של רב־סרן זאגנר: “אתם תשהו כאן בערך יומיים. אני אֵראה לכם את הכל. נלך לרקוד. יש לנו כאן זנזונות נחמדות – בנות טובים. יש לנו כאן בת של גנראל אחד, שהיתה קודם לסבית. אם כן, נלבש כולנו בגדי נשים ותראה מה שזו יודעת! חזירה רזה כזאת, שלא היית חושד בה בשום דבר. אבל היא בעלת־מקצוע, חבר! היא ממזרה כזו – אבל אתה עוד תראה!”

“סליחה” הפסיק את דבריו באמצע, “אני צריך ללכת להקיא. היום זה כבר בפעם השלישית.”

כדי להוכיח כמה עליז כאן, הודיע לרב־סרן זאגנר בשובו, שזו תוצאה של הילולת אמש, שבה השתתפה גם יחידת חפרים.

רב־סרן זאגנר קשר מהר מאוד היכרות עם מפקד אותה יחידה, בעל דרגת רב־סרן. גבר ארכן במדים, ענוד שלושה כוכבים, פרץ לפתע לתוך המשרד, כולו מטושטש, בלי לשים לבו לנוכחות רב־סרן זאגנר, פנה אל טיירלה בנימה חברית: “מה אתה עושה, חזיר? אתמול דפקת את הרוזנת יפה מאוד.” ישב על הכיסא, היכה במקלו הדק על שוקיו וצחק בקולי־קולות: “כשאני נזכר, איך שהקאת לה לתוך חיקה…”

“כן,” אמר טיירלה, “אתמול בערב היה שמח מאד.” רק אז הציג את רב־סרן זאגנר לפני הקצין בעל־המקל וכולם יחד יצאו מלשכת מינהל הבריגאדה לבית הקפה, שצץ לפתע במקום שהיה מרתף־בירה.

כשעברו בלשכה, לקח רב־סרן טיירלה את מקלו של מפקד יחידת ההנדסה וחבט בו על שולחן ארוך, ומיד קמו לפי הפקודה שנים־עשר לבלרים צבאיים כאיש אחד. הם היו מן הסוגדים לעבודה השקטה, הבטוחה שבעורף, מגודלי כרס שבעה ולובשי מדים שטיבם מעולה.

ולשנים־עשר שליחים שמנים אלה של השתמטנות אמר רב־סרן טיירלה שרצה לעשות רושם על זאגנר ועל הרב־סרן השני: “אל תחשבו שאתם כאן כדי להתפטם, חזירים! תאכלו ותשתו פחות ותרוצו יותר.”

“עכשיו אַראה לכם עוד תרגיל־אילוף אחד,” אמר טיירלה לחבריו.

שוב חבט על השולחן במקל ושאל את השנים־עשר: “מתי תתפוצצו, חזירים?”

השנים־עשר ענו בקול אחד: “לפקודתך, אדוני.”

רב־סרן טיירלה יצא מן הלשכה, נהנה מטיפשותו ומטמטומו.

כשישבו שלושתם בבית הקפה, הזמין טיירלה בקבוק יזֶ’בינקה וכמה נערות פנויות. התברר שבית־הקפה אינו אלא בית בושת ומכיוון שאף אחת מן הנערות לא היתה פנויה, כעס רב־סרן טיירלה כעס גדול ובפרוזדור גידף את המאדאם וצווח: “מי אצל העלמה אֶלה?” כשנאמר לו, שאיזה סגן נמצא אתה, הכפיל את צווחותיו.

אצל העלמה אֶלה היה אותה שעה סגן דוּבּ, אותו סגן דוּבּ שבנאום ארוך הזהיר את חיילו יחידתו לאחר שאוכסנו בבית־הספר, כי הרוסים השאירו מאחוריהם בעת נסיגתם בתי זונות עם עוֹבדוֹת נגועות במחלות־מין כדי לגרום בתחבולה זו אבידות כבדות לצבא האוסטרי. ובכן, הוא הזהיר את פקודיו מפני הביקור במקומות כאלה. הוא עצמו ילך ויבדוק באותם בתים, אם הופרה פקודתו, וכל מי שייתפס, יועמד לפני בית־דין צבאי, מאחר שהם כבר באיזור החזית.

סגן דוּבּ הלך איפוא לברר בעצמו, אם פקודתו לא הופרה ונראה שכנקודת־תצפית לבקורתו בחר בספה בחדרה של אֶלה בקומה הראשונה של המוסד המכונה “בית־קפה עירוני” ועל אותה ספה בילה בנעימים.

ביתיים חזר סגן דוּבּ אל הבטאליון שלו. חבורתו של טיירלה התפזרה. את רב־סרן טיירלה קראו ממטה הבריגאדה, שם כבר חיפש המפקד זה למעלה משעה את שלישו.

נתקבלו פקודות חדשות ממטה הדיוויזיה והיה צריך לקבוע סופית את מסלול ההתקדמות של הגדוד ה־91 שהגיע אך עתה, הואיל ובמסלול המקורי שהועד לו מתחילה, תצעד לפי הפקודות החדשות הפלוגה הקרבית 102.

הכל היה מבולבל מאוד. הרוסים נסוגו בקצה הצפוני־המזרחי של גאליציה במהירות גדולה עד כדי כך שחלקים שונים של הצבא האוסטרי התערבבו זה בזה ובתוכם נתקעו כטריזים יחידות של הצבא הגרמני. והאנדרלמוסיה הזאת הושלמה משהגיעו לחזית באטאליונים קרביים חדשים וגופים צבאיים אחרים. בגזרות של החזית, שהיו עמוקות יותר בעורף, כמו כאן בסאנוק, שרר מצב דומה; לכאן הגיע לפתע העתודה של דיוויזיית האנובר הגרמנית בפיקודו של אלוף־משנה, בעל מבט מכוער עד כדי כך שמפקד הבריגאדה איבד את עשתונותיו לגמרי. אלוף־המשנה, מפקד העתודה של דיוויזיית האנובר, הראה לו את הוראות המטה שלו, שלפיהן יש לאכסן את חייליו בגימנסיה, שבה שוכנו עתה זה חיילי הגדוד ה־91. למגורי מטהו דרש לפנות את בניין בנק קראקוב, שבו נקבע עתה מושבו של מטה הבריגאדה.

מפקד הבריגאדה התקשר ישירות עם הדיוויזיה ותיאר בפרוטרוט את המצב. אחר־כך דיבר ההאנוברי בעל העין הרעה עם הדיוויזיה, והתוצאה היתה שלמטה הבריגאדה הגיעה פקודה בזה הלשון: “הבריגאדה עוזבת את העיר בשעה 6 בערב ויוצאת בכיוון טוּרוֹב – ווֹלוֹסקה – ליסקובייץ – סטאראסול – סאמבּוֹר, שם יש לחכות לפקודות נוספות. יחד אתה יוצא הבאטאליון הקרבי של הגדוד ה־91 לשם חיפוי. ההיערכות תהיה לפי תכנית זו: חיל החלוץ יוצא לטורוב בשעה חמש וחצי. בין אגפי החיפוי הצפוני והדרומי יהיה מרחק של שלושה וחצי קילומטר. יחידת המאסף המחפה יוצאת בשעה שש ורבע.”

עכשיו פרצה בגימנסיה מהומה גדולה ובהתייעצות קציני הבריגאדה היה חסר רק סגן דוּבּ, ועל שווייק הוטל למצוא אותו.

“אני מקווה,” אמר סרן לוקאש, “שתמצא אותו ללא כל קושי, כי כל הזמן יש עניינים ביניהם.”

“מודיע בהכנעה, אדוני, אני מבקש הוראה בכתב מהפלוגה דווקא מפני שבינינו יש תמיד עניינים.”

ובעוד סרן לוקאש כותב על דף שתלש מפנקסו, כי על סגן דוּבּ להתייצב מיד בגימנסיה לשם התייעצות, המשך שווייק: “כן, אדוני, אין לך מה לדאוג, כמו תמיד. אני אמצא אותו, כיוון שלחיילים אסור להיכנס לבתי־זונות והוא בטח באחד מהם כדי לבדוק אם אף אחד מהמחלקה שלו לא רוצה לעמוד בפני בית־דין־שדה שבו מאיים תמיד. הוא עצמו אמר לחיילי המחלקה שלו, שיעבור בכל בתי הזונות ואוי להם, כי הם יכירו אותו מהצד הרע שלו. דרך אגב, אני יודע, איפה הוא נמצא. הוא בדיוק ממול, בבית הקפה, כיוון שכל החיילים הסתכלו אחריו כדי לראות לאן ילך קודם.”

“אולמות השעשועים המיוחדים ובית הקפה העירוני,” המוסד שהזכיר שווייק, היה מחולק לשני חלקים. מי שלא רצה לעבור דרך בית־הקפה נכנס מאחור, מקום שהתחממה בשמש איזו גברת זקנה, דוברת גרמנית, פולנית והונגרית ועיקר אמריה היה: “בוא, חייל קטן, יש לנו כאן בחורות נחמדות.”

כיוון שנכנס החייל הקטן, הוליכו אותו בפרוזדור למין חדר־קבלה קראו לאחת הבחורות, ומיד באה לבושה רק כותונת. תחילה דרשה את הכסף, ובעוד החייל מסיר את חגורו, גבתה המאדאם את התשלום.

הקצינים עברו דרך בית־הקפה. נתיב האדונים הקצינים היה מייגע יותר, שכן נמשך דרך חדרים בירכתי בית־הקפה, שבהם הוצעה סחורה מסוג אחר, מיועדת לדרגות קצונה ושם היו כותנות־תחרים ושם שתו יין וליקרים. כאן לא הרשתה המאדאם שום מזמוטים, הכל נעשה למעלה בחדרונים. באחד מגני־עדן אלה התפלש סגן דוּבּ בתחתונים על הספה המשריצה פשפשים ואותה שעה תיארה לו העלמה אֶלה את הטרגדיה של חייה, סיפור מצוץ מן האצבע כרגיל, וסיפרה לו, שאביה היה בעל בית־חרושת ושהיא היתה מורה בליציאום בבודאפשט, ולכאן הגיעה מתוך אהבה נכזבת.

מאחורי סגן דוּבּ, על שולחן קטן בהישג־ידו, עמדו בקבוק יֶזַ’בינקה וכוסיות. הואיל והבקבוק היה ריק ריק למחצה ואֶלה וסגן דוּבּ כבר דיברו שטויות, היה נהיר שסגן דוּבּ משתכר בנקל. דיבורו העיד עליו שכבר התבלבל אצלו הכל ושהוא חושב את אֶלה למשרתו קונרט. הוא פנה אליה בשם זה ואף איין על קונרט המדומה כמנהגו: “קונרט, קונרט, נבלה שכמוך, אתה עוד תכיר אותי מהצד הרע שלי….”

על שווייק עברו כל הנהלים המקובלים לגבי החיילים הקטנים האחרים שנכנסו מאחור. אך הוא ניתק את עצמו מידי אחת הבחורות לבושות־הכותנות ולקול צעקותיה באה המאדאם הפולנית וטענה במצח נחושה ששום סגן אינו מבקר כאן.

“אל תצעקי עלי הרבה,” אמר שווייק בחביבות וחייך חיוך מתוק. “או שאני אפליק לך אחת בפרצוף. אצלנו ברחוב פּלאטנֶרשסקה הרביצו למאדאם עד שלא ידעה מה שנעשה אתה. שם חיפש בן את האבא שלו, איזה אדון ווֹנדראצֶ’ק, סוחר צמידים. למאדאם קראו קז’וֹבאנוֹבה וכשהחזירו לה את ההכרה בתחנת העזרה הראשונה ושאלו אותה מה שמה, אמרה שזה מתחיל ב' “ח” ומה שם הגברת?”

הגברת המכובדת פתחה בצעקות־אימים כשדחף אותה שווייק הצידה בתום דבריו ועלה בהדרת־רצינות במדרגות־העץ אל הקומה הראשונה.

למטה הופיע בעל בית הזונות עצמו, אציל פולני שירד מנכסיו; הוא רץ במדרגות אחרי שווייק, משך אותו במעילו וצעק עליו בגרמנית, שלמעלה הכניסה לחיילים אסורה, שם זה שמור רק לאדונים הקצינים, בשביל החיילים זה למטה.

שווייק הבהיר לו, שבא לכאן למען כל הצבא, שהוא מחפש סגן אחד, שבלעדיו הצבא לא יכול לצאת לחזית. וכשבעל העסק נעשה תוקפני יותר, הפיל אותו מן המדרגות והמשיך בבדיקת החדרים למעלה. הוא נוכח לדעת, שכל החדרונים ריקים ורק בקצה המסדרון, כשדפק ואחז בידית ופתח את הדלת, נשמע קולה הצרחני של אֶלה: “תפוּס,” ומיד אחר־כך קולו העמוק של סגן דוּבּ, שחשב כנראה כי עדיין הוא בחדרו שבמחנה: “יבוא.”

שווייק נכנס, ניגש אל הספר ומסר לסגן דוּבּ את הדף התלוש מן הפנקס. כשהוא נותן מבט חטוף בחלקי המדים הפזורים לרגלי הספה אמר: “מודיע בהכנעה, אדוני, שעליך להתלבש ולהתייצב מיד לפי הפקודה שאני מוסר לך במקום־המגורים שלנו בגימנסיה. יש לנו שם עכשיו התייעצות צבאית גדולה!”

סגן דוּבּ בהה עליו בעיניים שאישוניהן זעירים, אבל הזכיר לעצמו, שבכל זאת אינו שתוי עד כדי כך שאינו מכיר את שווייק. מיד עלה בדעתו ששלחו אליו את שווייק לבירור ולכן אמר: “מיד אטפל בך, שווייק. אתה – תראה – מה – יהיה – בסופך.”

“קונרט,” קרא לאלה, “תמזוג – לי – עוד – אחת!”

הוא שתה, קרע את הפקודה־שבכתב וצחק: “זה – מכתב – התנצלות? אצלנו – אין התנצלויות – אנחנו – בצבא – ולא – בבית־הספר. ובכן – תפסו – אותך – בבית־זונות? התקרב – אלי – שווייק – ואתן – לך – כמה – סטירות. באיזו – שנה – ניצח – פיליפ – מוקדון – את – הרומאים? אתה – לא יודע – סוס מיוזן שכמוך!”

“מודיע בהכנעה,” המשיך שווייק בלי־רחם, “זוהי הוראה עליונה מהבריגאדה, שהאדונים הקצינים צריכים להתלבש וללכת לישיבת הבאטאליון, כי אנחנו עומדים לצאת ורק עכשיו יחליטו איזו פלוגה תהיה בראש ובמצד ובמאסף. כבר עכשיו מחליטים על זה ואני חושב, אדוני, גם לך יש כאן מה לומר.”

המלים המעודדות החיו במקצת את נפשו של סגן דוּבּ, שתחיל להשתכנע שבכל זאת אינו בקסרקטין, אך ליתר בטחון שאל: “איפה אני נמצא?”

“במחילה מכבודך, אדוני, אתה נמצא בבית זונות. רבות הן דרכי האל.”

סגן דוּבּ פלט אנחה כבדה, ירד מהספה והתחיל מחפש את חלקי מדיו בעזרת שווייק. וכשהיה לבוש סוף־סוף, יצאו שניהם, אבל בן־רגע חזר שווייק ובלי שים לב לאֶלה, שפירשה את שובו פירוש אחר לגמרי ומרוב אהבה נכזבת, כבר עלתה על המיטה, הריק את שארית היז’בינקה מן הבקבוק והלך בעקבות הסגן.

היות ובחוץ היה חם מאוד, שוב ניטשטשה דעתו של סגן דוּבּ ברחוב. הוא סיפר לשווייק כל מיני הבלים, חסרי כל קשר. הוא אמר, שיש לו בביתו בוּל מהֶלגוֹלאנד ושמיד אחרי בחינות הבגרות הלכו לשחק ביליארד ולא אמרו שלום למחנך הכיתה, ובסף כל משפט הוסיף: “נדמה לי שאתה מבין אותי היטב.”

“בטח,” ענה שווייק, "אני מבין אותך היטב. אתה מדבר בערך כמו המסגר פּוֹקוֹרני מבודיוביצה. כשהיו שואלים אותו האנשים: 'כבר התרחצת הקיץ במאלשה? היה עונה: ‘לא התרחצתי, אבל לעומת זה יהיו הקיץ הרבה שזיפים.’ או שהיו שואלים אותו: ‘כבר אכלת הקיץ פטריות?’ והוא היה עונה: ‘לא אכלתי, אבל אומרים שהסולטן החדש במארוקו הוא איש הגון מאוד.’ "

סגן דוּבּ נעצר ופלט: “סולטן מארוקו? זה כבר ירד מגדולתו.” הוא מחה את הזעה ממצחו, הסתכל בשווייק בעיניים מעורפלות והמהם: “כך לא הזעתי אפילו בחורף. אתה מסכים אתי? אתה מבין אותי?”

“מבין, אדוני. אלינו לבית המרזח ‘הגביע’, היה בא אדון זקן אחד, איזה יועץ בדימוס ממועצת המחוז, והוא היה אומר בדיוק אותו הדבר. תמיד היה אומר, שהוא מתפלא, איזה הבדל גדול בטמפרטורות יש בין הקיץ והחורף. הוא אמר, שהוא מתפלא מאוד, שאנשים עוד לא גילו את זה.”

בשער הגימנסיה עזב שווייק את סגן דוּבּ שעלה במדרגות, מתנודד מצד אל צד, אל חדר המורים שבו התקיימה ההתייעצות הצבאית, ומיד הודיע לרב־סרן זאגנר שהוא שיכור לחלוטין. כל משך הישיבה ישב, כשראשו שמוט, ובעת הוויכוח התרומם מפעם לפעם וקרא: “אתם צודקים בהחלט, רבותי, אבל אני שיכור לגמרי.”

לאחר שנמסרו כל פרטי ההנחיות ונקבע שפלוגתו של סרן לוקאש תצא לפעולת הגנה קדמית, זע רב־סרן זאגנר לפתע, קם ואמר: “אני נזכר, רבותי, במורה הכיתה הראשונה שלנו בגימנסיה. הידד, הידד, הידד לו!”

עלה בדעתו של סרן לוקאש, כי מוטב שהמשרת קונרט ישכיב את סגן דוּבּ, במעבדה לפיסיקה הסמוכה, שלפני דלתה עמד משמר כדי למנוע גניבת שארית אוסף המחצבים, שכבר נגנב חציו. כל היחידות העוברות הוזהרו בנידון זה על־ידי מטה הבריגאדה.

תקנה זו הותקנה לאחר שגדוד חיילים הונגריים, שאוכסן בבית־הספר, התחיל בוזז את המעבדה, במיוחד מצא חן בעיני החיילים ההונגריים אוסף המחצבים, ובפרט הגבישים הצבעוניים ואבני־האש, שתחבו אותם לתרמיליהם.

בבית הקברות הצבאי הקטן הוצב צלב לבן ועליו השם: “לאסלו גארגאני.” שם נח מנוחת־עולמים חייל הונגרי, שבשעת בזיזת אוספי הגימנסיה, שתה את כל הספירט המפוגל מן הצנצנת שבה היו משומרים זחלים שונים.

מלחמת העולם השמידה את המין האנושי גם ביי"ש־נחשים.

לאחר שהכל התפזרו, קרא סרן לוקאש לקונרט, משרתו של סגן דוּבּ, וזה לקח את הסגן שלו והשכיב אותו על הספה.

לפתע היה סגן דוּבּ כילד קטן, אחז בידו של קונרט, התחיל בודק את כף־ידו ואמר שלפי כף היד ינחש את שם רעייתו לעתיד.

“מה שמך? תוציא לי מהכיס הקדמי של מעילי פנקס ועפרון. ובכן, שמך קונרט. אם כן, תבוא בעוד רבע שעה ואני ארשום לך על פתק את שם רעייתך לעתיד.”

סיים את דבריו ומיד התחיל לנחור, אבל שוב התעורר איכשהו וקשקש משהו בפנקסו. תלש מה שכתב, השליך על הרצפה, הצמיד את אצבעו כממתיק־סוד אל שפתיו ומלמל: “עכשיו עוד לא, רק בעוד רבע שעה. הכי טוב יהיה אם תחפש את הנייר בעיניים קשורות.”

קונרט היה בהמה טובת־לב עד כדי כך שבאמת בא אחרי רבע שעה, פתח את הנייר ופענח את קשקושיו של סגן דוּבּ: “שם רעייתך לעתיד: הגברת קונרט.”

כשהראה את הנייר לשווייק אחרי שעה קלה, אמר לו שווייק שישמור עליו היטב. במסמכים כאלה של האדונים בצבא ראוי לנהוג כבוד. לפנים, בשירות הפעיל, מעולם לא קרה מקרה שקצין יתכתב עם משרתו ויקרא לאשתו גברת.

*

משנסתיימו כל ההכנות ליציאה לפי ההנחיות שניתנו, עמד מפקד הבריגאדה, שנושל ממקומו בצורה נאה כל כך על־ידי אלוף־המשנה ההאנוברי, וקיבץ את כל אנשי הבאטאליון בריבוע כמקובל ונשא לפניהם נאום. איש זה אהב מאוד לנאום, עשה מהכל ערבוביה, וכשכבר לא היה לו מה לומר, נזכר בדואר־השדה:

“חיילים,” רעם קולו לתוך הריבוע, “אנו מתקרבים עתה אל חזית האויב ובינה ובינינו חוצצים רק כמה ימי צעידה. בהתקדמותנו עד עתה לא היתה לכם, חיילים, הזדמנות למסור את מענכם ליקיריכם שהנחתם אחריכם, כדי שיידעו הנמצאים במרחקים לאן לכתוב לכם וכדי שתתענגו על מכתבי שאיריכם.”

איכשהו לא השכיל להיחלץ מן הסבך, חזר פעמים אין־ספור על הביטויים “יקיריכם במרחקים – קרוביכם האהובים – שאיריכם” וכו' עד שפרץ ממעגל־הקסמים בקריאה המהדהדת: “ולשם כך יש לנו דואר־שדה בחזית!”

מהמשך נאומו ניתן להבין, שכל אותם אנשים במדיהם האפורים צריכים לשׂישׂ אל הקטל, רק מפני שהותקן דואר־שדה בחזית, ואם קרע פגז את שתי רגליו של אחד מהם, יפה תהא גסיסתו אם יזכור, שמספר דואר־השדה שלו 72, ואולי מונח שם מכתב מיקיריו הרחוקים בבית יחד עם חבילה ובתוכה בשר מעושן, שומן־חזיר וצנימים תוצרת־בית.

אחרי הנאום הזה, ואחרי שתזמורת הבריגאדה ניגנה את ההימנון הקיסרי, קראו הידד לקיסר, והיחידות השונות של בקר־האדם, שנועדו לטביחה מאחורי הבוּג התחילו צועדות בזו אחר זו לפי ההנחיות שניתנו.

הפלוגה ה־11 יצאה בשעה חמש וחצי בכיוון טיראבה־ווֹלוֹסקה. שווייק דשדש מאחור עם אנשי מטה הפלוגה וחיל הרפואה, בה בשעה שסרן לוקאש רכב מסביב לשיירה כולה, ופעם לפעם פנה אחורה כדי לשים עין על אנשי חיל הרפואה, שהובילו על גבי עגלה מכוסה אברזין את סגן דוּבּ לקראת מעללי־הגבורה החדשים בעתיד לא־ידוע. וכדי להעביר את הזמן פתח סרן לוקאש בשיחה עם שווייק, שהיה נושא בסבלנות את תרמילו ואת רובהו והיה מספר לרס"ר־השלם ואנייק כמה יפה היה לצעוד לפני שנים בתמרונים שליד ולקה מזיז’יצ’י.

“זה היה בדיוק אותו נוף כמו כאן, רק שלא הלכנו אז עם ציוד־שדה כזה. כיוון שאז לא ידענו בכלל, מה זה ‘מנת־ברזל של שימורים.’ כשהיו מחלקים לנו איזו קופסת־שימורים, אז במחלקה שלנו היינו זוללים אותה בחניית־הלילה הקרובה ובמקום הקופסה היינו מכניסים לבֵנה לתרמיל. בכפר אחד באה בקורת, הוציאה את כל הלבנים מהתרמיל שלנו, והיתה שם כמות כזו עד שאדם אחד בנה באותו מקום בית למשפחה שלו.”

אחרי שעה קלה צעד שווייק נמרצות ליד סוסו של סרן לוקאש וסיפר לו על דואר־השדה: “היה זה נאום יפה, ובטח כל אחד שמֵח מאוד כשהוא מקבל בחזית מכתב נחמד מן הבית. אבל אני, כששירתי לפני שנים בבודיוביצה, קיבלתי לקסרקטין רק מכתב אחד ואני שומר עליו עד היום.”

שווייק הוציא מנרתיק־עור מלוכלך מכתב מלא כתמי־שומן ועם שהוא שומר על צעד אחיד עם סוסו של סרן לוקאש, שעבר עכשיו לדהירה קלה, קרא בקול:

“ממזר מנוול, רוצח ופושע! אדון רב־טוראי קשיז' בא לפראג לחפשה, ואני רקדתי אתו ב’אוּ־קוֹצאנוּ' והוא אמר לי שאתה רוקד בבודיוביצה אצל ‘הצפרדע הירוקה’ עם איזו זונה מטומטמת ושעזבת אותי לגמרי. ושתדע לך, אני כותבת את המכתב הזה בבית שימוש על הקרש ליד החור. בינינו הכל נגמר. בּוֹזֶ’נה שלך לשעבר. ושלא אשכח. הרב־טוראי יודע את המלאכה ועוד יעשה לך צרות. אני ביקשתי את זה ממנו ושלא אשכח עוד. כבר לא תמצא אותי בין החיים כשתבוא לחופשה.”

“כמובן,” המשיך שווייק תוך דהירה קלה, “כשבאתי לחופשה, מצאתי אותה בין החיים, ועוד איך! מצאתי אותה גם ב’אוּ־קוֹצאנוּ'. שני חיילים מגדוד אחר הלבישו אותה, ואחד היה ‘מלא חיים’ עד כדי כך שמזמז אותה בפומבי לגמרי מתחת לחולצה, כאילו רצה – מודיע בהכנעה, אדוני – להוציא משם את אבקת בתוליה, כמו שכותבת ויינצֶסלאבה לוּז’יצקה⁸² או משהו דומה למה שאמרה פעם נערה בת שש־עשרה בשיעור לריקודים בבכי גדול לתלמיד גימנסיה שצבט אותה בכתף: ‘אתה אדוני, הסרת ממני את אבקת בתולַי.’ כמובן שכולם צחקו, והאמא שלה הוציאה אותה לפרוזדור של ‘בסדה’ ושם נתנה לאווזה הטיפשה שלה כמה בעיטות. אני, אדוני, הגעתי למסקנה שבכל זאת הבחורות הכפריות יותר כנות מן העירוניות הסחוטות, שהולכות לשיעורי ריקודים. לפני שנים כשחנינו על־יד מנישֶק גם אני הלכתי לרקוד לסטארי קנין והתחלתי שם עם אחת, קארלה וֶקלוֹבה, אבל לא כל כך מצאתי חן בעיניה. פעם ביום ראשון בערב, כשליוויתי אותה אל האגם, התיישבנו על הסוללה וכששהמש שקעה, שאלתי אותה אם היא אוהבת אותי. מודיע בהכנעה, אדוני, שהאוויר היה מטרֵף, כל הציפורים שרו והיא ענתה לי בצחוק איום: ‘אני אוהבת אותך כמו קוץ בתחת, הרי אתה מטומטם’. ובאמת אני הייתי מטומטם, עד כדי כך מטומטם, שטיילתי אתה, מודיע בהכנעה, אדוני, לפני זה בשדות, בתוך התבואה הגבוהה, במקום שלא היתה נפש חיה, ואפילו לא התיישבתי אתה, פעם אחת, ורק הצבעתי על השפע מסביב ואני, המטומטם, מסביר לבחוריה הכפרית הזאת, שכאן שעורה וכאן חיטה וכאן שיבולת־שועל.”

וכהד לדברים על שיבולת־השועל נשמעו מלפנים קולות חיילי הפלוגה השרים במקהלה את המשך השיר, שלצליליו צעדו הגדודים הצ’כיים כדי לשפוך את דמם למען אוסטריה ליד סולפרינו:

ובלילה אחרי חצות

שיבלים מהשק קופצות,

יופיאיידי, יופייאדה,

כל בחורה מוכנה!

ומיד ענו השאר:

נותנת, נותנת מכל הלב,

למה תתעקש ותסרב,

והיא נותנת נשיקות שתיים

על שתי הלחיים.

יופיאיידי יופיאיידה,

כל בחורה מוכנה!

אחר־כך התחילו הגרמנים שרים אותו שיר בגרמנית. זהו שיר חיילים עתיק כל כך, שאולי שרו אותו הצבאות במלחמות נאפוליון בכל הלשונות. עכשיו נשמע בקול צהלה על הכביש המאובק בדרך לטיראבה ווֹלוֹסקה בשפלת גאליציה, ומשני צידי הכביש היו השדות חמוסים והרוסים למלוא העין עד לגבעות המוריקות תחת פרסות סוסים ותחת סוליות אלפי־אלפים נעליים צבאיות כבדות.

שווייק הביט סביבו ואמר: "בערך שַמוֹת כאלו עשינו בתמרונים על־יד פּיסֶק. היה אתנו אדון ארכידוכס אחד, שהיה איש רודף־צדק עד כדי כך שאם היה מוכרח מטעמים אסטרטגיים לעבור עם המטה שלו בשדות תבואה, הלך השליש שלו תיכף אחריו ועשה אומדן של הנזק. איכר אחד בשם פיחה לא התלהב מהביקור ולא רצה לקבל מהצבא את שמונה־עשר הכתרים כפיצוי על חמשה הקטאר של שדה שרמסו. תאר לך, אדוני, הוא הלך לבית־משפט וקיבל שמונה־עשר חדשים.

אני חושב, אדוני, שצריך היה להיות שמח שמישהו ממשפחת הקיסר בא לבקר אותו על האדמה שלו. איכר אחר, בעל הכרה יותר, היה מלביש את כל הבנות שלו בשמלות לבנות כמו שושבינות־הכלה, היה תוקע צרורות פרחים בידיהן ומעמיד אותן לאורך השדות שלו, וכל אחת היתה צריכה לקבל בברכה את פני האורח הנעלה, כמו שקראתי פעם על הודו, ששם משתטחים הנתינים של איזה שליט מתחת לרגלי הפיל שלו."

“על מה אתה מדבר, שווייק?” קרא אליו סרן לוקאש מעל סוסו.

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאני מתכוון לאותו פיל, שנשא על גבו אותו שליט שעליו קראתי.”

“העיקר, שווייק, שאתה יודע להסביר את הכל כהלכה,” אמר סרן לוקאש ורכב קדימה. שם כבר התחילו הטורים להתפזר. הצעדה, שלא היו רגילים לה אחרי המנוחה ברכבת, והציוד המלא גרמו שכולם חשו כאבים בכתפיהם וכל אחד ניסה להקל מעל עצמו ככל יכולתו. העבירו את הרובים מצד אל צד, ורובם כבר לא נשאו אותם ברצועה אלא הטילו אותם על כתפם כמו מגרפה או קלשון. אחרים חשבו שיהיה נוח להם יותר ללכת בתעלה או בצידי הכביש, מקום שהאדמה מתחת לרגליים היתה בכל זאת רכה יותר מבכביש המאובק.

רובם הלכו בראש מורכן לאדמה וכולם סבלו מצמאון גדול, כי אף־על־פי שהשמש כבר שקעה, עדיין היה האוויר חם ומחניק כבצהרי היום ולאיש מהם לא היתה עוד טיפת מים במימיה. היה זה היום הראשון לצעדה והמציאות, שלא הורגלו אליה ושהיתה כמבוֹא לתלאות גדולות וגדולות יותר, התישה והוגיעה אותם יותר ויותר. הכל חדלו לשיר והתווכחו ביניהם, מה המרחק עד לטיראבה ווֹלוֹסקה, מקום ששיערו כי ינוחו בו בלילה. כמה מהם ישבו בתוך התעלה וכדי שלא לעורר תשומת־לב התירו את שרוכי־נעליהם ולכאורה נראו כאנשים שכרכו שלא כהלכה את חותלותיהם ומנסים עכשיו לקפל אותן באופן שלא ילחצו בהמשך הצעדה. אחרים קיצרו או האריכו את רצועות הרובה או פתחו את התרמיל והזיזו את החפצים שבתוכו, וניסו לשכנע את עצמם שהם עושים כך למען האיזון הנכון כדי שרצועות התרמיל לא יכבידו על הכתף האחת או האחרת. כשהתקרב אליהם סרן לוקאש, קמו והודיעו שמשהו מכביד עליהם וכדומה, אם הצוערים או הסמלים לא האיצו בהם ברגע שראו את סוסתו של סרן לוקאש מרחוק.

סרן לוקאש עבר על פניהם וקרא להם בנימה ידידותית לקום, באמרו להם, כי על לטיראבה ווֹלוֹסקה עוד שלושה קילומטרים ושם יוכלו לנוח.

בינתיים התאושש סגן דוּבּ מכוח הזעזועים הלא־פוסקים של דיופנית החובשים. אמנם לא התאושש עדיין לגמרי, אך כבר היה מסוגל להתרומם ולהוציא את ראשו מן העגלה ולקרוא לסגל הפלוגה. הללו התהלכו בחפשיות מסביב, משום שכולם, מבאלאון עד חודאונסקי, הניחו את תרמיליהם על הדיופנית. רק שווייק הלך ללא ליאות קדימה, נושא תרמילו, הרובה תלוי כדרך הפרשים ברצועה על חזהו, והוא עישן מקטרתו ושר כשהוא צועד בקצב:

כשיצאנו ליארומיירז'

אם תאמיני או לא תאמיני

ככה הלכנו בלי הרף

הגענו שם בדיוק לארוחת ערב

בריחוק של יותר מחמש מאות פסיעות לפני סגן דוּבּ היתמרו מעל לכביש ענני אבק ומהם צפו ועלו דמויות חיילים. סגן דוּבּ, שחזרה אליו התלהבותו, הוציא את ראשו מן הדיופנית והתחיל צווח לתוך אבק הדרך: “חיילים, משימתכם הנעלה כבדה היא. נכונו לכם צעדות מייגעות, מחסורים רבים ותלאות מכל סוג. אבל מתוך אמונה מלאה אני שׂם את מבטחי בכוח־רצונכם.”

“חרא,” הגה שווייק מחשבה פיוטית.

סגן דוּבּ המשיך: “לפניכם, חיילים, אין מכשול גדול שלא תוכלו לו! עוד פעם, חיילים, אני חוזר ואומר באזניכם, איני מוליך אתכם אל נצחונות קלים. זה יהיה לכם אגוז קשה, אבל פצח תפצחוהו! דברי־הימים יהללוכם!”

“תכניס אצבע לתוך הגרון!” שוב פייט שווייק.

וכאילו סגן דוּבּ שמע בקולו, התחיל מקיא פתאום, ראשו שמוט למטה אל אבק הדרך. ולאחר שפלט את הכל, קרא עוד: “חיילים, קדימה!” אחר־כך שוב התגלגל על תרמילו של הקשר חודאונסקי וישן עד טירבאה ווֹלוֹסקה. שם סוף־סוף העמידו אותו על רגליו והורידוהו מהעגלה בפקודת סרן לוקאש, ששוחח אתו שיחה ארוכה ומייגעת עד שהתאושש סגן דוּבּ במידה כזו שסוף־סוף הצליח לומר: “על־פי ההגיון עשיתי שטות, שאכפר עליה פנים אל פנים מול האויב.”

בכל זאת לא שב לאיתנו לגמרי, מכיון שאמר לסרן לוקאש בשעה שפנה אל מחלקתו: “אתה עוד לא מכיר אותי, אבל עוד תכיר אותי…!”

“תוכל לקבל משווייק מידע על מה שעוללת,” אמר לוקאש.

סגן דוּבּ הלך איפוא אל שווייק, עוד קודם שניגש אל יחידתו, ומצא אותו בחברת באלאון והרס"ר־השלם ואנייק.

אותה שעה היה באלאון מספר, איך בטחנת הקמח אצלם היה להם תמיד בקבוק בירה בתוך הבאר. הבירה היתה קרה עד כדי כך שהשיניים היו נוֹקשוֹת. בטחנות אחרות היו שותים בירה כזו אחרי גבינה תוצרת־בית, אבל הוא, בגרגרנותו, שאלוהים הענישוֹ עליה, היה בולע תמיד אחרי הגבינה עוד נתח הגון של בשר. עכשיו הענישה אותו אצבע אלוהים במים הפושרים והמסריחים מן הבאר של טיראבה ווֹלוֹסקה, שבגלל סכנת הכולירה היו חייבים הכל לשפוך לתוכם חומצת לימון, שחולקה לפני שעה קלה לכל היחידות שבאו לקבל מים מן הבארות. באלאון הביע את דעתו, כי את חומצת הלימון מחלקים כנראה בשביל להרעיב בני־אדם. נכון שבסאנוֹק חטף משהו לאכול, ורסן לוקאש אפילו נתן לו במתנה יותר ממחצית המנה של בשר העגל שהביא לו ממטבח הבריגאדה, אבל עכשיו המצב איום ונורא, שהרי חשב, כי בעת שיגיעו לכאן ויחנו חניית־לילה, יבשלו משהו. משוכנע היה בכך, כשראה כי הטבחים שואבים מים למלא את הדוודים, ומיד הלך אל המטבחים לשאול מה קורה, והם ענו לו, שלעת־עתה נתקבלה רק פקודה לשאוב מים ואפשר שבעוד שעה קלה תבוא פקודה לשפוך אותם.

ברגע זה נכנס סגן דוּבּ ומאחר שהיה מאוד לא־בטוח בעצמו, שאל: “אתם מבלים בנעימים?”

“מבלים, אדוני,” ענה שווייק בשם כולם. “אצלנו הבילוי בתנופה מלאה. בכלל, הכי־טוב לבלות תמיד בנעימים. כרגע יש לנו שיחה נחמדה על חומצת לימון. בלי בילויים שום חייל לא יכול להתקיים. ככה, לפחות, הוא שוכח את כל הצרות.”

סגן דוּבּ אמר לו להתלוות אליו לרגע, כי הוא רוצה לשאול אותו משהו. כשעמדו בצד, שאל אותו בקול חסר־בטחון לגמרי: “לא דיברתם עלי?”

“לא, בהחלט לא, אדוני, רק על חומצת הלימון ההיא ועל בשר מעושן.”

“סרן לוקאש אמר לי, שכביכול עוללתי משהו ושאתה יודע כל כך היטב, שווייק.”

שווייק אמר ברצינות ובתקיפות: “לא עוללת כלום, אדוני, רק ביקרת בבית־זונות אחד. אבל, כנראה, מתוך טעות. גם את הפחח פּימפּר מקוּזי פלאצק היו מחפשים תמיד כשהלך לעיר לקנות פח, וגם אותו היו מוצאים תמיד במקום דומה, אצל אוּ שוּהוּ' או ‘אוּ דבוֹזקאקוּ’, כמו שמצאתי אותך. למטה היה בית־קפה ולמעלה, כמו במקרה שלנו, היו הבחורות. כנראה, שלא ידעת, בכלל, אדוני, איפה אתה נמצא. כיוון שהיה חם וכשאדם לא רגיל לשתות, אז בחום כזה הוא משתכר אפילו מרוּם פשוט, שלא לדבר על יז’בינקה, כמו שאתה שתית, אדוני אני קיבלתי פקודה למסור לך הזמנה לבוא להתייעצות לפני שנצא לחזית ומצאתי אותך אצל הבחורה ההיא למעלה. בגלל החום והיז’בינקה אפילו לא הכרת אותי ושכבת שם על הספה בלי בגדים. בכלל לא השתוללת שם ואפילו לא אמרת: ‘אתה עוד לא מכיר אותי.’ אבל זה יכול לקרות לכל אחד בחום כזה. יש אנשים שנתפסים לזה נורא ויש אחרים שזה בא להם כרעם ביום בהיר. אילו הכרת את וייבוֹדה הזקן, עושה־פּוֹליטוּרה מוורשוֹביצֶה – ההוא, אדוני, הכניס לעצמו לראש שלא ישתה שום משקה שבו הוא יכול להשתכר. אז שתה עוד כוסית לדרך ויצא מהבית לחפש משקאות בלי אלכוהול. קודם כל התעכב בבית המרזח ‘ליד התחנה’, הזמין ורמוט והתחיל לשאול כאילו דרך־אגב את בעל־הבית מה שותים המתנזרים מאלכוהול. בצדק הניח, שמים סתם הם משקה אכזרי מדי אפילו בשביל מתנזרים. בעל בית המרזח הסביר לו, שהמתנזרים שותים סודה, לימונדה, חלב, יין נטול־אלכוהול, מרק קר ומשקאות אחרים בלי אלכוהול. מכל אלה הדבר היחיד שנראה לוויבודה בזקן היה יין נטול־אלכוהול. הוא שאל עוד, אם קיים גם יי”ש נטול־אלכוהול. שתה עוד כוס אחת, דיבר עם בעל־הבית ואמר שזה באמת חטא להשתכר לעתים קרובות, ועל זה ענה לו בעל בית המרזח, שהוא מוכן להשלים עם כל דבר בעולם רק לא עם אדם שיכור שהשתכר במקום אחר ואליו הוא בא להתפכח בעזרת בקבוק סודה ועוד מקים שערוריה. ‘תשתכר אצלי,’ אמר בעל בית המרזח, ‘אז אתה משלי. אחרת אני לא מכיר אותך.’ וייבודה הזקן גמר לשתות והלך הלאה עד שהגיע לכיכר קארל, אדוני, לחנות יינות, שלפעמים היה נכנס אליה, ושאל שם, אם יש להם יין נטול־אלכוהול. ‘יין נטול־אלכוהול אין לנו, אדון וייבודה,’ אמרו לו, ‘רק ורמוט או שֶרי.’ לווייבודה הזקן היה זה קצת לא־נעים. אז שתה כוסית ורמוט וכוסית שרי, וכשהוא יושב שם, הוא עושה הכרה עם איזה מתנזר ממשקאות חריפים. מדברים על כל מיני דברים, כל אחד שותה עוד כוסית שרי, ולבסוף מתברר שהאדון ההוא מכיר מקום שמגישים שם יין נטול־אלכוהול. זה ברחוב בּוֹלצאנוֹ, יורדים שם במדרגות. יש שם פאטיפון. תמורת בשורה נעימה זו הזמין וייבודה הזקן בקבוק שלם של ורמוט על השולחן ואחר־כך יצאו שניהם לרחוב בולצאנו, שם יורדים במדרגות ויש להם שם פאטיפון. ובאמת הגישו שם רק יינות מפירות שונים, לא רק נטולי־אלכוהול אלא אפילו בלי טיפת אלכוהול אחת. קודם שתה כל אחד חצי ליטר יין ענבי־שועל, אחר־כך חצי ליטר יין דומדמניות וכשגמרו עוד חצי ליטר יין ענבי־שועל, נעשו הרגליים שלהם כבדות אחרי כל הורמוט והשרי ששתו לפני זה, והתחילו לצעוק, שיביאו להם אישור רשמי, שמה שהם שותים הוא באמת יין נטול־אלכוהול. הם אמרו שהם מתנזרים ואם לא יביאו להם את האישור תיכף ומיד יעשו קציצות מהכל כאן, גם מהפאטיפון. אחר־כך היו השוטרים צריכים לגרור את שניהם במדרגות לרחוב בולצאנו, להשכיב אותם בעגלת שיכורים ואחר־כך היו צריכים להכניס אותם לתא בידוד, ורצה הגורל ששניהם קיבלו עונש־מאסר על שיכרות בתור מתנזרים מאלכוהול."

“בשביל מה אתה מספר לי את כל זה?” צעק סגן דוּבּ, שתוך כדי נאום זה התפכח לחלוטין.

“מודיע בהכנעה, אדוני, שזה לא שייך לכאן, בעצם, אבל אם כבר דיברנו…”

ברגע זה עלה בדעתו של סגן דוּבּ, ששווייק שוב העליב אותו, ומכיוון שהיה עכשיו מפוכח, צווח עליו: “אתה לא מכיר אותי! איך אתה עומד כאן?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאני עומד לא כמו שצריך. מודיע בהכנעה, ששכחתי להקיש את העקבים. אבל מיד אעשה את זה.” ושווייק שוב עמד עמידת־דום מושלמת.

סגן דוּבּ שקל בדעתו, מה להוסיף ולומר. לבסוף רק אמר: “היזהר ממני כדי שלא אצטרך לומר לך בפעם האחרונה,” וכאן הוסיף גירסה מתוקנת של אמירתו הנושנה: “אתה עוד לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותך.”

כשעזב סגן דוּבּ את שווייק, הרהר בזנבת שלו: "ייתכן שהיה מועיל יותר, אילו אמרתי לו: ‘מנוול, מנוול, אני מכיר אותך מזמן מן הצד הגרוע שלך.’ "

אחר־כך קרא סגן דוּבּ למשרתו קונרט וציווה עליו להשיג בשבילו כד מים.

לזכותו של קונרט ייאמר, ששעה ארוכה תר בטיראבה ווֹלוֹסקה אחרי כד ומים.

לבסוף הצליח לגנוב כד מהכומר ומילא אותו מים מתוך באר שהיתה מכוסה כולה בקרשים. לשם כך נאלץ, כמובן, לעקור כמה קרשים שהונחו על הבאר, משום שהיה חשד שמימיה נגועים בטיפוס.

סגן דוּבּ הריק את כל הכד בלי שום תוצאות שליליות לעצמו ובכך אישר את אמיתות המימרה: “חזיר טוב אינו ניזוק.”

הכל טעו טעות גדולה כששיערו שילונו לינת־לילה בטיראבה ווֹלוֹסקה.

סגן לוקאש קרא לקַשר חודאונסקי, לרס"ר־השלם ואנייק, לשרת הפלוגה שווייק ובאלאון. הפקודות היו ברורות. כולם ישאירו את הציוד עם חיל־הרפואה וייצאו מיד בשביל שבין השדות אל מאלי פּוֹלאנֶץ ואחר־כך לאורך הנחל, למטה בכיוון דרומי־מזרחי, אל ליסקוֹבייץ.

שווייק, ואנייק וחודאונסקי נתמנו לדאוג לאכסון. היה עליהם להשיג אכסניה לפלוגה, שתגיע אחריהם תוך שעה, ולכל היותר תוך שעה וחצי. באלאון צריך בינתיים להימצא במקום שבו ילון הוא, סרן לוקאש, ולדאוג לצליית אווז, ושלושתם צריכים להשגיח על באלאון שלא יזלול את מחציתו. כמו־כן על ואנייק ועל שווייק לקנות חזיר בשביל הפלוגה לפי מכסת הבשר שהוקצבה לה. בלילה יבשלו הטבחים גולאש. אכסניית־הלילה לחיילים צריכה להיות נאותה: יש לפסוח על הבקתות הנגועות בכינים כדי שהחיילים ינוחו יפה, הואיל וכל הפלוגה תצא מליסקוֹבייץ כבר בשש וחצי בבוקר ותתקדם דרך קרוֹסיינקה אל סטארה סול.

הבאטאליון שוב לא היה חסר אמצעים. שלישוּת הבריגאדה בסאנוֹק שילמה לבאטלאיון מקדמה על חשבון הקטל העתיד לבוא. בקופת הפלוגה היו יותר ממאה אלף כתר ולרס"ר־השלם ואנייק כבר ניתנה הוראה כי ברגע שיגיעו אל תעודתם, דהיינו אל החפירות, לפני מות הפלוגה, יערוך חשבון וישלם לחיילים תמורת הלחם ומנות־האוכל שלא קיבלו, את הסכומים המגיעים להם בלי שום ספק.

ולאחר שיצאו ארבעתם לדרך, הופיע אצל הפלוגה הכומר המקומי וחילק לחיילים דפים ועליהם “מזמור לוּרד”, לבני כל לאום כלשונו. חבילה שלמה של שירים אלה הניח אצלו כומר צבאי רם־מעלה, שעבר במכונית בחברת זונות בדרכי גאליציה החרבה.

במקום שם הר ונהר נושקים,

הפעמון מבשר בשורת מלאכים,

אַווה, אַווה, אַווה מריה! – אַווה,

אַווה, אַווה מריה.

בֶּרנַרדה העלמה בנאות דשא תצעד

רוח הקודש תלוונה לנהר בלאט – אַווה!

על הסלע ראתה אור־אִשים,

בו דמות נאצלה, פנים קדושים – אַווה!

שמלת שושנים מקשטת גֵווה,

פס־עבים זך חגוּר סביבה – אַווה!

בידיה מחרוזת תפילה אוחזת

לגבירה, למלכה רבת־החסד – אַווה!

פני ברנרדה התמות משתנות

בהילה פלאית לא־מזה הן קורנות – אַווה!

בתפילה היא כורעת למלכת הרקיע

בפאת השמים זו אמריה תביע – אַווה!

דעי, בתי, טהורה באת לאור עולם

רצוני להיות מקור־ישע לבני־אדם – אַווה!

יראֵי האל הנה יבואו בתהלוּכה

להשתחוות לי, למצוא שלווה ומנוחה – אַווה!

מִקדַש שַיש יהיה עֵד ליושבי תבל

כי פה הקימותי משכן־אל – אַווה!

המעיין שפרץ כאן ממעמקים,

קורא לכם אלי, קרובים ורחוקים – אַווה!

הללויה, עמק יפה־נוף מעטיר,

משכן האם, חסדה לנו תאיר – אַווה!

בסלע שם מערת נסים חצובה

חננתינו בה, אמא מיטיבה – אַווה!

את רצית כי יעריצוך ביראה,

גם תחנונינו קבלי בימי רעה – אַווה!

הוי, כוכבת־גאולה לפנינו שלוחה,

חושי, הוליכינו אל כיסא המלוכה – אַווה!

בתולה קדושה, פנַיך לנו האירי

וחסדי אם על ילדַיך העתירי – אַווה!

בטיראבה וולוסקה היו הרבה מחראות, ובכולן התגוללו הדפים ועליהם “מזמור לורד”.

רב־טוראי נאכטיגאל, מאי־שם בקאשפֶרסקֶה־הוֹרי, השיג בקבוק יי"ש מאיזה יהודי מפוחד, אסף כמה חברים סביבו, ועכשיו התחילו כולם לשיר את “מזמור לורד” לפי הטקסט הגרמני בלי הפזמון החוזר “אַווה”, ולפי המנגינה של “הנסיך אוֹיגן”.

היה זה מסע איום ונורא, לאחר שירדה החשיכה וארבעתם, שהוטל עליהם למצוא אכסניית־לילה לפלוגה ה־11, הגיעו לחורשה מעל לנחל, האמוּר להוליך אל ליסקוֹבייץ.

באלאון, שהיה שרוי בפעם הראשונה בחייו במצב של הליכה אל הלא־נודע ושבעיניו הכל – החשיכה, החיפושים אחרי אכסניית־לילה – היה מסתורי עד מאוד, עלה בלבו החשש הנורא, שיש דברים בגוֹ.

“חברים,” אמר בשקט, כשהוא הולך בצעדים כושלים לאורך הנחל, “הם הקריבו אותנו.”

“למַה אתה מתכוון?” הרעים עליו חרש שווייק.

“חברים, מוטב לא להקים מהומה,” התחנן באלאון בשקט. “אני מרגיש את זה בעצמות. הם ישמעו אותנו ומיד יתחילו לירות עלינו. זה בטוח הם שלחו אותנו קדימה כדי שנברר אם האויב נמצא שם, וכשישמעו יריות יידעו מיד שאסור ללכת הלאה. חברים, פארוֹלה קדמית, כמו שלימד אותי רב־טוראי טֶרנה.”

“אז לֵך אתה קדימה,” אמר שווייק, “אנחנו נלך יפה אחריך, כדי שתגן עלינו בגוף שלך. הרי אתה ענק כזה. כשיפגעו בך, תודיע לנו, כדי שנספיק לעשות ‘ארצה פול!’ איזה מין חייל אתה, שמפחד שיירו בו. דווקא את זה צריך כל חייל לאהוב הכי־הרבה. כל חייל חייב לדעת, שכמה שהאויב יורה בו יותר, אז יותר אוזל מלאי התחמושת שלו. כל יריה שחייל של האויב יורה בך מורידה מכושר הלחימה שלו. וגם הוא שמח שהוא יכול לירות בך, מפני שלפחות הוא לא צריך להסתחב עם הכדורים ויותר קל לו לרוץ.”

באלאון נאנח אנחה כבדו: “אבל לי יש בבית משק.”

“תצפצף על המשק,” יעץ לו שווייק. “מוטב שתיפול בעד הקיסר ירום הודו. האם לא למדת את זה בצבא?”

“הם רק הזכירו את העניין,” אמר באלאון המטומטם. “הם רק לקחו אותי למגרש האימונים ואחר־כך כבר לא שמעתי על משהו כזה, כיוון שעשו אותי משרת… אילו, לפחות הקיסר ירום הודו היה מאכיל אותנו יותר טוב…”

"אתה חזיר עם חור בבטן. לפני הקרב לא צריכים להאכיל את החיילים בכלל, כמו שהסביר לנו כבר לפני שנים רב־סרן אוּנטֶרגריץ. ההוא היה אומר לנו תמיד: ‘פרצופים ארורים, אם תפרוץ פעם מלחמה ותבוא שעת קרב, חלילה לכם שתאכלו לפני הקרב. מי שאכל יותר מדי ומקבל כדור בבטן, הוא גמור, מפני שכל המרק וכל הלחם ייצא אחרי פגיעה כזו מן המעיים וחייל כזה תיכף מקבל דלקת והוא מחוסל. אבל אם הבטן שלו ריקה, אז כדור כזה הוא בשבילו שום דבר. זה כמו שעוקצת אותו צרעה. תענוג.’ "

“אני מעכל מהר,” אמר באלאון, “אצלי בקיבה לא נשאר אף פעם הרבה. תארו לעצמכם, חברים, שאני אוכל קערה שלמה עם כופתאות ובשר חזיר וכרוב ואחרי חצי שעה אני לא מחרבן יותר משלוש כפות מרק. כל השאר נעלם בתוכי. יש אנשים שאומרים שמי שאוכל שעלולים, הם יוצאים ממנו כמו שהיו, רק צריך לרחוץ אותם ושוב להכין עם שמנת חמוצה. אבל אצלי זה להיפך. אני זולל כל כך הרבה שעלולים שאחֵר היה מתפוצץ מהם, ואחר־כך כשאני הולך לבית־כסא, אני משפיך קצת דייסה צהובה כמו של תינוק וכל השאר נעלם בתוכי.”

“תאר לעצמך, חבר,” סיפר באלאון לשווייק כמגלה־סוד, “בתוכי נמסים אפילו עצמות דגים וגלעיני שזיפים. פעם ספרתי בכוונה, אכלתי שבעים כופתאות שזיפים עם הגלעינים שלהם, וכשבאה השעה שלי הלכתי מאחורי הרפת, חיטטתי בתוך זה במקל, שמתי את הגלעינים הצידה וספרתי. משבעים גלעינים נמסו בתוכי יותר מחצי.”

אנחה עמוקה־ארוכה התמלטה מפי באלאון. “האשה שלי היתה עושה כופתאות שזיפים מבצק תפוחי־אדמה ולתוכו הוסיפה קצת גבינה לבנה בשביל שיהיה משביע יותר. תמיד אהבה לפזר עליהן פרג מלמעלה ולא גבינה מגוררת, ואני – להיפך. עד שפעם נתתי לה בגלל זה סטירות… לא ידעתי את אושר המשפחה שלי.”

באלאון נעמד, מצמץ בשפתיו, העביר את לשמונו על חכּו ואמר בעצבות וברוֹך: “אתה יודע חבר, עכשיו כשאין הכופתאות, נדמה לי שהאשה בכל זאת צדקה ושעם פרג הן יותר טובות. אז תמיד חשבתי שהפרג נתקע בין השיניים ועכשיו אני אומר: הלוואי שרק ייתקע… סבל גדול סבלה אתי אשתי פעמים רבות. כמה פעמים בכתה כשרציתי שתכניס יותר אזובית לתוך נקניקיות־הכבד ובאותה הזדמנות תמיד הרבצתי לה פה ושם. פעם נתתי לה, למסכנה, מכות כאלו ששכבה יומיים מפני שלא רצתה לשחוט בשבילי תרנגול־הודו לארוחת־ערב ואמרה שמספיק לי תרנגול רגיל.”

“כן, חבר,” פרץ באלאון בבכי, “אילו היו לי עכשיו נקניקיות־כבד גם בלי אזובית ותרנגולים! אתה אוהב רוטב שמיר? אתה רואה, בגללו היו תמיד מריבות והיום הייתי שותה אותו כמו קפה.”

מעט־מעט שכח באלאון את הסכנה המדומה ובדממת הלילה, כשהיו יורדים לליסקוֹבייץ, הוסיף לספר לשווייק ברגש, מה לא ידע להעריך לפנים, מה היה מתאווה לאכול עכשיו, עד שהיו העיניים מתמלאות דמעות.

מאחוריהם הלך הקשר חודאונסקי עם הרס"ר־השלם ואנייק.

חודאונסקי אמר לוואנייק, שלפי דעתו מלחמה עולמית היא שטות. מה שהכי־גרוע הוא, שלפעמים נקרא חוט הטלפון ואתה צריך ללכת ולתקן אותו בלילה. ועוד יותר גרוע, שפעם שהיתה מלחמה, לא ידעו מה הם זרקורים, אבל עכשיו, בדיוק ברגע שאתה מתקן את החוטים הארורים, מוצא אותך האויב בזרקור ומשלח בך את כל התותחים.

למטה בכפר, שהיו צריכים למצוא בו אכסניה לפלוגה, שררה חשיכה וכל הכלבים התחילו בנביחה. זה אילץ את המשלחת לעמוד ולשקול, איך לעמוד בפני החיות הרעות.

“אולי נחזור?” לחש באלאון.

“באלאון, באלאון, אילו הלשַנו עליך, היו יורים בך בגלל פחדנות.”

הכלבים נבחו יותר ויותר, ואפילו לצד דרום מעבר לנהר רוֹפּה וכן בקרוֹסיינקה ובכמה כפרים אחרים התחילו הכלבים לנבוח, מכיוון ששווייק צווח תוך דממת־הלילה:

“שקט – שקט – שקט,” כמו שהיה קורא לכלביו בימים שהיה סוחר בהם.

הכלבים רק הגבירו את נביחותיהם עד שרס"ר־השלם ואנייק אמר לשווייק:

“אל תצעק עליהם, שווייק, אחרת כל כלבי גאליציה יפתחו עלינו בנביחה.”

“משהו דומה,” ענה שווייק, “קרה לנו בזמן התמרונים באזור תבור. הגענו שם בלילה לכפר אחד והכלבים התחילו לעשות מהומה גדולה. בכל האיזור הישובים די צפופים ונביחות הכלבים עברו מכפר לכפר הלאה והלאה. וכשהכלבים בכפר שחנינו בו כבר השתתקו, שמעו מרחוק את הנביחות, אולי אפילו מפֶּלהז’ימוב, אז שוב התחילו שלנו לנבוח, ותוך רגע נבחו בכל איזור תבור, מפֶלהז’ימוב בוּדיוביצה, הוּמפוֹלֶץ, טצֶ’בון וייהלאווה. הרב־סרן שלנו היה תרח עצבני כזה, שלא היה יכול לסבול נביחות כלבים. לא ישן כל הלילה התהלך כל הזמן ושאל את הפטרולים: ‘מי נובח? מה נובח?’ החיילים הודיעו בהכנעה, שהכלבים הם שנובחים. וזה הרגיז אותו עד כדי כך שאחרי שחזרנו מהתמרונים הרביץ ריתוק למחנה לכל מי שהיה אז בפטרולים. מאז היה בוחר תמיד ‘קומאנדו כלבים’ והיה שולח אותם קדימה. תפקידם היה להודיע לכל התושבים בכפר שבו היינו צריכים ללון, שאסור לשום כלב לנבוח בלילה, אחרת יחסלו אותו. אני הייתי פעם בקומנדו כזה וכשהגענו לכפר אחד באזור מילֶבסקוֹ, אז התבלבלתי והודעתי לראש הכפר שכל בעל כלב שינבח בלילה יחוסל מטעמים אסטרטגיים. ראש הכפר נבהל, רתם את הסוסים ונסע ישר אל המטה הראשי לבקש רחמים בשם כל הכפר. שם לא נתנו לו בכלל להיכנס, השוטרים כמעט שירו בו, אז חזר הביתה, ולפני שהגענו אל הכפר, קשרו לפי עצתו סמרטוטים על הלועות של כל הכלבים ושלושה מהם השתגעו מזה.”

הם ירדו אל הכפר, לאחר שנתקבלה פה־אחד משנתו של שווייק, שכלבים דרכם לפחד בלילה מפני אש סיגריה דלוקה. לרוע מזלם, לא היה ביניהם אף מעשן־סיגריות אחד ועצתו של שווייק לא העלתה משום כך תוצאות חיוביות. אך התברר, שהכלבים נבחו מרוב שמחה, כי זכרו באהבה את החיילים שעברו במקום ושתמיד השאירו להם משהו לאכול.

עוד ממרחקים חשו כי באים ומתקרבים יצורים, שתמיד מניחים אחריהם עצמות ופגרי סוסים. לפתע־פתאום צצו מן החשיכה וקיפצו על שווייק מעשה־ידידות, כשזנבותיהם זקופים.

שווייק ליטף אותם, וטפח עליהם, ודיבר אתם בחשיכה כמו עם ילדים:

“הנה הגענו לישון ולאכול אצלכם. נום נום, הם – הם, אנחנו ניתן לכם עצמות יפות, קרום של לחם ובבוקר נמשיך הלאה לקראת האויב.”

בביקתות הכפר התחילו נדלקים אורות, וכשדפקו על הדלת של הביקתה הראשונה כדי לברר, היכן גר ראש הכפר, נשמע מבפנים קול יבבני וצרחני של אשה שהודיעה להם, ספק בפולנית, ספק באוקראינית, כי בעלה בצבא וכי הילדים חולים באבעבועות וכי המוֹסקוֹבים לקחו את הכל וכי בעלה נתן לה פקודה לפני שהלך לצבא, לא לפתוח את הדלת לאף אחד בלילה. רק כשהגבירו את ההסתערות על הדלת תוך הבהרה, שהם באו להכין אכסניה לחיילים, נפתחה הדלת ביד נעלמה. וכשנכנסו פנימה התברר, שבעצם גר כאן ראש הכפר, ולשוא ניסה להסביר לשווייק, כי לא הוא שחיקה את קול־האשה היבבני. הוא התנצל ואמר שישן על החציר ושאשתו כשהיא מתעוררת משנתה פתאום בלילה, אינה יודעת מה היא מדברת. ואשר לאכסניית־לילה לכל הפלוגה, הרי הכפר קטן כל כך שאין בו מקום אפילו לחייל אחד. בכלל אין אפילו מקום אחד ללינת־לילה. גם לקנות אין פה שום דבר. המוסקובים לקחו את הכל.

אם האדונים רבי־החסד יואילו ללכת אתו, הוא יוליך אותם לקרוֹסיינקה, שם נמצאות חוות גדולות וזה רק מהלך שלושת רבעי שעה מכאן. שם יש להם מקום בשפע, כל חייל יוכל להתכסות בפרוות כבש. יש להם כל כך הרבה פרות, שכל חייל יוכל לקבל קערת חלב. המים שם טובים. האדונים הקצינים יוכלו לישון שם בארמון קטן. אבל כאן בליסקוֹבייץ? רק עוני, רעב וכינים! לו עצמו יש חמש פרות, אבל המוסקובים לקחו את כולם. והוא עצמו, כשהוא זקוק לחלב בשביל ילדיו החולים, אין לו ברירה אלא ללכת לקרוֹסיינקה.

כאישור לדבריו נשמעו מרפת סמוכה געיית פרות וקול צרחני של אשה שקיללה את הפרות העלובות ואיחלה להן שתבוא עליהן הכולירה.

אך ראש־הכפר לא איבד את עשתונותיו ובשעה שנעל את מגפיו המשיך:

“הפרה היחידה כאן שייכת לשכן שלי ווֹיצֶק, ואותה אדונים רבי־חסד, שמעתם בה הרגע שהיא גועה. זו פרה חולה, מתגעגעת. המוסקובים לקחו ממנה את עגלתה. מאז היא לא נותנת חלב, אבל בעל המשק מרחם עליה ולא רוצה לשחוט אותה. הוא חושב שאולי הבתולה הקדושה מצֶ’נסטוֹחוֹב שוב תשנה את הכל לטובה.”

בעת נאומו לבש את פרוות הכבש שלו:

“נלך, אדונים רבי־חסד, לקרוֹסיינקה. זה לא יקח יותר משלושת רבעי שעה. מה אני, החוטא, אומר? אפילו חצי שעה זה לא יקח. אני מכיר דרך מעל לנחל, אחר־כך דרך חורשת עצי־ליבנה, מסביב לאלון… הכפר גדול, והווֹדקה במסבאות שלהם חזקה מאוד. קדימה, אדונים רבי־חסד, למה להתמהמה? לאדונים החיילים מן הגדוד המהולל שלכם נחוצה לינה הגונה, בנוחיות. האדון החייל הקיסרי־המלכותי, שנלחם במוסקובים, מגיעה לו מיטה נקיה, מיטה נחה… אבל אצלנו? – כינים, גָרָב, אבעבועות וכולירה… שלושת גברים השחירו אתמול אצלנו, בכפר הארור שלנו, מכולירה… האל הטוב קילל את ליסקוֹבייץ…”

כאן נופף שווייק בידו בתנועה מלכותית:

“אדונים רבי־חסד,” אמר וחיקה את קולו של ראש הכפר, "פעם קראתי בספר אחד שבזמן מלחמות השוודים, כשבאה פקודה למצוא אכסניית־לילה בכפר זה וזה וראש הכפר חיפש כל מיני תירוצים ולא היה מוכן לעזור להם, אז תלו אותו על העץ הקרוב ביותר. והיום סיפר לי רב־טוראי פולני אחד בסאנוֹק, שברגע שבאים האחראים לאיכסון, צריך ראש הכפר לקרוא לכל חברי הוועד וללכת יחד אתם מבית לבית ולומר פשוט מאוד: ‘כאן יש מקום לשלושה, כאן לארבעה, האדונים הקצינים יישנו בבית הכומר והכל צריך להיות מוכן תוך חצי שעה.’ "

“אדוני רב־החסד,” פנה עכשיו שווייק ברצינות אל ראש הכפר, “איפה יש לך העץ הקרוב ביותר?”

ראש הכפר לא הבין את פירוש המלה “עץ” בצ’כית ואז הסביר לו שווייק, שעץ הוא עץ ליבנה, אלום, אגס, תפוח, בקיצור כל מה שיש בו ענפים חזקים. שוב לא הבין ראש־הכפר, אך כששמע את שמותיהם של עצי־הפרי, נבהל מכיוון שהדובדבנים כבר החלו להבשיל, והוא אמר שעל זה הוא לא יודע כלום, אבל יש לו אלון לפני הבית.

“טוב מאוד,” אמר שווייק ועשה ביד את התנועה הבין־לאומית המסמנת תלייה. “ובכן, נתלה אותך על־יד הבית שלך, כי אתה צריך להבין, שעכשיו מלחמה ושאנחנו קיבלנו הוראה לישון כאן. לא באיזו קרוֹסיינקה. אתה, פרצוף, לא תשנה את התכניות האסטרטגיות שלנו. או שתתנדנד, כמו שכתוב בספר על מלחמות השוודים… במקרה כזה, רבותי, היה לנו פעם בזמן התמרונים על־יד וֶלֶקסה מֶז’יז’צ’ה…”

כאן הפסיק הרס"ר־השלם ואנייק את שווייק:

“את זה תספר לנו אחר־כך, שווייק,” אמר ופנה אל ראש הכפר: “ועכשיו קדימה, לתת אזעקה ולמצוא לינה.”

ראש הכפר התחיל רועד, גמגם משהו שרק התכוון לטוב, אבל אם האדונים רבי־החסד מתעקשים, אז בכל זאת אפשר למצוא בכפר משהו, כדי שכל האדונים יהיו מרוצים, ומיד יביא את הפנס.

כשנכנס לחדר, שעששית נפט קטנה הפיצה בו אור קלוש מתחת לתמונת איזה קדוש, שהתפתל כאחוז־עווית, קרא חודאונסקי לפתע: “לאן נעלם לנו באלאון?”

לפני שהספיקו לחפש כהלכה, נפתחה חרש דלת קטנה מאחורי התנור, שהוליכה למקום איזה־שהוא בחוץ, ודרך הפתח השחיל את עצמו באלאון, הביט סביבו לראות, אם ראש הכפר נמצא שם, ואינפף כאילו לקה בנזלת:

“אדי הייתי בבחסן. תפסתי שם בשהו. בזה הכדסתי לפה, ועכשיו הכל בדבק לי בתוך הפה. זה לא בתוק ולא בלוח. זה בצק ללחב.”

הרס"ר־השלם ואנייק האיר עליו בפנסו וכולם החליטו שמימיהם לא ראו חייל אוסטרי מזוהם כל כך. אחר־כך נבהלו כיוון שראו שמעילו של באלאון תפח כאילו היה בשלבי הריון אחרונים. “מה קרה לך?” שאל שווייק כמשתתף בצערו ותקע אצבע לבטנו הנפוחה.

“אלה בלפפונים,” חרחר באלאון, שנחנק בבצק שלא יכול לא לבלוע ולא לפלוט. “זהירות, אלה בלפפונים כבושים אכלתי בבת־אחת שלושה ואת השאר הבאתי לכם.”

באלאון התחיל מוציא ממִפתח חולצתו מלפפון אחרי מלפפון וחילק אותם לעומדים מסביב.

על הסף עמד ראש הכפר ופנס בידו וכשראה את המתרחש, הצטלב וייבב: “המוסקובים לקחו וגם שלנו לוקחים.”

כולם יצאו אל הכפר ובעקבותיהם להקת כלבים, שדבקו בעיקר בבאלאון ותקעו את זרבוביותיהם בכיס מכנסיו שבו החזיק באלאון נתח של שומן חזיר, אף הוא רכישה שלו מן המחסן, אלא שברוב תאוותנותו הסתיר אותה בצורה שפלה מעיני חבריו.

“למה הכלבים כל כך נטפלים אליך?” שאל שווייק את באלאון. והלה ענה אחרי הרהור ממושך: “הם מרגישים שאני אדם טוב.”

אבל לא גילה, שידו מונחת בכיס על שומן־החזיר ושאחד הכלבים שולח אליה בלי־הרף את שיניו.

בחיפושים אחרי מקומות איכסון גילו, שליסקוֹבייץ כפר גדול ושבאמת סערת המלחמה דלדלה אותו מאוד. אמנם לא פקדו אותו שריפות, שני המחנות הלוחמים לא כללו אותו כבדרך־נס בפעולות־המלחמה, אך לעומת זה הועברו לכאן אוכלוסי הכפרים הסמוכים, חירוֹב, גראבּוֹב והוֹחלוּבּלה, שנחרבו. היו ביקתות שהתגוררו בהן שמונה משפחות בדַלות נוראה, לאחר האבידות שסבלו במלחמת־השוד, כשתקופה שלמה עברה עליהם כנחשולים סוחפים של מבול.

היה הכרח לאכסן את הפלוגה בבית־זיקוק קטן הרוס בקצה הכפר, ומחצית האנשים שוכנו בחדר־התסיסה שבו. השאר חולקו עשרה־עשרה בכמה אחוזות, שבהן לא נתנו בני האצולה האמידים דריסת־רגל לאספסוף של אביונים חסרי־בית.

מטה הפלוגה על כל קציניו, הרס"ר־השלם ואנייק, משרתי הקצינים, הקַשר, החובשים, הטבחים ושווייק התמקמו בביתו של הכומר, שאף הוא לא נתן מחסה לאיש מן המשפחות ההרוסות מיושבי הסביבה ולכן היה לו הרבה מקום.

זה היה איש זקן, גבוה, רזה, לבוש גלימה דהויה ומרבּבת בכתמי שומן, שמרוב קמצנות כמעט לא היה אוכל. אביו נטע בו שנאה גדולה לרוסים, אך שנאה זו נגוזה לפתע לאחר שנסוגו הרוסים ובאו החיילים האוסטרים וטרפו את כל אווזיו ותרנגולותיו, שבהם לא נגעו הרוסים כלל, אף־על־פי שהתגוררו אצלו כמה קוזאקים סמורי־שיער מעבר להרי בייקאל.

שנאתו לצבא האוסטרי עלתה בו עוד יותר לאחר שבאו ההונגרים אל הכפר ורדו את כל הדבש מכוורותיו. בתיעוב הביט על אורחיו הלא־קרואים ובהנאה גלויה עבר על פניהם, מושך בכתפיו ואומר שוב ושוב: “אין לי כלום. אני קבצן גמור. לא תמצאו אצלי, רבותי, אפילו פרוסת לחם.”

העצוב מכולם היה, כמובן, באלאון, שכמעט פרץ בבכי למראה דלות כזו. הוא לא פסק מלדַמות במוחו במעורפל איזה חזירון קטן מטוגן, שעורו כעין הנחושת, פריך וריחני. אותו זמן היה באלאון מנמנם במטבח הכומר, שמפעם לפעם הציץ לתוכו נער ארכן, שהיה טבח ופועל כאחד אצל הכומר ושהוטל עליו להשגיח על הבית כולו, לבל יגנבו ממנו.

ואכן, באלאון לא מצא במטבח אלא מעט קימל בנייר, שהיה מונח על הממלחה, תקע אותו לפיו וריחו עורר בו חזיונות־תעתועים מעַנגים על החזירון.

בחצר בית־הזיקוק הקטן שמאחורי בית הכומר בערה האש מתחת לדודי מטבח השדה. המים כבר רתחו ובתוך המים לא התבשל כלום.

הרס"ר־השלם והטבחים התרוצצו על פני הכפר וחיפשו חזיר, אך לשוא. בכל מקום קיבלו תשובה אחת והיא, שהמוסקובים לקחו ואכלו את הכל.

הם העירו גם את היהודי בבית המרזח, וזה התחיל תולש את פאותיו ומביע צערו שאינו יכול להגיש לאדונים החיילים שום דבר ולבסוף הכריח אותם לקנות ממנו פרה זקנה כבת מאה, פגר כחוש, כולו עור ועצמות. הוא דרש במחירה הון־תועפות, תלש את זקנו ונשבע שפרה כזו לא ימצאו בכל גאליציה ובכל אוסטריה וגרמניה, בכל אירופה ובעולם כולו. וכל אותה שעה ייבב, בכה ונשבע שזו הפרה השמנה ביותר שברצון השם באה לאוויר העולם. הוא נשבע בכל אבותיו שאנשים באים לראות את הפרה הזאת אפילו מווֹלוֹצ’יסקו, על הפרה הזאת מדברים הבריות בכל המחוז כמו על אגדה. זו בכלל לא פרה אלא שור־הבר. לבסוף כרע לפניהם, חיבק את ברכיהם, זה אחר זה, וקרא: “מוטב שתהרגו את היהודי הזקן האומלל, אבל אל תלכו בלי הפרה.”

ביללותיו בלבל את דעת כולם עד כדי כך שלבסוף משכו את הפגר, שאפילו פושט־נבלות לא היה נוגע בו, אל מטבח־השדה. אחר־כך, כשכבר היה הכסף בכיסו, בכה היהודי שעה ארוכה וקונן באזניהם, שהרסו אותו לחלוטין, שחיסלו אותו, שהביא על עצמו כליה, כשמכר פרה נהדרת כזו בזול כל כך. הוא התחנן לפניהם שיתלו אותו על שלעת זקנתו עשה מעשה־שטות כזה, שבגללו יתהפכו אבות־אבותיו בקבריהם.

לאחר שהתפלש לפניהם באבק, הסיר מעליו פתאום את כל חרטתו, הלך לביתו ובתוך ד' אמותיו אמר לאשתו:

“אלֶזה־לֶבֶּן, החיילים טיפשים ונתן שלך פיקח מאד”

הפרה גרמה להם עבודה רבה. לפעמים נדמה היה, שאי אפשר כלל לפשוט את עורה. בעת הפשיטה נקרע העור בכמה מקומות ותחתיו צצו גידים, מפותלים כחבל־ספינה מיובש.

בינתיים הביאו מאי־שם שק תפוחי־אדמה ובאפס־תקווה התחילו לבשל את הגידים ואת העצמות, ובאותה שעה ניסה טבח במטבח הקטן יותר, מתוך יאוש גמור, להכין אוכל לקצינים מחלקי השלד.

הפרה העלובה – אם חזיון־טבע זה בכלל ראוי לשם פרה – נשארה חרותה בזכרון כל הנוכחים, וכמעט ודאי הוא, שאילו היו המפקדים מזכירים אחר־כך בקרב ליד סוֹקאל את הפרה מליסקוֹבייץ לחיילים, היו כל אנשי הפלוגה ה־11 מסתערים שולפי־כידונים על האויב בזעקת־אימים ובחימה שפוכה.

הפרה היתה בזיון כזה, עד שלא היה אפשר כלל לבשל ממנה מרק־בקר. ככל שהבשר התבשל זמן רב יותר, כן דבק יותר בעצמות, עד שנתמזג בהן, נתאבן כמו ביורוקראט, שבמשך יובל־שנים רועה בשַדמות המשרד וכל מזונו רק ניירות.

שווייק, שבתור בלדר היה מקיים את הקשר בין המטה למטבח כדי לדעת מתי יהיה הבשר מבושל, בישר סוף־סוף לסרן לוקאש:

“אדוני, זה כבר הפך לחרסינה. הבשר של הפרה הזאת כל כך קשה, שאפשר לחתוך זכוכית. הטבח פּאווליצֶ’ק שטעם מן הבשר ביחד עם באלאון, נשברה לו שן קדמית ולבאלאון נשברה שן אחורית.”

בארשת רצינית קרב באלאון אל סרן לוקאש והושיט לו את השן השבורה עטופה ב“מזמור לוּרד” וגמגם:

“מודיע בהכנעה, אדוני, שעשיתי מה שיכולתי. השן נשברה מהאוכל לקצינים, כשרצינו לראות, אם אפשר להכין בכל זאת צלי מן הבשר הזה.”

אחרי הדברים האלה התרוממה מן הכורסה ליד החלון דמות אביר היגון. היה זה סגן דוּבּ, שהובל לכאן בדיופנית חיל הרפואה כחורבת־אדם.

“אני מבקש שקט,” אמר בקול מיואש. “איני מרגיש טוב.”

שוב התיישב בכורסה הישנה, שבכל סדק מסדקיה היו אלפי ביצי פשפשים.

“אני עייף,” אמר בקול טראגי, “מיוסר וחולה, ומבקש שלא ידברו לפנַי על שיניים שבורות. כתובתי: סמיחוֹב, קראלוֹבסקה 18. אם לא אזכה לראות את אור הבוקר, אבקש להודיע כל כך לבני משפחתי מתוך התחשבות ברגשותיהם ואל נא ישכחו לרשום על מצבתי, שלפני המלחמה הייתי מורה בגימנסיה קיסרית־מלכותית.”

הוא התחיל לנחור בעדינות וכבר לא שמע את שווייק שר בית מתוך קינה על המתים:

בחסדַך חוטאים טיהרת, מריה

שודד רע עד משכנך יגיע

וגם אותי טובֵך יושיע.

אחר־כך פסק הרס"ר־השלם ואנייק, שהפרה הנהדרת צריכה להתבשל במטבח־הקצינים עוד שעתיים, שאין לדבר כלל על צלי, ושבמקום זה יבשלו גולאש.

הוחלט שלפני מתן האות לאוכל יוכלו החיילים לישון, מכיוון שארוחת־הערב לא תהיה מוכנה אלא לפנות בוקר.

הרס"ר־השלם ואנייק הביא מאי־שם חבילת חציר, הניח אותה תחתיו בחדר האכילה של הכומר, סלסל בעצבנות את שפמו ואמר בשקט לסרן לוקאש, שנח מעליו על גבי ספה ישנה:

“האמן לי, אדוני, שפרה כזו לא אכלתי כל ימי המלחמה…”

במטבח, על־יד בדל נר־כנסיה דלוק, ישב הקשר חודאונסקי וכתב הביתה מכתב לשם מלאי, כדי שלא יצטרך לטרוח כשיוודע מספַר דואר־השדה. הוא כתב:

רעייתי החביבה והיקרה, בוֹזֶ’נקה האהובה!

עכשיו לילה ואני חושב עליך, אוצרי, בלי הרף ורואה אותך, איך את חושבת עלי כשמבטך נופל על המיטה הריקה לידך. עליך לסלוח לי, אם עכשיו עולות כל מיני מחשבות בראשי. את יודעת היטב, שאני בצבא מאז התחלת המלחמה וכבר שמעתי כל מיני דברים מחברי שנפצעו, קיבלו חופשה, וכשחזרו הביתה, היו מעדיפים לראות את עצמם מתחת לאדמה ולא להיות עדים לכך שאיזה מנוּול מחזר אחרי האשה שלהם. צר לי מאד, בוֹזֶ’נקה היקרה, שאני חייב לכתוב לך זאת. אני בכלל לא הייתי מזכיר את זה, אבל את בעצמך יודעת היטב, שאני לא הראשון שהיו לו יחסים רציניים אתך ושלפנַי היית עם אדון קראוס מרחוב מיקוּלאשסקה. כשאני חושב על כך בלילה הזה, שהיצור הזה, יכול בהיעדרי לבוא אליך בכל מיני תביעות, אז נדמה לי, בוז’נקה היקרה, שהייתי יכול לחנוק אותו בו במקום. זמן רב שמרתי את הדבר בלבי, אבל כשאני חושב, שהוא יכול להידַבּק אלַיך, אז נצבט הלב שלי, ואני מפנה את תשומת־לבך רק לדבר אחד, שלא אסבול בצדי איזו כלבה השוכבת עם כל אחד ומביאה בושה על שמי. סלחי, בוז’נקה היקרה, על דברי החריפים, אבל היזהרי שלא אשמע עליך שום דבר רע. אחרת איאלץ לשחוט את שניכם, כי אני מוכן לעשות כל דבר, אפילו אם אשלם על זה במחיר חיי. אני מנשק אותך אלף פעמים. דִרשי בשלום אבא ואמא.

טוֹנוֹאוּש שלך

נ.ב. אל תשכחי שהענקתי לך את שמי.

הוא המשיך בכתיבת מכתבים למלאי:

בוֹזֶ’נקה היקרה מכל!

כשתקראי את השורות האלה, דעי לך, שאנחנו אחרי קרב גדול שבו התהפך גלגל המלחמה לצדנו. בין השאר הפלנו עשרה אווירונים של האויב וגנראל אחד עם יבלת גדולה על אפו. בקרב הקשה ביותר, כשמעלינו התפוצצו הפגזים, חשבתי עליך, בוז’נקה היקרה, מה את עושה, מה שלומך ומה חדש בבית. תמיד אני זוכר, איך שהלכנו יחד למרתף הבירה ‘או תוֹמאשֶה’ ואיך שהובלת אותי אחר־כך הביתה ואיך שלמחרת כאבה לך היד מן המאמץ. עכשיו אנחנו שוב מתקדמים כך שאין לי יותר זמן לכתוב. אני מקווה, שנשארת נאמנה לי, כי את יודעת היטב, שבעניין זה אני לא שולט בעצמי. אך כבר הגיע הזמן לצעוד. אני מנשק אותך אלפי פעמים, בוז’נקה היקרה, ותקווי שהכל ייגמר בטוב.

שלך באהבה כנה טונוֹאוּש.

הקשר חודאונסקי התחיל מנמנם ונרדם מעל לשולחן.

הכומר, שלא ישן ושהתהלך כל הזמן על פני ביתו, פתח את הדלת למטבח ומתוך חסכנות כיבה את אור נר־הכנסיה הבוער ליד חודאונסקי.

בחדר־האכילה לא ישן איש חוץ מסגן דוּבּ. הרס"ר־השלם ואנייק, שקיבל בלשכת הבריגאדה בסאנוֹק תקציב חדש לכלכלת החיילים, עיין בו בשים־לב והגיע לידי מסקנה, כי, בעצם, ככל שמתקרבים לחזית, מנות החיילים פוחתות והולכות. הוא אפילו חייך למקרא אחד מסעיפי הפקודה שבו נאסר השימוש בזעפרן ובזנגוויל בהכנת מרק לחיילים. באותה פקודה גם היתה הערה, שליד מטבחי־השדה יש לאסוף את העצמות ולשלוח אותן אל העורף, אל מחסני הדיוויזיה. ההוראה היתה סתומה למדי, שכן לא היה ברור לאיזו עצמות מתכוונים – אם לעצמות אדם או לעצמות בקר אחר המובל לטבח.

“שמע, שווייק,” אמר סרן לוקאש ופיהק מרוב שעמום, “עד שנתקבל משהו לאכול, אתה יכול לספר לי איזו מעשיה”.

“אוּף,” ענה שווייק, “עד שנקבל לאכול, הייתי יכול לספר לך, אדוני, את כל תולדות העם הצ’כי. בינתיים אני יכול לספר לך על מנהלת־דואר ממחוז סדלצ’אני, שאחרי מות בעלה קיבלה לידה את הסניף. נזכרתי בה מיד כששמעתי שמדברים כאן על דואר־שדה, אם כי אין לזה כלום עם דואר־שדה.”

“שווייק,” נשמע קולו של סרן לוקאש מהספה, “אתה שוב מתחיל להשתטות.”

“בטח, מודיע בהכנעה, אדוני, זו באמת מעשיה טיפשית נורא. אני בעצמי לא יודע, איך יכולתי להיזכר במשהו טיפשי כל כך ולדבר על דבר כזה. או שזו טיפשות מלידה או שאלה זכרונות נעוּרים. יש, אדוני, על־פני כדור־הארץ טיפוסים שונים ובכל זאת צָדק הטבח יוריידה, כשהיה אז שיכור בברוּק ונפל לתוך תעלה ולא יכול לצאת וצעק משם: ‘האדם נועד ונבחר להכיר את האמת, כדי שרוחו תשלוט ביקום מתוך איזו־שהיא הרמוניה, כדי שיתפתח ויוסיף דעת ויעבור מעט־מעט לספירות גבוהות יותר, לעולמות אינטליגנטיים ומלאי אהבה יותר.’ כשרצינו להוציא אותו משם, אז שרט ונשך. הוא חשב שהוא בבית, ורק כשזרקנו אותו שוב למטה, התחיל להתחנן שנוציא אותו משם.”

“אבל מה בעניין מנהלת הדואר?” שאל סרן לוקאש ביאוש.

“זו היתה אשה הגונה מאוד, אבל בכל זאת, אדוני, היתה נבלה. היא מילאה את כל חובותיה בדואר, אבל היה לה חסרון אחד: היא חשבה שכולם רודפים אותה, שכולם שמו עליה עין. ולכן אחרי שעות העבודה היתה מלשינה עליהם אצל השלטונות לפי הנסיבות. פעם הלכה ליער ללקט פטריות וכשעברה על־יד בית הספר שמה לב שהמורה כבר עֵר. הוא בירך אותה לשלום ושאל אותה לאן היא הולכת בשעה מוקדמת כל כך. כשאמרה לו, שהיא הולכת לחפש פטריות, אמר שהוא יבוא אחריה. מכאן הוציאה המכשפה הזקנה מסקנה, שיש לו איזה כוונות מגונות, ואחר־כך כשראתה אותו יוצא מבין השיחים, נבהלה, ברחה ומיד כתבה למועצה המקומית של בית־הספר שהוא רצה לאנוס אותה. העמידו אותו לפני ועדת־משמעת לחקירה, וכדי שלא תהיה מזה איזו שערוריה ציבורית בא המפקח על בתי־הספר בכבודו ובעצמו לברר את העניין. הוא פנה אל שוטר־המקום כדי לקבל ממנו חוות־דעת, אם המורה מסוגל למעשה כזה. השוטר הסתכל במסמכים ואמר שזה אי־אפשר, כיוון שכבר פעם אחת האשים אותו הכומר שהוא רודף אחרי בת־אחותו, שהכומר היה שוכב אתה, אבל המורה הביא תעודה מהרופא שהוא אימפוֹטנט מגיל שש, כשנפל ברגליים מפושקות מעליית הגג על יצול של עגלה. ואז הלשינה הנבלה הזו על השוטר, על הרופא המחוזי ועל מפקח בתי הספר שכולם קיבלו שוחד מהמורה. כולם תבעו אותה למשפט והיא נמצאה אשמה, אבל היא הגישה ערעור וטענה שהיא לא שפויה. רופא בית־המשפט בדק אותה ונתן חוות־דעת, שאמנם היא אידיוטית, אבל היא מתאימה לכל משרה ממשלתית.”

סרן לוקאש פתח בצעקה:

“ישו מריה”! ועל כך הוסיף: “הייתי אומר לך משהו, שווייק, אבל איני רוצה לקלקל לי את ארוחת־הערב.”

ועל כך ענה שווייק:

“אמרתי לך, אדוני, שמה שאספר לך זה טיפשי נורא.”

סרן לוקאש נפנף בידו ואמר: “כבר שמעתי ממך חכמות די והותר.”

“לא כל אחד יכול להיות חכם, אדוני,” אמר שווייק בנימה משכנעת “הטיפשים צריכים להיות היוצאים מן הכלל, כיוון שאילו היה כל אחד חכם, היה העולם מלא שׂכל עד כדי כך שכל אדם שני היה משתגע מזה לגמרי. אילו, למשל – מודיע בהכנעה, אדוני – היה כל אחד מכיר את חוקי הטבע ומסוגל לחשב את המרחקים בשמים, אז היה רק מטריד בזה את סביבתו, כמו שעשה איזה אדון צ’אפֶּק, שהיה בא אל ‘הגביע’ ובלילה היה יוצא מבית־המרזח לרחוב, מביט על שמי הכוכבים וכשהיה חוזר היה הולך מאיש לאיש ואומר: ‘היום זוהר צדק יפה מאוד. אתה, בחור, אפילו לא יודע מה שיש לך מעל לראש. אלה מרחקים עצומים! אילו היו יורים אותך, חרא, מתותח היית עף במהירות של כדור־תותח מיליונים ומיליונים שנים’ הוא היה גס־רוח עד כדי כך שבדרך־כלל עצמו עף מבית המרזח במהירות של חשמלית רגילה, זאת אומרת, אדוני, בערך עשרה קילומטרים לשעה. – או תיקח, למשל, אדוני, את הנמלה…”

סרן לוקאש התרומם על הספר ושילב את כפות ידיו:

"אני מתפלא על עצמי, שווייק, שאני תמיד פותח בשיחה אתך. הרי אני מכיר אותך, שווייק, זמן רב כל כך – – "

שווייק הנהן בראשו.

“זה עניין של הרגל, אדוני. דווקא מפני שאנחנו מכירים כבר כל כך הרבה זמן ומפני שעברו עלינו ביחד מיני דברים. אנחנו כבר סבלנו ביחד הרבה ותמיד זה בא עלינו כרעם ביום בהיר. מודיע בהכנעה, אדוני, זה כבר הגורל. מה שהקיסר גוזר, הוא גוזר לטוב. הוא הפגיש אותנו ואני לא מאחל לעצמי דבר יותר טוב מאשר להיות לך פעמים לתועלת רבה. אתה לא רעב, אדוני?”

סרן לוקאש שוב השתרע על הספה הישנה, אמר ששאלתו האחרונה של שווייק היא הסיום הטוב ביותר לשיחה המביכה, ושבאמת מוטב שילך לשאול מה בעניין האוכל. אין ספק, כי טוב יהיה אם ייצא שווייק קצת החוצה ויעזוב אותו לנפשו, מפני שהשטויות שהוא מספר מעייפות אותו יותר מכל המסע מסאנוֹק. ברצון היה ישן שעה קלה, אלא שלא יכול.

“זה בגלל הפשפשים, אדוני. זה לא מקרה שאנשים אומרים שבבתי הכמרים שורצים פשפשים. בשום מקום אין כל כך הרבה פשפשים כמו בבתי הכמרים. הכומר זאמאסטיל מהוֹרני סטוֹדוּלקי אפילו כתב ספר שלם על פשפשים, שזחלו עליו אפילו בזמן הדרשה.”

“מה אמרתי לך, שווייק? אתה הולך למטבח או לא?”

שווייק יצא ואחריו, כמו צל, יצא באלאון על קצות אצבעות רגליו.

כשיצאו בבוקר מליסקוֹבייץ לסטאראסול ולסאמבּוֹר סחבו אתם ממטבח־השדה את הפרה המסכנה, שעדיין לא התרככה. הוחלט שיבשלו אותה בדרך ויאכלו אותה באמצע־הדרך בעת החנייה בין ליסוקבייץ לסטאראסול.

לדרך חולק לחיילים קפה שחור.

סגן דוּבּ שוב הובל על גבי הדיופנית של חיל הרפואה, מכיוון שאחרי יום אתמול שוב הורעה הרגשתו. יותר מכל סבל ממנו משרתו, שהיה עליו לרוץ ליד הדיפונית, בה בשעה שסגן דוּבּ צעק עליו בלי הפסק שאתמול לא דאג לו וכשיגיעו לתעודתם יראה לו את נחת זרועו. כל רגע דרש שיגישו לו מים ולאחר ששתה אותם, מיד הקיאם.

“מה אתם צוחקים?” צווח מהדיופונית. “אני אַראה לכם. אתם תכירו אותי!”

סרן לוקאש רכב על סוסו בחברתו של שווייק, שצעד לידו צעדים נמרצים כאילו הוּא מצפה בקוצר־רוח לרגע שיפגוש את האויב. ובלכתו סיפר:

“שמת לב, אדוני, שכמה מהאנשים שלנו באמת כמו זבובים? סוחבים על הגב פחות משלושים קילו וכבר לא יכולים להחזיק מעמד. היו צריכים לתת להם הרצאות כמו שעשה לנו סרן בּוּכאנֶק, נשמתו עדן, שירה בעצמו בגלל דמי־קדימה שקיבל מחותנו־לעתיד לצרכי החתונה והוא הוציא אותם על זונות. אחר־כך לקח עוד פעם דמי־קדימה מחותן־לעתיד שני ובהם נהג בפחות בזבוז. הפסיד אותם לאט־לאט בקלפים ואת הזונות השאיר בצד. אבל גם הכסף הזה לא האריך ימים, ואז היה מוכרח לבקש דמי־קדימה מחותן לעתיד שלישי. בכסף הזה קנה לו סוס רבייה ערבי, לא גזעי…”

סרן לוקאש קפץ מעל סוסו.

“שווייק,” אמר בנימה מאיימת, “אם תספר לי על המקדמה הרביעית, אזרוק אותך לתוך התעלה.”

שוב קפץ על הסוס ושווייק המשיך בכובד־ראש:

“מודע בהכנעה, אדוני, אין מה לדבר על מקדמה רביעית, כיוון שאחרי הקדמה השלילית ירה בעצמו.”

“סוף־סוף,” אמר סרן לוקאש.

“כדי שלא נשכח על מה שדיברנו,” המשיך שווייק, "הרצאות כאלו שהיה נותן לנו סרן בוּכאנֶק בזמן שחיילים התמוטטו במסע רגלי, צריכים היו לפי עניות דעתי לתת לכל החיילים, כמו שהוא היה עושה. הוא נתן פקודה למנוחה, אסף את כולנו סביבו כמו שתרנגולת אוספת את האפרוחים שלה, והתחיל להסביר לנו: ‘גלמים, אתם בכלל לא יודעים להעריך שאתם צועדים על פני כדור הארץ, מפני שאתם כנופיה חסרת־השכלה ואפשר להקיא כשמסתכלים בהם. היו צריכים לתת לכם לצעוד על השמש, שעליה אדם שמשקלו על כדור־הארץ העלוב שלנו ששים קילו, משקלו שם למעלה מאלף ושבע מאוד קילו! שם הייתם מתפגרים. שם הייתם צועדים עם תרמילים של יותר מ־280 קילו ומשקל הרובה היה יותר מ־150 קילו. הייתם מייבבים ומוצאים לשון, כמו כלבים תשושים.’ היה בינינו גם מורה מסכן אחד, וזה העז לבקש את רשות־הדיבור: ‘ברשותך, אדוני, על הירח אדם שמשקלו ששים קילו ומשקלו שם רק שלושה־עשר קילו. על הירח היינו צועדים יותר טוב, כי משקל התרמיל שלנו היה שם רק ארבעה קילו. על הירח היינו מרחפים ולא צועדים’

‘איום ונורא!’ אמר סרן בּוּכאנֶק ז“ל, ‘אתה מנוול, אתה מזמין לעצמך סטירה. תשמח, בחור, שאני נותן לך רק סטירה רגילה מכדור־הארץ ולא סטירה מהירח, כי אז מחוֹסר משקל היית עף עד לאלפּים ונמרח עליהם, ואילו הייתי נותן לך סטירה כבדה, שמשית, אז היו המדים שלך הופכים לדייסה והראש שלך היה עף עד לאי־שם באפריקה.’ אז הוא נתן לו סטירה רגילה ארצית, והאדון יודע־הכל פרץ בבכי והמשכנו לצעוד. במשך כל המסע הוא בכה ודיבר אלינו, אדוני, על איזה כבוד־אדם ושמתנהגים אליו כמו אל חפץ דוֹמם. אחר־כך שלח אותו הסרן לבירור, נתנו לו שבועיים, והוסיפו עוד ששה שבועות, אבל אותם לא גמר, כי היה לו שבר והם איכשהו הכריחו אותו להתעמל על המתח בקסרקטין והוא לא החזיק מעמד ומת כארטיסט בבית־החולים.”

“משונה מאד, שוויק,” אמר סרן לוקאש, “שיש לך הרגל, כפי שכבר אמרתי לך רבות, לזלזל באיזה אופן בכבוד הקצינים.”

“זה לא נכון,” אמר שווייק בכנות. “רק רציתי לספר לך, אדוני, איך שפעם בעבר אנשים הביאו בעצמם אסון על ראשם. האדם ההוא חשב שהוא יותר משכיל מהסרן, ובעניין הזה של הירח רצה להשפיל אותו בעיני החיילים. ובאמת שקיבל את הסטירה הארצית, אז כולם נשמו לרווחה, אף אחד לא הצטער. להיפך, כולם שמחו שהסרן כל כך הצליח בחכמה שאמר על הסטירה הארצית. מה שקוראים ‘הציל את המצב.’ הכי־חשוב שלאדם יהיה רעיון ואז הכל בסדר. מול מנזר הכרמליתים בפראג היתה לפני שנים לאיזה אדון יֶנוֹם חנות לשפנים ולעופות אחרים. הוא התחיל לצאת עם בתו של הכורך בּילֶק. אדון בילק שלא ראה את ההיכרות הזאת בעין יפה ולכן הצהיר בבית המרזח בפני כולם, שאם אדון ינום יבוא לבקש את היד של בתו, הוא ישליך אותו מכל מהדרגות, כמו שלא ראו עוד בעולם. אדון ינום חיזק את רוחו בכמה כוסיות ובכל זאת הלך אל אדון בילק, וזה קיבל את פניו בפרוזדור בסכין גדולה שחותכים בא את שולי הספר, כזאת שדומה לקופיץ. הוא צעק עליו שואל אותו, מה הוא רוצה כאן ובאותו רגע אדון ינום היקר הפליץ נאד כל כך גדול עד שנעצר שעון המטוטלת על הקיר. אדון בילק פרץ בצחוק, הושיט לו יד ואמר כל הזמן: ‘תואיל להיכנס, אדון ינום – תואיל לשבת – אולי עשית במכנסיים – אני לא אדם רע כזה, נכון, רציתי לזרוק אותך החוצה, אבל עכשיו אני רואה שאתה אדם חביב. אתה אוריגינל! אני כורך, קראתי הרבה רומנים וסיפורים, אבל בשום ספר לא קראתי שחתן הציג את עצמו כך.’ והוא צחק עד שתפס את עצמו בבטן ואמר בהנאה גדולה, שנדמה לו כאילו הם מכירים זה את זה מילדוּת, כאילו הם אחים מלידה. מיד הביא לו סיגר, שלח להביא בירה ונקניקיות, קרא לאשתו, הציג אותו לפניה עם כל הפרטים על הנאד. זו ירקה ויצאה. אחר־כך קרא לבתו ואמר לה: ‘האדון זה בא לבקש את ידך בנסיבות אלה ואלה.’ הבת פרצה מיד בבכי והצהירה שהיא לא מכירה אותו, שהיא לא רוצה לראות אותו. ואז לא נשאר לשניהם אלא לשתות את הבירה ולאכול את הנקניקיות ולהיפרד. אחר־כך היתה לאדון ינום עוד בושה בבית המרזח, שאדון בילק היה מבקר בו, ולבסוף בכל הרובע לא קראו לו אלא ‘ינום הקאקר’ ובכל מקום דיברו על זה, איך שרצה להציל את המצב. – חיי בני אדם – מודיע בהכנעה, אדוני – מסובכים מאוד ולעומתם חיי היחיד הם אפס גדול. אלינו, אל בית המרזח ‘הגביע’ בנא בּוֹיישטי, היו באים לפני המלחמה מפקח־משטרה, אדון הוּבּיצ’קה, ועתונאי שהיה אוסף רגליים שבורות, אנשים שנדרסו ומתאבדים ומכניס אותם לעתון. זה היה אדון עליז מאוד, שבילה יותר זמן בתחנת המשטרה מאשר במערכת שלו. פעם אחת הוא שיכר את המפקח הוביצ’קה ובמטבח החליפו ביניהם את הבגדים, כך שהמפקח היה בבגדים אזרחיים והעתונאי נהיה מפקח־משטרה. הוא רק כיסה את מספר האקדח ויצא לסיור ברחובות פראג. ברחוב רֶסלוֹבה מאחורי בית־הסוהר לשעבר על־שם ואצלאב הקדוש נתקל בדממת הלילה באיזה אדון קשיש בפרווה ובצילינדר, הולך שלוב־זרוע עם גברת קשישה, גם היא במעיל פרווה. שניהם מיהרו הביתה ולא דיברו ביניהם מלה. הוא התנפל עליהם וצרח לתוך האוזן של האדון ההוא: ‘אל תצווח כל כך או שאקח אותך למשטרה!’ תאר לעצמך, אדוני, כמה שהשניים נבהלו! לשוא ניסו להסביר לו שכנראה יש כאן טעות, מפני ששניהם באים מסעודה אצל המושל. הכרכרה הביאה אותם עד לתיאטרון הלאומי ועכשיו רצו קצת לשאוף אוויר והם גרים לא רחוק מכאן, בנא מוֹראני: הוא יועץ בכיר למושל והאשה היא רעייתו. ‘אתם לא תבלבלו לי את המוח,’ המשיך העתונאי המחופש לצעוק עליהם. ‘אתם צריכים להתבייש, אם אתה, כפי שאתה אומר, יועץ בכיר אצל המושל ומתנהג כמו פרחח. אני עוקב אחריכם כבר זמן רב וראיתי איך שדפקת במקל על תריסי כל החנויות בדרך שלך ואיך שרעייתך, כפי שאתה קורא לה, עזרה לך.’ ‘אבל הרי אין לי שום מקל, כפי שאתה רואה. אולי זה היה מישהו שהלך לפנינו.’ ‘לא פלא שאין לך מקל,’ אמר העתונאי המחופש. ‘הרי שברת אותו, כפי שראיתי, שם מאחורי הפינה על גב זקנה אחת שהולכת מבית מרזח לבית מזרח ומוכרת תפוחי־אדמה וערמונים צלויים.’ אז הגברת אפילו לא היתה מסוגלת לבכות ויועץ־המושל התרגז עד כדי כך שהתחיל לדבר משהוא על ‘גסות’ ועל כך נעצר ונמסר לפטרול הקרוב ביותר בתחום תחנת המשטרה של רחוב סאלמוֹבה. העתונאי המחופש אמר לפטרול להוביל את הזוג לתחנת המשטרה. הוא עצמו מתחנת יינדז’יק הקדוש והיה בתפקיד בווינוֹהראדי. הוא תפס את שניהם כשהם מפריעים למנוחת־הלילה, בקטטה לילית, ובאותה זמן גם עברו עבירה של פגיעה בכבוד שוטר. הוא יסדר את העניינים שלו בתחנת יינדז’יק הקדוש ובועד שעה יבוא לתחנת בסאלמובה. אז לקח הפטרול את שניהם לתחנת המשטרה ושם ישבו עד אור הבוקר וחיכו לאותו מפקח המשטרה, שחזר בינתיים בדרכים צדדיות אל ‘הגביע’ בנא בויישטי, ושם העיר את המפקח הוביצ’קה וסיפר לו בעדינות רבה מה שהתרחש ואיזו חקירה תצמח לו מזה, אם לא ימלא את פיו מים…”

כבר ניכרו בסרן לוקאש סימני עייפות מן השיחה, אך קודם שהאיץ בסוסו כדי להגיע לראש השיירה, אמר לשווייק:

“אם תדבר עד הערב, רק תַרבה בשטויות.”

“אדוני.” קרא שווייק לסרן הדוהר, “אתה רוצה לדעת, איך נגמר העניין?”

סרן לוקאש הדהיר את סוסו.

מצבו של סגן דוּבּ השתפר עד כדי כך שיצא מהדיופנית, אסף סביבו את מטה הפלוגה וכמו מתוך ערפול־חושים התחיל מקנה להם דעת. הוא נשא לפניהם נאום ארוך מאוד, שהכביד על כולם יותר מן התחמושת והרובה.

היתה זו תערובת משלים שונים.

פתח ואמר: “אהבת החיילים לקציניהם מאפשרת הקרבה לא־תיאמן. אבל זה לא חשוב. אדרבה, אם אהבה זו אינה באה לחייל בדרך־הטבע, חובה היא לכפות אותה עליו. בחיים האזרחיים אהבה כפויה של איש לרעהו, נאמר של שרת בבית־ספר לחֶבר המורים, מתקיימת כל עוד קיים הכוח החיצוני הכופה אותה. לעומת זאת בצבא אנו רואים את ההיפך הגמור, מכיוון שאסור לקצין להתיר אפילו את ההתרופפות הקלה ביותר באהבת החייל הקושרת אותו אל מפקדו. אהבה זו אינה אהבה רגילה. בעצם, היא צירוף של יראת־כבוד, פחד ומשמעת.”

כל אותו זמן היה שווייק מהלך לשמאלו ובשעה שסגן דוּבּ דיבר, ראשו היה נטוי לצד ימין כמו לפי הפקודה “ימינה שור!”

תחילה לא נתן סגן דוּבּ את דעתו על כך והמשיך בנאומו:

“משמעת וחובת ציות זו, אהבה מחוּייבת זו של החייל לקצין היא תמצית־שבתמצית, שכן היחס בין החייל לקצין פשוט מאוד: זה שומע וזה מצווה. כפי שקראנו זה מכבר בספרים על אמנות המלחמה, הלאקוניות הצבאית הזאת, הפשטות הצבאית הזאת הן אותה מידה נעלה שהחייל מצוּוה לקנות. כי על כן, בין שרוצה ובין שאינו רוצה, הוא אוהב את מפקדו אשר בעיניו הוּא חייב להיות ההתגלמות הנעלה, המושלמת, המגובשת של רצון איתן ללא פגע.”

אך עתה שׂם לבו ל“ימינה שור!” של שווייק שעיניו נעוצות בו והדבר הביך אותו במאוד, מפני שהרגיש לפתע בעצמו, שהוא מסתבך בנאומו ושאיכשהו אינו מצליח לצאת מתוך להט אהבת החייל למפקדו. לכן הרעים עכשיו על שווייק: “מה אתה נועץ בי עיניים כמו עגל ברפת חדשה?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, לפי פקודתך. הרי אתה בעצמך הואלת להפנות את תשומת־לבי שעלי לעקוב במבטי אחרי תנועות הפה שלך כשאתה מדבר. כיוון שכל חייל חייב למלא אחרי פקודות מפקדו ולזכור אותן לעולמי־עד, הייתי מוכרח לנהוג כך.”

“הבט לצד השני,” צווח סגן דוּבּ. “ורק אל תסתכל בי, טיפש מטופש. אתה יודע יפה, שאיני אוהב זאת, שאיני סובל זאת. כשאני רואה אותך, אני שם עליך עין…”

שווייק הפנה את ראשו שמאלה והוסיף לצעוד לצידו של סגן דוּבּ בצורה קפואה עד שסגן דוּבּ צעק עליו: “לאן אתה מביט כשאני מדבר אליך?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, לפני פקודתך עשיתי ‘שמאלה שור!’”

“ריבונו של עולם,” נאנח סגן דוּבּ, “אתך יש רק צרות צרורות. הבט ישר לפניך וחשוב על עצמך: ‘אני טיפש כזה שלא יהיה חבל עלי.’ אתה תזכור זאת?”

שווייק הישיר מבטו ומאר:

“מודיע בהכנעה, אדוני, האם אני חייב לענות?”

“מה אתה מרשה לעצמך,” צווח סגן דוּבּ, “איך אתה מדבר אתי, מה אתה חושב לעצמך?”

“מודיע בהכנעה, אדוני שחשבתי רק על פקודתך בתחנה אחת, כשנזפת בי ואמרת לי שלא אענה כל זמן, עד שלא גמרת לדבר.”

“ובכן, אתה מפחד מפני,” אמר סגן דוּבּ מתוך הנאה. “אבל אתה עוד לא מכיר אותי. אינך הראשון שרועד בפני. זכור זאת! כבר אילפתי ממזרים אחרים. לכן סתום את פיך והישאר מאחור כדי שלא אראה אותך!”

נשאר איפוא שווייק מאחור, עם החובשים, ונסע בנוחוּת בתוך דיופנית עד לחנייה הקרובה, שבה זכו סוף־סוף הכל במרק ובבשר מאותה פרה עלובה.

“את הפרה הזו היו צריכים לכבוש לפחות שבועיים בחומץ, ואם לא את הפרה – אז את האדם שקנה אותה,” אמר שווייק.

מהבריגאדה בא, דוהר על סוס, שליח נושא פקודה חדשה לפלוגה ה־11, ששוּנה מסלול ההתקדמות ושעליהם לפנות לפֶלשטין, ואילו ווֹראליץ' וסאמבּוֹר יושארו בצד, משום שאי אפשר למצוא שם מקומות איכסון לפלוגה, הואיל וכבר לנים שם שני גדודים מפוֹזן.

סרן לוקאש נתן מיד הוראות. הרס"ר־השלם ואנייק ושווייק יכלו לחפש מקומות בפֶלשטין.

“ואל תעולל משהו בדרך, שווייק,” הזהיר אותו סרן לוקאש, “ובעיקר תתנהגו באדיבות כלפי האוכלוסיה.”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שאשתדל. אמנם לפנות בוקר, כשנרדמתי קצת היה לי חלום רע. חלמתי משהו על גיגית כביסה שהמים נזלו ממנה כל הלילה בפרוזדור של הבית שגרתי בו עד שהתרוקנה הגיגית לגמרי והמים הרטיבו את התקרה של בעל הבית, וזה זרק אותי מן הדירה תיכף למחרת בבוקר. באמת, אדוני, מקרה כזה קרה בקארלין מאחורי גשר הרכבת…”

“עזוב את הסיפורים המטופשים שלך, שווייק, ומוטב שיחד עם ואנייק תסתכל במפה כדי לראות לאן אתם צריכים ללכת. כאן אתם רואים את הכפרים. מהכפר הזה אתם פונים ימינה, אל הנחל הקטן, ולאורך הנחל עד לכפר הקרוב, ושם במקום שנשפך לתוכו הפלג הראשון, שצריך יהיה להיות לימינכם, תמשכיו במעלה השביל שבשדות, בדיוק בכיוון צפונה, ואינכם יכולים לתעות בדרך אלא מוכרחים להגיע לפלשטין. הכל ברור?”

שווייק והרס"ר־השלם ואנייק יצאו לדרך לפי המסלול.

השעה היתה סמוכה לצהריים, הנוף נשם נשימה כבדה בחום וצחנת רקבון עלתה מן הבורות שנקברו בהם גופות חיילים וכוסו רק בשכבת עפר דקה. הם הגיעו לאיזור שבו התחוללו הקרבות במפת ההתקדמות לעבר פשמישל ובו קצרו מכונות־היריה באטאליונים שלמים. בחורשות שלאורך הנחל ניכרו השַמוֹת שעשו התותחים. במרחבים ובמדרונות הזדקרו מן האדמה גדמים בלבד במקום עצים וכל הישימון הזה היה חרוש חפירות.

“כאן זה נראה קצת שונה מאשר בסביבת פראג,” אמר שווייק כדי להפסיק את השתיקה.

“אצלנו כבר נגמר הקציר,” אמר הרס"ר־השלם ואנייק. “באיזור קראלופּי אנחנו מתחילים מוקדם יותר.”

“כאן יהיה אחרי המלחמה יבול טוב מאוד,” אמר שווייק אחרי שעה קלה. "הם לא יצטרכו לקנות קמח עצמות. זה יתרון גדול לחקלאים, אם בשדות נרקבים להם גדודים שלמים. בקיצור, זה משביח את האדמה. אני רק מפחד, שהאיכרים יתפתו וימכרו את עצמות החיילים כאבקת פחם לזיקוק סוכר. בקסרקטין של קארלין היה פעם סרן הוֹלוּבּ אחד, שהיה כל כך משכיל, עד שכל האנשים בפלוגה חשבו אותו לאידיוט, כי בגלל הלמדנות לא ידע לקלל את החיילים וניתח כל דבר מנקודת־ראות מדעית. פעם אחת התלוננו החיילים שאי אפשר לאכול את הלחם שחילקו להם. קצין אחר היה מתרגז על חוצפה כזו. אבל לא הוא. הוא נשאר שקט, לא קילל אף אחד, לא אמר לו חמור או חזיר ולא נתן לאף אחד סטירה. רק קרא לכל החיילים שלו ואמר להם בקול נעים כזה: ‘קודם כל, חיילים, עליכם לדעת שקסרקטין אינו מעדניה, שבה אתם יכולים לבחור צלופח כבוש, סרדינים בשמן וכריכים עמוסים כל טוב. כל חייל חייב להיות אינטליגנטי עד כדי כך שיאכל כל דבר שנותנים לו בלי לפצות פה, והוא חייב להיות ממושמע עד כדי כך שלא להתלונן על מה שמוגש לו. תארו לכם, חיילים, שיש מלחמה. לאדמה שבה יקברו אתכם אחרי הקרב, יהיה היינו־הך באיזה לחם פיטמתם את עצמכם לפני המוות. אמא אדמה תפורר אתכם ותבלע אתכם על מגפיכם. אין דבר בעולם שהולך לאיבוד. מכן, חיילים, תצמח תבואה חדשה למען לחם לחיילים חדשים ואלה אולי, כמוכם, לא יהיו מרוצים וילכו להתלונן וייתקלו במי שיכלא אותם עד סוף־הימים, כי זו זכותו. עכשיו, חיילים, הסברתי לכם את הכל יפה ואיני צריך להזכיר לכם עוד, שמי שיתלונן בפעם הבאה, ישמח אם שוב יזכה לראות את אור היום.’ החיילים היו אומרים ביניהם: ‘אילו לפחות היה מקלל אותנו,’ כי נמאסו להם כל הדקויות בהרצאות של הסרן. פעם אחת בחרו בי מטעם הפלוגה שאלך אליו ואגיד לו, שכולם אוהבים אותו, אבל שזה לא צבא, אם הוא לא מקלל. אז הלכתי אליו הביתה וביקשתי ממנו שלא יתבייש, בצבא מוכרחה להיות משמעת, החיילים רגילים לזה שכל יום מזכירים להם שהם כלבים וחזירים. אחרת הם מאבדים את יראת הכבוד למפקדים שלהם. בהתחלה התנגד, דיבר משהו על אינטליגנציה ועל זה שהיום לא צריך לפקד בעזרת שוט, אבל בסוף השתכנע, נתן לי כמה סטירות וזרק אותו החוצה כדי להעלות את הכבוד שלו. כשסיפרתי לחיילים על תוצאות המשא־ומתן שלי, שמחו כולם שמחה רבה, אבל למחרת היום מיד קלקל את הכל. הוא בא אלי ובפני כולם אמר לי: ‘שווייק, הפרזתי אתמול. כאן יש לך זהוב ושתֵה לחיי. עם חיילים צריכים לדעת איך להתנהג.’ "

שווייק הסתכל בנוף.

“נדמה לי, שאנחנו לא הולכים בדרך הנכונה. הלא הסרן הסביר לנו את הכל באופן ברור. אנחנו צריכים לעלות, ללכת, אחר־כך ללכת שמאלה וימינה ושוב ימינה, אחר־כך שמאלה, ואנחנו הולכים כל הזמן ישר. ואולי באמת הלכנו כמו שאמר לנו בלי לשים לב, תוך כדי שיחה? אני בכל אופן רואה לפני שתי דרכים לאותה פֶלשטין. אני מציע שנלך בדרך השמאלית.”

כפי שקורה תמיד כששניים עומדים על פרשת־דרכים, התחיל הרס"ר השלם לטעון שעליהם לפנות ימינה.

“הדרך שלי,” אמר שווייק, “יותר נוחה מן הדרך שלך. אני אלך לאורך הנחל, שם צומחים פרחי־זכריני, ואתה תשׂתרך דרך איזו שממה. אני לא זז ממה שאמר לנו הסרן, שבכלל אי אפשר לתעות בדרך, ואם אי אפשר לתעות, למה לי לטפס על הר? אני אלך לי יפה באחו ואשים לי פרחים על הכובע ואקטוף צרור שלם בשבילי. הרי בסוף נראה, מי מאתנו צודק ואני מקווה שניפרד כחברים טובים. כאן זו סביבה כזאת שכל הדרכים מובילות לפלשטיין.”

“אל תבלבל את המוח,” אמר ואנייק. “לפי המפה אנחנו צריכים ללכת ימינה, כמו שאני אומר.”

“גם מַפה יכולה לטעות,” אמר שווייק כשירד אל ערוץ הנחל. “פעם אחת הלך הקצב קזֶ’נֶק לפי מפת העיר פראג לבית שלו בווינוֹהראדי מ’אוּ מוֹנטאגוּ' במאלה סטראנה ולפנות בוקר הגיע אל רזויז’דיילוֹב על־יד קלאדנוֹ ושם מצאו אותו כמעט קפוא בתוך החיטה שנפל לתוכה מרוב עייפות. אם אתה לא רוצה לשמוע, אדוני הרס”ר־השלם, ודווקא מתעקש, אז עלינו להיפרד וניפגש ביעד שלנו בפלשטין. רק נסתכל שנינו בשעון כדי שנדע מי יגיע קודם. ואם תאיים עליך איזו סכנה, אז רק תירה לאוויר כדי שאדע איפה אתה נמצא."

אחר־הצהריים הגיע שווייק לאגם קטן ונתקל שם בשבוי רוסי בורח. למראה שווייק רץ מיד מן המקום ערוֹם כברגע צאתו מן המים.

שווייק ביקש לדעת, איך יהיו הולמים אותו המדים הרוסיים שהתגוללו מתחת לערבות, התפשט ולבש את המדים של השבוי הערום המסכן, שברח מן השיירה שהתאכסנה בכפר מאחורי היער. שווייק רצה לראות את בבואתו במים מכל הצדדים ולכן התהלך שעה ארוכה על סוללת האגם עד שלכד אותו פטרול של משטרת־השדה, שחיפש אחרי העריק הרוסי. היו אלה הונגרים ולמרות מחאותיו של שווייק גררו אותו אל המטה המקומי בחירוֹב ושם הכניסו אותו לשיירה של שבויים רוסים שנועדה לעבוד בתיקוני מסילת־הברזל בכיוון לפשמישל.

הכל התרחש מהר כל כך עד שרק למחרת היום עמד שווייק על מצבו וכתב בגֶזֵר עץ חרוך על הקיר הלבן של כיתת בית הספר שבה אוכסנו כמה מן השבויים. “כאן ישן יוזף שווייק מפראג, שרת הפלוגה הקרבית ה־11 של הגדוד ה־91, שבתור אחראי לאיכסון נשבה בטעות על־ידי הצבא האוסטרי ליד פלשטין.”

חלק רביעי המשך התבוסה המהוללת

1. שווייק בשיירת השבויים הרוסים

איש לא השגיח בזעקות הנואשות שכתב שווייק בפחם על הקיר, לאחר שבהיותו לבוש מעיל ומצנפת רוסיים נחשב בטעות לשבוי רוסי שברח מכפר סמוך לפלשטין. כשניסה במטה המקומי בחירוֹב להסביר את כל העניין לאחד הקצינים שעבר על פניו בשעת חלוקת מנות של לחם־תירס קשה, חבט בו אחד החיילים ההונגריים, משומרי השיירה, בקת רובהו והעיר: “Baszom az êlet!” חזור לשורה, חזיר רוסי!"

כל זה נעשה בהתאם להתנהגות ההונגרים בשבויים שאת לשונם לא הבינו.

כי־כן חזר שווייק אל השורה ופנה אל השבוי הקרוב ביותר:

“הנה אדם ממלא את חובתו וכבר הוּא מסכן את חייו. מה היה קורה אילו היה הרובה טעון והנצרה היתה פתוחה? אז היה בנקל יכול לקרות, כשהוא מרביץ בקת על הכתף של בן־אדם והקנה מולו, שהרובה יורה וכל התחמושת עפה לו בפרצו. והוא מת בשעת מילוי תפקידו. במחצבה בהרי שוּמאבה גנבו הפועלים אצבעות דינמיט בשביל שיהיה להם מלאי לחורף כדי לעקור גדמי־עצים. השומר במחצבה קיבל פקודה לחפש בבגדים של הפועלים כשהם גומרים את העבודה והוא עשה את החיפוש במסירות כזאת עד שברגע שתפס את הפועל הראשון והתחיל מכה בהתלהבות על הכיסים שלו, התפוצצו אצבעות הדינמיט בכיס של הפועל ושניהם, הפועל והשומר, עפו ביחד לאוויר, וזה נראה כאילו ברגע האחרון שהם הם מחבקים זה את זה.”

השבוי הרוסי, ששווייק סיפר לו את המעשה, הביט בו מתוך הבנה מלאה, אם כי לא הבין מלה אחת מכל הנאום.

“נייֶה פּוֹנימאט.⁸³ אני טאטר קרים, אללה אכבאר.” הטאטרי התיישב, שיכל את רגליו על האדמה, שילב את זרועותיו על חזהו והתחיל מתפלל. “אללה אכבאר, אללה אכבאר – בסמילה – ארחמן – ארחים – מאלינכּין – מוסטפיר.”⁸⁴

“ובכן, אתה טאטארי,” אמר שווייק מתוך השתתפות בצער. “צורה יפה יש לך! איך אתה יכול להבין אותי ואני אותך, אם אתה טאטארי? היי – אתה מכיר את יארוסלאב משטֶרנבֶּרק?⁸⁵ אתה לא מכיר את השם הזה, פרצוף טאטארי? הוא מרח לכם את התחת על־יד הוֹסטין, ואז אתם, בחורים טאטארים, יפה־יפה הרמתם את הרגליים וברחתם ממוראביה. כנראה שבספר־הלימוד אצלכם לא מלמדים מה שלימדו אותנו. אתה מכיר את הבתולה הקדושה מהוֹסטין? כמובן שאתה לא מכיר! – גם היא היתה שם אז. עוד תראה שיטבילו אותך, פרצוף טאטארי, כאן בשבי.”

שווייק פנה אל שבוי אחר:

"גם אתה טאטארי?

הנשאל הבין את המלה “טאטארי,”" נענע בראשו לאות שלילה ואמר: “טאטארין נייט, צ’רקס‘, צ’רקס’ באמת, חותך ראשים!”

שיחק לו לשווייק מזלו והוא נקלע לחברתם של בני עמים מזרחיים שונים. היו בשיירה טאטארים, גרוזינים, אוסייטינים, צ’רקסים, מוֹרדווינים וקאלמיקים.

אבל הורע מזלו של שווייק שלא יכול להגיע לכלל הבנה עם שום אחד מהם והובל עם כל השאר לדוֹבּרמיל ומשם היו צריכים להתחיל בתיקון המסילה ההולכת מפשמישל לניז’אנקוֹביצֶה.

בלשכת המטה המקומי בדוברומיל רשמו את השבויים אחד לאחד, והרישום התנהל בעצלתיים, שכן מכל שלוש מאות השבויים המובלים לדוברומיל לא הבין איש את הרוסית של הרס"ר, שישב מאחורי שולחן והעיד על עצמו שהוא יודע רוסית, ועתה שימש תורגמן בגאליציה המזרחית. לפני שלושה שבועות הזמין לו מילון גרמני־רוסי ושיחון, אך הספרים עדיין לא הגיעו ולכן במקום לדבר רוסית, דיבר בסלובאקית עילגת שסיגל לו בתור סוכן חברה וינאית, כשמכר בסלובאקיה תמונות של סטיפאן הקדוש ואגני מי טבילה ומחרוזות־תפילה.

הוא היה המום לגמרי מול פני הדמויות המשונות הללו, שלא מצא לשון משותפת אתן. יצא איפוא מן הלשכה והרעים על חבורת השבויים: “Wer kann Deutsch sprechen?”⁸⁶

שווייק יצא מתוך החבורה ובפנים זוהרות ניגש אל הרס"ר. זה אמר לו שמיד ילך אחריו לתוך הלשכה.

ישב הרס"ר מאחורי ניירותיו, ערימת טפסים בדבר שמות השבויים, מוצאים ואזרחותם, ועתה נפתחה שיחה גרמנית משעשעת!

“אתה יהודי, נכון?” שאל את שווייק.

שווייק נענע בראשו לאות שלילה.

“אתה לא צריך להכחיש זאת,” המשיך הרס"ר־התורגמן בבטחון. “כל אחד מכם, השבויים, שידע גרמנית היה יהודי, וזהו־זה. מה שמך? שווייק? אתה רואה, מה אתה מכחיש, כשיש לך שם יהודי כזה? אצלנו אתה לא צריך לפחד ואתה יכול בשקט להודות בזה. אצלנו באוסטריה לא עורכים פוגרומים נגד יהודים. מאין אתה? מפראגה? אה, את זה אני מכיר. זה על־יד וארשה. רק לפני שבוע היו לי פה שני יהודים מפראגה שליד וארשה. והגדוד שלך – מה מספרו? 91?”

הרס"ר הוציא את הרשימה של סיווּג חילות האויב, דפדף בה ואמר: “הגדוד ה־91 הוא מאֶרֶוואן בקאווקז. הבסיס בטיפליס. אתה פותח זוג עיניים, כשאתה שומע שאנחנו יודעים את הכל.”

שווייק פתח באמת זוג עיניים למשמע העניין והרס"ר המשיך ברצינות רבה, לאחר שהושיט לשווייק סיגריה, שעישן אותה עד מחציתה. “זה טבק שונה מהמחוֹרקה שלכם. – אני כאן האדון הגדול, יהודוֹן. אם אני אומר משהו, הכל צריכים לרעוד ולהסתתר. אצלנו בצבא יש משמעת שונה מאשר אצלכם. הצאר שלכם חרא, אבל לצאר שלנו ראש פתוח. עכשיו אַראה לך משהו, כדי שתדע איזו משמעת יש אצלנו.”

פתח את הדלת לחדר הסמוך וקרא: “האנס לֶפלֶר!”

נשמע המענה “כאן” ונכנס חייל בעל־זפק, איש שטיריה, שעל פניו ארשת של בכיין מפגר. במטה המקומי היה משרת לכל מלאכה.

“האנס לפלר!” ציווה הרס"ר. “קח לך שם את המקטרת, תחוב אותה לפיך, כמו כלב שנושא מקל אל האדון שלו, ורוץ על ארבע מסביב לשולחן עד שאגיד: ‘עמוד!’ ובאותו זמן אתה צריך לנבוח ולהשגיח שהמקטרת לא תיפול מן הפה. אחרת – יקשרו אותך בידיים וברגליים.”

איש־שטיריה בעל־הזפק התחיל לזחול על ארבע ולנבוח.

הרס"ר נתן בשווייק מבט של נצחון. “מה אתה אומר על כך, יהודון? איזו משמעת יש אצלנו!”

והרס"ר הביט בהנאה על פניו האטומות של החייל, שביתו אי־שם בביקתה באלפּים. “עמוד!” אמר לבסוף. “שב על הישבן והבא לי את המקטרת! טוב ועכשיו יַדלֵל!”

בחדר הדהדו תרועות “הוֹלאריוֹ, הוֹלאריוֹ…”

כשנגמרה ההצגה, שלה הרס“ר מן המגירה ארבע סיגריות “ספורט” וברוחב־לב זיכה בהן את האנזי. עתה התחיל שווייק מסביר לרס”ר בגרמנית רצוצה, שבגדוד אחד היה לקצין משרת כל כך ממושמע, שהיה עושה כל מה שביקש אדוניו, וכששאלו אותו פעם, אם היה אוכל בכפית גם צוֹאה, אילו האדון היה מצווה על כך, אמר: ‘אילו האדון הסרן שלי היה נותן לי פקודה הייתי אוכל, אבל אסור שתהיה בזה שׂערה. מזה אני נגעל נורא ומיד הייתי מרגיש רע.’

הרס"ר צחק: “לכם, היהודים, יש בדיחות מוצלחות, אבל אני מוכן להתערב שהמשמעת אצלכם לא כמו אצלנו. ועכשיו לעיקר: אני ממנה אותך אחרי לשמירה. עד לערב אתה רושם את שמות כל השבויים האחרים. תקבל בשבילם מנות אוכל, תחלק אותם לפי עשרות ואתה ערב שאף אחד לא יברח. אם יברח מישהו, יהודון יירו בך.”

“הייתי רוצה לדבר אתך, אדוני הרס”ר," אמר שווייק.

“אל תעמוד אתי על המקח,” אמר הרס"ר. “את זה אני לא אוהב. אחרת אשלח אותך למחנה. מהר מאוד התאקלמת אצלנו באוסטריה. אתה רוצה לדבר אתי בארבע עיניים?… כמה שמתייחסים אליכם השבויים טוב יותר, זה גרוע יותר… ועכשיו תיכף ומיד לעבודה! הנה לך נייר ועפרון ותתחיל ברשימה…! מה אתה רוצה עוד?”

“מודיע בהכנעה, אדוני הרס”ר…"

“הסתלק! אתה רואה כמה עבודה יש לי?” פני הרס"ר לבשו ארשת של אדם טרוד למעלה־ראש.

שווייק הצדיע והלך אל השבויים ובתוך כך חשב בלבו, שסבלנותו למען הקיסר תבוא על שכרה.

קשה היתה מלאכת הרישום, משוּם שזמן רב עבר עד שתפסו השבויים שהם צריכים לומר את שמותיהם. הרבה דברים ראה שווייק בחייו, ובכל זאת השמות הטאטאריים, הגרוּזיניים והמוֹרדוויניים נפלאו ממנו.

“אף אחד לא יאמין לי,” הרהר שווייק, "שאדם יכול להיקרא בשמות כמו הטאטארים האלו כאן: מוּהלאהאליי עבּדרחמנוֹב – ביימוּראט אללהאלי – גֶ’רֶגֶ’ה צֶ’רדֶגֶ’ה – דאבלאטבּאליי נוּרדאגאלייב. בכל זאת השמות שלנו טובים יותר. כמו הכומר בז’יווֹהוֹשט, שנקרא וובּיידה.⁸⁷ הוא הוסיף ללכת לאורך שורות השבויים שקראו בזה אחר זה את שמות המשפחה ואת השמות הפרטיים: ג’ינדראלליי האנמאליי – באבאמוליי מירזאהאלי וכו'.

“פלא שאתה לא שובר את הלשון,” אמר שווייק לכל אחד ואחד בחיוך של טוב־לב. “בכל זאת זה יותר טוב כשאדם נקרא כמו אצלנו – בוֹהוּסלאב שטייפאנק, יארוסלאב מאטאושֶק או רוּזֶ’נה סווֹבּוֹדובּה.”

כשכילה שווייק, אחרי יסורים רבים, את רשימת כל הבּאבּולה האליי, הוּג’י מוג’י וכו', גמר בלבו שינסה עוד פעם להבהיר לרס"ר־התורגמן שהוא קרבן של טעות, ושכבר כמה פעמים בדרך ביקש את הצדק, אך בכל פעם דחפו אותו שוב ושוב אל בין השבויים.

הרס"ר התורגמן, שגם קודם לכן לא היה מפוכח לגמרי, ניטלה ממנו בינתיים כל צלילות־דעתו.

לפניו היו פרושׂים עמודי־המודעות של עתון גרמני והוא פיזם את מלות המודעות לצלילי מארש־ראדצקי: “מחליף, מחליף פאטיפון תמורת עגלת־ילדים. – קונה שברי לוחות זכוכית לבנים וירוקים. – כל אחד יכול ללמוד הנהלת חשבונות אם הוא עובר את הקורס שלנו בכתב” וכו'.

כמה מודעות לא התאימו לקצב המארש והרס“ר התאמץ בכל כוחות להתגבר על כך והלם על השולחן באגרופו ורקע ברגליו לפי הקצב. שני קצות שפמו, הדבוקים מווֹדקה, נזדקרו משני צידי פניו, כאילו תקע מישהו מכחול יבש של דבק מזה ומזה. עיניו הנפוחות הבחינו בשווייק, אך לא היתה שום תגובה של הבחנה זו חוץ ממה שהרס”ר פסק מלהלום באגרופיו ומלרקוע ברגליו. תופף על הכיסא לפי קצב המנגינה “לא אדע מה זאת אומרת”⁸⁸… מודעה אחרת: קארוֹלינה דְרֶגֶר, מיילדת, מתכבדת להציע את שירותיה לגברות הנכבדות בכל מקרה.

פיזם לעצמו בקול מנמיך והולך, עד שנשתתק לגמרי, הביט נכחו בלי־נוע על המשטח הגדול של המודעות ונתן לשווייק הזדמנות לספר על צרותיו. לשיחה זו הספיקו רק בדוחק משפטיו של שווייק בגרמנית רצוצה.

שווייק פתח ואמר שבאמת צדק כשאמר שצריכים היו ללכת לפלשטין לאורך הפלג, אבל אין הוא אשם, שחייל רוסי אלמוני ברח מן השבי והלך להתרחץ באגם, שהוא, שווייק, היה מוכרח לעבור לידו, מכיוון שהוטל עליו ללכת בדרך הקצרה ביותר לפלשטין בתור האחראי לאיכסון. הרוסי ברח ברגע שראה אותו והשאיר את כל מדיו בין השיחים. הוא, שווייק, שמע שבחזית משתמשים לפעמים במדים של חללי האויב לצרכי ריגול, ולכן לשם נסיון לבש את המדים שהושארו כדי לראות, איך במקרה כזה ירגיש את עצמו במדים זרים.

לאחר שהסביר שווייק את טעותו, נוכח לדעת, שכל דיבוריו לשוא. מפני שהרס“ר כבר היה ישן, קודם שהגיע שווייק אל האגם. שווייק קרב אליו, טפח לו דרך־ריעות על שכמו ודי היה בכך שהרס”ר יצנח מכיסאו על הרצפה ושם הוסיף לישון בשלווה.

“סליחה, אדוני,” אמר שווייק, הצדיע ויצא מן הלשכה.

בהשכמת הבוקר שינה מטה חיל־ההנדסה את היערכותו והחליט להעביר את קבוצת השבויים, ששווייק נמנה עמה, ישירות לפשמישל לשם שיפוץ המסילה פשמישל־לוּבּאצ’וֹב.

כך נשאר איפוא הכל כמו שהיה ושווייק המשיך באודיסיאה שלו בין השבויים הרוסים. חיילי המשמר ההונגרי הריצו את כולם במהירות קדימה.

במבואות כפר אחד, שם שהו למנוחה, נצתקלו ביחידת אספקה. לפני שיירת העגלות עמד קצין והסתכל בשבויים. שווייק קפץ מתוך השורה, עמד לפני הקצין ואמר בגרמנית: “אדון סגן, מודיע בהכנעה…” יותר לא הספיק לומר, כי מיד ניצבו לידו שני חיילים הונגרים ובמכות אגרוף על גבו דחפו אותו שוב לבין השבויים.

הקצין השליך אחריו בדל־סיגריה, אך שבוי אחר מיהר להרים אותו מן הארץ והכניסוֹ לפיו, אחר־כך הסביר הקצין לסמל שלידו, שברוסיה יש מתיישבים גרמנים וגם הם חייבים להילחם.

אחר־כך, לכל אורך הדרך עד לפשמישל, שוב לא היתה לשווייק שעת־כושר להתאונן לפני מישהו ולומר לו שבעצם הוא השרת של הפלוגה הקרבית ה־11 של הגדוד ה־91. שעתו הגיעה רק בפשמישל, שבה הכניסו אותם למבצר קטן באיזור הפנימי ההרוס כולו חוץ מאורוות חיל התותחנים שבמצודה.

היו שם ערימות קש מכונמות והכינים שרצו על פני קלוּמיוֹת הקש הקצרות כאילו לא היו כינים אלא נמלים הנושאות חומר לבניית קינן.

גם חילקו להם מי־שפכים שחורים עשויים מעוֹלש ומנה של לחם־תירס מעוּפש.

אחר־כך קיבל אותם רב־סרן ווֹלף, שהיה באותו פרק־הזמן השליט על כל השבויים, העובדים בתיקון נזקי מצודת פשמישל והסביבה. היה זה אדם יסודי. היה עמו צוות שלם שת תורגמנים, שהיו בוחרים מקרב השבויים מומחים לבניין לפי כשרונותיהם והכשרתם הקודמת.

שגיון היה בו, ברב־סרן ווֹלף, שכל השבויים הרוסים מנסים להעמיד פני אנאלפביתים, שכן על השאלה המתורגמת “האם אתה יודע לבנות מסילה?” ענו כל השבויים כאחד: “אני לא יודע כלום, על דבר כזה לא שמעתי. חייתי תמיד בכבוד וביושר.”

ובכן, כשעמדו עכשיו כולם בשורות לפני רב־סרן וולף וכל פמלייתו, שאל רב־סרן ווֹלף קודם־כל את השבויים בגרמנית מי מהם מבין לשון זו.

שווייק יצא מן השורה במרץ, עמד לפני הרב־סרן, הצדיע לפניו והודיע שהוא מבין גרמנית.

רב־סרן ווֹלף, שלא הסתיר את קורת־רוחו, שאל את שווייק מיד, אם הוא מהנדס.

“מודיע בהכנעה,” ענה שווייק, “שאני לא מהנדס אלא שרת הפלוגה הקרבית ה־11 של הגדוד ה־91. נפלתי בשבי שלנו. זה קרה ככה, אדוני…”

“מה אתה אומר?” צווח רב־סרן ווֹלף.

“מודיע בהכנעה, אדוני, זה היה ככה…”

“אתה צ’כי,” המשיך רב־סרן ווֹלף בצווחותיו. “אתה לבשת מדים רוסיים.”

“מודיע בהכנעה, אדוני, שזה נכון בהחלט. אני באמת שמח שהאדון הרב־סרן הבין תיכף למצבי. יכול להיות שהפלוגה שלי נלחמת עכשיו באיזה מקום ואני כאן מבזבז את כל המלחמה. הייתי רוצה, אדוני, להסביר לך עוד פעם את הכל כמו שצריך.”

“זה מספיק,” אמר רב־סרן ווֹלף, קרא לשני חיילים ונתן להם פקודה להוביל את האיש מיד אל חדר המשמר, והוא עצמו, ועמו קצין אחר, הלכו לאיטם בעקבות שווייק. בשעת שיחתו עם הקצין ניפח בידיים ובכל משפט שהיה אומר דיבר משהו על “כלבים צ’כיים.” ועם זאת חש הקצין השני מתוך דברי הרב־סרן שהוא שמח, כי במבטו החד גילה אחד מאותם ממזרים, שעל פעילותם הבוגדנית מעבר לגבולות כבר נמסרו זה חדשים ידיעות סודיות למפקדי היחידות. נאמר בהללו, שעריקים מסויימים מן הגדודים הצ’כיים, ששכחו את שבועת־האמונים שלהם, הצטרפו אל שורות הצבא הרוסי ומשרתים את האויב בעיקר במשימות ריגול חשובות.

מיניסטריון־הפנים עדיין היה מגשש באפילה בעניין התארגנותם הצבאית של העריקים בצד הרוסי. עדיין לא ידעו כלום על הגופים המהפכניים שמעבר לגבול ורק באוגוסט קיבלו מפקדי הבאטאליונים בקו סוקאל־מיליאטין־בּוּבנוֹב ידיעות סודיות שהפרופסור האוסטרי לשעבר מאסאריק ברח לחוץ־לארץ ושם הוא מנהל תעמולה נגד אוסטריה. איזה מטמטם בדיוויזיה עוד הוסיף על הידיעה הסודית את הפקודה: “אם ייתפס, יש להוביל אותו מיד אל מטה הדיוויזיה!”

“בזה הנני מביא זאת לתשומת לבו של הנשיא מאסאריק, כדי שיידע, אילו מלכודות ומוקשים הוטמנו לו בין סוקאל, מיליאטין ובובנוב.”⁸⁹

אז לא היה עדיין לרב־סרן ווֹלף מושג על מה שמכינים לאוסטריה העריקים, שלימים כשהיו נפגשים בקייב ובמקומות אחרים, והיו נשאלים: “מה אתה עושה?” היו עונים בעליצות: “בגדתי בקיסר ירום הודו.”

מתוך הידיעות הסודיות ידע רק על העריקים־המרגלים, שאחד מהם, המובל עתה אל חדר המשמר, נלכד בקלות כזו בפח שטמן לו. רב־סרן ווֹלף היה רודף־כבוד קצת ובדמיונו צייר לו את הציון־לשבח ואת אותות־ההצטיינות על ערנות, זהירות ותושיה שיעניקו לו במקומות הגבוהים.

לפני הגיעם אל חדר־המשמר היה משוכנע שאת השאלה “מי יודע גרמנית?” שאל בכוונה־תחילה, לפי שמיד, לאחר שנתן מבט בשבויים, היה האחד הזה חשוד בעיניו.

הקצין בן־לווייתו הנהן בראשו ואמר, שיהא צורך להודיע על המעצר למטה חיל המצב לשם טיפול נוסף והעמדת הנאשמים לפני בית־דין צבאי גבוה מפני שלא ייתכן, כדברי הרב־סרן, שהאיש ייחקר בחדר המשמר ומיד ייתלה שם. ודאי שייתלה, אבל לפי כל ההליכים החוקיים, בהתאם לדין הצבאי, על מנת לגלות את הקשר עם נבלים דומים בעזרת חקירה שתי־וערב לפני ההוצאה־להורג. מי יודע, מה עוד ייחשף?

התקף־פתע של עקשנות בא על רב־סרן ווֹלף. מידת אכזריות, שהיתה חבויה בנפשו, פרצה מתוכו והוא הכריז, כי מיד אחרי החקירה הוא יתלה את העריק המרגל על אחריותו. הוא יכול להרשות זאת לעצמו, כי יש לו ידידים בחלונות הגבוהים ושהוא מצפצף על כולם. כאן כמו בחזית. אילו היו תופסים ומגלים אותו בשדה־הקרב, היו חוקרים ומיד תולים אותו, בלי לעשות מזה עניין גדול. יתר על כן, אולי ידוע לאדון הסרן, שמפקד באיזור הקרבות מדרגת סרן ומעלה רשאי לתלות כל חשוד.

רב־סרן ווֹלף טעה כאן במקצת בעניין סמכויות המפקדים לתלות חשודים.

ככל שהתקרבו לחזית בגאליציה המזרחית, ירדה סמכות זו וניתנה לדרגים נמוכים יותר ויותר, ולבסוף קרו מקרים שסַמל, מפקד פטרול, ציווה לתלות נער בן שתים־עשרה שהיה חשוד בעיניו, מפני שבכפר נטוש ושדוד ביקש קליפות תפוחי־אדמה בביקתה הרוסה.

המחלוקת בין הרב־סרן לסרן התעצמה.

“אין לך זכות לכך,” קרא הסרן בהתרגשות. “הוא ייתלה על סמך גזר־דין של בית־דין צבאי.”

“הוא ייתלה בלי גזר־דין,” התיז רב־סרן ווֹלף.

שווייק שהובל כמה צעדים לפניהם ושמע את כל השיחה המעניינת, לא אמר למלווהו אלא: "הכל היינו הך, בבית המרזח ‘נא זאוואדילצֶה’ בליבֶּן רבנו פעם אחת על כך, אם צריכים לקחת איזה כובען, ואשאק, שבכל מסיבה היה עושה צרות, ולזרוק אותו החוצה מיד כשיופיע בדלת, או לזרוק אותו רק אחרי שיגמור לשתות כוס בירה וישלם, או לבעוט בו אחרי שירקוד סיבוב אחד. בעל־הבית הציע שנזרוק אותו רק באמצע המסיבה, אחרי שעשה קצת הוצאות אצלו. אז יצטרך לשלם ואחת־שתיים החוצה. ואתה יודע, מה שעה לנו המנוול הזה? הוא לא בא. מה אתה אומר על זה?

שני החיילים שהיו מאי־שם בטירול, אמרו בבת אחת: “לא צ’כית.”

“אתם מבינים גרמנית?” שאל שווייק בשקט.

“כן,” ענו השניים ועל כך העיר שווייק: “זה טוב מאוד. בין אנשי־שלומנו לפחות לא הולכים לאיבוד.”

תוך כדי שיחות ידידותיות אלו הגיעו כולם אל חדר־המשמר ושם המשיך רב־סרן ווֹלף בוויכוח עם הסרן על גורלו של שווייק. אותה שעה ישב שווייק עצמו בענווה על ספסל מאחור.

סוף־סוף נטה עתה רב־סרן ווֹלף לדעת הסרן, שאדם זה צריך שייתלה רק אחרי נהלים ממושכים, המוכנים בחביבות “הליך החוק.”

אילו שאלו את שווייק מה דעתו על כך, היה אומר: “צר לי מאוד, אדוני הרב־סרן, כיוון שלך יש דרגה גבוהה יותר משיש לסרן, אבל האדון הסרן צודק. כל חפזון מזיק. בבית־משפט מחוזי השתגע פעם אחד השופטים. הרבה זמן אף אחד לא שם לב לזה עד שזה פרץ פעם בשעת משפט על פגיעה בכבוד. אחד זְנַאמֶנאצֶ’ק אמר ברחוב לכומר הוֹרטיק, שסטר בשיעור הדת לבן שלו: ‘חמור, נבלה שחורה, דֶביל דתי, חזיר שחור, תיש של כנסיה, מחלל תורת ישו, צבוֹע ושרלטן בגלימה!’ השופט המשוגע היה אדם דתי מאוד. שלוש אחיות היו לו וכולן טבחיות אצל כמרים, והוא היה סנדק לכל הילדים שלהן אז התרגז עד כדי כך שפתאום יצא מדעתו וצעק על הנאשם: ‘בשם הקיסר והמלך ירום הודו אתה נידון למיתה בחבל. על גזר־הדין אין ערעור’. אחר־כך קרא לסוהר: ‘אדון הוֹראצֶ’ק, אח את האדון הזה ותלה אותו שם – אתה יודע את המקום שחובטים את השטיחים, – ואחר־כך בוא לכאן ותקבל דמי־שתייה!’ מובן מאליו שאדון זנאמֶנאצֶ’ק והסוהר נעמדו כנציבי־מלח, אבל הוא רקע ברגל וצווח: ‘אתם שומעים או לא!’ הסוהר נבהל עד שמשך את אדון זנאמנאצ’ק לחדר ואלמלא הסניגור שהתערב בעניין וקרא לעזרה ראשונה, מי יודע, מה היה בסופו של אדון זנאמנאצ’ק. ועוד בזמן שהכניסו את השופט לקרון עזרה ראשונה, צעק: ‘אם אינך מוצא חבל, תלה אותו בסדין ואנחנו נכלול את זה בחשבון החצי־שנתי’…”

כי־כן הובל שווייק בליווי משמר אל מפקדת חיל המצב ושם ניסח רב־סרן ווֹלף פרוטוקול שנאמר בו, כי שווייק בתור חייל של הצבא האוסטרי לבש מדים רוסיים ביודעין ובלי שהוכרח לכך ונעצר מאחורי קווי החזית בידי ז’נדרמריית־השדה לאחר נסיגת הרוסים.

כל אלה היו דברי אמת לאמיתה ושווייק, מהיותו איש ישר, לא יכול להתנגד להם. כשניסה בשעת רישום הפרוטוקול להשלים אותו בכמה משפטים, שאולי היו מבהירים את המצב, מיד ציווה עליו רב־סרן ווֹלף: “סתום את הפה! על כך אני לא שואל אותך. העניין ברור כשמש.”

אחרי דברים אלה היה שווייק מצדיע ואומר: “מודיע בהכנעה, שאני סותם את הפה והעניין ברור כשמש.”

משנגמר בירור זה, הכניסו אותו לאיזה חור במפקדת חיל־המצב, מקום ששימש פעם מחסר לאורז ועתה היה פנסיון לעכברים. גרעיני אורז היו פזורים על הרצפה והעכברים לא פחדו כלל וכלל מפני שווייק והתרוצצו סביבו בעליצות כשהם מלקטים גרעינים. שווייק היה צריך להביא מזרן קש, וכשהתחיל מבחין בדברים בתוך החשיכה, מצא שמשפחת עכברים שלמה עוברת לגור במזרנו. לא היה שום ספק, שהם רוצים לבנות להם קן חדש בשרידי תפארתו של מזרן אוסטרי מעופש. התחיל שווייק לדפוק על הדלת הנעולה, וכשבא איזה סמל פולני, ביקש ממנו שווייק שיעבירו אותו למקום אחר, מפני שעכברים עלולים להתמקם במזרנו ולגרום נזק לרכוש הצבא, היות וכל מה שנמצא במחסני הצבא הוא רכושו.

הפולני הבין רק חלק מן הדברים שנאמרו לו, איים על שווייק באגרף לפני הדלת הנעולה ואמר משהו כמו ‘תחת מחוּרבן’ והתרחק ממלמל משהו בכעס על כולירה, כאילו עלב בו שווייק עלבון גדול.

הלילה עבר על שווייק במנוחה יחסית, משום שהעכברים לא באו על שווייק בדרישות גדולות. היתה להם, כנראה, תכנית לילית משלהם, שהתקיימה במחסן הסמוך למעילים ולכובעים צבאיים. העכברים כרסמו אותם בשלווה ובבטחון, שכן רק מקץ שנה נזכרה האפסנאות להכניס למחסני הצבא חתולים צבאיים ללא זכויות פנסיה, שנרשמו בפנקסי האפסנאות בטור: “חתולי מחסנים של הצבא הקיסרי־המלכותי.” דרגה חתולית זו לא היתה אלא חידוש של מוסד עתיק־יומין שבוטל אחרי מלחמת 1866.

לפני־כן, עוד בימי מריה תרזה, היו מכניסים חתולים למחסני צבא, לאחר שהאדונים מן האפסנאות זקפו את כל עסקיהם השחורים במדים על חשבון העכברים המסכנים.

אך במקרים רבים לא קיימו החתולים הקיסריים־המלכותיים את חובתם, וכך אירע שבימי הקיסר ליאופולד נתלו על־פי פסק־דין של בית־המשפט הצבאי ששה חתולים שהוצבו במחסן צבאי בפּוֹהוֹזֶ’לֶץ. אני בטוח, שכל מי שהיו לו עניינים עם אותו מחסן צבאי חייך תחת שפמו…

בבוקר הכניסו לחור של שווייק ביחד עם הקפה איזה אדם בכובע ובמעיל צבאי רוסיים.

אותו אדם דיבר צ’כית במבטא פולני. היה זה אחד מן המנוולים משרתי הריגול הנגדי של הגייס שמפקדתו בפשמישל. היה זה איש הבולשת הצבאית ואפילו לא טרח להמציא איזה עילה מתוחבלת לחקירת שווייק. הוא ניגש ישר לעניין: “הסתבכתי כהוגן בגלל חוסר־הזהירות שלי. אני הייתי שייך לגדוד ה־28 ותיכף ומיד עברתי לרוסים. ועכשיו בטיפשות שלי נפלתי בפח. התנדבתי ללכת לסיור בקווים הקדמיים בשביל הרוסים… שירַתי בדיוויזיה הששית מקייב. באיזה גדוד רוסי אתה שירַת, חבר? נדמה לי שכבר נפגשנו פעם באיזה מקום ברוסיה. אני הכרתי בקייב הרבה צ’כים, שהלכו אתנו לחזית, אחרי שעברנו לצד הרוסי. אבל כרגע אני לא זוכר את השמות שלהם ומאיפה באו. אולי אתה זוכר מישהו שהייתי במגע אתו. הייתי רוצה לדעת, מי מהגדוד ה־28 שלנו נמצא שם.”

במקום תשובה הניח שווייק בחרדה את ידו על מצחו של האיש, אחר־כך מישש את דופקו ולבסוף הוליך אותו אל חלון קטן וביקש ממנו שיוציא את לשונו. האיש לא התנגד כלל לכל הפרוצדורה הזאת, כי שיער, שכל אלה אינם אלא סימני־קנוניה. אחר־כך התחיל שווייק דופק על הדלת, וכשבא השומר לשאול, מה המהומה, דרש בצ’כית ובגרמנית לקרוא מיד לרופא, מפני שהאיש שהוכנס אליו נתקף הזיות.

הכל היה לשוא. לא באו להוציא את האיש. הוא נשאר שם במנוחה והוסיף למלמל משהו על קייב ועל כך שבלי ספק ראה את שווייק צועד בין החיילים הרוסים.

“בטח שתית מים מן הבִּיצה,” אמר שווייק. “כמו טינֶצקי הצעיר אצלנו, שהיה אדם נבון בדרך־כלל, עד שפעם יצא לדרך והגיע עד לאיטליה. כשחזר מאיטליה זו, לא דיבר על שום דבר אחר, רק על המים הבוֹציים ואמר שחוץ מזה אין מה לראות שם. הוא גם קיבל קדחת מן המים המלוכלכים. היא תפסה אותו ארבע פעמים בשנה – ביום כל הקדושים, ביום יוסף הקדוש, ביום של פטר ופאול וביום עליית מריה הקדושה לשמים. כשזה היה תופס אותו, היה חושב שכל האנשים, אפילו זרים ובלתי־ידועים לו לגמרי, הם מכירים שלו, בדיוק כמוך, למשל בחשמלית היה פונה למישהו ואומר לו, שהוא מכיר אותו, שנפגש אתו בתחנת הרכבת בווינה. כל האנשים שפגש ברחוב, או שראה אותם בתחנת הרכבת של מילאנו או שישב אתם במרתף היין של בית המועצה בבולצנוֹ. אם במקרה ישב במסעדה בזמן שתקפה אותו קדחת־הביצות, הכיר את כל האורחים, אל כולם ראה באניה כשנסע לוונציה. לזה לא היתה שום תרופה, רק זו שהמציא איזה חובש חדש בקאטֶז’ינקי.⁹⁰ הוא קיבל לטיפול חולה־רוח אחד שמבוקר עד ערב לא עשה כלום, רק ישבן בפינה וספר: ‘אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש’ ושוב מהתחלה: ‘אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש.’ היה זה איזה פרופסור. החובש ההוא כמעט שיצא מעורו כשראה שהמשוגע לא מסוגל לעבור את השש. בהתחלה ניסה בטוב וביקש ממנו לומר: ‘שבע, שמונה, תשע, עשר.’ אבל איפה? הפרופסור בכלל לא הגיב. ישב בפינה וספר: ‘אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש.’ ושוב: ‘אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש.’ אז התרגז קפץ על הפאציינט שלו, וכשזה אמר ‘שש’ נתן לו סטירה. ‘כאן שבע, כאן שמונה, כאן תשע, כאן עשר.’ כל מספר – סטירה. הפרופסור תפס את עצמו בראש ושאל איפה הוא נמצא. כשאמרו לו שהוא נמצא בבית חולי־רוח, חזר אליו הזכרון שלו והוא נזכר שהכניסו אותו לבית משוגעים בגלל איזה כוכב־שביט, אחרי שחישב שיופיע בשנה הבאה, ב־18 ביולי, בשעה שש בבוקר, והם הוכיחו לו, שכוכב־השביט כבר נשרף לפני מיליוני שנים. את החובש ההוא הכרתי. כשהבריא הפרופסור לגמרי ושוחרר, לקח אותו אליו כמשרת. העבודה היחידה שלו היתה לתת לפרופסור כל בוקר ארבע סטירות, והוא עשה את זה בדייקנות ובמסירות.”

“אני מכיר את כל הידידים שלך בקייב,” המשיך ללא ליאות איש הריגול הנגדי. “לא היו אתך אחד שמן כזה ואחד רזה? עכשיו אני לא זוכר את השמות שלהם ומאיזה גדוד היו…”

“אל תדאג,” ניחם אותו שווייק. “זה יכול לקרות לכל אחד, שהוא לא זוכר את שמות כל האנשים השמנים והרזים. נכון שקשה יותר לזכור את הרזים, כיוון שהם רבים יותר בעולם. הם מהווים עכשיו את הרוב, כמו שאומרים.”

“חבר,” אמר הנבל הקיסרי־המלכותי בטרוניה, “אתה לא מאמין לי. הרי גורל אחד צפוי לשנינו.”

“בשביל זה אנחנו חיילים,” זרק שווייק כלאחר־יד. “בשביל זה ילדו אותנו אִמותינו, כדי שיעשו מאתנו קציצות אחרי שילבישו אותנו במדים, ואנחנו עושים זאת ברצון, כיוון שאנחנו יודעים שעצמותינו לא יירקבו לשוא. אנחנו נופלים בעד הקיסר ירום הודו וביתו, שלמענו כבשנו את הֶרצֶגוֹבינה. מעצמותינו יעשו אבקת פחם, מה שקוראים שפוֹדיוּם, בשביל בתי החרושת לסוכר, כמו שהסביר לנו סגן צימֶר כבר לפני שנים. ‘חזירים מחוריינים,’ אמר, ‘חמורים נבערים, קופים עצלים חסרי תועלת! אתם משרבבים את הרגליים, כאילו לא היה להן שום ערך. אם תיפלו במלחמה, יעשו מכל איבר שלכם חצי קילו שפּוֹדיוּם. מכל איש, הידיים והרגליים יחד, שני קילו, ודרככם יזַקקו סוכר בבתי־חרושת לסוכר, אידיוטים. אינכם יודעים כלל, שגם אחרי מותכם תביאו תועלת לצאצאים שלכם. בניכם ישתו קפה בסוכר שעבר דרך האברים שלכם, מטומטמים שכמוכם.’ אני שקעתי בהרהורים והוא שאל אותי, על מה אני חושב. ‘מודיע בהכנעה,’ אמרתי, ‘שהשפודיום מהאדונים הקצינים צריך להיות הרבה יותר יקר מן השפודיום מהחיילים הפשוטים,’ על זה קיבלתי שלושה ימי מעצר יחיד.”

בן־שיחו של שווייק דפק על הדלת והתדיין עם השומר. זה טלפן למשרד. אחרי שעה קלה בא רס"ר והוציא אותו ושווייק נשאר שוב לבדו.

בצאתו אמר השרץ לרס"ר בקול, כשהוא מצביע על שווייק: “זה חבר ותיק שלי מקייב.”

אחר־כך נשאר שווייק עשרים וארבע שעות תמימות ביחידות, חוץ מאותם רגעים שהביאו לו אוכל.

בלילה הגיע לכלל מסקנה, שהמעיל הצבאי הרוסי חם ורחב יותר מן האוסטרי ושעכבר המרחרח באזנו של אדם ישן הוא לא דבר נורא כל כך. באזני שווייק זה נשמע כלחש ענוֹג, שממנו העירו אותו עם עלות השחר כשבאו לקחתוֹ.

עד היום אין שווייק יודע, לפני איזו רשות שיפוטית גררו אותו בבוקר נוּגה זה. זה היה בית־משפט צבאי. בכך לא היה ספק, ישב שם אפילו גנראל אחד, ומלבדו היו שם סגן־אלוף, רב־סרן, סרן, סגן, סמל ואיזה חייל פשוט, שלא עשה כלום אלא הדליק את הסיגריות של השאר.

לא שאלו את שווייק שאלות רבות.

רק הרב־סרן הראה התענינות גדולה יותר ודיבר צ’כית.

“אתה בגדת בקיסר?” נבח על שווייק.

“ישו מריה, מתי?” קרא שווייק, “שאני אבגוד בקיסר ירום הודו, השליט הנשגב שלנו, שבגללו כבר סבלתי כל כך הרבה?”

“עזוב שטויות,” אמר הרב־סרן.

“מודיע בהכנעה, אדוני, שבגידה בקיסר היא לא שטות. אנחנו החיילים נשבענו אמונים לקיסר ירום הודו ואת השבועה קיימנו עד תום – כמו ששרים בתיאטרון.”

“הנה כאן,” אמר הרב־סרן, “מונחות כל הראיות לאשמתך ולאמת.” והוא הורה באצבע על צרור עבה של ניירות.

את עיקר החומר סיפר האיש שהוכנס אל שווייק.

“ובכן, אתה מסרב להודות באשמה?” שאל הרב־סרן, “הרי אתה בעצמך אישרת שבתור חייל הצבא האוסטרי לבשת מרצון מדים רוסיים. אני שאול אותך בפעם האחרונה: האם הכריחו אותך לעשות זאת?”

“עשיתי זאת בלי שהכריחו אותי.”

“מרצון?”

“מרצון.”

“בלי לחץ?”

“בלי לחץ.”

“אתה יודע שאתה אבוד?”

"אני יודע. מהגדוד ה־91 בטח כבר מחפשים אחרי. אבל אולי תרשה לי, אדוני, הערה קצרה על כך כיצד אנשים לובשים מרצונם בגדים של אחרים. באחד הימים של יולי 1908 התרחץ הכורך בּוֹזֶטייך מרחוב פשיצ’נה בפראג באפיק הישן של הבּרוֹאוּנקה על־יד זבּראסלאב. הוא השאיר את הגדים שלו בין הערבות ומאד שמח כשאחרי איזה זמן נכנס אליו למים עוד אדון אחד. התפתחה שיחה ביניהם, הם התלוצצו, התיזו מים זה על זה וטבלו עד לשעות הערב. אחר־כך יצא האדון הזר ראשון מהמים כי מיהר לארוחת־ערב. אדון בּוֹזֶ’טייך נשאר עוד זמן קצר יושב במים ואחר־כך הלך לקחת את הבגדים שלו בין הערבות ובמקומם ובמקומם מצא שם בגדים קרועים של נווד ופתק:

‘הרבה זמן חשבתי: לקחת – לא לקחת, כשכל כך יפה נהנינו ביחד במים. אז קטפתי מרגנית והעלה האחרון שתלשתי אמר: ‘לקחת!’ לכן החלפתי אתך את הסמרטוטים שלי. אתה לא צריך לפחד להיכנס לתוכם. לפני שבוע חיטאו אותם בדוֹבּזיש. בפעם הבאה תשים לב יותר עם מי אתה מתרחץ. במים נראה כל אדם ערוֹם כמו חבר פרלמנט והוא יכול להיות אפילו רוצח. גם אתה לא ידעת עם מי אתה מתרחץ. אבל היה כדאי. עכשיו לפנות ערב המים הכי־טובים. תיכנס לתוכם עוד פעם כדי שתתאושש.’

לאדון בּוֹזֶ’טייך לא נשאר אלא לחכות עד שיחשיך. אחר־כך לבש את סמרטוטי הנווד והלך בכיוון לפראג. הוא עקף את הכביש הראשי והלך בשבילים דרך השדות ונתקל בפטרול של המשטרה מחוּחלֶה. הם עצרו את הנווד ולמחרת בבוקר הובילו אותו אל בית המשפט המחוזי בזבּראסלאב באשמת התחזות לאדם אחר, כי כל אחד יכול לטעון שהוא יוסף בוז’טייך, כורך מרחוב פשיצ’נָה 16 בפראג."

הרשם שהבין צ’כית אך מעט, הסיק שהנאשם מוסר את המען של שותפו לפשע ולכן שאל בגרמנית ליתר בטחון: “זה מדוייק, פראג, מספר 16, יוסף בוֹז’טייך?”

“אני לא יודע אם הוא עוד גר שם,” אמר שווייק. “אבל אז, ב־1908, היה זה הבית שלו. הוא כרך ספרים יפה מאוד, אבל זה לקח לו הרבה זמן, מפני שהיה צריך לקרוא קודם כל ספר והוא כרך אותו לפי התוכן. אם שׂם שם גב שחור, כבר לא היית צריך לקרוא את הספר. מיד ידעת שהסוף של הרומן מר מאוד. אתה רוצה לדעת עוד משהו? ושלא אשכח – הוא היה יושב כל יום במסבאת ‘אוּ פלָקוּ’ ומספר את תוכן הספרים שמסרו לו לכריכה.”

הרב־סרן ניגש אל הרשם ולחש לו משהו, וזה מחר אחר־כך בניירותיו את מענו של קושר־הקשר המדומה בוז’טייך.

אחר־כך המשיך בית־המשפט הזה בדיוניו לפי השיטה של בית־דין־שדה, שקבע היושב־ראש גנראל פינק פון פינקנשטיין.

כשם שיש אנשים שתחביבם לאסוף קופסות גפרורים, כך היה תחביבו של אדון זה לארגן בתי־דין של שדה, אם כי ברוב המקרים היה זה מנוגד לתקנות בתי־המשפט הצבאיים.

אותו גנראל היה טוען, שאינו זקוק לשום סניגורים, שהוא מזמין את כל הנוגעים־בדבר ותוך שלוש שעות כל ברנש כזה צריך להיתלות. כל זמן שהיה בחזית, לא היה אצלו מחסור בבתי־דין של שדה.

ממש כשם שיש אנשים שמוכרחים לשחק יום־יום משחק של שחמט, ביליארד או מאריאש, כך היה גנראל מהוּלל זה מרכיב יום־יום בתי־דין של שדה, יושב בראשם וברצינות ובהנאה מנחית מט על הנאשם.

מי שרוצה להיות סנטימנטלי, יכול לכתוב, שעל מצפונו של אותו אדם רבצו חיי עשרות אנשים, במיוחד שם במזרח, במקום שנאבק, כדבריו, עם התעמולה למען רוסיה הגדולה בין האוקראינים של גאליציה. אך מנקודת־מבטו לא היה זה נכון לומר, שחיי אדם רבצו על מצפונו.

פשוט מצפון לא היה קיים אצלו. לאחר שציווה לתלות מורה, כומר, או משפחה שלמה על סמך בית־דין־השדה שלו, היה חוזר בגאווה אל האכסניה שלו, כמו ששחקן־מאריאש מושבע חוזר מרוצה לביתו מבית המרזח ומהרהר, איך קיבל “פלֶק” והוא נתן “רֶה” והם נתנו “סוּפּרֶה” והוא נתן טוּטי והם “בּוֹטי” והוא זכה והיו לו “107.”⁹¹ התלייה היתה בעיניו משהו פשוט וטבעי מעין לחם־חוק, ובשעת מתן גזר־הדין היה שוכח לעתים את הקיסר ולא אומר עוד: “בשם הוד רוממותו אתה נידון למיתה בחבל” אלא היה מצהיר: “אני דן אותך.”

לפעמים היה מוצא בתלייה גם צד מבדח, וכך כתב לרעייתו בווינה:

“… למשל, יקירתי, אינך יכולה לתאר לך, כמה צחקתי כשלפני כמה ימים גזרתי דינו של מורה אחד בעוון ריגול. יש לי אדם מומחה התולה אותם. הוא כבר צבר נסיון. הוא רס”ר ועושה זאת מתוך תחביב. הייתי באוהלי כשבא אלי אותו רס“ר אחרי מתן גזר־הדין ושאל אותי איפה לתלות את המורה. אמרתי לו, שיתלה אותו על העץ הקרוב. ועכשיו תארי לך את המצב המצחיק. אנחנו בלב הערבה, ועד לקו האופק אין רואים אלא עשב ולאורך קילומטרים אין אפילו עץ אחד. אבל פקודה היא פקודה, ולכן לקח הרס”ר את המורה ויחד עם המשמר הלכו לחפש עץ.

חזרו רק בערב יחד עם המורה. הרס"ר בא אלי ושוב שאל אותי: ‘על מה לתלות את הברנש הזה?’ נזפתי בו, שהרי פקודתי היתה ברורה: על העץ הקרוב. הוא אמר שינסה שוב בבוקר, ולמחרת בבוקר בא חיוור כולו והודיע שהמורה נעלם. זה הצחיק אותי עד כדי כך שסלחתי לכל המופקדים על שמירתו ועוד התבדחתי, שכנראה המורה עצמו הלך לחפש איזה עץ. את רואה, יקירתי, שלעולם איננו יודעים שעמום כאן ואמרי לווילי הקטן, שאבא שלו שולח לו נשיקות ושבקרוב יביא לו רוסי אמיתי, שעליו יוכל וילי לרכוב כמו על סוס.

אני נזכר כאן, יקירתי, עוד במקרה משעשע. לא מכבר תלינו יהודי אחד בעוון ריגול. הברנש ההוא נקרה בדרכנו, אם כי לא היה לו מה לעשות שם, וטען שהוא מוכר סיגריות. ובכן, הוא נתלה, אבל רק לשניות מספר, משום שהחבל נקרע והוא נפל ארצה. אבל מיד התאושש וקרא אלי: ' אדוני הגנראל, אני הולך הביתה, כבר תליתם אותי ולפי החוק אסור לתלות אותי פעמיים על דבר אחד.' פרצתי בצחוק ונתתי ליהודון ללכת. אצלנו, יקירתי, שמח…"

לאחר שנתמנה גנראל פינק מפקד חיל־המצב במבצר פשמישל, שוב לא היו הזדמנויות מרובות כל כך לערוך הצגות דומות, ולכן שׂש על פרשת שווייק.

כי־כן עמד שווייק מול נמר זה, שישב בראש שולחן ארוך, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, שומע תרגום תשובותיו ומהנהן באשו.

הרב־סרן הציע לפנות טלגראפית למטה הבריגאדה ולברר, היכן עכשיו הפלוגה הקרבית ה־11 מן הגדוד ה־91, שהנאשם נמנה עמה לפי דבריו. הגנראל התנגד ואמר, שהדבר יעכב את בית־הדין ויעוות את האופי האמיתי של דיון זה. הרי מונחת לפניהם הודאתו המלאה של הנאשם שלבש מדים רוסיים, ומלבדה יש עדות חשובה שלפיה הודה הנאשם ששהה בקייב. לפיכך הציע, שיפרשו לשם התייעצות כדי לגזור את הדין ולבצעו מיד.

הרב־סרן התעקש ואמר, שקודם־כל חייבים לברר את זהותו של הנאשם, משום שכל העניין בעל חשיבות פוליטית ממדרגה ראשונה. על־ידי קביעת זהותו יהיה אפשר לגלות קשרים אחרים של הנאשם עם חבריו־לשעבר ביחידה שאליה השתייך.

הרב־סרן היה בעל־חלומות רומאנטי. הוא אמר, שבעצם הם מחפשים איזה חוטים ושלא די בחריצת משפטו של אדם. גזר־הדין אינו אלא פרי חקירה מסויימת, הכוללת בה חוטים, אותם החוטים… לא הצליח להיחלץ מהחוטים הללו, אבל הכל הבינו והנהנו בראשיהם, ובכללם אפילו הגנראל, שבעיניו מצאו החוטים חן עד כדי כך שתיאר לו בדמיונו איך משתלשלים משפט־שדה חדשים על חוטי הרב־סרן. לכן לא המשיך עוד בהתנגדותו לבירור במטה הבריגאדה אם אמנם שווייק משתייך לגדוד ה־91 ומתי בערך עבר אל הרוסים ומה היו אז פעולות הפלוגה הקרבית ה־11.

*

כל שעת הוויכוח הזה שמרו על שווייק שני זקיפים מכודנים. ואחר־כך שוב הובא לפני בית־הדין ונשאל עוד פעם אחת, לאיזה גדוד הוא משתייך. אחר־כך העבירו אותו לבית־הסוהר של חיל־המצב.

*

לאחר שחזר גנראל פינק לביתו אחרי משפט־השדה שלא עלה יפה, שכב על הספה והרהר על הדרכים להחיש את כל העניין.

משוכנע היה, שהתשובה תגיע בהקדם, אבל בכל זאת לא תהיה זאת אותה מהירות שבה הצטיינו משפטיו, שכן אחרי מתן גזר־הדין עוד יהיה הנידון זכאי לסעד נפשי, וזה מעכב את ההוצאה־להורג בשעתיים מיותרות.

“זה היינו הך,” חשב בלבו גנראל פינק. “אנחנו יכולים להעניק לו סעד רוחני עוד לפני גזר־הדין ולפני שתגיע ההודעה ממטה הבריגאדה. הרי ממילא סופו תליה.”

גנראל פינק קרא אליו את הכומר הצבאי מארטינֶץ.

היה זה מורה־דת וכלי־קודש עלוב מאיזה מקום במוראביה, והכומר הממונה עליו היה מנוול שכזה, עד שהעדיף להתגייס לצבא. הוא היה בעל אמונה דתית אמיתית, שזכר מתוך צער את הכומר שלו, המידרדר והולך לאבדון. הוא זכר איך הכומר שלו סָבָא סליבוביץ כמו דג ואיך פעם בלילה ניסה להכניס בכוח למיטת עוזרו איזו צועניה משוטטת, שמצא בכפר בשעה שחזר בגילופין מבית יין.

הכומר הצבאי מארטינץ דימה בנפשו, איך יסעד בשירותו את רוח הפצועים והגוססים, איך ימרק גם את עוונות הכומר המושחת שלו, שבשובו לביתו לעת־לילה היה מעיר אותו פעמים לאין־ספור ואומר:

“יֶניצֶ’ק, יֶניצֶ’ק, בחורה בריאת־בשר, זו שמחת חיי.”

תקוותיו לא נתמלאו. העבירו אותו מחיל מצב לחיל מצב, ושם לא היתה לו שום עבודה אלא לדרוש פעם בשבועיים בכנסיית חיל המצב לפני החיילים ולעמוד בפיתויי מועדון הקצינים, שבו היו מדברים דיבורים כאלה שלעומתם נראו הבחורות בריאות־הבשר של הכומר שלו כתפילה תמימה הנישאת למלאך־שרת.

בדרך־כלל היה נקרא אל גנראל פינק בימים של מִבצעי־קרב גדולים, כשהיה צריך לחוג איזה נצחון של הצבא האוסטרי, שכן הגנראל פינק היה עורך מיסות־שדה באותה התלהבות שבה היה עורך משפטי־שדה.

פינק המנוול היה פאטריוט אוסטרי עד כדי כך שלא התפלל בעד נצחון הנשק הגרמני או התורכי. כשהיו הגרמנים של הרייך מנצחים באיזה מקום את הצרפתים או את האנגלים, פסח על כך בשתיקה מוחלטת של המזבח.

אך כל נצחון חסר־חשיבות באיזו תגרה בין פטרול אוסטרי ובין משמר־חלוץ רוסי, שהמטה ניפח כבועת־סבון ענקית עד לכדי תבוסת גייס שלם, נתן לגנראל פינק עילה לתפילת־חג, וזה עורר בלב הכומר הצבאי מארטינץ המסכן את הרושם, שגנראל פינק הוא בעת ובעונה אחת גם ראש הכנסיה הקאתולית בפשמישל.

גנראל פינק אף התקין את סדרי המיסה החגיגית. וחלם על מיסה של “קורפוּס כריסטי” עם תזמורת.

גם היה נוהג בשעת המיסה אחרי הגבהת לחם הקודש לעבור בדהרה את מגרש האימונים עד למזבח ולקרוא שם שלוש פעמים: “הידד – הידד – הידד!”

הכומר הצבאי מארטינץ, איש תם וירא־שמים, אחד המעטים שעדיין האמינו באלוהים, לא אהב לבוא אל גנראל פינק.

אחרי כל ההוראות שמסר לו גנראל פינק בתור מפקד חיל המצב, תמיד מזג לו משהו חריף ואחר־כך סיפר לו את ההלצות האחרונות מתוך החוברות המטופשות שהוציא העתון ההיתולי “לוסטיגֶה בּלֶטֶר” למען החיילים. כבר היתה לו ספריה שלמה של חוברות כאלה בעלות שמות אוויליים, כגון: “הומור בתרמיל לעיניים ולאזניים,” “בדיחות הינדנבורג,” “הינדנבורג בראי ההומור,” “תרמיל ההומור השני, ארוז ע”י פֶליקס שלֶמפּר," “מתבשילי מטבח השדה,” “רסיסי פגזים עסיסיים מן החפירות,” או שטויות כגון: “תתחת הנשר הכפול” ו“שניצל וינאי ממטבח־השדה הקיסרי־המלכותי, חימם ארתור לוֹקֶש.” לפעמים גם שר באזני הכומר הצבאי מארטינץ מקובץ שירי צבא עליזים שנקרא “לנו הנצחון”, ובה בשעה לא פסק מלמזוג לכומר משקאות חריפים והכריח אותו לשתות ולהרעיש יחד עמו. אחר־כך ניבל את פיו עד כדי כך שהכומר הצבאי מארטינץ נזכר מתוך געגועים בכומר הכפרי שלו, שלא נפל במאומה מגנראל פינק בכל הנוגע לגסויות.

הכומר הצבאי מארטינץ נוכח לדעת למרבה חרדתו, שככל שהוא מרבה לבקר אצל גנראל פינק, הוא מידרדר והולך מבחינה מוסרית.

הליקרים ששתה אצל הגנראל התחילו להיות ערֵבים לחכּו, ומעט־מעט התחילו גם דיבורי הגנראל מוצאים חן בעיניו. במוחו עלו הזיות הוללוּת ובגלל הקוֹנטוּשוֹבקה, היֶז’אבינקה וקורי־העכביש על בקבוקי יין ישן שהגיש לו גנראל פינק, התחיל לשכוח את האלוהים ובין שורות ספר־התפילה ריצדו לנגד עיניו נערות מתוך סיפורי הגנראל. התנגדותו לביקורים בבית הגנראל הלכה ודעכה.

הגנראל התחיל לחבב את הכומר הצבאי מארטינץ', שתחילה נראה לו כמין איגנאציוס קדוש מלוֹיוֹלה. אך אט־אט התחיל מסתגל לסביבתו של הגנראל.

פעם אחת הזמין הגנראל אליו שתי אחיות מבית החולים הצבאי, שבעצם לא שירותו שם אלא רק נרשמו בין עובדיו למען השכר והגדילו את הכנסותיהן על־ידי זנוּת עם לקוחות מובחרים, כמנהג אותם ימים קשים. בגנראל זימן אליו את הכומר הצבאי מארטינץ, והלה נלכד בציפורני השטן עד שאחרי שעשועי חצי־שעה בילה עם שתי הגברות זו אחרי זו והיה כל כך מיוּחם עד שברירו הרטיב את כל הכר שעל הספה. אחר־כך נקפוֹ לבו שעה ארוכה על הוללוּתוֹ, אם כי לא הצליח לתקן את המעוות גם אחרי שבאותו לילה, כשחזר לביתו, כרע בטעות ברך לפני פסל בונה העיר וראשה, הנדיב הידוע מר גראבובסקי, שקנה לו זכות גדולה בשנות השמונים על־ידי מעשיו בפשמישל.

רק שעטת הרגליים של המשמר הצבאי התמזגה עם צלילי תפילתו הלוהטת: “אל נא תשפוט את עבדך, כי לא יצדק אדם לפניך, בלתי־אם מחלת כל עוונותיו. שוטח אני לפניך את תחנוני, לבל תנהג בי במידת הדין. את ישועתך אבקש ואת נשמתי אפקיד בידיך, היושב במרומים.”

מאותו זמן ואילך, כשהיה נקרא אל גנראל פינק, ניסה להינזר מכל תענוגות הבשרים ותירץ את סירובו בקלקול קיבה. שקר זה נראה לו הכרחי, כדי שנשמתו לא תהא מתייסרת ביסורי גיהינום, שכן ברי היה לו, שהמשמעת הצבאית מחייבת, שבשעה שהגנראל אומר לכומר צבאי: “שתֵה חבר,” ישתה ולוּ מתוך כבוד למפקדו.

לפעמים לא עלה הדבר בידו, בעיקר לאחר שהגנראל היה עורך כתום מיסת־שדה חגיגית זלילה חגיגית עוד יותר על חשבון קופת חיל המצב. בהנהלת החשבונות השכילו אחר־כך איכשהו לצרף את החשבונות כדי שגם שם יהיו נשכרים. אחר הדברים האלה היה הכומר הצבאי מדמה בנפשו תמיד, שהוא קבור קבורה מוסרית לפני אלוהים והיה רועד כעלה נידף.

אחר־כך היה מתהלך מטושטש, אך גם באנדרלמוסיה זו לא נסתלקה ממנו אמונתו באלוהיו, והוא התחיל תוהה ברצינות, אם אין ראוי לו שיַלקה את עצמו יום־יום.

כשהיה שרוי במצב־רוח כזה, נענה עתה להזמנתו של הגנראל.

גנראל פינק יצא אליו בפנים זוהרות וקורנות משמחה.

“כבר שמעת על המשפט המהיר שערכתי?” צהל לקראתו. “אנו עומדים לתלות אחד מבני־עמך.”

למשמע המלים “אחד מבני עמך,” נתן הכומר הצבאי מארטינץ מבט מיוסר בגנראל. לא אחת דחה את ההנחה שהוא צ’כי ופעמים אין־ספור הסביר שהאיפרכיה שלו במוראביה יש בה שתי קהילות, צ’כית וגרמנית, ושלעתים קרובות עליו לדרוש שבוע אחד באזני הצ’כים ושבוע אחד באזני הגרמנים, ומאחר שלקהילה הצ’כית אין בית ספר צ’כי אלא רק גרמני, עליו ללמד בשתי הקהילות בגרמנית ולכן אינו צ’כי. נימוק הגיוני זה גרם שאחד הסרנים העיר ליד השולחן, כי הכומר הצבאי ממוראביה הוא, בעצם, חנות כל־בו.

“סליחה,” אמר הגנראל. “שכחתי שאינו מבני־עמך. הוא צ’כי, עריק, בגד בנו, שירת את הרוסים, וייתלה. בינתיים, רק למען הסדר הטוב, אנחנו מבררים את זהותו. אבל זה אינו משנה. הוא ייתלה מיד לאחר שתגיע התשובה הטלגראפית.”

הושיב הגנראל את הכומר הצבאי בצדו על הספה והמשיך בעליצות: “כשאני עורך משפט מהיר, הכל צריך להתאים למהירותו. זה העקרון שלי. כשהייתי בראשית המלחמה מאחורי לבוֹב, הצלחתי להעלות את הנידון לגרדום שלוש דקות אחרי גזר־הדין. זה היה, כמובן, יהודי. אבל רותני אחד תלינו חמש דקות אחרי ההתייעצות שלנו.”

הגנראל חייך מתוך טוב־לב. “במקרה לא היו שניהם זקוקים לסעד נפשי. היהודי היה רב והרותני היה כומר. המקרה שלפנינו הוא, כמובן, שונה, שכן כאן מדובר בתליית קאתולי. עלה במוחי הרעיון הגאוני שתעניק לו סעד נפשי מראש, כדי שלא לעכב את העניינים, כפי שאמרתי.”

הגנראל צלצל בפעמון למשרתו וציווה עליו: “הבא שניים מן הסוללה של אתמול.”

וכשאחרי רגע מילא את כוסו של הכומר הצבאי ביין, אמר בחביבות: “סעד קצת את נפשך לקראת הסעד הנפשי…”

*

מאחורי החלון המסורג, שלידו ישב שווייק על דרגש, נשמע בשעה טרופה זו קול שירתו של שווייק:

אנו החיילים, אנו האדונים,

אותנו אוהבות הבחורות,

שכר מקבלים אנו

ובכל מקום טוב לנו!

טרה – רה – רה, אחת־שתיים!

2. סעד נפשי

הכומר הצבאי מארטינץ לא נכנס, כפשוטו אל תאו של שווייק, אלא ריחף פנימה כרקדנית שעל הבימה. כיסופים שמיימיים ובקבוק של יין גוּמפִּוֹלדסקירכֶן ישן עשו אותו ברגע מרגש זה קל כנוצה. נדמָה לו, שברגע רציני וקדוש זה הוא קרב ובא אל אלוהיו, ולאמיתו של דבר קרב ובא אל שווייק.

הדלת סגרה אחריו ושניהם נשארו ביחידות. הוא אמר בהתלהבות לשווייק היושב על הדרגש: “בני היקר, אני הכומר הצבאי מארטינץ.”

לכל ארורך הדרך לכאן נראתה לו לשון־פנייה זו כהולמת ביותר, אבהית כלשהו ונוגעת ללב.

שווייק קם ממזרנו, לחץ בחזקה את ידו של הכומר הצבאי ואמר: "נעים מאוד. שמי שווייק ואני שרת הפלוגה הקרבית ה־11 של הגדוד ה־91. לא מזמן העבירו את הפלוגה שלנו לברוּק על הלייטה. אז תשב יפה על־ידי, אדוני הכומר, ותספר לי, למה הכניסו אותך לכלא. הרי אתה בעל דרגת קצין ולכן מגיע לך כלא הקצינים במבצר. מה פתאום אתה עושה כאן? הרי כאן המזרן מלא כינים. נכון שלפעמים קורה שמישהו לא יודע, לאיפה האסיר שייך, כשיש איזה בלבול במשרד או שזה סתם במקרה. פעם ישבתי, אדוני הכומר, בכלא הגדוד בבודיוביצה והכניסו אלי איזה מועמד־לצוער. מועמד־לצוער הוא משהו דומה לכומר צבאי, לא חתול, לא עכבר, צוֹוח על החיילים כמו קצין, אבל כשהיה קורה משהו, היו כולאים אותו בין החיילים הפשוטים. הם היו ממזרים כאלו, אדוני הכומר, שלא קיבלו אוכל במטבח הנגדים. לא היתה להם זכות לקבל את האוכל של החיילים, כי היו גבוהים יותר מדי, ואוכל לקצינים שוב לא היה מגיע להם. היו לנו חמשה כאלו, ובהתחלה אכלו רק גבינה בקנטינה, כי אוכל מבושל לא קיבלו בשום מקום, עד שגילה את זה סרן ווּרם ואסר עליהם ללכת לקנטינה של החיילים מפני שזה, כמו שאמר, לא לפי כבוד המועמדים־לצוערים. אבל מה יכלו לעשות, כשלקנטינה של הקצינים לא נתנו להם להיכנס. אז היו תלויים באוויר ובימים מעטים עברו דרך־יסורים כזו, עד שאחד מהם קפץ לתוך המאלשֶה ואחד ערק מהגדוד ואחרי חדשיים שלח מכתב לקסרקטין שהוא שׂר צבא במארוקו. עכשיו הם היו ארבעה, מפני שזה שקפץ למאלשה, הוציאו אותו חי. ברגע ההתרגשות, כשהוא קפץ שמה, שכח שהוא יודע לשׂחות ושעבר בהצטיינות את בחינות השחייה. העבירו אותו לבית־חולים ושם לא ידעו מה לעשות בו, אם לכסות אותו בשמיכה לקצינים או בשמיכה פשוטה לחיילים. אז מצאו דרך ולא נתנו לו שמיכה בכלל, ורק עטפו אותו בסדין רטוב. ותוך חצי שעה הוא התחנן שישלחו אותו חזרה לקסרקטין. וזה היה האיש שכלאו אותו ביחד אתי כשהיה עוד רטוב לגמרי. ישב שם בערך ארבעה ימים ונהנה מאוד, מפני ששם קיבל אוכל, אמנם של אסירים, אבל בכל זאת אוכל, לפחות היה בטוח שיקבל אותו, כפי שהיה אומר. ביום החמישי באו לקחת אותו ואחרי חצי שעה חזר כדי לקחת את הכובע שלו ובכה מרוב שמחה. הוא אמר לי: ‘סוף־סוף הגיע החלטה בעניין שלנו. מהיום והלאה אנחנו, המועמדים־לצוערים, נשב בכלא עם הקצינים, ובשביל האוכל ממטבח הקצינים נוסיף מהכסף שלנו, ורק אחרי שהקצינים יגמרו לאכול, נקבל אנחנו. לישון נישן עם החיילים וגם את הקפה נקבל ממטבח החיילים וגם את הטבק נקבל ביחד עם המנות של החיילים.’ "

רק עתה התאושש הכומר הצבאי מארטינץ עד שהפסיק את שווייק במשפט, שבתוכנו לא היה לו שום קשר לדברים שקדמו לו:

“כן, כן, בני היקר. יש דברים בין שמים וארץ שצריך להרהר בהם בלב מאמין ומתוך אמונה שלמה בחסד האינסופי של האל. אני בא אליך, בני היקר, להעניק לך סעד נפשי.”

נשתתק משום שהכל איכשהו לא היה כפי שתיאר לעצמו. בדרך ניסח לו טיוטה שלה של נאומו, שבו הוא עתיד להביא את האיש האומלל לידי חשבון־נפש וגם לידי הכרה שייסלח לו בבית־דין של מעלה, אם יתחרט על חטאיו ויחזור בתשובה.

עכשיו היה מהרהר, כיצד ימשיך בשיחה, אבל שווייק הקדימוֹ בשאלה, אם יש לו סיגריה. הכומר הצבאי מארטינץ עדיין לא למד לעשן; זה היה הדבר היחיד שנותר לו מאורח־חייו הקודם. לפעמים, אצל גנראל פינק, כשבר היה קצת בגילופין, ניסה לעשן סיגר, אבל מיד פלט את הכל, ואותה שעה היה דומה לו, שמלאך־השרת מדגדג ברונו כדי להזהירו.

“איני מעשן, בני היקר,” אמר לשווייק בהדרת־פנים לא־רגילה.

“זה מפליא אותי,” אמר שווייק, “אני הכרתי הרבה כמרים צבאיים וכולם עישנו כמו בית החרושת לספירט בזליחוֹב. בכלל קשה לי לתאר לעצמי כומר צבאי שלא שותה ולא מעשן. הכרתי רק אחד שלא בלע עשן. אבל הוא שוב במקום לעשן לעס טבק ובזמן הדרשה ירק על כל הקהל. מאיפה אתה, אדוני הכומר?”

“מנוֹבי ייצ’ין,” אמר בקול־נכאים מארטינץ, הכומר הצבאי הקיסרי־המלכותי.

"אז, אדוני הכומר, אולי הכרת איזו רוֹזֶ’נה גאוּדרסוֹבה. בשנה שעברה עבדה במרתף־יין אחד ברחוב פלאטנֶז’סקה בפראג ובבת אחת הגישה תביעות על אבהות נגד שמונה־עשר איש מפני שילדה תאומים. לאחד התאומים האלו היתה עין אחת כחולה ועין אחת חומה, ולתאום השני היתה עין אחת אפורה ועין אחת שחורה. אז היא חשבה, שהיו מעורבים בעניין ארבעה גברים בעלי עיניים כאלו, שהיו באים אל מרתף היין והתחילו אתה עניינים. נוסף על כך היתה לאחד התאומים רגל עקומה כמו לחבר־עיריה אחד שגם הוא היה בא לשם, ולתאום השני היו שש אצבעות על רגל אחת כמו לחבר פרלמנט שגם הוא היה בין האורחים הקבועים. ועכשיו תאר לעצמך, אדוני הכומר, שהיו שמונה־עשר אורחים כאלו ולתאומים היה סימן מכל אחד מהשמונה־עשר, שאתם שכבה בבית או במלון. בית המשפט החליט בסוף, שבצפיפות כזו האב הוא בלתי־ידוע והיא האשימה בסוף את בעל המרתף שאצלו עבדה והגישה תביעה נגדו. אבל ההוא הוכיח שכבר יותר מעשרים שנה הוא אימפוטנט אחרי ניתוח בגלל איזו דלקת בגפיים התחתונים. אחר־כך העבירו אותה, אדוני הכומר, אליכם לנוֹבי ייצ’ין, ומזה אפשר ללמוד, שמי שרוצה לתפוס יותר מדי, מפסיד את הכל. היא היתה צריכה להיאחז באחד ולא לטעון בבית־המשפט שתאום אחד הוא מחבר־פרלמנט והשני הוא מחבר־עיריה, או מזה או מזה. לכל תינוק שנולד אפשר לעשות חשבון בקלות: ביום זה וזה הייתי אתו במלון וביום זה וזה זה נולד לי. כמובן, בתנאי שמדובר בלידה רגילה, אדוני הכומר. בבתי מלון מפוקפקים כאלו אפשר תמיד למצוא תמורה חמישיה איזה עד, איזה משרת או איזו חדרנית, שיהיו מוכנים להישבע, שבאמת היתה אתו באותו לילה, ושעוד בזמן שירדו במדרגות אמרה לו: ‘מה אם יקרה מזה משהו?’ ועל זה הוא ענה לה: ‘אל תפחדי, טפשה, אני אדאג לילד.’ "

הכומר הצבאי שקע בהרהורים וכל עניין הסעד הנפשי נראה פתאום קשה בעיניו. אף כי לפני־כן כבר ערך לו תכנית שלמה, מה ואיך ידבר אל הבן היקר: על חסדי השמים ביום הדין, כאשר כל הפושעים הצבאיים יקומו מקבריהם והחבל על צווארם, והואיל וחזרו בתשובה, יזכו במחילה ממש כמו הגזלן שבברית החדשה.

הוא הכין סעד נפשי, מן היפים ביותר, שנועד להיות מורכב משלושה חלקים. בחלק הראשון נתכוון לדבר על כך שמיתת־תליה קלה היא, אם השלים האיש עם אלוהיו. החוק הצבאי מעניש את העבריין על בגידתו בקיסר ירום הודו, שהוא אב לכל החיילים. מכאן שיש לראות בכל עבירה, ותהא קטנה ככל שתהא, רצח־אב ופגיעה בכבודו. אחר־כך רצה לפַתח את תורתו, שהקיסר קיסר הוא בחסד האל אשר מינה אותו לכלכל את ענייני החומר, כשם שהאפיפיור ממונה על ענייני הרוח. בגידה בקיסר היא בגידה באל בכבודו ובעצמו. הרי שהפושע הצבאי צפוי לא רק לחבל־התלייה אלא לעונש בעולם הבא, לקללת־נצח. אך אם נבצר מבית־הדין של מטה מטעמי משמעת צבאית לבטל את גזר־הדין והוא לתלות את הפושע, הרי עדיין לא הכל אבוד בעניין עונש־הנצח. יכול אדם לצאת מהמיצר במעשה נעלה – היינו על־ידי חזרה בתשובה.

הכומר הצבאי צייר בנפשו תמונה זו, מפעימת־הלב, ודימה שגם לו תסייע בבית דין של מעלה למחוק כל מה שנרשם על פעולותיו ומעשיו בדירתו של גנראל פינק בפשמישל.

הוא ראה את עצמו קורא לנידון, אחרי דברי פתיחה אלה: “שוב מדרכך הרעה, בני! נכרע ברך יחד! חזור אחרי, בני!”

אחר־כך יעלה בתא המצחין שורץ־הכינים קול התפילה: “אלי שבשמים, שדרכו לרחם תמיד על בריותיו ולמחול על עוונותיהם, מתחנן אני לפניך על נשמת החייל הזה, אשר גזרת עליו לעזוב עולם זה על־סמך גזר־דין של בית־המשפט הצבאי המהיר בפשמישל. בחסדך מְנע־נא מחייל רגלי זה בזכות חרטתו הגמורה מעומק־לבבו יסורי־גיהינום וחננהו באושר נצחי.”

“סלח לי, אדוני הכומר, אבל אתה כבר יושב דקות כמו בול־עץ, כאילו אין לך חשק לדבר. מיד רואים עליך שאתה בפעם הראשונה במעצר.”

“באתי,” אמר הכומר הצבאי בארשת־פנים רצינית, “לשם הסעד הנפשי.”

“משונה, מה יש לך, אדוני הכומר, כל הזמן בסעד הנפשי. מצטער, אבל אני לא מרגיש את עצמי חזק כל כך כדי לתת לך איזה סעד נפשי. אתה לא הכומר הצבאי הראשון ולא האחרון שיושב מאחורי סורגים. ונוסף על כך, לומר את האמת, אדוני הכומר, אין לי כושר הדיבור בשביל לתת למישהו סעד נפשי במצבו הקשה. ניסיתי את זה פעם, אבל לא הצלחתי כל כך. אז שב יפה על־ידי ואני אספר לך. כשגרתי ברחוב אוֹפּאטוֹביצקה, היה לי חבר אחד, שקראו לו פאוּסטין שוער במלון. הוא היה אדם הגון מאוד, ישר וחרוץ. הוא הכיר את כל הבחורות ברחוב ויכולת לבוא אליו, אדוני הכומר, בכל שעה של הלילה אל המלון ולומר לו: ‘אדון פאוסטין, אני זקוק לאיזו בחורה’ והוא מיד שאל אותך בדייקנות אם אתה רוצה בלונדינית, חומה, קטנה, גבוהה, רזה שמנה, גרמניה, צ’כית, או יהודיה, רווקה, גרושה, או נשואה, אינטליגנטית או פשוטה.”

שווייק נצמד אל הכומר הצבאי מעשה־חבר, חיבק את מתניו והמשיך: “נאמר, אדוני הכומר, שהיית אומר: ‘אני צריך בלונדינית, עם שערות ארוכות, אלמנה, לא־אינטליגנטית.’ ותוך עשר דקות היא אצלך במיטה עם תעודת־הלידה.”

הכומר הצבאי התחיל להזיע ושווייק הוסיף לדבר, כשהוא מהדק אליו את הכומר הצבאי בצורה אמהית: “בכלל אתה לא יכול לתאר לעצמך, אדוני הכומר, איזה חוש לצדק ולמוסר היה לאדון פאוסטין. הוא לא לקח אף פרוטה אחת מן הנקבות שהוא שידך וסיפק לחברים. ואם מישהי שכחה את עצמה ורצתה לדחוף לו משהו, היית צריך לראות אותו, איך שהוא התרגז וצעק עליה: ‘זונה כמוך, את מוכרת את הגוף שלך וחוטאה חטא איום, אל תחשבי שהנדבה שלך תעזור לי. אני לא סרסור, מופקרת חסרת־בושה. אני עושה את זה רק מתוך רחמנות עליך כדי שלא תצטרכי, אם כבר ירדת עד כדי כך, להציג את חרפתך לפני העוברים ושבים ברחוב, וכדי שלא יתפסו אותך השוטרים בלילה ולא תצטרכי אחר־כך במשך שלושה ימים לשטוף רצפות בתחנת המשטרה. פה את יושבת לפחות בחום ואף אחד לא רואה, עד היכן ירדת.’ אבל מה שלא רצה לקחת הסרסור מן הבחורות לקח מן האורחים. היה לו תעריף משלו: עיניים כחולות עלו ששה קרויצרים, עינים שחורות עלו חמישה־עשר, והוא חיבר את הכל ביחד כמו חשבון על פיסת־נייר שהגיש לאורח. מחירי התיווך שלו היו מאוד מתקבלים על הדעת. בעד אשה בלי אינטליגנציה היתה תוספת של ששה קרויצרים, מפני שהוא יצא מן ההנחה, שכלי פשוט כזה נותן יותר הנאה מאיזו גברת משכילה. פעם אחת לפנות ערב בא אלי אדון פאוסטין לרחוב אופאטוביצקה מרוגז מאוד ולא בעורו, כאילו רק לפני רגע הוציאו אותו מתחת למסגרת־המגן של החשמלית ובאותו זמן גנבו לו את השעון. בהתחלה לא דיבר מלה בכלל, הוציא מהכיס בקבוק רום, שתה, הגיש לי את הבקבוק ואמר: ‘שתה’! אז שנינו לא דיברנו, וכשגמרנו את הבקבוק אחר פתאום: 'חבר, אני מבקש, עשה לי טובה. תפתח את החלון. אני אתיישב עליו, אתה תתפוס את הרגליים שלי ותזרוק אותי מהקומה השלישית למטה. אני כבר לא רוצה שום דבר אחר בחיים. יש לי הנחמה האחרונה שמצאתי חבר טוב, שיסלק אותי מהעולם הזה. אני לא יכול לחיות יותר. אני, אדם הגון, נאשם בסרסרות כמו איזה רועה־זונות מהרובע היהודי. הרי המלון שלנו סוג א”א. לשלוש החדרניות וגם לאשתי יש פנקס והן לא חייבות פרוטה בשביל ביקורי הרופא. אם אתה אוהב אותי רק קצת, זרוק אותי מהקומה השלישית ותן לי את הנחמה האחרונה הזאת.' אמרתי שיישב על החלון וזרקתי אותו לרחוב… אל תיבהל, אדוני הכומר."

שווייק עלה על הדרגש והעלה יחד עמו את הכומר הצבאי: “תראה, אדוני, איך שתפסתי אותו וּפלַאך, נפל למטה!”

שווייק הרים את הכומר הצבאי והצניח אותו על הרצפה. ובעוד הכומר המבוהל אוסף את עצמו מן הרצפה, המשיך שווייק בסיפורו: “אתה רואה, אדוני הכומר, שלא קרה לך שום דבר, וגם לאדון פאוסטין לא קרה כלום, כי זה היה שם רק פי־שלושה יותר גבוה. אתה צריך לדעת, שאדון פאוסטין היה שיכור לגמרי ושכח שאני ברחוב אופאטוביצקה גר בקומת קרקע ולא בקומה השלישית כמו לפני שנה כשגרתי ברחוב קשֶמנצוֹבה והוא היה בא לבקר אותי שם.”

הכומר הצבאי, הישוּב על הרצפה, הביט בבהלה אל שווייק, שעמד מעליו על הדרגש ונופף בידיו.

פתאום נצנצה במוחו של הכומר הצבאי מחשבה, שיש לו עסק עם מטורף ולכן גמגם: “כן, כן, בני היקר, הגובה אפילו לא היה פי־שלושה.” ולאט־לאט נרתע לאחור לעבר הדלת והתחיל לחבוט עליה ולצווח בקולי־קולות שיפתחו לו מיד.

מאחורי החלון המסורג ראה שווייק את הכומר הצבאי עובר בחפזון על פני החצר בליווי משמר והוא מטרֵף בידיו.

“כנראה שמובילים אותו לחדר המשוגעים,” חשב שווייק בליבו. שווייק קפץ מעל הדרגש והתחיל צועד צעדים צבאיים נמרצים ומהירים כשהוא פוצח בשיר:

הטבעת שנתת לי, לא אענוד,

לעזאזאל, למה לא?

כשאגיע לגדוד שלי

אטען אותה ברובי…"

כעבור כמה דקות הודיעו לגנראל פינק על בוא הכומר הצבאי.

*

אצל הגנראל שוב היתה אסיפה גדולה, ששתי גבירות נעימות־הליכות, יינות וליקרים מילאו בה תפקיד נכבד.

היו כאן כל הקצינים שהשתתפו בבית המשפט הצבאי המהיר, חוץ מהחייל הרגלי הפשוט, שהיה מדליק את סיגריותיהם בבוקר.

הכומר הצבאי נכנס בריחוף לתוך האסיפה כרוח־רפאים מן האגדה. הוא היה חיוון, רועד, וגאה כמו אדם המרגיש שספג סטירות על לא־עוול.

גנראל פינק, שבזמן האחרון נהג במידה רבה על ריעות בכומר הצבאי, משך אותו אליו לספה ובקול ספוג־משקה שאל אותו: “מה אתך, סעד נפשי שלנו?”

באותה שעה השליכה אחת הגבירות העליזות סיגריית “מֶמפיס” על הכומר הצבאי. “בוא, סעד נפשי,” חזר ואמר גנראל פינק ומזג לכומר הצבאי יין לגביע ירוק גדול. כיוון שהכומר לא שתה מיד, התחיל הגנראל בכבודו ובעצמו משקה אותו, ולולא שתה הכומר בגבורה, היה הגנראל מרטיב אותו כהוגן.

אחר־כך החל סדר השאלות על התנהגות הנדון בשעת מתן הסעד הנפשי. הכומר הצבאי קם ואמר בקול רווּי יגון: “הוא השתגע.”

“זה בוודאי היה סעד נפשי יוצא מגדר הרגיל!” צחק הגנראל, והכל געו בצחוק ובאותה שעה שוב השליכו שתי הגבירות סיגריות על הכומר.

בקצה השולחן נמנם בכורסה הרב־סרן שכבר היה קצת בגילופין. עתה התעורר מאדישותו, מזג בחפזה ליקר בשתי כוסות יין, הבקיע לו דרך בין הכיסאות אל הכומר הצבאי והכריח את עבד־האלוהים ההמום להרים כוס אתו למען ברית־אחים. אחר־כך נתגלגל שוב אל מקומו והמשיך בנמנומו.

עם שתייה זו למען ברית־אחים נפל הכומר הצבאי אל בין ציפורני השטן, שפשט אליו את ידיו מכל הבקבוקים שעל השולחן וממבטיהן ומחיוכיהן של הגבירות העליזות, שהרימו את רגליהן על השולחן, וכך הביט בו בעל־זבוב מתוך תחתוני תחרים.

עד לרגע האחרון לא ניטלה מן הכומר הצבאי התמונה שנשמתו מוטלת על כף־המאזניים והוא עצמו קדוש מעונה.

הרהורים אלה הביע גם באזני שני משרתיו של הגנראל, שנשאו אותו אל החדר הסמוך והניחו אותו על הספה: “חזיון עצוב אך נשגב נפתח לנגד עיניכם, כשאתם נזכרים בלב טהור ותמים בכל בעלי־היסורים המהוללים שמתו על אמונתם וידועים בשם קדושים מעונים. בי אתם יכולים לראות, איך אדם, על אף יסוריו, מרגיש את עצמו רם ונישא, כשבלבו שוכנות האמת והיושר והם כלי־הזין המנחילים לו נצחון נאדר על יסוריו האיומים.”

כאן סבבו את פניו אל הקיר ומיד נרדם.

הוא לא ידע שלווה בשנתו.

הוא חלם, שבשעות היום הוא ממלא תפקיד של כומר צבאי ומזמן לזמן הוא משמש שוער במלון במקומו של השוער פאוסטין ששווייק השליכו מן הקומה השלישית.

אל הגנראל הגיעו תלונות עליו מכל הצדדים, שבמקום בלונדינית הביא לאורח חומת־שיער, ובמקום גרושה אינטליגנטית סיפק אלמנה בלי אינטליגנציה.

בבוקר התעורר רטוב כסמרטוט וקיבתו המתה. דומה היה עליו שהכומר שלו במוראביה הוא מלאך לעומתו.

3. שווייק שוב עם פלוגתו הקרבית

אותו רב־סרן, שהיה תובע במשפטו של שוייק ביום אתמול, היה אותו אדם עצמו, ששתה אתמול אצל הגנראל למען ברית־אחים עם הכומר הצבאי ונמנם.

דבר אחד היה בטוח: איש לא ידע מתי ואיך עזב הרב־סרן בלילה את מעונו של הגנראל. כולם היו שרויים במצב כזה, שאיש לא חש בהיעדרו, והגנראל אפילו לא הבחין מי מהחבורה מדבר אתו. שעתיים לאחר שהרב־סרן כבר נעדר מחברתם, סלסל הגנראל את שפמו, חייך חיוך מטופש וקראה: “יפה אמרת אדוני הרב־סרן.”

בבוקר לא היה אפשר למצוא את הרב־סרן בשום מקום. מעילו היה תלוי בפרוזדור, חרבו היתה על הקולב, אלא היה חסר אלא כובע־הקצין שלו. הם שיערו שנרדם באחד מבתי־הכיסא בבית, חיפשו בכולם ולא מצאו אותו בשום מקום. במקומו גילו בקומה השניה, סרן, מאורחי הגנראל, ישֵן על ברכיו ופניו מעל חור בית־הכסא באותו מצב שבו חטפה אותו השינה בשעת הקאה.

את הרב־סרן כאילו בלעה האדמה.

אך אילו הביט מישהו בעד החלון המסורג אל המקום שבו נכלא שווייק, היה רואה שמתחת למעילו הצבאי הרוסי של שווייק ישנים על דרגש אחד שני אנשים ושמשולי המעיל מציצים שני זוגות מגפיים.

המגפיים המדורבנים היו של הרב־סרן והמגפיים בלי הדרבנות היו של שווייק.

שניהם שכבו צמודים זה לזה כשני גורי־חתולים. ידו של שווייק היתה תחת ראשו של הרב־סרן וזה חיבק את מתניו של שווייק ודבק בו כגור־כלבים באמו.

לא היה בכך שום דבר מסתורי. הרב־סרן רק הכיר בחובתו ותו לא.

ודאי כבר קרה לכם פעם שישבתם עם מישהו ושתיתם יחד עמו כל הלילה עד למחרת בבוקר, ולפתע חברכם־לשתייה תופס את עצמו בראשו, קופץ וקורא: “ריבונו של עולם, בשמונה הייתי צריך להיות במשרד.” זה מה שנקרא התקף של הכרת־חובה, הבא על אדם בדרך־כלל כמוצר־לוואי של מוסר־כליות. מי שאוחזו התקף כזה של אצילות־נפש, שוב לא יזיזו אותו מאמונתו הקדושה שהוא חייב להשלים במשרד ללא דיחוי מה שהחסיר. הרי אלה הן הדמויות חסרות־המגבעות, שהשוערים במשרדים תופסים אותן בפרוזדור, מניחים אותן בחדרן על ספה כדי שיישנו שנת ישרים.

התקף דומה בא גם על הרב־סרן.

כשהתעורר בתוך הכורסה, צץ בו לפתע הרעיון שהוא חייב לחקור את שווייק ללא דיחוי. התקף זה של הכרת־חובה רשמית נולד מהר כל כך והתגובה עליו היתה כל כך זריזה ונחרצת, שאיש לא שם לב להיעלמות הרב־סרן.

אך לעומת זאת הורגשה שבעתיים נוכחותו של הרב־סרן בחדר־המשמר של בית הכלא הצבאי. הוא נחת לתוכו כמו פצצה.

הסמל התורן היה ישן על־יד השולחן ושאר החיילים סביבו היו מנמנמים בתנוחות שונות ומשונות.

הרב־סרן, שכומתתו שמוטה לצד, הקים מהומה כזאת עד שלא הגיעו אפילו לכלל פיהוק ופניהם התעוותו, ולא חבורת חיילים הביטה אל הרב־סרן בהעוויית יאוש אלא חבורת קופים עקומי־פרצוף.

הרב־סרן הלם באגרופו על השולחן וצווח על הסמל: “בטלן עלוב, כבר אמרתי לך אלף פעמים שאנשיך הם חבורת חזירים מחורבנת.” ובפנותו אל החיילים המבוהלים צווח: “חיילים! הטיפשות מדברת מתוך עיניכם גם כשאתם ישנים, אבל כשאתם מתעוררים, מנוולים, אתם נראים כאילו כל אחד מכם בלע קרון דינאמיט.”

אחר־כך באה דרשה ארוכה וגדושה על חובות החיילים בחדרי־המשמר ולבסוף הפקודה לפתוח מיד את חדר המעצר, שבו ישב שווייק, כי רצונו לחקור את הנאשם חקירה מחודשת.

כך הגיע הרב־סרן בלילה אל שווייק.

הוא הגיע לשם במצבו שבו הכל, כפי שאומרים, הבשיל בו. התפרצותו האחרונה היתה הדרישה למסור לידיו את מפתחות חדר־המעצר.

הסמל סירב בהעלותו מנבכי זכרונו את שארית הכרת־חובתו הנואשת. דבר זה עשה מיד רושם גדול על הרב־סרן.

“חבורת חזירים מחורבנת!” צווח לתוך החצר. “אילו הייתם נותנים לי את המפתחות לידי, הייתי מראה לכם!”

“מודיע בהכנעה,” אנה הסמל, “שאני נאלץ לנעול אותך ולהעמיד שומר ליד העציר, למען בטחונך. כשתרצה לצאת, תואיל אדוני, לדפוק על הדלת.”

“מטומטם,” אמר הרב־סרן, “באבּוּן, גמל שכמותך, אתה חושב שאני מפחד מאיזה עציר ואתה רוצה להעמיד לידי שומר להגנתי כשאחקור אותו? לכל השדים והרוחות, תנעלו אותי ותסתלקו מכאן!”

בכוך מעל הדלת הפיצה עששית־נפש קצרת־פתילה אור קלוש שהספיק בקושי לרב־סרן למצוא את שווייק, שהעירוהו משנתו, ועכשיו חיכה בסבלנות, בעמידת דוֹם צבאית ליד דרגשו, לראות מה, בעצם, יצמח מביקור זה.

שווייק נזכר, שאין טוב מלמסור לרב־סרן ראפורט ולכן קרא בתקיפות: “מודיע בהכנעה, אדוני, איש אחד במעצר וחוץ מזה לא קרה כלום.”

הרב־סרן לא היה מסוגל לפתע לזכור, מה, בעצם, הביאוֹ לכאן ולכן אמר: “עמוד נוח! איפה יש לך העציר?”

“מודיע בהכנעה, אדוני, זה אני,” אמר שווייק בגאווה.

אך הרב־סרן התעלם מתשובה זו, כי היינות והליקרים של הגנראל העלו במוחו את התגובה האחרונה של אדי האלכוהול. הוא פיהק פיהוק נורא כל כך, שלכל אזרח פשוט היה גורם נקע בלסת. אבל אצל הרב־סרן הסיט הפיהוק את המחשבות לאותם פיתולי מוח שבהם שומרת האנושות את אמנות השירה. בלי שום גינונים של טקס צנח על דרגשו של שווייק ובקול שכמוהו פולט גור־חזירים שנשחט געה:

"הו, אשוח, אשוח

מה יפוּ עָליךָ!"

והוא חזר כמה פעמים על דברים אלה כשהוא משרבב בהם צריחות אין־פשר.

אחר־כך התהפך על גבו כמו דובוֹן, התכדר ומיד התחיל לנחור.

“אדוני,” ניסה שווייק להעיר אותו, “מודיע בהכנעה, שתקבל כינים.”

אבל הכל היה לשוא. הרב־סרן ישן כאילו הטילו אותו לתוך באר.

שווייק הסתכל בו ענוגות ואמר: “נומה, נום, שיכור שלי,” וכיסה אותו במעילו. לאחר זמן השתטח גם הוא על־ידו וכך, צמודים איש לרעהו, מצאָם הבוקר.

סמוך לשעה תשע, כשהחיפושים אחרי הרב־סרן היו בשיאם, ירד שווייק מן הדרגש וראה לנכון להעיר את הרב־סרן. הוא טלטל אותו כמה פעמים טלטלה עזה, הסיר מעליו את המעיל הרוסי, עד שסוף־סוף התיישב הרב־סרן על הדרגש, ונתן מבט בוהה בשווייק למצוא אצלו פתרון לחידה, מה, בעצם, אירע לו.

“מודיע בהכנעה, אדוני,” אמר שווייק, “שכבר היו פה כמה פעמים מחדר־המשמר כדי לראות אם אתה עוד חי. לכן הרשיתי לעצמי להעיר אותך עכשיו, מפני שאני לא יודע, עד איזו שעה אתה ישן בדרך־כלל, כדי שחלילה לא תאחר. בבית מִבשַל הבירה באוּהז’ינֶבֶס היה פעם נגר אחד שהיה ישן תמיד עד שעה שש בבוקר. אבל כשפעם היה ישן יותר אפילו רק רבע שעה עד שש ורבע, אז כבר המשיך לישון עד הצהריים וזה קרה כל כך הרבה פעמים עד שזרקו אותו מהעבודה, ואחר־כך מרוב כעס השמיץ את הכנסיה ואחד מאנשי בית המלוכה.”

“אתה טראלאלא?” שאל הרב־סרן לא בלי קורטוב של יאוש, משום שאחרי ליל־אמש היה ראשו כסיר שבוּר ועדיין לא מצא תשובה על השאלה, מדוע, בעצם, הוא יושב כאן, מדוע באו אנשים מחדר־המשמר, ומדוע הפרצוף העומד לפניו מקשקש שטויות כאלה, שאין להן יד ורגל. הכל היה בעיניו משונה נורא. הוא זכר בסתום שכבר היה כאן פעם בלילה, אבל לשם מה?

“אני פה כבר בלילה?” שאל בצ’כית עילגת שאלה מגששת.

“מודיע בהכנעה,” ענה שווייק, “שהבנתי מדבריו של אדוני, שהאדון הרב־סרן בא לחקור אותי.”

פתאום־לפתע אורו עיניו של הרב־סרן, והביט בעצמו, אחר־כך הביט סביבו כמחפש משהו.

“אל תדאג לשום דבר, אדוני,” אמר שווייק, “התעוררת בדיוק כמו שבאת לפה. באת בלי מעיל, בלי חרב וכובע. הכובע הוא שם. הייתי צריך להוציא אותו מהיד שלך מפני שרצית לשים אותו מתחת לראש. כובע־ייצוג הוּא כמו צילינדר. לישון על צילינדר – זה ידע רק איזה אדון קארדֶראז בלוֹדֶניצֶה.” זה היה משתטח בבית המרזח על ספסל, שם את הצילינדר תחת הראש. הוא היה שר בלוויות ולכל לוויה היה הולך עם צילינדר. אז הוא שם את הצילינדר יפה תחת הראש ושכנע את עצמו שאסור לו למעוך אותו. וכל הלילה כאילו היה מרחף עליו, כמעט לא נוגע בו, כך שלא נגרם לצילינדר שום נזק אלא, להיפך, זה רק הועיל לו, כיוון שכשהיה מתהפך מצד אל צד היה מבריש אותו לאט־לאט בשערות שלו עד שיצא כמו מגוהץ."

הרב־סרן, שכבר תפס עכשיו במה העניין, הוסיף לתת בשווייק מבטים בוהים ואמר שוב: “אתה אידיוט, נכון? עכשיו מספיק פה. אני הולך חוצה.” קם ניגש אל הדלת והלם בה.

עד שבאו לפתוח, עוד הספיק לומר לשווייק: “אם לא באה טלגראמה שאתה אתה, אתה תולה.”

“תודה רבה לך,” אמר שווייק, “אני יודע, אדוני, שאתה דואג לי מאוד, ואם פה על הדרגש חטפת משהו, אז תדע לך, שאם זה קטן עם ישבן אדמדם, אז זה זָכָר. ואם זה רק אחד ואם אתה לא מוצא עוד אחת כזו אפורה עם פסים אדמדמים על הבטן, אז זה מצויין. כי אחרת זה זוג והנבלות האלה מתרבות בלי סוף, עוד יותר משפנים.”

“הנח לזה,” אמר הרב־סרן נכאים בגרמנית לשווייק כשפתחו לו את הדלת.

בחדר־המשמר לא הקים הרב־סרן שום שערוריות. ציווה קצרות להזמין לו כרכרה ובעודה מרטיטה על ריצוף האבנים העלוב של רחובות פשמישל היתה במוחו רק מחשבה אחת שהעבריין הוא מטומטם ממדרגה ראשונה, אבל כנראה בכל זאת בהמה תמימה. ואשר לו עצמו, לא נותר אלא לירות בעצמו מיד אחרי בואו הביתה או לשלוח להביא את מעילו ואת חרבו מדירת הגנראל ולנסוע לשם רחצה לבית המרחץ העירוני, ואחרי הרחצה להתעכב במרתף־היין של פוֹלגרוּבֶּר, לעשות לתיקון תאבונו ולהזמין בטלפון כרטיס להצגת הערב בתיאטרון העירוני. לפני שהגיע לביתו בחר באפשרות השניה.

בדירתו נכונה לו הפתעה קטנה. הוא בא בדיוק לרגע הנכון…

בפרוזדור דירתו עמד גנראל פינק, אחז בצווארון משרתו של הרב־סרן, התעלל בו נוראות וצווח עליו: “היכן הרב־סרן שלך. בהמה? דבּר, כלב!”

הכלב לא דיבר, שכן פניו הכחילו תחת ידו החונקת של הגנראל.

כשנכנס הרב־סרן לתמונה, שם לב לכך שהמשרת אוחז בחזקה תחת בית־שחיו את המעיל ואת החרב, שהביא כנראה מן הפרוזדור של דירת הגנראל.

התמונה התחילה לשעשע עד מאוד את הרב־סרן ולכן עמד בדלת הפתוחה־למחצה והוסיף להתבונן אל יסורי משרתו הנאמן, שהיתה לו התכונה הנדירה להיות מושך עליו אל סלידת הגנראל משום גניבות שונות.

הגנראל הניח לרגע למשרת המכחיל רק כדי להוציא מכיסו מברק ובו התחיל מכה את משרתו של הרב־סרן על פניו ועל שפתיו וצועק: “איפה הרב־סרן שלך, בהמה, איפה הרב־סרן התובע שלך, בהמה, כדי שתוכל מסור לו מברק בעניין רשמי?”

“הנני,” השמיע קול מן הדלת רב־סרן דֶרווֹטה, שצירוף־המלים “רב־סרן תובע” ו“מברק” הזכיר לו מחדש את חובותיו.

“אה,” קרא גנראל פינק, “אתה חזרת?” בנימתו היתה ארסיות כזו עד שהרב־סרן לא ענה ונשאר עומד בלי לדעת איך להגיב.

הגנראל אמר לו שילך אתו לחדר וכשישבו אל השולחן השליך עליו את המברק שחבט בו על פני המשרת ואמר בקול טראגי: “קרא! זה מעשה ידיך!”

בשעה שקרא הרב־סרן את המברק קם הגנראל מכיסאו, התרוצץ בחדר, הפיל כיסאות ושרפרפים וצווח: “אף־על־פי־כן אתלה אותו.”

וה היה תוכנו של המברק:

“החייל הרגלי יוזף שווייק, שרת הפלוגה הקרבית ה־11, אבד ב־16 בחודש זה במעבר חירוֹב־פֶלשטין, בהיותו בשליחות רשמית בתור מארגן מקומות איכסון. יש להוביל ללא דיחוי את החייל הרגלי שווייק למטה הבריגאדה בווֹאליץ'.”

הרב־סרן פתח מגירת שולחן, הוציא מפה ונשתקע בהרהורים על העובדה, שפלשטין מרוחקת ארבעים קילומטר מדרום־מזרח לפשמישל, ותעלומה גדולה היתה בעיניו, איך זה הגיע החייל הרגלי שווייק למדים רוסיים במקומות המרוחקים יותר מ־150 קילומטר מהחזית כשהעמדות נמשכות לאורך הקו סוֹקאל־טוּרזֶה־קוֹזלוֹב.

כשהודיע על כך הרב־סרן לגנראל והראה לו במפה את המקום שבו הלך שווייק לאיבוד לפני כמה ימים לפי האמור במברק, געה הגנראל כפר, משום שנוכח לדעת, כי כל תקוותיו לגזר־דין מהיר התנדפו כעשן. ניגש אל הטלפון, התקשר עם חדר־המשמר וציווה להביא אליו מיד את האסיר שווייק לדירת הרב־סרן.

עד שנתמלאה הפקודה, נתן הגנראל פעמים אין־ספור, תוך קללות נמרצות, ביטוי לתרעומתו על כך שלא נטל עליו סיכון לתלות את שווייק ללא חקירה נוספת.

הרב־סרן חלק על דעתו ואמר משהו על כך שהחוק והצדק הולכים יד ביד ובכלל נאם במשפטים נמלצים על משפט־צדק, על רצח משפטי ובכלל על כל מה שעלה בדעתו, שכן אחרי ליל־אמש סבל מזנבת איומה וחש צורך לתת פורקן לעצמו.

כשהביאו סוף־סוף את שווייק דרש ממנו הרב־סרן שיסביר לו, מה קרה בפלשטִין ואיך, בעצם, הגיע אל המדים הרוסיים.

שווייק הסביר את הכל כהלכה והסתמך על כמה דוגמאות מתולדות יסורי־אנוש. כששאל אותו הרב־סרן אחר־כך, מדוע לא אמר כל זאת בחקירה בבית המשפט, ענה שווייק שבעצם לא שאל אותו אף אחד, איך הגיע אל המדים הרוסיים, אלא שבכל השאלות היו בנוסח: “אתה מודה שלבשת מרצונך וללא כפייה את מדי האויב?” וכיוון שזה היה נכון, לא היה יכול אלא לענות, כמובן: “בהחלט – כן – בטח – ככה זה היה – בלי ספק.” לכן גם דחה בשאט־נפש את הטענה שהושמעה בבית המשפט, כי בגד בקיסר ירום הודו.

“האיש אידיוט גמור,” אמר הגנראל לרב־סרן. “רק אידיוט יכול ללבוש על שפת האגם איזה מדים רוסיים, שמי יודע, מי הניח אותם שם, ואינו פוצה פה כשמצרפים אותו לשיירת שבויים רוסיים.”

“מודיע בהכנעה,” אמר שווייק, “שאני בעצמי מרגיש לפעמים שאני מטומטם, בעיקר לפנות ערב…”

“סתום את פיך, חמור,” אמר לו הרב־סרן ופנה אל הגנראל בשאלה, מה לעשות בשווייק.

“שיתלו אותו במטה הבריגאדה,” פסק הגנראל.

כעבור שעה הוביל משמר את שווייק לתחנת הרכבת כדי ללווֹת אותו בדרכו אל מטה הבריגאדה בווֹיאליץ'.

בחדר־המעצר השאיר שווייק מזכרת קטנה. הוא חרת על הקיר בגזר עץ קטן שלושה טורים של כל המרקים והרטבים והתוספות שאכל בחייו האזרחיים. היתה זו כעין מחאה על שבמשך עשרים וארבע שעות החזיקו אותו בלי לתת לו לאכול.

יחד עם שווייק הלך אל הבריגאדה מסמך בזה הלשון:

“על סמך המברק מס' 469 נמסר החייל הרגלי יוזף שווייק, עריק מן הפלוגה הקרבית ה־11, למטה הבריגאדה לשם טיפול נוסף.”

המשמר עצמו, שהיה מורכב מארבע אנשים, היה תערובת לאומים. היו בו פולני, הונגרי, גרמני וצ’כי, שהיה ראש המשמר בדרגת רב־טוראי והתרברב כלפי האסיר בן־ארצו בהראותו לו את עליונותו הנוראה. כשהביע שווייק בתחנת הרכבת את המשאלה שיותן לו ללכת להשתין, אמר לו הרב־טוראי בגסות, שיוכל להשתין כשיגיע אל הבריגאדה.

“טוב,” אמר שווייק, “אבל את זה אתה צריך לתת לי בכתב, כדי שאם תתפוצץ לי שלפוחית השתן, יידעו כולם מי אשם. לזה יש חוק, אדוני הרב־טוראי.”

הרב־טוראי, בחור פשוט מן הכפר, נבהל משלפוחית־השתן ולכן ליווה כל המשמר את שווייק בתהלוכה חגיגית לבית־הכיסא. בכלל, כל הדרך עשה הרב־טוראי רושם של אדם נוקשה והיה נפוח, כאילו מיד למחרת־היום הוא עומד לקבל לפחות דרגה של מפקד גייס.

כשישבו ברכבת בקו פשמישל־חירוֹב, אמר לו שווייק:

“אדוני הרב־טוראי, כשאני מסתכל בך, אני תמיד נזכר ברב־טוראי בשם בוֹזבּה, ששירת בטרֶנטו. מהיום הראשון שנתנו לו דרגה של רב־טוראי, התחיל להתרחב. התנפחו לו הלחיים והכרס שלו תפחה עד כדי כך שלמחרת כבר לא מצאו מכנסי־מדים שהתאימו לו. והכי־גרוע היה שהאזניים התחילו להתארך. אז הכניסו אותו לחדר־החולים ורופא הגדוד אמר שזה קורה לכל הרב־טוראים. בהתחלה הם מתנפחים. יש כאלה שזה עובר אצלם מהר, אבל כאן זה מקרה קשה מאוד והוא יכול להתפוצץ, כיוון שזה יורד לו מן הכוכב עד לקורקבן. כדי להציל אותו היו צריכים להוריד לו את הכוכב ואז שוב הצטמק.”

מאותו רגע ניסה שווייק לשוא לגלגל שיחה עם הרב־טוראי ולהסביר לו בידידות, מדוע הכל אומרים שרב־טוראי הוא אסון למחלקה.

הרב־טוראי לא ענה על כך אלא באיומים אפלים, שעוד יראו מי משניהם יצחק כשיגיעו אל הבריגאדה. בקיצור, המוצא המשותף לא הועיל הרבה, וכששאל שווייק את הרב־טוראי מאין הוא, ענה לו הלה, שזה לא עסקו.

שווייק ניסה את מזלו אתו בדרכים שונות. סיפר לו, שאין זו הפעם הראשונה שהוא מובל בליווי משמר ושתמיד בילה בשיחה נעימה עם מלוויו.

הרב־טוראי שתק ושווייק המשיך: “נדמה לי, אדוני הרב־טוראי, שקרה לך בחיים איזה אסון גדול, אם איבדת את כוח־הדיבור. אני הכרתי הרבה רבי־טוראים עצובים. אבל מין יצור מוּכה־אסון כמוך, במחילה מכבודך, אדוני, עוד לא ראיתי. תספר לי, מה שמציק לך ויכול להיות שאני יכול לעזור לך בעצם, כיוון שחייל המובל על־ידי משמר יודע יותר מהשומרים שלו. אתה יודע מה, אדוני? כדי שהדרך תעבור לנו יותר מהר, תספר לנו משהו, אולי איך שנראית הסביבה אצלכם, אם יש שם אגמים או אולי איזה שרידי ארמון ישן, או שאתה יכול לספר לנו איזו אגדה שקשורה בהם.”

“עכשיו מספיק לי,” צעק הרב־טוראי.

“אז אתה אדם מאושר,” אמר שווייק, “כי יש אנשים שלא מספיק להם אף פעם.”

הרב־טוראי התעטף בשתיקה מוחלטת אחרי שאמר את אמירתו האחרונה: “בבריגאדה כבר יַראו לך, אבל אני לא אתעסק אתך.”

בכלל, המשמר לא הירבה בשיחה. ההונגרי דיבר עם הגרמני בצורה מיוחדת, משום שידע בגרמנית רק jowohl ו־was. כשהגרמני סיפר לו משהו, הניד ההונגרי ראשו ואמר “jawohl” וכשהגרמני השתתק אמר ההונגרי: “was?” והגרמני התחיל שוב. הפולני שבמשמר נטל לו גינוני אריסטוקראט. לא שם לב לאיש ושעשע את עצמו בגריפת אפו ועשה כן מעשה־אמנות באגודל יד ימינו. אחר־כך מרח קדורנית את הליחה בקת רובהו על הרצפה ומיד ניקה את הקת המזוהמת במכנסיו כשהוא ממלמל בלי הפסק: “בתולה קדושה.”

“אתה לא מומחה גדול,” אמר לו שווייק. “בנא בוֹיישטי גר בדירת־מרתף מטאטא־הרחובות מאחאצֶ’ק וזה מרח את הסמארק שלו על החלון בצורה אמנותית כל כך עד שיצאה מזה תמונה של ליבּוּשֶה⁹² שעומדת ומתנבאה על תהילת פראג. בשביל כל תמונה כזו קיבל מאשתו מתנת־יד כזו, עד שהפרצוף שלו היה נפוח כמו שק. אבל הוא לא הפסיק אלא השתלם בזה כל הזמן. זה היה הבידור היחידי שלו.”

הפולני לא ענה כלום ולבסוף שקעו כל אנשי המשמר בשתיקה עמוקה כאילו נסעו ללווייה והרהרו הרהורים חסודים על הנפטר.

כך התקרבו אל מטה הבריגאדה בווֹיאליץ'.

*

ביתיים התרחשו במטה הבריגאדה שינויים מהותיים מאוד.

פיקוד מטה הבריגאדה הוטל על אלוף־משנה גֶרבּיך. זה היה איש מופלג בכשרונות צבאיים, שנכנסו לרגליו בצורת צינית. אך במיניסטריון־המלחמה היו לו ידידים רבי־השפעה שדאגו לכך שלא יפרוש ועתה התגלגל במטות של כל מיני יחידות צבאיות גדולות, קיבל שכר מוגדל בצירוף תוספות־מלחמה שונות ונשאר בכל מקום עד שעשה איזה מעשה־שטות מתוך התקף של צינית. אז שוב היו מעבירים אותו למקום אחר, ובדרך כלל אגב העלאה בדרגה. בארוחת־הצהריים לא היה מדבר עם הקצינים אלא על אצבעות רגלו הנפוחות, שלפעמים גדלו בממדים אימתניים עד שהיה צריך לנעול מגף גדול במיוחד.

יותר מכל אהב לספר בשעת האכילה, איך האצבע מעלה מוגלה ומזיעה כל הזמן, באופן שצריך לעטוף אותה תמיד בצמר־גפן והאֵדים העולים ממנה נודפים ריח כמרק בשר שהחמיץ.

משום כך נהג כל סגל הקצינים להיפרד ממנו מתוך צער כל אימת שהועבר למקום אחר. לבד מזה היה אדם נוח לבריות והיה מסביר פנים לקצינים הזוטרים ומספר להם על הדברים הטובים שאכל ושתה קודם שחלה.

כשהובילו את שווייק אל הבריגאדה ולפי הוראת הקצין התורן הובילו אותו יחד עם המסמכים הדרושים אל אלוף־משנה גרבּיך, ישב בלשכתו סגן דוּבּ.

באותם ימים ספורים שעברו מאז המסע מסאנוֹק לסאמבוֹר, התנסה סגן דוּבּ בהרפתקה נוספת. מאחורי פלשטין נתקלה הפלוגה הקרבית ה־11 בשיירת סוסים שהובלה אל גדוד הפרשים בסאדוֹבה וישניה.

סגן דוּבּ לא ידע בעצמו איך קרה הדבר, שרצה להפגין לפני סרן לוקאש את יכולת־הרכיבה שלו, איך קפץ על סוס אחד שנעלם עמו בערוץ הנחל ושם מצאו אחר־כך את סגן דוּבּ תקוע היטב בביצה קטנה עד שגם המיומן בגננים לא היה מצליח לשתול אותו שתילה טובה יותר. משעקרו אותו בעזרת החבלים, לא התאונן סגן דוּבּ אלא רק נאנק חרש כאילו באה שעתו האחרונה. כך נשאו אותו אל מטה הבריגאדה, שעברו על־ידו, והשכיבו אותו בבית־חולים צבאי קטן.

לאחר כמה ימים התאושש והרופא אמר, שעוד ימרחו את גבו ואת בטנו פעמיים־שלוש בתמיסת יוֹד ואחר כך יוכל בנקל להשיג את יחידתו.

עתה ישב בלשכתו של אלוף־משנה גרביך ודיבר אתו על חלאים שונים.

כשראה את שווייק, קרא בקול גדול, מפני שידע על היעלמותו של שווייק ליד פלשטין: “ובכן, אתה שוב אצלנו! רבים יוצאים נבלות וחוזרים נבלות גדולות עוד יותר. אתה אחד מאלה.”

לשם שלמות הדברים ראוי להזכיר, שסגן דוּבּ לקה בשעת הרפתקתו עם הסוס בזעזוע־מוח קל ולכן אין תימה, שעתה, בהתקרבו אל שווייק, קרא לאלוהים להיאבק עמו וצעק בחרוזים: “אבינו, הביטה וראה, אליך אני פונה. תותח יעשַן וירעם, כדור ישרוק לידי בזעם. אלוהי צבאות, אני קורא אליך, אבינו, עמוד לימיני נגד אותו מנוול!…איפה היית כל הזמן, ממזר? איזה מדים אתה לובש?”

יש להוסיף עוד, שבלשכת אלוף־המשנה חולה הצינית התנהלו העניינים באורח דמוקראטי מאוד, כשלא סבל מהתקף. בעלי־דרגות למיניהם היו יוצאים ונכנסים אצלו וכולם שמעו את דעותיו על אגודל נפוח ברגל, שטעמו כטעם מרק־בשר חמוץ.

בימים שאלוף־משנה גרביך לא סבל מהתקפים, היתה לשכתו מלאה בעלי דרגות שונות, כי במקרים נדירים אלה היה עליז מאוד ומרבה־שיחה ואהב סביבו חוג־מאזינים שהיה מספר להם בדיחות גסות. זה הסב לו נחת ולאחרים קורת רוח על שנאלצו לצחוק לבדיחות עתיקות שהתהלכו ברבים כבר בימי גנראל לאודוֹן.⁹³ בימים שכאלה היה השירות אצל אלוף־משנה גרביך קל מאוד. הכל עשו מה שעלה בדעתם ובכל מטה שבו הופיע אלוף־משנה גרביך היה ברור, שגונבים ועושים כל מיני תעלולים.

גם עכשיו, עם התייצבותו של שווייק, נהגו ללשכתו של אלוף־המשנה בעלי דרגות שונות שחיכו לראות מה יקרה, ובינתיים עיין אלוף־המשנה בדו"ח למטה הבריגאדה, כפי שחובר בידי הרב־סרן בפשמישל.

אותה שעה המשיך סגן דוּבּ בשיחתו עם שווייק בנימתו החביבה הרגילה: “אתה עוד לא מכיר אותי, אבל כשתכיר אותי, תשתבץ מרוב פחד.”

אלוף־המשנה לא הבין דבר מהדו"ח של הרב־סרן מפשמישל, מכיוון שהלה הכתיב את דבריו בהשפעת הרעלת אלכוהול קלילה.

אף־על־פי־כן היתה רוחו של אלוף־משנה גרביך טובה עליו, משום שגם היום וגם אתמול חלפו כאביו המציקים ובוהן רגלו התנהגה בשקט ככבשה.

“ובכן, מה בעצם עוללת?” שאל את שווייק בחביבות, שהיתה כמדקרות־חרב ללבו של סגן דוּבּ והניעה אותו לענות במקום שווייק.

“איש זה, אדוני,” הציג את שווייק, “עושה את עצמו אידיוט כדי לכסות בטמטומו על נבלותו. אמנם איני בקי בתוכן המסמך שנשלח עמו, ובכל זאת אני משער, שהבריון הזה שוב עולל משהו, אבל בממדים גדולים יותר. אם תרשה לי, אדוני, לעיין בתוכן המסמך, אוכל לתת כמה עצות, איך לנהוג בו.”

ובפנותו אל שווייק שאל אותו בצ’כית: “אתה שותה את דמי, נכון?”

“שותה,” ענה שווייק בהדרת־כבוד.

“רואה אתה, אדוני,” המשיך סגן דוּבּ בגרמנית. “אינך יכול לשאול אותו שום דבר. אי אפשר לדבר אתו כלת. פעם אחת צריך הכד ללכת אל המבוע ומן הראוי להטיל עליו עונש לדוגמה. אם תרשי לי, אדוני…”

סגן דוּבּ נשתקע בקריאת הדו"ח שחובר בידי הרב־סרן מפשמישל וכשגמר את העיון בו, קרא לעבר שווייק בתרועת נצחון: “ובכן, אתה גמור, איפה הנחת את מדי הצבא?”

“השארתי אותם על שפת האגם כשמדדתי את הסמרטוטים האלוּ כדי לדעת איך מרגישים הרוסים בתוכם,” ענה שווייק. “בסך־הכל זה רק טעות אחת גדולה.”

שווייק התחיל מספר לסגן דוּבּ את כל התלאות שעברו עליו בגלל אותה טעות וכשסיים צווח עליו סגן דוּבּ:

“רק עכשיו תכיר אותי. אתה יודע מה פירוש הדבר לאבד את רכוש הצבא? אתה יודע, מנוול, מה זה לאבד מדים במלחמה?”

“מודיע בהכנעה, אדוני,” ענה שווייק, “כשחייל מאבד מדים הוא צריך לקבל חדשים.”

“ישו מריה,” זעק סגן דוּבּ, “חמור, בהמה שכמוך, אתה תתגרה בי כל כך הרבה, עד שתוסיף לשרת עוד מאה שנה אחרי המלחמה.”

אלוף־משנה גרביך, שישב עד כה בשקט ובנועם מאחורי השולחן, העווה לפתע את פניו נוראות, משום שבוהן־רגלו הרגועה עד עתה נהפכה בהתקף צינית מכבשה תמה ושקטה לנמר שואג, לזרם חשמלי של שש מאות ווֹלט, לאיבר שפטיש גורסו אט־אט לחצץ. אלוף־משנה גרביך רק נופף בידו וצרח בקול־אימים של מי שנצלה על שפוד: “כולכם החוצה! תנו לי את האקדח!”

כולם כבר ידעו במה מדובר ולכן פרצו החוצה יחד עם שווייק, שנגרר לפרוזדור בידי שומריו. רק סגן דוּבּ נשאר ורצה לנצל את מה שנראה לו כשעת־כושר להסית נגד שווייק ואמר לאלוף־המשנה המעווה פניו: “אני מרשה לעצמי, אדוני, להעיר את תשומת־לבך שאדם זה…”

אלוף־המשנה פלט יבבה והשליך אל הסגן קסת־דיו, ובתגובה על כך הצדיע סגן דוּבּ המבוהל ואמר: “כמובן, אדוני” ונעלם מאחורי הדלת.

אחר־כך בקעו ועלו שעות ארוכות מלשכתו של אלוף־המשנה צווחות ויללות, עד שאנקות־הכאב נשתתקו לבסוף. לפתע שוב נהפכה בוהן־רגלו של אלוף־המשנה לכבשה שקטה. התקף הצינית חלף. אלוף־המשנה צלצל בפעמון וציווה להוביל לפניו שוב את שווייק.

“ובכן, מה, בעצם, העניינים אתך?” שאל אלוף־המשנה את שווייק, כאילו סרו מעליו כל צרותיו והוא הרגיש את עצמו חפשי ורוֵה־אושר כאילו שכב בחול על שפת־הים.

שווייק חייך כנגד אלוף־המשנה חיוך של ידידות וסיפר לו את כל האודיסיאה שלו, שהוא שרת הפלוגה הקרבית ה־11 של הגדוד ה־91 ולא יודע מה יעשו שם בלעדיו.

גם אלוף־המשנה חייך ואחר־כך נתן את הפקודות הנ"ל: “להוציא בשביל שווייק שובר לנסיעה דרך לבוב לתחנת ז’וֹלטאנצֶה, שאליה צריכה להגיע מחר הפלוגה הקרבית שלו, ולהוציא בשבילו מן המחסן מדים חדשים ולתת לו 6 כתרים ו־82 הלר דמי כלכלה.”

כשעזב אחר־כך שווייק את מטה הבריגאדה לבוש במדים אוסטריים חדשים כדי לצאת אל תחנת הרכבת, עדיין רבץ סגן דוּבּ במטה והופתע לא־מעט כשהתייצב לפניו שווייק בגינונים צבאיים קפדניים, הראה לו את ניירותיו ושאל אותו מתוך דאגה, אם יש לו משהו להודיע לסרן לוקאש.

סגן דוּבּ לא היה מסוגל להוציא מפיו אלא את המלה “משוחרר!” וכשהביט אחרי שווייק המתרחק רק מלמל לעצמו: “אצה עוד תכיר אותי, ישו מריה, אתה תכיר אותי…”

*

בתחנת ז’וֹלטאנצֶה נאסף הבאטאליון של סרן זאגנר, חוץ מהמאסף של הפלוגה ה־14 שאבד אי־שם בשעה שעקפו את לבוב.

כשנכנס שווייק לעיירה, הרגיש באווירה זרה לו, מפני שכאן אפשר היה להבחין על־פי המהומה הכללית, כי לא רחוקה החזית שבה קוטלים. בכל מקום עמדו תותחים וחנו קרונות. מכל בית יצאו חיילים מגדודים שונים, וביניהם התהלכו בתחושת עליונות הגרמנים בני הרייך ומעשה־אצילים חילקו לאוסטרים סיגריות מן המלאי העשיר שלהם. על־יד מטבחי־השדה של הגרמנים בני הרייך, עמדו בכיכר אפילו חביות בירה, שמהן ברזו מנות לחיילים בארוחות צהריים וערב. ומסביב לחביות זחלו כחתולים רעבים החיילים האוסטריים הזנוחים נפוחי־בטן מן השפכים המטונפים של עוֹלש ממותק.

חבורות של יהודים מסולסלי־פיאות ולבושי קפוטות ארוכות הורו באצבעותיהם על תימרות־עשן במערב ודיברו בתנועות ידיים. בכל מקום צעקו, שלאורך נהר בוּג הכפרים אוּצישקוֹב, בּוּסק ודֶרֶוויאני עולים באש.

קולות רעמי התותחים נשמעו ברור. עתה שוב צעקו שהרוסים מפגיזים את קאמיוֹנקה סטרוּמילוֹבה מצד גראבּוֹב, ושנלחמים לאורך כל נהר בוג ושהחיילים עוצרים את הפליטים הרוצים לחזור לבתיהם שמעבר לבוג.

בכל מקום שררה אנדרלמוסיה, ואיש לא ידע בוודאות, אם הרוסים שוב עברו למיתקפה וחדלו מנסיגתם המתמדת לאורך כל החזית.

משמרות הז’נדרמריה הובילו בלי־הפסק אל מפקדת הצבא בעיירה, נפשות יהודיות מבוהלות, שנאשמו בהפצת ידיעות שקר ושמועות שוא. שם היכו את היהודים המסכנים עד זוב־דם ושילחו אותם מרוסקי־שת לבתיהם.

אכן, לתוך המהומה זו נקלע שווייק וחיפש בעיירה את הפלוגה הקרבית שלו. כבר בתחנת הרכבת כמעט שהגיע לידי סכסוך עם מפקדת הגזרה. כשבא אל שולחן שמסרו בו מידע לחיילים המחפשים את יחידותיהם, הרעים עליו איזה רב־טוראי ושאל אותו, אם הוא אולי רוצה שילך במקומו לחפש את הפלוגה הקרבית שלו. שווייק אמר לו, שרק רצה לדעת, אם בעיירה חונה הפלוגה הקרבית ה־11 של הגדוד ה־91 של הבאטאליון הקרבי מספר כך וכך. “לי זה חשוב מאוד לדעת,” הדגיש שווייק, “איפה נמצאת הפלוגה הקרבית ה־11, כיוון שאני השרת שלה.”

לרוע מזלו ישב אל השולחן הסמוך איזה רס"ר. הוא ניתר ממקומו כנמר וצווח על שווייק: “נבלה סרוחה, אתה שרת ולא יודע, איפה הפלוגה הקרבית שלך!”

עד שהספיק שווייק לענות, כבר נעלם הרס"ר בלשכה והביא משם סגן שמן, שנראה מכובד כמו בעל בית־חרושת לנקניקים.

מפקדות־הגזרות גם היו שדה־ציד לחיילי־פרא נודדים, שיותר מכל היו בוחרים לבלות את כל המלחמה בחיפוש אחרי יחידותיהם, שהתגלגלו מתחנת־מעבר אחת למשנֶהָ, ממתינים בתורים ליד אותם השולחנות במפקדות־המעבר, שהיו מסומנים בשלט: “דמי־כלכלה.”

כשנכנס הסגן השמן, קרא הרס"ר: “עמוד דום!” והסגן שאל את שווייק: “איפה הניירות שלך?”

כששוויק הראה לו אותם והסגן השתכנע באמיתות הנתונים על מסלול נסיעתו ממטה הבריגאדה אל פלוגתו בז’וֹלטאנצֶה, החזיר אותם לשווייק ואמר בגודל־לבב לרב־טוראי שליד השולחן: “מסור לו את המידע הדרוש” ושוב הסתגר בלשכתו.

כשנסגרה הדלת אחרי הסגן, תפס הרס"ר את שווייק בכתפו, הוביל אותו אל הדלת ומסר לו מידע זה: “לך, התנדף מפה, נבלה סרוחה!”

וכך מצא שווייק את עצמו שוב בתוך האנדרלמוסיה ועכשיו תר אחרי פנים מוכרות מן הבאטאליון. שעה ארוכה התהלך ברחובות עד שהניח את הכל על קלף אחד.

עצר רב־סרן אחד ושאל אותו בגרמנית הרצוצה שלו, אם הוא לא יודע איפה הבאטליון והפלוגה הקרבית שלו.

“אתי אתה יכול לדבר צ’כית,” אמר הרב־סרן. “גם אני צ’כי. הבאטאליון שלך חונה בכפר קלימוֹנטוֹב הסמוך, מאחורי המסילה, ולעיירה אסור להם להיכנס מפני שאנשים מאחת הפלוגות שלכם התקוטטו בכיכר עם הבאווארים מיד אחרי שבאו.”

כי־כן יצא שווייק לעבר קלימוֹנטוֹב.

הרב־סרן קרא אחריו, הכניס את ידו לכיסו ונתן לשווייק חמשה כתרים כדי שיקנה לו סיגריות. ושוב נפרד ממנו בחביבות וכשהתרחק משווייק חשב בלבו: “איזה חייל נחמד!”

שווייק המשיך בדרכו אל הכפר. הרהר ברב־סרן והגיע לידי מסקנה, שלפני שתים־עשרה שנה היה בטרנטוֹ איזה רב־סרן האבֶּרמייר, שגם הוא נהג חביבות בחיילים ולבסוף התברר שהיה הוֹמוֹסקסוּאל, משום שבמרחצאות של אַדיז' ניסה להיטפל לצוער אחד כשהוא מאיים עליו ב“תקנות־השירות.”

בהיותו שקוע בהרהורים עגומים אלה הגיע שווייק לאטו אל הכפר הסמוך ולא התקשה למצוא את מטה הבאטאליון, שכן אף־על־פי שבתי הכפר היו מפוזרים על פני שטח גדול, היה בו רק בניין הגון אחד, של בית־הספר העממי הגדול, שהקים השלטון המקומי בגאליציה באיזור אוקראיני טהור זה כדי לשוות לו צביון פולני.

בזמן המלחמה עברו על בית־הספר כמה שלבים. שוכנו כאן מפקדות רוסיות ומפקדות אוסטריות; בעת הקרבות הגדולים שחרצו את גורלה של לבוב שימש אולם־ההתעמלות כחדר־ניתוחים. כאן חתכו ידיים ורגליים וניסרו עצמות גולגולות.

בחצר בית־הספר היה מכתש גדול שנגרם בהתפוצצות פגז גדול־קאליבר. בפינה של גינת בית־הספר עמד עץ אגסים חסון, שמאחד מענפיו השתלשלה חתיכת חבל, שעליו נתלה לא מכבר הכומר היווני־הקאתולי המקומי, על סמך הלשנה של מנהל בית־הספר הפולני. הלה טען שהכומר נמנה עם הכנסיה הרוסית הישנה ושבזמן הכיבוש הרוסי ערך בכנסייתו מיסה למען נצחון הצאר הרוסי האורתודוכסי. אמנם היה זה שקר, משום שבאותו זמן לא היה הנאשם באותו מקום, כי נסע כדי להתרפא מאבני־המרה שלו לבּוֹכניה זאמוּרוֹבאנה, מקום־מרפא קטן, שהמלחמה לא נגעה בו.

בתלייתו של הכומר היווני־הקאתולי חברו יחד כמה יסודות: לאום, יריבות דתית ותרנגולת. זמן קצר לפני המלחמה הרג הכומר המסכן בגינתו אחת מתרנגולות מנהל בית־הספר, שליקטה את זרעוני האבטיחים שנזרעו זה עתה.

אחרי מות הכומר היווני הקאתולי נשאר ביתו ריק ואפשר לומר שכל אחד לקח משהו לזכר הכומר.

איכר פולני אחד אפילו לקח לביתו פסנתר ישן ומכסהו השתמש לשם תיקון הדלת של דיר החזירים שלו. מקצת הרהיטים חטבו החיילים כמנהג, ולמרבה המזל נשארו התנור הגדול במטבח והכיריים המצוינים שעליו בשלמותם. הרי הכומר היווני הקאתולי לא נבדל במאומה משאר חבריו־למקצוע ואהב לאכול ואהב שיהיו הרבה סירים ואילפסים על הכיריים ובתנור.

וכך היה הדבר למסורת שבמטבח זה נהגו כל היחידות העוברות כאן לבשל בשביל קציניהן. החדר הגדול שלמעלה נעשה לכעין מועדון קצינים. את השולחנות ואת הכיסאות הדרושים אספו מבין תושבי הכפר.

והנה היום דווקא ערכו קציני הבאטאליון סעודת־ערב חגיגית. הם אספו כסף ביניהם וקנו חזיר והטבּח יוריידה עשה כֵּירה לקצינים, כשהוא מוקף כל מיני טפילים מקרב משרתי הקצינים. בלט ביניהם הרס"ר־השלם, שנתן עצות ליוריידה, כיצד לבתר את ראש החזיר כדי שתישאר חתיכת זרבובית בשבילו.

יותר מכל השאר לטש עיניים הזללן באלאון.

כך, כנראה, מביטים אוכלי־האדם בתאווה ובחמדנות על המיסיונר הנצלה על השפוד והשוּמן מנטף וניחוח של צלי עולה ממנו. באלאון הרגיש את עצמו מן־הסתם ככלבו של חלבן הגורר עגלת־יד ועל־ידו עובר שוליה של קצב, על ראשו סל של נקניקיות שעתה זה יצאו מבית־העישון ומחרוזת של נקניקיות משתלשלת מן הסל על גבו. כל מה שנחוץ עכשיו הוא לקפוץ ולחטוף – אבל הרתמה המאוסה, שבה הוא אסור, והמחסום הארור בפיו, עוצרים בעדו.

ומלית נקניקיות־הכבד, בשעת לידתן הראשונה – עוּבּר־ענק המונח בערימה על קרש – ומעלה ריח של פלפל, שומן וכבד.

ויוריידה, שרווליו חפותים, היה רציני כל כך עד שהיה יכול לשמש דוגמן לתמונת אלוהים הבורא את הארץ מן התוהו־ובוהו.

באלאון לא יכול להתאפק עוד והתחיל מתייפח. יפחותיו הלכו וגברו והיו לבכי־תמרורים.

“מה אתה גועה כמו שור?” שאל אותו הטבח יוריידה.

“נזכרתי בבית שלי,” ענה בלאון מתייפח, “איך שתמיד עזרתי בזה, איך שאף פעם לא נתתי מזה מתנה אפילו לשכן הכי־טוב שלי, רק רציתי לזלול את הכל בעצמי וגם זללתי. פעם אחת טרפתי כל כך הרבה נקניקיות־דם וראש ורגליים מבושלים עד שכולם חשבו שאתפוצץ, והם רדפו אחרי מסביב לחצר בשוט כמו שעושים לפרה שהתנפחה מתלתן.”

“אדון יוריידה, תקשה לי לדחוף את היד לתוך המלית ואחר־כך לא איכפת לי שיקשרו אותי. אחרת היסורים האלו יגמרו אותי.”

באלאון קם מן הספסל, ומתנודד כשיכור קרב אל השולחן. פשט את כפתו אל ערימת המלית.

התפתח מאבק־איתנים. בקושי הצליחו כל הנוכחים להתגבר עליו ולהניא אותו מלהטיל את עצמו לתוך המלית. אבל כשהשליכו אותו מן המטבח, לא הצליחו למנוע אותו מלתקוע את ידו מרוב יאוש לתוך הסיר שבו היו שרויים המעיים בשביל נקניקיות־הכבד.

הטבח יוריידה היה מרוגז עד כדי כך שזרק אחרי באלאון הבורח צרור של קיסמים וצווח אחריו: “לך ותזלול מקלות, מנוול.”

אותה שעה כבר נאספו למעלה כל קציני הבאטאליון ובעוד הם מצפים ציפיה חגיגית למה שעומד להיוולד במטבח, שתו באין אלכוהול אחר, יי"ש־שיפון פשוט, שהצהיבו אותו בשלקי בצל. על משקה זה העיד הסוחר היהודי, שהוא הקוניאק הצרפתי המקורי והמובחר שירש מאביו, וזה קיבל אותו מסבו.

“מנוול,” אמר לו בהזדמנות זו רב־סרן זאגנר, “אם עוד תאמר לי, שאבי־סבך קנה אותו מהצרפתים בעת מנוסתם ממוסקבה, אתקע אותך בכלא, עד שהצעיר במשפחתך יהיה הזקן שבה.”

ובשעה שאחרי כל לגימה ולגימה קיללו את היהודי הממולח, ישב שווייק בלשכת הבאטאליון, שלא היה בה איש חוץ מן המתנדב־לשנה מארֶק, שבתור היסטוריון־הבאטאליון ניצל את החנייה בזוֹלטאנצה כדי להכין מלאי של תיאורי קרבות עטורי־נצחון, שעתידים להתחולל.

לעת עתה רשם טיוטות מסוימות וממש לפני כניסתו של שווייק כתב: “אם נשַווה לנגד עיני־רוחנו את כל הגיבורים אשר לקחו חלק בקרבות ליד הכפר נ., שם לחמו לצד הבאטאליון שלנו באטאליון אחד של גדוד נ. ובאטאליון שני של גדוד נ., כי־אז נראה כי באטאליון נ. שלנו הוכיח יכולת אסטרטגית מזהירה ותרם ללא ספק לנצחון הדיוויזיה נ., כשהמטרה היא חיזוק ודאי של עמדותינו בגזרת נ.”

“אתה רואה,” אמר שווייק לממתנדב־לשנה, “אני שוב כאן.”

“הרשה לי להריח אותך,” אמר המתנדב־לשנה מארק הנרגש. “המ…, באמת ריח של כלא נודף ממך.”

“כרגיל,” אמר שווייק, “היתה זאת רק אי־הבנה קטנה, ומה מעשיך?”

“עיניך הרואות,” אמר מארק, “אני מלכלך נייר בגיבורים מושיעי אוסטריה, אבל איכשהו אין זה מתחבר והכל רק נו”ן־נו“ן. אני מדגיש את האות נו”ן, ששלמותה מופלגת בהווה ובעתיד. מלבד כשרונותי הקודמים גילה בי רב־סרן זאגנר כשרון מאתימטי לא־רגיל. עלי לבקר את חשבונות הבאטאליון ועד עתה הגעתי לידי מסקנה, שהבאטאליון עומד בגרעון גמור ורק מצפה להתפשר עם נושיו הרוסיים, כי רוב הגניבות נעשות אחרי המפלה או הנצחון. אבל בסך־הכל אין זה משנה כלום. אפילו נקבל מכות נחרצות, יש כאן מסמכים על נצחוננו, שכן בתפקידי ככותב קורות הבאטאליון שלנו כבוד גדל לי לרשום: ‘ושוב נהפך הגלגל על האויב כאשר כבר חשב שהנצחון בידו. גיחת חיילינו והסתערות הכידונים נעשו כהרף־עין. חיילי האויב נסים ברוב יאושם, משליכים את עצמם לחפירותיהם. אנו דוקרים אותם בלי רחם והם נוטשים את החפירות בבהלה ומשאירים בידינו שבויים, פצועים ולא־פצועים. זה אחד הרגעים המפוארים שלנו.’ ומי שייצא בשלום מכל אלה, יכתוב הביתה בדואר השדה: ‘קיבלו על התחת, אשתי היקרה. אני בריא. כבר גמלת את הקוף הקטן? רק אל תלמדי אותו לקרוא לאנשים זרים ‘אבא,’ מפני שזה יהיה קשה בשבילו.’ אחר־כך תמחק הצנזורה מן הגלויה את המלים: ‘קיבלו על התחת,’ כי לא ידוע מה קיבלו ואפשר לשער השערות שונות, מפני שהביטוי לא ברור."

“העיקר לדבר דברים ברורים,” העיר שווייק. כשהיו המיסיונרים בכנסיית איגנאץ הקדוש בפראג בשנת 1912, היה שם מטיף אחד, וזה אמר על הדוכן שכנראה לא יזכה להיפגש עם אף אחד בשמים. בתפילת־ערבית היה גם מסגר אחד בשם קוּלישֶק, וזה אמר בבית המרזח אחרי התפילה שהמיסיונר הה בטח חטא הרבה חטאים, אם הכריז בכנסיה בווידוי פומבי שלא יזכה להיפגש עם אף אחד בשמים; למה מעמידים אנשים כאלו על דוכן המטיפים? תמיד צריכים לדבר דברים ברורים וחדים, ולא לדבר סביב־סביב. באוּ בריישקוּ היה לפני שנים מנהל של מרתף־יין וכשזה היה בדרך מן העבודה הביתה במצב־רוח מרומם, נהג להתעכב במועדון־לילה אחד ולשתות לחיים עם אורחים זרים, ואחרי כל שתיית־לחיים היה אומר: ‘אנחנו… עליכם ואתם… עלינו…’ בעד זה קיבל מאדון מכובד אחד מייהלאבה מכה כזאת בפרצוף, שבבוקר כשטאטאו את השיניים קרא בעל המועדון לבת הקטנה שלו, תלמידה בכיתה החמישית של בית־הספר העממי, ושאל אותה, כמה שיניים יש בפה של איש מבוגר. כיוון שלא ידעה, הוציא לה שתי שיניים. ביום השלישי קיבל מכתב ממנהל־המרתף ובו ביקש סליחה על כל האי־נעימויות שגרם, שלא רצה להגיד שום דבר גס אלא שהציבור לא מבין אותו, מפני שבעצם רצה לומר: ‘אנחנו כועסים עליכם, אתם כועסים עלינו!’ אם מישהו מדבר דיבורים דו־משמעיים, הוא חייב קודם לחשוב על מה שהוא אומר. אדם ישר שמדבר כמו שבא לו, רק לעתים רחוקות יקבל בפרצוף. אבל אם זה קורה לו כמה פעמים, אז הוא נזהר וכשהוא בחברה הוא סותם את הפה. נכון שעל אדם כזה כל אחד חושב שהוא מטמטם או מי יודע מה ולעתים קרובות הוא גם חוטף מכות. אבל זה מחיר שיקול־הדעת והשליטה העצמית שלו, כי הוא צריך להביא בחשבון שהוא לבד ונגדו עומדים הרבה אנשים, שמרגישים את עצמם נעלבים, ואם יתחיל בקטטה אתם, יקבל מנה כפולה. אדם כזה צריך להיות צנוע וסבלני. בנוּסלֶה היה איזה אדון האוּבֶּר, ופעם ביום ראשון כשהלך בכביש בקוּנדראטיצֶה, בזמן שחזר מטיול לטחנה של בארטוּנייק, דקרו אותו בטעות בסכין. והוא, עם הסכין בגב, הגיע הביתה ואחרי שאשתו הפשיטה לו את המעיל, הוציאה את הסכין יפה מן הגב, ולמחרת בבוקר כבר חתכה בה בשר לגולאש. כיוון שהיתה עשויה מפלדה של זוֹלינגן ומושחזת יפה ואצלם בבית היו כל הסכינים קהות ומשוננות כמו משוֹרים. אחר־כך רצתה מערכת שלמה של סכינים כאלו ושלחה אותו כל יום ראשון לטיול לקונדראטיצה, אבל הוא היה צנוע כזה והלך רק ל’אוּ באנזֶטוּ' בנוסלֶה, כי ידע שכשהוא יושב שם במטבח, באנדט יעיף אותו לפני שמישהו יספיק לשים עליו יד ולתקוע בו איזה סכין נוספת."

“אתה לא השתנית,” אמר לו המתנדב־לשנה.

“לא השתניתי,” אמר שווייק, “לא היה לי זמן לזה. הם אפילו רצו להוציא אותי להורג, אבל זה לא הדבר הכי־גרוע. אני עוד לא קיבלתי שכר מהשנים־עשר לחודש.”

“גם אצלנו לא תקבל כלום, כי אנחנו יוצאים לכיוון סוֹקאל ואת השכר ישלמו רק אחרי הקרב, כי אנחנו חייבים לחסוך. אם אני מביא בחשבון מה שיתרחש שם במשך השבועיים, אז אנחנו חוסכים על כל חייל הנופל, יחד עם התוספות, 24 כתר ו־72 הלר.”

“ומה עוד חדש אצלכם?”

“קודם אבל לנו המאסף, ועכשיו עורך סגל הקצינים בבית הכומר סעודת־חזירים והחיילים התפזרו על פני הכפר ועושים כל מיני מעשים מגונים עם האוכלוסיה ממין נקבה. לפני־הצהריים כפתו חייל אחד מהמחלקה שלכם על שטיפס לעליית־גג אחרי זקנה בת שבעים. האדם הזה חף־מפשע, כי בפקודת־היום לא נאמר, עד לאיזו שנה זה מותר.”

“גם אני חושב,” אמר שווייק, "שהאיש חף מפשע, מפני שכשזקנה כזו מטפסת על סולם, לא רואים את הפרצוף שלה. בדיוק מקרה כזה קרה פעם בזמן התמרונים על יד תבור. איכסנו מחלקה אחת שלנו בבית המרזח ואיזו אשה שפשפה אתת הרצפה בפרוזדור ואחד בשם כראמוֹסטה נדבק אליה וטפח לה “איך לומר את זה – על החצאית. היתה לה חצאית מאוד מפותחת וכשטפח לה, היא לא הגיבה. טפח לה בפעם השניה ובפעם השלישית, והיא – שום דבר, כאילו זה לא נוגע לה. אז הוא ניגש למלאכה והיא המשיכה בשקט לשפשף את הרצפה. אחר־כך סובבה אליו את הפנים ואמרה: ‘סידרתי אותך, חביבי.’ הזקנה היתה למעלה מבת שבעים ואחר־כך דיברו על כך בכל הכפר. – ועכשיו, תרשה לי לשאול אותך, אם גם אתה היית בכלא בזמן היעדרי?”

“לא היתה הזדמנות לכך,” התנצל מארק. “אבל לעומת זאת במה שנוגע לך, אני חייב להודיע לך, שהבאטאליון הוציא נגדך פקודת־מעצר.”

“אין דבר,” העיר שווייק, “יפה עשו. הבאטאליון היה חייב להוציא פקודת מעצר נגדי. זו היתה חובתו, כי לא שמעו עליו כל כך הרבה זמן. זה לא היה מעשה פזיז מצד הבאטאליון. – אתה אמרת, שכל הקצינים נמצאים בבית הכומר בסעודת־חזירים? אז אני צריך לגשת לשם ולהציג את עצמי שאני שוב פה. בטח שסרן לוקאש כבר דאג לי מאוד.”

שווייק שם את פניו לבית הכומר בצעדים צבאיים נמרצים ובשירה:

"הביטי עלי,

מחמל־נפשי,

הביטי עלי,

איך עשו ממני

גביר גדול.."

אחר־כך עלה שווייק במדרגות בית־הכומר אל הקומה הראשונה, שממנה בקעו קולות הקצינים.

דיברו על עניינים שונים ובאותו רגע ממש דשו במצב הבריגאדה ועל אי־הסדרים השוררים במטה. ושליש הבריגאדה הוסיף שמן על המדורה והעיר: “הרי טלגרפתי בענין שווייק, ושווייק…”

“הנני!” קרא שווייק בעד הדלת הפתוחה למחצה ובהיכנסו לחדר אמר שנית: “הנני! מודיע בהכנעה, חייל רגלי שווייק, שרת הפלוגה ה־11, פלוגה קרבית!”

כשראה את פניהם של רב־סרן זאגנר ושל סרן לוקאש, שנשקף מהם כעין יאוש אילם, לא חיכה לשאלה אלא קרא:

“מודיע בהכנעה שרצו להוציא אותי להורג, מפני שבגדתי בקיסר ירום הודו.”

“ריבונו של עולם, על מה אתה מדבר שווייק?” זעק מתוך יאוש סרן לוקאש החיוור.

“מודיע בהכנעה, אדוני זה היה ככה…”

ושווייק תיאר בפרוטרוט מה, בעצם, קרה לו.

הסתכלו בו בעיניים בוהות והוא סיפר בפרטי־פרטים את כל המעשה, אפילו לא שכח לציין, כי על שפת האגם שבה פקד אותו אסונו צמחו פרחי זכריני. לאחר שמנה גם את כל השמות הטאטאריים שהתוודע אליהם בימי נדודיו כמו האלימוּלאבּאליביי, ולאחר שהוסיף עליהם גם שורה שלמה של שמות שהמציא בעצמו כמו ואליוולאוואליוויי, מאלימוּתלאמאלימיי, לא התאפק עוד סרן לוקאש והעיר: “אתן לך בעיטה, בהמה, תמשיך בקיצור ולעניין!”

ושווייק המשיך ביסודיותו הבדוקה וכשהגיע לפרשת בית־הדין המהיר ולגנראל ולאלוף המשנה ציין שהגנראל פזל בעינו השמאלית ושעיני אלוף־המשנה היו כחולות.

“והן מביטות ושואלות,” הוסיף בחרוז.

מפקד הפלוגה ה־12 צימרמאן השליך על שווייק ספל קפה, שממנו שתה את היי"ש, סחורתו של היהודי.

אבל שווייק המשיך בלי להתרגש וסיפר, איך באה אחר־כך שעת הסעד הנפשי ואיך הרב־סרן ישן בזרועותיו עד לבוקר. אחר־כך הגן ברוב־כשרון על הבריגאגה, שאליה נשלח לאחר שהבאטאליון הודיע על היעדרו ודרש את החזרתו. הוא הניח את ניירותיו לפני רב־סרן זאגנר כדי להוכיח, כי הערכאה העליונה של הבריגאדה טיהרה אותו מכל חשד, והוסיף: “מודיע בהכנעה, שסגן דוּבּ נמצא במטה הבריגאדה, כשהוא סובל מזעזוע־מוח ומוסר דרישת־שלום חמה לכולכם. ועכשיו אני מבקש את השכר שלי ודמי טאבאק.”

רב־סרן זאגנר וסרן לוקאש החליפו ביניהם מבטים תוהים, אך באותו רגע נפתחה הדלת והכניסו בתוך גיגית מרק מהביל של נקניקיות־כבד.

זו היתה תחילת כל אותם התענוגות שייחלו להם.

“ימח שמך, ממזר!” אמר רב־סרן זאגנר לשווייק מתוך מצב־רוח מרומם לקראת ההנאות הצפויות. “אותך הצילה רק כֵּירת־החזיר.”

“שווייק,” הוסיף נופך משלו סרן לוקאש, “אך אם יקרה עוד משהו, יהיה גורלך רע מאוד.”

“מודיע בהכנעה, שהגורל שלי מוכרח להיות רע,” הצדיע שווייק, “כשאדם משרת בצבא הוא חייב לדעת ולהכיר…”

“הסתלק!” צווח עליו רב־סרן זאגנר.

שווייק הסתלק וירד למטה אל המטבח. לשם חזר בינתיים באלאון המדוכדך וביקש לשרת את סרן לוקאש שלו בשעת הסעודה.

שווייק הגיע בדיוק ברגע של ויכוח בין הטבח יוריידה ובין באלאון.

בריב הזה השתמש יוריידה בכמה ביטויים סתומים למדי.

“אתה hodulus vorax. אתה מוכן לזלול עד שתתפוצץ, ואילו נתתי לך להעלות את נקניקיות־הכבד, היית מחסל אותן על המדרגות.”

מראה המטבח נשתנה עכשיו לגמרי. הרס"רים של הבאטאליון ושל הפלוגות ליקקו מן המטעמים לפי דירוגם בהתאם לתכנית שהכין הטבח יוריידה. לבלרי הבאטאליון, קַשרי הפלוגות וכמה נגדים בלעו בתאוותנות מתוך קערת־רחצה חלודה את מרק נקניקיות־הכבד שדוּלל במים חמים כדי שיספיק לכולם.

“ברוך הבא!” אמר הרס“ר־השלם ואנייק לשווייק, בשעה שעמד וכרסם אצבע של רגל־חזיר. “לפני זמן קצר היה כאן המתנדב־לשנה מארק והודיע, שאתה שוב אתנו ושאתה צריך לקבל מדים חדשים. עכשיו הכנסתי אותו לתסבוכת שלמה. הוא הבהיל אותי במה שאמר שהמדים האלה ישבשו לנו את כל החשבונות עם הבריגאדה. המדים הקודמים שלך נמצאו על שפת האגם ואנחנו כבר הודענו על כך באמצעות לשכת הבאטאליון לבריגאדה. אצלנו אתה רשום כמי שטבע בשעת רחצה ואתה בכלל לא היית צריך לחזור ולגרום לנו אי־נעימויות במדים כפולים. אתה אפילו לא יודע מה שעוללת לבאטאליון. כל חלק של המדים שלך רשום אצלנו. הוא כלול ברשימת המדים של הפלוגה שנמצאת אצלי בתור עודף. לפלוגה יש עכשיו מערכת מדים אחת עודפת. על כך הודעתי לבאטאליון. עכשיו נקבל מהבריגאדה הודעה שקיבלת של מדים חדשים. אבל בינתיים הודיע הבאטאליון בדו”ח על הביגוד שיש מערכת אחת מיותר… אני מכיר את העניינים. בגלל דבר כזה עוד יכולה להיות לנו בקורת. על דבר קטן כזה יבואו אלינו ממטה האפסנאות. כשהולכים לאיבוד אלפיים זוגות נעליים, לא איכפת לאף אחד…”

“אבל אנחנו איבדנו את המדים שלך,” אמר ואנייק בקול רווי עצב, ותוך כדי דיבור מצץ את המח מעצם שנפלה בידו, ואת השיירים דלה ממנה בעזרת גפרור שבו השתמש לניקוי שיניו במקום קיסם. “בגלל דבר פעוט כזה בטח שתהיה בקורת. כשהייתי בקארפאטים באה אלינו בקורת בגלל אי־מילוי הוראה לחלוץ מרגלי החיילים הקפואים את המגפיים בלי לגרום להם נזק. הם חלצו וחלצו – אבל לשני חיילים התפוצצו המגפיים בזמן החליצה ולאחד היו מגפיים קרועים עוד לפני שמת. והאסון בא על ראשנו. הגיע איזה אלוף־משנה ממטה האפסנאות ולולא שקיבל כדור רוסי בראש מיד אחרי שהגיע והתגלגל במדרון, מי יודע מה שהיה צומח לנו.”

“האם הורדתם גם את המגפיים שלו?” שאל שווייק מתוך עניין.

“הורדתנו!” אמר ואנייק מהורהר, “אבל אף אחד לא ידע מי הוריד אותם, ככה שלא יכולנו לרשום בחשבונות שלנו את המגפיים של האלוף־משנה.”

יוריידה הטבח שוב ירד מלמעלה ומבטו הראשון נפל על באלאון הרצוץ, שישב עטוף־יגון על ספסל סמוך לתנור והתבונן ביאוש נורא בכרסו הנפולה.

"מקומך בכת ‘ההֶסיכאסטים,’ " אמר הטבח יוריידה המלומד מתוך רחמים. “אלה היו מתבוננים כל היום בטבור שלהם, עד שהיה נדמה להם שסביב טבורם זורחת הילה. אז הניחו שהגיעו אל המדרגה השלישית של השלמות.” יוריידה פתח את התנור והוציא משם נקניקיית־דם אחת.

“זלול, באלאון,” אמר בחביבות. “זלול עד שתתפוצץ, עד שתיחנק, גרגרן שכמוך.”

דמעות עלו בעיני באלאון.

“בבית כששחטנו חזיר,” אמר באלאון בקול־בוכים תוך כדי אכילת הנקניקיה הקטנה, “אכלתי קודם־כל חתיכה הגונה של בשר מבושל, את כל הלוע, את הלב, את האוזן, חתיכת כבד, כליות, טחול, חתיכת מותן, לשון ואחר־כך…”

ובקול שקט, כמספר אגדה, הוסיף: “ואחר־כך באו נקניקיות־הכבד, שש, עשר חתיכות ונקניקיות־הדם השמנות ביחד עם גריסים או עם לחם, עד שלא ידעת במה לתקוע את השיניים שלך קודם, בזו עם הלחם או בזו עם הגריסים. הכל נמס על השולחן, הכל נותן ריח גן־עדן – ואדם זולל וזולל.”

“נדמה לי,” גנח באלאון, “שכדור לא יפגע בי. אבל הרעב יגמור אותי ושכבר אף פעם בחיים לא אראה עוד קערה כזו עם מלית נקניקיות־דם כמו שהיתה לי בבית. רגל קרושה לא אהבתי מפני שהיא רועדת ולא ממלאת את הבטן. אשתי מתה על רגל קרושה. אבל אני אפילו חתיכת אוזן לא נתתי לה בשביל הרגל הקרושה מפני שרציתי לזלול את הכל בעצמי, כמו שהתחשק לי. לא ידעתי להעריך את זה, את המטעמים האלו, את העושר הזה, ופעם אחת אפילו העלמתי חזיר מהחותן שלי שמסר לי את המשק ואת החזיר הזה שחטתי וזללתי וחבל היה לי לשלוח למסכן הזקן איזה משלוח גדול – והוא אז ניבא לי שאמות מרעב.”

“וזה המצב,” אמר שווייק שאותו יום היו החרוזים משתפכים מפיו.

יוריידה הטבח התגבר על ההתקף הפתאומי של כמירת רחמים על באלאון, משום שזה התקרב עתה בזריזות אל הכיריים, הוציא מכיסו פרוסת־לחם וניסה להטביל אותה ברטוב שהתרפק באילפס הרחב על צלי חזיר גדול מכל צדדיו.

יוריידה היכה על ידו ופרוסת־הלחם של באלאון נפלה לתוך הרוטב כמו ששחיין קופץ בחוף־הרחצה מן המקפצה לתוך הנהר.

הוא לא הניח לבאלאון לשלות את המעדן מן האילפס, תפס אותו והשליך אותו אל מעבר לדלת.

באלאון השבור עוד ראה בעד החלון, כיצד הוציא יוריידה בעזרת מזלג את חתיכת הלחם הספוגה רוטב חום וכיצד הוא מגיש אותה לשווייק ומוסיף עליה פרוסת בשר מן הקצה העליון של הצלי כשהוא אומר: “אכול, ידידי הצנוע!”

“הבתולה הקדושה,” גנח באלאון מאחורי החלון, “הלחם שלי הלך לעזאזל.” ובעודו מטלטל את ידיו הארוכות, הלך לחפש בכפר משהו לנעוץ בו את שיניו.

שווייק אכל את מתנתו הנדיבה של יוריידה ודיבר בפה מלא: “אני באמת שמח שאני שוב בין אנשי־שלומנו. הייתי מצטער מאוד, אילו לא יכולתי עוד לתת לפלוגה את שירותי הנאמנים.” מחה מסנטרו את טיפות הרוטב והשומן שנשרו מפרוסת הלחם והוסיף:

“מי יודע מה שהייתם עושים כאן בלעדי, אילו היו מחזיקים אותי שם והמלחמה היתה נמשכת עוד כמה שנים.”

הרס"ר־השלם ואנייק שאל מתוך עניין:

“וכמה שנים עוד תימשך המלחמה, לדעתך, שווייק?”

“חמש־עשרה שנה,” ענה שווייק, “זה מובן מאליו, מפני שכבר היתה לנו פעם מלחמת שלושים השנה ועכשיו אנחנו חכמים יותר כפליים, זאת אומרת: שלושים שנה לחלק בשתיים הן חמש־עשרה.”

“המשרת של הרב־סרן שלנו סיפר ששמע שברגע שנכבוש את גבול גאליציה, זה לא יימשך,” אמר יוריידה, “אז יהיו הרוסים מוכנים למשא־ומתן על שלום.”

“במקרה כזה בכלל לא כדאי להילחם,” אמר שווייק בתוקף. “אם מלחמה – אז מלחמה. בכל אופן אני לא אדבר על שלום לפני שנהיה במוסקבה או בפטרוֹגראד. אם כבר יש מלחמה עולמית, אז בכלל לא כדאי להתמזמז רק על הגבול. ניקח, למשל, את השוודים בזמן מלחמת שלושים השנה. מאיזה מרחקים הם באו והגיעו עד לנֶימֶצקי ברוֹד ולליפּניצֶה ושם עשו שמות כאלו שעד היום מדברים שם שוודית בבתי־המרזח אחרי חצות, ככה שאחד לא מבין את השני. או שניקח את הפרוסים. גם הם לא בדיוק מהסביבה ובליפניצֶה נשארו מהם המונים. הם הגיעו עד לידאוּכוֹב ועד לאמריקה ובחזרה.”

“דרך־אגב,” אמר יוריידה, שסעודת־החזיר הוציאה אותו לגמרי משיווי־משקלו ובלבלה את ראשו, “כל בני־האדם הם מצאצאי הקרפיונים. קחו, למשל, את תורת המינים של דארווין…”

כניסתו הפתאומית של המתנדב־לשנה מארק קטעה את המשך הרהורי הטבח.

“הצילו את נפשותיכם,” קרא מארק, " סגן דוּבּ הגיע לפני שעה קלה במכונית למטה הבאטאליון והביא עמו את הצוער המחוּרבן ביגלר."

“הוא צרה צרורה,” הודיע מארק. “כשהם יצאו מהמכונית, הוא הגיח לתוך המשרד. אתם זוכרים, כשיצאתי מכאן אמרתי שאני הולך לנמנם קצת. התמתחתי על הספסל במשרד והתחלתי להירדם ולפתע מישהו קפץ עלי. הצוער ביגלר צווח: ‘עמוד דום!’ וסגן דוּבּ העמיד אותי על רגלי ופתח: ‘אתה מופתע שתפסתי אותך במשרד בשעת הזנחת חובותיך? ישנים רק אחרי תרועת המנוחה’ ועל כך הוסיף הצוער ביגלר: ‘פרק 16, סעיף 9 של תקנון הקסרקטין.’ ואז חבט סגן דוּבּ באגרופו על השולחן וצעק: ‘אולי אתם רוצים להיפטר ממני בבאטאליון. אל תחשבו שהיה לי זעזוע־מוח. הגולגולת שלי עשויה מברזל.’ אותה שעה דפדף הצוער ביגלר בניירות שעל השולחן וקרא לעצמו בקול מאחת הרשימות: ‘הוראות לדיוויזיה מספר 280.’ סגן דוּבּ חשב שהוא משטה בו בגלל משפטו האחרון, שגולגולתו עשויה מברזל, והתחיל לנזוף בו על התנהגותו הבלתי־מכובדת והמחוצפת כלפי קצינים קשישים ממנו, ועכשיו הוליך אותו אל הרב־סרן כדי להגיש תלונה עליו.”

אחרי שעה נכנסו דוּבּ וביגלר למטבח, שדרכו היו צריכים לעבור כדי לעלות אל הקומה הראשונה, שבה ישב כל סגל הקצינים ושם שר, אחרי אכילת צלי־החזיר, טוראי ראשון מאלי, אריה מהאופרה “לה טראוויאטה” וגיהק בתוך כך מרוב זלילת כרוב וסעודה שמנה.

כשנכנס סגן דוּבּ, קרא שווייק: “עמוד דום! כולם לעמוד!”

סגן דוּבּ התקרב מאוד לשווייק כדי שיוכל לצווח ישר בפניו: “עכשיו תתכונן: באה שעתך האחרונה אני אעשה ממך פוחלץ כמזכרת לגדוד ה־91.”

“לפקודתך, אדוני,” הצדיע שווייק. “קראתי פעם, מודיע בהכנעה, שהיה פעם קרב גדול שבו נפלו המלך השוודי והסוס הנאמן שלו. העבירו את שתי הגוויות לשוודיה ושם הן עומדות עכשיו מפוחלצות במוזיאון של שטוקהולם.”

“מנין לך ידיעות אלה, מנוול,” צווח סגן דוּבּ.

“מודיע בהכנעה, אדוני, מאחי המורה.”

סגן דוּבּ הסתובב, ירק ודחף את הצוער ביגלר לפניו במעלה המדרגות אל החדר. בכל זאת לא יכול לכבוש את יצרו, הסתובב בפתח לעבר שווייק ובחומרה של קיסר רומי שאינו יודע רחמים, כשהוא חורץ גורל גלאדיאטור פצוע בזירה, החווה תנועה בבוהן יד ימינו והרעים על שווייק: “אצבעות מטה!”

“מודיע בהכנעה,” קרא אחריו שווייק, “שאני כבר מוריד אותן.”

*

הצוער ביגלר היה חלש כזבוב. במשך הזמן התגלגל בכמה תחנות כולירה ואחרי כל הטיפולים, מנת־חלקו כחשוד בכולירה, התרגל שלא מרצונו לטנף את מכנסיו ללא הפסק. עד שסוף־סוף נפל בתחנת מעקב אחת בידי מומחה, שלא מצא שום חיידקי כולירה בצואתו, והוא חיזק את מעיו בעזרת טַנין, כמו שסנדלר מתקין נעליים בלויות. הוא שלח אותו אל מטה־המעבר הקרוב והכריז על הצוער ביגלר, החלוש כרוח־רפאים, שהוא כשר לשירות בחזית.

היה זה איש לבבי מאוד.

כשהעיר הצוער ביגלר את לבו שהוא מרגיש את עצמו חלש מאוד, אמר לו בחיוך: “מדליית־זהב על גבורה עוד תהיה מסוגל לשאת. הרי התנדבת למלחמה?”

וכך יצא הצוער ביגלר בעקבות מלדיית־הזהב.

מעיו המחושלים שוב לא פלטו את הנוזל הדליל לתוך מכנסיו, אך בכל זאת נזקק לצרכיו לעתים קרובות, עד כדי כך שהדרך מתחנת המעבר האחרונה אל מטה הבריגאדה, שם נפגש עם סגן דוּבּ, היתה מסע־ראווה אל כל מיני בתי־כיסא. כמה פעמים איחר לרכבת, משום שבתחנות הרכבת האריך לשבת בבתי־כיסא עד שיצאה הרכבת. כמה פעמים החמיץ תחנת־מעבר, משום שישב בבית־הכיסא של הרכבת.

אף־על־פי־כן, למרות כל בתי־הכיסא שבדרך, התקרב הצוער ביגלר אל הבריגדה.

סגן דוּבּ היה אמור להישאר עוד ימים מספר בטיפול במטה הבריגאדה, אבל באותו יום שנסע שווייק אל הבאטאליון, נמלך רופא־המטה בדעתו על סגן דוּבּ, כששמע שמכונית־חולים נוסעת אחר־הצהריים בכיוון הבאטאליון הקרבי של הגדוד ה־91.

הוא שמח מאוד להיפטר מסגן דוּבּ, שהיה נוהג להוסיף אחרי הצהרותיו השונות: “ועל כך דיברתי עוד לפני המלחמה עם הממונה על המחוז שלנו.”

“אתה והממונה שלך יכולים לנשק לי בתחת,” חשב הרופא הצבאי והודה על המקרה הממוזל, שמכוניות־חולים עולות אל קאמיוֹנקה סטרוּמילוֹב דרך זוֹלטאנֶץ.

כשהיה שווייק במטה הבריגאדה, לא ראה את הצוער ביגלר, מפני שזה ישב למעלה משעתיים בבית כיסא לקצינים בבריגאדה. יכול אדם להעז ולומר, שהצוער ביגלר לא הפסיד במקומות אלה אף רגע אחד, שכן בזמן ישיבתו שם שינן לעצמו את כל הקרבות הנודעים לתהילה של הצבאות האוסטריים־הונגריים המהוללים, למן הקרב על־יד נוֹרדלינגן ב־6 בספטמבר 1634 ועד לקרב סאראייבו ב־19 באוגוסט 1888.

כשמשך פעמים אין־ספור בשרשרת של מיתקן השטיפה והמים זרמו בקול געש לתוך האסלה, עצם את עיניו ודימה בלבו את שאון הקרב, את הסתערות הפרשים ואת רעם התותחים.

הפגישה בין סגן דוּבּ ובין הצוער ביגלר לא היתה נלבבת במיוחד, וזו היתה הסיבה לעתיד היחסים החמוצים ביניהם בתפקיד ומחוץ לתפקיד.

כשרצה המקרה וסגן דוּבּ ניסה לשוא בפעם הרביעית לכבוש את בית־הכיסא קרא בזעם:

“מי שם?”

“הצוער ביגלר, הפלוגה הקרבית ה־11, באטאליון נ., הגדוד ה־91,” היתה התשובה הגאה.

“וכאן,” הציג את עצמו המתחרה לפני הדלת, “סגן דוּבּ מאותה פלוגה.”

“אני גומר מיד, אדוני הסגן.”

“אני מחכה!”

סגן דוּבּ הציץ בקוצר־רוח בשעונו. איש לא היה מאמין, כמה כוח ועקשנות דרושים להחזיק מעמד במצב זה לפני הדלת עוד חמש־עשרה דקות ואחר־כך עוד חמש ועוד חמש נוספות, ועל כל הדפיקות, החבטות והבעיטות לקבל תשובה אחת" “אני גומר מיד, אדוני.”

סגן דוּבּ נתקף קדמת, בעיקר כשלאחר רשרושי הנייר מעוררי־התקווה עברו עוד שבע דקות בלי שנפתחה הדלת.

ובנוסף על כל אלה לא הוריד הצוער ביגלר מרוב טאקט את המים.

סגן דוּבּ התחיל מתוך קדחת קלה להרהר, אם אין הוא צריך לגשת אל מפקד הבריגאדה ולהגיש תלונה, כדי שהלה אולי יצווה לפרוץ את הדלת ולגרור משם את הצוער ביגלר. גם עלה בדעתו שאולי מדובר כאן בהפרת משמעת.

אחרי חמש דקות נוספות נוכח סגן דוּבּ לדעת, שבעצם כבר אין לו מה לעשות ליד הדלת, כי הדחף חלף מזמן. אך הוא נשאר לפני בית הכיסא מתוך עקרון והוסיף לבעוט בדלת, שמאחוריה באה בלי־הפוגות אותה תשובה עצמה: “תוך דקה אני גומר, אדוני.”

סוף־סוף נשמע הצוער ביגלר מוריד את המים, וכעבור רגע נפגשו השניים פנים אל פנים.

“הצוער ביגלר,” הרעים עליו סגן דוּבּ, “אל תחשוב, שהייתי כאן למען אותה מטרה כמוך. באתי מפני שלא התייצבת במטה הבריגאדה עם בואך. האם אינך יודע את התקנות? אתה יודע למי נתת עדיפות?”

הצוער ביגלר חיטט בזכרונו, אם בכל זאת לא עשה משהו מנוגד למשמעת ולהוראות בעניין היחסים בין הקצינים הזוטרים והבכירים.

מבחינה זו היו במוחו חלל עצום ותהום רבה.

בבית־הספר לקצינים מעולם לא נתן איש דעתו על כך כיצד צריך במקרה כזה קצין זוטר להתנהג כלפי קצין גבוה יותר; אם עליו להפסיק את החִרבוּן ולעוף החוצה דרך דלת בית הכיסא, כשיד אחת מחזיקה את המכנסיים והשניה מצדיעה.

“ובכן, עני לי, הצוער ביגלר!” התגרה בו סגן דוּבּ.

וכאן נזכר הצוער ביגלר בתשובה פשוטה, שפתרה את העניין: “אדוני, עם בואי אל מטה הבריגאדה לא ידעתי על נוכחותך ואחרי סידור ענייני בלשכה פניתי מיד אל בית הכיסא, שם שהיתי עד בואך.”

ועל כך הוסיף בקול חגיגי: “הצוער ביגלר מתייצב לפני הסגן דוּבּ.”

“אתה רואה, אין זה עניין של מה בכך,” אמר סגן דוּבּ במרירות. “לפי דעתי, היית חייב, הצוער ביגלר, מדי אחרי בואך אל מטה הבריגאדה לשאול בלשכה, אם לא נמצא כאן במקרה אחד מקציני הבאטאליון שלך או מפלוגתך. על התנהגותך יחליטו בבאטאליון. אנחנו יוצאים לשם במכונית ואתה תיסע אתנו. – איני רוצה לשמוע שום ‘אבל’!”

הצוער ביגלר רצה להעיר, שבלשכת מטה הבריגאדה קבעו לו מסלול של נסיעה ברכבת ודרך זו נראתה לו עדיפה הרבה משום ריטוטי פי־הטבעת שלו. הרי כל ילד יודע שמכוניות אינן מצויידות למקרים כאלה. עד שאתה עובר 180 קילומטר, מזמן עשית במכנסיים.

השד יודע, איך קרה הדבר, אבל זעזועי המכונית לא השפיעו תחילה, אחרי יציאתם לדרך, השפעה כלשהי על ביגלר.

סגן דוּבּ היה מיואש לגמרי על שאינו מצליח להגשים את מזימת נקמתו.

כשיצאו לדרכם, הרהר סגן דוּבּ בינו לבין עצמו: “חכה, חכה, הצוער ביגלר! כשתגיע שעתך, אל תחשוב שאעצור.”

גם השיחה המלבבת, שפתח בה סגן דוּבּ, ככל שמהירות הנסיעה איפשרה זאת, התנהלה ברוח זו. דובר על כך שהמכוניות הצבאיות, שמסלולן נקבע מראש, אסור להן לבזבז דלק ולעצור בשום מקום.

על כך העיר הצוער ביגלר בצדק, שמכונית ממתינה אינה צורכת בנזין כלל, משום שהנהג מפסיק את המנוע.

“אבל,” המשיך סגן דוּבּ בעקשנות, “אם היא חייבת להגיע ליעדה בזמן קצוב, אסור לה להתעכב במקום כלשהו.”

כך גימאו את המרחק למעלה מרבע שעה, ופתאום חש סגן דוּבּ שכרסו נפוחה ושהיה רצוי לעצור את המכונית, לצאת החוצה, להיכנס לתעלה, להוריד את המכנסיים ולבקש הקלה. על כך לא השיב הצוער ביגלר.

הוא החזיק מעמד כגיבור עד לק"מ ה־126, ואז משך בתקיפות בכנף מעילו של הנהג וקרא באזנו: “עצור!”

“הצוער ביגלר,” אמר סגן דוּבּ ברוחב־לב, כשקפץ במהירות מהמכונית אל התעלה. “עכשיו יש לך הזדמנות.”

“תודה רבה,” ענה הצוער ביגלר, “איני רוצה לעכב את המכונית ללא צורך.”

והצוער ביגלר, שגם הוא כבר היה בקצה הגבול, אמר בנפשו, כי מוטב להתחרבן ולא להפסיד את ההזדמנות הנדירה להלבין את פניו של סגן דוּבּ.

לפני שהגיעו לזוֹלטאנֶץ ציווה סגן דוּבּ עוד פעמיים לעצור ואחרי החנייה השניה, אמר לביגלר בנימה עיקשת: אכלתי בצהריים ביגוש⁹⁴ בנוסח פולני. מהבאטאליון אגיש טלגראפית תלונה לבריגאדה. הכרוב החמוץ היה מקולקל ובשר־החזיר לא היה ראוי למאכל. חוצפת הטבחים עוברת כל גבול. מי שלא מכיר אותי עוד יכיר אותי."

“פלדמארשל נוֹסטיץ־רינֶק, מבכירי עתודת הפרשים,” ענה ביגלר, “פרסם חיבור ששמו ‘מה מזיק לקיבה בעת מלחמה’, ושם הוא ממליץ להימנע לחלוטין מאכילת בשר חזיר בימי תלאות המלחמה ומסותיה. כל הפרזה בזמן הצעידה מזיקה.”

סגן דוּבּ לא השיב אף מלה אחת ורק חשב בלבו: “עוד אתחשבן עם הלמדנות שלך, מנוול.” אחר־כך נמלך בדעתו ובכל זאת פנה אל הצוער ביגלר בשאלה טיפשית לגמרי: “ובכן, אתה, הצוער ביגלר, חושב כי קצין, שאתה לפי דרגתך חייב לראות את עצמך כפוף לו, אוכל למעלה מהמידה? אולי, הצוער ביגלר, רצית לומר, שזללתי יותר מדי? אני מודה לך על הגסות הזאת. אתה יכול להיות בטוח, שאסדר עוד את החשבון אתך. אתה עוד לא מכיר אותי, אבל כשתכיר אותי, אז עוד תזכור את סגן דוּבּ.”

בשעה שאמר את המלים האחרונות, כמעט נשך את לשונו, כי באותו רגע ממש חלפו על איזו מהמורה בכביש.

הצוער ביגלר לא ענה, וזה שוב המריץ את סגן דוּבּ לשאול בגסות: “שמע, הצוער ביגלר, נדמה לי שלמדת כי על שאלות הממונים עליך את חייב תשובה.”

“כמובן,” אמר הצוער ביגלר, “יש פיסקה כזאת, אך קודם כל חייבים לנתח את יחסי הגומלין בינינו. ככל הידוע לי, עדיין לא הוצבתי בשום מקום ולכן אין מקום לדבר על כפיפותי הישירה לך, אדוני הסגן. אבל חושב מכל הוא, שעל שאלון הממונים בחוגי הקצינים יש חובת תשובה בעניינים רשמיים. בשעה ששנינו יושבים במכונית, איננו מהווים שום מרכיב קרבי של יחידה צבאית מוגדרת. אין בינינו שום יחסים רשמיים. שנינו נוסעים אל יחידותינו, ובהחלט לא תהיה התשובה על שאלתך התבטאות רשמית, אם אמנם רציתי לומר שזללת יותר מדי, אדוני.”

"גמרת לדבר? הרעים עליו סגן דוּבּ.

“כן, גמרתי,” הכריז בקול הצוער ביגלר. “ואל תשכח, אדוני, כי על מה שהתרחש בינינו, כנראה יפסוק בית־דין של כבוד לקצינים.”

סגן דוּבּ כמעט יצא מכליו מרוב רוגז וזעם. בשעת רוגז היה נוהג לדבר שטויות והבלים גדולים מבשעה שהיה רגעו.

לכן נהם עכשיו: “בעניינך יפסוק בית־דין צבאי.”

הצוער ביגלר ניצל את שעת־הכושר כדי לחסל אותו לחלוטין ולכן אמר בנימה ידידותית עד־מאוד: “אתה מתלוצץ, ידידי.”

סגן דוּבּ קרא לנהג לעצור.

“אחד מאתנו חייב ללכת ברגל,” קשקש.

“אני נוסע,” ענה בשלווה הצוער ביגלר, “ואתה, ידידי, תעשה כרצונך.”

“המשך לנסוע,” שאג סגן דוּבּ כאילו נטרפה דעתו. אחר־כך התעטף בשתיקה נישאה כיוליוס קיסר, בשעה שרבו אליו הקושרים בפגיונותיהם כדי להמיתו.

כך הגיעו לזולטאנֶץ ושם מצאו את עקבות הבאטאליון.

*

בעודם עולים במדרגות התווכחו סגן דוּבּ והצוער ביגלר על כך, אם צוער, שלא הוצב עדיין בשום מקום, זכאי לנקניקיית־כבד מן המנה שהוקצבה לקציני הפלוגות השונות. אותה שעה כבר היו החיילים במטבח שבעים, שכבו על הספסלים ודיברו על דה ועל הא ובתוך כך פלטו ממקטרותיהם עשן כקַטרים.

הטבח יוריידה הצהיר: “היום המצאתי המצאה גאונית. נדמה לי, שזה יחולל מהפכה שלמה בטבחוּת. הרי אתה יודע, ואנייק, שלא יכולתי בשום פנים ואופן למצוא בכפר הארור אזובית בשביל נקניקיות־הכבד.”

“Herba majoranae”, אמר הרס"ר־השלם ואנייק, שנזכר בעשבי־הרפואה שבחנותו.

יוריידה המשיך “איש אינו מסוגל להעריך, כיצד רוח האדם נאחזת בשעת צרה באמצעים שונים ומשונים, כיצד נגלים לפניה אופקים חדשים, כיצד היא ממציאה כל מיני דברים בלתי־אפשריים, שהאנושות עדיין לא חלמה עליהם… ובכן, אני מחפש אזובית בכל הבתים, מתרוצץ, מתייגע, מסביר להם לשם מה זה דרוש לי, איך זה נראה…”

“היית צריך לתאר את הריח,” נשמע קולו של שווייק מן הספסל. “היית צריך לומר להם, שלאזובית יש ריח כמו שמרחרחים בבקבוק־דיו בשדרה של עצי־שיטים פורחים. בפסגת בּוֹהדאלֶץ ליד פראג…”

“אבל שווייק,” הפסיק אותו בקול תחנונים המתנדב־לשנה מארק, “תן ליוריידה לגמור.”

ויוריידה המשיך: “באחת החווֹת מצאת חייל זקן בדימוס, מימי הכיבוש של בוסניה והרצגובינה, ששירת עם האולאנים בפארדוּבּיצֶה ועד היום לא שכח צ’כית. הוא התחיל להתווכח אתי וטען שבצ’כיה לא מכניסים אזובית לנקניקיות־כבד אלא בבונג. באמת לא ידעתי מה עלי לעשות, כי כל אדם נבון, שאין לו דעות קדומות, חייב לראות את האזובית כמלכת כל התבלינים שמכניסים לתוך נקניקיות־כבד. הייתי צריך למצוא מיד תחליף שנותן אותו טעם חריף מיוחד. ואז מצאתי באחד הבתים זר־כלולות מהדסים תלוי מתחת לתמונת איזה קדוש, היה זה זוג צעיר וענפי ההדס בזר עדיין היו די טריים. אם כן, הכנסתי את עלי־ההדס לתוך נקניקיות־הכבד, אבל, כמובן, נאלצתי לשלוק שלוש פעמים את כל זר־הכלולות במים רותחים כדי שיתרככו העלים ויאבדו את הריח והטעם הצורב מדי. כמובן, כשלקחתי מהם את זר־הכלולות בשביל נקניקיות־הכבד, היה הבכי גדול. הם נפרדו ממני כשהם מבטיחים לי, שהכדור הקרוב יהרוג אותי כעונש על חילול־הקודש, כיוון שהזר היה מקודש. הרי אכלתם את מרק נקניקיות־הכבד שלי, ואף אחד מכם לא הרגיש שבמקום ריח אזובית נדף ממנו ריח הדס.”

“ביינדז’יחוּב הראדֶץ,” אמר שווייק, “חי לפני שנים קצב בשם יוֹזף לינֶק ולו היו על האצטבה שתי קופסאות. באחת היתה לו תערובת כל התבלינים שהיה מכניס לנקניקיות־הכבד ולנקניקיות־הדם. בקופסה השניה היתה לו אבקה נגד חרקים מפני שהקצב נוכח לדעת כמה פעמים, שהלקוחות היו תוקעים שיניים לתוך פשפש או מקק בנקניקיה. תמיד היה אומר, כי מה שנוגע לפשפשים, יש להם טעם כמו של שקדים מרים שמכניסים לתוך עוגות. אבל מקקים בנקניקיות מסריחים כמו ביבּליה ישנה מעופשת. לכן הקפיד מאוד על הנקיון בבית המלאכה שלו ובכל מקום פיזר את האבקה נגד חרקים. ובכן, פעם אחת הכין נקניקיות־דם כשהיתה לו נזלת. תפס את הקופסה של האבקה נגד החרקים ושפך ממנה לתוך מלית נקניקיות־הדם. ומאותו היום והלאה הלכו כל האנשים ביינז’יחוּב הראדץ לקנות נקניקיות־כבד רק מלינק. האנשים ממש הסתערו על החנות שלו והוא היה פיקח עד כדי כך שידע, שהסוד הוא באבקה נגד החרקים. ומאז הזמין בגוביינא תיבות שלמות של האבקה ההיא, אחרי שביקש מהפירמה שקנה ממנה שיכתבו על התיבות: ‘תבלין הודי’. זה היה הסוד שלו והוא לקח אותו עמו לקבר. והכי־מעניין היה, שאותן המשפחות שהיו קונות את נקניקיות־הדם נפטרו כל המקקים והפשפשים. מאז שייכת יינדז’יחוּב הראדץ לערים הכי־נקיות בכל צ’כיה.”

“כבר גמרת?” שאל המתנדב־לשנה מארק, שרצה ככל הנראה להתערב בשיחה.

“כן, את הסיפור הזה גמרתי,” ענה שווייק, “אבל אני מכיר מקרה דומה, שקרה בהרי הבֶּסקידים, אבל על זה אספר לכם כשנהיה כבר בתוך הקרב.”

מארק, המתנדב־לשנה, פתח ואמר: “אמנות הבישול ניכרת בעת המלחמה, ובמיוחד בחזית. הרשו לי למשול משל קטן. בימות שלום שמענו וקראנו על מרקים קרים, כלומר מרקים שמוסיפים להם קרח, ושהם מקובלים מאוד בצפון גרמניה, בדנמארק ובשוודיה. והנה באה המלחמה ובחורף השנה קיבלו החיילים בקארפאטים כל כך הרבה מרק קפוא, עד שאפילו לא נגעו בו אם כי הוא נחשב למעדן.”

“גולאש קפוא ניתן לאכול,” זרק הרס"ר־השלם ואנייק, “אבל לא הרבה זמן, לכל היותר שבוע. בגלל זה נטשה הפלוגה התשיעית שלנו את העמדה.”

“עוד בימי שלום,” אמר שווייק בנימה של רצינות רבה, "עמד כל הצבא על המטבח ועל התבשילים השונים. אצלנו בבודיוביצה היה לנו אחד, סרן זאקרייס, וזה הסתובב כל הזמן מסביב למטבח הקצינים וכשהיה חייל עושה איזו עבירה, אז היה מעמיד אותו תיכף ומיד דום ופותח עליו: ‘מנוול, אם זה יקרה עוד פעם, אעשה מהפרצוף שלך שניצל דפוק טוב־טוב, אני אמעך אותך לרסק תפוחי־אדמה ואחר־כך אתקע לך את זה לגרון. קורקבנים ואורז ייצאו ממך ותיראה כמו שפן בסיר. אם כן, מוטב שתשתפר, אם אתה לא רוצה שאנשים יחשבו שעשיתי ממך קציצות עם כרוב.’ "

המשך ההסברים והשיחה המעניינת על השימוש בתפריט לחינוך חיילים בימות שלום הופסק בזעקה גדולה למעלה, שם היתה אותה שעה הסעודה החגיגית קרובה לסיומה.

בבליל הקולות בלטה צריחתו של הצוער ביגלר: “חייל חייב לדעת כבר בימות שלום, מה שדורשת המלחמה, ובימות מלחמה אסור לו לשכוח מה שלמד במגרש האימונים.”

אחר־כך נשמע חרחורו של סגן דוּבּ: “אבקש לשים לב לכך שנפגע כבודי כבר בפעם השלישית.”

דברים גדולים התרחשו למעלה.

סגן דוּבּ, שחרש מזימות שפלות כלפי הצוער ביגלר והתכוון להלשין עליו לפני מפקד הבאטאליון, התקבל מיד עם כניסתו בשאגה גדולה של הקצינים. על כולם השפיע להפליא היי"ש היהודי.

הם התחרו זה בזה בצעקות ובתוך כך רמזו על אמנות הרכיבה של סגן דוּבּ: “בלי סייס לא תצליח!” – מוסטאנג מבוֹעת! – “כמה זמן, חבר, הסתובבת בין הקאובּויים במערב!” – רוכב אמן!

רב־סרן זאגנר הריק לתוכו מהר כוס מן היי"ש הארור וסגן דוּבּ הנעלב התיישב אל השולחן. הוא קירב כיסא שבור ישן אל סרן לוקאש, וזה קיבל את פניו בדברי־ידידות: “כבר אכלנו את הכל, חבר.”

איכשהו העלימו עין מדמות־היגון של הצוער ביגלר, למרות העובדה שהצוער ביגלר התייצב כדין לפני רב־סרן זאגנר ושאר הקצינים מסביב לשולחן. אף־על־פי שכולם ראו אותו והכירו אותו, אמר כמה פעמים בזו אחר זו: “הצוער ביגלר הגיע אל מטה הבאטאליון.”

ביגלר לקח כוס מלאה, התיישב בצניעות ליד החלון והמתין לרגע של כושר כדי שיוכל להפריח לחלל האוויר את אוצר ידיעותיו מספר־הלימוד.

סגן דוּבּ, שחש כי השיקוי האיום עולה לראשו, הקיש באצבע על השולחן וכמו משמים בהירים פנה פתאום אל רב־סרן זאגנר:

“אנחנו, הממונה על המחוז ואני, היינו אומרים תמיד: ‘אהבת המולדת, מסירות לתפקיד, שליטה עצמית אלה כלי הנשק האמיתיים במלחמה.’ אני נזכר בכך במיוחד היום,כשצבאותינו קרובי לעבור את הגבול.”

*

עד כאן הכתיב יארוסלאב האשק החולה את קורות החייל האמיץ שווייק מלחמת־העולם. המוות השתיק אותו לנצח ב־3 בינואר 1923 ומנע אותו מלסיים אחד הספרים המפורסמים והנקראים ביותר, שנוצרו אחרי מלחמת־העולם הראשונה.

סוף

במשך חמש-שש שנות שהותי ברוסיה נהרגתי וחוסלתי כמה פעמים על ידי ארגונים ויחידים שונים.

בשובי למולדתי נוכחתי לדעת, שנתליתי שלוש פעמים, פעמיים נוריתי ופעם בותרתי על ידי קירגיזים מורדים ליד האגם קָאלֶה-אִישֵלָה.

בסופו של דבר, באופן מוחלט, נדקרתי למוות בקטטה פרועה עם מלחים שיכורים באחת המסבאות של אודסה. גם לי זה נראה המתקבל על הדעת ביותר.

ולא רק לי, אלא גם לידידי הטוב, קולמן, שמצא עד ראייה למותי הבזוי והאמיץ כאחד, וכתב על כל האירוע הלא נעים עבורי קטע למערכת עיתונו.

ואולם הוא לא הסתפק בידיעה הקצרה. לבו הטוב הניע אותו לכתוב עליי גם הספד, שאותו קראתי זמן קצר אחרי שובי לפראג.

הוא השמיץ בצורה אלגנטית את זכרי, משוכנע שהמתים אינם קמים מקבריהם.

כדי לשכנע אותו שאני חי וקיים, הלכתי לפגוש אותו וכך נולד סיפור זה.

גם אדגר אלן פו, אמן האימה והפחד, לא היה יכול להמציא נושא מבעית יותר.

את מחבר ההספד עליי מצאתי באחד מבתי היין של פראג בדיוק בחצות, בשעה שבית היין עמד להיסגר מתוקף הצו הקיסרי מאפריל שנת 1856.

הוא ישב, בוהה בתקרה. מהשולחנות החלו להסיר את המפות המוכתמות. התיישבתי ליד השולחן שלו ואמרתי בנועם: “סלח לי, פנוי כאן?”

הוא המשיך לנעוץ את עיניו בנקודה בלתי נראית בתקרה, שכה משכה את תשומת לבו, וענה בהיגיון: “בבקשה, אבל כרגע סוגרים. נדמה לי, שכבר לא ימזגו לך.”

נטלתי את ידו והפניתי את פניו אליי. שעה קלה הביט בי בדממה ולבסוף אמר בקול שקט: “סליחה, אבל לא היית ברוסיה?”

חייכתי: “אתה בכל זאת הכרת אותי? אני נהרגתי במסבאה זולה ברוסיה בקטטה עם מלחים שיכורים אלימים.”

הוא החוויר. “אתה, אתה זה…”

"כן, "אמרתי בתקיפות, “נהרגתי במסבאה באודסה בידי מלחים ואתה הספדת אותי.”

משפתיו נשמע בלחש: “אתה קראת את מה שכתבתי עליך?”

“מובן מאליו. הספד מעניין מאוד, להוציא כמה אי הבנות קטנות. ויחד עם זאת ארוך בצורה בלתי רגילה. אפילו הקיסר לא קיבל אחרי מותו שורות רבות כל כך. לו הקדיש כתב העת שלך 152 שורות ולי 186 שורות, 35 הלר¹ השורה (איזה שכר עלוב שילמו אז לעיתונאים!), זה מסתכם, בסך הכול, ב-55 קרונות ו-15 הלר.”

“מה, בעצם, אתה רוצה ממני?” שאל מבועת, “אתה רוצה את 55 הקרונות?”

“שמור על הכסף,” עניתי “המתים לא מקבלים שכר על הספד שנכתב עליהם.”

הוא החוויר.

“אתה יודע מה,” אמרתי כבדרך אגב, “נשלם ונלך לאיזה מקום אחר. ברצוני לבלות את הלילה הזה בחברתך.”

“אולי אפשר רק מחר?” שאל. הבטתי עליו. “אני משלם,” קרא.

בפינה קראתי לבעל כרכרה, ציוויתי על מחבר ההספד עליי להתיישב בה, ולעגלון אמרתי בקול העולה מן האוב: “תסיע אותנו לבתי הקברות של אולשני!”²

מחבר ההספד שלי הצטלב. שעה ארוכה שררה שתיקה מביכה, מקוטעת רק על ידי צליפת השוט וצהלות הסוסים.

נרכנתי אל חברי לנסיעה. “גם אתה שמעת בדממת הרחובות של ז’יז’קוב יללות כלבים?”

הוא נרעד, קם תוך כדי נסיעה וגמגם: “אתה באמת היית ברוסיה?”

“הרוג במסבאה באודסה, בקטטה עם מלחים,” עניתי ביובש.

“ישו מריה,” נשמע חברי לנסיעה, “זה גרוע יותר מכתונת הכלולות של ארבן³.”

ושוב נפלה שתיקה מביכה. אי שם באמת ייללו כלבים.

כאשר הגענו לכביש של סְטְרַאשְנִיצֶה, הוריתי לחברי לנסיעה לשלם לעגלון. עמדנו בחשכת הכביש. “אולי יש כאן איזה בית בירה בסביבה?” פנה אליי מחבר ההספד שלי, חסר אונים ואומלל.

“בית בירה?” גיחכתי. “עכשיו אנחנו נעבור את חומת בית הקברות, נשב על איזו מצבה ונשוחח על ההספד שלי. טפס ראשון ותן לי את היד!”

בשקט, ללא מילה, הוא הושיט לי את היד ושנינו קפצנו לתוך בית הקברות. תחתינו חרקו שורשי הברושים. הרוח שרקה בעצבות בין הצלבים.

“אני לא הולך הלאה,” נשמע מפי ידידי. “לאן אתה רוצה לגרור אותי?”

“עכשיו,” אמרתי בעליזות, תומך בו, “נלך לראות את מצבת בּוֹנַפִּיאָנִי, משפחת בני פראג העתיקה. מצבה עזובה לגמרי בחלקה הראשונה, שורה שישית, ליד החומה. עזובה מאז שנקבר במקום הצאצא האחרון, שהובא לכאן בשנת 1874 מאודסה, שם נהרג במסבאה זולה בקטטה עם ימאים.”

בן הלוויה שלי הצטלב שנית.

אחרי שסוף-סוף התיישבנו על לוח המצבה, המכסה את עפרם של הצאצאים האחרונים למשפחת בונפיאני, בני העיר פראג, נטלתי ברוך את ידו של מחבר ההספד שלי ופתחתי בקול שקט:

“ידידי היקר! בבית הספר התיכון לימדו אותנו המורים שלנו אִמרה יפה, אצילית: ‘על המתים רק טובות’, אך אתה ניסית לכתוב עליי, המת, רק את הגרוע ביותר. אילו אני כתבתי על עצמי הספד, הייתי כותב, ששום מוות לא הותיר רושם עצוב כל כך כמו מותו של זה. הייתי כותב, שאחת ממעלותיו היפות ביותר של הסופר שהלך לעולמו הייתה אהבת הטוב שלו, אהבה לכל מה שקדוש לנשמות טהורות. אבל אתה כתבת על מותי, שהוצאתי את נשמתי כנבל וליצן. אל תבכה! יש רגעים, כאשר הלב עולה על גדותיו מרוב ערגה לכתוב על השעות היפות ביותר של המתים, אבל אתה כתבת על כך, שהמנוח היה אלכוהוליסט.”

מחבר ההספד שלי פרץ בבכי גדול עוד יותר, בכי שנישא בעצבות על בית הקברות הדומם ונמוג אי שם במרחקים ליד בית הקברות היהודי.

“ידידי היקר,” אמרתי בתקיפות, “אל תבכה, עכשיו כבר אין לשנות דבר…”

אחרי מילים אלה קפצתי מעל חומת בית הקברות, רצתי לבית השוער בכניסה, צלצלתי בדלת והודעתי לו, שבשעת שובי מעבודת הלילה, עקב שעות נוספות, שמעתי בכי מעבר לחומת בית הקברות, בחלקה הראשונה.

“זה כנראה איזה אלמן שיכור,” ענה השוער בציניות, “אנחנו נביא אותו למשטרה.”

חיכיתי מעבר לפינה. כעבור כעשר דקות הובילו שומרי בית הקברות את מחבר ההספד שלי אל תחנת המשטרה.

הוא התנגד וזעק: “האם זה סיוט לילה? האם זו מציאות? רבותיי, האם אתם מכירים את הבלדה ‘כתונת הכלולות’ של ארבן?”

זמן רב לפני שבאמריקה גילו את מופעי הסטנד-אפ, היה האשק אמן המופע המאולתר. מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק נולדה מתוך כורח כלכלי: מסעדת קראווין (פרוש השם: רפת) שבבעלות משפחת זְבֵייזִ’ינָה, מקום מושבם האהוב של האשק וחבורתו ברובע וינוהראדי שבפראג, סבלה ממיעוט לקוחות בתקופת תעמולת הבחירות של המועמדים לתפקיד ציר הרובע בבית הנבחרים. למסעדה או לבית הבירה, שם התמקמה לשכת הבחירות של אחת המפלגות, הייתה תקופה זו למכרה זהב, כי הבירה זרמה בשפע לגרונות פעילי המפלגה ובוחריה הפונטנציאליים גם יחד. אחד מן החבורה, פקיד ממשלתי בשם אדוארד דְּרוֹבִּילֵק, הגה רעיון כיצד לסייע למשפחת זבייז’ינה: לייסד מפלגה חדשה ולהפוך את קראווין למטה שלה. האשק נדלק מיד. השאר שייך להיסטוריה.

מנשר מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק לבחירות

ברגע שנודע, כי הפרלמנט פוזר, החליט ועד הפעולה שלנו, שמקום מושבו בקראווין ברובע וינוהראדי, להשתתף בתנופה בבחירות ולהקים רשימה עצמאית. על כן הודבק בקראווין המנשר שלהלן:

העם הצ’כי!

היה זה בשנת 1492, כאשר קולומבוס הפליג מגנואה במטרה לגלות את אמריקה. מאז חלפו כמה מאות שנים ואנו חייבים להסיק, ובצדק, בראותנו את הקִדמה בארץ שנתגלתה על ידי קולומבוס, כי קִדמה זו לא יכלה להיווצר באופן פתאומי, אולי בדרך אלימה, אלא שמאז אותו המאורע ההיסטורי, כאשר הצ’כי המהולל מכול, קולומבוס, הפליג מגנואה וגילה את אמריקה, התקדמה הקִדמה בדרך מתונה בגבולות החוק, ואמריקה בשום אופן לא הייתה מגיעה לאותה דרגת השכלה, אילולא קולומבוס גילה אותה. ואולם קולומבוס לא פחד, ומונחה כבר אז בססמה “קִדמה מתונה בגבולות החוק”, הפליג ברשות המוסדות המוסמכים והתקרב רק עד לקצה אמריקה, כדי לא למתוח את החבל יתר על המידה. רק אחריו גילה איזה אמריקאי את היבשת עצמה כולה, והיא נקראת על שמו אמריקה. אחר כך היה נחוץ להכחיד את האינדיאנים, למסד את העבדות וכך לקדם בכל מקום את הקִדמה, לאט אט, בהדרגה, עד שאנו עדים לכך, שכעבור כמה מאות שנים הצליח אדיסון להמציא את הפטיפון. אילולא נסע קולומבוס לאמריקה, ואילו לא היה מנסה כלל לצאת למסע התיירות שלו, עדיין היו האינדיאנים נלחמים בינם לבין עצמם ולא היה לנו גם הפטיפון, ומדינה זו הייתה מפסידה את מקור הכנסותיה, מונופול הטבק. לעם הפשוט בכפרים לא היו שקובאנקי¹, לא היו ידועים תפוחי האדמה ויין השרף שעושים מהם, בקיצור, לא היה זכר לשפע. אכן, קולומבוס העז וגילה את אמריקה, ביודעו כבר אז את האמרה הצ’כית העתיקה, היפה, “ניסה והמציא את הגלגל.”

וכך גם אנחנו ניצבים בפניך, העם הצ’כי, בתכנית חדשה. ניסינו לייסד מפלגה פוליטית חדשה, ואנו משוכנעים, שפני הדברים יתפתחו כפי שאומר הפתגם הפולני: “מניצוץ קטן מתלקחת אש גדולה.”

העם הצ’כי! צ’כים! בני ארצנו! גם קולומבוס לא ידע, מה יהיו הפירות שתישא הפלגתו לאמריקה, מה יצמח ממפעלו וכיצד אותו מפעל ילווה לבסוף באירועים עולמיים, ואיך יגיע מסעו לחופי אמריקה הלא נודעת לשיאו בצוואת המיליארדים של קארנגי הנדיב לאוניברסיטאות האמריקאיות.

וכך גם אנו, בשעה שאנו מייסדים מפלגה פוליטית חדשה, לא יכולים לנחש, מה הגדולות והנצורות שמפלגה זו תחולל למען האנושות ובייחוד למענך, העם הצ’כי היקר!

ואתם, כולכם, ודאי תשאלו להשקפותיה של המפלגה, למצע שלה. איזה שם יכול להיות יפה יותר מאותה הסיסמה, שחרתה המפלגה על דגלה: “קִדמה מתונה בגבולות החוק”?

אזרחים צ’כים!

בזוכרנו, שהחוק מגן על כל אדם מפני כפייה, הפקדנו את תכניתנו תחת חסות כנפי החוק המגִנות, ומפני שכל החוקים אצלנו עוברים במרוצת הזמן שינויים, כלומר הולכים יד ביד עם הקִדמה המתונה, כללנו גם את הקִדמה המתונה בתכניתנו. הרי לא יעלה על הדעת, שתינוק בן יומו יהפוך לגבר לפתע, בכוח, אלא הדבר יכול לקרות אך ורק בהתפתחות הטבעית, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה.

העם הצ’כי!

לפני שמצאת את עצמך תחת שלטון ההאבסבורגים, היו תחילה צריכים להיוולד הפְרְשֵמִיסִלִדִים, היָגֵלוֹנִים, הלוּקְסמבּוּרגים² ורק כעבור מאות שנים מצאת את עצמך תחת שלטון ההאבסבורגים. ובדיוק כך, גשר סְוָואטוֹפְּלוּק צֵ’ך³ לא נבנה בן לילה. קודם כול היה צריך להיוולד סוואטופלוק צ’ך, להגיע לתהילה, למות, אחר כך בוצע שיקום הרובע היהודי⁴ ורק לבסוף נבנה גשר על שם סוואטופלוק צ’ך.

העם הצ’כי! באומה הצ’כית מצויות מפלגות רבות, שיטענו, שכל זה אפשר לעשות בבת אחת, זבנג וגמרנו! אחרות, לעומת זאת, יאמרו לך, שהדבר בלתי אפשרי בכלל! למי תאמין? מובן מאליו, לכל אלה שמפנים את תשומת לבך לכך, שכל זה התרחש בדרך הקִדמה המתונה בגבולות החוק.

בשם ועד הפעולה של מפלגת הקִדמה בגבולות החוק:

אדוארד דְרוֹבִּילק, דְרַיישוּ, יארוסלב האשק, יוסף סְקְרוּזְ’נִי, יוזף לאדה, ד“ר בוהומיל שְמֵרָאל, אינג' קוּן, ד”ר נובאק, ד"ר סלָבּי, מפקח המשטרה עמנואל שְקָאטוּלָה.⁵

כפי שנשאתי אותה בקראווין במסע הבחירות

בשנת 1911

ידידים נכבדים!

בטוח אני, שתרשו לי בימים סואנים אלה מבחינה פוליטית, כאשר נחוץ לשלוח לבית הנבחרים אנשים שנלחמים על נכסי האנושות הקדושים ביותר, לומר לכם כמה מילים על מה שקדוש לנו יותר מכול, מה שממלא את קרבי כל הבוחרים וכל המועמדים לבחירה, ומה שהוגדר יפה כל כך כבר ברומא העתיקה בכתובת מעל פונדקי העיר במילים “מלא את כרסך”. אבל אם אתם מביטים סביבכם, אתם מבחינים בתופעה העגומה, שכיום מזייפים את כל מה ששייך למצרכי החיים, כך שבאחת הישיבות של בית הנבחרים הקודם היה נאלץ הציר הדלמטי, האב ביאנקיני, לקרוא בעת הדיון על תקציב הצבא: “טעמו יין דלמציה אמיתי!”

האיש הטוב הזה קרא כך מתוך שינה, מפני שמאוחר יותר התבטא בגילוי לב גמור, שחלם על יין מזויף. וטבעי לחלוטין, שחלם בבית הנבחרים את חלום הבלהות, מכיוון שבתור נציג העם עליו לתת את הדעת על המינימום הקיומי של בוחריו, שבא לידי ביטוי במילים: “אדם אינו חייב לאכול הרבה, אך מה שיאכל, שיהיה טעים ואמיתי!”

ואולם למרבה הצער, לעתים רחוקות בלבד נמצא מצרך, השייך לדברי מזון, בטיבו האמיתי, ולרוב הוא מעורב במיני תחליפים פחותי ערך ממנו.

הסוחרים נהנים הנאה שטנית, כאשר הם יכולים לערבב משהו לתוך דברי המזון.

הכרתי בעל מכולת שהיה אובד עצות, מפני שזייף את הכול חוץ מאפונה יבשה, ולכן ערבב בה צלפים, כדי לרמות את הקונים לפחות בדרך זו.

סופו של סוחר אחר אחוז אותה התאווה היה טראגי. תחילה מכר קמח. לתוך הקמח ערבב גבס, ראשית כול מפני שכך נהגו כולם, ושנית מפני שגבס זול פי עשרה מקמח.

פעם נתגלה הזיוף על ידי הרשות, וכאשר הדבר חזר על עצמו, איבד אותו סוחר את הרישיון לחנות המזון. מכיוון שפיתח אהדה לגבס, פתח אותו סוחר בית מסחר סיטונאי לגבס. העסקים היו טובים, אבל המאזנים השנתיים הראו רווח הולך ופוחת בהתמדה עד שפעל בהפסד. ולמה? מפני שמרוב הרגל ערבב עתה קמח לתוך הגבס. הוא לא היה מסוגל להתגבר על עצמו והיה מוכרח לזייף לפחות את הגבס. העסק הלך והידרדר עד שסוחר הגבס האומלל שם קץ לחייו בירייה אחרי שביומו האחרון ערבב לתוך הגבס חמישה שקי קפה.

המנהג המגונה הזה עבר גם לבוחרים. התשוקה לזיוף דברי מזון גרמה לאותה התופעה המעציבה, שקיימים בוחרים מזויפים ורשימות בוחרים מזויפות.

אני מכיר חנווני, שלא ידע, אחרי שזייף את כל דברי המזון שבחנות שלו, מה עוד לזייף ולכן הלך ושם בקלפי פתק הצבעה מזויף.

מסיבות אלו חייבים לפעול בכל מקום ובכל עת נגד הונאת הציבור ולו רק מתוך דאגה לטוהר הבחירות.

זכור לי, שפעם הכנו אצלנו בבית בצק לכופתאות, ואחרי ששמנו אותן במים רותחים כדי שיתבשלו, הוצאנו כעבור חצי שעה פרוטומת גבס של היידוק¹, פסלון של האבליצ’ק² וראש של בטהובן.

פפריקה מזייפים, כידוע, באבקת לבֵנים.

פעם בישלנו גולאש בפפריקה וכאשר הורדנו אותו מהאש, היה הסיר מלא לבני בניין.

פלפל מזייפים בגרגירי טיליה. עוזרתו של סבא, בשעה שאכלנו אצלו ארוחת צהריים, שפכה שלא בכוונה מרק בגינה, ובתוך המרק שנשפך לאדמה היה גם גרגיר פלפל. איש לא שם לב לכך, אבל כיום עומד במקום, שבו נדחס גרגיר הפלפל לתוך האדמה, עץ טיליה קטן ויפה.

יכולתי להוסיף ולהביא לידיעתכם מקרים דומים רבים. מה הייתם, למשל, אומרים, אילו נוכחתם לדעת לפתע, שמתוך הקפה בקופסת הקפה נבטה בהעדרכם שעועית?

ומוטב שלא לדבר על האוכל המוגש במסעדות.

בעיירה קטנה הזמנתי צלי ארנבת, כפי שהוא הופיע בתפריט. שעה ארוכה לא הוגש לי דבר, ואז שאלתי את בתו הקטנה של בעל המסעדה, מה קורה עם הארנבת.

“החתול ברח לנו למרתף,” ענתה הילדה.

מסיבות אלו, קהל נכבד, מן ההכרח שבית הנבחרים לעתיד יגן על קיבות הבוחרים; אוי לאומה, השולחת לבית הנבחרים חנוונים!

אסיפה נכבדה, ידידים, צ’כים, בני מולדת!

אכן, תופעה ראויה לתשומת לב היא, שנמצאה בצ’כיה מפלגה, אשר העזה ויצאה בתכנית חדשה, שאחד מסעיפיה אומר: “בעלי החיים יזכו סוף-סוף לרהביליטציה!” על פי ההתייחסות לבעלי החיים עד הלום הוכתם לרוב שמו של כל אחד ואחד מהם.

ניקח, לדוגמה, את החזיר. מאז ומתמיד הכפישו את שם החזירים. היו עמים שלמים, שהטילו חרם על חזירים. כך, למשל, היהודים. משה הוכיח, שאכילת בשר חזיר יכולה להביא למחלות מין. ואכן, בימי משה שימש הדבר תירוץ ליהודים רבים. רק בהשפעת הנצרות, שביטלה את כל מצוות היהודים, התפשטה אכילת בשר חזיר עד כדי כך, שהכנסייה הקתולית אפילו הנהיגה הילולות חזיר, רק על מנת להוכיח, שמשה לא דיבר אמת.

יחד עם זאת נחשבים החזירים באופן כללי ללא נקיים משום שהם מתפלשים בבוץ, אף שהדבר מומלץ גם לבני אדם לשם ריפוי במרחצאות. נביא לדוגמה את עיר המרפא פיישטני ואת הבוץ שלה. בתוכו מתגלגלים מטעמי בריאות גם בני האצולה, ולמרות זאת לא יעלה על דעת איש לקרוא לבן אצולה כזה חזיר, וגם דוקטור קוּצֵ’רָה, שממליץ על אותו הטיפול הרפואי, אינו חזיר אף הוא. ואף על פי כן החזירים, שנתנו בכך דוגמה מזהירה לאנושות הסובלת, מבוזים ושמם משמש, בעיקר עתה, בתקופת הבחירות, כינוי גנאי, שבו משתדל מועמד אחד להציג את האויב המתחרה שלו כיצור לא ישר. האם ראיתם, בוחרים נכבדים, אי פעם חזיר לא ישר? האם לא נראה ראש חזיר חלוט מאחורי חלום הראווה של חנות אטליז כמו בעל אופי מובהק, שמחייך אפילו אחרי מותו על אלה שעומדים לאכול אותו? הייתי רוצה לדעת, מה אתם הייתם עושים, אילו הייתם במקומו.

וכמו שמתייחסים לחזירים, כך גם לכל שאר בעלי החיים, המביאים תועלת לאדם ומשמשים את המועמדים לבית הנבחרים לצורכי קללות. אתם, שמבקרים בימינו לעתים באסיפות בחירות, שמעתם ללא ספק את הקריאה “שתוק, בהמה!” קריאה כזו שוב משפילה סוג של בעלי חיים, וכאן אני, כמובן, לא מתכוון למועמדים לבית הנבחרים. ברצוני רק לציין, שאותה הקריאה בעצם מדברת בשבחו של המועמד לבית הנבחרים, שלו הייתה מיועדת, מפני שערכה של בהמה גסה גדול הרבה יותר משל אותו המועמד. בהמה כזאת שוקלת 700 ק“ג, ואילו המועמד אינו שוקל יותר מ-80 ק”ג, וכשאתה מוכר בהמה גסה, אתה מקבל בעדה ארבע מאות קרונות, ולעומת זאת בעד המועמד אתה לא מקבל אפילו פרוטה שחוקה.

אני גם שמעתי, שבאסיפה פוליטית קראו למועמד “יא כלב!” אילו הדבר היה קורה לי, הייתי מודה לאותו אדם על שכינה אותי בשם היצור האצילי מכול, והייתי מבטיח לבוחריי, שכדרך אותו בעל החיים גם אני אביא להם בין שיניי את תביעותיהם ששלחו לווינה. הציבור הרחב אינו יודע אלא להעליב את בעלי החיים באופן שיטתי ולכנת את הכלב הצנוע והטוב בשמות שליטים שונים. כלבו של חלבן, המושך בסבלנות ובנאמנות עגלה עם דברי מזון, נקרא נירון. כלב תחש ננסי, שלא פגע באיש ולא רודה באף אחד, נקרא קיסר.

על כלבים מדברים בבוז מרבי, מפני שבשמם מקללים גם בני אדם. ואף על פי כן אנו עדים לכך, שהכלבים המכונים כלבי משטרה, מעניקים למען השמירה על הביטחון שירותים יוצאים מן הכלל לאנושות כולה. על כן מן הראוי, שתוענק רהביליטציה לבעלי החיים, לפחות לאותם הנציגים החכמים ביותר של עולם החי. טוב יהיה, אם אלה שמעליבים כלב משטרה, ייענשו בעוון העלבת נושא תפקיד רשמי. על כן נשתדל כולנו, שבעלי החיים ייחשבו בעתיד ליצורים, שעליהם חייבת כל מפלגה פוליטית להביט במידה מסוימת של יראת כבוד, ואל להן למפלגות הפוליטיות להשתמש בשמם לתעמולה בלתי מרוסנת במסע הבחירות הנוכחי.

שבה מתרחב מצע הבחירות של מפלגת הקִדמה

המתונה בגבולות החוק

רבותיי הנכבדים!

בימי מאבק אלה לקראת הבחירות, צריך לפעול בחכמה, ולהקדיש תשומת לב לאותן התופעות החשובות כל כך בחיי הצ’כים, אף ששאר המפלגות אינן מתעניינות בהן במידה הדרושה. בראש ובראשונה עלינו להזכיר את האנשים, או מוטב לומר את הכת המיוחדת בעם, המדוכאת והמושפלת יותר מכול. שאר המפלגות הפוליטיות שמות לב בעיקר לשכבות אחרות, אך אני שואל את כולכם, ולא חשוב לאיזה מחנה אתם משתייכים, האם מישהו מן המנהיגים הפוליטיים המובילים התייחס לשוער הבתים? ואני עונה: כן! אבל איך? איך התייחסו אליהם? אני מצהיר בפרהסיה, שהפוליטיקאים המובילים התייחסו אליהם רק בקללות. אני ממלא כאן רק את חובתי הנעימה, כאשר אני מעלה האשמה נוראה נגד המועמד המתחרה וַאצְלָב חוֹץ. בוודאי שמעתם את נאום הבחירות שלו, שבו תבע בצורה מפוכחת לגמרי את שיפור תנאי החיים של השכבות חסרות הרכוש הנקראות מעוטי יכולת. אבל האם שמעתם אותו מדבר אי פעם על שוערי הבתים? הוא מתנכר לאותם האנשים האציליים ומתעלם לחלוטין גם מרעיותיהם. מאיזו סיבה? ידידים, כאן מגיעה שעת חשיפת האמת הנוראה. ואצלב חוץ, מועמד אותו הרובע כמוני, חייב לשוערת הבית ברחוב בּוּדצֶ’סְקָה מס' 12 סכום של קרונה ושישים, ובזְבְּרַסְלָב, שבה התגורר קודם, מעמיד פני סופר, הוא לא חייב פרוטה מסיבה אחת ויחידה, שלא היה להם שם שוער בכלל. ועתה תארו לעצמכם, שבאותו הבית שבו התגורר המועמד המתחרה שלי אכן היה שוער! מה היה נחשף כעת? ללא ספק הדבר היה מגיע לחשיפתו של המועמד המתחרה שלי במלוא מערומיו, מה אני אומר, לא רק במלוא מערומיו, אלא במערומים הגדולים ביותר שאתם, רבותיי הנכבדים, מסוגלים לתאר לעצמכם. אותם הדברים אני יכול להכריז באומץ גם על כל שאר המועמדים המתחרים. כמה נשאר חייב לשוערי הבתים החבר שְקָאטוּלָה? האם עליי, ידידיי היקרים, לספר לכם את כל השתלשלות המעשה, כיצד ויקטור דִיק, מועמד מפלגת החוקה, הוציא במרמה את מפתח הבית מידי השוערת ועדיין לא שילם בעדו? עד כדי כך מרחיקה לכת קנאות פוליטית. האם עליי לספר לכם, שוואצלב חוץ, חבר הפרלמנט מטעם המפלגה הלאומית-הסוציאליסטית לשעבר, צעק על השוערת: “תסתמי את הפה, זקנה!” ומה, בסך הכול, רצתה אותה הגברת, אם לשנים-עשר ילדים? רק לקבל קרונה ושישים בעד פתיחת שער הבית, ובאותה הזדמנות, הדבר קרה לפני ימים מספר, דרשה מכבוד המועמד חוץ לא לקשקש בשובו מאסיפות בוחרים על קירות הפרוזדורים ‘בחרו בוואצלב חוץ!’ אותה השנאה לשוערים מפגין גם ויקטור דיק, ששאיפתו הגדולה היא להיות שוער בארמון המלכות בהראדצ’ני. והאזרח שקאטולה, האם ידוע לכם מה אמר לשוער, שדרש ממנו לשלם, סוף-סוף, בעד פתיחת שער הבית? “כל עוד אתה לא תהיה חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, לא תראה פרוטה ממני.” כאן, אסיפה נכבדה, באה לידי ביטוי כל הטקטיקה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית! הרי השוער המיואש ההוא, כדי לזכות באותן שלוש קרונות שישים שמגיעות לו, הצטרף לסוציאל-דמוקרטים. ואולם כאשר חזר ודרש משקאטולה את הסכום שחייב לו בעד פתיחת שער הבית, הטיח בו שקאטולה: “אבל חבר, אתה לא מצפה שהחבר-היושב ראש שלך ישלם לך בעד דבר פעוט כזה!” מכאן נהיר לכם, ששום מפלגה פוליטית עדיין לא דאגה לשוערי הבתים, שכולן מביטות על שוערי הבתים כעל רע הכרחי. רק אנחנו מעזים לבוא עתה עם המצע שלנו, שבו מבואר סעיף זה בדיוק נמרץ. על הממשלה הנכבדה לדאוג בעזרת החוק להלאמת שוערי הבתים, כפי שהדבר ברוסיה. כך ייעלמו, ללא ספק, כל אותן התופעות המכוערות, ומי שיעז לפתוח פה על שוער או שוערת בית, יהיה צפוי למאסר. הלאמת שוערי הבית תגן על שכבה זו, שהיא בעלת חשיבות מרבית בעם, מפני התעללות מצד חוגי הדיוטות, ויחד עם זאת גם תיחסך משוערי הבתים הריצה בין דיירי הבית כדי לספר להם, שבקומה הראשונה בני משפחה זו או אחרת שוב התקוטטו, שאצל פקיד הממשלה זה וזה שוב קונים באטליז בהקפה ושהמורה בקומה שנייה שוב לובשת שמלה חדשה ומניין לה הכסף. אחרי הלאמתם שוער הבית או שוערת הבית פשוט יודיעו על עניינים כאלה למשטרה ¹, וזו תערוך את החקירה הדרושה בהתאם, למשל, מדוע לנגר בקומה השלישית שוב נחרך החלב ונודף סירחון כזה בפרוזדור. אחרי הלאמתם כבר לא יצטרכו השוער או השוערת לריב עם הדיירים, מי שלא ימצא חן בעיניהם, יטפלו בו ללא רחמים. יקראו לקרון עצירים, ואותו דייר יובל לתחנת המשטרה ושם ייענש על סמך חוק המלקות המלכותי. אותם העונשים יוטלו גם על כל עוזרות הבית, שישפכו מים על המדרגות. אך עונשים חמורים עוד יותר יוטלו על דייר שלא ישלם בעבור פתיחת שער הבית. לאדם כזה יתייחסו כאל נפקד וכל רכושו יוחרם.

אני מקווה, אסיפה נכבדה מאוד, שעל ידי הלאמת שוערי הבתים יתוקן, סוף-סוף, העוול שנעשה במשך מאות שנים ליצורים האומללים הללו, הנחשבים עד כה, בטעות, לחלאת המין האנושי.

שום מפלגה פוליטית לא פיתחה תעמולה כמונו.

שום מפלגה פוליטית לא פיתחה תעמולה כמונו. הרצאות ואסיפות התקיימו מדי יום ביומו, עד שסוף-סוף בא היום הגורלי, שבו בוחרי רובע וינוהראדי היו אמורים להפגין את בגרותם הפוליטית על ידי מסירת קולם למועמד מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק. ואולם למרבה הצער, כל אלה שאהדו, למראית עין, את המפלגה החדשה, זנחו במורך לב ברגע האחרון את המחנה שאליו הצטרפו בקראווין, והצביעו נגדנו. רק שלושים ושמונה גברים אמיצים במחוז הבחירות שלנו התמידו ולא התפתו למועמדים של המפלגה הלאומית הסוציאליסטית, של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ושל מפלגת החוקה, ובחרו במועמד מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק, תפקיד מכובד שנפל בחלקי.

על המספר הקטן של הבוחרים שלי איני יכול אלא לדבר בהערכה עילאית, ולספר בפומבי בכל מקום ובכל עת, שפעלו כיאה לגברים ותומכי מפלגה אמיתיים. מול אותם שלושים ושמונה לוחמים שלא ניתן לשחד אותם, עמדו אלפיים תשע מאות שלושים ושמונה קנאים, המשתייכים לשלושת המחנות הפוליטיים הנזכרים מעלה. ואולם הם צעדו בגאון לקלפי, כדי להביע את השקפתם, על אף כל הדיכוי.

אני יכול לומר עליהם, שהיו ראשוני החלוצים לרעיונות חדשים, שהיו יפים כמו אפולו וגאים כמו – אני לא יודע למי להשוותם. תולדות האנושות כנראה לא ידעו לעולם את שמם, אף על פי כן היה רצוי שהאנושות תבנה אנדרטה לאותם הגיבורים, שידעו מראש, כי יישארו מוטלים בשדה הקרב יחד עם מועמדם. ואולם התבוסה שלנו בבחירות האחרונות רק מבשרת על ניצחונות העתיד. אנחנו אמנם ספגנו מכה, אבל נחלנו ניצחון מוסרי – כפי שאומרים הריאליסטים. אנחנו אמנם אכלנו אותה, אבל היה זה רק אות לעתיד יפה יותר – כפי שאומרים הצ’כים הצעירים¹. רק שלושים ושמונה בחרו במפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק, אבל אני יכול להכריז, כפי שמכריזה המפלגה הקלריקלית כשהיא מובסת באיזה מקום, שאותם שלושים ושמונה קולות מעידים על צמיחת המפלגה האדירה. אנחנו בקראווין היינו באותו המצב של מאלף בין חיות הטרף. ממול, בשדרות קורוני, השקיפו עלינו חלונות לשכת הבחירות של מפלגת החוקה, מלאי כרזות שקראו “בחרו בוויקטור דיק!” ומול הכניסה האחורית ללשכת הבחירות שלנו בקראווין השקיפו עלינו בצורה מאיימת חלונות לשכת הבחירות של המפלגה הלאומית הסוציאליסטית עם כרזות אוויליות: “בחרו בוואצלב חוץ! בחרו באיש הטוב ביותר בווינוהראדי!” היינו כקול קורא במדבר, שסביבו שאגו האריות, היינו כפרח ריחני, הנחנק מכל הצדדים על ידי יבלית. עמדנו כמו ילד תמים על גג בית בתוך שיטפון, שסביבו רועם זרם מים דלוחים ומזוהמים. הרגשנו כמו בתולה תמימה שנגררה למאורת בושת וסביבה סרסורים. הרגשנו בערך כמו אדם שלרוע מזלו מתיישב במכנסיים מופשלים על קיפוד. וסביבנו, במבצר הקטן שלנו, רעשו הריאקציונרים הפוליטיים המתלהמים, שנתפתו על ידי בירה ממבשלת וֶלְקֶה פּוֹפּוֹבִיצָה ובחרו בוואצלב חוץ, או על ידי בירה של סְמִיחוֹב במסבאה של ליבאל, ובחרו בוויקטור דיק. לרוע המזל מזגו בלשכת הבחירות שלנו בירה של וינוהראדי, התועמלנים שלנו נאלצו לרוץ כל הזמן לבית השימוש, ובזה הסתיימה כל פעילות התעמולה שלהם. בצירוף מקרים אומלל נקראה לשכת הבחירות שלנו קראווין, ועתה תארו לעצמכם את הכול יחד: בית שימוש, רפת, מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק, המועמד בעל הפה הגדול, מצע פוליטי יוצא דופן – זה לא היה יכול להיגמר אחרת אלא בדרך שבה זה נגמר, במילה הצרפתית היפה dèbâcle, חורבן.

לשווא קראו הכרזות שלנו המודבקות על כל חלונות לשכת הבחירות שלנו: “בוחרים, הביעו את מחאתכם נגד רעידות האדמה במקסיקו בפתק ההצבעה!” “אנו נחלק בין הבוחרים שלוש מאות איגרות הגרלה ממשלתיות של סרביה ועמן את התקווה לזכות בחמישה עשר מיליון פרנקים זהב.” “כל בוחר שלנו יקבל אקווריון כיס.” “בוחרים, למה שאתם מצפים מווינה, תקבלו גם ממני!”

אבל הכול היה לשווא. ההמונים בפתח קראווין אמנם נדחסו לתוך לשכת הבחירות, ובאו בוחרים בזה אחר זה, קיבלו כוס בירה, רצו לבית שימוש ובמקום הבטחה לבחור בי השאירו לנו בלשכת הבחירות רק קצת סירחון. בעת ובעונה אחת באו ידיעות מלשכות הבחירות המתחרות, שהמועמדים המתחרים עושים תעמולה חסרת מעצורים. תלינו כרזה בזו הלשון: “כאן מתקבל לעבודה נער בעל מוסר לשם הוצא דיבה על המועמדים המתחרים.”

התקרבה שעת הצהריים. מאחורי החלונות שלנו הופיע גיליון נייר גדול ועליו נכתב: “תפריט היום, הורכב במיוחד בעבור הבוחרים שלנו! מרק: מלכותי. שרי. סלמון במיונית. מנת ביניים: חדק פיל בקריש. מנות עיקריות: זנב גמל צלוי עם חסילוני ים. סוס ים מטוגן עם אצות ים. בטן קנגורו ממולאת. כבד כרישים. ארנבת בציר. פשטידת לשונות זמיר. פירוגים רוסיים אמיתיים. כופתאות שזיפים ברוטב שוקולד. גבינה טטרית מחלב סוסות. יינות אוסטריים והונגריים. בירה של וינוהראדי.”

בשעה אחת בא בוחר אחד ויחיד והזמין עיגול גבינה מסריחה² ולחם. זה היה אות מבשר רעות. שעה שש הובסנו ברוב עצום של אלפיים תשע מאות תשעים ושניים קולות. ובמקום שיישאו את גוויותינו משדה הקרב, הסיעו את הבוחר היחיד שלנו בקרון העצירים.

בחייו הקצרים הספיק האשק לכתוב סיפורים, הומורסקות, קטעי סאטירה, פיליטונים, פרקים אוטוביוגרפיים, שאיש לא יודע את מספרם המדויק – האומדן נע בין אלף וחמש מאות לאלפיים, מכיוון שהיה מוכר אותם לכל עיתון וכתב עת שהיו מוכנים לשלם בעבורם שכר סופרים צנוע ולעתים רק תמורת דמי קדימה, שיספיקו להוצאות השתייה של אותו ערב. הוא כתב לעיתונים מכל קצות הקשת הפוליטית, לכתבי עת קיקיוניים, בעת נדודיו על פני ארצות הבלקן ומזרח אירופה ובעת שהותו ברוסיה. הוא היה לעתים חסר בית, גר אצל ידידים, כתב ללא העתק, בכתב ידו המסודר, מורשת בית הספר למסחר, כמעט ללא מחיקות, גם תוך כדי שתייה, כתב בבתי בירה, בבתי קפה, בכל מקום שהזדמן לו. בהספק כתיבה כה גדול לשם קיום יומיומי ושתייה לא היה זמן לשאוף לשלמות: הקטעים הקצרים הם לעתים מריחה סתם, אבל מקצתם מעידים על כישרונו הגדול שמצא את ביטויו האחרון, הנצחי, ברומן של שווייק. לא עמדו לרשותו של האשק לא ספרייה מסודרת, לא ארכיון, אינטרנט לא היה: ההשראה יכלה לבוא רק מתוכו, ממעיין דמיונו, מזיכרונו, ממה שראה, ממה שחווה, ממה שקרא – לא ביצירות מופת של ספרות העולם דווקא, אלא בחומר מודפס של חיי היומיום: בעיתונים, מודעות, מדריכים, כרזות, עלונים – מה שבא לידיו.