פרק ראשון: סִפּוּרָהּ שֶׁל בִּימָלָה

א

אמא, היום עלו בזכרוני חוט-השָני¹ בַשביל אשר בשעָרך, הסארי² שהיית לובשת, עם שוליה האדומים, הרחבים, ואותן העינים הנפלאות שלך, המלאות עומק ושַלוה. בראשית דרך חיי הופיעו כל אֵלֶה, כזהרורי-שחר ראשונים, ויתנו לי צידה לדרך, צידת-פז.

השמים, אשר מהם האור, עין התכלת להם, ופני אמי כֵּהִים היו, אולם זוהר של קדושה היה נסוך עליהם וחָפרו מפניה כל נשי-התפארת.

הכל אומרים, שאני דומה לאמי³. בילדותי הייתי מתרעמת על כך. כועסת הייתי על הראי שבחדרי. סבורה הייתי, שהאלהים עטף את אברי ברוחו הקשה, כי הִכְהָה את שרטוטי-פני לא באשמתי, כי טעות היתה בידו. ולא שאלתי תמורתה מאת אלהי אלא זאת, שאגדל ואהי לברכה לנשי החיל, ככתוב בשירי-גבורים.

כאשר הוחל לדבר בי נכבדות, נשלח אלי חוזה בכוכבים, שבדק את כף ידי ואמר: “נערה זו סימניה טובים. אשת-חיל תהיה לבעלה”.

וכל הנשים השומעות את הדברים אמרו: “אין פליאה בדבר, כי דומה היא לאמא”.

בנשואי נלקחתי לביתו של רַאגָ’ה⁴. אנכי ידעתי בילדותי את דמות דיוקנו של הנסיך המתואר בספורי-אגדה. אולם פניו של בעלי לא התאימו לדמות שחזיתי בארץ-הפלאות: כהים היו, כפָני אני. רגש הָרְתִיעָה, שהיה נטוע בי מתוך הכרת כיעורי, הוקל כמעט: עם זה ירדה לשכון בלבי הרגשת צער, כל שהוא.

אולם אם יש אשר דמותנו הגשמית תשתמט ממַבט-חושינו הבוחן ותמצא מפלט לה במקדש-לבנו, אזי תזכה ותגיע לשכחת-עצמה. מן הנסיונות, שנתנסיתי בהם בילדותי, למדתי, שמבחינה פנימית אין כהתמסרות ליופי. כשסדרה אמי את הפירות למיניהם, על קערת-האבן הלבנה, קלוּפים קלוף היטב בידיה האוהבות, ונפנפה חרש במניפתה, בכדי לגרש את הזבובים, כל זמן שהסב אבי לסעודה, היה בטרחתה יופי נעלה מכל צורות חיצוניות. בעודי תינוקת רכה, עשה עלי הדבר רושם אדיר. נעלה היה הדבר מכל ויכוחים, או ספקות, או חשבונות: היתה זאת נגינה בעצם טהרתה.

זוכרת אני בבירור, כי לאחר נשואי, כשהייתי קמה עם שחר, בדממה וזהירות, ומגיעה אבק-רגליו של בעלי על ראשי⁵, מבלי לעורר אותו. מה חשתי ברגעים כאלה את חוט-השני אשר על מצחי, והנה הוא מזהיר כאור השחר.

יום אחד נתעורר בשעת מעשה, חייך ושאל: “מה זאת, בִּימָלָה? מה עלה על דעתך?”

לעולם לא אשכח את כלימתי, כי נגלה סודי לפניו. שמא העלה בדעתו, שאני מקיימת בעצמי מדות-חסידות בצנעא. אך לא, לא! אין לזה ולמדות-חסידות ולא כלום. לב-האשה הוא בקרבי, המעריץ את אשר יאהב.

בית חותני היה עתיק היחש, מימי הבַּדְשָחים. מנהגיו, מהם מורשת המוֹגוּלִים והפַּתָּנִים ומהם מורשת מַאנו ופאראשאר. אולם בעלי נמנה על הדור החדש בהחלט. ראשון היה בבית זה לגמור חוק למודיו במכללה ולקבל תואר M.A.. אחיו הבכור מת בעלומיו מחמת שכרון, וילדים לא היו לו. בעלי לא שתה יין ולא בזבז את חילו. נזירות זו כה מוזרה היתה למשפחה, עד שנדמה לרבים, כי אינה הוגנת! טהרה, לדעתם, אינה חובה אלא לעלובי-הגורל. היָרֵח יש בו מקום לכתמים, אך לא כן הכוכבים.

הוריו של בעלי מתו זה כבר, וסבתא זקנה שלו היתה צופיה הליכות הבית. בעלי יקר בעיניה מכל, וכבבת-עינה היה לה. וככה לא נתקשה מעולם לעבור על מנהגים, שנהגו קדמונים: כשהביא הביתה את מיס גילבי, ללמדני לקח ולהלוות עלי בכל דרכי, עמד על דעתו בתוקף, למרות הארס המחלחל בפיות המלעיזים מבית ומחוץ.

בעלי רק עבר אז את בחינותיו לקבלת התואר B.A., והיה מכין את עצמו לבחינות הבאות לשם תואר M.A.. חייב היה איפוא לשבת בקאלקוטה ולבקר בקוליג'. היה כותב אלי בכל יום כמעט, לא כתב אלא טורים ספורים, ומלים פשוטות, אולם כתב-ידו הנועז, העגול, היה מסתכל בפני מתוך עדינות אין קצה! שומרת הייתי את אגרותיו בתיבת עץ-אלמוגים, ומפזרת עליהם יום יום מן הפרחים שלקטתי בגן.

בימים ההם נמוג בן-המלך אשר באגדה, כסהר בהשכמת הבוקר. מלך עולמי, עולם של ממש, עלה על הכסא אשר בלבבי, ואהי אני מלכָּתו. ואשב על יד ימינו. אולם ראש ששוני בחיים, הֱיותי הדום לרגליו.

מני אז השתלמתי ואכיר את הדור החדש בלשונו הוא, על כן יש ונדמה לי כי המלים האלה, שאני כותבת, מתאדמות מבושה בצורתן הפרוזאית. אך מבלי שים לב לזה שהכרתי את הסגנון החדש בחיים, הרי הרגש הטבעי אומר לי, כי כשם שנוצרתי אשה שלא מרצוני, כן יסוד ההתמסרות באהבתה של אשה אינו בגדר פסוק בָּלֶה מפזמון רומנטי, הנכתב בכתב מתעגל ורוטט במחברתה של תלמידה ותיקה.

אולם בעלי לא נתן לי כל הזדמנות להערצה. וזה סוד גדולתו. פחדנים הם התובעים מנשיהם התמסרות שלמה כחובה; הרי זה משפיל את שני הצדדים יחד.

אהבתו היתה סוחפת אותי בהמון גילוייה, גילויי שפע ומסירות, אולם אנכי שאפתי יותר לתת מאשר לקבל; כי האהבה היא כהֵלֶךְ, אשר ישגשגו פרחיו בצדי-הדרך המאובקים, גם יִיפו מן הציצים, העולים בכַדי-בדולח שבטרקלין.

לא היתה יכולת לבעלי להסתלק לגמרי ממסורות-קדמונים, ששררו במשפחתנו. על כן קשתה עלינו פגישתנו בשעות ידועות באשר חפַצנו⁶. ידעתי בדיוק נמרץ, אימתי יש ביכלתו לבקרני, על כן עמד בפגישתנו כל טעמו של ראיון-אהבה. היה הדבר דומה עלי כחריזתו של שיר; החרוז בא בדרך המשקל הקצוב.

עם גמר עבודתו של יום והרַחצה שלאחר הצהרים, הייתי עושה את שערותי, מחדשת את חוט-השני ולובשת את הסארי המגוהצת למשעי; הייתי משכיחה מלבי כל טרחותיו ודאגותיו של משק הבית, ומתקדשת אותה שעה, שעת-יחוד, בדחילו ורחימו, לאדם אחד בלבד. שעה זו, שבליתי אתו מדי יום ביומו, קצרה היתה; אולם היא נמשכה מן הנצח אל הנצח.

בעלי היה אומר, ששָוִים גבר ואשה לגבי האהבה, מפני התביעות השוות שיש להם זה על זו. אנכי לא התוכחתי אתו על דבר זה מעולם, אך לבי אמר לי, שאין התמסרותו של אדם סותרת את השויון האמתי מעולם; אדרבא, יש בזו כדי לגרום עלִיָה לנקודת-המגע; על כן הרגשת הששון של השויון העליון מתמידה והולכת, ואינה יורדת מעולם לשטח הגס של קַטְנוּת המַעַש.

אהובי, בגודל רוחך לא צפית מעולם כי אעבדך. ומי יתן וצפית לכך, כי אז אִשַרְתָּנִי. הראיתני נפלאות אהבתך, להלבישני מחלצות, לאלפֵני בינה, ליתן לי כל חפצי, ואשר לא חפצתי. ראה ראיתי עומק האהבה שהזהירה בעיניך מדי הביטך בי. ידוע ידעתי אנחתך החשאית, אנקת-יסוריך, זו אמרת להעלים ממני באהבתך אותי. את גֵוי אהבת, כאשר יאהב איש פרח של גן-עדן. את כל יֵשותי אהבת ותהי בעיניך כמתנה יקרה מידה של איזו השגחה עליונה.

מסירות מופרזת כזו נטעה גאוה בלבי לחשוב, שלא באת אל פתח-ביתי אלא בגלל סגולות נפשי. אכן יהירות מעין זו רק מחסום היא לזרם ההתמסרות החפשית באהבתה של אשה. בשעה שאני מולכת על הכסא ותובעת מס-עובד, אין תביעה זו אלא נכפלת והולכת בתמידות, ולא תדע שָׂבעה. האם באמת תאושר אשה בעולם מתוך הרגשה זו בלבד, שיש לה שליטה על גבר? אין גאולה לאשה אלא להכניע את גאותה מתוך התמסרות שלימה.

היום עלו בזכרוני כל אותן מדורות-הקנאה, שאפפונו בימי אשרנו. והיה הדבר כדרך הטבע. האם לא מזלי שחק לי, שלא כערכי? אולם אין מזלו של אדם שוחק לו לעולם, אלא אם כן יפרע האדם חוב-הכבוד שלו במלואו, דבר יום ביומו, משך ימים רבים, אז ילך דרכו לבטח. יש וברכנו אל ברוב חסדו, אך עלינו היא שומה לקבל את ברכותיו ולקיימן בידנו, וַי על החסָדים הנופלים בידים שאינן ראויות לכך!

סבתא של בעלי ואמו, שתיהן מפורסמות היו ביפין. גם גיסתי האלמנה יפהפיה היתה מאין כמוה. לאחר שנחתך גורלן, לאלמון ובדידות, נדרה הסבתא נדר, שלא תשגיח עוד ביופי, כשתגיע שעתו של נכדה האחרון לשאת לו אשה. רק מזלי בלבד עמד לי להכניסני לתוך משפחה זו; – שאלמלא כן, לא הייתי כדאית לכך.

בבית זה, למוד תענוגות ומותרות, זכו רק נשים מעטות ליחסי כבוד כל שהם. אולם הן למדו לדרכי המשפחה ועלה בידן, מתוך הכרת ערך עצמן, להחזיק מעמד בתור רַאנִיות⁷ לבית עתיק-היחש. את דמעותיהן, מנָת יום ויום, הטביעו בבעבועי-הקצף של יינן, לקשקוש העֲכָסִים של הנערות המחוללות. האם שבחי הוא, שלא בא יין בפי בעלי, שלא מכר את אוֹנוֹ בשוקים של בשרי-אשה? האם כשפים היו בידי להָרֵך רוחם של גברים פראים ולמודי-נדוד? מזלי הוא ששחק לי, ותו לא. כי הנה התאכזר הגורל אל גיסתי ויעולל קרנה בעפר. גוע נשף-חשקה בעוד הערב גדול, וזיו יפיה הוסיף להזהיר באין דורש לו תוך אולמים ריקים, – הוסיף לבעור, לבעור, ללא לוית-נגינה וכלי-זמר!

גיסתי למדה להתקלס בעיקרי-חייו החדשים של בעלי. מה גדולה האולת, להפליג באנית-המשפחה כבדת-היחש, תחת דגלה של אשה-נערה זו הפעוטה, בלבד! לפעמים תכופות נחתו חצי-הלעג בלבי. “האשה הנוכלת, שגנבה את אהבת בעלה!” “תרמית מתקשטת בחוצפה של עֲדָיים מחודשים!” השמָלות המגוונות של הדור החדש, שבהן אהב בעלי לקשטני, היו מעלות את חמתה להשחית. “האם לא תבוש לעשות עצמה כחלון לראוה, ועוד בפרצופה זה?”

מעיני בעלי לא נעלמו כל הדברים האלה, אולם חסדיו עברו כל גבול. היה מתחנן לפני, שאסלח לה.

זכורה אני, שאמרתי לו יום אחד: “מוחותיהן של נשים כה קטנוניים הם, כה עקמומיים!” – “ככפות-רגליהן של נשי-סין,” ענה ואמר. “האם לא לחץ-החברה הוא, שכווצן לתוך קַטנות ועקמומיות? הלא ככדורים הן ביד הגורל, לשחק בהן. האם הוטלה עליהן אחריות משלהן?”

גיסתי קבלה תמיד מאת בעלי את כל חפצה. מעולם לא שקל את הדבר בדעתו, אם ראויות משאלותיה להמלא. אך הדבר שהרגיזני ביותר הוא זה, שלא הכירה לו תודה על כך. הבטחתי לבעלי שלא להתקוטט עמה. אולם בתוך תוכי בערה חמתי כאש. היתה לי הרגשה מתמדת, שֶׁעֵת להיטיב ועת לחדול, וגברים העוברים על הכלל הזה כפחדנים היו בעיני. האם אדבר בגלוי-לב? כמה פעמים הייתי מתפללת לעוז שיהיה בבעלי, להרשיע כמעט.

גיסתי, בָּרָה רַאנִי⁸ צעירה היתה עדיין ולא הצטיינה בצניעות יתרה. אדרבא, בשיחתה ותנועותיה וצחוקה היה משהו מן העַזות. השפחות הצעירות שבחרה לעצמה, אף הן היו חצופות במדת-מה, אולם לא היה מי שיכהה בה – כי זה מנהג הבית מאז ומעולם. והיה נראה לי, כי מזלי הטוב, שזכני בבעל טהור, הֵמר לה ביחוד. אולם בעלי רחם אותה על גורלה הנוגה ולא שם לב למגרעותיה.

ב

בעלי היה שואף בכל לבו להוציאני מן ה“פּוּרְדָה”⁹.

יום אחד אמרתי לו: “למה לי העולם החיצוני?”

“אולי העולם החיצוני דורש לך”, ענני.

“אם נתקיים העולם החיצוני זמן רב כל כך בלעדי, הרי יתקיים עוד זמן-מה. הוא לא ימות מרוב געגועים עלי”.

“בגיני, יכול הוא להחרב! לא לזה אני דואג. מתכון אני לעצמי”.

“אה, באמת. הגידה לי, מה בנוגע לעצמך?”

בעלי שתק וחייך.

ידעתי את מנהגו ומחיתי תיכף: “לא, לא, בזה לא תפטרני הפעם! רצוני לשמוע דבר מפיך”.

“האם יש ענין, שמסתיים במלים בלבד?”

“חדל מדברי-חידות. הגידה לי…”

“רצוני שנהיה, את לי, ואני לך, קשורים ביתר אהבה בעולם שמבחוץ. מבחינה זו עדיין לא פרענו חובנו זה לזו”.

“האם תחסר דבר באהבתנו פה בבית?”

“כאן את מלאה אותי. אין את יודעת את אשר יש לך, ולא את אשר דרוש לך”.

“לא אוכל לשמוע דברים כאלה מפיך!”

“רצוני, שתבואי בלב העולם החיצוני ותכירי את החיים הממשיים. רק למלא חובותיך במשק-הבית, להיות כל חייך בעולם של מנהגי המשפחה ושעמום התפקידים המשקיים, – לא לכך נוצרת! אם נמצא זה את זו, גם נכיר זה את זו, בעולם הממשי, רק אז תהא אהבתנו אהבת-אמת”.

“אם יש דבר המונע אותנו מלהכיר זה את זו הכרה מלאה בבית, כי אז אין דבר בפי, אשר לי, דבר לא יחסר לי”.

“ניחא, אפילו אם בי המניעה, למה לא תסייעי בידי?”

שיחות כאלו חזרו ונשנו בינינו. יום אחד אמר לי: “הגרגרן, הלהוט אחר תבשיל של דגים, לא איכפת לו לנתח את הדג נתחים נתחים לצורך אכילתו. אולם האיש האוהב את הדג ישמח לראותו במים; ואם לא יראהו, יחכה על שפת הנחל; ואפילו אם ישוב הביתה מבלי אשר ראהו, יתנחם בדעתו, ששלום לדג. אין טוב מקנין שלם; אך באשר איננו, טובה הסתלקות שלמה ממנו”.

דבריו של בעלי בענין זה לא הניחו את דעתי מעולם, אך לא משום כך סרבתי לעזוב את הצִינָנָה. סבתא שלו עוד היתה בחיים. בעלי הפך את סדרי הבית ברוח המאה העשרים, שלא לפי טעמה, אך היא נשאה זאת בדומיה. כמו כן היתה סובלת וסולחת לכלת בית הראג’ה, אילו עזבה את הצִינָנָה. גם היתה מכינה את עצמה לכך. אך בעיני לא היה הדבר חשוב במדה כזו, שאגרום לה צער נוסף על צערה. קראתי בספרים, שקוראים לנו בשם “צפרים כלואות”. אינני רשאית לדבר בשמן של אחרות, אולם כלוב זה שלי הכיל כל כך הרבה בשבילי, שלא מצאתי לו מקום בעולם כולו, – ככה לפחות הרגשתי בימים ההם.

סבתא הזקנה אהבתני אהבת נפש. אהבתני בעצם מתוך הכרה, שכוכָבַי הטובים עשו קנוניה ביניהם, לזַכּותני באהבת בעלי. האף אין הירידה נטיתם הטבעית של גברים? בשאר נשים, יפות וברות, לא ידעה אף אחת, שיכלה למנוע את בעלה מלהתנפל לתוך מדורות-שאול, מלהיות מאכולת-אש. האמן האמינה, שלי ניתן הכוח לכבות להבה זו, הגוזרת כליה על בני המשפחה. על כן כבבת-עינה הייתי לה, ותחרד לשלומי כל הימים.

דעתה של סבתא לא היתה נוחה ביותר מן השמלות והקשוטים, שהיה בעלי מביא בשבילי מבתי-המסחר האירופיים. אך בלבה אמרה: “זה דרכם של גברים, לשגות בדבר-אולת, העולה להם ביוקר. הפזרנות שלהם אין לה סייג; אם אינם נהרסים ממעמדם, דַיֵנו. אילולא היה נִיחִיל שלי מתעסק במלבושי רעיתו, מי יודע על מי היה מבזבז את ממונו!” ומדי הגיע אלי שמלה חדשה, היתה שולחת לקרוא לבעלי ומבדחת דעתה אתו.

ככה היה הדבר, שהיא, סבתא, שנתה את השקפותיה וטעמה. השפעת הדור החדש חזקה עליה עד כדי כך, שעֲרָבֶיה לא נסתיימו עוד בלא ספורי-מעשיות, שקראתי לפניה מתוך ספר אנגלי.

לאחר מותה של סבתא, דרש בעלי, שאעבור אתו לקאלקוטה. אך אני לא הרהבתי עוז בנפשי לעשותה. האם אין זה ביתנו, הבית אשר עמד תחת השגחתה המסורה, בכל הנסיונות שנתנסתה בהם, בכל ההרפתקאות שעברו עליה? האם לא תבוא עלי קללה, כי אטוש את הבית הזה, ללכת העירה? מחשבה זו עכבה בידי, מדי נִבַט בי כסאה הריק בתוכחה גלויה. אשת-אצילים זו באה לבית בת שמונה, ומתה בת שבעים ותשע. את האושר לא ידעה בחייה. חצי הגורל נחתו בלבה בזה אחר זה. אך רוחה, בן-אלמות, היה עשוי לבלי חת. הבית הגדול הזה נתקדש בדמעותיה. מה לי בקאלקוטה המאובקת, הרחוקה?

בעלי העלה בדעתו, כי בעברנו לקאלקוטה, מקום שם ירחבו גבולות חיינו, תנתן לגיסתנו הזדמנות להיות השוררת בבית, והיתה זו נחמתה. ודוקא בדבר זה התקשיתי. היא ממרה את חיי, היא קנאה באושר בעלי, והיה זה שכרה בכל אלה! וכי יבוא יום ונהיה מוכרחים לשוב הנה? האם אתפוס עוד את מקומי בראש השולחן?

“מה לך המקום בראש השולחן?” יאמר בעלי. “האם אין דברים יקרים מזה בחיים?”

גבר לעולם לא יבין בכמו אלה. העולם החיצוני קן לו; משק-הבית במה נחשב בעיניו? בענינים אלה ראוי לגבר, שישמע בקול האשה. – ככה הייתי מהרהרת בימים ההם.

היתה לי הרגשה, שעיקר הוא לאדם לעמוד על זכויותיו, ללכת מכאן ולהשאיר הכל בידי האויב – אין פירושו אלא כשלון.

אך מדוע לא הכריחני בעלי ללכת אחריו לקאלקוטה? הסבה אני יודעת, הוא לא כפה עלי את רצונו, דוקא מפני שֶלו הכוח.

ג

אילו הוטל על מי למלא, קמעא קמעא, את החלל שבין יום ללילה, כי אז נדרשו חיי-נצח לעשותה, אולם כי תזרח השמש, יגוז אופל, – רגע אחד דַיו לעבור מרחקים אין סוף

יום אחד בקע שחר התקופה החדשה, תקופת הסוָדֶשִׁי¹⁰ בבֶנגאל; אך לא פללנו לבואה ולא חזינו ראשיתה בבהירות. לא היה לה מעבר הדרגי, המקשר עבר והוה. על כן, דומה אני, באה התקופה החדשה כמבול, ששבר סִכְרֵי נהרות וסחף את כל פקחותנו וכל חששותינו. לא היה לנו פנאי אפילו לחשוב, או להשיג מה שהתרחש, או מה שהיה עתיד להתרחש.

כל חושי בי, כל תקוותי ומאויי, להטו באש קודש של תקופה חדשה זו. אם כי עד הזמן ההוא בטחתי עוד בכתלי ביתי הבצורים – ביתי זה עולמי – עומדת הייתי בכל זאת וצופה למרחק, ושומעת קול מאופק, שלא היה מחוור לי כל צרכו, אבל קריאתו צללה בלבי.

מיום שהתחיל בעלי לומד בקוליג', היה משתדל להמציא תוצרת מקומית לצרכים השונים של בני עמנו. מחוזנו נתברך בשפע של תמָרים. הוא נסה להמציא מכשיר מיוחד למַצות את העסיס ולבשל ממנו סוכר ונופת. שמעתי, שהצליח במאוד, אלא שהמצאה זו מצתה ממון יותר מעָסיס. לאחר זמן מועט בא לידי מסקנה, שהנסיונות להתחדשות תעשיותינו אינם מצליחים מחמת חוסר בַּנק משלנו. בעת ההיא היה משתדל ללמדני פרק בכלכלה מדינית, דבר זה בלבד לא היה גורם קלקלה יתרה, אלא שהעלה בדעתו גם להורות לבני ארצו את דרך החסכון, על מנת להכשיר את הקרקע לפתיחת בנק; ולבסוף אמנם פתח בנק אחד קטן. הרבית הגבוהה שהיה משַלם, ושגרמה לבני הכפרים לבוא בהמוניהם ולהשקיע בו את כספם, אכלה את הקרן, ובזה נסתיימה פרשת הבנק.

הממונים הזקנים שבאחוזה נבוכו גם נבהלו, ותהי השמחה במחנה האויב. מכל בני הבית נשארה רק סבתא של בעלי בשלוָתה. היא היתה מוכיחה אותי על פני ואומרת: למה כה תעַנוהו כולכם יחד? האמנם לגורל האחוזה תחרדו? כמה פעמים ראיתי אחוזה זו מוצאת למכירה פומבית! האם כנשים יהיו הגברים? גברים פזרנים הם מלידה, ואינם יודעים אלא לבזבז את ממונם. את לו שמעיני, ילדה, הודי לאלהים, על שאין בעלך מבזבז גם את גופו!"

מגילת הנדָבות של בעלי מגילה ארוכה היתה. עד לקץ הנמהר ועד לכשלון המוחלט היה מסייע ביד כל איש, שעלה בדעתו להמציא מכונה חדשה לאריגה או לקילוף אורז. ואולם איש לא היה מרגיז אותי כסַנְדִיפּ בַּבּוּ זה, שהיה פושט את עור בעלי באמתלה של עבודת הסוָדֶשִׁי. כל פעם שרצה להוציא עתון, או לצאת למסע תעמולה לשם התנועה, או להחליף אויר בעצת הרופא, היה בעלי ממציא לו את הכסף הדרוש בלא פקפוקים. וזה מחוץ לקצבה הקבועה לצרכי פרנסתו, שהיה סַנדיפּ בַבּוּ מקבל מאתו. והדבר המוזר ביותר ביחסים אלה היה זה, שבעלי וסנדיפ בַּבּוּ לא היו תמימי-דעים.

בשעה שרוח הסוָדשי סער את דמי, אמרתי לבעלי: “עלי לשרוף את כל שמלותי שהן מתוצרת חוץ”.

“למה תשרפי אותן?” ענה לי. “אל תלבשי אותן, כל זמן שאין רצונך בכך”.

“כל זמן שאין רצוני בכך! לא בעולם הזה…”

“ניחא, אל תלבשי אותן עוד כל ימי חייך. אך למה לך עסק זה של מדורה?”

“התשים לאַל את החלטתי?”

“כונתי זו היא: מדוע לא תִבני מה? אין לך לבזבז אף החלק העשירי במרצך מתוך התרגשות מהרסת זו”.

“התרגשות כזו תתן לנו כוח לבנות”.

“הרי את כאומרת, שאינך יכולה להאיר את הבית, לפני שתשלחי בו אש.”

אחר כך באה תקלה חדשה, כשבאה מיס גילבי לביתנו בראשונה, היתה מהומה גדולה; זו שככה לאחר זמן, כשהסכינו אתה, מעכשיו נתעורר כל הענין שוב. מעולם לא הייתי מתענינת בשאלה, אם מיס גילבי היא בת אירופה או בת הודו, אבל עכשיו התחלתי מתענינת בדבר. אמרתי לבעלי: “עלינו להפטר ממיס גילבי”.

הוא שתק.

אני הוספתי לדבר בחמה שפוכה, והוא יצא מפני עצוב ומדוכא.

לאחר התקפה של בכי, שוב הייתי מוכשרת לשיקול-דעת הגיוני בפגישתנו לעת ערב. “אינני יכול”, אמר בעלי, “להשקיף על מיס גילבי מתוך ערפל של הפשטה, אך ורק מפני שהיא אשה אנגלית. האמנם לא תוכלי לסלק את מחיצת-שמָהּ לאחר כל השנים הארוכות, שאת מכירה אותה? האמנם לא תביני, שהיא אוהבת אותך?”

בושתי קצת בפניו ועניתי בחריפות-מה: “תשאר. אין הדבר חשוב בעיני כל כך, לשלחה מכאן”.

ומיס גילבי נשארה אתנו.

אולם יום אחד הוגד לי, שבחור צעיר העליב אותה בדרכה לבית-התפלה. בחור זה היה מן הנתמכים על ידינו. בעלי גרש אותו מן הבית. אותו יום לא היתה אף נפש אחת בבית, שיכלה לסלוח לבעלי את מעשהו זה – אפילו אני לא יכולתי. הפעם התפטרה מיס גילבי מרצונה. היא הזילה דמעות בשעת הפרידה. אך לבי לא נמס. להוציא דבה כזו על העלם המסכֵּן, – בחור נחמד, שהיה שוכח את האמבטי ואת לחם יומו מתוך התלהבותו לרעיון הסְוָדֶשִׁי.

בעלי לוה את מיס גילבי לתחנת הרכבת בכרכרה הפרטית שלו. בטוחה הייתי, שהוא מרחיק ללכת. כשנודע המאורע בצורה מוגזמת וגרם לשערוריה צבורית, שהגיעה עד למערכות העתונים, היתה לי הרגשה, שכך נאה לו לבעלי.

לפעמים תכופות הייתי מתחילה לדאוג למעשיו, אך מעולם לא התביישתי בהם קודם לכן; והנה עכשיו כסתה כלימה פני! אני לא ידעתי בדיוק, גם לא התענינתי לדעת, מה הרָעה שעשה, או לא עשה, נוֹרָן העלוב למיס גילבי, אך עצם הרעיון, שאדם יכול להעלות בדעתו, לשבת כסא למשפט בענין כזה, בזמנים כאלה! אני הייתי מסרבת לדכא בנוֹרָן הצעיר את הרוח הזאת, שהביאתהו לידי התקוממות נגד האשה האנגלית. לא יכולתי לראות בכך אלא סימני פחדנות הנטועה בבעלי, כיון שלא הבין דבר פשוט כזה. על כן התביישתי בו.

ואף על פי כן, אין לומר שבעלי סרב לתמוך בסוָדשי, או שהתנגד לתנועה מאיזו בחינה שהיא. אלא שלא ראה יכולת לעצמו לקבל בלב שלם את רעיון ה“בַּנְדָה מָטָרָם”¹¹.

“מוכן אני”, היה אומר, “לשָרת את ארצי; אולם אין אני עובד אלא את הצדק, הגדול בהרבה מארצי, העובד את ארצו כאלוהות, קללה הוא מביא עליה”.

פרק שני: סִפּוּרָהּ שֶל בִּימָלָה

ד

בימים ההם בא סַנְדִיפּ בַּבּוּ עם קהל חסידיו למקומותינו להטיף לסוָדשי.

אספה גדולה נועדה להתכנס באולם מקדשנו. אנו הנשים יושבות שם בצד אחד, מאחורי הקלעים. קריאות נצחון של “בַּנְדָה מָטָרָם” מתקרבות והולכות: ולבי כהולם פעם לקראתם. פתאום מתפרץ לתוך האולם זרם של בחורים יחפי רגל, צנופי תרבושים, בתלבשות-נזירים צהובות, ודמיונם כנחשול, עֲכור-עבטיט וחומר אדמדם, שזנק לתוך ערוץ נחל חרב עם גשמי-זעף ראשונים. המקום כולו מתמלא המון אדם רב, ועליהם ינשא סנדיפ בַּבו, היושב בכסא רם שהטילו על כתפיהם עשרה או שנים-עשר בחורים.

בַנְדָּה מָטָרָם! בַנְדָּה מָטָרָם! בַנְדָּה מָטָרָם! דומה הדבר, כאילו שבעת הרקיעים עומדים להקרע לאלפי קרעים ולהתפזר אל שבעה ימים.

נזדמן לי לראות את תמונתו של סנדיפ בבו קודם לכן. היה משהו בשרטוטי פניו, שלא חבבתי ביותר. לא שהיה מכוער, – אדרבא, יפה-תואר היה. ובכל זאת, למרות כל הזוהר הנסוך על פניו, היה נדמה לי, איני יודעת למה, שרבו בהם הסיגים מן הזהב הטהור. האור הבוער בעיניו לא הזהיר, משום מה, בזוהר האמת. על כן הייתי מתרגזת אל בעלי, שמלא את כל דרישותיו בלא פקפוקים. יכולתי לוַתר על הממון המתבזבז; אך הרגיז אותי הרעיון, שהלה מרמה את בעלי ומנצל את רגשי-ידידותו. התנהגותו לא היתה התנהגות נזיר, אף לא של אדם בעל אמצעים בינוניים, אלא בזבזנית בכל. דומה היה הדבר, כאילו האהבה לנוחות שבחיים… כמה וכמה מחשבות כאלו עולות בזכרוני כיום הזה. אך לא אטפל בהן.

אולם משֶפָּתח סנדיפ בבו את פיו בצהרי היום ההוא, ולב העם עבר על גדותיו, כאילו עמד לפרוץ את כל הגדרים, ראיתי והנה נהפך האיש באורח פלא ויהי לאדם אחר. וכשנזרקה בפניו פתאום אלומת קרני-אור מן השמש השוקעת לאטה מאחורי גג ההיכל, נדמה לי ביחוד, שהוא האיש אשר בחרו בו האלים, להיות שליחם אל בני-תמותה על אדמות.

מראשית נאומו ועד סופו, היה כל פסוק ופסוק כנחשול מזנק. לא היה גבול לאמונת בטחונו. אינני יודעת, איך היה הדבר, אולם מצאתי, שסלקתי באי-סבלנות את המסך מלפני, ונתתי בו את עיני. ובכל זאת לא היה בכל אותו ההמון מי שישים לב למעשי. רק פעם אחת השגחתי בעיניו, אשר ככוכבים במזל כסיל, הבריקו במלואן אל מול פני.

לא ידעתי נפשי. שוב לא הייתי הגבירה הכבודה מבית הראג’ה, אלא אשה, באת-כוחן של נשי בנגאל בלבד, והוא היה האביר הלוחם לבנגאל. כשם שנסכו עליו השמים מזהרם, כן יש להקדישו בברכת-אשה…

ברור היה לי, כי מרגע שנתקלה עינו בי, להטה אש מדברותיו ביתר עוז. נשלח רסן מפי הסוס האביר של אינדרה¹², וירעם הרעם, ויברק הבזק. אמרתי בלבי, שלשונו נדלקה באש אשר בעיני; כי אין אנו, הנשים, שומרות על האש שבאח המבוערת בבית בלבד, כי אם גם על שלהבת הנשמה עצמה!

אותו ערב חזרתי הביתה, מלאה זוהר של גאוה חדשה וששון חדש. הסער שהתחולל בקרבי העביר את כל ישותי ממרכז אחד אל השני. כבתולות יון בימי קדם, מוכנה מוזומנה הייתי לגוז את קווצותי הארוכות, המפוארות, להיותן מיתר לקשת-גבורי. אילו היה קשר קיים בין תכשיטי החיצוניים לבין הרגשותי הפנימיות, כי אז חרגו ממסגרותם מחרוזת אלמוגי, צמידי ונזמי כולם ונפלו לתוך אותה האספה כמטר מיטיאורים. היה בי הרגש, שרק איזה קרבן אישי יכול להצילני ממבוכה זו של רוחי המרוממת.

כשחזר בעלי הביתה לאחר זמן, הייתי רועדת, שמא יפליט מפיו צליל אשר לא כהימנון רב-הנצחון הצולל עדיין באזני. שמא קנאתו לאמֶת תביאהו לידי כפירה בדבר מן הדברים שנאמרו באותו היום. כי אז הייתי יוצאת נגדו בגלוי ומשפילה אותו. אך הוא לא הוציא הגה מפיו… וגם זה לא מצא חן בעיני.

היה עליו לומר: “סנדיפ פקח את עיני. מעתה הבינותי, שטועה הייתי כל אותו הזמן”.

משום מה היתה לי הרגשה, כאילו הוא שותק להכעיס, כאילו בכוונה הוא ממעט בהתלהבות. שאלתי אותו, כמה זמן יש בדעתו של סנדיפ בבו לעשות אתנו.

“הוא יוצא לרַנגפור מחר עם שחר”, אמר בעלי.

“מחר, ואין לשַנות?”

“כן, הוא הוזמן כבר לנאום שם”.

שתקתי רגע ושאלתי שוב: “האם אין אפשרות להשהותו עוד יום אחד?”

“כמעט שאין הדבר בגדר אפשרות, אך למה?”

“רצוני להזמינו לסעודה, ולשרת אותו בעצמי”.

בעלי הופתע. פעמים רבות היה מבקש מאתי להשתתף בסעודה, שהיה עורך לידידים נאמנים, אך מעולם לא עלה בידו להשפיע עלי, שאעשנה. הוא הסתכל בי דומם, מתוך סקרנות, במבט שלא הבינותי כל צרכו.

פתאום תקפה אותי הרגשה של בושה. “לא, לא”, קראתי, “כן לא יעָשה!”

“מדוע לא?” אמר לי, “אני עצמי אזמין אותו, ואם יש אפשרות כל שהיא, ודאי שישאר יום מחר”.

נתברר, שהדבר אפשרי במאוד.

אודה ולא אבוש. אותו יום הייתי מתרעמת על יוצרי, שלא חנני ביופי עליון, – לא מתוך שרציתי לגנוב לבו של אדם, אלא מפני התפאֶרת שביופי. ביום זה, המרומם מכל ימים, ראה יראו בני הארץ את אלילת-חייהם בדמות האשה. אך, אהה, עינים לגברים, ולא יראו אלילה, באין יופי חיצוני. הימצא סנדיפ בַּבו את הַשַׁאקְטִי¹³ של המולדת גלומה בי? או שמא יחשבני, בפשטות, לאשה רגילה הצופה הליכות ביתה?

אותו בוקר משחתי את קווצותי הפזורות בשמן-המור וקשרתין כלאחר יד, וסרט-משי אדום קלוע בהן בסתר. השולחן נערך לעת הצהרים, ולא היה לי פנאי לנגב את שערי לאחר האמבטי ולעשות מחלפותי כרגיל. לבשתי סארי לבנונית, רקומה זהב בשוליה, עם חזיַת-מלמלה קצרת-שרוולים, גם היא רקומה זהב בשוּלָיִם.

היתה לי הרגשה של מדת עניוות בתלבשתי, וודאי שלא יכולתי לבחרה ביתר פשטות. אולם גיסתי, שעברה עלי במקרה, עמדה כנטועה על מקומה, בחנה אותי מכף רגל ועד ראש ותחרוז שפתיה בבת-צחוק רבת-כַּוָנה. שאלתי אותה על מה ולמה, והשיבה: “מתפעלת אני מיפי לבושך!”

“מה יש בה כדי למשוך את העין?” שאלתי מתוך התרגזות מפורשת.

“כפתור ופרח”, ענתה, “לא הייתי מהרהרת אלא בזה, שעוד לך אחת מאותן החזיות האנגליות רבות-המחשוף, והיתה תלבשתך כלילת-שלֵמות”. לא רק שפתיה ועיניה צחקו; נדמה לי, שכל גופה נתמלא צחוק עצור כצאתה את החדר.

חמתי בערה בי כאש, והיה ברצוני להחליף את כל שמלותי וללבוש חולין. אך אינני זוכרת אל נכון, מדוע לא יכולתי למלא את חפצי. נשים הרי הן עדיי החברה, – כה אמרתי בלבי, – ובעלי יתרעם במאוד, אם אופיע לפני סנדיפ בבו בלבוש שלא כערכי.

היה בדעתי להופיע רק אחרי שיסבו האנשים לסעודה. תוך כדי ענין ההשגחה על חלוקת המנות תעבור המבוכה הראשונה, אולם הסעודה לא הוכנה במועדה, והשעה היתה מאוחרת. בינתים שלח בעלי לקרוא לי, על מנת להציג לפני את האורח.

מתביישת הייתי במאוד לִשְעות בעיני אל פני סנדיפ בבו. בכל זאת הבלגתי על רגשותי עד כדי כך, שאמרתי: “צר לי, כי נתאחרה הסעודה”.

הוא בא בעזות וישב על ידי, באמרו: “סעודה כל-שהיא אני מקבל מדי יום ביומו, אך אֵלַת-השפע מסתתרת מאחורי הקלעים, עתה, שהאֵלה בכבודה ובעצמה הופיעה, לא איכפת לי, אם נתאחרה הסעודה”.

כל מנהגו הצטיין באותה התקיפות, שציינה את מדברותיו בקהל רב. הוא לא ידע היסוסים והיה נוהג לתפוס לו מקום בראש בלא נטית רשות ממי שהוא. את זכות הידידות היה תובע באמונת-בטחון נפרזה כל כך, שדומה היה, כי כל המסרב לו מתחייב בנפשו.

יראה הייתי, פן יחשבני סַנְדִיפּ בַּבּוּ לאשה ריקה מכל, משַמרת עתיקות ונבערת. אך בשום אופן לא יכולתי ללמד לשוני מליצות נשגבות, שיקסימוהו או יכוהו בסנוֵרים. שאלתי את עצמי בחימה, איזו רוח שטות נכנסה בי, להופיע לפניו באורַח אוילי כזה?

היה בדעתי להסתלק עם גמר הסעודה, אך סנדיפ בבו עכב בעדי, בעזותו הרגילה, ואמר:

“אל נא תחשביני לרודף תענוגות יתֵרים. לא הסעודה השפיעה עלי להשאר כאן, אלא הזמנתך. אם תברחי כעת, הן לא יהא בזה מן היושר לגבי אורחך”.

אילו לא הפליט מלים אלה כלאחר יד, היו ודאי מביאות אותי במבוכה. אך, סוף-סוף, אמרתי אל לבי, הרי הוא ידיד נאמן כל כך לבעלי, ואני כאחות לו הנני.

בעוד אני נאבקת ומטפסת על גבי נחשול מרומם זה של קרבה יתרה, בא בעלי לעזרתי, באמרו: “למה לא תחזרי אלינו לאחר שתסעדי את לבך?”

“אך לפני שנתֵּן לך להסתלק מכאן”, אמר סנדיפ בבו, “עליך להשבע”.

“בוא אבוא”, עניתי בבת-צחוק קלה.

“הבה אגידה לך”, המשיך סנדיפ בבו, " מדוע לא אוכל לשים בך אמון. תשע שנים עברו מאז נשא אותך ניחיל לו לאשה, וכל אותן השנים היית משתמטת מפני. אם תשובי לעשות כזאת עוד תשע שנים, שוב לא נפָגש עוד לעולם".

בשפל קול עניתי ברוח דבריו: “מדוע לא נפָּגש אף אז?”

“רואה אני באיצטגנינות שלי, שאמות בשחרותי. מאבותי לא עבר איש את סף שנתו השלשים. בן עשרים ושבע אני כיום הזה”.

הוא ידע, שבזה כוֵן למטרה. הפעם ודאי שהיתה נעימה של דאגה בקולי המושפל, באמרי: “תפילות הארץ כולה ודאי שיעבירו את רוע הגזרה”.

“כי אז תתן אלילת הארץ ארשת לתפילות האלו. על כן כה אחרד לשובך, למען תחל פעולת הקמיע מהיום”.

זו דרכו של סנדיפ בבו, דרך הסער, לא נתנה לי הזדמנות להתקומם נגד דברים, שלא הייתי מרשה לאחר מעולם.

“ככה”, סיים בצחוק, “בעלך זה כאחד מבני-התערובות יהיה בידי, עד שובך”.

כשנפטרתי ללכת, קרא: “המותר לי להטריח אותך בגלל דבר של מה בכך?”

אנכי נבהלתי והחזרתי את פני.

“אל נא תפחדי”, אמר לי. “רק כוס מים אבקש. אולי השגַחת בכך, שלא שתיתי מים בשעת הסעודה. דרכי לשתותם שעה קלה לאחר הסעודה”.

דברים אלה חייבוני להתענין ולשאול לסבה. הוא התחיל מספר בתולדות הדיספַּפְּסיא שלו. שמעתי, כי סבל יסורים קשים במשך שבעה ירחים וכי לאחר הסדרה הרגילה של טרדות, לרבות כל מיני צרות שבתרופות אלופַּתִּיות והומיאופתיות, נושע בתרופות הפשוטות של ילידי הארץ, ויהי לפלא.

“יודעת את”, הוסיף בבת-צחוק, “אף את תחלואַי צָר האלהים בצורה כזו, שהם נכנעים רק בפני הסתערות של לוגמניות-סוָדֶשִי.”

כאן הפסיק בעלי את שתיקתו. “עליך להודות”, אמר לו, “שאתה נמשך לתרופות-חוץ לא פחות משהאדמה נמשכת למיטיאורים. שלשה מדפים בטרקלין שלך הרי הם מלאים…”

סנדיפ בבו הפסיקו באמצע דבריו: “יודע אתה מה הם? משטרת-העונשין הם, באים הם לא מפני שרצוננו בהם, אלא שחוק הדור החדש הרכיבם אלופים לראשנו, להטיל קנסות, הכות ופצוע”.

בעלי שנא גוזמאות, וראיתי שהוא מתרגז. אולם כל הקישוטים אינם אלא גוזמאות. לא האלהים יצרם, אלא האדם עשאם. זכורה אני שאמרתי פעם לבעלי, מתוך התנצלות על אבק שקר שדבק בי: “רק אילנות וחיות ועופות מחזיקים באמת המוחלטת, כי אין ליצורים עלובים אלה כוח האמצאה. זהו מוֹתַר האדם מן היצורים הפחותים במעלה, והאשה עולה בזה אפילו על הגבר. נאה שפע עדיים לאשה, ונאה לה לקשט את האמת”.

כשיצאתי לפרוזדור המוליך לבית-הנשים, מצאתי את גיסתי עומדת ליד חלון שלמעלה מאולם האורחים, ומציצה בעד חרכי התריס הוֶנֶציאני.

“את כאן?” שאלתי מתוך הפתעה.

“עושה אזני כאפרכסת!” השיבה.

ה

כשחזרתי, היה סנדיפ בבו כולו התנצלות עדינה ורכה. “חוששני, שקלקלנו את תאבונך”, אמר לי.

כלימה כסתה פני. באמת, הרי גמרתי את סעודתי בחפזון, שלא היה בו מן הצניעות. חשבון פשוט היה מברר, שלא הרביתי באכילה. אך לא עלה בדעתי, שיהיה מי שיעשה חשבונות במתכוין.

משערת אני, שסנדיפ בבו השגיח ברגש כלימתי, ורגש זה הלך וגבר מתוך כך. “בטוח הייתי”, אמר סנדיפ, “שתדמי לצבי המשַוה רגליו לברוח, אך מה טוב ומה נעים, שטרחת לקיים את הבטחתך אשר הבטחת לי”.

לא יכולתי להעלות בדעתי כל תשובה מתאימה לדבריו, ואשב, מסמיקה ונבוכה, בקצה הסַפה. החזון אשר בו חזיתי עצמי בדמות שַאקְטִי, זו הדמות המגלמת את נשי-ארצי, המכתירה לסנדיפ בַּבּוּ בעצם מציאותה על ידו, דמות-מלכות ללא בושה, נמוג ויעבור כענן.

סנדיפ בבו פתח, בכונה תחילה, בויכוח עם בעלי. ידוע ידע, ששכלו החריף מבריק ביתר עוז בשעת ויכוח. מאותו הזמן השגחתי בכך פעמים תכופות, שאין הוא מחמיץ כל הזדמנות למלחמת-דברים בנוכחותי.

הוא הכיר את השקפותיו של בעלי על הפולחן של בַּנדֶה מָטָרָם ופתח בערמה: “אין אתה מודה איפוא, שיש מקום בעבודת המולדת, לקרוא אל הדמיון העממי?”

“מודה אני, סנדיפ, שיש לו מקום, אולם אין אני מאמין, שהוא צריך לתפוס את כל המקום. רצוני להכיר את ארצי כמו שהיא במערומיה, ולכן אני מפחד ומתבייש להשתמש בפסוקים היפנוטיים של אהבת-המולדת”.

“במקום שאתה גורס: פסוקים היפנוטיים, אני גורס: אמת. באמת ובלב תמים אני מאמין, שארצי היא אלהָי. עובד-האנושיות הנני. האלהים מתגלם גם באדם וגם בארצו”.

“אם כן תאמין בלא לב ולב, הן לא תבדיל בין אדם לאדם, וכן בין ארץ לארץ”.

“אמנם כן. אולם יכלתי היא מוגבלת, על כן עבודת-האנושיות שלי מתבטאת בעבודת-ארצי”.

“אין לי כלום נגד סדר-העבודה שלך, כשהוא לעצמו, אך כיצד אתה אומר לעבוד את אלהיך, אם שָׂנאת ארצות אחרות שגם בתוכן בא לידי התגלות?”

“השנאה גם היא מיסודות העבודה. אַרז’ונה התאבק עם מַהֲדֵיבָה וקנה את לבו לאהבה אותו. האלהים יהיה בעזרנו לבסוף, אם נהיה מוכנים להאבק עמו”.

“אם כן הדבר, הרי גם אוהבי-המולדת וגם אויביה בקהל חסידָיו ימָנו. למה איפוא תטרח להטיף לאהבת-המולדת?”

“אין הדבר כן בארץ-מולדתו של אדם. כאן ברור, שהלב דורש לעבוד את אלהיו”.

“אם תוסיף ללכת בכוח הטענה הזאת, תוכל להגיד, כי מכיון שהאלהים מתגלה בנו, הרי יש לנו לעבוד את עצמנו תחילה; הואיל ויצר לבנו תובע זאת”.

“לו שמעני, ניחיל, כל זה הרי אינו אלא הגיון יבש. האין אתה יכול להודות במציאות הרגש שבלב?”

“אגלה לך דבר אמת, סנדיפ”, השיב בעלי. “לבי הוא המתחמץ בכל פעם, שאתה מנסה לעשות רֶשע לחובה, ועוֶל – לאידיאל מוסרי. עובדא זו, שאין ביכלתי לגנוב, אין יסודה בהגיון שנחנתי בו, אלא בהרגשת הכבוד העצמי ואהבת-האידיאלים הנטועה בלבי”.

חמתי עלתה להשחית. לבסוף לא יכולתי להתאפק עוד. “האם דברי-הימים של כל מדינה”, קראתי, “בין שזו היא אנגליה, או צרפת, גרמניה או רוסיה, אינם דברי ימי הגנֵבות של אותן האומות לשם ארץ-מולדתן?”

“הגנבות האלה מידן תדָרשנה; אף כבר הן נדרשות מידן; דברי ימיהן עוד לא נסתיימו”.

“בכל אופן”, התערב סנדיפ בבו בדברים, “למה לא נהיה כמוהן? נמלא בראשונה חורי ארצנו זהב גנוב, ותעבורנה אחרי כן שנות מאות, כאשר היה הדבר באותן הארצות האחרות, עד שידָרש מידינו, בדלית ברירה. אך שואל אני אותך, היכן אתה מוצא “פרעון” כזה בדברי-הימים?”

“כשהגיעה לרומא שעת פרעון על עוונותיה, לא ידע איש דבר. כל אותו הזמן דומה היה הדבר, כאילו אין קץ לאשרה. אך האם טחו עיניך מראות את הדבר האחד: כי אותם השַקים המדיניים שלהן מתפקעים מרוב שקרים ובגידות, ושכמן נוטה לנפול מכובד המשא?”

לא נזדמן לי קודם לכן מעולם לשמוע ויכוח בין בעלי לחבריו. כל פעם שהיה מתוכח אתי, יכולתי להרגיש את זהירותו, שלא להביאני בין המצרים. מאהבתו אותי עשה זאת. הפעם ראיתי לראשונה את כשרון-הסיוף שלו בויכוח.

לבי לא נתנני בכל זאת להסכים לעמדתו של בעלי. התאמצתי למצוא תשובה לדבריו, אך העליתי חרס בידי. כשמזכירים את המלה “צדק” בויכוח, הן לא נאה לומר, שיש דבר שהוא נעלה כל כך, עד כי אין בו תועלת.

לפתע פתאום פנה סנדיפ בבו אלי בשאלה: “מה את אומרת לזה?”

“אין אני חוששת להבדלים דקים מן הדקים”, קראתי. “הבה אפרש את רגשותי בדרך כלל. אין אני אלא ילודת אשה: הריני חומדת. רצוני להמציא לארץ-מולדתי מכל יקר. אם יש צורך בדבר, הריני מוכנה ומזומנה לחטוף ולגנוב. יש בי מדת הכעס. נוחה אני לכעוס בגלל ארץ מולדתי. אם יש צורך בדבר לארצי, הריני מוכנה להכות ולרצוח נפשות, בכדי לנקום את עלבונה. רצוני להיות מוקסמת, ובארצי יתגלמו הקסמים, בה יקבלו צורה מוחשת. צריך שיהיה לה סמל בולט, השָת בקסמיו ללבי. הייתי הופכת את ארצי לאישיות, וקוראת לה אמא, אלילה, דוּרְגָא¹⁴ – לשמה הייתי מאדימה את פני-האדמה בקרבנותי. ילודת אשה הנני, יסוד אלהי אין בי”.

סנדיפ בבו קפץ על רגליו בזרועות שלוחות אל על לקרוא “הידד!” – לאחר רגע התעשת וקרא: “בַּנְדֶה מָטָרָם”

צל של יסורים חלף על פני בעלי. הוא אמר אלי בקול רך עד למאוד: “גם אני אינני בן-אלים: ילוד אשה הנני, כי על כן לא אָעז להפריז במדת הרע השוכן בקרבי ולעשותו דמות לארץ-מולדתי, – לעולם לא אעז!”

סנדיפ בבו קרא: "ראה, ניחיל, איך שבלב האשה קורמת האמת בשר ודם. האשה יודעת את סוד האכזריות: חמתה כסער, שאינו יודע מעצור בדרכו. נורא הוד! באכזריותו של גבר יש מן הכיעור, משום שהתלקטו במרכזה תולעי השכל והמחשבה. העידותי בך, ניחיל, נשינו הן העתידות להציל את המולדת. בשעת חירום אין מקום להיסוסים עדינים. עלינו להזדיין באכזריות עוֶרת ועקשנית. עלינו לחטוא. עלינו לתת לנשינו את שמן-האלמוגים האדום, למשוח בו את חטאנו כי ימלוך. הלא תזכור את דברי הפייטן:

בואה, החטא, הוי חטא-התפארת,

תמזוגנה נשיקותיך האדומות, העוקצות, שלהבת יין אדום בדמנו.

תקע בשוֹפַר הָרָע השליט

וענוד מצָחינו בפרחי הֶפקרות צוהלת,

הוי אלהי החולין,

מָשחֵנוּ ברפש החרפה השחורה, ואל תכָּלם.

הלאה הצדק הזה, שאינו יודע לעָרוֹת עד היסוד, בבת-צחוק על שפתיו".

כשעמד סנדיפ בבו, בראשו הנטוי אל על, והתקלס מתוך הרגשה בת-רגע בקָדוש לכל האדם בכל הארצות ובכל הזמנים, עבר רעד במלוא גֵוי.

אולם הוא רקע ברגלו והמשיך את דקלומו: “רואה אני בָּך אותה רוח-האש הנפלאה, המלחכת את קורות הבית ומאירה לעולם הרחב בשלהבתה. תני לנו את העוז הפראי לצלול בנבכי האבדון. העניקי את ברכתך לכל אשר רעל בו”.

לא היה הדבר ברור. אל מי פנה סנדיפ בבו בקריאתו האחרונה. אולי היא היתה זאת, אשר עֲבָדָהּ ב“בַּנדה מָטָרָם” שלו. אולי היתה זאת כנסת-הנשים של מולדתו. או שמא היתה זאת באת-כוחה, האשה העומדת לפניו. הוא היה מוכן להמשיך את דבריו באותה הנעימה, אלמלא קם פתאום בעלי ממקומו ונגע באצבע קלה בכתפו, לאמור: “סנדיפ, צַ’נְדְרַנַתּ בַּבּוּ כאן”.

קפצתי ממקומי והחזרתי פני לעומת אדון בא-בימים, שעמד בפתח, שָלֵו ומכיר בערך עצמו, והוא מסופק, אם יכָנס, או יחזור על עקבו. אור עָדין, כאור השמש השוקעת, קִנן בפניו.

בעלי נגש אלי ולחש באזני: “זה רבי ומורי, אשר כה רבות ספרתי לך עליו. הַחֲוִי קידה לעומתו”.

השתחויתי ביראת-הכבוד ואתאבק בעפר רגליו. הוא ברכני ויאמר: “יהי אלהים בעזרך תמיד, בתי”.

כמה הייתי זקוקה לברכה כזו באותו הרגע!

סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל

א

לפנים היתה לי אמונת-אומן, שיהיה בי העוז לשאת כל אשר נטל עלי מיד אלוהי. מעולם לא הָעֳמַדתי בנסיון. עתה נדמה לי, כי שעת הנסיון הנֵה זה באה.

מנסה הייתי את כוח-שכלי בדמיונות של כל מיני פורעניות העלולות להתרחש בעולמי – ירידה מנכָסי, מאסר, בזיון, מות, – אפילו של בימָלה. ובשעה שהייתי אומר לעצמי, שיש בכוחי להתגבר על כל אלה, מובטחני, שלא הגזמתי. אולם דבר אחד לא יכולתי מעולם להעלות אפילו בדמיוני, ובדבר הזה אני מהרהר היום, ותָמֵהַּ אני, אם באמת אוכל לשאתו. איזו תולעת מוצצת את לבי, מוצצת בלי הרף, בעשותי עבודת יומי. גם בתנומתי לא יחדל הכאב. בו ברגע שאני פוקח את עיני לבוקר, יכס עב הענן את עין השמים. מה הדבר? מה נהיָה?

הרגשותי נתעדנו עד כדי כך, שאפילו עבָרי, אשר התחפש באיטצלא של אושר, קורע את לבי בתרמיתו; והחרפה והיגון המתקרבים אלי מתערטלים ונחשפים לעיני, ככל אשר ינסו לשים מסוה על פניהם. היה לבבי כולו עינים. דברים שאסורים בראיה, דברים שאין רצוני לראותם, – אלה ראֹה אראה.

סוף סוף הגיעה השעה, בה יגלו חיי האומללים את דַלותם בשורה ממושכה של הוֹקָעוֹת. עוני בלתי-צפוי זה ירד לשכון בלב, אשר מָלַך בו השפע. מחיר האונאה העצמית בתשע שנות עלומי אחזיר כעת לאמת, עם הרבית. עד אחרית ימי.

מה אועיל כי אתאמץ לשמור על גאוָתי? ולמה לא אודה, שחסר דבר-מה בתוכי? אולי חסרה בי זו התקיפות הנמהרת, שאשה שואפת למצוא בגבר? אך האמנם אין הכוח אלא הפגנת שרירים גרידא? האומנם ניתן הכוח אך בכדי לרמוס את החלשים?

אך למה כל הטענות הללו? אין אדם נעשה ראוי והגון מתוך ויכוחים גרידא. ואני אינני ראוי, איני ראוי, איני ראוי.

אבל מה בכך, אם אינני ראוי? הלא זה ערכה האמתי של האהבה, שהיא יכולה לברך עולמית את שאינו ראוי לכך ברוב נדיבותה היא. שכר הרבה מזומן לו לצדיק עלי אדמות, אולם האלהים שמר את האהבה במתנה מיוחדת לרשעים.

עד היום הזה היתה בימָלָה לי נצר-הבית, גידול המקום המוגבל וההרגל היום-יומי של חובות קטנות. שואל הייתי את עצמי, אם האהבה, שהיא מעניקה לי, מְקֵרָה כמעין מעומק לבבה, או שאינה אלא בבחינת הספקה יום-יומית של מי-צנורות מפי משאבה עירונית, שהתקינה החברה?

עורג הייתי לראות את בימלה פורחת כולה במלוא האמת והכוח הנטועים בה. אולם זה הדבר ששכחתי להביא בחשבון, כי כל הרוצה לראות נפש מתגַלה בַאֲמִתָּהּ החפשית, חייב לוַתר על כל תביעות, שיסודן בזכויות המקובלות בחברה.

מדוע הסחתי את הדבר מדעתי? האם מתוך גאוה, גאות-בעלים של איש על אשתו? לא. כי נתתי אמון מלא באהבה. מדת-יהירות היתה בי לחשוב, שיש בכוחי לנשוא את מראה האמת בכל עירומו האיום. הייתי בעיני כמעמיד את ההשגחה, כביכול, בנסיון, ואף על פי כן נאחזתי בהחלטתי הגאה, לצאת מן המבחן כמנצח.

בימָלה קָצרה בינתה להבין אותי בדבר אחד. היא לא יכלה לראות בבהירות, שכָּל שימוש בכוח אך חולשה הוא בעיני. רק החלשים אינם מעיזים לעשות צדק. הם משתמטים מן האחריות ליחס הוגן, ומשתדלים להחיש תוצאות מתוך קפיצת-הדרך של הרֶשַע. בימלה אינה סובלת סבלנות. יקר לה הנסער, הכועס, הרשע שבגבר. רגש הכבוד שלה לא יתָּכן בלא תערובת של אימה.

קוה קויתי, כי בהיות בימלה בת-חורין בעולם החיצוני, תנָצל מחבתה היתרה לעריצות. אולם מעתה מובטח לי, שחבה יתרה זו נטועה עמוק בטבעה. אהבתה נתונה לקולָני, אין היא יכולה ליהנות משולחנם הפשוט של החיים, עד שיהיו כל מאכליו זרועים פלפלת אדומה. אולם אחת אמרתי, שלעולם לא אמלא את חובתי מתוך התפרצות מטורפת, מתוך השכרון הלוהט של ההתרגשות. יודע אני, שקשה לה לבימלה לכבדני על כך, הואיל וזהירותי בבחירת אמצעים נראית כתשישות-כוח בעיניה, – והרי היא מתמרמרת עלי מאז, על שאיני משתגע לשיר “בַּנדה מָטָרם”.

אשר לענין זה, הרי ירד ערכי בעיני כל בני ארצי, כי לא נצטרפתי לחינגאותיהם ולהילולותיהם. מובטח להם, שאני שואף לאיזה תואר של כבוד, או שנפלה עלי אימת המשטרה. המשטרה מצדה חושדת בי, שאני רוקם מזימות בסתר, ומכריז יותר מדי על מתינותי.

בעצם, הריני מרגיש, כי אלה שאין ביכלתם למצוא יסוד להתלהבותם בידיעת ארצם כמו שהיא, או אלה שאין ביכלתם לאהוב את האדם באשר הוא אדם, – שיש להם צורך לצעוק ולכרוע ברך לפני ארצם בבחינת אלהות, בכדי לקיים את התרגשותם – אלה אוהבי התרגשות הם יותר מאוהבי מולדת.

הנסיון לרומם את שגעוננו למעלה מן האמת סימן הוא לעבדות פנימית. החיוניות הגוססת שלנו, כדי שתנוע, אנוסה להנשא על כנפי הדמיון, להסתמך על מי שהוא גדול, להתקדש על ידי הכוהנים. כל זמן שלא נתן לאמת לחדור לתוכנו, כל זמן, שעלינו לזרז את עצמנו מתוך איזה גרוי היפנוטי, שומה עלינו לדעת, שחסרה לנו ההכשרה לשלטון עצמי. יהי מצבנו מה שיהיה, ואנו נצטרך לאיזה רוח דמיוני, או לאיזה רופא ממש, שיטיל אימתו עלינו.

באחד הימים האלה, כשהאשים אותי סנדיפ בחוסר דמיון, באמרו, שדבר זה מונע אותי מראות את ארצי כראות יצור חי, הסכימה בימלה לדבריו. לא אמרתי דבר להוכיח את צדקתי, הואיל ואין נצחון בויכוח מביא לידי אושר. היא חולקת על דעתי לא מתוך אי שויון בהשכלה, אלא דוקא מפני הבדל שבטבע.

הם מאשימים אותי בחוסר דמיון, – הוה אומר, לדעתם, שאם יש שמן במנורתי, אש אין בה. והרי בכך דוקא מאשים אני אותם, הייתי אומר להם: “חשכים אתם כאבני-צור אלה. הכרח הוא לכם להגיע לידי התנגשויות עזות, עד שתמַלטו את רשפיכם, אולם הגצים המפורדים האלה אינם באים אלא לקיים את גאותכם, ולא להאיר את אפקיכם”.

זה מזמן עמדתי על תאותָּנות גסה באפיו של סַנדִיפּ. חושניותו ביחס לבשר ודם מביאה אותו לידי אונאה עצמית בנוגע לדתו ומחייבת אותו ליחסי עריצות באהבת-המולדת שלו. שכלו חריף, אולם תכונתו גסה, ועל כן הוא מפאר ומרומם את תאוותיו, היונקות ממקור האהבה העצמית, בקראו להן שמות מצלצלים. הנחמה הזולה שבמשטמה דרושה לו לא פחות מן המטעמים להשקיט רעבונו. בימלה הזהירה אותי כמה פעמים, בימים עברו, מפני אהבת-הבצע שלו. אני הבינותי זאת, אך לא יכולתי להגיע לידי כך, שאעמוד עם סנדיפ על המקח. התביישתי אפילו להודות על כך בפני עצמי, שהוא משתדל לנצלני.

אולם כיום הזה קשה יהיה הדבר לבאר לבימלה, שאין אהבתו של סנדיפ לארצו אלא צורה אחרת של אהבת-עצמו התאותנית. עבודת-הגבורים, שבימלה עובדת את סנדיפ, מגדילה את היסוסַי לדבר בו אליה, פן יביאני קורטוב של קנאת-גבר לידי הגזמה שלא מדעת. מי יודע, אולי הכאב שבלבבי כבר גרם לכך, שאגלה בסנדיפ פנים שלא כהלכה. ואף על פי כן, אולי מוטב לי לדבר בגלוי-לב, מאשר אתן לרגשותי לנקר כיתוש בלבבי.

ב

הכרתי את רַבִּי משך שלשים שנה. מיָמיו לא ירא את הדילטוריה, ולא את האסון, ולא את המות עצמו. לא היתה לי הצלה, בהיותי בן למשפחתנו זו ולמסורותיה, אלמלא הוא שעמד לי, שיסד במרכז חיי את אדני חייו עם שלותם ואמִתָּם, וחזונם הרוחני, וכך נתן לי אפשרות לראות את הטוב באמִתו. רבי בא אלי באותו היום ואמר: “האומנם עוד יש צורך לעכב את סנדיפ בכאן?”

לבבו היה רגיש כל כך לכל אות מבשר-רעות, עד שהבין תיכף ומיד. הוא לא היה עשוי להתרגש על נקלה, אולם ביום ההוא ראה עננים מצטברים על שמינו. וכי אין אני יודע, כמה הוא אוהבני?

בשנת התֵּה אמרתי לסנדיפ: “זה עתה קבלתי אגרת מרַנְגְפּוּר. הם מתלוננים, שמתוך אהבת עצמי עכבתיך בביתי. מתי תסע לשם?”

בימלה היתה מוזגת את התֵּה. פניה נפלו תיכף, היא שלחה מבט אחד בשאלה אל סנדיפ.

“העליתי בדעתי”, אמר סנדיפ, "שנדודים אלה ממקום למקום מביאים לידי בזבוז של מרץ במדה עצומה. מרגיש אני, שאילו ניתנה לי אפשרות לעבוד מתוך מרכז, יכול הייתי להשיג תוצאות מתמידות יותר:.

הוא נשא את עיניו אל בימלה ושאל: “האף אין דעתך כדעתי?”

בימלה היתה מהססת רגע ואחר השיבה: “נראה, ששתי הדרכים נכונות, – לפעול מתוך מרכז, כמו לנסוע ממקום למקום, הדרך המהנה אותך ביותר, היא תהיה דרכך”.

“כי אז תרשיני לדבר בגלוי-לב”, אמר סנדיפ, “מיָמי לא מצאתי עוד מקור-השראה, שיספיק לי לימים רבים, על כן הייתי נודד תמיד ממקום למקום, מעורר התלהבות בעם, ומתוכה הייתי שואב את המרץ שלי עצמי. היום חזית לי אַת את חזון ארצי. אש כזו לא ראיתי באיש מעולם. מעתה תהיה לי יכולת להבעיר בארצי את אש-ההתלהבות, אשר אשאל מידך. לא, אל תבושי. משכמך ומעלה גבוהה את מכל עניווּת ומיעוט-הדמות. את מלכת הכַּוֶרת שלנו, מקור ההשראה שלנו”.

בימלה הסמיקה כולה מתוך גאוה ביישנית, וידה רטטה בהוסיפה למזוג את התה.

יום אחד בא רבי אלי ואמר: “מדוע לא תעלו שניכם לדַרגִ’ילינג, להחליף אויר? פניך נפלו. התֶערב שנתך בלילות?”

שאלתי את בימלה בערב, אם יש ברצונה לעלות בהרים. ידעתי, שהיתה מתגעגעת כל ימיה לראות את רוכסי הִימָלַאיָה. אולם היא סרבה… ודאי, לטובת המפעל הלאומי!

אמונתי לא תכזב: אני אחכה. המעבר מעולם קטן וצר אל העולם הגדול והרחב הוא מלא חתחתים. לאחר שתתהה בימלה על קנקנה של חירות זו, ידוע אדע מקומי איֵהו. אם אגלה, שאין לי מקום בסדר העולם החיצוני, לא אתלונן על גורלי, אלא אסתלק דומם… להשתמש בכוח? לשם מה? היוכל הכוח לאמת?

סִפּוּרוֹ שֶל סַנְדִיפּ

א

אדם תשוש-כוח אומר: אשר נפל בחלקי, שלי הוא". והחלש נותן הסכמתו לכך. ברם העולם כולו גורס אחרת: “שלי הוא כל אשר אוכל לחטוף”. ארצי אינה נקנית לי, סתם, מפני שהיא ארץ-מולדתי. היא נקנית לי ביום שיש ביכלתי לכבשה בכוח הזרוע.

הבעלות היא זכותו הטבעית של האדם, והילכך טבעית היא אהבת-הבצע. אין זו מחכמת-הטבע להסתפק במועט. סביבתי חייבת להמציא לי את אשר אחמוד בלבבי. זאת ההבנה האמתית היחידה בין הטבע הפנימי והחיצוני שלנו בעולם הזה. יהיו אידיאלים מוסריים גם להבא נחלתם של אותם היצורים העלובים, מעוטי-הדם ודעוכי-החשק, שתפיסת-ידם חלשה. אלה שיודעים להתאַוות בכל נימי נשמתם וליהנות בכל לבבם, אלה שזרו להם היסוסים ואינם מבררים באמצעים, הם המה משיחי ההשגחה העליונה. הטבע חושפת את אוצרותיה היקרים ביותר למענם. נהרות יעברו בשחִיה, על חומות בצורות ידלגו, דלתים נעולות יפרצו, ליטול מכל הראוי להנטל. במלקוח כזה הנָאָה לאדם; כפִיָה כזו מגדילה את ערך השלל.

הטבע דרכה להכנע אך לשודד בלבד. לאושר לה זו התַּאוה החזקה, זו הגזלה התקיפה. על כן לא תענוד לוית-פרחים לצוארו הכחוש, המדולדל, של הנזיר הסגפן. הגיעה השעה לנגינת כלולות. שעת כלולות היא ולא אתננה לעבור. כי על כן לבי מלא צפיה. מי הוא החתן? אני הוא. הבא במועד הנכון, והלפיד בידו, הוא יתפוס את מקומו של החתן, בהיכלה של הטבע בוא יבוא לא צפוי ולא קרוא.

בושה? מעולם לא ידעתי בושת! אני שואל לאשר אחפוץ, ולא תמיד אני מחכה עד שאשאל, כי לָקָחתי. אלה הבאים וידיהם ריקות, מתוך חוסר בטחון בעצמם, יכבדו את דלותם בשם עֲניווּת. העולם הזה, שלתוכו נולדנו, הוא עולם המעשה. כשאדם יוצא את שוק הדברים הממשיים בידים ריקות ובקיבה ריקה, ולא מלא את שקו אלא במלים מצלצלות, תָמֵהָּ אני למה נולד בכלל בעולם שכולו רע. שמא נתמנו אנשים אלה מטעם האפיקורסים שבעולם הבא, לנגן פזמונים קבועים על פסוקי חסידות ממותקת באותו גן עדן, בו תפרח בלימה אוירית. אני איני פוזם אותם הפזמונות ואין אני ניזון מאותם הפרחים.

אשר לו אתאוה, אתאוה בהחלט, במדה כבירה, ללושו בשתי ידי ובשתי רגלי; רצוני למשוח בו את גוי מכף רגל ועד ראש; רצוני לזללו עד גמירא. צלילי החלילים הקלושים של האנשים השולחים רזון בעצמותם, אשר מתוך סיגופי-מוסר נעשו שטוחים וחִורים כתולעים מזי-רעב בתוך מִטה עזובה מכבר, – הצלילים האלה לא יגיעו לאזני לעולם.

לא אחפוץ להיות מצניע דבר, כי היא לפחדנות תחשב. אולם אם לא ארהיב עוז בנפשי להצניע דבר בשעת הצורך, הרי אף זאת לפחדנות תחשב. מתוך אהבת-הבצע שלכם אתם בונים את כתליכם. מתוך אהבת-הבצע שלי הריני פורץ אותם. אתם אוזרים כוח: אני חובל תחבולות. זה דבר החיים הממשיים. בהם תלוי גורלם של מלכויות וקיסרויות וכל מפעליה הכבירים של האנושיות.

אשר לגלגולי-אלהות הללו, היורדים מגן-עדנים לספר עמנו באיזו לשון-קודש לא נשמע – הרי אין בדבריהם ממש. על כן, עם כל מחיאות הכפים, שהללו זוכים להן, אין אמרותיהם נקלטות אלא בסתר-לבם של החלשים. בוז יבוזו להם התקיפים, מושלי העולם. אֵלה שהעיזו לראות דבר זה הלכו מחיל אל חיל, בעוד שהמסכֵּנים הללו, הנמשכים אחרי הטבע מזה ואחרי גלגולי-האלהות הללו מזה, אינם אלא מפליגים ברגלם האחת בספינה של עולם המעשה, ורגלם השניה בספינה של עולם הדמיון, אוי ואבוי להם, שאין להם יכולת להתקדם ולא לשמור על מקומם.

אין זאת כי רבים האנשים אשר נולדו ושגעון לדבר אחד בידם: למות. אפשר שבמיתה ממושכת זו שבחיים יש מן היופי, בדומה לזה של שקיעת-החמה, ויופי זה הוא המצודד את נפשם. מעֵין אלה הם חייו של ניחיל, אם לאלה חיים נקרא. לפני כמה שנים התוַכחתי אתו ארוכות בענין זה.

“נכון הדבר”, אמר לי, “שאין אתה יכול לכבוש דבר, אלא בכוח הזרוע. אולם אותו כוח מה הוא? ועוד זאת, אותו כיבוש מה הוא? הכוח, שאני מאמין בו, הוא הכוח להסתלק, לוַתר”.

“אתה מתפעל איפוא”, קראתי, “מתפארתה של פשיטת-רגל”.

“התפעלות לא פחותה מזו של האפרוח בשעה שהוא נפטר מקליפתו”, השיבני ניחיל. “הקליפה היא דבר של ממש, ואף על פי כן מוַתרים עליה, תמורת אור ואויר, שאין למששם בידים. חליפין עלובים, ודאי תאמר לאלה?”

כיון שניחיל מגיע לידי מליצה והַשְאָלָה, שוב אין תקוה להוכיח לו, שהוא מתעסק רק במלים ולא בחיים הממשיים. ניחא, ניחא, ימצא נא את האושר במליצותיו. אנו הרי אנו אוכלי-בשר שבעולם; לנו שִנים וצפרנים; אנו רודפים וחוטפים וטורפים. אנו אין דעתנו נוחה לָעֶרב בהעלאת-גרה של העשב אשר אכלנו לבוקר. בכל אופן, לא נרשה לממליצי מליצות שלכם לסגור בפנינו את מקור חיוּתנו. כי אז יהיה עלינו, בפשטות, לגנוב או לגזול, כי עלינו לחיות.

אם יאמרו הבריות, שאני פותח באיזו שיטה חדשה, הרי זה אך ורק מפני שאנשים המתנועעים בעולם זה רגילים לדבר אחרת, אף על פי שלמעשה הם הולכים לשיטתי כל ימיהם על אדמות. על כן לא יבינו, כאשר הבינותי אני, שזהו העיקר המעשי היחידי בתורת-המוסר. אליבא דאמת, יודע אני, שאין רעיוני הלָכה נבובה כל עיקר, שכן הוּכְחָה צדקתו בחיים המעשיים. וזאת מצאתי ששיטתי כובשת תמיד את לבותיהן של הנשים, אלו בנות העולם הממשי הזה, שאינן מרחפות בארצות-ערפלים, כדרך הגברים, בכדורים פורחים ממולאי-רעיונות.

בשרטוטי פני, בנימוסי, במַהֲלָכי, מִדְבָּרִי מוצאות הנשים תאוה שַלטת, – לא תאוה מצומקת בחום של סיגופים, לא תאוה הפונה לצדדים, על כל צעד ושעל, מתוך ספקות וויכוחים, אלא תאות-דָמים אדומה. היא סוערת ושוטפת כנחשול, בזעקה: “רוצה אני, רוצה אני, רוצה אני”. הנשים מרגישות בעומק לבבן, שתאוה מרדנית זו היא היא דם-התמצית של העולם, היא אינה מודה בכל חוק זולתה, ועל כן סופה לנַצח. מִסבה זו התמסרו לפעמים כה תכופות, על מנת להנשא על נחשולי תאֲוָתי, בין שתשָׂאם אל החיים ובין שתסחפם אלי מוֶת. כוח זה, הכובש את הנשים הללו, הוא כוחם של גברים תקיפים, הכוח הכובש את עולם המציאות.

אלה המדמים למצוא יֶתר אושר בעולם אחר, אינם אלא מכַונים את מאוייהם מן האדמה לשמים. בקרב הימים יוָדע, לאיזה גובה יתנשאו, ולכמה זמן. אולם עד כדי כך ידעתי אל נכון: נשים לא נוצרו לשם הבריות החִורות הללו – אוכלי-לוֹטוס הללו של האידיאַליוּת.

“משיכה הדדית!” כשהיה לי צורך בכך, הייתי אומר לפעמים תכופות, שהאלהים ברא זוגות מיוחדים בגברים ונשים, וזיווגם של אנשים כאלה הוא הזיווג הכשר היחידי, שהוא נעלה מכל הזיווגים הנעשים כחוק. כי אף על פי שאדם נוטה ללכת אחר לבבו, אין דעתו נוחה מזה, אלא אם כן הוא מאפיל על עצמו באיזו מימרא, – על כן כה מלא העולם שקרים.

“משיכה הדדית!” מדוע תהי זאת רק אחת? משיכה הדדית יכולה להיות לגבי אלפים. מעולם לא עשיתי חוזה עם הטבע, שלפיו אותר על משיכות-הדדיות, שאין להן שיעור, לשמה של אחת יחידה. רבות הן, אשר גליתי בחיי עד היום הזה, ואולם אין אלו סוגרות שער בפני עוד אחת – וזו האחת מצטיירת לעיני בבהירות. אף היא גלתה את נהִיָתה אחרי.

וסופו של דבר?

סופו של דבר, אם אין אני מנצח, הריני פחדן.

פרק שלישי: סִפּוּרָהּ שֶל בִּימָלָה

ו

תמֵהה אני, מה היה לרגש הבושה שבלבבי. אליבא דאמת, לא היה לי פנאי ליתן דעתי על עצמי. ימי ולילותי עברו תוך מערבל, כזרם-פרָצים, ואני במרכזו. לא נשאר מקום, כחודו של מחט, להיסוסים ולדקדוקי עדינות.

יום אחד העירה גיסתי לבעלי: “עד עתה רק נשי הבית הזה יָשבו גם בָכו. עתה הגיע תורם של הגברים”.

“עלינו להשתדל בדבר, שלא יהיו פטורים ממצוה זו”, המשיכה, כשהיא פונה אלי, “רואה אני בך, צ’וטָה¹⁵ ראני, שיצאת לצוד ציד! קלעי חציך ישר לתוך לבותיהם”.

עיניה החדות בחנו אותי מכף רגל ועד ראש. לא נעלם מעיניה אף אחד הגוונים, שפרחו לתפארה בקשוטי, לבושי, נימוסי, דיבורי. כלימה תכסה פני מדי דברי בזה היום, אולם אז לא ידעתי בושת. משהו התחולל בתוך תוכי, ואני אף לא ידעתי מזה. אמנם כן, מתקשטת הייתי יותר מכפי הצורך, אך עשיתי זאת כגולם, ללא כוונה מיוחדת. ודאי ידעתי, איזה מאמץ ממאמצי יגרום קורת-רוח מיוחדת לסנדיפ בַּבּוּ, אולם לשם כך לא היה לי צורך בהארה עליונה, כיון שהוא היה אומר את הדברים האלה בפרהסיא.

יום אחד אמר לבעלי: “יודע אתה, ניחיל, כשראיתי את מלכת הכוֶרת שלנו לראשונה, היתה יושבת שם בסַארי הרקומה זהב בשוליה, והיא שקועה כל כך בהרהורים. עיניה הביטו בשאלה למרחב, ככוכבים תועים, כאילו היתה עומדת במשך דורות רבים על שפת תהום אפלה, ומחפשת דבר-מה פלאי. אולם אך ראיתי אותה, עבר רטט בבשרי. ראיתי את שולי-הזהב לסארי שלה כראות שלהבת אש פנימית, שלשונותיה פורצות חוצה ועוטות אותה מסביב. זאת השלהבת הדרושה לנו, אש הנראית לעין! בבקשה ממך, מלכה דבורה, עָשׂה תעשי לנו את החסד הזה להתלבש עוד פעם בדמות שלהבת חיה”.

עד אז דומה הייתי לנחל קט בקצהו של כפר. אחר היה אז הקֶצב וגם הניב לַזֶרם אַחֵר. אך הנה הגיעה אלי גאוּת-הים, וחזי הכה גלים; נפרצו גדותי, והמולה רבה אשר למשברי-ים צללה כהד אדיר בזרמי המטורף. קָצרה בינתי מהשיג את משמעותו של הקול ההוא בדמי. להיכן נעלמה עצמוּתי הקודמת? מהיכן נסער לתוכי כל אותו נחשול התפארת? עיניו הרעבות של סַנדיפ בערו כמנורות המאור לפני מקדשי. כל מבט אשר לעינו הכריז שאני נפלאה ביופי ובכוח; ושאון תשבחותיו, באומר ובאין אומר, הטביעו את כל שאר הקולות בעולמי. תמֵהה הייתי ושואלת: האם יצָרַני היוצר מחדש? היש ברצונו לפייס אותי, כי זנחני שנים כה רבות? כי הנה הייתי עד כה ככל הנשים הפשוטות, וָאִיף לפתע. כי הנה בראשונה לא היה כל ערך לחיי, ועתה חשתי בתוכי כל תפארת בֶּנְגַל עצמה.

כי סנדיפ בַּבו איננו יָחִיד סתם. בו מתלכדים ומתמזגים מיליוני לבבות של הארץ הזאת. הוא קרא לי מלכת הכַּורת, ושמי נישא לתהילה בפי כל עובדי המולדת. ההלצות הגסות של גיסתי שוב לא היו עשויות לפגוע בי. נשתנו יחָסי לעולם כולו. סנדיפ בבו הבליט את הדבר בבהירות, עד כמה הארץ כולה זקוקה לי. לא קשה היה לי להאמין בכך אותה שעה, כי הרגשתי כוח בעצמי לעשות הכל. עזוז אלוהִי ירד לשכון בתוכי. היה זה דבר, שכמותו לא הרגשתי עוד מעולם, והוא למעלה מכל עצמוּתי. לא היתה לי שהות לעמוד ולשאול לטיבו של דבר זה, כי שכן בקרבי, והוא נעלה ממני. ויַקף את בנגל כולה.

סנדיפ בבו היה שואל בעצתי לכל פרט קטן כגדול, הנוגע למפעל. בתחילה הייתי באה במבוכה טפשית, והייתי נחבאת אל הכלים, אולם גם זה עבר במהרה. כל הצעה שהצַעתי הפליאה אותו. הוא היה מגיע לידי התפעלות ואומר: “גברים אינם יודעים אלא לחשוב. אתן, הנשים, ידעתן את סוד ההבנה מבלי לחשוב. את האשה יצר האלהים בקסמי דמיונו, כביכול. את הגבר יצר בפטיש על הסדן”.

סנדיפ בבו היה מקבל אגרות מכל קצות הארץ, והיה מגיש אותן אלי לחַות-דעת: פעמים היה חולק על דעתי. אולם אני לא הייתי פותחת בויכוחים אתו. והנֵה, לאחר יום או יומים – כאילו האיר לו אור חדש לפתע – היה שולח לקרוא לי ואומר: “טעיתי. הערתך היא היתה הנכונה”. לפעמים תכופות היה מודה בפני, כי מדֵי עשותו דבר שלא כעצתי, העלה חרס בידו. ככה הגעתי בהדרגה לידי הבטחון, כי מאחורי כל המעשים עומד סנדיפ בבו, ומאחורי סנדיפ בבו עומד השֵכל הישר של אשה. התפארת שבאחריות כבירה מלאה את כל ישותי.

לבעלי לא היה מקום במועצותינו. סנדיפ בבו היה נוהג בו מנהג אח גדול באחיו הצעיר, שאפשר אמנם לחבבו מאוד, אלא שאין לסמוך עליו בענינים מעשיים. בבת-צחוק רכה היה מדבר על התמימות הילדותית של בעלי ואומר, שתורתו המשונה והתהפוכות ברוחו יש בהן מיסוד הבדיחות ועל כן הן נחמדות בכפלַים. דומה היה הדבר, כי דוקא מאהבתו זו לניחיל, נמנע סנדיפ בבו מלהטריח אותו בעבודת המולדת.

הרבה סמים מרגיעים לטבע בבית-מרקחתה, אותם תגיש בחשאי מדי הקָרע יחסי-חיים ביד מרַמה, ואין איש יודע את דבר הניתוח, עד שיֵעור אדם לאחרונה להרגיש בקרע הגדול, שנתהוה. בשעה שהונף האיזמל על הקשר היקר ביותר שבחיי, היה מוחי מעורפל כל כך בעשן האדים המשַכְּרים, עד שלא עלה אפילו על דעתי, מה נורא המעשה המתרחש. אולי זה טִבעה של אשה. תאוָתה כי תֵעור, ואבדה לה כל השגה של הנעשה מחוצה לה. אנו, הנשים, כנהר הזה: כל זמן שהננו בתוך חופינו, אנו נושאות מחיָה בכל אשר לנו; כשאנו עוברות על גדותינו, אנו נושאות הרס וכליון בכל אשר הננו.

סִפּוּרוֹ שֶׁל סַנְדִיפּ

ב

עיני הרואות דבר, שלא כשורה. רמז לכך ניתן לי בימים אלה.

מיום בואי לכאן נעשה טרקלינו של ניחיל מעין חדַר בינַים – ספק חדר של נשים, ספק של גבָרים: לבימָלה היה פתוח מצד הצִינָנָה, ובפָני לא היה נעול מבחוץ. אילו היינו נוהגים שלא בחפזון, ומנצלים בזהירות ידועה את הזכויות היתרות שניתנו לנו, אולי לא היינו נִכְוִים בגחלתם של אחרים. אולם נישאנו בסערה כזו, שלא יכולנו לחשוב על התוצאות.

מדי בוא דבורָתנו לחדרו של ניחיל, נודע לי הדבר באיזה אופן שהוא בחדר שלי. הגיע לאזני צלצל אצעדות וצלילים חרישיים בדומה לו; הדלת אולי נסגרה בנימה יתרה של התעוררות. ארון הספרים פגום במקצת, והרי הוא חורק בפתיחתו. בכניסתי הריני מוצא את דבורה אחוריה לדלת, והיא שקועה כולה בבחירת ספר מעל המדפים. וכשאני מציע לסייע בידה בתפקידה הקשה, היא נרתעת ומוחה; וכך אנו עוברים, כמובן, לנושאים אחרים.

לפני ימים אחדים, ביום חמישי של חול ¹⁶ בצהרים, יצאתי מחדרי בתשובה לאותם הצלילים המיוחדים. איש עמד על המשמר בפרוזדור. אני עברתי עליו מבלי להביט אליו אפילו. אולם כשקרבתי לדלת, חסם את הדרך בפני ואמר:

“לא זה הדרך, אדוני”.

“לא זה הדרך! מדוע?”

“הרַאני אמא היא שם”.

“אח, יפה מאוד. אמור לראני אמא, שסנדיפ בבו רוצה לראותה”.

“אי אפשר, אדוני. הרי זה בניגוד להוראות”.

חמתי בערה בי להשחית. “צויתיך!” קראתי אליו בקול. “לך והודע דבר בואי”.

עמדָתי הפתיעה קצת את הבחור. בינתים נגשתי לדלת. עומד הייתי להושיט ידי אל כף המנעול, כשבא אחרי ותפסני בזרועי, לאמור: “לא, אדוני, אי אתה רשאי.”

מה! התגע בי ידו של עבד! חלצתי את זרועי וחלקתי לבחור מכת-לחי מצלצלת, ברגע זה יצאה דבורה מן החדר, ומצאה את האיש מכין עצמו לפגוע בכבודי.

לעולם לא אשכח את מראה בשעת זעמה! יפיה של דבורה אני גליתיהו. רוב אנשינו לא היו רואים בה כלום. בגזרתה הדקה, הגבוהה, היו עמי-ארצות אלה מוצאים ‘אריכות’ יתרה. והרי דוקא גמישות זו שלה אני מעריץ, בדומה למעין-חיים מזנק אל על. שמקורו בעמקי לבבו של היוצר. עור-פניה קודר, אולם זאת היא הקדרות המבריקה של להב-החרב, חדה ונוצצת.

"נאנקו!' פקדה, אגב עמידה בפתח, כשהיא מורה באצבע, “עזבנו”.

“אל נא תתרעמי עליו”, אמרתי. “אם זה בניגוד לפקודות, הרי עלי לעזוב את המקום הזה”.

קולה של דבורה רעד עדיין כשהשיבה: “אל תלך. בואה פנימה.”

שוב לא היתה זאת בקשה, אלא פקודה! נכנסתי אחריה, ישבתי על כסא והִשבתי על פני במניפה, שמצאתי על השולחן. דבורה תִוְתָה מה-שהוא בעפרון עלי גליון, קראה לעבד ומסרה לו את הגליון, באמרה: “קחנו אל הַמַהֲרָגָ’ה”.

“סלחי לי”, חדשתי את השיחה. “לא יכולתי להתאפק וסטרתי לעבדכם זה”.

“אתה השיבות לו כגמולו”, אמרה דבורה.

“אולם אין זאת אשמתו של הבחור המסכן, בכל אופן. הוא לא נתכוון אלא לקיים הוראות שניתנו לו”.

ברגע זה נכנס ניחיל, ובכניסתו קמתי מהרה מעל כסאי ואלך ואעמוד על יד החלון, כשאני מסב פני החוצה.

“נאנקו השומר פגע בכבודו של סנדיפ בבו”, אמרה דבורה לניחיל.

ניחיל הופתע כל כך, וההפתעה היתה כֵּנָה כל כך, עד שראיתי צורך בדבר להסב פני לעברו ולהסתכל בו. אפילו צדיק שבצדיקים אינו יכול לקיים בידו את גאות-האמת בפני רעיתו. – אם אשת-חיל היא.

“הוא התחצף לחסום את הדרך בפני סנדיפ בבו בבואו לכאן”, הוסיפה דבורה. “הוא אמר, שניתנו לו הוראות…”

“הוראות של מי?” שאל ניחיל.

“מהיכן אני יכולה לדעת?” קראה דבורה בקוצר-רוח, ועיניה מלאות צער-העלבון.

ניחיל שלח לקרוא לאיש וחקר אותו. “לא אשמתי היא”, השיב נאנקו בקול בכי. “היו בידי הוראות”.

“מי נתן לך את ההוראות?”

“אמא בָרָה רַאני”.

כולנו שתקנו שעה קלה. לאחר שיצא האיש, אמרה דבורה: “נאנקו יפוטר!”

ניחיל שתק. יכלותי לראות, שרגש-הצדק, הנטוע בו, לא יתנהו לעשות כזאת, ולצרת נפשו אין קצה. אולם הפעם ניתן לו אגוז קשה לפצח, דבורה לא היתה מן הנשים הוַתרניות. היא ראתה הכרח לעצמה להתנקם בגיסתה על ידי הענשת האיש הזה. ומכיון שניחיל הוסיף לשתוק, רָבו עיניה ברקים. היא לא ידעה כיצד לשפוך ביתר מרירות את לעגה על מורך-לבו של בעלה. ניחיל עזב את החדר לאחר שעה קלה, מבלי להוציא הגה מפיו.

למחרת היום לא נראה נאנקו בכל הבית. חקרתי ומצאתי, שהוא נשלח לאחוזה אחרת, והעברתו לא גרמה להפחתת שכרו.

שמץ דבר גונַב אלי מן הסערה המתחוללת מאחורי הקלעים בעסק ביש זה. ואין ביכלתי לומר אלא זו, שניחיל הוא בריה משונה, שלא מן המנין הכללי.

התוצאה היתה, שלאחר הדברים האלה היתה דבורה משגרת שליחיה לקרוא לי לבוא אל הטרקלין, לשם שיחה, בלא כל התחכמות ובלי כל אמתלא של יד-המקרה, כביכול. ככה הגענו מפִּתחו של רמז אל האותות והמופתים: ניתן שם המפורש לסבָרא. כַּלה של בית נסיכים הרי שוכנת בממלכת-כוכבים כה רחוקה מאדם הרחוב, שאין כל דרך בשבילו, להגיע אליה. אכן מה עָצמה זו תהלוכת-הנצחון של האמת, המשליכה אחרי גוה, בהדרגה ובהתמדה כאחד, צעיף אחר צעיף, צעיפי מנהגים ונימוסים מעורפלים, עד שהטבע עצמה, כביכול, נחשפת מלוא-עירומה.

האמת? ודאי זוהי האמת! הכוח המושך גבר ואשה אהדדֵי, כוח יסודי הוא. כל עולם החומר, מגרגיר האבן ומעלה, נגרר בעקבו. ואף על פי כן בני-אדם מאפילים עליו בטליתם, טלית של מלים נבובות; ובמצוות עשה ולא-תעשה הפכו אותו לאחד מתשמישי הבית. אוֶלת ורעות-רוח, בדומה להֲמָסַת השמש וכוכבי-הלכת לשם עשית שרשרת לשעונו של חתן-הבית¹⁷).

ואם, למרות הכל, מתעוררת הממשיות לקול האמת הערומה, מה רב חרוק-השנים, מה רב חרון-האף! אולם היריב איש בסער? אין הסער טורח אפילו ליתן תשובה, הוא רק מזעזע את כל קרביך.

קורת-רוח יתרה גורם לי זה המראה, המתגלה טפח טפח. זה הרטט שבפסיעות, אלו ההַטָיות של הפָּנים, כה ימתקו לי; ומתוקות הן גנבות-הדעת, האוחזות לא רק עיניהם של אחרים, אלא גם עיניה של דבורה עצמה. גנבת-הדעת היא הנשק העיקרי בכל התנגשות של עולם-המעשה בעולם הדמיון! כי אויבי הממשות יבקשו להכלימה, וגסות כל דבר בה ימצאו, על כן הכרח הוא לה להסתתר, או להתחפש באיצטלא שאינה שלה. כך הם תנאי החיים, ששוללים מאתה את היכולת לדבר עזות: “כן, גסה אני, כי אמת אני. בשר אני. תאוה אני. רעבה אני, חצופה ואכזרית”.

הכל הולך ומתחַוֵר. וילונות מתנפנפים ובעדם אוכַל לראות את האסון הממשמש ובא. הסרט הזעיר, האדום, המצנצץ מבעד לשפע שערותיה העבותות ואומר ערגה נסתרה, הוא כשפתו המרגיעה של ענן-הסער האדום. חש אני חמימות כל תנועה בסַארִי שלה, כל רמז קל שבלבושה, רמז שאף היא עצמה אולי אינה מכירה בו.

דבורה לא הכירה בדבר, מפני שהתביישה בפני הממשות; באשר זו כונתה בפי הבריות בשם של גנאי, ויקראו לה: שטן. על כן שומה עליה להתגנב לגן-העדן בדמותו של נחש, וללחוש סודות באזני בחירתו ובת-לויתו של אדם, ולזרוע בה זרע המרד; אז יקיץ הקץ על כל שלוה: אחר כך בוא יבוא המות!

מלכתי-דבורתי הזעירה, המסכֵּנה, חיה חייה בארץ-חלומות. אין היא יודעת את הדרך בה ישאוה רגליה. אסור להעיר אותה קודם זמנה. מוטב לי להתחפש, כאילו גם אני מחוסר-הכרה כמוה.

יום אחד, בסעודת הצהרים, נעצה בי עיניה, תועות ומוזרות, מבלי להבין כמעט פירושם של מבטים אלה! כשנתקלו עיניה בשלי, הסבה פניה המסמיקים מנגדי. “תאבוני מפתיע אותך”, העירותי כלאחר-יד. “יכול אני להסתיר הכל, ורק לא את רעבתנותי! בכל אופן, למה תטריחי עצמך להסמיק בגללי, אם חצוף אני ועז-פנים?”

לדברים אלה הסמיקה עוד יותר, אגב גמגום: “לא, לא, אני רק…”

“יודע אני”, הפסקתי אותה. “נשים יש להן חולשה לגברים רעבתנים; כי רעבתנות זו שלנו היא המנשאה אותן עלינו. התמסרות זו, שבה פנקוני הנשים תמיד, הוסיפה חוצפה על חוצפתי. לא איכפת לי, אם את משגיחה בהעָלם המטעמים בזה אחר זה, לא איכפת לי כלל. כונתי ליהנות מהם ככל אַות נפשי”.

יום אחד הייתי מעיין בספר אנגלי, שדן בשאלות-המין, ומגלה בהן יותר מטפח. השארתי את הספר בטרקלין. כשבאתי לשם למחרת היום, באמתלה זו או אחרת, מצאתי את דבורה מסבה עם הספר ביד. כששמעה את קול צעדי, נחפזה להשיב את הספר למקומו, וכסתה עליו בספר אחר – כרך של שירים מאת מרת הימנס.

“מעולם לא יכולתי להבין”, פתחתי ואמרתי, “מדוע נשים מתביישות כל כך, כשהן נתפסות בקריאת שירים. אנו הגברים – עורכי-דין, מכונאים וכולי – אולי יש לנו להתבייש. אם עלינו לקרוא דבר-שירה, הרי זמנו בחצות הלילה, בתוך דלתים סגורות. אכן אתן, הנשים קרובות כל כך לשירה. היוצר בכבודו ובעצמו הרי הוא פייטן לירי כביכול, וְגָ’יָדִיבה¹⁸) ודאי היה עוסק באמנות האלהית לרגלי היוצר”.

דבורה לא השיבה דבר, ורק הסמיקה מתוך מבוכה. היא העמידה פנים כמוכנה לצאת את החדר. על כן מחיתי ואמרתי: “לא, לא, אנא הוסיפי לקרוא. אני רק אקח ספר, שעזבתי כאן, ואברח על נפשי”. ואטול את ספרי מעל השולחן. מה טוב, שלא עלה על דעתך לדפדף בזה", המשכתי, “כי אז אחת יצאה דתי מלפניך, ליסרני”.

“באמת! מדוע?” שאלה דבורה.

“מפני שאין כאן שירה”, אמרתי, “אלא דברים כדרבנות, שנאמרו בעזות, בלי הצנַע דבר. רוצה הייתי שניחיל יקרא בספר”.

מצחה של דבורה התקמט במקצת, כשמלמלה: “לשם מה היית רוצה בכך?”

“הרי הוא גבר, מבינה את, אחד מאתנו. אין אני חולק עליו אלא בשל חבתו היתרה לחזון-ערפלים של העולם הזה. כלום לא שמת לבך לזה, שמתוך כך הוא רואה את הסוָדֶשי כראות שיר, שיש לקיים את משקלו בכל חרוז וחרוז? אנו, הדוגלים בפרוזה, הרי אנו מנתקים את כבלי המשקל”.

“מה לספרך זה ולסודֶשי?”

“רואה היית את סמיכות הפרשיות, לו קראת בו. ניחיל שואף ללכת דרכו לפי עיקרים מוכנים ומזומנים מראש, כן בסוָדשי, וכן בשאר ענינים; הוא נתקל איפוא בטבע האדם על כל מדרך כף-רגל, ונטל עליו לחרף מערכות-אדם. הוא לא יבין לעולם, שיצר לב האדם קָדם זמן רב ליצירתן של המליצות הללו, וגם יוסיף לחיות אחריהן”.

דבורה היתה שותקת שעה קלה, ואז אמרה בכובד-ראש: “האף אין זאת גם זאת בטבע האדם, לנסות ולהֵעָלות על עצמו?”

אני צחקתי בלבי. “לא מפיך יצאו המלים האלה”, הרהרתי.

“ניחיל הוא אשר שִנְּנָן לך. אַת כשאַת לעצמך, אדם בריא הנך. בשרך ודמך נענו לקול הממשות הקוראת. אש-החיים לוהטת בכל עורקי גוך – מי כמוני יודע זאת? עד אימתי יהיו הללו מצננים אותך במגבת הרטובה של פושרים מוסריים?”

“החלשים הם הרוב”, אמרתי בקול רם. "כל ימיהם הם מרעילים את אזני האדם בסיסמאות אלו. “הטבע לא חנן אותם בכוח, על כן ינסו להַתִּיש כוחם של אחרים”.

“אנו, הנשים, חלשות הננו”, השיבה בימלה. “ואני משערת איפוא, שעלינו לתת יד לקֶשֶר החלשים”.

“נשים חלשות!” קראתי בצחוק. “הגברים קושרים לראשיכן כתרי עדינות ורפיון, בכדי לאחוז את עיניכן, עד שֶתֵּאֲמֵנָה בתשישות-כוחכן. ואולם אתן, הנשים, התקיפות. הגברים מתפארים ומתיהרים כלפי חוץ ברב חירותם, כביכול, ואולם אלה היודעים לקרוא בחביון-לבבם הכר יכירו את עבדותם. בידי עצמם יצרו כתבי-קודש, לאסור בהם את ידיהם; בעצם שאיפתם לשלימות, הפכו את הנשים לרתוקות של זהב, בהן ירתקו את גום ונשמתם. אילו לא היה לגברים אותו הכשרון הנפלא לסבך את עצמם ברשתות מעשי ידיהם הם, אין דבר בעולם, שעשוי לאסרם. ואולם באשר לכֶן, הנשים, אדיר חפצכן לַהֲרוֹת את הממשוּת בלב ונפש. מאתכן הממשוּת נולָדָה. משדיכן הממשוּת יָנָקָה”.

דבורה הרבתה לקרוא ביָמיה. ולא בנקל קבלה את הוכחותי. “אילו היו דבריך נכונים”, מיחתה ואמרה, “לא היו הגברים נמשכים אחר הנשים”.

“נשים רואות את הסכנה”, השיבותי לה, “יודעות הן, שחבה יתרה נודעת מאת הגברים לדמיונות-כזב, על כן הן גודשות להם את הסאה, מתוך שהן שואלות להן את מליצותיהם הם. יודעות הן, שגֶבֶר בן-לוֹט מבכר את השכרון על המזון, על כן הן משתדלות לעשות את עצמן כנוסכות שכָּרון. אליבא דאמת, אלמלא הגבר הגורם לכך, הרי אין לאשה כל צורך להתחפש”.

“למה איפוא אתה מטריח את עצמך לכָלות את מקסם-הדמיון?”

“למען החירות. רצוני לראות את ארצי בת-חורין. רצוני לראות יחסי אדם לחברו, יחסים של בני-חורין”.

ג

ידוע ידעתי, שאין לעורר את הסהרורי לפתע פתאום. אולם רוחי כה קצרה מטבעי, אין אני רגיל בהילוך צולע. ידעתי שעברתי את גבול העזות באותו היום. ידעתי, שהזעזוע הראשון של רעיונות כאלה קשה מנשוא כמעט, ואולם ביחס לנשים יד ההעזה תמיד על העליונה.

בעוד אנו מספרים זה עם זו בנעימות, נשא הרוח אלינו את רבו הזקן של ניחיל, את צַ’נְדְרָנַתּ בַּבּוּ. טוב היה לחיות בעולם הזה, אלמלא המלמדים הללו, שמפניהם הייתי בורח בבחילה לשאול תחתיות. אדם מטיפוסו של ניחיל רוצה לקיים את העולם בדמות בית-ספר. גלגול זה של בית-ספר הופיע אותו היום ברגע המכריע.

בעמקי לבנו כולנו נשארים תינוקות של בית-רבן, ואני, אפילו אני, נבוכותי במקצת. אשר לדבוֹרה המסכנה, הרי תפסה את מקומה תיכף בחגיגיות מרובה, כתלמידה המצוינה במחלקה, היושבת על הספסל הראשון. לפתע פתאום כאילו זכרה, שעליה לעמוד במִבחָן.

יש בני-אדם, דומים לשומרי-מסלה עולמיים, העומדים מוכנים תמיד, להעתיק את רכבת מחשבתו של אדם מן המסלול האחד אל השני.

צ’נדרנת בבו רק נכנס, וכבר חפֵּש בעיניו אמתלה להסוג אחור, כשהוא ממלמל: “אני מבקש סליחה ומחילה, אני…”

עוד מלתו על שפתיו, ודבורה נגשה אליו והחותה קידה עמוקה, לאמור: “אנא אל תעזבנו, רבנו, הלא תואיל לשבת?” דומה היתה לטובֵע, המבקש להאחז במצילו – פחדנית קטנה שכמותה!

ואולי טעיתי. אפשר מאוד, שהיה בזה משהו מנכליה של אשה. אפשר, שהיה ברצונה להרים את ערכה בעיני, אפשר שנתכוונה לומר לי בפני: “אל נא תדמה בנפשך לרגע, שכָּבשת אותי לחלוטין. הרי אני מכבדת את צ’נדרנת בבו ממך”.

ניחא. כבדיהו נא ככל אות נפשך. מלמדי-דרדקי ניזונים בכך. והואיל ואין אני אחד מהם, אין לי צורך במחמאה ריקנית כזו.

צ’נדרנת בבו פתח בשיחה על הַסְוָדֶשִי. היה בדעתי לתת לו רשות היָחיד בדבור. טוב לתת לאיש זקן לשפוך את שיחו עד גמירא. נדמה לו, שהוא חובק זרועות-עולם, והוא שוכח כל אותו הזמן, מה רחוק העולם הממשי מלשונו המקשקשת.

אולם אין בין אויבַי ומשנאַי גם אחד, שיאשימני באורך-אפים וסבלנות. וכשהוסיף צ’נדרנת בבו לאמור: “אם יש את נפשנו לקצור במקום שלא זרענו בו זרע, הרי אנו…” ראיתי הכרח לעצמי להפסיק את דבריו.

“מי דורש לקציר?” קראתי. “אנו, דברי בעל ה”גִיטָא" לנו לעינים, והוא אשר אמר, כי המעשה נוגע לנו יותר מפרי המעשה".

“מה הוא איפוא הדבר שאתה שואף אליו?” שאל צ’נדרנת בבו.

“קוצים!” קראתי, “שאין זריעתם עולה בכסף”

“הקוצים מכאיבים לא רק לאחרים”, השיב לי. “יש והם עוקצים את רגלי הזורע עצמו”.

“דברים נאים להכתב במחברת”, עניתי. “אולם העיקר הוא האש הזאת הלוהטת בלבנו. כעת אין לנו אלא לגדל קוצים לרגלי אחרים. אחר כך, כשיתחילו מכאיבים לנו, תהא לנו שהות לחזור בתשובה. אך למה נירא אפילו את זאת? כשיגיע סוף סוף יומנו האחרון, תהא לנו הזדמנות לצַנן את עצמנו, כל זמן שאנו בוערים, הב לנו תסיסה ורתיחה”.

צ’נדרנת בבו חיֵּך. “רתח נא ככל אַוַת-נפשך”, אמר, “אך אל נא תערבב את הפרשיות. לקרוא לזאת עבודה, או מעשה גבורה. אומות שהצליחו בעולם הזה, כך עלתה להם מתוך פעולה ולא מתוך העלאת-קצף על פני המים. כל אלה שטמנו ידם בצלחת כל הימים, ולפתע נעורו אל מצבם העלוב, מבקשים קפיצת-הדרך עם אחיזת-עינים לישועתם”.

עוד אני אוזר חלצי לתת לו תשובה אחת נצחת, והנה חזר ניחיל. צ’נדרנת בבו קם ואמר, כשהוא פונה לדבורה: “תניני ללכת כעת, אִמָנָא, עוד לי עבודה לגמור”.

לכשיצא, הראיתי לניחיל את הספר שבידי. “מסַפר הייתי עם מלכה דבורה בספר זה”, אמרתי.

תשעים ותשעה למאה בבני-אדם הולכים שולל אחרי השקר, ואולם נקל יותר לרמות בר-בי-רב זה בלהטי האמת. אותו מוטב לרמות בפרהסיא. הדבר הפשוט ביותר במשחָקי אתו היה איפוא להניח את קלָפי על גבי השולחן.

ניחיל קרא את שם הספר על גבי השער, אך לא אמר דבר. “הסופרים האלה”, המשכתי, “עסוקים במטאטאיהם, לנקות את אבק הכינויים, שדבקו בעולמנו זה בעֶטין של הבריות. וכְמָה שאמרתי, רוצה הייתי, שתעיין בו”.

“אני קראתי את הספר”, אמר ניחיל.

“ובכן, מה דעתך?”

“הוא טוב ויפה לאלה השואפים באמת למחשבה מקורית, אולם סם-המות הוא לאלה המשתמטים מכל חֵקֶר”.

“למה אתה מתכוון?”

“אלה המטיפים ‘לזכויות שוות בנכסים’ – בל יהיו גנבים. שֶכּן, אם גנבים הם, הרי תורת שקר על לשונם. בעידנא דריתחא, עת גאוּת התאוה, אין ספר מסוג זה מובן כדבעי”.

“התַּאוה”, השיבותי, “היא הפנס המורה לנו דרך. לא יועיל לכפוֹר בה, כשם שלא ניטיב לראות אם ננקר את העינים אשר נתן לנו האלהים”.

ניכר היה, שהתרגשותו של ניחיל הולכת וגדלה. “מקבל אני את האמת שבתאוה”, אמר אלי, “כל זמן שאני מודה באמת שבפרישות. כל הדוחק לתוך עיניו את אשר יאמר לראות, אינו אלא מחְּבלן: רָאה לא יראה, כן עזוז-התאוה יחטיא את המטרה, אם לא ישים ריוח בין השכל לבין התכלית”.

“אין זו אלא יהירותך, יהירות-משכילים”, השיבותי לו, “המביאה אותך לידי התעדנות מוסרית, מבלי להשגיח בצד הפראי של האמת. מתוך כך לא יעלה בידך אלא לערפל את פני הדברים, ולא יהי מן הכוח הממשי במעשיך”.

“לחץ הכוח”, אמר ניחיל בקוצר-רוח, “בשעה שהכוח לא יכירנו מקומו, לא יסייע לך בעבודתך… אולם למה נתוכח על ענינים אלה? ויכוחים עֲקָרים אינם עשויים אלא לפזר את נצני האמת לכל רוח”.

רציתי, שדבורָה תשתתף בויכוחים, אולם היא לא הוציאה הגה מפיה כל אותה שעה. שמא הרעשתי את נפשה באַלָמות יתרה, ואטע בלבה ספקות עם רצון ללמוד את לקחה מחדש מפי הרב? ואף על פי כן יש צורך הכרחי בזעזוע של ממש. יש לגשת לענין זה מתוך הנחה שכל איתנים עשויים להזדעזע.

“שמח אני לשיחה זו אתך”, אמרתי לניחיל, “הואיל והייתי עומד להשאיל ספר זה למלכה דבורה לקריאה”.

“מה בכך?” אמר ניחיל. “אם מותר היה לי לקרוא ספר זה, מדוע לא יהא מותר גם לבימלה? רצוני לומר רק זאת, שבני אירופה משקיפים על הכל מנקודת ראות של המדע. אולם אין האדם פיסיולוגיה סתם, ולא ביולוגיה, ולא פסיכולוגיה, ואף לא סוציולוגיה סתם. בשם אלהים, אל תסיח דבר זה מזכרונך. האדם נשגב לאין שעור ממדע-הטבע המתעסק בו. אתה מלגלג עלי ומונה אותי בין חובשי בית-המדרש, אולם אתה הוא זה, ולא אני. רצונך ללמוד את האמת שבאדם מפי מורי-המדעים שלך, ולא מעמקי הויתך הפנימית אתה”.

“אולם כל אותה התרגשות על שום מה?” אמרתי בלעג.

“כי רואה אני, שֶמָנוי וגמור אתך לקפח את האדם ולמעט את דמותו”.

“היכן, בעולם כולו, אתה רואה זאת?”

“בחללו של אויר, ברגשותי המחוללים. דרכך לילך ולחבל את הגדולה, ההקרבה העצמית, היופי שבאדם”.

“איזה רעיון-שטות נכנס למוחך?”

ניחיל הזדקף פתאום. “אני אומר לך בפשטות, סנדיפ”, השיב לי, “יכול אדם להנָגע עד מוֶת, אך לא מות ימות כי על כן מוכן אני לנשוא הכל, מתוך ידיעת הכל, בעינים פקוחות”.

במלים אלו נחפז לעזוב את החדר.

עיני הנבוכות היו לטושות אחרי דמותו המתרחקת, ופתאום נפל ספר ברעש מעל השולחן. החזרתי פני לצד דבורה, והנה היא הולכת אחריו בפסיעות עצבניות, מהירות, והיא עושה בעקיפין, שלא לעבור בקרבתי.

בריה מושנה, ניחיל זה! מרגיש הוא בסכנה הנשקפת לביתו, ובכל זאת, מדוע לא יגרשני? יודע אני, מחכה הוא לרמז מאת בימָל. אם תאמר לו בימל, שזיווגם לא עלה יפה, הרי יחוה קידה ויודה, שאולי טעות היתה בידם! אין בו כוח-מחשבה להבין, כי הודאה בטעות היא הגדולה בכל הטעויות. הרי הוא דוגמא טפוסית לחולשה בת מחשבה. כמוהו לא ראיתי ביָמי – בריאה כה קפדנית! בקושי היה יכול לשמש נושא לרומן או דרמה, על אחת כמה וכמה בחיים הממשיים.

ודבורה? חוששני, שהקיץ הקץ על חיי-חלומה. סוף כל סוף עמדה על טיבו של הזרם הנושא אותה, נשוא וסחוף. מעתה שומה עליה להתקדם או להִסוג אחור, בעינים פקוחות. יש לחשוב, שמעתה תהא מתקדמת טפח ונסוגה אחור טפח, ולא איכפת לי. אש כי תאחז באדם, והתרוצץ בתוך האש, רצוא ושוב, הלא תלהַט ביתר עוז. האימה, שנפלה עליה, רק תלַבֶּה את תאותה.

אולי, מוטב, שלא אספר עמה הרבה, אלא, בפשטות, אבחר לה לקריאתה אילו ספרים מן הספרות המודרנית. תבוא נא בהדרגה לכלל דעה, שלהודות בתאוה ולהעריצה כממשות עליונה, פירושו להמנות על העולם המודרני, – לא להתבייש בה, לא לפאר ולרומם את הפרישות. אם תמצא מחסה בשם מפורש כגון “מודרניות”, תתאזר עוז.

בין כך ובין כך עלי לראות בחזיון עד סוף המערכה החמישית. לצערי, אין ביכלתי להתהלל בתפקיד של רואה בלבד, המֵסב בתא של המלכות, ומוחא כף מפקידה לפקידה. לבי נקרע, עצבי כולם נמתחים. כשאני מכבה את האור ונח על משכבי בלילות, אחוש כי בנות-מַגָעִים, בנות-מַבָּטִים, בנות-מלים מרחפות בחלל האויר וממלאות את האפלה. כשאני קם בבוקר, עוברת את כולי צפיה מזורזת, ודמי כאילו נוזל בעורקי לצלילי נגינה…

מסגרת כפולה היתה עומדת על השולחן, עם תמונתה של דבורה בצד התמונה של ניחיל. אני הוצאתי את שלה. אתמול הראיתי לדבורה את המחצית הריקה ואמרתי: “הגניבה מקורה בקמצנות, על כן תחולק העבירה בין הקמצן והגנב. כלום אין את מסכימה לכך?”

“אין זו תמונה מוצלחת”, העירה דבורה בפשטות, ובת-צחוק קלה, חלפה על שפתיה.

“מה תַּקָנָה לדבר?” אמרתי. “אין תמונה יוכלה להיות יותר מתמונה. עלי להסתפק בה, כמות שהיא”.

דבורה מצאה ספר והתחילה מדפדפת בו. “אם את מתרעמת עלי”, המשכתי, “עלי להשתדל ולמלא את החלל”.

היום מלאתי את החלל. תמונתי זו צולמה באביב-עלומי. פני היו רעננים יותר בזמן ההוא, וכן היה מוחי. אז הייתי שוגה עדיין באילו דמיונות של העולם הזה והעולם הבא, האמונה אוחזת את עיני הבריות, אך לה סגולה אחת יקרה: היא נוסכת זוהר על שרטוטי הפנים.

תמונתי נחה כעת בצד תמונתו של ניחיל, הלא אנשים אחים אנחנו מני נוער?

פרק רביעי: סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל

ג

מעולם לא הכרתי את עצמי. אולם בימים אלה אני מנסה לפעמים תכופות לראות את עצמי מן הצד, – כשם שבִּימָל רואה אותי. מה נוּגָה-חגיגית התמונה הזאת, תמונת אדם הנוהג להתיחס לכל דבר ברצינות, יתר על המדה!

ודאי, מוטב לצחוק בפני העולם, מאשר להציפו בדמעות. והרי זה מנהגו של עולם, בעצם. אנו נהנים מאכילתנו ומנוחת-לילנו רק מפני שאנו יודעים לגרש את היגונות הפזורים בכל, הן בבית והן בעולם החיצוני, כגרש עדת-צללים ריקה. אילו חזינו בהם אף לרגע דבר של ממש, כלום ערבה לנו פתנו, כלום ידענו מנוח?

אולם אין ביכלתי לפטור עצמי כאחד הצללים הללו, על כן יכבד נטל יגוני על לב עולמי תמיד.

למה לא אעמוד מרחוק על פרשת דרכי תבל, מתוך הרגשה, שאין אני אלא חלק של הכלל כולו? מה היא לך ומי היא לך בימל? אשת-בריתך? אשת ברית מה היא? בעבוע מבעבועי-שמות, בו נשפת ויתנפח, ותשמור עליו מכל משמר, יומם ולילה, ובכל זאת הוא עשוי להתפקע לכל מגע-סיכה מן החוץ.

אשת-בריתי, – וכן, באמת ובתמים, קניָני היא לצמיתות! ואם היא תאמר: “לא, אין אני אלא לי לעצמי”, – האם אשיב: “הא כיצד? כלום אינך שלי?”

“אשתי”, – הלזאת תקרא טענה, הלזאת תקרא אמת? היוכל אדם לכלוא אישיות שלמה בתוך כתלי השם הזה?

אשתי! האם לא שמרתי בארבע התיבות הללו את כל הטהור, את כל המתוק שבחיי, האם לא נשאתין בחיקי, שלא ידבק בהן אבק-רפש? איזו קטורת של הערצה הקטרתי להן, איזו נגינה מלאת-עזוז פרטתי להן, כמה פרחים, פרחי אביבי וסתָוי, אריתי להן! אם תסָחף אף היא, כספינת-צעצוע של נייר, לתוך תעלת-השופכין, – האף אין גם אני?

שוב רצינותי זו, שאין לה תקנה! מה ענין “שופכין” לכאן? ומה “תעָלה”? שמות שנקראים ברגע של קנאה, אין בהם בכדי לשַנות עובדות קיימות שבעולם. אם בימל אינה שלי, הרי אינה; וכל חרון, וכל זעף, וכל תוכחה, לא יועילו להוכיח, כי לי היא. אם לבי נשבר בקרבי – ישָבר! מתוך כך אין העולם עלול לפשוט את הרגל, – ואפילו לא אני עצמי. כי נעלה האדם, משכמו ומעלה גבוה מכל אבֵדה שתאבד לו בחיי העולם הזה. אף אוקינוס-הדמעות עצמו מסתיים בחופו השני, שאלמלא כן לא היה אדם בוכה מעולם.

אולם יש עוד להביא בחשבון את החברה… ובכן תואיל החברה להביא בחשבון! אם אני בוכה, למחשבתי אני בוכה ולא לחברה. ואם תאמר בימל, כי אינה שלי, לא איכפת לי, מה יאמרו הבריות.

מן היסורים לא אמָלט; אולם רואה אני חובה לעצמי להנצל, בכל האמצעים שברשותי, מצורה אחת של עינויי-עצמי: אין לי להעלות על דעתי לעולם, שאין ערך לחיי, באשר מי שהוא מזלזל בהם. הן לא אתן ערכם המלא של חַיַי כולם תמורת עולמי האישי הפעוט; אין עלילתם הרַבָּה של החיים מתקיימת או מתבטלת עם איזו הצלחה פעוטה או כשלון פעוט במקח-וממכר של ששונות ויגונות אישיים.

הגיעה השעה, שאפשיט את בימָלָה כל חמודות השלֵמות, בהן קשטתיה. מתוך חולשתי אני נשתקעתי בעבודת-אלילים מעין זו. תפסתי מרובה. יצרתי את בימָלה בדמותו של מלאך-אלהים. על מנת להפריז במדת תענוגותי אני. אולם בימלה אינה אלא בימלה. אוֶלת היא לדרוש, שתמלא תפקיד של מלאך להנאתי. אין רבון העולמים מחויב להספיק לי מלאכים, אך ורק מפני שאני משתוקק לשלמות דמיונית.

עלי להודות, שרק מקרה הייתי בחייה של בימָלה. אפשר, שמטבעה לא יעלה זיווגה יפה אלא עם אדם כסנדיפ. מאידך גיסא אין לי להצדיק עלי, מתוך צניעות-שקר, את הדין. סנדיפ ודאי יש לו סגולות מצודדות-לב, שהשפיעו בשעתן גם עלי; ואף על פי כן, יש לי הרגשה בטוחה, שאין הוא אדם גדול ממני. אם יענוד זר-הנצחון את ראשו כיום הזה, ואני אשָכח מלב, עתיד מַעֲניד-הזר ליתן את הדין.

אין אני אומר את הדברים האלה מתוך יוהרה יתרה. ההכרח הוא הביאני לידי כך, שעלי להכיר במלוא ערך עצמי בכדי להמלט מן הבדידות הגמורה. מתוך הנסיונות הקשים והנוראים שנתנסיתי בהם יבואני איפוא ששון הגאולה, – גאולה מן הכפירה בכוחות-עצמי.

למדתי להבדיל בין מה שיש בי באמת, ובין מה שדמיתי בעצמי, באוַלתי. חשבון הריוח וההפסד הובא לידי גמר, ומה שנשאר, הרי עצמוּתי היא, לא עצמות בעלת-מום, לבושה בלואי-סחבות, לא עצמות חולנית, שמכלכלים אותה במזונות-החלָמה, אלא רוח, שהוטל אל כור העוני ויצא בשלום.

רבי עבר את חדרי לפני שעה קלה ואמר, בשימו ידו על כתפי: “עלה על יצועך, ניחיל, כי קדמך הלילה בהרבה”.

אכן קשה לי לעלות על יצועי עד שעה מאוחרת בלילה, – עדי תפול תרדמה על בימלה. בשעות היום אנו מזדמנים, ומספרים אפילו זה עם זו, אך מה אומר ומה אדבר אליה, כי נשָאר לבדנו יחד, בדממת הלילה? – כה רבה כלימתי, ברוח ובבשר.

“מה היה לך, רבי, כי לא תישן עוד?” שאלתי אני מצדי. רבי חייך, כשעזב אותי, ואמר: “ימי תנומתי עברו לבלי שוב. עתה הגעתי לשנות-תעוּרה”.

כתבתי עד כאן, ואמרתי לקום וללכת אל הקיטון, כשראיתי בעד החלון שלפני, והנה עב-הענן הכבד, ענן-תמוז, נֶחֱצָה קמעא לפתע, וכוכב גדול נצנץ בו. וכאילו דבר אלי לאמור: קשרים בארץ-חלומות מתקשרים, וקשרים בארץ-חלומות נִתָּקים, אולם אנכי קבוע פה עולמית, מנורת-הנצח לנשף-הכלולות".

תיכף ומיד נתמלא לבי רגש, שאהבת-נצחַי מחכה לי באמונה מדור דור, מאחורי הפרגוד של עולם החומר. בהרבה גלגולי חיים, בהרבה אספקלריות ראה ראיתי את דמותה, אספקלריות שבורות, אספקלריות עקומות, אספקלריות מאובקות. ומדי בַקשי להקנות את האספקלריה לעצמי אני, ולסגרה בתוך ארוני, העָלם תעָלם הדמות מעיני. אולם מה בכך? מה לי ולאותה אספקלריה, ואפילו לאותה הדמות?

חמדת-נפשי, בת-צחוקך לא תֶחוַר עולמית, ומדי הנץ השחר, יופיע לעיני מחדש אות-השָנִי על מצחך!

“איזו חנופה ילדותית לאונאה עצמית”, לועג איזה שֵד מקרן-זוית אפלה שלו, “פטומי-מלים, להניח דעתן של תינוקות!”

אולי כן הוא. אולם יש להרגיע תינוקות למיליונים, עם מיליוני צעקותיהם. שמא כל ההמון הרב הזה נרגע בשקר? לא, אהבת-נצָחַי לא תוליכני שולל, כי האמת – חותָמה.

האמת חותמה; על כן ראֹה ראיתיה, אף אראנה כה תכופות, גם כי אעשה משגה, גם כי אטבע בערפלי-דמע כבדים. ראה ראיתיה, גם נעלמה מעיני בקרב ההמון אשר בשוק-החיים, גם מצאתיה שנית; ועוד אשוב ומצאתיה כי אמלט בשערי-מָות.

הוי, אכזריה, אל נא עוד תשחקי בי! אם לא ידעתי לגלות עקבותיך באשר דרכה כף-רגלך בדרך, לגלות ריח תלתליך המרחף באויר, אל נא תשאלי ממני קינות-נצח. הכוכב המתגלה אומר לי: אל תירא. אֲשֶר נצחי הוא, קבוע ועומד הוא עולמית.

עתה אלך ואראה את בימלה שלי. ודאי השתטחה מלוא גוה העָיף על המטה, תשושת-כוח שָבה מן המערכה, ותפול עליה תרדמה. טבוע אטבע נשיקה במצחה, לבלי העירה – מנחת-פרָחַי היא, מנחת הערצה. מאמין אני, כי לאחר מותי אוכל לשכוח הכל, – כל משוגותי, כל יסורי, – אך רטט-זכרון לנשיקה הזאת חָיֹה יחיה; כי הזֵר הנקלע מנשיקות-אהבה, עוד יתנוסס באחד הימים, אחרי גלגולי נפשות רבים, ויכתיר לראש האהובה נצח.

השעון צלצל לשעה שתים אחר חצות, והנה נכנסה גיסתי לחדר. “מה לך פה, אח יקיר¹⁹?” קראה. “למען השם, לך ותן תנומה לעיניך, וגרש דאגה מלבך. נשוא לא אוכל עוד מראה הצל המחריד על פניך המעונים”. דמעות עלו בעיניה, גם נשפכו, בהתחננה אלי כדברים האלה.

לא יכולתי להוציא הגה מפי, ואתאבק בעפר רגליה, אחר עליתי על יצועי.

סִפּוּרָה שֶׁל בִּימָלָה:

ז

לכתחילה לא הייתי חושדת כלום ולא חוששת לכלום; הרגשתי את עצמי, בפשטות, מסורה לארץ-מולדתי. מה רב הששון המדהים בהתמסרות מלאה זו. אכן עתה הבינותי, כי יקריב אדם את עצמו כָּליל, יוכל למצוא את האושר העליון.

אינני יודעת, שגעון זה שלי אולי היה מגיע לאט לאט אל קצו הטבעי. אולם סנדיפ בבו לא רצה בכך, מנוי וגמור היה אתו לגלות את עצמו. נעימת-קולו בדַברו נעשתה קרוב כמַגע, כל מבט היה ככורע ברך בתחנונים. ובכל אלה בערה אש-תאוה, שהיתה דומה עלי בפראותה, כאילו באה לעקור אותי מן השורש ולסחבני אחריה בציצית-ראשי.

אני לא אעלים את האמת. תאוה דורסת זו משכה אותי אחריה ביום ובלילה. היה הדבר מצודד את לבי עד כדי טירוף-הדעת – להָשֵם את נָוִי. מה רבה הכלימה, האימה, ועם זה מה מָתָקָה! ועוד לזאת סקרנותי המכריעה, שלא ידעה שבעה. הוא, אשר ידעתיו כה מעט, אשר ודאי לא יהיה לי לעולם, אשר נעוריו מתלקחים בסער במאות לשונות-אש, – הוי, המסתורין אשר בתאוותיו התוססות, כה כבירות הן, כה סואנות!

התחלתי מתוך רגש הערצה, אולם רגש זה עבר במהרה. חדלתי אפילו לכבד את סנדיפ; אדרבא, התחלתי להביט עליו מלמעלה למטה. אולם נִבְלִי זה, נֵבל הבשר והדם, יציר הרגשותי ודמיונותי, מצא בו מנַגן-אמן. למרות היותי נרתעת ממגע-ידו, ולמרות היותי מתעבת אפילו את הנֵבֶל עצמו, בוא בָּאַני קסם-נגינתו, בין כך ובין כך.

עלי להודות, שהיה בי משהו, אשר… מה שם אקרא לזה?… אשר בקשתי מנוס מפניו בצל המות!

צַ’נְרְדַנַתּ בַּבּוּ רגיל לבוא אצלי בשעות הפנאי. יש לו הכוח לנַשֵא את שכלי לידי גובה, אשר משם אוכל לראות כרגע את גבולות חיי נמתחים לכל עבר, ולהבין מתוך כך, שהקוים אשר התויתי מגבולותי והלאה, אינם אלא קוים דמיוניים.

אך מה התועלת בכל אלה. האם באמת ובתמים אני שואפת לשחרור? יהי הסבל מנת ביתנו; יבּוֹל אף ישחיר כל הטוב אשר בנפשי; אך השגעון הזה אל נא יעזבני, – זאת היא תפילתי.

כשהייתי רואה, לפני חתונתי, את גיסי המנוח, משׁתַּכר עד כדי טירוף הדעת, – מכה את אשתו בחמתו, ותיכף לכן מיבב ומילל מתוך חרטת שכורים ונשבע שלעולם לא יגיע עוד את הכוס על שפתיו, ויושב, בכל זאת, אותו הערב עצמו, לשתות ולשתות לשָכרה, – הייתי מתעבת אותו בלב ונפש. אולם שכרוני אני כיום הזה איום אפילו מזה. המשקה לא מרחוק יובא ולא בכוס ימָזג, כי מתוך עורקי הוא נובע, ואין אני יודעת לעמוד בפניו.

האם כך נגזר עלי עד אחרית ימי? מפקידה לפקידה אני נעורה ומשקיפה על עצמי, וחיי דומים עלי כחלום-בלהות, הנגוז לפתע עם כל כזביו. אָשיות חיי התמוטטו כולם. נתק הקשר בין עֲבָרָם לְהוֹוָם. מה היה לי, כיצד הגעתי לידי כך, נעלה הדבר מבינתי.

יום אחד העירה גיסתי בצחוק ממאיר: “מה מצטיינת צ’וֹטָה רַאני שלנו במדת הכנסת-אורחים! האורח שלה אין בדעתו לזוז מכאן כל עיקר. גם בזמננו היו אורחים מזדמנים לבית; ואולם הללו לא זכו לטפול מפואר כל כך, – באוַלתנו כה עסוקות היינו בבעלינו. אחא ניחיל העלוב מקבל את ענשו על שנולד מודרני ביותר. צריך היה לבוא לכאן בתור אורח, אם היה בדעתו להשהות את עצמו במקום. כעת דומה הדבר, כאילו הגיעה שעתו להסתלק… הוי, שֵדָה זעירה שכמותך, האומנם לא נתקלה מעולם עינך, במקרה, בפניו המעונים?”

זה הלעג השנון לא נגע בנפשי; כי ידעתי שאין הנשים האלה מסוגלות להבין, מה טיבה של התמסרותי. זו התפשטות-הגשמיות שֶׁבַּקָרְבָּן היתה מגן לי אותה שעה, והחצים האלה החטיאו את המטרה, ולא הכלימוני.

ח

לזמן-מה נפסקו כל הדיבורים על מפעלה של המולדת. שיחתנו בזמן האחרון נסבה בעיקר על שאלות-מין מודרניות וכמה ענינים אחרים, עם קורטוב של שירה, הן מפיוטי וִישנו העתיקים והן מן האנגלית החדשה. ובכל אלה עברה כחוט-השני נעימה נסתרת, בת-קולו של בַּטנון, נעימה שכמוה לא שמעתי עוד מיָמי, והיתה בעיני כנעימת-הנעימות של גבר באדם, נעימת-הכוח.

הגיע ביום בו נחשף הכל. שוב לא היתה עוד כל אמתלה להשהות את סנדיפ בבו במקומנו, ולא היתה לי כל סבה לקבוע עמו עתים לשיחות חשאיות. מלאה הייתי התמרמרות על עצמי, על גיסתי, על דרכיו של עולם, ונשבעתי, שלא אצא עוד אל החדרים החיצוניים, אהָרג ולא אעבור.

שני ימים רצופים לא זזתי מן הצֵינָנָה. ואז נתגלה לי בפעם הראשונה, מה רב המרחק שעברתי. ניטל מחיי כל טעמם לחלוטין, ניטלה ממני היכולת לנגוע במה-שהוא. היתה לי הרגשה של צפיה, – בכל יצורי גוי, מכף רגל ועד ראש, – צפיה למשהו, למישהו; הצפיה הזאת צללה בדָמי בלי הרף.

נסיתי להטיל על עצמי יתר-עבודה. הרצפה בחדר-השינה היתה נקיה למדי, אולם אני עמדתי על דעתי, שיש לשפשף אותה שוב לעיני. כלים מכלים שונים עמדו בסדר ידוע בארונות; אני הוצאתי את כולם וסדרתי אותם מחדש, באופן אחר. אותו יום לא היתה שעתי פנויה אפילו לעשות את שערותי. קשרתי אותן איך שהוא בחפזון, והייתי מהלכת ומבלבלת את כל הבא בדרכי, מרעישה עולם ומלואו בתוך המְזָוֶה. המזוה נתרוקן יותר מכפי המדה, והיו רגלים לדבר, שזכו בו מן ההפקר בזמן האחרון, ואולם לא הרהבתי עוז בנפשי לחקור את מי מאנשי, - כי הלא יכול מי-שהוא להעלות בדעתו את המחשבה: “היכן היו עיניך כל הימים האלה?”

קיצורו של דבר, אותו יום נהגתי כמי שכפָאו שד. למחרתו נסיתי לעיין בספר. אין לי כל מושג ממה שקראתי, אולם לאחר שעה קלה של פיזור הנפש מצאתי את עצמי, עם הספר ביד, בתוך הפרוזדור המוליך אל החדרים החיצוניים, עומדת על יד חלון הנשקף אל המרפסת אשר לאורך שורת החדרים מעבר השני של החצר המרובעת. הרגשתי, שאחד מאותם החדרים הפליג לחוף אחר, והרפסודת אינה עוברת ושבה עוד בין חוף לחוף. היתה לי הרגשה, כאילו איני אלא גלגול של עצמי מלפני יומַים, נדונה להכלא במקום היותי, נכלאת ואינני נכלאת, לוטשת עיני למרחבי-שממה עד העולם.

עוד אני עומדת שם, וסנדיפ יצא מחדרו אל המרפסת, ובידו עתון. לא נעלמה מעיני המבוכה הרַבה, הנסוכה מלוא פניו. ניכר היה, שהחצר, שבכות-הברזל, החוסמות בעדו, הבעירו את חמתו. הוא השליך את עתונו בתנועה, שהיה בה מן התאוה להפוך קערת-העולם על פיה.

הרגשתי, ששוב איני יכולה לעמוד עוד בנדרי. התכוננתי לזוז לעבר הטרקלין, והנה מצאתי את גיסתי מאחורי. “אל אלהים, הפעם הפלאת לעשות!” קראה ותתחמק. ולא ראיתי יכולת לעצמי ללכת אל החדרים החיצוניים.

למחרת הבוקר, כשבאה השפחה וקראה “ראני אמא, זה מכבר הגיע זמן חלוקה של צרכי-הבית”, זרקתי את המפתחות אליה, לאמור: “הגידי להָרִימָטִי שתדאג לכך”, ואוסף לעסוק ברקמה האנגלית שעסקתי בה, ליד החלון.

אחד העבדים הביא לי אגרת. “מאת סנדיפ בבו”, אמר העבד. איזו עזות, שאינה יודעת גבולות! מה יכול היה השליח להעלות על דעתו? רטט עברני, כשפתחתי את המעטפה. בראש האגרת לא היתה כל כתובת, רק המלים: “ענין תכוף – נוגע למפעל. סנדיפ”.

השלכתי את הרקמה אחרי גֵוִי, עמדתי על רגלי כרגע, כשאני מגיעה ידי אל שערותי פה ושם, לפני המראה. נשארתי בסארי שלבשתי מאז הבוקר, והחלפתי רק את החזיה – כי אחת מחזיותי זכרונות מיוחדים היו קשורים בה.

היה עלי לעבור דרך אחת המרפסות, ששם היתה גיסתי רגילה לשבת בשעות הבוקר, כשהיא מפצחת אגוזי-תַבּוּל. גמרתי אומר, שלא להשגיח בה כלל. “לאן פניך מועדות, צ’וטה ראני?” קראה אלי.

“אל הטרקלין החיצוני”.

“בשעה מוקדמת כל כך! ועידת-בוקר, בודאי?”

וכיון שעברתי ללא תשובה נוספת, פתחה אחרי בזמר מחוצף.

ט

כשהתקנתי עצמי להכנס לטרקלין, ראיתי את סנדיפ שקוע בקטלוג מצויר של תמונות האקדמיה הבריטית, ואחוריו לדלת. אמונה רבה יש לו בעצמו, כמומחה לדברי אמנות.

יום אחר אמר לו בעלי: “אמנים כי ישאלו לרב ומורה, לא ירגישו לעולם מחסור בו, כל זמן שאתה עמהם”. אין בעלי נוהג לזרוק מרה, אולם בזמן האחרון התחולל בו שנוי, ואין הוא חס על סנדיפ כל עיקר.

“מנין לך, שאין לאמנים צורך במורים?” השיב סנדיפ מלחמה שערה.

“האמנות היא יצירה”, השיב בעלי. “על כן עלינו לקבל באהבה כל שיעורי-אמנות, שנותנת לנו עבודת-האמן”.

סנדיפ צחק לעניוות זו ואמר: “אתה רואה את מדת הענותנות בבחינת הון, המרבה את עשרך ככל שאתה מוסיף להשתמש בו. והכָּרתי הפנימית היא, ששכֵחֵי-גאוה נסחפים בזרם כאגמון וכַסוּף, אשר אין להם שרשים בקרקע”.

מוחי היה מלא סתירות בשעה ששוחחו על ענינים אלה. מצד אחד אדיר היה חפצי לראות את יד בעלי על העליונה וגאותו של סנדיפ שחה. ומצד שני, דוקא גאותו החצופה של סנדיפ היא שמשָכתני אליו בחבלי-קסם. גאותו הִזהירה כאבן יקרה זו, שאינה יודעת בושת ומבריקה בשלל-צבעיה אל מול פני השמש עצמה.

נכנסתי לחדר. ידעתי שסנדיפ יכול להבחין בפסיעותי, בשעה שקרבתי אליו, אך הוא עשה עצמו כלא שומע, והוסיף להזין את עיניו בספר.

שיחותיו בעניני אמנות הטילו עלי אימה, כי לא יכולתי להבליג על רגש הצניעות הנטוע בי, ביחס לתמונות שדבר עליהן, וביחס לדברים שאמר, והרבה יגיעות יגעתי, להתחפש באיצטלה של חוסר-הרגשה מופרז, בכדי להסתיר את הבחילה התוקפת אותי לשמעם. על כן כמעט שהייתי מוכנה ומזומנה לשוב על עקבי, כשנשא סנדיפ את עיניו, נאנח מעומק הלב ועשה את עצמו כמופתע לראותני. “אחלי, אַת באת!” אמר אלי.

דבריו, נעימתו, עיניו היו מלאים תוכחת עצורה, כאילו מתוך התביעות שהיו לו עלי; חטא לא יכופר חטאתי, בהעדרי, ולו רק יומים או שלושה. ידעתי, שעֶמדה זו בבחינת עלבון היא לי, אולם, אהה, חסרת-אונים הייתי להתרעם עליה.

לא עניתי דבר, ואף על פי שהסבותי עיני מנגדו, לא נעלם ממני, שמבָטו הנוגה של סנדיפ ננעץ בפני, ולא אוכל להשיבו ריקם. כה פללתי למה שיאמר, למען אוכל למצוא מחסה בדבריו. לא אוכל להגיד, כמה נמשך המצב הזה, אולם לבסוף לא יכולתי להתאפק עוד. “מה הוא ענין זה”, שאלתי, “שיש ברצונך לספר לי עליו?”

שוב עשה סנדיפ עצמו כמופתע, באמרו: “כלום אי אפשר לעולם בלי איזה ענין שהוא? כלום הידידות, כשהיא לעצמה, עוון היא? הוי, מלכה דבורה, מי פלל, שאת תזלזלי כל כך ביָקָר מכל יקר שבאדמה! האומנם יגורש פולחן-הלבב מני גו, ככלב מצורע?”

שוב עברני אותו הרטט. הרגשתי, שהגיעה שעת המשבר, שעה דוחקת ביותר, שאין לדחותה. גיל וחיל נאבקו בי. הייתי שואלת את נפשי: התהיינה כתפַי רחבות דַיָן, לעמוד בנסיון, או שיכריעני ויעולל קרני בעפר?

כל יצורי גֵוי רעדו. בעמל הבלגתי על מבוכתי ושניתי: “אתה קראת לי לשם איזה ענין הנוגע למפעל, על כן נטשתי את עניני המשק ואבוא”.

“הרי זה הדבר, שאני משתדל לבאר”, אמר בצחוק נִחר. “כלום אין את יודעת, שבאתי לעָבדך? כלום לא הגדתי לך, שבדמותך אני מגלם את השאקטי של ארצנו? כתיבת-הארץ, כשהיא לעצמה, איננה האמת הרצופה. איש לא יתן את חייו בעבור מַפה! כשאני רואה אותך לפני, רק אז אני תופס, מה יקרה לי ארץ-המולדת. את כי תמשחיני בשמן-הקודש, רק אז אדע, שבחרה בי ארץ-מולדתי; ואם, מתוך רגש זה שבלב, אפול במלחמה, לא על אבק מַפה, שנקראת ארץ, אלא על שמלת-אהבה פרושה אפול – יודעת את, מה דמיונה של שמלה זו? – כאותה סארי אדומה-אפורה, שלבשת לפני ימים אחדים, עם שולים רחבים אדומי-דם. האף אוכל לשכוח אותה עד עולם? הנה הם החזיונות, הנושאים בכנפם חוסן בחיים, וששון במות!”

אש התלקחה בעיניו של סנדיפ בדַברו, ולא ידעתי, אם אש-הערצה היא, או איש-התאוה. זכרתי את היום, בו שמעתי את מדברותיו לראשונה, והייתי תמהה, אם הוא ילוד-אשה, או שלהבת חיה סתם.

לא היה בכוחי להוציא הגה מפי. אי אתה יכול לחסות בצל הנימוס, בשעה שהאש פורצת רגע אחד אל על, ובלהט חַרבָּהּ ובסאון-צחוקה היא משמידה כל אוצרות הכילי. אימה נפלה עלי לרעיון, שמא יחזיק בידי מתוך שכחה עצמית. כי הוא היה מזדעזע כלשון-אש מרַצדת; עיניו התיזו עלי גצים צורבים.

“האמנם מנוי וגמור אתך לעולם”, קרא לאחר הפסקה קלה, “לעשות את הליכות-ביתך הפעוטות לאלהים, אַתְּ, אשר בכוחך לתת לנו את החיים, או לתת את המות? האמנם יכָּלֵא כוחך זה בתוך כתלי הצֵינָנָה? השליכי אחרי גוך כל בושת מדומה, ראי בקשתיך; הצליפי אצבעותיך על המתלחשים סביבך. קפצי היום לתוך ים-החירות של העולם החיצוני”.

בשעה שסנדיפ מפיל תחנוניו לפני ומערים לשזור ביד-חרוצים את פולחן-המולדת לתוך פולחני אני, אזי דָמִי בעורקי יוצא במחול, וגדרי-היסוסי מתמוטטים. שיחותיו בשאלות אמנות ומילן, החַיץ שהוא מקים בין הממשי ובין הדמיוני, רק קפחו את מאמצי להֵענות לו ועוררו בי רוח התנגדות. אולם עתה שוב יקדה שלהבת, שנמסה בפניה כל הרגשת נֶכֶר. לבי אמר לי, שנַקְבוּתִי המזהירה נשאה אותי באמת למעלת אֵלָה. מדוע לא תבריק תפארתה ממרומי מצחי על כל סביבותיה? מדוע לא אדע למצוא מלה בקולי, איזו קריאה למשמע-אוזן, שתהי כשם המפורש לארץ מולדתי, לקַדשה ולטהרה באש?

פתאום פרצה שפחתי חֵימָה לתוך החדר, פרועה ונרגזה. “תני את שכרי, ואלך מפה”, צעקה אלי. “מיָמי עד כה לא עשו לי…” שאר דבריה נחנקו ביללה.

“מה לך?”

נתברר, שתַאקו, שפחתה של בָּרה ראני, התנפלה עליה בכל מיני חרפות וגדופים על לא דבר. היא היתה נרגזת כל כך, שֶכָּל מאמצי להרגיעה, מתוך הבטחה לחקור את הדבר אחר כך, עלו בתוהו.

הבוץ שבחיי-הבית, האורב אל חוף-הלוטוס של הנַקבוּת, הופיע מעל לשטח. לא היה לי לרצון, שסנדיפ יזין בו עיניו ביותר, ואשוב בחפזון פנימה.

י

גיסתי היתה שקועה באגוזי-התַּבּוּל שלה, צל-צלה של בת-צחוק משחק בזויות שפתיה, כאילו לא אירע כלום. היא היתה מזמרת עדיין לנפשה אותו הזמר, ששמעתי מפיה קודם.

“מדוע קראה תאקו שלך לחֵימָה העלובה בשמות של גנאי?” פרצתי בקול.

“באמת? נבלה שכמותה! במטאטא אגרשנה מן הבית. בושה וכלימה היא, לקלקל את טיול-הבוקר שלך באופן כזה! ואשר לחימה, מה היה לנימוסיה של פַּרְסָנִית זו, שהולכת ומפריעה אותך בעסקיך? בכל אופן, צ’וטה ראני, אין לך לשים לב למריבות-בית אלה. הניחי אותן לי, ואת שובי אל ידידך”.

כמה ימהר הרוח לשנות לפתע את כיוונו במפרשי מחשבתנו! הליכה זו, לשם פגישה עם סנדיפ בחוץ, היתה רחוקה כל כך מכל הנימוסים המקובלים בצֵינָנה, שראיתי הכרח לעצמי לשוב אל חדרי, מאין תשובה בפי. ידעתי, כי גיסתי היא שפּעלה זאת, והיא שהסיתה את שפחתה להמציא אותו הענין. אולם מנוחתי נגזלה ממני עד כדי כך, שלא נועזתי להשיב מלחמה.

אכן, עוד לפני ימים מספר מצאתי, שאין ביכלתי לעמוד עד הסוף באותה יהירות עקשנית, שבה דרשתי את פטורי האיש נאנקו מאת בעלי. כלימה כסתה את פני פתאום, כשנגשה בָּרָה ראני ואמרה: “בעצם הרי זו אשמתי אני, אחא יקירא. אנו בני הדור הישן אנחנו, ולא נראו בעיני דרכיו של סנדיפ בבו שלך, על כן רק אמרתי לשומר… אולם כיצד יכולתי לדעת, שצ’וטה ראני שלנו תראה עלבון בכך? – חשבתי, שדוקא ההפך יהי! הרי זו רק טפשותי שאין לה תקנה!”.

הדבר, הנראה מפואר כל כך, כשרואים אותו ממרומיו של מפעל-המולדת, כה מרופש הוא, כשרואים אותו מלמטה. והרי אתה פותח בהתמרמרות ומסיים בבחילה.

סגרתי את עצמי בתוך חדרי, ישבתי אל החלון ונשתקעתי בהרהורים; כמה יפים וקלים היו החיים, אילו רק יכול האדם להתאים את עצמותו לסביבתו. באיזו פשטות מסִבָּה הראני הבכירה על מרפסתה עם אגוזי-התַּבּוּל שלה, וכמה נתרחקתי אני ממקומי הטבעי בצד תפקידַי היום-יומיים! מה יהא בסופו של דבר? שאלתי את נפשי. האקום יום אחד, כמי שקם מחזון-תעתועים, ואשכח הכל; או שנגזר עלי לצלול במעמקים, אשר אין מנוס מהם בחיי העולם הזה? כיצד, בשם האלהים, הגעתי לכך, ששמטתי את מזלי הטוב מידי וקפחתי את חיי? כל כותל מכתלי חדרי זה, אליו נכנסתי ראשונה לפני תשע שנים מתחת חופתי, לוטש אלי עכשו עינים מלאות בעָתה.

כשבא בעלי הביתה, למחר הבחינות לתואר מגיסטר, הביא לי את צמח-השַחלב הזה, שמקום גידולו באחת ממדינות-הים הרחוקות. מתחת לאלה העלים המעטים, הזעירים, הֵקרו אַשדות פרחים בשפע רב כל כך, שנדמָה, כאילו הם משתפכים מקערת-יופי, שנהפכה על פיה. החלטנו בדעה אחת לתלות אותו כאן, מעל לחלון הזה. השחלב לבלב רק הפעם האחת ההיא, אולם אנחנו קוינו תמיד, שיום יבוא, ויפרח מחדש. כמה מוזר הדבר, שהוספתי להשקות אותו בימים אלה, מתוך רגילות, ועיין עליו מוריקים.

ארבע שנים עברו מזמן ששמתי תמונה של בעלי במסגרת-שן והצבתי אותה במִשְקָע הזה שבכותל. כשאני מביטה לשם במקרה, עלי להוריד את עיני. עד השבוע האחרון הייתי נוהגת מדי בוקר, לאחר הרחצה, להגיש לכאן בקביעות את מנחת פרחי. בעלי הוכיח אותי על כך כמה פעמים.

“מתבייש אני לראותך מנשאה אותי למרומים, שם לא יכירני מקומי”, אמר לי יום אחד.

“אך זאת אוֶלת!”

“לא רק שאני מתבייש, אלא גם מקנא!”

“שמעו שמוע! אחלי, מקנא במי?”

“באותו האני המזויף, מכאן ראיה, שקטונתי בעיניך, והרי את שואפת לאיזה גבר יוצא מגדר הרגיל, שיוכל לך בגדלותו, כי על כן הכרח הוא לך ליצור לעצמך “אני” אחר במקומי”.

“דיבורים מעין אלה רק מרגיזים אותי”, אמרתי לו.

“מה תעלה התרגזותך ומה תוריד?” השיבני. “התאונני על גורלך, שלא נתן ברירה בידך, אלא שלח אותך אחרי בעינים עצומות. על כן את מנסה לתקן את המעוות, בהעלותך אותי אל שיא השלֵמות”.

עצם הרעיון הזה הכאיב לי כל כך, עד שנקוו דמעות בעיני אותו היום. ומדי הרהרי בזה כעת, לא אוכל לשאת עיני אל המשקע שבכותל.

כי תמונה אחרת מוצנעת עכשיו בתיבת עֲדַיַי. כשכִּבַּדתי את הטרקלין לפני ימים אחדים, לקחתי אתי משם את המסגרת הכפולה, בה נחה תמונתו של סנדיפ בצד זו של בעלי. אין לי מנחת-פרחים להגיש לתמונה הזאת, אולם היא שמורה עדיין מתחת לאבני-החן. מים גנובים ימתקו. אני מסתכלת בה מזמן לזמן בדלתים נעולות. בלילה או מעלה אור בעששית, ויושבת עם התמונה ביד, מביטה ומביטה. ולילה לילה אני מעלה בדעתי לשלחה באש העששית, להפטר ממנה לעולם; אולם לילה לילה אני נאנחת מעומק הלב, ושוב אני מצניעה אותה בין הפנינים ואבני-החן.

הוי, אשה אומללה! כמה אהבה וכיסופים נשתזרו מסביב לכל אבן מאבני-החן הללו! אויה, מדוע לא מַתִּי?

סנדיפ נטע בלבי את האמונה, שאין זה בטבעה של אשה לפסוח על שתי הסעפים. ימין ושמאל אינם קיימים כלל בשבילה, – היא הולכת קדימה, קדימה. בשעה שתתעוררנה נשי ארצנו, הדגיש כמה פעמים, יפרוץ קולן את כל הגדרים בקריאה הגדולה: “רוצה אני”.

“רוצה אני!” המשיך סנדיפ יום אחד, - זו היתה הדִבְּרה הראשונה בבריאת כל היקום. לא היה לה איזה כלל, להתנהל על פיו, אך דִברה זו נהפכה לאש, ותרָקם במסכת שמשות וכוכבים. איומה היא במשוא-פניה. מתוך שהיתה מתאַוה לאדם, הקריבה באכזריות מיליוני בעלי-חיים במשך מיליוני שנים, עד שתספק את תאותה. דִברה איומה זו: “רוצה אני” קרמה בשר באשה, ולכן איפוא משתדלים גברים פחדנים בכל מאמצי כוחם לשים מחסום בפני נחשול ראשוני זה, את סִכְרֵי-עֲפָרָם. יראים הם מפני הנחשול המרקד וצוחק, פן יסחף בדרכו את כל הגדרות והסמוכות בשדות-הדלעת שלהם. בכל דור ודור אדם מתהלל ואומר, שעלה בידו לבלום כוח זה בגבולות הנוח לו, אולם הכוח הולך מחַיל אל חיל. עתה הוא רוגע ועמוק כַּבְּרֵכה הזאת, אולם לאט לאט יתגבר הלחץ, הסכָרים יפלו באפס יד, והכוח, שנאלם דום במשך דורות, יתפרץ החוצה בשאגה: “רוצה אני!”

דפיקות לבבי מהדדות למלים אלו של סנדיפ, כתוף בשדה-קטל. הן משתיקות את כל הקרָבות, הסתירות, בנפשי פנימה. לא איכפת לי, מה יאמרו עלי הבריות! מה ערך לשַחלב הזה ולמשקע הזה בכָתלי? מה כוח ניתן להם למעֵט את דמותי, להכלימני? אש-היצירה הראשונית בוערת בנפשי.

תקפה אותי תאוה עזה לחטוף את השחלב ולהשליכו בעד החלון החוצה, לרוקן את המשקע שבכותל מתמונתו, לערטל ולחשוף את רוח-ההרס הפרוצה, שסערה את כל קרבי. נשאתי זרועי לעשותה, אולם לבי נלחץ פתאום כבצבת, דמעות נקוו בעיני. נפלתי אפים ארצה ואתיפח: “מה יהא בסופו של דבר, מה יהא בסופי?”

סִפּוּרוֹ שֶׁל סַנְדִיפּ

ד

כשאני קורא דפים אלה בדברי ימי חיי, הריני שואל את עצמי ברצינות: הזה סנדיפ? כלום נוצרתי ממלים? כלום אין אני אלא בבחינת ספר בכריכה של בשר ודם?

האדמה איננה דבר מת דוגמת היָרח. היא נושמת. נהרותיה ואוקינוסיה מעלים אדים, שהיא מתעטפת בהם. אבק מֵאֲבָקָהּ, המרחף בחללו של אויר, מאפיל אליה כטלית. הצופה, שמסתכל באדמה מן החוץ, אינו רואה אלא את האור המסתנן באדים אלה ובאבק זה. תָארן של יבָּשות כבירות אינו נראה בבהירות.

האדם, החי כאדמה הזאת עצמה, גם הוא עטוף תמיד באדי הרעיונות שהוא נושם בהם. יַבַּשתו ומימיו הממשיים לוּטים בערפל, ונראה הדבר כאילו אין בו אלא אורות וצללים.

נדמה לי, בסַפרי את דברי ימי-חיי אלה, שבדומה לכוכב חַי, אני מציג לראוה דמותו של עולם אידיאלי. אולם הרי אין אני רק מה שאני רוצה, מה שאני חושב,– הרי אני גם מה שלא אהוב עלי, מה שאינני רוצה להיות. יצירתי התחילה קודם לידתי. לא היתה לי בחירה בנוגע לסביבתי. ועל כן עלי להסתפק ביצירתי בכל חומר הניתן לידי.

תורת החיים שלי נותנת לי את הוַדאות, שגדוּלה ואכזריות היינו הך. נאה הצדק לאנשים רגילים, – זכותם של גדולי-עולם היא להרשיע. פני האדמה שטוחים וחלקים היו. הר-געש נגח אותה בקרנו הלוהטת ומצא את פסגת-עצמו, – לא שָאף להיות צדיק כלפי המכשול אשר בדרכו, אלא כלפי עצמו. רֶשע צָלֵח ואכזריות כֵּנָה הם הכוחות היחידים, שהביאו לאדם או לאומה את העושר או את המַלכות.

כי על כן אני מטיף למשמעת הגדולה של הרֶשע. אומר אני לכל: גאולה מרֶשַׁע תצמח. הרֶשַׁע הוא בבחינת אש, שנגזר עליה לבער מה-שהוא בתמידות, שאלמלא כן, תהיה היא עצמה לעיי אפר. כל אדם, או אומה, שנשללה מהם היכולת להרשיע, סופם להסחף עם שאָר השופכין של עולם.

לפי שעה אין זה בגדר רעיון שלי, אין זאת עצמוּתי הגמורה. יש סדקים בכלי-הזין, שנשקף בהם משהו רך ורָגִיש ביותר. כי, כפי שאמרתי, נוצרתי, ראשי ורובי, לפני שהגעתי למדרגת-קיומי הנוכחית.

מזמן לזמן אני נותן לתלמידי בחינה בשעורי אכזריות. יום אחד הלכו למסִבַּת-שָדה. עֵז היתה רועה בשדה על ידנו. שאלתי אותם: “מי מכם יכול להתיז בשכין זה רגל של אותה עז, בעודנה בחיים, ולהביא את הרגל אלי?”. ובעוד כולם מהססים, הלכתי אני עצמי ואעשנה. אחד מהם התעלף למראה. אולם כשראו, שהדבר לא נגע אל לבי, התאבקו בעפר רגלי ואמרו, שמשכמי ומעלה גבוה אני מכל חולשות אנושיות. הוה אומר, שראו באותו היום את עטיפת-האדים של רעיוני, אולם נעלם מעיניהם האני הפנימי שלי, שביצירתו חמד לו הגורל לצון ויעשנו רך ורב הרחמים.

בפרק זה של ימי-חיי, המוסיף ענין מיום ליום מסביב לבימָלה וניחיל, יש גם הרבה דברים, שלא באו לידי גילוי. חֳלי-רעיונות זה, שחָליתי בו, צר את צורת-חיי מבפנים: אף על פי כן, חלק גדול של חיי נשאר מחוץ להשפעתו; וככה נוצרה סתירה בין חיי החיצונים ובין כיוונם הפנימי, סתירה, שאני מתאמץ להעלימה אפילו מעיני אני; שאם לא כן, הרי היא עלולה לקפח לא רק את תכניותי, אלא גם את חיי עצמם.

החיים סתומים הם, – פקעת של סתירות. אנו, בני אדם, שואפים לתת להם צורה של קבע, מתוך שאנו יוצקים אותם לתוך דפוס מיוחד, – לתוך וַדאות-ההצלחה. כל כובשי עולם, החל באלכסנדר וכלה במיליונרים האמריקאים, מטביעים את חותמם בחרב או במטבע, ולפי חותם זה הם מגלמים את דמות עצמם, וכאן מקור הצלחתם.

עיקר המחלוקת בין ניחיל לביני נובע מזה, שֶאף כי אני אומר “דע את עצמך”, וניחיל גם הוא אומר “דע את עצמך”, הרי פירושו ל“ידיעה” זו אין משמעו אלא “חוסר ידיעה”.

“ההצלחה שאתה מתכוין אליה”, מיחה ניחיל באחת משיחותינו, “היא ההצלחה הנקנית במחיר הנשמה: אולם הנשמה נעלה מכל הצלחה”.

השיבותי בפשטות: “מליך סתומות ביותר”.

“לכך אין בידי תקנה”, השיב ניחיל, “המכוֹנָה סימניה מובהקים, לא כן החיים. אם תעשה את החיים למכונה, בכדי לתת בהם סימנים מובהקים, הרי לא תהיה בכך מן האמת שבחיים. הנשמה אין סימניה מובהקים כסימני ההצלחה, ולא יעלה בידך אלא לאבד את נשמתך, אם תבקשנה בהצלחתך”.

“היכן היא אפוא נשמה נפלאה זו?”

“במקום שם היא מרגישה עצמה בתוך האין-סוף, מעֵבר לכל הצלחה”.

“ומה ענין כל זה לעבודתנו בעד המולדת?”

“היינו הך. במקום שארצנו רואה את עצמה מטרה סופית, הרי היא קונה הצלחה במחיר הנשמה. במקום שהיא מודה בַּנִשְגָּב, הגבוה מעל גבוה, שם אולי תקופח הצלחתה, אולם היא תזכה בנשמתה”.

“המָצאת דוגמה אחת לכך בדברי-ימי-עולם?”

“האדם הוא נעלה עד כדי כך, שיוכל לבוז לא רק להצלחה, אלא גם לדוגמא. אפשר, שהדוגמא נעדרה, כשם שחסרה דוגמת הפֶּרח בתוך הזרע. אולם תְּכיפות-הפרח נכללה בתוך הזרע, על כל פנים”.

אין לומר, שאינני מבין את נקודת-השקפתו של ניחיל כל עיקר; וזה מקום התורפה שלי. אני נולדתי בהודו, ורעל הרוחניות שלה נוזל בעורקי. ככל אשר ארים קולי להכריז על שגעון האנשים ההולכים בדרך של בטול-עצמם, אין ביכלתי לשטות מעליה לחלוטין.

היא היא הסבה לאותן הזָרויות המשונות, המתרחשות במולדתנו בתקופה זו. אין אנו מוַתרים על דתנו ולא על הלאומיות שלנו. לנו ה“בְּהָגָוַדְגִיטָא” ולנו גם “בַּנְדֶה מָטָרָם” ולבסוף נמצאו שניהם מקופחים.

דומה הדבר לתזמורת צבאית אנגלית, שמנגנת בעת ובעונה אחת עם חלילי-חגנו ההודיים. מטרת חיי תהי זאת, לשים קץ לערבוביה נוראה זו.

רוצה אני בהשלטת הסגנון הצבאי של המערב, ולא הסגנון ההודי. כי אז נשא בלי בושה את נס תאותנו, זו שנתנה לנו אמא-אדמה, להיות לנו לדגל במלחמת-הקיום. התאוה היא כלילת יופי וטהרה – טהורה כחבצלת, הצצה מן הקרקע העכורה. נעלה היא מחֶלְאָתה, וצורך אין לה בסבון של פֵּירְס, לרחצה למשעי.

ה

שאלה אחת היתה מטרידה אותי במשך כמה ימים. מדוע אֶתן לחַיי להסתבך בחייה של בימָלה? ההייתי לקורה צפה על פני המים, שנתפסת לכל מכשול הבא בדרכה?

ולא מתוך בושה מדומה על התאוה, שעוררה בי בימלה. כה ברור הדבר, שהיא נמשכת אלי בכל נימי נפשה, והרי אני רואה אותה כראות קניָני החוקי בהחלט. הפרי מחובר לענף בפטוטרת, ואולם אין זה אומר, שהוא שייך לפטוטרת עולמית. פרי בָּשֵל לא ידבק לנצח בפטוטרתו הרפויה. כל מתיקותו גמלה בעבורי; לנפול לתוך ידי, הרי זה טעם קיומו, זה טבעו, זה מוסָרו האמתי. על כן שומה עלי לקטפו, כי לא נאה לי להשיבו ריקם.

אולם הדבר המקנטר אותי הוא זה, שאני מסתבך והולך. וכי לא נוצרתי למשוֹל? לרכוֹב על סוסי האדיר, זה המון העם, ולנהוג בו כרצוני; המושכות בידי, מחוז-חפצי ידוע רק לי, ולו – הקוצים, הרפש שבדרך? סוסי האדיר מחכה לי בשער, חופש ברגליו הקדמיות ונושך את מתגו, וקול צהלתו בוקע שחקים. אולם היכן אני ולאן פני מועדות, שאני מזניח יָמים, ושעות-כושר יקרות חולפות לבלי שוב?

רגיל הייתי לדַמות את עצמי לסער, – לחשוב, כי הפרחים התלושים, שאני מפזר בדרכי, אינם עלולים לעכב את התקדמותי. והנה אני מעופף מסביב לפרח כדבורה, – לא כסער. צדַקתי איפוא באמרי, כי צבע הרעיונות, שאדם צובע בו את עצמו, אינו אלא מן השטח ולחוץ. האדם הפנימי נשאר רגיל ושכיח כשהיה. אילו בא מי, שידע לראות ללבי, לכתוב את תולדותי, לא היה מבידל כלל ביני ובין ראש מטומטם זה, ששמו פַּאנְצ’וּ או אפילו ביני ובין ניחיל!

אמש הייתי מדפדף ביומני הישן… רק זה גמרתי את חוק למודי, ומוחי היה מלא פילוסופיה כרמון. עוד באותם הימים הראשונים נדרתי נדר, לא לשְעות בדמיונות-שוא, בין שהם שלי ובין של אחרים, אלא לבנות את חיי על בסיס מוצק של הממשות. אולם מה אירע להם, לחיי, לבסוף? היכן בסיסם המוצק? הרי הם דומים יותר למעשה-רשת, שהחורים מרובים בו מן החוט, אם כי החוט אינו נפסק בשום מקום. ושוא כל מאמצי, אין מנוס מֵחורים אלה. בה בשעה שהתברכתי בלבי על החוט האחד, הנמשך והולך בדרכי, הנה הסתבכתי בחוֹר, לאין מפלט! כי הנה התחלתי שומע מוסר-כליות.

“רוצה אני בזה; כאן הוא; הבה אקחנו”. הרי זו שיטה ברורה ונכוחה. כל המחזיק בה בעוז, סוף נצחונו לבוא. אולם האלים אין רצונם, שילך אדם לבטח דרכו, על כן שלחו לכאן את חֶמלָה הסירונית, לבלבל על ההלך את דעתו, להעיב את חזונו בערפִלהּ הדומע.

עיני הרואות את בימָלה המסכֵּנה מתלבטת כצבי, שנלכד בפח. מה רבה האימה בעיניה המעוררות רחמים! מה מאוד תתאמץ, עד זוב דם, לנתק את מוסרותיה! מובן, שמראה כזה צריך להרנין את לבו של צייד אמתי. ואמנם מה רב ששוני; ואולם, יחד עם זה, נוגע הדבר גם בנימי נשמתי; על כן אני מתמהמה, ובעמדי על עברי פי פחת, הריני מהסס לחרוך את צידי.

יודע אני, היו רגעים שבהם יכולתי לקפוץ אליה, לתפוס את ידיה וללחוץ אותה אל לבי, מבלי שתתנגד לכך. אילו כך עשיתי, לא היתה פוצה פיה. היא ידעה, ששעת מַשבר ממשמשת ובאה, העשויה לשנות במְחי יד אחת משמעוּת העולם כולו. כשעמדה לפנֵי מעָרה זו, אשר מתוכה איים עליה הגורל הסתום וגם צפוי, חָורו פניה ועיניה יקדו בגיל וחיל; שעה זו, לכשתגיע, הנצח יצור בה את דמותו, לה יצפה גורל-חיינו בקוצר-נשימה.

אולם אנכי נתתי לרגע המכריע לחמוק ממני ולעבור. לא קפצתי בכוח לאין ויתורים להשיג את הקרוב לודאי ולהבטיחו ברשותי. כעת אני רואה בבהירות, שיש באָפיִי יסודות נסתרים, שיצאו כנגדי בגלוי, להכשילני.

בדומה לזה ממש נגזר הדין על רָוָנָה, שאני רואה בו את הגבור האמתי של רָמָיָנָה ²⁰. הוא החזיק את סִיטָה בגנו אשר באָסוֹקה, ולא עורר את אהבתה עד שתחפץ, ולא נשָאה ישר לתוך הרמונו. הצד החלש הזה בתכונתו, המפוארת בכלל, קפח את כל מעשה-החוטף, עד שהעלה חרס בידו. עוד לו מוסר-כליות כמלוא נימא, והסיח דעתו מאחיו הבוגד בִּיבְּהִיסָן ונטה לו חסד, ומת מיתה משונה בסופו, תחת מעשיו הטובים.

הטרגיקה שבחיי אדם, יסודה הוא איפוא בנפשו פנימה. בתחילתה הריהי מונחת, כגרגיר פעוט זה, באיזה מרתף אפל מתחת, ובסופה היא עשויה לקעקע את כל הבירה כולה. הדבר המעציב ביותר הוא זה, שאין אדם מכיר את עצמו, מי ומה הוא, באמת.

ו

ושוב אני מעלה בדעתי את ניחיל. כמה שהוא מטורף בעיני, כמה שאני לועג לו, אין ביכלתי להסיח דעתי מן המחשבה, שהוא ידידי. בתחילה לא הייתי משגיח בנקודת-השקפתו כל עיקר, אולם בזמן באחרון הרי זו מַתחילה לביישני ולהכאיב לי. על כן נסיתי לשוחח ולהתוכח אתו בהתלהבות כמאז, אולם הדברים אינם נכנסים אל הלב. דבר זה מביאני לפרקים למצב לא-טבעי עד כדי כך, שאני עושה את עצמי כמַסכים לדעתו. אולם צביעות כזו אין אתה מוצא בי וגם לא בניחיל. דבר אחד זה, לפחות, משותף לשנינו. הילכך בוחר אני בימים אלה להתרחק ממנו, והריני נמנע מראות את פניו.

אין כל אלה אלא סימני חולשה. אין לך אלא להודות באפשרות של מעשה-רֶשע, וכבר נעשָׂה מעשה, והריהו נועץ צפרניו בגרונך, ולא יועילו עוד כל מאמציך לכפור במציאותו. לניחיל הייתי רוצה להגיד בלא לב ולב, שמאורעות כעין אלה יש לקבל כמו שהם – ילדי-מציאות איתָנים – והדבר אשר זכות אמת לו, אסור עליו להָפר ידידות של אמת ולהפריד בין הדבֵקים.

אין להכחיש, שנחלשתי באמת. לא החולשה הזאת היא שעמדה לי לזכוֹת בלבה של בימלה; כנפיה נחרכו בלהבות-העוז של גַברותי התקיפה. מדי העיב העשן את ברק הלהבה, באה גם היא במבוכה ונסוגה אחור; אז תבוא מהפכה שלמה ברגשותיה, והיא מוכנה להסיר את זר הפרחים, שענדה לראשי, אבל אינה יכולה; על כן רק תעצום את עיניה, שלא לראותו עוד.

אולם בין כך ובין כך אסור עלי לנטות ימינה או שמאלה מן המשעול שהתויתי לעצמי. אי אפשר, בשום אופן, להזניח את מפעל המולדת, וביחוד בשעה זו. בימלה והמולדת היא תהיינה לי שתים שהן אחת. רוח סערה זו מן המערב, שקרעה את צעיף המצפון מעל פני ארצי, תקרע את צעיף הרַעיה מעל פני בימלה, ולא בוש נֵבוש בהתערטלות זו. נוע תנוע האניה הנושאת את ההמון על פני האוקינוס, עליה יתנפנף הדגל של בַּנְדֶה מָטָרָם, והיא תשמש ערש-דודים לכוחי ולאהבתי גם יחד.

חזון-הגאולה יופיע לעיני בימלה בתפארת-מלכות נאדרית גל כך, עד שינָתקו מוסרותיה, מבלי שתרגיש בכך אפילו, ולא תתבושש. קסומת היופי של כוח-הרס זה האיום, שוב לא תהסס אף רגע בפני אכזריותו. ראֹה ראיתי באָפיָה של בימלה אכזריות זו, שהיא הכוח הטבוע בעצם הקיום – אכזריות זו, שבאַלָמות התקיפה שלה היא שומרת על יָפיו של עולם.

אילו היתה יכולת לשחרר את הנשים מן העוֹל המדומה, ששָׂמו הגברים בצואריהן, היינו רואים על אדמות את דמותה החיה של קָלִי, ויום אחד עבוד אעבוד אותה באמונה, לאחר שאושיב את בימלה על מזבחה, מזבח-הכליון. לכך עלי להתקין את עצמי.

שנינו שרפנו את הגשרים מאחרינו לאין חזרה. אנו ננצל איש את רעותו: גם נשנא זה את זו: אך לעולם לא נשתחרר עוד זה מזו.

מדי שנה בשנה, בעונה זו, היינו נוהגים להפליג באֳני-שַיִט על פני הסָמַלְדָה. אומר הייתי לבימלה, שדרך השיר לחזור מדי פעם בפעם אל נגינתו היסודית. נעימתו המקורית של כל שיר ושיר יסודה בטבע, במקום שם רוח גָשום עובר על פני נחל מבעבע, במקום שם אדמה ירוקה מכסה את פניה בצעיף-צאלים ומטה אוזן-קשבת אל המית-המים. שם, ולא בתוך החומות, נפגשו גבר ואשה ראשונה, בראשית-הימים. ועל כן חייבים שנינו לשוב אל הטבע, לפחות פעם בשנה, לכַון את אהבתנו מחדש בנעימת-הטוהר הראשונה לפגישת לבבות.

שני ימי-השנה הראשונים לחיי נשואינו בליתי בקאלקוטה, שם עמדתי למבחן. אולם מן השנה השלישית ואילך, משך שבע שנים רצופות, חוגגים היינו את יום הזכרון בין חבצלות-המים הפורחות. עתה מתחילה נעימה חדשה בחיי.

קשה היה לי להסיח את דעתי מן העובדה, שחודש תמוז בא עלינו שוב השנה. תמֵהַני, אם בימלה זוכרת אותו? – היא לא נתנה לי כל אות. אִלֵם הכל מסביב לי.

פרק חמישי: סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל

ד

רצי-גלים, גלי-גלים: נסתחף העולם בשטפונו של תמוז. גבעולי האורז הצעירים מזהירים כאבָריו של תינוק. המים פרצו לתוך הגן הסמוך לביתנו. אור הבוקר, כאהבת השמַים הכחולים, נִגָר על פני האדמה… מדוע נאלם השיר בפי? מֵימי הנהר הרחוק נשטפו נגוהות; העָלים מבהיקים; שדות-האורז מתנענעים ומזדעזעים בזהרורי-זהב; ובתוך סימפוניה²¹ זו של הבציר בודד אני בדממתי; שמשו על עולם מאיר ללבי, אך אינו משתקף משם חזרה.

כשאני רואה, עד כמה חסר לי כשרון הבטוי העצמי, אני מבין את סוד בדידותי. מי יכול לסבול את חברָתי יומם ולילה בלי הפסק? בימלה מלֵאה מרץ החיים, על כן לא הלאתני מעולם אף לרגע אחד, בכל תשע השנים האלה לחיי-נשואינו.

יש מעמקים אלמים לחיי. אך אין המיתם נשמעת. יכול אני רק לקלוט: לא לעורר תנועה. על כן חברָתי דומה לתענית. ברי לי כעת, שבימלה היתה מתנַוֶנת על ידי.

על מי איפוא אתלונן? בדומה לְוִידִיאַפַּתִּי אין לי אלא לקונן:

תַּמּוּז הוּא בָּאָרֶץ, גֶּשֶׁם חַם מִשַָּׁמַיִם נִתָּךְ; אֲהָהּ, בֵּיתִי שׁוֹמֵם מֵאָדָם.

עתה רואה אני, שביתי נבנה לכתחילה להיות שומם מאדם, כי אין דלתותיו נפתחות. אולם עד עתה לא ידעתי מעולם, שאלהותו נמצאה מחוץ לו. האמנתי באוַּלתי, שהיא רצתה את קרבני ותברכני ברב חסדה. אולם, אהה, שומם היה ביתי כל הימים האלה.

ּמדי שנה בשנה, בעונה זו, היינו נוהגים להפליג באֳני-שַיִט על פני הסָמַלְדָה. אומר הייתי לבימלה, שדרך השיר לחזור מדי פעם בפעם אל נגינתו היסודית. נעימתו המקורית של כל שיר ושיר יסודה בטבע, במקום שם רוח גָשום עובר על פני נחל מבעבע, במקום שם אדמה ירוקה מכסה את פניה בצעיף-צאלים ומטה אוזן-קשבת אל המית-המים. שם, ולא בתוך החומות, נפגשו גבר ואשה ראשונה, בראשית-הימים. ועל כן חייבים שנינו לשוב אל הטבע, לפחות פעם בשנה, לכַון את אהבתנו מחדש בנעימת-הטוהר הראשונה לפגישת לבבות.

שני ימי-השנה הראשונים לחיי נשואינו בליתי בקאלקוטה, שם עמדתי למבחן. אולם מן השנה השלישית ואילך, משך שבע שנים רצופות, חוגגים היינו את יום הזכרון בין חבצלות-המים הפורחות. עתה מתחילה נעימה חדשה בחיי.

קשה היה לי להסיח את דעתי מן העובדה, שחודש תמוז בא עלינו שוב השנה. תמֵהַני, אם בימלה זוכרת אותו? – היא לא נתנה לי כל אות. אִלֵם הכל מסביב לי.

תַּמּוּז הוּא בָּאָרֶץ, גֶּשֶׁם חַם מִשַָּׁמַיִם נִתָּךְ; וּבֵּיתִי שׁוֹמֵם מֵאָדָם.

בית, שנתרוקן בפרידת נאהבים, עוד נגינת-אהבה רועדת בתוך חדריו הריקים. אולם בית, שנתרוקן בפרידת לבבות, מטיל אימה בדממתו. אין מקום בו אפילו לאנקת-הכאב.

אנקת-כאב זו עלי להשתיק בלבבי, ויהי מה. כל זמן שאני מוסיף לסבול, לא תהא בימלה בת-חורין לעולם. נִטַל עלי לשחרר אותה לחלוטין, שאלמלא כן, לא אשתחרר אני מן השקר לעולם…

דומני שהתחלתי להבין דבר אחד. האדם לִבָּה את אש האהבה בין גבר לאשה עד כדי כך, שפרצה את כל גדריה החוקיים, ושוב אין ביכלתו לכְפות את שלטונו עליה, אפילו בשם האנושיות עצמה, כביכול. עבודת-אלילים היתה התַּאוה לאדם. אולם הגיעה השעה למנוע קרבנות אדם מעל מזבחה.

נכנסתי אל חדרי הבוקר לקחת ספר. זה כבר לא הייתי בתוך כתליו יומם. לבי נלחץ כבצבת, בשעה שהסתכלתי על כל סביבותי, לאור הבוקר. על הקולב היתה תלויה סארי של בימלה, קפולה ומגוהצת הָכֵן. על התַּרְכּוֹס ראיתי את קנקני-הבשמים, המסרק, המכבנות שלה, ועל ידם עמד עדיין אותו אִסְפַּרְמֵק עם מִשחת-השָנִי למצחה! מתחת לתַּרְכּוֹס עמדו סנדליה הזעירים, הרקומים בזהב.

פעם אחת, בראשית ימי נשואינו, ובימלה לא הסכינה עוד בנעָלים, הבאתי את אלה מלוּקְנָאוּ, בכדי לעורר בה רצון לכַך. בראשונה אמרה לנפול אפים ארצה מבושה, כשעברה בהם רק מן החדר למרפסת. מני אז בלתה וחדשה נעלים הרבה, אולם על הזוג הזה שמרה. כשהראיתי לה את הסנדלים בראשונה הייתי מלגלג על מנהג אחת משונה שלה; “תפסתי אותך בשעה שהתאבקת בעפר רגלי, כי נדמה לך שנרדמתי! וזאת מנחת אהבתי, לשמור בטהרתן כפות רגליה של אלוהותי העֵרָה”. “אל תאמר דברים כאלה”, מיחתה כנגדי, “או שלא תגע כף רגלי בנעליך לעולם!”

חדר-משכבי זה, - יש בו אוירה עדינה, הממלאת את כל יֵשוּתי. מעולם לא ידעתי, עד היום, מה העמיק לבבי הצמא לשלוח את שרשיו, לחבק ולגפף על כלי וחֵפץ הקרוב אליו. רואה אני, שלא די לעקור את השורש הראשי, על מנת לקרוא דרור לחַיָי. אפילו הסנדלים הזעירים הללו כוחם עמם לאסרני.

עיני התועות נופלות על המשקע שבכותל. תמונתי עומדת שם לא נשתנתה כמלוא נימא, אף כי הפרחים הפזורים סביבה נכמשו ויתמוללו! מכל אשר בחדר ברכָתם הם היא היחידה, שעושה עלי רושם צלול. עדיין הם כאן, בפשטות, מפני שלא הורגש אפילו הצורך לסלק אותם. אין בכך כלום; הבה אקבל את האמת באהבה, אפילו בדמות זו הדוויה והכמושה, ואתפלל לאותה שעה, שֶבָּהּ אוכל, בדוֹמֶה לתמונתי, להתבונן לכל בלא רטט.

אני עודני עומד שם, ובימל נכנסה לחדר מאחורי. בחפזון הסִבּותי את עיני מן המשקע שבכותל אל המַדָפים וגמגמתי: “באתי לקחת את יומָנו של עמיאל” ²². על שום מה באתי בהתנצלות לפניה? היתה לי הרגשה, שהרֵעותי לעשות, עברתי עבירה, באָרבי לסוד זולתי. לא יכולתי לנשוא עיני בפני בימל, על כן נחפזתי לצאת את החדר.

ה

ישבתי בחדרי מבחוץ ואמצא כי לשוא אני מנסה לקרוא, וכי לחנם אשתדל, בכלל, לענות בכל ענין שהוא, - כאילו קפאו כל ימי עתידי ויהיו גֶלֶד כבד אחד, להעיק על לבי עולמית – והנה בא אצלי פַּאנצ’ו מאריסיו של הַצָמִינדָר²³ השכן, והוא נושא אגוזי-הודו מלוא הסל. הוא החוה לי קידה עמוקה.

“ובכן, פאנצ’ו”, אמרתי אליו. “על מה ולמה?”

רבי הוא שהציג את פאנצ’ו לפני. עני ואביון היה האיש, ולא ניתנה לי הזדמנות מעולם לסייע בידו; על כן דמיתי שמסכֵּן זה נתכוין במנחתו הדלה לבקש ממני סעד ועזר. הוצאתי אילו מעות מארנקי והושטתין אליו, אולם הוא מיחה בידים שלובות ואמר: “לא, אדוני, אינני יכול לקחתן”.

“מה הוא איפוא הענין?”

“הבה אתוַדה לפני אדוני בלבב שלם. יום אחד הייתי דחוק מאוד, וגנבתי אגוזים אחדים מגַּנו. עתה באתי בימים, ואולי קרוב יום מותי, על כן באתי לפרוע את חובי”.

יומָנו על עמיאל לא היה עשוי להרגיע את רוחי הנכאה באותו היום. אולם מלים אלו של פאנצ’ו היה כסם-חיים ללבי. יש עוד בחיינו ערכים מחוץ לזיווגם או לפרידתם של גבר ואשה. הרחק, הרחק מאלה משתרע העולם הרחב, ואין אדם יודע מדת-אמת לששוניו ויגוניו אלא כשהוא עומד באמצעו.

פאנצ’ו מסור לרבי בלב ונפש. יודע אני, כמה קשה עליו פרנסתו. יום יום עם הנץ השחר הוא יוצא עם סלו, המלא עלי-פלפלין, גלילי-טבק, חוטי-תפירה מגוּוָנים, מַסרקות זעירים, מַראות ושאר תכשיטים החביבים על נשי הכפר, טובל עד ברכיו במי הבצה עד שהוא מגיע לרובעי נָמָסוּדְרָא. תמורת הסדקית שלו יקבל אורז, יתר על המדה הנקנית בכסף. לכשיעלה בידו לחזור הביתה בשעה מוקדמת, יאכל את פתו בחפזון ויצא שוב אל מוכר-הממתקים, לעזור לי בכתישת סוכר למעשה הרקיקים. תיכף לשובו הביתה יֵשב לעשות אצדעות ועֲכָסים של קונכיות, ולא אחת ייגע ויטרח עליהם עד חצות הלילה. ובכל עמלו הרב לא יכניס אלא כדי שתים ארוחות זעומות ליום, לו ולבני ביתו, משך שבעה חדשים בשנה. את ארוחתו הוא נוהג להתחיל בשתית מים מלוא הכד – סגולה לשובע – ומאכלו העיקרי בַּנַנות זולות, מן המין הגרוע שבהן. ובכל זאת, בשאר חדשי השנה, מוכרחים בני ביתו להסתפק בארוחה אחת ליום.

פעם אחת היה בדעתי להקציב לו קצבה שנתית, אולם רבי אמר: “נדבתך לא תקל את עולו הכבד של האיש, אדרבא, עלולה היא להרוס אותו כליל. לא בן יחיד הוא פאנצ’ו לאמא בֶּנגאל. אם צמקו שדיה, לא יועיל החלב הבא מן החוץ”.

רעיונות כאלה צריכים עיון. ואני החלטתי להתמסר לפתרון השאלה. עוד באותו היום אמרתי לבימל: “הבה נקדיש את חיינו, לעקירת היגון הזה משרשו בארץ-מולדתנו”.

“רואה אני, שאתה נסיכי סידהארטא²⁴”, השיבה לי בבת-צחוק. “אך אל נא תתן לזרם רגשותיך הסואן לסחוף גם אותי, לבסוף!”

“סידהארטא נדר את נדריו לבדו. רצוני, שאנחנו נעשנה יחד”.

הרעיון הזה נשתקע בהמשך השיחה. כי בימלה היא, בעצם, מה שקוראים “לֵידִי”. אף על פי שמשפחתה אינה עשירה ביותר, הרי נסיכה היא מעצם לידתה. אין לה כל ספקות בדבר, שהרפתקאותיהם וסבלותיהם של בני דַלת-העם נמדדים בקנה-מדה מיוחד להם לבדם. מובן, שהמחסור הוא תנאי קבוע ועומד בחיי העניים, ואולם אין זאת אומרת, שגם הם רואים בו “מחסור”. עצם דַלוֹתם היא המגִנה עליהם, כשם שהחופים מגנים על הברֵכה; כל המרחיב את גבולם, אינו אלא מעלה את הרפש לראוה.

לאמתו של דבר, הרי רק לתוך ביתי נכנסה בימלה ולא לתוך חיי. אנכי רוממתי אותה כל כך, הרחבתי את גבולה כל כך, עד שבאָבדה לי, נצטמצם וצר לפתע כל אורח חיי. סלקתי כל השאָר הצדה, בכדי לתת ימים לבימלה – כל כך הייתי שקוע במאמצי, לקשט אותה ולהלביש אותה ולחנך אותה ולכרכר סביבה יומם ולילה; והסחתי את דעתי מגדלותה של אנושיות ומיִקרַת חין ערכם של חיי אדם. מעשי יום יום כי תנתן להם שליטה באדם, עיניו לא תחזינה עוד את האמת, ובן חורין לא יהי. בימלה הוסיפה חשיבות מרובה כל כך למעשי יום-יום הללו, עד שנסתרה האמת מעיני. על כן אין מוצא ממצוקתי, ואין אני רואה אלא את שממת-נפשי פרושה על כל העולם כולו. וככה יהמה הפזמון הנושן באזני משך שעות רבות בבוקר-תמוז זה: תַּמּוּז הוּא בָּאָרֶץ, גֶּשֶׁם חַם מִשַָּׁמַיִם נִתָּךְ; אֲהָהּ, בֵּיתִי שׁוֹמֵם מֵאָדָם.

סִפּוּרָהּ שֶׁל בִּימָלָה

יא

השנוי, שהתחולל כהרף עין בלבותיהם של בני-בנגאל, היה שַׂגיא ואיום. דומה היה הדבר, כאילו לחכו מי הגַנגֶס את אֶפרם של ששים אלף בני-סָגָר ²⁵, אשר אין אש בארץ ותקימם, אין מים אחרים בארץ אשר יעירום לחיי-ארץ. ניתן כוח הדִבֵּר פתאום לאֶפרָה של בנגאל המֵתה ותאמר: “הנני”.

קראתי פעם בספר, שפַּסל אחד ביָוָן העתיקה, שִׂחֵק לו מזלו ונפח רוח חיים בפסל יציר-כפיו. אולם אפילו באותו מעשה-נסים כבר קדמה הצורה לחיים שנפחו בה. אך מהיכן האחדוּת בערמת-אֵפר עקרה זו? אילו היה האפשר קשה כאבן, יכולים היינו לקוות לאיזו צורה שתוָצר מתוכו, כשם שזכתה אָהֳלִיאָה בסופה, להשיב את צורתה האנושית אחרי היותה לאבן. אולם אפשר מפוזר זה ודאי נסתנן מבין אצבעותיו של היוצר ויפול ארצה, כמוץ לפני רוח. נֶערַם האפשר ערֵמה אחת, אך לאחד לא היה מעולם. והנה ביום הזה, שהגיע לבנגאל, ניתנה דמות וצורה גם לערֵמה רופפה זו, ותַּרעם בפתח-ביתנו בקול: “הנני”.

כלום יכולנו להעלות על דעתנו, שדבר זה אינו למעלה מכוח הטבע? רגע זה בדברי ימי אומתנו נפל לתוך ידנו כיהלום הנופל מכִּתרו של אחד האלים בשעת שכרונו. לא היה בו כל דמיון לעֲבָרֵנו; וככה ירדה לשכון בלבנו התקוה, שכל מחסורנו וכל עָנינו יד-קסמים תגע בו, ואיננו; שלגבי דידנו אין עוד כל תחומים מבדילים בין האפשריות לנמנעוֹת. הכל כאילו בִּשֵׂר לנו ואמר: “הנה זה בא! עתה בא!”

ככה הגענו לידי אמונה, שאין לדברי ימינו צורך בכוח מניע, אלא שיכולים הם להתקדם בכוח עצמם, בדומה למרכבת-השמים, כביכול. – לכל הפחות, לא יהיה צורך לשלם שכר לָרַכָּב, אלא למלא את כוסו יין מדי פעם בפעם. אז נזכה ונגיע אל משאת נפשנו באיזה גן-עדן דמיוני.

אין לומר, שבעלי לא הושפע מן התנועה כל עיקר, אולם בתוך ההתרגשות הכללית, שתקפה אותנו, ראיתי את נעימת-העצב שנתעמקה בפניו יותר ויותר. דומה היה הדבר, כאילו נתגלה לו חזון מֵעֵבֶר להווֶה הסואן.

זכורה אני: יום אחד, בהמשך הויכוחים המתמידים, שהיו בינו לבין סנדיפ, אמר בעלי: “בִּרכַת השפע באה בשערינו ואינה מכריזה על עצמה, אלא בכדי להוכיח, שאין אנו יכולים לקבלה – שלא התקַנו את עצמנו, על מנת להכניסה לתוך ביתנו”.

“לא”, השיב סנדיפ. “אתה מדבר ככופֵר מפני שאין אתה מאמין באלהינו. אנו בעינינו ראינו את האֵלה הנושאת לנו את ברכתה, ובכל זאת אתה כופר במציאותה למרות כל האותות והמופתים”.

“דוקא מפני אמונתי הרבה באלהי”, אמר בעלי, “יש לי ההרגשה, שאין אנו מוכנים כל צרכנו לעבדו. לאלהים הכוח לשלוח לנו את ברכתו. ואולם לנו דרוש הכוח לקבלה”.

דיבורים כעין אלה בפי בעלי היו מרגיזים אותי. לא יכולתי להתאפק ואתערב בדבריהם: “כסבור אתה, שהתרגשות זו יסודה בחום השכרון, אולם הלא תודֶה, שגם השכרון עשוי, במדה ידועה, לחסן ולחשל?”

“כן”, השיב בעלי. “אולי יש בו כדי לחסן, אבל לא לזיין”.

“אולם הכוח מתנת אלהים הוא”, הוספתי לדבר. “כלי-זין אפשר לרכוש מאת בעלי-מלאכה פשוטים”.

בעלי חייך ואמר: “בעלי המלאכה יתבעו את שכרם, לפני שימסרו את הכלים”.

סנדיפ נִפַּח את חזהו ואמר: “לדבר זה בל נא תדאג. שכרם ישולם במועדו”.

“אנכי אזמין את כלי-הזמר למשתה-החג אחרי תשלום שכרם ולא לפניו”, השיב בעלי.

“אל נא תדמה בנפשך, שאנו תלויים בחסדיך הרבים להזמנת כלי-הזמר”, אמר סנדיפ בבוז. “חגנו נעלה מכל תשלומי כספים”.

ובקולו העמוק פתח בזמר:

"אוֹהֲבִי, אַהֲבָתוֹ אֵין-תְּמוּרָה לָׂהּ, מוֹאֶסֶת-שַׁלְמוֹנִים,

בַּחֲלִילוֹ הַפָּשׁוּט יְנַגֵּן, זֶה נִקְנָה בִּבְלִי-מָה,

בּוֹ יִמְשׁׂךְ לְבָבִי לַמֶּרְחַקִּים".

אחר כך פנה אלי בבת-צחוק ואמר: "אין אני שר, מלכה דבורה, אלא בכדי להוכיח, כי מי שבאתהו הנגינה בחייו, לא יחשוש לקול, שאיננו ערֵב. כל השר לפי תוים וטעמים אינו אלא גורע מערך השיר. בשעה זו, עת ים של נגינה סחף את המולדת, נִתֵּן לניחיל לעלות בסולם הטעמים, בעוד שאנחנו נעורר את הארץ הזאת בקולותינו המרוסקים:

בֵּיתִי אֵלַי יִקְרָא: לָמָּה תֵּצֵא אֶל אָבְדַן-הַכֹּל?

אַךְ חַיַּי יֹאמֵרוּ: כָּל אֲשֶׁר לְךָ זְרֵה אֱלֵי רוּחוֹת!

אִם נִגְזַר אָבְדַן עַל כֹּל – יֹאבַד: מָה עֵרֶךְ לוֹ, כִּכְלוֹת הַכֹּל?

אִם נִגְזַר עָלַי לָלֶכֶת לִקְרַאת הֶרֶס, בְּבַת-צְחוֹק אָרוּצָה אֹרַח:

כִּי נַפְשִׁי שוֹאֶלֶת סַם-מָוֶת שֶׁל חַיֵּי-אַלְמָוֶת.

“האמת היא, ניחיל, שחסרי-לב היינו כולנו. שוב אין מי שיוכל לסגור עלינו בדל”ת אַמות של האפשרי-בנקל, בשעה שאנו מתפרצים קדימה אל הנמנע-לאין-תקוה.

"אֵלֶּה הַקּוֹרְאִים לָנוּ: שׁוּבוּ,

לֹא יָדְעוּ אֵת שִׂמְחַת הַפַּחֲזוּת הָאֲיֻמָּה.

לֹא יָדְעוּ, כִּי נִקְרֹא נִקְרֵאנוּ

אֶל קְצֵה הַמִּשְׁעוֹל הַפְּתַלְתֹּל.

כָּל הַטּוֹב וְהַיָשָׁר וְהַמְתֻקָּן

הָבָה נְעוֹלֵל בֶּעָפָר".

דמיתי שבעלי ימשיך את הויכוח, אולם הוא קם ממקומו, בלי דבֵּר דבר, ויעזבנו.

הדבר שזעזע אותי מבפנים, לא היה אלא מעין בבואה של סער-הרגשות מבחוץ, שסחף את הארץ מקצה ועד קצה. מרכבתו של מלך-גורלי התקרבה ובאה במהירות איומה, ולסאון גלגליה ענו הדים בנפשי. היתה לי הרגשה שאינה פוסקת, כי דבר-מה יוצא מגדר הרגיל עלול לקרות בכל שעה, ובכל זאת לא עלי תפול האחריות לדבר. כלום לא הָעתקתי לשטח, שבו אין להשגיח עוד בטוב ורע וברגשותיהם של אחרים? כלום זה היה רצוני מעולם – כלום פללתי או קויתי מעולם לדבר בְּדוֹמֶה לזה? קרא בספר חיי והגידה איפוא, אם הייתי אחראית לכך מאיזו בחינה שהיא?

כל ימי עֲבָרי הייתי מתמדת להקריב את קרבני על המזבח, – אולם כשהגיעה שעתי לבסוף לקבל את הברכה מאת האלהים, הופיע אֵל חדש ושונה מן הראשון! והנה, כשם שהארץ המתעוררת לצלילי “בַּנדה מטָרם”, יעברנה רטט, מדי תברך את עתידה המתגלה לה בחזון-מרחקים, כך ממש יקדמו כל קרבי בזעזועי-ברכה את הזר הקרֵב והתובע, אשר לא ידעתיו, ואשר לא עלה על לבי מעולם.

לילה אחד עזבתי את מטתי וחמקתי מחדרי אל המרפסת הפתוחה. מאחורי גדר גננו שדמות אורז מבכיר תשתרענה. מבעד לאילנות הכפר צפונה יֵראו פה ושם מימי הנהר. הכל היה מנמנם בתוך האופן, כשָפִיר מעורפל של איזו יצירה לעתיד לבוא.

בחזון אותו העתיד ראיתי את ארצי, והנה היא אשה כמוני, עומדת בצפּיה. היא נמשכת מקרן-זוית שלה בבית-בעלה לקריאתו הפתאומית של אחד פלאי. אין עתותיה בידה לעמוד, או להשתקע בהרהורים, או להדליק לפיד להאיר לפניה, בהחפזה קדימה לתוך זרועות האופל. גם ידעתי, היאך כל נימי נפשה נמתחות להֶמְיַת החלילים, הקוראת לה ממרחקים; היאך חזה מכה גלים היאך היא מרגישה את קרבת הנגינה, – לא כי כבר בהּ היא, ומה בכך, אם תָרוץ אפילו בעינים עצומות. לא אֵם היא באמָהות. אין ילדים אשר יקראו אליה ברעבם, אין קן אשר יוּאַר בידה לעת ערב, אין בית אשר תהיה צופה הליכותיו. לא; כי למקום-מועד תמהר, כי לפייטני וִישנוּ ניתנה הארץ הזאת. היא עזבה את נוָה ותטוש הליכות-הבית; דבר אין לה, זולת געגועים אין-סופיים, בה יאיצו; לדרך לא תשאל, איֶּהָ, ולמטרה לא תדרוש, מה היא.

כגעגועים האלה עברוני גם אני. גם אני נטשתי את ביתי ואתע מני דרך. כמטרה כן האמצעים לוטים בערפל. אין לי דבר זולת הגעגועים והחפזון. אח, הֵלֶך מסכֵּן באפלת ליל! שחר כי יאדים, לא עוד תראה עקבות תשובה. אך למה אשובה? גם המָות לטובה. אם מאפֵּליה תמשכני בנגינת חֲלילָהּ לאבדון, האשאל לעולם-הבא? אנוכי כי אטבע בלועה השחור – טוב ורע צחוק ודמע, אתי מן הארץ יסוּפו.

יב

מכונת-הזמן בבנגאל, כיון שנמתחה לפתע במלוֹא עזוזה, הפכה את החמוּרות לקלות, ומאורע רדף מאורע במהירות מפליאה. שוב לא היתה כל אפשרות לעכב את תנועת הגלגלים אפילו במחוזנו אנו. בתחילה נמנה מחוזנו על המפגרים, כיון שבעלִי סרב לִכְפוֹת על הכפרים הר כגיגית. הוא היה אומר: “האנשים המקריבים קרבנות על מזבח מולדתם, הם עבדיה הנאמנים, אולם כל הכופה אנשים להקריב קרבנות לשמה, אינו אלא שונאה בנפש. למה הדבר דומה? למי שמקצץ בשרשי החירות, בכדי לזכות בצמרת”.

אולם כיון שבא סנדיפ להשתקע כאן, ותלמידיו נפוצו בארץ להטיף בערים ובשוָקים, הגיעו נחשולי ההתלהבות גם למקומנו. להקת בחורים מבני המקום נלותה אליו, ובהם אפילו, שהעטו חרפה על כפר מולדתם בשעתם. עתה נזלה שלהבת-האמונה בעורקיהם ותיקד בעיניהם. עתה נתברר הדבר: רוח מטהרת, רבת ששון ותקוה, עברה בארץ וַתַּשֵׁב כל רפש וכל רָקָב. קשה באמת להַלך זקוף-קומה וישר-לבב ובריא בגֵו ונפש, כל זמן שהמולדת נתונה בין המצָרים.

אז פנו כל העינים אל בעלי, היחידי שלא אסר באחוזותיו אריגי חוץ וסוכר ומלח של חוץ. אפילו הממונים והפקידים התחילו להתבייש בכך. ואף על פי כן, כשהתחיל בעלי, לפני שמן-מה, להכניס לַכְּפָר מתוצרת הארץ, היו זקנים וצעירים מלגלגים עליו בסתר ובגלוי. כל זמן שלא היה הַסְוָדֶשִי ענין להתפאר בו, היינו מבזים אותו בכל לבנו.

בעלי מחדד עדיין את עפרונותיו מתוצרת-הודו באולרו ההודי, כותב בעטי-אגמון, שותה את מימיו מקערת-נחושת, ועובד לילה לאור מנורה עתיקה, הדולקת בשמן-קיק. אולם סוָדשי מתון זה שלו, בחינת חָלב המהול במים, לא נראה בעינינו מעולם. אדרבא, מתביישים היינו ברהיטים הגסים, הבלתי-מהוקצעים שבטרקליניו, ביחוד, התביישנו כשבקר אצלו שופט-השלום, או כל אירופי אחר.

בעלי היה רגיל לזלזל במחאותי. “למה תתרגשי בשל קטַנות כאלו?” היה אומר בבת-צחוק.

“הלא כפראים נהיה בעיניהם, או, לפחות, כמחוסרי תרבות”.

“כי אז אשלם להם כגמולם, בהעלותי על לבבי, כי אין תרבותם מעמיקה לפני ולפנים מעוֹרָם הלבן”.

קדֵרת-נחושת פשוטה היתה עומדת על שולחן-הכתיבה של בעלי, והיתה משמשת לו עציץ לפרחים. לפעמים קרובות, כשקבלתי ידיעה על בוא איזה אורח אירופי, הייתי מתגנבת לתוך חדרו ונותנת במקומה אגַרטל של בדולח מתוצרת אירופה.

“שמעי נא, בימלה”, מיחה כנגדי לבסוף. “אותה קדרת-הנחושת חסרת-הכרה היא כפרחים האלה; אולם הכלי הזה מכריז על תפקידו בקול רם, ואינו ראוי אלא לפרחים של נייר”.

בָּרָה רַאני לבדה היתה מסייעת בידי בעלי בשגעונותיו. יום אחד באה, נושמת בכבדות ואומרת: “הוי, אחי, השמעת? הופיעו מינים נחמדים כל כך של סבון הודי! ימי-המותְרות בחיי חלפו לבלי שוב; ואף על פי כן, אם אין בהם חֵלב, רוצה הייתי לראות, מה טיבם של אלה”.

לדברים מעין אלה יאורו פני בעלי, והבית מתמלא כל מיני סבון ובושם הודי. גם זה סבון יקָרא! הרי זה דומה יותר לרגבים של נֶתר-מַאֲכָל. וכלום אין אני יודעת, שגיסתי משתמשת בסבון אירופה העתיק לגופה, בעוד שהרגבים הלו נמסרים לידי השפחות, לכביסת לבָנים?

פעם אחרת תאמר: “הוי, אחי היקר, הלא תקנה לי מאותן ידיות-העטים החדשות, תוצרת-הודו”.

‘אחיה’ רוֶה נחת, כרגיל, וחדרה של בָּרה ראני מתמלא כל מיני קש וגבבא, שמתקראים ידיות-עטים של סוָדשי. ולא מפני שֶיֵּש לה ענין בדבר, כי קרוא וכתוב לא למדה הרבה. ובכל זאת היא שומרת בין מכשירי-הכתיבה את ידית-השן שלה, היָדית היחידה, שהשתמשה בה מעולם.

בעצם לא נתכוונה בכך אלא להקניט אותי, הואיל וסרבתי לַהזות בהזיותיו של בעלי. כל נסיון להוכיח את עקמומיותה של גיסתי היה ללא הועיל. פני בעלי היו מתקדרים מדי נגעי בדבר. כל האומר להציל אנשים כאלה מידי מנצליהם, אינו אלא מקפח את עצמו!

ברה ראני חביבה עליה התפירה. יום אחד פרצתי מגדרי ואמרתי: “לא קמה עוד רמאית כמוך, אחותי! בשעה ש’אחיך' כאן, הרי את באה לידי התפעלות לזֵכר מספרַים של סוָדֶשי, ואולם תוצרת אנגליה היא, שאת משתמשת בה לצרכי-עבודתך תמיד”.

“מה בכך?” ענתה לי. “כלום אין את רואה, כמה הוא נהנה מזה? יחד אתי גדל בבית הזה מנערותו. פשוטו של דבר, אין אני יכולה, כמוך את, לשאת את מראה פניו המתקדרים. יקירי העלוב, אין לו כל תענוג אחר אלא לשחק בקנִיַת סחורות. אַת הרי אַת שכרונו היחיד, ועוד עתידה את להביא עליו כליה”.

“תאמרי מה שתאמרי, לא נאה הדבר להיות בעלת דו-פרצופין”, השיבותי לה.

גיסתי צחקה בקול רם בפני. “הוי צ’וטה ראני התמימה שלנו! - ישרה כחָטרו של מלמד תינוקות, הלא? האשה לא לכך נוצרה. רכה היא וגמישה, למען תדע להתכופף מבלי להתעקם”

לא יכולתי להסיח את דעתי מאותן המלים: “את – שכרונו, ועתידה את להביא עליו כליה!”. כיום הזה אני מרגישה, שאם אי אפשר לגבר בלא שכרון, אל נא תהי זאת אשה.

יג

סוּקסאַר בגבולות אחוזותינו, הוא אחד ממרכזי המסחר הגדולים שבמחוז. מעֵבר רצועת-המים מזה מתכנס השוק מדי יום ביומו; ומעֵבר מזה – היריד, אחת לשבוע. בימות-הגשמים, כשרצועת-המים מתאחדת עם הנהר, ויש מַעֲבר לסירות, מוּסָעות כמויות גדולות של אריגי כותנה וצמר בשביל החורף הממשמש ובא, ומובאות למכירה בשוק המקומי.

בעצם ימי התלהבותנו צוה סנדיפ לגרש ממחוזנו כל תוצרת-חוץ, עם השפעת-חוץ הכרוכה בה.

“מובן מאליו!” אמרתי, ואתאזר עוז למלחמה.

“לקחתי דברים עם ניחיל בנידון זה”, אמר סנדיפ, “הוא אמר לי, שאיננו מתנגד להטפה, אולם הוא לא ירשה כל מעשה כפִיָה”.

“אני אדאג לכך”, אמרתי, מתוך הרגשה גאה בכוחי הרב. ידעתי, מה עמוקה אהבתו של בעלי אלי. אילו שלטתי אז בכל חמשת חושי, הייתי נקברת חיים לפני שהייתי באה לתבוע גמול אהבה, לעת כזאת. אולם ראיתי הכרח לעצמי לעשות רושם על סנדיפ בכל עזוז השַאקְטִי שלי.

סנדיפ בֵּאר לי בָּאר היטב, כיד המליצה הטובה עליו, כיצד המֶרץ הקוסמי מתגלה לכל אדם ואדם בדמותה של איזו קִרְבָה מיוחדת במינה. בפילוסופיה של וִישנוּ, אמר, מדובר בשאקטי של חֶדוָה, השוכנת בלב היצירה ומושכת את לב אוהבה הנצחי מן העולם ועד העולם. אדם עורג כל ימיו להביא לידי גילוי דמות-שאקטי זו מתוך עמקי הויתו הוא, ומי שעלה בידו הדבר הזה, יבין מיד בבהירות את פירושה של הנגינה המגיעה אלינו מתוך האפלה. הוא פצח רנה:

חֲלִילִי, זֶה נָתַן קוֹלוֹ בְשִׁיר,

עַתָּה נָדַם, כִּי עָמַדְנוּ פָּנִים אֶל פָּנִים.

זַעֲקָתִי חִפְּשָׂתֵךְ בְּכָל רְקִיעֵי הַשָּׁמַיִם

כִּי נַחְבֵּאת;

עַתָּה זֶה מָצְאָה זַעֲקָתִי אֶת בַּת-צְחוֹקָהּ

בִּפְנֵי אֲהוּבָתִי".

לשמע משליו ומליצותיו, שכחתי, שאין אני אלא בימלה, אשה בתכלית הפשטות. שאקטי הייתי בעיני; גם בי נתגלמה חדוַת כל העולמות. אין רתוּקות לגֵוי, אין מניעות לרצוני; כל דבר שאגע בו יזכה לחיים חדשים. העולם המקיף אותי אינו אלא יצירה חדשה משֶלי; כי הנה לא נשפכה כל שפעת-הזהב הזאת בשמי הבציר, עד שנִתְקָה מֵעל שפתַי הנגינה שבלבבי! וגבור זה, עבד נאמן זה של המולדת, צַיְלָן זה שלי – בעל השכל הלוהט, המרץ הבוער, הגאוניות המזהרת – גם אותו יוצרת הייתי מרגע לרגע. והאם לא בעיני ראיתיהו, קם מדי פעם בפעם לחיים חדשים, בהופיעי אליו?

אמש בקש סנדיפ מאתי לקבל פני עלם צעיר, אֲמוּלִיאָה, אחד מתלמידיו הותיקים. מיד ראיתי אור חדש, שהבריק בעיני הנער, ואדע, שגם אליו נגלתה שאקטי, כי נגע כוח היצירה שלי בדמו. “מה הקסמים האלה אשר בידך!” קרא סנדיפ למחרתו. “אמוליאה שוב איננו נער, שלהבת גדולה הוצתה בפתילת חייו. מי יוכל להצניע את שלהבתך בתוך כתלי ביתך? היום או מחר תאחז האש בכולם יחד, וכשתודלקנה כל המנורות, מה תרב תפארת החג, חג דֵיוָלִי ²⁶, אשר נחוג בארץ הזאת!”

מוכת-סנורים הייתי בתפארת-שוא וגמרתי אומר להעניק מתנה זו למעריצי. היה לי הבטחון השלם, שאיש לא יקום בדרכי ולא יפר את רצוני. כשחזרתי לחדרי, אחרי השיחה עם סנדיפ, הִתַּרתי את שערותי ואקשרם שוב ביד חרוצים. מיס גילבּי למדה אותי לסרוק את שערותי מן הצואר ומעלה ולקשור אותן קשר מעל לראשי. סגנון זה היה חביב על בעלי ביותר. “חבל”, אמר אלי יום אחד, “שבחרה ההשגחה בבריה עלובה כמוני, תחת קָלִידָסה הפייטן, לגלות את כל הפלאות הספונות בצוארה של אשה. הפייטן ודאי היה מדמה אותו לגבעול של פרח; אולם אנכי רואה אותו כראות לפיד, הנושא למרום את שלהבת-שערותיך השחורה”. ובאמרו זאת… אולם למה, הו, למה, אני מעלה בזכרוני את כל הדברים האלה?

שלחתי לקרוא לבעלי. בימים ההם יכולתי להמציא מאה אמתלאות ואחת, טובות או רעות, בכדי להביאו אלי. עתה עברו ימים רבים מאז, ולחבול תחבולות לא אדע עוד.

סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל

ו

אשת פאנצ’ו מתה זה עתה בשחפת. עתה שומה על פאנצ’ו להטהר מן החטא ולכפר את פני עדתו. העדה עשתה חשבון ומצאה, שהדבר יעלה לו במאה עשרים ושלש רופּיות.

“שטות ורעות-רוח!” קראתי אליו בהתמרמרות. “אל תכנע, פאנצ’ו. מה יש לאל ידם לעשות לך?”

הוא נשא אלי את עיניו הסבלניות, כעיני בהמת-משא עיפה ורצוצה, ואמר: “בת בוגרת לי אדוני, ועלי להשיאה לאיש. גם יש לערוך את טקס-החובה האחרון לאשתי המסכֵּנה”.

“אף אם חטאת, פאנצ’ו”, הרהרתי בקול, “ודאי כבר סבלך ידך, עד כדי לכפר על החטא”.

“כן הדבר, אדוני”, הסכים פאנצ’ו בתמימות. “היה עלי למכור חלק מאדמתי ולתת את השאר במשכנתא, בכדי לשלם לרופא. אולם אין מפלט מן הברהמינים, ועלי להקריב להם מנחה”.

אין תועלת בויכוחים. תָּמֵהַּ הייתי ושואל, מתי תגיע השעה לטיהור הברהמינים עצמם, המוכנים לקבל קרבן-מנחה כזה?

פאנצ’ו, שעמד מכבר על עברי פי פחת, הלך עתה, לאחר חָליה וקבורתה של אשתו, מדחי אל דחי. מתוך התאמצות נואשת למצוא נחומים לנפשו, התחיל לצקת מים על ידי נזיר נודד, ועלה בידו להתעמק בפילוסופיה עד כדי כך, ששכח את ילדיו הרעבים. במשך זמן-מה התנחם ברעיון, שהעולם הוא הבל-הבלים, ואם תענוגות אין בו, גם יסוריו דמיון-שוא הם. ולבסוף עזב לילה אחד את פעוטותיו בסוכתם הנופלת ויצא בדרך-נוד לבדו.

אני לא ידעתי דבר מן הנעשה, כי מבולבל הייתי אותה שעה מהמון אֵלים ושטנים שהתגעשו בלבבי כים סוער. גם רבי לא הגיד לי, שהביא את עזוביו של פאנצ’ו תחת צל קורתו ודאג למלא את כל מחסורם, אף כי אין איש אתו בבית ותלמידיו משכימים לפתחו מבוקר עד ערב.

עבר חודש ימים ופאנצ’ו חזר מן הדרך, והתלהבותו לנזירות פגה בהרבה. ילדו הבכור וילדתו האחת התרפקו עליו וקראו: “היכן היית, אבא, כל הימים האלה?” קטון ילדיו קנן בחיקו, והילדה השניה חבקה את צוארו בזרועותיה ותתָּלה על כתפיו – ויבכו כולם יחדיו. “אויה, אדוני!” התיפח פאנצ’ו לבסוף בפני רבי. “אין לי כל יכולת להאכיל את הפעוטות הללו לשָבעה ואין לי רשות לברוח מהם. מה פשעי ומה חטאתי, כי כה רב ענשי, לשים ידי ורגלי בסַד?”

בינתים נפקע החוט הדל, חוט הקשרים המסחריים של פאנצ’ו, והוא נוכח, שאין לאל ידו לקשרו מחדש. הוא נאחז בבית רַבי, שקבל אותו תחת צל קורתו בשובו, ולא עלה אפילו על דעתו לחזור לביתו הוא. “שמע נא, פאנצ’ו”, אמר רבי, למורת רוחו, לבסוף. “אם לא תטפל בסוכתך, נָפול תפול תחתיה לאין תקומה. אני אַלוה לך אילו מעות, בהן תוכל לרכול מעט ותפרען לי קמעא קמעא”.

פאנצ’ו לא שמח ביותר להצעה זו – האף אין יש עוד נדיבים בארץ? וכשבקש רבי מאתו לאַשר את קבלת הכסף בכתב, נדמה לו שאין החסד הזה שוה בנזק הפרעון. אולם רבי לא רצה לתת מתנה חיצונית, הגוררת התחייבות פנימית מצד המקבל. כסבור היה, שכל המקפח את רגש הכבוד העצמי של אדם, את נפש מעמדו הוא קובע.

לאחר שחתם פאנצ’ו על שטר-החוב, הלכה ופחתה כל אותה יראת-הכבוד, שֶבָּהּ היה מחוה קידה כלפי רבי – שוב לא היה מתאבק בעפר-רגליו. רבי היה מחייך; כל הממעט בקידות והשתחויות הרי זה משובח בעיניו. “רחשי-כבוד הדדיים מאַזְּנים את החשבון בין אדם לחברו”, היה רגיל לומר. “ואולם הערצה היא הפקעת-מחיר”.

פאנצ’ו התחיל קונה אריג בשוק ורוכל בו בכפר. אמנם הוא לא קבל הרבה במזומנים, אבל מה שיכול לקבל בשוה כסף: אורז, קנבוס הודי ושאר תבואות, הועיל לפרעון חובו. במשך שני חדשים עלה בידו לשלם חלק מסוים מחובו לרבי, ובה במדה הופחתו קידותיו. ודאי גמלה בו ההרגשה, שלחנם היה מעריץ בן-תמותה פשוט, שלא עלה בידו להתנשא על תאוַת הכסף.

בעוד פאנצ’ו עושה כה וכה, בא עליו נחשול הסוָדשי ויהומהו.

ז

ימות החופש הגיעו, ורבים מצעירי כפרנו והסביבה באו הביתה מבתי-ספר ומכללות. הם נתכנסו בהתלהבות תחת דגלו של סנדיפ, ומהם הסתלקו מן הלמודים לגמרי, מרוב קנאות. רבים מן הבחורים האלה נתחנכו כאן בבית-ספרי, חנם אין כסף, ומהם קבלו תמיכה מיָדי ללימודיהם במכללת קאלקוטה. הם הופיעו בהמון, ודרשו מאתי לגרש תוצרת-חוץ מִשוקִי שבסוקסאר.

הודעתי להם, שאין ביכלתי לעשות רצונם.

הם לגלגו: “מדוע, מַהֲרָגָ’ה, האם אתה חושש כל כך להפסד ממונך?”

אני לא שמתי לב לנעימה המעליבה שבדבריהם, והייתי עומד להשיב, כי הרוכלים המסכֵּנים ולקוחותיהם הם יפסידו, ולא אני, אולם רבי, שישב אז אתי, התערב בדברים ואמר:

“כן, ההפסד כולו שלו, -– לא שלכם, הדבר ברור למדי”.

“אולם לשם המולדת…”

“מולדת אין פירושה הקרקע, אלא העם היושב עליה”, הפסיקם רבי שוב. “האם הואלתם אפילו להעיף עין על מה שנעשה בתוכו? עתה תִכְפּו עליו את המלח אשר יאכל ואת הבגדים אשר ילבש. מדוע יכָּנע העם לעריצות כזו, ומדוע נסייע אנחנו בדבר?”

“הרי גם אנחנו התחלנו להשתמש במלח וסוכר ואריג מתוצרת-הודו דוקא”

“אתם רשאים לעשות ככל העולה על רוחכם, בכדי להלהיב את דמיונכם, לעורר את קנאותכם. בני-טובים אתם, ואין אתם חוששים למחיר. העניים אין ברצונם להפריע בעדכם, ואולם אתם, מנוי וגמור אתכם לכְפוֹת עליהם הר כגיגית. גם עכשיו הם נלחמים מלחמת-קיומם, לחיים ולמות, יום יום ושעה שעה; אין אתם יכולים לשער אפילו, מה רב ערכן של פרוטות אחדות בעיניהם, – כה רופף הקשר בינכם לבינם. כל הימים אשר חייתם על האדמה בליתם בהיכלי-חמדה, ועתה ירדתם לעשות אותם לכלי-משחית בזעמכם. אין זה אלא מעשה-פחדנות, לדעתי”.

כולם היו תלמידי-רבי בילדותם, על כן לא העזו להעליבו, אף על פי שחמָתָם בערה בהם. הם פנו אלי. “התהיה איפוא אתה, מַהֲרָגָ’ה, האדם היחיד, המניח מכשולים בדרך, שהמולדת הולכת בה?”

“מי אני, שאָעז לעשות כזאת? הלא את חיי אתן בעבורה!”

הסטודנט שזכה לתואר M.A., עקם את שפתיו בבת-צחוק ערמומית ואמר: “המוּתר לנו לשאול, מה אתה עושה, בעצם, בכדי לסייע למולדת?”

“אנכי הבאתי טְוִי-הודו, והצעתיו למכירה בשוקי אשר בסוקסאר, וכן שלחתי חבילות חבילות של טוי זה לשוקיהם של הַצָמִינדָרִים השכנים”.

“אולם אנחנו בקרנו בשוק, מהרג’ה”, קרא אותו הסטודנט, “ולא מצאנו קונה לטְוי זה”

“הרי זה לא באשמתי, ולא בעֶטיו של שוקי. אין אנו למֵדים מכאן אלא זו, שכל העם עוד איננו אתכם”.

“ולא זו בלבד”, המשיך רבי. “מכאן אנו למדים, כי לא הטלתם על עצמכם אלא תפקיד אחד, להקניט את זולתכם. דורשים אתם מאת סוחרים, שלא נמנו על חבורתכם, לקנות או וטי; מאת אורגים שלא נצטרפו אליכם – לאָרגו; וכל זה בכדי לכפות אותו אריג אחר כך על לקוחות, שגם הם לא נשבעו לדגלכם. הדרכים? צעקותיכם עם נגישות הצָמינדָרים. תוצאות הדבר: לכם הצדקה, ולהם – המחסור!”

“ואולי מוּתָּר לנו לשאול עוד, מה היה חלקך אתה במחסור?” הקשָה לשאול אחד מתלמידי-המדעים.

“רצונך לדעת, לא כן?” השיב רבי. “ניחיל עצמו מוכרח לקנות אריג-הודו זה; היה עליו לפתוח בית-ספר לאריגה, שבו יארגוהו; ואם נשפוט לפי עסקיו המזהירים בעבר, יעלה לו אריג זה במחיר בגדי מלכות; ולבסוף, יצלח אולי לוילאות בטרקלינו, אף על פי שבגלל קלישותם לא יוכלו לשַמש לו מסך ראוי לשמו. אם באחד הימים יהיו לכם הנדרים לזרא, תרימו אתם את קולכם ביתר צחוק לרשמם האמנותי של הוילאות הללו. ואם יבוא יום, וימָצא איש אשר יעריך את מלאכת-המחשבת השקועה בהם, יהיה זה בן-נכר”.

כל ימי חיי הייתי במחיצתו של רבי. אבל מעולם עוד לא ראיתיו נרגש כל כך. ניכר היה, שהמכאוב הצטבר בלבבו בחשאי משך ימים רבים, מתוך אהבתו הנעלה אלי, וסבלנותו הָרגילה נמתחה בסתר עד להתפקע.

“אתם זקנינו”, אמר תלמיד-הרפואה. “לא נאה לנו להרבות דברים אליכם. אולם הַגידו נא לנו לבסוף, האם מנוי וגמור אתכם לא לגרש תוצרת-חוץ משוּקכם?”

“לא אגרשנה”, אמרתי אני, “כי לא שֶלי היא”.

“כי מתוך כך תפסיד את מעותיך!” חִייך התלמיד, שזכה לתואר M.A.

“כי המפסיד יודע לשפוט נכוחה”, השיב רבי.

בקריאת בַּנדֶה מָטָרָם נפטרו לדרכם.

פרק ששי: סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל

ח

לאחר ימים אחדים הביא רבי את פאנצ’ו אלי. נתברר, שהַצָמִינדָר שלו קנס אותו במאה רופיות ואיים עליו לנשלו מעל נחלתו.

“על מה ולמה?” חקרתי לדעת.

“מפני שנתפס במכירתם של אריגי-חוץ”, הגיד לי המגיד. “הוא התחנן לפני הָרִיש קוּנדוּ, הצמינדר, לתת לו למכור את הכמות הנמצאת בידו, שנקנתה בכסף לא לו, והבטיח באמונה, שלא יוסיף עוד להתעסק בכך; אולם הצמינדר אטם אזניו משמוע, ודרש לשרוף את הסחורה הזרה בו במקום, תיכף ומיד, כי אז יניח לו. כיון שבא פאנצ’ו לכלל יאוש, נפלטו מפיו דברי-מרירות: ‘אין הדבר לפי יכלתי! אתה איש עשיר; הלא תקננה ותשרפנה?’ לדברים אלה הסמיקו פניו של הָריש קוּנדוּ, ויקרא: ‘נבל זה יש ללמדו דרך-ארץ, הַלקוהו בסנדל!’ ככה נקנס פאנצ’ו העלוב, גם נתבַּזָה”.

“מה נעשה לאריג?”

“כל החבילה נשתלחה באש”.

“מי עוד היה שם?”

"המון אנשים. וכולם צעקו ואמרו בַּנדה מָטרם. גם סנדיפ היה שם. הוא הֵרים מלוא החופן אפר וקרא: “אחים! זאת היא מדורת-האש הראשונה, שהדליק כפַרכם – מערכת-קבורה, טקס אחרון לסחר-חוץ. האפר הזה קדוש הוא. משחו בו את בשרכם, אות לנדר שנדרתם למען סוַדשי”.

“פאנצ’ו” אמרתי, בפנותי אליו. “עליך לתבוע אותם לדין”.

“איש לא יעיד לטובתי”, אמר פאנצ’ו.

“איש לא יעיד? – סנדיף! סנדיפ!”

סנדיפ יצא מחדרו לקריאתי. “מה הענין?” שאל סנדיפ.

“האם לא תעיד על שריפת אריגיו של אדם זה?”

סנדיפ חִייך. “ודאי אעיד במשפט זה”, אמר אלי. “אולם אני אבוא מצד הסניגוריה”.

“מה כונתך לומר”, קראתי אליו, “שתבוא מצד זה או אחר? האם לא תעיד לדבר-אמת?”

“האם הדבר המתרחש הוא האמת היחידה?”

"אילו אמתות אחרות מצאת?,

“דברים, שגזירה עליהם להתרחש! האמת, שעלינו לבנות, תהא זקוקה לשקר וכזה עד הִבָּנוֹתה. אלה שסללו דרך לעצמם בעולם הזה, המה יצרו את האמת, ולא הלכו אחריה בעינים עצומות”.

"ועל כן – "

“ועל כן אעיד עדות זו, שאתם הואלתם לקרוא לה עדות-שקר, כמו שעשו כל אלה היוצרים קיסרויות, הבונים שיטות חברתיות, המיסדים הסתדרויות דתיות. אלה הבאים למשול, אינם נרתעים מפני השק; כבלי-האמת נשמרו לאלה, המוכנים לנפול תחת כובד משאן. האם לא קראת את קורות-הדורות? האם לא ידעת, שבקלחות העצומות, בהן תרתחנה השתלשלויות מדיניות כבירות, השקר והכזב הם הסממנים העיקריים?”

"ודאי הולך ומתהוה עירוב-תבשילין מדיני בקנה-מדה רחב, אולם – "

“אח, יודע אני! מובן, שידך לא תאחז בכף-המבשלים מעולם. טוב לך להיות אחד מאלה, המגרגרים את התבשיל, שהוכן בידי אחרים. הם יקרעו את בנגאל לקרעים ויאמרו כי אך היטב ייטיבו עמָנו. הם ינעלו את שערי החנוך ויתאמרו להרים את ערכו. ואתם תוסיפו להיות תמיד ילדים מנומסים, מתמוגגים בדמע. אולם אנחנו, הרשעים, שומה עלינו להשתדל ולהקים מבצרי-הגנה על יסוד השקר”.

“ויכוח בענינים אלה מיעוטו יפה, ניחיל”, התערב רבי בשיחה. “לבבות אלה, שנעדרה האמת מתוכם, איך יבינו שאין לאדם מטרה נעלה מאשר לחשוף את אור-האמת הגנוז, – ולא לצבור ערכי חומר חיצוניים?”

סנדיפ צחק. “לאדוני הצדקה!” אמר. “נאום ראוי למלמד-תינוקות בהחלט. מעֵין זה הייתי קורא בספרים. אולם בעולם הממשי נמצאתי למד שאין כל עיקרו של אדם, אלא לצבור חומר חיצוני. אלה שהם מומחים לאמנות זו, משמיעים את השקרים המופרזים ביותר בעסקיהם, מזייפים את החשבונות בפנקסיהם המדיניים, מוציאים את עתוניהם, טעוני שקרים, יום-יום, ומשגרים מטיפים למדינות-הים להפיץ כזבים, בדומֶה לזבובים נושאי מגפה ומות. אני הצעיר באלפי תלמידיהם של אלה אנשי-השם. כשנמניתי על מפלגת הקונגרס, לא הייתי מהסס מעולם למהול עשרה אחוזים של אמת בתשעים אחוז של השקר. וכעת, לאחר שיצאתי את המפלגה, עוד לא שכחתי את העיקר, שאין האמת מטרתו של אדם, אלא ההצלחה”.

“הצלחה אמתית”, תקן רבי.

“אולי”, השיב סנדיפ. “אולם פרי ההצלחה האמתית אינו בָּשֵל אלא מתוך טפול בשדה-השקר, לאחר חרישת הקרקע ושידודה. אמת מארץ תצמח, כשמיר וכשית, ורק התולעים יאכלו מפריה!” והוא יצא ברעש מן החדר.

רבי נשא את עיניו אלי, חִייך ואמר: “היודע אתה, ניחיל, כסבור אני שסנדיפ אינו חסר את הרגש הדתי, – הדת שלו היא הצד השני של מטבע האמת, בדומה ליָרח האפל, שֶׁיָרֵח הוא, ואף על פי שאזל אורו בטעות לצד אחר”.

“משום כך”, הסכמתי לדבריו, “הגיתי לו חבה תמיד, אם כי לא היינו מעולם בדעה אחת. אין אני יכול לדבר בו סרה אפילו כעת; אף על פי שהכאיב לי במאוד ועלול הוא להכאיב לי עוד”.

“התחלתי להבין זאת”, אמר רבי. “תָּמֵהַּ הייתי זמן רב, כיצד אתה יכול לסבול אותו. לפרקים הייתי חושד אותך אפילו בחלישות-הדעת. כעת רואה אני, שאם אמנם אין אתם נחרזים זה בזה, הרי הריתמוס שלכם אחד הוא”.

“רצה הגורל לכתוב ‘גן-העדן האבוד’ בחרוזים לבנים במקרה דנן, ואין לי איפוא צורך בחריזת ידיד!” העירותי, בכדי להשלים את הרעיון.

“אך מה נעשה בדבר פאנצ’ו?” המשיך רבי.

“אמרת, שיש בדעתו של הָרִיש קוּנדוּ לנשלו מנחלת אבותיו. נניח, שאקנה את הנחלה, והוא יהיה אריסי?”

“והקנס?”

"כיצד יוכל הַצָמינדָר לגבותו מאריסי?

“חבילת-האריג השרופה?”

אני אקנה לו חבילה חדשה. רוצה הייתי לראות, מי יעז להפריע אריס שלי מלהתעסק במשלח-ידו!"

“חוששני, אדוני”, העיר פאנצ’ו ביגון, “כי בעוד שאתם, אנשי השם, קושרים מלחמה זה בזה, יתכנסו מסביבכם השוטרים והשופטים להתבונן במחזה-השעשועים, וההמון ימחא כף, ואולם בסופו של דבר מי יהרג, אם לא אני המסכֵּן?”

“מדוע, מי יכול לנגוע בך לרעה?”

“הם ישרפו את ביתי, אדוני, על הפעוטות ועל המטלטלים!”

“ניחא, אני אדאג לילדיך”, אמר רבי. “יכול אתה לעסוק במשלַח ידך כרצונך. הם לא יגעו בך”.

בו ביום קניתי את נחלתו של פאנצ’ו כדת וכדין. מאז התחיל סדר-פגעים.

פאנצ’ו ירש נחלת סבא שלו, הואיל ולא נשארו בחיים יורשים זולתו. הדבר היה מן המפורסמות. ואולם בפרק-זמן זה הופיעה איזו דודה במקום, עם תיבותיה וחבילותיה, מחרוזת אלמוגיה ובתה האלמנה. היא קנתה לה ישיבה בבית פאנצ’ו ותבעה את חלקה בכל אשר לו.

פאנצ’ו היה כהלום רעם. “דודתי מתה זה כבר”, מיחה פאנצ’ו בפניה.

כאן באה התשובה, שהוא מתכוין לאשת-דודו הראשונה, ואולם הדוד לא המתין הרבה ולקח לו אשה שניה.

אולם דודי נפטר לפני מותה של הדודה" קרא פאנצ’ו, ותמהונו הלך וגדל. “אימתי היה ביכלתו לשאת לו אשה שניה?”

דבר זה לא הוכחש. אולם לפאנצ’ו הזכירו, שמעולם לא נאמר, כי האשה השניה באה אחרי מותה של הראשונה, אלא שדודו נשא אותה בחיי הראשונה. מתוך שלא נראה בעיניה לדור עם צרתה בכפיפה אחת, נשארה בבית-אביה עד מות בעלה, אז התחילה לנהוג מנהג חסידות ופָרשה לבְרינדַבָּן עיר-הקודש, ומשם היא באה כעת. עובדות אלו ידועות היו, בכל פרטיהן, לפקידיו של הָריש קוּנדוּ, וכן לאחדים מאריסיו. ולדרישתו התקיפה של הצמינדר יכולים להופיע אפילו אחדים מאלה שנקראו למשתה-הכלולות בשעתו!.

ט

יום אחד, לאחר הצהרים, כשהייתי עסוק, במקרה עד מאוד, הוגד לי בלשכתי, שבימָלה קראה לי. אני נדהמתי.

“מי, אמרת, קרא לי?” שאלתי את השליח.

“אמא ראני”.

בָּרה ראני?"

לא, אדוני, אמא צ’וטה ראני"

צוטה ראני! נדמֹה נדמָה לי, שזה מאה שנים לא נקראתי אליה. עזבתי את כל המחכים בלשכתי, ומהרתי אל החדרים שבִּפנים. כשנכנסתי לתוך חדרנו, נדהמתי שוב בראותי את בימלה, והנה היא מקושטה. בלי ספק. בחדר העזוב, שהתחיל לעשות בזמן האחרון רושם של היסח-השעת, ניכר היום משהו מסדריו הנושנים. עמדתי דומם והבטתי בשאלה אל בימלה.

פניה הסמיקו כמעט, ואצבעות ידה הימנית שהקו שעה קלה באצדעות שעל זרועה השמאלית. פתאום הפסיקה את השתיקה. “שמע נא! האם נאה הדבר, שבכל שוקי בֶּנגאל יהיה שוקנו האחד, המרשה לסחור בתוצרת-חוץ?”

“מה הוא איפוא הדבר הנָאֶה לעשותו?” שאלתי אני.

“צַוֵה להוציאה מכאן!”

“אולם הסחורה אינה שלי”.

“אבל השוק שלך הוא!”

“אלה העושים בו מקח-וממכר, להם הוא ביֶתֶר-זכות”.

“יעשו איפוא מקח-וממכר בתוצרת הודו”

“דבר לא ישמחני יותר מזה. אולם נניח, שלא יצייתו?”

“שטויות! כיצד יעיזו להתחצף כל כך? האם לא אתה…”

“אני עסוק מאוד היום, ואין לי פנאי להביא את הויכוח לידי גמר. ואולם אין רצוני להנהיג משטר-עריצים”.

“אין עריצות זו באה להרבות נכסים לעצמך, אלא לשם המולדת”.

“עריצות לשם המולדת, פירושה: להתעמר במולדת. אולם חוששני, שדבר זה לא תביני לעולם”. בדברים אלה נפטרתי מאתה.

לפתע פתאום נצנץ העולם לעיני בבהירות-מִשְׁנֶה. כאילו הרגשתי בדמי, שסרה המועקה העַפְרורית מעל פני האדמה, ותפקידה היום-יומי, לתת חייים לכל חי, לא עוד נדמה בעיניה כעוֹל, כי קל מעופה דרך המרחביה ביתר-עָצמה ויתר-עוז, כשהיא מונה וחורזת את פניני יָמיה ולילותיה. עבודה רבה שאין סוף לה, ועם זה הרי כאן מרץ לאין-שיעור של חירות! איש לא יעמוד לשטן בדרכה, הוי, אין כוח בעולם שיעמוד כנגדה! נחשול של ששון זנק מעמקי הויתי אל כל, להרעיש את שבעת הרקיעים.

אחרי כן שאלתי עצמי שוב ושוב לפירושה של התרגשות זו שתקפתני. בתחילה לא מצאתי כל תשובה נבונה. אחר כך נתברר לי, שהמוסרות, בהן התחבטה נפשי יומם ולילה, נִתָּקו. לתמהוני הרב נתגלה לי, שכל הערפלים נגוזו ממוחי. מעכשיו יכולתי לראות כל דבר הנוגע לבימלה כאילו הוא מצטייר בבהירות בולטת על סרט הצלמוניה. ניכר היה, שהִדרה בלבושה יותר, בכדי לכפוֹת את רצוני עלי. עד אותה השעה לא הבדלתי מעולם בין בימלה ללבושה. אולם היום עשתה תסרקתה האנגלית המשוכללת רושם של קישוט גרידא. מה שהוקרתי בה קודם מכל יקר, בתוך מעטה-המסתורין של אישיותה, הוּצא עכשיו למכירה בזול הזול.

בצאתי מכלוב שבור זה, המתקרא קיטון, לאור השמש המופז בחוץ, קדמה את פני שדרת הבוֹהִניות לארכו של משעול-החצץ שלפני מרפסתי, ודומה היה שנסכה אודם ורוֹד על פני השמים. להקת זרזירים צפצפה תחת העצים בקולי-קולות. במרחק-מה עמדה עגלה ריקה, חרטומה למטה ואחוריה למעלה, אחד משוָריה משולחי-הרסן מלחך את העשב, השני נח על הדשא ועיניו נעצמות מרוב תענוג, ועורב עומד על גבו ומנקר שרצים מגופו.

נדמה לי, כי קרבתי לדפיקות לבבה של האדמה הגדולה, כשהיא נגלית בכל פשטות חייה היום-יומים. נשימתה החמה עבָרַתני עם ריחם של ציצי הבוהיניה. והימנון מתוק לאין-שיעור כאילו פרץ ועלה מעולם זה, בו חי אני, בן-חורין, בקרב בני-חורין בכל.

אנו, הגברים, הננו כאבירים, הנודדים לבקש את החירות, זו משאת נפשנו בטהרתה ותומה. ומי שמתקינה לנו את הדגל למסעינו אלה, היא אשת-בריתנו האמתית. חייבים אנו לקרוע את המסוה מעל פניה של זו הטוֹוה לנו רשתות-קסמים בבית, ולהכירה כמו שהיא. חייבים אנו להזהר מלהלביש אותה רשפי געגועינו אנו ודמיונותינו אנו, עד שיעלה בידה להטות אותנו מדרכנו הנכונה.

היום אני מרגיש, שסוף נצחוני לבוא. עתה באתי בשער הפַּשטות; עתה דייני לראות דברים כהויתם. אני עצמי זכיתי ואהיה לבן-חורין; הבה אתן גם לאחרים להיות בני-חורין. בעבודתי אמצא את הגאולה והפדות.

יודע אני, שלא אחת ושתים כָּאֹב יכאב לבי, אולם מעתה אבין למכאובו בכל אמתו, ואוכל להסיח דעתי ממנו. מעתה יודע אני, שהוא נוגע רק לי, ובמה נחשב הוא סוף סוף? סבל האנושיות כולה יכתיר לראשי.

הצילי אותו, האמת! אל נא עוד תתני לי לחמוד גן-עדן מזויף בתעתועי-חושים. אם נגזר עלי²⁷ ללכת בגפי, תני לי, לכל הפחות, לצעוד במסילתך. צָלצלי-האמת יוליכוני לקראת הנצחון.

סִפּוּרוֹ שֶל סַנְדִיפּ

ז

בימלה שלחה לקרוא לי באותו היום, אולם במשך שעה קלה לא יכלה להוציא הגה מפיה; עיניה היו מלאות דמע. אני הבינותי תיכף, שניחיל השיב את פניה ריקם. כה גאה היתה בבטחונה, שתנצח, – ואולם לי לא היה בטחון זה מעולם. מַכּירה האשה את הגבר במקום חולשתו, ואולם חסרת-אונים היא לרדת לעמקו במקום תקיפותו. הגבר הרי הוא, בעצם, חידה לאשה באותה מדה, שהאשה היא חידה לגבר. אלמלא כן, לא היתה הפרדת-המינים אלא בזבוז מִרצה של הטבע.

הוי, הגאוה, הגאוה! היא לא נצטערה על הדבר הנחוץ שלא יצא לפועל, אלא על תחנוניה, שעלו לה בהתאמצות מרובה כל כך, והושבו ריקם. מה רבו הגונים והתנועות, הרמזים והאונאות, המתלקטים מסביב ל“אני” זה ו“שלי” זה באשה. הרי זה סוד היופי שֶׁבָּהּ: אתה מוצא בה עצמיות הרבה יותר משיש בגבר. ביצירתו של אדם היה הבורא, כביכול, בבחינת רב, שצקלונו מלא דִברות ומצוות כרמון; אולם כשהגיע ליצירתה של חוה, התפטר מן הרַבָּנות ויהי לאמן אין כל, זולת מכחולו ושוֹפַר-צבעיו.

בימלה עמדה בדומיה, מסמיקה ודומעת בשברון גאותה, דומה לעננת-סער טעונת גשם והרת-ברקים, המאפילה על האופק, ונראתה לי נחמדה כל כך, עד שלא יכולתי לעצור ברוחי, נגשתי ישר אליה ותפסתי את ידה. היד רעדה, אבל היא לא שמטה אותה. “דבוֹרה”, אמרתי, “שנינו שותפים לדבר אחד, כי מטרה אחת לפנינו. הבה נשב יחד ונעיין בדבר”.

הולכתי אותה אל אחד הכסאות, מבלי שתתנגד לכך. אולם מוזר הדבר! דוקא ברגע זה נתקלה פחזותי במעצור בלתי צפוי – ממש כזרם הפַדְמָא הכביר: ברעש-געש ירוץ ארחו, ופתאום יט הצדה בשל אבן-נגף קטנטונת מתחת לפני המים. בשעה שלחצתי את ידה של בימלה, פצחו עֲצָבַי רנה, כמיתרים המתוחים הללו. אולם הסימפוניה נפסקה בתנועתה הראשונה.

מה עמד למכשול בדרכי? לא אוכל לציין כל דבר מיוחד; היה זה תסביך של המון דברים, – מהם אף לא אחד מסוים, אלא אותה הרגשה סתומה של נעילת-שער. בין כך ובין כך, דבר אחד נתברר לי, כי לא אוכל להשבע ולאמור מה הנני באמת. נפשי היא בבחינת מסתורין לי לעצמי. על כן כה נמשכתי אחרי נפשי! אם יבוא יום, בו אכיר את כל סוד עצמותי, אז אשליך אותו ממני והלאה, - וזכיתי לאושר-נצחים.

כשישבה בימלה על הכסא חורו פניה כאפר. ודאי עמדה גם היא על טיב המשבר, שבא והלך, מבלי שניזוקה. כוכב-השביט חלף-עבר על פניה, אולם מגע השביט הבוער הלמה. בכדי להרגיע את רוחה, אמרתי: “אין דרך בלי מכשולים. הבה נסלק אותם מדרכנו ולא נתיאש. הלא בין טוב לנו מזה, המלכה?”

בימלה השתעלה שיעול קל ותמלמל רק מלה אחת: “כן”.

“הבה נערוך את תכנית פעולתנו”, המשכתי והוצאתי מכיסי פסת נייר ועפרון.

התחלתי לערוך את העובדים, שנצטרפו אלינו מקאלקוטה, ולמנות את תפקידו של כל אחד ואחד. בימלה הפסיקה אותי באמצע ואמרה מתוך ליאות: “חדל כעת; אני אפָּגש אתך שוב הערב”, ובזה נמלטה מן החדר. ברור היה הדבר, שבמצבה זה איננה יכולה לפעול כלום. טובה לה הבדידות לשעה – אולי תשכב על מטתה, תתיפח מעט, ורָוַח לה!

שכרוני גָבר בצאתה, כענן הזה, שגוָניו מעמיקים והולכים עם שקיעת-החמה. היתה לי הרגשה ששעת-השעות הגיעה ואני נתתי לה לעבור ממני והלאה. מי כמוני בפחדנים! ודאי תֵעֲבָה אותי בצאתה על רפיוני – ולה הצדקה!

בעוד כל המחשבות האלה צוללות באזני, נכנס אחד העבדים והודיע על בואו של אַמוּלִיאָה, אחד מבחורינו. היה ברצוני לשלחו לפי שעה, אולם הוא הופיע בחדר, לפני שהספקתי להחליט בדבר. אז פתחנו בשיחה על ההתנגשויות, שהתפרצו במקומות שונים, בשל אריג וסוכר ומלח; ולא עברה שעה ארוכה עד שנתבהר האויר מכל אדי שכרון. היה הדבר דומה עלי כאילו הקיצותי מחלום-לילה. קפצתי על רגלי, מוכן ומזומן למלחמה, – בַּנְדֶה מָטָרָם!.

שונות היו הידיעות מן המקומות השונים. רוב הסוחרים במחוזו של של הָרִיש קוּנדוּ עברו אל מחננו. רבים מפקידיו של ניחיל גם הם היו נוטים לצגנו ומסייעים בידנו, בחשאי. החנוָנים במַרוָרִיא הציעו לשלם קנס, אם רק ירשו להם למכור את הכמויות הנמצאות בידם מכבר. רק אילו סוחרים מושלמיים סרבו עדיין.

אחד מאלה נשא הביתה אילו מטפחות מתוצרת גרמניה, לצרכי בני-ביתו. המטפחות הוחרמו ונשרפו בידי אחד מנערי הכפר שלנו. דבר זה גרם לנו הרבה דאגה וטורח. אנו הצענו לקנות לו מטפחות-צמר הודיות תמורתן. אולם היכן יש להשיג סחורות-צמר הודיות בזול? הרי לא יכולנו לפנק אותו במטפחות-קַשְמִיר! הוא בא בקובלנא לפני ניחיל, שיעץ לו ללכת לערכאות. מובן, שאנשי ניחיל השתדלו בדבר, לבטל את המשפט, כיון שגם סוכנו המשפטי היה ממצדדינו.

הנה השאלה: אם יהיה עלינו מדי פעם בפעם, להמיר אריגי-חוץ שרופים באריגי הודו, ועוד לזאת, גם לעמוד לדין, – מנַין ימָצא הכסף לכל אלה? ומענין הדבר, שהשמָדת הסחורות מתוצרת חוץ מגדילה את הדרישה להן, וכן גם את רוָחיו של הסוחר הזה, – הרי זה מעלה על הלב את מקרהו של החנוני המאושר, שֶחָמַד הנַבּוֹבּ²⁸ את נברשותיו לשברן, מתוך חבה יתרה לצלצולה של זכוכית נשברת.

ושאלה שניה – מכיון שסחורות-צמר הודיות זולות וססגוניות אינן בנמצא, הצריכים אנו להחמיר בהחרמת פְלָנֶל ומרינו תוצרת-חוץ, או להקל בהם, בתור יוצא מן הכלל?

“שמע נא!” אמרתי לבסוף בתשובה לשאלה הראשונה, “אין אנו יכולים להתמיד בהענקת מתנות מתוצרת הודו לאלה, שהוחרמו קניותיהם מתוצרת-חוץ. הם ראוים לעונש, ולא אנחנו. אם הם תובעים אותנו לדין, עלינו להשיב בשרפת גרנותיהם! – למה חָרַדת, אמוליאה? לא הסיכויים להדלקה גדולה הם שהרהיבוני! עליך לזכור, שאנו עומדים בקשרי מלחמה. אם נפלה עליך אימת-הצער, שאתה עתיד לגרום לזולתך, לך והתעסק במעשי-אהָבים, כי לא תצלח לעבודה זו לעולם!”

את השאלה השניה פתרתי בהחלטה, שאין להרשות כל פשרה בסחורות-חוץ, ויהי מה. בימים הטובים הקדומים, כשלא נודעו עדיין מטפחות-חוץ ססגוניות אלו, היו אכרינו מסתפקים על נקלה במטפחות פשוטות של כותנה – עליהם ללמוד, להסתפק בהן שוב. אולי אינן מבריקות בשלל-צבעים כתוצרת-חוץ, ואולם אין שעה זו מוכשרת לדקדוקי צבע ומראה.

עלה בידינו להשפיע על רוב הסַפָּנים, שיסרבו לטעון סחורות-חוץ, ואולם מִירְגָ’ן, קברניטם עמד עדיין במרדו.

“האם אין ביכלתכם להטביע את סירתו?” שאלתי את מנהל הענינים שלנו במקום.

“אין דבר קל מזה, אדוני”, השיבני. “אולם מה אעשה אחר כך, אם תוטל האחריות עלי?”

סירתו של מירג’ן נקשרה אל החוף, לאחר שנשלח מטעָנה אל השוק. איש לא שמר עליה, הואיל והמנהל סִדֵּר חינגא והילולא, והזמין אליה את כל הסַפנים. עם שקיעת החמה נתמלאה הסירה דומן ואשפה, ולאחר שנִקַב בה חור, נשתלחה מן החוף, וטבעה באמצע הנהר.

מירג’ן הבין את הענין לאשורו. הוא בא אלי, שבור ורצוץ, לבקש רחמים. “חטאתי, אדוני” – פָּתח.

“מה לִמֵד אותך בינה לפתע פתאום?” אמרתי בלעג.

הוא לא נתן תשובה ברורה. “הסירה עלתה באלפַּים רופי”, אמר אלי. “רואה אני כעת את המשגה שעשיתי, ואם תסלחו לי רק הפעם, שוב לא…” והוא נפל אפים ארצה לפני.

בקשתי מאתו לבוא כעבור עשרה ימים. אילו רק היה ביכלתנו לשלם לו אלפַּים רופי, היה זה נמכר לנו בלב ונפש. אדם מסוג זה דוקא יכול לעשות בשבילנו הרבה מאור, אם יעבור לצדנו. אכן, לעולם לא נוכל להתקדם בלא כסף לרוב.

תיכף לכשנכנסה בימלה לטרקלין בערב, אמרתי, בקומי לקבל את פניה: “המלכה! כל ההכנות נגמרו, הנצחון קרוב לבוא, אולם דרוש לנו כסף”.

“כסף? כמה כסף?”

“לא כל כך הרבה, אולם עלינוו להשיגו ויהי מה!”

“אבל כמה?”

“אילו חמשים אלף רופי יספיקו לפי שעה”.

בימלה חרדה לשמע הסכום, אולם נִסְתה להסתיר את חרדתה. כיצד תוכל להודות שוב בכשלונה?

“המלכה!” אמרתי אליה, “אַת היחידה יכולה להפוך את הנמנע לאפשרי. אליבא דאמת, כבר עשית זאת. הוי, לו יכולתי להראות לך את גודל פעלך, – כי אז ידוֹע ידעת. אולם לא זו השעה לכך. כעת דרוש לנו כסף!”

“אתם תקבלוהו”, ענתה לי.

ברור היה לי, שהעלתה בדעתה למכור את תכשיטיה. על כן אמרתי: “את תכשיטיך יש לשמור כקרן-מלואים. אין אתנו יודע, מתי ידָרֵשו”. ואחר כך, בעוד שבימלה לוטשת אלי עינים נבובות בדממה, המשכתי: “כסף זה צריך שיבוא מקופַּת בעלך”.

בימלה נרתעה עוד יותר לאחוריה. לאחר שתיקה ממושכה אמרה: “אולם כיצד אקח את ממונו?”

“האף אין ממונו כממונך?”

“אח, לא!” אמרה, וגאוָתה הפצועה כאבה מחדש.

“אם לא”, קראתי אני, “גם לא כספו הוא, כי אם כסף מולדתו, אשר גזל ממנה בשעת דחקה!”

“אולם כיצד אקחנו?” חזרה ואמרה.

“עליך החובה לעשות, ועָשׂה תעשי. את היודעת, כיצד. עליך להשיג את הכסף בשביל בעָליו החוקיים. בַּנדֶה מָטָרָם! אלה הן מלות-הקדם, שתפתחנה את ארון-הברזל שלו, תגדענה את בריחי בית-אוצרו, גם תביישנה את האוטמים אזניהם משמוע אליהן. אמרי בַּנדֶה מָטָרָם!, דבורה!”

"בַּנדֶה מָטָרָם!"

פרק שביעי: סִפּוּרוֹ שֶׁל סַנְדִיפּ

ח

אנו הגברים, אנו המלכים, אלינו מס ינשא. מאז באנו על פני האדמה, היתה היא לנו למשיסה; וכל אשר הוספנו לתבוע, כן הוסיפה להכָנע. מימי קדם אנו, הגברים, בוצרים את פרי העץ, כורתים את גזעי האילנות, חופרים בקרקע, שוחטים את החיה, העוף והדגה. ממצולות-ים, מתחתיות-אדמה, ממלתעות מות עצמו בוזזים היינו בלי הרף, – לבית-האוצר לטבע, לחדרי-חדריה הנסתרים חָדרנו, גנזיה חשפנו, לא חמלנו.

אדמה זו הנָאָתה האחת למלא את תביעותיהם של הגברים. הקרבנות לאין שיעור, שהקריבה להם, הם אשר הִפרו אותה גופא, עִדנו והשלימו אותה. אלמלא כן היתה אובדת בישימון ללא דעת עצמה, דלתות לבבה נעולות, יהלומיה ופניניה נמקים בחשכת-עולם.

כן עוררנו אנחנו, הגברים, בתוקף תביעותינו מאת הנשים, את כל הכוחות הנרדמים בקִרבן. אגב התמסרות שלמה לידינו היו מרקיעות ועולות לשיא גבהן האמתי. כי נאלצו להביא את כל יהלומי-אשרן עם פניני-יגוֹנן אל אוצר המלכות שלנו, על כן מצאו את עשרן האמתי. ככה יוצא, שהגבר המקבל הוא, בעצם, הנותן: האשה הנותנת היא, בעצם הזוֹכָה.

אכן, הדרישה שהצגתי עתה לבימלה, גדולה היא וקשה באמת! בראשונה הייתי מהסס; שֶׁכֵּן זה דרכו של אדם לפסוח תמיד על שתי הסעִפִּים עד אין מוצָא. נדמה לי, שהטלתי עליה תפקיד קשה מדי. בתחילה אמר לי לבי לקרוא לה בחזָרה ולהגיד לה, שמוטב לי להשאירה מחוץ לכל הסבך הזה ולא להמיט עליה אסון. שכחתי אותה שעה את תפקידו המתקיף של הגבר, להַפרות את הויתה של האשה, בהרתיחו את מצולות-אדישותה, להביא ברכה על ראש העולם כולו, בהרעישו את תהום-הסֵבל העמוקה! על כן כה חזקות ידי הגבר, לחיצתו כה עזה.

בימלה היתה עורגת לזה בכל לבה, שאני, סנדיפ, אדרוש מאתה קרבן יקר, שאַעלה אותה לגרדום. בלעדי זה, איך תאושר? האם לא היתה מצפה להזדמנות כל אותן שנות שממון, לבכות את כאב-לבבה. כי היתה לא לזרא חדגוניות אָשרה השוקט? על כן, רק ראתה אותי בראשונה, ואפקי-לבבה התקדרו עבים גשומות, מבָשרות ימי-מצוקה. אם ארחמנה ואוציאנה מכוּר העוני, לשם מה, איפוא, נולדתי גבר בעולם?

אליבא דאמת, לא הייתי מהסס, אלמלא היתה דרישתי, במקרה, לכסף. יש בכך מטַעמה של פשיטת-יד קבצנית. כי לגבר הממון, ולא לאשה. על כן ראיתי הכרח לעצמי לנקוב סכום גדול. לקיחת אלף או שנַים יש בה מן הגנבה. חמשים אלף יש בהם מן הרַחבות של עלילות-שודדים בימי-הבינים.

הוי, אליבא דאמת, אני הגבר ראוי לעושר. כמה ממאוַיַי עמדו, שוב ושוב, בחצי הדרך, מחוסר ממון, גרידא. דבר זה אינו נאה לי! אילו רק הרשיע גורלי, יכול הייתי לסלוח לו, – אולם חוסר-טעמו אין לו כַּפּרה. אין זה קושי בלבד שאדם כמוני אינו יודע במה ישלם שכר דירה, או שהוא צריך לדקדק במנין מעותיו בשעה שהוא קונה כרטיס המחלקה השניה ברכבת, – הרי זו גסות!

ברור כמו כן, שנחלת אבותיו של ניחיל למותר היא לו. לו דוקא נאה עניות. ברצון היה מושך בעול הבינוניות העלובה, עם רבו היקר יחדו.

מה טוב היה, אילו ניתנה לי, פעם אחת בחיי, הזדמנות זו לפזר חמשים אלף רופי לטובת מולדתי ולהנאת עצמי. נַבּוֹבּ אני מלידה, ויקַר-חלומותי הוא לנפטר מאותה איצטלה של עניות, ולו יהי ליום אחד, ולראות את עצמי בדמותי הַכֵּנָה.

ואולם חששות קשים יש לי, שמא לא תוכל בימלה להגיע עד חמשים האלף לעולם, וודאי רק אלף או שנים יבואו לידינו, ממש. יהי כן. איזהו חכם? המסתפק בחצי הפת, או בפרוסה כל שהיא, ובלבד שיבוא אוכל אל פיו.

עלי לחזור לרשמי האישיים אחר כך. מודיעים לי, שאני נדרש תיכף ומיד. מה-שהוא לא כשורה…

כנראה גלתה המשטרה את עקבות האיש, שהטביע בפקודתנו את סירתו של מירג’ן. בעל-עבירה זקן הוא. הם מחפשים אותו, אולם בעל-נסיון שכמותו ודאי לא יגלה סוד. ואף על פי כן, אשרי המפחד תמיד. ניחיל מתעקש הפעם, ואפשר שהמנהל שלו לא יוכל להסב את פני הדברים כרצונו הוא.

“אם אכשל בענין זה, אדוני”, אמר המנהל, כשראיתי אותו, “אהיה אנוס להכניס אותך בעסק”.

“במה תוכל להוכיח, שיש לי יד בקנוניה זו?” שאלתי אני.

“יש לי אגרת מאתך, וכמה אגרות של אַמוּליאה בבו”.

לא עלה על דעתי, שהאגרת עם הכתובת “תכוף” על גבֶּיה, שנחפזתי להשיב עליה בכתב, נדרשה באופן תכוף כל כך, רק לשם מטרה זו! נמצאתי לָמֵד כמה וכמה דברים.

כעת יש לשחד את המשטרה ולשלם למירג’ן, בעל הסירה, דמי לא-יחרץ. מתברר כמו כן, שחלק גדול ממחיר עלילתנו זו, שעוללנו לכבוד המולדת, ירד לתוך כיסי המנהל של ניחיל. אף על פי כן, עלי לעצום את עיני מראות זאת, לפי שעה, שֶׁכן הוא קורא בגרון בַּנדֶה מָטרם כמוני.

עבודה מסוג זה יש לעשות תמיד בכלים נקובים, שמתרוקנים כשם שמתמלאים. ומכיון שכולנו שומרים בעמקי לבנו אוצר כמוס של מוסר-השכל, מוכן הייתי להתקצף אל המנהל ולשפוך ביומני מבול של חרפות על בני-ארצי, שאין לסמוך עליהם. אולם אם יש אלהים, חייב אני להודות לשמו, שנתן בי דעה צלולה, לראות בבהירות כל דבר מפנים ומחוצה לי. יכול אני להונות אחרים, אך לעולם לא אונה את עצמי, על כן שככה חמתי כרגע.

כל אמת שהיא אינה טובה ואינה רעה, אלא בפשטות, אמת; וזה הוא המַדע. הברֵכה אינה אלא שארית המַים, שלא עלעָה האדמה. מתחת לשטח הפולחן של בַּנדֶה מָטרם, וכן בשאר הויות העולם, יש שכבה של טיט, ויש להביא בחשבון כוח קליטתה של זו.

קיצורו של דבר, יש לנו צורך בכסף, ויפה שעה אחת קודם. עלינו לקבל מכל אשר יעלה המזלג, כי אין לנו פנאי. יודע אני, שלפעמים תכופות בולע צורך השעה את חיי העולם; שחמשת אלפים הרופיות של היום עלולים לקטוף באִבָּם את חמשים האלף של מחר. אולם עלי לקבל את העונש באהבה. כמה פעמים הייתי מקניט את ניחיל ואומר, שההולכים דרכם בזהירות, עקב בצד אגודל, לא ידעו לעולם קרבן מה הוא? אנחנו התאותָנים, עלינו להקריב את תאותנו על כל צעד ושעל!

מכל אבות-חטאים לאדם, ניתנה התשוקה לגברים, אשר גברים הם – אולם הדימיון, אשר רק לפחדנים הוא, עומד להם לשטן בדרך. כי הדמיון עוטף אותם במעטה עבר ועתיד, אולם בכור-שטן הוא, לבלבל עליהם את ההוֹוֶה. אלֶה העושים תמיד אזנם כאפרכסת להקשיב לקול המרחקים, ואוטמים אזנם מן המתרחש בקרבתם, למי הם דומים? לסָקוּנְטָלָה ²⁹, השקועה ראשה ורובה בזכרונות על בחיר-לבבה. בוא יבוא אורח לא צפוי, ואתו תבוא הקללה, הגוזלת מהם ראש מאוייהם.

זה לא כבר לחצתי את ידה של בימלה, ומגעי זה מזעזע עדיין את לבה, כשם שהֵדָיו צוללים בנפשי. רטט זה אין להמית בחזָרות יתרות, שֶׁכֵּן יֵרד אז ממעלת נגינה למדרגת טענה פשוטה. לפי שעה, אין בלבה מקום לשאלת “מדוע?”. בימלה היא אחת מאותן הבריות, שאי-אפשר להן בלא דמיונות, הילכך אין לי לגזול ממנה את מנָתה המלאה בדמיונות אלה.

באשר לי, הריני טרוד כל כך בענינים אחרים, שעלי להסתפק, לפי שעה, בקצף על פני היין שבגביע-התאוה. הוי גבר חומד! הַבְלֵג על תשוקתך, ואַמן ידך על נֵבֶל ההזיות, עד שיעלו בידך גַוני-גוָנים עדינין לרמזי-סוד. עוד לא הגיעה השעה להריק את הגביע עד תומו.

ט

עבודתנו מתקדמת. אולם, אף על פי שגרוננו נחר מתוך הכרזה בלתי פוסקת שהמושלמים הם אחינו, התחלנו להבין, שלעולם לא יעלה בידנו לקרבם אלינו בלב שלם. הילכך יש להשיב אותם עד דכא, ויבינו, שאנחנו אדוני הארץ. הם בועטים כעת, אולם יום אחד ירקדו כדובים הללו לנגינת חלילנו.

“אם יש אמת ברעיון של הודו המאוחדת”, מיחה ניחיל, “הרי המושלמים הם חלק בלתי נפרד ממנה”.

“צדקת”, אמרתי לו, “אולם צריכים אנו לדעת את מקומם ולהחזיק אותם שם, שאלמלא כן, עתידים הם לגרום לסכסוכים מתמידים”.

“אתה רוצה איפוא להמציא סכסוכים, בכדי למנוע סכסוכים?”

“אלא מה תציע אתה?”

“יש רק דרך אחת להמנע ממריבות, והיא ידועה לכל בר-בי-רב”, אמר ניחיל ברמיזה.

יודע אני ששיחתו של ניחיל, בדומה לספורי-מעשיות הכתובים בידי בני-טובים, מסתיימת תמיד במוסר-הַשְׂכֵּל. ומוזר הדבר, שעם כל בקיאותו בכללי המוסר, עדיין הוא מאמין בהם! בר-בי-רב, שאין לו תקנה. זכותו האחת היא לבביותו. הרע הוא, שאנשים מסוגו לא יודו אפילו בִּצְמִיתוּתוֹ של מות, אולם יתנו עיניהם תמיד בעולם הבא.

זה מזמן הייתי מטפח תכנית אחת, שאילו רק עלה בידי להגשימה, היתה משלחת אש במדינה כולה. אהבת-המולדת האמתית לא תתעורר בבני-ארצנו לעולם, אלא עם כן יחזו אמא-מולדת במו-עיניהם. עלינו לנַשאה לאלהות. חברַי הבינו את הענין תיכף ומיד. “הבה נמציא דמות מתאימה!” קראו חברי. “לא די שאתם תמציאוה”, הוכחתי אותם על פניהם. “יש לנו לקבל עלינו אחת הדמויות המצויות ולנַשאה כסמל המולדת, – הערצת-העם תהא זורמת אליה באפיקי הנימוסים העתיקים והנאמנים”

אולם אי אפשר לו לניחיל בלא ויכוחים אפילו בענין זה. לפני זמן-מה אמר אלי: “אין לנו להסתייע בדמיונות-כזב, לשם מפעל, שאנו מאמינים באמתותו”.

“מוחות פחותים במעלה יש להם צורך בדמיונות-כזב”, אמרתי לו, “ורוב באי עולם נמנים על סוג זה. על כן יוקמו פסלי-אלהות בכל ארץ וארץ, בכדי לשמור על דמיונותיו של העם, שֶכֵּן ידועה חולשתם היטב”.

“לא”, השיבני. “יש לנו צורך באלהים, בכדי לטאטא את תעתועי-הדמיון. אלוהות המקיימת אותם אלוהות-שקר היא”.

"ומה בכך? בשעת הדחק יש לקרוא אפילו לאֵלי-שקר, ובלבד שלא תקופח העבודה. לאסוננו, הרי יש בדמיונותינו חִיות רבה, אולם אין אנו יודעים לנצל אותם לצרכינו. הסתכל בברַהמינים. אף שאנו מעריצים אותם כבני-אלים, ומתאבקים בעפר רגליהם בלי הרף, הרי כוחם יוצא לבטלה.

תמיד ימָצאו אנשים לרוב, שחביבה עליהם ההתרפסות, שלא יעשו לך כל עבודה לעולם עד שירופשו בעפר רגליו של מאן-שהוא, אם ידבַּק הרפש בראשם ואם בגַבם! מה התועלת בברהמינים הללו, שקיימנו אותם במשך הדורות, – שנונים ומתוחים, – אם אין להשתמש בהם כדי השפעה על האספסוף הזה בשעת דחקנו?"

אולם לחנם תרבה דברים על ניחיל, הוא אינו תופס אותם כלל. יש לו דעה משוחדת כל כך לשִבחה של האמת – כאילו קיימת בעולמנו מציאות אובייקטיבית כזו! כמה פעמים נסיתי לבאר לו, שבמקום מציאותו האמתית של השקר שם נמצאת, בעצם, האמת. דבר זה הובן בארצנו בימים מקדם, וככה הרהיבו הקדמונים עוז בנפשם להכריז, שבשביל קטני-הבָנָה השקר הוא האמת. בשביל אלה המסוגלים להאמין, שארץ-מולדתם היא אלהות, תמלא דמותה את תפקיד האמת. הטבע והמסורת שלנו שוללות מאתנו את האפשרות לראות את ארצנו כמו שהיא, אולם בנקל נוכל להגיע לכלל אמונה בדמות שלה. אלה הרוצים לעשות עבודה ממשית, אין להם לזלזל בעובדה זו.

ניחיל התלהב. “אבד לכם כשרון ההליכה במסלול של כיבושי האמת”, קרא ניחיל, "על כן אתם עומדים ומצפים לנס מן השמים! על כן, כשהוחזרתם שנות-מאות אחורנית, בעבודתכם לשם המולדת, לא נותר לכם דבר לעשות, אלא לצור לה דמות-אלילית ולפשוט יד בתקוה לחסד-נדיבים.

“רצוננו לבַצע את הבלתי-אפשרי”, אמרתי אני, “הכרח הוא איפוא, שהמולדת תהיה לנו לאלהים”.

“הוה אומר, שאין בכם הרוח למעשה האפשרי”, השיב ניחיל. “אין עינים לכם לראות את אשר יֶשנו כבר; לראות אך דברים שהם למעלה מדרך הטבע”.

“שמע, ניחיל”, אמרתי לבסוף בחרי-אף. "הדברים שהִרצית כאן, טובים למדי כפרקי-מוסר. הרעיונות הללו היו דרושים בשעתם, כחלב לתינוקות, בדרגה ראשונה של התפתחות האנושיות, אולם מכיון שצמחו שִׁנַים לאדם, שוב אין צורך בהם. האם לא בעינינו נראה נצנים מבצבצים מכל עבר, ואנו מעולם לא חלמנו אפילו על זריעתם? מה הכוח, המצמיח אותם? הוה אומר, האלהות המתגלית, אלהות המולדת. חובתו של הדור הזה להמציא ברוח-הקודש דמות לאלהות הזאת. רוח-הקודש אינה מתוַכַּחת, היא יוצרת. אני רק נותן צורה למה שהמולדת רואה בדמיונה.

“אני אפיץ את השמועה ברבים, שהאֵלָה הואילה להֵרָאות אלי בחלום הלילה. אני אגיד לברהמינים, שהם נקראו לכַן לפניה, וכי ירידתם באה להם מפני שהזניחו את סדר-העבודה הראוי לה. אתה אומר שאהיה מפיח כזבים? לא, אומֵר אני, זאת היא האמת – יתר על כן, זו היא האמת, אשר זה מזמן חכתה המולדת לשמעה מפי. אם רק תנתן לי הזדמנות לשאת את דבָרי אליה, רָאֹה תראה את התוצאות הכבירות”.

“חושש אני”, אמר ניחיל, “ששנותי ספורות והתוצאות, שאתה מדבר עליהן, אינן תוצאות אחרונות. ותוצאות-תוצאותיהן אין לחזות מראש”.

“אין אני מבקש תוצאות”, אמרתי, “אלא מן היום למחר”.

“ואני מבקש תוצאות”, השיב ניחיל, “מן היום ועד העולם”.

ניחיל ודאי קבל אף הוא את חלקו במתנה הטובה ביותר של בֶּנגאל – בכוח הדמיון, אולם יָשרותו המוזרה העבירה אותו על דמיונו והמיתה בו כשרון זה, כמעט. הנה פולחן האֵלָה דוּרגָה, שהעלתה אותו בנגאל לגובה כזה. הלא זה הוא אחד ממפעליה הגדולים ביותר. יכול אני להשבע על כך, שדורגה היא אֵלה מדינית, ושִמשה לפנים סמל לשאקטי של אהבת-המולדת, בימים שבנגאל היתה נאנקת תחת עוּלם של המושלמים והתפללה לחופש. איזה גליל אחר בהודו הצליח למצוא בטוי בולט ומפליא כל כך למאוויו הכמוסים ביותר?

תשובתו של ניחיל הוכיחה, למעלה מכל ספק, שניטלה ממנו המתנה האלהית של כוח הדימיון. “בזמן שלטונם של המושלמים”, אמר ניחיל, “בקשו הַמָרָתָא³⁰ וְהַסִיךְ³¹ פרי ישוה להם בנשק, שזיינו בו את עצמם. הבנגאלי הסתפק בזה, שנתן נשק בידי אֵלָתו ומִלמל לחשים לפניה; וכיון שארצו, באמת, לא היתה אלהות, לא היה פרי מלחמתה, אלא גולגלות ערופות של עזים ותואים בירכתי המזבח. ביום בו נבקש את טובת ארצנו בדרך הישר, נבצור פרי הילולים מידיו הוא, כביכול, שאין כגדלו במלוא ארצנו”.

דא עקא, שצלצול דבריו של ניחיל נאה כל כך, כשהם כתובים על ספר. ואולם דברַי שלי אינני מתכוין לכתוב על גבי נייר, אלא לחָרתם בלבה של המולדת. המלומד כותב את מסכת החקלאות בדיו; אולם האכר טובע בחוד מחרשתו את חותם מאמציו בעומקה של קרקע, בחביון שמיהם,– על האדמה הרי הם מתגלים כבני תמותה".

בימלה הביטה בי בעינים מוזרות והשיבה בכבוד-ראש: “באמת הבינותי, סנדיפ”. זו הפעם הראשונה קראה לי סנדיפ, סתם.

“קרישנה”, המשכתי, "שבדרך כלל נודע לאַרג’וּנָה רק בדמות נהג למרכבתו, היתה לו גם דמות עולמית, שגם אותה חזה ארג’ונה יום אחד, ובאותו היום נתגלתה לו האמת בחזון. אנכי חזיתי את דמותך העולמית בארץ מולדתי. הגַנגֶס והבְּרַהֲמַפּוּטְרָה הם שרשרות הזהב, העונדות לצוארך. בשולי החורשות, על החופים הרחוקים של מימי הנהר האפלים, ראיתי את שמורות עיניך הקודרות-מוכחָלות; הנגוהות המשתנים בקפלי הסארי שלך, מתרוצצים לפני במשחק אור-וצל בקרב גבעולי הבר הירוק; וחום-הקיץ הלוהט, בו ירבץ רקיע השמים קצר-נשימה, כלביא במדבר שלשונו האדומה שלוחה לו מפיו, – אינו אלא זהרך האכזרי.

“כיון שנתגלתה האֵלָה לבחירה בדמות נפלאה כזו, עלי החובה להכריז את פולחנה בכל רחבי ארצנו, ואז תזכה המולדת לחיים חדשים. ‘את דמותך נצוּר בכל מקדש והיכל’ ³². אולם דבר זה עוד לא הובן בקרב עמנו כל צרכו. על כן אקרא להם בשמך, ואתן להם דמות להעריצה ולעבדה, דמות שלא יוכל איש לכפור בה. הוי, תני לי ברכה זו, כוח זה!”

בימלה הורידה את ריסי עיניה, ובלי זיע ישבה בכסאה כמאובנת. אילו המשכתי, היתה שנת-מרמיטה נופלת עליה. כשחדלתי מלדבר, פקחה את עיניה הלטושות לרוָחה ומלמלה כסהרורית: “הוי, אתה ההולך באורח כִּלָּיון! מי הוא איזה הוא, אשר יקום לך לשטן בדרך? הלא עיני הרואות, כי לא יעמוד איש בפני מאוייך השוקקים? מלכי-ארץ יניחו כתריהם לרגליך; בעלי-נכסים יחפזו לפתוח אוצרם הגנוז לפניך; עניים חסרי-כל יתחננו להקריב חייהם על מזבחך. הוי, מלכי ואלהי! מה חזית בי, לא אדע, אנכי חזיתי גודל תפארתך בלבבי. מי אני ומה אני בפניהָ? הוי מה איום כוח הכליון! חיי לא יהיו חיים עד כי ימיתני זה הכוח כליל! לא אוכל נשוא אותו עוד, לבי אומר להשבר!”

בימלה צנחה מכסאה ותפול לרגלי, לפתה אותן בידיה – ותבךְ, ותבךְ, ותבךְ.

הרי זה מעשה-כשפים ממש, - בקסם זה אפשר להכריע את העולם! בלא חמרים, בלא כלי-זין, - בהשראה של אונאת-דעת כל-יכולה בלבד. מי האומר: “סוף האמת לנצח?”³³. לאונאת –הדעת יהי הנצחון לבסוף. הבנגאלי הבין זאת בשעה שצָר את דמות האָלה בעלת עשר הידים, הרכובה על אריה, והפיץ את פולחנה בארץ הזאת. בנגאל חייבת ליצור מעכשיו דמות חדשה, להקסים ולכבוש את העולם. בַּנדה מָטרם.

בזהירות הרימותי את בימלה והשיבותי אותה על הכסא, ומתוך חששות לריאקציה, הזדרזתי להתחיל שוב: “המלכה! האֵם האלהית הטילה עלי את החובה ליסד את פולחנה בארץ. אולם, אהה, כי דלותי!”

האודם עוד לא אזל מפני בימלה, עיניה היו מעוננות עדיין, והברתה עמומה, בהשיבה: "אתה דַלות? האף יש דבר לאיש, ולא שלך הוא? מה יסכנו קופסותי, המלאות אבנים טובות? נַצלני מכל כלי זהבי ותכשיטי, כי עבדתיך. אין לי צורך בהם!?

פעם אחת קודם לכן הציעה לי בימלה את תכשיטיה. אין זה ממנהגי לעמוד בחצי הדרך, אולם היתה לי הרגשה שאמרה, עד כאן. יודע אני, מדוע אני מהסס: לא נאה לגבר לקחת תכשיטים מידי אשה. דרך גבר באשה לתת לה תכשיטים.

ואף-על-פי-כן עלי לשכוח את עצמי. האמנם אני הלוקח אותם? הלא הם בשביל האם האלהית, לצקת שמן לרגליה. האח, יש לערוך סדר-עבודה מפואר, שלא נראה כמוהו בארץ עד היום. יש לפתוח בו תקופה חדשה בדברי ימינו. זה יהיה עִזְבוֹני הנעלה לאומה. בוערים בעם כורעים ומשתחוים לאֵלים. אני, סנדיפ, אברא אותם במאמרי.

אכן כל זה לעתיד לבוא. ומה בדבר צרכי השעה הדוחקת? שלשת אלפים נחוצים לנו, לכל הפחות – חמשת אלפים היו מוציאים אותנו למרחב. אולם איך אדבר על הכסף לאחר מעופנו הנועז זה עתה? והשעה דוחקת!

הבלַגתי על כל ההיסוסים, קפצתי על רגלי ואקרא: “המלכה! כספנו אזל, עבודתנו עומדת להפסק!”

בימלה נרתעה. ראיתי, שהיא מהרהרת באותו הסכום הבלתי-אפשרי חמשים אלף רופי. מי יודע, כמה לילות-נדודים עברו עליה, כמה עיפה נפשה לנטל הכבד של המחשבה הזאת! במה עוד תוכל לתת בטוי לרגשי האהבה וההערצה הממלאים את לבה? משוללת-אפשרות להקריב את לבבה לרגלי, היא עורגת אל סכום-כסף זה, הנבצר ממנה לאין תקוה, לעשותו נושא רגשותיה הכבולים. המחשבה על כור-היסורים, שהיא עוברת זו, מכאיבה לי לאין שיעור, כי כעת היא כולה שלי. הצמח נעקר משורש. מעתה אינו צריך אלא טפול זהיר ותזונה מתאימה.

“המלכה!” אמרתי אליה, “אותם חמשים אלף אינם דרושים דוקא בשעה זו. חושב אני, שלעת עתה נוכל להסתפק בחמשת אלפים, ואפילו בשלשה”.

לבה נתר בקרבה, כי היתה לו הרוָחה. “אני אקח בשבילך חמשת אלפים”, אמרה אלי בנעימה, שהיתה דומה לרִנה. רנתה של רַדְהִיקָה בשירי וישנוּ.

לְמַעַן בְּחִירִי אֶקְשׁר בִּשְׂעָרִי

הַפֶּרַח אֵין דּוֹמֶה לוֹ בִשְלֹשֶת הָעוֹלָמוֹת!

אותה הנגינה, אותו הזמר: חמשת אלפים אָביאה! הפרח אקשור בשעָרי!

החליל הדק הוא המוציא את הנעימה הזאת. אסור ללחוץ על האַבּוּב בתאותנות יתרה, כי אז חוששני, שבמקום הנגינה תבואנה השאלות: “מדוע?” – “למה כל כך הרבה?” – “איפוא אקחנו?” ומהן לא תחָרז אף מלה ברנתה של רַדְהִיקָה! ובכן, כאשר אמרתי, הדמיון הוא הדבר היחידי, שיש בו ממש, - הוא הוא החליל; בעוד שהאמת אינה אלא חֲלָלוֹ הריק. בזמן האחרון טעם ניחיל קמעא מאותה ריקנות טהורה – הדבר ניכר בפניו, המעוררים חמלה אפילו בקרבי. אולם ניחיל היא שהתפאר בשאיפתו לאמת, בעוד שאני הכרזתי כי לעולם לא אשלח רסן מפי הדמיון. איש איש וטעמו, ועל מה איפוא יתלונן?

כדי להחזיק את בימלה באויר המזוקק של השאיפה הנעלה, הפסקתי את כל הדיבורים בנוגע לחמשת אלפים הרופיות. הסיבותי את פני השיחה לאֵלָה המשמידה דימונים ולפולחנה. אימתי יערך הטקס והיכן? יריד גדול מתכנס מדי שנה בשנה ברוּאִימָרִי, אחת מאחוזותיו של ניחיל, ובו מתאספים מאות אלפים עולי-רגל. הרי זה מקום נהדר לחנוכת הפולחן של אֵלָתֵנו!

בימלה התלהבה לרעיון זה עד מאוד. הרי אין זו תבערה של אריגי-חוץ או של גרנות האכרים, ואפילו ניחיל לא יתנגד לכך, – כן היתה סבורה. אולם אנכי צחקתי בלבי. כה מעט ידעו איש על רעותו, שני אנשים אלה, שחיו יחדיו, יומם ולילה, משך תשע שנים של שלֵמות! אולי הם יודעים דבר-מה בנוגע לחיי הבית, אולם מכיון שהם מגיעים לשאלות-חוץ, נסתם מהם חזון לגמרי. האמֵן האמינו, שיש התאמה שלֵמה בין הבית ובין מה שמחוצה לו. עתה מתברר להם, להוָתם, שאין תקנה לאשר עִוְתו במשך שנים, ואין להתאימם עוד.

מה בכך? יעמדו הטועים על טעותם מתוך כשלון בדרך. מה לי ולֶעֱנותם? לעת עתה נלאיתי לראות את בימלה מרקיעה שחקים, ככדור פורח זה, שנִשְׁבָּה בידי זרים. מוטב, שאביא את הענין העומד על הפרק לידי גמר מוחלט.

כשקמה בימלה ללכת ונתקרבה לדלת, העירותי באדישות יתרה: “וכן, באשר לכסף…”.

בימלה עמדה מלֶכת והחזירה פניה אלי, באמרה: “בסוף החודש, בהגיע תור הקצבות הפרטיות שלנו…”

“חוששני שלא נוכל להמתין עד אז”.

“ואימתי רצונך לקבלו?”

“מחר”

“מחר תקבלנו”.

פרק שמיני: סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל

י

העתונים המקומיים התחילו מפרסמים ידיעות קצרות ומכתבים אל המערכת המכוונים כנגדי; הוגד לי, שקריקטורות וכתבי-פלסתר עוד יבואו. קיתונים של לצון ושנינה נשפכים, ולשקרים הנפוצים מתוך כך תאחז עוית-צחוק את הארץ כולה. יודעים הללו, שהשלָכת הרפש נתונה להם במונופולין, וההֵלך החף מפשע לא ימלט מן הזוהמה.

אומרים הם שתושבי אחוזותי, כעשיר כעני, לבם לסוָדשי, אבל אינם מעיזים להכריז על כך, מפני האימה שאני מטיל עליהם. את המעטים שהרהיבו עוז בנפשם להתנגד לי, ענשתי בכל חומר הדין. עשיתי בחשאי יד אחת עם המשטרה והריני מקיים יחסים אישיים עם הקצין, ויש לחשוב, שמאמצי המטורפים, להוסיף לי תואר-כבוד זָר על התואר, שעבר אלי בירושה, לא יעלו בתוהו.

מאידך גיסא, מלאים העתונים תהלות ותשבחות לאותם הבנים הנאמנים והמסורים למולדת. הַצֶמִינְדָרִים קוּנדוּ וְצַ’קְרָוָרְטִי. אילו רק היו למולדת עוד מעט בנים כאלה, אומרים הם, היו בתי החרושת במנצ’סטר נאלצים לקונן על עצמם לפי הניגון של בַּנדה מָטרם.

אחר כך נתקבלה אגרת כתובה בדיו אדומה כדם, ובה רשימת הצָמינדֶרים הבוגדים, שבתי-אוצרם היו למאכולת אש, על שסרבו לתמוך במפעל המולדת. אש-הקודש, נאמר בה עוד, התנשאה למדרגה עילאית, לטהר את הארץ מחטאותיה; יש גם אמצעים אחרים, להשפיע בהם על כל אלה, שאינם נאמנים למולדת, כי לא יוסיפו להטריח אותה. חתימת השם היתה בדויה, בהחלט.

ברור היה לי, שזהו מעשה ידיהם של הסטודנטים המקומיים. שלחתי איפוא לקרוא לאחדים, והראיתי להם את האגרת.

הסטודנט בעל התואר B.A. הודיע לי בפנים רציניות, שגם הם שמעו על יסוּדה של כת-פטריוטים נואשים, אשר לא תֵחַת מפני כל, ואשר הטילה על עצה להסיר את כל המכשולים מדרך סוָדשי.

אמרתי לו:

“אם יפול אף אחד מבני ארצנו, לפני הבריונים החצופים הללו, הלא תהיה זאת מפלתה של המולדת!”

“נַעלים דבריך מבינתנו, מַהֲרָגָ’ה”, אמר תלמיד המחלקה להיסטוריה.

“ארצנו”, נסיתי לפרש את דברי, “הגיעה עד שערי מות מפַּחד בלבד – החל באֵימתם של אֵלים וכלה במוראה של משטרה; ואם תקימו, בשם החירות, איזו מפלצת חדשה, להטיל אימה; אם תשאו את דגל הנצחון מתוך ניצול הפחדנות בארץ, באמצעי-דכוי וכפִיָה, לא ילך אתכם כל אוהב מולדתו באמת”.

“האם יש ארץ אחת בעולם, אדוני”, המשיך תלמיד המחלקה להיסטוריה, “שֶבָּהּ ההכנעה לממשלה אין יסודה בפחד?”

“החירות הקיימת באיזו ארץ שהיא”, השיבותי לו, “נמדדת באַמת-המדה של שלטון-האימה הזה. במקום שמוראה מוטל על חמסנים ופורעים, יכולה הממשלה להתפאר בשחרור-האדם מרשעת האדם. ואולם אם לא בא המורא אלא לכְפוֹת על האוכלסים את הבגד אשר ילבשו, המקום אשר יסחרו בו, המאכל אשר יאכלו, הרי זה זלזול גמור בחופש-הרצון של האדם, והאנושיות נעקרת על ידי כך משורש”.

“האם אין אנו רואים כפִיָה זו של הרצון האישי גם בארצות אחרות?” המשיך תלמיד המחלקה ההיסטורית.

“מי מכחיש את הדבר?” קראתי. “ואולם בכל הארצות האלו הרס האדם את עצמו עד כדי כך, שגרם לפריחתה של העבדות”.

“האם אין זה מוכיח איפוא”, התערב M.A. אחד, “שסחר-העבדים הוא בטבעו של האדם – עובדה יסודית בתכונתו?”

“סנדיפ בבו בֵּאר את כל הענין בָּאר היטב”, אמר בוגר אחד. “הוא הציג לנו למופת את הָרִיש קוּנְדוּ הצָמינדָר שכנך. באחוזותיו לא תפָּקד ולא תמָצא אף אונקיה אחת של מלח-חוץ. על שום מה? על שמשל תמיד ביד חזקה. לגבי אנשים שהם עבדים מלידה, אין לך אסון מזה של מושל רך-לב”.

“אדוני!” מלא אחריו תלמיד שלא סיים, “האם לא שמעת את המעשה באריסו הטרדן של צַ’קְרָוָרְטִי, הַצָמִִינְדָר השני, הקרוב אליך, - היאך נפקד בכל חומר הדין, עד שחשך עליו עולמו? לבסוף, כשרעב ללחם, יצא למכור את תכשיטי-הכסף של אשתו, אולם איש לא הֵעז לקנותם. אז הציע לו מנהל המשק של צַ’קְרָוָרְטִי חמש רופיות במחירם. שָויָם היה למעלה משלשים, אולם הוא היה אנוס לקבל, או למות מות-רעב. לאחר שקבל המנהל את החבילה מידיו, אמר לו בקרירות, שאותן חמש הרופיות תזקפנה לזכותו בחשבון דמי האריסות! היה בדעתנו להפסיק את כל היחסים עם צַ’קְרָוָרְטִי ומנהלו, לאחר המעשה הזה, אולם סנדיפ בבו אמר לנו, שאם נשליך החוצה את כל האנשים החיים, לא ישארו לנו להֶמשך העבודה אלא פגרים מתים מן השרֵפה! האנשים החיים האלה יודעים את אשר הם רוצים וכיצד להשיגו – הם שליטים מלידה. אלה שאינם יודעים לרצות לשם עצמם, חייבים לחיות בהתאם לרצונם של הללו, או למות, לרצונם. סנדיפ בבו השוה אותם – את קוּנדוּ וצַ’קְרָוָרְטִי – אליך, מהרג’ה. הוא אמר, שאתה, עם כל כונותיך הרצויות, לא יעלה בידך לעולם לנטוע סוָדשי בגבולותיך”.

“רצוני הוא”, אמרתי, “לנטוע משבו גדול מסוָדשי. לא אוּדים עשנים אני מבקש, אלא אילנות פורחים, – ואלה לא ביום אחד יצמחו”

“חוששני, אדוני”, לגלג תלמיד המחלקה להיסטוריה, "שלא תמצא את האוּדים ולא את האילנות. מסנדיפ בבו למדנו, והדין עמו, שאין אדם מוצא דבר, אלא אם כן הוא חוטף אותו. תורה זו לא בנקל היא נקלטת במוחנו, כי היא סותרת כל מה שלמדנו בבית-הספר. בעיני ראיתי גוֹבֶה שלוח מאת הָרִיש קוּנדוּ, שלא מצא בידי אחד האריסים כל דבר-ערך למכור, לפרעון חובו, והכריח אותו למכור את אשתו הצעירה! מחסור בקונים לא היה, ודרישתו של הצָמינדר נתמלאה. באמונתי, אדוני, מראה המצוקה של אותו האיש גזל שינה מעיני במשך כמה לילות! אולם, למרות הרגשות האלה, הבינותי דבר זה, לפחות, שהאיש היודע להשיג את הכסף המגיע לו, אפילו במכירת אשתו של החייב, עוֹלֶה עָלַי כאדם. אני מודה ומתודה, שאין הדבר לפי כוחותי, – אדם חלש הנני, עיני מתמלאות דמעות. אם יש מי שהוא מוכשר לגאול ארצנו, הרי תבוא הגאולה מבני-מינם של קונדו וצַ’קְרָוָרְטִי ופקידיהם.

הייתי כעלום-רעם. “אם אמת בפיך”, קראתי אליו, “הרי ברור ומחוּוָר לי, שעלי להקדיש את חיי לדבר האחד הזה, להציל את ארצנו מבני מינם של קונדו וצַ’קְרָוָרְטִי ופקידיהם. העבדות, שאכלה את לשד עצמותינו, נהפכה בהזדמנות זו לעריצות איומה. אתם רגילים כל כך להכנע לשלטון מתוך מורא, עד שהתחלתם להאמין, שהטָלַת מרוּת על אחרים היא בבחינת דת. אני אלחם בחולשה זו, בעריצות אכזרית זו!”

דברים אלה, שהם מובנים כל כך לאנשים פשוטים, מתבלבלים כל כך במוחותיהם של בעלי ה- B.A. וה- M.A, שכל פלפוליהם בהיסטוריה לא באו, כנראה, אלא לסלף את האמת!

יא

דודתו הכוזבת של פאנצ’ו גורמת לי דאגה יתרה. קשה יהיה לסתור את טענותיה; כי אף על פי שאין למצוא עדים מרובים למעשה שהיה, ולפעמים הם חסרים לגמרי, הרי נקל הדבר להמציא הוכחות אין מספר למעשה שלא היה מעולם. כל הענין הזה לא נוצר, כמובן, אלא בכדי לבטל את מכירת נחלתו של פאנצ’ו ומסירתה לרשותי.

מכיון שלא מצאתי מוצא מן הסבך הזה העליתי בדעתי להחכיר לפאנצ’ו חלקת אדמה משֶלי ולבנות עליה בית קטן בשבילו. אולם רבי התנגד לכך. אסור, לדעתו, לוַתֵּר בנקל מפני תכסיסיהם המגונים של אלה, והוא הציע לקחת את הענין בידיו הוא.

“אתה, רבי!” קראתי בתמיהה גדולה.

“כן, אני”, השיב לי.

בשום אופן לא יכולתי לשער, מה היה בדעתו של רבי לעשות בכדי למנוע עיוות-הדין. אותו הערב לא הופיע בשעה שהיה רגיל לבוא אצלי. שאלתי את משָרתו, ומפיו שמעתי, שרבי עזב את הבית, לאחר שארז חפצים מספר במזוָדה קטנה, עם כר וכסת, – ואמר שיחזור בעוד ימים מועטים. חשבתי, שבודאי יצא לחפש עדים בכפר מגוריו של דוד פאנצ’ו. ואולם, אם כן הדבר, מובטחני שיעלה חרס בידו…

עבודתי במשך היום מביאה אותי לידי שכחת-עצמי. בערוב יום הסתיו המאוחר, הולכים ונעכרים צבעי השמים, וכן רגשותי נגְרָשים. רבים הם בעולם הזה, הכולאים את מחשבתם בבתי-לבַנִים, – יכולים הם לזלזל בעולם-החוץ. אולם מחשבתי אני מסתופפת בצל אילנות, תחת כפת-השמים; סופגת היא לרויה על רחש-דבר הנישא על כנפי רוחות בני-חורין ועונה ממעמקיה לכל עלִיָה וירידה בנגינת האור והאופל.

כל עוד היום מאיר באור-יקרות והעולם אץ למלא תפקידיו הרבים לאין ספורות, נדמה לי, כאילו דבר לא חסר לי בחיי. אולם בשעה שפני השמים מחוירים והולכים, ווילונות מורָדים על חלונות מָרום, אז אומר לי לבי, שהערב רד למעני בכוונה, לנעול שער בפני העולם, להועיד שעת-יחוד באופן, המלא על כל גדותיו את האחד. זאת היא המטרה, ששואפים אליה אדמה, שמים ומים, ואין אני יכול להקשיח את לבבי מלקבל את משמעותה. ובשעה שדמדומי-עולם מעמיקים והולכים, כמבט עיניה הקודרות של רעיה אהובה, הרי כל הויתי אומרת לי, שהעבודה כשהיא לעצמה אינה יכולה להיות האמת שבחיים, שאין העבודה סוד קיומו וסוד תכליתו של אדם, כי אין אדם עבד בלבד – ולוּ תהי עבדותו נתונה לאמת ולטוב.

אויה, ניחיל, האם נפרדת לעולם מאותו אֲנִי שלך, שהיה שולח רסן מפיו לאור הכוכבים, לטבול במעמקי אין-סוף של אפלת-לילה, כתוֹם עבודת-היום? מה איומה בדידותו של אדם, ההולך בגפו בתוך המונם השוקק של החיים!

לפני ימים אחדים, כשהגיעה שעת-הנשיקה של יום ולילה, לא מצאתי לי עבודה, וגם היתה לי העבודה לזרא, ורבי לא בא לבלות את זמנו אתי. בלב ריק ונסער, המתגעגע ומבקש את תיקונו, שמתי את פעמי אל הגנים הפנימיים. חביבים עלי פרחי החַרְציות, ושתלתי אותן בגני לרוב, מכל המינים, והן נשענות בשורות של עציצים על אחד מכתלי הגן. בשעת לבלובן היו דומות לגל ירוק, המשתבר בקצף רב-גונים. זה מזמן לא בקרתי בפינה זו, ועתה נפתֵּיתי לצִפִּיַת-גיל מעצם הרעיון, שהנה אראה את חַרציותי לאחר פרידתנו הממושכה.

אותו הרגע, שנכנסתי לשם, הציץ הירח המלא באלכסון מעל לחומה, אך צל אפל הוסיף לרבוץ לרגליה. דומה היה הדבר, כאילו בא הירח אל בהונות-רגליו מאחורי החומה, כסה בידיו על עיניה של אֲפֵלה, כשהוא מחייך במשובת-ילדות. כשקרבתי אל טור החרציות, ראיתי דמות משתטחת על הדשא לפני. לבי התפֶּעֵם פתאום. לקול צעדי התרוממה גם הדמות ותֵּשב בְּחִיל.

מה היה עלי לעשות כעת? תמֵהַּ הייתי, אם כדי להסוג אחורנית. אין ספק, שגם בימלה, בקשה לה מפלט. אולם הפרישה היתה מחוסרת-טעם בעיני כפגישה! לפני שמצאתי לי שהות להחליט דבר, קמה בימלה, עטפה את ראשי בקצה הסארי, והלכה לצד החדרים הפנימיים.

הפסקה קצרה זו הספיקה לי בכדי להעריך את כל כובד הנטל, נטל-היסורים, שהועמס על בימלה. עֱנוּת-חיי אני נעלמה מעיני לרגע. קראתי בקול: “בימלה!”

היא התחלחלה וקצרה את פסיעותיה, אך לא החזירה פניה אלי. השגתי אותה ועמדתי לפניה. פניה היו לוטים בצל, אור הירח נפל על פני. עיניה היו מוּרדות, ידיה קמוצות.

“בימלה”, אמרתי, “למה אבקש לכלוא אותך בכלובי זה הסגור? האם לא ידעתי, שככה תמַקִי ותבּוֹלי?”

היא עמדה דומם, מבלי לשאת עיניה ומבלי להוציא הגה מפיה.

“ידעתי”, המשכתי, “שאם אעמוד על דעתי, להחזיק אותך כלואה עמדי, יצטמצם כל עולמי והיה לשלשלת-ברזל אחת. מה תענוג אמצא בזה?”

היא לא השיבה דבר.

“על כן”, סיימתי את דברי, “אומר אני לך, בימלה, באמת ובלב תמים: בת-חורין את. בין שהייתי מה בשבילך, ובין שלא הייתי. לא אחפוץ להיות לך לכבלים”. בדברים אלה נפטרתי לצד החדרים החיצוניים.

לא, לא, זו לא היתה דחיפה פנימית מתוך נדיבות-הלב, גם לא שויון-נפש. אני הגעתי, בפשטות, לידי הבנה, שלעולם לא אהיה בן-חורין עד שאוכל לשחרר את זולתי. אילו נסיתי לתלות את בימלה כלֵוְיַת-פרחים לצוארי, הרי הייתי תולה בכך משקולת כבדה על לבבי. האם לא התפללתי בכל לב, כי אם ימאן האושר להשתלב בגורלי, ילך לו ממני; אם היגון הוא מנת-חלקי, יבוא נא אלי; אולם אל נא אפול בשִביה. מי שנאחז בדבר-שקר, כאילו הוא האמת, אינו אלא חונק את עצמו. ישמרני אלהים מאיבוד עצמי.

כשנכנסתי לחדרי מצאתי את רבי מחכה שם. רגשותי הנסערים עוד לא שככו. “החֵרות, רבי”, פתחתי ואמרתי בלא הקדמה, בלא ברכה או שאלה, “החרות היא המתנה היקרה ביותר, שניתנה לאדם. אין דבר אשר ישוה לה – אָין!”

תָמֵהּ להתפרצות זו, נשא רבי את עיניו אלי בדומיה.

“אין להבין דבר מתוך ספרים”, המשכתי. “קראנו בכתבי קדמונים, שתאוותינו הן כבלים, המרתקים אותנו ואת זולתנו. אולם מלים כאלה, כשהן לעצמן, כה ריקות הן. רק לאחר שאנו מגיעים למדרגה זו של שילוח הצפור מכלובה, מסוגלים אנו להבין עד כמה שחררה הצפור אותנו. כל מה שאנו כולאים בכלוב הרי הוא מרתק אותנו בתאוות, שמוסרותיהן חזקות מכבלי-ברזל. אומר אני לך, רבי, דוקא דבר זה קצרה בינתו של עולם להשיג. הכל מבקשים לתקן מה-שהוא מחוץ להם. אולם צריך אדם לבקש תקנה לתאוותיו הוא עצמו, ולא לזולתו, לא לזולתו!”

“כסבורים אנו”, אמר רבי אלי, “שאדונים אנו לעצמנו, בשעה שאנו תופסים את מבוקשנו בכף – אבל באמת אין אנו אדונים לעצמנו אלא בשעה, שאנו יכולים להסתלק ממאויינו”.

“כשאנו באים ליתן ביטוי מילולי לכל זה, רבי”, החזקתי אחריו, “הרי הדבר מתקבל באזנינו כמין הלכה חמורה, אולם משזכינו להבין בזה קימעא, אנו מוצאים בו מטַעם אַמְרִיטָא, – ששָתו ממנו האלים והיו לבני-אלמָות. אין אנו יכולים לראות את התפארת, עד שאנו מוַתרים עליה. בודהא הוא שכבש את העולם, לא אלכסנדר - כוזבים הדברים האלה, כשהם נאמרים בפרוזה יבשה, – הוי, מתי נדע לשיר אותם? מתי תעבורנה אמתות-עולם אלו על כל גדותיהם של הספרים הנדפסים ותגאינה בשטף-קודש, כמוצאי גנגס הנהר?”

פתאום זכרתי את דבר העָדרו של רבי במשך הימים האחדים האלה, שלא ידעתי סִבָּתו מה היא. היתה לי הרגשת-מה של טפשות, כששאלתי אותו: “והיכן הייתה אתה, רבי, כל הימים האלה?”

“עם פאנצ’ו”, השיבני.

“באמת!” קראתי. “האומנם היית שם כל הימים האלה?”

"כן. היה ברצוני לבוא לידי הסכם עם אותה אשה, המתאמרת להיות דודתו. בקושי נפתְּתָה להאמין, שֶיֵּש ונמצא בין אצילי-היחש אדם משונה בדוֹמֶה לאיש זה, המבקש להתאכסן אצלם. בראותה לבסוף, שרצוני להשהות שם את עצמי, באמת, התחילה מתביישת קצת. “אמא”, אמרתי, “את לא תפָּטרי ממני, אף כי תחרפיני ותגדפיני! וכל זמן שאני כאן, אף פאנצ’ו כאן. כי הלא תביני, שאין אני יכול לעמוד מן הצד ולראות את פעוטותיו היתומים מושלכים החוצה?”

“היא הקשיבה לשיחותי על נושא זה יום-יומים, מבלי להשיב הן או לאו. הבוקר מצאתי אותה אורזת את חבילותיה. ‘אנו חוזרים לִבְּרִינְדַבָּן’, אמרה אלי. ‘תן לנו להוצאות הדרך’. ידעתי, שאין בדעתה לנסוע לִבְּרִינְדַבָּן וכן שהוצאות הדרך שלה תעלינה ביותר. על כן באתי אליך”.

“הכסף הדרוש ינתן לה”, אמרתי.

“הזקנה אינה מן הגרועות ביותר”, המשיך רבי מתוך הרהורים. “פאנצ’ו לא היה בטוח בכַּת שהיא נמנית עליה, ולא נתן לה לנגוע בכד-המים או בכל כלי אחר משֶלו. על כן היו מתקוטטים מבוקר עד ערב. לאחר שמצאה, שאין אני חושש למגע-ידה, התחילה לטפל בי באמונה רבה. היא מבשלת מצוינת!”

"אולם פאנצ’ו חדל לכבדני לחלוטין! עד הרגע האחרון היה סבור, שהנני אדם תמים, לפחות. והנה מצא, שאני מעמיד בסכנה את הכַּת שלי, בלא כל מוסר כליות, בכדי להשיג את הסכמתה של אותה זקנה להצעתי. אילו נסיתי להביא עדי-שקר כנגדה במשפט, היה זה ענין אחר לגמרי. קנוניה כנגד קנוניה. אולם תכסיסי-מלחמה במחיר חֲרֵדוּת – עד כדי כך אין סבלנותו מגעת!

“אף על פי כן, עלי לעשות עוד ימים מספר עם פאנצ’ו, אפילו לאחר פרידתה של האשה, כי הָרִיש קוּנדוּ מוכשר לכל מיני תעלולים. הלה ספר למלחכי-פינכה שלו, שהוא הסתפק בהמצאת דודה לפאנצ’ו, ואולם אני הגדלתי לעשות והמצאתי לו אָב. כעת רצונו לראות, כמה אבות שלו יכולים להצילו!”

“אולי יעלה, ואולי לא יעלה, בידנו להצילו”, אמרתי; “אולם אם נגזרה עלינו כליה מתוך נסיון להציל את ארצנו מאלף מוקשים ואחד – של דת, מנהג ואהבה עצמית – שהאנשים האלה פורשים לרגליה בחריצות כזו, נאושר במותנו, לפחות”.

ספּוּרָהּ של בּימָלָה

יד

מי פלל מי מלל, שכה רבות תקרינה בפרשת-חיים זו האחת? יש לי הרגשה כאילו עברתי כמה וכמה גלגולי-לידה, גלגל הזמן היה חוזר במהירות כזו, שלא הרגשתי כלל בנועו, עד שרָעַם הרַעם.

ידוע ידעתי, שתהיה לנו מלחמת-דברים, בשעה שהחלטתי לבקש מאת בעלי לגרש סחורות-חוץ משוּקֵנו. אולם היתה לי אמונת-אומן, שאין לי צורך להתוכח הרבה, כי היה קסם באויר שמסביבי. האם לא נפל ענק כסנדיף שדוד לרגלי, כמשבר-ים אדיר, המתנפל לרגלי החוף? האם אני קראתי לו? לא, כי קסָמו קראוהו ויבוא. ואמוליאה, נער יקר ומסכֵּן, כשבא אלי בראשונה – איכה יקד זרם חייו ביקוד צבעים חדשים, כמימי הנהר עם שחר! אכן, בעיני ראיתי וָאָבֵן לרגשותיה של אֵלָה, בהביטה אל פניו הקורנים של נאמן-ביתה.

בכוחי זה בטחתי, ומוכנה הייתי להופיע בפני בעלי בדמות עננה הרת-ברקים. אולם מה אירע, בעצם? בכל תשע השנים האלה לא ראיתי עוד מבט כה מרוחק, כה מפוזר בעיניו, – דומה לשמי המדבר, – ללא לחלוחית של רחמים, ללא גון-התרשמות. כה שמחה הייתי, אילו נתכה חמתו עלי! אולם אני לא מצאתי בו דבר, שאוכל לנגוע בו. היתה לי הרגשה, שהנני חסרת-ממשות כחלון. –חלום, שאין אחריו אלא שחור-הלילה.

לפנים הייתי מקנאת בגיסתי על יָפיה הרב. אז הייתי מרגישה, שלא נחַנתי מאת ההשגחה בכל כוח משֶׁלי, ואין אני שואבת את כוחי אלא משפע האהבה, שהעניק לי בעלי. עתה, כי שתיתי עד תומה את כוס השלטון, ושכרונה נעשה לי הכרח, מצאתיה פתאום שבורה לרסיסים לרגלי, וניטל טעם חיי.

באיזו קדחתנות ישבתי לעשות את שעָרי באותו היום. הוי, לאותה בושה וכלימה! גיסתי קראה, בעברה על פני: “ככה, צ’וטה ראני! שערותיך אומרות לקפוץ משמים ארצה. אל תתני להן לסחוב את ראשך אחריהן”.

ואחר כך, אותה פגישה בגן. מה נקל היה לבעלי להגיד לי, שהיא משחררני! האמנם יכולה החירות – חירות ריקה מתוכן – להנתן ולהלקח בקלות כזו? דומה הדבר כמי ששחרר דג לתוך אויר-שמַיִם, – כי איכה אנוע ואיכה אֶחיה מחוץ לאוירת-האהבה, שקיימה אותי כל ימי?

כשבאתי לחדרי היום, לא ראיתי דבר זולת רהיטים – רק המטה, רק המראָה, רק הקולב, – נעדר הלב הרַגָּש, שהיה מרחף כאן על הכל. במקומו מצאתי חירות, רק חירות, ריקנות בלבד! מַעין שחרב, בעֶרית סלע וחצץ, אין רגש, רק רהיטים!

הגעתי למצב של מבוכה שלמה והייתי תמהה, אם נשארה אמֶת-מה בחיי, והיכן אמצאנה, ואז נזדמנתי שוב עם דנדיפ. חיים בחיים התנגשו, ושוב ניתזו גצים לכל עבר. זאת היא אמת – אמת שבחפזון – הבאה כנחשול ופורצת כל הגדרים, אמת, שהיא אמיתית פי אלף מבָּרה ראני ותאקוֹ שפחתה, ושיריה האויליים, וכל השאר, עם שיחותיהם, צחוקם והליכותיהם…

“חמשים אלף!” תבע סנדיפ.

“חמשים אלף מההם?” קרא לבי השִכּור. “אני אביא!”

כיצד אשיגם, היכן אשיגם, קטנות כאלה – לא ראיתי צורך לחשוש להן. הַביטו בי. האם לא בהֶעַלֵם אחד נישאתי מאפסות לשיא כל מרומים? ככה ינתן לי כל אשר אשאל ואצוה. אני אשיג את הכסף, אשיגו, אשיגו, – אין ספק בדבר.

ככה יצאתי באותו היום מאת סנדיפ. אז הבטתי על כל סביבותי, – היכן הוא עץ-השפע? הוי, מדוע כה ילעיב העולם החיצוני ברגשות הלבב?

ובכל זאת עלי להשיג את הכסף, ויהי מה! באילו דרכים. לא איכפת לי; כי לא ימצאני עוון. רק את החלש יגָאֵל החטא; בשאקטי שלי אחסה אני מפניו. גנב יקראו להדיוט, אולם המלך כובש ומחלק שלל… עלי למצוא, היכן מקום האוצר; מי מכניס את הכסף; מי שומר עליו.

חצי הלילה בליתי במרפסת החיצונית, שם עמדתי ולטשתי עיני לשורת המשרדים. אולם היאך אוציא אותם חמשים אלף הרופיות מתוך כל אותן מלתעות-הברזל? אילו יכולתי לגרום באיזו אָלָה למיתתם של כל השומרים האלה למקומותיהם, הייתי עושה זאת ברצון, – עד כדי כך הקשחתי את לבבי!

אולם בעוד להקת שודדים גדולה מרקדת רקודי-מלחמה בתוך מוחה הסחרחר של גברת הרָגָ’ה, היה ארמון הרָג’ה הגדול ישן שנת-ישרים, השעון הכה שעה אחר שעה, ועין השמים הפקוחה היתה שלֵוה ורוגעת.

לבסוף שלחתי לקרוא לאמוליאה.

“כסף דרוש למפעל”, אמרתי לו. “האם לא תוכל להוציא אותו מן האוצר?”

“מדוע לא?” אמר ביהירות.

אהה! האם לא אני אמרתי לסנדיפ “מדוע לא” באותה היהירות ממש? בבטחונו של הנער המסכֵּן לא יכולתי לתלות תקוות מרובות.

“כיצד תעשנה?” שאלתי.

התכניות האיומות, שהתחיל להציע לפני, ראויות למלא בהן דפים של מעשה נורא, הנמכר בפרוטה.

“לא, אמולאה”, דברתי קשות, “כלך לך ממעשי-ילדות”.

“ניחא”, אמר, “תני לי איפוא לשחד את השומרים”.

“מהיכן תקח כסף?”

“יכול אני לבזוז את השוק”, קרא במנחה שלמה.

“הנח כל זאת. תכשיטי יספיקו”.

“אולם”, אמר אמוליאה, “נדמה לי שהגזבר לא יתן ידו למקח שוחד, אין דבר. יש דרך אחרת, פשוטה מזו”.

“מה היא?”

“למה לך לשמוע? הדבר פשוט מאוד”.

אמוליאה פשפש בכיס סורבלו והוציא מתוכו בתחילה מהדורה מקוצרת של הגִיטָא, שהניח על השולחן, – ואחריה אקדח קטן, שהראה לי, מבלי דַבר דָבר.

זוָעָה! בלא כל היסוסים החליט להמית את גזברנו הזקן והטוב! כל הרואה את פניו הטובים, הגלויים, של הנער הזה, לא יכול להאמין, כי מוכשר הוא לפגוע בזבוב על גבי הכותל, ומה מוזרות היו המלים האלה, היוצאות מפיו! ברור היה הדבר, שמקומו של הגזבר בעולם הזה לא נחשב בעיניו כל עיקר; אין אלא חלל ריק, ללא חיים, ללא רגשות, רק מצות-אנשים מלומדה מן הגִיטָא, – ההורג את הגוף לא הרג מאומה!

מה נתכוונת לומר, אמוליאה?" קראתי לבסוף. "האם לא ידוע לך, שיש לזקן יקר זה אשה וילדי, ושהוא…

“היכן יש למצוא אנשים, שאין להם נשים וילדים?” השיבני, “שמעי, מהרַאני, דבר זה, שאנו קוראים לו בשם רחמים, אינו בעצם אלא רחמים על עצמנו. קשה לנו לפגוע ברגשותינו העדינים אנו, ועל כן אין אנו פוגעים כלל; – רחמים, ודאי! מדרגה עליונה של פחדנות!”

לשמע מימרותיו של דנדיפ בפי הנער הרך הזה נדהמתי. כה נחמדה היתה תקופת-בוסר זו בחייו, אותו גיל, שבו עוד אפשר להאמין בטוב, כי טוב, אותו גיל, שבו אדם חי וצומח באמת. רגש האֵם נתעורר בי.

בעולמי אני לא היו עוד טוב ורע, – אלא מָוֶת, מיתת-נשיקה מוֹשכת. אולם המחשבה, שתינוק זה יכול לדבר במנוחה על רצח אדם זקן וחף מפשע, כדבר שֶׁמִן היושר לעשותו, זעזעה את נפשי עד היסוד. ככל אשר נתברר לי, שאין חטא בלבו, כן הוסיף החטא אשר בפיו להטיל עלי את אימתו. ונדמה לי, שפקד אלהים על הילד התמים את עוון אבותיו.

מראה עיניו הגדולות, המאירות באור אמונה והתלהבות, נגע עד לבי. כמוכה-קסמים הלך ישר לתוך מלתעות הפֶּתן, אשר כל באיו לא ישובון. מאין יבוא עזרו? מדוע לא תהיה ארצי, פעם אחת, כאם אוהבת, – ללחצו אל לבה ולקרוא בקול: “הוי, בני, בני, מה יסכון לי, כי תצילני, ואני אותך לא הצלתי?”

ידעתי, ידעתי, שכל שלטון בארץ אך בברית עם השטן יתחזק, אולם יש עוד אֵם בעולם, ולוּ לבדה היא, והיא אשר תְנאֵץ את השד ותתקומם נגדו. אין האם מבקשת הצלחה גרידא, ותהי זאת הצלחה גדולה ביותר, – מבקשת היא לתת חיים, לגאול חיים. ממעמקי נפשי זרועות נמתחות היום בגעגועים, להציל את הילד הזה.

לפני שעה קלה הצעתי לו מעשה-שוד. כל מה שאומַר עכשיו בניגוד לזה יתבאר כחולשתה של אשה. חולשתנו חביבה עליהם רק בשעה שהעולם נלכד במצודתה!

“אין לך לעשות דבר, אמוליאה, אני אדאג לכסף”, הגדתי לו לבסוף.

כשהיה קרוב לפתח, קראתי לו לחזור. “אמוליאה”, אמרתי לו, “הרי אני אחותך הבכירה. היום איננו יום האחים³⁴ לפי לוח-השנה, ואולם, באמת, הרי כל ימות-השנה הם ימי אַחים. תבוא עליך ברכתי: ישמרך אלהים עד עולם”.

מלים בלתי-צפויות אלו מפי הדהימו את אמוליאה. הוא עמד שעה קלה כמאובן. אחר כך, משהבליג על מבוכתו, נפל אפים ארצה לרגלי, לאות ברית ורחשי-הערצה. כשקם על רגליו, היו עיניו מלאות דמעות… הוי אחי, אחי הקטן! אני ממהרת לקראת המות, – הבה אקח את כל עוונך אתי. ומי יתן ולא תגואַל תומתך בחטאותי לעולם!

אנכי אמרתי לו: “לאות הערצה תן לי את האקדח במתנה!”

“למה הוא לך, אחותי?”

“לתרגילי-מות”.

“טוב, אחותי. חובה גם על נשינו, שתדענה למות, תדענה להמית!” בדברים אלה מסר את האקדח לידי.

היה לי הרושם כאילו הזוהר הנסוך על פניו הצעירים עטף את חיי בבנות-גונים של שחר חדש. טמנתי את האקדח בין שמלותי. תהי לי מנחת-הערצה זו למוצא אחרון מן המצָרים…

כיון שנפתח הפֶּתח לחדר-האם בלבי, לב-אשה, הייתי סבורה כי ישָאר פתוח לעולם. אולם משעול זה אל הטוב העליון נחסם, בשעה שלקחה השֵׁגל את מקום האם ותנעלנו שוב. למחרת היום ההוא ראיתי את סנדיפ; ושגעון, ערום ופרוע, רקד בפתחי לבבי.

מה הדבר? האת איפוא עצמותי האמתית? בשום אופן, לא! עַצָמות זו, האכזרית, חסרת הבושה, לא ידעתי בי מעולם. בא האַשָף משביע-הנחשים, המתאמר להוציא את הנחש הזה מתוך קפלי שמלתי, – אבל הנחש לא היה שם מעולם, כי בחיקו היה כל הזמן. איזה דיבוק נכנס בי, ומה שאני עושה היום פועֵל-ידיו הוא – אין לזה כל שייכות אלי.

דיבוק זה הופיע אותו יום, בדמות אֵל, עם לפידו האדום בא לקרוא לי, לאמור: “אני המולדת שלך. אני סנדיפ שלך. אני לך עליון על כל אשר לך. בֵּנדה מָטרם!” ובשילוב-ידים עניתי אחריו: “אתה אלהי, אתה שמַי. כל אשר לי יסָחף באהבתי אליך. בנדה מטרם!”

חמשת אלפים הם? חמשת אלפים יהיו! רצונך לקבלם מחר? מחר תקבלם! בהילולא-וחינגא פראית זו תהי מתנה של חמשת אלפים כקצף על פני היין. ואחר כך – הפקר! העולם הקופא נוע ינוע תחת רגלינו, אש תלֶַהט בעינינו, סער יתגעש באזנינו, וערפל יכסה על הרחוק והקרוב. וככלות הכל, בצעדים כושלים נדַדֶה לקראת כליון, – וכרגע תכבינה כל הלהבות, אפרן ישא הרוח ולא ישאר להן זכר.

פרק תשיעי: סִפּוּרָה שֶׁל בִּימָלָה

טו

זמן-מה הייתי אובדת עצות ולא ראיתי דרך להשגת אותו הכסף. אולם אמש, לאחר ההתרגשות הכבירה, נתבהר לי הכל לפתע פתאום.

מדי שנה בשנה, ביום הדוּרְגָא פּוּגָ’א, נוהג בעלי להגיש לגיסתי מנחת-כבוד בסך ששת אלפים רופי. מדי שנה בשנה נזקף הסכום על חשבונה בבנק שבקאלקוטה. השנה הוגשה המנחה כרגיל, אולם טרם נשלחה לבנק, והיא שמורה לפי שעה בארון ברזל, בפינה של חדר-המלתחה הקטן הסמוך לקיטוננו.

מדי שנה בשנהמביא בעלי עצמו את הכסף לבנק. בשנה זו לא היתה לו עדיין הזדמנות לנסוע לעיר. איך אוכל לעצום את עיני מראות את יד ההשגחה בדבר זה? הכסף נתעכב, מפני שהוא דרוש למולדת, – מי יעיז לקחת אותו ממנה ולתתו לבנק? ואיך אוכל לסרב מלקחת את הכסף? אֵלת החורבן מושיטה את גביע הדם וזועקת: “השקוני, כי צמאתי”. אנכי אתן לה מדם לבבי יחד עם אותם חמשת אלפים הרופיות. אמא, מי שמפסיד את המעות האלה כמעט שלא ירגיש בהפסדן, אולם עלי תביאי כליון!

כמה פעמים, בימים מקדם, קראתי בלבי לרַאני הבכירה: גנבת, כי האשָמתי אותה באונאת בעלי הישר על מנת להוציא כסף מידיו. לאחר מות בעלה היתה לוקחת פעמים תכופות מקניני האחוזה ושָׂמה בכליה. דבר זה הייתי מספרת לבעלי, אולם תשובה מפיו לא שמעתי. אז הייתי מתאנפת בו ואומרת: “אם ידבך לבך, הענק מתנות ככל אַות-נפשך, אולם למה תתן נחלתך לבוזזים?” ההשגחה העליונה ודאי היתה מחייכת אז לתלונותי, כי הנֵה הלילה, אני עומדת לשדוד את ממונה של גיסתי מארון הברזל של בעלי.

בעלי היה נוהג להשאיר את מפתחותיו בכיסיו, כשהיה פושט את בגדיו לילה ומניח אותם בחדר-המלתחה. מצאתי את מפתח הארון ופתחתי אותו, נדמה לי, שצלצולו הקל עלול לעורר את כל העולם כולו! צנה פתאומית עברתני, ידי ורגלי קפאו כקרח והייתי מרעידה כולי.

מגֶרה היתה בתוך הארון. פתחתי אותה ואמצא את הכסף, לא בשטרות-הממלכה, כי אם במטבעות זהב, כרוכות בנייר. לא היה לי פנאי למנות כמה שהיה דרוש לי. היו שם עשרים תכריך, ואת כולם לקחתי וקשרתי בשולי הסארי.

איזה נטל מעמסה! עוון הגנבה הכביד על לבבי וידכאני לעפר. בלקיחת שטרות יש אולי פחות מטעם גניבה, ואולם כאן מטבעות של זהב.

לאחר שהתחמקתי לתוך חדרי כגנבת, היתה לי הרגשה כאילו לא חדרי הוא מעתה. כל זכויותי היקרות לחדר הזה נעלמו למגע גניבתי. התחלתי ממלמלת לעצמי, כקוראה לחָשים: "בנדרה מָטרם, בנדרה מָטרם, מולדתי, מולדת-הזהב, כל הזהב הזה לך הוא, לך ולא לאחר!

אולם המוח חלש הוא בלילה. חזרתי אל הקיטון, שם ישן בעלי, כשאני עוצמת עיני בעברי, ויצאתי אל המרפסת הפתוחה מעֵבר מזה, שם שכבתי ופני למַטה, כשאני לוחצת אל חזי את קצה הסארי, הטעון זהב. וכל תכריך ותכריך עִנה את נפשי במצוקות שאול.

הלילה הדומם עמד עלי כשאצבעו נשואה למעלה. לא יכולתי להבדיל בין ביתי למולדתי: שדדתי את ביתי, שדדתי את מולדתי. בעווני זה פקעה זכותי על ביתי, גם מולדתי מתנכרת אלי. לוּ מַתי, כשאני חוזרת על הפתחים לצרכי מולדתי, ואפילו לא הצלחתי, היו האלים מקבלים את מנחתי הדלה. אולם לעולם אין לעבוד את האלהים במעשה-חמס. – וכיצד אוכל להקריב לו את הזהב הזה? אויה לי! אני עצמי נתחייבתי מיתה,האם אחלל גם את מולדתי במגע ידי הטמאה?

אין לי כל אפשרות להחזיר את הכסף למקומו. אין בי כוח לשוב לאותו החדר, לקחת שוב אותו המפתח, לפתוח עוד פעם אותו הארון,– מתעלפת הייתי על סף חדרו של בעלי. רק דרך אחת נשארה לי, והיא הדרך העולה קדימה. ואין בי כוח גם לשבת ולמנות את המטבעות. ינוחו בתכריכיהם אינני מסוגלה לחַשֵׁב חשבונות.

שמי החורף היו בהירים, ללא ערפל כל שהוא. הכוכבים האירו באור יקרות. שכבתי והרהרתי בלבי: אילו היה עָלַי לגנוב את הכוכבים הללו אחד אחד, כמטבעות זהב, לשם מולדתי, – כוכבים אלה המסתופפים בחיק-האופל, – כי אז הוכו השמים בסַנוֵרים, הלילה היה מתאמן עד סוף הימים, ובגניבתי היה נשדָד כל העולם כולו. והאִם גם במעללי זה לא נשדד העולם כולו, – לא רק שוד של ממון, אלא של אמון, של יושר?

בליתי את הלילה בשכיבה על המרפסת. כשזרח סוף סוף הבוקר והייתי בטוחה, שבעלי קם משנתו ויצא את החדר, רק אז יכולתי לשוב על עקבותי אל קיטוני, כשראשי עטוף בסודר.

ראיתי את גיסתי, כד של נחושת בידה, והיא משקה את צמחיה. כשראתה אותי עוברת מרחוק, קראה: “השמעת את החדשות, צ’וטה ראני?”

עמדתי דומם, וכולי רועדת. נדמה לי, שתכריכי המטבעות מתבלטים מבעד לסודר. חוששת הייתי, שיפרצו ויתפזרו במטר-צלילים ויגָלו לכל עבדי הבית ושפחותיו את החמסנית, שקפחה את עולמה בידיה, כי בזזה נכסי עצמה

“להקת-שודדים שלך”, המשיכה “שלחה אגרת בלא חתימת-שם, והיא מאיימת לשדוד את האוצר”.

נשארתי דומצמת כחמסנית.

“אני יעצתי לאחא ניהיל לבקש את חסותך”, המשיכה הגיסה מתוך קנטור. צוי לעושי דברך ויסתלקו, מלכת-השודדים! אנחנו נקריב קרבנות לבַנדה מָטרם שלך אם רק תואילי להצילנו. העולם חוזר לתוהו ובוהו י אלה! – אולם בשם האלהים, הלא תעבירי את סכנת הגנבה מעל ביתנו, לפחות".

אני מהרתי לחדרי, מבלי להשיב דבר. הצבתי רגל במדרון, ושוב אין לי עלִיָה. כל התאבקות רק תדחפני לעמקי תהום.

אילו רק הגיעה השעה, שֶבָּהּ אוכל למסור את הכסף לידו של סנדיפ! לא יכולתי נשוא אותו עוד, צלעותי אמרו להשבר מכובד המשא.

השעה היתה מוקדמת עדיין, כשהוגד לי, כי סנדיפ מחכה לי. היום לא עלה על דעתי להַדר בלבושי. עטופה בסודרי כשהייתי, יצאתי אל החדרים החיצוניים.

כשנכנסתי לטרקלין, ראיתי שם את סנדיפ ואמוליאה יחד. כל רגש הכבוד שלי, כל הכרת ערך עצמי, כאילו שקעו בגופי ושחו לארץ. כי הוטל עלי לגלות חרפתה של אשה לעיני הנער הזה! האם נדברו על מעלָלי בפגישתם? הֲשָׁאֶר לי עוד שריד מצעיף-הצניעות הקרוע?

אנו הנשים לא נבין את הגברים לעולם. כשהם סוללים להם דרך לאיזו מטרה, לא יחלו ולא ירגישו, כי קרוע יקרעו לבבו של עולם לרפד בקרעיו ארחות מרכבתם. כשדעתם נטרפת עליהם מתוך שכרון-יצירה, ישישו אל גיל בהשמידם את יצירתו של בורא עולם. קלוני זה עם שברון-לבבי לא ימשוך את עיניהם אף לרגע. אין הם מרגישים את החיים כשהם לעצמם – כל שאיפתם היא למטרה. מה אני להם, אם לא פרח-שדה, שנסתחף בשטפונו של מבול?

כלָיון זה שלי מה יועיל לסנדיפ? רק חמשת אלפים רופי? האמנם אינני שוה יותר מחמשת אלפים רופי? אמנם כן! האם לא למדתי זאת מפי סנדיפ עצמו, והאם לא בכוח ידיעה זו יכולתי לבוז לכל השאר בעולמי? מפני האור והחיים, מפני כוח –שאקטי, ממני אַלְמָוֶת, – מתוך אמונה זו, מתוך חדוה זו, פרצתי את כל הגדרים ואתגלה. אילו נתן לי אז מי-שהוא בטחון בששון זה, הייתי רואה חיים במותי, דבר לא הייתי מאבדת באבדן כל אשר לי.

האם יש בדעתם לומר לי עתה, שטעיתי בכל הדברים האלה? שיר התהלה, המוּשָר לכבודי במסירות כזו, האם הורידני ממרומֵי לא ליסד מלכות שמים בארץ, אלא לעולל את השמים בעפר?

טז

“הכסף, המלכה?” אמר דנדיפ, כשהוא נועץ את עיניו הלוהטות בפני.

גם אמוליאה לטש את עיניו אלי. אף כי איננו בן-אִמי, הלא אחי הוא הנער החביב הזה. פניו הכשרים, עיניו השלֵוות,נעוריו החפים מפשע, הִביטו בי, ואני, אחת הנשים, – בת-מינה של אמו – איכה אתן לו סם-המות, כי ישאל לו?

“הכסף, המלכה!” תביעתו החצופה של סנדיפ צללה באזני. מעוצר בושה וכעס היה לי הרצון לרוצץ את גולגלתו של סנדיפ בזהב הזה. בקושי עלה בידי להתיר את קשר הסארי, אצבעותי רעדו כל כך. סוף סוף נתכו תכריכי הנייר על השולחן.

פניו של סנדיפ נתקדרו… ודאי העלה בדעתו שאין בתכריכים אלא מטבעות של כסף… איזו הבעה של בוז השתקפה בעיניו. איזה גועל קיצוני לחוסר יכולת. דומה היה הדבר עלי, כאילו סטר לי על לֶחיי! ודאי חושד היה, שבאתי לעמוד אתו על המקח, לספק את תביעתו, לחמשת אלפים רופי, באילו מאות עלובות, רגע נדמה לי, שהוא מוכן לחטוף את התכריכים ולהשליך אותם בעד החלון החוצה בהודעה, שאיננו קבצן המחזר על הפתחים, אלא מלך התובע את מַשְׂאַת-מסיו.

“וזה הכל?” שאל המוליאה, וחמלה רבה נשמעה בקולו, עד שהייתי מוכנה לפרוץ בבכי. כבשתי את יצרי ורק הניעותי ראשי.

סנדיפ נאלם דומיה. הוא לא נגע בתכריכים ולא הוציא הגה מפיו.

עלבוני נגע עד לבו של הנער. בהתלהבות עשויה קרא פתאום: “זה מספיק. די והותר. אַת הצַלת אותנו”. בדברים אלה קרע את אחד התכריכים.

לירות-הזהב הבריקו מתוכו. וכרגע הוארו גם פניו של סנדיפ. כל רמ"ח אבריו פצחו רנה. אין יכולת להבליג על המהפכה הפתאומית ברגשותיו, קפץ ממקומו לעומתי. מה היה עם לבבו לעשות, לא ידעתי. עיני הבריקה אל מול אמוליאה, – פני הנער החוירו כלהצלפת שוט. אזרתי את כל כוחותי ודחפתי את סנדיפ ממני. בהרָתעו אחורנית הוכה ראשו בקצה שולחן-השיש והוא נפל ארצה. שעה קלה היה מוטל על הרצפה ללא זיע, בהתאמצותי אפסו כוחותי, ואצנח על כסאי.

פני אמוליאה הוארו באור ששון פלאי. הוא לא פנה אפילו לצד סנדיפ, אלא בא ישר אלי, התאבק בעפר רגלי ונשאר יושב על הרצפה לפני! הוי אחי הקטן, תינוקי! העצה זו שלך היא מגע-שמים אחרון שנותר לי בעולמי הריק! לא יכולתי להתאפק עוד ודמעותי נגרו בלי הפוגה. כסיתי על עיני בקצה הסארי, שלחצתי אל פני בשתי ידי, ואבך, ואבך. ובכל פעם שהרגשתי את מגע ידו הרכה על כף-רגלי, באמרו לנחמני, פרץ זרם דמעותי מחדש.

לאחר שעה קלה, כשהבלגתי על רפיוני וגליתי את פני, ראיתי את סנדיפ שוב על יד השולחן, מאסף את הלירות לתוך ממחטתו, כאילו לא אירע דבר. אמוליאה קם ממקום שבתו לרגלַי וישב על כסאו, כשעיניו הלחות מזהירות.

סנדיפ הביט בפני בקרירות, כשהעיר: “כאן ששת אלפים”.

“למה לנו כל כך הרבה, סנדיפ בבו?” קרא המוליאה, “דיינו בשלשת אלפים וחמש מאות”.

“עבודתנו אינה נגמרת במקום זה בלבד”, השיב סנדיפ. “צריכים אנו לכל מה שתשיג ידינו”.

“אפשר הדבר”, אמר אמוליאה. “אולם בעתיד אני מקבל על עצמי למלא את כל מחסורך. מסכום זה, סנדיפ בבו, תואיל להחזיר אלפַּים וחמש מאות העודפים לידי המהראני”.

סנדיפ הביט אלי בשאלה.

“לא, לא” קראתי. “לעולם לא אגע עוד בכסף הזה. עשו בו כטוב בעיניכם”.

“היכול הגבר לתת כמַתַּת-האשה?” אמר נדיפ, בהביטו לצד אמוליאה.

“בת-אלים היא!” הסכים אמוליאה בהתלהבות.

“אנחנו, הגברים, יכולים, לכל היותר, לתת מכוחנו”, המשיך סנדיפ. “אולם האשה נותנת את עצמה. בנפשה תביא חיים חדשים, בנפשה תקיים אותם. מתנות כאלה רק הן מתנות-אמת הן”. אז פנה אלי ואמר: “המלכה! אילו רק כסף נתת לנו, לא הייתי נוגע בו. אולם את נתת לנו דבר היקר לך מן החיים עצמם!”

אין זאת כי שתי רשויות הן באדם, שתי אישויות נבדלות זו מזו האחת בי יכולה להבין, שסנדיפ מנסה להוליך אותי שולל; השניה מקבלת את האונאה באהבה. סנדיפ כוחו עמו, אולם אין בו מגבורת הצדיק. כלי-זינו המעורר לחיים, הוא גם המביא עליהם כליה. יש בו מרֶטט האלים הנאמן, אולם חִצָיו חצי-שטנים הם.

ממחטתו של סנדיפ לא הכילה את כל המטבעות. “המלכה” אמר, “שמא יכולה את ליתן לי אחרת?”

כשנתתי לו את שלי, הגיע אותה אל מצחו בהערצה, ופתאום כרע על ברכיו וישתחוה לי. “אֵלָה!” אמר, “לא נגשתי אליך אלא להביע את רגשי הערצתי, אולם את דחיתיני ותעוללי קרני בעפר. יהי כן, אני מקבל עלי את דינך כברכה ועונדו לראשי כנזר!” בדברים אלה הורה באצבעו על המקום שהוכה בו.

הטָעיתי איפוא בכוונתו? האוכל להאמין, שידיו הפרושות נשלחו באמת אל כפות-רגלי? והרי ודאי, שאפילו אמוליאה ראה את התאוה הלוהטת בעיניו, בפניו. אולם סנדיפ הוא אמָן כזה לפזם פזמונות של תהלות ותשבחות, עד שאין אני יכולה לחלוק עליו: מוכַֹת-סנורים הנני מֵראות את האמת: עיני מעורפלות כעיניו של אוכל-אופיום. וככה, למרות הכל, נפרע ממני בכפלים על המכה שהכיתיהו, – למראה הפצע בראשו, שתת לבי דם. לאחר ההשתחויה של סנדיפ, נראתה לי גניבתי באור של כבוד, כמו חִייך אלי הזהב הנוצץ על השולחן. וכל חשש וכל בושה וכל מוסר-כליות נשכָּחו.

אמוליאה, כמוני, גם הוא חזר אליו בתשובה. מסירותו לסנדיפ, ששקעה רגע קל, יקדה עתה מחדש. עציץ-הפרחים שבלבבו נתמלא שוב מנחות-הערצה לסנדיפ ואלַי. אמונתו התמה האירה מעיניו באור הטהור של איֶלת-השחר בהנץ בוקר.

לאחר שהגשתי מנחת-הערצה וקבלתי מנחת-הערצה, התחיל עווני זורח, וכשהביט אמוליאה אל פני, נשא את ידיו השלובות בברכה וקרא: “בַּנדה מַטרם!” אין לי יסוד לקוות, שהוקרה זו תעטרני עולמית; ואף על פי כן, הרי אין לי כל אמצעי אחר זולתה לקיים את רגש הכבוד העצמי בנפשי.

שוב אין לי כל יכולת להכנס לקיטוני. נדמה לי, שהמִטה שולחת יד גרומה לעומתי, ארון-הברזל נותן בי עין קפדנית. רוצה אני לברוח מעלבון-עצמי הממושך, העוכר את נשמתי. רצוני לרוץ מדי פעם בפעם אל סנדיפ, לשמוע אותו שָר את שבָחָי. לא נוצר לי אלא מזבח-הערצה קטן זה, שלא שקע עדיין במצולות חרפתי, ורצוני להחזיק בקרנותיו יומם ולילה: כי אֵימין ממנו, וכי אשמאיל, החלל הריק יקדמני.

שבח, שבח, רצוני בתשבחות עד בלי די, חיי אינם חיים, אם תתרוקן כוס-ייני אפילו לרגע אחד. על כן את חיי כולם אתן בסנדיפ, מכל באי-עולם אותו אִוִיתי כיום הזה.

יז

בימים אלה, כשבעלי מסב לסעודה, יש לי הרגשה, שאינני יכולה לשבת לפניו; אולם חרפה גדולה מזו היא להמנע ממסיבה הדדית, וגם זאת אין בכוחי לעשות. אני יושבת איפוא במקום שממֶנו לא נוכל להסתכל זה בפני זו. ככה הסיבותי אתו אמש, כשבאה בָּרָה ראני ונצטרפה אלינו.

“נוח לך, אחא”, אמרה, “למלא פיך צחוק על מכתבי-האיומים הללו. ואולם אותי הם מבעיתים כל כך. האם שלחת אותו הממון שנתת לי, אל הבנק בקאלקוטה?”

“לא, שַעתי לא היתה פנויה עדיין לשלחו”, השיב בעלי.

“דעתך קלה עליך כל כך, אחי היקר, מוטב היה לך להזהר…”

“אולם הכסף הוא בארון-הברזל, לפני ולפנים בחדר-המלתחה הפנימי”, אמר בעלי בבת-צחוק מעודדת.

“ואם יחדרו לשם? אין דבר בטוח בעולם!”

“אם ירחיקו ללכת, עד כדי כך, עלולים הם לחטוף גם אותך מאתנו!”

“אל תירא, איש לא יבוא לחטוף מסכֵּנה שכמותי. הַמשיכה האמתית נובעת מחדרך! אולם הלצות לחוד אל תסַכן את ממונך להחזיק אותו בחדר בלא שמירה”.

“בעוד ימים אחדים ישאו את ארנוניות-הממשלה לקאלקוטה; אני אשלח את הכסף הזה לבנק באותה השמירה הצבאית”.

“יפה. אולם זכור את הענין ואל תשכחנו, דעתך כה פזורה עליך”.

“אפילו אם יאבד הכסף הזה בעודו בחדרי, לא תהי זאת אבדתך, אחותי ראַני”.

“לאט לך, אחי, הלא תכעיסני מאוד, אם תוסיף לדבר אלי כדברים האלה. האם אני מבדילה בין שלך לשלי? ואם יאבד ממונך, האם לא אשתתף בצערך? אם כך יצאה גזירה מלפני ההשגחה העליונה לקחת ממני כל אשר לי, עוד לא אבדה בינתי מלהעריך את האח הנאמן והמסור ביותר, שנודע מאז חי לַקְשְׁמָן³⁵ בעולם. ואַת, הרַאני הצעירה, הנהפכֶת לבובַּת-עץ? את עוד לא הוצאת הגה מפיך. יודע אתה, אחי, הרַאני הצעירה שלנו סבורה, שאני משתדלת להחניף לך. אילו היה בזה צורך, ודאי לא הייתי מהססת לעשות כן, אולם ידעתי, שאחי היקר איננו זקוק לכך!”

ככה הוסיפה הרַאני הבכירה לקשקש בלשונה, ולא שכחה לעורר את אחיה, פעם בפעם, על מנה זו או אחרת, הטְעִימה ביותר, מן המאכלים המוגשים. ראשי היה סחרחר עלי כל אותה השעה. המֶַשבר היה ממשמש ובא במהירות יתרה. יש לעשות מה, בכדי להשיב את הכסף למקומו הראשון. ובעוד אני שואלת את עצמי, מה יכולה אני לעשות, וכיצד אעשנה, היו עלי פטפוטי גיסתי למעמסה, יותר ויותר.

והגרוע מכל, שאין דבר נעלם מעיניה החדות של גיסתי. מדי פעם בפעם היתה שולחת מבט פוזל לצדי. לא ידעתי מה שהיא יכולה לקרוא מעל פָּנַי, אולם אותה שעה נדמה לי, שהם כספר הפתוח.

ואז עשיתי דבר נמהר מאין כמוהו. מתוך קלות-ראש מעושה, צחקתי ואמרתי: “רואה אני, שכל חשָׁדיה של הרַאני הבכירה לי הם שמורים – חששותיה לגנבים ולחמסנים אינם אלא תואנה בעלמא”.

הרַאני הבכירה חייכה במשובת-איבה. “צדקת, אחותי. גניבה בידי אשה היא המסוכנת שבכל הגניבות. אולם איך מעינִי הפקוחה תתחמָקי? האם גבר אני ורִמִּיתָנִי?”

“אם כל כך מפחדת את מפָּני”, השיבותי, “הבה אמסור לידך כל אשר לי, לערָבון. אם אגרום לך הפסד או אבדה, תוכלי איפוא לקבל פיצויים”.

“הקשיבה נא לאשר היא מדברת, הרַאני הצעירה והתמימה שלנו!” השיבה גיסתי בצחוק, כשהיא פונה אל בעלי. “האם אינה יודעת, שיש אבדות לאין פיצויים, הן בעולם הזה והן בעולם הבא?”

בעלי לא נצטרף לחליפות-דברינו. כשגמר, יצא אל החדרים החיצוניים, כי בימים אלה אינו ישן שנת-צהרים בחדרנו.

כל תכשיטי היקרים ביותר הופקדו באוצר, תחת השגחתו של הגזבר, ואולם גם שָוְיָם של התכשיטים שברשותי עלה לשלשים או ארבעים אלף, לקחתי את קופסת-עדיי לחדרה של בָּרה רַאני, ופתחתיה לפניה, לאמור: “הריני משאירה את אלה ברשותך, אחותי. מעתה לא תיראי רע”.

הרַאני הבכירה עשתה תנועה של יאוש מעושה. “את מפתיעה אותי בהחלט, צ’וטה ראני!” אמרה אלי. “האומנם עלה על דעתך, ששנָתי נגזלת בלילות, מיראה, פן תשדדיני?”

“מה בכך, אם תיראי מפני יראה שיש עִמה תועלת? היוכל מי שהוא לסמוך על מי שהוא זולתו בעולם הזה?”

“רצונך ללמדני לקח באמון? לא, לא! דייני בדאגתי לתכשיטי אני, מבלי לשמור על שלך. הואילי לקחת אותם מכאן, יקירתי, כה רבו שפחות סקרניות מסביב”.

מחדרה של גיסתי הלכתי ישר לטרקלין החיצוני, ושלחתי לקרוא לאמוליאה. אתו יחד בא גם סנדיפ. נחפזתי מאוד, ואמרתי לסנדיפ:

"במטותא ממך,רצוני לומר דבר-מה לאמוליאה, התואיל…

סנדיפ חִייך חיוך נַעוה. “את מבדילה איפוא ביני לאמוליאה? אם העלית בדעתך להסיר את לבו מעלי, עלי להודות, שאין בכוחי להחזיק בו”.

אני לא השיבותי דבר, הייתי עומדת וממתינה.

“יהי כן”, המשיך סנדיפ. “כַּלי את שיחתך המיוחדת עם אמוליאה. ואולם עתה יהיה עליך ליחד שיחה גם לי לעצמי, שאלמלא כן, הרי כשלון הוא בשבילי. יכול אני לעמוד בכל נסיון, אך לא בכשלון. לעולם יהא חלקי חלק הארי. על כן ריב-עולם לי בהשגחה העליונה. אני אַפִּיל את חותֵך-גורלי, אך לא אפול בידיו!” סנדיפ שלח מבט-איבה כלפי אמוליאה ויצא את החדר.

“אמוליאה, אחי הקטן, הנאמן, דבר אחד עליך לעשות בשבילי”, אמרתי אליו.

“שלחיני באש ובמים, אחותי”.

אני הוצאתי את תבת-העדיים מבין קפולי סודרי והעמדתי אותה לפניו. “מכור או תן אותם בעבוט”, אמרתי לו, “והָבִיאָה לי ששת אלפים רופי בהקדם האפשרי”.

“לא, לא, אחותי רַאני”, אמר אמוליאה, שנגע הדבר אל לבו. “הניחי תכשיטים אלה, אני אשיג לך ששת אלפים מבלעדיהם”.

“אל תשתטה”, אמרתי אליו בקוצר-רוח. “אין השעה פנויה לדברי-אוֶלת. קח פלומַטרין זה, צא לקאלקוטה ברכבת-הלילה, והבא לי את הכסף מחרתים, לכל המאוחר”.

אמוליאה הוציא ענק-יהלומים מתוך הפלומטרין, הסתכל בו לאור היום והשיב אותו למקומו בלב דואב.

“יודעת אני”, אמרתי לו, “שלעולם לא תקבל תמורתם של יהלומים אלה כערכם, על כן אני נותנת לך תכשיטים, ששוים עולה לערך שלשים אלף. לא איכפת לי אם ימָכרו כולם, ובלבד שאקבל את ששת האלפים”.

“היודעת את, אחותי רַאני”, אמר אמוליאה, “שרַבתי בסנדיפ בַּבּו בשל אותם ששת אלפים רופי, שלקח מאתך? אין מלים בפי לתאר לך את רגשי כלימתי, ואולם סנדיפ בבו טוען, שעלינו להקריב אפילו את רגשי כלימתנו על מזבח המולדת. אולי לו הצדקה. אבל הפעם אין הדבר כן, משום מה. אני לא אפחד למות על קידוש שם המולדת, או לרצוח לשם המולדת, – עד כדי כך באתי בסוד השאקטי. אולם אין אני יכול להסיח דעתי מחרפה זו, שלקחנו כסף מאתך. כאן ידו של סנדיפ בבו על העליונה. אין לו רגשי נוחם וכליותיו לאייסרווה. הוא אומר,כי עלינו להשתחרר מן הרעיון, שבעל הכסף הוא זה, אשר בארונו ימָצא, במקרה, – שאם אין אנו יכולים להשתחרר מזה, אֵי הקסם הצפון בבָּנדה מָמרם?”

ככל אשר הוסיף אמוליאה לדבר, כן גדלה התלהבותו. הוא מתחמם תמיד בשעה שאני השומעת לדבריו. “מן הגיטָא נמצאנו למדים”, הוסיף לדבר, “שאין ביכולת-אדם לרצוח את הנפש. אין רצח אלא מלה סתם. והוא הדין בלקיחת ממון. למי הממון? איש לא יצר אותו. איש לא יקחנו אתו, בבוא יומו, כי איננו חלק של נשמתו. כיום הוא שלי, מחר – של בני, מחרתים – של בעלי-חובותיו. ומכיון אין הממון שייך לאיש, בעצם, מדוע נִתַן דופי באוהבי-מולדתנו, אם תחת הָשאיר אותו בידיו של איזה בן סורר, יטלוהו לעצמם?”

כשאני שומעת את דברי סנדיפ יוצאים מפי הנער הזה, הריני מרעידה כולי. משביעי-נחשים ישַחקו נא בנחשים; כי ימצא אותם האסון, הרי הם מוכנים לכך. אולם הנערים האלה כה תמימים הם, ברכתו של עולם מחסה לראשם. הם משַחקים בנחש, מבלי לדעת את טיב ארסו, ובשעה שאנו רואים אותם, מושיטים את ידיהם בבת-צחוק של אמן אל שִׁנֵּי הארס, הרי אנו עומדים על הסכנה הגדולה שבנחש. צדק סנדיפ בחשדו, כי אף על פי שאני עצמי מוכָנה למות לרצונו, הרי את הנער הזה אסיר מעליו ואציל מידיו.

“הכסף דרוש איפוא לצרכיהם של אוהבי-המולדת במחנכם?” שאלתי בבת-צחוק.

“מובן מאליו!” אמר אמוילאה בגאוה. “האם לא מלָכינו הם? העניות מנַוֶלת את כוח מלכותם. היודעת את, שאנו דורשים תמיד מאת סנדיפ בַּבו לנסוע במחלקה ראשונה? הוא אינו בורח מכבוד מלכים לעולם, – הוא מקבל אותו לא לכבודו הוא, אלא לכבודנו ולתפארת לכולנו. הנשק העצום ביותר של שליטי-עולם, כך מקובלנו מפי סנדיפ בַּבו, הוא הקסם שבהופעתם. לעַנות את עצמם, אין פירושו סיגופין בלבד, – הרי זה איבוד עצמם לדעת”.

ברגע זה נכנס סנדיפ בפסיעות חשאיות לחדר. בתנועה מהירה כסיתי את הפלוּמַטרין בסודרי.

“ענין השיחה המיוחדת לא נגמר עדיין?” שאל בנעימה של לעג בקולו.

“כן, הרי גמרנו”, אמר אמוליאה בהתנצלות. “דבר קל היה זה”.

“לא, אמוליאה”, אמרתי, “עדיין לא גמרנו”.

“ובכן יצא דנדיפ בשניה?” אמר סנדיפ.

“במטותא”.

“ואשר לחזרתו של סניפ…”

“לא היום. אין לי פנאי”.

“אני מבין!” אמר סנדיפ ועיניו הבריקו. “אין פנאי להתבטל אלא לשיחות מיוחדות!”

קנאת-גבר! בשעה שגבר בעוז מראה סימני-חולשה, מה יעשה המין החלש ולא יריע תרועת-נצחון? ואני שניתי בתקיפות: “באמת, אין לי פנאי”.

סנדיפ נפטר סר וזעף. אמוליאה נדהם ונבוך. “אחותי רַאני”, התחנן אלי, “סנדיפ בבו נרגז”.

“אין לו כל סבה או זכות להתרגז”, אמרתי אליו במרירות. “הבה אזהיר אותך על דבר אחד, אמוליאה. אל תאמר דבר לדנדיפ בבו על מכירת תכשיטי, – בֶּחַיֶיך”.

“לא, אני לא אומַר”.

“מוטב לך איפוא לעשות את הדבר בלי שהיות. עליך לצאת ברכבת-הלילה”.

יצאתי יחד עם אמוליאה מן החדר. כשהגענו למרפסת, מצאנו שם את סנדיפ. ברור היה לי, שהוא אורב לאמוליאה. בכדי למנוע את הפגישה, היה עלי להעסיק אותו. פניתי אל סנדיפ ושאלתי: “מה רצית לומר לי, סנדיפ בבו?”

“חשיבות יתרה אין לדברים – שיחה בטֵלה סתם. ומכיון שאין לך פנאי…”

“יכולה אני להפָּנות לשעה קלה”.

בינתים נפטר אמוליאה לדרכו. בכניסתנו לחדר, שאל סנדיפ: “תיבה זו, שנשא אמוליאה, מה טיבה?”

הפלוּמַטרין לא נעלם מעיניו. אני עמדתי בתקיפותי. “אילו יכולתי להגידה לך, הייתי מוסרת אותה לידיו בנוכחותך!”

“כסבורה את, איפוא, שאמוליאה לא יגיד לי?”

“לא. הוא לא יגיד”.

מעתה לא יכול עוד סנדיפ לכבוש את כעסו. “כסבורה הנך שאַת תמשלי בי?” קרא בחימה. “היה לא תהיה! אמוליאה זה יאושר למות. אם אואיל לתתו מרמס לרגלי. לעולם, כל זמן שהנשמה בקרבי, לא אתן לך להפיל אותו לרגליך!”

הוי, החלש! החלש! סוף סוף הבין סנדיפ, כמה חלש הוא לעומתי! על כן לא יכול לכבוש את כעסו. הבין, שלא יוכל להעמיד מול כוח-השפעתי את כוח הזרוע בלבד. במבט אחד יכולה אני להרוס כל מגדלי-עוזו. על כן אי אפשר לו בלא שחצנות. אני רק חייכתי בדומיה של בוז. לבסוף היתה ידי על העליונה. אין לי לוַתר על יתרון זה לעולם; שוב אין לי לרדת למטה מזה לעולם. בכל קלקלתי עלי לשמור לעצמי קורטוב זה של הכרת ערכי!

“יודע אני”, אמר סנדיפ, לאחר שתיקה, “זו היתה תיבת-התכשיטים שלך”.

“יכול אתה לנַחש כרצונך”, אמרתי, “אולם מפי לא תוציא מלים”.

“את מאמינה איפוא באמוליאה יותר משאַת מאמינה בי? היודעת את, שהנער צל הוא לצִדי, הֵד להֵדי, שאפס הוא, בשעה שאין אני עמו?”

“במקום שאינו הֵד להדך, הרי הוא אמוליאה הוא עצמו. וכאן יכולה אני להאמין בו יותר משאני מאמינה בהֵדך!”

“אין לך לשכוח, שהבטחת למסור את כל תכשיטיך ליָדי לשם פולחן האם האלהית. בעצם, הרי כבר הקרבת את קרבנך”.

“כל התכשיטים, שישאירו האֵלים בידי, קודש הם לאֵלים. אולם כיצד אוכל להקריב את התכשיטים, שנגנבו ממני?”

“את שמעיני, לחנם תנסי להשתמט מפָּני באורח זה. השעה היא שעת עבודה קשה. בגמר עבודה זו יכולה את להציג לראות את מרמתך, מרמת-האשה. ככל אַות נפשך, – ואני אסייע בידך במשחק זה”.

בשעה שגנבתי ממונו של בעלי ומסרתי אותו לסנדיפ, פסקה הנגינה, שהיתה שרויה ביחסינו. לא זו בלבד, שקפחתי את ערך עצמי בירידתי לשטח הזול, אלא שסר גם הקסם של סנדיפ מעָלי, וניטל כוח השפעתו היתרה. גם הקלע המצוין ביותר אי אפשר לו לקלוע למטרה, התפושה בכף. ככה נתפשט סנדיפ מאותה איצטלה של גבור; נעימה של נרגנות פעוטה התגנבה לתוך דבריו.

סנדיפ נעץ את עיניו המזהירות בפני, עד שדמיתי לראות בהן כל זלעפות-הצמא של שמי-הצהרים, פעם או שתים הניע את רגליו בהתרגזות, כמוכן לקום ממקומו ולזנק אלי. כל גוי סחרחר, לבי דפק בחזקה, אזני נתמלאו דם לוהט; הרגשתי, שאם אשאר כאן, אבודה אני לעולם. מתוך התאמצות נואשת קמתי מעל הכסא ומהרתי אל הפתח.

מגרונו הנחָר של סנדיפ פרצה זעקה עמומה: “אנה תברחי, המלכה?” תיכף לכן קפץ ממקומו לתפשני. אולם בשמעו קול פסיעות מבחוץ, נסוג אחור במהירות ושקע שוב בכסאו. ליד ארון-הספרים עמדתי מלֶכת, והייתי לוטשת עיני לשֵמות שעל גבי הכריכות.

בעלי נכנס לחדר, וסנדיפ קרא: “במטותא ממך, ניחיל, האם אין אתך כתביו של בראונינג בארון-ספריך? זה עתה ספרתי למלכת-הדבורים שלנו על הקלוב שלנו במכללה. הזוכר אתה את ההתחרות שלנו לתרגום אותם החרוזים של בראונינג? אין אתה זוכר?”

"אִלְמָלֵא בִקְשָׁה אֵת אַהֲבָתִי,

לֹא נָתְנָה בִי אֶת עֵינָה,

רַבִּים הֵמָּה הַבַּחוּרִים,

כִּבְיָכוֹל… לָהֶם, לִרְצוֹנָה,

תַּחֲשׂף נַפְשָׁהּ, וּבכְלָ זֹאת

זָרָה תְהִי לָהֶם לְעוֹלָם.

לֹא כֵן אָנִי: זֹאת הִכִּירָה

עֵת בָּחֲרָה בִּי מִקְּהָלָם.

"עלה בידי, איך שהוא, למצוא מלים למסירת הרעיון בבנגלית, אולם קשה להאמין, שתרגום חפשי זה גרם קורת רוח יתרה לבני בנגאל. היו לי ימים, בהם חשבתי באמת, שאני עומד להיות לפייטן, אולם בחסד ההשגחה העליונה ניצלתי מאסון זה. זוכר אתה את דַקְשִׁינָה הזקן? אלמלא נתמנה למפקח על המלח, ודאי שהיה כותב דברי-שיר. זוכר אני את תרגומו עד היום הזה…

“לא, מלכה דבורה, לחנם תהפכי את מדפי-הספרים הללו. ניחיל חדל לקרוא שירה מזמן שנשא לו אשה, – אולי אין לו עוד צורך בכך. אולם משער אני, ש’בולמוס השירה הקודח', כאמור בסַנקריט, עומד לתקוף אותי מחדש”.

“באתי לתת לך אזהרה, סנדיפ”, אמר בעלי.

“בנוגע לבולמוס השירה הקודח?”

בעלי לא השגיח בנסיון זה להתלוצצות והמשיך: “בימים האחרונים התחילו מטיפים מבני דתו של מוחמד לעורר את המושלמים המקומיים. כולם מתמרמרים עליך, ועלולים לתקוף אותך בכל שעה”.

“האם עצתך היא לברוח?”

“הבאתי לך ידיעות, ולא עצה”.

“אילו הייתי אני בעל האחוזות האלה, היתה אזהרה כזו דרושה למטיפים ולא לי. אילו, במקום שתשתדל להפחיד אותי, היית מטיל עליהם מאימתך, היה הדבר נאה יותר גם לך, גם לי. היודע אתה, שחולשתך מחלישה גם את הצָמידנדָרים שכניך?”

“אני לא נתתי לך עצות, סנדיפ. רצוני, שגם אתה תמָנע מתת לי את עצותיך. וגם אין בהן תועלת. ועוד דבר לי אליך. אתה ועושי-דברך הייתם מקניטים ונוגשים את אריסַי בחשאי. שוב אין ביכלתי להרשות זאת. ועלי לבקש איפוא מאתך, לעזוב את מחוזי”.

“מפָּחד המושלמים, או יש פחד אחר, שאתה מאיים בו עלי?”

“יש פחָדים שחסרונם פירושו פחדנות. בשם הפחדים האלה אני אומר לך, סנדיפ עליך לעזוב את המקום. בעוד חמשה ימים אסע לקאלקוטה. אתה תואיל להלוות אלי. מובן, שאתה יכול להתאכסן שם בביתי, – מצדי אין מניעות לכך”.

“ניחא, עדיין ניתנת לי אָרכה לחמשה ימים. בינתים, מלכה דבורה, תני ואזמזם באזניך את שירי לפרידתך מן הכָּורת. הוי פייטנה של בנגאל החדשה! פתח שעריך ואבוא לשדוד את אוצר מליך. בעצם, אתה הוא השודד, כי אתה אשר גנבת שיר לבבי והקנית אותו לעצמך – אדרבא, יקָרא נא שמך עליו, אולם השיר לי הוא”.

כאן פתח סנדיפ, בקול עמוק ונחר ואומר להשבר, בנעימה של בְּהִיְרָוִי:

"בַּאָבִיב-מַלְכוּתֵךְ, מַלְכָּתִי,

פְּגִישׁוֹת וּפְרִידוֹת דָּא לְדָא רוֹדְפוֹת בְּמִשְׂחַק-מַחְבֹּואִים אֵין-סוֹפִי,

וּפְרָחִים צָצִים בְּעִקְבוֹת הַנּוֹבְלִים, המתים בצל.

בַּאָבִיב-מַלְכוּתֵךְ, מַלְכָּתִי,

יָדְעָה פְּגִישָׁתֵנוּ שִׁירִים שֶׁלָהּ,

הָאַף אֵין לִפְרִידָתִי מַתָֹנָה עֲבורֵךְ?

זוֹ הַמַּתָנָה תִקְוָתִי הַחֲשָׁאִית, הָחְבֵּאתִי בֵּין צֶאֱלִים בְּגַן-פְּרָחַיִךְ

גִּשְׁמֵי-אָב כִּי יַמְתִּיקוּ תָּמוּזֵךְ הַלּוֹהֵט".

עזותו היתה עצומה, – עזות ללא צעיף של בושה, עזות ערומה כאש. אין אדם מוצא שהות לעצמו להפסיקה: כשם שאינו יכול לעמוד בפני הרעם, הצוחק לכל מעצור.

יצאתי את החדר. בעברי לאורך המרפסת לצד החדרים הפנימיים, הופיע פתאום אמוליאה, שבא ועמד לפני.

“אל תיראי, אחותי ראני”, אמר. “אני יוצא לדרך הלילה, ולא אשוב בידים ריקות”.

“אמוליאה”, אמרתי אליו, בהביטי ישר בפניו הצעירים,הרציניים, “אין אני חוששת לעצמי כלל ועיקר, ולואי שלא אחדל לחשוש לך עולמית”.

אמוליאה פנה ללכת, אולם לפני שנעלם מעיני, קראתי לו שוב ושאלתי, “היש לך אַס, אמוליאה?”

“יש לי”.

“אחות?”

“לא, יחיד אני לאמי. אבי מת עלי בשחר ילדותי”.

“שובה איפוא אל אמך, אמוליאה”.

“אולם, אחותי רַאני, מעתה יש לי אם ואחות”.

“בוא איפוא, אמוליאה, לפני שתצא לדרכך הלילה, וסעד פת-ערבית אתנו”.

“שעתי לא תהיה פנויה לכך. תני לי מעט צידה לדרך, מקודשת במגע ידך”.

“מה יערב לחכך ביחוד, אמוליאה?”

“אילו הייתי בבית-אמי, היתה נותנת לי עוגות-פּוּשׁ למכביר. אַפִי נא לי מאֶלה בעצם ידך, אחותי, רַאני!”

פרק עשירי: סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל

יב

שמעתי מפי רבי, שסנדיפ כרת ברית עם הָרִיש קוּנדוּ, ועתה עומדת להערך חגיגה מפוארה לפתיחת הפולחן של האֵלָה משמידת הדימונים. הָריש קוּנדוּ כופה על אריסיו את ההוצאות הכרוכות בכך. הפַּנְדִיטִים קָוִירִטְנָא וּוִידִיאָוָגיש נתבקשו לחבר הימנון בעל דו-משמעות.

רבי התוכח זה עתה עם סנדיפ בענין זה. “חוק ההתפתחות חל גם על האלים”, אומר סנדיפ. “על הנכד לצור צורות חדשות לאֵלים שנוצרו בידי אבי אביו ולהתאימם לטעמו הוא, כי בלאו הכי הוא מתחיל כופר בעיקר, תפקידי הוא לחדש את צורתן של האלהויות הקדומות. אני באתי לעולם לתת גאולה לאלים, לשחרר אותם מכשפיו של העבר”.

עוד בנערותנו עמדתי על כשרונו הרב של סנדיפ לתעתע ברעיונות. אין לו כל ענין בגילויה של האמת אולם שִׂישׂ יָשִׂישׂ להציגה לראוַת-לצים. אילו נולד במדבריות של אפריקה היה מבלה את ימיו בנעימים מתוך המצאת טענה אחר טענה בזכותה של אכילת בשר-אדם, כאמצעי המשובח ביותר לטפוח האחוה הנאמנה בין אדם לחברו. אולם אלה המתעסקים באונאת הבריות סופם אונאה עצמית, ומאמין אני באמונה שלמה, כי כל פעם שסנדיפ יוצר מִרמה חדשה, הרי הוא מבטיח לעצמו, שמצא את האמת, עם כל הסתירה הגלויה בין יצירתו האחת לשניה.

בין כך ובין כך, אין ברצוני לתת יד ליסודו של בית-משרפות יין בארצי. הצעירים הנכונים להתמסר למפעל המולדת, אסור להם להתרגל בשתִיה לשכרה. אלה הרוצים לעורר לעבודה באמצעי סימום, מחשיבים את ההתרגשות יותר מן הלבבות, שהם נוסכים עליהם שכרון.

ראיתי הכרח לעצמי להגיד לסנדיפ, בנוכחותה של בימלה, שעליו להסתלק. אפשר, ששניהם יחשדוני במה שאין בי. אולם עלי להשתחרר גם מפחד זה, שמא לא יבינוני כראוי. ואם גם בימלה תטעה בי…

כמה מטיפים מושלמים נשלחים לכאן מדַאקָה. המושלמים שבאזורי התחילו מתעבים את שחיטת הפָּרות כמעט באותה מדה, שההינדואים מתקוממים לה. ואולם כעת מתרחשים מקרים של שחיטת פרות פה ושם. בראשונה קבלתי את הידיעות מפי אריסים מושלמיים שלי, שֶגִנו את המעשים האלה. ברי לי: כאן נוצר מצב, שקשה יהיה לשלוט בו. יש ביסודו אמתלה של קנאוּת, שכל התנגדות עלולה לעשותה לעובדה. והרי היא הערמומיות שבמזימה זו!

שלחתי לקרוא אלי אחדים מאריסי ההינדואים, מן החשובים שבהם, ונסיתי לברר את הענין כמו שהוא. “יכולים אנו להתמסר לאמונתנו בלב ונפש”, אמרתי אליהם. “אולם אין לי שליטה על אמונתם של אחרים. אם כי רבים בתוכנו הם מכַּת וישנו, הרי אלה מאתנו, הנמנים על הכַּת השַקְטָאית, מוסיפים להקריב את הבהמה כמקדם. אין תקנה לדבר. והוא הדין במושלמים, שנִתָן להם לעשות את הישר בעיניהם. הואילו איפוא להמנע מכל מהומות”.

“מַהֱרָגָ’ה”, השיבו לי האנשים, “השערוריות הללו לא נודעו זה מכבר”.

“כן היה הדבר”, אמרתי אני, “כי כךהיה רצונם החפשי. הבה נתנהג כך, שמאליהם יחזיקו בזה גם להבא. אולם הפרעת הסדר אינה עשויה להביא לידי כך”.

“לא, מהרג’ה”, טענו האריסים, “הימים הטובים ההם חלפו לבלי שוב. המעשים האלה לא יחדלו לעולם, אלא אם כן תדכאם בחזקת-היד”.

“נגישות”, השיבותי, לא רק שאינן עשויות למנוע שחיטת פרות, אלא שסופן להביא גם לידי שפך דם-אדם".

אחד מהם נתחנך בבתי-אולפנא אנגליים. הוא למד לחזור על המימרות של היום. “אין זו שאלת חסידות בלבד”, טען אלי. “ארצנו היא ארץ חקלאית בעיקר, והפרות הן…”

“גם התואים בארץ הזאת”, הפסקתי אותו, “נותנים חלב ומושכים במחרשה. ולכן, כל זמן שאנו מרקדים ריקודי-מטורפים על רחבות מקדשינו, מגואלים בדמם, וגלגלותיהם הערופות נישאות על כתפינו, רק צחוק תצחק לנו הדת, אם נריב במושלמים בשמה, ודבר לא נפעל מלבד הריב עצמו. אם הפָּרה לבדה קודש היא ואין לשחטה, והתוא אינו כך, הרי זו קנאוּת חשכה ולא דת”.

“אך האם לא תדע, אדוני, מה הגורם לכל זה?” המשיך האריס היודע אנגלית. “הדבר נעשה אפשרי אך ורק מפני שהמושלמי בטוח מעונש אפילו בשעה שהוא עובר על החוק. האם לא שמעת על ענין פַּאצ’ור?”

“מדוע זה”, שאלתי אותו, “אפשרי הדבר להשתמש ככה במושלמים לרָעתנו? האם לא מפני שהבאנו אותם לידי כך בחוסר סבלנותנו אנו? ההשגחה העליונה מענישה אותנו. חטאינו הרבים בעוכרינו”.

“אם כן הדבר, יעכרו איפוא אותנו. אולם אנחנו נקח נקם. אנחנו הרסנו את הכוח העצום ביותר שהיה לשלטונות, מסירותם לחוקים שחוקקו הם עצמם; בימים מקדם היו מלכים רודפי-צדק בהוד מלכות; כעת הם עצמם פורצים גדר, ולא נעלים הם איפוא מן השודדים. דבר זה אולי לא יכָּתב בדברי הימים, אולם נשוא נִשָׂאֵנו בלבנו לעולם…”

הדבות הנפוצות עלי מעתון לעתון מפרסמות את שמי ברבים. הוגד לי, שדמות-דיוקני נשרפה במשרפות הצ’אקרָוָרטים בעבר הנהר, בטקס הראוי ובהתלהבות, ועוד עלבונות מזומנים לי. וכל זה משום שהלָלו באו לפני בבקשה לקחת מניות בבית-אריגה, שאמרו להקים, ואני ראיתי חובה לעצמי להכריז בפניהם, שאינני חושש ביותר להפסד ממוני אני, אולם אין ברצוני לתת יד להכשלתם של בעלי-מניות רבים ועניים כל כך.

“היש לנו להסיק מזה, מהרָגָ’ה”, אמרו אורחי, “שאין אתה מעונין בהצלחתה של המולדת?”

“התעשיה עלולה להביא את המולדת לידי הצלחה”, בארתי להם, “אולם הרצון בלבד לבכר את צמר הארץ על צמר חוץ, לא יביא מזל-ברכה לתעשיה. אפילו בזמן שהיינו מיושבים בדעתנו, לא היתה שעת פריחה לתעשיותינו, על אחת כמה וכמה, בזמן שדעתנו נטרפת עלינו”.

“מדוע לא תאמר בפשטות, שיאן רצונך להניח מעותיך על קרן-הצבי?”

“אני אשקיע את ממוני, בשעה שאראה, כי לבכם לתעשיה. אולם האש שהדלקתם אינה אומרת, שיש אתכם אוכֶל לבשל עליה”.

יג

מה זאת? סניף-אוצרנו בצ’אקואה נשדד! הסניף היה עומד להעביר 7500 רופיות למשרד הראשי. הגזבר המקומי פרט את הכסף באוצר הממשלתי לשטרות פעוטים, לשם נוחוּת ההובלה, והכין אותם חבילות חבילות. בחצי הלילה, הִתקיפה חבורה מזוינת את החדר ופצעה את קַזים השומר. הדבר המשונה בכל הענין, שלקחו רק 6000 רופיות, והניחו את שאר השטרות, מפוזרים על הרצפה, אף כי בנקל יכלו לשאת גם אותם. בין כך ובין כך, נסתיימה פרשת השודדים; כעת מתחילה פרשת המשטרה. שוב אין תקוה לשלום.

כשנכנסתי פנימה, מצאתי, שהחדשה קדמה לי. “מה נורא הדבר, אחא”, קראה ברה ראני. “מה נעשה כעת?”

אני פתחתי בהלצות בכדי לעודד אותה. “עוד יש לנו רב”, אמרתי בבת-צחוק. “ודאי נסתדר באיזה אופן”.

“אל נא תתלוצץ, אחי יקירי. במה הכעסת כל כך את כולם? האם לא תוכל לפייס אותם? למה תקומם את הכל?”

“אינני יכול להסכים, שהארץ תהָפך לתוהו-ובוהו, אפילו אם אגרום בכך נחת-רוח לכל”.

“מעשה נורא הוא שעשו בככר-המשרפות. בושה וכלימה היא להתיחס אליך ככה. צ’וטה ראני, שהיא תלמידתה של האנגליה, אינה יודעת כל פחד, אולם באשר לי, ראיתי הכרח לעצמי לקרוא לכוהן ולהשיב אף-האֵלים, לפני שידעתי שלום בנפשי. למעני, יקירי, ברח לקאלקוטה. אני רועדת למחשבה, מה שהם עלולים לעשות, אם תשאר כאן”.

דאגתה הנאמנה של גיסתי נגעה אל לבי.

“וכן, אחא” הוסיפה, “האם לא הזהרתיך, שלא טוב להשאיר סכום כסף גדול כל כך בחדרך? לא יארכו הימים, עד שיוָדע להם דבר זה. לא הכסף העיקר – אולם מי יודע…”

בכדי להרגיע אותה, הבטחתי להעביר את הכסף אל האוצר תיכף ומיד, ולשלחו אחר כך לקאלקוטה עם פלוגת-המשמר הראשונה, שתצא לשם. הלכנו יחד אל קיטוני. דלת חדר-המלתחה היתה נעולה. כשדפקתי בדלת, נשמע קולה של בימלה: “אני מתלבשת”.

“מתפלאה אני על צ’וטה ראני”, קראה גיסתי, “שמתלבשת בשעה מוקדמת כל כך! ודאי אחת מאותן האסיפות של בַּנדה מָטרם”. “מלכת השודדים!” קראה אל בימלה בלצון. “האם תְמני את הבִּזָה בפנים?”

“אני אתן דעתי על הכסף לאחר שעה קלה”, אמרתי, ואצא למשרדי שבחוץ.

מצאתי את מפקח המשטרה מחכה לי. “הנתגלו עקבות הפושעים?” שאלתי.

“יש לי חשדים”.

“במי?”

“ב’קַזִים השומר”.

“קזים? האם לא נפצע האיש?”

“דבר של מה בכך. פצע בבשר-הרגל. ודאי בידי עצמו”.

“אולם קשה לי להאמין בזאת. הוא עבד נאמן כל כך”.

“יכול היית לתת בו אמון, אולם אין דבר זה מונע אותו מגנוב. האם לא ראיתי אנשים נאמנים משך עשרים שנה רצופות, ופתאום…”

“אפילו אם כך היה הדבר, לא אוכל לשלחו לבית-האסורים. אולם למה היה לו להשאיר את מותר הכסף המפוזר?”

“בכדי להטעות אותנו. תאמר מה שתאמר, מהרג’ה, אין ספק, שהוא בקי ורגיל בעסק. אמנם הוא עומד על המשמר כחוק, אולם מובטחני, שיד לו בכל מעשי השוד הנעשים בסביבה”.

כאן התחיל המפקח מתאר את הדרכים השונות, שבהן אפשר להשתתף במעשה-שוד, מרחק עשרים או שלשים פרסה, ולחזור בכל זאת למועד הנכון אל המשמר.

“האם הבאת את קזים לכאן?” שאלתי.

“לא”, השיב המפקח. “הוא כלוא. השופט החוקר יבוא מיד”.

“אני רוצה לראותו”, אמרתי.

כשנכנסתי לתא הכלא, נפל לרגלי בבכי. “בשם אלהים”, אמר, “נשבעתי שלא עשיתי זאת”.

“אין אני מטיל ספק בדבריך, קזים”, הבטחתי לו. “אל תירא, הם לא יוכלו לעשות לך דבר, אם חף אתה מפשע”.

ואולם קזים לא ידע לספר דברים ברורים על המאורע. ניכר היה, שהוא מגזים. ארבע או חמש מאות איש, רובים גדולים וחרבות אין מספר נכללו בספורו. ודאי גרמה לכך התרגשותו, או הרצון להתנצל על כשלונו הנמהר. לדעתו היה זה מעשה ידיו של הָרִיש קוּנדוּ; הוא היה בטוח אפילו, ששמע את קולו של אָקרָם, ראש אריסיו של קונדו.

“שמע, קזים”, ראיתי חובה לעצמי להזהירו, “אל תכניס אנשים אחרים בעסק ביש זה, בספורי-המעשיות שלך. אין אתה מתבקש לצאת מנגד הריש קונדו, או כנגד מי-שהוא זולתו”.

יד

בחזירתי בקשתי מאת רבי לבקרני. הוא הניע ראשו ברצינות קודרת. “אין לבי מנבא לי טובות”, אמר רבי, – “בני אדם מסתלקים ממצפונם, וממירים אותו במולדת. כל פשעי הארץ יתפרצו עתה חוצה, נתעבים וחצופים”.

“מי לדעתך, היה עלול…”

“אל תשאלני. אולם החטא משתולל בתוכנו. שַלַח את כולם, גרש את כולם מכאן”.

“נתתי להם שהות עוד יום אחד. הם יסתלקו מחרתים”.

“ועוד דבר. קח את בימלה אתך לקאלקוטה. כאן היא מַקנה לעצמה השקפה צרה מדי על העולם החיצוני, אין ביכלתה לראות אנשים ומעשים בגדלם הנכון. תן לה לראות את העולם. – אנשים ופועל-כפיהם, – תן לה אפקים רחבים”.

“מחשבה זו ממש עלתה בדעתי”.

“ניחא, עשה זאת בלי דחוי. אני אומר לך, ניחיל, שדברי ימי אדם יש לבנות מתוך התאמצות משותפת לכל הגזעים שבעולם, ולפיכך לא תסכון מכירה זו של המצפון האנושי למטרות מדיניות, – הַאֲלָהָה זו של ארץ-המולדת. יודע אני, שאין אירופה מודה בכך בלבה, אולם בשטח זה לא נאה לה איצטלה של מורה הוראה, ולא מפיה אנו חיים. אנשים המתים על קידוש שם האמת, נעשים בני אלמָות; ואם תדע אומה שלמה למות על קידוש שם האמת, גם היא תהיה בת-אלמוֶת בדברי ימי האנושיות. כאן, בארץ הודו זו, תוך צחוק לעג השטן, הבוקע שחקים, מי יתן ותתממש שאיפה זו לאמת! מה נוראה מגפת החטא, שהובאה בשערי מולדתנו מארצות-נכר…”

כל היום עבר במהומת החקירה. הייתי עיף ויגע. כשעליתי על יצועי. את משלוח הכסף של גיסתי לבית-האוצר דחיתי למחרת-הבוקר.

הקיצותי משנתי בדממת הלילה. אפלה עטתה את החדר. נדמה לי, שאני שומע אי מזה אנקת-אדם, ודאי בכה מי-שהוא. קול יבבה רווית-דמע הגיע לאזני, כנהימות רוח מקוטעות בליל-הגשם. נדמה לי, שהיבבה פורצת מלב החדר שאני שוכב בו. הייתי לבדי. זה כמה ימים היתה בימלה ישנה בחדר אחר, סמוך לשלי. קמתי, ובצאתי מצאתיה מוטלת על רצפת המרפסת,ופניה כבושים בקרקע.

הרי זה דבר, שלא ניתן להכתב במלים. יבין לזה רק הוא, כביכול, היושב בחיקו של עולם ומקבל את כל מצוקותיו בלבו הוא. חֵרשים השָמַים, אלמים הכוכבים, דוֹמֵם הלילה, ובתוך כל זה – אותה היבבה העֶרָה האחת!

אנו קוראים ליסורים אלה בשמות, טובים או רעים, כאשר ימֵיינו אותם הספרים, אולם חבלי-גסיסה אלה מלב קרוע, המשתפכים לתוך אופל אין תִּכְלָה, מה שֵם יקָרא להם? אותו לילה, עם חצות, כשעמדתי תחת הכוכבים הדוממים והסתכלתי בדמות הזאת, נפלה עלי אימה גדולה, ואומַר עם לבבי: “מי אני כי אשפטנה?” הוי חיים, הוי מות, הוי אלהי הֲוָיָה אין-סופית. אני מרכין ראשי בדממה לפני המסתורין שבכם!

בתחילה אמרתי לשוב על עקבי. אולם לא יכולתי. ישבתי על הרצפה ליד בימלה ושמתי את ידי על ראשה. למגע הראשון כאילו התאבנה מלוא גֵוָה, אולם תיכף לכן נתרככה, ועיניה זלגו דמעות. ברוֹך העברתי אצבעותי על מצחה. פתאום תפסה בידיה את כפות-רגלי ומשכה ואתן אליה, לחצה אותן אל חזה בכוח כזה, עד כי דמיתי, שלבה אמר להשבר.

סִפּוּרָהּ שֶׁל בִּימָלָה:

יח

אימולאה עומד לחזור מקאלקוטה הבוקר. צויתי לעבדים להודיעני תיכף לבואו, אך לא יכולתי לשקוט. לבסוף יצאתי החוצה, להמתין לו בטרקלין.

בשעה ששלחתי אותו למכור את התכשיטים, ודאי הייתי מהרהרת רק בעניני אני. מעולם לא העליתי אפילו בדעתי, שנער צעיר כמוהו, המבקש קונים לתכשיטים יקרים כאלה, עלול לעורר חשד תיכף ומיד. מה עלובות אנו, הנשים, שאנוסות אנו להעמיס את הסכנה הנשקפת לנו על זולתנו. כשאנו עולות לגרדום, אנו מורידות שאולה גם את כל הנִלוים עלינו.

אני בגאותי אמרתי להציל את אמוליאה, – כאילו יכולה הטובעת להציל את זולתה. אולם תחת הצילו, שלחתי אותו לארץ-גזירה. אחי הקטן, אחות כזו הייתי לך, שהמות ודאי חִייך לברכתי ביום-האחים ההוא, – ברכת אשה תועה, הכורעת תחת סבל-רשעתה.

היום יש לי הרגשה, שהרָשַע פוגע לפעמים באדם, כפגוע מגִֵפה. אי מזה חַידק יפלס לו דרך פנימה, ולילה לא יעבור עד שיתגנב המָות בשער. מדוע אי-אפשר להרחיק את המנוגע מכל באי-עולם? אנכי, לכל הפחות, הכרתי, כמה נוראה היא סכנת ההתדבקות: כלפיד הבוער הזה, שבא להצית אש בכל העולם כולו.

השעון הכה תשע. לא יכולתי להסיח את דעתי מן הרעיון, שאמוליאה הוא בצרה, שנפל בידי המשטרה. ודאי היתה מהומה גדולה במשרדי המשטרה – למי התכשיטים? – היכן השיגם? וסופו של דבר, שעָלי ליתן את התשובה, בפומבי, בפני כל באי-עולם.

מה תהיה אותה התשובה? יומך הנה בא לבסוף, בָּרָה ראני, את, שכה בַּזתי לך בלבי כל הימים, את, בדמות הקהל, העולם, תחזי נקם. הוי אלהים, הצילני נא הפעם הזאת, וכל גאותי אשליך לרגלי גיסתי.

לא יכולתי להתאפק עוד, הלכתי ישר אל ברה ראני. היא ישבה על המרפסת, כשהיא מתבלת את עלי-התַּבּוּל, ותאקו על ידה. בראותי את תאקו נרתעתי אחור לרגע, אבל הבלגתי על כל ההיסוסים, החויתי קידה עמוקה ואתאבק בעפר רגליה של גיסתי הבכירה.

“בשם אלהים, צ’וטה ראני”, קראה, “מה היה לך? מנַין הערצה זו לפתע פתאום?”

“יום הולדתי הוא, אחותי”, אמרתי. “פעמים אין ספורות הכאבתי לך, ברכיני היום, ולא אוסיף לעשותה עוד. קַטנת-מוחי הביאתני לידי כך”. שוב החויתי אותה הקידה ויצאתי מפניה בחפזון, אולם היא קראה לי שוב.

“את לא הגדת לי מעולם, שיום-הולדתך הוא היום, צ’וטה יקירתי! עליך להבטיח, שתבואי ותסעדי פת-צהרים עמדי. אינני מקבלת סירובים”.

הוי אלהים, יהי היום הזה יום-הולדתי באמת. האם לא אוכל להולד מחדש? חַטאני, אלהי, וטהרני ותן לי נסיון עוד אחד!

חזרתי לטרקלין ומצאתי שם את סנדיפ. רגש של בחילה עברני ונדמה לי, שהרעיל את דמי בעורקי. בפנים האלה, שראיתי לאורו של בוקר, לא נשאר מזוהר הגאון הקודם ולא כלום.

“תואיל לעזוב את החדר”, אמרתי בפחזות.

סנדיפ חִייך. “כיון שאמוליאה איננו כאן”, אמר, “חושבני, שתורי הגיע לשיחה של יחוד”.

מנת גורלי! איך אחזור בי מן הזכות שנתתי אני עצמי? “רצוני להשאר לבדי”, חזרתי על דברי.

“המלכה”, אמר סנדיפ. “נוכחותו של אדם אחר אינה מונעת אותך מהיות לבדך. אל נא תטעי בי לחשוב אותי לאחד העם. אני, סנדיפ, לבדי הנני תמיד, אפילו בשעה שאני מוקף אלפים”.

“הואילה לבוא פעם אחרת. הבוקר אני…”

“מחכה לאמוליאה?”

פניתי לעזוב את החדר בחמתי, והנה הוציא סנדיפ מקפלי גלימתו אותו פלוּמטרין שלי וזרק אותו על שולחן-השיש, אימה נפלה עלי. “האם לא נסע איפוא אמוליאה?” קראתי.

“נסע לאן?”

“לקאלקוּטה?”

“לא”, השיב סנדיפ בצחוק עצור.

אה, ברכתי נתקיימה איפוא, למרות הכל. הוא ניצל. תפול קללת אלהים על ראשי אני, הגנבת, ובלבד שינָצל אמוליאה.

התמורה בחזות פני העירה את חמתו של סנדיפ. “מה רב ששונך, המלכה!” לגלג. “האמנם כה יקרים הם התכשיטים הללו? ואיך הרהבת עוז בנשפך להגיש אותם שי לאֵלָה? אַת הגשת את המנחה, למעשה. עתה, תקחיה בחזרה?”

הגאוה לא תוּמַת על נקלה, והיא שולפת מלתעותיה עד רגעה האחרון. ברור היה לי, שעלי להוכיח לסנדיפ, כי לא נחשבו התכשיטים האלה בעיני במאומה. “אם עוררו את אהבת-הבצע שלך”, אמרתי, “תוכל לקחת אותם לעצמך”.

“אהבת-הבצע שלי חובקת כיום הזה כל עשרה של בנגאל”, השיב סנדיפ. “היש כוח בעולם, שיגדל מאהבת-הבצע? עליה ירכבו כל אנשי השֵּׁם אשר בארץ. בבחינת אַיְרָאוּאַט הַפִּיל, סוס-המלחמה של אינפרא. ובכן התכשיטים האלה לי הם?”

כשהרים סנדיפ את הפלומטרין והשיבו תחת גלימתו קפץ אמוליאה לתוך החדר. עיגולים אפלים תחת עיניו, שפתיו יבשות מאוד, שערותיו פרועות: כאילו נבלו נעוריו הרעננים בִּן יום. לבי נקרע למראהו.

“הפלומטרין שלי!” קרא בּקול, כשנגש ישר אל סנדיפ, מבלי לשאת עין אלי. “הלקחת את הפלומטרין מתיבתי?”

“הפלומטרין שלך?” אמר סנדיפ בלעג.

“התיבה תיבתי!”

סנדיפ פרץ בצחוק. “ההבדלים שאתה מבדיל, אמוליאה, בין שלי לשלך, נעשים קלושים ביותר”. קרא סנדיפ, רואה אני, שסופך להטיף לדת".

אמוליאה שקע בתוך כסא כשהוא מכסה את פניו בידיו. אני נגשתי אליו, שמתי ידי על ראשו ושאלתי: “מה לך, אמוליאה?”

הוא קם מכסאו והשיב: “גמרתי אומר, אחותי ראני, להשיב לך את תכשיטיך בעצם ידי. דנדיפ בבו ידע זאת, אולם הוא קדמני”.

“מה לי תכשיטי?” אמרתי. “ילכו באשר ילכו. אין דבר”.

“ילכו? לאן?” שאל הנער בתמיהה.

“התכשיטים לי הם”, אמר סנדיפ. “סִגְנִין, שניתנו לי מאת מלכָּתי!”

“לא, לא, לא”, פרץ אמוליאה בזעקת פרא. “לעולם לא, אחותי ראני! אני הבאתי אותם חזרה בשבילך. אין לך לתתם לאיש”.

“מקבלת אני את מתנתך, אחי הקטן”, אמרתי. “אולם תן לו לאוהב-בצע זה למלא את תאותו”.

אמוליאה נתן בסנדיפ עינים לוהטות כעיניה של חַיַת-טרף ורטן: “שמע, סנדיפ בבו, יודע אתה, שאפילו התלִיה לא תבעתני. אם תעיז לקחת אתך פלוּמַטרין זה..”

בצחוק-לעג מעושה אמר סנדיפ: “אף אתה, אמוליאה, היית צריך לדעת כיום הזה, שלא אני האיש, אשר תטיל עליו אימתך”.

“מלכה דבורה”, הוסיף, כשהוא פונה אלי, “אני לא באתי לכאן היום לקחת את התכשיטים האלה, באתי לתת אותם לך. לא ראוי היה לך לקבל את מנחתי מידיו של אמוליאה. בכדי למנוע זאת, ראיתי חובה ראשונה לעצמי לקבל עליהם קנין מוחלט. כעת אני נותן את תכשיטי אלה לך במתנה. הנה הם! פייסי את הנער הזה בכל פירוש שיבוא לידך. עלי להסתלק. אתם התיחדתם כל הימים האלה להמתיק סוד. ואותי הוצאתם מכלל זה. אם יתרחשו כעת מאורעות מיוחדים, אל תתלו את הקולר במעשי”.

“אמוליאה”, המשיך סנדיפ, “שלחתי את תיבותיך וחפציך למעונך. אל תוסיף להחזיק מטלטלים שלך בחדרי”. בירִיַת-פרידה זו ברח החוצה.

יט

“לא ידעתי שלום ברוחי, אמוליאה”, אמרתי לו, “מאותו הרגע, ששלחתיך למכור את תכשיטי”.

“למה, אחותי ראני?”

“מפחדת הייתי, שמא תארע לך תקלה, שמא יחשדו אותך בגניבה, מוטב היה לי לותר על ששת האלפים. כעת עליך לעשות עוד דבר למעני, לנסוע הביתה תיכף ומיד, הביתה אל אמך”..

אמוליאה הוציא תכריך קטן ואמר: “אולם, אחותי, אני השגתי את ששת האלפים”.

“היכן?”

“אמצתי את כל כוחותי בכדי להשיג זהב”, המשיך אמוליה, מבלי להשיב על שאלתי, “אך לא יכולתי. על כן אנוס הייתי לקחת שטרות”.

“הגידה לי דבר אמת, אמוליאה, השבעתיך, היכן השגת את הכסף?”

“זאת לא אומר לך”.

עתה חשך עלי עולמי.

מה המעשה הנורא, שעשית, אמוליאה?" קראתי. “האִם…”

"יודע אני שתאמרי, כי השגתי כסף זה שלא בדרך הישר. ניחא, אני מודה בכך. אולם אני שלמתי מחיר רשעתי במלואו. ועתה, איפוא, הכסף – כספי.

שוב לא היה לי כל רצון לשמוע עוד. דמי קפא בעורקי וכל יצורי גוי התפלצו.

“קחהו מכאן, אמוליאה”, התחננתי לפניו. “השיבה אותו למקומו הראשון”.

“הקשית לשאול, באמת!”

“אין קשי בדבר, אחי יקירי. בשעה לא טובה באת אלי לראשונה. אפילו סנדיפ לא היה ביכלתו להרע לך, כאשר הרעותי אני”.

לשמע שמו של סנדיפ נתר ממקומו כנשוך-נחש.

“סנדיפ!” קרא אמוליאה. "את רק אַת פקחת את עיני להכיר את האיש הזה כמו שהוא. היודעת את, אחותי, שהוא לא הוציא אף פרוטה מכל אותו הזהב שנתת לו? לאחר שיצא מפָּניך, נעל עצמו בחדר ואכל את הזהב בעיניו, כשהוא שופך אותו ערֵמה אחת על הרצפה. “אין אלו מטבעות”, הכריז בקול, “אלא עלֵי הלוטוס האלהי של הכוח; אלו הן נעימות-זמרה מגובשות של החלילים המנגנים בעדן השפע! לבי לא יתנני לפרטן, כי נדמה לי, שהן עורגות למלא את שליחותן להיות עַדִי לצואר היופי, אמוליאה בני, אל תבֵֹּט באלה בעיני בשרך, הרי זו בת-הצחוק של לַקְשְׁמִי, זהרה העדין של מלכה אינדרה. לא, לא, אינני יכול למסור אותן למנהל נבער זה. מובטחני, אמוליאה, שהוא הפיח לנו כזבים. המשטרה לא גלתה את עקבות האיש שהטביע אותה סירה. המנהל הוא, שרוצה להרויח בעסק זה. חובה עלינו לקבל אותן האגרות מידו חזרה”.

"שאלתי אותו, מה יש לעשות לשם כך; הוא הורה לי מעשי-אַלָמות ואיומים. אמרתי, שאעשה כדבריו, אם יראה יכולת לעצמו להשיב את הזהב. הוא הבטיח לעיין בדבר זה אחר-כך. יארכו הדברים מאוד. ואני לא אלאה אותך, אחותי, לשמוע כל מה שעשיתי, בכדי להפחיד את האיש, עד שהשיב אותן האגרות לידי ושרפתין. אותו הלילה באתי אל סנדיפ ואמרתי: ‘עתה יצאנו בשלום. תן לי את לירות-הזהב ואשיבן מחר לידי אחותי, הַמַהַראנִי’. אולם הוא צעק: ‘מה לקסם הזה שקָסמו לך? עוד מעט ושמלתה של אחותך הנחמדה תסתיר את המולדת כולה מעיניך. אמור: בנדה מטרם וגרש את הרוח הרעה’.

"יודעת את, אחותי ראני, את כוח כשפיו של סנדיפ. הזהב נשאר בידיו. ואני בליתי כל אותו ליל-החשכה על מדרגות-הרחצה של הנהר, כשאני ממלמל: בנדה מטרם.

"וכשנתת לי את תכשיטיך למכירה, הלכתי שוב אל סנדיפ. ראיתי היטב, שהוא כועס עלי. אולם הוא השתדל להסתיר את כעסו. ‘אם המטבעות מוצנעות עדיין באיזו תיבה שלי, יכול אתה לקחתן’, אמר וזרק את מפתחותיו אלי. כל עקבותיהן נעלמו. ‘אמור, היכן הן’, אמרתי לו. ‘כדבריך כן אעשה’, השיבני סנדיפ, ‘אולם רק אם אראה, שסר שגעונך מעליך. לא עתה’.

"כשראיתי, שאין ביכלתי להשפיע עליו, בחרתי באמצעים אחרים. אז נסיתי לקבל ממנו את מטבעות הזהב תמורת שטרות-הערך שלי בסך ששת אלפים רופיות. ‘אתה תקבל אותם’ אמר ונעלם בקיטונו, כשאני ממתין מבחוץ. שם שבר את תיבתי ובא ישר אצלך עם הפלומטרין שלך, דרך פרוזדור אחר. הוא לא נתן לי להביאו, ועתה הוא מעיז לומר, שזאת היא מתנתו. כיצד אתאר לך, כמה הוא גזלני בכך? לעולם לא אסלח לו.

“אולם, אחותי, קסמו סר מעלי לחלוטין. ואַת אשר קראת לי דרור!”

“אחי היקר”, אמרתי, “אם כן הדבר, יש טעם לחיי. אולם עוד רבה המלאכה לפנינו, אמוליאה. לא די בכך, שסר הקסם. יש לרחוץ את כתמיו לטוהר. אל תדחה עוד את הדבר, לך תיכף ומיד והשיבה את הכסף למקומו הראשון. הלא תוכל לעשותה, יקירי?”

“בברכתך, אין דבר, שהוא מן הנמנע, אחותי ראני”.

“זכור, שאין זאת כַּפָּרתך אתה בלבד, אלא גם כפרתי. אשה אני; העולם החיצוני סגור בפני, שאלמלא כן, הייתי אני עצמי הולכת בשליחות זו. ענשי חמוּר ביותר, מפני שעלי להעמיס את נטל עווני עליך”.

“אל תאמרי זאת, אחותי. הדרך, שהלכתי בה, לא היתה דרכך. נמשכתי אחריה מפני שהיא מלאה חתחתים. ועתה, כי נקראתי ללכת דרכך, ולו תמלא חתחתים פי אלף, הרי עפר-רגליך יהי בעזרי, ועָשׂה אעשה. התצויני איפוא להשיב את הכסף?”

“לא מאִתי הצו, אחִי, כי מן השמים הוא”.

“דבר זה איננו ידוע לי. דייני, שאני שומע צו-שמים זה מפיך. ודומני, אחות, שניתנה לי הזמנה לכאן. הזמנה זו אין לי להפסיד. עליך לתת לי מן הפְּרָסָד³⁶ שלך טרם לכתי. אחרי כן, אם יעלה הדבר בידי, אמלא את שליחותי עדי ערב”.

עיני נתמלאו דמעות, כשנסיתי לחַייך ואמרתי: “כן יהי”.

פרק אחד-עשר: סִפּוּרָהּ שֶׁל בִּימָלָה

כ

בפרידתו של אמוליאה נפלה עלי אימה גדולה. למה שלחתי את הבן הזה, היחיד לאמו, למקום הסכנה? אהה, אלהים, האין לי כפרה אלא בפומבי, אל עמוד הקלון? האמנם לא תתנני לסבול לבדי, מבלי לשַתף את כל האנשים האלה לקחת חלק בענשי? אויה, אל נא תיַסר את הילד התמים הזה בחמתך.

קראתי אחריו, – “אמוליאה!”

קולי היה חלוש כל כך ולא הגיע אליו.

באתי עד הפתח וקראתי שוב: “אמוליאה!”

הוא הרחיק ללכת.

“מי שם?”

“אני. ראני אמא!”

“לך ואמור לאמוליאה בבו, שהוא דרוש לי”.

מה קרה בעצם, לא יכולתי להבין, – העבד לא ידע אולי את אמוליאה בשמו, – אולם הוא חזר תיכף לכן, וסנדיפ אחריו.

“בו ברגע ששלחתיני” אמר בכניסתו, "היתה לי הרגשה קודמת, שתקראיני חזרה. כוח-המשיכה של יָרֵח אחד גורם לגֵאות ולשפל כאחד. כה בטוח הייתי, שתשלחי לקרוא לי, עד שהייתי עומד, באמת, וממתין בפרוזדור. בו ברגע שראיתי את העבד יוצא מחדרך, לפני שיכול להוציא הגה מפיו, - אמרתי: 'כן, כן, אני הולך, אני בא בלי דחוי! תוכלי לשער, כמה הופתע כפרי מטומטם זה! הוא לטש את עיניו אלי, פער את פיו, כסבור, שמעשי-כשפים בידי.

“כל המלחמות שבעולם, מלכה דבורה”, הוסיף סנדיפ לפטפט, “הרי הן, בעצם, מלחמות בין כוחות היפנוטיים. קסם לעומת קסם, – כלי-זין חרישיים הפוגעים אפילו בשריונים שאינם נראים. סוף סוף מצאתי בך יריב כערכי. אשפתך מלאה, יודע אני, מלכת-מלחמה פקחית שכמותך! את היחידה בעולם כולו יכולת לגרש את סנדיפ מפניך ולקרוא את סנדיפ חזרה, לרצונך. ניחא. הנֵה כרע טרפך לרגליך. מה תעשי בו כעת? התקראי לו דרור, או תחזיקי אותו בכלובך? עלי להזהיר אותך מראש, המלכה: להמית את החיה יקשה עליך לא פחות מאשר לכלוא אותה. בין כך ובין כך, למה תתמהמהי לנסות את כלי-זינך המכושפים?”

ודאי היתה לסנדיפ הרגשה של כשלון ממשמש ובא, והילכך ניִסָה להאריך את המועד בפטפוטים שאין להם סוף, מבלי לחכות לתשובה. סבורה אני, שהוא ידע, כי שלחתי את העבד לקרוא לאמוליאה, שבודאי הזכיר האיש את שמו. למרות זאת, חבל תחבולה זו בכוונה תחילה. כעת היה משתדל להמנע מתֵּת לי פתחון פה לומר לו, שקראתי לאמוליאה, ולא לו. אולם תכסיסו לא עלה בידו, כי יכולתי לראות את כל חולשתו מתוך כך. אסור לוַתר אף על שעל אחד ממה שכבשתי.

“סנדיפ בבו”, אמרתי, “תמהה אני, כיצד יכול אתה לנאום כל אותם הנאומים, שאין להם סוף, בהֶעלם אחד. האם אתה לומד אותם על פה, קודם לכן?”

פניו של סנדיפ הסמיקו כרגע.

“שמעתי”, המשכתי, “כי המקריאים שלנו שאומנותם בכך, יש בידם ספר מלא כל מיני דרשות מן המוכן, שאפשר להתאימן לכל עינן וענין. היש גם לך ספר כזה?”

סנדיפ השיב בחרוק-שִׁנַים: “אלהים העניק לנשים תשעה קבים של טרזנות, לכתחילה, ועל כולם יבואו הכובען והזֶהָבי לסייע בידן; אך אל נא תתפארי בלבך, שאנו הגברים חלשים כל כך…”

“מוטב לך, שתשוב ותעיין בספרך, סנדיפ בבו, אתה מבלבל את מליך. רע הדבר, כשאדם משתדל לשנן דברים על פה”.

“אַת!” צעק סנדיפ, באין לו עוד כל שליטה על עצמו. "את תלעיבי בי ככה! מה נותר בך עוד ולא נתגלה לי בכל מחשופיו? מה… הדִבֵּר נעתק מפיו.

סנדיפ, זה האשף רב-הכשפים, נופל אין אונים מדי הכָּזב קסמיו. המלך נהפך לעם-הארץ. הוי, מה רב ששוני למראה חולשתו! ככל אשר נקשה בגסותו, כן הוסיף הששון לגאוֹת בלבבי. צנֵפוֹת הנחש, שבהן היה מרתקני. הותרו, - בת-חורין אני. עתה ניצלתי, ניצלתי! התאנף עלי, הַעֲלִיבֵני, הראה את עצמך באור-אמת; אך מְנַע ממני שירי תהילותיך הכוזבים.

בעלי נכנס ברגע זה. לסנדיפ חסרה הגמישות להבליג על מבוכתו תיכף. כדרכו עד כה. בעלי סקר אותו שעה קלה בתמיהה. אילו אירע הדבר לפני ימים אחדים, הייתי מתביישת. אולם היום הייתי שמחה – ולא איכפת לי, מה שיעלה בעלי בדעתו. היה ברצוני להכות את אויבי הנחלש מכה אחרונה, נצחת.

כשראה את שנינו דוממים ונבוכים, היה בעלי מהסס תחילה, אחר כך לקח כסא וישב עליו. “סנדיפ”, אמר, “חפשתיך, ואמרו לי, שכאן אתה”.

“כאן הנני”, אמר סנדיפ בהדגשה ידועה. “מלכת-הדבורים שלחה לקרוא לי בבוקר השכם. ואני, הפועל הנִקלה של הכַּוֶרת, זנחתי את כל שאר עניני לקריאתה”.

“אני נוסע לקאלקוטה מחר. אתה תסע אתי”.

“ולמה זה כך, הואילה נא לאמור? הכאחד מנושאי כליך אני בעיניך”?

“אח, כפתור ופרח, נניח איפוא, שאתה נוסע לקאלקוטה, ואני נלוה עליך”.

“אין לי שם כל ענין”.

“הרי זה גורם נוסף לנסיעה. ענין יותר מדאי מצאת כאן”.

"אין בדעתי לזוז,.

“כי אז יש בדעתי להזיז אותך”.

"בחזקת-היד?

“בחזקת-היד”.

“ניחא, איפוא, אני אזוז. אולם העולם לא נתחלק בין קאלקוטה ובין אחוזותיך. יש למצוא עוד מקומות על המַפָּה”.

“לפי התנהגותך, קשה היה לשער, שיש עוד מקום בעולם מחוץ לאחוזותי”.

סנדיפ נזדקף. “יש לפעמים”, אמר, “וכל עולמו של אדם מצטמצם בנקודה אחת. מלוא-תבל מצאתי בטרקלינך זה, על כן תקעתי פה יתד”.

מעַתה פנה אלי: “את רק את, המלכה”, אמר אלי, "תביני לרֵעי, – ואולי אף לא את. אני משתחוה לפניך. בלב מלא הערצה אפָּרד מעמך. סיסמתי נשתנתה מאז הופַעת על שָמי. לא עוד אקרא בנדה מטרם³⁷, כי אם שלום לאהובה, שלום לקוסמת, האם גוננת ומַצילה, הפילגש מביאה ליד כלָיון, – אך מתוק הוא הכליון. אַת הרעַדת את נימי לבי בצליל עכָסים למחול-המות, את שִנִית בשבילי, נאמן-ביתך, את תמונת בנגאל שלנו, מכפי שהצטיירה במוחי, תמונתה של “ארץ המים הטהורים עם פרי-המגדים, רחוצַּת רוחות רכות וקרירות”³⁸, אין רחמים בלבך, אהובתי. את באת אלי וכוס-התרעלה בידך, אותה אֶמצה עד תומה, אם יאפפוני חבלי-מות, ואם אבַלַע את המות לנצח.

“כן'', הוסיף לדבר. יום האֵם נטה לערוב. הוי אהבה, אהבתי, את העלמת מעיני את האמת והצדק עם מלכות-השמים יחד. כל חוב וכל מצוה כצללים היו; כל כלל וכל איסור באפס יד נתפקעו. הוי אהבה, אהבתי, יכול אני להבעיר אש בעולם כולו, - מחוץ לאדמה זו שעליה העמַדת שתי רגליך הנאות, - ולחולל מחול שגעון על עיי האפר… אלה אנשים רכי-מזג. אלה אנשים טובי-לב, מוכנים הם להיטיב לכל, – כאילו אין כל זה דבר שבדמיון! לא, לא! אין דבר של ממש בעלם אלא אהבה אחת ממָשית זו שלי. אני מעריץ אותך. מסירותי אליך הקשיחה את לבי; הערָצַת שמֵך הדליקה אש-ההרס הגועשת בנשמתי. אינני צדיק. אין לי כל אמונה זולת הערצה זו, רק בה אאמין, היא האחת, שהופיעה אלי באור הממָשות”.

נפלא! זה היה נפלא באמת. רק לפני רגע אחד בזתי לאיש הזה בלב ונפש. והנה שוב נשתלחה אש יוקדת בנפשי, ואני אמרתי: אפר הוא בלבבי. האש אשר בנפשו כִנָה היא, אין ספק בדבר. הוי, למה יָצר האלהים את האדם עֶרב-רב של רגשות? הנתכַּון להראות כוח מעשיו, כביכול, באחיזת-עינים? רק לפני רגעים אחדים אמרתי בלבי, שסנדיפ, אשר היה פעם סמל-הגבורה בעיני, אינו אלא גבור של מילודרמה על הבמה. אולם הדבר איננו כן, איננו כן. אפילו מאחורי הקלעים בתיאטרון, יש ויסָתר בור אמתי.

יש בסנדיפ הרבה מן הגסות, מן התאותנות, מן הכזב, מן המכוסֶה שכבות שכבות של בשָׂרים. ובכל זאת, – בכל זאת מוטב לנו להודות, שיש במעמקיו הרבה והרבה ממה שאין אנו מבינים, ממה שאין אנו יכולים להבין, – כשם שהרבה דברים גם בתוכנו אנו כמוסים מבינתנו. פליאה גדולה הוא האדם. התכלית המסתורית הגדולה, שהוא מַגשים, ידועה רק לָאָיום³⁹, כביכול, – בינתים אנו נאנקים תחת עוּלה. שיוָה הוא אֵל התוהו ובוהו. הוא כולו ששון. הוא ינתק את מוסרותינו.

אין ביכלתי להסיח את דעתי מן הרעיון, ששתַים הן בקרבי. האחת נרתעת מסנדיפ, המשקיף על פני התהום האיומה, – השניה נמשכת לאותו החזון עצמו בחבלי קסם. האניה הנטרפת בים גורפת אתָּה את כל השוחים סביבה. סנדיף הוא כוח של הרס בדומה לזה. קסמו הכביר תוקף לאדם, טרם יבוא הפחד להצילו, וכהרף עין הוא נגרף אין-אונים, הרחק מכל אור, מכל טוב, מכל מרחב-יה, מכל אויר לנשימה, – מנִכסי שנות-חיים ארוכות, מדאגות יום-יום – אל מצולות כליוֹן.

מאיזו מלכות של אסון בא סנדיפ בשליחות; וכעָברו בארץ בפה מלא נאָצה, נערים ובחורים אחריו ירוצו, האֶם היושבת בלב-הלוטוס בארץ, תתיפח מרה; כי דלתי אוצרה שברו אֵלֶה, וחינגא והלולא יערוכו, יינה שֶׁבָּצרה לבני-אלמָוֶת, לעפר ישפוכו; כלי-חמדתה העתיקים לרסיסים ישבורו. לבי לבי אליה, אמנם כן; ועם זה, לא אוכל להמלט, גם אני בשכרונם נוּגעתי.

האמת עצמה העמידה אותנו בנסיון זה, לנסות את כוח אמונתנו בקיום מצוותיה, מתחפש השכָּרון באיצטלה שמימית, מרקד לפני עוֹלֵי-הרגל ואומר: “פתָאים אתם ההולכים בדרך הנזירות העקרה. דרכה ארוך ומהלָכה בעצלתים. על כן נשלחתי אליכם מאת מֵרעים-הרָעַם. הנֵני, נאה אני, תאותני אני. אני אחבקכם, – בזרועותי תמצאו סוד קיומכם”.

לאחר הפסקה קלה דבר אלי סנדיפ שוב" “בת-אלים, שַעתי הגיעה להסתלק מפניך. כן יהי. קרבתך פעלה את פעולתה. אם אשהה עוד הרי היא עלולה להִמוג קמעא קמעא. אנו מפסידים הכל, כשאנו מזלזלים, מתוך רעבתנות, ביקָרה שבכל מתנות האדמה. הדבר הנצחי בחיי הרגע, נעשה תָפל, כי יתפַּזר בזמן. עומדים היינו לקפח את שעתנו האין-סופית, כשרָעם רעמך כנשגב והצילנו. את באת להציל את טהרת פולחנך אַת–ובעשוֹתך זאת, גם אֶת מעריצֵך הצלת. בשם פולחנך אני נפרד היום מעליך, בת-אלים, גם לך אני קורא דרור היום. מקדש-החומר שלי לא יכילך עוד, – בכל רגע ורגע היה עומד להתפורר. כיום אני הולך מאתך לעבוד את דמותך העצומה מזו במקדש גדול מזה. יכול אני לזכות בך ביתר אמת, רק במרחק מסוים ממך. פה רק נטית לי חסד, שם אזכה לברכתך”.

הפלוּמַטרין שלי היה מונח על השולחן. הרימותי אותו ואמרתי: “מצַוה אני עליך למסור את תכשיטַי אלה לתכלית, שאני עובדת לשמה, אותם הקדשתי לה על ידיך”.

בעלי לא הוציא הגה מפיו. סנדיפ נסתלק מן החדר.

כא

אני רק ישבתי לעוג אילו עוגות לאמוליאה, ובָרָה ראני הופיעה. “הוי, יקירתי”, קראה אלי, “האמנם הגיעו הדברים לידי כך, שעליך לעוג עוגות ליום הולדתך בעצם ידך?”

“הלא אוכל לעוג אותן למי זולתי?” עניתי בשאֵלה.

“אולם לא היום עליך להתקין סעודה לאחרים. אדרבא, עלינו להתקין סעודה לכבודך. זה עתה העליתי בדעתי להכין אילו מגדנות, והנה שמעתי את החדשה האיומה, ונתבלבלה עלי דעתי לגמרי. אומרים, שלהקה בת חמש או שש מאות איש התנפלה על אחד מבתי-האוצר שלנו ושדדה ששת אלפים רופיות. חושבים שבשניה ישדדו את ביתנו”.

עתה רָוח ללבי. סוף סוף הרי זה ממון שלנו. היה בדעתי להשיב את אמוליאה תיכף ולומר לו, שאין לו אלא למסור אותם השטרות לבעלי, ולהניח את הפירושים לי.

“ברִיָה נפלאה את, באמת!” קראה גיסתי למראה השנוי שהתחולל בפני. “האמנם אינך יודעת פחד, כלל ועיקר?”

“אינני יכולה להאמין בזאת”, אמרתי. “למה ישדדו את ביתנו?”

“אינך מאמינה! ודאי! מי יכול להאמין אף בזה, שיתנפלו על בית-האוצר שלנו?”

אני לא עניתי דבר, והרכנתי את עצמי אל עוגותי, כשאני מכניסה לתוכָן את מרקחת-הנַרְגִילִים.

“ובכן, אני מסתלקת”, אמרה ברהראני, לאחר שלטשה אלי עיניה משך שעה ארוכה. “עלי לראות את אחא ניחיל ולהשתדל בדבר משלוח ממוני לקאלקוטה, כל עוד לא אחרנו את המועד”.

תיכף לאחר שנסתלקה, נטשתי את עוגותי ומהרתי לחדר-המלתחה שלי, ונעלתי את הדלת מבפנים. גלימתו של בעלי, שַכחן שכמותו, עם המפתחות בכיסה, היתה תלויה שם עדיין. הסירותי את המפתֵּח של ארון-הברזל מעל הטבעת והצנעתי אותו בקפלי שמלתי.

אחר כך נשמעה נקישה בדלת. “אני מתלבשת”, קראתי במפנים. שמעתי את בָּרה ראני אומרת: “רק לפני רגע ראיתיה עגה עוגות, וכעת היא עסוקה בתלבשתה. אך אין להתפלא! ודאי אחת מאותן האספות שלהם לשם בַּנְדָה מָטָרָם. שמעי נא, מלכת השודדים”, קראה אלי, “האם את סופֶרת את שללך?”

קשה לי לבאר, לשם מה פתחתי את הארון, לאחר שנסתלקו. אולי קננה תקוה רחוקה בלבי, שאין כל זה אלא חלום. מה אם אשלוף את המגרה הפנימית ואמצא את תכריכי-הזהב בתוכה, כקדם?… אהה, הכל היה ריק, כאֵמון אשר הפרתי.

לשם התחפשות הייתי אנוסה להחליף שמלותי. היה עלי לעשות את שערותי מחדש, ללא צורך. כשיצאתי, חרצה לי גיסתי את לשונה: “כמה פעמים אומרת את להחליף שמלותיך היום?”

“יום-הולדתי!” אמרתי.

“אח, כל אמתלה ראויה לך”, המשיכה. “רבות הן הגנדרניות, שראיתי בימי חיי, אך את עָלית על כולנה”.

הייתי עומדת לשלוח אחד העבדים לקרוא לאמוליאה, והנֵה בא אחד מהם, ובידו אגרת קטנה אלי. היא נשלחה מאת אמוליאה. “אחותי”, כתב, “הזמַנת אותי לבוא הצהרים. אולם נדמה לי, שאין לדחות את נסיעתי. אמלא את שליחותך תחילה, אז אבוא לקבל את הַפְּרָסָד שלי, אפשר, שאתמהמה קצת”.

אל מי עלה בדעתו ללכת, בכדי להחזיר אותו הממון? לתוך איזה תסביך חדש נחפז הנער המסכֵּן? הוי, אשה אומללה, יכולה את רק לשלחו כחץ, אך לא להשיבו, אם תחטיאי את המטרה.

היה עלי להכריז תיכף ומיד, שאני האחראית למעשה-השוד הזה. ברם, אין קיומה של אשה אלא אֵמון-סביבתה, – זה עולמה ומלואו. לכשיתגלה פעם אחת, שמָעלה באמון זה בסתר, שוב אין לה מקום בעולמה. שוב לא נותר לה מאז אלא לעמוד על שברי הכלי אשר נִפה ולשרוט את כפות-רגליה, פעם בפעם, אל חודיהם. אין לך דבר קל מן החטא, אולם כפרתו קשה לאשה יותר מכל.

זה ימים נחסמו בפני כל השבילים הקלים למגע עם בעלי. איכה, איפוא, אתפרץ אליו בחדשה מדהימה זו? הוא אחר בהרבה לפת-צהרים, – השעה קרובה לשתָים. דעתו היתה פזורה עליו, וכמעט שלא נגע באוכל. שוב לא היתה לי אפילו הזכות להפציר בו, שיאכל עוד מעט. היה עלי להסב את פני, למחות את דמעותי.

כה אדיר היה חפצי להגיד לו: “בואה אל חדרנו ותנוח שעה, קלה; עיפות רַבּה ניכרת בפניך”. עוד אני משתעלת, מַתקינה עצמי לדבר אליו, ועבד בא במרוצה להודיע, שמפקח המשטרה הביא את פאנצ’ו אל הארמון. הקַדרות בפני בעלי נתעמקה, וטרם כלה לאכול, יצא את האולם.

לאחר שעה קלה הופיעה בָּרָה רַאני. “למה לא שלחת להודיעני, כשנכנס אחא ניחיל?” התרעמה. “כיון שאֵחר לבוא, דמיתי שאספיק להתרחץ בינתים, איך יכול לגמור את סעודתו במהירות כזו?”

“האם הוא דרוש לך?”

“מה זאת שמעתי על נסיעת שניכם לקאלקוטה למחרת היום? אין לי לומר אלא זאת, שאני לא אוָתר כאן לבדי. אני אתעלף לקול כל עלה נדף, מאֵימת השודדים מסביב. האם מנוי וגמור אתכם לנסוע מחר?”

“כן” אמרתי, אף כי רק עתה שמעתי זאת; יתר על כן, לא היה לי כל בטחון, שעד מחר לא ישתנו פני הדברים עד כדי כך, שלא תהא נפקא מינה, אם נסע ואם נחדל. מה דמות תהי אחר כך לביתנו, לחיינו, נשגבה מבינתי לדעת, – ערפל כבד כסה על הכל.

בעוד שעות-מספר יגָלה גורלי, הסמוי עדיין מן העין. האין מי, שיוכל לעכב את מרוצתן של השעות הללו, ולהאריכן עד שאתקן מה שפגמתי, ככל אשר יעלה בידי? זמן רב נח הזרע הָרָע מתחת לאדמה – זמן רב עד כדי כך, שאדם מסיח את דעתו מסַכָּנת הנביטה. אולם כיון שנראה הנבט מעל לשטח, הרי הוא צומח וצומח במהירות כזו, שאין שהות לכסותו. לא בשמלה, ולא בגוף, אף לא בחיים עצמם.

אני אנסה להסיח את דעתי מזה, ואשב דומם – אדישה ואכזרית, – יבוא האסון, אם גזירה היא. מחרתַים יקיץ הקץ על הכל, – דבַּת-רַבים, צחוק, מספַּד, שאלות ביאורים, – הכל.

אולם אין אני יכולה להסיח מדעתי את פניו של אמוליאה, נאוים ונסוכי זוהר של מסירות. מתוך יאוש, לא המתין שתהי בו יד הגורל, אלא נחפז למקום-הסַכנה, בעָניי אני מעריצה אותו. הוא נַעֲרי-אלהָי. באמתלא של עליצותו זו הסיר את הנטל הכבד מעל שכמי. הוא יצילני מן העונש הצפוי לי במחיר חייו הוא. אולם איך אשא חנינה איומה זו מאת אלהי?

הו, יַלדי, יַלדי, אני מעריצה אותך. אחי, אחי הקטן, אני מעריצה אותך. טהור אתה, נחמד אתה, אני מעריצה אותך. מי יתן וחבקתיך בגלגול שני, בר-בטני תהיה, – זאת תפילתי.

כב

שמועות, שמועות מעבָרים. שוטרים הולכים ושוטרים באים. עבדי-הבית אצים-רצים בהמולה ורעש.

חימה שפחתי באה אלַי ואמרה: "הוי, ראני אמא! בשם אלהים, שימי את ענק-זהבי ואצעדותי בארון-הברזל שלך. למי יכולתי לבאר, שהרַאני עצמה היתה רוקמת כל אותה רשת המזימות ונלכדה בה בסופָה, גם היא? הייתי אנוסה לעשות לה את החסד הזה, כביכול, ולהשגיח על תכשיטיה של חימה, וכן על חסכונותיה של תאקו, החלבנית אף זו הביאה לשמירה בחדרי את תיבתה. ובה סארי מבֶּנאריס ועוד מחפצֶיהָ יקרי הערך. “אלה קבלתי לחתונתך”,הגידה לי.

מחר, כי יפָּתח ארון הברזל שֶלִי במעמדן של אלו – חימה, תאקו, החלבנית וכל השאר…מוטב שאסיח את הדבר מדעתי! מוטב שאנסה לחשוב, מה יהי טיבו של יום שלישי זה במאגה⁴⁰, בבואו לתקופה השנה? האם עד אז לא יוגלדו כמעט הפצעים האנושים בחיי המשפחתיים?..

אמוליאה כותב, שיאחר לבוא בערב. אין אני יכולה להשאר לבדי עם הרהורי באפס מעשה. על כן אני יושבת שוב לעוג עוגות בשבילו. עַגתי כבר כמה וכמה, ובכל זאת אנוסה אני להמשיך. מי יאכל אותן? אני אחלקן בין העבדים. עלי לעשותה עוד הלילה. הלילה הגעתי לגבולי. יום מחר לא יהיה ברשותי.

ככה המשכתי בלי הרף לאפות עוגה אחרי עוגה. מדי פעם בפעם דמיתי לשמוע קול רעש לצד חדַרי, בקומה השניה. האומנם נתגלה לבעלי, שאין מפתח הארון אתו ובָרה ראני הזעיקה את כל העבדים והשפחות לסייע לו בחיפושיו? אין לי להשגיח בהמולה זו. הבה אנעל את הדלת.

קמתי לעשות כן, והנה באה תאקו, נושמת בכבדות: “ראני אמא, הוי רַאני אמא”.

“הלאה מכאן!” התאנפתי אליה והפסקתי אותה באמצע. “אל תבואי לבלבל את מוחי”.

“אמא בָּרָה רַאני קוראת לך”, הוסיפה את דבריה. “בן-אחיה הביא מכונה נפלאה כל כך מקאלקוטה. וניתן פה למכונה לדַבר. אנא, בואי והקשיבי!”

לא ידעתי אם אצחק או אבכה. ובכן רק זה חסרנו לעת כזאת, תיבת-זמרה עם ניגוני תיאַטרון מסואבים! מה נורא הדבר, כשמכונה עושה מעשה-קוף!

היום נטה לערוב. ידעתי, שאמוליאה לא יאחר לעמוד לפנַי בבוֹאוֹ – ובכל זאת קשתה עלי הצפיה. קראתי לעבד ואמרתי: לך ואמור לאמוליאה בבו, שיבוא ישר לכאן. העבד חזר לאחר שעה קלה להודיע, שאמוליאה לא בא עדיין – איש לא ראה אותו מאז נסתלק.

“נסתלק!” בחשכה המתגברת הִכתה המלה האחרונה על אזני כזעקת-שבר. אמוליאה נסתלק! האמנם הופיע כקרן-אור אחרונה לשמש שוקעת. על מנת להסתלק לעולם? כל מיני סכנות, ממשיות ודמיוניות. עלו על דעתי. אני היא ששלחתי אותו לגרדום. מה בכך, אם הוא עשוי לבלי חת? זה מוכיח רק את גודל לבבו. אולם אחרי כן, איכה אוסיף לחיות בדידותי הגמורה?

לא היה בידי כל מנחת-מזכרת מאת אמוליאה מלבד אותו האקדח, – מנחת-הערצתו. נדמה לי, שהוא אות מאת ההשגחה העליונה. חטא זה, בו נגואלו חיי לנצח – אלהי, שהופיע בדמות ילד זה, נתן בידי כפרת החטא ויעָלם, הוי, מנחת האהבה – הפדות והישע חבויים בתוכה!

פתחתי את תיבתי והוצאתי את האקדח, כשאני נושאת אותו בהערצה אל מצחי. אותו רגע צלצלו הפעמונים במקדש הסמוך לביתנו. נפלתי אפים ארצה בברכה.

בערב כבדתי את כל בני הבית בעוגותי. “הרי ערַכת משתה נפלא ליום הולדתך, ועוד זו בעצם ידיך!” קראה גיסתי. “אולם תני נא גם לי לעשות מה”. בדברים אלה כוונה את תיבת-הזמרה שלה, והחרישה את כל הבית בצלילי הסופראנו המצרצרים של שחקניות קאלקוטה. אני דמיתי לשמוע אורוָה מלאה סיָחות צוהלות.

בשעת-ערב מאוחרת הגיע המשתה אל קצו. געגועים תקפו עלי לפתע, להתאבק בעפר רגליו של בעלי ולסיים בכך את חגיגת יום הולדתי. עליתי אל הקיטון ומצאתי אותו ישן שינה עמוקה כמה יגיעות יגע, כמה טרחות טרח היום. הרימותי את קצה הכילה בחשאי, והנחתי את ראשי למרגלותיו. ודאי נגעו שערותי בבשרו, כי הניע את רגליו מתוך שינה ודחף את ראשי מעליו.

יצאתי וקניתי לי ישיבהבמרפסת המערבית. תות-המשי, שהשיר כל עליו, עמד כשלד מרחוק. מאחוריו שקע חרמש-היָרֵח. לפתע פתאום עברני רגש מוזר, שהכוכבים במסילותם מפחדים מפָּנַי – שֶכֹּל עולם-הלילה נועץ בי עין חשדנית. מדוע? כי לבדי אני.

אין בכל היקום דבר משונה כאדם הבודד. אפילו מי שמַתו שאֵריו כולם, אחד אחד, לא לבדד ישכון, – בני-לוָיה לו מאחורי הפרגוד של המָות. אולם מי שגואליו בחיים חיָתם, אלא שהקרובים נעשו רחוקים, מי שהועמד מחוץ ליחסי-הידידות רַבֵּי-הגוָנים של בית מלא, – עולם הכוכבים עצמו יתפלץ למראהו באישון לילה.

מקומי לא יכירני. רחוקה ומרוחקה אני מכל העוטרים אותי מסביב. על פני תהום של פרידה, רחבה כפתחו של עולם, הריני מתקיימת, מתנועעת ורועדת כאגל-הטל על עלה-הלוטוס.

אדם כשהוּא משתנה – מדוע לא ישתנה לחלוטין? מביטה אני לתוך לבבי, ורואה אני כי דבר לא נעדר ממנו, אלא שנהפכו עליונים למטה ותחתונים למעלה. תוהו-ובוהו תחת סדר ומשטר. האבנים הטובות שנחרזו במחרוזת מתגוללות בעפר. וככה נשבר לבבי.

רצוני למות. ובכל זאת עוד לבי מלא חיים. – ואף במָות עצמו איני רואה את קץ התלאות; נדמה לי, המות מוזג עוד יותר את כוס-החרטה. אשר מוכרח לבוא אל קצו, יקיץ בחיי העולם הזה, – אין ברירה אחרת.

הוי, חנני רק הפעם, רק הפעם הזאת, אלהי! כל אשר הענקת לי באוצרות חיי, העמסתי כעוֹל על צוארי. לא אוכל שאתו עוד, אף לא לוַתר עליו. הוי, אלהי, השמיעני עוד הפעם צלילי חלילך

כאשר השמעתני בימים עברו. בעודי עומדת על הסף הוָרוד לשמי-הבוקר – תֶּן והוּתרו כל סבָכי בפשטות וקלות. רק נגינת חלילך יכולה לתקן עוד את שבר-הכלי ולטהר את הטמא. בנֵה ביתי מחָדָש בנגינתך, דרך אחרת אין.

נפלתי אפים ארצה והתיפחתי מרה. רחמים בקשתי, מעט רחמים מכל מקום שיבואו, מחסה כל שהוא, אות-סליחה כל שהוא, תקות-מה, שתשים קץ לדבר. “אלהים”, נדרתי נדר בלבבי, “אני לא אזוז מכאן,אחכה ואצפה, לחם ומים לא יבואו אל פי, עד אם ברכתני”.

שמעתי קול צעדים. מי אומר, שאין האֵלים מתגלים לבני-תמותה? לא נשאתי פני להביט אל על, פן יגוז הקסם למראיהם. בואה נא, בואה נא והַגַע כפות רגליך בראשי. בואה, אלהים, והגע כף-רגלך בלבי ההולם, והמיתני בו ברגע.

הוא בא וישב למראשותי. מי? בעלי! למגע הראשון של מציאותו הלך ראשי סחרחר. ואז נקרע סגור-לבבי וכאבו פרץ החוצה בשטף של דמעות ללא הפוגה. לחצתי את כפות רגליו אל חיקי, – אהה, מדוע לא אוכל לטבוע את חותמן בלבבי לנצח?

ביד רַכה לטף את שערות-ראשי. ברכתו נִתְּנה לי. מעַתה אוכל לקבל באהבה את העונש הפומבי הצפוי לי מחר, ולהקריבו בלב טהור לרגלי אלהי.

אולם לבי מתעטף למחשבה, כי החלילים החגיגיים שנגנו ביום כלולותי, לפני תשע שנים, בבָרכם את בואי לבית הזה, – לא עוד אשמעם בעולם הזה. כמה מדורי גיהנום עלי לעבור, עד שאזכה לשוב, ככַלה מקושטת לבעלה, אל מקומי מתחת לאפריון-הכלולות כקדם? כמה שָנים כמה דורות, כמה נצחים נטל עלי לחכות, עד שאמצא את דרכי חזרה לאותו היום אשר לפני תשע שנים?

ודאי יכול האלהים ליצור חדשות לבקרים, אולם היש אף בכוחו, כביכול, ליצור מחדש את אשר נחרב?

פרק שנים-עשר: סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל

טו

פנינו מועדות קאלקוטה היום. ששונים ויגונים יעָרמו כהרי מָגור עלינו, אם יהיו נצבָּרים והולכים. שמירתם וצבירתם, כזו כן זו, בכזב יסודן. באיצטלה של בעל-הבית אני ממלא תפקיד מלאכותי – אליבא דאמת אינני אלא הֵלך בדרך-החיים. אם נבנה כאן את ביתנו, הרי נכלא בה את נפשנו, עד כי תחָנק באויר-הכלא.

את זיווגי אתך, אהובתי, מצאתי בדרך; הזיווג עלה יפה כל זמן שהלכנו בדרך האחת; אך הוא רק ישים בסד רגלנו, אם נשתדל לקיימו להבא. הנֵה השארנו מוסרותיו מאחורינו. עתה מתחילה נסיעתנו מעַבָר לגבולין, ואם נוכל לשלוח מבט זה לזו, או להרגיש איש מגע יד רעותו בעברנו, דיינו. אחר כך? אחר כך תפָּתחנה נתיבות עולם רחבות, לזרם אין-סופי של חיי-נצחים

עוד רב, עוד רב השאר לי, אהובתי, ככלות הכל. רק אט אזני, ואשמע נגינת החליל, המַזה סילונות-צליליו מחלַל הפרידה. שיקוי האלמָוֶת לבת-האלים לא יִכְלה עולמית. יש ותשַבר את הגביע, שממנו אנו שותים, ובבת-צחוק תשקיף אלינו, בראותה כי ממאנים אנו להנחם על אבידה של מה בכך. אני לא אעמוד בדרך להרים את שברי-גביעי. אני אלך קדימה, ואם לבי צִחה-צָמָא.

בָּרָה רַאני באה ושאלה אותי: “מה פירושו של דבר, אחא, שֶכל הספרים האלה נארזים בתיבות ונשלחים מכאן?”

“אין פירושו של דבר אלא זה”, השיבותי, “שעדיין לא שכחתי להם חסד נעורים”.

מי יתן ושמרת את חסדך גם לזולתם! המתכוין אתה לומר, שלא תשוב הביתה לעולם?"

“אני אהיה יוצא ובא, אך לא אשוב לכלוא עצמי בתוך הכתלים האלה”.

“באמת! הואילה איפוא לבוא אתי לחדרי ולראות, לכמה דברים לא יכולתי אני לשכוח חסד-נעורים”. בידים אלה תפסה אותי בידי ותוליכני אחריה.

בחדרי גיסתי מצאתי תיבות וחבילות אין מספר, מוכנות ומזומנות למשלוח. היא פתחה תיבה אחת ואמרה: “ראה, אחא, הַביטה אל כל הסממנים האלה שלי. בבקבוק הזה אבקת-קָטֵישוּ ריחנית. קופסות-הפח הקטנות הללו משמשות לכל מיני בשמים. וכן לא שכחתי גם את הקלפים ולוח-האישקוּקי. אם אתם שניכם תהיו עסוקים מדי, ודאי יעלה בידי לקשור קשרי-ידידו עם אחרים, שיואילו לתת לי יד למשחָק. זוכר אתה את המָסרק הזה? הרי זה אחד ממסרקות סוָדשי, שהבאת לי…”

“אולם למה לך כל אלה, אחותי רַאני? למה אָת אורזת את כל החפצים האלה?”

“שמא סבור אתה, שאין אני נִלוית עליכם?”

“איזה רעיון משונה!”

“אל תירא! אין בדעתי לעקוב עליך שם, ולא להתקוטט עם צ’וטה ראני! סוף כל אדם למות, ומוטב לו להמצא על שפת הגנגס הקדוש בעוד מועד. הרי נורא לי להעלות על הדעת כי ישָׂרף אפרי כאן במשרפות-המקום הסחופות, תחת עץ התאנה הגדוע הזה, – על כן הייתי מסרבת למות. ומציקה לכם כל אותן השָנים”.

סוף סוף שמעתי את בית-מולדתי מדַבר אלי בקול-האמת. בָּרה רַאני באה בכלולותיה לבית הזה, בעוד אני בן שש. בצהרים נסוכי-הזָיָה היינו משחקים יחדיו, בקרן זוית של מרפסת-הגג. זורק הייתי לה פירות-מנגו ירוקים מצמרתו של אילן, מהם הוכנו לפתָּנים ערבים לחֵך וקשים לעיכול. משנחתכו חתיכות חתיכות ותוּבְּלו בחרדל ומלח ובעשבים ריחניים. תפקידי היה זה לאסוף בשבילה את כל המכשירים האסורים מן המחסן, לחגיגת הכלולות של בּוּבָּתה; כי, לפי חוק-העונשין של סבתא, אני היחידי הייתי פטור מעונש. והיא הילדה היתה משגרת אותי בתור שליח אל אחי, כל פעם שרצתה לבקש מאתו משהו יוצא מגדר הרגיל, כי לא יכול להשיב את פני ריקם. זוכר אני גם זאת: כשסבלתי תחת משטרם העריץ של רופאי הימים ההם, שלא התירו אלא מים פושרים וגרעיני-פַּעְפּוּעִין ממותקים במשך התקפות של קדחת, – היתה גיסתי מרחמת עלי ומביאה לי בחשאי מטעמים כאשר אהבתי. יום אחד נתפסה בעבירה זו, ומה חמורה היתה הנזיפה שנזפו בה!

ואחר כך, כשגדלנו, התגנבנו לתוך ששונינו ויגונינו המשותפים נעימות עמוקות יותר של קרבה נפשית. כמה היינו מתקוממים! סכסוכים בהויות העולם היו מביאים אותנו לפעמים לידי חשדות וקנאות ופורצים פרץ באהבתנו; וכשבאה צ’וטה ראני בינינו, נדמה לפרקים, שאין עוד לפרץ תקָנה, אולם הכוחות המפַכים במעמקים רפאו תמיד, לבסוף, את המצעים שעל השטח.

ככה נוצרו יחסי קרבה כֵנה בינינו, מימי הילדות ועד עתה, ועפאיה הסתעפו והתרחבו על כל חדר ואכסדרה ומרפסת בבית הגדול הזה. כשראיתי את בָּרה רַאני מכינה את עצמה, עם כל אשר לה, לעזוב את ביתנו זה, הרגשתי כי כל הקשרים, שקשרו אותנו יחד, התחלחלו משורש ועד צמרת.

ברי היה לי, למה החליטה להפליג אלי נֵכר, מתוך הַתָּרת כל קשרי חייה. מנהגי יום יום, עם קשרי הבית עצמו, שלא יצאה ממנו אף ליום אחד מאז נכנסה לתוכו בעודה בת תשע. ובכל זאת נמנעה מלהזכיר גורם ממשי זה ובחרה בכל אמתלה פעוטה, שבאה לידה.

רק קִרבה אחת זו נותרה לה בכל העולם כולו, קרבָתי אני, ואלמנה חשוכת-בנים מסכֵּנה ואומללה זו שמרה עליה בכל הרוֹך והעדינות שנצברו בלבבה. עד שלא עמדתי בין תיבותיה וחבילותיה הפזורות, לא הבינותי מעולם, כמה פגעה מחשבת פרידתנו בעמקי-לבבה.

נתברר לי תיכף שהסכסוכים הפעוטים בעניני כספים, בֵּינה לבימלה, לא היה מקורם באהבת-הבצע, אלא בהרגשה, שזכויותיה לקִרבה אחת זו שבחייה נתקפחו וקשריה נחלשו בבוא אותה האשה השניה בינינו, האלהים יודע מהיכן! היא נעלבה על כל מדרך כף-רגל, אף שלא היתה לה רשות להתאונן.

ובימלה? גם היא הרגישה, שיש בתביעתה של הרַאני הבכירה עלי, הרבה יותר מיחס-שאֵרים גרידא; ומקַנאה היתה לקשרינו אלה, שראשים נעוצה בילדותנו.

עתה דפקה נפשי בחזקה על דלתי לבי. צנחתי על אחת התיבות ואמרתי: "מה טוב היה, אחותי ראני, לשוב אל ימי פגישתנו הראשונה בביתנו זה העתיק?.

“לא, אחי היקר”, השיבה לי באנחה. “אין רצוני לחיות את חיי מחדש, – לא חיי אשה! דייני באשר נשאתי בגלגולי זה הראשון, אי-אפשי בגלגול שני”.

אני אמרתי לה: “הַחֵרות, שאנו מגיעים אליה בדרך היסורים, גדולה היא מן היסורים”.

“אולי כן הדבר בנוגע אליכם, הגברים. החֵרות היא מנת-חלקכם. אולם אנו, הנשים, דרכנו לאסור את זולתנו, ויותר מזה לכלוא את עצמנו. לא, לא, אחא,לעולם לא תשתמט מחרמנו. אם תאמר להרקיע אל על, אנחנו בכנפיך תלויות; מסרבות אנו להוָתר לבדנו. כי על כן צברתי את כל המטען הכבד הזה. לעולם אין ליתן לגברים כנפים לעוף על נקלה”.

“יכול אני להרגיש במשקל דבריך”, אמרתי בצחוק, “ואם אנו, הגברים, איננו קובלים על כובד משאכן, הרי זה מפני שהנשים משלמות לנו שכר-סַבָּלים בעין יפה כל כך”.

“אתם נושאים אותו”, אמרה אלי, “מפני שהוא מצטרף מפָּכִּים קטנים הרבה. כל אחד מהם, שתאמרו להשליך אחרי גוכם, יטְעַן, שהוא קל כל כך. וככה, בקַלות אין-מספר אנו מכבידים עליכם… מתי אנחנו יוצאים לדרך?”

“הרכבת יוצאת הערב באחת-עשרה וחצי. ועוד היום גדול”.

“אחי, הלא תיטיב עמדי עוד הפעם הזאת ותשמע לאשר אומר אליך. תן תנומה לעיניך הצהרים. יודע אתה שברַכֶּבת אין התרדמה נופלת עליך לעולם. פניך כחשו כל כך עד שאתה עלול לחלות בכל עת ובכל שעה. בואה אתי, והכנס לאמבטי, תחילה”.

בדרך לחדרי, נגשה אלינו חימה, השפחה, וכשהיא מושכת בצעיפה מתוך צניעות יתרה, ספרה לנו בנעימה עצובה וחשאית, שמפקח המשטרה בה עם אחד האסירים, והוא רוצה לראות את המהרג’ה.

“האם גנב הוא המהרג’ה, או שודד”, התקצפה ברה ראני, “שכֹּה תרדפהו המשטרה? לכי והגידי למפקח שהמהרג’ה ירד לאמבטי”.

“הבה אלך ואראה, מה הענין”. התחננתי. “אולי זה דבר תכוף”.

“לא, לא”, עמדה גיסתי על דעתה. “צ’וטה ראני שלנו אָפתה אתמול עוגות הרבה. אני אשלח מהן למפקח, וישקוט עד שתהיה מוכן לראותו”. בדברים אלה דחפה אותי לתוך חדרי ונעלה את הדלת מבחוץ.

לא היה בי כוח להתנגד לעריצות כזו, – כה יקרת-מציאות היא בעולם הזה. יבלה נא המפקח את שעתו באכילת עוגות. מה בכך, אם העסקים יוזנחו במקצת.

ידי המשטרה היו מלאות עבודה בימים האחרונים. היום היתה אוסרת את האחד, ולמחרתו את השני. מדי יום ביומו הובא איזה איש חף מפשע, על מנת להחיות את משרדי. ודאי הביאו היום עוד מסכֵּן אחד בדוֹמֶה לאלה. אולם מדוע זה ייטיב את לבו בעוגות המפקח לבדו? כן לא יעָשה. נקשתי בכל עוז בדלת.

“אם דעתך נטרפת עליך, מהר ושפוך מעט מים על ראשך – לצַננו”, אמרה גיסתי מן הפרוזדור.

“שלחי עוגות לשְנַים, שיאכלו”, קראתי אליה. “האיש החשוד בגניבה, שהובא לכאן, ודאי ראוי להן יותר. הגידי לעבד, שיגיש לפניו מנה גדושה וטובה”.

רחצתי בחפזון רב. לכשיצאתי, מצאתי את בימל יושבת על הרצפה מבחוץ, כמנהג אבלים. הזאת בימל שלי, בימל הגאה, הענוגה שלי?

מה החסד שהיא אומרת לבקש, בישיבתה זו על יד דלתי? כיון שעמדתי מלֶכת, קמה ואמרה חרש, בעינים מורָדות: “דבר לי אליך”.

“בואי איפוא לתוך החדר”, אמרתי.

“האם אתה יוצא בענין מיוחד?”

“יש ענין, אבל אדחֶנו. רצוני לשמוע..”

“לא, גמור אותו ענין תחילה. אנו נשוחח לאחר שתסעד את לבך”.

באתי אל הטרקלין שלי ומצאתי את צלחתו של מפקח-המשטרה ריקה מתוכה. אולם האיש, אשר הביא אתו, היה עסוק עדיין באכילה.

“עמוד!” קראתי בתמהון. “אתה אמוליאה?”

“אני, אדוני”, אמר אמוליאה, כשפיו מלא עוגות. הרי זו חינגא-והילולא ממש. ובנטילת רשות מאתך, אקח אתי את השאָר". בדברים אלה התחיל כורך את מותַר העוגות בממחטתו.

“מה פירושו של דבר זה?” שאלתי, כשאני לוטש את עיני אל המפקח.

האיש צחק. “אדוני, עדיין לא התקרבנו כמלוא נימא לפתרונה של שאלת-הגנב: בינתים סוד-הגניבה מעמיק והולך”. הוא הושיט משהו כרוך בסחבה, וכשהותרה זו, נתגלתה בתוכה חבילה של שטרות, “כאן, מהרג’ה”, אמר המפקח, “ששת אלפים הרופיות שלך!”

“היכן נמצאו?”

“בידי אמוליאה בבו. אמש בא אל מנהל הסניף שלך בצ’אקנה להגיד לו, שהכסף נמצא. המנהל התחלחל למציאת הכסף יותר מאשר לגניבתו, הוא חשש, שמא יחשדו בו, שהוא אשר גנב את השטרות וכעת בדה את המעשיה הזאת מאימת הדין. הוא בקש מאת אמוליאה לחכות, באמתלא, שיסעד את לבו, והלך ישר למשרד המשטרה. אני עליתי תיכף על סוסי, החזקתי את אמוליאה על ידי, והייתי מתעסק בו כל הבוקר. הוא מסרב להגיד, מהיכן בא הכסף לידו. הזהרתי אותו, שהוא לא ישוחרר עד שיגיד. אם כן הדבר, הודיע לי, יהיה עליו להפיח כזבים. ניחא, אמרתי, יכול הוא לכזב לרצונו. אז ספֵּר, שמצא את הכסף תחת אחד השיחים. אני ביארתי לו, שאין הפחת-כזבים נעשית בנקל כל כך. תחת איזה שיח? היכן מקומו? מה עשה שם? – עליו להשיב גם על כל השאלות האלה. ‘אל תדאג’, אמר אלי, יש בי שהות להמציא את כל אלה”.

“אולם, אישי המפקח”, אמרתי, “למה תעַנה אברך מכובד כאמוליאה בבו?”

“אין רצוני להציק לו, כל עיקר”, אמר המפקח. “הוא לא רק אברך מכובד, אלא בנו של ניבָּרָן בָּבּוּ, שיחד אתו למדתי בבית-הספר. הבה אגידה לך, מהרג’ה, את השתלשלות הענינים, כפי שאני משער ואתה, בדיוק. אמוליאה מכיר את הגנב, אולם רצונו להגן על הלה מתוך הטלת חשד על עצמו. עלילות נועזות כאלו חביבות עליו דוקא”. המפקח פנה אל אמוליאה. שמע נא בחור", המשיך ואמר. “גם אני הייתי בן שמונה-עשרה בשעתי, ושומע שיעורים בקוליג' רִיפּוֹן. כמעט שנפלתי לבית-הסוהר מתוך נסיון להציל בעל-עגלה אחד מידי שוטר. בקושי נפטרתי”. כאן פנה שוב אלי ואמר: “מהרג’ה, הגנב האמיתי ודאי ימלט כעת, אולם דומני, שיכול אני להגיד לך, מי החייב”.

“מי הוא איפוא?” שאלתי אני.

“אותו המנהל, בשותפות עם קזים השומר”.

לאחר שהוכיח המפקד את צדקת שיטתו, לשביעת-רצונו הגמורה, קם סוף סוף ונסתלק. אז אמרתי לאמוליאה: “אם תגיד לי, מי לקח את הכסף, הבטָחתי נתתונה לך, שאיש לא יקופח”.

“אני לקחתי”, אמר אמוליאה.

“מה אתה סח? וכל אותה להקת האנשים המזוינים?…”

“אני אשר הייתי, אני לבדי”.

כאן ספר לי אמוליאה דברים יוצאים מגדר הרגיל, באמת. אותה שעה גמר המנהל את סעודתו והיה עומד על המרפסת ושוטף את פיו, אפלולית היתה שוררת במקום. לאמוליאה היה אקדח בכל אחד מכיסיו, האחד טעון תרמילים ריקים והשני – כדורים. מסוה הסתיר את פניו. הוא הבריק בפנס חשמלי בפני המנהל וירה באחד התרמילים. האיש התעלף. אילו שומרים טיילים באו במרוצה, אולם לאחר שיָרה בהם אמוליאה עוד יריה נבובה, מהרו כולם להמלט. בא קזים, שעמד על המשמר, והניף עליו את מטהו. הפעם ירה אמוליאה יריה של ממש ברגליו של זה, וקזים הפצוע נפל על הרצפה. אז הכריח אמוליאה את המנהל הרועד, ששבה רוחו אליו, לפתוח את ארון-הברזל ולמסור לו ששת אלפים רופיות. לבסוף לקח אחד מסוסי האחוזה ודהר מרחק מילין אחדות, שם שלח רסן מפי הסוס, ובאין מפריע, בא ברגל לכאן, למקומנו.

“למה עשית כל זאת, אמוליאה?” שאלתי.

“היתה סבה חמורה לכך”, השיבני.

“ולמה איפוא נסית להשיב את הכסף?”

“תבוא היא, אשר בפקודתה עשיתי זאת, בנוכחותה אגלה הכל”.

“ומי ‘היא’ זו?”

“אחותי, צ’וטה ראני!”

שלחתי לקרוא לבימלה. היא באה, מהססת, יחפה, ומטפחת לבנה לראשה. מעולם לא ראיתי את בימל שלי מהלכת ככה. דומה היה הדבר, כאילו התעטפה באורו של בוקר.

אמוליאה נפל אפים ארצה בברכה ויתאבק בעפר רגליה. ובקומו אמר: “כמצותך כן עשיתי, אחותי. הכסף הושב”.

“אתה הצלחתי, אחי הקטן”, אמרה בימל.

“בשאתי את דמותך בלבי, לא הפלטתי דבר שקר מפי”, המשיך אמוליאה. “סיסמתי: בנדה מטרם. השלכתי לרגליך לנצח. גם באתי על שכרי, הַפְּרָסָד שלך, תיכף להגיעי אל הארמון”.

בימל הביטה אליו בתמהון, כיון שלא הבינה את מליו האחרונות, אמוליאה הוציא את ממחטתו, התיר אותה והראה לה את העוגות הצרורות בה. “אני לא אכלתי את כולן”, אמר אליה. “שמרתי את אלו לאכול בשעה שתגישין לי בעצם ידך”.

ברי היה לי, שאני מיותר כאן. יצאתי את החדר. אין אני יודע – אמרתי בלבי, – אלא להטיף ולהטיף. וסופו של דבר הוא כי צלמי נשרף בפומבי. עדיין לא עלה בידי להשיב נפש אחת מדרך המות, אלא, שהכוח בידם, יכולים לעשות זאת בתנועת היד. המלים שלי אין בהן שם המפורש. אין אני שלהבת, אלא גחלת שחורה, שדעכה. אין אני יכול להעלות את המנורה. דבר זה נמצאתי לָמד מקורות חַיַּי, – אש לא הודלקה במנורותי.

טז

בפסיעות קצובות חזרתי לחדרים הפנימיים. אין זאת כי חדרה של בָּרה ראני מָשך אותי שוב. אותו היום נעשה לי הדבר צורך מוחלט להרגיש, שחיי אלה הרעידו איזו נימה נפשית, ממשית, באחד מנִבְלֵי-החיים של זולתי. אין אדם יכול לעמוד על הוית עצמו, בשעה שהוא מתכנס בתוך עצמו, – יש לו לחפש מבחוץ.

בעברי על חדרה של גיסתי, יצאה משם ואמרה: “חוששת הייתי שגם הצהרים תאחר לבוא. בכל אופן צויתי להתקין את הסעודה בו ברגע ששמעתי אותך בא, – זו תוגש לך תיכף”.

“בינתים”, אמרתי, “הבה אוציא אותן המעות שלך ונהיה מוכנים לקחתן אתנו”.

בהליכתנו לחדרי שאלה אותי, אם ספר מפקח המשטרה מה-שהוא על מעשה השוד. משום-מה לא היה לי חשק להגיד לה את כל הפרטים בדבר השָבת ששת האלפים. “אכן הוא מבלבל את המוח”, השתמטתי מלומר דבר ברור.

כשנכנסתי לחדר-המלתחה שלי והוצאתי את צרור מפתחותי, לא מצאתי את המפתח של ארון-הברזל על הטבעת. כמה פזורה עלי דעתי, באמת! רק הבוקר פותח הייתי כל כך הרבה תיבות וכלים, וכלל לא השגחתי בחסרון המפתח.

"מה היה למפתח שלך?: שאלה גיסתי.

הוספתי לפשפש בכיסי, אך תשובה לא היתה בפי שוב ושוב חפשתי באותו המקום, שכבר פשפשתי בו. נצנץ הרעיון במוחות שנינו, שאין כאן ענין של אבידת המפתח. ברי, שמישהו הסיר אותו מעל הטבעת. מי יכול לעשות זאת? מי עוד יכול לבוא לחדר הזה?

“אל תדאג”, אמרה ברה ראני אלי. “סעד את לבך קודם לכל. צ’וטה ראני ודאי שומרת אותו בידיה, כיון שהיא רואה, כמה פזורה דעתך עליך”.

אולם אני נבוכותי מאוד. בימל לא נהגה מעולם לקחת מפתח ממפתחותי, מבלי שתגיד לי. בימל נעדרה בשעת הסעודה: עסוקה היתה במשתה, שערכה לכבוד אמוליאה בחדרה. גיסתי אמרה לשגר אליה שליח ולקרוא לה, אולם אני מנעתיה מלעשות זאת.

אני רק קנחתי סעודתי, ובימל נכנסה. נוח היה לי שלא לדבר בענין המפתח בנוכחותה של ברה ראני, אולם היא רק ראתה את בימל ותיכף שאלה: “שמא יודעת את, יקירתי, היכן המפתח של ארון-הברזל?”

“בידי הוא”, השיבה בימל.

“האם לא כן אמרתי!” קראה גיסתי בגאות-נצחון. “צ’וטה רני שלנו עושה את עצמה כאילו אינה חוששת למעשי-השוד הללו, ובכל זאת היא אוחזת, בחשאי, באמצעי זהירות”.

חזות פניה של בימלה העירה חששות בלבי. “הניחי למפתח כעת”, אמרתי. “אני אוציא את הכסף בערב”.

“שוב אתה מתמהמה”. אמרה ברה ראני. “מדוע לא תקח את הכסף ותשלחנו אל האוצר, כל זמן שלא הסחת את הענין מדעתך?”

“אני כבר לקחתי אותו”, אמרה בימל.

אני חרדתי.

“היכן החזקת איפוא את הכסף?” שאלה גיסתי.

“אני הוצאתי אותו”.

“שמע, מה שהיא סחה! על מה יכולת להוציא כל אותו הכסף?”

בימל לא השיבה. אני לא שאלתי עוד דבר. ברה ראני היתה מוכנה, כנראה, להעיר לבימלה עוד דבר-מה, אבל חזרה בה. “מילא, בין כך ובין כך ניחא לי”, אמרה לבסוף, כשהיא פונה אלי. “כך הייתי גם אני עושה לממונו המפוזר של בעלי. ידעתי שלא כדאי להניחו ברשותו, - מאה ואחד מלחכי-פינכה שלו ודאי שהיו שמים אותו בכליהם. והוא הדין גם בך, יקירי! כמה דרכים לכם, הגברים. לבזבז את ממונכם. אין אנו יכולות להצילו מידכם אלא אם כן אנו עצמנו גונבות אותו! עתה בוא עמדי, עליך לשכב ולנוח”.

ברה ראני הוליכה אותי אל חדרי, אך אני לא ידעתי כמעט לאן אני הולך. היא ישבה על יד מטתי, לאחר שהשתטחתי עליה, וחִייכה אל בימל באמרה: “תני לי אחד הפָּנִים⁴¹ שלך. צ’וטה יקירתי, – מה? אין לך אף אחד! אכן, בעלת-בית! שלחי איפוא להביא אחד מחדרי”.

“אולם את עוד לא סעדת את לבך?” שאלתי בדאגה.

“אח, זה מכבר”, השיבה – בדותא בלי ספק.

היא הוסיפה לפטפט, על יד מטתי, בכל מיני ענינים. באה השפחה והגידה לבימל, שסעודתה נערכה והרי היא מצטננת והולכת. אולם היא כאילו לא שמעה דבר. “עוד לא סעדת את לבך? מה זה היה לך! הרי השעה מאוחרה במאוד”. בדברים אלה משכה ברה ראני את בימל אחריה.

התחיל מתחַור לי, שיש איזה קשר בין לקיחתם של ששת האלפים האלה לשדידתם של הללו. אולם אין בי מדת סקרנות לדעת מה טיבו של קשר זה. אני לא אשאל לעולם.

ההשגחה העליונה הניחה לנו את חיינו בלתי-מהוקצעים, – בכוונה, שאנו עצמנו נתֵּן להם ליטוש אחרון, ונצור את צורתם האחרונה לפי טעמנו. כל יָמַי עורג הייתי להביע איזה רעיון גדול אגב מתן-צורה לחַיי לפי השרטוטים שהִתוה לי היוצר. במאמץ זה כָּלו ימי כולם. כמה הקשחתי את לבי ממאויי, כמה רתקתי את עצמי על כל מדרך כף רגל, רק בוחן-לבבות ידוע.

אולם הקושי שבדבר הוא, שחי-אדם לא לגמרי שלו הם. האיש האומר ליצור אותם בידיו, יעשה זאת בסיועה של סביבתו, או שיעלה חרס בידו. והיה זה חלומי כל הימים, למשוך את בימל, שתצטרף אלי בעבודה זו של יצירת עצמותי. אני אהבתיה בלב ונפש; בכוח אהבה זו אזכה בעזרתה, – זו היתה לי אמונת-אומן.

לאחר זמן נתגלה לי, שאֵלה היכולים, בפשטות טבעית, למשוך את סביבתם לתוך מעשה-יצירה זה של עצמוּתם, נמנו על סוג אחד של מין האדם, – ואני נמניתי על הסוג השני. הניצוץ החיוני ניתן בי, אך אין אני מוכשר למסור אותו לאחרים. אלה שמסרתי להם את כל אשר לי, לקחו את כל אשר לי, אבל לא את עצמי.

נתנסיתי בנסיון קשה באמת. דוקא בשעה שאני משַוֵע לרֵעַ יותר מכל, הריני נעזב לבדי. ובכל זאת, נדר נדרתי, שאעמוד גם בנסיון זה. לבדי איפוא אלך בדרך-הקוצים עד הקָצֶה האחרון…

אני מתחיל לחשוד, שהיתה בי תמיד נימה של עריצות. אכזרי היה רצוני לצוּר את יחסי עם בימלה בצורה שלמה וקשה, מעשה חוֹטֵב. אולם אין חיי-אדם ניתנים להיתוך. ואם אנו משתדלים לצור את הטוב. כמי שצָר חומר סתם, הרי הוא מתנקם בנו נקמה איומה ומאבד את חייו.

כל אותו הזמן לא הבינותי, שעריצותי זו, אשר מעבר לסף ההכרה, היא שהקימה בודאי חַיִץ בינינו לאט לאט. חייה של בימָלה, שלא מצאו להם מַבָּע אמתי מפני לַחֲצִי מלעילא, הכרח היה להם למצוא מוצא במחתרת. הכרח היה לה לגנוב אותם ששת אלפים הרופיות, מפני שלא יכלה לנהוג בי התגלות-הלב. מפני שהרגישה, כי בענינים ידועים אני שונה ממנה בתכלית העריצות.

אנשים כמוני, השוגים ברעיון אחד, יכולים לחיות בשלום עם כל אלה היודעים לבוא לידי הסכם אתם; אולם אלה שאינם יודעם להסכים לנו לא יוכלו להתקיים במחיצתנו אלא אם כן יוֹנוּ אותנו. עקשנותנו המרדנית היא שמביאה אפילו את התמימים לידי עבירה. מתוך נסיון לקנות לנו עוזרת אנו מקפחים אשת-ברית.

האם לא אוכל להתחיל מבראשית? כי אז לבטח אלך בדרך הישר. לא אנסה עוד לכפוֹת את דעותי על רעית-חיי, אלא אנגן ששון אהבתי בחלילים ואומר: “התאהביני? כי אז היי כֵּנָּה לנפשך באור-אהבתך. יהיו אמַרי בטלים ובטולים, יהי דבר אלהים השוכן בקרבך נעלה על כל, וישובו רעיונותי הנכלמים כלעומת שבאו”.

אולם התוכל אפילו ידה המרַפאה של הטבע לחבוש את הפצע הפתוח, את כל מכאוב מריבותינו הצבורות יחד? הקרוּם הפורש, אשר תחתיו יפעלו הכוחות החרישים של הטבע, נקרע לשנים. פצעים יש לחבוש, – האם לא נוכל לחבוש לפצענו באהבתנו, עד יום יבוא וגם אותותיו לא יֵרָאו עוד? האם לא אחרנו את המועד? כל כך הרבה זמן הפסדנו באי-הבנה; רק הם הגעתי לידי הבנה; כמה זמן עוד ידָרש, בכדי לתקן את המעוות? מה אם ירָפא לפצע בסופו? – היש תקומה לחורבן שהביא עלינו?

הגיע לאזני רשרוש קל על יד הדלת. הפכתי את פני לדלת. וראיתי את דמותה המתרחקת של בימל בעד הפתח. ודאי היתה ממתינה על יד הדלת ומהססת. אם תכנס או תחדל, ולבסוף החליטה לחזור. אני קפצתי ממקומי ורצתי אל הדלת בקריאה: “בימָל”.

היא עמדה מלֶכת. את פניה לא ראיתי. נגשתי ותפסתי אותה בידה והולכתי אותה לתוך חדרנו. היא כבשה את ראשה בכר והיתה מתיפחת ומתיפחת. אני לא אמרתי דבר, אלא ישבתי למראשותיה והחזקתי את ידה.

כשהבליגה על יגונה במקצת, ישבה על המטה. נסיתי לחבק אותה, אך היא התחמקה מזרועותי וכרעה על ברכיה, כשהיא מגיעה ראשה בכפות רגלי. לאות הערצה. אני השיבותי אלי בחפזון את רגלי אולם היא לפתה אותן בזרועותיה ואמרה בקול נחנק: “לא, לא, לא, אל תמנע את רגליך ממני. תן לי לעבדך”.

אני החרשתי. מי אני, כי אסרב לה? האם הייתי לה לאלהים ויִסרוני כליותי?

סִפּוּרָה שֶל בִּימָלָה

כג

בואה, בואה! עתה הגיעה השעה להפליג אל הזרם הכביר, שם ישתַּפך נהר-האהבה לתוך ים-ההערצה. באותה התכלת הטהורה תשקע כל זוהמתו העכורה ותעָלם.

מעתה לא אֵחַת מפני איש, – לא מעצמי ולא מזולתי. אני באש נצרפתי. מה שהיה עשוי להתלקח נשרף לאפר; מה שנשאר לא יירא מָות. הקדשתי את עצמי לרגלי האיש, שקבל את כל חטאותי לתוך עמקי מכאובו הוא.

הערב אנו יוצאים לקאלקוטה. מצוקת-לבי מנָעַתני מלסדר את חפצי עד כה. עתה הבה אסדר אותם ואארזם יחד.

לא עברה שעה קלה, עד שנכנס בעלי והתחיל מסייע לי באריזה.

“כן לא יעָשה”, אמרתי. “האם לא הבטחתני לתת תנומה לעיניך?”

“אפשר שהבטחתי”, השיב לי, “אך תנומתי לא הבטיחה לבוא, וגם לא מצאתיה.”.

“לא, לא”, חזרתי על דברי, “כן לא יעשה. שכב לשעה קלה, לכל הפחות”.

“אולם איך תוכלי לגמור כל המלאכה הזאת לבדך?”

“ודאי שיכולה אני”

“ניחא, יכולה את להתפאר שאין לך צורך בי. אולם עלי להודות, שבלעדיך אין לי קיום. אפילו התנומה סרבה לבוא אלי, כשאני לבדי, באותו החדר”. ושוב התחיל בעבודה.

אולם העבודה הופרעה, כשבא עבד והודיע, שסנדיפ בבו כאן והוא מבקש ראיון. אני לא העזתי לשאול מי דרוש לו. נדמה לי, כאילו נסגרו לפתע שערי השמים, כהסָגר עֲלֵי צמח רָגִיש.

“בואי, בימל”, אמר בעלי. “נלך ונשמע מה בפי סנדיפ. הואיל ובא שוב לאחר שנטל את ברכת-הפרידה. ודאי דבר מיוחד הניעו לכך”.

אני הלכתי, רק משום שלא נעים היה לי להשאר במבוכה זו. סנדיפ היה עומד ומזין עיניו בתמונה שעל גבי הכותל. בכניסתנו אמר: “ודאי תמהים אתם, למה חזר האיש. אולם הרי ידוע לכם, שאין הדיבוק מסתלק עד שמתקיימים כל פרטי הטקס”. בדברים אלה הוציא מכיסו משהו קשור בממחטה, הניחו על השולחן, התיר את הקשר. נתגלו אותן לירות-הזהב.

“אל תטעה בכונתי, ניחיל”, אמר דנדיפ. “אל תדמה בנפשך, כי מתוך שאָרחתי לחֶברתך, עליתי פתאום בדרך הישר; לא חוזר בתשובה אני, להשיב ממון גנוב, אולם…”

הוא לא סיים את נאומו. לאחר הפסקה פנה אל ניחיל, אבל דִבֵּר אלי: “אחרי כל הימים האלה, המלכה, התחיל יתוש זה של מוסר-כליות לנקר במצפוני, שהיה רוגע עד כה. כיון שעלי להלחם בו מדי לילה, כעבור תנומתי הראשונה, אין אני יכול לקרוא לו יצור-דמיוני. אפילו אני לא אמלט ממנו, עד שאפרע את חובי. עלי לפרוע, איפוא, בכדי להשקיט את היתוש הזה. בת-אלים! מידיך את, היחידה בעולם כולו, לא אוכל לקחת מאומה. אני לא אפטר מעָנשך, עד שאשאר בעירום וחוסר כל. קחי את אלה חזרה!”

כאן הוציא את הפלומטרין מתחת לאדרתו, הורידו על השולחן, ועזב אותנו בפסיעות מהירות.

“שמע לאשר אומר לך, סנדיפ”. קרא בעלי אחריו.

“אין לי פנאי, ניחיל”, אמר סנדיפ, כשהוא עומד בפתח. “הוגד לי, שהמושלמים רואים בי אבן טובה, והרי הם זוממים לשדוד אותי ולטמון אותי בבית-עולמם. אולם יש לי הרגשה, שאני צריך לחיות עדיין. נשארו לי עשרים וחמשה רגעים בדיוק, עד צאת הרכבת ההולכת צפונה. לפי שעה, עלי להסתלק, איפוא. אנו נשוחח בהזדמנות הנוחה הראשונה. אם לעצתי תשמע, תחיש גם את דבר נסיעתך. ברכתי נתונה לך, מַלכת-הכורת, מלכת הלבבות השותתים דם, מלכת-הישימון!”

סנדיפ יצא כמעט במרוצה. אני עמדתי כקפואה. מעולם לא הרגשתי בצורה מוחשת כל כך, מה פעוטים וזולים הם הזהב הזה, והתכשיטים האלה. רק לפני שעה קלה הייתי כה שקועה במחשבה, מה אקח אתי ואיך אארוז. עתה הרגשתי, שאין צורך לקחת דבר. לעזוב את המקום ולצאת לדרך, הרי זה העיקר.

בעלי קם מכסאו, נגש אלי ותפש את ידי. “השעה מתאחרת והולכת”, אמר. “לא נשאר לנו זמן הרבה לגמור את הכנותינו לדרך”.

צ’נדרנת בבו נכנס פתאום לחדר. כשמצא את שנינו יחד, פסע פסיעה אחת אחורנית. אחר אמר: “סלחי נא, אִמָנָא, אם אפריע אותך. ניחיל, המושלמים פרצו גדר. הם בוזזים את אוצָרו של הָריש קונדו. דבר זה אינו נורא כל כך. אולם אי-אפשר לראות במנוחה את מעשי האונס בנשי-הבית”.

“אני הולך”, אמר בעלי.

“מה יכול אתה להועיל שם?” התחננתי אני לפניו, כשאני מחזיקה בידו. “הוי, אדוני”, הפַּלתי תחנתי אל רבו, “הלא תמנעהו מלֶכת?”

“אמָנא”. השיב הרבי, “אין ברירה אחרת”.

“אל תראי, בימל”, אמר בעלי, ויצא מאתנו.

כשנגשתי לחלון, ראיתי את בעלי דוהר על סוס מן הארמון והלאה, ונֶשק אין בידו.

בעוד רגע באה בָּרה ראני במרוצה. “מה עשית, צ’וטי יקירתי”. קראה. “איך נתת לו ללכת?”

“קראי לַדַיְוָן⁴² תיכף ומיד”, אמרה, כשהיא פונה לאחת השפחות.

אין דרכן של נסיכות להופיע לפני הדַיְוָן, אולם ברה ראני לא השגיחה בנימוסים אותו היום.

“שלח אחד הרוכבים להשיב את המהרג’ה תיכף ומיד”, אמרה בכניסתו של הדַיוָן.

“כולנו הפלנו תחנתנו לפניו, שישאר, ראני אמא”, אמר הדיוָן, “אולם הוא סרב לחזור”.

“שלח להגיד לו, שבָּרה ראני חולה, שהיא נוטה למות”, צוחה גיסתי בקול.

כשיצא הדַיון השתערה עלי בשצף-קצף. “הוי, מכשפה, הוי תפלצת, לא ידעת אַת בעצמך למות, אלא שלחת אותו למיתה משונה!…”

היום נטה לערוב, החמה שקעה מאחורי עפאיו הרכים של עץ הַסֵינָה המלבלב. עד היום הזה יכולה אני לראות כל גוָניה ובנות-גוָניה של אותה שקיעה. שתי ערֵמות עננים משני צדי הגלגל השוקע, שִוו לו הוד צפור ענקית שפורשת אברותיה הבוערות באש. והיה הדבר דומה, כמעופו של יום זה, יום הרת עולם, מעבר לאוקיָנוס-הלילה.

החשכה היתה מתגברת והולכת. כלהבות-תבערה בכפר רחוק, העולות מפקידה לפקידה ומלחכות את שולי האופק, כן עלה רעש עמום ממרחקים והכה גלים הולכים-ושבים בתוך האופל.

פעמוני-ערבית צלצלו במקדשנו. ידעתי, שבָּרה ראני יושבת שם, וידיה שלובות בתפילה חרישית. אולם אני לא יכולתי לזוז מן החלון.

הדרכים, הכפר מעֵבר משם, והאילנות הגובלים לו מרחוק, נתערפלו יותר ויותר. הבריכה שבאחוזתנו השקיפה אל על בברק עמום, כעינו של סומא. הַטירה לצד שמאל היה דמיונה כנוטָה גרון לראות מה מתרחש.

צלילי הלילה כל מיני דמויות להם. ענף-עץ משמיע קול נפץ, ונדמה לך, כאילו מי שהוא בורח מאימת המות. דלת נסגרת, ונדמה לך, שהָלם לפתע לבבו של עולם נבעָת.

אורות מנצנצים פתאום תחת אילנות רחוקים, ודועכים שוב. פרסות סוסים שועטות פה ושם, ואין אֵלה אלא רוכבים היוצאים את שערי הארמון.

היתה לי הרגשה מתמדת, שכל הרָע הזה היה פוסק במיתתי. כל זמן שבחיים חיָתי, יפשוט הכליון, בעוונותי הרבים, לכל ארבע הרוחות. עלה בזכרוני האקדח, אשר אתי בתיבה. אולם רגלי לא נשאוני מעם החלון. האם לא לגורלי אצפה?

השעון צלצל עשר בחגיגיות יתרה. לאחר שעה קלה, הופיעו במרחק קבוצות קבוצות של אורים, והמון רב שרך את דרכו, כנחש גדול, באפלת הלילה, אל שערי הארמון.

הדַיון מהר אל השער. אחד הרוכבים בא בדהרה. “מה הבשורה אשר בפיך, גֶ’טָא?” שאל הדיוָן.

“לא טובה היא”, השיב האיש.

דברים אלה יכולתי לשמוע בבהירות בעד חלוני. אולם עוד דברים נאמרו בלחש, ולא הגיעו לאזני.

אחר כך הובא אפריון, ואחריו אלונקה. הרופא היה פוסע בצד האפריון.

“מה דעתך, אדוני הרופא?” שאל הדיוָן.

“אין להגיד, לפי שעה”, השיב הרופא. “הפצע בראשו הוא רציני”.

“ואמליאה בבו?”

“הכדור פגע בלבו. אין לו תקומה”.

מתֻרגם אנגלית מן המקור

הַבֶּנְגַּלִי על-ידי המחבר

בעצמו ומאנגלית לעברית

על-ידי

דוד פרישמאן

דברים אחדים

הדרַמה הלירית הזאת נכתבה לפני עשרים וחמש שנה בערך, ומיֻסָּדה היא על סִפּוּר המעשה המוּבא בספר הַמַּהַבְּהַרַטַא, שֶׁתָּכְנוֹ הוא כך:

כְּשֶׁנָּדַר אַרְיוּנַא את נדרו להִנָּזר מן העולם ויָצא בגוֹלָה ובא עד מַנִּפּוּר, ראה שם את חִיטְרַאנְגַּדַּא, בִּתּוֹ הַיָפָה של המלך שָֹם הנקרא חִיטְרַאוַהַנַּא, וַתִּקח את לבו בקסם חִנָּה הגדול, וַיִשאל מן המלך לתת לו את בִּתּוֹ לאִשה. וחִיטְרַאוַהַנַּא, ובשמעו את שאֵלתו, שאל אותו לשמו ולמולדתו, וַיַען אותו כי הוא אַרְיוּנַא יורש העצר אשר למשפחת בֵּית פַּנְדַּוַּא. אז ספּר לו המלך, כי ראש בית אֲבוֹת אבותיו, הוא פְּרַבְּהַנְיַנַּא אֲבִי מלכי מַנִּיפּוּר, הלך ימים רבים עֲרִיִרי, לא היה לו בן אשר יירש אוֹתו אחריו, ויהי צָם ומענה את נפשו כל הַיָּמים, עד אשר ראה שִׁיוַהּ האלהים בְּעָנְיוֹ ויחמול עליו ויתּן לו וגם לכל הבּא אחריו לדורותיו איש איש ילד אחד, וּמדּוֹר לדור היה ילד זה ילד זָכָר; ורק הוא, חִיטְרַאוַהַנַּא, הוּא הראשון אשר לא נולד לו בן, כי-אם בת, היא חִיטְרַאנְגַּדַּא, ומאחרי אשר עליה להקים לו זרע, ולכן עשה עִמָה תמיד כאשר יֵעָשֶׂה עם הבָּנים ויגַדֵּל אותה כמו בן וילַמד אותה כל אשר ילמד הַבֵּן וַיַּעש אותה ליורשת אותו. ואחר-זה הוסיף המלך ויאמר:

“הבּן האחד אשר יִוָּלֵד לה, זה יקים את זרעי אחריו לדורותיו, ואת הבּן הזה אשאל לי מעִמך במחיר תִּתִּי אותה לך. אם תֵּאוֹת לי לְקַיֵּם את הדבר הזה לעשותו, תוכל לקחת אותה לך לאשה”.

וְאַרְיוּנַא קִבֵּל את הדבר למַלא אותו לעשותו, ויקח לו את חִיטְרַאנְגַדַּא לאשה וַיֵּשב עִמה בעיר מלוּכת אביה שלש שנים, וכאשר נולד להם בן, חִבֵּק אותה אל לִבּוֹ באהבה, ואחר-כן נפרד מעליה ומעל אביה, וַיָּשב וַיִּצא בגוֹלה כבראשונה.

הנפָשׁוֹת

אֵלִים:

מַדַּנָּא (אֵרוֹס)

וַסַּנְטָא (לִיקוֹרִיס).

בני אדם

חִיטְרָא, בת מלך בְּמַנִּפּוּר. אַרְיוּנַא, בן מלך מִמַּלְכֵי בית קוּרוּ, מֵעֲדַת הַקְּשַׁטְריָּא, או “עֲדַת הלוחמים”. בשעת המעשה הוא יושב בדד ביער כמו נזיר.

אַנְשֵׁי כְפָר מִנוֹף רחוק מִמַּנִּפּוּר.

מחזה ראשון

חִיטְרָא

האַתּה הוא האלהים בַּעַל חמשת החִצִים – אֱלֹהִי האהבה?

מַדַּנָּא

אני הוא הַבֵּן הַבְּכוֹר לַיּוֹצֵר אשר נוֹלַד בלִבּוֹ ראשונה. בַּעֲבוֹתוֹת מכאוב וּבְתַעֲנֻגוֹת אאסור את חיי כל איש וכל אִשָּׁה!

חיטרא

ידעתּי, הוי איך ידעתּי מה המכאוב הזה ומה העבותות האלה. – ואתה מי זה, אדוני?

וַסַּנְטָא

אני רֵעוֹ – וַסַּנְטָא – מלך תקופות השנה. לולא אנכי הרודף אחרי הַמָּות. ואחרי התַּחְלוּאִים לְהִלָחֵם אליהם תמיד, כי-עתה החריבו את הארץ עד-היסוֹד. אני הוא הַנֹעַר לָנֶצַח.

חיטרא

לֲךּ אֵלֹהַי וַסַּנטא, אכרע ואשתַּחֲוֶה.

מַדַּנָּא

אבל האם נֶדֶר נָדַרְתְּ לאלהים בחָזְקה, אתּ נָכְרִיָּה נחמדה? למה תִתּני לנעורַיך הרענַנִּים לִבְלוֹת בצוֹמוֹת וּבְעֶנּוֹת נפש? קָרבּן אשר כזה לא יֵרָצֶה לעבודת הקֹדש אשר לָאַהֲבָה. מי אַתּ וּבַקָּשָתֵךְ מה היא?

חיטרא

חיטרא אנכי, בָּת לבֵית המלך בְּמַנִּפּוּר. הנה שִׁיוַה אלהים נשבּע בחסדו הגדול לַאֲבִי אֲבוֹת אבוֹתי, הוא המלך,לתת לו זרע בנים דור אחרי דור, אשר לא יחדל בֵּן מִקִרבּם עד-עולם. ובכל-זה לא יָכֹל דְבַר אלהים זה להפוך את ניצוץ החיים אשר היה בְרֶחֶם אמי וּלְשַנוֹתוֹ, כי ככה גָבַר בי עָצְמִי, אף כי אינני בלתּי אם אשה.

מדנא

ידעתי את כל זה וכי לבעבור זאת גִדֵּל אָבִיך אוֹתָךְ כמו בן וילַמְדֵך לדרוֹך קשת ולעשות כל מלאכה אשר יעשה אותה מלך.

חיטרא

כן הוא הדבר, ולכן לבשתי מלבּוּש גבר, ואת חֶדְרִי הנִּבדל, חֲדַר הנָּשים אשר היה לי, עזבתּי. נִכְלֵי אשה אשר בם תְּצוֹדֵד לבבוֹת לא ידעתּי. יָדַי אֱמוּנוֹת לתפּוֹש את הקשת, אבל את מלאכת קֻפִּידוֹן להיות מוֹרָה חִצִּים במו-עֵינַי לא למדתּי.

מדנא

אכן אין דורש מֵעִמָּךְ ללמוד את המלאכה הזאת, אַתְּ הַיָפָה העין יודעת אותה לעשותהּ גם באֶפס לִמּוּדִים, ואמנם האיש אשר פְּגָעוֹ החֵץ בלבו יודע היטב כי כן הוא.

חיטרא

יום היה ואני הלכתי לבַקש לי צַיד ואתע על שְׂפַת נחל פֻּרְנַהּ. את סוסי אסרתי אל גזע עץ, ואני יצאתי בְעִקְּבֵי אַחד הצבָאים וָאֵרד אל-בּין הסבָכים העבֻתּים. נָתִיב צר ומעֻקָּל מצאתי אשר הִתְפַּתֵּל בתוך העלָטה אשר לַעֲנָפִים המסֻבָּכים, העָלים רָעדו לקול שריקות הַצְּרָצַר, ופתאם ראיתי והנה איש שוכב על-פני הדרך אשר לְפָנַי ורובץ על טַרְפֵּי צמח יבֵשים. בגאוַת לב צִוִּיתי לסור הַצִּדה, והוא לא שָׂם את דְּבָרַי אל לב. אז נָקַבְתּי בו בבוז בִּקְצֵה קשתי החד. ברגע ההוא השתָּער האיש מעל מקומו וַיָּקם, ואֵרא והנה הוא חזַק-בשר וְחָסֹן מאד, דוֹמֶה ללשון אש אשר התלקחה פתאם מתוך עֲרֵמַת אֵפֶר. שְׂחוֹק עָלֵז חלף על קצות שפתיו, ואני אמרתי בלבי: רק אין זאת כי אם משַׂחק הוא למראה תבניתי אשר היתה כתבנית נער. אז חשתי בנפשי בפעם הראשונה בחיי כי אשה אנכי וידעתי כי גבר עומד לְפָנָי.

מדנא

ברגע מְבֹרָךְ אלַמד את האיש ואת האשה את התורה הנאמנה להַכּיר איש את אחיו. אבל מה נַעֲשָׂה אחר-כן?

חיטרא

בְּיִרְאָה ובתִמָּהון שְאִלְתִּיו: “מי אתה?” והוּא עָנָני: “אַרְיוּנא אנכי, מִשֵׁבֶט קוּרוּ הגדול”. הייתי כאבן דומם, עמדתי כפסל ושָכַחְתּי לְהִשְׁתָּחֲוֹת לו. האָמנם זה הוא אריונא אֱלִיל חלומותי היחיד והגדול? כן, זה ימים רבּים שמעתי, כי נֶדֶר נָדַר לאלהים לחַכּוֹת שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה שנה עד קַחְתּוֹ לו אשה. ואני הנה מאָז הֵסית אותי דַם נְעוּרַי יום יוֹם לנַסּוֹת את כֹּחי אליו במלחמה, ותאוָתי אל הכבוד פִּיתָּתְנִי להתנַכּר ולבוא לפניו ולקרֹא לו לִקְרָב, להִלָּחם שנינו יחדו איש לקרַאת איש, למען הוכיח לו את כֹּח אצבעותי למלחמה. הוי לֵב פּוֹתֶה, לאָן בָּרַח גאונך פתאם? מי-יתּן ויכֹלתּי לתת את כל נְעוּרַי עם כל תשוקותיהם חֵלֶף רֶגֶב-האדמה אשר עליו עומדת כף רגלו, וחָשַבְתּי לי את זה לחסד גדול. לא אדע עתה מה היתה שִׁבֹּלֶת המחשָׁבות אשר שְֹטָפְתַנִי ברגע אשר ראיתי פתאם כי הוא הולך ונעלם בין העצים. הוי אשה פּוֹתָה, אשר לא בֵרַכְתְּ אותו לשלום ולא דבָּרְתְּ אליו דבר ולא שָׁאַלְתְּ מעִמו סליחה, כי-אם עָמַדְתְּ כְּבוּל עֵץ ברגע אשר פָּנה מִמֵךְ בלעג בוז וַיֵּלַךְ!… ממחרת היום בבֹקר פשטתי מעלי את בִּגְדֵי הגברים אשר לי וְאָעֵד צמידים וּצְעָדוֹת וַחֲגוֹרַת חֲלָצַיִם ושׂמְלַת מֶשִׁי ארגמן. הַשִּׂמלה אשר לא נסִּיתִי ללכת בה דָּבְקָה אל בשָׂרי הרועד כמו תַחְרָא; אבל אנכי מהרתי ללכת ולבקש עד כי מצאתי את אריוּנה בהֵיכַל היער אשר לְשִיוָהּ.

מדנא

סַפרי לי את כל המוצאות אוֹתָךְ אחת לאחת עד תֻּמָּן, הלא אנכי יְלוּד הָלֵּב אשר לאלהים וּמִסְתְּרֵי מחשָׁבות כאלה אבין.

חיטרא

לא אזכור היטב את אשר דבַּרתּי ואת אשר עָנָנִי. ואתה חֲמֹל עלי ואַל תְּצַוֵנִי לְסַפּר לך דָּבָר לְדָבָר. כְּלִמָּה עֲבָרְתְנִי כְמַכַּת רעם, ובכל-זאת לא יָכְלָה לי לְפַצְפְּצֵנִי לשבָבים, ככה היתה גבורָתי וככה היה כֹחי כֹּח גבר. ורק בשובי לביתי נָקְבוּ באזנַי דבריו האחרונים כמדקרות מַרְצֵעוֹת אדֻמִּים מאש לוהט. “הלא נֶדֶר נדרתּי לאלהים לבלתּי קחת לי אשה. לא אוּכל להיות לך לבעל!” הוי לְנִדְרֵי גברים! ואתה, אלֹהי האהבה, הלא לנכון ידעתּ כי קדושים וחכמים רבּים, בְּשִׁבְתָּם לרגלי אשה, עזבו את כל הַשָׂכר אשר יבוא להם מִצּוֹמוֹתֵיהֶם וּמְעַנּוֹת-נפש אשר קִבּלו עליהם לכל ימי-חייהם. שִׁבַּרתּי את קַשתּי לשבָבים ואת חִצַּי שָׂרַפְתּי באש. שׂנֵאתי את זרועִי החזָקה והמהירה בגלל האותות אשר היו בה מֵרֹב דָּרְכִי את מיתרי קשתּי. הוי אהבה, הוי אתה אלהי האהבה, עד לעפר הִכְנַעְתָּ את הגאוה הריקה אשר היתה לי וכל גבורת האיש אשר בה התהַלַּלְתּי הנה היא מְרֻטָּשָׁה ומוּבָסָה עתה לרגליך. לַמְדַנִי נא אַתּה את פִּקוּדֶיךָ עתּה; תן לי כיום הזה את הַכֹּחַ אשר לְחַלָּשִׁים וְאַזְּרֵנִי את כלי הנשק אשר ליָד לא-מְיֻזָּנָה.

מדנא

הנני והייתי לך לְרֵעַ. את אריוּנא המכניע את כל הארץ אביא אלַיִך להיות לָךְ לְשָׁבוּי וּמִפִּיךְ יִשְׁמַע את משפטוֹ על-דְבַר מִרְדּוֹ אשר מָרָד.

חיטרא

לוּלֵא קָצְרָה עִתִּי לי, כי-עתּה יכֹלתּי לכבּשׁ את לבו לי מעט מעט ולא הייתי שואלת עֶזְרה מֵעִם האֵלים. כמו רֵעַ הייתי עומדת לִימִינוֹ, לִנְהוֹג את סוסיו הפּרָאים אשר לְרִכְבּוֹ ולעזוֹר אחריו בצאתו לְתַעֲנֻגוֹתיו לצוד ציד, ובלילה הייתי שומרת עליו לְפֶתַח אָהֳלוֹ והייתי מְמַלְאָה אחריו את מפעליו הגדולים אשר איש מן הַקְּשַׁטְרִיָּא שׂוּמָה עליו לעשותם, למען הושיע לנדכָּאים ולתת משפט לאשר אין לו. אז הנה בוא יבוא היום אל-נכון אשר יבּיט אלי משתּאה ואשר ישאל: “מי הוא זה הנער הזה? האם לא אחד מעבָדַי הוא אשר היה לי באחד מִגִלְגוּלֵי חַיַּי הראשונים, והוא דָבק אַחֲרַי כמו מִפְעָלַי הטובים אשר דָבְקוּ אחרַי, למען היוֹת עִמִּי פּה בְחַיַּי החדשים?” ואמנם אנכי אינני האשה אשר תַּחְבִּיא יְגוֹנָה בתוך הדממה העזובה וְתִשׁפּוך עליו את דמעותיה בלילה ובבֹקר תסתיר אותו תחת מַסְוֵה השחוק ותאריך רוחה והיתה לאלמנה מִלֵדָה. אַל לְפֶרַח תשוקתי להיות מוּבָס לעפר בטרם פִּרְיוֹ יגמול. הנה זאת עבודתי וזאת מלָאכתי לכל ימי-חיי, למצֹא לי אֹזן קַשֶּׁבֶת ולתת לנפשי כָבוֹד. ולכן הנה זה באתי עד לְפֶתַח דַלְתְּךָ, אתה אלהי האהבה הכובשת את כל הארץ; ואתה וַסַּנְטָא, האלהים הרענן אשר לתקופות השנה, הַעֲבֶר-נא מעל בשרי הרך את הָעָוֶל אשר נעשָׂה לי ביום הִוָּלדי בְּהִנָּתֵן לי הַתֹּאַר הרע הזה אשר לי. רק ליום אחד שִׂים אותי יָפָה להפליא, לבעבור אִיף כמו האהבה אשר פָּרחה בקרב לבי פתאם. רק ליום אחד קטן תן לי יֹפִי שָׁלֵם בלי כל סלף, ואז אערוב לפניך את עֲרֻבָּתִי על-דְבַר יתר הַיָּמים אשר יבואו.

מַדַּנא

גְבִרְתִּי, הִנֵה שְׁאֵלָתֵּךְ תֵּעָשֶׂה.

וַסַּנְטָא

ולא רק לְמִדַּת יום אחד קטַנָּה, כי-אם לשָׁנה תמימה תִּדְבַּק כֹּל חֶמְדַּת פִּרחי האָביב לִיצֻרֵי בְשָׂרֵךְ.

מחזה שני

אַרְיוּנא

החלום חלַמתּי או אם באמת ראיתי על שפת הנחל את כל אשר ראיתי? על נְוַת יְרַק-דשא ישבתּי בְּרֵדֶת צללי היער ואזכּור שָׁנִים אשר חלפו, ופתאם והנה מראה כְלִיל יֹפִי נגלה אלי מעט מעט בצלם דְמוּת אשה, והאשה עומדת על-פני חֵלְקַת אבן לְבָנָה אשר עם שְׂפַת המים. רגע אחד דִּמִּיתִּי בנפשי כי לב האדמה גם הוא ירחב מִגִּיל תחת כַּפּוֹת רגליה הלבָנות והיחֵפות, ורגע חשַׁבתּי כי מַעֲטֵה הבשר הֶעָנֹג והדק אשר על עצמותיה יתמוגג פתאם מרֹב התרוממות הנפש וְיֵהָפֵךְ לאֵד והיה כִזְהַב דִּמְדּוּמֵי השחר הַנָּמֵס מלפני השלג אשר על ראש הגבעה בַמִזְרָח. אז הִשְׁתַּחַוְתָה על-פני הנחל הנוצץ וַתַּבֵּט וַתַּרְא בו את פניה, ופתאם רגזה לאחור ותעמוד דוּמם; אחר-כן צחקה חרש וַתָּנַע את שְׂמֹאלָה בַּעֲצַלְתַּיִם וַתִּפְרַע את ראשה מעט מעט וַתִּתּן לשערותיה להשתַּפּך על הארץ לרגליה. אז גִלְתָה את שָׁדֶיהָ ותַּבּט על זרועות ידיה הַמְחֻטָּבוֹת בְּאֵין סלף, וַתִּמָּלֵא שִׂמחה למראֵה בְשָׂרָהּ. ואחר-כן כָּפְפָה את ראשה ותַּבּט ותּרא את ציץ-נעוריה המתוק והפּוֹרח ואת הַזִיו ואת האֹדם הצח אשר לעוֹרָהּ, ופניה קָרְנוּ מֵחֶדְוַת פתאם אשר לא פִלֵּלָה. ככה ישתּאה כל היום גם פרח הַלּוֹט הַלָּבן על מראהו, לוּ רק יָכֹל לְהַפְנוֹת מעט את צַוָּארוֹ בבֹקר בעת הקיצוֹ ולראות את צלם דמוּתו בתוך המים. אבל מקץ רגע אחד והנה סָר הַשְׂחוֹק מעַל פניה וצֵל תּוּגָה התלונן בעיניה. אז שבה ותִּקלע את קְוֻצּוֹת שערותיה ואת צעִיפהּ פרשׂה על זרועותיה ותֵּאָנח חרש וַתֵּלֵךְ –וַתְּהִי בעיני כמו ערב יפה אשר יָרַד אֶל תּוֹך הלילה. דִמִּיתי רגע כי כל תשוקתי הַנִּמְלָאָה נגלתה אלי פתאם לאור ברק, ואחר-כן שָׁבָה וַתִּכְבֶּה… אבל מי-זה נוגע עַתּה אֵל דַּלתּי?

חיטרא באה, לבוּשה שִׂמלת אשה

אוי לי! הנה היא פֹּה. הֵרָגַע נא לִבִּי!

גְבִרְתִּי! אַל לָךְ יְרֹא אותי: אחד מאנשי הַקְּשַׁטְרִיָּא אנכי.

חיטרא

אוֹרֵחַ תהיה לי בביתי, אדוני הַנִשָּׂא. אני היא היושבת בהיכל הזה. אכן לא ידעתי בַּמֶּה אוּכל לקַדֵּם את פניך בְּבֹאֲךָ בְּצֵל קוֹרָתִי.

אריוּנא

עצם מראֵה-פָנַיִךְ זה הוא הנחמד מכֹּל דבר אשר בו תְקַדְּמִי את פָּנַי, גְּבִרְתִּי היפה. ועתה אם לא יֵרַע הדבר בעינַיִךְ, תני ואשאל אותך דבר.

חיטרא

עֲשֵׂה כְבַקָּשָׁתֶךָ.

אריוּנא

האם נֶדֶר נָדַרְתְּ לאלהים בְּחָזְקָה אשר עשה אוֹתָך לשבויה בהיכל השומם הזה וַיִּמנע מבּני אדם את הָעֹנֶג לראות את פּניך הנחמדים?

חיטרא

רְאֵה הִנה בַקָּשָׁה נסתּרה צפוּנה בקרב לבי אשר עליה אתפלל יום יום לְשִׁיוַהּ אלהים לבעבוּר יעשה אותה לי.

אריונא

מה תוּכְלִי לבַקש, וְאַתְּ הלא הִנָּךְ הַבַּקָּשָׁה אשר לְתֵבֵל כֻּלָּהּ! מן הגבעה אשר פה במזרח, אשר עליה יַצִּיג שמש הבֹּקר בראשונה, את כף רגלו הלוהטת, ועד קְצֵה ארצות המערב עבַרתּי. את כל הנחמד והיָפה והַנִּשגב אשר על-פני כל הארץ ראיתי. ועַתּה, רְאִי נא: כָּל דַּעַת אשר אספתּי, לָךְ אֶתְּנֶנָּה, ורק הַגִידי לי את-מָה או את-מי אַתּ מְבַקֶּשֶׁת.

חיטרא

זה אשר אֲבַקְשֶׁנּוּ נוֹדַע לכל איש.

אריונא

הַאָמְנַם! אבל מי-זה אפוא בְּרוּך-אלהים זה אשר תהִלָּתו לקחה את לִבֵּךְ שֶׁבִי?

חיטרא

חֹטֶר הוא מגֶזַע כל נִבְחָר אשר מכל בָּתֵּי המלָכים וגדול מכּל הגִבּוֹרים.

אריונא

גבִרתּי, אַל נא תקריבי קרבּן את עשׁר כל הַיּפִי הרב הזה אשר לָךְ על מִזְבַּח תהִלת-שוא. יש אשר שמועה ריקה עוברת מִפֶּה אל פֶּה והיתה כמו אֵד למועד דִּמדוּמֵי בֹקר בטרם יעלה השמש. הגידי לי, מי הוא זה הגִבּוֹר הַנִשָּׂא הלָזה הגדול מִנֵּצֶר שרשי מלכים?

חיטרא

נזיר בודד! רק מְקַנֵּא אתה בֲאַחֵרים בְּשָׁמְעֲךָ את שְׁמָם הַטּוֹב. הטרם תדע כי המהֻלָּל מכּל השמות על-פני כל האדמה הוא שֵׁם בֵּית מַלְכֵי קוּרוּ?

אריונא

בֵּית מָלכֵי קוּרוּ!

חיטרא

ואם לא שמעת מעולם את הגדול מכּל הַשֵׁמות אשר לַבַּיִת הזה המהֻלל עד לְמֵרָחוֹק?

אריונא

הואילי נא והשמיעיני את הַשֵּׁם הזה בעצם שְׂפָתָיִךְ.

חיטרא

אריונא הוא, כובש כל הארץ. מעל שפתי העם קָטַפְתּי לי את הַשֵּׁם הזה אשר לנצח וברחמים רבּים טִפַּחְתִּיו בקרב לבי, לב הנערה. אבל מדוע אתה מבּיט נִכחך נִבְעַת ככה, אתה הבודד? האם בְּרַק הַשּׁם הזה איננו גם-הוא בלתּי אם בְּרַק-שוא? ענני נא, ואני לא אֵאַחר רגע מקְּרוֹע את סְגוֹר לבי זה ולהשליך משם את עֲדִי השקר הלזה על-פני עֲפַר האדמה.

אריונא

יְהִי שמו ותהִלָּתו שקר או אמת, יְהִי אֹמץ לבו וגבורתו אמונה או מרמה, ואולם חמלי נא אַתּ עליו ואַל תגָרשי אותו מקֶּרב לִבֵּךְ – כי הנה הוא כורע עתה לְרַגְלָיִךְ.

חיטרא

אתה הוא אריונא!

אריונא

כן-הוא, אנכי הוא זה. אנכי הוא הָאוֹרֵחַ הָרָעב לאהבה העומד פה לפֶתַח דַּלְתֵּךְ.

חיטרא

אם-כן אפוא לא אמת הוא, כי נֶדֶר נָדַר אריונא להיות אשה עצורה לו שתֵּים-עֶשְׂרה שנה!

אריונא

אַתּ היא אשר הֲנִיאוֹת אותי וְהֵפַרְתְּ את נִדְרִי כאשר יָנִיא הירח את הלילה ויָפִיר את נֶדֶר חָשְׁכָתוֹ.

חיטרא

האם לא תִּכָּלֵם? מָה ראית בי, כי היית בגלָלי לבוגד בנפשך? את מי אתה מבַקש בתוך העינים השחורות האלה ובזרועות הידים הצחות כחָלב, אם נכון אתה לתת במחירן את יִשׁרַת לבך? ולא אותי, את עצם נפשי, תאמר לקנות – את זאת ידעתי. ואף אמנם ברור הדבר כי לא זאת היא האהבה ולא בזה יִנָּתן יקָר וּגְדֻלָּה לאשה! אוי לי אם הַלְבוּש המתמוגג הזה, לבוּש הבשר, יכֹל לְעַוֵּר עיני איש עד בלתּי רְאוֹת עוד את האור היוצא מן הנשמה אשר חֲלוֹף אין לוֹ! אמת דִּבַּרְתּ, אַריונא: עתה ידעתי אל-נכון כי תהִלּת גבורתך כמו-איש איננה בלתּי אם תהלת שקר.

אריונא

הוי, עד-כַּמָּה אחוש בנפשי מה-שקר תהלת איש וְגַאֲוַת גבורתו! כל-זה נִדְמָה בעינַי כמו חלום. רק אַתּ לבַדֵך שלמה, אַתּ אוֹצַר כל העולם, קץ כל עֹנִי, תַּכלית כל חפץ – אַתּ האשה היחידה! יש אחֵרות אשר רק מעט מעט וביָמים רבּים נַכִּירַן. אבל אתּ היא אשר יִראֶה אוֹתָך איש רגע אחד, וְרָאָה ברגע ההוא את הַשְּׁלֵמוּת כֻּלָּהּ אשר לנצח נצחים.

חיטרא

אַלְלַי, לא אנכי היא זאת, לא אנכי, אריונא! הלא אינני בלתּי אם תרמית-עינים אשר עשה אַחַד הָאֵלִים לֵךְ לךְ גִּבּוֹרִי, לֵךְ מִזֶּה. אַל-נא תְאָרֵשׂ לךָ דְּבַר שקר, אַל-נא תקריב את לבּך הגדול קָרבּן על מזְבַּח מִקְסַם-כָּזָב. לֶךְ-לְךָ מזה.

מחזה שלישי

חיטרא

לא, לא יִתָּכֵן דבר אשר כזה: – אשר יִשָּׂא אדם את להט העין הבוערת הפּוֹרֵץ מִקֶּרב הנשָׁמה הרעֵבה ותופש בו כמו יְדוֹת מֶלְקָחַים; אשר יָחוּשׁ בְּהִתְאַמֵּץ בּוֹ לִבּוֹ לשבּר את כְּבָליו וּלְמַלֵּט את קול הזעָקה הגדולה הַפּוֹרֶצֶת מקרבּו – ואשר יִשָׁלַח אחרי-כן מעל פניו את הַיָּקָר לו מכֹּל, כאשר ישֻלּח העָני בפתח – לא, לא יתָּכן דבר אשר כזה.

מַדַּנָּא וּוַסַּנְטָא באים

הוי אלהי האהבה! מה עצוּמה לַבַּת האש אשר הִקַּפְתָּ עלי! בוערת אנכי כֻלִּי ומַבעירה את כל אשר אגע בו.

מַדַּנָּא

חפצתי לדעת אחת לאחת את כל המוצאות אוֹתך בלילה האחרון.

חיטרא

בערב שכַבתּי על-פני מִרְבַּץ דשא אשר נִזְרַע כֻּלוֹ ציצי פרחי-אביב, וָאֶזְכּוֹר את תְהִלוֹת יָפְיִי הַנִפְלָאוֹת אשר שמעתּי מִפִּי אריוּנא; – וָאֵשְׁתְּ נָטָף אחרי נָטָף את צוּף הדבש אשר רָדִיתִי לי ביום. אז נשכחו מלבי כל דברי ימי-חיי אשר חלפו וכל אשר נַעֲשָׂה בי מאָז. חָשתּי בנפשי כי הנני כמו פֶרַח אשר אין לו בלתּי אם חיי רגעים מעטּים ונחפּזים לשמוע את הֲמִית כל הַחֲלָקות ואת קול ההמֻלה ואת הרעש אשר לַיְּעָרוֹת, ואחר-כן שׂוּמָה עליו לְהַפְנוֹת את עיניו מן השמים ולהוריד את ראשו ארצה ולהוציא את רוחו עִם עֲפַר האדמה באֵין קול וצוָחה וּלְכַלוֹת את החלום הקטן אשר לרגע שָׁלֵם שאין לא עָבָר ואין לו עתיד.

וַסַּנְטָא

יש אשר חיי תהִלה באין גבול יפרחו וגם יָסוּפוּ בִּן בֹּקֶר אחד.

מַדַּנָּא

כמחשבה באֵין קץ אשר נמצא לפעמים בתוך מִדַּת זרת קטַנָּה אשר לשיר זמרה.

חיטרא

רוח הדָּרום הניעַתני עד לישון. מִיַּעְרַת מַלַּטִּי הפורח אשר ממעל לי נָטְפוּ על בשָׂרי נְשִׁיקֹות מִתּוֹך הדממה. על-פני שַׂעֲרַת רֹאשי ועל לוח לבי וּלְמַרְגְּלוֹתַי בחרו פרחים שונים מקום להם לִגְוֹעַ שם. אני ישַׁנתּי, ופתאם בְּדִמְמַת שְׁנָתִי חַשתּי כמו מַבַּט-עין חד ועַז נוגע בבשָׂרי הַנִרְדָּם והיה כְּאֶצְבַּע חַדָּה אשר לְלַבַּת אֵש. השתּערתּי מעַל מקומי וָאֵרֶא והנה הבודד עומד עלי. הַיָרֵחַ סָבַב אל הַמַּעֲרָב וַיַבֵּט אל-בֵּין הֶעָלִים ויהי אורב אל הפּלא הלָזה אשר פָּעַל אותו אלהים בְּצֶלֶם גֵּו אדם חַלָּש. הרוח מסביב כָּבְדָה מֵרֵיחַ בְּשָׂמים; דִמְמַת הלילה צָללה לקול שרִיקוֹת הַצְרָצַר; מִשְׁנֵה פְנֵי העֵצים אשר לא נעו ולא זעו היה פָרוּשׂ על חֶלְקַת הנחל; והוא עָמד וּמַטֵהוּ ביָדו, כֻּלוֹ חָסֹן וְזָקוּף ומַחריש, והיה כעֵץ הַיָּעַר. ואני בפָקחי את עֵינַי דִּמִּיתִי כי חדלו כל החיים מסביב בכָל אשר הֵם וַחֲלוֹם לֵדָה חדָשה עובר עלי בִּנְאוֹת צִללי-עד. פּשַׁטתּי מֵעָלַי את כלִמָּתי וַתֵּחָלֵץ וַתִּפּול מעלי כַּשִּׂמְלָה הַנּוֹפלת לְרַגְלָי. שמעתּי בקָראו – “אהובָתי, אַתּ האהובה לי מִכֹּל!” וכל חַיַי הַנִּשְׁכָּחים התחברו יחדו להיות לאחָדים, למען אוּכל להשיב דבר. אמרתּי: קָחֵנִי קָחֵנִי נא כאשר הִנֵּנִי!" ואת יָדַי שִׁטַּחְתִּי אליו. הירח יָרד אל מאחרי העצים. מָסָךְ עָשׂוּי חֶשְׁכַת אפֵלה כִסָּה את כֹּל. שמים וארץ, זְמָן וּמָקום, עֹנֶג ומכאוב, חיים וָמָוֶת, כל אלה התעָרבו יחדו בהתרוממות-נפש אשר לא יכיל אדם אותם… עם קרן-האור הראשונה ועם צפצוף קול-הַצִּפּרים הראשון התעוררתּי וָאֵשֵׁב נשעָנה על זְרוֹעַ יָדִי השמָאלית, והוא שָׁכב נִרְדָּם וּשְׂחוֹק פֶּלִאי רִחֵף על שְׂפָתיו, ויהי כַּיָרֵחַ העולה אשר לפנות בֹּקר. נֹגַה דִּמְדּוּמֵי הַשַׁחר הַמְאָדָּם נפל על מצחו הצח, ואני נאנַחתּי וָאָקוּם. הִטֵּיתִי את טַרפּי העָלים הסבוּכים לחַבּרם אחד לאחד, לבעבור מְנֹעַ את השמש השוטפת מֵהַכּוֹת על פניו. הבַּטתּי מסביב ואֵרא והנה האדָמה הישָׁנה ומראֶיה כקֶדם. זכרתּי את אשר הסכּנתּי להיות מעודי, וָאָרוּץ הָלֹךְ וָרוּץ ואהי כַּצְּבִי היָּרא את צִלוֹ ואעבור את נתיב היער אשר פִּרְחֵי שֵׁיפַלֵּי כִסּוּ אותו. אז מצאתי פִנָּה עזובה וָאֵשב וָאַסתּיר את פָּנַי בשתּי כַפּוֹת יָדַי לבעבור אַבְךְ וְאֵילִיל. ואולם לא באו דִמְעוֹתַי לתוך עֵינַי.

מדנא

הוי לָךְ, אַתְּ בַּת-תְּמוּתה! מן האוצר אשר לאלהים גנַבתי את היין הנבחר הַמָּלא רֵיחַ שָׁמַיִם, וָאֲמַלֵּא בו לילה אחד על-פני האדמה עד שפתו וָאֶתְּנֵהוּ על יָדֵך למען תִּשְׁתִּי – ועוד עַתּה שומע אנכי את קול זַעֲקָתֵךְ מן המכאוב.

חיטרא בנפש מרה

מי שָׁתָה אותו? את היקָרה מכּל מִשְׁאֲלות החיים, את הִתְחַבּרוּת האהבה הראשונה אמרוּ להקריב לי, ופתאם שָׁבוּ ויגזלו אותה מִיָּדִי! הַיֹּפִי הזה אשר השאילוני, השקר אשר הֶעֱטוּ עלי, הן יֵחָלֵץ ויִפּוֹל מֵעָלַי כִּנְפוֹל ציצים מן הַפֶּרַח בִּנְשוֹב בם הרוח, ואת אוֹת הַזִכָּרוֹן האחד אשר לַהִתְחַבְּרוּת המתוּקה ההיא יקחו עִמָּם; והאשה אשר תִּכָּלֵם לְמַרְאֵה עָנְיָהּ הֶעָרֹם תֵּשֵׁב וְתֵבְךְ יומם ולילה. הוי אלהי האהבה! הֶחָזוֹן האָרור הזה ירדוף אחרַי כמו רוּח רעה ויגזול ממני את כל הַשָּׂכָר אשר נתנה לי האהבה – את כל הנשיקות אשר יערוג לבי אליהן.

מדנא

אַללי, רק לשוא בא לָךְ לֵילֵךְ האחד! אֲנִיַָּת תַּעַנוּגַיךְ נראתה אלַיִך מרחוק, ואולם הַגַּלים לא נתנו לה לְקָרְבָה אל החוף.

חיטרא

השמים היו קרובים ככה למו-יָדִי, ואני רק שכַחתּי לרגע כי עוד לא החזקתּי בהם. אבל כאשר הקיצוֹתי בבֹּקר מחלומי, מצאתי כי צָרָתִי הַמְתַחֲרָה בי יושבת בקרבּי בתוך בשָׂרי; ועוד נָטל עָלַי גורלי המר לְפָאֵר אותה יום יום ולשלוח אותה אל מחמַד לִבּי ולראות במו-עֵינַי בחַבּקוֹ אוֹתה. הוי אֵלי, שוב נא וקח לְךָ את הַמַּתָּנָה אשר נתת לי!

מדנא

אבל אם אקח אותה מִמֵּךְ, איך תוכלי להתיַצֵּב לעינֵי אהוּב-לִבֵּךְ? האִם לא בְאַכְזְרִיּוּת תֵּלכי עִמו אם תאמרי לחטוף את הכּוֹס מבֵּין שׂפָתיו ברגע אשר שתה כמעט רק את נְטַף הַתַּעֲנוּג הראשון? הלא בבוז ובחֵמה יביט עָלָיִךְ!

חיטרא

ובכל-זה טוב שבעָתַים לעשות את אשר אמרתּי. את תָּאֳרִי כאשר הוא אחשׂוֹף לנגד עיניו, והוא טוב שבעָתַים מן הַמַּסוה הזה. ואם יְגַרְשֵׁנִי מלפניו וְיֶהְדְּפֵנִי ברגליו ואת לבי ישַׁבּר – אז אֶשָּׂא ואסבּול וְאֶדּוֹם.

וסנטא

שמעי נא לעצָתי: הן מוֹעד תקופת הפרחים יעבור עִם בּוֹא הַסְּתָּו, וכל פְּרִי אשר על העץ ינחל עֹז וכבוד. ככה יבוא יום אשר פֶּרַח הַבָּשׂר אחרי בָשְׁלוֹ עד-בלי-די יִבּוֹל מֵאֵלָיו ויִפּוֹל, ואריונא יקח בשִׂמחה את האמת הַנִּשְׁאָרה וְהַקַּיָּמָה אשר נהפּכה ותהי בָךְ לפרי שָׁלֵם. לְכִי, בִּתִּי, וְשֹוּבִי אל חַגֵּךְ עִם משׁוּבָתוֹ הָרַבָּה.

מחזה רביעי

חיטרא

למה אתה מתבונן בי ככה, הַלּוֹחֵם?

אריונא

מתבונן אני בָךְ וְרוֹאֶה בְקָלְעֵךְ את עטרת-הפרחים הזאת. חֲרִיצוּת-יָד וחֵן, תְּאוֹמֵי אָח ואָחוֹת אֵלֶּה, מְפַזְזִים על קְצוֹת אצבעותיך בשִׂמחה. מתבונן אני בָךְ וחושב מחשבות.

חיטרא

מָה אתה חושב, אדוני?

אריונא

חושב אני כי בחריצות-יד זאת ובמתק-אצבעות אשר כזה יכולה אַתּ לקלוע את ימי גָלוּתִי למקלעת עטרת-פרחים אשר לא תִבּוֹל, למען עַטְּרֵנִי בה בשובי לביתי.

חיטרא

לְבֵיתֶךָ! אבל האהבה הזאת לא תצלח לַבָּיִת!

אריונא

לא תצלח לַבָּיִת?

חיטרא

לא. ואתה אַל נא תוסיף לדַבּר בזה עוד. קח עִמך לביתך את כל אשר אֵיתָן ואת כל אשר יעמוד לעולם. אבל הַנַּח את הפרח הקטן והנכרי באשר הוא שם ובאשר צָמָח; הַנַּח אותו לִגְוֹעַ בְּיָפְיוֹ בנטות יומו ולמוּת יחד עם כל הפּרחים הנובלים ועם כל הֶעָלִים הַקְּמֵלִים. אַל נא תקח אותוֹ עִמך אל אוּלַם הֵיכָלְךָ, להשליכו שם על רִצְפַּת האבן אשר לא תדע חֶמְלָה לחמול אֶל דבר הנכון לִגְוֹעַ וּלְהִשָּׁכֵחַ.

אריונא

האם זה אֹרַח אהבתֵנוּ?

חיטרא

כן: זה ולא אַחֵר! אך מה לנו התאונן? זה אשר טוב ליָמים סְפוּרִים, אל נא נִתֵּן לו לְהִמָּשֵׁךְ עד-בלי-קץ. כל חדוָה תֵהָפֵךְ למכאוב, אם הדלת אשר בה תוכל לצאת תהיה סגורה בַעֲדָהּ. קח את אהבָתי וְהִתְעַלֵס בָּהּ כל הימים אשר תאריך להיות. רק אַל נא תִתּן לְעַרְבְּךָ הַשָּׂבֵעַ לשאֹל יותר מאשר תוּכל תַּאֲוַת בָּקְרְךָ לקצור… היום עובר. קח לך את עטרת-הפרחים הזאת. עֲיֵפָה אנכי. קָחֵנִי נא אל תוך זרועותיך, אהוּבי. תן נא וחָדלו כל התּלוּנות וכל ריב-דברים לַמּוֹעֵד המתוק אשר תִּתְחַבֵּרְנָה שְׂפָתינו יָחַד.

אריונא

הס! שִׁמְעִי נא, אהובָתי: הנה צְלִיל פעמוני התּפלה עולה מתּוך מִקְדְּשֵׁי הכּפָרים הרחוקים ועובר על כנפי רוח הלילה בתוך הדממה על-פני העֵצים!

מחזה חמישי

וַסַּנטא

נִבְצְרָה ממני לְכוֹנֵן את צְעָדַי עם צְעָדֶיךָ יחדו, רֵעִי! עָיֵף אנכי וְיָגֵעַ. כְּבֵדָה המלאכה להחזיק את להט האש אשר הִבְעַרְתָּ. הַשֵּׁנָה תִתְקְפֵנִי, הַמֵּנִיף נופל מתוך יָדי ואֵפר קר מכַסֶּה את לַבַּת האש. מתעורר אנכי מִשְׁנָתִי וּבְמַאֲמַצֵּי כֹּל כֹּחי אַצִּיל את הַלֶּהָבָה הַיְגֵעָה. אבל דבר אשר כה לא יוכל לְהִמָּשֵׁךְ ימים רבּיּם.

מַדַּנא

ידעתי כי נע אתה אָנֶה וָאָנָה כמו ילד. מִפְעָלֶיךָ מאָז מתמוטטים לכל-רוּח גם בשמים וגם בארץ. בִּנְיָנִים אשר בנית אחד לאחד בקרב ימים רבּים במחשָׁבות רבּות, אותם תשוב להרוס ברגע אחד, ולא תִנָחֵם. אבל המלאכה אשר עשינו עתה הלא שָלְמָה כִמְעָט. ימים מְלֵאֵי חדוָה חולפים מְהֵרָה והַשָּנה ההולכת לְקִצָּהּ עוברת בחדוָה לוקחת-לב.

מחזה ששי

אריונא

הקיצותי היום בבֹּקר ואמצא והנה הֻתְּכוּ חלומותי והיו לְאֶבֶן יְקָרָה. ואולם אין לי אָרוֹן לטמון אותה בו, אין לי כתר-מלכות לְשַׁבֵּץ אותה בְּמִשְׁבַּצְתּוֹ ואין לי שַרשרת לתלות אותה עליה. ובכל-זה לא קם בי רוּח להשליך אותה מלפָני החוּצה. ככה אנכי מחזיק אותה בימיני לריק, וִימִינִי זאת, יְמִין איש מן הַקְשַׁטְרִיָּא, שכחה בעבוּר זאת את כל עבודתה ואת כל מלאכתּה אשר עליה לעשות.

חיטרא באה.

חיטרא

הַגִּידָה לי את מחשבותיך, אדוני.

אריונא

רוחי מלא היום מחשָׁבות בִּדְבַר הַצָּיִד. רְאִי הנה הגשם יורד כַּאֲפִיקי נחָלים עַזִּים וּמתדַּפֵּק בִּמְשׁוֹבָה אל מוֹרַד הגבָעות. צללי עבים חשֵׁכים וכבֵדים תלוּים על רָאשֵׁי הַיְּעָרוֹת, והנהָרות אשר גָּאוּ מֵימיהם מְרַצְּדִּים כנערים שׁוֹבָבִים ופוֹרצים כל חֹק בשׂחוֹק-לעג ועוברים כל גבול אשר הוּשַׂם להם. בימי גשָׁמים אשר כאלה הלכנו תמיד חֲמֶשְׁתֵּנוּ, אני וארבעת אַחִים, עד יער חִיטְרָקָא לצוד שם צֵיד חַיוֹת טורפות. הַיָמים האלה היו ימים טובים, לִבֵּנוּ בקרבֵּנו רִקֵד לקול רעש הַתֹּף אשר לְרַעַם הֶעָבִים. היעָרות מִסָּביב צָללו לקול התֻּכִּיִּים הצורחים. מִפְּנֵי הַמוֹן קול הגשם וַהֲמֻלַּת מַפְּלֵי-המים לא יָכלה הָאַיָּלָה הירֵאה לשמוע את קול צְעָדֵינוּ בְּקָרְבֵנוּ; הַנְמֵרִים עזבו את אותות עקבותיהם על-פני האדמה הָרְטֻבָּה וככה גִלּוּ את סוֹד מְקוֹם רִבְצָם. וּבִכְלוֹת צֵידֵנו ואנחנו אמרנו לשוב הביתה, אז הַחִלוֹנוּ להתְחרוֹת איש עם אחיו בהיותנו משליכים את נפשֵׁנו מִנֶּגֶד לשוּט במֵי הנחלים השוטפים בסעָרה לבעבור לשוב ככה הביתה. אכן רוח אשר אין לו מָנוֹחַ שוכן בקרבּי. עורגת נפשי אל הַצָּיִד.

חיטרא

רֵאשִׁית דבר: נִקְרַת הַצוּר אשר הַחִלּוֹתָ לרוץ בה, רוּץ וָרֵד. הֲבָטוּחַ אתה בכל לִבּך כי הָאַיָּלָה הנחמָדה אשר אתה רודף אחריה תהיה לְךָ לשָׁלל באין מִפְלָט? לא – עוד לא. כמו חֲלוֹם תתחַמֵּק חַיַּת היער הזאת מתוך ידך ברגע אשר תחשֹׁב כי קרובה היא אליך במאֹד מאֹד. רְאֵה הנה הגשם הזועף מְרַדֵּף לפניו את הרוח וּמוֹרֶה אחריו אלפי חִצִּים. ואולם חפשי יִשָּׁאר הרוח לנפשו ולא יִכָּנֵעַ. ככה יהיה גם מִשְפַּט הַצַּיִד אשר לנו, אהוּבי! רודף אתה אחרי רוח-הַיֹּפִי קַלַּת הָרַגְלַיִם ואתה שולח אחריה את כל חִצֶּיךָ אשר בידיך. אבל אַיֶּלֶת-הַכְּשָׁפִים הזאת עוד תָּרוּץ חָפְשִׁית לרוחה וְיָד לא תִגַּע אליה.

אריונא

הָאֵין לָךְ אהובָתי, בֵּית מולדת, אשר שם יחַכּוּ לְבָבוֹת מְלֵאֵי אהבה לְשׁוּבֵךְ? האין בַּיִת אשר בְּבוֹאֵךְ בו תביאי אליו נְעִימוֹת באין קץ על-יְדֵי מִפְעָלַיִךְ הָעֲנֻגִים ואשר בְּעָזְבֵךְ אותו ללכת לקראת השמָמָה הזאת והנה כָבָה אורו?

חיטרא

מה השאֵלות האֵלה אשר אתה שואל? האֻמנם חלפו רִגְעֵי התּענוּגות אשר לא היתה בהם לא הָגוּת ולא מחשבה? או הטרם תדע כי אנכי פה אינני כל-דבר בלתּי רק הנפש אשר אתה רואה בזה לפניך? מחוץ למקום הזה וּמֵעֵבֶר לרגע הלז אין למעני כל-יֵשׁ. הַטַּל השוכב על שְׂפַת הֶעָלֶה אשר לציץ הַקִּינְסוּקָא אין לו שֵׁם ואין לו תכלית. וּמַעֲנֶה אין לו על כל שאֵלה אשר יִשָּׁאֵל. זאת אשר אָהַבְתָּ דוֹמָה אל פְּנִינַת-הַטַּל השלֵמה הזאת.

אריונא

האין כל קשר בֵּינָה ובין האדמה? האם היתה רק כּחֵלק מן השמים אשר החזיק אחד האֵלים המתהוללים ביָדו והִפִּיל אותו ארצה מבּלתּי היותו נִזְהָר?

חיטרא

כּן.

אריונא

אללי לי! הלא זה שֹׁרֶש הדבר אשר פחַדתּי תמיד לנפשי כי עוד רגע מעט וְאַתּ תֹּאבְדִי ממני. לבי בי איננו שָֹלֵו ורוחי לא תדע שלום. גְּשִׁי אֵלַי קרוֹבה מאד, אַתּ הרחוׁקה אשר לא תַשִּׂיגֵךְ כּל יָד! התמַכּרי נא לרצוֹנֵך אל הכבָלים אשר ישימו עָלַיִךְ שֵׁם ובַית ומִשְׁפָּחָה. תני ויחוש לבי אוֹתָךְ כֻּלֵךְ באשר אַתְּ שָׁם וראיתי חיים עִמָּךְ בִּנְוֵה שלום אשר לאהבה.

חיטרא

מַדּוּעַ תִּיגַע לשוא ללכּוד את צבעי העָבים ואת מחוֹלוֹת הגַּלִּים ואת ריח הפּרָחים ולהחזיק בם?

אריונא

הוי גְבִרְתִּי לי! אַל תְקַוִּי להשבּיח את שְׁאוֹן האהבה בדמיון רוח. תני לי דבר אשר אוּכל להחזיק בו; דבר אשר כֹּח לו להאריך הֱיוֹתוֹ מן התּענוגות ואשר יעמוד הָכֵן גם לעת צרה.

חיטרא

גִבּוֹרִי! עוד לא מָלְאוּ יְמֵי הַשָּׁנה ואתּה הנה עָיַפְתָּ. הנה כן אבין עתה את כל החסד אשר עשו אלהים עִם הפרחים בתִתּם להם מִדַּת חיים קטַנָּה. לוּ גָוע גם בשָׂרי זה ולוּ מֵת עם פרחי האביב האחרון יחדו, כי-אז מַתִּי בכבוד. אכן יָמַי סְפוּרִים, אהוּבי. ואתה אַל נא תחוס עלי: שְׂחֹט מִקִּרבּי אל תוך נפשך את כל הדבש אשר בי, יען אשר יָרֵאתָ פן ישוב לבך הדל כפעם בפעם ריק מתַּאֲוֹת אשר לא נִמְלְאוּ, והיית כדבוֹרה צמֵאה למועד אשר פרחי הקיץ רובצים על-פני האדמה נובלים כֻּלָּם.

מחזה שׁביעי

מַדַּנָּא

הלילה הזה הוא לֵילֵךְ האחרון.

וַסַּנטא

בית האוצר הגדול אשר לֶאָבִיב ישוב וְלָקַח מִמֵּךְ מחר את יְפִי בְּשָׂרֵךְ. צבע שׂפתַיִך הָאָדֹם יוּסַר מִמֵֹךְ וְשָׁב וּפָרַח שנית על-פני תָאֳמֵי ציצים חדשים אשר לעֵץ אֲסוֹקָא, והם חָפְשִׁים יהיו מִזִּכְרוֹן נשיקות פי אריונא, וּבְרַק עוֹרֵךְ הרך והלבן גם-הוא ישוב וְיִוָלֵד שנית בתוך מאות פרחי יַסְמִין נותני רֵיחַ.

חיטרא

הוי אֵלים, שִׁמעו לי ולתחִנָּתי זאת! תנו והתלַקח יָפְיִי והזהיר בלילה הזה ברגע האחרון שבעַתים מכּל הימים וְהָיָה כַנֹּגַהּ האחרון אשר לְלֶהָבָה גֹוָעַת.

מדנא

הנֵּה שְׁאֵלָתֵךְ נתוּנה לְָךְ.

מחזה שמיני

אַנְשֵׁי כְפָר

מי יָגֵן עלֵינו עתּה?

אריונא

מה-זאת? מָה הרעה אשר נגד פניכם?

אנשׁי כפר

מֵעַל גִבְעוֹת הצפון השתָּערו עלֵינו השודדים והיו כפֶרֶץ-מים נוֹפל מן ההר הבָּא להרוס את כְּפָרֵנוּ.

אריונא

האין לכם שוטרים ושומרים בַּמַּמְלָכָה הזאת?

אנשי כפר

חיטרא בת-מלך היתה מֵעוֹדָהּ לְחֵרְדַּת כל עוֹשֵׂי רָע. כל הימים אשר יָשבה באָרץ הברוכה הזאת לא ירֵאנו דבר בלתּי רק את הַמָּוֶת לְעֵת קֵץ, ובלעדיו לא ידענו כל יִרְאָה. אבל אחר-כן הלכה ממנו ללכת לדרֹש את אלהים ואין איש יודע את מקומה למצֹא אותה.

אריונא

האם הַמִּשְׁמָר אשר על הארץ הזאת נָתוּן בּיַד אשה?

אנשי כפר

כן. היא היתה לנו לאָב ולאֵם גם-יָחַד.

הולכים

חיטרא באה.

חיטרא

למה אתה יושב פֹּה בָדָד?

אריונא

נִסִּיתי לְשַׁוֹּת לנגדי בקרב לבי את תמונת חיטרא בת-המלך ולחקור לדעת מה מִשְֹפַּט האשה הזאת. הנה זה מאָז שמעתּי על-אודותיה דברים רבּים ושונים מִפִּי אנשים רבֹים ושונים למיניהם.

חיטרא

אבל יָפָה אֵינֶנָּה. אין לה עינַים נחמדות כְֹעֵינַי,השחורות כַּמָּוֶת. בְּחִצֶּיהָ תִּקְלַע אל כל מטרה ולא תחטיא, ורק לא אל לֵב גִּבּוֹרֵנוּ.

אריונא

אוֹמרים כי איש היא לִגְבוּרָה ואִשָׁה להתעַנֵּג וּלְרֹךְ.

חיטרא

ואמנם זאת היה הַוָתָּהּ הגדולה מכּל הַוֹּת. אם אין האשה רק אִשָֹּה וְזוּלָתָה אֵין כֹּל; – אם צודדת היא את לב הגברים בשחוק קולה ובאנחותיה ובנעימותיה וּבָאֳהָבֶיהָ; כי אז מְאֻשָּׁרָה היא. מה יועילו לה חכמתה ומִפְעָלֶיהָ הכַּבּירים? לוּ ראֹה ראית אותה אתמול בחצַר ההיכל אשר לְשִׁיוַהּ אדונֵנו אשר על-פני נְתִיב היער, כי-עתה ידעתי אל-נכון אשר עָבֹר עָבַרְתָּ עליה לדרכּך ולא עלה על לִבּך לשים עליה את עינך. אבל האם ככה זה מָאַסְתָּ את יְפִי האשה עד כי תבַקש עתה בה רק את גבורת האיש?

רְאֵה הִנֵּה עָלִים יְרוּקִים לקטתּי לי הָרְטֻבּים מֵרְבִיבֵי הקצף אשר לְמַפַּל המים, ובהם רבדתּי את ערשֵׂנו לְמִשְׁכַּב הצהרים בתוך מעָרה אפֵלה כַלָּיְלָה. צִנַּת יְרַק העשב הרך אשר על האבן השחורה הנוטפת מים תִּשַּׁק למו-עיניך עד לְיַשֵּׁן אותך. תן לי וַאֲבִיאֲךָ שָׁמָּה.

אריונא

לא. היום לא נלך שָֹמָה, אהובָתי.

חיטרא

מדוע לא היום?

אריונא

שמעתי כי גדוּדֵי שודדים פָּשטו על הערָבה, ועלי ללכת לקחת את נשקי למען הָגֵן על אנשי הכפר הנבהָלים.

חיטרא

אַל נא תדאג להם. חיטרא בת-המלך בטרם תצא לדרכה לדרש את אלהים הֶעמידה משמָרות חזָקים על-יד מַעְבְּרוֹת כל הגבוּלים.

אריונא

אבל רק לעת קצָרה תניני ואעשה את חוֹבִי, חוֹב איש מן הַקְשַׁטְרִיָא. כָּבוֹד חדש אֶתּן על זְרוֹעַ ימיני זאת אשר שבתה זה כַמה, והיתה לָךְ אחר-כן לכַר טוב להניח עליה את רֹאשֵׁךְ.

חיטרא

וּמָה אם אמָאן לתת אותך ללכת ואם אתרַפּק עליך ואַחזיק בך בכֹח בזרועותי? האם ביָד חזקה תתחַמק ממני ותעזבני? כי-עתה לֵךְ! אבל דע כי הֶעָלֶה הַסָּבוּךְ, כמעט אשר יִנָּתֵק לשנַים, לא ישוב עוד להתחַבּר ולהיות לאחד עד-עולם. לֵךְ – אם את צִמְאֲךָ שָׁבָרְתָּ. אבל אם לא שְׁבָרְתּוֹ עוד, כי-עתה זְכֹר כי גְבֶרֶת התּענוגות קַלָה לכל רוח ופוסַחת על הַשְׂעִפִּים ולא תחכּה לאיש. שֵׁב-נא עוד רגע, אדוני! הַגֶד לי מה הן המחשָׁבות המרגיזוֹת המציקות לך. מה לָקח היום את לבך שֶׁבִי? האם חיטרא היא?

אריונא

כן, חיטרא היא. משתָּאה אנכי לדעת מה משפַּט הנדר אשר נדרה, כי יצאה בגלָלו לדרך לדרֹש את אלהים. מַה תֶּחְסָר?

חיטרא

מה תּחסר? אבָל האִם היה לה, לאֻמְלָלָה זאת, עד עתה כל-דבר? הלא יתרונותיה הטובים הֵם הֵם היו לה תמיד לחוֹמוֹת בית-סֹהַר לכלֹא בתוך סוּגַר צר את לֵב הנשים אשר בקִרבּה. אין איש יודע אותה ותשוקתה לא באה. אהבת האשה השוכנת בקִרבּה תמצא את סִפְקָהּ בִּבְלוֹיֵי סחָבות; כי יֹפִי לא נִתַּן לה. דּוֹמָה היא לרוח בֹּקֶר אשר נְעִימוֹת אין לו, והיא יושבת על ראש גִבְעַת-סלע וְעָבִים קודרים כִּבּוּ את כל אוֹרָהּ. אַל-נא תשאל אותי לְקוֹרוֹת חייה. אין הדברים ערֵבים לְאֹזֶן גֶּבֶר.

אריונא

צָמְאָה נפשי לדעת כל דבר אשר עִמָּהּ. דָּמִיתִי לעובר-אֹרַח הבּא לעיר נכרִיה בחצות הַלָּילה. הֵיכָלוֹת ומגדָּלים וַעֲצֵי גַנִּים עולים בלולים וסבוכים וּמְלֵאֵי צלָלים לעיניו, ונהמת הַיָם היגֵעה חודרת פתאם לתוך דִּמְמַת הַשֵּׁנה בהיות עִם רוחה לחדור. בכליון עינים יחַכּה לַבֹּקֶר, אשר יגַלה לו את כל הנפלאות הנכריות ההן. הוי סַפְּרִי לי את כל המוצאות אותה.

חיטרא

מה יש לי עוד לסַפּר?

אריונא

יש אשר אדַמה בנפשי לראות אותה רוכבת על סוס לבן; באֹמץ-לב תחזיק בשמֹאלה בַּמוֹשְׁכוֹת ובימינה תחזיק בקשת, והיא דוֹמָה לִגְבֶרֶת הָעֹז המבַשֶׂרת תקוה טובה לכל אשר מסביב. כִּלְבִיאָה רַחֲמָנִיָה תָּגֵן בְּלַבַּת אהבה על גוּרֶיהָ אשר בֵּין שָֹדֶיהָ. אכן יָפוֹת יְדֵי האשה גם אם לא יהיה עליהן כל עֲדִי זולתי גבוּרה בלי חֹק! לבי בי לא ינוח, יָפָתִי. והיה כנחש אשר הֵקיץ משנָתו הארֻכּה בחֹרף. הבי ונמהר שנֵינו לרוץ שָמה על סוסינו חוּשִׁים, איש על סוסו לעֵבר אחיו, כִּתְאוֹמֵי כוכבים הנחפזים לדרכּם ברקיע השמים. נצא נא מבּית-הכלא הזה המלא קַדְרוּת יְרוֹקָה וּמַפִּיל עַלֵינו חַבלי תנוּמות, נעזוב נא את הַמִּסְתּוֹר הלח וְהַמְהַמֵּם הזה, הַמְשַׁכֵּר אותָנו בְרֵיחוֹ וּמְחַנֵּק לנשמת אַפֶּנוּ!

חיטרא

אריונא! הַגֵּד לי את האמת: – לוּ נַעֲשָׂה בי עתּה מַעֲשֵׂה פֶלֶא, אשר סור תָּסוּר ממני בפתע-פתאם כל הַחֶמְדָּה הרַכּה הזאת אשר לי ואשר יִמוֹג מעל בשָׂרי כל קסם הַיֹּפִי הָעָנוֹג וְהֶחָרֵד הזה בנגוֹע אליו הַיָּד הָעַזָּה וְהַקָּשָׁה אשר לְתֵבֵל מסביב ואשר יִנָּתֵק מעַל בשָׂרי כל אשר עליו וְנָפַל מעליו כמו שִׂמְלָה שְׁאוּלָה – הֲיָכֹל יָכֹלְתָּ לסבּול את כל זה וּלְשֵׂאתוֹ? לוּ הִתְעוֹדַדְתִּי עתה פתאם והתיצבתי לפניך זְקוּפַת קוֹמָה וְתִַקִּיפָה וּמְלֵאָה כֹח לב אַמִּיץ, אשר אמאס את כל הנכָלים ואת כל הַמְּזמּוֹת אשר יִתְכַּס בהם כל רִפְיון-יָד; - לוּ הרימוֹתי עתה את ראשי כאַלוֹן רך וְחָסֹן אשר על ראש הָר ולא יסַפתּי עוד להשׁתּוֹחח על הַעָפָר כְּצֶמַח סְבָכִים – הֲיָכֹל יכֹלתּי להתיַצב אז לנֹכח עין גָּבֶר? לא, לא; את זאת לא תוכל לשאת ולסבּול. נִבְחָר בעיניך כי אוסיף לזְרוֹעַ על סביבי את כל הַצַּעֲצֻעִים הנחמדים אשר לִנְעוּרִים חולפים ולחַכּות לְךָ בְּאֹרֵךְ רוּח. אם ייטב בעיניך לשוב, אז הנני ואמסוך לך בשׂחוֹק את יֵין התַּענגות בְּכוֹס בְּשָׂרִי הנחמד הזה. ואם תיעַף וְתִרוֶה, עד היוֹת לך היין הזה לזָרא. וקַמתּ פתאם ופנית למלַאכתּך או לְשַׁעָשׁוּעֶיךּ; ואם אֶזְקַן וְאֶבְלֶה, וְנַחְבֵּאתִי בַעֲנָוָה ובתוֹדה אל אחת הַפִּנוֹת אשר תַּשׁאיר לי. או הַמָצֹא ימצא הדבר חן בעיניך וּבְעֵינֵי רוח גבורתך, לוּ תתאַמץ חֶבְרָת שעשועיך בלילות להיות לך לעוֹזֶרֶת גם יוֹמָם, ולוּ תִלְמָד היָד השמאלית לשאת גם-היא בסֵבל הַמַשָּׂא אשר לַיָד הימָנית הַגֵּאָה?

אריונא

רק אין זאת כי לא אַכִּירֵךְ ולא אבוא עד תְּכוּנָתֵךְ לעולם. דּוֹמָה אתְּ בְּעינַי לבַת-אלהים נעלמָה אשר נָתוּן לה דְּמוּת צלם-זהב. לא אוּכל לנגוע אלַיך ולא אוּכל לְשַׁלֵּם לָךְ כגמולֵך חֵלֶף כל מַתְּנוֹתַיִךְ אשר אין להן עֲרוֹךְ. הנה ככה אפוא אין אהבָתי שׁלֵמה. מִתְּהוֹמוֹת עינַיך העצוּבוֹת, המלאות חידות, וּמִשַּׁעֲשוּעִי דְבָרַיִךְ, אשר יהיו כמו יָלְעֲגוּ לנַפשם, אַעֲלֶה לי לפעמים ניצוֹצוֹת אור קטן הפּורצים מתּוֹך נפש הַמִּתְאַמֶּצֶת לקרוע מעַל בשָׂרה את חִנּוֹ הדל והמתמוגג, למען הִצָרֵף בְּאֵשׁ מַכאוֹבוֹת טהורה וּלְהרְאות מִתּוֹךְ הַמַּסְוֶה אשר לשחוֹק קל. תבנית פני האמת, בְּהִגָּלוֹתָהּ בראשונה, איננה בלתּי אם תרמית עינים. לְבוּשַׁת שִׂמְלָה תֵרָאֶה לְעֵיני אֲהוּבָהּ. אבל יום בא אשר תסיר מעליה את עֶדְיָהּ ואת צְעִיפָהּ וְתִתְיַצֵּב לפניו עֲרֻמָּה בהוֹד גְּדֻלָּתָהּ. שואף אנכי ל“אַתְּ” האחרונה הזאת, לעצם האמת הבּהירה והטהורה.

מה הדמָעות האלה, אהוּבָתי? למה תסתּירי את פָּנַיִךְ בּכַפּוֹת יָדָיִךְ? הַהִכְאַבְתִּי אוֹתָךְ, חמדָּתי? שִׁכְחִי את אשר דִּבַּרְתִּי. הנני שָׂמֵח בְּעֵת הַהֹוֶה. תְּני לכל רגע בודד אשר לַיֹּפִי לעלות ולבוא לְפָנַי, והיה כְצפּוֹר פִּלאי הַבָּא מתוך קֵן בודד אשר לַיֹפִי לעלות ולבוא לְפָנַי, והיה כְצפּוֹר פִּלאי הַבָּא מתוך קֵן אשר נֶעְלַם בתוך החשֵׁכה וְנוֹשֵׂא עִמּוֹ בְשׂוֹרַת זמרָה. תני ואשֵׁב עִם תקוָתי אשר לנצח ואחַכּה עד עת-קֵץ עד הִמָּלְאָה וככה אַשְׁלִים את יָמָי.

גִּיטַאנְיַ’אלִי

א.

עֲשִׂיתַנִי בְּלִי אַחֲרית, כִּי־כֵן הָיָה חֶפְצֶךָ. תָּרִיק אֶת־הַכְּלִי הָרָצוּף הַזֶּה כְּפַעַם בְּפַעַם וּתְמַלְאֶנּוּ תָמִיד חַיִּים חֲדָשִׁים.

אֶת־הֶחָלִיל הַדַּל הַזֶּה הֶעָשׂוּי אַגְמוֹן נָשָׂאתָ עַל־גְּבָעוֹת וְעַל־עֲמָקִים וְחִלַּלְתָּ בוֹ נְגִינוֹת אֲשֶׁר לַנֶצַח חֲדָשׁוֹת.

מִפְּנֵי מַגַּע יָדֶיךָ אֲשֶׁר חַיֵּי־עַד לוֹ נִתַּר לִבִּי הַקָּטָן בַּעֲלִיצוּתוֹ מִגְּבוּלוֹתָיו וַיִּתֵּן נִיב לַאֲשֶׁר מִלָּה אֵין לוֹ.

נָזְלוּ מַתְּנוֹתֶיךָ בְּאֶפֶס מִדָּה עַל־כַּפּוֹת יָדַי הַצָּרוֹת. דֹּרוֹת־עַל־דֹּרוֹת חוֹלְפִים וְאַתָּה עוֹד יוֹצְקָן עָלַי וְעוֹד מָקוֹם בִּי לָהֶן בְּאֵין קֵץ.

ב.

כִּי תְצַוֵּנִי לָשִׁיר אֲדַמֶּה כִּי לִבִּי בִי יִשָּׁבֵר מִגָּאוֹן. אָז אַבִּיט אֶל־פָּנֶיךָ וְעֵינַי תִּמָּלֶאנָה דְמָעוֹת.

כָּל הַנִּקְשֶׁה וְכָל הַנֶּעְקָשׁ בְּחַיֵּי יִתְעָרֵב בִּי וְהָיָה לְזִמְרָה אַחַת עֲרֵבָה. אָז יִפְרֹשׂ שִׁיר תְּהִלָּתִי אֶת־כְּנָפָיו כְּצִפּוֹר עֲלִיזָה הַמְעוֹפֶפֶת עַל־פְּנֵי יָם.

יָדַעְתִּי כִּי שִׁירִי הָיָה לְךָ לְרָצוֹן. יָדַעְתִּי כִּי רַק בָּזֹאת אָבֹא לְפָנֶיךָ: בִּהְיוֹתִי לִמְשׁוֹרֵר.

אֶפְרְשָׂה כְּנַף שִׁירִי עַד־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אוּכַל, אֶגַּע בְּקָצֵהָ בַעֲקֵב רַגְלְךָ אֲשֶׁר לֹא קִוִּיתִי מֵעוֹלָם לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ.

שִׁכּוּר גִּילַת שִׁירִי שָׁכַחְתִּי נַפְשִׁי וָאֶקְרָא רֵעַ לַאֲשֶׁר אָדוֹן לִי.

ג.

לֹא יָדַעְתִּי, אֲדֹנָי, אֵיכָה תָּשִׁיר. אַךְ מַאֲזִין אָנֹכִי אֵלֶיךָ בְּחֶרְדַת דְּמָמָה.

אוֹר נְגִינָתְךָ הֵאִיר אֶת־הָאָרֶץ. שָׁטְפָה נִׁשְׁמַת זְמִירָתֶךְ מִשָּׁמַיִם וְעַד־שָׁמַיִם וְזֶרֶם שִׁירְךָ הַקָּדוֹשׁ הָרַס כָּל חַתְחַתֵּי אֶבֶן וַיִּשְתַּפֵּךְ מֵהֶם וָהָלְאָה.

כָּמַהּ לִבִּי לְהִתְחַבֵּר אֶל שִׁירְךָ – אַךְ לַשָּׁוְא יְגִיעוֹת קוֹלִי. דַּבֵּר חָפַצְתִּי – אַךְ אֵין לַדִּבֵּר מָבוֹא אֶל הַשִּׁירָה; אָז שִׁוַּעְתִּי בַצַּר לִי. אוֹי לִי, אֲדֹנָי, כִּי לָכַדְתָּ לִבִּי בְּרִשְׁתּוֹת נְגִינָתְךָ אֲשֶׁר אֵין לָהֵן קֵץ!

ד.

הוֹי חַיֵּי חַיָּי! מִי יִתְּנֵנִי תָמִיד וְשָׁמַרְתִּי בְשָׂרִי לְמַעַן יִטְהַר, כִּי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר רוּחַ מַגָּעֲךָ שׁוֹכֵן עַל־יְצֻרַי כֻּלָּם.

מִי יִתְּנֵנִי תָמִיד וְשָׁמַרְתִּי מַחְשְׁבוֹתַי מִכָּל כָּזָב, כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה הָאֱמֶת אֲשֶׁר הִצַּתָּ בְּקֶרֶב רוּחִי אֶת־נֵר תְּכוּנָתִי.

מִי יִתְּנֵנִי תָמִיד וְגֵרַשְׁתִּי כָּל־רָע מִקֶּרֶב לִבִּי וְשָׁמַרְתִּי אַהֲבָתִי בִּפְרָחֶיהָ, כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה כּוֹנַנְתָּ כִּסְאֲךָ בְּסֵתֶר אֲרוֹן לִבִּי.

וְזֶה יִהְיֶה רֹאשׁ דַּרְכִּי: אֲשֶׁר אֶמְצָא אוֹתְךָ בְּכָל מִפְעָלַי. כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה הוּא הַמְאַזְּרֵנִי כֹחַ לְמַעַן אֶפְעָל.

ה.

עֲשֵׂה עִמִּי חֶסֶד רַק רֶגַע אֶחָד: תְּנֵנִי וְאֵשֵׁב עַל־יָדְךָ וְאֶת־פֹּעַל יָדִי אַשְׁלִים אַחֲרֵי־כֵן.

כִּי אֶרְחַק מֵאוֹר פָּנֶיךָ לֹא יֵדַע לִבִּי מַרְגֵּעָה אוֹ שַׁלְוָה. אָז יֵהָפֵךְ לִי מִפְעָלִי לְעָמָל אֵין קֵץ בְּיַם עָמָל בְּאֵין גְּבוּל.

הִנֵּה עָלָה הַקַּיִץ בְּחַלּוֹנִי בִּנְכָאָיו וּבְתַאֲנִיּוֹתָיו – וְהַדְּבוֹרִים תְּהִימֶנָה הֲמִית שִׁירָן בִּשְׂדֵה חֹרֶשׁ רַעֲנָן.

הִנֵּה בָאָה הָעֵת כִּי אֵשֵׁב עִמְּךָ פָנִים אֶל־פָּנִים וַאֲזַמֵּר אֶת שִׁיר־חֲנֻכַּת הַחַיִּים בַּעֲתֶרֶת הַמַּרְגֵּעָה הַזֹּאת.

ו.

קְטָף לְךָ אֶת־הַפֶּרַח הַקָּטָן הַזֶּה וְקָחֶנּוּ לְךָ, אַל תְּאַחֵר. יָרֵאתִי פֶּן יִבֹּל וְיִפֹּל אֶל־הֶעָפָר.

וְאִם מָקוֹם אֵין־לוֹ בַעֲטַרְתְּךָ, אַל תַּחְמֹל עַל־עֲמַל כַּפֶּיךָ; כַּבְּדֶנִי נָא וּשְׁלַח יָדְךָ אֵלָיו וּקְטַפְתּוֹ. יָרֵאתִי כִּי בְטֶרֶם שִׂים לֵב יַעֲבוֹר הַיּוֹם וְעֵת הַקָּרְבָּן תַּחֲלֹף.

וְאִם צִבְעוֹ אֵינֶנּוּ עָמֹק וְאִם רֵיחוֹ עוֹדֶנּוּ רַךְ, אַל תַּחְמֹל מִקַּחְתּוֹ; שִׂים לִבְּךָ אֶל־הַפֶּרַח וְקָטְפֶנּוּ בְעוֹד מוֹעֵד.

ז.

שִׁירִי הִתְנַצֵּל אֶת־עֶדְיוֹ מֵעָלָיו. אַל לְשִׁירִי תִפְאֶרֶת לְבוּשׁ וּמִכְלוֹל, פֶּן יַשְׁחִיתוּ הַמַּכְלוּלִים אֶת־בְּרִיתִי עִמְּךָ וּפֶן יִפְרְצוּ בֵּינִי וּבֵינְךָ וּפֶן יַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹנָם אֶת־דִּמְמַת שִׁיחֶךָ.

מִפָּנֶיךָ תִּמּוֹג בְּחֶרְפָּה גַאֲוַת הַמְשׁוֹרֵר בִּי. הוֹי מְשׁוֹרְרִי וַאֲדֹנִי, רְאֵה הִנֵּה יָשַׁבְתִּי לְרַגְלֶיךָ. תְּנֵנִי נָא וַאֲכוֹנֵן חַיַּי, וְהָיוּ חַיַּי נְכוֹנִים וִישָׁרִים כַּחֲלִיל הָאַגְמוֹן אֲשֶׁר תְּמַלְאֶנּוּ זִמְרָה.

ח.

אַל לְיֶלֶד לְבֹשׁ בִּגְדֵי מַלְכוּת וְלֹא יַעֲנוֹד שַׁרְשְׁרֹת לְצַוָּארוֹ, פֶּן יַחְדְּלוּ כְּלֵי שַׁעֲשֻׁעָיו לִמְצֹא חֵן בְּעֵינָיו. לְבוּשָׁיו יִהְיוּ לוֹ לְמִפְגָּע עַל־כָּל מִדְרַךְ רָגֶל.

כִּי יִירָא תָמִיד פֶּן יַשְׁחִיתֵם אוֹ יְטַנְּפֵם, וְנִזְהַר כָּל־הַיּוֹם מִפְּנֵי תֵבֵל וְחָרֵד תָּמִיד לָמוּשׁ מִמְּקוֹמוֹ.

לֹא טוֹבִים, אֵם, קִשֻּׁרֵי פְאֵרֵךְ, עַל־מָנְעָם אוֹתוֹ מִבִּרְכַּת עֲפַר הָאֲדָמָה וְעַל־גָּזְלָם מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ לָבֹא אֶל־הַתִּפְאֶרֶת הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר לְחַיֵּי אָדָם סָבִיב.

ט.

הוֹי פֶּתִּי, כִּי תֹאמַר לְהִנָּשֵׂא עַל־כְּתֵפֶיךָ אֲשֶׁר לְךָ אָתָּה! הוֹי עָנִי, כִּי תֹּאמַר לִשְׁאֹל נְדָבָה עַל־פִּתְחֲךָ אֲשֶׁר לְךָ אָתָּה!

גֹּל יְהָבְךָ עַל־יַד אֲשֶׁר כֹּחַ לוֹ לָשֵׂאת כָּל־מַשָּׂא, וְאַתָּה אַל תַּבֵּט מֵאַחֲרֶיךָ וְאַל יֵצַר לָךְ.

חָפַצְתָּ לְכַבּוֹת בְּרֶגַע אֶחָד אֶת־אוֹר הַמְנוֹרָה אֲשֶׁר נָגְעָה אֵלָיו רוּחַ אַפּוֹ. חַטָּאת הִיא, אַל־תִּגַּע בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת בְּמַתְּנוֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִתְּנוּ לְךָ. רַק־זֶה יִהְיֶה לוֹ לְרָצוֹן אֲשֶׁר תָּשִׂים לוֹ הָאַהֲבָה הַטְּהוֹרָה.

י.

פֹּה הֲדוֹם לְרַגְלֶיךָ: יָנוּחוּ נָא כַפּוֹת רַגְלֶיךָ בַּאֲשֶׁר־שָׁם הָעֲנִיִּים וְהַשְּׁפָלִים וְהָאוֹבְדִים.

כִּי אָמַרְתִּי לְהִשְׁתַּחֲוֹת אֵלֶיךָ, לֹא תִּגַּע בִּרְכִּי עַד־הַמַּעֲמַקִּים אֲשֶׁר שָׁם יָנוּחוּ כַפּוֹת רַגְלֶיךָ עִם־הָעֲנִיִּים וְהַשְּׁפָלִים וְהָאוֹבְדִים.

לֹא יִקְרַב לָנֶצַח גָּאוֹן לִמְקוֹם־שָׁם תְּהַלֵּךְ בִּלְבוּשׁ עַנְוָתְךָ עִם־הָעֲנִיִּים וְהַשְּׁפָלִים וְהָאוֹבְדִים.

לֹא יוּכַל לִבִּי לָנֶצַח לִמְצֹא נָתִיב לִמְקוֹם־שָׁם הִתְחַבַּרְתָּ עִם־חִדְלֵי חֶבֶר עִם־הָעֲנִיִּים וְהַשְּׁפָלִים וְהָאוֹבְדִים.

יא.

מְנַע פִּיךָ מִזִּמְרָה וּמִתְּחִנָּה וַחֲדַל מֵהַקְטִיר לְבוֹנָה. אֶל מִי אַתָּה מִתְפַּלֵּל פֹּה בַּפִּנָּה הַחֲשֵׁכָה וְהָעֲזוּבָה אֲשֶׁר בַּהֵיכָל הַזֶּה עִם־הַדְּלָתַיִם הַסְּגֻרוֹת? פְּקַח עֵינֶיךָ וְהַבֵּט: אֵין אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ!

הִנֵּה שָׁם הוּא בַּאֲשֶׁר הַחֹרֵשׁ חֹרֵשׁ אֶת־הָאֲדָמָה הַקָּשָׁה וְהַחוֹצֵב מְנַפֵּץ אֲבָנִים. עִמָּם הוּא בַשָּׁרָב וּבְמִטְרוֹת עֹז וּבִגְדוֹ כָבֵד מֵאָבָק. פְּשֹׁט אַדֶּרֶת קָדְשְׁךָ וְצֵא כָמֹהוּ אֶל־הַשָּׂדֶה וְאֶל־הֶעָפָר.

לָמָּה תֹאמַר גְּאֻלָּה? אַיֵּה הַגְּאֻלָּה הַזֹּאת לְמַעַן תִּמְצָאֶנָּה? הִנֵּה הֶעֱמִיס אֱלֹהִים בְּשִׂמְחָה אֶת־עֹל הַבְּרִיאָה עַל־נַפְשׁוֹ וְאֵלֵינוּ נִקְשַׁר לַנֶּצַח.

הִנָּעֵר מֵהֶגְיוֹנוֹתֶיךָ וַעֲזָב פְּרָחֶיךָ וְאֶת־קְטֹרֶת לְבוֹנָתֶךָ! מַה־לְּךָ יָרֹא כִּי יֵהָפְכוּ לְבוּשֶׁיךָ לִבְלוֹיֵי סְחָבוֹת? לֵךְ לִקְרָאתוֹ וַעֲשֵׂה עִמּוֹ יַחְדָּו אֶת עֲבוֹדָתְךָ בְּזֵעַת אַפֶּיךָ.

יב.

עֵת נְדוּדַי אֲרֻכָּה וְדַרְכִּי אָרֹךְ.

עָלִיתִי בְמִרְכֶּבֶת נִיצוֹץ הָאֹור הָרִאשׁוֹן, כּוֹנַנְתִּי דַרְכִּי בֵּין־שִׁמֲמוֹת עוֹלָּמוֹת וְאֶת־שָׁרְשֵׁי רַגְלַי עָזַבְתִּי אַחֲרַי בֵּין־כֹּכָבִים וּמַזָּרוֹת.

מִכָּל נָתִיב רָחוֹק הַנָּתִיב הַזֶּה – וְקָרוֹב הוּא אֵלֶיךָ, דֶּרֶךְ חַתְחַתִּים הִיא – וּבָהּ נָבֹא עַד לִקְצֵה הַגְּבוּל אֲשֶׁר לַזִּמְרָה הַטְּהֹרָה.

עַל־כָּל דֶּלֶת נָכְרִיָּה יִתְדַּפֵּק הַהֵלֶךְ עַד־יָבֹא אֶל־דַּלְתּוֹ וּבֵין כָּל הָעוֹלָמוֹת הַקִּיצוֹנִים יַעֲבֹר עַד־יַגִּיעַ בְּאַחְרִיתוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה.

עֵינַי תָּעוּ אָנֶה וְאָנָה עַד־סָגַרְתִּי אוֹתָן וְעַד־אָמַרְתִּי: “פֹּה אַתָּה!”

וּשְׁאֵלָתִי וּקְרִיאָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי וַאֲשֶׁר קָרָאתִי: “אַיֵּה אַתָּה?”

הֵן נָמוֹגוּ בְּאַלְפֵי זִרְמֵי דְמָעוֹת וְשָׁטְפוּ מְלֹא תֵבֵל בְּמַבּוּל אִמְרָתְךָ: “הִנֵּנִי!”

יג.

הַשִּׁיר אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לָשִׁיר לֹא הוּשַׁר עַד־הַיּוֹם הַזֶּה.

אֶת־יַָמַי כִּלִּיתִי בָזֶה אֲשֶׁר כּוֹנַנְתִּי וְשַׁבְתִּי וְכוֹנַנְתִּי אֶת־מֵיתְרֵי כְלִי שִׁירִי.

הַקּוֹלוֹת לֹא הִקְבִּילוּ, הַמִּלִּים לֹא הִתְאִימוּ, וְרַק עֱנוּת תַּאֲוֹת מִלְּאָה אֶת־לִבִּי.

הַצִּיץ לֹא פִתַּח, וְרַק הָרוּחַ הִתְיַפַּח בּוֹ.

לֹא רָאִיתִי אֶת־פָּנָיו, לֹא הֶאֱזַנְתִּי אֶת־קוֹלוֹ, וְרַק אֶת־פַּעֲמֵי רַגְלָיו שָׁמַעְתִּי בַּחוּץ לִפְנֵי בֵיתִי.

עָבַר עָלַי כָּל־הַיּוֹם מִדֵּי הֲכִינִי מָכוֹן לוֹ בְּבֵיתִי, וְרַק הַמְּנוֹרָה לֹא הֵאִירָה לְבַעֲבוּר קַדֵּם פָּנָיו בְּבֵיתִי.

כָּל הַיּוֹם קִוִּיתִי כִּי נִוָּעֵד יַחְדָּו, וְעַד־הַיּוֹם הַזֶּה לֹא נוֹעַדְתִּי עוֹד.

יד.

רַבּוֹת מִשְׁאֲלוֹתַי וְקוֹלִי קָטָן, אַךְ אַתָּה הַמַּצִּילֵנִי תָמִיד; כִּי בְעֻזְּךָ הֲשִׁיבוֹתָ תָמִיד פָּנַי – וְזֶה חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל רֻקַּם בְּכָל־יְמֵי חַיָּי.

רָצוּי תַּעֲשֵׂנִי מִיּוֹם אֶל־יוֹם לְמַתְּנוֹתֶיךָ הַטְּהֹרוֹת וְהַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר נַָתַתָּ לִי וַאֲנִי לֹא שָׁאַלְתִּי: אֶת־הַשָּׁמַיִם הָאֵלֶּה וְאֶת־הָאוֹר, אֶת־בְּשָׂרִי זֶה וְאֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַנְּשָׁמָה – וְהִצַּלְתַּנִי מִן הָרָעָה לִשְׁאֹל בְּאֵין מִדָּה.

לִרְגָעִים תַּעֲרֹג נַפְשִׁי בְּאֵין כֹּחַ, לִרְגָעִים אֶתְעוֹרֵר וְאֶשְׂתָּעֵר וְאֶת־כָּל־גְּבוּלִי אֲחַפֵּשׂ – אַךְ אַתָּה בְּאֵין חֶמְלָה תִסְתַּתֵּר מִפָּנַָי.

רָצוּי לְךָ תַּעֲשֵׂנִי מִיּוֹם אֶל־יוֹם אֲשֶׁר אוּכַל לְקַדֵּם פָּנֶיךָ כִָּלִיל, כִּי לָזֹאת תָּשִׁיב פָּנַי בְּכָל־יוֹם תָּמִיד וְתַצִּילֵנִי מִן־הָרָעָה לִשְׁאֹל מִשְׁאָלוֹת דַּלוֹת וְלֹא נֶאֱמָנוֹת.

טו.

הִנְנִי פֹּה לְמַעַן אֲזַמֵּר לָךְ. קֶרֶן פִּנָּה לִי בְּהֵיכַל קָדְשֶׁךָ.

אֵין לִי עֲבוֹדָה בְעוֹלָמֶךָ, וְרַק בְּאֶפֶס תַּכְלִית מִשְׁתַּפְּכִים חַיַּי בְּקוֹלוֹת בְּאֶפֶס תַּכְלִית.

בְּבֹא הַמּוֹעֵד לַעֲבוֹדַת קָדְשְׁךָ בְּדִמְמַת אֹפֶל הֵיכָלֶךָ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָׂה, אָז צִַוֵּנִי נָא אֱלֹהַי וַאֲדוֹנִי וְאֶעֱמֹד לְפָנֶיךָ לְזַמֵּר.

בַּבֹּקֶר בְּהִשָּׁמַע קוֹל־נֵבֶל הַזָּהָב עַל־כַּנְפֵי הָרוּחַ, אָז כַּבְּדֵנִי נָא וּקְרָא אוֹתִי אֵלֶיךָ.

טז.

נִקְרֵאתִי לָבֹא אֶל־חַג הָעוֹלָם הַזֶּה – אָז הָיִיתִי לִבְרָכָה לְכָל־יְמֵי חַיָּי. עֵינַי רָאוּ וְאָזְנַי שָׁמֵעוּ.

וְזֶה הָיָה חֶלְקִי אֲשֶׁר עָלָה בְגוֹרָלִי: אֲשֶׁר אֶפְרֹט לֲעֵת הַחַג הַזֶּה עַל־פִּי כְלִי שִׁירִי – אָז זִמַּרְתִּי כְּכָל־אֲשֶׁר יָכֹלְתִּי.

וְעַתָּה הִנֵּה אֶשְׁאַל: הֲבֹא בָאָה הָעֵת אֲשֶׁר אָבוֹא לִרְאוֹת פָּנֶיךָ וְלָתֵת לְךָ דוּמָם אֶת־בִּרְכַּת שְׁלוֹמִי?

יז.

וַאֲנִי אֲצַפֶּה אֶל־חַסְדְּךָ אֲשֶׁר יָכֹל אוּכַל לָתֵת נַפְשִׁי בְיָדֶךָ. רַַק זֹאת אַשְׁמָתִי וְזֹאת חַטָּאתִי כִּי אֵחַרְתִּי מְאֹד.

הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאִים עִם־חֻקּוֹתֵיהֶם וְתוֹרוֹתֵיהֶם לְאָסְרֵנִי בָהֶן הֵיטֵב, וַאֲנִי אֶתְמַלֵּט כְּפַעַם בְּפַעַם מִיָּדָם וְרַק אֲצַפֶּה אֶל־חַסְדְּךָ אֲשֶׁר יָכֹל אוּכַל לָתֵת נַפְשִׁי בְיָדֶךָ.

וּבְנֵי הָאָדָם נֶחֱרִים בִּי וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לִי רְפֵה יָדַיִם – וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי צָדְקוּ כִּי נֶחֱרוּ בִי כָכָה.

הִנֵּה חָלַף יוֹם הַשּׁוּק וְהַמְּלָאכָה שָּׁבָתָה. וְאֵלֶּה אֲשֶׁר לְחִנָּם קְרָאוּנִי הָלְכוּ לְדַרְכָּם בָּחֳרִי־אָף. וַאֲנִי רַק אֲצַפֶּה אֶל־חַסְדְּךָ אֲשֶׁר יָכֹל אוּכַל לָתֵת נַפְשִׁי בְיָדֶךָ.

יח.

עָבִים עַל־עָבִים נֶעֱרָמִים וְהָאֶרץ תֶּחְשַׁךְ. אוֹי לִי מַחְמַד עֵינַי, לָמָּה תִּתְנֵנִי לְחַכּוֹת גַּלְמוּד מִחוּץ לַדֶּלֶת?

בְּעֵת הָעֲבוֹדָה בְּצָהֳרֵי יוֹם הִנְנִי עִם־הָעָם, אַךְ בִּקְדֹר הַיּוֹם בִּהְיוֹתִי גַלְמוּד עֵינַי נְשׂוּאוֹת רַק אֵלֶיךָ.

אִם לֹא תַרְאֵנִי אֶת־מַרְאֶיךָ וְאִם תִּרְחַק מְמֶּנִּי מְאֹד, לֹא אֵדַע מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת בְּעֵת הַסּוּפָה הָאֲרֻכָּה הַזֹאת.

אַבִּיט לַשָּׁמַיִם הַקֹּדְרִים מֵרָחוֹק וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְלִבִּי בִי תֹּעֶה וּבֹכֶה עִם־הָרוּחַ הַבֹּכֶה.

יט.

אִם תַּחֲרִישׁ, אָז אֲמַלֵּא לִבִּי בְדֻמִיָּתְךָ וַאֲצַפֶּה לָךְ. עַל־מִשְמַרְתִּי אֶעֱמֹד וּכְמוֹ לֵיל כֹּכָבִים אֶאֱרֹב דּוּמָם לְרֹאשׁ אַשְׁמֹרֶת וְאַט רֹאשִׁי בַעֲנָוָה.

הִנֵּה בֹקֶר יָבֹא לְנָכוֹן, הַחֹשֶׁךְ יַחֲלוֹף, וְקוֹלְךָ יִתַּךְ אַרְצָה כִּמְטַר זָהָב מִבַּעַד לַשָּׁמַיִם.

וּדְבָרֶיךָ יִנָּשְׂאוּ עַל־כַּנְפֵי זִמְרָה מִכָּל־קֵן אֲשֶׁר לְצִפֳּרַי וּנְגִינוֹתֶיךָ תִּפְרַחְנָה מִכָּל־פֶּרַח אֲשֶׁר בְּיַעֲרוֹת־שָׂדָי.

כ.

אוֹי לִי כִּי בַיּוֹם אֲשֶׁר צָץ הַלֹּוט תָּעָה לִבִּי לְמֵרָחוֹק וְעֵינַי לֹא רָאוּ. סַלִּי נִשְאַר רֵיק וְהַפֶּרַח צָץ בְּאֵין־שָׂם אֶל־לֵב.

וְרַק לִרְגָעִים אֲחָזַנִי יָגוֹן פִּתְאֹם וְאֶשְׂתָּעֵר מִשְּׁנָתִי וָאָחוּשׁ וְהִנֵּה שְׁאֵרִית מְתוּקָה אֲשֶׁר לְרֵיחַ זָר בָּאָה מִן־הַדָּרוֹם עַל־כַּנְפֵי הָרוּחַ.

וְהַמֶּתֶק הַתֹּעֶה הַזֶּה מִלֵּא לִבִּי יָגוֹן תַּאֲוֹת וְיֵשׁ כִּי דִמִּיתִי אֲשֶׁר נִשְׁמַת הַקַּיִץ הַבֹּעֶרֶת הִיא הַמְבַקֶּשֶׁת לָהּ תְּקוּמָה.

וַאֲנִי רַק זֹאת יָדַעְתִּי כִּי קְרוֹבָה הָיְתָה לִי וְכִי בִי הָיְתָה וְכִי הַמֶּתֶק הַהוּא צָץ וּפָרַח בְּמַעֲמַקֵּי לִבִּי.

כא.

בָּא לִי הַמּוֹעֵד לָצֵאת לַחְתֹּר בְּסִירָתִי. אוֹי לִי מָה־אֲרֻכָּה וּמַה־כְּבֵדָה הָעֵת עַל־פְּנֵי הַחוֹף!

הָאָבִיב נָתַן אֶת־פְּרָחָיו וַיַּקְשִׁיחֵם. אֲנִי הִנְנִי יוֹשֵׁב פֹּה עִם־פְּרָחִים נוֹבְלִים אֲשֶׁר אֵין־בָּם חֵפֶץ וְנַפְשִׁי בִּי תַעֲרֹג.

דָּכְיֵי הַיָּם זֹעֲפִים וְעַל־שְׂפַת הַמִּשְׁעוֹל הַקֹּדֵר עָפִים הֶעָלִים הַצְּהֻבִּים וְנוֹפְלִים.

מָה־רַבָּה הַשְּׁמָמָה הַקֹּפֵאת פֹּה! הַאֵין לִבְּךָ חָשׁ צְלִיל קוֹל שׁוֹמֵם עִם־הֵד זִמְרָה רְחוֹקָה שׁוֹטֵף אֵלֶיךָ מֵעֵבֶר הַחוֹף הַשֵּׁנִי?

כב.

בְּמַאֲפֵל צְלָלִים בְּמִטְרוֹת תַּמּוּז אַתָּה מְהַלֵּךְ בְּצַעֲדֵי סֵתֶר, דּוּמָם כְּמוֹ לַיְלָה, וּמִתְחַמֵּק מֵעֵין כָּל־אֹרֵב.

בֹּקֶר סָגַרְתָּ אֶת־עֵינֶיךָ וְרוּחַ הַמִּזְרָח הַסֹּעֵר קָרָא לְךָ בְּכֹחַ וְאַתָּה לֹא שַׂמְתָּ לֵב, וַיְהִי צָעִיף עָב פָּרוּשׂ עַל־תְּכֵלֶת הַשָּמַיִם הָעֵרִים נֶצַח.

הִשְׁבִּיחוּ הַיְּעָרוֹת קוֹל זִמְרָתָם וְדַלְתוֹת כָּל־הַבָּתִּים נִסְגְרוּ, רַק אַתָּה הָיִיתָ הַהֵלֶךְ הָאֶחָד אֲשֶׁר נִשְׁאַרְתָּ בָּרְחוֹב הַשֹּׁומֵם הַזֶּה. הוֹי רֵעִי הָאֶחָד, רֹאשׁ כָּל־מַחֲמַדַּי, שַׁעֲרֵי בֵיתִי פְּתוּחִים לְךָ – אַל־נָא תִּדֹּד מִזֶּה כַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לָיְלָה.

כג.

הֲבַחוּץ אַתָּה, רֵעִי. בְּלֵיל־סְעָרָה זֶה וְאַתָּה בַדֶּרֶךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה? – הִנֵּה מִתְיַפְּחִים הַשָּׁמַיִם וְהָיוּ כִּבְלִי תִקְוָה.

לֹא יָשַׁנְתִי הַלַּיְלָה, רֵעִי. אֶת־הַדֶּלֶת פָּתַחְתִּי מִרֶגַע אֶל־רֶגַע הִבַּטְתִּי לְתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה.

לֹא תִּרְאֶינָה עֵינַי דָּבָר וְנִפְלָא נְתִיבְךָ מִמֶּנִּי.

הֲמִגְּדוֹת נַחַל עָכוּר אֲשֶׁר כַּדְּיוֹ שְׁחֹרִים מֵימָיו וְאִם מִמֶּרְחַקֵּי קְצוֹת יַעַר קֹדֵר מִמַּעֲמַקֵּי חֲשֵׁכָה אֲיֻמָּה כּוֹנַנְתָּ אֶת צְעָדֶיךָ לַחֲדֹר אֵלַי, רֵעִי?

כד.

כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַיּוֹם וְהַצִּפֳּרִים יַחְדְּלוּ מִזַּמֵּר וְהָרוּחַ הֶעָיֵף יַחֲרִישׁ, אָז פְּרֹשׂ עָלַי סֻכַּת חָשְׁכְּךָ הֶעָבָה כַּאֲשֶׁר פָּרַשְׂתָּ אֶת כְּסוּי הַשֵּׁנָה עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה לְכַסּוֹת אוֹתָהּ בּוֹ וְאֶת־עֲלֵי הַלּוֹט הֶעָיֵף סָגַרְתָּ בַּלָּאט בַּעֲלֹט הַיּוֹם.

הִנֵּה הַהֵלֶךְ אֲשֶׁר תַּמָּה הַצֵּדָה מִיַּלְקוּטוֹ בְּטֶרֶם תִּתֹּם דַּרְכּוֹ וַאֲשֶׁר בְּגָדָיו בָּלוּ וְכָבְדוּ מֵאָבָק וַאֲשֶׁר כֹּחוֹ פַס – הָסִירָה נָא מִמֶּנּוּ כְלִמָּה וָעֹנִי וְחַדֵּשׁ חַיָּיו כְּפֶרַח תַּחַת כְּסוּי לֵילְךָ הֶעָרֵב.

כה.

תְּנֵנִי בְלֵיל־נְדוּדִים, וְאֶתֵּן לְעֵינַי שְׁנָת בְּלִי שָׂטָן רָע, כִּי בְךָ אֶבְטָח.

אַל תִּתְנֵנִי לְיַגַּע חִנָּם אֶת־רוּחִי הָרָפָה לְבַעֲבוּר הָכֵן נַפְשִׁי לְעָבְדְּךָ דַּל וָרֵיק.

הֲלֹא אַתָּה זֶה אֲשֶׁר תִּפְרׂשׂ סֻכַּת לַיְלָה עַל־עֵינַיִם עֲיֵפוֹת מִנִּי־יוֹם לְמַעַן חַדֵּשׁ אֶת־מְאוֹרָן וּלְמַעַן שְׁפוֹךְ בָּהֶן חֶדְוָה חֲדָשָׁה לְעֵת הִפָּקְחָן.

כו.

בָּא אֵלַי וַיֵּשֶׁב לִימִינִי וַאֲנִי לֹא הֱקִיצוֹתִי. אַלְלַי לִי, מַה־נוֹרָאָה הָיְתָה שְׁנָתִי!

בָּא אֵלַי עִם־דִּמְמַת הַלַּיְלָה. בְּיָדוֹ תָפַשׂ נִבְלוֹ וַחֲלוֹמוֹתַי הָמוּ לְקוֹל זְמִירוֹתָיו.

אוֹי לִי, לָמָּה כָּלוּ לֵילוֹתַי לָרִיק כֻּלָּם? אוֹי לִי, לָמָּה יִמְנַע מִמֶּנִּי פָנָיו – וְנִשְׁמַת אַפּוֹ הִנֵּה נָגְעָה אֶל־שְׁנָתִי?

כז.

נֵר, אֵי אֵיפֹה הַנֵּר? הַעֲלֵה־נָא אוֹתוֹ בְלַבַּת תַּאֲוָתִי הַבּוֹעָרֶת!

הִנֵּה הַמְּנוֹרָה וְנִיצוֹץ אֵשׁ אֵין בָּהּ. זֶה גוֹרָלְךָ, לִבִּי! אָכֵן נִבְחָר לְךָ הַמָּוֶת שִׁבְעָתָיִם!

דָּפַק הָאֵיד עַל־דְּלָתְךָ וּבְשׂוֹרָה בְּפִיו: הִנֵּה אֲדוֹנְךָ עֵר וְהוּא קוֹרֵא לְךָ לְמוֹעֵד־אֲהָבִים בְּחֶשְׁכַּת הַלָּיְלָה.

הַשָּׁמַיִם מְכֻסִּים בֶּעָבִים וְהַמָּטָר סֹחֵף אָרְצָה וְלֹא יֶחְדַּל. לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי – לֹא יָדַעְתִּי מַה־זַּמֹּתִי.

לְרֶגַע יִבָּקַע הַבָּרָק וְאַחֲרָיו יָשׁוּב הַחֹשֶׁךְ וְהָיָה עָמֹק מִבָּרִאשׁוֹנָה – וְלִבִּי מִתְרַפֵּק עַל־הַנָּתִיב הַמִּסְתַּתֵּר אֲשֶׁר מִשָּׁם תִּקְרָא לִי שִׁירַת הַלָּיְלָה.

נֵר, אֵי אֵיפֹה הַנֵּר? הַעֲלֵה־נָא אוֹתוֹ בְלַבַּת תַּאֲוָתִי הַבּוֹעָרֶת! הָרַעַם שָׁאַג וְהַסַּעַר יֵהוֹם בַּגַּלְגָּל. שָׁחוֹר הַלַּיְלָה כְּסֶלַע שָׁחוֹר. אַל־תִּתֵּן לְמוֹעֵד זֶה לַעֲבוֹר בַּחֹשֶׁךְ. הַעֲלֶה־נָא אֶת־מְנוֹרַת הָאַהֲבָה בְּלַפִּיד חַיֶּיךָ!

כח.

חֲזָקִים הָעֲבֹתִים. וְאִם אָמַרְתִּי אֲנַתְּקֵם וְכָאַב לִבִּי בְּקִרְבִּי.

גְאֻלָּה חָפַצְתִּי וְזוּלָתָהּ לֹא דָבָר, וְאִם אֲקַוֶּה אֵלֶיהָ וְכִסַּתְנִי כְלִמָּה.

יָדַעְתִּי מְאֹד כִּי אוֹצָרְךָ אֵין עֲרוֹךְ לוֹ וְכִי אַתָּה לִי הַטּוֹב מֵרֵעַי, אַךְ לִבִּי לֹא יַעֲמֹד בִּי לְטַאטֵא אֶת־בְּלוֹיֵי הַסְּחָבוֹת הַמַּזְהִירִים אֲשֶׁר מָלְאוּ אֶת־בֵּיתִי.

הַשִּׂמְלָה אֲשֶׁר יַעֲטֶה בְשָׂרִי מָלְאָה אָבָק וָמָוֶת. תִּעַבְתִּיהָ – וּבְאַהֲבָה אֶשְׁמְרֶנָּה עִמִּי.

עֲוֹנוֹתַי רַבִּים, חָטָאתִי גְּדוֹלוֹת וְגַם כְּלִמָּתִי מְסֻתָּרָה וּכְבֵדָה, אַךְ כִּי־אָבֹא לְבַקֵּשׁ חֶסֶד אָז אִירָא פֶּן תֵּרָצֶה תְפִלָּתִי.

כט.

זֶה אֲשֶׁר בִּשְׁמִי אֲסוֹבְבֶנּוּ מִתְיַפֵּחַ בַּמַּסְגֵּר הַזֶּה. אַךְ אֲנִי שָׁקַדְתִּי תָּמִיד לִבְנוֹת אֶת־הַחוֹמָה הַזֹּאת מִסָבִיב, וְכַאֲשֶׁר תַּעֲלֶה הַחוֹמָה מִיּוֹם אֶל־יוֹם הָלֹךְ וְהִנָּשֵׂא הַשָּׁמַיְמָה כֵּן תֹּאבַד לִי בְּמַאֲפֵל צְלָלֶיהָ תַּבְנִית נַפְשִׁי הַנֶּאֱמָנָה.

גֵּא אָנֹכִי עַל־שִׂיא הַחוֹמָה הַבְּצוּרָה הַזֹּאת וַאֲנִי טָח אוֹתָהּ בַּשִּׂיד וּבַחוֹל לְבִלְתִּי תֵּת לְפֶרֶץ קָטָן לִפְרֹץ בַּשֵׁם הַזֶּה – וְיַעַן אֲשֶׁר אֶשְקֹד עָלֶיהָ כָּכָה לָכֵן תֹּאבֵד לִי תַּבְנִית נַפִׁשי הַנֶּאֱמָנָה.

ל.

יָצָאתִי לְבַדִּי לְדַרְכִּי לְמוֹעֵד־הָאֲהָבִים. אַךְ מִי הוּא זֶה הַהוֹלֵךְ אַחֲרַי בְּדִמְמַת הַחֲשֵׁכָה?

נוֹטֶה אָנֹכִי הַצִּדָּה לְהִתְחַמֵּק מִפָּנָיו – וּמִמֶּנּוּ לֹא אָמָּלֵט.

אֶת־הָאָבָק הוּא מַעֲלֶה מֵעַל הָאֲדָמָה בְּרָב־הִתְהַלְּלוֹ וְאֶת־קוֹלוֹ הָרָם הוּא מְחַבֵּר אֶל־כָּל מִלָּה הַיּוֹצֵאת מִפִּי.

הֲלֹא זֶה הוּא אָנֹכִי, זֶה “אָנֹכִי” הַדַּל אֲשֶׁר לִי, וְהוּא לֹא יֵדַע בֹּשֶׁת, אֲדוֹנִי! אוּלָם נִכְלַמְתִּי מְאֹד לָבֹא עַד־פֶתַח דַּלְתְּךָ בַּחֹבֶרֶת עִמּוֹ.

לא.

“אַסִּיר, הֲלֹא תַגִּיד לִי: מִי שָׂם אוֹתְךָ בַכְּבָלִים?”

“אֲדוֹנִי וּמוֹשְׁלִי הוּא הַשָּׂם אוֹתי בַכְּבָלִים”, עָנָה הָאַסִּיר.“דִּמִּיתִי כִּי לֹא יִבָּצֵר מִמֶּנִּי לַעֲלוֹת בְּעֹשֶׁר וּבְכֹחַ עַל־כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פֵּני הָאֲדָמָה, וְלָכֵן צָבַרְתִּי בְּתוֹךְ בֵּית־אוֹצָרִי אֶת־כָּל הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לְמַלְכִּי. בִּנְפֹל עָלַי תַּרְדֵּמָה עָלִיתִי עַל־הַמִּטָה אֲשֶׁר לַאֲדוֹנִי, וּבַהֲקִיצִי וְהִנֵּה אָנֹכִי אָסוּר בְּעֶצֶם בֵּית אוֹצָרִי”.

“אַסִּיר, הֲלֹא תַגִּיד לִי: מִי עָשָׂה אֶת־הַנְּחֻשְׁתַּיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יִשָּׁבֵרוּ?”

“אָנֹכִי הוּא הָעֹשֶׂה”, עָנָה הָאַסִּיר. “אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הָלַמְתִּי לִי אֶת־הַבַּרְזֵל הַזֶּה לִכְבָלִים לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. דִּמִּיתִי כִּי לָנֵצַח כֹּחִי לֹא יִכָּנַע, אֶת־מְלֹא כָל־הָאָרֶץ יִקַּח בַּשְּׁבִי וְרַק אָנֹכִי לְבַדִּי חָפְשִׁי אֶהְיֶה בְּאֵין מַעְצֹר. אָז פָּעַלְתִּי יוֹם וָלַיְלָה אֶת־הַכְּבָלִים בְּלַבּוֹת אֵשׁ גְּדוֹלוֹת וּבְפַטִּישׁ גָּדוֹל הֲלַמְתִּים. וְכַאֲשֶׁר שָׁלְמָה הַמְּלָאכָה וְהַטַּבָּעוֹת רֻקְעוּ עַד־בִּלְתִּי הִשָּׁבֵר לְעוֹלָם, וָאֵרֶא וְהִנֵּה אָנֹכִי לְבַדִּי נִלְכַּד בָּהֵנָּה”.

לב.

אֵלֶּה אֲשֶׁר יֶאֱהָבוּנִי עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יְנַסּוּ כֻלָּם בְּכָל־כֹּחָם לְהַחֲזִיק אוֹתִי תַּחַת מַחְסֵה יָדָם. אַךְ לֹא כֵן אַהֲבָתְךָ אַתָּה: גְּדוֹלָה הִיא מֵאַהֲבָתָם – וְאַתָּה נוֹתֵן אוֹתִי לִהְיוֹת חָפְשִׁי עַל־פִּי רוּחִי.

כִּי לֹא אֶשְׁכַּח אוֹתָם, לָכֵן לֹא יַעֲמֹד בָּם לִבָּם לִנְטֹשׁ אוֹתִי לְבַדִּי – וְאַתָּה הִנֵּה יוֹם עַל־יוֹם יַחֲלוֹף וּפָנֶיךָ לֹא יֵרָאוּ.

גַּם כִּי לֹא אֶקְרָא אוֹתְךָ בִּתְפִלּוֹתַי וְלֹא אָשִׂים מָקוֹם לְךָ בְּלִבִּי, אַהֲבָתְךָ אוֹתִי תֶאֱרֹב תָּמִיד אֶל־אַהֲבָתִי.

לג.

בִּהִיוֹת הַבֹּקֶר בָּאוּ אֶל־בֵּיתִי וַיֹּאמְרוּ: רַק אֶת־הַקָּטָן

מִן־הַחֲדָרִים נִבְחַר לָנוּ פֹּה".

וַיּוֹסִיפוּ וַיֹּאמְרוּ עוֹד: “נַעֲזָר־נָא עִמְּךָ לַעֲבֹד אֶת־אֱלֹהֶיךָ וְלָנוּ נִקַּח בַּעֲנָוָה רַק אֶת־הַחֵלֶק הַקָּטָן מֵחַסְדּוֹ”. וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ לָהֶם בַּפִּנָּה וַיִּהְיוּ יוֹשְׁבִים בַּלָּאט וּבְשִׁפְלוּת־רוּחַ.

אַךְ בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה וְהֵם פָּרְצוּ בְחֹזֶק־יָד וּבְחֹזֶק־מֵצַח אֶל־אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לִי וַיִּגְזְלוּ בְתַאֲוָה טְמֵאָה מִן־הַקָּרְבָּן אֲשֶׁר עַל־מִזְבַּח אֲדֹנָי.

לד.

מִי־יִתֵּן וְנִשְׁאַר רַק הַמְּעַט מִמֶּנִּי, לְבַעֲבוּר אוּכַל לְהַגִּיד כִּי אַתָּה לִי כֹל.

מִי־יִתֵּן וְנִשְׁאַר רַק הַמְּעַט מֵרְצוֹנִי, לְבַעֲבוּר אוּכַל לָדַעַת בְּלִבִּי, כִּי אַתָּה תְסֻבֵּנִי נֶצַח. אָז אָבֹא בְּכָל־עִנְיָן רַק אֵלֶיךָ וְאַקְרִיב לְךָ אֶת־אַהֲבָתִי בְּכָל־רָגַע.

מִי־יִתֵּן וְנִשְׁאַר רַק הַמְּעַט מִמֶּנִּי, לְבַעֲבוּר יִבָּצֵר מִמֶּנִּי לָנֶצַח לְהִתְחַבֵּא מִפָּנֶיךָ.

מִי־יִתֵּן וְנִשְׁאַר רַק הַמְּעַט מִכְּבָלַי, לְבַעֲבוּר אוּכַל לִהְיוֹת אָסוּר רַק אֶל־רְצוֹנְךָ וּלְבַעֲבוּר תִּשְלַט מַחְשַׁבְתְּךָ בְּכָל־חַיַּי – וְהָיוּ לִי כְבָלִים רַק מִיַּד אַהֲבָתֶךָ.

לה.

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הָרוּחַ בְּלִי מָגוֹר וְהָראֹשׁ נִשָּׂא לְמָעְלָה;

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הַתְּבוּנָה חָפְשִׁית לְרוּחָה;

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לֹא הִתְפּוֹצְצָה הָאֲדָמָה לִרְסִיסִים וּגְבוּלִים צָרִים אֵין בֵּין־הַחוֹמוֹת;

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יוֹצְאִים הַדְּבָרִים מִמַּעֲמַקֵּי הָאֱמֶת;

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר שׁוֹלַחַת מַשְׂאַת־הַנֶּפֶשׁ אֶת־זְרוֹעוֹתֶיהָ בְלִי־מַעְצוֹר אֶל־כָּל־שָׁלֵם;

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר פַּלְגֵי הַשֵּׂכֶל הַזַכִּים לֹא יֹאבְדוּ בְתֹהוּ בְמִדְבַּר הַחוֹל הַשָׁמֵם אֲשֶׁר לְמִצְוַת אֲנָשִׁים מֵתָה וּמְלֻמָּדָה;

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה הוּא הַמּוֹלִיךְ אֶת־הָרוּחַ לְמַחֲשָׁבוֹת וּלְמַעֲשִׂים אֲשֶׁר תָּמִיד נַעֲלִים –

שָׁם, אָבִי, בִּשְׁמֵי הַחֻפְשָׁה הָאֵלֶּה, תֵּן נָא וְקָמָה לִי אֶרֶץ חֲדָשָׁה.

לו.

הִנֵּה זֹאת תְּפִלָּתִי אֵלֶיךָ, אֲדֹנָי: נְתֹשׁ, נְתֹשׁ עִם הַשֹּׁרֶשׁ אֶת רֵישִׁי מִקֶּרֶב לִבִּי.

תֶּן־לִי כֹּחַ לָשֵׂאת עַל־נְקָלָה אֶת־חֶדְוָתִי וְאֶת־דַּאֲגָתִי.

תֶּן־לִי כֹּחַ לַהֲפֹךְ אֶת־אַהֲבָתִי לַעֲשׂוֹת פְּרִי בְּכָל־אֲשֶׁר

תִּפְנֶה.

תֶּן־לִי כֹּחַ לְבִלְתִּי הַזְנִיחַ לְעוֹלָם דַּל וּלְבִלְתִּי כְפֹף בִּרְכַּי לִפְנֵי עָרִיץ גְּבַהּ־רוּחַ.

תֶּן־לִי כֹּחַ לְנַשֵּׂא אֶת־רוּחִי מֵעַל תַּעְתֻּעֵי יוֹם וְיוֹם.

וְתֶּן־לִי כֹחַ לְהַסְגִּיר אֶל־חֶפְצְךָ אֶת־כָּל־כֹּחִי בְּאַהֲבָה.

לז.

דִּמִּיתִי כִּי עִם־הַגְּבוּל הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְכֹחִי תַּמּוּ גַם נְדוּדַי וְכָלָה נְתִיבִי אֲשֶׁר לְפָנַי וְשָׁלְמָה הַצֵּדָה אֲשֶׁר עִמִּי וּבָאָה הָעֵת לְבַקֵּשׁ לִי חָסוּת בְּדִמְמַת עֲרָפֶל –

אָכֵן רְאֵה הִנֵּה חֶפְצְךָ אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ קֵץ בִּי. כַּאֲשֶׁר תִּגְוַעְנָה הַמִּלִּים הַיְשָׁנוֹת בְּתוֹךְ־פִּי וְנָבְעוּ זְמִירוֹת חֲדָשׁוֹת מִקֶּרֶב לִבֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר תֹּאבַדְנָה הַנְּתִיבוֹת הַיְשָׁנוֹת וְהִתְגַּלְּתָה פִּתְאֹם אֶרֶץ חֲדָשָׁה.

לח.

כִּי עָרַגְתִּי אֵלֶיךָ, רַק אֵלֶיךָ לְבַדֶּךָ – אֶת־זֶה יֹאמַר־נָא לִבִּי וְיָשׁוּב וְיֹאמַר עַד־בְּלִי־קֵץ. כָּל־מַחְשְׁבוֹתַי אֲשֶׁר יַבְהִילוּנִי יוֹם וְלַיְלָה כּוֹזְבוֹת וְרֵיקוֹת עַד־הַיְסוֹד.

כְּלַיְלָה הַמַּסְתִּיר בְּתוֹךְ חָשְׁכּוֹ אֶת־תַּאֲוָתוֹ אֶל־הָאוֹר, כֵּן בְּמַעֲמַקֵּי נַפְשִׁי בְּלִי־דַעַת רֹעֶדֶת קְרִיאָתיִ: עָרַגְתִּי אֵלֶיךָ, רַק אֵלֶיךָ לְבַדֶּךָ.

כְּסַעַר שֹׁאֵף אֶל־קִצּוֹ בְתוֹךְ הַדְּמָמָה וְהוּא עִם־הַדְּמָמָה נִלְחָם, כֵּן רוּחַ הַפְּרָצִים אֲשֶׁר־בִּי מִתְפָּרֵץ מִפְּנֵי אַהֲבָתְךָ וְאֶל־אַהֲבָתְךָ הוּא שֹאֵף וְהוּא קֹרֵא: עָרַגְתִּי אֵלֶיךָ, רַק אֵלֶיךָ לְבַדֶךָ.

לט.

בְּעֵת יִקְשֶׁה לִּבִּי וְיֵחַר, אָז בֹּא עָלַי בִּמְטַר חֶמְלָתֶךָ.

בְּעֵת יֹאבַד חֶסֶד מֵעִם הַחַיִּים, אָז בֹּא עָלַי בְּפֶרֶץ זִמְרַתֶךָ.

בְּעֵת יִשְׂאוּ אֶת־שְׁאוֹנָם פָּעֳלֵי הַיּוֹם הַסּוֹעֲרִים לְהַרְגִּיז אוֹתִי מִמִּסְגְרוֹתַי, אָז בֹּא עָלַי, אֲדוֹן הַמְּנוּחָה, עִם־שְׁלוֹמֶךָ וְעִם־מְנוּחָתֶךָ.

בְּעֵת יִשְׁתּוֹחַח בַּסֵּתֶר לִבִּי הַדַּל, אָז פְּתַח דְּלָתָיו בְּחָזְקָה, מַלְכִּי, וְהִגָּלֶה אֵלָיו בַּהֲדַר מַלְכוּתֶךָ.

בְּעֵת תַּכֶּינָה תַּאֲוֹתַי אֶת־רוּחִי בְסַנְוֵרִים וּבְתַרְמִית עֵינַיִם, אָז אַתָּה, קְדוֹשִׁי הָאֶחָד, אַתָּה הָעֵר, בֹּא אֵלַי אַתָּה עִם־אוֹרְךָ וְעִם־רַעֲמֶךָ.

מ.

נֶעְצָר הַגֶּשֶׁם בְּקֶרֶב לִבִּי הַיָּבֵשׁ יָמִים עַל־יָמִים, אֱלֹהָי. רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם עָרֹם עַד לַחֲרָדָה. אַף עָב אֶחָד דַּק לֹא יִהְיֶה לוֹ לְמִכְסֶה מְעַט, אַף אוֹת קַל אַיִן לְמָטָר קַר לְמֵרָחוֹק.

מִי־יִתֵּן וְשָׁלַחְתָּ אֶת־סַעַרְךָ הַזּוֹעֵם הַקֹּדֵר מִנִּי־מָוֶת וְהִכִּיתָ בְּשִׁבְטֵי בְרָקִים אֶת־הַשָּׁמַיִם מִן־הַקָּצֶה אֶל־הַקָּצֶה.

רַק הַשְׁמֵד, אֲדֹנָי, הַשְׁמֵד אֶת־הַשָּׁרָב הָאִלֵּם הַלָּז, הָעַז וְהָאַכְזָרִי, הַלּוֹהֵט בְּנוֹרְאוֹתָיו כָּל־לֵב עַד לְאֶפֶס תִּקְוָה.

תֵּן לַעֲנַן חַסְדְּךָ וְיֵרָאֶה כְּמַבַּט אֵם טוֹבֵל בְּדִמְעָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַף הָאָב.

מא.

לָמָּה תַּעֲמֹד, מַחְמַד עֵינִי, מֵאַחֲרֵי כָּל־הֶהָמוֹן, מִסְתַּתֵּר בְּקֶרֶב צִלֶךָ? הִנֵה הֵם הוֹדְפִים אוֹתְךָ וְעוֹבְרִים עַל־פָּנֶיךָ בַּעֲפַר הָרְחוֹב וְלֵב לֹא יָשִׂימוּ אֵלֶיךָ. וַאֲנִי פֹה מְחַכָּה לְךָ מוֹעֵד וּמוֹעֲדִים וַהֲכִינוֹתִי לְךָ אֶת־קָרְבָּנִי, וּבָאוּ הָעוֹבְרִים וְהַהוֹלְכִים וְלָקְּחוּ אֶת־פְּרָחַי אֶחָד אַחַר הָאֶחָד וְטַנְאִי כִמְעַט רֵיק.

מוֹעֵד הַבֹּקֶר חָלַף וְגַם מוֹעֵד הַצָּהֳרַיִם. בְּתוֹךְ צִלְלֵי הָעֶרֶב תִּכְבַּדְנָה עֵינַי מִשֵּׁנָה. הָאֲנָשִׁים הַשָּׁבִים הַבַּיְתָה מַבִּיטִים בִּי וּמְשַׂחֲקִים – וַאֲנִי מָלֵאתִי כְלִמָּה. אֵשֵב כִּבְתוּלָה עֲנִיָּה וְאָלִיט פָּנַי בְּחֵיקִי, וְהָיָה כִי יִשְׁאָלוּנִי לְחֶפְצִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ עֵינַי וְלֹא אֶעֱנֶה דָבָר.

אוֹי לִי, אֵיךְ אוּכַל וְאַגִּיד לָהֶם כִּי לְךָ אֲנִי מְחַכָּה וְכִי אָמֹר אָמַרְתָּ לִי כִּי תָבוֹא? אֵיךְ אוּכַל וְאוֹדֶה עַל־כְּלִמָּתִי כִּי אֶת־רִישִׁי זֶה הֵבֵאתִי לְךָ לְמֹהַר? רְאֵה הִנֵּה הִסְתַּרְתִּי אֶת־סוֹדִי זֶה בְּגַאֲוָה בְסֵתֶר לִבִּי.

יוֹשֶׁבֶת אָנֹכִי עַל־פְּנֵי הַדֶּשֶׁא וְעֵינַי חוֹדְרוֹת הַשָּמַיְמָה וַאֲנִי חוֹלֶמֶת אֶת־תִּפְאֶרֶת בֹּאֲךָ לְפֶתַע פִּתְאֹם. הִנֵּה הַמְּאוֹרוֹת יָאִירוּ מִסָּבִיב כֻּלָּם, נִסֵּי הַזָּהָב יִתְעוֹפְפוּ עַל־פְּנֵי מֶרְכַּבְתְּךָ, וְעָמַד עַם רַב בְּפַאֲתֵי הַדֶּרֶךְ וְהִבִּיט וְהִשְׁתָּאָה וְרָאָה בְּרִדְתְּךָ מִן הַמֶרְכָּבָה וּבְהֲרִימְךָ אוֹתִי מֵעַל הֶעָפָר לְהוֹשִׁיב לִימִינְךָ אֶת־הַנַּעֲרָה הָעֲנִיָּה הַזֹּאת הָרוֹעֶדֶת מִכְּלִמָּה וּמִגַּאֲוָה כִּסְבַךְ־צֶמַח בִּנְשֹׁב בּוֹ רוּחַ קָיִץ.

מב.

בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם הִתְלַחַשְׁנוּ אִישׁ בְּאָזְנֵי רֵעֵהוּ לֵאמֹר: נֵרֵד בְּסִירַת דּוּגָה רַק אֲנִי וְאַתָּה וְנַחְתּוֹר מִזֶּה, וְלֹא יֵדַע אִישׁ עַל־פְּנֵי כָל־הָאֲדָמָה אֶת־דְּבַר מַסַּעֵנוּ בְאֵין מָחוֹז לְחֶפְצֵנוּ וּבְאֵין תַּכְלִית.

עַל־פְּנֵי יָם זֶה בְּאֵין חוֹף, בִּהְיוֹת אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וּפִיךָ מְשַׂחֵק, שָׁם יִשְׁתַּפְּכוּ שִׁירַי וְהָיוּ לִרְנָנוֹת, חָפְשִׁים כְּמוֹ גַלִּים וְחָפְשִׁים מִכַּבְלֵי מִלִּים.

הַעוֹד לֹא בָאָה הָעֵת? אִם הַמְּלָאכָה לֹא שָׁלְמָה עוֹד? רְאֵה הִנֵּה יָרַד הַלַּיְלָה עַל־הַיָּם וּבְתוֹךְ הָאוֹר הַגֹּוֵעַ בָּאוֹת צִפֳּרֵי הַמַּיִם בִּיעָף אֶל־קִנֵּיהֶן.

מִי יֵדַע מָתַי תִּפֹּלְנָה טַבְּעוֹת הַזִּקִּים וּמָתַי תֵּעָלֵם סִירַת הַדּוּגָה בְּקֶרֶב הַלַּיְלָה כַּזִּיק הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לִמְבוֹא הַשֶּמֶשׁ?

מג.

הִנֵּה יוֹם הָיָה אֲשֶׁר לֹא הֲכִינוֹתִי נַפְשִׁי אֵלֶיךָ; וְאַתָּה, מַלְכִּי, בָּאתָ אֶל־תּוֹךְ לִבִּי לֹא־קָרוּא וְהָיִיתָ כְּאַחַד הָעָם הָעוֹמֵד בַחוּץ אֲשֶׁר לֹא אֵדָעֶנּוּ וְחָתַמְתָּ בְּטַבַּעְתְּךָ חוֹתַם נֶצַח עַל־רְגָעִים רַבִּים בְּחַיַּי הַמִּתְעוֹפְפִים וְחוֹלְפִים.

וְכַיּוֹם הַזֶּה כִּי יִּקָּר מִקְרֶה וְאַבִּיט אֶל־כָּל־זֹאת, אָז אֶרְאֶה כִּי מִתְגּוֹלְלִים זִכְרוֹנוֹת הַיָּמִים הָאֵלֶּה אָרְצָה מִתְבּוֹסְסִים בְּאָבָק יַחְדָו עִם־זִכְרוֹן תַּעֲנוּגַי וּמַכְאוֹבַי אֲשֶׁר לְחַיַּי הַדַּלִּים וְהַנִּשְׁכָּחִים.

לֹא פָנִיתָ בְּבוּז מֵעַל שַׁעֲשֻׁעֵי יַלְדוּתִי אֲשֶׁר בָּאָבָק וְקוֹל הַצְּעָדִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְיַלְדוּתִי בַחֲדַר שַׁעֲשֻׁעַי הֲלֹא אֵלֶה הֵם אֲשֶׁר הֵד קוֹלָם הוֹלֵךְ מִכּוֹכָב אֶל־כּוֹכָב.

מד.

הִנֵּה זֶה אֲשֶׁר יְשַׂמַּח לִבִּי: כִּי אֵשֵׁב וְאֶאֱרֹב אֶל־פַּאֲתֵי הַדְּרָכִים בְּעֵת יָנִיסוּ הַצְּלָלִים אֶת־הָאוֹר וְהַגֶּשֶׁם יָבֹא לְמוֹעֵד תְּקוּפַת הַקַּיִץ.

מַלְאֲכֵי בְשׂוֹרָה הֵמָּה לִי הַבָּאִים מִכְּנַף־שָׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא־יָדַעְתִּי וְדֹבְרִים שָׁלוֹם לִי וּמְמַהֲרִים לָרוּץ לְדַרְכָּם מִן־הָרְחוֹב וָהָלְאָה. לִבִּי יַעֲלֹץ בָּם וְנִשְׁמַת הָרוּחַ הָעוֹבֶרֶת מְתוּקָה לִי.

מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר וְעַד־אֲפֵלַת הָעֶרֶב פֹּה אֵשֵׁב עַל־יַד שַׁעֲרִי וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי הָרֶגַע אֲשֶׁר לוֹ קִוִּיתִי בֹּא יָבֹא בְּפֶתַע פִּתְאֹם. אָז אֶרְאֶה אֶת־פָּנֶיךָ.

וְעַד־בֹּא הָעֵת הַהִיא אֵשֵׁב־לִי וַאֲשַׂחֵק וַאֲזַמֵּר לְבָדָד. וְעַד־בֹּא הָעֵת הַהִיא מָלֵא הָרוּחַ אֲשֶׁר מִסָּבִיב אֶת־הָרֵיחַ הַטּוֹב אֲשֶׁר לַתִּקְוֹת.

מה.

הַאִם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֶת־קוֹל מִצְעֲדָיו בַּלָּאט?

הִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ, תָּמִיד הוּא הוֹלֵךְ.

בְּכָל־רֶגַע וּבְכָל־עֵת, בְּכָל־יוֹם וּבְכָל־לַיְלָה הוּא הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ, תָּמִיד הוּא הוֹלֵךְ.

זְמִרוֹת רַבּוֹת זִמַּרְתִּי כְּנוֹחַ עָלַי הָרוּחַ אִם טוֹבָה וְאִם רָעָה, אַךְ קוֹלוֹתֵיהֶן קָרְאוּ תָּמִיד כֻּלָּם: “הוּא הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ, תָּמִיד הוּא הוֹלֵךְ”.

בִּימֵי הַשֶּׁמֶשׁ עִם־רֵיחַ בְּׂשֵמי הַנִּיסָן בֵּינוֹת לִנְתִיבוֹת הַיַּעַר הוּא הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ, תָּמִיד הוּא הוֹלֵךְ.

בְּלֵילוֹת הַגֶּשֶׁם עִם־אֲפֵלַת הַתַּמּוּז הַנִּדַּחַת בְּמִרְכֶּבֶת עָבִים רֹבֵי חֲזִיזֵי רַעַם הוּא הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ, תָּמִיד הוּא הוֹלֵךְ.

בְּיָגוֹן עַל־יָגוֹן לוֹחֵץ רַק קוֹל מִצְעָדָיו אֶת־לִבִּי – וְרַק מַגַּע הַזָּהָב אֲשֶׁר לְכַף רַגְלוֹ הוּא הַנּוֹתֵן זֹהַר לְשִׂמְחָתִי.

מו.

לֹא אֵדַע מִסְפָּר לָעִתִּים הָרְחוֹקוֹת אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ לִקְרָאתִי הָלֹךְ וְקָרֹב. שִׁמְשְׁךָ וְכוֹכָבֶיךָ לֹא יוּכְלוּ לְהַסְתִּיר אוֹתְךָ מִמֶּנִּי לָנֶצַח.

בְּקָרִים וַעֲרָבִים רַבִּים נִשְׁמַע קוֹל צְעָדֶיךָ וּמַלְאַךְ הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר לְךָ בָּא אֶל־תּוֹךְ לִבִּי וַיִּקְרָא לִי בַסָּתֶר.

לֹא אֵדַע מַדּוּעַ כָּכָה נִבְהֲלוּ הַיּוֹם כָּל־חַיַּי וְלָמָּה־זֶה רִגְשַׁת חֶרְדַּת־גִּיל עָבְרָה אֶת־לִבִּי.

הָיִיתִי כְּמוֹ בָא לִי הַמּוֹעֵד לְכַלּוֹת אֶת־מִפְעָלִי וַאֲנִי בְתוֹךְ הָרוּחַ־אֲשֶׁר מִסָּבִיב אָרִיחַ אֶת־הָרֵיחַ הַדַּק אֲשֶׁר לְקִרְבָתְךָ הַמְּתוּקָה.

מז.

הַלַּיְלָה כִּמְעַט נָמַס וַאֲנִי מְחַכָּה לוֹ לַשָּׁוְא. יָרֵאתִי פֶּן יָבֹא פִּתְאֹם אֶל־דַּלְתִּי בַבֹּקֶר אַחֲרֵי־נִפְלִי מֵרֹב יְגִיעָה וַאֲנִי שׁוֹכֶבֶת וִישֵׁנָה. הוֹי רֵעַי, פִּתְחוּ־נָא לוֹ אֶת־הַדֶּלֶת וְאַל תַּעְצְרוּ אוֹתוֹ מִבֹּא.

אִם־לֹא יְעִירֵנִי קוֹל מִצְעָדָיו, אֶמְצַא־נָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וְאַל־תְּנַסּוּ לְעוֹרְרֵנִי גַם אַתֶּם. לֹא־חָפַצְתִּי כִּי יְעוֹרְרֵנִי קוֹל־מַקְהֲלוֹת הַצִּפֳּרִים הַמְצַפְצְפוֹת אוֹ קוֹל הָרוּחַ הַסּוֹעֵר לִקְרַאת חַג אוֹר הַבֹּקֶר. תְּנוּנִי וְאִישַׁן בְּלִי־מַעְצוֹר בָּרֶגַע אֲשֶׁר יִגַּשׁ אֶל־דַּלְתִּי פִּתְאֹם אֲדוֹנִי וּמוֹשְׁלִי.

הוֹי שְׁנָתִי, שְׁנָתִי הָעֲרֵבָה, הַמְּחַכָּה רַק לָרֶגַע אֲשֶׁר יִגַּע בִּי אֲדוֹנִי וּמוֹשְׁלִי לְמַעַן תַּחֲלֹף. הוֹי עֵינַי הַסְּגוּרוֹת, אֲשֶׁר תִּפְתַּחְנָה אֶת־עַפְעַפֵּיהֶן רַק לְאוֹר קוֹלוֹ בְּשַׂחֲקוֹ, כַּאֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנַי כְּמוֹ חֲלוֹם הָעוֹלֶה פִּתְאֹם מִתְּהוֹם חֶשְכַת הַשֵּׁנָה.

תְּנוּ־נָא וְיִגָּלֶה אֲדוֹנִי וּמוֹשְׁלִי לְנֹכַח פָּנַי לִהְיוֹת לִי רִאשׁוֹן מִכָּל־אוֹר וּמִכָּל־דְּמוּת. תְּנוּ־נָא וִיהִי קוֹל תְּרוּעַת הַגִּיל הָרִאשׁוֹן הַנֵּעוֹר בְּנִשְמָתִי יְלִיד מַבַּט־עֵינוֹ. תְּנוּ־נָא וְשָׁבָה אֵלַי נַפְשִי רַק עִם־שׁוּבִי אֵלָיו!

מח.

בָּקְעוּ גַלֵּי זִמְרַת הַצִּפֳרִים אֶת־יַם דִּמְמַת הַבֹּקֶר, הַפְּרָחִים אֲשֶׁר בְּפַאֲתֵי הַדְּרָכִים עָלְזוּ וַעֲתַר הַזָּהָב פָּרַץ מִבֵּין בְּקִיעֵי הֶעָבִים – וַאֲנַחְנוּ הָלַכְנוּ כֻּלָּנוּ וְעֵינֵינוּ לֹא נָתְנוּ מַס לְכָל־מַרְאֶה בַדָּרֶךְ.

לֹא שַׁרְנוּ בְשִׁירִים עֲלִיזִים וֹלא הִשְׁתַּעֲשָׁעְנוּ, לֹא יָרַדְנוּ אֶל־הַכְּפָרִים לַעֲשׂוֹת קִנְיָן וּתְמוּרָה, לֹא דִּבַּרְנוּ דָבָר וְלֹא שִׂחַקְנוּ וְלֹא פִגַּרְנוּ בְּלֶכְתֵּנוּ. הָלַכְנוּ הָלֹךְ וְהָחֵשׁ אֶת־צְעָדֵינוּ וְהָעֵת עָבָרָה.

הַשֶּׁמֶשׁ עָלְתָה עַד־חֲצִי הָרָקִיעַ וְהַיּוֹנִים הָגוּ בְּתוֹךְ הַצֵּל. עָלִים יְבֵשִׁים רָקְדוּ וַיָּחוּלוּ לְחֹם הַצָּהֳרַיִם. הַנַּעַר הָרֹעֶה נָם וַיִּישַׁן בַּצֵּל תַּחַת הַתְּאֵנָה, וְגַם אֲנִי כָרַעְתִּי אַרְצָה עַל־שְׂפַת הַמַּיִם וָאַרְבִּיץ אֶת־יְצֻרַי הָעֲיֵפִים עַל־פְּנֵי יֶרֶק הַשָּׂדֶה.

וְאֵלֶּה אֲשֶׁר אָרְחוּ לִי בַדֶּרֶךְ שַׂחֲקוּ וַיִּלְעֲגוּ לִי. אֶת־רֹאשָׁם נָשְׂאוּ לְמַעְלָה וְהֵם אָצִים לְדַרְכָּם. לֹא הִבִּיטוּ עַל־סְבִיבֵיהֶם רֶגַע וְלֹא יָשְׁבוּ לָנוּחַ, וַיֵּעָלְמוּ בִתְכֵלֶת הָעֲרָפֶל לְמֵרָחוֹק וַיָּשׁוּטוּ עַל־פְּנֵי כָרִים וּגְבָעוֹת וַיַּעֲבְרוּ מְחוֹזוֹת רְחוֹקִים וְנִדָּחִים. יְהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ, אֹרְחַת גִּבּוֹרִים, עַל־דַּרְכֵּךְ אֲשֶׁר קֵץ אֵין לָהּ! בְּלַעַג וּבְתוֹכָחָה הֵאִיצוּ בִי לָקוּם, וְלִבִּי לֹא הָיָה עִמִּי. אֹבֶדֶת הָיְתָה נַפְשִׁי בִּתְהוֹם מִשְׁמַעַת עֲלִיזָה – בְּתוֹךְ הַצֵל אֲשֶׁר לְחֶדְוָה קֹדָרֶת.

וְהַמְּנוּחָה הָעֲמֻקָּה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יֶרֶק הַשָׂדֶה מַעֲשֵׂה יְדֵי רִקְמַת הַשֶּׁמֶשׁ רָחֲבָה וְנָסְבָה בַעֲצַלְתַּיִם עַל־לִבִּי. שָׁכַחְתִּי אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר עַל־אֹדוֹתָיו אֲנִי הוֹלֶכֶת וְהִסְגַּרְתִּי נַפִׁשי בְּלִי דַעַת אֶל־נְתִיבוֹת תַּעְתֻּעֵי הַצְּלָלִים וְהַזְּמִירוֹת.

וְאַחַר־כֵּן בַּהֲקִיצִי מִתְּנוּמָתִי וּבְפָתְחִי אֶת־עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אַתָּה עוֹמֵד עָלַי וְאֶת־שְׁנָתִי תִּשְׁטֹף מֵעָלַי בְּשַׂחֲקֶךָ. מַה־יָּרֵאתִי כִּי אֲרֻכָּה תִּהְיֶה דַרְכִּי וְכִי יִרְבֶּה כָּכָה הֶעָמָל לָבֹא אֵלֶיךָ!

מט.

יָרַדְתָּ מֵעַל כִּסֵּא מַלְכוּתְךָ וְעָמַדְתָּ בְּפֶתַח סֻכָּתִי.

לְבַדִּי זִמַּרְתִּי בְּסֵתֶר פִּנָּה וּנְגִינָתִי בָאָה עַד אָזְנֶיךָ. יָרַדְתָּ וְעָמַדְתָּ בְּפֶתַח סֻכָּתִי.

חָרָשֵׁי זִמְרָה רַבִּים לְךָ בְּהֵיכָלְךָ וּזְמִירוֹת יְזַמְּרוּ לְךָ בְּכָל־עֵת. אַךְ זִמְרַת הַתּוֹדָה הַדַּלָּה אֲשֶׁר לִצְעִירַת הַנְּעָרוֹת הַזֹּאת עוֹרְרָה אֶת־אַהֲבָתֶךָ. בְּרָב־עָנְיָהּ עָרַב לִבָּהּ לְהִתְעָרֵב בַּזִּמְרָה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ, וְאַתָּה בָאתָ וּפֶרַח הֵבֵאתָ לִי לַשָּׂכָר וְהִתְיַצַּבְתָּ בְּפֶתַח סֻכָּתִי.

נ.

הָלַכְתִּי מִבַּיִת אֶל־בַּיִת בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלֶה הַכְּפָרָה לִקְבֹּץ עַל־יָד – וּמֶרְכֶּבֶת הַזָּהָב אֲשֶׁר לְךָ נִרְאֲתָה פִתְאֹם מֵרָחוֹק וְהִיא דוֹמָה לַחֲלוֹם חֶזְיוֹן נֹגַהּ. אָז נִפְלֵאתִי מְאֹד לְמַרְאֵה מֶלֶךְ הַמְּלָכִים!

תִּקְוֹתַי נָשְׂאוּ רֹאשׁ וַאֲנִי דִמִּיתִי כִּי יָמַי הָרָעִים תָמּוּ. אָז עָמַדְתִּי וְחִכִּיתִי לִנְדָבוֹת אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתִּי וּלְמַטְמוֹנִים אֲשֶׁר יִזָּרוּ לֶעָפָר מִסָּבִיב.

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתִּי, שָׁם הִתְיַצְּבָה הַמֶּרְכָּבָה. מַבַּט עֵינְךָ דָּבַק אֵלַי וְאַתָּה יָרַדְתָּ אֵלַי וּשְׂחוֹק עַל־פִּיךָ: אָז יָדַעְתִּי כִּי גְאֻלַּת חַיַּי בָּאָה לִי הַפָעַם. אַךְ פִּתְאֹם שָׁלַחְתָּ אֵלַי אֶת־יְמִינְךָ וְאָמַרְתָּ: “מַה־לָּךְ אַתְּ לָתֵת לִי?”

מֶה־עָצוּם הוֹד הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר הֶרְאֵיתָ בְּנִיד יָדְךָ זֶה בְּשַׁלְּחֲךָ אֶת־כַּפְּךָ לִשְׁאֹל נְדָבָה מֵאֵת שׁוֹאֶלֶת נְדָבוֹת! נִבְהָלָה הָיִיתִי וְעָמַדְתִּי וְלֹא יָדַעְתִּי מַה־לַּעֲשׂוֹת, וְאַחַר־כֵּן הוֹצֵאתִי מִתּוֹךְ יַלְקוּטִי בַלָאט גַּרְגֵּר דָּגָן מְעַט וְדַל וּנְתַתִּיו לָךְ.

אַךְ מַה־נִּפְלֵאתִי בָעֶרֶב בַּהֲרִיקִי אֶת־שַׂקִּי אַרְצָה וְהִנִּה גַּרְגַּר זָהָב מְעַט וְדַל בֵּין צְרוֹרוֹת עָנְיִי. אָז בָכִיתִי מָרָה וָאֶשְׁאַל בְּלִבִּי לֵאמֹר: מִי־יִתֵּן וְהָיָה עִם־נַפְשִׁי לָתֵת לְךָ אֶת־כָּל אֲשֶׁר לִי בְּאֵין מַעְצוֹר!

נא.

הַלַּיְלָה קָדַר וּפֹעַל יוֹמֵנוּ שָׁלֵם. חָשַׁבְנוּ כִּי הָאֹרֵחַ הָאַחֲרוֹן הִנֵּה זֶה בָא בְּטֶרֶם יָבֹא הַלַּיְלָה וְדַלְתוֹת כָּל־הַבָּתִים אֲשֶׁר בַּכְּפָר נִסְגְּרוּ כֻלָּן. אָז יֹאמַר הָאֶחָד: “עוֹד הַמֶּלֶךְ יָבֹא”. וַאֲנַחְנוּ שִׂחַקְנוּ וְאָמַרְנוּ: “הָיֹה לֹא יִהְיֶה!”

חָשַׁבְנוּ כִּי אִישׁ דָּפַק עַל־הַדֶּלֶת וְאָמַרְנוּ: אֵין־זֶה כִּי־אִם הָרוּחַ. כִּבִּינוּ אֶת־הַמְּנוֹרוֹת וְשָׁכַבְנוּ לִישׁוֹן. אָז יֹאמַר הָאֶחָד: “הִנֵה הַמְּבַשֵּׂר!” וַאֲנַחְנוּ שִׂחַקְנוּ וְאָמַרְנוּ: “אֵין־זֶה כִּי־אִם הָרוּחַ!”

וּבְדִמְמַת הַלַּיְלָה נִשְׁמַע קוֹל רַעַשׁ. חָשַׁבְנוּ בִּשְנָתֵנוּ כִּי הוּא הָרַעַם מֵרָחוֹק. הִתְרוֹעֲעָה הָאָרֶץ, הִתְמוֹטְטוּ הַחוֹמוֹת וַיַּבְהִילוּנוּ מִשְּׁנָתֵנוּ. אָז יֹאמַר הָאֶחָד: הִנֵּה זֶה קוֹל רַעַשׁ אוֹפָן!" וַאֲנַחְנוּ אֲחוּזֵי שֵׁנָה וְדִבַּרְנוּ וְלֹא יָדַעְנוּ: “רַק אֵין־זֶה כִּי־אִם שְׁאוֹן הֶעָבִים בַּגַּלְגָּל!”

עוֹד חֶשְׁכַת הַלַּיְלָה רָבְצָה עַל־הָאָרֶץ בְּהִשָּׁמַע קוֹל הַתֹּף. וַיְהִי קוֹל קֹרֵא: “הִתְעוֹרְרוּ, אַל תִתְמַהְמָהוּ!” אָז לָחַצְנוּ אֶת־כַּפֵּינוּ אֶל־לִבְבוֹתֵינוּ וְחָרַדְנוּ מִיִּרְאָה. וְהָאֶחָד אָמַר: “רְאוּ הִנֵּה דֶּגֶל הַמֶּלֶךְ!” וַאֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ עַל־רַגְלֵינוּ וְקָרָאנוּ: “אֵין לָנוּ מוֹעֵד לְהִתְמַהְמֵהַּ עוֹד!”

הַמֶּלֶךְ בָּא – אַךְ אֵי נֵרוֹת, אֵי עַטְרוֹת פְּרָחִים? אֵי הַכִּסֵּא לְהוֹשִׁיבוֹ עָלָיו? הוֹי כְּלִמָּה, הוֹי כְּלִמַּת עוֹלָם! אַיֵּה הַהֵיכָל וְאַיֵה מִכְלוֹלֵי הַפְּאֵר? – אַךְ הָאֶחָד אָמַר: “מַה־לָּכֶם תִּצְעֲקוּ וְהִיא לֹא תוֹעִיל? בַּרְכוּהוּ לְשָׁלוֹם בְּיָדַיִם רֵיקוֹת, הֲבִיאוּהוּ אֶל הַחֲדָרִים הַצָּרִים!”

פִּתְחוּ אֶת הַדְּלָתוֹת, הָרִיעוּ בְצִלְצְלֵי קוֹנְכוֹת! בְּחֶשְכַת הַלַּיְלָה בָּא הַמֶּלֶךְ אֶל־בֵּיתֵנוּ הַקֹּדֵר וְהַדָּל. הָרַעַם שֹׁאֵג בַּשָׁמַיִם. מִפְּנֵי הַבָּרָק יִסּוֹב הַחֹשֶׁךְ לְאָחוֹר. הוֹצֵא אֶת־בְּלוֹיֵי הַסְּחָבוֹת אֲשֶׁר לְמַחְצַלְתְּךָ הַקְּרוּעָה וְהַצַּע אוֹתָם בֶּחָצֵר. עִם־הַסְּעָרָה בָּא פִּתְאֹם מַלְכֵּנוּ מֶלֶךְ הַלַּיְלָה הַנּוֹרָא.

נב

חֲשַׁבְתִּי וְלֹא עָרַבְתִּי לִבִּי לִשְׁאֹל מֵעִמְּךָ אֶת-מִקְלַעַת הַשּׁוֹשַׁנִּים אֲשֶׁר עַל-גַּרְגְּרוֹתֶיךָ. אָז חִכִּיתִי עַד-הַבֹּקֶר עַד-צֵאתְךָ לַדֶּרֶךְ, לְמַעַן אֶמְצָא שְׁאֵרִית מְעַט מִמֶּנָּה עַל-הַמִּטָּה. כְּמוֹ עָנִי הַקֹּבֵץ עַל-יָד בִּקַּשְתִּי לִפְנוֹת-שַׁחַר מַפַּל עָלֶה אֶחָד אוֹ שְׁנָיִם.

רָזִי לִי! מַה-מָּצָאתִי וּמַה-נִּשְׁאַר לִי מֵאַהֲבָתֶךָ? לֹא פֶרַח וְלא רֵיח נִיחוֹחַ וְלֹא כְלִי עִם-מֵי בֹשֶׂם, כִּי-אִם חַרְבְּךָ הָעֲצוּמָה הַנּוֹצֶצֶת כְּלַבַּת אֵשׁ וּכְבֵדָה כִּמְטִיל רָעַם. אוֹר הַבֹּקֶר הָרַךְ בָּא בְּעַד הָאֶשְׁנָב וַיִּתְמוֹדֵד עַל-מִטָּתֶךָ. צִפּוֹר הַבֹּקֶר צִפְצְפָה וַתִּשְׁאַל: “הוֹי אִשָּׁה, מַה-זֶּה נִתַּן לָךְ?” – לֹא פֶרַח וְלא רֵיח נִיחוֹחַ וְלֹא כְלִי עִם-מֵי בֹשֶׂם, כִּי-אִם חַרְבְּךָ הַנּוֹרָאָה.

יוֹשֶׁבֶת אֲנִי וְחוֹשֶׁבֶת לָדַעַת מַה-זֹּאת לִי מַתְּנָתֶךָ. אֵין לִי מָקוֹם לְהַצְפִּינָהּ. בֹּשְתִּי לַחֲגוֹר אוֹתָהּ וַאֲנִי אִשָּׁה חַלָּשָׁה, וְאִם אֶלְחָצֶנָּה אֶל-שָׁדַי וְהִכְאִיבָה לִי. וּבְכָל-זֹאת אֶשָּׂא בְלִבִּי אֶת-כְּבוֹד נֵטֶל יְגִיעִי: אֶת-הַמַּתָּנָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי.

מִן-הַיּוֹם הַזֶּה וָמַעְלָה לֹא יִהְיֶה עוֹד פַּחַד לְנֶגֶד עֵינַי עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, כִּי יָדְךָ תָּעֹז לִי בְּכָל-מִלְחֲמוֹתָי. אַתָּה נָתַתָּ אֶת-הַמָּוֶת לְחָבֵר לִי וַאֲנִי אֶעְטְרֶנּוּ חַיָּי. חַרְבְּךָ עִמִּי לְמַעַן אֲגַדַּע אֶת-כְּבָלַי וְלֹא יִהְיֶה עוֹד פַּחַד לְנֶגֶד עֵינַי עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

מִן-הַיּוֹם הַזֶּה וָמַעְלָה אַשְׁלִיךְ מֵעָלַי אֶת-כָּל-צַעֲצֻעֵי תִפְאַרְתִּי הָרֵיקִים. וְעַתָּה, אֲדוֹנִי, אֲדוֹן לִבִּי! לֹא אוֹסִיף עוֹד לְחַכּוֹת וּלְבַכּוֹת בְּסֵתֶר פִּנָּה וְלֹא אוֹסִיף עוֹד לְהִתְהַלֵּךְ בַּעֲנָוָה וּבִנְעִימוֹת. אֶת-חַרְבְּךָ נָתַתָּ לִי לִהְיוֹת לִי לִפְאֵר וְלֹא יִהְיוּ לִי צַעֲצֻעֵי-תִּפְאֶרֶת אֲחֵרִים.

נג

יָפֶה הַצָּמִיד עַל-יָדְךָ הַמְּשֻׁבָּץ כּוֹכָבִים וּמְמֻלָּא אַבְנֵי חֵפֶץ מַעֲשֵׂה חשֵׁב עִם-רִבֹּא רִבֲבוֹת הַצְּבָעִים. אַךְ יָפָה מִמֶּנּוּ שִׁבְעָתַיִם חַרְבְּךָ הָעֲקֻבָּה עִם-לַהַט בְּרָקָהּ, אֲשֶׁר דִּמְיוֹנָהּ כִּכְנַף אֱלֹהֵי וִישְׁנוּ הַפְּרוּשָׂה בְּעֵת תִּקֹּב אֶת-הָאַרְגָּמָן הַבֹּעֵר לְמוֹעֵד מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ.

רֹעֶדֶת הִיא כִּצְלִיל קוֹל הַחַיִּים הָאַחֲרוֹן תַּחַת עָצְמַת הַמַּכְאוֹבִים בְּתֵת הַמָּוֶת אֶת-מַכָּתוֹ הָאַחֲרוֹנָה: נוֹצֶצֶת הִיא כְּשַׁלְהֶבֶת הַחַיִּים הַטְּהוֹרָה הָאוֹכֶלֶת בְּזַעַם לַבָּתָהּ אֶת-כָּל-הַבָּא מִן-הֶעָפָר.

יָפֶה הַצָּמִיד עַל-יָדְךָ הַמְּשֻׁבָּץ כָּל-כּוֹכְבֵי סְגֻלָּה; אַךְ חַרְבְּךָ, אֲדוֹנִי, אֲדוֹן הָרַעַם, מְמֻלָּאָה יִפְעַת כָּל-יִפְעָה אֲשֶׁר תֶּחֱרַד כָּל-נֶפֶש מֵהַבִּיט עָלֶיהָ וַאֲשֶׁר יִבָּצֵר מֵאָדָם לַהֲגוֹת בָּהּ.

נד

דָּבָר לֹא שָׁאַלְתִּי מֵעִמְּךָ וּשְׁמִי לֹא קָרָאתִי בְאָזְנֶיךָ. דּוּמָם הָיִיתִי בְּהִפָּרֶדְךָ מֵעָלָי. נִצַּבְתִּי עַל-שְׂפַת הַבְּאֵר עֲזוּבָה, וְצִלְלֵי הָעֵץ יָרְדוּ עָלֶיהָ עֲקַלְקַלּוֹת, וְהַנְּעָרוֹת שָׁבוּ הַבַּיְתָה עִם-כַּדֵּי הַחֶרֶשׂ הָאֲדַמְדַּמּוֹת הַמְּלֵאוֹת עַד לִשְׂפָתָן. אָז קָרְאוּ לִי, צָעֲקוּ לִי וַתֹּאמַרְנָה: “לְכִי עִמָּנוּ, הִנֵּה חָלַף הַבֹּקֶר וַיְהִי צָהֳרָיִם”. אַךְ לִבִּי נָמוֹג בִּי וָאֶעֱמוֹד תַּחְתַּי וָאֶצְלוֹל בִּתְהוֹם מַחֲשָׁבוֹת וּמָה לֹא יָדָעְתִּי.

לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל צְעָדֶיךָ בְּבֹאֶךָ. עֵינֶיךָ מָלְאוּ יָגוֹן בְּדָבְקָן בִּי וְקוֹלְךָ הָיָה יָגֵעַ בְּדַבְּרֶךָ. אָז דִּבַּרְתָּ אֵלַי בִּדְמָמָה: “אִישׁ הֵלֶךְ אָנֹכִי וְצָמֵא” – וַאֲנִי הִתְעוֹרַרְתִּי מֵחֲלוֹמִי בְהָקִיץ וָאֶסּוֹךְ מִצַּפַּחְתִּי מַיִם אֶל-כַּפּוֹת יָדֶיךָ הַמְּצֻמָּדוֹת. הֶעָלִים רָעֲשׁוּ מִמַּעַל לָנוּ, הַקּוּק זִמֵּר מִמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר לֹא נִרְאוּ וְרֵיח פִּרְחֵי הַבַּבְּלָה נָזַל מִמּוֹרְדוֹת הַדֶּרֶךְ.

כִּבְדַת לָשׁוֹן וּכְסוּיַת כְּלִמָּה עָמַדְתִּי בִשְׁאָלְךָ לִי לִשְׁמִי. כִּי מֶה עָשִׂיתִי לְמַעֲנְךָ אֲשֶׁר זָכֹר תִּזְכְּרֵנִי? וְרַק אֲשֶׁר לֹא נִבְצְרָה מִמֶּנִּי לָתֵת לְךָ מַיִם לִצְמָאֲךָ הִנֵּה זֶה לֹא יִמַּח עוֹד מִלִּבִּי לָנֶצַח וְזֶה יְמַלֵּא אֶת-חַיַּי בִּנְעִימוֹת תָּמִיד. הִנֵּה עֵת הַבֹּקֶר חָלְפָה, רִנַּת הַצִּפּוֹרִים רָפְתָה, עֲלֵי הַנִּים רֹעֲשִׁים מִמַּעַל לִי וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת וְחוֹלֶמֶת בְּהָקִיץ.

נה

עַצְלוּת רֹבֶצֶת עַל-לִבֵּךְ וּבְעֵינַיךְ עוֹד תְּלוּיָה הַתְּנוּמָה. הַאִם לֹא בָאָה הַשְּׁמֻעָה אֵלַיִךְ כִּי-הִנֵּה זֶה מָלַךְ הַפֶּרַח בְּתִפְאַרְתּוֹ בֵּין-הַחוֹחִים? הִתְעוֹרְרִי נָא, קוּמִי נָא! אַל-נָא תִתְּנִי לָעֵת לַעֲבוֹר חִנָּם!

בִּקְצֵה מִשְׁעוֹל הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ שִׁמְמוֹת-עוֹלָמִים יוֹשֵׁב רֵעִי גַלְמוּד וְנֶעֱזָב. אַל-נָא תַשְׁלִי אוֹתוֹ. הִתְעוֹרְרִי נָא, קוּמִי נָא!

מַה-לָּךְ כִּי הַחוֹל הַלֹּהֵט יִשְׁטַח לוֹ אֶת אַדֶּרֶת הַצִּמָּאוֹן – הַאֵין אֵפוֹא גִיל בְּמַעֲמַקֵּי לִבֵּךְ? הַאִם עַל-כָּל מִדְרַךְ כַּף-רַגְלֵךְ לֹא יָרִיעַ נֶבֶל-דַּרְכֵּךְ בִּנְעִימוֹת זִמְרַת מַכְאוֹבָיִךְ?

נו

הִנֵּה כָכָה גָדְלָה שִׂמְחָתְךָ בִי. הִנֵה יָרֹד יָרַדְתָּ אֵלָי. הוֹי אֱלֹהֵי כָּל-שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם! מֶה הָיְתָה כָּל-אַהֲבָתְךָ אֲשֶׁר לְךָ לוּלֵא הָיִיתִי אָנֹכִי פֹה?

עֲשִׂיתַנִי לְחָבֵר לְךָ לְחַלֵּק עִמִּי אֶת-כָּל-אוֹצְרוֹתֶיךָ. בְּלִבִּי הֲקִימוֹתָ לְךָ לְשַׁעֲשֻׁעֶיךָ מִשְׁכָּן אֲשֶׁר-לֹא-יִמָּד. בְּתוֹךְ חַיַּי יָצַר לוֹ רְצוֹנְךָ אֶת-צַלְמוֹ.

וְעַל זֹאת עָטִיתָ תִּפְאֶרֶת כָּל-הוֹד, אַתָּה מֶלֶךְ הַמְּלָכִים, לְבַעֲבוּר לָכֹד אֶת-לִבִּי בְּיָפְיֶךָ. וְעַל-זֹאת תִּמַּס אַהֲבַתְךָ בְּתוֹךְ אַהֲבַת אֹהַבְךָ לְמַעַן יִרְאוּ אוֹתְךָ בְּהִתְחַבֶּרְךָ עִמּוֹ הִתְחַבְּרוּת שְׁלֵמָה וְכָפַלְתָּ אוֹתְךָ לִשְׁנָיִם.

נז

הויֹ אוֹרִי, אוֹרִי! הָאוֹר אֲשֶׁר מָלְאָה מִמֶּנּוּ כָל-הָאָרֶץ, הָאוֹר הַנּוֹשֵׁק לָעֵינַיִם, הָאוֹר הַמָּתוֹק לַלֵּב!

הִנֵּה מְרַקֵּד הָאוֹר בְּלֵב-חַיַּי, חֲמוּדִי; הִנֵּה רֹעֵד הָאוֹר עַל-מֵיתְרֵי אַהֲבָתִי, חֲמוּדִי. הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים, הָרוּחַ סֹעֵר בְּחָזְקָה וְהַשְּׂחוֹק עוֹבֵר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

צִפֳּרֵי הַקַּיִץ פֹּרְשׂוֹת אֶת-מִפְרְשֵׂיהֶן בְּיַם-אוֹר. חֲבַצָּלוֹת וְיַסְמִינִים יִגְאוּ בִנְשׂוֹא הָאוֹר אֶת-גַּלָּיו.

הָאוֹר יֵחָלֵק וְהָיָה לְזָהָב עַל-פְּנֵי כָל-עָב, חֲמוּדִי, וְיִזְרַע אַבְנֵי חֵפֶץ לָרֹב.

הַשִּׂמְחָה תִפְרוֹץ מֵעָלֶה לְעָלֶה, חֲמוּדִי, וְהָיָה גִיל אֲשֶׁר לֹא יִמָד. נַחֲלֵי הַשָּׁמַיִם עָבְרוּ אֶת-גְּדוֹתֵיהֶם וְשֶׁטֶף הַחֶדְוָה פָרַץ הַחוּצָה.

נח

תְּנוּ וְהִתְעַרְבוּ צְלִילֵי הַשִּׂמְחָה כֻלָּם בְּשִׁירִי הָאַחֲרוֹן – הִיא הַשִּׂמְחָה הָאוֹמֶרֶת לָאֲדָמָה וְנָתְנָה אֶת-כֹּחָהּ בְּסַעֲרוֹת עֹז בְּקֶרֶב צֶמַח כָּל-יֶרֶק, הִיא הַשִּׂמְחָה הַפּוֹקֶדֶת עַל-תְּאוֹמֵי הָאַחִים, עַל-הַחַיִּים וְהַמָּוֶת, וְחוֹלְלוּ בְאֵין מַעְצוֹר לְרֹחַב כָּל-הָאָרֶץ, הִיא הַשִּׂמְחָה הַפֹּרֶצֶת עִם-רוּחוֹת הַסְּעָרוֹת וְסֹעֶרֶת וּמְעוֹרֶרֶת אֶת-כָּל-חַי בִּשְׂחוֹק קוֹלָהּ, הִיא הַשִּׂמְחָה הָעֹלָה דוּמָם בְּשֶׁטֶף דִּמְעוֹתֶיהָ עַל-הַלּוֹט הַדַּל הָאָדֹם וְהַפָּתוּחַ וְהִיא הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר תַּשְׁכִּין לֶעָפָר אֶת-כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְדָבָר לֹא תֵדָע.

נט

אָמְנָם יָדַעְתִּי, אֲהוּב לִבִּי, כִּי רַק אַהֲבָתְךָ הִיא הַנְּשָׁמָה בָּאוֹר הַמָּזְהָב הַמְּרַקֵּד עַל-פְּנֵי הֶעָלִים וְהִיא הַנְּשָׁמָה בֶּעָבִים הָעֲצֵלִים הַשָּׁטִים בַּשָּׁמַיִם וְהִיא הַנְּשָׁמָה גַם בָּרוּחַ הַצַּחָה אֲשֶׁר תָּפוּחַ בְּקָרָתָהּ עַל-פְּנֵי מִצְחִי.

אוֹר הַבֹּקֶר שָׁטַף אֶת-עֵינַי – בְּשׂרָתְךָ הִיא אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל-לִבִּי. אֶת-פָּנֶיךָ הִטֵּיתָ מִמָּרוֹם, עֵינֶיךָ הִבִּיטוּ לְתוֹךְ עֵינַי, אָז נָגַע לִבִּי עַד-כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ.

ס

עַל-שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לְעוֹלָמוֹת אֵין-קֵץ מִתְקַבְּצִים יְלָדִים. הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֵקֶר לֹא יָנוּעוּ וְהַמַּיִם מִתַּחַת אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מְנוּחָה יִסְעָרוּ. עַל-שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לְעוֹלָמוֹת אֵין-קֵץ מִתְקַבְּצִים יְלָדִים בִּתְרוּעוֹת גְּדוֹלוֹת וּבִמְחוֹלוֹת.

בָּתִּים הֵם בּוֹנִים לָהֶם מִן-הַחוֹל וְהֵם מְשַׁעַשְׁעִים בִּקְלִפּוֹת קוֹנְכִיּוֹת רֵיקוֹת. מִן-הֶעָלִים הַנּוֹבְלִים הֵם מְשָׂרְגִים לָהֶם אֶת-אֳנִיּוֹתֵיהֶם וּמְשַׁלְּחִים אוֹתָן בְּקוֹל שִׂמְחָה עַל-פְּנֵי תְּהוֹמוֹת רְחוֹקוֹת. הַיְּלָדִים מְשַׁעַשְׁעִים עַל-שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לָעוֹלָמוֹת.

אֵין הֵמָּה יוֹדְעִים לִשְׂחוֹת. אֵין הֵמָּה יוֹדְעִים לְהַשְׁלִיךְ חַכּוֹת. דַּוָּגֵי פְנִינִים צוֹלְלִים לִתְהוֹמוֹת לְמַעַן פְּנִינֵיהֶם, רוֹכְלִים שָׁטִים בְּאֳנִיּוֹתֵיהֶם, וְרַק יְלָדִים מְלַקְּטִים חַלּוּקֵי חָצָץ וְשָׁבִים וְזֹרִים אוֹתָם לָרוּחַ. אֵין הֵמָּה מְבַקְּשִׁים מַטְמוֹנִים נֶחְבָּאִים, אֵין הֵמָּה יוֹדְעִים לְהַשְׁלִיךְ חַכּוֹת.

הַיָּם סוֹעֵר בִּתְרוּעַת גִּילוֹ וְהוֹלֵךְ הָלֹךְ וְגָאֹה וְהַחוֹפִים מַזְהִירִים בְּזֹהַר שְׂחוֹק יָגֵעַ. הַגַּלִּים זֹרְעֵי הַמָּוֶת מְזַמְּרִים בְּאָזְנֵי הַיְּלָדִים זְמִרוֹת בְּלִי מַחֲשָׁבָה וְהָיוּ כָאֵם הַמְּטַלְטֶלֶת אֶת-עוֹלָלָהּ בְּעָרֶשׂ. הַיָּם מְשַׁעֲשֵׁעַ אֶת-הַיְּלָדִים וְהַחוֹפִים מַזְהִירִים בְּזֹהַר שְׂחוֹק יָגֵעַ.

עַל-שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לְעוֹלָמוֹת אֵין-קֵץ מִתְקַבְּצִים יְלָדִים. רוּחוֹת הַסְּעָרָה פוֹשְׁטוֹת עַל-רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם בְּאֵין נָתִיב, אֳנִיּוֹת נִשְׁבָּרוֹת וְצוֹלְלוֹת בַּמַּיִם וְאוֹבְדוֹת, הַמָּוֶת מְהַלֵּךְ סָבִיב סָבִיב – וְהַיְּלָדִים מְשַׁעַשְׁעִים. עַל-שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לְעוֹלָמוֹת אֵין-קֵץ נִקְבָּצִים יְלָדִים לִקְבֻצָּה.

סא

הַשֵּׁנָה הַנּוֹפֶלֶת עַל-עֵינֵי עוֹלָל – הֲיֵשׁ אִישׁ יוֹדֵעַ אֵי מִזֶּה בָאָה? הִנֵּה שְׁמֻעָה תִשָּׁמַע לֵאמֹר: מָעוֹן לָהּ בְּכִפְרֵי הַפְּלָאוֹת בְּתוֹךְ צִלְלֵי יַעֲרוֹת-עַד הַמּוּאָרִים בְּאוֹר תּוֹלָעֵי הָאֵשׁ הַכֵּהֶה אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי צִיצִים רְוֵי קֶסֶם. מִשָּׁם הִיא בָאָה לְמַעַן נַשֵּׁק אֶת-עֵינֵי הָעוֹלָל.

הַשְּׂחוֹק הָרֹעֵד עַל-שִׂפְתֵי הָעוֹלָל מִדֵּי יָשְׁנוֹ – הֲיֵשׁ אִישׁ יוֹדֵעַ אֵי אֵיפֹה נוֹלָד? הִנֵּה שְׁמֻעָה תִשָּׁמַע לֵאמֹר: קֶרֶן צְעִירָה וְחִוְרָה אֲשֶׁר לְחֶרְמֵשׁ הַיָּרֵחַ דָּבְקָה בִקְצֵה עֲנַן סְתָו גֹּוֵע וּבַחֲלוֹם בֹּקֶר טְבוּל טַל נוֹלָד פֶּטֶר רֶחֶם – זֶה הַשְּׂחוֹק הָרֹעֵד עַל-שִׂפְתֵי הָעוֹלָל מִדֵּי יָשְׁנוֹ.

הַטַּל הַמָּתוֹק וְהַצַּח הָרֹבֵץ עַל-יְצֻרֵי עוֹלָל – הֲיֵשׁ אִישׁ יוֹדֵעַ אֵיפֹה הִתְחַבֵּא עַד-כֹּה? הִנֵּה בְעוֹד הָיְתָה אִמּוֹ נַעֲרָה צְעִירָה חָלַף אֶת-לִבָּהּ בְּתַעֲלֻמוֹת לַחַשׁ אַהֲבָה עֲנֻגָּה – זֶה הַטַּל הַמָּתוֹק וְהַצַּח הָרֹבֵץ עַל-יְצֻרֵי הָעוֹלָל.

סב

כִּי-אָבִיא לְךָ צַעֲצֻעִים צְבוּעֵי צְבָעִים שׁוֹנִים, בְּנִי, אָז תָּבִין נַפְשִׁי אֶת-מִשְׁפַּט נֹגַהּ הַצְּבָעִים הַנִּפְלָאִים אֲשֶׁר עַל-הֶעָבִים וַאֲשֶׁר עַל-הַמַּיִם וּמַדּוּעַ-זֶה נֶהְדָּרִים כָּכָה הַפְּרָחִים בִּשְׁלַל צִבְעֵיהֶם הַשּׁוֹנִים – כִּי-אָבִיא לְךָ צַעֲצֻעִים צְבוּעֵי צְבָעִים שׁוֹנִים, בְּנִי.

כִּי-אָשִׁיר לְךָ אֶת-שִׁירַי לְבַעֲבוּר הַרְקִידֶךָ, אָז תֵּדַע נַפְשִׁי מְאֹד מַדּוּעַ-זֶה תִזְרוֹם זִמְרָה בְּתוֹךְ הֶעָלִים וּמַדּוּעַ יִשְׁלְחוּ הַגַּלִּים אֶת-צְלִילֵי קוֹלוֹתֵיהֶם אֶל-לֵב הָאֲדָמָה הַקַּשֶּׁבֶת – כִּי-אָשִׁיר לְךָ אֶת-שִׁירַי לְבַעֲבוּר הַרְקִידֶךָ.

כִּי-אָשִׂים לְךָ מַמְתַּקִּים עַל-כַּפּוֹת יָדֶיךָ הַחוֹמְדוֹת, אָז תֵּדַע נַפְשִי פִתְאֹם לָמָּה-זֶה יִהְיֶה הַדְּבַש בְּכוֹס הַפֶּרַח וְעַל-מַה-זֶּה יִמָּלֵא כָּל-פְּרִי עֲסִיס-צוּפִים בַּסֵּתֶר – כִּי-אָשִׂים לְךָ מַמְתַּקִּים עַל-כַּפּוֹת יָדֶיךָ הַחוֹמְדוֹת.

כִּי-אֶשַּׁק אֶת-לְחָיֶיךָ לִנְטוֹעַ שְׂחוֹק בִּשְׂפָתֶיךָ, חֲמוּדִי, אָז אָבִין הֵיטֵב מַה-מִּשְׁפַּט הַחֶדְוָה הַזֹּרֶמֶת מִן-הַשָּׁמַיִם עִם-אוֹר הַבֹּקֶר וּמַה-דְּבַר הַנְּעִימוֹת אֲשֶׁר יִתֵּן רוּחַ-הַקַּיִץ לִבְשָׂרִי – כִּי-אֶשַּׁק אֶת-לְחָיֶיךָ לִנְטוֹעַ שְׂחוֹק בִּשְׂפָתֶיךָ.

סג

עֲשִׂיתַנִי מוֹדָע לְרֵעִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי. שַׂמְתָּ לִי מוֹשָב בְּבָתִּים אֲשֶׁר לֹא לִי. אֶת-הָרָחוֹק מִמֶּנִּי הִקְרַבְתָּ אֵלַי וְאֶת-הַנָּכְרִי עָשִׂיתָ לִי לְאָח.

כִּי-יִהְיֶה עָלַי לַעֲזוֹב אֶת-מַחְסִי הַנֶּאֱמָן וְרַע הַדָּבָר בְּעֵינָי. אָכֵן אֶשְׁכַּח כִּי שֹׁכֵן הַיָּשָׁן בְּקֶרֶב הֶחָדָשׁ וְכִי אַתָּה שֹׁכֵן בַּכֹּל.

בֵּין-לֵדָה וָמָוֶת, בְּעוֹלָם-זֶה אוֹ בְעוֹלָמוֹת אֲחֵרִים, בְכָל-מָקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה מֵבִיא אוֹתִי שָׁמָּה, שָׁם אַתָּה לִי הֶחָבֵר הָאֶחָד לְחַיַּי לָעַד וּלְעוֹלָם אֲשֶׁר תְּקַשֵּׁר אֶת-לִבִּי בַּעֲבֹתוֹת חֶדְוָה אֶל-כָּל-זָר.

וְזֶה אֲשֶׁר יָדַע אוֹתְךָ, אֵין-דָבָר זָר לוֹ וְאֵין-דֶּלֶת סְגוּרָה לְפָנָיו. אָנָּא רְצֵה אֶת-תּפִלָּתִי וְאַל יֹאבְדוּ מִמֶּנִּי לָנֶצַח נְעִימוֹת מַגַּע הָאֶחָד מִפְּנֵי שַׁעֲשֻׁעַי הָרַבִּים.

סד

בְּמוֹרַד הַנַּחַל הַשָּׁמֵם בֵּין-טַרְפֵּי הֶחָצִיר הַנִּשָׂא שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ לֵאמֹר: “נַעֲרָה, לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת וְאֶת-מְנוֹרָתֵךְ אֲשֶׁר בְּיָדֵךְ אַתְּ מְכַסָּה בְאַדַּרְתֵּךְ? רְאִי הִנֵּה בֵיתִי אָפֵל כֻּלּוֹ וְנֶעֱזָב – הַשְׁאִילִינִי אֶת-נֵרֵךְ”. אָז נָשְׂאָה אֶת-עֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת רֶגַע אֶחָד וַתַּבֵּט אֶל-פָּנַי מִן-הָעֲרָפֶל וַתֹּאמַר: “הִנֵּה בָאתִי אֶל-הַנַּחַל לְהָצִיף בְּזִרְמָתוֹ אֶת-הַמְּנוֹרָה כַּאֲשֶׁר יֵרֵד אוֹר הַיּוֹם לִנְטוֹת מַעֲרָבָה”. וַאֲנִי לְבַדִּי עָמַדְתִּי בֵין-טַרְפֵּי הֶחָצִיר הַנִּשָׂא וָאֶתְבּוֹנֵן אֶל-הַלְּהָבָה הַכֵּהָה אֲשֶׁר לַמְּנוֹרָה הַצָּפָה לְלֹא-הוֹעִיל עַל-פְּנֵי הַזָּרֶם.

בְּדִמְמַת הַלַּילָה אֲשֶׁר-יָרַד שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ לֵאמֹר: “נַעֲרָה, נֵרוֹתַיִךְ הֹעֲלוּ כֻלָּם – לְאָן אֵפוֹא אַתְּ הוֹלֶכֶת עִם-מְנוֹרָתֵךְ? רְאִי הִנֵּה בֵיתִי אָפֵל כֻּלּוֹ וְנֶעֱזָב – הַשְׁאִילִינִי אֶת-נֵרֵךְ”. אָז נָשְׂאָה אֶת-עֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת אֶל-פָּנַי וַתַּעֲמֹד רֶגַע אֶחָד כְּפסַחַת עַל-הַסְּעִפִּים וְאַחַר אָמְרָה: “הִנֵּה בָאתִי הֲלוֹם לְהַקְדִּישׁ אֶת-מְנוֹרָתִי קֹדֶשׁ לַשָּׁמָיִם”. וַאֲנִי עָמַדְתְּי וָאֶתְבּוֹנֵן אֶל-נֵרָהּ בִּהְיוֹתוֹ אֻכָּל לְלֹא-הוֹעִיל בַּתֹּהוּ.

בְּחֶשְׁכַת חֲצוֹת-לַיְלָה בְּאֵין נֹגַהּ יָרֵחַ שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ לֵאמֹר: “נַעֲרָה, לָמָּה-זֶּה לָךְ אֲחז אֶת-הַמְּנוֹרָה קָרוֹב אֶל-לִבֵּךְ? רְאִי הִנֵּה בֵיתִי אָפֵל כֻּלּוֹ וְנֶעֱזָב – הַשְׁאִילִינִי אֶת-נֵרֵךְ”. אָז הִתְיַצְּבָה רֶגַע אֶחָד וַתַּחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת וַתִּתְמַהּ וַתַּבֵּט אֶל-פָּנַי מִן-הָעֲרָפֶל וַתֹּאמַר: “הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-נֵרִי, לְמַעַן שִׂים חֶלְקִי אַף-אֲנִי בְּחַג חֲנֻכַּת הַמְּנוֹרוֹת”. עָמַדְתִּי וָאֶתְבּוֹנֵן אֶל-מְנוֹרָתָהּ הַקְּטַנָּה הָאֹבֶדֶת לְלֹא-הוֹעִיל בֵּין-הַנֵּרוֹת.

סה

מָה אֱלֹהַי, הַשִּׁקּוּי הַנִּבְחָר אֲשֶׁר חָפַצְתָּ מִכּוֹס חַיַּי זֹאת הַמְּלֵאָה עַד לִשְׂפָתָהּ?

מְשֹׁרְרִי! הֲשָׂמֹחַ תִּשְׂמַח לְהַבִּיט עַל-פִּי עֵינַי אֶת-בְּרִיאָתְךָ אֲשֶׁר בָּרָאתָ וְלַעֲמֹד עַל-פִּתְחֵי אָזְנַי לְבַעֲבוּר הַקְשִׁיב עַל-פִּיהֶן בִּדְמָמָה לְקוֹל צְלִילֵי זְמִירוֹתֶיךָ נֶצַח?

עוֹלָמְךָ בֹּרֵא מִלִּים בְּתוֹךְ רוּחִי וְחֶדְוָתְךָ מוֹסִיפָה עֲלֵיהֶן אֶת-הַנְּגִינוֹת אֲשֶׁר לָהֶן. מַסְגִּיר אַתָּה אֶת-רוּחֲךָ אֵלַי בְּאַהֲבָה וּבִי אַתָּה מוֹצֵא אֶת-כָּל-מִתְקְךָ אֲשֶׁר לָךְ.

סו

זֹאת אֲשֶׁר הִתְלוֹנְנָה תָמִיד בְּמַעֲמַקֵּי נַפְשִׁי בְּזִיו עֲרָפֶל וּנְגֹהוֹת, זֹאת אֲשֶׁר לֹא הֵסִירָה מֵעוֹדָהּ אֶת-צְעִיפֶיהָ מֵעָלֶיהָ בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר, – תְּהִי-נָא זֹאת מַתָּנָתִי הָאַחֲרוֹנָה אֵלֶיךָ, אֱלֹהַי, מְעֻלֶּפֶת אַחֲרִית זִמְרָתִי.

מִלִּים עָרְגוּ אֵלֶיהָ וְהֶחֱטִיאוּ מִלְּמָצְאָהּ; תַּחֲנוּנִים שִׁטְּחוּ אֵלֶיהָ לַשָּׁוְא אֶת-כַּפֵּיהֶם הַחוֹמְדוֹת.

תֹּעֶה הָיִיתִי מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וְאוֹתָהּ שָׁמַרְתִּי בְלִבִּי; מִסָּבִיב לָהּ עָלוּ וְיָרְדוּ חַיַּי בְּמַעֲלוֹת וּבְמוֹרָדוֹת.

בְּמַחְשְׁבוֹתַי וּבְמַעֲשַׂי, בְּחֶזְיוֹנוֹתַי וּבַחֲלוֹמוֹתַי הָיְתָה הִיא הַמּוֹשֶׁלֶת, וְרַק אֲשֶׁר עָמֹד עָמְדָה תָמִיד מֵרָחוֹק בֹּדֵדָה.

רַבִּים דָּפְקוּ עַל-דַּלְתִּי וַיִּשְׁאֲלוּ לָהּ וַיָּשׁוּבוּ עַל-עֲקֵבָם בְּלֹא חֶמְדָּה.

לֹא הָיָה אִישׁ בְּכָל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר רָאָה אוֹתָהּ פָּנִים אֶל-פָּנִים, וְהִיא נִשְׁאֲרָה בֹדֵדָה וּמְחַכָּה עַד-תָּבֹא וּתְבַקֵּשׁ אוֹתָהּ.

סז

אַתָּה הַשָּׁמַיִם וְאַתָּה גַם הַקֵּן.

הוֹי אַתָּה הַנּחְמָד, אֲשֶׁר אַהֲבָתְךָ מְקֻנֶּנֶת בַּשָּׁמַיִם וְעֹטֶה אֶת-כֹּל הַנְּשָׁמָה צְבָעִים וּצְלִילֵי-קוֹל וְרֵיחוֹת.

הִנֵּה בָא הַבֹּקֶר עִם טֶנֶא זְהָבוֹ, נֹשֵׂא מִכְלוֹל יֹפִי לְעַטֵּר בּוֹ דוּמָם אֶת-הָאֲדָמָה.

אַחַר בָּא הָעֶרֶב עַל-פְּנֵי כָרִים בֹּדְדִים הָעֲזוּבִים מִנִּי עֲדָרִים וּבֵינוֹת לְמִשְׁעוֹלִים לֹא-דְרוּכִים הוּא נֹשֵׂא בְּכַד-זְהָבוֹ שָׁלוֹם מִיַּם-הַמְּנוּחָה הַגָּדוֹל בַמַּעֲרָב.

וְשָׁם בַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם פְּרוּשִׂים בְּאֵין-חֵקֶר לְנֹכַח הַנְּשָׁמָה, וְהִיא עֹרֶגֶת לָעוּף אֶל-תוֹכָם, שָׁם יִמְשׁוֹל הַזֹּהַר הַלָּבָן בְּאֵין שֶׁמֶץ כָּתֶם. שָׁם אֵין יוֹם וְאֵין לַיְלָה, אֵין דְּמוּת וְאֵין צֶבַע וְאֵין מִלָּה אַף-אֶחָת.

סח

קַו הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר לְךָ יָרַד אֵלַי עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה וּזְרוֹעוֹתָיו פְּרוּשׂוֹת, וְהוּא עוֹמֵד עַל-יַד פִּתְחִי כָּל-הַיּוֹם לְבַעֲבוּר קַחַת עִמּוֹ וּלְבַעֲבוּר הַרְבִּיץ לְרַגְלֶיךָ אֶת-הֶעָבִים אֲשֶׁר יָצְרוּ לְךָ דִּמְעוֹתַי וְאַנְחוֹתַי וּזְמִירוֹתַי.

בְּהוֹלֵלוּת שִׂמְחָה תַעֲטֶה עַל-לִבְּךָ טְבוּל הַכּוֹכָבִים אֶת-אַדֶּרֶת הֶעָבִים הַקֹּדְרִים וְשׂוֹם תָּשִׂים לָהּ מַרְאוֹת שׁוֹנִים וְתִכְפּוֹל לָהּ מַכְפְּלוֹת בְּאֵין מִסְפָּר וְתִתֵּן לָהּ צְבָעִים אֲשֶׁר יִתְחַלְּפוּ בְאֵין מַעֲצוֹר.

קַלָּה הִיא מְאֹד וְנָמוֹגָה. עֲנֻגָּה וּרְוַת דִּמְעָה וְקֹדֶרֶת, עַל-כֵּן אָהַבְתָּ אוֹתָה, אַתָּה הַטָּהוֹר וְהַצָּח. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא יִכְבַּד מִמֶּנִּי לְכַסּוֹת אֶת-אוֹרְךָ הַלָּבָן וְהַנֶהְדָּר בִּצְלָלֶיהָ הָאַדִּירִים.

סט

זֹאת זִרְמַת-הַחַיִּים הַשּׁוֹטֶפֶת יוֹם וָלַיְלָה בְּתוֹךְ גִּידַי הִיא הַשּׁוֹטֶפֶת בְּתוֹךְ הַיְקוּם וּמְחוֹלֶלֶת אֶת-מְחוֹלוֹתֶיהָ בְּקֶצֶב וּבְמִדָּה.

וְהֵם גַּם הַחַיִּים הַדּוֹפְקִים בַּעֲלִיצוּת-גִּיל בְּקֶרֶב עֲפַר הָאֲדָמָה בְּתוֹךְ טַרְפֵּי עֵשֶׂב אֵין-מִסְפָּר וּמִשְׁתַּפְּכִים בַּהֲמוֹן גַּלִּים סֹעֲרִים בְּתוֹךְ עָלִים וּפְרָחִים.

וְהֵם גַּם הַחַיִּים הַמְּטֻלְטָלִים בְּעֶרֶשׂ הַיָּם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לַלֵּדָה וַאֲשֶׁר לַמָּוֶת, אֲשֶׁר בְּמוֹרָדוֹת הַיָּם וַאֲשֶׁר בְּמַעֲלוֹת הַיָּם.

וַאֲנִי יָדַעְתִּי מְאֹד כִּי גַם יְצֻרַי יִמָּלְאוּ זִיו נֹגַהּ כֻּלָּם בִּהְיוֹתָם נֹגְעִים אֶל-צְבָא הַחַיִּים הַזֶּה. הִנֵּה זֹאת כָּל-גַּאֲוָתִי כִּי דֶפֶק הַחַיִּים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם מְפַזֵּז גַּם בְּקֶרֶב דָּמִי בָרֶגַע הַזֶּה.

ע

הֲיִפָּלֵא מִמְּךָ לַעֲלוֹץ עִם עֲלִיצוּת הַסֵּדֶר הַזֶּה אֲשֶׁר מֵעוֹלָם? אִם יִבָּצֵר מִמְּךָ לְפַזֵּז וּלְכַרְכֵּר וְלִגְוֹעַ עִם-שִׁבֹּלֶת הַחֶדְוָה הָאֲיֻמָּה הַזּאֹת?

כָּל-הַיְּקוּם סֹעֵר וְלֹא יַעֲמוֹד, אֵין מַבִּיט לְאָחוֹר, אֵין כֹּחַ אֲשֶׁר יַעְצוֹר אוֹתוֹ לְהַעֲמִידוֹ מִסַּעֲרָתוֹ.

יַחַד עִם-הַזִּמְרָה הַנֶּחְפָּזָה וְהַסֹּעֶרֶת הַזֹּאת בָּאִים הַזְּמַנִּים בִּמְחוֹלוֹתֵיהֶם וְחוֹלְפִים – צְבָעִים וּצְלִילִים וְרֵיחוֹת מִשְׁתַּפְּכִים זְרָמוֹת זְרָמוֹת בְּאֵין קֵץ בַּעֲתֶרֶת חֶדְוָה אֲשֶׁר תַּחֲלוֹף וְתִגְוַע וְתָמוּת בְּכָל-רָגַע.

עא

טוֹב לִי כִּי אֲסַלְסֵל אֶת-נַפְשִׁי וְאֶהֶפְכֶנָּה לְכָל-רוּחַ, לְמַעַן אֲשֶׁר תַּשְׁלִיךְ צִלְלֵי צְבָעִים עַל-פְּנֵי הֲדַר זִיוְךָ – זֶה הַמַּיָּה אֲשֶׁר לָךְ.

אַתָּה בְעֶצֶם יָדְךָ שַׂמְתָּ גְבוּל בְּקֶרֶב נַפְשְׁךָ וְקָרָאתָ לְחֶלְקֵי נַפְשְׁךָ הַנִּפְרָדִים רִבֹּא רִבֲבוֹת שֵׁמוֹת. וְזֹאת נַפְשְׁךָ הַנִּפְרָדָה הָיְתָה בְקִרְבִּי לְעֶצֶם מֵעֲצָמָי.

שִׁירִי הַמַּר נָתַן אֶת-הֵד קוֹלוֹ בִשְׁמֵי כָּל-הַשָּׁמַיִם בְּתוֹךְ הֲמוֹן צִבְעֵי דְמָעוֹת וּשְׂמָחוֹת, זְוָעוֹת וְתִקְוֹת; גַּלִּים עֹלִים וְיוֹרְדִים, חֲלוֹמוֹת נְמוֹגִים וְנִבְרָאִים, וּבְקֶרֶב נַפְשִׁי הִנֵּה גַם תְּבוּסָתְךָ אֲשֶׁר הֲכִינוֹתָ לְךָ אַתָּה בְעֶצֶם יָדֶךָ.

הַקִּיר אֲשֶׁר הֲקיִמוֹתָ לְךָ צָבוּעַ תְּמוּנוֹת עַד-בְּלִי-מִסְפָּר עֲשׂוּיוֹת בְּמִצְבּוֹעַ הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם וּמֵאַחֲרָיו הִנֵּה גַם הַכִּסֵּא אֲשֶׁר לְךָ וַחֲקֻקִּים עָלָיו אוֹתוֹת סְתָרִים רַבִּים, מְעֻקָּלִים וְנִפְלָאִים, וְאֵין בָּם אַף קַו אֶחָד יָשָׁר.

הַתִּפְאֶרֶת הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר לְךָ וַאֲשֶׁר לִי יַחְדָּו כִּסְּתָה אֶת-פְנֵי הַשָּׁמַיִם. כָּל-הָרוּחַ אֲשֶׁר מִסָּבִיב יִרְעַד לְקוֹלוֹת הַצְּלִילִים אֲשֶׁר לְךָ וַאֲשֶׁר לִי יַחְדָּו, וְדוֹרוֹת עַל-דּוֹרוֹת יַעַבְרוּ עָלֵינוּ כָכָה בְהֵעָלְמֵנוּ וּבְהִגָּלוֹתֵנוּ שְׁנֵינוּ – אַתָּה וַאֲנִי יַחְדָּו.

עב

הִנֵּה הוּא, הָאֶחָד הַפְּנִימִי, הַמֵּעִיר אֶת-נַפְשִׁי בְּמַגַּע יָדָיו הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנֶּחְבָּאוֹת.

הִנֵּה הוּא הַמַּפִּיל אֶת-קְסָמָיו עַל-עֵינַי וּמְנַגֵּן בְּתַאֲוָה עַל-מֵיתְרֵי לִבִּי מִדֵּי אֲשֶׁר יַחֲלִיף בִּי אֶת-הַתַּעֲנוּגוֹת וְאֶת-הַמַּכְאוֹבִים פַּעַם כֹּה וּפַעַם כֹּה.

הִנֵּה הוּא הָאֹרֵג אֶת-אֶרֶג הַמַּיָּה אֲשֶׁר לוֹ בַחֲלִיפוֹת צִבְעֵי הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף, הַתְּכֵלֶת וְהַיָּרֹק, וּמִבַּעַד לְמִכְפְּלוֹת הַשִּׂמְלָה הוּא שׁוֹלֵחַ אֶת-כַּפּוֹת רַגְלָיו אֲשֶׁר אִם אֶגַּע אֲלֵיהֶן וְשָׁכַחְתִּי אֶת-נַפְשִׁי.

יָמִים בָּאִים וְדוֹרוֹת חוֹלְפִים וְהוּא הַמֵּנִיעַ תָּמִיד אֶת-לִבִּי בְאַלְפֵי הַשֵּׁמוֹת הַשּׁוֹנִים וּבְמַרְאוֹת שׁוֹנִים וּבְסַעֲרוֹת גִּיל וּדְאָבוֹן שׁוֹנוֹת.

עג

לֹא בְאָמְרִי נוֹאָשׁ לַכֹּל אֶרְאֶה גְאֻלָּה לְנַפְשִׁי. בְּתוֹךְ אַלְפֵי כַבְלֵי תַעֲנוּגִים מוֹצֵא אֲנִי אֶת-הַחֻפְשָׁה חֹבֶקֶת אוֹתִי.

תָּמִיד אַתָּה מוֹסֵךְ לִי אֶת-מֶסֶךְ יֵינְךָ הַנִּבְחָר עִם-צְבָעָיו וְרֵיחוֹתָיו הַשּׁוֹנִים וְאֶת-כּוֹס הַחֶרֶשׂ אֲשֶׁר לִי תְמַלֵּא עַד-שְׂפָתוֹ.

בְּלַבַּת אֶשְׁךָ יַעֲלֶה עוֹלָמִי אֶת-מֵאוֹת מְנוֹרוֹתָיו הַשּׁוֹנוֹת וְיַעֲמִיד אוֹתָן לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לְהֵיכָלֶךָ.

אֶת-שַׁעֲרֵי חוּשַׁי אֲשֶׁר-בִּי לֹא אֶסְגּוֹר עַד-נֶצַח. תַּעֲנוּגוֹת מַרְאֵה עֵינַי וּמִשְׁמַע אָזְנַי וּמַגַּע יָדַי יִהְיוּ מָקוֹר לְתַעֲנוּגֶיךָ.

כָּל-חֶזְיוֹנוֹתַי יִהְיוּ לְשַׁלְהֶבֶת תַּעֲנוּגוֹת וְכָל-מִשְׁאֲלוֹתַי יַבְשִׁילוּ פְרִי אַהֲבָה.

עד

הַיּוֹם חָלַף, הַצְּלָלִים יָרְדוּ עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. הִנֵּה בָאָה הָעֵת לָצֵאת הַמַּיְמָה לְמַלֵּא אֶת-כַּדִּי.

רוּחַ הָעֶרֶב נֹשֵׂא אֶת-רִנַּת הַמַּיִם הַכְּבֵדָה. הִנֵּה הִיא קֹרֵאת לִי לָצֵאת אֶל-תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה. בָּרְחוֹב הַבֹּדֵד אֵין עֹבְרִים וְהוֹלְכִים עוֹד. רוּחַ צַח יָפוּחַ וְהַגַּלִּים מְרַקְּדִים עַל-פְּנֵי הַנַּחַל.

לֹא אֵדַע אִם אָשׁוּב הַבָּיְתָה. לֹא אֵדַע אֶת-מִי אֶפְגּוֹשׁ בַּדָּרֶךְ. שָׁם בִּשְׂפַת הַנַּחַל בָּאֳנִי שַׁיִט קְטַנָּה יוֹשֵׁב אִישׁ זָר לִי וּמְנַגֵּן בְּכִנּוֹרוֹ.

עה

מַתְּנוֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַתָּ לָנוּ בְנֵי הַמָּוְתָה מְמַלְּאוֹת אֶת-כָּל-צְרָכֵינוּ – וּבְכָל-זֶה אֲנַחְנוּ שָׁבִים אֵלֶיךָ כְּפַעַם בְּפַעַם וּמִשְׁאֲלוֹתֵינוּ לֹא מִעֵטוּ.

הַנָּהָר עֹשֶׂה אֶת-מִשְׁלַחְתּוֹ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ וּמְמַהֵר לָרוּץ אָרְחוֹ בֵּין שָׂדוֹת וּכְפָרִים – וּבְכָל-זֶה נֶחְפָּז זִרְמוֹ אֲשֶׁר אֵין קֵץ לוֹ לְהַגִּיעַ לִמְקוֹם-שָׁם תִּרְחַץ אֶת-כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ.

בְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ אֲשֶׁר לוֹ יַמְתִּיק הַפֶּרַח אֶת-הָרוּחַ – וּבְכָל-זֶה פָּעֳלוֹ הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה לִהְיוֹת לְךָ לְקָרְבָּן כֻּלּוֹ.

לֹא תִדַּל הָאָרֶץ בִּהְיוֹתָהּ עוֹבֶדֶת לָךְ.

אֶת-דִּבְרֵי הַמְשֹורֵר יָבִין אִישׁ אִישׁ עַל-פִּי דַרְכּוֹ – וּבְכָל-זֶה הֲגוּת כֻּלָּם הָאַחֲרוֹנָה פֹּנָה רַק אֵלֶיךָ.

עו

הֲיוֹם עַל-יוֹם, אֲדוֹן חַיַּי, שׂוּמָה עָלַי לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ פָּנִים אֶל-פָּנִים? אִם בְּמֹעַל כַּפַּיִם שׂוּמָה עָלַי, אַתָּה אֲדוֹן כָּל-הָעוֹלָמוֹת, לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ פָּנִים אֶל-פָּנִים?

הֲתַחַת שָׁמֶיךָ הַגְּבֹהִים עָלַי לְהִתְיַצֵּב דּוּמָם וְגַלְמוּד וּבְלֵב עֲנָוָה שׂוּמָה עָלַי לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ פָּנִים אֶל-פָּנִים?

הַבְעוֹלָמְךָ אֲשֶׁר שָׁם עֲמֵלִים כָּל-הַיּוֹם, בְּקֶרֶב הָמוֹן נֶחְפָּז וּבְעוֹדִי מְטֹעַן עֲבוֹדָה וּמִלְחָמָה, שׂוּמָה עָלַי לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ פָּנִים אֶל-פָּנִים?

וְאִם פָּעֳלִי יִתֹּם עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת, הַאִם בָּדָד וּבְאֵין לָשׁוֹן תִּהְיֶה שׂוּמָה עָלַי, אַתָּה מֶלֶךְ הַמְּלָכִים, לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ פָּנִים אֶל-פָּנִים?

עז

יְדַעְתִּיךָ כִּי אַתָּה אֱלֹהַי, עַל-כֵּן אֶעֱמֹד מֵרָחוֹק – אַךְ לֹא יְדַעְתִּיךָ כִּי אַתָּה קְרוֹבִי לְבַעֲבוּר אוּכַל לְהִתְחַבֵּר אֵלֶיךָ. יְדַעְתִּיךָ כִּי אַתָּה אָבִי, עַל-כֵּן אֶכְרַע לְרַגְלֶיךָ – אַךְ לֹא אֶתְפֹּשׂ בְּיָדְךָ כִּתְפֹשׂ בְּיָד רֵע.

לֹא אֶעֱמֹד בַּאֲשֶׁר תֵּרֵד אֵלַי וּבַאֲשֶׁר תֹּאמַר לִי כִּי לִי אַתָּה, לְבַעֲבוּר אַצְמִיד אוֹתְךָ אֶל-לִבִּי לַעֲשׂוֹתְךָ לְחָבֵר לִי.

אָח אַתָּה לִי בֵין-אַחַי – אַךְ אֲנִי לֹא אֶתְבּוֹנֵן אֲלֵיהֶם וְלֹא אֲחַלֵּק עִמָּם אֶת-שְׂכָרִי, כִּי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לִי אֶחֱצֶה רַק בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

בְּטוֹב לִי וּבְרַע לִי לֹא עָמַדְתִי עִם-בְּנֵי אָדָם כִּי-אִם עִמְּךָ עָמָדְתִּי. יָרֵאתִי מִיָּאֵשׁ אֶת-חַיַּי וְלָכֵן לֹא אֶטְבּוֹל נַפְשִׁי בְּיַם-הַחַיִּים הַגָּדוֹל.

עח

אָז בִּהְיוֹת תֵּבֵל חֲדָשָׁה עוֹד וְהַכּוֹכָבִים הִזְהִירוּ כֻלָּם בְּזִיוָם הָרִאשׁוֹן, וַיִּקָּבְצוּ הָאֱלֹהִים וַיָּבֹאוּ וַיֵּשְׁבוּ יַחְדָּו וַיָּשִִׁירוּ לֵאמֹר: “הֶאָח, הֶאָח, הֶאָח, שָׁלֵם הֶחָזוֹן עַד-תַּכְלִית! הֶאָח, הֶאָח, הָיְתָה הַשִּׂמְחָה בְלִי שֶׁמֶץ דֹּפִי!”

וּפִתְאֹם וַיִּקְרָא הָאֶחָד: “רוֹאֶה אָנֹכִי כְמוֹ פֶרֶץ נָפַל בְּקִיר הַמְּאוֹרוֹת וְאֶחָד מִן הַכּוֹכָבִים אָבָד”.

וּמֵיתַר הַזָּהָב אֲשֶׁר לְנִבְלָם נִתַּק, שִׁירָם חָדַל, וַיֶּחֶרְדוּ כֻלָּם חֲרָדָה גְדוֹלָה וַיִּקְרְאוּ: “אָמְנָם כֵּן, הַכּוֹכָב הָאֹבֵד הָיָה הַטּוֹב מִכָּל-הַכּוֹכָבִים, צִיץ הַתִּפְאֶרֶת אֲשֶׁר לְכָל-הַשָּׁמָיִם!”

וּמִן הַיּוֹם הַהוּא יְבֻקַּשׁ הַכּוֹכָב הָאֹבֵד בְּלִי-מַעֲצוֹר, וּמִפֶּה לָפֶה תַּעֲבוֹר הַשְּׁמֻעָה כִּי בַאֲבֹד הַכּוֹכָב אָבַד לְתֵבֵל שַׁעֲשֻׁעָהּ הָאֶחָד.

וְרַק בִּהְיוֹת הַדְּמָמָה עֲמֻקָּה בַלַּיְלָה וְשִׂחֲקוּ הַכּוֹכָבִים וְהִתְלַחֲשׁוּ אִישׁ בְּאָזְנֵי אָחִיו וְאָמְרוּ: “לַשָּׁוְא הֵם מְבַקְּשִׁים! שָׁלֵם הֶחָזוֹן בַּכֹּל, לֹא יֶחְסַר דָּבָר!”

עט

אִם-זֶה גוֹרָלִי לְבִלְתִּי מְצֹא אוֹתְךָ בַּחַיִּים הָאֵלֶּה, כִּי-עַתָּה תֵּן נָא וְאֵדַע תָּמִיד בְּנַפְשִׁי כִּי נִסְתְּרָה מִמֶּנִּי חֲזוֹת פָּנֶיךָ – תֵּן נָא וְלֹא אֶשְׁכַּח אֶת-זֹאת לְרֶגַע וְאֶשָּׂא אֶת-מַכְאוֹב-דַּאֲגָתִי בְקֶרֶב חֲלוֹמוֹתַי וּבְהָקִיץ.

אִם חוֹלְפִים יָמַי בִּשְׁוָקִים מְלֵאֵי עָם בְּעוֹלָם זֶה וְיָדַי עֲמוּסוֹת מַשָּׂא בִצְעִי דְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, כִּי-עַתָּה תֵּן נָא וְאֵדַע תָּמִיד בְּנַפְשִׁי כִּי דָבָר לֹא רָכַשְׁתִּי – תֵּן נָא וְלֹא אֶשְׁכַּח אֶת-זֹאת לְרֶגַע וְאֶשָּׂא אֶת-מַכְאוֹב-דַּאֲגָתִי בְקֶרֶב חֲלוֹמוֹתַי וּבְהָקִיץ.

כִּי אֵשֵׁב בְּפַאֲתֵי הַדֶּרֶךְ עָיֵף וְנֶאֱנָח מֵעָמָל, כִּי אַצִּיעַ לִי מִשְׁכָּב עַל-פְּנֵי עֲפַר הָאֲדָמָה, כִּי-עַתָּה תֵּן נָא וְאֵדַע תָּמִיד בְּנַפְשִׁי כִּי עוֹד רַב לְפָנַי הַדֶּרֶךְ – תֵּן נָא וְלֹא אֶשְׁכַּח אֶת-זֹאת לְרֶגַע וְאֶשָּׂא אֶת-מַכְאוֹב-דַּאֲגָתִי בְקֶרֶב חֲלוֹמוֹתַי וּבְהָקִיץ.

אִם לָבְשׁוּ חֲדָרַי אֶת-עֶדְיָם וְהַחֲלִילִים מְרִיעִים בְּקוֹל וְהַשְּׂחוֹק הוֹלֵךְ וְגָדוֹל, כִּי-עַתָּה תֵּן נָא וְאֵדַע תָּמִיד בְּנַפְשִׁי כִּי לְךָ לֹא קָרָאתִי לָבוֹא אֶל-בֵּיתִי – תֵּן נָא וְלֹא אֶשְׁכַּח אֶת-זֹאת לְרֶגַע וְאֶשָּׂא אֶת-מַכְאוֹב-דַּאֲגָתִי בְקֶרֶב חֲלוֹמוֹתַי וּבְהָקִיץ.

פ

אוֹי שִׁמְשִׁי אֲשֶׁר לָנֶצַח יַזְהִיר! דָּמִיתִי לִפְלֵיטַת עֲנַן-סְתָו הַתֹּעָה בַּשָּׁמַים לְלֹא הוֹעִיל. מַגַּע חֻמְּךָ לֹא הֵפִיץ עוֹד אֶת-אֵדִי לְמַעַן שִׂימֵנִי עִם-אוֹרְךָ לִהְיוֹת כְּאֶחָד, וַאֲנִי פֹה סֹפֵר אֶת-הַחֳדָשִׁים וְאֶת-הַשָּׁנִים הַמַּבְדִּילִים בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

אִם-זֶה חֶפְצְךָ וְאִם-זֶה לְךָ שַׁעֲשֻׁעַ, כִּי-עַתָּה קַח אֶת-נַפְשִׁי הָרֵיקָה וְהַשָּׁטָה הַזֹּאת, מְשַׁח אוֹתָהּ בִּצְבָעִים, שִׂים עָלֶיהָ זָהָב, זְרֵה אוֹתָהּ עַל-פְּנֵי הָרוּחַ הַפּוֹחֵז וְזָרַעתָּ אוֹתָהּ לְנִפְלָאוֹת שׁוֹנוֹת.

וְאַחַר-כֵּן כִּי-יִהְיֶה חֶפְצְךָ לְכַלּוֹת אֶת-שַׁעֲשֻׁעֲךָ זֶה בַלַּיְלָה, תֵּן נָא וְאֶמַּס וְאֹבַד בַּחֹשֶׁך אוֹ בִשְׂחוֹק בָּקְרְךָ הַלָּבָן בְּקָרָה זַכָּה וּטְהוֹרָה.

פא

בַּיָּמִים אֲשֶׁר שָׁבַתִּי מִכָּל-מְלָאכָה הִתְעַצַּבְתִּי אֶל-לִבִּי עַל-דְּבַר הָעֵת הָאֹבֶדֶת חִנָּם. אַךְ הָעֵת לֹא אָבְדָה לִי, אֲדֹנִי! אַתָּה שַׂמְתָּ אֶת-כָּל-רֶגַע מֵרִגְעֵי חַיַּי אֶל-תַּחַת יָדֶךָ.

בְּסֵתֶר לֶב-הַיְּקוּם הָפַכְתָּ אַתָּה אֶת-כָּל-זֶרַע מַזְרִיעַ וַעֲשִׂיתוֹ לְצֶמַח, צִיץ הָפַכְתָּ לְפֶרַח וְטַרְפֵּי פְּרָחִים הָיוּ לַעֲצֵי פְרִי לָרֹב.

וַאֲנִי בִהְיוֹתִי עָיֵף וָאֶשְׁכַּב עַל-מִטָּתִי בַעֲצַלְתַּיִם וָאֶחְשׁוֹב כִּי שָׁבַת כָּל-מִפְעָל. אַךְ בַּבֹּקֶר הֱקִיצוֹתִי וְאֶרְאֶה וְהִנֵּה גַנִּי מָלֵא פִּלְאֵי פְרָחִים.

פב

בְּיָדְךָ, אֲדֹנָי, תִּהְיֶה הָעֵת בְּלִי קֵץ. אֵין סוֹפֵר לִסְפּוֹר אֶת-רְגָעֶיךָ.

יָמִים וְלֵילוֹת חוֹלְפִים, דּוֹרוֹת צָצִים וְנוֹבְלִים כְּמוֹ פְרָחִים. אָכֵן אַתָּה הוּא הַיּוֹדֵעַ לְחַכּוֹת!

שְׁנוֹת-מֵאָה אַחַר שְׁנוֹת-מֵאָה הוֹלְכוֹת וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמַשְׁלִים פֶּרַח קָטָן בְּמִדְבָּר.

לָנוּ אֵין עֵת לְהַאֲבִידָה חִנָּם, וּבְאֵין לָנוּ עֵת מְמַהֲרִים אֲנַחְנוּ לַחֲטוֹף עַל-יָמִין וְלִגְזוֹר עַל-שְׂמֹאל. עֲנִיִּים אֲנַחְנוּ עַד-מְאֹד לְבִלְתִּי יְרֹא מִלְּאַחֵר.

וְכָכָה עוֹבֶרֶת עִתִּי וַאֲנִי נוֹתֵן אוֹתָהּ לְכָל-נִקְשֶׁה וּלְכָל-מַר-נֶפֶש הַבָּא לְבַקֵּש – וּמִזְבַּחֲךָ רֵיק כָּלִיל מִכָּל-קָרְבָּן.

וְכִרְבוֹת הַיָּמִים כֵּן אֵחָפֵז, כִּי יָרֵאתִי פֶּן סָגוּר יִהְיֶה שַׁעַרְךָ – אַךְ רְאֵה הִנֵּה פֹה הָעֵת גְּדוֹלָה וַאֲרֻכָּה.

פג

אִמִּי! אַעֲדֶה-נָא עַל גַּרְגְּרוֹתַיִךְ שַׁרְשֶׁרֶת פְּנִינִים לֶקֶט דִּמְעוֹת עָצְבִּי.

רָקְמוּ הַכּוֹכָבִים אֶת-צְמִידֵיהֶם מִן-הָאוֹר לַעֲדוֹת אוֹתָם עַל-רַגְלַיִךְ, וַאֲנִי פֹה אֶקְשָׁר-לָךְ אֶת-עֶדְיִי עַל-לִבֵּךְ.

יְקָר וְשֵׁם-תִּפְאֶרֶת מִּמֵּך לִי, אַתְּ תִּתְּנִים וְאַתְּ תָּשׁוּבִי וּלְקַחְתִּם. אַךְ זֶה עָצְבִּי לִי הוּא לְבַדִּי, וְאִם הִקְרַבְתִּיו לָךְ לְקָרְבָּן וְגָמַלְתְּ לִי אַתְּ אֶת-חַסְדֵּךְ תַּחְתָּיו.

פד

זֶה הַמַּכְאוֹב בְּהִפָּרֵד אִישׁ מֵאָחִיו הוּא הַפָּרוּשׂ עַל-מְלוֹא כָל-הָאֲדָמָה וּמֵעִמּוֹ הִיא שׂוּמָה לְצוּרוֹת בְּאֵין מִסְפָּר בַּשָּׁמַיִם בְּלִי קֵץ.

זֶה הַמַּכְאוֹב בְּהִפָּרֵד אִישׁ מֵאָחִיו הוּא הַמַּבִּיט בְּדִמְמַת כָּל-לַיְלָה מִכּוֹכָב אֶל-כּוֹכָב וְנוֹתֵן הֵד זְמִירוֹתָיו בִּשְׁאוֹן רַעַשׁ הֶעָלִים בְּחַשְׁרַת הַגֶּשֶׁם אֲשֶׁר בְּלֵילֵי תַמּוּז.

זֶה הַמַּכְאוֹב הַפָּרוּשׂ עַל-כֹּל הוּא הַחֹדֵר אֶל-כָּל-אַהֲבָה וְאֶל-כָּל-חֵפֶץ, אֶל-כָּל-מַכְאוֹב וְאֶל-כָּל-תַּעֲנוּג אֲשֶׁר בְּמִשְׁכְּנוֹת הָאָדָם, וְהוּא אֲשֶׁר יִמּוֹג וַאֲשֶׁר יִשְׁטוֹף בְּאַלְפֵי קוֹלוֹת זִמְרָה בְּקֶרֶב לֵב מְשֹׁרְרִי.

פה

כִּי-יָצְאוּ גִבּוֹרֵי הַמִּלְחָמָה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה מֵהֵיכַל נְשִׂיאָם – אֵיפֹה הָיְתָה גְבוּרָתָם? אֵיפֹה הָיָה נִשְׁקָם וַחֲלִיצָתָם?

הָיוּ פְנֵיהֶם כִּפְנֵי דַלִּים וְחִדְלֵי-יְשׁוּעָה וְהַחִצִּים נִתְּכוּ עֲלֵיהֶם כְּמוֹ גֶשֶׁם בְּיוֹם אֲשֶׁר-יָצְאוּ מֵהֵיכַל נְשִׂיאָם.

וְכִי-שָׁבוּ גִבּוֹרֵי הַמִּלְחָמָה אֶל-הֵיכַל נְשִׂיאָם – אֵיפֹה הָיְתָה גְבוּרָתָם?

הֵסִירוּ מֵעֲלֵיהֶם אֶת-חַרְבָּם, הֵסִירוּ מֵעֲלֵיהֶם אֶת-קַשְׁתָּם וְאֶת-חִצֵּיהֶם. שָׁלוֹם הָיָה חָרוּת עַל-מִצְחָם וְאֶת-פְרִי חַיֵּיהֶם עָזְבוּ מֵאַחֲרֵיהֶם בְּיוֹם אֲשֶׁר-שָׁבוּ אֶל-הֵיכַל נְשִׂיאָם.

פו

הַמָּוֶת זֶה-עַבְדְּךָ עוֹמֵד עַל-פִּתְחִי. עָבַר אָרְחוֹת-יָם לֹא-נוֹדָע וַיָּבֵא אֶת-קְרִיאָתְךָ אֶל-בֵּיתִי.

הַלַּיְלָה אָפֵל וְלִבִּי מָלֵא חֲרָדָה – וּבְכָל-זֶה אֶקַּח אֶת הַמְּנוֹרָה, אָפְתַּח אֶת-שְׁעָרַי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לְפָנָיו לְשָׁלוֹם. הֲלֹא מַלְאָכְךָ הוּא הָעוֹמֵד עַל-פִּתְחִי.

אֶכְרַע לוֹ בְמֹעַל כַּפַּיִם וּבִדְמָעוֹת. אֶכְרָע לוֹ וְאָשִׂים לִפְנֵי רַגְלָיו אֶת-אוֹצָר לִבִּי.

אָז יָשׁוּב מֵעָלַי אַחֲרֵי מַלְּאוֹ אֶת-מִשְׁלַחְתּוֹ וְצֵל עָכוֹר יַעֲזֹב אַחֲרָיו עַל-פְּנֵי בָקְרִי – וּבְבֵיתִי הֶעָזוּב יִשָּׁאֵר רַק גֵּוִי הַדַּל וְהָיָה זֶה קָרְבָּנִי הָאַחֲרוֹן לָךְ.

פז

נוֹאָש מִתִּקְוָה אֲנִי הוֹלֵךְ לְבַקְּשָׁהּ בְּכָל-פִּנּוֹת מִשְׁכָּנִי וְלֹא אֶמְצָאֶנָּה.

בֵּיתִי קָטֹן וְזֶה אֲשֶׁר-חָלַף מִשָּׁם רֶגַע אֶחָד לֹא יָשׁוּב וְלֹא יִמָּצֵא עוֹד.

אַךְ מְעוֹנְךָ, אֲדֹנָי, גָּדוֹל עַד-בְּלִי-קֵץ, וּבְבֹאִי לְבַקְּשָׁהּ וָאָבֹא עַד-פִּתְחֶךָ.

עָמַדְתִּי תַחַת-חֻפַּת הַזָּהָב אֲשֶׁר לִשְִׁמֵי עַרְבְּךָ וְנָשָׂאתִי אֶת-עֵינַי הָרְעֵבוֹת אֶל-פָּנֶיךָ.

בָּאתִי עַד-גְּבוּל חַיֵּי-עַד אֲשֶׁר-שָׁם לֹא יֹאבַד דָּבָר – לֹא תִקְוָה וְלֹא בִרְכַּת טוֹב וְלֹא פְּנֵי אִישׁ אֲשֶׁר-נִרְאוּ מִבֵּין דְּמָעוֹת.

אוֹיָה, טְבֹל אֶת-חַיַּי הָרֵיקִים בְּיָם זֶה, שְׁטֹף אוֹתָם בְּמַעֲמַקֵּי תְהוֹמוֹ. תֵּן נָא וְתָחוּשׁ נַפְשִׁי אֶת-הַמֶּתֶק הָאוֹבֵד אֲשֶׁר לְמַגָּעִי עִם-צְבָא כָל-הַיְקוּם.

פח

אֱלֹהֵי הַמִּקְדָּש אֲשֶׁר שָׁמֵם! מֵיתְרֵי וִינָהּ הַנִּתָּקִים לֹא יְזַמְּרוּ לְךָ עוֹד אֶת-תְּהִלָּתֶךָ. פַּעֲמוֹנֵי הָעֶרֶב לֹא יְבַשְּׂרוּ עוֹד אֶת-מוֹעֵד עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ. הָרוּחַ אֲשֶׁר עַל-סְבִיבֶךָ דּוּמָם וּמַחֲרִישׁ.

בִּזְבוּלְךָ הֶעָזוּב נֹשֵב רוּחַ הָאָבִיב, בִּרְכַּת שָׁלוֹם הוּא נֹשֵׂא מֵאֵת הַפְּרָחִים – הֵם הַפְּרָחִים אֲשֶׁר לֹא יוֹסִיפוּ עוֹד לִהְיוֹת לְקָרְבָּן עַל-מִזְבְּחֶךָ.

וְזֶה הַמַּקְרִיב לְךָ מֵעוֹדוֹ, תֹּעֶה עַתָּה בָאָרֶץ, שֹׁאֵל נְדָבוֹת וְהֵן לֹא נְתוּנוֹת לוֹ. וּלְעֵת עֶרֶב כַּאֲשֶׁר יִתְעָרְבוּ נִיצוֹצוֹת וּצְלָלִים בְּחֶשְׁכַת הָאֲדָמָה, אָז יָבֹא כוֹשֵׁל וְיָגֵעַ אֶל-מִקְדָּשְׁךָ אֲשֶׁר שָׁמֵם וּבְלִבּוֹ רָעָב.

יְמֵי חַגִּים רַבִּים יַעַבְרוּ עָלֶיךָ, אֱלֹהֵי הַמִּקְדָשׁ אֲשֶׁר שָׁמֵם, וְהָיְתָה רַק דְּמָמָה. לֵילוֹת תְּפִלָּה רַבִּים יַחַלְפוּ וְלֹא יֹעֲלוּ לְךָ נֵרוֹת.

עֲצַבִּים חֲדָשִׁים וְרַבִּים נַעֲשׂוּ בְיַד חָרָשִׁים אֳמָנִים וְאַחַר צָלְלוּ בְזֶרֶם-הַנְּשִׁיָּה הַקָּדוֹשׁ בְּבֹא עִתָּם.

רַק אֱלֹהֵי הַמִּקְדָשׁ אֲשֶׁר שָׁמֵם נִשְׁאָר לְבַדּוֹ עַד-נֶצַח בְּאֵין עוֹבֵד וּבְאֵין שָׂם אֶל-לֵב.

פט

אַל לִי עוֹד דַּבֵּר רָמִים וּבְקוֹל שָׁאוֹן – כִּי כָכָה חָפֵץ אֲדוֹנִי. מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה אֶהֱפָךְ-לִי קוֹל מְלַחֲשִׁים. שְׂפַת לִבִּי תֵהָפֵךְ לְהֶמְיַת שִׁיר בִּדְמָמָה.

בְּנֵי-אָדָם נֶחְפָּזִים לְשׁוּק הַמֶּלֶךְ. כָּל-הַקּוֹנִים וְהַמּוֹכְרִים הִנֵּה נִקְבְּצוּ שָׁמָה. רַק לִי נִתְּנָה חֻפְשָׁה בַחֲצוֹת הַיּוֹם בְּטֶרֶם מוֹעֵד בְּעוֹד הָעֲבוֹדָה רַבָּה.

יָצִיצוּ נָא אֵפֹא הַפְּרָחִים בְּתוֹךְ גַּנִּי אַף אִם-עִתָּם לֹא בָאָה עוֹד. תָּבֹאנָה נָא גַם הַדְּבֹרִים בַּצָּהֳרַיִם וְעָנוּ אַחֲרֵיהֶם אֶת-הֶמְיָתָן הַיְּגֵעָה.

יָמִים רַבִּים עָבְרוּ לִי בְּמִלְחֶמֶת הַטּוֹב וְהָרָע, וְעַתָּה הִנֵּה הָיָה דָבָר עִם-בֶּן-שַׁעֲשֻׁעַי אֲשֶׁר הָיָה לִי בִימֵי הָעַצְלוּת לְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי לְהַצְמִיד אֶת-לִבִּי אֵלָיו. וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה-זֶּה לִי עַתָּה הַקְּרִיאָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִקְרֵאתִי לְדָבָר אֵין-מוֹעִיל וְאֵין-חֵפֶץ בּוֹ!

צ

בְּיוֹם דְּפֹק הַמָּוֶת עַל-דַּלְתְּךָ, מַה-תֹּאמַר לָתֶת-לוֹ מִנְחָה?

הִנֵּה אֲנִי שָׂם לִפְנֵי אוֹרְחִי אֶת-כּוֹס-חַיַּי הַמְּלֵאָה – לֹא אֶתֶּן-לוֹ לַעֲבוֹר בְּיָדַיִם רֵיקוֹת.

אֶת-כָּל-מֶתֶק בְּצִירִי אֲשֶׁר לִימֵי סְתָוִי וְלֵילוֹת קֵיצִי, אֶת-כָּל-הַקָּצִיר וְכָל-הַלֶּקֶט אֲשֶׁר לַעֲמַל חַיַּי אָשִׂים לְפָנָיו בְּאַחֲרִית יָמַי בִּדְפֹק הַמָּוֶת עַל-דַּלְתִּי.

צא

הוֹי אַתָּה הַגְּמוּל הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְחַיַּי, אַתָּה הַמָּוֶת, אַתָּה מוֹתִי, בֹּא וּלְחַשׁ לִי אֶת-דְּבָרְךָ בְאָזְנִי!

מִיּוֹם אֶל-יוֹם צִפִּיתִי אֵלֶיךָ; לְמַעַנְךָ נָשָׂאתִי אֶת-מַנְעַמֵּי הַחַיִּים וְאֶת-מְצֻקּוֹתֵיהֶם.

כָּל-אֲשֶׁר הִנְנִי וַאֲשֶׁר-לִי וַאֲשֶׁר קִוִּיתִי וַאֲשֶׁר אָהַבְתִּי – הִנֵּה שָׁטַף כָּל-זֶה תָמִיד אֵלֶיךָ אֶל-תּוֹךְ מַעֲמַקֵּי סְתָרֶיךָ. זֶה מַבַּט-עֵינְךָ הָאַחֲרוֹן וְזוּ חַיַּי יִהְיוּ אֲחָדִים עַתָּה לָנֶצַח.

הָיוּ הַצִּיצִים לְמִקְלַעַת, נְכוֹנָה עֲטֶרֶת הַפְּרָחִים לֶחָתָן. הִנֵּה תַעֲזוֹב הַכַּלָּה אֶת-בֵּיתָהּ אַחֲרֵי הַחֲתֻנָּה וּתְקַדֵּם פְּנֵי אֲדוֹנָהּ יְחִידָהּ בְּדִמְמַת הַלַּיְלָה.

צב

יָדַעְתִּי כִּי-יָבֹא יוֹם וְנִסְתְּרוּ פְנֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת מִנֶּגֶד עֵינַי וְעָזְבוּ אוֹתִי חַיַּי דּוּמָם וְיָרַד הַמָּסָךְ הָאֲחָרוֹן עַל-עֵינָי.

רַק הַכּוֹכָבִים יַעַמְדוּ עַל-מִשְׁמַרְתָּם בַּלַּיְלָה וְהַשַּׁחַר יַעֲלֶה כְּבָרִאשׁוֹנָה וְהַיָּמִים יִסְעֲרוּ כְמוֹ גַלֵּי-יָם וְיִשְׂאוּ עִמָּהֶם שְׂמָחוֹת וּמְצוּקוֹת.

כִּי אַעֲלֶה עַל-לִבִּי אֶת-קֵץ-רְגָעַי זֶה וְסָר מנֶּגֶד עֵינַי הַגְּבוּל אֲשֶׁר לִרְגָעִים. אָז אַבִּיט לְאוֹר הַמָּוֶת אֶת-עוֹלָמְךָ עִם אוֹצְרוֹתָיו בְּאֵין דְּאָגָה. נִבְחָר בּוֹ כָּל-מוֹשָׁב דַּל, נִבְחָר בּוֹ כָּל-חֵלֶק-חַיִּים קָטָן!

וְזֶה אֲשֶׁר שָׁאַפְתִּי אֵלָיו לַשָּׁוְא וְזֶה אֲשֶׁר הִשַּׂגְתִּי – כָּל-זֶה יַעֲבָר-נָא וְיַחֲלוֹף. רַק תֵּן-לִי אֶת-זֶה אֲשֶׁר בָּזִיתִי תָמִיד וַאֲשֶׁר לֹא שָׂמְתִּי אֵלָיו לֵב.

צג

עַתָּה הנְנִי הוֹלֵךְ. אִמְרוּ לִי שָׁלוֹם, אֶחָי! הִנֵּה אָנֹכִי מִשְׁתַּחֲוֶה לָכֶם וְאָנֹכִי יוֹצֵא לַדָּרֶךְ.

פֹּה אָנֹכִי מֵשִׁיב אֶת-הַמַּפְתְּחוֹת אֲשֶׁר לְדַלְתִּי – וְאָנֹכִי מַשְׁמִיט יָדַי מִכָּל-מִשְׁפָּט אֲשֶׁר אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה. רַק דְּבָרִים אֲחָדִים טוֹבִים אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵעִמָּכֶם בְּאַחֲרִיתִי.

שְׁכֵנִים הָיִינוּ יָמִים רַבִּים, וַאֲנִי הִנֵּה קִבַּלְתִּי שִׁבְעָתַיִם מֵאֲשֶׁר יָכֹלְתִּי תֵּת. עַתָּה הִנֵּה עָלָה הַשַּׁחַר וְהַמְּנוֹרָה אֲשֶׁר הֵאִירָה לִי אֶת-פִּנָּתִי הַחֲשֵׁכָה הִנֵּה כָלָתָה. בָּאָה אֵלַי קְרִיאָה מִטַּעַם הַמַּלְכוּת וְאָנֹכִי נָכוֹן לַדָּרֶךְ.

צד

כֵּי אֵצֵא לַדֶּרֶךְ, וּנְתַתֶּם לִי אֶת-בִרְכַתְכֶם, רֵעָי! הַשָּׁמַיִם מַזְהִירִים בְּאוֹר הַשַּׁחַר וְדַרְכִּי נֶחְמָד.

אַל-נָא תִשְׁאֲלוּ מַה-זֶּה אָנֹכִי לוֹקֵחַ עִמִּי. הִנְנִי יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ בְּיָדַיִם רֵיקוֹת וּבְלֵב מָלֵא תוֹחֶלֶת.

אֶת-עֲטֶרֶת הַפְּרָחִים אֲשֶׁר לְיוֹם חֲתֻנָּתִי אָשִׂים בְּרֹאשִׁי. אַל לְאִישׁ כָּמוֹנִי הָאַדֶּרֶת הָאֲדַמְדֶּמֶת אֲשֶׁר לְעוֹבְרֵי אֹרַח וְגַם אִם חַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְרָעוֹת רַבּוֹת – לֹא אֵדַע יִרְאָה בְנַפְשִׁי.

כּוֹכַב-הַלַּיְלָה יַעֲלֶה כַּאֲשֶׁר תִּתֹּם דַּרְכִּי וְקִינוֹת תַּמְרוּרִים אֲשֶׁר לִזְמִירוֹת הָעֲלָטָה תִשָּׁמַעְנָה בְשַׁעֲרֵי חַצְרוֹת הַמֶּלֶךְ.

צה

לֹא אֶזְכּוֹר הָרֶגַע אֲשֶׁר צָעַדְתִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה עַל-מִפְתַּן הַחַיִּים.

בַּמֶּה גָדַל כֹּחָם כִּי פֻתַּחְתִּי בְּתוֹךְ הַחִידָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כְּצִיץ הַיַּעַר בַּחֲצִי לָיְלָה?

כִּי רָאִיתִי אֶת-הָאוֹר בַּבֹּקֶר וְיָדַעְתִּי פִתְאֹם כִּי לֹא נָכְרִי אֲנִי עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת וְכִי דָבָר אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי מַה-הוּא וְלֹא יָדַעְתִּי שְׁמוֹ וְלֹא יָדַעְתִּי דְמוּת לוֹ לְקָחְנִי אֶל-בֵּין זְרוֹעוֹתָיו – הֲלֹא זֶה אִמִּי.

וְגַם בְּמוֹתִי יְבוֹאֵנִי דָבָר אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתִּי וִיהִי לִי נוֹדָע. וְיַעַן-כִּי אָהַבְתִּי אֶת הַחַיִּים הָאֵלֶּה, לָכֵן יָדַעְתִּי כִּי-כָכָה אֹהַב גַּם אֶת-הַמָּוֶת.

הִנֵּה בֹכֶה הַיֶּלֶד בְּהִלָּקְחוֹ מֵעִם-הַשַּׁד הַיְמָנִי אֲשֶׁר לְאִמּוֹ, אֶפֶס בְּעוֹד-רֶגַע וְנִחַם בַּשַּׁד הַשְּׂמָאלִי.

צו

כִּי אֵצֵא מִזֶּה, תְּהִי-נָא מִלַּת-הַפְּטוּרִים הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר לִי לֵאמֹר: כָּל-אֲשֶׁר רָאִיתִי פֹה אֵין טוֹב מִמֶּנּוּ.

טָעַמְתִּי מִן-הַמֶּתֶק הַנִּסְתָּר אֲשֶׁר לַלּוֹט הַזֶּה הַנָּפוֹץ עַל-פְּנֵי יַם-הָאוֹר וּבֵרַכְתִּיו – תְּהִי-נָא זֹאת מִלַּת-הַפְּטוּרִים הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר לִי.

בְּבֵית-שַׁעֲשֻׁעִים זֶה עִם-רִבּוֹא רִבֲבוֹת צוּרוֹתָיו הָיוּ שַׁעֲשֻׁעִים גַּם לִי. פֹּה רָאִיתִי אֶת-פְּנֵי-זֶה אֲשֶׁר אֵין לוֹ צוּרָה.

כָּל-בְּשָׂרִי וִיצֻרַי חָרְדוּ מִפְּנֵי מַגַּע-זֶה אֲשֶׁר נַעֲלָה מִכָּל-מַגַּע, וְאִם יֵשׁ-קֵץ אָז יָבֹא-נָא – תְּהִי-נָא זֹאת מִלַּת-הַפְּטוּרִים הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר לִי.

צז

כִּי שִׁעֲשַׁעְתִּי עִמְּךָ לֹא שָׁאַלְתִּי מֵעוֹדִי: מִי אַתָּה? לֹא יָדַעְתִּי מַעְצוֹר וְלֹא יָדַעְתִּי פַחַד וְחַיַּי הִלְּכוּ בִסְעָרָה.

בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם עוֹרַרְתַּנִי מִשְּׁנָתִי כְּמוֹ חָבֵר נֶאֱמָן וְהוֹבַלְתַּנִי מִשִּׂמְחָה אֶל-שִׂמְחָה.

לֹא חָקַרְתִּי בַיָּמִים הָהֵם לָדַעַת אֶת-הֶגְיוֹן הַשִּׁירִים אֲשֶׁר שַׁרְתָּ לִי. חָרַד קוֹלִי לִקְרַאת צְלִילֵיהֶם וְלִבִּי רִקֵּד בִּי לְשִׁמְעָם.

עַתָּה הִנֵּה חָלְפָה עֵת הַשַּׁעֲשֻׁעִים – וּמָה הֶחָזוֹן אֲשֶׁר בָּא עָלַי פִּתְאֹם? הִנֵּה הָעוֹלָם וְעֵינָיו תְּלוּיוֹת אֶל-רַגְלֶיךָ וְהוּא עוֹמֵד לְפָנֶיךָ בְּיִרְאָה עִם-כָּל-כּוֹכָבָיו הַמַּחֲרִישִׁים.

צח

אַעְדְּךָ נִשְׁקִי וְעַטְרוֹת פְּרָחַי, כִּי הָיוּ לְךָ לְשָׁלָל בְּהִכָּנְעִי. לֹא כֹחִי הוּא לְהִמָּלֵט מִיַּד אֲשֶׁר גִּבּוֹר מִמֶּנִּי.

יָדַעְתִּי הֵיטֵב כִּי גַאֲוָתִי תִכָּנַע, כַּבְלֵי חַיַּי יִשָּׁבְרוּ בְּמַכְאוֹבוֹת לֹא-יִסָּפְרוּ וְלִבִּי הָרֵיק יִנְהַק בִּזְמִירָתוֹ כְמוֹ קָנֶה נָבוּב, עַד-כִּי תִמַּס אֶבֶן בִּדְמָעוֹת.

יָדַעְתִּי הֵיטֵב כִּי מֵאוֹת טַרְפֵּי הַלּוֹט לֹא לָנֶצַח יִהְיוּ סְגוּרִים וְסוֹד דִּבְשׁוֹ הַנִסְתָּר יִגָּלֶה.

מִתְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם תַּבִּיט עָלַי עַיִן וְתִקְרָא לִי בִדְמָמָה. לֹא יִשָּׁאֵר לִי דָבָר, לֹא דָבָר, וְרַק הַמָּוֶת יִקְרֵנִי לְרַגְלֶךָ.

צט

כִּי אַנַּח אֶת-הַמָּשׁוֹט מִיָּדִי, יָדַעְתִּי כִּי-תָבוֹא לְךָ הָעֵת לְקַחְתּוֹ אָתָּה. אֵת אֲשֶׁר-לַעֲשׂוֹת – יֵעָשֶׂה. אֶל-חִנָּם הַמִּלְחָמָה.

וְאַתָּה, לִבִּי, הֶרֶף יָדְךָ וּבִדְמָמָה שָׂא אֶת-דְּבַר הִכָּנְעֶךָ. שְׂמַח בְּחֶלְקְךָ הַטּוֹב כִּי תָנוּחַ דּוּמָם בַּאֲשֶׁר נִתַּן לְךָ מָקוֹם.

מְנוֹרוֹתַי תִּכְבֶּינָה לְכָל-רוּחַ קַל אֲשֶׁר יִשַּׁב בָּהֶן וְאִם אֲנַסֶּה לָשׁוּב וּלְהַעֲלוֹתָן וְשָׁכַחְתִּי אֶת-כָּל אֲשֶׁר מִסָּבִיב לִי.

אַךְ הַפַּעַם הַזֹּאת חָכַמְתִּי וַאֲחַכֶּה בַחֹשֶׁךְ וְאֶת-מַחֲצַלְתִּי אַצִּיעַ לִי עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְאַתָּה אִם יִהְיֶה עִם-לְבָבְךָ, אֲדֹנָי, וּבָאתָ דּוּמָם וְכוֹנַנְתָּ בָזֶה אֶת-מוֹשָׁבֶךָ.

ק

אֶצְלָל-נָא בְּמַעֲמַקֵּי יַם-הַצוּרוֹת, כִּי קִוִּיתִי לִמְצֹא שָׁם אֶת-מִבְחַר הַפְּנִינִים אֲשֶׁר לַחֲדַל כָּל-צוּרָה.

אַל לִי לָשׁוּט עוֹד מֵחֹף אֶל-חֹף בְּסִירָתִי הַמְסֹעָרָה. הִנֵּה חָלְפוּ הַיָּמִים אֲשֶׁר זֶה הָיָה כָּל-מְשׂושִׂי לִהְיוֹת מוּטָל מִגַּל אֶל-גָּל.

עַתָּה הִנֵּה צָמְאָה נַפְשִׁי לָמוּת בֵּינוֹת לִבְנֵי אֵין-מָוֶת.

בְּהֵיכַל שְׁאוֹל עֲמֻקָּה, אֲשֶׁר שָׁם תִּרְעַשׁ הַזִּמְרָה עַל-פִּי מֵיתָרִים אִלְּמִים, שָׁם אָעִיר אֶת-נֶבֶל-חַיָּי.

אֲכוֹנְנֵהוּ וַאֲכִינֵהוּ לְשִׁירֵי עַד, וּבְהִשָּׁמַע קוֹל נַאֲקַת הַצְּלִיל הָאַחֲרוֹן וְאַנַּח אֶת-נִבְלִי בִדְמָמָה לְרַגְלֵי-זֶה אֲשֶׁר לוֹ הַדְּמָמָה.

קא

בִּזְמִירוֹתַי בִּקַּשְׁתִּיךָ כָּל-חַיָּי. הֵן הֵנָּה אֲשֶׁר נִהֲגוּנִי מִדֶּלֶת אֶל-דֶּלֶת וְעַל-פִּיהֶן יָדַעְתִּי אֶת-אֲשֶׁר מִסָּבִיב לִי מִדֵּי בַקְּשִׁי אֶת-עוֹלָמִי וּמִדֵּי נָגְעִי אֵלָיו.

שִׁירַי הֵם אֲשֶׁר פִּתְּחוּ לִי אֶת-אָזְנִי לְכָל-לִמּוּדַי אֲשֶׁר לָמַדְתִּי מֵעוֹדִי; הֵם נְתָנוּנִי לְהַבִּיט אֶת-נְתִיבוֹת הַסְּתָרִים וְהֵם גִּלּוּ לְנֶגֶד רוּחִי כּוֹכָבִים רַבִּים בִּרְקִיעַ לִבִּי.

הֵם הוֹלִיכוּנִי כָל-הַיּוֹם בֵּין-תַעֲלוּמוֹת אַרְצוֹת הַתַּעֲנֻגוֹת וְהַמְּצוּקוֹת – אַךְ מַה-מִּשְׁפַּט שַׁעֲרֵי הַהֵיכָל אֲשֶׁר הֱבִיאוּנִי שָׁמָּה בָּעֶרֶב בְּקֵץ דַּרְכִּי?

קב

הִתְהַלַּלְתִּי בְאָזְנֵי בְנֵי-אָדָם כִּי יְדַעְתִּיךָ. בְּכָל-מִפְעָלַי רָאוּ אֶת-תְּמוּנוֹתֶיךָ וָיָּבֹאוּ וַיִּשְׁאָלוּנִי: “מִי הוּא?” וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי מָה אֶעֱנָם. אָז אֹמַר: “חַי אֲנִי אִם יָדַעְתִּי לְהַגִּיד”. וְהֵם יְנַאֲצוּנִי וְיֵלְכוּ מִמֶּנִּי וְיִלְעֲגוּ לִי – וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק.

אָשִׂיחָה תָמִיד בְּשִׁירַי אֶת-שִׂיחִי עַל-אוֹדוֹתֶיךָ. מִלִּבִּי תִשְׁתַּפֵּךְ הַתַּעֲלֻמָה. וְהֵם יָבֹאוּ וְיִשְׁאָלוּנִי: “הַגֶּד-נָא לָנוּ אֶת-הֶהָגוּת הַצְּפוּנָה בָהֶם”. וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי מָה אֶעֱנֵם. אָז אֹמַר: “הוֹי, מִי יוֹדֵעַ אֶת-הָגוּתָם!” וְהֵם יִלְעֲגוּ לִי וְיֵלְכוּ לָהֶם – וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק.

קג

עִם-בִּרְכָתִי הָאַחַת, בִּרְכַּת שָׁלוֹם אֵלֶיךָ, אֱלֹהַי, תֶּן-נָא וְיֵרוֹמוּ כָל-חוּשַׁי בִּי וְנָגְעוּ אֶל-הָעוֹלָם אֲשֶׁר לְרַגְלֶיךָ.

כְּעָב מְטַר-תַּמּוּז הַשֹּׁאֵף לְמַטָּה עִם-סֵבֶל מֵימָיו אֲשֶׁר לֹא שֻׁפְּכוּ כֵּן יֵט-נָא גַם רוּחִי בִי לְמַטָּה אֶל-שַׁעַרְךָ עִם-בִּרְכַּת-הַשָּׁלוֹם הָאַחַת אֵלֶיךָ.

מִי-יִתֵּן וְאָסְפוּ יַחַד כָּל-זְמִירוֹתַי אֶת-צְלִילֵיהֶן הַשּׁוֹנִים וְהָיוּ לְשֶׁטֶף אֶחָד וְשָׁטְפוּ לְתוֹךְ יַם-הַדְּמָמָה עִם-בִּרְכַּת-הַשָּׁלוֹם הָאַחַת אֵלֶיךָ.

כַּעֲדַת עֲגוּרִים שֹׁאֲפִים הַבַּיְתָה אֲשֶׁר יִסְעוּ לַיְלָה וָיוֹם לָעוּף אֶל-קִנֵּיהֶן בֶּהָרִים, כֵּן תֶּן-נָא וְשָׁאֲפוּ כָל-חַיַּי לָבוֹא אֶל-בֵּית הַנֶּצַח אֲשֶׁר לָהֶם עִם-בִּרְכַּת-הַשָּׁלוֹם הָאַחַת אֵלֶיךָ.

א

צַוֵּנִי וְאֶאֱסוֹף אֶת־פִּרְיִי וַהֲבֵאוֹתִיו מְלֹא סַלִּים אֶל־חַצְרוֹתֶיךָ, אַף־כִּיִ אָבַד מִמֶּנּוּ רַב וְרַב אֲשֶׁר לֹא בָשָׁל.

כִּי הַמּוֹעֵד הוֹלֵךְ וְכָבֵד מֵרֻבּוֹ וְקוֹל חֲלִיל רֹעִים מַשְׁמִיעַ נְכָאִים עֹלֶה מִן־הַצֵּל.

צַוֵּנִי וְאֶפְרוׂשׂ מִפְרָשִׂים עַל־פְּנֵי הַנָּחַל.

רוּחַ הָאֲדָר זֹעֵף וְאֶת־הַגַּלִּים הָעֲיֵפִים יְטַלְטֵל וְשָׂם לָהֶם הֲמוֹן קוֹל.

הַגַּן הִתְנַצֵּל אֶת־כָּל אֲשֶׁר־לוֹ וּלְעֵת הָעֶרֶב הַיָּגֵעַ בָּא קוֹל הַקְּרִיאָה מִתּוֹךְ־בֵּיתְךָ עַל־יַד הַחוֹף עִם־בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ.

ב

חַיַּי לְמוֹעֵד נְעוּרַי דָּמוּ לְפֶרַח – פֶּרַח אֲשֶׁר נִתֵּק עָלֶה אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם מֵעֲתֶרֶת עָלָיו הָרַבִּים וְלֹא יָחוּשׁ לְעוֹלָם אֲבֵדָתוֹ זֹאת לְעֵת בּוֹא רוּחוֹת הָאָבִיב הַקַּלִּים לִשְׁאֹל מֵעִמּוֹ נְדָבָה.

עַתָּה לְמוֹעֵד קֵץ נְעוּרַי יִדְמוּ חַיַי לִפִרְיִ אֲשֶׁר אֵין־לוֹ כֹל לַחֲשֹׂוֹךְ אוֹתוֹ לְיוֹם יָבֹא וְהוּא רַק מְחַכֶּה כִּי יַקְרִיב אֶת־נַפְשׁוֹ מִנְחָה כָלִיל עִם־כֹּבֶד מַשָּׂא כָל־מָתְקוֹ

ג

הַאִם רַק לְצִיצִים רַעֲנַנִּים חַג מוֹעֵד הַקַּיִץ וְלֹא גַם לְעָלִים יְבֵשִׁים וְלִפְרָחִים נוֹבְלִים?

הַאִם רַק עִם־הַגַּלִּים הָעוֹלִים יִהְיֶה מִזְמוֹר שִׁיר לַיָּם?

הַאִם לֹא יִשָּׁמַע הַשִּׁיר גַּם עִם־הַגַּלִּים הַנּוֹפְלִים?

אַבְנֵי יְקַר מְרֻקָּמוֹת בְּתוֹךְ־הַיְרִיעָה אֲשֶׁר נִצַּב מַלְכִּי עָלֶיהָ, אֲבָל הִנֵּה שָׁם גּוּשֵׁי עָפָר מְיִחֲלִים גַּם־הֵמָּה בִּדְמָמָה עַד־כִּי תִגַּע אֲלֵיהֶם כַּף רַגְלוֹ.

מְעַטִּים הַחֲכָמִים וְהַגְּדוֹלִים הַיּוֹשְׁבִים לִפְנֵי אֲדוֹנִי וְאוֹתִי הַדַּל בְּחַר לוֹ לְקַחְתֵּנִי בִזְרוֹעוֹתָיו וְאוֹתִי שָׂם לְעֶבֶד לוֹ לָנֶצַח.

ד

הֲקִיצוֹתִי וְאֶת־מִכְתָּבוֹ מָצָאתִי עִם־הַבֹּקֶר.

לֹא אֵדַע אֶת־אֲשֶׁר יֵאָמֵר בּוֹ, כִּי לֹא יָדַעְתִּי קְרֹא.

אַנַּח־נָא אֶת־הָאִישׁ הֶחָכָם עִם־סְפָרָיו, לֹא אַפְרִיעַ אוֹתוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ, כִּי מִי יוֹדֵעַ אִם יָבִין לִקְרֹא אֶת־דִּבְרֵי הַמִּכְתָּב.

הָבָה וַאֲשִׂימֵהוּ עַל־מִצְחִי וְאֶל־לִבִּי אֶלְחָצֵהוּ

כַּאֲשֶׁר יִדֹּם הַלַּיְלָה וְהַכּוֹכָבִים יֵצְאוּ לְצִבְאוֹתָם אֶחָד אַחַר אֶחָד וּפֵרַשְׂתִּיו בְּחֵיקִי וַאֲחַכֶּה דוּמָם.

הֶעָלִים הַמִּתְלַחֲשִׁים יִקְרָאֻהוּ לִי בְקוֹל, הַזֶּרֶם הָרֹעֵשׁ יְזַמְּרֶנּוּ וְשִׁבְעַת חַכְמֵי הַכּוֹכָבִים יָרֹנּוּ אוֹתוֹ מִן־הַשָּמָיִם.

לֹא אוּכַל לִמְצֹא אֶת־אֲשֶׁר אֲבַקֵּשׁ, לֹא אוּכַל לְהָבִין אֶת־אֲשֶׁר חָפַצְתִּי לִלְמוֹד, אֲבָל הַמִּכְתָּב הַהוּא אֲשֶׁר הִקָּרֵא לֹא יִקָּרֵא הֵקֵל אֶת־סִבְלוֹתַי וְאֶת־מַחְׁשבוֹתַי הָפַךְ לִזְמִירוֹת.

ה

מְלֹא קֹמֶץ עָפָר יָכֹל לְהַעֲלִים מִמֶּנִּי אֶת־דְּבַר אוֹתוֹתֶיךָ לְעֵת אֲשֶׁר לֹא בַנְתִּי לְרַעְיוֹנָם.

עַתָּה חָכַמְתִּי וַאֲנִי קֹרֵא אוֹתָם בְּכָל־דָּבָר וּבְכָל־עִנְיָן אֲשֶׁר הָיוּ נִסְתָּרִים מִמֶּנִּי לְפָנִים.

חֲרוּתִים הֵם בְּכָל־עָלֶה אֲשֶׁר לְפֶרַח, גַלִּים יִרְעֲמוּ אוֹתָם מִתּוֹךְ קֶצֶף שִׁצְפָּם, גְבָעוֹת מְנַשְּׂאוֹת אוֹתָן מִמַּעַל לָהֶן עַל־פְּנֵי רָאשֵׁי פִסְגוֹתֵיהֶן.

אֶת־רֹאשִׁי הִפְנֵיתִי מֵעִמְּךָ עַד־כֹּה, וְלָכֵן קָרָאתִי אֶת־אוֹתוֹתֶיךָ מְעֻקָּלִים וְלֹא הֲבִינוֹתִי לְמַחְשְׁבוֹתָם.

ו

בַּאֲשֶׁר רְחוֹבוֹת סְלוּלִים יֹאבַד דַּרְכִּי מִמֶּנִּי.

בַּמַּיִם הָרְחוֹקִים וּבִתְכֵלֶת הַשָּׁמַיִם אֵין־תָּו לְכָל־נָתִיב.

הַנָּתִיב מִתְכַּסֶּה בְּכַנְפֵי צִפֳּרִים, בִּנְגֹהוֹת כּוֹכָבִים וּבְפִרְחֵי מוֹעֲדֵי הַשָּנָה לַחֲלִיפוֹתֵיהֶם.

וַאֲנִי שׁוֹאֵל אֶת־לִבִּי: הֲיַחְתֹּר דָּמוֹ עַד לְחֵקֶר הַנָּתִיב אֲשֶׁר לֹא יֵרָאֶה?

ז

אַלְלַי, לֹא אוּכַל הִסְתּוֹפֵף בַּבַּיִת, מוֹלַדְתִּי חָדְלָה מִהְיוֹת לִי לְמוֹלֶדֶת, כִּי־זֶה הַזָּר אֲשֶׁר מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם קֹרֵא לִי. מִתְהַלֵּך הוּא לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב.

קוֹל מִצְעָדָיו דֹּפֵק עַל־לִבִּי וְהוּא יַצִּיק לִי.

נֵעוֹר הַסַּעַר, הַיָּם מִתְיַפֵּחַ.

נוֹטֵשׁ אָנֹכִי אֶת־כָּל דַּאֲגוֹתַי עִם פִּקְפּוּקַי וַאֲנִי הוֹלֵךְ אַחֲרֵי שֶׁטֶף הַזֶּרֶם אֲשֶׁר מוֹלֶדֶת אֵין־לוֹ, כִּי הַזָּר קֹרֵא לִי וְהוּא מִתְהַלֵּךְ לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב.

ח

הֱיֵה נָכוֹן, לִבִּי, לָצֵאת מִזֶּה וְלַחְתּוֹר לַדֶּרֶךְ! יְחַכּוּ־נָא עַד־בּוֹשׁ כָּל־אֲשֶׁר שׁוּמָה עֲלֵיהֶם לְחַכּוֹת.

כִּי־הִנֵּה שִׁמְךָ נִקְרָא בִרְקִיעַ שְׁמֵי הַבֹּקֶר.

אַל־תְּחַכֶּה לְאִישׁ!

תַּאֲוַת הַצִּיץ לְלַיְלָה וּלְטַל, אֲבָל הַפֶּרַח אֲשֶׁר פָּרַח צֹעֵק לִקְרַאת חֹפֶשׁ וָאוֹר.

בְּקַע אֶת־סְגוֹרְךָ, לִבִּי, וְצֵא!

ט

כַּאֲשֶׁר יָשַׁבְתִּי בִּשְׁחוֹחַ עַל־אוֹצְרוֹתַי הָאֲגוּרִים חַשְתִּי בְקִרְבִּי כִּי דָמִיתִי לְתוֹלֵעָה, אֲשֶׁר אֶת־טַרְפָּהּ תִּמְצָא בַחֲשֵׁכָה בְתוֹךְ הַפְּרִי אֲשֶׁר בּוֹ נוֹלָדָה.

עוֹזֵב אָנֹכִי אֶת־כֶּלֶא הָרִקָּבוֹן הַזֶּה.

לֹא אִירָא מִגּוּר בְּתוֹךְ־הַדְּמָמָה הַשׁוֹמֵמָה, כִּי הוֹלֵךְ אֲנִי לְחַפֵּשׂ נְעוּרִים אֲשֶׁר לְעוֹלָם יִמָּשֵכוּ. מַשְׁלִיךְ אֲנִי מִלְּפָנַי אֶת־כָּל אֲשֶׁר רוּחוֹ אֵינֶנּוּ אֶחָד עִם־חַיַּי אוֹ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ קַל כִּשְׂחוֹק פִּי.

רָץ אֲנִי עִם־מְרוּצַת הָעֵת, וְאַתָּה, הוֹי לִבִּי, בְּרֶכֶב עֻזְּךָ מְפַזֵּז הַמְשֹׁרֵר אֲשֶׁר יְזַמֵּר בְּעֵת נָסְעוֹ.

י

אֲחַזְתַּנִי בְיָדִי וּמְשַׁכְתַּנִי אֵלֶיךָ לִימִינְךָ וְהוֹשַׁבְתַּנִי בְמוֹשַׁב הַמַעֲלָה לְעֵינֵי כָל־הָאֲנָשִׁים, עַד־נִכְלַמְתִּי וְלֹא עָמַד בִּי כֹחַ לָנוּעַ וְלָלֶכֶת בְּדַרְכִּי אָנִי. וַאֲנִי פוֹסֵחַ עַל־הַסְּעִפִּים וְכוֹשֵׁל בְּכָל־מִדְרַךְ כַּף רַגְלִי, פִּן אֶדְרוֹךְ עַל־קוֹץ אֲשֶׁר לֹא כִרְצוֹנָם.

וְעַתָּה לְמוֹעֵד קֵץ הִנֵּה חָפְשִׁי אָנֹכִי!

בָּא הַקֶּצֶף, תֹּף הַגִּדּוּפִים רָעַשׁ וּמוֹשָׁבִי הָשְׁכַּן לֶעָפָר.

וּנְתִיבוֹתַי פְּרוּשׂוֹת פְּתוּחוֹת לְפָנָי.

מָלְאוּ כְנָפַי אֶת־תְּשׁוּקָתִי לַשָּׁמַיִם.

אֶאֱרַח־נָא לְחֶבְרָה עִם־הַכּוֹכָבִים הַמִּתְפַּרְצִים בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה וּבִתְהוֹמוֹת הַצְּלָלִים אֶטְבּוֹל.

דָּמִיתִי אֶל־עָבֵי הַקַּיִץ מְרֻדְּפֵי הַסְּעָרָה, אֲשֶׁר יַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיהֶם כֶּתֶר זְהָבָם וּכְמוֹ חֶרֶב יִתְלוּ אֶת־יְתַד הָרַעַם עַל־שַׁרְשְׁרוֹת הַבָּרָק.

בְּחֶדְוַת נוֹאָשׁ אָרוּץ עַל־פְּנֵי נְתִיב הָאָבָק אֲשֶׁר לַנִּקְלִים: הוֹלֵךְ אֲנִי וְקָרֵב בְּאַחֲרִיתִי אֶל־שְׁלוֹם בִּרְכָתֶךָ.

הַיֶּלֶד מוֹצֵא אֶת־אִמּוֹ אַחֲרֵי עָזְבוֹ אֶת־חֵיקָהּ.

אַחֲרֵי הִפָּרְדִי מֵעָלֶיךָ וַאֲנִי נִדָּח מֵחַצְרוֹת בֵּיתְךָ חָפְשִׁי אֲנִי לְהַבִּיט אֶת־פָּנֶיךָ.

יא

רַק לְשִׂימֵנִי לְלַעַג תַּעַנְדֵנִי אֶת־שַׁרְשֶׁרֶת עֶדְיִי הַלֵּזוּ.

מִדֵּי הֱיוֹתָהּ עַל־צַוָּארִי תְּפַצְפְּצֵנִי וּמִדֵּי הִתְאַמְּצִי לְהַתִּיקָהּ מֵעָלַי תְּחַנֵּק לִי.

תִּלְחַץ אֶת־גְּרוֹנִי וְאֶת־זִמְרָתִי תִכְבֹּשׁ בְּלוֹעִי.

לוּ רַק יָכֹלְתִּי לְתִתָּהּ לְךָ עַל־יָדְךָ, אֲדֹנִי, כִּי־עַתָּה נִצָּלְתִּי.

הָסֵר־נָא אוֹתָהּ מֵעָלַי וּתְמוּרָתָהּ תְּקַשְּׁרֵנִי בַעֲטֶרֶת פְּרָחִים אֵלֶיךָ, כִּי־נִכְלַמְתִּי לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ בְּעוֹד שַׁרְשֶׁרֶת אַבְנֵי הַיְקָר הַזֹּאת עַל־צַוָּארִי.

יב

בְּמַעֲמַקִּים מִתַּחַת שָׁטַף הַיּוּמְנַה מָהִיר וּבָהִיר כֻּלּוֹ וּמִלְמַעְלָה נִשְׁקַף הַחוֹף הַתָּלוּל וְהוּא אָיֹם וְקוֹדֵר.

וּגְבָעוֹת שְׁחוֹרוֹת מֵרֹב יְעָרִים וּמְבֻקָּעוֹת מֵרֹב נְחָלִים מַקִּיפוֹת אוֹתוֹ סָבִיב סָבִיב.

וְגוֹבִינְדַהּ הַנָּבִיא הַגָּדוֹל לַעֲדַת הַשִּׁיקִים יָשַׁב עַל־פְּנֵי הַסֶּלַע וַיִּקְרָא בַסְּפָרִים, אָז יִגַּשׁ אֵלָיו רָגוּ־נַתְּ תַּלְמִידוֹ, וְהוּא אִישׁ גֵּא בְּעָשְׁרוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ לְפָנָיו אַרְצָה וַיֹּאמַר: "הִנֵּה הֵבֵאתִי עִמִּי אֶת מִנְחָתִי הַדַּלָּה וְהִיא נְקַלָה מִקַּחְתְּךָ אוֹתָהּ מִיָּדִי.

וּבְדַבְּרוֹ שָׂם לְפָנָיו שֵׁני צְמִידִים עֲשׂוּיִם זָהָב וּמְמֻלָּאִים בַּאֲבָנִים יְקָרוֹת.

וְהַנָּבִיא הֵנִיף אֶת־הָאֶחָד מֵהֵמָּה וַיַּצְמִידֵהוּ אֶל־אֶצְבָּעוֹ סָבִיב וְהָאֲבָנִים הַיְקָרוֹת יָרוּ עַל־סְבִיבוֹתָן חִצֵּי אוֹר.

פִּתְאֹם שָׁמַט מִיָּדוֹ וַיִּתְגַּלְגֵּל בַּמּוֹרָד וַיִּפּוֹל אֶל־תּוֹךְ הַמָּיִם.

וְרָגוּ־נַתְּ קָרָא: “אוֹיָה!” וַיִּקְפּוֹץ אַחֲרָיו אֶל־תּוֹךְ הַנָחַל.

וְהַנָּבִיא שָׂם עֵינָיו בְּסִפְרוֹ, וְהַמַּיִם תָּפְשׂוֹּ אֶת־אֲשֶׁר גָּנְבוּ וַיַּסְתִּירֻהוּ וַיִּשְׁטְפוּ לְדַרְכָּם.

וְאוֹר הַיּוֹם חָלַף וְרָגוּ־נַתְּ שָׁב אֶל נְבִיאוֹ וְהוּא עָיֵף וְהַמַּיִם נוֹזְלִים מִמֶּנּוּ.

וְהוּא שֹׁאֵף בִּכְבֵדוּת מִקֹּצֶר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ וַיֹּאמַר: “הֵן לֹא יִבָּצֵר מִמֶּנִּי לִמְצֹא אוֹתוֹ לוּ רַק תּוֹרֵנִי אֶת־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־שָׁם נָפָל”.

וְהַנָּבִיא הֵנִיף אֶת־הַצָּמִיד הַנִּשְׁאָר וַיַּשְלִיכֵהוּ הַמַּיְמָה וַיֹּאמַר: “שָׁם הוּא”.

יג

הָלֹךְ וְנוֹעַ־זֶה יִקָּרֵא: מָצֹא אוֹתְךָ בָּכל רֶגַע, אַתָּה הָרֵעַ לְמַסָּעִי!

הִנֵה זֶה יִקָּרֵא: זְמָן לְפִי מַהֲלַךְ קוֹל צְעָדֶיךָ.

וְזֶה אֲשֶׁר נִשְׁמַת אַפְּךָ נוֹגַעַת בּוֹ לֹא יֵלֵךְ אַט בְּחָסוּת צֵל הַחוֹף.

אֶת מִפְרָשׂוֹ בְּאֶפֶס־דְּאָגָה יִפְרֹשׂ אֶל־פְּנֵי הָרוּחַ וְעַל־פְּנֵי מַיִם זֹעֲפִים יִרְכָּב.

וְזֶה אֲשֶׁר אֶת־שְׁעָרָיו יְפַשֵּׂק לִרְוָחָה וְיִצְעַד לְדַרְכּוֹ לָבֶטַח וְקִבֵּל אֶת־בִּרְכַּת שְׁלוֹמֶךָ.

לֹא יְפַגֵּר לַעֲמוֹד תַּחְתָּיו לִסְפּוֹר אֶת־שְׁלָלוֹ אוֹ אֶת־אֲשֶׁר אָבַד לוֹ. לִבּוֹ בוֹ יַכֶּה אֶת־הַתֹּף לְקוֹל לֶכְתּוֹ, כִּי־זֶה יִקָרֵא: הָלֹךְ עִמְּךָ צַעַד בְּצַעַד, אַתָּה הָרֵעַ לְמַסָּעִי!

יד

חֶלְקִי בְּכָל־הַנִּבְחָר בָּאָרֶץ הַזֹּאת בּוֹא יָבוֹא מִיָּדְךָ לִי – כִּי כָכָה פָּצִיתָ אֶת־פִּיךָ אֵלָי.

לָכֵן יְנוֹצֵץ אוֹרְךָ בְּתוֹךְ דִּמְעוֹתָי.

יָרֵאתִי מִהְיוֹת נָהוּג בְּיַד אֲחֵרִים, פֶּן אַחְטִיא אוֹתְךָ בְּחַכּוֹתְךָ אֵלַי בְּאַחַת מִפִּנּוֹת הַדְּרָכִים לִהְיוֹת לִי לִמְנַהֵג.

אֶתְהַלֵּךְ בִּקְשִׁי עָרְפִּי עַל־דַּרְכִּי אָנִי עַד־אֲשֶׁר אִוַּלְתִּי הַגְּדוֹלָה תְבִיאֲךָ עַד לְדַלְתִּי.

כִּי אֶת־פִּיךָ פָּצִיתָ אֵלַי אֲשֶׁר חֶלְקִי בְּכָל־הַנִּבְחָר בָּאָרֶץ הַזֹּאת בּוֹא יָבוֹא מִיָּדְךָ לִי.

טו

שְׂפָתְךָ שָׂפָה בְרוּרָה, אֲדוֹנִי, אַךְ לֹא־כֵן שְׂפַת אֵלֶּה אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ בָךְ.

מֵבִין אָנֹכִי אֶת־שְׂפַת כּוֹכָבֶיךָ וְאֶת־דִּמְמַת עֵצֶיךָ.

יוֹדֵעַ אָנֹכִי כִּי־לִבִּי שֹׁאֵף לְהִפָּתֵחַ כְּמוֹ פֶרַח, כִּי־חַיַּי רִוּוּ נַפְשָׁם עַל־שְׂפַת מַעְיָן נֶעְלָם.

זְמִירוֹתֶיךָ כְּמוֹ צִפֳּרִים מֵאֶרֶץ־שֶׁלֶג נָכְרִיָּה עָפוֹת אֵלַי לְבַעֲבוּר בָּנֹה אֶת קִנָּן בְּתוֹךְ לִבִּי לְעֵת הַנִּיסָן אֲשֶׁר לָהֶן וַאֲנִי מִתְעַנֵּג וּמְחַכֶּה אֶל־מוֹעֵד הַשָּנָה הַמְבֹרָךְ.

טז

הֵם יָדְעוּ אֶת־הַדֶּרֶךְ וַיֵּלְכוּ לְבַקֵּשׁ אוֹתְךָ לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב הַצָּר וַאֲנִי הָלַכְתִּי הַחוּצָה לִקְרַאת הַלַּיְלָה, כִּי־הָיִיתִי נִבְעָר מִכָּל־דָּעַת.

לֹא הָיִיתִי לָמוּד לְמַדַּי לְבַעֲבוּר יָרֹא אוֹתְךָ בַּחֲשֵׁכָה, לָכֵן בָּאתִי עַד לִמְזוּזַת דַּלְתְּךָ לְתֻמִּי בְּפֶתַע פִּתְאֹם.

הַחֲכָמִים יִסְּרוּנִי וַיְצַוּוּנִי לָלֶכֶת מִזֶּה כִּי־לֹא בָאתִי דֶרֶךְ הָרְחוֹב.

פָּנִיתִי לָלֶכֶת וַאֲנִי נוֹאָשׁ, אַךְ אַתָּה הֶחֱזַקְתָּ בִּי בְעֹז וְקוֹל גְּדוּפוֹתָם הָלַךְ הָלֹךְ וְחָזֹק מִיֹּום לְיוֹם.

יז

הֵבֵאתִי עִמִּי אֶת־מְנוֹרַת הַחֶרֶשׂ אֲשֶׁר־לִי מִקֶּרֶב בֵּיתִי וָאֶקְרָא: “בֹּאוּ, בָּנַי, וַאֲנִי אָאִיר לָכֶם אֶת־שְׁבִילְכֶם!”

וְהַלַּיְלָה עוֹד חֹשֶׁךְ בְּשׁוִּבי וְאֶת־הָרְחוֹב עָזַבְתִּי לְדִמְמָתוֹ, וָאֶקְרָא: “הָאִירִי אַתְּ לִי, הָאֵשׁ! כִּי מְנוֹרַת הַחֶרֶשׂ אֲשֶׁר־לִי מִתְגוֹלֶלֶת שְׁבוּרָה עַל־פְּנֵי הֶעָפָר”.

יח

לֹא – לֹא לָכֶם הִיא שׂוּמָה לְפַתַּח אֶת־הַצִּיצִים וּלְהָפְכָם לִפְרָחִים.

הָנִיעוּ אֶת־הַצִּיץ, הַכּוּהוּ, אַךְ נִבְצְרָה מִכֹּחֲכֶם לְחַיּוֹת מִמֶּנּוּ פָרַח.

וְאִם תִּגְּעוּ אֵלָיו־תְּשַׁקְּצוּהוּ, אֶת־נִצָּתוֹ תְּבוֹסְסוּ לַחֲלָקֶיהָ וּפִזַּרְתֶּם אוֹתָהּ עַל־פְּנֵי עֲפַר הָאֲדָמָה.

אַךְ צְבָעִים לֹא יֵרָאוּ וְרֵיחַ לֹא יָבוֹא.

אוֹיָה! לֹא לָכֶם הִיא שׂוּמָה לְפַתַּח אֶת־הַצִּיצִים וּלְהָפְכָם לִפְרָחִים.

וְזֶה אֲשֶׁר לוֹ הִיא שׂוּמָה לְפַתַּח אֶת־הַצִּיץ הֵן עָשֹׂה יַעֲשֶׂה אֶת־מְלַאכְתוֹ וְהִיא קַלָּה כָכָה.

אֶת־עֵינוֹ יִתֵּן בּוֹ – וּמִיץ הַחַיִּים זֹרֵם בְּתוֹךְ גִּידָיו.

לְנִשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ יִפְרֹשׂ הַפֶּרַח אֶת־כְּנָפָיו וְיַחְפּוֹז לִקְרַאת הָרוּחַ.

וּצְבָעִים יִפְרְצוּ כְּמוֹ תְּשׁוּקוֹת מִן־הַלֵּב וְהָרֵיחַ יְגַלֶּה סוֹד מָתוֹק.

וְזֶה אֲשֶׁר לוֹ הִיא שׂוּמָה לְפַתַּח אֶת־הַצִּיץ הֵן עָשֹׂה יַעֲשֶׂה אֶת־מְלַאכְתּוֹ וְהִיא קַלָּה כָכָה.

יט

אֶת־הַלּוֹט הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר נִשְׁאַר אַחֲרֵי חֲמַס הַחֹרֶף קָטַף סוּדָס הַגַּנָּן מִתּוֹךְ הַבְּרֵכָה אֲשֶׁר־לוֹ וַיֵּלֶךְ אֶל־שַׁעַר הַהֵיכָל לִמְכּוֹר שָׁם אֶת־הַפֶּרַח לַמֶּלֶךְ.

וְאִישׁ עֹבֵר בַּדֶּרֶךְ מָצָא אוֹתוֹ בְלֶכְתּוֹ וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר: “שְׁאַל אֶת־שְׂכָרְךָ בִּמְחִיר הַלּוֹט הָאַחֲרוֹן וְאֶתֵּנָה – וַאֲנִי הִנְנִי לְהַקְרִיב אוֹתוֹ אֶשְׁכָּר לְבוּדְהַא”.

וְסוּדַס עָנָה וַיֹּאמַר: “אִם תְּשַׁלֵּם לִי מַשַּׁהּ זָהָב – וְהָיָה זֶה לְךָ”.

וְהַהֵלֶךְ שִׁלֵּם כִּדְבָרוֹ.

וְהַמֶּלֶךְ יָצָא בָרֶגַע הַזֶּה חוּצָה וַיִּתְאַו אֶל־הַפֶּרַח לִקְנוֹתוֹ, כִּי הוּא בַדֶּרֶךְ לָלֶכֶת עַד־לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ בוּדְהַא וּבְלִבּוֹ אָמַר: “אָכֵן טוֹב אֶעֱשֶׂה כִּי־אַנַּח לְרַגְלָיו אֶת הַלּוֹט אֲשֶׁר פָּרַח בַּחֹרֶף”.

וּבֶאֱמֹר הַגַּנָּן כִּי נָתֹן יִתְּנוּ לוֹ מַשַּׁהּ זָהָב בִּמְחִירוֹ וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר נָכוֹן הוּא לָתֵת פִּי־עֲשָׂרָה מַשַּׁהּ, אוּלָם הַהֵלֶךְ כַּפל אֶת־הַמְּחִיר וַיֹּאֶמר לָתֵת פִּי־שְׁנַיִם בָזֶה.

וְהַגַּנָּן הָיָה אִישׁ כִּילַי וַיְקַו בְּלִבּוֹ לָקַחַת שִׁבְעָתַיִם כָּכָה מִיַּד זֶה אֲשֶׁר בִּגְלָלוֹ מִתְעַשְּׁקִים פֹּה עַל־אֹדוֹת הַמְּחִיר וַיִּשְׁתַּחוּ וַיֹּאמַר: “אֶת־הַלּוֹט הַזֶּה לֹא אוּכַל לִמְכּוֹר”.

בְּתוֹךְ הַצֵּל הַמַּחֲרִישׁ אֲשֶׁר בְּיַעֲרַת הַמַּנְגוֹ מֵעֵבֶר לְחוֹמַת הָעִיר עָמַד סוּדַס לִפְנֵי בוּדְהַא אֲדוֹנוֹ וַתְּהִי דִּמְמַת הָאַהֲבָה רֹבֶצֶת עַל־שִׂפְתֵי בוּדְהַא וּמְנוּחַת שָׁלוֹם הֵאִירָה מֵעֵינָיו כְּמוֹ שַׁחַר טָבוּל טַל־סְתָו.

וְסוּדַס הִבִּיט אֶל־פָּנָיו וְאֶת־הַלּוֹט הִנִּיחַ לְרַגָליו וְאֶת־רֹאשׁוֹ הֵשַׁח עַד לֶעָפָר.

וּבוּדְהַא הֵאִיר אֶת־פָּנָיו בִּשְׂחוֹק תָּמִים וַיִּשְׁאַל: “מַה־שְּׁאֵלָתְךָ, בְּנִי?”

וְסוּדַס קָרָא וַיֹּאמַר: “אֶת־מַגַע רַגְלְךָ הָאַחֲרוֹן שָׁאָלְתִּי”.

כ

שִׂימֵנִי לִמְשׁוֹרֶרְךָ, לַיְלָה, הוֹי לַיְלָה כְּסוּי צָעִיף!

הִנֵּה רַבִּים יָשְׁבוּ בְצִלְּךָ בְּאֵין־אֹמֶר דּוֹרוֹת שְׁלֵמִים – תְּנֵנִי וֶאֱהִי לְפֶה לְשִׁירֵיהֶם.

אָסְפֵנִי אֶל־רִכְבְּךָ אֲשֶׁר אוֹפָנִים אֵין־לוֹ וְהוּא בְאֶפֶס רַעַשׁ יַחְפּוֹז מֵעוֹלָם וְאֶל־עוֹלָם, אַתָּה הַמֶּלֶךְ בְּהֵיכַל הָעֵת, אַתָּה הַשָּׁחוֹר וְהַנָּאוֶה!

רַבִּים בָּאוּ כְמִתְגַּנְּבִים אֶל־תּוֹךְ חַצְרוֹתֶיךָ וְרוּחָם בְּקִרְבָּם שֹׁאֵל, וְהֵם הָלְכוּ בְקֶרֶב בֵּיתְךָ אֲשֶׁר מְנוֹרָה אֵין־לוֹ וַיְבַקְּשׁוּ מַעֲנֶה.

וְרַבִּים יֵשׁ אֲשֶׁר פִּלַּח אוֹתָם חֵץ־הַחֶדְוָה בְּיַד בִּלְתִּי־נוֹדָע וַתִּפְרוֹצְנָה מִלִּבָּם הַחוּצָה זְמִירוֹת עַלִּיזוֹת וַיְזַעְזְעוּ אֶת־הַחֲשֵׁכָה עַד־הַיְסוֹד בָּהּ.

וְהַנְּשָׁמוֹת הָעֵרוֹת הָאֵלֶּה מַבִּיטוֹת מִשְׁתָּאוֹת אֶל־אַחַד הַכּוֹכָבִים וּמִשְׁתּוֹמְמִים אֶל־הָאוֹצָר אֲשֶׁר מָצְאוּ פִּתֹאם.

שִׂימֵנִי לִמְשׁוֹרְרָם, הוֹי לַיָלה, לִמְשֹרֵר דִּמְמָתְךָ אֲשֶׁר אֵין־לָהּ חֵקֶר.

כא

מִי־יִתֵּן וּמָצָאתִי יוֹם אֶחָד אֶת־הַחַיִּים אֲשֶׁר בְּקִרְבִּי וְאֶת־הַחֶדָוה הַמִּסְתַּתֶּרֶת בְּחַיַּי, אַף־כִּי עִוּוּ הַיָּמִים אֶת־נְתִיבִי וַיְשַׁחֲתוּ אוֹתוֹ בְעָפָר נֶאֱלָח.

רַק לַחֲלָקִים נִגְלוּ אֵלַי, רוּחַ קַל חָלַף עָלַי וַיָּגָז וַיָּשֶׂם לְמַחְשְׁבוֹתַי רֵיחַ נִיחוֹחַ לְרֶגַע אֶחָד.

מִי־יִתֵּן וּמָצָאתִי יוֹם אֶחָד אֶת־הַחֶדְוָה אֲשֶׁר מִחוּץ לִי הַשֹּׁכֶנֶת מֵעֵבֶר לִגְבוּל הָאוֹר – וְעָמַדְתִּי בְּתוֹךְ הָעֲזוּבָה הַשּׁוֹטֶפֶת אוֹתִי אֲשֶׁר שָׁם יֵרָאוּ כָל־הַדְּבָרִים כְּראוֹת אוֹתָם יוֹצְרָם.

כב

בֹּקֶר הַסְּתָו הַזֶּה נִלְאֶה מִכֹּבֶד אוֹר, וְאִם הוֹלְכִים שִׁירֶיךָ הָלוֹךְ וְרָפֹה, הָלוֹךְ וְיָגֹעַ תֵּן־לִי אֶת־חֲלִילְךָ כִּמְעַט רָגַע.

אֲחַלֵּל־נָא בוֹ כְּכָל־אֲשֶׁר יִהְיֶה הָרוּחַ בִּי – רֶגַע אַרְבִּיצֵהוּ בְחֵיקִי, רֶגַע אֶגַּע בּוֹ בִשְׂפָתַי, רֶגַע אַנַּח אוֹתוֹ לִימִינִי עַל־פְּנֵי הַדֶּשֶׁא.

אוּלָם בְּבֹא דִמְמַת הָעֶרֶב הַנֶּאְדָּרָה אֲלַקֶּט־לִי פְרָחִים וְאֶעֱנוֹד אוֹתָם לוֹ לַעֲטֶרֶת וַאֲמַלֵּא אוֹתוֹ בְרֵיחַ נִיחוֹחַ: אֶכְרַע וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לוֹ בְּהַעֲלוֹתִי אֶת־הַמְּנוֹרָה.

כִּי בַלַּיְלָה אָבֹא אֵלֶיךָ לְהָשִׁיב לְךָ אֶת־חֲלִילִךָ.

וְאַתָּה תְּחַלֵּל בּוֹ אֶת־נְגִינַת חֲצוֹת הַלַּיְלָה לְעֵת אֲשֶׁר הַיָּרֵחַ הָעֹלֶה מִתְהַלֵּך לְבַדּוֹ בֵינוֹת לַכּוֹכָבִים.

כג

רוּחַ הַמְשֹׁרֵר מְרַחֵף וּמְרַקֵּד עַל־פְּנֵי גַלֵּי הַחַיִּים בֵּינוֹת לְקוֹלוֹת הַסַּעַר וְהַמַּיִם.

וְעַתָּה כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וְהַשָּׁמַיִם הַקּוֹדְרִים נְטוּיִם עַל־הַיָּם כְּעַפְעַפַּיִם נְטוּיִם עַל־עַיִן עֲיֵפָה, הִנֵּה־זֶה בָא מוֹעֵד אֲשֶׁר יֻנַּח הָעֵט מִתַּחַת כַּף־הַיָּד וַאֲשֶׁר יֻתַּן לַמַּחֲשָׁבוֹת לָרֶדֶת אֶל־קַרְקַע הַתְּהוֹם אֲשֶׁר לְסוֹד הָעוֹלָמִים בְּקֶרֶב הַדְּמָמָה הַלֵּזוּ.

כד

אָפֵל הַלַּיָלה וּתְנוּמָתֵךְ חֲזָקָה וּגְדוֹלָה בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט אֲשֶׁר לְחַיָּי.

עוּרָה, כְאֵב הָאַהֲבָה, כִּי לֹא יָדַעְתִּי לִפְתּוֹחַ אֶת־הַדֶּלֶת וַאֲנִי עוֹמֵד בַּחוּץ.

הָרְגָעִים מְחַכִּים, הַכּוֹכָבִים שׁוֹקְדִים, הָרוּחַ מַחֲרִישׁ וְהַדְּמָמָה כְּבֵדָה בְתוֹךְ לִבִּי.

עוּרִי, אַהֲבָה, עוּרִי! מַלְּאִי אֶת־כּוֹסִי הָרֵיקָה וּבְנִשְמַת־רוּחַ־זִמְרָה הָעִירִי אֶת־הַלָּיְלָה.

כה

צִפּוֹר הַבֹּקֶר מְזַמָּרֶת.

אֵי־מִזֶּה בָאָה לָהּ הַשְּׁמוּעָה עַל־דְּבַר הַבֹּקֶר בְּטֶרֶם הַבֹּקֶר יַעֲלֶה וּבְעוֹד נְחַשׁ הַלַּיְלָה מַחֲזִיק אֶת־הַשָּׁמַיִם בֵּין־טַבְּעוֹת כְּבָלָיו הַשְּׁחוֹרִים וְהַקָּרִים?

הַגִּידִי לִי, צִפּוֹר הַבֹּקֶר, אֵיךְ־זֶה מָצָא צִיר הַמִּזְרָח אֶת־נְתִיבוֹ אֶל־תּוֹךְ חֲלוֹמֵךְ בַּלַּיְלָה הַכָּפוּל הַזֶּה אֲשֶׁר לַשָּמַיִם וַאֲשֶׁר לֶעָלִים?

לֹא הֶאֱמִינָה לָךְ הָאָרֶץ בְּקָרְאֵךְ: “הַשֶּׁמֶשׁ הִנֵּה בַדֶּרֶךְ, אֵין־לַיְלָה עוֹד”.

הוֹי, כָּל־יָשֵׁן, הָקִיצָה!

חֲשׂוֹף אֶת־מִצְחֲךָ בְּחַכּוֹתְךָ אֶל־בִּרְכַּת הָאוֹר הָרִאשׁוֹנָה וְרֹן עִם־צִפּוֹר הַבֹּקֶר בְּחֶדְוַת אֱמוּנָה.

כו

הָאֶבְיוֹן הַיּוֹשֵׁב בְּקִרְבִּי נָשָׂא אֶת־כַּפָּיו הַצְּנוּמוֹת אֶל־הַשָּׁמַיִם הָרֵיקִים מִכּוֹכָבִים וַיִּזְעַק בְּאָזְנֵי הַלַּיְלָה בְקוֹלוֹ הָרָעֵב.

וּתְפִלּוֹתָיו הָיוּ אֶל־הַחֲשֵׁכָה הָעִוֶּרֶת, וְהִיא רָבְצָה כְמוֹ אֱלֹהִים כּוֹשֵׁל בְּתוֹךְ שָׁמַיִם שׁוֹמֵמִים אֲשֶׁר לְתִקְוֹת אוֹבְדוֹת.

קוֹל מִשְאֲלוֹתָיו הִתְגַּלְגֵּל בִּסְעָרָה מִסָּבִיב לִתְהוֹמוֹת אֵידוֹ וַיְהִי כְּצִפּוֹר מִתְיַפַּחַת אֲשֶׁר תַּקִּיף אֶת־קִנָּהּ הָרֵיק.

אֲבָל כַּאֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ הַבֹּקֶר אֶת־עָגְנוֹ אֶל־שְׂפַת הַמִּזְרָח, קִפֵּץ הָאֶבְיוֹן הַיּוֹשֵׁב בְּקִרְבִּי וַיִּקְרָא:

“בָּרוּךְ אָנֹכִי כִּי הַלַּיְלָה הַחֵרֵשׁ לֹא שְׁמָעַנִי – וְכִי אוֹצְרוֹתָיו הָיוּ רֵיקִים”.

וַיִּקְרָא: “הוֹי חַיִּים, הוֹי אוֹר, מַה־נֶּחְמָדִים אַתֶּם! וְנֶחְמָדָה גַּם הַחֶדְוָה אֲשֶׁר לְעֵת־קֵץ הִכִּירָה אֶתְכֶם!”

כז

עַל־שְׂפַת הַגַּנְגֵּס הִתְפַּלֵּל סַנָּטָן אֶת־תְּפִלּוֹתָיו וְהִנֵּה־זֶה בְּרַהְמִינִי לָבוּשׁ קְרָעִים נִגַּשׁ אֵלָיו וַיֹּאמַר: “הוֹשִׁיעֵנִו כִּי עָנִי אָנֹכִי”.

וְסַנָּטָן אָמָר: “קַעֲרַת הַנְּדָבוֹת אֲשֶׁר בְּיָדִי זֶה כָּל־רְכוּשִׁי, כִּי כָּל־אֲשֶׁר הָיָה לִי נָתַתִּי לַאֲחֵרִים”.

וְהַבְּרַהְמִינִי הוֹסִיף וַיֹּאמַר: “אֲבָל אֲדוֹנֵנוּ שִׁיוָה נִרְאָה אֵלַי בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וַיִּיעָצֵנִי לָבוֹא אֵלֶיךָ”.

וְסַנָּטָן זָכַר פִּתְאֹם כִּי מִבֵּין־חַלּוּקֵי אַבְנֵי הַנַּחַל לָקַט אֶבֶן אַחַת יְקָרָה אֲשֶׁר אֵין־לָהּ עֲרוֹךְ וַיִּטְמְנֶהָ בַּחוֹל, כִּי אָמַר: אוּלַי דְּרוּשָׁה תִּהְיֶה לְאִישׁ.

אָז הֶרְאָה אֶת־הַבְּרַהְמִינִי אֶת־הַמָּקוֹם, וַיִּשְׁתָּאֶה הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ וַיַּחְפֹּר אֶת־הָאֶבֶן מִשָּם.

וְהַבְּרַהְמִינִי יָשַׁב עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וַיַּחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ אֶל־מֵאַחֲרֵי הָעֵצִים וְרֹעֵי הַפָּרוֹת שָׁבוּ עִם־בְּהֶמְתָּם.

אָז קָם וַיָּבֹא לְאִטּוֹ אֶל־סַנָּטָן וַיֹּאמַר: “אֲדוֹנִי, תֵּן־לִי חֵלֶק קָטָן מִן־הָעֹשֶׁר הַלָּז אֲשֶׁר יָבוּז לְעֹשֶׁר מְלֹא כָל־הָאָרֶץ”.

וְאֶת־הָאֶבֶן הַיְקָרָה הִשְלִיךְ הַמָּיְמָה.

כח

מוֹעֵד עַל־מוֹעֵד בָּאתִי אֶל־פֶּתַח שַׁעַרְךָ וָאֶשָּׂא אֶת־יָדַי וֶאֶשְׁאַל הָלוֹךְ וְשְׁאֹל וָאֶרֶב מִיּוֹם לְיוֹם.

וְאַתָּה נָתַתָּ, תֵּת וְהוֹסֵף, תֵּת וְהוֹסֵף, פַּעַם בְּמִדָּה וּפַעַם בְּפֶתַע פִּתְאֹם מְלֹא חָפְנָיִם.

וַאֲנִי לָקַחְתִּי הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה, אַרְצָה, הַרְבֵּה הֶחֱזַקְתִּי בְכַפִּי, וְהוּא כָבֵד, וְהַרְבֵּה עָשִׂיתִי לִכְלִי מִשְׂחָק לִי וְשִׁבַּרְתִּיו אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֶלְאָנִי, עַד־כִּי שִׁבְרֵי מַתְּנוֹתֶיךָ וְאוֹצְרוֹתֵיהֶן רַבּוּ עַד־לִבְלִי הִסָּפֵר וַיְכַסּוּךָ מִמֶּנִּי, וְהַתּוֹחֶלֶת בְּאֵין־קֵץ הוֹגִיעָה אֶת־לִבִּי.

קַח, הוֹי קַח – זֶה־הָיָה עַתָּה קוֹל קְרִיאָתִי.

נַפֵּץ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר בְּקַעֲרַת הָאֶבְיוֹן הַלָז, כַּבֵּה אֶת־הַמְּנוֹרָה אֲשֶׁר לַשּׁוֹמֵר הֶחָצוּף הַזֶּה; הַחֲזֵק בְּיָדִי, הֲרִימֵנִי מִגַּל מַתְּנוֹתֶיךָ אֲשֶׁר עוֹדֶנּוּ הוֹלֵךְ וְגַדֵל וִנַשְּׂאֵנִי עַד־הַנֶּצַח הֶעָרֹם אֲשֶׁר עִמְּךָ בִּבְדִידָתֶךָ.

כט

הוֹשַׁבְתַּנִי עִם־אֵלֶה אֲשֶׁר אַחֲרִיתָם לָצֵאת מִןִ־הַמִּשְׂחָק רֵיקָם.

יָדַעְתִּי כִּי־לֹא לִי הוּא לִמְצֹא שָׁלָל אוֹ לַעֲזוֹב אֶת־הַמִּשְׂחָקִים.

אֶתְנַפֵּל אֶל־תּוֹךְ הַשִּׁבֹּלֶת, וְלוּ גַם אֵדַע כִּי אֶטְבַּע בַּמְּצוּלָה.

אֲשַׂחֵק אֶת־מִשְׂחַק אֵידִי.

אֶת־כָּל־אֲשֶׁר בִּרְכוּשִׁי אֵתֶּן כֹפֶר לַמִּשְׂחָק וּבַאֲבֹד לִי אֲגוֹרָתִי הָאַחֲרוֹנָה וְנָתַתִּי גַם אֶת־נַפְשׁוֹ בוֹ, אוֹ־אָז וְאֶרְאֶה פִּתְאֹם כִּי מָצָאתִי שָׁלָל עֵקֶב אֲשֶׁר אֲבֵדָתִי תִהְיֶה שְׁלֵמָה.

ל

שְׂחוֹק מְשׁוּבוֹת הִשְתַּפֵּךְ עַל־פְּנֵי הַשָּׁמַיִם בְּהַלְבִּישְׁךָ אֶת־לִבִּי קְרָעִים וַתְּשַלְחֵהוּ הַחוּצָה אֶל־תּוֹךְ הָרְחוֹבוֹת לִשְׁאֹל נְדָבוֹת.

וְהוּא הָלַךְ מִפֶּתַח אֶל־פֶּתַח, וְיֵשׁ־אֲשֶׁר קַעֲרָתוֹ כִּמְעַט הָיְתָה מְלֵאָה, אָז בָּאוּ עָלָיו שׁוֹדְדִים וַיְשָׁדּוּהוּ.

וּלְעֵת קֵץ הַיּוֹם הַכָּבֵד בָּא עַד־לְשַׁעֲרֵי הֵיכָלְךָ וַיַּט אֵלֶיךָ אֶת־קַעֲרָתוֹ הַדַּלָּה, וְאַתָּה בָאתָ וְתָפַשְׂתָּ בְּיָדוֹ וְהוֹשַׁבְתָּ אוֹתוֹ עַל־כִּסֵּא מַלְכוּתְךָ לִימִינֶךָ.

לא

“מִי בָכֶם הָאִישׁ אֲשֶׁר יָשִׂים לְנַפְשוׁ ֹאֶת־הַחֹק לְכַלְכֵּל אֶת־הָרְעֵבִים?” כָּכָה שָׁאַל בּוּדְהַא הָאֱלֹהִים אֶת־הַדְּבֵקִים בּוֹ בִּהְיוֹת רָעָב כָּבֵד בִּשְׁרָוַסְטִי.

וְרַטִנַקָּר הָאִישׁ הַסּוֹחֵר בִּכְסָפִים הוֹרִיד אֶת־רֹאשׁוֹ לָאָרֶץ וַיֹּאמַר: “רַב מִדֵּי כָל־רְכוּשִׁי יִדָּרֵשׁ לְבַעֲבוּר כַּלְכֵּל אֶת־הָרְעֵבִים”.

וְיֵסֶן שַׂר צְבָא הַמֶּלֶךְ אָמַר: “בָּכל־נַפְשִׁי הָיִיתִי נוֹתֵן אֶת דְּמֵי כָל־חַיַּי, אַךְ בְּבֵיתִי אֵין־דֵּי מַאֲכָל”.

וּדְהַרְמַפָּל אֲשֶׁר כִבְרוֹת אֲדָמָה רַבּוֹת הָיוּ לוֹ לְנַחֲלָה אָמַר בַּאֲנָחָה: “יָנַק הָרָזוֹן כְּמוֹ־שֵׁד אֶת־שְׂדוֹתַי כָּלִיל עַד־הַחֲרִיבָם, לֹא אֵדַע בַּמָּה אֲשַׁלֵּם עַתָּה אֶת־מִסֵּי הַמֶּלֶךְ”.

אָז קָמָה סֻפְּרִיַּה בַּת הַנָּזִיר הָרָשׁ.

וַתִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לִפְנֵי כָל־הָעֵדָה וַתַּעַן בַּעֲנָוָה וַתֹּאמַר: “אָנֹכִי אַאֲכִיל אֶת־הָרְעֵבִים”.

וְהָאֲנָשִׁים מִסָּבִיב קָרְאוּ כִּי־הִשְׁתָּאוּ מְאֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ וַיֹּאמֵרוּ: “אֵיךְ תִּהְיֶה כָזאֹת! בַּמָּה תוּכְלִי לְיַחֵל לַעֲשׂוֹת אֶת־נִדְרֵךְ זֶה?”

וְסֻפְּרִיַּה אָמְרָה: “כִּי אָנֹכִי הָעֲנִיָּה מִכֻּלְּכֶם פֹּה, וְלָכֵן זֶה כֹּחִי. הִנֵּה אֲסָמַי וּמְגוּרוֹתַי בְּכָל־בַּיִת וּבַיִת מִבָּתֵּיכֶם”.

**לב **

אֶת־מַלְכִּי לֹא יָדַעְתִּי, וְלָכֵן בְּדָרְשׁוֹ מִמֶּנִּי אֶת־מִסּוֹ הִשְּׁאתִי אֶת־נַפִשי כִּי אֶתְחַבֵּא וְלֹא אֲשַׁלֵּם אֵתֶ־חוֹבִי.

וַאֲנִי בָרַחְתִּי כְּפַעַם־בְּפַעַם וָאָשׁוּב וָּאֶבְרַח מֵאַחֲרֵי כָל־עֲבוֹדַת יוֹמִי וְכָל־חֲלוֹמִי בַלֵּילוֹת.

אַךְ פְּקֻדָּתוֹ רָדְפָה אַחֲרַי עִם־כָּל־נִשְׁמַת רוּחַ אֲשֶׁר שָׁאַפְתִּי אֶל־קִרְבִּי.

כָּכָה יָדַעְתִּי לְנָכוֹן כִּי נוֹדַעְתִּי לוֹ הֵיטֵב וְכִי לֹא נוֹתַר מָקוֹם לִי אֲשֶׁר אָמַר עָלָיו: לִי הוּא.

וְעַתָּה הִנֵּה זֹאת כָּל־תַּאֲוָתִי לְהַנִּיחַ לְרַגְלָיו אֶת־כָּל אֲשֶׁר לִי לְבַעֲבוּר אֶמְצַא לִי הַמִּשְׁפָּט לִהְיוֹת מָקוֹם לִי בְקֶרֶב מַמְלַכְתּוֹ.

לג

כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם־לִבִּי לִיצוֹר אוֹתְךָ, לִהְיוֹת צַלְמְךָ צֶלֶם חַיַּי לִבְנֵי אָדָם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ, הֵבֵאתִי עִמִּי אֶת־הַחֵמָר אֲשֶׁר לִי וְאֶת־חֲמֻדוֹת מִשְׁאֲלוֹתַי וְאֶת־תַּרְמִית דִּמְיוֹנִי הַכּוֹזֵב וְאֶת־תַּעְתֻּעֵי חֲלוֹמוֹתַי.

כַּאֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמְּךָ לִיצוֹר מִקֶּרֶב חַיַּי אֶת־צֶלֶם לִבְּךָ לְאַהֲבָה אוֹתְךָ, הֵבֵאתָ עִמְּךָ אֶת־אֶשְׁךָ וְאֶת־ תָּקְפְּךָ וְאֶת־אֲמִתְּךָ וְאֶת־יִפְעָתְךָ וְאֶת־שְׁלוֹמֶךָ.

לד

“מַלְכִּי”, דִּבֵּר עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לַאֲדוֹנוֹ בְּבֹאוֹ אֵלָיו לִגְלוֹת אֶת־אָזְנוֹ – "לֹא הוֹאִיל נָרוֹטָם הַקָּדוֹשׁ לְבַקֵּר בְּהֵיכַל מִקְדָּשׁ הַמֶּלֶךְ מֵעוֹדוֹ וְעַד־כֹּה.

"אֶת־תְּהִלַּת אֱלֹהִים יְזַמֵּר תַּחַת הָעֵצִים בִּרְחוֹבוֹת עַל־פֵּני חוּץ וְהַמִּקְדָּשׁ רֵיק מִמִּתְפַּלְּלִים.

“כֻּלָּם יֵאָסְפוּ עָלָיו מִסָּבִיב כַּדְּבֹרִים עַל־הַלּוֹט הַלָּבָן, וְאֶל כַּד הַדְּבָשׁ הַמָּזְהָב לֹא יָשִׂימוּ לֵב”.

שְׂרֵפַת הַבָּתִים, בַּשָׁנָה אֲשֶׁר אַלְפֵי בְנֵי עַמָּך בָּאוּ לְהִתְדַּפֵּק עַל־דַּלְתּוֹתֶיךָ לְבַקֵּשׁ מֵעִמְּךָ עֶזְרָה וְלָרִיק.

וֵאלֹהִים אָמָר: "הִנֵּה הַיְצוּר הַדַּל הַזֶּה אֲשֶׁר נִבְצְרָה מִמֶּנּוּ לָתֵת גַּג וְחָסוּת לְאֶחָיו, וְזֶה אָמַר לִבְנוֹת בַּיִת לִי!

"וְתַחַת הָעֵצִים בְּתוֹךְ רְחוֹבוֹת עַל־פְּנֵי חוּץ בָּחַר לוֹ אָז אֶת־מְקוֹמוֹ עִם־בְּנֵי הָאָדָם יַחְדָּו אֲשֶׁר גַּג וְחָסוּת אֵין לָהֶם.

“וְשִׁקּוּץ הַזָּהָב הַלָּז אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָ רֵיק וְאֵין־בּוֹ דָבָר מִלְבַד עַב עֲנַן הַגַּאֲוָה”.

וְהַמֶּלֶך קָרָא בַחֲרוֹן אַפּוֹ: “עֲזוֹב אֶת־אַרְצִי!”

וְהַקָּדוֹשׁ עָנָה בִּמְנוּחָה: “אָמְנָם כֵּן, הַגְלֵנִי־נָא כַּאֲשֶׁר הִגְלֵיתָ אֶת־אֱלֹהָי”.

לה

הַחֲצוֹצְרָה מִתְגּוֹלֶלֶת בֶּעָפָר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה.

הָרוּחַ יָגֵעַ, הָאוֹר מֵת.

הוֹי לְיוֹם הָרָע!

בֹּאוּ, אַנְשֵׁי מִלְחָמָה, הָבִיאוּ עִמָּכֶם אֶת דִּגְלֵיכֶם וְאֶת מְשֹׁרְרֵיכֶם עִם־שִׁירֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר לָכֶם!

בֹּאוּ, עֹבְרֵי אֹרַח, הֵחָפְזוּ מִמַּסְעֵיכֶם!

הַחֲצוֹצְרָה מִתְגּוֹלֶלֶת בֶּעָפָר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמְחַכָּה אֵלֵינוּ.

וַאֲנִי בַדֶּרֶך הָעֹלָה אֶל־הַהֵיכָל וְעִמִּי קָרְבָּנוֹת הָעֶרֶב אֲשֶׁר־לִי וַאֲבַקֵּשׁ לִי מְקוֹם מְנוּחָה אַחֲרֵי עֲמַל הַיּוֹם הַמָּלֵא אָבָק וָאֲקַו כִּי יֵרָפְאוּ פְצָעַי וְהַבְּגָדִים הַצֹּאִים אֲשֶׁר לִי יְכֻבְּסוּ וְהָיוּ לְבָנִים: אָז מָצָאתִי אֶת חֲצוֹצַרְתְּךָ מִתְגּוֹלֶלֶת בֶּעָפָר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה.

הַעוֹד לֹא בָא מוֹעֵד לְהַעֲלוֹת אֶת־מְנוֹרַת הָעֶרֶב אֲשֶׁר לִי?

הַעוֹד לֹא שָׁר הַלַּיְלָה בְאָזְנֵי הַכּוֹכָבִים אֶת־שִׁיר הַשָּׁנָה אֲשֶׁר לוֹ?

הוֹי שׁוֹשָׁנָה אֲדֻמָּה כַדָּם, הַפְּרָגִים אֲשֶׁר לִשְנָתִי הִלְבִּינוּ וַיִּבּוֹלוּ!

חָשַׁבְתִּי לָנכֹון כִּי תַמּוּ נְדֻדַּי וְכִי שֻׁלַּם כָּל־חֹבִי, וּפִתְאֹם הִנֵּה פָּגַעְתִּי בַחֲצוֹצַרְתְּךָ הַמִּתְגּוֹלֶלֶת בֶּעָפָר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה.

גַּע בְּלִבִּי הַזֹּעֵף עִם־הַקֶּסֶם אֲשֶׁר לִנְעוּרֶיךָ!

תֵּן וְחֶדְוָתִי בַחַיִּים תִּתְלַקַּח לְאֵשׁ בֹּעֵרָה.

תֵּן וְחִצֵּי רִגְעֵי הֲקִיצִי יַחְדְּרוּ לְלֵב הַלַּיְלָה וְזַעֲקַת חֲרָדָה תְּנַעֵר כָּל עִוָּרוֹן וְכָל־כִּשְׁלוֹן רָגֶל.

בָּאתִי לְהָרִים אֶת־חֲצוֹצַרְתְּךָ מִן־הֶעָפָר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה.

אַל־נָא לִי שֵׁנָה עוֹד – בְּתוֹךְ אִבְחַת חִצִּים תִּהְיֶה דַרְכִּי.

וְרַבִּים יִתְפָּרְצוּ מִבָּתֵּיהֶם וּבָאוּ לְיַד יְמִינִי – וְרַבִּים יִבְכּוּ.

וְרַבִּים עַל־מִשְכְּבוֹתֵיהֶם יִתְיַפְּחוּ וְיִתְהַפְּכוּ מִצַּד אֶל־צַד בַּחֲלוֹמוֹת נוֹרָאִים.

כִּי בַּלַּיְלָה הַזֶּה יִשָּׁמַע קוֹל חֲצוֹצַרְתְּךָ.

מֵעִמְּךָ שָׁאַלְתִּי רַק שָׁלוֹם וְתַחְתָּיו בָּא לִי קָלוֹן.

וְעַתָּה אָנֹכִי עוֵמד לְפָנֶיךָ – עָזְרֵנִי־נָא לָשִׂים עָלַי אֶת־נִשְׁקִי!

תֵּן וּמַהֲלֻמּוֹת מְכאֹוב גְּדוֹלוֹת תְּמַלֵּטְנָה זִיקֵי אֵשׁ אֶל־תּוֹךְ חַיָּי.

תֵּן וְהִתְדַּפֵּק לִבִּי בַצָּרָה – וְהָיָה זֶה הַתֹּף לְעֻזֶּךָ.

רֵיקוֹת תִּהְיֶינָה יָדַי כָּלִיל, לְבַעֲבוּר הָרֵם אֶת־חֲצוֹצַרְתְּךָ.

לו

כַּאֲשֶׁר הֵרִימוּ בִמְשׁוּבַת הוֹלְלוּתָם סְחִי דֹמֶן מֵעַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה לְטַנֵּף בּוֹ אֶת־לְבוּשָׁך, אַתָּה הַיָּפֶה, חָלַל־לִבִּי בִי לַמַּרְאָה.

וַאֲנִי צָעַקְתִּי אֵלֶיךָ וָאֹמַר: “קַח אֶת־שֵׁבֶט מוּסָרְךָ וּשְׁפוֹט אוֹתָם”.

אוֹר הַבֹּקֶר שָׁכַן עַל־הָעֵינַיִם הָהֵן אֲשֶׁר אָדְמוּ מִמִּשְתֵּה הַלַּיְלָה; שְׂדֵה הַחֲבַצָּלוֹת הַלְּבָנוֹת בֵּרַךְ בְּשָׁלוֹם אֶת־נִשְׁמַת אַפַּם הַקּוֹדָחַת; הַכּוֹכָבִים מִבַּעַד לִמְצוּלַת הַקַּדְרוּת הַקְּדוֹשָׁה הִגִּיהו אוֹרָם על־מִשְׁתֵּה נְגִינָתָם – הִגִּיהוּ אוֹר עַל־עֲדַת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֵרִימוּ סְחִי דֹמֶן מֵעַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה לְטַנֵּף בּוֹ אֶת־לְבוּשָׁךָ, אַתָּה הַיָּפֶה!

וּמוֹשַׁב מִשְפָּטְךָ הָיָה בְגַן הַפְּרָחִים לְנֹכַח זִמְרַת הַצִּפֳּרִים לְמוֹעֵד הָאָבִיב: בְּצִלְלֵי גְדוֹת הַנַּחַל אֲשֶׁר שָׁם הָמוּ הָעֵצִים לַעֲנוֹת אֶת־הַגַּלִּים הַהוֹמִים.

הוֹי חֲמוּדִי! עַד לְאֶפֶס־חֶמְלָה הָיוּ בַחֲרוֹנָם.

הִתְשׁוֹטְטוּ בַחֲשֵׁכָה לְבַעֲבוּר גָּזֹל אֶת־עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ לַעֲדוֹת בּוֹ אֶת־תַּאֲוֹתֵיהֶם הֵמָּה.

וְכַאֲשֶׁר פָּגְעוּ בְךָ וַיָּצִיקוּ לְךָ וְקוֹלְךָ חָדַר עַד־לְלִבִּי צָעַקְתִּי אֵלֶיךָ וָאֹמַר: “קַח אֶת־חַרְבְּךָ, אַתָּה חֲמוּדִי, וַעֲשֶׂה בָּם שְפָטִים”.

אֲבָל רוּחַ צִדְקָתְךָ בְּךָ חִכָּתָה.

דִּמְעוֹת אֵם נִשְׁפְּכוּ עַל־דְּבַר גֹּדֶל זְדוֹנָם: אֱמוּנַת אֹהֵב בְּאֵין־גְּבוּל הִסְתִּירָה אֶת־חֲנִיתוֹת הִתְמַרְמְרוּתָהּ בְּתוֹךְ פִּצְעֵי הָאֹהֵב.

וְאַתָּה אֶת־מִשְׁפָּטְךָ נָתַתָּ בַּמַּכְאוֹב הָאִלֵּם אֲשֶׁר לַאֲהָבָה בְאֵין שֵׁנָה; וּבְאָדָם צָנוּעַ אֲשֶׁר פָּנָיו יַאְדִּימוּ; וּבִדְמָעוֹת הַלַּיְלָה אֲשֶׁר לְאִישׁ עָזוּב; וּבְאוֹר הַבֹּקֶר הַחִוָּר אֲשֶׁר לַסְּלִיחָה.

הוֹי הַנּוֹרָא! הָמה בִמְשׁוּבַת תַּאֲוָתָם הֶעְפִּילוּ לַעֲלוֹת בִּשְׁעָרֶיךָ בַּלַּיְלָה, חָתְרוּ בַאֲסָמֶיךָ לִגְזוֹל אֶת־אֲשֶׁר לָךְ.

אֲבָל מִשְׁקַל שְׁלָלָם גָּדַל עַד לְאֶפֶס מִדָּה. כָּבַד מֵהֶם מִשֵּׂאת אוֹתוֹ אוֹ מִסְּחוֹב אוֹתוֹ אַחֲרֵיהֶם.

וַאֲנִי צָעַקְתִּי אֵלֶיךָ וָאֹמַר: “סְלַח לָהֶם, אַתָּה הַנּוֹרָא!”

וּסְלִיחָתְךָ פָּרְצָה. בִסְעָרָה, הִפִּילָה אוֹתָם לָאָרֶץ וְאֶת־גְּזֵלָתָם פִּזְרָה לֶעָפָר.

הָיְתָה סְלִיחָתְךָ בְּתוֹךְ הַקּוֹלוֹת אֲשֶׁר לָרַעַם וְעִם־הַזְּוָעוֹת אֲשֶׁר לַדָּם וּבְקֶרֶב נִפְלְאוֹת הָאֹדֶם אֲשֶׁר לִשְׁקִיעַת שָׁמֶשׁ.

לז

וְאֻפָּגֻפְטַא מְשָׁרֵת בּוּדְהַא שָׁכַב עִם־הַחוֹמָה אֲשֶׁר לָעִיר מַתּוּרָא וַיִּישָׁן.

הַמְּנוֹרוֹת כָּבוּ כֻלָּן, הַשְּׁעָרִים סֻגְּרוּ כֻלָּם, הַכּוֹכָבִים הִתְחַבְּאוּ כֻלָּם בִּרְקִיעַ שְׁמֵי אֱלוּל הַחֲשֵׁכִים.

רֶגֶל מִי־זֶה הִיא הַבָּאָה וּמְצַלְצֶלֶת בִּצְמִידֶיהָ וּפִתְאֹם תִּגַּע בְּקָצֶהָ אֶל־לוּחַ לִבּוֹ?

וְהוּא נִבְהַל וַיִּיקָץ, וְאוֹר מְנוֹרָה אֲשֶׁר בְּיַד אִשָּׁה פָגַע בְּעֵינָיו הַסּוֹלְחוֹת.

וְהִיא נַעֲרָה מִן־הַנְּעָרוֹת הַמְּרַקְּדוֹת אֲשֶׁר־בְּעִיר, מְצֻפָּה הָיְתָה כּוֹכְבֵי אֲבָנִים יְקָרוֹת, מְכֻסָּה עֲנַן אַדֶּרֶת תְּכֵלֶת לְבָנָה, שְׁכוּרַת יֵין נְעוּרֶיהָ.

אָז תּוֹרִיד אֶת־מְנוֹרָתָהּ וַתַּרְא וַתַּבֵּט אֶת־פָּנָיו הָרַכִּים בְּיָפְיָם הָעָז.

וְהָאִשָּׁה אָמְרָה: “סְלַח־לִי, אַתָּה הַנָּזִיר הַצָּעִיר, הוֹאִילָה וְסוּר אֶל־בֵּיתִי. הַדֹּמֶן עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה אֵינֶנּוּ הַמִּשְׁכָּב הַנָּאוֶה לָךְ”.

וְהַנָּזִיר עָנָה: “לְכִי לְדַרְכֵּךְ, אִשָּׁה. כַּאֲשֶׁר יִגְמוֹל וְיָבוֹא הַמּוֹעֵד אָסוּר אֵלָיִךְ”.

פִּתְאֹם הֶרְאָה הַלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר אֶת־מַלְתְּעוֹתָיו לְאוֹר הַבָּרָק הַלֹּהֵט.

וְהַסְּעָרָה נָהֲמָה מֵאַחַת מִכַּנְפוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאִשָּׁה חָרְדָה תַחְתֶּיהָ מִפָּחַד.

* * * * * * *

עַנְפֵי הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־צִדֵּי הַדֶּרֶךְ דָּאֲבוּ מִכֹּבֶד צִיצִים.

זְמִירוֹת חֲלִילִים עֲלִיזוֹת שָטְפוּ מֵרָחוֹק בְּתוֹךְ רוּחַ הָאָבִיב הַחַמָּה.

וְיוֹשְׁבֵי הָעִיר בָּאוּ אֶל־הַיְעָרוֹת אֶל־מוֹעֵד חַג הַפְּרָחִים.

וּמֵחֲצִי רְקִיעַ־הַשָּׁמַיִם נִשְׁקַף הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא מִשְׁתָּאֶה אֶל־הָעִיר הַדּוֹמֵמָה.

וְהַנָּזִיר עֹבֵר בָרְחוֹב הֶעָזוּב וּמִמַּעַל לוֹ הַקּוֹאֵילִים חֹלֵי אַהֲבָה יוֹשְׁבִים בְּתוֹךְ עַנְפֵי הַמַּנְגוֹ וּמְקוֹנְנִים בְּאָזְנָיו אֶת־קִינָתָם בְּאֶפֶס שֵׁנָה.

וְאֻפָּגֻפְטַא עָבַר אֶת־שַׁעֲרֵי הָעִיר וַיָּבוֹא עַד־רֶגֶל הַסֹּלְלָה וַיַּעֲמוֹד.

מִי־זֹאת הָאִשָּׁה הַשֹּׁכֶבֶת לְרַגְלָיו בְּצֵל הַחוֹמָה מֻכַּת דֶּבֶר שָׁחוֹר אֲשֶׁר בְּשָׂרָהּ מְכֻסֶּה חֲבּוּרוֹת טְרִיּוֹת וְהִיא מְגֹרֶשֶׁת בְּחִפָּזוֹן מִתּוֹךְ־הָעִיר?

וְהַנָּזִיר יָשַב לִימִינָהּ, שָׂם אֶת־רֹאשָׁהּ עַל־בִּרְכָּיו, עַל־שְׂפָתֶיהָ הִטִּיף נִטְפֵי מַיִם וְאֶת־בְּשָׂרָהּ מָשַח בָּצֳרִי.

“מִי־אַתָּה הָרַחוּם?” שָׁאֲלָה הָאִשָּׁה.

וְהַנָּזִיר הַצָּעִיר עָנָה: “הִנֵּה לְעֵת־קֵץ בָּא הַמּוֹעֵד לִדְרֹשׁ אֵלַיִךְ, וַאֲנִי הִנֵּה בָאתִי”.

לח

אֵין כָּל־זֶה עוֹד רַק שְׂחוֹק אֳהָבִים בֵּינֵינוּ, אֲהוּבִי!

מֵעֵת אֶל־עֵת הִשְׂתָּעֲרוּ עָלַי לֵילוֹת סְעָרָה עַזִּים אֲשֶׁר נָשְׁבוּ בִמְנוֹרָתִי עַד־כַּבּוֹתָהּ; פִּקְפּוּקִים אֲפֵלִים נֶעֶרְמוּ וַיְכַבּוּ אֶת־כָּל־הַכּוֹכָבִים אֲשֶׁר בְּשָׁמָי.

מֵעֵת אֶל־עֵת נֶהֶרְסוּ הַחוֹפִים, שִׁבֹּלֶת הַמַּיִם סָחֲפָה אֶת־קְצִירִי וּנְהִי וְתַמְרוּרִים פִּלְחוּ אֶת־שָׁמַי מִן־הַקָּצֶה אֶל־הַקָּצֶה.

וְאֶת־זֹאת לָמַדְתִּי וְאֵדָעֶנָּה: יֵשׁ בְּאַהֲבָתְךָ פִּצְעֵי מַכְאוֹב וְאֵין־בָּהּ לָנֶצַח הָרוּחַ הַקָּרָה וְהָאִלֶּמֶת אֲשֶׁר לַמָּוֶת.

לט

הַסֹּלְלָה נֹפֶלֶת, וְאוֹר כְּמוֹ שְׂחוֹק אֱלֹהִים פֹּרֵץ אֵלֵינוּ.

לָנוּ הָעֹז, הוֹי אַתָּה הָאוֹר!

נִבְקַע לֵב הַלַּיְלָה!

בַּתֵּק בְּלַהַט חַרְבְּךָ אֶת־סְבַךְ הַפִּקְפּוּקִים וְאֶת־סְבַךְ כָּל־תְּשׁוּקָה רָפָה.

לָנוּ הָעֹז!

בֹּא אַתָּה אֲשֶׁר חַנּוֹת לֹא תֵדָע!

בֹּא אַתָּה אֲשֶׁר נוֹרָא אַתָּה בְלִבְנָתֶךָ.

הוֹי אַתָּה הָאוֹר! תֻּפְּךָ נֹתֵן קוֹלוֹ עִם־חֲלִיפוֹת־הָאֵשׁ וְהַלַּפִּיד הָאָדֹם נִשָּׂא אֶל־עָל; הַמָּוֶת גֹּוֵעַ עִם־פְּרֹץ הַנְּהָרָה.

מ

הוֹי לַהַב אֵשׁ, אַתָּה הָאָח לִי, לְךָ עֹז.

אַתָּה הוּא הַסֶּמֶל הָאָדֹם וְהַבָּהִיר אֲשֶׁר לָחֻפְשָׁה הַנּוֹרָאָה.

אֶת כַּפֶּיךָ תִּשָׂא לַמָּרוֹם, בְּאֶצְבָּעוֹת נֶחְפָּזוֹת תַּעֲבוֹר עַל־מֵיתְרֵי הַנֵּבֶל וּנְגִינַת הַמְּחוֹלוֹת אֲשֶׁר־לְךָ נִפְלָאָה.

כַּאֲשֶׁר יִשְׁלְמוּ יָמַי וְהַשְּׁעָרִים יִפָּתֵחוּ, וְשָׂרַפְתָּ לְאֵפֶר אֶת־הָאֲסוּרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עַל־יָדַיִם וְעַל־רַגְלָיִם.

בְּשָׂרִי יִהְיֶה עִמְּךָ לַאֲחָדִים, לִבִּי יִתְלַכֵּד עִם־גִּלְגַּל סוּפָתְךָ וְהַחֹם הַלֹּהֵט אֲשֶׁר הָיָה לִי לְנִשְׁמַת חַיִּים יִתְלַקַּח וְיִתְעָרֵב בְּשַׁלְהַבְתֶּךָ.

מא

הַמַּלָּח יָצָא לַדֶּרֶךְ וְהוּא שָׁט עַל־פְּנֵי הַיָּם הַזֹּעֵף בַּלָּיְלָה.

הַתֹּרֶן מִתְיַפֵּחַ תַּחַת מִפְרָשָׂיו הַנְּפוּחִים הַמְּמֻלָּאִים בְּרוּחַ סֹעֵר.

הַשָּׁמַיִם מְדֻקָּרִים בְּצִפָּרְנֵי הַלַּיְלָה וְהֵמָּה נֹפְלִים עַל־פְּנֵי הַיָּם שִׁקּוּיֵי רַעַל הַפַּחַד הַשָּׁחוֹר.

הַגַּלִּים מְנַפְּצִים אֶת־רֹאשָׁם אֶל־הַשָּׁחוֹר אֲשֶׁר־לֹא יֵרָאֶה – וְהַמַּלָּח יָצָא לַדֶּרֶךְ וְהוּא שָׁט עַל־פְּנֵי הַיָּם הַזֹּעֵף.

הַמַּלָּח יָצָא לַדֶּרֶךְ, לֹא אֵדַע אֶת־מְקוֹם הַמּוּעָדָה אֲשֶׁר־לוֹ, וְהוּא מַרְגִּיז אֶת־הַלַּיְלָה פִּתְאֹם בְּלִבְנַת מִפְרָשָׂיו.

לֹא אֵדַע אֶת־הַחוֹף אֲשֶׁר אֵלָיו יַעֲלֶה לְעֵת־קֵץ אֶל־הַיַּבָּשָׁה, לְמַעַן הַגִּיעוֹ עַד־הֶחָצֵר הַדּוֹמֵמָה אֲשֶׁר שָם מְנוֹרָה מְאִירָה וְשָם יִמְצָא אֶת־הַנֶּפֶשׁ הַיּוֹשֶׁבֶת עַל־פְּנֵי הֶעָפָר וּמְחַכָּה לוֹ.

מַה־תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ אֲשֶׁר תָּשִׂים אֶת־סִירָתוֹ עַד־לִבְלִי דְאָגָה מִפְּנֵי לַיְלָה וַאֲפֵלָה?

הַכְּבֵדָה סִירָתוֹ בַאֲבָנִים יְקָרוֹת וּבִפְנִינִים?

אָכֵן לֹא! אֵין הַמַּלָּח מֵבִיא עִמּוֹ כָּל־מִכְמָן מִלְּבַד הַשּׁוֹשָׁנָה הַלְּבָנָה אֲשֶׁר בְּכַפּוֹ וְהַזִּמְרָה אֲשֶׁר עַל־שְׂפָתָיו.

וְהֵן מוּעָדוֹת עִמּוֹ לְמַעַן הַנֶּפֶשׁ הַמְחַכָּה לוֹ לְבָדָד בַּלַּיְלָה עִם־מְנוֹרָתָהּ הַמְּאִירָה.

שֹׁכֶנֶת הִיא בַסֻּכָּה אֲשֶׁר עִם־פְּאַת הַדֶּרֶךְ.

שַׂעֲרוֹת רֹאשָׁהּ הַפָּרוּעַ מִתְעוֹפְפוֹת בָּרוּחַ וּמַסְתִּירוֹת אֶת־עֵינֶיהָ.

הַסַּעַר נֹהֵק בְּעַד־דַּלְתָּהּ הַשְּׁבוּרָה, הַנֵּר מִתְלַקֵּחַ בִּמְנוֹרַת הַחֶרֶשׂ אֲשֶׁר־לָהּ וּמַשְלִיכָה צְלָלִים עַל־פְּנֵי הַכְּתָלִים.

מִתּוֹךְ יִלְלַת הָרוּחַ הִיא שׁוֹמַעַת בְּקָרְאוֹ בִשְׁמָהּ – אוֹתָהּ אֲשֶׁר בִּשְׁמָהּ לֹא נוֹדָעָה.

הִנֵּה־זֶה עָבַר מוֹעֵד רַב מֵאָז צֵאת הַמַּלָּח הַיָּמָּה.

הִנֵּה־זֶה יַעֲבוֹר עוֹד מוֹעֵד רַב עַד־עֲלוֹת הַשַּׁחַר וְהוּא יִדְפּוֹק עַל־הַדָּלֶת.

לֹא בְתֻפִּים יֻכֶּה וְאִישׁ לֹא יֵדָע.

רַק הָאוֹר יְמֵּלא אֶת־הַבַּיִת, הֶעָפָר יִהְיֶה מְבֹרָךְ וְהַלֵּב יִהְיֶה עָלֵז.

כָּל־הַפִּקְפּוּקִים יַחְלְפוּ בִדְמָמָה לְעֵת אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּלָּח אֶל־הַחוֹף.

מב

הֶחֱזַקְתִּי בְּכָל־כֹּחִי בָּרַפְסוֹדָה הַחַיָּה הַזֹּאת, בִּבְשָׂרִי, מִדֵּי עָבְרִי אֶת־הַנַּחַל הַצַּר אֲשֶׁר לִשְׁנוֹתַי עַל־אֲדָמוֹת. וְעָזֹב אֶעֶזְבֶנָּה אַחֲרֵי כְלוֹת הַמַּעֲבָר.

וְאַחַר־כֵּן?

לֹא אֵדַע אִם־הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ אֲשֶׁר שָׁמָּה גַּם־הֵם כָּאוֹר וְכַחֹשֶׁךְ אֲשֶׁר לָנוּ פֹה.

זֶה בִלְתִּי־נוֹדָע הוּא הַחֹפֶשׁ לְעוֹלְמֵי עַד;

בְּאֶפֶס חֶמְלָה הוּא בְאַהֲבָתוֹ.

שֹׁבֵר הוּא אֶת־קְלִפַּת הַפְּנִינִים, וְהוּא אִלֵּם בְּכֶלֶא הַחֲשֵׁכָה.

הֹגֶה וּבֹכֶה אַתָּה עַל־הַיָמִים אֲשֶׁר חָלְפוּ, הוֹי אַתָּה הַלֵּב הָאֻמְלָל!

הֱיֵה עָלֵז, כִּי עוֹד יָמִים יָבֹאוּ!

הַמּוֹעֵד קָרֵב, אַתָּה הַנּוֹדֵד!

הִנֵּה עֵת לְךָ לְהַצִּיב אֶת־גְּבֻלוֹת הַדְּרָכִים!

יוּסַר הַמַּסְוֶה מֵעַל־פָּנָיו וּבְפַעַם שֵׁנִית תִּפָּגֵשׁוּ.

מג

עַל־פְּנֵי שְׂרִידֵי הֶעָפָר אֲשֶׁר לְעַצְמוֹת בּוּדְהַא הָאֱלֹהִים בָּנָה הַמֶּלֶךְ בִּמְבֻּסָּר מִזְבֵּחַ – שִׁיר תְּהִלָּה עָשׂוּי שַׁיִשׁ לָבָן.

וְשָׁם תָּבֹאנָה כְפַעַם־בְּפַעַם לְעֵת־עֶרֶב הַבְּתוּלוֹת וְהַנָּשִׁים אֲשֶׁר לְבֵית הַמֶּלֶךְ לְהַקְרִיב פְּרָחִים וּלְהַעֲלוֹת מְנוֹרוֹת.

אַךְ בַּעֲלוֹת בְּנוֹ אַחֲרָיו לִהְיוֹת לְמֶלֶךְ תַּחְתָּיו בְּבֹא עִתּוֹ, וַיִּשְׁטוֹף בְּדָם אֶת־כָּל אֱמוּנַת אָבִיו מִלְפָנָיו וְאֶת־אֵשׁ הַקָּרְבָּנוֹת הִבְעִיר בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים.

וַיִהִי יוֹם סְתָו נָטָה לַחֲלוֹף.

וּמֹועֵד מִנְחַת הָעֶרֶב קָרֵב.

וּשְׁרִימַטִּי נַעֲרָה מִנַּעֲרוֹת הַמַּלְכָּה אֲשֶׁר הָקְדְּשָׁה לְבוּדְהַא, כִּי הִתְרַחֲצָה בַמַּיִם הַקְּדוֹשִׁים וְאֶת־קַעֲרַת הַזָּהָב פֵּאֲרָה בְנֵרוֹת וּבְצִיצִים רַעֲנַנִּים וּלְבָנִים, וַתָּבֹא וַתִּשָּׂא אֶת־עֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת אֶל־הַמַּלְכָּה.

וְהַמַּלְכָּה חָרְדָה מִפַּחַד וַתֹּאמַר: "הֲטֶרֶם תֵּדְעִי, נַעֲרָה פְּתַיָּה, כִּי מוֹת יוּמְתוּ אֶל־נָכוֹן כָּל־אִישׁ וְכָל־אִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲווּ אֶל־מִזְבַּח בּוּדְהַא?

“כָּכָה חָפֵץ הַמֶּלֶךְ”.

וּׁשְׁרִימַטִּי תִשְתַּחֲוֶה אֶל־הַמַּלְכָּה וּבְצֵאתָהּ מִפֶּתַח הַדֶּלֶת וַתַעֲמוֹד לִפְנֵי אַמִּיטָה אֵשֶׁת בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַצָּעִיר אֲשֶׁר אֹרְשָׂה לוֹ זֶה־עַתָּה.

וּרְאִי עָשׂוּי זָהָב מְלֻטָּשׁ מוּשָׂם בְּחֵיקָהּ וְאֵשֶׁת בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַצְּעִירָה קוֹלַעַת אֶת־מַחְלְפוֹת רֹאשָׁהּ הַשְּׁחוֹרוֹת וְהָאֲרֻכּוֹת וַתְּהִי מוֹשַׁחַת בַּצֶּבַע אֶת־הַחֶלְקָה הָאֲדֻמָּה בְתוֹךְ־מַסֶּכֶת הַשֵּׂעָר אֲשֶׁר עַל־קָדְקֹד רֹאשָׁהּ לִהְיוֹת לְאוֹת תִּקְוָה טוֹבָה.

וְיָדֶיהָ רָעֲדוּ בְּהַבִּיטָהּ אֶת־הַנַּעֲרָה וַתִּזְעָק: “מַה־נּוֹרָאָה הַשּׁוֹאָה אֲשֶׁר תּוּכְלִי לְהָבִיא עָלָי! עִזְבִינִי־נָא כְרָגַע!”

וְשׁוּקְלַהּ בַּת־הַמַּלְכָּה יָשְׁבָה אֶל־הַחַלּוֹן לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת וְהִיא קֹרֵאת בְּסֵפֶר סִפֻּרֵי הַזְּמִירוֹת הַנִּפְלָאוֹת.

וְהִיא נִתְּרָה מִמְּקוֹמָהּ בִּרְאוֹתָהּ עַל־סַף דַּלְתָּהּ אֶת־הַנַּעֲרָה עִם הַקָּרְבָּנוֹת הַקְּדוֹשִׁים.

וְסִפְרָהּ נָפַל מֵחֵיקָהּ אַרְצָה וַתְּמַהֵר וַתִּלְאַט חֶרֶשׁ בְּאֹזֶן שְׁרִימַטִּי וַתֹּאמַר: “אַל־תִּתְגָּרִי בַמָּוֶת, אִשָּׁה עַזַּת־נֶפֶשׁ!”

וּשְׁרִימַטִּי נֶחְפְּזָה וַתַּעֲבוֹר מִדֶּלֶת אֶל־דָּלֶת.

וְרֹאשָׁהּ מוּרָם לְמַעְלָה וְהִיא קֹרֵאת: "הוֹי נָשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, מַהֵרְנָה!

“הַמּוֹעֵד לַעֲבוֹדַת אֲדוֹנֵנוּ הִנֵּה־זֶה בָא!”

וְרַבּוֹת מֵהֶן סָגְרוּ אֶת־דַּלְתוֹתֵיהֶן בְּפָנֶיהָ וְרַבּוֹת מֵהֶן חֵרְפוּ אוֹתָהּ.

וְקֶרֶן אוֹר הַיּוֹם הָאַחֲרוֹנָה חָלְפָה מֵעַל־כִּפַּת הַבְּרוֹנְזָה אֲשֶׁר לְמִגְדַּל הַהֵיכָל.

וּצְלָלִים כְּבֵדִים רָבְצוּ עַל־פִּנּוֹת הָרְחוֹבוֹת: שְׁאוֹן הָעִיר הַהוֹמִיָּה נֶאֱלָם: צְלִיל הַגּוֹנְג אֲשֶׁר לְמִקְדַּשׁ שִׁיוַהּ בִּשֵּׂר כִּי בָא מוֹעֵד תְּפִלַּת הָעָרֶב.

וּבְחֶשְׁכַת נֶשֶׁף־הַסְתָו, הָעֲמֻקָּה כְמוֹ־נַחַל זַךְ, הִתְלַקְּחוּ הַכּוֹכָבִים בְּאוֹרָם, וּפִתְאֹם רָאוּ הַשּׁוֹמְרִים אֲשֶׁר בְּגַן הֵיכַל־הַמֶּלֶךְ בַּחֲרָדָה מִבַּעַד לָעֵצִים וְהִנֵּה מְסִלַּת אוֹר מְנוֹרוֹת מְאִירוֹת פִּתְאֹם עַל־יַד מִזְבַּח בּוּדְהַא.

וְהֵם מִשְׂתַעֲרִים בְּחַרְבוֹתֵיהֶם הַשְּׁלוּפוֹת וַיִּקְרְאוּ: “מִי־זֶה אַתָּה, הַפֶּתִי, אֲשֶׁר יִשְׂחַק לַמָּוֶת?”

וְקוֹל מָלֵא מֶתֶק עָנָה: “שְׁרִימַטִּי אָנֹכִי, שִׁפְחַת אֲדוֹנֵנוּ בּוּדְהַא”.

וּבְעוֹד רֶגַע וְדַם לִבָּהּ צָבַע אֶת־הַשַּׁיִשׁ הַקַּר בְּאָדְמוֹ.

וּבְתוֹךְ דִּמְמַת מוֹעֵד הַכּוֹכָבִים גָּוַע אוֹר הַמְּנוֹרָה אֲשֶׁר לַעֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ הָאַחֲרוֹנָה לְרֶגֶל הַמִּזְבֵּחַ.

מד

הַיּוֹם הָעוֹמֵד בֵּינֵךְ וּבֵינִי מִשְתַּחֲוֶה לִי לְבַרְכֵנִי אֶת־בִּרְכָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה לְשָׁלוֹם.

הַלַּיְלָה מְכַסֶּה אֶת־פָּנָיו בִּצְעִיפוֹ וּמַסְתִּיר אֶת־הַמְּנוֹרָה הָאַחַת הַבֹּעֶרֶת בְּחַדְרִי.

הִנֵּה עַבְדֵּךְ הַשָּׁחוֹר בָּא בְאֵין־קוֹל וְהוּא פֹרֵשׂ אֶת יְרִיעַת חֲתֻנָּתֵךְ לְפָנַיִךְ לְבַעֲבוּר תֵּשְׁבִי שָׁם לְבָדָד עִמִּי בִדְמָמָה בְאֵין־דְּבָרִים עַד־יַעֲבוֹר הַלָּיְלָה.

מה

חָלַף לֵילִי עַל־מִשְׁכַּב דַּאֲגָתִי וְעֵינַי יְגֵעוֹת. לִבִּי הַכָּבֵד אֵינֶנּוּ נָכוֹן עוֹד לִקְראַת הַבֹּקֶר עִם־מְלֹא כָּל־מְשׂוֹשוֹ.

כַּסֵּה בְצָעִיף אֶת־פְּנֵי הָאוֹר הֶעָרֹם, תֵּן אוֹת וְסָר מִמֶּנִּי הַצִּדָּה הַנֹּגַהּ הַמַּזְהִיר הֶּזה עִם־מְחוֹל הַחַיִּים.

הַסְתִירֵנִי בְכַנְפֵי אַדֶּרֶת חֶשְׁכָתְךָ הָעֲנֻגָּה וְהַחְבֵּא אֶת־מַכְאוֹבִי כִּמְעַט רֶגַע מִפְּנֵי לַחַץ תֵּבֵל.

מו

חָלְפָה הָעֵת אֲשֶׁר יָכֹלְתִּי לְשַׁלֵּם לָהּ חֵלֶף כָּל־אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מֵעִמָּהּ.

לַיְלָה מָצָא אֶת־בָּקְרוֹ וְאַתָּה אָסַפְתָּ אוֹתָהּ אֶל־זְרוֹעוֹתֶיךָ, וּלְךָ אֲנִי מַגִּישׁ אֶת־תּוֹדָתִי וְאֶת־מִנְחוֹתַי אֲשֶׁר הָיוּ יְעוּדוֹת לָהּ.

תַּחַת כָּל־הָרָעוֹת וְהַחַטָּאוֹת אֲשֶׁר חָטָאתִי לָהּ בָּא אָנֹכִי אֵלֶיךָ לְבַקֵּשׁ אֶת־הַסְּלִיחָה.

עַל מִזְבַּחֲךָ אָנֹכִי מַקְרִיב אֶת־כָּל־פִּרְחֵי אַהֲבָתִי אֲשֶׁר נוֹתְרוּ בְתוֹךְ צִיצֵיהֶם וְהִיא חִכְּתָה לָהֶם כִּי יָנֵצוּ.

מז

מָצָאתִי מְעַט מִכְתָּבִים יְשָׁנִים מֵעִמִּי אֲשֶׁר הִנִּיחָה אוֹתָם לְמִשְׁמֶרֶת הֵיטֵב בְּאַרְגָּזָה – כְּלֵי צַעֲצֻעִים לְמַעַן זִכְרוֹנוֹתֶיהָ לְשַׁעֲשֵׁעַ בָּם.

בְּלֵב יָרֵא נִסְּתָה לִגְנוֹב אֶת־הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה מִתּוֹךְ זֶרֶם הָעֵת הַסֹּעֵר וַתֹאמַר: “רַק לִי אֵלֶּה לְבַדִּי!”

רְאֵה הִנֵּה אֵין־אִישׁ אֲשֶׁר יָכֹל יוּכַל לְדָרְשָׁם עַתָּה וּלְשַׁלֵּם אֶת־מְחִירָם נֶאֱמָנָה, וְעוֹד הֵמָּה פֹה.

אָכֵן! יֵשׁ אַהֲבָה בְתֵבֵל זֹאת לְהַצִּילָם מִן־הַכִּלָּיוֹן הָאַחֲרוֹן, כִּי־הִנֵּה רַק אַהֲבָה כְּאַהֲבָתָהּ הִצִּילָה אֶת־הַמִּכְתָּבִים הָאֵלֶּה בְּרַחֲמִים רַבִּים כָּאֵלֶּה.

מח

הָבִיאִי יֹפִי וּסְדָרִים אֶל־תּוֹךְ הָאֹבְדִים, אִשָּׁה, כַּאֲשֶׁר הֵבֵאת אוֹתָם אֶל־תּוֹךְ בֵּיתִי כָּל־הָעֵת אֲשֶׁר חָיִית.

טַאטְאִי מִשָּׁם אֶת־שְׂרִידֵי הָרְגָעִים הַמְעֻפָּרִים, מַלְאִי אֶת־הַכַּדִּים הָרֵיקוֹת וְרַפְּאִי אֶת־כָּל אֲשֶׁר עָלָה בוֹ תֹהוּ.

אַחַר־כֵּן פִּתְחִי אֶת־הַדֶּלֶת הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לָאָרוֹן, הַעֲלִי אֶת־הַנֵּר וּתְנִי וְנִוָּעֵד שָׁם יַחְדָו בִּדְמָמָה לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ.

מט

גָּדוֹל הָיָה הֶעָמָל לְעֵת אֲשֶׁר כּוֹנְנוּ הַמֵּיתָרִים, אֲדֹנָי!

הָחֵל אֶת-נְגִינָתְךָ וְתֵן לִי לִשְׁכּוֹחַ אֶת-עֲמָלִי; תֵּן לִי וְאָחוּשׁ בִּנְעִימוֹת יֹפִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר חָלַף אֶת-רוּחֲךָ בְּקֶרֶב הַיָּמִים הָהֵם בְּאֶפֶס חֲנִינָה.

הַלַּיְלָה הַחוֹלֵף נֶעְצַר עוֹד עַל-פֶּתַח דַּלְתִּי, תֶּן-נָא וְיַחֲלוֹף מִזֶּה בִזְמִירוֹת.

שְׁפוֹךְ אֶת-לִבְּךָ אֶל-תּוֹךְ מֵיתְרֵי חַיַּי, אֲדֹנָי, עִם-הַקּוֹלוֹת אֲשֶׁר יֵרְדוּ מֵעַל-כּוֹכָבֶיךָ.

נ

לְנֹגַהּ הַבָּרָק כִּמְעַט-רֶגַע רָאִיתִי אֶת-בְּרִיאָתְךָ נֶצַח אֲשֶׁר בְּחַיַּי – בְּרִיאָה בְתוֹךְ צוּרוֹת-מָוֶת שׁוֹנוֹת מֵעוֹלָם וְעַד-עוֹלָם.

מְבַכֶּה אָנֹכִי אֶת-שִׁפְלוּתִי בִרְאוֹתִי אֶת-חַיַּי בְּיַד הָרְגָעִים הָרֵיקִים – אַךְ בִּרְאוֹתִי אוֹתָם בְּכַף יָדְךָ, יָדַעְתִּי כִּי יְקָרִים הֵם מֵהְיוֹתָם עֹלִים בַּתֹּהוּ בֵּין-צְלָלִים.

נא

יָדַעְתִּי כִּי יִהְיֶה אֶחָד יוֹם וְהוּא יָבֹא אֶל-קִצּוֹ הַקּוֹדֵר, אָז תִּשְׁלַח אֵלַי הַשֶּׁמֶשׁ אֶת-בִּרְכַּת-שְׁלוֹמָהּ הָאַחֲרוֹנָה.

רֹעִים יְחַלְּלוּ עַל-פִּי חֲלִילֵיהֶם אֵצֶל עֲצֵי הַתְּאֵנָה וְהַבְּהֵמָה תִרְעֶה בְּמוֹרָד הַנַּחַל לְעֵת-כִּי יָמַי יֵרְדוּ אֶל-תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה.

וַאֲנִי זֹאת תְּפִלָּתִי כִּי-אָבִין בְּטֶרֶם הִפָּרְדִי עַל-מַה-זֶּה קְרָאַתְנִי הָאֲדָמָה אֶל-תּוֹךְ זְרֹעוֹתֶיהָ.

בְּטֶרֶם אֵלֵךְ אֵעָצֵר-נָא עַל-שִׁירִי הָאַחֲרוֹן עַד-כַּלּוֹתִי אֶת-מְלֶאכֶת נְגִינָתִי; אַעֲלֶה-נָא אֶת-הַמְּנוֹרָה לְמַעַן הַבֵּט אֶת-פָּנֶיךָ וְאֶקְלַע-נָא אֶת-עֲטֶרֶת הַפְּרָחִים לְעַטֶּר-בָּהּ אֶת-רֹאשֶׁךָ.

נב

מָה הִיא הַנְּגִינָה אֲשֶׁר לְפִי-קֶצֶב מִדָּתָהּ תִּנּוּעַ תֵּבֵל?

נִתֵּן בִּשְׂחוֹק פִּינוּ לְעֵת הַכּוֹתָהּ בְּמַעֲלֵה הַחַיִּים, נִתְפַּלֵּץ בַּחֲרָדָה לְעֵת שׁוּבָהּ לְמַעֲמַקִּים בַּחֲשֵׁכָה.

אֲבָל קוֹל הַשִּׁיר אֶחָד הוּא, עֹלֶה וְיוֹרֵד לְפִי-קֶצֶב הַנְּגִינָה בְּאֶפֶס קֵץ.

מַסְתִּיר אַתָּה אֶת אוֹצָרְךָ בְּכַף יָדְךָ, וַאֲנַחְנוּ קֹרְאִים: שֻׁדָּדְנוּ.

אֲבָל פְּתַח וּסְגֹר אֶת-כַּף יָדְךָ כְּכָל-אֲשֶׁר יִהְיֶה עִם-לִבְּךָ: גַּם הַשָּׂכָר וְגַם הָאֲבֵדָה מִשְׁפָּט אֶחָד לָהֶם.

בִּשְׂחוֹק אֲשֶׁר תְּשַׂחֵק עִם-נַפְשְׁךָ אַתָּה תְּאַבֵּד וְתִשְׂתַּכֵּר כְּאֶחָד.

נג

נָשַׁקְתִּי לְתֵבֵל זֹאת בְּמוֹ-עֵינַי וּבְיִצְרֵי גֵוִי; חִתַּלְתִּיהָ בְּמוֹ-לִבִּי בְּחִתּוּלִים לְאֵין-מִסְפָּר; הֲצִיפוֹתִי אֶת-מַחְשְׁבוֹתַי עַל-יָמֶיהָ וְעַל-לֵילוֹתֶיהָ עַד-כִּי תֵבֵל וְחַיַּי הָיוּ לַאֲחָדִים – וַאֲנִי אֹהֵב אֶת-חַיַּי יַעַן-כִּי אֹהֵב אָנֹכִי אֶת-אוֹר הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר רֻקַּם עִמִּי יַחְדָּו.

לוּ אֱמֶת נָכוֹן דְּבַר עָזְבֵנוּ תֵבֵל זֹאת כִּדְבַר אַהֲבָתֵנוּ אוֹתָהּ – כִּי-אָז אֶל-נָכוֹן יֵשׁ שֶׂכֶל אֲשֶׁר בָּאתִי אֶל-הַחַיִּים וּבָזֹאת אֲשֶׁר אִפָּרֵד מֵעֲלֵיהֶם.

וְלוּ תִכָּזֵב הָאַהֲבָה הַזֹּאת בַּמָּוֶת, כִּי-אָז הֵן אָכֹל אָכַל סַרְטָן הַכָּזָב הַזֶּה בְּכָל-דָּבָר וּבְכָל-עִנְיָן עַד-כִּי יְקֻמְּטוּ הַכּוֹכָבִים וְעַד-הָיוּ שְׁחוֹרִים.

נד

הָעֲנָנָה אָמְרָה אֵלַי: “אָנֹכִי גֹוָעַת”; הַלַּיְלָה אָמַר: “מִתְנַפֵּל אָנֹכִי אֶל-תּוֹךְ אֵשׁ הַבֹּקֶר”.

הַמַּכְאוֹב אָמַר: “נִשְׁאַר אָנֹכִי בְתוֹךְ הַדְּמָמָה הַכְּבֵדָה לִהְיוֹת לְאוֹת לְעִקְּבוֹתָיו אַחֲרָיו”.

“וַאֲנַחְנוּ מֵתִים לְנֹכַח מְלֹא כָל-יֵשׁ”, אָמְרוּ חַיַּי אֵלָי.

וְהָאֲדָמָה אָמְרָה: “אוֹרִי יִשַּׁק לְמַחְשְׁבוֹתֶיךָ בְּכָל-רָגַע”.

“הַיָּמִים חוֹלְפִים”, דִּבְּרָה הָאַהֲבָה, “אוּלָם אָנֹכִי אֲחַכֶּה לָךְ”.

וְהַמָּוֶת אָמַר “מוֹלִיךְ אָנֹכִי אֶת-סִירַת חַיֶּיךָ לְהַעֲבִירֶנָּה אֶת-הַיָּם”.

נה

וְטוּלְסִידָס הַמְשׁוֹרֵר הִתְהַלֵּךְ כָּבֵד בִּמְזִמּוֹתָיו עַל-שְׂפַת הַגַּנְגֵּס בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׂרְפוּ שָׁם אֶת-מֵתֵיהֶם.

וְיִמְצָא אִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת לִמְרַגְּלוֹת גּוּפַת אִישָׁהּ הַמֵּת וְהִיא לְבוּשָׁה רִקְמַת צְבָעִים כַּבָּאָה לְמוּעֵד חַג-חֲתֻנָּה.

וַתָּקָם בִּרְאוֹתָהּ אוֹתוֹ וַתִּשְׁתַּחוּ אֵלָיו וְתֹּאמַר: “הָבָה אֲדֹנִי וְנָתַתָּ לִי בִּרְכָתְךָ וְאָבוֹא גַם-אֲנִי אַחֲרֵי אִישִׁי הַשָּׁמָיְמָה”.

וְטוּלְסִידָס שָׁאָל: “לָמָה אָתְּ כָּכָה נֶחְפָּזָה, בִתִּי? הַאֵין הָאֲדָמָה הַזֹּאת גַּם-הִיא אַדְמַת הַבֹּרֵא הַלָּזֶה אֲשֶׁר בָּרָא אֶת-הַשָּׁמַיִם?”

“לֹא לַשָּׁמַיִם תָּאַבְתִּי”, עָנְתָה הָאִשָּׁה. “אֶל-אִישִׁי יַעֲרֹג לִבִּי”.

וְטוּלְסִידָס שָׂחַק בַּלָּט וְיֹאמֶר אֵלֶיהָ: “שׁוּבִי לְבֵיתֵךְ, יַלְדָּתִי בְּטֶרֶם יַעֲבוֹר חֹדֶשׁ יָמִים וּמָצָאת אֶת-אִישֵׁךְ”.

וְהָאִשָּׁה הָלְכָה לְבֵיתָהּ בַּתִּקְוָה וּבְשִׂמְחָה, וְטוּלְסִידָס סָר אֵלֶיהָ יוֹם יוֹם וַיִּתֵּן בְּלִבָּהּ מַחֲשָׁבוֹת גְּדוֹלוֹת לַחֲשֹׁב אוֹתָן, עַד-כִּי נִמְלָא לִבָּהּ עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו אַהֲבַת אֱלֹהִים.

וְטֶרֶם עוֹד יַחֲלוֹף חֹדֶשׁ יָמִים וְתָבֹאנָה אֵלֶיהָ הַשְּׁכֵנוֹת וְתִשְׁאַלְנָה: “אִשָּׁה, הֲמָצָאת אֶת-אִישֵׁךְ?”

וְהָאַלְמָנָה שָׂחֲקָה בַלָּט וְתֹאמַר: “מָצָאתִי”.

וְהֵן שָׁאֲלוּ בְּחִפָּזוֹן: “אַיֵּהוּ?”

“בְּקֶרֶב לִבִּי יוֹשֵׁב אֲדוֹנִי, וְהוּא עִמִּי אֶחָד”, עָנְתָה הָאִשָּׁה.

נו

בָּאתָ אֵלַי לְרֶגַע אֶחָד וַתִּגַּע בִּי בְתַעֲלֻמּוֹת הַפֶּלֶא הַגָּדוֹל עַל-דְּבַר הָאִשָּׁה הַמְּמַלְּאָה אַתְּ-לֵב כָּל-הַיְקוּם.

הֵן הִיא הַשָּׁבָה כְּפַעַם-בְּפַעַם אֶל-אֱלֹהִים, כִּי מִמֶּנוּ לָּהּ הֵלֶךְ הַמֶּתֶק – וְהִיא הִיא הַיֹּפִי הָרַעֲנָן לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְסֵמֶל הַנְּעוּרִים אֲשֶׁר בַּכֹּל; הִיא הִיא הַמְרַקֶּדֶת עַל-פְּנֵי הַזֶּרֶם הַמְּפַכֶּה וּמִזַּמֶּרֶת לְאוֹר הַבֹּקֶר; הִיא הִיא הַמֵּינִיקָה אֶת-הָאֲדָמָה הַצְּמֵאָה גַּלִּים עַזִּים; וְהִיא אֲשֶׁר יְשַׁבֵּר אֱלֹהֵי הַנְּצָחִים לִפְעָמִים אֶת-לֵב הָאַחַת מִקֶּרֶב עֲדָתָהּ בְּבֹא תַּאֲוָה אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהִתְאַפֵּק עוֹד וּפָרְצָה וְהָיְתָה לְמַכְאוֹב אָהֲבָה.

נז

מִי הִיא זֹאת הַשֹּׁכֶנֶת בְּקֶרֶב לִבִּי –זֹאת הָאִשָּׁה הָאֹבֶדֶת מִמֶּנִּי לָנֶצַח?

מָהֹר מְהַרְתִּיהָ לִי לְאִשָּׁה וְהֶחֱטֵאתִי מִמְּצֹא אוֹתָהּ לִי.

פֵּאַרְתִּיהָ עַטְרוֹת פְּרָחִים וְאֶת-תְּהִלָּתָהּ זִמָּרְתִּי.

הַזְהִיר שְׂחוֹק קַל עַל-פָּנֶיהָ רֶגַע אֶחָד, וְאַחַר-כֵּן חָלָף.

“לֹא אֶמְצָא מָשׂוֹשׂ בָּךְ”, קָרְאָה – זֹאת הָאִשָּׁה בְעִצְּבוֹנָהּ.

קָנִיתִי לָּהּ צְמִידִים מְמֻלָּאִים בַּאֲבָנִים יְקָרוֹת, הִשַּׁבְתִּי אֶל-פָּנֶיהָ רוּחַ בִּמְנִיפָה מְשֻׁבֶּצֶת אַבְנֵי חֵפֶץ; רִפַּדְתִּי לָהּ יָצוּעַ עַל-פְּנֵי מִטַּת זָהָב.

אָז הִתְלַקַּח זִיק עֲלִיצוּת בְּתוֹךְ עֵינֶיהָ, וְאַחַר-כֵּן גָּוָע.

“לֹא אֶמְצָא מָשׂוֹשׂ בְּאֵלֶּה”, קָרְאָה – זֹאת הָאִשָּׁה בְעִצְּבוֹנָהּ.

הוֹשַׁבְתִּי אוֹתָהּ בְּמִרְכֶּבֶת עז וְהִסַּעְתִּי אוֹתָהּ מִקְּצֵה הָאֲדָמָה וְעַד-קְצֵה הָאֲדָמָה.

לְבָבוֹת נִכְנָעִים קָרְסוּ כָרְעוּ לְרַגְלֶיהָ וְשַׁאֲגוֹת תְּהִלָּתָהּ עָלוּ עַד-לַשָּׁמַיִם.

וְגָאוֹן קָרַן בְּעֵינֶיהָ רֶגַע אֶחָד, וְאַחַר-כֵּן נָמַס וַיְהִי לְדִמְעוֹת.

“אֵין-לִי מָשׂוֹשׂ בְּהַכְנִיעַ”, קָרְאָה – זֹאת הָאִשָּׁה בְעִצְּבוֹנָהּ.

וַאֲנִי שְׁאַלְתִּיהָ: "הַגִידִי לִי אֶת-מִי אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת?

וְהִיא רַק עָנַתְנִי: “אֶל-זֶה אָנֹכִי מְחַכָּה אֲשֶׁר אֶת-שְׁמוֹ לֹא יָדָעְתִּי”.

וְיָמִים חָלְפוּ וְהִיא קָרְאָה: “מָתַי יָבוֹא דוֹדִי לִי, זֶה אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתִּיו וַאֲשֶׁר לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים לִי יִוָּדֵעַ?”

נח

לְךָ הָאוֹר אֲשֶׁר יִבָּקַע מִן-הַחֲשֵׁכָה, וְהַטּוֹב אֲשֶׁר יִצְמַח מִן-הַלֵּב הַנִּשְׁבָּר בָּרִיב.

לְךָ הַבַּיִת אֲשֶׁר דַּלְתוֹתָיו פְּתוּחוֹת אֶל-כָּל-הָעוֹלָם, וְהָאַהֲבָה אֲשֶׁר קוֹלָהּ יִקְרָא לִשְׂדֵה מִלְחָמָה.

לְךָ הַמַּתָּנָה אֲשֶׁר עוֹד שְׂכָרָהּ עִמָּהּ גַּם בַּאֲבֹד כָּל מִסָּבִיב, וְהַחַיִּים אֲשֶׁר יִשְׁטְפוּ מִתּוֹךְ מְעָרוֹת הַמָּוֶת.

לְךָ הַשָּׁמַיִם הַנְּחִתִּים עַל-עָפָר נֶאֱלָח, וְאַתָּה הוּא אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְמַעֲנִי וְאַתָּה הוּא אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְמַעַן כֹּל.

נט

בִּרְבוֹץ עָלַי עֲמָל הַדֶּרֶךְ עִם-צִמְאוֹן הַיּוֹם הַלֹּהֵט וּבְהַשְׁלִיךְ רִגְעֵי הָעֲלָטָה צְלָלִים עַל-פְּנֵי חַיַּי כְּבַלָּהוֹת אֵימֵי שֵׁדִים, אָז אֶקְרָא אֵלֶיךָ, רֵעִי, לֹא רַק לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹלְךָ, כִּי-אִם גַם לְבַעֲבוּר תִּגַּע בִּי יָדֶךָ.

הִנֵּה אֵימָה בְּקֶרֶב לִבִּי מִפְּנֵי מַשָּׂא כָּל-הָעֹשֶׁר הָרַב אֲשֶׁר לֹא לְךָ נִתָּן.

שְׁלַח-נָא יָדְךָ מִבַּעַד הַלַּיְלָה, אֹחַז בָּהּ וַאֲמַלְּאֶנָּה וְלֹא אַרְפֶּנָּה; הָבָה אָחוּשׁ-נָא אֶת-מַגָּעָהּ, בְּדֶרֶךְ כִּבְרַת הָאָרֶץ הָרֵיקָה אֲשֶׁר לִבְדִידָתִי.

ס

הָרֵיחַ קֹרֵא בְתוֹךְ הַצִּיץ: “אַלְלַי לִי, הַיּוֹם עֹבֵר, זֶה יּוֹם הָאָבִיב הַמְּבֹרָךְ, וַאֲנִי שָׁבוּי בְּתוֹךְ עֲלֵה הַפָּרַח!”

אַל-נָא יִפּוֹל לִבְּךָ עָלֶיךָ, יְצוּר דָּל!

אֲסוּרֶיךָ יִמַּסּוּ, הַצִּיץ יָנֵץ וְיִהְיֶה לְפֶרַח, וְאִם-מוֹת תָּמוּת בְּתוֹךְ שִׁפְעַת הַחַיִּים, וְהֶאֱרִיךְ הָאָבִיב גַּם אַחֲרֶיךָ עוֹד.

הַרֵיחַ מִתְדַּפֵּק וְהֹמֶה בְתוֹךְ הַצִּיץ: "אַלְלַי לִי, הָרְגָעִים חוֹלְפִים וַאֲנִי עוֹד טֶרֶם אֵדַע לְאָן אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְאֶת-מִי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ!

אַל-נָא יִפּוֹל לִבְּךָ עָלֶיךָ, יְצוּר דָּל!

רוּחַ הָאָבִיב שָׁמַע אֶת-תְּשׁוּקָתְךָ, לֹא יָבוֹא הַיּוֹם אֶל-קִצּוֹ בְּטֶרֶם תְּמַלֵּא אֶת-מַתְכֹּנֶת חַיֶּיךָ.

סָתוּם בַּחֹשֶׁךְ עֲתִידוֹ מִמֶּנוּ וְהָרֵיחַ קֹרֵא נוֹאָשׁ: "אַלְלַי לִי, בְּחַטַּאת-מִי הָיוּ חַיַּי רֵיקִים בְּאֵין-תַּכְלִית?

“מִי יָכֹל לְהַגִּיד לִי לָמָּה-זֶה אָנֹכִי כֻלִי?”

אַל-נָא יִפּוֹל לִבְּךָ עָלֶיךָ, יְצוּר דָּל!

קָרוֹב הַבֹּקֶר הַשָּׁלֵם אֲשֶׁר יִתְעָרְבוּ חַיֶּיךָ אַתָּה בְּחַיֵּי כֹל וְיָדַעְתָּ בְּאַחֲרִיתֶךָ אֶת-תַּכְלִיתֶךָ.

סא

עוֹד יַלְדָּה הִיא, אֲדֹנִי.

שָׁטָה הִיא בְהֵיכָלְךָ אָנֶה וָאָנָה וּמְשַׁעֲשַׁעַת וּמְנַסָּה לַעֲשׂוֹת לְשַׁעֲשֻׁעַ גַּם-אוֹתְךָ אָתָּה.

לֹא תִּתְבּוֹנֵן וְלֹא תָשִׂים לֵב אִם שָׁמְטוּ שַׂעֲרוֹתֶיהָ לָאָרֶץ וְשִׂמְלָתָהּ תִּסָּחֵב אַחֲרֶיהָ בְּתוֹךְ הָאָבָק.

בְּעֵת דַּבֶּרְךָ אֵלֶיהָ, תֵּרָדֵם וְלֹא תַעֲנֶה דָּבָר – וְהַפֶּרַח אֲשֶׁר אַתָּה נוֹתֵן לָהּ בַּבֹּקֶר יִזַּח מִיָּדָהּ אָרְצָה.

בִּפְרוֹץ הַסַּעַר וְהַקַּדְרוּת פְּרוּשָׂה עַל-פְּנֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא תִישַׁן; צַלְמֵי פְסִלֵי שַׁעֲשֻׁעֶיהָ פְּזוּרִים עַל-פְּנֵי הַקַּרְקַע וְהִיא מִתְרַפֶּקֶת עָלֶיךָ בְּפַלָּצוּת.

וְהִיא רַק יְרֵאָה פֶּן תֶּחֱטָא אֵלֶיךָ בְּהַחֲטִיאָהּ דָּבָר בַּעֲבוֹדָתָהּ לְפָנֶיךָ.

אֲבָל בִּשְׂחוֹק רַךְ עַל-שְׂפָתֶיךָ אַתָּה שׁוֹקֵד עַל-שַׁעֲשֻׁעֶיהָ.

יָדַעְתָּ אוֹתָהּ.

הַיַּלְדָּה הַיּוֹשֶׁבֶת עַל-הֶעָפָר בְּחִירָתְךָ הִיא אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ לָךְ; שַׁעֲשֻׁעֶיהָ יִשְׁקְטוּ וְגַם יַעַמְקוּ וְהָיוּ לְאַהֲבָה.

סב

מַה-יֵשׁ עוֹד מִלְּבַד הַשָּׁמַיִם, אַתָּה הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר יוּכַל לְהָכִיל אֶת-דְּמוּת צַלְמֶךָ?

“בַּחֲלוֹמוֹת בְּחָזוֹן אֶרְאֲךָ, אוּלָם נִבְצְרָה עַד-עוֹלָם מִמֶּנִּי לְקַוֹּת כִּי גַם-עָבֹד אֶעֱבָדְךָ” – כָּכָה בָּכָה אֵגֶל הַטַּל וְיֹאמַר: “קָטֹנְתִּי מֵאֱסוֹף אוֹתְךָ אֶל-קִרְבִּי, אֲדוֹנִי הַנִּשָּׂא, וְחַיַּי אֵינָם בִּלְתִּי-אִם דְּמְעוֹת”.

“הִנֵּה אָנֹכִי מֵאִיר אֶת-כָּל-הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר גְּבוּל אֵין לָהֶם, וּבְכָל-זֶה יָכֹל אוּכַל לְהִתְמַכֵּר גַּם אֶל-אֵגֶל טַל מְעַט” – כָּכָה דִבֵּר הַשָּׁמֶשׁ. “הָיֹה אֶהְיֶה לְנִיצוֹץ אוֹר וַאֲמַלְּאֶךָ וְחַיֶּיךָ הַמְּעַטִּים יֵהָפְכוּ וְהָיוּ לְגַלְגַּל מְשַׂחֵק”.

סג

לֹא לִי הָאַהֲבָה אֲשֶׁר כָּל-מַעְצוֹר לֹא תֵדַע, כִּי הִיא כַיַּיִן הַהֹמֶה אֲשֶׁר נִבְקַע נֹאדוֹ וְהוּא שֹׁאֵף לִנְדּוֹף כֻּלּוֹ כְרָגַע.

שְׁלַח-לִי אֶת-הָאַהֲבָה אֲשֶׁר קָרָה הִיא וּטְהוֹרָה כִמְטַר גִּשְׁמְךָ, וְהוּא יְבָרֵךְ אֶת-הַשָּׂדֶה הַצָּמֵא וִימַלֵּא גַם אֶת-כַּדֵּי הַחֶרֶשׂ אֲשֶׁר בַּבָּיִת.

שְׁלַח-לִי אֶת-הָאַהֲבָה אֲשֶׁר תַּחְדּוֹר עַד לִמְקוֹר כָּל-יֵשׁ, וּמִשָּׁם תִּפָּרֵד כְּעָסִיס לֹא-נִרְאֶה וּבָאָה אַל-תּוֹךְ שָׂרִיגֵי עֵץ-הַחַיִּים וְנָתְנָה חַיִּים לַפְּרִי וְלַפְּרָחִים.

שְׁלַח-לִי אֶת-הָאַהֲבָה אֲשֶׁר תִּשְׁקוֹד עַל הַלֵּב בִּדְמָמָה עִם-שִׁפְעַת מְלֹא הַשָּׁלוֹם.

סד

הַשֶּׁמֶשׁ בָּא אֶל-מֵאַחֲרֵי שְׂפַת הַנַּחַל מִמַּעֲרָב אֲשֶׁר בִּסְבַךְ הַיָּעַר.

נַעֲרֵי הַנְּזִירִים הֵעִיזוּ אֶת-הַמִּקְנֶה הַבַּיְתָה וַיֵּשְׁבוּ מִסָּבִיב לִמְדוּרַת הָאֵשׁ לִשְׁמוֹעַ אֶת-דְּבַר גּוֹטַמַּהּ נְבִיאָם. וְהִנֵּה-זֶה נַעַר זָר בָּא וַיַּגֵּשׁ-לוֹ מִנְחַת פְּרִי וּפְרָחִים וַיְבָרְכֵהוּ וַיִּשְׁתַּחוּ לְרַגְלָיו אָרְצָה וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיְהִי מְצַפְצֵף בְּקוֹלוֹ כְמוֹ-צִפּוֹר וַיֹּאמַר: "בָּאתִי אֵלֶיךָ לְבַעֲבוּר תַּאַסְפֵנִי אֶל אֹרַח הָאֱמֶת הָעֶלְיוֹנָה.

“סַטְיָקֵמַּהּ זֶה שְׁמִי”.

וְהַנָּבִיא אָמָר: "בְּרָכוֹת לְרֹאשֶׁךָ!

“אֵי-מִזֶּה שֵׁבֶט אַתָּה, בְנִי? הֲלֹּא יָדַעְתָּ כִּי רַק לְאִישׁ בְּרַהְמִינִי הַמִּשְׁפָּט לִשְׁאֹף אֶל-הָאֱמֶת הָעֶלְיוֹנָה”.

“אָבִי! לֹא יָדַעְתִּי אֵי-זֶה שֵׁבֶט שִׁבְטִי, אוּלָם אֵלְכָה-נָא וְאֶשְׁאֲלָה אֶת-פִּי אִמִּי”.

וְיִפָּרֵד מֵעָלָיו אַחֲרֵי דַבְּרוֹ וַיֵּלֶךְ וְיַעֲבוֹר בְּרֶגֶל אֶת-הַנַּחַל הַשָּׁטוּחַ וַיָּבֹא אֶל-סֻכַּת אִמּוֹ, וְהַסֻּכָּה עוֹמֶדֶת בִּקְצֵה מִדְבַּר הַחוֹל בִּשְׂפַת הַכְּפָר הַיָּשֵׁן.

הַמְּנוֹרָה בָעֲרָה בַעֲלָטָה בְּתוֹךְ הַחֶדֶר, וְהָאִשָּׁה עוֹמֶדֶת בְּפֶתַח הַדֶּלֶת וּמְחַכָּה עַד-שׁוּב בְּנָהּ.

אָז חִבְּקָה אוֹתוֹ אֶל-לִבָּהּ וַתִּשַּׁק לוֹ עַל-שַׂעֲרַת רֹאשׁוֹ וְתִּשְׁאַל לוֹ לִדְבַר לֶכְתּוֹ אֶל-הַנָּבִיא.

וְהַנַּעַר שָׁאַל: "מַה-שֵּׁם אָבִי, אַתְּ אִמִּי חֶמְדָּתִי?

“רַק לְאִישׁ בְּרַהְמִינִי הַמִּשְׁפָּט לִשְׁאֹף אֶל-הָאֱמֶת הָעֶלְיוֹנָה – כָּכָה דִבֵּר גּוֹטַמַּהּ אֲדוֹנֵנוּ אֵלָי”.

וְהָאִשָּׁה הִשְׁפִּילָה אֶת-עֵינֶיהָ וַתְּדַבֵּר חֶרֶשׁ וַתַּעַן:

“עֲנִיָּה הָיִיתִי בִנְעֻרַי וַיִּהְיוּ לִי אֲדוֹנִים שׁוֹנִים. וְאַתָּה, בְנִי הַיָּקָר, הִנֵּה-זֶה בָאתָ אֶל-בֵּין זְרוֹעוֹת אִמְּךָ יַבַּלַּה, וְלָהּ לֹא הָיָה בָעַל”.

קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הָרִאשׁוֹנוֹת נוֹצְצוּ עַל-רָאשֵׁי הָעֵצִים אֲשֶׁר עִם-בֵּית הַנְּזִירִים בְּתוֹךְ הַיָּעַר.

וְהַתַּלְמִידִים עוֹד שַּׂעֲרוֹת רֹאשָׁם הַסְבוּכוֹת רְטֻבּוֹת אַחֲרֵי הָרַחֲצָה בַבֹּקֶר וְהֵם יוֹשְׁבִים תַּחַת הָעֵץ הַזָּקֵן לִפְנֵי הַמּוֹרֶה.

וְסַטְיָקַמַּהּ הִנֵּה-זֶה בָא.

וְהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה עַד-לָאָרֶץ לְרַגְלֵי הַנָּבִיא וַיַּעֲמוֹד מַחֲרִישׁ.

וְהַמּוֹרֶה הַגָּדוֹל שְׁאָלָהוּ וַיֹּאמַר: “הַגִּידָה-לִי אֵי-מִזֶּה שֵׁבֶט אַתָּה?”

וַיַּעַן: “אֲדוֹנִי, לֹא יָדַעְתִּי. הִנֵּה-זֶה שָׁאַלְתִּי אֶת-פִּי אִמִּי וַתֹּאמַר: אֲדוֹנִים רַבִּים עָבַדְתִּי בִהְיוֹתִי בִנְעֻרַי וְאַתָּה בָאתָ אֶל-בֵּין זְרוֹעוֹת יַבַּלַּהּ אִמְּךָ, וְלָהּ לֹא הָיָה בָעַל”.

וְהֲמוֹן קוֹל תְּלוּנָה כְקוֹל הֲמִית דְּבֹרִים מִתְקַצְּפוֹת אֲשֶׁר הָרְגְּזוּ מִכַּוַּרְתָּן עָלָה, כִּי הֵלִינוּ הַתַּלְמִידִים עַל-הַנִּדָּח הַלָּז וְעַל עֹז מִצְחוֹ אֲשֶׁר לֹא יֵדַע הִכָּלֵם.

וְגוֹטַמַּהּ הַנָּבִיא קָם מִמּוֹשָׁבוֹ וַיִּשְׁלַח אֶת-יָדָיו וַיְחַבֵּק אֶת-הַנַּעַר אֶל-לִבּוֹ וַיֹּאמַר: “אָכֵן הַטּוֹב מִכָּל-הַבְּרַהְמִינִים אַתָּה הוּא, נַעֲרִי. גַחֲלַת הָאֱמֶת הַנַּעֲלָה עַל-כָּל בְּקִרְבְּךָ הִיא”.

סה

אוּלַי יֵשׁ בַּיִת בָּעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׁעֲרוֹ יִפָּתַח בַּבֹּקֶר הַזֶּה לְעוֹלָם לִהְיוֹת נָכוֹן לִקְרַאת מַגַּע צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמַלְּאוֹת הָאוֹר אֶת-מִשְׁלַחִתּוֹ.

הַפְּרָחִים פִּתְּחוּ אֶת-צִיצֵיהֶם בְּתוֹךְ הַסְּבָכִים וּבְגַּנִּים, אוּלַי יֵשׁ לֵב אֲשֶׁר מָצָא בָהֶם בַּבֹּקֶר הַזֶּה אֶת-מַתְּנַת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר אֵחֲרָה בַדֶרֶךְ יָמִים וְעִתִּים בְּאֵין-קֵץ.

סו

הַאֲזִינָה, לִבִּי, וּשְׁמַע: בְּתוֹךְ חֲלִילוֹ טְמוּנָה הַנְּגִינָה אֲשֶׁר לְרֵיחַ פְּרָחִים זָרִים וַאֲשֶׁר לְעָלִים מַזְהִירִים וַאֲשֶׁר לְמַיִם נוֹצְצִים וַאֲשֶׁר לִצְלָלִים הוֹמִים מֵעַל-כַּנְפֵי דְּבֹרִים.

הֶחָלִיל גּוֹנֵב אֶת-שְׂחוֹק קוֹלוֹ מֵעַל-שִׂפְתֵי רֵעִי וּפֹרֵשׂ אוֹתוֹ עַל-פְּנֵי חַיָּי.

סז

עוֹמֵד אַתָּה לְבָדָד תָּמִיד מֵעֵבֶר לְנַחַל זְמִירוֹתָי.

גַּלֵּי קוֹלוֹתַי רֹחֲצִים אֶת-כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ, אוּלָם לֹא יָדַעְתִּי אֵיכָה אַשִּׂיגָן.

זֶה שַׁעֲשֻׁעִי עִמְּךָ אֵינֶנּוּ בִלְתִּי-אִם שַׁעֲשֻׁעַ מֵרָחוֹק.

וּמַכְאוֹב זֶה-הִפָּרְדֵּנוּ מִתְמוֹגֵג בִּנְגִינוֹת עַל-פִּי חֲלִילִי.

וַאֲנִי מְחַכֶּה אֶל-הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּעֲבוֹר סִירָתְךָ אֶל-גְּדוֹת שְׂפָתַי וְאַתָּה תִּקַּח אֶת-חֲלִילִי אֶל-תּוֹךְ יָדֶיךָ אַתָּה.

סח

פִתְאֹם נִפְתַּח חַלּוֹן לִבִּי הַיּוֹם בַּבֹּקֶר בְּרַעַשׁ-זֶה הַחַלּוֹן הַנִּשְׁקָף עַל-פְּנֵי לִבֶּךָ.

הִשְׁתּוֹמַמְתִּי לִרְאוֹת כִּי שְׁמִי אֲשֶׁר בּוֹ נוֹדַעְתִּי אֵלֶיךָ כָּתוּב בְּתוֹךְ עֲלֵי נִיסָן וּבִפְרָחָיו-וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי מַחֲרִישׁ.

לְרֶגַע אֶחָד הוּסַר הַמָּסָךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין-שִׁירַי וּבֵין-שִׁירֶיךָ.

מָצָאתִי כִּי אוֹר בָּקְרְךָ הָיָה מָלֵא אֶת-שִׁירַי הָאִלְּמִים אֲשֶׁר לֹא הוּשָׁרוּ; חָשַׁבְתִּי כִּי אֶלְמְדֵם לְרַגְלֶיךָ-וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי מַחֲרִישׁ.

סט

יָשַׁבְתָּ בְּתוֹךְ לִבִּי בַּקֶּרֶב-וְלָכֵן בִּהְיוֹת לִבִּי נוֹדֵד וְנוֹסֵעַ לֹא מְצָאֲךָ מֵעוֹלָם; נַחְבֵּאתָ מִפְּנֵי הֲמוֹן אַהֲבָתִי תִּקְוָתִי עַד-לָאַחֲרוֹנָה – כִּי תָמִיד הָיִיתָ בְּקָרְבָּן.

אַתָּה הָיִיתָ חֶדְוָתִי בְקִרְבִּי בְּשַׁעֲשֻׁעֵי נְעוּרַי, וְאִם שׁוֹקֵד הָיִיתִי רָב מִדַּי עַל-שַׁעֲשֻׁעַי נָגוֹזָה הַחֶדְוָה.

אַתָּה זִמַּרְתָּ לִי בְּרִגְעֵי רוֹמְמוּת חַיַּי, וַאֲנִי שָׁכַחְתִּי לְזַמֵּר לָךְ.

ע

בְּהַחֲזִיקְךָ בִּמְנוֹרָתְךָ בַּשָּׁמַיִם, וְשָׁפְכָה אֶת-אוֹרָהּ עַל-פָּנַי וְצִלָּהּ יִפּוֹל עָלֶיךָ.

וַאֲנִי בְּהַחֲזִיקִי בִמְנוֹרַת הָאַהֲבָה בְלִבִּי, וְנָפַל אוֹרָהּ עָלֶיךָ וַאֲנִי נִשְׁאַר עוֹמֵד מֵאָחוֹר בְּתוֹךְ הַצֵּל.

עא

הוֹי הַגַּלִּים, גַּלִּים בּוֹלְעֵי שָׁמַיִם, הַנּוֹצְצִים בְּרָב-אוֹר, הַמְּרַקְדִים בְּרָב-חַיִּים, הַגַּלִּים אֲשֶר לְחֶדְוָה מִתְגָּעֶשֶׁת, הַסֹּעֲרִים נֶצַח!

הַכּוֹכָבִים נָדִים עַל-פְּנֵיהֶם, מַחֲשָׁבוֹת לְכָל-חֲלִיפוֹת צִבְעֵיהֶן תּוּטַּלְנָה בָהֶם מִמַּעֲמַקֵּי תְהוֹמוֹתֵיהֶן וְתִשְׁתַּפֵּכְנָה עַל-גְּדוֹת חוֹפֵי הַחַיִּים.

לֵדָה וָמָוֶת עֹלִים וְיוֹרְדִים עִם-קֶצֶב נְגִינָתָם וְעוֹף-הַיָּם אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-לִבִּי פֹּרֵשׂ אֶת-כְּנָפָיו וְצֹרֵחַ מִגִּיל.

עב

הַחֶדְוָה נֶחְפְּזָה וַתַּעֲבוֹר אֶת-מְלֹא כָל-הָעוֹלָם לְבַעֲבוּר תָּאֵר אֶת-תַּבְנִיתִי.

אוֹרוֹת הַשָּׁמַיִם נָשְׁקוּ לָהּ הָלֹךְ וְנָשֹׁק עַד-כִּי הֵקִיצָה.

פְּרָחִים אֲשֶׁר לְקֵיצִים נִמְהָרִים נֶאֶנְחוּ בְקֶרֶב נִשְׁמָתָהּ וְקוֹלוֹת אֲשֶׁר לְרוּחוֹת וְאֲשֶׁר לְזִרְמוֹת מַיִם רָנוּ בְּנִיד יְצֻרֶיהָ.

זִרְמַת חֲלִיפוֹת הַצְּבָעִים אֲשֶׁר לֶעָבִים וְאֲשֶׁר לַיְּעָרוֹת נָזְלָה בְּחַיֶּיהָ וּנְגִינַת כָּל-דָּבָר וְכָל-עִנְיָן הֶחֱלִיקָה בַדֵּי עוֹרָהּ לָתֵת לָהֶם תֹּאַר.

וְהִיא הָיְתָה לִי לְכַלָּה – אֶת-מְנוֹרָתָהּ הֶעֶלְתָה בְּבֵיתִי.

עג

הָאָבִיב עִם-עָלָיו וְעִם-פְּרָחָיו בָּא אֶל-תּוֹךְ בְּשָׂרִי.

הַדְּבֹרִים הוֹמִיּוֹת בּוֹ כָּל-הַבֹּקֶר וְהָרוּחוֹת הַבְּטֵלִים מְשַׁעַשְׁעִים עִם-הַצְּלָלִים.

מַעְיַן מָתוֹק מְפַכֶּה מִקֶּרֶב לֵב לִבִּי.

עֵינַי טֹבְלוֹת בְּגִיל כְּמוֹ הַבֹּקֶר הָרֹחֵץ בַּטָּל, וְחַיִּים רֹעֲדִים בְּכָל-יִצְרֵי בְשָׂרִי כְּמוֹ מֵיתָרִים הוֹמִים אֲשֶׁר לְעֻגָב.

הַלְבָדָד אַתָּה מִתְהַלֵּךְ עַל-גְּדוֹת חַיַּי, אֲשֶׁר שָׁם הַשִּׁבֹּלֶת גָּאֹה תִגְאֶה, אַתָּה חֲמוּד יָמַי עַד-לְאֵין-קֵץ?

הֲמִסָּבִיב לְךָ מְעוֹפְפִים חֲלוֹמוֹתַי כִּזְבוּבֵי קַיִץ בְּרִקְמַת צְבָעִים עַל-פְּנֵי כַנְפֵיהֶם?

וְאִם אֵלֶּה הֵם שִׁירֶיךָ הַנּוֹתְנִים הֵד-קוֹלָם בַּמַּהֲמוֹרוֹת הָאֲפֵלוֹת אֲשֶׁר לְחַיָּתִי?

מִי מִבַּלְעָדֶיךָ יָכֹל לִשְׁמוֹעַ אֶת-הֶמְיַת הָרְגָעִים הַכַּבִּירִים הַסֹּעֲרִים הַיּוֹם בְּתוֹךְ גִּידַי, אֶת-קוֹל הַצְּעָדִים הָעַלִּיזִים הַמְּפַזְּזִים בְּתוֹךְ לִבִּי וְאֶת-שְׁאוֹן הַחַיִּים בְּאֵין-שֶׁקֶט הַמִּתְדַפְּקִים בְּאֶבְרוֹתֵיהֶם בְּקֶרֶב נַפְשִׁי?

עד

מוֹסְרוֹתַי נִתְּקוּ, נִשְׁיִי שֻׁלַּם, דַּלְתִּי נִפְתְּחָה לִרְוָחָה, וַאֲנִי הוֹלֵךְ אֶל-כָּל אֲשֶׁר יִהְיֶה רוּחִי לָלֶכֶת.

וְהֵם רֹבְצִים בְּפִנּוֹתֵיהֶם וְאֹרְגִים אֶת-אֶרֶג רִגְעֵיהֶם הַחִוָּרִים וְסֹפְרִים אֶת-אֲגוֹרוֹתֵיהֶם בְּשִׁבְתָּם עַל-הֶעָפָר וְקֹרְאִים לִי לָשׁוּב.

אֲבָל חַרְבִּי לְטוּשָׁה, חֲלִיצָתִי עַל-בְּשָׂרִי וְסוּסִי דֹהֵר לָרוּץ.

מָצֹא אֶמְצָא אֶת-מַמְלַכְתִּי.

עה

הֵן רַק-זֶה מִצְעָר וַאֲנִי בָאתִי אֶל-אַדְמָתְךָ עָרֹם וּבְלִי-שֵׁם בְּקוֹל זְעָקָה.

וְהַיּוֹם קוֹלִי עָלֵז, כִּי אַתָּה אֲדֹנָי עוֹמֵד עַל-יַד יְמִינִי לָשִׂים לִי מָקוֹם לְבַעֲבוּר אֲמַלֵּא אֶת-חֹק חַיָּי.

וְגַם הִנֵּה מִדֵּי הֲבִיאִי אֵלֶיךָ אֶת-זְמִירוֹתַי לְקָרְבָּן, תְּחַיֵּנִי תִּקְוָה בַסֵּתֶר, כִּי אֲנָשִׁים יָבוֹאוּ וְהֵם יֶאֱהָבוּנִי עַל-כָּל-זֶה.

וְאַתָּה אָהַבְתָּ לְגַלּוֹת סוֹדִי כִּי אֹהֵב אָנֹכִי תֵבֵל זֹאת אֲשֶׁר הֲבֵאתַנִי אֵלֶיהָ.

עו

בְּלֵב יָרֵא רָבַצְתִּי בְצֵל מִבְטַח, אֲבָל עַתָּה, בִּנְשֹׂא דָּכְיֵי הַחֶדְוָה אֶת-לִבִּי עַל-מְרוֹם שִׂיאָם, מִתְרַפֵּק לִבִּי עַל-צוּק הַסֶּלַע הָאַכְזָרִי אֲשֶׁר לִפְגָעָיו.

בָּדָד יָשַׁבְתִּי בְּפִנַּת בֵּיתִי וְחָשַׁבְתִּי כִּי צַר הוּא לְכָל-אוֹרֵחַ מִחוּץ, אֲבָל עַתָּה, כַּאֲשֶׁר נִפְתְּחָה דַּלְתִּי בְּרַעַשׁ בְּחֶדְוָה אֲשֶׁר לֹא פִלַּלְתִּי, רָאִיתִי כִּי יֵשׁ מָקוֹם שָׁם גַּם-לְךָ וְגַם לְתֵבֵל כֻּלָּהּ.

הִלַּכְתִּי עַל-רָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת רַגְלַי, שׁוֹקֵד עַל-נַפְשִׁי, וַאֲנִי מְלֹא כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים וְעוֹדֶה עֲדֶי – אֲבָל עַתָּה, בְּבֹא סוּפָה שׁוֹבֵבָה וְהִכְפִּישַׁתְנִי לֶעָפָר, אֶתֵּן בִּשְׂחוֹק קוֹלִי וְאֶתְגּוֹלֵל עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה לְרַגְלֶיךָ כְּמוֹ-יָלֶד.

עז

לְךָ הָעוֹלָם עַתָּה וְלָנֶצַח.

וְיַעַן-כִּי לֹא יִשְׁאַל לִבְּךָ דָּבָר, מַלְכִּי, לָכֵן אֵין-לְךָ עֹנֶג בְּעָשְׁרֶךָ.

הִנֵּה הוּא בְּעֵינֶיךָ כְּלֹא-הָיָה.

וְעַל-כֵּן אַתָּה נוֹתֵן לִי מְעַט מְעַט אֶת-אֲשֶׁר לְךָ וְאַתָּה כוֹבֵשׁ בְּלִי-מַעְצָר אֶת-מֶמְשַׁלְתְּךָ בְּקִרְבִּי.

יוֹם עַל-יוֹם אַתָּה קֹנֶה אֶת-עֲלוֹת שִׁמְשְׁךָ מִיַּד לִבִּי וְאַתָּה מוֹצֵא אֶת-אַהֲבָתְךָ חֲקוּקָה בְתוֹךְ תְּמוּנַת חַיָּי.

עח

לַצִּפֳּרִים נָתַתָּ זְמִירוֹת וְהֵן שָׁבוֹת וְנוֹתְנוֹת זְמִירוֹת לָךְ.

וְלִי נָתַתָּ רַק קוֹל לְבַדּוֹ, וְאוּלָם שֹׁאֵל אַתָּה רַב מִזֶּה – וַאֲנִי מְזַמֵּר.

עָשִׂיתָ אֶת-רוּחוֹתֶיךָ קַלֵּי רַגְלַיִם וְהֵם מְמַהֲרִים לַעֲבוֹדָתֶךָ. וְעַל-יָדַי נָתַתָּ סֵבֶל מַשָּׂא לְמַעַן אָקֵל אוֹתוֹ מֵעֲלֵיהֶן בְּנַפְשִׁי עַד-הֲסִירִי לְעֵת-קֵץ אֶת-הַסֵּבֶל כֻּלּוֹ וְהָיִיתִי חָפְשִׁי לַעֲבוֹדָתֶךָ.

בָּרָאתָ אֶת-הָאֲדָמָה וּמִלֵּאתָ אֶת-צְלָלֶיהָ בִּשְׂרִידֵי אוֹר.

וּפִתְאֹם עָצַרְתָּ בַּמְּלָאכָה; עֲזַבְתָּנִי בְיָדָיִם רֵיקוֹת עַל-פְּנֵי הֶעָפָר לְבַעֲבוּר בָּרְאִי אֶת-שָׁמֶיךָ.

לְכָל-הַיְצוּרִים אֲשֶׁר חוּץ מִמֶּנִּי אַתָּה נוֹתֵן, וּמֵעִמִּי אַתָּה שֹׁאֵל.

קְצִיר חַיַּי הוֹלֵךְ וּבָשֵׁל בַּשֶּׁמֶשׁ וּבְגֶשֶׁם סֹחֵף עַד-אֶקְצוֹר שִׁבְעָתַיִם מֵאֲשֶׁר זָרַעְתָּ, לְבַעֲבוּר שַׂמְּחִי בוֹ אֶת-לִבְּךָ, אַתָּה אָדוֹן גָּרְנוֹת הַזָּהָב.

עט

אַל-נָא תִּתְּנֵנִי לְהִתְפַּלֵּל כִּי אֶשָּׁמֵר מִן-הָרָעוֹת, כִּי-אִם אֲשֶׁר אוּכַל לְהִתְיַצֵּב בִּפְנֵיהֶן וְלֹא אִירָא.

אַל-נָא תִּתְּנֵנִי לִשְׁאֹל כִּי כְאֵבִי יַחֲלוֹף, כִּי-אִם אֲשֶׁר יִהְיֶה לִי לֵב לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו.

אַל-נָא תִּתְּנֵנִי לְחַפֵּשׂ בַּעֲלֵי-בְרִית בִּשְׂדֵה מִלְחֲמוֹת-הַחַיִּים כִּי-אִם אֲשֶׁר אֶבְטַח בְּעֶצֶם כֹּחִי.

אַל-נָא תִּתְּנֵנִי לְהִתְחַנֵּן בִּמְצוּקוֹת מוֹרָאִי כִּי הִנָּצֵל אֶנָּצֵל, כִּי-אִם אֲשֶׁר יִהְיֶה לִי אֹרֶךְ רוּחַ עַד-אֶמְצָא אֶת-פְּדוּתִי.

רְצֵה-נָא וְאַל תְּשִׂימֵנִי לְרַךְ לֵבָב, אֲשֶׁר אָחוּשׁ אֶת-חֲסָדֶיךָ רַק בִּהְיוֹת הַבְּרָכָה בַּעֲמָלִי, כִּי-אִם תְּנֵנִי וְאַכִּיר אֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה גַּם בַּעֲלוֹת פָּעֳלִי בַּתֹּהוּ.

פ

לֹא יָדַעְתָּ אֶת-נַפְשְׁךָ גַּם-אַתָּה בְשִׁבְתְּךָ בָּדָד, וְלֹא בָא אֵלֶיךָ קוֹל הַקְּרִיאָה בַּחֲפוֹז הָרוּחַ מֵעֵבֶר הַחוֹף מִזֶּה אֶל-עֵבֶר הַחוֹף מִזֶּה.

בָּאתִי וְאָז הֱקִיצוֹתָ, וְהַשָּׁמַיִם פָּרְחוּ בְמוֹ-אוֹר.

הִפְרַחְתַּנִי בְקֶרֶב פְּרָחִים רַבִּים, טִלְטַלְתַּנִי בְעַרְשׂוֹת צוּרוֹת שׁוֹנוֹת; טְמַנְתַּנִי בַמָּוֶת וְשַׁבְתָּ וּמְצָאתַנִי בַחַיִּים.

בָּאתִי וְאָז גָּאָה לִבְּךָ; יָגוֹן בָּא לְךָ וְחֶדְוָה.

נָגַעְתָּ אֵלַי וַיַּעַל קוֹל צְלִילְךָ בְּאַהֲבָה.

אֲבָל אֵד כְּלִמָּה בְתוֹךְ-עֵינַי וְיִרְאָה מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ-לִבִּי; פָּנַי מְעֻלָּפִים מַסְוֵה וַאֲנִי בֹּכֶה כַּאֲשֶׁר לֹא אוּכַל לִרְאוֹתְךָ.

וּבְכָל-זֶה יָדַעְתִּי אֶת-צִמְאוֹן לִבְּךָ בְּאֵין-קֵץ לִרְאוֹת אֶת-פָּנַי, זֶה צִמָּאוֹן הַקֹּרֵא עַל-פֶּתַח דַּלְתִּי יוֹם יוֹם מֵחָדָשׁ בְּהִתְדַּפֵּק אֵלַי הַשֶּׁמֶשׁ הָעֹלָה.

פא

אַתָּה בִהְיוֹתְךָ נִצָּב עַל-מִשְׁמַרְתְּךָ בִּבְלִי-עֵת תַּקְשִׁיב לְקוֹל צְעָדַי הַהוֹלְכִים הָלֹךְ וְקָרֹב לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר עֲלִיצוּתְךָ תִּתְלַכֵּד עִם-עֲרִיפֵי הַשַּׁחַר וְתִבָּקַע עִם-פְּרוֹץ הָאוֹר.

כַּאֲשֶׁר אֶקְרַב לָבוֹא הָלֹךְ וְקָרֹב כֵּן תִּשְׂגֶּה וְכֵן תִּגְדַּל חֲמַת הַכֹּחַ אֲשֶׁר לִמְחוֹלוֹת הַיָּם.

עוֹלָמְךָ הָיָה לְמַטָּע מַצְמִיחַ אוֹר אֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת-כַּפֶּיךָ, אוּלָם שָׁמֶיךָ נְטוּעִים בֵּסֵתֶר לִבִּי! רַק לְאִטּוֹ יְפַתַּחַ אֶת-צִיצָיו בְּאַהֲבָה כִּמְפַחֵד.

פב

הָבָה וְאֶקְרָא בְּשִׁמְךָ בְּשִׁבְתִּי בָדָד בְּתוֹךְ-צִלְלֵי מַחְשְׁבוֹתַי הָאִלְמוֹת.

הָבָה וְאֶקְרָא אוֹתוֹ בִּבְלִי-מִלִּים, הָבָה וְאֶקְרָא אוֹתוֹ בְאֵין-מַחֲשָׁבָה.

כִּי הִנְנִי כְמוֹ-יֶלֶד אֲשֶׁר יִקְרָא אֶת-אִמּוֹ מְאַת פְּעָמִים וְהוּא שָׂמֵחַ עַל-כִּי יָכֹל יוּכַל לְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו: “אִמִּי”.

פג

לִבִּי יִרְחַשׁ כִּי הַכּוֹכָבִים כֻּלָּם מְאִירִים בְּקִרְבִּי

תֵּבֵל פֹּרֶצֶת אֶל-תּוֹךְ חַיַּי כְּשִׁבֹּלֶת מָיִם.

הַפְּרָחִים מְצִיצִים בְּקֶרֶב נַפְשִׁי.

שִׁפְעַת כָּל-הַנְּעֻרִים אֲשֶׁר בַּיַּבָּשָׁה וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם עֹלָה כַעֲנַן קְטֹרֶת בְּקֶרֶב לִבִּי, וְנִשְׁמַת כָּל-דָּבָר וְכָל-עִנְיָן פֹּרֶטֶת עַל-פִּי מַחְשְׁבוֹתַי כִּפְרוֹט עַל-פִּי חָלִיל.

Ⅱ

כַּאֲשֶׁר תִּישַׁן כָּל-הָאָרֶץ אָבוֹא אֶל-פֶּתַח דַּלְתֶּךָ.

הַכּוֹכָבִים מַחֲרִישִׁים וַאֲנִי יָרֵא לְזַמֵּר.

אֲחַכֶּה-נָא וְאֶשְׁקוֹד עַד-יַחֲלוֹף צִלְּךָ עַל-מַעֲקֶה הַלַּיְלָה, אָז אָשׁוּב בְּלֵב מָלֵא.

וְאַחַר-כֵּן בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר אֲזַמֵּר בְּפַאֲתֵי דְרָכִים;

הַפְּרָחִים אֲשֶׁר בְּסִבְכֵי הַגִּדְרוֹת יַעֲנוּ לִי וְרוּחַ הַבֹּקֶר יַאֲזִין.

וְעֹבְרֵי אֹרַח יַעַמְדוּ פִתְאֹם תַּחְתֵּיהֶם וְיַבִּיטוּ אֶל-פָּנַי, כִּי יְחְשְׁבוּ כִּי קָרָאתִי לָהֶם בִּשְׁמוֹתָם.

Ⅲ

הַדְבִּיקֵנִי-נָא אֶל-מְזוּזַת דַּלְתְּךָ לְמַעַן אֲחַכֶּה לְפִקּוּדֶיךָ תָּמִיד וְתֵן לִי לְהִתְהַלֵּךְ בְּחַצְרוֹת מַמְלַכְתְּךָ לְמַעַן אֶשְׁמַע בְּקָרְאֶךָ.

אַל-נָא תִּתְּנֵנִי לִשְׁקוֹעַ וְלַחֲלוֹף בִּתְהוֹמוֹת תֹּהוּ.

אַל-נָא תִּתֵּן לְחַיַּי לִבְלוֹת לִסְחָבוֹת מֵחֶסֶר וּמִכִּלָּיוֹן.

אַל-נָא תִּתֵּן לְפִקְפּוּקִים לְצוּדֵנִי – אֵלֶּה אַבְקוֹת כָּל-מְהוּמָה.

אֶלַ-נָא תִּתְּנֵנִי לָצֵאת בִּנְתִיבוֹת רַבִּים לֶאֱסוֹף דְּבָרִים רַבִּים.

אַל-נָא תִּתְּנֵנִי לָכֹף אֶת-לִבִּי תַחַת-עֹל הָרַבִּים.

תְּנֵנִי-נָא וְאָרִים רֹאשִׁי אֶל-עָל בִּגְבוּרָה וּבְגָאוֹן עַל-הֱיוֹתִי לְךָ לְעֶבֶד.

פד

הַחֹתְרִים

הֲשׁוֹמֵעַ אַתָּה אֶת-תְּשֻׁאוֹת הַמָּוֶת מֵרָחוֹק,

אֶת-קוֹל הַקְּרִיאָה בֵּין-שִׁבֹּלֶת אֵשׁ וְעַנְנֵי נֶגֶף –

• אֶת-קְרִיאַת רַב הַחֹבֵל אֶל-תֹּפֵשׂ הַמָּשׁוֹט לְהָסֵב אֶת-פְּנֵי הָאֳנִיָּה לִמְחוֹז יַמִּים אֲשֶׁר שֵׁם אֵין-לָהֶם,

כִּי חָלַף הַמּוֹעֵד – מוֹעֵד חִבּוּק-יָדַיִם בַּחוֹף –

שֶׁשָּׁם תִּקָנֶה וְתִמָּכֵר זֹאת הַסְּחוֹרָה הַיְשָׁנָה בְמַעְגָּל סוֹבֵב בְּאֵין-קֵץ,

שֶׁשָּׁם הַחֲפָצִים בְּאֵין-רוּחַ-חַיִּים צָפִים אָנֶּה וְאָנָה, וְהֵם מוּרָקִּים וְרֵיקִים מֵאֱמֶת.

מְקִיצִים הֵם בְּפַחַד פִּתְאֹם וְשֹׁאֲלִים: “חֲבֵרִים, אֵי-זֶה מוֹעֵד הִשְׁמִיעַ קוֹל הַפַּעֲמוֹן? מָתַי יַעֲלֶה הַשָּׁחַר?”

הֶעָבִים מָחוּ אֶת-הַכּוֹכָבִים –

מִי-הוּא זֶה אֲשֶׁר יָכֹל לִרְאוֹת אֶת-אֶצְבַּע הַיּוֹם הָרוֹזָמֶת?

נֶחְפָּזִים הֵם הַחוֹצָה עִם-מְשׁוֹטֵיהֶם בִּידֵיהֶם, הַמִּטּוֹת רֵיקוֹת הָאֵם מִתְפַּלֶּלֶת, הָאִשָּׁה אֹרֶבֶת אֶל-פֶּתַח הַדָּלֶת;

זַעֲקַת קוֹל הַנִּפְרָדִים אִישׁ מֵעַל-אָחִיו קֹרַעַת אֶת-הַשָּׁמָיִם,

וְקוֹל רַב הַחוֹבֵל קֹרֵא מִן-הַחֲשֵׁכָה:

“בֹּאוּ, חֹבְלִים, הָעֵת לָשֶׁבֶת בַּחוֹף חָלָפָה!”

כָּל פִּגְעֵי הָעוֹלָם הַשְּׁחוֹרִים שָׁטְפוּ אֶת-גְּדוֹתֵיהֶם,

וּבְכָל-זֶה, חֹתְרִים, עֲלוּ לִמְקוֹמוֹתֵיכֶם וּבִרְכוֹת הֲרָעָה בְנִשְׁמוֹתֵיכֶם.

אֶת-מִי אַתֶּם מְחָרְפִים, אַחַי? הוֹרִידוּ רָאשֵׁיכֶם אָרְצָה.

הַחַטָּאת הָיְתָה חַטַּאתְכֶם וְחַטָּאתֵנוּ.

הַחֵמָה אֲשֶׁר הָלְכָה וּגְדוֹלָה בְּלֵב אֱלֹהִים מִדֹּר דּוֹר,

מֹרֶךְ לֵב הַחַלָּשִׁים, גַּאֲוַת הַגִּבּוֹרִים, הַתַּאֲוָה לְבֶצַע וּלְחֶלְקָה שְׁמֵנָה, מַשְׂטֵמַת הַנִּכְלָמִים, גְּאוֹן לֵב הַשְּׁבָטִים וְהַתֹּעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת לִבְנֵי אָדָם –

כָּל אֵלֶּה בוֹסְסוּ אֶת-שְׁלוֹם אֱלֹהִים, וַיִּזְעַף בִּסְעָרָה.

כְּמוֹ-זָג אֲשֶׁר בָּשֵּׁל יְשַׁבֶּר-נָא הַסַּעַר אֶת-לִבּוֹ וְיַעַר אֶת-רְעָמָיו.

עִצְרוּ בְעַד שֶׁפֶךְ הַדֹּפִי אֲשֶׁר תִּתְּנוּ בְּכָל-אִישׁ וּבְעַד תְּהִלַּת נַפְשְׁכֶם אַתְּ

וּבְדִמְמַת תְּפִלָּה חֲרִישִׁית עַל-פְּנֵיכֶם חִתְרוּ אֶל-מְחוֹז זֶה אֲשֶׁר שֵׁם אֵין-לוֹ.

יָדַעְנוּ חַטֹּאוֹת וְרָעוֹת יוֹם יוֹם, – וְאֶת-הַמָּוֶת יָדָעְנוּ;

עוֹבְרוֹת הֵן כַּעֲנָנִים עַל-עוֹלָמֵנוּ וּמַהְבִּילוֹת אוֹתָנוּ בִשְׂחוֹק פִּיהֶן הַנּוֹצֵץ וְנִדָּף.

פִּתְאֹם הֵן עוֹמְדוֹת דּוּמָם וַתִּהְיֶינָה לַמִּפְלָצוֹת,

וְעַל-בְּנֵי הָאָדָם שׂוּמָה הִיא לַעֲמוֹד לִפְנֵיהֶן וּלְהַגִּיד:

"אֵין-אֲנַחְנוּ יְרֵאִים אֶתְכֶן, שִׁקֻּצִים נִתְעָבִים! כִּי חָיִינוּ יוֹם יוֹם וְהִתְגַּבַּרְנוּ עֲלֵיכֶן,

וַאֲנַחְנוּ מֵתִים בֶּאֱמוּנָתֵנוּ כִּי הַשָּׁלוֹם אֱמֶת וְהָאֱלֹהִים אֱמֶת וֶאֱמֶת אֲדֹנָי לְנֶצַח נְצָחִים!"

אִם לֹא יִשְׁכּוֹן אֱלֹהֵי אַלְמָוֶת בְּלֵב הַמָּוֶת,

אִם לֹא תִפְרַח הַחָכְמָה הָעַלִּיזָה וְלֹא תַּהֲרוֹס אֶת-גְּבוּלוֹת הָרָעָה,

אִם לֹא תָמוּת הַחֲטָּאָה כִּי תִגָּלֶה מֵאֵלֶיהָ,

אִם לֹא יִשָּׁבֵר הַגָּאוֹן מִכֹּבֶד מַשָּׂא מַכְלוּלָיו, –

אֵי-מִזֶּה בָאָה אֵפוֹא הַתִּקְוָה אֲשֶׁר תֶּהְדֹּף אֶת-הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה חוּצָה מִמְּעוֹנוֹתֵיהֶם כְּמוֹ-כוֹכָבִים, לְמַעַן הִתְנַפֵּל אֶל-תּוֹךְ מוֹתָם לְנֹכַח אוֹר הַבֹּקֶר?

הַאִם עֵרֶךְ דַּם הַנַּעֲנִים וְדִמְעוֹת הָאִמּוֹת יֹאבַד כָּלִיל עִם-עֲפַר הָאֲדָמָה וְלֹא יִקְנוּ בִמְחִירָם אֶת-הַשָּׁמַיִם?

וְאִם יִשְׁבּוֹר הָאָדָם אֶת-גְּבוּלָיו אֲשֶׁר מָוֶת לָהֶם, הַאִם לֹא יָקוּם לְעֵינָיו בָּרֶגַע הַזֶּה דָבָר אֲשֶׁר גְּבוּלִים אֵין-לוֹ?

פה

שִׁירַת הַנּוֹאָשִׁים

צִוַּנִי אֲדוֹנִי כִי לְעֵת עָמְדִי בְּפַאֲתֵי הַדְּרָכִים אָשִׁיר אֶת-שִׁירַת הַתּוֹחֶלֶת הַנִּכְזְבָה, כִּי הִיא הַכַּלָּה אֲשֶׁר יִמְהַר אוֹתָהּ לוֹ בַסֵּתֶר.

אֶת-הַצָּעִיף הַקּוֹדֵר שָׂמָה עָלֶיהָ, לְבַעֲבוּר הַסְתֵּר אֶת-פָּנֶיהָ מִן-הָעָם, אוּלָם הָאֶבֶן הַיְקָרָה לֹהֶטֶת עַל-לִבָּהּ מִן-הַחֲשֵׁכָה.

עֲזוּבָה הִיא מִן-הַיּוֹם, וְלֵיל אֱלֹהִים מְחַכֶּה לָהּ בִּמְנוֹרוֹת מוּאָרוֹת וּבִפְרָחִים רְטֻבֵּי טָל.

מַחֲרִישָׁה הִיא וְעֵינֶיהָ מוּרָדוֹת אָרְצָה; אֶת-בֵּיתָהּ עָזְבָה מֵאַחֲרֶיהָ, וּמִבֵּיתָהּ עֹלֶה קוֹל הַזְּעָקָה הַלָּז עַל-כַּנְפֵי הָרוּחַ.

אֲבָל הַכּוֹכָבִים שָׁרִים אֶת-שִׁיר אַהֲבַת אֱלֹהִים לְנֹכַח הַפָּנִים הַמְּתוּקִים מִכְּלִמָּה וּמִמַּכְאוֹב.

הַדֶּלֶת פְּתוּחָה בַחֶדֶר הֶעָזוּב, קוֹל הַקְּרִיאָה נִשְׁמַע וְלֵב הַחֲשֵׁכָה דֹפֵק בְּחֶרְדַּת הָדָר לִקְרַאת מוֹעֵד הָאַהֲבָה הַבָּא.

פו

דִּבְרֵי תוֹדָה

לָאֵלֶּה הַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ גַּאֲוָה, וְהֵם טֹחֲנִים אֶת-חַיֵּי הַשְּׁפָלִים בְּשַׁעֲלֵי פַעֲמֵיהֶם וּמְכַסִּים אֶת-הַיָּרֹק הֶעָנֹג אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה בְּעִקְּבֵי רַגְלֵיהֶם בַּדָם

תֵּן לָהֶם וְיַעַלְזוּ וְיוֹדוּ לְךָ, אֲדֹנָי, כִּי לָהֶם הַיּוֹם.

אֲבָל אֲנִי זֹאת תּוֹדָתִי כִּי גּוֹרָלִי עִם-הַנִּדכָּאִים, אֲשֶׁר יִכְאֲבוּ וַאֲשֶׁר יִשְׂאוּ אֶת-סֵבֶל הַכֹּחַ וְאֶת פְּנֵיהֶם יַסְתִּירוּ וְאֶת-אַנְחוֹתֵיהֶם יְחַנְּקוּ בְמוֹ-אֹפֶל.

כִּי כָּל-הַלְמוּת מַכְאוֹב לִבָּם הִתְדַּפְּקָה עַל-תְּהוֹם לֵילְךָ הַנִּסְתָּרָה וְכָל-עָוֶל נֶאֱסַף אֶל-תּוֹךְ דִּמְמָתְךָ הַגְּדוֹלָה.

וְיוֹם הַמָּחָר לָהֶם הוּא.

הוֹ שֶׁמֶשׁ! עֲלֵה עַל-הַלְּבָבוֹת זָבֵי הַדָּם וּפְרַח בְּפִרְחֵי בֹקֶר, וְאוֹרוֹת הַלַּפִּידִים אֲשֶׁר לְמִשְׁתֵּי הַגַּאֲוָה יִצָּמְתוּ לְאֵפֶר.

לְבַדִּי עָבַרְתִּי בְּדֶרֶךְ בַּשָּׂדֶה לְעֵת בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, לְמוֹעֵד הַחְבִּיאוֹ כְּמוֹ־כִילַי אֶת־זְהָבוֹ הָאַחֲרוֹן.

וְאוֹר הַיּוֹם הָלַךְ הָלוֹךְ וְשָׁקֹעַ בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה, וְהָאֲדָמָה הַשְּׁכוּלָה אֻסַּף מִמֶּנָּה קְצִירָהּ וְהִיא רֹבֶצֶת לְפָנַי דּוּמָם.

פִּתְאֹם וְהִנֵּה קוֹל נַעַר עַז וְשֹׁרֵק עֹלֶה עַד לַשָּׁמַיִם, וַיַּחֲלוֹף בַּחֹשֶׁךְ בְּאֵין־רֹאֶה וַיַּעֲזוֹב אַחֲרָיו אַתְּ־עִקְבֵי שִׁירוֹ בְּדִמְמַת הָעֶרֶב.

וְזֶה־בֵּיתוֹ בַמָּקוֹם הַזֶּה בַכְּפָר בִּקְצֵה הַחֶלְקָה הַנְּשַׁמָּה אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לִשְׂדֵה קְנֵי הַסֻּכָּר, טָמוֹן בְּצֵל הַבַּנַּנָּה וּבְצֵל הַתְּמָרִים אֲשֶׁר לָאֲרַק הֶעָנֹג בֵּינוֹת לֶאֱגוֹז הַקּוֹק וַעֲצֵי פְּרִי הַלֶּחֶם הַיְרֻקִּים כֵּהִים.

וַאֲנִי עָמַדְתִּי רֶגַע תַּחְתַּי אֶל־מוּל אוֹר הַכּוֹכָבִים עַל־דַּרְכִּי הַשּׁוֹמֵם וָאֵרֶא אַתְּ־הָאֲדָמָה פְּרוּשָׂה לְפָנַי בְּמוֹ־אֹפֶל וְהִיא חֹבֶקֶת בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ בָּתִּים לְאֵין־מִסְפָּר, וּבָהֶם עַרְשׂוֹת יְלָדִים וּמִטּוֹת, לִבּוֹת אִמּוֹת וּמְנוֹרוֹת עֶרֶב עִם חַיֵּי־נֹעַר, וְהֵם כֻּלָּם שְׂמֵחִים אֶת־שִׂמְחָתָם בִּבְלִי־דַעַת אֶת־רֹב עֶרְכָּם לְכָל־הָאֶרֶץ מִסָּבִיב.

עַל־שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לְעוֹלָמוֹת אֵין־קֵץ מִתְאַסְּפִים יְלָדִים.

הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֵקֶר לֹא יָנוּעוּ וְהַמַּיִם מִתַּחַת אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מְנוּחָה יִסְעָרוּ. עַל־שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לְעוֹלָמוֹת אֵין־קֵץ מִתְאַסְּפִים יְלָדִים בִּתְרוּעוֹת גְדוֹלוֹת וּבִמְחוֹלוֹת.

בָּתִּים הֵם בֹּנִים לָּהֶם מִן־הַחוֹל וְהֵם מְשַׁעְשְׁעִים בִּקְלִפּוֹת קוֹנְכִיּוֹת רֵיקוֹת. מִן־הֶעָלִים הַנּוֹבְלִים הֵם מְשָׂרְגִים לָהֶם אֶת אֳנִיוֹתֵיהֶם וּמְשַׁלְחִים אוֹתָן בְּקוֹל שִׂמְחָה עַל־פְּנֵי תְהוֹמוֹת רְחוֹקוֹת. הַיְלָדִים מְשַׁעַשְׁעִים עַל־שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לְעוֹלָמוֹת.

אֵין הֵמָּה יוֹדְעִים לִשְׂחוֹת, אֵין הֵמָּה יוֹדְעִים לְהַשְׁלִיךְ חַכּוֹת. שׁוֹלֵי פְּנִינִים צוֹלְלִים לִתְהוֹמוֹת לְמַעַן פְּנִינֵיהֶם, רֹכְלִים שָׁטִים בָּאֳנִיוֹתֵיהֶם, וְרַק יְלָדִים מְלַקְּטִים חַלוּקֵי חָצָץ וְשָׁבִים וְזֹרִים אוֹתָם לָרוּחַ. אֵין הֵמָּה מְבַקּשִׁים מַטְמוֹנִים נֶחְבָּאִים, אֵין הֵמָּה יוֹדְעִים לְהַשְׁלִיךְ חַכּוֹת.

הַיָּם סֹעֵר בִּתְרוּעַת גִּילוֹ וְהוֹלֵךְ הָלֹךְ וְגָאֹה וְהַחוֹפִים מַזְהִירִים בְּזֹהַר שְׂחוֹק יָגֵעַ. הַגַּלִּים מַזְרִיעֵי הַמָּוֶת מְזַמְּרִים בְּאָזְנֵי הַיְלָדִים בַּלַּדּוֹת בְּלִי מַחֲשָׁבָה וְהָיוּ כָּאֵם הַמְּטַלְטֶלֶת אֶת־עוֹלָלָה בָּעֶרֶשׂ. הַיָּם מְשַׁעֲשֵׁעַ אַתְּ־הַיְלָדִים וְהַחוֹפִים מַזְהִירִים בְּזֹהַר שְׂחוֹק יָגֵעַ.

עַל־שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לְעוֹלָמוֹת אֵין־קֵץ מִתְאַסְּפִים יְלָדִים. רוּחוֹת הַסְּעָרָה פּוֹשְׁטוֹת עַל־רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם אוֹבְדֵי נָתִיב, אֳנִיּוֹת נִשְׁבָּרוֹת וְצוֹלְלוֹת בַּמָּיִם וְאוֹבְדוֹת, הַמָּוֶת מְהַלֵּךְ בַּחוּץ וְהַיְלָדִים מְשַׁעַשְׁעִים. עַל־שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לְעוֹלָמוֹת אֵין־קֵץ מִתְאַסְּפִים יְלָדִים לַאֲסֵפָה גְּדוֹלָה.

הַשֵּנָה הַנּוֹפֶלֶת עַל־עֵינֵי עוֹלָל – הַיֵּשׁ אִישׁ יוֹדֵעַ אֵי־מִזֶּה בָאָה? הִנֵּה שְׁמֻעָה תִשָּׁמַע לֵאמֹר: מָעוֹן לָהּ בְּכִפְרֵי הַפְּלָאוֹת בְּתוֹךְ צִלְלֵי יַעֲרוֹת־עַד הַמּוּאָרִים בְּאוֹר תּוֹלָעֵי הָאֵשׁ הַכֵּהֶה אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי צִיצִים רְוֵי קָסֶם. מִשָׁם הִיא בָּאָה לְמַעַן נַשֵּׁק אֶת־עֵינַי הָעוֹלָל.

הַשְּׁחוֹק הָרֹעֵד עַל־שִׂפְתֵי עוֹלָל מִדֵּי יָשְׁנוֹ – הֲיֵשׁ אִישׁ יוֹדֵעַ אֵי־אֵיפֹה נוֹלָד? הִנֵּה שְׁמֻעָה תִשָּׁמַע לֵאמֹר: קֶרֶן צְעִירָה וְחִוְרָה אֲשֶׁר לַיָּרֵחַ הָעֹלֶה דָּבְקָה בִקְצֵה עֲנַן סְתָו גֹוֵעַ וּבַחֲלוֹם בֹּקֶר טְבוּל טַל נוֹלַד פֶּטֶר רֶחֶם – זֶה הַשְּׂחוֹק הָרֹעֵד עַל־שִׂפְתֵי הָעוֹלָל מִדֵּי יָשְׁנוֹ.

הַטַּל הַמָּתוֹק וְהַצַּח הָרֹבֵץ עַל־יְצֻרֵי עוֹלָל – הֲיֵשׁ אִישׁ יוֹדֵעַ אֵיפֹה הִתְחַבֵּא עַד־כֹּה? הִנֵּה בְעוֹד הָיְתָה אִמּוֹ נַעֲרָה צְעִירָה חָלַף אֶת לִבָּהּ בְּתַעֲלֻמוֹת לַחַשׁ אַהֲבָה עֲנֻגָּה – זֶה הַטַּל הַמָּתוֹק וְהַצַּח הָרֹבֵץ עַל־יְצֻרֵי הָעוֹלָל.

לוּ רַק חָפֵץ הַיֶּלֶד, כִּי־עַתָּה הִתְעוֹפֵף בָּרֶגַע הַזֶּה הַשָּׁמָיְמָה.

אָכֵן לֹא לְחִנָּם הוּא כִּי־אֵין עִם־נַפְשׁוֹ לְעָזְבֵנוּ.

אֹהֵב הוּא לְהַרְגִּיעַ רֹאשׁוֹ בְחֵיק אִמּוֹ וְעַד־עוֹלָם לֹא יִמְצָא אוֹן בְּלִבּוֹ לְהָסֵב אַתְּ־עֵינָיו מִנֶּגְדָּהּ.

יוֹדֵעַ יֶלֶד כָּל־דִּבְרֵי חָכְמָה לְמִינֵיהֶם, אַף־כִּי רַק מְעַטִּים הָאֲנָשִׁים עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה הַיּוֹדְעִים אֶת־פִּשְׁרָם.

אָכֵן לֹא לְחִנָּם הוּא כִּי־אֵין עִם־נַפְשׁוֹ לְעוֹלָם לְדַבֵּר.

כִּי אַחַת הִיא אֲשֶׁר תִּשְׁאַל נַפְשׁוֹ –: אֲשֶׁר יִלְמַד אֶת־דִּבְרֵי אִמּוֹ מֵעַל שִׂפְתֵי אִמּוֹ. לָכֵן מַבִּיט הוּא אֶל־נִכְחוֹ תָמִיד בְּלִבּוֹ הַתָּם.

הָיוּ לַיֶּלֶד אוֹצְרוֹת זָהָב עִם־פְּנִינִים לָרֹב, וּבְכָל־זֶה בָּא אֶל־פְּנֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת כְּמוֹ רָשׁ.

אָכֵן לֹא לְחִנָּם הוּא כִּי־בָא כָּכָה וְהוּא מִתְחַפֵּשׂ.

הָאֶבְיוֹן הַקָּטָן הַזֶּה, הֶעָרוּם וְהַנֶּחְמָד, מִתְנַכֵּר אֵלֵינוּ לֵאמֹר: רֵק בְּאֵין־עוֹזֵר הוּא כֻלּוֹ, לְבַעֲבוּר יוּכַל לִקְבּוֹץ עַל־יָד אֶת־עֹשֶׁר כָּל־אַהֲבַת אִמּוֹ.

הָיָה הַיֶּלֶד חָפְשִׁי לְנַפְשׁוֹ מִכָּל־אִסוּר בָּאָרֶץ אֲשֶׁר־שָׁם הַיָּרֵחַ הַקָּטָן הָעֹלֶה.

אָכֵן לֹא לְחִנָּם הוּא כִּי־מָאַס בְּחֻפְשָׁתוֹ.

יוֹדֵעַ הוּא, כִּי־יֵשׁ מָקוֹם לְחֶדְוָה בְּאֵין־קֵץ בְּפִנָּה קְטַנָּה בְלֵב אִמּוֹ וְכִי מָתוֹק מֵחֻפְשָׁה שִׁבְעָתַיִם לִהְיוֹת שָׁבוּי וְנִלְחָץ אֶל־בֵּינוֹת לִזְרוֹעוֹתֶיהָ הַנֶּחְמָדוֹת.

לֹא יָדַע הַיֶּלֶד מֵעוֹלָם לָתֵת בִּבְכִי קוֹלוֹ. הָיָה מִשְׁכָּנוֹ בְאֶרֶץ הַשַּׁלְוָה הַשְׁלֵמָה.

אָכֵן לֹא לְחִנָּם הוּא כִּי־אִוָּה לוֹ אֶת־שֶׁפֶךְ הַדְּמָעוֹת.

הֵן בַּשְּׂחוֹק אֲשֶׁר עַל־פָּנָיו הַנֶּחְמָדִים יִמְשֹׁךְ אֶת – לֵב אִמּוֹ הַנִּכְסָף אֵלָיו, אֲבָל קוֹלוֹת בִּכְיוֹ הַמְּעַטִּים עַל־דְּבַר מְצוּקוֹתָיו הַנִּקְלוֹת אֹרְגוֹת אֶת־הַחֶבֶל הַכָּפוּל אֲשֶׁר לְחֶמְלָה וְאַהֲבָה יָחַד.

הוֹי, מִי־זֶה מָשַׁח בְּתִפְאֶרֶת צְבָעִים אֶת־הַמְּעִיל הַקָּטָן הַזֶּה, בְּנִי, וְעַל־יְצֻרֶיךָ הַמְּתוּקִים הֶעֱטָה אֶת־הַכְּתֹנֶת הָאֲדֻמָּה וְהַקְּטַנָּה הַזֹּאת?

יָצָאתָ בַּבֹּקֶר לְשַׂחֵק בֶּחָצֵר, וָאָתָּה רַק נוֹעַ תָּנוּעַ וּמוֹט תִּתְמוֹטֵט בְּרוּצְךָ.

אֲבָל מִי־זֶה מָשַׁח בְּתִפְאֶרֶת צְבָעִים אֶת־הַמְּעִיל הַקָּטָן הַזֶּה, בְּנִי?

מָה־לְךָ כִּי־תִּצְחַק כָּכָה, אַתָּה צִיץ חַיַּי הַקָּטֹן?

הִנֵּה אִמְךָ צֹהֶלֶת לִקְרָאתְךָ וְהִיא עוֹמֶדֶת עַל־הַמִּפְתָּן.

אֶת־כַּפּוֹת יָדֶיהָ תִמְחָא אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ וְצָלְלוּ טַבְּעוֹת צְמִידֶיהָ, וְאַתָּה מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר וּמַקֵּל הַבַּמְבּוֹ בְּיָדְךָ כְּרֹעֶה קָטָן.

אֲבָל מָה־לְךָ כִּי־תִּצְחַק כָּכָה, אַתָּה צִיץ חַיַּי הַקָּטֹן?

הוֹי רָשׁ שֹׁאֵל לִנְדָבוֹת, מָה הַנְּדָבָה אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁאֵל עַתָּה בְחַבְּקְךָ בִּשְׁתֵּי כַפּוֹת יָדֶיךָ אֶת־עֹרֶף אִמֶּךָ?

אִי־לָךְ הַלֵּב הַמִּתְאַוֶּה, הַאֶת־הָעוֹלָם עָלַי לִקְטוֹף לְךָ כִּפְרִי מִן־הַשָּׁמַיִם לְבַעֲבוּר שִׂימוֹ עַל־כַּף יָדְךָ הַקְּטַנָּה וְהָאֲדֻמָּה?

הוֹי רָשׁ שֹׁאֵל לִנְדָבוֹת, מָה הַנְּדָבָה אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁאֵל עַתָּה?

הָרוּחַ נֹשֵׂא עִמּוֹ בַעֲלִיזוּתוֹ אֶת־קוֹל צְלִיל צְמִידֶיךָ אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ.

הַשֶּׁמֶשׁ מְשַׂחֵק וְאֹרֵב אֶל־לְבוּשֶׁךָ.

הַשָּׁמַיִם שׁוֹקְדִים עָלֶיךָ לְעֵת יָשְׁנְךָ בִּזְרוֹעוֹת אִמְּךָ וְהַבֹּקֶר נִגָּשׁ אֶל־מִטָּתְךָ עַל רָאשֵׁי בְּהוֹנוֹת רַגְלָיו וְנָשַׁק לְמוֹ־עֵינֶיךָ.

הָרוּחַ נֹשֵׂא עִמּוֹ בַעֲלִיזוּתוֹ אֶת־קוֹל צְלִיל צְמִידֶךָ אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ.

אַיֶּלֶת הַפְּלָאוֹת אֲשֶׁר לַחֲלוֹמוֹת הַלַּיְלָה בָאָה אֵלֶיךָ בִּיעָף מִבֵּינוֹת לִשְׁמֵי הָעֲרָפֶל.

וְאֵם הָעוֹלָמִים תָּכִין מוֹשָׁבָהּ עַל־יַד יְמִינְךָ בְּלֵב אִמְּךָ.

וְזֶה אֲשֶׁר יְנַגֵּן אֶת־נְגִינוֹת רִנָּתוֹ בְּאָזְנֵי הַכּוֹכָבִים עוֹמֵד אֶל־חַלּוֹנְךָ וַחֲלִילוֹ בְיָדוֹ.

אַיֶּלֶת הַפְּלָאוֹת אֲשֶׁר לַחֲלוֹמוֹת הַלַּיְלָה בָאָה אֵלֶיךָ בִּיעָף מִבֵּינוֹת לִשְׁמֵי הָעֲרָפֶל.

מִי־גָנַב שֵׁנָה מֵעֵינֵי בְּנִי? מִי־יִתֵּן וְיָדָעְתִּי.

אֶת־כַּדָּהּ רָכְסָה אִמְּךָ אֶל־מָתְנֶיהָ וַתֵּלֶךְ לְהָבִיא מָיִם מִן־הַכְּפָר הַקָּרוֹב.

עֵת הַצָּהֳרָיִם בָּאָה. הַמּוֹעֵד לְשַׁעְשֻׁעֵי הַיְלָדִים עָבָר. בְּנֵי הָאַוָּזִים אֲשֶׁר בַּבְּרֵכָה נֶאֶלְמוּ דוּמָם.

הַנַּעַר הָרֹעֶה שָׁכַב יָשֵׁן תַּחַת צֶאֱלֵי עֲצֵי הַתְּאֵנָה.

הַחֲסִידָה עָמְדָה זְקוּפָה וּמַחֲרִישָׁה בַבִּצָּה אֲשֶׁר עִם־חֹרְשַׁת עֲצֵי הַמַּנְגּוֹ.

בֵּין־כֹּה וָכֹה בָּאָה גּוֹנֶבֶת הַשֵּׁנָה וַתַּחֲטוֹף אֶת־הַשֵּׁנָה מֵעֵינֵי בְּנִי וַתָּעֹף.

וּבְשׁוּב אִמְּךָ מִלֶּכְתָּהּ וַתִּמְצָא אֶת־בְּנָהּ וְהִנֵּה הוּא שֹׁרֶץ עַל אַרְבַּע בַּחֶדֶר.

מִי־גָּנַב שֵׁנָה מֵעֵינֵי בְנֵנוּ? מִי־יִתֵּן וְיָדָעְתִּי. מִי־יִתֵּן וּמְצָאתִיהָ וַאֲסַרְתִּיהָ בַּחֲבָלִים.

אֲחַפְּשָׂה־נָא בַמְּעָרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר שָׁם מְפַכֶּה זֶרֶם מְעַט בֵּין־כֵּפִים וְסַלְעֵי אֹפֶל.

אֲחַפְּשָׂה־נָא בֵּין־הַצְּלָלִים הַנָּמִים בְּחֹרְשַׁת עֲצֵי הַבַּקּוּלָה, אֲשֶׁר שָׁם תֶּהְגֶינָה יוֹנִים בְּחַגְוֵיהֶן וְטַבְּעוֹת אַיְלוֹת־הַפְּלָאוֹת תְּשַׁקְשֵׁקְנָה מִדִּמְמַת לֵילוֹת־כּוֹכָבִים.

וּבָעֶרֶב אַבִּיט אֶל־תּוֹךְ הַדְּמָמָה הַמְלַחֶשֶׁת אֲשֶׁר בְּיַעֲרַת הַבַּמְבּוֹ, אֲשֶׁר שָׁם יְפַזְּרוּ תוֹלָעֵי הָאֵשׁ אֶת־אוֹרָם, וְאֶת־כָּל־נֶפֶשׁ אֲשֶׁר אֶפְגַּע בַּדֶּרֶךְ אֶשְׁאַל: “הַיֵּשׁ אִישׁ מַגִּיד לִי אַיֵּה פֹה מְקוֹם גּוֹנֶבֶת הַשֵׁנָה?”

מִי גָּנַב שֵׁנָה מֵעֵינֵי בְּנִי? מִי־יִתֵּן וְיָדָעְתִּי.

לוֹ רַק מְצָאתִיהָ, כִּי־עַתָּה לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָהּ!

כִּי־עַתָּה הִתְנַפַּלְתִּי עַל־קִנָּהּ לִרְאוֹת אֶת־כָּל אוֹצְרוֹת הַשֵּׁנָה הַגְּנוּבִים הַשְּׁמוּרִים עִמָּהּ.

כִּי־עַתָּה שַׁלּוֹתִי אֶת־כָּל הַשָּׁלָל הַזֶּה וּנְשָׂאתִיו עִמִּי.

כִּי־עַתָּה אָסַרְתִּי אֶת־שְׁתֵּי כְנָפֶיהָ בְּחָזְקָה וְהוֹשַׁבְתִּיהָ אֶל־שְׂפַת הַנַּחַל וּנְתַתִּיהָ כְּמוֹ דַיָּגָה לִהְיוֹת יוֹשֶׁבֶת וּמְדַיֶּגֶת בַּסּוּף בֵּין־הַקָּנִים וּבֵין חֲבַצַּלוֹת הַמַּיִם.

וְהָיָה בִּהְיוֹת הָעֶרֶב בִּכְלוֹת הַמִּמְכָּר מִן־הַשּׁוּק וְיַלְדֵי הַכְּפָר יוֹשְׁבִים בְּחֵיק אִמּוֹתֵיהֶם, וְהִתְעוֹפְפוּ צִפָּרֵי הַלַּיְלָה וְלָעֲגוּ לָהּ וְצָרְחוּ בְאָזְנֶיהָ:

“שְׁנַת־מִי אֶת אוֹמֶרֶת לִגְנוֹב הַפָּעַם?”

“אֵי־מִזֶּה בָאתִי וְאֵיפֹה לִקַטְתְּ אוֹתִי?” שָׁאַל הָעוֹלָל אֶת־פִּי אִמּוֹ.

וְאִמּוֹ חֶצְיָהּ בּוֹכָה וְחֶצְיָהּ צֹהֶלֶת, וְאֶת־הָעוֹלָל חִבְּקָה אֶל־לִבָּהּ, וַתַּעַן וַתֹּאמַר:

"טָמוּן הָיִיתָ בְּלִבִּי, מַחֲמַדִּי, לִהְיוֹת שָׁם כָּל־שֶׁאֱלָתוֹ.

בְּתוֹךְ צַלְמֵי הַמִּשְׂחָק הָיִיתָ אֲשֶׁר לְשַעֲשֻעֵי יַלְדוּתִי, וְיוֹם יוֹם בַּבֹּקֶר בַּעֲשׂוֹתִי מִן־הַחֵמָר אֶת־צֶלֶם אֱלֹהַי, פְּעַלְתִּיךָ גַּם־אַתָּה וַהֲרָסְתִּיךָ גַּם־אָתָּה.

סָגוּר הָיִיתָ וּמְסֻגָּר בְּקֶרֶב אֵל בֵּיתֵנוּ, וּבְעָבְדִי אוֹתוֹ עֲבַדְתִּיךָ גַּם־אָתָּה.

בְּכָל־תִּקְוָתִי וּבְכָל־אַהֲבָתִי, בְּחַיַּי וּבְחַיֵּי אִמִּי הָיִיתָ עִמִּי גַּם־אָתָּה.

בְּחֵיק הָרוּחַ אֲשֶׁר מָוְתָה אֵין עִמּוֹ וַאֲשֶׁר בְּכָל־בֵּיתֵנוּ יִשְׁלוֹט כָּלְכַּלְתָּ אַתָּה דוֹרוֹת עַל־דּוֹרוֹת.

לְמוֹעֵד בְּתוּלַי, כַּאֲשֶׁר פָּתַח לִבִּי אֶת־פִּרְחֵי עָלָיו, רִחַפְתָ אַתָּה מִמַּעַל־לוֹ כְּמוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ.

עֶדְנָתְךָ הָעֲנֻגָּה הֵנֵצָה בִיצֻרֵי בְשָׂרִי מְלֵאֵי נֹעַר כְּמוֹ לַהַט עָבִים לִפְנֵי צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ.

אַתָּה רֹאשׁ בְּחִיר־הַשָּׁמַיִם, אַתָּה אָח מַתְאִים לְאוֹר הַשַּׁחַר, הִנֵּה זָרַמְתָּ עִם־זֶרֶם חַיֵּי הָעוֹלָם בְּמּוֹרָד וּבְאַחֲרִיתְךָ הֱצִיפְךָ אֶל־חוֹף לִבִּי.

אַבִּיט אֶל־פָּנֶיךָ וְחִידַת פְּלָאִים תַּחְלְפֵנִי: אַתָּה הַבֵּן לַכֹּל – וְלִי אַתָּה נָתוּן.

מִיִּרְאָתִי פֶּן־תֹּאבַד מִמֶּנִי אֶלְחָצְךָ אֶל־לִבִּי הָכֵן. מָה הַקֶּסֶם אֲשֶׁר רָקַם אֶת־אוֹצַר הָעוֹלָם הַלָּזֶה בְּתוֹךְ יָדַי הָעֲנֻגּוֹת הָאֵלֶּה?"

מִי־יִתֵּן וְהָיְתָה לִי פִּנָּה חֲרִישִׁית בְּלֶב־עוֹלָם זֶה הַמָּבְדָּל רַק לְעוֹלָלִי.

יָדַעְתִּי כִּי־יֵשׁ כּוֹכָבִים לוֹ הַמְּדַבְּרִים אֵלָיו וְשָׁמַיִם לוֹ אֲשֶׁר יַרְדוּ עַד אֶל־מוּל פָּנָיו לִנְטוֹת אֵלָיו וּלְשַׁעֲשַׁע אוֹתוֹ עִם־עַנְנֵיהֶם הַמַּפְלִיאִים וְעִם־הַקְּשָׁתוֹת אֲשֶׁר בְּעַנְנֵיהֶם.

אֲשֶׁר יִתְחַפְּשׂוּ כְּמוֹ אִלְמִים וּמַבִּיטִים כְּמוֹ לֹא־יוּכְלוּ לָנוּעַ נֶצַח, וְהֵמָה זֹחֲלִים לְאִטָּם עַד־חַלּוֹנוֹ עִם־סִפֻּרֵי נִפְלְאוֹתֵיהֶם וְעִם־אַרְגָּזֵיהֶם הַמְּלֵאִים צַלְמֵי שַׁעֲשֻׁעִים נֶחְמָדִים.

מִי־יִתֵּן וְיָכֹלְתִּי גַּם־אֲנִי לְהִתְהַלֵּךְ עַל־פְּנֵי הַמְּסִלָּה הָעֹבֶרֶת בֵּין־מַחְשְׁבוֹת עוֹלָלִי, וּמִשָּׁם וָהָלְאָה עַד לְאֵין־גְּבוּל –

אֲשֶׁר שָׁם צִירִים יֵחָפְזוּ בְּאֵין־שׁוֹלֵחַ אוֹתָם, לִתְעוֹת בְּמַמְלָכוֹת מְלָכִים אֲשֶׁר דִבְרֵי הַיָּמִים לֹא יְדָעוּם –

אֲשֶׁר שָׁם תַּהֲפוֹךְ הַתְּבוּנָה אֶת־חֻקֶּיהָ לַעֲשׂוֹתָם לְנַחֲשֵׁי עֲקַלָּתוֹן וּלְעוֹפְפָם תַּחַת־הַשָּׁמַיִם, וְהָאֱמֶת תִקַּח אֶת־כָּל עִנְיָן וְשִׁלְּחָה אוֹתוֹ לַחָפְשִׁי מִכְּבָלָיו.

כִּי־אָבִיא לְךָ צַעֲצֻעִים צְבוּעֵי צְבָעִים שׁוֹנִים, בְּנִי, אָז תָּבִין נַפְשִׁי אֶת־מִשְׁפַּט נֹגַהּ הַצְּבָעִים הַנִּפְלָאִים אֲשֶׁר עַל־הֶעָבִים וַאֲשֶׁר עַל־הַמַּיִם וּמַדּוּעַ־זֶה נֶהְדָרִים כָּכָה הַפְּרָחִים בְּרֹב צִבְעֵיהֶם הַשּׁוֹנִים – כִּי־אָבִיא לְךָ צַעֲצֻעִים צְבוּעֵי צְבָעִים שׁוֹנִים, בְּנִי.

כִּי־אָשִׁיר לְךָ אֶת־שִׁירַי לְבַעֲבוּר הַרְקִידְךָ, אָז תֵּדַע נַפְשִׁי מְאֹד מַדוּעַ־זֶה תִזְרוֹם זִמְרָה בְּתוֹךְ הֶעָלִים וּמַדּוּעַ יִשְׁלְחוּ הַגַּלִּים אֶת־צְלִילֵי קוֹלוֹתֵיהֶם אֶל־לֵב הָאֲדָמָה הַקַּשֶׁבֶת – כִּי־אָשִׁיר לְךָ אֶת־שִׁירַי לְבַעֲבוּר הַרְקִידֶךָ.

כִּי־אָשִׂים לְךָ מַמְתַּקִים עַל־כַּפּוֹת יָדֶיךָ הַחוֹמְדוֹת, אָז תֵּדַע נַפְשֹׁי פִּתְאֹם לָמָּה־זֶה יִהְיֶה הַדְּבַשׁ בְּכוֹס הַפֶּרַח וְעַל־מַה־זֶה יִמַּלֵא כָּל־פְּרִי עֲסִיס צוּפִים בַּסֵּתֶר – כִּי אָשִׂים לְךָ מַמְתַּקִים עַל־כַּפּוֹת יָדֶיךָ הַחוֹמְדוֹת.

כִּי־אֶשַּׁק אֶת־לְחָיֶיךָ לִנְטוֹעַ שְׂחוֹק בִּשְׂפָתֶיךָ, חֲמוּדִי, אָז אָבִין הֵיטֵב מָה־מִשְׁפַּט הַחֶדְוָה הַזֹּרֶמֶת מִן־הַשָּׁמַיִם עִם־אוֹר הַבֹּקֶר וּמַה־דְּבַר הַנְּעִימוֹת אֲשֶׁר יִתֵּן רוּחַ הַקַּיִץ לִבְשָׂרִי – כִּי אֶשַּׁק אֶת־לְחָיֶּיךָ לִנְטוֹעַ שְׂחוֹק בִּשְׂפָתֶיךָ.

לָמָּה הַדְּמָעוֹת הָאֵלֶּה בְּעֵינֶיךָ, בְּנִי?

אָכֵן נוֹרָא הוּא כִּי־יִגְעֲרוּ בְךָ תָּמִיד עַל־לֹא־דָּבָר.

הִנֵּה תִּעַבְתָּ אֶת־אֶצְבְּעוֹתֶיךָ וְאֶת־פָּנֶיךָ בִּדְיוֹ בִּהְיוֹתְךָ כּוֹתֵב – הַעַל־זֹאת יִקְרְאוּ לְךָ מְתֹעָב?

הַבּוּז לָהֶם הַאִם עָרֹב יַעַרְבוּ אֶת־לִבָּם לִקְרֹא מְתֹעָב גַּם לַיָּרֵחַ הַמָּלֵא יַעַן אֲשֶׁר נְגֹאֲלוּ פָנָיו בִּדְיוֹ?

עַל־כָּל דָּבָר רֵיק יְגַדְּפוּךָ, בְּנִי. נְכוֹנִים הֵם בְּכָל־עֵת תָּמִיד לִמְצֹא עֲוֹנוֹת בְּךָ חִנָּם.

הִנֵּה קָרַעְתָּ אֶת־שִׂמְלוֹתֶיךָ עָלֶיךָ לְעֵת שַׂחְקְךָ – הַעַל־זֹאת יִקְרְאוּ לְךָ בֵּן לֹא־יֵדַע תַּרְבּוּת?

הַבּוּז לָהֶם מָה הַשֵּׁם אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לְבֹקֶר סְתָו לְעֵת שַׂחֲקוֹ מִבֵּינוֹת לְקִרְעֵי עָבָיו?

אַל־נָא תָשִׂים לֵב, בְּנִי, לַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ.

כּוֹתְבִים הֵם מְגִלָּה אֲרֻכָּה לְכָל־פְּשָׁעֶיךָ.

הִנֵּה כָּל־אִישׁ יוֹדֵעַ עַד־מָה אַתָּה אֹהֵב מַמְתַּקִים – הַעַל־זֹאת יִקְרְאוּ לְךָ מְלַקֵּק וּמִתְאַוֶּה?

הַבּוּז לָהֶם מָה אֵפוֹא הַשֵּׁם אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לָנוּ גַם־אֲנָחְנוּ עַל־דְּבַר אֲשֶׁר אֹהֲבִים אֲנַחְנוּ אוֹתְךָ?

אִמְרוּ עָלָיו כְּכָל־הָעוֹלֶה עַל־רוּחֲכֶם, אֲבָל אָנֹכִי הִיא הַיּוֹדַעַת אֶת־חֲטָאֵי בְנִי.

לֹא אֲהַבְתִּיו יַעַן־כִּי טוֹב הוּא, כִּי־אִםיַעַן־אֲשֶׁר הוּא בְנִי הַקָּטֹן.

אֵיךְ תִּמְצְאוּ לָדַעַת מַה־נֶחְמָד הוּא לִרְגָעִים, אֵם מִתְאַמְּצִים אַתֶּם לִשְׁקוֹל תָּמִיד בְּמֹאזְנַיִם אֶת־צִדְקוֹתָיו לְעֻמַּת חַטֹּאתָיו?

הֵן בְּעָנְשִׁי אוֹתוֹ – וְהָיָה לִי גַּם בָּזֶה לְחֵלֶק נִשְׁמָתִי.

הֵן אִם מֵעִמִּי הִיא נְסִבָּה בְשֶׁפֶךְ דִּמְעוֹתָיו – וְבָכָה גַם־לִבִּי עִמּוֹ.

רַק לִי לְבַדִי הַצְּדָקָה לְהוֹכִיחַ וְלַעֲנוֹשׁ – כִּי רַק זֶה אֲשֶׁר יֶאֱהַב, לוֹ הַצְּדָקָה לְיַסֵּר.

מַה־טוֹב לְךָ, בְּנִי, בִּהְיוֹתְךָ יוֹשֵׁב עַתָּה עַל־הָאָרֶץ וּמְשַׁעֲשֵׁעַ כָּל־הַבֹּקֶר עַל־עָנָף נִשְׁבָּר.

צְחוֹק יִמָּלֵא פִי לְמַרְאֵה הַמִּשְׂחָק אֲשֶׁר אַתָּה מְשַׂחֵק עִם־הַשָּׂרִיד הַמְּעַט אֲשֶׁר לְעָנָף נִשְׁבָּר.

וְיָדַי אָנֹכִי מְלֵאוֹת עֲבוֹדָה לְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת וְלִמְנוֹת אֶחָד אֶל־אֶחָד בְּכָל־הָעֵת הַזֹּאת.

רַק אֵין־זֶה כִּי תַבִּיט בִּי עַתָּה וּבְלִבְּךָ תֹּאמַר: “מָה־נִבְעָר הַמִּשְׂחָק אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ לְךָ, לְשַׁחֶת־בּוֹ לְחִנָּם אֶת־כָּל עֵת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְפָנָיִךְ!”

בְּנִי! שָׁכַחְתִּי זֶה־מֵאָז אֶת־מְלֶאכֶת הַמַּחֲשֶׁבֶת, לִהְיוֹת גַּם־לִבִּי נָתוּן כֻּלּוֹ לִשְׂחִיפֵי עֵץ וּלְעֻגוֹת לֶחֶם עֲשׂוּיוֹת עָפָר.

מְחַפֶּשֶׂת אָנֹכִי אַחֲרֵי שַׁעֲשֻׁעִים אֲחֵרִים וִיקָרִים וְאָנֹכִי קֹבֶצֶת רַצֵּי זָהָב וָכָסֶף.

כָּל־דָּבָר אֲשֶׁר תִּמְצָא־לָךְ וְהָיָה לְךָ זֶה תָמִיד לְמִבְחַר שַׁעֲשֻׁעֶיךָ, אֲבָל אָנֹכִי מְאַבֶּדֶת עִתִּי וְכֹחִי גַּם־יַחַד לִדְבָרִים אֲשֶׁר לָנֶצַח לֹא אַשִּׂיגֵם.

נִלְחֶמֶת אָנֹכִי לְמַעַן אֶעֱבוֹר בְּסִירָתִי הַנִּסְעָרָה אֶת־יַם מִשְׁאֲלוֹתַי, וַאֲנִי שׁוֹכַחַת כִּי גַם־זֶה לִי רַק כְּלִי צַעֲצֻעִים לְשַׁעֲשֵׁעַ בָּם אֶת־נַפְשִׁי.

אֲנִי רַק דִּבַּרְתִי לֵאמֹר: “אֵם־יַעֲלֶה בָּעֶרֶב הַיָּרֵח הַמָלֵא וְעָגֹל וְיִשְׂתָּרֵג בִּסְבַךְ שָׂרִיגֵי עֵץ הַקַּדַם הַזֶּה, הֲיוּכַל אִישׁ לְצוּדוֹ?”

אֲבָל דַּדַּי¹ שָׂחַק לִי וַיֹּאמַר: “רֵק הַנִּבְעָר אַתָּה מִכָּל־הַנְּעָרִים אֲשֶׁר רָאִיתִי מְעוֹדִי וְעַד־כֹּה. רָחוֹק הַיָּרֵח מִמֶּנוּ עַד־לִמְאֹד, וְאֵיךְ יוּכַל אִישׁ לְצוּדוֹ?”

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: “דַּדַּי מַה־נּוֹאַלְתָּ! אֵם־יֵשׁ כִּי אִמֵּנוּ תַבִּיט אֵלֵינוּ מֵחָלוֹנָהּ וְתִצְהַל אֵלֵינוּ לְעֵת שַׁעֲשְׁעֵנוּ אֶת־שַׁעֲשֻׁעֵינוּ, הָאָמֹר תֹּאמַר: רְחוֹקָה הִיא?”

אֲבָל דַּדַּי אָמַר: “רַק יֶלֶד פֹּתֶה אַתָּה! אֵי־מִזֶּה תִּקַּח לְךָ רֶשֶׁת גְּדוֹלָה לְמַדַּי לְבַעֲבוּר צוּד בָּהּ אֶת־הַיָּרֵח?”

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: “הֵן לֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ לְלָכְדוֹ בְעֶצֶם יָדֶיךָ?”

אֲבָל דַּדַּי שָׂחַק וַיֹּאמַר: “אָכֵן הַנִּבְעָר אַתָּה מִכָּל־הַנְּעָרִים אֲשֶׁר רָאִיתִי מְעוֹדִי וְעַד־כֹּה. הֵן לוּ קָרַב לָגֶשֶׁת, כִּי־עַתָּה רָאִיתָ מַה־גָדוֹל הַיָּרֵח”.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: “הוֹי דַּדַּי, מַה־רַבּוּ הַהֲבָלִים אֲשֶׁר יוֹרוּ בְּבֵית־סִפְרֶךָ! אֵם־יֵשׁ כִּי תַט אִמֵּנוּ אֶת־רֹאשָׁהּ אֵלֵינוּ לְנַשֶּׁק־לָנוּ, הֲיֵּרָאוּ פָנֶיהָ אֵלֵינוּ גְּדוֹלִים לִמְאֹד?”

אֲבָל דַּדַּי רַק בְּאַחַת: “אָכֵן יֶלֶד סָכָל אַתָּה!”

אִמִּי, הָעָם הַשּׁוֹכֵן בֶּעָבִים קוֹרֵא לִי –

"מְשַׁעַשְׁעִים אֲנָחְנוּ מֵאָז קוּמֵנוּ בַבֹּקֶר וְעַד־כְּלוֹת הַיּוֹם;

מְשַׁעַשְׁעִים אֲנָחְנוּ עִם־זְהַב הַשַּׁחַר, מְשַׁעַשְׁעִים אֲנָחְנוּ עָם־כֶּסֶף הַיָּרֵח".

וַאֲנִי שָׁאַלְתִּי: “אֵיךְ־זֶה אוּכַל לַעֲלוֹת אֲלֵיכֶם?”

וְהֵם עָנוּ: “לֵךְ וּבֹא עַד־קְצֵה שְׂפַת הָאֲדָמָה, הָרֵם אֶת־יָדֶיךָ הַשָׁמַיְמָה, אָז תַּעֲלֶה אֶל־תּוֹךְ הֶעָבִים”.

“הִנֵּה אִמִּי מְחַכָּה לִי בַבַּיִת”, אָמַרְתִּי. “אֵיךְ־אוּכַל לְנָטְשָׁהּ וְלָבוֹא?”

אָז יְשַׂחֲקוּ לִי וְעַל־פָּנַי יַחְלְפוּ מִשָּׁם וָהָלְאָה.

וְאוּלָם יָדַעְתִּי, אִמִּי, שַׁעֲשֻׁעַ נֶחְמָד מִזֶּה שִׁבְעָתָיִם.

אָנֹכִי אֶהְיֶה לָךְ לֶעָב וְאַתְּ תִּהְיִי לִי לְיָרֵח.

אָנֹכִי אֲכַסֵךְ בִּשְׁתֵּי כַפּוֹת יָדַי וְעֲלִיַּת־קִיר בֵּיתֵנוּ תִּהְיֶה לָנוּ לִתְכֵלֶת שָׁמָיִם.

הָעָם הַשּׁוֹכֵן בַּגַּלִּים קוֹרֵא לִי –

“מְרַנְּנִים אֲנָחְנוּ מִן־הַבֹּקֶר וְעַד־הָעֶרֶב, נוֹסְעִים אֲנָחְנוּ הָלוֹךְ וְנָסֹעַ, וְאֵין אֲנָחְנוּ יוֹדְעִים לְאָן אָנוּ הוֹלְכִים”.

וַאֲנִי שָׁאַלְתִּי: “אֲבָל אֵיךְ אָבֹא אֲלֵיכֶם לֶאֱרֹחַ עִמְּכֶם?”

וְהֵם עָנוּ: “לֵךְ וּבָאתָ עַד־קְצֵה שְׂפַת הַיָּם וְעָמַדְתָּ שָׁם וְהָיוּ עֵינֶיךָ סְגוּרוֹת הֵיטֵב, וְנָשְׂאוּ אוֹתְךָ הַגַּלִּים עִמָּם”.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: “הֵן אִמִּי דֹרֶשֶׁת לִי תָמִיד בַּבַּיִת בִּהְיוֹת הָעֶרֶב – וְאֵיךְ אוּכַל לְנָטְשָׁהּ וְלָבוֹא?”

אַז יִשְׂחֲקוּ לִי, יִרְקְדוּ וְיַחְלְפוּ עַל־פָּנַי מִשָּׁם וָהָלְאָה.

וְאוּלָם יָדַעְתִּי שַׁעֲשֻׁעַ טוֹב מִזֶּה שִׁבְעָתָיִם.

אָנֹכִי אֶהְיֶה לָךְ לְגַל וְאַתְּ תִּהְיִי לִי לְחוֹף יָם זָר.

וְאָנֹכִי אֶתְגַּלְגֵּל הָלוֹךְ וְהִתְגַּלְגֵּל, הָלוֹךְ וְהִתְגַּלְגֵּל, הָלוֹךְ וְהִתְגַּלְגֵּל, וְאֶל־חֵיקֵךְ אֲנֻפַּץ בִּשְׂחוֹק.

וְלֹא יֵדַע אִישׁ בִּמְלֹא כָל־הָאָרֶץ אַיֵּה אֲנָחְנוּ שְׁנֵינוּ.

חִשְׁבִי־נָא בְלִבֵּךָ כִּי נֶהְפַּכְתִּי לִהְיוֹת לְפֶרַח שַׁמְפָּה – הֵן רַק לָצוֹן הוּא – וַאֲנִי פּוֹרֵחַ עַל־פְּנֵי הֶעָנָף אֲשֶׁר בִּמְרוֹם הָעֵץ הַלָּזֶה, וַאֲנִי נָע בָּרוּחַ בְּמִצְהֲלוֹת תְּרוּעַת שְׂחוֹק וּמְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר עַל־פְּנֵי הֶעָלִים אֲשֶׁר הֵצִיצוּ זֶה־עַתָּה – הֲהַכֵּר הִכַּרְתִּנִי אָז, אִמִּי?

הֲלֹא קָרֹא תִקְרְאִי אָז: “אַיֶּךָּ, בְּנִי?” וַאֲנִי אֶשְׂחַק אֶל־לִבִּי וָאֱהִי מִתְאַפֵּק וּמַחֲרִישׁ כֻּלִּי.

אוֹ־אָז אֶעֱשֶׂה בְעָרְמָה וְאֲפַתַח אֶת־סְגוֹר צִיצַי וְאֶתְבּוֹנֵן אֵלַיִּךְ מִדֵּי עֲשׂוֹתֵךְ אֶת־מְּלַאכְתֵּךְ.

וְהָיָה אַחֲרֵי עֲלוֹתֵךְ מִן־הָרַחְצָה, בְּעוֹד שַׂעֲרוֹתַיִךְ הָרְטֻבּוֹת פְּרוּשׂוֹת עַל כְּתֵפַיִךְ, וְאַתְּ מִתְהַלֶּכֶת בְּצֵל עֵץ הַשַּמְפָּה לָבוֹא אֶל־הֶחָצֵר הַקְּטַנָּה אֲשֶׁר שָׁם תִּתְפַּלְּלִי אֶת־תְּפִלּוֹתַיִךְ, וְשָׁאֹף תִּשְׁאֲפִי אֶל־קִרְבֵּךְ אֶת־רֵיחַ הַפֶּרַח – וְרַק יָדֹעַ לֹא תֵדְעִי כִּי מִמֶּנִי הוּא בָּא.

וְהָיָה אַחֲרֵי אָכְלֵךְ בַצָּהֳרַיִם, בְּשִׁבְתֵּךְ אֶל־הַחַלּוֹן לִקְרֹא בְסֵפֶר הָרַמָּהְיָנָה וְצִלְלֵי הָעֵץ נוֹפְלִים עַל־שַׂעֲרוֹתַיִךְ וְעַל־חֵיקֵךְ, וַאֲנִי מַשְׁלִיךְ גַּם־אֲנִי אֶת־צִלִּי הַקָּטָן עַל־עֲלֵה סִפְרֵךְ עַיִן בְּעַיִן אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁם תִּקְרְאִי –

הֲפַלֵּל תְּפַלְּלִי אָז כִּי הוּא הַצֵּל הֶעָנֹג אֲשֶׁר לִבְנֵךְ הַקָּטֹן?

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי בָּעֶרֶב אֶל־רֶפֶת הַפָּרוֹת וְהַמְּנוֹרָה הַמְּאִירָה בְּיָדֵךְ, אָז אֶצְנַח לָאָרֶץ פִּתְאֹם וְאָשׁוּב לִהְיוֹת לָךְ לְיֶלֶד וְאֶת־פָּנַיִךְ אֲחַלֶּה לְסַפֵּר בְּאָזְנַי דָּבָר מִדִּבְרֵי סִפְרֵי הַנִּפְלָאוֹת.

“אֵיפֹה הָיִית, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה?”

“לֹא אוּכַל לְהַגִּידָהּ לָךְ, אִמִּי”. הֵן כָּכָה יִהְיוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר נְּדַבֵּר אָז בֵּינֵינוּ גַּם־אֶת וְגַם־אָנִי.

לוֹ יָדְעוּ בְנֵי־אָדָם אֵי הֵיכַל מַלְכִּי, כִּי־עַתָּה נֶעְלַם כְּרֶגַע מֵעֵינֵי הָאָרֶץ.

הַחוֹמוֹת עֲשׂוּיוֹת כֶּסֶף לָבָן וְהַגָּג זָהָב מֵאִיר.

הַמַּלְכָּה יוֹשֶׁבֶת בְּהֵיכָל אֲשֶׁר שֶׁבַע חֲצֵרוֹת לוֹ, וְהִיא עֹדָה אֶבֶן יְקָרָה אֲשֶׁר עֶרְכָּהּ עֵרֶךְ כָּל־הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר לְשֶׁבַע מַמְלָכוֹת.

אַךְ תְּנִינִי, אִמִּי, וְאַגֶּד־לָךְ חֶרֶשׁ בְּאָזְנֵךְ אֶת־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־שָׁם הֵיכַל מַלְכִּי.

הֲלֹא הוּא בְּפִנַּת הַמַּעֲקֶה אֲשֶׁר לְבֵיתֵנוּ בִּמְקוֹם שָׁם סִיר הַפְּרָחִים עִם־צִיץ הַטּוּלְסִי.

בַּת הַמַּלְכָּה שׁוֹכֶבֶת וִישֵׁנָה בְמֶרְחַקֵּי חוֹף רָחוֹק עַל־שְׂפַת שִׁבְעַת הַיַּמִּים אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵר אוֹתָם.

אֵין־אִישׁ בִּמְלוֹא כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יֵדַע לִמְצֹא אוֹתָהּ זוּלָתִי אֲנִי לְבַדִּי.

וּצְמִידִים לָהּ עַל־זְרוֹעוֹתֶיהָ וְנִטְפֵי פְּנִינִים בְאָזְנֶיהָ, וְשַׂעֲרוֹתֶיהָ שׁוֹטְפוֹת עַל־פְּנֵי הַקַּרְקָע.

וּבִנְגוֹעַ אֵלֶיהָ שַׁרְבִיט הַקֶּסֶם אֲשֶׁר־עִמִּי וְנֵעוֹרָה מִשְׁנָתָהּ וַאֲבָנִים יְקָרוֹת תִּפּוֹלְנָה מֵעַל־שְׂפָתֶיהָ בְּשַׂחֲקָהּ.

אַךְ תְּנִינִי וְאֶלְחַשׁ חֶרֶשׂ עַל־פִּי אָזְנֵךְ, אִמִּי, הֲלֹא הִיא בְּפִנַּת הַמַּעֲקֶה אֲשֶׁר לְבֵיתֵנוּ בִמְקוֹם שָׁם סִיר הַפְּרָחִים עִם־צִיץ הַטּוּלְסִי.

כַּאֲשֶׁר תָּבוֹא עֵת לָךְ לָלֶכֶת אֶל־הַנָּהָר לְהִתְרַחֵץ, עֲלִי־נָא אֶל־הַמַּעֲקֶה אֲשֶׁר עִם־הַגָּג.

יוֹשֵׁב אָנֹכִי בַּפִּנָּה אֲשֶׁר־שָׁם צִלְלֵי הַחוֹמוֹת נוֹעָדִים עָלַי.

רַק הֶחָתוּל הַקָּטָן לְבַדוֹ נִרְצָה לִי לָקַחַת אוֹתוֹ עִמִּי, כִּי־יוֹדֵעַ הוּא אַיֵּה מְגוּרֵי הַגַּלָּב אֲשֶׁר בְּסִפְרֵי הַנִּפְלָאוֹת.

אַךְ תְּנִינִי, אִמִּי, וְאֶלְחַשׁ חֶרֶשׁ עַל־פִּי אָזְנֵךְ אֶת־מְקוֹם מְגוּרֵי הַגַּלָּב אֲשֶׁר בְּסִפְרֵי הַנִּפְלָאוֹת.

הֲלֹא הוּא בְּפִנַּת הַמַּעֲקֶה בִּמְקוֹם־שָׁם סִיר הַפְּרָחִים עִם־צִיץ הַטּוּלְסִי.

אִמִּי, אוֹר הַיּוֹם נֶהְפַּך לְלָבָן כֵּהֶה בַשָׁמָיִם. לֹא יָדַעְתִּי מָה־הַמּוֹעֵד עַתָּה.

שַׁעֲשֻׁעַי לֹא יְשַׁעַשְׁעוּנִי, לָכֵן סַרְתִּי אֵלָיִךְ. הִנֵּה שַׁבָּת הַיּוֹם, הִנֵּה הַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ לָנוּ.

עִזְבִי אֶת־מְלַאכְתֵּךְ, אִמִּי, שְׁבִי פֹה אֶל־הַחַלּוֹן וְסַפְּרִי בְאָזְנָי וְהַגִּידִי לִי אַיֵּה מִדְבַּר טִפַּנְטָר אֲשֶׁר בְּסִפֻּרֵי הַנִּפְלָאוֹת?

צִלְלֵי הַגֶּשֶׁם כִּסּוּ אֶת־אוֹר הַיּוֹם מִן־הַקָּצֶה אֶל־הַקָּצֶה.

הַבָּרָק הַזּוֹעֵם שָׂרַט בְּצִפָּרְנָיו אֶת־פְּנֵי הַשָּׁמַיִם לִשְׂרָטוֹת.

כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלְגְּלוּ הֶעָבִים וְהָרַעַם יִרְעַם, אָהַבְתִּי כִּי־אֶפְחַד וְאֶדְבַּק בָּךְ.

כַּאֲשֶׁר יִתְדַּפֵּק הַגֶּשֶׁם הַכָּבֵד שָׁעוֹת עַל־שָׁעוֹת עַל־פְּנֵי עֲלֵי הַבַּמְבּוֹ וְחַלּוֹנֵינוּ יֶחֶרְדוּ וִיצַלְצְלוּ מִדְּחִיפוֹת הָרוּחַ, אַהֲבְתִּי כִּי־אֵשֵׁב בַּדָד בְּחַדְרֵךְ לִימִינֵךְ, אִמִּי, וְאֶשְׁמַע אֵלַיִךְ בְּסַפְּרֵךְ בְּאָזְנַי אֶת־דְּבַר מִדְבַּר טִפַּנְטָר אֲשֶׁר בְּסִפֻּרֵי הַנִּפְלָאוֹת.

אַיֵּה מְקוֹמוֹ, אִמִּי? עַל־שְׂפַת־צִי מִן־הַיַּמִים, לְרֶגֶל־מִי מִן־הַגְּבָעוֹת, בְּמַמְלֶכֶת־מִי מִן־הַמְּלָכִים?

עָבִים קוֹדְרִים נֶעֱרָמִים בְּחִפָּזוֹן עַל־פְּנֵי זֵר הַיַּעַר הַשָּׁחוֹר הוֹי בְּנִי, אֶל־נָא תֵצֵא הַחוּצָה!

עֲצֵי הַתְּמָרִים הָעוֹמְדִים עִם־הַנַּחַל בַּטּוּר מְנִידִים בְּרָאשֵׁיהֶם לְמוּל־פְּנֵי הַשָּׁמַיִם הָאֲבֵלִים. הָעֹרְבִים עִם־כַּנְפֵיהֶם הַמְגֹאָלוֹת מְקַנְּנִים דּוּמָם עַל־עַנְפֵי הַתָּמָרִינְדָּה וּשְׂפַת הַנַּחַל אֲשֶׁר עִם־הַמִּזְרָח הָיְתָה לְמִרְבָּץ לָרוּחוֹת הָרָעוֹת לְעֵת הַנְּגֹהוֹת הַקּוֹדְרִים.

פָּרָתֵנוּ גֹעָה בְקוֹל וְהִיא אֲסוּרָה בְחֶבֶל אֶל־הַגָּדֵר.

הוֹי בְּנִי, חַכֵּה־נָא לִי פֹה עַד־הֲבִיאִי אוֹתָהּ אֶל־הָרֶפֶת!

בְּנֵי־אָדָם נֶחְפָּזִים אֶל־הַשָּׂדֶה הַסָּחוּף לָצוּד אֶת־הַדָּגִים הַנִּמְלָטִים מִן־הַבְּרֵכוֹת לְעֵת גְּאוֹת הַמָּיִם. מֵי־הַגֶּשֶׁם זֹרְמִים בַּחֲרִיצִים בְּתוֹךְ הָרְחוֹבוֹת הַצָּרִים וְהָיוּ כְּנַעַר מִתְהוֹלֵל הַנִּמְלָט רֶגַע מִתַּחַת יַד אִמּוֹ לְבַעֲבוּר הַתֵּל בָּהּ.

שְׁמַע־נָא, הִנֵּה אִישׁ קוֹרֵא אֶל־הַמַּלָּח הַיּוֹשֵׁב עִם־הַמַּעְבָּרָה.

הוֹי בְּנִי, קָדַר אוֹר הַיּוֹם וְהַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עִם־מַעֲבָר הַנַּחַל חָדֵלָה!

הַשָּׁמַיִם דְמוּת לָהֶם כְּרוֹכְבִים בְחִפָּזוֹן עַל־פְּנֵי הַגֶּשֶׁם אֲשֶׁר הִתְהוֹלֵל בַּחֲמָת זָעַף. הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּנַּחַל שֹׁאֲגִים וְזֹעֲפִים. נָשִׁים נֶחְפָּזוֹת לָשׁוּב הַבָּיְתָה מִן־הַגַּנְגָּס עִם־כַּדֵּיהֶן הַמְּלֵאוֹת.

תִּהְיֶינָה־נָא מְנוֹרוֹת הָעֶרֶב נְכוֹנוֹת.

הוֹי בְּנִי, אַל־נָא תֵצֵא הַחוּצָה!

הָרְחוֹב הָעֹלֶה אֶל־הַשּׁוּק נֶעֱזָב, הַנָּתִיב הַפּוֹנֶה אֶל־הַנַּחַל מָלֵא חֲלַקְלַקּוֹת.

הָרוּחַ נֹאֵק וְזֹעֵף בֵּין־עַנְפֵי הַבַּמְבּוֹ וְהָיָה כְּחַיָּה רָעָה הַנִּלְכָּדָה בָרֶשֶׁת.

יוֹם־יוֹם אֲשַׁלַּח הַמַּיְמָה אֶת־אֳנִיוֹתַי הַקְּטַנּוֹת הָעֲשׂוּיוֹת נְיָר וְאֶתֵּן אוֹתָן אַחַת אַחַר הָאַחַת לָצוּף מִזֶּה וָהָלְאָה עִם־מוֹרַד הַזֶּרֶם הַזֹרֵם.

בְּאוֹתוֹת גְּדוֹלִים וּשְׁחוֹרִים אֶכְתּוֹב עֲלֵיהֶן אֶת־שְׁמִי וְאֶת־שֵׁם הַכְּפָר אֲשֶׁר אֲנִי יוֹשֵׁב בּוֹ.

וְזֹאת תִּקְוָתִי כִּי אִישׁ בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה יִמְצָא אוֹתָן וְיַדַע מִי אֲנִי.

אַעֲמִיס עַל־אֳנִיוֹתַי הַקְּטַנּוֹת פִּרְחֵי שִׁיאוּלִי מִפִּרְחֵי גַנֵּנוּ, וְנַפְשִׁי תְקַוֶּה כִּי הַפְּרָחִים הָאֵלֶה אֲשֶׁר בְּמִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹאוּ בְשָׁלוֹם אֶל־אֶרֶץ אֲשֶׁר עִם־הַלָּיְלָה.

אֲשַׁלַּח אֶת־אֳנִיוֹתַי הָעֲשׂוּיוֹת נְיָר מִלְּפָנַי וַאֲנִי מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה וְרֹאֶה וְהִנֵּה הֶעָבִים הַקְּטַנִּים פֹּרְשִׂים מִפְרָשִׂים לְבָנִים נְפוּחֵי רוּחַ.

לֹא יָדַעְתִּי מִי בַשָּׁמַיִם מִן־הַחֲבֵרִים אֲשֶׁר לִי לְשַׁעֲשֻעִים שָׁלַח לִי אֶת־אֵלֶּה אָרְצָה עַל־כַּנְפֵי רוּחַ לְהִתְחָרוֹת עִם־אֳנִיוֹתַי!

וּבְבֹא הַלַּיְלָה אֶחְבּוֹשׁ פָּנַי בִּזְרוֹעוֹתַי וַאֲנִי חוֹלֵם כִּי־אֳנִיּוֹת הַנְּיָר אֲשֶׁר־לִי חֹתְרוֹת הָלוֹךְ וְחָתֹר אֶל־מוּל הַכּוֹכָבִים אֲשֶׁר עִם־חֲצוֹת הַלָּיְלָה.

אַיְלוֹת הַשֵּׁנָה שָׁטוֹת בָּהֶן וְהַמַּשָּׂא אֲשֶׁר הֵן מוֹבִילוֹת הֵם סַלֵּיהֶן הַמְּלֵאִים חֲלוֹמוֹת.

הַסִּירָה אֲשֶׁר לְמַדְהוּ הַמַּלָּח קְשׁוּרָה עִם־עָגְנָהּ עַל־שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לְחוֹף רַיְגוּנִי.

וְנֹשֵׂאת הִיא לְלֹא־מוֹעִיל פִּשְׁתֵּי הֹדּוּ וְהִיא רֹבֶצֶת פֹּה־זֶה יָמִים רַבִּים לְלֹא־תַכְלִית.

לוּ הָיָה עִם־לִבּוֹ דָּבָר טוֹב לְהַשְׁאִיל לִי אֶת־סִירָתוֹ, כִּי־עַתָּה פָקַדְתִּי לָהּ מְאַת תּוֹפְשֵׂי מָשׁוֹט וּפָרַשְׂתִּי לָהּ מִפְרָשִׂים חֲמִשָׁה אוֹ שִׁשָּׁה אוֹ שִׁבְעָה.

וְאֶל־הַשְּׁוָקִים הַשּׁוֹמְמִים הָאֵלֶּה לֹא אֶחְתֹּר בָּהּ.

כִּי־אִם אֲנַהֵג אוֹתָהּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת הַיַּמִּים וְדֶרֶךְ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר הַנְּחָלִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת.

וְאַתְּ, אִמִּי, הֵן לֹא תִבְכִּי לִי אָז.

לֹא אָבוֹא הַיַּעְרָה כְרַמַּהְחַנְדְּרַא מִבִּלְתִּי שׁוּב מִשָּׁם עַד־כְּלוֹת אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

כִּי־אִםאֶהְיֶה לְבֶן־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּסִפֻּרֵי הַנִּפְלָאוֹת וְאֶת־סִירָתִי אֲמַלֵּא בְּכָל־אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשִׁי.

וְאֶת־אַשּׁוּ רֵעִי אֶקַּח עִמִּי וְנַעֲבוֹר בְּשִׂמְחַת גִּיל אֶת־שִׁבְעַת הַיַּמִּים וְאֶת־שְׁלֹשָׁה־עָשָׂר הַנְּחָלִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת.

אֶת־מִפְרָשֵׂנוּ נִפְרוֹשׂ לְאוֹר בֹּקֶר הַשְׁכֵּם.

וְהָיָה לְעֵת רִדְתֵּךְ לִרְחוֹץ בְּמֵי הַנָּהָר בְּמוֹעֵד הַצָּהֳרַיִם וְהָיִינוּ אֲנַחְנוּ לַמּוֹעֵד הַזֶּה בָאָרֶץ אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ נָכְרִי.

אֶת־מַעֲבַר טִפּוּרְנִי נַעֲבוֹר וְנַעֲזוֹב מֵאַחֲרֵינוּ אֶת־מִדְבַּר טִפַּנְטָר.

וּבְשׁוּבֵנוּ הַבַּיְתָה וְהָיָה זֶה לְמוֹעֵד עֶרֶב בְּהָחֵל קַדְרוּת בַּשָּׁמַיִם וַאֲנִי אֲסַפֵּר בְּאָזְנַיִךְ אֶת־דְּבַר כָּל־הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר רָאִיתִי.

כִּי־אֶעֱבוֹר אֶת־שִׁבְעַת הַיַּמִּים וְאֶת־שְׁלֹשָׁה־עָשָׂר הַנְּחָלִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת.

עָרְגָה נַפְשִׁי לַעֲבוֹר אֶל־הַחוֹף הָרָחוֹק אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנַּחַל;

אֲשֶׁר שָׁם הַסִּירוֹת עוֹמְדוֹת בְּטוּר אֶחָד, אֲסוּרוֹת אֶל־מוֹטוֹת הַבַּמְבּוֹ;

אֲשֶׁר שָׁם אֲנָשִׁים חֹתְרִים בַּסִּירוֹת בַּבֹּקֶר וּמַחֲרֵשׁוֹתֵיהֶם עַל־כְּתֵפָם לַחֲרוֹשׁ בָּהֶן אֶת־שְׂדוֹתֵיהֶם הָרְחוֹקִים;

אֲשֶׁר שָׁם רֹעֵי הַפָּרוֹת מַנְהִיגִים עֲגָלִים גֹּעִים וְשָׁטוּ עִמָּם אֶל־הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי אֶל־הַמִּרְעֶה אֲשֶׁר בַּחוֹף, –

וַאֲשֶׁר מִשָּׁם יָשׁוּבוּ כֻלָּם בָּעֶרֶב וְאֶת־הַשּׁוּעָלִים הַמֵּילִילִים יַעַזְבוּ מֵאֲחֲרֵיהֶם עַל־פְּנֵי הָאִי הַמְכֻסֶּה חֲרֻלִים.

אִמִּי, אִם כָּשֵׁר הַדָּבָר לְפָנַיִךְ, תְּנִינִי־נָא, וְאֶהְיֶה לְמַלָּח עַל־פְּנֵי הַמַּעְבָּרָה – כַּאֲשֶׁר אֶגְדַּל וְאֶהְיֶה לְאִישׁ.

הִנֵּה אֲנָשִׁים אוֹמְרִים כִּי בִצְעֵי מַיִם נִפְלָאִים מִתְחַבְּאִים מֵאַחֲרֵי הַחוֹף הַגָּדוֹל הַלָּזֶה!

אֲשֶׁר שָׁם מִתְלַקְּטִים מַחֲנוֹת בְּנֵי־אַוָּזִים פְּרָאִים בַּחֲלוֹף הַגְּשָׁמִים וְגָאָה הַסּוּף הַכָּבֵד עַל־גְּדוֹת הַמַּיִם וְצִפֳּרֵי הַמַּיִם תְּבַקַּעְנָה שָׁם בֵּיצֵיהֶן;

אֲשֶׁר שָׁם הַשַּׂלְוִים עִם־זַנְבוֹתֵיהֶם הַמְּפַזְּזִים יַשְׁאִירוּ אַחֲרֵיהֶם אֶת־אוֹתוֹת בְּהוֹנוֹתֵיהֶם הַקְּטַנִּים בִּיוֵן הַטִּיט הָרַךְ וְהֶחָלָק.

אֲשֶׁר שָׁם גִּבְעוֹלֵי הַדֶּשֶׁא הָאֲרֻכִּים מְכֻרְבָּלִים בְּכַרְבֹּלֶת צִיצִים לַבָּנִים וְקוֹרְאִים בָּעֶרֶב לְקַרְנֵי הַיָּרֵח לָבוֹא לַשּׁוּט עַל־פְּנֵי גַּלֵּיהֶם.

אִמִּי, אִם־כָּשֵׁר הַדָּבָר לְפָנַיִךְ, תְּנִינִי־נָא, וְאֶהְיֶה לְמַּלָּח עַל־פְּנֵי הַמַּעְבָּרָה – כַּאֲשֶׁר אֶגְדַּל וְאֶהְיֶה לְאִישׁ.

אֶעֱבוֹר הָלוֹךְ וְעָבֹר, הָלוֹךְ וְעָבֹר, מֵחוֹף אֶל־חוֹף, וְכָל־הַנְּעָרִים וְכָל־הַנְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּכְּפָר יִשְׁתָּאוּ לִי בְּעֵת עֲלוֹתָם מִן־הָרַחְצָה.

וּבְהַגִּיעַ הַשֶּׁמֶשׁ עַד־חֲצִי הַשָּׁמַיִם וְהַבֹּקֶר יִגְוַע לְעֵינֵי הַצָּהֳרַיִם, אָז אָרוּץ וְאָבוֹא מַהֵר וְאָסוּר אֵלַיִךְ וְאֶקְרָא: “אִמִּי, אִמִּי, רָעֵב אָנֹכִי”.

וּבַחֲלוֹף הַיּוֹם וְהַצְּלָלִים יִרְבְּצוּ תַחַת הָעֵצִים, וּבָאתִי הַבַּיְתָה עִם־הָעֲלָטָה.

לֹא אֵלֵךְ מֵעִמָּךְ עַד־עוֹלָם לְבַעֲבוּר בּוֹא הָעִירָה וּלְבַעֲבוּר עָבֹד כְּאָבִי.

אִמִּי, אִם־כָּשֵׁר הַדָּבָר לְפָנַיִךְ, תְּנִינִי־נָא, וְאֶהְיֶה לַמַּלָּח עַל־פְּנֵי הַמַּעְבָּרָה – כַּאֲשֶׁר אֶגְדַּל וְאֶהְיֶה לְאִישׁ.

כַּאֲשֶׁר יָשֹׁקּוּ עֲבֵי סְעָרָה בַּשָּׁמַיִם וְגִשְׁמֵי סִיוָן יֵרְדוּ אָרְצָה, –

אָז יָבוֹא רוּחַ לָח מִמִּזְרָח וְהִלֵּךְ וְעָבַר עַל־הָעֲרָבָה וְחִלֵּל עַל־פִּי שַׂק־חֲלִילוֹ בֵּין־עֲצֵי הַבַּמְבּוֹ.

וַהֲמוֹנֵי פְּרָחִים יֵצְאוּ פִתְאֹם עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מֵאַיִן בָּאוּ, וְהֵם מְפַזְּזִים בְּמִצְהֲלוֹת שׁוֹבָבִים עַל־פְּנֵי הַדֶּשֶׁא.

אָמְנָם חָשַׁבְתִּי בְלִבִּי, אִמִּי, כִּי הוֹלְכִים הַפְּרָחִים גַּם־הֵם אֶל־בֵּית־סֵפֶר אֲשֶׁר מִתַּחַת לַאֲדָמָה.

וְחֹק לִמֻדִּים לָּהֶם לַעֲשׁוֹתוֹ וּלְכַלוֹתוֹ בְעִתּוֹ, וְהַדְּלָתוֹת סְגוּרוֹת בַּעֲדָם, וּבִהְיוֹת עִם־לִבָּם לָצֵאת חוּצָה לְשַׁעֲשֻׁעֵיהֶם בְּטֶרֶם בּוֹא מוֹעֵד לָהֶם, וְהִצִּיג אוֹתָם הַמּוֹרֶה בְּפִנַּת זָוִית.

בְּבֹא עֵת הַגֶּשֶׁם וּבָאוּ לָהֶם יְמֵי חַג חֻפְשָׁתָם.

הָעֲנָפִים יִתְדַּפְּקוּ בַיַּעַר יַחְדָּו, הֶעָלִים יִרְעֲשׁוּ לָאָרֶץ בִּמְשׁוּבַת רוּחַ, עָבֵי הָרַעַם יִמְחֲאוּ כַּפֵּיהֶם הַחֲזָקוֹת, וְיַלְדֵי הַפְּרָחִים יִתְפָּרְצוּ הַחוּצָה בִּלְבוּשׁ אָדֹם וְצָהֹב וְלָבָן.

הֲתֵדְעִי לָךְ, אִמִּי? – מָעוֹן לָהֶם בַּשָּׁמַיִם אֲשֶׁר שָׁם הַכּוֹכָבִים!

הַאִם לֹא רָאִיתְ כִּי־תַּעֲרוֹג נַפְשָׁם כָּכָה לָבוֹא שָׁמָּה? הַאִם לֹא תֵּדְעִי לָמָה הֵם נֶחְפָּזִים כָּכָה?

וְאָמְנָם לִבִּי מַגִּיד לִי אֶל־מִי הֵם נֹשְׂאִים אֶת־כַּפֵּיהֶם: אֵם לָהֶם שָׁמָּה כַּאֲשֶׁר גַּם־לִי אֵם.

דַּמִּי־נָא בְּנַפְשֵׁךְ, אִמִּי, כִּי אֶת נִשְׁאֶרֶת לָשֶׁבֶת בָּיִת וַאֲנִי קָם לִנְסוֹעַ לַאֲרָצוֹת נָכְרִיּוֹת.

דַּמִּי־נָא בְנַפְשֵׁךְ, כִּי סִירָתִי נְכוֹנָה בַמּוֹרָד וְהִיא עֲמוּסָה וּמְלֵאָה.

וְעַתָּה, אִמִּי, בִינִי־נָא הֵיטֵב בַּדָּבָר בְּטֶרֶם תַּעֲנִי וְהַגִּידִי לִי מָה עָלַי לְהָבִיא לָךְ בְּשׁוּבִי?

אִמִּי, הַחֲפֵצָה אַתְּ בִּצְרוֹרוֹת צְרוֹרוֹת זָהָב?

הִנֵּה שָׁם עַל־גְּדוֹת נַהֲרוֹת הַזָּהָב מְלֵאִים הַשָּׂדוֹת קְצִיר זָהָב.

וּבְצִלְלֵי נְתִיבוֹת הַיַּעַר נוֹטְפִים פִּרְחֵי הַשַּׁמְפָּה זָהָב עֲלֵי אֹרַח.

אֶת־כָּל־אֵלֶּה, אֶת־כָּל־אֵלֶּה אֲלַקֵּט לְמַעֲנֵךְ בְּמֵאוֹת מֵאוֹת סַלִּים.

אִמִּי, הֲתַחְפְּצִי בִּפְנִינִים אֲשֶׁר גָּדְלָן כְּנִטְפֵי הַגֶּשֶׁם בַּסְתָו? כִּי־עַתָּה אֶעֱבְּרָה־לִי עַד־אִי הַפְּנִינִים.

שֵׁם תִּרְעַדְנָה הַפְּנִינִים לְאוֹר בֹּקֶר מַשְׁכִּים עַל־פְּנֵי פִרְחֵי הַנָּוֹת וְהַפְּנִינִים תִּשְׁתַּפֵּכְנָה עַל־פְּנֵי הַדֶּשֶׁא, וְהַפְּנִינִים תִּטּוֹפְנָה עַל־פְּנֵי הַחוֹל בִּרְבִיבֵי גַלֵי הַיָּם הַשּׁוֹבָבִים.

וּלְאָחִי אָבִיא צֶמֶד סוּסִים אֲשֶׁר כְּנָפַיִם לָהֶם לָעוּף בָּהֶן הַשָּׁמַיְמָה.

וּלְאָבִי אָבִיא עֵט־קֶסֶם אֲשֶׁר יִכְתּוֹב אֶת־הַדְּבָרִים מֵאֵלָיו וְהוּא לֹא־יֵדָע.

וְלָךְ, אִמִּי, שׂוּמָה עָלַי לְהָבִיא אֶת־הָאַרְגָּז וְאֶת־הָאֶבֶן הַיְקָרָה אֲשֶׁר עֶרְכָּה כְּעֵרֶךְ הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר לְשִׁבְעָה מְלָכִים.

לוֹ הָיִיתִי, אֵם־חֲמֻדוֹת, רַק כֶּלֶב קָטָן, וְלֹא הָיִיתִי בְנֵךְ הַקָּטָן, הֶאָמֹר אָמַרְתְּ אֵלַי “לֹא”, לוּ נַסִּיתִי לֶאֱכוֹל עִמָּךְ מִן־הַקְּעָרָה הָאֶחָת?

הַאִם הָנֵס הַנִיסוֹת אוֹתִי וְאָמַרְתְּ אֵלַי: “הֵעָלֵה מִזֶּה, אַתָּה כֶלֶב קָטָן וְנִמְאַס”?

כִּי־עַתָּה גְשִׁי הָלְאָה, אִמִּי, גְּשִׁי! לֹא אוֹסִיף עוֹד לָנֶצַח לְקָרְבָה אֵלָיִךְ בְּקָרְאֵךְ לִי וְלֹא אֶתְנֵךְ עוֹד לָנֶצַח לְהַטְרִיפֵנִי אֶת־מַאֲכַל יוֹמִי.

לוּ הָיִיתִי, אֵם חֲמֻדוֹת, רַק תֻּכִּי קָטָן וְיָרֹק, וְלֹא הָיִיתִי בְּנֵךְ הַקָּטָן, הֶאָסֹר אֲסַרְתִּנִי אֵלַיִךְ בְּכֶבֶל מִיִּרְאָה פֶּן אָעוּף מִזֶּה וְהָלְאָה?

הַאִם הַזְהֵר הִזְהַרְתְּ אוֹתִי בְּאֶצְבָּעֵךְ וְאָמַרְתְּ אֵלַי: “מָה רַע לֵב הַצִּפּוֹר הַפּוֹחֵז הַזֶּה! הֵן מְכַרְסֵם הוּא אֶת־טַבְּעוֹת כְּבָלָיו יוֹם וָלָיְלָה”?

כִּי־עַתָּה גְשִׁי הָלְאָה, אִמִּי, גְשִׁי! אֶבְרַח־לִי הַיַּעְרָה, כִּי לֹא אֶחְפּוֹץ כִּי תּוֹסִיפִי לָקַחַת אוֹתִי אֶל־בֵּין זְרוֹעוֹתָיִךְ.

מִדֵּי צַלְצֵל הַגּוֹנְג עֶשֶׂר בַּבֹּקֶר וַאֲנִי עֹבֵר בִּרְחוֹבֵנוּ לָבוֹא אֶל־בֵּית־הַסֵּפֶר –

אָז אֶפְגּוֹשׁ יוֹם־יוֹם אֶת־הָרֹכֵל הַנּוֹשֵׂא אֶת־סִבְלוֹ וְקוֹרֵא: “צְמִידִים, צְמִידֵי גָבִישׁ!”

אֵין־דָּבָר אֲשֶׁר יָאִיץ בּוֹ, אֵין־אֹרַח אֲשֶׁר נָחוּץ לוֹ, אֵין־מָקוֹם אֲשֶׁר עָלָיו לִפְנוֹת אֵלָיו, אֵין־מוֹעֵד אֲשֶׁר שָׁמוּר לוֹ לְׂשׁוּב בּוֹ הַבָּיְתָה.

חָפַצְתִּי כִּי־אֶהְיֶה רֹכֵל, מִתְהַלֵּךְ כָּל־הַיּוֹם בַּחוּץ וְקוֹרֵא: “צְמִידִים, צְמִידֵי גָבִישׁ!”

וּבְאַרְבַּע אַחֲרֵי מוֹעֵד הַצָּהֳרָיִם וַאֲנִי שָׁב מִבֵּית־הַסֵּפֶר –

אָז יֵשׁ כִּי־אֶרְאֶה בְעַד שַׁעַר הַבַּיִת הַלָּז אֶת־הַגַּנָּן בְּחָפְרוֹ בַּאֲדָמָה.

עֹשֶׂה הוּא בְקַרְדֻמּוֹ כְּכָל־אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל־לִבּוֹ. אֶת־לְבוּשָׁיו יְגָאֵל בַּטִּיט, וּבְתִתּוֹ לַשֶּׁמֶשׁ הַלֹּהֵט לֶאֱפוֹת אוֹתוֹ אוֹ לַעֲשׁוֹתוֹ רָטֹב, לֹא יִהְיֶה לוֹ אִישׁ לְמוֹכִיחַ.

חָפַצְתִּי כִּי־אֶהְיֶה לְגַנָּן, חוֹפֵר בַּגַּן לְאַוַּת נַפְשִׁי וְאִישׁ לֹא יִמְנָעֵנִי מַחֲפֹר.

וּלְמוֹעֵד אֲשֶׁר יֶחְשַׁךְ הָאוֹר בָּעֶרֶב וְאִמִּי שׁוֹלַחַת אוֹתִי לִשְׁכַּב –

אָז יֵשׁ כִּי־אֶרְאֶה בַעַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ אֶת־הַשּׁוֹמֵר מִדֵּי לֶכְתּוֹ הָלוֹךְ וּפָסֹעַ אַנֶה וָאָנָה.

אָפֵל הָרְחוֹב וְגַלְמוּד וְהָעֲשָׁשִׁית אֲשֶׁר בָּרְחוֹב עוֹמֶדֶת כְּגִבּוֹר נוֹרָא אֲשֶׁר עַיִן אֲדֻמָּה לוֹ בְרֹאשׁוֹ.

הַשּׁוֹמֵר מְנוֹפֵף אֶת־הַמְּנוֹרָה, הוֹלֵךְ וְעוֹבֵר עִם־צִלּוֹ אֲשֶׁר בְּצִדּוֹ, וְהוּא לֹא יַעֲלֶה עַל הַמִּטָּה לִשְׁכַּב אַף־לֹא פַּעַם אַחַת בְּכָל־יְמֵי־חַיָּיו.

חָפַצְתִּי כִּי־אֶהְיֶה לְשׁוֹמֵר, עוֹבֵר בָּרְחוֹבוֹת בְּכָל־לַיְלָה וּמְגָרֵשׁ אֶת־הַצְּלָלִים בִּמְנוֹרָתִי.

אִמִּי מָה־נִּבְעָרָה עוֹד בִּתֵּךְ הַקְּטַנָּה! רַק יַלְדָּה פְּתַיָּה הִיא כֻלָּה!

אֵין הִיא יוֹדַעַת לְהַבְדִּיל בֵּין־הַמְּאוֹרוֹת אֲשֶׁר בָּרְחוֹב וּבֵין־הַכּוֹכָבִים.

וּבְשַׂחֲקֵנוּ שְׂחוֹק “אֲכִילָה” בְאַבְנֵי חָצָץ, וְחָשְׁבָה כִּי־אָמְנָם מָזוֹן הֵן בֶּאֱמֶת וְהִיא מְנַסָּה לְשִׂימָן בְּפִיהָ.

וּבְפָתְחִי סֵפֶר לְפָנֶיהָ וּבְצַוֹּתִי לָהּ לְלְמֹד אָלֶ“ף בֵּי”ת גִּמֵ"ל, וְקָרְעָה אֶת־הֶעָלִים בְּיָדֵיהָ וְצָהֲלָה מִשִּׂמְחָה עַל־לֹא־דָבָר. כֵּן אֹרַח בִּתֵּךְ הַקְּטַנָּה בַעֲשׂוֹתָה אֶת־חֹק לִמֻּדֶיהָ.

וַּבַהֲנִידִי לָהּ רֹאשׁ מִכַּעַשׂ וַאֲנִי גוֹעֵר בָּהּ וְקוֹרֵא לָהּ בַּת־בְּלִי־תַרְבּוּת, וְשָׂחֲקָה וְחָשְׁבָה אֶת־כָּל־זֹאת לְלָצוֹן נֶחְמָד.

כָּל־אִישׁ יוֹדֵעַ כִּי אָבִינוּ הָלַךְ לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, אֲבָל אִם מִדֵּי שַׂחֲקִי אֶקְרָא בְּקוֹל “אָבִי”, וְהַבִּיטָה סָבִיב בְּסַעֲרַת לֵב וְהֶאֱמִינָה בֶּאֱמֶת כִּי אָבִינוּ קָרוֹב.

וּבְפָתְחִי לִי לְשַׁעֲשֻׁעַי בֵּית־סֵפֶר לַמַּעַן הַחֲמוֹרִים אֲשֶׁר הֵבִיא הַכֹּבֵס אֵלֵינוּ, לְהַסִּיעַ בָּהֶן אֶת־הַכֻּתָּנוֹת לְכָבְסָן, וַאֲנִי הַזְהֵר אַזְהִיר אוֹתָהּ כִּי מוֹרֶה אָנֹכִי, וְצָעֲקָה בְּלִי־דַעַת וְקָרְאָה לִי דַּדֵי¹.

בִּתֵךְ הַקְּטַנָּה אוֹמֶרֶת לָצוּד אֶת־הַיָּרֵח. הֵן לְלַעַג תִּהְיֶה; קוֹרֵאת הִיא לֶאלֹהֵי גַנַּשׁ – גַּנּוּשׁ.

אִמִּי, מָה־נִּבְעָרָה עוֹד בִּתֵּךְ הַקְּטַנָּה! רַק יַלְדָּה פְּתָיַּה הִיא כֻלָּהּ!

מְעַט וּמִצְעָר אָנֹכִי כִּי עוֹדֶנִּי נַעַר קָטָן. אָכֵן גָּדוֹל אֶהֱיֶה כַּאֲשֶׁר אֶזְקַן כְּמוֹ־אָבִי.

מוֹרִי יָבוֹא וְיֹאמַר: “הִנֵּה הַמּוֹעֵד עוֹבֵר, מַהֵר הָבֵא אֶת־לוּחֲךָ וְאֶת־סְפָרֶיךָ”.

וַאֲנִי אֶעֱנֶה: “הֲטֶרֶם תֵּדָע? הֵן גָּדוֹל אָנֹכִי כְאָבִי. אֵין חֻקּוֹת לִמֻּדִים לִי עוֹד”.

וּמְלַמְּדִי יִשְׁתָּאֶה לִי וְיֹאמַר: “אָכֵן יָכוֹל זֶה לִנְטוֹשׁ אֶת־סְפָרָיו, כִּי־הִנֵּה גָּדוֹל הוּא”.

אֶלְבַּשׁ אֶת־בְּגָדָי אֲשֶׁר־לִי וְאֶפֶן לָצֵאת לְשׁוּק הַמִּמְכָּר אֲשֶׁר שָׁם הֶהָמוֹן רָב.

דּוֹדִי יִשְׂתָּעֵר עָלַי וְיִקְרָא: “הֲלֹא תֹּאבַד בַּדֶּרֶךְ, נַעֲרִי, הָבָה וְאֶשָּׂאֲךָ”.

וַאֲנִי אַעֲנֶה: “הֲטֶרֶם תִּרְאֶה, דּוֹדִי? הֵן גָּדוֹל אָנֹכִי כְאָבִי, לְבַדִּי אֵלֵךְ לְשׁוּק הַמִּמְכָּר”.

וְדוֹדִי יֹאמַר: “כֶּן־הוּא, יָכוֹל זֶה לָלָכֶת אֶל־כָּל אֲשֶׁר יִהְיֶה רוּחוֹ, כִּי־הִנֵּה גָּדוֹל הוּא”.

אִמִּי תָבוֹא מִן־הָרַחְצָה לְעֵת תִּתִּי כֶּסֶף לְאוֹמַנְתִּי כִּי יָדַעְתִּי לִפְתּוֹחַ אֶת־הָאַרְגָּז בַּמַּפְתֵּחַ אֲשֶׁר לִי.

וְאִמִּי תִקְרָא: “מָה־תֹּאמַר לַעֲשׂוֹת, אַתָּה בֶּן־בְּלִי־תַּרְבּוּת?”

וַאֲנִי אֹמַר::הֲטֶרֶם תֵּדְעִי? הֵן גָּדוֹל אָנֹכִי כְאָבִי, וְעָלַי שׂוּמָה לָתֵת אֶת־הַכֶּסֶף לְאוֹמַנְתִּי".

וְאִמִּי תֹאמַר אַל־לִבָּהּ: “יָכוֹל זֶה לָתֵת כֶּסֶף לְכָל־אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשׁוֹ, כִּי־הִנֵּה גָדוֹל הוּא”.

בְּבֹא מוֹעֵד הַחֻפְשָׁה בְחֶשְׁוָן וְשָׁב אָבִי מִדַרְכּוֹ, וְהוּא חוֹשֵׁב כִּי עוֹדֶנִי נַעַר קָטָן, וְהֵבִיא לִי מִן הָעִיר נְעָלִים קְטַנּוֹת וּמַדֵּי מֶשִׁי צָרִים.

וַאֲנִי אֹמַר: “אָבִי, תֵּן אוֹתָם לְדַדִּי, כִּי גָּדוֹל אָנֹכִי כָמוֹךָ”

וְאָבִי יָשִׂים אֶל־לִבּוֹ וְיֹאמַר: “יָכוֹל זֶה לִקְנוֹת לוֹ אֶת־בְּגָדָיו כְּכָל־הָעוֹלֶה עַל־רוּחוֹ, כִּי־הִנֵּה גָדוֹל הוּא”.

אִמִּי, תְּנִינִי וְאֶחְדַּל עַתָּה מֵחֻקּוֹת לִמֻּדָּי. הֲלֹא יָשַׁבְתִּי עַל־סִפְרִי כָל־הַבֹּקֶר.

רְאִי הִנֵּה תֹּאמְרִי כִּי־רַק הַשָּׁעָה הַשְּׁתֵּים־עֶשְׂרֵה עַתָּה. אֲבָל נַחְשׁוֹב־נָא כִּי־כֵן הוּא, כִּי לֹא עָבַרְנוּ עוֹד מִמּוֹעֵד זֶה וָהָלְאָה, וְאוּלָם הֲנִבְצַר מִמֵּךְ עַד־נֶצַח לְדַמּוֹת בְּנַפְשֵׁךְ כִּי מוֹעֵד אַחַר הַצָּהֳרָיִם הִנֵּה בָא בָא, אַף־כִּי עַתָּה רַק הַשָּׁעָה הַשְּׁתֵּים־עֶשְׂרֵה?

וַאֲנִי הִנֵּה לֹא נִבְצַר מִמֶּנִי לְהַשִּׁיא אוֹתִי עַל־נְקַלָּה כִּי־עַתָּה־זֶה הִגִּיעַ הַשֶּׁמֶשׁ עַד לִשְׂפַת שְׂדֵה הָאֹרֶז הַלָּז וְכִי אֵשֶׁת הַדַּיָּג הַזָּקֵן מְלַקֶּטֶת עַתָּה טַרְפֵּי יָרָק עַל־שְׂפַת הַיְּאוֹר אֲשֶׁר מִנֶגֶד לִהְיוֹת לָהּ לַאֲרֻחָה בַלַּיְלָה.

לֹא נִבְצַר מִמֶּנִי לַעֲצוֹם אֶת־עֵינַי וְלַחֲשׁוֹב בְּלִבִּי כִּי־הִנֵּה־זֶה קָדְרוּ הַצְּלָלִים עַתָּה וְעָלוּ מִתַּחַת עֵץ הַמֵּדַר וּמֵי הַיְּאוֹר כֻּסּוּ עַתָּה בִנְגֹהוֹת שְׁחוֹרִים.

אִם לֹא נִבְצַר מִן־הַשָּׁעָה הַשְּׁתֵּים־עֶשְׂרֵה לָבוֹא אֵלֵינוּ בַלַּיְלָה, מַדוּעַ־זֶה יִבָּצֵר מִן־הַלַּיְלָה לָבוֹא אֵלֵינוּ בְּשָׁעָה הַשְּׁתֵּים־עֶשְׂרֵה?

אוֹמֶרֶת אַתְּ כִּי אָבִי כֹתֵב סְפָרִים עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת רַבּוֹת־אֲבָל אֶת אֲשֶׁר־יִכְתּוֹב לֹא אָבִינָה.

כָּל־הָעֶרֶב קָרָא בְּאָזְנַיִךְ אֶת־הַכָּתוּב – אֲבָל הַאִם בֶּאֱמֶת לֹא יִפָּלֵא מִמֵּךְ לָדַעַת אֶת־אֲשֶׁר חָשָׁב?

מָה־נֶחְמָדִים, אִמִּי, סִפְרֵי הַנִּפְלָאוֹת אֲשֶׁר אֶת יוֹדַעַת לְסַפֵּר בְּאָזְנֵינוּ! וַאֲנִי חָפַץ לָדַעַת, מַדוּעַ אֵין אָבִי מֵבִין לִכְתּוֹב כְּמוֹ־אֵלֶּה?

הַאִם לֹא שָׁמַע מִפִּי אִמּוֹ גַּם־הוּא סִפְרֵי נִפְלָאוֹת עַל־דְּבַר גִבּוֹרִים נוֹרָאִים וְאַיְלוֹת פְּלָאוֹת וּבְנוֹת־מְלָכִים?

הֲשָׁכַח אֶת־כֻּלָּם?

לִפְעָמִים בִּהְיוֹתוֹ מְאַחֵר לָבוֹא אֶל־הָרַחְצָה שׂוּמָה עָלַיִךְ לָלֶכֶת וְלִקְרֹא לוֹ מְאַת פְּעָמִים.

מְחַכָּה אֶת לוֹ וְשׁוֹמֶרֶת עַל־מַאֲכָלוֹ לִהְיוֹתוֹ חָם, וְהוּא יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב וְשׁוֹכֵחַ כְּפַעַם־בְּפָעַם.

אָבִי בָחַר לְנַפְשׁוֹ מִשְׂחַק עֲשׂוֹת סְפָרִים.

וַאֲנִי בְּבֹאִי לַחֲדַר אָבִי לְשַׁעְשֵׁעַ שָׁם, וּבָאת כְּרֶגַע וְקָרָאת לִי וְצָעַקְתְּ: “רַק בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הַנַּעַר הַזֶּה!”

וְאִם יֵשׁ כִּי־אַשְׁמִיעַ קוֹל שָׁאוֹן כִּמְעַט וְאָמַרְתְּ כְּרֶגַע: “הֲלֹא תִּרְאֶה כִּי־אָבִיךָ יוֹשֵׁב עַתָּה עַל־הַמְּלָאכָה!”

מָה הַמִּשְׂחָק הַזֶּה לִהְיוֹת כּוֹתֵב תָּמִיד וְלָשׁוּב תָּמִיד וְלִכְתּוֹב?

אִם־אֶקַּח־לִי אֶת־עֵט אָבִי אוֹ אֶת־קְנֵה הָעוֹפֶרֶת אֲשֶׁר־לוֹ וְאֶכְתּוֹב אֶל־תּוֹךְ סִפְרוֹ כָמֹהוּ גַם־הוּא – א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י, – לָמָּה־זֶה תִגְעֲרִי בִּי, אִמִּי?

וְאִם אָבִי יִכְתּוֹב וְהֶחֱרַשְׁתְּ וְדָבָר לֹא תֹאמְרִי.

אֵם יַשְׁחִית אָבִי צְרוֹרוֹת צְרוֹרוֹת נְיָר לָרִיק, הֲלֹא תִהְיִי כְלֹא־רֹאָה, אִמִּי.

וַאֲנִי אִם־אֶקַּח־לִי רַק גִּלָיוֹן אֶחָד, לַעֲשׂוֹת בּוֹ אֳנִי־שַׁיִט, וְאָמַרְתְּ כְּרֶגַע: “מָה יְעַנֶּה נַעַר זֶה אֶת־נַפְשִׁי!”

מָה־תַּחְשְׁבִי אֵפוֹא בְלִבֵּךָ בְּשַׁחֵת אָבִי נְיָר צְרוֹרוֹת צְרוֹרוֹת שְׁלֵמִים לְהַתְוֹת עֲלֵיהֶם תָּוִים שְׁחוֹרִים מִזֶּה וּמִזֶּה עַל־פְּנֵי שְׁנֵי עֶבְרֵיהֶם?

לָמָּה תֵשְׁבִי פֹּה עַל־הֶעָפָר מַחֲרִישָׁה וְגַלְמוּדָה? הֲלֹא תַגִּידִי־לִי, אֵם־חֲמֻדוֹת!

הַגֶּשֶׁם יִפְרוֹץ הַבַּיְתָה בְּעַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ וְשָׁטַף אוֹתָךְ בְּמַיִם כֻּלֵךְ וְאַתְּ לֹא תָשִׂימִי לֵב.

הֲתִשְׁמְעִי אֶת־קוֹל הַגּוֹנְג בְּצַלְצְלוֹ אַרְבַּע? – הִנֵּה מוֹעֵד לְאָחִי לָשׁוּב הַבַּיְתָה מִבֵּית־הַסֵּפֶר.

מָה־זֶה נַעֲשָׂה לָךְ, כִּי כָכָה שֻׁנּוּ פָּנָיִךְ?

הָאִגֶּרֶת לֹא בָאָה לָךְ הַיּוֹם מֵעִם־אָבִי?

רָאִיתִי אֶת־נֹשֵׂא הָאִגְּרוֹת וְהוּא מֵבִיא אִגְּרוֹת בְּשַׂקּוֹ כִּמְעַט לְכָל אִישׁ מִן־הָעִיר.

רַק אֶת־אִגְּרוֹת אָבִי יַטְמִין עִמּוֹ לִקְרֹא בָהֶן הוּא לְבַדוֹ. יָדַעְתִּי נָכוֹן כִּנְכוֹן הַיּוֹם כִּי רַק אִישׁ צַר וָרָע נֹשֵׂא הָאִגְּרוֹת הַזֶּה.

אֲבָל אַל־נָא לָךְ לְמָרֵר נַּפְשֵׁךְ עַל־כָּל־זֹאת, אֵם־חֲמֻדוֹת.

הִנֵּה מָחָר יוֹם שׁוּק וָמֶכֶר בַּכְּפָר הַקָּרוֹב. צַוִּי־נָא אֶת־שִׁפְחָתֵךְ וְקָנְתָה שָׁמָּה עֵטִים וּנְיָר.

אָנֹכִי בְעֶצֶם יָדַי אֶכְתּוֹב לָךְ אֶת־כָּל אִגְרוֹת אָבִי, לֹא תִמְצְאִי בָּהֶן אַף מִשְׁגֶּה אֶחָד.

אֶכְתּוֹב אוֹתָן מֵאָלֶ“ף וְעַד כָּ”ף.

אֲבָל מַדוּעַ־זֶה תִשְׂחֲקִי־לִי, אִמִּי?

הַאִם לֹא תַּאֲמִינִי־לִי כִּי יָדַעְתִּי לִכְתּוֹב כְּתָב טוֹב כְּכָל־אֲשֶׁר יִכְתּוֹב אָבִי?

אֲבָל הֲלֹא אֲשַׂרְטֵט־לִי אֶת־נְיָרִי הֵיטֵב וְאֶכְתּוֹב אֶת־כָּל הָאוֹתוֹת גְּדוֹלִים וּבְרוּרִים.

וּבְהַשְׁלִימִי אֶת־אִגַּרְתִּי הֲתַחְשְׁבִי כִּי אִוָּאֵל כְּאֵבִי וְאַשְׁלִיךְ אוֹתָהּ אֶל־הַשַּׂק אֲשֶׁר לְנֹשֵׂא הָאִגְּרוֹת הָאַכְזָרִי?

אָנֹכִי אָנֹכִי בְּעֶצֶם יָדִי אֲבִיאֶנָּה לָךְ מְהֵרָה וְאֶעֱזוֹר עִמָּךְ לִקְרֹא אֶת־כְּתָבִי בְּכָל־אִגֶּרֶת וְאִגֶּרֶת.

יָדַעְתִּי הֵיטֵב כִּי־אֵין עִם־לֵב נֹשֵׂא הָאִגְּרוֹת לָתֶת־לְךָ אֶת־הָאִגְּרוֹת אֲשֶׁר חֲמֻדוֹת הֵן בֶּאֱמֶת.

אִמִּי, דַּמִי נָא בְלִבֵּךָ כִּי נוֹסְעִים אֲנָחְנוּ בְדֶרֶךְ וַאֲנַחְנוּ עֹבְרִים בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה רַבַּת רָעוֹת וְנוֹרָאוֹת

וְאַתְּ נִשֵּׁאת בְּאַפִּרְיוֹן וַאֲנִי רוֹכֵב עַל־יָדֵךְ עַל־סוּס אָדֹם.

וְהָעֶרֶב הִנֵּה־בָא וְהַשֶּׁמֶשׁ יוֹרֵד. מִדְבַּר יוֹרָדִיגְהִי רֹבֵץ לְפָנֵינוּ מִתְעַלֵּף וְחִוַּר כֻּלוֹ. כָּל־הָאָרֶץ שׁוֹמְמָה וְשַׁכּוּלָה.

וְאַתְּ מְפַחֶדֶת בְּלִבֵּךְ וְחוֹשֶׁבֶת: “לֹא יָדַעְתִּי לְאָן־זֶה בָּאנוּ”.

וַאֲנִי אוֹמֵר אֵלַיִךְ: “אִמִּי, אַל־תִּרָאִי”.

נִיר הַשָּׂדֶה סָמַר מִטַּרְפֵּי דֶּשֶׁא שְׁנוּנִים, וּמִמַּעַל־לוֹ יִשְׁטוֹף נָתִיב צַר וּמְלֵא גַּבְנֻנִּים.

כָּל־בְּהֵמָה לֹא תֵרָאֶה עַל־פְּנֵי הַמִּרְעֶה; נֶאֱסַף הַמִּקְנֶה אֶל־מִכְלְאוֹתָיו בַּכְּפָרִים.

וְהַחֲשֵׁכָה הוֹלֶכֶת הָלֹךְ וְגָבֹר, הָלֹךְ וְהִנָּטַשׁ עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וְעַל־פְּנֵי הַשָּׁמַיִם, וְאֵין אֲנָחְנוּ יוֹדְעִים לְהַגִּיד לְאָן אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים.

פִּתְאֹם אֶת קוֹרֵאת לִי וְשֹׁאֶלֶת בְקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה: “מָה הָאוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר־נִרְאֶה עַל־שְׂפַת הַחוֹף?”

בָּרֶגַע הַזֶּה וְקוֹל צְעָקָה אֲיֻמָּה יִשָׁמַע וּתְמוּנוֹת בָּאוֹת וְעוֹלוֹת עָלֵינּוּ.

וְאַתְּ רוֹבֶצֶת בְּאַפִּרְיוֹנֵךְ תַּחְתַּךְ וְקוֹרֵאת הָלוֹךְ וְקָרֹא בִשְׁמוֹת אֱלֹהָיִךְ אֲשֶׁר בִּתְפִלּוֹתָיִךְ.

וְהָאֲנָשִׁים הַנּוֹשְׂאִים אוֹתָךְ מִתְחַבְּאִים מֵחֶרְדַּת פַּחַד בִּסְבַךְ הָאָטָד.

וַאֲנִי מְצַעֵק אֵלַיִךְ: “אַל־תִּרְאִי, אִמִּי, הֲלֹא אָנֹכִי עִמָּךְ!”

בִּידֵיהֶם מַקְלוֹת אֲרֻכִּים וְשַׂעֲרוֹתֵיהֶם מְעוֹפְפוֹת בָּרוּחַ פֶּרַע סָבִיב לְרֹאשָׁם, כָּכָה יִקְרְבוּ לָבוֹא, הָלוֹךְ וְקָרוֹב, הָלוֹךְ וְקָרוֹב.

וַאֲנִי צוֹעֵק: “הִשָּׁמְרוּ לָכֶם מִגֶּשֶׁת, נְבָלִים! עוֹד פֶּשַׁע אֶחָד וְאַתֶּם בְּנֵי־מָוֶת כֻּלְכֶם!”

וְהֵם מַמְלִיטִים שֵׁנִית קוֹל זְוָעָה נוֹרָאָה וּמְגִיחִים עָלֵינוּ בִסְעָרָה.

וְאַתְּ תִּוֹפֶשֶׂת בְּיָדִי וּמְדַּבֶּרֶת: “בְּשֵׁם אֱלֹהִים, נַעֲרַי חֲמוּדִי, נְטֵה מִפְּנֵיהֶם וַעֲבֹר!”

וַאֲנִי אוֹמֵר: “אִמִּי, רַק חַכִּי מְעַט וְרָאִית”.

אָז אַכֶּה בַּדָּרְבָן וּבַסּוּס לְבַעֲבוּר יָרוּץ מְרוּצַת מְשֻׁגָּע וְחַרְבִּי וּמָגִנִּי מִשְׁתַּקְשְׁקִים אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ.

וְהַמִּלְחָמָה נְטוּשָׁה בְנוֹרָאוֹתֶיהָ, אִמִּי, אֲשֶׁר תַּחֲלוֹף רְעָדָה אֶת־כָּל־בְּשָׂרֵךְ לוּ תַבִּיטִי אוֹתָהּ מִתּוֹךְ אַפִּרְיוֹנֵךְ.

וְרַבִּים מֵהֵם נָסִים וּמִסְפָּר רַב מֻכֶּה לִשְׁבָבִים.

וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי בָעֵת הַהִיא, בְּשִׁבְתֵּךְ תַּחְתַּיִךְ לְבָדָד, חָשֹׁב חָשַׁבְתְּ בְּלִבֵּךְ: רַק אֵין־זֶה כִּי־אִם מֵת נַעֲרֵךְ.

אַךְ הִנֵּה אָנֹכִי בָא לְפָנַיִךְ חֲמוּץ בְּגָדִים מִדָּם וְאוֹמֵר: “אִמִּי, רְאִי הִנֵּה עָבְרָה הַמִּלְחָמָה”.

וְאַתְּ יוֹצֵאת אֵלַי וְנוֹשֶׁקֶת לִי וְחוֹבֶקֶת אוֹתִי אֶל־לִבֵּךְ וּמְדַבֶּרֶת אֶל־נַפְשֵׁךְ:

“לֹא יָדַעְתִּי אֶת אֲשֶׁר־הָיִיתִי עוֹשָׂה לוּלֵא נַעֲרִי זֶה הָלַךְ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי”.

הֵן אַלְפֵי דְבָרִים אֵין מוֹעִיל בָּהֶם יִקְרוּ אוֹתָנוּ יוֹם־יוֹם – לָמָּה יִפָּלֵא מֵאֲשֶׁר כָּזֶה לִהְיוֹת בְּאַחַד הַיָּמִים לִדְבַר אֱמֶת גַּם־הוּא?

כִּי־אָז הָיָה כְּאֶחָד מִסִפְרֵי הַנִּפְלָאוֹת הַכְּתוּבִים עַל־סֵפֶר.

וְאָחִי אָמֹר יֹאמַר: “הֲיִתָּכֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה כָזֶה? וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי תָּמִיד כִּי זָרוֹת וּרְחוֹקוֹת מְאֹד כָּאֵלֶּה!”

וְאַנְשֵׁי כְּפָרֵנוּ אָמֹר יֹאמְרוּ: “הַאִם לֹא חֶסֶד הוּא מֵעִם אֱלֹהִים כִּי הָיָה הַנַּעַר עִם־אִמּוֹ?”

אִמִּי, הִנֵּה־בָּא מוֹעֵד לִי לָלֶכֶת – וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ.

וְהָיָה בֵין־עַרְבַּיִם בַּעֲלוֹת הָעֲלָטָה הַחִוֶּרֶת וְהַשּׁוֹמְמָה, וּתְפָרְשִׂי אֶת־כַּפַּיִךְ עַל־מִטָּתֶךָ אֶל נַעֲרֵךְ, וְעָנִיתִי וְאָמַרְתִּי: “אֵין נַעֲרֵךְ בָּזֶה!” – אִמִּי, הִנְּנִי הוֹלֵךְ.

וַאֲנִי אֶהְיֶה לְנִשְׁמַת רוּחַ, קַלָּה וַעֲנֻגָּה, וְאָבוֹא וְאֶתְרַפֵּק עָלַיִךְ; לְגַלְגַּל אֶהֱיֶה עַל־פְּנֵי הַמַּיִם לְעֵת הִתְרַחֲצֵךְ בָּהֶם וְאֶשַּׁק לָךְ הָלוֹךְ וְנָשֹׁק, הָלוֹךְ וְנָשֹׁק.

וּבְלֵיל סְעָרָה בְּהִתְדַּפֵּק הַגָּשֶׁם עַל־הֶעָלִים, וְשָׁמַעְתְּ אֶת־קוֹלִי בְּמִטָּתֵךְ בַּלָּט וּשְׂחוֹק פִּי יֵאוֹר לָךְ עִם־הַבָּרָק יַחְדָּו וְחָדְרוּ אֶל־חַדְרֵךְ בְּעַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ.

וּבְשָׁכְבֵּךְ עֵרָה בַלַּיְלָה וּמְאַחֶרֶת לַהֲגוֹת בִּבְנֵךְ, וְשַׁרְתִּי לָךְ מֵרֹאשׁ כּוֹכָבִים: יִשְׁנִי, אִמִּי, יִשְׁנִי".

וְעִם־קַרְנֵי הַיָּרֵח הַמִתְשׁוֹטְטוֹת אֶתְגַנֵּב אֶל־מִטָּתֵךְ וְאֶשְׁכַּב בְחֵיקֵךְ לְעֵת תִּישְׁנִי.

וְלַחֲלוֹם חֶזְיוֹן־לַיְלָה אֶהְיֶה וּבְעַד פִּתְחֵי עַפְעַפַּיִךְ הַקְּטַנִּים אֵחָלֵק עָלַיִךְ לְתוֹךְ מַעֲמַקֵּי שְׁנָתֵךְ, וּבְהִתְעוֹרְרֵךְ וְתַבִּיטִי סָבִיב בַּחֲרָדָה, וַאֱהִי כִזְבוּב אֵשׁ נוֹצֵץ וְאֶתְעוֹפֵף פִּתְאֹם הַחוּצָה אֶל־תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה.

וּלְעֵת יְמֵי הַחַג הַגָּדוֹל, חַג פּוּיָה, בְּבֹא יַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים לְשַׂחֵק בְּבֵיתֵנוּ, וְאֶתְמוֹגֵג וָאֱהִי לְזִמְרָה בְּפִי הֶחָלִיל וְאֶדְפּוֹק בְּלִבֵּךְ כָּל־הַיּוֹם.

וְדוֹדָתִי הַנֶּאֱהָבָה תָּבוֹא עִם־מַתְנוֹת חַג הַפּוּיָה וְתִשְׁאַל: “אֵי נַעֲרֵנוּ, אָחוֹת?” וְעָנִית, אִמִּי, וְאָמַרְתְּ לָהּ בְּקוֹל דְּמָמָה: “יוֹשֵׁב הוּא בְּבָבוֹת עֵינַי, יוֹשֵׁב הוּא בִּבְשָׂרִי וּבְנִשְׁמָתִי”.

קוֹדֵר הָיָה הַלַּיְלָה בְלֶכְתָּהּ, וְכֻלָּם יָשְׁנוּ אֶת־שְׁנָתָם.

וְהַלַּיְלָה קוֹדֵר גַּם־עַתָּה, וַאֲנִי קוֹרֵא אֵלֶיהָ: “שׁוּבִי, חֶמְדַּת לִבִּי, כָּל־הָאָרֶץ יְשֵׁנָה וְאִישׁ לֹא יֵדַע בְּבֹאֵךְ רֶגַע אֶחָד לְעֵת אֲשֶׁר כּוֹכָבִים אֶל־כּוֹכָבִים מִשְׁתָּאִים”.

זֶה־לֶכְתָהּ מֵעִמָּנוּ לְעֵת אֲשֶׁר הָעֵצִים פִּתְחוּ צִיצִים וְהָאָבִיב הָיָה חָדָשׁ.

עַתָּה הִנֵּה פָּרְחוּ הַפְּרָחִים בְּכָל־הוֹדָם וַאֲנִי קוֹרֵא אֵלֶיהָ: “שׁוּבִי, חֶמְדַּת לִבִּי. הַיְּלָדִים מְלַקְּטִים פְּרָחִים וְזֹרִים אוֹתָם לָרוּחַ לְשַׁעֲשֻׁעֵיהֶם בְּאֵין שׂוֹם לֵב. וְלוּ בָאת וְלָקַחְתְּ לָךְ צִיץ אֶחָד קָטָן לֹא יַכִּיר אִישׁ בְּהִפָּקְדוֹ”.

אֵלֶּה אֲשֶׁר שִׁעֲשְׁעוּ אָז, מְשַׁעְשְׁעִים עַד־הַיּוֹם הַזֶּה – כָּכָה מְפַזְּרִים הַחַיִּים הוֹנָם בְּרֹחַב יָד.

וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי לִשְׁאוֹן קוֹלָם וָאֶקְרָא: "שׁוּבִי, חֶמְדַּת נַפְשִׁי. כִּי לֵב אִמַּנוּ מָלֵא אַהֲבָה עַד לִשְׂפָתוֹ וְלוּ בָּאת לַחֲטוֹף לָךְ נְשִׁיקָה אַחַת קְטַנָּה מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהָ לֹא יֵרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי אִישׁ.

הוֹ, הַיַּסְמִין הַזֶּה, הַיַּסְמִין הַלָּבָן הַזֶּה!

וַאֲנִי אֶזְכְּרָה אֶת־הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן לְעֵת מַלְּאִי אֶת־יָדִי בַּיַּסְמִין הַזֶּה, בַּיַּסְמִין הַלָּבָן הַזֶּה!

אָהַבְתִּי אֶת־אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאֲדָמָה הָרַעֲנָנָה.

הִקְשַׁבְתִּי לַקּוֹל הַשּׁוֹטֵף הָעֹלֶה מַהֲמִית הַנַּחַל מִבַּעַד לְקַדְרוּת חֲצוֹת־הַלָּיְלָה.

שִׁמְשׁוֹת סְתָו לְמוֹעֵד בּוֹאָן נִטָּיוּ עָלַי עַל־נְתִיבוֹת נֶעְקָשׁוֹת בְּעַרְבוֹת צִיָּה נֶעֱזָבָה וְהָיוּ כְּכַלָּה בַהֲסִירָה אֶת־צְעִיפָהּ לִקְרַאת דּוֹדָהּ.

וּבְכָל־אֵלֶּה עוֹד מָתוֹק לִי זִכְרוֹן הַיַּסְמִין הָרִאשׁוֹן וְהַלָּבָן אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיו בְּכַפִּי בְּעוֹדֶנִי יֶלֶד.

וְיֵשׁ גַּם כִּי־בָאוּ לִי יְמֵי שָׂשׂוֹן בְּחַיַּי וַאֲנִי הִתְהוֹלַלְתִּי עִם־הוֹלְלִים בְּלֵילוֹת חַג.

וְיֵשׁ כִּי לִבְקָרִים בִּימֵי גֶּשֶׁם קוֹדְרִים הָגִיתִי לִי מִלִּבִּי גַם שִׁיר רֵיק.

וְיֵשׁ כִּי שָׂמְתִּי עַל־עָרְפִּי גַּם אֶת־עֲטֶרֶת־הַפְּרָחִים עֲטֶרֶת־עֶרֶב, עֲשׂוּיַת פִּרְחֵי בַקּוּלָס, אֲשֶׁר עִטְרָה לִי יַד הָאַהֲבָה.

וּבְכָל־אֵלֶּה עוֹד מָתוֹק לִבִּי בְקִרְבִּי מִזִּכְרוֹן הַיַּסְמִין הָרִאשׁוֹן וְהָרַעֲנָן אֲשֶׁר מִלֵּאתִי בּוֹ כַפִּי בְּעוֹדֶנִי יֶלֶד.

הוֹ אֶת הַתְּאֵנָה עִם־דְּלִילֵי הָרֹאשׁ הָעוֹמֶדֶת עַל־שְׂפַת הַנַּחַל, הֲשָׁכַחְתְּ אֶת־הַיֶּלֶד הַקָּטָן כַּאֲשֶׁר שָׁכַחְתְּ אֶת הַצִּפֳּרִים אֲשֶׁר קִנְנוּ בֵּין־עֲפָאַיִךְ וְאַחַר־כֵּן עֲזָבוּךְ?

הַאִם לֹא תִזְכְּרִי אוֹתוֹ בִּהְיוֹתוֹ יוֹשֵׁב אֶל־הַחַלּוֹן וּמִשְׁתָּאֶה אֶל־סְבַךְ שָׁרָשַׁיִךְ הַטּוֹבְלִים בְּתַחְתִּית הָאֲדָמָה?

הַנָּשִׁים בָּאוּ עִם כַּדֵּיהֶן לְמַלְאָן מַּיִם מִן־הַנַּחַל וְצִלֵּךְ הָרַב וְהַשָּׁחוֹר הִתְמוֹדֵד עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיְהִי כְּשֵׁנָה הַמִּתְאַמֶּצֶת לָעוּר.

וְאוֹר שֶׁמֶשׁ רִקֵּד בְּאֵין מְנוּחָה עַל־פְּנֵי גַּלְגַלֵּי הַמַּיִם וְהָיוּ כִמְנוֹרֵי אֹרְגִים קְטַנִּים הָרוֹקְמִים רִקְמַת יְרִיעוֹת־זָהָב.

וּשְׁנֵי בְּנֵי־אַוָּזִים שָׁטוּ עַל־שְׂפַת הַנַּחַל הַזְּרוּעָה קוֹצִים בְּעֶצֶם צִלָּם וְהַיֶּלֶד יָשַׁב דּוּמָם וַיַּחְשׁוֹב מַחֲשָׁבוֹת.

וְלִבּוֹ הִתְאַוָּה תָּאֲוָה לִהְיוֹת לְרוּחַ וְלִנְשׁוֹף בֵּין־זַלְזַלַּיִךְ הַהוֹמִים, וְלִהְיוֹת לְצֵל לָךְ וּלְהַאֲרִיךְ עַל־פְּנֵי הַמַּיִם בְּהַאֲרִיךְ הַיּוֹם, וְלִהְיוֹת לְצִפּוֹר וּלְהִנָּשֵׂא עַד לְרֹאשׁ צַמַּרְתֵּךְ לָשֶׁבֶת שָׁם, וְלִהְיוֹת כִּבְנֵי־הָאַוָּזִים הָהֵם וְלָשׁוּט בֵּין־קוֹצִים וּצְלָלִים.

בָּרֵךְ אֶת־הַלֵּב הָרַךְ הַזֶּה, אֶת־הַנְּשָׁמָה הַלְּבָנָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הוֹרִידָה אֶת־הַנְּשִׁיקָה מִן־הַשָּׁמַים לִהְיוֹת לְנַחֲלָה לְאַדְמָתֵנוּ.

אֹהֵב הוּא אֶת־אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, אֹהֵב הוּא אֶת־חָזוּת פְּנֵי אִמּוֹ.

וְאֶת־הֶעָפָר לֹא לָמַד לְשַׁקֵּץ וְלִשְׁאֹף אֶל־הַזָּהָב.

אַמְּצֵהוּ אֶל־לִבְּךָ וּבָרֵךְ־נָא אוֹתוֹ.

הִנֵּה בָּא אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר מְאַת אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת לָהּ.

לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ בָּחַר בְּךָ מִכָּל־הֶהָמוֹן הָרַב, כִּי עַד־דַּלְתְּךָ בָּא וַיִּתְפֹּשׂ בְיָדְךָ לִשְׁאֹל לְדַרְכּוֹ.

וְהוּא הוֹלֵךְ אַחֲרֶיךָ הָלוֹךְ וְשַׂחֵק, הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְלֹא יָדַע לְבִלְתִּי הַאֲמִין.

גְּמוֹל לוֹ כֶּאֱמוּנָתוֹ, נְחֵהוּ בָּמִישׁוֹר וּבָרְכֵהוּ.

שִׂים יָדְךָ עַל־רֹאשׁוֹ וְהִתְפַּלֵּל כִּי־גַּם בִּגְאוֹת הַגַּלִּים אֲשֶׁר מִתַּחַת לְבַלְּעֵהוּ תֵּצֵא רוּחַ מִמַעַל וּמִלְאָה אֶת־מִפְרָשָׂיו וְנָשְׂאוּ אוֹתוֹ אֶל־חוֹף שָׁלוֹם.

רַק אַל־נָא תִשְׁכָּחֵהוּ בְחָפְזְךָ, תֶּן־לוֹ וְהִתְרַפֵּק עַל־לִבְּךָ וּבֵרַכְתּוֹ.

חָשְׁקָה נַפְשִׁי לָתֵת לְךָ דָּבָר, בְּנִי, כִּי שָׁטִים אֲנָחְנוּ עַל־פְּנֵי זֶרֶם הַחַיִּים.

וְחַיֵּינוּ הֵן יִפָּרְדוּ אֵלֶּה מֵאֵלֶּה וְאַהֲבָתֵנוּ תִּשָׁכֵחַ.

אֲבָל לֹא נוֹאַלְתִּי עַד־לְהַאֲמִין כִּי קָנֹה אֶקְנֶה אֶת־לִבְּךָ בְּמַתְּנוֹתָי.

חֲדָשִׁים יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ וְדַרְכְּךָ אֲרֻכָּה, וְאַתָּה שֹׁתֶה אֶת־אַהֲבָתֵנוּ הַמּוּבֵאת לְךָ מֵאִתָּנוּ בִשְׁתִי אֶחָד וְאַחַר־כֵּן תִּפְנֶה וּבָרַחְתָּ מֵעִמָנוּ.

הִנֵּה לְפָנֶיךָ שַׁעֲשֻׁעֶיךָ וַחֲבֵרֶיךָ לְשַׁעֲשֻׁעֶיךָ, מָה־לְךָ עוֹד וְלָנוּ אֵם עֵת וְלֵב אֵין־לְךָ לְמַעֲנֵנוּ?

הֵן מוֹעֵד לָנוּ לְמַדַּי בְּבֹא עֵת זִקְנָתֵנוּ לִסְפוֹר אֶת־הַיָּמִים אֲשֶׁר עָבְרוּ וּלְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּתוֹךְ־לִבֵּנוּ בַדָּבָר אֲשֶׁר אָבַד מִיָּדֵנוּ לָנֶצַח.

נֶחְפָּז הַנַּחַל לָרוּץ וְשִׁירוֹ עִמּוֹ, וְאֶת־כָּל מִכְשׁוֹל עַל־דַּרְכּוֹ יַהֲרוֹס, וְהָהָר עוֹמֵד וְזוֹכֵר וְשׁוֹלֵחַ אֶת־מַבָּטוֹ אַחֲרָיו בְּאַהֲבָה.

זֶה־שִׁירַי אֲשֶׁר־לִי יַעֲנוֹד אֶת־נְגִינָתוֹ לְךָ סָבִיב סָבִיב, בְּנִי, כִּזְרוֹעוֹת אַהֲבָה עֲנֻגּוֹת.

זֶה־שִׁירִי אֲשֶׁר־לִי יִגַּע אֶל־פְּנֵי מִצְחֲךָ כִּנְשִׁיקַת בְּרָכָה.

כִּי־תֵשֵׁב לְבַדְּךָ וְיָשַׁב שִׁירִי מִצִּדְּךָ וְלָחַשׁ לְךָ עַל־אָזְנְךָ, וְכִי בַקָּהָל תֵּשֵׁב וְהִקִּיף עָלֶיךָ רוּחַ מִמֶּרְחַקִּים.

שִׁירִי יִהְיֶה לְךָ כִּשְׁתֵּי כְנָפַיִם לַחֲלוֹמוֹתֶיךָ לָשֵׂאת אֶת־לִבְּךָ עַד לִגְבוּלוֹת זֶה אֲשֶׁר לֹא־נוֹדָע.

כְּכוֹכָב נֶאֱמָן יִהְיֶה לְרֹאשְׁךָ בִּרְבוֹץ חֶשְׁכַת לַיְלָה עַל־פְּנֵי נְתִיבֶךָ.

בְּבָבוֹת עֵינֶיךָ יָשַׁב שִׁירִי וְאֶת־עֵינֶיךָ יֵט אֵל־קֶרֶב לֵב כָּל־דָּבָר.

וְאִם־הַחֲרֶשׁ יַחֲרִישׁ קוֹלִי עִם־מוֹתִי וְדִבֶּר שִׁירֵי בְּלִבְּךָ הֶחָי.

צֹעֲקִים הֵם וְנִלְחָמִים, חִדְלֵי אֱמוּנָה הֵם וְנוֹאָשִׁים, וְקֵץ אֵין הֵם יוֹדְעִים לְרִיבוֹתֵיהֶם.

יָבֹאוּ־נָא אֶל־בֵּינוֹתָם יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ כְּשַׁלְהֶבֶת אוֹרָה, בְּנִי, אֲשֶׁר לֹא תִּתְלַקֵּחַ וַאֲשֶׁר טְהוֹרָה הִיא וְהִפְלֵאתָ אוֹתָם עַד־לִדְמָמָה.

אַכְזָרִים הֵם בְּתַאֲוָתָם וּבְקִנְאָתָם, הָיוּ דִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שַׂכִּינִים נִסְתָּרִים, צְמֵאִים לְדָם.

לֵךְ וְהִתְיַצֵּב לְבֵינוֹת לִבּוֹתֵיהֶם הַנְּלוֹזִים, בְּנִי, וְאֶת־עֵינֶיךָ הָרַחֲמָנִיּוֹת הָעֵף בָּהֶם וְהָיוּ כִשְׁלוֹם הָעֶרֶב הַמָּלֵא סְלִיחוֹת אַחֲרֵי מְרִיבֵי הַיּוֹם.

תַּן לָהֶם וְהִבִּיטוּ אֶת־פָּנָיֶךָ, בְּנִי, וְהֵבִינוּ אֶת־תַּכְלִית כָּל־עִנְיָן; תֵּן לָהֶם וַאֲהֵבוּךָ אַחַר־כֵּן אִישׁ אֶת־אָחִיו.

בֹּא, בְּנִי, וְשִׂים מָעוֹן לְךָ בְּחֵיק־זֶה אֲשֶׁר גְּבוּלוֹת אֵין־לוֹ. עִם־עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ פָּתַח אֶת לִבְּךָ וְרוֹמְמֵהוּ כְמוֹ פֶּרַח פֹּרֵחַ וְעִם־רִדְתּוֹ נְטֵה רֹאשְׁךָ וְכַלֵּה בִדְמָמָה אֶת־מְלֶאכֶת הַקֹּדֶּשׁ יוֹמָם.

“בֹּא וּשְׂכָרֵנִי” קָרָאתִי בְּעָבְרִי בַּבֹּקֶר אֶת־הָרְחוֹב הָרָצוּף אֲבָנִים.

וְהַמֶּלֶךְ בָּא בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וְחָרְבּוֹ בְיָדוֹ.

וּבְיָדִי הֶחֱזִיק וַיֹּאמַר: “הִנְּנִי וְאֶשְׂכָּרְךָ־לִי בְעֻזִּי”.

אֲבָל עֻזּוֹ לֹא נֶחְשַׁב לִי מְאוּמָה וְהוּא עָבַר לְדַרְכּוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ.

בְּחֹם הַצָּהֳרָיִם הָיוּ דַלְתוֹת הַבָּתִּים סְגוּרוֹת.

וַאֲנִי הוֹלֵךְ עֹבֵר אֶת־הָרְחוֹב הַמְּעֻקָל.

וְאִישׁ זָקֵן יָצָא הַחוּצָה עִם־שַׂק זְהָבוֹ.

וְהוּא חִשֵּׁב עִם־לִבּוֹ וַיֹּאמַר:“הִנְנִי וְאֶשְׂכָּרְךָ־לִי בְּכַסְפִּי”.

וְאֶת שְׁקָלָיו שָׁקַל אֶחָד אֶל־אֶחָד, אַךְ אֲנִי פָּנִיתִי וָאֵלֵךְ.

הָעֶרֶב בָּא. מְשׂוּכַת הַגַּן הָיְתָה כְּבֵדָה בִּפְרָחִים כֻּלָּהּ. הַנַּעֲרָה הַנֶּחְמָדָה יָצְאָה הַחוּצָה וַתֹּאמַר: “הָבָה וְאֶשְׂכָּרְךָ לִי בִשְׂחוֹק פִּי”.

אַךְ שְׂחוֹק פִּיהָ גָוַע וַיִּמַס בִּדְמָעוֹת, וְהִיא שָׁבָה לְבַדָּהּ בַּחֹשֶׁךְ.

הַשֶּׁמֶשׁ הִזְהִיר עַל־פְּנֵי הַחוֹל וְגַלֵּי הַיָּם הָרְסוּ אֶל־הַיַּבָּשָׁה.

וְיֶלֶד יוֹשֵׁב וּמְשַׁעֲשֵׁעַ עַל־קְלִפּוֹת קוֹנְכִיּוֹת.

וְאֶת־רֹאשׁוֹ הֵרִים וַיְהִי כְּיוֹדֵעַ אוֹתִי וַיֹּאמַר: “הִנְּנִי וְאֶשְׂכָּרְךָ־לִי חִנָּם בְלֹא־דָבָר”.

לְמִן־הַעֵת הַזֹּאת וְהַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי עִם־הַיֶּלֶד בְּשַׁעֲשֻעָיו עָשַׂתְנִי לְאִישׁ חָפְשִׁי.

¹

א

הָעֶבֶד

עֲשִׂי־נָא עִם עַבְדֵּךְ חֶסֶד, הַמַּלְכָּה!

הַמַּלְכָּה

הִנֵּה כָלְתָה הָאֲסֵפָה וַעֲבָדַי הָלְכוּ כֻלָּם. לָמָּה־זֶה אֵחַרְתָּ עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן?

הָעֶבֶד

כִּי־פָטַרְתְּ אֶת־יֶתֶר הָעָם, לָכֵן זֹאת עֵת לִי: —

בָּאתִי לִשְׁאֹל אֶת־הַנִּשְׁאָר עוֹד לְמַעַן הָאַחֲרוֹן בַּעֲבָדַיִךְ וּנְתַתִּיו לוֹ.

הַמַּלְכָּה

מַה־יֵּשׁ לְיַחֵל עַתָּה אִם־כָּכָה אֵחַרְתָּ?

הָעֶבֶד

שִׂימִינִי לְגַנָּן בְּגַן פְּרָחָיִךְ.

הַמַּלְכָּה

מָה הַדָּבָר הַזָּר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ?

הָעֶבֶד

מִכָּל־יֶתֶר מְלַאכְתִּי אַנַּח אֶת־יָדִי.

אֶת־חַרְבוֹתַי וְאֶת־רְמָחַי אַשְׁלִיךְ אָרְצָה. אַל־נָא תְשַׁלְּחִינִי לַאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת. אַל־נָא תְצַוִּינִי לָצֵאת לְמִלְחָמוֹת חֲדָשׁוֹת. רַק שִׂימִינִי לְגַנָּן בְּגַן פְּרָחָיִךְ.

הַמַּלְכָּה

מַה־מִּשְׁפַּט הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת?

הָעֶבֶד

מִשְׁמֶרֶת הִיא לִימֵי שַׁבְּתוֹתָיִךְ.

אֶת־מִשְׁעוֹל הַדֶּשֶׁא הָרַעֲנָן אֶנְצֹר, אֲשֶׁר שָׁם תִּתְהַלְּכִי יוֹם יוֹם בַּבֹּקֶר, וְאֶל־כָּל אֲשֶׁר תִּדְרוֹךְ כַּף רַגְלֵךְ וְנָשְׂאוּ לָךְ פְּרָחִים עֲיֵפִים לַמָּוֶת אֶת־בִּרְכַּת תְּהִלָּתֵךְ.

בְּמַחְצַלְתֵּךְ אֲנִיעֵךְ בֵּינוֹת לְעַנְפֵי הַסַּפְּטַפַּרְנָה, אֲשֶׁר שָׁם יַבִּיט הַיָּרֵחַ הַמִּתְחַדֵּשׁ מִבַּעַד לֶעָלִים וְהִתְאַמֵּץ לְנַשֵּׁק אֶת כְּנַף שִׂמְלָתֵךְ.

בְּשֶׁמֶן בֹּשֶׂם אֲמַלֵּא אֶת־הַמְּנוֹרָה אֲשֶׁר עִם־מִטָּתֵךְ, וְאֶת הֲדוֹם² רַגְלַיִךְ אֲכַסֶּה בְצִבְעֵי סַנְדְּלוֹס וְכַרְכֹּם וְשַׂמְתִּי לוֹ מַרְאוֹת נִפְלָאִים.

הַמַּלְכָּה

מַה־תִּשְׁאַל בִּשְׂכָרֶךָ?

הָעֶבֶד

כִּי תִתְּנִינִי וְאַחֲזִיק בְּיָדַיִךְ הַקְּטַנּוֹת, הָעֲנֻגוֹת מִנִּי צִיצֵי הַלּוֹם, וְעָנַדְתִּי עַל־אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן שַׁרְשְׁרוֹת פְּרָחִים. כִּי תִתְּנִינִי וְאֶמְשַׁח אֶת־כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ מִשְׁחַת טַרְפֵּי הָאֲשׁוֹקָה הָאֲדֻמָּה, וְאֶת־שִׁמְצֵי הֶאָבָק אֲשֶׁר יִדְבַּק אֲלֵיהֶן אַעֲבִיר בִּנְשִׁיקוֹת פִּי.

הַמַּלְכָּה

אֶת־שְׁאֵלָתְךָ רָצִיתִי, עַבְדִּי: גַּנָּן תִּהְיֶה לִי בְגַן פְּרָחָי.

ב

"רְאֵה, הַמְשׁוֹרֵר! הָעֶרֶב הוֹלֵךְ וְקָרֵב — וּשְׂעַר רֹאשְׁךָ הָפַךְ לָבָן.

“הֲכִבְדִידָתְךָ בְּשִׂיחֲךָ עִם־לִבְּךָ שׁוֹמֵעַ אַתָּה אֶת־סוֹד אַחְרִית הַיָּמִים?”

“הָעֶרֶב בָּא”, אָמַר הַמְשׁוֹרֵר, "וַאֲנִי פֹה אוֹרֵב וּמַקְשִׁיב — כִּי־יֵשׁ אֲשֶׁר אִישׁ מִן־הַכְּפָר יָבֹא לִקְרֹא לִי גַם אַחֲרֵי נְטוֹת הַיּוֹם מְאֹד.

"מְחַכֶּה אָנֹכִי פֹה — כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר שְׁנֵי לְבָבוֹת תּוֹעִים וְרַכִּים יִקְרְבוּ זֶה אֶל־זֶה, וְאַרְבַּע עֵינַיִם לוֹהֲטוֹת תִּתְחַנֵּנָה אֵלַי לָשִׁיר לָהֶם שִׁירִים, לְבַעֲבוּר אַשְׁבִּית אֶת־הַדְּמָמָה אֲשֶׁר מִסָּבִיב לָהֶם וּלְבַעֲבוּר אֶהְיֶה לָהֶם לְפֶה.

"מִי יֶאֱרֹג לָהֶם אֶת־לַבּוֹת זְמִירוֹתֵיהֶם, אִם אָנֹכִי אֵשֵׁב עַל שְׂפַת הַחַיִּים לְבַעֲבוּר חַקֵּר אֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לִגְבוּלָיו?

"כּוֹכַב הָעֶרֶב הַנִּמְהָר הִנֵּה חָלָף.

"לַבַּת הַמְּדוּרָה אֲשֶׁר עִם־מִשְׂרְפוֹת הַמֵּתִים הוֹלֶכֶת הָלֹךְ וְשָׁקֹעַ אֵצֶל הַנַּחַל הַמַּחֲרִישׁ.

"הִנֵּה עֲדַת שׁוּעָלִים צוֹעֶקֶת מֵחֲצַר בַּיִת שׁוֹמֵם לְאוֹר הַיָּרֵחַ הַמִּתְחַבֵּא.

"וְאִם עוֹבֵר־אֹרַח נָטַשׁ אֶת־בֵּיתוֹ וְעַד־הֲלוֹם יָבֹא לָשֶׁבֶת פֹּה הַלַּיְלָה, לְהַקְשִׁיב נְטוּי רֹאשׁ אֶל־קוֹל הַהֲמֻלָּה מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה, מִי־זֶה יִלְחַשׁ עַל־אָזְנוֹ אֶת־מִסְתְּרֵי הַחַיִּים, אִם אָנֹכִי אֶסְגֹּר אֶת־דַּלְתוֹתַי לְבַעֲבוּר גְּאֹל אֶת־נַפְשִׁי אֲנִי מִכַּבְלֵי הַמָּוֶת?

"אֵין דָּבָר כִּי־שְׂעָרִי הָפַךְ לָבָן.

"צָעִיר אֲנִי וְזָקֵן אֲנִי בְּכָל־עֵת כִּצְעִיר כָּל־יוֹשְׁבֵי הַכְּפָר הַזֶּה וְכַזָּקֵן בָּהֶם.

"עַל־שִׂפְתֵי רַבִּים שְׂחוֹק מָתוֹק וְתָמִים, וְעָרְמָה נוֹצֶצֶת בְּעֵינֵי אֲחֵרִים.

"בְּעֵינֵי רַבִּים דְּמָעוֹת אֲשֶׁר תִּשְׁטוֹפְנָה לְאוֹר הַיּוֹם, וּדְמָעוֹת לַאֲחֵרִים אֲשֶׁר תִּתְחַבֵּאנָה בְמוֹ־אֹפֶל.

"וּלְכֻלָּם חֵפֶץ בִּי, וְאֵין־לִי עֵת לְחַקֵּר אֶת־אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לַחַיִּים.

“שְׁנוֹתַי כִּשְׁנוֹת כָּל אִישׁ וָאִישׁ — וּמַה־לָּכֶם אִם שְׂעָרִי הָפַךְ לָבָן?”

ג

בֹּקֶר הִשְׁלַכְתִּי אֶת־מִכְמַרְתִּי אֶל־תּוֹךְ הַיָם.

הֶעֱלֵיתִי מֵחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם חֲפָצִים נִפְלָאִים לְמַרְאֶה וְנִפְלָאִים לְיֹפִי — רַבִּים הִזְהִירוּ כְמוֹ־שְׂחוֹק, רַבִּים נוֹצְצוּ כְמוֹ־דְמָעוֹת וְרַבִּים לָהֲטוּ כִּלְחָיֵי כַלָּה.

וּבְשׁוּבִי עִם־שְׁלַל יוֹמִי הַבַּיְתָה, וְהִנֵּה יוֹשֶׁבֶת חֶמְדַּת נַפְשִׁי בַגַּן וְקוֹטֶפֶת לָהּ בַּעֲצַלְתַּיִם עָלִים מֵעֲלֵי פָרַח.

רֶגַע פָּסַחְתִּי עַל הַשְּׂעִפִּים — וְאַחַר הִנַּחְתִּי לְפָנֶיהָ אֶת־כָּל־צֵידִי אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי וָאֶעֱמֹד >מַחֲרִישׁ.

וְהִיא הִבִּיטָה בִי וַתֹּאמַר: “מָה הַדְּבָרִים הַזָּרִים הָאֵלֶּה?” — לֹא יַָדָעְתִּי אֶל־מָה יִסְכְּנוּ לִי!"

אָז אוֹרִיד אֶת רֹאשִׁי בִּכְלִמָּה וְאֶל־לִבִּי אָמָרְתִּי: “אֱמֶת, לֹא בְמִלְחָמָה לָכַדְתִּים, לֹא בַשּׁוּק קְנִיתִים — לֹא הֵם הַמַּתָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לָהּ”.

וְאַחַר־כֵּן עָמַדְתִּי כָל־הַלַּיְלָה וָאַשְׁלִיכֵם אֶחָד אֶחָד הַחוּצָה.

בֹּקֶר בָּאוּ עוֹבְרֵי אֹרַח, לִקְּטוּ אוֹתָם וַיַסִּיעוּם לַאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת.

ד

אוֹיָה לִי, לָמָּה בָנוּ אֶת־בֵּיתִי עַל יַד הָרְחוֹב אֲשֶׁר עִם שׁוּק הָרוֹכְלִים?

הִנֵּה הֵם אוֹסְרִים אֶת־סִירוֹתֵיהֶם עִם־סִבְלוֹתָם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁם עֵצָי.

הִנֵּה הֵם בָּאִים וְהוֹלְכִים, וְאַחַר־כֵּן יָשׁוּבוּ אִישׁ אִישׁ כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה עִם לִבּוֹ.

וַאֲנִי יוֹשֵׁב וּמִתְבּוֹנֵן בָּהֶם — וְעִתִּי חוֹלֶפֶת.

וּלְגָרְשָׁם לֹא אוּכַל — וְכָכָה עוֹבְרִים יָמָי.

לַּיְלָה וָיוֹם נִשְׁמָע קוֹל פַּעֲמֵי רַגְלֵיהֶם עַל־יַד דֶּלֶת בֵּיתִי. לַשָּׁוְא אֶזְעַק: “לֹא יְדַעְתִּיכֶם”.

רַבִּים מֵהֶם יְדוּעִים לְאֶצְבְּעוֹתַי, רַבִּים — לְרֵיחַ אַפִּי, וְיֵשׁ אֲשֶׁר יֵדָעֵם גַּם הַדָּם בְּתוֹךְ גִּידַי, וְרַבִּים יְדוּעִים לַחֲלוֹמוֹתַי בַּלֵּילוֹת.

וּלְגָרְשָׁם לֹא אוּכַל — וַאֲנִי קוֹרֵא לָהֶם וְאוֹמֵר: “קוּמוּ בֹאוּ אֶל־בֵּיתִי כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ, קוּמוּ בֹאוּ!”

בֹּקֶר יָרִיעַ הַפַּעֲמוֹן בַּמִּקְדָּשׁ.

וְהֵם בָּאִים וְאֶת־סַלֵּיהֶם הֵם נוֹשְׂאִים בְּיָדָם.

רַגְלֵיהֶם אֲדֻמּוֹת כַּשּׁוֹשַׁנִּים. וְעַל־פְּנֵיהֶם אוֹר הַשַׁחַר הֶחָדָשׁ.

וּלְגָרְשָׁם לֹא אוּכַל — וַאֲנִי קוֹרֵא לָהֶם וְאוֹמֵר: “בֹּאוּ אֶל־גַּנִּי וּלְקַטְתֶּם לָכֶם פְּרָחִים, הָבוּ בֹאוּ!”

בַּצָּהֲֳרַיִם יִשָּׁמַע קוֹל הַגּוֹנְג בְּשַׁעֲרֵי הָאַרְמוֹן.

לֹא יְדַעְתִּי עַל־מֶה עָזְבוּ אֶת מְלַאכְתָּם וְחֵמָּה צוֹבְאִים עַל־יַד גְּדֵרִי.

הַפְּרָחִים אֲשֶׁר עַל שַׂעֲרַת רֹאשָׁם חָוְרוּ וַיִּבּוֹלוּ וְהַקּוֹלוֹת אֲשֶׁר לְנִבְלָם יְגֵעִים.

וּלְגָרְשָׁם לֹא אוּכַל — וַאֲנִי קוֹרֵא לָהֶם וְאוֹמֵר: “הַצְּלָלִים אֲשֶׁר תַּחַת עֵצַי קָרִים, בֹּאוּ, רֵעָי!”

בַּלַּיְלָה יִשְׁרוֹק הַצְּרָצַר בַּיְעָרוֹת.

מִי־זֶה הַנִּגָּשׁ בַּלָּט אֶל־דַּלְתִּי וְדוֹפֵק חֶרֶשׁ?

אֶת־הַפָּנִים לֹא אֶרְאֶה הֵיטֵב וְקוֹל וּדְבָרִים לֹא אֶשְׁמָע, דִּמְמַת הַשָּׁמַיִם רוֹבֶצֶת מִסָּבִיב.

וּלְגָרֵשׁ אֶת־אֹרְחִי הַמַּחֲרִישׁ לֹא אוּכַל — וַאֲנִי מַבִּיט אֶל־פָּנָיו מִן־הַחֲשֵׁכָה וְרִגְעֵי הַחֲלוֹמוֹת עוֹבְרִים.

ה

אֵין לִי מַרְגֵּעָה. צָמֵא אָנֹכִי לִרְחוֹקוֹת.

נַפְשִׁי יוֹצֵאת בִּשְׁאֵלָתִי לִנְגּוֹעַ אֶל־שְׂפַת מֶרְחַקִּים נַעֲלָמִים.

הוֹי, אַתָּה הַ“שָׁם” הַגָּדוֹל, הוֹי הַקּוֹל הַקּוֹרֵא לִי אֲשֶׁר לַחֲלִילֶךָ!

וַאֲנִי שׁוֹכֵחַ — תָּמִיד אֲנִי שׁוֹכֵחַ — כִּי אֵין־לִי כְנָפַיִם לָעוּף וְכִי אָסוּר אֲנִי לָנֶצַח אֶל־מְלֹא כַף הֶעָפָר הַזֶּה פֹה.

זוֹעֵף אֲנִי וַחֲדַל שֵׁנָה, אֲנִי בְאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

וְנִשְׁמַת אַפְּךָ בָּאָה אֵלַי וְלוֹחֶשֶׁת לִי תִקְוָה אֲשֶׁר לָנֶצַח לֹא תָבוֹא.

וּלְשׁוֹנְךָ קְרוֹבָה לְלִבִּי כִּלְשׁוֹן אֶרֶץ מוֹלֶדֶת.

הוֹי מֶרְחָק אֲשֶׁר נִכְסָף, הוֹי הַקּוֹל הַקּוֹרֵא לִי אֲשֶׁר לַחֲלִילֶךָ!

וַאֲנִי שׁוֹכֵחַ — תָּמִיד אֲנִי שׁוֹכֵחַ — כִּי אֶת־הַדֶּרֶךְ לֹא יָדַעְתִּי וְכִי אֵין־לִי סוּס אֲשֶׁר לוֹ כְנָפָיִם.

חֵרֵשׁ אֲנִי מִשְּׁמֹעַ — וַאֲנִי בְּקֶרֶב לִבִּי הוֹלֵךְ וְנוֹסֵעַ.

וּבִקְדֹר הַשֶּׁמֶשׁ בְּרִגְעֵי שִׁמָּמוֹן וְהָיְתָה לִי תְמוּנָתְךָ לְמִקְסַם חָזוֹן עַל־פְּנֵי תְכֵלֶת הַשָּׁמַיִם.

הוֹי הַגְּבוּל אֲשֶׁר לְאַפְסֵי עוֹלָם, הוֹי הַקּוֹל הַקּוֹרֵא לִי אֲשֶׁר לַחֲלִילֶךָ!

וַאֲנִי שׁוֹכֵחַ — תָּמִיד אֲנִי שׁוֹכֵחַ — כִּי שַׁעֲרֵי בֵיתִי סְגוּרִים כֻּלָּם, וַאֲנִי פֹה יוֹשֵׁב גַּלְמוּד!

ו

בַּכְּלוּב הָיְתָה הַצִּפּוֹר הָאֲחוּזָה, בַּיַּעַר הָיְתָה צִפּוֹר הַדְּרוֹר.

וּבְבֹא עִתָּן וַתִּפָּגַשְׁנָה, כִּי כָכָה הָיָה גוֹרָלָן.

וְצִפּוֹר הַדְּרוֹר קָרְאָה: “הָבָה, אֲחוֹתִי חֶמְדָּה, הָבָה נָעוּפָה הַיַּעֲרָה”.

וְצִפּוֹר הַכְּלוּב צִפְצְפָה: “אֵלַי, בֹּאִי, הָבָה נֵשֵׁב בַּכְּלוּב הַזֶּה שְׁתֵּינוּ יַחְדָּו”.

אָז תַּעֲנֶה צִפּוֹר הַדְּרוֹר: “הִנֵּה דְלָתַיִם וּבְרִיחִים — אֵי מָקוֹם פֹּה לְצִפּוֹר כִּי־תִפְרֹשׂ כְּנָפָיִם?”

“אוֹי לִי”, קָרְאָה צִפּוֹר הַכְּלוּב “אֵין בַּד לְמוֹשָׁב בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם”.

וְצִפּוֹר הַדְּרוֹר קָרְאָה: “שִׁירִי לִי, אֲחוֹתִי חֶמְדָּה, שִׁירִי לִי מִשִּׁירֵי אַרְצוֹת הַיָּעַר”.

וְעָנְתָה צִפּוֹר הַכְּלוּב: “שְׁבִי פֹה עִמָּדִי וְאוֹרֵךְ וְיָדַעַתְּ אֶת־חָכְמַת מְלֻמְּדֵי הַשִּׁיר”.

וְצִפּוֹר הַיַּעַר קָרְאָה: “לֹא, לֹא, לֹא! הֵן לֹא תוֹרָה הַשִּׁיר, כִּי נוּכַל לְלַמְּדָהּ אִישׁ אֶת־אָחִיו וְאִשָּׁה־אֶת־אֲחוֹתָהּ.”

וְצִפּוֹר הַכְּלוּב עָנְתָה: “אַלְלַי לִי, אֶת־שִׁירֵי אַרְצוֹת הַיַּעַר לֹא יְדָעְתִּי”.

וְאַהֲבָתָן אִשָּׁה אֶת־אֲחוֹתָהּ הָלְכָה הָלֹךְ וּגְדוֹלָה, הָלֹךְ וְעַזָּה, וְרַק כָּנָף אֶל־כָּנָף לֹא יָכְלוּ לָעוּף.

בְּעַד הַדְּלָתַיִם אֲשֶׁר לַכְּלוּב הִבִּיטוּ אִשָּׁה אֶת־רְעוּתָה, וְלַשָּׁוְא הָיְתָה תַאֲוַת לִבָּן לָבוֹא אִשָּׁה אֶל־אֲחוֹתָהּ.

וּבַחֲמַת תַּאֲוָה עַזָּה שִׁקְשְׁקוּ בְכַנְפֵיהֶן וַתֶּהֱמֶינָה: “גְּשִׁי הֲלוֹם, תַּאֲוַת לִבִּי”.

וְצִפּוֹר הַדְּרוֹר קָרְאָה: “הֲלֹא נִבְצְרָה מִמֶּנִּי לָגֶשֶׁת, יָרֵאתִי אֶת־הַדְּלָתַיִם הַסְּגוּרוֹת”.

וְצִפּוֹר הַכְּלוּב צִפְצְפָה: “אַלְלַי, הָיוּ כְנָפַי בְּאֵין אֱיָל וְהֵן הוֹלְכוֹת וְרָפוֹת”.

ז

הוֹי אִמִּי! בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַצָּעִיר עוֹבֵר עַל־פֶּתַח בֵּיתֵנוּ — וְאֵיךְ אוּכַל וְאֵשֵׁב עַל־מְלַאכְתִּי בַבֹּקֶר הַזֶּה?

הוֹרִינִי נָא לִקְלוֹעַ אֶת־ מִקְלַעַת שַׂעֲרוֹתַי, לַמְּדִינִי נָא וְאֵדַע אֶת־הַשִּׂמְלָה אֲשֶׁר לִי לִלְבּשׁ.

לָמָּה תַבִּיטִי בִי, אִמִּי, וְתִשְׁתָּאִי אֵלָי?

יָדַעְתִּי מְאֹד, כִּי לֹא יַבִּיט אֶל חַלּוֹנִי אַף־רֶגַע. יָדַעְתִּי, כִּי כְנִיד עַפְעָף יַחֲלוֹף עָלַי וְיַעֲבוֹר, וְרַק קוֹלוֹת הֶחָלִיל יַגִּיעוּ אֵלַי מֵרָחוֹק בְּיִלְלָתָם, הָלֹךְ וְהַגִּיעַ, הָלֹךְ וְגָוֹעַ.

אַךְ הִנֵּה יַעֲבֹר בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַצָּעִיר עַל־פֶּתַח בֵּיתֵנוּ, וַאֲנִי חָפַצְתִּי לַעְדּוֹת לָרֶגַע הַזֶּה אֶת־מֵיטַב עֲדָיָי.

הוֹי אִמִּי! בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַצָּעִיר הִנֵּה־זֶה עָבַר עַל־פֶּתַח בֵּיתֵנוּ, וְשֶׁמֶשׁ בֹּקֶר הֵאִירָה מֵרִכְבּוֹ.

אֶת־צְעִיפִי קָרַעְתִּי מֵעַל פָּנַי, אֶת שַׁרְשֶׁרֶת סַפִּירַי הִתַּקְתִּי מֵעַל צַוָּארִי וָאַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ עַל־דַּרְכּוֹ.

לָמָּה תַבִּיטִי בִי, אִמִּי, וְתִשְׁתָּאִי אֵלָי?

יָדַעְתִּי מְאֹד, כִּי אֶת־שַׁרְשַׁרְתִּי לֹא הֵרִים מֵעַל הָאָרֶץ. יָדַעְתִּי, כִּי תַחַת גַּלְגִּלָּיו נִרְמְסָה וְלֹא נוֹתַר מִמֶּנָּה בִלְתִי־אִם כֶּתֶם אָדֹם עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה — וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מֶה הָיְתָה מַתְּנָתִי וּלְמִי.

אַךְ הִנֵּה עָבַר בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַצָּעִיר עַל־פֶּתַח בֵּיתֵנוּ, וַאֲנִי הִשְׁלַכְתִּי אֶת־עֶדְיִי אֲשֶׁר עַל־לִבִּי עַל־דַּרְכּוֹ.

ח

בִּכְבוֹת הַמְּנוֹרָה עַל־יַד מִטָּתִי הֱקִיצוֹתִי עִם־הַצִּפֳּרִים הָרִאשׁוֹנוֹת.

אֶל־חַלּוֹנִי הַפָּתוּחַ יָשַׁבְתִּי וְעַל־שַׂעֲרוֹתַי הַפְּרוּעוֹת עֲטֶרֶת פְּרָחִים רַעֲנַנִּים.

וְעוֹבֵר־אֹרַח צָעִיר הִנֵּה זֶה בָא בַדֶּרֶךְ כְּסוּי אוֹר־בֹּקֶר אֲדַמְדָּם.

שַׁרְשֶׁרֶת פְּנִינִים דָּבְקָה אֶל־צַוָּארוֹ, וְקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ נָפְלוּ עַל־עֲטַרְתּוֹ.

אָז יַעֲמֹד לִפְנֵי דַלְתִּי וְיִשְׁאָלֵנִי, וְקוֹלוֹ לוֹהֵט מִתַּאֲוָה: “אַיֵּה אֵיפֹה הִיא?”

וַאֲנִי בְּרֹב כְּלִמָּתִי לֹא מָצָאתִי אֶת־לִבִּי לַעֲנוֹת: “הֲלֹא אָנֹכִי הִיא, עוֹבֵר־אֹרַח צָעִיר, הֲלֹא אָנֹכִי הִיא!”

קָדַר הַיּוֹם, וְהַמְּנוֹרָה טֶרֶם תֹּעֲלֶה:

לֹא יָדַעְתִּי אֶת־נַפְשִׁי וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת וְקוֹלַעַת אֶת־שַׂעֲרוֹתָי.

וְעוֹבֵר־הָאֹרַח הַצָּעִיר הִנֵּה־זֶה בָא בְמֶרְכַּבְתּוֹ עִם־מִשְׁקַע לַהַט הַשָּׁמֶשׁ.

מִפִּי סוּסָיו נִזָּה הַקֶּצֶף, וּלְבוּשׁוֹ כִסָּה הָאָבָק.

וְהוּא יָרַד אֶל־דַּלְתִּי וַיִּשְׁאָלֵנִי, וְקוֹלוֹ עָיֵף: “אַיֵּה אֵיפֹה הִיא?”

וַאֲנִי בְּרֹב כְּלִמָּתִי לֹא מָצָאתִי אֶת־לִבִּי לַעֲנוֹת: “הֲלֹא אָנֹכִי הִיא, עוֹבֵר־אֹרַח צָעִיר, הֲלֹא אָנֹכִי הִיא!”

הַלַּיְלָה לֵיל אִיָּר וְהַמְּנוֹרָה אֲשֶׁר בְּחֶדְרִי מְאִירָה.

מִן־הַדָּרוֹם בָּאָה רוּחַ בַּלָּט, וְהַתֻּכִּי הַמְצַפְצֵף יָשֵׁן בִּכְלוּבוֹ.

הִנֵּה אֲפֻדָּתִי וְעֵינָהּ כְּעֵין עֹרֶף הַטַּוָּס, וְאַדַּרְתִּי יְרוֹקָה כְעֵין הַדֶּשֶׁא הָרַעֲנָן.

וְאָנֹכִי יוֹשֶׁבֶת עַל־הָרִצְפָּה אֲשֶׁר עִם־הַחַלּוֹן וּמִתְבּוֹנֶנֶת עַל־הָרְחוֹב הֶעָזוּב.

וּבְחֶשְׁכַת כָּל־הַלַּיְלָה אָשִׂיחַ עִם־לִבִּי וְאָשׁוּב וְאָשִׂיחַ: הֲלֹא אָנֹכִי הִיא, עוֹבֵר־אֹרַח אֻמְלָל, הֲלֹא אָנֹכִי הִיא!

ט

כִּי־אֵלֵךְ לְבַדִּי בַלַּיְלָה לִקְרַאת מוֹעֵד אֲהָבִים, הַצִּפֳּרִים לֹא תְזַמֵּרְנָה, הָרוּחַ לֹא יָפוּחַ, וְהַבָּתִּים אֲשֶׁר בִּשְׁנֵי עֶבְרֵי הָרְחוֹב עוֹמְדִים דּוּמָם.

רַק הַצְּמִידִים אֲשֶׁר עַל־עֲקֵבַי נוֹתְנִים צְלִיל קוֹלָם עַל־כָּל־מִצְעֲדֵי־רַגְלִי — וַאֲנִי נִכְלָמֶת.

כִּי־אֵשֵׁב עַל־מַעֲקֵה בֵיתִי וְאַקְשִׁיב לְקוֹל צְעָדָיו, הֶעָלִים לֹא יִרְעֲשׁוּ בְּבֵין־הָעֵצִים, וּבַנַּחַל שׁוֹקְטִים הַמַּיִם כְּחֶרֶב עַל־בִּרְכֵּי שׁוֹטֵר אֲשֶׁר נָפַל נִרְדָּם.

רַק לִבִּי בִי דוֹפֵק בִּסְעָרָה — לֹא יָדַעְתִּי אֵיכָה אַשְׁבִּיחוֹ.

כִּי־יָבוֹא בְחִיר לִבִּי וְעַל־יָדִי יֵשֵׁב, כִּי־יֶחֱרַד כָּל־בְּשָׂרִי וְעַפְעַפֵי עֵינַי יָחֵלוּ הִסָּגֵר, הַלַּיְלָה יֶחֱשַׁךְ הָלֹךְ וְחָשֹׁךְ, הָרוּחַ יָפִיחַ בִּמְנוֹרָתִי וִיכַבֶּנָּה, וְהֶעָבִים יִפְרְשׂוּ צָעִיף עַל־פְּנֵי הַכּוֹכָבִים.

רַק אֶבֶן הַיְקָר אֲשֶׁר עַל־גַּרְגְּרוֹתַי מַזְהִירָה וְנוֹתֶנֶת אוֹר — לֹא יָדַעְתִּי אֵיכָה אֲכַסֶּנָּה.

י

עִזְבִי אֶת־מְלַאכְתֵּךְ, כַּלָּה, רְאִי הִנֵּה אֹרְחֵךְ בָּא לָךְ.

הֲתִשְׁמְעִי בְנָגְעוֹ חֶרֶשׁ אֶל הָרַתּוֹק הַסּוֹגֵר בְּעַד הַדָּלֶת?

הִשָּׁמְרִי לָךְ פֶּן יִתְּנוּ הַצְּמִידִים אֲשֶׁר בַּעֲקֵּבַיִךְ אֶת־שְׁאוֹן קוֹלָם וּפֶן יְשַׁקְשְׁקוּ צְעָדַיִךְ מֵחִפָּזוֹן בְּחָרְדֵךְ לִקְרָאתוֹ.

עִזְבִי אֶת־מְלַאכְתֵּךְ, כַּלָּה, הִנֵּה אֹרְחֵךְ בָּא לָךְ לְמוֹעֵד הַלָּיְלָה.

לֹא! אֵין־זֶה רוּחַ רָע הַתּוֹעֶה בַלֵּילוֹת, כַּלָּה, אַל־נָא תִירָאִי.

הִנֵּה הַלְּבָנָה הַמְּלֵאָה אֲשֶׁר בְּלֵיל אִיָּר, בֶּחָצֵר מִתְעוֹפְפִים צְלָלִים לְבָנִים, וְהַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר מִמַּעַל בְּהִירִים.

פִּרְשִׂי עַל־פָּנַיִךְ אֶת־צְעִיפֵךְ אִם חָפַצְתְּ, שִׂימִי אֶל־מוּל פְּנֵי הַדֶּלֶת אֶת־מְנוֹרָתֵךְ אִם יָגֹרְתְּ.

לֹא! אֵין־זֶה רוּחַ רָע הַתּוֹעֶה בַלֵּילוֹת, כַּלָּה, אַל־נָא תִירָאִי.

אַל־נָא תְדַבְּרִי אֵלָיו דָּבָר אִם נִבְהַלְתְּ, הִתְיַצְּבִי עַל־יַד הַדֶּלֶת בְּצֵאתֵךְ לִקְרָאתוֹ.

וּבְשָׁאֲלוֹ אוֹתָךְ אֶת־אֲשֶׁר יִשְׁאַל לֹא נִבְצְרָה מִמֵּךְ לְהַשְׁפִּיל אֶת־עֵינַיִךְ דּוּמָם אִם־כָּכָה חָפָצְתְּ.

אַל־נָא תִתְּנִי אֶת־שַׁרְשְׁרוֹת צְמִידַיִךְ לְהַשְׁמִיעַ צְלִיל קוֹלָם בְּהַחֲזִיקֵךְ אֶת־הַמְּנוֹרָה בְּיָדֵךְ לַהֲבִיאוֹ אֶל־הַבַּיִת פְּנִימָה.

אַל־נָא תְדַבְּרִי אֵלָיו דָּבָר אִם נִבְהָלְתְּ.

הַאִם לֹא כִלִּית אֶת־מְלַאכְתֵּךְ, כַּלָּה? רְאִי הִנֵּה אֹרְחֵךְ בָּא בָא.

הַאִם לֹא הֶעֱלֵית אֶת־הַמְּנוֹרָה בְּרֶפֶת הַפָּרוֹת?

הַאִם לֹא מִלֵּאת אֶת־סַל הַקָּרְבָּנוֹת לְמִנְחַת הָעָרֶב?

הַאִם לֹא שַׂמְתְּ בְּמִקְלַעַת שְׂעָרֵךְ אֶת־הָאוֹת הָאָדֹם הַמְבַשֵּׂר טוֹב וְאִם לֹא עָדִית אֶת שִׂמְלַת הַלַּיְלָה?

הוֹי, כַּלָּה, הֲלֹא תִשְׁמָעִי. הִנֵּה אֹרְחֵךְ בָּא בָא.

עִזְבִי אֶת־מְלַּאכְתֵּךְ!

יא

בֹּאִי כַאֲשֶׁר תָּבֹאִי, אַל־נָא תַשְׁחִיתִי עִתֵּךְ חִנָּם לְמַעַן הִתְיַפּוֹתֵךְ.

אִם פְּרוּעוֹת צַמּוֹת שְׂעָרֵךְ, וְאִם מִקְלַעַת רֹאשֵׁךְ אֵינֶנָּה עֲשׂוּיָה, אִם קִשְׁרֵי אֲפֻדָּתֵךְ לֹא צֻמְּדוּ הֵיטֵב, — אַל־נָא תָשִׂימִי לֵב.

בֹּאִי כַאֲשֶׁר תָּבֹאִי, אַל־נָא תַשְׁחִיתִי עִתֵּךְ חִנָּם לְמַעַן הִתְיַפּוֹתֵךְ.

בֹּאִי בְצַעֲדֵי חִפָּזוֹן דֶּרֶךְ הַדֶּשֶׁא.

אִם יִשְׁטוֹף הַטַּל אֶת־הַשָּׁשַׁר הָאָדֹם מֵעַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ, אִם טַבְּעוֹת הַפַּעֲמוֹנִים אֲשֶׁר בְּרַגְלַיִךְ תֻּתַּרְנָה, אִם פְּנִינִים תִּשְׁתַּפֵּכְנָה מִשַּׁרְשְׁרוֹתַיִךְ אַרְצָה, — אַל־נָא תָשִׂימִי לֵב.

בֹּאִי בְצַעֲדֵי חִפָּזוֹן דֶּרֶךְ הַדֶּשֶׁא.

הֲרָאִית אֶת הֶעָבִים הַפּוֹשְׁטִים עַל־הַשָּׁמָיִם?

מַחֲנוֹת עֲגוּרִים מִתְעוֹפְפִים מֵעַל גְּדוֹת נְחָלִים רְחוֹקִים וְסַעֲרוֹת רוּחַ זֹעֵף מִתְנַשְׂאוֹת מִן־הַסּוּף.

עֲדָרִים נִבְהָלִים נֶחְפָּזִים אֶל־מִכְלוֹתֵיהֶם אֶל־תּוֹךְ הַכְּפָר.

הֲרָאִית אֶת הֶעָבִים הַפּוֹשְׁטִים עַל־הַשָּׁמָיִם?

לַשָּׁוְא הֶעֱלֵית אֶת־מְנוֹרַת הַיָּד אֲשֶׁר לָךְ — כִּי תִדְעַךְ וְתִכְבֶּה בְּשֶׁצֶף הָרוּחַ.

מִי יִרְאֶה כִּי לֹא מָשַׁחְתְּ אֶת־עַפְעַפַּיִךְ בְּפִיחַ הַמְּנוֹרָה? הֵן שְׁחוֹרוֹת עֵינַיִךְ מֵעָבֵי הַגָּשֶׁם.

לַשָּׁוְא הֶעֱלֵית אֶת־מְנוֹרַת הַיָּד אֲשֶׁר לָךְ — כִּי תִדְעַךְ וְתִכְבֶּה בְּשֶׁצֶף הָרוּחַ.

בֹּאִי כַאֲשֶׁר תָּבֹאִי, אַל־נָא תַשְׁחִיתִי עִתֵּךְ חִנָּם לְמַעַן הִתְיַפּוֹתֵךְ.

אִם עֲטֶרֶת פְּרָחַיִךְ לֹא נֶעֶשְׂתָה — עִזְבִיהָ; אִם שַׁרְשְׁרוֹת צְמִידַיִךְ לֹא רֻתְּקוּ — הַנִּיחִי לָהֶן.

הַשָּׁמַיִם כֻּסּוּ בֶעָבִים — הַיּוֹם הוֹלֵךְ וְיָרוֹד.

בֹּאִי כַאֲשֶׁר תָּבֹאִי, אַל־נָא תַשְׁחִיתִי עִתֵּךְ חִנָּם לְמַעַן הִתְיַפּוֹתֵךְ.

יב

אִם מְלָאכָה חָפְצָה נַפְשֵׁךְ, לְמַלֵּא אֶת־כַּדֵּךְ מַיִם, בֹּאִי, הוֹי בֹּאִי אֶל־יְאוֹרִי.

אֶל־כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ יִדְבְּקוּ מֵימָיו וְסִפְּרוּ לָךְ אֶת־צְפוּנוֹתֵיהֶם.

צִלְלֵי הַגֶּשֶׁם הַקָּרוֹב רוֹבְצִים עַל־פְּנֵי הַחוֹל, הֶעָבִים תְּלוּיִים בַּמּוֹרָד עַל־טוּרֵי תְכֵלֶת הָעֵצִים, וְהָיוּ כַשְּׂעָרוֹת הַכְּבֵדוֹת הַיּוֹרְדוֹת עַל־עַפְעַפֵּי עֵינָיִךְ.

יָדַעְתִּי הֵיטֵב אֶת־קֶצֶב מִצְעָדַיִךְ, הֵד קוֹלָם מָלֵא אֶת־לִבִּי.

בֹּאִי, הוֹי בֹּאִי אֶל־יְאוֹרִי, אִם חָפְצָה נַפְשֵׁךְ לְמַלֵּא אֶת־כַּדֵּךְ מָיִם.

אִם בַעֲצַלְתַּיִם חָפְצָה נַפְשֵׁךְ, לָשֶׁבֶת בְּאֵין מַחֲשָׁבָה וְלַעֲזֹב אֶת־כַּדֵּךְ צָפָה עַל־הַמַּיִם, בֹּאִי, הוֹי בֹּאִי אֶל־יְאוֹרִי.

הַדֶּשֶׁא הַכָּפוּף יָרוֹק, וְאֵין מִסְפָּר לַפְּרָחִים הָעוֹלִים פֶּרַע.

מֵעֵינַיִךְ הַשְּׁחוֹרוֹת תְּעוּפֶינָה מַחְשְׁבוֹתַיִךְ כְּצִפֳּרִים עָפוֹת מִקִּנָּן.

צְעִיפֵךְ יִצְנַח מֵעַל פָּנַיִךְ לְרַגְלָיִךְ.

בֹּאִי, הוֹי בֹּאִי אֶל־יְאוֹרִי, אִם חָפְצָה נַפְשֵׁךְ לָשֶׁבֶת בַּעֲצַלְתַּיִם.

אִם חָפְצָה נַפְשֵׁךְ לַעֲזוֹב אֶת שַׁעֲשֻׁעַיִךְ וְלִטְבּוֹל בַּמַּיִם, בֹּאִי, הוֹי בֹּאִי אֶל־יְאוֹרִי.

עִזְבִי אֶת־אַדֶּרֶת תְּכֶלְתֵּךְ עַל־שְׂפַת הַיְאוֹר; תְּכֵלֶת הַמַּיִם תְּכַסֵּךְ וְהִיא תַלְבִּישֵׁךְ.

הַגַּלִּים יִתְיַצְבוּ עַל־בְּהוֹנוֹתֵיהֶם לְבַעֲבוּר נַשֵׁק אֶת־עָרְפֵּךְ וּלְבַעֲבוּר הִתְלַחֵשׁ בְּאָזְנָיִךְ.

בֹּאִי, הוֹי בֹּאִי אֶל־יְאוֹרִי, אִם חָפְצָה נַפְשֵׁךְ לִטְבּוֹל בַּמָּיִם.

אִם יִהְיֶה שִׁגָּעוֹן בְּלִבֵּךְ וְאֶל־מוֹתֵךְ תֵּחָפֵזִי, בֹּאִי, הוֹי בֹּאִי אֶל־יְאוֹרִי.

קַר הוּא וְעָמֹק עַד־בִּלְתִּי תְהוֹם.

אָפֵל הוּא כְמוֹ שֵׁנָה אֲשֶׁר חֲלוֹמוֹת אֵין לָהּ.

וְשָׁם בְּמַעֲמַקָּיו לֵילוֹת וְיָמִים מִשְׁפָּט אֶחָד לָהֶם, וְהַזְּמִירוֹת קָמוּ לִדְמָמָה.

בֹּאִי, הוֹי בֹּאִי אֶל־יְאוֹרִי, אִם חָפְצָה נַפְשֵׁךְ לִטְבּוֹל בְּמוֹ מוֹתֵךְ.

יג

לֹא שָׁאַלְתִּי דָבָר, וְרַק עָמַדְתִּי עַל־שְׂפַת הַיַּעַר מֵאַחֲרֵי הָעֵצִים.

עוֹד עֵיפָה רָבְצָה עַל־עַפְעַפֵּי הַשַּׁחַר, וְהַטַּל מָלֵא אֶת־כָּל־הָרוּחַ מִסָּבִיב.

רֵיחַ כָּבֵד עָלָה מִן־הַדֶּשֶׁא הָרָטֹב וַיְהִי תָלוּי כְּאֵד דַּק עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ.

וְאַתְּ כָּרַעַתְּ תַּחַת דּוּדָאֵי הַתְּאֵנַה וְחָלַבְתְּ אֶת־הַפָּרָה בְמוֹ יָדַיִךְ הָעֲנֻגּוֹת וְרַכּוֹת כַּחֶמְאָה.

אָז עָמַדְתִי מַחֲרִישׁ.

לֹא דִבַּרְתִּי דָבָר. רַק צִפּוֹר מִסְתַּתֶּרֶת רָנָה מִמַּעֲבֵה הַסְּבָכִים.

מֵעֵץ הַמַּנְגּוֹ נָפְלוּ הַצִּיצִים עַל־פְּנֵי הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר עִם־הַכְּפָר וְהַדְּבֹרִים עָלוּ בַהֲמִית קוֹלָן אִשָּׁה אַחֲרֵי אֲחוֹתָהּ.

עַל־שְׂפַת הַבְּרֵכָה נִפְתְּחוּ הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר לְהֵיכָל שִׁיוַהּ, וְהַקָּהָל הֵחֵל אֶת־זְמִירוֹתָיו.

וְאַתְּ הִטֵּית אֶת־כֶּלְיֵךְ אֶל־בֵּינוֹת לְבִרְכַּיִךְ וְחָלַבְתְּ אֶת־הַפָּרָה.

אָז עָמַדְתִּי עִם־קַנְקַנִּי הָרֵיק.

לֹא קָרַבְתִּי לָגֶשֶׁת אֵלָיִךְ.

הַשָּׁמַיִם נֵעוֹרוּ לְקוֹל צִלְצַל הַגּוֹנְג אֲשֶׁר בַּהֵיכָל.

הָאָבָק הִתְנַשֵּׂא עַל־פְּנֵי הַדֶּרֶךְ מִפַּרְסוֹת הָעֲדָרִים הַנֶּהֱלָכִים.

נָשִׁים בָּאוֹת מִן־הַנָּהָר וְנוֹשְׂאוֹת עַל־מָתְנֵיהֶן אֶת־כַּדֵּיהֶן עִם־מֵימֵיהֶם הַמְפַכִּים.

וּצְמִידַיִךְ אֲשֶׁר עַל־יָדַיִךְ צִלְצְלוּ, וְהַקֶּצֶף נִתָּז עַל־פִּי כֶלְיֵךְ.

אָז עָלָה הַבֹּקֶר, וַאֲנִי לֹא קָרַבְתִּי לָגֶשֶׁת אֵלָיִךְ.

יד

הָלַכְתִּי הָלֹךְ וְתוֹעֶה בַדֶּרֶךְ וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה, וְצָהֳרֵי הַיּוֹם הִנֵּה־זֶה עָבְרוּ, וְזַלְזַלֵּי הַבַּמְבּוֹ רָעֲשׁוּ בָרוּחַ.

הַצְּלָלִים הַשְּׁטוּחִים שָׁלְחוּ אֶת־יְדֵיהֶם וַיִּדְבְּקוּ אֶל רַגְלֵי הָאוֹר הַבּוֹרֵחַ.

הַקּוֹאֵילִים עָיְפוּ מִזַמֵּר.

הָלַכְתִּי הָלֹךְ וְתוֹעֶה בַדֶּרֶך וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה.

הַסֻכָּה אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַמַּיִם חֲבוּיָה בְצִלְלֵי עֵץ וְהֵם סוֹכְכִים עָלֶיהָ.

הִנֵּה אִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁם אֶת־מְלַאכְתָּהּ, וְשַׁרְשְׁרוֹת צְמִידֶיהָ נוֹתְנוֹת שִׁיר עַל־פְּנֵי כָל־הַכִּכָּר.

הִתְיַצַּבְתִּי לִפְנֵי הַסֻּכָּה וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה.

שְׂדוֹת חַרְדָּל רַבִּים וְיַעֲרוֹת מַנְגּוֹ רַבִּים בּוֹקְעִים אֶת־הַנָּתִיב הַצַּר וְהַמְעֻקָּל הַזֶּה.

וְהוּא עוֹבֵר עַל־פְּנֵי הַהֵיכָל אֲשֶׁר בַּכְּפָרעַל־פְּנֵי הַשּׁוּק אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַנַּחַל עִם־מַעֲלֵה הַחוֹף.

וַאֲנִי עוֹמֵד לִפְנֵי הַסֻּכָּה וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה.

זֶה לִי שָׁנִים רַבּוֹת וְהַיּוֹם יוֹם אֲדָר צַח, אָז עָלָה הָאָבִיב בְּקוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה וְצִיצֵי הַמַּנְגּוֹ הִשְׁתַּפְּכוּ עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה.

בְּהָמוֹן פִּכּוּ הַמַּיִם וַיְזַנְּקוּ וַיְלַחֲכוּ אֶת־סִיר הַנְחשֶׁת אֲשֶׁר עָמְדָה עַל מַדְרֵגַת מַעֲלֵה הַחוֹף.

אֶזְכּוֹר עַתָּה אֶת־יוֹם הָאֲדָר הַצַּח הַזֶּה וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה.

הַצְּלָלִים הוֹלְכִים וְקוֹדְרִים, וְהָעֲדָרִים שַָׁבִים אֶל־גִּדְרוֹתֵיהֶם.

הָאוֹר הוֹלֵךְ וּמַלְבִּין עַל־פְּנֵי הַנָּוֹת הָעֲזוּבוֹת, וְאַנְשֵׁי הַכְּפָר מְחַכִּים לְרַפְסוֹדוֹת עַל־חוֹף הַנָּהָר לַעֲבוֹר בָּהֵן.

לְאִטִּי שַׁבְתִּי עַל־עֲקֵבַי וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה.

טו

רָץ אָנֹכִי כַּאֲשֶׁר תָּרוּץ אַיֶּלֶת הַמּוּשְׂק בַּעֲבִי הַיַּעַר, שְׁכוּרַת רֵיחָהּ אֲשֶׁר בְּנַפְשָׁהּ.

הַלַּיְלָה לֵיל חֲצִי אִיָּר, וְהָרוּחַ רוּחַ דָּרוֹם צַח.

תּוֹעֶה אָנֹכִי מִדַּרְכִּי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ. מְבַקֵּשׁ אָנֹכִי אֶת־אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לִמְצֹא וּמוֹצֵא אֶת אֲשֶׁר לֹא בִקַּשְׁתִּי.

מִקֶּרֶב לִבִּי עוֹלֶה וּמִתְהוֹלֵל לְפָנַי הֲגִיג מִשְׁאֲלוֹתַי אֲשֶׁר תִּשְׁאַל נַפְשִׁי.

וְחֶזְיוֹן אוֹרָה מִתְעוֹפֵף לְנֶגֶד עֵינָי.

חָפֵץ אָנֹכִי לִתְפּשׁ בּוֹ בְחָזְקָה, וְהוּא מִתְחַמֵּק מִמֶּנִּי וּמַתְעֶה אוֹתִי מִן־הַדָּרֶךְ.

מְבַקֵּשׁ אָנֹכִי אֶת־אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לִמְצֹא וּמוֹצֵא אֶת אֲשֶׁר לֹא בִקַּשְׁתִּי.

טז

יָדַיִם בְּיָדַיִם מִתְלַכְּדוֹת, וְעֵינַיִם צוֹלְלוֹת בְּעֵינָיִם —: זֶה רֵאשִׁית סֵפֶר הַזִּכָּרוֹן אֲשֶׁר לְלִבּוֹתֵינוּ.

הַלַּיְלָה לֵיל אֲדָר אֲשֶׁר לִבְנַת יָרֵחַ שְׁטָפָתְהוּ; רֵיחַ הַהֶנַּהּ הַמָּתוֹק מָלֵא אֶת־הָרוּחַ. עַל־הָאָרֶץ רוֹבֵץ חֲלִילִי וְאֵין שָׂם אֵלָיו לֵב, וַעֲטֶרֶת הַפְּרָחִים אֲשֶׁר לָךְ לֹא קָלַעַתְּ אוֹתָהּ עַד־תֹּם.

וְזֹאת אַהֲבָתֵנוּ בֵינֵךְ וּבֵינִי תְּמִימָה כְּמוֹ זִמְרַת שִׁירָה.

צְעִיפֵךְ כְּעֵין הַכַּרְכּוֹם, וְהוּא מְשַׁכֵּר אֶת־עֵינָי.

מִקְלַעַת הַיַּסְמִינִים אֲשֶׁר קָלַעְתְּ לִי מַרְעִידָה אֶת־מֵיתְרֵי לִבִּי כְּשִׁיר תְּהִלָּה.

הָיִינוּ כִּמְצַחֲקִים אִישׁ עִם־אָחִיו: אֲשֶׁר רֶגַע נִתֵּן וְרֶגַע נְמָאֵן, רֶגַע נִגָּלֶה וְרֶגַע נָשׁוּב ונִתְחַבֵּא, רֶגַע נְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּינוּ וְרֶגַע נִכָּלֵם, וְאַף־גַּם נִלָּחֵם רֶגַע מִלְחָמָה מְתוּקָה אֲשֶׁר תַּכְלִית אֵין לָהּ.

וְזֹאת אַהֲבָתֵנוּ בֵינֵךְ וּבֵינִי תְּמִימָה כְּמוֹ זִמְרַת שִׁירָה.

אֵין לָנוּ תַעֲלוּמוֹת מֵעֵבֶר לַהֹוֶה, אֵין אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים אֶל־אֲשֶׁר נִבְצְרָה מִמֶּנוּ, אֵין צְלָלִים מֵאַחֲרֵי הַקֶּסֶם, אֵין אֲנַחְנוּ מְגַשְּׁשִׁים בִּתְהוֹמוֹת חשֶׁךְ.

וְזֹאת אַהֲבָתֵנוּ בֵינֵךְ וּבֵינִי תְּמִימָה כְּמוֹ זִמְרַת שִׁירָה.

אֵין לָנוּ תַעֲלוּמוֹת מֵעֵבֶר לְהֹוֶה, אֵין אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים אֶל־אֲשֶׁר נִבְצְרָה מִמֶּנוּ, אֵין צְלָלִים מֵאַחֲרֵי הַקֶּסֶם, אֵין אֲנַחְנוּ מְגַשְּׁשִׁים בִּתְהוֹמוֹת חֹשֶׁךְ.

וְזֹאת אַהֲבָתֵנוּ בֵּינֵךְ וּבֵינִי תְּמִימָה כְמוֹ זִמְרַת שִׁירָה.

לֹא נַעֲבוֹר פִּתְאֹם מֵרֹב דְּבָרִים לִדְמָמָה גְדוֹלָה, לֹא נָרִים לָרִיק יָדֵינוּ לְדָבָר אֲשֶׁר אֵין־לוֹ תִקְוָה.

רַב לָנוּ בָזֹאת אֲשֶׁר נִתֵּן וּבָזֹאת אֲשֶׁר נַשִּׂיג.

אֶת תַּעֲנוּגוֹתֵינוּ לֹא עָרֹנוּ עַד־הַיְסוֹד בָּהֶם, פֶּן נִשְׂחַט מֵהֶם גַּם יֵין תַּרְעֵלָה.

וְזֹאת אַהֲבָתֵנוּ בֵינֵךְ וּבֵינִי תְּמִימָה כְּמוֹ זִמְרַת שִׁירָה.

יז

הַצִּפּוֹר הַצְּהֻבָּה מְשׁוֹרֶרֶת עַל־הָעֵץ אֲשֶׁר לְבֵיתָם — וְלִבִּי בִי מְרַקֵד מֵרֹב צָהֳלָה.

בִּכְפָר אֶחָד נִתְגּוֹרֵר גַּם־שְׁנֵינוּ — וַתְּהִי לָנוּ שִׁירַת הַצִּפּוֹר שִׂמְחָתֵנוּ הָאֶחָת.

צֶמֶד שֵׂיוֹתֶיהָ הָרַכּוֹת רֹעוֹת בָּאָחוּ בְצֶאֱלֵי הָעֵצִים אֲשֶׁר לְגַנֵּנוּ.

וְהָיָה כִּי־תִפְשֹׁטְנָה עַד לִשְׂדֵה הַשְּׂעֹרִים אֲשֶׁר־לָנוּ וְאֶקָּחֵן עַל־זְרוֹעוֹתָי.

שֵׁם כְּפָרֵנוּ כַנְגַּנָּה, וּלְנַחֲלֵנוּ קוֹרְאִים עַנְגַּנָּה.

אֶת־שְׁמִי יוֹדְעִים כָּל־אַנְשֵׁי הַכְּפָר, וְרַנְגַּנָּה — זֶה שְׁמָהּ.

רַק שָׂדֶה אֶחָד מַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינָהּ.

הַדְּבֹרִים אֲשֶׁר הָמוּ בְחֹרְשָׁתֵנוּ בָּאוֹת לְלַקֵּט דְּבַשׁ בְּחֹרְשָׁתָם.

הַפְּרָחִים אֲשֶׁר נִטְּשׁוּ הַמַּיְמָה מִמַּעֲלֵה חוֹפָם בָּאִים עִם־הַזֶּרֶם אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־שָׁם נֵרֵד לִרְחוֹץ.

פִּרְחֵי קוּסְמָה יְבֵשִׁים מוּבָאִים בְּסַלִּים מִשְּׂדוֹתֵיהֶם אֶל־הַשּׁוּק אֲשֶׁר לָנוּ.

שֵׁם כְּפָרֵנוּ כַנְגַּנָּה, וּלְנַחֲלֵנוּ קוֹרְאִים עַנְגַּנָּה.

אֶת־שְׁמִי יוֹדְעִים כָּל־אַנְשֵׁי הַכְּפָר, וְרַנְגַּנָּה — זֶה שְׁמָהּ.

הַנָּתִיב הָעוֹלֶה עֲקַלְקַלּוֹת עַד־בֵּיתָם נוֹתֵן בָּאָבִיב רֵיחַ פִּרְחֵי מַנְגּוֹ.

כַּאֲשֶּׁר תִּבְשַׁל הַפִּשְׁתָּה בְשָׂדָם, נְכוֹנָה לִקְרַאת קָצִיר, אָז יָנֵץ בְּשָׂדֵנוּ הַקַּנְבּוֹס.

הַכּוֹכָבִים הַמְשַׂחֲקִים אֶל־מוּל מְעוֹנָם שָׂמִים אֶת־עֵינָם הַמַּזְהִירָה הַזֹּאת גַּם־עָלֵינוּ.

הַגֶּשֶׁם הַמְמַלֵּא אֶת־תְּעָלוֹתַיהֶם מַיִם הוּא הַמְשַּׂמֵּחַ גַּם אֶת־עֲצֵי הַקַּדַּם אֲשֶׁר בְּיַעֲרֵנוּ.

שֵׁם כְּפָרֵנוּ כַנְגַּנָּה, וּלְנַחֲלֵנוּ קוֹרְאִים עַנְגַּנָּה.

אֶת־שְׁמִי יוֹדְעִים כָּל־אַנְשֵׁי הַכְּפָר, וְרַנְגַּנָּה — זֶה שְׁמָהּ.

יח

כִּי תֵלַכְנָה הָאֲחָיוֹת הַשְּׁתַּיִם לִשְׁאֹב מַיִם, וּבָאוּ עַד־הַכִּכָּר הַזֹּאת וְשִׂחֵקוּ.

אֵין־זֹאת כִּי־אִם יוֹדְעוֹת הֵן, כִּי אִישׁ עוֹמֵד פֹּה תָמִיד בֵּין־הָעֵצִים בִּהְיוֹתָן הוֹלְכוֹת לִשְׁאֹב מָיִם,

הָאֲחָיוֹת הַשְּׁתַּיִם מִתְלַחֲשׁוֹת כַּאֲשֶׁר תַּעֲבוֹרְנָה אֶת־הַכִּכָּר הַזֹּאת.

אֵין־זֹאת כִּי־אִם מָצְאוּ אֶת־חִידַת הָאִישׁ הָעוֹמֵד פֹּה תָמִיד בֵּין־הָעֵצִים בִּהְיוֹתָן הוֹלְכוֹת לִשְׁאֹב מָיִם.

כַּדֵּיהֶן מוֹט יִתְמוֹטְטוּ פִתְאֹם, וְנִטְפֵי מַיִם מֻגָּרִים לָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר תַּגַּעְנָה אֶל־הַכִּכָּר הַזֹּאת.

אֵין זֹאת כִּי־אִם הֵבִינוּ, כִּי דוֹפֵק לֵב הָאִישׁ הָעוֹמֵד פֹּה תָמִיד בֵּין־הָעֵצִים בִּהְיוֹתָן הוֹלְכוֹת לִשְׁאֹב מָיִם.

הָאֲחָיוֹת הַשְּׁתַּיִם מַבִּיטוֹת אִשָּׁה אֶל־פְּנֵי אֲחוֹתָה וּמְשַׂחֲקוֹת כַּאֲשֶׁר תָּבֹאנָה עַד־הַכִּכָּר הַזֹּאת.

וּכְמוֹ צָהֳלָה תִלְבַּשׁ פִּתְאֹם גַּם אֶת־רַגְלֵיהֶן הַנֶּחְפָּזוֹת, וְהִיא תַפִּיל רוּחַ עִוְעִים עַל־הָאִישׁ הָעוֹמֵד פֹּה תָמִיד בֵּין־הָעֵצִים בִּהְיוֹתָן הוֹלְכוֹת לִשְׁאֹב מָיִם.

יט

בַּמִשְׁעוֹל הִתְהַלַּכְתְּ עַל־שְׂפַת הַנַּחַל וְצַפַּחַת הַמַּיִם הַמְּלֵאָה בְּמָתְנָיִךְ.

לָמָּה־זֶה הֲסִבּוֹת פִּתְאֹם אֶת־פָּנַיִךְ אֵלַי וְהִבַּטְתְּ בִּי רֶגַע בְּעַד צְעִיפֵךְ הַמִּתְנוֹסֵס בָּרוּחַ?

בַּת־עֵינַךְ אֲשֶׁר הִזְהִירָה מִן־הַחֲשֵׁכָה נָגְעָה אֵלַי כְּמוֹ רוּחַ קַל אֲשֶׁר רֶגַע יַרְגִּיז אֶת־זִרְמַת הַמַּיִם וּמִשָּׁם יִמָּלֵט אֶל־צִלְלֵי הַחוֹף.

נָגְעָה אֵלַי כְּמוֹ צִפּוֹר עֶרֶב הַמִּתְעוֹפֶפֶתחִפָּזוֹן בְּחֶדֶר אֵין־אוֹר מִן־הַחַלּוֹן הָאֶחָד אֶל־הַשֵּׁנִי וְנֶעֱלֶמֶת פִּתְאֹם בְּחֶשְׁכַת הַלָּיְלָה.

הִתְחַבֵּאת כַּכּוֹכָב מֵאַחֲרֵי הַגְּבָעוֹת וַאֲנִי הֵלֶךְ בַדָּרֶךְ.

אַךְ לָמָּה־זֶה הִתְיַצַּבְתְּ רֶגַע וְהִבַּטְתְּ אֶל־פָּנַי בְּעַד צְעִיפֵךְ מִדֵּי הִתְהַלְּכֵךְ עַל־שְׂפַת הַנַּחַל וְצַפַּחַת הַמַּיִם הַמְּלֵאָה בְמָתְנָיִךְ?

כ

יוֹם יוֹם הוּא בָא וּכְבוֹאוֹ כֵּן־יֵלֶךְ.

לֵךְ, רֵעִי, וְתֵן לוֹ פֶרַח מִפִּרְחֵי שַׂעֲרוֹת רֹאשִׁי.

וְאִם יִשְׁאָלְךָ: מִי שָׁלַח לוֹ אֶת־זֶה? אַל־נָא תַגֵּד לוֹ אֶת־שְׁמִי, רְאֵה בִּקַּשְׁתִּיךָ — כִּי רַק בּוֹא בָא וּכְבוֹאוֹ כֵּן־יֵלֶּךְ.

עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר מִתַּחַת הָעֵץ יָבוֹא לָשָׁבֶת.

הָכֵן לוֹ, רֵעִי, מוֹשָׁב שָׁם, וַעֲשִׂיתוֹ פְרָחִים וְעָלִים יַחְדָּו.

עֵינָיו מְלֵאוֹת יָגוֹן וְהֵן מְבִיאוֹת יָגוֹן אֶל־לִבִּי.

לֹא יַגִּיד דָּבָר מִכָּל־הַנַּעֲשָׂה בְלִבּוֹ — כִּי רַק בּוֹא בָא וּכְבוֹאוֹ כֵּן־יֵלֶךְ.

כא

מַה־זֶּה הָיָה לוֹ, לַנּוֹסֵעַ הַצָּעִיר הַלָּזֶה, כִּי־בָא עַד־לִפְנֵי דֶלֶת בֵּיתִי עִם־עֲלוֹת הַשָּׁחַר?

גַּם בְּבֹאִי גַם בְּצֵאתִי, בְּכָל־עֵת תָּמִיד, אָנֹכִי עוֹבֶרֶת עָלָיו, וְעֵינַי שְׁבוּיוֹת פָּנָיו.

לֹא יָדַעְתִּי אִם אֲדַבֵּר אֵלָיו, לֹא יָדַעְתִּי אִם אַחֲרִישׁ. מַה־זֶּה הָיָה לוֹ, כִּי בָא עַד־לִפְנֵי דֶלֶת בֵּיתִי?

אֲפֵלִים הַלֵּילוֹת כִּבְדֵי הֶעָבִים בַּתַּמּוּז, רְוֵי תְכֵלֶת זַכָּה הַשָּׁמַיִם בַּסְּתָו, וִימֵי הָאָבִיב בָּאִים כִּסְעָרָה בִּנְשֹׁב הָרוּחַ מִן־הַדָּרוֹם.

וְהוּא בְּכָל־עֵת תָּמִיד אוֹרֵג אֶת־שִׁירָיו עִם־קוֹלוֹת חֲדָשִׁים.

אָז אַנַּח אֶת־מְלַאכְתִּי וְעֵינַי תִּמָּלֶאנָה עֲרָפֶל. מַה־זֶּה הָיָה לוֹ, כִּי־בָא עַד־לִפְנֵי דֶלֶת בֵּיתִי?

כב

כִּי־תַעֲבוֹר עָלַי בְּצַעֲדֵי חִפָּזוֹן, וְנָגְעָה בִי כְנַף שִׂמְלָתָהּ.

מֵאִי לֹא־נוֹדָע מֵאִיֵּי הַלֵּב נוֹשֶׁבֶת פִּתְאֹם רוּחַ־אָבִיב חַמָּה.

רַעַד מַגָּע קַל יַחֲלוֹף אוֹתִי וּכְרֶגַע יִתְעוֹפֵף, וְהָיָה כְצִיץ פֶּרַח נִקְטָף אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ הָרוּחַ.

וְאֶל־תּוֹךְ לִבִּי יַחְדּוֹר, וְהָיָה לִי כְרַחַשׁ בְּשַׂר־גֵּוָה וּכְנִשְׁמַת רוּחַ־לִבָּהּ.

כג

לָמָּה תֵשְׁבִי פֹה וּבִצְמִידַיִךְ תִּרְעָשִׁי, וְהָיָה לָךְ זֶה שַׁעֲשֻׁעַ רֵיק?

מַלְּאִי אֶת כַּדֵּךְ מַיִם — הִנֵּה עֵת לָלֶכֶת הַבָּיְתָה.

לָמָּה תָנִיעִי אֶת־הַמַּיִם בְּחָפְנַיִךְ וּכְמִתְגַּנֶּבֶת תַּבִּיטִי לִרְגָעִים אֶל־הָרְחוֹב לִקְרַאת הוֹלֵךְ, וְהָיָה לָךְ זֶה רַק שַׁעֲשֻׁעַ רֵיק?

מַלְּאִי אֶת־כַּדֵּךְ מַיִם וּלְכִי הַבָּיְתָה.

עֵת הַבֹּקֶר חוֹלֶפֶת — וְהַמַּיִם הַקּוֹדְרִים הוֹלְכִים וְזוֹרְמִים.

הַגַּלִּים מְשַׂחֲקִים וּמִתְלַחֲשִׁים, וְהָיָה לָהֶם זֶה רַק שַׁעֲשֻׁעַ רֵיק.

הֶעָבִים הַתּוֹעִים נֶעֱרָמִים עַל־שְׂפַת הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר עִם־קְצֵה הָאֲדָמָה.

הִנֵּה הֵם מְפַגְּרִים רֶגַע וּמַבִּיטִים אֶל־פָּנַיִךְ וּמְשַׂחֲקִים אֵלַיִךְ, וְהָיָה לָהֶם זֶה רַק שַׁעֲשֻׁעַ רֵיק.

מַלְּאִי אֶת־כַּדֵּךְ מַיִם וּלְכִי הַבָּיְתָה.

כד

אַל־נָא תַסְתִּיר מִלְּפָנֶיךָ אֶת־סוֹד לִבְּךָ, רֵעִי!

הַגִּידָה אוֹתוֹ לִי, רַק לִי לְבַדִּי, וְלֹא יִוָּדַע לְאִישׁ.

אַתָּה אֲשֶׁר־פִּיךָ מְשַׂחֵק חֶרֶשׁ, דַּבֶּר־נָא בַלָּט וּבְנַחַת וְשָׁמַע לִבִּי וְלֹא אָזְנִי.

אָפֵל הַלַּיְלָה וְהַבַּיִת דּוֹמֵם, קִנֵּי הַצִּפֳּרִים עֲטוּפִים שֵׁנָה.

הַגִּידָה־לִי בִדְמָעוֹת עֲצוּרוֹת עִם־שְׁחוֹק רוֹעֵד, בִּכְלִמָּה מְתוּקָה עִם־מַכְאוֹב לֵב אֶת־הַסּוֹד אֲשֶׁר בְּלִבֶּךָ!

כה

“בֹּא אֵלֵינוּ, עֶלֶם, וְהַגֵּד לָנוּ אֶת־הָאֱמֶת: לָמָּה־זֶה רוֹבֵץ הַשִּׁגָּעוֹן בְּעֵינֶיךָ?”

“לֹא יָדַעְתִּי מָה הָיָה יֵין הַפְּרָגִים אֲשֶׁר שָׁתִיתִי, כִּי הִרְבִּיץ אֶת־הַשִּׁגָּעוֹן בְּעֵינָי”.

“הוֹי בּוּז לְךָ!”

“אֵין דָּבָר. יֵשׁ־אֲשֶׁר יֶחְכַּם אִישׁ וְיֵשׁ־אֲשֶׁר יִכְסַל, יֵשׁ־אֲשֶׁר יִזָּהֵר אִישׁ וְיֵשׁ־אֲשֶׁר לֹא יָשִׂים לֵב. וְעֵינַיִם יֵשׁ־אֲשֶׁר תִּשְׂחַקְנָה, וְעֵינַיִם יֵשׁ־אֲשֶׁר תִּבְכֶּינָה — וַאֲנִי פֹה הִנֵּה רוֹבֵץ הַשִּׁגָּעוֹן בְּעֵינָי”.

“עֶלֶם, לָמָּה־זֶה תַעֲמוֹד דּוּמָם תַּחַת־צֵל הָעֵץ?”

“רַגְלַי יָגְעוּ תַחַת־סֵבֶל לִבִּי, וְלָכֵן עָמַדְתִּי דוּמָם תַּחַת־הַצֵּל”.

“הוֹי בּוּז לְךָ!”

“אֵין דָּבָר. יֵשׁ־אֲשֶׁר יָרוּץ אִישׁ וְיֵשׁ־אֲשֶׁר יְפַגֵּר. יֵשׁ־אֲשֶׁר חָפְשִׁי יֵלֵך אִישׁ וְיֵשׁ־אֲשֶׁר בִּכְבָלִים — וְרַגְלַי יָגְעוּ תַחַת־סֵבֶל לִבִּי”.

כו

“רַק אֶת־הַבָּא מִיָּדְךָ בְּרָצוֹן אוֹתוֹ אֶקַּח. לֹא אֶשְׁאַל דָּבָר זוּלָתוֹ.”

“הוֹי, הוֹי, יְדַעְתִּיךָ, אַתָּה הַנָּזִיר הֶעָנָו! אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לְאִישׁ אַתָּה אוֹמֵר לְנַצֵּל”.

“לוּ מָצָאתִי לִי פֹה פֶרַח נֻטָּשׁ, כִּי־עַתָּה עַל־לִבִּי נְשָׂאתִיו!”

“וְלוּ הָיוּ פֹה חוֹחִים?”

“כִּי־עַתָּה גַם־אוֹתָם סָבַלְתִּי”.

“הוֹי, הוֹי, יְדַעְתִּיךָ, אַתָּה הַנָּזִיר הֶעָנָו! אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לְאִישׁ אַתָּה אוֹמֵר לְנַצֵּל”.

“לוּ רַק הַפַּעַם נָשָׂאת אֵלַי אֶת־עֵינַיִךְ הַנֶּחְמָדוֹת, כִּי־עַתָּה מָתְקוּ לִי חַיַּי עַד מֵעֵבֶר לְקִבְרִי”.

“וְלוּ הִבִּיטוּ בְךָ מַבָּט אַכְזָרִי?”

“כִּי־עַתָּה לִבִּי הָיָה נָכוֹן לִקְרָאתוֹ גַם־הוּא”.

“הוֹי, הוֹי, יְדַעְתִּיךָ, אַתָּה הַנָּזִיר הֶעָנָו! אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לְאִישׁ אַתָּה אוֹמֵר לְנַצֵּל”.

כז

“בִּטְחִי בָאַהֲבָה גַּם כִּי־תָבִיא שׁוֹאָה. אַל־נָא תִסְגְּרִי אֶת־לִבֵּךְ”.

“רַב לְךָ, רֵעִי, סְתוּמִים דְּבָרֶיךָ, לֹא אוּכַל הֲבִינָם”.

“רְאִי, חֶמְדָּתִי! רַק לָזֹאת לָנוּ לֵב, לְבַעֲבוּר תִּתּוֹ לְרֵעֵנוּ גַּם בְּדִמְעָה גַּם בְּזִמְרָה”.

“רַב לְךָ, רֵעִי, סְתוּמִים דְּבָרֶיךָ, לֹא אוּכַל הֲבִינָם”.

“דַּל הַתַּעֲנוּג כְּאֵגֶל טַל, בְּעוֹדוֹ נוֹצֵץ וְגָוָע. אוּלָם אָרֹךְ הֶעָמָל וְיָמָיו רַבִּים. תִּכָּן־נָא אֵפוֹא בְעֵינַיִךְ הָאַהֲבָה רְוַת הֶעָמָל”.

“רַב לְךָ, רֵעִי, סְתוּמִים דְּבָרֶיךָ, לֹא אוּכַל הֲבִינָם”.

“פּוֹרֵחַ הַלּוֹט לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְהִכָּה הָאוֹר עַל־רֹאשׁוֹ וְקָמַל — וּבְכָל־זֶה לֹא יַחְפּוֹץ בַּעֲלָטַת הַחֹרֶף אֲשֶׁר יִהְיֶה צִיצוֹ סָגוּר לָנֶצַח”.

“רַב לְךָ, רֵעִי, סְתוּמִים דְּבָרֶיךָ, לֹא אוּכַל הֲבִינָם”.

כח

עֵינַיִךְ הַשּׁוֹאֲלוֹת תַּבֵּטְנָה קְדֹרַנִּית, מִתְאַמְּצוֹת לָדַעַת אֶת־אֲשֶׁר בְּלִבִּי כַּיָּרֵחַ הַשּׁוֹאֵף לַחְקוֹר אֶת־הַיָּם.

חַיַּי עֲרֻמִּים לְנֶגְדֵּךְ מִן־הַקָּצֶה אֶל־הַקָּצֶה, אֵין נִסְתָּר וְאֵין נֶעְלָם — וְלָכֵן לֹא יְדַעְתִּנִי.

לוּ הָיָה לִבִּי רַק אֶבֶן יְקָרָה, כִּי־עַתָּה נִפַּצְתִּיו לִמְאַת רְסִיסִים וַחֲרַזְתִּיו עַל־פְּתִיל שַׁרְשֶׁרָת לְשִׂימוֹ לַעֲנָק עַל־גַּרְגְּרוֹתָיִךְ.

לוּ הָיָה לִבִּי רַק פֶּרַח מִצְעָר, מְתֹאָר וְנֶחְמָד, כִּי־עַתָּה קְטַפְתִּיו מֵעַל בַּדּוֹ וּנְטַעְתִּיו בְּשַׂעֲרוֹתָיִךְ.

אֲבָל לֵב הוּא, חֶמְדָּתִי. אַיֵּה גְדוֹתָיו וְאַיֵּה תְהוֹמוֹ?

לֹא יָדַעַתְּ אֶת־גְּבוּלוֹת הַמַּמְלָכָה הַזֹּאת — וְאַתְּ הֲלֹא הַמַּלְכָּה אֲשֶׁר שָׁם.

לוּ הָיְתָה אַהֲבָתִי רַק רֶגַע תַּעֲנוּגוֹת, כִּי־עַתָּה הֵנֵצָה לְעֵינַיִךְ לְאִטָּה כְּמוֹ־שְׂחוֹק וְלֹא נִבְצְרָה מִמֵּךְ לִרְאוֹתָהּ וְלִקְרֹא בָהּ בְּרֶגַע אֶחָד.

לוּ הָיְתָה אַהֲבָתִי רַק מַכְאוֹב לְבָד, כִּי־עַתָּה נָמוֹגָה לְעֵינַיִךְ עִם־דִּמְעוֹתַי הַמַּזְהִירוֹת וְנִגְלָה בָהֶן כָּל־סוֹדִי הֶעָמֹק בְּאֵין מִלָּה אַף־אֶחָת.

אֲבָל אַהֲבָה הִיא, חֶמְדָּתִי!

תַּעֲנוּגוֹתֶיהָ וּמַכְאוֹבוֹתֶיהָ גְּבוּל אֵין לָהֶם וְאֵין קֵצֶה לְרִישָׁהּ וּלְעָשְׁרָהּ.

קְרוֹבָה הִיא אֵלַיִךְ כְּחַיַּיִךְ — וְנִבְצְרָה מִמֵּךְ לָנֶצַח לְדַעְתָּהּ כֻּלָּהּ.

כט

דַּבֵּר אֵלַי, מַחְמַד לִבִּי! סַפֶּר־לִי בִדְבָרִים אֶת אֲשֶׁר תְּזַמֵּר.

הַלַיְלָה אָפֵל, הַכּוֹכָבִים אָבְדוּ בְּבֵין־הֶעָבִים, וְהָרוּחַ מִתְיַפֵּחַ בֶּעָלִים.

אֲפַתַּח־נָא אֶת־שַׂעֲרַת רֹאשִׁי, אָשִׁית עָלַי אֶת־אַדֶּרֶת תְּכֶלְתִּי וַעֲטָרַתְנִי כְמוֹ־לָיְלָה. אֶת־רֹאשְׁךָ אֶלְחַץ אֶל־לִבִּי, וְקוֹל הֲמוֹת לִבְּךָ יַעֲלֶה אֵלַי חֶרֶשׁ מִן־הָעֲזוּבָה הַמְּתוּקָה. אֶסְגָּר־נָא אֶת־עֵינַי וְאַאֲזִין, וְאֶל־פָּנֶיךָ לֹא אַבִּיט.

וְכַאֲשֶׁר יִתַּמּוּ דְבָרֶיךָ, וְיָשַׁבְנוּ דוּמָם וּמַחֲרִישִׁים. רַק הָעֵצִים יִתְלַחֲשׁוּ בַחשֶׁךְ.

הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ וּמַלְבִּין, הַיּוֹם נִבְקַע וָבָא. אָז נַבִּיט אִישׁ אֶל־פְּנֵי רֵעֵהוּ וְהָלַכְנוּ אִישׁ אִישׁ לְעֶבְרוֹ.

דַּבֵּר אֵלַי, מַחְמַד לִבִּי! סַפֶּר־לִי בִדְבָרִים אֶת אֲשֶׁר תְּזַמֵּר.

ל

עֲנַן לַיְלָה אַתְּ לִי הַמְרַחֵף עַל־שְׁמֵי חֲלוֹמוֹתָי.

וּכְפַעַם בְּפַעַם אֶצֳּרֵךְ וְיוֹם יוֹם אֲתָאֵר תַּבְנִיתֵךְ בְלַבַּת אַהֲבָתִי.

לִי אַתְּ, לִי לְבַדִּי, אַתְּ הַשְּׁכוּנָה בַחֲלוֹמוֹתַי הַמְפֹרָצִים!

אָדְמוּ רַגְלַיִךְ כְּשוֹשַׁנִּים מִלַּהַט תַּאֲוַת לִבִּי, אַתְּ הַמְלַקֶּטֶת בְּשִׁבֳּלֵי שִׁירַי בְּמַעֲרַב יוֹמִי!

שִׂפְתוֹתַיִךְ מָלְאוּ מֶתֶק תַּמְרוּרִים מִיֵּין עִצְּבוֹנִי אֲשֶׁר טָעַמְתְּ.

לִי אַתְּ, לְבַדִּי, אַתְּ הַשְּׁכוּנָה בַחֲלוֹמוֹתַי הַשּׁוֹמֵמִים!

בְּצִלְלֵי חֶשְׁכַת תַּאֲוָתִי יָצַרְתִּי אֶת־שְׁחוֹר עֵינַיִךְ, אַתְּ הָרוֹבֶצֶת בִּתְהוֹמוֹת חֶזְיוֹנוֹתָי!

יָקשְׁתִּי לָךְ, חֶמְדַּת לִבִּי, וּלְכַדְתִּיךְ בְּרֶשֶׁת מַנְגִּינָתִי.

לִי אַתְּ, לְבַדִּי, אַתְּ הַשְּׁכוּנָה בַחֲלוֹמוֹתַי נֶצַח.

לא

לִבִּי צִפּוֹר מִדְבָּר וְאֶת־שָׁמָיו מָצָא בְתוֹךְ עֵינָיִךְ.

בַּבֹּקֶר תִּהְיֶינָה לוֹ לְעֶרֶשׂ וּלְמַמְלֶכֶת כּוֹכָבִים בַּלָּיְלָה.

בִּתְהוֹמוֹתֵיהֶן תִּבָּלַעְנָה זְמִירוֹתָי.

רַק תְּנִי לִי וְאַמְרִיא בַשָּׁמַיִם הָאֵלֶּה וּבִגְבוּלוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹק.

רַק תְּנִי לִי וְאֶבְקַע אֶת־עָבֵי עַנְנֵיהֶן וְאֶת־כְּנָפַי אֶפְרֹשׂ בְּזֹהַר שִׁמְשָׁן.

לב

הַגֶּד־לִי, דּוֹדִי, אִם אֱמֶת כָּל־זֹאת, אִם אֱמֶת?

כַּאֲשֶׁר יֻצַּת הַבָּרָק בְּעֵינַי פֹה, וְרָעֲמוּ לְנֶגְדָּן כְּרֶגַע גַּם הָעֲנָנִים אֲשֶׁר בְּלִבְּךָ הַקּוֹדֵר וְעָנוּ לִי מִן־הַסְּעָרָה?

הַאֱמֶת הַדָּבָר, כִּי מָתְקוּ שִׂפְתוֹתַי כְּצִיץ נִפְתָּח אֲשֶׁר לְאַהֲבָה רִאשׁוֹנָה וּטְהוֹרָה?

וְכִי בִיצֻרֵי גֵוִי שׁוֹכְנִים זִכְרוֹנוֹת יַרְחֵי אֲבִיבִים אֲשֶׁר חָלָפוּ.

וְכִי הָאֲדָמָה תִרְעַד פִּתְאֹם כְּמוֹ־נֵבֶל כִּמְעַט תִּגַּעְנָה אֵלֶיהָ כַּפּוֹת רַגְלָי?

הָאֱמֶת הַדָּבָר, כִּי יֵרְדוּ אֶגְלֵי הַטַּל מֵעֵינֵי הַלַּיְלָה כִּמְעַט אֲשֶׁר יִרְאַנִי, וְכִי אוֹר הַבֹּקֶר יַעֲלוֹז כֻּלּוֹ מִדֵּי יַעֲטוֹף אֶת־בְּשָׂרִי?

אִם אֱמֶת הוּא, אִם אֱמֶת, כִּי הִלְּכָה אַהֲבָתְךָ גַּלְמוּדָה דוֹרוֹת עַל־דּוֹרוֹת וְעוֹלָמוֹת עַל־עוֹלָמוֹת לְחַפֵּשׂ אוֹתִי?

וְכִי בְמָצְאֲךָ אוֹתִי בָאַחֲרוֹנָה וּמָצְאוּ מִשְׁאֲלוֹת לִבְּךָ הַקַּדְמוֹנִיּוֹת אֶת־שַׁלְוַת הַנֶּצַח בְּאִמְרוֹתַי הָרַכּוֹת וּבְעֵינַי וּבִשְׂפָתַי וּבְשַׂעֲרוֹתַי הַזּוֹרְמוֹת?

וְאִם אֱמֶת הוּא, כִּי עַל־מִצְחִי זֶה הַקָּטָן חֲרוּתִים סִתְרֵי כָּל־הַנֵּצַח?

הַגִּידָה לִי, דּוֹדִי, אִם אֱמֶת כָּל־זֹאת.

לג

אֲהַבְתִּיךָ, אֲהוּבִי, וְאַתָּה סְלַח לִי לְאַהֲבָתִי.

כְּצִפּוֹר תּוֹעָה מִדַּרְכָּהּ נִלְכָּדְתִּי.

כַּאֲשֶׁר נָע לִבִּי בְקִרְבִּי אָבַד לוֹ צְעִיפוֹ וַיְהִי עָרֹם, כַּסֵּהוּ אַתָּה, אֲהוּבִי, בִּכְסוּת חֶמְלָתְךָ — וּסְלַח לִי לְאַהֲבָתִי.

וְאִם נִבְצְרָה מִמְּךָ לְאָהֳבֵנִי, אֲהוּבִי סְלַח לִי לְמַכְאוֹבוֹתָי.

אַל תַבֵּט בִּי מֵרָחוֹק בִּלְזוּת עֵינָיִם.

אֶל־סֵתֶר פִּנָּתִי אֶתְגַּנְּבָה וְאֵשֵׁב בְּמַחֲשַׁכִּים.

בִּשְׁתֵּי כַפּוֹת יָדַי אֲכַסֶּה אֶת־בָּשְׁתִּי הָעֲרֻמָּה.

הָשַׁע אֶת־פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, אֲהוּבִי — וּסְלַח לִי לְמַכְאוֹבוֹתָי.

וְאִם אֲהַבְתֵּנִי, אֲהוּבִי, סְלַח לִי לִשְׂשׂוֹנִי.

אִם יִנָּשֵׂא לִבִּי עִם־גַּלֵּי אָשְׁרִי, אַל־נָא תִשְׂחַק לִי כִּי־אֶשְׁכַּח נַפְשִׁי עַד לִזְוָעָה.

אִם אֶעֱלֶה לָשֶׁבֶת עַל־כִּסֵּא מַלְכוּתִי וְאֶמְשֹׁל בְּךָ בְּאַכְזְרִיּוּת אַהֲבָתִי, אִם כְּבַת אֵלִים אֶשְׁפּוֹךְ עָלֶיךָ יוֹם יוֹם אֶת־חֲסָדַי, שָׂא אֶת־גֵּאוּתִי, אֲהוּבִי, וּסְלַח לִי לִשְׂשׂוֹנִי.

לד

אַל־נָא תֵלֵךְ מֵעִמִּי, דּוֹדִי, בְּטֶרֶם אֹמַר לָךְ: לֵךְ לְשָׁלוֹם.

עֵרָה הָיִיתִי כָל־הַלַּיְלָה וְעַתָּה כָבְדוּ עֵינַי מִשֵּׁנָה.

יָרֵאתִי פֶּן־תֹּאבַד לִי מִדֵּי אִישַׁן אֶת־שְׁנָתִי.

אַל־נָא תֵלֵךְ מֵעִמִּי, דּוֹדִי, בְּטֶרֶם אֹמַר לָךְ: לֵךְ לְשָׁלוֹם.

אֶחֱרַד מִמְּקוֹמִי פִתְאֹם וְאֶשְׁלַח אֶת־יָדִי לִנְגּוֹעַ בָּךְ, וְאֶת נַפְשִׁי אֶשְׁאַל: “הַחֲלוֹם הוּא?”

מִי־יִתֵּן וְאוּכַל לֶאֱסוֹר רַגְלֶיךָ בְּחַבְלֵי לִבִּי לְמַעַן אַמֵּץ אוֹתָן בְּחֶזְקָה אֶל־שָׁדַי!

אַל־נָא תֵלֵךְ מֵעִמִּי, דּוֹדִי, בְּטֶרֶם אֹמַר לָךְ: לֵךְ לְשָׁלוֹם.

לה

אֲשֶׁר לֹא אַכִּיר אוֹתָךְ קַל־מְהֵרָה — עַל־כֵּן תְּצַחֲקִי עִמִּי בָרִאשׁוֹנָה.

בִּבְרַק שְׂחוֹק־פִּיךְ תַּכִּינִי בְסַנְוֵרִים — לְמַעַן הַעֲלִים אֶת־דִמְעוֹתָיִךְ.

יָדַעְתִּי, יָדַעְתִּי אֶת־עָרְמָתֵךְ.

לֹא תְדַבְּרִי לָנֶצַח אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה עִם־לִבֵּךְ לְדַבֵּר.

אֲשֶׁר לֹא אַעֲרִיךְ אוֹתָךְ לְפִי עֶרְכֵּךְ — עַל־כֵּן תִּתְחַמְּקִי מִמֶּנִּי בְּאַלְפֵי דְרָכִים.

אֲשֶׁר לֹא תֹאבְדִי לִי בְתוֹךְ הֶהָמוֹן — עַל־כֵּן תַּעַמְדִי בַצַּד.

יָדַעְתִּי, יָדַעְתִּי אֶת־עָרְמָתֵךְ.

לֹא תֵלְכִי לָנֶצַח בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָיָה עִם־לִבֵּךְ לָלֶכֶת.

כִּי־תִדְרְשִׁי שִׁבְעָתַיִם מִכָּל־יֶתֶר הָאָדָם — עַל כֵּן תֶּחֱשִׁי מִדַּבֵּר.

כְּמִשְׁתַּעֲשַׁעַת בְּאֶפֶס דְּאָגָה אַתְּ מוֹאֶסֶת בְּכָל־מִנְחוֹתָי.

יָדַעְתִּי, יָדַעְתִּי אֶת־עָרְמָתֵךְ.

לֹא תִקְחִי לָנֶצַח אֵת אֲשֶׁר הָיָה עִם־לִבֵּךְ לָקַחַת.

לו

חֶרֶשׁ דִּבֵּר: “חֶמְדָּתִי, שְׂאִי עֵינַיִךְ וּרְאִי”.

וַאֲנִי הִתְקַצַּפְתִּי מְאֹד וָאֹמַר: “לֵךְ!” — וְהוּא לֹא זָע.

לְפָנַי עָמַד וַיַּחֲזֵק בִּשְׁתֵּי כַפּוֹת יָדָי. וַאֲנִי אָמַרְתִּי: “הַנַּח לִי!” — וְהוּא לֹא הָלָךְ.

אֶת־רֹאשׁוֹ הִטָּה אֶל־אָזְנִי. הִבַּטְתִּי בוֹ וָאֹמַר: “הוֹי חֶרְפָּה!” — וְהוּא לֹא נָע.

נָגְעוּ שְׂפָתָיו אֶל־לֶחְיִי. חָרַדְתִּי וָאֹמַר: “אֵיךְ מְלֶאֲךָ לִבֶּךָ?” — וְהוּא לֹא יָדַע כְּלִמָּה.

פֶּרַח שָׂם אֶל־בֵּין שַׂעֲרוֹתָי. וַאֲנִי אָמַרְתִּי: “רַק לָרִיק הוּא!” — וְהוּא עָמַד וְלֹא נָע.

אָז יִקַּח אֶת־מִקְלַעַת הַפְּרָחִים אֲשֶׁר לִי מֵעַל־צַוָארִי וַיִּפֶן וַיֵּלַךְ. וַאֲנִי בוֹכָה וְשׁוֹאֶלֶת אֶת־לִבִּי: “מַדּוּעַ־זֶה לֹא יָשׁוּב עוֹד?”

לז

יָפָתִי, הֲתָשִׂימִי עַל־צַוָּארִי אֶת־מִקְלַעַת הַפְּרָחִים הָרַעֲנַנִּים אֲשֶׁר לָךְ?

אַךְ שִׁמְעִי וּדְעִי לָךְ: אֶת־הַמִּקְלַּעַת הַאַחַת הַזֹּאת קָלַעְתִּי לְרַבִּים: — לָאֵלֶּה אֲשֶׁר לִבְרַק אוֹר יִגָּלוּ לְרֶגַע וְלָאֵלֶּה אֲשֶׁר יִשְׁכְּנוּ בַאֲרָצוֹת לֹא־נִגְלוֹת וְלָאֵלֶּה אֲשֶׁר יִחְיוּ בְשִׁירֵי הַמְשׁוֹרֵר.

אֵחַרְתְּ מְעַט אֶת־הַמּוֹעֵד לְבַעֲבוּר דְּרשׁ מֵעִמִּי אֶת־לִבִּי תַּחַת לִבֵּךְ.

הִנֵּה יָמִים הָיוּ וַיִּהְיוּ חַיַּי כְּמוֹ־צִיץ וְכָל־רֵיחָם הִתְכַּנֵּס אֶל־תּוֹךְ לִבִּי.

וְעַתָּה הִנֵּה נִדַּף לְמֵרָחוֹק וַיְפֻזַּר לְכָל־רוּחַ.

מִי יוֹדֵעַ אֶת־הַלַּחַשׁ אֲשֶׁר בּוֹ יוּכַל אִישׁ לְאָסְפוֹ וּלְסָגְרוֹ שֵׁנִית?

לִבִּי לֹא לִי עוֹד לְתִתּוֹ לְאֶחָד; נָתוּן הוּא לְרַבִּים.

לח

רְאִי, חֶמְדַּת נַפְשִׁי! לִפְנֵי יָמִים רַבִּים עָשָׂה לוֹ הַמְשׁוֹרֵר אֲשֶׁר לְפָנַיִךְ פֹּה אֳנִיַּת שִׁיר גִּבּוֹרִים גְּדוֹלָה בְּקֶרֶב לִבּוֹ וַיּוֹרִידֶנָּה מִן־הַחוֹף —

אוֹי לִי, כִּי לֹא יָדַעְתִּי לְהִזָּהֵר! בְּטַבְּעוֹת צֶלְצְלֵי צְמִידַיִךְ נֶאֱחָזָה וַתֵּרֶד וַתִּטְבָּע.

נִשְׁבְּרָה לִרְסִיסֵי שִׁירִים קְטַנִּים — וְהֵם מִתְגּוֹלְלִים פְּזוּרִים לְרַגְלָיִךְ.

כָּל־עִזְבוֹנִי, עִזְבוֹן סֵפֶר מִלְחָמוֹת מִימֵי קֶדֶם, נִסְחַף בְּיַד הַגַּלִּים הַמְשַׂחֲקִים, נִטְבַּל בְּיַם דְּמָעוֹת — וַיֵּרַד.

וְאַתְּ, חֶמְדַּת נַפְשִׁי, שׂוּמָה הִיא עָלַיִךְ לְהֵיטִיב עַתָּה עִמִּי תַּחַת כָּל־אֲבֵדָתִי.

וְאִם עָלְתָה בְתֹהוּ כָּל־תִּקְוָתִי לַעֲשׂוֹת לִי אַחֲרֵי מוֹתִי שֵׁם עוֹלָם, עֲשִׂינִי³ לְבֶן אַל־מָוֶת כָּל־עוֹדִי בַחַיִּים.

וַאֲנִי לֹא אֶבְכֶּה אֶת־אֲבֵדָתִי עוֹד וְלֹא אַשִּׂיא אוֹתָךְ אֶת־הָאַשְׁמָה.

לט

יוֹם יוֹם בַּבֹּקֶר אֲנַסֶּה לִקְלּוֹעַ לְךָ מִקְלַעַת⁴ פְּרָחִים — וְהַפְּרָחִים נִשְׁמָטִים וְנוֹפְלִים.

יוֹשֶׁבֶת אַתְּ מִנֶּגְדִּי וְאוֹרֶבֶת לִי בְהֵחָבֵא מִן־הַמַּאֲרָב אֲשֶׁר לְעֵינַיִךְ הַמְחַפְּשׂוֹת.

שַׁאֲלִי אֵפוֹא אֶת־עֵינַיִךְ, הַחוֹרְשׁוֹת עָלַי רָעָה, מִי אָשֵׁם בָּזֶה.

אֲנַסֶּה לָשִׁיר לָךְ שִׁיר — וְלַשָּׁוְא.

שְׂחוֹק נִסְתָּר רוֹעֵד עַל־שִׂפְתוֹתָיִךְ. שַׁאֲלִי אֵפוֹא אוֹתוֹ לְשֹׁרֶשׁ הַדָּבָר, מַדּוּעַ כָּכָה תִקְצַר יָדִי.

תִּפָּתַחְנָה־נָא שְׂפָתַיִךְ הַמְשַׂחֲקוֹת וְתָעֵדְנָה־נָא נֶגֶד אֱלֹהִים, מַדּוּעַ־זֶה נֶחְבָּא קוֹלִי וּמַדּוּעַ נִדְמָה כִדְבוֹרָה הַמִּשְׁתַּכֶּרֶת בַּעֲסִיס הַלּוֹט?

הִנֵּה עֶרֶב וְהַמּוֹעֵד בָּא אֲשֶׁר יִסְגְּרוּ הַפְּרָחִים אֶת־צִיצֵיהֶם.

תְּנִינִי וְאֵשֵׁב עַל־יָדֵךְ וְאֶת־שְׂפָתַי צַוִּי וְעָשׂוּ אֶת־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לֹא תִבָּצֵר לַעֲשׂוֹתָהּ בִּדְמָמָה לְאוֹר הַכּוֹכָבִים הַקּוֹדְרִים.

מ

שְׂחוֹק לְלֹא אֱמוּנָה נוֹצֵץ בְּעֵינַיִךְ בְּסוּרִי אֵלַיִךְ לְבָרְכֵךְ בְּשָׁלוֹם בְּטֶרֶם אֵצֵא לַדָּרֶךְ.

רַבּוֹת מִדַּי סַרְתִּי אֵלַיִךְ כָּכָה — וְלָכֵן אַתְּ חוֹשֶׁבֶת כִּי אָשׁוּב גַּם־הַפַּעַם מַהֵר.

וַאֲנִי אֶת־הָאֱמֶת אַגִּיד לָךְ: גַּם־אֲנִי כָּמוֹךְ אֵין בְּלִבִּי אֱמוּנָה.

כִּי־הִנֵּה שָׁבִים יְמֵי הָאָבִיב וּבָאִים כְּפַעַם בְּפַעַם, הַלְּבָנָה הַמְּלֵאָה הוֹלֶכֶת וּבָאָה שֵׁנִית, הַפְּרָחִים שָׁבִים לָבוֹא וּמִתְאַדְּמִים בְּרָאשֵׁי עַנְפֵיהֶם שָׁנָה שָׁנָה — וְאַף אֲנִי רַק אֵין־זֹאת כִּי אֵלֵךְ לְמַעַן שׁוּבִי.

אֲבָל הַחֲזִיקִי־נָא רֶגַע בְּמִקְסַם הַכָּזָב הַזֶּה וְאַל־נָא תַחְפְּזִי לְנַשְּׁלוֹ מֵעִמָּךְ בְּחָזְקָה.

וְכִי אֹמַר אֵלַיִךְ: הִנֵּה אָנֹכִי עוֹזְבֵךְ לָנֶצַח, הוֹאִילִי־נָא וְהָיוּ הַדְּבָרִים בְּעֵינַיִךְ דִּבְרֵי אֱמֶת — אֲשֶׁר תַּעֲלֶה עֲלָטַת דִּמְעָה וְהֶחֱשִׁיכָה רֶגַע אֶחָד אֶת־שְׂפַת בַּת־עֵינֵךְ.

וְאַחַר־כֵּן בְּיוֹם שׁוּבִי שַׂחֲקִי שְׂחוֹק עָרְמָה כְּמִשְׁפָּטֵךְ תָּמִיד.

מא

כָּלְתָה נַפְשִׁי לְדַבֵּר אֵלַיִךְ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הַנִּסְתָּרִים בְּלִבִּי אֲשֶׁר לִי לְדַבֵּר — וְלֹא אֶעֱרוֹב אֶת־לִבִּי, כִּי יָרֵאתִי פֶּן־תִּשְׂחֲקִי לִי.

וְלָכֵן אֲנִי אֲנִי אֶשְׂחַק לִי בְּמוֹ־פִי וְאֶת־סוֹדִי אֲחַלֵּל בְּמַהֲתַלּוֹת.

אֶשְׂחַק לְמַכְאוֹבִי — כִּי יָרֵאתִי פֶּן־תַּעֲשִׂי אַתְּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה.

כָּלְתָה נַפְשִׁי לְהַגִּיד לָךְ אֶת־הָאֱמֶת אֲשֶׁר־לִי לְהַגִּיד — וְלֹא אֶעֱרוֹב אֶת־לִבִּי מִיִּרְאָתִי כִּי לֹא תַאֲמִינִי בָהּ.

וְלָכֵן אֶתְחַפֵּשׂ בְּלֹא־אֱמֶת וַאֲדַבֵּר לְהֶפֶךְ מֵאֲשֶׁר חָשָׁבְתִּי.

אֶתֵּן אֶת־מַכְאוֹבִי לִשְׁנִינָה — כִּי יָרֵאתִי, פֶּן־תַּעֲשִׂי אַתְּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה.

כָּלְתָה נַפְשִׁי לְהַבִּיעַ אֶת־כָּל־יָקָר אֲשֶׁר יֵשׁ־לִי לְמַעֲנֵךְ — וְלֹא אֶעֱרוֹב אֶת־לִבִּי, מִיִּרְאָתִי כִּי לֹא יוּשַׁב לִי כְעֶרְכּוֹ.

וְלָכֵן אֶקְרָא לָךְ שֵׁמוֹת לְקַלָּסָה וְאֶתְהַלֵּל בִּגְבוּרָתִי הַקָּשָׁה.

אֶמְחָצֵךְ בְּמוֹ־יָדִי, מִיִּרְאָתִי כִּי עַד־עוֹלָם לֹא תֵדְעִי כָל־מַכְאוֹב.

כָּלְתָה נַפְשִׁי לָשֶׁבֶת לְפָנַיִךְ מַחֲרִישׁ — וְלֹא אֶעֱרוֹב אֶת־לִבִּי מִיִּרְאָתִי כִּי יָרֵאתִי פֶּן־יַעֲבוֹר לִבִּי אֶת־שְׂפָתָי.

וְלָכֵן אַרְבֶּה דְבָרִים וַאֲדַבֵּר רִיק וְאֶת־לִבִּי אַסְתִּיר מֵאַחֲרֵי הַדְּבָרִים.

אֵלֵךְ עִם־מַכְאוֹבִי קֶרִי, מִיִּרְאָתִי פֶּן־תַּעֲשִׂי אַתְּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה.

כָּלְתָה נַפְשִׁי לִשְׂטוֹת מֵעָלַיִךְ וְלָלֶכֶת — וְלֹא אֶעֱרוֹב אֶת־לִבִּי, כִּי יָרֵאתִי פֶּן־תַּכִּירִי אֶת־מֹרֶךְ לִבִּי.

וְלָכֵן אָרִים רֹאשִׁי תָמִיד וְאֵצֵא וְאָבוֹא לְפָנַיִךְ בִּמְאוֹר פָּנִים.

וְעֵינַיִךְ הַחוֹדְרוֹת לִי תָמִיד מְעוֹרְרוֹת אֶת־כְּאֵבִי וְהָיָה חָדָשׁ לָנֶצַח.

מב

הוֹי הָאִישׁ הַמִּשְׁתַּגֵּעַ, הַשִּׁכּוֹר הַנֶּחְמָד! —

כִּי־תִפְתַּח לִרְוָחָה אֶת־דַּלְתוֹתֶיךָ וְתִתְהוֹלֵל לְעֵינֵי כָל־הָעָם מִסָּבִיב;

כִּי־תָקוֹם בְּעוֹד לַיְלָה וְתַשְׁלִיךְ כַּסְפְּךָ הַחוּצָה וּלְכָל־תְּבוּנָה תִלְעַג;

כִּי־תִתְעֶה בִנְתִיבוֹת נִפְלָאוֹת וְנַפְשְׁךָ תְּשַׁעֲשַׁע בִּדְבָרִים אֵין־בָּם מוֹעִיל;

וְלֹא תִדְרשׁ חֶשְׁבּוֹן וְלֹא תְבַקֵּשׁ תַּכְלִית;

כִּי־תִפְרֹשׂ לַסְּעָרָה אֶת־מִפְרָשֶׂיךָ וְאֶת־מְשׁוֹטֶיךָ תְּשַׁבֵּר לִשְׁבָבִים, —

אָז הִנְנִי וְאֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ גַּם־אָנִי, רֵעִי, וְאֶשְׁתַּכֵּר כָּמוֹךָ עַד־שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן!

עִם־שְׁכֵנִים חַכְמֵי לֵב מְאֹד כִּלִּיתִי לָרִיק אֶת־יָמַי וְאֶת־לֵילוֹתָי, רֹב־דַּעַת הָפַךְ אֶת־שְׂעָרִי לָבָן וְרֹב־רְאוֹת חִבֵּל אֶת־מַרְאֵה עֵינָי.

בְּקֶרֶב שָׁנִים לִקַּטְתִּי וְעָרַכְתִּי לִי אֶת־הַשְּׁבָרִים וְאֶת־הַגְּזָרִים אֲשֶׁר לְכָל־הַחֲפָצִים:

נְנַפֵּץ־נָא אֵפוֹא אוֹתָם וְנִרְקוֹד עֲלֵיהֶם מִלְּמַעְלָה וּנְזָרַם לְכָל־רוּחַ.

כִּי־הִנֵּה יָדַעְתִּי עַתָּה כִּי־תַכְלִית כָּל־דַּעַת: — הִשְׁתַּכֵּר עַד־שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן!

אֶחְדַּל־נָא מִפְּסוֹחַ עַל־הַשְּׂעִפִּים עַד לְגֹעַל וְאֵתַע־נָא מִנִּי־דַרְכִּי בְּאֶפֶס תִּקְוָה.

יָבוֹא־נָא עָלַי רוּחַ־פְּרָצִים פֶּרֶא מָלֵא הוֹלֵלוּת עַזָּה וּשְׂטָפַנִי מֵעַל עָגְנִי.

מָלְאָה תֵבֵל נִכְבָּדִים וַעֲמֵלִים, רַבֵּי פְעָלִים וְאַנְשֵׁי חָיִל.

בָּרֹאשׁ יִסְעוּ רַבִּים בְּרַגְלַיִם קַלּוֹת וְרַבִּים יֵלְכוּ בַעֲנָוָה מֵאַחֲרֵיהֶם.

יְהִי נֹעַם אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם וְיִשְׁלַח בְּרָכָה בְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם — וַאֲנִי אֱהִי לִי פֶתִי נְבוּב־לֵב וָרֵיק.

כִּי־הִנֵּה יָדַעְתִּי עַתָּה כִּי־תַכְלִית כָּל־דַּעַת: — הִשְׁתַּכֵּר עַד־שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן!

נִשְׁבַּעְתִּי כִּי מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה אַנַּח לְאַחֵר אֶת־מִשְׁפָּטִי לִהְיוֹת נִמְנָה עִם־יְשָׁרִים.

אֶעֱזוֹב אֶת־גְּדֻלָּתִי לִהְיוֹת נֶחְשָׁב עִם־תוֹפְשֵׂי תוֹרָה וְלַחֲרוֹץ מַה־צֶּדֶק וּמָה־רֶשַׁע.

וְאֶת־נֹאד זִכְרוֹנוֹתַי אֲנַפֵּץ עִם־נֵטֶף דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹן.

בְּקֶצֶף יַיִן אֲדוּם גַּרְגְּרִים אֶשְׁטוֹף אֶת־שְׂחוֹק פִּי וַאֲטַהֲרוֹ.

אַעֲבִיר מֵעָלַי הַפַּעַם אֶת־חוֹתַם הָאֶזְרָח הַמְכֻבָּד וַאֲפַצְפְּצֵהוּ לִרְסִיסִים.

וְאֶדּוֹר נֵדֶר קֹדֶשׁ לַאדֹנָי כִּי אֶהְיֶה לַחֲדַל אִישִׁים וְכִי אֶשְׁתַּכֵּר עַד־שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן!

מג

לֹא, רֵעָי! עַד־עוֹלָם לֹא אֶהְיֶה לְנָזִיר — וִיהִי אֲשֶׁר יֶהִי.

עַד־עוֹלָם לֹא אֶהְיֶה לְנָזִיר — אִם לֹא תָבוֹא עִמִּי גַם־הִיא לְהִנָּזֵר עִמִּי יַחְדָּו.

וָזֶה אֲשֶׁר חָרַצְתִּי וְלֹא אָשׁוּב: — אִם לֹא אֶמְצָא סֻכַּת צֵל לִי עִם־חֲבֶרֶת לִנְדָרַי, לֹא אֶהְיֶה עַד־עוֹלָם לְנָזִיר.

לֹא, רֵעָי! לֹא אֶעֱזוֹב עַד־עוֹלָם אֶת־בֵּיתִי וְאֶת־נַחֲלָתִי לָשֶׁבֶת בְּיַעַר בּוֹדֵד, אִם־לֹא מִן־הַצֵּל יַעֲנֶה הֵד שְׂחוֹק עָלֵז וְאִם־לֹא בְתוֹךְ הָרוּחַ תְּרַחֵף כְּנַף אַדֶּרֶת צְהֻבָּה וְאִם־לֹא קוֹל לַחַשׁ חֲרִישִׁי יַגְדִּיל אֶת־הַדְּמָמָה שָׁם.

עַד־עוֹלָם לֹא אֶהְיֶה לְנָזִיר.

מד

סְלַח־נָא, אָב קָדושׁ, לַעֲוֹן הַחוֹטְאִים הַשְּׁנַיִם הָאֵלֶּה — לַעֲוֹן דּוֹד וְכַלָּתוֹ. רוּחוֹת הָאָבִיב נוֹשְׁבוֹת הַיּוֹם בִּסְעָרָה וּמַרְקִידוֹת אָבָק וְעָלִים נוֹבְלִים וְנוֹשְׂאוֹת עִמָּהֶן אֶת־כָּל־תּוֹרָתְךָ לַתֹּהוּ.

אַל־נָא תֹאמַר, אָב וְקָדוֹשׁ, כִּי הַחַיִּים הֲבֵל הֲבָלִים.

כִּי־בְרִית כָּרַתְנוּ הַפַּעַם עִם הַמָּוֶת,

וְלִרְגָעִים מְעַטִּים וּמְבֹרָכִים הָיִינוּ שְׁנֵינוּ בְנֵי

חַיֵּי־נֶצַח.

וְגַם כִּי־יָבוֹאוּ עָלֵינוּ מַחֲנוֹת הַמֶּלֶךְ וְהִתְנַפְּלוּ עָלֵינוּ בַחֲמַת קֶצֶף, וְהֲנִידוֹנוּ לָהֶם בְּרֹאשֵׁנוּ בְיָגוֹן וְאָמַרְנוּ: אַחֵינוּ, רַק מַפְרִיעִים אַתֶּם אוֹתָנוּ! אִם־יֵשׁ לָכֶם חֵפֶץ בְּשַׁעֲשֻׁעֵי־שָׁאוֹן אֵלֶּה, לְכוּ וּפְנוּ לָכֶם מִזֶּה וְהִשְׁתַּקְשְׁקוּ בְנִשְׁקְכֶם בְּמָקוֹם אַחֵר. כִּי אֲנַחְנוּ פֹה רַק לִרְגָעִים מְעַטִּים, נֶחְפָּזִים וְחוֹלְפִים, הָיִינוּ לִבְנֵי חַיֵּי־נֶצַח.

וְכִי־יָבוֹאוּ עָלֵינוּ גְדוּדֵי עָם חֲפֵצֵי שָׁלוֹם וְחָנוּ עָלֵינוּ מִסָּבִיב, וְהִשְׁתַּחֲוִינוּ אֲלֵיהֶם בַּעֲנָוָה גַם־אֲנַחְנוּ וְאָמַרְנוּ: הַבְּרָכָה הַיְקָרָה אֲשֶׁר הֵבֵאתֶם עָלֵינוּ תִּהְיֶה לָנוּ רַק לִצְנִינִים! הִנֵּה צַר לָנוּ וּמְעַט לָנוּ הַמָּקוֹם בְּמֶרְחֲבֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אִוִּינוּ לָנוּ, כִּי כַאֲשֶׁר יִהְיוּ יְמֵי הָאָבִיב, וְהֵנֵצוּ הַפְּרָחִים עַד לְאֵין מִסְפָּר וְכַנְפֵי הַדְּבֹרִים תִּהְיֶינָה טְעוּנוֹת מַשָּׂא וְהָדְפוּ אִשָׁה רְעוּתָהּ. מְעַט הַשָּׁמַיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר שָׁם מָעוֹן רַק לָנוּ שְׁנֵינוּ בְנֵי חַיֵּי־נֶצַח, מְעַטִּים לָנוּ וְצָרִים לָנוּ עַד לְאֵין חֹק.

מה

תֵּן אֶת־בִּרְכָתְךָ שָׁלוֹם לָאוֹרְחִים הַיּוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ וְאֶת־עִקְבֵי צַעֲדֵיהֶם מְחֵה מֵאַחֲרֵיהֶם.

אַמֵּץ אֶל־לִבְּךְ בְשִׂמְחָה אֶת־כָּל־רָצוּי וְתָמִים וְקָרוֹב אֵלֶיךָ.

הִנֵּה חַג הַיּוֹם לְחֶזְיוֹנוֹת אֲשֶׁר לֹא יֵדְעוּ אֶת־מוֹעֵד מוּתָם.

יְהִי־נָא שְׂחוֹק פִּיךָ לְצָהֳלָה בְאֶפֶס מַחֲשָׁבָה כִּנְגֹהוֹת אוֹרִים עַל־פְּנֵי זֶרֶם מָיִם.

יִהְיוּ־נָא חַיֶּיךָ קַלִּים בְּרַגְלֵיהֶם לְרַקֵּד עַל־עֶבְרֵי פִי הָעֵת כְּאֵגֶל טַל עַל־שְׂפַת עָלֶה.

וְאֶת־מֵיתְרֵי נִבְלְךָ הַרְעֵשׁ וְעָלוּ צְלִילֵיהֶם רֶגַע רֶגַע חֲלִיפוֹת.

מו

עֲזַבְתַּנִי וּפָנִית לְדַרְכֵּךְ.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: אֶתְאַבְּלָה נָא עָלַיִךְ וְאֶת־תְּמוּנָתֵךְ הַבּוֹדֶדֶת אֶחְתּוֹם בְּלִבִּי וְהָיְתָה סְגוּרָה בְשִׁירַת זָהָב.

אַךְ הוֹי אַתָּה גוֹרָלִי הַמַּר, הֵן הָעֵת קְצָרָה!

יְמֵי הַנְּעוּרִים עוֹבְרִים שָׁנָה אַחֲרֵי־שָׁנָה, רִגְעֵי הָאָבִיב בּוֹרְחִים, הַפְּרָחִים הַנּוֹבְלִים מֵתִים בְּטֶרֶם יוּשַׂם לֵב, וְהָאִישׁ הֶחָכָם עוֹמֵד עָלַי וּמַזְהִירֵנִי וְאוֹמֵר: הַחַיִּים רַק נֵטֶף טַל עַל־עֲלֵה לוֹט.

וְאֶל־כָּל־זֹאת לֹא אָשֵׂם לִבִּי וְרַק אַחֲרֵי הַאַחַת אַבֵּט אֲשֶׁר הִפְנְתָה אֵלַי אֶת־עָרְפָּהּ?

כִּי־אָז יִהְיֶה זֶה רַק אָוֶן וְשִׁגָּעוֹן — יַעַן כִּי־הָעֵת קְצָרָה.

בֹּאוּ אֵפוֹא לֵילוֹת גִּשְׁמִי, בֹּאוּ בוֹא וְטָפֹף, וְאַתָּה סְתַו זְהָבִי בֹּא וּצְחַק, וּבֹא גַם־אַתָּה הַנִּיסָן הַשַּׁאֲנָן וְזָרַעְתָּ אֶת־נְשִׁיקוֹתֶיךָ סָבִיב סָבִיב.

בֹּאוּ, בֹּאוּ כֻלְּכֶם, בֹּאוּ כֻלְּכֶם!

וְאַתֶּם מַחֲמַדַּי יְדַעְתֶּם הֵיטֵב כִּי כֻלָּנוּ הוֹלְכִים לָמוּת. הֲמֵחָכְמָה יַעֲשֶׂה אִישׁ כִּי־יִשְׁבּוֹר לִבּוֹ בִגְלַל הָאַחַת אֲשֶׁר הִסִּיעָה לִבָּהּ וַתַּעֲבוֹר מִזֶּה וָהָלְאָה? הֲלֹא הָעֵת קְצָרָה.

מָתוֹק לְאִישׁ לָשֶׁבֶת בְּסֵתֶר פִּנָּה וְלַחֲלוֹם וְלִכְתּוֹב בַּחֲרוּזִים כִּי־אַתְּ לוֹ עוֹלָם וּמְלֹאוֹ.

גְּבוּרָה הִיא לְאִישׁ לְהִתְרַפֵּק עַל־מַכְאוֹבוֹ וְלַחֲרוֹץ כִּי אֵין־לוֹ נִחֻמִּים.

אַךְ הִנֵּה פָנִים חֲדָשִׁים הֵצִיצוּ אֵלַי מִבַּעַד לְדַלְתִּי וְעֵינֵיהֶם מַבִּיטוֹת אֶל־תּוֹךְ עֵינָי.

אֵיךְ־אוּכַל אֵפוֹא וְלֹא אֶמְחֶה אֶת־דִּמְעוֹתַי וְלֹא אַחֲלִיף אֶת־שִׁירִי לָשִׂים לוֹ קוֹלוֹת חֲדָשִׁים?

הֵן הָעֵת קְצָרָה.

מז

אִם־זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר חָפַצְתְּ — הִנְנִי וְאָשִׂים קֵץ לְשִׁירָי.

אִם־זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר יַרְעִיד אֶת־לִבֵּךְ — הִנְנִי וְאָסִיר אֶת־עֵינַי מֵעַל פָּנָיִךְ.

אִם־זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר יַרְגִּיזֵךְ פִּתְאֹם בְּלֶכְתֵּךְ — הִנְנִי וְאָסוּר הַצִּדָּה וְאֶבְחַר־לִי מִשְׁעוֹל אַחֵר.

אִם־זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר יַפְרִיעֵךְ מִדֵּי עֲשׂוֹתֵךְ⁵ אֶת־עַטְרוֹת פְּרָחַיִךְ — הִנְנִי וְאֵשְׂטְ מֵעַל גַּנֵּךְ הַבּוֹדֵד.

אִם־זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר יַרְקִיחַ וַאֲשֶׁר יַרְתִּיחַ אֶת־מְצֻלוֹת מֵימַיִךְ — הִנְנִי וְלֹא אוֹסִיף עוֹד לַחְתּוֹר בְּסִירָתִי עַל־גְּדוֹת חֻפֵּךְ.

מח

גְּאָלִינִי־נָא, חֶמְדָּתִי, מִכַּבְלֵי נְעִימוֹתָיִךְ! אַל־לִי עוֹד יֵין נְשִׁיקוֹתָיִךְ.

עֲשַׁן הַקְּטֹרֶת הַכְּבֵדָה הַזֹּאת מְחַנֵּק לְלִבִּי.

פִּתְחִי אֶת־דַּלְתוֹתַיִךְ, תְּנִי נָתִיב לְאוֹר הַבֹּקֶר.

הִנֵּה אָבַדְתִּי בָךְ, נֶאֱחַזְתִּי בְחַבְלֵי אֲהָבַיִךְ.

גְּאָלִינִי־נָא מִקְּסָמַיִךְ וְהָשִׁיבִי לִי גְבוּרַת גָּבֶר לְבַעֲבוּר אַקְרִיב לָךְ אֶת־לִבִּי הַנִּגְאָל.

מט

אַחֲזִיק בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ וְאֶל־לִבִּי אֲאַמְּצֶנָּה.

אִוְּתָה נַפְשִׁי לְמַלֵּא זְרוֹעוֹתַי בְּרָב־מַחֲמַדֶּיהָ, לִשְׁלוֹל בִּנְשׁיקוֹתַי אֶת־מֶתֶק שְׂחוֹק פִּיהָ, לִשְׁתּוֹת בְּעֵינַי אֶת־זָהֳרֵי מַבָּטָהּ הַשְּׁחוֹרִים —

אֲבָל אַיֵּה כָל־זֹאת? מִי יוּכַל לִקְרֹעַ אֶת־הַתְּכֵלֶת מֵעַל פְּנֵי הַשָּׁמָיִם?

אִוְּתָה נַפְשִׁי לִתְפּוֹשׂ אֶת־יִפְעַת הַחֵן — וְהִיא מִתְמַלֶּטֶת וְלֹא יִוָּתֵר בִּלְתִּי־אִם הַבָּשָׂר אֲשֶׁר־בֵּין זְרוֹעוֹתָי.

וַאֲנִי נוֹטֶה הַצִּדָּה עָשׁוּק וְעָיֵף.

אֵיךְ־יוּכַל הַבָּשָׂר לִנְגּוֹעַ בַּפֶּרַח אֲשֶׁר רַק הָרוּחַ נוֹגֵעַ בּוֹ?

נ

חֶמְדַּת נַפְשִׁי! רְאִי, הִנֵּה עָרַג לִבִּי יוֹם וָלַיְלָה לְהִצָּמֵד לָךְ — כַּאֲשֶׁר יַצְמִיד הַמָּוֶת הַכּוֹבֵשׁ אֶת־כֹּל.

טַאטְאִינִי מִזֶּה כַּאֲשֶׁר יְטַאטֵא הַסַּעַר, קְחִי אֶת־כָּל אֲשֶׁר־לִי, שַׁבְּרִי אֶת־דַּלְתוֹת שְׁנָתִי וְשַׁדְּדִי אֶת־חֲלוֹמוֹתַי, גִּזְלִינִי מִקֶּרֶב עוֹלָמִי.

וּבְתוֹךְ הָעֲזוּבָה וּבְמַעֲרֻמֵּי הָרוּחַ בְּלִי חֹק תְּנִי וְנִהְיֶה לְנֶפֶשׁ אַחַת בְּקֶרֶב יִפְעַת הַיֹּפִי.

הוֹי לְמִשְׁאֲלוֹתַי חִנָּם! אַיֵּה הַתִּקְוָה לִהְיוֹת לַאֲחָדִים אִם־לֹא בְךָ, אֱלֹהָי?

נא

כַּלֵּה אֵפוֹא אֶת־שִׁירְךָ הָאַחֲרוֹן וְעָזַבְנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

שְׁכַח אֶת־הַלַּיְלָה — אִם הַלַּיְלָה חָלַף וְאֵינֶנּוּ עוֹד.

אֶת־מִי אָמַרְתִּי לְאַמֵּץ בֵּין־זְרוֹעוֹתַי? נִבְצְרָה מִמֶּנִּי לָקַחַת חֲלוֹמוֹת בַּשֶּׁבִי.

יָדַי הַחוֹמְדוֹת מְאַמְּצוֹת אֶל־לִבִּי רִיק וְקִרְבִּי חָלָל.

נב

לָמָּה כָבְתָה הַמְּנוֹרָה?

סוֹכַכְתִּי עָלֶיהָ בְּאַדַּרְתִּי לְשָׁמְרֶנָּה מִן־הָרוּחַ, וְלָכֵן כָּבְתָה הַמְּנוֹרָה.

לָמָּה קָמַל הַפֶּרַח?

אִמַּצְתִּי אוֹתוֹ אֶל־לִבִּי בַחֲמַת אַהֲבָתִי, וְלָכֵן קָמַל הַפֶּרַח.

לָמָּה חָרַב הַמַּעְיָן?

שָׁפַכְתִּי עָלָיו סוֹלְלָה לְבַעֲבוּר הֱיוֹתוֹ רַק לִי לְבַדִּי, וְלָכֵן חָרַב הַמַּעְיָן.

לָמָּה נִתְּקוּ מֵיתְרֵי הַנֵּבֶל.

הִתְאַמַּצְתִּי לְמַלֵּט מִמֶּנּוּ קוֹל אֲשֶׁר־לֹא הָיָה בוֹ, וְלָכֵן נִתְּקוּ מֵיתְרֵי הַנֵּבֶל.

נג

לָמָּה כָכָה תַבִּיטִי בִי לְמַעַן אֶכָּלֵם?

לֹא עָנִי אֲנִי בַפֶּתַח כִּי־בָאתִי הֲלוֹם.

רַק לְתֻמִּי הִתְיַצַּבְתִּי רֶגַע אֶחָד עַל־יַד חֲצַר בֵּיתֵךְ מֵעֵבֶר לְגֶדֶר גַּנֵּךְ.

לָמָּה כָכָה תַבִּיטִי בִי לְמַעַן אֶכָּלֵם?

לֹא אָרִיתִי מִגַּנֵּךְ פֶּרַח, לֹא קָטַפְתִּי פֶרִי.

רַק מַחְסֶה בִקַשְׁתִּי־לִי לְתֻמִּי בְּתוֹךְ הַצֵּל בְּעֵבֶר הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־שָׁם כָּל־עוֹבֵר אֹרַח זָר יַעֲמוֹד.

לֹא קָטַפְתִּי פֶרַח.

אָמְנָם עָיְפוּ רַגְלַי, וּמִטְרוֹת גֶּשֶׁם הִלְּכוּ אָרְצָה.

בְּעַנְפֵי הַבַּמְבּוֹ אֲשֶׁר־שַׁחוּ הִתְיַפְּחוּ הָרוּחוֹת.

וְעָבִים רָצוּ עַל־פְּנֵי הַשָּׁמַיִם כְּנָסִים מִפְּנֵי הֲרֵגָה.

עָיְפוּ רַגְלָי.

לֹא יָדַעְתִּי לְמִי חֲשַׁבְתִּנִי וּלְמִי חִכִּית בְּפֶתַח בֵּיתֵךְ.

נְגֹהוֹת בְּרָקִים הִכּוּ בַסַּנְוֵרִים אֶת־עֵינַיִךְ הַפְּקוּחוֹת.

אֵיךְ־אוּכַל וְיָדַעְתִּי כִּי־לֹא יִפָּלֵא מִמֵּךְ לִרְאוֹתֵנִי בִהְיוֹתִי עוֹמֵד בְּמַחֲשַׁכִּים?

לֹא יָדַעְתִּי לְמִי חֲשַׁבְתִּנִי.

עָבַר הַיּוֹם, וְהַגֶּשֶׁם חָדַל רֶגַע אֶחָד.

עָזַבְתִּי אֶת צֵל הָעֵץ אֲשֶׁר מֵעֵבֶר גַּנֵּךְ וְאֶת־רִבְצִי עַל־פְּנֵי הַדֶּשֶׁא.

הִנֵּה חשֶׁךְ. סִגְרִי אֶת־דַּלְתֵּךְ. הִנְנִי הוֹלֵךְ לְדַרְכִּי.

עָבַר הַיּוֹם.

נד

לְאָן תַּחְפְּזִי עִם־סַלֵּךְ בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בִּכְלוֹת מִמְכָּר מִן־הַשּׁוּק.

הִנֵּה שָׁבוּ כֻלָּם הַבַּיְתָה אִישׁ אִישׁ עִם־מַשָּׂאוֹ — וּמִבַּעַד לַעֲצֵי הַכְּפָר נִבָּט הַיָּרֵחַ.

עַל־הַמַּיִם הַקּוֹדְרִים נִשָּׂא הֵד קוֹלוֹת קוֹרְאִים מִן־הַסְּפִינָה, וְהוּא עוֹבֵר אֶל־הַבִּצּוֹת הָרְחוֹקוֹת אֲשֶׁר־שָׁם יְשֵׁנִים בְּנֵי אַוָּזִים פְּרָאִים.

לְאָן תַּחְפְּזִי עִם־סַלֵּךְ בִּכְלוֹת מִמְכָּר מִן הַשּׁוּק?

נָתְנָה הַשֵּׁנָה אֶת־אֶצְבְּעוֹתֶיהָ עַל־עֵינֵי הָאֲדָמָה.

קִנֵּי הָעֹרְבִים הֶחֱרִישׁוּ, וְקוֹל הֶהָמוֹן בַּעֲלֵי הַבַּמְבּוֹ קָם לִדְמָמָה.

הָעוֹבְדִים הַשָּׁבִים מִן־הַשָּׂדֶה פּוֹרְשִׂים אֶת־מַחְצְלוֹתֵיהֶם בְּחַצְרוֹת בָּתֵּיהֶם.

לְאָן תַּחְפְּזִי עִם־סַלֵּךְ בִּכְלוֹת מִמְכָּר מִן הַשּׁוּק?

נה

הַמּוֹעֵד הָיָה מוֹעֵד צָהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר קַמְתָּ וַתֵּלַךְ.

וְהַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה בַשָּׁמַיִם בְּכָל־עֻזָּהּ.

אָז אֶעֱזוֹב אֶת־מְלַאכְתִּי וְאֵשֵׁב בָּדָד עַל־הַמַּעֲקֶה כַּאֲשֶׁר קַמְתָּ וַתֵּלֵךְ.

וְרוּחוֹת עָלוּ חֲלִיפוֹת וַיַּסִּיעוּ בְכַנְפֵיהֶם רֵיחוֹת נִיחוֹחַ מִזֶּה וּמִזֶּה מִן־הַשָּׂדוֹת הָרְחוֹקִים.

בֵּין־הַצְּלָלִים הָגוּ הַתּוֹרִים בְּלִי מַעְצוֹר, וּדְבֹרָה הִנֵּה־זֶה תָּעֲתָה אֶל־חֶדְרִי וַתֶּהֱמֶה בְאָזְנַי בְּשׂוֹרוֹת חֲדָשׁוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה מִן־הַשָּׂדוֹת הָרְחוֹקִים.

נִרְדָּם הַכְּפָר בִּשְׁרַב הַצָּהֳרַיִם וְרָבְצָה בָרְחוֹב עֲזוּבָה,

פִּתְאֹם קָם שָׁאוֹן בֵּין־הֶעָלִים וּבְעוֹד רֶגַע שָׁב וַיִּגְוָע.

וַאֲנִי מַבִּיטָה הַשָּׁמַיְמָה וְאֹרֶגֶת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת אֶת־אוֹתוֹת הַשֵּׁם אֲשֶׁר־יָדַעְתִּי — לְעֵת אֲשֶׁר נִרְדָּם הַכְּפָר בִּשְׁרַב הַצָּהֳרָיִם.

שָׁכַחְתִּי לִקְלוֹעַ אֶת־מִקְלַעַת שַׂעֲרוֹת רֹאשִׁי, וְרוּחַ קַל הִנֵּה בָא וַיְשַׁעֲשַׁע בָּהֶן עַל־פְּנֵי לֶחְיִי.

שָׁטַף הַנַּחַל לְאִטּוֹ בֵּין־צִלְלֵי גְדוֹתָיו.

וְהֶעָבִים הַלְּבָנִים נֶעֶצְלוּ וְלֹא נָעוּ

שָׁכַחְתִּי לִקְלוֹעַ אֶת־מִקְלַעַת שַׂעֲרוֹת רֹאשִׁי.

הַמּוֹעֵד הָיָה מוֹעֵד צָהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר קַמְתָּ וַתֵּלַךְ.

בָּעַר הֶעָפָר עַל־פְּנֵי הָרְחוֹב וְנִשְׁמַת הַשָּׂדוֹת הָיְתָה אֵשׁ לוֹהֶטֶת.

הַתּוֹרִים הָגוּ בְסִבְכֵי הֶעָלִים.

בָּדָד יָשַׁבְתִּי עַל־הַמַּעֲקֶה כַּאֲשֶׁר קַמְתָּ וַתֵּלֵךְ.

נו

אַחַת הָיִיתִי בֵּין־נָשִׁים רַבּוֹת אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־עֹל הַמַּעֲשִׂים הַיְגֵעִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ וָאֱהִי צוֹפִיָּה אֶת־הֲלִיכוֹת הַבָּיִת.

לָמָּה־זֶה הִבְדַּלְתַּנִי מִשָּׁם וְהֶעֱלֵיתַנִי מִן־הַמַּחֲסֶה הַבּוֹטֵחַ אֲשֶׁר־עִם חַיֵּי עֲדָתֵנוּ?

קְדוֹשָׁה הָאַהֲבָה אֲשֶׁר־אֵין לָהּ נִיב שְׂפָתָיִם. מִן־הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר בַּלֵּב הַסָּתוּם תַּזְהִיר כְּאֶבֶן חֵפֶץ, אֶפֶס לְנֹגַהּ הַיּוֹם הַחוֹדֵר לָהּ תִּהְיֶה פִתְאֹם קְדֹרַנִּית עַד לְחֻמְלָה.

אוֹי כִּי־שִׁבַּרְתָּ אֶת־הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־לִבִּי וְאֶת־אַהֲבָתִי הָרוֹעֶדֶת סָחַבְתָּ הַחוּצָה. הָרַסְתָּ לָנֶצַח אֶת־סֵתֶר הַפִּנָּה אֲשֶׁר־שָׁם נֶחְבָּא קִנָּהּ.

הָיֹה תִהְיֶינָה יֶתֶר הַנָּשִׁים גַּם אַחַר־כֵּן כְּבָרִאשׁוֹנָה.

לֹא תַבִּיט גַּם־אַחַת אֶל־מַעֲמַקֵּי לִבָּהּ וְאֵין הֵן יוֹדְעוֹת אֶת־מִסְתְּרֵי נַפְשָׁן.

עַל־נְקַלָּה הֵן מְשַׂחֲקוֹת, בּוֹכוֹת, מַרְבּוֹת לַהַג וְעוֹבְדוֹת. יוֹם יוֹם הֵן בָּאוֹת אֶל־הַהֵיכָל, מַעֲלוֹת אֶת־מְנוֹרוֹתֵיהֶן וְשׁוֹאֲבוֹת מַיִם מִן־הַנָּחַל.

קִוִּיתִי כִּי אַהֲבָתִי תִּשָּׁמֵר מֵחֶרְדַּת כְּלִמּוֹת לִהְיוֹת בְּאֶפֶס מָעוֹן, אַךְ אַתָּה הִסְתַּרְתָּ אֶת־פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי.

נְתִיבְךָ אַתָּה פָתוּחַ לְפָנֶיךָ, וְרַק לִי חָסַמְתָּ אֶת־הַדֶּרֶךְ מִשּׁוּב, הִפְשַׁטְתֵּנִי עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתַּנִי לְנֹכַח כָּל־הָאָרֶץ לְנֶגֶד עֵינֶיהָ הַפְּקוּחוֹת תָּמִיד בְּלִי סְגוֹר יוֹם וָלָיְלָה.

נז

אֶת־פִּרְחֵךְ קָטַפְתִּי, הוֹי תֵּבֵל!

אֶל־לִבִּי אִמַּצְתִּיו וּדְקָרַנִי הַחוֹחַ.

וְכַאֲשֶׁר חָלַף הַיּוֹם וַיְהִי חשֶׁךְ, וְהִנֵּה קָמַל הַפֶּרַח וְרַק הַמַּכְאוֹב עָמָד.

עוֹד רַבִּים הַפְּרָחִים אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ הוֹי תֵּבֵל, כִּבְדֵי רֵיחַ וּמְלֵאֵי חֵן.

אַךְ הַמּוֹעֵד לִקְטוֹף פְּרָחִים הִנֵּה חָלַף לִי וּבְמַחֲשַׁכֵּי הַלַּיְלָה אֵין־לִי שׁוֹשַׁנְתִּי וְרַק הַמַּכְאוֹב עָמָד.

נח

בְּבֹקֶר יוֹם בָּאָה נַעֲרָה עִוֶּרֶת אֶל־גַּן הַפְּרָחִים אֲשֶׁר־לִי וַתִּתֵּן לִי שַׁי עֲטֶרֶת פְּרָחִים כְּסוּיַת עֲלֵה־לוֹט.

וַאֲנִי עֲנַדְתִּיהָ לְצַוָּארִי וְדִמְעוֹתַי בָּאוּ אֶל־תּוֹךְ עֵינָי.

וָאֶשַּׁק לָהּ וָאֹמַר: "עִוֶּרֶת אַתְּ וְגַם פְּרָחַיִךְ עִוְרִים.

וְאַתְּ גַּם־אַתְּ טֶרֶם תֵּדְעִי מַה־יָפֶה הַמַּתָּן אֲשֶׁר נָתַתְּ לִי".

נט

הוֹי אִשָּׁה! לֹא רַק פֹּעַל יַד־אֱלֹהִים אַתְּ, כִּי גַּם־הַגְּבָרִים פְּעָלוּךְ: אֶת־הַיֹפִי אֲשֶׁר בְּלִבָּם שִׁוּוּ עָלַיִךְ תָּמִיד.

הַמְשׁוֹרְרִים אָרְגוּ לָךְ אֶרֶג עִם־חוּטֵי זְהַב דִּמְיוֹן, וְהַצַּיָּרִים נָתְנוּ לִדְמוּתֵךְ חַיֵּי־עַד חֲדָשִׁים.

הַיָּם נָתַן אֶת־פְּנִינָיו, מַחְפְּרוֹת הֶהָרִים נָתְנוּ אֶת־זְהָבָן וְגַנֵּי הַקַּיִץ אֶת־פִּרְחֵיהֶם, לְעָנְדֵךְ וּלְלָבְשֵׁךְ וּלְיַפּוֹתֵךְ שִׁבְעָתָיִם.

מִשְׁאֲלוֹת לֵב הַגְּבָרִים שָׁפְכוּ אֶת־יִפְעַת נָגְהָן עַל־פְּנֵי נְעוּרָיִךְ.

וְאַתְּ הָיִית חֶצְיֵךְ אִשָּׁה וְחֶצְיֵךְ מִקְסַם חֲלוֹם.

ס

בְּתוֹךְ הָרַעַשׁ וּשְׁאוֹן הַחַיִים עוֹמֶדֶת אַתְּ, יִפְעַת הַיֹּפִי הַחֲצוּבָה בָּאֶבֶן, וְאַתְּ אִלֶּמֶת וְדוֹמֵמָה, גַּלְמוּדָה וְנָכְרִיָּה.

וְהָעֵת אֲשֶׁר קֵצֶה אֵין־לָהּ רוֹבֶצֶת לְרַגְלַיִךְ שְׁכוּרַת אַהֲבָה וְדוֹבֶרֶת אֵלַיִךְ חֶרֶשׁ:

“דַּבְּרִי, דַּבְּרִי אֵלַי, חֶמְדָּתִי, דַּבְּרִי כַלָּתִי!”

אֲבָל קוֹל דְּבָרַיִךְ סָגוּר בָּאֶבֶן, הוֹי יִפְעַת יֹפִי בְלִי נוֹעַ!

סא

הַס, לִבִּי, וִיהִי־נָא לָנוּ יוֹם עָזְבֵנוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו מָתוֹק.

אַל־נָא נִקְרָא לוֹ מָוֶת, כִּי־אִם נִקְרָא לוֹ שִׁלּוּמִים לְחַיֵּינוּ.

תִּשָּׁפֶךְ־נָא אַהֲבָתֵנוּ אֶל־תּוֹךְ זִכְרוֹנֵנוּ, וּמַכְאוֹבֵנוּ — אֶל־תּוֹךְ שִׁירָתֵנוּ.

יִשְׁלַם־נָא מְעוּפֵנוּ זֶה בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם עִם־אָסְפֵנוּ אֶת־כְּנָפֵינוּ עַל־פְּנֵי הַקֵּן.

יְהִי־נָא מַגַע יָדַיִךְ הָאַחֲרוֹן עָנֹג כְּפֶרַח לָיְלָה.

רֶגַע אֶחָד עִמְדִי־נָא, אַחֲרִית יָפָה, וְדַבְּרִי אֶת־דְּבָרַיִךְ הָאַחֲרוֹנִים בִּדְמָמָה.

וַאֲנִי אֶשְׁתַּחֲוֶה אֵלַיִךְ וּבִמְנוֹרָתִי אַחֲזִיק לְהָאִיר לָךְ אֶת־דַּרְכֵּךְ.

סב

בְּמִשְׁעוֹל חשֶׁךְ בַחֲלוֹמִי בָאתִי לְבַקֵּשׁ אֶת־אֲהוּבַת נַפְשִׁי אֲשֶׁר יָדַעְתִּי בִימֵי חַיִּים מִקֶּדֶם.

בִּקְצֵה רְחוֹב שׁוֹמֵם הָיָה בֵיתָהּ.

הַתֻּכִּי אֲשֶׁר אָהֲבָה נָם עַל־בַּדּוֹ לְרוּחַ הָעֶרֶב וּבְסֵתֶר פִּנָּתָן הֶחֱרִישׁוֹ הַיּוֹנִים.

אֶת־מְנוֹרָתָהּ שָׂמָה עַל־יַד דַּלְתָּהּ וַתִּתְיַצֵּב לְפָנָי.

וְאֶת־עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת נָשְׂאָה אֶל־פָּנַי וַתְּדַבֵּר חֶרֶשׁ וַתִּשְׁאַל: “מַה־שְׁלוֹמְךָ, רֵעִי?”

וַאֲנִי חָפַצְתִּי לַעֲנוֹת לָהּ, אֲבָל שְׂפָתֵנוּ אָבְדָה לָנוּ וַתִּשָּׁכַח.

וַאֲנִי הָגִיתִי וְהָגִיתִי — אַךְ רְאֵה, הִנֵּה שְׁמוֹתֵינוּ לֹא שָׁבוּ עוֹד לַעֲלוֹת עַל־לִבִּי.

וּדְמָעוֹת הִזְהִירוּ בְעֵינֶיהָ. אָז תִּשְׁלַח אֵלַי אֶת־יַד יְמִנָהּ וַאֲנִי הֶחֱזַקְתִּי בָהּ וָאֶעֱמוֹד מַחֲרִישׁ.

וּמְנוֹרָתֵנוּ דָעֲכָה לְרוּחַ הָעֶרֶב וַתִּגְוַע וַתִּכְבֶּה.

סג

הֵלֶךְ! הֲשׂוּמָה עָלֶיךָ לָלֶכֶת?

דּוּמָם הַלַּיְלָה וְהַחשֶׁךְ עָטָה אֶת־הַיָּעַר.

הַמְּנוֹרוֹת אֲשֶׁר עַל־מַעֲקֵנוּ מְאִירוֹת, הַפְּרָחִים רַעֲנַנִּים כֻּלָּם, וְהָעֵינַיִם מְלֵאוֹת נְעוּרִים וְלֹא תֵדַעְנָה שֵׁנָה עוֹד.

הַאֻמְנָם בָּא מוֹעֵד לְךָ לְעָזְבֵנוּ?

הֵלֶךְ! הֲשׂוּמָה עָלֶיךָ לָלֶכֶת?

לֹא פָרַשְׂנוּ אֵלֶיךָ אֶת־כַּפֵּינוּ וְאֶת־רַגְלֶיךָ לֹא אָסָרְנוּ.

הִנֵּה דַלְתְּךָ פְּתוּחָה לְפָנֶיךָ, הִנֵּה סוּסְךָ עוֹמֵד לִפְנֵי הַשַּׁעַר וְכָרוֹ עָלָיו.

אִם נִסִּינוּ לִגְדּוֹר אֶת־הַדֶּרֶךְ בַּעַדְךָ — רַק בִּזְמִירוֹתֵינוּ נִסִּינוּהָ.

אִם נִסִּינוּ לַעֲצוֹר אוֹתְךָ — רַק בְּעֵינֵינוּ עָשִׂינוּ זֹאת.

אֵין לָנוּ אֱיָל, הֵלֶךְ, לַחֲסוֹם אֶת־מַהֲלָכְךָ — אֵין לָנוּ בִלְתִּי־אִם דִּמְעוֹתֵינוּ.

מָה־הָאֵשׁ וּמְכַבֶּה אֵין־לָהּ הַבּוֹעֶרֶת בְּעֵינֶיךָ

מָה־הַקַּדַּחַת וְקֵצֶה אֵין־לָהּ הַקּוֹדַחַת בְּדָמֶךְ?

מָה־הַקְּרִיאָה הָעוֹלָה אֵלֶיךָ מִמַּחֲשַׁכִּים וּמְאִיצָה בָךְ?

מָה־הַלְּחָשִׁים הַנּוֹרָאִים אֲשֶׁר קָרָאתָ בְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, כִּי־בָא הַלַּיְלָה מַחֲרִישׁ וְנִפְלָא אֶל־תּוֹךְ לִבְּךָ, וּבְשׂוֹרָה עִמּוֹ חֲתוּמָה וְנַעֲלָמָה?

אִם אֵין־לְךָ חֵפֶץ בִּקְהַל עַלִּיזִים וְנַפְשְׁךָ צָמְאָה לְשַׁלְוַת דְּמָמָה, אַתָּה הַלֵּב הֶעָיֵף, כִּי־עַתָּה נְכַבֶּה אֶת־מְנוֹרָתֵנוּ וּנְבָלֵינוּ יִדֹּמּוּ.

דּוּמָם נֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ עִם־שְׂאוֹן הֶעָלִים, וְהַיָּרֵחַ הַנִּלְאֶה יִשְׁפּוֹךְ אֶת־קַוָּיו הַלְּבָנִים עַל־חַלּוֹנֵינוּ.

הוֹי, הֵלֶךְ! מַה־מִּשְׁפַּט הָרוּחַ חֲדַל הַשֵּׁנָה אֲשֶׁר נָגַע בְּךָ מִקֶּרֶב חֲצוֹת הַלָּיְלָה?

סד

חָלַף עָלַי יוֹמִי בְּלַהַט עֲפַר הָרְחוֹב הַקּוֹדֵחַ.

וְעַתָּה בְּבֹא הָעֶרֶב עִם־קָרָתוֹ הִתְדַּפַּקְתִּי עַל־הַדֶּלֶת אֲשֶׁר לִמְלוֹן אֹרְחִים, וְהַבַּיִת עָזוּב וְכֻלּוֹ גַלִּים נִצִּים.

וְעֵץ אַשַׁתְּ זֹעֵף שׁוֹלֵחַ אֶת־סִבְכֵי שָׁרָשָׁיו הָרְעֵבִים אֶל־בֵּינוֹת לִבְקִיעֵי הַחוֹמָה הַפּוֹעֲרִים אֶת־פִּיּוֹתֵיהֶם.

יָמִים הָיוּ אֲשֶׁר עוֹבְרֵי אֹרַח בָּאוּ עַד־הֲלוֹם לִרְחוֹץ אֶת־רַגְלֵיהֶם הָעֲיֵפוֹת.

אֶת־מַחְצְלוֹתֵיהֶם הִצִּיעוּ בַחֲצַר הַבַּיִת לָאוֹר הַלָּבָן אֲשֶׁר לַיָּרֵחַ הַמִּתְחַדֵּשׁ וַיֵּשְׁבוּ וַיְדַבְּרוּ עַל־אֲרָצוֹת נָכְרִיּוֹת.

וּבַבֹּקֶר הֵקִיצוּ וְהִנֵּה הֵם חֲזָקִים וְאַמִּיצִים, וְהַצִּפֳּרִים עָלְזוּ לִפְנֵיהֶם, וְהַפְּרָחִים אֲשֶׁר עַל עֶבְרֵי פִי הַדֶּרֶךְ הֵנִידוּ לָהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם בְּאַהֲבָה.

וַאֲנִי בְּבֹאִי הֵנָּה לֹא חִכְּתָה אֵלַי מְנוֹרָה מְבֹעָרֶת.

רַק עַנְנֵי־עָשָׁן שְׁחוֹרִים, שְׂרִידֵי מְנוֹרוֹת־עֶרֶב נִשְׁכָּחוֹת וְרַבּוֹת, חָדְרוּ כְּעֵינַיִם עִוְרוֹת מִן־הַחוֹמָה.

וּזְבוּבֵי אֵשׁ עָפוּ בְתוֹךְ הַסְּבָכִים עַל־יַד בְּאֵר נֶחֱרָבָה וְזַלְזַלֵּי בַמְבּוֹ שָׁפְכוּ אֶת־צִלְלֵיהֶם עֲלֵי־מִשְׁעוֹל כְּסוּי חָצִיר.

וְהַיּוֹם נָטָה וְאֵין־עוֹד אִישׁ אֲשֶׁר יַאַסְפֵנִי.

לְפָנַי הַלַּיְלָה הָאָרֹךְ — וַאֲנִי עָיֵף וְיָגֵעַ.

סה

הָאֻמְנָם קוֹרֵאת אַתְּ גַּם־הַפָּעַם?

הָעֶרֶב בָּא, וְעֵיפָה אֲפָפַתְנִי וַתְּהִי לִי כְּכַף יָד הַמִּתְרַפֶּקֶת עָלַי בְּאַהֲבָה.

הֲקָרָאת לִי?

אֶת־כָּל־יוֹמִי נָתַתִּי לָךְ, גְּבִרְתִּי הָאַכְזְרִיָּה, הֲתֹאמְרִי לִגְזֹל מֵעִמִּי גַם אֶת־לֵילִי?

אָכֵן יֵשׁ תִּכְלָה לָכָל־דָּבָר וּבְדִידָתִי בַחשֶׁךְ לִי הִיא לְבַדִּי.

הֲשׂוּמָה הִיא וִיהִי מָה אֲשֶׁר יַבְקִיעַ קוֹלֵךְ גַּם עַד־הֲלוֹם לְמַעַן הַרְגִּיזֵנִי?

הַנְגִינוֹת שֵׁנָה אֵין בִּשְׁעָרַיִךְ בָּעֶרֶב הַזֶּה?

אִם הַכּוֹכָבִים קַלֵּי הַכְּנָפַיִם לֹא יַעֲלוּ עַד־עוֹלָם עַל־פְּנֵי הַשָּׁמַיִם מִעַל גַּג בֵּיתֵךְ אֲשֶׁר רַחֲמִים אֵין שָׁם?

הֲלָנֶצַח לֹא יִשַּׁחוּ לָאָרֶץ פִּרְחֵי גַנֵּךְ עֲיֵפִים לָמוּת מוֹת עֲנֻגִּים?

הֲשׂוּמָה הִיא וִיהִי מָה אֲשֶׁר־קָרֹא תִקְרָאִינִי גַם־הַפַּעַם, אַתְּ אֵשֶׁת לֹא־מְנוּחוֹת?

כִּי־אָז תְּחַכֶּינָה־נָא לַשָּׁוְא עֵינֵי חֶמְדָּתִי הָעֲצוּבוֹת וְתִבְכֶּינָה־נָא —

וְהַמְּנוֹרָה תָאֶר־נָא בַחשֶׁךְ בַּבַּיִת הֶעָזוּב —

וְהָרַפְסוֹדוֹת תִּשֶּׂאנָה־נָא אֶת־הָעוֹבְדִים הַיְגֵעִים הַשָּׁבִים הַבָּיְתָה —

וַאֲנִי שָׁכַחְתִּי אֶת־שְׁנָתִי וְאֶחְפֹּז לְקוֹל קְרִיאָתֵךְ.

סו

בִּקֵשׁ אִישׁ מְשֻׁגָּע אֶת־הָאֶבֶן אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בָהּ אֶת־הַזָּהָב, וְהוּא הוֹלֵךְ נוֹדֵד בַּדֶּרֶךְ יָמִים וְשָׁנִים, וַתִּהְיֶינָה שַׂעֲרוֹתָיו הָאֲדַמְדַּמּוֹת פְּרוּעוֹת וּזְרוּעוֹת אָבָק, וַיְהִי בְשָׂרוֹ כָחוּשׁ כְּמוֹ־צֵל וּשְׂפָתָיו מְדֻבָּקוֹת בָּעֹז, וְהָיוּ כְדַלְתוֹת לִבּוֹ הַסְּגוּרוֹת, וְעֵינָיו הַקּוֹדְחוֹת הָיוּ כְשַׁלְהֶבֶת תּוֹלַעַת־הָאֵשׁ בְּעֵת בַּקְּשָׁהּ אֶת־רֵעָהּ לְמִינָהּ.

לְפָנָיו הַיָּם הַסּוֹעֵר — וְאֵין חֹק לוֹ וְאֵין גְּבוּל.

וְהַגַּלִּים הַהוֹמִים מְדַבְּרִים בְּלִי מַעְצוֹר עַל־אוֹצָרוֹת צְפוּנִים — וּמְצַחֲקִים לַאֲנָשִׁים כִּבְדֵי שְׁמוּעָה אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אֶת־שְׂפָתָם⁶.

וְאוּלַי לֹא קִוָּה עוֹד גַּם־הוּא לִמְצֹא אֶת־אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ, אֶפֶס נִבְצְרָה מִמֶּנוּ לָנוּחַ, כִּי בַקֵּשׁ הָיָה לוֹ לְתַכְלִית חַיִּים —

כַּכָה יִשְׁלַח גַּם־הַיָּם אֶת־זְרוֹעוֹתָיו אֶל־מוּל הַשָּׁמַיִם, וְהֵם נִבְצְרוּ מִמֶּנּוּ לָנֶצַח —

כָּכָה יָסֹבּוּ הַכּוֹכָבִים אֶת־מַעְגָּלָם תָּמִיד וְנוֹשְׂאִים נַפְשָׁם לְמָקוֹם אֶחָד, וְאֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ עַד־נֶצַח —

וְכָכָה עוֹמֵד עַל־פְּנֵי הַחוֹף הַנֶּעֱזָב גַם־הָאִישׁ הַמְשֻׁגָּע עִם־שַׂעֲרוֹתָיו הָאֲדַמְדַּמּוֹת הַזְּרוּעוֹת אָבָק, וְהוּא רַק בַּקֵּשׁ יְבַקֵּשׁ אֶת־הָאֶבֶן אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בָהּ אֶת־הַזָּהָב.

וְיוֹם בָּא וְנַעַר מִנַּעֲרֵי הַכְּפָר נִגַּשׁ אֵלָיו וַיֹּאמַר: “הַגֶּד־נָא לִי, אֵי־מִזֶּה לְךָ שַׁרְשֶׁרֶת הַזָּהָב הַזֹּאת אֲשֶׁר בַּחֲגוֹרָתֶךָ?”

וְהַמְשֻׁגָּע נִתַּר לְאָחוֹר: — הַשַּׁרְשֶׁרֶת, אֲשֶׁר הָיְתָה בַרְזֶל מֵאָז, נֶהֶפְכָה עַתָּה וַתְּהִי לְזָהָב טָהוֹר. וְלֹא חֲלוֹם הוּא — וְרַק יָדֹעַ לֹא יָדַע אֶת־הַיּוֹם אֲשֶׁר בּוֹ נֶהֶפְכָה פִתְאֹם.

וְאֶת־רֹאשׁוֹ הֵנִיד כְּאִישׁ אֲשֶׁר עֲבָרוֹ תִמָּהוֹן: — אֵיךְ־זֶה בָּאָה לוֹ הַבְּרָכָה הַזֹּאת וְהוּא לֹא רָאָה בְּבֹאָהּ?

אָז יִהְיֶה לוֹ הַדָּבָר לְחֹק יוֹם בְּיוֹמוֹ: — לְלַקֵּט אַבְנֵי חָצָץ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, לְהַגִּיעַ אוֹתָן אֶל־חֲגוֹרָתוֹ וּלְהַשְׁלִיכָן מִלְּפָנָיו, וְהַבֵּט לֹא יַבִּיט אִם־בָּאָה הַחֲלִיפָה. כָּכָה מָצָא הָאִישׁ הַמְשֻׁגָּע אֶת־הָאֶבֶן אֲשֶׁר־בָּהּ יֵעָשֶׂה אֶת־הַזָּהָב וְכָכָה שָׁבָה וַתֹּאבַד.

וְהַשֶּׁמֶשׁ הֶעֱמִיקָה יָרְדָה אֶל־הַמַּעֲרָב — וְהַשָּׁמַיִם הָיוּ לְזָהָב.

וְהָאִישׁ הַמְשֻׁגָּע שָׁב עַל־עֲקֵבָיו לְבַעֲבוּר יָשׁוּב לְבַקֵּשׁ אֶת־הָאוֹר הָאוֹבֵד, וַיֵּלֶךְ הָלֹךְ וָדַל, בְּשָׂרוֹ שַׁח לֶעָפָר וְלִבּוֹ שַׁח, וַיְהִי כְּעֵץ אֲשֶׁר שֹׁרַשׁ מֵאָרֶץ.

סז

אָמְנָם בָּא הָעֶרֶב בִּצְעָדִים קַלִּים וְאֶת־אוֹתוֹ נָתַן כִּי יֶחְדַּל כָּל־שִׁיר;

אָמְנָם הָלְכוּ לִמְנוּחוֹת כָּל־חֲבֵרוֹתַיִךְ וְאַתְּ עָיַפְתְּ!

אָמְנָם רוֹבֶצֶת הַיִּרְאָה בְתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה וּפְנֵי הַשָּׁמַיִם מְעֻלָּפִים; —

בְּכָל־זֹאת, צִפּוֹרִי, הוֹי צִפּוֹרִי, שִׁמְעִי־לִי וְאַל־תַּאַסְפִי אֶת־כְּנָפָיִךְ!

אֵין־זֶה הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר בְּעַנְפֵי עֵץ־הַיַּעַר, כִּי־אִם הַיָּם אֲשֶׁר יִגְאֶה כְּמוֹ־נָחָשׁ שָׁחוֹר וְאָפֵל.

אֵין־זֶה הַיַּסְמִין אֲשֶׁר פְּרָחָיו יִרְקְדוּ לְעֵינֵינוּ, כִּי־אִם הַקֶּצֶף הַלָּבָן.

הוֹי אֵי פֹה הַחוֹף הַיָּרֹק אֲשֶׁר עִם־נֹגַהּ הַשֶּׁמֶשׁ וְאֵי פֹה קִנֵּךְ!

צִפּוֹרִי, הוֹי צִפּוֹרִי, שִׁמְעִי־לִי וְאַל־תַּאַסְפִי אֶת־כְּנָפָיִךְ!

גַּלְמוּד רוֹבֵץ הַלַּיְלָה עַל־נְתִיבֵךְ, וְהַשַּׁחַר יָשֵׁן מֵאַחֲרֵי צִלְלֵי הַגְּבָעוֹת.

הַכּוֹכָבִים עוֹצְרִים בְּעַד נִשְׁמָתָם לִסְפֹּר אֶת־רִגְעֵיהֶם וְהַיָּרֵחַ הַיָּגֵעַ מְרַחֵף עַל־פְּנֵי תְהוֹמוֹת הַלָּיְלָה.

צִפּוֹרִי, הוֹי צִפּוֹרִי, שִׁמְעִי־לִי וְאַל־תַּאַסְפִי אֶת־כְּנָפָיִךְ!

אֵין כָּל־תִּקְוָה וְאֵין לָךְ כָּל־פָּחַד.

אֵין לָךְ כָּל־מִלָּה וְאֵין קוֹל חֲרִישִׁי וְאֵין קוֹל זְעָקָה.

אֵין לָךְ בַּיִת וְאֵין מִטָּה לָנוּחַ

רַק שְׁתֵּי כְנָפַיִם לָךְ וְשָׁמַיִם בְּאֵין נָתִיב —

צִפּוֹרִי, הוֹי צִפּוֹרִי, שִׁמְעִי־לִי וְאַל־תַּאַסְפִי אֶת־כְּנָפָיִךְ!

סח

אָחִי! אֵין אִישׁ אֲשֶׁר לָנֶצַח יִחְיֶה, וְאֵין דָּבָר אֲשֶׁר יַאֲרִיךְ לִהְיוֹת. זְכֹר אֶת־זֹאת וּשְׂמָח!

אֵין חַיֵּינוּ רַק סֵבֶל יָשָׁן אֶחָד, וְאֵין נְתִיבֵנוּ רַק מַהֲלָךְ אָרֹךְ אֶחָד.

אֵין לִמְשׁוֹרֵר שִׁיר אֶחָד עַד־עוֹלְמֵי עוֹלָמִים.

הַפֶּרַח יִקְמַל וְיִגְוַע — אֶפֶס לֹא יוּכַל הַנּוֹשֵׂא אוֹתוֹ לִבְכּוֹתוֹ לְנֵצַח נְצָחִים.

אָחִי, זְכֹר אֶת־זֹאת וּשְׂמָח!

יֵשׁ אֲשֶׁר בְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וּפִתְאֹם יַעֲמוֹד מַחֲרִישׁ בַּתָּוֶךְ — וּבְזֹאת יַגְדִּיל אֶת־עֵרֶךְ נְגִינָתוֹ.

אֶל־הַמַּעֲרָב יֵרְדוּ הַחַיִּים — לְבַּעֲבוּר צְלֹל בְּצִלְלֵי זָהָב.

וְאֶת־הָאַהֲבָה נַתִּיק מִשַׁעֲשֻׁעֶיהָ — לְבַעֲבוּר תֵּשְׁתְּ יָגוֹן וְתִנָּשֵׂא לִשְׁמֵי הַדְּמָעוֹת.

אָחִי, זְכֹר אֶת־זֹאת וּשְׂמָח!

וְאֶת־פְּרָחֵינוּ אֲנַחְנוּ אוֹסְפִים בְּחִפָּזוֹן — פֶּן יִהְיוּ לִמְשִׁסָּה לְרוּחוֹת סֹעָה.

דָּמֵנוּ שׁוֹטֵף וְעֵינֵינוּ נוֹצְצוֹת וּנְשִׁיקוֹת אֲנַחְנוּ גוֹזְלִים — פֶּן תֹּאבַדְנָה חִנָּם אִם לֹא נִגְזָלֵן.

חַיֵּינוּ סוֹעֲרִים וּמִשְׁאֲלוֹתֵינוּ עַזּוֹת וְעִתֵּנוּ תַךְ בַּפַּעֲמוֹן כִּי בָא מוֹעֵד לִנְסוֹעַ.

אָחִי, זְכֹר אֶת־זֹאת וּשְׂמָח!

אֵין לָנוּ מוֹעֵד לִתְפּוֹשׂ דָּבָר וּלְהַחֲזִיק בּוֹ, לְשַׁבְּרוֹ וּלְהַשְׁלִיכוֹ אָרְצָה.

הָרְגָעִים רָצִים נֶחְפָּזִים וְאֶת־חֲלוֹמוֹתֵיהֶם נוֹשְׂאִים הֵם בְּכַנְפֵיהֶם עִמָּם.

קְצָרִים חַיֵּינוּ וְלָאַהֲבָה נְתוּנִים רַק יָמִים מְעַטִּים.

וְלוּ לְעָמָל וְלַעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ — כִּי־אָז הֶאֱרִיכוּ עַד־בִּלְתִּי חֹק.

אָחִי, זְכֹר אֶת־זֹאת וּשְׂמָח!

מָתוֹק הַיֹּפִי לְלִבֵּנוּ — יַעַן אֲשֶׁר מְרַקֵּד הוּא לְפִי הַנְּגִינָה הַנֶּחְפָּזָה אֲשֶׁר קֶצֶב אֶחָד לָהּ וּלְחַיֵּינוּ.

יְקָרָה הַדַּעַת לְנַפְשֵׁנוּ — יַעַן אֲשֶׁר אֵין לָנוּ מוֹעֵד לְעוֹלָם לְהַשְׁלִימָהּ.

וְהַכֹּל נַעֲשֶׂה וְהַכֹּל תַּם בִּשְׁמֵי עוֹלְמֵי הָעוֹלָמִים.

וּפִרְחֵי הַדִּמְיוֹן אֲשֶׁר עַל־הָאֲדָמָה רַעֲנַנִּים עַד־נֵצַח נְצָחִים רַק יַעַן אֲשֶׁר תִּהְיֶה בָהֶם יַד הַמָּוֶת.

אָחִי, זְכֹר אֶת־זֹאת וּשְׂמָח!

סט

אַחֲרֵי צְבִי זָהָב אָנֹכִי רוֹדֵף.

שַׂחֲקוּ עָלַי, רֵעַי, אֲבָל מְרַדֵּף אָנֹכִי חִזָּיוֹן בּוֹרֵחַ.

רָץ אָנֹכִי עַל־גְּבָעוֹת וּבַעֲמָקִים, תּוֹעֶה אָנֹכִי בַאֲרָצוֹת לֹא־אֵדָע — כִּי אַחֲרֵי צְבִי זָהָב אָנֹכִי רוֹדֵף.

אֶל־הַשּׁוּק אַתֶּם בָּאִים לִקְנוֹת וּלְבָתֵּיכֶם אַתֶּם שָׁבִים טְעוּנֵי כָל־טוּב — וַאֲנִי הִנֵּה תְקָפוּנִי קִסְמֵי רוּחוֹת נְדוּדִים וְאֵין אָנֹכִי יוֹדֵעַ מָתַי וְאֵיפֹה.

אֵין־דְּאָגָה בְלִבִּי — אֶת־כֹּל אֲשֶׁר־הָיָה לִי הִשְׁלַכְתִּי אַחֲרֵי גֵוִי.

רָץ אָנֹכִי עַל־גְּבָעוֹת וּבַעֲמָקִים, תּוֹעֶה אָנֹכִי בַאֲרָצוֹת לֹא־אֵדָע — כִּי אַחֲרֵי צְבִי זָהָב אָנֹכִי רוֹדֵף.

ע

אֶזְכְּרָה וַאֲנִי יֶלֶד — אָז שִׁלַּחְתִּי אֳנִיַּת נְיָר קְטַנָּה עַל־פְּנֵי חֲרִיץ הַתְּעָלָה.

וְהַיּוֹם יוֹם תַּמּוּז סַגְרִיר — וַאֲנִי יָחִיד וְשָׂמֵחַ עַל־שַׁעֲשֻׁעָי.

אֶת־אֳנִיַּת הַנְּיָר הַקְּטַנָּה אֲשֶׁר־לִי שִׁלַּחְתִּי עַל־פְּנֵי חֲרִיץ הַתְּעָלָה.

פִּתְאֹם וְעָבֵי סְעָרָה נֶעֶרְמוּ, רוּחוֹת הִתְנַשְּׂאוּ בִזְוָעָה וְזִרְמוֹת מָטָר נִתְּכוּ אָרְצָה.

וְשֶׁטֶף מַיִם נִדְלָחִים פָּרַץ וַיִּגְאֶה עַל־פְּנֵי הַתְּעָלָה — וָאֳנִיָּתִי נִשְׁקָעָה.

וַאֲנִי בְצָרָתִי דִמִּיתִי, כִּי־בָאָה הַסְּעָרָה רַק בִּגְלָלִי, לְבַעֲבוּר שַׁחֵת אֶת־כָּל־טוּבִי; כָּל־רָעָתָהּ הָיְתָה רַק לִי לְבַדִּי.

יוֹם הַתַּמּוּז כְּבַד הֶעָבִים אָרֹךְ הַיּוֹם — וַאֲנִי הוֹגֶה בְּכָל־שַׁעֲשֻׁעֵי חַיַּי אֲשֶׁר נָשַׁמּוּ עָלָי.

וַאֲנִי מְקַלֵּל אֶת־גּוֹרָלִי עַל־כָּל־תַּעֲלוּלָיו אֲשֶׁר עוֹלֵל לִי בְעָקְבָה — כִּי־אֶזְכְּרָה פִתְאֹם אֶת־אֳנִיַּת הַנְּיָר הַקְּטַנָּה אֲשֶׁר טֻבְּעָה לִי בַחֲרִיץ הַתְּעָלָה.

עא

לֹא חָלַף עוֹד הַיּוֹם, לֹא חָדַל עוֹד הַמִּמְכָּר מִן־הַשּׁוּק אֲשֶׁר עִם־חוֹף הַנָּחַל.

יָרֵאתִי כִּי־אֵחַרְתִּי אֶת־הַמּוֹעֵד וְכִי אֲגוֹרָתִי הָאַחֲרוֹנָה אָזְלָה מִמֶּנִּי.

אֲבָל לֹא־כֵן אָחִי, עוֹד נוֹתְרָה לִי פְלֵטָה קְטַנָּה. לֹא כָלִיל עֲשָׁקַנִי גוֹרָלִי.

כָּלוּ הַקִּנְיָן וְהַמִּמְכָּר.

גַּם־הַקּוֹנֶה גַּם־הַמּוֹכֵר לָקְחוּ אִישׁ חֶלְקוֹ — וְלִי הִנֵּה בָא מוֹעֵד לָשׁוּב הַבָּיְתָה.

וְאַתָּה, הַשּׁוֹעֵר, מָה אַתָּה שׁוֹאֵל בְּמִסְּךָ?

אַל־תִּירָא, כִּי־הִנֵּה נוֹתְרָה לִי עוֹד פְּלֵטָה קְטַנָּה. לֹא כָלִיל עֲשָׁקַנִי גוֹרָלִי.

דִמְמַּת הָרוּחַ מְבַשֶּׂרֶת סְעָרָה וְהֶעָבִים אֲשֶׁר נֶעֶרמוּ בַמַּעֲרָב מְנַבְּאִים רָע.

הַמַּיִם הַשּׁוֹקְטִים צְפוּיִם אֱלֵי־רוּחַ.

אֶחְפָּז־נָא לַעֲבוֹר אֶת־הַנַּחַל בְּטֶרֶם יֵרֵד הַלַּיְלָה עָלָיו.

הוֹי, בַּעל הַמַּעְבָּרָה, וְאַתָּה שׁוֹאֵל אֶת־שְׂכָרֶךָ!

כֵּן, אָחִי, עוֹד נוֹתְרָה לִי פְּלֵטָה קְטַנָּה. לֹא כָלִיל עֲשָׁקַנִי גוֹרָלִי.

בַּדֶּרֶךְ תַּחַת־הָעֵץ יוֹשֵׁב אִישׁ עָנִי. אוֹיָה לִי, הִנֵּה הוּא מַבִּיט אֶל־פָּנַי בְּתִקְוָה עִם־פָּחַד!

וְהוּא עִם־לִבּוֹ יַחְשֹׁב כִּי־עָשַׁרְתִּי הַיּוֹם וּמָצָאתִי שָׁלָל!

כֵּן, אָחִי, עוֹד נוֹתְרָה לִי פְּלֵטָה קְטַנָּה. לֹא כָלִיל עֲשָׁקַנִי גוֹרָלִי.

הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ וְאָפֵל וְהָרְחוֹב עָזוּב. זְבוּבֵי אֵשׁ נוֹצְצִים מִבֵּין הֶעָלִים.

מִי־אַתָּה הַהוֹלֵךְ אַחֲרַי חֶרֶשׁ בְּצַעֲדֵי סֵתֶר כְּמִתְגַּנֵּב?

יָדַעְתִּי כִּי־זֶה חֶפְצְךָ לִגְזוֹל מֵעִמִּי אֶת־כָּל־רְכוּשִׁי. חָלִילָה לִי מִמְּךָ לְהַכְזִיב אֶת־תּוֹחֲלְתֶּךָ!

כִּי הִנֵּה נוֹתְרָה לִי עוֹד פְּלֵטָה קְטַנָּה. לֹא כָלִיל עֲשָׁקַנִי גוֹרָלִי.

כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה בָאתִי הַבָּיְתָה — יָדַי הָיוּ רֵיקוֹת.

וְאַתְּ חִכִּית בְּעֵינֵי פַחַד בְּפֶתַח הַדֶּלֶת דּוּמָם בְּאֵין שֵׁנָה.

וּכְצִפּוֹר נִבְעָתָה הִתְרַפַּקְתְּ עַל־לִבִּי בְּשֶׁטֶף סַעֲרַת אַהֲבָה.

הוֹי, אֵלִי, אֵלִי! עוֹד הַרְבֵּה נוֹתַר לִי לִפְלֵטָה. לֹא כָלִיל עֲשָׁקַנִי גוֹרָלִי.

עב

בִּימֵי עֲבוֹדָה קָשָׁה כוֹנַנְתִּי לִי מִקְדָּשׁ. לֹא דְלָתַיִם הָיוּ לוֹ וְחַלּוֹנוֹת, וְעֻבָּיו וְקוֹרוֹתָיו נַעֲשׂוּ אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת.

שָׁכַחְתִּי כָּל־דָּבָר, בָּרַחְתִי מִפְּנֵי כָּל־הָאָרֶץ וּבְחֶרְדַּת קֹדֶשׁ הִבַּטְתִּי מְשׁוֹמֵם אֶל־הַפֶּסֶל אֲשֶׁר הִקְרַבְתִּי הַמִּזְבֵּחָה.

לַיְלָה הָיָה תָמִיד בַּבַּיִת פְּנִימָה, רַק מְנוֹרַת שֶׁמֶן בְּשָׂמִים הֵאִירָה אוֹתוֹ.

עֲשַׁן הַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר לֹא חָדַל רֶגַע לָכַד אֶת־לִבִּי בְטַבְּעוֹת גַּלְגִּלָּיו.

לֹא רָאִיתִי שֵׁנָה וְחַקֹּתִי עַל־הַקִּירוֹת צַלְמֵי דִמְיוֹן זָרִים בְּתָוֵיהֶם וּמְשֻׁנִּים בְּאוֹתוֹתֵיהֶם: — סוּסִים בַּעֲלֵי כְנָפַיִם, פְּרָחִים עִם־פְּנֵי אָדָם וְתַבְנִית נָשִׁים אֲשֶׁר יְצֻרֵיהֶן כְּמוֹ־נְחָשִׁים.

לֹא נִשְׁאַר חוֹר בְּכָל־הַקִּירוֹת אֲשֶׁר שִׁיר צִפּוֹר יַחְדּוֹר בּוֹ אֶל־הַהֵיכָל אוֹ הֲמוֹת עָלִים אוֹ שְׁאוֹן עוֹבֵד בַּכְּפָר.

זוּלָתִי קוֹל אֶחָד אֲשֶׁר בָּא אֶל־הַהֵיכָל הַקֹּדֵר הַזֶּה: — קוֹל שִׁירֵי הַתְּהִלָּה אֲשֶׁר שׁוֹרָרְתִּי.

וְרוּחִי בִי הוּחַדָּה וַתּוּדַק וַתְּהִי כְּלַבַּת אֵשׁ דַקָּה, וְחוּשִׁי בִי נָמוֹג מֵחֶרְדַּת קֹדֶשׁ.

לֹא יָדַעְתִּי בַחֲלוֹף הַיָּמִים — עֲד־אֲשֶׁר נָפְלָה פִּתְאֹם אֶבֶן בָּרָד גְּדוֹלָה עַל־הַמִּקְדָּשׁ וַתְּנַפְּצֵהוּ, וּמַכְאוֹב עָז חָלַף אֶת־לִבִּי.

וְהַמְּנוֹרָה דָעֲכָה וַתֶּחְפַּר, וּפִתּוּחֵי צְלָמַי עַל־פְּנֵי הַקִּירוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ כַחֲלוֹמוֹת אֲסוּרִים בִּכְבָלִים, הִבִּיטוּ נִבְהָלִים אֶל־הָאוֹר כְּשׁוֹאֲלִים לְהִתְחַבֵּא.

וְאֶל־הַפֶּסֶל הִבַּטְתִּי אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וָאֵרֶא וְהִנֵּה הוּא מַזְהִיר וְחָיָה — כִּי נָגְעָה בוֹ נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים; גַּם־הַלַּיְלָה, אֲשֶׁר הָיָה עִמִּי בַשֶּׁבִי, פָּרַשׂ אֶת־כְּנָפָיו וַיֵּעָלֶה וַיִּתְעוֹפֵף.

עג

עָשְׁרֵךְ לֹא עשֶׁר בְּלִי־חֹק, אַתְּ אִמִּי־אֲדָמָה הַכֹּאֶבֶת וְהַקֹּדֶרֶת!

עֲמֵלָה אַתְּ לְמַלֵּא טֶרֶף אֶת־פִּי כָּל־עוֹלָלַיִךְ — אַךְ לַחְמֵךְ מְעַט וָדָל.

מַתְּנוֹת בִּרְכוֹתַיִךְ הַנְּכוֹנוֹת לָךְ לְמַעֲנֵנוּ אֵינָן שְׁלֵמוֹת נֶצַח.

כְּלֵי שַׁעֲשֻׁעַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית לְמַעַן יְלָדַיִךְ קַלִּים לְהִשָּׁבֵר.

נִבְצְרָה מִמֵּךְ לְהַשְׂבִּיעַ אֶת־כָּל־מִשְׁאֲלוֹתֵינוּ הָרְעֵבוֹת — אַךְ הַאִם עַל־אֵלֶּה אֶבְרַח מִפָּנָיִךְ?

מָתוֹק לְעֵינַי שְׂחוֹק פִּיךְ רְוֵה הַיָּגוֹן.

יְקָרָה לְנַפְשִׁי אַהֲבָתֵךְ אֲשֶׁר לֹא תֵדְעִי לְמַלֵּא אַחֲרֶיהָ.

מִשַּׁדֵּךְ הֵינַקְתִּנּוּ חַיִּים וְלֹא אַל־מָוֶת — וְלָכֵן כָּל־הַיָּמִים עֵינַיִךְ פְּקוּחוֹת עָלֵינוּ תָמִיד.

זֶה־לָנוּ דוֹרוֹת אֲשֶׁר אַתְּ יוֹצֶרֶת בַּצֶּבַע וּבַזִּמְרָה — אַךְ אֶת־שָׁמַיִךְ לֹא בָנִית עוֹד, וְרַק אֶת־דְּמוּת תַּבְנִיתָם הַכֵּהָה עָשִׂית.

עַל־פְּנֵי יְצוּרַיִךְ כְּלִילֵי הַיֹּפִי רוֹבֵץ עֲנַן דְּמָעוֹת.

אֶשְׁפָּךְ־נָא אֶת־שִׁירִי אֶל־תּוֹךְ לִבֵּךְ הַמַּחֲרִישׁ. אֶמְסָךְ־נָא אֶת־אַהֲבָתִי עִם־אַהֲבָתֵךְ.

הִנְנִי וְאֶעֶבְדֵךְ מִדֵּי־אֶעֱשֶׂה אֶת־עֲבוֹדָתִי אָנִי.

רָאִיתִי אֶת־פָּנַיִךְ הָעֲנֻגִּים וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת־עֲפָרֵךְ הַקֹּדֵר, הוֹי אִמִּי־אֲדָמָה!

עד

בְּאַרְמוֹן הָעוֹלָם עַל־פְּנֵי הַיְּרִיעָה הָאַחַת שׁוֹכֵן עֲלֵה הֶחָצִיר הַדַּל עִם־קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְעִם־כּוֹכְבֵי הַלַּיְלָה יַחְדָּו.

כָּכָה גַם־שִׁירַי מָעוֹן לָהֶם בְּלֵב הָעוֹלָם עִם־רִנַּת הֶעָבִים וְהַיְּעָרוֹת יַחְדָּו.

וְרַק אַתָּה, אִישׁ הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, אֵין חֵלֶק לְהוֹנְךָ עִם־זְהַב הַשֶּׁמֶשׁ הַנּוֹצֵץ בְּעַנְוַת גָּדְלוֹ וְעִם־זִיו הַיָּרֵחַ הֶעָנֹג וְהַהֹזֶה.

בִּרְכַּת הַשָּׁמַיִם הַחוֹבֶקֶת אֶת־כָּל־הַיְּקוּם עָלָיו לֹא תִתָּךְ.

וּבְבוֹא הַמָּוֶת — וְחָוַר וְהִלְבִּין וְהִתְפּוֹרֵר לְאָבָק.

עה

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה צָעַק הַהוֹלֵךְ לִהְיוֹת נָזִיר וַיֹּאמַר:

“הִנֵּה בָא מוֹעֵד לִי לַעֲזֹב אֶת־בֵּיתִי וְלָלֶכֶת לְבַקֵּשׁ אֶת־אֱלֹהִים. אוֹי לִי, מִי־זֶה נָסַךְ עָלַי רוּחַ עִוְעִים וַיַּעַצְרֵנִי פֹּה עַד־הַיּוֹם הַזֶּה?”

וֵאלֹהִים עָנָה בְקוֹל דְּמָמָה: “אָנֹכִי” — אַךְ אָזְנֵי הָאִישׁ כָּבְדוּ מִשְּׁמֹעַ.

וְאִשְׁתּוֹ שָׁכְבָה בִּפְאַת הַמִּטָּה וּבִזְרוֹעוֹתֶיהָ יֶלֶד יָשֵׁן — וַתִּישַׁן בְּשָׁלוֹם גַּם־הִיא.

וְהָאִישׁ אָמָר: “מִי־זֶה הִשְׁלָה אֶת־נַפְשִׁי עַד־כֹּה?”

וְהַקּוֹל עָנָה גַם־הַפָּעָם: “אָנֹכִי־הָאֱלֹהִים”, וְהוּא לֹא שָׁמָע.

וְהַיֶּלֶד נָתַן פִּתְאֹם קוֹל בְּכִי בַחֲלוֹמוֹ וַיִּתְרַפֵּק עַל־אִמּוֹ.

וֵאלֹהִים פָּקַד וַיֹּאמֶר: “רַב לְךָ, פֶּתִי, אַל־תַּעֲזוֹב אֶת־בֵּיתֶךָ” — וְהוּא לֹא שָׁמַע גַּם־הַפָּעַם.

וֵאלֹהִים נֶאֱנַח וַיִּתְעַבֵּר: “לָמָּה־זֶה יֵלֵךְ עַבְדִּי לְבַקֵּשׁ אוֹתִי — וְאוֹתִי יַעֲזוֹב?”

עו

בַּשּׁוּק לִפְנֵי הַמִּקְדָּשׁ הָלַךְ מִסְחַר הָרוֹכְלִים הָלֹךְ וָרָב. כָּל־הַיּוֹם מֵאָז הַבֹּקֶר יָרַד הַגֶּשֶׁם וְהַיּוֹם יָרַד אֶל־קִצּוֹ.

וּמִשִּׂמְחַת כָּל־הֶהָמוֹן גָּדְלָה שִׂמְחַת נַעֲרָה קְטַנָּה, כִּי קָנְתָה לָהּ בַּאֲגוֹרָה חָלִיל עָשׂוּי עֲלֵה תָמָר.

וַיְהִי קוֹל צְלִיל הֶחָלִיל עוֹלֶה עַל־קוֹל כָּל־שָׁאוֹן וְכָל־צְחוֹק מִסָּבִיב.

וַהֲמוֹן עָם אֲשֶׁר קֵץ אֵין־לוֹ הִתְלַקֵּט וַיֶּהְדּוֹף אִישׁ אֶת־אָחִיו.

הַדֶּרֶךְ מָלְאָה טִיט, הַנָּהָר הִשְׁתַּפֵּךְ עַל־גְּדוֹתָיו, וְהַשָּׂדוֹת נָזְלוּ מַיִם מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁם אֲשֶׁר אֵין לוֹ אַחֲרִית.

וּמִתּוּגַת כָּל־הֶהָמוֹן גָּדְלָה תּוּגַת נַעַר קָטָן: — לֹא הָיְתָה לוֹ אֲגוֹרָה לִקְנוֹת־לוֹ מַקֵּל צָבוּעַ.

וְעֵינָיו הַמִּתְאַוּוֹת הִבִּיטוּ אֶל־הֶחָנוּת — וְכָל־הֶהָמוֹן הַשּׁוֹקֵק הִתְעַצֵּב פִּתְאֹם מֵרֹב חֶמְלָה.

עז

הָעוֹבֵד וְאִשְׁתּוֹ הַבָּאִים מִן־הַמַּעֲרָב חָפְרוּ בָאֲדָמָה וַיִּלְבְּנוּ לְבֵנִים לִהְיוֹת לָהֶם לְתַנּוּר.

וְאֶל־חוֹף הַנַּחַל בָּאָה בִתָּם הַקְּטַנָּה, לִמְרוֹק וְלִשְׁטוֹף בַּמַּיִם אֶת־הַסִּירוֹת וְאֶת־הַמַּחֲבַתּוֹת⁷ אֲשֶׁר הֵבִיאָה — וְאֵין קֵץ לַמְּלָאכָה.

וְאָחִיהָ הַקָּטָן הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ בְּכָל־אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, קָדְקֹד רֹאשׁוֹ גָּלוּחַ וּבְשָׂרוֹ חָשׂוּף וְאָדֹם וּמְכֻסֶּה בַבִּצָּה, וְהוּא מְחַכֶּה בְאֹרֶךְ רוּחַ עַל־פְּנֵי הַסּוֹלְלָה הַנִּשָּׂאָה לְכָל־אֲשֶׁר תְּצַוֶּנוּ.

וְהִיא שָׁבָה הַבַּיְתָה וְהַכַּד הַמְּלֵאָה מִתְנוֹדֶדֶת עַל־קָדְקֳדָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ תִּשָּׂא אֶת־סִיר הַנְּחשֶׁת הַנּוֹצֶצֶת וּבִימִינָהּ תְּנַהֵג אֶת־הַיֶּלֶד — כִּי הִיא הַשִּׁפְחָה הַקְּטַנָּה הָעוֹזֶרֶת לְאִמָּהּ וְהִיא מְהַלֶּכֶת בְּתָמִים וּבְכֹבֶד לֵב מִסֵּבֶל דְּאָגָה לַהֲלִיכוֹת הַבָּיִת.

וּבְאַחַד הַיָּמִים רָאִיתִי אֶת־הַנַּעַר הֶעָרֹם הַזֶּה יוֹשֵׁב וְרַגְלָיו שְׁלוּחוֹת מִלְּפָנָיו עַל־הָאָרֶץ.

וּבְתוֹךְ הַמַּיִם יוֹשֶׁבֶת אֲחוֹתוֹ וּמְמָרֶקֶת בִּמְלֹא כַף עָפָר סִיר לִשְׁתִיָּה וּמְהַפֶּכֶת אוֹתָהּ מֵעֵבֶר אֶל־עֵבֶר.

וְשֶׂה רַכַּת שֵׂעָר עָמְדָה קְרוֹבָה לָהֶם וַתְּלַחֵךְ אֶת־הָעֵשֶׂב אֲשֶׁר עַל־חוֹף הַנָּהָר.

וּמְעַט מְעַט בָּאָה הַשֶּׂה עַד־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הַנַּעַר יוֹשֵׁב שָׁם וַתִּגְעֶה פִתְאֹם בְּקוֹל גָּדוֹל — וַיִּתְחַלְחַל הַיֶּלֶד וַיִּצְעָק.

וַאֲחוֹתוֹ עָזְבָה אֶת הַסִּיר הַמְמֹרָקָה וַתָּרָץ וַתָּבֹא.

וְאֶת־אָחִיהָ הֵרִימָה בְיָדָהּ הָאֶחָת וְאֶת־הַשֶּׂה בַשֵּׁנִית וַתְּחַלֵּק אֶת־נְדִיבוֹת אַהֲבָתָהּ בֵּין־שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וַתְּקַשֵּׁר בְּקֶשֶׁר אַהֲבָה אֶת־הַחַיָּה עִם־הָאָדָם יָחַד.

עח

הִנֵּה יוֹם סִיוָן. צָהֳרֵי הַיּוֹם הַלֹּהֵט אָרְכוּ כִמְעַט בְּאֵין קֵץ. הָאֲדָמָה הַנֶּחֱרָבָה נִבְקְעָה מִצָּמָא בְלַהַט הַחֹם.

פִּתְאֹם וָאֶשְׁמַע מֵעַל שְׂפַת הַנַּחַל קוֹל קוֹרֵא: “בֹּא, מַחְמַדִּי!”

סָגַרְתִּי אֶת־סִפְרִי וָאֶפְתַּח אֶת־הַחַלּוֹן וָאַבִּיט הַחוּצָה.

אָז רָאִיתִי וְהִנֵּה שׁוֹר פָּר עָצוּם מְאֹד עוֹמֵד עַל־שְׂפַת הַנַּחַל, עוֹרוֹ מְכֻסֶּה בַבִּצָּה וְעֵינָיו טוֹבוֹת וְרַכּוֹת, וְנַעַר נִצָּב בַּמַּיִם עַד לְבִרְכָּיו וְקוֹרֵא לוֹ לָבוֹא גַם־הוּא לִרְחוֹץ.

שָׂחַקְתִּי מֵרֹב טוֹב וָאָחוּשׁ כְּמוֹ מַגַּע יָד מָתוֹק בְּתוֹךְ לִבִּי.

עט

רַבּוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֶת־הַגְּבוּל הַנִּסְתָּר אֲשֶׁר שָׁם יָשׁוּב הָאָדָם וְיִתְוַדַּע אֶל־הַחַיָּה אֲשֶׁר לָשׁוֹן אֵין־לָהּ לְדַבֵּר.

אַיֵּה גַן־הָעֵדֶן הַקַּדְמוֹנִי מִקֶּרֶב יְמוֹת תֵּבֵל הָרְחוֹקִים אֲשֶׁר־שָׁם עָבְרָה הַמְּסִלָּה הַיְשָׁרָה לָלֶכֶת בָּה לֵב אִישׁ אֶל־לֵב רֵעֵהוּ:

עִקְּבוֹת צַעֲדֵיהֶם תָּמִיד לֹא נִמְחוּ עוֹד מִשָּׁם אִם־כִּי בְרִית קִרְבָתָם יַחְדָּו נִשְׁכְּחָה בִרְבוֹת הַיָּמִים.

וְרַק לִפְעָמִים וְהִנֵּה זִכְרוֹן קְדוּמִים סָתוּם מִתְעוֹרֵר פִּתְאֹם, וְהָיָה כִנְגִינָה בְאֵין מִלִּים, וְהַחַיָּה מַבִּיטָה אֶל־פְּנֵי הָאָדָם בֶּאֱמוּנָה עֲנֻגָּה, וְהָאָדָם מַבִּיט אֶל־עֵינֶיהָ בְּאַהֲבַת חֶדְוָה.

וְהָיוּ כִשְׁנֵי רֵעִים לְבוּשֵׁי מַסְוֶה אֲשֶׁר יַכִּירוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו מִתַּחַת לָאֲפַר.

פ

הוֹי אִשָּׁה יָפָה! הֵן לֹא יִבָּצֵר מִמֵּךְ לִשְׁלוֹל בְּמַבַּט עֵינַיִם אֶחָד אֶת־אוֹצְרוֹת כָּל־הַשִּׁירִים גַּם־יַחַד אֲשֶׁר בְּנִבְלֵי כָל־הַמְשׁוֹרְרִים.

וְרַק כִּי אֲטוּמוֹת אָזְנַיִךְ מִשְּׁמֹעַ תְּהִלּוֹת — לָכֵן הִנְּנִי אֵלַיִךְ וַאֲהַלְּלֵךְ עַל־זֹאת.

לֹא יִבָּצֵר מִמֵּךְ לְהַשְׁכִּין לַעֲפַר רַגְלַיִךְ אֶת־רָאשֵׁי הַגֵּאִים מִכָּל בְּנֵי־הָאָדָם.

וְרַק כִּי אָהֲבָה נַפְשֵׁךְ אֶת־הָעֲנָוִים אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם שֵׁם וּבָם תִּבְחֲרִי לְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם — לָכֵן הִנְנִי אֵלַיִךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לָךְ עַל־זֹאת.

לֹא יִבָּצֵר מִמֵּךְ לִשְׁלוֹחַ אֶת־יָדַיִךְ הַיָּפוֹת לְבַעֲבוּר הוֹסִיף בְּמַגָּע אֶחָד פְּאֵר חָדָשׁ גַּם עַל־תִּפְאֶרֶת מְלָכִים.

וְרַק כִּי אַחֶרֶת תַּעֲשִׂי בָהֶן, כִּי אֶת־הָאָבָק תַּעֲבִירִי וּלְמִשְׁעִי תְטַהֲרִי אֶת־מִשְׁכָּנֵךְ הַנָּאוֶה — לָכֵן מָלֵא לִבִּי כָבוֹד לְזִכְרֵךְ.

פא

לָמָּה־זֶה תְּדַבֵּר בְּאָזְנִי חֶרֶשׁ, הוֹי מוֹתִי, מוֹתִי?

כַּאֲשֶׁר יוֹרִידוּ הַפְּרָחִים אֶת־רֹאשָׁם בָּעֶרֶב, וְהַבָּקָר יָשׁוּב לְרִפְתּוֹ, אָז תָּבוֹא אֵלַי כְּמִתְגַּנֵּב וּתְדַבֵּר אֵלַי דְּבָרִים אֲשֶׁר־לֹא אָבִין.

הַאִם לְאָרְשֵׂנִי־לָךְ אַתָּה בָא וּלְצוּדֵנִי בְּיֵין הַתַּרְעֵלָה אֲשֶׁר לִלְחָשֶׁיךָ הַחֲרִישִׁים וּנְשִׁיקוֹתֶיךָ הַקָּרוֹת, הוֹי מוֹתִי, מוֹתִי?

הַאִם לֹא יִהְיֶה חַג חֲתֻנָּתֵנוּ גָדוֹל וְנֶהְדָּר?

הַאִם לְתַלְתַּלֵּי שְׂעָרְךָ הָאֲדַמְדַּמִּים לֹא תַעֲנוֹד עֲטֶרֶת פְּרָחִים?

וְאִם לֹא יִהְיֶה אִישׁ לָלֶכֶת לְפָנֶיךָ וְלָשֵׂאת אֶת־דִּגְלְךָ, וְאִם לֹא יֵהָפֵךְ הַלַּיְלָה לְאֵשׁ נֹגַהּ מֵאוֹר לַפִּידֶיךָ הָאֲדֻמִּים, הוֹי מוֹתִי, מוֹתִי?

בֹּא עִם־צֶלְצְלֵי פַעֲמוֹנֵי הַקּוֹנְכָה אֲשֶׁר־לָךְ. בֹּא בְלֵיל אֵין־שֵׁנָה.

הַעֲטֵה עָלַי אַדֶּרֶת אַרְגָּמָן, לְחַץ אֶת־יָדִי וְקָחֵנִי עִמָּךְ.

תְּהִי מֶרְכַּבְתְּךָ נְכוֹנָה בְּפֶתַח בֵּיתִי וְצָהֲלוּ סוּסֶיךָ מִקֹּצֶר רוּחַ.

הָרֵם אֶת־צְעִיפִי וְהַבֵּט אֶל־פָּנַי בְּגַאֲוָה, הוֹי מוֹתִי, מוֹתִי!

פב

בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְעָלִינוּ לְשַׂחֵק אֶת־שְׂחוֹק הַמָּוֶת — אֲנִי וְכַלָּתִי!

הַלַּיְלָה שָׁחוֹר, הֶעָבִים בַּשָּׁמַיִם חֲלִיפוֹת לְרוּחָם בְּכָל־רֶגַע, וְהַגַּלִּים אֲשֶׁר־בַּיָּם מִתְהוֹלְלִים.

עָזַבְנוּ אֶת־מִטַּת חֲלוֹמוֹתֵינוּ, פָּתַחְנוּ אֶת־הַדֶּלֶת לִרְוָחָה וְיָצָאנוּ — אֲנִי וְכַלָּתִי!

וְהָרוּחַ נְשָׂאַתְנוּ, וְהַסְּעָרָה טִלְטְלַתְנוּ לְאָחוֹר טַלְטֵלָה גְדוֹלָה.

וְכַלָּתִי נִתְּרָה מִמְּקוֹמָהּ בְּיִרְאָה וּבְשָׂשׂוֹן, וַתֶּחֱרַד אֵלַי וַתִּתְרַפֵּק עַל־לִבִּי.

אָז הָיִיתִי עֶבֶד לְרֹב שַׁעֲשֻׁעֶיהָ.

מִן־הַפְּרָחִים עָשִׂיתִי לָהּ מִטָּה וְאֶת־הַדֶּלֶת סָגַרְתִּי אַחֲרֶיהָ, לִמְנוֹעַ מֵעֵינֶיהָ כָּל־אוֹר עָז.

וְאֶת־שְׂפָתֶיהָ נָשַׁקְתִּי בְנַחַת וְעַל־אָזְנָהּ דִּבַּרְתִּי חֶרֶשׁ — וַתְּהִי כִּישֵׁנָה שְׁנַת יְגֵעִים.

וְרוּחָהּ מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי תְהוֹמוֹת אֵין־גְּבוּל אֲשֶׁר לְהוֹלֵלוּת וְתַעֲנוּגוֹת.

לֹא עָנְתָה בִנְגֹעַ יָדִי אֵלֶיהָ וְלֹא יָכְלוּ שִׁירַי לְהַעִירֶנָּה.

בַּלַּיְלָה הַהוּא וְקוֹלוֹת סְעָרָה נִשְׂאוּ אֵלֵינוּ מֵעַרְבוֹת הַמִּדְבָּר.

נִבְהֲלָה כַלָּתִי וַתֶּחֱרַד מִשְּׁנָתָהּ, הֶחֱזִיקָה בְּיָדִי וַתֵּלַךְ.

וְשַׂעֲרוֹת רֹאשָׁהּ מִתְעוֹפְפוֹת בָּרוּחַ, צְעִיפָהּ מִתְנוֹסֵס, וּמִקְלְעוֹת הַפְּרָחִים מִתְנוֹדְדוֹת עַל־לִבָּהּ.

טַלְטֵלַת הַמָּוֶת טִלְטְלַתָּהּ אֱלֵי־חַיִּים.

וַאֲנַחְנוּ יוֹשְבִים פָּנִים אֶל־פָּנִים וְלֵב אֶל־לֵב — אֲנִי וְכַלָּתִי.

פג

בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה שָׁכְנָה הַנַּעֲרָה, בִּקְצֵה שְׂדֵה הַחִטָּה אֲשֶׁר עִם־הַמַּעְיָן, וְהַמַּעְיָן מְפַכֶּה בְצַהֲלַת זָהֳרוֹ בֵּין הַצְּלָלִים הַכְּבֵדִים אֲשֶׁר לְעֵצִים קַדְמוֹנִים. וְהַנָּשִׁים בָּאוֹת עַד־הֲלוֹם לְמַלְּאוֹת אֶת־צַפְּחוֹתֵיהֶן מַיִם, וְעוֹבְרֵי אֹרַח בָּאִים לָשֶׁבֶת לָנוּחַ שָׁם וּלְדַבֵּר אִישׁ עִם־רֵעֵהוּ. וַתְּהִי הַנַּעֲרָה עוֹשָׂה אֶת־מְלַאכְתָּהּ יוֹם יוֹם וִישֵׁנָה לְקוֹל הֲמוֹת זִרְמַת הַמַּעְיָן.

וַיְהִי בְּעֶרֶב יוֹם וְאִישׁ נָכְרִי יָרַד לָבוֹא מִן־הַפִּסְגָּה הַשְׁכוּנָה בֶעָבִים, וְתַלְתַּלֵּי רֹאשׁוֹ הִתְפַּתְּלוּ כִנְחָשִׁים יְשֵׁנִים. וַאֲנַחְנוּ הִשְׁתּוֹמַמְנוּ וַנִּשְׁאַל: “מִי אַתָּה?” וְהוּא לֹא עָנָה דָבָר, זוּלָתִי יָשַׁב עַל־יַד הַמַּעְיָן הַמְפַכֶּה וַיַּבֵּט מַחֲרִישׁ אֶל־הַסֻּכָּה אֲשֶׁר שָׁם יָשָׁבָה. אָז חָרַד לִבֵּנוּ מִפַּחַד וְלֹא שַׁבְנוּ הַבַּיְתָה עַד־אִם יָרַד הַלָּיְלָה.

וְכַאֲשֶׁר הֵאִיר הַבֹּקֶר וְהַנָּשִׁים בָּאוּ לִשְׁאֹב מַיִם מִן־הַמַּעְיָן, אֲשֶׁר עִם־עֲצֵי הַדֵּיאוֹדָר וַתִּרְאֶינָה וְהִנֵּה דֶלֶת סֻכָּתָה פְּתוּחָה רַק קוֹלָהּ לֹא נִשְׁמָע. אָנָה פָנוּ פָנֶיהָ הַמְשַׂחֲקוֹת? — הַצַּפַּחַת הָרֵיקָה רָבְצָה עַל־הָאָרֶץ וּמְנוֹרָתָהּ אֲשֶׁר בַּעֲרָה אִשָּׁהּ עַד־לָאַחֲרִית הוּטְלָה הַצִּדָּה. לֹא יָדַע אִישׁ לְאָן נָסָה בְטֶרֶם יַעֲלֶה הַשַּׁחַר — וְגַם הַנָּכְרִי חָלָף.

בְּחֹדֶשׁ סִיוָן עָצַם הַשֶּׁמֶשׁ מְאֹד וְנָמַס הַשֶּׁלֶג — וַאֲנַחְנוּ יָשַׁבְנוּ עַל הַמַּעְיָן וַנֵּבְךְ. אָז שָׁאַלְנוּ בְלִבֵּנוּ לֵאמֹר: “הֲיֵשׁ מַעְיָן גַּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הִיא שָׁם, לְבַעֲבוּר תּוּכַל לְמַלֵּא אֶת־כֵּלֶיהָ מַיִם לִצְמָאָהּ בִּימֵי הַחֹם הָאֵלֶּה?” וְאִישׁ אֶת־אָחִיו שָׁאַל בִּדְאָגָה: “הֲיֵשׁ אֶרֶץ גַּם מִחוּץ לַגְבָעוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶן פֹּה?”

וְלַיְלָה בָא בַקַּיִץ, מִן־הַדָּרוֹם נָפַח הָרוּחַ. וַאֲנִי יוֹשֵׁב בִּמְעוֹנָהּ הֶעָזוּב אֲשֶׁר־שָׁם מְנוֹרָתָהּ וְאוֹר אֵין בָּהּ, וּפִתְאֹם וְהִנֵּה נֶעֶלְמוּ הַגְּבָעוֹת מִנֶּגֶד עֵינַי, וַיְהִי כְּמוֹ־יְרִיעוֹת אֲשֶׁר נֶעְתְּקוּ לְאָחוֹר. “הַאִם לֹא הִיא הַהוֹלֶכֶת שָׁם? — מַה־שְּׁלוֹמֵךְ, הַיַּלְדָּה? הֲשָׁלוֹם לָךְ? אֲבָל אֵיךְ תֵּשְׁבִי בַחוּץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם? רָזִי לִי וְגַם מַעְיָנֵנוּ זֶה אֵין־לָךְ שָׁם לִשְׁבּוֹר אֶת־צִמְאוֹנֵךְ”.

“גַּם־פֹּה שָׁמַיִם כְּשָׁמֶיךָ”, עָנְתָה, “וְרַק אֲשֶׁר חָפְשִׁים מִגְּבוּלוֹת גְּבָעוֹת. גַּם־פֹּה מַעְיָן כְּמַעְיָנְךָ, וְרַק אֲשֶׁר יִשְׁתַּפֵּךְ אֱלֵי־נָחַל, וְגַם־אֶרֶץ פֹּה, וְרַק אֲשֶׁר רְחָבָה הִיא כְמִדְבָּר”. “כֵּן”, אָמַרְתִּי וָאֵאָנַח, “הַכֹּל שָׁם, וְרַק אֲשֶׁר אָנֹכִי אֵינֶנִּי שָׁם”. וְהִיא שָׂחֲקָה בְעֶצֶב וַתֹּאמַר: “בְּתוֹךְ לִבִּי אָתָּה”. וַאֲנִי הֱקִיצוֹתִי וָאֶשְׁמַע אֶת־קוֹל הֲמֻלַּת הַמַּעְיָן וְאֶת־הֲמוֹת הַדֵּיאוֹדָרִים בַּלָּיְלָה.

פד

עַל־פְּנֵי שְׂדוֹת הָאֹרֶז הַיְרוֹקִים וְהַצְהֻבִּים עָפוּ צִלְלֵי עָבֵי הַסְּתָו וְהַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת רוֹדֶפֶת אוֹתָם.

הַדְּבוֹרִים שָׁכְחוּ לִינוֹק אֶת־דִּבְשָׁן וַתְּעוּפֶינָה שְׁכוּרוֹת אוֹר וַתְּהִימֶנָּה.

הָאַוָּזִים אֲשֶׁר בְּאִיֵּי הַנַּחַל רָעֲשׁוּ מֵרֹב צָהֳלָה עַד־בִּלְתִי תַכְלִית.

אַל־נָא, אָחִי, אַל־נָא נֵלֵךְ בַּבֹּקֶר הַזֶּה הַבַּיְתָה, וְאִישׁ אַל־יֵלֶךְ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה.

הָבָה נִשְׂתָּעֵר עַל־תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם וְנַחְטְפֶנָּה לָנוּ בְחָזְקָה, הָבָה נִקַּח לָנוּ אֶת־מְלֹא רֹחַב כָּל־הַיְּקוּם בִּסְעָרָה!

עַל־כַּנְפֵי הָרוּחַ מְרַחֵף שְׂחוֹק צָהֳלָה כְּקֶצֶף מַיִם עַל־פְּנֵי מַבּוּעַ.

הָבָה, אַחַי, הָבָה נְבַלֶּה אֶת־הַבֹּקֶר הַזֶּה בְּשִׁירִים רֵיקִים!

פה

מִי־אַתָּה, הַקּוֹרֵא, אֲשֶׁר יִקְרָא אֶת־שִׁירַי מִקֵּץ מְאַת שָׁנָה?

נִבְצְרָה מִמֶּנִּי לִשְׁלוֹחַ אֵלֶיךָ אַף־פֶּרַח אֶחָד מִטּוּב הָאָבִיב אֲשֶׁר־לִי עַתָּה, וְאַף קַו־זָהָב אֶחָד לֹא אַסְגִּיר אֵלֶיךָ מִן־הֶעָבִים אֲשֶׁר־לִי פֹה.

פְּתַח־לְךָ אֶת־דַּלְתוֹתֶיךָ וְהַבֵּט עַל־סְבִיבֶךָ.

מִן־הַגַּן הַפֹּרֵחַ אֲשֶׁר־לְךָ אֱסֹף אֵלֶיךָ זִכְרוֹנוֹת רֵיחַ פְּרָחִים אֲשֶׁר קָמְלוּ לִפְנֵי מְאַת שָׁנָה.

וְעִם־הַחֶדְוָה אֲשֶׁר לְלִבְּךָ לֹא יִבָּצֵר מֵעִמְּךָ לָחוּשׁ גַּם אֶת־הַחֶדְוָה אֲשֶׁר אֶת־שִׁירָהּ שָׁרָה בְּבֹקֶר אָבִיב אֶחָד וְאֶת־צְלִיל קוֹלָהּ שָׁלְחָה אֶל־מִחוּץ לִמְאַת שָׁנָה.

הֲגִיגַי הֵם גַּחֲלִילִיּוֹת, –

נְקוּדוֹת אוֹר חַי

קוֹרְצוֹת בָּאֹפֶל.

* *

קוֹל סִרְעָפוֹת בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים

אֲשֶׁר לֹא תִמְשֹׁכְנָה כָּל עַיִן תּוֹעָה,

בְּאֵלּוּ שׁוּרוֹת־הַבְּדִידוּת יֶהֱמֶה.

* *

בִּמְחִלּוֹת־הַמֹּחַ הַנְּסוּכוֹת תְּנוּמָה וָאֹפֶל,

קִנָּם יִבְנוּ הַחֲלוֹמוֹת מִנִּי שְׁיָרִים

אֲשֶׁר נָשְׁרוּ בְּאוֹרְחַת הַיּוֹם.

* *

הָאָביב יִזְרֶה עֲלֵי־פְרָחִים

אֲשֶׁר לֹא לְפֵרוֹת־הֶעָתִיד יְעוּדִים,

אַךְ רַק לְשִׁגְיון רֶגַע קָט.

* *

עָשׁ הַתַּחְתִּיּוֹת אֲשֶׁר לַמֹּחַ

כַּנְפֵי רִקְמָה יַצְמִיחַ לוֹ

וּמְעוּף־פְּרידָה יָעיף

בְּשַׁחַק הַשְּׁקִיעָה.

* *

הגְיוֹנַי, כִּשְׁבִיבִים, עַל הַפְתָּעוֹת בְּנוֹת־כְּנָפַיִם יִרְכָּבוּ

וְעִמָּן צְחוֹק יָחִיד נִשָּׁא.

מַשְׁקִיף הָעֵץ בְּאַהֲבָה עַל צִלּו הַנָּאֶה

אִם גַּם לֹא יִתְפְּשֶׂנוּ נֵצַח.

* *

גִּיל, קֹרָא דְרוֹר לוֹ מִכַּבְלֵי תַּרְדֵּמַת־אֲדָמָה,

אֶל תּוֹךְ עָלִים אֵין סְפֹר יִפְרֹץ

וְיוֹם תָּמִים יִרְקֹד בָּרוּחַ.

* *

מִלַּי אֲשר קַלּוּ –

עַל פְּנֵי גַלֵּי־הַזְּמָן קַלּוֹת הֵן תְּרַצֵּדְנָה

עֵת כָּל יְצִירוֹתַי כִּבְדוֹת־הָעֵרֶךְ תֵּרַדְנָה אֱלֵי תְהוֹם

* *

מֵעַצֶּבֶת־הַמִּקְדָּשׁ הַמַּכְבִּידָה

יָרוּצוּ יְלָדִים וּבָאוּ שֶׁבֶת בֶּעָפָר;

יִרְאֵם הָאֵל בְּשַׂחֲקָם

וְשָׁכַח אֶת הַכֹּהֵן.

* *

מֹחִי יִתְעוֹרֵר כִּי יַבְרִיק

מַחֲשָׁבוֹת עֵת בּוֹ תִזְרֹמְנָה

כְּפֶלֶג לְמִשְׁמַע צְלִיל נוֹזֵל שֶׁלּוֹ,

אֲשֶׁר לֹא יַחֲזֹר עָלָיו עוֹד

* *

לֹא יְרָחִים יִסְפֹּר הַפַּרְפָּר כִּי אִם רְגָעִים,

וּפְנַאי לָרֹב לוֹ, פְּנַאי לוֹ רָב.

* *

אַהֲבָתִי, כְּזִיו שְׁמָשּׁוֹת, תְּסוֹבְבֵךְ

אַךְ גַּם תִּקְרָא לָךְ דְּרוֹר שְׁטוּף־אוֹר.

* *

הַיָּמִים הֵם בּוּעוֹת־צִבְעוֹנִין

הַצָּפוֹת עַל פְּנֵי לַיִל עָמֹק מִנִּי תְהוֹם.

* *

צְנוּעִים קָרְבְּנוֹתַי מִדְּרשׁ כִּי תִזְכְּרִים

וְהֲלֹא עַל כֵּן לִזְכֹּר אוֹתָם תּוּכָלִי.

* *

בֶּהָרִים הַדְּמָמָה מַעְפֶּלֶת

לָתוּר אֶת גָּבְהָהּ;

בָּאֲגָם כָּל תְּנוּעָה נֶעֱלֶמֶת

לָדַעַת אֶת עָמְקָהּ.

* *

הַשְׁמִיטִי שְׁמִי מִתּוֹךְ הַשַּׁי,

אִם מַעֲמָסָה הוּא,

אַךְ אֶת שִׁירִי שִׁמְרִי נָא.

* *

אָבִיב, כְּיֶלֶד,

עַל עָפָר כְּתָב־חַרְטֻמִּים יִכְתֹּב בִּדְמוּת פְּרָחִים,

אַחַר יִמְחֵם וְיִּשְׁכָּחֵם.

* *

גַּם אִם חוֹבֵק הוּא בִּזְרוֹעָיו אֶת כַּלַּת־הָאֲדָמָה

עַד מַה מְּאֹד יִרְחַק הַשַּׁחַק.

* *

רֵעִים אֱלֹהִים מְבַקֵּשׁ וְדוֹרֵשׁ אַהֲבָה;

אַשְׁמְדַאי עֲבָדִים מְבַקֵּשׁ וְדוֹרֵשׁ הַכְנָעָה.

* *

צְחוֹק קַל בְּצַעֲדֵי הַיְצִירָה

בְּנָקֵל יִשָּׂאֶנָּה עַל פְּנֵי הַזְּמָן.

* *

זִכָּרוֹן – כֹּהֶנֶת

הָרוֹצַחַת אֶת הַהֹוֶה

וְאֶת כָּל לִבָּהּ מוֹסֶרֶת לְמִקְדַּשׁ הֶעָבָר הַמֵּת.

* *

הַנְּשִׁיקָה הָאַחַת שֶׁל הַלֵיל הַחוֹלֵף

עַל עֵינֵי הַבֹּקֶר הָעֲצוּמוֹת

תִּלְהַט בְּאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר.

* *

עֶצֶב שֶׁאָבַד זִכְרוֹ

כְּשָׁעוֹת אִלְּמוֹת שְׁחוֹרוֹת הוּא

אֲשֶׁר אֵין–יֵש בָּם שִׁיר צִפּוֹר,

בִּלְתִּי צִרְצוּר צְלָצַל.

* *

הַקַּנָּאוּת מִתְאַמֶּצֶת לִשְׁמֹר עַל הָאֱמֶת

שְׁמִירָה אֲשֶר תּוֹכָהּ רָצוּף מָוֶת.

בִּרְצוֹתוֹ לְלַבֵּב פָּנָס צָנוּעַ

יַדְלִיק הַלֵּיל הַגָּדוֹל כָּל כּוֹכָבָיו.

* *

מָשׁוּל יָפְיֵךְ, בְּתוּלָה, לִפְרִי

אֲשֶׁר עָתִיד לְבְשֹׁל,

לִפְרִי קָשֶה עִם סוֹד עִקֵּשׁ.

* *

כִּגְמוּל־חַסְדָּהּ תַּצְמִיד הָאֲדָמָה

אֶת הָאַלּוֹן אֶל רְגָבֶיהָ;

הַשַּׁחַק לֹא ידְרשׁ מְאוּם וּדְרוֹר יִקְרָא לוֹ.

* *

כַּמַּרְגָּלִית כֵּן בֶּן־הנֵּצַח

בְּאֹרֶךְ־יְמוֹתָיו לֹא יִתְגָּאה

בִּלְתִּי בְּחוּד הָרֶגַע אֲשֶׁר יִזְרֶה נֹגַהּ.

* *

אֶחָד רָחוֹק קָרַב אֵלַי בַּבֹּקֶר,

וּבְרֶדֶת לֵיל, בְּהִלָּקְחוֹ מִמֶּנִי, קָרַב יוֹתֵר.

* *

אֵלִים אֲשֶר עָיְפוּ לְגַן־עֶדְנָם, בָּאָדָם מִתְקַנְּאִים.

* *

תָּמִיד שׁוֹכֵן הַיֶלֶד בְּמִסְתּוֹרֵי שָׁעָה

שֶׁלֹא תֵדַע זִקְנָה,

וַאֲבַק־יָמִים חַיָּיו לֹא יַאֲפִיל.

* *

הַרְדּוֹפִים לְבָנִים וּוְרֻדִּים נִפְגָּשִׁים

וְשׂוֹשׂ יָשִׂישׂוּ בְּשָׂפוֹת שׁוֹנוֹת.

* *

עֵת נֵעוֹר הַשָּׁלוֹם לְטַאטֵא חֶלְאָתוֹ,

סְעָרָה מִתְחוֹלָלֶת.

* *

דְּרוֹר הַסַּעַר וְעַבְדוּת הַגֶּזַע

יָד בְּיָד יְשַׁלְּבוּ בִּמְחוֹל עֲנָפִים מִתְנוֹעֲעִים.

* *

בְּרֵכָה תִּשַּׁח לְמַרְגְּלוֹת הָהָר –

תְּפִלַּת־אַהֲבָה דּוֹמַעַת

לְרַגְלֵי הָעָז־הַמּוּצָק.

* *

מְחַיֵּךְ לוֹ הַיֶּלֶד הָאֱלֹהִי

בֵּין צַעֲצוּעֵי עֲבִיבָיו הַפְּשׁוּטִים

וּבֵין אוֹרוֹת וּצְלָלִים הַחוֹלְפִים.

* *

פֶּקַע הָרִמּוֹן שֶׁלָּךְ הַקָּט וְהַצָּנוּעַ

הַמַּסְמִיק הַיּוֹם מִבַּעַד לִצְעִיפוֹ,

יִפְרֹץ וִיהִי לְפֶרַח אֲדֹם־דָּם

מָחָר לְעֵת אִתַּם.

* *

עָבִים הֵם הֲרָרִים שֶׁל אֵד,

הֲרָרִים הֵם עָבֵי־אֶבֶן, –

פַנְטַסִיָּה בַּחֲלוֹם־הַזְּמָן.

* *

דִּבַּרְכֶם רָעָה עַל הַגְּדוֹלִים בָּעָם אַךְ פֶּשַׁע הוּא,

הֵן בָּהּ לְעַצְמְכֶם תָּרֵעוּ:

עַל הַשְּׁפָלִים בָּעָם – שִׁפְלוּת הִיא,

כִּי הֵמָּה הַקָּרְבָּן.

* *

לַחֲשֵׁי הָאַהֲבָה אֲשֶׁר יִלְחַשׁ יַסְמִין לַשֶּׁמֶשׁ

הֵן פְּרָחָיו הֵם!

* *

הָעָרִיץ דְּרוֹר יִדְרשׁ לְמַעַן רָצֹחַ דְּרוֹר

וּלְמַעַן יִשְׁמְרֶנּוּּ לְנַפְשׁוֹ בִלְבָד.

* *

עֵת מְחַכֶּה הָאֵל עַד הִבָּנוֹת דְּבִירוֹ מֵאַהַבָה,

יָבִיאוּ בְנֵי־אָדָם אֲבָנִים.

* *

הַיּוֹם צוֹחֵק לִבּי לְלֵיל־הַדֶּמַע שֶׁחָ[…]

כְּעֵץ רָטֹב אֲשֶׁר מַַבְהִיק בַּשֶּׁמֶשׁ

כְּשֹׁךְ מָָטָר.

* *

הוֹדֵיתִי לָעֵצִים אֲשֶׁר הִפְרוּ חַיַּי,

אַךְ לֹא זָכַרְתִּי אֶת הַדֶּשֶׁא

אֲשֶׁר עַל יַרְקוּתָם שָׁמָרוּ.

* *

בְּשִׁירִי אֲנִי נוֹגֵעַ בֵּאלֹהִים

כִּנְגֹעַ הָהָר בַּיָּם הָרָחוֹק בְּאַשְׁדּוֹ.

* *

הָאוֹר מוֹצֵא אֶת שְׁלַל־צְבָעָיו

בְּנִגּוּדֵי הָעֲנָנִים.

* *

אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי אַחֲרֵיהוּ – אֶפֶס הוּא,

כִּי הַשֵּׁנִי הוּא הַמְאַמֵּת אוֹתוֹ.

* *

הַשַּׁחַר – פֶּרַח הַצִּבְעוֹנִין – דֵּהֶה,

וְאָז מוֹפִיעַ פְּרִי־הַזִּיו הַפָּשׁוּט:

הַשָּׁמֶש.

* *

מִשְׂחַק־הַַחַיִּים חָפוּז הוּא;

שַׁעֲשׁוּעֵי־הַחַיִּים נוֹשְׁרִים אֶחָד אֶחָד

וְנִשְׁכָּחִים.

* *

מְשׁוּגוֹת־חַיִּים מְבַקְּשׁוֹת אֶת הַיֹּפִי הָרַחוּם

אֲשֶׁר יוּכַל לַתְאִים אֶת בְּדִידוּתָם לַכֹּל.

* *

תּוֹדָה דוֹרְשִׁים הֵם עַל הַקֵּן אֲשֶׁר נָטְשׁוּ,

כִּי כְלוּבָם טוֹב־תֹּאַר הוּא וּמִבְטַחִים בּוֹ.

* *

בְּאַהֲבָה לָךְ אֲשַׁלְּמָה חוֹבִי אֵין־קֵצֶה

עַל כָּל אֲשֶׁר הִנָּךְ.

* *

הָאֲפֵלָה הִיא הַכַּלָּה הַמְצֹעֶפֶת

הַמְחַכָּה בִדְמִי לָאוֹר הַנּוֹדֵד

כִּי אֶל חִיקָהּ יָשׁוּב.

* *

נוֹשֵׁב הוּא רוּחַ־הַשָּׁמַיִם,

לְלֹא תִקְוָה נֶאֱחָז בַּבֹּץ הָעֹגֶן,

וְסִירָתִי תַּךְ בַּשַּׁלְשֶלֶת אֶת חָזָהּ.

* *

הַבְּרֵכָה מַעֲלָה מִתּוֹךְ שְׁחוֹרָהּ שִׁירֶיהָ בַּחֲבַצָּלוֹת,

וְהַשֶׁמֶשׁ אוֹמֶרֶת עֲלֵיהֶן כִּי טוֹב.

* *

הַפֶּרַח הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הֵנֵץ עַל אֲדָמוֹת

הַזְמָנָה הָיָה לְשִׁיר שֶׁלֹּא נוֹלַד.

* *

הַשְּׁרִיר הַמַּטִּיל שֶׂפֶק בְּחָכְמָתוֹ

מַחֲנִיק אֶת הַקּוֹל הַמְבַקֵּשׁ לָשֵׂאת בִּכְיוֹ.

* *

הָרוּחַ מְנַסֶּה לִכְבּשׁ אֶת הַשַּׁלְהֶבֶת בִּסְעָרָה

רַק לְמַעַן כּבּוֹתָהּ.

* *

תְּכֵלֶת הַשַּׁחַק כְּמֵהָה אֶל יֶרֶק הָאֲדָמָה,

וְהָרוּחַ בֵּין רֹם וּבֵין תְּהוֹם נֶאֱנַחַת: אֲהָהּ!

דְּוַי הַיּוֹם, הַלּוּטֶה בִּנְגָהָיו,

בֵּין כּוֹכָבִים בַּלֵּיל יִלְהָט.

* *

פִּרְחִי שֶׁלִּי, אַל תְּבַקֵּשׁ גַּן־עֶדְנְךָ

בָּאַבְקָה אֲשֶׁר בְּדַשׁ־אֱוִיל.

* *

אֵחַרְתָּ עֲלוֹת, יְרַחִי הָעוֹלֶה,

אַךְ עוֹד עֵרָה צִפּוֹר־הַלֵּיל שֶׁלִּי לְקַדֵּם פָּנֶיךָ.

* *

הָעֵצִים הֵם מַאֲמָץ אֵין קֵצָה שֶׁל הָאֲדָמָה

לְדַבֵּר אֶל הַשְּׁחָקִים הַמַּאֲזִינִים.

* *

מַעֲמַס עַצְמִי נַעֲשֶׁה קַל

בְּתִתִּי עַצְמִי לִצְחוֹק.

* *

כָּל זְהָבוֹ נוֹתֵן הָעָב

לַשֶּׁמֶשׁ הַנִּפְרֶדֶת

וּמְקַבֵּל פְּנֵי יָרֵחַ הָעוֹלֶה

רַק בְּבַת שְׂחוֹק חִוֶּרֶת.

* *

הַחַלָּשׁ יֵשׁ לְאֵל יָדוֹ לִהְיוֹת אָיֹם

כִּי מְאֹד יִתְאַמֵּץ לְהֵרָאוֹת כְּגִבּוֹר

* *

רוּחַ־הַמָּוֶת אֶחָד הוּא

וְרוּחַ־הַחַיִּים רַבִּים.

בְּמוֹת הָאֱלֹהִים נַעֲשֵׂית הַדָּת אֶחָת.

* *

מִתְגּוֹדְדִים הַכּוֹכָבִים סְבִיב בְּתוּלַת־הַלַּיְלָה

בַּחֲרָדָה דוֹמֶמֶת לִבְדִידוּתָהּ

שֶׁאֵין נוֹגֵעַ בָּהּ.

* *

כָּל הַמֵּיטִיב בָּא עַד אֶל שַׁעֲרֵי הַדְּבִיר,

וְכָל הָאוֹהֵב בָּא בָהֶם.

* *

מֵעִיֵּי הַמּוֹרָא

יִבְנוּ עוּלֵי־יָמִים מָעוֹן לְבֻבָּתָם.

* *

רַחֵם, הַפֶּרַח, עַל הַתּוֹלָע;

לֹא דְבוֹרָה הוּא;

אַהֲבָתוֹ מִשְׁגֶּה הִיא וּמַעֲמָס.

* *

מְחַכָּה המְּנוֹרָה בְּיּוֹם־שִׁכְחָה אָרֹךְ

לִנְשִׁיקַת הַלַּהַב בְּרֶדֶת הַלַּיִל.

* *

נוֹצוֹת תּוֹךְ עֲפָרוֹת שְׁלֵווֹת וּבַעֲצַלְתַּיִם

שָׁכְחוּ אֶת שַׁחֲקָן.

* *

הַפֶּרַח אֲשֶׁר אֵין שֵׁנִי לוֹ

בַּקּוֹצִים אַל יְקַנֵּא

עַל מִסְפָּרָם כִּי רָב.

* *

מְאֹד סוֹבֵל עוֹלָם מֵרֶשַׁע אֵין־פְּנִיּוֹת

שֶׁל שׁוֹחֲרֵי טוּבוֹ.

* *

דְּרוֹר נִקְנֶה אַַחַר שַׁלְמֵנוּ מְחִיר מָלֵא

בְּעַד זְכוּתֵנוּ לְחַיִּים.

* *

מִנְחוֹתַיךְ הַפְּזִיזוֹת בְּנוֹת־רֶגַע,

כְּכוֹכְבֵי־שָׁבִיט שֶׁל לֵיל־סְתָיו,

מִתְלַקְּחוֹת בְּתוֹךְ תְּהוֹם־יֵשׁוּתִי.

* *

הָאֱמוּנָה הַמְחַכָּה בְּלֵב גַּרְעִין

מַבְטַחַת נֵס־חַיִּים

אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהוֹכִיחוֹ בִּן־רֶגַע.

* *

עוֹלָם מָשׁוּל כְּקֶצֶף הַהוֹלֵךְ וּמַחֲלִיף מַרְאֵהוּ,

כְּקֶצֶף צָף עַל פְּנֵי יַם־הַדְּמָמָה.

* *

שְׁנֵי הַחוֹפִים הַמְפֹרָדִים מוֹזְגִים קוֹלָם

בְּשִׁיר־דְּמָעוֹת אֲשֶׁר אֵין חֵקֶר לוֹ.

* *

חָרֵד יַעֲמֹד אָבִיב בְּפֶתַח חֹרֶף,

אַךְ צִיץ־המַּנְגּוֹ פּוֹרֵץ אֵלָיו מַהֵר

בְּלֹא עִתּוֹ, וְעִם פָּרְצוֹ יֹאבַד.

* *

כְּנָהָר בַּיָּם

תִּמְצָא הָעַבוֹדָה אֶת מִלּוֹאָהּ

בְּמַעֲמַקֵּי הַפְּנָאי.

* *

הִתְמַהְמַהְתּי עֲלֵי דֶרֶךְ עַד נְשֹׁר צִצֵּי־הַדֻּבְדְּבָן,

אַךְ הָאֲזֵלֵיָה, אֲהוּבָתִי, תָּבִיא לִי אֶת סַלְחָנוּתֵךְ.

* *

בְּכֹבֵד תְּנוּעָתוֹ יִפְגֹּם הַכֹּחַ בַּּמַּפְתֵּחַ

וּבַכֵּילָף אָז יִשְׁתַּמֵּשׁ.

* *

לֵדָה הִיא מַעֲבָר מִתַּעֲלוּמַת־לֵיל

אֶל תַּעֲלוּמַת־יוֹם גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה.

* *

סִירוֹת־נְיָר אֵלּוּ עֲשִׂיתִין לרְקֹד

עַל רַצֵּי הַשָּׁעוֹת.

מִבְּלִי אֲשֶׁר תְּהִי לָהֶן כָּל מַטָּרָה.

* *

שִׁירִים נוֹדְדִים פּוֹרְשִׂים כָּנָף מֵעִם לִבִּי

וּמְשַׁחֲרִים קִנָּם תּוֹךְ קוֹל־הָאַהֲבָה שֶׁלָּךְ.

* *

יָם הַסַּכָּנָה, הַשֶׂפֶק והַסְּתִירָה,

הַמַּקִּיף אֶת אִי־הַמִּבְטַחִים הַקָּט שֶׁל הָאָדָם,

הוּא הַמְעוֹרְרוֹ לְהָעֵז אֶת כָּל מֻפְלָא.

* *

הָאַהֲבָה מְיַסֶּרֶת לְעֵת תִּסְלַח,

וּבִשְׁתִיקָתָהּ הָאֲיֻמָּה פָּגְמָה בַּיֹּפִי.

* *

בָּדָד תֵּשְׁבי, אֵין גְּמוּל עִמָּךְ,

כִּי הֵמָּה יִפְחֲדוּ מִפְּנֵי עֶרְכֵּךְ הָרָב.

* *

אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ חֲדָשָׁה־לַבְּרָקִים נוֹלֶדֶת בַּאֲרָצוֹת חֲדָשׁוֹת

בְּמַעְגַּל שְׁחָרִים שֶׁאֵין לָהֵמָּה קֵץ.

* *

עוֹלַם־אֱלֹהִים – הַמָּוֶת תָּמִיד מְחַדְּשֵׁהוּ;

עוֹלַם־טִיטָן תָּמִיד נִכְפָּשׁ בִּידֵי קִיּוּמוֹ הוּא.

* *

לֹא תֵדַע גֻּמְרַת־הַלַּיִל בְּנָבְרָהּ בֶּעָפָר

כִּי כּוֹכָבִים יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם.

* *

הָעֵץ הוּא בֶּן הַיּוֹם, הַפֶּרַח – בֶּן קְדוּמִים,

עִמּוֹ יָבִיא בְּשׂוֹרַת הַזֶּרַע הַקַּדְמוֹן.

* *

כָּל שׁוֹשַׁנָּה תָבִיא עִמָּהּ בְּרָכָה לִי

מֵאֵת הַשּׁוֹשַּנָּה בַּת אֲבִיב הַנְּצָחִים.

הָאֵל יִרְחַשׁ כָּבוֹד לִי בְּעָבְדִי,

וְיֶאֱהָבַנִי עֵת כִּי אֲשֹׁוֹרֵר.

* *

אַהֲבָתִי הַיּוֹם לֹא תִמְצָא מִשְׁכָּן לָהּ

בַּקֵּן אֲשֶׁר נָטְשָׁה אַהֲבַת־הַתְּמוֹל.

* *

אֵשׁ־הַיִּסּוּרִים סוֹלֶלֶת לְנַפְשִׁי

שְׁבִיל אוֹר עַל פְּנֵי עַגְמוּמִיתָהּ.

* *

הַדֶּשֶׁא מַאֲרִיךְ יָמִים מִן הָהָר

תְחִיּוֹתָיו מִתּוֹךְ מֵאוֹת מוֹתָיו.

* *

אַתְּ נֶעֱלַמְתְּ וְלֹא אוּכַל תָּפְשֵׂךְ,

וַתַּשְׁאִירִי בִּתְכֵלֶת הַשָּׁמַיִם מַגָּע אֵין מָשׂוֹשׂ בּוֹ,

דְּמוּת־לֹא־תֵרָאֶה אֲשֶׁר נָעָה בָּרוּחַ

בְּמַקְהֲלוֹת צְלָלִים.

* *

בְּחֶמְלָתוֹ עַל הַנְּטִישָׁה הָעֲזוּבָה

יַשְׁאִיר לָהּ הָאָבִיב נְשִׁיקָה בִּרְתֵת עָלֶה בּוֹדֵד.

* *

הַצֵּל הַצָּנוּעַ בַּגַּן

יֹאהַב אֶת הַשֶׁמֶשׁ בִּדְמִי,

פְּרָחִים מְנַחֲשִׁים מָה הַסּוֹד, וּמְחַיְּכִים

בִּשְּׁעַת הִתְלַחֵשׁ הֶעָלִים.

* *

לֹא אַשְׁאִיר סִמַּן כְּנָפַיִם בָּאַוֵּר,

אַךְ טוֹב לִי עַל כִּי עַפְתִּי מְעוּפִי.

* *

הַגַּחַלִילִיּוֹת בְּקָרְצָן בֵּין הֶעָלִים

מְעוֹרְרוֹת תְּמִיהָה בַּכּוֹכָבִים.

* *

עוֹמֵד לוֹ הָהָר לְלֹא נֹעַ

וְאִם גַּם נִדְמֶה כִּי הָאֵד יָשֹר לוֹ.

* *

הֶהָרִים הֵם תְּנוּעַת הַיֵּאוּשׁ שֶׁל הָאֲדָמָה

לְהַגִּיעַ לַאֲשֶׁר לֹא יֻגַּע.

* *

לוֹחֵשׁ הָרוּחַ אֶל הַלּוטוֹס:

“סוֹדְךָ מָה הוּא?”

“אֲנִי, אֲנִי הוּא”, הַלּוֹטוֹס יַעַן;

“גָּנְבֵהוּ – וְאֵינֶנִּי!”

* *

בֶּאֱמֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה לַשֶּׁמֶשׁ,

“אֶזְכְּרֵךְ לָעַד”

יִשְּׁרוּ לֶעָפָר כָּל עָלֶיהָ.

* *

הָהּ, יֹפִי, אִם גַּם עֲקָצַנִי הַקּוֹץ בִּפְרָחֶיךָ

רַבָּה לְךָ תּוֹדָתִי.

* *

יוֹדֵעַ הָעוֹלָם כִּי הַמְּעַטִּים

מְרֻבִּים מִן הָרַבִּים.

* *

אַל נָא תְהִי אַהֲבָתִי לְמַשָּׂא עָלֶיךָ רֵעַ,

וְדַע כִּי בְּצִדָּהּ שְׂכָרָהּ.

* *

הַצְּפִירָה פּוֹרֶטֶת עַל נִבְלָהּ לִפְנֵי שַׁעַר הָאֹפֶל

וּשְׂמֵחָה לְהֵעָלֵם בַּעֲלוֹת הַשָּׁמֶשׁ.

* *

הַיִּפְעָה הִיא בַּת־שְׂחוֹק הָאֱמֶת

בִּרְאוֹתָהּ אֶת פְּנֵי עַצְמָהּ

בִּרְאִי אֲשֶׁר אֵין טוֹב מִמֶּנּוּ.

* *

מַחֲשָׁבוֹת שְׁכוּחוֹת מִכַּוְּרוֹת־שָׁנִים נִטָּשׁוּ

רוֹחֲשׁוֹת בָּאֲוִיר וְחָגוֹת בְּהֶמְיָה סְבִיב לִבִּי

וּמְבַקְּשׁוֹת אֶת אֲרֶשֶׁת־קוֹלִי.

* *

אֵגֶל־הַטַּל יוֹדֵעַ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

רַק בְּתוֹךְ בּוּעָתוֹ הַקְּטַנְטֹנֶת.

* *

סָגוּר וּמְסֻגָּר הַמִּדְבָּר בְּחוֹמַת צְחִיחוּתוֹ אֵין־גְּבוּלוֹת.

* *

בְּחִלְחוּל עָלִים קְטַנִּים

אֶרְאֶה אֶת מְחוֹל הָרוּחַ הַנֶּעֱלָם,

וּבְהִבְהוּבָם —

אֶת הַהֹלֶם הַכָּמוּס שֶׁל לְבַב שְׁחָקִים.

* *

מְשׁוּלָה לְעֵץ פּוֹרֵחַ אַתְּ,

תְּמֵהָה בְּהַלְלִי אוֹתָךְ עַל כָּל הַטּוֹב שְׁבָּךְ.

* *

אֵשׁ הַקָּרְבָּן אֲשֶׁר לָאֲדָמָה

מִשְׁתַּלְהֶבֶת בְּעֵצֶיהָ

וּמְפַזְּרָה שְׁבִיבִים בִּדְמוּת פְּרָחִים.

* *

יְעָרוֹת, עַנְנֵי־הָאֲדָמָה,

נוֹשְׂאִים דֻמִּיָתָם אֱלֵי שְׁחָקִים,

וַעֲנָנִים מֵעָל יוֹרְדִים

בִּמְטָרוֹת הָעוֹנִים בְּהֵד.

* *

הָעוֹלָם פּוֹנֶה אֵלַי בְּמַרְאוֹתָיו

וְנַפְשִׁי עוֹנָה לוֹ בְּשִׁירָה.

* *

אֹפֶל הַלֵּיל, כִּכְאֵב, אִלֵּם הוּא;

אֹפֶל הַשַּׁחַר, כְּשָׁלוֹם — דּוֹמֵם.

* *

הַגַּאֲוָה חוֹקֶקֶת זַעְפָּהּ בָּאֶבֶן,

הָאַהֲבָה נוֹתֶנֶת אוֹת כְּנִיעָה בַּפֶּרַח

* *

הַמִּכְחוֹל הַמְצַיֵּת מֵצֵר אֶת הָאֱמֶת

מִתּוֹךְ כְּנִיעַת־כָּבוֹד לַבַּד צַר־הַתְּחוּמִים.

* *

הַשָּׁמַיִם כָּל הַלַּיְלָה בִּתְפִלָּה מוֹנִים חֲרוּזֵיהֶם,

אֶת כּוֹכְבֵיהֶם אֵין סְפֹר,

בְּזָכְרָם אֶת הַשֶּׁמֶשׁ.

* *

הָהָר בְּכִסּוּפָיו לַשַּׁחַק הָרָחוֹק

רוֹצֶה לִהְיוֹת כָּעָב

בִּרְדִיפָתוֹ הָאֵין־סוֹפִית לַכִּמָּהוֹן.

* *

לְמַעַן הַצְדֵּק אֶת שְׁחוֹר־מַעֲלָלָיו

יָשִׂים הָאָדָם כָּל צָחוֹר כְּשָׁחוֹר.

* *

הַבֶּצַע יָאִיר פָּנָיו לַטּוּב

עֵת כִּי בַּטּוּב צָפוּן הַבֶּצָע.

* *

הָאַהֲבָה — מִסְתּוֹרִין אֵין־סוֹף

כִּי אֵין בִּלְתָּהּ לְהַסְבִּירָהּ.

* *

בְּגַאֲוָתָהּ הָעוֹלָה

לֹא תַאֲמִין הַבּוּעָה בַּאֲמִתּוֹ שֶׁל הַיָּם

וְתִצְחַק עַד תִּתְפּוֹצֵץ לְרִיק וָהָבֶל.

* *

עֲנָנַי הַנֶּעֱצָבִים אֶל הָאֹפֶל

שׁוֹכְחִים, כִּי הֵם עַצְמָם

כִּסּוּ אֶת עֵין הַשָּׁמֶשׁ.

* *

הָאָדָם מְגַלֶּה אֶת רֹב עָשְׁרוֹ

בְּבֹא הָאֵל לְבַקֵּשׁ מִיָּדוֹ מְנָחוֹת.

* *

אֶת זִכְרֵךְ אַתְּ מַשְׁאִירָה לִי כְּלַהֶבֶת

לַעֲשָׁשִׁית־פְּרִידָתִי הַבּוֹדֶדֶת.

* *

הַתְּמוּנָה הִיא זֵכֶר אוֹר

אֲשֶׁר אָצַר הַצֵּל

* *

בָּאתִי לְהַצִּיעַ פֶּרַח לָךְ

אֲבָל כָּל גַּנִּי יִנְאֶה לָךְ —

לָךְ הוּא.

* *

נָקֵל הוּא לְעַוֵּת פָּנִים מוּל שֶׁמֶשׁ,

אוֹרָהּ הוּא הַמְגַלֶּנָּה לְכָל עֵבֶר.

* *

הָאַהֲבָה סוֹד הִיא וְאִם גַּם יְדֻבַּר בָּהּ,

כִּי רַק אוֹהֵב יוֹדֵעַ אֶל נָכוֹן כִּי הוּא אָהוּב.

* *

הַהִסְטוֹרִיָּה אַט דּוֹרֶסֶת אֶת הָאֱמֶת,

אַךְ תִּתְאַמֵּץ עַד מְהֵרָה לְהַחֲיוֹתָהּ

בְסִגּוּפֵי־תְשׁוּבָה אֲשֶׁר אָיְמוּ מְאֹד.

* *

נָקוּב הוּא עֲמָלִי בִּשְׂכַר הַיּוֹם,

לְשָׁוְיִי הַסּוֹפִי אֲחַכֶּה, כִּי יְשֻׁלַּם בְּאַהֲבָה.

* *

הַיִּפְעָה יוֹדַעַת לֵאמֹר דַּי;

הַפִּרְאוּת מְשַׁוַּעַת בְּלִי דַעַת שָׂבְעָה.

* *

לֹא אֶת עַבְדּוֹ יִתְאַו לִרְאוֹת בִּי אֱלֹהִים,

כִּי אֶת צַלְמוֹ הַמְשָׁרֵת הַכֹּל.

* *

אֹפֶל־הַלֵּיל מַתְאִים לַיּוֹם,

בֹּקֶר־עַרְפִלִּים אֵינוֹ הוֹלְמוֹ.

* *

בִּימֵי בְרָכָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים מְשׁוּלָה הָאַהֲבָה לְיַיִן, —

מָזוֹן הִיא בִּשְׁעַת רָעָב

בִּנְשֹׁר עֲלֵיהֶן.

* *

פֶּרַח לֹא־נוֹדָע בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

מֵשִׂיחַ עִם הַמְשׁוֹרֵר:

“הַאִם לֹא מֵאֲדָמָה אַחַת קֹרַצְנוּ, אוֹהֲבִי?”

* *

יָכוֹל אֲנִי לֶאֱהֹב אֶת אֱלֹהַי,

כִּי הוּא קוֹרֵא לִי דְרוֹר לִכְפֹּר בּוֹ.

* *

מֵיתָרַי לֹא־עֲרוּכִים מְשַׁוְּעִים לְנֶגֶן

בְּשֶׁוַע־בּשֶׁת הָאוֹמֵר עֱנוּת.

* *

לְזָרוּת וּלְאִוֶּלֶת יַחְשֹׁב הָעָשׁ,

כִּי לֹא יֹאכַל אָדָם סְפָרָיו.

* *

שְׁמֵי־הָעָב הַיּוֹם חָזוֹן יִשְׂאוּ

עַל צֵל עַצֶּבֶת אֱלֹהִית

אֲשֶׁר עַל מֵצַח הָאֵינְסוֹף הַזּוֹמֵם.

* *

מוּצֶפֶת זֹהַר־הַשְּׁקִיעָה

תִּדְמֶה הָאֲדָמָה לִפְרִי בָּשֵׁל

הַמּוּכָן לְהִבָּצֵר עִם רֶדֶת לָיִל.

* *

צֵל עֵצִי מוּכָן לְעוֹבְרֵי־אֹרַח,

פִּרְיוֹ — לַאֲשֶׁר מְחַכֶּה לוֹ.

* *

הָאוֹר מְקַבֵּל אֶת הָאֲפֵלָה לְאֵשֶׁת־חֵיק

לְמַעַן הַיְצִירָה.

* *

הֶחָלִיל מְחַכֶּה לְנֶשֶׁם־אֲדוֹנָיו,

וְאֵל־אָדוֹן הוֹלֵךְ לְחַפֵּשׂ אֶת חֲלִילוֹ.

* *

הָאֵשׁ הָעֲצוּרָה בָּעֵץ תִּתֵּן פְּרָחִים;

וּבְהִתְפָּרְצָהּ יִגְוַע הַלַּהַב בְּאֵין בּשֶׁת

תּוֹךְ אֵפֶר עֲרִירִי.

* *

הַשַּׁחַק עוֹמֵד בִּבְקִיקוּתוֹ עַד אֵין קֵץ

לְמַעַן תּוּכַל הָאֲדָמָה לִבְנוֹת שָׁם שַׁחֲקָהּ

מְלֹא חֲלוֹמוֹת.

* *

לָעֵט הָעִוֵּר לֹא חַיָּה הִיא הַיָּד הַכּוֹתֶבֶת,

וְאֵין פֵּשֶׁר לַכָּתוּב.

* *

הַיָּם טוֹפֵחַ עַל לִבּוֹ הָעֲרִירִי

כִּי אֵין פְּרָחִים לוֹ לְהַגִּישׁ שַׁי לַלְּבָנָה.

* *

הָעשֶׁר — מַעֲמֶסֶת הַגֹּדֶל הוּא;

הָאשֶׁר — שְׁלֵמוּת הַיְקוּם.

* *

הָאֵל בִּדְבִיר כּוֹכָבָיו

מְחַכֶּה כִּי אָדָם פְּנָסוֹ לוֹ יָבִיא.

* *

לֹא יִטְמֹן הָרָקִיעַ מוֹקֵשׁ לַלְּבָנָה,

חֶבְלֵי־דְרוֹרָהּ הֵם הֵם יְרַתְּקוּהָ.

הָאוֹר בּוֹ יִמְלָא הָרָקִיעַ

שׁוֹחֵר אֶת תְּחוּמָיו בְּאֵגֶל־טַל עֲלֵי עֵשֶׂב.

* *

הַחֶמְדָּה לַפְּרִי מַפְסֶדֶת אֶת הַצִּיץ.

* *

הַתַּעַר גֵּאֶה עַל חֻדּוֹ

בְּלַעֲגוֹ לַשֶּׁמֶשׁ בְּרַהַב.

* *

לַפַּרְפָּר יֵשׁ פְּנַאי לָרֹב לֶאֱהוֹב אֶת הַלּוֹטוֹס,

וְלֹא אֶת הַדְּבוֹרָה הָאוֹצֶרֶת דְּבָשׁ.

* *

הַיֶּלֶד, לְלִבִּי אַתָּה מֵבִיא

אֶת רִשְׁרוּשׁ הָרוּחַ וְשִׁקְשׁוּק הַמַּיִם

סוֹדוֹת אֵין־הֶגֶה שֶׁל פְּרָחִים, חֲלוֹמוֹת שֶׁל עֲבִיבִים

מֶבָּט אִלֵּם שֶׁל תִּמְהוֹן שְׁמֵי הַבֹּקֶר.

* *

אוּלַי מְחַיֵּךְ הַיָּרֵחַ הָעוֹלֶה בְּשֶׂפֶק

עֵת יֵאָמֵר לוֹ, כִּי אַךְ קֶטַע הוּא

הַמְצַפֶּה לִשְׁלֵמוּתוֹ.

* *

לוֹחֵשׁ כּוֹכַב־הַשַּׁחַר לַשַּׁחֲרִית:

“אִמְרִי נָא לִי כִּי רַק לִי אַתְּ”.

“כֵּן הוּא”, תָּשִׁיב,

“וְכֵן רַק לַפֶּרַח הַלָּז בֶּן־בְּלִי־שֵׁם”.

* *

גְּדוֹלָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן,

אַךְ גָּדוֹל מִמֶּנָּה הַפַּרְפָּר בֵּין הַשִּׂיחִים.

* *

הָעֲרָפֶל טֹוֶה רִשְׁתּוֹ מִסָּבִיב לַבֹּקֶר,

כּוֹבְשׁוֹ וּמְסַנְוְרוֹ.

* *

לוּ יִסְלַח הָעֶרֶב לִמְשׁוּגוֹת הַיּוֹם

וְיָדַע אָז שָׁלֵו בְּנַפְשׁוֹ.

* *

הַיִּפְעָה מְחַיֶּכֶת בְּסוּגָר הַפֶּקַע,

בְּקֶרֶב אִי־שְׁלֵמוּת עֲרֵבָה.

* *

אַהֲבָתֵךְ הַחוֹפְזָה הִצְלִיפָה קַלּוֹת בִּכְנָפֶיהָ

עַל חַמָּנִיתִי

וְלֹא שָׁאֲלָה מֵעוֹלָם

אִם כְּבָר מוּכָנָה הִיא לָתֵת דִּבְשָׁהּ.

* *

הֶעָלִים הֵם דְּמָמוֹת

מִסָּבִיב לַפְּרָחִים — מִלֵּיהֶם.

* *

הָעֵץ נוֹשֵׂא אֶת אֶלֶף שְׁנוֹתָיו

כְּרֶגַע־הָדָר אֶחָד וְגָדוֹל.

* *

קָרְבָּנִי לֹא נוֹעַד לַמִּקְדָּשׁ אֲשֶׁר בְּקַצְוֵי הָאֳרָחוֹת

אַךְ לְאָהֳלֵי־הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים,

הַצָּצִים סְבִיבִי פֶּתַע בְּכָל פִּנָּה וּמִפְנֶה.

* *

הַמֶּרְכָּז דּוֹמֵם בְּלֵב מְחוֹל־הַמַּעְגָּלִים בֶּן־הַנְּצָחִים.

* *

הַמָּוֶת צוֹחֵק עֵת עֶרֶךְ הַמֵּתִים מֻגְזָם

כִּי כֵן יִגְדַּל אָסְמוֹ יֶתֶר עַל מִדָּתוֹ.

* *

אַנְחַת הַחוֹף לַשָּׁוְא תָּבוֹא

אַחֲרֵי הָרוּחַ הַקַּלָּה הַדּוֹחֲפָה

אֶת הָאֳנִיָּה עַל פְּנֵי הַיָּם.

* *

אוֹהֶבֶת הָאֱמֶת אֶת גְּבוּלוֹתֶיהָ,

כִּי שָׁם תִּמְצָא אֶת הַיִּפְעָה.

* *

בֵּין חוֹפִים שֶׁלִּי וְשֶׁלָּךְ

יֵשׁ יָם נוֹאֵק רָמוֹת, זֶה עַצְמוּתִי הַמִּתְגָּעֶשֶׁת —

עַד מָה אֶתְאַו לַעֲבוֹר בּוֹ.

* *

הַזְּכוּת־לַבַּעֲלוּת בְּאִוֶּלֶת תִּתְגָּאֶה

עַל זְכוּתָהּ־לַהֲנָאָה.

* *

הַשּׁוֹשַׁנָּה עוֹלָה הַרְבֵּה מְאֹד

עַל הָרִצּוּי הַמַּסְמִיק אֲשֶׁר בַּחוֹחַ.

* *

הַיּוֹם נוֹתֵן לִדְמִי־הַכּוֹכָבִים

אֶת נֵבֶל־הַזָּהָב שֶׁלּוֹ

כִּי יַעֲרֹךְ נִימָיו לְחַיֵי־עַד.

* *

הֶחָכָם יוֹדֵעַ לְהַטִּיף,

הַכְּסִיל — לְהַצְלִיף.

* *

הַשּׁוֹפֵט חוֹשֵׁב, כִּי יִצְדַּק בְּהַשְׁווֹתוֹ

אֶת הַשֶּׁמֶן בִּמְנוֹרַת הַזּוּלַת

לְאוֹר־מְנוֹרָתוֹ.

* *

בַּת שְׂחוֹקֵךְ, חֶמְדָּתִי, כְּנִיחוֹחַ פֶּרַח זָר,

פְּשׁוּטָה הִיא וְלֹא תוּכַל לְהִבָּאֵר.

* *

הַפֶּרַח אֲשֶׁר נֶאֱסַר בְּזֵר־הַמֶּלֶךְ

מְחַיֵּךְ תַּמְרוּרִים בְּקַנֵּא בּוֹ פֶּרַח־הָאָחוּ.

* *

אוֹצַר־שַׁלְגּוֹ הוּא עֹל הָהָר,

פֶּרֶץ־יוּבָלָיו נִשָּׂא עַל כֶּתֶף הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

* *

הַאֲזִינָה לִתְפִלַּת־הַיַּעַר

עַל שִׁחְרוּרוֹ בִּדְמוּת פְּרָחִים.

* *

לוּ תִרְאֵנִי אַהֲבָתֵךְ

וְאִם גַּם מִבַּעַד חֵיץ־קִרְבָה.

* *

לְמַעַן שְׂאֵת אֶת עֹל כְּלִי הַנֶּגֶן,

טוֹב כִּי תְחַשֵּׁב בַּמֶּה יִשְׁוֶה חָמְרוֹ;

אִם לֹא תֵדַע כִּי לְנַגֵּן נוֹעַד —

חַיֵּי־חֵרְשׁוּת עֲגוּמִים הֵם חַיֶּיךָ.

* *

רוּחַ הָעֲבוֹדָה שׁוֹרָה בַּיְצִירָה

כְּדֵי הַמְרֵץ אֶת רוּחַ הַמִּשְׂחָק וְלַעֲזָר־לוֹ.

* *

הָאֱמוּנָה הִיא הַצִּפּוֹר הַמַּרְגֶּשֶׁת אוֹר

וְהַמְשׁוֹרֶרֶת בְּטֶרֶם יֵאוֹר הַשַּׁחַר.

* *

אָבִיאָה נָא אֵלֶיךָ, לַיְלָה, גְּבִיעַ־יוֹמִי הָרֵיק

לְמַעַן יִשָּׁטֵף בְּאַפְלוּלִיתְךָ הַקְּרִירָה

לִקְרַאת חַג שֶׁל בֹּקֶר חָדָשׁ.

* *

אַשּׁוּחַ־הָהָר בְּרִשְׁרוּשׁוֹ

מְסַלְסֵל בְּזֵכֶר נַפְתּוּלִים עִם הַסַּעַר

לִהְיוֹתוֹ הִמְנוֹן־שַׁלְוָה.

* *

מְשׁוּלִים כּוֹכְבֵי־הַלֵּיל בְּעֵינַי

לְמַזְכְּרוֹת פִּרְחֵי יוֹמִי אֲשֶׁר דָּהוּ.

* *

אֱלֹהִים כִּבְּדַנִי בְּמִלְחַמְתּוֹ

בְּהִתְעוֹרְרִי לַמֶּרֶד,

אַךְ לֹא שָׁעָה אֵלַי בִּשְׁעַת אֵין־אוֹנִים.

* *

בֶּן הַכַּת חוֹשֵׁב

כִּי אֶת הַיָּם הֶעֱבִיר, כִּבְיָכוֹל, בְּמוֹ תַּרְוָד,

לַאֲגָם הַקָּט שֶׁלּוֹ.

* *

לוֹחֵשׁ הַחוֹף לַיָּם:

“כְּתָב־נָא לִי אֶת אֲשֶׁר יִשְׁאֲפוּ לֵאמֹר גַּלֶּיךָ”.

כּוֹתֵב הַיָּם בְּמוֹ קִצְפּוֹ כָּתֹב וְגַם חָזֹר וְכָתֹב

וּמוֹחֶה שׁוּרוֹתָיו בְּיֵאוּשׁ־עֲיָם.

* *

הָעוֹלָם הַפְּנִימִי הַמְבֻדָּר בְּחַיַּי בִּדְמוּת פְּרִי

בָּשֵׁל בְּגִיל וָעֶצֶב,

יִפֹּל אֶל אֲפֵלַת אַדְמַת הַבְּרֵאשִׁית

לְהַמְשִׁיךְ בִּשְׁבִיל יְצִירָה מֵחָדָשׁ.

* *

בְּעֹמֶק־הַחַיִּים אֲשֶׁר נָתוּן בַּצֵּל

פְּרוּשׂוֹת רִשְׁתוֹת־הַזִּכְרוֹנוֹת הַבּוֹדְדוֹת

הַנִּרְתָּעוֹת מֵאֲרֶשֶׁת־הַמִּלָּה.

* *

לוּ תִמְצָא אַהֲבָתִי עָצְמָה

בַּעֲבוֹדַת־הַיּוֹם

וְאֶת שַׁלְוָהּ בְּאִחוּד־הַלֵּיל.

* *

פִּתְחִי דַּלְתֵּךְ בִּפְנֵי זֶה אֲשֶׁר שׂוּמָה עָלָיו לָלֶכֶת,

כִּי לֹא תִיף הָאֲבֵדָה בַּעֲמֹד לָהּ מַעְצוֹר.

* *

הַקֵּץ אֵינֶנּוּ בִּמְחוֹז הַמַּטָּרָה,

אַךְ בָּהַשְׁלָמָה אֲשֶׁר אֵין קֵץ לָהּ.

* *

לוּ יְזַעְזַע מַגַּע אֶצְבָּעֵךְ אֶת מֵיתְרֵי־חַיַּי

וְעָשָׂה אֶת הַשִּׁיר לְשֶׁלָּךְ וּלְשֶׁלִּי.

* *

בַּעֲלֵי־עֵשֶׂב מַעֲלִים הַחַיִּים

אֶת הִמְנוֹן הַהַלֵּל הַדּוֹמֵם

לָאוֹר אֲשֶׁר בְּשֵׁם לֹא יְכֻנֶּה.

* *

הַצּוּרָה טְמוּנָה בַּחֹמֶר, הַקֶּצֶב — בָּעָזְמָה,

הַפֵּשֶׁר — בָּאָדָם.

* *

יֵשׁ שׁוֹחֲרֵי חָכְמָה וְיֵשׁ שׁוֹחֲרֵי הוֹן,

וַאֲנִי רַק קִרְבָתֵךְ שׁוֹחֵר לְמַעַן שִׁיר אוּכָל.

* *

כָּעֵץ אֶת עָלָיו כֵּן אַשִּׁיר מִלַּי עֲלֵי הָאֲדָמָה,

לוּ יִפְרְחוּ הֲגִיגַי לֹא־הֲגוּיִים בְּדִמְמָתֵךְ.

* *

הַשֶּׁמֶשׁ בִּנְשִׁיקָה מַבְשֶׁלֶת, עַד לִנְטִישָׁה,

אֶת תְּשׁוּקַת פֵּרוֹת־הַבֹּסֶר

הַדְּבֵקִים בִּבְשַׂר גִּזְעָם.

* *

אֱמוּנָתִי בָּאֱמֶת, חֲזוֹנִי לַשָּׁלֵם —

הֵם הֵם עֶזְרְךָ, הַיּוֹצֵר, בִּיצִירָתְךָ.

* *

אֶת כָּל הַתַּעֲנוּגוֹת אֲשֶׁר טָעַמְתִּי

בְּפֵרוֹת הַחַיִּים וּבְפִרְחֵיהֶם,

תְּנִינִי וְאַקְרִיבֵם לָךְ כְּתֹם הַכֵּרָה

בְּאִחוּד־אַהֲבָה אֵין בּוֹ פְּגָם.

* *

יֵשׁ הֶעֱמִיקוּ חֲשֹׁב וְחָשְׂפוּ אֶת פֵּשֶׁר־אֲמִתֵּךְ,

וְהֵמָּה גְדוֹלִים הֵם:

וַאֲנִי אִם הִסְכַּתִּי לִתְפֹּשׂ מַנְגִּינַת־שַׂחֲקֵךְ —

וְטוֹב לִי.

* *

הָעֵץ הוּא רוּחַ בֶּן־כָּנָף

אֲשֶׁר שֻׁחְרַר מֵעַבְדוּתוֹ לְקוֹרְטוֹב שֶׁל זֶרַע,

וְהוּא שׁוֹחֵר מְאֹרְעוֹת חַיָּיו

מֵעֵבֶר לַמֻּפְלָא.

* *

הַלּוֹטוֹס יַגִּישׁ יָפְיוֹ לַשַּׁחַק,

הַדֶּשֶׁא יַעֲבֹד לָאֲדָמָה

* *

מָצָא הַלַּהַב אֶת מְנוֹרַת־הַחֶרֶס אֲשֶׁר בִּי

וּמָה רַב פֶּלֶא הָאוֹר!

* *

צָחַק הֶעָנָן לַקֶּשֶׁת

בְּאָמְרוֹ, כִּי אַךְ זֶה עָלְתָה לִגְדֻלָּה

וּבְרֵיקָנוּתָהּ הִיא מַבְהֶקֶת.

וַתַּעַן בְּנַחַת הַקֶּשֶׁת:

“הֵן הֶכְרֵחַ הוּא כִּי מַמָּשִׁית אֱהִי כַּשֶּׁמֶשׁ בְּעַצְמָהּ”.

* *

אַל נָא אֲגַשֵׁשׁ לָרִיק בָּאֹפֶל;

אַךְ לוּ יֵלֵךְ לִבִּי בֶאֱמוּנָתוֹ,

כִּי עוֹד יֵאוֹר הַיּוֹם

וְהָאֱמֶת תֵּצֵא לָאוֹר

בַּפַשְׁטוּתָהּ.

* *

טָעֻיּוֹת שׁוֹכְנוֹת בְּקִרְבַת הָאֱמֶת,

הֲלֹא עַל כֵּן לִבֵּנוּ הֵן גּוֹנְבוֹת.

* *

כָּל הַלַּיְלָה הַדּוֹמֵם

אֶשְׁמַע תִּקְווֹת־הַבֹּקֶר הַנּוֹדְדוֹת בְּשׁוּבָן

מִדַּפְּקוֹת עַל לְבָבִי.

* *

בָּאָה אַהֲבָתִי הַחֲדָשָׁה

וּמְבִיאָה לִי אֶת עשֶׁר־הַנּוֹשָׁנוֹת הַנִּצְחִי

* *

הָאֲדָמָה מַבֶּטֶת בַּלְּבָנָה וּתְמֵהָה,

כִּי שִׁירָתָהּ כֻּלָהּ שְׁמוּרָה בְּבַת־שְׂחוֹקָהּ.

* *

שְׁטִיחַ קוֹרוֹת הַחַיִּים —

רִקְמָתוֹ חוּטֵי קִשְׁרֵי הַחַיִּים

הַמִּתְאַחִים וְנִתָּקִים בְּלִי סוֹף.

* *

הַיּוֹם בְּזֹהַר סַקְרָנוּתוֹ

מֵנִיס אֶת צְבָא הַכּוֹכָבִים.

* *

נַפְשִׁי תִכְלֶה הַלַּיְלָה

בְּלֵב דּוֹמֵם שֶׁל עֵץ,

הָעוֹמֵד בָּדָד בֵּין לַחֲשֵׁי אֵינְסוֹף.

* *

אָדָם חוֹשֵׁב אֶת פִּרְחֵי־הָאֵל לִפְרָחָיו

בְּשָׁזְרוֹ אוֹתָם לְזֵר.

* *

כִּדְוַי־לִבִּי אֲשֶׁר מִכְּבָר אָבַד לוֹ פֵשֶׁר

מִתְחַבְּאוֹת קַרְנֵי־הַשֶּׁמֶשׁ תַּחַת הָאֲדָמָה

וְהֵן עוֹטוֹת סוּת־אֹפֶל.

כִּדְוַי־לִבִּי לְמַגַּע־פִתְאֹם שֶׁל אַהֲבָה

מַשִּׁירוֹת הֵן צְעִיפָן לְמִקְרָא אָבִיב

וּמוֹפִיעוֹת בְּקַרְנִיבַל הַצִּבְעוֹנִין

בִּדְמוּת עָלֶה וָפֶרַח.

* *

הָעִיר הַקְּבוּרָה, הַחֲשׂוּפָה לְרַאֲוַת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל תּוֹר חָדָשׁ,

בּוֹשָׁה כִּי כָל שִׁירֶיהָ אָבְדוּ מִמֶּנָּה.

* *

לִבִּי בְּאִחוּד־אֱמֶת קָשׁוּר לְךָ, הַשַּׁחַק,

מֵחַלּוֹנִי אֲשֶׁר כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

וְלֹא בְּרֹאשׁ חוּצוֹת

אֲשֶׁר שָׁם מַלְכוּתְךָ לְבַדֶּךָ.

* *

חֲלִיל־חַיַּי הָרֵיק

יְחַכֶּה לְשִׁירוֹ הַסּוֹפִי

כָּאֲפֵלָה הָרִאשׁוֹנִית

לִפְנֵי הוֹפִיעַ הַכּוֹכָב.

* *

הָאֹפֶל הַמֻּפְלָא מַכֶּה בַּחֲלִילוֹ,

וְקֶצֶב הָאוֹר

מִתְחוֹלֵל בְּכוֹכָבִים וּבִשְׁמָשׁוֹת,

מִתְהַפֵּךְ לְהֶגְיוֹנוֹת וַחֲלוֹמוֹת.

* *

שִׁירַי נוֹעֲדוֹ לְשׁוֹרֵר,

כִּי אָהַבְתִּי שִׁירֶיךָ אֵלִי.

* *

שִׁחְרוּר מֵעַבְדוּת לָאֲדָמָה —

לֹא זֶה הַדְּרוֹר יִקָּרֵא לָעֵץ.

* *

הֲגִיגַי אֵלֶּה, אֲשֶׁר בִּדְמוּת מִלִּים לֹא יִתָּפְשׂוּ,

הֵם הֵם הַקּוֹפְצִים אֱלֵי שִׁירַי וּמְרַקְּדִים.

* *

צִדְפֵי־פְנִינִים מוּרָקִים מִנִּי יָם

עַל חוֹף אֵין־חַיִּים עֲרִירִי, —

אַךְ זֶה בִּזְבּוּז נֶהְדָּר שֶׁל חַיֵּי יְצִירָה!

* *

כֶּחָלִיל וּנְקָבָיו חַיַּי;

מִשְׂחָק שֶׁל גַּוְנוּנִים לָהֶם

גַּם כִּי נִבְעֶה הַפֶּרֶץ בְּגִילָם וּבְחֵילָם.

* *

אוֹר־הַשֶּׁמֶשׁ פּוֹתֵחַ בְּפָנַי אֶת שַׁעַר הָעוֹלָם,

אוֹר־הָאַהֲבָה — אֶת אוֹצָרוֹ.

* *

אַל נָא תִּשְׁלֹל הוֹדָיָתִי לָךְ

אֶת הָעֲרָצָתִי הַמְּלֵאָה מֵעִם דִּמְמַת־שְׂפָתָי.

* *

כִּסּוּפֵי־הַחַיִּים בָּאִים

בְּצֶלֶם דְּמוּת הַיֶּלֶד.

* *

נֶאֱנַח הַפֶּרַח הַכָּמוּשׁ,

כִּי הָאָבִיב לָנֶצַח גָּז.

* *

קוֹלֵךְ, צִפּוֹר־דְּרוֹר, אֶל קִנִּי הַנָּם יַגִּיעַ

וּכְפָנַי הַמְנַמְנְמוֹת חוֹלְמוֹת

עַל מַסַּע־מָאוֹר

מִמַּעַל לֶעָבִים.

* *

בְּבֻסְתַּן־חַיַּי

הָיָה עָשְׁרִי צְלָלִים וְאוֹרוֹת,

אֲשֶׁר לְעוֹלָם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יֵאָסְמוּ לָעַד.

* *

הַפְּרִי אֲשֶׁר נָפַל בְּחֶלְקִי לִנְצָחִים

הוּא זֶה אֲשֶׁר קִבַּלְתְּ

* *

הָאוֹר בֶּן־קְדוּמִים צָעִיר הוּא מְאֹד;

צְלָלִים אַךְ בְּנֵי רֶגַע הֵם, זְקֵנִים יִוָּלֵדוּ.

* *

אָחוּשָׁה כִּי מַעְבֶּרֶת־שִׁירוֹתַי בְּשִׁלְהֵי הַיּוֹם

תְּבִיאֵנִי אֶל הַחוֹף הַשֵּׁנִי

אֲשֶׁר אוּכַל לִרְאוֹת מִמֶּנּוּ.

* *

הַפֶּרַח מַשִׁיר אֶת כָּל עָלָיו

וּמוֹצֵא אֶת הַפֶּרִי.

* *

הַפַּרְפָּר הַמְרַפְרֵף מִפֶּרַח אֱלֵי פֶרַח

תָּמִיד שֶׁלִּי הוּא;

אָבוּד לִי רַק הַלָּז הַכָּלוּא בְּרִשְׁתּוֹ.

* *

לֹא אָבִין אֶת תַּפְקִידִי

בְּמַחֲזֵה הַהֲוָיָה,

כִּי לֹא אֵדַע עַל תַּפְקִידֵי כָּל זוּלָתִי.

* *

מַשְׁאִיר אֲנִי אֶת שִׁירִי אַחֲרַי

לִפְרִיחַת הַצִּצִּים הַחוֹזְרִים וּפוֹרְחִים

וּלְגִיל רוּחַ־נֶגֶב.

* *

עָלִים מֵתִים בְּאָבְדָם בָּאֲדָמָה

נַעֲשִׂים שֻׁתָּפִים לְחַיֵּי הַיַּעַר.

* *

הַיַּסְמִין יוֹדֵעַ כִּי הַשֶּׁמֶשׁ הוּא אָחִיו שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

* *

הַנֶּפֶשׁ תָּמִיד תְּחַפֵּשׂ אֶת מִלֶּיהָ

מִצְּלִילֶיהָ וּמִדִּמְמַתָהּ,

כַּשָּׁמַיִם מֵאָפְלָם וּמְאוֹרָם.

* *

בְּגַעַת קוֹל הדּוֹמֵם בְּמִלַּי — אַכִּירֶנּוּ,

עַל כֵּן אַכִּירָה עַצְמִי.

* *

בִּרְכוֹתַי הָאַחֲרוֹנוֹת שְׁלוּחוֹת לְאֵלֶּה

אֲשֶׁר יְדָעוּנִי כִּי לֹא שָׁלֵם אֲנִי וַאֲהֵבוּנִי.

* *

מַתַּת הָאַהֲבָה לֹא לְהִנָּתֵן הִיא עֲשׂוּיָה;

מְצַפָּה הִיא כִּי תְקֻבַּל.

* *

“לוּ אַעֲלֶה אוֹר־פְּנָסִי”,

יֹאמַר הַכּוֹכָב,

"וְאַל נָא אֲהַרְהֵר

אִם יוֹעִיל לְפַזֵּר הָאֲפֵלָה".

* *

בְּטֶרֶם יִתַּם מַסָּעִי

אֲחַפְּשָׁה נָא בְקִרְבִּי

אֶת הָאֶחָד אֲשֶׁר כֹּל הוּא,

וְהִשְׁאַרְתִּי אֶת הַקְּלִפָּה

כִּי תִנָּשֵׂא עִם זֶה הֶהָמוֹן הַנִּסְחָף

עַל זֶרֶם הַגּוֹרָל וְהַתְּמוּרָה.

* *

בְּבוֹא אֵלַי הַמָּוֶת וְיִלְחַשׁ לִי,

“מָלְאוּ יָמֶיךָ”,

אֹמְרָה נָא לוֹ: "בְּאַהֲבָה יָמַי עָשִׂיתִי,

וְלֹא בִזְמָן בִּלְבָד!"

וּבְשָׁאֳלוֹ: “שִׁירֶיךָ — הֲיִחְיוּ אַחַר מוֹתֶךָ?”

וַעֲנִיתִיו: "זֹאת לֹא אֵדָע; אַךְ זֹאת אֵדַע,

כִּי יֵשׁ וּבְשׁוֹרְרִי מָצָאתִי אֶת נִצְחִי!"