א    🔗

תחת תכלת רקיע טהור, בתוך שפעת מאורות זהב של השמש, שלחה החורשה¹ הירוקה של האלילה אגריה צללים עמוקים ודוממים על השדות, אשר כבוד קדושת המקום הרחיק מהם כל מעון לבני אדם ושאונם והמונם.

ואמנם כפלים לגודל קדושת המקום ההוא בעיני הרומיים; כי בעמקיו המכוסים צללים, תחת דליות עצי אורן, תרזה ואלון, התנוסס פסל לבן כשלג של אחד האלילים האדירים לבני עיר העולם², ושם שטף נחל אשר בשיח לחשו הביע לדור דורים, את אשר יסופר על דבר מלכם הגדול נומה, שמלך עליהם לפני שמונה דורות.

בהיות לב המלך ההוא מלא דאגות לשלום בני עמו, אשר אהבם כאהוֹב אב את בניו, בא פעם אחת אל המקום הבודד הזה, ובהשיבו את נפשו העיפה בתוך צללי העצים הרעננים ובתוך הדומיה, נשא עיניו אל תכלת הרקיע, ויתחנן, שֶׁתִגּלֶינה לו עתידות וכי תערה³ עליו ממרום רוח עצה, לדעת לכלכל את דברי עמו ואת דברי המלוכה, ואז ירדה מן השמים האלילה, אגריה, והיא מתנוססת ביפיה ומלאה חנינה, ותשם את כף ידה על לב המלך, ותשביח את הסערה, אשר סערה בקרבו, ומנשיקות פיה נכנסו אל מוחו מחשבות נעלות על אדות האמונות והמשפטים, אשר בשלחם הלך עם רומה הלום וגדֵל ונומה מחוקקו רכש לו תהלת עולמים.

בקרבת המקום ההוא היתה רומה, קרית מלך הגדולה, כמרקחה תמיד, אבל אל ירכתי החורשה ועמקיה לא הגיע קול שאונה. הדומיה אשר שררה בה הפרעה אך לעתים רחוקות מאד על ידי צעדי האנשים, אשר באו שמה להשתחוות לפני מזבח האלילה, או לשאב מים מן המעין הקדוש בעיניהם. כי מספר בתי האלילים ברומה הלך הלוך וגדל יחד עם מספר מקומות השעשועים והטיול, אשר גם הם רבו מעת אל עת, ולכן עברו ימים רבים וכף רגל אדם לא דרכה על הדשא הגבוה והפורח של החורשה וכל קול תפלה לא התבולל בקול המית הנחל, אשר שטף בלי הרף לרגלי פסל האלילה הלבן.

ובכל זאת באחת ירכתי החורשה, במקום שם התלכדו הנתיבות המקושטות בטורי עצי תרזה ורצפת אבנים מעשה צעצועים, ישב לו כל היום איש, אשר גם תוי פניו וגם מלבושיו העידו בו, כי לא בן רומה הוא, אך מוצאו מקדם, מארץ יהודה. כל גוו הדק והעקום, מן הצואר הצנום, הנובל והצהוב ועד עקבותיו, אשר היו מכוסים סנדלים עבים ונמוכים, עטה שמלה שחומה, עבה ושׂעירה. במתניו חגור אבנט צהוב וקרוע מיושן. לראשו חבוש צניף עבֶה, כבד וצהוב, אשר שוליו הקשים שתו צל על פניו, פני אדם בן חמשים שנה, הצהובים, הנובלים והצנומים. מתחת לצניפו, לאורך לחייו, משני עברי חטמו הארוך והגבנוני, ירדו תלתלי פאות ראשו האפורים משׂיבה, ויתבוללו בתלתלי זקנו הארוך, שגם הוא היה אפורי. מתחת לגבותיו הסמירות והשחורות בערו כאש עינים גדולות ושחורות מאד, אשר הביטו במרחב בעצבון נצח, לאין קץ. גם שפתיו הדקות, אשר אוֹדם קל כסה אותן, הביעו תמיד עצבון נורא, ותתעקמנה בצחוק קל ומר, ותדובבנה בלחש אל המרחב השומם, אל תכלת השמים, אל העצים הדוממים, אל הקריה ההומיה, או אל הד השאון הבא הֵנה משם.

היהודי הזה עמד על משמרתו ליד הגדר המוזהבת, אשר חסמה את מבוֹא החורשה, ואך בתת לו האיש הבא להשתחוות שמה מטבע קטנה, נפתחו לפניו דלתיה.

הקיסר אספסינוס, אשר מלך בימים ההם, בהתאמצו למלא את אוצר מלכותו, אשר הורק ואשר הוּצא לכל מעשי תועבה על ידי נירון קיסר, אשר מלך לפניו ועל ידי מלחמות־בית נוראות, שׂם מס גם על הבאים לבקר בחורשת אגריה, ואת המס החכיר ליהודי מונובז, אשר היה שולחני ב“שדה מאדים”, וילוה כסף ברבית נפרזה לצעירי אצילי רומה, והוא, מונובז העשיר, העמיד תחתיו לשומר ולגובה את המס, את בן עמו, העני מנחם.

ומנחם בשבתו על הגדר המוזהבת הביט זמן רב מאד אל העיר הגדולה, אשר לְבֶן אבני השיש שלה, המגדלים המוזהבים של בתי אליליה, שערי נצחונותיה הנהדרים וגגות ארמנותיה רוחצים באור השמש; הביט ועינו לא שׂבעה. ואולם לא כבוד רחש לבו להוד העיר והדרה, אך השתוממות, ושפתיו דובבו בלחש: גל עיני והראני, מדוע דרך רשעים עריצים צלחה תמיד? האם הצדיק יחיה אך למען יראה רע? האם אך בעבור זאת תלמדהו ארחות משפט, למען אשר יכאב לבו בראותו אך חמס ושוד? האם ישכון עם בארץ, אך למען היותו למרמס לרגלי משנהו? העל העוֹשֵק או העשוק חסדך? הנה העושק מאריך ימים ומתענג על עשרו בנחלתו, והעשוק נופל חלל בארץ עקֻבּה מדם, או יושב בארץ גלותו ונפשו עורגת אל מקום חרבות ציון…

על שאלותיו אלה לא קבל מענה; לאזניו הגיע אך הד שאון מצהלות יושבי העיר, והמגדלים המוזהבים, אשר התנוססו מרחוק ויתנוצצו לאור השמש, כאלו הרימו למרום קולם, וישירו שירי גבורה ונצחון.

– וירושלים עיים היתה! – נאנח מנחם.

לפעמים נפלה על שכמו יד כבדה וקול לעג גס קרא אליו:

– למה תשא את עיני הכבש שלך השמימה, יהודי מזוהם, קבצן נודד מכנף הארץ? האינך רואה, כי אנחנו רוצים לבא אל החורשה? מדוע אינך מושיט אלינו את כף הבהמה שלך, הצמאה לבצע, למען אשר נוכל להניח בה את מטבעותינו?

ומנחם נעור אז כמו משֵׁנָה, וירא, והנה לפניו נצבים שנים שלשה אנשים מכורבלים במעילים עבים ושחומים וכובעים רחבי שולים בראשיהם. מלבושיהם והליכותיהם העידו בהם, כי עניים הם, אומנים או קבצנים, אך הלא גם לאנשים כאלה המשפט לחרף איש נכרי, בן ארץ נלכדה, אשר טיטוס, הגבור המפואר, החריב את עריה ויהרוס את מקדשה זה אך לפני שנתים ימים. האם לא הם היו המנצחים והוא המנוצח? האם איננו שונה מהם במלבושיו, במדותיו, בלשונו ובדתו?

בשוב האנשים מן החורשה ובהגיעם למקום מושב מנחם לעגו לו עוד הפעם:

– אולי רעב אתה? יש אתנו בשר חזיר צלוי ובחפץ לבב נאכילך ממנו.

מנחם שתק ויבט לארץ.

איש אחד, אשר במראהו נכר, כי הנהו אחד הלצים, אשר מִלאוּ את בתי עשירי רומה, הרבה פעם אחת מאד להעתיר אליו:

– מחמדי! הביאני הפעם אל בית הכנסת שלך והראני את ראש החמור, אשר אותו תקדישו, אתם היהודים, ולו אתם עובדים! חפץ אני מאד לראותו, ולספר אחרי כן את אשר ראיתי לשר הגדול, כרִיסְפְיָנוּס אדוני; זה ימים אחדים מבעתת אותו רוח רעה, ואם לא אשַׂמְחֵהוּ בדבר מה, יגרשני מעל פניו.

הלץ הזה לא התלוצץ הפעם, אך באמת ובלב תמים ובדמעות התחנן למנחם; ולמען הוסיף עצמה לתחנוניו אחז באזן מנחם, וימשכנה בחזקה, כאשר עשתה אשת כרִיסְפְיָנוּס בעת רצון לכלבה האהוב לה.

ומנחם לא הכחיש את דברי הלץ, אך החריש, ויבט אל הארץ, וביד רועדת הסיר מאזנו את הכף, אשר לחצה אותה בחזקה.

ואנשים אחרים קראו אליו בחמה עזה:

– הוי, גרים! הם מפשיטים מעלינו את עורינו, למען עשות ממנו סנדלים לרגליהם! לולא לקחת ממנו, אתה, כלב ארור, את המכס, כי עתה בודאי בִטֵל אותו הקיסר, ומעותינו היו נשארות באמתחותינו.

ומנחם ענה בקול דממה:

– המעות אשר אני לוקח מידכם, לא לי הן. משרת אני למונובז, ואת כל המעות שאני לוקח מידכם, לאדוני אתן, מבלי השאיר בידי מאומה.

– יבלעו אלהי השחת את אדוניך, את מונובז – אמר אליו אחד מהם, הן הוא מצץ את דמי מינוציס בן אחי עד הטפה האחרונה, ובמחירם קנה לו טבעת משובצה אֹדם! בעת השעשועים הראשונים נבקש בקול גדול מאת הקיסר, שיצוה לגרשכם כלה מרומה.

פעם אחת באה שמה אשה עדינה בְלִוְיַת שני משרתיה, ותחלוף על פני המשעול, ובמסרה מעה ליד מנחם, נעלמה בסבך החורשה, אחרי כן שבה, ותתיצב למול פני מנחם, ותבט אליו בעיניה המפיקות עצבון, ובהטותה הצדה את הצעיף הדק שעל פניה, אמרה בלחש:

– הנך עני, ואנכי אעשירך, אם תגלה לי, במה אמצא את הנוחם והמנוחה, אשר גם אלילינו, גם עֹשר ביתי לא יוכלו להנחילני. לפניכם, בני אסיה, גלויים וידועים סודות רבים, וכפי ששמעתי, יש לכם איזה אֵל אשר גם בימי צרה ישלח לכם נוחם.

– מה חפצך? – שאל מנחם.

ובת רומה היפה, בעלת העינים העצובות ענתה.

– נפשי כבר קצה בעשר ובתענוגות, אינני אוהבת את האיש, שהוא בעלי, וגם את כל צעיר אחר מצעירי רומה לא אוכל לאהוב בתום חפצתי, בצדקה, אשר תלהט את לבי הריק; הנני מתאוה לאֵל השונה מאלילינו, אשר כבר חדלתי להאמין בהם.

מנחם הקשיב לדבריה, וככלותה לדבר שאל:

– אם אינך מאמנת באליליך, למה זה איפוא באת אל החורשה הזאת?

– הנני מִתְאַוָה לדממה וצל… שאון העיר והודה כסם מות הם לי. פה, בתוך הדממה, אוהבת אני לחשוב על אדות אנשים גדולים ולבבות טהורים. לבות האנשים אשר סביבותי הם של ברזל!

ומנחם השח את ראשו אל האשה, וזמן רב, רב מאד, לחש באזנה דברים כמוסים, וזקנו השׂב רעד כלו. נכר היה, כי צוה עליה לבא אל מקום נועד לעת מזמנת, וכי הבטיחה לגלות לפניה סודות נכבדים.

הרוֹמית פנתה, ותלך לה ומנחם שם את ידיו על ברכיו ושחוק קל חלף בין קמטי פניו.

– דרך רשעים כאפלה, – אמר אל לבו, – לא ידעו במה יכשלו. תִּכָשֵׁל בבל ברב עשרה ומחמדיה, אשר מלאו את לֵב בניה שכרון. כאיל תערוג אל אפיקי מים, כן צמאה נפשם אל אור חדש.

ימים מועטים אחרי כן שמע מנחם שיחת שני עבדים, אשר באו אל החורשה בשוחחם על אדות מקרה מוזר, אשר קרה בבית אדוניהם. פּלַוִיָה גברתם החלה להאמין באֵל נכר; היא לובשת בגדים פשוטים, אל כל משתה לא תבא, ובלוית אחת משפחותיה הנאמנת לה, תבא כפעם בפעם אל רבע העיר המזוהם, שבו ישובים אך בני אסיה, סוריים ויהודים.

– העשיר צסטיוס, – אמר אחד מהם, – כועס ומתעצב, – כי כל רעיו ישחקו, ילעגו לו, ולפְלַוִיָה אשׁתו לועגות כל רעותיה וכל מכירותיה, וגם הקיסר בעצמו, יאריכו ימיו.

– נפלאים דרכיך, ה', – אמר מנחם בלחש, – בן אדם תולעה, נבזה ונמאס הטה לב בת מְרוֹם עם הארץ לעזוב את האלילים ולהאמין באל אמת ובתורתו תורת אמת.

 

ב    🔗

ויהי היום, ומנחם ישב על מקומו כפעם בפעם, ויחשוב מחשבות. ויחרוט אותן בחרט על לוח מצֻפֶּה שעוה, והנה נגש אליו איש צעיר גבה קומה, עוטה מעיל ארוך אשר הצניף שׁחֻבַּר לו מלמעלה, כסה את רֹאשו להגן עליו מפני חֹם השמש. כנראה, לא חפץ האיש להפריע את מנחם ממעשהו, כי התיצב במרחק צעדים אחדים ממנו, ויבּט אליו בעינים מפיקות אהבה. אך כאשר חכה זמן רב, ומנחם לא כלה עוד את עבודתו, קרב אליו ויקרא פעמים אחדות:

– מנחם! מנחם!

מנחם נבהל, וימהר להסתיר את הלוח תחת בגדו, ובעינים מפיקות אימה הביט אל האיש.

– האם לא תכירני עוד, מנחם? – שאל האיש – הנני יוסטוס, מזכירו של הרוזן אגריפוס. לפנים, בעת אשר יונתן ישב אתך, הרביתי לבקר בביתך.

מנחם הניע ראשו וישמח.

– סלח לי, יוסטוס, על אשר לא הכרתיך תיכף. עיני החלו כהות מזוקן.

– לא, – ענה יוסטוס, וחוק קל רחף על שפתיו – טרוד היית בעבודתך. כתבת…

– חשבונות בשביל מונובז אדוני – הפסיקהו מנחם בדברו.

– יהי כדבריך, – אמר יוסטוס – אם חפץ אתה להסתיר את מעשיך, הסתירם. אין לי חפץ בסוד זר. אנכי באתי אליך עתה, יען כי הדבר אשר לי אליך נכבד מאד.

– דַבֵּר, כי שומע אני – ענה מנחם בנחת ובכובד ראש.

ויוסטוס החל לדבר:

– הדבר פשוט, אך אינני יודע אם פשוט יהיה גם בעיניך. הנה ידיד־אגריפוס אדוני, יוסף פְּלַוְיוּס… אינני צריך להגיד לך מי הוא.. חפץ לספח אליו מזכיר, אשר יכתוב מפיו ויעתיק מִכְּתָבוֹ ספר גדול. הלא ידעת, כי למרות כל מה שאומרים עליו, הנהו אוהב את עמו תמיד וכל רעיו הרבים, אחינו, בני עמנו הם. וגם עתה צוני לבקש לו יהודי יודע לכתוב יונית. ואיש כזה קשה למצֹא, ולכן עלה במחשבה לפני ללכת אליך ולהציע לפניך לקבל את המשרה הכבודה הזאת, להיות עוזר לַחֲכַם בן עמנו, ידיד אגריפוס ובירוניקה ואֲהוּב הקיסר וטיטוס בנו.

מנחם שמע את דבריו בשוּם לב, ואך כאשר כלה יוסטוס לדבר ענה:

– תודה לך, יוסטוס, על אשר זכרתני, ואולם מזכיר ליוסף פלויוס לא אהיה בעד כל הון.

יוסטוס לא השתומם לדבריו ויען במנוחה:

– משכרתך תהיה גדולה. בארמון אגריפוס תשב. ועל שלחנו תאכל, ועשרים אלף סֶסְטֶרְצים⁴ תקח שנה שנה… שימה היטב את הדבר הזה אל לבך.

– גם בעד כל הון! – שנה מנחם בקצור ובנחת.

– אם תקבל את המשרה הזאת, תוכל לגמול אלפי טובות לאחינו האומללים…

– אחת דברתי ולא אשַׁנֶה, יוסטוס!

– מִירְטָלה, אשר היתה לבת לך, עודנה צעירה וצריכה לאויר טוב מאויר הַפַרִור, אשר מעבר לנהר טיבר…

– בעד כל הון, יוסטוס!

– הַזִקנה, מנחם, הולכת וקרבה אליך, כאשר תחלש ונפלת למשכב, וידיך העיפות לא תצלחנה למלאכה, אז ירחמו עליך אגריפוס ויוסף, ובנדבת רוחם יטו לך חסד…

– בעד כל הון, יוסטוס!

יוסטוס החריש רגע, חשב מחשבות, ואחרי כן החל לדבר בקול נמוך מאד, כאלו ירא פן ישמעו גם עצי החורשה את קולו:

– ואם יונתן… יונתן, אשר אמצתהו כבן לך, זה הגבור הנערץ, זה הגולה האומלל, אשר עתה בודאי ילהטוהו חום שמש אפריקה הנורא ומצוקות נפשו, שהן נוראות אלף מונים מהחום, אם הוא… ישוב? איככה תסתירהו בבוא שואה? אל מי תפנה לעזרה? אגריפוס ופְלַוְיוּס יוכלו להגן עליו; תנועת אצבעה הלבנה האחת של בירוניקה, תוציא את צוארו מתחת הגרזן ואת גוו מתוך שלהבת המוקד…

כל אברי מנחם רעדו, זרועותיו הנשואות למרום התנועעו באויר ככנפי עוף נפצע, ומלבו פרץ קול צעקה:

– יוסטוס, יוסטוס! למה זה תסיתני? יונתן שלי!… אמת! דינו כבר נגמר למיתת סַיָף⁵. ואולי יעלוהו על המוקד וישרפוהו, כאשר שרפו את גוריוס, והמון עם רומה ישתגע מרוב שמחה למראה הענויים של אחד ממגיני ציון האחרונים… הוי, יוסטוס, מה זה אמרת באזני? השבעתני בחיי מחמד נפשי, אשר בעודנו עולל פדיתיו מִשְׁבִי אֱדוֹם!… אמנם כן, יוסטוס: אגריפוס יוכל להגן עליו, פלויוס יוכל להיות עליו סִתְרָה, בירוניקה… הוי!

מנחם לא ישב עוד אז על מקומו, אך השתטח על הארץ, בשתי ידיו אחז בראשו, את מצחו השקיע בעשבים הגבוהים, ומלבו התפרצו זעקות, זו אחר זו:

– יונתן! יונתן שלי! איש גבור חיל! נודד אומלל!… איכה אסתירהו? אל מי אפנה לעזרה? אל אלהים! איה רחמיך?

יוסטוס החריש, ויבט בחמלה ובצער אל מנחם. עיניו רֻטְבוּ מדמעות, ופניו היפים נעוו, ויפיקו כאב נורא. לאט לאט החל מנחם להרגע, ואחרי כן קם בכבדות מעל הארץ, ויתיצב למול פני יוסטוס ויבט אליו בעיניו הבוערות וישַׁנֶה את דבריו הראשונים.

– בעד כל הון!!

ויוסטוס השח את ראשו ויאמר:

אמנם ידעתי מראש, כי תשיבני ריקם, ובכל זאת נסיתי לדַבֵּר בחשבי פן יהיו דברי…

– מה הם דבריך, אשר דברת, יוסטוס?… קרא מנחם בקול רועד – עניות? האם לא נאה העניות לבן עיר הרוסה? מִירְטָלָה? האם לא אנכי הוצאתיה משבי אדום, כאשר הוצאתי את יונתן? תחלק נא אתי את לחמי הצר והתענה באשר אתענה אנכי! יונתן? מי כמוהו יודע לתעב את העֹשר ואת התענוגים, הבאים מידי האנשים, המתכחשים לעמם ולמולדתם?

– הנך קנא יותר מדי, מנחם, – ענה יוסטוס – ומשפטיך נמהרים מֵרב הקנאה הלוהטת בקרבך. גם אגריפוס, גם יוסף וגם בירוניקה, אינם מתכחשים לעמם. הם חוגגים את כל חגינו בפרהסיא, וביד נדיבה הם תומכים בידי אחינו האומללים…

– אך לבותיהם, יוסטוס, לבותיהם, לבותיהם! – הפסיקהו מנחם ולעג של בוז הרעיד את קמטי פניו – לבותיהם, יוסטוס, אשר דבקו באדום וחמודותיה; ידיהם, אשר יום יום תלחצנה באהבה את ידי אויבינו! יוסף פלויוס אוכל על שלחן אספסינוס! בירוניקה מתרועעה את טיטוס, את טיטוס ההוא!… אל אלהים! איה צדקתך!… את טיטוס ההוא, אשר שרף את בית מקדשנו, היא מתרועעה!… אגריפוס לובש בגדי סֶנַטוֹר⁶ רומה ולפניו ששה ליקטורים⁷, המגרשים והמפיצים מעל דרכו את אחיו העניים, המבקשים לחם! ואתה, יוסטוס, עודך נועז להגיד, כי הם אינם מתכחשים לעמם! הם חוגגים את חגינו! “חסד חפצתי ולא זבח”! אמר ה' על ידי נביאו. הם תומכים ביד אחינו העניים, ובארמון אגריפוס כל הקירות מצופים זהב! ומה הוא מחיר הטבעת, אשר מחריב ארצנו שׂם על אצבע בירוניקה? יאכלו וישתו הם לבדם את פרי מעלליהם אלה, ואנכי לא אגע בו!…

וכשמוע יוסטוס את כל הדברים האלה, נדמה, כי הוא שומע אותם בנחת, אבל פניו אדמו מאד.

– ומה אני בעיניך, מנחם? – שאל בלחש – מה אני, האיש היושב בארמונותיהם ואוכל על שלחנם?

מנחם העמיק לחשוב, וישח את ראשו, ואחרי כן ענה גם הוא בלחש:

– אהבתיך, יוסטוס, כי אתה היית הטוב ברֵעֵי יונתן שלי, כי יודע אני את נפשך, שבה מקננות אהבה ואמונה. הרעב הציק לך, ומפניו מצאת לך מחסה בארמון אגריפוס. לבך רחוק משנאה ומקנאה כלִבִי לפנים, אך העושק מרתיח את לב העשוק! וראה, יוסטוס, מה מאד גדלה רעת מְעַנֵינוּ: הן מלבד כל הרעה, אשר הביאו עלינו, עוד הפכו את רוחנו הנדיבה לרוח קנא ונוקם!

זמן רב החרישו שניהם, ואחרי כן שאל יוסטוס בקול דממה:

– התדע מה שלום יונתן?

– חי הוא – ענה מנחם בקצור.

– יהי שם ה' מְבֹרָךְ! אך הוא לבדו הצילו עד הנה מכף רודפיו. שלום לך, מנחם!

– שלום לך, יוסטוס!

– יוסטוס פנה וילך לו, אך אחרי רגע שב.

– אם… אם ישוב יונתן אל ביתך, אנא, הודיעני. אולי אוכל לעזור לו. הרשני נא להראות לכם אותות אהבתי כפי יכלתי.

מנחם הניע ראשו לאות הסכמה.

ומנחם הוסיף לבא יום יום אל החורשה בצאת השמש, ויעמוד על משמרתו עד הערב. – משמרתו זאת לא היתה נעימה, ובכל זאת נמצאו אנשים, אשר קנאו בו בגללה ואחד מאלה היה סילַס איש סוּרי, לבוש טוניקה⁸ אדומה ומזוהמה⁹ ואזור עור על מתניו, רגליו יחפות, ראשו – חציו קֵרֵחַ וחציו צהוב, ופניו הפיקו ערמה וחמה. הוא היה נושא לֶקְטִיקוֹת¹⁰ ואולם בהיותו מעודו עבד, ואך זה מקרוב שחרר¹¹ אותו אדוניו לפני מותו, חפץ עתה לחיות חיי בן חורין בלי עבודה. לולא מנחם – חשב בלבו – כי עתה בודאי הצליח בידי אחד מרעיו, עִבדי מונובז, להטות את לב אדוניו למַנוֹת אותו לשומר בחורשה, ואז היה יכל לשכב כל הימים על העשב הרך בצל העצים, ולחמם את רגליו היחפות לאור השמש, לוּ היה כדבר הזה, כי עתה יכלו ידיו החרוצות לטמון בכיסו מטבעות רבות של כסף המכס, ובכל יום היה מביא אתו שמה אחדים מחבריו לשחק אתם בְּקוּבְיָא¹² ולשתות ולשכר עמהם. ויען כי המשרה הזאת אשר השתוקק אליה, לא היתה פּנויה, על כן שנא סילַס את מנחם מאד, ויציקהו ככל אשר יכל, יש אשר ישב מנחם ויקרא בספר, או חרת את מחשבות לבבו בלוח אשר לפניו, ופתאם שמע קול כקול שאגת חיה רעה, או כקול עוף טורף. הוא חרד, ויבט באימה סביבותיו, אולם לא ראה מאומה. וכאשר שבה נפשו מעט למנוחתה, וישב לקרא בספר, והנה אבן משלכה אליו, ואחרי כן ראה את סילס יוצא מבין סבכי העצים. עיניו הקטנות נוצצו ופניו השחורים התעַוְתוּ בלעג. ויש אשר קפץ אליו סילס פתאם מאחורי עץ, או מסֵתר גבעה, ויחרוק את שניו, ויקפץ ויכרכר לפניו בקפיצות וכרכורים מוזרים, עד כי היה מראהו כמראה שׁד משחת, ומפיו יצאו דברי לעג ונבלה, חרפה וקללה. ומנחם שמע וישתוק, גם אחרי מצא במַפלי בגדו נתח בשר החזיר, אשר תעבה נפשו ואשר שָׂם שָׁם סילַס, למען הכעיסהו.

אך פעם אחת בשובו אל ביתו בערב, ובקרבו אל הַפַרְוָר, וירא, והנה אנשים אחדים רודפים אחרי עלמה חלשה. העלמה התאמצה לברוח, ובראותה, כי עוד מעט ישיגוה רודפיה, צעקה בקול גדול. מנחם הכיר כי הקול, הוא קול מירטלה שלו, ויחל לרוץ בכל מאמצי כחו, למען הצילה, אך לפני בואו שמה, נגשו שני אנשים נכבדים, ויגרשו את הרודפים, אשר בתוכם הכיר מנחם את סילס.

– מה חטאתי לך? – שאל מנחם את סילס ביום המחרת, כאשר בא אל החורשה.

– חפץ אני, שלא תוסיף עוד לבוא הלום ואנכי אהיה תחתיך לשומר – ענה סילס, וחטאתך היא, כי הנך יהודי כֶלֶב, אשר עשרים אלף כמוך נהרגו בידי הסוריים באנטוכיה בשנה העברה. ואם שם הרגו אַחי עשרים אלף, למה לא אוכל אנכי לחַנֵק פה לכל הפחות את אחד מהם?

– ירחם ה' עליך, איש מזמות ואכזרי!

– מי יתן ונשרפת בזרועות המולך! לשתות אני רוצה, ובכסף אשר מונובּז נותן לך, יכול הייתי לשתות לרויה. לשכב אני רוצה, ואתה לקחת לך את המקום, אשר עליו יכול הייתי אני להשתטח ולהרגע. ולכן החלטתי לגרשך מזה, או להוציא מגרונך את נשמתך היהודית.

– אתאונן עליך! – אמר מנחם במנוחה.

– נבַח כלב נבזה! קרקרי, צפרדע! נְשַׁף¹³ נחש נתעב! ראה נראה אם מונובּז אדוניך, אוכל האדם, אשר הרבה מאצילי רומה חורקים עליו שן זה כמה, יוכל להצילך מצפרני סילס!

מנחם התאונן על סילס לפני מונובז, וסילס נוסר על עונו, וכעשרת ימים לא בא אל החורשה, וגם אחרי כן בשובו לבא שמה, לא הוסיף לענותו כבראשונה, אך הניף את זרוע למולו, לאות כי עוד ישוב להרע לו.

ובפעם אחת, כאשר נפגש אתו בשוק בתוך המון אנשים, אמר אליו בכעס:

– שנאה מסֻתֶּרֶת נוראה היא מאיבה גלויה. בוֹא הבא שעה משחקת גם לסילס!

 

ג    🔗

הַפַרְוָר שמעבר לנהר טיבר היה הרבע ארבעה העשר, מרבעי העיר רומה, שבו היו שני ההרים: יַנִיקוּל וּוַטִיקַן. מעבר הנהר השני התנוססו כל מקדשי רומה, הודה והדרה על שבע גבעות עולם, אשר עליהם הושתה הקריה הגדולה הזאת; ומעבר הנהר מזה, על שני ההרים ההם השתרעו הגנות הגדולים, אשר שֵׁם הקיסר ואַגריפינה נקרא עליהם וגם משכנות עשירים מוקפים גנים. מעל לשערים המובילים חוצה לעיר, התנוססו קשתות וכפות לבנות כשלג ומרהיבות עין ביפי מראיהן וגזרתן.

פה, לרגלי יניקול, במקום צר, אשר ההר לו חומה מזה ושפת הנהר מעברו השני, ישבו הסוריים והיהודים.

המקום הזה מוזר היה לרומיים בּגִזְרַת בתיו, בתוי פני יושביו, מראיהם, מלבושיהם ולשונם. רחובות קצרים, צרים ועקומים למאות נמשכו בין בתים שפלים בעלי קומה אחת, שגגותיהם שטוחים ומעקות סביב להם, ועל כל אחד ואחד מהם סֻכּה בעלת שלש צלעות, ולכל סכה אך חלון אחד, אשר שמשותיו לא של זכוכית, אך של שלחופיות בהמה, או של סחבות טבולות בשעוה. סכּה כזאת נקראה בשם “עליה” ובה הסבו גָרֵי הבית אל השלחן לאכול את ארוחותיהם הדלות, בה שפכו את לבם לפני אלהיהם בתפלה ותחנה, ויש אשר גם לנו שם.

הבתים, הרחובות והשוקים הצרים מלאו תמיד אנשים ונשים, אשר לא לבשו כרומיים מעילי ארגמן, שחומים או לבנים, וגם לא טוניקות יפות ונהדרות, הדוקות לבשריהם, והנשים לא לבשו שמלות מרֻקמוֹת וצעיפים קלים ושקופים וחגורות מתנוצצות בעדי עדיים. יהודים היו יושבי המקום הזה, והם לבשו כתנות ארכות, אשר הגיעו עד לארץ, במתניהם אזורי צמר עבים ובראשיהם צעיפים כבדים, אשר שתו את צלם על העינים והלחיים. אך בגדי נשיהם התנוצצו בצבעיהם הרבים והשונים כפרחים שעל האחו, ובמתניהן חגורות של פשתים, או של צמר. הנשים הזקנות חבשו גם הן לראשיהן צניפים כבדים, שבהם הסתתרו שערותיהן הלבנות, והצעירות הורידו את קְוֻצוֹתֵיהֶן השחורות, או הַצְהֻבוֹת על כתפיהן ובלכתן צלצלו בפעמונים קטנים, אשר היו תפורים לסנדליהן האדוּמים ברגליהן. לשונם היתה בלולה משפות בבל, סוריה ועבר.

ברחובות נראו זקנים הולכים שחוח ופניהם הקודרים הפיקו יגון; וגם על פני הצעירים נראה עצבון ומתחת לצניפי הנשים נשקפו עינים מפיקות אימה, או רטוּבוֹת ואדוּמוֹת מדמעה. הגלות, הנדודים, הדאגות, האבלות והעוני הטביעו את חותמם על פני כלם.

ובכל זאת רבתה התנועה במקום ההוא, כי יושביו הרבו לעסוק באומנויות רבות ושונות: הם היו אורגים, חרשי עץ וברזל, לוטשי אבנים יקרות, רוקחי תמרוקים, לַבָּנִים¹⁴ קדרים¹⁵, רוקמים, בּורסקים וצובעים.

שם היו גם בתי משתה מזוהמים אחדים, שמתוכם פרץ תמיד שאון קולות גסים של הסוריים השותים לשכרה וסביבותיהם נקבצו המון סַבּלים ונושאי לֶקְטִיקוֹת בלכתם העירה לעבודתם ובשובם משם.

ועל שפת הנהר, במקום שם נעצרו אניות נושאות סחורות, הבאות שמה מחוף הים, נאספו תמיד המון סבלים, סוריים ויהודים, אשר בצעקותיהם וקריאותיהם הגדילו עוד את השאון, שגם בלעדיהם גדול היה במקום ההוא מפני קול משק כלי האומניות השונות והמית השכורים וזעקותיהם.

מפני השאון הגדול, הדחק הנורא והזוהמא הרַבּה שבחוצות, אשר השחיתה את האויר ואשר גם צנורות השופכים שמתחת לארץ לא הספיקו להסירה, לא דרכה שם מעולם רגל איש מגדולי רומה, אשר הסכינו להתהלך על פני מרצפת האבנים החלקה של גבעות קפיטול, אַבֶנֵטִין וּפַלַטִין בצל הארמונות ועצי הפרדסים.

ואולם אם מעבר הנהר לא ירד כל איש הֵנה, מִפֹה, דרך גשר אחד ורחובות רחבים ויפים, עלה יום יום אל גבעות אדוני הארץ המון יהודים, זקנים וצעירים, אשר הביאו אתם למכירה סחורות מעובדות במקום מושבם על ידי אחיהם בני עמם: עדיים נוצצים, אשר נעשו משברי כלי זכוכית ובדולח, שנשברו בבתי עשירי רומה ונקנו אחרי כן על ידי יהודים; סנדלים מאדמים, אזורים, ארג מרוקם בטעם ארץ הקדם, חפצים של נחֹשת, בּרוֹנז וברזל, טבעות משובצות אבני חפץ, כפתורים ובקבוקים וצנצנות מלאות תמרוקים נותני ריח טוב.

בתוך המון היהודים הרוכלים האלה נראו פעמים רבות גם פני עלמה יפה ודלת בשר. ראשה היה מכוסה סבך תלתלים צהובים, אשר מרחוק, לנוגה השמש, נדמו כזֵר זהב סביב לראשה, ובצל הסבך נראו עינים שחורות ובוערות בעלות ריסים ארוּכים, פה קטן ושפתים דקות ואדוּמוֹת כאלמוגים. את גֵוָה הקטן כסתה שמלה פשוטה, שהוכספה מאור השמש ובמתניה אזור של ארג ישן, אך מרוקם יפה מאד. על צוארה הגבוה היה רביד של זכוכיות נוצצות, משובצות בּרוֹגז.

היא היתה רוקמת, ואל עבר הנהר הלכה למכור פסים של ארג צמר מרוקמים ארגמן, כסף וזהב, מעשה חושב בטעם ארץ הקדם, אשר כל הפסים שנעשו בידי הרומיים לא נדמו אליהם בהוד יפים. ולכן הרבו הרומיות לקנות אותם מידה, למען קַשֵׁט בהם את שמלותיהן.

את מלאכת הרקמה למדה אותה שרה, אשה טובה וחכמה, נכבדה ועשירה, בעלת בית רקמה גדול מעבר הנהר מזה, אך אחרי כן עלתה התלמידה על מורתה בדעת האומנות. אל התכניות אשר נתנה לה שרה לא שמה עין, אך רָקמה ככל אשר עלה על רוחה: מקלעות כרובים ופטורי ציצים, פרחים בתוך מסגרות ברודות, תמונות שונות וצבעים שונים מעורבבים יחדו.

כראות שרה בפעם הראשונה את מעשי ידי העלמה הזאת, מחאה כף מרוב שמחה ותקרא:

– אך זה מעשה חושב!

ואז נתנה לה שרה למתנה את הרביד והוא ואת הסנדלים המאדמים, אשר בהם היתה יוצאת למכור את מעשי ידיה.

בלכתה בדרך הניפה רגע רגע את ידה, ובעינים מפיקות עונג הביטה אל הרקמה מעשה ידיה, אך בעברה את הגשר, חדלה מהביט אליה, ומבטי עיניה נסבו אל הפסלים המחוטבים, התמונות, המשובצות של אבני שיש בעלות צבעים רבים ושונים, אולמי העמודים, הבגדים היפים והנהדרים של אנשים ונשים, אשר מלאו את הרחובות וירהיבו את עיניה.

ותמיד, מדי לכתה, נצבה ליד עמוד אחד של אולם העמודים, אשר נבנה על ידי צֶסְטִיוּס, אחד מגדולי עשירי רומה, על גבעת אוֹבֶנְטִין, וְנִתַּן במתנה ליושבי רומה לטַיֵּל בו ולמצוא בו מחסה מחום ושרב. האולם ההוא היה בעל שתי שדרות ארוכות של עמודים, אשר ממעלם היו משולבים בגג ומתחתם היתה רצפה של אבני שיש. את הכרכוב שמתחת לגג, את הספון ורגלי העמודים פארו פסלי עץ מחוּטבים, ופה ושם, בין העמודים נשקפו פסלי שיש נחמדים למראה. שם התהלכו תמיד אנשים רבים ויקנו מאת הרוקמת את סחורתה, בדברם אליה איש איש לפי רוחו ותכונתו: בכעס, בבוז, בלעג, ויש אשר דברו אליה גם בנחת.

פעם אחת נגש אליה איש אחד, אשר עיניו כעין האַיה וחטמו כחוטם הנשר, לבוש טוניקה ברודה ובמששו את הפסים שבידה, שאל בקול גס:

– המעבר לנהר טיבר אַתּ?

– כן, אדוני.

– מבית הרקמה אשר לשרה?

– כן, אדוני.

– ומי את?

– רוקמת. את כל הפסים האלה אני רקמתי, לפי התכנית, אשר אני בעצמי הגיתי מלבי.

היא חשבה, כי אם תאמר לו, שכל המלאכה הנהדרה הזאת מעשה ידיה היא, יהגה כבוד לה וירף מדבר אליה קשות, אך הוא הוסיף להביט אליה בכעס, ויתקצף ויקרא:

– יקחו אתכם כל אֵלי השחת לרוקחים להם!

אחרי כן נודע לה מאחד בני עמה, כי האיש ההוא רוקם הוא ושמו סילביוס.

ומאז הרבה לעבור על פניה בעת עמדה שם, ומדי עברו הביט אליה בכעס ובבוז.

פעם אחת עבר לפניה בלוית וֶנַטוּרי, עושה התמרוקים, אשר הביט בשנאה ובבוז אל המקום, שבו ישב יהודי זקן וימכור תמרוקים, ואחד מהם אמר לרעהו:

– לא יארכו הימים וכל הרומיים הישרים יֵהָפכוּ לדלים, נודדים ללחם, וברומה ישבו זרים. אינני יכול להבין מדוע הקיסר – יאריך ימים – לא יאסור על כלבי אַסיה לבא אל הרחובות החשובים שבעיר.

– טיטוס בנו (האלים יחונו את בן האל הזה), רֵעַ בּירוניקה היהודיה, לא יתנהו לעשות כדבר הזה – ענה רעהו במרירות.

– בּירוניקה היפה ואגריפוס אחיה ברוכים יהיו לאלהינו. אמנם גם הם יהודים הנם, אך מה לי ולמולדתם? זה לא כביר היו צריכים למאה שמיכות מרוקמות למכסה למטות ולספות; ומי עשה את אלה להם? לא יהודי, אך בבית מלאכתי נעשו.

העלמה שמעה את הדברים האלה וזמן רב אחרי כן העמיקה חֲשֹׁב בהם. האמנם יוכל היות, כי הרומיים, אשר יצרו יופי רב כזה, יהיו אנשים רעים, אכזרים, רודפי בצע?… האמנם צדקו יושבי הַפַרָור אשר בעבר הנהר, באמרם, כי הרומיים הם אך אכזרים, עריצים ושונאי יושר וצדקה? ובכן לא חנם בוכים שם תמיד מפני ידם הקשה, לא חנם הם מקללים אותם ונאנחים ונאנקים בבתי הכנסת ובמעונותיהם!… אך לא! ונטורי וסילביוס וגם הנשים הקונות מאתה את סחורתה והמביטות אליה בגאוה ובלעג, רעים הם וחטאים, אך מה טוב ומה נכבד הוא הזקן, המתהלך בצל האולם בתוך חבר אנשים צעירים! הוא מדבר אליהם בכובד ראש ובנעימות, והם מקשיבים לדבריו בתאות נפש וברגשות כבוד! זקנו אשר שיבה זרקה בו יורד על מעילו השחור; מצחו מלא קמטים מרוב עֲמַל מוחו; בעיניו הבוערות נראה אש הנוער ועל שפתיו מרחפת עדינות לבו.

בעיני העלמה נדמה הזקן ההוא למנחם, אף כי שונים הם זה מזה בתנועותיהם, בתוי פניהם ובמלבושיהם. מאת בן־עמה המוכר תמרוקים נודע לה, כי הזקן הזה הוא האיש הנקרא בפי הרומיים: “פילוסוף” וגם “סטוֹיִק”¹⁶ ושמו הוא מוּזוֹניוּס רוּפוּס, והצעירים הנלוים אליו, הם תלמידיו.

היא אמנם לא ידעה מה זה פילוסוף ומה סטויק, ובכל זאת חשקה נפשה מאד לשמוע אמרותיו ולרכוש לה את הלמודים, אשר הרומי הזה מלמד לתלמידיו, ולכן הקשיבה תמיד מרחוק לכל הגה היוצא מפיו, ופעמים אחדות שמעה בצאת מפיו המלים: יושר, צדקה, טוֹהר הלב, חמלה ואמון. בפרור מקום מושבה שמעה תמיד את המלים האלה, וגם מפי הרומי הזה היו יוצאות באותו הצלצול, שהן נשמעות מפי מנחם.

פעם אחת באה אל האולם, ותרא והנה לא הרחק ממבא האולם ערוכה מערכת עצים גבוהה ובראשה, שהיה מקביל אל הכרכוב שמתחת לגג ישבו ועמדו אנשים אחדים ועל המדרגה הגבוהה שבמדרגות המערכה ישב איש צעיר וגבוה, לבוש טוניקה לבנה, ובמצבוע שבידו תּאר על השטח הגדול שבין הספון ובין ראשי העמודים פרחים ושבלים בתוך מסגרות עקומות ומשולבות, ודמות ילדים, אשר כנפים להם בזרועותיהם ופנים שוחקים להם. הצעירים חבריו עזרו על ידו, בהגישם לו צבעים ומצבועים, ובתארם את הקוים הראשונים. ויש אשר ירד אחד מהם ממדרגות אחדות, ומתחת הביט אל התמונות, וישתומם על יפין, או אמר על איזה קו שאיננו משוכלל כראוי.

ובכן צַיָּר הוא הצעיר הזה היושב על הגבוהה שבמדרגות. והיא זה כמה ערגה נפשה לראות פנים אל פנים את האיש, המתאר את התמונות הנהדרות, אשר תמיד תהגה בהן ואשר תמיד הן לנגד עיניה, גם בשובה אל בית מנחם הצר וגם בשכבה על מטתה! ולכן תמיד מדי עבוד הציר את עבודתו, עמדה ותתבונן בו ובתמונות היפות היוצאות מתחת מצבועו, ועיניה לא שבעו. ואולם הוא בהיותו טרוד בעבודתו, לא ראה אותה ימים רבים.

אך פעם אחת, בשבתו על מושבו כפעם בפעם, וירד אחד מתלמידיו להתבונן אל התמונות, וכאשר חפץ לחות לו דעתו על אחת מהן, קרא אליו בשמו:

– אַרְטֶמִידוֹר! ארטמידור!

וארטמידור, בהביטו אל הקורא אליו בשמו, ראה גם את העלמה העומדת ומסתכלת בו, אף לא שם אליה לב. וגם ביום השני, גם ביום השלישי ראה אותה עומדת ומסתכלת בו, ועל לבו לא עלתה לדבר אליה דבר. אך פעם אחת כטוב עליו לבו, פנה אליה פתאם, וישאל אותה:

– מי אַתּ, עלמה?

והיא ענתה בלחש:

– עבריה אנכי!

ארטמידור שחק בקול גדול:

– אלו הגדת אחרת, כי עתה אמרתי, כי משקרת אַתּ. שמש אַסיה שזפה את שערותיך ואת עיניך.

– שמש אַסיה לא שזפה את שערותי ואת עיני. ברומה נולדתי.

– האמנם? חי יופיטר¹⁷! אינך מְבַיֶשֶׁת את רומה. אמנם שפת רומה איננה שגורה בפיך, ובכל זאת חביבה תהיי ברומה. ומה שמך?

– מִירטָלָה.

– מה מוזר הוא השם הזה! ואיה מקום מעונך?

– בפרור מעבר הנהר.

– אנוּד לך. מעולם לא דרכה כף רגלי על המקום ההוא…

הוא שב לעבודתו, אך אחרי רגעים אחדים שב להביט אליה וישאלה:

– האם הרקמה שבידך מעשה ידיך היא?

– כן – ענתה בגאון.

– אֲרַחְנָה! ¹⁸ לא אוכל להתאפק מקְרוֹב אליך ומהביט אל מעשה ידיך!

ובדברו קם ממושבו וירד מהמערכה.

ואולם ברגע רדתו באה אל האולם אשה צעירה יפה והדורה בלבושה, והוא מהר לגשת אליה ולהשתחוות לה.

– ברגע הזה – ספר לה – דברתי עם עלמה עבריה, אשר מימי לא ראיתי עינים יפות ושערות יפות כעיניה ושערותיה!

– פַנִיָה העדינה! – הוסיף – הביטי נא אליה ואל מעשי ידיה!

– את העלמה הזאת – ענתה האשה – הנני רואה פה תמיד, ולא אחת קניתי מידה רקמה ובכל זאת לא התבוננתי…

– הביטי נא, שׂרתי – קרא ארטמידור באחזו בידו פּס של צמר, מרוקם עלים ופרחים, אשר בתבניתם וצבעיהם יכול אך בעל דמיון גדול לראותם בחלום; – ארחנה, אשר במלאכת המטוה התחרתה את אֹטֶנה, היתה צריכה לקנא בידים כאלה…

– מי למד אותך לְצַיֵר? – שאל בפנותו אל העלמה.

– שמעון, בעל שרה…

– כלומר, איזה יהודי לא לוּמד, הוּא מורך! ומה מאד הייתי חפץ, כי תהיי תלמידתי!

העלמה השתוממה ותרעד מרב שמחתה ופניה בערו כאש להבה.

– בואי, עלמה, אל ביתי – אמרה אליה האשה באהבה – ושם אציגך לפני אמי ולפני אוהבינו, ואַתּ תספרי לנו את דברי ימיך…

מירטלה נשאה את עיניה ותבט אל עיני האשה, אשר הפיקו נדיבות.

לבא אל תוך אחד הבתים הנהדרים, אשר תמיד נמשכו אליהם מבטי עיניה, נחשב בעיניה לאֹּשר גדול. אך הלא בתי אנשי רומה הם אלה! האם תוכל לדרוך על סף בית האנשים, אשר שמם מנואץ ומקולל בפי כל אַחיה בני עמה? מה יאמר מנחם בשמעו זאת? מה תאמר שרה אשת חסדה, אשר בנה הבכור נפל חלל זה לא כביר בהלחמו עם אחיו יחדו ברומיים? מה יאמר שמעון, בעל שרה העצוב תמיד, אשר בשמעו שם רומי יחרד מכעס? מה יאמר יונתן?… כאשר ישוב יונתן וישמע, כי היא מבקרת בבתי האנשים, אשר הוא נלחם אתם על חומת ירושלים הנצורה, ואשר נד אל מדבר אַפריקה, למען המלט מידם הקשה, מה יאמר?

כבר היתה נכונה לענות: “לא אלך עמך, גבירה”! אך ארטמידור נגע בידה ויאמר:

– לכי ואל תיראי! בני אדם אנחנו, ואת כל בני האדם אנו אוהבים, בלי שים לב אל מולדתם.

אז שכחה פתאם את מקום מושבה ואת מנחם, שמעון, שרה ויונתן, ותלך אחרי האשה ואחרי אַרטמידור, אשר נלוה אליהן.

מן הדברים, אשר דבר ארטמידור עם פַנִיה בדרך, נודע למירטלה, כי היא הולכת אל בית הֶלְוִידִיוּס פריסקוס, פרֶטוֹר¹⁹ רומה, אשר מפני היותו שר וגדול לרומיים, הֵעִיר שֵׁמַע שמו רוגז ופחד בלב היהודים, אף כי מעולם לא שמעו, כי עשה רעה לאחד מהם.

מירטלה התחלחלה. פרטור רומה! מה מראהו? בודאי נורא הוא מאד, מבטיו – ברקים, כפיו ברזל ומלאות כתמי דם, ואולי דומה הוא לארי טורף, או אל נשר עצום ונורא, וכל תמונת אדם אין לו?…

באימה וביראה באה אל מסדרון הבית, אשר מעל ראשי עמודיו נראו פני השמים וליד הפתח, על רצפת אבני השיש הזהירו מלים באותיות ארגמן: “בואכם לשלום”!

 

ד    🔗

המסדרון, אשר פאר את ארמון הֶלְוִידִיוּס וּפַנִיָה היה יפה ונהדר, משׂמח לב ומרהיב עין בעמודי שיש צהוב הרבים שלו, אשר מביניהם נשקפו יְרַק נצני הגן ועציו מתחת, ותכלת השמים ממעל, ובריח הטוב והנעים של הצמחים, אשר פרחו ויציצו בעציצים²⁰, לבנים כשלג, שעמדו בין העמודים. במסדרון הזה נקבצו כל בני משפחת הַפְרֶטוּר בעת היותם חפשים ממעשיהם, ובו ישבו וישיחו עם אורחיהם. בַּתָוֶךְ, בין תבניות פרחים, עצים, חיות וכרובים, עשויים אבני שיש בעלי צבעים שונים, פזזו אלפי רבבות ניצוצות של קרני השמש, ובירכתים, בצל ראשי העמודים ועצי השושנה ונצני החמד, ישבו עתה אנשים ונשים אחדים על כסאות ברוֹנז מחושקים שן²¹ סביב לשלחן, אשר היה נשען על רגלי אריות, ועליו אגן כסף מלא פירות וכוסות יין, מהול במים ובדבש, נותן ריח טוב. בראש השלחן, על כסא נהדר מעולף²² ארגמן עם משענת מחוטבה, אשר נקרא בשם קַתֵּדְרָה, ישבה אַרִיָה הזקנה, אֵם פַנִיָה, אשר פניה המקומטים והלבנים כעלי החבצלת ועיניה השחורות, היושבות עמוק בחוריהן, העידו, כי רבות רעות שבעה לה נפשה בימי חייה.

ואמנם, אביה הומת על ידי קלוֹדיוס קיסר בימי הַמֶרֶד, אמָה הסגירה את נפשה למיתת ענויים בראותה, כי בעלה נאסר, אישה הומת על ידי נירון קיסר, והרבה מקרוביה ורעיה ורעי משפחתה, אנשים ונשים חכמים ונדיבי לב הומתו על ידי הקיסרים.

מאחורי כסא פַנִיה ושמלתה הלבנה, נראו פני עלמה צעירה, אשר תלתלים כמראה אש סביב לראשה ועיניה השחורות משוטטות הנה והנה, ומפיקות ענג אין קץ ממראה כל ההוד וההדר אשר במקום הזה.

– האם גם אביך וגם אמך לא היו יונים? – שאלה אותה פניה – שמך, מירטלה, הוא שם יוני…

מירטלה השחה את עפעפיה ותען:

– גליל, נחלת בני ישראל, הוא מקום מולדת אבי ואמי. אבי היה דַיָג ואך בימי שלטון פֶלִיקס הרומי נמנה אבי בתוך הקנאים, אשר התאמצו להסיר את עול הרומיים מעל בני עמם. וכאשר גבר עליהם פליקס, ויִשבּ מהם רב, לוקח גם אבי בשבי וינתן לעֶבד־עולם לאיש יוני, ואמי רבקה, במאנה להפרד מבעלה, הלכה אחריו אל בית אדוניו. בבית ההוא נולדתי ושם קראו לי שם יוני: מירטלה.

אחרי אשר הִבְליגָה מעט על התרגשותה, סִפְּרָה, כי בהיותה קטנה מת עליה אביה במגפה, ואמה, אשר זה כבר ערגה²³ נפשה לארץ מולדתה ולחופש, לא יכלה עוד נשֹא את צרת נפשה אחרי מות בעלה, ותמת גם היא, ואז פדה מנחם אותה, את מירטלה.

מנחם היה לפנים עשיר מאד. פומפיוס, שר צבא רומה, אשר עלה בראשונה על ארץ יהודה, הביא את אביו בשבי עירה רומה, ושם היה עבד לאדון עשיר ונדיב לב, אשר הכיר אותו לטוב ויוקר את חכמתו ואת ישרו, וישחרר²⁴ אותו, וגם הון רב העניק לו. ואחרי מותו ירש מנחם את הונו, והוא לא התהדר בלבושו, לא אכל מטעמים וגם אשה לא נשא לו, אך חפש ילדי יהודים, שהוריהם מתו בשבי, ויפדם מידי אדוניהם. עתה כבר גדלו כל פדויו. אלה סחרו אל ארצות רחוקות, ואלה התישבו ביהודה, ארץ מולדת אבותיהם, ויהיו שם לאכרים, ואך שנים מהם אהב מנחם ביותר, אותה ואת יונתן…

בהוציאה מפיה את השם יונתן, נשתתקה פתאם, ותחרד חרדה גדולה, בדעתה, כי אין להזכיר את השם הזה במעמד זרים. אך עד מהרה התאוששה ותשב לדבר במנחם. לפנים היה בריא, חזק ושמח. עיניו הפיקו שלות השקט ונדיבות, ודבורו היה בנחת ובבדיחות. אך עתה שוּנה מאד. האומלל! הוא עתה רזה מאד וקומתו שחה, לחייו נבלו וקומטו, קולו נדמה לפעמים לקול אנחה ולפעמים – לקול זועם, ומבטיו הם עצובים כל כך, מפיקים יגון כל כך!… לאיש אחר נהפך… מוחו מלא מחשבות מעציבות ובלבו כעס. הוא כועס, מתאונן, מתמרמר, מקלל…

מעיני העלמה ירדה דמעה. הנאספים במסדרון הקשיבו אל דבריה בשום לב, מאת פי אַרְטֶמִידור חלף הצחוק הקל המרחף עליו תמיד, פַנִיה הביטה אליה בעינים מפיקות אהבה והשתתפות בצער, אַריה הזקנה הרימה את עפעפיה הארוכות, ועיניה הכהות הפיקו רחמים וחמלה, ומוּזוֹניוס שאל:

– האם לא אדע מדוע כשל כח היהודי הזה ונפשו מרה לו? הגידי, עלמה, האם לא אחרי המלחמה הנוראה, שֶׁבָּה חרבה ארצכם, נהפך לאיש אחר?

– כן, אדוני – ענתה מירטלה בלחש, ובהסתירה את פניה בכפות ידיה בכתה מרה. ובבכותה, קמה פעמים אחדות מההדום, אשר ישבה עליו, כי בדברה במנחם, זכרה, כי לא לה לשבת פה, בין הרומיים, עוכרי עמם. היא חפצה לברוח, אך היופי וההדר, אשר סבוה, אסרוה אל מקום שבתה, ולא יכלה למוש ממנו.

וארטמידור פנה אל מוזוניוס וישאלהו בעצבון:

– מורי! מדוע זה תהיה שמחת האחד וחדותו, צרת משנהו ומפלתו? בעודני ילד שמעתי מפי סֶנֶקה את הדברים האלה: “קדושים יהיו בני האדם איש לרעהו”. והאם היהודים, אשר שרי צבאותינו החריבו את ארצם, אינם בני אדם? האם לא אדם הוא מנחם, אשר שמחתנו מררתהו ותדכאהו?

– כן דברת, ארטמידור! – קראה פניה ברגש – היהודי הזה הוא איש צדיק.

ופתאם נפתחו גם שפתי פי אַרִיָה הַחֲוָרוֹת ובקול יוצא ממעמקי לבבה קראה:

– גם לבנו יכאב למראה ענות היהודים האמללים!

למן היום ההוא והלאה הרבתה מירטלה לבקר בבית הַפְרֶטוּר. היא כבר ידעה, כי הפרטור איננו נורא כלל. להפך, פניו יפים ומפיקים נדיבות.

פעם אחת אחז ארטמידור בידה, ויובילנה אל הארמון פנימה, וגם הראה אותה את כל ההוד וההדר שבו, את הַפתּוּחִים²⁵ ואת כל התמונות וְהַפְסָלים ויבאר לה פשר דבר כל אחד ואחד מהם ומעשהו; ואחרי כן, בעמדו אתה לפני תמונה אחת כלולה בהדרה, אמר אליה:

– אם תרצי, תוכלי גם אַתּ לתאר תמונה כזאת. כשרון לא יחסר לך.

– לא! לעולם לא! – ענתה; דת אבותי אוסרת עלינו לעשות כל פסל וכל תמונה!

– היתכן? האין בביתכם כל פסל? – השתומם ארטמידור.

– לא!

וגם כל תמונה אין?

לא!

– ודתכם אוֹסרת עליכם להשכין בבתיכם תמונות ופסלים? – הוסיף ארטמידור להשתומם.

האיש הזה, שנולד וגדל ברומה, אשר ברחובותיה וארמנותיה נמצאו שלשים אלף פסלים של שיש, זהב ושן מעשה יד אמנים מפוארים כולם; ברומה, אשר תיאטרותיה, מקדשיה ובתיה היו מלאים פסלים; האיש הזה, אשר בעצמו כבר תאר תמונות לאלפים ולרבבות, – לא יכול להבין איככה זה תאסור איזו דת על המחזיקים בה לעשות פסל ותמונה.

בערב ההוא אחרה מירטלה לעזוב את ארמון הפרטור, וכאשר כבר היה חֹשך בחוץ, שבה ללכת אל הפרְוָר המזוהם אשר מעבר הנהר ואל חדר מנחם הצר.

בלכתה ברחובות העיר פגשה פה ושם אנשים בודדים, אך היא לא ראתה אותם, כי לפני עיניה נצבו התמונות והפסלים, אשר ראתה בארמון הפרטור, ובאזניה צלצל קול דברי ארטמידור, אשר דבר אליה בנעימות ובחבה. ואולם בעברה את הגשר, העיר אותה מדמיונה קול שאון, אשר יצא מאחד בתי המשתה, שהיה מלא המון אנשים ונשים. אז נטתה מן הדרך, ובחפצה להסתר בחֹשך מהשכוֹרים, אשר עמדו מסביב לבית המשתה מחוץ, עברה אל עבר הרחוב השני, ותלך לאט ליד הבתים.

אך פתאם שמעה קול צעדי אנשים רודפים אחריה. אז מהרה לרוץ בכל כחה, אך גם רודפיה מהרו לדלוק אחריה.

– חי מולך ובליעל, אלהי אבותי! – שמעה מאחריה קול סילַס, – כי הפעם לא תמלטי מידי. הפעם אתפשך ואשׂביעך בשר החזיר…

– תנני, סילס, בראשונה לחבק את הארורה הזאת בצפרני! – שמעה קול אשה צועקת – היא תאמר להיות תחתי לשפחה בבית פניה!

מירטלה הכירה את הקול, כי הוא קול הרומיה, השפחה המצרית, אשר הביטה עליה בכעס בבית הַפְרֶטוּר, בקנאה בה על אשר גברתה מחבבת אותה, ותירא פן תקח אותה פניה למשרתת תחתיה.

חושה, בַּבַּס, לעזרה! – קרא סילס לאיש אחד, אשר יצא ברגע זה מבית המשתה, – רגליך ארוכות וחזקות מרגלי; חושה ועזרני לצוד את הנחש הזה, אשר הגיח בלילה מחורו!

כף בַּבַּס החזקה ירדה על זרועות מירטלה ולעיניה נראו פנים מכוסים שערות שחורות, אשר ריח רע של בצלים ושל יין רע נודף מהם; סילס אחז בחגורתה אשר במתניה, והרומיה השכורה, אשר שערות ראשה היו פרועות, התיצבה למול העלמה הנבהלה, ותשלח אליה את אצבעותיה, המקושטות בטבעות כסף.

אך פתאם הרעים באזניהם קול גבר קורא בכח:

– חי אלהי המשפט! מדוע תתנפלו על עלמה תמימה בחוץ? האם עורים הם השוטרים אשר בּפַרְוָר הזה? ואיה השומרים בלילות? הלאה נבלים! נבלים לא ידעו בֹשת! חֶלְאַת²⁶ רומה! נוסו, פן אקרא לשוטרים! אך בראשונה קחו מידי מתן, גמול מעלליכם…

ובדברו הדף את סילס בחזקה, עד כי כשלו רגליו ויפול על פניו ארצה; אחרי כן נטה את ידו גם על בַּבַּס, אשר הכיר בו, שאיש רומה מעבר לנהר הוא, ולכן לא נועז להתקומם לו, וישא את רגליו הארכות וימהר לברוח. והרומיה נפלה לרגליו, ותבך ותתחנן לו:

– אנא ארטמידור! חוס נא עלי, האמללה! גבר נעלה! רחם עלי! נחבאתי לצאת מבית גברתי בסתר. הנערה הארורה הזאת אומרת לרשת את מקומי בבית גברתי! על כן אמרתי לנקום ממנה.. אדון נעלה! חוס נא עלי!…

ארטמידור הדף בבוז את המצרית, ויאחז ביד מירטלה, ויובילנה משם והלאה בתוך רחובות הפרור.

– הראיני את הדרך אל בית מנחם! – קרא אליה במששו בחֹשך את קירות הביתם – הה, אלים! איככה יכולים בני אדם לשבת בסכות עץ כאלה! וזה מה? גל אשפה בחוץ! הה, מה נורא המקום הזה!

– איך נמצאת פה, אדוני? – שאלה מירטלה.

– בצאתך מבית פניה, הלכתי אחריך.

– אחרי?

– כן, צר לי עליך, מירטלה! עשי ככל אשר חשבה עליך הרומיה, גורי בבית פַנִיה בחפץ לב תְּפַנֶה לך מקום בארמונה. היופי והשמחה ידבקו בך ואָצלו עליך מהודם, ואנכי אבא שמה, ולמדתיך לתאר תמונות יפות, כתמונות אשר ראית.

מירטלה הוציאה את ידה מכפו, ותעמד על מקומה כאלו דבקו רגליה אל האדמה ותשם את ידיה על לבה, ותאמר:

– הואל נא, אדוני! לך מזה.

ארטמידור פנה כה וכה, ויאמר:

– האם תצויני ללכת מזה ולהשאירך לבדך פה, במקום המסוכן הזה?

עודם מדברים, והנה קול צעדים הגיע לאזניהם, ובהפנותם שכמם ראו תמונת איש גבוה ודק, אך תוי פניו לא נכרו בחֹשך.

– ובכן, מירטלה? – שאל עוד הפעם – התעשי כאשר יעצתיך? התלכי לגור בבית פניה? התבונני נא; האמנות היא ממלכת שמים, מלאה ענג. ואַתּ תוכלי להיות מלכה בממלכה הזאת. את הפרור הזה וזוהמתו ושאונו וחלאתו לא תראינה עיניך עוד, ואת רדיפת סילס ומרעיו לא תיראי. כשרון נפלא לאמנות יש לך, ואנכי אתאמץ לשכלל את כשרונך, למען היותך מהוללה בכל העולם.

– ארטמידור! – קראה מירטלה עוד הפעם בשאתה אליו את ידה – לך מזה! הנה בית מנחם! הלא אראה אותך מחר באולם העמודים. לשבת אתכם כל הימים לא אוכל… לעולם לא אוכל…

– היי שלום ושים לבך אל עצתי. באי מחר אל האולם ואנכי אראֵך כיצד אני מתאר את הצפרים אשר היום השתוממת עליהן… באי מחר אל האולם…

– מחר נתראה, אדוני!

אחרי הפרד ארטמידור ממנה, בעוד אשר לא הספיקה לגשת אל פתח בית מנחם, נגש אליה בצעדים מהירים האיש הזר, אשר נשא על שכמו ילקוט, ובידו מקל נודדים, וידבר אליה עברית:

– מי אַתּ, בת ישראל, המשׂיחה בלילה עם צעיר זר בשפת הרומיים?

ובשחותו אליה קרא בקול איום:

– מירטלה! מירטלה!

היא קפצה ממקומה ותמהר לבא אל הבית בלי סגור את הדלת אחריה.

מבעד לדלת הפתוחה נראה חדר קטן, צר ושפל אשר כתליו שחורים, מנורה קטנה הפיצה בו אור כהה, ותעל פיח מן הפתילה, אשר צפה על פני חֵלֶב נמס וליד שלחן מכוסה גליונות גויל²⁷ צרים וארכים ישב מנחם שחוח על כסא עץ, בידו עט ופניו אדומים. לקול צעדי מירטלה המהירים, הרים את ראשו ויקרא:

– האַתּ, מירטלה, באה? מדוע אחרת היום לבא?

אך מירטלה נעלמה מהר באחת מפנות הבית, ובפתח נראה הַהלֶךְ וילקוטו על שכמו, ובראשו כובע בעל שולים רחבים.

ויהי אך ראה אותו מנחם, וכרגע הזדקף²⁸, ועיניו נפתחו לרוחה, ואחרי רגע קם מכסאו, ויפרוש את זרועותיו ובקול גדול, קול בכי מהול השחוק קרא:

– יונתן!

 

ה    🔗

יונתן השליך לארץ את ילקוטו ואת מקלו, ובכרעו על ברכיו הסתיר את פניו זמן רב בכנף בגד מנחם, אשר צנח מעל כסאו, ובידים רועדות חבק את צוארו, וימשש את זרועותיו ואת פניו. רגעים אחדים שררה דממה בחדר; שני הגברים לא הוציאו אף הגה מפיהם, ומירטלה הסתתרה בפנה, ותעש במלאכה ליד המסכת. אך הפתילה שבמנורה סאנה וגליון גויל השמיע קול משק בנפלו מעל השלחן. אחרי כן קרא מנחם בקול צרוד:

– בני! גבור ישראל ותפארתו!

יונתן הסיר את ידי מנחם מעל פניו ויקרא:

– ברוך אלהים, שהחיני וזִכּני לראותך עוד, אבי.

– קום נא! – קרא מנחם בקול שמחה מהול בעצב – קום עמוד על רגליך והראני את פניך! הראני כי הנך עוד זה יונתן האיש, אשר היית בלכתך מזה לפני ארבע שנים, למען הצל את ארץ מולדתנו! קום, בני, והראני אם לא שֻׁנִית במלחמה הנוראה ובימי נדודיך הארוכים!

יונתן קם מכרוע על ברכיו, ויחגור שארית כחו לעמד על רגליו, אשר מעדו תחתיו בהיותו עָיֵף ויגע מאד. קומתו הגבוהה העידה בו, כי לפנים היה מִבְנֵה גוו איתן, ואך עתה לא יכלה הטוניקה הרומית, הישנה והבלה והמגיעה כמעט עד רגליו – להסתיר את רזון גוו. עצמות זרועותיו וירכיו היו בולטות, בשרו היה שחור מחום השמש, ועל פניו הצנומים, אשר זקן קטן הקיף אותם, נראו אותות הרעב, הנדודים, עמל הגוף ודאבון הנפש, הרוחות והקור והחום של המדבר, אשר נשא הכל ימים רבים. אך עיניו השחורות, המוקפות ריסים שחורים ארוכים, בערו עוד ותפוצנה זיקי אש על כל סביבותיהן.

מנחם כסה פניו בשתי כפות ידיו ויניע ראשו הנה והנה.

– הוֹי, בני האומלל והכואב! – למה באת הנה? למה קרבת אל צפרני העיט? טוב היה לך למות ברעב במדבר או לשבת בבור אריות ולחכות לישועה, מאשר לבא הנה ולהתפש בידי אויבינו האכזרים ולהומת בקרדומם, או להשרף חיים! ידעתי, כי לא מַתּ עד כה, ובלב חרד מפחד חשבתי בלבבי: הוא יבא הנה! ירצה לראות את מנחם הזקן ואת מירטלה בת גילו – ויבא! ואשא כפי השמימה ואתחנן אל ה': אַל נא יבא! והנה באת! תפלתי לא נשמעה, והנה פה עתה, ואנכי, איככה אסתירך מפני העריצים? איככה אגין עליך מפני חציהם? עני אני וחלש, והם יבואו ויתנפלו עליך כעיט על בני יונה!..

– אַל תירא, אבי! – אמר יונתן וצחוק קל נראה על שפתיו – דרך רחוקה עברתי, וכל איש לא הכירני, בגדי הרומיים לבשתי, ובשפתם אדבר כאחד מהם.

– פניך מעידים בך…

– כעדר עזים שגורשו מן המרעה, כן נפוצים עתה אחינו בכל מדינות ממשלת רומה, וגם בקרית רומה עצמה יושב המון רב מאחינו ואיש לא ישים אלי לב.

– אותך הם מחפשים. הלא אוהב ורֵעַ היית ליוחנן מגוש חלב; במלחמה רכשת לך תהלת איש חיל אמיץ לב, אשר לא יחת מפני כל; אתה היית בתוך המעטים, אשר הֵגֵנוּ על בית המקדש, גם בעת, אשר יתר אחיכם עזבוהו, עד אשר צוה טיטוס להצית בו אש, הקיסר בעצמו שמע את שמעך, טיטוס זוכר אותך היטיב וגם צבאות רומה יכירוך!…

– ובכן! קרא בהרימו את ראשו בגאון – יתפשוני. יאסרוני ויהרגוני, כאשר הרגו את רבבות אחי, גדולים וטובים ממני.

ואולם בראותו, כי מנחם רעד כלו, הוסיף בנחת:

– הרגע, אבי! אך ימים אחדים אשב בביתך. תשׂבענה נא עיני מהביט אל פניך, אשר היו לי כשמש צדקה בימי ילדותי; תשמענה אזני את קולך, אשר בו הוריתני להיות את אשר הנני. אחרי כן אלך מזה, ואיש לא יראני, כאשר לא ראני איש בבאי, ואחבא באחת הפנות אשר בארץ גַלִיה, שבה מצאו להם מחסה אחדים מֵרֵעַי, וגם אותי לא ימצאו שם רודפי!

מנחם נרגע מעט, ויסר את כפות ידיו מעל פניו, ויקרה למירטלה, ויצו אותה למהר וללכת אל בית שמעון ושרה ולהודיעם את דבר בוא יונתן.

– אבי! קרא יונתן אחרי צאת מירטלה מן החדר. – למן העת, אשר יצאתי מזה, גדלה מירטלה.

אך מנחם לא שמע את דבריו, כי הוא העמיק לחשוב מחשבה אחרת.

– שמעון, זה האיש בעל הפנים הזעומים – אמר מנחם – הוא חכם, ואת אחיו בני עמו הוא אוהב בכל לבו, הוא גבאי בית הכנסת, ולמחר יקרא לכל בני קהלתך להתאסף יחדו, ואתה תספר באזני כלם את הדרכים, אשר הוליכך ה' בהן, ודבריך יחממו את הלבבות, ינחמו את האבלים והכואבים, ויחזקו את רוח הנואשים. את שמעון זה ברך ה' ויעש עֹשר, והוא יוּכל להיות לך לעֵזר. הוא עושה תמרוקים, ועוזריו מוכרים אותם בחוצות רומה, ואף כי הוא מתעב כל מלחמה וכל שפך דם, בכל זאת כַּבֵּד יְכַבֵּד את האיש, אשר נלחם את מלחמת ה' צבאות, ובכל כחו התאמץ להגן על ארצו ועל מולדתו.

– אבי! קרא יונתן – מדוע תתן למירטלה לשוב בלילה לבדה מעבר לנהר טיבר? למה תשלח אותה אל מאורת צפעונים? למה למדת אותה לדבר בלשון אויבינו?

הפעם שמע מנחם את דבריו, כי יונתן משך אותו בכנף בגדו ויעירהו כאשר יעיר איש את הַיָשֵן.

בני! – השיב מנחם בנחת – איפה היינו מוצאים מחיתנו, אלו היתה יושבת פה, בַפַרְוָר, כצפור בכלוב, ואלו היתה בין צרינו כאֶלמת?

– טוב היה לה למות ברעב, או להיות אלמת כל ימי חייה, מאשר…

יונתן הפסיק רגע בדברו, ויבט בקְמָטים, אשר כסו את פני מנחם, במסגרות האדומות אשר לעפעפיו ובשפתיו הנובלות, ואחרי כן אמר בלחש:

– אבי! בלכתי מזה אקח אִתִּי את מירטלה, אארשנה לי ובגַלִיָה אשב אתה לבטח.

מנחם חשב מחשבות רגעים אחדים. צר היה לו להשאר בדד ולשלח מביתו את מירטלה, אשר אֲהֵבה כנפשו, בדרך מלאה חתחתים, עם איש, אשר חייו היו תמיד בסכנה. אך אחרי כן הניע ראשו, ויאמר ברגש:

– אָרֵשׂ אותה לך, ותהי ברכת ה' עליכם! ראויה מירטלה להיות לאשה לאדם כמוך!…

בין כה וכה שבה מירטלה, ואתָּה באה גם בת שמעון ובידיהן קערות וכדים, מלאים מאכלים טובים ומשקים יקרים, אשר שלחו שמעון ושרה לכבוד האורח. ואולם יונתן אכל אך מעט, כי בימי נדודיו כבר הסכין אל הרעב, ולא יכול עוד לאכול כאחד האדם, ובהיותו עיף מאד, מהר לעלות אל העליה ולשכב שם. אפס למרות עיפותו הרַבָה, נדדה שנתו מעיניו,ושפתיו דובבו בלי הרף:

– אֵל אלהים צבאות! למה עזבתני?!

 

ו    🔗

למחרת היום ההוא, בערב, ישב מנחם על כסאו, ולאור מנורת חלב קטנה קרא בספר לפני יונתן, אשר ישב לרגליו על הדום, ולפני מירטלה, אשר ישבה על הקרקע בצל המסכת, ותבט בפני הקורא, אשר הסיר את צניפו הכבד מעל ראשו, ומתחת לכובעו הקטן נשקפו שערותיו הלבנות ומצחו המלא קמטים.

הדברים אשר קרא מנחם היו פרי מחשבותיו ומכאובי לבבו, אשר במשך שנים רבות העלה עלי ספר במעונו הצר ובקצה החורשה של אֶגריה, ובקראו התנועעו רגליו כנוע כנפי צפרים עפות, ואת זרועותיו הרים ויורד חליפות. וקול קריאתו שונה לרגעים: פעם נדמה לקול מתאבל על מת ועיניו ירדו דמעה, פעם השמיע קול קצף ועיניו הפיצו זיקי כעס, פעם חנן את קולו כילד מתגעגע, וקמטי פניו התכוצו ביתר שאת, פעם הרעים בקולו כשואף לנקמות, ופעם צהל קולו כצופה מקרוב ישועה ונחמה.

ויונתן הקשיב ויאזן, וחזהו התרומם והָשְׁפַל, ובכפות ידיו, המלאות אותות פצעים אדומים, חפש פעם בפעם את ברכי מנחם, אשר עליהם הניח את מצחו הבוער.

גם מירטלה פנתה ממקומה, ותאמר לשבת אצל מנחם, אשר קריאתו השכיחה ממנה את כל ההוד וההדר שבארמון הפרטור ואת כל דברי ארטמידור, אשר משכו את לבה שָׁמָה לעבר הנהר, מקום היופי וההדר. אך פתאם רעדה תחתיה, וכחץ מקשת מהרה, ותעמוד בין יונתן ובין הדלת, ותסר ממתניה את חגורתה הרכה. ותפרוש אותה כשמלה, כאלו חפצה להתעטף בה, למען הסתר את פני יונתן.

גם מנחם חרד חרדה גדולה, כי בשבתו ופניו מָפנִים אל הדלת, ראה כראות מירטלה בהפתח הפתח בלאט, ואחרי כן נראה ראש סילס, המכוסה שערות צהובות ועיניו הקטנות והמתנוצצות. אך יונתן, אשר ישב ואחוריו אל הדלת, לא ראה מאומה.

– שנתך, כנראה, לא תערב עליך – אמר מנחם אל סילס בלעג, בהתאמצו להסתיר את מבוכתו וחרדתו – הנך נד בלילה ומסתכל בבתי זרים.

– גם אתה לא תישן – אמר אליו סילס בהכניסו את ראשו אל החדר – והנערה שלך נַחֵש תנחש לפניך בחגורתה. אורח בא אליכם; ראיתיו בלכתו מבית גוֹריַס. נדמה לי כגר הבא מארצות רחוקות ואבא לברכהו.

פני מנחם חורו ובכפו לחץ בחזקה את בגד יונתן, אשר אמר לקום ממקומו וּלְהֵרָאוֹת לסִילַס. אולם ברגע ההוא השמיעה מירטלה קול שחוק גדול ובהוסיפה לפרש את חגורתה קראה בחוק:

– גר מארצות רחוקות! הוי, סילס! האם לא הכרת את יהודה בן גוֹריס, אשר בא הפעם לבקרנו, למען שַׂמֵח את מנחם בשיחותיו? האם לא הכרת את בן גוריס, אשר שערותיו דומות לנוצות עורב? לך איפוא אל הרומי, היושב על גבעת אבנטין ורופא את עיני בני האדם. לך, סילס, אל הרופא ואַל תאחר, ואם לא, תהיה עִוֵר, ואל בית המשתה האהוב לך לא תמצא את הדרך!

ככל אשר הוסיפה לדבר, כן הלך קולה הלוך ושפל, הלוך וחלש, אך סילס לא התבונן, ואחרי הוציאו מפיו קללה, נסה להוציא את ראשו מן הפתח, ואחריו סוגרה הדלת ברעש. בחוץ חכו לו אנשים אחדים, ובתוכם הרומיה השפחה המצרית וּבַבַס גבה הקומה.

– אינני יודע, לא ראיתיו, הַשֵׁדָה היהודיה הסתירה אותו מעיני – אמר סילס אל רעיו.

– מדוע לא נכנסת, חמור סורי? גערה בו הרומיה.

– חֲכָמָה! אם לא אשגה יוכל הסכין העקום של החוצב הזה לשלח אותי אל אֵלֵי השחת…

– אולי אמת בפי הנערה – אמר בבס, – אולי באמת בן גוֹריס הוא היושב שם…

– תִשָבֵר ידי, אם היושב שם איננו האיש, אשר אלו הסגרנו אותו ביד הממשלה, כי עתה יכולנו כלנו לשתות לשכרה חדש ימים. לא לחנם אורב אני לבית מנחם…

– פעם אחרת פקח את עיניך, עיני הכלב, היטיב, – קראה הרומיה בקצף, – כי אם לא תאַבּד את הנערה הארורה הזאת מארץ החיים, לא אוסיף עוד לראותך ולהשקותך יין, גבר לא יצלח!

– אלוּ נודע, כי במאורה הזאת יִסָתר אויב הקיסר והאֵלים, כי עתה כבר אבדה הנערה הזאת, – ענה סילס.

וילכו אל עבר בית המשתה, אשר מבין חֲרַכָּיו התפרצו החוצה קרני אור אדום של אבוקות וקול שיר הסוריים.

ובבית מנחם שררו חשֹך ודממה.