אחת

שלוש שנים הן זמן רב שלא להשיב בו על מכתב, ומכתבך מוטל פה בכה־ובכה בלי מענֶה עוד יותר מזה. בזמנו קיוויתי שייענה מאליו, או שאחרים יענו עליו בשבילי. אבל הנה הינוֹ וּשאֵלתוֹ – איך, לדעתך, נמנע מלחמה? – עדיין לא זכתה למענֶה.

אמת שהרבה תשובות נתבקשו מאליהן, אך לא היתה בהן אף אחת שלא תצריך הסבר, והסבּרים דורשים זמן. גם במקרה זה יש סיבות שבגללן קשה במיוחד להימנע מאי־הבנה. אפשר למלא עמוד שלם בתירוצים ובדברי־התנצלות; הצהרות על חוסר־כושר, אזלת־יד, חוסר ידיעה ונסיון; וכל אלה יהיו אמת. אבל אף לאחר שייאמרו הדברים, עדיין יישארו כמה קשיים יסודיים עד כדי כך שאפשר גם אפשר כי ייבּצר ממך להבין או שייבּצר מאִתנו להסביר. אך אין רצון להניח מכתב מופלא כמו שלך – מכתב שאולי הוא יחיד־במינו בתולדות התכּתבוּתם של בני־אדם, שהרי מתי אירע כבר בעבר שאיש משְׂכּיל ישאל אשה איך אפשר, לדעתה, למנוע מלחמה? – בלי להשיב עליו. לכן הבה ננסה; אפילו יהיה הנסיון נדוֹן לכשלון.

ראשית־כל הבה נצייר מה שכּל כותבי־המכתבים מציירים כמו ממילא, קווים לדמותו של האיש שאליו המכתב ממוען. בלי שיהיה אדם חם ונושם מן הצד השני של הדף, אין ערך למכתבים. אתה אפוא, השואל את השאלה, יש לך קצת שׂיבה בצדעיך; השׂער שוב אינו עבוֹת על קדקדך. לא בלי מאמץ הגעת לשנות החיים האמצעיות, כפרקליט; אך בכללו של דבר צלחה דרכּך לפניך. אין שום דבר מיוּבש, צר־עין או נרגן בארשת־פניך. ובלי שאבקש להחניף לך, הרי ראוי היית להצלחתך – אשה, ילדים, בית. מעולם לא שקעת באדישוּת המרוּצה של אמצע־החיים, שכּן, כפי שמלַמד מכתבך הבא ממשׂרד בלבּה של לונדון, תחת שתתהפך על כָרךָ ותזרז את חזיריך, תגזום את עצי־האגס שלך – יש לך כמה אקרים אדמה בנוֹרפוֹלק – הרי אתה כותב מכתבים, הולך לאסיפות, יושב־ראש במעמד זה או אחר, שואל שאלות, בעוד קול התותחים באזניך. פרט לזה, התחלת בהשׂכּלתך באחד מבתי־הספר הפרטיים הגדולים וסיימת אותה באוניברסיטה.

עכשיו מופיע הקושי הראשון בתקשורת בינינו. הבה נמהר ונצביע על הסיבה. שנינו באים ממעמד שבּתקופת־כלאיים זו, שבּה למרות עירבוב המוצא המעמדות עודם קבועים, נוח לקרוא לו המעמד המשכיל. כשאנו נפגשים פנים אל פנים, אנו מדברים באותו מבטא; משתמשים בסכינים ובמזלגות באותה צורה; מצפים לכך שמשרתות תבשלנה את ארוחת־הערב ותדחנה את הכלים אחרי הסעודה; ובעת הסעודה יכולים אנו לדבר בלי קושי רב על פוליטיקה ובני־אדם; מלחמה ושלום; ברבריוּת וציביליזציה – כל השאלות שמכתבך אכן מעלה אותן. יתר־על־כן, שנינו משׂתכּרים למחייתנו. אבל… שלוש הנקודות הללו מציינות תהום נטויה שנפערה בינינו עד כדי־כך שזה לי שלוש שנים ומעלה שאני יושבת בצד שלי וּתמהה אם יש טעם בכלל לנסות לדבּר אל מעֵבר לה. הבה נבקש אפוא מאחרת – מֶרי קינגסלי היא זאת – שתדבּר בעדנו. “אינני יודעת אם אי־פעם גיליתי לך את העובדה שהרשות ללמוד גרמנית היתה כל ההשכלה־בתשלום שזכיתי לה מעודי. אלפיים לירות הוציאו על זו של אחי, ועודני מקווה שלא היה זה לריק”.¹ מרי קינגסלי אינה מדבּרת בשמה בלבד; עדיין היא מדברת בשם הרבּה מבּנותיהם של משׂכילים. ולא די שהיא מדברת בשמן; היא גם מצביעה על עובדה חשובה מאד ביחס אליהן, עובדה שבהכרח תהיה לה השפעה עמוקה על כל הדברים הבאים: עוּבדת הקרן־להשכלת־ארתור. אתה, שקראת את פנדניס, הן תזכור איך הופיעו האותיות המסתוריות קה“א בפנקסי המשפחה. מאז המאה הי”ג מכניסות המשפחות האנגליות כסף לחשבון ההוא. ממשפחת פּאסטון ועד זו של פּנדניס, הרי מאז המאה הי"ג ועד הרגע הזה מכניסות כל המשפחות המשכילות כסף לחשבון ההוא. זה כלי־קיבול גרגרני. מקום שהיו בנים רבים להשכילם היתה מהמשפחה חייבת להשקיע מאמץ גדול כדי שלא יהיה חסר. שכּן השכלתךָ לא היתה רק בלימוד־ספרים; משחקים חינכו את גופך; ידידים לימדוך יותר מספרים או ממשחקים. הדיבור עמהם הרחיב את השקפתך והעשיר את מוחך. בחופשות יצאת למסעות; קנית לך טעם לאמנות; ידיעה במדיניות־חוץ; ואחר־כך, בטרם תוכל להשׂתכּר למחייתך בעצמך, קצב לך אביך קיצבה שיכולת לחיות עליה בעודך לומד את המקצוע שבזכותו אתה רשאי עכשיו להוסיף לשמך את האותיות K.C. (יועץ־המלך). כל זה יצא מן הקרן־להשכלת־ארתור. ולה תרמו אחיותיך את תרומתן, כמו שמציינת מרי קינגסלי. לא די שהושקעה בה השׂכּלתן שלהן, להוציא סכומים קטנים כגון אלה ששוּלמו למורה־לגרמנית; אלא הרבה מאותם תפנוקים וסממנים שהם, אחרי הכל, חלק מהותי מן ההשכלה – מסעות, חברה, בדידוּת, מגורים נפרדים מבית־המשפחה – הוכנסו לתוכה גם הם. היה זה כלי־קיבול גרגרני, עובדה מוצקה – הקרן־להשכלת־ארתור – עובדה מוצקה בעצם עד כדי־כך שהטילה צל על הנוף כולו. והתוצאה היא, שאם גם מביטים אנו באותם הדברים, אנו רואים אותם אחרת. מהו אותו ציבור של בניינים שם, שחזותו נזירית־למחצה, עם בתי־תפילה ובתי־אולפן ומגרשי־משחק ירוקים? לגביך הרי זה בית־הספר הישן שלך, איטוֹן או הארוֹ; האוניברסיטה הישנה שלך, אוקספורד או קמבריג‘; המקור לזכרונות ולמסורות אין־מספר. אך לגבּינו, הרואות את זה מבעד לצל הקרן־להשכלת־ארתור, זהו שולחן של כיתה; אוֹמניבּוּס הנוסע לבית־הספר; אשה קטנה וסמוקת־חוטם שהיא עצמה אינה משכילה כהלכה אך יש לה אֵם נָכָה לכלכלה; קיצבה של 50£ בשנה לקנות בה בגדים, לתת מתנות ולצאת למסעות בהגיעה לפרקה. זו ההשפעה שהיתה לה לקרן־להשכלת־ארתור עלינו. כבשרביט־קסמים היא משַנה את הנוף עד כדי־כך שהחצרות והבניינים הנאצלים של אוקספורד וקמבריג’ מצטיירים לעתים קרובות לבנותיהם של משכילים² כתחתוניות מחוֹררות, נתחים קרים של בשר־כבשׂ, ואניית־המעבּוֹרת היוצאת בדרכה חוּצה־לארץ בעוד השומר טורק את הדלת בפניהן.

העובדה שהקרן־להשכלת־ארתור משַנה את הנוף – את הבניינים, מגרשי־המשחקים, המעונות המקוּדשים – היא עובדה חשובה; אך צד זה עלינו להניחו לדיון בעתיד. כאן ענין לנו רק בעובדה הברורה, משעה שצריך לעיין בשאלה החשובה הזאת – איך נעזור לך למנוע מלחמה – שההשכלה קובעת. ברור כי יש צורך בידיעה מסוימת בפוליטיקה, ביחסי־כלכלה בינלאומיים, כדי להבין את הסיבות המביאות למלחמה. הפילוסופיה, אפילו התיאולוגיה, יכולה להיות למועיל. והנה אַתן חסרות־ההשכלה, אַתן שלא אילפו את מוחכן, בשום־פנים לא תוכלנה להתמודד בצורה משׂבּיעת־רצון עם שאלות מעין אלו. המלחמה, כתוצאה מכוחות בלתי־אישיים, הלא תסכים שהיא מהלאה לתפיסתו של מוח שלא קיבל הכשרה. אך המלחמה כתוצאה מטבע האדם היא דבר אחר. לולא סברת שטבע האדם, הנימוקים וההרגשות של הגבר והאשה המצויים, מביאים למלחמה, כי אז לא היית כותב אלינו לבקש את עזרתנו. ודאי היית טוען כי גברים ונשים, כאן ועכשיו, יש לאֵל־ידם להפעיל את רצונותיהם; אין הם כלי־משחק וּבוּבות שחוט המוחזק בידיים נעלמות מרקיד אותן. יכולים הם לפעול, ולחשוב בעצמם. אפשר שיכולים הם אפילו להשפיע על מחשבותיהם ומעשיהם של אחרים. שיקול מעין זה ודאי הניעך לפנות אלינו; ובצדק. שכּן לטוּב־המזל יש ענף אחד של השכלה הכלול בכותרת “השכלה בלי תשלום” – אותה הבנה של בני־אדם ומניעיהם, שאם נפטור את המלה מקישוריה המדעיים נוכל לקרוא לה פסיכולוגיה. הנישואים, המקצוע הגדול האחד שהיה פתוח לַמעמד שלנו למן שחר־הימים עד שנת 1919; הנישואים, אמנות בחירתו של בן־האדם שעמו תחיי את חייך בהצלחה, מן הדין היה שיַקנוּ לנו מידה של מיוּמנוּת בזה. אך כאן שוב קושי נוסף ניצב בפנינו. כי אם גם שני המינים שותפים פחות או יותר בהרבה יצרים, הרי הלחימה היתה תמיד הרגֵלוֹ של הגבר, לא הרגֵלה של האשה. החוק והנוהג פיתחו אותו הבדל, בין שהוא מוּלָד ובין שהוא פרי המקרה. אין לך כמעט אדם במהלך ההיסטוריה שנפל שדוד מפגיעת רובה של אשה; רוב־רוּבּן של הציפרים והחיות נהרגו על־ידיכם, לא על־ידינו; וקשה לדוּן דבר שאינו משותף לנו³.

איך אפוא נבין את הבעיה שלך, ואם לא נוכל להבינה, איך נוכל לענות על שאלתך, איך למנוע מלחמה? התשובה המבוּססת על נסיוננו ועל הפסיכולוגיה שלנו – למה להילחם? – אינה תשובה בעלת ערך כלשהו. גלוי־וברור שבּלחימה אַתם מוצאים איזו תפארת, איזה צורך, איזה סיפוק שאנחנו מעולם לא חשנו בהם ולא נהנינו מהם. להבנה שלמה אפשר להגיע רק על־ידי עירוּי־דם ועירוּי־זכרון – נס שעודנו למעלה מהשׂגתו של המדע. אבל אנו החיים עכשיו יש לנו תחליף לעירוי־דם ולעירוי־זכרון החייב להספיק בדוחק. הרי לנו אותו עֵזר נפלא, מתחדש תדיר, שעם זאת עדיין הוא בלתי־מנוצל במידה רבה, להבנת מניעיהם של בני־אדם, זה שבדורנו מסַפקות אותו הביוגרפיה והאוטוביוגרפיה. ישנוֹ גם העתון היומי, היסטוריה בהִתהווּתה. לכן אין עוד טעם להסתפק בהיקף הזעיר של הנסיון הממשי, שלגבינו עודו צר ומצומצם כל־כך. יכולות אנו להוסיף עליו על־ידי שנסתכל בתמונת חייהם של אחרים. ודאי, כיום אין זו אלא תמונה, אבל כתמונה הכרח שתועיל. אל הביוגרפיה נפנה אפוא תחילה, במהרה ובקצרה, כדי לנסות ולהבין מה המלחמה אומרת לך. הבה נוציא משפטים אחדים מתוך ביוגרפיה.

ראשית, קטע זה מקורות־חייו של חייל:

“ידעתי חיים מאושרים מאין כמותם, ותמיד עבדתי לשם מלחמה, ועכשיו אני נכנס למלחמה הגדולה ביותר בתקופה שלאיש־צבא היא מבחר שנותיו… השבח לאל, בעוד שעה אנו יוצאים. גדוד נהדר שכזה! איזה אנשים, איזה סוסים! אני מקווה שבתוך עשרה ימים נסתער על סוסינו, פראנסיס ואני, זה בצד זה, הישר על הגרמנים.”⁴

וכאן מוסיף הביוגרף:

“למן השעה הראשונה ידע אושר עילאי, שכּן מצא את ייעודו האמיתי.”

ועל כך הבה נוסיף דברים אלה מקורות־חייו של אוויראי:

“דיברנו על חבר־הלאומים ועל הסיכויים לשלום ולפירוק־הנשק. בנושא זה יותר משהיה מיליטאריסט היה שוֹאף קרבות. הקושי שעליו לא היה יכול למצוא מענה היה זה, שאם אי־פעם יושג שלום־נצח, וּצבאות וציים יעברו מן העולם, לא יהיה שום פורקן לתכונות הגבריות שמפַתחת הלחימה, ושמבנה־גופו של האדם כמו גם אָפיוֹ של האדם יתקלקלו.”⁵

כאן מיד לפנינו שלושה טעמים המניעים את בני־מינך להילחם: המלחמה היא מקצוע; מקור של אושר והתרגשות; והיא גם פורקן להרבה תכונות, שבלעדיהן סופם של הגברים להתקלקל. אך העובדה שרגשות אלה ודעות אלו אינם נחלת כל בני־מינך כאחד מוּכחת מן הקטע הבא מתוך ביוגרפיה אחרת, קורות־חייו של פייטן שנפל במלחמה האירופית: וילפרֶד אוֹאֵן.

“כבר האיר לי איזה אור שלעולם לא יחלחל לתוך הדוֹגמה של שום כנסיה לאומית: לאמור, שאחת ממצוותיו העיקריות של הנוצרי היתה: סבילות ויהי־מה! סבוֹל קלון וחרפה, אך לעולם אַל תשלח ידך לנשק. יעפילו עלֵיך אֵימה, יעשו בך מעשי נבלה, יהרגוך; אך אל תהרוג… הנה כך רואה אתה כי הנצרות הטהורה לא תעלה בקנה אחד עם פטריוטיוּת טהורה.”

ובתוך כמה רשימות לשירים שלא זכה לכתבם מוצאים אנו את אלו:

“אי־הטבעי שבּכלי־נשק… האכזריוּת שבּמלחמה… עד כמה המלחמה היא דבר שאין לשאתו… עד כמה המלחמה איוּמה בבהמיוּתה… האיוולת שבּמלחמה.”⁶

מן המובאות האלה ברור, כי לבני אותו המין דעות שונות מאד על אותו הדבר. אך ברור הוא גם, מן העתון של היום, שכל כמה שיִרבּו הפורשים מן הציבור, רוב־רובּם של בני־מינך כיום הם בעד מלחמה. ועידת־סקארבּוֹרוֹ של גברים משכילים, ועידת־בוֹרנמוּת של גברים עמלים, שתיהן מסכימות שהוצאַת 300,000,000£ בשנה על חימוש היא הכרח. הם סבורים שווילפרד אוֹאֵן טעוּת היתה בידו; שמוטב להרוג מאשר ליהרג. ואולם הואיל והביוגרפיה מלמדת שרבים הם חילוקי־הדעות, ברי כי יש ודאי סיבה אחת כלשהי המכריעה את הכף עד שהיא מחוללת את תמימוּת־הדעים הניצחת הזאת. הנקרא לה, לשם קיצור, “פטריוטיוּת”? מהי אפוא, חובה עלינו לשאול עכשיו, “פטריוטיוּת” זו המניעתכם לצאת למלחמה? יפרש לנו אותו הלורד זקן־השופטים של אנגליה:

“האנגלים גאים באנגליה. אלה שקנו הכשרתם בבתי־ספר ואוניברסיטאות אנגליים, ואשר את עבודת־חייהם עשו באנגליה, לגביהם מעטות הן האהבות העזות יותר מן האהבה שאנו הוגים למולדתנו. כשאנו מתבוננים באומות אחרות, כשאנו שופטים את מדיניותה של ארץ זו או אחרת לגוּפה, הרי אמַת־המידה של מולדתנו־אנו היא הנקוטה בידינו… החירות שׂמה משכּנה באנגליה. אנגליה היא מולדת המוסדות הדמוקרטיים… אמנם יש בתוכנו הרבה אויבים לחירות. קצתם, אולי, בחוגים בלתי־צפויים למדי. אך אנו עומדים אֵיתן. היו שאמרו כי ביתו של אנגלי הוא מבצרוֹ. ביתה של החירות הוא באנגליה. ואכן מבצר הוא זה – מבצר שיוּגן עד האיש האחרון… כן, שפרה נחלתנו, אנו האנגלים.”⁷

זהו ביטוי כללי הוגן למשמעוּתה של פטריוטיות בעיני גבר משכיל ולַחובות שהיא מטילה עליו. אבל אחותו של הגבר המשכיל – מה ה“פטריוטיוּת” אומרת לה? כלום יש לה אותם טעמים להתגאוֹת באנגליה, לאהוב את אנגליה, להגן על אנגליה? האם “שפרה נחלתה” באנגליה? כאשר נפנה אל ספרי היסטוריה וביוגרפיה דומה יהיה כי נלמד מתוכם שמעמדה בבית־החירות שונה היה מזה של אחִיה; והפסיכולוגיה דומה כי תרמז שאמנם יש לה להיסטוריה השפעה על נפש וגוף. לכן אפשר מאד שהפירוש שלה למלה “פטריוטיות” יהיה שונה משֶלוֹ. והבדל זה אפשר שיַקשה עליה ביותר להבין את הגדרתו לפּטריוטיוּת ולַחובות שהיא מטילה. אם אפוא תשובתנו על שאלתך, “איך, לדעתך, נמנע מלחמה?”, תלויה בהבנת הסיבות, ההרגשות ורגשי־הנאמנות המוליכים גברים למלחמה, הרי מוטב יהיה לקרוע את המכתב הזה ולהשליכו לסל־הניירות. שכּן ברור הוא לכאורה, שבגלל ההבדלים האלה, אין אנו יכולים להבין זה את זה. ברור לכאורה שאנו שונים במחשבותינו באשר אנו שונים מלידתנו; יש נקודת־מבט גרֶנפֶלית; נקודת־מבט נֶבּווֹרתית; יש נקודת־מבט של וילפרד אוֹאֵן; יש נקודת־מבט של זקן־השופטים וישנה נקודת־המבּט של בת לאיש משכיל. כולן שונות זו מזו. אך כלום אין שום נקודת־מבט מוחלטת? כלום לא נוּכל למצוא כתוב אי־שם באותיות של אש או של זהב, “זה צודק. זה אינו צודק”? – שיפוט מוסרי שכולנו, ואחת היא מה ההבדלים בינינו, חייבים לקבּלו? הבה נַפנה אפוא את שאלת הצדק או אי־הצדק שבמלחמה אל אלה שהמוּסר אוּמנוּתם – כוהני־הדת. אם נציג לכוהני־הדת את השאלה הפשוטה: “האם המלחמה צודקת או שהמלחמה אינה צודקת?” הן לבטח ישיבו לנו תשובה פשוטה שלא נוּכל להכחישה. אך לא הכּנסיה האנגליקנית, שאולי חזקה עליה שתוכל להפקיע את השאלה מבּילבּוּליה הארציים, גם בה הדעות חלוקות. הבישופים עצמם מתנצחים ביניהם. הבישוף של לונדון טען, כי “הסכנה האמיתית לשלום העולם כיום הם הפּאציפיסטים. כל כמה שהמלחמה רעה, הקלון רע הרבה יותר”.⁸ מצד שני, תיאר עצמו הבישוף של בירמינגהם⁹ כ“פאציפיסט קיצוני… אני עצמי אינני תופס איך אפשר לחשוב שהמלחמה מתיישבת עם רוחו של הנוצרי”. ובכן, הכנסיה עצמה מפולגת – יש מצבים שבהם צודק הוא להילחם; בשום מצב אין זה צודק להילחם. מצעֵר הדבר, מתמיה, מביך, אבל חובה עלינו לראות את העובדה כמו שהיא; אין שום ודאוּת לא בשמיים ממעל ולא על הארץ מתחת. אכן, ככל שאנו מרבים לקרוא ספרי ביוגרפיה, ככל שאנו מרבים לשמוע נאומים, ככל שאנו מרבים לשמוע דעות, כך המבוכה גדלה וכך – מאחר שאין אנו יכולות להבין את הדחפים, המניעים, או המוסר המניעים אֶתכם לצאת למלחמה – מתמעטת לכאורה האפשרות להעלות איזה רעיון שיעזור לך למנוע מלחמה.

אך מחוץ לתמונות האלו של חייהם ודעותיהם של אחרים – ספרי הביוגרפיה וההיסטוריה האלה – יש גם תמונות אחרות – תמונות של עובדות ממשיות; תצלומים. תצלומים, כמובן, אינם נימוקים המוּפנים אל השׂכל; אין הם אלא קביעות עובדתיות המוּפנות אל העין. אבל עצם הפשטוּת הזאת יש בה אולי כדי להועיל. הבה נראה אפוא אם כאשר נביט באותם התצלומים נחוּש באותם הדברים. הנה אפוא תצלומים על השולחן לפנינו. ממשלת ספרד שולחת אותם בעקשנות סבלנית פעמיים בשבוע לערך¹⁰. אין אלה תצלומים שנעים להסתכל בהם. ברוּבּם אלה תצלומים של גוויות. האוֹסף של הבּוקר הזה מכיל את התצלום של דבר שהוא אולי גופה של גבר, או של אשה; היא מרוסקת עד כדי־כך, שיכולה היא להיות, מצד שני, גופתו של חזיר. אך הללו ודאי שהם ילדים מתים, וכאן בלי ספק חלק של בית. פצצה ריטשה את צדוֹ; כלוב־ציפור עודו תלוי במקום שהיה מן הסתם חדר־האורחים, אך שאר חלקי הבית דומים יותר מכּל לחפיסה של קיסמים התלויים באוויר.

התצלומים הללו אינם טיעון; הם פשוט מסירה גולמנית של עובדות המוּפנית אל העין. אבל העין קשורה למוֹח; המוח למערכת־העצבים. המערכת משגרת את תשדורותיה באחת אל כל זכרון מן העבר ואל כל רגש מן ההוֹוה. כשאנו מסתכלים בתצלומים הללו מתרחשת בתוכנו איזו מזיגה; עם כל השוני שבינינו בהשׂכּלה ובמסורות, תחוּשותינו זהוֹת; והן חריפות. אתה, אדוני, קורא להן “זוועה ושאט־נפש”. גם אנו קוראות להן זוועה ושאט־נפש. ואותן המלים עולות על שׂפתותינו. המלחמה, אתה אומר, היא תועבה; ברבריוּת; יש למנוע את המלחמה ויהי־מה. ואנו עונות הד אחר דבריך. המלחמה היא תועבה; ברבריוּת; יש למנוע את המלחמה. שכּן עכשיו מסתכלים אנו סוף־סוף באותה התמונה; אִתך אנו רואות את אותן הגוויות, את אותם הבּתים ההרוסים.

הבה נחדל אפוא, לפי־שעה, מן המאמץ להשיב על שאלתך, איך נוכל לעזור לך למנוע מלחמה, ונדוּן בטעמים המדיניים, הפּטריוטיים או הפּסיכולוגיים המניעים אֶתכם לצאת למלחמה. ההרגשה מפורשת מכּדי שתעמוד בניתוח סבלני. הבה נתרכז בהצעות מעשיות שאתה מעלה לעיוננו. שלוש הן במספר. הראשונה היא לחתום על מכתב לעתונים; השניה היא להצטרף לאגודה מסוימת; השלישית היא לתרום לקוּפתה. לכאורה אין לך דבר פשוט יותר למשמע־אוזן. קל הוא לשרבּט שֵם על גליון נייר; קל גם להשתתף באסיפה שבּה חוזרים בצורה ריטוֹרית פחות או יותר על דעות פאציפיסטיות באזני אנשים המאמינים בהן כבר ממילא; ולרשום המחאה למען אותן דעות המתקבלות במעורפל על הדעת, אם גם לא קל הוא כל־כך, הרי זו דרך זולה להרגיע דבר שלמען הנוחוּת אפשר לכנותו מצפוּן. ואף־על־פי־כן יש טעמים הגורמים לנו להסס; טעמים שיהיה עלינו לפרטם, באוֹרח שטחי פחות, בהמשך הדברים. כאן די לנו שנאמר כי אם גם שלושת הצעדים שאתה מציע נראים לנו לכאורה הרי לכאורה גם, אם נעשה כבקשתך, עדיין לא יימצא פורקן להרגשה שעוררו התצלומים. אותה הרגשה, אותה הרגשה מפורשת מאד, תובעת משהו מפורש יותר מכּתיבת שֵם על גליון נייר; מבילוי של שעה בהאזנה לנאומים; מרישום המחאה על סכום כלשהו שבהישג־ידנו – נאמר, גיניאה אחת. דומה כי יש צורך באיזו שיטה נמרצת ופעילה יותר להבּעת אמוּנתנו שהמלחמה היא ברברית, שהמלחמה בלתי־אנושית, שהמלחמה, כניסוחו של וילפרד אוֹאֵן, קשה־מנשוא, איוּמה וּבהמית. אבל, בלי שים לב לריטוריקה, מה השיטה הפעילה הפתוחה לפנינו? הבה נבדוק ונַשווה. אתה, כמובן, תוכל שוב לתפוס בנשק – בספרד, כמו קודם־לכן בצרפת – להגנה על השלום. אך זו מן הסתם שיטה שלאחר שניסית אותה פסלת אותה. על־כל־פנים אין אותה שיטה פתוחה לפנינו; הצבא והצי כאחד סגורים בפני בנות־מיננו. אין אנו מוּרשות להילחם. ושוב גם אין אנו מוּרשות להימנות עם חברי הבּוּרסה. משמע שאין אנו יכולות ללחוץ לא בכוח־הזרוע ולא בממון. כלי־הנשק המֵישירים־פחות, אך היעילים בכל־זאת, המצויים בידי אחֵינו באשר הם משכילים, בשירות הדיפלומטי, בכּנסיה, גם הם מנוּעים מאִתנו. אין אנו יכולות לדרוש דרשות או לשאת־ולתת על חוזים. ושוב, אם גם נכון הדבר שיכולות אנו לכתוב מאמרים או לשלוח מכתבים לעתונות, הרי השליטה על העתונות – ההכרעה מה להדפיס, מה לא להדפיס – כל־כולה בידי בני־מינך. אמת הדבר שבּעשרים השנים האחרונות הניחו לנו להתקבל לפקידוּת הממשלתית וללשכת עורכי־הדין; אך מעמדנו שם עדיין רופף מאד ומרוּתנו מן הדלוֹת ביותר. הנה כי כן כל כלי־הנשק שבהם יכול איש משכיל לאכוף את דעתו הם מחוץ להישג־ידנו או שהם קרובים להיות מחוּצה לו עד כדי כך שאפילו נשתמש בהם ספק אם נוכל לשׂרוט שׂרטת אחת. אם יתאחדו הגברים במקצוע שלך בדרישה כלשהי ויאמרו: “אם לא תיענה דרישתנו נשבּוֹת ממלאכה”, שוב לא יהיה מי שידאג לחוּקיה של אנגליה. אם הנשים במקצוע שלך תאמרנה את אותו הדבר לא יעלה הדבר גם לא יוריד כמלוא הנימה לגבי חוּקיה של אנגליה. לא די שאנו חלשות לאין־ערוך מן הגברים שבמעמדנו־אנו; אנו חלשות מן הנשים של מעמד־הפועלים. אילו אמרו הנשים העמלות שבארץ: “אם תצאו למלחמה, נסרב לייצר תחמושת או לעזור בייצורן של סחורות”, היה הקושי בניהול מלחמה גדֵל במידה רצינית. אך אם היו כל בנות המשׂכּילים שובתות מעבודתן מחר, לא היה שום נזק חיוני נגרם לא לחיי הציבור ולא לכשרוֹ לנהל מלחמה. המעמד שלנו הוא החלש בכל המעמדות שבמדינה. אין לנו שום נשק לכפות בו את רצוננו.¹¹

התשובה על כך מוכּרת עד כדי כך שבּנקל נוּכַל לשערה מראש. בנותיהן של משכילים אין להן שום השפעה בלתי־אמצעית, אמנם כן; אבל יש בידן הכּוח הגדול מכּל; רוצה לומר, ההשפעה שהן יכולות להשפיע על גברים משכילים. אם אמנם כך הוא, כלומר, אם עדיין ההשפעה היא החזק בכלי־נשקנו והיחיד שיוכל להועיל ולעזור לך למנוע מלחמה, הבה נבדוק, בטרם נחתום על הקול־הקורא שלך ובטרם נצטרף לאגודתך, מה משקלה של אותה השפעה. ברור שחשיבותה עצומה עד כדי כך שראוּיה היא לעיון מעמיק וממושך. העיון שלנו אינו יכול להיות מעמיק; גם אין הוא יכול להתמשך; עליו להיות מהיר ובלתי־מושלם – ובכל־זאת, הבה ננסה.

מה השפעה אפוא היתה לנו בעבר על המקצוע הקשור קשר הדוק ביותר למלחמה – על הפוליטיקה? כאן שוב לפנינו ספרי־הביוגרפיה הרבים מספוֹר, שלא יסוּלאוּ בפז, אבל ייפלא מאלכּימאי להפיק משֶפע ספרי־הביוגרפיה של פוליטיקאים אותה נימה מסוימת שהיא השפעתן של הנשים עליהם. הניתוח שלנו יוכל להיות רק קל־ערך ושטחי; ובכל־זאת אם נצמצם את חקירתנו בגבולות שאפשר להשתלט עליהם, ונסקור את ספרי־הזכרונות של מאה־וחמישים שנה, ספק אם נוכל להכחיש כי היו גם היו נשים שהשפיעו על עסקי־הפוליטיקה. אין ספק שהדוכסית המפורסמת מדבוֹנשייר, הליידי פּאמרסטון, הליידי מלבּורן, מאדאם דה־ליוון, הליידי הולנד, הליידי אֵשבּרטון – אם נדלג משֵם מפורסם אחד למשנהו – כולן היתה להן השפעה מדינית גדולה. הבתים המפורסמים שלהן והמִפגשים שהתקיימו בהם ממלאים תפקיד כה גדול בזכרונות המדיניים של התקופה עד כי ספק אם נוכל להכחיש שעסקי־הפוליטיקה של אנגליה, ואולי אף מלחמותיה של אנגליה, שונים היו אילו לא היו הבתים הללו והמִפגשים הללו ולא נבראו. אבל יש סימן־היכּר אחד המשותף לכל ספרי־הזכרונות הללו; שמות המנהיגים המדיניים הגדולים – פּיט, פוֹקס, בֵרק, שֵרידן, פּיל, קֶנינג, פּאמרסטון, דישראלי, גלדסטון – פזורים בכל עמוד; אך לא במקום המדרגות בצאתה לקראת האורחים, גם לא בחדרים הפרטיים יותר של הבית, לא תמצא שום בת של איש משכיל. אפשר שלקוּיות היו בקסם, בשנינָה, במעלת האצילוּת, או בהלבּשה. אם כך ואם כך, יכול אתה להפוך דף אחר דף, כרך אחר כרך, ואם גם תמצא את אחיהן ובעליהן – את שֵרידן בבית־דבונשייר, את מֵקוֹלי בבית־הולנד, את מתיוּ אַרנולד בבית־לֶנסדאוּן, אפילו את קארלייל בבית־באת – הרי השמות של ג’יין אוסטין, שארלוט ברוֹנטֶה וג’ורג' אֶליוט אינם מופיעים; ואף שמרת קארלייל הלכה, הרי על־פי עדוּתה שלה לא חשה מרת קארלייל עצמה בנוח כל־עיקר.

אבל, כפי שתטעים, אפשר שהיתה לבנותיהם של משכילים השפעה מסוג אחר – השפעה שלא היתה תלויה בעושר ובמעלת־האצוּלה, ביין, באוכל, בלבוש ובכל שאר המנעמים שבזכותם הבתים הגדולים של הגבירות הגדולות מצודדי־לב כל־כך. אכן כאן אנחנו עומדים על אדמה מוצקה יותר, שכּן מאבק מדיני אחד ודאי שהיה קרוב מאד ללב בנותיהם של משכילים במשך 150 השנים האחרונות: המאבק על זכות־הבּחירה. אך כשאנו בודקים כמה זמן נדרש להן כדי לנצח במאבק ההוא, וכמה עמָל, יכולים אנו רק להסיק את המסקנה שצריכה ההשפעה להיות מצורפת לעושר כדי שתצליח כנשק מדיני, וכי ההשפעה מן הסוג שיכולות בנותיהן של משכילים להפעילה עצמתה מועטה מאד, פעולתה אִטית מאד, ושימושה מכאיב מאד.¹² ודאי שההישג המדיני הגדול היחיד של בת המשׂכיל עלה לה במחיר למעלה ממאה שנים של יגיעה מתישה ומפרכת ביותר; חִייב אותה לצעוד בלי הרף בתהלוכות, לעבוד במשרדים, לנאום בקרנות־רחוב; ולבסוף, מכּיון שהשתמשה בכוח־הזרוע, הכניס אותה לבית־הסוהר, ואפשר מאד שעדיין היה מחזיק אותה שם, לולא העובדה, הפרדוקסלית למדי, שהעזרה שהושיטה לאחֶיה כאשר השתמשו הם בכוח־הזרוע נתנה לה סוף־סוף את הזכות להיקרא, אם לא בת מן המניין, הרי בכל זאת בת־חורגת לאנגליה.¹³

דומה אפוא שכאשר מעמידים את ההשפעה במבחן, הריהי פועלת את מלוא פעולתה רק בהיותה מצוֹרפת עם מעלת־אצוּלה, עושר ובתים גדולים. בנות האצילים הן בעלות־ההשפעה, לא בנות המשכילים. ואותה השפעה הריהי מן הסוג שאותו תיאר איש דגוּל מאנשי המקצוע שלך, המנוח סיר אֶרנסט וַיילד.

“הוא טען, כי ההשפעה הגדולה שהיתה לנשים על גברים היתה תמיד, ולעולם היא צריכה להיות, השפעה עקיפה. הגבר אהב לחשוב שהוא עושה את מלאכתו בעצמו, בה בשעה שלמעשה עושה היה רק את רצונה של האשה, אבל האשה החכמה הניחה לו תמיד לחשוב שהוא מנהל את העסק שעה שלא כך היו הדברים. כל אשה שבּחרה למצוא עניין בפוליטיקה היה כוחה גדול לאין־ערוך בלי זכות־הבּחירה מאשר לאחר השׂגתה, שכּן יכלה להשפיע על הרבה בוחרים. הוא היה סבור, כי אין זה יאֶה להוריד את הנשים לדרגת הגברים. הוא הביט אל הנשים מלמטה למעלה, ורצה להמשיך בכך. הוא רצה שלא יחלוף עידן האבּירוּת, שהרי כל גבר שהיתה לו אשה הדואגת לו אהב להזהיר בעיניה.”¹⁴

וכך הלאה.

אם זה טיבה האמיתי של השפעתנו, וכולנו מזהים את התיאור גם השגחנו בתוצאות, הרי היא מהלאה להישׂג־ידינו, שכּן רבות מאתנו רעות־מראֶה, עניות וּזקנות; או שהיא פחותה אף מכדי שנבוז לה, לפי שרבות מאִתנו תעדֵפנה להתקרא פשוט זונות ולהתייצב בגלוי תחת הפּנסים של כּיכּר־פּיקאדילי מאשר להשתמש בה. אם כזה טיבו האמיתי, טיבו העקיף, של הנשק המהוּלל הזה, חובה עלינו לוותר עליו; להוסיף את כוח־הדחיפה הגמדי שלנו לכוחותיך הממשיים יותר, ולהזדקק, כמו שאתה מציע, לחתימה על מכתבים, להצטרפות לאגודות ולמשיכת המחאה צנועה כפעם־בפעם. דומה שתהיה זו המסקנה ההכרחית, אם גם המדכאה, מן העיון שלנו בטיבה של ההשפעה, לולא היתה זכות־ההצבעה,¹⁵ אשר כשלעצמה אין היא מבוטלת בשום־פנים, קשורה קשר מסתורי, מסיבה כלשהי, שמעולם לא זכתה להסבר מניח את הדעת, לזכוּת אחרת שערכּה לבנות המשכילים עצום עד כדי־כך שכמעט כל מלה שבּמילון שוּנתה בגללה, ובכלל זה המלה “השפעה”. מלים אלו לא תראֶינה לך מוגזמות אם נסביר שהן מתייחסות לַזכות להתפרנס.

זו, אדוני, היתה הזכות שהוענקה לנו לפני פחות מעשרים שנה, בשנת 1919, על־ידי חוק שפּתח את שערי המקצועות החפשיים. דלתו של הבית הפרטי נפתחה לרווחה. בכל ארנק היתה, או יכלה להיות, מטבע אחת חדשה ומבריקה של חצי־שילינג שלאורה שוּנוּ כל מחשבה, כל מראֶה וכל מעשה. במושגים של זמן, עשרים שנה אינן זמן רב; ומטבע של חצי־שילינג אינה מטבע חשובה עד מאד; גם לא נוכל עדיין לשאוב מספרי־ביוגרפיה תמונה של חייהן ומערכי־נפשן של אלו שזכו זה־מקרוב במחצית השילינג. אך בדמיון אולי נוּכל לראות את בתו של המשכיל, כשהיא מגיחה מצֵל הבית הפרטי ועומדת על הגשר הנמתח בין העולם הישן והחדש, ושואלת, תוך שהיא מהַפכת בידה את המטבע המקודשת, “מה אעשה בה? מה אני רואה בעזרתה?” מותר לנו לשער כי בזכות האור ההוא שוּנוּ פני כל מה שראתה – גברים ונשים, מכוניות וכנסיות. אפילו הירח, עם כל שהוא מצוּלק למעשה מַכתשים נשכּחים, היה בעיניה מטבע לבנה של חצי־שילינג, מטבע תמה של חצי־שילינג, מזבח שעליו נָדרה שלעולם לא תעמוד לימין המתרפסים, מקבלי־העול, שכן רשאית היתה לעשות בה כטוב בעיניה – מחצית השילינג המקודשת שבּה זכתה בעצמה ובמו־ידיה. ושם בשׂכלך הטוב והפּרוזאי תשׂים סייג לדמיון ותשׂיג כנגדי שהתלוּת במקצוע אינה אלא צורה אחרת של עבדוּת, הלא תודֶה מתוך נסיונך שלך, כי התלוּת במקצוע היא צורה מבחילה פחות של עבדוּת מן התלוּת באָב. זכור את השׂמחה שבה קבלת את הגינאה הראשונה שלך בעד סיכום־הטיעונים הראשון שלך, ואת שאיפת־החירות העמוקה ששאפת אל קרבּך כאשר נוכחת לדעת שחלפו־עברו ימֵי תלוּתך בקופה־להשכלת־ארתור. מאותה גיניאה, כמאחת אבני־הפּלא הללו שילדים מדליקים אותן באש ואילן עולה מהן, צצו כל הדברים החשובים בעיניך ביותר – רעיה, ילדים, בית – ועל הכל, אותה השפעה המאפשרת לך עכשיו להשפיע על אנשים אחרים. מה היתה אותה השפעה אילו עדיין היית מקבל 40£ מכספי המשפחה, ולצורך תוספת כלשהי על אותה הכנסה היית תלוּי באב – ולוּ אף בנדיב שבּאבות? אך למוֹתר הוא להרחיב את הדיבור. אחת היא מה הסיבה – אם גאוָה או אהבת החופש, או שׂנאה לצביעוּת – הלא תבין את ההתרגשות שבּה החלו אחיותיך להשׂתכּר ב־1919 לא גיניאה אחת אלא מטבע של חצי־שילינג, ולא תבוז לגאוָה ההיא, גם לא תכחיש שהיה לה בסיס מוצדק, שכּן פירושה היה כי שוב אינן צריכות להזדקק להשפעה שאותה תיאר סיר אֶרנסט וַיילד.

השתנתה אפוא המלה “השפעה”. לרשותה של בת המשכיל עומדת עכשיו השפעה השונה מכל השפעה שהיתה לה קודם. אין זו ההשפעה שבידי הגבירה הגדולה, אשת־המדוחים; גם אין זו ההשפעה שהיתה בידי בתו של המשכיל כשלא היתה לה זכות לבחור; אף לא ההשפעה שהיתה בידה כאשר זכתה בזכות־הבּחירה אך נמנעה ממנה הזכות להשׂתכּר למחייתה. שונה היא, משום שהיא השפעה שסוּלק ממנה יסוד הקסם; זוהי השפעה שסוּלק ממנה יסוד הכּסף. שוב אין היא צריכה להשתמש בקסמה כדי להוציא כסף מאביה או אחִיה. הואיל ונבצר ממשפחתה להעניש אותה כספית יכולה היא לבטא את דעותיה שלה. על מקום רגשי ההתפעלות והסלידה שלעתים קרובות הכתיבם הצורך בכסף יכולה היא להכריז באמת־ובתמים מה חביב עליה ומה שנוא עליה. הקצרה, אין היא חייבת לענות אמן; יכולה היא למתוח ביקורת. סוף־סוף יש בידה השפעה שהיא חסרת־פניוֹת.

זהו אפוא, בקווים כלליים גסים וחטופים, טיב הנשק החדש שלנו, ההשפעה שיכולה בתו של המשכיל להפעיל עכשיו שהיא מסוגלת להשׂתכּר למחייתה. לכן השאלה שעלינו לדוּן בה עכשיו היא כיצד יכולה היא להשתמש בכלי־הנשק החדש הזה כדי לעזור לך למנוע מלחמה? ומיד מתחוור שאם אין הבדל בין גברים המשׂתכּרים למחייתם במקצועות החפשיים לבין נשים המשׂתכּרות למחייתן, הרי יכול המכתב הזה להיגמר; שכּן אם נקודת־המבט שלנו כמוה כשלך הרי עלינו להוסיף את מחצית השילינג שלנו על הגיניאה שלך; לנהוג כשיטתך ולחזור על דבריך. אך אם לטוב ואם למוטב, לא כך הדבר. עדיין יש הבדל עצום בין שני המעמדות. ולראָיה, אין לנו אלא לפנות לתיאוריות המסוכּנות והמפוקפקות של הפסיכולוגים והביולוגים; יכול נוכל לפנות אל העוּבדות. הרי לך, למשל, עובדת ההשכלה. בני מעמדך קונים את השׂכּלתם בבתי־ספר ציבוריים ובאוניברסיטאות זה חמש או שש מאות שנה, בנות מעמדנו – ששים שנה. והרי, למשל, עובדת הקנין.¹⁶ בני מעמדך בעלים הם בזכות עצמם ולא מכּוח נישואים כמעט על כל ההון, כל הקרקעות, כל דברי־הערך וכל חלוקת המשׂרות וההטבות באנגליה. בנות־מעמדנו אין להן בזכות עצמן ושלא מכּוח נישואים כמעט אף שמץ מן ההון, אף שמץ מן הקרקע, אף שמץ מדברי־הערך, ואף שמץ מחלוקת המשרות וההטבות באנגליה. שום פסיכולוג ושום ביולוג לא יכחיש כי הבדלים מעין אלה מביאים לידי הבדלים ניכּרים מאד בנפש ובגוף. דומה לכאורה שנובע מזה כעובדה שאין לערער עליה ש“אנחנו” עדיין נבדלות אנו בהכרח בכמה מובנים עיקריים “מכּם”, שגופכם, מוחכם ורוחכם קיבלו הכשרה שונה כל־כך ובצורה שונה כל־כך הושפעתם מן הזכרון והמסורת. אף שרואות אנו את אותו העולם עצמו, בעיניים אחרות אנו רואות אותו. כל עזרה שנוכל להושיט לכם בהכרח תהיה שונה מזו שאתם יכולים להושיט לעצמכם, ואולי בעובדת השוֹני הזה טמוּן ערכּה של אותה עזרה. לכן, בטרם נסכים לחתום על המִנשר שלך או להצטרף לאגודה שלך, אולי כדאי יהיה לגלות היכן טמוּן השוֹני, שהרי אז גם נגלה אולי היכן טמונה העזרה. בחינת פתיחה ראשונית מאד הבה נשים לפניך תצלום – תצלום שצבעיו גולמניים – של עולמך כפי שהוא נראֶה לנו, הרואות אותו ממפתנוֹ של הבית הפרטי; מבעד לצֵל הצעיף שעדיין פורשׂ פאולוּס על עינינו; מן הגשר המחבּר את הבית הפרטי לעולם של חיי־הציבור.

עולמך אפוא, עולם החיים המקצועיים, הציבוריים, כשהוא נראֶה מזווית זו, אין ספק שהוא משוּנה־למראֶה. למבט ראשון הוא עושה רושם עצום. בתוך שטח קטן בהחלט מצטופפים כנסיית סנט־פוֹל, הבנק־של־אנגליה ובנין העיריה, הכּרכּובים הכבדים אם גם הקודרים של בתי־המשפט; ומן הצד השני, כנסיית־וֶסטמינסטֶר ובתי־הפרלמנט. שם, אנו אומרות לנפשנו, אגב שהִייה, ברגע זה של מַעבר על גבּי הגשר, בילו אבותינו ואחינו את ימי־חייהם. משך מאות בשנים עולים היו במדרגות הללו, נכנסים ויוצאים בדלתות הללו, עולים לאוֹתן בימות־דרשה, מטיפים, עושים כסף, מוציאים משפט. מן העולם הזה שאב הבית הפרטי (אי־שם, בכללו של דבר, בווסט־אֶנד) את אמונותיו, את חוקיו, את מלבושיו ומרבדיו, את בשר בקרוֹ ובשר צאנוֹ. ואחר־כך, תוך שאנו מזיזות בזהירות את הדלתות הסובבות של אחד המקדשים האלה, אנו נכנסות על ראשי־בהונותינו וסוקרות את המראֶה ביתר פירוט, כפי שמותר לנו עכשיו. התחושה הראשונה של ממדי־ענק, של בניית־אבן אומרת־מלכוּת, מתפוררת לריבּוא נקודות של תמהון מהוּל בתהייה. קודם־כל הרי למראה בגדיכם אנו פוערות פה בתמהון.¹⁷ כמה הם רבים, כמה מפוארים, כמה מקושטים־להפליא – הבגדים שלובש הגבר המשׂכּיל בתפקידו הציבורי! רגע אתה לבוּש סגוֹל; צלב עדוּי אבני־חן מתנדנד על לוח־לבּך; רגע כתפיך מכוּסות תחרה; רגע והן עטויות פרוות־חוֹלד; ורגע תלויות עליהן הרבה שרשרות מקושרות המשוּבצות אבני־יקָר. רגע אתם חובשים קפלטים לראשיכם; שורות־שורות של תלתלים מדוֹרגים יורדות אל צוואריכם. רגע מגבעותיכם דמויות־סירה, או נטויות על צדן; רגע והן מתרוממות בחרוּטים של פרוָה שחורה; רגע הן עשויות פליז ותבנית יעֶה להן; רגע נוצות של שׂער אדום ורגע של כחול מתנוססות מעליהן. לפעמים גלימות מכסות את רגליכם; לפעמים גמָשוֹת. אדרות־אבירים מרוקמות אריות וּראֵמים גולשות מכּתפיכם; חפצי־מתכת החתוכים בתבניות כוכבים או במעגלים בוֹהקים ומנצנצים על לוחות־לבכם. סרטים מכל הצבעים – כחול, שָני וארגמן – מתמשכים מכּתף אל כתף. לאחר הפשטוּת היחסית של לבושכם בבּית, יִפעת כסותכם הציבורית היא מסנוורת.

אבל מוזרות הרבה יותר הן שתי עובדות המתגלות מעט־מעט משעה שהתאוששו עינינו מתדהמתן הראשונה. לא די שגופות שלמים של גברים לבושים לבוש דומה בקיץ ובחורף כאחד – סימן־היכּר מוזר למין המחליף את בגדיו בהתאם לעונה, ומטעמים שבּטעם ובנוחות אישיים – אלא דומה גם כי כל כפתור, שוֹשֶנֶת וּפס יש להם איזו משמעות סמלית. יש הרשאים לענוד כפתורים פשוטים בלבד; אחרים שושנות; יש שמותר להם לעדוֹת פס אחד־ויחיד; לאחרים מוּתרים שלושה, ארבעה, חמישה או ששה. וכל תלתל או פס תפור בדיוק במרחק הנכון ממשנהו; יכול זה להיות מרחק של אינץ' אחד לאיש אחד, אינץ' ורבע לחברו. ושוב כללים קובעים את חוטי־הזהב על הכתפיים, את השִזרה על המכנסיים, את השושנות על המגבעות – אבל אין לך זוג אחד של עיניים שיוכל להבחין בכל ההבדלים האלה, כל־שכן להסבּירם לדיוקם.

אולם מוזרים עוד יותר מן היִפעה הסמלית של בגדיכם הם הטכסים הנערכים כשאַתם לובשים אותם. כאן אתם כורעים; שם אתם משתחווים; כאן אתם צועדים בתהלוכה מאחרי איש הנושא מחתה של כסף; כאן אתם מתיישבים על כסא מגולף; כאן נראה כאילו חולקים אתם כבוד לפיסת עץ צבוּע; כאן אתם משפילים עצמכם לפני שולחנות המכוסים שטיחי־קיר מעובּדים־לתפארה. ובלי הבדל מה פירוש יהיה לטכסים האלה, תמיד אתם עורכים אותם יחדיו, תמיד בהתאמת־צעד, תמיד במדים ההולמים את האיש ואת האירוע.

מחוץ לטכסים הרי למבט ראשון נראֶה לנו לבוש־מחלצות מעין זה מוזר ביותר. שכן הלבוש, כדרך שאנו משתמשות בו, הוא פשוט־ביחס. מלבד התפקיד העיקרי של כיסוי הגוף יש לו עוד שני תפקידים – שהוא יוצר יופי לעיִן, ושהוא מעורר את התפעלותם של בני־מינכם. הואיל ועד לשנת 1919 – לפני פחות מעשרים שנה – היו הנישואים המקצוע היחיד הפתוח לפנינו, אי־אפשר להגזים כמעט בהערכת חשיבותו העצומה של הלבוש לאשה. הוא היה בשבילה מה שהלקוחות הם בשבילכם – הלבוש היה דרכּה העיקרית, אולי היחידה, להיעשות יושבת־ראש בית־הלורדים. אבל לבושכם בכל דיקדוקיו ברור שהוא ממלא תפקיד נוסף. לא די שהוא מכסה מערומים, מסַפק את היוהרה, ומרהיב את העין, הרי גם מסייע הוא לעשות פירסום למעמדו החברתי, המקצועי או האינטלקטואלי של הלובש. אם תסלח על הדוגמה הצנועה, הרי לבושכם ממלא אותו תפקיד כתגים בחנות־המכולת. אך כאן, תחת שיאמר “זוהי מרגרינה; זו חמאה טהורה; זו החמאה המשובּחה ביותר בשוק”, הוא אומר, “האיש הזה הוא איש פיקח – הוא מוסמך למדעי־הרוח; האיש הזה הוא איש פיקח מאד – הוא דוקטור־כבוד לספרוּת; האיש הזה הוא איש פיקח ביותר – הוא חבר במִסדר המעלָה”. תפקיד זה של לבושכם – התפקיד הפירסומי – הוא הנראֶה לנו מיוחד ביותר במינו. לדעתו של פאולוס היה פירסום מעין זה, על־כל־פנים לבנות־מיננו, בלתי־יאֶה ובלתי־צנוע; עד לפני שנים מעטות מאד מנעו מאִתנו את השימוש בו. ואף־על־פי־כן עדיין מקננת אצלנו המסורת, או האמונה, שלפיה ביטויה של הצטיינות כלשהי, בין רוחנית ובין מוסרית, על־ידי הזדקקות לפיסות מתכת, או סרט, ברדסים או גלימות צבעוניים, הוא ברבּריוּת הראויה לַלעג שאנו שופכים על פולחניהם של פראים. אשה שתעשה פירסום לאמהוּתה בציצה של שׂער־סוס על כתף שמאל הן תסכים שספק אם תזכה להערצה.

אך מה אור נוסך כאן ההבדל שבינינו על הבעיה שלפנינו? מה קשר יש בין פאר־החייטוּת של המשכיל לַתצלום של בתים הרוסים וגוויות? מובן שלא יִקשה למצוא את הקשר בין לבוש למלחמה; בגדיכם הנאים ביותר הם אלה שאתם לובשים כחיילים. הואיל ובשירות פעיל משליכים אחר־גו את האדום והזהוב, את הפליז והנוצות, ברור כי את יִפעתם היקרה והלא־הגיינית, כפי שמותר לשער, ממציאים קצת כדי לעשות רושם על הצוֹפה בהדרַת המשׂרה הצבאית וקצת כדי להניע צעירים באמצעות רהבם להיעשות חיילים. כאן אפוא יהיה אולי איזה משקל להשפעתנו ולהבדל שבינינו; אנחנו, שאסור לנו ללבוש בגדים כאלה בעצמנו, יכולות להביע את הדעה כי בעינינו אין מראהו של הלובש מרהיב או עז־רושם. אדרבה, מראֵהו של האיש מגוֹחך, ברברי, דוֹחה. אבל כבנותיהם של משכילים נוכל להפעיל את השפעתנו ביתר־הצלחה בכיוון אחר, על המעמד שלנו עצמנו – מעמד המשכילים. שהרי שם, בבתי־משפט ובאוניברסיטאות, נמצא אותה אהבה ללבוּש. גם שם יש קטיפה ומשי, פרוָה וחוֹלד. נוכל אנו לומר שכאשר אנשים משכילים מדגישים את עליונותם על אחרים, אם בייחוס ואם באינטלקט, על־ידי שהם מתלבשים אחרת, או מוסיפים תארים לפני שמותיהם או אותיות אחרי שמותיהם, הרי אלה מעשים המלבּים תחרוּת וקנאה – הרגשות שבּלי להזדקק כלל להוכחות מן הביוגרפיות, גם לא לעדוּיות מן הפסיכולוגיה, יש להן חלק בעידוּד הנטייה למלחמה. ואם אז נחווה את הדעה שאותות־מעלה כגון אלה מציגים את בעליהם באור מגוחך ואת החכמה באור בזוּי, הרי עלינו לעשות משהו, בעקיפים, להחלשת הרגשות המוליכים למלחמה. לטוב־המזל אין אנו חייבות עכשיו להסתפק בהבּעת דעה; יכולות אנו עצמנו לדחות את כל אותות־המעלה שכגון אלה ואת כל המדים שכגון אלה. תהיה זו תרומה זעומה אך מפורשת לבּעיה שלפנינו – איך למנוע מלחמה; ותרומה שבזכות הכשרה אחרת ומסורת אחרת היא קלה עלינו יותר מאשר עליכם.¹⁸

אבל המבט שהעפנו ממעוף־הציפור על בָרָם של דברים אינו מעודד דווקה. התצלום הצבעוני שבּו הסתכלנו מציג לפנינו אי־אלה קווים מופלאים, אמנם כן; אבל יש בו כדי להזכירנו כי יש הרבה תאים פנימיים וכמוסים שאין אנו יכולות להיכנס אליהם. מה השפעה של ממש יכולות אנו להפעיל על החוק או על העסקים, על הדת או על הפוליטיקה – אנו שהרבה דלתות עודן נעולות לפנינו, או שלכל המוטב הן פתוחות לפנינו כהוא־זה, אנו שלא הון ולא כוח אין לנו מאחרינו? דומה כאילו השפעתנו חייבת להיעצר על פני־השטח. משעה שהבּענו דעה על פני־השטח הרי עשינו כל מה שלאֵל־ידינו. אמת שפני־השטח יש להם אולי קשר למעמקים, אך כדי שנוכל לעזור לך למנוע מלחמה חובה עלינו לנסות להעמיק חדוֹר יותר מתחת לעור. הבה נשׂא עינינו אפוא לכוון אחר – לכיוון שהוא טבעי לבנותיהם של משכילים, לכיוון ההשכלה עצמה.

כאן, לטוב־המזל, השנה, זו שנת 1919 המקודשת, באה לעזרתנו. הואיל ואותה שנה נתנה ביד בנותיהם של משכילים את היכולת להשׂתכּר למחייתן, יש להן לפחות קצת השפעה של ממש על ההשכלה. יש להן כסף. יש להן כסף לתרמוֹ למאבקים. גיזבּריות של כבוד פונות אליהן לעזרה. ראָיה לדבר מצויה כאן, בשעה־טובה־ומוצלחת, ממש סמוך למכתבך, והרי זה מכתב מגיזבּרית אחת כזאת המבקשת ממון לשקם בו קולג' של נשים. וכאשר גיזבּריות של כבוד פונות לעזרה, הדעת נותנת שאפשר להתמקח עמהן. זכות יש לנו לומר לה לגיזברית, “תקבלי את הגיניאה שלנו שבּה נסייע לך לבנות מחדש את הקולג' שלך רק בתנאי שתעזרי לאדון הזה שגם מכתבו מונח לפנינו למנוע מלחמה”. יכולות אנו לומר לה, “עליך לחנך את בני־הנעורים לשׂנוא מלחמה. עליך לחנכם להרגיש שהמלחמה היא דבר בלתי־אנושי, בהמי, בלתי־נסבל”. אך לאיזה סוג של השכלה נשאף? מה טיבה של ההשכלה שתלַמד את בני־הנעורים לשׂנוא מלחמה?

שאלה זו כשלעצמה קשה היא למדי; ואפשר מאד שאלו המחזיקות בדעתה של מֶרי קינגסלי תראינה בה שאלה שאין להשיב עליה – הללו שהן עצמן לא התנסו בהשכלה אוניברסיטאית. אולם התפקיד שממלאה ההשכלה בחיי האדם חשוב הוא כל־כך, והתפקיד שהיא עשויה למלא במתן תשובה על שאלתך נכבד הוא כל־כך, עד שתהיה זו שפלוּת להשתמט מכל נסיון לבדוק במה נוכל להשפיע על בני־הנעורים על־ידי חינוך נגד מלחמה. הבה נעבור אפוא ממקום עמידתנו על הגשר שעל גבי התמזה לגשר אחר שעל נהר אחר, זאת הפעם באחת האוניברסיטאות הגדולות: כי שתיהן יש להן נהרות, ולשתיהן גם גשרים, שעליהם נעמוד. שוב, מה־מוזר למראה, עולם זה של כיפות וצריחים, אולמי־הרצאות ומעבּדות, מנקודת־התצפית שלנו! מה־שונה הוא בעינינו ממה שהוא ודאי בעיניך! בעינֵי אלו הצופות בו מן הזווית של מרי קינגסלי – “הרשות ללמוד גרמנית היתה כל ההשכלה־בתשלום שזכיתי לה מעודי” – אפשר מאד שייראה זה עולם כה רחוק, כה מפחיד, כה סבוּך בטכסיו ומסורותיו עד שכל ביקורת או השׂגה עשויה בהחלט להיראות חסרת־שחר. גם כאן אנו משתאות נוֹכח זוֹהר מלבושיכם; גם כאן אנו צופות בשרביטים מורמים ובתהלוכות נערכות לדרך, ובעיניים מסונוורות מכּדי להבחין בהבדלים, כל־שכּן להסבירם, אנו מציינות לעצמנו את אותות־המעלה הדקים־מן־הדק של מגבעות וברדסים, של גוֹני שָני וארגמן, של קטיפה ואריג, של מצנפת וגלימה. הרי זה חזיון חגיגי. עולות על שפתותינו מלוֹת שירו של ארתור בפנדניס:

אֵינִי נִכְנָס פְּנִימָה,

אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר אַשְׁכִּימָה

לְרַחֵף סָבִיב,

וּבַשַּׁעַר הַקָּדוֹשׁ

אַמְתִּינָה לִי עַד בּוֹשׁ,

וְאוֹחִיל…

ושוב,

לֹא אֲנִי אֲחַלְּלָה,

בְּבוֹאִי, תָּם־תְּפִלָה,

בְּפֶרַע־הֲגִיגַי.

לוּ תַּרְשִׁינִי אַךְ לָתוּר

עַד לַמָּקוֹם הָאָסוּר,

דַקָּה שָׁם לִשְׁהוֹת

כְּרוּחוֹת־נוֹד, מַמְתִּינוֹת,

וּבְעַד לַשַּׁעַר רוֹאוֹת

מַלְאֲכֵי־כָּבוֹד.

אך הואיל ושניכם, גם אתה, אדוני, וגם גיזברית־הכבוד של הקרן־לשיקום־הקולג', ממתינים לתשובות על מכתביכם, חובה עלינו לחדול מלהשתהות על גשרים ישנים אגב פיזום שירים ישנים; חובה עלינו לנסות לטפל בשאלת ההשכלה, אפילו יהיה טיפולנו לוקה בחסר.

מהי אפוא “השכלה אוניברסיטאית” זו שעליה שמעו חברותיה של מרי קינגסלי הרבה כל־כך ואשר בכאב כה רב תרמו לה? מה התהליך הזה המסתורי שהשלמתו מצריכה שלוש שנים לערך, עולה סכום עגול בכסף מזומן, והופכת יצור־אנוש גולמני ומחוספס למוּצר המוּגמר – גבר או אשה משכילים? קודם־כל, אין כל ספק בערכה העילאי. עדוּת הביוגרפיה – אותה עדוּת שכל היודע לקרוא אנגלית יכול למצאה על מדפי כל ספריה צבורית – חד־משמעית היא בנקודה זו: ערכּה של השכלה הוא מן הגדולים שבּכל הערכים האנושיים. בשתי דרכים הביוגרפיה מוכיחה זאת. ראשית, הרי לנו העובדה שרוּבּם הגדול של האנשים שמשלוּ באנגליה ב־500 השנים האחרונות, המושלים עכשיו באנגליה בפרלאמנט ובפקידוּת הממשלתית, קיבלו השכלה אוניברסיטאית. שנית, הרי לנו העובדה שהיא עזת־רושם עוד יותר אם יוּשׂם אל לב כמה עמל וכמה מחסור משתמעים ממנה – וגם לכך יש ראָיות למכבּיר בבּיוגרפיה – העובדה של סכום־הכסף העצום שהושקע בהשכלה ב־500 השנים האחרונות. הכנסתה של אוניברסיטת אוקספורד היא 435,656£ (1933–1934), הכנסתה של אוניברסיטת קמבריג' היא 212,000£ (1930). בנוסף להכנסת האוניברסיטה הרי כל קולג' יש לו הכנסה נפרדת משלו, שאם לדוּן רק על פי המתָנות והעזבונות שעליהם מודיעים מזמן לזמן בעתונים ודאי הוא שבכמה מקרים ממדיה אגדיים.¹⁹ אם נוסיף עוד את ההכנסות אשר להן זוכים בתי־הספר הפרטיים הגדולים – איטוֹן, הארוֹ, וינצ’סטר, ראגבּי, שלא להזכיר אלא את שמותיהם של הגדולים ביותר – הרי אנו מגיעים לסכום־כסף ענקי עד כדי כך שאין כלל מקום לספק בערך הכּבּיר שבני־אדם מייחסים להשכלה. וחֵקר הביוגרפיה – קורות־חייהם של העניים, של האלמונים, של חסרי־ההשכלה – מוכיח שמוכנים הללו לעשות כל מאמץ ולהקריב כל קרבן כדי לרכוש להם השכלה באחת מן האוניברסיטאות הגדולות.²⁰

אך אולי העדוּת הגדולה ביותר לערכּה של השכלה שממציאים לנו ספרי הביוגרפיה היא העובדה שאחיותיהם של משכילים לא די שהעלו את הקרבנות של נוחות והנאה, שנחוצים היו כדי להשכיל את אחיהם, אלא למעשה שאפו גם הן עצמן להשכלה. אם נעיין בפסיקתה של הכנסיה בנושא זה, פסיקה שמן הביוגרפיה אנו למדים שעמדה בתקפּה עד לפני שנים אחדות בלבד – “הוגד לי, כי אצל נשים תשוקת החכמה מנוגדת לרצון האלוהים…”²¹ – הרי עלינו להודות כי ודאי היתה תשוקתן עזה. ואם נִתֵן אל לבּנו שכל המקצועות אשר להם הכשירה השכלה אוניברסיטאית את אחֶיה היו סגורים בפניה, ודאי תיראה לנו אמונתה בערכּה של השכלה עזה עוד יותר, שהרי ודאי האמינה בהשכלה בזכות עצמה. ואם נוסיף ונִתֵן אל לבּנו שהמקצוע היחיד שהיה פתוח לפניה – נישואים – סְברה היתה שאינו מצריך שום השכלה, ומעצם טבעו היתה ההשכלה פוסלת את הנשים מלעסוק בו, הרי לא נופתע כלל למצוא שוויתרה על כל שאיפה או נסיון להשכיל בעצמה, ותחת זאת הסתפקה בדאגה להשכלתם של אחֶיה – רוּבּן המכריע של הנשים, האלמוניות, העניות, על־ידי שקיצצו בהוצאות משק־הבית; המיעוט הזעיר, בעלות תארי־האצולה, העשירות, על־ידי שהקימו קולג’ים לגברים או תרמו להם תרומות־קבע. זאת אמנם עשו. אך התשוקה להשכלה טבועה באופי האדם עד כדי כך, שאם תעיינו בספרי־הביוגרפיה מצוֹא תמצאו כי אותה תשוקה, למרות כל המכשולים שיכלו המסורת, העוני והלעג להציב על דרכה, קיימת היתה גם בקֶרֶב הנשים. כדי להוכיח זאת הבה נבחן ביוגרפיה אחת בלבד – זו של מרי אַסטֶל.²² מעט אנו יודעים על אודותיה, אך די במעט הזה ללמדנו שלפני 250 שנים כמעט היתה התשוקה הזאת העקשנית, ואולי הלא־דתית, חיה בה; בפועל־ממש הציעה להקים קולג' לנשים. מופלא הוא כמעט באותה מידה שהנסיכה אָן היתה מוכנה לתת לה 10,000£ – כאז כן עתה הרי זה סכום נכבד מאד כשהוא עומד לרשותה של אשה כלשהי – לכיסוי ההוצאות. ואחר־כך – אחר־כך אנו נתקלים בעובדה מעניינת ביותר, מבחינה היסטורית ופסיכולוגית כאחת: הכנסיה התערבה. הבישוף בֵרנֶט סבר שאם יַקנו השכלה לאחיותיהם של משכילים הרי יעודדו בכך את הענף הלא־נכון, כלומר את הענף הקאתולי, של הדת הנוצרית. הכסף הופנה למקום אחר; הקולג' לא הוקם מעולם.

אך עובדות אלו, כדרכן של עובדות לעתים קרובות כל־כך, מתברר כי כפל־פנים להן; שהרי אף שהן מוכיחות את ערכּה של השכּלה, הרי גם מוכיחות הן כי ההשכלה בשום־פנים איננה ערך מוחלט; אין היא טובה בכל המצבים, ואין היא טובה לכל הבריות; טובה היא רק לכמה מן הבריות ולכמה מטרות. טובה היא אם היא מצמיחה אמונה בכּנסיה האנגליקנית; רעה אם היא מצמיחה אמונה בכּנסיה של רומא; טובה היא למין אחד ולכמה מקצועות, אבל רעה למין אחר ולמקצוע אחר.

כך לפחות תשובתה של הביוגרפיה לכאורה – האוראקל אינו אילם, אך הוא מפוקפק. אולם הואיל וחשוב הוא עד מאד שנפעיל את השפעתנו באמצעות ההשכלה כדי להשפיע על בני־הנעורים נגד המלחמה, אין התחמקויות הביוגרפיה צריכות להביאנו במבוכה כשם שאין קסמה צריך לפתוֹתנו. עלינו לנסות לראות מה טיב ההשכלה שמקבלת אחותו של משכיל כיום, כדי שנעשה כמיטב יכולתנו להפעלת השפעתנו באוניברסיטאות שבּהן יכּירנה מקומה, ושבּהן יהיה סיכּויה יפה ביותר לחדור את מתחת לעור. עכשיו, לטוב־המזל, שוב אין אנו צריכות להישען על הביוגרפיה, שבּהכרח, מאחר שעניינה בחיי הפרט, היא משופעת ניגודים רבים־מספוֹר של דעות פרטיות. עכשיו יכולות אנו להסתייע באותו תיעוד של חיי־הציבור שהוא ההיסטוריה. אפילו אנשים מבחוץ יכולים לעיין בתולדותיהם של אותם גופים ציבוריים שאינן מתעדות את הדעות היומיומיות של אנשים פרטיים אלא הן מקיפות קשת רחבה יותר ומוסרות מפיהם של פרלאמנטים וסינאטים את הדעות השקולות של ציבורי אנשים משכילים.

ההיסטוריה מלמדת אותנו מיד שכיום, ומאז 1870 לערך, יש קולג’ים לאחיותיהם של משכילים הן באוקספורד והן בקמבריג‘. אבל ההיסטוריה גם מוסרת על אותם קולג’ים עובדות מסוימות שבגללן יש לחדול מכל נסיון להשפיע על בני־הנעורים נגד המלחמה באמצעות ההשכלה שהם מקבלים. לנוכח עובדות אלו הרי זה פשוט בזבוז של זמן ומאמץ לדבּר על “השפעה על בני־הנעורים”; אין כל טעם להעמיד תנאים, בטרם נניח לגיזברית־הכבוד לזכּות בגיניאה שלה; מוטב לעלות לרכּבת הראשונה ללונדון מאשר להאריך שהוּת ליד השערים המקודשים. אבל, כאן תיכּנס לתוך דברי, מַהן עובדות אלו? העובדות האלו ההיסטוריות אך המעציבות? לכן הבה נציג אותן לפניך, ובתוך כך נזהירך שהן לקוּחות רק מאותן תעודות העומדות לרשותו של אדם מבחוץ ומתולדות האוניברסיטה שאינה שלך – קמבריג’. משפטך לא יסתלף אפוא מחמת נאמנוּת לקשרים ישרים, או מחמת הכרת־טובה על הטבות שקיבלת, אלא יהיה נקי מפּניות ומשוא־פנים.

נפתח אפוא במקום שהפסקנו: המלכה אָן מתה והבישוף בֵרנֶט מת ומרי אַסטל מתה; אבל התשוקה להקים קולג' לבנות־מינה לא מתה. אכן, היא התחזקה יותר ויותר. באמצע המאה הי"ט כבר התחזקה עד כדי כך שנרכּש בית בקמבריג' לאכסן בו את הסטודנטיות. לא היה זה בית נאה; היה זה בית בלי גן, בלב רחוב הוֹמה. אחר־כך נרכש בית שני, והפעם בית טוב יותר, אם גם נכון הדבר שבמזג־אוויר סוער היו המים מציפים את חדר־האכל ולא היה כל מגרש־משחקים. אך הבית ההוא לא הספיק; התשוקה להשכלה היתה דוחקת עד כדי כך שהיה צורך בחדרים נוספים, בגן לטייל בו, במגרש־משחקים לשחק בו. לכן היה צורך בבית נוסף. והנה ההיסטוריה מספרת לנו שכּדי לבנות את הבית הזה היה צורך בכסף. אתה לא תטיל ספק באותה עובדה, אך אפשר מאד שתפקפק בעובדה הבאה – שהכסף נתקבל בהלוואה. בעיניך יהיה זה מסתבר יותר שהכסף ניתן. הקולג’ים האחרים, כך תאמר, עשירים היו; כולם שאבו את הכנסתם בעקיפים, וקצתם במישרים, מאחיותיהם. האוֹדָה של גריי מוכיחה זאת. ואתה תצטט מן השיר שבּו הוא מקלס את הנדבניות: הרוזנת מפּמבּרוֹק שיסדה את פמברוק; הרוזנת מקְלֵר שיסדה את קלֵר; מרגארט מאַנז’וּ שיסדה את קווינז; הרוזנת מריצ’מונד ודרבּי שיסדה את סנט־ג’וֹנס ואת כּרייסט.

מַהוּ שֶׂגֶב, מַהוּ כֹּחַ?

יֶתֶר פֶּרֶךְ וּמַכְאוֹב.

מַה גְּמוּל מֵאִיר וָטוֹב?

בְּלֵב טוֹבִים זִכְרוֹן־תּוֹדָה.

זַךְ מָטָר חָרְפִּי נִיחוֹחַ,

מַטְמוֹן־כַּוֶּרֶת זַךְ, מָתֹק,

עָרְבוּ קוֹלוֹת־נַגֵּן, אַךְ לִבְלִי־חֹק

עָרֵב קוֹל הַכָּרַת־טוֹבָה.²³

כאן, ודאי תאמר בפרוזה מפוכַּחת, היתה הזדמנות לסלק את החוב. שכּן מה הסכום שנדרש? סכום עלוב של 10,000£ – אותו סכום עצמו שמנע הבישוף את נתינתו כמאתיים שנה קודם־לכן. הכנסיה שבּלעה אותו סכום של 10,000£ ודאי הוציאתו מפיה? אבל כנסיות לא בנקל הן מוציאות את בלען מפיהן. אם כן הקולג’ים, ודאי תאמר, שיצאו נשׂכּרים, הם ודאי נתנו את הסכום בשמחה לזכר מיטיבותיהם האצילות? וכי במה ייחשב סכום של 10,000£ בעיני סנט־ג’ונס או קלֵר או כרייסט? והקרקע היתה שייכת לסנט־ג’וֹנס. אבל הקרקע, אומרת ההיסטוריה, הוחכרה; ו־10,000£ לא ניתנו. הסכום נאסף בדי־עמל מכיסים פרטיים. כאן יש לזכור גברת אחת לעולם־ועד משום שנתנה 1,000£; ועלומת־שם אחת חייבת לקבל כל תודה שתיאוֹת עלומת־השם לקבל, שכּן נתנה סכומים שבין 20£ ל־100£. ועוד גבירה אחת עלה בידה, בזכות ירושה שקיבלה מאִמה, לתת את שירותיה כמורה בלי משכורת. והסטודנטיות עצמן תרמו – ככל שסטודנטיות יכולות – על־ידי שהציעו מצעים והדיחו כלים, על־ידי שוויתרו על נוחוּת ואכלו לחם עוני. עשרת־אלפים לירה אינן סכום עלוב כל־עיקר כשצריך לאסוף אותו מכיסי העניים, מגופות העניים. איסופו מצריך זמן, מרץ, מוח, נתינתו מצריכה הקרבה. מובן, כמה משכילים היו חביבים מאד; הם השמיעו הרצאות באזני אחיותיהם; אחרים לא היו חביבים כל־כך; הם סירבו להשמיע הרצאות באזני אחיותיהם. כמה משכילים היו חביבים מאד וחיזקו את ידי אחיותיהם; אחרים לא היו חביבים כל־כך, הם ריפּו את ידי אחיותיהם.²⁴ בכל־זאת, אי־כך הגיע סוף־סוף היום, כך ההיסטוריה מספרת לנו, שבּו עמדה פלונית בבחינה. ואז שאלו המורות, שהתקראו מנהלות, או נטלו להן תארים אחרים – שכּן התואר היאֶה לאשה שאינה מוכנה לקבל משכורת ודאי שהוא ענין מפוקפק – את ראשי האוניברסיטאות וראשי הקולג’ים שלגבי תאריהם אין כל מקום לספק, על־כל־פנים לא בנקודה זו, אם הבחורות שעמדו בבחינות רשאיות לתת פירסום לעובדה זו כדרך שנהגו אותם אדונים עצמם בהוספת אותיות אחרי שמותיהן. היה מקום לשאלה זו, שכּן, כמו שאנו למדים מפי ראשו הנוכחי של טריניטי־קולג‘, סיר ג’. ג‘. תומסון, F.R.S., O.M., לאחר שהוא מלגלג קצת בצדק על “היוהרה שאפשר לסלוח עליה” של אלה המוסיפים אותיות אחרי שמותיהם, “אנשים מן הציבור הרחב שהם עצמם לא הוכתרו בתואר מייחסים ל־ B.A. אחרי שמו של אדם הרבה יותר חשיבוּת מאלה שהוכתרו בו. לכן מנהלות של בתי־ספר מעדיפות מורות המעוטרות באותיות, ולכן היו סטודנטיות מניוּנֶם וגֵרטון, מאחר שלא יכלו להוסיף B.A. אחרי שמותיהן, מקופחות בהשגת מנויים”. ולמען השם, נוּכל שנינו לשאול, מאיזו סיבה אפשרית אפשר היה בכלל למנוע אותן מלהוסיף את האותיות B.A. אחרי שמותיהן אם עזר להן הדבר בהשגת מינויים? על אותה שאלה אין ההיסטוריה ממציאה כל מענה; את התשובה עלינו לחפש בפסיכולוגיה, בביוגרפיה; אך ההיסטוריה ממציאה לנו את העובדה. “אולם ההצעה”, ממשיך ראשו של טריניטי־קולג’ – כלומר, ההצעה שהללו שעמדו בבחינות תוכלנה להתקרא B.A. – “נתקלה בהתנגדות החלטית ביותר… ביום ההצבעה היתה נהירה גדולה של תלמידים לא־תושבים וההצעה נדחתה ברוב מוחץ של 1,707 כנגד 661. אני סבור שמעולם לא היה כמספר הזה של מצביעים… התנהגותם של כמה מן הסטודנטים אחרי שהוכרז על מניין־הקולות בבית־הסינאט היתה מדאיבה ומבישה במידה בלתי־רגילה. כנופיה אחת גדולה שלהם עזבה את בית־הסינאט, עשתה דרכה לניוּנֶם וחיבלה בשערי־הברונזה שהוצבו כמזכרת למיס קלאוּ, המנהלת הראשונה”.²⁵

האין די בזה? האם עלינו ללקט עוד עובדות מספרי היסטוריה וביוגרפיה כדי להוכיח את דברינו שיש לחדול מכל נסיון להשפיע על בני־הנעורים נגד המלחמה באמצעות ההשכלה שהם מקבלים באוניברסיטאות? שכּן כלום אין הן מוכיחות שההשכלה, ההשכלה המעוּלה ביותר שבעולם, אינה מלמדת את הבּריון לשנוא את כוח־הזרוע אלא להשתמש בו? כלום אין הן מוכיחות שההשכלה לא די שהיא רחוקה מלהקנות למשכילים נדיבוּת ורוחב־לב אלא, אדרבה, היא נוטעת בהם להיטוּת כה גדולה להחזיק במו־ידיהם בקנייניהם, אותם “שׂגב ועצמה” שעליהם מדבר המשורר, עד שיהיו מוכנים להשתמש לא בכוח־הזרוע אלא בשיטות מעודנות הרבה יותר מכוח־הזרוע כאשר יתבקשו להתחלק בהם? וכלום אין קשר הדוק מאד בין כוח־הזרוע ותאוות־הקנין ובין המלחמה? מה בצע אפוא בהשכלה אוניברסיטאית ומה תועלת יש בה כשאנו מבקשים להשפיע על הבריות למנוע מלחמה? אבל ההיסטוריה נמשכת, כמובן; שנה תרדוף שנה. השנים משַנות דברים; קימעה־קימעה אך באין־רואים הן משַנות אותם. וההיסטוריה מספרת לנו כי סוף־סוף, לאחר שהושקעו זמן וכוח שאין ערוֹך לשוויָם בפניות חוזרות־ונשנות אל השלטונות במידת הענוָה הנדרשת מבנות־מיננו והיאָה למתחננים, הוענקה הזכות לעשות רושם על מנהלות על־ידי הוספת האותיות B.A. אחרי השם. אבל זכות זו, כך ההיסטוריה מספרת לנו, לא היתה אלא זכות־שלהלכה בלבד. בקמבריג‘, בשנת 1937, הקולג’ים לנשים – ספק אם תאמין בזאת, אדוני, אך שוב הרי קול העובדה הוא הדוֹבר, לא קולה של סיפורת – הקולג’ים לנשים אינם מורשים להימנות עם האוניברסיטה;²⁶ ומספרן של אחיות המשכילים המוּרשות לקבל השכלה אוניברסיטאית עודנו מוגבל בקפידה; הגם ששני המינים תורמים לקופות האוניברסיטה.²⁷ אשר לעוני, העתון טיימס מביא לנו מספרים; כל סוחר בכלי־מתכת יספק לנו סרגל פשוט; אם נמדוד את הסכומים המצויים לצורך מילגות בקולג’ים לנשים, נחסוך לעצמנו את הטורח שבּסיכּום; ונגיע לכלל מסקנה שלעומת הקולג’ים של אחיהן הרי הקולג’ים לאחיותיהם של משכילים דלים הם במידה שלא תיאמן, וכדי בזיון וקצף.²⁸ הוכחה לעובדה הזאת האחרונה מוכנה ומזומנת לנו מיד במכתבה של גיזברית־הכבוד, שבּו היא מבקשת כסף לשיקום הקולג’ שלה. זה זמן־מה היא מבקשת; ועדיין היא מבקשת, כמדומה. אך לאחר מה שנאמר למעלה אין שום דבר צריך להתמיה אותנו, לא בעובדה שהיא עניה, גם לא בעובדה שהקולג' שלה זקוק לשיקום. המתמיה, שלאור העובדות המובאות למעלה הוא מתמיה עוד יותר, הנה זהו: מה תשובה עלינו להשיב לה כשהיא מבקשת אותנו לעזור לה לשקם את הקולג' שלה. ההיסטוריה, הביוגרפיה והעתון היומי יחדיו מַקשים להשיב על מכתבה או להכתיב תנאים. שכּן כולם יחד עוררו שאלות הרבה. ראשית, מה יסוד יש לנו לחשוב שהשכלה אוניברסיטאית מקוממת את המשכילים נגד מלחמה? שוב, אם אנו עוזרים לבתו של איש משכיל ללכת לקמבריג' כלום אין אנו מכריחים אותה לחשוב לא על השכלה כי אם על מלחמה – לא איך תוכל ללמוד אלא איך תוכל להילחם כדי שתזכּה באותם יתרונות כאחֶיה? זאת ועוד, מאחר שבנותיהם של משכילים אינן נמנות עם האוניברסיטה של קמבריג' אין להן דעה באותה השכלה, ואיך תוכלנה אפוא לשנות אותה השכלה אפילו נבקש זאת מהן? ונוסף על כך, כמובן, מתעוררות עוד שאלות – שאלות מעשיות בטיבן, שאיש עסוק, גיזבר־כבוד, כמוך, אדוני, יבין אותן בנקל. אתה תהיה הראשון שיסכים כי אם נבקש מאנשים העסוקים כל־כך בגיוס כספים לשיקומו של קולג‘, שיתנו דעתם על טיבה של השכלה ועל ההשפעה שתוכל להיות לה על המלחמה, הרי נהיה מגבּבים עוד גבעול־קש על גב העמוס כבר לעייפה ממילא. יתר על כן, בקשה מעין זו בבוֹאה מצד אדם־מבחוץ, שאין לו כל זכות לדבּר, אפשר מאד שתהיה ראויה לתשובה נמרצת מכדי לצטטה – ואולי אותה תקבל. אך נשבּענו שנעשה ככל יכולתנו לעזור לך למנוע מלחמה על־ידי שנפעיל את השפעתנו – השפעת הכסף שהשׂתכּרנו. וההשכלה היא הדרך המתבקשת מאליה. הואיל והיא עניה, הואיל וכסף היא מבקשת, והואיל ומי שנותן כסף רשאי להכתיב תנאים, הבה נסתכּן וננסח מכתב אליה, ובו נקבע את התנאים שלפיהם תקבל מאתִנו את כספנו לסייעה בשיקום הקולג’ שלה. והנה נסיון:

"מכתבך, גבירתי, ממתין זה זמן־מה בלי תשובה. אך התעוררו אי־אלה ספקות ושאלות. היוּרשה לנו להעלותן לפניך, במידת הבוּרוּת הכפויה על אדם־מבחוץ, אך במידת גילוי־הלב היאָה לאדם־מבחוץ כשהוא מתבקש לתרום כסף? אומרת אַת, אפוא, שאַת מבקשת 100,000£ לשיקום הקולג' שלך. אבל איך אַת יכולה להיות סכלה שכזאת? או שאַת מבוּדדת כל־כך בין הזמירים ועצי־הערבה, או טרודה כל־כך בשאלות עמוקות של מצנפות וגלימות, ובשאלה מי תצעד ראשונה אל טרקלינו של הראש – הגוּר של המנהל או הכּלבלב של המנהלת – עד שאינך מספיקה לקרוא את העתונים היומיים? או שמא הבּעיה של הוצאת 100,000£ בחן ונועם מציבור אדיש מציקה לך עד כדי כך שאינך יכולה לחשוב אלא על מגביות וּועדות, באזארים וּגלידות, תוּתי־שדה ושמנת?

"אם כן הבה נודיעך: אנו מוציאים שלוש־מאות מיליון בשנה על הצבא והצי; שכּן, לפי מכתב הסמוך ממש לשלך, יש סכּנה חמורה של מלחמה. איך אפוא יכולה את לבקש מאתנו ברצינות שנמציא לך כסף לשקם בו את הקולג' שלך? אם תשיבי שהקולג' נבנָה בזול, וכי הקולג' זקוק לשיקום, אולי זו אמת. אבל כשאַת מוסיפה ואומרת שהציבור הוא נדיב, ושהציבור עודו מסוגל להמציא סכומים גדולים לשיקום קולג’ים, הבה נסב את תשומת־לבּך לפיסקה רבת־משמעות בזכרונותיו של מנהל טריניטי־קוטלג‘. וכך לשונה: ‘אולם לטוב־המזל, זמן קצר לאחר תחילתה של מאה זו, החלה האוניברסיטה לקבל שורה של עזבונות ותרומות נאות מאד, ואלו, בסיועו של מענק נדיב מן הממשלה, ביססו את משק־הכספים של האוניברסיטה עד כדי כך שלא היה עוד שום צורך לבקש כל תוספת בתרומתם של הקולג’ים. הכנסות האוניברסיטה מכל המקורות גדלו מ־60,000£ לערך ב־1900 עד 212,000£ ב־1930. אין זו השערה פרועה ביותר שבּמידה רבה נבע הדבר מן התגליות החשובות והמעניינות עד מאד שנעשו באוניברסיטה, ואפשר להביא את קמבריג’ כדוגמה לתוצאות המעשיות שמניב מחקר־לשמו’.

"תני דעתך רק על אותו משפט אחרון, ‘…אפשר להביא את קמבריג’ כדוגמה לתוצאות המעשיות שמניב מחקר־לשמוֹ‘. מה עשה הקולג’ שלך כדי להמריץ חרשתנים גדולים לתת לו תרומות קבע? האם מלאת תפקיד חלוצי בהמצאתם של כלי־מלחמה? עד היכן הצליחו הסטודנטיות שלך בעסקים כרכושניות? איך את יכולה אפוא לצפות ל’עזבונות ומענקים נאים מאד' שיזדמנו לך? שוב, האם הקולג' שלך נמנה עם האוניברסיטה של קמבריג‘? לא. איך אפוא יכולה את לדרוש לך מתוך הגינוּת זכות דעה כלשהי בחלוקתם? אין אַת יכולה. לכן, גבירתי, ברור שעליך לעמוד בפּתח, מצנפתך בידך, לערוך מסיבות, לכלוֹת את כוחך וזמנך בשידולם של נדבנים לתרום. זה ברור. אך ברור הוא גם שאנשים מבחוץ המוצאים אותך בעיסוקיך אלה ודאי הם שואלים את עצמם, בקבּלם בקשה לתרומה לשיקום הקולג’ שלך, האשלח או לא אשלח? אם אשלח, מה אבקש לעשות בה? האם אבקש לשקם את הקולג' על־פי הקווים הישנים? או שמא אבקש לשקם אותו, אך בצורה אחרת? או שמא אבקש אותן לקנות סמרטוטים ונפט וקופסת־גפרורים ולשרוף את הקולג' עד־היסוד־בו?

"אלו הן השאלות, גבירתי, שבּגללן נשאר מכתבך זמן כה רב בלא מענה. אלו הן שאלות קשות מאד ואולי הן שאלות שאין בהן טעם. אך כלום נוכל שלא להציגן נוכח שאלותיו של האדון הזה? הוא שואל איך נוּכל לעזור לו למנוע מלחמה? הוא שואל אותנו איך יכולות אנו לעזור לו להגן על חירות; להגן על התרבות? ואנא התבונני גם בתצלומים האלה: אלו תמונות של גוויות ובתים הרוסים. לנוכח השאלות והתמונות האלו הרי, קודם שתתחילי בשיקום הקולג' שלך, לבטח עליך לשקול היטב־היטב מה מטרתה של השכלה, לאיזה סוג של חברה, לאיזה סוג של בן־אדם צריכה היא לחתור. על־כל־פנים אהיה מוכנה לשלוח לך גיניאה אחת לשיקום הקולג' שלך רק אם תוכלי לשכנע אותי שתנצלי אותה כדי להגיע לאותו סוג של חברה ולאותו סוג של בני־אדם שיעזרו למנוע מלחמה.

"הבה נדון אפוא במהירות ככל שנוכל בסוג ההשכלה הדרוש. והנה מכּיון שההיסטוריה והביוגרפיה – העדוּת היחידה העומדת לרשותו של אדם־מבחוץ – דומה שהן מוכיחות כי ההשכלה הישנה שבקולג’ים הישנים אינה מטפחת לא יחס־כבוד מיוחד לחירות גם לא שנאה מיוחדת למלחמה, הרי ברור מכאן שעליך לשקם את הקולג' שלך בצורה אחרת. הוא צעיר ועני; ייבּנה אפוא מן הסגולות הללו ויתייסד על העוני והנעורים. ברור אפוא שהוא חייב להיות קולג' נסיוני, קולג' הרפתקני. ייבּנה־נא על־פי קווים משלו. הכרח שייבּנה לא אבן מסותתת וזכוכית צבעונים אלא איזה חומר זול, נוח־להתלקח, שאינו צובר אבק ומנציח מסורות. אַל תקימי בתי־תפילה.²⁹ אַל תקימי בתי־נכות וספריות שבּהן ספרים רתוּקים בשרשרות ומהדוּרות ראשונות בתיבות של זכוכית. יהיו הספרים והתמונות חדשים ומתחלפים תמיד. יהי כל דור ודור מקשט אותו מחדש במו־ידיו בזול. עבודתם של החיים זולה היא; לעתים קרובות יהיו מוכנים לתת אותה בעבור הרשות לעשותה. ועכשיו, מה צריך להורות בקולג' החדש, בקולג' העני? לא איך לשלוט על אחרים; לא איך למשול, איך להרוג, איך לרכּוש קרקע והון. לימודים אלה מצריכים יותר מדי הוצאות כלליות; משכּורות וּמדים וּטכסים. הקולג' העני חייב להורות רק את הלימודים שאפשר להקנותם בזול ושיוכלו עניים לעסוק בהם הלכה־למעשה; כגון רפואה, מתימטיקה, מוזיקה, ציור וספרות. מן הדין שיורו בו את המקצועות של שׂיג־ושׂיח בין הבריות; איך להבין את חייהם ומחשבותיהם של אחרים, ואת האמנויות הקטנות של שׂיחה, של לבוש, של בישול המזוּוגות להם. מטרתו של הקולג' החדש, הקולג' הזול, מן הדין שתהיה לא להפריד ולהתמחות אלא לשַלב. עליו לבדוק את הדרכים שבהן אפשר להביא לידי שיתוף־פעולה בין נפש וגוף; לגלות מה הצירופים החדשים היוצרים שלמוּיות טובות בחיי אדם. את המורים יש להביא משורות המיטיבים לחיות ולא רק משורות המיטיבים לחשוב. ודאי לא יהיה כל קושי למשוך אותם. שכּן לא תהיה אף אחת ממחיצות העושר והטכס, הפירסוּם והתחרות, שבגללן האוניברסיטאות הישנות והעשירות הן כיום מקומות בלתי־נוחים כל־כך למגורים – ערים של מאבק, ערים שבּהן דבר אחד סגור על מסגר ודבר אחר רתוק בשרשרת; שבּהן אין אדם יכול להלך דרך־חירות או לדבר דרך־חירות מחשש פן יסיג איזה סימון של גיר, פן יעורר את מורת־רוחו של איזה שׂר וגדול. אך אם יהיה הקולג' עני לא יהיה לו מה להציע; התחרות תבוּטל. החיים יהיו פתוחים ונוחים. אנשים השוחרים דעת־לִשמה יבואו לשם בשׂמחה. מוזיקאים, ציירים, מורים ירצו להורות שם, מפני שיִלמדו. מה יכול להיות לעזר רב יותר לסופר משׂיחות על אמנוּת הכּתיבה עם בני־אדם החושבים לא על בחינות או תארים או על הכבוד או הריוַח שיוכלו להפיק מן הספרות, אלא על האמנות עצמה?

“והוא הדין בשאר האמנויות והאמנים. הם יבואו לקולג' העני ויעסקו שם באמנויותיהם מפני שיהיה זה מקום שבּו החברה בת־חורין; לא חלוק ומחולק לפי ההבדלות האומללות בין העשירים לעניים, בין חכמים לטיפשים; אלא מקום שבּו כל הדרגות והסוגים השונים של מעלַת הנפש, הגוף והרוח משתפים פעולה. הבה נקים אפוא את הקולג' החדש הזה; את הקולג' העני הזה; שבּו שוחרים דעת־לִשמה; שבּו הפירסום מבוטל; ואין בו תארים; והרצאות אינן מושמעות בו, ודרשות אינן נדרשות, ורגשי־הרהב והמיסדרים הממאירים והישנים המצמיחים תחרות וקנאה…”

שם נקטע המכתב. לא מפני שחסרו דברים לאָמרם; סיומו של הנאום בעצם אך החל. הסיבה היתה שנדמה היה כי הפרצוף על צדו השני של הדף – הפרצוף שמי שכּותב מכתב רואה אותו תמיד – כמו רוּתק במידה של עגמת־נפש אל פיסקה אחת בספר שממנו כבר ציטטנו. “לכן מנהלות של בתי־ספר מעדיפות מורות המעוטרות באותיות, ולכן היו סטודנטיות מניוּנֶם וגֵרטון, מאחר שלא יכלו להוסיף B.A. אחרי שמותיהן, מקופחות בהשגת מינויים”. בזה נעוצות היו עיני גיזברית־הכבוד של קרן־השיקום. “מה טעם לחשוב איך יכול קולג' להיות אחר”, אמרה כביכול, “שעה שעליו להיות מקום שבּו מלמדים סטודנטיות להשיג מינויים?” חִלמי את חלומותיך", כמו הוסיפה, בעודה פונה, יגעה למדי, אל השולחן שאותו היתה עורכת לכבוד איזו חינגה, באזאר מן־הסתם, “אך אנחנו צריכות להתמודד עם העובדות”.

זו היתה אפוא ה“מציאוּת” שבה היו עיניה נעוצות; יש ללמד את הסטודנטיות להשׂתכּר למחייתן. ומכּיון שאותה מציאוּת פירושה היה שעליה לשקם את הקולג' שלה על פי אותם קווים של האחרים, הרי שהקולג' לבנותיהם של משכילים גם הוא חייב להביא לידי כך שהמחקר יניב תוצאות מעשיות שתמרצנה עשירים לתת עזבונות ותרומות; עליו לעודד את התחרות; עליו להשלים עם תארים וברדסים צבעוניים; עליו לצבור עושר גדול; עליו למנוע מאחרים כל חלק בעשרוֹ; ולכן בעוד 500 שנים לערך יהיה אותו קולג' חייב להציג גם הוא את אותה השאלה שאַתה, אדוני, שואל עכשיו: “איך, לדעתך, נמנע מלחמה?”

דומה היה כי זו תוצאה בלתי־רצויה; למה אפוא לתרום גיניאה להשגתה? אותה שאלה על־כל־פנים זכתה למענה. שום גיניאה שהושגה בעמל אינה צריכה להינתן לשיקומו של הקולג' על־פי המתכונת הישנה; באותה מידה ודאי הדבר שאי־אפשר יהיה להוציא שום גיניאה על בניית קולג' לפי מתכונת חדשה; לכן ראוי יהיה לייחד את הגיניאה ל“סמרטוטים. נפט. גפרורים”. וראוי יהיה לצרף אליה את הפתק הזה, “קחו את הגיניאה הזאת וּבה שִׂרפו את הקולג' עד־היסוד־בו. שִלחו אש בצביעות ובהתחסדות אשר מכבר. יפחיד אורו של הבּנין הבוער את הזמירים ויעלה סומק בעצי־הערבה. ותרקודנה בנות המשכילים סביב האש ותטלנה עלים מתים מלוֹא זרועותיהן על הלהבות. ותהיינה אִמותיהן מרכינות ראשיהן מן החלונות העליונים וקוראות ‘שיִבער! שיִבער! כי קַצנו בהשכלה הזאת!’”

אותה פיסקה, אדוני, לא מליצה ריקה היא, שכּן מבוּססת היא על דעתו המכובדת של מי שהיה מנהל איטוֹן, הדיקן הנוכחי של דֵרהם.³⁰ בכל זאת, יש בה משהו נבוב, כפי שתלַמדנו התנגשות של רגע עם העובדות. אמרנו כי ההשפעה היחידה שיכולות בנותיהם של משכילים להפעיל עכשיו נגד מלחמה היא ההשפעה חסרת־הפּניוֹת המצויה בידיהן מתוך שהן משׂתכּרות למחייתן. באין אמצעים להכשיר אותן להשׂתכּר למחייתן, יקיץ הקץ על אותה השפעה. הן לא תוכלנה להשיג מינויים. אם לא תוכלנה להשיג מינויים שוב תהיינה תלויות באבותיהן ובאחיהן; ואם שוב תהיינה תלויות באבותיהן ובאחיהן הרי שוב ביודעים ובלא־יודעים תהיינה בעד מלחמה. דומה כי ההיסטוריה אינה משאירה כל מקום לספק בכך. לכן עלינו לשלוח גיניאה לגיזברית־הכבוד של הקופה לשיקום הקולג', שתעשה בה מה שתוכל. במצב כפי שהוא אין כל טעם לצרף תנאים באשר לצורה שבּה יש להוציא אותה גינאה.

זו אפוא התשובה החלושה והמדכאה למדי על שאלתנו אם נוכל לבקש את שלטונות הקולג’ים לבנותיהם של משכילים שיפעילו את השפעתם באמצעות ההשכלה כדי למנוע מלחמה. נראה הדבר שאין אנו יכולים לבקש מהם לעשות מאומה; אנוסים הם ללכת בדרך הישנה עד סופה הישן; השפעתנו־אנו כאנשים־מבחוץ יכולה להיות רק מן הסוג העקיף ביותר. אם נתבקש להורות נוכל לתהוֹת בקפידה מרוּבה על מטרתה של הוראה מעין זו, ולסרב להורות כל מקצוע או מדע המעודד מלחמה. נוסף על כך, נוכל לשפוך בוז כבוש על בתי־תפילה, על תארים, ועל ערכּן של בחינות. נוכל לרמז כי שיר שהוכתר בפרס אפשר שבכל־זאת יהיה משובח למרות העובדה שזכה בפרס; ולטעון כי ספר אפשר שעדיין יהיה ראוי לקריאה למרות העובדה שמחבּרו קיבל תואר B.A. בהצטיינות בלימודי האנגלית. אם יבקשו אותנו להרצות נוכל לסרב לחזק את שיטת ההרצאות היהירה והמרושעת על־ידי שנסרב להרצות.³¹ וכמובן, אם יציעו לנו עצמנו משׂרות ותארים נוכל לסרב לקבלם – אכן, נוכח העובדות, איך אפשר לנו שלא לנהוג כך? אך אין להתחמק מן העובדה שבמצב־הדברים הנוכחי הדרך היעילה ביותר שבה נוכל לעזור לך באמצעות ההשכלה למנוע מלחמה היא לתרום ביד נדיבה ככל האפשר לקולג’ים לבנותיהם של משכילים. שכּן, הבה נחזור על כך, אם לא תקבלנה הבנות הללו השכלה הרי לא תשׂתכּרנה למחייתן, ואם לא תשׂתכּרנה למחייתן הרי שוב תיאלצנה להסתפק בהשכלתו של הבית הפרטי; ואם תיאלצנה להסתפק בהשכלתו של הבית הפרטי, הרי שוב תפעלנה את כל השפעתן, ביודעים כמו גם בלא־יודעים, בעד מלחמה. כאן אין כמעט מקום לספק. אם תפקפק בזאת, אם תבקש הוכחה, הבה נפנה שוב לספרי־הביוגרפיה. עדוּתם בנקודה זו חותכת כל־כך, אך כרסתנית כל־כך, עד שחובה עלינו לנסות למצוֹת כרכים הרבה בסיפור אחד. הרי, אפוא, סיפור־המעשה של חיי בתו של איש משכיל שהיתה תלויה באביה ובאחיה בבּית הפרטי של המאה הי"ט.

חם היה היום, אך היא לא יכלה לצאת. “כמה הרבה ימי־קיץ ארוכים ומשמימים ביליתי בין כתלי הבית פנימה מפני שלא היה לי מקום במרכבת המשפחה ולא היתה שפחת־גבירה שעתותיה בידיה לצאת עמי לטיול”. השמש שקעה; והיא יצאה סוף־סוף החוצה, לבושה ככל שאפשר להתלבש מתוך קיצבה של 40£ עד 100£ בשנה.³² אך “לכל סוג של ביקור חובה עליה ללכת בלווית אבא או אמא או איזו אשה נשואה”. ובמי פגשה באותם ביקורים בהיותה לבושה כך, ובלווי הזה? במשכילים – “שרי ממשלה, שגרירים, אנשי־צבא מפורסמים וכיוצא בהם, כולם לבושים לתפארה, עדויים עיטורים”. על מה דיברו? כל מה שריענן את מוחותיהם של אנשים עסוקים שביקשו לשכוח את מלאכתם שלהם – “הרכילוּת של עולם המחול” – צלַח יפה. הימים חלפו. בא יום־השבת. ביום־השבת “היו צירי פרלאמנט, ושאר אנשים עסוקים, פנויים ליהנות מן החברה”; הם באו לתה והם באו לסעודת־ערב. יום־המחרת היה יום־ראשון. בימי־ראשון “הלכנו ברוּבּנו הגדול בחינת דבר המובן־מאליו לתפילת־בוקר בכּנסיה”. התחלפו העונות. היה קיץ. בקיץ קבלו אורחים, “רובּם קרובי־משפחה”, מחוץ לעיר. עכשיו היה חורף. בחורף “למדו היסטוריה וספרות ומוזיקה, וניסו לרשום ולצייר. אם גם לא הוציאו שום דבר ראוי־לציוּן מתחת ידיהן, הרי למדו הרבה בתוך כך”. וכך, אגב קצת ביקורי חולים והוראה לעניים, חלפו השנים. ומה היתה התכלית והמטרה הגדולה של השנים האלו, של ההשכלה ההיא? נישואים, כמובן. “…השאלה לא היתה אם עלינו להתחתן, אלא פשוט עם מי להתחתן”, אומרת אחת מהן. מתוך התכּוונוּת לנישואים אילפוּה בינה. מתוך התכּוונוּת לנישואים פירטטה על הפסנתר, אך לא הורשתה להצטרף לְתזמורת; רשמה רישומים תמימים מהווי הבית, אך לא הורשתה לעשות רישומי־עירום; קראה ספר זה, אך לא הורשתה לקרוא ספר אחר, הקסימה, ושׂוחחה. מתוך התכּוונוּת לנישואים השׂכּילו את גופה; העמידו עליה שִפחה לשרתה; סגרו בפניה את הרחובות; סגרו בפניה את השׂדות; מנעו ממנה בדידוּת – כל זה נאכף עליה כדי שתוכל לשַמר את גופה שלם בלי פגם לבעלה. קיצורו של דבר, המחשבה על נישואים השפיעה על דיבוריה, על מחשבותיה, על מעשׂיה. וכי איך יכול היה להיות אחרת? הנישואים היו המקצוע היחיד הפתוח לפניה.³³

המראה מוּזר כל־כך מתוך שהוא מעיד על האיש המשכיל כמו גם על בתו דברים שהלב נמשך להתעכּב עליהם. השפעתו של הפסיוֹן על האהבה, זו בלבד ראויה לפרק בפני עצמו.³⁴ אך אין אנו שואלים עכשיו את השאלה המעניינת, מה היתה השפעתה של אותה השכלה על הגזע? אנו שואלים מדוע הפכה השׁכּלה מעין זו את האשה שכּך השׂכּילה לחסידת המלחמה, ביודעים ובלא־יודעים? שהרי ביודעים, ברור הדבר, נאלצה להפעיל כל השפעה שהיתה בידה לחיזוק המשטר שסיפק לה שפחות; מרכבות; בגדים נאים; נשפים נאים – באמצעים אלה השׂיגה נישואים. ביודעים חייבת היתה להפעיל כל נופך של קסם או יופי שהיה לה כדי להחניף לאנשים העסוקים, לחיילים, לעורכי־הדין, לשגרירים, לשרי־הממשלה שחפצו בשעשועים לאחר עמל יומם – ולפתותם. ביודעים חייבת היתה לקבל את דעותיהם, ולהשלים עם צוויהם, שהרי רק כך יכלה להדיחם ולהוציא מהם את האמצעים להינשא או את הנישואים עצמם.³⁵

קיצורו של דבר, כל המאמץ המוּדע שלה היה חייב להיות בעד מה שנקרא בפי הלֵיידי לאבלייס “הקיסרות הנהדרת שלנו”… “שאֶת מחירה”, כך הוסיפה, “משלמות בעיקר הנשים”. ומי יכול להטיל ספק בדבריה, או בכובד התשלוּם?

אבל השפעתה שבלא־יודעים פעלה אולי עוד ביתר שׂאת לטובת המלחמה. שאם לא כן, איך נתרֵץ את ההתפרצות המדהימה באוגוסט 1914, כאש בנותיהם של משכילים שכּך חונכו חשו אל בתי־החולים, כמה מהן עדיין בלווית שפחותיהן, נהגו משׂאיות, עבדו בשׂדות ובמפעלי־תחמושת, ובכל תעצומות הקסם והאהדה שלהן שידלו צעירים שגבוּרה היא להילחם, ושהפּצועים בקרָב ראויים לכל שימת־לבה ודאגתה ולכל תשבּחותיה? הסיבּה נעוצה באותה השׂכּלה עצמה. כה עמוק היה שאט־הנפש שהגתה בלא־יודעים כלפי השׂכּלת הבית הפרטי – על אכזריותו, עניוּתו, צביעותו, אי־המוסרי שבּו וריקנותו עד שמוכנה היתה לקבל עליה כל מלאכה, ולוּ תהיה הבּזוּיה מכל, ולהפעיל כל כוח־ליבּוב, ולוּ יהיה קטלני ככל שיהיה, שאיפשרו לה להימלט. ביודעים חפצה אפוא ב“קיסרות הנהדרת שלנו”; בלא־יודעים חפצה במלחמה הנהדרת שלנו.

ובכן, אדוני, אם רוצה אתה שנעזור לך למנוע מלחמה דומה כי אין מנוס מן המסקנה; עלינו לסייע בשיקום הקולג', שכּל כמה שיהיה בלתי־מושלם הוא החלוּפה היחידה להשכלת הבית הפרטי. עלינו לקווֹת שעם הזמן אפשר יהיה לשנות את ההשכלה ההיא. יש לתת אותה גיניאה בטרם נִתֵן לך את הגיניאה שאתה מבקש בשביל האגודה שלך. אבל הרי זו תרומה לאותו ענין – מניעת מלחמה. גיניאות הן נדירות; גיניאות רבות־ערך הן, אך הבה נשלח גיניאה בלי להעמיד שום תנאי בצדה לגיזברית־הכבוד של קרן־הבנייה, כי על־ידי כך אנו תורמים תרומה מפורשת למניעת מלחמה.

שתַים

עכשיו שתרמנו גיניאה אחת לשיקומו של קולג' חובה עלינו לבדוק אם לא נוכל לעשות יותר מכך כדי לעזור לך למנוע מלחמה. ומיד מתחוור לנו, אם יש אמת במה שאמרנו על השפעה, שחובתנו לפנות אל המקצועות החפשיים, שכּן אם נוּכל לשכנע את אלו המסוגלות להשׂתכּר למחייתן – שאשר על כן הן מחזיקות בידיהן בפועל־ממש בנשק החדש הזה, הנשק היחיד שלנו, הנשק של דעה עצמאית המיוּסדת על הכנסה עצמאית – שתשתמשנה בנשק ההוא נגד מלחמה, הרי נעזור לךָ יותר מאשר אם נִפנה אל אלו החייבות ללמד את בנות־הנעורים להשׂתכּר למחייתן; או אם נתמהמה, ולוּ אף זמן רב, ליד המקומות האסורים והשערים המקודשים של האוניברסיטאות שבהן מלמדים להן תורה זו. לכן שאלה זו חשובה יותר מקודמתה.

הבה נביא אפוא את מכתבך, המבקש עזרה למניעת מלחמה, לפני העצמאיות, הבוגרות, הללו המשׂתכּרות למחייתן במקצועות החפשיים. אין צורך במליצה; כמעט גם לא בנימוקים, מן הסתם. “הנה זה איש”, אין לָך אלא לומר, “שכולנו יש לנו יסוד להוקירו; הוא אומר לנו שהמלחמה אפשרית; אולי קרובה־לוודאי. הוא מבקש אותנו, אנו המסוגלות להשׂתכּר למחייתנו, שנעזור לו ככל אשר לאֵל־ידנו למנוע מלחמה”. לבטח די יהיה בזה, בלא להצביע על התצלומים הנערמים־והולכים כל הזמן הזה על השולחן – תצלומים של עוד גוויות, של עוד בתים הרוסים – להשגת תשובה, ותשובה שתִתֵן לך, אדוני, אותה עזרה עצמה שאתה זקוק לה. אבל… דומה שיש איזה היסוס, איזה פיקפוק – ודאי לא בכך שהמלחמה איומה, שהמלחמה בהמית, שהמלחמה היא דבר שאין לשאתו ושהמלחמה היא בלתי־אנושית, כמו שאמר וילפרד אוֹאֵן, או שרצוננו לעשות ככל שתמצא ידנו כדי לעזור לך למנוע מלחמה. ובכל־זאת יש ויש פיקפוקים והיסוסים; והדרך המהירה ביותר להבינם היא להביא לפניך מכתב אחר, מכתב כּן לא פחות משלך, מכתב שבמקרה מונח הוא לצדו על השולחן.³⁶

זהו מכתב מגיזברית־כבוד אחרת, ושוב הוא מבקש כסף. “האם תואילי”, היא כותבת, “לשלוח תרומה ל…” [אגודה שתכליתה לעזור לבנות משכילים להשיג תעסוקה במקצועות החפשיים] “כדי לעזור לנו להשׂתכּר למחייתנו? אם לא כסף”, מוסיפה היא ואומרת, “נקבל כל מתנה – ספרים, פירות או בגדים משומשים שאפשר למכרם בבּזאר”. והנה אותו מכתב נוגע כל־כך לפּיקפוקים ולהיסוסים שהוזכרו למעלה, ולעֶזרה שיש בידנו לתת לך, עד שלכאורה אי־אפשר לנו לשלוח לה גיניאה או לשלוח לך גיניאה בטרם נעיין בשאלות שהוא מעורר.

השאלה הראשונה היא, כמובן מאליו, מדוע היא מבקשת כסף? מדוע היא עניה כל־כך, נציגה זו של נשים בעלות מקצוע חפשי, עד שהיא חייבת לבקש בגדים משומשים בשביל באזאר? זו הנקודה הראשונה הצריכה בירור, שכּן אם אמנם עניה היא ככל שאנו למֵדים מן המכתב הזה, הרי הנשק של דעה עצמאית, שעליו סמכנו שיעזור לך למנוע מלחמה, איננו, אם לנקוט לשון מתונה, נשק חזק ביותר. מצד שני, העניוּת יתרונותיה בצִדה; שכּן אִם עניה היא, עניה ככל שהיא מתיימרת להיות, הרי נוכל להתמקח אתה, כמו שהתמקחנו עם אחותה בקמבריג', ולהפעיל את זכותם של תורמים־בכוח לאכוף תנאים. הבה נחקור אותה אפוא על מצבה הכספי ועל עוד כמה עוּבדות בטרם נתֵן לה גיניאה, ובטרם נציג את התנאים שלפיהם תזכה בה. והנה הטיוטה של מכתב מעין זה:

“הואילי לקבּל, גבירתי, אלף סליחות על שחכּינו זמן כה רב בטרם נענה על מכתבך. עובדה היא שהתעוררו כמה שאלות, שחובה עלינו לבקש ממך תשובה עליהן קודם שנשלח לך תרומה. ראשית־דבר אַת מבקשת כסף – כסף לשלם בו שכר־דירה. אבל איך יכול להיות, איך ייתכן הדבר בכלל, גבירתי היקרה, שאַת שרויה בעניוּת נוראה כל־כך? זה קרוב ל־20 שנה המקצועות החפשיים פתוחים לבנותיהם של משכילים. איך ייתכן אפוא הדבר שאַת, שבעינינו הינך נציגָתָן, עומדת, בדומה לאחותך בקמבריג‘, מצנפתך בידך ומתחננת לכסף, ואם לא לכסף, הרי לפירות, ספרים, או בגדים משומשים למכירה בבאזאר? איך יתכן הדבר, חוזרות אנו ושואלות? לבטח יש איזה ליקוי חמור – באנושיות פשוטה, בצדק פשוט, או בשכל ישר. או שמא פשוט אַת מעמידה פנים של עצבות ומספרת דברי־הבאי בדומה לקבצנית בקרן־הרחוב שפּוזמק מלא גיניאות טמון אצלה בבּית במקום־מִבטחים תחת מיטתה? על־כל־פנים, הבּקשה הזאת המתמדת לכסף וההאיחזוּת הזאת המתמדת בעניוּת נותנות מקום להטיח כנגדך דברי־תוכחה קשים מאד, לא רק מצד אנשי־חוץ בטלנים, שאינם אוהבים לחשוב על עניינים מעשיים כמעט באותה מידה שאינם אוהבים לחתום על המחאות, אלא גם מצד משכילים. אַת מעלה עליך גינוי וּבוּז מצד אנשים שמכּבר יצא שמם לתהילה כפילוסופים וסופרים – של אנשים כמר ג’וֹד ומר וֶלס. לא די שהם כופרים בעניוּתך אלא הם גם מאשימים אותך באדישוּת ושוויון־נפש. הרשיני להסב את תשומת־לבך להאשמות שהם מעלים כנגדך. הקשיבי, קודם־כל, לדברים שמוֹצא מר צ’. א. מ. ג’וֹד לומר עליך. הוא אומר: ‘אני מסוּפק אם בחמישים השנים האחרונות היה עוד פרק־זמן שבּו היו נשים צעירות אדישות מבּחינה פוליטית יותר מעכשיו ושוות־נפש יותר מבּחינה חברתית’. כך הוא פותח. והוא מוסיף ואומר, בצדק רב, כי לא לו הוא לומר לכן מה עליכן לעשות; אבל מוסיף הוא, בחביבוּת רבה, שהוא מוכן לתת לכן דוגמה מה שתוכלנה לעשות. תוּכלנה לחקוֹת את אחיותיכן באמריקה. תוכלנה לייסד ‘אגודה לפירסום השלום’. הוא נותן דוגמה. אגודה זו הסבירה, ‘אינני יודע באיזו מידה של אמת, שמספר הלירות שהוציא העולם על חימוש בשנה הנוכחית שווה בדיוק למספר הדקות (או שמא דובּר על שניוֹת?) שעברו מאז מותו של ישוע הנוצרי, שלימד כי המלחמה היא דבר בלתי־נוצרי…’ ובכן, מדוע לא תעשׂינה אף אַתן כדוגמתן ותקֵמנה אגודה כזאת באנגליה? יהיה צורך בכסף, כמובן; אבל – וזו הנקודה שרצוני להדגישה במיוחד – אין כל מקום לספק שהכּסף מצוי בידיכן. מר ג’וֹד מביא את ההוכחה. ‘לפני המלחמה זרם כסף לקופּותיה של W.S.P.U. כדי שתוכלנה הנשים לזכּות בזכוּת־הבחירה, שקיווּ כי תאפשר להן להפוך את המלחמה לנחלת העבר. זכות־הבחירה הושׂגה’, ממשיך מר ג’וֹד, ‘אבל המלחמה רחוקה מאד מלהיות נחלת־העבר’. אני עצמי יכולה לאַשר זאת – יעיד המכתב הזה מאדון המבקש עזרה למניעת מלחמה, ויש אי־אלה תצלומים של גוויות ובתים הרוסים – אך הבה נניח למר ג’וֹד להמשיך. ‘כלום אין הדעת נותנת’, הוא ממשיך, ‘לבקש נשים בנות־זמננו שתהיינה מוכנות לתת כה הרבה ממרצן וכספּן, לשאת הרבה גידופים ועלבונות במאבק למען השלום, ככל שנתנו ונשאו אִמותיהן למען השוויון?’ ושוב, על־כרחי אני עונָה הד אחריו, כלום אין הדעת נותנת לבקש מנשים שתמשֵכנה, מדור לדור, לשאת גידופים ועלבונות, תחילה מאחֵיהן ואחר־כך למען אחֵיהן? כלום אין הדבר גם הגיוני בתכלית וגם מועיל בכללו של דבר לרווחתן הגופנית, המוסרית והרוחנית? אך אַל נא נשַסע את מר ג’וֹד. ‘אם כך הדבר, הרי ככל שתַקדמנה לוותר על היומרה לשחק בענייני הציבור ותחזורנה לחיים הפרטיים כך ייטב. אם אינן יכולות לעשות מעשה בבית־הנבחרים, לפחות תעשׂינה משהו לבתיהן שלהן. אם אין הן יכולות ללמוד להציל את הגברים מן החורבן שזדון־לבם חסוּך־המרפא צפוי בהחלט להביא עליהם, תלמדנה הנשים לפחות להאכילם בטרם יגיעו עדי־אובד³⁷. אל נא נשהה לשאול איך, אף לאחר שזכו בזכות הבּחירה, תוכלנה להמציא מרפא לדבר שמר ג’וד עצמו מוֹדה שהוא חסוך־מרפא, שהרי הענין הוא כיצד, נוכח הדברים הללו, עומדת לָך עזוּת־מצחך לבקש ממני גיניאה לכיסוי שכר־הדירה שלך? לדברי מר ג’וֹד, לא די שאַת עשירה עושר מופלג; אַת גם עצלה מאין כמוך; וכל־כך את שטופה באכילת בטנים וגלידה עד שלא למדת איך לבשל בשבילו ארוחת־ערב קודם שיביא חורבן על עצמו, ואין צריך לומר שלא למדת איך למנוע אותו מעשה שאין אחריו ולא־כלום. אבל האשמות רציניות יותר עוד תבואנה. אָזלת־היד שלָך מגיעה לידי כך שאינך מוכנה להילחם אפילו להגנת החירות שאותה השיגו לכן אִמותיכן. זאת מטיח כנגדכן המפורסם שבכל הסופרים האנגלים החיים עמנו – מר ה. ג’. ולס. אומר מר ה.ג'. ולס, 'לא קמה שום תנועה מוחשית של נשים שתתנגד להכחדת חירוּתן למעשה על־ידי פאשיסטים או נאצים.³⁸ עשירוֹת, עצלוֹת, תאבוֹת־בצע ורַדמָניות שכמותכן, איך אתן מתחצפות לבקש אותי לתרום לאגודה העוזרת לבנותיהם של משכילים להשׂתכּר למחייתן במקצועות החפשיים? שהרי כמו שמוכיחים האדונים האלה, למרות זכות־הבּחירה, והעושר שוודאי הביאה עמה אותה זכות, לא שׂמתן קץ למלחמה; למרות זכות־הבחירה והעָצמה שוודאי הביאה עמה אותה זכות, לא קמתן כנגד הכחדת חירותכן למעשה על־ידי פאשיסטים או נאצים. מה מסקנה יכול אדם להסיק מכך אם לא שכּל שקרוי היה ‘תנועת האשה’ הסתיים בכשלון; והגיניאה שאני מצרפת לך בזה תוקדש לא לתשלום שכר־הדירה שלכן אלא לשריפת הבנין שלכן. וכאשר יישׂרף, שובי־שובי לַמטבח, גבירתי, ולִמדי, אם תוכלי, לבשל את ארוחת־הערב שאולי לא תקחי בה חלק…”.³⁹

שם, אדוני, פסקה הכּתיבה; כי בפרצוף שמן הצד השני של המכתב – הפּרצוף שכּותבו של מכתב רואה אותו תמיד – היתה איזו הבּעה, האם של שיעמום, או שמא של עייפות? דומה היה כי מבּטה של גיזברית־הכבוד נעוץ בפיסת־נייר קטנה שעליה כתובות היו שתי עובדות קטנות ומשעממות, שהואיל ויש להן איזו נגיעה בשאלה שאנו דנים בה, איך בנות משכילים המשׂתכּרות למחייתן במקצועות החפשיים יכולות לעזור לךָ למנוע מלחמה, נעתיק אותן כאן. העובדה הראשונה היא שהכנסַת ה־W.S.P.U., שעליה ביסס מר ג’וֹד את אומדן העושר שלהן, היתה בשיא פעילוּתן בשנת 1912 42,000£.⁴⁰ העובדה השניה זו היתה: משכורת של 250£ בשנה הרי זה הישג של ממש אפילו לאשה בעלת כישוּרים מעוּלים ונסיון של שנים".⁴¹ תאריכה של קביעה זו הוא 1934.

שתי העובדות מעניינות; ומאחר ששתיהן יש להן נגיעה במישרים בשאלה שלפנינו, הבה נבדוק אותן. נתייחס תחילה לעובדה הראשונה – היא מעניינת מפּני שממנה אנו למֵדים שאחת התמורות המדיניות הגדולות ביותר בדורותינו הושגה בכוח הכנסה זעירה במידה שלא תיאמן של 42,000£ בשנה. “זעירה במידה שלא תיאמן” הוא, כמובן, מונח יחסי; רוצה לומר, הריהי זעירה במידה שלא תיאמן בהשוואה להכנסה שעמדה לרשות המפלגה השמרנית או המפלגה הליבראלית – המפלגות שאליהן השתייך אחיה של האשה המשכילה – לצורך המאבקים המדיניים שלהן. פחוּתה היא במידה ניכרת מן ההכנסה העומדת לרשותה של מפלגת הלייבּור – המפלגה שאליה משתייך אחיה של האשה העובדת.⁴² זעירה היא במידה שלא תיאמן בהשוואה לסכומים שעמדו, למשל, לרשות אגודה כגון האגודה לחיסול העבדוּת לצורך חיסולה של אותה עבדוּת. זעירה במידה שלא תיאמן בהשוואה לסכומים שהגבר המשכיל מוציא מדי־שנה לא על מאבקים מדיניים אלא על ספּורט והנאות לסוגיהם. אבל תדהמתנו, בין נוכח עניוּתן של בנות משכילים ובין נוכח חסכנוּתן, היא הרגשה בלתי־נעימה בפירוש במקרה זה, שהרי היא מאַלצת אותנו לחשוד שגיזברית־הכּבוד אומרת אמת־לאמיתה; היא עניה; ודבר זה מאַלצנו לשוב ולשאול כיצד, אם בסך־הכל הצליחו בנותיהם של משכילים לאסוף 42,000£ בלבד לאחר שנים של עמל בל־ילאֶה למען מאבקן שלהן, תוכלנה לעזור לך לנַצח בשלך? כמה שלום אפשר לקנות ב־42,000£ בשנה בשעה זו שבה אנו מוציאים 300,000,000£ בשנה על חימוש?

אך העובדה השניה מרעישה ומדכּאה יותר מקודמתה – העובדה שעכשיו, כלומר כמעט 20 שנה לאחר שזכו לדריסת־רגל במקצועות המכניסים, “משכורת של 250£ בשנה הרי זה הישג של ממש אפילו לאשה בעלת כישורים מעוּלים ונסיון של שנים”. אכן, אותה עובדה, אם אמנם זו עובדה, מרעישה היא כל־כך וכה נוגעת היא בשאלה שלפנינו עד שעלינו לשהוֹת רגע וּלבדקה. חשובה היא עד כדי כך שצריך גם לבדוק אותה לאוֹרן הלבן של עובדות, לא לאורה הצבעוני של ביוגרפיה. הבה נפנה אפוא לאיזה מקור בלתי־אישי וחסר פניות – הנקי כמחט־קליאוֹפּטרה מכל כוונה אנוכית – לאַלמנך של וִיטקֶר, למשל.

ויטקר, אין צריך לומר, לא די שהוא אחד מקָרֵי־המזג שבּמחבּרים אלא הוא גם אחד השיטתיים ביותר. שם, באַלמנך שלו, אסף את כל העובדות על כל המקצועות שנפתחו לפני בנותיהם של משכילים, או כמעט על כולם. בפרק הקרוי “ממשלה ושירותי־ציבור” הוא ממציא לנו דברים פשוטים על האנשים שמעסיקה הממשלה בעבור מקצועם, וכמה הממשלה משלמת לאנשים שהיא מעסיקה. מכּיון שוויטקר נזקק לשיטת הא“ב, הבה נלך אחריו ונעיין בשש האותיות הראשונות של הא”ב האנגלי. תחת האות A אנו מוצאים את האדמירליות, מיניסטריון התעופה ומיניסטריון החקלאות. תחת האות B אנו מוצאים את שירות־השידור־הבריטי; תחת האותC את משרד־המושבות ואת הממונים על קרנות־צדקה; תחת האות D את משרד־הדומיניונים ואת ועדת־הפיתוח; תחת האותE נמצאים הממונים על הכנסיה ומשרד־החינוך; וכך אנו מגיעים לאות הששית F שתחתיה אנו מוצאים את מיניסטריון־המדגֶה, משרד־החוץ, אגודות־הידידים והאמנויות היפות. אלה אפוא כמה מן המקצועות הפתוחים עכשיו, כמו שמזכירים לנו לעתים קרובות, לגברים ולנשים במידה שווה. והמשׂכּורות שמשלמים לעובדים בהם באות מכספי הציבור, שאותו שני המינים מספקים במידה שווה. ומס־ההכנסה הממציא את המשׂכּורות הללו (בתוך שאר דברים) עומד עתה בקירוב על חמישה שילינגים ללירה. לכן כולנו יש לנו ענין לשאול איך מוציאים את הכסף ההוא, ועל מי. הבה נסתכל ברשימת המשכורות של משרד־החינוך, שהרי זה המעמד שאליו שנינו, אדוני, מתכּבּדים להשתייך, ואם גם בשיעורים שונים מאד. שר־החינוך, אומר ויטקר, מקבל 2,000£; המזכיר הפרטי הראשי שלו מקבל בין 847£ ל־1,058£; סגן המזכיר הפרטי שלו מקבל בין 277£ ל־634£. ואחריהם הרי לנו המזכיר הקבוע של משרד־החינוך. הוא מקבל 3,000£; מזכירו הפרטי מקבל בין 277£ ל־634£. המזכיר הפרלאמנטרי מקבל 1,200£; מזכירו הפרטי מקבל בין 277£ ל־634£. סגן־המזכיר מקבל 2,200£; המזכיר הקבוע של המחלקה לענייני ולס מקבל 1,650£. ועוד לנו עוזרי־המזכירים הראשיים ועוזרי־המזכירים, ויש מנהלי־מנגנונים, חַשבים כלליים, פקידי־כספים ראשיים, פקידי־כספים, יועצים משפטיים, עוזרי יועצים משפטיים – כל הגברות והאדונים האלה, חסרי־הדופי וחסרי־הפּניוֹת, מספר לנו ויטקר, מקבלים הכנסות המגיעות לארבע ספרות ויותר. והנה, הכנסה העומדת על אלף בשנה בערך או למעלה מזה הריהי סכום עגול ונאה כשמקבּלים אוֹתה בכל שנה וכשמקבּלים אותה בדיוק; אך כאשר נִתֵן אל לבּנו שהעבודה היא משׂרה שלמה ומשׂרה מקצועית, לא נָצֵר עינינו במשׂכּורותיהם של הגברות והאדונים האלה, הגם שמס־ההכנסה שלנו עומד אמנם על חמישה שילינגים ללירה, ואת הכנסותינו אין משלמים לנו בשום־פנים לא דייקנית ולא שנתית. גברים ונשים העושים כל יום ואת כל היום כולו במשׂרד מגיל 23 לערך עד גיל 60 בקירוב ראויים לכל אגורה שהם מקבּלים. אבל כאן תשתרבּב ההשׂגה שאם הגברות האלו משׂתכּרות 1,000£, 2,000£ ו־3,000£ בשנה, לא רק במשרד־החינוך אלא בכל שאר המשרדים והלשכות הפתוחים עתה לפניהן, החל באדמירליוּת בתחילת הא"ב וגמוֹר במשרד העבודות הציבוריות בסופו, הרי הקביעה כי “250£ הרי זה הישג של ממש, אפילו לאשה בעלת כישורים מעוּלים ונסיון של שנים”, ודאי שהיא, בתכלית הפּשטוּת, שקר מוחלט. והרי אין לנו אלא להוליך רגלינו לווייטהול; לתת אל לבּנו כמה מיניסטריונים ומשרדים משוכּנים שם; לתת אל לבּנו כי עובדיו ופקידיו של כל אחד הם עדר של מזכירים ותת־מזכירים שדרגותיהם מרובּות ומדוקדקות כל־כך עד ששמותיהם בלבד די בהם לסחרר את ראשינו; ולזכּור שכּל אחד מהם יש לו משכורת מספקת משלו – וממילא נענה ונאמר שהקביעה בלתי־אפשרית, בת־בלי־פֵשר. איך נוכל להסבירה? רק אם נרכיב זוג משקפיים חזקים יותר. הבה נעבור על הרשימה מלמעלה למטה, עוד ועוד ועוד למטה. לבסוף נגיע לשֵם שאליו מצורפת הקידומת “מיס”. כלום אפשר שכּל השמות שמעל שְמה, כל השׁמות שאליהם מחובּרות המשכורות הגדולות, הם שמות של גברים? כך נראה. אם כן, לא המשכורות חסרות; בנות המשכילים הן החסרות.

והנה, שלושה טעמים נכוֹחים לחסרון או להפרש המוזר הזה טמונים על פני־השטח. ד"ר רוֹבּסון ממציא לנו את הראשון שבהם – “המעמד המנהלי, התופס את כל משׂרות השליטה במנגנון־הפנים, רוּבּו המכריע אותם בני־מזל מעטים שהיכולת בידם להגיע לאוקספורד וקמבריג'; ובחינת־הכניסה נועדה תמיד במפורש לצורך זה”.⁴³ בנות־המזל המעטות במעמד שלנו, המעמד של בנות משכילים, מעטות הן מאד, מאד. אוקספורד וקמבריג', כמו שראינו, מגבּילות בחוּמרה את מספרן של בנות המשכילים המוּרשות לקבּל השׂכּלה אוניברסיטאית. שנית, מספר הבנות הנשארות בבּית כדי לדאוג לאמהות זקנות עולה בהרבה על מספר הבּנים הנשארים בבּית כדי לדאוג לאבות זקנים. הבית הפרטי, חובה עלינו לזכור, עודנו מפעל משגשג. לכן הבּנות הנכנסות לבחינת הפקידוּת הממשלתית מועטות מן הבּנים. ושלישית, מותר להניח כי 60 שנים של עמידה בבחינות כוחן יפה פחות משל 500 שנה. בחינת הפקידוּת הממשלתית היא בחינה קשה; שורת ההגיון נותנת שהבּנים העומדים בה יהיו מרוּבים מן הבנות. בכל־זאת עלינו לתרץ את העובדה המוזרה שאם גם יש מספר בנות הנרשמות לבחינה ועומדות בבּחינה, דומה כי אלו שהמלה “מיס” מצורפת לשמוֹתיהן אינן נכנסות לאיזור של ארבע הספרוֹת. לפי ויטקר, דומה כי ההבדלה בין המינים יש לה איזה כובד מוזר, שבגלל כל שֵם שאותה מלה צמודה אליו מוסיף להסתובב ולחוּג בספירות הנמוכות. ברור שטעמו של דבר טמון אולי לא על פני־השטח אלא בפְנים. אם ננקוט לשון בוֹטה, אפשר שהבּנות כשלעצמן לוֹקוֹת בחָסר; שהוכיחו כי אינן ראויות לאמון; שאינן משׂבּיעות־רצון; שהכּושר הנחוץ חסר להן עד כדי כך שטובת הציבור מחייבת להשאירן בדרגים הנמוכים, מקום שם, אם משַלמים להן פחות, ממילא פוֹחת סיכּוין להכשיל את ניהול ענייניו של הציבור. יהיה זה פתרון קל אך, לדאבון־הלב, הוא מנוּע מאִתנו. מנוּע הוא מאִתנו על־ידי ראש־הממשלה עצמו. נשים בפקידוּת הממשלתית אינן בלתי־ראויות לאמון, הודיענו מר בולדווין⁴⁴ לא מכבר. “רבות מהן”, אמר, “יש בידן לצבּור ידיעות חשאיות תוך כדי עבודתן היומיומית. ידיעות חשאיות דרכּן לדלוף לעתים קרובות מאד, ואנו הפוליטיקאים יודעים זאת להוותֵנוּ. מעולם לא נודע לי על מקרה שבּו היתה אשה אשמה בהדלפה מעין זו, וידועים לי מקרים של הדלפות שבּאו מגברים שהיו צריכים להיזהר בכך הרבה יותר”. ובכן אין הן פושׂקות־שׂפתיים והולכות־רכיל ככל שגורסת המסורת? הרי זה תרומה מועילה על־פי דרכה לפסיכולוגיה ורמז למחברי־רומנים; אך אפשר עדיין שנמצא השגות אחרות על העסקתן של נשים כעובדות־מדינה.

מבחינה אינטלקטואלית אפשר שאינן מוכשרות כאחֵיהן. אך כאן שוב לא יוֹשיענו ראש־הממשלה. “הוא לא היה מוכן לומר שנתגבּשה איזו מסקנה – או שהיה בה צורך אפילו – שנשים טובות לא פחות מגברים, או טובות מהם, אך דעתו היתה שנשים עבדו בפקידות הממשלתית לקורת־רוחן שלהן, ובלי ספק לשׂביעוּת־רצונו הגמורה של כל מי שהיה לו ענין כלשהו אליהן”. ולבסוף, כמבקש להשלים קביעה שבהכרח היא בלתי־מסקנית בהבּעת דעה אישית שבּדין היא עשויה להיות חותכת יותר, אמר, “רוצה הייתי לחלוֹק שבח אישי לחריצותן, יכולתן, כשרן ונאמנותן של הנשים שפגשתי בהן בפקידוּת הממשלתית”. והוא הוסיף והבּיע תקוה שאנשי־העסקים ינצלו יותר את הסגולות הללו, שהן רבות־ערך עד מאד.⁴⁵

והנה, אם יש מי שמסוגל לדעת את העובדות הרי זה ראש־הממשלה; ואם יש מי שיכול להגיד את האמת על אודותן הרי זה אותו אדון. ואף־על־פי־כן מר בולדווין אומר דבר אחד; מר ויטקֶר אומר דבר אחר. אם מר בולדווין הוא איש יודע־דבר, כך גם מר ויטקר. בכל־זאת הם סותרים זה את זה. הוויכוח מתחיל; מר בולדווין אומר שהנשים הן עובדות־מדינה ממדרגה ראשונה; מר ויטקר אומר שהן עובדות־מדינה ממדרגה שלישית. הקצרה, לפנינו משפט של בולדווין נגד ויטקר, ומאחר שזה משפט חשוב מאד, לפי שבּו תלויה התשובה על הרבה שאלות שאנו מתלבטים בהן, לא רק לגבי עניוּתן של בנות המשׂכּילים אלא גם לגבי הפּסיכולוגיה של בני המשכילים, הבה נשפוט את המשפט של ראש־הממשלה נגד האלמנך.

למשפט מעין זה, אדוני, יש לך הסמכה מפורשת; כפרקליט יש לך ידיעה מכּלי ראשון במקצוע אחד, וכאיש משכיל יש לך ידיעה מכּלי שני בעוד הרבה מקצועות. ואם נכון הדבר שבּנות משכילים שדעתן כדעתה של מרי קינגסלי אין להן שום ידיעה במישרים, בכל־זאת הרי באמצעוּת אבות ודודים, דודנים ואחים יכולות הן להתיימר באיזו ידיעה עקיפה בחייהם של בעלי־מקצועות – תצלום הוא זה שלעתים קרובות הסתכלו בו – ואת הידיעה העקיפה הזאת הן יכולות לשפר, אם שכלן עמהן, על־ידי הצצה מבעד לדלתות, עשיית רשימות, והצגת שאלות בצינעה. אם כן, אם נקבץ את הידיעות ששאבנו מכלי ראשון, מכלי שני במישרים ובעקיפים על המקצועות החפשיים, מתוך כוונה לשפוט במשפט החשוב של בולדווין נגר ויטקר, נסכים מלכתחילה שהמקצועות החפשיים הם דברים משונים מאד. בשום פנים אין פירוש הדבר שפיקח מגיע לצמרת או שטיפש נשאר למטה. העליה־והירידה הזאת בשום־פנים אינה תהליך רציוֹנאלי ברור וקבוע־מראש, על כך נסכּים שנינו. אחרי הכל, שנינו יש לנו יסוד לדעת ששופטים הם אבות; ולמזכירים קבועים יש בנים. שופטים זקוקים לפקידי־אכיפה־וביצוע; מזכירים קבועים למזכירים פרטיים. מה טבעי יותר מזה שאַחיין יהיה פקיד־אכיפה או שבּנו של ידיד ותיק מבית־הספר יהיה מזכיר פרטי? היכולת לתת מענקים כאלה מגיעה לעובד־המדינה לא פחות מכפי שסיגַר כפעם־בפעם או בגד משומש פה־ושם מגיעים למשרת האישי. אבל מתן מענקי־קבע שכאלה, הפעלתה של השפעה מעין זו, משַבשים את המקצועות החפשיים. יש אחדים שההצלחה קלה עליהם יותר ואחרים שהיא קשה עליהם יותר, אפילו יהיה כוח המוח שווה, ולכן יש העולים במפתיע; יש היורדים במפתיע; יש הנשארים נַייחים בצורה מוּזרה; והתוצאה היא שהמקצועות החפשיים משתבשים. אכן, לעתים קרובות שיבּושם הוא לתועלת הציבור. מכיון שאין איש, החל במנהל של טריניטי־קולג' ומַטה (לרבּות, מן־הסתם, כמה מנהלות), המאמין בכך שהבּוחנים אינם עלולים לשגוֹת, הרי מידה ידועה של גמישות היא לתועלת הציבור; מאחר שהלא־אישי בר־שגגה הוא, טוב הדבר שיבוֹא האישי ויתלווה אליו. לכן רשאים אנו לסכם ולומר כי למזלנו הטוב מיניסטריון ומחלקה אינם מבנים אטומים. המיניסטריונים והמחלקות כאחד משדרים רגשי אהדה של בני־אדם, ומשַקפים רגשי־סלידה של בני־אדם, ונמצאים ליקוייה של שיטת הבּחינות מתוקנים; נמצאת טובת הציבור נשכּרת; ונמצאים קשרי הדם והידידוּת מוּכּרים. הנה כך אפשר בהחלט כי השֵם “מיס” משדר ברחבי המיניסטריון או המחלקה איזה ריטוט שאינו נקלט באולם־הבּחינות. “מיס” משדרת מיניות; והמיניות עשויה לשאת עמה איזה ניחוח. “מיס” עשויה לשאת עמה את איוושתן של תחתוניות, את טעמו של בושׂם או ריח אחר המוּחש לאף שבּצד השני של המחיצה ומעורר בו סלידה. דבר שהוא מקסים ומנחם בבּית הפרטי אפשר שיהיה מבלבל ומכעיס בלשכה הציבורית. ועדת־הארכיבישופים מבטיחה לנו שכּך הדבר על דוּכן־הדרשה.⁴⁶ אפשר שווייטהול נוחה־להשפעה באותה מידה. על־כל־פנים, הואיל ומיס היא אשה, לא קנתה לה מיס את השכלתה לא באיטוֹן ולא בכרַייסט־צ’רץ'. הואיל ומיס היא אשה, אין מיס בן או אחיין. אנו מרהיבים עוז ומחפשים את דרכנו בין גורמים שאינם ניתנים לשקילה. ספק אם נוכל להתקדם הרבה על ראשי־בהונותינו. זכוֹר, מנסים אנו לגלות מה הטעם הנלווה למיניוּת בלשכּה ציבורית; בעדינוּת מרוּבה אנו מרחרחים ריחות ולא עוּבדות. ולכן טוב נעשה אם לא נסמוך על האפּים הפּרטיים שלנו אלא נקרא לעדים מבחוץ. הבה נפנה אל העתונות ונראה אם מתוך הדעות המוּבאות בה נוּכל לגלות איזה רמז כלשהו שידריך אותנו בנסיוננו לפסוֹק בשאלה העדינה והקשה באשר לניחוֹח, לאווירה האופפת את המלה “מיס” בווייטהול. נעיין בעתונים.

ראשית:

“אני סבור שסופרכם… מיטיב לסכם את הדיון הזה בהעירו כי יש לאשה יותר מדי חופש. מסתבר שהחופש הזה כביכול בא עם המלחמה, כאשר קיבלו עליהן הנשים תפקידים שלא נודעו להן עד אז. הן הפליאו לעשות בימים הללו. לדאבון־הלב, העתירו עליהן שבחים וטפיחות־שכם במידה שאינה עומדת בשום יחס לערך הביצועים שלהן.”⁴⁷

הרי זו פתיחה נאה מאד. אך הבה נמשיך:

“אני בדעה שחלק ניכּר מן המצוקה השׂוררת בחלק זה של הציבור [הפקידים] אפשר יהיה להפיג אם יחליפו נשים בגברים בכל מקום שהדבר אפשרי. במשרדים ממשלתיים, משרדי־דואר, חברות־ביטוח, בנקים ושאר משרדים יש כיום אלפי נשים העושות עבודה שגברים יוכלו לעשותה. בתוך כך יש אלפי אנשים בעלי כישוּרים, צעירים ובני גיל־העמידה, שאינם יכולים לקבל כל סוג של עבודה. יש ביקוש גדול לעבודת נשים במלאכות הבית, ותוך כדי דירוג מחודש של הרבה נשים שנקלעו לעבודות פקידוּת אפשר יהיה להיעזר בהן בשירות הבּית.”⁴⁸

הריח מתחזק, הן תסכים.

והנה עוד פעם:

“ברי לי שאני מבטא את דעתם של אלפי צעירים כשאני אומר שאילו עשו גברים את העבודה שעכשיו אלפי צעירות עושוֹת אותה כי אז יכלו הגברים לקיים אותן נשים עצמן בבתים הגונים. בתים הם מקומותיהן האמיתיים של הנשים המאלצות עכשיו את הגברים להתהלך בטֵלים. הגיעה שעתה של הממשלה לדרוש מן המעבידים שיתנו עבודה לעוד גברים, ועל־ידי כך יאַפשרו להם לשׂאת את הנשים שעכשיו אין הם יכולים להתקרב אליהן.”⁴⁹

הרי לך! עכשיו אין עוד כל מקום לספק ביחס לריח. יצאה החיה מן השׂק. והיא זכָר.

לאחר שתעיין בנתונים הכלולים בשלוש המוּבאות הללו, ודאי תסכים כי יש יסוד של ממש למחשבה שהמלה “מיס”, כל כמה שבּשׂמה משיב־נפש בבּית הפרטי, הרי בווייטהול דבק בה ריח מסוים שאינו ערב לאַפּים מעֶברה השני של המחיצה; וכי אפשר מאד ששֵם ש“מיס” מצורף אליו יסתובב ויחוּג, בגלל הריח הזה, בספירות התחתונות שבּהן המשׂכּורות קטנות ולא יתרומם אל הספירות העליונות שבּהן המשׂכּורות בעלות־משקל. אשר ל“מרת”, הרי זו מלה מגוֹאלת; מלה של ניבּול־פה. ככל שנמעֵט לומר על אותה מלה כן יִיטב. עד כדי כך מגיעה צחנתה של זו, עד כדי כך היא מעלה באָשָה בנחיריה של וייטהול, שווייטהול אינה מניחה לה דריסת־רגל מכל־וכל. בווייטהול, כמו בגן־העדן, אין מתחתנים ואין מחַתנים.⁵⁰

אם כן, ריח – או שמא נקרא לזה “אווירה”? – הוא גורם חשוב מאד בחיים המקצועיים; למרות העובדה שגורם זה, בדומה לשאר גורמים חשובים, אין להורות עליו באצבע. יכול הוא להימלט מאפּיהם של בוחנים באולמי־בחינות, ואף־על־פי־כן הוא חודר למיניסטריונים ולמחלקות ומשפיע לרעה על חושיהם של הנמצאים בפְנים. אין להכחיש את השפעתו על הענין שלפנינו. שכּן הוא מאַפשר לנו לפסוק במשפט של בולדווין נגד ויטקר כי גם ראש־ממשלה וגם האַלמנך אומרים את האמת. אמת הדבר שעוֹבדוֹת־מדינה ראויות למשכורת שאינה נופלת מזו של הגברים; אבל אמת היא גם שאין משכורתן משתווה לזו של הגברים. ההפרש נובע מן האווירה.

ברור שאווירה היא כוח אדיר מאד. האווירה לא די שהיא משַנה את מידותיהם וצורותיהם של דברים; היא משפיעה על גופים מוצקים, כגון משׂכּורות, שיכול היית לחשוב שהן אטומות לאווירה. אפשר היה לכתוב על האווירה שיר אֶפּי, או רומן בעשרה או חמישה־עשר כרכים. אך מכּיון שאין זה אלא מכתב, ושעתך דוחקת, הבה נסתפק בכך שנאמר בפשטות כי האווירה היא אחד האויבים החזקים ביותר – קצת אולי מפני שהוא אחד הלא־מוחשיים ביותר – שבנותיהם של משכילים צריכות להילחם בהם. אם אתה סבור שהדברים האלה מוגזמים, חזוֹר והבט במִדגמי האווירה שמכילות שלוש המוּבאות הללו. שם נמצא לא רק את הסיבה שבגללה משכורתה של האשה בעלת־המקצוע עודו זעום כל־כך אלא גם משהו מסוכן יותר, משהו שאם יתפשט הריהו עלול להרעיל את שני המינים במידה שווה. שם, במובאות הללו, נמצאת הבּיצה של אותה תולעת עצמה המוכּרת לנו בשמות אחרים בארצות אחרות. שם בתבנית עוּבּרית נמצא היצור, שרוֹדָן אנו קוראים לו כשהוא איטלקי או גרמני, המאמין כי זכות יש לו – ואחת היא לנו אם ניתנה מידי אלוהים, הטבע, המין או הגזע – הזכות להכתיב לבני־אדם אחרים איך יחיו; מה יעשו. הבה נשוב ונצטט: “בתים הם מקומותיהן האמיתיים של הנשים המאלצות עכשיו את הגברים להתהלך בטלים. הגיעה שעתה של הממשלה לדרוש מן המעבידים שיתנו עבודה לעוד גברים, ועל־ידי כך יאַפשרו להם לשאת את הנשים שעכשיו אין הם יכולים להתקרב אליהן”. הצג בצד זו עוד מובאה אחת: “שני עולמות הם בחיי הלאום, עולם הגברים ועולם הנשים. יפה עשה הטבע שהטיל על הגבר את הדאגה למשפחתו וללאום. עולמה של האשה הוא משפחתה, בעלה, ילדיה וביתה”. האחת כתובה אנגלית, השניה גרמנית. אבל היכן ההבדל? וכי אין שתיהן אומרות את אותו הדבר? וכי אין שתיהן קולותיהם של רוֹדנים, בין שהם מדבּרים אנגלית ובין שהם מדבּרים גרמנית, והאם לא מוסכם על כולנו שהרוֹדן כשאנו פוגשים בו בחוץ־לארץ הוא בעל־חיים מסוּכן מאד כמו גם מאוּס מאד? והנה כאן הוא מצוי בינינו, זוקף את ראשו המאוּס, רוֹקק את רעלוֹ, עודו קטן, מקוּפל כמו זחל על עלֶה, אך בלבּה של אנגליה. וכי לא מן הבּיצה הזאת, אם נשוב ונצטט את מר וֶלס, תבקע “הכחדת החירות [שלנו] למעשה על־ידי פאשיסטים או נאצים”? וכי לא האשה היא שחייבת לשאוף אל קרבּה את הרעל ההוא ולהילחם בשרץ ההוא, בסתר ובלי נשק, במשרדה, והיא נלחמת בפאשיסט או בנאצי ממש כמו אלה הנלחמים בו בנשק באורו של זרקור הפוּמבּיות? וכי אין אותה מלחמה מוכרחה להתיש את כוֹחה ולכלות את רוּחה? כלום לא מן הדין הוא שנעזור לה למחוץ אותו בחוץ־לארץ? ומה זכות יש לנו, אדוני, להפיץ בקול־תרועה אידיאלים של חירות וצדק לארצות אחרות שעה שבכל יום ויום יכולים אנו לנעֵר ביצים כגון אלו מעתונינו המכובדים ביותר?

כאן, בדין, תפסיק דָבר שלפי כל הסימנים הוא עומד להיעשות סיכומו של נאום בהטעימך כי אף שהדעות המובּעות במכתבים האלה אינן נעימות־בתכלית להערכה־העצמית הלאומית שלנו הריהן ביטוי טבעי של פחד וקנאה שעלינו להבינם בטרם נדוּן אותם לכף־חובה. אמת הדבר, כך תאמר, שהאדונים האלה דומה שהם חרדים קצת יתר על המידה למשׂכּורותיהם ולבטחונם שלהם, אך בהתחשב במסורת של מינם אפשר להבין זאת, והדבר מתיישב אפילו עם אהבה כּנה לחירות ושׂנאה כּנה לרוֹדנוּת. שהרי האדונים האלה הריהם, או חפצים הם להיות, בעלים ואבות, ובמקרה זה תהיה פרנסת המשפחה תלויה בהם. לשון אחר, אדוני, מדבריך אני למדה שהעולם כמו שהוא כיום מתחלק לשני שירותים; אחד הוא הציבורי ומשנהו הפרטי. בעולם אחד עובדים בניהם של משכילים כעובדי־מדינה, שופטים, חיילים, והם מקבלים שכר בעד אותה עבודה; בעולם השני עובדות בנותיהם של משכילים כנשים, אמהות, בנות – אך כלום אין הן מקבלות שׂכר בעד אותה עבודה? האם עבודתה של אֵם, של אשה, של בת, אין לה שום ערך לאוּמה בכסף מזומן? עובדה זו, אם עובדה היא, הריהי מדהימה עד כדי כך שעלינו לאַשרה על־ידי שנזדקק שוב לאותו ויטקר שאין בו דופי. הנה נפנה שוב אל דפּיו. נוכל להפוך בהם, ולהפוך בהם שוב. הרי זה שלא ייאמן, כמדומה, ואף־על־פי־כן דומה כי זה דבר שאין להכחישו. בתוך כל הכּהונות הללו אין כהונה של אם; בתוך כל המשכורות הללו אין משכורת של אם. עבודתו של ארכיבישוף שווה 15,000£ בשנה למדינה; עבודתו של שופט שווה 5,000£ בשנה; עבודתו של מזכיר קבוע שווה 3,000£ בשנה; עבודתו של סרן בצבא, של רב־חובל בים, של סַמל בגדוד פרשים, של שוטר, של דוור – כל העבודות האלו ראויות לתשלום שכר מכספי המסים, אך נשים ואמהות ובנות העובדות כל היום ובכל יום, שבלי עבודתן תתמוטט המדינה ותתפורר, שבלי עבודתן לא יהיה קיוּם לבנֶיך, אדוני, אינן מקבלות כל תשלום שהוא. כלום אפשר הדבר? או שמא הרשענו את ויטקר זה, שאין בו דופי, בטעויות־דפוס?

הה, ודאי תיכּנס לתוך דברי, הרי זו עוד אי־הבנה. בעל ואשה לא די שהם בשר אחד; הם גם ארנק אחד. משכורתה של האשה היא מחצית הכנסתו של הבעל. מטעם זה עצמו האיש מקבל יותר מן האשה – מפני שיש לו אשה שעליו לפרנסה. אם כן האִם משלמים לרווק לפי אותה דרגה כמו לאשה הרווקה? דומה שלא – עוד השפעה משונה של האווירה, בלי ספק; אבל נניח לזה. כשאתה קובע שמשכורתה של האשה היא מחצית הכנסתו של הבעל הרי לכאורה זה הֶסדר צודק, ואכן, הואיל והוא צודק, החוק מאַשר אותו. תשובתך, שהחוק מניח את העניינים הפרטיים האלה להכרעת הפרט, היא משׂבּיעת־רצון פחות, שכּן פירושה הוא שמחצית־החלק של הרעיה בהכנסה המשותפת אינה משוּלמת כחוק לידיה אלא לידי בעלה. ועם זאת אפשר שתהיה זכות רוחנית מחייבת לא פחות מזכות חוקית; ואם רעייתו של משכיל יש לה זכות רוחנית למחצית הכנסתו של בעלה, הרי נוכל להניח כי רעייתו של איש משכיל יש לה לא פחות כסף מאשר לבעלה להוציאו – לאחר סילוק החשבונות של משק־הבית המשותף – על כל משׂאת־נפש המדברת אל לבה. והנה בעלה, יעיד ויטקר, יעידו העזבונות בעתון היומי, לא די שלעתים קרובות הוא משׂתכּר יפה במקצועו אלא הוא גם אדון על הון נכבד מאד. לכן גברת זו הקובעת כי 250£ בשנה הוא כל מה שיכולה אשה להשׂתכר כיום במקצועות החפשיים מתחמקת מן השאלה; שהרי מקצוע הנישואים במעמד המשכילים הוא מקצוע ששׂכרוֹ גבוה, שהרי זכות יש לה, זכות רוחנית, למחצית משכורתו של בעלה. התמיהה מעמיקה; התעלומה מתגברת. שהרי אם רעיותיהם של עשירים הן עצמן נשים עשירות, איך זה היתה ההכנסה של W.S.P.U. רק 42,000£ בשנה; איך זה שגיזברית־הכבוד של הקופה לשיקום הקולג' עודה מבקשת 100,000£; איך זה שגיזברית של אגודה המיועדת לעזור לנשים בעלות־מקצוע להשיג תעסוקה לא די שהיא מבקשת כסף לתשלום שכר־הדירה שלה אלא גם תחזיק טובה על ספרים, פירות או בגדים משומשים? מתקבל על הדעת שאם יש לה לרעיה זכות רוחנית על מחצית הכנסתו של הבעל משום שאינה מקבלת שכר בעד עבודתה שלה כרעיה, הרי מן הדין שיהיה לה כסף לא פחות מאשר לו להוציא על משׂאות־נפש המדברות אל לבה. ומאחר שאותן משאות־נפש עומדות ומקבּצות נדבות, מצנפת בידן, הרי אנו נאלצים להסיק את המסקנה שאלו הן משׂאות־נפש שאינן שובות את דמיונה של רעיית האיש המשכיל. ההאשמה נגדה היא רצינית מאד. שהרי צא וחשוֹב – הנה הכסף – אותו עודף שאפשר להקדישו להשכלה, להנאה, למעשי־צדקה לאחר כיסוי ההוצאות של משק־הבית; יכולה היא להוציא את חלקה דרך־חירות לא פחות מכפי שיכול בעלה להוציא את חלקו. יכולה היא להוציאו על כל משאות־הנפש הנראות לה; ועם זאת לא תוציא אותו על משאות־הנפש היקרות לִבנוֹת מינה שלה. הנה הן עומדות, מצנפתן בידן, ומקבצות נדבות. הרי זו האשמה נוראה להעלותה נגדה.

אך הבה נשהה רגע בטרם נחליט להעלות נגדה אותה האשמה. הבה נשאל מהן משׂאות־הנפש, ההנאות, מפעלי־הצדקה שעליהן אכן מוציאה אשתו של המשכיל את חלקה בעודף המשותף. וכאן אנו ניצבים בפני עובדות שעמהן, אם טובות הן בעינינו ואם לא, עלינו להתמודד. עובדה היא שטעמיה של האשה הנשואה במעמד שלנו הם גבריים במובהק. היא מוציאה סכומים עצומים בכל שנה על קרנות מפלגתיות, על ספורט; על אפָרִים לציד תרנגולי־בר; על קריקט וכדורגל. היא מעתירה ממון על מועדונים – ברוּקס, וַייטס, די טראוולֶרס, די ריפוֹרם, די אתיניאוּם – אם נזכיר רק את הבולטים ביותר. הוצאותיה על משׂאות־נפש, הנאות ומפעלי־צדקה אלה מסתכמות ודאי בהרבה מיליונים בכל שנה. ואף־על־פי־כן רוב־רוּבּו של הסכום הזה מוּצא על הנאות שאין לה חלק בהן. היא מפזרת אלפים על אלפים של לירות על מועדונים שבּנות־מינה אין להן דריסת רגל בהם.⁵¹ על מסלולי־מירוץ שאין מתירים לה לרכוב בהם; על קולג’ים שבנות מינה שלה אינן מוּרשות ללמוד בהם. היא משלמת בכל שנה הון־עתק בעד יין שאינה שותה ממנו ובעד סיגרים שאינה מעשנת. הקצרה, רק שתי מסקנות אנו יכולים להסיק ביחס לרעייתו של המשכיל – הראשונה שהיא נפש אַלטרוּאיסטית ביותר המעדיפה להוציא את חלקה בקוּפּה המשותפת על הנאותיו ועל משאות־הנפש שלו; השניה, והמסתברת יותר, אף שהיא ראויה פחות לשבח, איננה שהיא נפש אלטרואיסטית ביותר אלא שזכותה הרוחנית לחלק ממחצית הכנסתו של בעלה מתמעטת למעשה כדי זכות ממשית למזונות, קורת־גג וקיצבה שנתית קטנה לדמי־כיס ומלבושים. כל אחת משתי המסקנות האלו אפשרית; עדוּתם של מוסדות־ציבור ורשימות־תורמים מוציאה כל מסקנה אחרת מכלל חשבון. שכּן צא וחשוֹב באיזה גודל־נפש המשכיל מכלכּל את בית־הספר הישן שלו, את הקולג' הישן שלו; כמה נהדרות תרומותיו לקוּפות מפלגתיות; באיזה רוחב־יד הוא תורם לכל אותם מוסדות וענפי־ספורט שבּכוחם הוא ובניו משׂכּילים את מוחותיהם ומפתחים את גופותיהם – העתונים היומיים מעידים יום־יום על העובדות הללו שאין לערער עליהן. אבל העובדה ששְמהּ נעדר מרשימות של תורמים, ועניוּת המוסדות המשׂכּילים את מוחה ואת גופה, מוכיחים לכאורה כי יש באווירתו של הבית הפרטי משהו שבאורח בלתי־מוחשי אך נחרץ הוא מַטֶה את חלקה הרוחני של הרעיה בהכנסה המשותפת לעֵבר אותן משׂאות־נפש שדעתו של בעלה נוחה מהן ואותם תענוגות שהוא נהנה מהם. אם ראוי הדבר לשבח ואם אינו ראוי, זוהי העובדה. ומשום כך אותן משאות־נפש אחרות עומדות ומקבצות נדבות.

בהיות לפנינו העוּבדות של ויטקר והעוּבדות של רשימות התורמים, דומה כי הגענו לשלוש עוּבדות שאין לערער עליהן ואשר ודאי גדולה תהיה השפעתן על בירור השאלה איך נוכל לעזור לך למנוע מלחמה. הראשונה היא שבּנות המשכילים מקבּלות מקופות הציבור מעט מאד לשירותיהן הציבוריים; השניה היא שמקופות הציבור אין משלמים להן מאומה לשירותיהן הפרטיים; והשלישית היא שחלקן בהכנסתו של הבעל אינו חלק של בשר־ודם אלא הוא חלק רוחני או סמלי, ופירושו שלאחר שהולבשו ושׂבעו שניהם הרי העודף שאפשר להקדישו למשאות־נפש, הנאות או מפעלי־צדקה גולש מסתורית אך ודאית לעֵבר אותם משאות־נפש, הנאות ומפעלי־צדקה שהבעל נהנה מהם ושדעתו נוחה מהם. דומה כי האדם המקבל את המשכורת בפועל־ממש הוא האדם אשר לו הזכות המעשית להחליט איך תוּצא אותה משכורת. עובדות אלו מחזירות אותנו אפוא ברוח נזוּפה ובהשקפות שהשתנו למדי אל נקודת־המוצא שלנו. שהרי היה בדעתנו, אולי תזכור, להביא את קריאתך לעזרה במניעתה של מלחמה לפני הנשים המשׂתכּרות למחייתן במקצועות החפשיים. אליהן, אמרנו, עלינו לפנות, שכּן בידיהן נתון הנשק החדש שלנו – השפעתה של דעה עצמאית המבוססת על הכנסה עצמאית. אבל העובדות שוב הן מדכאות. הן מבהירות שקודם־כל עלינו להוציא מכלל חשבון, כמסייעות אפשריות, אותה קבוצה גדולה של נשים שבשבילן הנישואים הם מקצוע, משום שזהו מקצוע שאין שכר בצדו, ומשום שהחלק הרוחני של מחצית משכורתו של הבעל אינו חלק ממשי – כך לכאורה העובדות מלמדות. לכן השפעתה חסרת הפּניות המיוסדת על הכנסה עצמאית היא אפס. אם הוא בעד כוח־הזרוע, תהיה גם היא בעד כוח־הזרוע. שנית, דומה שהעוּבדות מוכיחות כי האמירה “להשׂתכּר 250£ בשנה הרי זה הישג של ממש אפילו לאשה בעלת כישורים מעוּלים ונסיון של שנים” איננה שקר מוחלט אלא אמת הקרובה מאד לוודאי. לכן ההשפעה שיכולות בנותיהם של משכילים להפעיל כיום על סמך כוח־ההשׂתכּרות שלהן אי־אפשר להעריכה ביותר. אף־על־פי־כן הואיל וברי לנו עכשיו יותר מתמיד שאליהן עלינו לשאת עינינו לעזרה, כי רק הן בלבד יכולות לעזור לנו, הרי אליהן עלינו לפנות. מסקנה זו מחזירה אותנו אפוא אל המכתב שממנו ציטטנו למעלה – מכתבה של גיזברית־הכבוד, המכתב המבקש תרומה לאגודה שנועדה לעזור לבנותיהם של משכילים להשיג תעסוקה במקצועות החפשיים. הן תסכים, אדוני, שמניעים אנוכיים חזקים יש לנו לעזור לה – אין כאן כל מקום לספק. שכּן מי שעוזר לנשים להשׂתכּר למחייתן במקצועות החפשיים ממילא הוא עוזר להן לזכּות באותו נשק של דעה עצמאית שהוא עדיין נשקן האדיר ביותר. ממילא הוא עוזר להן לגבש מחשבה משלהן ורצון משלהן שבּהם תעזורנה לך למנוע מלחמה. אבל… – כאן שוב, בנקודות הללו, הספקות וההיסוסים באים לידי ביטוי – האם נוּכל, בהתחשב בעובדות שהובאו למעלה, לשלוח לה את הגיניאה שלנו בלי להעמיד תנאים חמורים מאד באשר לדרך הוצאתה של אותה גיניאה?

כי העובדות שגילינו אגב בדיקת הודעתה על מצבה הכספי עוררו שאלות שבגללן אנו תמהות אם בחכמה נעשה בּעוֹדדֵנו נשים להיכנס למקצועות החפשיים אם רצוננו למנוע מלחמה. הן תזכור שאנו משתמשות בטביעת־העין הפסיכולוגית שלנו (שהרי זו סגולתנו היחידה) כדי להכריע בשאלה איזה מין סגולות בטבע האדם צפויות להוליך למלחמה. והעובדות שנחשׂפו למעלה יש בהן כדי לעורר אותנו לשאול, בטרם נרשום את ההמחאה שלנו, אם בּעוֹדדֵנו את בנותיהם של משכילים להיכנס למקצועות החפשיים לא נימצא מעודדות דווקה אותן סגולות שאנו מבקשות למנוע? וכי בזאת לא נעשה מה שנוכל לעשות בגיניאה שלנו כדי להבטיח שבעוד מאתיים או שלוש־מאות שנה ישאלו לא רק המשכילים במקצועות החפשיים אלא גם המשכילות במקצועות החפשיים – הו, את מי? כמאמר המשורר – אותה שאלה עצמה שאתה מציג לפנינו עכשיו: איך נוכל למנוע מלחמה? אם נעודד את הבּנות להיכנס למקצועות החפשיים בלי להעמיד כל תנאים באשר לצורה שבּה תעסוקנה במקצועות החפשיים, כלום לא נעשה בזאת כמיטב יכולתנו להשגיר את הנעימה הנושנה שטבע האדם, בדומה לגראמופון שמחטו נתקעה, מטרטר אותה עכשיו באחידוּת הרת־שוֹאה שכזאת? “הנה נסוֹב סביב עץ־התות, עץ־התות, עץ־התות. תן לי את הכל, תן לי את הכל, לי את הכל. שלוש־מאות מיליון מוּצאים על מלחמה”. בעוד שיר זה, או משהו כדוגמתו, מצלצל באזנינו אין אנו יכולים לשלוח את הגיניאה שלנו לגיזברית־הכבוד בלי שנַתרֶה בה כי תוכל לקבּלה רק על־תנאי שתישבע כי בעתיד יעסקו במקצועות החפשיים בצורה שיוליכו לשיר אחר וּלמסקנה אחרת. היא תקבל אותה רק אם תוכל להניח את דעתנו שהגיניאה שלנו תוּצא למען השלום. קשה לנסח תנאים כאלה; בבוּרוּתנו הנוכחית בפסיכולוגיה אולי הדבר בלתי־אפשרי. אך הענין רציני כל־כך, המלחמה בלתי־נסבלת כל־כך, איומה כל־כך, בלתי־אנושית כל כך, עד שמוכרחים לנסות. הנה אפוא עוד מכתב לאותה גברת.

"זמן רב עבר, גברתי, עד שנענָה מכתבֵך, אך אנחנו בדקנו אי־אלו האשמות שהוֹעלו נגדך וערכנו אי־אלה בירורים. זיכּינו אותך, גבירתי, ודאי ירווח לך לשמוע, מאמירת שקרים. דומה כי אמת היא שאַת עניה. ועוד זיכּינו אותך מעצלוּת, שוויון־נפש ותאוות־בצע. מספר משׂאות־הנפש שאת שוקדת עליהן, ואם גם בסתר ובלי הצלחה, הוא לזכוּתך. אם אַת מעדיפה גלידות ובטנים על בשׂר־צלי וּבירה, הרי לכאורה הסיבה היא בכלכלה ולאו דווקה בטעם. לכאורה קרוב הוא לוודאי שלא היה לך כסף הרבה להוציאו על אוכל ולא פנאי הרבה להוציאו על אכילתו בשים לב לחוזרים ולעלונים שאַת מוציאה, לאסיפות שאַת מכנסת, לבאזארים שאַת מאַרגנת. אכן, לכאורה הרי אַת עובדת, ואפילו בלי משׂכּורת, שעות ארוכות בהרבה מן המקובל על משרד־הפנים. אך אם גם מוכנות אנו להצטער על עניוּתך ולשבּח את חריצותך, לא נשלח לך גיניאה לעזור לך לעזור לנשים להיכנס למקצועות החפשיים אלא אם כן תוכלי להבטיחנו שתעסוקנה במקצועות הללו בצורה שתמנע מלחמה. זוהי, כך תגידי, אמירה סתמית, תנאי בלתי־אפשרי. אף־על־פי־כן, הואיל והגיניאות נדירות והגיניאות רבות־ערך, תהיי מוכנה לשמוע לתנאים שרצוננו לכפותם אם, כך אַת רומזת, אפשר יהיה להציגם בקצרה. אם כן אפוא, גבירתי, הואיל ושעתך דוחקת, שהרי הצעת־חוק־הגימלאות לפניך, ועליך לדחוף את האצילים לבית־הלורדים כדי שיצביעו עליה על־פי הוראותיך, ועוד אַת צריכה לקרוא את דברי־הפרלאמנט ואת העתונים – הגם שדבר זה ודאי לא יצריך זמן רב; לא תמצאי בהם זכר לפעולותיך;⁵² דומה כי קשר שתיקה הוא הכּלל; ומאחר שעדיין עליך לקשור קשר להשגת שכר שווה בעד עבודה שווה בפקידוּת הממשלתית, תוך שבאותו זמן את מכינה ארנבות וקנקני־קפה ישָנים כדי לפתות אנשים לשלם בעדם יותר ממה שהם שווים באמת בבאזאר – מאחר שברור הוא, בתכלית הקיצור, שאַת עסוקה, הבה נזדרז; נערוך סקירה מהירה; נדוּן בכמה פסקות בספרים שבּספרייתך; בעתונים שעל שולחנך, ואחר־כך נראה אם נוכל לנסח את הדברים בצורה סתמית פחות, לנסח את התנאים ביתר בהירות.

"הבה נפתח בהצצה בבָרָם של דברים, בצביון הכללי. הבה נזכור שדברים נראים לא רק מלגֵו כי אם גם מלְבָר. סמוּך אלינו יש גשר על התֵמזה, מקום־תצפית נהדר לסקירה מעין זו. הנהר שוטף מתחת; אַרבּות עוברות, עמוסות עצים, מתפקעות מגודש דגן; מצד אחד הכּיפּות והצריחים של הסיטי; מן הצד השני, וסטמינסטר ובתי־הפרלאמנט. זהו מקום לעמוד עליו שעות על שעות ולחלום. אך לא עכשיו. עכשיו שעתנו דוחקת. עכשיו אנו כאן כדי לעיין בעוּבדות; עכשיו עלינו לנעוץ את עינינו בתהלוכה – תהלוכת בניהם של משכילים.

"הנה הם צועדים, אחינו שקנוּ השכלתם בבתי־ספר פרטיים ובאוניברסיטאות, עולים במדרגות הללו, נכנסים ויוצאים בדלתות הללו, עולים אל דוּכני־הדרשה הללו, מטיפים, מלמדים, עושים משפט, עוסקים ברפואה, עושים עסקים, עושים כסף. הרי זה מראה חגיגי תמיד – תהלוכה, כאוֹרחת־גמלים החוֹצה במדבר. אבות־סבים, סבים, אבות, דודים – כולם הלכו בדרך זו, עוטים את גלימותיהם, עוטים את קפלטיהם, מהם סרטים על לוחות־לבבם ומהם בלי סרטים. אחד היה בישוף. משנהו שופט. אחד היה אדמירל. משנהו גנרל. אחד היה פרופיסור. משנהו דוקטור. והיו שעזבו את התהלוכה ובפעם האחרונה שמעו עליהם שהם יושבים באפס־מעשה בטסמאניהֹ; נראו, בלבוש מרוּפט למדי, כשהם מוכרים עתונים בצ’ארינג־קרוֹס. אך רובּם התאימו צעד, הלכו לפי הכללים, ובאמצעים כשרים ובלתי־כשרים כאחד עשו כסף מספיק להחזיק בבית־המשפחה, אי־שם, בכללו של דבר, בווסט־אֶנד, לספק בשר־בקר ובשר־כבש לכּל, והשכלה לארתור. מראה חגיגי הוא זה, תהלוכה זו, מראה שאולי תזכרי כי לעתים קרובות, כאשר הבטנו בו במצוּדד מחלון של קומה עליונה, עורר אותנו להציג לעצמנו אי־אלו שאלות. אך עתה, זה כעשרים שנה לערך, שוב אין זה רק חזיון, תצלום, או ציור־קיר ששורבּט על כתלי הזמן שבּו אנו יכולות להסתכל מתוך הערכה אסתטית בלבד. כי על כן שם, מטַרפּזוֹת לנו בקצה התהלוכה, באות אנו עצמנו. ויש בזה משום שינוי. אנו שימים כה רבים הסתכלנו במראֶה המרהיב בספרים, או שמחלון מווּלָן צָפינו בגברים משכילים היוצאים את הבית בתשע־וחצי לערך והולכים למשרד, חוזרים הביתה בשש־וחצי לערך ממשרד, שוב אין אנו צריכות להסתכל בסבילוּת. גם אנו יכולות לצאת את הבית, יכולות אנו לעלות במדרגות הללו, להיכנס ולצאת בדלתות הללו, לעטות קפלטים וגלימות, לעשות כסף, לשפוט שפוֹט. צאי וחשבי – ביום מן הימים תוכלי לחבוש קפלט של שופט לראשך, לעטות שכמיָה של פרוות־חוֹלד על כתפיך; לשבת תחת האריה והחדקֶרֶן; לקבל משכורת של חמשת־אלפים בשנה עם גימלאות לעת פרישה. אנו המרתיחות עכשיו את הקולמוסים הענווים האלה אפשר שבעוד מאה או מאתיים שנה נִשׂא דברינו מעל דוּכן־דרשה. איש לא יעז אז לסתור את דברינו; אנו נהיה שופרות לַשכינה – מחשבה חגיגית, האין זאת? מי יודע אם, ברבוֹת הימים, לא נוכל ללבוש מדי־צבא, עם תחרת־זהב על לוחות־לבּנו, חרבות לימיננו, ומשהו הדומה ליעֵה־הפחמים המשפחתי הישן על ראשינו, פרט לזה שאותו חפץ רם ונִשׂא מעולם לא קוּשט נוצות של שער־סוס לבן. את צוחקת – אכן בצֵל הבית הפרטי עדיין המלבושים הללו נראים משונים קימעה. ימים כה רבים לבשנו בגדים פרטיים – עטינו את הצעיף שעליו המליץ פאולוס. אך לא באנו הנה לצחוק, או לדבּר על אופנות – של גברים ושל נשים. אנו נמצאות כאן, על הגשר, כדי להציג לעצמנו אי־אלו שאלות. ואלו שאלות חשובות מאד; ומעט מאד פנאי יש לנו להשיב עליהן. השאלות שעלינו להציג לעצמנו ולהשיב עליהן לגבי אותה תהלוכה במשך רגע זה של מעבר חשובות הן עד כדי כך שאפשר מאד כי תחוללנה שינוי לעולמי־עד בחיי כל הגברים והנשים. שהרי עלינו לשאול את עצמנו, כאן ועכשיו, היש ברצוננו להצטרף לאותה תהלוכה או לא? באיזה תנאים נצטרף לאותה תהלוכה? על הכל, לאן היא מוליכה אותנו, תהלוכת המשכילים? הרגע קצר; אפשר שיארַך חמש שנים, עשר שנים, או אולי רק עוד כמה חדשים בלבד. אך על השאלות יש להשיב; והן חשובות עד כדי כך שאם מבּוקר עד ערב לא תעשׂינה בנות המשכילים דבר ורק תסתכלנה בתהלוכה ההיא מכל הזוויות, אם לא תעשינה דבר ורק תהגֶינה בה ותנַתַחנה אותה, ותחשובנה עליה ותקראנה עליה וּתשַתפנה זו את זו בחשיבתן ובמקראותיהן, ובמה שהן רואות ובמה שהן מנחשות, הרי בכך תיטבנה לנצל את זמנן מאשר בכל פעילות אחרת הפתוחה לפניהן עתה. אבל, הן תטעני כנגדי, אין לך פנאי לחשוב; עליך להילחם בקרבות שלך, לשלם את דמי־השׂכירוּת שלך, לארגן את הבאזארים שלך. תירוץ זה לא יועיל לך, גבירתי. כידוע לך מנסיונך שלך, ויש עובדות המוכיחות זאת, הרי תמיד חשבו בנותיהם של משכילים מן היד אל הפה; לא תחת מנורות ירוקות של שולחנות־לימוד במנזרים של קוֹלג’ים מבוּדדים. הן חשבו בעודן בוחשות בסיר, בעודן מנענעות את העריסה. בכך השיגו לנו את הזכות על המטבע החדשה של חצי השילינג. עכשיו עלינו להמשיך במחשבה; איך נוציא את אותה מחצית השילינג? לחשוב אנו חייבות. הבה נחשוב במשרדים; באוֹמניבּוּסים; בעוד אנו עומדות בקהל וצופות בתהלוכות־הכתרה ובמצעדי־ראוָה של ראש־העיר; הבה נחשוב תוך שאנו עוברות על־פני מצבת־הזכרון; ובווייטהול; ביציע של בית־הנבחרים; בבתי־המשפט; הבה נחשוב בטבילות ובחתונות ובהלוויות. לעולם אַל נחדל מלחשוב מהי “ציביליזציה” זו שבּה אנו מצויות? מה הטכסים האלה ומדוע עלינו לקחת בהם חלק? מה המקצועות החפשיים האלה ומדוע עלינו לעשות מהם כסף? הקצרה, לאן היא מוליכה אותנו, תהלוכת בניהם של משכילים?

“אבל אַת עסוקה; נשוב־נא אל העובדות. היכּנסי אפוא פנימה, וּפתחי את הספרים שעל מדפי ספרייתך. שהרי יש לך ספריה, וספריה טובה. ספריה שימושית, ספריה חיה; ספריה ששום דבר אינו רתוק בה בשרשרת ושום דבר אינו סגור בה על מסגר; ספריה שבּה זמירות הזַמרים בוקעות כמו מאליהן מחייהם של החיים. הנה השירים, הנה הביוגרפיות. ומה אור הם שופכים על המקצועות החפשיים, ספרי־ביוגרפיה אלה? עד היכן הם מעודדים אותנו לחשוב שאם נעזור לבּנות להיעשות נשים בעלות־מקצוע נרחיק את המלחמה? התשובה על אותה שאלה פזורה בכל הכרכים האלה; וכל מי שיודע לקרוא אנגלית כפשוטה יכול לקרוא אותה. והתשובה, יש להודות, משונה היא ביותר. שכּן כמעט כל ביוגרפיה שאנו קוראים על אנשים בעלי מקצוע חפשי במאה הי”ט, אם נצטמצם באותה תקופה שאינה רחוקה וכל־כולה מתוֹעדת, נוגעת במידה רבה במלחמה. לוחמים גדולים היו, כנראה, בעלי המקצועות החפשיים בתקופתה של המלכה ויקטוריה. היה הקרב על וסטמינסטר. היה הקרב על האוניברסיטאות. היה הקרב על וייטהול. היה הקרב על רחוב־הארלי. היה הקרב על האקדמיה המלכותית. כמה מן הקרבות האלה, כפי שתוכלי להעיד, עודם בעיצומם. למען האמת, דומה כי המקצוע היחיד שלא ידע קרב עז במשך המאה הי"ט הוא מקצוע הספרות. דומה כי על־פי עדוּת הביוגרפיה היו כל שאר המקצועות החפשיים צמאֵי־דמים לא פחות ממקצוע הלוחמים עצמם. אמת שהלוחמים לא פצעו בבשר;⁵³ האבּירוּת אסרה על כך; אך הן תסכימי כי קרב המבזבז זמן קטלני הוא לא פחות מקרב המבזבז דם. הן תסכימי שקרב העולה ממון קטלני הוא לא פחות מקרב העולה רגל או זרוע. הן תסכימי שקרב המאלץ צעירים לכַלות את כוחם בהתמקחות בחדרי־ישיבות, בשידולים להשגת חסדים, בהעמדת־פנים של הערצה כדי לכסות על לעגם, פוצע את רוח האדם פצעים ששום חכמת־ניתוח לא תוכל לרפּאם. אפילו הקרב על שכר שווה בעד עבודה שווה אינו נטול פרשת־זמן משלו, פרשת־רוח משלו, כפי שאולי היית את עצמך מודה, לולא עברת בשתיקה שאין לה הסבּר על עניינים מסוימים. והנה, הספרים שבּספריה שלך מתארים כה רבים מן הקרבות האלה עד שאי־אפשר להיכנס לפרטי כולם; אך מאחר שדומה כי כולם התנהלו פחות או יותר באותה מתכּונת, ועל־ידי אותם לוחמים, כלומר על־ידי גברים בעלי מקצועות חפשיים נגד אחיותיהם ובנותיהם, הבה נעיף עין, הואיל והשעה דוחקת, רק באחד ממסעי־המלחמה האלה ונבחן את הקרב על רחוב־הארלי, כדי שנוכל להבין מה השפעה היתה למקצועות החפשיים על מחזיקיהם.

"המערכה נפתחה בשנת 1869 בהנהגתה של סופיה גֶ’קס־בלֵייק. המקרה שלה טיפוסי כל־כך למאבק הוויקטוריאני הגדול בין קרבנות המשטר האבהני (הפטריארכאלי) והאבות, של הבנות נגד האבות, עד שראוי לתהות עליו רגע קט. אביה של סופיה הפליא להדגים את המשכיל הוויקטוריאני, איש חביב, תרבותי ואמיד. הוא היה מפקח־על־המשמעת באולם־האוכל של הדוקטורים. ידו השׂיגה להחזיק ששה משרתים, סוסים ומרכּבות, ויכול היה לסַפק לבתו לא רק מזון וקורת־גג אלא גם ‘רהיטים נאים’ ו’אח נעימה' בחדר־המיטות שלה. כמשכורת, ‘להלבשה ולכסף פרטי’, נתן לה 40£ בשנה. משום־מה מצאה כי סכום זה אינו מספיק. ב־1859, נוכח העובדה שנותרו לה רק תשעה שילינגים ותשעה פֶּנס עד רבע־השנה הבאה, ביקשה להשׂתכּר ממון בעצמה. והציעו לה משׂרת הוראה פרטית בתשלום של חמישה שילינגים בשעה. היא סיפרה לאביה על ההצעה. הוא השיב, ‘בתי היקרה לי מכּל, אך בזה הרגע שמעתי שאַת שוקלת בדעתך קבּלת תשלום בעד ההוראה. יהיה זה ממש למטה מכּבודך, יקירתי, ואינני יכול להסכים לזה’. היא טענה: ‘מדוע לא אקבל אותה? אתה כגבר עשית את עבודתך ובאת על שׂכרך, ואיש לא ראה בכך שום פחיתוּת־כבוד אלא חליפים הוגנים… תוֹם עושה בקנה־מידה גדול מה שאני עושה בקנה־מידה קטן’. הוא השיב: ‘המקרים שאַת מביאה, יקירתי, אינם לענין… תום זה… רואה חובה לעצמו כגבר… לפרנס את אשתו ומשפחתו, ומשׂרתו היא משׂרה רמה, שרק בעל־אופי ממדרגה ראשונה יכול לשמש בה, והיא מכניסה לו קרוב יותר לאלפיים מאשר לאלף בשנה… כמה שונה מזה בתכלית הוא המקרה של יקירתי! אַת אינך חסרה מאומה, ואַת יודעת כי (במושגים אנושיים) לעולם לא תחסרי מאומה. אם תתחתני מחר – לפי רוחי – ואינני מאמין שאי־פעם תתחתני אחרת – אֶתן לך עושר רב’. ועל כך העירה לאמור, ביומן פרטי: ‘ככסילה הסכמתי לוותר על התשלום לעונת־לימודים זו בלבד – אף־על־פי שאני שרויה בעניוּת מנוּולת. סכלוּת היתה זו. הדבר רק דוחה את המאבק’.⁵⁴

“כאן צָדקה. המאבק עם אביה שלה תם. אבל המאבק עם האבות בכלל, עם המשטר האַבהני עצמו, נדחה למקום אחר ולזמן אחר. הקרב השני היה באדינבּוֹרוֹ ב־1869. היא הגישה בקשה להתקבל לקולג’־המלכותי־למנתחים. הנה תיאור עתונאי של התגרה הראשונה. ‘מהומה בלתי־הולמת עד מאד בטיבה התחוללה אתמול אחר־הצהריים מול הקולג’־המלכותי־למנתחים… שעה קלה לפני ארבע… התאספו קרוב ל־200 סטודנטים מול השער המוליך אל הבנין…’ הסטודנטים לרפואה צרחו ושרו שירים. 'השער הוּגף בפניהן (של הנשים)… ד”ר הֶנדיסַייד מצא כי בשום־פנים־ואופן לא יוכל להתחיל בהדגמה שלו… כבשׂת־שעשועים הוכנסה לאולם' וכן הלאה. השיטות דמו מאד לאלו שננקטו בקמבריג' בעת הקרב על התואר. ושוב, כבמקרה ההוא, הביעו השלטונות את צערם על השיטות הגלויות הללו ונקטו אחרות משלהם, ערמומיות יותר ויעילות יותר. שום דבר לא היה יכול להניע את השלטונות שהתבצרו בתוך השערים המקודשים להרשות לנשים להיכּנס. הם אמרו כי אלוהים הוא לצדם, הטבע לצדם, החוק לצדם, והרכוש לצדם. הקולג' הוקם למען גברים בלבד; על־פי החוק גברים בלבד רשאים ליהנות ממענקיו. הוקמו הוועדות הרגילות. נחתמו העצומות הרגילות. נערכו המגביות שפלות־הרוח. נערכו הבּאזארים הרגילים. נדונו השאלות הרגילות של טאקטיקה. כרגיל נשאלה השאלה, האם ראוי שנתקוף עכשיו, או שמא ביתר־חכמה נעשה אם נמתין? מי הם ידידינו ומי הם אויבינו? היו חילוקי־הדעות הרגילים, הפּלוגתות הרגילות בין היועצים. אך למה לפרט? המהלך כולו מוכּר כל־כך עד שהקרב על רחוב־הארלי בשנת 1869 יכול גם יכול להיות הקרב על אוניברסיטת־קמבריג' ברגע זה. בשני המקרים הרי לנו אותו ביזבוז של כוח, ביזבוז של סערת־נפש, ביזבוז של זמן, וביזבוז של כסף. כמעט אותן הבּנות מבקשות מאותם האחים כמעט את אותן ההקלות. כמעט אותם אדונים פוצחים באותם סירובים כמעט מאותם הטעמים. דומה כאילו לא היתה שום התקדמות בגזע האנושי, רק חזרה על דברים בלבד. נוכל כמעט לשמוע אותם אם נקשיב לשירת אותו שיר, ‘הנה נסוֹב סביב עץ־התות, עץ־התות, עץ־התות’, ואם נוסיף, ‘של הרכוש, של הרכוש, של הרכוש’, הרי כמעט נשלים את החרוז בלי שנחטא לעובדות.

"אבל לא באנו הנה לשיר שירים ישנים או להשלים חרוזים חסרים. באנו הנה לעיין בעובדות. והעובדות שעתה־זה ליקטנו אותן מספרי־הביוגרפיה מוכיחות לכאורה כי המקצועות החפשיים יש להם איזו השפעה שאי־אפשר להכחישה על הפרופיסורים. העוסקים בהם נעשים קנאים לקניינם, מתנגדים לכל קיפוח של זכויותיהם, ולוחמניים מאד אם מעז מישהו לערער עליהן. האם לא בצדק נחשוב אפוא שאם ניכּנס לאותם המקצועות נִקנה לנו את אותן התכונות? וכלום אין תכונות כאלו מוליכות למלחמה? אם נעסוק במקצועות החפשיים באותה צורה האם בעוד מאה שנים לערך לא נהיה קנאיות באותה מידה לקנייננו, צרוֹת־עין באותה מידה, שואפות־מדוֹן באותה מידה, משוכנעות באותה מידה באשר למשפט־האלוהים, הטבע, החוק והרכוש כדרכם של האדונים האלה עכשיו? לכן הגיניאה הזאת, היעוּדה לעזור לך לעזור לנשים להיכנס למקצועות החפשיים, תנאי זה מצוֹרף אליה כתנאי ראשון. אַת תישבעי שכּכל יכולתך תעמדי על כך שכל אשה הנכנסת למקצוע חפשי כלשהו בשום־פנים לא תפריע לכניסתו של שום יצור־אנוש אחר, אם גבר ואם אשה, לבן או שחור, ובלבד שיהיו הוא או היא מוסמכים להיכּנס לאותו מקצוע; אלא תעשה כל אשר לאל־ידה לעזור להם.

“אַת מוכנה לחתום על זה בחתימת ידך, כאן ועכשיו, אומרת אַת, ובתוך כך את פושטת אותה יד לַגיניאה. אך המתיני. עוד תנאים מצורפים אליה בטרם תהיה שלך. שכּן צאי וחשבי שוב על תהלוכתם של בני המשכילים; שאלי עצמך עוד הפעם, לאן היא מוליכה אותנו? כהרף־עין תשובה אחת מתבקשת מאליה. אֶל הכנסות, הרי זה ברור, אשר בעינינו לפחות הן נראות נאות ביותר. ויטקֶר מוציא זאת מגדר ספק. ובצד עדוּתו של ויטקֶר הרי לנו עדוּתו של העתון היומי – עדוּת הצוואות, רשימות־התורמים שכּבר בדקנו אותן. בגליון אחד של עתון אחד, למשל, נאמר כי שלושה אנשים משכילים מתו; ואחד הניח 1.193,251£; השני 1,010,288£; השלישי 1,404,132£. סכומים גדולים הם אלה לאנשים פרטיים לצברם, הן תוֹדי. ומדוע לא נצבור אותם גם אנחנו במרוצת הזמן? עכשיו שהפקידות הממשלתית פתוחה לפנינו יכוֹל נוּכל להשׂתכּר בין אלף לשלושת־אלפים בשנה; עכשיו שמקצוע המשפטים פתוח לפנינו יכוֹל נוּכל להשׂתכּר 5,000£ בשנה כשוֹפטוֹת, וכל סכום שעד ארבעים או חמישים אלף בשנה כפרקליטוֹת. כאשר תהיה הכּנסיה פתוחה לפנינו נוּכל לקבל משׂכורות של חמישה־עשר אלף, חמשת־אלפים, שלושת־אלפים בשנה, בצירוף ארמונות ומעונות־דיאקוֹן. כאשר תיפּתח הבּורסה לפנינו אפשר שבמוֹתנו נהיה שווֹת לא פחות מיליונים מפּיירפּונט מוֹרגן, או מרוֹקפלר עצמו. כרופאות נוּכל להרוויח כל סכום שבין אלפיים לחמישים־אלף בשנה. אפילו כעורכות־עתונים נוכל לקבל משכורות שאינן ראויות לבוּז בשום־פנים. אחד מקבל אלף בשנה; משנהו אלפיים; יש מרננים שעורכו של עתון יומי גדול מקבל משכורת של חמשת־אלפים בשנה. כל העושר הזה אפשר שבמרוצת הזמן יפוֹל בחלקנו אם נעסוק במקצועות החפשיים. הקצרה, נוּכל לשנות את מצבנו ואם לשעבר היינו קרבנותיו של המשטר האַבהני, המקבלות שכר־עבודה בסחורות בתוספת 30£ או 40£ בשנה במזומן ובתוספת אש”ל, ניעשה נושאות־הדגל של המשטר הרכושני, ותהיה לנו הכנסה שנתית שכולה שלנו בשיעור הרבה אלפים, ואם נשקיע אותה בתבונה אפשר שבמוֹתנו תשאיר לנו הון של מיליונים רבים מכפי שנוכל למנותם.

"הרי זו מחשבה שאינה נטוּלה זוֹהר משלה. צאי וחשבי מה היה פירוש הדבר אילו נמצאה עכשיו בתוכנו אשה בעלת מפעל־מכוניות, שבהינף־קולמוס תוכל להעניק לכל קולג’־לנשים מאתיים או שלוש־מאות אלף לירה. גיזברית־הכבוד של קופּת השיקום, אחותך שבקמבריג', תמצא אז שעמָלה הוּקל במידה ניכּרת. אז לא יהיה צורך במגביות ובוועדות, בתוּתי־שדה ושמנת ובאזארים. והבה נניח שלא אשה אחת בלבד תהיה עשירה אלא שנשים עשירות תהיינה מצויות לא פחות מאנשים עשירים. מה לא תוכלי לעשות? תוכלי לסגור מיד את משרדך. תוכלי למַמן מסיבה של נשים בבית־הנבחרים. תוכלי לקיים עתון יומי השוקד על קשר, לא של שתיקה כי אם של דיבור. תוכלי לקבל גימלאות לרווקות, אותן קרבנות של המשטר האבהני, ששיעור הקיצבה שלהן אינו מספיק ואשר שוב אין מוסיפים להן מזונות וקורת־גג. תוכלי לקבל שכר שווה בעד עבודה שווה. תוכלי להמציא לכל אם כלוֹרוֹפוֹרם כאשר נולד בנה;⁵⁵ ואולי להוריד את תמותת האמהות מארבע־לאלף עד אפס. בישיבה אחת תוכלי להעביר הצעות־חוק שעכשיו אולי תדרושנה ממך מאה שנה של עמל קשה ונמשך עד שתעבורנה בבית־הנבחרים. למבט ראשון דומה כאילו אין דבר שלא תוכלי לעשות, אם יעמוד לרשותך אותו הון העומד לרשותם של אחַיך. מדוע אפוא, אַת נזעקת, לא לעזור לנו לעשות את הצעד הראשון להשׂגתו? המקצועות החפשיים הם הדרך היחידה שבּה אנו יכולות להשׂתכּר. כסף הוא האמצעי היחיד בו אנו יכולות להשיג דברים הנכספים מאד־מאד. ואף־על־פי־כן, דומה שכּך את מוֹחה וטוענת, הנה אַת מתדיינת ומתמקחת על תנאים. אבל שווי לנגדך את המכתב הזה מגבר בעל מקצוע חפשי המבקש מאתנו לעזור לו למנוע מלחמה. הביטי גם בתצלומים של גוויות ובתים הרוסים שאותם ממשלת ספרד שולחת כמעט מדי שבוע. הנה על כן צריך להתמקח על תנאים.

"שכּן עדוּת המכתב והתצלומים, כשהיא מצורפת עם העובדות שההיסטוריה והביוגרפיה מסַפקות לנו על המקצועות החפשיים, דומה כאילו יחדיו הן שופכות אור מסוים – שמא נאמר, אור אדום – על אותם מקצועות עצמם. כסף עושים בהם; זה נכון; אך לאור העובדות הללו באיזו מידה הכסף כשלעצמו הוא קניין רצוּי? מומחה גדול בחיי־אנוש, הן תזכרי, גרס לפני למעלה מאלפיים שנה שנכסים גדולים אינם רצויים. על כך אַת משיבה, ובלהט־מה משָל כאילו חושדת את כי יש בזה תירוץ נוסף שלא להתיר את צרור הכסף, כי דבריו של ישוע על העשירים ועל מלכות־השמיים שוב אין בהם להועיל למי שחייב להתמודד עם עובדות אחרות בעולם אחר. אַת טוענת שבמצב הנוכחי באנגליה כמו שהוא עוני מופלג רצוי פחות מעושר מופלג. עניוּתו של הנוצרי שצריך היה לתת את כל נכסיו במתנה מולידה, כמו שאנו למֵדים מראָיות של יום־יום המצויות למכבּיר, את בעלי־המומים, את רפי־השׂכל, המובטלים, אם ניטוֹל את הדוגמה המתבקשת מאליה, אינם מקור של עושר רוחני או אינטלקטואלי למולדתם. אלה הם טיעונים כבדי־משקל; אך תני דעתך רגע על חייו של פּיירפּונט מוֹרגן. וכי אינך מסכימה עם אותה עדוּת שלפנינו, שלעתים העושר המופלג בלתי רצוי באותה מידה, ומאותם טעמים? אם העושר המופלג אינו רצוי והעוני המופלג אינו רצוי, אפשר לטעון כי יש איזה אמצע בין השניִם שהוא רצוי. מהו אפוא אותו אמצע – כמה כסף נחוץ למחיָה באנגליה כיום? איך ראוי להוציא את הכסף ההוא? מה טיב החיים, טיב האדם, שאַת אומרת לכוון אליו אם תצליחי להוציא ממני את הגיניאה הזאת? אלו, גבירתי, הן השאלות שאני מבקשת ממך לתת עליהן את הדעת, ולא תוכלי להכחיש כי אלו הן שאלות בעלות חשיבות ממדרגה ראשונה. אך אבוֹי, אלו הן שאלות העלולות להוליך אותנו הרחק מעֵבר לעולם המוצק של עובדות הממש שבּו אנו כלואות. הבה נסגור אפוא את הברית החדשה, את שקספיר, שֶלי, טולסטוי וכל השאר, ונתמודד עם העוּבדה הניבּטת אלינו נכוֹחה ברגע זה של מַעבר – עוּבדת התהלוכה; העוּבדה שאנו מטַרפּזות לנו אי־שם מאחור וחוֹבה עלינו לתת דעתנו על אותה עוּבדה בטרם נוּכל לנעוץ את עינינו במראֶה שבאוֹפק.

"הנה היא כאן אפוא, לנגד עינינו, התהלוכה של בני המשכילים, כשהם עולים אל הדוכנים הללו, עולים במדרגות הללו, נכנסים ויוצאים בדלתות הללו, מטיפים, מלמדים, מנהיגים צדק, עוסקים ברפואה, עושים כסף. וגלוי־וברור שאם אַת אומרת לקבּל מאותם מקצועות אותן הכנסות שבּהן זוכים הגברים הללו יהיה עליך לקבּל את אותם התנאים שהם מקבלים. אפילו מחלון עליון ומתוך ספרים אנו יודעות או יכולות לנחש מַהם התנאים הללו. יהיה עליך לצאת את הבית בתשע ולחזור אליו בשש. כך נשאר מעט מאד פנאי לאבות להכיר את ילדיהם. יהיה עליך לעשות זאת יום־יום מגיל עשרים־ואחת לערך עד גיל ששים־וחמש בקירוב. כך נשאר מעט מאד פנאי לקשרי־ידידוּת, למסעות או לאמנות. יהיה עליך למלא כמה חובות שהן מוגיעות מאד, ואחרות שהן ברבריות מאד. יהיה עליך ללבוש מדים מסוימים ולהכריז על קשרי־נאמנות מסוימים. אם תצליחי במקצועך, קרוב מאד לוודאי שהמלים “למען אלוהים והקיסרות” תיכּתבנה, כמו המַען על קוֹלרוֹ של כלב, סביב לצווארך.⁵⁶ ואם יש פשר למלים, ואולי מן הראוי שיהיה פשר למלים, הרי יהיה עליך לקבל אותו פשר ולעשות כמידת יכולתך לאכיפתוֹ. הקצרה, יהיה עליך לחיות אותם חיים ולהכריז על אותם קשרי־נאמנות שגברים בעלי־מקצוע מכריזים עליהם זה הרבה מאות־שנים. אין בזה כל ספק.

"אם תשיבי כנגד זה, מה רע בכך? למה־זה נהסס לעשות מה שעשו אבותינו ואבות־אבותינו לפנינו? הבה ניכּנס יותר לפרטים ונעיין בעובדות הגלוּיות כיום בספרי ביוגרפיה לעיונם של כל היודעים לקרוא את לשון־אמם. הרי לפנינו אותן יצירות רבוֹת־מספוֹר ויקרות־ערך על מדפי הספריה שלך. הבה נעיף שוב מבּט חטוף בביוגרפיות של גברים בעלי־מקצוע שהצליחו במקצועותיהם. הנה קטע מן הביוגרפיה של משפטן גדול. ‘בשעה תשע־וחצי בקירוב הלך ללשכתו… הוא לקח אִתו הביתה סיכּומי־טיעוּנים… וכך בר־מזל היה אם הוצרך לעלות על משכבו באחת או שתים בבּוקר בקירוב’.⁵⁷ הרי לנו הסבּר לכך מדוע פרקליטים מצליחים ביותר כמעט אינם כדאיים שנשב על ידם לעת סעודת־ערב – הם מפהקים כל־כך. ועכשיו, הנה מובאה מנאום של פוליטיקאי מפורסם. ‘… מאז 1914 לא ראיתי מעולם את הצגת־הפרחים משזיף־השׂיח הראשון עד התפוח האחרון – אפילו פעם אחת לא ראיתי אותה בווסטרשַייר מאז 1914, ואם זה אינו קרבן הרי אינני יודע מַהו’.⁵⁸ אכן קרבן, ולא עוד אלא קרבן המתָרץ את אדישותה המתמדת של הממשלה לאמנוּת – שהרי האדונים האומללים האלה ודאי הם עיוורים כעטלפים. ועכשיו נעבור אל מקצוע אנשי־הדת. הרי לנו מוּבאה מן הביוגרפיה של בישוף גדול. ‘אלה הם חיים נוראים המהרסים רוח ונפש. באמת אינני יודע איך לחיותם. הפיגורים בעבודה חשובה מצטברים ומוחצים’.⁵⁹ דבר זה מאַשר מה שאומרים עכשיו רבים כל־כך על הכנסיה והאומה. הבישופים והדיאקונים שלנו דומה כי אין להם נשמה להטיף בה ואין להם שׂכל לכתוב בו. הקשיבי לכל דרשה שהיא בכל כנסיה שהיא; קראִי את מאמרי הדיאקון אֶלינגטון או הדיאקון אינג' בעתון כלשהו. ועכשיו נעבור אל מקצוע הרופא. ‘במשך השנה היתה הכנסתי הרבה למעלה מ־13,000£, אך בשום־פנים אי־אפשר להמשיך בזה, וכל עוד הדבר נמשך הרי זו עבדוּת. יותר מכּל מעיק עלי זה שלעתים קרובות כל־כך אני רחוק בימי־ראשון, ושוב בחג־המולד, מאֵלייזה והילדים’.⁶⁰ זו קוּבלנתו של רופא גדול; והחולה שלו עשוי בהחלט לענות הד אחריה. שהרי היכן נמצא מומחה מרחוב־הארלי הפנוי להבין את הגוף, קל־וחומר את הנפש או את שניהם במשוּלב, בזמן שהוא עֶבֶד לשלושה־עשר־אלף־בשנה? אך האם חייו של סופר מקצועי טובים מאלה? הרי לנו דוגמה הלקוחה מן הביוגרפיה של עתונאי מצליח ביותר. ‘ביום אחר בזמן הזה כתב מאמר של 1,600 מלה על ניטשה, מאמר ראשי באותו אורך על שביתת־הרכּבות בשביל הסטאנדארד טריבּיוּן ובערב היה הולך למסבאה’.⁶¹ מכאן אנו למדים בתוך השאר מדוע הקהל קורא על עסקי־הפוליטיקה שלו בציניוּת, ומחבּרים קוראים את הסקירות על ספריהם בסרגלים – הפרסומת היא החשובה; שבח או גנאי שוב אין להם כל משמעות. ובמבט אחד נוסף על חיי הפוליטיקאי, שהרי אחרי הכל מקצועו הוא החשוב ביותר מבּחינה מעשית, הבה נסיים. ‘הלורד יוּ השתהה במבוֹאָה… כתוצאה מכך מתה הצעת־החוק [הצעת־החוק בענין אחות הרעיה המנוחה], והמשך סיכוייו של המאבק נכרך בסיכויים ובתקלות של השנה הבאה’.⁶² דבר זה לא די שהוא מסייע לתרץ מידה נפוצה מאד של אי־אמון כלפי פוליטיקאים אלא הוא גם מזכיר לנו כי מאחר שאַת צריכה לנווט את הצעת־החוק לגימלאות במסדרונותיו של מוסד צדיק ורחום כל־כך כבית־הנבחרים, הרי אנו עצמנו אַל לנו להתמהמה יותר מדי בין הביוגרפיות האלו משיבות־הנפש אלא חובתנו לנסות וּלסכּם את הידיעות שליקטנו מהן.

"מה מוכיחות אפוא המוּבאות האלו מן הבּיוגרפיות של אנשי־מקצוע מצליחים, אַת שואלת. על־פי דרך ההוכחה של ויטקר, אין הן מוכיחות מאומה. רוצה לומר, אם ויטקר אומר שלבישוף משלמים חמשת־אלפים בשנה, הרי זו עובדה; אפשר לבדוק ולאַמת אותה. אבל אם הבישוף גוֹר אומר כי חייו של בישוף הם ‘חיים נוראים המהרסים רוח ונפש’ אין הוא אלא מחַווה את דעתו לפנינו; הבישוף הבא שעל הספסל אפשר שיסתור אותו מכל־וכל. מובאות אלו אינן מוכיחות אפוא שום דבר הניתן לבדיקה ולאימות; הן רק גורמות לנו להחזיק בדעות. והדעות הללו גורמות לנו שנפקפק בערכּם של חיים מקצועיים ונמתח עליהם ביקורת ונהרהר אחריהם – ואין הדברים אמורים בערכם הכספי; ערך זה גדול הוא; אלא בערכּם הרוחני, בערכּם המוסרי, האינטלקטואלי. הם נוטעים בנו את הדעה שאם אנשים מצליחים מאד במקצועותיהם הריהם מקפחים את בינתם. ראייתם מסתלקת. אין להם פנאי להסתכל בתמונות. שמיעתם מסתלקת. אין להם פנאי להאזין למוזיקה. דיבורם מסתלק. אין להם פנאי לשיחה. הם מקפחים את חוש־המידה שלהם – היחסים בין דבר למשנהו. האנושי מסתלק. עשׂיית־כסף נעשית חשובה עד כדי כך שהם מוכרחים לעבוד לא רק ביום אלא גם בלילה. בריאותם מסתלקת. והם נעשים תחרותיים עד כדי כך שאינם מוכנים לשתף אחרים בעבודתם הגם שאין הם יכולים להשתלט בעצמם על עבודתם. מה נותר אפוא מבן־אדם שקיפח את הראייה ואת השמיעה ואת חוש־המידה? – רק בעל מום במעָרָה.

"ציור הוא זה, כמובן, וציור של דמיון; אך לכאורה אפשר שיֵש לו איזה קשר לציורים שהם סטאטיסטיים ולא דמיוניים – לשלוש־מאות המיליונים המוּצאים על נשק. על־כל־פנים, דומה שכּך דעתם של משקיפים בלתי־משוחדים שמעמדם מעניק להם את כל האפשרויות לשיפוט נרחב, ושיפוט הוגן. הבה נבדוק שתי דעות כאלו בלבד. המרקיז מלוֹנדוֹנדרי אמר:

“דומה שאנו שומעים בליל של קולות בלי שום כיוון והדרכה, והעולם נראֶה כאילו הוא דורך במקום… במאה שעברה הותרה רצועתם של כוחות ענק של תגליות מדעיות, ובתוך כך לא נוכל להבחין בהתקדמות מקבילה בהישגים ספרותיים או מדעיים… השאלה שאנו מציגים לעצמנו היא אם מסוגל האדם ליהנות מפירות חדשים אלה של הדעת והתגלית המדעית, או שלא לנהוג בהם כשורה ובכך יביא חורבן על עצמו ועל הפּאר של בנין־הציביליזציה”.⁶³

מר צ’רצ’יל אמר:

“ודאי הדבר שבו־בזמן שבני־האדם אוספים דעת ועצמה במהירות גוברת־והולכת ונטולת־סייגים, הרי במידותיהם הטובות ובחכמתם לא ניכר כל שיפור ראוּי־לציון במרוצת הדורות. מוחו של אדם מודרני אינו שונה בעיקריו מזה של בני־האדם שנלחמו ואהבו כאן לפני מיליוני שנים. עד עכשיו לא השתנה טבעו של האדם כלל. תחת לחץ מספיק – רעב, אימה, תשוקת־קרב, או אפילו טירוף אינטלקטואלי קר – עלול האדם המודרני המוכּר לנו כל־כך לעשות את המעשים האיומים ביותר, ואשתו המודרנית תסייע בידו.” ⁶⁴

"אלו שתי מוּבאות בלבד מתוך רבות כאלו. ועליהן הבה נוסיף עוד אחת, שמקורה עז־רושם פחות אלא שהיא ראויה בכל־זאת שתקראיה לפי שגם היא נוגעת בבּעיה שלפנינו, וזאת מאת מר סייריל צֶ’בנטרי מצפון־וֶמבּלי.

“אין לחלוק על כך [הוא כותב] שתחושת הערכים של אשה שונה מזו של גבר. לכן גלוי־וברור שידה של אשה על התחתונה והיא חשודה כאשר היא מתחרה בשטח־פעולה שהוא מעשה־ידי הגבר. כיום יותר מתמיד יש לנשים הזדמנות לבנות עולם חדש וטוב יותר, אבל בחיקוּי עבדותי זה של הגברים הן מבזבזות את סיכוּין.”⁶⁵

"אותה דעה אף היא דעה ייצוגית, אחת מהרבה שאנו מוצאים באותה רוח בעתונים היומיים. ושלוש המוּבאות יחדיו מאלפות מאד. שתי הראשונות מוכיחות כמדומה כי היכולת המקצועית הכּבּירה של המשכיל לא יצרה מצב־דברים רצוי־בתכלית בעולם התרבותי; והאחרונה, זו הקוראת לנשים בעלות־המקצוע להשתמש ב’תחושת־הערכים השונה שלהן' כדי ‘לבנות עולם חדש וטוב יותר’, לא די שמשתמע ממנה כי אלה שבּנו את העולם ההוא אינם מרוּצים מן התוצאות אלא, מתוך שהיא קוראת למין השני לתקוֹן את המעוּות, הרי אחריות גדולה מתחייבת ממנה ומחמאה גדולה משתמעת ממנה. שכּן אם מר צֶ’בנטרי והאדונים המסכימים עמו סבורים כי האשה בעלת־המקצוע, עם כל ש’ידה על התחתונה והיא חשודה', עם כל שהיא נעדרת או נעדרת כמעט כל הכשרה מדינית או מקצועית ומשכורתה כ־250£ בשנה – יכולה היא בכל־זאת ‘לבנות עולם חדש וטוב יותר’, הרי ודאי הם מייחסים לה כוחות שאפשר כמעט לכנוֹתם אלוהיים. ודאי הם מסכימים עם גיתה:

כָּל שֶׁיַּחֲלֹף

הֵן הוּא אַךְ סֵמֶל;

כָּאן כָּל כִּשָּׁלוֹן

יְהִי מַעֲלָל,

כָּאן הַלֹּא־יֻגַּד

שׁוֹקֵד עַל מִפְעָל,

הָאֵשֶׁת בָּאֵשֶׁת

תִּצְעַד־תַּנְחֶה לָעַד.⁶⁶

– עוד מחמאה גדולה מאד, ומפיו של משורר גדול מאד, הן תסכּימי.

"אבל אַת אין לך חפץ במחמאות; אַת הוֹגה במוּבאות. ולפי שארשת־פניך מפיקה דיכדוך מפורש, דומה כאילו המוּבאות האלו על טיב חייהם של אנשי־מקצוע מוליכות אותך לאיזו מסקנה עגומה. מה זו יכולה להיות? פשוט, אַת משיבה, שאנחנו, בנות המשכילים, נתונות בין הפטיש והסדן. מאחרינו המשטר האַבהני; הבּית הפּרטי, על אפסוּתו, אי־מוּסריוּתו, צביעוּתו, התרפסוּתו. לפנינו העולם הציבורי, המסלול המקצועי, על קנאת־הקנין שבּו, צרות־העין שלו, שאיפת־המדנים שלו, חמדת־הבצע שלו. האחד סוגר אותנו כשפחות בהרמוֹן; השני מאַלץ אותנו להסתובב במעגל, כזחלים ראש־אל־זנב, סביב־סביב לעץ־התות, העץ המקוּדש, של הרכוּש. הרי זו בחירה בין רעוֹת. כל אחת מן השתים רעה. וכי לא מוטב לנו שנקפוץ מן הגשר על הנהר; נחדל מן המשחק; נכריז שחיי האדם כולם טעות הם ובכך נסיים אותם?

"אך בטרם תנקטי את הצעד ההוא, גבירתי, שהוא צעד מכריע – אלא אם כן את שוּתפה לדעתם של מחזיקי הכּנסיה האַנגליקנית שהמוות הוא שער החיים (Mors Janua Vitae כתוב על גבּי קשת בכנסיית סנט־פול), ובמקרה זה אין, כמובן, להמליץ עליו הרבה – הבה נראה אם לא תיתכן תשובה אחרת.

"תשובה אחרת ניבּטת אלינו אולי ממדפי הספריה שלה, שוב בספרי הביוגרפיה. כלום לא ייתכן שעיון בניסויים שעשו המתים בחייהם בעבר יסייע לנו להשיב על השאלה הקשה עד מאד הנכפּית עלינו עכשיו? על־כל־פנים, הנה ננסה. וזו השאלה שאותה נציג עכשיו לבּיוגרפיה: מטעמים שהובאו למעלה, מוסכם בינינו שאנו צריכות להשׂתכּר ממון במקצועות החפשיים. מטעמים שהובאו למעלה, נדמה לנו כי המקצועות הללו רצויים הם עד מאד. השאלות שאנו מציגות לפניכם, ספרי הביוגרפיה של המתים, היא איך נוכל להיכנס למקצועות החפשיים ולהישאר עם זאת בני־אדם מתורבתים; רוצה לומר, בני־אדם המבקשים למנוע מלחמה?

“זאת הפעם הבה נפנה לא אל ספרי־הביוגרפיה של גברים אלא של נשים במאה הי”ט – אל ספרי־הביוגרפיה של נשים בעלות־מקצוע. אך דומה כי כאן יש איזה חלל בספריה שלך, גבירתי. אין ספרי־ביוגרפיה של נשים בעלות־מקצוע במאה הי“ט. פלונית מרת טוֹמלינסוֹן, רעייתו של פלוני מר טוֹמלינסון, F.R.S., F.C.S., מסבירה את הסיבה. גברת זו, שכתבה ספר ‘הממליץ על העסקת נשים צעירות כאוֹמנוֹת לילדים’, אומרת: ‘…דומה כאילו אין דרך שבה תוכל גברת בלתי־נשואה להשׂתכּר למחייתה אלא אם תמצא לה משׂרה כאוֹמנת, ולתפקיד זה פסולה היתה לעתים קרובות מחמת הטבע וההשכלה, או חוסר־ההשכלה’.⁶⁷ הדברים נכתבו ב־1859 – לפני פחות מ־100 שנה. בכך הסבּר לחלל שבּמדפים שלך. לא היו נשים בעלות־מקצוע, למעֵט אוֹמנוֹת, שראויות היו שייכתב ספר על חייהן. וקוֹרוֹת־חייהן הכתובות של אוֹמנוֹת אפשר למנותן על אצבעותיה של יד אחת. מה נוכל אפוא ללמוד על חייהן של נשים בעלות־מקצוע מן העיוּן בקורות־חייהן של אוֹמנוֹת? לטוּב־המזל, ארגזים ישנים מתחילים להסגיר את סודותיהם־משכּבר. באחד הימים האלה צץ מסמך אחד כזה, שנכתב בשנת 1811 בקירוב. היתה, כך נראה, איזו מיס ויטוֹן אלמונית, שבזמן שהיו תלמידיה במיטה נהגה להעלות על הנייר, בתוך שאר דברים, את מחשבותיה על חייהם של בעלי־מקצוע. הנה לפנינו מחשבה אחת כזאת. ‘הו! כמה השתוקקתי ללמוד לאטינית, צרפתית, אמנות, מדע, הכל – ובלבד שאיחלץ מן המסלול הנדוש של תפירה, הוראה, כתיבת חיבורים והדחת כלים בכל יום… מדוע אין מרשים לנקבות ללמוד פיזיקה, תיאולוגיה, אסטרולוגיה וכו’ וכו‘, על המקצועות הנלווים אליהן, כּימיה, בוטאניקה, תורת־ההגיון, מתימטיקה וכו’⁶⁸? דברים אלה על חייהן של אוֹמנוֹת, שאלה זו מדַל־שׂפתיהן של אוֹמנוֹת, מגיעים אלינו מן החשכה. יש בהם גם כדי להחכּים. אך הבה נוסיף ונגשש; הבה ניאחז ברמז כאן וברמז שם באשר לאותם מקצועות שבהם עסקו נשים במאה הי”ט. לאחר־מכן אנו מוצאים את אָן קְלאוּ, אחותו של ארתור קלאוּ, תלמידו של ד“ר ארנולד, עמית באוֹריאֵל־קולג', שאם גם שימשה בלי משׂכּורת היתה המנהלת הראשונה של ניוּנֶם, ולפיכך אפשר לומר עליה שהיא בעלת־מקצוע באִבּה – אנו מוצאים אותה מכשירה עצמה למקצועה על־ידי ‘עשיית חלק גדול מעבודת־הבית’… ‘מרוויחה כסף כדי לפרוֹע מה שהלווּ ידידיהם’, ‘משתדלת לקבל רשות להחזקת בית־ספר קטן’, קוראת ספרים שהשאיל לה אחיה, ונזעקת, ‘אילו הייתי גבר לא הייתי עובדת לשם עושר, כדי לעשות לי שם או להשאיר אחרי משפחה עשירה. לא, נדמה לי שהייתי עובדת למען מולדתי, ומורישה את אשר לי לבנֶיה’.⁶⁹ נשי המאה הי”ט לא היו נטולות שאיפה, כמדומה. אחריה אנו מוצאים את ג’וֹזפין באטלר, שאם גם לא היתה אשה בעלת־מקצוע לדיוקו של דבר, עמדה בראש המערכה נגד חוק־המחלות־המידבּקות עד הנצחון, ואחרי־כן עמדה בראש המערכה נגד מכירתם וקנייתם של ילדים ‘לצרכים מגוּנים’ – מוצאים אנו את ג’וזפין באטלר דוחה הצעה לכתוב ביוגרפיה שלה, ואומרת על הנשים שעזרו על־ידה במערכות הללו: ראוי לציין שהיו נטולות כל תשוקה להכּרה, כל שיוּר של אנוכיות בכל צורה שהיא. בטוהר מניעיהן הן מזהירות “כזוהר הבדולח”‘.⁷⁰ זו היתה אפוא אחת הסגולות שאותה שיבּחה וּמימשה האשה הוויקטוריאנית – סגולה שלילית, אמנם כן; לא להיות מוכּרת; לא להיות אנוכית; לעשות את המלאכה לשם עשיית המלאכה.⁷¹ תרומה מעניינת לַפסיכולוגיה על־פי דרכה. ואחר־כך אנו מתקרבות יותר לזמננו־אנו; אנו מוצאות את גרטרוּד בֶל, שאף־על־פי שהשירות הדיפלומאטי היה סגור בפני נשים, ועדיין הוא סגוּר בפניהן, תפסה במזרח עמדה שבזכותה כמעט רשאית היתה להתקרא ספק־דיפלומאטית – לגודל הפתעתנו אנו מוצאות ש’גרטרוד מעולם לא יכלה לצאת בלונדון בלי ידידה, או, בהיעדרה של זו, בלי משרתת.⁷²… כאשר נדמה היה לגרטרוד שאין לה מנוס מלנסוע בכרכרה עם איש צעיר ממסיבּת־תה אחת לחברתה, ראתה הכרח לעצמה לכתוב ולהתוודוֹת על כך לפני אַמי’.⁷³ ובכן פרושות היו, ספק־הדיפלומאטיות של התקופה הוויקטוריאנית?⁷⁴ ולא רק בגוף; גם בנפש. ‘גרטרוד לא הורשתה לקרוא את התלמיד של בורזֶ’ה’ מחשש פן תדבּק בה מחלה כלשהי שהיה אותו ספר עלול להפיץ. ממורמרת אך שאפתנית, שאפתנית אך מצניעת־לֶכֶת, פרושה ועם זאת הרפתקנית – אלו הן קצת מן הסגולות שתיארנו. אך הבה נוסיף ונסתכל – אם לא בשורות של ספרי־ביוגרפיה הרי לפחות בין השורות. ובין שורות הביוגרפיות של בעליהן אנו מוצאות נשים כה רבות העוסקות בעיסוקיהן – אבל מה שֵם נקרא למקצוע המתבטא בהבאת תשעה או עשרה ילדים לעולם, למקצוע המתבטא בניהולו של בית, בסיעודו של נָכה, בביקור דלים וחולים, בטיפול באב זקן כאן, באֵם זקנה שם? – אין שֵם ואין שׂכר לאותו מקצוע; אבל מוצאות אנו כה הרבה אמהות, אחיות ובנות של משכילים שזה היה עיסוקן במאה הי“ט עד שהכרח לנו לצרור אותן ואת חייהן יחד מאחרי חיי בעליהן ואחֵיהן, ולהניח להן למסור את בשׂורתן לאלו אשר להן הפנאי הדרוש להפקתה והדמיון הדרוש לפיענוחה. אנו עצמנו, שכמו שאַת רומזת שעתנו דוחקת, הבה נסכּם את הרמיזות והמחשבות האלו הלקוטות באקראי על חייהן המקצועיים של נשים במאה הי”ט על־ידי שנשוב ונצטט את המלים הרות־המשמעות עד מאד של אשה שלא היתה בעלת־מקצוע, לדיוקו של דבר, אך בכל־זאת יצאו לה איזה מוניטין מטושטשים של אשת־מסעות – קינגסלי:

“אינני יודעת אם אי־פעם גיליתי לך את העובדה שהרשות ללמוד גרמנית היתה כל ההשכלה־בתשלום שזכיתי לה מעודי. אלפיים לירות הוציאו על השכלתו של אחי ועודני מקווה שלא היה זה לריק.”

"אותה אמירה הרת־משמעות היא עד כדי כך שאולי תחסוך מאתנו את הטוֹרח של גישוש וחיפוש אחר קורות־חייהן של אחיות בין שורות הביוגרפיות של גברים בעלי־מקצוע. אם נפַתח את הרמזים שאנו מוצאים באותה אמירה, וּנַקשר אותם לשאר הרמזים והקטעים שחשׂפנו, אולי נגיע לאיזו תיאוריה או נקודת־השקפה שתוּכל לעזור לנו להשיב על השאלה הקשה מאד, הניצבת בפנינו עכשיו. שהרי כאשר מרי קינגסלי אומרת, ‘…הרשות ללמוד גרמנית היתה כל ההשכלה בתשלום שזכיתי לה מעודי’, מבקשת היא לומר שהיתה לה השכלה שלא־בתשלום. שאר הביוגרפיות שאותן בדקנו מאַשרות את הרמז הזה. מה היה אפוא טיבה של אותה השכלה ‘שלא־בתשלום’, שבין לטוב ובין למוטב היתה נחלתנו משך דורות רבים כל־כך? אם נאסוף את קורות־חייהן של האלמוניות מאחרי קורות־חייהן של ארבע שלא היו אלמוניות אלא הוכתרו בהצלחה ובתהילה עד כדי כך שזכו לביוגרפיות בפועל־ממש – קורות־חייהן של פלורנס נַייטינגֵייל, מיס קלאוּ, מרי קינגסלי וגרטרוּד בל – דומה כי אין להכחיש שקיבלו כולן השכלה מאותם מורים. והמורים הללו, כך אנו למדות מספרי־הביוגרפיה – במלוכסן, ובעקיפים, ובכל־זאת במפורש ובצורה שאין לערער עליה – היו העוני, הפרישוּת, הלעג, וכן – אבל מה המלה המקיפה ‘חוסר זכויות והקלות’? האם שוב נגייס את המלה הישנה ‘חופש’? ‘חופש מקשרי־נאמנות בלתי־ממשיים’, זה היה אפוא הרביעי במוריהן; אותו חופש מן הנאמנות לבתי־ספר ישנים, לקולג’ים ישנים, לכנסיות ישנות, לטכסים ישנים, למולדות ישנות שבּו זכו כל הנשים הללו, ואשר, במידה רבה, עדיין החוק והמנהג של אנגליה מזכּים אותנו בו. אין לנו פנאי להמציא מלים חדשות, אף שהלשון זקוקה להן מאד. יישאר אפוא ‘החופש מקשרי־נאמנות בלתי־ממשיים’ כמורה הגדול הרביעי של בנות המשכילים.

"הביוגרפיה ממציאה לנו אם כן את העובדה שבנותיהם של משכילים קיבלו השכלה שלא־בתשלום מידי העוני, הפרישות, הלעג והחופש מקשרי־נאמנות בלתי־ממשיים. ההשכלה הזאת שלא־בתשלום, כך אנו למדים מן הביוגרפיה, היא שהכשירה אותן, ובדין, לַמקצועות שאין עמם תשלום. והביוגרפיה גם מלמדת אותנו שאותם מקצועות שאין עמם תשלום היו להם חוקים, מסורות ויגיעות משלהם לא פחות מן המקצועות שתשלום בצדם. זאת ועוד, חוקר הביוגרפיה אי־אפשר לו שנוכח עדותה של הביוגרפיה יפקפק בכך שבהרבה מובנים היו השכלה זו ומקצועות אלה רעים ביותר, הן לעשוקות־התשלום עצמן והן ליוצאי־חלציהן. וַלדנוּתה הנמרצת של הרעיה שלא קיבלה שׂכר, עשיית־הממון הנמרצת של הבעל המקבּל שׂכר בתקופה הוויקטוריאנית, אין לנו שום ספק שהיו להן תוצאות נוראות לגבי נפשו וגופו של הדור הזה. כדי להוכיח זאת אין אנו צריכות לשוב ולצטט את הקטע המפורסם שבּו הוקיעה פלורנס נַייטינגֵייל את ההשכלה ההיא ואת תוצאותיה; גם לא להדגיש את החדוָה הטבעית שבּה קידמה בברכה את מלחמת־קרים; גם לא להביא ממקורות אחרים – רבים־מספור הם, אללי – דוגמות לאיוולת, לקטנוניות, לזדון־הלב, לעריצות, לצביעות, לאי־המוסריות שהצמיחה, לפי העדויות שספרי־הביוגרפיה של בני שני המינים משופעים בהן כל־כך. ראָיה סופית לפגיעתה הרעה במין אחד לפחות נוכל למצוא בתולדות ‘המלחמה הגדולה’ שלנו, כאשר חלק גדול מעובדי בתי־החולים, השדות ומפעלי־התחמושת היו פליטות שברחו מזוועותיה אל נוחוּתם היחסית של אלה.

"אבל הביוגרפיה הרבה צדדים לה; לעולם אין הביוגרפיה מחזירה תשובה אחת ופשוטה על שאלה המוצגת בפניה. הנה כך הביוגרפיות של אלו שזכו לביוגרפיות – למשל, פלורנס נייטינגייל, אן קלאוּ, אֶמילי ברוֹנטֶה, כּריסטינה רוֹסֶטי, מרי קינגסלי – מוכיחות למעלה מכל ספק כי השכלה זו עצמה, זו שלא־בתשלום, ודאי היו לה מעלות גדולות ולא רק חסרונות גדולים, שהרי לא נוכל להכחיש כי נשים אלו, אם משכילות לא היו בכל־זאת בנות־תרבות היו. כאשר נעיין בחייהן של אִמותינו וסבתותינו חסרות־ההשכלה לא נוכל לשפוט את ההשכלה פשוט על־פי יכולתה ‘להשיג מינויים’, לזכּות בכבוד, לעשות כסף. אם יש בנו יושר, חובה עלינו להודות שאחדות שלא קיבלו שום השכלה־בתשלום, שום משכורות ושום מינויים היו יצורי־אנוש מתורבתים – ענין לוויכוח הוא אם אפשר או אי־אפשר לקרוא להן בדין נשים ‘אנגליות’; ובתוך כך אנו מודות ששוטות גמורות נהיה אם נשליך אחר־גו את תוצאותיה של אותה השכלה או נוותר על הדעת שהפקנו ממנה בעבוּר שוחד או עיטור כלשהו. הנה כך הביוגרפיה; כאשר מוצגת לפניה השאלה שהצגנו לפניה – איך נוכל להיכנס למקצועות החפשיים ולהישאר עם זאת יצורי־אנוש מתורבתים, יצורי־אנוש המשתדלים להרחיק מלחמה, דומה כאילו משיבה: אם תסרבנה להיפרד מארבעת מוריהן הגדולים של בנות המשכילים – העוני, הצניעות, הלעג והחופש מקשרי־נאמנות בלתי־ממשיים – אלא תצרֵפנה אליהם קצת עושר, קצת דעת, וקצת שירות לקשרי־נאמנות ממשיים, או־אז תוכלנה להיכנס למקצועות החפשיים ולהינצל מן הסיכונים שבגללם הם בלתי־רצויים.

"הואיל וכך תשובתו של האוראקל, אלה הם התנאים המצורפים לגיניאה הזאת. אַת תקבלי אותה, אם נחזור ונסכם, בתנאי שתעזרי לכל בעלי הכּישורים הנאותים, בלי הבדל מין, מעמד או צבע, להיכנס למקצוע שלך; ובתנאי נוסף שתוך כדי עיסוק במקצועך תסרבי להיפרד מן העוני, הפרישות, הלעג והחופש מקשרי־נאמנות בלתי־ממשיים. האם עכשיו הדברים מפורשים יותר, האם הובהרו התנאים יותר, והאם אַת מסכימה לתנאים? אַת מהססת. דומה כאילו אַת מרמזת שקצת מן התנאים צריכים דיון נוסף. הבה נבחן אותם אפוא לפי הסדר. בעוני הכּוונה לכסף המספיק למחיה. רוצה לומר, עליך להשׂתכּר סכום שיספיק לך להיות בלתי־תלויה בכל יצור־אנוש אחר ולרכוש אותה מידה מצומצמת של בריאוּת, פנאי, דעת וכיוצא באלה הנחוצה לפיתוחם המלא של גוף ונפש. אך לא יותר. אף לא פרוטה אחת יותר.

"בפרישות הכּוונה היא שלאחר שתשׂתכּרי די מחייתך במקצועך חובה עליך לסרב למכּור את מוחך בעבוּר בצע־כסף. רוצה לומר, עליך לחדול מלעסוק במקצועך, או לעסוק בו למען המחקר והניסוי; או, אם אַת אמנית, למען האמנות; או להעניק באפס־מחיר את הדעת שרכשת לך מקצועית לאלו הזקוקות לה. אך משעה שיתחיל עץ־התוּת לסובבך, הפסיקי. רגמי את העץ בצחוק.

"בלעג – מלה רעה, אך שוב זקוקה הלשון האנגלית עד מאד למלים חדשות – הכּוונה היא שעליך לדחות את כל השיטות לפירסום מעלתֵך, ולחשוב כי הלעג, האלמוניות והדופי עדיפים, מטעמים פסיכולוגיים, על שבח ותהילה. משעה שיציעו לך תגים, אותות־הצטיינות או תארים, מיד תטיחי אותם בפרצופו של הנותן.

"בחופש מקשרי־נאמנות בלתי־ממשיים הכּוונה היא שעליך להשתחרר קודם־כל מן הגאוָה והלאומיוּת; וכן גם מן הגאוָה הדתית, גאוות הקולג', גאוות בית־הספר, גאוות המשפחה, גאוות המין ואותם קשרי־נאמנות בלתי־ממשיים הנובעים מהן. כאשר אך יבואו המפַתים בפיתוּייהם לשבּותך בשוחד, קִרעי את מגילות־הקלף; סרבי למלא את הטפסים.

"ואם עדיין אַת משיגה כנגדי ואומרת שהגדרות אלו שרירותיות הן מדי כמו גם כלליות מדי, ואם תשאלי איך יכול אדם לדעת כמה כסף וכמה דעת נחוצים להתפתחותם המלאה של גוף ונפש, ומַהם קשרי־הנאמנות הממשיים שאותם עלינו לשרת ומה הלא־ממשיים אשר להם עלינו לבוּז, יכולה אני להפנוֹתך – השעה דוחקת – רק אל שני פוסקים. האחד מוכּר למדי. הרי זה הפּסיכוֹמטר שאַת עונדת על פרק כף־ידך, המכשיר הקטן שבּו את תלויה בכל היחסים האישיים. אילו היה נראֶה־לעין כי אז היה דומה קצת למדחוֹם. יש בו עורק של כספית המושפע מכל גוף או נפש, בית או חברה שהוא נחשׂף בנוכחותם. אם תרצי לברר כמה עושר רצוי, חִשׂפי אותו בנוכחותו של איש עשיר; כמה חכמה רצויה, חִשׂפי אותו בנוכחותו של חכם. הוא הדין לגבי הפטריוטיוּת, הדת וכל השאר. אין השיחה חייבת להיפסק בעודך מציצה בו; גם אין הכרח להפריע את נועם קילוחה. אבל אם תשׂיגי כנגד זה כי זו שיטה אישית ונוחה־לשגגה עד כדי כך שאין להזדקק לה בלי להסתכן בטעות – ותעיד העובדה שהפסיכומטר הפרטי הביא לידי הרבה זיווגים אומללים וקשרי־ידידות שהוּפרוּ – הרי לפנינו אותו פוסק שני שעכשיו אפילו עניות שבבּנותיהם של משכילים יכולות להגיע אליו בנקל. לכי אל הגאלריות הציבוריות והסתכלי בתמונות; הַדליקי את מַקלט־הראדיו וגִרפי מוזיקה מגלי־האֶתר; היכּנסי לאיזו מן הספריות הציבוריות הפתוחות עתה לכּל. שם תוכלי לעיין בעצמך במימצאֵי הפסיכומטר הציבורי. נביא דוגמה אחת, שהרי שעתנו דוחקת. אנטיגונה של סוֹפוֹקלס תורגמה לפרוזה או לשירה אנגלית על־ידי אדם ששמו אינו חשוב כאן.⁷⁵ תני דעתך על אָפיו של קריאוֹן. כאן לפניך ניתוח מעמיק ביותר של פייטן, שהוא פסיכולוג־בפעולה, לגבי השפעתם של כוח־שלטון ועושר על הנשמה. תני דעתך על תביעתו של קריאון לשלטון מוחלט על נתיניו. ניתוח זה של העריצות מאַלף מכל שיוכלו הפוליטיקאים שלנו להציע לפנינו. רצונך לדעת איזה הם קשרי־הנאמנות הלא־ממשיים שעלינו לבוּז להם, איזה הם קשרי־הנאמנות הממשיים שאותם עלינו לכבּד? תני דעתך על ההבחנה של אנטיגונה בין חוקים לבין החוק. קביעה זו של חובות היחיד כלפי החברה מעמיקה הרבה יותר מכל שיוכלו הסוציולוגיים שלנו להציע לפנינו. כל כמה שהתרגום האנגלי לקוי, הרי חמש המלים של אנטיגונה שקולות כנגד כל הדרשות של הארכיבישופים.⁷⁶ אך חוצפה תהיה זו אם נרחיב את הדיבור. השיפוט הפרטי עודו בן־חורין ברשות־היחיד, ואותה חירות היא תמצית מהותה של החירות.

“באשר ליתר, אם גם אולי דומה כאילו התנאים מרובים והגיניאה, אבוי, אחת היא, הרי במצב־הדברים הנוכחי לא יִקשה ביותר למלא את רובּם. להוציא את הראשון – שעלינו להשׂתכּר די כסף למחייתנו – מובטחים הם לנו בחלקם הגדול על־ידי חוקיה של אנגליה. החוק של אנגליה דואג לכך שלא נירַש נכסים גדולים; החוק של אנגליה שולל מאִתנו, ונקווה שעוד ימים רבים יוסיף לשלול מאִתנו, את מלוא אות־הקלון של הלאומיות. אם כן לא נוכל כמעט לפקפק בכך שאחֵינו יספקו לנו משך עוד הרבה מאות־שנים, כמו שסיפקו לנו משך הרבה מאות־שנים בעבר, מה שחיוני כל־כך לבריאוּת, ויקר־ערך כל־כך במניעת החטאים המודרניים הגדולים של יוהרה, אנוכיות, שגעון־גדלוּת – רוצה לומר, לעג, דופי ובוז.⁷⁷ וכל זמן שהכנסיה האנגליקנית דוחה את שירותינו – מי יתן ועוד ימים רבים תרחיק אותנו מעליה! – וכל זמן שבתי־הספר והקולג’ים העתיקים מסרבים לקצוב לנו חלק במענקים ובהקלות שלהם, נהיה מחוסנות בלי כל טירחה מצִדנו מפני קשרי־הנאמנות־והאמונים המיוחדים שיוצרים מענקים וזכויות־יתר מעין אלה. זאת ועוד, גבירתי, המסוֹרוֹת של הבית הפרטי, זכרון־האבות ההוא הטמון מאחרי הרגע הנוכחי, יהיו לך לעֵזר. במוּבאות שהבאנו למעלה ראינו מה־גדול התפקיד שמילאה פרישות, פרישות הגוף, בהשכלה שלא־בתשלום של בנות־מיננו. ודאי לא קשה יהיה להפוך את האידיאל הנושן של פרישות הגוף לאידיאל החדש של פרישות הרוח – לגרוס שאִם חטא היה זה למכור את הגוּף בעבור בצע־כסף הרי חטא גדול הוא הרבה יותר למכור את הנפש בעבוּר בצע־כסף, שהרי הנפש, כך אומרים, אצילה יותר מן הגוף. וכאן שוב, האם בעמידתנו בפני הפיתויים של זה האדיר שבּכל המפַתים – הכסף – כלום אין אותן מסורות עצמן מחזקות את ידינו מאד? כמה מאות־שנים נמנעה מאִתנו הזכות לעבוד כל היום ובכל יום תמורת 40£ בשנה בתוספת אש”ל? וכלום אין ויטקר מוכיח שמחצית עבודתן של בנות המשכילים עדיין היא עבודה שאין עמה שכר? ולבסוף, הכבוד, התהילה, החשיבות – כלום לא קל לנו לעמוד בפני הפיתוי ההוא, אנו אשר מאות־בשנים עבדנו בלי שום כבוד פרט לזה המשתקף מן הכתרים והתגים שעל מצחיהם ולוחות־לבבם של אבינו או בעלנו?

"הנה כי כן, בהיות החוק על צדנו, והרכוש על צדנו, וזכר־האבות מדריכנו, אין צורך בשום טיעון נוסף; הן תסכימי שהתנאים שעל־פיהם תהיה הגיניאה הזאת שלך קל ביחס למלאם, להוציא את הראשון. רק זאת הם דורשים ממך שעל־פי המימצאים של שני הפּסיכומֶטרים תפַתחי, תתַקני ותַנחי את המסורות וההשכלה של הבית הפרטי הקיימות זה 2,000 שנה. ואם תיאוֹתי לעשות זאת, יוכל לבוא קץ להתמקחות בינינו. אז לָך תהיה הגיניאה אשר בה תוכלי לשלם את דמי השׂכירוּת של ביתך – לוואי והיה הסכום אלף גיניאות! שכּן אם תסכימי לתנאים האלה הרי תוכלי להצטרף למקצועות החפשיים ועם זאת לא יטמאוך; תוכלי לשחרר אותם מקנאת־הקנין שלהם, מצרוּת עינם, משאיפת־המדנים שלהם, תאוות־הבצע שלהם. תוכלי להסתייע בהם כדי לגבש לך מחשבה משלך ורצון משלך. ותוכלי להסתייע במחשבה וברצון הללו על־מנת לחסל את אי־האנושיות, הבּהמיוּת, הזוועה והאיוולת שבמלחמה. קחי אפוא את הגיניאה הזאת והשתמשי בה, לא כדי לשרוף את הבית באֵש אלא כדי שיזהירו חלונותיו. ותרקודנה בנותיהן של נשים חסרות־השכלה סביב הבית החדש, הבית הדל, הבית הניצב ברחוב צר שבו אוֹמניבּוּסים עוברים ותַגרי־הרחוב מכריזים על מרכולתם, ותשֵרנה, ‘חסל סדר מלחמה! חסל סדר עריצות!’ ואִמותיהן תצחקנה מקבריהן, ‘בעבוּר זה שׂבענו קלון ובוז! האֵרנה את חלונות הבית החדש, בנות! יזהירו נא!’

“אלה הם אפוא התנאים שבהם אני נותנת לך את הגיניאה הזאת לעזור בה לכניסת בנותיהן של נשים חסרות־השכלה למקצועות החפשיים. והבה נקווה שעל־ידי שנקַצר בסיכום־הנאום תוכלי להשלים את ההכנות לבּאזאר שלך, להתקין את הארנב ואת קנקן־הקפה, ולקבל את פניו של סיר סֶמסון ליג’נד הנכבד מאד, O.M., K.C.B., LL.D., D.C.L., P.C. וכו', באותו סבר של יראת־כבוד חייכנית היאֶה לבתו של משכיל בנוכחות אחִיה”.

כזה אפוא, אדוני, היה המכתב שנשלח לבסוף לגיזברית־הכבוד של האגודה היעוּדה לסייע לבנותיהם של משכילים להיכנס למקצועות החפשיים. אלה הם התנאים שלפיהם תקבל את הגיניאה שלה. הם נוּסחוּ, ככל האפשר, במגמה לדאוג לכך שתעשה ככל שתוכל לעשות בכוחה של גיניאה כדי לעזור לך למנוע מלחמה. מי יגיד אם הוצגו התנאים כדין? אך עיניך הרואות, צריך היה להשיב על מכתבה ועל המכתב מגיזברית־הכבוד של הקופה לשיקום הקולג', ולשלוח לשתיהן גיניאות בטרם אענה על מכתבך, שכּן אם לא נושיט להן עזרה, תחילה כדי להשׂכּיל את בנותיהם של משכילים ואחר־כך כדי להשׂתכּר למחייתן במקצועות החפשיים, לא תוכלנה הבּנות הללו לזכּות להשפעה עצמאית וחסרת־פניות שבּה תעזורנה לך למנוע מלחמה. נראה כאילו המאבקים קשורים. אך כיון שהוכחנו זאת כמיטב יכולתנו, הבה נשוב אל מכתבך שלך ואל בקשתך לתרומה לאגודה שלך.

שלוש

הנה אפוא מכתבך שלך, בו, כפי שראינו, לאחר שבקשת חוות־דעת באשר לדרכי מניעתה של מלחמה, אתה מוסיף ומציע אי־אלה צעדים מעשיים שבּהם נוכל לעזור לך למנוע אותה. נקראה כי במסגרת הצעדים האלה עלינו לחתום על קול־קורא, בו נתחייב “להגן על התרבות ועל החופש האינטלקטואלי”;⁷⁸ שעלינו להצטרף לאגודה מסוימת, שהיא קודש לצעדים מסוימים שמטרתם שמירת השלום; ולבסוף, שנתרום לאותה אגודה, שבדומה לאחרות היא זקוקה לכספים.

ראשית אפוא הבה נשקול איך נוכל לעזור לך למנוע מלחמה על־ידי שנגֵן על התרבות ועל החופש האינטלקטואלי, שהרי אתה מבטיח לנו כי יש קשר בין המלים הללו המופשטות למדי לבין התצלומים האלה המפורשים מאד – תצלומיהם של גוויות ובתים הרוסים.

אך אם הפתיענו הדבר שנתבקשה דעתנו איך למנוע מלחמה, הרי מפתיע הוא עוד יותר שאנו מתבקשות לעזור לך, במושגים המופשטים למדי של המנשר שלך, להגן על התרבות ועל החופש האינטלקטואלי. צא וּראה, אדוני, לאור העובדות המובאות למעלה, מה פשר בקשה זו שלך. פשר הדבר הוא שבשנת 1938 בניהם של משכילים מבקשים את הבנות לעזור להם להגן על התרבות והחופש האינטלקטואלי. ומדוע, אולי תשאל, דבר זה מפתיע כל־כך? נניח שהדוכּס מדבונשייר, בכּוכב ובבּירית אשר לו, יירד למטבח ויאמר למשרתת המקלפת תפוחי־אדמה וכתֶם מרוח על לֶחיָה: “חדלי מלקלף תפוחי־אדמה, מֶרי, ותעזרי לי לפרש את הקטע הזה הקשה למדי בפינדאר”, האם לא תופתע מרי ולא תרוץ בצווחה על לוּאיזה הטבּחית, “תביטי־לי, לוּאי, בעל־הבית בטח השתגע!” כזאת, או כיוצא בזאת, הקריאה העולה על דל־שׂפתינו שעה שבּניהם של משכילים מבקשים מאתנו, אחיותיהם, להגן על החופש האינטלקטואלי והתרבות. אך הבה ננסה לתרגם את קריאתה של שפחת־המטבח ללשונם של משכילים.

שוב עלינו לבקשך, אדוני, שתסתכל מן הזווית שלנו, מנקודת־המבט שלנו, בקופה־להשכלת־ארתור. נַסה עוד פעם, כל כמה שקשה לך לשרבּב ראשך לכּיוון ההוא, להבין מה היה פשר הדבר בשבילנו לשקוד על כך שיהיה כלי־הקיבול ההוא ממוּלא כל מאות־השנים האלו כדי ש־10,000 לערך מאחינו יקבלו השכלתם בכל שנה באוקספורד וקמבריג‘. פירוש הדבר היה שכבר תרמנו לענין התרבות והחופש האינטלקטואלי יותר מכל מעמד אחר בחברה. שכּן כלום לא שילמו בנותיהם של משכילים לקופה־להשכלת־ארתור משנת 1262 עד שנת 1870 את כל הכסף שנחוץ היה להשכלתן שלהן, למעֵט סכומים עלובים כגון אלה שהוצאו לתשלום שׂכר האומנת, המורה לגרמנית, והמורה למחול? כלום לא שילמו בהשכלתן שלהן בעד איטוֹן והארוֹ, אוקספורד וקמבריג’ וכל בתי הספר והאוניברסיטאות הגדולים ביבּשת אירופה – הסוֹרבּוֹן והיידלבּרג, סאלאמאנקה ופאדוֹבה ורומא? כלום לא שילמו בנדיבות וברוחב־יד כל־כך ואם גם בעקיפים כל־כך עד שכאשר קנו להן לבסוף, במאה הי"ט, את הזכות לקצת השכלה־בתשלום לעצמן, לא נמצאה גם אשה אחת שקיבלה השכלה־בתשלום עד כדי כך שתוכל להורותן?⁷⁹ ועכשיו, לפתע־פתאום, דווקה בשעה שקיוו כי תוכלנה לקנות להן במשיכה לא רק קצת מאותה ההשכלה האוניברסיטאית אלא גם קצת מן האבזרים – מסעות, הנאות, חירוּת – הנה בא מכתבךָ ומודיען כי כל הסכום ההוא העצום, כל הסכום האגדי ההוא – שהרי בין אם נחשב אותו במישרים במזוּמן, ובין אם נחשב אותו בעקיפים בדברים שנעשו בלי תשלום, הסכום שמילא את הקופה־להשכלת־ארתור הוא עצום – בוזבז או שלא נוצל כהלכה. וכי לאיזו מטרה נוסדו האוניברסיטאות של אוקספורד וקמבריג' אם לא כדי להגן על התרבות והחופש האינטלקטואלי? לשם מה ויתרו אחיותיךָ על לימודים או מסעות או תפנוקים אם לא כדי שבכסף שייחסך בצורה זו יילכו אחיהן לבתי־הספר ולאוניברסיטאות ושם ילמדו להגן על התרבות והחופש האינטלקטואלי? אך עכשיו, מאחר שאתה מכריז שהם נתונים בסכנה ואתה מבקש מאִתנו שנוסיף את קולנו לקולךָ, ואת מחצית־השילינג שלנו לגיניאה שלךָ, חובה עלינו לצאת מן ההנחה שהכסף שכּך הוּצא בוזבז וכי האגודות הללו העלו חרס בידן. ואולם כאן תצוץ בהכרח המחשבה, אם בתי־הספר הפרטיים והאוניברסיטאות על המנגנון המורכב שלהם להכשרת הרוח ולהכשרת הגוף העלו חרס, מה יסוד יש למחשבה שהאגודה שלך, אפילו שמות מכובדים סוככים עליה, עתידה להצליח, או שהקול־הקורא שלך, הגם ששמות מכובּדים עוד יותר חתומים עליו, עתיד לעשות נפשות? האם לא מוטב שבטרם תשׂכּרו משׂרד, תזמינו מזכירה, תבחרו ועד ותפנו בקריאה לכספים, תשקלו בדעתכם מדוע העלו בתי־הספר והאוניברסיטאות הללו חרס בידם?

אולם על שאלה זו אתה הוא שצריך לענות. השאלה הנוגעת לנו היא מה מידת העזרה האפשרית שנוּכל לתת לך בהגנה על התרבות והחופש האינטלקטואלי – אנחנו, שפעמים חוזרות־ונשנות כל־כך מנעו מאִתנו דריסת־רגל באוניברסיטאות, ורק עכשיו מניחים לנו להיכּנס אליהן במוגבל כל־כך; אנחנו שלא קיבלנו אפילו שמץ השכלה־בתשלום, או שקיבלנו מעט כל־כך עד שאין אנו יכולות לקרוא אלא את שפתנו־אנו ולכתוב אלא בשפתנו־אנו, אנחנו שלמעשה לא עם האינטליגנציה אנו נמנוֹת אלא עם האיגנוֹרנציה? ויטקר בעוּבדותיו מחזק אותנו בהערכתנו הצנועה לתרבותנו־אנו ומוכיח שלמעשה יש לך חלק בדבר. אין אפילו בת אחת של איש משכיל, אומר ויטקר, הנחשבת מסוגלת להורות את ספרות לשונה שלה באיזו משתי האוניברסיטאות. גם אין זה כדאי לשאול לדעתה, כך מודיע לנו ויטקר, כשהדברים אמורים ברכישת תמונה לגאלריה הלאומית, תמונת־דיוקן לגאלריית־הדיוקנים, או מוּמיה למוזיאון הבריטי. איך ייתכן אפוא שכדאי יהיה לך לבקש מאִתנו להגן על התרבות והחופש האינטלקטואלי כאשר, כמו שמוכיח ויטקר בעובדותיו הקרות, אינך מאמין כלל שכדאי לשאול בעצתנו כשהדברים אמורים בהוצאת הכסף, אשר לוֹ תרמנוּ, לקניית תרבות וחופש אינטלקטואלי למדינה? האם אתה מתפלא שהמחמאה הלא־צפויה מפתיעה אותנו? אף־על־פי־כן, הנה מכתבך לפנינו. גם במכתב ההוא יש עובדות. בו אתה אומר שמלחמה ממשמשת־ובאה; ועוד אתה מוסיף ואומר, ולא בלשון אחת בלבד – הנה הגירסה הצרפתית:⁸⁰ Seule la culture désintéressée peut garder le monde de sa ruine⁸¹ – מוסיף אתה ואומר, שעל־ידי הגנה על החופש האינטלקטואלי ועל מורשתנו התרבותית נוּכל לעזור לך למנוע מלחמה. ומאחר שהאמירה הראשונה לפחות אין לחלוק עליה וכל שפחת־מטבח, אפילו תהיה הצרפתית שלה לקויה, יכולה לקרוא ולהבין את המשמעות של “אמצעי־זהירות מהתקפת־אוויר” כשהמלים כתובות באותיות גדולות על קיר ריק, הרי אין אנו יכולות להתעלם מבּקשתך בטענה שבּוּרוֹת אנחנו או להחריש בטענה שצנועות אנחנו. ממש כמו שכל שפחת־מטבח תשתדל לפרש קטע בפינדאר אם יגידו להם שחייה תלויים בכך, כך בנותיהם של משכילים, כל כמה שאין חינוכן מכשיר אותן לזאת, חייבות לשקול בדעתן מה תוכלנה לעשות להגנת התרבות והחופש האינטלקטואלי אם בעשׂוֹתן כך תוכלנה לעזור לך למנוע מלחמה. לכן הבה נבדוק באמצעים שברשותנו את הדרך הנוספת הזאת שבּה אפשר לעזור לך, והבה נראה, בטרם נעיין בבקשתך להצטרף לאגודתך, אם נוכל לחתום על הקול־הקורא הזה למען התרבות והחופש האינטלקטואלי מתוך איזו כוונה לעמוד בדיבורנו.

מה אפוא משמעות המלים הללו המופשטות למדי? אם רצוננו לעזור לך להגן עליהן, טוב יהיה להגדירן קודם־כל. אך בדומה לכל גיזברי־הכבוד הרי שעתך דוחקת, ואם נצא לטייל ברחבי הספרות האנגלית בחיפוש אחר הגדרה, הגם שזה בילוי־זמן משיב־נפש על־פי דרכו, אפשר מאד שנפליג הרחֵק. הבה נסכים אפוא, לפי־שעה, שידוע לנו מה הן, ונתרכז בשאלה המעשית איך נוכל לעזור לך להגן עליהן. והנה העתון היומי על מלאי העוּבדות שלו מונח על השולחן; מוּבאה אחת בלבד מתוכו אפשר שתחסוך זמן ותגביל את חקירתנו. בכינוס מנהלי־בתי"ס “הוחלט אתמול שנשים אינן מורות מתאימות לילדים שלמעלה מגיל ארבע־עשרה”. עוּבדה זו יש בה לסייע לנו כאן תיכף־ומיד, שהרי היא מוכיחה כי סוגים ידועים של עזרה הם מהלאה להישׂג־ידנו. אם ננסה אנחנו לתקן את השכלתם של אחינו בבתי־ספר פרטיים ובאוניברסיטאות הרי בכך נביא על ראשנו מטר חתולים מתים, ביצים סרוחות ושערים שבורים שרק מנקי־רחובות וּמסגרים ייצאו נשׂכרים ממנו, ואילו האדונים בעלי השׂררה, כך מבטיחה לנו ההיסטוריה, יסקרו את המהומה מחלונות־חדרי־העבודה שלהם בלי שיוציאו את הסיגרים משׂפתיהם ובלי שיחדלו מלגמוע אט־אט, כיאֶה לניחוֹחוֹ, את יין־בוֹרדוֹ הנהדר שלהם.⁸² אם כן, לקחי ההיסטוריה, בתוספת לקחי העתון היומי, מביאים אותנו לעמדה מוגבלת יותר. יכולות אנו לעזור לך להגן על התרבות והחופש האינטלקטואלי רק על־ידי שנגֵן על התרבות שלנו ועל החופש האינטלקטואלי שלנו. רוצה לומר, שאם הגיזברית של אחד הקולג’ים־לנשים תבקש מאִתנו תרומה, יכולות אנו לרמוז שאולי יוכנס איזה שינוי באותו גוף גרוּר כאשר לא יהיה עוד גרוּר או שוב, אם תבוא הגיזברית של איזו אגודה להשגת תעסוקה מקצועית לנשים ותבקש מאִתנו תרומה, נחווה דעתנו, שלטובת התרבות והחופש האינטלקטואלי, אולי רצוי יהיה שינוי־מה בתחום העיסוק במקצועות החפשיים. אך הואיל וההשכלה־בתשלום עודה בָסרית ועוּלת־ימים, והואיל ומספר המוּרשות ליהנות ממנה באוקספורד ובקמבריג' עודו מוגבל בקפידה, הרי לגבי הרוב הגדול של בנות המשכילים עדיין תהיה התרבות זוֹ הנרכשת מחוץ לשערים המקודשים, בספריות ציבוריות או בספריות פרטיות, שמחמת איזו הזנחה חסוכת־פשר לא הקדימו לנעול את שעריהן. עדיין, בשנת 1938, חייבת היא להתבטא במידה רבה בקריאה וכתיבה בשפתנו־אנו. הנה כך קל יותר להתמודד עם השאלה. כיון שניטלה ממנה גדוּלתה, קל יותר לטפל בה. עכשיו אפוא, אדוני, אין לנו אלא להביא את בקשתך לפני בנותיהם של משכילים וּלבקשן לעזור לך למנוע מלחמה, לא על־ידי שתעוצנה עצות לאחיהן איך יגֵנו על התרבות ועל החופש האינטלקטואלי אלא פשוט על־ידי שתקראנה ותכתובנה בשפתן שלהן בצורה שבּה תוכלנה הן עצמן להגן על השאֵלות הללו המופשטות למדי.

למראית־עין דומה כאילו זה ענין פשוט, וענין שאינו מצריך לא ויכוח ולא מליצה. אך מלכתחילה אנו נתקלות בקושי חדש. כבר עמדנו על העובדה שמקצוע הספרות, אם לקרוא לו שם פשוט, הוא המקצוע היחיד שלא ניהל שורה של קרבות במאה הי“ט. אותו מקצוע מעולם לא ננעל בפני בנותיהם של משכילים. דבר זה נבע, כמובן, מכך שצרכיו המקצועיים זולים הם ביותר. ספרים, עטים ונייר זולים הם כל־כך, ועד כדי כך נעשו הקריאה והַכתיבה נחלת הכּל במעמד שלנו, לפחות מאז המאה הי”ח, ששום ציבור של אנשים לא היה יכול להשתלט לבדו על הדעת הנחוצה או למנוע כניסה מן המבקשות לקרוא ספרים או לכתבם אלא על־פי תנאיו שלו. אך מאחר שמקצוע הספרות פתוח לבנותיהם של משכילים, יוצא מזה ששום גיזברית־כבוד של המקצוע אינה זקוקה לגיניאה לניהול המערכת שלה עד כדי כך שתקשיב לתנאים שלנו ותבטיח לעשות במידת יכולתה למילוּים. לפיכך, הן תסכים שצרה צרורה היא זו. שהרי איך נוכל אפוא להפעיל לחץ עליהן – במה נוכל לשכנע אותן לעזור לנו? מקצוע הספרות שונה הוא, לכאורה, מכל שאר המקצועות. אין איש עומד בראש המקצוע; אין יושב־ראש של בית־הלורדים כמו במקרה שלך עצמך; אין גוף רשמי שהסמכות בידו לתקן תקנות ולאכפן.⁸³ אין אנו יכולים לאסור על נשים את השימוש בספריות;⁸⁴ או לאסור עליהן קניית דיוֹ ונייר; או להוציא תקנה שבני מין אחד בלבד יוכלו להשתמש במיטאפורות, כמו שבבתי־ספר לאמנות היה הזָכָר בלבד רשאי לרשום רישומי־עירום; או להוציא תקנה שבני מין אחד בלבד יחרזו חרוזים כמו שבאקדמיות־למוזיקה הורשה הזָכָר בלבד לנגן בתזמרות. עד כדי כך מידת החירוּת המופלאה מגעת במקצוע הספרות שכּל בת של איש משכיל רשאית להשתמש בשמו של גבר – נאמר, ג’ורג' אֶליוֹט או ז’ורז' סאנד – והתוצאה היא שלהבדיל מן השלטונות בווייטהול אין עורך או מוציא־לאור יכול לגלות שום הבדל בריחו או בטעמו של כתב־יד, ואין הוא יכול אפילו לדעת בוודאוּת אם הכותב נשוי או לא.

הנה כי כן, הואיל ושליטה מעטה מאד יש לנו על אלו המשׂתכּרות למחייתן מקריאה וכתיבה, אנוסים אנו לפנות אליהן בשפַל־רוח, בלי שלמונים ובלי ענשים. אנוסים אנו ללכת אליהן והכובע בידנו, כקבצנים, ולבקשן שתואלנה בטובן להפריש מזמנן ולהקשיב לבקשתנו שתעסוקנה במקצוע הקריאה והכתיבה לטובת התרבות והחופש האינטלקטואלי.

והנה ברור שאם נוסיף מעט להגדרת “התרבות והחופש האינטלקטואלי” יהיה בכך מן המועיל. לטוּב־המזל, הרי לענייננו אין ההגדרה צריכה להיות ממַצה או מורכבת. אין לנו צורך ללכת אצל מילטון, גֵיתה או מתיוּ אַרנוֹלד; שכּן הגדרתם תחוּל על התרבות־שבּתשלום – התרבות אשר, לפי הגדרתה של מיס ויטוֹן, היא כוללת פיזיקה, תיאולוגיה, אסטרונומיה, כּימיה, בוטאניקה, תורת־ההגיון ומתימטיקה, בנוסף על לאטינית, יוונית וצרפתית. בעיקרו של דבר, פונים אנו אל אלו שתרבותן היא התרבות שלא־בתשלום, זו המתבטאת ביכולת לקרוא ולכתוב בשפתן־הן. למזלנו, מצוי עמנו הקול־הקורא שלך, ויכול הוא לעזור לנו להוסיף ולהגדיר את המונחים; "חסר־פניות'', זו התיבה שבּה אתה משתמש. לכן לצרכינו הבה נגדיר את התרבות כשקידה חסרת־פניות על קריאה וכתיבה בלשון האנגלית. ולצרכינו נוכל להגדיר את החופש האינטלקטואלי כזכות לומר או לכתוב מה שאתה חושב במלותיך שלך, ועל־פי דרכך שלך. אלו הן הגדרות גולמניות מאד, אך חייבות הן להספיק. לכן נוכל להתחיל בפנייתנו בזו הלשון: “הוי, בנות המשכילים, האדון הזה, שכּולנו מכבּדות אותו, אומר שמלחמה ממשמשת־ובאה; הוא אומר שעל־ידי הגנת התרבות והחופש האינטלקטואלי אנו יכולות לעזור לו למנוע מלחמה. על כן הנה נבקשכן, אַתן המשׂתכּרות למחייתכן מקריאה וכתיבה…” אך כאן המלים פקוֹת על שׂפתינו, והתחינה מתמסמסת לשלוש נקודות נפרדות שוב בגלל עובדות – בגלל עובדות שבספרים, עובדות שבספרי־ביוגרפיה, עובדות שבגללן קשה, ואולי בלתי־אפשרי, להמשיך.

מה הן אפוא העובדות הללו? שוב עלינו להפסיק את פנייתנו כדי לבחון אותן. ואין כל קושי למצאן. כאן, למשל, מסמך מאלף לפנינו, יצירה כנה ביותר ובעצם מרעישת־לב ביותר, האוטוביוגרפיה של מרת אוֹליפנט, והיא מלאת עובדות. היא היתה בתו של משׂכיל שהשׂתכּרה למחייתה מקריאה וכתיבה. היא כתבה ספרים מכל הסוגים. רומנים, ביוגרפיות, ספרי־היסטוריה, מורי־ דרך לפירנצֶה ורומא, סקירות־ספרים, מאמרי־עתונות אין־מספר יצאו מקולמוסה. מן ההכנסות השׂתכּרה למחייתה והקנתה השכלה לילדיה. אך באיזו מידה הגֵנה על התרבות ועל החופש האינטלקטואלי? בזאת תוכל לשפוט בעצמך אם תקרא תחילה אחדים מן הרומנים שלה; בת הדוכס, דיאנה טרילוֹני, הארי ג’וסקלין, למשל; תמשיך בביוגרפיות של שֵרידן וסרוואנטֶס; תעבוֹר אל יוצרי פירנצה ורומא; ולסיום תשקיע עצמך בשפע המאמרים, סקירות־הספרים, השירטוטים מסוג זה או אחר, כל אותם קטעים דהוּיים ורבים־מספוֹר שפירסמה בעתונים ספרותיים. כאשר תגמור, בדוֹק את הלך־רוחך שלך, וּשאַל את עצמך אם עקב המקראות האלה אתה מכבד את התרבות והחופש האינטלקטואלי חסרי־הפניות. האם עקב זאת לא נתערבּבו עליך דווקה מחשבותיך ודמיונך דוּכדך, ונמצאת מצטער על העוּבדה שמרת אוֹליפנט מכרה את מוחה, את מוחה הנפלא עד מאד, הפקירה לזנוּת את תרבותה ושיעבדה את החופש האינטלקטואלי שלה למען תוכל להשׂתכּר למחייתה ולהקנות השׂכלה לילדיה?⁸⁵ בשׂים לב לנזק שגורם העוני לנפש וגוף, בשים לב לכך שאלו אשר ילדים להן חייבות לדאוג למזונם וללבושם, לטיפוחם ולהשכלתם, שומה עלינו לשבּח את בחירתה ולהתפעל מאומץ־לבּה. אבל אם נמחא כפיים לבּחירה ונתפעל מאומץ־הלב של אלו העושות כמעשיה, נוכל לחסוך מעצמנו את הטורח שבפנייה אליהן, שכּן לא תוּכלנה להגן על התרבות והחופש האינטלקטואלי חסר־הפניות יותר מכּפי שיכלה היא. אם נבקש מהן לחתום על הקול־קורא שלך יהיה זה כאילו ביקשנו מַרזחָן לחתום על קול־קורא למען ההתנזרות ממשקאות חריפים. יכול שיהיה הוא עצמו נזיר גמור מיין ושֵכר; אך הואיל ואשתו וילדיו תלויים במכירת שֵכר, חייב הוא להמשיך במכירת שֵכר, וחתימתו על הקול־הקורא לא יהיה לה כל ערך בשביל המאבק להתנזרות ממשקאות חריפים מפני שמיד לאחר שיחתום חייב הוא לעמוד ליד הדלפק ולשדל את לקוֹחוֹתיו לשתות עוד שֵכר. לכן אם נבקש את בנותיהם של משכילים הצריכות להשׂתכּר למחייתן מקריאה וכתיבה שתחתומנה על הקול הקורא שלך לא יהיה לזה שום ערך בשביל המאבק על התרבות והחופש האינטלקטואלי חסרי־הפניות, שהרי מיד לאחר שתחתומנה חייבות הן להתיישב אל שולחן־הכתיבה ולכתוב אותם ספרים, הרצאות ומאמרים שבּהם התרבות נמכרת לזנוּת והחופש האינטלקטואלי נמכּר לעבדוּת. כביטוי של דעה אולי יהיה לזה ערך; אבל אם לא הבּעת דעה סתם נחוצה לך אלא עזרה של ממש, הרי עליך לנסח את בקשתך בצורה אחרת לגמרי. אז יהיה עליך לבקשן שתתחייבנה לא לכתוב שום דבר המשחית את התרבות, או לא לחתום על שום חוזה המגביל את החופש האינטלקטואלי. ועל כך תתן לנו הביוגרפיה תשובה קצרה אך מַספקת: וכי איני צריכה להשׂתכּר למחייתי?

הנה כך, אדוני, מתברר שעלינו לפנות בקריאתנו אך־ורק לאותן בנות משכילים שיש להן דֵי מחייתן. אליהן נוכל לפנות בזה האופן: “בנות משכילים שיש להן דֵי מחייתן…” אך שוב הקול מרעיד: שוב התחינה מתמסמסת לנקודות נפרדות. שכּן כמה הן? כלום נעז להניח נוֹכח ויטקר, נוכח חוּקי־הרכוש, הצוואות בעתונים, קיצורו של דבר נוכח העובדות, כי 1,000, 500, או אפילו 250 תענינה כאשר כך נפנה אליהן? אם כה ואם כה, הבה נוסיף לנקוט לשון־רבים ונמשיך: “בנות משכילים שיש להן דֵי מחייתן, אתן הקוראות וכותבות בלשונכן שלכן להנאתכן שלכן, היורשה לנו לפנות אליכן בהכנעה רבה בבקשה לחתום על הקול־הקורא של האדון הזה מתוך איזו כוונה לממש את הבטחתכן הלכה־למעשה?”

כאן, אם אמנם תיאוֹתנה להקשיב, אולי בהגיון רב תבקשנה מאִתנו לדבּר דברים מפורשים יותר – לא דווקה להגדיר את התרבות והחופש האינטלקטואלי, שכּן ספרים ופנאי יש להן ויכולות הן להגדיר את המלים בעצמן. אך אפשר מאד שתשאלנה מה הכּוונה בתרבות “חסרת־הפּניות” של האדון הזה, ובמה נוכל להגן עליה ועל החופש האינטלקטואלי הלכה־למעשה? והנה הואיל ובנות הן אלו, לא בנים, נוכל להזכיר להן בפתח דברינו מחמאה שחלַק להן פעם היסטוריון גדול. “התנהגותה של מרי”, אמר מֶקוֹלי, “היתה באמת דוגמה מובהקת לאותם חוסר־פניות והקרבה־עצמית כלילי־השלמוּת שהגבר אינו מסוגל להם, כמדומה, אלא שלפעמים מוצאים אותם אצל נשים”.⁸⁶ מחמאות, שעה שאתה מבקש טובה, לעולם אינן מחטיאות. אחרי־כן הבה נַפנה אותן אל המסורת אשר זה ימים רבים מכבּדים אותה בבּית הפרטי – מסורת הפרישות. “ממש כמו שהרבה דורות, גבירתי”, נוכל לשטוח תחינתנו, “נחשב הדבר שחיתוּת באשה שתמכור את גופה בלי אהבה, אך יאֶה נחשב הדבר שתתֵן אותו לבּעל שאותו היא אוהבת, כך הן תסכימי שחטא הוא, שתמכּרי את מוחך בלי אהבה אך יאֶה הדבר לתִתוֹ לאמנות שאותה אַת אוהבת”. “אך מה הכּוונה”, אפשר שתשאל, “ב’מכירת מוחך בלי אהבה'?” “הקיצור”, נוכל לענות, “לכתוב במצוותו של איש אחר מה שאינך רוצה לכתוב לשם כסף. אך מכירת מוח היא דבר גרוע ממכירת גוף, שהרי כאשר תמכור מוכרת־הגוף את הנאתה הרגעית היא מיטיבה לדאוג לכך שבזה ייגמר הענין. אך כאשר תמכור מוכרת־מוח את מוחה הרי צאצאיו חסרי־הדם, המרושעים והחולים משוּלחים אל העולם לנַגע ולהשחית ולזרוע זרעי חולי באחרים. לכן אנו מבקשים אותך, גבירתי, שתתחייבי שלא לנאוף במוחך מפני שזו עבירה חמוּרה הרבה יותר מן השניה”. “ניאוּף המוח”, אפשר שתענה, “פירושו לכתוב לשם כסף מה שאינני רוצה לכתוב. משמע שאני מתבקשת להשיב את פניהם של כל המוציאים־לאור, העורכים, סוכני־ההרצאות וכיוצא באלה המשחדים אותי כדי שאכתוב או אשמיע מה שאינני רוצה לכתוב או להשמיע לשם כסף?” “אמנם כן, גבירתי; ועוד אנו מבקשים אותך שאם תקבלי הצעות למכירות מעין אלו תתרעמי עליהן ותוקיעי אותן כשם שתתרעמי על הצעות מעין אלו למכירת גופך, ותוקיעי אותן, הן למענך והן למען זולתך. אך רוצים היינו שתצייני לעצמך כי הפועל ‘פּגֵל’ פירושו, על־פי המילון, ‘לזייף על־ידי עירבוב ביסודות פשוּטים יותר’. הכסף אינו היסוד הפשוט יותר היחיד. גם הפרסומת והפירסום מפגלים. לפיכך תרבות כשהיא מעורבת בקסם אישי, או תרבות כשהיא מעורבת בפרסומת ופירסום, גם אלו צורות מפוּגלות של תרבות. חובה עלינו לבקשך שתתנזרי מהן; שלא תופיעי על בימות ציבור; שלא תַרצי; שלא תַרשי לפרסם את פנייך הפרטיים, גם לא פרטים מחייך הפרטיים; קיצורו של דבר, שלא תזדקקי אף לאחת מן הצורות של זנוּת־המוח המוּצעות בצורה ערמומית כל־כך על־ידי הסרסורים ורועי־הזונות של ענף מכירות־המוח; ושלא תקבלי אף אחד מאותם פיתפותי־ביצים ותוויות שבהן עושים פירסום ונותנים אישור למעלַת המוח – עיטורים, כיבּודים, תארים – עלינו לבקשך לדחותם מכל־וכל, שכּן כולם מעידים על התרבות שנמכרה לזנות ועל החופש האינטלקטואלי שנמכּר לשִביָה”.

לשמע הגדרה זו, כל כמה שהיא מתונה ולוֹקה־בחסר, מה פירוש הדבר לא רק לחתום על הקול־הקורא שלךָ למען התרבות והחופש האינטלקטואלי אלא גם לממש את הדעה ההיא הלכה־למעשה, עשויות אפילו אותן בנות משכילים שיש להן דֵי מחייתן למחות ולומר שהתנאים קשים עד כדי כך שלא תוּכלנה לעמוד בהם. שכּן יהיה פירושם הפסד ממון, שהוא דבר רצוי, הפסד תהילה, שהכל מסכימים שהיא דבר נעים, ודופי ולעג שאינם מבוטלים בשום־פנים. כל אחת תהיה מטרה לחִצי־לעגם של כל אלה שאינטרס יש להם לשרתוֹ או כסף יש להם להפיקו ממכירת מוֹחוֹת. ובעבוּר איזה גמול? רק זה, במלים המופשטות למדי של הקול־הקורא שלך, שבּכך תהיינה “מגינות על התרבות והחופש האינטלקטואלי”, לא בדעותיהן אלא במעשיהן.

הואיל והתנאים קשים כל־כך, ואין שום גוף שחובה עליהן לכבד את פסיקתו או לציית לה, הבה נבדוק איזו דרך־שכנוע נוספת נותרה לנו. רק להצביע, כך נדמה, על התצלומים – תצלומיהם של גוויות ובתים הרוסים. כלום נוכל להבליט את הקשר ביניהם לבין התרבות המכורה לזנות והעבדות האינטלקטואלית ולהבהיר שהאחת מתחייבת מחברתה עד כדי כך שבנות משכילים תעדפנה לדחות מעליהן כסף ותהילה, ולהיות מוּשׂאים לבוז ולעג, ובלבד שלא תשׂאנה בעצמן את הענשים הנגלים שם לעין או שלא תנחנה לאחרים לשאתם? בזמן הקצר העומד לרשותנו, ובכלי־הנשק החלשים שבידינו, קשה להבהיר את הקשר ההוא, אך אם נכונים דבריך, אדוני, ויש ביניהם קשר, וקשר ממשי מאד, הרי עלינו לנסות להוכיח זאת.

ראשית־דבר נזַמן, אפוא, ולוּ אך מעולם הדמיון, איזו בת של איש משכיל שיֵש לה דֵי מחייתה והיא יודעת לקרוא ולכתוב להנאתה שלה, ומתוך סברה שהיא מייצגת דבר שבעצם אפשר שאיננו מעמד כלל, הבה נבקש אותה שתבחן את מוצרי הקריאה והכתיבה הללו המונחים על שולחנה שלה. “הביטי, גבירתי”, כך נוכל לפתוח, “בעתונים שעל שולחנך. מדוע, יורשה לנו לשאול, אַת מקבלת שלושה עתונים יומיים ושלושה שבועונים?” “מפני”, היא עונה, “שאני מתעניינת בפוליטיקה, ורצוני לדעת את העובדות”. “תשוקה ראויה לשבח, גבירתי. אך מדוע שלושה? האם נחלקים הם אפוא באשר לעובדות, ואם כן, מדוע?” על כך היא משיבה, במידה של אירוניה, “אַת מתקראת בת של משכילים, ועם זאת אַת מעמידה פנים שאינך יודעת את העובדות – שכּללן הוא שכל עתון מקבל את מימוּנו מאיזו הנהלה; שכל הנהלה יש לה מדיניות; שכל הנהלה מעסיקה סופרים שיסבירו אותה מדיניות, ואם הסופרים אינם מסכימים עם אותה מדיניות הרי הם נמצאים, כפי שאולי תזכרי אחרי רגע של הירהור, מחוסרי־עבודה ברחוב. לכן אם רצונך לדעת עובדה כלשהי הנוגעת לפוליטיקה, חובה עליך לקרוא לפחות שלושה עתונים שונים, להשוות לפחות שלוש גרסות של אותה עובדה, ולהגיע לבסוף למסקנתך שלך. משום כך נמצאים שלושת העתונים היומיים על שולחני”. עכשיו שדיברנו, בתכלית הקיצור, על זו שאפשר לכנותה ספרוּת־העובדות, הבה נפנה אל זו שאפשר לכנותה ספרות־הבדיון. “יש, גבירתי”, נוכל להזכירה, “דברים הקרויים סרטים, מחזות, מוזיקה וספרים. האם שם אַת נוהגת לפי אותו קו בזבזני כל־כך – מציצה בשלושה עתונים יומיים ובשלושה שבועונים אם רצונך לדעת את העובדות בנוגע לסרטים, מחזות, מוזיקה וספרים, מפני שהכותבים על אמנוּת מקבלים שׂכרם מעורֵך, שמקבל שׂכרו מהנהלה, שמדיניות יש לה לשקוד עליה, ולפיכך כל עתון נוקט השקפה אחרת, ולפיכך רק מתוך השוואה בין שלוש השקפות שונות אַת יכולה להגיע לכלל מסקנה משלך – איזה סרטים לראות, לאיזה מחזה או קונצרט ללכת, איזה ספר להזמין בספריה?” ועל זאת היא משיבה, “היות ואני בתו של משכיל, ויש לי כזית תרבות שקלטתי מקריאה, הרי בשׂים לב לתנאֵי העתונאוּת כיום לא אחלום לקבל את דעותי על סרטים, מחזות, מוזיקה או ספרים מן העתונים כשם שלא אחלום לגבש את דעתי על הפוליטיקה מן העתונים. השווי את ההשקפות, הביאי בחשבון את הסילופים, ואחר־כך שִפטי בעצמך. זו הדרך ואין אחרת. לכן העתונים המרובים על שולחני”.⁸⁷

משמע אפוא שספרוּת העובדות וספרוּת הדעות, אם נבחין ביניהן הבחנה גסה, אין הן עובדות בטהרתן, או דעות בטהרתן, כי אם עובדות מפוּגלות ודעות מפוּגלות, כלומר עובדות ודעות “מפוגלות על־ידי עירבוב של יסודות פשוּטים יותר”, כניסוחו של המילון. לשון אחר, חייב אדם ליטול מכל אמירה את המניע הכספי שלה, את המניע הכּוֹחני שלה, את המניע הפירסומי שלה, את המניע הפרסמתי שלה, את מניע־היוהרה שלה, שלא לדבר על כל שאר המניעים, המוּכּרים לך באשר את בתו של משכיל, בטרם תחליטי לאיזו עובדה להאמין בענייני פוליטיקה, או אפילו לאיזו דעה בעניני אמנות? “כך הדבר”, היא מסכימה. אך אילו אמר לך מישהו שאין לו אף אחד מן המניעים הללו לאריזת האמת שלדעתו או לדעתה העובדה היא כזאת או כזאת, הרי היית מאמינה לו או לה – כל זאת, כמובן, בהתחשב ביכולת־הטעִייה של כוח־השופט האנושי, שבבואו לשפוט יצירות־אמנות ודאי שהוא בעל־משקל? “כמובן”, היא מסכימה. אילו אמר אדם כזה שהמלחמה רעה, היית מאמינה לו; ואילו אמר אדם כזה שאיזה סרט, סימפוניה, מחזה או שיר טובים הם, היית מאמינה לו? “אם להביא בחשבון את יכולת הטעייה של האדם, כן”. והנה נניח, גבירתי, שקיימים היו 250 או 50, או 25, אנשים כאלה, אנשים התחייבו שלא לנאוף במוחם, ולכן נוצרך ליטול ממוצא־פיהם את מניעו הכספי, מניעו הכּוֹחני, מניעו הפירסומי, מניעו הפרסמתי, את מניע־היוהרה שלו וכן הלאה, בטרם נחשוֹף את גרעין האמת, כלום לא ייתכן שנשיג אז שתי תוצאות נכבדות מאד? וכי לא ייתכן שאם נדע את האמת על המלחמה תימחה תפארת המלחמה ותימחץ במקום שהוא מוטלת מלוּפפת בעלי־הכרוב הרקובים של סַפקי־העובדות שלנו המכורים לזנוּת; ואם נדע את האמת על האמנות הרי תחת לדוש ולדשדש בין הדפים המרוחים והמדוּכדכים של אלה האנוסים לחיות על הזנאת התרבות, היו הנאתה של האמנות והעיסוק בה נעשים רצויים עד כדי כך שלעומתם היה העיסוק במלחמה מִשׂחק משעמם לחובבנים קשישים המחפשים להם איזה בידור היגייני קימעה – זריקת פצצות ולא כדורים מעל גבולות ולא רשתות? קיצורו של דבר, אם ייכתבו העתונים בידי אנשים שמטרתם היחידה בכתיבה לומר את האמת על הפוליטיקה ואת האמת על האמנות הרי לא נאמין במלחמה, ונאמין באמנות.

לכן יש קשר ברור ביותר בין התרבות והחופש האינטלקטואלי לבין אותם תצלומים של גוויות ובתים הרוסים. והמבקש את בנותיהם של משכילים שיש להן דֵי מחייתן להתפתוֹת שתנאפנה במוחן כמוהו כמי שמבקשן לסייע בדרך הבטוחה ביותר הפתוחה לפניהן עכשיו – שהרי העיסוק בספרות הוא הפתוח לפניהן ביותר – למנוע מלחמה.

כך, אדוני, נוּכל לפנות אל הגברת הזאת, ואם גם בצורה גולמנית ועל־דרך הקיצור; אבל הזמן עובר ולא נוכל לעסוק עוד בהגדרות. ועל הפּנייה הזאת אפשר מאד שתענה, אם אמנם היא קיימת: “מה שאתם אומרים הוא מובן־מאליו; מובן־מאליו עד כדי כך שכל בת של משכיל יודעת זאת כבר בעצמה, ואם אינה יודעת הרי אין לה אלא לקרוא את העתונים כדי שתהיה בטוחה בדבר. אבל נניח שידה משגת לא רק לחתום על הקול־הקורא הזה למען התרבות והחופש האינטלקטואלי חסרי־הפּניות אלא גם לממש את דעתה הלכה־למעשה, איך תוכל לגשת לכך? ואַל נא”, תוכל להוסיף דברים של טעם, “תשגו בחלומות על עולמות אידיאליים שמאחרי הכוכבים; תנו דעתכם על עובדות של ממש בעולם כמו שהוא”. אכן, קשה הרבה יותר להתמודד עם העולם כמו שהוא מאשר עם עולם־החלומות. אף־על־פי־כן, גבירתי, בית־הדפוס הפרטי הוא עובדה של ממש, ואין הוא מהלאה להשׂגתה של הכנסה בינונית. מכונות־כתיבה ומכונות־שכפול הן עובדות של ממש, ואפילו זולות יותר. על־ידי שתשתמשי במכשירים האלה הזולים, שעד כה אינם אסורים, תוכלי להשתחרר מיד מלחצם של הנהלות, קווי־מדיניות ועורכים. הללו יביאו את מחשבותיך שלך, במלותיך שלך, בזמן שיעמוד לרשותך, באורך שתקצבי את, על־פי מצוותך שלך. והרי זוהי, כך מוסכם בינינו, הגדרתנו ל“חופש אינטלקטואלי”. “אבל”, אפשר שתאמר, “‘הציבור?’ איך אוכל להגיע אליו בלי שאעביר את מחשבותי שלי במקצצה שלי ואהפוך אותן לנקניק?” “‘הציבור’, גבירתי”, נוכל להבטיחה, “דומה מאד לנו; הוא גר בחדרים; הוא מתהלך ברחובות, ונוסף על כך אומרים עליו שקָצָה נפשו בנקניקים. זִרקי עלונים למרתפים; הדביקי אותם על לוחות־מודעות; גַלגלי אותם על גבי עגלות־יד ברחובות למכירה בפרוטה או לחלוקה חינם. מִצאי דרכים חדשות להתקרב אל ‘הציבור’; פַצלי אותו לאנשים נפרדים ויחידים תחת שתעשי אותו מפלצת אחת, גסת־גו, רפת־שׂכל. ואחר־כך תני אל לבּך – מאחר שיש לך די מחייתך, יש לך חדר, לא דווקה ‘חמים’ או ‘נאה’ אך בכל־זאת שקט, פרטי; חדר שבּו תוכלי, מובטחת מן הפרסומת ורַעלה, גם אם תבקשי שכר מתקבל־על־הדעת בעד השירות, לומר את האמת באזני אמנים, על סרטים, מוזיקה, ספרים, בלי חשש שמא תשפיעי לרעה על המכירות שלהם, שזעומות הן, או שתפגעי ביוהרתם, שעצומה היא.⁸⁸ כך לפחות היתה הביקורת שהשמיע בן ג’ונסון לשקספיר על אשת־המדוחים ואין כל יסוד להניח, והמלט יעיד, שהספרות סבלה כתוצאה מכך. כלום אין טוֹבי המבקרים אנשים פרטיים, וכלום אין הביקורת היחידה הראויה להישמע ביקורת מדוּברת? אלו הן אפוא כמה מן הדרכים הפעילות שבּהן תוכלי אַת, כמי שכותבת בשפתך שלך, לממש את דעתך הלכה־למעשה. אבל אם אַת סבילה, קוראת ולא כותבת, הרי חייבת את לנקוט לא שיטות פעילות אלא סבילות להגנה על התרבות והחופש האינטלקטואלי”. “ואלו מה הן יכולות להיות?” עתידה היא לשאול. “להימנע, כמובן מאליו. לא לחתום על עתונים המעודדים את העבדוּת האינטלקטואלית; לא ללכת להרצאות המוכרות את התרבות לזנוּת; שכּן מוסכם בינינו שהכּותב במצוותו של אחר דברים שאינו רוצה לכתבם הריהו משועבד, והמערבּב תרבּות בקסם אישי או בפירסום הריהו מוציא את התרבות לזנוּת. באמצעים האלה הפּעילים והסבילים תעשי כל מה שלאֵל־ידך לפרוץ את החישוק, את מעגל־הקסמים, את הריקוד סביב־סביב לעץ־התוּת, זה עץ־הרעל של הזנוּת האינטלקטואלית. משעה שייפרץ החישוק, ייקרא דרור לַשבויים. כי מי זה יוכל להטיל ספק בכך שאם יוּתן סיכוי לסופרים לכתוב דברים שהם נהנים לכתבם הרי ימצאו שהדבר מהַנה יותר, וזאת עד כדי כך שיסרבו לכתוב בתנאים אחרים; או שהקוראים משעה שיוּתן להם סיכוי לקרוא מה שסופרים נהנים לכתוב ימצאו שהדבר מזין הרבה יותר ממה שנכתב בעבוּר כסף, וזאת עד כדי כך שיסרבו להסתפק עוד בתחליף המעוּפש? העבדים שעכשיו מעבידים אותם בפּרך בגיבּוב מלים לספרים, בגיבוב מלים למאמרים, כדרך שגיבבו העבדים אבנים לפיראמידות שבימי־קדם, ינערו אז את האזיקים מעל ידיהם ויחדלו מעמלם המבחיל. וה’תרבות', אותה חבילה נטולת־צורה, שכיום היא מחוּתלת צביעוּת, ופולטת חצאֵי־אמיתות משׂפתיה הביישניות, הממתיקה ומוֹהלת את אשר בפיה בסוכר ובמים ככל שיסייעו לנפח את תהילתו של הסופר או את ארנקו של אדוניו, היא תשיב לה את צורתה ותיעשה שרירית, הרפתקנית, בת־חורין כפי שהיא במציאות על־פי הבטחותיהם של מילטון, קיטס ושאר סופרים גדולים. ואילו עכשיו, גבירתי, לשמע המלה תרבות בלבד הראש דָווה, העינים נעצמות, הדלתות נסגרות, האוויר מתעבּה; הנה הננו באולם־הרצאות, מצחין מן האֵדים של דברי־דפוס באושים, מאזינים לאדון אחד האנוס להרצות או לכתוב בכל יום־רביעי, בכל יום־ראשון, על מילטון או על קיטס, בעוד עץ־הלילָך מנענע ענפיו לחפשי בגן, והשחפים, הסובבים ועטים, מרמזים בצחוק־פרא שכדאי גם כדאי להשליך אליהם דגים מעוּפשים מעין אלה. זו תחינתנו אליך, גבירתי; מִטעמים אלה אנו מפצירים בך. אל תסתפקי בחתימה על הקול־הקורא הזה למען התרבות והחופש האינטלקטואלי; נַסי לפחות לממש את הבטחתך הלכה־למעשה”.

לא נוכל לומר, אדוני, אם תיאותנה בנות המשכילים שיש להן דֵי מחייתן והן קוראות וכותבות בשפתן שלהן להנאתן שלהן לשמוע לבּקשה הזאת או לא. אבל אם רצוננו להגן על התרבות והחופש האינטלקטואלי, לא בדעות בלבד כי אם במעשה, דומה כי זו תהיה הדרך. אין זו דרך קלה, אמנם כן. ובכל־זאת, כפי שהיא, יש יסוד לחשוב כי קלה הדרך אליהן יותר מאשר אל אחיהן. מחוסנות הן, בלי שנוכל לזקוף זאת כלל לזכוּתן, מאי־אלה אילוצים. הגנת התרבות והחופש האינטלקטואלי למעשה תביא עמה, כמו שאמרנו, לעג ופרישות, אבדן פרסוֹמת ועוני. אך הללו, כפי שראינו, הם מוריהן המוּכּרים. זאת ועוד, ויטקר ועוּבדותיו מוכן ומזומן לעזור להן; שהרי מתוך שהוא מוכיח כי כל פירותיה של התרבות המקצועית – כגון משׂרות ניהול של גאלריות־לאמנות ובתי־נכות, כהונות של פרופיסורים ומרצים ועורכים – עודם מהלאה להישׂג־ידן, דִין הוא שתוכלנה להשקיף על התרבות השקפה טהורה וחסרת־פניות יותר מאחיהן, בלי לטעון גם רגע, כמו שקובע מֶקוֹלי, שמטבען הן חסרות־פניוֹת יותר. בעזרתן זו של המסורת ושל העובדות כמו שהן לא די שיֵש לנו זכות־מה לבקש אותן לעזור לנו לפרוץ את המעגל, את מעגל־הקסמים של התרבות הנמכרת לזנוּת, אלא יש לנו גם תקוות־מה שאם אמנם מצויים בני־אדם כאלה הריהם עתידים לעזור לנו. נחזור אפוא אל הקול־הקורא שלך: אנו נחתום עליו אם נוכל לקיים את התנאים האלה; אם לא נוכל לקיימם, לא נחתום עליו.

עכשיו שניסינו לראות איך נוכל לעזור לך למנוע מלחמה על־ידי שננסה להגדיר מה פירושה של הגנת התרבות והחופש האינטלקטואלי, הבה נעיין בבקשתך הבאה והלא־נמנעת: שנתרום לקוּפת אגודתך. שהרי גם אתה גיזבר־כבוד, ובדומה לשאר גיזברי־הכבוד אתה זקוק לכסף. הואיל וגם אתה מבקש כסף, אפשר יהיה לבקש גם ממך שתגדיר את מטרותיך, ולהתמקח ולאכוף תנאים כמו עם שאר גיזברי־הכבוד. מַהן אפוא מטרותיה של אגודתך? למנוע מלחמה, כמובן. ובאיזה אמצעים? בכללו של דבר, על־ידי הגנת זכויות הפרט; על־ידי התנגדות למימשל־רודנים; על־ידי הבטחת האידיאלים הדמוקרטיים של שוויון־הזדמנויות לכּל. אלה האמצעים הראשיים שבהם, כדבריך, “יוּתן לבצר את שלום העולם לדורות”. אם כן, אדוני, אין כל צורך לשאת־ולתת או להתמקח. אם אלו מטרותיך, ואם, כפי שאי־אפשר כלל לפקפק, אומר אתה לעשות כל מה שלאל־ידך להשגתן, הגיניאה היא שלך – לוואי והיתה מיליון! הגיניאה היא שלך; והגיניאה היא תרומה חפשית, הניתנת מתוך חירות.

אך המלה “חפשי” משמשת תכופות כל־כך, ובדומה למלים נדוֹשוֹת סוֹפה שהיא אומרת מעט כל־כך, עד שאולי טוב יהיה להסביר במדויק, ואפילו במדוקדק, מה פירוש המלה “חפשי” בהקשר זה. פירושה כאן הוא שאין מבקשים בתמורה שום זכות ושום הקלה. הנותנת אינה מבקשת ממך שתקבל אותה אל שורות הכהונה של הכנסיה האנגליקנית; או לבּורסה; או לשירות הדיפלומטי. הנותנת אין לה כל רצון להיות “אנגליה” באותם תנאים שבּהם אתה “אנגלי”. אין הנותנת תובעת תמורת תרומתה להתקבל למקצוע כלשהו; שום כיבוד, תואר או עיטור; שום משׂרת פרופיסור או מרצה; שום מקום בשום אגודה, ועד או הנהלה. התרומה אינה כרוכה בשום תנאי מסוג זה מפני שהזכות האחת שחשיבות עליונה לה לכל בני־האדם כבר נכבשה. אינך יכול ליטול ממנה את זכותה להשׂתכּר למחייתה. עכשיו אפוא יכולה בתו של משכיל, זו פעם ראשונה בהיסטוריה האנגלית, לתת לאחִיה גיניאה אחת שהשׂתכּרה בעצמה על פי בקשתו למטרה הנקובה למעלה בלי לבקש שום דבר בתמורה. הרי זו תרומה חפשית, הניתנת בלי פחד, בלי חנופה, ובלי תנאים. הרי זו אדוני, שעה הרת־גורל כל־כך בהיסטוריה של הציביליזציה עד שדומה כי מתבקשת איזו חגיגה. אך הבה נחדל מן הטכסים הנושנים – ראש־העיר של לונדון, שצבּים ושֵריפים משמשים לפניו, המכה במַטהו תשע פעמים על אבן בעוד הארכיבישוף מקנטרבּורי בכל הדרת־מחלצותיו משמיע ברכה. הבה נמציא טכס חדש לאירוע החדש הזה. מה יאֶה יותר מאשר להרוס מלה ישנה, מלה מרושעת ומושחתת, שגרמה נזק רב בזמנו וכיום אבד עליה הכּלח? המלה “פמיניסטית” היא המלה הנרמזת. אותה מלה, לפי המילון, פירושה “מי שדוגלת בזכויותיהן של נשים”. הואיל והזכות היחידה, הזכות להתפרנס, נכבשה, שוב אין למלה משמעות. ומלה שאין לה משמעות היא מלה מתה, מלה מושחתת. הבה נציין אפוא את האירוע הזה על־ידי שנשרוף את הגוויה. הבה נכתוב אותה מלה באותיות שחורות וגדולות על גליון־פוֹליוֹ; אחר־כך נצית את הנייר בגפרור. ראֵה, איך הוא בוער! איזה אור מרצד על העולם! עכשיו הנה נכתוש את האפר במכתש בקולמוס של נוצת־אווז, ופה־אחד נכריז בשירה כי כל מי שישתמש באותה מלה בעתיד הוא איש־צלצל־בפעמון־וּברַח,⁸⁹ תככן, נובר בעצמות ישנות, שההוכחה לחילוּלן רשומה בכתם של מים מזוהמים המרוח על פניו. העשן כלָה; המלה הושמדה. שׂים לב, אדוני, מה קרה כתוצאה מן החגיגה שלנו. המלה “פמיניסטית” נשמדה; האוויר טהַר; ובאוויר הזה המטוהר מה אנו רואים? גברים ונשים העמלים יחד למען אותה משׂאת־נפש. הענן נישׂא גם מעל העבָר. למען מה פעלו במאה הי"ט – אותן נשים מתות ומשונות במצנפותיהן וברדידיהן? למען אותה משׂאת־נפש עצמה שאנו פועלים לשמה עכשיו. “תביעתנו לא היתה תביעה לזכויות הנשים בלבד;” – ג’וזפין באטלר היא הדוברת – “היא היתה גדולה יותר ועמוקה יותר; היתה זו תביעה למען זכויות הכּל – כל הגברים והנשים – לכיבוד העקרונות הגדולים של צדק ושוויון וחופש”. המלים כמִלותיךָ; התביעה כתביעתךָ. בנות המשכילים שנקראו, למורת־רוחן, “פמיניסטיות” היו למעשה חיל־החלוץ של תנועתך שלך. הן נלחמו באותו אויב שבּו אתה נלחם, ומאותם טעמים. נלחמות היו בשלטון־העריצות של המדינה האבהנית כשם שאתה נלחם בשלטון־העריצות של המדינה הפאשיסטית. משמע שרק ממשיכות אנו באותו מאבק שניהלו אִמותינו וסבתותינו; מִלותיהן מוכיחות; מִלותיךָ מוכיחות. אך עכשיו שמכתבך מונח לפנינו מובטח לנו מצדך שאתה נלחם עמנו, לא נגדנו. עובדה זו מלהיבה עד כדי כך שדומה כאילו מתבקשת חגיגה נוספת. מה יכול להיות יאֶה יותר מלכתוב עוד מלים מתות, עוד מלים מושחתות, על עוד גליונות־נייר ולשׂרוף אותן – את המלים עריץ, רודָן, למשל? אך, אבוֹי, עדיין לא אבד הכּלח על המלים הללו. עדיין יכולים אנו לנער ביצים מעתונים; עדיין יכולים אנו להריח ריח מיוחד שאין טעות בטיבוֹ באיזור של וייטהול וּוסטמינסטר. ובחוץ־לארץ עלה המִפלץ בגילוי־פנים יותר על פני־השטח. שם אין לטעוֹת בטיבוֹ. הוא הרחיב את היקפו. עכשיו הוא מֵצֵר את צעדי החופש שלך; עכשיו הוא מכתיב איך תחיֶה; הוא מבדיל הבדלות לא רק בין המינים אלא גם בין הגזעים. אתם מרגישים בעצמכם מה שהרגישו אִמותיכם כאשר הרחיקוּן, כאשר השתיקוּן, באשר נשים היו. עכשיו מרחיקים אֶתכם, משתיקים אֶתכם, מפני שאַתם יהודים, מפני שאַתם דמוקרטים, מפני גזע, מפני דת. שוב לא בתצלום אתם מסתכלים; הנה הינכם, מטַרפזים לכם בתהלוכה בעצמכם. והרי זה שינוי. כל העוול שברודנוּת, בין באוקספורד ובין בקמבריג', בין בווייטהול ובין ברחוב־דאונינג, נגד יהודים או נגד נשים, באנגליה או בגרמניה, באיטליה או בספרד, גלוי עתה לעיניכם. אך עכשיו אנחנו נלחמים יחד. בנותיהם ובניהם של משכילים נלחמים זה בצד זה. אותה עובדה מלהיבה היא עד כדי כך, גם אם אין אפשרות לחגיגה, עד שאילו אפשר היה להכפיל את הגיניאה האחת הזאת פי־מיליון כי עתה עמדו כל אותן גיניאות לשירותך בלי שום תנאים נוספים פרט לאלה שאָכפת על עצמךָ. טוֹל אפוא את הגיניאה האחת הזאת ועשה בה שימוש לעמידה על “זכויות הכל – כל הגברים ונשים – לכיבוד העקרונות הגדולים של הצדק והשוויון והחופש”. העמד את נר־הפרוטה הזה בחלון האגודה החדשה שלך, ומי־יתן ונזכּה ליום שבּו בלהבת חירותנו המשותפת תישׂרפנה המלים עריץ ורודן לאֵפר, שכן יאבד הכלח על המלים עריץ ורודן.

ובכן כיון שנענתה הבקשה לגיניאה אחת, וההמחאה נחתמה, נותרה רק עוד בקשה אחת שלך לעיוּן – והיא שנמלא טופס ונירשם באגודה שלך. למראית־עין הרי זו בקשה פשוטה, שקל להיענוֹת לה. שכּן מה יכול להיות פשוט יותר מהצטרפות לאגודה אשר עתה־זה נתרמה לה הגיניאה הזאת? למראית־עין, מה־קל, מה־פשוט; אבל במעמקים, מה־קשה, מה־מורכב… איזה ספקות אפשריים, איזה היסוסים אפשריים, יכולות הנקודות הללו לסַמל? איזה היגיון או איזו הרגשה יכולים לעורר בנוּ היסוס להימנוֹת עם אגודה שמטרותיה ישרות בעינינו, שלקוּפתה תרמנו? אולי לא הגיון הוא זה ולא הרגשה אלא משהו עמוק ויסודי משניהם. אולי ההבדל הוא שגורם. נבדלים אנחנו, כמו שהוכיחו העובדות, הן במין והן בהשכלה. ומן ההבדל ההוא, כמו שכבר אמרנו, יכולה עזרתנו לבוא, אם אמנם נוכל לעזור, להגנת החופש, למניעת מלחמה. אך אם נחתום על הטופס הזה שממנו מתחייבת הבטחה של חברוּת פעילה באגודתך, דומה יהיה כאילו חובה עלינו לאבּד את ההבדל ההוא ומתוך כך להקריב את העזרה ההיא. לא קל להסביר מדוע כך הדבר, אף־על־פי שהתרומה של גיניאה אחת מאַפשרת (כך התפארנו) לדבּר דרך־חירות בלי פחד ובלי חנופה. הבה נשאיר אפוא את הטופס על השולחן לפנינו בלי חתימה בעוד אנו דנים, ככל שנוּכל, בהגיונות ובהרגשות שבגללם אנו מהססות לחתום עליו. שכּן אותם הגיונות והרגשות מקורם עמוק בחשכתם של זכרונות־מוֹרשה; הם התערבבו למדי; קשה מאד להתיר את סבכיהם באור.

נפתח בהבחנה אחת יסודית: אגוּדה היא הצטברות של אנשים שחָברוּ יחד למטרות מסוימות; ואילו אתה, הכותב בעצמך ובמוֹ־ידך, יחיד הינך. אתה היחיד הרי אתה אדם שיש לנו יסוד לכבּדו; אדם הנמנה עם אגודת־האַחוָה, שהרבה אנשים השתייכו אליה, כפי שמוכיחה הביוגרפיה. הנה כי כן אומרת אן קלאוּ, בתארה את אחִיה: “ארתור הוא הטוב בידידַי וביועצַי… ארתור הוא נחמת חיי ושׂמחתם; בשבילו, וממנו, אני שואבת עוז לתוּר אחר כל שהוא נחמד ובעל שם טוב”. ועל כך משיב ויליאם ווֹרדסווֹרת, כשהוא מדבר על אחותו אך משיב לזולתה משָל כאילו קרא זמיר אחד לחברו ביערוֹת העבר:

בִּרְכַּת־זְקוּנַי לִוַּתְנִי

בְּעוֹדֶנִּי יֶלֶד:

הִיא הֶרְאַתְנִי, הִשְׁמִיעַתְנִי;

הִדְאִיגַתְנִי, הִפְחִידַתְנִי,

וְלֵב יִדְמַע נְתָנַתְנִי;

עִם אַהֲבָה, וְגִיל בַּחֶלֶד.⁹⁰

כך היו, ואולי כך הם עדיין, היחסים בין הרבה אחים ואחיות ברשות־היחיד, כיחידים. הם מכבּדים זה את זה ועוזרים זה לזה ויש להם מטרות משותפות. מדוע אפוא, אם כך יכולים להיות יחסיהם הפרטיים, כפי שמוכיחות הביוגרפיה והשירה, צריכים יחסיהם הפומביים, כפי שמוכיחים החוק וההיסטוריה, להיות שונים כל־כך? וכאן, הואיל ואתה עורך־דין, בעל זכרון של עורך־דין, אין צורך להזכיר לך צווים מסוימים של החוק האנגלי, החֵל בתעודותיו הראשונות ועד לשנת 1919, המוכיחים כי היחסים הפומביים, יחסי־החברה של אח ואחות, שונים הם מאד מן היחסים הפרטיים. עצם המלה “חברה” מרעישה בזכּרון את פעמוניה העגומים של נגינה צורמת: לא תעשי, לא תעשי, לא תעשי. לא תִלמדי; לא תשׂתכּרי; לא יהיה לך רכוש; לא תעשי – כך היו יחסי־החברה שבין אח לאחות משך הרבה מאות־שנים. ואם גם אפשרי הדבר, ובעיני האופטימיסט מתקבל־על־הדעת, שבמרוצת הזמן תצלצל חברה חדשה ותשמיע תרועת־פעמונים של הרמוניה נהדרת, ומכתבךָ מבשׂר זאת, הרי עדיין היום ההוא רחוק מאד. בהכרח אנו שואלות את עצמנו, כלום אין בהתלקטותם של בני־אדם בחברוֹת משהו המשחרר את האנוכי והאַלים ביותר, את הפחות רציונאלי ורחמני בבני־האדם עצמם? בהכרח אנו רואות בחברה – המאירה פנים כל־כך לך, המזעיפה פנים כל־כך לנו – דפוס בלתי־הולם המסלף את האמת; מעוות את הנפש; כּובל את הרצון. בהכרח אנו רואות בחבָרות קשרי־קושרים המטביעים את האח הפרטי, שרבות מאתנו יש להן יסוד לכבּדו, ומנפחים על מקומו איזה זָכָר מפלצתי, צעקן, קשה־אגרוף, השוקד ילדוּתית לסַמן את קרקע הארץ בסימונים של גיר, שבגבולותיהם המיסטיים יצורי־אנוש מוכנסים למכלאות, בקשוּי, בנפרד, מלאכותית; מקום שם, משוּח צבעי אדום וזהב, מקושט נוצות כפרא־אדם, הוא מטכּס טכסים מיסטיים ומתענג על ההנאות המפוקפקות של עצמה וּשליטה בעוד אנחנו, הנשים “שלו”, נעולות בבּית הפרטי בלי שיהיה לנו חלק בחברוֹת המרובות הכלולות בחֶברתו. מטעמים כגון אלה – כל כמה שהם דוחסים בתוכם רוב זכרונות והרגשות – כי מי זה ינתח את מורכבוּתה של נפש האוצרת בחוּבּה מאגר עמוק כל־כך של זמן־עבר? – דומה כי לא יסכוֹן לנו מצד ההגיון ומן הנמנע הוא לנו מצד הרגש למלא את הטופס שלך ולהצטרף לאגודתך. שהרי בעשׂוֹתנו כן נמַזג את זהותנו בזהותך; נצעד ונעמיק עוד יותר את התלמים הנדושים והנושנים ונחזור עליהם, אלה התלמים שבּהם החברה, כגראמופון שמחטו נתקעה, חוזרת ומנסרת בזעם, ובתמימות־דעים קשה־מנשׂוֹא, “שלוש־מאות מיליון הוּצאו על חימוש”. אַל לנו לתת תוקף להשקפה שנסיוננו שלנו ב“חֶברה” צריך היה לעזור לנו לגבּשה לעצמנו. הנה כך, אדוני, אף שאנו מכבּדות אותך כאדם פרטי, ואנו מוכיחות זאת בכך שאנו נותנות לך גיניאה אחת כדי שתוציא אותה כטוב בעיניך, הרי אנו סבורות שנוכל לעזור לך עזרה יעילה ביותר אם נסרב להצטרף לאגודתך; אם נפעל למען המטרות המשותפות שלנו – צדק ושוויון וחופש לכל הגברים והנשים – לא בתוך אגודתך אלא מחוצה לה.

אבל דבר זה, כך תאמר, אם יש לו משמעות בכלל, אין משמעותו אלא זו שאַתֶן, בנות המשכילים, שהבטחתן לנו את עזרתכן המפורשת, מסרבות להצטרף לאגודתנו כדי שתוּכלנה להקים אגודה אחרת משלכן. ומה סוג האגודה שאַתן אומרות לייסד מחוץ לאגודתנו, אך בשיתוף־פעולה עמה, למען נוּכל לעבוד יחדיו למען מטרותינו המשותפות? זוהי שאלה שאתה רשאי בהחלט להציגה, ואשר עלינו לנסות להשיב עליה כדי להצדיק את סירובנו לחתום על הטופס שאתה שולח. הבה נתווה אפוא במהירות קווים כלליים לדמוּת האגודה שאותה תוּכלנה בנותיהם של משכילים לייסד ואליה תוכלנה להצטרף, מחוץ לאגודתך אך בשיתוף־פעולה עם מטרותיה. קודם־כל, האגודה הזאת החדשה, ירווח לך לשמוע, לא תהיה לה גיזברית־כבוד, שכּן לא תצטרך לכספים. לא יהיה לה משרד, לא יהיה לה ועד, לא תהיה לה מזכירה; היא לא תכַנס אסיפות, היא לא תערוך ועידות. אם הכרח שיהיה לה שֵם, אפשר יהיה לקרוא לה אגודת־החיצוֹניוֹת. אין זה שם מצלצל, אך יתרון יש לו בכך שהוא תואֵם את העוּבדות – את עוּבדות ההיסטוריה, המשפט, הביוגרפיה; ואולי אפילו את העוּבדות הכּמוסות עדיין של הפסיכולוגיה שלנו שעודנה נעלמה. חברותיה תהיינה בנות של משכילים, הפועלות בַמעמד שלהן – ואכן, איך תוכלנה לפעול במעמד אחר כלשהו?⁹¹ – ועל פי שיטותיהן שלהן למען החופש, השוויון והשלום. ראשית חובתן, שעליה תתחייבנה לא בשבועה, שכן שְבועות וטכסים אין להם חלק באגודה שקודם־כל עליה להיות עלומת־שם וגמישה, תהיה לא להילחם בכלי־נשק. קל להן לקיים זאת, שהרי למעשה, כמו שהעתונים מודיעים לנו, “מועצת־הצבא אינה מתכוונת כלל להתחיל בגיוס לחיל־נשים כלשהו”.⁹² הארץ מבטיחה זאת. אחר־כך תסרבנה לייצר תחמושת או לסעוֹד את הפצועים אם תִקְרֶה מלחמה. הואיל ובנותיהם של עמלים הן בעיקר שמילאו את התפקידים האלה ובמלחמה שעברה, קל יהיה הלחץ עליהן כאן, אם גם בלתי־נעים מן־הסתם. מצד שני, החובה הבאה שעליה תתחייבנה כרוכה בקושי ניכר, והיא מצריכה לא רק אומץ־לב ויזמה אלא את הידע המיוחד של בת־המשכיל. הקצרה, חובה זו היא לא להסית את אחֵיהן להלחם גם לא להניאם מכך אלא לשמור על עמדה של שוויון־נפש גמור. אבל העמדה המוּבּעת במלים “שוויון־נפש” מורכבת היא כל־כך וחשובה כל־כך עד שזקוקה היא כאן להגדרה נוספת. קודם־כל יש להעמיד את שוויון־הנפש על בסיס עובדתי אֵיתן. מכיון שעובדה היא שאין היא יכולה להבין איזה יצר דוחף אותו, איזו תפארת, איזה ענין, איזה סיפוק גברי מַמציאה לו הלחימה – “בלי מלחמה לא יהיה שום פורקן לתכונת הגבריות שמפַתחת הלחימה”. – מכיון שהלחימה היא אפוא תכונת־מין שאין היא יכולה להיות שוּתפת בה, ויש טוענים שהיא הקבָּלָתו של היצר האמהי שאין הוא יכול להיות שוּתף בו – הרי שזהו יצר שאין היא יכולה לדוּן אותו. חייבת אפוא החיצונית להניחו להתמודד עם היצר הזה בעצמו, שהרי יש לכבּד את חופש־הדעה, מה־גם שהוא מבוסס על יצר הזָר לה ככל שדוֹרוֹת של מסורת והשכלה יכולים לעשותו זר לה.⁹³ זוהי הבחנה יסודית ואינסטינקטיבית שעליה אפשר לייסד את שוויון־הנפש. אבל החיצונית תקבע לה זאת לחובה לייסד את שוויון־נפשה לא רק על האינסטינקט אלא גם על התבונה. כשהוא אומר, וההיסטוריה מוכיחה שאמנם אָמר, ועשוי הוא לומר שוב, “אני נלחם כדי להגן על מולדתנו” ובכך הוא מבקש להעיר את הרגשתה הפטריוטית, תשאל היא את עצמה, “מה ‘מולדתנו’ אומרת לי כחיצונית?” כדי להכריע בכך, תנתח את משמעותה של אהבת־המולדת במקרה שלה. היא תאסוף ידיעות על מצבן של בנות־מינה ובנות־מעמדה בעבר. היא תאסוף ידיעות על שיעור הקרקע, העושר והרכוש שברשות בנות־מינה־ומעמדה בהוֹוה – מה חלק יש לה ב“אנגליה” למעשה. מאותם מקורות תאסוף ידיעות על ההגנה המשפטית שנתן לה החוק בעבר ושהוא נותן לה עכשיו. ואם יוסיף הוא שנלחם הוא כדי להגן עליה, הרי תִתֵּן אל לבה את שיעור ההגנה הפיזית שהיא זוכה לה עכשיו שעה שרושמים את המלים “אמצעי־זהירות מהתקפת־אוויר” על קירות אטומים. ואם יאמר שנלחם הוא להגן על אנגליה משלטון־זרים, תִתֵן היא אל לבה כי לגבּיה אין “זרים” כלל, שהרי על־פי החוק היא נעשית זרה בהינשׂאה לזָר. והיא תעשה כמיטב יכולתה למַמש את הדבר הזה, לא בכוח אחוָה מאולצת אלא בכוח האהדה האנושית. כל העוּבדות האלו תשכנענה את תבונתה (אם נסכּם את הדברים בתכלית הקיצור) שבנות־מינה־ומעמדה יש להן יסוד מועט מאד להודות לאנגליה בעבר; אין להן יסוד הרבה להודות לאנגליה בהוֹוה; ואילו בטחונה האישי לעתיד־לבוא מפוקפק הוא ביותר. אך מסתבר שיָנקה אל תוכה, אפילו מן האומנת, איזה רעיון רומנטי שלפיו האנגלים, אלה האבות והסבים שהיא רואה אותם במצעדם בתמונת ההיסטוריה, “עולים” על אנשי ארצות אחרות. היא תראה חובה לעצמה לבדוק זאת על־ידי השוואת היסטוריונים צרפתים עם אנגלים; גרמנים עם צרפתים; עדוּתם של הנשלטים – ההוֹדים או האירים, למשל – עם הטענות של שליטיהם. ואף־על־פי־כן אולי תישאר איזו הרגשה “פטריוטית”, איזו אמונה מושרשת בעליונותה האינטלקטואלית של ארצה־היא על ארצות אחרות. אז תשווה את הציור האנגלי עם הציור הצרפתי; את המוזיקה האנגלית עם המוזיקה הגרמנית; את הספרות האנגלית עם הספרות היוונית, שהרי תרגומים מצויים למכביר. לאחר שתעשה החיצונית את כל ההשוואות האלו בנאמנוּת על־ידי השימוש בתבונה, תמצא והנה יש לה טעמים נכוחים מאד לשוויון־הנפש שלה. היא תמצא כי אין לה יסוד של ממש לבקש מאחִיה שיילחם למענה כדי להגן על המולדת “שלנו”. “‘מולדתנו’”, תאמר, “התייחסה אלַי כאל שפחה משך רוב־רוּבּה של ההיסטוריה שלה; היא מנעה ממני השׂכּלה כשם שמנעה ממני כל חלק בקנייניה. המולדת ‘שלנו’ חדלה עדיין מלהיות מולדתי בהינשׂאי לזָר. המולדת ‘שלנו’ מונעת ממני את האמצעים להגן על עצמי, מאלצת אותי לשלם סכום גדול מאד בכל שנה לאחרים כדי שיגנו עלי, ועם כל זאת כה זעומה יכולתה להגן עלי עד שאמצעי־זהירות מפני התקפות־אוויר כתובים על הקיר. לכן אם אתה מתעקש להילחם כדי להגן עלי, או על המולדת ‘שלנו’, יוּבן הדבר בינינו, ביישוב־הדעת ובתבונה, שאתה נלחם כדי להמציא סיפוק לאיזה יצר־מין שאינני יכולה להיות שוּתפת בו; כדי להשיג טובות־הנאה שלא היה לי חלק בהן, ומסתבר שלא יהיה לי חלק בהן; אך לא כדי להמציא סיפוק ליצרים שלי, גם לא כדי להגן עלי או על מולדתי. שכּן”, תאמר החיצונית, “לאמיתו של דבר, כאשה, אין לי מולדת. כאשה אין לי חפץ במולדת. כאשה מולדתי היא העולם כולו”. ואם, לאחר שתאמר התבונה את שלה, עדיין תישאר איזו הרגשה עקשנית, איזו אהבה לאנגליה שהוּטפה אל אזניה של ילדה על־ידי צריחות עורבים בעץ־בּוקיצה, על־ידי שכשוך גלים על חוף, או על־ידי קולות אנגליים המלחשים שירי־ילדים, הרי בטיפה זו של הרגשה טהורה, ואם גם אי־רציונלית, תסתייע על מנת לתת לאנגליה תחילה את מידת השלום והחופש שהיא חפצה להקנותם לעולם כולו.

כזה אפוא יהיה “שוויון־הנפש” שלה, ושוויון־הנפש הזה מחַייב אי־אלה מעשים. היא תתחייב שלא תקח חלק בהפגנוֹת פטריוֹטיוֹת; שלא תיאוֹת לשום צורה של השתבּחות־עצמית לאומית; שלא יכירנה מקומה בשום סיעה של מוחאי־כפיים שכירים ובשום קהל־צופים המעודדים מלחמה; שתוקיר רגליה ממופעים, תחרויות, תהלוכות, חלוקות־פרסים וכל שאר טכסים צבאיים מסוג זה המעודדים את הרצון לכפות את הציביליזציה “שלנו” או את השלטון “שלנו” על זולתנו. יתר על כן, הפסיכולוגיה של החיים הפרטיים מאוששת את האמונה כי שימושן זה של בנות משכילים בשוויון־הנפש יביא עזרה של ממש למניעת מלחמה. שכּן דומה כי הפסיכולוגיה מלַמדת שבני־אדם מתקשים הרבה יותר לפעול בזמן שאחרים מגלים שוויון־נפש ומניחים להם חופש־פעולה גמור מאשר בזמן שמעשיהם הופכים להיות מרכזה של סערת־רגשות. הנער הקטן צועד ותוקע בחצוצרה מחוץ לחַלון: הַפצירו בו שיַפסיק; הוא ממשיך; אל תאמרו מאומה; הוא מפסיק. מן הדין אפוא שבנותיהם של משכילים לא תענֵקנה לאחֵיהן לא את הנוצה הלבנה של מורך־לב גם לא את הנוצה האדומה של אומץ־לב, אלא פשוט לא תענֵקנה להם שום נוצה כלל; מן הדין הוא אפוא שתעצומנה את העיניים המאירות המרעיפות השפעה, או שתסֵבנה את העיניים הללו למקום אחר שעה שידוּבר במלחמה – זו החובה שהחיצוֹניוֹת תלמַדנה למַלאה בימי־שלום בטרם תבוא אימת המוות ובהכרח תטוֹל מן התבונה את כוחה.

אלו הן אפוא קצת מן השיטות שבהן תעזור לך, אדוני, האגודה, זו אגודת־החיצוֹניוֹת האלמונית והחשאית, למנוע מלחמה ולהבטיח את החירות. אחת היא מה הערך שתייחס להן, הלא תסכים כי אלו הן חובות שבני־מינך יתקשו למלאָן יותר מבנות־מיננו; ולא עוד אלא שאלו הן חובות ההולמות במיוחד את בנותיהם של משכילים. שהרי תַצרכנה מידה של היכּרוּת עם הפסיכולוגיה של משכילים, ומוחותיהם של משכילים מאומנים הם יותר משל עמֵלים כשם שמלוֹתיהם מחוכמות יותר.⁹⁴ יש עוד חובות, כמובן – רבות כבר הוּתוו בקווים כלליים במכתבים אל שאר גיזבריות־הכבוד. אך אפילו עלולות אנו לחזור קצת על דברינו, הבה נחזור עליהן פחות או יותר, ובמהירות, למען תוכלנה להיות בסיס שעליו תיכּון אגודה של חיצוניות. ראשית, הן תתחייבנה להשׂתכּר למחייתן. חשיבותו של דבר זה כשיטה לסיומן של מלחמות מובנת מאליה; כבר הודגש למדי שכוח־שיכנועה של דעה המיוסדת על עצמאות כלכלית עדיף על זה של דעה המיוסדת על היעדר כל הכנסה או על זכות רוחנית להכנסה, עד כדי כך שאין עוד צורך בשום הוכחה נוספת. מכאן שחיצונית חייבת לשקוד ולתבוע שׂכר הוגן בכל המקצועות הפתוחים עכשיו לפני בנות־מינה; ושנוסף על כך חובתה ליצור מקצועות חדשים שבהם תוכל לקנות לה את הזכות לדעה עצמאית. לכן עליה להתחייב לתבוע שׂכר כספי למי שעובדת חינם במעמדה שלה – בנותיהם ואחיותיהם של משכילים, שעכשיו, כפי שאנו למדות מספרי־ביוגרפיה, הן מקבלות שׂכר על פי שיטת החליפים: מזון, קורת־גג וקיצבה פעוטה של 40\(\pounds\) בשנה. אך בראש־וראשונה עליה לתבוע שׂכר שאותו תשלם המדינה על־פי חוק לאמותיהם של משכילים. אין ערוֹך לחשיבותו של דבר זה למאבק המשותף שלנו; שכּן זו הדרך היעילה ביותר שבה נוכל לדאוג לכך שבנות המעמד הגדול והמכובד עד מאד של נשים נשואות יהיו להן דעה ורצון משלהן; שבהם, אם ייטבו בעיניה דעתו ורצונו, תתמוך האשה בבעלה, ואם רעים יהיו בעיניה תתנגד לו, ועל־כל־פנים תחדל מהיות “האשה שלו” ותהיה היא עצמה. הן תסכים, אדוני, בלי להטיל כל דופי בגברת הקרויה בשמך, שאם תהיה הכנסתך תלויה בה יחולל הדבר שינוי דק ובלתי־רצוי ביותר בפסיכולוגיה שלך. לבד מכּך, צעד זה חשוב כל־כך לכם, במאבק שלכם לחופש ולשוויון ולשלום, שאילו צורף תנאי כלשהו לגיניאה הרי היה התנאי זה: שתקבעו שהמדינה תשלם שׂכר לאלו שמקצוען הוא הנישואים והאמהוּת. צא וחשוֹב, אפילו תסתכן כאן בסטייה הצִדה, מה השפעה תהיה לדבר הזה על הילוּדה, ודווקה במעמד שבּו הילוּדה יורדת, דווקה במעמד שבּו לידות רצויות – מעמד המשכילים. ממש כמו שהעלאת שׂכרם של חיילים הביאה, לדברי העתונים, תוספת טירונים לחֵיל נושאי־הנשק, ממש כך יסייע אותו הֶמרֵץ לגיוסו של כוח הלידה, שספק אם נוכל להכחיש שהוא נחוץ ומכובד לא פחות, אלא שבגלל דלוּתו, וסבלותיו, אינו מוֹשך עכשיו טירוֹניוֹת. שיטה זו אפשר שתצליח במקום שזו הנקוּטה כיום – ניצול־ולעג – העלתה חרס. אבל הענין שבו תשתדלנה החיצוניות לשכנע אתכם, תוך כדי הסתכְּנות בעוד סטיה הצִדה, הוא ענין שנגיעה חיונית לו לחייכם שלכם כמשכילים ולכבודם וחיוּתם של מקצועותיכם. שהרי אם ישלמו לרעייתך בעד עבודתה, עבודת לידתם וגידולם של ילדים, שׂכר ממשי, שׂכר כספי, עד שייעשה זה מקצוע מושך ולא, כּמו עכשיו, מקצוע שאין שׂכר בצדו, מקצוע שאין גימלאות בצדו, ולפיכך מקצוע תלוי־בשׂערה שגָלָה כבודו, או־אז תוּקל עבדוּתך שלך.⁹⁵ שוב לא תצטרך ללכת למשרד בתשע־וחצי ולהישאר שם עד שש. אפשר יהיה לחלק את העבודה שווה־בשווה. אפשר יהיה לשלוח חולים למחוסריהם. סיכומי־טיעוּנים למחוּסריהם. מאמרים יוכלו שלא להיכּתב. בכך תקבל התרבות דחיפה חיובית. תוכל לראות את עצי־הפרי מלבלבים באביב. תוכל לחלוֹק עם ילדיך במבחר שנותיך. ולכשיחלוף אותו מבחר־שנים שוב לא יהיה צורך להשליך אותך מן המכונה אל גל הגרוטאות באין בך עוד נשמת־חיים גם לא ענין בשום דבר למען תצעד בסך בסביבות באת או צ’לטנהֶם בהשגחתו של איזה עבד ביש־מזל. שוב לא תהיה האורח של יום־ראשון, היסעוּר על צוואר החֶברה, המתמכּר־לאהדה, העבד רפה־האונים הדורש החלפה; או, כניסוחו של הֶר היטלר, הגיבור הזקוק לשעשועים, או, כניסוחו של סניוֹר מוּסוֹליני, הלוחם הפצוע הזקוק לבנות־חוה שתחבושנה את פצעיו.⁹⁶ אם תשלם המדינה לרעייתך שׂכר הוגן בעד עבודתה, שכּל כמה שהיא מקודשת ספק אם אפשר לומר עליה שהיא מקודשת יותר מזו של איש־הדת, הרי בכל־זאת כמו שהוא מקבל שׂכר בעד עבודתו בלי פחיתוּת־כבוד כך תוכל היא לקבל בעד עבודתה – אם יינקט הצעד הזה, שהוא חיוני לחירותך עוד יותר מאשר לחירותה, תישבר הטחנה הישנה שבּה הגבר איש־המקצוע סובב־הולך עכשיו במעגל־השיגרה, תכופות בנלאֶה כל־כך, בלי שהוא עצמו ייהנה מכּך הרבה ובלי שיועיל בכך הרבה למקצועו; לך תהיה ההזדמנות של החירות; יקיץ הקץ על המשפיל שבכל השיעבודים, זה השיעבוד האינטלקטואלי; האדם־למחצה יוכל להיעשות אדם שלם. אך מאחר שצריך להוציא שלוש־מאות מיליון לערך על נושאי־הנשק, ממילא מובן שהוצאה מעין זו, אם נזדקק למלה נוחה שממציאים לנו הפוליטיקאים, היא “בלתי־מעשית”, והגיעה השעה לחזור לתכניות הניתנות יותר לביצוע.

החיצוֹניוֹת תתחייבנה אפוא לא רק להשׂתכּר למחייתן אלא להשׂתכּר במומחיות עד כדי כך שסירובן להשׂתכּר יהיה בו כדי להדאיג את הממוּנה. הן תתחייבנה לקנות להן ידיעה שלמה בהליכות המקצוע, ולחשוֹף כל מקרה של עריצות או ניצול־לרעה במקצועותיהן. והן תתחייבנה שלא להמשיך בעשׂיית כסף בשום מקצוע אלא לחדול מכל תחרות ולעסוק במקצוען נסיונית, לתועלת המחקר ומתוך אהבת העבודה עצמה, משעה שתשׂתכּרנה די מחייתן. כמו כן תתחייבנה שלא להיכנס לשום מקצוע העוֹין את החירות, כגון ייצורם או שיפורם של כלי־מלחמה. והן תתחייבנה לסרב לקבל תפקיד או משׂרת־כבוד משום אגודה שבעודה מתיימרת לכבּד את החופש היא מגבילה אותו, בדומה לאוניברסיטאות של אוקספורד וקמבריג'. והן תראֶנה חובה לעצמן לחקור את יוּמרותיהן של כל האגודות הציבוריות שהן נאלצות לתרום להן כמשלמות־מסים, דוגמת הכּנסיה והאוניברסיטאות, ולעשות זאת במדוקדק ובלי מורא כדרך שתבדוקנה את יוּמרותיהן של אגודות פרטיות שלקוּפותיהן הן תורמות מרצונן החפשי. הן תשקודנה להעביר תחת שבט־הביקורת את המענקים הניתנים לבתי־הספר ולאוניברסיטאות ואת היעדים שעליהם מוציאים את הכסף ההוא. וכמו בתחום ההשכלה כך גם בתחום הדת. על־ידי שתקראנה קודם־כל את הברית החדשה, ואחרי־כן אותם תיאולוגים והיסטוריונים שיצירותיהם כולן נוחות־לגישה לבנותיהם של משכילים, תשקודנה לרכוש להן מידה של ידיעה בדת הנוצרית ובתולדותיה. נוסף על כך תלמַדנה להכיר את מנהגה של אותה דת על־ידי השתתפות בתפילות הכנסיה, על־ידי ניתוח ערכּן הרוחני והאינטלקטואלי של דרשות; על־ידי שתמתחנה ביקורת על דעותיהם של אנשים שהדת היא מקצועם באותה מידה של חירות שבה הן עשויות למתוח ביקורת על דעותיו של כל ציבור־אנשים אחר. כך תהיינה יוֹצרניוֹת בפעולותיהן ולא ביקרתיות בלבד. על־ידי ביקורת ההשכלה תסייענה ליצור חברה תרבותית המגנה על התרבות ועל החופש האינטלקטואלי. על־ידי ביקורת הדת תנסֶינה לשחרר את הרוח הדתית משיעבודה הנוכחי ותעזורנה, אם יהיה צורך בדבר, ביצירת דת חדשה, שאפשר גם אפשר שתושתת על הבּרית החדשה, אבל אפשר גם אפשר שתהיה שונה מאד מן הדת המיוסדת עכשיו על הבסיס ההוא. ובכל אלה, ובדברים רבים הרבה מכפי שנספיק לפרטם עתה, תסתייענה, הלא תסכים, במעמדן כחיצוֹניוֹת – אותה חירות מקשרי־נאמנות בלתי־ממשיים, אותה חירות ממניעים של משׂוא־פנים שכיום הם מובטחים להן על־ידי המדינה.

קל יהיה להגדיר ביתר פירוט וביתר דיוק את חובותיהן של המשתייכות לאגודת־החיצוֹניוֹת, אך תועלת לא תהיה בזה. הגמישוּת היא הכרח; ומידה ידועה של סודיוּת, כפי שיוּכח בהמשך הדברים, הכרחית היא כיום עוד יותר. אבל התיאור המוּבא כאן בצורה סתמית וּלקוּיה כל־כך די בו ללַמדך, אדוני, שאגודת־החיצוֹניוֹת יש לה אותן מטרות כמו לאגודה שלך – חופש, שוויון, שלום; אלא שהיא חותרת להשיגן באמצעים שמין אחר, מסורת אחרת, השכלה אחרת, והערכים האחרים הנובעים מן ההבדלים הללו, מעמידים בהישג־ידינו. בכללו של דבר, ההבחנה העיקרית בינינו, הנמצאות מחוץ לחברה, לביניכם, הנמצאים בתוך החברה, חייבת להתבטא בכך שבו־בזמן שאתם תנצלו את האמצעים שמעמדכם ומצבכם ממציאים לכם – ליגות, ועידות, מסעי־הסברה, שמות גדולים, וכל אותם חוקים ותקנות שעשרכם והשפעתכם המדינית מעמידים בהישג־ידכם – הרי אנחנו, הנשארות בחוץ, נעשה ניסויים לא באמצעים ציבוריים ברשות־הרבים אלא באמצעים פרטיים ברשות־היחיד. הניסויים הללו לא רק ביקרתיים יהיו אלא גם יוֹצרניים. והנה לפנינו שתי דוגמאות המתבקשות מאליהן: החיצוֹניוֹת תוותרנה על תהלוכות־ראוָה לא מתוך איזה חוסר־חיבּה פוּריטאני ליופי. אדרבה, אחת ממטרותיהן תהיה להרבות יופי ברשות־היחיד; יופי של אביב, קיץ, סתיו; יופי של פרחים, אריגי־משי, בגדים; יופי המפכּה לא רק מכל שדה ויער אלא מכל עגלת־יד ברחוב־אוקספורד; את היופי הפזור שאם אך יאוגד ביד אמן מיד יתגלה לעיני כל. אך הן תוותרנה על תהלוכות־הראוָה המוכתבות, הממושטרות, הרשמיות, שרק מין אחד לוקח בהן חלק פעיל – אותם טכסים, למשל, שהשראתם באה להם מפטירותיהם או הכתרותיהם של מלכים. ושוב, הן תוותרנה על אותות־מעלָה אישיים – עיטורים, סרטים, תגים, ברדסים, גלימות – לא מתוך איזה חוסר־חיבּה לקישוט הפרט אלא מפני שאותות־מעלה מעין אלה גלוי־וברור שהם נוטים לצמצם, לרדד ולהרוס. כאן, כמו שקורה לעתים קרובות כל־כך, מוכנה עמָנו דוגמתן של המדינות הפאשיסטיות לאַלפנו דעת – שכּן אם אין לפנינו דוגמה של מה שאנו רוצות להיות הרי יש לנו, וזה דבר שאולי הוא בר־ערך באותה מידה, דוגמה יומיומית ומאלפת של מה שאין אנו רוצות להיות. נוֹכח הדוגמה שהללו נותנות לנו, אפוא, לכוחם של עיטורים, סמלים, אותות־הצטיינות, ואפילו, דומה יהיה, של קסתות־דיו מקושטות⁹⁷ להפנט את רוח האדם, הכרח שנשׂים לנו למטרה שלא להיכנע להיפנוּט מעין זה. חובה עלינו לכבּות את הבּוהק הזול של פירסוּם ופרסוֹמת, לא רק מפני שהזרקור עלול להיות בידיים פסולות, אלא בשל ההשפעה הפסיכולוגית של תאורה מעין זו על מקבליה. כאשר תנהג בפעם הבאה מכוניתך בכביש כפרי שׂים לב לעמידתו של ארנב שנלכּד בבהקוֹ של פנס קדמי – עיניו הזגוּגיות, כפּוֹתיו הקשוּיות. כלום אין לנו יסוד של ממש לחשוב, בלי שנצא אל מחוץ למולדתנו, שה“עמידות”, התנוחות הכוזבות והלא־ממשיות שלובשת דמות האדם לא רק בגרמניה אלא גם באנגליה, נובעות מן הזרקור המשתק את פעולתן החפשית של סגולות האדם ובולם את כוחו של האדם לשנות וליצור שלמוּיות חדשות במידה רבה כדרך שפנס קדמי חזק משַתק את הבּריות הקטנות הקופצות מן החשכה לתוך אלומות־אור? ניחוש הוא זה; ניחושים יש בהם סכנה; ואף־על־פי־כן יש לנו יסוד־מה להַנחוֹתֵנו בניחוש שרק האפלוּלית יכולה לשַמר את הקלילוּת והחירות, את היכולת להשתנות ואת היכולת לצמוח; ושאם רצוננו לעזור לרוח האדם ליצור, ולמנוע אותה מלחרוץ שוב ושוב אותו תלם של שיגרה, חובה עלינו לעשות ככל שנוּכל כדי להעטות עליה חשכה.

אך די לנו בניחושים. נשוב אל העוּבדות – מה סיכוי, רשאי אתה לשאול, יש לה לאגודת־חיצוניות שכזאת לצאת לאוויר העולם, קל־וחומר להשיג תכלית כלשהי בפעולתה, בלי משרד, אסיפות, מנהיגוֹת או מידרג כלשהו, אפילו בלי טופס שצריך למלאו, ובלי מזכירה שצריך לשלם לה את שכרה? אכן, ביטול־זמן היה זה לכתוב אפילו הגדרה כללית כל־כך של אגודת־החיצוניות אילו היה זה רק להג ריק, צורה כמוסה של פיאוּר מיני או מעמדי, שתכליתה, כדרך ביטויים כה רבים מסוג זה, לתת פורקן להרגשתו של הכותב, להטיל את האַשמה במקום אחר, ואחר־כך להתפקע. לטוב־המזל יש דגם מן המוכן, דגם שעל־פיו נרשם הרישום שלמעלה, ואם גם בגניבה, שכּן הדגם לא די שרחוק הוא מלשבת דוּמם כדי שיציירו אותו אלא הוא נרתע הצדה ונעלם. אותו דגם, אפוא, העדוּת לכך שגוף כזה, אם יש לו שֵם ואם אין לו, הריהו קיים ופועל, עדיין אין ליטול אותו מן ההיסטוריה גם לא מן הביוגרפיה, שכּן החיצוֹניוֹת מונות רק עשרים שנה לקיומן המובהק – כלומר, מאז נפתחו המקצועות החפשיים בפני בנותיהם של משכילים. אבל עדוּת לקיוּמן אנו מוצאים בהיסטוריה ובביוגרפיה במצבן הגלמי – רוצה לומר בעתונים, פעמים בגלוּי בשורות עצמן, פעמים בסמוּי בין השורות. שם יכול כל מי שמבקש לאַמת את קיומו של גוף כזה למצוא ראָיות רבות־מספור. הרבה מהן, כמובן מאליו, ערכּן מפוקפק. למשל, העובדה שכמות עצומה של עבודה נעשית על־ידי בנותיהם של משכילים בלי תשלום או תמורת תשלום זעום מאד אין לקבּלה בחינת הוכחה לכך שמרצונן החפשי הן עושות ניסויים בערכו הפסיכולוגי של העוני. גם העובדה שהרבה בנות משכילים אינן “אוכלות כהוגן”⁹⁸ אינה צריכה לשמש הוכחה לכך שהן עושות ניסויים בערכּה הפיזי של תת־תזונה. וגם העובדה שאחוז קטן מאד של נשים בהשוואה לגברים מקבלות תארי־כבוד אינה צריכה לשמש הוכחה לכך שהן עושות ניסויים במידותיה הטובות של אלמוניוּת. הרבה ניסויים מסוג זה הם ניסויים־מאוֹנס ולפיכך אין להם כל ערך של ממש. אבל ניסויים אחרים ממשיים הרבה יותר בטיבם צפים ועולים בכל יום על פני־השטח של העתונות. הבה נעיין בשלושה בלבד, למען נוּכל להוכיח את קביעתנו שאגודת־החיצוניות קיימת. הראשון ברור הוא למדי.

“בנאום בבאזאר שנערך בשבוע שעבר בכנסיה הבּאפּטיסטית בגני־פּלאמסטֶד אמרה ראשת־העיר (של ווּליץ'): “…אני עצמי לא אהיה מוכנה אפילו לתקן גרב כדי לעזור במלחמה”. דברים אלה מעוררים תרעומת ברובּו של הציבור הווּליצ’י, אצל אנשים הגורסים כי ראשת־העיר גילתה, לכל הפחות, מידה גדושה של חוסר־טאקט. כ־12,000 מן הבוחרים בווּליץ' עובדים בייצור תחמושת במפעלי ווּליץ'.”⁹⁹

אין צורך להתעכב על חוסר־הטאקט בהצהרה מעין זו המושמעת בפומבי, במסיבות מעין אלו; אבל אומץ־הלב שבּדבר כמעט אי־אפשר שלא יעורר בנו הערצה, וערכּו של הניסוי, מבּחינה מעשית, למקרה שראשוֹת־ערים אחרות בערים אחרות ובארצות אחרות שבּהן הבוחרים עובדים בייצור נשק תלכנה בעקבותיה, אפשר מאד שיהיה עצום ורב. מכל־מקום, נסכים שראשַת־העיר של ווּליץ', מרת קתלין ראנס, עשתה ניסוי אמיץ ויעיל במניעת מלחמה על־ידי אי־סריגתם של גרביים. ועכשיו נעבור אל ראָיה שניה לכך שהחיצוֹניוֹת פועלות, ששוב נבחר אותה מן העתון היומי, דוגמה פשוטה פחות ועם זאת, הן תסכים, ניסוי של חיצוֹנית, ניסוי מקורי מאד, וניסוי שאולי יהיה בעל ערך רב לענין השלום.

“בדבּרה על פעולתן של ההתאחדויות הוולוּנטאריות הגדולות למשחקים מסוימים, הזכּירה מיס קלארק [מיס א. ר. קלארק ממשרד־החינוך] את ארגוני־הנשים להוֹקי, לַקרוֹס, כדור־רשת וקריקֶט, והטעימה כי לפי הכללים אין קבוצה מצליחה יכולה לזכּות בגביע או בפרס משום סוג. ה”שערים" לתחרויות שלהן אפשר שיהיו קטנים קצת יותר מאשר במשחקי הגברים, אבל השחקניות שלהן משחקות מאהבת־המשחק, ודומה היה שהן מוכיחות כי אין צורך בגביעים ובפרסים כדי לעורר ענין שכּן משנה לשנה מספר השחקניות עולה בהתמדה."¹⁰⁰

הן תסכים שזהו ניסוי מעניין במידה יוצאת־מגדר־הרגיל, ניסוי העשוי מאד לחולל שינוי פסיכולוגי רב־ערך בטבע האדם, ושינוי שאולי יביא עזרה של ממש במניעת מלחמה. וּמשנֵה־ענין יש בו משום שזהו ניסוי שהחיצוֹניוֹת, הואיל והן משוחררות־ביחס מאי־אלה עכּבות ופיתויים, יכולות לעשוֹתוֹ בקלוּת הרבה יותר מאלה הנתונים בהכרח להשפעות כאלו מבּפנים. קביעה זו מוצאת לה חיזוק מעניין מאד במוּבאה הבאה:

“בחוגי־כדורגל רשמיים כאן (וֶלינגבּוֹרוֹ, נפת נורתֶנטס) רואים בדאגה את הפופולאריוּת הגוברת של כדורגל־לבנות. אמש נערכה כאן ישיבה חשאית של הוועד המייעץ של התאחדות־הכדורגל של נוֹרתֶנטס כדי לדון בקיומה של תחרות בנות על מגרש פיטרבּוֹרוֹ. חברי הוועד אינם מרבים דברים… אולם חבר אחד אמר היום: “התאחדות־הכדורגל של נוֹרתֶנטס אומרת לאסור על כדורגל של נשים. הפופולאריוּת הזאת של כדורגל לבנות מופיעה במצב שבו הרבה מועדוני־גברים בארץ נמצאים בסכּנה מחוסר תמיכה. עוד צעד רציני הוא האפשרות של חבלה גופנית קשה לשׂחקניות”.”¹⁰¹

כאן לפנינו הוכחה מפורשת לאותם עכּבות ופיתויים שבגללם בני־מינך מתקשים לעשות ניסויים בשינוי ערכים מקובלים יותר מבנות מיננו שלנו; ובלי לבטל זמן על דקוּיות הניתוח הפסיכולוגי, די יהיה אפילו במבט חטוף על הטעמים שהביאה ההתאחדות הזאת להחלטתה כדי להאיר את עינינו באשר לטעמים המניעים התאחדויות אחרות ואפילו חשובות יותר לקבּל את החלטותיהן. אך הבה נשוב לניסויי החיצוֹניוֹת. לצורך דוגמה שלישית הבה נבחר בדבר שאפשר לכנותו ניסוּי בסבילוּת.

“על שינוי מופלא ביחסן של צעירות לכנסיה עמד אמש באוקספורד הקאנוֹן פ. א. בארי, הכוהן של כנסיית הבתולה מרים הקדושה (כנסיית־האוניברסיטה)… המשימה העומדת לפני הכּנסיה, אמר, היא לשַווֹת צביון מוסרי לציביליזציה, לא פחות מכך, וזוהי משימה שיתופית גדולה התובעת כל מה שהנוצרים יכולים להשקיע בה. לא ייתכן פשוט שהגברים ימלאוה לבדם. משך מאה שנים, או מאתיים, היה לנשים רוב בשיעור של 75־למאה כנגד 25־למאה בבתי־התפילה. עכשיו המצב משתנה מעיקרו, ומשקיף חד־עין יבחין כמעט בכל כנסיה שבאנגליה במיעוטן של צעירות… בציבור הסטודנטים הצעירות רחוקות, בכללו של דבר, מן הכּנסיה האנגליקנית ומן האמונה הנוצרית יותר מן הצעירים.”¹⁰²

שוב לפנינו ניסוי מעניין עד מאד. כמו שאמרנו, הרי זה ניסוי סביל. שכן בו־בזמן שהדוגמה הראשונה היתה סירוב מפורש לסרוג גרביים כדי שלא לתת עידוד למלחמה, והשניה היתה נסיון לברר אם יש צורך בגביעים ובפרסים כדי לעורר ענין במשחקים, הנה השלישית היא נסיון לגלות מה קורה אם בנותיהם של משכילים נעדרות מן הכּנסיה. דוגמה זו, בלי שתהיה היא כשלעצמה חשובה מן האחרות, יש בה יותר ענין מעשי מפני שנראֶה בעליל כי זה ניסוי מן הסוג שהרבה והרבה חיצוֹניוֹת יכולות לעשותו כמעט בלי כל קושי או סכנה. להיעָדר – הרי זה קל יותר מאשר להשמיע קול ברמה בבאזאר, או מאשר לתקן תקנות מקוריות בטיבן לניהול מִשׂחקים. לכן כדאי להתבונן בתשומת־לב מרובה ולראות איזו השפעה היתה לניסוי ההיעדרוּת – אם היתה לה השפעה בכלל. התוצאות חיוביות והן מעודדות. אין כל מקום לספק שהכנסיה מתחילה לחשוש ליחסן של בנות משכילים באוניברסיטאות לכנסיה. הדין־וחשבון של ועדת־הארכיבישופים על נשים בכּהונה מוכיח זאת. מסמך זה, העולה שילינג אחד בלבד ואשר ראוי שיימצא בידי כל בנות המשכילים, מטעים כי “הבדל אחד בולט בין הקולג’ים־לגברים לקולג’ים־לנשים הוא זה שבאחרונים אין כוהן”. הוא מעיר כי “טבעי הדבר שבתקופה זו של חייהם הם [הסטודנטים] ממצים עד תום את כושר הביקורת שלהם”. הוא מביע צער על העובדה ש“מעטות מאד הנשים הבאות לאוניברסיטאות שידן משגת כיום לגלוֹת נכונוּת לשירות וולוּנטארי רצוּף בעבודה סוציאלית או בעבודה דתית במישרים”. והוא מגיע לכלל מסקנה ש“רבים התחומים המיוחדים שבהם יש צורך מיוחד בשירותים מעין אלה, וברור שהגיעה השעה להגדיר יותר את תפקידיהן ומעמדן של הנשים בתוך הכנסיה”.¹⁰³ אם נובעת דאגה זו מן הכּנסיות הריקות באוקספורד, או אם הקולות של “הדרדקיות הקשישות” באיזלווֹרת שהביעו “מורת־רוח קשה מאד מן הצורה שבה הדת המאורגנת עושה את דרכה”¹⁰⁴ חדרו אי־כך לאותם תחומים נשׂגבים שבּהם אין בנות־מינן אמורות להשמיע את קולן, או אם סוף־סוף מיננו האידיאליסטי ללא תקנה מתחיל להתפעם מאזהרתו של הבישוף גוֹר, “גברים אינם מעריכים משׂרות־כהוּנה שאין שׂכר בצדן”,¹⁰⁵ ולהביע את הדעה כי אין די במשׂכּורת של 150£ בשנה (זו הגבוהה ביותר שמַקצה הכנסיה לבנותיה כדיאקוֹניוֹת) – אחת היא מה הסיבה, מכל־מקום ניכּרת לעין מידה של אי־נחת נוכח יחסן של בנות משכילים; והניסוי הזה בסבילוּת, בלי הבדל מה אמונתנו בערכּה של הכּנסיה האנגליקנית כגורם רוחני, מעודד הוא מאד לגבּינו, כחיצוֹניוֹת. שכּן לכאורה הוא מלמד שסבילוּת פירושה פעילוּת; משרתוֹת גם אלו הנשארוֹת בחוץ. מתוך שהיעדרן מורגש, נוכחותן נעשית רצויה. מה אור שופך דבר זה על כוחן של חיצוֹניוֹת לחסל או לתקן מוסדות אחרים שאין דעתן נוחה מהם, בין אם המדוּבר בסעודות פומביות, בנאומים פומביים, במשתאות של ראשי־עיר או בטכסים אחרים שאבד עליהם הכלח, ואם יש לשוויון־הנפש השפעה עליהם, ואם ייכּנעו ללחצוֹ – אלו הן שאלות, שאלות של קלוּת־ראש, העשויות גם עשויות לשעשע אותנו בשעות־הפנאי ולגרוֹת את סקרנוּתנו. אך לא זה היעד אשר לפנינו עכשיו. ניסינו להוכיח לך, אדוני, על־ידי הבאת שלוש דוגמות שונות לשלושה סוגים שונים של ניסוי, שאגודת־החיצוֹניוֹת קיימת ופועלת. כאשר תתן אל לבך כי דוגמות אלו עלו כולן על־פני השטח של העתון, הן תסכים שהן מייצגות מספר גדול הרבה יותר של ניסויים פרטיים וכמוסים שאין להם הוכחה פומבית. כן גם תסכים שהן מאוששות את הדגם החברתי שהובא למעלה, ומוכיחות הן כי לא היה זה רישום דמיוני ששׂוּרטט באקראי אלא מיוסד היה על גוף ממשי הפועל באמצעים שונים למען אותן מטרות שהצבת לפנינו באגודה שלך עצמך. משקיפים חדי־עין, כדוגמת הקאנון בארי, יוכלו, אם יִרצו, לגלות עוד הרבה ראָיות לדבר שניסויים נערכים לא רק בכּנסיות הריקות של אוקספורד. אפילו מר וֶלס, אם יסמיך אזנו לקרקע, אפשר שיתעורר להאמין שאיזו תנועה מתרקמת בקרב בנותיהם של משכילים, ולא דווקה בהיעלם מן העין, נגד הנאצים והפאשיסטים. אבל הכרח הוא שתיעלם התנועה אפילו מעינם של משקיפים חדי־עין ושל מחבּרי־רומנים מפורסמים.

הסודיוּת היא הכרח. עדיין חובה עלינו להסתיר מה שאנו עושות וחושבות, אף־על־פי שמעשינו ומחשבותינו מכוּונים לטובת הענין המשותף שלנו. לא קשה לגלות כי נחוץ הדבר, במסיבות מסוימות. כאשר המשכורות זעומות, והרי ויטקר מוכיח, ומקומות־עבודה קשה להשיגם ולהחזיק בם, כידוע לכּל, הרי זה מגלה “לכל הפחות מידה גדושה של חוסר־טאקט”, כניסוחו של העתון, למתוח ביקורת על האדון. ועם זאת, במחוזות חקלאיים, כפי שאולי ידוע לך עצמך, פועלים חקלאיים ממאנים להצביע בעד הלייבּור. מבחינה כלכלית בתו של המשכיל עומדת במידה רבה על אותה רמה של הפועל החקלאי. אך ספק אם צריכים אנו לבטל זמן בחיפוש אחר הסיבה שהיא המקור למידת החשאיות שלו ושלה. הפחד הוא סיבה אדירת־כוח; מי שתלוי תלות כלכלית יש לו טעמים נכונים לפחד. אין לנו צורך לחקור עוד. אך כאן אפשר שתזכיר לנו גיניאה מסוימת, ותסב את תשׂומת־לבּנו להתפארוּת הגאה שמתנָתנו, אף שקטנה היתה, איפשרה לא רק לשׂרוף מלה אחת מושחתת אלא גם לדבּר דרך־חירות בלי מורא ובלי חנוּפה. דומה כי ההתפארות היה בה יסוד של שחצנות. נשאר עדיין, כמדומה, איזה חשש, איזה זכרון־קדומים המנבא מלחמה. עדיין יש נושאים שמשכילים, כשהם משתייכים למינים שונים, אפילו יהיו בלתי־תלויים מבחינה כספית, מסווים אותם, או מרמזים עליהם בלשון זהירה, ועוברים הלאה. אולי הבחנת בדבר בחיי־המציאוּת; אולי גילית אותו בביוגרפיה. אפילו כשהם נועדים ברשות־היחיד ומדברים, כפי שהתפארנו, על “עסקי־פוליטיקה ואנשים, מלחמה ושלום, ברבריוּת וציביליזציה”, בכל זאת הם עוקפים ומסתירים דברים. אבל חשוב הוא כל־כך שנתרגל לחובות של חופש־הדיבור, שהרי בלי חופש לפּרט לא ייתכן חופש לציבור, עד שחובה עלינו להסיר את הלוֹט מעל הפחד הזה ולהתמודד עמו. מה יכול אפוא להיות טיב הפחד שעודו מצריך הֶסתר־דברים בין אנשים משכילים ומוריד את החופש שבּו אנו מתפארים לדרגת חוּכה ואטלולה?… שוב יש כאן שלוש נקודות; שוב הן מסמלות תהום – זאת הפעם, של שתיקה, של שתיקה שמקורה בפחד. ומאחר שחסרים אנו את האומץ להסבירו כמו גם את כשרון־המעשה, הבה נוריד בינינו את הצעיף של פאוּלוּס, לשון אחר – הבה נתפוס מחסה מאחרי מֵליץ. לטוב־המזל מצוי עמנו מֵליץ שסמכותו למעלה מכל חשד. אין זה אלא הקונטרס שממנו לוּקחה כבר מוּבאה אחת, הדין־וחשבון של ועדת־הארכיבישופים על נשים בכהונה – מסמך מעניין ביותר מהרבה טעמים. שכן לא די שהוא שופך אור נוקב ומדעי בטיבו על הפחד הזה אלא גם מאפשר הוא לנו להתבונן באותו מקצוע, אשר מהיותו הנעלה שבכל המקצועות אפשר לקבּלו בחינת הטיפוס של כולם, מקצוע הדת, שעליו נאמר עד כה מעט מאד, ובמתכּוון. ומאחר שזה הטיפוס של כולם, עשוי הוא לשפוך אור על יתר המקצועות שכבר נאמר משהו על אודותם. תמחל לנו אפוא אם נתעכב כאן לבדוק בפירוט־מה את הדין־וחשבון הזה.

הוועדה נתמנתה על־ידי הארכיבישופים של קנטרבורי ויוֹרק “על־מנת לבדוק עקרונות תיאולוגיים או עקרונות אחרים שממין הענין אשר הִנחו או ראוי שיַנחו את הכנסיה בפיתוחה של כהונת הנשים”.¹⁰⁶ והנה, מקצוע הדת, לענייננו הכנסיה האנגליקנית, הגם שעל־פני השטח הוא דומה בכמה מובנים לאחרים – זוכה הוא, לדברי ויטקר, להכנסה גדולה, רכוש רב נמצא בבעלוּתו, ויש לו מידרג של פקידים המקבלים משכורות ומקדימים זה את זה – בכל־זאת הוא עומד על דרגה גבוהה מכל שאר המקצועות. הארכיבישוף של קנטרבורי מקדים את יושב־ראש בית־הלורדים; הארכיבישוף של יורק מקדים את ראש־הממשלה. וזה המרוֹמָם שבכל המקצועות מפני שהוא מקצוע הדת. אבל, רשאים אנו לשאול, “דת” מַהי? מַהי הדת הנוצרית, דבר זה נקבע אחת־ועד על־ידי מייסדה של אותה דת במלים שאפשר שהכל יכולים לקראן בתרגום יפה להפליא; ובין אם נקבל את הפירוש שניתן להן ובין אם לאו, לא נוכל להכחיש כי אלו הן מלים בעלות משמעות עמוקה מאין כמוה. לפיכך אפשר לומר בביטחה כי בעוד שמעטים יודעים מַהי הרפואה, או מַהו המשפט, הרי כל מי שברשותו טופס של הברית החדשה יודע מה היה פירוש הדת לדעתו של מייסדה. לכן, כאשר בשנת 1935 אמרו בנותיהם של משכילים כי רצונן שייפתח לפניהן מקצוע הדת, נאלצו הכּוהנים של אותו מקצוע, המקבילים פחות או יותר לרופאים ולעורכי־הדין במקצועות האחרים, לעיין לא רק באיזו תקנה או מגילת־זכויות המייחדת את הזכות לעסוק מקצועית באותו מקצוע למין הזָכר; הם נאלצו לעיין בבּרית החדשה. וכך עשו; והתוצאה, כמו שמטעימים חברי הוועדה, היתה כי מצאו ש“האוונגליון מלמדנו כי אדוננו ראה בגברים ובנשים כאחד חברים באותה מלכוּת־הרוח, ילדים של משפחת האלוהים, ובעלי אותם כישוּרים רוחניים…” וכראָיה לדבר הם מצטטים: “לא זָכר ולא נקבה: כי אתם כולכם אחד במשיח ישוע” (אל הגלטיים, ג, 28). דומה אפוא כי מייסדה של הנצרות סבור היה שמקצוע זה אינו מצריך לא הכשרה ולא מין. הוא בחר את תלמידיו מקֶרב העמלים, שהוא עצמו יצא משורותיהם. הסגולה הנחוצה הראשונה־במעלה היתה איזה כשרון נדיר שבימים הקדומים ההם הואצל גחמנית על נגרים ודייגים, וגם על נשים. כפי שמטעימה הוועדה, אין כל מקום לספק שבימים הקדומים ההם היו נביאוֹת – נשים שירדה עליהן שכינת האלוהים. הן גם הורשו להטיף. פאולוס, למשל, קובע כי נשים, כשהן מתפללות בציבור, עליהן לעטות צעיף. “משתמע מכאן שאשה אם היא עוטה צעיף מותר לה להתנבא [ז.א. להטיף] ולנצח על התפילה”. איך אפשר אפוא למנוע אותן מלשמש בכהונה אם נחשבו ראויות בעיני מייסדה של הדת ובעיני אחד משליחיו נחשבו ראויות להטיף? זו היתה השאלה, והוועדה פתרה אותה על־ידי שנזקקה לא לדעתו של המייסד אלא לדעתה של הכנסיה. דבר זה, כמובן, חִייב איזו הבחנה. שכּן דעתה של הכנסיה הכרח היה שדעה אחרת תפָרשה, ואותה דעה היתה דעתו של פאולוס; ופאולוס, בפרשו אותה דעה, שינה את דעתו. שכּן לאחר שהעלו מנבכי העבר אי־אלו דמויות נערצות ואם גם מטושטשות – לידיָה וּכלוֹאֶה, אוֹיוֹדיאָה וסינטיכֶה, טריפוֹאֵינה וּטריפוֹזה ופֵרסיס – התווכחו על מעמדן, ופסקו מה ההבדל בין נביאה לכוהנת, מה היה מעמדה של דיאקונית בכּנסיה שלפני ניקיאָה ומה היה מעמדה בכּנסיה שלאחר ניקיאה, שוב נזקקים חברי־הוועדה לפאולוס ואומרים: “ברור על־כל־פנים שבעל איגרות־הרועים, בין אם הוא פאולוס ובין אם הוא איש אחר, גרסו כי בשל מינה מנוּעה האשה מלשמש ‘מורה’ רשמית בכנסיה ומלשמש בכל כהונה הכרוכה בהפעלת סמכות שלטונית על גבר” (איגרת אל טימותיוס א, ב, 12). דבר זה, אפשר לומר בגילוי־לב, אינו מניח את הדעת ככל הראוי; שכּן לא נוכל ליישב לגמרי את פסיקתו של פאולוס, או של זולתו, עם פסיקתו של ישוע עצמו, ש“ראה בגברים ובנשים כאחד חברים באותה מלכות־הרוח… ובעלי אותם כישורים רוחניים”. אבל אין כל טעם להתפלפל על משמעותן של המלים שעה שמהרה כל־כך אנו ניצבים בפני העובדות. בלי הבדל מה היתה כוונתו של ישוע, או כוונתו של פאולוס, עובדה היתה זו שבמאה הרביעית או החמישית נעשה מקצוע הדת מאורגן עד כדי כך ש“הדיאקון (להבדיל מן הדיאקונית), ‘לאחר שמילא בצורה משׂבּיעת־רצון את הכהוּנה שהופקדה בידו’, רשאי לשאוף להתמנוֹת, בסופו של דבר, לכהונות רמות יותר בכנסיה; ואילו באשר לדיאקונית, הכּנסיה מפללת בפשטות לכך שאלוהים ‘יעניק לה את רוח־הקודש… שתמַלא כיאות את המלאכה שהוטלה עליה’”. נראה כי בתוך שלוש או ארבע מאות־שנים עברו מן העולם הנביא או הנביאה שבישרו את בשורתם מרצונם החפשי ובלי שילַמדום תורה; ומקומותיהם נתפסו על־ידי שלוש הדרגות של בישופים, כוהנים ודיאקונים, שתמיד הם גברים, ותמיד, כמו שמטעים ויטקר, גברים המקבלים שׂכר, שכּן משעה שנעשתה הכנסיה מקצוע שוּלם שכר לעוסקים בו. הנה כי כן דומה כי בתחילה היה מקצוע הדת במידה רבה מה שמקצוע הספרות הוא כיום.¹⁰⁷ בתחילה פתוח היה לכל מי שניחן בכשרון הנבואה. לא היה צורך בשום הכשרה; הדרישות המקצועיות היו פשוטות ביותר – קול וכיכר־שוק, עט ונייר. אֶמילי ברוֹנטֶה, למשל, שכּתבה

לֹא בְּנַפְשִׁי מוֹרָא,

לֹא פַּחַד בָּהּ בְּהֵעָכֵר רָקִיעַ;

אוֹרוּ שְׁמֵי־הֲדָרָהּ,

אַף אֱמוּנָה תֵּאוֹר, רוּחִי תַּרְגִּיעַ.

הוֹי אֵל שֶׁבְּלִבִּי,

הַכֹּל־יָכוֹל וְכֹל־יְצַו!

חַיִּים – קִנָּם חֻבִּי,

כְּמוֹ שֶׁאֲנִי – חַי עוֹלָמִים – בְּךָ אֶשְׂגַּב!

אף שאינה ראויה להיות כוהנת בכּנסיה האנגליקנית, הרי מבּחינה רוחנית היא צאצאית של איזו נביאת־קדומים שניבאה בזמן שהיתה הנבואה עיסוק שבהתנדבות שאין שׂכר בצדו. אך משנעשתה הכנסיה מקצוע, דרשה מנביאיה ידע מיוחד ושילמה להם בעד הנחלתו, נשאר מין אחד בפְנים; השני הורחק. “הדיאקונים עלו במעלת כבודם – קצת, בלי ספק, בשל זיקתם הקרובה לבישופים – ונעשו כוהני־משנֶה לעבודת־אלוהים ולטכסי־הקודש; אך הדיאקונית היה לה חלק רק בשלבים המוקדמים של התפתחות זו”. עד כמה היתה אותה התפתחות ראשונית מוכיחה העובדה שבאנגליה ב־1938 משכורתו של ארכיבישוף היא 15,000£; משכורתו של בישוף היא 10,000£ ומשכורתו של דיאקון 3,000£. אבל משכורתה של דיאקונית היא 150£; ואשר ל“עובד הקהילה”, זה “הנדרש לסייע כמעט בכל מחלקה בחיי הקהילה”, זה ש“עבודתו תובענית ותכופות גלמודה…”, אם באשה המדובר הרי שׂכרה מ־120£ עד 150£ בשנה; גם אין שום דבר צריך להפתיענו בקביעה כי “התפילה צריכה להיות ממש המרכז לפעולותיה”. לכן נוּכל להרחיק לֶכת עוד יותר מחברי הוועדה ולומר שהתפתחותה של הדיאקונית לא די שהיא “בסיסית” אלא היא מגוּמדת בפירוש; שכן אף שהיא מוסמכת, ו“הַסמיכה… נושאת עמה אופי בל־יימחה, וכרוכה בהתחייבות של שירות לכל ימי־החיים”, חייבת היא להישאר מחוץ לכּנסיה; ולהסתפק בדרגה נמוכה מזו של סגן־כוהן צנוע ביותר. כך גזרה הכנסיה. שכּן הוועדה, לאחר שעיינה בדעתה ובמסורתה של הכנסיה, סיכמה ואמרה בדין־וחשבון: “הגם שהוועדה בכללותה לא היתה מוכנה להסכים במפורש להשקפה שאשה אינה מסוגלת מטבע־בריאתה לקבל את חסד הסמיכוּת, ולפיכך גם לא להתקבל לאחד משלושת מעמדות־הכהונה, הרי עם זאת סבורים אנו שדעתה הכללית של הכנסיה הולמת את המסורת הנמשכת של כהונת גברים”.

על ידי שהוֹרה בכך כי הנעלה שבכל המקצועות דומה בהרבה מובנים לשאר המקצועות, שפך המליץ שלנו, הן תודֶה, אור נוסף על נשמתם או מהותם של אותם מקצועות. עכשיו עלינו לבקשו שיעזור לנו, אם יואיל בטובו, לנתח את טיבו של אותו פחד שעדיין, כפי שהוֹדינו, הוא מונע מאִתנו את האפשרות לדבּר דרך־חירות כיאֶה לבני־חורין. כאן שוב הוא מביא תועלת. הגם שזהים הם בהרבה מובנים, צוּין למעלה הבדל אחד עמוק מאד בין מקצוע הדת לשאר מקצועות: הכּנסיה מהיותה מקצוע רוחני צריכה היא לנמק את מעשיה לא רק בנימוקים היסטוריים אלא גם בנימוקים רוחניים; עליה להזדקק למחשבה, לא למשפט.¹⁰⁸ לכן כאשר ביקשו בנותיהם של משכילים להתקבל למקצוע הכּנסיה נדמה היה לחברי־הוועדה כי ראוי להם לתת נימוקים פסיכולוגיים ולא רק היסטוריים לסירובם לקבּלן. לפיכך הזמינו את הפרופיסור גרֶנסטֶד, דוקטור לתיאולוגיה, הפרופיסור לפילוסופיה־של־הדת־הנוצרית באוניברסיטת אוקספורד, וביקשוהו “לתַמצת את החומר הפסיכולוגי והפיזיולוגי הנוגע לדבר” ולהצביע על “הנימוקים לדעות ולהמלצות שהעלתה הוועדה”. והנה הפסיכולוגיה איננה תיאולוגיה; והפסיכולוגיה של המינים, כפי שטען הפרופיסור בתוקף, ו“השפעתה על התנהגות האדם, עודנה ענין למומחים… ופירושה עודו שנוי במחלוקת, במובנים רבים סתוּם”. ואף־על־פי־כן נתן את עדוּתו, וזו עדוּת השופכת אור כה רב על מקורו של הפחד שבּו הודינו ועליו דאַבנו עד שאין טוב לנו כאן מאשר לעקוב אחר דבריו כנתינתם.

“בעדוּת לפני הוועדה [כך אמר] הוצגה הדעה שהגבר יש לו קדימות טבעית לעומת האשה. השקפה זו, במובן המכוּון, אי־אפשר להמציא לה סימוכים בפסיכולוגיה. הפסיכולוגים מכירים במלוא המידה בעובדת שליטתו של הגבר, אך אין לערבב כאן את היוֹצרוֹת עם עליונוּתו של הגבר, קל־וחומר לא עם סוג כלשהו של קדימות שתוכל להשפיע על שאלות באשר להעדפת מין אחד על משנהו בכניסה לשורות הכּהונה.”

הפסיכולוג יכול אפוא רק לשפוך אור על עובדות מסוימות. וזו היתה העובדה הראשונה שאותה חקר.

"ברור כי עובדה היא שחשיבותה המעשית גדולה מאין כמוה שכּל המבקש לוֹמר כי יש לתת לנשים זכות כניסה למעמד ולתפקידים של הכהונה על שלושת מעמדות־הכהונה ממילא הוא מעורר רגשות עזים. החומר שהובא לפני הוועדה היה בו כדי להעיד כי רגשות אלה עוינים הם בחלקם המכריע להצעות מעין אלו… עזוּת הרגשות האלה, יחד עם מיגוון רחב של הסברים רציונאליים, מעידה בבירור על מציאותו של מניע תת־הכרתי אדיר־כוח ונפוֹץ. בהיעדר חומר ניתוּחי מפורט, שדומה כי אין לו זֵכר בהֶקשר מסוים זה, ברור הוא בכל־זאת שקבּעוֹן ילדותי ממלא תפקיד ראשון־במעלה בגיבוש ההרגשות העזות שבהן מקובל לגשת לכל הנושא הזה.

טיבו המדויק של קיבּעון זה שונה הוא בהכרח אצל אנשים שונים, ובאשר למקורו אפשר להעלות רק חוות־דעת כלליות באָפיין. אך בלי הבדל מה הערך והפירוש המדויקים של החומר שעליו נתייסדו התיאוריות של “תסביך אדיפוּס” ו“תסביך הסירוּס”, ברור כי הרקע להשלמה הכּללית עם שליטת הגבר, ועוד יותר מכך עם פחיתוּת האשה, הנשענת על רעיונות תת־הכרתיים שלפיהם האשה היא “נֵפֶל־גבר”, נעוץ בתפיסות ילדותיות מסוג זה. אלו מוסיפות להתקיים בדרך־כלל, ואפילו ברגיל, אצל המבוגרים, למרות אי־הראציונלי שבּהן, וסימן למציאותן מתחת לסף המחשבה המוּדעת הוא כוחן של ההרגשות שאותן הן מעוררות. חיזוק נמרץ להשקפה זו נמצא בכך שנוהגים לראות בכניסתן של נשים לכהונה, ובמיוחד לכהונה בכּנסיה, דבר מביש. תחושה זו של בושה אין לראות בה אלא טאבו־מין לא־רציונאלי."

כאן יכולים אנו לקבל את דברו של הפרופיסור האומר כי חיפש, וגם מצא, “ראָיות למכבּיר לכוחות תת־הכרתיים אלה”, גם בדתות הפּגאניות וגם בבּרית הישנה, וכך נוכל ללכת אחריו עד למסקנה שהוא מסיק:

“עם זאת אל לנו לשכוח כי התפיסה הנוצרית של הכהונה נשענת לא על גורמי־הרגשה תת־הכרתיים אלה כי אם על המוסד של ישוע הנוצרי. לכן לא די שהיא מגשימה את מעמדי־כהונה של הפאגאניות והברית הישנה אלא היא באה על מקומם. מבחינת הפסיכולוגיה, אין כל טעם תיאורטי לכך שלא תהיה הכהונה הנוצרית הזאת נחלתם של נשים וגברים כאחד ובדיוק באותו המובן. הקשיים שחוֹזה הפסיכולוג מראש הם רגשיים ומעשיים בלבד.”¹⁰⁹

במסקנה הזאת נוכל להיפרד ממנו.

חברי הוועדה, הן תסכים, מילאו את המשימה העדינה והקשה שביקשנום לקבל עליהם. הם שימשו מליצים בינינו. הם נתנו לנו דוגמה נהדרת של מקצוע במצבו הטהור ביותר; והראו לנו איך מקצוע מתבסס על הכרה ומסורת. נוסף על כך הסבירו מדוע יש נושאים מסוימים שמשכילים כשהם בני מינים שונים אינם מדבּרים עליהם בגילוי־לב. הם מראים לנו מדוע החיצוֹניוֹת, אפילו שעה שאין הן תלויות תלות כספית, אפשר שעדיין תפחדנה לדבּר דרך־חירות או לעשות ניסויים בגלוי. ולבסוף, במלים מדעיות בדיוּקן, גילו לפנינו את טיבו של אותו פחד. שכּן בשעה שמסר הפרופיסור גרֶנסטֶד את עדוּתו דימינו אנחנו, בנות המשכילים, להתבונן במנתח בעבודתו – מנתח חסר־פניות וּמדעי, שבעודו מפרק את נפש האדם באמצעים אנושיים חשׂף לעיני כל מה הסיבה, מה השורש שביסוד הפחד שלנו. בֵיצה היא זו. שמה המדעי “קיבּעוֹן ילדותי”. אנו, שאין אנו מדעיות, לא קראנו לה בשמה הנכון. ביצה קראנו לה; זרע. הרחנו אותה באווירה; גילינו את מציאוּתה בווייטהול, באוניברסיטאות, בכּנסיה. והנה אין ספק שהפרופיסור הגדיר אותה ותיאר אותה במדויק עד כדי כך ששום בת של משכיל, כל כמה שתהיה היא עצמה חסרת־השכלה, לעתיד־תבוא שוב לא תוּכל לטעות בכינוּיה או בפירושה. הקשֵב לתיאור. “כל המבקש לומר כי יש לתת לנשים זכות כניסה מעורר רגשות עזים” – ואין זה חשוב לאיזו כהונה; כהונת הרפואה או כהונת המדע או כהונת הכּנסיה. רגשות עזים, יכולה היא למלא אחר הפרופיסור, מתגלים בלי ספק אם היא מבקשת דריסת־רגל. “עזוּת הרגשות האלה מעידה בבירור על מציאותו של מניע תת־הכרתי אדיר־כוח”. בזאת מוכנה היא לסמוך על הפרופיסור, ואפילו להמציא לו כמה מניעים שנעלמו ממנו. הבה נסֵב תשומת־לב לשניִם בלבד. הרי לנו המניע הכספי להרחקתה, אם נאמר דברים כהווייתם. וכי אין המשכורות עכשיו בגדר מניעים, בלי הבדל מה היו בימיו של ישוע? הארכיבישוף מקבל 15,000£, הדיאקונית 150£; והכּנסיה, כך אומרים חברי־הוועדה, עניה. אם ישלמו לנשים יותר, ישלמו לגברים פחות. שנית, כלום אין מניע, מניע פסיכולוגי, להרחקתה חבוּי מתחת לדבר שחברי־הוועדה קוראים לו “שיקול מעשי”? “כיום יכול כוהן נשוי”, הם אומרים לנו, “למלא את דרישותיו של טכס ההסמכה ולחדול מכל הדאגות והלימודים הארציים ולהתעלם מהם במידה רבה מפני שרעייתו יכולה לקבל עליה את הדאגה למשק־הבית ולמשפחה…”¹¹⁰ היכולת להתעלם מכל הדאגות והעיונים הארציים ולהטילם על איש אחר הריהי המניע, שלגבי אחדים יש לו כוח־משיכה גדול; שהרי בלי ספק יש כאלה המבקשים לפרוש וללמוד, כפי שמוכיחות התיאולוגיה על דקויותיה והלמדנות על עידוניה; לגבי אחרים המניע הוא אמנם מניע רע, מניע של חטא, עילת ההפרדה ההיא בין הכּנסיה והעם; בין הספרות והעם; בין הבעל והאשה – הפרדה שהיה לה חלק בשיבּוש מהלכיה של החברה שלנו כולה. אך בלי הבדל מה מניעים אדירים ותת־הכרתיים טמונים מאחרי הרחקתן של נשים ממעמדות־הכהונה – ופשוט נבצר מאתנו כאן למנותם, כל־שכּן לרדת עד שרשיהם – יכולה בתו של המשכיל להעיד מתוך נסיונה שלה ש“בדרך־כלל, ואפילו ברגיל, הם מוסיפים להתקיים אצל המבוגרים, וסימן למציאותם, מתחת לסף־המחשבה המודעת, הוא כוחן של ההרגשות שאותן הם מעוררים”. והלא תסכים שנחוץ אומץ־לב כדי לעמוד נגד הרגשה עזה; וכי בעת שאומץ־הלב מכזיב, השתיקה וההתחמקוּת צפויות לבוא לידי גילוי.

אך עתה שעשו המפרשים את מלאכתם, הגיעה שעתנו להרים את צעיפוֹ של פאולוס ולנסות ידנו, פנים־אל־פנים, בניתוח גס ומגוּשם של הפחד ההוא ושל הכעס המחוֹלל את הפחד ההוא; שכּן להם אולי מידה של השפעה על השאלה שהצגת לנו, איך נוכל לעזור לך למנוע מלחמה. נניח אפוא שבמרוצת אותה שיחה פרטית דו־מינית על עסקי־פוליטיקה ואנשים, מלחמה ושלום, ברבאריוּת וציביליזציה, צצה איזו שאלה, נניח, לגבי כניסתן של בנות משכילים לכּנסיה או לבּורסה או לשירות הדיפלומאטי. השאלה מתוארת בקווים כלליים בלבד; אך מצד השולחן שלנו חשות אנו מיד באיזו “הרגשה עזה” מן הצד שלך “הנובעת מאיזה מניע שמתחת לסף המחשבה המודעת” על־ידי צילצולו של פעמון־אזעקה בתוכנו; המוּלה מסוּכסכת אך סואנת: לא תעשי, לא תעשי, לא תעשי… אי־אפשר לטעות בסימנים הפיזיים. העצבּים סוֹמרים; האצבעות מתהדקות מאליהן על כפּית או סיגריה; הצצה בפּסיכומטר הפּרטי מגלה שדרגת־החום הרגשית עלתה בעשר עד עשרים מעלות מעל לרגיל. מבחינה אינטלקטואלית, יש רצון עז להחריש או להחליף את נושא השיחה; לגרור ולהביא, למשל, איזה משָרת־משפחה זקן, הקרוי קרוֹסבּי, אולי, שכּלבּו רוֹבֶר מת עליו… ובכך להתחמק מן הסוגיה ולהוריד את דרגת־החום.

אבל במה נוכל לנסות לנתח את ההרגשות מן הצד השני של השולחן – הצד שלך? לעתים קרובות, למען האמת, הרי בזמן שאנו מדבּרות על קרוֹסבּי אנו שואלות שאלות – מכאן מידה של רדידוּת בדו־השׂיח – על אודותיך. מַהם אותם מניעים אדירים ותת־הכרתיים המעוררים את קריאות־הביניים מצד השולחן שלך? האם הפרא הישָן שהרג תאוֹ מבקש את הפרא הישָן השני להתפעל מגבוּרתו? האם איש־המקצוע העייף דורש השתתפות ומתרעֵם על תחרוּת? האם הפטריארך קורא לאשת־המדוחים? האם השליטה משתוקקת לכניעה? והנוקבת והקשה שבכל השאלות שעליהן שתיקתנו מכסה היא זאת: מה הסיפוק האפשרי שיכולה השליטה לתת לשליט?¹¹¹ והנה, הואיל והפרופיסור גרנסטד אמר כי הפסיכולוגיה של המינים היא “עדיין ענין למומחים”, ואילו “פירושה עודו שנוי במחלוקת, במובנים רבים סתום”, אולי בחכמה נעשה אם נניח למומחים שיענו על השאלות האלו. אך הואיל ומצד שני, כדי שיהיו גברים ונשים מן השורה בני־חורין חובה עליהם ללמוד לדבּר דרך־חירות, לא נוכל להניח את הפסיכולוגיה של המינים בידי המומחים. משני טעמים נכוֹחים חובה עלינו לנסות לנתח גם את הפחד שלנו וגם את הכעס שלכם; ראשית, מפני שפחד וכעס כגון אלה מונעים חופש של ממש בבּית הפרטי; שנית, מפני שפחד וכעס מעין אלה עלולים למנוע חופש של ממש בעולם הפומבי; אפשר שיהיה להם בפירוש חלק בגרימת מלחמה. הבה נגשש אפוא את דרכּנו חוֹבבנית למדי בתוך אותן הרגשות קדומות וסתומות עד מאד המוכּרות לנו לפחות מאז ימי אַנטיגוֹנה ואיסמֵני וּקריאון; שדומה כי פאולוס עצמו ידעָן; אלא שהפרופיסורים אך לא מכבר העלו אותן על־פני השטח וקראו להם בשמות “קיבּעון ילדותי”, “תסביך אדיפּוס”, וכיוצא באלה. עלינו לנסות, ולוּ גם ברפה, לנתח את ההרגשות הללו מפני שבּיקשת אותנו שנעזור לך ככל שנוכל להגן אל החופש ולמנוע מלחמה.

הבה נבדוק אפוא את “הקבּעון הילדותי” הזה, כי זה השם היאה לו, כמדומה, כדי שנוכל לקַשרו לשאלה שאותה הצגת לנו. שוב, הואיל וידנו בכּל ואין אנו מומחיות בתחום מסוים, הרי עלינו להישען על אותן ראָיות שנוכל ללקט מן ההיסטוריה, מן הביוגרפיה ומן העתון היומי – החומר היחיד העומד לרשותן של בנות משכילים. את דוגמתנו הראשונה לקיבּעון הילדותי ניטוֹל מן הביוגרפיה, ושוב נפנה אל הביוגרפיה הוויקטוריאנית שהרי רק בתקופה הוויקטוריאנית נעשתה הביוגרפיה עשירה וייצוגית. והנה, המקרים של קיבּעון ילדותי, כהגדרתו של הפרופיסור גרנסטד, מרובים כל־כך בביוגרפיה הוויקטוריאנית עד שכמעט לא נדע במה לבחור. המקרה של מר בארט מרחוב־וימפּוֹל הוא אולי המפורסם ביותר והבדוק ביותר. אכן, מפורסם הוא עד כדי כך שאין טעם כמעט לחזור על העובדות. ידוע לכולנו מעשה האב שלא היה מוכן להרשות לא לבניו ולא לבנותיו להתחתן; ידוע לכולנו לפרטי־פרטים איך נאלצה אליזבת בתו להסתיר את מאהבה מפני אביה; איך ברחה עם מאהבה מן הבית ברחוב־וימפּוֹל; ואיך לא סלח לה אביה מעולם על אותו מעשה של פריקת־עול. נסכים שהרגשותיו של מר בארט היו עזות מאין כמוהן; ובגלל עזוּתן גלוי־וברור לנו שנבעו מאיזה מקום־מחשכּים מתחת לסף המחשבה המוּדעת. זהו מקרה קלאסי, טיפוסי של קיבּעון ילדותי, שאותו יכולים אנו כולנו לזכור. אבל יש מקרים אחרים מפורסמים פחות שבּקצת חקירה־ודרישה אפשר להעלותם על־פני השטח ולהוכיח שהם זהים בטבעם. הנה המקרה של הרֶוורנד פֶטריק ברוֹנטֶה. הרוורנד ארתור ניקולס היה מאוהב בבתו, שארלוֹט; “”יכולה אַת לתאר לעצמך", כתבה, כאשר ביקש מר ניקולס את ידה, “מה היו דבריו; את מנהגו ספק אם תוכלי להבין כשם שאני לא אוּכל לשכוח אותו… שאלתי אם דיבר עם אבא. הוא אמר שאינו מעז”. מדוע לא העז? הוא היה חזק וצעיר ולוהט באהבתו; האב היה זקן. הסיבה מתחוורת מיד. “הוא [רוורנד פטריק ברונטה] תמיד פסל את הנישואים, ותמיד דיבר נגדם. אך הפעם הזאת לא די היה שפּסל; הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה על זיקתו זו של מר ניקולס לבתו. מתוך שחששה מפני התוצאות… מיהרה להבטיח לאביה כי למחרת היום תשיב את פניו של מר ניקולס במפורש”.¹¹² מר ניקולס עזב את האווֹרת; שארלוט נשארה עם אביה. חיי־הנישואים שלה – נגזר עליהם שלא יארכו – קוּצרוּ עוד יותר בגלל רצונו של אביה.

כדוגמה שלישית לקיבּעון הילדותי נבחר במקרה פשוט פחות, אך משום כך גם מאַלף יותר. הנה המקרה של מר גֶ’קס־בלֵייק. כאן לפנינו מעשה באב העומד לא בפני נישואיה של בתו אלא בפני רצונה של בתו להִשׂתכּר למחייתה. דומה כי רצון זה גם הוא עורר באב הרגשה עזה מאד והרגשה שגם היא כמדומה מקורה במישורים שמתחת לסף המחשבה המודעת. ושוב, ברשותך, נקרא לזה מקרה של קיבּעון ילדותי. לבּת, סוֹפיָה, הציעו סכום קטן בעד הוראת מתימאטיקה; והיא ביקשה רשות מאביה לקבל את ההצעה. אותה רשות נמנעה ממנה כהרף־עין ובלהט־רגש. “יקירתי שלי, אך בזה הרגע שמעתי שאַת שוקלת קבּלת תשלום בעד ההוראה. יהיה זה ממש למטה מכּבודך, יקירתי, ואינני יכול להסכים לזה” [ההדגשות של האב]. “קבּלי את המשׂרה כמשׂרה של כבוד ותועלת, ואני אשׂמח… אך אם תקבלי תשלום בעד העבודה ישתנה הדבר לגמרי, ואַת תרדי למעצבה כמעט בעיני הכל”. זוהי אמירה מעניינת מאד. סופיה אכן התעוררה להתווכח על הענין. מדוע למטה מכּבודה הוא הדבר, שאלה, מדוע־זה ישפיל אותה? קבּלת כסף בעד עבודה לא השפילה את תוֹם בעיני שום איש. דבר זה, הסביר מר ג’קס־בלייק, הוא ענין אחר לגמרי; תום הוא גבר; תום “רואה חובה לעצמו כגבר… לפרנס את אשתו ומשפחתו”; לכן הלך תום ב“דרכּה הבּרורה של החובה”. ועדיין לא נתקררה דעתה של סופיה. היא שטחה טענותיה – לא די שהיא עניה והכסף נחוץ לה; היא גם חשה בכל עוז “בגאוָה הישרה, וּלדעתי המוצדקת בתכלית, שבּקבּלת שׂכר”. תחת הלחץ הזה העלה מר ג’קס־בלייק לבסוף, בכיסוי שקוּף־למחצה, את הסיבה האמיתית להתנגדותו לכך שתקבל כסף. הוא הביע את נכונוּתו לתת לה את הכסף בעצמו אם תסרב לקבּלו מן הקולג'. ברור היה איפה שאין הוא מתנגד לכך שתקבל כסף; הוא מתנגד לכך שתקבל כסף מאיש אחר. המוּזר שבּהצעתו לא נעלם מעינה הבּוחנת של סופיה. “אם כך הדבר”, אמרה, “חובה עלי לומר לדיקן לא ‘אני מוכנה לעבוד בלי תשלום’ אלא 'אבי מעדיף שאקבל תשלום ממנו, לא מן הקולג'', ואני סבורה שבעיני הדיקן נהיה שנינו מגוחכים, או לפחות מטוּפשים”. אחת היא מה הפירוש שהיה הדיקן עשוי לתת להתנהגותו של מר ג’קס־בלייק, לא נוכל לפקפק בטיב ההרגשה שהיתה בשורש התנהגותו. הוא רצה לקיים את שליטתו על בתו. אם תטוֹל כסף ממנו, תישאר בשליטתו; אם תיטוֹל אותו מאיש אחר, הרי לא די ששוב לא תהיה תלויה במר ג’קס־בלייק אלא תיעשה תלויה באיש אחר. העובדה שביקש שתהיה תלויה בו, ובמעומעם חש כי רק על־ידי תלוּת כספית אפשר להבטיח את התלוּת הרצויה הזאת, הריהי מוכחת בעקיפים על־ידי עוד אחת מאמירותיו המצוֹעפוֹת. “אם תתחתני מחר לפי רוחי – ואינני מאמין שאי־פעם תתחתני אחרת – אֶתן לך עושר רב”.¹¹³ אם תיעשה שכירה, תוכל לוותר על ההון ולהתחתן עם הגבר הטוב בעיניה. קל מאד לאַבחן את המקרה של מר ג’קס־בלייק, אבל זהו מקרה חשוב מאד מפני שהוא מקרה נורמאלי, מקרה טיפוסי. מר ג’קס־בלייק לא היה מפלצת מרחוב־וימפּוֹל; הוא היה אב מצוי; עושה היה מה שהיו עוד אלפי אבות ויקטוריאניים שמקריהם לא זכו לפירסום עושים בכל יום ויום. לכן זהו מקרה המסביר דברים הרבה הנעוצים בשרשה של הפסיכולוגיה הוויקטוריאנית – אותה פסיכולוגיה של המינים שעודנה סתומה כל־כך, כדברי הפרופיסור גרֶנסטֶד. המקרה של מר ג’קס־בלייק מלמד כי בשום פנים אין להרשות לבת לעשות כסף מפני שאם תעשה כסף לא תהיה תלויה באביה ותהיה בת־חורין להתחתן עם כל גבר שתבחר. לכן רצונה של הבּת להשׂתכּר למחייתה מעורר שתי צורות שונות של קנאה. כל אחת מהן חזקה בנפרד; יחדיו חזקות הן מאד. ועוד רבת־משמעות היא העובדה שכדי להצדיק את ההרגשה הזאת העזה עד מאד שמקורה מתחת למישורי המחשבה המודעת, נזקק מר ג’קס־בלייק לאחד הפשוטים שבּכל אמצעי־ההתחמקות; הטיעון שאיננו טיעון אלא פנייה אל הרגשות. הוא פנה אל ההרגשה העמוקה, הקדומה והמורכבת מאד שאנחנו, כחובבנים, יכולים לקרוא לה ההרגשה הנשית. קבּלת כסף היא למטה מכּבודה, אמר; אם תקבל כסף תשפיל את עצמה כמעט בעיני הכל. תום באשר הוא גבר לא יושפל; ההבדל נעוץ במין שלה. הוא פנה אל נשיוּתה.

כל־אימת שגבר פונה כך אל אשה הוא מעורר בה, זאת נוכל לומר בביטחה, מאבק של הרגשות שהוא עמוק וראשוני מאד בסוגו, שקשה לה ביותר לנתחו או להפיסוֹ. אולי נסייע במסירת אותו רגש אם נשווה אותו למאבק המסוכסך של הרגשות גבריוֹת שיתעורר בך, אדוני, אם תושיט לך אשה נוצה לבנה.¹¹⁴ מעניין לראות איך ניסתה סופיה, בשנת 1859, להתמודד עם ההרגשה הזאת. תגובתה הראשונה היתה לתקוף את הצורה המפורשת ביותר של הנשיוּת, זו שהיתה עליונה בתודעתה וכמו אחראית היתה לעמדתוֹ של אביה – היוֹתה לֵיידי. בדומה לשאר בנות משכילים היתה סופיה ג’קס־בלייק מה שקרוי “לֵיידי”. הליידי היא שלא יכלה להשׂתכּר ממון; לכן צריך היה להרוג את הליידי. “האם באמת־ובתמים אתה סבור, אבא”, שאלה, “שליידי כלשהי מושפלת בעצם המעשה של קבלת ממון? האם היתה מרת טִיד מכוּבּדת בעינך פחות מפני ששילמת לה?” אז, כאילו ברי היה לה כי מרת טיד, מהיותה אוֹמנת, אינה עומדת על דרגה שווה עמה באשר היא בת למשפחה מן המעמד הבינוני העליון, “שאֶת ייחוסה אפשר למצוא בבעלי־האחוזות של בֶרק”, הוסיפה חיש־מהר כדי לעזור לה להרוג את הליידי “מֶרי ג’יין אֵוונס… אחת המשפחות הגאות ביותר בין קרובינו”, ואחר־כך את מיס ווּדהאוּז, “שמשפחתה טובה וּותיקה משלי” – שתיהן סברו כי הדין עמה שהיא מבקשת להשׂתכּר ממון. ולא די שמיס ווּדהאוּז סבורה היתה כי בדין היא מבקשת להשׂתכּר ממון. מיס וּודהאוּז “הוכיחה במעשׂיה שהיא מסכימה עם דעותַי. היא אינה רואה בזיוֹן בקבלת שׂכר אלא באלה הסבורים כי יש בכך בזיוֹן. כאשר קיבלה את ההצעה להורות בבית־ספר של מוֹריס, אמרה אליו, וּלדעתי בצורה נאצלת ביותר, ‘אם לדעתך מוּטב שאעבוד כמורָה בתשלום, אקבל כל משׂכּורת שתרצה לשלם לי; אם לא, הרי אני מוכנה לעשות את העבודה חינם ובלא מחיר’”. הליידי היתה, פעמים, ליידי אצילה; ואת הליידי ההיא קשה היה להרוג; אבל חובה היתה להרוג אותה, כמו שתפסה סופיה, אם אמנם רצונה של סופיה להיכנס לאותו גן־עדן שבּו “הרבה בחורות מתהלכות בלונדון בשעה ובמקום שטוב הדבר בעיניהן”, לאותו “גן־עדן עלי־אדמות”, שהוא (או שהיה) קווינז־קולג', רחוב־הארלי, מקום שם בנותיהם של משכילים זוכות לא באָשרן של גבירות “אלא של מלכוֹת – עבודה ואי־תלות!”¹¹⁵ תגובתה הראשונה של סופיה היתה אפוא הרצון להרוג את הליידי;¹¹⁶ אך לאחר שנהרגה הליידי עדיין נשארה האשה. ביתר בירור יכולים אנו לראותה, תוך שהיא מסתירה וּמתָרצת את החולי של הקיבּעון הילדותי, בשני המקרים האחרים. את האשה, את היצור האנושי שבגלל מינה היתה זו חובתה הקדושה להקריב עצמו לאָב, צריכות היו שארלוט ברוֹנטֶה ואליזבת בארֶט להרוג. אם קשה היה להרוג את הליידי, קשה היה עוד יותר להרוג את האשה. בתחילה נבצר הדבר משארלוט. היא השיבה את פניו של מאהבה. “… הנה כך מתוך התחשבות באביה, ובחוסר־אנוכיוּת מבּחינתה, סילקה מדעתה כל מחשבה על מתן תשובה שלא כפי רצונו”. היא אהבה את ארתור ניקולס; אך היא השיבה את פניו. “… היא נהגה פשוט בסבילוּת, ככל שהדברים אמורים במלים ובמעשים, תוך שסבלה כאב עז מן הביטויים החריפים שנזקק להם אביה בדבּרו על מר ניקולס”. היא חיכּתה; היא סבלה; עד “שנחל הזמן, זה הכובש הגדול”, כניסוחה של מרת גאסקל, “את נצחונו על המשפטים־הקדומים החזקים ועל החלטות אנוש”. האב נענה לה. אולם במר בארט מצא לו הכובש הגדול יריב כערכּו; אליזבט בארט חיכתה; אליזבת סבלה; לבסוף ברחה אליזבת.

עוּזן המופלג של ההרגשות שמעורר הקיבּעון הילדותי מוּכח בשלושת המקרים האלה. נוכל להסכים. היה זה כוח שיכול היה להדבּיר לא רק את שארלוט ברונטה אלא גם את ארתור ניקולס; לא רק את אליזבת בארט אלא גם את רוברט בראונינג. היה זה אפוא כוח שיכול היה להלחם בעז אשר ביצרי־לב האדם – אהבתם של גברים ונשים; ויכול היה לאלץ את המזהירים והנועזים שבּבּנים ובבּנות הוויקטוריאניים להימוג מלפניו; לרמות את האב, להונות את האב, ואחר־כך לברוח מן האב. אך מניין בא הכוח המדהים הזה? קצת, כפי שמתבהר מן המקרים האלה, מן העובדה שהחברה הֵגֵנה על הקיבּעון הילדותי. הטבע, החוק והרכוש מוכנים היו כולם מוכנים לסלוח לו וּלהסתירו. קל היה למר בארט, למר ג’קס־בלייק ולרוורנד פטריק ברוֹנטה להסתיר מעצמם את טיבן האמיתי של הרגשותיהם. אם רצו שתישאר בתם בבּית, הסכימה החֶברה שהדין עמהם. אם מחתה הבת, בא הטבע לעזרתם. בת שעזבה את אביה היתה בת סוררת; נשיוּתה היתה חשודה. אם הוסיפה לעמוד במריָה, בא החוק לעזרתו. בת שעזבה את אביה לא היו לה אמצעים לפרנסתה. המקצועות המותרים היו סגורים בפניה. ולבסוף, אם השׂתכּרה ממון במקצוע האחד שהיה פתוח לפניה, העתיק שבּכל המקצועות, הפקיעה את עצמה מנשיוּתה. אין כל ספק – הקיבעון הילדותי אדיר־כוח הוא, אפילו כאשר אֵם נדבקת בו. אך כאשר האב נדבק יש לו עָצמה משולשת; הטבע מגן עליו, החוק מגן עליו; והרכוש מגן עליו. בזכותה של הגנה זו יכול היה הרוורנד פטריק ברוֹנטה בהחלט לגרום “כאב עז” לשארלוט בתו משך כמה וכמה חדשים, ולגנוב כמה וכמה חדשים מאושר־נישואיה הקצר בלי שיביא על ראשו שום דופי מצד החברה אשר בה עסק במקצוע של כוהן בכּנסיה האנגליקנית; אף־על־פי שאילו עינה כלב, או גנב שעון, היתה אותה חברה עצמה מדיחה אותו מכּהונתו וּמקיאה אותו מקרבּה. דומה שהחברה היתה אב, וסבלה גם היא מן הקיבּעון הילדותי.

מאחר שהחברה הֵגֵנה על קרבנות הקיבּעון הילדותי במאה הי“ט ובעצם סלחה להם, אין משום הפתעה בדבר שהמחלה, אם גם לא היה לה שֵם, שכיחה היתה ביותר. בכל ביוגרפיה שנפתח נמצא כמעט תמיד את הסימנים המוכּרים – האב מתנגד לנישואי בתו; האב מתנגד לכך שתשׂתכּר בתו למחייתה. רצונה להינשא, או להשׂתכּר למחייתה, מעורר בו הרגשות עזות; והוא ממציא את אותם התירוצים להרגשות העזות הללו; הליידי תשפיל עצמה כליידי; הבּת תתעמר בנשיוּתה. אך כפעם־בפעם, לעתים רחוקות מאד, אנו מוצאים אב שהיה מחוּסן לגמרי בפני המחלה. אז התוצאות מעניינות ביותר. הרי לנו המקרה של מר לִי סמית.¹¹⁷ האדון הזה היה בן־דורו של מר ג’קס־בלייק, ונמנָה עם אותה כת חברתית. גם היה לו רכוש בסאסֶקס; גם לו היו סוסים ומרכבות; וגם לו היו ילדים. אבל כאן הדמיון פוסק. מר לי סמית היה מסור לילדיו; הוא התנגד לבתי־ספר; הוא השאיר את ילדיו בבּית. מעניין יהיה לדון בשיטות החינוך של מר לי סמית; איך היו לו מורים שלימדו אותם; איך, במרכבה גדולה בנויה כאוֹמניבּוס, לקח אותם אִתו מדי שנה למסעות ארוכים בכל רחבי אנגליה. אך בדומה לבעלי־ניסויים רבים כל כך, נשאר מר לי סמית אלמוני; ועלינו להסתפק בעובדה ש”החזיק בדעה יוצאת־הדופן שצריך לדאוג במידה שווה לצרכי בנות ולבנים“. וכל־כך היה מחוסן בפני הקיבעון הילדותי עד ש”לא נהג לפי המתכונת המקובלת של סילוק חשבונותיהן של בנותיו בתוספת מתנה מזמן לזמן, אלא כאשר הגיעה ברברה לפִרקה ב־1848 קצב לה קיצבה של 300£ בשנה“. מופלאות היו התוצאות של אותה חסינוּת בפני הקיבעון הילדותי. כי הואיל וברברה “ראתה בכספה כוח טוב־ומיטיב, הרי אחד השימושים הראשונים שעשתה בו היה חינוכי”. היא הקימה בית־ספר; בית־ספר שפתוּח היה לא רק לבני מינים שונים ומעמדות שונים אלא גם לבני אמונות שונות; נתקבלו בו קאתולים, יהודים, ו”תלמידים ממשפחות האמוּנות על מחשבה חפשית מתקדמת". “היה זה בית־ספר בלתי־רגיל ביותר”, בית־ספר לחיצוניים. אך לא רק זאת ניסתה לחולל בסכום של שלוש־מאות בשנה. דבר גרר דבר. ידידה אחת יזמה, בעזרתה, שיעורי־ערב לגבירות “לציור על־פי דגמים מעורטלים”. ב־1858 היה רק מקום אחד פתוח בלונדון לציור־עירוֹם לגברות. ואחר־כך הוגשה עתירה לאקדמיה המלכותית; שעריה של זו אכן נפתחו לנשים ב־1861, אם גם, כמו שקורה לעתים קרובות כל־כך, להלכה בלבד;¹¹⁸ אחרי־כן נכנסה ברברה בעבי־הקורה של החוקים הנוגעים בנשים; וכך ב־1871 אכן הורשו נשים נשואות להיות אדוניות לרכושן שלהן; ולבסוף עזרה למיס דייויס להקים את גֵרטוֹן־קולג'. כשאנו שוקלות מה היה אב אחד המחוּסן בפני הקיבעון הילדותי יכול לעשות על־ידי שקצב לבת אחת 300£ בשנה אין אנו צריכים להתפלא שרוב האבות תקיפים היו בסירובם לקצוב לבנותיהם למעלה מ־40£ בשנה בתוספת לינה ומזונות.

ברור הדבר שאצל האבות היה אז הקיבעון הילדותי כוח חזק, וחזק היה פי־כמה משום שהיה כוח כמוס. אך בהמשך המאה הי"ט נתקלו האבות בכוח שאף הוא בתורו התחזק עד כדי כך שרשאים אנו מאד לקוות שהפסיכולוגים ימצאו לו איזה שֵם. השמות הישנים, כמו שראינו, עקרים הם וכוזבים. “פמיניזם” היה עלינו להשמיד. “שחרור הנשים” גם הוא דל־ביטוי ומושחת באותה מידה. אם נאמר שהבנות שאבוּ השראתן בטרם־עת מעקרונות האנטי־פאשיזם הרי בכך רק נחזור על הז’רגון האופנתי והמתועב של הרגע הזה. אם נקרא להן נושאות־הדגל של החופש האינטלקטואלי והתרבות הרי נעכיר את האוויר באבק של אולמי־הרצאות וברישוּלן הטחוב של אסיפות פומביות. יתר על כן, אף אחד מן התגים והתוויות האלה אינו מבטא את ההרגשות האמיתיות ששימשו השראה להתנגדותן של הבנות לקיבעון הילדותי של האבות, שהרי, כמו שאנו למדים מספרי־הביוגרפיה, מאחרי הכוח ההוא היו הרבה הרגשות שונות, ורבות מהן היו סותרות. דמעות היו מאחריו, כמובן – דמעות, דמעות מרות: דמעותיהן של אלו שסוכּלה תשוקתן לדעת. בת אחת נכספה ללמוד כּימיה; הספרים שבּבּית לימדוה רק אלכּימיה. היא “בכתה מרה על שלא לימדוה דברים”. גם השאיפה לאהבה גלויה ורציונאלית היתה מאחריו. שוב היו דמעות – דמעות־זעם. “היא נפלה על המיטה בדמעות… ‘הו’, אמרה, ‘הֵרי נמצא על הגג’. ‘מי זה הֵרי?’ אמרתי; ‘איזה גג? מדוע?’ ‘הו, אל תשתטי’, אמרה; הוא היה מוכרח ללכת'.¹¹⁹ אך שוב היה מאחריו הרצון לא לאהוב, הרצון לקיים רציונאלי בלי אהבה. “ברוח נמוכה אני מודה ומתוודה… אני עצמי אין לי כל מושג באהבה”,¹²⁰ כתבה אחת מהן וידוי מוזר מפי אחת מבנות המעמד שמקצועו היחיד משך כה הרבה מאות־שנים היה נישואים; אבל רב־משמעות. אחרות רצו לצאת למסעות; לחקור את אפריקה; לחפור ביוון ובארץ־ישראל. היו שרצו ללמוד מוזיקה, לא לפרטֵט מנגינות שדופות אלא לקַמפֵז – אופּירות, סימפוניות, רביעיות. אחרות רצו לצייר, לא בתים קטנים עטויי־קיסוס אלא גופות בעירומם. כולן רצו – אך איזו מלה אחת תוכל לסכם את מיגוון הדברים שבהם רצו, ואשר זמן כה רב רצו בהם, ביודעים או בלא־יודעים? התווית של ג’וֹזפין באטלר – צדק, שוויון, חופש – נאה היא; אך אין זו אלא תווית, ובדור שלנו המשופע בתוויות אין־מספר, בתוויות מרובּות־צבעים, התחלנו להתייחס בחשדנות לתוויות; קוטלות הן ומצמצמות. גם המלה הישנה “חירות” אינה הולמת, שכּן לא בחירוּת במובן של הפקר רצו; הן רצו, בדומה לאנטיגוֹנה, לא להפר את החוקים אלא למצוא את החוק.¹²¹ היות ונבערים אנו מדעת את מניעיהם של בני־אדם ואין לנו מלים כל צרכנו, נודה־נא אפוא שאין מלה אחת המבטאת את הכוח שקם במאה הי”ט להתנגד לכוחם של האבות. רק זאת נוכל לומר בביטחה על אותו כוח שהיה זה כוח אדיר בעצמתו. הוא פרץ והבקיע את דלתותיו של הבית הפרטי. הוא פתח את רחוב־בּוֹנד ואת פּיקאדילי; הוא פתח מגרשי־קריקט ומגרשי־כדורגל; הוא צימק חפתים ומחוכים; הוא נטל את הכּדאיוּת מן המקצוע העתיק שבעולם (אך ויטקר אינו נוקב מספּרים). קיצורו של דבר, בתוך חמישים שנה הביא אותו כוח לידי כך שהחיים שחיוּ הליידי לאבלֶס וגרטרוד בֶל שוב אי־אפשר היה לחיותם, וכמעט אי־אפשר היה להאמין בהם. האבות, שחגגו את נצחונם על ההרגשות העזות ביותר של גברים עזים, נאלצו להיכנע.

אילו היה אותו סוף־פסוק סופו של הסיפור, טריקת הדלת הסופית, כי אז יכולנו להיפּנות מיד למכתבך, אדוני, ולטופס שביקשת מאִתנו למלאוֹ. אך לא היה זה הסוף; היתה זו ההתחלה. אכן, אף־על־פי שנזקקנו לזמן־עבר, הרי עוד־מעט נזדקק לזמן־הוֹוה. ברשות־היחיד אמנם נכנעו האבות; אבל האבות ברשות־הרבים, המקובּצים באגודות, במקצועות, נטו לחלות במחלה האנושה עוד יותר מן האבות ברשות־היחיד. המחלה קנתה לה מניע, התחבּרה לזכוּת, לתפיסה, ובשל כך נעשתה ממאירה מחוץ לבּית עוד יותר מאשר בתוכו פנימה. השאיפה לפרנס רעיה וילדים – איזה מניע יכול להיות אדיר־כוח יותר, או מושרש יותר? שכּן חָבַר לגבריוּת עצמה – גבר שלא היה יכול לפרנס את משפחתו נכשל על־פי תפיסת הגבריוּת שלו עצמו. וכלום לא היתה אותה תפיסה עמוקה בקרבּו לא פחות מתפיסת הנשיוּת אצל בתו? המניעים הללו, הזכויות והתפיסות הללו, עליהם קמו עכשיו עוררים. ההגנה עליהם, ומפני נשים, העירה, ומעוררת (כמעט אי־אפשר לפקפק בכך), הרגשה שאולי היא נמצאת מתחת לסף המחשבה המוּדעת אך ודאי שהיא חריפה מאין כמוה. משעה שמערערים על זכותו של הכוהן לעסוק במקצועו מיד מתפתח הקיבעון הילדותי והופך להיות הרגשה חמוּרה וּמגוֹרה שמדעית נקרא עליו השם טאבּו מיני. נביא שתי דוגמות; האחת פרטית, חבֶרתה ציבורית. חייב מלוּמד “לציין את מורת־רוחו מקבּלתן של נשים לאוניברסיטה שלו על־ידי שיסרב להיכנס לקולג' או לעיר האהובים עליו”.¹²² חייב בית־חולים לדחות הצעה למתן מילגה מפני שהיא מוּצעת על־ידי אשה בשם נשים.¹²³ הנוּכל לפקפק בכך ששני המעשים שואבים השראתם מאותה תחושה של בושה, שכּדברי הפרופיסור גרֶנסטֶד “אין לראות בה אלא טאבּו־מין לא־רציונאלי?” אך מאחר שההרגשה עצמה התחזקה קם צורך לקרוא לעזרתם של בעלי־ברית חזקים על־מנת לסלוח לה ולהסתירה. נתלו אפוא בטבע; הועלתה הטענה שהטבע לא די שהוא כל־יודע אלא הוא גם בלתי־משתנה, והוא שמנע ממוח־האשה את הצורה והגודל הנכונים. “כל אדם”, כותב ברטראנד ראסל, “השוחר שעשועים אפשר לעוּץ לו עצה שיעיין בתעתועיהם של קְראניוֹלוגים דגולים בנסיונותיהם להוכיח על־פי מדידות של מוח שהנשים סכלות יותר מן הגברים”.¹²⁴ דומה כי המדע איננו חסר־מין; הוא גבר, אב, וגם הוא נגוּע. המדע, הואיל וכך הוא נגוּע, הניב מדידוֹת לפי הזמנה: המוח היה קטן מכּדי שיבדקוהו. שנים רבות עברו בהמתנה מול שעריהם המקודשים של אוניברסיטאות ובתי־חולים למתן רשות לבדיקתם של המוחות שלדברי הפרופיסורים נטל מהם הטבע את היכולת לעמוד בבחינות. כאשר ניתן רשיון לבסוף, הסתיימו הבחינות בהצלחה. רשימה ארוכה ומדכאה של אותם נצחונות עקרים ואם גם נחוצים מונחת מן־הסתם יחד עם שאר שׂיאים שנשברו¹²⁵ בגינזכּי קולג’ים, ומנהלות מוטרדות עודן מעיינות בהם, כך אומרים, כשהן מבקשות הוכחה רשמית לבינוניוּת שאין בה דופי. ועם זאת הוסיף הטבע לעמוד על שלו. המוח המסוגל לעמוד בבחינות לא היה המוח היוצר, המוח המסוגל לשׂאת באחריות ולזכּות במשׂכּורות הגבוהות יותר. היה זה מוח מעשי, מוח פלפלני, מוח המסוגל לעבודה של שיגרה תחת פקודתו של מי שלמעלה ממנו. ומאחר שהמקצועות נחסמו, אי־אפשר היה להכחיש זאת – הבנות לא משלו בקיסרויות, לא פיקדו על ציים, ולא הוליכו גייסות לנצחון; רק אי־אלה ספרים פחוּתי־ערך העידו על הכושר המקצועי שלהן, שכן הספרוּת היתה המקצוע היחיד שפתוח היה לפניהן. ויתר על כן, בלי הבדל מה היה המוח יכול לעשות משעה שנפתחו המקצועות לפניו, נשאר הגוף. הטבע, כך אמרו הכוהנים, בחכמתו שאין לה קץ, קבע את החוק שאין לשנותו שהגבר הוא הבורא. הוא נהנה; היא רק נושאת בסבילות. הכּאב מועיל יותר מן העונג לגוף הנושא וסובל. “עד למועד מאוחר למדי היו השקפותיהם של אנשי־הרפואה על ההריון, הלידה וההנקה”, כותב ברטראנד ראסל, “חדוּרות סאדיזם. כך, למשל, היו הראָיות שנדרשו כדי לשכנעם שמוּתר להשתמש בסם־הרדמה בשעת לידה מרובּות מאלו שדרושות היו כדי לשכנעם בהיפוכו של דבר”. כך טען המדע, כך הסכימו הפרופיסורים. וכאשר מיחו הבנות לבסוף וטענו, אך כלום אין ההכשרה משפיעה על הגוף והמוח? כלום אין ארנב־הבר שונה מן הארנב בדיר? והטבע הזה שאין לשנותו כלום אין אנו חייבים לשַנותו, וכלום אין אנו משַנים אותו? על־ידי הדלקת מדורה בגפרור קוראים תגר על הכפור; דוחים את גזר־המוות של הטבע. והבּיצה של פת־שחרית, כך התעקשו לטעון, כלום כל־כולה מלאכתו של התרנגול? בלי חלמון, בלי חלבּון, עד כמה יהיו פתי־השחרית שלכם, הוי כוהנים ופרופיסורים, פוֹריוֹת? ואז ענו הכוהנים והפרופיסורים ואמרו, פה־אחד ובכובד־ראש: אבל הלידה עצמה, אותו עוֹל שאין אתן יכולות להכחישו, הלא היא מוּטלת על האשה לבדה. הן גם לא יכלו להכחיש זאת, גם אין רצונן לכפור בכך. ועם זאת הכריזו, תוך שהן מעיינות בסטאטיסטיקה שבּספרים, כי בתנאים המודרניים הזמן שבּו עסוקה אשה בלידה – זכוֹר שעכשיו הננו במאה העשרים – אינו אלא מעט־מזעיר ממה שהיה.¹²⁶ האם פסל אותנו המעט־מזעיר הזה מלעבוד בווייטהול, בשדות ובבתי־חרושת, כשהיתה מולדתנו בסכנה? ועל זאת השיבו האבות: המלחמה נגמרה; עכשיו אנו באנגליה.

ואם, אדוני, כשאנו משתהים עכשיו באנגליה, נפנה אל מקלטי־הראדיו של העתונות היומית, נשמע מה תשובה נותנים עכשיו לשאלות הללו האבות הנגוּעים בקיבעון ילדותי. “הבתים הם המקומות האמיתיים לנשים… תשובנה אל בתיהן… הממשלה מן הדין שתתן עבודה לגברים… מיניסטריון־העבודה אומר להגיש מחאה נמרצת… אסור שנשים תמשולנה בגברים… יש שני עולמות, אחד לנשים, משנהו לגברים… תלמַדנה לבשל את ארוחותינו… הנשים נכשלו… נכשלו… נכשלו…”

בעצם הרגע הזה מגיעים השאון וההמולה שמקים הקיבעון הילדותי ההוא אפילו כאן לידי כך שכמעט לא נוכל לשמוע את עצמנו דוברות; הוא מוציא את המלים מפיוֹתינו; הוא שׂם בפינו דברים שלא אמרנו. בעוד אנו מקשיבות לקולות מדַמות אנו לשמוע עוֹלל בוכה בלילה, בלילה השחור המכסה עכשיו את אירופה, ובלי לשון לבד מזעקה, אַי, אַי, אַי, אַי… אך לא זעקה חדשה היא זו, זוהי זעקה נושנה מאד. הבה נכבּה את הראדיו ונקשיב לעבָר. ביוון אנו עכשיו; ישוּע לא נולד עדיין, גם לא פאולוס. אך הקשב:

“מי אשר תמַנהו העיר לאיש ההוא יש לשמוע, בקטנות כבגדולות, בדברים צודקים ובלתי צודקים כאחד… אי־ציות הוא הקשה בקלקלות… חובה עלינו לחזק את ענין הסדר, ובשום־פנים אל נרשה לאשה לגבור עלינו… נשים עליהן להיות, ולא להתרוצץ ברשות־הרבים. משרתים, הַכניסוּן פנימה”. זה קולו של קריאוֹן, הרודן. אשר לו השיבה אַנטיגוֹנה, שלכאורה בתו היתה בעבר, “לא כאלה החוקים שהעמיד בקרב הבריות הצדק אשר עם האֵלים ישכּוֹן למטה”. אך לא הון ולא כוח לא היו מאחריה. וּקריאוֹן אמר: “אקח אותה למקום שם השביל בודד ביותר, וחיה אסתירנה בכוּך־סלע”. והוא סגר אותה לא בכלא גם לא במחנה־ריכוז כי אם בקבר. ואנו קוראים שקריאוֹן הביא חורבן על ביתו, ואת גופות המתים זרה על־פני הארץ. דומה, אדוני, שעה שאנו מקשיבים לקולות העבר, כאילו שוב אנו מביטים בתצלום, בתמונה של גוויות ובתים הרוסים שממשלת ספרד שולחת אלינו כמעט בכל שבוע. הדברים חוזרים על עצמם, כמדומה. התמונות והקולות הם כיום כשהיו לפני 2,000 שנה.

זוהי אפוא המסקנה שהגענו אליה בחקירתנו בטיבו של הפחד – הפחד האוסר על החירות בבּית הפרטי. הפחד ההוא, כל כמה שהוא קטן, מבוטל ופרטי, קשור הוא בפחד האחר, הפחד הציבורי, שאינו קטן גם לא מבוטל, הפחד המניע אותךָ לבקש מאִתנו לעזור לך למנוע מלחמה. כי לולא כן לא היינו שבים להסתכל בתמונה. אך אין זו אותה תמונה שעוררה בנו בתחילתו של מכתב זה את אותן ההרגשות – אתה קראת להן “זוועה ושאט־נפש”; אנחנו קראנו להן זוועה ושאט־נפש. שכּן בהמשכו של מכתב זה, תוך שנוספה עובדה על עובדה, השתלטה תמונה אחרת על הרקע הקדמי. דמות של גבר היא זו; יש אומרים, ואחרים מכחישים, שהוא הגבר בכבודו־ובעצמו,¹²⁷ תמצית הגבריוּת, הטיפוס המושלם שכּל האחרים הם העתקיו הפּגומים. ודאי שהוא גבר. עיניו זגוגיות; מבטיהן נוקבים. גופו, הדרוּך בתנוחה בלתי־טבעית, נתוּן במהוּדק במדים. על חזה המדים הללו תפורים כמה וכמה עיטורים ושאר סמלים מיסטיים. ידו מונחת על חרב. בגרמנית ובאיטלקית קוראים לו פירר או דוּצ’ה; בלשוננו קוראים לו עריץ או רוֹדן. ומאחריו יש בתים הרוסים וגוויות – גוויות גברים, נשים וטף. אך לא הנחנו את התמונה ההיא לפניך כדי לגרוֹת עוד פעם את ההרגשה העקרה של שׂנאה. נהפוך הוא, הרי זה כדי לתת פוּרקן להרגשות אחרות כגון אלו שדמוּת האדם, אפילו בהיותה גולמנית כל־כך בתצלום צבעוני, מעוררת בנו באשר אנו ילוּדי־אשה. שכּן היא מרמזת על קשר שלגבינו הוא קשר חשוב מאד. היא מרמזת שהעולמות הציבורי והפרטי קשורים לבלי הפריד; שעריצוּיותיו ושיעבוּדיו של האחד הם העריצוּיות והשעבוּדים של זולתו. אבל אפילו בתצלום דמות האדם מרמזת על הרגשות אחרות ומורכבות יותר. היא מרמזת שאין אנו יכולים לנער חצננו מאותה דמות אלא שאנו עצמנו הדמות ההיא. היא מרמזת שאין אנו צופים סבילים הנדונים לצייתנות שאין עמה התנגדות אלא שבמחשבותינו ובמעשינו יכולים אנו עצמנו לשַנות את הדמות ההיא. אינטרס משותף מאַחד אותנו; עולם אחד הוא זה, חיים אחדים הם אלה. כמה חיוני הדבר שנתפוס אותה אחדוּת שהגוויות והבתים ההרוסים מוכיחים אותה. שהרי חורבן יבוא עלינו אם תשכח אתה, בעוֹצֶם ההפשטות הציבוריות שלך, את הדמות הפרטית, או אם נשכח אנו, בלהט הרגשותינו הפרטיות את העולם הציבורי. שני הבתים כאחד ייהרסו, הציבורי והפרטי, החמרי והרוחני, שכּן קשורים הם לבלי הפריד. אך בהיות מכתבך לפנינו יש לנו יסוד לתקוה. שהרי בבקשך את עזרתנו אתה מכּיר בקשר ההוא; וּלמקרא דבריך עולים בזכרוננו קשרים אחרים העמוקים הרבה יותר מן העובדות שעל־פני השטח. אפילו כאן, אפילו עכשיו, מכתבך מסית אותנו לאטום את אזנינו משמוֹע את העובדות הקטנות האלו, את הפרטים האלה פחוּתי־הערך, להקשיב לא לנִבחתם של התותחים ולצווחתם של הגראמופונים אלא לקולות המשוררים, העונים זה לזה, ומבטיחים לנו אחדוּת המוחקת מחיצות כאילו היו סימוּנים של גיר בלבד; לדוּן אִתך ביכולתה של רוח האדם לחרוג מגבולות ולהפיק אחדוּת מריבּוי. אך הן יהיה זה חלום – אותו חלום חוזר־ונשנה המרדף את רוח האדם מאז ראשית הזמנים; חלום השלום, חלום החופש. אך בהיות קול התותחים באזניך לא ביקשת אותנו לחלום. לא שאלת אותנו מַהו השלום; שאלת אותנו איך למנוע מלחמה. הבה נניח אפוא למשוררים להגיד לנו מַהו החלום; ושוב ננעץ עינינו בַתצלום: העובדה.

יהיה אשר יהי גזר־דינם של אחרים על הגבר במדים – והדעות נחלקות – הרי מכתבך לפנינו והוא המוכיח כי בעיניך התמונה היא תמונת הרע. וגם אם נסתכל בתמונה ההיא מזוויות שונות, מסקנתנו כמסקנתך – רע הדבר. שנינו גמרנו אומר לעשות ככל אשר נוּכל כדי להשמיד את הרע שאותו מציגה התמונה ההיא, אתה בשיטותיך, אנחנו בשיטותינו. הואיל ושונים אנחנו, עזרתנו חייבת להיות שונה. מה תוכל עזרתנו להיות ניסינו להראות – ואין צריך לומר באיזו צורה פגומה ושטחית. אך כתוצאה מכך חייבות אנו להשיב על שאלתך שנוכל לעזור לך על הצד היותר טוב למנוע מלחמה לא על־ידי שנחזור וּנשַנן את דבריך וננהג על־פי שיטותיך אלא על־ידי שנמצא מלים חדשות וניצור שיטות חדשות. נוכל לעזור לך על הצד היותר טוב למנוע מלחמה לא על־ידי שנצטרף לאגודתך אלא על־ידי שנישאר מחוץ לאגודתך אך נַטה שכם להשגת מטרתה. המטרה אחת היא לשנינו. המטרה היא לעמוד על “זכויותיהם של הכל – כל הגברים והנשים – לכיבּוד העקרונות הגדולים של צדק ושוויון וחופש”. אין כל צורך להרחיב עוד את הדיבור, שכּן לבּנו סמוך־ובטוח שאתה מפרש את המלים הללו כמונו. ואין כל צורך בתירוצים, שכּן נוכל לסמוך עליך שתביא בחשבון את החסרונות שאותם הגדנו מראש ואשר במכתב זה הוצגו די והותר.

אם נשוב אפוא לַטופס ששלחת וביקשת מאתנו למַלאו: מן הטעמים שניתנו, נניח אותו בלי חתימה. אך כדי להוכיח הוכחה ממשית ככל האפשר שמטרותינו זהות עם שלך הרי לך הגיניאה, תרומה חפשית, הניתנת מתוך חירות, בלי שום תנאים פרט לאלה שתבחר לגזור על עצמך. זוהי השלישית בשלוש גיניאות; אבל שלוש הגיניאות, הן תשׂים אל לבּך, אף שניתנו לשלושה גיזברים שונים, נתונות הן כולן לאותו מאבק, שכּן המאבקים זהים הם ואין להפריד ביניהם.

ועכשיו, הואיל ושעתך דוחקת, הבה אסיים; תוך שאבקש שלוש פעמים את סליחת שלושתכם, ראשית על אריכותו של מכתב זה, שנית על קוטן התרומה, ושלישית על שכתבתי בכלל. אולם האַשמה הזאת עליך רובצת היא, כי מכתב זה מעולם לא היה נכתב לולא בקשת תשובה על מכתבך שלך.

פתח דבר

ידידים רבים סייעו בידי בכתיבת ספר זה. אחדים מהם נסתלקו והם כה דגולים עד שכמעט איני מעיזה לקרוא בשמם, אלא שאין איש עשוי לקרוא או לכתוב בלי להיות בעל־חוב של קבע לדיפוֹ, לסר תוֹמאס בראוּן, לסטרן, לסר ווֹלטר סקוֹט, ללורד מאקוֹליי, לאמילי ברֶנטֶה, לדה קינסי ולווֹלטר פּאטֶר – אם אקרא בשמות הראשונים שעלו על דעתי. האחרים חיים עמנו כיום, ואף על פי שהם דגולים אולי בה במידה, לפי דרכם, אימתם פחותה עלי, משום כך. חוב מיוחד לי למר ס. פ. סנגר, אשר בלי ידיעתו בחוקות נכסי־דלא־ניידי לא יכול היה ספר זה להכתב. השכלתו הנרחבת והמיוחדת במינה של מר סידני־טרנר הצילתני, אקווה, מכמה וכמה שגיאות מצערות. ניתן לי היתרון – ומה רב הוא אוכל להעריך אני בלבד – שבידיעותיו של מר ארתור ויילי בלשון הסינית. מאדאם לופוקובה (הגברת ג'. מ. קיינס) שקדה לתקן את הרוסית שלי. את מקצת הבנתי באמנות הציור אני חייבת לאהדה שאין לה אח ודוגמה ולכוח־דמיונו של מר רוג’ר פריי. תקוותי, כי זכיתי ליהנות בתחום אחר מביקורתו החודרת במיוחד, אף כי מחמירה, של אחייני מר ג’וּליין בֶּל. מחקרה ללא־לאות של מיס מ. ק. סנאודן בארכיונים של הרוגייט וצ’לטנהם היה עתיר־מאמצים מכדי לא להניב פרי. ידידים אחרים סייעו לי בדרכים השונות מכדי למנותן. נאלצת אני להסתפק בקריאת שמם של מר אנגוס דווידסון; מרת קארטרייט; העלמה ג’נט קייס; לורד בֶּרנרס (שידיעתו במוסיקה של תקופת אליזאבת נתגלתה כאוצר שאין ערוך לו); מר פרנסיס בירל; אחי, ד"ר אדריאן סְטִיפן; מר פ. ל. לוקאס; מר ומרת דסמוֹנד מקרתי; המעודד שבמבקרים, גיסי, מר קלייו בֶל; מר ג‘. ה. ריילנדס; ליידי קוֹלפֶכּס; העלמה נלי בוקסל; מר ג’. מ. קיינס; מר יוּ ווֹלפּוֹל; העלמה וייאולט דיקינסון; כבוד אדוארד סקוויל־וסט; מר ומרת סט. ג’ון האצ’ינסון; מר דונקאן גראנט; מר ומרת סטיפן תוֹמלין; מר וליידי אוֹטוֹלין מורֶל; חמותי, מרת סידני וולף; מר אוסברט סיטוֶול; מרת ז’אק ראוָורה; קולונל קורי בל; העלמה ואלרי טיילור; מר ג'. ת. שפארד; מר ומרת ט. ס. אליוט; העלמה אתל סֶנדס; העלמה נָן האדסון; אחייני מר קוואנטין בל (שותף ותיק ורב־ערך לספרות היפה); מר ריימונד מורטימר; ליידי ג’ראלד וֶלסְלי; מר ליטוֹן סְטרייצ’י; הוויקאוּנטֶס סֶסיל; העלמה הופּ מירליס; מר א. מ. פורסטר; כבוד הארולד ניקולסון; ואחותי, ואנֶסָה בֶל – אלא שהרשימה מאיימת להתארך מעל לשיעור וכבר היא מכובדת מדי. ובעוד היא מעירה בי זכרונות שאין נעימים מהם, מן הדין שתעיר צפיה בלב הקורא, אשר הספר עלול אך לאכזבה. על כן אסיים בתודה לראשי המוזיאון הבריטי והארכיון על אדיבותם תמיד; לאחייניתי, העלמה אנג’ליקה בל על שרות שיכולתי לזכות לו מידה בלבד; ולבעלי על אורך־הרוח המתמיד בו ליווה את מחקרי ועל הידיעה העמוקה בהיסטוריה, אשר לה חייבים דפים אלה את מידת־הדיוק המצויה בהם. לבסוף, מבקשת הייתי להודות לאיש־ספר באמריקה, לולא אבד ממני שמו ומענו, אשר בדק והתקין, בנדיבות ושלא על מנת לקבל פרס, את הפיסוק, את ערכי הבוטניקה, האנטומולוגיה, הגיאוגרפיה וכן את הכרונולוגיה ביצירותי הקודמות, ולא ימנע ממני, כתקוותי, את שרותו גם בהזדמנות זו.

פרק ראשון

הוא – לפי שלא ניתן להטיל ספק במינו, אף כי אופנת הימים עשתה משהו להעלמתו – היה עומד ומבתק ראש־כושי, התלוי בקורת הגג ומיטלטל. גונו של הראש היה כגון כדורגל ישן, וזו גם צורתו במעט או בהרבה, להוציא את הלחיים השקועות ואניץ אחד או שניים של שׂיער גס, יבש כשׂערו של אגוז קוקוס. אביו של אורלנדו, ואולי סבו, התיז ראש זה מכתפיו של כופר מגודל, שנתגלה לעיניו פתאום לאור הירח בשדותיה הברבריים של אפריקה; ועתה היה הראש מיטלטל בנחת, בתמידות, במשב הרוח שמעולם לא חדלה לנשב בחדרי עליית־הגג בביתו הענק של הלורד שהתיזו.

אבותיו של אורלנדו רכבו ועברו בשדות של עִירית, בשדות טרשים, בשדות שנהרות משונים מרווים אותם, והתיזו ראשים רבים מכתפיים רבות, והביאום הביתה להיות תלויים בקורות־הגג. כן יעשה גם אורלנדו, נודר הוא. אך מכיוון שעדיין הוא בן שש־עשרה, וצעיר מכדי לרכוב עמם אל אפריקה או צרפת, היה מתחמק מעיני אמו ומעיני הטווסים בגן, עולה אל חדרו שבעליית־הגג, ונוֹגח ונוֹדֵח ומבתק את האוויר בחרבו. לפעמים חתך את החבל והגולגולת נפלה על הרצפה, והיה עליו לשוב ולקשרה, כשהוא קובע אותה מעשה אבירות כמעט מחוץ להישג חרבו, עד שאויבו מחייך לעומתו כמנצח, בשפתיים שחורות, מצומקות. הגולגולת נעה אנה ואנה, מפני שהבית אשר בעלייתו התגורר היה כה נרחב, עד שדומה היה כי הרוח נלכדה בו, והיא נושבת מכאן, והיא נושבת משם, קיץ וחורף. המרבד הירוק, שהוא תמונת־ציד, היה מתנועע ללא הפוגה. אבותיו של אורלנדו אצילים היו מיום בואם לעולם. הם עלו מערפלי הצפון כשעטרותיהם בראשיהם. פסי הצל בחדר והשלוליות הצהובות המנמרות את הרצפה, האם לא מעשי השמש הם, המאירה את הזכוכית הצבעונית של שלט־משפחה גדול שבחלון? אורלנדו דרך עתה על גופו הצהוב של נמר משלטי־הגיבורים. כששם ידו על אדן החלון כדי לפתחו, נתגוונה מיד אדום, כחול וצהוב ככנפי־פרפר. חובבי הסמלים, המגלים נטייה לפענוחם, עשויים להבחין, כי אף על פי שהרג­ליים הנאות, הגוף התמיר והכתפיים החטוּבוֹת יפה מעוטרים בגונים שונים של אור־שלטי הגיבורים, הרי פניו של אורלנדו, הפותח את החלון, מוארות אור שמש בלבד. אין למצוא פנים תמות, נוגות יותר. אשרי יולדתו של אדם זה, ומאושר שבעתיים הרושם את תולדות חייו! פטורה היא מכל דאגה, ואילו הוא פטור מלהזעיק את עזרתם של המסַפר והמשורר. מהישג להישג, מתהילה לתהילה, מכהונה לכהונה חייב הגיבור לעלות, כשלבלרו מהלך אחריו, עד שיגיעו למקום שייראה בעיניהם כפסגת תאוותם. לפי מראה העיניים עוצב אורלנדו בפירוש לקאריירה מעין זו. אודם לחייו הצמיח פלומת־אפרסקים; הפלומה שעל שפתיו היתה גסה אך מעט מפלומת לחייו. השפתיים עצמן קצרות היו ומשוכות מעט אל השיניים, שלובנן שקדי, מופלא. דבר לא חסם לפני האף הקשות את מעופו הקצר, הדרוך; השיער כהה היה, האוזניים קטנות וצמודות לראש. אך, אויה, אין פירוט זה של יפי־נעורים עשוי להסתיים בלי להזכיר מצח ועיניים. להוותנו אין הבריות מרבים להוולד ללא כל השלושה; שאם ניישיר מבט באורלנדו העומד ליד החלון, נאלץ להודות שעיניו כסיגליות לחות, והן כה גדולות עד שדומה כי המים עברו על גדותיהן והרחיבון; ומצחו כקמירוּתה של כיפת שיש, הלחוצה בין שני מֶדליוֹנים חלקים, שהם צדעיו. אם ניישיר מבט בעיניים ובמצח, נתחיל להתלהב. אם ניישיר מבט בעיניים ובמצח, נאלץ להודות באלף עניינים טורדים, שכל ביאוגרף טוב מבקש להתעלם מהם. מראות העכירו את רוחו, וכך מראה אמו, גברת יפהפיה לבושה ירוק היוצאת להלקיט את הטווסים, וטְוויצֶ’ט, החדרנית שלה, מהלכת אחריה; מראות הלהיבו אותו – הצפרים והעצים; והביאוהו לידי אהבת המוות – שמי הערב, העורבים השבים הביתה; וכך, עולים במדרגות הלולייניות המוליכות אל מוחו – שהיה מרווח – כל המראות הללו, ואף צלילי הגן, דפיקות הפטיש, קול חטיבת העצים, מחוללים מרד ומהומה של התאוות והריגושים, השנואים על כל ביאוגרף טוב. אך אם נמשיך – אורלנדו החזיר ראשו לאט, ישב אל השולחן, ובארשת מודעת־למחצה של אדם העושה מה שהבריות עושים בשעה זו כל יום בחייהם, לקח לידיו פנקס הנושא כתובת “אֶטלבֶּרט: טראגדיה בחמש מערכות” וטבל בדיו קולמוס ישן מוכתם, עשוי נוצת־אווז.

עד מהרה רשם עשרה עמודים ויותר דברי שירה. אין זאת כי לשונו שופעת היתה, אך מופשטת. חטא, פשע, דלות היו הדמויות בדראמה שלו; היו שם מלכים ומלכות של ארצות שאין הדעת סובלת את קיומן; מזימות מחרידות ביעתו אותם; רגשות אצילים הציפו אותם; מעולם לא נאמרה שם מלה כפי שהוא עצמו היה אומרה, אלא שהכול נמסר בקלות ובנועם, שהיו מופלאים למדי אם נביא בחשבון את גילו – עדיין לא יצאה שנתו השש־עשרה – ואת העובדה, שלמאה השש־עשרה עוד נותרו שנים אחדות להשלמת מהלכה. אף על פי כן נתקל לבסוף במכשול. מתאר היה, כפי שתיארו כל המשוררים הצעירים מאז ומעולם, את הטבע, וכדי לדייק בתאור גונו של הירוק (וכאן גילה יתר עוז משגילו רובם) הסתכל בדבר עצמו, שהוא במקרה שיח דפנה הגדל מתחת לחלון. ברור, שלאחר מכן נבצר ממנו להוסיף לכתוב. הירוק בטבע עניין אחד הוא, והירוק בספרות עניין אחר. דומה, כי הטבע והספרות רוחשים זה לזה איבה טבעית; הפגש אותם וישסעו זה את זה. גון הירוק שראהו עתה אורלנדו השחית את חרוזו ופרע את קצבו. יתירה מזו, לטבע תעלולים משלו. המציץ בעד החלון בדבורים בינות הפרחים, בכלב מפהק, בשמש השוקעת, המהרהר “כמה שמשות נוספות אראה בשקיעתן” וכיוצא באלה (ההרהור ידוע מדי, ואינו ראוי לתאור מפורט), שומט את העט, לוקח את מעילו, יוצא את החדר ורגלו ניגפת בתַרכּוֹס צבוע, בצאתו. שכן היה אורלנדו מגושם מעט בתנועותיו.

הוא טרח להמנע מכל פגישה. סטאבּס, הגנן, היה עובר בשביל. התחבא מאחורי עץ, עד שיעבור. יצא החוצה בשער קטן בחומת הגן. עקף את כל האורוות, סוּגָרי־הכלבים, מיבשלות השיכר, הנגריות, המיכבסות, המקומות בהם עושים נרות־חלב, שוחטים שוורים, מחשלים פרָסות, תופרים מָתניות – שכן היה הבית עיר, המלאה קול שוקק של אנשים העושים במלאכות שונות – והגיע אל שביל מגודל שָרך, העולה במדרון דרך הפארק, כשהוא סמוי מן העין. אולי יש קרבה בין סגולות האדם; האחת גוררת את חברתה; ועל כן ראוי, כי במקום זה יפנה הביאוגרף תשומת־לב לעובדה כי לסירבול בתנועות מרבה להתלוות אהבת־הבדידות. מכיוון שמעד וניגף בתרכּוֹס, אהב אורלנדו בדרך הטבע מקומות מבודדים, נופים נרחבים, אהב להרגיש את עצמו בודד לעולם, לעולם, לעולם.

וכך, לאחר שתיקה ממושכת לָאַט לבסוף “לבדי אני”, כשהוא פותח שפתיו לראשונה ברשומותינו אלו. הוא הלך במהירות רבה במעלה ההר, בין שרך ושיחי־עוּזרד, מבהיל צבאים וצפרי־בר, אל מקום שעטרתו אלון בודד. גבוה היה המקום, כה גבוה באמת, עד כי תשעה־עשר מחוזות באנגליה נראו למרגלותיו; ובימים בהירים שלושים ואולי ארבעים, אם היו הימים גאים מאוד. לפעמים ניתן לראות את התעלה האנגלית, וגל לפנים מגל. נהרות נראו וספינות־עינוגים המחליקות על פניהם: וגאליוֹנים היוצאים ללב ים; וארמדוֹת המעלות תמרות עשן ומשלחות את קולות החבטה העמומים של יריות התותחים; ומצודות שבחוף; וארמונות בין האפרים; וכאן מגדל צופים; וכאן מבצר; ושוב טירה אדירה כטירת אביו של אורלנדו, שבנייניה דחוקים בעמק כמו עיר ומוקפים חומות. ממזרח נראו צריחיה של לונדון ועשן הכרך; ואולי, באופק ממש, אם נשבה הרוח מהצד הראוי, הציצו כהרים בין העננים פסגתה הסלעית וכרכוביה המשוננים של סנאוּדוֹן עצמה. רגע עמד אורלנדו כשהוא מונה, מסתכל, מכיר. הנה בית אביו; וזה בית דודו. שלושת המגדלים הגדולים האלה בין העצים שם, של דודתו הם. שלהם הבָּתה וגם היער; הפסיון והצבי, השועל, הגירית והפרפר.

פלט אנחה עמוקה והטיל עצמו – היתה בתנועותיו תאווה המצדיקה מלה זו – על האדמה, למרגלות האלון. תוך כל החולף שבקיץ אוהב היה לחוש תחתיו את עמוד־השדרה של האדמה; כך נראה בעיניו השורש הקשה של האלון: או שהיה זה בעיניו, מאחר שדימוי רודף דימוי, גבו של סוס גדול אשר הוא רוכב עליו; או סיפונה של ספינה מיטלטלת – אכן היה השורש כל דבר שבעולם, אם אך קשה הוא, שכן חש צורך במשהו שיוכל לקשור אליו את לבו המרחף: הלב העמל בין צלעותיו: הלב המלא, דומה, נחשולים בשׂוּמים ומאוהבים, מדי ערב בשעה זו, עם צאתו לטייל. קשר אותו אל האלון, ובעודו שוכב שם, נרגע לאט־לאט הריטוט בקרבו ומעליו; העלים הקטנים רגעו, הצבי עמד; ענני הקיץ החיוורים נעצרו; אבריו כבדים היו על האדמה; כה דמומה היתה שכיבתו, עד שמתון־מתון פסע הצבי וקרב, והעורבים חגו עליו, והסנוניות צללו ועגו והשפיריות טסו וחלפו, כאילו נארגו כל הפוֹריוּת ומזמוטי־האהבה של ערב קיץ קורים־קורים על גופו.

כעבור שעה או קרוב לכך – השמש היתה שוקעת במהירות, העננים הלבנים האדימו, הגבעות היו סגולות, היערות ארגמן, העמקים שחורים – תקעה חצוצרה. אורלנדו ניתר וקם על רגליו. הצליל הנוקב עלה מהעמק. הוא עלה מכתם אפל, שם למטה; כתם דחוס וערוך לפי תבנית; לאבירינט; עיר, אפילו חגורה חומות; הקול עלה מלב ביתו הגדול בעמק, שהית חשוך בעוד הוא מסתכל בו והתרועה האחת כופלת ומשלשת עצמה בצלילים נוקבים יותר, והפסיד עתה את חֶשכתו ונפלח על ידי אורות; מהם אורות קטנים ונחפזים, כאילו התרוצצו משרתים במסדרונות כדי להענות לָקריאה; מהם אורות רמים וזוהרים, כאילו דלקו באולמי משתאות ריקים, שנערכו לקבלת פני קרואים אשר לא באו; ואורות אחרים צללו והתנחשלו והשתופפו וקמו, כאילו הוחזקו בידיהם של צבא משרתים, הקָדים, כורעים, קמים, חולקים כבוד, שומרים ומלווים פנימה בכל גינוני־הכבוד נסיכה גדולה היורדת ממרכבתה. מרכבות נסעו וסבו בחצר. סוסים נופפו את עיטורי־הנוצה שבראשיהם. המלכה באה.

אורלנדו לא הסתכל עוד. הוא דהר במורד במדרון. נכנס בחמיקה באחד הפשפשים. עלה בדילוג במדרגות הלולייניות. הגיע אל חדרו. השליך את פוזמקיו לעברו האחד של החדר, את מתנייתו – לשני. טבל ראשו. שפשף כפות ידיו. נטל צפרניו. בעזרת מראה שגודלה טפח וזוג נרות ישנים לבש אברקיים של שני, צווארון של תחרימים, חזייה של טפטָה, ונעליים עטורות שושנים שגודלם כדהליות כפולות, וכל זה בפחות מעשר דקות לפי האורלוגין של האורווה. מוכן היה. סמוק היה. נרגש היה. אלא שאחר הרבה.

בקפנדריות מוּכּרוֹת לו עשה עתה דרכו בגיבוב הגדול של חדרים וגרמי־מעלות אל אולם־המשתאות בעברו האחר של הבית, מהלך מאתיים אמה מכאן. אלא שנעצר במחצית דרכו במדור־הירכתיים, בו גרו המשרתים. דלת טרקלינה של הגברת סְטיוּקלִי פתוחה היתה – אין ספק שהלכה, היא וכל מפתחותיה, לשרת את גבירתה. אלא שכאן, אל שולחן־הסעודה של המשרתים, כוס־משקה לידו וגליון נייר לפניו, ישב איש שמן מעט, מרופט מעט, צווארונו מזוהם קצת, והוא לבוש אריג־בית חום. קולמוס החזיק בידו, אך לא כתב. דומה היה כמגלגל הרהור בדעתו, מעלה ומטה, לכאן ולכאן, עד שילבש צורה או משקל כרצונו. עיניו, מכודרות ומעוגנות כאבן ירוקה נדירת־מיבנה, צמודות היו לנקודה אחת. הוא לא ראה את אורלנדו. על אף חפזונו נעצר אורלנדו על עומדו. האם משורר האיש? האם שירה הוא כותב? “ספר לי”, ביקש לומר, “על כל המצוי בעולם” – שכן היו השגותיו על המשוררים ועל השירה פראיות ביותר, מופרכות ביותר, יוצאות־דופן – אך כיצד תדבר אל אדם שאינו רואה אותך? אדם הרואה לעומת זאת מפלצות, סאטירים ואולי את מצולות הים? על כן עמד אורלנדו והסתכל באיש שגלגל את הקולמוס בין אצבעותיו, לכאן ולכאן; הסתכל והרהר; ואחר כך כתב במהירות רבה שורות אחדות ונשא עיניו. אורלנדו, שגברה עליו בישנותו, ניתר ורץ והגיע אל אולם־המשתאות ברגע האחרון, ומיד כרע על ברכיו והושיט, תוך הרכנת ראש במבוכה, אגן מי־ורדים למלכה הגדולה בכבודה ובעצמה.

כה רבה היתה בישנותו עד שלא ראה מכל דמותה של המלכה אלא את ידה עטורת־הטבעות הטובלת במים; אולם די היה לו בכך. היתה זו יד הנחרתת בזכרון; יד רזה שאצבעותיה הארוכות כפופות תמיד, כאילו חבקו את הכדור־עטור־הצלב או את השרביט; יד עצבנית, מעוּותת, חולנית; וגם יד פוקדת ומצַוָוה; יד אשר די בהרמתה להתזת ראשו של אדם; יד, כפי שניחש, המחוברת לגוף זקן, שריחו כריח ארון בו משומרות פרוות בקאמפוֹר; אמנם גוף זה עדוי כל מיני ברוקאדה ואבני־חן; ושומר על זקיפות־קומה, אף שייתכן כי הוא מתייסר במיחושי נשית; ואינו מניד עפעף אף כי הוא כבול באלף פחדים; ועיני המלכה צהובות בהירות. כל זאת הרגיש שעה שברקו הטבעות הגדולות במים, ואז לחץ משהו על שׂערו – ובכך אולי יסתבר לנו מדוע לא ראה כל פרט נוסף, העשוי להועיל להיסטוריון. ולאמתו של דבר, נשתררה בנפשו אנדרלמוסיה כזאת של ניגודים – של הלילה והנרות הזוהרים, של המשורר המרופט והמלכה הגדולה, של השדות הדמומים ושאונם של אנשי השרת – שלא היה בכוחו לראות דבר; או יד בלבד.

באופן זה עצמו לא יכלה גם המלכה לראות אלא ראש בלבד. אך אם אפשר לתאר לפי צורת היד את דמות הגוף, הנושא את כל סגולותיה של מלכה גדולה, את הפכפכותה, אומץ־רוחה, חולשתה ופחדה, בוודאי שגם ראש עשוי להיות עתיר־גילויים במידה דומה, כשמשקיפה עליו מכסא המלכות גבירה, אשר לעולם עיניה פקוחות לרווחה, אם ראוי לתת אמון בדמויות־השעווה שבמנזר. השיער הארוך, המתולתל, הראש הכהה הרכון ביראת־כבוד רבה כל כך, בתום כזה לפניה, רמזו על קיומן של הרגליים היפות ביותר שעמד עליהן מעולם בן־אצילים צעיר; ועל עיניים סגולות; ועל לב זהב; ועל נאמנות וקסם גברי – כל הסגולות שאהבתה של האשה הזקנה אליהן גברה, ככל שגברה בלבה הרגשת חסרונן. שכן זָקנה ובלתה ושחה בטרם עת. קול התותחים המה תמיד באוזניה. לעולם ראתה את טיפת הרעל המבריקה ואת הסיף הארוך. בשבתה ליד השולחן כרתה אוזן; היא שמעה את קול התותחים בתעלת לא־מַנש; חרדה היתה – האם קללה היא, או לחישה? שבעתיים יקרו בעיניה התום, הפשטות, בגלל הרקע האפל שערכה אותם עליו. בו בלילה, כך אומרת המסורת, כשישן אורלנדו שינה עמוקה, העניקה לאביו כדת וכדין, בחתימת ידה ובהטבעת חותם־המלכוּת על מגילת־הקלף, את בית הנזירים הגדול, שהיה תחילה של הארכיבישוף ואחר כך של המלך.

אורלנדו ישן כל הלילה בלי לדעת דבר. מלכה נשקה לו והוא לא ידע. ומכיוון שנפתל הוא לב האשה, ייתכן, כי אי־ידיעתו זו ורתיעתו עם מגע שפתיה הן ששמרו על רעננות זכרו של דודנה הצעיר בדעתה (שכן זרם דם משותף בעורקיהם). מכל מקום, לא יצאו שנתיים לחייו השלווים בכפר, ואורלנדו כתב לא יותר, אולי, מעשרים טראגדיות ועשרה סיפורים ועשרים סונטות, והנה הגיע הצו הקורא לו להתייצב לפני המלכה בווייטהוֹל.

“הנה”, אמרה, כשהיא מסתכלת בפסיעתו בסטיו הארוך לקראתה, “בא התמים שלי!” (שלווה היתה נסוכה עליו תמיד ומראיה כמראה התום, אף על פי שמבחינת משמעותה לא התאימה המלה עוד).

“בוא!” אמרה. יושבת היתה בזקיפות קומה ליד האח. עצרה בו במרחק פסיעה ממנה וסקרה אותו מכף רגל ועד ראש. האם היתה משווה את השערותיה בלילה ההוא עם האמת הגלוייה עתה לעין? האם מצאה צידוק לניחושיה? עיניים, פה, אף, חזה, מתניים, ידיים – סקרה אותם באחת; שפתיה הרטיטו ברור כשהסתכלה בו; אך משראתה את רגליו צחקה בקול רם. הוא היה שוע בכל רמ"ח אבריו. אך בנפשו פנימה? נעצה בו את עיני הנץ הצהובות שלה, כאילו ביקשה לפלוש את נשמתו. הצעיר עמד בפני מבטה, והעלה רק סומק שהוא כוורד של דמשק, כיאה לו. כוח, חן, רומנטיות, טירוף, פיוט, נעורים – היא קראה בו כמו בספר הפתוח. מיד שלפה טבעת מאצבעה (הפרק היה תפוח מעט), נתנה אותה על אצבעו, מינתה אותו שר־האוצר והלורד־אשר־על־הבית; אחר כך ענדה לחזהו את שרשרת־הכהונה; וכשציוותה עליו לכרוע ברך, קשרה מעל לקיבורת רגלו את עיטור־הבירייה המשובץ אבני־חן. לאחר מכן לא נמנע ממנו דבר. כשיצאה למסע של מלכות, היה רוכב ליד דלת מרכבתה. היא שיגרה אותו לסקוטלנד בשליחות מצערת אל המלכה האומללה. הוא עמד להפליג אל שדה־הקרב בפולין, אלא שהיא קראה לו לשוב. שכן כיצד יעמוד לה כוחה לשוות לעיניה גוף ענוג זה כשהוא מרוטש, וראש מתולתל זה מתפלש בעפר? השאירה אותו בקרבתה. בפסגת נצחונה, כשרעמו התותחים בטַאוּאֶר והאוויר כבר נדחס דיו אדים של אבק־שריפה כדי גרימת עיטוש, וקריאות ההידד של העם הדהדו מתחת לחלונות, משכה אותו כלפיה אל בין הכרים, שם השכיבוה הנשים שלה (כה בלה היא וכה זקנה), והצמידה את פניו אל גוף מתמיה זה (כבר חודש שלא החליפה בגדיה), שריחו – אמר בלבו כשהוא פונה אל זכרונות נעוריו – כריח ארון ישן בבית, בו היתה אמו מאחסנת את פרוותיה. כמעט חנוק קם מחיבוק זה. “וזהו”, לאטה, “נצחוני שלי!” – ברגע שהועף זיקוק וצבע את לחייה שני.

כי האשה הזקנה אהבה אותו. והמלכה, אשר הכירה גבר בראותה אותו – אמנם, לפי השמועה, לא בדרך המקובלת – תיכנה לו קאריירה מזהירה ויומרנית. אדמות ניתנו לו, בתים הועמדו לרשותו. מיועד היה להיות בן זקוניה; משען לעת בלותה; האלון אשר יתמוך אותה בירידתה. השמיעה בקרקור הבטחות אלו והעתירה עליו אותות־אהבה תקיפים ומשונים (הם היו עתה בריצ’מונד) כשהיא יושבת זקופה, בלבוש הברוֹקאדה הקשוח, ליד האח המבוערת, אשר לא חיממה את גופה, גם אם נערמו בה העצים גבוה.

בינתיים נמשכו והלכו ירחי החורף הארוכים. כל אילן בפארק נתעטף כפור. הנהר זרם בעצלתיים. יום אחד, כשכיסה השלג את האדמה, והחדרים המצופים עץ כהה נתמלאו צללים, והצבאים צרחו בפארק, ראתה המלכה במראה, אשר החזיקה בקרבתה תמיד מחשש מרגלים, בעד הדלת, שהניחה אותה פתוחה תמיד מחשש רוצחים, בחור – הייתכן כי אורלנדו הוא? – מנשק נערה – מי היא, לעזאזל, אותה נפקנית חצופה? שלפה את חרבה בעלת נצב הזהב והלמה בזעם במראה. הזכוכית נתנפצה; אנשים באו במרוצה; הם הרימוה והושיבוה בכסאה; אלא שהיתה המומת־מכאוב לאחר מכן, וכשקרבו ימיה לערוב, רטנה הרבה על בוגדנותו של הגבר.

אולי היתה זו אשמתו של אורלנדו; אך ככלות הכול, האם עלינו לגנותו? היתה זו תקופת אליזאבת; מידותיהם אינן ממידותינו; הוא הדין במשורריהם; באקלימם; ואפילו בירקות שלהם. הכול שונה היה. האוויר עצמו, החום והקור של קיץ וחורף, היו, כפי שמותר לנו לשער, בעלי מזג אחר לחלוטין. היום הזוהר, הרצוף אהבה, נתחם מהלילה, כפי שהאדמה נתחמת מהמים. השקיעות היו אדומות ורווּיוֹת יותר; הדמדומים היו לבנים ומוורידים יותר; הם לא ידעו דבר על האור החצוי של בין־הערביים ועל הדמדומים המשתהים. הגשם ירד בזעף, או לא ירד כלל. השמש דלקה, או שהיה חושך. המשוררים, כמנהגם, העבירו תופעות אלו אל תחום הרוח, ושרו יפה על קמילת הוורדים ונשירת הטרפים. הרגע קצר, שרו הם; חלף הרגע; הכול יִשנו עתה לילה ארוך. השימוש באמצעי החממה להארכת ימיהם של הוורדים והצִפורנִים או לשימורם, לא היה מקובל עליהם. התסבוכות ודו־המשמעויות הדלות המציינות את דורנו, שהוא רב־גוני וספקני יותר, לא היו ידועות להם כלל. עזות הייתה בכול. הפרחים נבלו וקמלו. השמש זרחה ושקעה. האוהב אהב והלך לו. ומה שאמרו המשוררים בחרוז, תרגמו הצעירים לשפת המעשה. הנערות היו ורדים, ושעת פריחתן קצרה היתה כשל הפרחים. חייב אתה לקוטפן בטרם יירד הליל; כי היום קצר, והיום – הכול בו. ועל כן אם נתפס אורלנדו להשפעתם של האקלים, המשוררים, של התקופה עצמה, וקטף את הפרח שלו בגומחת־החלון, אף על פי שהשלג מכסה את האדמה והמלכה שומרת במסדרון, יקשה עלינו לדבר בגנותו. צעיר היה; נער היה; הוא עשה את מצוות הטבע. אשר לנערה, אין אנו יודעים את שמה כפי שלא ידעה אותו המלכה. אולי היתה זו דוֹריס, כּלוֹריס, דַליה או דיאנה, מאחר שחרז את כל השמות הללו, בזה אחר זה; וכן היתה עשוייה להיות גבירת־חצר או אחת מנערות השרת. שכן היה טעמו של אורלנדו רב־אנפי; הוא לא חיבב פרחי תרבות בלבד; פרחי־בר ועשבים שוטים קסמו לו תמיד.

וכאן, באמת, נגלה ללא־נימוס, כפי ששרוי לרושם תולדותיו של אדם, קו מעניין באופיו, שאולי מקורו בכך שאחת מסַבותיו לבשה גלימת־עבודה ונשאה דליי־חלב. כמה גרגרים של אדמת קֶנט וסוֹסקס נתערבו בנוזל הדק, העדין, שזרם אליו מנורמנדיה. תערובת זו של עפר חום ודם כחול טובה היתה בעיניו. ברור, כי לעולם קשר חיבה לחברת הפחוּתים, בעיקר לחברתם של אנשי הסֵפר, אשר במקרים רבים משפיל שאר־רוחם את מעמדם, כאילו נתקיימה איזו אהדת־דמים בינו לביניהם. בתקופה זו בחייו, כשראשו המה מחרוזים ולא היה עולה על משכבו בלי לאלתר דימוי כלשהו, נראו לו לחייה של בת הפונדקאי רעננות יותר, ושכלה של אחיינית שומר־הציד חריף יותר מאלה של גבירות החצר. ועל כן הרבה לבקר בלילות בוֶופּיבג אוֹלד סטיירס ובגני הבירה, מכורבל בגלימה אפורה כדי להעלים את הכוכב שבצווארו ואת הבירייה שברגלו. שם, כוס המשקה לפניו, בין השבילים הזרויים חול והמידשאות לכדורת וכל האדריכלות הפשטנית של מקומות כאלה, היה מאזין לסיפורי הספנים על המצוקה והאימה והאכזריות שבאדמת ספרד; כיצד נקטעו אצבעות של הללו ואפם של אחרים – לפי שהסיפור המסופר לעולם אינו מלוטש או מגוון כה יפה כסיפור הכתוב. במיוחד אהב לשמוע אותם פולטים מלוא־גרון את שיריהם מהאיים האזוריים, בעוד התוכיים, אשר הביאו משם, מנקרים את העגילים שבאוזניהם, מקישים במקוריהם החמדנים על אבני־האודם שבטבעותיהם, ומנבלים את פיהם כבעליהם. הנשים כמעט שלא נפלו מהצפרים בחציפות לשונן ובחרות נוהגן. יושבות היו על ברכיו, כורכות זרועותיהן על צווארו, ומכיוון שניחשו כי משהו החורג מהרגיל טמון מתחת לגלימתו הגסה, היו שקודות לגלות את האמת כאורלנדו עצמו.

אף ההזדמנויות לא נעדרו. הנהר היה הומה בוקר וערב מרוב דוברות, ארבות וספינות מכל המינים. יום־יום הפליגה להודו אחת האניות היפות; מפעם לפעם השתרכה בדי־עמל אל המעגן אניה אחרת, מפויחת ומרופטת, ואלמונים שעירים על סיפונה. איש לא הרגיש בחסרונם של נער או נערה אם נשתהו מעט על פני המים לאחר שקיעה; איש לא זקף גבותיו אם ראה אותם רכלן כלשהו חבוקים תוך שינה עמוקה בין שקי האוצרות. ואכן ממין זה היתה ההרפתקה שנפלה בחלקם של אורלנדו, סאקי והרוזן מקאמבּרלֶנד. יום שרב היה, ומזמוטי־אהבתם ערניים; הם נרדמו בין אבני האודם. מאוחר בלילה בא לכאן, פנס בידו, הרוזן מקאמברלנד, שנכסיו קשורים במידה מרובה בהרפתקה הספרדית, לבדוק את השלל. הטיל אור על חבית. נרתע ופלט קללה. שני רוחות ישנו חבוקים על גבי החבית. מכיוון שהיה שטוף באמונות־תפלות ופשעים רבים העיקו על מצפונו, נראה הזוג בעיני הרוזן – מכורבלים היו בגלימה אדומה ושדיה של סאקי לבנים כלובן שלגי־הנצח בשירתו של אורלנדו – כרוחות־רפאים, שעלו מקברם של ספנים טבועים לבוא עמו חשבון. הצטלב. נדר לחזור בתשובה. שורת בתי־העניים העומדים עדיין בשין רוֹד הם הפרי הגלוי של בהלת הרגע ההוא. שתים־עשרה נשים עניות מהאיפרכיה שותות תה ביום, ומברכות את כבוד הלורד בלילה, על שנתן קורת־גג לראשן; וכך גרמה אהבה אסורה בספינת־אוצרות – אולם אנו נימנע ממוסר־השכל.

אלא שעד מהרה נקטה נפשו של אורלנדו, לא בלבד בחוסר־הנוחות שבאורח־חיים זה, ברחובות המעוקלים שבסביבה, אלא גם בנימוסיהם הגסים של הבריות. כי זאת לדעת, שהפשע והדלות לא משכו את לבם של בני תקופת אליזאבת כפי שהם מושכים את לבנו. הם לא ידעו את הבושה המודרנית מפני הלמדנות; הם לא סברו כמונו כי להיות בנו של קצב – ברכה היא, ולא לדעת קרוא – מידה תרומית; לא עלה על דעתם, כי הנקרא בפינו היום “חיים” ו“מציאות” קשור במידה כלשהי בבורות ובגסות; ואפילו לא היתה בפיהם שום מתאימה לשתי מלים אלו. לא כדי לבקש “חיים” הלך אורלנדו אליהם; לא כדי לתור אחרי “המציאות” עזב אותם. אלא כששמע עשרים פעם כיצד אבד לג’קס אפו ולסאקי כבודה – ודרך סיפורם מופלאה היתה, עלינו להודות – החלו החזרות להיות עליו לטורח, לפי שכל אף עלול להחתך בדרך האחת ובתולים עלולים לאבד בדרך האחרת – או שכך נראו לו הדברים – בעוד שהאמנויות והמדעים יש בהם רבגוניות שעוררה את סקרנותו עד מאוד. וכך, בעוד הוא זוכר לכל אלה את חסדם, חדל לבקר בגינות־הבירה ובמישחקי־היתדות, תלה את הגלימה האפורה בארונו, הניח לכוכבו להזהיר על צווארו ולבירייתו לנצנץ על ברכו, ושוב הופיע בחצרו של המלך ג’יימס. צעיר היה. עשיר היה, נאה היה. לא היה אדם העשוי להתקבל בתשואות רמות יותר.

אכן ברור, כי גבירות רבות נכונות היו להעניק לו את חסדיהן. שמות שלוש מהן, לפחות, נקשרו בפי הבריות בקשרי־נישואין עמו – קלוֹרינדה, פאַבילה, אֶוּפרוֹסינה – כך כינה אותן בסונטות שלו.

נמנה אותן בזו אחר זו; קלורינדה היתה עלמה נעימת־הליכות ועדינה למדי, ואכן היה אורלנדו כרוך אחריה בכל מאודו ששה חדשים וחצי; אלא שריסיה לבנים היו ושׂאת לא יכלה צורת דם. למראה ארנבת צלוייה שהובאה אל שולחן אביה, התעלפה. כן היתה נתונה יתר על המידה להשפעתם של הכמרים, וחסכה בהוצאותיה ללבנים כדי לתת צדקה לעניים. היא ביקשה להשיב את אורלנדו מדרכו הרעה, עד שנקטה נפשו והוא חזר בו מהצעת הנישואין, ולא הצטער הרבה משחלתה באבעבועות ונפטרה כעבור זמן מועט.

פאבילה, הבאה אחריה, היתה שונה ממנה לגמרי. היא היתה בתו של אציל עני מסוֹמֶרסֶטשַייר. את דרכה בחצר פילסה לעצמה בשקדנותה ובעיניה, וזכתה בהוקרת הכלל על שום זריזותה ברכיבה, קימור רגלה היפה וחִנה בריקודים. אלא שפעם אחת נואלה להלקות מתחת לחלונו של אורלנדו כלב ספּאניֶיל, שקרע אחד מפוזמקי המשי שלה (וראוי לציין למען הצדק, כי מעטים היו פוזמקיה של פאבילה ורובם מעשה צמר גס) עד שכמעט נפח נפשו. אורלנדו, שהיה חובב נלהב של בעלי־חיים, שם לב עתה כי שיניה מעוקמות, ושתי הקדמיות נוטות כלפי פנים, והוא סימן ברור, אמר בלבו, לאופיין המושחת והאכזר של נשים, ועל כן התיר את הארוסין בו בלילה.

השלישית, אֶוּפרוֹסינה, היתה הנכבדה ביותר באהבותיו. נצר למשפחת דֶסמוֹנד מאירלנד, היתה בעלת מגילת־יוחסין משלה, עתיקה ועמוקת־שורש כיחוסו של אורלנדו. נאה היתה, פורחת וקצת פלגמאטית. דיברה יפה איטלקית, שיניה העליונות היו מתאימות כולן, ואילו גונן של התחתונות נשחת מעט. מעולם לא נראתה ללא ספאנייל או זרזיר־מתניים לרגליה; האכילה אותם לחם לבן מצלחתה שלה; שרה במתיקות לצלילי תיבת־הצֶ’מבּאלוֹ; ומעולם לא הופיעה לבושה לפני הצהריים, בגלל טיפולה המופלג בגופה. בקיצור, היא היתה עשוייה להיות אשה מושלמת לאציל כאורלנדו, והעניינים כה הרחיקו לכת עד שעורכי־הדין של שני הצדדים היו עסוקים בכתיבת־תנאים, בנכסי־מלוֹג, בהעברת־נכסים מכל הסוגים, בדירות ובכל ההכנות הדרושות כדי שרכוש גדול יוכל להתחבר אל משנהו, אלא שאותה שעה נכנסה, בפתאומיות ובאכזרות¹ שציינה אז את האקלים האנגלי, הצינה הגדולה.

הצינה הגדולה היתה, כפי שמספרים לנו היסטוריונים, האכזרית בצינות שפקדו מאז ומעולם את האיים האלה. צפרים קפאו במעופן ונפלו כאבנים על האדמה. בנוֹריץ, יצאה כפריה צעירה לחצות את הרחוב כשהיא במיטב בריאותה האיתנה, ומשפגע בה המשב הקרחי בקרן־הרחוב, נתפוררה לעיני הצופים והועפה כעננת־אבק מעל לגגות. לתמותת הצאן והבקר לא היה שיעור. גוויות קפאו ודבקו אל הסדינים. עדר שלם של חזירים, קפואים ללא־תנועה בדרך, היו מהמראות השכיחים. השדות היו מלאים רועים, חורשים, צמדי־סוסים וילדים מבריחי־צפרים, שקפאו על עומדם, בתנועתם האחרונה, האחד ידו אל חטמו, השני בקבוק צמוד אל שפתיו, השלישי מרים ידו לידות אבן בעורב, שישב כפוחלץ על המשוכה, במרחק אמה אחת ממנו. כה נדירה היתה עוצמתה של הצינה, עד שאירעה לפעמים מעין התאבנות: השערת הרבים היתה, שריבוי הסלעים בחלקים מסויימים של דֶרבּישַייר לא נגרם על ידי התפרצות־געש, מפני שזו לא נתרחשה, אלא על ידי הפיכתם למוצק של עוברי־אורח אומללים, שנתאבנו ממש על עומדם. קצרה ידה של הכנסייה לעזור הרבה בעניין זה, ואף שבעלי־אחוזות אחדים קידשו שרידי־אדם אלה, העדיפו הרבים לעשותם סימני־גבול, עמודי־התגרדות לצאן, או כשהתאימה לכך צורתם – שקתות לבקר, ובתפקידים אלה הם משמשים להפליא, על פי רוב, עד היום הזה.

אך בעוד תושבי ערי־השדה מתייסרים בחוסר־כול וסחר הארץ ומלאכתה שובתים, נהנתה לונדון מקארנאוואל שאין שיעור לזהרו. חצר־המלכות שכנה בגריניץ', והמלך החדש ראה בהכתרתו שעת־כושר לקנות לבם של האזרחים. את הנהר, שהיה קפוא לעומק עשרים רגל ולמעלה מששה או שבעה מילין לכאן ולכאן, ציווה לטאטא, לקשט ולדמותו לפארק או לכיכר־עינוגים, ובהם סוכות, לאבירינטים, כיכרות־מישחק ומיסבאות, הכול מתנת ידו. לעצמו ולחצרוניו שמר שטח מסויים שממול לשערי הארמון; ושטח זה שנגדר מהקהל על ידי חבל־משי בלבד, נעשה מיד תחומם של מרומי־עם־הערץ² באנגליה. מדינאים גדולים, עבדקנים ולובשי־צווארוני־תחרימים, יִשבו עסקי־מדינה מתחת לגנוגנת השני של הפאגוֹדה המלכותית. אנשי־צבא תיכנו³ את כיבוש המאוּרים ואת מפלת התורכים, כשהם יושבים בסוכות ססגוניות, שנוצות בת־היענה מעטרות את גגן. אדמירלים התהלכו אנה ואנה בשבילים הצרים, משקפות בידיהם, והם סוקרים את האופק ומספרים מעשיות על המעבר הצפוני־מערבי והארמאדה הספרדית. אוהבים התעלסו על גבי עורות צבל הפרושים על הספות. מטר של ורדים קפואים ירד כשטיילו המלכה וגבירותיה מחוץ לתחומן. בלונים ססגוניים ריחפו ללא תנועה באוויר. פה ושם בערו מדורות גדולות של עצי ארז ואלון, מלח נזרה עליהם בשפע, ועל כן היו השלהבות ירוקות, תרוגות וארגמניות. אלא שגם אם היתה בעירתן עזה כאשר היתה, לא היה חומן מספיק להמסת הקרח, הקשה כפלדה על אף שקיפותו המיוחדת. כה שקוף היה הקרח, עד שניתן לראות, קפואים בעומק רגליים אחדות, פה שבוטה, שם דג־סנדל. להקות של צלופחים קפאו ללא תנועה, אך האם שבקו חיים או שניטלו חייהם לשעה וישובו עם החום – על כך תהו חכמים. קרוב לגשר לונדון, במקום שקפא הנהר לעומק ארבעים אמה, נראתה ברור ארבה טבועה, מוטלת על קרקעית הנהר, שם שקעה בסתיו שעבר כשהיא עמוסה תפוחים לעייפה. בעלת־הארבה הזקנה, שהובילה את הפרי אל השוק בחוף סוּרי, ישבה כאן עוטה רדידים ושמלת־חישוקים וחיקה מלא תפוחים, כאילו עמדה לשרת לקוח, אלא שכחילות מסויימת בשפתיה רמזה על האמת. מראה זה היה חביב על המלך ג’יימס במיוחד, ועל כן נהג להביא עמו לשם חבורה של חצרונים, להסתכל יחדיו. בקיצור, לא ניתן כלל להעלות על הדעת מראה מזהיר ועליז יותר ביום. אלא שדווקא בלילה הגיע הקרנוואל לשיא עליצותו. שכן נמשכה הצינה ללא הפוגה; שלוות הלילות שלמה היתה; הירח והכוכבים דלקו בזוהר יציב וקשה של יהלומים, והחצרונים רקדו לנגינתם העדינה של החליל והחצוצרה. אמת, אורלנדו לא נמנה עם קלי־הרגליים במחולות הקוֹראנטוֹ והלאווֹלטה; מגושם היה ודעתו מוסחת מעט. מעדיף היה בכל לב את הריקודים הפשוטים של מולדתו, שרקד בילדותו, על הקצבים הנכריים הדמיוניים הללו. זה עתה, בשעה שש בערב בקירוב בשביעי בינואר, נתן מנוחה לרגליו בסיומו של קאדריל כזה או מנואט, והנה ראה דמות באה מביתן השגרירות של מוסקבה, נער או אשה, שכן סייעו המקטורן והמכנסיים הרווחים של האופנה הרוסית להעלמת המין, ולבו נתמלא סקרנות עילאית. הדמות, יהיו שמה ומינה אשר יהיו, היתה ממוצעת־קומה, תמירה מאוד בחיטובה ולבושה כולה קטיפה מגון הצדפה, המעוטרת פרווה ירקרקת, שאינה מוּכּרת במקומותינו. אלא שעל פרטים אלה האפיל הקסם המופלא שקרן מכל הדמות. תמונות ודימויים קיצוניים ומופלגים נשתזרו ונתפתלו בדעתו. הוא כינה אותה מֶלוֹן, אנַנס, עץ זית, בָּרֶקת, שועל בשלג, וכל זה תוך שלוש שניות; הוא לא ידע האם שמע אותה, טעם אותה, ראה אותה, או כל אלה יחדיו (אף על פי שחלילה לעכב לרגע את הסיפור, שרוי לנו לציין בחפזון, כי בתקופה זו היו כל דימוייו פשוטים לגמרי, התאימו לתפיסת־חושיו, ונלקחו בעיקר מתחום הדברים שטעמם ערב לו בעודנו נער. אף שהיו חושיו פשוטים, היו בעת ובעונה אחת גם איתנים ביותר. להתעכב ולבקש את שורש הדברים נבצר מאתנו).. מֶלוֹן, ברקת, שועל בשלג – כך התלהב, כך לטש עיניו. כשהנער – כי לדאבונו היה זה בוודאי נער; אין אשה בעולם העשוייה להחליק על הקרח במהירות זו ובעוצמה זו – ריחף ועבר על פניו כמעט על בהונותיו, היה אורלנדו נכון לתלוש שער ראשו מרוב רוגז ואכזבה, שנתגלתה הדמות כבת־מינו, וכך עבר ובטל סיכויים של חיבוקים. אך המחליק קרב אליו. הרגליים, הידיים, המיבנה של נער היו, אך מעולם לא היה לנער פה מעין זה; אין נער אשר לו שדיים כאלה; אין נער שעיניו דומות כאילו נישלו מקרקעית הים. לבסוף, עוצר מירוצו ומחווה במירב־החן קידה למלך, שהיה מדשדש ועובר כשהוא נשען על זרועו של אחד הלורדים שבשרותו, נבלם המחליק האלמוני ועמד. במרחק היד המושטת היתה ממנו. היא היתה אשה. אורלנדו לטש עיניים; רעד; נתקף חום; נתקף צינה; השתוקק לדהור באוויר הקיץ; למעוך אצטרובלים תחת כפות רגליו; לטלטל את זרועותיו באחד עם עצי האשור והאלון, אלא שעתה צימת את שפתיו על שיניו הלבנות הקטנות; פישק אותן כרוחב אצבע, כאומר לנשוך; שב וחתמן כאילו כבר נשך, הליידי אֶוּפרוסינה תלוייה היתה בזרועו.

שם הנכרייה, כפי שנודע לו, היה הנסיכה מארוּסייה סטאנילובסקאיה דאגמאר נאטאשה איליאנה רומאנוביץ', והיא באה בפמליה של שגריר מוסקבה, שהיה אולי דודה ואולי אביה, להשתתף בטכס ההכתרה. מעטות היו הידיעות על בני מוסקבה. מגודלי זקן, כובעי־פרווה לראשם, ישבו כמעט שתוקים. שותים היו מין נוזל שחור, ויורקים אותו מזמן לזמן על הקרח. איש מהם לא דיבר אנגלית, והצרפתית, שלפחות אחדים מהם שלטו בה, היתה מדוברת בחצר אך מעט.

והנה המקרה בו נתוודעו אורנלנדו⁴ והנסיכה. יושבים היו זה מול זו אל השולחן הגדול שנערך מתחת לגנוגנת, לקבלת פניהם של רמי־המעלה, את הנסיכה הושיבו בין שני לורדים צעירים, האחד לורד פרֶנסיס וִיר והשני – הרוזן הצעיר ממוֹרֵיי. צחוק היתה עשוייה לעורר המבוכה בה הביאה את השניים עד מהרה, כי אף על פי שהיו עלמים נחמדים לפי דרכם היה הרך הנולד בר־הכי בצרפתית כמותם. בראשית הסעודה, כשפנתה הנסיכה אל הרוזן ואמרה בחן שובה־לב, צרפתית: “דומני כי הכרתי אדם הקרוב לך, בפולין, בקיץ אשתקד” או: “יופיין של הגבירות בחצר אנגליה מביאות אותי לכלל התפעלות. אין רואים גברת רבת־חן ממלכתכם, אף לא תסרוקת היפה משלה”, גילו שניהם, לורד פרנסים והרוזן, אותות מבוכה שאין למעלה ממנה. האחד הרבה להגיש לה רוטב־חזרת, והשני שרק אל כלבו ופקד עליו לבקש עצם דשנה. עתה לא עצרה עוד הנסיכה כוח לבלום את צחוקה, ואורלנדו, שנפגש במבטה מעל לראשי חזירי־הבר והטווסים הממולאים, צחק אף הוא. צחק, אלא שהצחוק קפא על שפתיו בתמיהה. את מי אהב, מה אהב עד עתה, שאל את נפשו תוך המייה נרגשת. אשה זקנה, השיב, כולה עור ועצמות. זונות אדומות לחיים, רבות מלקרוא להן בשם. נזירה בכיינית. הרפתקנית קשת־עורף, עזת־לשון. גוש מתנדנד של תחרימים וטקס. האהבה לא היתה בעיניו אלא עפר ואפר. העינוגים שמשך ממנה סרי־טעם היו עד בלי די. משתומם היה כיצד עמד בכל אלה ללא פיהוק. שכן בהסתכלו עתה, היה כל הקרוש בדמו נמס; הקרח הפך ליין בעורקיו; הוא שמע את המים בזרימתם ואת הצפרים בשירתן; אביב עלה בנוף־החורף העז; גברותו נעורה; ידו תפסה חרב; הוא תקף אויב הנועז מהפולני או מהמאוּרי; הוא צלל במים רבים; הוא ראה את פרח הסכנה עולה בנקיק; הוא שלח ידו אליו – למעשה היה ממלמל בחפזון את אחת הסונטות הנרגשות ביותר שלו כשפנתה אליו הנסיכה; “התואיל בטובך להגיש לי את המלח?”

סומק עז כיסה פניו.

“במירב העונג שבעולם, מאדאם”, השיב בצרפתית שהיגוייה מעולה. השבח לאלוהים, הוא דיבר בלשון זו כבלשון אמו; החדרנית שלה היא שלימדה אותו. אך ייתכן, כי מוטב היה לולא למד לשון זו; לולא השיב לאותו קול; לולא הלך אחר אורן של עיניים אלו…

הנסיכה המשיכה. מי הם גלמים כפריים אלה, שאלה, היושבים לידה ונימוסי סייסים להם? מהו הבליל המבחיל שיצקו לצלחתה? האם באנגליה אוכלים הכלבים ואדוניהם על שולחן אחד? האם אותה דמות מגוחכת היושבת בראש השולחן ושערה מקושט כעמוד־האחד־במאי comme une grande perche mal fagotée⁵ היא באמת המלכה? והאם תמיד המלך מזיל כך את רוקו? ומי מבין טרזנים אלה הוא ג’ורג' וִיליֶירס? אף על פי שתחילה בלבלו מעט שאלות אלו את אורלנדו, נבצר ממנו שלא לצחוק, לפי שנאמרו במידה רבה של בדיחות ולגלוג; ומשנוכח לפי הפנים האדישות של המסובים כי איש מהם לא הבין מלה, השיב על השאלות במידת החרות בה נשאלו, כשהוא דובר כמוה צרפתית מעולה.

כך התחילה הקרבה ביניהם, שנתפסה עד מהרה לשערוריית־החצר הגדולה.

הבריות הבחינו חיש מהר, כי אורלנדו מקדיש למוסקבאית תשומת־לב למעלה מהנדרש על פי נימוס בלבד. כמעט שלא סר מעליה, ושיחתם, אף שאינה מובנת לכלל, התנהלה מתוך ערנות כזאת, עוררה צחוק וסומק כה רבים, עד שהמטומטם ביותר עשוי היה לנחש את תוכנה. יתירה מזו, התמורה באורלנדו עצמו מופלאה היתה. מעולם לא ראהו איש מלא־חיוּת כל כך. בלילה אחד שמט מעליו את כל הסירבול של ימי נעוריו; מנער זועף, שלא ידע להכנם לחדרה של אשה בלי להפיל את מחצית חפצי־הנוי מהשולחן, הפך להיות בן־אצילים, מלא חן ואדיבות גברית. כשסייע למוסקבאית (כך כינוה) בעלותה למזחלת, או הושיט לה זרועו לריקוד, או תפס את המטפחת המנומרת שהפילה, או מילא אחת מהחובות הרבות והשונות, שהגברת הנעלה מטילה והאוהב נחפז לצפוֹתן מראש, היה זה מראה העשוי להדליק את עיניה העמומות של הזיקנה ולהמריץ את הלמות הדופק של הנעורים. אלא שענן היה תלוי על כל זאת. הזקנים הרתיעו כתפיים. הצעירים ציחקקו, והליטו פיהם בכף היד. הכול ידעו שאורלנדו מאורס לעלמה אחרת. הליידי מארגארט אוֹ’ברַייאֶן אוֹ’דֵייר אוֹ’רֵיילי טִירקונֶל (שכן זה שמה האמיתי של אוּפרסיניה מהסונטות) היתה עונדת את הספיר הנהדר של אורלנדו על אצבע של יד שמאל. לה נשמרה הזכות העליונה לכל תשומת־לבו. אלא שגם אם הצניחה על הקרח את כל המטפחות שבמלתחתה (השמורות שם תריסרים־תריסרים), לא רכן אורלנדו מעולם להרימן. עשוייה היתה לחכות עשרים דקות עד שיסייע לה לעלות למזחלת, ונאלצה לבסוף להסתפק בשרותו של הכושי שלה. כשהחליקה על הקרח, וזאת עשתה בתנועות מגושמות, לא נמצא איש לידה לעודדה, ומשנפלה, וזאת עשתה בכבדות, לא הקים אותה איש על רגליה ולא ניער את השלג משמלותיה. אף על פי שהיתה פלגמאטית מטבעה, לא נוחה להעלב, ונוטה פחות מכל הבריות להאמין, כי נכרית כלשהי עלולה לגרשה מלבו של אורלנדו, החלה סוף־סוף גם ליידי מארגארט לחשוד, כי מתרגש משהו המאיים על שלוות נפשה.

ואכן, במרוצת הימים, פחתה והלכה טרחתו של אורלנדו להצניע את רגשותיו. בתירוץ זה או אחר היה עוזב את החברה עם סיום הסעודה, או מתחמק מעיני המחליקים, שהיו מצרפים חבורות לקאדריל. בעוד רגע ראו הכול כי גם המוסקבאית נעלמה. אך מה שהבעיר את חמת אנשי החצר, ופגע במקום הפגיע ביותר בנפשם, ביהירותם, הרי זה נוהגם של השניים, שנראו פעמים רבות כשהם מחליקים ויוצאים מתחת לחבל המשי, שהפריד בין התחום המלכותי לבין החלק הציבורי, ונעלמים בהמון פשוטי־העם. שכן היתה הנסיכה רוקעת לפתע ברגלה וצועקת: “קחני מפה. אני שונאת את האספסוף האנגלי שלכם”, ובדברים אלה התכוונה לחצר המלך בכבודו ובעצמו. נבצר ממנה לשאתה עוד. מלאה היא ישישות סקרניות, אמרה, הלוטשות עיניים בפניו של אדם, וצעירים עזי־מצח הדורכים על אצבעות רגליך. ריח רע נודף מהם. כלביהם מתרוצצים בין רגליה. הרי זה דומה לכליאה בכלוב. ברוסיה יש נהר שרוחבו עשרה מילין, עליו אפשר להדהיר ששה סוסים בטור אחד כל היום בלי לפגוש נפש חיה. מלבד זאת היה רצונה לראות את הטַאוּאֶר, את משמר המלך, את הראשים המוקעים בטֶמפּל־בַּר, ואת חנויות הצורפים בעיר. וכך אירע שאורלנדו הביאה העירה, הראה לה את אנשי המשמר ואת גולגלותיהם של המורדים, וקנה לה כל מה שאיוותה נפשה בחנויות הרויאל אקסצ’יינג'. אלא שלא באו על סיפוקם. גבר והלך רצונם לעשות איש בחברת רעהו כל היום, ביחידות, במקום שאין איש מתפלא ולוטש עיניים. ועל כן במקום לפנות ללונדון, פנו בכיוון ההפוך ונמצאו עד מהרה מעבר להמון, בינות המרחבים הקפואים של התיימס, שם לא נקרתה בדרכם נפש חיה, מלבד צפרי־ים ואיזו כפריה ישישה החוצבת בקרח במאמץ־שווא לשאוב דלי מים או אוספת זרדים ועלי שלכת, ככל המצוי, להסקה. העניים לא יצאו מבקתותיהם, ואילו טובי־הקהל, שהפרוטה מצוייה בכיסם, נהרו אל העיר למצוא בה חום ועליצות.

וכך עמד כל הנהר לרשותם של אורלנדו וסאשה, כפי שקרא לה לשם קיצור, ומפני שזה היה שמו של שועל רוסי לבן שגדל בביתם בימי ילדותו – יצור רך כשלג אך בעל שיני פלדה, שנשך אותו בפראות כזאת עד שציווה אביו להרגו. מחוממים בהחלקה ובאהבה היו צונחים במפרץ מבודד של הנהר, שעצי ערבה צהובים מעטרים שפתו, ומשנתכרבלו באדרת־פרווה גדולה נטל אותה אורלנדו בזרועותיו וטעם לראשונה בחייו, כפי שמלמל, את תענוגות האהבה, וכשחלפה ההתלהבות, והם שוכבים על הקרח רגועים בעלפונם, היה מספר לה על אהבותיו האחרות, ועל כך שבהשוואה לאהבתה היו הללו עץ, אריג־שקים ואפר. והיא, צוחקת לסעירותו, תשוב ותיצמד אליו ותעניק לו עוד חיבוק אחד, למען האהבה. ואז ישתוממו שניהם שאין הקרח נמס בחומם, וירחמו על הישישה שאין עמה אמצעים טבעיים כל כך להמסת הקרח, והיא נאלצת לחצוב בו בגרזן של פלדה קרה. עטופים בפרוות הצבל יוסיפו לשוחח על כל עניין תחת השמש; על מראות־נוף ומסעות; על מאוּרים ועל כופרים; על זקנו של פלוני ועל עורה של אלמונית; על עכבר שהיה אוכל מכף ידה, על השולחן; על מרבד המתנועע תמיד בפרוזדור, בביתו; על פָּנים, על נוצה. לא היה עניין שהוא פעוט לצרכי אותה שיחה. לא היה עניין שהוא גדול משיעורה.

ואז ייתקף אורלנדו לפתע הלך־נפש של עצבות, כדרכו: האשה הצולעת על הקרח אולי היא שגרמה, ואולי לא כלום; עתה יפול אפים על הקרח, יסתכל במים הקפואים ויהרהר במוות: אכן אמת בפי הפילוסוף האומר, כי המחיצה בין אושר לעצבות אינה עבה מלהבו של סכין; ומוסיף ואומר, כי שני אלה תאומים; ומסיק מכאן את המסקנה, שכל הרגשות הקיצוניים קרובים לטירוף: ועל כן הוא מציע לנו לבקש מקלט בכנסייה האמיתית (לדעתו האנאבאפטיסטית), שהיא המפרץ, הנמל, המעגן היחיד וכו', כדבריו, למיטלטלים על גלי ים זה.

“הכול סופו מוות”, היה אורלנדו אומר, ישיבתו זקופה ועננת קדרות על פניו (כי בנוסח זה פעלה עתה דעתו, בטלטלה סוערת מחיים אל מוות, ללא כל חניית־ביניים, כך שאין רושם־תולדותיו יכול להעצר אף הוא, אלא עליו להחפז ככל האפשר, כדי שלא לפגר אחרי פעולות־התאווה הנואלות, שאין לפניהן כל מחשבה, ודיבורי־ההפרזה הפתאומיים, שבאותה תקופה בחייו היה אורלנדו – ואין להכחיש זאת – מתמכר להם).

“הכול סופו מוות”, היה אורלנדו אומר, כשהוא יושב זקוף על הקרח. ואילו סאשה, שככלות הכול לא זרם דם אנגלי בעורקיה ומוצאה מרוסיה, שם השקיעות ממושכות יותר, ודמדומי־השחר פתאומיים פחות, ופסוקים נקטעים לפעמים, בגלל הספק לגבי מיטב הסיום שהם ראויים לו – סאשה לטשה עליו עיניים, ואולי לגלגה עליו, מאחר שבוודאי דמה בעיניה לילד, ולא אמרה דבר. אך משנתארכה השעה נצטנן הקרח מתחתם, וצינה זו לא ישרה בעיניה, על כן הקימה אותו על רגליו והשמיעה באוזניו דברים כה קוסמים, כה בדוחים, כה פקחיים (לרוע המזל דיברה רק צרפתית, המפסידה, כידוע, את ניחוחה בתרגום) עד שנשכחו ממנו המים הקפואים, או הלילה היורד, או הישישה, או כל עניין אחר, והוא ניסה לומר לה – צולל ומשתכשך באלף דימויים, שנעשו תפלים כנשים שבהשראתן נוצרו – לְמַה היא דומה. שלג, שמנת, שיש, דובדבנים, בדולח, פתילי־זהב? אף לא אחד מאלה. היא היתה כשועל או כעץ הזית; כגלים בים כשאתה משקיף עליהם ממרום; כברקת; כשמש על גבעה ירוקה שעדיין היא מעוננת – כמשהו שעדיין לא ראה כדוגמתו באנגליה. אף שחיטט במכמני הלשון, חסרו לו מלים. הוא ביקש נוף אחר ולשון אחרת. האנגלית היתה גלוייה מדי, כנה מדי, לשון ערבה מדי בשביל סאשה. שכן בכל דיבוריה, אף שנראתה גלוייה וחושנית, היה טמון משהו; בכל אשר עשתה, יהיה נועז כאשר יהיה, היה משהו חבוי. כך חבוייה, דומה, השלהבת הירוקה בברקת, או כך כלואה השמש בגבעה. הבהירות חיצונית בלבד היתה; בפנים היתה שלהבת נודדת. מופיעה היתה ונעלמת; מעולם לא הפיקה את אורה היציב של אשה אנגליה – אלא עתה, משנזכר בליידי מארגארט ותחתוניותיה, נשתלהב אורלנדו בפראות ומשך את סאשה אחריו על פני הקרח מהר, מהר יותר, כשהוא נודר לצוד את השלהבת, לצלול ולשלות את אבן־החן וכיוצא בכל אלה, והמלים נפלטות עם נשימתו שהתכיפה, בלהט של משורר, אשר שירתו נעקרת מלבו במידה־רבה על ידי הייסורים.

אך סאשה שתקה. כשסיים אורלנדו את דיבוריו על היותה שועל, עץ־זית, או פסגת גבעה ירוקה וסיפר לה את כל תולדות משפחתו; כי היה ביתם אחד הקדומים בבריטניה; כי הם באו מרומא עם הקיסרים והיו זכאים לעבור בקוֹרסוֹ (שהוא הרחוב הראשי ברומא) באפריון עטור פיפים, זכות השמורה רק לצאצאי מלכות (אכן היתה בו אמונת־תום גבהנית, שהיא נעימה למדי), הפסיק ושאל אותה היכן ביתה שלה? מה מעשי אביה? האם אחים לה? מדוע היא נמצאת כאן לבדה, בחברת דודה? ואף על פי שהשיבה בנפש חפצה, נשתררה מעין מבוכה ביניהם. תחילה חשד שאין מעלתה גבוהה כרצונה או שהיא מתביישת במנהגי­־הפראים של בני עמה, שכן שמע כי הנשים במוסקוביה מגדלות זקן והגברים מגודלים פרווה ממתניהם ולמטה; כי שני המינים נוהגים למשוח גופם בחֵלב למגן מפני הצינה, תולשים מן הבשר באצבעותיהם ומגישים אל פיהם, וגרים בבקתות שאציל אנגלי היה חושש להחזיק בהן את בקרו; על כן נמנע מלדחוק בה. אך משהרהר בכך הגיע לכלל מסקנה, שאין זו סיבת שתיקתה; על סנטרה שלה לא נראתה אפילו שערה אחת, היא לבושה קטיפה ועדוייה פנינים, ובוודאי שאין נימוסיה כנימוסי אשה שגדלה בסככת־בקר. ואם כן, מה היא מעלימה מפניו? הספק הטמון מאחרי הכוח האדיר של רגשותיו היה דומה לחול נודד שמתחת למצבת זכרון, הניסוט לפתע ומרעיד את הגוש כולו. ייסורים גדולים תקפו אותו פתאום. ואז פרץ בזעם כה אדיר, שהיא לא ידעה כיצד להרגיעו. אולי לא ביקשה להרגיעו; אולי היו רוגזותיו חביבות עליה והיא עוררה אותן במתכוון – והוא העיוות המופלא במזגם של בני מוסקבה.

הבה נמשיך בסיפורנו – משהרחיקו להחליק אותו יום מכפי הרגלם, הגיעו אל המקום בנהר בו עגנו אניות וקפאו באמצעיתו. ביניהן היתה האנייה של שגרירות מוסקבה, על תורנה הנשר השחור בעל שני הראשים, וגלידי־קרח ססגוניים, כמה אמות אורכם, עוטרים אותו. סאשה השאירה באניה קצת מבגדיה, ומשהניחו כי ריקה היא מאדם, עלו על הסיפון והלכו לחפשם. משנזכר בפרקים מסויימים בעברו, לא היה אורלנדו עשוי להשתומם בגלותו כי כמה אזרחים טובים חיפשו מקלט זה לפניהם; וכך היה. לא הרחיקו לכת באניה, והנה קפץ בחור נאה מאחורי כרוֹכת של חבלים, שם טרח בענייניו שלו, ואמר, כנראה, לפי שדיבר רוסית, שהוא אחד מאנשי הצוות ויעזור לנסיכה למצוא את מבוקשה, הדליק בדל־נר ונעלם יחד עמה בבטן האנייה.

הזמן היה חולף ועובר ואורלנדו, אפוף חלומותיו, הרהר בתענוגות החיים בלבד; באבן־החן שלו; בנדירותה; באמצעים לעשותה כולה שלו, ללא ערעור וללא ביטול. על מכשולים ותלאות יהיה עליו להתגבר. אחת דעתה לחיות ברוסיה, בה מצויים נהרות קפואים וסוסים פראים ואנשים, כך סיפרה, השוחטים זה את זה. אמת הדבר, כי נוף של אורן ושלג ואורח־חיים של ניאוף ורצח לא קסמו לו. כן לא היה להוט לזנוח את חיי־הכפר הנעימים, את הציד ונטיעת־העצים; לוותר על כהונתו; להרוס את הקאריירה שלו; לירות באיילים במקום בארנבות; לשתות וודקה במקום יין־קָנרי ולשלוף סכין משרוולו – בלי לדעת לשם מה. ואף על פי כן, כל אלה ואפילו למעלה מזה יעשה למענה. נישואיו עם הליידי מארגארט, אף שנקבעו ליום זה בעוד שבוע, היו מופרכים במידה כה מוחשית, עד שלא הרהר בהם כלל. בני משפחתה יחרפוהו על זניחת ליידי גדולה; ידידיו ילעגו לו על הרס הקאריירה היפה בעולם למען אשה קאזאקית ושממת־שלג – אלא שכל זה כקלומית של קש על גבי המאזניים לעומת סאשה. בליל החשיכה הראשון יימלטו. הם יפליגו לרוסיה. כך היה מהרהר; כך היה מתכן כשהוא מהלך אנה ואנה על הסיפון.

משפנה מערבה, נעקר מהרהוריו על ידי מראה השמש שנתלתה כתפוז על הצלב של כנסיית פאוּלוּס הקדוש. אדומה היתה כדם ושקעה במהירות. אין זאת כי אם ערב בא. סאשה הלכה זה שעה ויותר. עתה נתקף על ידי אותן נבואות־לב אפלות, שהטילו צלן גם על מיטב אמונו בה, וזינק אל המבוא בו ראה אותם נכנסים אל סַפנת־המיטען; לאחר שניגף בחשיכה בארגזים ובחביות, הבחינו עיניו באור העמום שבאחת הפינות, כי שניהם יושבים שם. כהרף עין בלבד ראה אותם; ראה את סאשה יושבת על ברכי הספן; ראה אותה רוכנת לעומתו, ראה אותם חבוקים, לפני שכיבה זעמו את האור בענן אדום. זעקת האימה שפרצה מגרונו נתהדהדה באנייה כולה. סאשה זינקה וניצבה ביניהם, שאם לא כן היה הספן חנוק בטרם יוכל לשלוף את חרבו. ואז נתקף אורלנדו קבס עד עלפון, והם השכיבוהו על הרצפה והשקוהו יי"ש כדי שיתאושש. אחר כך, כששבה רוחו והוא יושב על גבי ערמת־שקים על הסיפון, גחנה סאשה אליו, חומקת ומתרפקת לפני עיניו המעולפות, ברכות, בתנועות גליות כמו השועל שנשכו, מחניפה ומאשימה חליפות, עד שהתחיל מפקפק אם היטיב לראות קודם לכן. שמא נטף הנר? שמא נעו הצללים? התיבה כבדה היתה, אמרה; האיש עזר לה להסיטה ממקומה. רגע האמין לה אורלנדו – כי מי לידו יתקע שזעמו לא צייר לעיניו את האמת, שמגילוייה פחד יותר מכול? אך ברגע הבא היה סוער בזעם על מרמתה. עתה החווירה סאשה; רקעה ברגלה על לוחות־הסיפון; אמרה שתסע מפה עוד הלילה, וקראה לאלוהיה להעבירה מן העולם אם היא, נצר למשפחת רומאנוביץ', שכבה בזרועותיו של ספן פשוט. ואכן, כשהסתכל בשניהם יחדיו (ובדי עמל כפה עצמו להסתכל בהם) נתמלא אורלנדו כעס על טומאת דמיונו, שהיה עשוי לראות יצור עדין כל כך בכפותיה של חיית־ים שעירה זו. האיש ענק היה; הנה עמד לבוש פוזמקיים, שש רגליים ושליש הרגל גובהו; באוזניו עגילים מעשה תיל פשוט; ומראהו כסוס־משא, אשר גִדרוֹן או אדום־החזה נחו על גבו במעופם. על כן נכנע אורלנדו; האמין לה; וביקש את סליחתה. אלא שברדתם בדופן האנייה, שוב באהבה, השהתה סאשה את ידה על הסולם ושלחה לעומת אותה מפלצת שזופה, רחבת־לחיים, צרור ברכות רוסיות, הלצות או דברי־חיבה שנבצר מאורלנדו להבינם. אולם היה משהו בנימת־דיבורה (אלי⁶ אשמים בכך העיצורים הרוסיים) שהזכיר לאורלנדו מראה שראה באחד הלילות הקודמים, כשמצא אותה בפינה, מכרסמת בדל־נר שהרימה מהרצפה. אמת, ורוד היה הנר; מוזהב היה; ומשולחן המלך נפל; אלא שהוא עשוי חֵלב, והיא כרסמה אותו. האין בה, הרהר כשהוא מסייע לה לרדת על הקרח, משהו המוני, משהו שטעמו גס, משהו משל איכר־מלידה? שיווה אותה נגד עיניו כשהיא בת ארבעים, גמלונית, אף על פי שעתה היא תמירה כאיילה, ומנומנמת־משעממת, אף על פי שעתה היא עליזה בעפרוני. אלא שבהחליקם לעבר לונדון נמסו חשדות אלה בלבו, ודומה היה עליו כי דג גדול נעץ קרס באפו ומשיט אותו במים במהירות, על כורחו ואף על פי כן – בהסכמתו.

היה זה ערב מפליא ביופיו. עם שקיעת השמש נצטיירו בשחור־הדיו על גבי האודם הזועם של ענני השקיעה כל הכיפות, כידוני־ המגדלים, הצריחים וראשי־הבניינים של לונדון. הנה הצלב המגולף של צ’ארינג; הנה הכיפה של כנסיית פּאוּלוּס הקדוש; הנה הריבוע המוצק של בנייני הטאוּאֶר; ושם, כעצים שנתלשה כל עלוותם מלבד ציצית באמירם, נראו הראשים המוקעים על הרמחים בטֶמפל־בּאר. עתה הוארו חלונות המנזר ובערו כמגן ססגוני של צבא השמים (בדמיונו של אורלנדו); והנה כל המערב דומה לחלון זהב, וצבא מלאכים (שוב בדמיונו של אורלנדו) עולים ויורדים במדרגות השמים. כל אותה שעה כאילו החליקו השניים במצולות־אוויר שאין שיעור לעומקן, כה הכחיל הקרח; וכה חלק וזגוגי היה, עד שגברה והלכה תאוצתם בדרכם העירה, ושחפים לבנים חגים עליהם, ומתווים בכנפיהם באוויר את אותן הקשתות שהם חורתים על הקרח במחליקיהם.

וכאילו ביקשה להפיג את חששותיו, היתה סאשה ענוגה מהרגיל ואפילו חביבה יותר. היא מיעטה לספר על חייה בעבר, ואילו עתה סיפרה לו כי בחורף, ברוסיה, היתה מקשיבה לקול הזאבים המייבבים בערבה, ואף השמיעה שלוש יבבות, לסבר את אוזנו. עתה סיפר הוא לה על הצבאים בביתו, הבאים בימי שלג אל האולם הגדול להחם גופם וזקן אחד מאכיל אותם דייסה בדלי. אחר כך שיבחה אותו; על אהבתו לחיות; על אבירותו; על יפי רגליו. מוקסם משבחיה ומבוייש על שהלעיז עליה בהרהור וראה אותה בדמיונו על ברכי ספן פשוט, וכאשה שמנה מנומנמת בגיל ארבעים, אמר לה כי אין מלים בפיו לומר שבחה; אך מיד עלה בדעתו שהיא כאביב וכדשא הירוק וכמים הגועשים, ומשחיבק את גזרתה בכוח רב יותר, זינק לרוחב מחצית הנהר וגרפה עמו, וכך זינקו גם השחפים והשְלָכים. משנעצרו לבסוף, מיוגעים ומתנשפים, אמרה, כשנשימתה מותכפת מעט, כי הוא דומה לאשוח־חג־המולד אשר אלף נרותיו דולקים (כפי שנהוג ברוסיה) וכדורים צהובים תלויים בו; והוא יוקד; ויש בו כדי מאורו של רחוב שלם; (וכך אפשר לתרגם את דברים) וכי על שום לחייו היוקדות, והתלתלים הכהים, והארגמן והשחור של מעילו, הוא דומה כמפיק את קרינתו שלו, את זוהרה של מנורה שהודלקה בפנים.

עד מהרה נמוגו כל הצבעים, מלבד האדום שבלחיי אורלנדו. לילה בא. כשנעלם אורה התרוג של השקיעה, עלה במקומה זוהר לבן מופלא של הלפידים, המדורות, אגני־השמן הדולקים ומאורות אחרים שהותקנו להארת הנהר, ותמורה מפליאה נתרחשה. כנסיות שונות וארמונות של אצילים, שחזיתם בנוייה אבן לבנה, לא נראו אלא פסים־פסים וכתמים־כתמים, כאילו ריחפו באוויר. ואילו מכנסיית פאולוס הקדוש לא נותר אלא צלב מוזהב. המנזר דומה היה כשלד אפור של עלה. בכול היתה יד הרזון והתמורה. כשקרבו אל הקארנָוול שמעו צליל עמוק, כצליל שהופק מתוך קוֹלָן וגבר והלך עד שהפך לנהמה עזה. מפעם לפעם ליוותה שאגה גדולה את המראתו של זיקוק באוויר. לאט לאט הבחינו עיניהם בדמויות זעירות, הניתקות מההמון ומסתחררות אנה ואנה, כיבחושים על פני מי הנהר. על מעגל מזהיר זה ועל סביבתו העיק השחור העמוק של ליל חורף כקערה של חשיכה. עתה התחילו ממריאים אל החשיכה בהפסקות, שדרכו את הצפייה ופערו את הפיות, זיקוקים פרחוניים; ירֵחים; נחשים; כתר. רגע של כלום דמו היערות והגבעות המרוחקות ירוקים כביום קיץ; ומיד חזר הכול להיות חורף ושְחור.

בשעה זו כבר היו אורלנדו והנסיכה קרובים אל התחום המלכותי, אלא שדרכם נחסמה על ידי המון רב של פשוטי־עם, שנדחקו וקרבו אל חבל המשי ככל שהעזו. ממאנים לסיים את ייחודם ולפגוש את העיניים השומרות צעדיהם, נשתהו כאן השניים, נדחפים על ידי שוליות; חייטים; מוכרות דגים; סוחרי סוסים; רמאים; סטודנטים הגוועים ברעב; משרתות בלבוש החג; נערות מוכרות תפוזים; אורוותנים; אזרחים מיושבים; מוזגים המנבלים פיהם; וחיל רב של פרחחים, מהסוג השורץ תמיד בקצווי־ההמון, הצוֹוחים ומתקוטטים בין רגלי הבריות – ואכן היו כאן כל הארחי־פרחי של רחובות לונדון, מתבדחים ונדחפים במרפקיהם, משחקים בקוביה, מגידים עתידות, נדחקים, מדגדגים, צובטים; כאן הם רועשים ושם הם נדכאים; אלה פיהם פעור כפתחו של אולם; ואחרים נימוסם מועט כנימוסי העורבים על הגג; הכול מקושטים באופנים שונים, כפי שידם משגת או כפי שמעמדם מתיר; אלה בפרווה ובאריג צמר משובח; ואלה בבלויי־סחבות ורק מטלית־מטבח לפופה על רגליהם, מפני הצינה. גוש הקהל הדחוק ביותר כפי הנראה, עמד לפני סוכה או במה, משהו בנוסח תיאטרון הבובות שלנו, והצגה נערכה שם. אדם שחור היה מניף זרועותיו וצורח. אשה לבושה לבן שכבה על מיטה. אף שהבימוי גס היה – השחקנים עולים ויורדים במדרגות אחדות ומועדים לפעמים, וההמון רוקעים ברגליהם ושורקים, או משליכים, כשהם נתקפים שעמום, קליפת תפוז על הקרח וכלב מסתער עליה – ריגש הלחן הגלי המופלא של המלים את אורלנדו כמו מוסיקה. משנאמרו המלים במהירות רבה ובזריזות נועזת של לשון, שהזכירה לו את שירת הספנים בגני־הבירה של ואפינג, היו לו כיין, על אף חסרון־המשמעות שבהן. ומפעם לפעם הגיע לאוזניו בעד מרחב הקרח פסוק בודד, כאילו נתלש ממעמקי לבו. חמתו המשתוללת של הכושי היתה דומה עליו כחמתו שלו, וכשחנק הכושי את האשה במיטתה, היתה זו סאשה אשר הוא הרָגה בעצם ידיו.

לבסוף נסתיימה ההצגה. הכול החשיך. דמעות זלגו על פניו. משנשא עיניו למרום, לא ראה בו דבר מלבד השחור. מפולת ומוות, הרהר, מכסים את עין הכול. חייו של אדם מסתיימים בקבר. הרימה אוכלת בנו.

דומני, כי עתה צריך לבוא ליקוי אדיר

של שמש וירח, וכל כדור הארץ המבוהל

יפער את פיו —

עוד הוא אומר את הדברים עלה כוכב חיווריין בזכרונו. הלילה חשוך היה; חושך וצלמוות; הלא ללילה כזה ציפו שניהם; בלילה כזה אמרו להמלט. הוא זכר הכול. השעה הגיעה. בפרץ של תאווה אימץ את סאשה אל לבו ולחש על אוזנה Jour de ma vie!; זה היה האות. בחצות ייפגשו בפונדק קרוב לבלֶקפרַייאֶרס. סוסים מחכים שם. הכול מוכן למנוסתם. עתה נפרדה היא אל אהלה, הוא אל אהלו. עוד שעה אחת למועד.

שעה ארוכה לפני חצות כבר ציפה אורלנדו. הלילה כה חשוך היה, עד שכל איש קרב אל רעהו בטרם נראה, וכל זה לטובה, אלא שגם הדממה היתה שלמה וקול פרסת־סוס או בכיו של ילד עשויים היו להשמע במרחק ת"ק צעדים. פעמים רבות קם לבו של אורלנדו, המפסיע בחצר הקטנה, לקול שעטתו הקצובה של סוס על אבני־הגוויל או לקול רשרושה של שמלת אשה. אלא שהנוסע היה סוחר כלשהו, המאחר לשוב לביתו; או אחת הנשים בנות הרובע, שטיולה לא היה תם ביותר. הם עברו, ודממת הרחוב גברה. אחר כך היו האורות שדלקו בקומות־הקרקע של הבתים הקטנים, המצופפים, בהם דרו עניי העיר, עולים אל חדרי השינה וכבים אחד אחד. פנסי הרחוב בפרברים אלה מועטים היו בדרך כלל; רשלנותם של שומרי הלילה הניחה להם לדעוך, לעתים קרובות, לפני עלות השחר. אותה שעה העמיקה החשיכה והלכה. אורלנדו טיפל בפתילה של פנסו, בדק את חגורות האוכ­פים; טען את אקדחיו; בחן את הנרתיקים; ועשה כל אלה עשר פעמים לפחות, מאחר שלא מצא כל עניין נוסף התובע את תשומת־לבו. אף על פי שחסרו עשרים דקות לחצות הלילה, לא הניחו לבו להכנס פנימה, אל אולם הפונדק, שם עדיין הקריבה הפונדקית יין סֶק ואת המין הזול של יין קנַרי לכמה יורדי־ים, שישבו כאן מנהמים את פזמוניהם ומספרים את סיפוריהם על דרייק, הוֹאוּקינס וגרֶנוויל, עד שיפלו רדומים מהספסלים ויתגלגלו על הרצפה הזרוייה חול. רחמי החשיכה היו יפים יותר ללבו הגואה והסוער. הטה אוזן לכל נקישת צעד; חישב ופענח כל צליל. כל צעקת שיכּור וכל יבבה של עלובת־נפש, שהשכיבוה בקש או הביאו עליה צרה אחרת, חתכו את לבו לגזרים, כאילו ניבאו מזל ביש להרפתקה שלו. אלא שלא חשש לסאשה. לגבי אומץ לבה אין זו הרפתקה גדולה. היא תבוא לבדה, לבושה מעיל ומכנסיים, נועלת מגפיים, כגבר. מכיוון שמצעדה קל, ספק אם יישמע, אפילו בדממה זו.

וכך היה מחכה בחשיכה. לפתע חבט משהו בפניו, והחבטה רכה אך כבדה על לחיו. כה דרוּך היה בצפייתו שניתר ממקומו ושלח ידו אל החרב. החבטה חזרה פעמים רבות, על מצחו ולחייו. הצינה היבשה האריכה ימים כל כך, עד שנדרשה לו דקה כדי להבין כי טיפות־גשם הן אלו; הגשם הוא שחבט בפניו. תחילה היו הטיפות אטיות, מהססות, אחת לאחת. אך עד מהרה הפכו שש לששים; ואז לשש מאות; ואחר כך נצטרפו כדי סילון מים יציב. דומה היה, כי השמים, שנתגבשו לגוש אחד, נשפכים מתוך מעיין שופע אחד. תוך חמש דקות נרטב אורלנדו עד עורו.

הביא בחפזון את הסוסים אל הסככה וביקש מחסה לעצמו מתחת למשקוף, בפתח, משם אפשר היה לשים עין על החצר. האוויר היה סמיך עתה מהרגיל, והשטפון המה והעלה הבל, עד שלא נשמעו עוד קול צעדי איש או שעיטת סוס. הדרכים, המשובשות במהמורות גדולות, מוצפות בוודאי מים, ואולי אין לעבור בהן. אך כמעט שלא הגה בהשפעתם של כל אלה על מנוסתם. כל חושיו נפנו ללטישת־עיניים על הדרך המרוצפת – המתנצנצת מעט באור הפנס – בצפייה לבואה של סאשה. לפעמים דימה כי הוא רואה אותה בחשיכה, עטופה סילוני מטר. אלא שההזייה נמוגה. בקול איום ומבשר רעה, קול מלא אימה ואזעקה, שהסמיר כל קורטוב של אימה בנפש אורלנדו, נשמע לפתע מכנסיית פאולוס הקדוש הצלצול הראשון של חצות. ארבעה צלצולים נוספים נשמעו, ואין מרחם. מתוך אמונה טפלה של אוהב אמר אורלנדו בלבו, כי היא תבוא עם הצלצול הששי. אך הצלצול הששי נתהדהד ונמוג, והשביעי בא והשמיני, ואילו בנפשו החרֵדה נקלטו כצלילים המבשרים רעה ומכריזים אסון ומוות. משנשמע הצלצול השנים־עשר ידע כי דינו נחתם. שמא ניסה השכל הישר לשקול: עלולה היתה לאחר; ייתכן כי מנעו אותה מלבוא; אפשר תעתה בדרך. לבּוֹ הרָגיש והאוהב של אורלנדו ידע את האמת. שעונים אחרים צלצלו, מהמִים בזה אחר זה. דומה, כי בכל העולם נתהדהדה הידיעה על מרמתה שלה ועל בזיונו שלו. החשדות הנושנים, שחתרו בנבכי נפשו, זינקו ממחבואם ונתגלו. ערב רב של נחשים הכישוהו, כל נחש ארסי מקודמו. עמד בפתח בגשם השוטף, ללא תנועה. משנתארכו הרגעים, פקו ברכיו מעט. השטפון נמשך. כשהגיע לשיאו, נדמה היה כי תותחים גדולים רועמים. שאון אדיר נשמע, כקול עקירתם של עצי אלון וכקול ביקועם. נשמעו גם צעקות־פרא ואנקות איומות, לא־אנושיות. אך אורלנדו עמד כאן ללא־ניע, עד שהשמיע השעון בכנסיית פאולוס הקדוש שתיים, ועתה צעק בקול, באירוניה מחרידה, באיום, Jour de ma vie! הטיח את הפנס באדמה, עלה על סוסו ודהר בלי דעת לאן.

אין זאת כי אם חוש סומא – אורלנדו היה מעבר לתחומו של שיקול הדעת – האיץ בו לפנות עם גדת הנהר לעבר הים. שכן בעלות השחר, והוא עלה בפתאומיות שאינה רגילה, והשמים צהובים חיוורים והגשם כמעט נפסק, נמצא אורלנדו עומד בחוף התֵיימס, ליד ואפינג. עתה ראו עיניו מראה מופלא מאין כמוהו. במקום, שהיה מכוסה שלושה חדשים ומעלה קרח מוצק כה עבה, עד שנראה יציב כאבן, ועיר־עליצות שלמה נבנתה על חלקתו, נערך עתה מרוץ של מים צהובים, מתערבלים. בלילה חזר וזכה הנהר בחרותו. דומה היה כאילו מעיין־גפרית (ומלומדים רבים נוטים להשקפה זו) עלה מאזורי־הגעש שבמעמקים וביקע את הקרח בכוח אדיר כל כך, עד שהעיף לצדדים את השברים הגמלוניים. מראה המים בלבד די היה בו לגרימת סחרחורת. הכול היה מרד ומבוקה. הנהר היה זרוי קרחונים. מהם נרחבים כמידשאה לכדוֹרת וגבוהים כבית; מהם שאינם גדולים מכובע, אלא שצורתם דמיונית. הנה באה שיירה שלמה של גושי קרח, המטביעים את כל הנקרה בדרכם. והנה, מתערבל ומתפתל כנחש מעוּנה, הנהר מזנק, דומה, בינות שברי־הקרח הצפים ומטלטל אותם מגדה אל גדה, עד שהאוזן שומעת את התנפצותם אל הרציפים ואל העמודים. אך המראה האיום והמטיל אימה מאין כמוהו היה מראה הבריות שנלכדו בלילה על הקרח, ועתה הם מפסיעים על אייהם הפריכים, הסובבים, בייסורי־נפש שאין למעלה מהם. דינם נגזר, בין שיקפצו לנהר, בין שיישארו על הקרח. לפעמים הגיעו יחדיו קומץ יצורים אומללים כאלה, מקצתם כורעים ברך, מקצתן מיניקות את תינוקותיהן. זקן אחד דומה היה כקורא בקול רם מתוך ספר־יראים. והנה נראה מסכן בודד המפסיע במשכנו הצר לבדו, ואולי אין איום מגורלו. כשנסחפו הכול אל הים נשמעו קולות הקוראים לעזרה לשווא, מבטיחים הבטחות נרגשות להיטיב דרכם, מתוודים על חטאיהם, נודרים לבנות מזבחות ולנדב את רכושם, אם ישעה אלוהים אל תפילתם. אחרים היו כה המומים באימה, שישבו דומם וללא תנועה, מסתכלים בדבקות נוכח פניהם. קבוצת ספני־חוף או שליחי־דואר, אם לדון לפי מדיהם, שאגו וצרחו את שירי־הפונדק המופקרים ביותר, כאילו ביקשו לגלות אומץ־לב, עד שנתנפצו אל עץ וצללו כששפתותיהם מחללות את השם. אציל ישיש – כן העידו בו הגלימה עטורת־הפרווה ושרשרת הזהב – ירד תהומה בסמוך למקום עמידתו של אורלנדו, כשהוא מזעיק נקם על ראשם של המורדים האיריים, אשר הם – כפי שצעק בשארית רוחו – זממו מעשי־שדים אלו. רבים נספו כשהם מאמצים כד כסף או אוצר אחר אל החזה; וכמה עשרות עלובי־נפש, לכל הפחות, טבעו בשל חמדנותם, כשזינקו מהחוף לזרם, כדי שלא להניח לגביע־זהב לחמוק מידיהם, או שלא לראות בעיניהם את אבדנה של גלימה עטורת־פרווה. אכן היו רהיטים, חפצי־ערך, רכוש מכל הסוגים נגרפים על גושי־הקרח. בין המראות התמוהים השונים נראתה גם חתולה המיניקה את גוריה; שולחן ערוך בשפע לסעודה של עשרים קרואים; זוג במיטתם;

ויחד עמם כמות בלתי־רגילה של כלי בישול.

המום ונדהם היה אורלנדו, וזמן מה לא היה בכוחו לעשות מעשה, אלא להסתכל במראה המירוץ המחריד של המים הרבים, הסוערים ועוברים על פניו. לבסוף, כאילו התאושש, דירבן את סוסו ודהר במהירות בשפת הנהר, לעבר הים. משהקיף עיקול של הנהר, הגיע אל הקטע בו היו קפואות דומה ללא־ניע, לפני פחות משני ימים, אניות השגרירים. בחפזון מנה את כולן; הצרפתית; הספרדית; האוסטרית; התורכית; כולן צפות, אמנם האנייה הצר­פתית ניתקה את כבלי העוגן, ובצלעה של האנייה התורכית נבעה בקע גדול, ומי הים מציפים אותה במהירות. אך האנייה הרוסית לא נראתה בשום מקום. רגע חשב אורלנדו כי בוודאי טבעה; אך משהזדקר בארכופים והאהיל על עיניו, שראייתן כשל נץ, התחיל מבחין בצורת אנייה באופק. הנשרים השחורים נתבדרו בראש התורן. האנייה של שגרירות מוסקבה היתה מפליגה ללב־ים.

כשצנח מעל סוסו נדמה היה כי ברוב זעמו יסתער על הגלים. עומד במים עד ברכיו הטיח באשה הבוגדת את כל הגידופים, שנפלו מימות עולם בחלקן של בנות־מינה. בוגדנית, הפכפכת, קלת־דעת כינה אותה; שטן, סוטה, רמאית; והמים המתערבלים נטלו את דבריו והטילו אל רגליו כד שבור וחופן קש.

פרק שני

הביאוגרף צפוי עתה לקושי, שאולי מוטב להודות בו מאשר לטשטשו. עד למקום זה בדברי־ימי אורלנדו איפשרו לו תעודות, פרטיות והיסטוריות, למלא את חובתו הראשונה של הביאוגרף, שהיא – להלך בלי להציץ ימינה או שמאלה, בעקבותיה הבלתי־נמחות של האמת; להלך בלי להתפתות לפרחים; בלי לשים לב לצל; להלך הלאה והלאה, באורח שיטתי, עד שנצנח לקבר ונכתוב, תם ונשלם, על המצבה שמעל לראשנו. אולם עתה אנו מגיעים אל אפיזודה החוצה את דרכנו, ועל כן אין להתעלם ממנה. אלא שהיא אפלה, מסתורית ואין כל תעודות המאשרות אותה; ועל כן אין לה כל הסבר. אפשר לכתוב עליה כרכים רבים של פירושים; לייסד מערכי דתות על משמעותה. חובתנו הפשוטה היא לקבוע את העובדות ככל שהן ידועות, ועל ידי כך להניח לקורא לנהוג בהן כרצונו.

בקיץ שלאחר אותו חורף מועד לאסונות, שראה את הצינה, השטפון, את מותם של אלפים ואת התמוטטותן הגמורה של תקוות אורלנדו – שכן הוגלה מהחצר; הוקע לדראון על ידי אדירי האצילים שבימיו; עורר את חמתם המוצדקת של בית דסמונד האירי; ואילו המלך שבע צרות דיו מהאירים, כדי שלא ליהנות כלל מתוספת זו – בקיץ זה פרש אורלנדו אל ביתו הגדול בכפר וחי שם בבדידות גמורה. בבוקר אחד של יוני – זה היה בשבת, ב־18 בו – לא קם אורלנדו בשעה הקבועה כדרכו, וכשבא חדרנוֹ לקרוא לו, מצאו ישן שינה עמוקה. אי אפשר היה להעירו. שוכב היה כמתעלף, ונשימתו כמעט שלא ניכרה; ואף על פי שהובאו כלבים כדי לנבוח מתחת לחלונו; ומצלתיים, תופים וקרקשים הקישו בלי הרף בחדרו; ושיח רותם הונח תחת הכר שלו; ורטיות של חרדל נקשרו אל כפות רגליו, עדיין לא נתעורר, לא אכל, לא גילה כל סימן חיים שבעה ימים תמימים. ביום השמיני הקיץ כדרכו (בשמונה פחות רבע, בדיוק) גרש מחדרו את להקת הנשים המילילות ואת היִדעונים של הכפר; והמעשה היה טבעי למדי; התמוה הוא, שלא גילה כל ידיעה על תרדמתו זו, אלא לבש בגדיו וציווה להביא את סוסו, כאילו הקיץ מתנומת לילה אחד. אך הבריות חשדו, כי תמורה כלשהי נתרחשה בחדרי־מוחו, מפני שעל אף צלילות־דעתו והליכותיו, המגלות מידה רבה יותר של כובד־ראש ומתינות, נתברר כי זכרונותיו על חייו שחלפו לקויים. שומע היה דיבורים על הצינה הגדולה, או על החלקה על הקרח בימי הקרנוואל, אך מעולם לא גילה ברמז כי היה עֵד לכל אלה, להוציא תנועת־יד האומרת כאילו למחות איזו עננת ממצחו. כשנדונו המאורעות של ששת החדשים האחרונים, נדמה היה כי תמיהתו גדולה מצערו, כאילו הטרידוהו זכרונות מבולבלים של ימים שחלפו זה כבר, או שהוא מנסה להזכר בסיפורים ששמעם מפי אחרים. ניתן להבחין, כי עם הזכרת רוסיה, או נסיכות, או אניות, היה שוקע בקדרות מתוחה וקם ומציץ מהחלון החוצה כדי לקרוא לאחד הכלבים, או שולח ידו אל סכין ומגלף פיסת עץ־ארז. אך הרופאים ספק אם היו חכמים משהם כיום, ולאחר שציוו עליו מנוחה והתעמלות, רעב ופיטום, חֶברה ובדידות, שכיבה רצופה במיטה ורכיבה של ארבעים מילין בין ארוחת־הבוקר לסעודת־הצהריים, בצרוף אמצעי ההרגעה והגרוי הרגילים, שגיוונו אותם, כיד דמיונם, על ידי מישׁרה מרוֹק של טריטוֹן בבוקר, עם השכמה, ומשקה ממָרה של טווס לפני השינה, הניחו אותו לנפשו וחיוו דעתם, כי אכן ישן האיש שבוע ימים.

אלא שאם זו שינה, מה טיבן של תרדמות אלו? נבצר מאתנו להמנע מלשאול. האם הן תרופות – עלפונות, בהם הזכרונות המרים ביותר, מאורעות העלולים לעוות את החיים לעולם, מלוטפים על ידי כנף כהה, הנוטלת את החספוס אפילו מן המכוערים והשפלים שביניהם, מזהיבה אותם, מוסיפה להם ברק, זוהר? האם צורך הוא להניח מזמן לזמן את יד־המוות על המולת־החיים, שמא תשסע אותנו? האם כך נוצרנו שעלינו לטעום את המוות יום־יום במנות קטנות, שאם לא כן לא נוכל להמשיך בעסק החיים? וכן, מה הם הכוחות התמוהים החודרים אל דרכינו הסודיות ביותר ומשנים להכעיס את אוצרותינו השמורים ביותר? האם מת אורלנדו לשבוע ימים, משכּלה כוחו בייסורים שאין להם שיעור, ואחר כך חזר אל החיים? ואם כן, מה טבעו של המוות ומה טבעם של החיים? לאחר שציפינו למעלה ממחצית השעה לתשובה ולא נענינו, הבה נמשיך בסיפור המעשה.

עתה התמכּר אורלנדו לחיים של בדידות גמורה. במידת־מה גרמו לכך אבדן חנו בחצר ועוצמת צערו, אך מכיוון שלא קידש כל מאמץ להגנתו ולעתים רחוקות הזמין אדם לביקור (אף על פי שמרובים ידידיו אשר היו נכונים לבקר אצלו בנפש חפצה), דומה היה כי השהייה בבדידות בבית הגדול של אבותיו הולמת את רוחו. הוא בחר בבדידות. איש לא ידע במפורש כיצד בילה את זמנו. המשרתים – שהחזיקם מלוא־החבורה, אף על פי שחלק ניכר מעיסוקם היה מחיית אבק בחדרים ריקים והחלקת שטיחי־מיטות שאיש לא שכב בהן – היו רואים בחשכת הערב, כשישבו להם על עוגות ושיכר, אור עובר ביציעים, באולמי־המשתאות, במעלה המדרגות, בקיטונים, וידעו כי אדונם הוא המשוטט בבית לבדו. איש לא העז ללכת בעקבותיו, מאחר שהבית נרדף על ידי רוחות שונים ומשונים, ורחבותו עשוייה להקל על אדם לתעות בדרכו, או לפול ממדרגות נעלמות, או לפתוח דלת, העלולה להסגר מאחריו לעולם אם תנשוב בה הרוח – אסונות שלא היו נדירים כלל, כפי שמסתבר מהגילויים הרבים של שלדי אדם וחיה בתנוחות המעידות על ייסורי־מוות גדולים. אחר כך ייעלם האור ומרת גרימְסְדִיץ‘, סוכנת הבית, תביע באוזני מר דאפֶר, הכומר, את תקוותה, כי לכבוד הלורד לא אירעה כל תקלה. מר דאפר יחווה דעתו, שכבוד הלורד כורע עתה, ללא ספק, על ברכיו בין קברות אבותיו בקאפּילה, הנמצאת בחצר שולחנות הביליארד, מהלך חצי המיל מכאן, בצד דרום. שכן חושש מר דאפר, כי חטאים רובצים על מצפּונו; ועל אלה תשיב מרת גרימסדיץ’, בחריפות כלשהי, כי רוּבנו אנשים חטאים; ומרת סטיוּקלי ומרת פילד והאומנת הישישה קארפֶּנטֶר תשאנה קולן לשבח את כבוד הלורד; והחדרנים והשמשים יישבעו, כי צר להם אֶלף לראות אציל נאה כל כך משוטט בבית, שעה שהוא יכול לצוד את השועל או לרַדף את הצבאים; ואפילו המשרתות הקטנות מהמכבסה ומחדר־הכלים במטבח, אחת ג’ודי ואחת פייס וכיוצא בהן, שהיו מגישות את הכוסות והעוגות, נושאות קולן הצרחני להעיד על נדיבותו של כבוד הלורד; שכן מעולם לא היה אדון חביב יותר, או בעל יד פתוחה יותר לגבי אותן מטבעות כסף קטנות המשמשות לקניית ציץ, סרט או זר לעיטור השיער; וגם הכושית, אשר הכול קראו לה בשם גרֵייס רובינסון, כדי להפכה לאשה נוצרייה, הבינה את דבריהם, והביעה אף היא דעתה, כי כבוד הלורד הוא אדון נדיב, נעים, חמוד, כשהיא אומרת זאת בנוסח היחיד המוּכר לה, היינו על ידי חשיפת כל שיניה בחיוך רחב. בקיצור, כבודו רב היה בעיני כל אנשי השרת שלו, שקיללו את הנסיכה הנכרית (כינוּיה בפיהם היה גס מזה) שהביאה עליו צרה זו.

ואף על פי שהפחדנות, או אהבת השיכר החם אולי הן שהניעו את מר דאפר להניח, כי כבוד הלורד שרוי בשלום בין הקברות, וממילא לא ייאלץ ללכת לחפשו, ייתכן כי הדין היה עם מר דאפר. אורלנדו נהנה עתה הנאה תמוהה ממחשבות על המוות והבלייה, ולאחר שעבר ביציעים הארוכים ובאולמי־המשתאות כשנר בידו, והסתכל בתמונה אחר תמונה כאילו ביקש לגלות דמיון למישהו שנבצר ממנו למצאו, היה עולה אל הקאפּילה, יושב שעות על שעות במושב־המשפחה ומסתכל בדגלים הנעים ובאור־הירח הרוטט, וכל חברתו – עטלף ועש־הגולגולת. ועדיין לא אמר די בכך, אלא חש כורח לרדת אל מערת־הקבר של אבותיו, שם נטמנו, ארון על גבי ארון, עשרה דורות. הביקורים במערה כה נדירים היו, עד שהחולדות עשו בדפנות־העופרת של הארונות כבתוך שלהן, ועתה היתה עצם־ירך תופסת בשולי מעילו כשהוא מהלך שם, או שהיה דורס גולגלתו של סֶר פלמוני הישיש, שנתגלגלה תחת רגליו. היתה זו מערת־קבר מבעיתה; היא נכרתה מתחת ליסודותיו של הבית, כאילו ביקש להעיד הלורד הראשון של המשפחה, שהגיע מצרפת יחד עם ויליאם הכובש, כי הפאר בנוי על הרקבון: כי השלד טמון מתחת לבשר; כי אנו, הרוקדים ושרים למעלה, חייבים לשכב כאן למטה; כי קטיפת־שני נהפכת לאבק; כי הטבעת (עתה הרכין אורלנדו את פּנסו והרים בפינה טבעת־זהב החסרה אבן) הפסידה את אבן־האודם, והעין שהיתה בורקת כל כך שוב אינה מאירה. “אין שריד לכל הנסיכים הללו”, אמר אורלנדו, כשהוא נתפס להפלגה הראוייה לסליחה לגבי מעלתם, “מלבד בוהן אחת”, ובדברו אחז בכף־ידו של שלד וכפפה לכאן ולכאן. “ידו של מי היא?” הוסיף לשאול. “האם ימין היא או שמאל? יד גבר או יד אשה, של קשיש או של צעיר? האם ריסנה סוס־מלחמה או עמלה במחט? האם קטפה ורד או אחזה בפלדה קרה? האם –?” אלא כאן כשל כוח־ההמצאה שלו, או שהעלה לפניו – ואפשרות זו מתקבלת יותר על הדעת – דוּגמוֹת כה רבות למעשיה של יד, עד שנרתע כדרכו מהעמל היסודי של היצירה, הווי אומר הבירור והסילוק, והחזיר את העצם אל העצמות האחרות, כשהוא מהרהר באותו סופר ששמו תומאס בראון, דוֹקטוֹר מנוֹריץ', שכתביו על נושאים אלה כבשו את דמיונו להפליא.

וכך, משנטל את פנסו וערך את העצמות יפה – לפי שעם היותו רומאנטי, היה שיטתי במיוחד, ואין לך דבר שנוא עליו כפקעת חוטי־משיחה המתגוללת על הרצפה, על אחת כמה וכמה גולגולת של אחד מאבותיו – חזר לאותה צעידה תמוהה, עגמומית, על פני האולמות, כשהוא מחפש משהו בין התמונות, ולאחר מכן נפסקה הצעידה על־ידי עווית־בכי עזה למראה תמונת שלג בדנמרק, פרי־מכחולו של אמן אלמוני. ואז נדמה לו, כי לא כדאי להוסיף לחיות. הוא שכח את עצמות אבותיו, שכח כי החיים יסודם בקבר, ועמד כאן מרטיט בהתייפחותו, מפני שחמד אשה הלבושה מכנסיים רוסיים, ועיניה לוכסנות, ופיה זועף ופנינים על צווארה. היא הלכה. היא זנחה אותו. הוא לא ישוב לראותה לעולם. ועל כן התייפח. וכך הגיע אל חדריו; וכשראתה מרת גרימסדיץ' את האור בחלונו, הסיטה את הכוס משפתיה ואמרה ‘השבח לאלוהים, כבוד הלורד חזר בשלום אל חדרו’; שכן חששה כל אותה שעה, כי הוא נרצח בשפלות.

אוֹרלנדוֹ קירב עתה את כסאו אל השולחן; פתח את כתבי סר תומאס בראון והוסיף לחקור את מיבנהו העדין של אחד מהרהורי הדוקטור, שהוא מהארוכים ומהמופלאים ביותר בנפ­תוליהם.

אף על פי שאין אלו דברים אשר ביאוגרף יכול להרחיב דיבור עליהם לתועלת העניין, ברור למדי לכל העושים את מלאכת־הקורא, בשוותם לעיניהם, על פי רמזים דלים שהוטלו פה ושם, את כל היקפה של אישיות חיה ואת גבולה; והם שומעים קול חי בלחישתנו בלבד; רואים את מראיה בדיוק, אף שבמקרים רבים לא אמרנו על כך דבר; יודעים, ללא מלה המדריכה אותם במפורש, את מחשבותיה – והלא למען קוראים כאלה אנו כותבים – ברור לכל קורא כזה, כי באורלנדו נצטרפו במתמיה הלכי־נפש רבים של עצבות, של בטלה, של תאווה, של אהבת הבדידות, שלא להרבות דברים על אותם עיוותים ודקויות של המזג שצויינו בעמוד הראשון, כשהיה הבחור מבתק גולגלתו של כושי מת; חותך את החבל הקושר אותה; תולה אותה מתוך אבירות הרחק ממגע־ידו ומסתלק אל גומחת־החלון כשספר בידיו. כי החיבה לספרים נעורה בו במוקדם. בעודו ילד היה נתפס לפעמים בחצות בשעת קריאה. לקחו את הנר שלו, והוא גידל לו גחליליות לתכליתו. לקחו ממנו את הגחליליות, והוא כמעט העלה באש את כל הבית על ידי שימוש באבקת־הצתה. אם נצמצם את הדברים בקליפת־האגוז, ונניח למחברי הרומאנים להחליק את קפלי־המשי ואת כל היוצא בזה, הרי היה אורלנדו אציל שלקה באהבת הספרות. רבים מבני דורו, ובעיקר מבני מעלתו, ניצלו מספחת זו, ועל כן היתה שעתם פנוייה לרכוב או להתנות אהבים, כרצונם. אך אחדים נפגעו במוקדם על ידי חידק, שגדל, כמאמר הבריות, באבקני העִירִית והובא על ידי הרוח מיוון ומאיטליה, וטבעו קטלני כל כך עד שהוא מרטיט את היד שהורמה להכות, מערפל את העיניים כשהן מחפשות את שללן, ומביא את הלשון לידי גמגום כשהיא מתוודה באהבה. היה זה מטבעה הקטלני של אותה מחלה להחליף את המציאות בהזייה, כך שאורלנדו, אשר הגורל העניק לו כל מתנה – כלי כסף וזהב, כלי לבן, בתים, משרתים, שטיחים, מיטות רבות – די היה לו בפתיחת ספר כדי שכל אותו שפע מופלג של נכסים ייהפך לערפל. תשעה אקרים של אבן, שהם ביתו, גזו; מאה וחמשים משרתים שבתוך הבית, נעלמו; שמונים סוסי־הרכיבה שלו היו כלא היו; תארך השעה למנות את השטיחים, הספות, הווילאות, כלי החרסינה, כלי הכסף והזהב, כדי הזכוכית, כלי־החימום וכל מיני חפצים אחרים, שרבים מהם עשויים מקשת־זהב, וכל אלה נמוגים באד הנאלח כערפילית הים. כן אירע, ואורלנדו היה יושב לבדו, קורא, אדם מעורטל.

עתה, בבדידותו, כבשה אותו המחלה מהר. לעיתים קרובות היה קורא שש שעות בלילה; וכשבאו אליו אנשים לבקש פקודות על שחיטת־בקר או קציר החיטה, היה מסיט את הכרך ומסתכל בהם, כאילו לא ירד לסוף דעתם. היה זה מראה מדכא למדי והוא צבט את לבם של הוֹל, מגדל הבַּזים, של ג’ילס, הסייס, של מרת גרימסדיץ', סוכנת הבית, ושל מר דאפר, הכומר. איש המעלה כמוהו, אמרו, אין לו צורך בספרים. יניח את הספרים, אמרו, למשותקים או לגוססים. אלא שצרה גדולה יותר עמדה להתרגש. לאחר שמחלת הקריאה כובשת את הגוף כולו, היא מחלישה אותו עד כדי כך שהוא נופל על נקלה קרבן לנגע האחר, השוכן בקסת־הדיו ומעלה מוגלה בקולמוס. המסכן נתפס לכתיבה. ואף שצרה זו פגיעתה רעה למדי באיש עני, שכל רכושו כסא ושולחן הנצב מתחת לגג דולף – לפי שאין הפסדו מרובה, ככלות הכול – מעורר רחמים גדולים איש עשיר, אשר בתים לו ובקר, משרתות, חמורים וכלי־לבן, ואף על פי כן הוא כותב ספרים. הוא מפסיד את טעמם של כל הדברים האלה; שפודים מלובּנים עושים בשרו ככברה; הכּינם אוכל בו. הוא יתן את הפרוטה האחרונה (כה ממאיר הוא החידק) בכתיבת ספר קטן ובמחיר התהילה; אלא שבכל זהב פֶּרו אין לקנות את האוצר שבשורה אחת שעלתה יפה. ועל כן חלקו תשישות ומחלה, עד שהוא פונה לכותל ושולח כדור בראשו. אין כלל חשיבות לתנוחה בה מצאוהו. הוא עבר את שערי המוות וידע אש גיהנום.

למרבה המזל היה אורלנדו בעל מיבנה איתן, והמחלה (מסיבות שתובהרנה עתה) מעולם לא מוטטה אותו כליל, כפי שמוטטה רבים מהדומים לו. אלא שהתמכּר לה בכל מאודו, כפי שיסתבר מהמשך הדברים. שכן לאחר שקרא שעה, או בקירוב כך, בסר תומאס בראון, וצריחת הצבי וקריאות השומר העידו כי הלילה בעיצומו והכול ישנים בשלווה, חצה את החדר, שלף מפתח־כסף מכיסו ופתח דלתותיו של ארון משובץ, גדול שעמד בפינה. בפנים היו כחמשים מגירות של עץ ארז, ועל כל אחת מהן הודבקה תווית, כתוּבה בכתב־ידו של אורלנדו. נשתהה, כמהסס איזו מהן לפתוח. על גבי אחת נכתב “מותו של אַיאַקס”, על גבי אחרת “הולדת פּיראמוּס”, על גבי זו “איפיגניה באוּליס”, כאן “מות היפּוֹליטוּס”, כאן “מַלִיגֶר”, ואילו זו “שיבתו של אוֹדיסיאוּס”. למעשה, כמעט שלא נמצאה מגירה החסרה שם של דמות מיתולוגית בשעת משבר בחייה. בכל מגירה היה מונח צרור נכבד של דפים, כולם כתבי־ידו של אורלנדו. האמת היא, שאורלנדו היה נגוע במחלה שנים רבות. מעולם לא ביקש נער תפוחים כפי שביקש אורלנדו נייר; ולא ממתקים, כפי שביקש דיו. חומק ומשתמט משיחות וממישחקים היה מתחבא מאחורי וילונות, במיקלטים לשעבר של הכמרים הקאתוליים, או במלתחה שמאחורי קיטונה של אמו, אשר חור גדול היה בקרקעיתה וריח איום של לשלשת זרזירים עמד בה, כשקסת־דיו בידו האחת, קולמוס בשנייה ומגילת נייר על ברכיו. וכך נכתבו, בטרם ימלאו לו עשרים וחמש שנים, ארבעים ושבעה מחזות, מעשיות, רומאנים, פואימות; מקצתם בפרוזה, מקצתם בחרוזים; מקצתם צרפתית, מקצתם איטלקית כולם רומנטיים וכולם ארוכים. אחד מהם הביא לדפוס אצל ג’ון בוֹל, בעל שלט הנוצות והכתר, שממול לצלב פאולוס הקדוש, בצ’יפּסַייד; ואף על פי שמראה החיבור גרם לו עונג לא ישוער, לא העז מעולם להראותו אפילו לאמו, מאחר שלכתוב, ועל אחת כמה וכמה להוציא לאור, היה כפי שידע, בזיון־שאין־לו־כפרה לכל אציל.

אלא שעתה, בעיצומו של לילה וכשהוא לבדו, בחר מהגנזך שלו כתב־יד עבה המכונה “קסֶנוֹפּילה, טראגדיה” או שכותרתו מעין זו, ואחד דק, ששמו פשוט “עץ האלון” (היה זה השם היחיד בכל הצרור שיש בו מלה בעלת הברה אחת), קירב את הקסת, נתן את הקולמוס בין אצבעותיו, ועשה שאר מעשים, בהם פותחים את טקסיהם מתמכּרים אחרים לסטייה זו. אלא שהפסיק.

מכיוון שבתולדותיו נודעה להפסקה זו חשיבות יתירה, העולה על חשיבותם של מעשים רבים המכניעים את הבריות ומזרימים דם בנהרות, ראוי כי נשאל מדוע הפסיק; ונשיב, לאחר שיקול־דעת מתאים, כי עשה כן בגלל הסיבה שתובא להלן. הטבע, שעולל לנו תעלולים משונים רבים כל כך, כשיצר אותנו בחלקים כה לא־שווים מחומר ומיהלומים, מקשת בענן ומשחם, ותחב את הכול לנרתיק, לעתים בלתי־הולם כלל, שכן משורר הוא בעל פני קצב, וקצב – בעל פני משורר; הטבע, המתענג על הערבוביה והמיסתורין, כך שאפילו עתה (האחד בנובמבר 1927) אין אנו יודעים מדוע נעלה במדרגות ומדוע נרד בהן, ומעשינו הפשוטים ביותר משולים למסע אניה בים נכרי, והספנים שבראש התורן שואלים, כשמשקפותיהם צופות אל האופק: “היש כאן יבשה או אין?”, ואנו אם נביאים אנו, נשיב “כן”; ואם אוהבי אמת אנו, נאמר “לא”; הטבע, שאחריות כה רבה מוטלת עליו, נוסף על האחריות לאורכו המופלג אולי של פסוק זה, הוסיף לסבך את תפקידו והגדיל את מבוכתנו, לא רק על ידי כך שצייד אותנו בערבוביה מושלמת של שיָירים – מטלית קרועה ממכנסי שוטר הדבוקה לצעיף הנישואין של המלכה אלכסנדרה – אלא גם על ידי תחבולתו, להכליב בקלות בחוט אחד את כל המיבחר כולו. הזכרון הוא התופרת, ונוסף על כך – בעלת קאפריזות. הזכרון מריץ את המחט פנימה וחוצה, מעלה ומטה, לכאן ולשם. אין אנו יודעים מה יופיע עתה, או מה יבוא בעקבותיו. וכך עשוייה התנועה הפשוטה בעולם, כישיבה אל השולחן וקירוב הקסת, להניע אלף קרעים משונים, חסרי־קשר, זוהרים ועמומים חליפות, התלויים ונעים וצונחים ומתנפנפים, ככבסים על החבל של משפחה בת ארבע־עשרה נפשות, ברוח עזה. ובמקום שתהיה מלאכת־ידינו אחידה, פשוטה, נטולת־חומרה, שאין אדם עשוי להתבייש בה, מוקפים מעשינו הפשוטים ביותר נפנוף ורפרוף כנפיים, זריחת אורות ושקיעתם. וכך אירע שאורלנדו, הטובל את קולמוסו בדיו, ראה את פניה המלגלגות של הנסיכה האבודה ושאל מיד את נפשו אלף שאלות, שהיו כחצים טבולים במרה. איפה היא; ומדוע זנחה אותו? האם היה השגריר דודה או מאהבה? האם היתה זו מזימה? האם נכפה עליה המעשה? האם היא נשואה? האם מתה? – כל אלה הכישוהו בארסם, וכאילו ביקש למצוא מפלט כלשהו לייסוריו, כה העמיק לתקוע את קולמוסו בקסת, עד שניתזה הדיו על פני השולחן, מעשה, שיהי הסברו אשר יהיה (ואולי אין לו הסבר כלל – לדרכי הזכרון אין חקר), המיר מיד את פני הנסיכה בפנים אחרות לגמרי. אך פני מי אלה? שאל את נפשו. והוא נאלץ לחכות, אולי כמחצית הדקה, מסתכל בדמות החדשה החופפת את הישנה, כפי שמשתקפת למחצה תמונה אחת של פנס־הקסם מבעד לשנייה, עד שיכול לומר בינו לבינו: “אלו פני אותו אדם שמנמן, מרופט שישב בחדרה של טוויצֶ’ט, כך וכך שנים קודם לכן, כשבאה המלכה בֶּס הזקנה לסעוד כאן בערב; ואני ראיתיו”, המשיך אורלנדו, כשהוא תופס במטלית קטנה נוספת מהססגוניות הללו, “יושב אל השולחן, שעה שהצצתי לחדר בדרכי למטה, ועיניו היו העיניים המופלאות ביותר שראיתי מימי, אך מי היה האיש, לכל הרוחות?” שאל, לפי שכאן הוסיף הזכרון אל המצח והעיניים תחילה צווארון מחוספס מוכתם־שומן, מתניה חומה, ולבסוף מגפיים גסים, כמגפיהם של אזרחי צ’יפּסייד. “אין הוא אציל; לא מאנשי שלומנו”, אמר אורלנדו (דברים שלא היה אומרם בקול רם, שכן היה בעל נימוסים שאין למעלה מהם; אלא שברור מכאן מהי השפּעת המוצא האציל על הדעת, ואגב, מה קשה לבן־אצילים להיות סופר), “משורר, אעז לומר”. לפי כל הכללים, חייב היה הזכרון, לאחר שהטרידו במידה מספקת, למחות את כל העניין לחלוטין, או להעלות משהו כה אווילי ויוצא דופן – כגון כלב הרודף חתול או ישישה המקנחת אפּה במטפחת־כותן אדומה – עד שיתייאש אורלנדו מללוותו צעד־צעד בשוטטותו, ויטיח קולמוסו בנייר בכובד־ראש (שכן עשויים אנו, אם תעמוד בנו רוחנו, לגרש מהבית את הזכרון, הנפקן, ואת כל האספסוף שלו). אלא שעדיין אורלנדו מתמהמה. עדיין הזכרון מעלה לפניו את דמות האיש המרופט, בעל העיניים הגדולות, הבהירות. עוד הוא מסתכל, עוד הוא מתמהמה. באתנחתאות אלה טמון אבדננו. בעוד הן שרויות חודרת רוח המרי אל המבצר, חילותינו קמים עלינו. פעם אחת קודם לכן התמהמה מעט, ומיד פרצה פנימה האהבה, ועמה הערב־רב האיום, חלילי־הרועים, המצלתיים, ראשיה הערופים שתלתליהם מגואלים בדם. האהבה היא שהנחילה לו את ייסוריהם של הארורים. שוב הפסיק עתה, ואל הפרצה שנבעתה קפצו ונכנסו השאפנות, המרשעת טרופת־הייצר, והשירה, המכשפה, ותאוות־התהילה, הפרוצה; כולן שלבו ידיהן ועשו את לבו כיכר לריקודיהן. עמד זקוף בבדידות חדרו, נדר להיות המשורר הראשון בבית אבותיו ולעטות על שמו זוהר בן־אלמוות. אמר בלבו (כשהוא מונה את שמות אבותיו ואת מעשיהם) כי סר בּוריס לחם בעובדי האלילים והרג בהם; סר גאַווין, בתורכים; סר מַיילס, בפולנים; סר אֶנדריוּ, בפראנקים; סר ריצ’ארד, באוסטרים; סר ג’וֹרדאן, בצרפתים; וסר הרבּרט, בספרדים. אלא שמכל אותן מלחמות והריגות, מהסביאה והניאוף, מהבילוי והזלילה ומהרדיפה והרכיבה, מה נותר? גולגולת; אצבע. בעוד אשר, אמר בינו לבינו ופנה אל הדף של סר תוֹמאס בראון, שהיה פרוש לפניו אל השולחן – ושוב הפסיק. כלחש־קסמים העולה מכל פינות החדר, מרוח הלילה ומאור הירח, נתגלגל ובא הלחן האלוהי של המלים הללו – אשר אנו, מתוך חשש שמא יִקדרו פני דף זה לאורן, נשאירן במקומן, קבורות אך לא מתות, אולי חנוטות, כה רענן גונן, כה איתנה נשימתן; ומשהשווה אורלנדו הישג זה עם הישגי אבותיו, קרא בקול כי הם ומעשיהם עפר ואפר, ואילו אדם זה ודבריו בני־אלמוות הם.

אלא שעד מהרה הבין, כי המלחמות שקידשו סר מיילס והשאר על אבירים חמושים כדי לזכות במלכות, לא היו קשות, אפילו בשיעור מחצית, כמלחמה שקידש עתה על הלשון האנגלית, כדי לזכות בחיי נצח. לכל אדם היודע במידת־מה את חיבוטיה של השירה, אין צורך לספר את הסיפור לכל פרטיו; כיצד כתב והכתוב ישר בעיניו; קראו ונראה לו נתעב; תיקן וקרע; מחק; הוסיף; התלהב; התייאש ידע לילות טובים ובקרים רעים; חטף והחזיק ברעיונות, והם אבדו; ראה את ספרו ברור לעיניו, והוא נמוג; שיחק את תפקידי גיבוריו בשעת אכילה; השמיע דבריהם בשעת טיול; הנה הוא בוכה; הנה הוא צוחק; היה חוכך בדעתו בבחירת הסגנונות; הנה העדיף את ההירואי והחגיגי; והנה – את הברור והפשוט; עתה – את גיאיות טֶמפּ; ולהלן – את שדות קנט או קוֹרנווֹל; ולא ידע לגמור בדעתו, האם הוא האלוהי שבגאונים או גדול השוטים בעולם.

כדי לברר שאלה אחרונה זו החליט, לאחר חודשים רבים של עמל קדחתני מעין זה, להפסיק את בדידותו בת השנים האחדות ולקשור מגע עם העולם החיצון. ידיד היה לו בלונדון, אדם בשם ג’ילס אישֶם מנוֹרפוֹלק, אשר על אף מוצאו האציל היה יוצא ובא בין הסופרים, ואין ספק שהיה עשוי להפגישו עם אחד החברים של מיסדר מבורך, אפילו קדוש זה. שכן בעיני אורלנדו, לפי הלך רוחו לעת הזאת, היה ראשו של אדם שכתב ספר ואף הוציאו לאור טובל בזהרה של תהילה, המאיר שבעתיים כזוהר תהילת־היחוס־והמעמד. דמיונו אמר לו, שאפילו גופם של אנשים הנושא מחשבות אלוהיות כאלה, פושט צורה ולובש צורה. אין זאת כי אם שׂערם הילת־זוהר, נשימתם קטוֹרת, וּורדים גדלים בין שפתותיהם – ובוודאי שאין לומר כן עליו או על מר דאפר. נפשו לא ביקשה אושר רב יותר מהזכות לשבת מאחורי וילון ולהאזין לשיחתם. אך העלה בדמיונו אותה שיחה נועזת ורבת־אנפין, מיד נראו לו נושאי השיחות שלו ושל ידידיו בחצר – כלב, סוס, אשה, מישחק קלפים – גסים לאין שיעור. הוא נזכר בגאווה כי לעולם כינוהו תלמיד־חכם, ולגלגו עליו בשל אהבתו את הבדי­דות ואת הספרים. מימיו לא היה זריז באמירת פסוקים נאים. בטרקלינן של הגבירות היה ניצב דום, מסמיק או מתהלך בצעדי גרנאדיר. מתוך פיזור־נפש נפל פעמיים מסוסו. פעם אחת, תוך כדי חריזת דברי־שיר, שבר את מניפתה של ליידי וִינצִ’ילסִי. בנפש חפצה היה מעלה בזכרונו דוּגמוֹת אלה ואחרות של אי־התאמתו לחיי החברה, עד שאפפה אותו תקווה שאין להכילה במלים, כי כל אותה סעירות של נעוריו, תנועותיו המגושמות והכושלות, הסומק העולה בלחייו, טיוליו הממושכים ואהבתו את הטבע מוכיחים כי הוא עצמו שייך יותר לגזע הקדוש מאשר לגזע האציל, שמלידתו הוא בעיקרו סופר ולא אריסטוקראט. בפעם הראשונה מאז ליל השטפון הגדול ידע אושר.

עתה הטיל על מר אישם איש נורפולק להביא אל מר ניקוֹלאס גְרין איש קליפורד’ס אִין איגרת, בה הובעו הוקרתו של אורלנדו את יצירותיו (שכן היה ניק גרין סופר נודע עד מאוד בימים ההם) ורצונו להכירו; כמעט שלא העז לבקש זאת, מכיוון שידיו ריקות מלגמול לאיש בחסדו; אך אם יואיל מר ניקולאס גרין להסכים לבקר אצלו, תחכה רתמת־ארבעה בקרן פֶטֶר ליין בכל שעה שיאבה מר גרין לקבוע, ותביאנו בשלום אל בית אורלנדו. אפשר לשער מה היו המשפטים הבאים; וכן לתאר את שמחתו של אורלנדו, כשהודיע מר גרין כעבור זמן מועט כי נענה להזמנתו של הלורד האציל; והנה ישב במרכבה והובא אל האולם בדרומו של הבניין הראשי בדיוק בשעה שבע, ביום השני, העשרים ואחד באפריל.

כאן הקבילו פניהם של מלכים, מלכות ושגרירים רבים; שופטים עמדו כאן, עטורים פרוות חולד־הרים. הנאות בגבירות הארץ התכנסו כאן; והעזים בלוחמים. כאן נתלו דגלים שהיו בפלוֹדְן ובאַזינקוּר. כאן הוצגו שלטי־הגיבורים המצויירים, על האריות, הנמרים, העטרות. כאן הוצבו השולחנות הארוכים, עליהם נערכו כלי הכסף והזהב; וכאן הקמין הנרחב מעשה שיש איטלקי מגולף, בו נשרף לילה לילה עץ אלון שלם, על מיליון עליו וקִני העורב והגִדרוֹן שבו. עתה עמד כאן המשורר ניקוֹלאס גרין, לבוש בפשטות מתנייה שחורה, לראשו כובע רך ובידו ילקוט קטן.

אכזבתו הקלה של אורלנדו, שעה שנחפז לברכו, היתה בלתי נמנעת. קומתו של המשורר לא עלתה על הבינונית; צורתו דלה ועלובה; רזה היה ושחוח מעט, וכשניגף בַמַסְטִיף, עם כניסתו, נשך אותו הכלב. יתירה מזו, עם כל ידיעתו את האדם נבוך אורלנדו בנסותו לקבוע את מעלתו של האיש. היה בו משהו שלא תאם לא את המשרת, לא את בעל־הנכסים ולא את האציל. הראש בעל המצח המעוגל ואף הנשר יפים היו, אך הסנטר נסוג אחור. העיניים יקדו, אך השפתיים נתלו ברפיון והזילו רוק. אלא שבעיקר הדאיגה ארשת פניו בשלמותן. לא היה בהן שמץ מאותה מתינות מיושבת, שבזכותה כה נעים לנו להסתכל בפניהם של אצילים; כן לא היה בהן דבר מאותה צייתנות אומרת כבוד שבפני משרת מאומן־הליכות; היו אלו פנים מחורצות, מקומטות, מכווצות. אף שהוא משורר, דומה היה כי הסכין יותר לנזוף מאשר להחניף; לריב מאשר להגות דברי אהבה; לזחול על ארבע מאשר לרכוב; להאבק מאשר לנוח; לשנוא מאשר לאהוב. גם מהירות תנועותיו העידה על כך; ומשהו יוקד וחשדני במבטו. אורלנדו נבוך מעט. אלא שהסבו אל השולחן לסעוד.

אורלנדו, שראה כרגיל את הדברים נתונים מששת ימי בראשית, התבייש עתה – זו לו הפעם הראשונה ובלי להבין על שום מה – במספר הרב של משרתיו ובפאר של שולחנו. ומוזר אף מזה, הוא נזכר בגאווה – שכן בדרך כלל היתה המחשבה סרת־טעם – בסבת־אמו מוֹל, שחלבה בשעתו את הפרות. כבר ביקש להזכיר ברמיזה אותה אשה פשוטה ואת דליי־החלב שלה, כשהקדימו המשורר ואמר, כי בני משפחתו הגיעו לכאן עם ויליאם הכובש ומוצאם ממרומי האצולה בצרפת, והעניין תמוה, שכן רוֹוח עתה השם גרין בארץ. לרוע המזל, ירדה קרנם וכל רישומם בעולם מסתכם במתן שמם לחבל המלכותי גריניץ'. שאר דיבורים בנוסח זה, על טירות אבודות, שלטי־גיבורים, דודנים שהיו בארוֹנטים בצפון, נישואין עם משפחות אצילות במערב, וכיצד בני גרין מקצתם מבטאים את שמם בתוספת סֶגוֹל לנוּן, ומקצתם ללא סגול, נמשכו עד שהועלה צלי הצבי על השולחן. עתה עלה בידי אורלנדו לומר משהו על סבתא מוֹל ופרותיה, וכשהוגשו לשולחן עופות־הבר נגולה מקצתה של מעמסה מלבו. אולם רק כשהחלו מוזגים יין־מַלוַזיה בשפע העז אורלנדו להעלות נושא, שראה אותו על אף הכול חשוב יותר מעניינם של בני גרין או מהפרות; הווי אומר, הנושא המקודש של השירה. אך העלו שפתיו את המלה, זרו עיני המשורר אש; הטיל אחרי גוו את הליכות האצילות הנאות שנקט עד עתה; הטיח כוסו בשולחן ופתח באחד הסיפורים הארוכים, המסובכים, המשולהבים והממורמרים ביותר ששמע אורלנדו מימיו – להוציא דברי אשה שנזנחה לאנחות – שנושאו מחזה שלו, משורר אחר ומבקר. על טבעה של השירה עצמה קלט אורלנדו אך זאת, שהיא קשה למכירה מהפרוזה, ואף על פי ששורותיה קצרות יותר, זמן כתיבתה ממושך יותר. כך נמשכה השיחה תוך הסתעפויות לאין קץ, עד שהעז אורלנדו לומר, כי הוא עצמו נתפס לפזיזות וכתב – אלא שברגע זה ניתר המשורר מכסאו. עכבר הצוויח מעבר ללוָחי־הקירות, כך אמר. האמת היא, הסביר, שעצביו מרוּטים כל כך, עד שצוויחתו של עכבר ממוטטת אותם לשבועיים. אין ספק כי הבית היה מלא שרצים, אלא שאורלנדו לא שמע את רחשם. עתה סיפר המשורר לאורלנדו את תולדות מחלתו בעשר השנים שחלפו, או קרוב לכך. בריאותו היתה בכל רע, ואך פלא הוא כי נותר בחיים. הוא לקה בשיתוק, בצִינִית, בצמרמוֹרת, במַיֶמֶת, בכל שלושת סוגי המלריה בזה אחר זה; נוסף על כך נתרחב לבו, תפח טחולו, נפגע כבדו. אך מעל לכול, סיפר לאורלנדו, יש לו מיחושים בעמוד השדרה, שאין כל תאור הולם אותם. חולייה אחת, השלישית מלמעלה, בקירוב, בוערת כאש; אחרת, השנייה בקירוב מלמטה, קרה כקרח. לעיתים הוא מקיץ ומוחו כעופרת; ולעיתים דומה עליו כי אלף נרות־שעווה דולקים שם, והבריות מטילים זיקוקים אל קרבו. עורו חש בעלה ורד המוצנע מתחת למזרון, כך אמר; וכן עשוי הוא כמעט למצוא את דרכו בלונדון, כשרגליו מגששות את אבני־המרצפת. בכלל, הריהו מנגנון, שהרכבתו כה עדינה וכה מעניינת (כאן הרים ידו כאילו בהיסח־הדעת, ואכן היתה צורתה מן היפות שאפשר להעלות בדמיון), עד שהוא נכלם לחשוב כי מכר את הפואימה שלו בחמש מאות עותקים בלבד, אלא שסיבת הדבר נעוצה בעיקר במזימתם של אויביו. כל אשר יוכל לומר, סיכם דבריו כשאגרופו הולם בשולחן, כי אמנות השיר מתה באנגליה.

כיצד ייתכן הדבר בעוד שקספיר, מַרלאוּ, בן ג’וֹנסוֹן, בראוּן, דוֹן כותבים היום או כתבו זה מקרוב, נבצר מאורלנדו להבין, כשהוא מונה בחפזון את שמות גיבוריו האהובים.

גרין צחק צחוק ארסי. שקספיר, הודה, כתב אי־אלו מעמדות שהם טובים למדי; אלא ששאל אותם בעיקר ממרלאוּ. מרלאו היה בחור שנשקפו לו עתידות, אך מה אפשר לומר על עלם שמת בטרם מלאו לו שלושים? אשר לבראון, הרי גרס כתיבת שירה בפרוזה, ואילו הקהל מתעייף חיש־מהר מרעיונות תמוהים כאלה. דוֹן הוא שרלטַן העוטף את חוסר־המשמעות שבו במלים קשות. הפתיים נתפתו לשמוע; אך שעתו של הסגנון חלפה לפני שנים־עשר חודש. אשר לבן ג’ונסון – בן ג’ונסון הוא ידידו, ומעולם לא דיבר סרה בידידיו.

לא, סיכם את דבריו, תקופתה הגדולה של הספרות חלפה ועברה; תקופתה הגדולה של הספרות היתה היוונית; תקופת אליזאבת נופלת מן היוונית בכל המובנים. בתקופות ההן הגו הבריות שאיפה אלוהית, שהוא מכנה אותה La Gloire (הוא הגה “גלוֹאר”, ותחילה לא ירד אורלנדו לסוף דעתו). כיום, כל הסופרים הצעירים הם שכירים של מוכרי־הספרים, ופולטים כל קש וגבבה הניתנים למכירה. שקספיר הוא גדול החוטאים בעניין זה, ושקספיר כבר בא על עונשו. תקופתם הם, אמר, מצטיינת בדימויים עשירים ובניסויי־פרא – ואת אלה כאלה לא היו היוונים סובלים אפילו שעה אחת. אף שהוא מיצר צער רב לומר את הדברים – שכן אהבתו את הספרות כאהבתו את חייו – הרי אין נחת בהווה ואין תקווה לעתיד. עתה מזג לעצמו עוד כוס יין.

הלכה זו זעזעה את אורלנדו; אלא שלא נעלם מעיניו, כי המבקר עצמו לא היה מדוכדך בשום פנים. נהפוך הוא, ככל שהרבה לקטרג על זמנו, כן הרבה לשבּוֹע נחת מעצמו. זוכר הוא, אמר, לילה בפונדק “התרנגול” בפליט סטריט, כשהיו שם קיט מַרלאוּ ואחרים. רוחו של קיט מרוממת היתה, שכן שתה מעט – נוטה היה להשתכר על נקלה – ודעתו נוחה עליו לטוח הבלים. עיניו רואות אותו מניף את כוסו לעומת החבורה ומשהק: “יבוא עלי מה, ביל (לשקספיר התכוון), נחשול גדול הולך ובא ואתה בראשו”, ובכך ביקש לומר, הסביר גרין, שהם עומדים על סף תקופה גדולה בספרות האנגלית, וכי שקספיר עתיד להיות משורר בעל חשיבות כלשהי. למזלו נרצח כעבור שני לילות בקטטה של שיכורים, ולא זכה לראות מה עלה לה לנבואתו. “בחור שוטה שכמותו”, אמר גרין, “לקום ולומר משהו מעין זה. תקופה גדולה – באמת, תקופת אליזאבת – גדולה!”

“ועל כן, לורד יקר”, המשיך כשהוא מסב בנוחות בכסאו ומחכך את הגביע בין אצבעותיו, “עלינו לפעול כמיטב יכולתנו. להוקיר את העבר ולכבד את אותם הסופרים – עוד נותרו אחדים מהם – אשר העבר משמש להם דוגמה, והם כותבים לא למען השׂכר כי אם למען הגלוֹאר” (אורלנדו היה מאחל לו היגוי נאה יותר). “גלוֹאר”, אמר גרין, “היא המדרבנת את הרוח האצילה. אילו ניתנה לי גימלה שנתית של שלוש מאות לירה־שטרלינג לשנה, בשיעורים של רבע שנה, הריני מקדיש את חיי לגלוֹאר בלבד. הריני שוכב במיטה בוקר־בוקר וקורא בקיקֶרוֹ. הריני מחקה את סגנונו עד שלא יוכל אדם להבחין בין שנינו. והוא הנקרא בפי כתיבה יפה”, אמר גרין; “והוא הנקרא בפי גלוֹאר. אלא שכדי לעשות כן זקוק אדם לגימלה”.

בשעה זו כבר אבדה תקוותו של אורלנדו לשוחח עם המשורר על יצירתו שלו; אלא שחשיבות העניין פחתה כשנסבה השיחה על חייהם ואופיים של שקספיר, בן ג’וֹנסוֹן והשאר, אשר את כולם הכיר גרין מקרוב וידע לספר עליהם אנקדוטות משעשעות ביותר. מימיו לא הרבה אורלנדו לצחוק כל כך. אלה, אם כן, היו אליליו! מחציתם היו שתויים תמיד, וכולם – רודפי אהבים. רובם התקוטטו עם נשותיהם; לא היה בהם נקי מדבר שקר ומחרחרנות בזוייה. את שיריהם שרבטו על גבי העמוד החלק שמעברו של חשבון־הכביסה, כשהם עומדים ליד המבוא וראשו של שליח־הדפוס משמש להם שולחן. כך הוכן המלט לדפוס; כך ליר; כך אותלו; אין תימה, אמר גרין, כי פגמיהם של מחזות אלה מתגלים לעין כול. את שאר זמנם בילו בסביאה ובחינגאות בפונדקים ובגני־הבירה, שם נאמרו דברים שאין הדעת סובלת את פיקחותם, ונעשו מעשים שלעומתם יחווירו התעלולים המופקרים ביותר של אנשי־החצר. כל אלה סיפר בהתלהבות, שהעלתה את אורלנדו אל מרומי ההתפעלות וההנאה. גרין ניחן בכשרון־חיקוי שהיה עשוי להחיות מתים, וידע לספר דברים של טעם על ספרים, אם אך נכתבו לפני שלוש מאות שנה.

כך חלפו ימים ואורלנדו הגה כלפי אורחו רגש מעורב, תמוה, של חיבה ובוז, של הערצה ורחמים, וכן רגש ערטילאי מכדי להקרא בשם, שיש בו מן האימה ויש בו מן הקסם. גרין דיבר בלי הרף על עצמו, אלא שהיה איש־שיחה כה מעולה, עד שכל אדם עשוי להאזין עד עולם לסיפור על הקדחת שלו. וכן היה פיקח ובדוח; ומנוער כליל מיראת־כבוד; ונהג מידת חרות כה מרובה בשם אלוהים ובשם האשה; והיה כה מלא כשרונות מפליאים, ודעתו גדושה חכמה מעשית תמוהה כל כך; שכן ידע להכין שלוש מאות מינים של סַלט; ידע את כל הניתן לדעת על מיזוג יינות; ניגן בחצי־תריסר כלי־נגינה, והיה האיש הראשון, ואולי – האחרון, שקָלה כריכי־גבינה בקמין האיטלקי הגדול. שאין הוא מבחין בין גֶרַניוּם לבין ציפורן, בין אלון לליבנה, בין מאסטיף לזרזיר־מתניים, בין כבשה לטלייה, בין חיטה לשעורה, בין אדמת־בוּר לאדמת־מיזרע; שאינו יודע את מחזור הזרעים; וסבור כי התפוזים גדלים באדמה והלפת – על העץ; ומעדיף כל נוף עירוני על נוף כפרי; כל אלה ועוד כהנה וכהנה התמיהו את אורלנדו, שלא נקרה לו מעולם אדם מעין זה. אפילו המשרתות, שבזו לו, ציחקקו בשמען את בדיחותיו, והמשרתים, ששנאוהו, משתהים היו כדי לשמוע את סיפוריו. ואכן, מעולם לא נתעורר הבית לחיים כפי שנתעורר בימי שהותו של גרין בו, וכל אלה העלו בדעתו של אורלנדו מחשבות הרבה, והניעוהו להשוות אורח־חיים זה לאורח הישן. הוא נזכר בסוג השיחות שהיה רגיל בהן, שיחות על השבץ שהכה את מלך ספרד או על זיווּגה של כלבה; שיווה לעיניו את יומו שהיה חולף ועובר בין האורוות והמלתחה; נזכר בנחירתם של הלורדים על יינם, ובשנאתם לכל אדם שהעירם; מה פעיל ונועז היה גופם, ומה נרפה וחיישנית דעתם. משהדאיגוהו מחשבות אלו, ואף נבצר ממנו להביאן לידי איזון, הגיע לכלל מסקנה כי הביא לביתו רוח חרדה שפגיעתה רעה, שלא תניח עוד לישון בשלווה.

בו ברגע הגיע ניק גרין לכלל מסקנה הפוכה. בוקר אחד, בעודו שוכב במיטה על הרך בכרים, בין מצעות שאין חלק מהם, ומסתכל בעד חלון הגזוזטרה על המידשאה, אשר זה שלוש מאות שנה לא עלו בה לא חוּמעָה ולא שן־ארי, אמר בלבו, שאם לא יעלה בידיו להמלט מכאן בדרך כלשהי, ייחנק חיים. כשקם ושמע את היונים הוגות, כשהתלבש ושמע את המזרקות קולחות, הרהר, שאם לא יינתן לו לשמוע את סוסי־המשא שועטים על אבני־הגוויל של פליט־סטריט, לא יכתוב לעולם אפילו שירה אחת. אם יימשך הדבר, אמר בלבו, והוא יוסיף לשמוע את המשרת מסיק בקמין ועורך את כלי־הכסף על השולחן בחדר הסמוך, יירדם (ברגע זה נתפהק בהרחבה) וימות בשנתו.

על כן נכנס אל חדרו של אורלנדו והודיע, כי לא עצם עין כל הלילה בגלל הדממה (ואכן הקיפו את הבית פארק, חמישה־עשר מילין היקפו, וחומה שגובהה עשר רגל). אין כדממה, אמר, לדכדך את עצביו. ברשותו של אורלנדו מבקש הוא לסיים את ביקורו בו ביום. מששמע זאת אורלנדו רווח לו, ואף על פי כן נתעורר בו אי־רצון לשלחו. סבור היה, כי הבית יהיה שומם בלעדיו. בשעת פרידה (עד עתה נמנע מלהעלות את הנושא) אזר עוז, תקע לידי המשורר את מחזהו על מות הרקולס ושאל לדעתו. המשורר לקח את המחזה; מלמל משהו על גלוֹאר וקיקרו, אך אורלנדו הפסיקו על ידי ההבטחה לשלם את הגימלה שלו מדי רבע שנה; תוך כדי הצהרות רבות של הוקרה עלה גרין למרכבה ונסע.

מעולם לא נראה האולם הגדול כה נרחב, כה מזהיר וכה ריק, כאשר נראה עם צאתה של המרכבה. אורלנדו ידע, כי לעולם לא ימלאנו לבו לקלות כריכי־גבינה בקמין האיטלקי; לעולם לא יגלה שאר־רוח כדי גלגול דברי שנינה על תמונות איטלקיות; לעולם לא ישכּיל למהול פונש כפי שיש למהלו; הוא יפסיד אלף קינטורים וחידודי־לשון. אך מה טוב להפּטר משמיעת אותו קול רטנן, מה רב העונג לשוב ולהיות ביחידות, הרהר על כורחו שעה שהתיר את המאסטיף, שהיה קשור לשרשרת כל אותם ששה שבועות, מפני שנבצר ממנו לראות את המשורר בלי לנשכו.

עוד בצהרי אותו יום הובא ניק גרין אל קרן פֶטֶר־ליין, ומצא את ביתו במצב שהניחו בו. הווי אומר, הגברת גרין היתה יולדת בחדר האחד, ואילו תוֹם פלֶצֶ’ר שתה ג’ין בחדר השני. ספרים נתגוללו על הרצפה; ארוחת־הערב – שהכילה מה שהכילה – הוגשה על גבי שולחן־תמרוקים, שהילדים לשו עליו עוגות־בוץ. אלא שזו, כהרגשתו של גרין, האווירה היאה לכתיבה; כאן הוא יכול לכתוב, ואכן כתב. את הנושא מצא מוכן: לורד אציל בביתו. ביקור אצל אציל בכפר – זה יהיה שם שירו החדש. טבל את הקולמוס, בו היה ילדו הקטן מדגדג את אוזני החתול, טבלו בגביע־ביצה ששימש קסת, ופלט כלאחר־יד סאטירה מלאת שאר־רוח. כה שרתה הברכה במעשי־ידיו עד שלא ניתן כלל לפקפק, כי הלורד הצעיר הנצלה על הגחלים אורלנדו הוא; מעשיו ואמירותיו המוצנעים ביותר, התלהבותו ושגעונותיו, אפילו גון שערו והנוסח הנכרי בגלגול הר', נמסרו כאן בדייקנות. ואם נותר צל של ספק לגבי זהותו של הגיבור, חיזק גרין את הוודאות על ידי הכללת קטעים, כמעט ללא הסוואה, מהטראגדיה האריסטוקראטית “מות הרקולס”, שנתגלתה לו, כפי שציפה, מללנית ומנופחת לאין שיעור.

כתב־הפלסתר, שזכה מיד למהדורות אחדות, ושילם את הוצאות הלידה העשירית של הגברת גרין, נשלח מיד על ידי ידידים, הדואגים לעניינים מעין אלה, אל אורלנדו. כשסיים את הקריאה – והוא קרא מא' עד ת' מתוך כיבוש עצמי שלם – צלצל אל משרתו: הושיט לו את החוברת בעזרת מלקחיים: ציווה עליו להשליכה אל קרבה המזוהם של ערמת־האשפה המרקיבה ביותר באחוזה; וכשעמד האיש ללכת, עצרו: “קח את הסוס המהיר באורווה”, אמר, “ודהר עד כלות־כוח להאריץ'. שם תעלה על אניה המפליגה לנורווגיה. קנה למעני בסוגר־הכלבים של המלך את כלבי־הציד הנאים ביותר, מגידול חצר־המלכות, זכר ונקבה. הבא אותם לכאן ואל תתמהמה. שכּן”, לָאַט, בפנותו אל ספריו, וכמעט שאין קולו רם מנשימתו, “תם חשבוני עם האדם”.

המשרת, שהיה מלומד־הליכות בתפקידו, קד ונעלם. כה זריז היה במעשיו, שחזר כעבור שלושה שבועות כשהוא מוליך ברצועה שלושה כלבי־ציד מהנאים ביותר, ואחד מהם, הנקבה, המליטה בו בערב, מתחת לשולחן־הסעודה, שמונה גורים יפים. אורלנדו ציווה להעבירם אל חדר־השינה שלו.

“שכּן”, אמר, “תם חשבוני עם האדם”.

אף על פי כן שילם את הגימלה מדי רבע שנה.

וכך, בהיותו בן שלושים, או קרוב לכך, קנה לו אציל צעיר זה לא רק כל נסיון שהחיים עשויים להציעו, אלא ראה גם את הבלותם. אהבה ושאפנות, נשים ומשוררים, הבל הם כאחד. הספרות היא חזיון־היתולים. בלילה, לאחר שקרא את ה“ביקור אצל אציל בכפר” לגרין, שרף בלהבה גדולה חמשים ושבע יצירות פיוט, והשאיר את “עץ האלון” בלבד, שהיתה חלום נעוריו וכן קצרה מאוד. רק שניים נותרו לו, להם רחש אמון כלשהו: הכלבים והטבע; כלב־ציד ושיח ורדים. העולם, על כל שונותו, והחיים על כל רב־אנפיותם, הצטמצמו כדי כך. כלבים ושיח וזה הכול. וכך, משהרגיש כי נפטר מהר אדיר של אשליות, ועל כן הוא עירום וערייה, קרא לכלביו ויצא להלך בפארק.

ימים רבים כל כך התבודד בכתיבה ובקריאה, עד שכמעט נשכחו ממנו מנעמי הטבע, העשויים להיות רבים ביוני. כשעלה אל הרכס הרם, ממנו נשקפים בימים נאים מחצית אנגליה וכן נתח של ויילס וסקוטלנד, צנח בצל האלון האהוב עליו והרגיש, כי אם לא יצטרך להוסיף לדבר אל גבר או אל אשה כל ימי חייו; אם לא ירכשו כלביו את כושר הדיבור; אם לא ישוב ויפגוש לעולם משורר או נסיכה, הוא עשוי לשמוח בחלקו במידה המניחה את הדעת בשנים שנותרו לו.

לכאן היה בא, יום יום, שבוע שבוע, חודש חודש, שנה שנה. הוא ראה את עצי האשור לובשים גון זהב ואת השׂרָכים הצעירים נפרשׂים; הוא ראה את הירח כמגל ואחר כך כעיגול; הוא ראה – אך אולי יוכל הקורא לשוות לעיניו את הקטע העומד להכתב, וכיצד כל עץ או צמח בסביבה מתואר תחילה ירוק, אחר כך זהוב; וירחים עולים ושמשות שוקעות; והלילה יורש את היום והיום את הלילה; ותחילה הסער פורץ ואחריו האוויר נאה; והדברים נותרים בעיקר כפי שהיו מאתיים או שלוש מאות שנים או יותר, להוציא מעט אבק ואי־אלו קורי־עכביש, אשר ישישה עשוייה למחותם במחצית השעה; מסקנה – אין מנוס מההרהור – שאפשר להסיקה במהירות רבה יותר על ידי הקביעה הפשוטה, כי “הזמן חלף” (כאן אפשר לציין בסוגריים את הכמות המדוייקת) ודבר לא אירע.

אך לרוע המזל, אין השפעתו של הזמן על רוחו של האדם פשוטה כל כך, אף על פי שהוא מפריח ומקמיל צמחים ובעלי־חיים בדייקנות מדהימה. שעה אחת, לאחר שנשתקעה ביסודות המופלאים של רוח האדם, עשוייה להימתח פי חמישים או מאה מאורכה על פי השעון; מצד שני, עשוייה שעה להיות מיוצגת בדייקנות על מד־הזמן של הרוח על ידי שנייה אחת. אי־התאמה לא־שכיחה זו בין הזמן־של־השעון והזמן־של־הרוח ידועה פחות מהנדרש, וראוייה למחקר שלם יותר. אך הביאוגרף, שעניינו מוגבל ביותר, כפי שכבר אמרנו, חייב להסתפק בקביעה פשוטה: כשאדם מגיע לגיל שלושים, כפי שהגיע עתה אורלנדו, שעת הרהוריו מתארכת לאין־שיעור; ושעת מעשיו מתקצרת לאין־שיעור. וכך היה אורלנדו משמיע פקודותיו ומצווה על עסקי אחוזתו הנרחבת בהרף־עין; ואך היה לבדו בפסגה, מתחת לעץ האלון, התחילו השניות מתעגלות ומתמלאות, עד שנדמה היה כי לעולם לא תישורנה. יתירה מזו, הן נתמלאו ערב־רב משונה של עניינים. כי לא זו בלבד שהתייצבו לפניו בעיות אשר התמיהו את החכם מכל אדם, כגון מה היא האהבה? מה היא הידידות? מה היא האמת?, אלא משהתחיל להגות בהן, זרם כל עברו, שדומה היה עליו ארוך ומגוון לאין קץ, ונשפך אל השנייה הנושרת, התפיח אותה עשרה מונים, גיוון אותה אלף גונים, ונתן בה בליל־שיריים של עולם ומלואו.

בהרהורים מעין אלה (או נכנה פעולה זו בכל שם שנבחר) עברו עליו חדשים ושנים בחייו. לא נפריז באמרנו, כי יוצא היה לאחר ארוחת־הבוקר כאיש בן שלושים, וחוזר לאכול פת־ערבית כבן חמשים וחמש, לפחות. היו שבועות שהוסיפו מאה על שנותיו, ואילו אחרים הוסיפו שלוש שניות לכל היותר. בדרך כלל, חורג התפקיד של אומדן חיי־אנוש (על חיי החיות אין אנו מעיזים לדבר) מתחום יכולתנו, כי אך נאמר שאורכם כמה דורות. ניזכר כי הם קצרים מנשירתו של טרף־ורדים לעפר. אשר לשני הכוחות השולטים בחילופין, ומה שמביך יותר, גם בעת ובעונה אחת, בשוטים מסכנים שכמותנו – החולף והקיים – הנה נטה אורלנדו פעם להשפעת האלילה בעלת רגלי־הפיל, ופעם להשפעת הזבוב בעל כנפי היתוש. החיים נראו לו ארוכים עד מאוד. ואפילו כך חלפו כבזק. אלא גם כשנתמשכו ביותר והרגעים תפחו עד בלי די, ודומה היה שהוא נודד לבדו במדבריות של נצח שאין לו שיעור, לא נמצא לו פנאי להחלקתם ולפענוחם של הקלפים הגדושים כתב, אשר שלושים השנה שעשה בין גברים ונשים דחקו עד אפס מקום אל לבו ומוחו. ימים רבים לפני שתמו הרהוריו על האהבה (תוך כדי כך העלה האלון עלווה והשיר אותה לעפר עשר פעמים ויותר), דחקה השאפנוּת את רגליה, ואף היא פינתה מקומה לידידות או לספרות. ומשלא באה על פתרונה השאלה הראשונה – מה היא האהבה? – חזרה הספרות, על פי הרמז הדק ביותר או ללא רמז כלל, וגיבבה בשוליים ספרים או דימויים או את השאלה “החיים, לשם מה?”, כדי שיצפו שם לשעת הכושר לשוב ולפרוץ אל השדה. מה שהאריך את התהליך הרי זה היותו מומחש בשפע, לא בתמונות בלבד – כתמונת המלכה הישישה אליזאבת, הנחה על שטיחי משכבה, לבושה ברואקדה ורודה, קופסת־טבק של שנהב בידה וחרב זהובת־ניצב לצדה – אלא גם בריחות – בושם חריף נדפה תמיד – ובצלילים; באותו יום חורף היו הצבאים צורחים בריצ’מונד פארק. וכך תהיה המחשבה על האהבה אפופה כולה שלג וחורף; גזרי־עץ בוערים בקמין; נשים רוסיות, חרבות זהב וצריחת צבאים; רוקו הניתז של המלך ג’יימס הזקן וזיקוקים ושקים של אוצרות בסַפנות אניותיה של המלכה אליזאבת. כל דבר שביקש להסיטו ממקומו בדמיונו, נתגלה לו עמוס חומר אחר, כמכיתת זכוכית שדבקו בה, לאחר שהיותה מוטלת שנה על קרקעית הים, עצמות ושפיריות ומטבעות וצמות של נשים שטבעו.

“שוב מטאפורה, לכל הרוחות!” יקרא באמרו זאת (וכך תתגלה הדרך המשובשת והעוקפנית של פעולת מוחו, אף יוסבר לנו מדוע לבלב והשיר עץ האלון פעמים כה רבות עד שהגיע אורלנדו לכלל מסקנה על האהבה). “ומהי הכוונה?” ישאל את נפשו. “מדוע לא לומר זאת בפשטות, במלים אחדות –”. אלא שעתה ינסה להרהר מחצית השעה – ואולי היו אלה שנתיים וחצי? – כיצד לומר בפשטות, במלים אחדות, מה היא האהבה. “תמונה מעין זו כוזבת בפירוש”, יטען, "מפני שאין השפירית עשוייה לחיות על קרקעית הים, ללא תנאים היוצאים מגדר הרגיל. ואם אין הספרות כּלת האמת ושוכבת־חיקה, מהי? “לעזאזל כל זה”, קרא, “מדוע לומר ‘שוכבת־חיקה’ כשכבר נאמר ‘כּלה’? מדוע לא יאמר אדם את כוונתו בפשטות ויסיים בכך?”

עתה ניסה לומר, כי העשב ירוק והשמים כחולים, ולפייס על ידי כך את רוחה הקפדנית של השירה, אשר על כורחו עדיין היה מעריצה, אמנם ממרחק רב. “השמים כחולים”, אמר, “העשב ירוק”. משנשא עיניו ראה שאין הדבר כן, כי השמים הם בצעיפים אשר אלף מאדונות שמטו מעל שער־ראשן; ואילו העשב מתנחשל ומאפיל כלהקת נערות החומקות מחיבוקם של סאטירים שעירים ביערות קסומים. “על דברתי”, קרא (שכן נתפס להרגל הרע לדבר בקול אל עצמו), “איני רואה כי הצורה האחת אמיתית מן השנייה. שתיהן כוזבות לגמרי”. והוא התייאש מיכולתו לפתור את הבעייה מהי השירה ומהי האמת ושקע בדכדוך עמוק.

נשתמש עתה בהפסקה בשיחתו עם עצמו ונהרהר, מה משונה לראות את אורלנדו שׂרוּע כאן ביום של יוני, נשען על מרפקו, ומה תמוה שאותו בחור נאה, המשופע כשרונות ובריאות־הגוף, ועדים לכך לחייו וגפיו – אדם שמעולם לא היסס כהרף־עין לצאת לפני המסתערים או ללחום דו־קרב – משועבד עד כדי כך לכוחה המשתק של המחשבה ונעשה כה רגיש בהשפעתה, עד שבעלוֹת לפניו שאלה של השירה, או שאלת סמכותו הוא בשירה, הריהו ביישן כנערה קטנה המבקשת מקלט מאחרי שמלת אמה. סבורים אנו, כי התקלסותו של גרין בטראגדיה שלו פגעה בו לא פחות מהתקלסותה של הנסיכה באהבתו. אך נשובה־נא לענייננו –

אורלנדו הוסיף לחשוב. המשיך בהסתכלותו בעשב ובשמים, כשהוא מנסה לשער בנפשו מה היה אומר עליהם משורר אמתי, אשר שיריו מתפרסמים בלונדון. ובינתיים התמיד הזכרון (אשר הרגליו כבר תוארו) לשוות לנגד עיניו את פניו של ניקולאס גרין, כאילו היה אותו אדם ארסי ונלוז־לשון, שהוכיח את בוגדנותו, המוזה בכבודה ובעצמה, אשר לה הוא חייב לסגוד. ואכן, באותו בוקר של קיץ הציע לפניו אורלנדו שפע של פסוקים, מהם פשוטים מהם נושאי דימויים, ואילו ניק גרין הניד בראשו בלי הרף, גיחך ומלמל משהו על גלואר ועל קיקרו ועל מות השירה בימינו. לבסוף ניתר ועמד על רגליו (חורף היה עתה וקר מאוד) ונדר את אחד הנדרים החשובים בחייו, שכן הטיל עליו עבדות שאין קשה ממנה. “ארור אהיה”, אמר, “אם אוסיף לכתוב מלה, או אנסה לכתוב מלה, כדי להניח דעתם של ניק גרין או של המוזה. טוב או רע או בדרך הבינונית, אכתוב מהיום והלאה כדי להניח את דעתי בלבד”; עתה החווה תנועה, כאילו קרע צרור שלם של נייר, והטיחו בפניו של אותו אדם מגחך, נלוז־לשון. וכמו שכלב־חוצות משתופף ונמלט כשאתה רוכן לידות בו אבן, כן סילק הזכרון את פרצופו של ניק גרין משדה הראייה; אלא שלא הביא במקום מראהו מאומה.

אף על פי כן המשיך אורלנדו בהרהוריו. ואכן, חומר רב למחשבה היה לפניו. כאשר קרע כביכול את צרור כתבי־היד, קרע בעת ובעונה אחת את המגילה המעוטרת וחתומה כדת שכתָבה למענו בבדידות חדרו, בה מינה את עצמו, כאשר ימנה המלך שגרירים, להיות המשורר הראשון של עמו, הסופר הראשון בדורו, בה הקנה לנפשו חיי נצח והבטיח לגופו אחוזת־קבר, בינות זרי־דפנה ובצל הדגלים של הוקרת־העם, שאין להם כלייה. על אף צחות לשונה של המגילה, קרע אותה והשליכה אל פח־האשפה. “התהילה”, אמר, “משולה (ומכיוון שלא היה כאן שום ניק גרין כדי לעצור בו, התחיל מתעלס בדימויים, אשר מהם נבחר אחד או שניים, מהמתונים שבהם) למעיל רקום הכובל את האברים; מתנייה של כסף הלוחצת על הלב; שלט־גיבורים מצויר המכסה על דחליל”, וכיוצא באלה. תמצית הפסוקים היתה, שבעוד התהילה עוצרת ומגבילה, אופפת האלמוניות את האדם כערפל; האלמוניות אפלה, נרחבת, חופשית; האלמוניות מניחה לרוח ללכת בדרכה באין עוצר. על פני האיש האלמוני פרוש הלוט עתיר־הרחמים של החשיכה. אין איש יודע צאתו ובואו. רשאי הוא לבקש את האמת ואף להביעה; הוא בלבד חופשי; הוא בלבד דובר אמת; ואין שלום אלא במעונו. וכך שקע אורלנדו בהלך־נפש שליו, כאן, מתחת לעץ האלון, וקשיות שורשיו, הבולטים מן העפר, נראתה לו נוחה למדי.

שעה ארוכה היה שקוע בהרהור עמוק בערכה של האלמוניות, בעונג השמור לאדם שאין לו שם, אשר כמוהו כגל החוזר אל מעמקי גופו של הים; וכיצד האלמוניות משחררת את הנפש מטרדתה של הקנאה והרשעות; מזרימה בעורקים את המים החיים של נדיבות וגדולת־נפש; ומניחה לקחת ולתת ללא שלמי־תודה או קילוסים; ואין זאת כי אם כך היתה דרכם של כל המשוררים הגדולים, שיער בנפשו (אף על פי שידיעתו את הלשון היוונית לא הספיקה לאישור הנחתו), ובוודאי, הוסיף להרהר, כתב כך שקספיר, ובנאי הכנסיות כך בנו, בעילום שם, בלי לבקש תודה או תהילה לשמם, והסתפקו במלאכתם ביום ואולי במעט שיכר בלילה – “הרי אלו חיים הראויים להוקרה”, אמר בלבו, ומיתח את גפיו מתחת לעץ האלון. “ומדוע לא ליהנות מהם ברגע זה עצמו?” הרעיון הלם בו ככדור־הרובה. פטור מייסורי־הלב של אהבה־לא־רוחמה ושחצנות נזופה, ומכל שאר צריבות ודקירות שהטעימהו מצע־הסרפד של החיים בעודו שואף תהילה – ושוב אין מצע זה יכול לייסר אדם שהוא שווה־נפש לתהילה – פקח אורלנדו את עיניו, שהיו פקוחות לרווחה כל העת אלא שראו מחשבות בלבד, וראה במכתש שלרגליו את ביתו.

עומד היה באור השמש של בוקר אביב. דומה היה יותר לעיר מאשר לבית, אלא שלא כעיר הבנוייה קדמה וימה, כרצונו של פלוני או אלמוני, אלא בנוייה בהשכל ודעת, על ידי אדריכל יחיד שרעיון אחד במוחו. חצרות ובניינים, אפורים, אדומים ובגון השזיף נפרשו בסדר, ערוכים זה לעומת זה; החצרות מהן מלבניות, מהן מרובעות; בזו קלחה מזרקה; בזו ניצב פסל; הבניינים מהם נמוכים, מהם חדודי־גג; כאן נראתה קאפילה, ושם – מגדל־פעמונים: מידשאות שאין ירוקות מהן נפרשו בין הבניינים, וכן קבוצות ארזים וערוגות פרחים ססגוניים; הכול היה הדוק בעיגולה של חומה מוצקת, אך ערוך בטוב־טעם, עד שדומה היה, כי לכל חלק נשמר מרחב מספיק להתפשטותו לפי צורכו; ועשן ארובות לאין מספר ניתמר בלי הרף באוויר. בניינים אלה, שהם נרחבים אך ערוכים במשטר וסדר, ועשויים לשכן אלף איש ולתת מחסה אולי לאלפיים סוסים, הרהר אורלנדו, נבנו על ידי אומנים שאין איש יודע שמם. כאן חיו מאות בשנים, למעלה מהמספר שאני רשאי למנותו, הדורות האלמונים של משפחתי האלמונית. איש מבין כל אלה, יהי שמם ריצ’ארד, ג’ון, אנה או אליזאבת, לא הניח אחריו מזכרת אישית, אלא שכולם בצוותא, באֵת ובמחט, באהביהם ובלידותיהם, הניחו אחריהם את החצר כולה.

מעולם לא היה מראהו של הבית אציל ואנושי יותר.

ואם כן, מדוע ביקש להתעלות עליהם? שכן דומה, כי יהירות ועזות־מצח טמונות ברצון לתקן יצירה אלמונית זו: פרי עמלן של ידיים שעברו מן העולם. מוטב להתהלך אלמוני ולהניח אחריך קשת־גזית, סככת־משתלה, חומה שאפרסקים מבשילים על גביה, מאשר לדלוק כמטאור ולא להניח אחריך אפילו אבק. ככלות הכול, אמר כשהוא מביט באהבה על הבית הגדול שבמידשאה למטה, לא שכחו האדונים והגבירות האלמונים שחיו כאן לחסוך משהו למען הבאים אחריהם; בשביל הגג שיתחיל לדלוף; בשביל העץ שייעקר. בכל עת נמצאה במטבח פינה חמה לרועה הישיש; בכל עת ניתן מזון לרעב; גביעם צוחצח תמיד, אף על פי שחלו; ואור עלה בחלונם, אף על פי ששכבו על ערש־דווי. על אף היותם לורדים הסכימו לרדת אל תחום האלמוניות, יחד עם צייד־החולד והבנאי. אצילים אלמונים, בנאים נשכחים – כך פנה אליהם בחמימות שסתרה לגמרי את דברי המבקרים שכינוהו צונן, אדיש, נרפּה (האמת היא, כי לא אחת שמורה סגולה כלשהי מעבר לחומה, ולא בצד שאנו מחפשים בו), ואף אל הבית ואל אבותיו פנה בדיבורים נרגשים ביותר; אך משהגיע אל דברי הסיום – ומה כוחו של נאום החסר סיום? – נתמלא היסוס. מבקש היה לסיים בסלסול נמלץ, שמשמעותו, כי ייצא בעקבותיהם ויוסיף לבינה לנדבך. אך מאחר שהבית כבר תפס שטח של תשעה אקרים, הרי למותר להוסיף אפילו אבן אחת. האם אפשר לדבר על רהיטים בסיום? האפשר לדבר על כסאות ושולחנות ומחצלות, הפרושות ליד המיטות? שכן החסר בדברי הסיום הרי זה מחסורו של הבית. לפי שעה הניח את נאומו ללא סיום, וירד מהגבעה כשבלבו החלטה להתמכר מעתה לריהוט הטירה. הידיעה והפקודה להתייצב מיד לפניו העלו דמעות בעיניה של מרת גרימסדיץ' הטובה, שכבר הזקינה בינתיים במידת־מה. יחדיו עברו בחדרי הבית כולו.

קולב־המגבות בחדר־השינה של המלך (“וזה היה המלך ג’יימי, מילורד”, אמרה. לרמוז כי ימים רבים עברו מאז ישן מלך בצל קורתם; אך ימי הפרלמנט המאוסים חלפו עברו ושוב יש כתר באנגליה) היה חסר רגל; בחדר הקטן, המוליך אל חדר־השרות של הדוכסית חסרו כַּנים לכדי־הרחצה; מר גרין הכתים את המרבד על ידי מקטרתו האיומה, ואף על פי שהיא וג’ודי הרבו לשפשפו, לא עלה בידיהן לנקותו. אכן, כשהתחיל אורלנדו מחשב את הדרוש לריהוט כל חדר משלוש מאות ששים וחמישה החדרים שבבית בכסאות עצי־ורד, ארונות ארז, אגני כסף, אגרטלי חרסינה, שטיחי פרס, נוכח לדעת שאין המעשה קל כל עיקר; ואם עוד יוותרו באוצרו כמה אלפים, לא יספיקו אלא לתליית שטיחים ביציעים אחדים, לציוד אולם־הסעודה בכסאות יפים, מגולפים, ולקניית מראות מיקשת־כסף וכסאות מאותה מתכת (שהיה מתאווה לה בלהט רב) לריהוט חדרי־השינה של המלך.

הוא ניגש למלאכה בכובד־ראש, כפי שניתן להוכיח ללא שיור־ספק על ידי הצצה בספרי־החשבונות שלו. הבה נעיף עין ברשימת הקניות של הזמן ההוא, ובהוצאות שנרשמו בשוליים – אלא שאת הללו נשמיט.

"בעד חמשים זוגות שמיכות ספרדיות, וכן וילאות טאפטה, אדומות ולבנות; וילוניות־מיטה לכל אלה מסאטין לבן רקום שני ולבן…

"בעד שבעים כסאות של סאטין צהוב וששים שרפרפים וציפויי בד־ריפוד לכל אלה…

"בעד ששים ושבעה שולחנות של עץ אגוז…

"בעד שבעה־עשר תריסרים תיבות, ובכל תריסר חמישה תריסרים של כוסות ונציה…

"בעד מאה ושתיים מחצלות, כל אחת שלושים אמה אורכה…

"בעד תשעים ושבעה כרים של אריג־דמשק אדום, מעוטר תחרימים של כסף, והדומים של אריג־כסף וכסאות מתאימים…

“בעד חמשים מנורות־קנים, לתריסר נרות בכל אחת…”

וכבר – כי זו השפעתן של רשימות עלינו – אנו מתחילים לפהק. אך אם נפסיק, נעשה כן מפני שהרשימה מייגעת, אך לא מפני שנסתיימה. היא משתרעת על תשעים ותשעה עמודים נוספים, וכל הסכום שהוצא נסתכם באלפים רבים – הווי אומר מיליונים במטבע שלנו. ולאחר שבילה את יומו בדרך זו, נשוב ונמצא בלילה את לורד אורלנדו מחשב מה יעלה יישורם של מיליון תלי־חוֹלדים, אם שכר הפועלים יהיה עשרה פֶּנס לשעה: ועוד, כמה צֶנּטנרים מסמרים, לפי חמשה וחצי פנס הגִיל, יידרשו לתיקון הגדר סביב הפארק, שהיקפה חמשה־עשר מילין. וכיוצא בזה.

כאמור, הספירה משעממת, מפני שארון־כלים אחד דומה למש­נהו, ותל־חולד אחד אינו שונה בהרבה ממיליון אחרים. כמה מסעות נעימים נפלו בחלקו; וכן כמה הרפתקות נאות. למשל, כשהושיב עיירה שלמה של נשים סומות, בקרבת בְּריגֶה, לרקום וילאות למיטת־אפיריון של כסף: ואותה הרפתקה עם הכושי בוונציה, כשקנה מידיו (אמנם, בעזרת החרב השלופה) ארון מצופה לאכּה, עשוייה היתה להתגלות כראוייה לסיפור אילו זכתה לקולמוס אחר. כן לא היתה המלאכה הסרה גיוון; הנה הובאו, נגררים על ידי צמדי־סוסים מסאסקס, גזעי־עץ גדולים, ולאחר ניסורם ירוצף בהם אחד היציעים; והנה הובא ארגז מפרס, מלא צמר ונסורת, אשר מתוכה נשלפה לבסוף צלחת אחת או טבעת משובצת טוֹפּז.

אלא שלבסוף לא נותר מקום באולמות לשולחן נוסף; ולא מקום על השולחנות לארון־כלים נוסף; ולא מקום בארון־הכלים לקערה נוספת; ולא מקום בקערה לקומץ נוסף של חפצים זעירים מכל הבא ליד; לא היה מקום לשום דבר בשום תחום; בקיצור, ריהוטו של הבית נשלם. פעמוני־השלג, הכרכום, היקינתון, המגנוֹליה, הוורד, החבצלת, האסתֶר, הדהליה על כל צורותיה, האגס והתפוח והדובדבן, וכמות לא־מצוייה של שיחים נדירים, פורחים, וצמחים רב־שנתיים וירוקי־עד, גדלו בצפיפות כזאת, זה על גבי שרשיו של זה, עד שלא נותר טפח אדמה ללא פריחה, ולא חלקת דשא ללא צל. נוסף על כך הביא אורלנדו מחוץ לארץ עופות־בר שנוצתם ססגונית; ושני דובים ממַלאייה, אשר נימוסיהם הזועפים האפילו, סמוך ובטוח היה בכך, על לבבות הראויים לאמון.

הכול היה מוכן עתה; ובבוא הערב, כשעלה אור בנברשות הכסף שאין מספר להן, והרוחות הקלות שנעו לעולם באולמות הניפו את שטיחי־הקיר הכחולים והירוקים, עד שדומה היה כי הציידים רוכבים ודפנה נמלטת; כאשר הבריק הכסף וזהרה הלאכּה והעץ נשתלהב; כאשר הכסאות המגולפים הושיטו את זרועותיהם, ודולפינים שחו על פני הקירות וסירוניות על גבם; כאשר כל זה והרבה למעלה מזה היה מושלם כרצונו, עבר אורלנדו בבית, כלבי־הציד בעקבותיו ודעתו נוחה עליו. עתה יש עמו חומר, הרהר, למלא בו את סיום הנאום. אולי מוטב להתחיל את כל הנאום מחדש. אלא שבעוד הוא מטופף באולמות הרגיש, כי עדיין משהו חסר. כסאות ושולחנות, יהיו מוזהבים ומגולפים בשפע כאשר יהיו, ספות על רגלי־ארי, שצווארי ברבור תומכים בהן, ומיטות מפלומת־הברבור הרכה ביותר, לא די בהם כשהם לעצמם. אנשים היושבים בהם, אנשים השוכבים בהן, משפרים אותם להפליא. על כן פתח עתה אורלנדו בסידרה של קבלות־פנים מפוארות לכבוד האצילים ובעלי־האחוזות שבשכנותו. שלוש מאות ששים וחמשה חדרים היו מלאים כפעם בפעם חודש ימים. אורחים התנגשו זה בזה בחמשים ושניים גרמי־המעלות. שלוש מאות משרתים רחשו בחדרי־השרות. כמעט כל לילה נערכו משתאות. וכך, תוך שנים אחדות, שחק את פלומת הקטיפה שעליו ובזבז את מחצית רכושו; אלא שקנה לו שם טוב בין שכניו, נתכבד בעשרים כהונות בחבל, ושנה שנה זכה בתריסר כרכים או קרוב לכך, שהוקדשו לכבוד הלורד אגב דברי חנופּה מאוסים על ידי משוררים אסירי־תודה. אף על פי שבימים ההם שמר את נפשו ממגע ומשא עם סופרים ורחק מגבירות נכריות, גילה נדיבות מופרזת כלפי הגבירות וכלפי המשוררים, ואלו ואלה העריצוהו.

אך כשהמשתה עולה אל שיאו ואורחיו שטופים בהתעלסות, נוטה היה להסתלק ביחידות אל חדרו. ושם, משנעל את הדלת ונוכח כי הוא לבדו, שולף היה פנקס ישן, שדפיו תפורים בחוטי משי שגנבם מתיבת־המלאכה של אמו, ועל תוויתו כתוב בכתב־יד מעוגל של תלמיד: “עץ האלון, פואימה”. בפנקס זה יכתוב עד שתנקוף שעת חצות, ואף שעה ארוכה לאחר מכן. אך מאחר שהיה מוחק מספר שורות כמספר הכתובות מחדש, היה סכומן בסוף השנה קטן מאשר בראשיתה, ודומה היה כי תוך כדי כתיבה זו לא תיכתב הפואימה כלל. שכן צריך להעיר עתה רושם תולדות־הספרות, כי אורלנדו שינה את סגנונו להפליא. קשטנותו הנמלצת טוהרה; העושר השמור לרעתו נבלם; דור הפרוזה היה מקפיא מעיינות חמים אלה. אפילו בנוף החיצוני נתלו פחות זֵרים, וגם השיחים הדוקרניים סביכותם פחתה וקוציהם נתמעטו. ייתכן, כי החושים קהו מעט, ודבש ושמנת שוב אינם מפתים כל כך את החך. כן אין ספק בדבר, כי ביובם המשוכלל יותר של הרחובות ותאורתם של הבתים שנשתפרה השפיעו אף הם על סגנונו.

יום אחד היה מוסיף בעמל רב שורה אחת או שתיים ל“עץ האלון, פואימה”, והנה חצה צל את פינת עינו. לא היה זה צל, כפי שנוכח מיד, אלא דמותה של גברת גבוהת־קומה, לבושה מעפורת וברדס, החוצה את המידשאה המרובעת אליה נשקף חדרו. מכיוון שהיתה זו החצר המופרשת ביותר, והגברת היתה נכריה לו, נתמלא אורלנדו תמיהה כיצד הגיעה לכאן. כעבור שלושה ימים הופיעה הדמות מחדש; ושבה והופיעה בצהרי היום הרביעי. הפעם גמר אורלנדו אומר לצאת בעקבותיה. נתברר, שלא חששה כלל מהפגישה, מפני שהאטה צעדיה בקרבו אליה והישירה בו מבט. כל אשה אחרת שנתפסה בתחומו הפרטי של הלורד היתה נפחדת; כל אשה אחרת בעלת פנים, תסרוקת ומראה כאלה היתה מאהילה על עצמה במעפורת. לפי שרב היה דמיונה של גברת זו לארנבת; ארנבת מופתעת, אך עקשנית; ארנבת שגברה על ביישנותה על ידי העזה גדולה ונואלת; ארנבת היושבת זקופה ולוטשת אל רודפה עיניים גדולות, בולטות; אוזניה זקופות אך רוטטות, אפה חד אך מפרכס. יתירה מזו, הארנבת היתה גבוהה שש רגליים, ונוסף על כך סרקה את שערה בנוסח מיושן, שהגביה את קומתה. במעמד זה שלחה באורלנדו מבט, בו היה צרופן של הבושה והחוצפה, תמוה ביותר.

ראשית, ביקשה ממנו, תוך כדי קידה נכונה אך מסורבלת מעט, לסלוח לה את פלישתה. אחר כך שבה והזדקפה מלוא קומתה, שהיא קרוב לוודאי שש רגליים ושתי זרתות, והוסיפה ואמרה – תוך קרקור כזה של צחוק עצבני ושפע קריאות הי־הי־ והא־הא, עד שחשד אורלנדו כי נמלטה מבית־משוגעים – שהיא הארכידוכסית האריֶיט גריזֶלדה מפינסטֶרַארהוֹרן וסקאנדֶרבוּם בארץ רומניה. מעל לכול מבקשת היא להכירו, אמרה. מתאכסנת היא מעל לחנותו של אופה, ליד פארק גייטס. היא ראתה את דיוקנו של אורלנדו, והריהו כצלמה וכדמותה של אחותה – כאן פלטה קול צחוק – שנפטרה זה כבר. היא באה לשם ביקור בחצר מלך אנגליה. המלכה היא דודנית שלה. המלך הוא בחור כהלכה, אלא שבמקרים נדירים הוא פיכח בעלותו על משכבו. עתה שבה ופלטה קולות הי־הי והא־הא. בקיצור, לא היתה לו ברירה אלא להזמינה פנימה ולכבדה בכוס יין.

בפנים הבית שבו נימוסיה ולבשו את מידת הגבהנות הטבעית של הארכידוכסית מרומניה; ולולא גילתה ידיעת יינות הנדירה אצל גברת, ולא העירה כמה הערות על כלי הנשק החם ומנהגי־הציד בארצה, הערות שנתקבלו על הדעת, היתה שיחתם חסרה כל עניין. לבסוף ניתרה וקמה על רגליה, הודיעה כי תבקר אצלו למחרת, שוב החוותה קידה שופעת ויצאה. למחרת היום יצא אורלנדו ברכיבה למקום כלשהו. ביום השני ישב וגבו אל החלון; ביום השלישי הגיף את הווילאות. ביום הרביעי ירד גשם, ומכיוון שנבצר ממנו להניח לגברת לעמוד בגשם, וכן לא סלד כלל בחברת בני אדם, הזמינה פנימה ושאל לדעתה על צינת־אבירים, השייכת לאחד מאבותיו, האם היא מעשה ידי יעקוֹבּי או טוֹפּ. נוטה היה לייחס אותה לטוֹפּ. דעתה שונה היתה – ולא חשוב לציינה. אך חשיבות מסויימת לגבי מהלך סיפורנו נודעת לעובדה, כי בשעת המחשת נימוקיה, שנסבו על אופן פעולתם של פרקי־הקישור בצינה, לקחה הארכידוכסית הארייט לידיה את מגן־השוֹק והלבישה אותו על רגלו של אורלנדו.

כי היה בעל רגליים מן הנאות ביותר, עליהן עמד בן־אצילים ביום מן הימים, כבר נאמר.

אולי גרם משהו בנוסח הידוקה את אבזם הקרסול; או עמידתה השפופה; או פרישתו הממושכת של אורלנדו; או האהדה הטבעית בין המינים; או יין־בורגונדיה; או הקמין – אחד הגורמים האלה נושא באשמה; שכן אשם ודאי צד זה או זה כשאציל בעל חינוך בשל אורלנדו, המארח גברת בביתו, והיא קשישה ממנו בשנים רבות, ופניה אַמה אורכן ועיניה בולטות ולבושה אף הוא מגוחך מעט, מעפורת וברדס על אף ימי החמה – ודאי יש כאן אשמה, אם בן־אצילים נתקף תאווה כלשהי בפתאומיות ובסעירות, עד שהוא נאלץ לצאת את החדר.

אולם, מהי תאווה זו? מותר לנו לשאול. שתי פנים לתשובה, כמו לאהבה. מפני שהאהבה – אולם אם נסלק לרגע את האהבה מדיוננו, הנה מה שאירע:

כשהשתופפה האריכדוכסית⁷ הארייט גריזלדה כדי להדק את האבזם, שמע אורלנדו מרחוק, לפתע ובלי להבין כיצד, את משק כנפיה של האהבה. הרחש הרחוק של הנוצות הרכות העלה בו אלף זכרונות של מים גועשים, של אהבים בשלג ובגידה בשטפון; והצליל קרב אליו; והוא הסמיק והרעיד; נרגש היה, אף שחשב כי כך לא יתרגש עוד לעולם; ונכון היה לפרוש זרועותיו ולהניח לציפור היופי לצנוח על כתפו, והנה – אימה ופחד! – צליל חרקני, בדומה לקולם של העורבים הצונחים על העצים, החל מתהדהד; דומה כי האוויר השחיר מרוב כנפיים שחורות גסות; קולות מקרקרים; קלומיות קש, שברי זרדים, קרעי נוצות נפלו; והנה עמדה על כתפיו הכבדה והמאוסה בכל הצפרים: הרָחם. ועל כן יצא במרוצה את החדר ושלח את משרתו ללוות את הארכידוכסית הארייט אל מרכבתה.

שכן האהבה, אשר אליה נוכל לחזור עתה, שתי פנים לה: אלו לבנות, ואלו שחורות. שני גופים לה; האחד חלק, השני שעיר. שתי ידיים לה, שתי רגליים, שני זנבות, שניים־שניים מכל אבר, והאחד הוא היפוכו הגמור של השני. אלא שכה צמודים הם זה לזה, עד שאין אתה יכול להפריד ביניהם. במקרה זה התחילה אהבתו של אורלנדו את מעופה כשפניה הלבנות צופות אליו, וגופה החלק והחביב כלפי חוץ. עפה וקרבה אליו, שולחת לפניה סילונות של התפעלות זכה. ופתאום (כפי הנראה, למראה הארכידוכסית) חגה וחזרה והופיעה בגלגולה האחר; הנה היא שחורה, שעירה, גסה כחייה; והיתה זו התאווה הרחם, ולא האהבה ציפור העדן, שצנחה על כתפיו בחבטה נתעבת ומעוררת סלידה. על כן ברח; על כן שלח את המשרת.

אלא שמן ההארפְּיָה אין אתה נפטר על נקלה. לא זו בלבד שהארכידוכסית הוסיפה להתאכסן אצל האופה, אלא שאורלנדו נרדף יום ולילה על ידי רוחות נתעבות ביותר. לשווא, דומה, צייד את ביתו בכסף וכיסה את הקירות שטיחים, אם בכל רגע רשאי עוף מטונף בזבל לצנוח על שולחן־הכתיבה שלו. הנה הוא כאן, מתחבט בין הכסאות; אורלנדו ראה את קרטועו המכוער באולמות. והנה ישב העוף בכל כובדו על שבכת־קמין. גם כשגורש חזר והכה במקורו על הזכוכית עד שנופצה.

ומשהבין כי אין ביתו ראוי עוד למגורים, וכי עליו לעשות מעשה כדי לסיים את הפרשה מיד, נהג כפי שהיה נוהג כל צעיר במקומו, וביקש מהמלך צ’ארלז לשלחו כשגריר מיוחד לקושטא. המלך היה מתהלך בוויטהול. נֶל גווין שלבה את זרועו. הטיחה בו אגוזים. מה רב הצער, נאנחה נפש אוהבת זו, כי זוג רגליים כאלו נאלצות לגלות מארצן.

אלא שקשה היא יד הגורל; לא ניתן לנל גווין אלא להעיף נשיקה מעֵבר לכתפה בטרם הפליג אורלנדו.

פרק שלישי

אכן, איתרע גורלנו ורב צערנו, על כך, שלגבי תקופה זו בחייו של אורלנדו, כשחלקו בחיי־הציבור של ארצו חשוב לאין ערוך, מועטות הידיעות שבידינו להסתמך עליהן. ידוע לנו, כי מילא את תפקידו להפליא, ועדים עיטור בית־המרחץ ומעלת הדוכסות שהוענקו לו. יודעים אנו, כי הרים תרומה במשא ומתן בין המלך צ’ארלז לבין התורכים בכמה וכמה עניינים עדינים ביותר, ויעידו החוזים השמורים בצל הקמרונים של הגנזך המלכותי. אלא שהמהפכה אשר פרצה בימי כהונתו והדליקה הגדולה בלונדון חיבלו בכל התעודות שהיו עשויות לשמש מקור לרשומות מהימנות ואף השמידון, ולכן כל מה שבידינו להעלות לקוי בחסר במידה המעוררת צער. יש שמצאנו את הנייר חרוך בגון חום־כהה באמצעיתו של פסוק חשוב מאוד. דווקא כשאמרנו לפענח תעלומה שהתמיהה את ההיסטוריונים זה מאה שנה, מצאנו בכתב־היד חור, שדי בו לתקיעת אצבע. צרפנו כמיטב יכולתנו סיכום דל מהשרידים החרוכים; אך רבים המקרים בהם נאלצנו להקיש, לשער ואפילו להסתייע בדמיון.

יומו של אורלנדו היה חולף, דומה, בנוסח זה. בשעה שבע בקירוב היה קם, מתעטף בחלוק תורכי ארוך, מצית סיגאר של מאנילה ומשעין מרפקיו על מעקה הגזוזטרה. כך היה עומד, משקיף על העיר שלמרגלותיו, כאילו עברוֹ הפלא. בשעה זו היה הערפל דחוס כל כך, עד שכיפות הכנסייה של סופיה הקדושה וכל השאר נראו שטים; מתון־מתון היה הערפל חושפם; עתה נתגלו אבעבועות אלו כשהן מוצבות איתן על האדמה; כאן נתגלה הנהר; שם – גשר גאלאתה; כאן – ציילנים⁸ ירוקי־תרבוש, סומים או קטועי־אף, המקבצים על יד; הנה כלבי־חוצות נוברים באשפתות; הנה נשים רעולות; כאן חמורים לאין מספר; ושם פרשים הנושאים מַטוֹת ארוכים. עד מהרה תהמה כל העיר מקול שריקת שוטים, נקישות הגוֹנג, קריאות המוּאֵזין לתפילה, צליפת הפרדים וקרקוש גלגלים שחישוקיהם פּליז, בעוד ריחות חמוצים, העולים מלחם תוסס וקטורת ותבלינים, מגיעים אף אל גבהי רובע פֶרָה, ודומה כי הם הם נשמת אפם של אוכלוסים ברברים, ססגוניים וצרחנים אלה.

מהרהר היה, כשהוא צופה במראה המזדהר עתה בשמש, שאין דומה במידה פחותה ממנו לחבלי סורי וקנט או לערים לונדון וטַנבְּרידְג' וֶלס. לימינו ולשמאלו התנשאו בבליטות אבנית וקרחת הררי אסיה המזעיפים פנים, אשר אליהם נצמדו טירה או שתי טירות צחיחות ושוממות של ראשי כנופיות־שודדים; אך לא נראו כאן בתי־כמרים, בתי־אחוזה, חווילות, ולא אלון, בוקיצה, סיגליה, קיסוס או ורד־בר אדמדם. לא נראו חורשות בהן יעלה השָרך, ולא אפרים למרעה הצאן. הבתים היו לבנים כקליפת־הביצה וקרחים כמוה. תמיה היה, שהוא, אנגלי בכל רמ"ח אבריו, עשוי להתלהב בכל לב מנוף פרא זה, להסתכל לאין קץ ברכסים ובשבילי־הרים אלה, לתכן טיולים ברגל, ביחידות, במקומות בהם עברו רק העזים והרועה; עשוי לחוש חיבה לוהטת אל אותם פרחים ססגוניים, הפורחים שלא בעונתם, לאהוב את כלבי־החוצות המזוה­מים למעלה מאהבתו את כלבי־הציד שבביתו, ולשאוף אל נחיריו בנפש חפצה את הריחות החריפים והמרים של הרחוב. שואל היה את נפשו, האם בתקופת מסעי־הצלב לא נכרך אחד מאבותיו אחרי כפרייה צ’רקסית; סבור היה, כי יש לדבר רגליים; דימה לגלות כהות מסויימת בגון עורו; עתה חזר פנימה ונכנס לחדר האמבטיה.

כעבור שעה, מבושם כראוי, מסולסל ומשוח בשמן, היה מקבל פני מזכירים ורמי־מעלה, המביאים בזה אחר זה תיבות אדומות, שנפתחו רק במפתח־הזהב שבידיו. הובאו בהן מיסמכים שחשיבותם ראשונה במעלה, ועתה שרדו מהם קטעים בלבד, כאן סלסול ושם חותם הדבוק אל קרעי משי חרוך. לא נוכל על כן לדון בתוכנם, אך נוכל להעיד שאורלנדו היה טרוד בעסקי שעווה וחותמות, בסרטים הססגוניים השונים ששימושם שונה, בשיבוץ שמות ובסלסול אותיות רבתי, עד סעודת־הצהריים – כֵּרה מפוארת של שלושים מנות או מעין כך.

לאחר הסעודה הודיעו החדרנים, כי מרכבתו הרתומה לששה סוסים מצפה לו ליד הפתח, והוא יצא לביקורים אצל שגרירי שאר המדינות ואצל ראשי המדינה, כשיאניצ’ארים לבושים אדום רצים לפניו ומניפים מעל לראשם מניפות גדולות של נוצות בת־היענה. הטכס היה חוזר חלילה. בהגיעם אל הפתח הצליפו היאניצ’ארים במניפות על שער־המבוא והוא נפתח מיד אל חדר גדול, מרוהט לתפארת. כאן ישבו שתי דמויות, בדרך כלל משני המינים. נערכו חילופי קידות והשתחוויות. בחדר זה היתה מותרת שיחה על מזג־האוויר בלבד. לאחר שאמר השגריר כי נאה היום או לח, חם או קר, עבר אל החדר השני, ואף שם קמו שתי דמויות לברכו. כאן הותר להשוות את קושטא כמקום־מגורים עם לונדון: כמובן מאליו, אמר השגריר כי הוא מעדיף את קושטא, ומארחיו אמרו, כמובן מאליו, שהם מעדיפים את לונדון, אף על פי שלא ראוה מימיהם. בחדר הבא נהוג היה לשוחח באריכות על מצב בריאותם של המלך צ’ארלז ושל השולטן. בחדר הבא דובר על בריאותם של השגריר ושל אשת מארחו, אלא שדיבור זה קצר היה. בחדר הבא שיבח השגריר את ריהוטו של המארח, ואילו זה שיבח את לבושו של השגריר. בחדר שלאחריו הוקרבו ממתקים, כשהמארח טוען בגנותם והשגריר מרבה בשבחם. הטקס נסתיים לבסוף בעישון נרגילה ובשתיית קפה; אך בעוד הכול מחווים את תנועות העישון והשתייה לכל דקדוקיהן, היו הנרגילות ללא טבק והכוסות ריקות מקפה; שאילו העישון והשתייה ממשיים, עלול היה גופו של אדם להתמוטט באותו שפע השמור לרעתו. שכן, אך סיים השגריר ביקור אחד, פתח מיד בשני. אותם הטקסים נערכו באותו סדר שש או שבע פעמים בבתיהם של ראשי־מדינה אחרים, ולעיתים קרובות היה השגריר חוזר לביתו בשעת לילה מאוחרת. אף על פי שאורלנדו מילא תפקידים אלה למופת, ולא הכחיש מעולם כי ייתכן שהם עיקר משימתו של דיפלומט, אין ספק שהיה מתעייף בהם, ולעתים קרובות אף הגיע לכלל דכדוך ושקע בעצבות כה עמוקה, עד שהעדיף לסעוד ערבית לבדו, בחברת כלביו. ואכן אפשר היה לשמעו משוחח אתם בלשונו שלו. ויש אומרים, כי לפעמים היה יוצא את שער ביתו באישון לילה מחוּפּשׂ עד כדי כך, שהשומרים לא הכירוהו. יוצא היה ומתערב בהמון שעל גבי גשר גאלאתה; או משוטט בשווקים; או חולץ נעליו ומצטרף אל המתפללים באחד המיסגדים. פעם אחת, כשנאמר לכול כי לקה בקדחת, סיפרו רועים שהביאו עזים אל השוק, כי פגשו במרומי ההר לורד אנגלי ושמעוהו מתפלל אל אלוהיו. ההשערה אמרה, כי אורלנדו הוא האיש, ותפילתו היתה, ללא ספק, שיר שנקרא בקול. ידוע היה כי עדיין הוא נושא בכיס הפנימי של מעילו כתב־יד משופע במחיקות; והמשרתים, שצותתו ליד הדלת, שמעו את השגריר מזמרר משהו בקול משונה, ואין איש עמו בחדר.

על פי קטעים מעין אלה נאלצים אנו לשחזר כמיטב יכולתנו את אופיו של אורלנדו ואת מסכת־חייו בימים ההם. עד היום הזה מתהלכות שמועות, אגדות, אנקדוטות, כולן רופפות ולא־מהימנות, על חיי אורלנדו בקושטא (הבאנו רק אחדות מהן), והן מוכיחות כי היה בכוחו – בעודו במיטב שנותיו – לעורר את הדמיון ולשבות את העין, ושתי סגולות אלו עשויות לשמור על רעננות הזכרון ימים רבים לאחר שנשכח כל מה שעשו סגולות יציבות יותר לשמירתה של רעננות זו. כוח זה מסתורי הוא ונצטרפו בו יופי, יחוס וכשרון נדיר יותר, שאולי נקרא לו זוהר ולא נוסיף. אלף נרות דלקו בו, כפי שאמרה סאשה, בלי שטרח להדליק אפילו אחד. פוסע היה כצבי, ללא כל צורך לחשוב על רגליו. הוא דיבר בקולו הרגיל, והד הכה במצלתיים של כסף. על כן צבאו שמועות על פתחו. הוא היה אלילן של נשים רבות וגברים אחדים. לא היה הכרח שידברו אליו או אפילו יראוהו: הם שיוו לנגד עיניהם, ביחוד כשהנוף רומנטי או השמש שוקעת, את דמותו של בן־אצילים בגרבי־משי. העניים ופשוטי־העם נהו אל קסמו לא פחות מהעשירים. רועים, צוענים, חַמָרים עדיין מפזמים שירים על הלורד האנגלי “שהטיל את האיזמרגדים שלו לבאֵר”, ואין ספק שהכוונה לאורלנדו, אשר פעם אחת, כפי הנראה, תלש את עדייו ברגע של זעם או בשעת שיכרות והטילם אל בריכת־המזרקה; ומשם שלה אותם אחד מנערי־השרת. אלא שמודעת היא, כי כוח רומנטי זה קשור לפעמים באופי מאופק ונסוג עד בלי די. דומה, כי אורלנדו לא קנה לו ידידים. ככל הידוע, לא קשר יחסי־אהבה כלשהם. גברת רמת־מעלה עשתה את כל המהלך הרב מאנגליה כדי לשהות בקרבתו, והיתה עליו לטורח בחיבתה ובתשומת־לבה; אך הוא הוסיף לעשות את חיבתו בשקידה כזאת, שלא יצאו שנתיים ומחצה לכהונתו כשגריר בקרן־הזהב והמלך צ’ארלז הודיע על כוונתו להעלותו לרום מעלתה של האצולה. המקנאים טענו, שהיתה זו מנחת־הוקרה של נל גווין לזכרה של רגל. אך מכיוון שראתה אותו פעם אחת בלבד, ואף בפעם זו היתה טרודה מאוד בזריקת אגוזים על אדונה ומלכה, הדעת נותנת כי סגולותיו של אורלנדו והישגיו הם שזיכוהו בדוכסות ולא שוקיו.

כאן עלינו להפסיק, מפני שהגענו לרגע בעל חשיבות מרובה בדרך חייו. הענקת הדוכסות שימשה הזדמנות למאורע מפורסם מאוד, אמנם שנוי במחלוקת, שעלינו לתארו עתה, כשאנו מפלסים לנו דרך כמיטב יכולתנו בין ניירות חרוכים לבין קרעי סרטים. בשלהי צום רמדאן הובאו עיטור בית־המרחץ וכתב הדוכסות בפרגאטה, בפיקודו של סר אַדריאֶן סקרוֹפּ. אורלנדו ראה בכך עילה לעריכת קבלת־פנים, העולה בזוהרה על כל חגיגה שנערכה בקושטא עד עתה או תערך בה בעתיד. הלילה נאה היה; ההמון עצום ורב, וחלונות השגרירות זוהרים באורם. ושוב, הפרטים חסרים, כי האש עשתה כרצונה בכל הרשימות הללו, והותירה קטעים שפענוחם גורם ייסורים, וכך נשארים סתומים כל העניינים החשובים. מיומנו של ג’ון פֶנֶר בריגָה, קצין־ים אנגלי, שהיה בין הקרואים, נודע לנו, אף על פי כן, כי אנשים בני כל הלאומים היו “דחוקים כדגים־מלוחים בחבית” בחצר. לחץ ההמון היה כה לא נעים, עד שבריגה טיפס ועלה בעץ כליל־החורש שגדל שם, כדי להיטיב לראות את הטקס. נפלה הברה בין הילידים (וכאן לפנינו הוכחה נוספת לשליטתו המסתורית של אורלנדו על כוח הדמיון) כי נס כלשהו ייעשה בידיו לעין כול. “וכך”, כותב בריגה (אלא שכתב־היד מלא חריכות וחורים, ויש משפטים שאינם ניתנים לפענוח כלל), “כשהתחילו הזיקוקים מרחפים באוויר, הורגשה חרדה ניכרת בינינו, שמא תיתקף אוכלוסיית הילידים… טמן בחובו תוצאות לא־נעימות לכול… גברות אנגליות בחברה, אני מודה כי שלחתי ידי אל החרב. למרבה המזל”, הוא ממשיך בסגנונו הארכני מעט, “נתגלו חששות אלה, לפי שעה, כנטולי יסוד, ומתוך הסתכלות בהתנהגותם של הילידים… הגעתי לכלל מסקנה, כי הצגה זו של יכולתנו באומנות הפּירוֹטכניקה רבת־ערך היא, אפילו רק בכך שתוכיח להם… את עליונות הבריטים… ואכן, אין לתאר כלל את תפארת המראה. מפעם לפעם ברכתי יה, על שהניח… וביקשתי, כי אמי היקרה, המסכנה… בפקודת השגריר, החלונות הגבוהים, שהם צורה רבת רושם של האדריכלות המזרחית, אף על פי שהיא נבערת מבחינות רבות… נפתחו לרווחה; ובפנים יכולנו לראות tableau vivant או מעין הצגה תיאטרונית אשר בה אדונים וגברות אנגליים… העלו הצגת שעשועים, מעשה ידי אחד… המלים לא נשמעו, אך מראה גברים ונשים רבים כל כך מבני מכורתי, הלבושים בהידור ובעידון שאין למעלה מהם. עוררו בי רגשות שאיני בוש בהם, בוודאי, אף על פי שאין בכוחי… נתתי דעתי כולה להסתכלות בהליכותיה המדהימות של ליידי – – שהיו עלולות להצמיד את עיני הכול אליה, ולהעטות קלון על מינה ועל ארצה, כאשר” – לרוע המזל נשבר ענף של כליל החורש, לויטננט בריגה נפל על האדמה, והפרק נסתיים ברישום תודתו להשגחה (שתפקיד רב עד מאוד שמור לה ביומן) ובתיאור מדוייק של פצעיו.

העלמה פֶּנֶלוֹפֶה הארטוֹפּ, בתו של גנראל הנושא שם זה, ראתה, למרבה המזל, את כל המעמד מבפנים והמשיכה את הסיפור במכתב, אף הוא מושחת הרבה, שהגיע בסופו של דבר אל ידידתה בטַנברידג' ולס. שפע התלהבותה של העלמה פנלופה לא נפל מהתלהבותו של הקצין אמיץ־הלב. “מקסים”, קוראת היא עשר פעמים בעמוד האחד, “נפלא… אין לתאר כלל… כלי זהב… נברשות… כושים במכנסי קטיפה… פיראמידות של קרח… מעיינות יין חם ומתובל… מיקפא בצורת אניותיו של הוד מלכותו… ברבורים בצורת שושנת־המים… צפרים בכלובי זהב… אדונים בקטיפת־שני מחורצת… תסרוקות נשים הגבוהות שש רגליים לכל הפחות… תיבות נגינה… מר פּרגרין אמר כי הייתי חמודה למדי, ואני רק חוזרת על דבריו, יקירתי, מפני שאני יודעת… הו! כמה התגעגעתי אל כולכם! … עולה על כל מה שראינו בקאזינו של פּאנטיל… אוקינוס של משקאות… אדונים אחדים עבָרם… ליידי בּטי מקסימה… לייני בּוֹנָם המסכנה נתפסה לטעות אומללה, וישבה בלי שעמד כסא מאחוריה… הגברים נהגו כולם באבירות… איחלתי לעצמי אלף פעם לראות כאן אותך ואת בּטסי היקרה… אך עיני הכול, מוקד־המשיכה של כל העיניים… על דעת הכול, שכן נבצר מכל אדם להיות מרושע כל כך, ולהכחיש זאת, היה השגריר בכבודו ובעצמו. איזו רגל! אילו הליכות! אילו נימוסי נסיכים!!! רק לראותו נכנס אל החדר! לראותו חוזר ויוצא ומשהו מעניין בארשת פניו, הנותן לך הרגשה, ואינך יודע כיצד, כי ידע ייסורים! אומרים, כי בשל גבירה אחת. המפלצת המרושעת!!! כיצד יכלה אחת מבנות מיננו הידוע בעניגותו לנהוג בחוצפה כזאת!!! אינו נשוי, ומחצית הגברות במקום מאוהבות בו עד טירוף… אלף, אלף נשיקות לתום, ג’רי, פיטר ולמיוּ החמודה” (כפי הנראה – חתולתה).

ב"גאזֶט" שהופיע בתקופה זו מצאנו כתוב: “משצלצל האורלוגין חצות, הופיע השגריר על הגזוזטרה האמצעית, שעוטרה שטיחים אשר לא יסולאו בפז. ששה תורכים, מאנשי משמר המלך, למעלה משש רגליים גובהם, החזיקו לפידים מימינו ומשמאלו. זיקוקים המריאו בהופיעו, ושאגה גדולה עלתה מפי ההמון, והשגריר הודה עליה בהשתחווייה עמוקה ואמר דברי־תודה אחדים בלשון התורכית, אשר השליטה בה בשטף היתה אחת מסגולות יקרו. עתה קרב סר אדריאן סקרוֹפּ, במדי־השׂרד של אדמירל בריטי; השגריר כרע ברך; האדמירל ענד לצווארו את הענק של מיסדר המרחץ האציל ביותר, והצמיד את הכוכב אל חזהו; אחר כך קרב אליו במיפסע חגיגי חבר אחר של הסגל הדיפלומטי, הטיל על שכמו את גלימת־הדוכס ונתן בידיו, על גבי כרית שני, את כתר־הדוכס”.

לבסוף לקח אורלנדו, במחווה מופלאה של גדולה וחן, תחילה – קד ומשתחווה, אחר כך – מזדקף בגאווה, את חישוק הזהב של עלי־התות והניחו על ראשו בתנועה אשר כל רואיה לא ישכחוה לעולם. וברגע זה התחילה המהומה. אולי ציפה הקהל לנס – יש אומרים, כי הנבואה הבטיחה גשם זהב משמים – שלא נתרחש, ואולי היה זה האות שנבחר לפתיחת ההסתערות; אין איש יודע דבר לאשורו; אך משנח הכתר על ראשו של אורלנדו, פרצה שאגה גדולה. פעמונים התחילו מצלצלים; קריאותיהם הצורמניות של המתנבאים בקעו מתוך צעקות העם; תורכים רבים נפלו אפים ארצה והגיעו מצחם בעפר. דלת נקרעה לרווחה; הילדים פרצו ונדחקו אל אולמי־המשתה. נשים הצוויחו. גברת אחת, שלפי השמועה יצאה נפשה באהבתה אל אורלנדו, הרימה מנורת־קנים והטיחה אותה ברצפה. מה עלול היה להתרחש לולא היה נוכח סר אדריאן סקרופ ולפקודתו יחידת מלחים בריטים, אין איש יודע. אך האדמירל פקד לתקוע בחצוצרות; מאה כחולי־מעיל ניצבו מיד דום; ההתפרעות דוכאה, ודממה נשתררה במקום, לפחות לפי שעה.

עד עתה שהינו בחלקה האיתנה, אמנם הצרה למדי, של האמת שנבחנה. אך לאיש לא נודע לעולם מה התרחש בשעה מאוחרת יותר, אותו לילה. עדותם של הזקיפים ואחרים מוכיחה, דומה, כי השגרירות נתפנתה מהקרואים וננעלה כרגיל בשתיים לאחר חצות. השגריר נראה הולך לחדרו, אותות מעלתו עליו, וסוגר את הדלת. אחדים אמרו כי נעל אותה, ואין זה ממנהגו. אחרים טענו כי שמעו בחצר, מתחת לחלונו של השגריר, בשעה מאוחרת יותר בו בלילה, מוסיקה כפרית, בנגינתם של רועים. אשה כובסת, ששנתה נדדה בגלל מיחוש שיניים, סיפרה כי ראתה דמות גבר, עטופה אדרת או חלוק, יוצאת אל הגזוזטרה. ואז, הוסיפה לספר, הועלתה לשם באמצעות חבל ששלשל האיש למטה, אשה רעולה בקפדנות, שניכר בה כי ממעמד האיכרים היא. ועתה, אמרה הכובסת, התחבקו בלהט ‘כמו אוהבים’, ונכנסו לחדר יחדיו, והגיפו את הווילאות ולא ניתן לראות דבר עוד.

למחרת בבוקר מצאו המזכירים את הדוכס, כפי שאנו חייבים לכנותו עתה, שקוע בתרדמה עמוקה, על גבי מצעות סתורים מאוד. אף כלי החדר היו פרועים במידת־מה, הכתר הוטל על הרצפה, ואילו גלימת הדוכס ועיטור הבירייה הושלכו על כסא בערבוביה. על השולחן נפזרו ניירות. שנתו לא עוררה כל חשד, מכיוון שיגיעת הנשף רבה היתה. אך בבוא שעת הצהריים והוא עדיין ישן, הובהל רופא. הוא השתמש בתרופות אשר כבר נוסו בהזדמנות קודמת, כגון רטיות, סרפד, סם הקאה וכיוצא באלה, אך ללא הצלחה. אורלנדו הוסיף לישון. עתה ראו מזכיריו חובה לעצמם לבחון את הניירות שעל השולחן. על רבים מהם נרשמו דברי־שיר, בהם נזכר הרבה עץ אלון. היו בהם מיסמכים שונים בעסקי המדינה, ואחרים שאופיים אישי ועניינם הנהלת נכסיו באנגליה. אלא שלבסוף גילו מיסמך שחשיבותו רבה לאין ערוך. היה זה לא פחות מאשר תעודת נישואין, כתובה, חתומה ומאושרת על ידי עדים, של מעלת הלורד אורלנדו, אביר הבירייה וכו' וכו', עם רוֹזינה פֶּפִּיטה, רקדנית, האב לא ידוע, צועני כמשוער, האֵם אף היא לא ידועה, כמשוער – מוכרת גרוטאות בשוק שממול גשר גאלאתה. המזכירים הביטו זה בזה במבוכה. ואורלנדו עודנו ישן. בוקר וערב שמרו את מיטתו, אך הוא לא גילה כל סימן חיים מלבד נשימתו התקינה והאודם העמוק שפרח כרגיל בלחייו. כל העשוי להעירו, חכמת רופאים או תושייה, נעשה. אך הוא עודנו ישן.

ביום השביעי לשנת־עלפון זו (ביום החמישי, בעשרה במאי) נורתה הירייה הראשונה במרד הדמים המחריד, אשר הלויטננט בריגה גילה את סימניו הראשונים. התורכים קמו על השולטן, שלחו את העיר באש והגירו לפי חרב או הלקו כל נכרי שנפל בידיהם. מעטים היו האנגלים שניצלו: אולם כפי שניתן לצפות, העדיפו אנשי השגרירות הבריטית למות בהגנת תיבותיהם האדומות, ובמקרי חרום אף לבלוע צרורות של מפתחות, מאשר להניח להם לפול בידי הכופרים. המורדים פרצו אל חדרו של אורלנדו, אך משראוהו שרוע כבר־מינן לכל דבר לא נגעו בו לרעה, אלא שדדו את העטרה ואת אותות האבירות.

ושוב יורדת החשיכה ומאפילה על הכול, הלוואי והיתה עמוקה יותר! הלוואי, ביקש לבנו לקרוא, היתה כה עמוקה, עד שאין לראות דבר בשל אטימותה! הלוואי זכינו ליטול בשעה זו את הקולמוס ביד ולכתוב בשולי יצירתנו: תם ונשלם! הלוואי ניתן לנו לחסוך מהקורא את צער העתיד לבוא, ולהגיד לו בכך וכך מלים: אורלנדו מת והובא למנוחות. אך אויה, האמת, הכנות והיושר, האלים הקפדנים הדרוכים על המשמר ליד קסתו של הביאוגרף, קוראים: לא! הם מצמידים את חצוצרות־הכסף אל שפתיהם ותובעים בתקיעה אחת: אמת! ושוב הם קוראים: אמת! והם מצרפים את קולותיהם ורועמים בפעם השלישית: האמת, ורק האמת!

והנה – ישתבח הבורא! שכן זומנה לנו הפוגת נשימה – נפתחו הדלתות חרש, כאילו נשבה בהם נשימתו של העדין והקדוש בזֶפירים, ושלוש דמויות נכנסו. הראשונה נכנסה גבירתנו הטוהר; למצחה שביס מצמר־טליים צחור מאין כמוהו; שׂערה מפולת שלג נשוּב, ובידה נוצה צחורה של אווזה תמה. אחריה, במיפסע רב־הוד יותר, באה גבירתנו הצניעות; על מצחה, כמגדל אש בוערת ואינה כּלה, זר של גדילי־קרח; עיניה כוכבים טהורים, ובנגוע בך אצבעותיה אתה קופא עד מוח העצמות. מיד אחריהן, חוסה בצל אחיותיה המפוארות יותר, באה גבירתנו הענווה, הענוגה והיפה בין השלוש; אין פניה נראים אלא כירח העולה, כשהוא צנום ודומה למגל, מציץ ואינו מציץ מבין העננים. כולן פסעו אל אמצע החדר, בו היה עדיין אורלנדו ישן. בתנועות של תחינה ופקודה כאחד דיברה ראשונה גבירתנו הטוהר:

“אני השומרת על עופר־האיילים הישן; השלג יקר ללבי; והירח העולה; וים הכסף. בשׂלמותי אני מכסה על ביצי התרנגולת המנומרת ועל הקונכיה הנקודה שבים; אני מכסה על החטא ועל הדלות. על כל הפריך או אפל או מפוקפק צונח צעיפי. ועל כן, אל תדבר, אל תגלה. רחם, הה, רחם!”

עתה תקעו החצוצרות.

“הטוהר, לכי מפה! הסתלקי, הטוהר!”

ואז דיברה גבירתנו הצניעות:

“אני היא זו, אשר מגעה מקפיא ומבטה הופך אדם לאבן. אני עצרתי את הכוכב במחולו, ואת הגל בצניחתו. את פסגות האלפים איוויתי למשכן לי: ובהלכי, ברקים מבזיקים בשׂערי, עיני קוטלות כל אשר ינוחו עליו. מוטב כי אקפיא את אורלנדו עד מוח עצמותיו, משאניח להעירו. רחם, הה, רחם!”

עתה תקעו החצוצרות.

“הצניעות, לכי מפה! הסתלקי, הצניעות!”

ואז דיברה גבירתנו הענווה, וקולה חרישי, כמעט לא יישמע:

“אני היא זו, אשר הבריות ענווה יכנוה. בתולה אני, אף אהיה לעולם. לא לי שדות הברכה והכרמים המניבים. הריבוי שנוא עלי; וכשהתפוחים מלבלבים והעדרים מתרבים, אני נמלטת, אני נמלטת; אדרתי צונחת מכתפי. שׂערי מכסה על עיני. איני רואה. רחם, הה, רחם!”

ושוב תקעו החצוצרות:

“הענווה, לכי מפה! הסתלקי, הענווה!”

בתנועות של צער וקינה שולבות שלוש האחיות את ידיהן ורוקדות לאט, מניפות את צעיפיהן ושרות:

“האמת, אל תצאי ממאורתך האיומה. העמיקי להתחבא, האמת הנוראה. שכן את מתפארת באורה הגס של השמש בדברים, שמוטב היה אילו לא נודעו או נעשו; את חושפת את המחפיר; את האפל את מבהירה. התחבאי! התחבאי! התחבאי!”

עתה החוו תנועה, כאילו אמרו לכסות את אורלנדו בצעיפיהן. ובינתיים החצוצרות מוסיפות לתקוע:

“את האמת, ורק את האמת”.

עם הקריאה מנסות האחיות להטיל את צעיפיהן על פי החצוצרות כדי לאטום את קולן, אלא שעמלן לשווא, כי ברגע זה תקעו כל החצוצרות יחדיו:

“אחיות מחרידות, לכנה!”

נבוכו האחיות וקוננו בקול אחד, חגות ומניפות את צעיפיהן מעלה מטה.

"לא לעולם היו הדברים כך! אלא שאין הבריות רוצים בנו עוד; הנשים שונאות אותנו. הולכות אנו; הולכות. אני (טוהר אומרת) אלך אל לול העופות. אני (הצניעות אומרת) אלך אל פסגות סוּרי, שעדיין לא טימא אותן איש. אני (הענווה אומרת) אלך אל כל פינה חמימה, בה רבים הקיסוס והווילאוות

“כי שם ולא כאן (כולן מדברות יחדיו, שולבות ידיים, מחוות תנועות של פרידה ושל יאוש לעבר מיטתו של אורלנדו הישן) עדיין שוכנים בקן ובקיטון, בלשכה ובבית־הדין האוהבים אותנו; המכבדים אותנו: בתולות ואנשי עסקים; עורכי־דין ורופאים: האוסרים; השוללים; המוקירים בלי לדעת על שום מה; המשבחים בלי להבין; שבט המכובדים שעדיין רב הוא (ישתבח הבורא); המעדיפים לא לראות; המבקשים לא לדעת; האוהבים את החשיכה; אלה עדיין מעריצים אותנו, ובדין; שכן הענקנו להם עושר, שגשוג, נוחות ושלווה. אליהם נלך, אתכם נעזוב. בואנה, אחיות, בואנה! כאן לא יכירנו מקומנו”.

הן יוצאות בחפזון, מניפות את צעיפיהן מעל לראשן, כאומרות להאהיל על משהו שאין הן מעיזות להסתכל בו, וסוגרות את הדלת.

והנה נשארנו בחדר לבדנו, אנו, אורלנדו הישן והתוקעים. הללו נערכים בטור ופולטים תקיעה אימתנית:

“האמת!”

ומיד הקיץ אורלנדו.

מיתח אבריו. קם. עמד זקוף לעינינו, עירום כביום הוולדו, ובעוד החצוצרות תוקעות אמת! אמת! אמת! אין לנו ברירה אלא להודות – הוא היה אשה.

קול החצוצרות נדם ואורלנדו עמד עירום כביום הוולדו. מימות עולם לא היה מראהו של יצור־אנוש מקסים יותר. בדמותו נתמזגו לאחד כוחו של גבר וחנה של אשה. ובעודו עומד האריכו החצוצרות את צלילן כאילו צר להן לוותר על המראה היפה שהעלתה תקיעתן. ואילו טוהר, צניעות וענווה, אשר אין ספק כי נתקפו סקרנות, פתחו את הדלת, הציצו והעיפו בגד הדומה למגבת לכסות את העירום, אלא שלרוע המזל נפל הבגד על הרצפה במרחק כמה זרתות מהמטרה. אורלנדו סקר את בבואתו במראה גבוהה מכף רגל ועד ראש בלי לגלות סימן־מבוכה כלשהו, ויצא, כנראה, אל חדר־האמבטי שלו.

יכולים אנו להשתמש בהפסקה זו במהלך הסיפור לשם הצהרת אמיתות אחדות. אורלנדו נהפך לאשה, ואין להכחיש זאת. אך מכל שאר בחינות לא חלה באורלנדו כל תמורה. חילוף המין, אף ששינה את עתידו, לא עשה דבר לשינוי זהותו. כפי שמוכיחים דיוקנותיו, שמרו פניו למעשה על צורתם. זכרונו – אך להבא ניאלץ לומר למען המקובל ‘שלה’ במקום ‘שלו’ וכן ‘היא’ במקום ‘הוא’ – ובכן, זכרונה העלה לפניה את כל מאורעות חייה שחלפו ללא מכשול כלשהו. אולי הורגשה ערפליות קלה, כאילו נטפו כמה טיפות כהות לברכת הזכרון הצלולה; אי אלה עניינים נתעממו משהו; ולא עוד. דומה, כי התמורה נתחוללה ללא מכאוב, אף הושלמה, ואורלנדו לא הופתעה כלל בבוֹאה. רבים שנתנו דעתם על כך וסברו, שחילוף־מין זה סותר את דרך־הטבע, יגעו יגיעות רבות כדי להוכיח, כי (1) אורלנדו היתה אשה מברייתה, (2) כי אורלנדו הוא גם עתה גבר. נניח כאן לפסוק לביולוגים ולפסיכולוגים. אנו, די לנו בקביעת העובדה הפשוטה; עד שנתו השלושים היה אורלנדו גבר; ואז נתחלף מינו, והוא נשאר אשה כל ימיו.

יעסקו להם קולמוסים אחרים במין ובמיניות; אנו נקדים לזנוח נושאים מאוסים כאלה ככל שנוכל. אורלנדו כבר רחצה, ולבשה מעיל ומכנסיים של תורכים, ששני המינים עשויים ללבשם ללא הבדל. עתה נאלצה לסקור את מצבה. כי היה זה מצב מסוכן ומביך לאין שיעור, יודה בהרהור ראשון כל קורא שעקב אחר תולדותיה באהדה. צעירה, אצילה, יפה, נעורה במצב, שאין אנו עשויים לשוות בדעתנו מביך ממנו לגבי עלמה רמת־מעלה. לא היינו מגנים את מעשיה אילו צלצלה בפעמון, צווחה או התעלפה. אלא שאורלנדו לא גילתה כל סימני ריגוש מעין אלה. כל פעולותיה היו תכליתיות בפרוש, ואף אפשר היה לתת בהן סימנים של כוונה תחילה. תחילה סקרה בקפדנות את הניירות שעל גבי השולחן; לקחה את אלה שנראו ככתבי־יד של שיר והטמינה אותם בין שדיה; אחר כך קראה לכלבה, שלא סר ממיטתה כל הימים האלה, אף שכמעט גווע ברעב, האכילה וסרקה אותו; תחבה זוג אקדחים בחגורתה; לבסוף ענדה מחרוזות אחדות של איזמרגדים ופנינים מן המעולים, שהם חלק מעדיי השגרירות שברשותה. אחר כך רכנה בעד החלון החוצה, שרקה חרש, ירדה במדרגות המעורערות ומגואלות בדם, שעל פניהן זרויים עתה תכולתם של סלי פסולת־נייר, חוזים, מיברקים, חותמות שעווה וכיוצא באלה, ויצאה אל החצר. כאן חיכה לה, בצל עץ חרוב ענק, צועני זקן רכוב על חמור. את החמור השני הוליך באפסר. אורלנדו הניפה רגל וישבה עליו; וכך, ברכיבה על חמור, בלוויית כלב, בחברת צועני, יצא את קושטא שגריר בריטניה הגדולה בחצר השולטן.

ימים ולילות אחדים רכבו השניים והרפתקות שונות נתרגשו עליהם, מקצתן מידי אדם, מקצתן מידי הטבע, ובכולן עמדה אורלנדו בכבוד. כעבור שבוע הגיעו אל הרמה שמעל ברוּסה, ששימשה אז שדה־מאהל עיקרי של שבט הצוענים, אשר אורלנדו הצטרפה אליו. פעמים הרבה הסתכלה בהרים אלה מגזוזטרתה בשגרירות; פעמים הרבה נכספה לבוא לכאן; ובואו של אדם הנוטה להרהור אל מקום שנכסף אליו תמיד, מזין יפה את מחשבתו. אלא שזמן־מה היתה דעתה נוחה מדי מהתמורה, מכדי להשחיתה על ידי הרהורים. משלא נאלצה לקבוע חותמות בתעודות ולחתום עליהן, לסלסל אותיות ולערוך ביקורים, היה תענוגה שלם. הצוענים נדדו בעקבות המרעה; משנלחך העשב, עקרו ונסעו הלאה. רוחצת היתה בפלגים, אם רחצה; שום תיבות אדומות, כחולות או ירוקות לא הובאו לפניה; לא נמצא בכל המחנה אפילו מפתח אחד, לא כל שכן מפתח זהב; ואילו המונח ‘עריכת ביקור’ לא היה ידוע כלל. היא חלבה את העזים; קוששה עצים; מפעם לפעם גנבה ביצת תרנגולת, אלא שתמיד הניחה במקומה מטבע או פנינה; רועה היתה את הבקר; אוספת מלילות; דורכת את הענבים; ממלאת נאד של עור־עזים וגומעת ממנו; וכשהיתה נזכרת עתה, כי בשעה זו של היום החוותה תמיד תנועות של שתייה ועישון על ספל־קפה ריק ונרגילה שאין בה טבק, צחקה בקול, פרסה לעצמה פרוסת־לחם נוספת וביקשה שאיפה אחת ממקטרתו של רוסתום הישיש, אף על פי שזו מפוטמת גללי־פרה.

הצוענים – וברור כי קשרי סודה עמם התחילו לפני המהפכה – ראו בה, דומה, אחת משלהם (ולעולם אין מחמאה רמה מזו בפי העם), ואילו גונם הכהה של שׂערה ועורה חיזק את אמונתם, כי אחד מצאצאיהם היא, אלא שדוכס אנגלי חטף אותה מעל עץ אגוז בעודה תינוקת, והביאה אל הארץ הברברית בה הבריות גרים בבתים, מפני שהם חלושים וחלואים מכדי לשאת את האוויר הצח. ולפיכך, אף על פי שמבחינות רבות היא נופלת מהם, גילו רצון לסייע לה להדמות אליהם יותר; לימדוה את אומנות הגבּנות וקליעת־הסלים, את מדע הגניבה ולכידת־הצפרים, ואפילו נכונים היו לדון בנישואיה עם אחד מבני השבט.

אלא שבאנגליה דבקו באורלנדו כמה מהמנהגים או המחלות (הכול לפי הערך שתבקשו לייחס להם), אשר אין להפטר מהם, כפי הנראה. ערב אחד, כשהכול ישבו סביב המדורה והשקיעה נשתלהבה מעל הרי תסליה, קראה אורלנדו:

“מה טוב לאכול אותם!”

(אין התיבה ‘יפה’ מצוייה בלשונם של הצוענים. הניב שבחרה, היה הקרוב ביותר לפי המשמעות).

כל הצעירים והנשים פרצו בצחוק שואג. השמים טובים למאכל, באמת! אלא שהזקנים, אשר ראו נכרים רבים יותר, נתפסו לחשד. הם שמו לב כי אורלנדו מרבה לשבת שעות רצופות באפס מעשה, ואינה אלא מסתכלת לכאן ולכאן; יש שהיו מוצאים אותה בפסגה כלשהי, לוטשת עיניים נוכח פניה, בלי לתת דעתה לעזים, האם הן רועות או מתפזרות. חשד נעור בלבם שאין אמונתה כאמונתם, והזקנים והנשים סבורים היו, כי היא נפלה בצפורני המרושע והאכזר מכל האלים, והוא הטבע. ואכן, לא טעו הרבה. המחלה האנגלית, אהבת הטבע, טבועה היתה בדמה, וכאן, במקום שהטבע נרחב לאין ערוך ואדיר משהוא באנגליה, נכרכה אחריו כפי שלא נכרכה מימיה. המחלה נודעת מדי, ולצערנו אף תוארה יתר על המידה מכדי שנצטרך לשוב ולתארה, ודי לנו במלים מעטות. הרים היו שם; עמקים היו; פלגים היו שם. העפילה על ההרים; מדדה בשעלה את העמקים; ישבה בגדות הפלגים. היא דימתה את ההרים לחומות מבצרים, לחזי יונים, לצלעות הבקר. היא השוותה את הפרחים לציורי־אֶמאיל ואת הדשא למרבדים תורכיים שחוקים. העצים היו מכשפות זקנות קמולות, והצאן היו אבנים אפורות. למעשה, היה הכול משהו אחר. היא גילתה את האגם בפיסגת־ההר, וכמעט צללה במעמקיו לחפש את החכמה החבויה בו, כפי שסברה; וכשראתה מראש ההר, במרחק, מעבר לים מַרמרה, את מישורי יוון, והבחינה (ראייתה מופלאה היתה) באקרו­פּוֹליס וכן בפס לבן או שניים שהם, לדעתה, הפארתנוֹן, גאתה נפשה בה כפי שגדלו עיניה, ובפיה תפילה כי יהי חלקה עם הודם של הרים אלה, כי תדע את שלוות המישורים וכיוצא באלה, הכול כנוסח תפילתם של המאמינים הללו. וכשהסתכלה למטה, היו היקינתון האדום והאירוס הארגמני עוקרים מפיה קריאת התפעלות מטובו של הטבע, מיופיו; ומשחזרה ונשאה עיניה, ראתה את הנשר מרקיע שחקים, שיערה את התלהבותו ונטלה אותה אל לבה. בשובה למחנה ברכה כל כוכב, כל פסגה, כל מדורה, כאילו אותתו אליה בלבד; ולבסוף, כשצנחה על המחצלת באוהל הצוענים, נבצר ממנה לכבוש את הקריאה ששבה ופרצה: מה טוב לאכול אותם! מה טוב לאכול אותם! (מה תמוהה העובדה שאמצעי ההבעה של הבריות דלים כל כך, שאין הם יודעים לומר אלא ‘כמה טוב לאכול’ כשכוונתם לומר ‘יפה’, ונהפוך הוא, הם יעדיפו לשאת לעג ואי־הבנה מאשר לכבוש חוויה כלשהי בנפשם). כל הצוענים הצעירים צחקו. ואילו רוסתום אל סעדי, הזקן שהביא את אורלנדו מקושטא על חמורו, ישב ושתק. חוטמו היה כחרב קשותה; לחייו תלומות היו, כאילו ירד עליהן ברד־ברזל מדורי־דורות; שחום היה, עז־עין, ובעודו יושב ושואף מהנרגילה, הסתכל באורלנדו בקפדנות. חשד עמוק ביותר הגה, כי הטבע הוא אלוהיה. באחד הימים מצא אותה בוכה. הוא ראה בבכי סימן לעונשה מידי אלוהיה, ואמר לה שאינו מופתע כלל. הראה לה את אצבעות שמאלו, שצמקו בצינה; הראה לה את רגלו הימנית, שנמעכה על ידי גוש סלע שנידרדר. זאת, אמר, עושה האלוהים לאדם. משאמרה ‘אך הוא יפה כל כך’, כשהיא משתמשת במלים האנגליות, הניד בראשו ומשחזרה על דבריה, כעס. ראה שאין אמונתה אמונתו, ואף על פי שהוא זקן וחכם, די היה בכך להרגיזו.

חילוקי־דעות אלה הדאיגו את אורלנדו, שאושרה היה שלם עד עתה. התחילה מהרהרת, האם הטבע יפה או אכזרי ואז

שאלה את נפשה מהו אותו יופי; האם היה מצוי בדברים כשלעצמם, או בה בלבד; מכאן המשיכה אל טבעה של המציאות, שהוליכה אותה אל האמת, וזו הביאה אותה אל האהבה, הידידות, השירה (כמו בימים שעשתה בגבעה, בביתו); והרהורים אלה עוררוה, מאחר שנבצר ממנה לגלות שמץ מתוכנם, להתגעגע על הקולמוס והדיו כפי שלא התגעגעה עליהם מעולם.

“הו! אילו אך יכולתי לכתוב!” קראה (שכן הגתה את הסברה התמוהה של המושכים בעט, כי המלה שנכתבה, נמסרה לזולת). לא היה לה דיו; והנייר מועט היה. על כן הכינה דיו מגרגרי־בר ויין; ומשמצאה שוליים ומקומות חלקים בכתב־היד של ‘עץ האלון’ עלה בידיה, תוך שימוש במעין כתב־קצרנים, לתאר את הנוף בחרוז לבן, בשיר ארוך, ולרשום בצמצום דו־שיח עם עצמה על היופי הזה והאמת. כתיבה זו העניקה לה אושר רב, שעות על גבי שעות. אלא שהצוענים התחילו חושדים בה. ראשית שמו לב, כי פחתה זריזותה בחליבה ובגבּנות; וכן מרבה היתה להסס בטרם תשיב; ופעם אחת נתעורר נער צועני בפחד, מפני שחש את עיניה מסתכלות בו. לעיתים תקפה מבוכה זו את השבט כולו, המונה כמה וכמה עשרות גברים ונשים מבוגרים. היא נבעה מהתחושה (וחושיהם חריפים מאוד ומפותחים לאין ערוך יותר מאוצר־המלים שבפיהם) כי כל מעשי ידיהם מתפוררים כעפר בטרם נשלמו. ישישה הקולעת סל, נער הפושט עורו של כבש, היו שרים או מפזמים בנחת בשעת מעשה. אך הנה חזרה אורלנדו למחנה, צנחה ליד המדורה ולוטשת עיניים על השלהבות. אף על פי שאינה מסתכלת בהם הם מרגישים, כי נמצא כאן אדם המטיל ספק (תרגומנו את לשון הצוענים אינו מהוקצע); כי נמצא כאן אדם שאינו עושה דבר לצורך המעשה; שאינו מסתכל לצורך ההסתכלות; נמצא כאן אדם שאינו מאמין בשלח הכבש, אף לא בסל, אלא רואה (ברגע זה סקרו את האוהל מתוך חרדה) משהו אחר. עתה יעלה בלב הנער והישישה רגש מעורפל אך מטריד הרבה. הנצרים נשברו בידיה; הסכין חתך באצבעותיו. זעם רב מילא את לבם. מבקשים היו כי תצא אורלנדו את האוהל ולא תשוב עוד. אף על פי כן הודו, כי נפש עליזה היא וידה מושטת לעזרה; ודי באחת מפניניה לקניית היפה בעדרי העזים של ברוסה.

לאט לאט התחילה להרגיש בקיומו של הבדל כלשהו בינה לבין הצוענים, והוא שהביאה לעיתים לידי היסוס לגבי נישואיה והשתקעותה אצלם לצמיתות. תחילה ניסתה לתרץ את הספק במוצאה מעם עתיק ובן־תרבות, בעוד שהצוענים הם שבט נבער מדעת, שאינו עולה בהרבה על הפראים. ערב אחד, כשהיו שואלים אותה על אנגליה, לא כבשה יצרה, תיארה במידת־מה של גאווה את הבית בו נולדה, את שלוש מאות ששים וחמישה החדרים שבו, וסיפרה כי הוא שייך למשפחתה זה ארבע או חמש־מאות שנה. אבותיה רוזנים היו ואפילו דוכסים, הוסיפה. שוב הבחינה עתה, שאין דעתם של הצוענים נוחה מסיפורה; אלא שאין הם זועמים עוד, כפי שזעמו שעה ששיבחה את יפי הטבע. עתה היו אדיבים, אך מודאגים כבני טובים, לאחר שהביאו אדם נכרי לידי גילוי מוצאו הפחות או דלותו. רוסתום יצא אחריה מהאוהל ואמר, שאין היא צריכה להצטער על שהיה אביה דוכס ובעל כל אותם החדרים והרהיטים שתיארה. איש מביניהם לא ישנה על שום כך את יחסו אליה לרעה. עתה נתקפה בושה, שלא ידעה כמותה מעולם. ברור היה, כי רוסתום ושאר הצוענים רואים יחוס של ארבע או חמש מאות שנה כפחוּת מאין כמוהו. משפחותיהם מונות יחוס של אלפיים או שלושת אלפים שנה, לכל המועט. בעיני צועני, אשר אבותיו בנו את הפירמידות מאות בשנים לפני הולדת ישו, לא נבדל במאומה יחוסם של בני הוֹוארד ובני פּלאנטַגֶנֶט מיחוסם של פלוני סמית ואלמוני ג’וֹנס: כזה כן זה בטלים ומבוטלים. יתירה מזו, אם הנער הרועה הוא בעל מגילת־יוחסין עתיקה כל כך, אין מוצא עתיק־יומין עניין רצוי או ראוי לזכרון מיוחד; ארחי־פרחי וקבצנים שותפים ליחוס זה. וכן ברור היה, כי אף על פי שהצועני אדיב מכדי לפרש דבריו, הריהו סבור שאין שאיפה המונית יותר מאשר להיות בעל חדרי־שינה למאות (בפסגתה של גבעה עמדו בדברם; לילה היה; ההרים התנשאו סביבם) שעה שכל האדמה לנו היא. מבחינתו של הצועני, הבינה אורלנדו, לא היה דוכס אלא גורף ממון או שודד, שחטף אדמה וכסף מידי אנשים שבעיניהם לא נחשבו הללו במאומה, ושאר־רוחו לא עמד לו אלא לבניין שלוש מאות ששים וחמישה חדרי־שינה, בעוד שדי באחד, ומוטב ללא חדר־שינה כלל. לא היה בכוחה להכחיש, כי אבותיה צרפו שדה לשדה; בית לבית; כבוד לכבוד; וכי איש מהם לא היה קדוש או גיבור, או מושיע של המין האנושי. כן נבצר ממנה לסתור את הטענה (מידותיו של רוסתום תרומיות היו מכדי להדגיש את הדברים, אך היא ירדה לסוף דעתו), כי כל אדם העושה היום מה שעשו אבותיה לפני שלוש או ארבע מאות שנה עשוי להיות מוקע – ובראש בראשונה על ידי בני משפחתה – כשאפתן גס־רוח, הרפתקן, עשיר־מקרוב־בא.

ביקשה להשיב על נימוקים אלה בדרך ידועה אך קלוקלת, וטענה כי גם חיי הצוענים גסים וברבריים; לא יצאו ימים מרובים וכבר הם רוחשים זה לזה טינה מרה. אכן, הבדלי־דעות מעין אלה די בהם לשפיכת דמים ולמהפכה. ערים נשדדו מסיבות קלות מאלו, ואלפי קדושים עלו על המוקד ולא ויתרו כהוא זה בעניינים שעמדו כאן לוויכוח. אין לך תאווה אדירה בלב האדם מהרצון להנחיל את אמונתו לזולתו. אין דבר המחבל בשורשי אושרו וממלאהו זעם, כתחושה שהזולת מוקיר אך מעט את היקר בעיניו. הוויגים והטוֹרים, הליברלים ואנשי מפלגת העבודה – על מה הם נאבקים אם לא על יוקרתם? לא אהבת האמת כי אם תאוות השררה היא המסיתה פרבר נגד פרבר, ובאשמתה מבקשת קהילה אחת את אבדנה של השנייה. כל אדם מבקש את שלוות־נפשו ואת כניעת־הזולת יותר מאשר את נצחון האמת והתעלות היושר – אלא שאמרי־מוסר אלה שייכים להיסטוריון, ועלינו להניחם לו, שכן הם מטילים שעמום כמימי השלולית.

“גם ארבע מאות שבעים וששה חדרים כאין וכאפס הם בעיניהם”, נאנחה אורלנדו.

“טובה בעיניה השקיעה מעדר עזים”, אמרו הצוענים.

לא ידעה אורלנדו אנה תפנה ומה תעשה. לעזוב את מחנה הצוענים ולשוב להיות שגריר, לא, אין דעתה סובלת זאת. אך בה במידה אי־אפשר להשאר לעולם במקום שאין בו דיו ונייר־כתיבה, אף לא יראת־רוממות בפני בני טאלבּוֹט או כבוד כלפי שפע של חדרי־שינה. כה היתה מהרהרת בבוקר נאה אחד, כשהיא רועה את העזים במדרוני הר אַתוֹס. ושוב עולל לה הטבע, לו רחשה אמון, תעלול, או שעשה נס – חילוקי־הדעות נרחבים מכדי שנוכל להכריע לכאן או לכאן. אורלנדו היתה מסתכלת בעצבות נואשת במדרון התלול הנפרש לעיניה. הקיץ היה בעיצומו, ואם עלינו לדמות את הנוף למשהו, נדמנו לעצם יבשה; לשלד של כבשה; לגולגולת ענק אשר אלף רחָמים ניקרוה עד קָרחה. השרב עז היה ועץ התאנה הקטן, שמתחתיו שכבה אורלנדו, לא סייע אלא לרישום צורות של עלי־תאנה על הבורנוס הקל שלה.

לפתע הוטל צל על המדרון הקרוח שממול, אף על פי שלא נמצא שם דבר העשוי להטיל צל. הצל כהה במהירות וכבר נפער שקע ירוק במקום שהיה בו סלע חשוף קודם לכן. עוד היא מסתכלת, העמיק השקע ונתרחב, ושטח גדול שדמיונו כפארק נפרש במדרון. הנה ראו עיניה אפר ירוק מכה גלים; הנה ראו עצי אלון, זרויים פה ושם; והנה הקיכלים מנתרים בין העפאים, עיניה ראו את הצבאים פוסעים בעדינות מצל אל צל, ואוזניה קלטו אפילו את זמזום החרקים ואת אנחותיו וריטוטיו הענוגים של יום קיץ באנגליה. לאחר שהסתכלה זמן־מה במראה והקסם עבָרה, התחיל שלג יורד; לא יצאה שעה קלה וכל הנוף נתכסה שלג, ובמקום צחצחי השמש הצהובים נפרשו צללים סגולים. עתה ראתה עגלות כבדות באות בדרך, עמוסות גזעי אילנות, והיא ידעה כי הם מיועדים לנסירה, לשמש עצי הסקה; והנה הופיעו הגגות, הצריחים, מגדלי־הפעמונים והחצרות שבביתה שלה. השלג ירד בהתמדה, ועתה כבר נשמעו רחש גלישתו מהגג וקול טפיחתו באדמה. עשן עלה מאלף ארובות. הכול היה כה צלול וברור, עד שניתן לה לראות את הבּרדה המנקרת בשלג למצוא תולעת. בהדרגה העמיקו הצללים הסגולים, והליטו את העגלות והמידשאות וגם את הבית הגדול. הכול נבלע ונעלם. כבר לא נותר מאומה מהשקע המדשיא, ובמקום האפרים הירוקים היה רק המדרון המבהיק, אשר אלף רחָמים ניקרוהו, דומה, עד קרחה. עתה פרצה בבכי מר, ובשובה בחפזון אל מחנה הצוענים הודיעה להם, כי עליה להפליג לאנגליה למחרת היום.

בעשותה כן האיר לה מזלה פנים. הצעירים כבר זממו לרצוח אותה. דין הכבוד הוא, אמרו, לפי שמחשבותיה שונות ממחשבותיהם. אלא שצר להם לחתוך את גרונה, על כן קיבלו בברכה את הידיעה על נסיעתה. שיחקה לה השעה ואניית־סוחר אנגלית עמדה להפליג לאנגליה; תלשה אורלנדו עוד פנינה אחת ממחרוזתה, ולא זו בלבד ששילמה בתמורתה את דמי־הנסיעה, אלא שנותרו בארנקה כמה שטרי־כסף. את אלו ביקשה לתת במתנה לצוענים. אולם היא ידעה כי הם בזים לעושר; על כן נאלצה להסתפק בחיבוקי־פרידה כּנים, אם נדון ביחסה שלה.

פרק רביעי

משנותרו בידיה מטבעות אחדים ממכירת הפנינה העשירית במחרוזתה, קנתה לה אורלנדו מערכת בגדים לפי אופנת הימים ההם, וכבת־אנגליה רמת־יחס ישבה עתה על סיפונה של “הליידי המאוהבת”. אמת הדבר, אף כי תמוה, שעד רגע זה כמעט שלא נתנה דעתה על מינה. אולי סייעו להסחת דעתה מכנסי־התורכים שלבשה עד כה; ולהוציא פרט חשוב אחד או שניים נבדלות הנשים הצועניות אך מעט מהגברים. מכל מקום, רק לאחר שחשה את השמלות נכרכות לרגליה, ורב־החובל הודיע לה במירב האדיבות כי יפרוש למענה אפריון על הסיפון, הבינה, תוך חלחלה את היתרונות והחסרונות שבמצבה. אלא שחלחלה זו לא היתה מהסוג שהיינו עשויים לצפות לו.

הווי אומר, היא לא נגרמה אך ורק על ידי ההרהור בצניעותה, וכיצד תוכל לשמור עליה. בנסיבות כתיקנן לא היתה צעירה מקסימה מהרהרת בשום עניין אחר; כל הבניין של שלטון הנשים עומד על אבן־יסוד זו; הצניעות היא אבן־החן, ראש־העדיים שלהן, שהן מגינות עליה בחמת־טירוף, ויוצאות מן העולם אם נשדדה מהן. אך מי שהיה גבר שלושים שנה ומעלה ונוסף על כך שגריר, מי שאימץ מלכה בזרועותיו ועוד גברת אחת או שתיים, אם יש אמת בשמועות, שרום־מעלתן מופלג פחות, מי שנשא לאשה אחת רוֹזינה פּפּיטה, ועוד ועוד, אולי אינו דין שיהיה נרעש כל כך מן העניין. חלחלתה של אורלנדו היתה מסוג מורכב מאוד, שאין מגדירים אותו כהרף־עין. אכן לא מנה אותה איש מעולם בין החריפים־עוקרי־הרים, החודרים בן־רגע לעומקם של דברים. כל ימי ההפלגה נדרשו לה לחישוף משמעותה של אותה חלחלה, ואנו נלך אחריה עקב בצד אגודל.

“אלוהים”, אמרה בלבה כשהתאוששה מאותה חלחלה, מתפרקדת להנאתה מתחת לאפריון, “ודאי שהוא אורח־חיים של נועם ובטלה. אלא”, הרהרה והקישה רגל ברגל, “שמלות אלו סביב עקביך ספחת הן. אמנם, האריג (משי־פדואה פרחוני) אין נאה ממנו בעולם. ומעולם לא היה לעורי (עתה נתנה ידה על ברכה) מראה משובה מזה. ואף על פי כן, היכולה אני לקפוץ לים ולשחות בבגדים כאלה? לא! על כן אאלץ לסמוך על עזרתו של ספן. האם למורת רוחי הוא? האם?” היתה תוהה, וכאן נקשר קשר ראשון בחוט החלק של הרהוריה.

שעת הסעודה הגיעה בטרם התירה אורלנדו את הקשר, ורב־החובל בכבודו ובעצמו – ניקוֹלאס בֶּנֶדִיקט בַרטוֹלוּס, ימאי בעל הדרת־פנים – עשה את המלאכה למענה, שעה שהקריב לה נתח בשר מעושן.

“קצת מן השומן, גברתי?” שאל. “הרשי לי לפרוס למענך את הנתח הזעיר ביותר, כגודל צפורנך”. דברים אלה שילחו רטט מהנה בכל גופה. צפרים שרו; פלגים המו. היא נזכרה ברגש העונג שאין לתארו אשר ידעה בראותה לראשונה את סאשה, לפני מאה שנה ויותר. אלא שאז רדפה, ואילו עתה נמלטה. תענוגו של מי גדול יותר? של הגבר או של האשה. האין הם דומים? לא, אמרה בלבה, תענוג זה מופלא ביותר (היא הודתה לרב־החובל אך סרבה), לסרב, לראותו מזעיף מצחו. טוב, אם רצונו בכך, תיקח לה את הפרור הדק, הזעיר בעולם. אין עונג גדול מאשר להעתר ולראותו מצטחק. “שאין לך עונג נאצל יותר”, הוסיפה להרהר בשובה אל משכבה על הסיפון, “מאשר להתנגד ולהעתר; להעתר ולהתנגד. בוודאי, שאין דבר העשוי להלהיב במידה כזאת את הנפש. ועל כן איני בטוחה”, המשיכה, “שלא אקפוץ הימה, אך ורק למען התענוג שבהצלה בידי ספן”.

(ראוי כי נזכור, שהיא היתה כילד שניתנו לו גן־מישחקים או ארון־צעצועים; נימוקיה אינם הולמים נשים מבוגרות, שהסכינו לעניינים אלה כל ימי חייהן).

“אך כיצד היינו מכנים, הבחורים שבירכתי ‘מארי רוֹז’, אשה הקופצת לים כדי להתענג על הצלתה בידי ספן?” אמרה. “היה לנו כינוי למענן. אה! נזכרתי”. (אלא שעלינו להשמיט את המלה; נתעבת היתה בתכלית, וצלצולה משונה בפי גברת). “אלי! אלי!” שבה וקראה בסיום הרהוריה, “האם חייבת אני להתחיל לכבד את דעתו של המין השני, תהיה מבעיתה בעיני כאשר תהיה? אם אני לובשת שמלות, איני יודעת לשחות, אם הצלתי תלוייה בספן, אל אלוהים! הלא חייבת אני!” מיד קדרו פניה. כנה היתה מטבעה, בוחלת בעקיפי־לשון למיניהם, ואמירת שקרים הטילה עליה שעמום. דרך־פעולה זו נראתה לה עוקפנית. אלא שהרהרה; אם את המשי הפרחוני ואת העונג להנצל בידי ספן אפשר להשיג בדרכי־עקיפין בלבד, חייב אדם להלך בעקיפין, כך משערת היא. בזכרה, כי בתור גבר צעיר תבעה מהנשים להיות צייתניות, צנועות, מבושמות ומקושטות להפליא. “עתה אאלץ לשלם בגופי את מחיר תביעותי אלו”, הרהרה; "לפי שאין הנשים (אם לדון על פי נסיוני הקצר במינן) צייתניות, צנועות, מבושמות ומלובשות הדר מטבע ברייתן. הן עשויות לקנות מידות־חן אלו, שבלעדיהן תתקפחנה מכל הנאות החיים, רק על ידי משמעת קפדנית ביותר. “הנה, עשיית השיער”, הרהרה, “זו בלבד תגזול לי שעה בבוקר; וההסתכלות במראה, עוד שעה; קשירת המחוך, הסרטים והשנצים; הרחצה והפודרה; וכן חילוף המשי בתחרימים, והתחרימים במשי־פדואה; והצניעות שנה בשנה…” עם הרהור זה הרתיעה רגלה בקוצר־רוח וחשפה כזרת או שתיים של שוקה. ספן בראש התורן, שהסתכל ברגע זה למטה, נסער כל כך מהמראה, עד שמעדה רגלו ואך בנס ניצל. “אם מראה קרסולי פירושו מוות של בחור ישר, אשר אין ספק כי אשה לו וריחיים תלויים על צווארו, מידת האנושות מחייבת אותי לכסותם”, הרהרה אורלנדו. אלא שרגליה היו ראש פארה. על כן התחילה להרהר עד היכן הגענו, אם עלינו לכסות על כל יופיה של אשה, שמא יפול ספן מראש־התורן. “ספחת בראשם!” אמרה והבינה, זו הפעם הראשונה, מה שהיתה עשוייה ללמוד בנסיבות אחרות בעודה ילדה, הווי אומר, אחריותה הקדושה של האשה.

“והרי זו הקללה האחרונה שהעליתי על שפתי”, הרהרה, “שכן מיד תדרוך רגלי על אדמת אנגליה. לעולם לא אוכל עוד להלום בראשו של אדם, או להגיד לו כי שקר בפיו, או לשלוף חרבי ולתקוע אותה בגופו, או לשבת בבית הלורדים, או לענוד כתר־דוכס, או להלך בתהלוכת קדושים, או לדון אדם למוות, או לצאת בראש החיִל, או לדהור בווייטהול על סוס־מלחמה, או לענוד על החזה שבעים־ושניים עיטורים שונים. לאחר שתדרוך רגלי על אדמת אנגליה לא אוכל אלא למזוג תה ולשאול את הלורדים שלי אם ערב לחִכּם. האם תקח סוכר? האם תטעם שמנת?”. ומשסיננה את הדברים בהדגשה, הבינה פתאום באימה מה שלילית הערכתה את המין השני, מין הגברים, אשר על שייכותה אליו היתה גאוותה בעבר. “לנפול מראש־תורן”, הרהרה, “מפני שראית קרסוליה של אשה; להתקשט כפוחלץ ולטופף ברחובות, כדי שהנשים יהללוך; לשלול השכלה מהאשה, שמא תלעג לך; להיות עבדה של כל פרחחית קלת־דעת בתחתוניות, ולהתהלך בעולם כאדוני הבריאה. אבינו שבשמים” אמרה בלבה, “הלוא כטפשות ישימו אותנו, ואכן, מה טפשות אנו!”. מתוך כפל־משמעות מסויים בדבריה עשויים אנו להניח, כי היא מגנה את שני המינים במידה שווה, כאילו לא נשתייכה גם לאחד מהם. ואמנם, בשעה זו דומה היתה כמהססת; היא היתה גבר; היא היתה אשה; היא ידעה את הסודות, נטלה מחולשותיו של כל מין. היה זה הלך־נפש מביך, הפכפך ומסחרר. דומה, כי נחמתה של אי־הידיעה נשללה ממנה לחלוטין. כנוצה נשובת־סער היתה. לא ייפלא איפוא, כי לאחר שערכה מין לעומת מין, ומצאה אותם מלאים כאחד חולשות שאין מצערות מהן, ולא ידעה אל נכון לאיזה מהם היא שייכת, נכונה היתה לקרוא, כי מוטב לה לחזור לתורכיה ולשוב להיות צועניה, אלא שברגע זה הוטל העוגן בקול שקשוק רם לים; המיפרשים צנחו בשאון על הסיפון, והיא הבחינה (כה שקועה היתה במחשבו­תיה, עד שלא ראתה דבר זה ימים אחדים) כי האניה עוגנת בחוף איטליה. רב־החובל שלח אליה מיד שליח וביקש לזכותו בכבוד ולעלות עמו לחוף בסירתו.

בשובה למחרת בבוקר השתרעה על משכבה שמתחת לאפריון ופרשה את שמלותיה על קרסוליה ברוב צניעות ודרך־ארץ.

“אף על פי שאנו נבערות ומסכנות בהשוואה למין השני”, הרהרה כשהיא ממשיכה את הפסוק שלא סיימה אתמול, “ואילו הם חמושים בכל נשק, ואפילו מונעים מאתנו את ידיעת האלף־בית” (ומדברי פתיחה אלה ברור, כי בלילה אירע משהו שהטילה לעבר המין הנשי, שכן דיבורה עתה כשל אשה יותר משהוא דיבור של גבר, אך ככלות הכול ניכרת בו מידת־מה של ניחת־דעת), “עדיין הם נופלים מראש התורן”. עתה פלטה פיהוק גדול ונרדמה. כשהקיצה היתה האניה שטה ברוח נאה כה סמוך לחוף, עד שדומה היה כי רק גוש סלע גדול או שרשיו הנפתלים של עץ־זית עתיק־יומין מונעים מהערים הבנויות על שפת הצוקים מלגלוש אל המים. ריחם של ריבוא עצי הדר, עמוסי פרי, עלה בנחיריה. עשרות דולפינים כחולים קפצו מפעם לפעם באוויר, כשזנבותיהם מפרכסים. פרשה זרועותיה (וכבר למדה לדעת, שאין השפעת הזרועות קטלנית בהשפעת הרגליים) והודתה לאלוהים על שאין היא דוהרת עתה בווייטהול על גבו של סוס־מלחמה, ואפילו אינה דנה אדם למוות. “מוטב ללבוש”, הרהרה, “דלות ובורוּת, אלה מלבושיו הכהים של מין הנשים; מוטב להניח לאחרים את השלטון בעולם ואת שבט־המוסר; מוטב להפטר מתאווֹת הקרב, מאהבת השלטון ומשאר תאוותיהם של הגברים, אם על ידי כך יינתן לנו ליהנות יותר מההתלהבויות הנעלות ביותר הידועות לרוח האדם, שהן”, אמרה בקול, כדרכה בשעה של ריגשה עמוקה, “ההתבוננות, הבדידות, האהבה”.

“ברוך אלוהים שעשני אשה!” קראה וכמעט שנתפסה לאיוולת שאין למעלה ממנה – ואין מצערת ממנה במעשי הגבר או האשה – והיא גאוותו של אדם על מינו, אלא שנתנה דעתה על המלה המיוחדת, שנזדחלה אל סיומו של הפסוק האחרון, על אף כל מאמצינו לדחוק אותה לד' אמותיה: האהבה. “האהבה”, אמרה אורלנדו. ומיד – כי זו סעירותה – לבשה האהבה צורת אנוש – כי זו גאוותה. כי בעוד מושגים אחרים מסכימים להשאר בתחום המופשט, אין דעתו של זה נחה עד שילבש עור וגידים, מעיל מתבדר ותחתוניות, מכנסיים ומתנייה. ומכיוון שכל אהובותיה של אורלנדו נשים היו, הנה גם עתה – באשמת עצלותו הנפשעת של טבע האדם בהסתגלותו למוסכמות חדשות – הוסיפה לאהוב אשה, אף על פי שהיא עצמה אשה; ואם נודעת בכלל השפעה כלשהי להכרת השייכות לאותו המין, הרי פעלה הפעם להחייאתם של הרגשות שידעה אורלנדו בעודה גבר ולהעמקתם. שכן נתחוורו לה כעת אלפי רמזים וסודות שהיו שרויים עד כה באפלה. עתה סולקה האפלה החוֹצה בין המינים ומניחה לטומאות לאין־מספר לשכון בצלה, ואם יש ממש בדברי המשורר על האמת ועל היופי, הרי זכו רגשות האהבה שלה ביופי ככל שהפסידו מכזבם. סוף סוף, קראה אורלנדו, היא מכירה את סאשה לאמיתה; תוך להט הגילוי, תוך רדיפה אחרי כל האוצרות שנתגלו זה עתה, היתה אורלנדו כה נלהבת ומוקסמת, עד שדומה היה עליה כי כדור־תותח נתפוצץ ליד אוזנה כשאמר קול גבר “ברשותך, גברתי”, וידו של גבר הקימה אותה על רגליה, ואצבעותיו של גבר, אשר תלת־תורנית מקועקעת על האמצעית שבהן, מצביעות על האופק.

“שוניות החוף של אנגליה, גבירתי”, אמר רב־החובל, והרים את ידו, שהצביעה על האופק, להצדעה. אורלנדו נבהלה עתה בשנייה, וחלחלתה אף עזה מהראשונה.

“ישו מושיע!” קראה.

למזלה, היה בראייתה את המולדת לאחר העדרות ממושכת משום צידוק לבהלה ולקריאה, שאם לא כן היתה מתקשה להסביר לרב־החובל ברטוֹלוּס את הרגשות הזועפים והמתנגשים, המהמים עתה בקרבה. כיצד תאמר לו, כי היא, הרוטטת עתה שלובה בזרועו, היתה דוכס ושגריר? כיצד תסביר לו, כי היא, העטופה כחבצלת קפלי משי־פדואה, היתה מתיזה ראשים, ושכבה עם נשים הוללות בין שקי האוצרות בבטן אניות של שודדי־ים, בלילות קיץ, כשהצבעונים פורחים והדבורים מהמות בוואפינג אוֹלד סטיירס? נבצר ממנה להסביר אף לעצמה, מדוע נתקפה חלחלה כה עזה כשהצביעה ימינו הבוטחת של רב־החובל על שוניות האיים הברי­טיים.

“לסרב ולהעתר”, מלמלה, “מה נפלא הוא; לרדוף ולכבוש, מה נהדר; להשיג ולהסביר, מה נעלה”. לא היה אחד בצרופי־מלים אלו שנראה לה מוטעה; אף על פי כן, כשנזדקרו וקרבו שוניות הגיר, הרגישה כי חטאה, כי ניטל כבודה, כי נטמאה, והעניין תמוה לגבי אשה שמעולם לא נתנה דעתה על כך. קרבים היו והולכים עד שנתגלו לעין הבלתי־מצויידת קוטפי הקריתמוֹן התלויים בסלע, במחצית גובהו. ובעודה מסתכלת בהם חשה כי מתרוצצת בקרבה – כצל־רפאים לגלגני, אשר בעוד רגע יניף את שמלותיה ויעלימנה מן העין – סאשה האבודה, סאשה שהיא זכרון, אשר בממשותו נוכחה זה עתה במפתיע כל כך, סאשה, כך הרגישה, המעווה פניה ומחווה כל מיני תנועות של זלזול כלפי השוניות וקוטפי הקריתמון; וכשפתחו הספנים בזמר “שלום לכן וברכה, הגבירות בספרד”, נתהדהדו המלים בלבה הנעצב של אורלנדו, והיא הרגישה כי אף על פי שהעלייה ליבשה זו פירושה נוחות, פירושה עושר, פירושה חשיבות ומעמד (לפי שאין ספק כי תעלה בחכּה פלוני נסיך אציל, וכרעייתו תמשול על מחצית יוֹרקשייר), הרי מוטב לה לשוב לאניה ולהפליג אל הצוענים, אם עלייה זו פירושה גם כניעה למוסכמות, עבדות, מרמה, התכחשות לאהבתה, כבילת אבריה, צימות שפתיה וריסון לשונה.

אלא שתוך חפזונן של מחשבות אלו עלה לעיניה ככיפת שיש לבן, חלק, משהו – בין שהוא ממש בין שהוא הזייה – אשר רושמו היה רב כל כך על דמיונה הקודח, עד שדבקה בו, כפי שראינו להקת שפיריות רוטטות נוחתות, בהנאה גלוייה לעין, על כיפת זכוכית המכסה צמח עדין. צורת הכיפה העלתה, מכוחה של ההזייה, את הזכרון העתיק, המתמיד שבכולם – את האיש בעל המצח הגדול בחדרה של טוויצ’ט, האיש שישב וכתב, או הסתכל, אך בוודאי שלא הסתכל בה, שכן דומה לא השגיח כלל בעמידתה שם בכל הדרה, נער־חמודות כפי שהיתה בוודאי, הן לא תוכל להכחיש זאת; ומדי הרהרה בו, פורשת המחשבה סביבה יריעה של שלוות־כסף, כירח שעלה על מים גועשים. הרימה ידה אל שדיה (הזרוע השנייה עדיין נתונה היתה לחסותו של רב־החובל) שם הוטמנו דפי הפואימה שלה; וכאילו טמנה שם קמיע. מבוכתה לגבי מינה, איזהו ומה משמעותו, שככה; עתה לא היתה הוגה אלא בהודה של השירה, והשורות הנשגבות של מרלאוּ, שקספיר, בּן ג’וֹנסוֹן, מילטוֹן התחילו מצטלצלות ומתהדהדות, כאילו היה ענבל זהב מקיש על פעמון זהב במגדל הקאתדראלה שהוא רוחה. האמת היא, כי כיפת השיש שנתגלתה לעיניה תחילה מעומעמת כל כך, עד שהזכירה בצורתה מצח של משורר והפריחה להקת רעיונות חסרי־שחר, לא היתה פרי־דמיון אלא מציאות; וכששטה האנייה במעלה התיימס ברוח מסייעת, פינתה הדמות החזוייה, על כל צרופיה, את מקומה לאמת, ונתגלתה ככיפתה של קתידראלה אדירה, לא פחות ולא יותר, המתנשאת מתוך תגליף של צריחים לבנים.

“כנסיית פאולוס הקדוש”, אמר רב־החובל ברטוֹלוּס, שעמד לידה. “הטַאוּאֶר של לונדון”, הוסיף. “בית־החולים גריניץ', שנבנה לזכר המלכה מרי על ידי בעלה, הוד מעלתו המנוח, ויליאם השלישי. כנסיית וסטמינסטר. בתי הפרלמנט”. בעודו קורא בשמם נתגלה לעין כל אחד מבניינים מפורסמים אלה. היה בוקר יפה של ספטמבר. חשרת כלי־שיט קטנים היו חוצים את הנהר מחוף אל חוף. לעתים רחוקות נפרש מראה עליז או מעניין יותר לעיני הנוסע החוזר אל מכורתו. אורלנדו היתה רכונה על המעקה, כולה פליאה. ימים רבים מדי הסכינו עיניה אל הפראים ואל הטבע, מכדי שלא להתלהב מן ההוד העירוני הזה. אם כן זוהי כיפת פאולוס הקדוש, אשר בנה אותה מר וְרֶן בימי העדרה. בסמוך פרצה מראש עמוד אלומת שׂער־זהב – רב־החובל בארטולוס עמד לידה כדי להסביר לה כי זוהי ה“מצבה”: אמר לה, כי בימי העדרה פרצו כאן מגיפה ודליקה. עלו הדמעות בעיניה, אף שטרחה לכובשן, אך משנזכרה כי הבכי יאה לאשה, הניחה להן לזלוג. כאן, הרהרה, נערך הקרנוואל הגדול. כאן, במקום בו צולפים הגלים בפזיזות, עמד ביתן המלך. כאן נפגשה לראשונה עם סאשה. כאן (היא הסתכלה במים הרושפים) נראו כרגיל אשת־הארבה הקפואה והתפוחים שבחיקה. כל אותם פאר ושחיתות חלפו־עברו. חלפו גם הלילה החשוך, הגשם המבעית, נחשולי השטפון העזים. במקום זה, בו אצו וחגו גלידי־קרח צהובים וצוות של מסכנים הלומי־אימה על גבם, שטו עתה להקת ברבורים, גאים, מתנחשלים, הדורים. לונדון המירה פניה מאז ראתה אותה לאחרונה. אז, זוכרת היא, היתה זו ערבוביה של בתים קטנים, שחורים וקודרים. גולגלות המורדים גיחכו מעל גבי הרמחים בטמפל באר. ריח אשפה וגללים עלה מן המרצפות של אבני־הגוויל. כשהפליגה האניה על פני ואפינג נגלה לעיניה מראה רחובות נאים ונקיים. מרכבות נאות רתומות לסוסים בריאי־בשר עמדו ליד פתחי הבתים, אשר חלונותיהם המקומרים, שמשותיהם, ומקושי־הדלת הממורקים העידו על עושרם והדרת־אצילותם הצנועה של דייריהם. גברות לבושות משי פרחוני (היא הצמידה אל עינה את משקפתו של רב־החבל) טיילו על מידרכות מוגבהות מהמרצפת. אזרחים לובשי מעילים רקומים הריחו טבק, כשהם עומדים בקרנות הרחובות, מתחת לפנסים. חלפו לעיניה שלטי־חנויות שונים, המתנופפים ברוח, ועל פי הכתוב עליהם שיוותה בדעתה במהירות את הטבק, הארג, המשי, הזהב, כלי הכסף, הכפפות, הבשמים ואלפי המיצרכים האחרים הנמכרים בפנים. וכשקרבה האניה אל מעגנה ליד גשר לונדון לא הספיקה השעה לאורלנדו אלא למבט חטוף על חלונות בתי־קפה, שם ישבו בנחת בגזוזטרות, שכן נאה היה היום, אזרחים מכובדים רבים, ספלי חרסינה לפניהם ומקטרות־חרס לצדם, בעוד שאחד מהם קורא בגליון של חדשות, ואילו השאר מרבים לשסעו בקול צחוק ובהערות. האם אלו מיסבאות, האם אלה אנשי־רוח, האם אלה משוררים? שאלה את רב־החובל ברטולוס, שהשיב לה בנפש־חפצה, כי הנה עתה, אם אך תפנה ראשה מעט שמאלה ותסתכל ישר בקו הממשיך את אצבעו – כן, כך – יעברו ויראו את “עץ הקקאו”, ושם – כן, זה האיש – אפשר לראות את מר אֶדיסוֹן השותה קפה; שני האדונים האחרים – “שם, גבירתי, מעט־ימינה מעמוד־הפנס, אחד מהם גיבן, והשני כמוך וכמוני” – הם מר דרַיידן ומר פּוֹפּ⁹. “ברנשים עצובים”, אמר רב־החובל, והתכוון לומר בכך שקתולים הם, “ואף על פי כן בעלי כשרונות”, הוסיף, ונחפז אל עורף הסיפון, לפקח על ההכנות לעגינה.

“אדיסון, דריידן, פּוֹפּ”, חזרה אורלנדו על השמות כאומרת לחש. כהרף עין ראתה את ההרים הגבוהים החולשים על ברוּסה, ובמשנהו הציבה רגלה על חוף המכורה.

אלא שעתה עמדה אורלנדו ללמוד מה מיצער כוחו של פרץ־ההתלהבות הסוער ביותר לעומת ארשת הברזל של החוק; כי קשה החוק מאבניו של גשר לונדון, ומשפתי התותח עז הוא. אך חזרה לביתה אשר בבּלֶקפרַייאֶרס ומיד הודיעו לה רצים דחופים בזה אחר זה מבָאוּ סטריט ושליחים זועפים אחרים של בית־הדין, כי שלוש תביעות גדולות נגדה הוגשו לבית־הדין בהעדרה, וכן מספר רב של תביעות קטנות, מקצתן נובעות מהתביעות הגדולות, מקצתן תלויות בהן. סעיפי האישום והתביעה העיקריים אמרו (1) כי היא נפטרה, ועל כן נבצר ממנה להיות בעלת רכוש כלשהו; (2) שהיא אשה, ופירוש הדבר כדלעיל; (3) שהיא דוכס אנגלי אשר נשא לאשה פלונית פּפּיטה, רקדנית; והיא הולידה לו שלושה בנים, המצהירים כיום כי אביהם מת, ותובעים את כל הרכוש שהוריש להם. ביטול אשמות ותביעות חמורות כאלו יצריך ודאי זמן וכסף רב. כל נכסיה עוקלו על ידי בית־הדין, וכל תאריה תלויים ועומדים עד גמר המשפטים. וכך, שרוייה במצב דו־משמעי, בלי לדעת האם חייה¹⁰ היא או מתה, האם גבר היא או אשה, האם דוכס או אפס, נסעה אל אחוזתה, בה הורשתה על ידי בית־הדין לגור בתקופת המשפטים בבחינת אלמוני או אלמונית, הכול כיד גזר־הדין.

בערב נאה של דצבמבר¹¹ הגיעה, ושלג היה יורד, והצללים הסגולים הוטלו באלכסון, כפי שהיתה רואה אותם מפסגת ברוּסה. הבית הגדול, הדומה לעיר יותר מאשר לבית, עמד חום וכחול, ורוד וארגמני בשלג, וכל ארובותיו העלו עשן בעסק גדול, כאילו ניתנה להן חיוּת משלהן. משראתה אותו עומד כאן מוצק ושליו, מרופד מידשאות, נבצר ממנה לכבוש קריאת התפעלות. כשנכנסה המרכבה הצהובה לפארק ועברה בדרך העפר בין האילנות, נשאו הצבאים האדומים ראשיהם כמצפים למשהו, והכול ראו כי במקום לגלות את הבישנות הטבעית של בני מינם, הלכו בעקבות המרכבה ועמדו סביבה כשנעצרה. כשהוצב על האדמה כבש המרכבה ואורלנדו ירדה, זקרו מקצתם של הצבאים את קרניהם, ומקצתם חפרו על עומדים בפרסותיהם. אחד מהם, מספרים הבריות, כרע לפניה בשלג. אך שלחה את ידה אל מקוש־הדלת וכבר נפתחו לרווחה שתי כנפותיה, והנה באו לקבל פניה, נושאים פנסים ולפידים גבוה מראשם, מרת גרימסדיץ‘, מר דאפּר וכל קהל המשרתים. אלא שטקס התהלוכה נפרע, תחילה על ידי בהילותו של כלב־המירוץ קֶניוּט, שהסתער בלהט רב כל כך על גבירתו, עד שכמעט הפילה; ואחר כך על ידי אבדן עשתונותיה של מרת גרימסדיץ’, שאמרה להתוות קידה והנה גאו רגשותיה ולא היה בכוחה אלא למלמל “מילורד! מיליידי! מיליידי! מילורד!”, עד שהרגיעה אותה אורלנדו בנשיקה נלבבת על שתי לחייה. עתה התחיל מר דאפּר קורא במגילת־קלף, אלא שהכלבים נבחו, הציידים תקעו בשופרותיהם, הצבאים, שנכנסו לחצר בשעת המהומה, יבבו אל הירח, והקריאה לא עשתה חיל, וכל החבורה התפזרה בפנים, לאחר שהצטופפו סביב גבירתם והביעו בכל האופנים את שמחתם הגדולה לשובה.

איש לא חשד, אפילו כהרף־עין, כי אורלנדו שלפניהם אינו אורלנדו המוכּר להם. אילו עלה ספק כלשהו בדעת האדם, די היה במעשי הצבאים והכלבים לסלקו, שכן מוּדעת היא, כי היצורים האלמים מיטיבים לאין ערוך ממנו לעמוד על זהות ועל אופי. יתירה מזו, אמרה מרת גרימסדיץ' למר דאפּר בו בערב כשהסבו על כוס תה, כי אם אמנם אדונה הוא עתה גבירתה, הרי שלא ראתה מעולם חביבה ממנה, ואין להעדיף את זה על זו כהוא זה; מראהו של זה נאה כמראיה של זו; הרי הם כשני אפרסקים שגדלו על עץ אחד; והעניין, אמרה מרת גרימסדיץ' כשהיא ממתיקה סוד, עורר בה תמיד חשדות (עתה הגידה ראשה בארשת של יודעת חן), ואין הוא מפתיע אותה כלל (עתה הנידה ראשה בידענות רבה), ואשר לה, הריהי מוצאת בו נחמה רבה; ואשר למגבות הצריכות הטלאה, ולווילאות בחדרו של הכוהן, שהעש אכל את אימרתם, הלא כבר הגיעה השעה שתשכון גבירה בבית.

“ואי אלו אדונים קטנים וגבירות קטנות שיבואו לאחר מכן”, הוסיף מר דאפּר, שבזכות כהונתו הקדושה היה רשאי להביע דעתו בעניינים עדינים כגון אלה.

בעוד המשרתים הוותיקים מהלכים רכיל באולם־השרות, לקחה אורלנדו פמוט כסף בידה ושוב יצאה להלך באולמות, ביציעים, בחצרות, בחדרי־השינה; הנה שבו ונשקפו אליה פניהם הכהות של לורד שומר החותם או לורד סוכן החצר, שהם מאבותיה; הנה ישבה בכס־מלכות, הנה השתרעה במיטת־אפריון; הסתכלה בשטיח־הקיר, בתנועתו; ראתה את הציידים הרוכבים ואת דפנה הנמלטת; רחצה את ידה, כפי שאהבה לעשות בילדותה, בשלולית האור הצהובה שהטיל הירח בעד דמות־הנמר המשובצת בחלון; החליקה על סמוֹכוֹת העץ של מעקה־היציע, הממורקות מלמעלה ומחוספסות מלמטה, כפי שהיו בשעת ניסור; נגעה במשי, ושם־בסאטין; דימתה לראות את הדולפינים המגולפים שרויים במים; החליקה את שׂערה במברשת הכסף של המלך ג’יימס; טמנה פניה באגן הבשׂמים, שהוכנו כפי שלימדם ויליאֶם הכובש לפני מאות בשנים, ומאותם טרפי־הוורדים; הסתכלה בגן ותיארה לעצמה את הכרכומים הישנים, את הדהליות הנמות; ראתה את הזוהר הצחור של הנימפיאות בשלג, ומשוּכוֹת טקסוּס, עבות כבית, המשחירות מאחריהן; ראתה את החממות ואת עצי־השסק הענקים; – כל אלה ראתה, וכל מראה וצליל, שאנו רושמים אותם כאן בפשטות, מילא את לבה התלהבות וצרי של שמחה, עד שלבסוף כשנתעייפה, נכנסה אל הקאפילה, והסבה בכורסה האדומה ששימשה את אבותיה בשעת שמיעת המיסה. עתה הציתה סיגאר הודי (מנהג זה קנתה לה במזרח) ופתחה את ספר־התפילה המונח על גבי העמוד.

היה זה ספר קטן, כרוך קטיפה מרוקמת זהב, שהחזיקה בידיה המלכה מרי מסקוטלנד בעמידתה על הגרדום, ועינם של מאמינים עשוייה היתה לגלות בו כתם שגונו חום־בהיר, שלפי מאמר הבריות הוא טיפת דם מלכים. אך מי יעז לומר אלו מחשבות של יראת שמים עוררה בו טיפה זו, ואלו תאוות רעות הרדימה, כשנפשו יודעת כי מכל מגע ומשא בעולם אין נעלמות כדרכי המגע עם האלוהות? הרומניסטן, המשורר, ההיסטוריון, ידם רועדת על כפות המנעול של דלת זו; נבצר גם מהמאמין להאיר עינינו, כי כלום נכון הוא למות בנפש חפצה יותר משאר הבריות, או להוט יותר מהם לחלק את נכסיו לנצרכים? כלום אינו מרבה משרתים ורכב ככל השאר ועל אף כל אלה הריהו מחזיק, לדבריו, באמונה העשוייה להפוך נכסים להבל ואת המוות למחוז חפץ. כן נמצאו בספר־התפילה של המלכה, ליד כתם הדם, תלתל־שיער ופירור של עוגה; אורלנדו הוסיפה על מזכרות אלו קמצוץ של טבק, ובעודה קוראת ומעשנת נתעוררה על ידי ערבוביה אנושית זו – השיער, העוגה, כתם־הדם, הטבק – להלך־נפש של התבוננות, ששיווה לה ארשת של יראת־שמים התואמת את הנסיבות, אף על פי שלא קיימה, כמאמר הבריות, כל מגע עם הבורא המקובל. אלא שאין לך הנחה גסה יותר, אף על פי שאין רווחת ממנה, כי אין אלוהים אלא אחד, ואין אמונה אלא אמונתו של הדובר. דומה כי אורלנדו היתה בעלת אמונה משלה. במלוא האדיקות שבעולם היתה מהרהרת עתה בחטאיה ובפגמים שדבקו בדמותה הרוחנית. האות S, הרהרה, הריהי הנחש בגן־העדן של המשורר. על אפה ועל חמתה, עדיין רבים מדי אותם נחשים חוטאים בבתים הראשונים של “עץ האלון”. אך אות זו, לדעתה, כאין וכאפס היא לעומת הבינוני־פועל. הבינוני־פועל הוא השטן בכבודו ובעצמו, הרהרה (עתה, כשאנו מצויים במקום המתאים לאמונה בשדים). חובתו הראשונה של המשורר, הסיקה מכאן, היא להשמר מפיתויים אלה, מכיוון שהאוזן היא פרוזדור הנפש, ועל כן עלולה השירה להוגות מדרך הישר ולהשחית לאין ערוך יותר מחמדת־הבשרים או אבק־השריפה. למשורר, אם כן, הכהונה הרמה מכל הכהונות, הוסיפה. דבריו קולעים למטרה כשדברי אחרים מחטיאים. זמר פשטני של שקספיר עשה יותר למען העניים והרשעים מכל המטיפים ובעלי־הצדקה בעולם. ועל כן אין שום זמן או מסירות־נפש רבים מדי אם תכליתם לטהר את דרכם של דברינו משיבושים. ראוי כי נצוּר את דברינו, עד שישמשו מעטפה הדקה מן הדק למחשבותינו. המחשבות אלוהיות הן, וגומר. על כן ברור, כי אורלנדו שבה אל תחומי אמונתה, אשר הזמן אך חיזקה בתקופת העדרה, והיתה קונה לה במהירות את קנאותם של המאמינים.

“אני מתבגרת”, הרהרה, כשהיא לוקחת לבסוף את הנר. “נפטרת אני מאשליות מסויימות”, אמרה וסגרה את ספר־התפילה של המלכה מרי, “אולי כדי לשגות באחרות”, וירדה אל קברות אבותיה.

אלא שגם עצמות אבותיה, סר מיילס, סר גָ’רוָוייז וכל השאר, הפסידו משהו מקדושתם מאז הניף רוסתום אל סאדי את ידו, באותו לילה בהררי אסיה. היא נתקפה רגשי אשמה על שלפני שלוש מאות או ארבע מאות שנה היו שלדים אלה אנשים, שעשו את דרכם בעולם בדומה לכל קופץ־בראש בן זמננו, שהלכו בה כשהם רוכשים בתים וכהונות, עיטורי כבוד ומעמד, כמעשי כל קופץ־בראש אחר, בעוד אשר המשוררים, אולי, ואישים שרוחם גבוהה והשכלתם רבה העדיפו את שלוות הכפר, ועל בחירתם זו נקנסו בדלות מרודה, ועתה הם מוכרים עלונים בסטרֶנד או רועים צאן בשדות. ובעודה עומדת במערת־הקבר הרהרה בפיראמידות של מצרים ובעצמות הטמונות מתחתן; וההרים הנרחבים, החשופים, המשתרעים מעל ים מרמרה נראו לה ברגע זה משכן נאה יותר מטירה רבת־חדרים זו, בה אין מיטה ללא שמיכת־פלומה ואין צלחת כסף החסרה מיכסה־כסף.

“אני מתבגרת”, הרהרה כשהיא לוקחת את הנר. “אני נפטרת מאשליותי, אולי כדי לקנות לי אחרות”. היא פסעה ועברה ביציע הארוך אל חדר־השינה שלה. הרי זה תהליך מאוס ומטריד. אלא שהוא מעניין ואף מלהיב, הרהרה, שלחה את רגליה החשופות לעומת האש בקמין (שכן לא נמצא שום ספּן במקום) וסקרה, כאילו היה לפניה רחוב של בניינים גדולים, את דרך האני שלה מאז ועד היום.

מה אהבה את הצלילים בעודנה נער, וכיצד ראתה בפרץ הברות רעשניות מבין שפתי אדם את המיטב שבשירה. אחר כך – היתה זו השפעת סאשה ואולי של אכזבתה – נטפה טיפה שחורה על התלהבות רמה זו, וההשתפכות נהפכה לקילוח מנומנם. לאט לאט נפתח בקרבה משהו מסועף, מרובה־חדרים, אשר כדי לעמוד על טיבו, בפרוזה ולא בשיר, חייב אדם ליטול לפיד בידו: היא נזכרה באיזה להט למדה את כתבי הדוקטור מנוריץ', בראון, שספרו נמצא כאן בהישג ידה. לאחר מה שעולל לה גרין עיצבה כאן בבדידותה – או שניסתה לעצב, שכן מודעת היא כי גידולם של עניינים כאלה נמשך דורות – רוח העשוייה לגלות התנגדות. “אני אכתוב”, אמרה, “דברים הגורמים לי הנאה”; על כן מחקה עשרים וששה כרכים. אלא שעל אף מסעותיה והרפתקותיה, מחשבותיה המעמיקות ונפתוליה לכאן ולכאן, עדיין היתה נתונה בתהליך ההתהוות. רק האלוהים יודע מה יביא העתיד. התמורה מתמדת היתה, וייתכן כי לא תיפסק לעולם. קרבות עזים של המחשבה, הרגלים שנדמו יציבים כאבן, התמוטטו כצללים עם מגעה של רוח אחרת, והותירו שמים עירומים וכוכבים חדשים מנצנצים בהם. עתה קרבה אל החלון, ועל אף הצינה לא עמדה בפני הרצון לפותחו. נרכנה החוצה, אל אוויר הלילה הלח. שמעה נביחת שועל ביער, והמיית פסיון המשוטט בין הענפים. שמעה את השלג גולש מהגג ומטיח בקרקע. “בחיי”, קראה, “כל זה עולה פי אלף על תורכיה. רוסתום”, קראה כאילו היתה מתווכחת עם הצועני (יכולת חדשה זו, לזכור ויכוח קודם עם אדם שאינו נוכח ואינו עשוי לסתור דעתה ואף להמשיך בו, שבה והוכיחה את התפתחות נפשה), “לא צדקת. כל זה טוב מתורכיה. שׂיער, עוגה, טבק – יהיו אשר יהיו הקרעים והמכיתות מהם אנו עשויים”, אמרה (כשהיא מהרהרת בספר־התפילה של המלכה מרי). “איזו פנטַסמַגוריה היא רוחנו, איזה מקום־מיפגש של יסודות שונים! רגע אחד אנו מצטערים על מוצאנו ומעמדנו ושואפים להתלהבות¹² סגפנית: במשנהו כבר עברָנו הפלא של ריח שביל־גנים נושן, ואנו בוכים לקול שירת הקיכלי”. וכך, נבוכה כרגיל על ידי שפע הדברים, המבקשים הסבר וטובעים את רושמם בנו בלי להשאיר כל רמז לגבי משמעותם, השליכה את הסיגאר בעד החלון ועלתה על משכבה.

למחרת בבוקר המשיכה בהרהוריה אלה, לקחה קולמוס ודיו ושבה לכתוב את “עץ האלון”, לפי שאין לתאר את העונג הנגרם על ידי שפע של דיו ונייר, לאחר ההכרח להסתפק בענבות ובשולי־עיתונים. וכך היתה מוחקת עתה פסוק מתוך יאוש עמוק, או כותבת אחר מתוך התלהבות¹³ עילאית, כשלפתע נח צל על הדף. בחפזון הטמינה את כתב־היד.

מכיוון שחלונה נשקף אל החצר שלפנים מכל החצרות, וכן ציוותה לא להביא לפניה איש, ולא הכירה איש והיתה אלמונית מבחינת החוק, הופתעה תחילה למראה הצל, אחר כך נתמלאה כעס, ולבסוף (כשנשאה עיניה וראתה את הגורם) נתקפה עליצות. שכן היה הצל מוכּר לה, צל מגוחך, צל של הארכידוכסית האריֶיט גריזֶלדה מפינסטֶר־ארהורן וסקֶנד־אוֹפּ־בוּם במדינת רומניה, היא בכבודה ובעצמה. כאז כן עתה, מדדה היתה בחצר בלבוש־רוכבים שחור ישן ובמעפורת. אפילו שׂערה אחת לא המירה גונה בשׂער ראשה. אם כן, זו האשה אשר גרשה אותה מאנגליה! זהו נצר הרָחם הנתעב, הצפור הגורלית בכבודה ובעצמה! בהרהרה כי ברחה עד תורכיה כדי לעמוד בפני פיתוייה (שעניינם פג עתה לחלוטין), צחקה אורלנדו בקול רם. היה במראה משהו קומי שלא ניתן כלל לתארו. הדוכסית דומה היתה, כפי שכבר עמדה על כך אורלנדו קודם לכן, למפלצת של ארנבת. היא נתברכה בעיניים הבולטות, בלחיים הנפולות, ובעיטור הראש הגבוה של חיה זו. עתה נעצרה, כדרך שהארנבת יושבת זקופה בדגן, רואה ואינה נראית כביכול, והסתכלה באורלנדו שאף היא הסתכלה בה בעד החלון. לאחר שהסתכלו זו בזו שעת מה, לא היתה ברירה אלא להזמין את הארכידוכסית להכנס, ועד מהרה היו שתי הגברות מחליפות מחמאות, בעוד האורחת מנערת את השלג מן המעפורת.

“תבוא המגיפה על הנשים”, אמרה אורלנדו בינה לבינה, שעה שניגשה אל המזנון להביא כוס יין, “לעולם לא תנחנה לאדם אפילו לרגע. אין לך בעולם בריות חטטנים, סקרנים, חרחרנים מאלו. כדי להחלץ מידי כלונס מגודל זה יצאתי את אנגליה, והנה” – עתה פנתה אל הארכידוכסית כדי להקריב לה את הטס, והנה – עומד במקומה גבר רם, לבוש שחורים. צרור מלבושים היה מוטל על שבכת הקמין. אורלנדו היתה לבדה בחברת גבר.

משנעורה בפתאומיות כזאת לתודעת מינה, שנשכח ממנה לגמרי, ועמדה על מינו, המרוחק עתה למדי כדי לדכדך אף הוא, חשה אורלנדו חולשת עלפון.

“הה!” קראה והצמידה ידה אל לבה, “מה הבהלת אותי!”

“יצור נעלה”, קראה הארכידוכסית, כרעה ברך והשיקה תרופת־אישוש בשפתיה של אורלנדו, “סלחי לי על המרמה שנהגתי בך!”

אורלנדו גמעה מן היין, והארכידוכס הכורע נשק את ידה.

בקיצור, עשר דקות שיחקו שניהם את תפקידי הגבר והאשה בערנות רבה ולאחר מכן פתחו בשיחה טבעית. הארכידוכסית (אלא שמעתה נצטרך לכנותה ‘הארכידוכס’) סיפרה את סיפורה – כי גבר היה, וכך הוא מטבע ברייתו; כי ראה ראה דיוקן של אורלנדו והגה לו אהבה נואשת; וכדי להגיע לתכליתו לבש כלי אשה והשתכן בביתו של האופה; כי נואש עם בריחת אורלנדו לתורכיה; כי שמע על התמורה שחלה ואץ להציע לה את שרותו (עתה השמיע את הקריאות ‘הי! הי!’ ו’הא! והא!', שאין האוזן סובלת אותן). בעיניו, אמר הארכידוכס הארי, הרי היא תפארת מינה, הפנינה שלו, שלמותו, וכך יראנה לעולם. התמונה היתה משכנעת יותר, לולא נתלוו לדימוייה קריאות הי־הי והא־הא מן המשונות ביותר. “אם זו האהבה”, אמרה אורלנדו בינה לבינה, כשהיא מסתכלת בארכידוכס העומד מעברו האחר של הקמין, ועתה – אף בעיניה של אשה, “הרי שיש בה משהו מגוחך עד בלי די”.

משכרע על ברכיו השמיע הארכידוכס הארי באוזניה דברי אהבה לוהטים ביותר. הוא סיפר לה כי בתיבת־בטחון בארמונו שמורים עמו עשרים מיליון דוקאטים, בקירוב. אחוזתו גדולה מאחוזת כל אציל באנגליה. הציד בה מצויין: יש עמו להבטיח לה שטח מעורב של טַרמָכן ותרנגולי־בר, אשר שום שטחי בתה באנגליה או בסקוטלנד לא יוכלו להתחרות בו. אמת, הפסיונים לקו במחלת־מַקוֹר בהעדרו, והאיילות הפילו, אלא שכל זה יש לו תקנה, ואף יתוקן בעזרתה, כשיחיו ברומניה יחדיו.

בדברו עלו דמעות גדולות בעיניו הבולטות מעט, וזלגו בשבילי החול של לחייו הארוכות והנפולות.

כי הגברים מרבים לבכות כנשים – ואף ללא־סיבה, כמותן – ידעה אורלנדו מנסיונה כגבר; אלא שהתחילה להשיג, כי הנשים מזדעזעות למראה גבר הבוכה בנוכחותן, ואכן נזדעזעה,

הארכידוכס התנצל. הוא כבש רוחו כל צורכו כדי לומר שיניח לה עתה, אך יחזור למחרת לשמוע את תשובתה.

זה היה בשלישי בשבוע. הוא בא ביום הרביעי; הוא בא בחמישי; הוא בא בששי; והוא בא בשבת. אמנם, בראשיתו של כל ביקור, בהמשכו ובסיומו נשמעו וידויי־אהבה¹⁴, אך בינות לווידויים נשאר רווח רב לשתיקה. הם ישבו משני עברי הקמין, ולפעמים הפיל הארכידוכס את היעה, ואורלנדו הרימה אותו. עתה נזכר הארכידוכס כיצד צד איל בשוודיה, ואורלנדו שאלה האם היה זה איל גדול מאוד, והארכידוכס השיב, כי הוא היה קטן מהצבי שצד בנורווגיה; אז שאלה אורלנדו, האם צד מימיו נמר, והארכידוכס ענה כי צד אַלבּטרוֹס, ואורלנדו ביקשה לדעת (מעלימה מעט את פיהוקה) האם האלבטרוס גדול כפיל, והארכידוכס השיב משהו לעניין, ללא כל ספק, אך היא לא שמעה מפני שהסתכלה בשולחן־הכתיבה שלה, בחלון, בדלת. עתה אמר הארכידוכס “אני מעריץ אותך” בו ברגע שאמרה אורלנדו “ראה, גשם מתחיל לרדת”, ואז נבוכו שניהם עד מאוד, והסמיקו כשני, ולא ידעו מה יאמרו. ואכן יבשו כל מקורות השיחה של אורלנדו, ולולא נזכרה במישחק הנקרא לוֹטוֹ־זבובים, בו עלול אדם להפסיד סכומי כסף גדולים ללא מאמץ רב של השכל, היתה נאלצת להנשא לו, כך שיערה; שכן לא ידעה כל דרך אחרת להפטר ממנו. ואילו על ידי תחבולה זו, שהיתה פשוטה ביותר והצריכה רק שלושה פלחי סוכר ומלאי של זבובים, ניתן להתגבר על מבוכותיה של השיחה ולהמנע מהכרח הנישואים. עתה היה הארכידוכס מהמר בחמש מאות לירות כי הזבוב ינחת על פלח זה ולא על משנהו. וכך נמצא להם עיסוק לכל הבוקר בהסתכלות בזבובים (אשר בעונה זו היו נרפים מאוד ולעתים בילו שעה או קרוב לכך בהקפות על פני התקרה), עד שלבסוף בחר פלוני זמזמן את בחירתו והתחרות הוכרעה. מאות רבות של לירות עברו מיד ליד במישחק זה, והארכידוכס, שהיה מהמר מלידה, נשבע כי ההימור אינו נופל במאומה ממירוץ הסוסים, והצהיר כי הוא מוכן לשחק כך לנצח. אלא שעד מהרה נקטה נפשה של אורלנדו במישחק.

“מה יתרונה של אשה נאה באביב ימיה”, שאלה, “אם נגזר עלי לבלות את כל בקרי בהסתכלות בזבובים יחד עם ארכידוכס?”

מראה הסוכר נמאס עליה; הזבובים גרמו לה סחרחורת. משערת היתה כי בוודאי מצוי מוצא כלשהו ממצוקה זו, אלא שעדיין כוחה מועט באמנות של בנות מינה, ומכיוון שנבצר ממנה להלום על ראשו של גבר או לנעוץ סיף בגופו, לא עלתה על דעתה עצה טובה מזו: היא תפסה זבוב, סחטה בעדינות את חיותו מקרבו (הזבוב כבר היה שכיב מרע, שאם לא כן לא היו רחמיה ליצורים האילמים מניחים לה לעשות את המלאכה), והדביקה אותו בעזרת טיפת דבק אל פלח סוכר. ובעוד הארכידוכס מסתכל בתקרה, החליפה בזריזות את הפלח שהימרה עליו בפלח נושא הזבוב, קראה “לוטו! לוטו!” והודיעה בכך כי זכתה בהימור. היא אמרה בלבה, כי הארכידוכס שהוא ידען גדול בציד ובמירוצי־סוסים יגלה את מרמתה, ומכיוון שהונאה בלוטו היא המתועב בפשעים, ואנשים כבר הוגלו לנצח בעוון זה מחברת האדם אל חברת הקופים ביערות הטרופיים, חישבה ומצאה כי גברותו תעמוד לו לנתק כל מגע עמה. אלא שטעתה בהערכת תום לבו של הברנש החביב. הוא לא היה בר־הכי בעסקי זבובים. זבוב מת נראה בעיניו בדיוק כזבוב חי. עשרים פעם הונתה אותו בתחבולת־מרמה זו והוא שקל על ידה למעלה מ־17250 לירות שטרלינג (שהן 40885 לירות שטרלינג, 8 שילינג, 3 פנס במטבע של ימינו), אלא שעתה התחילה אורלנדו להונות במצח־נחושה, עד שאפילו תם כמוהו היה עשוי לעמוד על כך. כשנתגלתה לו לבסוף האמת, נתרחש מעמד מצער. הארכידוכס קם והזדקף מלוא קומתו. פניו עטו שני. דמעות זלגו מעיניו, אחת לאחת. אין בלבו עליה על שנטלה מידיו הון תועפות – הריהו נתון לה בנפש חפצה; לא כן המרמה שנהגה בו – לבו דווי על שהיא מסוגלת לכך; אך להונות בלוֹטוֹ, הרי זו התגלמות החטא כולו. אי אפשר כלל, אמר, לאהוב אשה שהונתה במישחק. עתה נשבר בו לבו. כשהתאושש מעט אמר, כי למרבה המזל לא היו עדים למעשה. ככלות הכול, אמר, אין היא אלא אשה. בקיצור, באבירות לבו היה נכון למחול לה, וכבר הרכין ראשו כדי לבקש סליחה על עזוּת לשונו, אלא שבעוד ראשו הגא רכון סיימה אורלנדו את העניין באחת, על ידי הטלת קרפדה קטנה בין עורו לבין כותנתו.

יוגד כאן לצידוקה, כי היתה מעדיפה לאין ערוך את החרב. עניין מטריד הוא לשאת על הגוף בוקר תמים יצור רך וצונן כקרפדה. אלא כשהחרבות אסורות, אדם נאלץ לבקש הצלה מידי קרפדה. יתירה מזו, קרפדות וצחוק יחדיו, פעמים כוחם גדול מכוחה של פלדה. היא צחקה. הארכידוכס הסמיק. שוב צחקה. הארכידוכס קילל. היא צחקה. הארכידוכס טרק את הדלת.

“יבורך אלוהים!” קראה אורלנדו בעודה צוחקת. היא שמעה את קול גלגלי המרכבה היוצאת בחפזון זועם את החצר. היא שמעה את הגלגלים נוקשים בדרך. הצליל דעך והלך. הנה כבר נמוג כליל.

“לבדי אני”, אמרה אורלנדו בקול, שכן לא היה איש עשוי לשמוע.

כי הדממה מעמיקה לאחר השאון עדיין לא הוכח על ידי המדע. אולם נשים רבות תשבענה, כי לאחר האהבה הבדידות מוחשית יותר. משנמוגו צלילי מרכבתו של הארכידוכס, הרגישה אורלנדו כי הולכים ורחוקים ממנה ארכידוכס (ולא איכפת לה), רכוש (ולא איכפת לה), תואר־כבוד (ולא איכפת לה), ההתרחשויות שבחיי־נישואין ובטחונם (ולא איכפת לה), אלא ששמעה גם את החיים מתרחקים ממנה, ואף מאהב. “החיים ומאהב”, מלמלה; קרבה אל שולחן־הכתיבה, טבלה קולמוס בדיו וכתבה:

“החיים ומאהב” – שורה החסרה כל משקל ואינה מתקשרת כלל עם השורה הקודמת לה – משהו על האמצעים המתאימים לטבילת הצאן לשם מניעת הגָרָב. שבה וקראה את השורה וחזרה עליה:

“החיים ומאהב”. הניחה את הקולמוס, הלכה אל חדר־השינה, ניצבה לפני הראי וענדה את פניניה על צווארה. מכיוון שהפנינים לא הלמו יפה שמלת־בוקר של כותנה פרחונית, לבשה שמלת טאפטה בגון אפרורית־היונה; אחר כך – בגון האפרסק הפורח; ואחר כך – שמלת ברוקאדה בגון היין. אולי נדרשת הטחה קלה של פּודרה, ואם יסורק שׂערה – כך – על מצחה, יהלום יפה את פניה. עתה נתנה רגליה בנעליים חדודות־חרטום וענדה טבעת איזמרגד. “ובכן”, אמרה כשסיימה את ההכנות והדליקה את הנברשות שמשני עברי המראה. לבה של איזו אשה לא היה עולץ למראֶה אשר נשקף אל אורלנדו, בוער בשלג – שכן נפרשׂו מסביב למראה שדות שלג, ואילו אורלנדו סנה בוער, ושלהבות הנרות סביבה עלי כסף הן; והנה נתגלגלה הזכוכית במים ירוקים, ואילו אורלנדו בבתולת־ים ענודה פנינים, סירונית במערה, אשר לקול זמרתה רוכנים הספנים מסירותיהם וצוללים, כדי לחבקה; כה כהה, כה בהירה, כה קשה, כה רכה היתה, מגרה ומפתה להפליא, עד שצר היה עד מאוד שאין כאן איש שינסח את הדברים בלשון אנגלית פשוטה ויגיד ללא עקיפין; “לכל הרוחות, גבירתי, הלא את התגלמות החן כולו”, ואמת ידבר. אפילו אורלנדו (שלא נהגה סלסול בעצמה) ידעה זאת, כי הנה עלה על שפתיה אותו חיוך שלא מדעת שהוא חיוכן של נשים כשיופין, הדומה כאילו לא היה שלהן כלל, לובש צורה של טיפה נושרת או של מעיין גואה, ומתייצב פתאום נכחן במראה; חיוך זה עלה על שפתיה והיא האזינה רגע קט, ולא שמעה אלא את העלים רוחשים ואת הדרורים מצפצפים, ואז נאנחה, אמרה “החיים, מאהב” והפכה פניה במהירות מפליאה; תלשה את הפנינים מצווארה, פשטה את המשי מעליה, וכבר עמדה זקופה, לבושה מכנסי־משי שחורים ונאים של בן־אצילים מן השורה וצלצלה במצילה. כשנכנס המשרת ציוותה להזמין רתמת־ששה שתצא לדרך מיד. עניינים דחופים קוראים לה לצאת ללונדון. תוך שעה לאחר צאת הארכידוכס יצאה גם היא.

ועוד היא נוסעת והנוף – אנגלי מן השכיחים שאינם מחייבים תיאור, נמצאה לנו שעת־כושר להסב תשומת־לבו של הקורא, ביתר יחוד משיכולנו קודם לכן, להערה אחת או שתיים שנשתרבבו פה ושם במהלך הסיפור. למשל, אולי לא נעלם ממנו כי אורלנדו היתה מחביאה את כתב־היד כשנכנס מישהו לחדר. וכן, שהאריכה להסתכל במראה בכוונה רבה; ועתה, כשהיא נוסעת ללונדון, אפשר להבחין שהיא מרתיעה וכובשת צוויחה שעה שדהירת הסוסים מהירה מהחביבה עליה. צניעותה לגבי כתיבתה, שחצנותה לגבי עצמה, חרדתה לבטחונה, כל אלה מרמזים כביכול, כי הדברים שנאמרו לפני זמן מועט על חוסר התמורה באורלנדו הגבר ובאורלנדו האשה, שוב אינם אמת שלמה. היא היתה עתה צנועה יותר, כדרך הנשים, בהערכת שכלה, ומעט שחצנית יותר, כדרך הנשים, בהערכת הופעתה. רגישויות מסויימות היו מתבלטות והולכות, ואילו אחרות פוחתות. פילוסופים אחדים יאמרו, כי שינוי הבגדים ידו רב לו בכך. אף שהבגדים מוחזקים דברי־הבל, שמורים להם, לדעת חכמים, תפקידים נכבדים יותר מהגנה על חום הגוף. הם משנים את השקפתנו על העולם, ואת השקפת העולם עלינו. למשל, כשראה רב־החובל ברטוֹלוּס את שמלתה של אורלנדו, פרש מיד אפריון למענה, הפציר בה לאכול נתח בשר נוסף, והזמינה אל סירתו, לעלות עמו לחוף. ודאי שלא היתה זוכה לתשומת־לב מעודנת זו אילו שמלתה צמודה לרגליה במכנסיים, ולא גזורה כמרחפת. וכשאנו זוכים לתשומת־לב עדינה זו, ראוי כי נשיב מידה כנגד מידה. אורלנדו קדה; נענתה לו; ביקשה למצוא חן בעיניו, ולא היתה עושה כן אילו היו מכנסיו היפים שמלת אשה, ומתנייתו הרקומה לסוטת סאטין של אשה. ועל כן יש טעמים רבים להשקפה האומרת, כי הבגדים לובשים אותנו ולא אנו אותם; אף שאנו משווים להם צורת זרוע או חזה, הרי הם שמעצבים כרצונם את לבנו, מוחנו לשוננו. ועל כן, משלבשה זמן מה שמלות, חלה תמורה מסויימת באורלנדו, אשר הקורא ימצא את תיאורה והיא נראתה גם בפניה. אם נשווה את תמונת אורלנדו כגבר עם תמונתה כאשה נראה כי אף על פי שלפנינו ללא כל ספק אישיות אחת, יש שוני מסויים בין שתי הדמויות. הגבר היה רשאי לאחוז בחרב, ואילו ימינה של האשה שומרת לבל תגלוש כסות המשי מכתפיה. הגבר מישיר מבט בפני העולם, כאילו נברא לצרכיו ועוצב לרצונו. ואילו האשה מטילה בו מבט אלכסוני, רצוף עדינות ואפילו חשד. אילו לבשו שניהם בגדים דומים, ייתכן כי אף ראייתם את העולם דומה היתה.

זו השקפתם של אי־אלה חכמים ונבונים, אלא שבדרך כלל נוטים אנו להשקפה אחרת. למזלנו, ההבדל בין המינים הוא יסודי ביותר. הבגדים אינם אלא סמל של משהו הטמון במעמקים. התמורה שחלה באורלנדו היא שכפתה עליה גוף אשה ובגדי אשה. ואולי ביטאה בכך בדרך הגלוייה מן הרגיל – גילוי־הלב היה נפש דמותה – משהו הקורה לרוב הבריות, בלי להקרא בפשטות בשמו. ושוב אנו נתקלים בבעייה חדשה. על אף השוני ביניהם מתערבים המינים זה בזה. בכל יצור־אנוש קיימת פסיחה על שני המינים, ובמקרים רבים הבגדים בלבד הם השומרים על צלם האשה או הגבר, בעוד אשר מלגו המין שונה מגילויו מלבר. כל אדם נתנסה בתסבוכות ובמבוכות הנובעות מכך; אלא שכאן נניח לשאלה בכללותה, ונסתפק בציון ההשפעה המוזרה שהייתה לעניין זה על אורלנדו.

תערובת זו של גבר ואשה, אשר פעם ידו של זה על העליונה ופעם ידה של זו, שיוותה לעיתים מיפנה לא־צפוי להתנהגותה. הסקרניות מבנות מינה עשויות לטעון, למשל, שאם אורלנדו אשה, כיצד ייתכן שלעולם אין תלבושתה גוזלת ממנה למעלה מעשר דקות? וכלום אין היא בוחרת בגדיה כלאחר־יד, ולובשת אותם לעתים כשהם מרופטים למדי? כן עשויות הן להוסיף שהיא חסרה את הרשמיות של הגבר, או את אהבת־השלטון שלו. טוב־לבה מופלג. אין בכוחה לשאת מראה חמור מוכה או חתלתול טבוע. ושוב, הן מציינות, כי היא שונאת את עסקי משק־הבית, משכימה עם שחר ויוצאת בקיץ לשדות לפני עלות השמש. אין איכר המבין בענייני מיזרע ויבול יותר ממנה. עשוייה היא לשתות עם רבי­־הלגימה ומחבבת מישחקי־מזל. היא מיטיבה לרכוב ונוהגת בששה סוסים דוהרים על פני גשר לונדון. אלא שנאמר גם, כי על אף היותה אמיצה ופעילה כגבר, מעורר בה מראה אדם נתון בסכנה הלמות־לב נשית ביותר. פורצת היתה בבכי עם כל התגרות קלה. חסרה היתה כל בקיאות בגיאוגרפיה, שׂאת לא יכלה את המתימטיקה ונתפסה לכמה וכמה עיקשויות מגוחכות, הרווחות יותר בין נשים מאשר בין גברים, בטענתה, למשל, כי המסע דרומה הוא מסע במורד ההר. האם היתה אורלנדו גבר במידה יתירה מאשר אשה, קשה לומר ואין להכריע בדבר. מרכבתה מקישה ברגע זה על אבני המרצפת. היא הגיעה אל ביתה שבכרך. כבשׁ המרכבה הוצב ארצה; שערי הברזל נפתחו. נכנסת היתה בשערי בית־אביה בבלֶקפרַייאֶרס, שעדיין הוא טירה נעימה, רחבת־מידות, עטורה גנים הגולשים אל הנהר, וחורש נעים של עצי אגוז לטייל בו, אף על פי שחסידי־האופנה היו נוטשים במהירות את עיבורו זה של הכרך.

כאן קבעה את משכנה ומיד התחילה סוקרת את סביבתה ומבקשת את אשר באה לבקשו, הווי אומר חיים ומאהב. אשר לערך הראשון עשויים להתעורר ספקות; ואילו את השני מצאה ללא כל קושי, יומיים לאחר הגיעה. יום שלישי בשבוע היה בבואה. ביום החמישי יצאה לטייל במוֹל, כמנהגם של אנשי־צורה בימים ההם. לא הספיקה לעבור בשדרה הלוך ושוב וכבר נתנו עינם בה קבוצת אנשים מבני ההמון, שהיו באים לכאן לבלוש אחר הליכותיהם של פני העיר. כשעברה על פניהם, יצאה מהחבורה אשה מההמוניים, שתינוק צמוד אל שדיה, הציצה בפני אורלנדו בעזות וקראה: “יבוא עלי מה, אם אין זאת הליידי אורלנדו!” עמיתיה התחילו מתקרבים, וכעבור רגע ראתה אורלנדו שהיא ניצבת בתוך המון אזרחים ונשות־אומנים לוטשי־עיניים, שכולם להוטים להסתכל בגיבורה של המשפט המפורסם. שכן רב היה העניין שעורר משפט זה בדעתם של אנשי ההמון. עלולה היתה להנזק בלחצו של המון דוחק זה – נשכח ממנה, כי אין זה ממנהגן של גבירות להתהלך בפומבי לבדן – לולא קרב מיד גבר גבה־קומה והושיט לה את זרועו, להיות לה למגן. היה זה הארכידוכס. מראהו הטריד את דעתה, אך נסך בה גם עליצות־מה. לא זו בלבד שאציל רחב לב זה סלח לה, אלא שביקש להוכיח כי קיבל ברוח טובה את התעלול עם הקרפדה, ולשם כך הביא תכשיט בצורת שרץ זה, אילץ אותה לקבלו מידיו וחזר על הצעת־הנישואין שלו, כשהוא מסייע לה לעלות למרכבה.

האם ההמון הוא שגרם, או הדוכס, או התכשיט, מכל מקום היתה רוחה רעה עליה לאין־שיעור בנסיעתה לביתה. האם אי־אפשר כלל לצאת לטיול בלי להיות צפוייה לחנק, בלי לקבל במתנה קרפדה משובצת איזמרגדים, ובלי לשמוע הצעת־נישואין מפי ארכידוכס? יחסה אל העניין נתרכך מעט למחרת, כשמצאה על שולחנה הערוך לפת־שחרית חצי־תריסר כרטיסי־ביקור מנשואות הפנים שבגבירות הארץ, כגון ליידי סאפוֹלק, ליידי סאליסבֶרי, ליידי צֶ’סטֶרפילד, ליידי טאוויסטוֹק ואחרות, שהזכירו לה במירב הנימוס את הקשרים עתיקי־היומין של משפחותיהן עם משפחתה, וביקשו לעצמן את הכבוד להכירה. למחרת, בשבת, באו רבות מגבירות אלו לערוך ביקור בביתה. ביום השלישי, בשעות הצהריים, הביאו אליה משרתיהן כרטיסי־הזמנה למסיבות, סעודות והתכנסויות שונות, העומדות להערך בעתיד הקרוב; וכך הושקה ספינתה של אורלנדו במימי החברה של לונדון ללא כל דיחוי, ואפילו במידת־מה של שכשוך וקצף.

אין בכוחם של הביאוגרף או ההיסטוריון לתת דין וחשבון של אמת על החברה בלונדון בזמן ההוא או בכל עת אחרת. מלאכה זו יכולים אנו להטיל על אנשים הנזקקים לאמת אך מעט ואינם מכבדים אותה כלל – המשוררים והמספרים – מפני שלפנינו אחד המקרים בהם אין האמת קיימת. דבר אינו קיים כאן. כל העניין הוא ערפל – חזיון תעתועים. הבה נסביר דברינו – אורלנדו היתה חוזרת כרגיל לביתה מאחת המסיבות הללו בשלוש או בארבע לפנות בוקר, לחייה דולקות כעצי־חג־המולד ועיניה יוקדות ככוכבים. מתירה היתה קישור אחד, מפסיעה בחדר אנה ואנה עשרות פעמים, מתירה קישור נוסף, עומדת, ושבה להפסיע בחדר. לעתים כבר היתה השמש מאירה את הארובות בסאוּתווֹרק בטרם יעלה בידי אורלנדו לשדל את עצמה לעלות על משכבה; ומשעלתה, היתה מתהפכת ומבעטת, צוחקת ונאנחת שעה או למעלה מזה עד שנרדמה. ועל שום מה כל אותו ריגוש? החברה. ומה אמרה החברה או עשתה, עד כדי כך שגברת נבונה הגיעה לכלל התרגשות כזאת? לא כלום, בלשון פשוטה. אף אם תהפוך בזכרונה ותשוב ותהפוך בו, נבצר מאורלנדו לזכור למחרת אפילו מלה אחת בעלת משמעות כלשהי. לורד או' היה אבירי. לורד א' מנומס. המארקיז ס' – מקסים. מר מ' – משעשע. אך משניסתה להזכר במה נשתקפו אבירותם, נימוסם, קסמם או פיקחותם, נאלצה להניח כי זכרונה מכזיב, שכן נבצר ממנה לומר דבר. וכך היה תמיד. למחרת לא נותר מאומה, אלא שריגושו של הרגע עז היה. וכך אנו נאלצים להגיע לכלל מסקנה, כי החברה היא אחד מתבשילי השיכר החמים, שעקרות־בית רבות־תושייה מקריבות אותו בימי חג־המולד, ואשר ניחוחו תלוי בערבוב ובחישה מתאימים של תריסר מרכיבים שונים. טול אחד מהם והרי המשקה תפל. טול את לורד או‘, את לורד א’, את לורד ס‘, או את מר מ’, והריהם לא כלום בנפרד. בחוש אותם יחדיו, והם מצטרפים ונודפים ניחוח שאין משכר ממנו, ריח שאין מפתה ממנו. אלא ששכרון זה, פיתוי זה חומקים כליל מידי הניתוח שלנו. ועל כן החברה היא הכול ולא כלום בעת ובעונה אחת. החברה היא המשקה המשכר ביותר שבעולם, ואין לחברה קיום כלל. עם מפלצות מעין אלו עשויים להתהלך המשוררים והמספרים בלבד; יצירותיהם גדושות לאין שיעור עסקי־לא־כלום מעין אלה: ולהם נניח את החברה בנפש חפצה, במיטב הרצון הטוב.

בעקבות קודמינו נאמר על כן אך זאת, כי בימי מלכותה של המלכה אן הזהירה החברה בזוהר שאין משלו. כל אדם בעל־יחוס שאף להיות מן הבאים בקדשיה. המידות מופלאות היו. אבות לימדו את בניהם, אמהות את בנותיהן. לא נאמר די לחינוכו של כל מין עד שלא כלל את תורת ההתנהגות, את אמנות הרכינה והקידה, את השימוש בחרב ובמניפה, את הטיפול בשיניים, את תורת הצבת הרגל וכפיפת הברך, את הנוסח הנכון של כניסה לחדר ויציאה ממנו, ועוד אלף כיוצאים באלה, מסוג העניינים שיעלו על דעתו של כל אדם שהיה אף הוא בחברה. מאחר שאורלנדו זכתה בעודנה נער לשבח מפי המלכה אליזאבת על נוסח הקרבתו של אגן־מי־הוורדים, ראוי להניח כי היתה מיומנת כל צורכה כדי לעמוד במיבחן. אלא שאמת הדבר כי דעתה היתה מוסחת מעט, ועל שום כך היו תנועותיה מסורבלות לפעמים וכושלות; מסוגלת היתה להגות בשירה, שעה שנדרשה להגות בטאפטה; לגבי אשה, בלטה אולי בהילוכה הצעידה יתר על המידה, ותנועותיה הפתאומיות עלולות היו לסכן לפעמים ספל תה.

שמא היתה נחשלות קלה זו שקולה כנגד הופעתה המפוארת, ואולי ירשה טיפה יתירה של אותה מרה שחורה שזרמה בעורקי משפחתה – ברור, מכל מקום, שלאחר עשרים ביקורים ולא יותר באותה חברה, שמעה אורלנדו את עצמה שואלת, בלי שהיתה בקרבתה נפש שומעת מלבד כלבת־הספאנייל פיפין: “מה אני עושה, לכל הרוחות?” היה יום שלישי בשבוע, 16 ביוני 1712; זה עתה חזרה מנשף גדול בבית ארלינגטון; השחר היה עולה והיא פושטת את גרביה. “לא איכפת אם לא אפגוש נפש חיה עד סוף ימי”, קראה אורלנדו ופרצה בבכי. רבים היו אוהביה, ואילו החיים, אשר ככלות הכול חשיבות מסויימת נודעת להם, חמקו מפניה. “האם אלו”, שאלה, אלא שלא נמצא משיב, “האם אלו”, סיימה את המשפט, אף על פי כן, “קרויים בפי הבריות חיים?” הכלבה הרימה את רגלה הקדמית, לאות אהדה. הכלבה ליקקה את אורלנדו. אורלנדו ליטפה את הכלבה. אורלנדו נשקה לכלבה. בקיצור, נתגלמה כאן אהדה שאין אמיתית ממנה, מן העשויות להתקשר בין כלב לבין בעליו, אלא שאין להכחיש כי אילמותם של בעלי־החיים היא מכשול גדול בעידון המגע ומשא עמם. הם מכשכשים בזנבם; מרכינים את פלג גופם הקדמי וזוקרים את האחורי; הם מתגלגלים, מקפצים, מלטפים ברגליהם, מייבבים, נובחים, מתיזים רוק, ויש להם כל מיני טקסים ותחבולות משלהם, אלא שמה תועלת בכל אלה אם לדבר אינם יודעים. וזו טינתי, הרהרה כשהיא מציבה בעדינות את הכלב על הרצפה, כלפי הבריות בבית ארלינגטון. אף הם מכשכשים בזנבם, קדים, מתגלגלים, מקפצים, מלטפים בטלפיהם ומתיזים רוק, אלא שלדבר אינם יודעים. “במשך כל אותם חדשים שעשיתי בחברה הגדולה”, אמרה אורלנדו כשהיא משליכה גרב אל קצה החדר, “לא שמעתי יותר ממה שפיפין עשוייה לומר. קר לי. מאושר אני. רעב אני. תפסתי עכבר. קברתי עצם. נשקיני על אפי, בבקשה”. ולא די בכך.

כיצד הגיעה בזמן כה קצר משיכרות לסלידה ננסה להסביר על ידי ההנחה, כי אותו צרוף מיסתורי הנקרא בפינו חברה, אינו טוב או רע לחלוטין כשהוא לעצמו, אלא שרוח בו, קלת־נדף אך רבת־כוח, המביאה עליך שיכרות כל עוד היא נפלאה בעיניך כפי שהייתה בעיני אורלנדו, או גורמת לך מיחושי־ראש כשהיא נראית לך דוחה ומאוסה, כפי שנראתה עתה בעיני אורלנדו. מתירים אנו לעצמנו לפקפק אם לכושר־הדיבור קשר רב לעניין זה, בדרך זו או אחרת. לפעמים שעה שתוקה היא המופלאה בשעות; פיקחות מבריקה עלולה להטריד לאין שיעור. הבה נשאיר את העניין למשוררים ונמשיך בסיפורנו.

אורלנדו השליכה את הגרב השני בעקבות הראשון, עלתה על משכבה מדוכדכת למדי, והחלטתה נחושה לנטוש את החברה לעולם. אך כפי שנתברר, היו מסקנותיה נחפזות מדי. שכן למחרת בבוקר נעורה ומצאה, בין שאר כרטיסי־ההזמנה הפזורים על שולחנה, כרטיס של גבירה נשואת־פנים, הרוזנת לבית ר‘. מכיוון שהחליטה בלילה כי לא תוסיף עוד לבוא בחברה, לא נוכל להסביר את מעשי אורלנדו – היא שלחה רץ דחוף אל בית ר’ להודיע, כי תתייצב לפני כבוד הליידי במירב העונג שבעולם – אלא בכך, שעדיין היתה מתייסרת בהשפעתן של שלוש מלים מתוקות שגונבו אל אוזנה על סיפונה של “הליידי המאוהבת”, מפי רב־החובל ניקוֹלאס בֶּנֶדיקט בַּרטוֹלוּס, שעה שהפליגו בתיימז. אֶדיסוֹן, דריידן, פּוֹפּ, אמר רב־החובל כשהוא מצביע על “עץ הקקאו”, ואֶדיסון, דריידן, פּוֹפּ צלצלו מאז במוחה כלחן־קסמים. מי יאמין בהבלות זו? אלא שכך היה. מכל נסיונה עם ניק גרין לא למדה דבר. עדיין שמות מעין אלה משרים עליה קסם אדיר. אין זאת כי אם זקוקים אנו לאמונה במשהו, ומאחר שאורלנדו, כפי שאמרנו, לא האמינה באלוהות המקובלת, העניקה את אמונתה לאנשי שם, אלא שבוררת היתה ביניהם. אדמירלים, מצביאים, מדינאים לא ריגשוה כלל. אך המחשבה בלבד על סופר גדול העלתה אותה למרומי אמונה, עד שכמעט ונדמו בעיניה רואים ואינם נראים. חושיה בריאים היו. אולי אין אנו מסוגלים להאמין באמונה שלמה אלא בסמוי מן העין. הצצתה החטופה באישים דגולים אלה מעל סיפונה של אניה נשאה אופי של הזייה. מפקפקת היתה אם אמנם היה הספל עשוי חרסינה והעיתון – נייר. כשאמר לורד או' באחד הימים כי סעד אמש פת־ערבית עם דריידן, לא האמינה לו כלל. אכן היה שמו של חדר־האורחים בבית ליידי ר' הולך לפניו, שהוא משמש פרוזדור אל טרקלינם של הגאונים; במקום זה נפגשו גברים ונשים כדי להניף אגני־קטורת ולשיר הימנונות נוכח פרוטומה של גאון המוצבת בגומחה שבקיר. לעתים זיכה אותם האליל בנוכחותו לשעה קלה. הבּינה בלבד היא שהקנתה זכות כניסה לכאן, ולא נאמר פה (כך אמרה השמועה) דבר, שאין עמו שנינות ושאר־רוח.

בחרדה גדולה נכנסה איפוא אורלנדו לטרקלין. היא מצאה חבורה היושבת בחצי־גורן מסביב לקמין. ליידי ר', גברת קשישה כהת־עור, שביס של תחרימים שחורים לראשה, הסבה בכורסה גדולה, באמצע. אף שהיא חרשת מעט, היה בידה לחלוש על השיחה מזה ומזה. מימינה ומשמאלה ישבו גברים ונשים שאין רמה ממעלתם. כל גבר, אמרו הבריות, היה ראש־ממשלה, וכל אשה, אמרו בלחישה, היתה פילגשו של מלך. נעלה מכל ספק שכולם רבי־כשרון וכולם עטורי תהילה. אורלנדו החוותה קידה עמוקה וישבה במקומה בלי אומר… כעבור שלוש שעות שבה והחוותה קידה עמוקה והסתלקה.

אך מה קרה בינתיים? עשוי לשאול הקורא במידת־מה של רוגז. תוך שלוש שעות נאמרו בוודאי בחבורה מעין זו הדברים השנונים, המעמיקים, המעניינים ביותר שבעולם. אכן, דומה היה כי כן הוא. אלא שלמעשה לא נאמר שם דבר. הרי זה סימן־היכר מעניין, המשותף לחברה זו ולכל החברות המזהירות שידע העולם מאז. מאדאם די דֶפַן וידידיה שוחחו חמשים שנה ללא הפוגה. ומה נותר משיחתם זו? אולי שלוש מימרות שנונות. על כן שרוי לנו להניח כי לא נאמר שם דבר, או שלא נאמר כל דבר של שאר־רוח, או שחלקן של שלוש אמירות שנונות די היה בו לח"י אלפים מאתיים וחמשים לילות, חלוקה שאינה מניחה מנה מכובדת של שנינות לכל אחד מהם.

אין זאת כי אם האמת היא – אם נעז לומר מלה זו בהקשר זה – שכל הקבוצות הללו נלכדו בחבלי קסם. בעלת הטרקלין היא סיבּילה בת זמננו. מכשפה היא העושה כשפים בקרואיה. בבית זה דומה עליהם כי מאושרים הם; בבית אחר – כי שנונים הם; ובבית שלישי – כי מעמיקי הגות הם. וכל אלה אינן אלא אשליות (ואין דבר זה אומר בגנותם, מפני שהאשליות אין למעלה מהן לערך ולנחיצות, ואשה היודעת ליצור אשלייה היא מגדולי גומלי־החסדים בעולם), אך מכיוון שמודעת היא כי האשליות מתנפצות בהתנגשותן עם המציאות, אין הבריות סובלים אושר של ממש, שנינות של ממש, עמקות של ממש במקום שהאשליות שולטות בו. דברים אלה מסבירים מדוע לא אמרה מאדאם די דפאן יותר משלוש אמירות שנונות תוך חמשים שנה. אילו אמרה יותר מזה, היה נהרס חוג ידידיה. משנשרו דברי־השנינה משפתיה הצמיתו את השיחה הקולחת, כפי שמשמיד כדור־תותח את הסיגליות והחינניות. כשהשמיעה את mot de Saint Denis הנודע, נחרך אפילו העשב. מיד הופיעו האכזבה והייאוש. איש לא השמיע הגה. “בשם אלוהים, מאדאם, הצילי את נפשותינו ממימרה נוספת כזאת” קראו ידידיה בקול אחד. היא נענתה להם. כמעט שבע־עשרה שנה לא אמרה דבר הראוי להזכר, והכול בא על מקומו בשלום. מעטה האשלייה היפה נשאר פרוש בשלמותו על חוגה, כפי שנשאר פרוש בשלמותו על חוגה של ליידי ר‘. האורחים דימו כי הם מאושרים, דימו כי הם שופעים שנינות, דימו שהם מעמיקים חשוֹב, ומאחר שהם סבורים כך, היו שאר הבריות סבורים כך במידה יתירה; וכך רווחה הדעה, כי אין לך עניין מענג יותר מכינוסיה של ליידי ר’; כל אדם קינא בקרואי החוג; קרואי החוג קינאו זה בזה, מפני שאחרים קינאו בהם; ודומה היה שאין לדבר סוף – להוציא את המקרה אשר אותו נספר עתה.

כי בפעם השלישית לביקורה של אורלנדו קרה מקרה כלשהו. עדיין היתה שוגה באשלייה כי שומעת היא את המכתמים המזהירים שבעולם, אף על פי שלמעשה לא שמעה אלא את הגנרל ס' מספר, באריכות כלשהי, כיצד הניחה הצינית לרגלו השמאלית והלכה לה אל הימנית, ואילו מר ל' שיסע דבריו משנזכר שם אחד ואמר “ר‘? אוֹה! מכיר אני את בילי ר’ כפי שהנני מכיר את עצמי. ס‘? היקר בידידי. ת’? ביליתי עמו שבועיים ביורקשייר”; ודברים אלה – זה כוחה של אשלייה – נשמעו כתגובה השנונה ביותר, כפירוש המעמיק ביותר לחיי אנוש, שעורר בחברה שאגת צחוק; והנה נפתחה הדלת ונכנס אדם גוץ, אשר את שמו לא קלטה אוזנה של אורלנדו. מיד תקפה אותה הרגשה תמוהה של אי־נוחות. אם לדון על פי פרצופיהם, תקפה הרגשה זו גם את השאר. אחד האדונים התאונן על רוח פרצים. המארקיזה ס' חששה שמא נמצא חתול מתחת לספה. דומה היה כאילו נפקחו עיניהם אט־אט לאחר חלום נעים ולא ראו דבר מלבד כיור־רחצה זול ושמיכה מזוהמת. דומה היה כאילו אדי־השכרון של יין מופלא מתנדפים לאט לאט ממוחם. עדיין הגנראל מדבר ועדיין מר ל' מעלה זכרונותיו. אלא שעתה נתגלה יותר ויותר מה אדום עורפו של הגנראל, ומה קרח ראשו של מר ל‘. אשר לדבריהם – לא ניתן כלל להעלות על הדעת משהו משעמם ותפל יותר. הכול קרטעו על מושבם ובעלות המניפות פיהקו בסתרן. לבסוף הקישה ליידי ר’ בידה על סמוכת הכורסה הגדולה. שני האדונים הפסיקו לדבר.

עתה אמר האדון הגוץ…

והוסיף ואמר…

ואמר לבסוף…¹⁵

ובאלה, אין להכחיש זאת, נשמעו שנינות אמיתית, חכמה אמיתית, עמקות אמיתית. החברה הובאה במבוכה ובמבוקה. אמירה אחת כזאת, פגיעתה רעה; אבל שתיים, בזו אחר זו, באותו הערב! אין לך טרקלין העשוי להוסיף לחיות לאחר שמיעתן.

“מר פּוֹפּ”, אמרה הליידי הזקנה ר' וקולה רועד בזעם סַרקאסטי, “אתה מואיל להיות שנון”. מר פּוֹפּ העלה סומק. איש לא אמר מלה. הם ישבו כעשרים דקות תוך דממת מוות. אחר כך קמו, בזה אחר זה, וחמקו מהחדר. ספק היה, אם לאחר חווייה מעין זו ישובו לכאן ביום מן הימים. ברחוב סאוּת אוֹדלי נשמע קולם של נושאי־הלפידים הקוראים לרכבים שלהם. דלתות־המרכבות נטרקו והמרכבות הפליגו. אורלנדו נמצאה פתאום בקרבת מר פּוֹפּ, בגרם־המעלות. רגשות שונים הרעידו את גופו הרזה ונעווה־הצורה. עיניו ירו (כעלה נידף היה) חצי רוע, זעם, נצחון, שנינות ואימה. דומה היה כשרץ גוץ, אשר טופּאז יוקד שובּץ במצחו. אותה שעה נתחוללה סערת רגשות תמוהה ביותר בנפשה של אורלנדו המסכנה. התפכחות כה שלמה כזוֹ שפקדה אותה לפני שעה קלה גורמת לנפש טלטלה עזה. הכול דומה עירום ונוקשה עשרה מונים. הרי זה רגע הטעון סכנה עילאית לרוח האדם.

ברגעים כאלה נשים נעשות נזירות וגברים – נזירים. ברגעים כאלה מצווים עשירים את כל רכושם; ואנשים מאושרים חותכים את גרגרתם בסכין־מטבח. כל אלה היתה אורלנדו עושה בנפש חפצה, אלא שעדיין נותר לפניה מעשה פזיז יותר, ואותו עשתה. היא הזמינה את מר פּוֹפּ להלוות אליה לביתה.

שכן אם פזיזות היא להכנס גלוי־ידיים אל גוב האריות, פזיזות לחצות את האוקינוס האטלנטי בסירת־משוט, פזיזות לעמוד על רגל אחת בראש הצריח של כנסיית פאולוס הקדוש, הרי פזיזות כפולה ומכופלת היא ללכת הביתה בחברת משורר. משורר הוא אוקינוס וארי כאחד. בעוד האחד מטביע אותנו, נוגס השני בבשרנו. אם נציל את בשרנו מהמלתעות, ניספה בגלים. אדם שבכוחו לנפץ אשליות הוא חיה ומבול כאחד. הנפש זקוקה לאשליות כאדמה לאתמוספירה. סלק את האוויר הענוג והצמחים ימותו והצבעים ידהו. האדמה שאנו דורכים עליה היא לבה קלוייה. על גבי רקבובית אנו דורכים, ואבנים מלוהטות חורכות את כפות רגלינו. האמת מכלה אותנו. החיים הם חלום. היקיצה היא הקוטלת אותנו. הנוטל את חלומותינו, נוטל את חיינו – (וכן הלאה, עוד ששה עמודים, אם רצונכם בכך, אלא שהסגנון משעמם ועל כן נניח לו).

לפיכך, היתה אורלנדו עלולה ליהפך לתלולית של אפר עד שנעצרה מרכבתה לפני ביתה בבּלקפרייאֶרס. כי עדיין היתה בשר ודם, אמנם עייף ויגע, נבע אך ורק מהעובדה שהפנינו תשומת־לב אליה בפרק מוקדם של הסיפור. ככל שאנו רואים פחות, אנו מאמינים יותר. בימים ההם לא היו הרחובות שבין מייפייר ובלקפרייאֶרס מוארים כל צורכם. אמנם, התאורה היתה משוכללת בהרבה מזו שבימי אליזאבת. בימיה נאלץ הנוסע שנתאחרה שעתו בדרך לסמוך על הכוכבים או על שלהבתו האדומה של שומר־לילה שיצילהו מהמהמורות בפארק ליין או מקבוצות אלונים, המשמשים מירבץ לחזירים בטוֹטנהם קוֹרט רוֹד. אלא שעל אף השכלול היתה התאורה חסרה הרבה מהיעילות בת הזמן הזה. כל מאתיים אמה ניצבו עמודים נושאי פנסי־שמן, אלא שביניהם נשתרעה כברת־דרך חשוכה לגמרי. וכך היו אורלנדו ומר פּוֹפּ שרויים עשר דקות בחשיכה; ואחר כך כמחצית הדקה באור. הלך־נפש תמוה מאוד פקד את אורלנדו. כשנתעמם האור, התחילה לחוש בצרי משיב־נפש האופף אותה. “לנסוע יחד עם מר פּוֹפּ, הרי זה באמת כבוד גדול לעלמה צעירה”, התחילה להרהר כשהיא מסתכלת בשרטוטי אפו. “אני המבורכת מכל בנות מיני. במרחק אצבע ממני – אכן, חשה אני בקשר־הסרטים מעל ברכו הלוחץ על ירכי – יושב בעל המוח החריף בכל המדינות של הוד מלכותה. הדורות הבאים יהרהרו בנו בסקרנות, ויקנאו בי מתוך חימה”. וכאן שב והופיע עמוד־הפנס. “איזו טפשה עלובה הנני!” אמרה בלבה. “השם־הטוב והתהילה אינם קיימים כלל. הדורות הבאים לא יהרהרו כהוא זה בי או במר פּוֹפּ. ומהו ‘דור’, לאמיתו של דבר? ומי אלה ‘אנו’?” עתה היתה דרכם בבֶּרקלִי סקווייר דומה עליה בגישושן של שתי נמלים סומות, שהושלכו אל מדבר חשוך ללא עניין או דאגה משותפים. הרעידה. אלא ששוב באה החשיכה. האשלייה שבה לחיות. “מה אציל מצחו”, הרהרה (כשהיא טועה בחשיכה ומדמה, כי בליטה בכריות המרכבה היא מצחו של מר פופ). “איזה שפע של גאונות שוכן בו! איזו שנינות, תבונה, אמת – איזה עושר של אבני־חן, אשר הבריות נכונים לתת חייהם במחירן! אורך, רק הוא יהל לעד. לולא אתה, היה המסע האנושי הארוך מגשש בחשיכה גמורה”; (ברגע זה ניטלטלה המרכבה בחזקה, משנפלו גלגליה לתלם משובש בפארק ליין) “ללא הגאונות היינו נדכאים ואבודים. הנשגב, הזוהר בכל סילונות האור” – במלים אלו פנתה אל הבליטה בכרית המרכבה, עד שעברו בסמוך לאור אחד הפנסים בברקלי סקווייר והיא עמדה על טעותה. מצחו של מר פוֹפ לא היה גדול ממצחו של כל אדם. “עלוב שכמותך”, אמרה בלבה, “הלא השלית אותי! דימיתי כי אותה בליטה היא מצחך. כשמסתכלים בך יפה, מה המוני, מה מאוס אתה! מעוות וחלוש, אין בך דבר הראוי להערצה, אבל רב בך הזקוק לרחמים, ורב אף מזה המעורר סלידה”.

שוב היו בחשיכה, ומשלא ראו עיניה דבר מלבד ברכי המשורר, שכך כעסה.

“אלא שאני היא עלובת־הנפש”, הרהרה משנכנסו שוב לתחום החשיכה, “שכן אם נקלה אתה כפי שהנך, האם איני נקלה יותר? הלא אתה הוא המפרנסני ומגן עלי, אתה המבריח את החיה הרעה, מטיל אימה על הפרא, מכין לי מלבושים מטווייתה של תולעת־המשי ומרבדים מצמר הצאן. וכשאני מבקשת להתפלל, האם לא נתת לי את צלמך ואף קבעת אותו בשמים? ועל כן, מה ענווה, אסירת־תודה, צייתנית חייבת אני להיות. תהי זו ראש שמחתי לשרת ולהוקיר אותך, ולציית לך”.

עתה הגיעו אל עמוד התאורה הגדול, בקרן בה נמצא עתה קרקס פיקאדילי. האור הכה על עיניה, והיא ראתה, ליד יצורים אחדים מבני מינה שירדו לשפל המדרגה, שני ננסים עלובים בארץ שממה. עירומים היו שניהם, בודדים, ללא מגן. תש כוחם מלהושיע איש את רעהו. די היה לכל אחד מהם בדאגה לגופו. משהישירה מבט בפניו של מר פּוֹפּ, הרהרה: “הנחתך, כי תוכל להיות לי למגן, והנחתי, כי אוכל להעריצך, הבל הן שתיהן כאחת. אורה של האמת מכה בנו בלי להטיל צל, ואורה של האמת אינו הולם כלל את שנינו”.

כל אותה שעה הוסיפו, כמובן, לשוחח בנועם, כדרכם של בני־טובים ובני־תורה, על רוע מזגה של המלכה ועל הצינית של ראש־הממשלה, בעוד המרכבה יוצאת מחושך לאור, עוברת על פני היימארקֶט, לאורך סטרנד ובמעלה פליט סטריט, עד הגיעה לבסוף אל בית אורלנדו בבלקפרייאֶרס. זה שעת־מה התחילו הקטעים החשוכים שבין פנס לפנס מתבהרים והולכים, ואילו הפנסים עצמם מכהים והולכים – אמור, כי השמש היתה עולה, ובאורו האחיד אך מעומעם של בוקר־קיץ, בו נראה הכול, אך אין דבר הנראה בבהירות, ירדו השניים מהמרכבה, כשמר פּוֹפּ מסייע לאורלנדו לרדת, ואילו אורלנדו מזמינה את מר פּוֹפּ בקידה להכנס לפניה אל ביתה, אגב תשומת־לב דקדקנית ביותר לגינוני החן והטקס.

אלא שאין להסיק מהפיסקה הקודמת, כי הגאונות (אמנם, מחלה זו הודברה כליל באיים הבריטיים, והלורד טניסון המנוח, אומרים הבריות, היה האיש האחרון שלקה בה) בוערת באש תמיד, שאילו היה כן היינו רואים הכול נכוחה ואולי היינו נחרכים בתהליך זה עד מוות. היא דומה יותר למגדלור בפעולתו, השולח כל רגע קרן־אור אחת, ולא עוד; אלא שהגאון קאפריזי יותר בגילוייו ועשוי להבזיק שש או שבע קרניים בזו אחר זו (כפי שעשה מר פּוֹפּ אותו לילה) ולשקוע באפילה לשנה או לנצח. על כן נבצר מאתנו לנווט על פי אורו, וכשהגאון נתון למיקסם החשיכה, הוא דומה מאוד, כמאמר הבריות, לכל האדם.

ובכך האיר המזל פנים לאורלנדו, אף שאיכזב אותה תחילה, מכיוון שהתחילה עתה לעשות הרבה בחברת הגאונים. והם לא היו כה שונים מכולנו כפי שעשוי אדם לשער. כפי שעמדה על כך, נתגלו אדיסון, פּוֹפּ וסוויפט כחובבי תה. הם אהבו סוכות־נצרים. הם אספו מכיתות של זכוכית צבעונית. הם העריצו מערות. כבוד־השררה לא עורר בהם סלידה. השבח השיב את נפשם. יום אחד לבשו חליפות־בגדים כחולים כשזיף, ולמחרתו – אפורים. למר סוויפט היה מקל־מאלאקה יפה. מר אדיסון היה מבשם את ממחטותיו. מר פופ סבל ממיחושי־ראש. הם לא מאסו בקורטוב של רכילות. כן לא ניקו מהקנאה (אנו רושמים כאן הרהורים אחדים, שעלו על דעתה של אורלנדו באקראי). תחילה כעסה על עצמה בשל שימת־הלב להבלים אלה, ואמרה לרשום בפנקס את אימרותיהם הראויות לציון, אלא שהדף נשאר חלק. אף על פי כן נתאוששה והחלה קורעת את כרטיסי־ההזמנה למסיבות הגדולות; השאירה את ערביה פנויים; התחילה לצפות לביקוריהם של מר פּוֹפּ, של מר אדיסון, של מר סוויפט וכיוצא בהם. אם יעיין עתה הקורא ב“שוד התלתל”, ב“ספקטייטור” וב“מסעות גוליבר” יבין אל נכון את משמעותן המיסתורית של המלים הללו. אכן, עשויים הביאוגרפים וההיסטוריונים לחסוך את כל עמלם אם אך ישמע הקורא בעצה זו. שכן בקראנו:

האם פָּרעה את חוק דיאַנָה תָם,

או כד של חרסינה פְּריכה נפגם,

או הוכתמו כבודה או השׂמלות,

תפילה החמיצה, נשף־מסכות,

אבד לִבָּה, עֲנָק מצווארה.

– יודעים אנו, כאילו שמענו ממש, כיצד רצרצה לשונו של מר פּוֹפּ כלשון לטאה, כיצד ברקו עיניו, כיצד רעדה ידו, איך אהב, איך שיקר, איך התייסר. בקיצור, כל סוד נשמתו של הסופר, כל נסיון חייו, כל סגולות רוחו מתוארים בהרחבה ביצירותיו, אלא שזקוקים אנו לביאוריהם של המבקרים ולהארותיהם של הביאוגרפים. ההסבר היחיד לגידול מפלצתי זה הוא הזמן, המכביד ידו על בני אדם.

ועתה, לאחר שקראנו עמוד או שניים ב“שוד התלתל”, יודעים אנו לאשורו מדוע היתה אורלנדו כה עליזה וכה נבהלת, ומדוע כה הסמיקו לחייה וזהרו עיניה באותה שעה של אחר־הצהריים.

הגברת נֶלי הקישה על הדלת והודיעה כי מר אֶדיסון מבקש לראות את פני מעלת הליידי. מיד קם מר פּוֹפּ על רגליו כשחיוך מעושה על שפתיו, נפרד מעל עקרת־הבית ויצא בצליעה. נכנס מר אדיסון. עד שיסב בכורסה, הבה נקרא את הפיסקה הבאה מתוך “ספקטייטור”:

“בעינַי האשה היא בעל־חיים יפה, רומנטי, שמן הראוי לקשטו בפרוות ובנוצות, בפנינים וביהלומים, במתכות ובמשי. חולדת־הבר חייבת להשיל את פרוותה לרגליה, כדי שתשמש לה צווארון, ואילו הטווס, התוכי והברבור ירימו תרומה ליְדונית שלה; צדפים יְשַלוּ מהים, ואבני־חן תועלינה מהסלעים, וכל ענפי הטבע יתנו חלקם ליפוי היצור, שהוא מלאכתו השלמה ביותר. כל אלה יכול אני לשאת, אך אשר לתחתונית שדיברתי בה, לא אוכל להסכים ולא אסכים”.

הרינו מחזיקים את האדון הזה, כל כולו וכובעו מופשל־התיתורה, בקוער כפינו. הבה נציץ פעם נוספת בגביש. כלום אינו ברור ושקוף עד קמטי הגרביים? כלום לא נחשפו לעינינו כל אדווה וכל סלסול של שנינותו, כל נדיבותו, ביישנותו, נימוסיו, והעובדה כי ישא לאשה רוזנת וימות בסופו של דבר כאחד המכובדים? הכול ברור. ומשסיים מר אדיסון את אמירתו, נשמעה נקישה חזקה על הדלת ומר סוויפט, שהיה בעל מנהגים תקיפים, נכנס ללא הודעה. רגע, רבותי, היכן “מסעות גוליבר”? הנה הם! הבה נקרא פיסקה מן המסע אל ההואינים:

“נהניתי מבריאות הגוף והנפש ומשלוות־הרוח; לא מצאתי בוגדנות של ידיד או זניחת אמונים, ולא נפגעתי על ידי אויב גלוי או סמוי. לא ניתנה לי הזדמנות לשחד, להחניף, לסרסר לדבר עבירה, לבקש חסדי אדם גדול או חסדי פילגשו. לא נזקקתי למגן מפני המרמה או הדיכוי; לא נמצא כאן רופא לשם הריסת גופי, ולא עורך־דין כדי לכלות את רכושי; שום מרגל לא צותת לדברי ולא עקב אחר מעשי, ולא זייף האשמות נגדי בעד בצע כסף; לא היו כאן לגלגנים, מבקרים להרע, מלשינים. כייסים, שודדי־דרכים, פורצים וגנבים, שופטים, רועי־זונות, לצים, מהמרים, מדינאים, בדחנים, פטפטנים משעממים בעלי מרה־שחורה…”

אך עצור־נא, עצור את ברד־הברזל של דבריך, שמא תפשוט עורינו מעלינו וגם את עורך אתה! אין לך גלוי יותר מאיש סוער זה. כה מחוספּס הוא, אך כה טהור; כה גס וכה טוב־לב; הוא בז לכל העולם, אך משוחח בלשון־פעוטים אל נערה, וימות – כלום אפשר לפקפק בכך – בבית־משוגעים.

ועל כן מזגה אורלנדו תה לכל אלה; ולפעמים, כשהיה מזג־האוויר נאה, הביאה אותם אל הכפר ונהגה בהם כבוד מלכים בטרקלין העגול, בו תלתה את דיוקנאותיהם במעגל, כדי שלא יוכל מר פּוֹפּ לומר כי אדיסון הקדימו, או להיפך. הם גילו אף שאר־רוח רב (אלא שכל שאר־רוחם מצוי בספריהם), ולימדוה את החלק העיקרי שבסגנון, שהוא זרימתו הטבעית של הקול בשעת שיחה – סגולה שאין אדם יודע לחקותה בלי ששמע דוגמתה, אף לא גרין, עם כל מיוּמנוּתו; שכן היא נולדת באוויר ומכה כנחשול ברהיטים, ומתגלגלת ונמוגה, ולעולם לא יצוד אותה איש מחדש, ומועט ביותר סיכויים של הכורים אוזניים כעבור מחצית המאה ומנסים לצודה. הם לימדוה אך ורק על ידי מיקצב קולותיהם בדברם; וכך נשתנה סגנונה מעט, והיא כתבה כמה וכמה שירים נעימים מאוד, רצופים שאר־רוח, וכן כמה דיוקנאות בפרוזה. כן הוסיפה לבזבז את יינה, שמה בשעת הסעודה מתחת לצלחותיהם שטרי כסף, שנלקחו על ידיהם בפנים שוחקות, קיבלה את הקדשותיהם וראתה לעצמה כבוד רב בסחר־חליפין זה.

הזמן חלף ועבר, ולעתים קרובות היתה אורלנדו אומרת בינה לבינה, בהדגשה שהיתה עשוייה אולי לעורר חשד בלב השומע; “חי נפשי, מה חיים הם אלה!” (לפי שעדיין היתה מחפשת מיצרך זה). אלא שהנסיבות אילצוה להקדיש לנושא עיון מדוקדק יותר.

יום אחד היתה מוזגת תה למר פּוֹפּ, ואילו הוא, כפי שידוע לכול מהשורות שהובאו לעיל, ישב מכווץ בכורסתו לידה, ועיניו זוהרות, מסתכלות.

“אלוהים”, הרהרה כשהיא מרימה את מלקחי הסוכר, “כמה תקנאינה בי הנשים בדורות הבאים! ואף על פי כן –” הפסיקה, מפני שמר פּוֹפּ היה זקוק לתשומת־לבה. ואף על פי כן – הבה נסיים אנו את הרעיון במקומה – כשאדם אומר “כמה יקנאו בי הדורות הבאים”, שרוי לנו לומר בבטחון, כי אין דעתו נוחה כלל וכלל ברגע זה. האם היו חיים אלה כה מרגשים, כה מחניפים, כה רבי תהילה, כפי שהם עשויים להראות לאחר שרושם הזכרונות נתן בהם ידו? ראשית כול, היתה אורלנדו שונאת ממש את התה; שנית, התבונה, אף שהיא אלוהית וראוייה לכל הוקרה, נוהגת להשתכן בפגרים החולניים ביותר, והיא מרבה, לצערנו, לאכול את חברותיה, הסגולות האחרות; וכשהשכל הוא הגדול מכול, לא נותר כמעט מרחב־נשימה ללב, לחושים, לגודל־הרוח, לחסד, לסובלנות, לטוב־הלב ולכל השאר. וכן הערכתם העצמית הגבוהה של המשוררים; והערכתם הנמוכה את המשוררים האחרים; וכן השנאה, הקנאה, העלבונות וסיופי־המלים בהם הם שקועים תמיד; ושטף־הלשון המלווה את אלה; וחמדנותם בבקשת האהדה לעצמם; כל אלה – נאמר בלחישה, שמא יגונב הדבר לאוזנם של השנונים – הופכים את מזיגת התה לעיסוק מסוכן וקשה יותר משסבורים הבריות. נוסף על כך (ושוב אנו לוחשים, שמא יגונב הדבר לאוזנן של הנשים) יש כאן סוד קטן, אשר הגברים שומרים עליו; הלורד צ’סטרפילד לחש אותו על אוזן בנו, אגב מצוות־סודיות מחמירה: “הנשים אינן אלא ילדים שגדלה קומתם… אדם נבון משתעשע בהן, משחק עמן, מפנק אותן ומחניף להן”; ומכיוון שילדים שומעים תמיד יותר משנועד לשמיעתם, ולפעמים אף גדלים, הודלף הסוד ונתגלה, ועל ידי כך נעשה הטקס של מזיגת התה תמוה ביותר. אישה מיטיבה לדעת, כי אף על פי שאחד מיפי־הנפש שולח לה את שיריו, משבח את משפטה, שואל לדעתה ושותה את התה שלה, אין פירוש הדבר כי הוא מכבד את השקפותיה, מוקיר את הבנתה, או יהסס, מאחר שהסיִף נאסר עליו, לנעוץ קולמוס בגופה. כל אלה, אמרנו, אף שלחשנו אותם חרש ככל האפשר, כבר הודלפו עד עתה; ועל כן, בעוד כד השמנת בידן, ומלקחי הסוכר מפושקים, עשויות הגבירות להרתיע מעט, להציץ כהרף־עין בעד החלון, לפהק קצת, ולהפיל את הסוכר בחתף – כפי שעשתה עתה אורלנדו – אל התה של מר פּוֹפּ. מעולם לא היה אדם הנכון כל כך לראות בכל מעשה כוונה להעליבו, והמהיר כל כך לנקום את עלבונו, כמר פּוֹפּ. הוא פנה אל אורלנדו וכיבד אותה מיד בניסוח־הטיוטה של שורה מפורסמת ב“דיוקנאות של נשים”. ליטוש רב הושקע לאחר מכן באותה שורה, אלא שגם בניסוחה המקורי היתה מוחצת למדי. אורלנדו הגיבה עליה בקידה. מר פּוֹפּ יצא מעל פניה ברכינת־פרידה. כדי לצנן את לחייה, כי אכן חשה אורלנדו כאילו סטר לה האיש הקטן, יצאה לטייל בחורש האגוז שבירכתי הגן. עד מהרה עשו הרוחות הצוננות את מלאכתן. להפתעתה גילתה, כי בבדידותה זו רווח לה עד מאוד. היא הסתכלה בסירות העליזות שחתרו במעלה הנהר. אין ספק כי המראה העלה על דעתה מאורע אחד או שניים מימי חייה. ישבה תחת עץ ערבה גאה ושקעה בהרהור. כאן ישבה עד שעלו הכוכבים בשמים. עתה קמה, הפכה פניה, הלכה הביתה, עלתה אל חדר־השינה ונעלה את הדלת. פתחה ארון, בו עדיין נשמרו רבים מהמלבושים שלבשה בהיותה בחור טרזן, ובחרה מביניהם חליפת קטיפה שחורה, מעוטרת בשפע של תחרימי ונציה. אמנם, אופנת הבגד נתיישנה מעט, אך הוא הלם אותה להפליא, ומשלבשה אותו היתה לורד אציל לכל דבר. פסעה אנה ואנה לפני המראה, כדי להווכח שתחתוניותיה לא נטלו מזריזות רגליה, ויצאה בחמיקה את הבית.

היה לילה נאה של ראשית אפריל. כוכבים לאין־מספר, חרמש הירח ופנסי־הרחוב צרפו אורם, שהלם להפליא את דמות האדם ואת האדריכלות של מר וְרֶן. הכול הופיע בצורתו העדינה ביותר, וכשכבר עמד להמוג, החריפה אותו טיפת כסף והשיבה בו רוח חיים. הנה דמותם של השיחה, הרהרה אורלנדו (כשהיא נסחפת בחלומות הבל), של החברה, של הידידות, של האהבה כפי שהיו צריכים להֵראות. שכן – רק האלוהים יודע מדוע – אך אבדה אמונתנו במגע ומשא עם הבריות, מציגים לעינינו צירוף מקרי של אמברים ואילנות, או גדיש שחת ועגלת־סולמות סמל שלם כל כך של הבלתי ניתן להשיג, עד שאנו מתחילים את החיפוש מחדש.

עם הרהוריה אלה נכנסה ללֶסטֶר סקווייר. בבניינים נראתה סימטריה אוורירית אך מדוקדקת, שלא ניכרה בהם ביום. דומה, כי אפריון השמים נפרש ביד זריזה ביותר כדי שיצטרף אל שרטוטי הגגות והארובות. אשה צעירה שישבה בעצבות על מושב, תחת עץ־דולב באמצע הכיכר, זרועה האחת שמוטה לצדה והאחרת נחה בחיקה, דומה היתה כהתגלמות החן, הפשטות והיאוש. אורלנדו הניפה כובעה לברכה בתנופת הטרזן, החולק כבוד ויקר לאחת גבירות־ההדר במקום ציבורי. האשה נשאה ראשה. צורתו היתה מעודנת ביותר. האשה נשאה עיניה. אורלנדו ראתה בהם בוהק, הנראה לפעמים על גבי קומקום, אך לא בפני אדם. בעד בוהק כסף זה שלחה האשה אליו (כי לגביה היתה אורלנדו גבר) מבט מתחנן, מקווה, רועד, מפחד. היא קמה; היא נשענה על זרועו. כי האשה – כלום עלינו להדגיש את הדבר? – נמנתה עם השבט הממרק לילה לילה את סחורתו ועורכה לתצוגה ברשות הרבים, כדי לצפות למאמיר בהצעתו. היא הוליכה את אורלנדו אל חדר מגוריה בג’רֶארד סטריט. משחשה אורלנדו את האשה תלוייה בזרועה, קלה אך מבקשת משען, נתעוררו בה כל הרגשות ההולמים את הגבר. כגבר הסתכלה, הרגישה, דיברה. אך מכיוון שהיתה אשה זה מקרוב, חשדה כי ביישנותה של העלמה ותשובותיה המהססות, והמפתח המתקשה למצוא את חור־המנעול, ואימרת מעילה, ופיסת־היד התלוייה ברפיון לא נתכוונו אלא לשאת חן לפני גברותה. הן עלו במדרגות, ויגיעתה של אותה נפש מסכנה לקשט מעט את חדרה ולהעלים את חסרונו של כל חדר נוסף, לא השלתה את אורלנדו כהוא זה. אחיזת־עיניים עוררה את סלידתה, ואילו האמת – את רחמיה. השתקפותה של האחת בעד השנייה מולידה בליל מוזר של רגשות, ועל כן לא ידעה אורלנדו האם לצחוק או לבכות. ובינתיים היתה נֶל, כפי שכינתה העלמה את עצמה, מתירה כפתורי כפפותיה; בשעת מעשה נתנה דעתה להסתיר את בוהן הכפפה השמאלית, שהיה זקוק להטלאה; עתה נכנסה אל מאחרי פרגוד, ובוודאי נתנה אודם על לחייה, היטיבה את לבושה, קשרת סודר אחר לצווארה – וכל אותה שעה פטפטה כדרכן של נשים, לשעשע את מאהבה, אף כי אורלנדו נכונה היתה להשבע, על פי הבחנה בנימת־דיבורה, כי מחשבותיה מרחפות במקום אחר. כשסיימה הכנותיה, יצאה והתייצבה נכונה – אלא שעתה תש כוחה של אורלנדו. תוך מצוקה משונה של כעס, עליצות ורחמים השליכה אחרי גווה כל העמדת־פנים והודתה כי אשה היא.

עתה פרצה נל בשאגת־צחוק, שבוודאי נשמעה אף מעבר לרחוב.

“כן, יקירתי”, אמרה לאחר שנרגעה מעט, “כלל וכלל איני מצטערת לשמוע זאת. כי האמת־ישר־בפנים היא” (מעניין, באיזו מהירות שינתה נימוסיה והניחה לנוסח המתלונן והמבקש, משנודע לה כי שתיהן בנות מין אחד) “כי האמת־ישר־בפנים היא, שאין לי מצב־רוח הלילה בשביל חברה של בן המין השני. באמת שאני במצב מחורבן”. ומשאמרה זאת ליבתה את האש, בחשה קערית פּוּנש וסיפרה לאורלנדו את כל קורות חייה. מכיוון שחיי אורלנדו הם המעסיקים אותנו עתה, פטורים אנו מלספר את הרפתקאותיה של הגברת האחרת, אך ודאי כי מימיה לא ידעה אורלנדו שעות החולפות מהר יותר או עליזות יותר, אף על פי שגברת נל לא גילתה אפילו קורטוב של שאר־רוח, וכשנשמע בשיחה שמו של מר פּוֹפּ, שאלה בתמימות האם הוא מקורב לסַפּר הפאות הנכריות בג’רמִין סטריט. אלא שאורלנדו – זה קסמה של הפשטות וכוח־פיתויו של היופי – טעמה בשיחתה של הנערה המסכנה, אף שתוּבלה בדיבור ההמוני ביותר של קרנות הרחוב, טעם של יין לאחר הפסוקים הנאים שהיתה רגילה בשמיעתם, וכן נאלצה להסיק מכאן כי משהו שהיה טמון בלגלוגו של מר פּוֹפּ, בענוותו של מר אדיסון ובסודיותו של הלורד צ’סטרפילד נטל את כל הנאתה בחברת יפי־הרוח, אף שעליה להוסיף ולהעריץ בכל לב את יצירותיהם.

בריות מסכנות אלו, קבעה – לפי שנל הביאה את פְּרו, ופרו את קִיטִי, וקיטי את רוֹז – קיימו חברה משלהן, ועתה בחרו אף בה להשתייך עליה. כל אחת מהן סיפרה את תולדות ההרפתקה שהביאה אותה עד הלום. אלו היו בנות־שמחוץ־לנשואין של רוזנים, ואחת היתה קרובה במידה רבה מן הראוי לאישיותו של המלך. לא היתה בהן אחת שירדה לשפל המדרגה או הגיעה עד פת לחם ואין בכיסה טבעת או ממחטה כלשהי המשמשת לה תחליף למגילת־יוחסין. יושבות היו סביב קערית־הפונש, אשר אורלנדו דאגה לאספקתו ביד נדיבה, ורבים הסיפורים היפים שסופרו ורבות ההערות המשעשעות שהושמעו, לפי שאין להכחיש, כי בהתכנס נשים יחדיו – הסו! – הן מקפידות על סגירת הדלתות, כדי שלא יגיע דיבור משלהן לבית־הדפוס. כל תאוותן – ושוב, הסו – האין שומעים צעדי גבר במדרגות? כל תאוותן, אמרנו להמשיך ברגע שאותו אדון נטל את המלים ממש מפינו. אין לנשים תאוות, אמר אדון זה, עם כניסתו אל חדרה של נל, וכל רגשותיהן העמדת־פנים בלבד. ללא תאוות (היא שרתה אותו והוא הסתלק) אין שיחתן עשוייה לעורר עניין קל שבקלים בלב מישהו. “הכול מיטיבים לדעת”, אומר מר ס' ו', כי ללא גירויו של המין השני, אין הנשים מוצאות מה לומר אשה לרעותה. כשהן שרויות בינן לבין עצמן, אין הן מדברות אלא שורטות". ומאחר שנבצר מהן לדבר אשה אל רעותה, ואילו השריטה אינה עשוייה להמשך ללא הפוגה, וכן מודעת היא (מר ת' ר' הוכיח זאת) “כי אין הנשים מסוגלות לרחוש רגש כלשהו או אהבה לבנות מינן, והן מאוסות זו על זו במידה שאין למעלה ממנה”, במה תוכלנה לעסוק, כפי שנוכל לשער, שעה שהן מצויות בצוותא?

מכיוון שאין זו שאלה העשוייה להטריד דעתו של אדם נבון, הבה נפסח עליה, אנו הנהנים מחסינותם של כל הביאוגרפים וההיסטוריונים מפני מין כלשהו, ואך נקבע כי אורלנדו משכה הנאה מרובה מחברת בנות מינה, ונניח לגברים להוכיח – והם עושים את המלאכה בנפש חפצה – כי אין לדבר רגליים.

אך הקושי לתת דין וחשבון מדוייק ומפורט על חייה של אורלנדו בתקופה זו, גובר והולך. כשאנו מציצים ומגששים בחצרות בסביבת ג’רארד סטריט ודרורי ליין שבאותם הימים, כשתאורתן, ריצופן ואוורורן דלים וגרועים היו, דומה עלינו לפתע כאילו ראינוה, והנה שבה ונעלמה. תפקידנו אף הוכבד על ידי כך, שבזמן ההוא ראתה אורלנדו נכון לפניה להרבות בחילוף בגדיה מהסוג האחד בסוג האחר, ועל כן היא מרבה להופיע בזכרונות של התקופה כ“לורד” פלוני, שהיה למעשה דודנה; לו יחסו את נדיבותה, והוא נודע בפי הבריות כמחברם של השירים שנכתבו על ידיה. דומה, כי לא ידעה כל קושי בביצוע התפקידים השונים, שכן היה מינה מתחלף לעתים קרובות יותר משעשוי לשער אדם שלבש בגדים מסוג אחד בלבד; כן אין ספק, כי על ידי תחבולה זו אספה שני יבולים; תענוגות החיים רבו, ונסיונותיהם הוכפלו. היא המירה את ישרותם של המכנסיים בכוח־הפיתוי של התחתוניות, ונהנתה מאהבתם של שני המינים במידה שווה.

וכך עשויים אנו לרשום את דמותה, כשהיא מבלה את שעות הבוקר בין ספריה, לבושה חלוק סיני שאינו מגלה את המין; אחר כך קיבלה פני מבקש או שניים (משטחי הבקשות נמנו בעשרות) כשעדיין אותו בגד עליה; אחר כך היתה עוברת בגן וגוזמת את עצי האגוז, ולמלאכה זו התאימו אברקיים; אחר כך לבשה שמלת טאפטה פרחונית, היאה ביותר לנסיעה לריצ’מונד או לשמיעת הצעת־נישואין של אחד האצילים הגדולים; בשובה העירה היתה לובשת שלמה מגון הטבק בנוסח עורכי־הדין ומבקרת בבית־הדין כדי לשאול על מהלך משפטיה, לפי שרכושה היה פוחת והולך שעה שעה, והמשפטים לא נראו קרובים לסיומם משהיו לפני מאה שנה; ולבסוף, כשבא הלילה, היתה מתגלגלת על פי רוב בבן־אצילים מכף רגל ועד ראש ויוצאת להלך ברחובות ולשחר הרפתקאות.

בשובה מאחד המסעות הללו – אשר סיפורים רבים סופרו עליהם בימים ההם, כגון שיצאה לדוקרב, שרתה כרב־חובל באחת מאניות המלך, נראתה רוקדת בעירומה על גבי גזוזטרה, ונמלטה בחברת גבירה מסויימת אל ארצות השפלה, כשבעלה של אותה גבירה יוצא בעקבותיהן, ואילו אנו לא נביע דעה כלל לגבי אמיתותם של הסיפורים – ובכן בשובה מעיסוק כלשהו, יהיה אשר יהיה, ראתה עניין לעצמה לפעמים לעבור לפני חלונותיו של בית־קפה, משם ניתן לה לראות את יפי־הרוח בלי להראות, ועל ידי כך לשוות בנפשה על פי תנועותיהם את דברי החכמה, השנינה והרשעות היוצאים מפיהם, בלי לשמוע אותם כלל; ובכך אולי נמצא לה יתרון; ופעם אחת עמדה מחצית השעה והסתכלה בשלושה צללים של שותי תה בצוותא שנצטיירו על גבי וילונו של בית בבּוֹלט קוֹרט.

מעולם לא כבש מחזה את לבה במידה כזאת. ביקשה לקרוא בראווֹ! בראווֹ! ואכן, איזו דראמה יפה היתה זו, דף שנתלש מן העבה בספרי החיים! היה שם הצל הקטן בעל השפתיים המשור­בטות, המקרטע על כסאו, נטול־מנוחה, רוגז, אדם שידו־בכול; היה שם צל האשה הרכובה, המכופפת אצבע אל הספל כדי לגשש את עומק התה בו, מפני שהיא עיוורת; והיה שם הצל שמראהו כרומאי, המתגלגל אנה ואנה בכורסה הגדולה, הוא, הפוכר אצבעותיו בצורה משונה, ומטלטל ראשו וגומע את התה בגמיעות גסות כל כך. ד"ר ג’ונסון, מר בוֹסוֶל והגברת ויליאַמס – אלה שמות הצללים. כה שקועה היתה בהסתכלותה, עד ששכחה להרהר בקנאתם בה של הדורות הבאים, שכן קרוב לוודאי כי בהזדמנות זו היו נתפסים לקנאה. היא לא ביקשה אלא להסתכל ולהוסיף. לבסוף קם מר בוסוול. הוא בירך את הישישה בפנים זועפות. אך באיזו מידת התבטלות הרכין ראשו בפני הצל הרומי הגדול, שקם עתה ונזדקף מלוא קומתו, ומתנדנד מעט על רגליו גלגל את הפסוקים המפוארים ביותר שיצאו ביום מן הימים משפתי אנוש: כך דימתה אורלנדו, לפי שלא שמעה מלה אחת מדברי שלושת הצללים, שנאמרו תוך כדי שתיית התה.

באחד הלילות, לאחר ששוטטה כדרכה, חזרה לביתה ועלתה אל חדר־השינה. פשטה את מעיל־התחרימים, ולבושה חולצה ומכנסיים הסתכלה בעד החלון. משהו היה רוחש באוויר ומנע ממנה לעלות על משכבה. ערפלית לבנה אפפה את העיר, לפי שהיה זה ליל צינה בעיצומו של חורף, ומראה רב־הוד נפרש לעיניה. הנה כנסיית פאולוס הקדוש, הטאוּאֶר, כנסיית וסטמינסטר וכל הצריחים והכיפות של הכנסיות בעיר, הגושים החלקים של רציפי הנהר, הקשתות הנרחבות והשופעות של האולמות ומקומות־המיקהל. בצפון נזדקרו הרמות החלקות, הגזוזות, של הֶמפְּסטֶד, ובמערב הבהיקו בזוהר צלול, רצוף, הרחובות והכיכרות של מֵייפֵייר. מתוך שמים ללא עב הציצו על מראה סדור ובהיר זה כוכבים מנציצים, איתנים, קשים. בצלילות הגדולה של האוויר נתמחשו שרטוטי כל גג וקובעי כל מעשנה; אפילו אבני־הגוויל במרצפת הרחוב נבדלו במוחש זו מזו, ונבצר מאורלנדו שלא להשוות מראה ערוך וסדור זה עם הפרברים הפרועים והמגובבים, אשר היו לונדון־העיר בימי מלכותה של אליזאבת. אז, זוכרת היא, היה הכרך, אם מותר לכנותו כך, מוטל לפני חלונותיה בבלקפרייארס, דחוס, ממש ערבוביה מגובבת של בתים. הכוכבים נשתקפו בשלוליות עמוקות באמצע הרחובות. צל שחור בקרן הרחוב, שם היתה בשעתו המיסבאה, עשוי היה להיות גם גופתו של נרצח. זוכרת היא זעקות של רבים שנפצעו בקטטות־לילה אלו בעודנה ילד קטן, כשהאומנת נושאת אותו בזרועותיה אל החלון, והוא נצמד אל הזגוגיות המעויינות. כנופיות של בריונים, גברים ונשים, חבוקים בצורות שאין לתארן כלל, התנודדו ברחובות, הצריחו זמירות פראיות, אבני־חן מנצנצות באוזניהם וסכינים מבריקים בידיהם. בלילה כזה נסתמנו שרטוטי היערות העבותים של הַיגֶייט והמפסטֶד, כשהם מתפתלים מול השמים בסביכותם המעוותת. פה ושם, על אחת הגבעות הנישאות מעל לונדון, ניצב עמוד־תלייה, ואל קורת־העֵרב שלו מסומרת גופת אדם, למען תרקיב או תצטמק; שכן היו הסכנה ואי־הבטחון, התאווה והאלימות, השירה והזוהמה שורצים בדרכי־המלך הנפתלות של ימי אליזאבת, והמו והסריחו – עוד אורלנדו זוכרת את ריחם בליל שרב – בחדרים הקטנים ובסימטאות הצרות של הכרך. ועתה – היא רכנה מן החלון – היה הכול אור, סדר ובהירות. נשמע טרטור רפה של מרכבה על גבי אבני המרצפת. היא שמעה את קריאתם הרחוקה של שומר הלילה “חצות בדיוק והבוקר של צינה יהיה”. עוד המלים על שפתיו צלצל השעון חצות. עתה הבחינה אורלנדו לראשונה בענן קטן, שהלך ונדחס מאחרי הכיפה של כנסיית פאולוס הקדוש. משנקשו הצלצולים גדל הענן, והיא ראתה אותו מכהה ומתפשט במהירות לא שכיחה. אותה שעה באה רוח קלה, וכשנשמע הצלצול הששי של חצות, נתכסו כל השמים במזרח חשיכה נעה, פרועת־צורה, ואילו השמים במערב ובצפון בהירים היו, כמקודם. עתה נפרש הענן צפונה. שפריר אחר שפריר נכבשו שמי הכרך. מייפייר בלבד, על כל אורותיו הזוהרים, הבהיק לעומת זאת יותר מן הרגיל. עם הצליל השמיני נפרשו מעל לפיקאדילי כמה קרעי־ענן נחפזים. דומה היה כי הם נדחסים ופונים במהירות לא־שכיחה מערבה. משהקישו הצלצולים התשיעי, העשירי והאחד־עשר, ירדה חשיכה אדירה על לונדון כולה. עם הצלצול השנים־עשר של חצות נשלמה האפילה. מערבולת סוערת של עננים כיסתה את פני העיר. הכול היה חשיכה; הכול היה ספק; הכול היה מבוכה. המאה השמונה־עשרה כלתה; התחילה המאה התשע־עשרה.

פרק חמישי

הענן הגדול, שהיה תלוי לא על פני לונדון בלבד, אלא על פני כל האיים הבריטיים, ביום הראשון של המאה התשע־עשרה, נשתהה – ושמא לא נשתהה, לפי שטולטל בלי הרף לכאן ולכאן על ידי רוחות־סער הומות – שעה ארוכה למדי, כדי שתינתן לו השפעה לא־שכיחה על הבריות השוכנים בצלו. דומה, כי חלה תמורה באקלימה של אנגליה. הגשם הירבה לרדת, וירד במטחים זועפים בלבד, שנתחדשו מיד לאחר שפסקו. אמנם, השמש זרחה, אלא שחגורה היתה עננים כה רבים, והאוויר כה רווי מים, עד שהפסידו קרניה את גונן, וארגמן, תרוג ואדום מעומעמים תפסו את מקומם של גוני הנוף האיתנים יותר של המאה השמונה־עשרה. מתחת לחופה מצולקת ומשמימה זו דומה היתה ירקותו של הכרוב חיוורת יותר, ולובנו של השלג – מרופש. אלא שלמרבה הרעה התחילה הלחוּת חודרת לכל בית, הלחות שהיא הערמומי בכל אויבינו; לפי שאתה מסלק את השמש על ידי התריסים, ומבריח את הצינה באש הבוערת, ואילו הלחות נכנסת בחמיקה בשנתך; הלחות שתוקה, בלתי־מוחשת, ומקומה בכול. היא מתפיחה את העץ, מצמיחה אבן על דפנות הדוד, מחלידה את הברזל, מרקיבה את האבן. כה אטי הוא התהליך, עד שאין אנו חושדים אפילו כי המחלה עושה את מלאכתה, כל עוד לא הסטנו ממקומו ארון־מגירות כלשהו, או הרימונו את דלי הפחם, והם מתפוררים בידינו.

וכך, בגניבה ובלי־משים, בלי שצויין יום התמורה או השעה, נשתנה מזגה של אנגליה ואיש לא ידע. ההשפעה הורגשה בכל מקום. בעל־האחוזה המחוסן, שהסב בהרחבת הדעת אל סעודה של בשר ושיכר בחדר, שתוכנן אולי על ידי האחים אדם בהדרת־אצילות קלאסית, חש לפתע צינה. הופיעו מרבדים; זקנים החלו להצמיח; המכנסיים הודקו מעל לקרסול. עד מהרה העביר בעל־האחוזה את הצינה שחש ברגליו אל ביתו; הרהיטים צופו; קירות ושולחנות כוסו; דבר לא נשאר חשוף. אחר כך נתגלה הכרח לשנות את המזון. הומצאו האפיפיות והרקיקים האפויים בחמאה. הקפה בא במקום יין־הפורט של קינוח־סעודה, ומכיוון שהקפה הוליך אל הטרקלין, בו ישבו השותים אותו, והטרקלין הוליך אל ארונות־זכוכית, וארונות־זכוכית אל פרחים מלאכותיים, ופרחים מלאכותיים אל אצטבות־קמין, ואצטבות־קמין אל פסנתרים, ופסנתרים אל שירי־הטרקלין, ושירי־הטרקלין (נדלג על כמה שלבי ביניים) אל שפע של כלבלבים, מפיות רקומות ודמויות חרסינה, נשתנה הבית – שחשיבותו עלתה לאין ערוך – לגמרי.

מחוץ לבית – ואף זו השפעת הלחות – גדל הקיסוס בשפע שלא נודע כמותו. בתים שנבנו אבן חשופה היו טובעים בירק. לא נמצאה עתה גינה, ותהא ראשיתה רשמית־קשוחה כאשר תהיה, שאין בה חורשת שיחים, פינה הגדלה פרא ומבוך של שבילים. האור המועט שחדר אל חדרי־השינה שתינוקות נולדו בהם היה ירוק־כהה מטבעו, והאור המועט שחדר אל הטרקלינים, בהם שהו גברים ונשים מבוגרים, הסתנן בעד וילאות של קטיפה חומה וארגמנית. אלא שהתמורות לא נתמצו בעניינים חיצוניים. הלחות חדרה פנימה. הבריות חשו צינה בלבם; חשו לחות בדעתם. תוך כדי מאמץ נואש להצמיד את רגשותיהם אל חמימות כלשהי ניסו תחבולה לאחר תחבולה. האהבה, הלידה והמוות נכרכו במיני פסוקים שונים. המינים התרחקו והלכו זה מזה. כל שיחה גלוייה לא נסבלה. שני הצדדים נהגו בהתמדה מנהגי התחמקות והעלמה. וכדרך שהשתוללו הקיסוס וירק־העד באדמה הלחה בחוץ, כן גילה את כוחו הפריון בפנים. חייה של האשה הממוצעת הפכו להיות תור של לידות. בת תשע־עשרה היתה בנישואיה, ואֵם לחמשה־עשר או שמונה־עשר ילדים היתה בהגיעה לשלושים; לפי שרבים היו התאומים. כך נולדה האימפריה הבריטית; וכך – לפי שאין עוצר את הלחות, והיא חודרת לקסת הסופר כפי שהיא חודרת לעץ – תפחו הפסוקים, שמות התואר נתרבו, הליריקה נעשתה אפּיקה, וזוטות שלא היו אלא מסות בנות טור אחד נעשו עתה אנציקלופדיות בעשרה או בעשרים כרכים. הבה נעיד את אוֹיסֶבּיוּס צ’אבּ על השפעת השפע הזה על דעתו של אדם רגיש, אשר נבצר ממנו לבלום אותו. קרוב לסיומם של זכרונותיו יש קטע בו הוא מספר, כי לאחר שכתב בוקר אחד שלושים וחמישה עמודי־פוֹליוֹ “על לא כלום”, הבריג את מכסה הקסת ויצא לערוך הקפה בגן. עד מהרה הגיע אל חורש השיחים. עלים לאין מספר רשרשו אף הבריקו מעל לראשו. דומה היה עליו, כי הוא “מועך תחת רגליו את שייריו של עוד מיליון”. עשן כבד עלה ממדורה לחה שבקצה הגן. הרהר, כי אין לך אש בעולם שתוכל לקוות כי תכלה גודש עצום זה של צמחים. בכל אשר הביט היתה הצמיחה שופעת. מלפפונים “נתגלגלו על פני הדשא ובאו אל רגליו”. קלחי כרובית ענקים נתגבהו קומה על גבי קומה, עד שהתחרו, בדמיונו הפרוע, עם עצי הבוקיצה. תרנגולות הטילו בלי הרף ביצים ללא גוון מסויים. עתה, משנזכר באנחה בפריונו הוא ובאשתו ג’יין, השוכבת כרגע בבית בחבלי לידתה החמש־עשרה, שאל את נפשו כיצד עלה על דעתו לגנות את בעלי־הכנף? נשא עיניו אל השמים. האין השמים עצמם, או אותה חזית גדולה של השמים, הרקיע, מעידים על הסכמתם, ואפילו על עידודם של כל מלאכי השרת? כי שם, קיץ וחורף, שנה בשנה התהפכו עננים והתגלגלו כלווייתנים, ואולי כפילים, אמר בלבו; אך לא, אין מנוס מהדימוי הנדחק אל דעתו על ידי אלף אקרים של אוויר; כל הרקיע כפי שהוא פרוש בהרחבה על פני האיים הבריטיים אינו אלא כסת עצומת־ממדים; והפריון הדומה לגמרי של הגן, חדר־המיטות והלול מצא שם את מחקיו. הוא נכנס הביתה, רשם את הפיסקה שהובאה לעיל, נתן את ראשו בפתח תנור־הגאז, וכשמצאוהו בני־הבית לאחר מכן, כבר לא יכלו להשיב רוחו.

ובעוד אלה פני הדברים בכל חלקי אנגליה, ראתה אורלנדו טוב לפניה להתחבא בביתה אשר בבּלקפרייאֶרס, ולהעמיד פנים כי האקלים לא נשתנה; כי עדיין אדם יכול לומר את כל העולה על רוחו, וללבוש אברקיים או שמלות, הכול כרוחו הטובה עליו. לבסוף נאלצה גם היא להודות כי הזמנים נשתנו. יום אחד אחר הצהריים בשנות הראשית של המאה נסעה במרכבתה הישנה המצופה עץ דרך פּארק סט. ג’יימס, ואחת מקרני השמש, שהגיעו מזמן לזמן אל האדמה אלא שלא הירבו להגיע, פילסה לה דרך בין העננים, ונימרה אותם תוך כדי כך בצבעי־קשת תמוהים. מראה זה היה תמוה למדי לאחר מראות השמים הבהירים והחד־גוניים של המאה השמונה־עשרה, כדי להביאה לפתיחת החלון לשם הסתכלות בהם. העננים בגון החוּם והפלאמינגו עוררוה להרהר בחרדת נועם – המעידה כי בלי־משים הטרידה אותה הלחות – בדולפינים הגוועים בים היוֹני. אך מה רבה היתה הפתעתה, כאשר הטיחה הקרן באדמה ודומה כי העלתה, או האירה, פיראמידה, זבח גדול או שלל (לפי שהיה בכך משהו ממראהו של שולחן־משתה) – מכל מקום ערבוביה של חפצים שונים בתכלית ובלתי־תואמים זה את זה, שנתגבבו כלאחר־יד בתלולית גדולה במקום בו עומד עתה פסלה של המלכה ויקטוריה! על גבי צלב גדול, שזהבו מגולף ומעוטר פרחים, נכרכו בגדי אלמנות והינומות של כלות; תלויים על גבי בליטות אחרות נראו ארמונות גביש, עריסות של תינוקות, קובעי צבא, זרי זכרון, מכנסיים, זקני־לחיים, עוגות־חתונה, תותחים, עצי חג־המולד, טלסקופים, מפלצות שבוקות, גלובוסים, מפות, פילים וכלים מתמטיים – וכל אלה נתמכים, כמו שלט־גיבורים ענק, מימין – על ידי דמות אשה הלבושה שׂלמה לבנה מתבדרת, ומשמאל – על ידי אדון כרסתן הלבוש זיג ומכנסי־פסים. אי התאמתם של הדברים, צרופם של המלובש כולו והעטוף אך מעט, הטרזנות של הצבעים השונים וסמיכותם בנימור־מעשה־תשבץ הטילו על אורלנדו דכאון עמוק ביותר. מעולם לא ראתה משהו כה בלתי־צנוע, מכוער ומונומנטלי כאחד. אין זאת, ואכן ודאי הוא, כי לפנינו השפעת השמש על האוויר הרווי מים; היא תעלם עם משב־הרוח הראשון; אף על פי כן נראו לה הדברים, שעה שעברה על פניהם, כאילו נועדו להתקיים לעד. אלא שהרגישה, כשהיא שוקעת בפינת המושב במרכבתה, כי לעולם לא יוכלו הרוח, הגשם, השמש או הרעם להרוס מיבנה צורמני זה. רק החוטמים יתנמרו והחצוצרות תעלינה חלודה; אך יישארו במקומם ויצביעו לנצח מזרחה, מערבה, צפונה ודרומה. השקיפה לאחור שעה שעלתה מרכבתה בקוֹנסטיטוּשן היל. כן, שם ניצב הכול, עדיין קורן בשלווה באור – היא שלפה את שעונה מהכיס הקטן – שהוא בוודאי אור צהרי־היום. אור אחר לא היה עשוי להיות כה פרוזאי, כה מעשי, כה אטום כלפי רמז כלשהו לדמדומי שחר או שקיעה, ונראה כמחושב לעמוד לעד. גמרה אומר שלא להסתכל עוד. עתה חשה כי גלי דמה זורמים בעצלתיים. אך מה שהפתיע יותר, הרי זה סומק, מלא חיות ומיוחד במינו, שפשט בלחייה שעה שעברה על פני ארמון באקינגהם, ודומה כי עיניה נכפו על ידי כוח עליון להשפיל מבט אל ברכיה. לפתע ראתה תוך רתיעת־פחד כי היא לבושה אברקיים שחורים. הסומק לא הניח לה עד הגיעה אל ביתה הכפרי, והזמן הנדרש לארבעה סוסים לדשדש שלושים מילין יתקבל, הבה נקווה, כהוכחה חותכת לצניעותה.

משנכנסה לביתה, נענתה לצורך שנעשה עתה התקיף ביותר בטבעה, משכה והסירה מהמיטה שמיכה של משי־דמשק ונתעטפה בה כולה. היא הסבירה לאלמנה בַרְתוֹלוֹמיוּ (שירשה את מקומה של גרימסדיץ' הישישה הטובה בהנהלת משק־הבית) כי נתקפה צינה.

“וכך נתקפנו כולנו, מיליידי”, אמרה האלמנה ונאנחה בכבדות. “והקירות פולטים זיעה”, אמרה מתוך ניחת־דעת תמוהה, נוגה; ואכן, די היה שתניח ידה על לוחות־האלון המצפים את הקיר, וכבר נסתמנה עליהם טביעת האצבעות. צמיחת הקיסוס כה עזה היתה, עד שנסתתמו חלונות רבים. במטבח עמדה אפלה כזאת, עד שלא ניתן להבחין בין סיר לבין מסננת. חתול שחור מסכן נראה להם כפחמים, ועל כן הטילוהו אל האש. רובן של המשרתות לבשו שלוש או ארבע תחתוניות של פלאנל, אף על פי שעדיין אוגוסט.

“והאם אמת הדבר, מיליידי”, שאלה האשה הטובה כשהיא שולבת זרועותיה וצלב־הזהב עולה־יורד על חזיה, “כי המלכה, ברוכה תהיה, לובשת, כיצד אתם מכנים זאת —” היססה והסמיקה.

“קרינוֹלינה”, סייעה לה אורלנדו (כי השם כבר הגיע לבלקפרייארס). מרת ברתוֹלמיוּ הניעה ראשה לאות הן. הדמעות כבר זלגו בלחייה, אלא שצחקה בבכייה. שכן נעם לה הבכי. כלום לא כולן כאחת נשים חלשות? ומוטב ללבוש קרינולינות כדי להעלים את העובדה; את העובדה הגדולה; את העובדה היחידה; אף על פי כן, את העובדה המצערת; אשר כל אשה צנועה עשתה כמיטב יכולתה להכחישה, עד שאין להכחיש עוד; את העובדה, שהיא עומדת ללדת? ללדת חמשה־עשר או עשרים ילדים, ועל כן מרבית חייה של אשה צנועה עוברים, ככלות הכול, בהכחשת עובדה, המתגלה לעין לפחות יום אחד בשנה.

“האפיפיות כבר עומדות חם”, אמרה מרת ברתוֹלמיוּ כשהיא מוחה דמעתה, “בסְפרוֹיָה”.

עטופה שמיכה של משי־דמשק ישבה אורלנדו לפני צלחת אפיפיות.

“האפיפיות כבר עומדות חם בספרוֹיָה”, הטעימה אורלנדו בדעתה את משפט העגה האיום שנאמר במיבטא־העגה המעודן של מרת ברתוֹלמיוּ, כשהיא שותה – לא, שנוא עליה הנוזל הפושר – כשאינה שותה את התה. בחדר זה עצמו, זוכרת היא, עמדה המלכה אליזאבת בהרחבה לפני הקמין וקיתון של שיכר בידה, ולפתע הטיחה אותו בשולחן, שעה שלורד בֶּרְלִי נקט בחוסר נימוס דרך־ציווי במקום דרך־שמא. “ריקא, ריקא”, שמעו אוזני אורלנדו מפי המלכה, “האם ‘חייב’ היא מלה היאה לאוזנם של נסיכים?”. הקיתון הוטח בשולחן: עדיין השריטה ניכרת בו.

אך משניתרה אורלנדו ועמדה על רגליה, כפי שחייבה עצם המחשבה על אותה מלכה גדולה, הכשילה אותה השמיכה והיא נפלה על כורסתה, בקללה על שפתיה. מחר יהיה עליה לקנות עשרים אמה או יותר, כך משערת היא, של בּוֹמבַּזין שחור, לתפירת שמלה. ואחר כך (עתה הסמיקה) יהיה עליה לקנות קרינולינה, ואחר כך (עתה הסמיקה) עריסת־תינוק, ואחר כך קרינולינה נוספת, וכך הלאה… הסומק עלה ונמוג תוך חליפות מעודנות ביותר של צניעות ובושה שניתן להעלותן על הדעת.

אפשר היה לראות את רוח התקופה נושבת בלחייה, חמה וקרה חליפות. ואם נשבה רוח התקופה מעט שלא כהלכה, שכן הסמיקה אורלנדו בשל הקרינולינה בטרם הסמיקה בשל בעלה, הלא יכפרו עליה מצבה הדו־משמעי (אפילו מינה עדיין שנוי היה במחלוקת) ואורח־החיים הלא־תקין שנפל בחלקה עד עתה.

לבסוף חזר גון לחייה לתיקנו, ודומה היה כי רוח התקופה – אם אמנם היתה זו כשמה – מתנמנמת לפי שעה. עתה גיששה אורלנדו בין שדיה כמחפשת משׂכּיה או מזכרת של אהבה אבודה, ושלפה משם לא דבר מעין אלה אלא מגילת־נייר, מוכתמת מי־ים ואבק־דרכים – את כתב־היד של שירה “עץ האלון”. היא נשאה עמה את כתב־היד שנים כה רבות, ובנסיבות של סכנה מרובה כל כך, עד כי עמודים רבים הוכתמו, אחדים נקרעו, ואילו בשל מצוקת הנייר, שפקדה אותה בהיותה בין הצוענים, נאלצה לכתוב צפוף, בשוליים וכן לרוחב הנייר, ובסופו של דבר היה כתב־היד דומה למלאכת הטלאה שנעשתה במירב הקפדנות. דפדפה למצוא את העמוד הראשון וקראה את התאריך, 1586, כתוב בעצם ידה, בכתב ידו של נער. הרי שהיא טורחת בו קרוב לשלוש מאות שנה. הגיעה השעה לסיים את המלאכה. בינתיים התחילה לדפדף, לרפרף, לקרוא, לדלג ולהרהר תוך כדי קריאה, מה מעט נשתנתה בכל אותן שנים. היא היתה נער קודר, המאוהב במוות, כדרכם של נערים; אחר כך היתה מאוהבת ונמלצת; אחר כך היתה תוססת ולגלגנית; לפעמים ניסתה כוחה בפרוזה ולפעמים ניסתה כוחה בדראמה. אלא שבכל אותן תמורות, הרהרה, נשארה ביסודו של דבר ללא שינוי. עדיין היא בעלת אותו המזג החטטני המהורהר, ובלבה אותה אהבת הטבע והחי, ואותה חיבה לוהטת לכפר ולעונות השנה.

“ככלות הכול”, אמרה בלבה, כשהיא קמה וקרבה אל החלון, לא נשתנה דבר. הבית, הגן הם בדיוק כפי שהיו. כסא לא הוסט ממקומו, ושום הבלוּלית־של־קישוט לא נמכרה, אותם השבילים, אותן המידשאות, אותם העצים, אותו האגם בו שורצים, מעיזה אני לומר, אותם הקרפיונים. אמת הדבר, על כס המלכות יושבת המלכה ויקטוריה ולא המלכה אליזאבת, אך מה ההבדל…"

אך לבשה מחשבתה צורה, והנה, כאילו לשם גערה בה, נפתחה הדלת לרווחה ונכנסו המשרת בּאסקֶט ואחריו ברתולמיו, סוכנת הבית, כדי לסלק את כלי התה. אורלנדו, אשר טבלה את הקולמוס בדיו ואמרה להעלות על הנייר הרהור בדבר נצחיותם של כל הדברים, כעסה מאוד על כתם הדיו שבא להפריע לה, התפשט ונפתל סביב קולמוסה. שיערה, כי משהו נפגם בקולמוס; או שנבקע או שנזדהם. שבה וטבלה אותו. הכתם גדל. ניסתה להמשיך בכתיבת רעיונה; המלים לא הופיעו. התחילה לעטר את הכתב והוסיפה לו כנפיים וזקן־לחיים, עד שנעשה מפלצת עגולת־ראש, משהו בין עטלף ומרמיטה. אלא שאי־אפשר היה לכתוב שירה כשבאסקט וברתולמיו נמצאים בחדר. אך אמרה בלבה “אי־אפשר” והנה, לתדהמתה ולאימתה, החל הקולמוס חג ודוהר בשטף חלק שאין כמוהו. על הדף שלפניה הועלו בכתב־יד מלוכסן חרוזים, אשר תפלים מהם לא קראה מימיה:

איני אלא חוּליה נקלה

בשלשלת חיים יגעה,

אבל נשבעתי בקדוּשה,

הה, אל תאמר לשוא!

והבתולה שדמעתה

בדד, לאור סהר תזהיר,

על שהלך הנאהב,

האם תלאט – –

כתבה בלי להפסיק, בעוד ברתולמיו ובאסקט רוטנים ומהמים בחדר, מיטיבים את האש ואוספים את האפיפיות.

ושוב טבלה את קולמוסה וכבר הוא אץ —

ואין להכירה, ענן־נוּרית ענוג

פניה אז אפף, כמותו הערב

תולה ברקיעים, עומם בגוֹן ורוד,

דהה עד חוָרוֹן והוא נקטע

סומק בהיר, יוקד, נרות קבורה,

אלא שברגע זה, על ידי תנועה נמרצת, שפכה את הדיו על הדף והעלימה אותו מעין אדם, וכפי שקיוותה – לעולם. היא היתה כולה רטט, כולה ריגוש. אין להעלות על הדעת משהו מאוס יותר מאשר לחוש את הדיו הזורמת כך במפלים של השראה שאין לר­צון כל שליטה עליה. מה היה לה? האם זו אשמת הלחות, ברתולומיו, באסקט, אשמת מי היא? אלא שהחדר ריק היה. איש לא ענה לה, אם לא נוכל לראות תשובה בטפטוף הגשם על הקיסוס.

בעודה עומדת ליד החלון, הבחינה בריטוטים ובדקירות מופלאים בכל גופה, כאילו נבראה מאלף חוטי־מתכת, אשר רוח כלשהי או אצבעות תועות פורטות עליהם גאמוֹת. הנה היא חשה מידקרת באצבעות רגליה; והנה במוח עצמותיה. תחושות משונות ביותר פקדו את עצמות ירכיה. דומה, כי שערה סמר. זרועותיה שרו והמו כפי שישירו ויהמו חוטי הטלגראף בעוד עשרים שנה או קרוב לכך. לבסוף נתרכזה, דומה, כל אותה התעוררות בידיה; ואחר כך ביד אחת, ואחר כך באצבע אחת של יד זו, וככלות הכול צמצמה עצמה עד שיצרה טבעת של רגישות רוטטת סביב הקמיצה של יד שמאל. וכשהרימה אותה כדי לראות מה גרם את ההתעוררות, לא ראתה דבר – דבר מלבד האיזמרגד הגדול היחיד, מתנת המלכה אליזאבת. וכלום לא די בכך? שאלה. הרי זו אבן משובחת ביותר. שווייה עשרת אלפים לירות, לכל הפחות. דומה היה כי הריטוט אומר, באופן המוזר ביותר (אך זכרו־נא, כי אנו עוסקים באחת ההתגלויות האפלות ביותר של נשמת האדם) לאו, לא די בכך; ואחר כך הוא לובש צורת שאלה, כביכול היה שואל מה פירושן של אותה הפסקה, של אותה התעלמות תמוהה? עד שהתחילה אורלנדו המסכנה להתבייש ממש בקמיצת שמאלה, בלי לדעת כלל וכלל מדוע. ברגע זה נכנסה מרת ברתולומיו כדי לשאול, איזו שמלה עליה להכין לקראת פת־ערבית, ואורלנדו, אשר חושיה הוחרפו מאוד, העיפה מבט על יד שמאלה של מרת ברתולומיו, ומיד הבחינה בחפץ שלא ראתה אותו קודם לכן – טבעת עבה שגונה צהוב־חווריין העוטרת את אמתה, במקום בו אמתה שלה חשופה.

“הניחי לי לראות את טבעתך, ברתולומיו”, אמרה והושיטה את ידה לקחתה.

על כך הגיבה ברתולומיו כאילו הלם שודד בחזיה. היא נסוגה צעד או שניים, קפצה את אגרופה והניפה אותו לאחור בתנועה נאצלת ביותר. “לא”, אמרה בהדרת־אצילות תקיפה, כבוד הליידי רשאית להסתכל אם טוב הדבר בעיניה, אך אשר לשליפת טבעת־הנישואין שלה, הרי לא יוכלו לאלצה לעשות את המעשה לא הארכיבישוף ולא האפיפיור ולא המלכה ויקטוריה בשבתה על כסא המלכות. תומס שלה ענד את הטבעת על אצבעה לפני עשרים וחמש שנים, ששה חודשים ושלושה שבועות; בשנתה הטבעת על אצבעה; וכן בעבודה; וכן בכביסה; וכן בשעת תפילה; ורצונה להקבר כשהטבעת על אצבעה. למעשה – הבינה אורלנדו מדבריה, אף שקולה של האלמנה היה נקטע מרוב ריגשה – יִיקבע מקומה בין המלאכים על פי ברק טבעת־הנישואין שלה, וזהרה יועם לעולם אם תוציא אותה מידיה להרף־עין.

“הושיעה אלוהים”, אמרה אורלנדו הנצבת ליד החלון ומסתכלת במזמוטי היונים, “באיזה עולם אנו חיים! באמת, באיזה עולם!” תופעותיו המורכבות הדהימו אותה. עתה נדמה לה כי כל העולם מוקף טבעת זהב. נכנסה לאכול פת־ערבית. שפע של טבעות־נישואין. הלכה לכנסייה. טבעות־נישואין היו בכל מקום. יצאה במרכבתה. עשויות זהב או תחליף־זהב, דקות, עבות, פשוטות, ממורקות, הבריקו הטבעות במעומעם על כל יד. טבעות מילאו את חנויות הצורפים, לא הזכוכיות הבורקות והיהלומים שבזכרונה של אורלנדו, אלא חישוקים פשוטים ללא כל אבן. בעת ובעונה אחת התחילה לשים לב למנהג חדש הרוֹוח בין העירונים. בימים שחלפו אפשר היה לפגוש לעתים קרובות למדי בחור משתעשע עם נערה בצל משוכת עוזרד. בזוגות רבים כאלה הצליפה אורלנדו בקצה השוט וצחקה והמשיכה בדרכה. ועתה נשתנו הדברים. זוגות משׂתרכים באמצע הדרך צמודים ללא הפרד. יד ימינה של האשה תמיד היא שלובה בשמאלו של הגבר, ואצבעותיה אחוזות בחזקה באצבעותיו. לעתים קרובות לא נעו הללו לפנות את הדרך עד שנגעו בהם זרבובי הסוסים, וכשפינוה, סרו הצדה כעשויים מקשה אחת, בכבדות. לא ניתן לה לאורלנדו אלא לשער, כי נתגלו תגליות חדשות לגבי גזע האדם; כי הבריות דבוקים עתה יחד באופן כלשהו, זוג במשנהו, אך מי עשה זאת ומתי, נבצר ממנה לנחש. הדברים לא נראו כדרך הטבע. מסתכלת היתה ביונים ובארנבות ובכלבי־הציד ולא ראתה כי הטבע שינה אורחותיו או תיקן אותן, מכל מקום – מימי אליזאבת. בין החיות לא ראתה כל דבקות שאין להפרידה. הייתכן כי המלכה ויקטוריה, אם כן, או לורד מַלבּוּרן? האם הם שסייעו בתגלית הגדולה של הנישואין? אלא שהמלכה, הרהרה אורלנדו, הגתה כנראה חיבה לכלבים, ואילו לורד מלבורן, כפי ששמעה, חיבב כנראה את הנשים. זה היה תמוה – זה היה סר־טעם; ואכן היה משהו בהעדר כושר־ההפרדה הזה בין הגופים שפגע בחוש הצניעות והנקיון שלה. אלא שלחיטוטיה נתלוו מידקרות והמייה כאלו של האצבע המותקפת, עד שבקושי עמד לה כוחה להשליט סדר ברעיונותיה. הם שפעו כיסופים וקריצות־עין כדמיונותיה של עוזרת־בית. הם העלו בה סומק. לא היתה עצה אלא לקנות חישוק מכוער אחד מאלה, ולענוד אותו ככל שאר נשים. וכן עשתה, כשהיא עונדת אותו על אצבעה, כולה בושה, בצל וילון. אך ללא הועיל. הדקירות נמשכו עזות יותר, זועמות יותר משהיו. היא לא עצמה עין אותו לילה. למחרת בבוקר כשנטלה את הקולמוס וביקשה לכתוב, לא עלה כל רעיון בדעתה, והקולמוס הטיל כתמים דומעים בזה אחר זה, או שפתח בטפיפה, והוא חזיון מדאיג יותר, והשתפך בשטף מתוק כדבש על המוות ללא עת ועל הכלייה, שטף שהיה גרוע מכל העדר מחשבה. שכן דומה הדבר – והמקרה שלה יוכיח – כי אנו כותבים לא באצבעות, אלא בכל ישותנו. העצב השולט בקולמוס נכרך על כל סיב בקרבנו, חודר חדרי לב, פולח את הכבד. אף שדומה היה עליה כי מושב מצוקתה ביד שמאל, חשה כי הורעלה לפני ולפנים, ונאלצה בסופו של דבר להזקק לתרופה הנואשת שבכולן, והיא – להענות בשלמות ובצייתנות לרוח התקופה ולקחת לה בעל.

כי מעשה זה סתר בהרבה את מזגה הטבעי, הוכח בבהירות מספיקה. כשנמוג קול גלגלי־מרכבתו של הארכידוכס, היתה הזעקה שפרצה מפיה “חיים! מאהב!” ולא “חיים! בעל!”, ולשם השגת מטרה זו הלכה העירה והתרוצצה בעולם, כפי שהראינו בפרק הקודם. אלא שטבעה הבלתי־נכנע של רוח התקופה גורם, שהיא שוברת בתכליתיות רבה יותר את המנסה לעמוד בפניה מאשר את המרכין ראש לפניה. בדרך הטבע הרכינה אורלנדו ראש לפני רוחה של תקופת אליזאבת, לפני רוח הרסטוראציה, לפני רוח המאה השמונה־עשרה, ועל כן כמעט שלא הרגישה בתמורות שבין תקופה לתקופה. אולם, רוח המאה התשע־עשרה היתה שנואה עליה במידה יתירה, ועל כן קמה רוח זו עליה ושברה אותה, ואורלנדו הרגישה בתבוסתה לפניה כפי שלא הרגישה זאת מעולם. ייתכן, כי לרוח האדם הוקצה מקומה בזמן; את אלה ילד דור זה, את אלה דור אחר; ועתה, משהבשילה אורלנדו כאשה, וכבר יצאו שנה או שנתיים מאז מלאו לה שלושים, קווי אופייה קבועים ועומדים, ואין להתיר את כפייתם בדרך מוטעית.

על כן עמדה ברוח נכאה ליד חלון הטרקלין (כך כינתה ברתוֹלוֹמיוּ את חדר־הספרייה), וכובד הקרינולינה שלבשה בצייתנות מעיק עליה. כבדה היתה ומשעממת מכל שמלה שלבשה מימיה. לא היתה בהן אחת שכה כבלה את תנועותיה. לא עוד תוכל לפסוע בגן וכלביה עמה, או לרוץ ריצה קלה אל התלולית הגבוהה ולצנוח מתחת לעץ האלון. עלים לחים וקש דבקו בשמלותיה. כובעה עטור־הנוצות היה מיטלטל ברוח. הנעליים הדקות ספגו מיד לחות וקשחו בבוץ. שריריה הפסידו את גמישותם. היא היתה נתקפת עצבנות וחוששת שמא נמצאים שודדים מאחרי לוחות־הציפוי של הקירות, ולראשונה בחייה פחדה מפני רוחות־רפאים במסדרונות. כל הדברים הטו דעתה, צעד אחרי צעד, לכוף ראשה בפני התגלית החדשה, של המלכה ויקטוריה או של אדם אחר, האומרת כי לכל גבר ולכל אשה נועד מישהו לכל ימי חייו, והוא התומך בו ונתמך על ידיו, עד שבא המוות להפריד ביניהם. מה טוב יהיה, הרגישה להשען; לשבת; כן, לשכב; ולעולם, לעולם לא לקום עוד. רוח זו היתה בה על אף כל גאוותה בעבר, וכשגלשה אורלנדו בסולם הרגשות המשופע אל מקום ירוד ולא־שכיח זה, נתחלפו ההמיה והמידקרת, שהיו כה חקרניות וטרדניות, במנגינות שאין מתוקות מהן, עד שדומה היה כי מלאכים פורטים על מיתרי הנבל באצבעות צחורות, והרמוניה בת־השמים אופפת את כל ישותה.

אולם על מי תוכל להשען? שאלה זו שאלה את רוחות הפרא של הסתיו. עמד אוקטובר, לח כדרכו. לא על הארכידוכס; הוא נשא לאשה גבירה רמת־מעלה וכל השנים האלה הוא צד ארנבות ברומניה; לא על מר מ‘; הוא נכנס בברית הדת הקתולית; לא על המרקיז איש ס’; הוא תופר עתה שקים בבּוֹטני־ביי; לא על לורד או'; הוא היה למאכל הדגה זה ימים רבים. בדרך זו או אחרת אבדו לה כל ידידיה הנושנים, ואילו נל וקיט וכל השאר מדרורי ליין, אף שהם חביבים עליה הרבה, ספק אם יצלחו לשמש משען.

“על מי”, שאלה כשהיא תולה עיניה בעננים החגים, כפיה צמודות, ברכיה כורעות על המושב שבגומחת־החלון וכולה התגלמות הנשיות הזועקת לישועה, “אוכל להשען?” דבריה לבשו צורה בעצמם, ידיה נצמדו מעצמן, שלא ברצונה, ממש כפי שכתב קולמוסה בשרירותו. לא אורלנדו היא שדיברה כאן, אלא רוח התקופה. אך יהיה הדובר מי שיהיה, איש לא השיב. העורבים התעופפו בערבוביה בין ענניו הסגולים של הסתיו. הגשם חדל לבסוף, והקשת שעלתה ברקיע דיברה על לבה לחבוש את כובעה עטור־הנוצות, לנעול את נעלי־השרוכים הקטנות ולצאת לטייל לפני פת ערבית.

“כל איש וזיווגו, מלבדי”, הרהרה כשהיא מהלכת נואשת בחצר. הנה העורבים; ואפילו הכלבים קאניוט ופיפין – יהיו קשריהם חולפים כאשר יהיו, הרי לכל אחד מהם בן־זוג הערב. “ואילו אני, שהנני גבירתם של כל אלה”, אמרה בלבה אורלנדו כשהיא מציצה תוך הילוכה בחלונות האולם שאין מספר להם, כולם מעוטרים שלטי־גיבורים, “הנני לבדי, ללא בן־זוג, בדד”.

מעולם לא עלו מחשבות כאלה על דעתה. עתה דיכאו אותה, ללא מנוס מהן. במקום לפתוח את השער, הקישה בידה העדוייה כפפה על דלתו של השוער כדי שיפתח אותו. חייב אדם להשען על מישהו, הרהרה, ואפילו הוא שוער בלבד; וכמעט שביקשה להשאר כאן ולעזור לו לצלות את קציצותיו על גבי דלי של גחלים עוממות, אלא שביישנותה רבה מכדי להציע זאת. על כן יצאה לשוטט בפארק לבדה, מרעידה תחילה וחוששת שמא יימצאו כאן ציידים מסיגי־גבול, עוזרי־ציד ואפילו נערים־שליחים וישתוממו למראה גבירה נעלה המטיילת לבדה.

עם כל צעד הציצה בעצבנות לצדדים, שמא תיראה דמות גבר המתחבא מאחרי שיח רותם, או שמא משפילה פרה פראית את קרניה כדי לנגחה. אלא שנראו רק העורבים המתעופפים בשמים. נוצה כחולת־פלדה של אחד מהם נפלה על הערער. היא אהבה נוצות של צפרי בר. בעודה נער נהגה לאסוף אותן. הרימה את הנוצה ונעצה אותה בכובעה. הרוח נשבה והשיבה את רוחה ונפחה בה חיים. וכשחגו העורבים מעל לראשה והסתחררו ונוצה אחר נוצה צנחה בהבהוב באוויר הסגלגל, הלכה אחריהן, כשאדרתה הארוכה מתבדרת מאחריה, על פני הבתה, במעלה הגבעה. זה שנים לא הרחיקה כל כך בטיולה. שש נוצות הרימה מהעשב ונתנה אותן בין קצות אצבעותיה והידקה אל שפתיה כדי להרגיש את פלומתן החלקה, המנציצה, והנה ראתה במדרון ההר בריכת כסף מבהיקה, מסתורית כאגם בו הטיל סר בֶּדיוָור את חרבו של ארתור. נוצה בודדת הרטיטה באוויר ונפלה לאמצע הבריכה. עתה תקפה את אורלנדו התלהבות תמוהה. ובעוד צחוקם הגס של העורבים מצטלצל מעל לראשה תקפה אותה אווה פראית לצאת בעקבות הצפרים אל קצה העולם, לצנוח בדשא התפוח כספוג ולשתות ממעיין השכחה. המריצה את צעדיה; רצה; מעדה; שרשי הערער הקשוחים הפילוה לארץ. קרסולה נשבר. אין בכוחה לקום. אלא שהיא שוכבת כאן ודעתה נוחה עליה. ריח הדס הביצה והעוקצנית עמד בנחיריה. צחוקם הגס של העורבים צלצל באוזניה. “מצאתי את בן־זוגי”, מלמלה. “הרי זו הבתה. ארוסתו של הטבע אני”, לחשה כשהיא מתמכּרת בהתלהבות לחיבוקיו הצוננים של העשב, עטופה באדרתה, בגיא שליד הבריכה. “כאן רצוני לשכב (נוצה נשרה על מצחה). מצאתי זר הירוק מן הדפנה. מצחי יהיה צונן תמיד. אלו נוצות של צפרי־בר, של הינשוף, של חולב־העזים. אחלום חלומות פרא. ידי לא תענודנה טבעת־נישואין”, המשיכה, כשהיא חולצת את הטבעת מעל האצבע. “השורשים ייכרכו עליהן. אה!” נאנחה והצמידה ראשה ברוב עונג לכּר הספוגי. “דורות רבים ביקשתי אושר ולא מצאתיו; ביקשתי תהילה וחמקה ממני; ביקשתי אהבה ולא ידעתיה; ביקשתי חיים – וראה, המוות טוב מהם. הכרתי גברים רבים ונשים רבות”, המשיכה, “ולרוחם של איש מהם לא הבינותי. מוטב כי אשכב כאן בשלום, כשהשמים בלבד פרושים על ראשי, כפי שאמר לי הצועני לפני שנים רבות. זה היה בתורכיה”. והיא הישירה מבט בקצף הזהב הנפלא שחבצו העננים זה בזה, ובעוד רגע ראתה בו שביל, וגמלים העוברים אחד לאחד במדבר החול, בין ענני אבק אדום; ואחר כך, כשעברו הגמלים, נשארו הרים בלבד, גבוהים מאוד ומלאים נקיקים ומצוקים, ודומה היה עליה כי היא שומעת צליל זוֹגי־עזים במעברות ההרים, ורואה בקפליהם שדות אירוס וארבּז. כך נשתנו השמים, ולאט־לאט נשתפלו מבטיה מטה־מטה עד שהגיעו אל האדמה שכהתה בגשמים וראו את הגבנון הגדול של סאוּת דאוּנס, הזורם בגל אחד לאורך החוף; ובמקום בו האדמה נפלגת היה הים, הים שאניות מפליגות בו; ודומה היה עליה כי שמעה קול תותח הרחק בים, וחשבה תחלה “זוהי הארמאדה”, ואחר כך חשבה “לא, זהו נלסון”, ואז נזכרה כי אותן המלחמות חלפו ועברו, והאניות אינן אלא אניות־סוחר טרודות; ואילו המפרשים שבנהר המתפתל, מפרשי ספינות־עינוגים הם. כן ראתה שדות הנקוּדים עדרים, בקר וצאן, וראתה אורות עולים פה ושם בחלונות הבתים בחוות, ופנסים הנעים בין העדרים, כשהרועים עורכים הקפותיהם; ואחר כך כבו האורות והכוכבים עלו סבכים־סבכים בשמים. ואכן היתה תנומה נופלת עליה, כשהנוצות הלחות על פניה ואוזנה צמודה לאדמה, כאשר שמעה לפתע, עמוק בפנים, פטיש ההולם על סדן, ואולי היתה זו הלמות־לב? תיק־תאק, תיק־תאק, הלם הפטיש, הדהד הסדן, או הלב במעבה האדמה; עד שדימתה, בעודה מאזינה, כי הקול נתחלף בשעטה של פרסות־סוס; אחד, שניים, שלושה, ארבעה, מנתה; עתה שמעה קול מעידת סוס; ואז, כשקרב הקול, שמעה נפץ ענף ושכשוך פרסות באדמת הביצה. הסוס כמעט עלה עליה. הזדקפה בישיבה. אל מול שמים של שחרית מרוצעים צהוב, נתגדל לעיני אורלנדו פרש כהה, ושרונים נוסקים וצונחים מעל לראשו. הוא הרתיע. סוסו עמד מלכת.

“גבירתי”, קרא האיש כשהוא מנתר לקרקע, “את נפגעת!”

“מתה אני, סר!” השיבה.

למחרת בבוקר, בשעת פת־שחרית, אמר לה את שמו. הלא הוא מַרמָדיוּק בּוֹנטרוֹפּ שֶלְמָרדיין אֶסקוֵייד.

“ידעתי אותו!” אמרה, כי היה באיש משהו רומנטי ואבירי, תאוותני ומלנכולי, אך תקיף, שהלם את השם הפרא, המגודל פלומה כהה, שם אשר בדמיונה נתלוו לו הבהוב פלדי־כחול של כנפי העורבים, הצחוק הגס של קריאותיהם, צניחתן הנפתלת כנחש של נוצותיהם אל בריכת כסף, ועוד אלף דברים אחרים אשר יתוארו עתה.

“שמי אורלנדו”, אמרה. הוא ניחש את השם. שכן למראה אניה שטופת שמש, במלוא מיפרשיה, החוצה בגאון את הים התיכון בדרכה מימי הדרום, אדם אומר מיד “אורלנדו”, הסביר.

ואף על פי ששעת היכרותם קצרה כל כך, ניחשו, כדרכם של אוהבים, בשתי שניות לכל היותר כל עניין של חשיבות הנוגע לזולת, ולא נותר לפניהם עתה אלא הצורך להוסיף פרטים כה נטולי חשיבות כמקום מגוריהם, והאם הם פושטי־יד או בעלי־נכסים. הוא בעל טירה בהֶבּרידים, אלא שהיא חרבה, אמר לה. ברווזי־ים עורכים כרות באולם־המשתאות. הוא היה חייל וספן, וערך מסע־חקר במזרח. עתה היה בדרכו אל פאלמות, כדי לעלות על אנייתו, אלא שהרוח שככה, ורק עם רוח דרומית־מערבית חזקה יוכל לצאת ללב־ים. אורלנדו נחפזה להציץ בעד חלונו של חדר־פת־השחרית אל הנמר המוזהב שעל גבי השבשבת. ברחמים רבים הורה זנבה את המזרח והיה יציב כסלע. “הה, שֶל, אל תעזבני!” קראה. “בכל לבי אני אוהבת אותך”, אמרה. אך יצאו המלים מפיה, הבזיק חשד איום בדעת שניהם בבת אחת.

“אתה אשה, של!” קראה.

“את גבר, אורלנדו!” קרא.

מעולם לא נודע מעמד של מחאה והוכחה כמעמד שנתרגש עתה. כשנסתיים והם חזרו לשבת, שאלה אותו מה היה דיבורו זה על הרוח הדרומית־מערבית? ולאן פניו מועדות?

“אל כף הוֹרן”, הפטיר והסמיק (שכן הגבר חייב להסמיק כפי שחייבת האשה, אלא שהעילות אחרות לגמרי). רק לאחר שדחקה בו הרבה והפעילה את כל כושר־הניחוש אשר לה, הבינה כי חייו עברו עליו בהרפתקה שאין נועזת ומפוארת ממנה – הקפת כף הורן מול רוח סערה. תרנים נופצו; מיפרשים נקרעו רצועות רצועות (הודאה זו נאלצה לסחוט מפיו). לפעמים צללה האניה, והוא היה הניצול היחיד על גבי רפסודה, כשביסקוויט אחד בידיו.

“הרי זה הכול מה שבחור יכול לעשות בימינו”, אמר במבוכתו והקריב לעצמו ריבת תות־שדה בכף גדולה. כששיוותה עתה לנגד עיניה את דמותו של הנער (כי אכן לא היה בוגר בהרבה מזה) המוצץ סוכריות מינתה, להן הגה תאווה, בעוד התרנים מתנפצים והכוכבים מסתחררים והוא שואג פקודות קצרות לקצוץ כאן עד תום ולהטיל זאת הימה, עלו דמעות בעיניה, אלא שהבחינה כי טעמן טוב מטעם כל הדמעות ששפכה עד היום. “אשה אני”, אמרה בלבה, “סוף־סוף אשה אמיתית”. היא הודתה לבונטרופ מעומק לבה על שגרם לה עונג נדיר ולא־צפוי זה. לולא היתה רגל שמאלה קשוחה, היתה יושבת על ברכיו.

“של, מחמדי”, שבה ופתחה, “הגד לי…” וכך שוחחו שעתיים ויותר, אולי אודות כף הורן ואולי לא, ובאמת לא נועיל הרבה בספרנו כל אשר אמרו, לפי שהכירו זה את זו כה יפה עד שיכלו להגיד כל דבר, ופירושו כאילו לא אמרו מאומה, או שאמרו דברים כה טפשיים, פרוזאיים, כטיגון חביתה או היכן קונים בלונדון את הנעליים המשובחות ביותר, דברים החסרים כל ברק משניטלו ממסגרתם, אך מפתיעים ממש ביופיים כל עוד הם בתחומה. כי בזכות חסכנותו הנבונה של הטבע עשוייה רוחנו המודרנית לוותר כמעט כליל על הלשון; הביטויים הפשוטים ביותר יצלחו, מפני שאין הביטויים צולחים כלל; ועל כן השיחה הפשוטה ביותר היא לעתים הפיוטית ביותר, והפיוטית ביותר היא זו אשר לא תוכל להרשם כלל. ומסיבות אלו נניח כאן שטח גדול של נייר חלק, ועלינו לראות בו ציון לכך שהמקום נתמלא עד בלי די.

כעבור ימים אחדים נוספים שחלפו בשיחות מסוג זה, כשפתח של ב“אורלנדו, חמדתי”, נשמע קול דשדוש מאחרי הדלת, והמשרת באטלר נכנס והודיע, כי צמד שוטרים מחכים למטה ובידיהם כתב מאת המלכה.

“העלה אותם”, אמר שלמרדיין קצרות, כאילו מעל גשר־הפיקוד שלו, והתייצב, מתוך חוש פנימי, ליד הקמין, ידיו שלובות על גבו. שני קצינים במדים ירוקים־כהים, אלות על מתניהם, נכנסו לחדר ונצבו דום. כשתמו גינוני הפתיחה, נתנו בידי אורלנדו, כדבר שליחותם, הרשאת בית־דין רבת־רושם, אם נדון לפי נטפי שעוות־החותם, הסרטים, העדויות בשבועה והחתימות, שכולן מן הגבוהות במעלת החשיבות.

אורלנדו הריצה עיניה בין שורות הכתב, וקראה את העובדות הבאות, שהן הנוגעות ביותר לענייננו, כשאצבע ימינה משמשת לה חוטר־קריאה.

“המשפטים נסתיימו”, קראה… “באחדים מהם זכיתי, למשל… באחרים לא זכיתי. בוטל תוקפם של הנישואין בתורכיה (“הייתי שגריר בקושטא, של”, הסבירה). הילדים הוכרזו כבלתי־חוקיים (נאמר, כי שלושה בנים ילדה לי פפיטה, רקדנית ספרדיה). ובכן, אין הם יורשים, הרי זו לטובה… המין? אה! מה בדבר המין? המין שלי”, קראה בחגיגיות מה, “הוכרז ללא עוררין וללא צל של ספק (מה אמרתי לך לפני רגע, של?) כמין נקבה. הנכסים שעיקולם בוטל יעברו בירושה לצמיתות, צמודים ליורשים ממין זכר שהם צאצאי, או במקרה של העדר נישואין” – אלא שעתה קצרה רוחה לעסוק במלל המשפטי, על כן אמרה, “אבל לא יהיה כל העדר של נישואין, ואף היורשים לא יחסרו, ועל כן נוכל לראות את השאר כאילו כבר נקרא”. לפיכך הוסיפה את חתימתה לאחר חתימתו של לורד פאלמרסטון ונכנסה מרגע זה לבעלות בלתי־מופרעת של תארי־כבודה, ביתה וכל רכושה, אשר הצטמק עד מאוד, מפני שהוצאות המשפטים עצומות היו, ועתה, אף על פי שחזרה להיות אצילה לאין שיעור, היתה גם ענייה מרודה.

כשנודעו ברבים פסקי־הדין של משפטיה (והשמועה היתה מהירה בטיסתה מהטלגראף שבא במקומה), נתמלאה העיר ששון ושמחה.

[סוסים נרתמו למרכבות למען התכלית האחת של הוצאתם מהאורווה. כרכרות ומרכבות־לנדוֹ ריקות נתגלגלו בלי הרף במעלה היי סטריט ובמורדו. נאומים הושמעו ליד “השור”. תשובות נשמעו ליד “הצבי”. העיר העלתה אורות. כספות זהב נחתמו בקפדנות בתיבות זכוכית. מטבעות הונחו יפה, כדת, מתחת לאבני־יסוד. נוסדו בתי־חולים. נפתחו מועדונים להשמדת העכברים והדרורים. עשרות גלמים של נשים תורכיות נשרפו בכיכר־השוק, יחד עם עשרות גלמים של נערי כפר, אשר כתובת “אני שאפן מרושע” משורבבת מפיותיהם, עד מהרה נראו סוסי הפּוֹני הצהבהבים של המלכה שועטים בשדרה ומביאים צו לאורלנדו, לסעוד וללון בארמון בו בלילה. וכפי שאירע בהזדמנות קודמת, כן היה שולחנה מכוסה כמו בשלג כרטיסי הזמנה מהרוזנת ר‘, ליידי ק’, ליידי פאלמרסטון, המארקיזה פ', הגברת ו. אי. גלאדסטון ואחרות, המבקשות את קרבתה ומזכירות לה קשרים נושנים בין משפחותיהם לבין משפחתה וכיוצא באלה] וכל זה כלול יפה בסוגרים מרובעים, כדלעיל, שכן לא היה אלא מאמר מוסגר, נטול כל חשיבות, בחייה של אורלנדו. היא דילגה עליו, כדי להמשיך בטקסט. כי שעה שדלקו המדורות בכיכר־השוק, נמצאה לבדה עם שלמרדיין בעבי היער. כה נאה היה מזג־האוויר, עד שהעצים פרשו על ראשם את ענפיהם ללא תנועה, וכשנשר עלה נקוד אדום וזהב, נשר כה לאט שאפשר היה לראותו מחצית השעה מרפרף וצונח, עד שמצא לבסוף מנוחה על רגלה של אורלנדו.

“ספר לי, מאר”, אמרה (וכאן ראוי שנסביר, כי שעה שפנתה אליו בהיגוי ההברה הראשונה של שמו, היתה נתונה להלך־נפש חולמני, מאוהב, פייסני, ביתי, נכסף מעט, כאילו בערו עצים ריחניים בקמין, וערב היה, אלא שעוד לא הגיעה השעה להחליף מלבושים, ואולי מורגש קורטוב של לחות בחוץ, שדי בה לשוות לעלים ברק, ואף על פי כן עשוי זמיר לשיר בין האַזַליאוֹת, ושניים או שלושה כלבים נובחים אולי בחוות רחוקות, ותרנגול קורא – וכל אלה חייב הקורא לנחש בנעימת קולה), “ספר לי, מאר”, אמרה, “על הכף הוֹרן”. ושלמרדיין התקין על האדמה דגם קטן של הכף בעזרת זרדים, עלי שלכת וכמה קונכיות של חלזונות.

“כאן הצפון”, אמר. “כאן הדרום. הרוח נושבת מכאן. דו־התורנית מפליגה מערבה; זה עתה השפלנו את המפרש המאסף; והנה את רואה, כאן, במקומה של חתימת־עשב זו, היא נגרפת בזרם שתראיהו מסומן – איפה המפה שלי והמחוגה, רב־מלחים? – אה! תודה, יספיק, במקום שקונכית החלזון מונחת. הזרם תופס אותה מימינה ועל כן אנו נאלצים להתקין את מפרש־החלוץ, או שניגרף שמאלה, והוא המקום בו מונח עלה האשור, שכן עליך להבין, יקירתי –”, וכן המשיך והוסיף, והיא מאזינה לכל מלה היוצאת מפיו; ומפרשת אותן כהלכה; כדי לראות את זהרורי הגלים, בלי שיאמר לה זאת; ואת גלידי הקרח המצטלצלים על גבי עבותות התרנים; וכיצד עלה לראש התורן בשעת סערה; ושם הרהר בגורלו של אנוש; וחזר וירד; שתה ויסקי וסודה; עלה על החוף; נתפס בחרמה של אשה כושית; ניחם על המעשה; הרהר בו בתבונה; קרא בפאסקאל; גמר אומר לכתוב דברי פילוסופיה; קנה קוף; דן בינו לבינו בתכלית האמתית של החיים; בחר בכף הורן, ועניינים כיוצא בהם. דברים אלה ואלף אחרים הבינה מסיפורו, וכשאמרה לו “כן, הכושיות עשויות לפתות, לא כן?”, לאחר שסיפר כי מלאי הפכסמים הלך ואזל, הופתע ושמח בגלוֹתוֹ מה יפה ירדה לסוף דעתו.

“האם בטוחה את שאינך גבר?” שאל בחרדה, והיא השיבה כהד:

“הייתכן, כי אינך אשה?” ואז נאלצו לבחון את העניין ללא שהיות. שכן היה כל אחד מהם כה מופתע מערנות אהדתו של השני, וכן ראו חזיון כה מתמיה בכך, שאשה מגלה סובלנות ומתירה לשונה כגבר, ואילו הגבר משונה ועדין כאשה. עד שנצטרכו להווכח בכל אלה מיד.

וכך המשיכו בשיחה, או ליתר דיוק – בהבנה, שנעשתה אמנות־השיחה העיקרית בדור בו המלים פוחתות והולכות מיום ליום, עד שהן דלות בהשוואה לרעיונות, ועל כן הפסוק “מלאי הפכסמים הלך ואזל” צריך להתפרש כנישוק כושית בחשיכה, לאחר שאדם קרא זה עתה בפעם העשירית את הפילוסופיה של הבישוף בֶרקלי (ומכאן נובע, כי רק אמני הסגנון המעולים עשויים לומר את האמת, וכשאדם נפגש בסופר פשוט בעל מלים בנות הברה אחת, יכול הוא להסיק ללא כל ספק, כי הבחור המסכן משקר).

על כן המשיכו בשיחה; וכשרגליה כמעט נתכסו בעלי שלכת נקודים, היתה אורלנדו קמה והולכת לה לבדה אל מעבית היער, ומשאירה את בונטרופ יושב בין קונכיות החלזונות ועושה דגמים של כף הורן. “בונטרופ”, היתה אומרת, “הלכתי לי”, וכשפנתה אליו בשמו השני “בונטרופ”, אות הוא לקורא כי נפשה מבקשת בדידות, כי היא רואה את שניהם כראות כתמים במדבר, כי כל שאיפתה למצוא מוות, לפי שאנשים מתים יום־יום, מתים ליד שולחנות־סעודה, או כך, בחוץ, ביער סתווי; ובעוד מדורות דולקות, וליידי פאלמרסטון וליידי דָרבּי מזמינות אותה ערב־ערב לפת־ערבית, היתה השאיפה למות כובשת אותה, וכשאמרה “בונטרופ”, אמרה למעשה “מתה אני”, ופילסה לה דרך כרוח־רפאים בין עצי האשור החוורים כרוחות, וכך העמיקה חתור אל הבדידות, כאילו כבר חלף ההבהוב הקטן של שאון ותנועה, והיא רשאית עתה לצאת לדרכה – וכל אלה צריך הקורא לשמוע בקולה, שעה שהיא אומרת “בונטרופ”; וכן עליו להוסיף, כדי שייטיב להבהיר את משמעותה של המלה, כי גם לגבי בונטרופ מציינת אותה מלה באורח מיסתורי פרידה ובידוד והילוך ללא־גוף על סיפון דו־התורנית שלו, על פני ימים שאין שיעור למצולתם.

לאחר שעות אחדות של מוות קרא לפתע עורב־ציצה “שלמרדיין”, ואורלנדו רכנה, קטפה אחד מכרכומי הסתיו, המסמל בעיני אנשים מסויימים את אותה המלה, והצמידה אל חזיה את הפרח יחד עם נוצת העורב, שצנחה כחולה בין עצי האשור. עתה קראה “שלמרדיין”, והמלה פלחה את היער פה ושם עד שפגעה בו במקום ישיבתו, בעודו עושה דגמים בעשב בעזרת קונכיות של חלזונות. הוא ראה אותה אף שמַעה הולכת אליו, נוצת עורב־הציצה והכרכום על חזיה, וקרא “אורלנדו”, ונתכוון (ראוי שנזכור, כי שעה ששני צבעים בהירים ככחול וצהוב מתערבים לעינינו, משהו מהם ניתז גם על מחשבותינו) תחילה לרכינתו של השרך ולטלטוליו, כאילו היה משהו חוצה בו; ונתגלה כי זו אניה במלוא מפרשיה, הרוכנת ומיטלטלת חולמנית מעט, כאילו לפניה שנה תמימה של ימי קיץ להשלמת מסעה; וכך האניה מפלסת דרכה, נרכנת לכאן, נרכנת לשם, באצילות, במתינות, עולה על כרכובו של גל אחד, שוקעת בקוער של גל אחר, ולפתע היא ניצבת לפניך (ואתה, בקונכית של סירה, מסתכל בה מלמטה) כשכל מפרשיה מתבדרים, ואז, ראה – הם צונחים לערימה על הסיפון, כפי שצנחה עתה אורלנדו בעשב, לידו.

שמונה או תשעה ימים בילו כך, אך בעשירי, והוא ה־26 באוקטובר, היתה אורלנדו שוכבת בשרך, ואילו שלמרדיין קורא שירי שלי (אשר את כל כתביו ידע בעל־פה), והנה עלה, שהתחיל נושר באיטיות מאמירו של אילן, צולף בפזיזות ברגלה של אורלנדו. עלה שני בא אחריו, ושלישי. אורלנדו הרעידה והחווירה. הרוח באה. שלמרדיין – אלא שניטיב לעשות בכנותנו אותו בונטרופ – ניתר וקם על רגליו.

“הרוח!” קרא.

יחדיו רצו ביער, והרוח מצמידה עלים אל גופם במרוצתם, רצו אל החצר הגדולה, עברו בה ועברו בחצרות הקטנות, ומשרתים נבהלים הניחו את המטאטאים והסירים ורצו אחריהם עד שהגיעו הכול אל הקאפילה, וכאן הועלו אורות פזורים מהר ככל הניתן, כשהלה מועד וניגף בספסל והשני מכבה בנשיפה נר. הפעמונים צלצלו. הבריות זומנו. לבסוף הגיע מר דאפר, כשהוא מחזיק בקצוות עניבתו הלבנה ושואל היכן הוא ספר־התפילות. הם תחבו את ספר־התפילות של המלכה מרי לידיו, והוא חיפש בחפזון אגב דפדוף, ואמר: “מארמדיוק בונטרופ שלמרדיין והליידי אורלנדו, כרעו ברך”; והם כרעו, והנה הם בהירים, והנה הם אפלים, כיד האור והצל הפורצים בעד החלונות הצבעוניים בערבוביה; ותוך טריקת דלתות לאין מספר, וצליל הדומה לנקישת סירי נחושת, עלה קול העוגב, ונהימתו גוברת ונחלשת חליפות, ומר דאפר, שכבר היה ישיש מופלג בשנים, ניסה עתה להתגבר בקולו על השאון, אלא שדבריו לא נשמעו כלל, והנה נשתררה דממה לרגע ופסוק אחד – אולי “צפרני המוות” – נצטלצל בבהירות, בעוד משרתי האחוזה נדחקים להאזין, המגרפות והשוטים עדיין בידיהם, מקצתם שרים בקול ומקצתם אומרים תפילה, והנה הטיחה צפור בזגוגית החלון ולפתע הכה הרעם, ועל כן לא שמע איש את המלה “לציית” ולא ראה את הטבעת העוברת מיד ליד, אלא הבהוב של זהב בלבד. הכול היה תנועה ומבוכה. עתה קמו שניהם, כשהעוגב מהמה והברק מבזיק והגשם יורד, וליידי אורלנדו, הטבעת על אצבעה, יצאה לחצר בשמלתה הדקה לעורה והחזיקה בארכוף המיטלטל – לפי שהיה הסוס חבוש, רסנו עליו, פרומבייתו בפיו וצלעותיו עדיין מעלות קצף – כדי שייקל על בעלה לעלות, ואכן עלה בהינף אחד, והסוס ניתר נוכח פניו, ואורלנדו, שהוסיפה לעמוד, קראה “מארמדיוק בונטרופ שלמרדיין!”, והוא השיב “אורלנדו!”, והמלים פורצות והגות יחדיו כנצים פראים בין מגדלי הפעמונים ועולות ומגביהות, והלאה והלאה, וחגות ומאיצות יותר עד שמתנפצות ונופלות בסילון של מכיתות לארץ; עתה נכנסה הביתה

פרק ששי

אורלנדו נכנסה, הביתה. דממה, שלמה עמדה בו. שתוק היה עד מאוד. הנה הקסת; הקולמוס; הנה כתב־היד של שירה, שנפסק באמצע קילוסו של הנצח. היא ביקשה לומר, כשהפסיקוה בּאסקט ובּארתוֹלוֹמיוּ באיסוף כלי התה, כי דבר אינו משתנה. ואחר כך, תוך שלוש שניות ומחצית, נשתנה הכול – היא שברה את קרסולה, התאהבה, נישאה לשלמרדיין.

טבעת־הנישואין על אצבעה עדה לכך. אמת, כי ענדה את הטבעת בטרם פגשה את שלמרדיין, אך מעשה זה נתגלה כחסר־ ערך בתכלית. עתה היתה מסובבת את הטבעת הלוך וסוב מתוך יראת־כבוד שבאמונה טפלה, ונזהרה שלא תחליק חלילה מעל האצבע.

“את טבעת הנישואין ראוי לענוד על הקמיצה של יד שמאל”, אמרה, כשהיא חוזרת ברוב־דאגה על שיעורה כילד, “כדי שתוכל להועיל בכלל”.

היא אמרה את הדברים בקול רם, בחגיגיות העולה על מנהגה תמיד, כאילו ביקשה שיגיעו לאוזני מישהו, אשר הערכתו החיובית חשובה בעיניה. ואכן היתה שוקלת בדעתה, עתה כשיש בכוחה סוף־סוף לכנס את מחשבותיה, את השפעת התנהגותה על רוח התקופה. עז היה רצונה להוודע האם זכו לברכת התקופה מעשיה, אירוסיה עם שלמרדיין ונישואיה עמו. ודאי שהרגשתה העצמית נשתפרה. שוב לא חשה דקירות מאז הלילה בבתה, או שהיו בטלות לגמרי. אלא שנבצר ממנה להכחיש את הספק שבלבה. אמת הדבר, היא נשואה; אך אם האיש מפליג תמיד סביב כף הורן, האם נישואין הם? אם הוא חביב עלי, האם נישואין הם? אם אשה מחבבת גם אנשים אחרים, האם נישואין הם? ולבסוף, אם אשה מבקשת, יותר מכל דבר אחר בעולם, לכתוב שירה, האם נישואין הם? אכן ספק בלבה.

אך היא תעמיד את הדברים במיבחן. הסתכלה בטבעת. הסתכלה בקסת. התעז? לא, אין היא מעיזה. אלא שחייבת היא. לא, אין בכוחה. ובכן, מה עליה לעשות? להתעלף, אם אפשר. אלא שמעולם לא היתה הרגשתה יפה יותר.

“לעזאזל!” קראה ושמץ מרוחה מן הימים שחלפו מורגש בקולה, “קדימה!”

והיא העמיקה לנעוץ את הקולמוס בדיו. למרבה הפתעתה לא אירעה כל התפוצצות. שלפה את הקולמוס ובחנה את חודו. לח היה, אך לא טפטף. היא כתבה. המלים נשתהו מעט, אך באו. אה! האם יש בהן משמעות? תהתה ונתקפה בהלה, שמא שוב נתפס קולמוסה לאחד מתעלוליו־בעל־כורחו. היא קראה

ובאתי אל שׂדה בו העשב העולה

מעומעם מפּריָה התלוי של הגביעוֹנית,

מַשמים וזר למראה הוא פרח הנחשים,

מצועף אדום כהה, כנערות מִצרים –

בשעת כתיבה חשה בכוח כלשהו (נזכור, אנו עוסקים בגילויים האפלים ביותר של רוח האדם) המציץ מעל לשכמה וקורא, ומשכתבה “נערות מצרים”, אמר לה הכוח להפסיק. העשב, אמר כביכול הכוח וציין את השורה בסרגל בו משתמשות המחנכות בראשית ההוראה, הוא במקומו; פריה התלוי של הגביעונית – נפלא; פרח הנחשים – מחשבה עזה אולי לגבי קולמוסה של גברת, אך אין ספק כי ווֹרדסווֹרת מאשר אותה; אולם – נערות? האם הנערות דרושות? את אומרת, כי בעל לך בכף הורן? כן, כן, די בכך.

אורלנדו החוותה עתה ברוחה (לפי שכל זה התרחש ברוח) קידה עמוקה לפני רוח תקופתה, כקידת הנוסע – אם נשווה עניינים גדולים לקטנים – היודע כי חפיסת סיגארים טמונה בפינת מזוודתו, לפני פקיד־המכס שסימן ברוב חסדו בגיר לבן את מכסה המזוודה. שכן חששה מאוד, שאילו בדקה הרוח בקפידה את הטמון בדעתה, אפשר היתה מוצאת חומר מוברח רב־ערך, המחייב תשלום קנס מלא. ממש בנס ניצלה. על ידי הענות זריזה לרוח התקופה, על ידי ענידת טבעת ומציאת בעל בבתה, על ידי אהבת הטבע והמנעות מסאטירה, ציניות או פסיכולוגיזם – כל אחת מהסחורות הללו היתה מתגלה מיד – עלה בידי אורלנדו לעמוד בבחינתה בהצלחה. היא פלטה אנחת־רווחה עמוקה, ובדין עשתה כן, מפני שאין שיעור לעדינותו של המגע ומשא בין סופר לבין רוח התקופה, וגורל יצירתו תלוי בהסכם הנאה בין השניים. אורלנדו השכילה לערוך הסכם לפיו היה מצבה מעולה; אין היא צריכה להאבק בדורה, אף לא להכנע לו; בת דורה היא, ואף על פי כן שמרה על נפשה. על כן תוכל עתה לכתוב, ואכן כתבה. היא כתבה. היא כתבה. היא כתבה.

עמד נובמבר. לאחר נובמבר בא דצמבר. אחר כך ינואר, פברואר, מארס ואפריל. אחרי אפריל בא מאי. יוני, יולי, אוגוסט יוצאים בעקבותיהם. הבא בתור הוא ספטמבר. אחריו אוקטובר, וכך, ראו־נא, חזרנו אל נובמבר והשלמנו שנה.

דרך זו של כתיבת ביאוגרפיה, אף שיתרונותיה עמה, אולי היא דלה מעט, ואם נמשיך בה עלול הקורא להתאונן, כי יש בידו למנות בעצמו את חודשי השנה ולחסוך את הסכום שיתבע בית־ההוצאה במחיר הספר. אך מה יעשה הביאוגרף לאחר שנושאו הביאו באותה מבוכה, בה הובאנו עתה על ידי אורלנדו? על דעת הכול שראוי לשאול בעצתם, החיים הם הנושא היחיד המתאים לפעולת הרומאניסטן או הביאוגרף; אותם בעלי־סמכות פסקו, כי החיים דבר אין להם עם ישיבה שקטה בכורסה, תוך הרהור. המחשבה והחיים מובדלים זה מעל זה בקטבים. ועל כן – מכיוון שהישיבה בכורסה וההרהור היו מעשיה של אורלנדו כיום – אין לנו ברירה אלא למנות את חודשי השנה, לומר תפילה, לקנח את האף, לבחוש בקמין, להסתכל בחלון, עד שתסיים את מלאכתה. כה דמומה היתה אורלנדו בישיבתה, עד שניתן לשמוע קול סיכה נופלת. ואכן, אילו נפלה סיכה! הרי היה בכך משום חיים כלשהם. ואילו פרח פרפר בעד החלון וניצב על כורסתה, אפשר היה לכתוב על כך. או נניח, כי אורלנדו קמה ומעכה צרעה. מיד היינו יכולים לשלוף את עטינו ולכתוב. מפני שדם היה נשפך, אמנם דמה של צרעה בלבד. במקום שהדם מצוי, מצויים החיים. ואם מעיכת צרעה מעשה־שטות הוא בהשוואה לרצח אדם, עדיין היא נושא יאה יותר בשביל הרומניסטן או הביאוגרף מאותו ריחוף סתמי בעולמות העליונים; מחשיבה זו; מישיבה זו בכורסה יום אחר יום, בחברת סיגאריה, גליון נייר, קולמוס וקסת. אילו התחשבו הנושאים קצת יותר בביאוגראפים שלהם, עשויים אנו לטעון (כי אורך־רוחנו פוחת והולך)! אנו רוגזים אף יותר מזה בראותנו את הנושא שלנו, לו הקדשנו זמן ודאגה רבים כל כך, חומק מידינו כליל ומתמכר לו למשהו כרצונו – עדים אנחותיה וגניחותיה, סומקה וחוורונה, עיניה, אשר פעם הן זוהרות כפנסים ופעם הן זועפות כדמדומי שחר – ומה מדכא אותנו יותר מאשר מראה הצגה שתוקה זו של רגש וריגשה המתרחשת לעינינו, שעה שאנו יודעים כי הגורמים שלה – המחשבה והדמיון – נטולים כל חשיבות שהיא?

אך אורלנדו אשה היתה – לורד פאלמרסטון הוכיח זאת זה עתה. וכשאנו כותבים תולדות חייה של אשה, שרוי לנו על דעת הכול, לוותר על הפעולה שתבענו ולהחליפה באהבה. האהבה, היא כל קיומה של האשה, אמר המשורר. ואם נסתכל כהרף־ עין באורלנדו הכותבת ליד שולחנה, נאלץ להודות כי מעולם לא נוצרה אשה ההולמת יותר יעוד זה. ודאי, מכיוון שהיא אשה, ואשה יפה, ואשה באביב ימיה, תשליך בקרוב מאחרי גווה את היומרה לכתוב ולחשוב, ותתן דעתה, לכל המועט, לשומר־יער (וכל עוד היא מהרהרת בגבר, אין איש אוסר על אשה לחשוב). אחר כך תכתוב אליו פתק (וכל עוד היא כותבת פתקים, אין איש אוסר על אשה גם את הכתיבה) ותקבע לו פגישה בראשון בשבת עם דמדומים, ודמדומי יום ראשון יגיעו; ושומר־היער ישרוק מתחת לחלונה – וכל זה הוא בוודאי חומר החיים ממש והנושא היחיד הראוי לצרכה של הספרות היפה. בוודאי עשתה אורלנדו אחד ממעשים אלה? אויה, צר לנו אלף מונים, אורלנדו לא עשתה כל מעשה מאלה. האם עלינו להודות, אם כן, כי אורלנדו היתה אחת המפלצות המרושעות שאינן אוהבות? היא גילתה חיבה לכלבים, נאמנות לידידים, גילמה את הנדיבות כלפי מניין משוררים רעבים ללחם, אהבה בלהט את השירה. אלא שהאהבה – כפי שרומאניסטים־גברים מגדירים אותה, ומי, ככלות הכול, מדבר מתוך סמכות רבה יותר? – דבר אין לה עם הטוּב, הנאמנות, הנדיבות או השירה. האהבה היא פשיטת התחתונית ו – הלא כולנו יודעים אהבה מהי. האם עשתה אורלנדו כן? האמת מחייבת אותנו לומר, כי לא עשתה. ועל כן, אם נושא הביאוגרפיה שלנו לא יאהב או ירצח, אלא יחשוב וידמיין, רשאים אנו להסיק כי הוא או היא אינם טובים מבר־מינן ולהניח להם.

המוצא היחיד שנותר לנו הוא להציץ בחלון. בחוץ היו דרורים; היו זרזירים; היו יונים אחדות, עורב אחד או שניים, כולם עסוקים לפי דרכם. אחד מצא תולעת, השני – חלזון. אחד התעופף ועלה על ענף, השני מתרוצץ על פני הדשא. והנה משרת עובר בחצר, סינר ירוק של אריג גס עליו. כפי הנראה קשר אהבים עם אחת המשרתות במטבח, אך מכיוון שלא הוצעה לנו בחצר כל הוכחה נראית לעין, נסתפק בתקווה כי הכול יסתיים בכי טוב ונניח להם. עננים חולפים ועוברים, דקים ועבים, ורק הצבע בעשב למטה נפרע לעתים. שעון השמש רושם את השעה לפי דרכו הנעלמה. דעתנו מתחילה לטלטל בעצלות, לשווא, שאלה או שתיים אודות החיים עצמם. החיים, שר או מפזם אולי בקרבנו קול, כקול הדוּד על האש, החיים, החיים, מה אתם? אור או חשיכה, הסינר הירוק של המשרת או צל הזרזיר בעשב?

נצא, אם כן, לחקור בוקר קיץ זה, כשהכול מתלהבים מפריחת השזיף ומהדבורה. וכשאנו מזמזמים ומנהמים, הבה נשאל את הזרזיר (שהוא צפור חברתית יותר מהעפרוני) במה יהרהר על שפת חבית־האשפה, כשהוא מנקר מתוך הפסולת או שערותיה של אחת נערות המטבח. מה הם החיים, אנו שואלים, נשענים אל שער החצר; החיים, החיים, החיים! קוראת הצפור, כאילו שמעה והבינה במדוייק מה היתה כוונתנו בהרגל הטרדן והסקרן שלנו לשאול שאלות בבית ומחוצה לו, להסתכל בחנניות ולקטפן, כדרכם של משוררים כשאינם יודעים מה לומר עתה. ואז הם באים לכאן, אומרת הצפור, ושואלים אותי מה הם החיים; החיים, החיים, החיים!

נוסיף להלך בשביל הבתה, אל רכסו הגבוה של התל הכחול־ייני וארגמני כהה, ונצנח שם ונחלום שם ונראה שם חרגול המטלטל קלומית של קש אל ביתו שבגיא. והוא אומר (אם אפשר לכנות בשם כה קדוש ועדין את ניסוריו) החיים עמל הם, או כך אנו מפרשים את זמזום גרונו הניחר מאבק. הנמלה מקבלת דעתו, גם הדבורים, אך אם נשכב כאן שעה ארוכה למדי כדי לשאול את פי פרפרי־הלילה בבואם עם ערב, חומקים בין הפרחים החוורים עתה של האברש, הם ילאטו באוזנינו הבלים כאלה, שאנו שומעים כדוגמתם בחוטי הטלגראף בשעת סופת שלג: טי־הי־הו־הו. צחוק, צחוק! אומרים הפרפרים.

ולאחר ששאלנו פי אדם וצפור וחרקים – כי לדברי אנשים שחיו בבדידות שנים על שנים במערות ירוקות כדי לשמוע שיחתם של דגים, אין הללו פוצים פה לעולם, ועל כן ייתכן שיודעים הם את פשר החיים – לאחר ששאלנו את פי כולם ולא הוספנו חכמה אלא זיקנה וצינה (כלום לא התפללנו באחד הימים תפילה כלשהי, כי יינתן לנו להטמין בספר משהו כה קשה, כה נדיר, עד שאפשר להשבע כי הוא הוא פירוש החיים?) חייבים אנו לחזור ולומר ללא עקיפין לקורא העומד על בהונות ומצפה לשמוע מה הם החיים, כי, אוי לנו, אין אנו יודעים.

ברגע זה, והוא הרגע האחרון להצלת הספר מדעיכה, הסיטה אורלנדו את כורסתה לאחור, פרשה זרועותיה, הניחה את הקולמוס, קרבה לחלון וקראה: “יהי כן!”

כמעט נפלה לארץ מרושמו של המראה שנגול לעיניה בחוץ. היא ראתה את הגן וצפרים אחדות. עולם כמנהגו נהג. כל שעת כתיבתה המשיך העולם בדרכו.

“ואילו מַתי, לא היה משתנה דבר!” קראה.

כה גדושה היתה עוצמת רגשותיה, עד שנדמה היה לה כי פרחה נשמתה, ואולי אף נתקפה עלפון כלשהו. רגע עמדה מסתכלת בעיניים לטושות בחזיון הנאה, האדיש. לבסוף נתעוררה לחיים בדרך מיוחדת. כתב־היד, שהיה מונח סמוך ללבה, החל לנוע ולהלום כאילו היה יצור חי, ומה שמשונה אף יותר ומוכיח את האהדה הנאה ששררה בין שניהם: משהרכינה ראשה יכלה אורלנדו להבין את דבריו אליה. הוא ביקש להקרא. הוא חייב להקרא. הוא ימות בין שדיה אם לא ייקרא. בפעם הראשונה בחייה גילתה תקיפות כלפי הטבע. כלבי־ציד ושיחי־ורדים שפעו סביבה. אלא שאין כלבי־ציד ושיחי־ורדים יודעים לקרוא. הרי זו טעות־שכחה מצערת של ההשגחה, שלא עמדה עליה קודם לכן. רק יצורי אנוש ניחנו בכושר זה. היא חשה צורך חיוני במגע עם הבריות. היא צלצלה בפעמון. היא ציוותה להכין את המרכבה שתסיענה ללונדון מיד.

“עוד אפשר להספיק לתפוס את הרכבת של אחת־עשרה ארבעים וחמש, מיליידי”, אמר באסקט. דעתה של אורלנדו עוד לא קלטה את המצאת מכונת־הקיטור, אלא שכה נתונה היתה לייסוריה של נפש, אשר אף שאינה שלה הריהי תלוייה בה לחלוטין, עד כי ראתה עתה רכבת לראשונה, ישבה במושבה בקרון ועטפה את השמיכה על ברכיה בלי להקדיש הרהור לאותה “המצאה כבירה, אשר שינתה לגמרי (אומרים ההיסטוריונים) את פני אירופה בעשרים השנים האחרונות” (ולאמיתו של דבר ההתרחשויות תכופות יותר מהשערתם של ההיסטוריונים). לא עמדה אלא על זאת, כי הקרון מפוייח ומזוהם; כי קרקושו איום; וכי החלונות דבוקים אל מסגרתם ואינם נפתחים. שקועה בהרהוריה, הובאה במערבולת זו ללונדון בפחות משעה וכבר עמדה על הרציף בצ’ארינג קרוס בלי לדעת לאן ללכת. הבית העתיק בבּלקפרייאֶרס, בו בילתה בנעימים ימים רבים כל כך במאה השמונה־עשרה, נמכר עתה, חלקו לחיל־הישע וחלקו לבית־חרושת למטריות. היא קנתה בית אחר במֵייפֶייר, שהיה יאה לבריאוּת, נוח, ועומד בלב עולם ההידור, אך האם תבוא כאן על סיפוקה תאוות־לבו של כתב־היד שלה? תודה לאל, הרהרה בהזכרה בזוהר עיניהן של כבוד הגבירות ובסימטריה של רגלי הלורדים, כי עדיין לא נתפסו הללו לקריאה. זה היה עלול לצערנו לאין־שיעור. הנה טרקלינה של ליידי ר‘. אין ספק בלבה, כי עדיין נמשכות שם שיחות מהסוג המוכּר לה. ייתכן כי הצינית עברה מרגל שמאל של הגנראל אל רגל ימין. אולי בילה מר ל’ עשרה ימים אצל ל‘, במקום לבלותם אצל ט’. ואז יכנס מר פּוֹפּ. הה! מר פּוֹפּ שבק חיים! ביקשה לדעת מי הם עתה יפי־הרוח השנונים, אלא שאין שואלים שאלה כזאת את הסבּל, ועל כן המשיכה בדרכה. אוזניה נמשכו עתה לקלוט את צלצולם של זוֹגים לאין מספר על ראשיהם של סוסים לאין־מספר. צי גדול של תיבות קטנות משונות ביותר חנו ליד המידרכה. היא יצאה אל סטרֶנד. כאן היתה המהומה חמורה יותר. כלי־מסע מכל הגדלים, רתומים לסוסים גזעיים ולסוסי־משא, המסיעים אלמנה בודדת מרמות־המעלה או גדושים נוסעים בעלי זקן־לחיים חובשי מגבעות צילינדר, היו מעורבים זה עם זה לבלי הפרד. מרכבות, עגלות ואומניבוסים נראו לעיניה, שהסכינו ימים רבים למראה גליון נייר חלק בלבד, כאילו הם מתקוטטים עד כדי לעורר דאגה; ושאגת הרחוב נשמעה לאוזניה, שהסכינו לחריקת קולמוס, כקאקופוניה עזה ומכוערת, כל זרת במידרכה היתה גדושה אדם. סילונות אדם, המדשדשים בזריזות שלא תשוער הלוך ושוב בין גופות זולתם לבין כלי־הרכב המיטלטלים ומתגלגלים, זרמו בלי הרף מזרחה ומערבה. בשפת המדרכה עמדו אנשים, החזיקו מגשים מלאים צעצועים והכריזו על סחורתם. בקרנות ישבו נשים ליד סלים גדולים מלאים פרחי־אביב וקראו לקונים. נערים, המתרוצצים לפני אפם של הסוסים, החזיקו גליונות מודפסים בבית־שחיים וצרחו אף הם: “אסון! אסון!” תחילה הניחה אורלנדו כי הגיעה לכאן ברגע של משבר לאומי; אך האם הוא לטובה או לרעה, לא ידעה. בחרדה הסתכלה בפני הבריות. אלא שעל ידי כך גדלה מבוכתה. הנה עובר על פניה אדם שקוע בייאושו, הממלמל אל עצמו כאילו ידע צער גדול. על ידו עובר ומדחף בו במרפק בחור שמן עליז־פנים, והוא מפלס לו דרך כאילו נחוג עתה פסטיבאל של העולם כולו. ואכן הגיעה אורלנדו לכלל מסקנה, כי בכל אלה אין טעם ותכלית. כל גבר וכל אשה נתונים לעסקיהם הם. ולאן עליה ללכת?

הוסיפה ללכת, בלי להרהר, במעלה הרחוב האחד ובמורדו של האחר, על פני חלונות־ראווה נרחבים הגדושים ארנקים ומראות וחלוקים ופרחים וחכות וסלי־פיקניק; ואילו אריגים בכל גון וצורה, עבים ודקים תלויים ופרושים ומשולשלים לכל העברים. לפעמים עברה ברחובות של בתי־משפחה רוגעים, המסומנים בפכחון ‘אחד’, ‘שניים’, ‘שלוֹשה’ וכן הלאה עד מאתיים או שלוש־מאות, כל בית העתק של רעהו, שני עמודים לו ושש מדרגות וזוג וילאות המסולקים נאה לצדדים, ושולחן ערוך לסעודת המשפחה, ותוכי מציץ מאחד החלונות ומשרת מחלון אחר, עד שנסתחרר ראשה מתוך החדגוניות. אחר כך הגיעה אל כיכרות גדולות, פתוחות, ובאמצען פסלים שחורים, מבריקים של אנשים שמנים שכפתוריהם רכוסים במהודק, וסוסים דוהרים, ועמודים מתנשאים אל על ומזרקות מקרות מימיהן ויונים מרחפות. כך הוסיפה להתהלך במידרכות, על פני בתים, עד שהציק לה הרעב, ומשהו שריחף סביב לבה גער בה על שנשכח ממנה. היה זה כתב־היד שלה, “עץ האלון”.

היא נדהמה מהסחת־דעת זו. נעצרה על עומדה. כל כרכרה לא נראתה. הרחוב הרחב והנאה היה ריק מאדם. גבר קשיש יחיד הלך וקרב. משהו מוכר במעורפל נראה לה בהילוכו. כשקרב יותר כבר היתה בטוחה כי נפגשה עמו ביום מן הימים. אך איפה? הייתכן, כי אדון זה, הלבוש הדר, וכרסו נאה, ומראהו כבעל בעמיו, מקל בידו ופרח בדש־בגדו, ופניו ורודות עגלגלות, ושפמו הלבן מסורק, הייתכן כי הוא, חי אלוהים, הוא האיש! – ידידה הוותיק, הוותיק מאוד, ניק גרין?

בו ברגע הסתכל אף הוא בה; נזכר בה; הכירה. “הליידי אורלנדו!” קרא וכמעט שהעיף את הצילינדר אל אבק החוצות.

“סר ניקוֹלאס!” קראה. שכן הבחינה בחוש על פי משהו בנוהגו, כי אותו כתבן מנבל־פיו, שחיבר כתבי־פלסתר עליה ועל רבים אחרים בימי המלכה אליזאבת, נתעלה עתה בעולם ובוודאי שזכה לתואר־אבירות ואין ספק כי זכה בעוד עשרה עניינים נאים, דרך אגב.

בקידה נוספת אישר כי מסקנתה קולעת היתה; הריהו אביר; הוא היה דוקטור לספרות; הוא היה פרופסור. הוא חיבר עשרים ספרים. בקיצור, הוא היה המבקר רב־ההשפעה בתקופה הוויקטורי­אנית.

מהומת רגשות עזה תקפה אותה בפגישתה עם האיש שגרם לה לפני שנים ייסורים כה רבים. הייתכן כי זהו הברנש הטרדן, נטול־המנוחה, שחרך חורים במרבדיה, וקלה גבינה בקמין האיטלקי, וסיפר מעשיות כה עליזות על מרלאוּ והשאר, עד שאחרו לשבת וראו את זריחת השמש בתשעה לילות מתוך עשרה? עתה הוא לבוש חליפת־בוקר אפורה הדורה, פרח ורוד נעוץ בדש מקטורנו, ולידיו כפפות זאמש אפורות, התואמות את החליפה. אך בעוד היא תמהה החווה קידה עמוקה נוספת, ושאל האם תזכה אותו בכבוד ותסעד עמו. אולי היה בקידה קורטוב של הפרזה, אך החיקוי של החינוך הטוב היה ראוי לתהילה. עודה תמהה הלכה אחריו אל מסעדה מפוארת, כולה קטיפה אדומה, מפות לבנות, כלי־תבלין עשויים כסף, ללא דמיון כלשהו למיסבאה הנושנה או לבית־הקפה, על רצפתם הזרוייה חול, ספסלי העץ, גביעי הפוּנש והשוקולד, על גליונות החדשות וכלי־הרקיקה. הוא הניח את כפפותיו בקפידה על השולחן, לידו. עדיין נבצר ממנה להאמין כי אותו האיש לפניה. צפורניו נקיות היו; וכרגיל היה אורכן כאינץ'. סנטרו מגולח; וכרגיל בצבץ בו זקן שחור. הוא ענד רכּסי־שרווּליות של זהב; שרוול כותנתו המרופט היה טובל תמיד במרק. ואכן, רק לאחר שהזמין את היין, והזמינו בקפידה שהזכירה לה את מבינותו ביין מַלוָזיה בימים שחלפו, נוכחה לדעת כי אותו האיש לפניה. “אה” קרא ופלט אנחה קלה, שאמרה כי דעתו נוחה למדי, “אה! גבירתי היקרה, ימיה הגדולים של הספרות חלפו ועברו. מרלאו, שקספיר, בן ג’ונסון – אלה היו ענקים. דריידן, פּוֹפּ, אֶדיסוֹן – אלה היו הגיבורים. כולם, כולם מתו. ואת מי השאירו לנו? טֶניסוֹן, ברָאונינג, קארלָייל!” – הוא נסך בקולו מידה רבה של בוז. “האמת היא”, אמר כשהוא מוזג לעצמו כוס יין, “כי כל סופרינו הצעירים נשׂכרו למוכרי־הספרים. הם מספקים קש וגבבה, המשמשים להם לתשלום חשבונות החייטים. הרי זה דור”, אמר כשהוא טועם מן הפרפראות, “שסימנו דימויים איסתניסיים, מלאכותיים, וניסויי פרא, אשר דעתם של בני תקופת אליזאבת לא היתה סובלת אחד מהם אפילו כהרף־עין”.

“לא, גבירתי היקרה”, המשיך, כשהוא מקבל בניד־ראש של הסכמה את הפוּטית הצלוייה, שהביא המלצר לאישורו, “הימים הגדולים חלפו ועברו. אנו חיים בזמנים מנוונים. עלינו להוקיר את העבר; לכבד את אותם הסופרים – עוד נותרו יחידים מהם – שהעולם העתיק משמש להם דוגמה, והם כותבים לא למען הכסף כי אם למען ־־” ועתה כמעט שצעקה אורלנדו: “הגלאור¹⁶!” אכן, עשוייה היתה להשבע, כי שמעה מפיו אותם דברים עצמם לפני שלוש מאות שנה. ודאי שהשמות נשתנו, אך הרוח שרירה וקיימת. ניק גרין לא נשתנה, על אף כל אבירותו. ואף על פי כן נשתנה משהו. כי בעוד הוא מוסיף לדבר על אדיסון המשמש לו דוגמה (בעבר היה זה קיקרו, הרהרה) ועל שכיבתו במיטה עם בוקר (בגאווה הרהרה, כי הגימלה שהיא משלמת כל רבע שנה מאפשרת לו לנהוג כן) וכיצד הוא מגלגל על לשונו שעה, לכל הפחות, את מיטב היצירות של טובי הסופרים וחוזר ומגלגלן, לפני הצמדת קולמוס לנייר, כדי שיוכלו להזדכך ההמוניות של הזמנים האלה ומצבה העגום של לשוננו (היא ידעה כי התגורר זמן רב באמריקה) – בעוד הוא מוסיף לדבר ממש כפי שדיבר גרין לפני שלוש מאות שנה, נותרה לה שהות לשאול את נפשה, במה נשתנה האיש? השמין והעלה פימה; אלא שהיה אדם הקרוב לשבעים. עורו פורח: ברור שהספרות היתה משלח־יד ששכרו בצדו; אלא שנעלמה ערנותו הנושנה, המתוחה, נטולת־המנוחה. סיפוריו, אף שהיו מבריקים, שוב לא היו קלים וחפשיים כקודם לכן. אמנם, בדילוגים של שנייה אחת היה מזכיר את “ידידי היקר פּוֹפּ”, או את “ידידי הדגול אדיסון”, אלא שכל דמותו אמרה הדרת־כבוד מדכדכת, ודומה כי העדיף להאיר עיניה במעשי שארי־בשרה ובדבריהם מאשר לספר לה על שערוריות המשוררים, כמנהגו בעבר.

לא היה שיעור לאכזבתה של אורלנדו. כל השנים הללו ראתה בספרות (על שום פרישותה, מעמדה, מינה, נסלח לה) משהו פרא כרוח, לוהט כאש, מהיר כברק; משהו תועה, לא־משוער, פתאומי, והנה מתגלה הספרות כאדון קשיש בחליפה אפורה, המדבר על דוכסיוֹת. כה עזה היתה אכזבתה עד שנתלש אחד הקרסים או הכפתורים שרכסו את החלק העליון של שמלתה, ועל השולחן נפל “עץ האלון, שיר”.

“כתב־יד!” אמר סר ניקולאס והרכיב את הפֶּנסנה “כמה מעניין, מעניין עד מאוד! הרשי־נא לי להציץ בו”. ושוב, לאחר הפסקה של שלוש מאות שנה לקח ניקולאס גרין לידיו את שירה של אורלנדו, ומשהניחו בין ספלי הקפה וכוסיות הליקר, החל לקרוא בו. אלא שעתה היה דינו שונה לחלוטין מדינו בעבר. היצירה מזכירה לו, אמר כשהוא מדפדף בכתב־היד, את קאטו לאדיסון. אפשר להשוותה לעונות לתומסון, לצד זכות. אשריו כי יוכל לומר, שאין כאן סימן לרוח המודרנית. השיר חובר מתוך כבוד לאמת, לטבע, לציוויי הלב האנושי, והרי זה נדיר באמת בימים אלה של תמהונות שלוחת־רסן. בוודאי שראוי לפרסמו מיד. תמיד נשאה את כתב־היד בחוצן שמלתה. הרעיון מצא חן רב בעיני סר ניקולאס.

“ומה בדבר ‘רוֹיאֶלטיס’?” שאל.

דעתה של אורלנדו טסה אל ארמון באקינגהם ואל כמה אדירי־מלוכה כהי־עור שנזדמנו לשם, שכן לא ידעה כי זה כינויו של שכר־הסופרים.

סר ניקולאס השתעשע ונהנה. הוא הסביר לה, כי כוונתו לעובדה שהאדונים – (הוא קרא בשם חברה נודעת של מוציאים לאור) יראו עונג לעצמם, אם יכתוב להם שורה־שתיים, לכלול את הספר ברשימת פרסומיהם. כפי הנראה יוכל להשתוות עמם על שכר־סופרים של עשרה אחוזים מכל ספר מכלל אלפיים; אחר כך ישולמו חמישה־עשר אחוזים. אשר למבקרים, הרי יכתוב בעצם ידו אל מר –, שהוא בעל ההשפעה הרבה ביותר; ומחמאה – נאמר, קילוס קטן של שיריה היא – המשוגרת אל אשת העורך הראשי של – לא הזיקה מעולם. הוא יבקר אצל –. וכך הוסיף ומנה. אורלנדו לא הבינה שמץ מכל הדברים האלה, ועל פי נסיונה בעבר לא רחשה אמון מלא לטוב לבו של גרין, אך לא היתה לפניה ברירה אלא לקבל את אשר נראה כרצונו וכשאיפתו הלוהטת של השיר עצמו. עתה עשה סר ניקולאס צרור נאה מקומץ הדפים המוכתמים בדם; שיטח אותו בכיס החזה של מקטורנו, כדי שלא ישחית את חן־הגזרה; ולאחר מחמאות הדדיות נפרדו השניים.

אורלנדו התהלכה ברחוב. עתה, כשיצא השיר מידיה – היא חשה ריקות על החזה, במקום בו נהגה לשאתו – לא היה לפניה כל מעשה מלבד הרהור בכל עניין הקרוב ללבה – אולי בזימונים המופלאים בגורל אדם. הנה היא עוברת ברחוב סט. ג’יימס; אשה נשואה; טבעת על אצבעה; במקום שהיה בעבר בית־קפה, נמצאת עתה מסעדה; השעה היתה שלוש וחצי אחר הצהריים; השמש זרחה; הנה שלוש יונים; כלב טֶריֶיר מעורב; שתי דו־אופניות וכרכרת לאנדו. מה הם איפוא החיים? מחשבה זו תקפה את דעתה בכוח, ללא כל קשר (אלא אם כן גרם אותה במידת־מה גרין הזקן). אפשר לראות סימן טוב או רע, הכול לפי רצון הקורא, ליחסה אל בעלה (שנמצא בכף הורן) בכך, שעם כל רעיון שתקף את דעתה בכוח, הלכה מיד אל בית־הדואר הקרוב ושיגרה לו מברק. וכפי שאירע הפעם, נמצא בית־דואר בסמוך. “של אלוהים שלי”, הבריקה, “החיים הספרות גרין מלחכי־פנכה –”. כאן פתחה בלשון־מספרים שהמציאו לצורך עצמם, כך שמצב־נפש מורכב ביותר נמסר בכללותו במלה או שתיים, בלי שפקיד־הדואר יוסיף בינה כמלוא הנימה, וכן הוסיפה את המלים “רֶטיגֶן גְלאמפוֹבּוּ”, שסיכמו מצב־נפש זה בדייקנות. שכן לא זו בלבד שמאורעות הבוקר הניחו בה רושם רב, אלא שבוודאי לא נעלם גם מעיני הקורא כי אורלנדו התפתחה – ואין להסיק מכאן בהכרח, כי התפתחה לטובה – ועל כן תיארו המלים “רֶטיגֶן גְלאמפוֹבּוּ”, הלך־נפש מורכב מאוד, ואם יעמיד הקורא לרשותנו את כל תבונתו, אולי ישיג אותו בכוח עצמו.

ברור היה, כי שעות אחדות עשויות לחלוף עד שתגיע תשובה על המברק; אכן מתקבל על הדעת, הרהרה, בשאתה את עיניה אל השמים, בהם אצו בחפזון העננים העליונים, כי סערה נתחוללה בכף הורן, וייתכן כי בעלה נמצא בראש־התורן, או שהוא מקצץ מוט־מפרש מנופץ, ואולי הוא לבדו בסירה וביסקוויט אחד בידיו. כדי לבלות את הזמן נכנסה, לאחר צאתה את בית־הדואר, אל החנות הסמוכה, שהיא חנות כה רווחת בימינו עד שאין צורך לתארה כלל, אלא שבעיניה היתה תמוהה מאוד; חנות בה מוכרים ספרים. כל ימי חייה הכירה אורלנדו כתבי־יד; היא החזיקה בידיה את הדפים החומים, המחוספסים, עליהם כתב סְפֶּנסֶר בכתב־ידו הזעיר, הקשה לפענוח; היא ראתה את כתב־ידם של שקספיר ושל מילטוֹן, וכן היו ברשותה מספר נאה של כרכי קווארטוֹ ופוֹליוֹ, וברבים מהם סונטה לכבודה ולפעמים – תלתל שיער. ואילו כרכים קטנים ורבים לאין־מספר אלה, בהירי־גון, זהים, קיקיוניים, שכן נכרכו דומה קארטון ונדפסו על גבי נייר־משי, הפתיעוה לאין שיעור. כל כתבי שקספיר נמכרו במחצית הקראוּן, ואפשר היה לשאתם בכיס. אמנם, כמעט שלא ניתן לקרוא בהם בגלל אותיות־הדפוס הזעירות, אף על פי כן היה זה מעשה פלאים. ‘כתבי’ – כתביהם של כל המחברים שהכירה או שמעה את שמעם, ואף כתבי אחרים, נערכו על האצטבות הארוכות, מקצה אל קצה. על שולחנות וכסאות נתגבבו ונערמו ‘כתבים’ נוספים, וכשדפדפה בהם מעט ראתה כי רבים מהם הם כתבים על כתבי אחרים, פרי עטם של סר ניקולאס ועשרות מעמיתיו, וברוב בורותה הניחה, כי מאחר שנדפסו ונכרכו, גם מחבריהם סופרים גדולים מאוד. על כן מסרה למוכר־הספרים הזמנה מדהימה, לשלוח לביתה כל ספר בעל חשיבות כלשהי, ויצאה את החנות.

פנתה ונכנסה אל הייד־פארק, המוּכר לה מן העבר (מתחת לאילן שסוע זה, זוכרת היא, נפל הדוכס מהאמילטון בחרבו של לורד מוֹפוּן), ושפתיה, הנושאות במקרים רבים באשמה, התחילו חורזות את מלות המברק בפזמון חסר־שחר: “חיים ספרות גרין מלחכי־פנכה רטיגן גלאמפובו”. אחדים משומרי הפארק הסתכלו בה בחשדנות, והגיעו לכלל דעה חיובית על שפיונה רק לאחר שהבחינו בענק הפנינים שעל צווארה. היא הביאה עמה מחנות־הספרים צרור של דברי דפוס וכתבי־עת לביקורת, ולבסוף שכבה בצל עץ, נשענה על זרועה, פרשה את הדפים סביבה וטרחה כמיטב יכלתה להשיג את האמנות האצילה של כתיבת הפרוזה, כפי שהדגימוה כאן רבי־אמנים אלה. ועדיין תמימותה הנושנה שרירה וקיימת; אפילו לדפוס המטושטש של כתב־עת שבועי יִחסה קדושה כלשהי. וכך, נשענת על מרפקה, קראה מאמר של סר ניקולאס על כל כתביו של אדם שהכירה פעם – ג’ון דוֹן. בבלי דעת ניטעה פתאום לא הרחק מנהר סרפֶנטיין. נביחתם של אלף כלבים עלתה באוזניה. גלגלי מרכבות חגו בלי הרף במעגל. עלים רחשו מעל לראשה. מפעם לפעם עברו על פני הדשא, במרחק כמה צעדים ממנה, שמלה עטורת־מקלעת ומכנסי ארגמן הדוקים. והנה ניתר כדור גומי גדול על גבי כתב־העת. סגול, תרוג, אדום וכחול פרצו בינות לעלים ורשפו באיזמרגד שעל אצבעה. היא קראה פסוק והביטה בשמים; הביטה בשמים והשפילה עיניה אל כתב־העת. החיים? הספרות? לעשות מן האחד את השני? הלא אין שיעור לקושי! שכן – עתה עברו מכנסי־ארגמן הדוקים – כיצד היה אדיסון מבטא זאת? הנה באו שני כלבים, מרקדים על רגליהם האחוריות. כיצד היה צ’ארלז לֶם מתאר זאת? כי עם קריאה בכתבי סר ניקולאס וידידיו (מה שעשתה בהפסקות בין הצצותיה בסביבה) התרשמה אורלנדו – עתה קמה וטיילה – כי הם נוטעים בלב את ההרגשה – והרי זו הרגשה לא נוחה עד מאוד – כי לעולם, לעולם אל יגלה אדם את מחשבתו (היא עמדה לחוף הסרפנטיין. גונו כעין הארד. סירות דקות כקורי עכביש החליקו מחוף אל חוף). המחברים הללו נוטעים בלבך את ההרגשה, המשיכה, כי לעולם, לעולם חייב אדם לכתוב בדומה למישהו (דמעות עלו בעיניה). ובאמת, אמרה בלבה כשהיא הודפת סירה קטנה באצבעות רגליה, איני סבורה כי מסוגלת אני (עתה נערך לעיניה כל מאמרו של סר ניקולאס, כדרכם של מאמרים להערך עשר דקות לאחר גמר קריאתם, וכן מראה חדרו, ראשו, חתולו, שולחן־הכתיבה ואף שעת היום), איני סבורה כי מסוגלת אני, המשיכה כשהיא בוחנת את המאמר מנקודת־ראות זו, לשבת בחדר־עבודה, לא, אין זה חדר־עבודה, אלא טרקלין שהעלה עובש, לשבת בו כל היום, ולדבר אל צעירים נאים, ולספר להם בדיחות קטנות, שאין הם חייבים לחזור עליהן, על הדברים שאמר טאפר על סמיילס; ומלבד זאת, המשיכה תוך כדי בכי מר, כולם גבריים כל כך; ומלבד זאת שונאת אני דוכסיות; ואיני אוהבת עוגות; ואף שאני מרושעת למדי, לא אלמד לעולם להיות מרושעת עד כדי כך, ואם כן, כיצד אוכל להיות מבקר ולכתוב את מיטב הפרוזה האנגלית בדורי? לעזאזל כל אלה! קראה והשיקה סירה זעירה בכוח כה רב, עד שהכלי הקטן כמעט טבע בגלים שגונם כעין הארד.

ובכן, האמת היא שבהיות האדם נתון למצב־רוח (כפי שמכנות זאת המטפלות) – ועדיין עמדו הדמעות בעיני אורלנדו – הדבר שהוא מסתכל בו אינו נשאר כפי שהוא לעצמו, אלא נעשה דבר אחר, הגדול יותר וחשוב הרבה יותר, ואף על פי כן הוא נשאר אותו דבר עצמו. וכשאדם הנתון להלך־נפש זה מסתכל בסרפנטיין, נראים לו גליו גדולים כגלי האוקינוס האטלנטי; ואין סירות־ הצעצוע נבדלות מאניות האוקינוס. ועל כן ראתה אורלנדו בסירת־הצעצוע את דו־התרנית של בעלה; ובגל ששילחה באצבעות רגלה ראתה הר מים ליד כף הוֹרן; ובראותה את סירת־הצעצוע מטפסת על הגל הזעיר, חשבה כי ראתה את אניית בונטרופ מטפסת מעלה מעלה אל כרכובו של קיר זגוגי; מעלה מעלה עלתה האנייה, וכרכוב לבן של הגל, הנושא עמו אלף מיתות, נקמר מעליה; ובינות אלף המיתות עברה ונעלמה – ‘היא טבעה!’ צעקה בייסוריה – ואז, ראֶה! – שוב היא מפליגה בשלום ובשלווה בין האווזים, בעברו השני של האוקינוס האטלנטי.

“התלהבות!” קראה. “התלהבות! היכן בית־הדואר?” שאלה. “שהרי עלי לשגר מיד מברק אל של ולומר לו…” וכשהיא חוזרת ואומרת “סירת צעצוע על סרפנטיין” וכן “התלהבות” חליפות, מפני שהמחשבות בנות־חליפין היו ומשמעותן זהה, נחפזה לעבר פארק ליין.

“סירת־צעצוע, סירת־צעצוע, סירת־צעצוע”, חזרה ואמרה, ובכך קבעה בדעתה את העובדה, כי לא מאמרים של ניק גרין על ג’ון דון, או חוק יום־העבודה בן שמונה השעות, ולא הסכמי־השכר או חוקי הגנת העובד הם החשובים: אלא משהו חסר־תועלת, פתאומי, רב־כוח; משהו העולה לאדם בחייו; אדום, כחול, ארגמן; סילון; נתז; כיקינתונים הללו (היא עברה על פני ערוגה יפה של פרחים אלה); פטורים מאילוח, מתלות, מזיהום בידי האנושות או מדאגה למינם; משהו קל־דעת, מגוחך, כיקינתון שלי, כוונתי לבעלי, בונטרופ: הוא העניין – סירת־צעצוע בסרפנטיין, ההתלהבות – ההתלהבות היא החשובה. כך דיברה בקול, כשהיא מחכה עד שתחלופנה המרכבות ליד סטֶנהוֹפּ גייט, כי התוצאה של פרישות מהבעל, להוציא את התקופות של העדר רוחות, היא שיחות הבל בקול רם בפארק ליין. אין ספק כי הכול היה שונה לגמרי אילו גרה במחיצתו כל השנה, כפי שהמליצה המלכה ויקטוריה. במצב הקיים, היה ההרהור בו עולה בדעתה כברק. היא חשה צורך עז לדבר אליו מיד. לא איכפת לה כלל אם יהיו אלה דברי הבל, ומהו ההיסט שייגרם על ידי כך לסיפור. מאמרו של ניק גרין הטילה אל מעמקי היאוש; סירת־הצעצוע העלתה אותה אל פסגת האושר. על כן חזרה ואמרה: “התלהבות, התלהבות”, בעוד היא אומרת לחצות את הרחוב.

אלא שבשעות שלאחר־הצהריים ביום אביב זה היתה התנועה גדושה, ועל כן נעצרה אורלנדו במקומה, וחזרה ואמרה “התלהבות, התלהבות” או “סירת־צעצוע בסרפנטיין”, בעוד עושרה ושלטונה של אנגליה, באדרת ובצילינדר, ישוּב כמגולף במרכבות של רתמת־ארבעה, במרכבות ויקטוריה ולאנדו. דומה היה, כי נהר זהב נקרש ונתגבש בגושי־זהב לאורך פארק ליין. הגברות החזיקו באצבעותיהן חפיסות של כרטיסי־ביקור; הגברים הניעו בין ברכיהם מקלות בעלי גולת־זתב. כך עמדה לוטשת עיניים, מתפלאת, אחוזת אימה. הרהור אחד בלבד הטריד את דעתה, הרהור המוכר לכל אדם שראה פילים גדולים או לווייתנים שאין שיעור לגודלם, והוא – כיצד ענקים אלה, אשר כל מאמץ, שינוי או פעילות מאוסים עליהם בפירוש, ממשיכים את מינם? אולי, הרהרה אורלנדו כשהיא מסתכלת בפרצופים המכובדים הקשוחים, כבר חלפה תקופת רבייתם; הרי כאן הפרי; התגשמותו של המין. מה שקלטו עתה עיניה, הרי זה נצחונה של תקופה. הנה הם יושבים, בעלי־גוף מזהירים. אלא שעתה השפיל השוטר זרועו: הזרם נמס והלך; הגיבוב המוצק של העצמים הזוהרים נע, נפזר ונעלם בפיקאדילי.

על כן חצתה את פארק ליין והלכה לביתה ברחוב קרזון, אשר בו זכרה – העוקצנית פרחה אז – את קריאות החרטומנים וישיש אחד שבע־ימים המחזיק ברובה.

זוכרת היא, הרהרה בעברה את סף הבית, את דברי לורד צ’סטרפילד – אלא שזכרונה נבלם. פרוזדורה הצנוע, בן המאה השמונה־עשרה, בו עדיין ראתה את לורד צ’סטרפילד המניח את מגבעתו כאן ואת אדרתו שם בהליכות מהודרות שגרמו עונג לרואיהן, היה מלא עתה צרורות. בעוד היא יושבת בהייד פארק, הוציא מוכר־הספרים לפועל את הזמנתה, והבית נתמלא עד אפס מקום – צרורות היו מחליקים במורד המדרגות – במכלול הספרות הוויקטוריאנית, עטופה נייר אפור וקשורה נאה בחוטי משיחה. היא לקחה עמה אל חדרה מספר צרורות ככל שהשכילה לשאת, ציוותה על המשרת להביא את השאר, חתכה בחפזון חוטי־משיחה לאין מספר ומיד הוקפה כרכים לאין מספר.

מכיוון שהסכינה לספריות מעטות־ההיקף של המאות השש־עשרה, השבע־עשרה והשמונה־עשרה, נדהמה אורלנדו למראה התוצאות של הזמנתה. שכן לגבי הוויקטוריאנים עצמם לא נתמצתה הספרות הוויקטוריאנית בארבעה שמות גדולים בולטים ונבדלים, אלא נראתה להם בדמות ארבעה שמות גדולים משובצים ומשוקעים בהמון של פלונים כגון אלכסנדר סמית, דיקסוֹן, בּלק, בּוֹקלס, טיינס, פּיינס, טאפרס, ג’יימסוֹן – כולם קולניים, צעקנים, מתבלטים ותובעים תשומת־לב ככל השאר. יראת־הכבוד של אורלנדו כלפי המלה המודפסת עמדה עתה בפני משימה כבדה, אך היא קרבה את כורסתה אל החלון, כדי לזכות בחסדו של האור העשוי להסתנן בין הבתים הגבוהים של מייפייר, וניסתה להסיק מסקנה.

עתה ברור, כי שתי דרכים בלבד בפני המסקנה על הספרות הוויקטוריאנית: האחת, לכתוב אותה בששים כרכים בתבנית אוֹקטאבוֹ, השנייה – לדחוס אותה בשש שורות, שאורכן כשורה זו. מכיוון שהזמן קצר, מביא אותנו ייצר החסכון לבחור בדרך השנייה; ובה נלך. עתה הגיעה אורלנדו לכלל מסקנה (לאחר שפתחה ספרים אחדים), כי תמוה הדבר שאין בהם אפילו הקדשה אחת לאיש־אצולה כלשהו; וכן, כי אחדים מסופרים אלה (לאחר עיון בערימה גדולה של זכרונות), אין אילן־היוחסין שלהם מגיע למחצית הגובה של אילנה היא; וכן, כי יהיה זה מעשה חסר כל תבונה, אם נכרוך שטר בן עשר לירות על מלקחי־הסוכר כאשר מיס כּריסטינה רוֹזטי מוזמנת לתה; ומאחר (כאן היו הזמנות אחדות לחוג יובלות־מאה) שהספרות אוכלת את כל סעודות־הצהריים הללו, ודאי שהיא נעשית בעלת־בשרים; ואם (היא הוזמנה לעשרות הרצאות על השפעת פלוני על אלמוני; על תחיית הקלאסיציזם; על תחיית הרומאנטיקה, ועל נושאים אחרים, המושכים את הלב בדומה לקודמים) הספרות שומעת את כל ההרצאות הללו, ודאי שהיא נעשית יבשה מאוד; זאת ועוד (היא נכחה בקבלת־פנים של גברת רמת־מעלה), אם הספרות לובשת את כל צווארוני־הפרווה הללו, ודאי שנעשתה מכובדת מאוד; וכן ברור (היא ביקרה בחדרו אטום־הצלילים של קארלייל בצ’לסי), שאם הגאון זקוק לכל אותו פינוק, סימן שנעשה חלוש; וכך הגיעה לבסוף למסקנה המסכמת שהיתה בעלת חשיבות עליונה, אך מכיוון שחרגנו הרבה מתחום ששת השורות, נשמיט אותה.

לאחר שהגיעה למסקנה זו, עמדה אורלנדו ליד החלון והסתכלה בו שעה ארוכה. לפי שאדם המגיע לידי מסקנה הריהו כשחקן שהעיף את הכדור אל מעבר לרשת, ונאלץ לחכות עד שיריבו הסמוי יחזירנו לו. תוהה היתה, מה יִשָלח אליה עתה מן השמים חסרי־הגון שמעל בית צ’סטרפילד? ידיה שלובות, עמדה כך בתהייתה שעה ארוכה, פתאום הרתיעה – וכאן יכולנו אך לבקש, כי כפי שאירע בהזדמנות קודמת, תפתחנה את הדלת לרווחה טוהר, צניעות וענווה, ויניחו לנו לפחות הפוגת נשימה, בה נוכל להרהר כיצד לעטוף כראוי את הדברים הצריכים להאמר עתה בעדינות, כחובתו של הביאוגרף. אך לא! לאחר שהטילו את שׂלמתן הלבנה על אורלנדו העירומה והחטיאו כטפח, הפסיקו גברות אלו כל מגע עמה בכל השנים הרבות שחלפו: ועתה היו עסוקות במקום אחר. האם לא יארע דבר בבוקר מארס חיוור זה כדי לרכך, לכסות, להעלים, לצעף מאורע שריר וקיים זה, יהיה אשר יהיה? שכן לאחר אותה רתיעה פתאומית, עזה, אורלנדו – אלא, ישתבח הבורא, ברגע זה עצמו עלתה בחוץ נגינתה של תיבת־זמרה פריכה, שרקנית, חלילית, נתרנית, עתיקת־יומין, שעדיין מנגנים בה לפעמים נגנים איטלקים ברחובות דחויים. הבה נקבל התערבות זו, צנועה כפי שהנה, כאילו היתה מוסיקה של הספירות העליונות, ונניח לה, על כל גניחותיה ורטינותיה, למלא עמוד זה צלילים עד שיבוא הרגע שאין להכחיש את בואו: אשר את בואו ראו המשרת והמשרתת; וגם הקורא יראנו: כי גם אורלנדו שוב אינה יכולה להתעלם ממנו עוד – נניח לתיבת־הזמרה לנגן ולהסיענו על גבי המחשבה, שאינה אלא סירה קטנה, כשהמוסיקה נושאת קולה, סירה המיטלטלת על הגלים; על גבי המחשבה, שמכל כלי־ההסעה היא המסורבלת ביותר, התמהונית ביותר, מעל לכרכובי הגגות וגני־הירכתיים בהם נתלים הכבסים אל – מהו המקום? המכיר אתה את כר־הירק הגדול, ואת מגדל־הפעמונים באמצע, ואת השער, ששני אריות רובצים מימינו ומשמאלו? הוי, כן. הרי זו קיוּ! טוב, גם קיוּ תתאים לצרכינו. ועל כן בקיוּ אנו נמצאים, ואני אראה לכם היום (השני במארס) מתחת לעץ השזיף יקינתון ענבני, וכרכום, וכן ניצן על השקדייה; ועל כן הטיול כאן מעלה על הדעת בצלים אדומים ושעירים, שנטמנו באדמה באוקטובר; ופורחים עתה; והטיול מביא אותנו לחלום יותר משיוכל להאמר כראוי, ולקחת סיגאריה מהתיק ואולי אפילו סיגאר, ולהטיל מעיל עליון תחת עץ אלון (למען החרוז) ולשבת ולצפות לפַּרְפּור־הגמד, אשר יש אומרים כי נראה מרחף באחד הערבים מחוף אל חוף.

צפה! צפה! הפרפור־הגמד בא; הפרפור־הגמד אינו בא.

עד כה ועד כה הסתכל במעשנות בתי־החרושת ובעשנן; ראה את פקידי העיר החומקים כחץ בסירותיהם הקלות. ראה את הגברת הישישה המובילה את כלבה לטיול, ואת המשרתת החובשת לראשונה את כובעה החדש, והוא נטוי שלא כהלכה. ראה את כולם. ואף על פי שהשמים ציוו ברוב חסדם כי יהיו סודותיהם של כל הלבבות סמויים מעינינו, כך שלעולם אנו מתפתים לחשוד במשהו שאולי אינו קיים כלל, הרי בעד עשן הסיגאריה אנו רואים ומברכים את ההתגשמות הנהדרת של המשאלות הטבעיות לכובע, לסירה; כפי שראינו באחד הימים – דעתנו עושה ניתורים וגלגולים נואלים כאלה, כשהיא משתפכת כך ועוברת על גדותיה ותיבת־הזמרה מנגנת – אש משתלהבת נוכח צריחי־מסגדים, בקרבת קושטא.

תבורכנה המשאלות הטבעיות! יבורך האושר! האושר האלוהי! יבורכו התענוגות מכל המינים, הפרחים והיין, אף על פי שאלה נובלים והוא משכר; וכרטיסים במחצית הקראוּן בטיול מלונדון בראשון בשבת, ותפילות על המת שהושרו בקאפילה אפלה, וכל עניין, כל עניין המפריע ומבלבל את תקתוק מכונות־הכתיבה ותיוק המכתבים וחישול החוליות והשרשרות המקשרות את האימפריה לשלמות. תבורכנה אפילו הקשתות הגסות, האדומות על שפתי הזבניות (כאילו טבל קוּפּידוֹן את הבוהן בדיו אדומה, ובחלפו על פניהן טבע בהן סימן ביד כושלת). יבורכו האושר! הפרפור־הגמד המבזיק מחוף אל חוף וכל מילויין של המשאלות הטבעיות, גם אם הן אלו שנמנו על ידי הרומאניסטן הגבר; או תפילה; או סרוב; יבורכו בכל צורה שיופיעו, וצורות נוספות עשויות להופיע, ואף תמוהות יותר. כי אפל הזרם יזרום – הלוואי ונתאמת הרמז שבחרוז “כמו חלום” – אך עמום וגרוע מזה הוא גורלנו בכל עת תמיד; ללא חלומות, אולם חי, שאנן, שוטף, מורגל, מתחת לעצים, אשר צלם הזיתי־ירוק מטביע את כחֵלת הכנפיים של הצפור הנעלמת, כשהיא רוחפת לפתע מחוף אל חוף.

על כן יבורך האושר, ולאחר האושר אל יבורכו החלומות המכהים את הדמות הברורה, כפי שמכהות את פנינו מראות מוכתמות בטרקלין של פונדק כפרי; חלומות המנפצים את השלם לרסיסים וקורעים אותנו לגזרים, ופוצעים אותנו ומשסעים אותנו בלילה, שעה שאנו רוצים לישון; אלא שינה, שינה כה עמוקה, עד שכל הצורות נשחקות לאבק שאין שיעור לרכותו, והמים אין חקר לאפלתם, וכך, מכונסים כפרפר־לילה, כרוכים כחנוט, נשכב שרועים על החול במצולות השינה.

אך עמוד נא! עמוד! הפעם לא נצא לבקר בארץ הסומה. כחול, כגפרור שהוצת באישון העין, הוא עף, דולק, שובר את חותם הלילה: הפרפוּר־הגמד; על כן חוזר עתה כחזור הגאות זרם החיים האדום, העבה; מבעבע, מטפטף; והנה נעמוד ועינינו נישאות (מה נוח הוא החרוז לשם העברתנו ללא סכנה במעבר המטריד ממוות לחיים) אל – (ברגע זה קטעה תיבת־תזמרה את נגינתה).

“ילד יפה מאוד, מ’ליידי”, אמרה מרת באנטינג, המיילדת, כשהיא מניחה בזרועותיה של אורלנדו את בנה בכורה. דיבור אחר, אורלנדו ילדה בן בשעה טובה ביום החמישי, 20 במארס, בשעה שלוש לפנות בוקר.

ושוב עמדה אורלנדו ליד החלון. אך אל יפול הקורא ברוחו; שום דבר הדומה לקודמיו לא יארע היום, לפי שאין הוא בשום פנים אותו היום עצמו. לא – שכן בהציצנו בעד החלון, כמעשה אורלנדו ברגע זה, נראה כי פארק ליין עצמו נשתנה במידה רבה. אכן, עשוי אדם לעמוד כאן עשר דקות ויותר, כפי שעמדה עתה אורלנדו, בלי לראות אפילו כרכרת לאנדו אחת. “ראה את זאת!” קראה כעבור ימים אחדים, למראה מרכבה ללא־סוסים, גדומה בצורה מופרכת, שהתחילה מחליקה ברחוב מכוח עצמה. מרכבה ללא סוסים ממש! ברגע זה נקראה פנימה, אך שבה כעבור זמן־מה וחזרה להסתכל החוצה. מזג־אוויר משונה היה שורר בזמנים אלה. לא היה לה מנוס מהרושם, כי גם השמים נשתנו. שוב לא היו כה דחוסים, רוויי מים, בוהקים בצבעי הקשת, היום, כשהמלך אדוארד – ראה, הנה הוא שם, יורד ממרכבתו הנאה, כדי לבקר אצל גבירה אחת הגרה ממול – עלה על כסא המלכות לאחר המלכה ויקטוריה. העננים נתכווצו והיו מלמלה דקה; השמים דמו כעשויים מתכת, ובשעת החום כהו עד עין הקנקנתום, הנחושת או התרוג, כגונה של מתכת בשעת ערפל. התכווצות זאת הפחידה מעט. דומה, כי הכול נתכווץ. אמש, כשעברה בנסיעתה על פני ארמון באקינגהם, לא ראתה סימן לגדלות־הבניין, שהיתה דומה בעיניה כעומדת לעד; צילינדרים, בגדי אלמנות, חצוצרות, טלסקופים, זרים, הכול נעלם ולא נותר ממנו על גבי המרצפת לא כתם ולא שלולית. אלא שעתה – לאחר הפסקה נוספת חזרה אל עמדתה האהובה ליד החלון – בערב ניכרת התמורה במיוחד. ראֵה את האורות בבתים! במגע יד הואר חדר שלם; מאות חדרים הוארו; והאחד דומה למשנהו. אתה יכול לראות הכול בתיבות הקטנות, המרובעות: רשות היחיד איננה עוד; נעלמו הצללים המשתהים והפינות השונות שהיו בבתים; אין רואים עוד נשים לבושות סינר, הנושאות מנורות מהבהבות ומציבות אותן על שולחן זה או אחר. במגע יד עלה האור בחדר כולו. השמים מוארים כל הלילה כולו; והמרצפות מוארות; והכול מואר. בשעות הצהריים שבה להסתכל. מה דקות־גו הן הנשים בזמן האחרון! מראיהן כשיבולי־דגן, זקופות, מבריקות, זהות. פני הגברים קרוחים ככף היד. יובש האוויר הבליט בכול את הצבע, ודומה כי הקשיח את שרירי הפנים. עתה היה הבכי קשה יותר. המים היו מתחממים בשתי שניות. הקיסוס גווע או סולק מקירות הבתים, פוריותם של הירקות פחתה; המשפחות היו קטנות יותר, וילאות וציפויים גוללו והקירות נותרו חשופים, ועל כן נתלו עליהם תמונות חדשות בצבעים מבהיקים של עצמים ממשיים כמו רחובות, מטריות, תפוחים, משובצות במסגרות או מצויירות על גבי העץ. היה משהו מוגדר ובולט בתקופה זו, שהעלה בזכרונה את המאה השמונה־עשרה, אלא שהיה גם משהו מפוזר, נואש – ובעוד היא מהרהרת בכך, נתרחבה המנהרה הארוכה לאין קץ, בה ערכה, דומה, מסע של מאות בשנים; האור ניגר פנימה; מחשבותיה קשחו באורח מיסתורי ונדרכו, כאילו נעץ מכוון־פסנתרים את מפתחו בגבה ומתח את עצביה מתוח היטב; יחד עם זאת הוחרפה שמיעתה; עשוייה היתה לשמוע כל לחש או חריקה בחדר, ועל כן נשמע תקתוק השעון שעל גבי מדף־הקמין כהלמות פטיש. וכך, תוך שניות אחדות הלך האור וגבר, ועיניה ראו הכול בבהירות גוברת והולכת, והשעון הגביר קול תקתוקו יותר ויותר, עד שנשמעה התפוצצות נוראה ממש בתוך אוזנה. אורלנדו ניתרה, כאילו הונחתה מהלומה אדירה על ראשה. עשר מהלומות ספגה. למעשה היתה השעה עשר לפני הצהריים. זה היה האחד־עשר באוקטובר. היתה שנת 1928, היה זה הרגע הנוכחי.

אין איש צריך לתמוה על שהרתיעה אורלנדו, הצמידה יד אל לבה והחווירה, כלום תיתכן התגלות מחרידה יותר מאשר התגלותו של הרגע הנוכחי? אנו עומדים בזעזוע זה רק בזכות הגנתם של העבר מזה ושל העתיד מזה. אלא שאין שעתנו פנוייה להרהורים; אורלנדו כבר אחרה מאוד. היא רצה במורד המדרגות, קפצה וישבה במכונית שלה, לחצה על המתנע והפליגה. גושי בניינים נרחבים כחולים נזדקרו באוויר! הכיפות האדומות של הארובות ניקדו את השמים במפוזר; הרחוב הבהיק בראשיהם של מסמרי כסף; אומניבוסים עברו בו ופני נהגיהם לבנות, מגולפות; היא ראתה ספוגים, כלובי־צפרים, מזוודות מצופות שעווה אמריקנית, אלא שלא הניחה למראות אלה לשקוע בדעתה אפילו כעובי הזרת, שעה שעברה על פני הלוח הצר של העבר, מחשש שמא תפול בזרם הגועש למטה. “מדוע לא תביט לאן אתה הולך? כלום לא תוכל להושיט ידך?” – רק זאת אמרה בחריפות, כאילו נפלטו המלים מגרונה. שכן היו הרחובות גדושים אדם עד אפס מקום; הבריות חצו את הרחוב בלי להסתכל ימינה ושמאלה. הבריות המו וזמזמו סביב הזגוגיות הגדולות של חלונות־הראווה, שבהם נראו אדום עומם, צהוב משתלהב – כאילו היו דבורים, הרהרה אורלנדו; אך המחשבה כי דבורים הם נקטעה בבת־אחת, והיא ראתה, משחזרה לחוש את הפרספקטיבה בריחוף־עין אחד, כי גופות אדם הם. “מדוע לא תביט לאן אתה הולך?” הטיחה.

לבסוף עצרה ליד מַרשאל־סנֶלגרוב ונכנסה לבית־המסחר. צללים וריחות אפפוה. ההווה נשר מעליה כטיפות של רותחים. האור היה מתנפנף מעלה מטה, כאריג דק הנשוב ברוח קיץ. שלפה רשימה מארנקה והחלה לקרוא בקול שהיה משונה תחילה בקשיחותו, כאילו היתה עוצרת את המלים – נעלי נער, מלח־אמבט, סארדינים – וכל זה בעמידה ליד סילון מים ססגוניים. הסתכלה בתמורתם כשנפל האור עליהם. “אמבט” ו“נעלי־נער” נעשו קהות; “סארדינים” נעשו משוננים כמשור. כך עמדה במדור קומת־הקרקע של בית המסחר מרשאל־סנלגרוב; הסתכלת לכאן ולשם; רחרחה ריח זה ואחר, וכך בזבזה שניות אחדות. אחר כך נכנסה למעלית, בשל הסיבה המתקבלת על הדעת, שדלתה עמדה פתוחה; בקלות הועפה כלפי מעלה; עצם אריגם של החיים קסום הוא עתה, הרהרה בשעת העלייה. במאה השמונה־עשרה ידענו כיצד כל דבר נעשה; והנה עתה אני עולה באוויר; אני שומעת קולות מאמריקה; אני רואה אנשים טסים – אך כיצד הדברים נעשים אין דעתי נותנת כלל. וכך חוזרת אלי אמונתי בפלא. המעלית ניתרה קלות ונעצרה בקומה הראשונה; לעיניה נתגלו אריגים צבעוניים לאין מספר, המתבדרים ברוח אשר ריחות ברורים, תמוהים עולים ממנה; וכל פעם שנעצרה המעלית ודלתה נפתחה לרווחה, נראה נתח אחר של העולם, המוצג כשכל ריחות העולם דבקים בו. היא נזכרה בנהר ואפינג בימי אליזאבת, במקום שנהגו לעגון בו אניות־האוצרות ואניות־הסוחר. מה רווים ותמוהים היו ריחותיהן! מה יפה זכורה לה תחושת אצבעותיה כליטוף אבני הספיר, שעה שגיששה בהן בשק של אבני־חן! וכן, בשעת שכיבה עם סאקי – או יהי שמה אשר יהיה – כשהאיר עליהם לפתע פנסו של קאמברלנד! ביתם של בני קאמברלנד נמצא עתה בפוֹרטלאנד פּלייס, והיא סעדה עמם לפני כמה ימים, ואזרה עוז להתבדח מעט עם הישיש אודות בתי־העניים שבנה בשין רוֹד. הוא קרץ לה. אלא שכאן, מכיוון שתמה עלייתה של המעלית, נאלצה לצאת – והאלוהים יודע איזה ‘מדור’ נמצא כאן, כפי שהם מכנים זאת. נעצרה כדי לעיין ברשימת־הקניות שלה, אך קונם עליה אם ראו עיניה במקום כלשהו מלחי־אמבט או נעלי־נערים, כפי שביקשת ממנה הרשימה. ואמנם עמדה לרדת בלי לקנות דבר, אלא שניצלת מאותו בזיון כשקראה מוכנית בקול רם את שם המיצרך האחרון ברשימתה; והרי הוא “סדינים למיטה כפולה”.

“סדינים למיטה כפולה”, אמרה אל אדם שישב מאחרי דלפק, ובחסדי ההשגחה, אכן מכר האיש סדינים, כפי שנתברר. לפי שגרימסדיץ‘, לא, גרימסדיץ, נפטרה: ברתולומיוּ, לא, ברתולומיו נפטרה; ובכן לוּאיז – לואיז באה אליה לפני ימים אחדים נרגשת מאוד, מפני שגילתה חור בשולי סדין במיטה המלכותית. מלכים ומלכות רבים ישנו כאן: אליזאבת; ג’יימס; צ’ארלז; ג’ורג’; ויקטוריה; אדוארד; אין תימה כי נפער חור בסדין. אלא שלואיז היתה בטוחה כי יודעת היא מעשה ידי מי הוא החור. זה היה הנסיך קוֹנסוֹרט.

“בוֹש מזוהם!” אמרה (כי בינתיים היתה עוד מלחמה; הפעם – בגרמנים).

“סדינים למיטה כפולה”, חזרה ואמרה אורלנדו חולמנית, שכן מיטה כפולה שציפוייה מרוקם כסף היא פרי טעם הנראה לה עתה המוני במקצת – הכול בכסף; אלא שהתקינה כל אלה בתקופה שקשרה תאווה למתכת זו. כשהלך האיש להביא סדינים למיטה כפולה, לקחה לידיה מראה קטנה ופלומית־פודרה. אין הנשים מהדרות היום בנימוסיהן, הרהרה כשהיא מאפרת את עצמה מתוך חרות גמורה, כפי שהידרו בתקופה בה נעשתה היא אשה ושכבה לה על סיפון “הליידי המאוהבת”, מתוך הקפדה שיוותה לאפה את הגוון הרצוי. בלחייה לא נגעה. ואכן כבר היתה בת שלושים ושש, אך לא נראתה קשישה מגילה אפילו ביום אחד. עדיין היתה זועפת, קודרת, נאה, ורודת־עור (כמו עץ־המולד המאיר באלף נרות, אמרה סאשה) כפי שהיתה אותו יום על הקרח, כשהתיימז היה קפוא והם יצאו להחליק —

“מיטב בד־הפשתן האירי, גבירתי”, אמר הזבן כשהוא פורש את הסדינים על הדלפק, – ופגשו בישישה האוספת זרדים. ובעוד היא ממששת את הבד ודעתה מוסחת, נפתחה אחת הדלתות־הרוחפות שבין המדורים, ובפתח פרץ משב של בושׂם, אולי ממדור הסדקית, בושם דונגי, שנתגוון כביכול על ידי נרות ורודים, והוא הקיף כקונכית דמות – האם של נער או של נערה – צעירה, תמירה, מפתה – נערה, בשם אלוהים! לבושה פרווה, עדוייה פנינים, במכנסיים רוסיים; אך בוגדת, בוגדת!

“בוגדת!” קראה אורלנדו (האיש הסתלק) וכל כלי החנות החלו, דומה, להתנדנד ולהטלטל על גבי מים צהובים, ובמרחק ראתה את תורני האניה הרוסית היוצאת ללב ים, ואז, בדרך נס (אולי שבה הדלת ונפתחה), נהפכה הקונכיה, יצירת הבושם, והיתה למשטח, לבמה, וממנה פסעה וירדה בלבוש פרווה אשה שמנה שנשתמרה להפליא, אשה מלבבת, עטורה נזר, פילגשו של דוכס גדול; אשה אשר הסתכלה בגברים טובעים, כשהיא נשענת אל המעקה בחוף הוולגה ואוכלת כריכים; עתה ירדה והתחילה מתקרבת אליה, בינות לדלפקים.

“הוי, סאשה!” קראה אורלנדו. אכן נזדעזעה על שהגיעה סאשה למדרגה זו; כה השמינה; והיא מנומנמת כל כך; אורלנדו

הרכינה ראשה אל הבד, כדי שהופעתה של אשה מאפירה לבושת פרווה, ונערה במכנסיים רוסיים, וכל הריחות הללו של נרות שעווה, פרחים לבנים ואניות נושנות, שנתלבוו להופעה זו, יחלפו מאחורי גבה בלי להיראות.

“אולי מפיות, מגבות, מטליות, גבירתי?” שקד הזבן על מלאכתו. רק בזכותה של רשימת־הקניות, בה הציצה עתה אורלנדו, ניתן לה להשיב, אגב הופעה מושלמת של שליטת עצמית, כי דרוש לה רק דבר אחד מהמצויים בעולם, והוא מלח־אמבט; אלא שהמלח נמצא במדור אחר.

כשהיתה יורדת במעלית – כה ערמומית היא חזרתו של כל מעמד – שבה וצללה עמוק יותר מהרגע הנוכחי; ודומה היה עליה שעה שהקישה המעלית באדמה, כי שמעה סיר הנשבר אל חופו של נהר. בנסיונה למצוא את המדור המתאים, יהיה אשר יהיה, עמדה מהורהרת בין הארנקים, ואוזניה אטומות מלשמוע את עצתם של כל אותם זבנים מנומסים, לבושי שחורים, מסורקים למשעי וזריזים; אף כי כמוה מקורם באותם נבכי העבר, ואחדים מהם אף גאים כמוה על כך, גמרו אומר להוריד את המסך האטום של ההווה, ועל כן הם מופיעים כיום כזבנים של מרשאל וסנלגרוב ולא עוד. אורלנדו עמדה כאן מהססת. בעד דלתות הזכוכית הגדולות חלפה לעיניה התנועה שברחוב אוכספורד. האומניבוסים נראו כנערמים זה על גבי זה וניתקים אחר כך. כך טולטלו וצללו גושי הקרח בתיימז באותו היום. בן־אצילים ישיש בדרדסי־פרווה ישב ברכיבה על אחד מהם. כאן עבר – עיניה רואות אותו כרגע – ופיו מקלל את המורדים האירים. הוא טבע במקום שהמכונית שלה עומדת עתה.

“הזמן חלף על פני”, הרהרה, כשהיא טורחת לכנס מחשבותיה; “הרי זה בואו של גיל העמידה. מה תמוה הדבר! שוב אין דבר נשאר בתחום עצמו. אני לוקחת ארנק לידי, ומהרהרת ברוכלת הפירות הישישה הקפואה בקרח. מישהו מדליק נר ורוד, ואני רואה נערה לבושה מכנסיים רוסיים. כשאני יוצאת את הפתח – כפי שעשיתי עתה”, ובאמרה זאת דרכה על המידרכה של רחוב אוכספורד, “מה אני מריחה? עשבים דלים. אני שומעת זוגי־עזים. אני רואה הרים. תורכיה? הודו? פרס?” עיניה נמלאו דמעה.

אולי יתמה הקורא על שרחקה אורלנדו קצת יתר על המידה מהרגע הנוכחי, בראותו אותה מתכוננת להכנס למכונית שלה, כשעיניה שטופות דמע ומלאות הזיות של הרים בפרס. ואכן, אין להכחיש כי אנשים מאומנים ומצליחים ביותר באמנות החיים, אגב – אלמונים על פי רוב, מוצאים תחבולה כלשהי לתיאום ששים או שבעים הזמנים השונים ההולמים בגוף אנושי תקין בעת ובעונה אחת, וכשנוקפת השעה אחת־עשרה, כל שאר השעות מצלצלות עמה בקול אחד, ושוב אין ההווה ניתק בכל כוח או נשכח לגמרי בתוך העבר. על אלה נוכל לומר בצדק, כי הם חיים את ששים ושמונה או שבעים ושתיים השנים שנקצבו להם על מצבת קברם. על השאר אנו יודעים, כי מקצתם מתים, אף על פי שהם מתהלכים בינינו; מקצתם טרם נולדו, גם אם הם משנים צורה לפי תקופות החיים; ויש בהם בני מאות בשנים, אף שמכנים את עצמם בני שלושים ושש. מספר שנות חייו של אדם תמיד הוא שנוי במחלוקת, יציין הלכסיקון הלאומי לביאוגרפיה מה שיציין. לפי שניהול חשבון הזמן עסק קשה הוא; אין לך דבר המטיל בו ערבוביה גדולה מאשר המגע עם אחת האמנויות; וייתכן כי באשמת אהבתה לשירה אבדה לאורלנדו רשימת־הקניות שלה, והיא יצאה כדי לשוב לביתה בלי שהיו עמה סארדינים, מלח־האמבט או הנעליים. עתה, בעמידתה כשידה על דלתית המכונית, שוב הלם ההווה על ראשה. אחת־עשרה פעמים נתקפה בעוצמה רבה.

“לעזאזל כל זה!” קראה, שכן שמיעת שעון מצלצל הוא זעזוע גדול למערכת העצבים – כה גדול, עד כי שעה של משהו אין לנו מה לספר על אורלנדו אלא זאת, שהזעיפה מצחה מעט, החליפה הילוכים להפליא וקראה כקודם לכן “הבט על הדרך לפניך!”, “אינך יודע להחליט?”, “למה לא אמרת זאת מיד?”, בעוד המכונית מזנקת, פונה, נדחקת ומחליקה – שכן היתה הנוהגת בה מיוּמנת במלאכתה – ברֶגֶנט סטריט, על פני היימארקֶט, נוֹרתאמבּרלֶנד אֶווניוּ, על פני גשר וסטמינסטר, שמאלה, ישר, ימינה ושוב ישר…

דרך קנט הנושנה המתה מרוב אדם ביום החמישי, האחד־עשר באוקטובר 1928. תנועת הולכי־רגל במידרכה עברה על גדותיה. היו שם נשים נושאות סלי־מיצרכים. ילדים התרוצצו. בחנויות האריגים נערכו מכירות כלליות. רחובות נתרחבו ונצטמצמו. פרספקטיבות ארוכות הלכו ונתקצרו. כאן היה שוק. כאן הלוויית המת. כאן עברה תהלוכה, שעל דגליה כתוב “רא–אונ…”, אבל מה עוד? נתחי־בשר היו אדומים מאוד. קצבים עמדו ליד הפתח. הנשים כמעט שקטעו את עקביהן. Amor Vin כתוב על קמרונו של שער. אשה מציצה מחלון של חדר־שינה, שקטה ומבטה מרוכז מאוד. אֶפּלג’ון ואֶפלבּד, קברנים –. דבר לא נראה בשלמותו ולא ניתן להקרא מתחילתו ועד סופו. מעשה שאנו רואים את ראשיתו – בדומה לשני ידידים העומדים משני עברי הרחוב ומבקשים ללכת זה לקראת זה – לעולם לא נראה את סופו. כעבור עשרים דקות נדמו גוף ונפש לקרעי־נייר הבולטים מתוך שק, ואכן היתה היציאה המהירה במכונית את לונדון כה דומה לקציצתה עד דק של תחושת הזהות, המקדימה את העלפון ואולי את המוות עצמו, עד שאין בידינו להשיב באיזה מובן נוכל לראות את אורלנדו קיימת ברגע זה. ובאמת, היינו רואים אותה כאישיות שנתפרקה לחלוטין, לולא הונף לבסוף מסך ירוק מימין, ועל רקעו האיטו קרעי־הנייר הזעירים את נפילתם; ואז הונף מסך נוסף משמאל, כך שהשכלנו לראות קרעי־נייר בודדים המתהפכים באוויר; ואחר כך הונפו מסכים ירוקים בזה אחר זה מכל צד, עד שחזרה לדעתה של אורלנדו האשלייה, כי היא אוצרת דברים בקרבה, ושוב ראתה בית כפרי, חווה וארבע פרות, הכול בגודל טבעי.

כשאירע הדבר נאנחה אורלנדו לרווחה, הציתה סיגאריה ועישנה דקה או שתיים בשתיקה. אחר כך אמרה בהיסוס, כאילו לא היתה האישיות המבוקשת נוכחת במקום, “אורלנדו?” כי מאחר ששבעים וששה (לפי אומדן) זמנים שונים מתקתקים בדעתנו בעת ובעונה אחת, האין אנשים רבים ושונים – חסדי שמים יעמדו לנו – קונים להם שביתה באחד הימים ברוח האדם? יש אומרים: אלפיים חמישים ושניים. ועל כן עניין רגיל שברגיל הוא, כשאדם קורא אף בהיותו לבדו “אורלנדו”?" (אם זה שמו), שכן כוונתו בכך: “בוא, בוא, נקטה נפשי באני זה. רצוני באחר”. ומכאן התמורות המדהימות שאנו מגלים בידידינו. אלא שאין העניין פשוט לגמרי, לפי שגם אם יאמר אדם, כפי שאמרה אורלנדו (כנראה, מפני שהיתה בכפר ונזקקה לאני אחר)“אורלנדו?” ייתכן כי אורלנדו הנדרשת לה לא תבוא; אותם “אני” רבים, שאנו בנויים מהם, כשהם מוצבים זה על גבי זה כצלחות על זרועו של המלצר, מקיימים קשרים אחרים, ולהם רחשי אהדה, חוקות קטנות וזכויות משלהם, נכנה אותם כאשר נכנה (ולרבים מעניינים אלה אין שם כלל), כך שאחד מהם יואיל לבוא רק ביום גשום, השני יבקר רק בחדר שווילונותיו ירוקים, השלישי – רק כשמר פלמוני נעדר, ואחר – רק אם תבטיח לו כוס יין, וכיוצא בו; וכל אדם יוכל להוסיף ולספר מנסיונו על התנאים השונים שהתנו עמו ה“אני” השונים, ואחדים מתנאים אלה מגוחכים להחריד מכדי שיובאו בדפוס.

ועל כן, כשפנתה אורלנדו ליד המתבן, קראה “אורלנדו?” בנימת־שאלה בקולה וציפתה. אורלנדו לא באה.

“יהי כן”, אמרה אורלנדו ברוח הטובה הפוקדת אנשים בהזדמנויות אלו, וניסתה לקרוא לאחר. שכן עשוייה היתה להזמין “אני” מתוך המיבחר הגדול שעמד לרשותה, מיבחר הגדול בהרבה מן המקום שאנו יכולים להקצות לו, מפני שביאוגרפיה מוחזקת שלמה גם אם היא מוסרת דין וחשבון רק על שש־שבע צורות של ה“אני”, אף על פי שמספרן בדמות יכול להגיע לאלף. ומאחר שבחרנו רק באותן צורות שמצאנו להן מקום, ייתכן שקראה עתה אורלנדו לנער שהתיז ראשו של הכושי; הנער שחזר וקשרו לקורה! הנער שישב על התל; הנער שראה את המשורר; הנער שהקריב למלכה את אגן מי־הוורדים; ואולי קראה לצעיר ששגה באהבה לסאשה; או לאיש החצר; או לשגריר; או ללוחם; או לנוסע; ואולי קראה לאשה; לצועניה; לגברת הנאווה; למתנזרת; לנערה המאוהבת בחיים; לפטרונית הספרות. לאשה שקראה מר (והתכוונה לאמבט חם ולאש הקמין בערבים) או שלמרדיין (והתכוונה לכרכומים בחורש סתווי) או בונטרופ (והתכוונה למוות הפוקד אותנו יום־יום) או כל השלושה יחדיו – שפירושיהם רבים מהמקום שנוכל להקדיש להם בכתב – כל הצורות הללו שונות הן, ועשוייה היתה לקרוא לכל אחת מהן.

אולי; אך נראה לנו כוודאי (לפי שאנו שרויים עתה בתחום ה’אולי' ו’הדומה') כי האחד שהיתה זקוקה לו יותר מכול רחוק היה, ואם נדון על פי דיבורה, היתה מחליפה את ה“אני” שלה במהירות נסיעתה – “אני” חדש בכל פנייה בדרך – כאשר יקרה כשמסיבות סמויות מבקש האני המודע, שהוא עליון ובעל הכוח להתאווֹת, להיות אני יחיד ולא עוד. והוא מה שמכנים אנשים מסויימים “האני האמיתי”, ואומרים שהוא מורכב מכל צורות ה“אני” שבקרבנו; וכל אלה כלואים בנו על ידי האני־הראש, האני־המפתח, המצרף אותם ושולט בהם. אין זאת כי היתה אורלנדו מחפשת אני זה, כפי שיוכל הקורא לדון משמיעת שיחתה בשעת נהיגה (ואם היתה זו שיחה על דא והא, ללא קשר, שיחה תפלה, משעממת ולפעמים אף לא ברורה, אשמתו של הקורא היא שצותת לשיחתה של גברת אל נפשה; אנו אך העתקנו את דבריה כפי שנאמרו, והוספנו בסוגריים מי הוא האני המדבר, לפי דעתנו, אך ודאי שעלולים היינו לטעות).

“ובכן, מה? ובכן, מי?” אמרה. "שלושים ושש; במכונית; אשה. כן, אך יחד עם זאת עוד מיליון דברים אחרים. האם סנוב אני? שלט־האבירים של הבירייה התלוי באולם? הנמרים? אבותי? גאוותי עליהם? כן! האם הנני חמדנית, חושקת מותרות? (עתה נכנס אני חדש). לא איכפת לי כלל אם הנני. אוהבת אמת? סבורה אני, כי כן. נדיבה? הוי, אין לכך חשיבות (עתה נכנס אני חדש). לשכב בבוקר במיטה על מצעות נאים ולהאזין ליונים ההוגות; כלי כסף; יין; משרתות; משרתים. מפונקת? אולי. דברים רבים מדי שהושגו בחינם. ובכן, ספר (עתה מנתה חמישים שמות קלאסיים; סבורים אנו, כי אלה שמות יצירותיה הרומאנטיות המוקדמות שנקרעו בידיה). פטפוט קולח, רומאנטי. אלא (עתה נכנס אני נוסף). בטלנית, שלומיאלית מסורבלת. לא יכולתי כלל להיות כבדת־תנועה יותר. וכן – וכן (כאן היססה בבחירת המלה, ואם נציע ‘אהבה’, נטעה, אך ודאי שצחקה והסמיקה וקראה –) קרפדה משובצת יהלומים! הארי הארכידוכס! הזבובים על גבי התקרה! (עתה נכנס אני אחר). ומה על נל, קיט, סאשה? (היא נתקפה מרה שחורה: דמעות עלו בעיניה, והלא חדלה לבכות זה כבר). עצים, אמרה (עתה התייצב אני נוסף). אוהבת אני עצים (היא עברה על פני קבוצת עצים) הגדלים כאן אלף שנה. ומתבנים (היא עברה על פני מתבן מט לנפול, בשפת הדרך). וכלבי רועים (אחד מהם היה מדשדש בדרך. היא עקפה אותו בזהירות). ואת הלילה. ואנשים (עתה נכנס אני אחר) אנשים? (חזרה על המלה, כשאלה). איני יודעת. פטפטנים, מרושעים, משקרים תמיד (היא פנתה אל הרחוב הראשי של עיר מולדתה שהמה מרוב אדם, כי היה יום שוק, שהביא איכרים, רועים, נשים זקנות הנושאות תרנגולות בסלים). אוהבת אני כפריים. יש לי הבנה בגידולי־שדה. אבל (עתה נכנס אני אחר, חומק ועובר מעל לדעתה כסילון של מגדלור). התהילה! (צחקה). התהילה! שבע מהדורות. פרס. תצלומי דיוקנה בעיתוני הערב (בכך רמזה על ‘עץ האלון’ ו’פרס הזכרון של בּארדֶט־קוּטס', שזכתה בו; חייבים אנו לגזול מקום ולהעיר מה רב צערו וריגושו של הביאוגרף על אשר שיא זה, אליו העפיל הספר כולו, וסיום זה שנועד לו, יִשמט מידינו על ידי צחוק מקרי כל כך; אך האמת היא, כי בכתיבתנו על אשה, הכול ניסוט ממקומו – השיאים ודברי הסיום; ולעולם אין מקומו של הדגש כמקומו אצל הגבר). התהילה! חזרה ואמרה. משוררת – שרלטנית; זו אף זו, מדי בוקר, בקביעות של הבאת הדואר. סעודות ופגישות; פגישות וסעודות; התהילה – התהילה! (עתה נאלצה להאט, כדי לעבור בהמון של באי השוק. אך איש לא הבחין בה. דולפין בחנות־הדגים משך תשומת־לב רבה יותר מגברת שזכתה בפרס, והיתה עשוייה, אילו אך רצתה בכך, לענוד שלושה כתרים על ראשה, זה על גבי זה). ובעודה נוהגת לאטה, פיזמה, כאילו היה זה קטע מפזמון עתיק “במעותי לי אקנה אילנות פורחים, אילנות פורחים, אילנות פורחים, ולשוח אצא בין אילנות פורחים, ותהילה מהי אגיד לבני”. כך פיזמה, והנה התחילו המלים שוקעות פה ושם כמחרוזת כבדת־פנינים של פראים. “לשוח אצא בין אילנות פורחים”, שרה תוך הדגשה חזקה של המלים, “אראה הסהר העולה לאט, את העגלות עוברות…”. במקום זה קטעה את הפיזום, יהצמידה מבטה אל חיפת־המנוע, תוך הרהור כבד.

“הוא ישב ליד שולחנה של טוויצ’ט”, הרהרה, "וצווארונו מזוהם… האם היה זה מר בייקר הזקן, שבא למדוד את ציפוי־העץ? ואולי היה ש–פ–ר? (כי בבטאנו שמות שאנו רוחשים להם כבוד רב, אין אנו מבטאים אותם בשלמותם). עשר דקות הסתכלה נוכח פניה, וכמעט שהניחה למכונית להעצר.

“אחוזת דיבוק!” קראה, כשהיא לוחצת בבת־אחת על המאיץ. “אחוזת דיבוק! עוד מימי ילדותי. הנה היא עפה אווזת־הבר. היא עפה על פני החלון אל הים. קפצתי ממקומי (היא הידקה אצבעותיה על ההגה) ופרשתי זרועותי אליה. אלא שמעופה של האווזה מהיר מדי. ראיתי אותה שם – שם – שם – אנגליה, פרס, איטליה. תמיד היא עפה במהירות אל הים ואני מטילה בעקבותיה מלים כמו רשתות (היא הניפה ידה), והן נצטמקו כרשתות שראיתי אותן מצטמקות על הסיפון, כשנמשו ולא העלו אלא עשבי־ים; ולפעמים נמצא בתחתית הרשת מטיל כסף זעיר – שש מלים. אך מעולם לא נמצא בה הדג הגדול, השורץ בחורש האלמוגים”. הרכינה ראשה והעמיקה בהרהור.

וברגע זה, כשחדלה לקרוא “אורלנדו” והעמיקה בהרהור אחר, באה אורלנדו המבוקשת מרצונה היא; וראיה לדבר, התמורה שחלה בה (היא עברה עכשיו את השער והיתה נכנסת לפארק).

כל כולה כהתה אף רגעה, כאילו נוסף כאן ריקוע מתכת דקיק, הנותן לשטח את עגילותו ומוצקותו, כך שהרדוד מעמיק והקרוב מרחיק; והכול מוקף וכלול, כאשר כלולים המים בין דפנות הבאר. וכך היתה עתה כהה ורגועה, ובתוספת אורלנדו זו נעשתה מה שקרוי, בדין או שלא בדין, אני יחיד, אני אמיתי. היא נשתתקה. ייתכן, כי בעוד הבריות מדברים בקול רם, כל צורות ה“אני” (שאולי הן אלפיים ויותר) חשות ניתוק ומנסות לבוא במגע הדדי, אך לאחר שנקשר המגע הן משתתקות.

ביד מאומנת נהגה במהירות בדרך הקשותה שבין הבוקיצות והאלונים, בינות המידשאות המדרוניות של הפארק, ששיפוען כה עדין, עד שאילו הן מים, היו מציפות את החוף בגאות ירוקה חלקה. קבוצות קבוצות חגיגיות ניטעו כאן אלונים ואשורים. צבאים היו מתהלכים ביניהם, האחד לבן כשלג, והשני מטה ראשו הצדה, מפני שקרע של רשת־מתכת נצמד אל קרניו. בכל אלה, באילנות, בצבאים, בדשא הסתכלה מתוך נחת־רוח שאין רבה ממנה, כאילו נהפכה דעתה לנוזל, הזורם סביב הדברים ואופף אותם כליל. כעבור רגע עצרה בחצר, אליה הגיעה לפני מאות בשנים, על גבי הסוס או במרכבה ברתמת־ששה, כשפרשים רוכבים לפני המרכבה או מאחוריה; כאן התנפנפו ציצי־נוצה על כובעים, בערו לפידים, ואותם אילנות פורחים המשירים עתה עליהם, השירו אז את פריחתם. עתה היא לבדה. עלי הסתיו נושרים. השוער פתח את השער הגדול. “בוקר טוב, ג’יימס”, אמרה. “אי אלו דברים מונחים במכונית. התואיל להכניס אותם פנימה?” הרי אלו מלים ללא יופי, עניין או חשיבות, על דעת הכול, אלא שעתה הן כה מלאות משמעות עד שנופלות כאגוזים בשלים מהעץ, ומוכיחות כי שעה שעורו המצומק של היומיומי, ממולא משמעות, הוא מהנה את חושינו להפליא. אמת זו מתגלה עתה בכל תנועה ופעולה, אף על פי שהן רגילות; וכך, בראותנו את אורלנדו מחליפה את שמלתה באברקיים של אריג מצולע ומתנייה של עור, בפחות משלוש דקות, התלהבנו מיפי תנועותיה, כאילו היתה מאדאם לוֹפוֹקוֹבה מפגינה את מיטב יכולתה. אחר כך פסעה אל חדר־האוכל, שם הסתכלו בה ידידיה הוותיקים דריידן, פּוֹפּ, סוויפט, אדיסון, תחילה בכובד־ראש, כאומרים: אם כן זוהי כלת הפרס! אלא לאחר שהרהרו במאתיים הגיני, שהן סכום הפרס, הנידו בראשיהם לאות הסכמה; מאתים גיני, אמרו כביכול, מאתיים גיני אין לבטל כלאחר־יד. פרסה לעצמה פרוסות לחם ובשר־חזיר, הניחה זו על זו והתחילה לאכול, כשהיא מהלכת בחדר אנה ואנה, וכך השליכה אחרי גווה, בבלי דעת ותוך שנייה אחת, את גינוני־החברה שלה. לאחר חמש או שש הקפות כאלה הערתה אל גרונה כוס יין ספרדי אדום, מזגה כוס נוספת, לקחה אותה בידה ויצאה אל המסדרון הארוך, עברה בעשרה טרקלינים והתחילה לסייר בבית, כשכל הכלבים שרצו בכך מתלווים אליה.

אף פעולה זו נכללה בשיגרת היום־יום. בשובה לא נהגה לפנים להניח את הבית ללא ביקור, כפי שלא נהגה להניח את סבתה ללא נשיקה. דומה היה עליה, כי אורם של החדרים גובר עם כניסתה; הקיצו, פקחו עיניים, כאילו נמנמו בהעדרה. כן דימתה, כי אף שראתה אותם מאות ואלפי פעמים, לא היתה מראיתם דומה פעמיים, כאילו אצרו בהם חייהם הארוכים הלכי־נפש לאין קץ, שנשתנו קיץ וחורף, בימים נאים ובימים קודרים, עם חליפות גורלה ולפי אופיים של האנשים המבקרים בהם. תמיד גילו אדיבות כלפי נכרים, אלא שרוחם קצרה מעט; בה נהגו גילוי־לב שלם, וחשו בטוב בקרבתה. ומדוע לא יהי כן? הם מכירים זה את זה קרוב לארבע מאות שנה. אין להם מה להסתיר איש מפני רעהו. היא ידעה את שמחתם ואת צערם. היא ידעה את גילו של כל רהיט ואת סודותיהם הקטנים: מגירה סמוייה, ארון מוצנע, ואולי פגם כלשהו, כגון חלק שתוקן או נוסף לאחר מכן. גם הם הכירוה בכל תמורותיה ובכל הלכי־נפשה. היא לא העלימה מהם דבר; היא באה אליהם כנער וכאשה, כשהיא בוכה וכשהיא רוקדת, זועפת ועליזה. במושב זה של החלון כתבה את חרוזיה הראשונים; בקאפילה זו נישאה. וכאן גם תובא למנוחות, הרהרה, כשהיא כורעת בגומחת־החלון ביציע הארוך וגומעת מן היין הספרדי. גם אם נבצר ממנה לשוות את הדבר לנגד עיניה, יטיל גופו של הנמר בשלט־הגיבורים שבחלון שלוליות צהובות על הרצפה גם ביום בו תאסף לנוח בין אבותיה. אף שלא האמינה באלמוות, נמנע ממנה לעמוד בפני ההרגשה כי נשמתה תוסיף לצאת ולבוא לעולם בין האדום שעל לווחי־הקירות לבין הירוק של הספה. שכן היה החדר – היא נכנסה אל חדר־המיטות של השגריר – מבהיק כקונכיה שהיתה מוטלת על קרקעית הים מאות בשנים, והמים ציפוה מחדש וצבעוה במיליון גונים; הוא היה ורוד וצהוב, ירוק ובגון החול. פריך היה כקונכיה, ואף ססגוני וריק כמוה. לעולם לא יישן בו שגריר עוד. אה, יודעת היא היכן עדיין הולם לבו של הבית. פתחה בנחת דלת ועמדה על הסף, כדי שהחדר (כך דימתה) לא יוכל לראותה, והסתכלה בשטיח־הקיר הגואה ומשתפל במשב הנצחי, שלעולם אינו פוסק מלהניעו. עדיין הצייד רוכב; עדיין דפנה נמלטת. סבורה היותה, כי עדיין הלב פועם, אמנם פעימותיו חלושות, אמנם הוא מובדל ומרוחק; הלב החלוש, הבלתי־נכנע של הבית העצום.

עתה קראה לכל כלביה ועברה ביציע אשר רצפתו עשוייה גזעי אלון שלמים שנחצו בנסירה. שורות של כסאות שקטיפתם דהתה נצבו ערוכים ליד הקיר וסמוכותיהם פרושות אל אליזאבת, אל ג’יימס, אולי אל שקספיר, אל ססיל, אך איש מהם לא בא. המראה הטיל עליה עצבות. הסירה מעל הקרס את קצה החבל שתחם את מקום הכסאות. היא ישבה על כסא המלכה; היא פתחה כתב־יד שהיה מונח על שולחנה של ליידי בּטי; אצבעותיה רחשו בין עלי ורדים עתיקים; היא החליקה את שערה הקצר במברשות־הכסף של המלך ג’יימס; ניתרה פעם ופעמיים על מיטתו (שום מלך לא ישוב עוד לישון כאן, ולא יועילו סדיניה החדשים של לואיז) והצמידה לחייה אל שטיח־המיטה השחוק המרוקם כסף. אלא שבכל מקום הונחו שקיות קטנות של אזוביון להרחקת העש והוראות מודפסות “נא לא לנגוע”, ואף על פי שהיא עצמה הניחה אותן, נדמה היה לה שהן גוערות בה. היא נאנחה. שוב לא היה הבית שלה בלבד. עתה הוא שייך לזמן; להיסטוריה; הוא מעבר למגעם של הבריות ומעבר לשליטתם, לעולם לא תשפך עוד בירה במקום הזה, הרהרה (היא נכנסה עתה אל חדר־השינה בו התארח ניק גרין), ולא ייחרכו עוד חורים במרבד. לעולם לא ישובו להתרוצץ במסדרונות מאתיים משרתים הומים וצורחים, הנושאים כּופחים וגזרי־עץ גדולים אל הקמינים הגדולים. לעולם לא ישובו בתי־המלאכה שמחוץ לבית לבשל שיכר ולעשות נרות, לרפד אוכפים ולסתת אבן. פטישים וקורנסים נאלמו עתה דום; כורסות ומיטות נתרוקנו; גביעי כסף וזהב ננעלו בארונות זכוכית. בכל אשר תפנה בבית הזה טפחו כנפיה הגדולות של הדממה.

והנה ישבה בכורסה הקשה של המלכה אליזאבת, בקצהו של היציע, וכלביה רובצים סביבה. היציע השתרע הרחק והגיע למקום בו כמעט גווע האור. היתה זו מנהרה שהעמיקה לקדוח בעבר. כשנעצה מבטיה בה, הבחינה באנשים צוחקים ומדברים; באנשי השם שהכירה; דריידן, סוויפט ופּוֹפּ; ראשי מדינה בשי­חתם; אוהבים במזמוטיהם בגומחות החלונות; ואנשים אוכלים ושותים ליד השולחנות הארוכים; ועשן העצים מיתמר מעל ראשיהם ומביאם לידי עיטוש ושעול. הלאה מזה ראתה זוגות של רקדנים לבושי־הדר הערוכים לקאדריל. נשמעה מוסיקה חלילית, רפה ואף על פי כן אומרת כבוד. עוגב היה הומה. ארון מתים הובא אל הקאפילה. תהלוכת נישואין יצאה מתוכה. אנשים חמושים, קובעים לראשם, יצאו למלחמה. הם שבו והביאו עמם דגלים מפלודן ומפּוּאַטיֶיר והדביקו אותם אל הקירות. וכך נתמלא היציע הארוך, ומשהוסיפה לאמץ עיניה, דומה היה עליה שהיא רואה בקצה, מעבר לאנשי אליזאבת ואנשי טיוּדוֹר, מישהו זקן יותר, רחוק יותר, מאופלל יותר, דמות סגפנית מעולפת ברדס, דמות מחמירה, נזיר, ידיו צמודות על ספר, והוא ממלמל –

כרעם הקיש שעון האורווה ארבע. מעולם לא החריבה כך רעידת־אדמה עיר שלמה. היציע וכל יושביו נתפוררו לאבק. פניה שלה, שהיו כהים וקודרים בשעת הסתכלותה, הוארו על ידי נפץ אבק־שריפה. באור זה נתגלה כל הסמוך לה בבליטות רבה. היא ראתה שני זבובים חגים, והבחינה בזהרורים הכחולים על גופותיהם; היא ראתה סיקוס בעץ, ליד מידרך רגלה, ואת הריטוט באוזנו של כלבה. בעת ובעונה אחת שמעה ענף מחריק בגן, כבשה משתעלת בפארק, צוויחה קטועה שחלפה על פני החלון. גם גופה הרעיד והסמיר, כאילו עמד לפתע עירום בצינה עזה. כן, עשתונותיה לא אבדו, כפי שאבדו בלונדון, שעה שצלצל השעון עשר (מפני שהיא עתה אחת בלבד ושלמה, ואולי ניתן לה שטח־הגנה נרחב יותר מפני מהלומת הזמן). היא קמה, ללא חפזון, קראה לכלביה, ירדה בצעד איתן, בתנועות נמרצות, במורד המדרגות ויצאה אל הגן. כאן היו צללי הצמחים ברורים במופלא. היא הבחינה בגרגרי העפר הבודדים בערוגות הפרחים, כאילו הוצמדה עדשה אל עינה. היא ראתה כל ענף בסבך ענפי העץ. כל עלה עשב נבדל היה, וכן הטרפים והעורקים. היא ראתה את הגנן סטאבס עולה בשביל, וכל כפתור בקרסוליותיו ברור לעין. היא ראתה את בּטי ופּרינס¹⁷, שני סוסי המרכבה, אך מעולם לא הבחינה כה ברור בכוכב הלבן שעל מצחה של בטי, ובשלוש השערות בזנבו של פּרינס, הארוכות מן השאר. בריבוע החצר נראו הקירות האפורים העתיקים של הבית כתצלום חדש ששובש; היא שמעה את הרמקול פולט על המרפסת נעימת ריקוד, שהבריות מאזינים לה בבית האופרה המרופד קטיפה אדומה שבווינה. מתוחה ודרוכה על ידי הרגע הנוכחי עלה בה גם פחד תמוה, שמא תיפער תהום הזמן ותדלג על שנייה, וסכנה עלומה עלולה לחדור. מתיחות זו היתה קשה ונטולת־רחמים מכדי שאפשר יהיה לשאתה שעה ארוכה ללא טרדה. הילוכה היה מהיר מהחביב עליה, כאילו הניע מישהו את רגליה, וכך עברה בגן ונכנסה לפארק. כאן אילצה את עצמה בדי־עמל להתעכב ליד סדנת העגלן, לעמוד ללא תנועה ולהסתכל בג’ו סטאבס המתקין גלגל מרכבה. עומדת היתה, עיניה צמודות אל כפיו, והשעון צלצל את רבע־השעה. הצלצול פלש אותה כמטיאור, וכה חם היה עד שאין האצבעות יכולות לנגוע בו. בבהירות מבחילה ראתה כי בוהן ימינו של ג’ו חסרה צפורן, ובמקומה עלתה גבשושית קטנה של בשר ורוד. המראה עורר סלידה ורגע של כלום חשה אורלנדו עלפון, אלא שבחשכתו של הרף־עין זה, כשמצמצו עפעפיה, נשתחררה מלחץ ההווה. משהו תמוה היה בצל שהוטל על ידי עפעוף עיניה, משהו הנעדר תמיד (כפי שיוכל להיווכח כל אדם שיציץ עתה בשמים) מההווה – ומכאן אימתו, אופיו שלא הוגדר – משהו שאתה חושש לנעוץ סיכה בגופו, להדביק לו תווית ולכנותו היופי, לפי שאין לו גוף, והוא צל ללא חומר או סגולות משלו, אך יש בכוחו לשנות כל דבר אשר יצטרף אליו. ובעוד היא מעפעפת בעלפונה בסדנתו של העגלן, חמק אותו צל ויצא והצטרף אל המראות הרבים מספור שקלטה, ויצר מהם משהו נסבל, ניתן להשגה. דעתה התחילה מתנחשלת כים. כן, אמרה בלבה כשהיא נאנחת לרווחה ויוצאת את סדנת העגלן כדי להעפיל בגבעה, שוב אוכל להתחיל לחיות. אני נמצאת ליד הסרפנטיין, הרהרה, הספינה הקטנה מפלסת לה נתיב בשער הלבן של אלף מיתות. אני קרובה להבין…

אלה היו דבריה שכמעט נאמרו במפורש, אך לא נוכל להעלים את העובדה, כי אין עדותה של אורלנדו מהימנה עתה לגבי מראה עיניה, ועל נקלה עשוייה היא לראות פרה בכבשה, או להחליף את מראה הישיש סמית במראה האדם הקרוי ג’ונס, שאין ביניהם אפילו קרבת משפחה, כי צל העלפון שהטילה הבוהן חסרת הצפורן העמיק עתה בירכתי מוחה (והוא החלק הרחוק ביותר מהראייה) והיה לבריכה, בה טבולים הדברים בחשיכה כה עמוקה, עד שכמעט אין להגיד מה הם. עתה היתה מסתכלת בבריכה זו או בים זה בהם משתקף הכול; ואכן יש אומרים, כי תאוותינו העזות ביותר, והאמנות והדת, הן בבואות המתגלות לעינינו בקוער האפל שבאחורי הגולגולת, כשהעולם הנראה מאפיל לשעה. האריכה להסתכל, בעמקות, ביסודיות, ומיד חדל להיות השביל המגודל שרך שבמעלה הגבעה שביל בלבד, אלא גם חלק של נחל סרפנטיין; שיחי העוזרד היו בחלקם גבירות ואדונים היושבים כשחפיסות כרטיסי־ביקור בידיהם ומקלות זהובי־גוּלה; הכבשים היו בחלקן בתים גבוהים במייפייר; כל דבר היה בחלקו משהו אחר, כאילו נעשה מוחה יער, וקרחות מסתעפות בו לכאן ולשם; הדברים קרבו ורחקו ונתערבו ונפרדו, וערכו צרופים תמוהים ביותר בשתי־וערב מתמיד של אור וצל. ורק כשכלבה קאניוּט התחיל רודף ארנבת וכך הזכיר לה כי השעה כנראה ארבע וחצי – למעשה היתה השעה שש פחות עשרים ושלוש – שכחה את הזמן.

השביל המגודל שׂרך הוליך בהקפות ובפיתולים רבים מעלה מעלה אל עץ האלון, העומד בפסגה. העץ גדל, נופו נתעצם ונסתעף מאז הכירה אותו, בשנת 1588 בקירוב, אלא שעדיין היה באביב ימיו. עליו חדי השיניים צפופים ומרפרפים על ענפיהם. כשצנחה על האדמה, חשה את גרמי העץ נפרשים מתחתה, כצלעות מעמוד השדרה, לכל העברים. חביבה היתה עליה המחשבה, כי היא רוכבת על גבו של עולם. אוהבת היתה להצמד אל משהו קשה. כשצנחה נפל מחוצן מעיל־העור שלה ספר מרובע קטן, כרוך בבד אדום – שירה עץ האלון. “צריכה הייתי להביא מעדר”, הרהרה. העפר מעל לשרשים מועט, וספק אם תוכל לקבור את הספר כאן, כפי שהתכוונה. אגב, הכלבים יחפרו ויוציאוהו. אין ההצלחה צפוייה לטקס סמלי זה, אמרה בלבה. ועל כן אפשר אולי לוותר עליו. נאום קטן הכינה בדעתה, ואמרה להשמיעו בשעת קבורת הספר (היה זה עותק של המהדורה הראשונה, חתום על ידי המחבר והצייר). "אני קוברת זאת כמנחת־הוקרה*, התכוונה לומר, "כדי להחזיר לאדמה מה שנתנה לי*. אל אלוהים! כשאדם מתחיל להשמיע דברים בקול רם, מה מטופש צלילם! נזכרה בגרין הישיש, שעלה לפני ימים אחדים על הדוכן, השווה אותה למילטון (מלבד העוורון) ונתן בידה צ’ק של מאתיים גיני. אותה שעה הרהרה בעץ האלון שבגבעה זו, ותמהה על הקשר בין כל אלה לבינו. מה לשבח ולתהילה אצל השירה? מה הקשר בין שבע מהדורות (הספר כבר הופיע במספר מהדורות זה) לבין ערכו של הספר? האין השירה מגע ומשא סודי, המשיב לקול? ועל כן כל אותם פטפוט ושבח וגינוי, ופגישת אנשים המוקירים אותך, ופגישת אנשים שאינם מוקירים אותך, אין תואמים פחות מהם את העניין עצמו – את הקול המשיב לקול. מה יכול להיות סודי יותר, הרהרה, איטי יותר ודומה לשיחת אוהבים, מאשר התשובה המגומגמת שהיא השיבה כל אותן השנים לשירם העתיק המהמה של היערות, והחוות, והסוסים החומים העומדים ליד השער, צוואר בצוואר נוגע, והמפחה והמטבח, והשדות המניבים בעמל רב חיטה, לפת, שחת, והגן המפריח אירוסים וגביעוניות?

על כן הניחה את ספרה מוטל פרוע על האדמה, והסתכלה בנוף הנרחב, המשתנה הערב כקרקעית האוקינוס, כשהשמש מאירה אותו והצללים מאפילים עליו. הנה כפר ומגדל־כנסייה בינות עצי בוקיצה; טירת שועים אפורה, מכוסה כיפה, בפארק; שביב־אור דולק על גבי חממה; חצר־חווה ובה גדישי־דגן צהובים. בשדות נסתמנו קבוצות עצים שחורות, ומעבר לשדות נשתרעו יערות ארוכים, כאן נראה בוהק של נהר, אחר כך נמשכות הגבעות. במרחק רב הלבינו צוקיה של סנאוּדוֹן בין העננים; היא ראתה את הרי סקוטלנד הרחוקים, ואת הנחשולים העזים המתערבלים סביב ההיברידים. היא האזינה לקול תותחים בים. לא, רק הרוח נשבה. אין היום מלחמה. דרייק נסתלק, נלסון נסתלק. “ואילו כאן”, הרהרה, וחזרה והשפילה עיניה, שהסתגלו במרחקים הגדולים, אל האדמה שמתחת לרגליה, “השתרעה אי־פעם אדמתי; ארמון זה שבין הגבעות שלי היה; וכל שדות הבתה, המשתרעים כמעט עד הים, שלי היו”. עתה נרעד הנוף כולו (ודאי היה זה תעלול של האור הנמוג), נתגבב, וכל ערמת הבתים, הטירות והיערות החליקו מאגפיו המשופעים כאהלים. הריה החשופים של תורכיה נגלו לעיניה. עמדו צהריים לוהטים. היא הישירה מבט במדרון החרוך. העזים לחכו לרגליה את ציציות העשב שעינו כעין החול. נשר ריחף מעל לראשה. קולו הניחר של רוסתום הישיש, הצועני, קרקר באוזניה: “מה הם קדמותכם וגזעכם וכל נכסיכם בהשוואה לזאת? מה צורך לכם בארבע מאות חדרי־שינה, ובמכסי־כסף על כל הקערות, ובמשרתות המוחות מהם אבק?”

ברגע זה צלצל בעמק שעון של כנסייה. הנוף שצורתו כאוהל התמוטט. ונפל. ההווה שוב ניתך על ראשה, אלא שעתה, כשהאור נמוג, היה ההווה ענוג יותר, ולא העלה במראות פרטים כלשהם, דברים זעירים כלשהם, רק שדות מעורפלים, בתים קטנים ומנורות דולקות בהם, גוש מנומנם של יער, ואור פרוש כמניפה ההודף את החשיכה מפניו באחת הסימטאות. לא ידעה לומר האם צלצל השעון תשע, עשר או אחת־עשרה. לילה בא, לילה שהוא האהוב עליה מכל השעות, לילה, בו הבבואות בבריכה האפלה של הדעת מאירות יותר מאשר ביום. שוב אין צורך להתעלף כדי להעמיק מבט בחשיכה בה הדברים נוטלים צורה, ולראות בבריכת הדעת פעם את שקספיר, פעם נערה במכנסיים רוסיים, ופעם סירת־צעצוע על הסרפנטיין, וכן את האוקינוס האטלנטי עצמו, במקום שהוא סוער בנחשולים גדולים על פני כף הורן. היא הסתכלה בחשיכה. הנה שם אנייתו של בעלה, המטפסת אל כרכוב הגל! מעלה היא עולה, מעלה. השער הלבן של אלף מיתות קם לפניה. הוי אדם קל־דעת, מגוחך, השט תמיד, כה בכדי, סביב כף הורן, נוכח הסערה! אלא שהאנייה עברה בשער והנה היא מעברו; סוף סוף ניצלה!

“התלהבות!” קראה, “התלהבות!” ואז שככה הרוח, והמים רגעו; היא ראתה את הגלים מסתלסלים בשלווה לאור הירח.

השם היפה, המבהיק נפל משמים כנוצה פלדית־כחולה. היא ראתה אותו נופל, חג ונפתל כחץ היורד לאטו ופולח את האויר ברוב חן. הוא הולך ובא, כדרכו תמיד, ברגעים של דממה שלמה; כאשר הגלים מסתלסלים, והעלים הנקודים נושרים לאטם על רגליה ביערות הסתיו; כשהנמר רגוע; והירח מאיר את פני המים, ודבר לא ינוע בין שמים וארץ. אותה שעה בא.

הכול עמד ללא ניע. השעה היתה קרובה לחצות. הירח עלה לאטו על פני המרחב. אורו בנה ארמון־רפאים עלי אדמות. הנה הוא עומד הבית הגדול, וכל חלונותיו עדויים כסף. אין בו קירות, אף ממש אין בו. הכול תעתועים. דממה בכול. הכול הואר כאילו לקראת בואה של מלכה מתה. אורלנדו ראתה לפניה ציצות־נוצה שחורות מתנפנפות בחצר, ולפידים מהבהבים וצללים כורעים ברך. שוב ירדה מלכה ממרכבתה.

“הבית לשרותך, גבירתי”, קראה אורלנדו והחוותה קידה עמוקה. “דבר לא נשתנה. הלורד המנוח, אבי, יביאך אל הבית פנימה”.

משסיימה דבריה, נשמע הצלצול הראשון של חצות. המשב הקר של ההווה, השיב אל פניה את נשימת־פחדיו הקטנה. בחרדה נשאה עיניה לשמים. קודרים היו. הרוח שאגה באוזניה. אלא שבתוך שאגת הרוח קלטה אוזנה שאון מטוס ההולך וקרב.

“כאן! של, כאן!” קראה, וחשפה את החזה לעין הירח (שעלה עתה, זוהר) ופניניה הבהיקו כביצי עכביש־ירח ענק. המטוס זינק מבינות לעננים והיה עתה מעל לראשה. הוא ריחף מעליה. פניניה דלקו כאבוקה זרחנית באפלה.

וכאשר שלמרדיין, שהיה עתה לרב־חובל נאה, מאושש, שופע בריאות, סמוק־לחי, קפץ על האדמה, פרחה מעל לראשו צפור־ בר יחידה.

“האווזה היא!” קראה אורלנדו, “אווזת־הבר…”

עתה פעם הצלצול השנים־עשר של שעת חצות; הצלצול השנים־עשר של שעת חצות, חמישי בשבת, האחד־עשר באוקטובר. אלף תשע מאות עשרים ושמונה.