לזוגתי אהובתי, מימי

תודות
תודות שלוחות לחבריי ועמיתותיי, כל אחת וכל אחד על תרומתן היחודית לחיי ולקובץ הזה:
אלה הראל מהוצאת סיאל, מרב זקס פורטל, ענת אבישר, שלומית כנען, אילן שיינפלד, סיצ’י גלעד, תמיר להב רדלמסר ז"ל, ורד דור, קארין אליהו,
יונתן דורי עורך כתב העת “אורות”, שז, עילית שייר, ירדן אלטונן וכמו תמיד, שלי זר ציון.

“אבא, הבדיחה הזאת כבר לא מצחיקה”, היא אמרה לאבא שלה בסלולרי, אחרי שהעיר,“מה, אתם נשואות”. הוא אמר “אתם” בטון שנדמה לה מודגש, במין התרסה לא לגמרי סמויה, כאילו טעות המגדר האופיינית כל כך לעברית שלו היתה מכוונת. השיחה החלה כשנזכרה בדרך לשדה התעופה שרצתה לשאול אותו משהו על מלחמת סיני,“מלחמת קדש”, הוא תמיד היה אומר את זה באותו טון אירוני, הרהרה, שבו אמר עכשיו את ה"אתם". ואולי דמיינה. בכל אופן, הוא שהיה במלחמה הזאת, שקיבל צו שמונה, שבגללו שירת שלוש שנים ולא שנתיים חצי כמו ששירתו אז, הוא בהחלט היה האדם לברר איתו, אותו פרט שלא הבינה. “למה המלחמה פרצה בכלל?” היא שאלה אותו. בבוקר דיברו ברדיו על כך וכך שנים למלחמה, הסבירה, מישהו הוציא ספר, משהו על גבולות הלחץ האמריקאי, ופתאום השאלה הזאת התחילה להטריד אותה, והיא היתה חייבת להבין, מה קרה שם, בעצם.

אבא שלה הרצה בפניה באריכות, כדרכו, כשהוא סוטה לכל כיוון אפשרי אליו הובילו אותו האסוציאציות שלו, ובסוף שאל: “מאיפה את מדברת”? – “משדה התעופה” היא ענתה כי האוטובוס בדיוק עבר את השער, נכנס ועצר בטרמינל. “בשביל זה לבזבז שיחות בפלאפון”, הוא התפלא, והיא אמרה שזה פשוט מעניין אותה. “מה את עושה בשדה התעופה?” הקשה, כאילו לא ידע שאשתה שוהה בארה"ב, או ליתר דיוק, ששהתה שם בשלושת השבועות האחרונים. היא הזכירה לו. “נו, ולא לקחת מישהי אחרת?!”, התגרה בה.

“כן, אנחנו נשואות”, היא המשיכה בכעס אחרי ההערה ההיא שלו, “יש לנו חוזה חיים משותפים ודירה, מה עוד אתה צריך?” “טוב, טוב”, הוא אמר בעוגמה, “אף אחד כבר לא מבין את הבדיחות שלי”. האוטובוס הגיע סמוך לאולם מקבלי הפנים, והיא ירדה והמשיכה לדבר למרות שהאוזן שלה כבר התחממה.“אני מצטערת, אבא’לה”, היא נסתה לגרום לו להרגיש קצת יותר טוב.“תודה על התשובה שלך. עכשיו אני חכמה יותר”.“טוב, ביי”, הוא אמר וניתק מיידית, משאיר אותה, כמו תמיד, קצת נעלבת, תוהה אם ההתנצלות הגיעה אליו בכלל.

היא הכניסה את הסלולרי לתיק והתבוננה בלוח הנחיתות. היום אשתה מגיעה בטיסה מסן פרנסיסקו דרך טורונטו ומשם, היישר לכאן. היא הקדימה בשעה וחצי, חשבה שהתנועה תיקח הרבה יותר זמן. 17:30, נכתב בירוק ליד “טורונטו”, ו"סופי", הטיסה אפילו מקדימה, ועכשיו בקושי 16:00. היא מצאה לעצמה מושב פנוי ושיחקה כמה משחקים בסלולרי. בדקה הודעות, השאירה הודעות, קבעה פגישות, הלכה לשירותים כמה פעמים, כשבדרך חזרה מאחת מהן כמעט נתקלה בעובדת ניקיון ובמטאטא הגדול שלה תוך כדי שיחה, קמה מאותו מקום והתיישבה במקום אחר, והשעה היתה פתאום 17:00, והיא נהייתה קצרת רוח, הפסיקה לצותת לשיחות של אחרים, ואז נתקפה בגל ההתרגשות הזה, שאף פעם לא שוכח להגיע.

שלושה שבועות היא לא ראתה את חברתה, בת זוגה, אשתה. עשרים יום אם לדייק, אבל מי סופר. עשרים יום ועשרים לילה שבהם ישנה בצד שלה, בצד של אשתה, באמצע, וכל אלה בכיוון ההפוך. הלילות היו טרופים, וזוגתה חסרה לה מאוד מאוד. היא לא התחרטה שלא נסעה ולו לרגע, היא נהנתה מהרווקות המפתיעה הזאת, הימים היו מלאים לרוב, אבל עדיין, חסרונה של זוגתה הורגש היטב. לא שהחיים היו נטולי ריגושים בלעדיה, אבל העובדה שלא יכלה להיות שם איתה, שלא היתה יכולה להתגאות בה, למשל, בטקס שבו קיבלה מלגת מחקר יוקרתית. טקס קטן, אבל בכל זאת, בני זוג, זה התבקש, במיוחד לאור המחקר שלה בלימודי מגדר, קבלת פנים של החוג עם המרצים שבת זוגה טרם הכירה, ושהיו חשובים לה מאוד. רק שנה וחצי הן גרות יחד, ועוד לא היתה הזדמנות להציג אותה בפניהם, להכיר לה אותם, והנה ההזדמנות הראשונה הוחמצה.

שלוש טיסות הגיעו מניו יורק, כולן ב-16:59, כולן של אל על. טיסה אחת ממוסקבה, 16:52, כל אלה בכתום, ועוד שתי טיסות דלקו בירוק, עדיין ירוק בלי כוכבית מהבהבת, כלומר, טיסות שעוד לא נחתו. היא החליטה לעמוד סמוך למעקה, וברגע אחד הצליחה לתהות על מה ולמה הפאר הזה, שיש ומזרקות, לנסח תשובה מדויקת, שהתבססה על שתי תאוריות סוציולוגיות, אחת פוסט ציונית ורב תרבותית, וחשבה שזה נושא מצוין לקייס סטאדי, רק עוד לא היה ברור לה של מה.

היא חזרה למושב הפלסטיק לעוד חצי שעה, אין טעם לעמוד כבר מעכשיו, יהיה לה מספיק זמן לעמוד ליד המעקה הכסוף. די נעים כאן הרהרה, למרות כל הקיטש הזה. החברה, כלומר הידידה הרוחנית שלה היתה אומרת שזה בטח בגלל המים. יש לה בבית מין מזרקה כזאת שתמיד עושה חשק לפיפי יותר ממה שיש, והיא טוענת שזה מנטרל אנרגיות שליליות או משהו כזה. אבל באמת, יש בזה משהו מרגיע, כמו פכפוך מי מעיין בהרים. או ניאגרה דולפת, חשבה בציניות, מספיק עם כל הממבו-ג’מבו הזה.

עיניה חלפו על פני היושבים מולה: גברים דתיים, זקָנים שחורים עם שיער שיבה, כיפות קטיפה שחורות, מדברים על לימוד תורה לעילוי נשמתו של מישהו,“בהזדמנות זו, שישמעו דבר תורה” אמר אחד מהם, מבוגר יותר, שזקנו היה יותר שיבה משחור, והשאר הנהנו בהסכמה. היא רשמה לעצמה רעיון למחקר, אולי פוסט דוקטורט על המגוון האנושי בשדה התעופה כמשקף נטיות חברתיות. היה לה ספר וטלפון סלולרי, והיא היתה יכולה לשוטט עוד קצת, אבל ההתרגשות כבר פשתה בה בכל הגוף, האיצה את זרם הדם, סחררה את צנטריפוגת המחשבות שבראש, והיא לא היתה מסוגלת להתרכז, אפילו לא לרגע.

שלושה שבועות, עשרים יום. הגעגועים עלו בעיקר בשינה. איך שלא סִדרה את הכרית, אם סגרה את הכלבה בחדר העבודה, או נתנה לה לישון במיטה, בין אם השאירה חלון פתוח ובין אם לאו, שום דבר לא שינה את איכות השינה שלה, בוודאי לא שיפר אותה. ידידתה הרוחנית הציעה טיפול בהילינג, והיא סירבה. בימים שקדה על השיעורים הראשונים, לפני וקצת אחרי ששנת הלימודים החלה, שעות ארוכות בספריה, ולא מצאה דרך להימנע מאותם נמנומים חטופים שפקדו אותה, מתעוררת אחר חצי שעה- שעה, בהלם גמור, עדיין בתוך אותם חלומות, שחזרו בוריאציה כזו או אחרת על עצמם: אשתה חוזרת, הן מתחבקות, ואז היא הופכת למפלצת, לכלבה, לליצן יורק אש, זקן עבות צומח לה עד ברכיה, או שחברתה דוחה אותה מעליה וממשיכה הלאה. “פחד נטישה, תהיי בזה”, אמרה לה הרוחנית והציעה שאם לא להילינג, לפחות תלך לפסיכולוגית, שתעזור לה להבין את זה קצת יותר טוב, אבל היא לא היתה הטיפוס, היא כבר ראתה איך פסיכולוגים מוציאים הון מהחברות שלה בלי שיגיעו לשום דבר רציני, כבר עדיף הילינג. או מסאז', אבל בכל אופן, לא היה לה כסף. הסיוטים האלה חזרו, בכל פעם שצנח ראשה על ספר, והמבהיל מכל היה שהם היו כל כך ממשיים, ובכל יקיצה לקח לה זמן להתעשת, להבין היכן היא נמצאת, להבדיל בין זמן החלום לזמן המציאות, ולעתים היה נדמה לה שצועדים מולה אנשים שחזרו מחו"ל עם עגלות עמוסות, ולא ספרניות הטרודות באיסוף ספרים מהשולחנות, שמתקילות אותה בשאלה “אפשר?” “כן”, היתה משיבה, כאילו ביקש מישהו לעמוד לידה מאחורי המעקה, או לקחת עגלה, ורק כשנעלם הספר בין ספרים אחרים, אי שם בעגלת הספרים העמוסה, הבינה מה קרה והיכן היא נמצאת.

עכשיו היא היתה שם, בשדה התעופה, ולפניה אכן פסעו אנשים שזה עתה ירדו מטיסתם, עם עגלות עמוסות מטען. היא היתה עמוק בתוך המציאות, הסיוטים היו מאחוריה. היא עצמה את עיניה וניסתה לדמיין את אהובתה הנעדרת. גל ורוד כיסה את פניה וצווארה, תחושה מופלאה של אהבה ורוך, אבל היא לא הצליחה להעלות את דמותה הממשית מול עיניה. היא פקחה אותן. הטיסה מטורונטו, הודיע לוח הנחיתות שמעל, שהגיעה עכשיו ב-17:22, עברה לכתום עם כוכבית, והלב שלה החסיר פעימה. היא קמה, ממהרת לתפוס לעצמה מקום טוב ליד המעקה, כשלפתע שמעה קול יבבה נורא,“אבא” זעקה שם מישהי. היא הסתובבה, נזכרת לרגע בשיחה שניהלה לפני שעה וחצי עם אביה שלה. מאחוריה עמדו הגברים הדתיים במעגל, מסביב לאשה כבת חמישים, אולי יותר, במטפחת ראש שחורה, סוודר, חצאית עבה וגרבי ניילון כהים, שזעקה בקול מר:“אבא, אני רוצה את אבא שלי”. דמעות עלו עכשיו בעיניה שלה, מאחורי המשקפיים הנתונים במסגרת פלסטיק אופנתית, והיא מיהרה לשפשף אותן, כאילו רק התעוררה, שלא יבחינו בה.“מה זה כל השטויות האלה”, נזפה בעצמה, “על מה יש לך לבכות? מה, זה אבא שלך?!” “זה בטח כל הסיוטים האלה, והמתח, שמתחילים להשפיע”, הסבירה לעצמה בטון בוגר ותכליתי. אבל כשהסירה את האצבעות מהעיניים, האשה ההיא עדיין עמדה שם, זועקת, ואשה אחרת הגיעה במרוצה ממקום אחר, לחבק ולנחם אותה, והיא התבוננה בתמונה הכל כך אינטימית שהצטיירה שם, לעיני כל מי שרק חלף באיזור: הקשר העמוק שבין שתי הנשים, אחיות או קרובות, החיבוק שמעגל הגברים לא יכול היה לספק. הן עמדו שם בוכיות, ועכשיו כבר לא היה טעם להעמיד פנים, הדמעות זלגו מבעד למשקפיים, אל הלחיים, והיא נגבה אותן בטישו, ואז חזרה לעמדתה.

בסוף, אחרי נהר של חרדים בכובעים מעוצבים, ופאות עשויות היטב, אחרי המוני הורים שהתחבקו עם ילדיהם הקטנים והגדולים, אחרי קפּטנים ודיילות וטייסי משנה במדים מגוהצים ויפים, אחרי כל מיני אנשים שסירבו להתקטלג לתוך קטגוריה ברורה והתנהלו להם חסרי פשר מהמכס למסלול היציאה, היא הופיעה שם, אשתה, בשיער קצר יותר משום מה (נכון, היא נזכרה שסיפרה לה בטלפון שהסתפרה) בחולצה הכחולה הידועה והמוכרת, ובג’ינס חדשים כנראה, מאחורי עגלה עמוסה לעייפה, והיא רצה אליה, והן התחבקו ואפילו התנשקו קלות על השפתיים, למרות כל האנשים שמסביב, והלכו חבוקות, ולא היה אף לא שמץ קל שבקלים של דחיה, ואף לא צל צלה של מפלצת, אבל כן, היה שם משהו מוזר. משהו שחצץ ביניהן. לא זקן, ולא אש, רק מין תחושה מוזרה של זהות לא מוכרת.

הן עלו למונית, שהחליקה לה ישירות לביתן, חולפת על פני שדות ואוטוסטרדות ושלטי דרכים ופרסומות ענק ותמרורים ובתים כאילו היו פס רצוף אחד, וכשנכנסו הביתה, והכלבה קפצה עליה, והן החלו לפרוק את המזוודות, נשמע פתאום קול בראש שלה, ששאל: “מי זאת האשה הזאת, מה היא עושה פה”, והיא נזכרה בשיחה שלה עם אבא שלה, ותהתה מה זאת התחושה הזאת, מה קורה פה. “כן”, אמרה לה אהובתה הלא מוכרת כשהעזה לספר לה על התחושה החדשה. הן היו במיטה, היא החליטה להעלות את הנושא אחרי שליבְּנה בינה לבין עצמה את הסוגיות בעד ונגד, בזמן שהורידה את הכלבה, והחליטה שאין לה מה להפסיד, הן תמיד דיברו על הכל, ואין סיבה שזה לא יימשך ככה. ושוב בכתה בלי קול, כשעלתה במדרגות, רק למחשבה שאשתה תהיה שם, סוף סוף. “בוודאי שהשתניתי”, היא שמחה להודות,“וגם את קצת אחרת. את אשתי, ואני בוחרת בך, ידעתי את זה כל הזמן, ועכשיו אני מרגישה את זה שוב”. אבל המלים היו סתמיות כל כך לעומת מה שנאצר בגוף, והיא התקרבה אליה וחיבקה אותה, הן היו שתיהן ערומות, ואז מלמלה אשתה, כמעט מתוך שינה, הלומת ג’ט לג: “זה לא ייאמן. קודם הייתי כל-כך חרמנית. ועכשיו שאת פה, אני רוצה רק לישון”, וצנחה חסרת אונים, ללא שליטה, אל גופה של אשתה, זו שמעולם לא סבלה את כובד משקלה, ותמיד היתה מנערת אותה מעליה, קצרת נשימה, זו שאליה התגעגעה כל כך באותם עשרים ימים, אהובתה נטולת הג’טלג, שעכשיו לא היתה מסוגלת להירדם, אותה אהובה מפוכחת, אינטלקטואלית, אוהבת, מתוקה, שנמסה לה אט אט לתוך המגע החדש הזה שמעולם לא הכירה, של האשה שבה התאהבה שוב, בפעם האלף, במבט ראשון, באשה החדשה שנחה לה כאן בין שדיה, זרועותיה, ירכיה, וידעה שהיא כאן. היא חזרה. והחיים החדשים החלו. שוב. והיא נרדמה.

“בעצב תלדי בנים”, היא חשבה על המשפט הזה כשישבה בשירותים בפעם השלישית באותו לילה, שרירי בטנה מתכווצים, חלקם בכאב לא רצוני וחלקם במאמץ לזרז את החלק האחרון במסע של גושי הצואה שלה, שהכבידו כל כך על המערכת. “בעצב תלדי חרא”, היא הסתכלה על שדיה השמוטים, גם בגלל השנים שכבר עברו מאז שהנצו, וגם בגלל התנוחה, ואולי גם בגלל שבדיוק התרוקנו מהמשא שהעיק עליהם בשבוע האחרון. הסתכלה עליהם, על גופה המחוויר בשירותים, וחשבה, “לעזאזל, נמאס כבר. שיגיע כבר גיל חמישים”. הפער בין גיל שלושים שכבר עברה אותו לפני איקס שנים, לבין הזמן שצפוי לה עד שייפסק כל הסיוט הזה, נראה לה בלתי אפשרי בכלל. “בולשיט”, היא המשיכה לחשוב, “בולשיט, בגיל חמישים יש כל מיני צרות אחרות. אבל עד אז”, הרהרה במרירות, “בטח כבר לא יהיו לי פצעונים”.

היא הסתכלה על עצמה, ובפעם האלף אמרה לעצמה שהשמינה השנה, ושהיא לא מבינה למה, ושאין לה שום רצון להיכנס לדיאטה. דווקא עכשיו, אחרי שנה שבה התחברה למושג הזה, “אשה בשלה”, שעד אז נשמע לה כמו קלישאה, ופתאום לבש דמות, את דמותה שלה, עגולה ושלמה ומלאה, ביותר ממובן אחד. לראשונה בחייה, נהנתה מהעוצמה החדשה שגילתה בנשיות שלה, ענין שתמיד היה לה קצת זר ומוזר, לא לגמרי ברור, כמו מין צעצוע שברור היה לה שהוא שלה, אבל לא ידעה מה תעשה בו. ובשנה האחרונה פתאום התחברה לאותה מלה משמעות חדשה, מענגת, משחררת. היה בה משהו עסיסי, חם ומתוק, ולא נטול חריפות, משהו שהתאים לה מאוד. אבל לא, לא ברגע זה. דמותה השתקפה אליה מאריחי הקיר, והיא הרגישה כבדה, כבדה מדי.

“אז מה, עכשיו אני נובלת?” התמשך לו קו המחשבה כאילו מעצמו, “זה מוקדם מדי. אני אפילו לא בת 35 – לעזאזל!” ודמותן של כוכבות הטלוויזיה והקולנוע, שהן תמיד רזות, ונראות בנות בלי גיל עלתה בדעתה. בינתיים החליט המטען המעיק שנשאו מעיה להשתחרר, אבל הכאב לא פג, והיא חשבה שאולי תיקח כדור, שישתיק את הכאב הזה, כמו ילד מופרע שכבר אין כוח אליו, וגם אין כבר שום חשק לאהוב אותו, מרוב שהתיש את כל המאגרים בצרחות. וגם, המשיכה את חוט המחשבה שנולד לו באותו רגע, הכדור הזה ירדים אותה, כמו תינוק הכדורים האלה מרדימים אותה, והיא לקחה לה טבליה, ונכנסה למיטה, וכרכה את זרועותיה סביב גופה של בת זוגה, אשתה, חברתה, כל המינוחים האלה שהתאימו לאשה שישנה בצד השני של המיטה, שלווה ובוטחת, שנתה בלתי מופרעת בידי זוטות כגון אלו, שהיתה יכולה להיות איש בדיוק באותה מידה, כי אף פעם אין לה בעיות כאלה, והיא נצמדה אליה, מנסה לספוג קצת אהבה, אבל דבר לא הגיע משם, פרט להמהומים קלים, והיא הרפתה, ושכבה שם, עיניה נעוצות בתקרה, מחכה שההתכווציות יגמרו, שהסבך הזה שם למטה בבטן שלה ייפרם, ויפתח וישתחרר ויתפוגג, ואז ידעה, בלי מלים הפעם, שהגיע הזמן, ואין מה לחכות יותר: צריך לעשות את זה. צריך לעשות ילד. זה מה שהגוף רוצה, זה מה שצריך לתת לו. והיא התהפכה, ונרדמה, וישנה כמו תינוקת שבעה עד הבוקר.

“הי, מה הוא דג שם, בקטריות”? היא חשבה, משועשעת למראה הבחור שהגיח מולה, מהחוף, נושא משהו שנראה כמו חכת דיג. חשבה לעצמה, ולא אמרה, רק נתנה לספק חיוך להתגנב לפנים, ומחקה אותו מייד, שלא יביט בה, ויעלו במוחו מחשבות בלתי רצויות. זו לא המטרה שלשמה באה לכאן. וגם כל קמטי הצחוק האלה, על אף שבת זוגה תמיד אומרת שזה מראה שהיא יודעת לחיות. בוודאי שהיא יודעת לחיות, החודש ימלאו לה ארבעים. אם הצליחה לעבור ארבעים שנה, היא בוודאי יודעת לחיות, אבל מה הביטוי הזה אומר בהקשר הזה? שיש לה חוש הומור? שהיא צוחקת מכל שטות שמישהו מספר? והקמטים האלה עמוקים ועצובים, היא חשה, לא משהו שמייק אפ יכול לכסות. ליד העיניים, זה הכי נורא. בעוד עשר שנים, כשהעור יתחיל ממש לכמוש, היא תצטרך מתיחת פנים. כמו הבדיחה ששמעה קודם, בחצי אוזן, בלובי של המלון, כשנרשמה לכנס: “פגשתי בחור שלמד איתי באוניברסיטה לפני עשרים שנה. הוא אמר לי שלא השתניתי בכלל, אז אמרתי לו: 'נכון, אבל עכשיו זה לוקח לי שעתיים כל יום”. האשה צחקה בקול שחוק מסיגריות, וגם היא עצמה לא היתה יכולה אלא להרכין את הראש ולחייך, מתחת לשפם, כמו שאבא שלה היה אומר, שלא יתפסו אותה מאזינה לשיחות של אחרים. טוב, חשבה לעצמה, לפחות אני לא מעשנת. הקמטים האלה, מעל השפה העליונה, נחסכו ממני.

עכשיו היא הביטה אל הנוף שהצטייר מולה, וחשבה, הלוואי שאני אמות כבר. ים המוות. המחשבה הזאת לא היתה זרה לה. היא היתה מפלט נעים במצבים קשים, ידיעה שמשהו טוב מחכה לה שם, כמו צמר גפן מתוק, כמו שמיכת פוך על מיטה רכה, כמו… אבל ברגע הזה, שהלך והתמשך, חשה מרירות כמעט אובדנית. “מה חסר לך בחיים?” עכשיו זאת היתה אמא שלה, שעל אף שכבר למעלה משנה עברה מאז פטירתה, היה קולה כל כך חזק, שכמעט והסבה את ראשה לבדוק אם היתה שם בגופה: “סוף סוף יש לך בית, בת זוג, ילדה, עבודה טובה”. מה את עוד רוצה? הפעם התנסחה השאלה בקולה-שלה, לא בקולה של אמה. והתשובה היתה ברורה פתאום: עוד כמה שנים בלי קמט ובלי אף שערה לבנה, בלי הספרה ארבע בראש, ארבע, כמו ציון מכוער בתעודה. והפעם היה ברור, שאת זה, ככל הנראה לא תוכל להשיג.

“אסדת אשלג… וכל הנצורים עוברים את ים המוות לסדום”,

היא היתה יכולה לחוש כמה נורא להיות נצור בים המוות הנצחי הזה. למקום לא קראו “ים המוות” רק בגלל המלח, היא ידעה, אלא בגלל תחושת הנצח הזאת. המקום הנמוך ביותר בעולם, הוא המקום העתיק ביותר בעולם. והיא הרגישה עתיקה ועצובה. היא חשבה על אבא שלה, שתמיד היה “אבא מבוגר”, אבל בעצם, היא ילדה את בתה בגיל בו הוליד אותה, 35. האם גם היא תיחשב “אמא מבוגרת”?

המקום הנמוך ביותר בעולם הוא המקום העתיק ביותר בעולם. היא התבוננה בשכבות המלח הדקיקות שנחו על האדמה, אדמה חומה שהובאה לכאן ממקום אחר, לשמש מצע דשן לצמחים שיעמדו ביובש הזה, בחום הזה. כל שכבה גאולוגית, כל שכבת עפר, היא בעצם עוד כמה אלפי שנים, היא חשבה, והמחשבה גרמה לה להפנות את גבה לים, ולשאת את עיניה אל הגבעות שהתנשאו מאובקות, מאחור, ללא נחמה. יכול להיות שבנקודה אחת, המשיכה המחשבה בהתפעמות בלתי אופיינית, אחד מבסיסי העמודים המוזרים האלה בנוף חזה באברהם אבינו, או לפחות ביוחנן המטביל שיצא להתבודד במדבר, ואם לא, אז בוודאי באחד האיסיים שפיתחו את מסאז' המר-חה-בא, מסאז' רקמות עמוק לצרכי טיהור, כפי שצוין במדריך שירותי המלון. מר-חה-בא? הם לא יכלו להמציא משהו טוב מזה במחלקת יחסי הציבור של המלון, חזרה המחשבה למסלולה הרגיל, והיא סבה שוב על עקביה, והפעם ננעל מבטה על המישור הכחול הבוהק שהיה הים, ועל האופק ההררי, האביך, שלא הצליח לעמעם את זוהרו של הים, וחשבה כמה רחוקה תל אביב מכאן. וירדה, סוף סוף, אל הים.

המים נעו לעומתה בגלים איטיים ומעודנים, כבדים כמו בד דמשק עתיק, והיא נזכרה בלילה אחר, לפני הרבה מאוד שנים, באורות המנצנצים, מרצדים ורוקדים מעל גלי ים סוף, במוזיקת ג’ז חמקמקה ומהירה ברקע, בחיבוק שחובקה, בבכי שבכתה, רגע לפני שעלתה לאוטובוס. אז היה נדמה לה שתמות, שאחרי האיש הזה לא יהיו חיים. אבל היא היתה בת עשרים, וזה היה לפני עשרים שנה, וחודש, אם לדייק, מניין השנים שחלף זהה למניין השנים שחייתה באותו רגע. עכשיו היא בת עשרים. עשרים שנה חלפו מאז שנעזבה, מאז שעזבה, מאז יצאה אל העולם. והנה היא כאן, חיה, בהחלט חיה. בבית בפרברי תל אביב, מחכות לה אשה וילדה שהיא אוהבת. אולי היא באמת יודעת לחיות, אם צלחה את עשרים השנים האחרונות בהצלחה כה גדולה. אז למה חוסר החיוניות הזה, הרצון למות?

היא הוציאה מתיקה מחצלת קטנה והניחה אותה על החוף, סמוך למים. היא התיישבה עליה, אבל עוד לפני שסיימה להתיישב, רכנה אוטומטית אל המים, וטבלה בהם את ידה. המים ליטפו אותה, והיא חזרה אל אותו אוטובוס אגד, מושבי פלסטיק משובצים אדום, ומעבר לחלון אותם עמודי האבן המדבריים, שעדיין ממשיכים לעמוד שם ולהשתנות מדי יום, ברוח ובשטפונות. אז, היא מצאה בהם נחמה. הכל היה כאן, הם אמרו, והכול ימשיך להיות כאן, גם אם תהיי כאן, וגם אם לא. שישה חודשים אחר כך, במטוס שהמריא לדרום אמריקה, חשה אותה תחושה: הנה למטה כל האנשים מנהלים את חייהם הקטנים, ברי החלוף. ואני, היא חשבה במטוס, טסה לחקור ארצות חדשות. עשרים שנה פחות כמה חודשים אחר כך, ברכב שירד מערד, בכביש המתפתל, שהכריז בכל עיקול כמה נמוך מתחת לפני הים הם יורדים, חשה שהיא באה בשעריו של עולם אחר, נטול מועקות המכבידות על הלב ללא צורך. ועכשיו, שוב הכבדות הזאת הסתננה והשתלטה עליה.

הן רבו לפני שנסעה. היא לא זכרה בדיוק על מה, והן גם הספיקו להתפייס, היא ראתה בעיני רוחה את שיער ראשה של בת זוגה המפוזר לו על כתפה שלה, את רכות החזה שנגע בזה שלה, את הבטן. החיבוק ההוא, החיבוק שאולי בשלו התאהבה, החיבוק שעזר לה תמיד להגדיר את גופה: הנה החזה שלי, והבטן שלי, והרגליים שלי, היתה חוזרת בראשה המחשבה כל פעם שהתחבקו. הנה הלשון שלי והשיניים שלי והחיך שלי, והנה זה שלה, חשבה בהתחלה כשהתנשקו, מחשבה שנעלמה כשהיחסים העמיקו. אבל בחיבוק היא היתה עדיין מונה את אבריה בלבה, כאילו פחדה שיאבדו לה. ולמרות החיבוק, נותר כאב עמום בלב, ורצון לעוד חיבוק שיחזיר לה את עצמה, את גופה, שלא תיעלם. אני לא באמת רוצה למות, ציינה לעצמה בהקלה מסוימת. גלי הטורקיז נחו על כפות ידיה הארוכות, מלטפים אותה במרקמם העשיר, ברוך, והיא חשבה כיצד ייראו הידיים כשתמות. מין הסתם ייצפדו ויתכערו, בוודאי יהיו קמוטות ומוכתמות בכתמי זקנה עוד קודם לכן, והציפורניים עוד ימשיכו לצמוח שם בקבר. היא הוציאה אותן לאט מן המים והניחה להן להתייבש, משתאה לתחושה המוזרה, כאילו צופו במין נוזל קסמים בלתי חדיר.

ואז הרגישה עייפה מאוד. השעה היתה ארבע אחר הצהריים. היא חשבה שטוב תעשה אם תעלה לחדר. היא ניערה את המחצלת, גלגלה אותה אל התיק, ופסעה באיטיות ובכבדות אל המלון. בחדר הדליקה מזגן, ופרשה את גופה על המיטה הרחבה, שוקעת בנמנום לאה, לא מניחה לעצמה להירדם ממש. הטלפון צלצל. זאת היתה בת זוגה, שהתקשרה לשאול מה שלומה, וקלטה מייד שהעירה אותה. “הכול בסדר?” היא שאלה, לוודא שאין כל סיבה מיוחדת לשיחה, וחשה כמה היא מתגעגעת לבתה, ועוד לפני שהספיקה לבקש לדבר איתה, כבר היתה הקטנה בטלפון, ושמורות עיניה הצליחו להיוותר פקוחות עד לרגע בו אמרה לה המתוקה בקולה הילדותי “ביי, אמא, תבואי מהר”, אבל רגע אחר כך כבר חזרה לישון, והפעם שקעה בשינה עמוקה. בשנתה ראתה את האיים הארוכים, המפרידים בין הבריכות בים המלח, והם הולכים ושוקעים, הולכים ונטמעים בתוך הים, והים מכלה אותם, ואת ההרים, הכול שוקע בתוכו, והוא איננו מתכלה לעולם. הוריה עמדו על פסגת אחד ההרים, מנפנפים לה לשלום כמו על רציף רכבת בסרט ישן, והנה עוד מעט כלו גם הם ונבלעו. היא נפנפה להם בחזרה, וחשבה כמה טוב שאביה עדיין חי, אבל אז הוא שקע יחד עם אמהּ, בתוך הים, ולא נודע כי בא אל קרבו.

כשהתעוררה, הבהב השעון המעורר שלה אחת עשרה ועשרה, והיא יצאה אל המרפסת, לבדוק שהיא אכן במקומה נמצאת, ושההרים עומדים על כנם. הנוף היה שקט ושלו, כמו תמיד, והיא חזרה לחדר הקר על מנת לכבות את המזגן, שהקפיא את עצמותיה. במראה היא נשקפה לעצמה,“שלד, עור ועצמות, איך יצאת כזאת רזה משני הורים שמנים?” היתה אמה ספק מתבדחת, ספק סונטת בה בקנאה. ורק אז הדליקה את האור, שהחזיר אותה סופית למציאות העכשווית, לרגע העֵרות הזה, ומכיוון שהיתה מול המראה, החלה להסיר את המייק אפ, לנקות את פניה, ותוך כדי שהיא מעסה את הקרם הטיפולי אל צווארה, חשבה שאולי תקנה לעצמה את אחד הקרמים ממוצרי ים המלח. היא נזכרה בתחושה המענגת של המים על ידה. או שתזמין לעצמה את המסאז' הזה, מר-חה-בא. קצת כמו מרסבא, וקצת כמו מרחבא. לא רע, לא רע, אולי זה שם אמיתי, בכל זאת. אבא שלה בטח היה יודע, הוא ידע הכול. כמעט. בכל אופן, בכל מה שנוגע להיסטוריה וספרות עברית ותנ"ך. ולמלחמת השחרור. ולפלמ"ח. הוא היה צעיר מכדי להתגייס לפלמ"ח בזמן מלחמת השחרור, וכל חייו הצטער, כמעט התנצל על כך. הוא זכר בעל פה את המבצעים הנידחים ביותר, וסיפר לה עליהם בעיניים בורקות, כמו סיפורי אגדה. היא נזכרה עכשיו בסיפור על בית הערבה, השבי בעבר הירדן. “החלוצים האמיצים החליטו לא להישאר, עלו לספינה, ושטו לעבר סדום”. למה הייתי חייבת לעשות לו דווקא, חשבה. הוא היה גאה בה כל כך כשהחלה ללמוד היסטוריה של עם ישראל וסוציולוגיה, ועודד אותה לחקור את התקופה החביבה עליו. כשגילה שבמאסטר שלה היא חוקרת את סיפוריהם של פליטים שחזרו,“נוכחים נעדרים”, ומצטרפת להיסטוריונים החדשים, שנואי נפשו, התאכזב קשות. “אני לא יכול להגיד לך מה לעשות”, אמר, “את תמיד עשית מה שרצית, ואני אגיד לך את זה דוגרי”, היא חייכה חיוך כבוש, כמו תמיד כשאמר לה את המלה הזאת, “אני הייתי מבסוט מזה, היית ג’דה קטנה כזאת, אמרת בדיוק מה שחשבת, אבל תהרגי אותי, אני לא מבין למה את מצטרפת למקשקשים בקומקום האלה, היסטוריונים חדשים-שמחדשים. שטויות במיץ עגבניות”.

היא ניסתה להסביר לו שזה לא אישי, אבל כמובן שזה היה אישי, היא ידעה שהחבר שלה דאז יאהב את הרעיון. החבר עזב, הנושא נשאר, והנה היא כאן, ומחר היא מרצה על נושא מהפוסט-דוקטורט שלה, “בין מתודיקה לאידיאולוגיה: גישות שונות לבעיית הפליטים בעידן הפוסט מודרני”. מיקום מעניין להרצאה כזאת, חשבה, דווקא כאן.

זרם המחשבות הזה בהחלט העיר אותה, והיא היתה כבר ערה מכדי לחזור לישון. היא הדליקה את הטלוויזיה, שהיתה מכוונת לערוץ הפרסומת של המלון. ברקע, כמה מוזר, היתה מהדורת חצות. נערה נראתה מתענגת בספא על עיסוי, שדיה מחוצים כנגד הדרגש, מבט מפתה על פניה, ובחדשות הודיע הקריין על פיגוע בבאר שבע, ועל עליה במספר המובטלים. ח"כ ערבי התראיין על החוק נגד עינויים, אבל לנגד עיניה, כמה מוזר, נראתה מסאז’יסטית עוטפת אישה בבוץ חם. זה היה המרחבא ההוא. היא עצמה את עיניה, ונרדמה שקועה בחלומה בתוך שמש גדולה ולוהטת, עד שקמה לפנות בוקר, ויצאה לטבול בים. עם פתיחת הספא, הזמינה לעצמה טיפול, ולאחר שנשאה את הרצאתה, קוראת אותה בכובד ראש מהנייר, ולאחר שענתה, גם כאן, בכובד ראש ובענייניות הראויה, על כל השאלות, כמה מהן קנטרניות כצפוי, כמה מהן חקרניות, אף זאת כצפוי, ולאחר שהתעכבה קלות בהפסקה עם כמה חוקרים, מבטיחה להמשיך בדיון במייל ולשלוח להם מראי מקום ופרטים נוספים, מיהרה לחדר הטיפולים.

“ג’ני”, לחצה המטפלת את כף ידה לחיצה קלושה בקצות האצבעות. צעירה, בת 25 או פחות. כמה זקן נראה לה 25 כשהיתה בת 21. שלושים נשמע אז כמו חצי רגל בקבר. עכשיו היא בת ארבעים. ארבעים שנה במדבר. ג’ני עטתה סינור לבן מעל גופיה שחורה, רצועותיה מסתמנות בקווים שחורים מתחת ללובנו. רק אוושת הכפכפים שלה נשמעה כשנעה בין מיטת הטיפולים למיקרוגל בו חיממה את גוש הבוץ השחור. הוא שרף אותה בפעם הראשונה, מותיר בוודאי כתם אדום. “את לא סובלת מבעיות לב או משהו”, נזכרה ג’ני להגיד. כל כך צעירה.

“לא, חתמתי על הטופס כבר”. גושי הבוץ שרפו את עורה ואז המיסו אותו ואת הגוף למין עיסה חמימה, רכה. ידיה של המטפלת מרחו אותו על גופה. משהו בה התאווה למשוך את הגוף הצעיר הזה אליה, לבלוע אותו, להיבלע בו. להיות כמוהו. אותו רזון וגובה שתמיד זיכה אותה במבטי הערצה, אותם דחתה על הסף. גופה הרגיש גמלוני מדי, עירום מדי, והיא דווקא קנאה באלו שנראו עגלגלות יותר. אפילו אחרי ההריון ירדה במשקל, נראתה חיוורת יותר, וכשנשים דיברו לְיָדה על השמנה אחרי לידה, היתה מחפשת דבר מה אחר להתעמק בו. ידי המטפלת מרחו את גופה בבוץ, לשות אותו אל בשרה, ותודעתה התמקדה בנקודות שנעו במהירות בין אצבעותיה של ג’ני לעורה-שלה. נזכרה בתוכנית בישול, בה הדגים הטבח לישת בשר טחון בתערובת כוסברה לקבב ואז פיסל באצבעותיו את הקציצות הגליליות.

“את מהסביבה?” ניסתה להסיח את דעתה שלה מהמחשבות.

“מערד”. ענתה ג’ני תכליתית.

היא לא תהיה ג’ני מערד. לא ידעה מה תמשיך ותשאל. אולי תשאל אם נולדה כאן. לא היה לה שמץ מבטא אבל מי יודע. אולי תספר לה על חיי מצוקה, כל משכורתה הולכת למשפחתה, אם נכה ואב אלכוהוליסט. לא. מסומם. ואחים קטנים. הסרט הטורקי הקטן שביימה לעצמה עורר בה חיוך. “אל תצחקי. יש סיפורים כאלה בחיים”, שמעה את קולה של אמה, והחיוך נעלם.

“אני רוצה לנסוע להודו”, גילתה לה ג’ני, מעירה אותה משרעפיה.

“אהה”, מלמלה מופתעת.

“אנשים תמיד שואלים אותי כל מיני שאלות”, המשיכה ג’ני, “אז החלטתי לספר לך לפני שאני יוצאת”, והוסיפה, “אני אחזור, אבל”.

עכשיו היה כל גופה עטוף במשא הכבד, החם מנשוא, החונק של הבוץ השחור. היא התנשמה מתחתיו, חשה איך היא נמסה, איך כל גופה נמס לתוך עיסת הבוץ. אני בִּיצה, חשבה לעצמה. “25” הרהרה. “כשנולדה הייתי בת 15”. תמורות ומהפיכות עם המורה להיסטוריה. בגדי הספורט שלבשה תמיד מתחת לבגדי בית הספר כדי שלא תצטרך להתפשט, גם בימים חמים. שתיראה קצת יותר מלאה. קצת יותר מפותחת. הכתפיים שנשמטו, הגוף שצמח מהר מדי, אבל לא במקומות הנכונים. הראש, המקום היחיד שלא כוסה בבוץ, התחיל לחזור אל אברי הגוף, שלא יתמוססו לגמרי. “ואם אשאר כאן לנצח, אם תהיה רעידת אדמה” – נזכרה בסרט טבע שראתה על ים המלח, בו יעלים מבוהלות קופצות בין הסלעים המזדעזעים תחת רגליהן. תיקבר גם היא, שקועה בבוץ, בין הריסות המלון, גופתה תישחת לבלי הכר, או אולי תישמר בדרך נס, מתחת לבוץ הזה, כמו הגופות בביצות הכבול של אירלנד. המחשבה על אירלנד לא ציננה אותה לרגע. היא חייכה כשחשבה לרגע על בתה, בהירה, קטנה, תמירה, לא גרמית מדי, אבל גם היא בגיל הזה לא היתה מגושמת כל כך. בתה יפה, יפה ואהובה, ממש כשם שהיא היתה יפה בגילה ובכל גיל, ידעה פתאום. ובת זוגה, שכנראה באמת אוהבת אותה, והוריה, שאלמלא אהבתם, אלמלא אהבתם, לא היו מקבלים אותה כלל, והיא מרדה בהם שוב ושוב, ושוב ושוב קיבלו אותה אליהם. אולי היה זה חומו של הבוץ, ואולי באמת הידיעה שהיא אהובה באמת שהתפשטה בתוכה, והרדימה אותה כתינוקת עטופת שמיכות, מוקפת בפעימות לבה של אמה.

כשחזרה ג’ני אל החדר מצאה אותה רפויה לגמרי, חיוך של אושר עילאי קורן מפניה, ודממה מקיפה אותה כמעגל בלתי עביר של אור, עד כדי כך שהיססה לרגע, אם לגשת אליה. היא הסירה ממנה את הבוץ במיומנות מיכנית כמעט, טרודה במחשבות על עניינים אחרים. ורק לאחר שסיימה להסיר את כל הבוץ הבינה ג’ני שהאושר הזה היה גדול ממה שיכול היה הגוף הזה להכיל, בחיים האלה, בכל שנותיו.

מזג האוויר היה מוזר. עננים לבנים ואפורים התערבבו זה בזה, כאילו לא החליטו אם יהיה היום גשום או שמשי. היא השתרכה ברחוב בכבדות, כמעט מהדסת, הבטן הגדולה של לֵידה מתאחרת מאלצת אותה לפלס לה דרך בין פחי אשפה ירוקים לבין מכוניות החונות על המדרכה, ספק מתאמצת לדחוף את עגלת הפעוט שלפניה, ספק נסמכת עליה. הרגליים, מתחת לגרבי הברך שנצמדו לשוקיה ולחצו על הברכיים, מתחת לחצאית הצנועה והארוכה, צבו. הדרך מהבית אל הגן של הגדולה לא היתה ארוכה כל כך בימים כתיקונם, אך היום הלכה גם למתנ"ס כדי להחליף את ערכת האב"כ בת העשר שלה. הערכה החדשה שכנה בתא התחתון של העגלה, והוסיפה משקל מה לתיק החיתולים ולחטיפים שכבר היו שם, ואֵלו, יחד עם הקטן, שתיכף יהיה האמצעי, האטו את קצב הליכתה. גם העגלה היתה כבר כבת עשר, ושנותיה, והילדים שנשאה, ניכרו בה. אפילו היא, חשבה פנינה, אפילו העגלה מתנכרת למשימה שהוטלה עליה. הקושי להמשיך ללכת אילץ אותה לעצור כמה פעמים בדרכה, לעצור רק כדי לעמוד מעט, כי פעולות ההתיישבות על ספסל, והקימה ממנו, דרשו כמעט אותה כמות אנרגיה שהעניקה לה המנוחה הקצרה. לו רק יכלה לישון.

העייפות, הלילות מקוטעי השינה, ובעיקר המועקה הבלתי נגמרת שליוותה את ימיה ולילותיה, כל אלה רק הוסיפו למשקלה הכבד, למשיכה הזאת מטה-מטה. ואולי המשקל הכבד רק הוסיף למועקה שהיתה שם תמיד, או כך לפחות היה נדמה לה. מה יש לך, אמרה לה אִמהּ, שבאה לעזור עם הקטנים. את צעירה, חזקה, יש לך בעל טוב. ומה זקנה כמוני תגיד. אבל, פנינה, האֵם ידעה זאת בעצמה, היתה זקנה בהרבה מאמה הנמרצת. מה יש לך, פנינה שלי, למה את עצובה? היא היתה אומרת לה. ופנינה רצתה רק לישון. או לבכות. או להיעלם. אבל השינה לא באה, גם כשבעלה נתן לה לנוח והשכיב את הילדים, גם אז, הגוף נמשך למטה, אבל לא מצא את מקומו, וכשהצליחה לעצום עיניים ולחלום לדקה, נזקק לה אחד הילדים, ואז הצטרכה שוב לשירותים. בבוקר קמה ושטפה שוב את הכלים ששטף בעלה בלילה הקודם. זה לא היה תפקידו והיא התביישה בכך שעשה זאת.

נשים אחרות הסתדרו טוב, גם עם עשרה ילדים. לה היה קשה להתכופף לקטן. להרים אותו כבר לא היתה מסוגלת. הרחם עלה וכיסה כל איבר ואפילו הדמעות התכנסו בגרון, חנוקות. למי יש זמן לבכות, חשבה לעצמה, וכמה אני יכולה לרחם על עצמי. ועל מה? נזפה בעצמה, יודעת שזכתה במה שאחרות רק מייחלות לו, יודעת אבל לא מבינה. כך, גוררת את עצמה לאורך הרחוב, כמעט שאיחרה לאסוף את בתה.

כעת הגיעה עם כל הכבודה אל השער המסורג, המכוסה כרזות ישנות של הצגות ילדים, ונעצרה לרגע, להסדיר את הנשימה. מבלי דעת, נמשך מבטה אל הגדר, ואל מיכל המים העצום שמאחוריה. מתחת לפעוט הישן נחה העֶרכָּה ובה המסיכה. חצי שעה קודם לכן, באולם הספורט של המתנ"ס שהוסב למשך עשרה ימים למרכז חלוקת ערכות, הביטה פנינה בחיילת הכחושה, שחולצת המדים היתה שמוטה לה על גבה כשק, הכומתה משתלשלת קרוב למרפקה. “מה הסיכויים למלחמה?” שאלה אותה, כאילו היתה קצינת מודיעין ראשית. החיילת הסיטה בעצבנות קווצת שיער שחורה אל מאחורי האוזן, ומשכה בכתפיה. פנינה החזירה את קופסת הקרטון הישנה, אך הנקיה להפליא.

“כמו חדשה”, חשבה לעצמה, נזכרת במלחמת המפרץ, לפני שנים כה רבות. היא היתה אז בכתה ג'. ילדה בת שמונה וחצי, ולו היו מרשים לה, היתה רצה עירומה עם הבנים. בימי חורף שמשיים הם היו בורחים מבית הספר, חומקים בין סורגי המתכת בגדר מאחור, שהשומר לא יראה, אל הבריכה. הבריכה לא היתה בריכה אמיתית, כמו שידעה שיש בקיבוצים ובעיר, עם מי כלור כחולים ושמש מנצנצת ואבני חרסינה קטנות, כחלחלות כמו המים. לשם בין כה וכה לא הרשו לה ללכת ואולי לא היה די כסף. הבריכה הזאת היתה מאגר מים ישן ומוזנח בפאתי המושב, במקום ששכן בו פעם כפר ערבי, מוסתרת בין עצים וחורבות. הבנים היו מתחרים בריצה אל הבריכה דרך השדות, רומסים את סרט הפלסטיק האדום ועוברים מעל השלט “מקום אסור לרחצה”. הראשון שהיה מגיע אל המים הירוקים היה המנצח. היא ידעה כל זאת כי היתה רצה אחריהם, מתחבאת, רואה אותם משתינים אל תוך המים בקשת. וקינאה בהם. היא מעולם לא העזה להתפשט, לקפוץ למים, לרוץ. כאב צורב, נורא ואיום החל עולה בה, מהרחם העצום, הקיבה הדחוקה, אל הגרון וללחיים, לעיניים. לעולם לא יהיה לה מה שיש להם. לעולם לא תהיה שוב בת שמונה וחצי, לעולם לא תוכל אפילו לרוץ אחריהם. ובשביל מה. אין לה חלק באותו עולם, בעולמם. לו רק נולדה בגוף כגופם, גוף חזק. אבל לא, לה נועד גוף אחר לגמרי, גוף שיעודו אחר לגמרי.

עכשיו עמדה בחצאיתה, בהריונה המתאחר, סאת כאב גדושה אל מול המיכל, בדיוק כשטיפות גדולות החלו לנשור, מתוות מסלולים כהים מעל בטנו האפורה, בקצב הולך ומתחזק. היא נכנסה מבעד לשער, מבקשת למחוק את הזכרונות, להיות למה שהיתה אמורה להיות.

“אמא, הנה את”, בתה הגדולה רצה אליה, חיבקה אותה, נחבטה בבטנה. בין רגע, בפרץ אחד, פקעה הבועה, וזרם של מי שפיר פרץ מתחתיה. הלידה החלה.

גוף. העיניים עדיין עצומות, אני עוצמת אותן חזק, אני יודעת שיש לי ראש כי הוא כואב עכשיו נורא. מה עם שאר הגוף. העיניים נפקחות לכדי חרך. תקרה. בז' ישן דהוי. חריצים. מאוורר תקרה מסתובב שם בשקט. הגוף שלי דומם מתחת. יש לי גוף. מתחת למה? שמיכת פיקה קלה. הפינה שלה נלחצה אל כף היד שלי, ואני מרימה אותה אל הפנים, עדיין לא זזה. ריבועי פיקה אדומים נחרתו בוודאי בעור שלי. אני מזיזה ידיים, ובודקת ששאר הגוף שם. אני על הגב. הגב מיוזע קצת. לא נורא. הכול בסדר. מזיזה רגל, רק כדי לוודא שבאמת אני יכולה לזוז. יש לי ראש, יש לי גוף, יש לי ידיים. אני כנראה ערומה, ובשלב הזה, זה לא מבהיל אותי. הגיע הזמן לבדוק איפה אני. לא בבית. בבית בתל אביב אין לי מאוורר תקרה.

מתהפכת. עוד גוף לידי. אשה. לא מפתיע. עירומה. גם לא מפתיע. עם הגב אליי, מלאה כנראה. יפה כמו ציור של אנגר. יש לי טעם טוב. אני מתהפכת חזרה. העיניים מתגלגלות אחורה. אבל הראש כואב. יש לי פגישות היום? דדליינים? הרצאות? שימות העולם. הגוף שלי כדור ברזל ענקי. לישון. לישון. לישון. לישון. לא יכולה. אור חזק מדי. אוף. והסרטים בראש. עדיף כבר להתעורר. ואם אני כבר ערה, לצאת מפה. לפניה. שלא תחשוב מחשבות. שלא תתאהב. לא, לא, לא, לא. לא צריכה את זה. לא עכשיו. ורק שזאת לא תהיה סטודנטית שלי. אמא’לה.

מגלגלת את הגוף שלי לקצה המיטה. הנה התיק שלי. צריך לבדוק שהכול בסדר גם פה. זאת הפעם השלישית שזה קורה לי, וגם אם זאת לא סטודנטית שלי, אני עלולה להישאר עם התחתונים ביד. או בלעדיהם. ליטרלי. איפה התחתונים. דווקא מוצא חן בעיניי להיות עירומה במקום זר לחלוטין. אלמלא כאב הראש הזה. אני מנסה לקום. לא מצליחה. במחשבה שניה, אני גם לא ממש מנסה. אני מתהפכת לצד השני. מכאן יש לי נקודת מבט טובה יותר על החדר. כמו באיזה פילם נואר צרפתי. או סרט מתח הוליוודי משנות השמונים. הבגדים שלי נמצאים בערימה למרגלות המיטה, וחתולה לבנה יפהפיה, לבנה לגמרי, ישנה עליהם בעיגול. חתולה. אני יכולה לנסות להעיף אותה משם, ואז, כשאני אלבש את הבגדים אני אתחיל להתגרד כמו מוכת שחין. שחין מגרד בכלל? מה אני יודעת.

אולי גם אני אחזור לישון. אבל איפה אני. ואיפה האוטו. אני שולחת יד לתיק. הארנק שם. פותחת. הכול בסדר. גם כרטיסי האשראי. לא שיש שם משהו, אבל להנפיק אותם מחדש יהיה כאב ראש. הכול בסדר. חוץ מכאב הראש. נו, טוב, שתיתי. שתיתיתיתיתיתי. איפה ג’יבס כשצריך אותו. ברומן אנגלי, כמובן. ואני בבית ישראלי. איפה?

כנראה שאמרתי את זה בקול רם, כי בצד השני נרשמה התהפכות ונשמע קול שאמר: “ז’בוטינסקי”.

• ז’בוטינסקי?

• בחדרה.

חדרה היא אמרה? יכול להיות גם גדרה. היא ערה ואני בחדרה. או בגדרה. יש ז’בוטינסקי בכל פיזדילוך בארץ. לא מגיע לו. אבל גם אני גרתי בז’בוטינסקי, הרחוב הכי קפיטליסטי בארץ, וזה היה מזמן ואני לא רוצה לחשוב על זה. לא כל כך מזמן, ואני עדיין לא רוצה לחשוב על זה. החלון שלנו היה מעל הג’קרנדה. יש כאן ג’קרנדה? משהו מנצנץ בסגול מבין חרכי התריס הישן. לא, אלה רק קרני השמש שעוברות בפריזמה דרך משהו. נעים. נעים. נעים. יפה לי. אני שוכבת עירומה עם הנג אובר בחדר נוער בדירת קופסת נעליים משנות השבעים בחדרה או בגדרה. לאן הגעתי. פאתטי. גוש ענק עולה לי בגרון, ואני בולעת אותו. זה לא הזמן לבכות. רק חסר לי שזאת תהיה סטודנטית שלי. או רוצחת סדרתית כמו בכל סרט ממוצע על לסביות.

די עם הסרטים. אלה החיים, ווייק אפ אנד סמל דה חומוס. אני לא מסתכלת עליה עדיין. היא עדיין עם הגב אליי. אולי הכול הזוי ואני במין חלום. אז אולי כדאי להמשיך לחלום. הבקבוקים מאחורי הבאר. הבארמנית. היא לא הבארמנית. לבארמנית היו עגילי חישוק שנצנצו כל הזמן. עכשיו השמש מנצנצת מבעד לתריס, ונצנוצים של איזה קריסטל על הקירות, הבזקי אור צבעוניים כאלה, מכאיבים לי בעיניים. כאב הראש מתחזק כל שניה. אני ברחוב ז’בוטינסקי בחדרה. או בגדרה. מה אני עושה פה ואיך יוצאים מפה עכשיו בלי שערוריה. היא לא סטודנטית שלי, אני די בטוחה. הייתי שמה לב בפאב. הבארמנית אמרה לי שיש לה חברה ושאפסיק להסתכל עליה ואני הסתכלתי רק על העגילים, אבל היא אמרה שיש מישהי ממש לא רחוק ממני שמסתכלת עליי, ואני הזמנתי לה משהו. לא זוכרת שדיברנו. אבל כן זוכרת את העיניים שלה. אני אף פעם לא זוכרת עיניים. נורא מוזר. עיניים כחולות עם איים ירוקים כאלה.

היא מתהפכת אליי, ופוקחת עיניים, ואני מחליקה מתחת לפיקה במין התחסדות נוצרית כזאת. חיוך.

אני מחייכת בחזרה. לא כדאי לדבר. אם אני אפתח את הפה, תצא ממנו צחנת אלוהים.

- יש לך שיניים יפות.

אותן עיניים. כן. והיא היתה פעם תלמידה שלי, אני די בטוחה. אני גם די בטוחה שהיא נולדה כשהייתי בתיכון. משהו כזה. אבל גם עינת נולדה בערך באותה תקופה. עינת, אני לא רוצה לזכור.

- יש לך עיניים יפות.

- אני לא שומעת אותך עם היד על הפה.

מה יהיה, אין לי כוונות להתאהב. סתם לא להיראות רע. או להריח רע. אני מסירה מגננות. מעל הפה. לא יותר.

- יש לך עיניים יפות.

- זה מה שאמרת לי אתמול בפאב.

- אמרתי עוד משהו?

- שום דבר חשוב. פרטי חשבון הבנק שלך, סיסמאות, כאלה.

היא מחייכת חיוך רחב. כאב הראש שלי נעלם לרגע.

- ברצינות.

- למה את חושבת שאני זוכרת יותר ממך. אני זוכרת איך קוראים לך רק כי הייתי פעם סטודנטית שלך.

- אז איך קוראים לך?

- ענת.

- ענת.

- ענת, כן. יש לך סעיף שמיעה?

- לאקסית שלי קוראים עינת. זה קרוב.

ואיכשהו שוב אנחנו מוצאות את עצמנו – מה המלה – קצת יותר ממזדיינות, קצת פחות מעושות אהבה. את הפעם הזאת אני אזכור. אחר כך יהיו עוד הרבה פעמים, נזדיין, נעשה אהבה, נהיה טופ ובוטום, נחליף תפקידים, נעשה את זה אנאלי, וגינאלי, עם דילדו ובלי רתמות, עם רתמות ועם צעצועים אחרים, ופעם אחת ננסה קשירות ונסתבך וכמעט ניחנק ונצחק על זה. נעשה סקס בכל חדר בכל בית שנעבור אליו, נעשה סקס במיטה אחרי שהתינוק יירדם, ומרוב זהירות ילך לנו החשק ופעם שניה, כשהוא ממש במיטה שלנו, בלי שום כוח להזיז אותו, והוא ימשיך לישון גם אחרי שניאנק ונצרח. ונעשה את זה באמצע הלילה כשנתעורר אחרי שנרדמנו, אחרי שהרדמנו אותו, ונסרב זו לזו אחרי הנקה, ובדיקת אולטראסאונד, וחודשים שלמים לא ניגע זו בזו כמעט ורק נריב וכמעט שניפרד, ודווקא בט"ו באב לא יתחשק לנו ונשכב זו ליד זו וסתם ננשום ונרגיש שאנחנו אוהבות בלי לגעת, ויהיו פעמים שרק נתנשק, ופעם אחת הילד יכנס לנו באמצע, וניבהל ואז נסביר. פעם אחת בצימר על שפת האוקיינוס, תהיה מדהימה במיוחד, וכמה פעמים עם סרט סופט-פורן, ונפנטז על כוכבות קולנוע וגם על כוכבים. וננסה קצת משחקי תפקידים, אבל זה לא יהיה ממש הקטע שלנו, ופעם אחת ננסה לעשות את זה באיזה תא שירותים ונתלכלך ונתעצבן ונחזור למיטה שלנו, מתחת לקריסטל הזה שעכשיו מנצנץ ומפזר קשתות קטנות בכל החדר. ותהיה הפעם אחרי הלוויה של אמא שלך, חודשיים שלא נגענו מאז שגילו לה ועד שמתה, כל המתח הזה פתאום יתנקז במגע מבוהל, נאחז בחיים, אולי הסקס הכי פרוורטי שיהיה לנו. וכשנפתח את היחסים ונסגור אותם שוב, ואחרי שנסגור, אבגוד בך עם הבמאי ההוא, וכבר לא אהיה צעירה, אבל ארצה להוכיח לעצמי משהו וכמעט שתעזבי את הבית, ואז איכשהו אצליח לגעת בך שוב ונעשה אהבה, כי אדע, אחת ולתמיד, שרק איתך אני רוצה להיות, גם אם תהיי הזיון הכי גרוע בחיים שלי. ואת תהיי. ותהיי גם הכי טובה, והכי מתוקה והכי מרירה והכי חמוצה, והכי שמחה והכי עצובה. כי איתך אני אחיה, וגם אם לא אשכח את כל הפעמים האחרות וכל הנשים האחרות וכל הגברים האחרים, הם יתגמדו לעומת כל מה שאעבור איתך. ואת כל הפעמים, את כל הפעמים נזכור, חוץ מהפעם הזאת הראשונה ממש, ברחוב ז’בוטינסקי בחדרה.

זאת היא. בוודאות. היא. אני יודעת את זה כי הפנים שלה, הפנים, הפנים לא לגמרי השתנו. כבדו. עייפו. קמטים שהיו פעם קטנים והעמיקו. עגלוליות כזאת מקיפה אותן, אבל הם אותם פנים בדיוק. אותו הנהון של הבנה קצרת רוח, אותו חיוך שמתחיל להצטייר בקצה הפה, ועולה מעלה, ואם לא נזהרים הוא הופך לגיחוך, מבין שפתיים פעורות. תמיד כשהתחיל החיוך הזה ידעתי מה היא חושבת: את יודעת שאני צודקת, בהמה. לא במלים מפורשות, אלה המלים שאני הדבקתי לחיוך הזה. לא לי אמרה אותן, לא ישירות. אבל תמיד כשהחיוך עלה, יכולתי ממש לשמוע אותה בראש: את יודעת שאני צודקת, בהמה. החיוך הזה. אולי זה מה שזרק אותי רחוק כל כך, הכי רחוק ממנה שיכולתי. לא הבגידה, כמו החיוך הזה, הרצון לא לראות אותו לעולם. רחוק ברחתי ממנו, ניו יורק, אוקספורד, אוסטרליה, ברקלי, לאן שהרוח ואחר כך הזוגיות והעבודה לקחו אותי. והנה הוא כאן שוב. בטח חמש עשרה שנים עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. אותו. עשר אני עם רוית. אז אולי רק ארבע עשרה. מה זה חשוב. החיוך הזה, זאת היא.

זאת היא. צליל. הצלמת הכי סקסית בעולם, זאת שהיתה מסתובבת עם תיק כבד על הכתף, מכנסי חאקי נח"לאויים, קצרים, הכיסים משתלשלים מתחתיהם, זאת עם הזרועות הכי שריריות, כדי לסחוב את כל הציוד הזה. היא מלמדת צילום עכשיו, מפרסמת מאמרים, משתתפת בתערוכות, מדי פעם אני שומעת עליה. שומעת, וזכרון של כאב, מעורב בקורטוב קנאה, נרשם בגוף שלי. הפעם הראשונה שראיתי אותה מאז, מזה ארבע עשרה שנים. אני בוחנת את האשה שעומדת לא רחוק ממני, מרחק כמה פסיעות: עדיין אותם בגדי טום בוי, עדיין אותו חיוך, אבל כבדות פשתה בה. ליָדה בת הזוג שלה, פמית ורזה כמו שאני הייתי פעם, רק הרבה יותר מהודקת. תמיד היתה לה חולשה לפמיות. פֶם, אני אומרת פֵם, כי ברור לי שהאשה הזאת, אם היא עומדת לידה, היא בטח איתה. שמעתי שהיא שפית מפורסמת עם תוכנית טלוויזיה, שהיא זאת שילדה את בנן, שהוא בטח בן שנתיים היום. פעם אפילו ניסיתי לחפש באינטרנט את התוכנית שלה. היא לא נראית כמו בתוכנית, אבל התאורה מתעתעת, והרבה אנשים צועדים בינינו, זזים כל הזמן, צללים נופלים, צללים נעלמים, שלטים מונפים, מורמים, מורדים, קולות רבים מדי עוברים בינינו, ואני רחוקה מדי. רחוקה מדי, אבל קרובה מספיק לראות בין כל מה שעובר ושעבר את החיוך הזה, האור הכתום-צהוב מהזרקורים של הבמה מאיר גם עליו. היא מדברת עם מנחה הארוע, ומניחה יד על הכתף של בת הזוג שלה, ואני יודעת שהגיע הזמן. הגיע הזמן לעשות את זה. להתפייס איתה, עם עצמי, עם הכאב הזה, עם כל התחושות האלה שאבד עליהן הכלח מזמן, אבל הן עדיין בגוף שלי. נאו אור נֶבֶר. אפשר לחשוב, נאו אור נבר. ביג דיל גם כן. אני אגיד לאקסית שלי שלום עכשיו ולא בפעם אחרת. או לא אגיד לה. ואני מתחילה להתקדם אליה, לא כי אני רוצה אלא כי אני חייבת. צריך לפתור את העניין הזה, שהכאב לא יעלה שוב, לרפא את זה. די עם הגיגולים, עם החיפושים, עם הצורך לשרוט את הצלקת, לפתוח אותה שוב כל פעם. הנה היא, והיא עשתה לי את זה, בגדה בי, עזבה אותי וכל זה. והנה היא שם, זאת אפילו לא אותה אשה. בארבע עשרה השנים שחלפו כל תאי הגוף שלי, שלה, התחלפו כבר פעמיים. היא אחרת, גם אני אחרת, ואף על פי כן ולמרות הכול עדיין הלב נמשך, נמשך ומתכווץ בזכרון רפאים של אותו כאב. לְמה, לעזאזל, לְמה בדיוק הוא נמשך. מה הוא רוצה. ולָמה.

אני מתקרבת, והיא עדיין לא רואה אותי. את בת 38, אני אומרת לעצמי וגם היא. לא בת 24. הלואי והייתי מתה בגיל 25, עולה בי מחשבה טיפשית, ואני מייד מחבקת את הילדונת שמחזיקה לי את היד, מחבקת אותה חזק- חזק, מרימה אותה, לופתת אותה לרגע אחד בצבת שמסרבת להרפות. “אמא די”, היא מנסה להיחלץ, “זה חזק מדי”. אני מרפה אבל מייד מדגדגת אותה, והיא צוחקת.

צליל. הצחוק משך את תשומת לבה, ועיניה נודדות לרגע אל אוריאן. ואז אליי. מתעכבות רגע. אני מחייכת חיוך נבוך. היא מחייכת חזרה, שתי הגבות מתקשתות בהפתעה, בהבעה מוכרת היטב, אהובה. מבטה חוזר אל המנחה, אבל המבט שלי עדיין מקובע בה. “אמא, יש לי פיפי”, אני שומעת את אוריאן, ורק אז המבט ניתק ממנה. יש תורים ליד השירותים הכימיים, אין מצב שאגיע לשם. אני רצה והיא בזרועותיי. מה הגרוע ביותר שיקרה? שתעשה עליי? לא כדאי לשדר לחץ בסיטאציה כזאת. אני עוברת להליכה מהירה, מנסה לא להלחיץ את הילדונת. היא עדיין כל כך צעירה. אנחנו מוצאות נקודה נסתרת בין השיחים ואני עוזרת לה עם התחתונים, מרימה אותה. כשהיא מסיימת, אני כמעט נוזפת בה שלא עשתה לפני שיצאנו ומוותרת. אין טעם. היא תלמד בזמנה, ולמה להלחיץ אותה. אולי צליל חושבת שברחתי לה. אולי היא מחפשת אותי. אולי לא. מה זה חשוב. אני אוחזת ביד בתי. אילו הייתי בת שלוש שוב.

“אני רוצה הביתה”, היא מרימה אליי את הראש. גם אני. ארבע עשרה שנים עברו. אולי שלושים וחמש. או לא עברו בכלל. הביתה. גם אני רוצה.

“לנו יש ערכים אחרים”, הישרתי אליה מבט ואמרתי בקול חמור, ויכולתי לראות שהיה לה עוד מה להגיד, אבל שהיא, עם הצמות הבלונדיניות העבות האלה, איך קוראים להן, והקעקוע האנרכיסטי, היה לה עוד מה להגיד. אוהו, מה שהיה לה להגיד, אבל היא בלעה את הצפרדע המכוערת שלה והלכה לישון, או מלמלה משהו שנשמע כמו “כנראה” והלכה לישון, או עשתה את עצמה ישנה. עלינו למטוס, אני ושבעת המופלאים שלי, ואז הסתבר שהשורה הראשונה באמצע שלנו, כמו תמיד כשאני טסה איתם ולא האבא המעופף שלהם, שיהיה בריא. תָלי ישבה ליד אבשה באחד המושבים הצדדיים, אבל במקום שדבורי תשב איתה במושב נפרד, לא יודעת מה קרה שם, עמדתי לברר את זה עם הדיילים, היא ישבה ליד זותי עם הצמות, שדווקא שם יפה היה לה, אליאת, “כמו ליאת, רק עם א' בהתחלה”, היא אמרה, בחיוך של מי ששמעה הרבה פעמים “מה”, כשהציגה את עצמה. טוב, אז בסוף תלי ישבה עם אבשה, ואני עם צירי שעוזרת לי עם יואבי ותחי וברקי התינוק. מאחוריי ישבו בחור עם זקן תיש, ועוד אחד לידו, מהצד השני זותי עם הצמות והבן שלה, ובאמצע דבורי, כולה בת 12.5. לא יודעת למה היא צריכה להיות שם באמצע.

מתישהו לקראת סוף הטיסה, כשכולם התחילו להתעורר, אבל הקטנים לידי עוד ישנו עמוק, שמעתי אותן מתחילות לדבר. אז הקשבתי לשיחה. דבורי כל כך תמימה, מה היא יודעת. היא סיפרה לה שאנחנו נוסעים לבקר את אבא שהוא חוקר בברקלי, ואז אני שומעת שההיא עם הצמות אמרה ששם הילד נולד, כשהיא ובן זוגה גרו שם, במסגרת הפוסט דוקטורט. זה מה ששמעתי. טוב, שיהיה. ואז דבורי שואלת איך הילד נולד – איזו שאלה מוזרה – מתורם, אומרת לה ההיא. ואז החלטתי להסתובב אליהן, רק אלוהים יודע לאן שיחה כזאת יכולה לגלוש, הילדה שלי בקושי בת מצווה. ואני מייד מסיטה את השיחה למקומות שאנחנו נוסעים אליהם, ואז אני שמה לב לקעקוע, רק אחת הכרתי שהיה לה כזה, בצבא דווקא. אורנית, אני זוכרת את השם שלה.

את זה אני לא מספרת לה. במקום אני מציגה בפניה את הילדים, צרויה הגדולה, ואחריה עתליה, שמות כל כך יפים, תמיד כשאני מדברת עליהם אני מצטערת שהתחלנו עם כל כינויי החיבה האלה, שהם חמודים אבל מפספסים את העיקר. ודבורה שיושבת לידה, ויואב ויפתח ואבישי וברק, כמובן. “שמות מעניינים”, היא מציינת, “כולם שמות תנ”כיים". “כן”, אני עונה לה, בגאווה, בטח בגאווה, ואני מספרת לה שגדלתי בקיבוץ, ושם חינכו אותנו לאהבת הארץ. לתת. דרך סיפורי התנ"ך האלה. ואני שואלת אותה אם יש לה עוד ילדים ואיפה בעלה, והיא מחייכת ואומרת שזהו, ואני רואה שהיא לא כל כך צעירה כמו שחשבתי, אפילו שיש לה צמות עבות כמו של כושים, יש לה קמטים כאלה ליד העיניים, אולי היא צעירה ממני בשלוש-ארבע שנים, והיא עונה בחיוך ובלי בושה בכלל שהיא נשואה לאשה, בקליפורניה הם התחתנו, שם גם הילד נולד. את זה כבר ידעתי, רק לא שמעתי טוב. ואז היא אומרת שגם לבן שלה יש שם תנ"כי, נמרוד, כי הוא הניף את נס המרד. גם כן בחירה, אני חושבת, ואני שוב מנסה להסיט את הנושא, כי לא מתאים לי שדבורי וצירי ואפילו הקטנים יותר ישמעו דברים כאלה. נס המרד. מספיק ה-A הזה על החזה, והצמות העבות, והמיני. סליחה, אבל ככה לא צריכה להיראות אמא לילד. יש גיל שצריך להפסיק עם השטויות, ולדעתי, לא להתחיל עם זה בכלל, אבל בגיל ארבעים, מה שנראה סקסי בגיל 17, נראה מגוחך. במיוחד המיני הזה. ואיזו בחירה בשם. נמרוד! יש אנשים שנתנים שמות כמו נמרוד ועומרי בלי שום מודעות בכלל, והיא דווקא כן. להכעיס. זו המהות של השם הזה. אבל איזה ילד יפה ומתוק שוכב לה שם בידיים, והיא מלטפת לו את הראש.

“כולם שמות של לוחמים”, היא אומרת בהיסוס, מפתיעה אותי בידע שלה: “עתליה היתה מלכה לוחמת, וצרויה אמו של אבישי – שר צבא דוד, נכון? ויש לך יואב, אמרת? ודבורה וברק, ומי עוד?” אבישי ויפתח", משלימה לה דבורי, מתוקה כזאת. “אבישי אמרתי”, היא אומרת בהרהור. “נכון”, אמרתי, קצת מתרשמת מזה שמישהי כזאת יודעת תנ"ך כל כך טוב. “כולם שמות של מצביאים. כמו שאני רוצה שיהיו. קצינים בדרגה גבוהה”, בגאווה אמרתי את זה, למה לא.

“למה?” היא הסתכלה עליי בעיניים גדולות, ואז הישרתי לה מבט ואמרתי, “יש לנו ערכים אחרים”.

ונתתי בה כזה מבט. שתדע בדיוק מי אנחנו. אז היא הבינה ושתקה, אפילו שראיתי שיש לה הרבה מה להגיד. גם לי היה מה להגיד, לו רק היתה פותחת את הפה. שאיך היא מעיזה, אנחנו מגינים עליהם בתל אביב, יושבי בתי הקפה. רק שיש דברים שלא מדברים עליהם ליד ילדים. הילדה שלי לא צריכה לדעת על הסטיות שלה. או שאפשר להביא ילד עם תורם. תורם זה לא אבא. טוב שסתמתי לה את הפה. לכי תדעי איזה עוד רעיונות דבורי היתה מקבלת. כבר עכשיו היא מתחילה לדבר אחרת מכולנו, עד שאבא שלה כבר אמר לה להפסיק עם הדיבורים האלה כי הם לא מובילים לשום דבר טוב. יש להן שם אחד. הן התחתנו. איזה מין דבר זה. איזו מדינה מרשה לדבר כזה לקרות. ובאמת ביטלו את זה אחרי כמה זמן, חזר להם השכל. רק שלא ישנו את זה שוב, האמריקאים עם משאלי העם שלהם.

ילד אחד. רק ילד אחד. בטח אין להן זמן ליותר מילד אחד. יותר מדי פעילות נגד המדינה מכדי שיוכלו לעשות יותר מילד אחד. טוב, זה לא בדיוק מה שהיא אמרה, במלים האלה, אבל זה היה די ברור. והיא מסתכלת עליי ושואלת “לא היה לך קשה?” שבעה הריונות. שמונה בעצם, היתה לי הפלה טבעית אחת, לא מזמן, בין אבשה לברק. תודה לאל שהכול בסדר. אמרתי לה שהכול מתגמד לעומת האושר שהם מביאים לי. הם גם נולדו בקיסרי. צירי נולדה רגיל, בלידה הכי קלה שהיתה לי, הלואי שכולם היו ככה. אבל כבר עם תלי היה צריך לנתח, ואחר כך פשוט קבענו תור וזהו. כמעט שמונה עשרה שנה, מי היה מאמין.

עכשיו אמרתי את זה בפעם השניה. שיש לנו ערכים אחרים. לא משהו שהיא יכולה להבין. בגאווה אמרתי את זה. אני גם יכולתי לבחור בדרך אחרת. אבל העדפתי לעשות משהו שמועיל למדינה. בניגוד לבוגדים כמוה, לתרום ולא לירוק לבאר שאת שותה ממנה. ללדת כדי שיהיה לנו כוח נגד הערבים. אז היא שתקה. או עשתה את עצמה ישנה. גם אני לא רציתי להיכנס לזה. פעם אחרונה שהתווכחתי היתה בצבא, עם אורנית הזאת, והיה ברור מאוד שיש לנו ערכים אחרים. שבזמן שהיא תשתחרר ותעשה מה שתעשה נגד כולנו, אני אעשה משהו בעד. ובאמת אחרי שהשתחררתי פגשתי בריקודי עם את גדליה, והיה ברור ממפגש ראשון ששנינו מרגישים אותו דבר, ותוך חודשיים התחתנו ומהר מאוד צירי נולדה וידעתי שזה יהיה השם שלה, כי תמיד אהבתי את השם הזה. ותלי ודבורי והבנים. בהריון, כשאני בהריון אני לא מרגישה את כל השאר. מה זה כל השאר? לא יודעת, לא רוצה לחשוב. אנשים כמו אורנית וכמו הבלונדה כאן, שיש לה אותו A ואותה פוזה. האמת היא שזה לא פייר להגיד שיש לה פוזה. היא בסך הכול נחמדה. תמימה. מאמינה בכנות במה שהיא מאמינה. תינוק שנשבה וכל השאר. אבל הגישה הזאת לחיים. השנאה העצמית. הביטול של כל מה שיקר לנו. לזרוק את זה לים. להביא לפה את הערבים שיעשו בנו כבתוך שלהם. בשם הדמוקרטיה. וכל מיני רעיונות נעלים, שפשוט לא מתאימים למציאות באזור הזה. שיפים למדינות כמו שוויץ וקנדה. אפילו בארה"ב, עם המקסיקנים שמגיעים לכל חור, הם צריכים קצת להגביל את כל העניין הזה. אלה המסתננים שלהם.

גם אני יכולתי ללכת ולעשות כל מיני דברים. ולא. העדפתי לעשות משהו שמועיל לחברה ולמדינה, לכל מה שגדלנו עליו. לא לחתור תחתיה. יש לנו מספיק אויבים מבחוץ, אנחנו לא צריכים שיערערו את היסודות שלה. את אמות הספים. אנחנו צריכים חיזוקים. ואני חיזוק כזה, אני ובעלי אפילו, ושבעת המופלאים שהבאנו לעולם. וכדי לחזק, צריך להפסיק לחשוב על הצרכים שלך ולחשוב על החברה. לחשוב על לתת ולא לקחת. ככה אני חושבת.

לא אמרתי את כל זה, וגם היא לא אמרה מה שהיה לה להגיד. בשביל מה להתווכח. ואני חושבת שאולי בכל זאת הדברים שלי הגיעו אליה, כי בתור לדרכונים, כשעמדנו כולנו בתור לאזרחים, כי הרי רק צירי ותלי וברקי נולדו בארץ, ודבורי ואבשה ויואבי ויפתחי, כולם ילידי ארה"ב מהתקופה שגרנו פה, כשגדליה לימד כאן. צריך מישהו שיגן על הארץ גם בתפוצות, מפני כל מיני חורשי רעה ואוהבי ערבים ויש בברקלי כאלה בשפע. ממש בלתי נסבל. בכל אופן, לגדליה יש אזרחות אמריקאית, כי אמא שלו ילידת לוס אנגל’ס, אז לכל הילדים יש אזרחות. מה זה חשוב.

עמדנו בתור לדרכונים לאזרחים, הבלונדה עם הצמות והבן שלה שנולד כאן. והתור נמשך, ונמשך, והסתכלתי בשעון שעל הקיר, ואמרתי לצירי שאין לי מושג אם נגיע למטוס שלנו. “מתי הטיסה שלכם?” היא שאלה.

“עוד שעה”, עניתי.

“שלנו עוד שעה וחצי, תעברו לפנינו”. ככה היא נתנה לנו את התור.

וחשבתי שכמו אורנית היא שמאלנית אבל בסדר כזאת, גם עם הצמות העבות. גם שמאלנים יש להם לב לפעמים. ויָפה. אפילו שיש לה קעקוע מכוער על החזה. והיא לא מגלחת. בטוח. לא ראיתי. אבל אני מכירה את הסוג שלה. חשבתי שאולי היא מכירה את אורנית, כי גם היא שמאלנית, ורציתי לשאול אותה משהו אבל אז אבשה ויפתחי התחילו לריב, והפקיד קרא לנו. ואז אמרתי לה תודה בקול רם, שהקטנים ישמעו. בקול כל כך רם זה היה, שהוא גבר על קולות הריב שלהם ועל קולות הנזיפה של תלי, והקול של הפקיד, שהסתכל עליי בתדהמה, בטח חשב עליי את כל הסטריאוטיפים על ישראל. אז צעדתי לעברו בגאווה. תלי וצירי והקטנים כבר היו מפוזרים מסביב לתא שלו.

בלילה, בדירה של גדליה, כשכולם ישנו והוא ליטף אותי בעדינות, ונישק אותי על העורף, וידעתי שהוא רוצה יותר מזה, אבל לא היה לי כוח, עשיתי את עצמי ישנה. ואחרי שגם הוא נרדם לגמרי עצמתי עיניים, וראיתי צמות בלונדיניות עבות, ואת הצמה של אורנית, והיד החליקה מאליה למקום החם שבין הירכיים, וככה נרדמתי, כמו בכל לילה.

השמיים היו כחולים, שמיים כחולים של יום חם, ובדיוק כשהרימה אליהם מבט וחשבה על זה, צלצל הסלולרי שלה. היא עמדה בקצה השני של הגן, מחכה לבת זוגה ההרה ובתהּ שהבטיחו לבוא לשמוע את הנאום שלה. אולי זו היא. אבל זו היתה המפיקה שביקשה ממנה להזדרז ולהגיע, כי “תיכף מתחילים”, ובתשובה לשאלה אם אפשר לחכות כמה דקות, ענתה לה ההיא שתחכה כבר מאחורי הבמה, “ואם לא יגיעו, יפסידו, אין מה לעשות”. “לא הגיוני שכבר מתחילים”, אמר לה אחד החברים שפגשה בדרך לשם, “בקושי יש אנשים”. היא משכה בכתפיה בסתמיות ומיהרה, קצרת נשימה, מפלסת לעצמה שביל בין האנשים שהסתובבו שם בהיסח דעת.

קצרת נשימה מהלחץ, לא כל כך מהחיפזון ואולי משניהם, חשבה על השיחה עם המפיק הראשי, שבלעדיה כנראה לא היתה כאן היום, ועל חבריה וחברותיה לארגון שצועדים להם במצעד אלטרנטיבי. הלב רצה להיות איתם, רצה שיהיו כאן איתה. על אף כל זאת, היתה מודעת לחשיבות הנוכחות שלה כאן. נִרְאוּת, אמרה לעצמה, נחפזת, נראות.

בדרך לבמה היה מחסום ומעליו עיניים כחולות ופניו היפים של אחד המארגנים שהיה מוכר לה משנות פעילותה בקהילה. הוא חייך אליה חיוך רחב, חיוך שהיו בו אור ושמחה, אבל ידיו, שריריות, חלקות, שחומות, היו עדיין מונחות על המעקה המשטרתי.

“אני צריכה לנאום”, היא פלטה במהירות, מתנשפת עדיין במלה “אני”, מאיטה ומדגישה את המלה “לנאום”, מודעת לחשיבות הימצאה שם. הוא פתח את המחסום. היא נכנסה בצעד איטי, עם הרבה טקס בישבן ובכל הגוף, ונתקלה במבט הענייני המוכר עד לזרא של המפיק הראשי, לוכד אותה מאחורי משקפי מעצבים ששיקפו לה את עצמה.

“שתי דקות”, הצהיר, “מקסימום”.

“המפיקה נתנה לי ארבע-חמש”, היא הרגישה איך הטקסיות אוזלת ממנה בעודנה מתמקחת, אפילו בתקיפות, ואיך במקומה עולה כעס.

“אוקיי”, המפיקה שהתקשרה אליה צצה פתאום, חובקת לוח עם קליפס גדול מעליו, הליין-אפ המקודש, “אבל לא יותר”. היא בחנה את הפנים המנומשים שמייד חזרו לסמן משהו בנייר שהוצמד ללוח הגדול.

“אני צריך אותך עכשיו”, המפיק הראשי הזעיק את המפיקה. הם התרחקו, והיא עקבה אחריהם, מהנהנים זה לזה, ואז הולכים לכיוונים נפרדים. כשהחזירה מבטה לבמה ראתה את המנחה נכנס, היא ראתה אותו מזווית העין, ראתה שהיה אותו מנחה, בעל אותו מבט מתנשא, מדושן עונג, בטוח בעצמו. היא נזכרה שהיה לה עוד משהו להגיד, והלכה בעקבות המפיקה שהסתובבה אליה, מופתעת.

“שלא יקטעו אותי”, דרשה. המפיקה חייכה. “מי קוטע?”

“הוא קטע אותי בעצרת אחרי הרצח. לא מוכנה לזה”. הכעס היה קרוב כל כך לגרון, והיא השתעלה בנביחה. המפיקה הציעה לה לדבר על כך עם המפיק הראשי. “תעמדי בזמנים, ולא תהיה בעיה”, אמרו לה משקפי המעצבים בנוקשות צבאית, כאילו היתה טירונית סוררת.

העצרת עמדה להתחיל. מהצד השני עלה המנחה, ברישול אופנתי מופגן. לו רק היתה לה עשירית מהבטחון העצמי שנזל לו מכל הכיוונים. אבל הכעס טען אותה מרץ, והיא הרגישה שהיא מוכנה לעלות לבמה, ולשאת את דבריה. משפחתה עדיין נעדרה מהקהל הדליל, או שהיתה רחוקה מכדי להיראות בתוכו. אחת הדוברות איחרה והיא נתנה לדוברת אחרת לעלות במקומה, בתקווה שיגיעו בקרוב.

“מי אחריי?” משכה בכוח את תשומת לבה של המפיקה.

“דראגיסטיות”. רצתה להגיד משהו על דראגיסטיות, אבל המפיקה, נמשים, חיוך, לוח וקליפס כבר נפנתה לעניין אחר.

לטשה מבט אל הנאום שכבר ידעה כמעט בעל פה, ארבע וחצי דקות מתוזמנות על השניה, עליהן התאמנה כבר לא מעט בבית ועם חברים, אחרי שקצצה בנאום המורחב שאף הוא עבר שינויים לאחר דיונים ותהיות עם חברי הקבוצה. ממקומה לא היתה יכולה לראות אם בת הזוג והבת היו כבר בקהל. הבת, ביישנית ושונאת המוני אדם, לא רצתה לבוא. היא נדרשה לשיחת עידוד, בה הבטיחה לה חיבוק גדול גדול וקרטיב. הקטנה רצתה ארטיק, אבל עם הנזלת הזאת באמצע הקיץ, היא היתה חייבת לשמור שלא תאכל יותר מדי מוצרי חלב. עקפה את הבמה ועמדה מול הקהל, ובאותו רגע נשמע צליל קצר, “אנחנו כמעט בפארק”, סימסה לה זוגתה. רק אתמול גילו יחד באולטרה סאונד שזהו בן, והחליטו לא למול אותו, אבל באותה נשימה החליטו גם לדחות ככל האפשר את ההתעמתות עם המשפחה. זה לא יעבור חלק.

ואז הגיע זמנה לעלות, והיא אמרה לעצמה לא לשכוח את הענין הפוליטי. ארגון שמאל ששואף לשויון, לא רק לשוויון מגדרי ועל בסיס נטיה מינית. ועלתה למקרא שמה. היא שמעה את המנחֶה טועה קלות בשמה, טעות קטנה אבל משמעותית. לא נורא, אמרה לעצמה בדרך לרמקול, כולם יודעים בדיוק מי את. הכי חשובה הנִרְאוּת. היא התקבלה בקריאות עידוד ותשואות מהקהל, שעדיין, על אף ההתלהבות, היה מעוט משתתפים. וללא משפחתה, עדיין. זכרון מגיל שמונה צף ועלה, של הילדה ששכחה את השורה שלה אל מול קהל הורים ומורים. היא התעלמה ממנו והחלה לקרוא בבטחון ובעוצמה, ובדיוק כשהגיעה לקטע הפוליטי, המנחה, שקשקש כל הזמן מאחור עם המפיק, מפריע לה להתרכז, קרא בקול רם שנשמע היטב “שלוש דקות”, והיא נבהלה והתבלבלה במלים, והקטע שהבטיחה לעצמה לא לשכוח נעלם מעיניה.

ואז נקלטו במבטה האשה הגדולה, אוחזת בכף ידה של הילדה הקטנה מאחוריה, מושכת אותה אל מול הבמה, מעלה אותה על כתפיה. גופה נטען משנה מרץ והיא צעקה “אני מקצרת” כאילו צעקה “אני לא מוותרת”, והמשיכה לדבר על מה שרצתה לדבר. על שאינה רוצה לחזר על הפתחים, שאינה רוצה ש"יקבלו" אותה, שהיא רוצה לבטל את האֲחֵרוּת, ההפרדה המלאכותית בין מי ששייכים ל"אני" לבין מי שנחשבות ל"אחר". להיות שווה. סיימה את נאומה הקצר, וירדה מהבמה לקול מחיאות כפיים, פוגשת את אהובות לבה, הילדה שטיפסה עליה, בת הזוג שחיבקה אותה חיבוק רחב. ואז כשמבטה פגש שוב בשמיים הכחולים, בין צמרות עצי הפיקוס, שמה לב למוזיקת הרקע. לא דראגיסטיות. מוזיקת רקע סתמית. היא פנתה לאחור, אל עבר הבמה. החיוך חסם את דרכה, אבל קרא למשקפי המעצבים.

“בשביל זה קטעת אותי” אמרה בחימה, שהפעם נתנה לה לזרום. “אין כאן כלום. אפילו לא דראגיסטיות”.

“הדראגיסטיות מאחרות” אמרו המשקפיים שניגשו למחסום. “והנאום שלך היה שבע דקות”, הם ננעצו בה במבט לא נעים. אמה של בת השמונה שהיתה נזפה בה: “איך שכחת את מה שהיית צריכה להגיד? שתי שורות, ואת כבר גדולה, בכתה ב', לא בגן”. תחושת מבוכה פשתה בה, כמו כתם במקום שכולם יכולים לראות. ואז חשה בלחיצת כף היד של בת הזוג שלה, לחיצה חמה, חזקה. לא, היא היתה בת שלושים ושמונה, לא בת שמונה. והיא היתה מנהיגה בקהילה שלה. מאחוריה עמדה משפחתה, כל האנשים שהקשיבו לה ועוד הרבה אחרים.

“אלה לא היו שבע דקות”, היא אמרה בתקיפות. “אבל אני לא אתווכח איתך על זה. היחס הזה שלך, על זה בדיוק דיברתי. בדיוק בגלל זה יש מצעדים אלטרנטיביים. אתם מדירים חלק גדול מהקהילה”.

“יש מקום גם למצעדים אחרים”, אמר החיוך.

“בוודאי שיש”, היא ענתה על רקע המוזיקה הרועשת. “השאלה היא למה הם נולדו בכלל, ואיזו קהילה אתה רוצה”. פתאום הבינה שאולי אין כאן על מה להתווכח. המשקפיים והחיוך רוצים קהילה מעוצבת, צייתנית והומוגנית. הם לא רוצים אותה. לכל היותר, הם מוכנים לסבול אותה כקריאת ביניים מהקהל. הם לא רואים אותה, או את הקהילה שלה.

בתה התרפקה עליה בחיבוק.

“ועכשיו”, אמרה לחיוך ולמשקפיים המעוצבים, מחזירה להם חיוך משלה, “יש לי עניינים יותר חשובים”. החיוך פתח את המחסום ונתן לשתי דראגיסטיות בלבוש מגוחך להיכנס. היא נתנה יד לבת השש ולאשה הגדולה שהביאה אותה, פנתה לעבר הקהל, ויחד הלכו הביתה. בשמחה.

כדי להגיע לשם בזמן היא צריכה לעלות על המיניבוס של קו 23, בתחנה של החיילים. בין השעות ארבע אחרי הצהריים לשבע בערב האוטובוס מלא בהם כל כך בתחנה שליד הבית שלה, שהיא תמיד מוצאת את עצמה, כובע ובקבוק מים וקרם הגנה, כאילו יצאה לטיול שנתי, הולכת בחלק החם של הרחוב, החלק החשוף, שבו השמש קופחת, לעבר התחנה"שלהם". והיא תמיד מתרעמת בלבה על הצבא החזק במזרח התיכון שלא מוצא תקציב להסעת חייליו לתחנת הרכבת. כשהיא מגיעה לתחנה, בהליכה מהירה, תמיד קצת מתנשמת, היא נדבקת לפס הצל שמאחוריה. כשהאוטובוס מגיע סוף סוף, לפעמים באיחור, היא ממש נלחצת, כי היא שונאת לאחר. תוך כדי שהיא נרכנת מעל למחסום שמפריד בין הנהג והנוסעים כדי להניח את הרב קו בעמדה, היא זוכרת תמיד לחייך אל הנהג, להגיד שלום, לא להתייחס אליו כאילו הוא שקוף. היא מכירה את כל הנהגים, ואת הנהגת היא תמיד שואלת מה שלומה. פעם הן אפילו דיברו קצת. ואז היא מתקדמת למרכז המיניבוס, רק כדי להידחק בין חייל עם צ’ימידן ענק לחיילת שמדברת בפלאפון עם החבר שלה או ההפך. הפעם היא עומדת מאחורי תיירת הולנדית שמדברת בסקייפ בטלפון. בלבה היא מצטערת שהיא לא יודעת את השפה. הגרמנית שלה לא מספיקה בשביל להבין הולנדית מהירה כל כך. היה יכול להיות מעניין.

התיירת והחיילים יורדים בתחנת הרכבת, ושם, לפני נהר האנשים שעולה למיניבוס, היא מצליחה למצוא מושב יחיד ולשקוע בספר שהורידה לסלולרי, או במחשבות שלה. הרבה מחשבות יש לה, אחת מובילה לשניה, עד שלפעמים היא שוכחת מאיפה הן באו, איך זה התחיל, מה הוביל למה. לפעמים היא נזכרת, ויש לה תובנות. בינתיים המיניבוס יוצא מהתחנה, עובר לנתיב הימני ביותר מבין כל הנתיבים הפונים שמאלה ועוצר בתחנה שמול בית קלקא שלידו דרך בלתי סלולה, מלאה חול ואבק. טוב שהיא במיניבוס הממוזג. הוא שועט לו הלאה, דרך הפיח של רחוב המסגר, עוצר ליד בית הביטוח הלאומי להעלות עוד כמה נוסעים שגמרו להתכתש עם הבירוקרטיה, ואז עומד בצומת מול הבנין הקעור והכעור של בית מעריב. הוא מתעלם מקרליבך וחולף על פני בתי הקפה האופנתיים יותר ופחות של לינקולן, פונה שמאלה ביהודה הלוי, הפוגה קצרה למשוררים בין כל הנשיאים והגנרלים, לפני שהוא ממשיך לבלפור שהיה טוב לציונות אבל רע אל האירים. רגע לפני שהוא חוצה את רוטשילד כמו אוטובוס צעצוע בתוך דגם לגו, היא נזכרת, כאילו היה לה שעון מעורר בתוך הראש, מרימה ראש מהסלולרי, או מקיצה משרעפיה. היא מושיטה יד אל הלחצן הקרוב, ומצלצלת. אחרי מעבר חציה קטן אחד המיניבוס נעצר בתחנה, שבכלל לא נראית לה כמו תחנה.

שם היא יורדת, בתחנת בלפור-מלצ’ט שרק ממש לא מזמן נקראה “אוהל שם” על שם האולם המפורסם שמולה, זה שביאליק נהג לערוך בו את העונג שבת שלו, ועשרות שנים אחר כך, קיימה בו מפלגת העבודה, את ועידותיה. היא יודעת את כל זה, היא אוהבת את ההיסטוריה של העיר כאילו היתה ההיסטוריה הפרטית שלה-עצמה. לפעמים היא מסתובבת ברחובות העיר, מדמיינת איך נראו כשנבנו, את האנשים שהילכו בהם אז, את פועלי הבנין העברים שבנו את בתיה. האמנם היו עברים? אם היו יהודים, אולי לא תמיד דיברו עברית, וכשדיברו, היה זה בוודאי במבטא פולני, יידישיסטי, רוסי. אולי תימני. יותר מכל היתה רוצה שעברה, ילדותה ונעוריה יהיו בעיר, שתוכל להגיד בנון שלנטיות משפטים כמו “אני זוכרת את שינקין לפני שהוא נהיה שינקין”, או “חולדאי לא היה משהו גם כשהוא היה מנהל הגימנסיה. לא יודעת איך הוא נהיה ראש עיר”. אבל איתרע גורלה והיא גדלה באיזו פתח תקוה בצפון. פתח תקוה, ככה היא קוראת לכל הערים שנראות כמו פתח תקוה, היא הסבירה לי פעם. היא פונה אל הפינה של אחד העם, שגם היא כמו כל פינה שניה בלב תל אביב, בשיפוצים כמעט תמיד. על גדר הבית המצוחצח – עדיף על מפויח, לא? – שבפינה כבר הספיק מישהו לרסס “אתה גויאבוש”, וזה נשמע לה נורא הומואי, ומעלה חיוך על שפתיה. “טיפש מי שצוחק לעצמו”, היתה אמא שלה אומרת, וזה כמעט מוריד לה את החיוך מהשפתיים, אבל הוא עוד נשאר שם, קצת כמו צל או אדווה. היא אף פעם לא הבינה את המשפט הזה של אמא שלה, שמתה כבר לפני כמעט שנתיים. והן מעולם לא דיברו עליו. למה טיפש? אולי בעל חוש הומור? אולי במצב רוח טוב? ולמה לא לחייך סתם, לעזאזל. מגיל צעיר מאוד חשבה את זה, אבל אף פעם לא ענתה לאמא שלה. תמיד מצאה את השיחה איתה מעייפת.

את בית הספר לאמנות שהיה שם צבעו באפור מדרכות קודר, אבל על הרמזור שלפני הכניסה לחניה התת קרקעית שלו מישהו צייר סמיילי. אחר כך יש עוד איזה קשקוש חמוד על השלט של מגרש החניה, ואז היא עוברת ליד בית שנראה קצת כמו אקורדיון שנפתח, ובין שני החלקים שלו, מרפסת. פעם, לפני כמעט מאה שנה, חי בו רבניצקי, יהושע חנא רבניצקי, ביידיש מבטאים חונא. מה היה כינוי החיבה שלו? היה לו כינוי חיבה? איך קראו לו חברים שלו? לפעמים היא תוהה אם מעבר לספר האגדה היו לו ולביאליק עניינים. מה הוא עשה חוץ מכתיבת ספר האגדה? היא מבטיחה לעצמה לבדוק את זה ושוכחת עד הפעם הבאה. היא כמעט מאחרת, ואין לה זמן לבדוק עכשיו בסלולרי.

הלאה. היא חוצה את מעבר החציה הבא, נכנסת בשער האבן הקטן, יורדת במדרגות לקומת המרתף. אריחי המדרגות כתומים, בצבע המקורי שהיה פעם. ויש גם מעקה שאפשר אפילו להישען עליו כמו איזו יוליה מהמרפסת בוורונה, לפני שנעמדים מול דלת הפלדלת הלבנה. צריך להדוף אותה בעדינות. המרצפות כאן אפורות, ושקט. תמיד שקט כאן כל כך. היא נזכרת בכל הפעמים שהייתה שם, כשרק יצאה מהארון, בישיבות רבות המשתתפים, באנשים המעניינים. היה כל כך סוער. ועכשיו שקט. אפילו עגמומי. כמעט נטול חיים. צנצנת גדולה, מלאה פקקים צבעוניים לפי סדר דגל הגאווה, ופסלון סמי-הומו-אירוטי מנסים להוסיף קצת צבע, ללא הצלחה יתרה. שקט כאן.

ואז אנחנו נפגשים. אני יוצא מתוך המשרד ומסמן לה להיכנס אל החדר. היא נכנסת, אני סוגר את דלת ההזזה מצדה האחד, היא מצדה האחר. היא מתיישבת על הכורסה הנמוכה, מורידה סנדל ועוד אחד. על השולחן כוס פלסטיק מלאה במים שהנחתי מבעוד מועד. היא לוגמת ממנה. אני כבר ישוב בכסא שלי, מסתכל עליה. מחכה.

“היה כאן רצח”, היא אומרת.

זה היה בַּסדר האחרון עם אוֹמה. משהו התחיל לחלחל לתודעה של קרן – קרן בפי מיודעיו, עו"ד קרן בפי לקוחות, ויהושע רק בפי אשתו. אחרי ששרו “דיינו” מצא עצמו מעביר מבט עייף על פני השולחן. כבר שלושים שנה פלוס מינוס שהוא עורך את הסדר בבית. הערב חש עייפות. לרוב היה מתרגש, מתכונן היטב, מתכנן מה יגיד, בדיחות קבועות שאיש לא צחק מהן אך הוא עדיין חשב שהן שנונות ונהנה לתבל בהן את דבריו. השנה שקל לבקש מחתנו לערוך את הסדר, ממש כפי שחמיו ביקש ממנו. אבל חמיו היה כבר חולה אז, ואילו הוא, עוד כוחו במותניו. לא אלמן ישראל.

הוא כחכח בגרונו, ולרגע אחד היה שקט. רגע נדיר למדי, בהתחשב ברמת הנוכחות המלאה. לא בכל שנה כולם היו כאן. לעתים בתו הקטנה, טלי, נאלצה להסב בַּסדר אצל הורי בעלה. ואלה ערכו סדר ארוך, מלא שירים והצגות לילדים. קרן לא אהב להאריך מדי. הוא ידע שכולם מחכים לאוכל. אבל הפעם טלי היתה כאן, עם בעלה ושלושת הילדים. ותמרי הגדולה גם, עם האמריקאית הזאתי, שתמיד הוא שוכח איך קוראים לה. נו, שוין. והילד שלהם, תום, ילד בלונדיני ממושקף וחמוד. “איזה מין שם זה תום?” הוא התרעם כשבחרו בשם הזה. “שם שישמע טוב גם כאן וגם שם,” אמרה לו תמרי. מילא השם, אבל העובדה שהחליטו לא למול את הילד, הוציאה אותו מדעתו. “בשואה יהודים מתו בגלל זה,” הוא כעס עליה. תמרי הביטה בו כלא מבינה. “השואה נגמרה, אבא.” הוא רצה להגיד עוד כמה דברים, אבל ידע שיהיה לה מענה לכל מה שיעלה בדעתו. כשגמלה החלטה בלבה, אי אפשר היה להניא אותה ממנה. היא חקרה הכול וידעה הכול, ובסתר לבו התגאה בה, גם כשהתנגד למעשיה.

“אהההה,” הוא התחיל ולא ידע בדיוק איך להמשיך, תהה אם להביא איזו שנינה, ואז המשיך, ב"בכל דור דור", מרים את קולו כדי להתגבר על מהומה קטנה בצד השני של השולחן. גם כך הדברים נשמעו היטב. “ברלין,” אמרה תמרי, “מי בכלל רוצה להישאר כאן בארץ?” ואוֹמה, הסבתא, חמותו בת ה-99, מלמלה משהו. אבל הפעם בלע קולו את דבריה, וזמן לא רב לאחר מכן הובא הגפילטע פיש אחר כבוד אל השולחן.

אחרי שגמרו לאכול, ותמרי הסיעה את אוֹמה לבית האבות, ולקחה אותה לחדר, וטלי וכל החבורה שלה נסעו לדרכם, ושוב השתרר השקט הרגיל, נזכר קרן בַּסדר ההוא לפני חמש עשרה שנים או אולי יותר, שבו התחיל להבין שבתו והאמריקאית הן לא רק שותפות. שנים לא עלה בדעתו אותו סדר, ועכשיו, כשנזכר בו, יכול היה לשמוע את קולה הצלול של תמרי. זה היה חלק מוויכוח על שחקני קולנוע או משהו שטותי מעין זה. הוא היסה את הדיון, אבל המשפט “הריסון פורד? את מי בכלל מעניינים גברים?” נותר בתודעתו. זה היה מין משפט כזה, שעבר ליד האוזן ברגע הראשון, אבל כמה שעות אחר כך היה לחתיכה חסרה שפתרה לו פאזל, שכבר היה נדמה לו שהוא שלם. ועכשיו ברלין. הוא חשב על ההכרזה שהכריז בַּסדר לפני חמש שנים, שיפרוש ביום הולדתו השבעים, כמה רחוק זה נראה אז – ועל כך שהיום הזה כבר נושף בעורפו והוא עוד לא החל לטפל במכירת המשרד, על אף שרבים הקופצים. עמד מול הראי בחדר האמבטיה, מתיר את קשר העניבה, מביט בקמטים שהחלו לחרוש את פניו, בלחיים השקועות, ולקח הפעם שתי גלולות שינה. עם כל המחשבות האלה, ועם החור האפל בבטן, הוא לא יירדם כל כך מהר. ברלין.

* * *

פנינה גם היא נזכרה באותו ליל סדר היסטורי. היא לא היתה אשה של סנטימנטים. כלכלנית בכירה כמוה במשרד האוצר, שהגיעה קרוב למנכ"לות אבל נדחפה הצידה בידי צעירים תאבי שררה ומלחכי פנכה, לא יכולה להיות רגשנית מדי. את הרגשנות השאירה לליטיגציות של בעלה. היא היתה אשה של מספרים וגרפים וסטטיסטיקות, ובשפה היעילה והיבשה הזאת דיברה גם עם בנותיה. מה טוב ליהודים, מה רע ליהודים, כמו שאהבה לומר. המצב של אמא מתדרדר, חשבה לעצמה, צריך לדבר איתם בבית האבות שתעבור למחלקה הסיעודית. לכאורה רוב הזמן היא בסדר, תמיד מתלבשת יפה לפני שהיא הולכת לארוחה בחדר האוכל, ומדי פעם, כשמבקשים ממנה, עוד מנגנת איזה שופן בפסנתר הישן והלא מכוון להזוויע שעומד שם. אבל אם היא מתחילה לחשוב שתמר היא פרלה, זו כבר תחילת הסוף. פרלה. מי יודע אם בכלל היתה קיימת במציאות. התמונה כל כך מטושטשת, אי אפשר לדעת אפילו אם זאת אמא שם. וברלין. מה יש לתמר מברלין, העיר הזאת שהקיאה מתוכה את אביה ואמה, העיר שפנינה, שראתה קצת עולם, מעולם לא רצתה לבקר. אפילו אמה, שלא חדלה לספר על נפלאות אותה העיר, מעולם לא חזרה אליה. רוב השנים היה מסובך מדי בין כה וכה. העיר החצויה היתה בלב-לבה של גרמניה המזרחית, ה-DDR. וכשנפלה החומה, ואפשר היה לנסוע, היא היתה זקנה מדי, כבר אז. פנינה לא הבינה למה כל הצעירים נוהרים דווקא לשם. אולי כשתמר ביקשה את כל המסמכים בשביל האזרחות, היא היתה צריכה להגיד משהו, להציב תנאים. בשביל מה הן צריכות את זה בכלל, לאלן יש כבר אזרחות אמריקאית, שיסעו לשם. הסכום ששילמו לעורך הדין שטיפל בעניין היה יכול לשמש אותן לצרכים אחרים. למשל, למורים הפרטיים של הילד המחונן שהן מחנכות בחינוך ביתי. עוד איזה שיגעון תל אביבי, שעליו פנינה הסכימה לשלם. בלבה התרעמה על שביקשו ממנה, אחרי הכול תמר הרוויחה לא רע מהסרט ההוא שהפיקה, יש לה שֵם, “אבל שם זה לא תמיד מספיק,” אמרה לה תמר פעם. ובכן, המעשה נעשה ואין להשיב. ועכשיו הן כמובן רוצות לנסוע. מה התועלת שבנסיעה כזאת לא ידעה, ואולי יותר מכל הציקה לה אותה תחושה עמומה, שנדדה מהבטן התחתונה לעליונה, לחזה ולוושט, שם התגלמה לה בצורת צרבת כרונית. היא לעסה עוד כמוסה, ושוב, בלא הועיל.

* * *

ברור שטלי התעצבנה. היא שוב עושה את זה, תמי. למה היא תמיד חייבת לעשות את זה, לדבר על משהו יוצא דופן, להיות כל כך יוצאת דופן. עשתה טובה שהבן שלה בכלל משתתף בַּסדר, הוא כבר אמר לבן שלי שהוא לא מאמין ביציאת מצרים וכל זה. בן שבע וכבר יש לו בדיוק את הפוזה שלה אפילו שהוא לא דומה לה בגרוש, התורם שלו בטח היה איזה רוסי חתיך. והססטוסים שלה בפייסבוק עליו, “אמא, למה שירתת בצבא, הרי את נגד הכיבוש”. ילד בן שבע צריך לדעת על ה"כיבוש". מלים גדולות. היא אי פעם נסעה לשם? אח של אלי גר באלפי מנשה, והאחות שלו שחזרה בתשובה גרה בבית"ר עלית, והיינו אצל שניהם וזה לא כזה סיפור. אפשר לחשוב שטקסס שם, או משהו. לא, אנשים חיים, עובדים, הכול בסדר, ואין שם את כל הפקקים האיומים וזיהום האוויר שיש בעיר. רק היא, עם הסיסמאות האלה שלה, והסרט על המחאה החברתית, וההצטרפות לחד"ש. והיא חושבת שהיא משנה משהו. כאילו למישהו איכפת.

אז עכשיו היא נוסעת. מתווכחות לי על ברלין או לונדון, איפה שווה יותר, ועוד בזמן הסדר, כשכולם שומעים. ואוֹמה. הזקנה הזאת ממש לא בסדר בראש. העיקר, תמי תיסע לשם, תשאיר אותי פה לבד עם שני החופרים האלה! לא להאמין איזה נאום ספגתי מאמא כשסיפרתי שאני בהריון עם האחרון. על הפרינציפ התחשק לי להביא תאומים. היה לה דחוף להעיר שלהביא ילד, במצב הכלכלי הנוכחי , זה לא צעד חכם. אמרתי לה בדיוק מה שאני חושבת: שאם היא לא רוצה לעזור, לא צריך. נסתדר לבד. אז היא סתמה. והמשיכה לתת לנו את התווי-שי שקיבלה מהעבודה.

מישהו צריך להגיד לתמי שאין לה זכות. אין לה זכות לעזוב אותי ככה כאן לבד איתם. ועם אוֹמה הסנילית הזאת. אף פעם לא אהבתי אותה, כל הקפדנות היקית הזאת, והשיעורי פסנתר הבלתי נסבלים, והסוכריות הקשות מדי. והכול תמיד מעומלן כל כך, והחלונות תמיד סגורים, והריח של הזׅקנה בבית. שלא לדבר על זה שהיא דיברה כל הזמן גרמנית. ועכשיו הקטע הזה. מצד שני, אולי באמת הגיע הזמן.

* * *

וולפי רוצה ללכת למועדון הזה, המפורסם. וולפי כזה חמוד ועדין, “הוא יהיה בעל טוב,” אמא אמרה לי. “הוא דואג לך, תראי איך הוא דואג לך, איך הוא מכבד אותך. הוא באמת מקסים, יש לו טעם נפלא בבגדים, ולא רק בבגדים,” אמא אמרה, “תגמרו את הלימודים ותתחתנו.” אני עדיין לומדת, אבל הוא סיים כבר את בית הספר וחזר מדסאו עם דיפלומה של ארכיטקט מבית הספר הכי מודרני בעולם, והיא אמרה, “יש לו ביד מקצוע מצוין.” אבא היה סקפטי, הוא תמיד היה סקפטי, אבא, מרים מבט עם המשקפיים העגולים שלו מאחורי העיתון, וכולם יודעים שהוא עומד להמהם איזו הערה ביקורתית ככה, מתחת לשפם שלו. והוא בדרך כלל צודק. כמו ב-1919, כשכולם כל כך התרגשו שתהיה מהפיכה. אפילו אבא יצא לרחוב, כל כך הרבה אנשים היו שם. אבל הוא חזר הביתה מהר. “אשה יהודיה,” הוא אמר, “אשה יהודיה.” לפי המבטא שלה הוא ידע שהיא אוסטיודה, מפולין. “אשה יהודיה מנהיגה את המרד הזה, זה לא ייגמר טוב. החולצות החומות מסתובבים שם יותר מדי,” הוא אמר, “והיא יהודיה. ואשה. היא כבר ישבה בכלא,” הוא אמר, “זה לא הספיק לה? הם קוראים לזה בשם רומאי, מרד הספרקטקיסטים, אבל זו אשה יהודיה,” הוא חזר ואמר ופעם הצצתי מהחלון, גרנו גבוה מעל הרחוב, וראיתי אותה, כל כך קטנה היא נראתה שם, נואמת בהתלהבות לפני ההמונים שהציפו את הרחובות, את הכיכר. הם יכלו לעלות עליה, למחוץ אותה, לדרוס אותה בקלות לו רצו, אבל הם הריעו לה. “זה ייגמר לא טוב,” הוא אמר. והוא צדק, האבא היקר שלי, הוא צדק כי זמן קצר אחרי זה, הצבא והמשטרה והחולצות החומות חיסלו את המרד, והיא נעלמה, ומצאו אותה צפה כמו אופליה באגם בטירגארטן. “אמרתי לכם,” הוא אמר אז, “אמרתי לכם שזה יגמר ברע.” זה היה לפני הרבה זמן, אבל כשוולפי אומר שאולי ניסע לפלסטינה, ואמא אומרת, “מה יש לך לחפש שם, גמלים ובדואינים במדבר וחם שם כמו בגיהינום,” אבא דווקא לא אומר שהוא סקפטי. הוא אומר שכל המהפיכות זה שטויות, ויהודים צריכים לדאוג לעצמם עכשיו, ושאילו הוא היה צעיר יותר והיה לו יותר כוח, הוא היה נוסע בעצמו לבנות את פלסטינה. “לוולפי תהיה שם עבודה בלי סוף,” הוא אומר לאמא, “הם יסתדרו.”

וולפי רוצה לקחת אותי למועדון ההוא. כל כך הרבה הוא סיפר לי עליו, אבל אני קצת פוחדת, אומרים שהנאצים מסתובבים שם. וולפי חושב שזה שטויות, ואין מה לפחד מקומץ של חמומי מוח. “אם יעזו להיכנס, נראה להם מה זה,” הוא מניף אגרוף, ואני חושבת שאם באמת ניקלע לאיזו תגרה, חבל יהיה על המטפחות היפות והז’קטים של וולפי, ומתפללת שלא יקרה כלום. הוא מחבק אותי ואומר, “תחבשי את הכובע עם ההינומה, ותחזיקי פומית, אפילו שאת לא מעשנת, והשפתון דובדבן הזה כל כך יפה לך, רק בואי לא נתנשק כדי לא לקלקל אותו. הנה ככה את נראית נפלא,” הוא אומר, ואני מביטה בראי, וקצת מרגישה בתחפושת, אבל כשוולפי אומר לי שאני נראית נפלא, לא איכפת לי כלום, ואנחנו יוצאים ככה לרחוב.

אנחנו מגיעים למועדון בדיוק בתחילת ההצגה. נערה-אשה בגילי מנסה לחקות את מרלן דיטריך. עיניים כחולות-כחולות, כובע צילינדר על שיער בהיר, כמעט לבן. היא יושבת שם, בגרביונים עם ביריות ותחתוני מלמלה מתחת לחצאית מופשלת, ומנסה לשחק את לולה-לולה, ולשיר את השיר שלה. והיא יפה, יפה מאוד, אבל משהו שם מוזר. וולפי מזמין לי משקה, ומדבר עם כל מיני בחורים שעוברים שם, ואז אני קולטת, זה הקול. היא שרה Falling in Love Again בקול עבה מדי, שהיא נזכרת להעלות אותו גבוה מאוחר מדי ובמקום להישמע כמו מרלן דיטריך, היא נשמעת כמו נער מתבגר, כמו הנערים שהציקו ללולה לולה ועשו את המוות לפרופסור. פיקת הגרוגרת שלה בולטת, ואני מבינה שהלולה הזאת היא בחור. קשה להבחין, הרגליים והחזה מגולחים לגמרי, שום בליטה מחשידה, אבל הקול הזה מעושה, והפנים, עם כל היופי שבהם, הם באמת גבריים יותר מנשיים. לקהל זה כנראה לא מפריע, כי כשהיא מנפנפת בצעיף הפרוותי שלה, ושרה-אומרת בקול המעושן הזה

Männer umschwirr’n mich

Wie Motten um das Licht

הוא שואג וגם אני מוחאת כפיים, בסך הכול לא רע זה יצא. ואז נכנס בחור לבמה. אני עוצרת את נשימתי, כל כך יפה הוא. וולפי מפנה מבט אליי, ומניח את כף ידו על שלי, ושנינו מחזירים שוב מבט לבמה. שיער משוך לאחור, וחליפה עם עניבת פרפר ועם אבנט מעומלן, הרבה יותר יפה מהנס אלברס המלוקק, אני אומרת לוולפי כמעט בלי להוריד מבט מהבחור. וולפי מהנהן בהסכמה. הנס אלברס ניגש למרלן, אבל היא דוחה אותו מעליה עם הצעיף, וכולם מוחאים לה כפיים כשהוא יוצא. ואז הוא מסתכל עליי, ואני מסתכלת עליו ובלב שלי “דהרת הוולקירות”. והוא בא אליי ולוקח אותי בריקוד לבמה, ומסחרר אותי מסביב, ומנשק אותי ככה לעיני כולם, ואז מחזיר אותי בקידה לשולחן. וולפי מסתכל עליי, קצת המום, והמופע ממשיך אבל אני עדיין קצרת נשימה. וולפי עוטף את זרועו מסביבי. “כל כך הרבה עשן,” אני אומרת לו והוא מבין. אנחנו יוצאים החוצה לשאוף קצת אוויר. האוויר הקר עוזר לי להסדיר את הנשימה, ואני נרגעת, ואז, בדיוק אז, ניגשת אליי בחורה גבוהה, שערה קצר, ואני מזהה בה את הבחור שאיתו רקדתי. הייתי מזהה אותה בכל מקום בעולם, גם בשמלה. “כל הכבוד,” היא אומרת, “רקדת נהדר. אני פרלה.” יש בגרמנית שלה קמצוץ מבטא זר, לא מזוהה.

“זה ארוסי,” אני אומרת, “תכירו.”

פרלה חזרה. אולי עכשיו נלך שוב להצטלם בסטודיו. היא תלבש את חליפת ההנס אלברס שלה ותסרק את השיער לאחור, ואני אחבוש את הכובע עם ההינומה, ואחזיק פומית. היא תהיה הנס אלברס ואני אהיה מרלן דיטריך. ובערבים נטייל שלובות זרוע באונטר דן לינדן. והכול יהיה כמו פעם, לפני הנסיעה לפלסטינה, לפני הכול.

* * *

בסוף לא נסענו לברלין. אוֹמה נפטרה יומיים אחרי הסדר ההוא. היא לא ירדה לארוחת הבוקר, גם לא לצהריים, לא ענתה כשנקשו בדלת, ואז הם נכנסו, ומצאו אותה במיטה. כל כך שלווה היא היתה, שלקח להם זמן להבין שהיא לא סתם שקועה בשינה. “מתה בחיוך,” אמרה המנהלת. דום לב בשינה היתה האבחנה הרפואית, מיתת נשיקה, חשבתי לעצמי. ראיתי אותה בחדר המתים, והיא באמת נראתה כמו ילדה שנישקו אותה נשיקת לילה טוב, הפנים היו כל כך פשוטים ונקיים, כאילו מישהו גיהץ את הקמטים. הם היו שם, היו ולא היו, והמוות, כמו שמש שמחליקה אדוות על מים צלולים, חשף מתחתיהם תווי פנים של ילדה, נערה, אשה צעירה. אוֹמה שלי.

אמא לקחה את האלבומים ואת צילום החתונה של אוֹמה וסבא וולפי, את כל התקליטים הישנים, וגם את מערכת הסטריאו עם הפטיפון הישן. לפני שנים הבאנו לה מערכת עם נגן תקליטורים, אבל היא לא אהבה את הצליל. התקליטים והמערכת עם הפטיפון הישן עברו איתה לבית האבות, גם האלבומים והתמונות.

אמא לא בכתה, לפחות לא כשראינו. בחדר של אוֹמה, כשאספה אליה את התקליטים בחיבוק, בלי לבדוק אותם אפילו, לא יכולתי שלא להניח יד על כתפה. היא פנתה אליי, וחשבתי שתירתע, שתלך. ואז ראיתי את העיניים שלה, והיתה בהן עצבות נוראה, תהום שלא ראיתי מעולם, וליטפתי אותה עוד קצת, עד שזזה ממני, והניחה אותם בקרטון. “זה שלך,” היא הושיטה לי את התמונה של אומה ופרלה במסגרת העץ המגולפת, שהורידה רגע קודם מהקיר. אני לא העזתי להוריד אותה משם בעצמי. “תודה,” אמרתי, רגע לפני שלקחתי אותה, “תודה,” הוספתי שוב כשהתמונה היתה ביד שלי, מקווה שלא שמה לב לאנחת הרווחה שלי. לו היתה לוקחת את התמונה לא הייתי אומרת דבר וחצי דבר. אבל היא הושיטה לי אותה. הבטתי בה. ראיתי אותה כל כך הרבה פעמים, מאז שאני זוכרת את עצמי היתה תלויה באותו מקום. תמיד מעל המיטה, תמיד ליד תמונת החתונה. כל כך הרבה פעמים ראיתי אותה, עד שכבר לא ראיתי אותה. ועכשיו היא היתה ברורה וחיה וקיימת, כאילו עמדו שתי הדמויות למולי. והבנתי. כאן, ורק כאן, בתמונה הזאת, בין פרלה שהיתה הנס אלברס לגרטה שהיתה מרלן דיטריך, בין הפומית להינומה ולעניבת הפפיון, נמצאת ברלין שלי.

“ומה עכשיו”? אני אומרת, רוצה לברוח מכאן מהר. הוא ואני יושבים במסעדה מקסיקנית, זו שכבר חודשים אנחנו רוצים לנסות אותה, בתור בוגרי קליפורניה.

“ומה עכשיו?” הוא חוזר אחריי, “מה זאת אומרת מה?”

“אני לא יודעת”, אני אומרת. “אני חושבת שאני צריכה ללכת”.

“אז בואי אליי”, הוא אומר. “למה נבהלת?”

הרגע אמרת לי שאתה רוצה אותי, אני לא יודעת מה לעשות עם זה, אני חושבת כשאני נועצת מבט באדון ששר סרנדה לגברת בציור הקיר.

“בואי אליי”, הוא חוזר ואומר, ואני לא יודעת אם הוא מתכוון שנלך אליו, או שהוא רוצה לחבק אותי.

“אני לא מבין”, הוא ממשיך כשאני ממשיכה לשתוק. “אני לא מבין. הרגע אמרת לי שאת אוהבת אותי. לא התכוונת לזה? התכוונת כאילו בכיף, בתור ידיד שלך? זה לא נשמע ככה”.

“לא״, אני אומרת, ״התכוונתי למה שאמרתָ״. אבל זה לא היה אמור להיות ככה. אתה היית אמור להגיד לי… בוא נתחיל מהתחלה… תגיד לי מה שבחור בן 27 אמורה להגיד לאשה בת 39, נשואה, ועוד לאשה”.

השעועית השחורה והגבינה הלבנה נשפכות מהבוריטו שלי. הגבינה מתקשה באנצ’ילדה שלו.

“כשאת אומרת את זה ככה, זה נשמע נורא. מה אני אמור להגיד כשאחת הנשים הסקסיות, החמודות, המצחיקות, העמוקות, הכי מדהימות שיש יושבת לידי ואומרת לי שהיא רוצה אותי?”

“אוהבת”, אני מתקנת, “אתה אמרת רוצה”.

“אוהבת”, הוא מתקן את עצמו.

“אני אוהבת אותך”, אני אומרת בשקט. “ואני אוהבת אותה. ואני אוהבת גם אותך. עכשיו תגיד שזה לא ילך”.

“אולי זה כן ילך”.

אני קמה והוא קם אחריי. אולי זה כן ילך. אני פתאום מרגישה רעב נורא ולוקחת איתי את הבוריטו הנוזל. אני שולפת עוד ערימה של מפיות ומכסה את הנזילה. הוא תופס ביד הפנויה שלי. ביד אחת, אני נוגסת בבוריטו, ועכשיו התכולה שלו נוזלת לי על הסנטר. אני כמעט משחררת את היד שלי מהיד שלו, אבל הוא כבר מנגב את הסנטר שלי, מחייך. חתיכת סטריאוטיפ של ביסקסואלית. לא יכולה להיות רק עם מגדר אחד, אני אומרת לעצמי בראש. לפחות אני יודעת שגם הוא בי. לפחות לא התאהבתי בגבר סטרייט, אני מנסה לנחם את עצמי, כאילו זה באמת משנה במשהו.

עכשיו אני רוצה להרפות מהיד שלו, אבל לא מסוגלת. אנחנו יוצאים מהמסעדה, וכף היד שלי נרגעת אל תוך שלו. אנחנו הולכים לאט, חולפים על פני בניינים משתפצים בסגנון אקלקטי עם כתובות ישנות, שחוקות, בחזית. תרפ"ו אני מזהה על אחד מהם. העיניים עוברות על פני שלטים של עורכי דין וחברת הפקות עם שם מוזר, נטועים על גבי מרפסות שפעם היו פאר היצירה ועכשיו הן מתקלפות ומתפוררות, נתמכות בפרופילי מתכת שגם הם כבר מחלידים. רוכל בדים חולף על פנינו בכוון ההפוך לתנועה על עגלת תלת אופן, גלילים בשלל צבעים קוטעים את המראה המאובק שלפניי. גם בקצב האיטי הזה, הירכיים שלי משתפשפות זו בזו וצורבות אותי בתוך השמלה, והנשימה שלי מתרגשת, לא סדורה. אני רוצה הביתה, ושהכול יהיה כמו פעם. מה היה פעם. לא יודעת. היד שלי מזיעה ביד שלו, הייתי מרפה ממנה כבר מזמן לו רק יכולתי, אבל אין דבר בעולם שיגרום לי לעשות את זה עכשיו. אנחנו עולים אליו. במדרגות אני מרימה את קצוות השמלה ורואה את האריחים המצויירים, הישנים, ריבועי תלת מימד אשריים כאלה. אני רוצה להתקשר אליה, להגיד לה שהתאהבתי בבחור, שהוא בי, שהוא מקסים, שהוא יהיה חבר שלה גם ונחיה לנצח בשלישיה, אבל אנחנו כבר אצלו. הריבועים האשריים נמשכים גם בתוך הדירה. והנה זה מגיע. כמו סרט הוליוודי. כמו ברומנים בכריכה קשה שאמא היתה קוראת, ואני איתה, כשהייתי בת שתים עשרה. האיש היפה הזה מנשק אותי, אני בתוך חלום, נפתחת אליו כמו פרח.

ואז אני מתעוררת. היד שלו על הגב שלי, נעימה למגע. אני פוקחת עיניים. “ישנת?” הוא שואל, “היתה כאן מדיטציה שלמה. עדי ביקשה שניכנס לחדר, כל חדר, ובחדר יש משהו או מישהו שמבקש שנתייחס אליו”.

“נרדמתי”, אני אומרת, ומסמיקה. אולי באמת נרדמתי. “ספר לי”, אני מבקשת. “מה היה בחדר שלך. מה ראית?” אני שואלת.

“מסעדה מקסיקנית”, הוא אומר. “ואת היית שם”, הוא מחייך, והוא יפה כל כך, ואני רוצה שהוא יגע בי שוב, וירגיע את המהומה שמשתוללת בבטן שלי. “אמרת לי שאת אוהבת אותי”.