השמיים היו כחולים, שמיים כחולים של יום חם, ובדיוק כשהרימה אליהם מבט וחשבה על זה, צלצל הסלולרי שלה. היא עמדה בקצה השני של הגן, מחכה לבת זוגה ההרה ובתהּ שהבטיחו לבוא לשמוע את הנאום שלה. אולי זו היא. אבל זו היתה המפיקה שביקשה ממנה להזדרז ולהגיע, כי “תיכף מתחילים”, ובתשובה לשאלה אם אפשר לחכות כמה דקות, ענתה לה ההיא שתחכה כבר מאחורי הבמה, “ואם לא יגיעו, יפסידו, אין מה לעשות”. “לא הגיוני שכבר מתחילים”, אמר לה אחד החברים שפגשה בדרך לשם, “בקושי יש אנשים”. היא משכה בכתפיה בסתמיות ומיהרה, קצרת נשימה, מפלסת לעצמה שביל בין האנשים שהסתובבו שם בהיסח דעת.
קצרת נשימה מהלחץ, לא כל כך מהחיפזון ואולי משניהם, חשבה על השיחה עם המפיק הראשי, שבלעדיה כנראה לא היתה כאן היום, ועל חבריה וחברותיה לארגון שצועדים להם במצעד אלטרנטיבי. הלב רצה להיות איתם, רצה שיהיו כאן איתה. על אף כל זאת, היתה מודעת לחשיבות הנוכחות שלה כאן. נִרְאוּת, אמרה לעצמה, נחפזת, נראות.
בדרך לבמה היה מחסום ומעליו עיניים כחולות ופניו היפים של אחד המארגנים שהיה מוכר לה משנות פעילותה בקהילה. הוא חייך אליה חיוך רחב, חיוך שהיו בו אור ושמחה, אבל ידיו, שריריות, חלקות, שחומות, היו עדיין מונחות על המעקה המשטרתי.
“אני צריכה לנאום”, היא פלטה במהירות, מתנשפת עדיין במלה “אני”, מאיטה ומדגישה את המלה “לנאום”, מודעת לחשיבות הימצאה שם. הוא פתח את המחסום. היא נכנסה בצעד איטי, עם הרבה טקס בישבן ובכל הגוף, ונתקלה במבט הענייני המוכר עד לזרא של המפיק הראשי, לוכד אותה מאחורי משקפי מעצבים ששיקפו לה את עצמה.
“שתי דקות”, הצהיר, “מקסימום”.
“המפיקה נתנה לי ארבע-חמש”, היא הרגישה איך הטקסיות אוזלת ממנה בעודנה מתמקחת, אפילו בתקיפות, ואיך במקומה עולה כעס.
“אוקיי”, המפיקה שהתקשרה אליה צצה פתאום, חובקת לוח עם קליפס גדול מעליו, הליין-אפ המקודש, “אבל לא יותר”. היא בחנה את הפנים המנומשים שמייד חזרו לסמן משהו בנייר שהוצמד ללוח הגדול.
“אני צריך אותך עכשיו”, המפיק הראשי הזעיק את המפיקה. הם התרחקו, והיא עקבה אחריהם, מהנהנים זה לזה, ואז הולכים לכיוונים נפרדים. כשהחזירה מבטה לבמה ראתה את המנחה נכנס, היא ראתה אותו מזווית העין, ראתה שהיה אותו מנחה, בעל אותו מבט מתנשא, מדושן עונג, בטוח בעצמו. היא נזכרה שהיה לה עוד משהו להגיד, והלכה בעקבות המפיקה שהסתובבה אליה, מופתעת.
“שלא יקטעו אותי”, דרשה. המפיקה חייכה. “מי קוטע?”
“הוא קטע אותי בעצרת אחרי הרצח. לא מוכנה לזה”. הכעס היה קרוב כל כך לגרון, והיא השתעלה בנביחה. המפיקה הציעה לה לדבר על כך עם המפיק הראשי. “תעמדי בזמנים, ולא תהיה בעיה”, אמרו לה משקפי המעצבים בנוקשות צבאית, כאילו היתה טירונית סוררת.
העצרת עמדה להתחיל. מהצד השני עלה המנחה, ברישול אופנתי מופגן. לו רק היתה לה עשירית מהבטחון העצמי שנזל לו מכל הכיוונים. אבל הכעס טען אותה מרץ, והיא הרגישה שהיא מוכנה לעלות לבמה, ולשאת את דבריה. משפחתה עדיין נעדרה מהקהל הדליל, או שהיתה רחוקה מכדי להיראות בתוכו. אחת הדוברות איחרה והיא נתנה לדוברת אחרת לעלות במקומה, בתקווה שיגיעו בקרוב.
“מי אחריי?” משכה בכוח את תשומת לבה של המפיקה.
“דראגיסטיות”. רצתה להגיד משהו על דראגיסטיות, אבל המפיקה, נמשים, חיוך, לוח וקליפס כבר נפנתה לעניין אחר.
לטשה מבט אל הנאום שכבר ידעה כמעט בעל פה, ארבע וחצי דקות מתוזמנות על השניה, עליהן התאמנה כבר לא מעט בבית ועם חברים, אחרי שקצצה בנאום המורחב שאף הוא עבר שינויים לאחר דיונים ותהיות עם חברי הקבוצה. ממקומה לא היתה יכולה לראות אם בת הזוג והבת היו כבר בקהל. הבת, ביישנית ושונאת המוני אדם, לא רצתה לבוא. היא נדרשה לשיחת עידוד, בה הבטיחה לה חיבוק גדול גדול וקרטיב. הקטנה רצתה ארטיק, אבל עם הנזלת הזאת באמצע הקיץ, היא היתה חייבת לשמור שלא תאכל יותר מדי מוצרי חלב. עקפה את הבמה ועמדה מול הקהל, ובאותו רגע נשמע צליל קצר, “אנחנו כמעט בפארק”, סימסה לה זוגתה. רק אתמול גילו יחד באולטרה סאונד שזהו בן, והחליטו לא למול אותו, אבל באותה נשימה החליטו גם לדחות ככל האפשר את ההתעמתות עם המשפחה. זה לא יעבור חלק.
ואז הגיע זמנה לעלות, והיא אמרה לעצמה לא לשכוח את הענין הפוליטי. ארגון שמאל ששואף לשויון, לא רק לשוויון מגדרי ועל בסיס נטיה מינית. ועלתה למקרא שמה. היא שמעה את המנחֶה טועה קלות בשמה, טעות קטנה אבל משמעותית. לא נורא, אמרה לעצמה בדרך לרמקול, כולם יודעים בדיוק מי את. הכי חשובה הנִרְאוּת. היא התקבלה בקריאות עידוד ותשואות מהקהל, שעדיין, על אף ההתלהבות, היה מעוט משתתפים. וללא משפחתה, עדיין. זכרון מגיל שמונה צף ועלה, של הילדה ששכחה את השורה שלה אל מול קהל הורים ומורים. היא התעלמה ממנו והחלה לקרוא בבטחון ובעוצמה, ובדיוק כשהגיעה לקטע הפוליטי, המנחה, שקשקש כל הזמן מאחור עם המפיק, מפריע לה להתרכז, קרא בקול רם שנשמע היטב “שלוש דקות”, והיא נבהלה והתבלבלה במלים, והקטע שהבטיחה לעצמה לא לשכוח נעלם מעיניה.
ואז נקלטו במבטה האשה הגדולה, אוחזת בכף ידה של הילדה הקטנה מאחוריה, מושכת אותה אל מול הבמה, מעלה אותה על כתפיה. גופה נטען משנה מרץ והיא צעקה “אני מקצרת” כאילו צעקה “אני לא מוותרת”, והמשיכה לדבר על מה שרצתה לדבר. על שאינה רוצה לחזר על הפתחים, שאינה רוצה ש"יקבלו" אותה, שהיא רוצה לבטל את האֲחֵרוּת, ההפרדה המלאכותית בין מי ששייכים ל"אני" לבין מי שנחשבות ל"אחר". להיות שווה. סיימה את נאומה הקצר, וירדה מהבמה לקול מחיאות כפיים, פוגשת את אהובות לבה, הילדה שטיפסה עליה, בת הזוג שחיבקה אותה חיבוק רחב. ואז כשמבטה פגש שוב בשמיים הכחולים, בין צמרות עצי הפיקוס, שמה לב למוזיקת הרקע. לא דראגיסטיות. מוזיקת רקע סתמית. היא פנתה לאחור, אל עבר הבמה. החיוך חסם את דרכה, אבל קרא למשקפי המעצבים.
“בשביל זה קטעת אותי” אמרה בחימה, שהפעם נתנה לה לזרום. “אין כאן כלום. אפילו לא דראגיסטיות”.
“הדראגיסטיות מאחרות” אמרו המשקפיים שניגשו למחסום. “והנאום שלך היה שבע דקות”, הם ננעצו בה במבט לא נעים. אמה של בת השמונה שהיתה נזפה בה: “איך שכחת את מה שהיית צריכה להגיד? שתי שורות, ואת כבר גדולה, בכתה ב', לא בגן”. תחושת מבוכה פשתה בה, כמו כתם במקום שכולם יכולים לראות. ואז חשה בלחיצת כף היד של בת הזוג שלה, לחיצה חמה, חזקה. לא, היא היתה בת שלושים ושמונה, לא בת שמונה. והיא היתה מנהיגה בקהילה שלה. מאחוריה עמדה משפחתה, כל האנשים שהקשיבו לה ועוד הרבה אחרים.
“אלה לא היו שבע דקות”, היא אמרה בתקיפות. “אבל אני לא אתווכח איתך על זה. היחס הזה שלך, על זה בדיוק דיברתי. בדיוק בגלל זה יש מצעדים אלטרנטיביים. אתם מדירים חלק גדול מהקהילה”.
“יש מקום גם למצעדים אחרים”, אמר החיוך.
“בוודאי שיש”, היא ענתה על רקע המוזיקה הרועשת. “השאלה היא למה הם נולדו בכלל, ואיזו קהילה אתה רוצה”. פתאום הבינה שאולי אין כאן על מה להתווכח. המשקפיים והחיוך רוצים קהילה מעוצבת, צייתנית והומוגנית. הם לא רוצים אותה. לכל היותר, הם מוכנים לסבול אותה כקריאת ביניים מהקהל. הם לא רואים אותה, או את הקהילה שלה.
בתה התרפקה עליה בחיבוק.
“ועכשיו”, אמרה לחיוך ולמשקפיים המעוצבים, מחזירה להם חיוך משלה, “יש לי עניינים יותר חשובים”. החיוך פתח את המחסום ונתן לשתי דראגיסטיות בלבוש מגוחך להיכנס. היא נתנה יד לבת השש ולאשה הגדולה שהביאה אותה, פנתה לעבר הקהל, ויחד הלכו הביתה. בשמחה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות