רקע
דנה ג. פלג
שלום עכשיו או הביתה
בתוך: אשתתי

זאת היא. בוודאות. היא. אני יודעת את זה כי הפנים שלה, הפנים, הפנים לא לגמרי השתנו. כבדו. עייפו. קמטים שהיו פעם קטנים והעמיקו. עגלוליות כזאת מקיפה אותן, אבל הם אותם פנים בדיוק. אותו הנהון של הבנה קצרת רוח, אותו חיוך שמתחיל להצטייר בקצה הפה, ועולה מעלה, ואם לא נזהרים הוא הופך לגיחוך, מבין שפתיים פעורות. תמיד כשהתחיל החיוך הזה ידעתי מה היא חושבת: את יודעת שאני צודקת, בהמה. לא במלים מפורשות, אלה המלים שאני הדבקתי לחיוך הזה. לא לי אמרה אותן, לא ישירות. אבל תמיד כשהחיוך עלה, יכולתי ממש לשמוע אותה בראש: את יודעת שאני צודקת, בהמה. החיוך הזה. אולי זה מה שזרק אותי רחוק כל כך, הכי רחוק ממנה שיכולתי. לא הבגידה, כמו החיוך הזה, הרצון לא לראות אותו לעולם. רחוק ברחתי ממנו, ניו יורק, אוקספורד, אוסטרליה, ברקלי, לאן שהרוח ואחר כך הזוגיות והעבודה לקחו אותי. והנה הוא כאן שוב. בטח חמש עשרה שנים עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. אותו. עשר אני עם רוית. אז אולי רק ארבע עשרה. מה זה חשוב. החיוך הזה, זאת היא.

זאת היא. צליל. הצלמת הכי סקסית בעולם, זאת שהיתה מסתובבת עם תיק כבד על הכתף, מכנסי חאקי נח"לאויים, קצרים, הכיסים משתלשלים מתחתיהם, זאת עם הזרועות הכי שריריות, כדי לסחוב את כל הציוד הזה. היא מלמדת צילום עכשיו, מפרסמת מאמרים, משתתפת בתערוכות, מדי פעם אני שומעת עליה. שומעת, וזכרון של כאב, מעורב בקורטוב קנאה, נרשם בגוף שלי. הפעם הראשונה שראיתי אותה מאז, מזה ארבע עשרה שנים. אני בוחנת את האשה שעומדת לא רחוק ממני, מרחק כמה פסיעות: עדיין אותם בגדי טום בוי, עדיין אותו חיוך, אבל כבדות פשתה בה. ליָדה בת הזוג שלה, פמית ורזה כמו שאני הייתי פעם, רק הרבה יותר מהודקת. תמיד היתה לה חולשה לפמיות. פֶם, אני אומרת פֵם, כי ברור לי שהאשה הזאת, אם היא עומדת לידה, היא בטח איתה. שמעתי שהיא שפית מפורסמת עם תוכנית טלוויזיה, שהיא זאת שילדה את בנן, שהוא בטח בן שנתיים היום. פעם אפילו ניסיתי לחפש באינטרנט את התוכנית שלה. היא לא נראית כמו בתוכנית, אבל התאורה מתעתעת, והרבה אנשים צועדים בינינו, זזים כל הזמן, צללים נופלים, צללים נעלמים, שלטים מונפים, מורמים, מורדים, קולות רבים מדי עוברים בינינו, ואני רחוקה מדי. רחוקה מדי, אבל קרובה מספיק לראות בין כל מה שעובר ושעבר את החיוך הזה, האור הכתום-צהוב מהזרקורים של הבמה מאיר גם עליו. היא מדברת עם מנחה הארוע, ומניחה יד על הכתף של בת הזוג שלה, ואני יודעת שהגיע הזמן. הגיע הזמן לעשות את זה. להתפייס איתה, עם עצמי, עם הכאב הזה, עם כל התחושות האלה שאבד עליהן הכלח מזמן, אבל הן עדיין בגוף שלי. נאו אור נֶבֶר. אפשר לחשוב, נאו אור נבר. ביג דיל גם כן. אני אגיד לאקסית שלי שלום עכשיו ולא בפעם אחרת. או לא אגיד לה. ואני מתחילה להתקדם אליה, לא כי אני רוצה אלא כי אני חייבת. צריך לפתור את העניין הזה, שהכאב לא יעלה שוב, לרפא את זה. די עם הגיגולים, עם החיפושים, עם הצורך לשרוט את הצלקת, לפתוח אותה שוב כל פעם. הנה היא, והיא עשתה לי את זה, בגדה בי, עזבה אותי וכל זה. והנה היא שם, זאת אפילו לא אותה אשה. בארבע עשרה השנים שחלפו כל תאי הגוף שלי, שלה, התחלפו כבר פעמיים. היא אחרת, גם אני אחרת, ואף על פי כן ולמרות הכול עדיין הלב נמשך, נמשך ומתכווץ בזכרון רפאים של אותו כאב. לְמה, לעזאזל, לְמה בדיוק הוא נמשך. מה הוא רוצה. ולָמה.

אני מתקרבת, והיא עדיין לא רואה אותי. את בת 38, אני אומרת לעצמי וגם היא. לא בת 24. הלואי והייתי מתה בגיל 25, עולה בי מחשבה טיפשית, ואני מייד מחבקת את הילדונת שמחזיקה לי את היד, מחבקת אותה חזק- חזק, מרימה אותה, לופתת אותה לרגע אחד בצבת שמסרבת להרפות. “אמא די”, היא מנסה להיחלץ, “זה חזק מדי”. אני מרפה אבל מייד מדגדגת אותה, והיא צוחקת.

צליל. הצחוק משך את תשומת לבה, ועיניה נודדות לרגע אל אוריאן. ואז אליי. מתעכבות רגע. אני מחייכת חיוך נבוך. היא מחייכת חזרה, שתי הגבות מתקשתות בהפתעה, בהבעה מוכרת היטב, אהובה. מבטה חוזר אל המנחה, אבל המבט שלי עדיין מקובע בה. “אמא, יש לי פיפי”, אני שומעת את אוריאן, ורק אז המבט ניתק ממנה. יש תורים ליד השירותים הכימיים, אין מצב שאגיע לשם. אני רצה והיא בזרועותיי. מה הגרוע ביותר שיקרה? שתעשה עליי? לא כדאי לשדר לחץ בסיטאציה כזאת. אני עוברת להליכה מהירה, מנסה לא להלחיץ את הילדונת. היא עדיין כל כך צעירה. אנחנו מוצאות נקודה נסתרת בין השיחים ואני עוזרת לה עם התחתונים, מרימה אותה. כשהיא מסיימת, אני כמעט נוזפת בה שלא עשתה לפני שיצאנו ומוותרת. אין טעם. היא תלמד בזמנה, ולמה להלחיץ אותה. אולי צליל חושבת שברחתי לה. אולי היא מחפשת אותי. אולי לא. מה זה חשוב. אני אוחזת ביד בתי. אילו הייתי בת שלוש שוב.

“אני רוצה הביתה”, היא מרימה אליי את הראש. גם אני. ארבע עשרה שנים עברו. אולי שלושים וחמש. או לא עברו בכלל. הביתה. גם אני רוצה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 65426 יצירות מאת 4004 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־35 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!