“בעצב תלדי בנים”, היא חשבה על המשפט הזה כשישבה בשירותים בפעם השלישית באותו לילה, שרירי בטנה מתכווצים, חלקם בכאב לא רצוני וחלקם במאמץ לזרז את החלק האחרון במסע של גושי הצואה שלה, שהכבידו כל כך על המערכת. “בעצב תלדי חרא”, היא הסתכלה על שדיה השמוטים, גם בגלל השנים שכבר עברו מאז שהנצו, וגם בגלל התנוחה, ואולי גם בגלל שבדיוק התרוקנו מהמשא שהעיק עליהם בשבוע האחרון. הסתכלה עליהם, על גופה המחוויר בשירותים, וחשבה, “לעזאזל, נמאס כבר. שיגיע כבר גיל חמישים”. הפער בין גיל שלושים שכבר עברה אותו לפני איקס שנים, לבין הזמן שצפוי לה עד שייפסק כל הסיוט הזה, נראה לה בלתי אפשרי בכלל. “בולשיט”, היא המשיכה לחשוב, “בולשיט, בגיל חמישים יש כל מיני צרות אחרות. אבל עד אז”, הרהרה במרירות, “בטח כבר לא יהיו לי פצעונים”.
היא הסתכלה על עצמה, ובפעם האלף אמרה לעצמה שהשמינה השנה, ושהיא לא מבינה למה, ושאין לה שום רצון להיכנס לדיאטה. דווקא עכשיו, אחרי שנה שבה התחברה למושג הזה, “אשה בשלה”, שעד אז נשמע לה כמו קלישאה, ופתאום לבש דמות, את דמותה שלה, עגולה ושלמה ומלאה, ביותר ממובן אחד. לראשונה בחייה, נהנתה מהעוצמה החדשה שגילתה בנשיות שלה, ענין שתמיד היה לה קצת זר ומוזר, לא לגמרי ברור, כמו מין צעצוע שברור היה לה שהוא שלה, אבל לא ידעה מה תעשה בו. ובשנה האחרונה פתאום התחברה לאותה מלה משמעות חדשה, מענגת, משחררת. היה בה משהו עסיסי, חם ומתוק, ולא נטול חריפות, משהו שהתאים לה מאוד. אבל לא, לא ברגע זה. דמותה השתקפה אליה מאריחי הקיר, והיא הרגישה כבדה, כבדה מדי.
“אז מה, עכשיו אני נובלת?” התמשך לו קו המחשבה כאילו מעצמו, “זה מוקדם מדי. אני אפילו לא בת 35 – לעזאזל!” ודמותן של כוכבות הטלוויזיה והקולנוע, שהן תמיד רזות, ונראות בנות בלי גיל עלתה בדעתה. בינתיים החליט המטען המעיק שנשאו מעיה להשתחרר, אבל הכאב לא פג, והיא חשבה שאולי תיקח כדור, שישתיק את הכאב הזה, כמו ילד מופרע שכבר אין כוח אליו, וגם אין כבר שום חשק לאהוב אותו, מרוב שהתיש את כל המאגרים בצרחות. וגם, המשיכה את חוט המחשבה שנולד לו באותו רגע, הכדור הזה ירדים אותה, כמו תינוק הכדורים האלה מרדימים אותה, והיא לקחה לה טבליה, ונכנסה למיטה, וכרכה את זרועותיה סביב גופה של בת זוגה, אשתה, חברתה, כל המינוחים האלה שהתאימו לאשה שישנה בצד השני של המיטה, שלווה ובוטחת, שנתה בלתי מופרעת בידי זוטות כגון אלו, שהיתה יכולה להיות איש בדיוק באותה מידה, כי אף פעם אין לה בעיות כאלה, והיא נצמדה אליה, מנסה לספוג קצת אהבה, אבל דבר לא הגיע משם, פרט להמהומים קלים, והיא הרפתה, ושכבה שם, עיניה נעוצות בתקרה, מחכה שההתכווציות יגמרו, שהסבך הזה שם למטה בבטן שלה ייפרם, ויפתח וישתחרר ויתפוגג, ואז ידעה, בלי מלים הפעם, שהגיע הזמן, ואין מה לחכות יותר: צריך לעשות את זה. צריך לעשות ילד. זה מה שהגוף רוצה, זה מה שצריך לתת לו. והיא התהפכה, ונרדמה, וישנה כמו תינוקת שבעה עד הבוקר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות