“לנו יש ערכים אחרים”, הישרתי אליה מבט ואמרתי בקול חמור, ויכולתי לראות שהיה לה עוד מה להגיד, אבל שהיא, עם הצמות הבלונדיניות העבות האלה, איך קוראים להן, והקעקוע האנרכיסטי, היה לה עוד מה להגיד. אוהו, מה שהיה לה להגיד, אבל היא בלעה את הצפרדע המכוערת שלה והלכה לישון, או מלמלה משהו שנשמע כמו “כנראה” והלכה לישון, או עשתה את עצמה ישנה. עלינו למטוס, אני ושבעת המופלאים שלי, ואז הסתבר שהשורה הראשונה באמצע שלנו, כמו תמיד כשאני טסה איתם ולא האבא המעופף שלהם, שיהיה בריא. תָלי ישבה ליד אבשה באחד המושבים הצדדיים, אבל במקום שדבורי תשב איתה במושב נפרד, לא יודעת מה קרה שם, עמדתי לברר את זה עם הדיילים, היא ישבה ליד זותי עם הצמות, שדווקא שם יפה היה לה, אליאת, “כמו ליאת, רק עם א' בהתחלה”, היא אמרה, בחיוך של מי ששמעה הרבה פעמים “מה”, כשהציגה את עצמה. טוב, אז בסוף תלי ישבה עם אבשה, ואני עם צירי שעוזרת לי עם יואבי ותחי וברקי התינוק. מאחוריי ישבו בחור עם זקן תיש, ועוד אחד לידו, מהצד השני זותי עם הצמות והבן שלה, ובאמצע דבורי, כולה בת 12.5. לא יודעת למה היא צריכה להיות שם באמצע.

מתישהו לקראת סוף הטיסה, כשכולם התחילו להתעורר, אבל הקטנים לידי עוד ישנו עמוק, שמעתי אותן מתחילות לדבר. אז הקשבתי לשיחה. דבורי כל כך תמימה, מה היא יודעת. היא סיפרה לה שאנחנו נוסעים לבקר את אבא שהוא חוקר בברקלי, ואז אני שומעת שההיא עם הצמות אמרה ששם הילד נולד, כשהיא ובן זוגה גרו שם, במסגרת הפוסט דוקטורט. זה מה ששמעתי. טוב, שיהיה. ואז דבורי שואלת איך הילד נולד – איזו שאלה מוזרה – מתורם, אומרת לה ההיא. ואז החלטתי להסתובב אליהן, רק אלוהים יודע לאן שיחה כזאת יכולה לגלוש, הילדה שלי בקושי בת מצווה. ואני מייד מסיטה את השיחה למקומות שאנחנו נוסעים אליהם, ואז אני שמה לב לקעקוע, רק אחת הכרתי שהיה לה כזה, בצבא דווקא. אורנית, אני זוכרת את השם שלה.

את זה אני לא מספרת לה. במקום אני מציגה בפניה את הילדים, צרויה הגדולה, ואחריה עתליה, שמות כל כך יפים, תמיד כשאני מדברת עליהם אני מצטערת שהתחלנו עם כל כינויי החיבה האלה, שהם חמודים אבל מפספסים את העיקר. ודבורה שיושבת לידה, ויואב ויפתח ואבישי וברק, כמובן. “שמות מעניינים”, היא מציינת, “כולם שמות תנ”כיים". “כן”, אני עונה לה, בגאווה, בטח בגאווה, ואני מספרת לה שגדלתי בקיבוץ, ושם חינכו אותנו לאהבת הארץ. לתת. דרך סיפורי התנ"ך האלה. ואני שואלת אותה אם יש לה עוד ילדים ואיפה בעלה, והיא מחייכת ואומרת שזהו, ואני רואה שהיא לא כל כך צעירה כמו שחשבתי, אפילו שיש לה צמות עבות כמו של כושים, יש לה קמטים כאלה ליד העיניים, אולי היא צעירה ממני בשלוש-ארבע שנים, והיא עונה בחיוך ובלי בושה בכלל שהיא נשואה לאשה, בקליפורניה הם התחתנו, שם גם הילד נולד. את זה כבר ידעתי, רק לא שמעתי טוב. ואז היא אומרת שגם לבן שלה יש שם תנ"כי, נמרוד, כי הוא הניף את נס המרד. גם כן בחירה, אני חושבת, ואני שוב מנסה להסיט את הנושא, כי לא מתאים לי שדבורי וצירי ואפילו הקטנים יותר ישמעו דברים כאלה. נס המרד. מספיק ה-A הזה על החזה, והצמות העבות, והמיני. סליחה, אבל ככה לא צריכה להיראות אמא לילד. יש גיל שצריך להפסיק עם השטויות, ולדעתי, לא להתחיל עם זה בכלל, אבל בגיל ארבעים, מה שנראה סקסי בגיל 17, נראה מגוחך. במיוחד המיני הזה. ואיזו בחירה בשם. נמרוד! יש אנשים שנתנים שמות כמו נמרוד ועומרי בלי שום מודעות בכלל, והיא דווקא כן. להכעיס. זו המהות של השם הזה. אבל איזה ילד יפה ומתוק שוכב לה שם בידיים, והיא מלטפת לו את הראש.

“כולם שמות של לוחמים”, היא אומרת בהיסוס, מפתיעה אותי בידע שלה: “עתליה היתה מלכה לוחמת, וצרויה אמו של אבישי – שר צבא דוד, נכון? ויש לך יואב, אמרת? ודבורה וברק, ומי עוד?” אבישי ויפתח", משלימה לה דבורי, מתוקה כזאת. “אבישי אמרתי”, היא אומרת בהרהור. “נכון”, אמרתי, קצת מתרשמת מזה שמישהי כזאת יודעת תנ"ך כל כך טוב. “כולם שמות של מצביאים. כמו שאני רוצה שיהיו. קצינים בדרגה גבוהה”, בגאווה אמרתי את זה, למה לא.

“למה?” היא הסתכלה עליי בעיניים גדולות, ואז הישרתי לה מבט ואמרתי, “יש לנו ערכים אחרים”.

ונתתי בה כזה מבט. שתדע בדיוק מי אנחנו. אז היא הבינה ושתקה, אפילו שראיתי שיש לה הרבה מה להגיד. גם לי היה מה להגיד, לו רק היתה פותחת את הפה. שאיך היא מעיזה, אנחנו מגינים עליהם בתל אביב, יושבי בתי הקפה. רק שיש דברים שלא מדברים עליהם ליד ילדים. הילדה שלי לא צריכה לדעת על הסטיות שלה. או שאפשר להביא ילד עם תורם. תורם זה לא אבא. טוב שסתמתי לה את הפה. לכי תדעי איזה עוד רעיונות דבורי היתה מקבלת. כבר עכשיו היא מתחילה לדבר אחרת מכולנו, עד שאבא שלה כבר אמר לה להפסיק עם הדיבורים האלה כי הם לא מובילים לשום דבר טוב. יש להן שם אחד. הן התחתנו. איזה מין דבר זה. איזו מדינה מרשה לדבר כזה לקרות. ובאמת ביטלו את זה אחרי כמה זמן, חזר להם השכל. רק שלא ישנו את זה שוב, האמריקאים עם משאלי העם שלהם.

ילד אחד. רק ילד אחד. בטח אין להן זמן ליותר מילד אחד. יותר מדי פעילות נגד המדינה מכדי שיוכלו לעשות יותר מילד אחד. טוב, זה לא בדיוק מה שהיא אמרה, במלים האלה, אבל זה היה די ברור. והיא מסתכלת עליי ושואלת “לא היה לך קשה?” שבעה הריונות. שמונה בעצם, היתה לי הפלה טבעית אחת, לא מזמן, בין אבשה לברק. תודה לאל שהכול בסדר. אמרתי לה שהכול מתגמד לעומת האושר שהם מביאים לי. הם גם נולדו בקיסרי. צירי נולדה רגיל, בלידה הכי קלה שהיתה לי, הלואי שכולם היו ככה. אבל כבר עם תלי היה צריך לנתח, ואחר כך פשוט קבענו תור וזהו. כמעט שמונה עשרה שנה, מי היה מאמין.

עכשיו אמרתי את זה בפעם השניה. שיש לנו ערכים אחרים. לא משהו שהיא יכולה להבין. בגאווה אמרתי את זה. אני גם יכולתי לבחור בדרך אחרת. אבל העדפתי לעשות משהו שמועיל למדינה. בניגוד לבוגדים כמוה, לתרום ולא לירוק לבאר שאת שותה ממנה. ללדת כדי שיהיה לנו כוח נגד הערבים. אז היא שתקה. או עשתה את עצמה ישנה. גם אני לא רציתי להיכנס לזה. פעם אחרונה שהתווכחתי היתה בצבא, עם אורנית הזאת, והיה ברור מאוד שיש לנו ערכים אחרים. שבזמן שהיא תשתחרר ותעשה מה שתעשה נגד כולנו, אני אעשה משהו בעד. ובאמת אחרי שהשתחררתי פגשתי בריקודי עם את גדליה, והיה ברור ממפגש ראשון ששנינו מרגישים אותו דבר, ותוך חודשיים התחתנו ומהר מאוד צירי נולדה וידעתי שזה יהיה השם שלה, כי תמיד אהבתי את השם הזה. ותלי ודבורי והבנים. בהריון, כשאני בהריון אני לא מרגישה את כל השאר. מה זה כל השאר? לא יודעת, לא רוצה לחשוב. אנשים כמו אורנית וכמו הבלונדה כאן, שיש לה אותו A ואותה פוזה. האמת היא שזה לא פייר להגיד שיש לה פוזה. היא בסך הכול נחמדה. תמימה. מאמינה בכנות במה שהיא מאמינה. תינוק שנשבה וכל השאר. אבל הגישה הזאת לחיים. השנאה העצמית. הביטול של כל מה שיקר לנו. לזרוק את זה לים. להביא לפה את הערבים שיעשו בנו כבתוך שלהם. בשם הדמוקרטיה. וכל מיני רעיונות נעלים, שפשוט לא מתאימים למציאות באזור הזה. שיפים למדינות כמו שוויץ וקנדה. אפילו בארה"ב, עם המקסיקנים שמגיעים לכל חור, הם צריכים קצת להגביל את כל העניין הזה. אלה המסתננים שלהם.

גם אני יכולתי ללכת ולעשות כל מיני דברים. ולא. העדפתי לעשות משהו שמועיל לחברה ולמדינה, לכל מה שגדלנו עליו. לא לחתור תחתיה. יש לנו מספיק אויבים מבחוץ, אנחנו לא צריכים שיערערו את היסודות שלה. את אמות הספים. אנחנו צריכים חיזוקים. ואני חיזוק כזה, אני ובעלי אפילו, ושבעת המופלאים שהבאנו לעולם. וכדי לחזק, צריך להפסיק לחשוב על הצרכים שלך ולחשוב על החברה. לחשוב על לתת ולא לקחת. ככה אני חושבת.

לא אמרתי את כל זה, וגם היא לא אמרה מה שהיה לה להגיד. בשביל מה להתווכח. ואני חושבת שאולי בכל זאת הדברים שלי הגיעו אליה, כי בתור לדרכונים, כשעמדנו כולנו בתור לאזרחים, כי הרי רק צירי ותלי וברקי נולדו בארץ, ודבורי ואבשה ויואבי ויפתחי, כולם ילידי ארה"ב מהתקופה שגרנו פה, כשגדליה לימד כאן. צריך מישהו שיגן על הארץ גם בתפוצות, מפני כל מיני חורשי רעה ואוהבי ערבים ויש בברקלי כאלה בשפע. ממש בלתי נסבל. בכל אופן, לגדליה יש אזרחות אמריקאית, כי אמא שלו ילידת לוס אנגל’ס, אז לכל הילדים יש אזרחות. מה זה חשוב.

עמדנו בתור לדרכונים לאזרחים, הבלונדה עם הצמות והבן שלה שנולד כאן. והתור נמשך, ונמשך, והסתכלתי בשעון שעל הקיר, ואמרתי לצירי שאין לי מושג אם נגיע למטוס שלנו. “מתי הטיסה שלכם?” היא שאלה.

“עוד שעה”, עניתי.

“שלנו עוד שעה וחצי, תעברו לפנינו”. ככה היא נתנה לנו את התור.

וחשבתי שכמו אורנית היא שמאלנית אבל בסדר כזאת, גם עם הצמות העבות. גם שמאלנים יש להם לב לפעמים. ויָפה. אפילו שיש לה קעקוע מכוער על החזה. והיא לא מגלחת. בטוח. לא ראיתי. אבל אני מכירה את הסוג שלה. חשבתי שאולי היא מכירה את אורנית, כי גם היא שמאלנית, ורציתי לשאול אותה משהו אבל אז אבשה ויפתחי התחילו לריב, והפקיד קרא לנו. ואז אמרתי לה תודה בקול רם, שהקטנים ישמעו. בקול כל כך רם זה היה, שהוא גבר על קולות הריב שלהם ועל קולות הנזיפה של תלי, והקול של הפקיד, שהסתכל עליי בתדהמה, בטח חשב עליי את כל הסטריאוטיפים על ישראל. אז צעדתי לעברו בגאווה. תלי וצירי והקטנים כבר היו מפוזרים מסביב לתא שלו.

בלילה, בדירה של גדליה, כשכולם ישנו והוא ליטף אותי בעדינות, ונישק אותי על העורף, וידעתי שהוא רוצה יותר מזה, אבל לא היה לי כוח, עשיתי את עצמי ישנה. ואחרי שגם הוא נרדם לגמרי עצמתי עיניים, וראיתי צמות בלונדיניות עבות, ואת הצמה של אורנית, והיד החליקה מאליה למקום החם שבין הירכיים, וככה נרדמתי, כמו בכל לילה.