“הי, מה הוא דג שם, בקטריות”? היא חשבה, משועשעת למראה הבחור שהגיח מולה, מהחוף, נושא משהו שנראה כמו חכת דיג. חשבה לעצמה, ולא אמרה, רק נתנה לספק חיוך להתגנב לפנים, ומחקה אותו מייד, שלא יביט בה, ויעלו במוחו מחשבות בלתי רצויות. זו לא המטרה שלשמה באה לכאן. וגם כל קמטי הצחוק האלה, על אף שבת זוגה תמיד אומרת שזה מראה שהיא יודעת לחיות. בוודאי שהיא יודעת לחיות, החודש ימלאו לה ארבעים. אם הצליחה לעבור ארבעים שנה, היא בוודאי יודעת לחיות, אבל מה הביטוי הזה אומר בהקשר הזה? שיש לה חוש הומור? שהיא צוחקת מכל שטות שמישהו מספר? והקמטים האלה עמוקים ועצובים, היא חשה, לא משהו שמייק אפ יכול לכסות. ליד העיניים, זה הכי נורא. בעוד עשר שנים, כשהעור יתחיל ממש לכמוש, היא תצטרך מתיחת פנים. כמו הבדיחה ששמעה קודם, בחצי אוזן, בלובי של המלון, כשנרשמה לכנס: “פגשתי בחור שלמד איתי באוניברסיטה לפני עשרים שנה. הוא אמר לי שלא השתניתי בכלל, אז אמרתי לו: 'נכון, אבל עכשיו זה לוקח לי שעתיים כל יום”. האשה צחקה בקול שחוק מסיגריות, וגם היא עצמה לא היתה יכולה אלא להרכין את הראש ולחייך, מתחת לשפם, כמו שאבא שלה היה אומר, שלא יתפסו אותה מאזינה לשיחות של אחרים. טוב, חשבה לעצמה, לפחות אני לא מעשנת. הקמטים האלה, מעל השפה העליונה, נחסכו ממני.

עכשיו היא הביטה אל הנוף שהצטייר מולה, וחשבה, הלוואי שאני אמות כבר. ים המוות. המחשבה הזאת לא היתה זרה לה. היא היתה מפלט נעים במצבים קשים, ידיעה שמשהו טוב מחכה לה שם, כמו צמר גפן מתוק, כמו שמיכת פוך על מיטה רכה, כמו… אבל ברגע הזה, שהלך והתמשך, חשה מרירות כמעט אובדנית. “מה חסר לך בחיים?” עכשיו זאת היתה אמא שלה, שעל אף שכבר למעלה משנה עברה מאז פטירתה, היה קולה כל כך חזק, שכמעט והסבה את ראשה לבדוק אם היתה שם בגופה: “סוף סוף יש לך בית, בת זוג, ילדה, עבודה טובה”. מה את עוד רוצה? הפעם התנסחה השאלה בקולה-שלה, לא בקולה של אמה. והתשובה היתה ברורה פתאום: עוד כמה שנים בלי קמט ובלי אף שערה לבנה, בלי הספרה ארבע בראש, ארבע, כמו ציון מכוער בתעודה. והפעם היה ברור, שאת זה, ככל הנראה לא תוכל להשיג.

“אסדת אשלג… וכל הנצורים עוברים את ים המוות לסדום”,

היא היתה יכולה לחוש כמה נורא להיות נצור בים המוות הנצחי הזה. למקום לא קראו “ים המוות” רק בגלל המלח, היא ידעה, אלא בגלל תחושת הנצח הזאת. המקום הנמוך ביותר בעולם, הוא המקום העתיק ביותר בעולם. והיא הרגישה עתיקה ועצובה. היא חשבה על אבא שלה, שתמיד היה “אבא מבוגר”, אבל בעצם, היא ילדה את בתה בגיל בו הוליד אותה, 35. האם גם היא תיחשב “אמא מבוגרת”?

המקום הנמוך ביותר בעולם הוא המקום העתיק ביותר בעולם. היא התבוננה בשכבות המלח הדקיקות שנחו על האדמה, אדמה חומה שהובאה לכאן ממקום אחר, לשמש מצע דשן לצמחים שיעמדו ביובש הזה, בחום הזה. כל שכבה גאולוגית, כל שכבת עפר, היא בעצם עוד כמה אלפי שנים, היא חשבה, והמחשבה גרמה לה להפנות את גבה לים, ולשאת את עיניה אל הגבעות שהתנשאו מאובקות, מאחור, ללא נחמה. יכול להיות שבנקודה אחת, המשיכה המחשבה בהתפעמות בלתי אופיינית, אחד מבסיסי העמודים המוזרים האלה בנוף חזה באברהם אבינו, או לפחות ביוחנן המטביל שיצא להתבודד במדבר, ואם לא, אז בוודאי באחד האיסיים שפיתחו את מסאז' המר-חה-בא, מסאז' רקמות עמוק לצרכי טיהור, כפי שצוין במדריך שירותי המלון. מר-חה-בא? הם לא יכלו להמציא משהו טוב מזה במחלקת יחסי הציבור של המלון, חזרה המחשבה למסלולה הרגיל, והיא סבה שוב על עקביה, והפעם ננעל מבטה על המישור הכחול הבוהק שהיה הים, ועל האופק ההררי, האביך, שלא הצליח לעמעם את זוהרו של הים, וחשבה כמה רחוקה תל אביב מכאן. וירדה, סוף סוף, אל הים.

המים נעו לעומתה בגלים איטיים ומעודנים, כבדים כמו בד דמשק עתיק, והיא נזכרה בלילה אחר, לפני הרבה מאוד שנים, באורות המנצנצים, מרצדים ורוקדים מעל גלי ים סוף, במוזיקת ג’ז חמקמקה ומהירה ברקע, בחיבוק שחובקה, בבכי שבכתה, רגע לפני שעלתה לאוטובוס. אז היה נדמה לה שתמות, שאחרי האיש הזה לא יהיו חיים. אבל היא היתה בת עשרים, וזה היה לפני עשרים שנה, וחודש, אם לדייק, מניין השנים שחלף זהה למניין השנים שחייתה באותו רגע. עכשיו היא בת עשרים. עשרים שנה חלפו מאז שנעזבה, מאז שעזבה, מאז יצאה אל העולם. והנה היא כאן, חיה, בהחלט חיה. בבית בפרברי תל אביב, מחכות לה אשה וילדה שהיא אוהבת. אולי היא באמת יודעת לחיות, אם צלחה את עשרים השנים האחרונות בהצלחה כה גדולה. אז למה חוסר החיוניות הזה, הרצון למות?

היא הוציאה מתיקה מחצלת קטנה והניחה אותה על החוף, סמוך למים. היא התיישבה עליה, אבל עוד לפני שסיימה להתיישב, רכנה אוטומטית אל המים, וטבלה בהם את ידה. המים ליטפו אותה, והיא חזרה אל אותו אוטובוס אגד, מושבי פלסטיק משובצים אדום, ומעבר לחלון אותם עמודי האבן המדבריים, שעדיין ממשיכים לעמוד שם ולהשתנות מדי יום, ברוח ובשטפונות. אז, היא מצאה בהם נחמה. הכל היה כאן, הם אמרו, והכול ימשיך להיות כאן, גם אם תהיי כאן, וגם אם לא. שישה חודשים אחר כך, במטוס שהמריא לדרום אמריקה, חשה אותה תחושה: הנה למטה כל האנשים מנהלים את חייהם הקטנים, ברי החלוף. ואני, היא חשבה במטוס, טסה לחקור ארצות חדשות. עשרים שנה פחות כמה חודשים אחר כך, ברכב שירד מערד, בכביש המתפתל, שהכריז בכל עיקול כמה נמוך מתחת לפני הים הם יורדים, חשה שהיא באה בשעריו של עולם אחר, נטול מועקות המכבידות על הלב ללא צורך. ועכשיו, שוב הכבדות הזאת הסתננה והשתלטה עליה.

הן רבו לפני שנסעה. היא לא זכרה בדיוק על מה, והן גם הספיקו להתפייס, היא ראתה בעיני רוחה את שיער ראשה של בת זוגה המפוזר לו על כתפה שלה, את רכות החזה שנגע בזה שלה, את הבטן. החיבוק ההוא, החיבוק שאולי בשלו התאהבה, החיבוק שעזר לה תמיד להגדיר את גופה: הנה החזה שלי, והבטן שלי, והרגליים שלי, היתה חוזרת בראשה המחשבה כל פעם שהתחבקו. הנה הלשון שלי והשיניים שלי והחיך שלי, והנה זה שלה, חשבה בהתחלה כשהתנשקו, מחשבה שנעלמה כשהיחסים העמיקו. אבל בחיבוק היא היתה עדיין מונה את אבריה בלבה, כאילו פחדה שיאבדו לה. ולמרות החיבוק, נותר כאב עמום בלב, ורצון לעוד חיבוק שיחזיר לה את עצמה, את גופה, שלא תיעלם. אני לא באמת רוצה למות, ציינה לעצמה בהקלה מסוימת. גלי הטורקיז נחו על כפות ידיה הארוכות, מלטפים אותה במרקמם העשיר, ברוך, והיא חשבה כיצד ייראו הידיים כשתמות. מין הסתם ייצפדו ויתכערו, בוודאי יהיו קמוטות ומוכתמות בכתמי זקנה עוד קודם לכן, והציפורניים עוד ימשיכו לצמוח שם בקבר. היא הוציאה אותן לאט מן המים והניחה להן להתייבש, משתאה לתחושה המוזרה, כאילו צופו במין נוזל קסמים בלתי חדיר.

ואז הרגישה עייפה מאוד. השעה היתה ארבע אחר הצהריים. היא חשבה שטוב תעשה אם תעלה לחדר. היא ניערה את המחצלת, גלגלה אותה אל התיק, ופסעה באיטיות ובכבדות אל המלון. בחדר הדליקה מזגן, ופרשה את גופה על המיטה הרחבה, שוקעת בנמנום לאה, לא מניחה לעצמה להירדם ממש. הטלפון צלצל. זאת היתה בת זוגה, שהתקשרה לשאול מה שלומה, וקלטה מייד שהעירה אותה. “הכול בסדר?” היא שאלה, לוודא שאין כל סיבה מיוחדת לשיחה, וחשה כמה היא מתגעגעת לבתה, ועוד לפני שהספיקה לבקש לדבר איתה, כבר היתה הקטנה בטלפון, ושמורות עיניה הצליחו להיוותר פקוחות עד לרגע בו אמרה לה המתוקה בקולה הילדותי “ביי, אמא, תבואי מהר”, אבל רגע אחר כך כבר חזרה לישון, והפעם שקעה בשינה עמוקה. בשנתה ראתה את האיים הארוכים, המפרידים בין הבריכות בים המלח, והם הולכים ושוקעים, הולכים ונטמעים בתוך הים, והים מכלה אותם, ואת ההרים, הכול שוקע בתוכו, והוא איננו מתכלה לעולם. הוריה עמדו על פסגת אחד ההרים, מנפנפים לה לשלום כמו על רציף רכבת בסרט ישן, והנה עוד מעט כלו גם הם ונבלעו. היא נפנפה להם בחזרה, וחשבה כמה טוב שאביה עדיין חי, אבל אז הוא שקע יחד עם אמהּ, בתוך הים, ולא נודע כי בא אל קרבו.

כשהתעוררה, הבהב השעון המעורר שלה אחת עשרה ועשרה, והיא יצאה אל המרפסת, לבדוק שהיא אכן במקומה נמצאת, ושההרים עומדים על כנם. הנוף היה שקט ושלו, כמו תמיד, והיא חזרה לחדר הקר על מנת לכבות את המזגן, שהקפיא את עצמותיה. במראה היא נשקפה לעצמה,“שלד, עור ועצמות, איך יצאת כזאת רזה משני הורים שמנים?” היתה אמה ספק מתבדחת, ספק סונטת בה בקנאה. ורק אז הדליקה את האור, שהחזיר אותה סופית למציאות העכשווית, לרגע העֵרות הזה, ומכיוון שהיתה מול המראה, החלה להסיר את המייק אפ, לנקות את פניה, ותוך כדי שהיא מעסה את הקרם הטיפולי אל צווארה, חשבה שאולי תקנה לעצמה את אחד הקרמים ממוצרי ים המלח. היא נזכרה בתחושה המענגת של המים על ידה. או שתזמין לעצמה את המסאז' הזה, מר-חה-בא. קצת כמו מרסבא, וקצת כמו מרחבא. לא רע, לא רע, אולי זה שם אמיתי, בכל זאת. אבא שלה בטח היה יודע, הוא ידע הכול. כמעט. בכל אופן, בכל מה שנוגע להיסטוריה וספרות עברית ותנ"ך. ולמלחמת השחרור. ולפלמ"ח. הוא היה צעיר מכדי להתגייס לפלמ"ח בזמן מלחמת השחרור, וכל חייו הצטער, כמעט התנצל על כך. הוא זכר בעל פה את המבצעים הנידחים ביותר, וסיפר לה עליהם בעיניים בורקות, כמו סיפורי אגדה. היא נזכרה עכשיו בסיפור על בית הערבה, השבי בעבר הירדן. “החלוצים האמיצים החליטו לא להישאר, עלו לספינה, ושטו לעבר סדום”. למה הייתי חייבת לעשות לו דווקא, חשבה. הוא היה גאה בה כל כך כשהחלה ללמוד היסטוריה של עם ישראל וסוציולוגיה, ועודד אותה לחקור את התקופה החביבה עליו. כשגילה שבמאסטר שלה היא חוקרת את סיפוריהם של פליטים שחזרו,“נוכחים נעדרים”, ומצטרפת להיסטוריונים החדשים, שנואי נפשו, התאכזב קשות. “אני לא יכול להגיד לך מה לעשות”, אמר, “את תמיד עשית מה שרצית, ואני אגיד לך את זה דוגרי”, היא חייכה חיוך כבוש, כמו תמיד כשאמר לה את המלה הזאת, “אני הייתי מבסוט מזה, היית ג’דה קטנה כזאת, אמרת בדיוק מה שחשבת, אבל תהרגי אותי, אני לא מבין למה את מצטרפת למקשקשים בקומקום האלה, היסטוריונים חדשים-שמחדשים. שטויות במיץ עגבניות”.

היא ניסתה להסביר לו שזה לא אישי, אבל כמובן שזה היה אישי, היא ידעה שהחבר שלה דאז יאהב את הרעיון. החבר עזב, הנושא נשאר, והנה היא כאן, ומחר היא מרצה על נושא מהפוסט-דוקטורט שלה, “בין מתודיקה לאידיאולוגיה: גישות שונות לבעיית הפליטים בעידן הפוסט מודרני”. מיקום מעניין להרצאה כזאת, חשבה, דווקא כאן.

זרם המחשבות הזה בהחלט העיר אותה, והיא היתה כבר ערה מכדי לחזור לישון. היא הדליקה את הטלוויזיה, שהיתה מכוונת לערוץ הפרסומת של המלון. ברקע, כמה מוזר, היתה מהדורת חצות. נערה נראתה מתענגת בספא על עיסוי, שדיה מחוצים כנגד הדרגש, מבט מפתה על פניה, ובחדשות הודיע הקריין על פיגוע בבאר שבע, ועל עליה במספר המובטלים. ח"כ ערבי התראיין על החוק נגד עינויים, אבל לנגד עיניה, כמה מוזר, נראתה מסאז’יסטית עוטפת אישה בבוץ חם. זה היה המרחבא ההוא. היא עצמה את עיניה, ונרדמה שקועה בחלומה בתוך שמש גדולה ולוהטת, עד שקמה לפנות בוקר, ויצאה לטבול בים. עם פתיחת הספא, הזמינה לעצמה טיפול, ולאחר שנשאה את הרצאתה, קוראת אותה בכובד ראש מהנייר, ולאחר שענתה, גם כאן, בכובד ראש ובענייניות הראויה, על כל השאלות, כמה מהן קנטרניות כצפוי, כמה מהן חקרניות, אף זאת כצפוי, ולאחר שהתעכבה קלות בהפסקה עם כמה חוקרים, מבטיחה להמשיך בדיון במייל ולשלוח להם מראי מקום ופרטים נוספים, מיהרה לחדר הטיפולים.

“ג’ני”, לחצה המטפלת את כף ידה לחיצה קלושה בקצות האצבעות. צעירה, בת 25 או פחות. כמה זקן נראה לה 25 כשהיתה בת 21. שלושים נשמע אז כמו חצי רגל בקבר. עכשיו היא בת ארבעים. ארבעים שנה במדבר. ג’ני עטתה סינור לבן מעל גופיה שחורה, רצועותיה מסתמנות בקווים שחורים מתחת ללובנו. רק אוושת הכפכפים שלה נשמעה כשנעה בין מיטת הטיפולים למיקרוגל בו חיממה את גוש הבוץ השחור. הוא שרף אותה בפעם הראשונה, מותיר בוודאי כתם אדום. “את לא סובלת מבעיות לב או משהו”, נזכרה ג’ני להגיד. כל כך צעירה.

“לא, חתמתי על הטופס כבר”. גושי הבוץ שרפו את עורה ואז המיסו אותו ואת הגוף למין עיסה חמימה, רכה. ידיה של המטפלת מרחו אותו על גופה. משהו בה התאווה למשוך את הגוף הצעיר הזה אליה, לבלוע אותו, להיבלע בו. להיות כמוהו. אותו רזון וגובה שתמיד זיכה אותה במבטי הערצה, אותם דחתה על הסף. גופה הרגיש גמלוני מדי, עירום מדי, והיא דווקא קנאה באלו שנראו עגלגלות יותר. אפילו אחרי ההריון ירדה במשקל, נראתה חיוורת יותר, וכשנשים דיברו לְיָדה על השמנה אחרי לידה, היתה מחפשת דבר מה אחר להתעמק בו. ידי המטפלת מרחו את גופה בבוץ, לשות אותו אל בשרה, ותודעתה התמקדה בנקודות שנעו במהירות בין אצבעותיה של ג’ני לעורה-שלה. נזכרה בתוכנית בישול, בה הדגים הטבח לישת בשר טחון בתערובת כוסברה לקבב ואז פיסל באצבעותיו את הקציצות הגליליות.

“את מהסביבה?” ניסתה להסיח את דעתה שלה מהמחשבות.

“מערד”. ענתה ג’ני תכליתית.

היא לא תהיה ג’ני מערד. לא ידעה מה תמשיך ותשאל. אולי תשאל אם נולדה כאן. לא היה לה שמץ מבטא אבל מי יודע. אולי תספר לה על חיי מצוקה, כל משכורתה הולכת למשפחתה, אם נכה ואב אלכוהוליסט. לא. מסומם. ואחים קטנים. הסרט הטורקי הקטן שביימה לעצמה עורר בה חיוך. “אל תצחקי. יש סיפורים כאלה בחיים”, שמעה את קולה של אמה, והחיוך נעלם.

“אני רוצה לנסוע להודו”, גילתה לה ג’ני, מעירה אותה משרעפיה.

“אהה”, מלמלה מופתעת.

“אנשים תמיד שואלים אותי כל מיני שאלות”, המשיכה ג’ני, “אז החלטתי לספר לך לפני שאני יוצאת”, והוסיפה, “אני אחזור, אבל”.

עכשיו היה כל גופה עטוף במשא הכבד, החם מנשוא, החונק של הבוץ השחור. היא התנשמה מתחתיו, חשה איך היא נמסה, איך כל גופה נמס לתוך עיסת הבוץ. אני בִּיצה, חשבה לעצמה. “25” הרהרה. “כשנולדה הייתי בת 15”. תמורות ומהפיכות עם המורה להיסטוריה. בגדי הספורט שלבשה תמיד מתחת לבגדי בית הספר כדי שלא תצטרך להתפשט, גם בימים חמים. שתיראה קצת יותר מלאה. קצת יותר מפותחת. הכתפיים שנשמטו, הגוף שצמח מהר מדי, אבל לא במקומות הנכונים. הראש, המקום היחיד שלא כוסה בבוץ, התחיל לחזור אל אברי הגוף, שלא יתמוססו לגמרי. “ואם אשאר כאן לנצח, אם תהיה רעידת אדמה” – נזכרה בסרט טבע שראתה על ים המלח, בו יעלים מבוהלות קופצות בין הסלעים המזדעזעים תחת רגליהן. תיקבר גם היא, שקועה בבוץ, בין הריסות המלון, גופתה תישחת לבלי הכר, או אולי תישמר בדרך נס, מתחת לבוץ הזה, כמו הגופות בביצות הכבול של אירלנד. המחשבה על אירלנד לא ציננה אותה לרגע. היא חייכה כשחשבה לרגע על בתה, בהירה, קטנה, תמירה, לא גרמית מדי, אבל גם היא בגיל הזה לא היתה מגושמת כל כך. בתה יפה, יפה ואהובה, ממש כשם שהיא היתה יפה בגילה ובכל גיל, ידעה פתאום. ובת זוגה, שכנראה באמת אוהבת אותה, והוריה, שאלמלא אהבתם, אלמלא אהבתם, לא היו מקבלים אותה כלל, והיא מרדה בהם שוב ושוב, ושוב ושוב קיבלו אותה אליהם. אולי היה זה חומו של הבוץ, ואולי באמת הידיעה שהיא אהובה באמת שהתפשטה בתוכה, והרדימה אותה כתינוקת עטופת שמיכות, מוקפת בפעימות לבה של אמה.

כשחזרה ג’ני אל החדר מצאה אותה רפויה לגמרי, חיוך של אושר עילאי קורן מפניה, ודממה מקיפה אותה כמעגל בלתי עביר של אור, עד כדי כך שהיססה לרגע, אם לגשת אליה. היא הסירה ממנה את הבוץ במיומנות מיכנית כמעט, טרודה במחשבות על עניינים אחרים. ורק לאחר שסיימה להסיר את כל הבוץ הבינה ג’ני שהאושר הזה היה גדול ממה שיכול היה הגוף הזה להכיל, בחיים האלה, בכל שנותיו.