מזג האוויר היה מוזר. עננים לבנים ואפורים התערבבו זה בזה, כאילו לא החליטו אם יהיה היום גשום או שמשי. היא השתרכה ברחוב בכבדות, כמעט מהדסת, הבטן הגדולה של לֵידה מתאחרת מאלצת אותה לפלס לה דרך בין פחי אשפה ירוקים לבין מכוניות החונות על המדרכה, ספק מתאמצת לדחוף את עגלת הפעוט שלפניה, ספק נסמכת עליה. הרגליים, מתחת לגרבי הברך שנצמדו לשוקיה ולחצו על הברכיים, מתחת לחצאית הצנועה והארוכה, צבו. הדרך מהבית אל הגן של הגדולה לא היתה ארוכה כל כך בימים כתיקונם, אך היום הלכה גם למתנ"ס כדי להחליף את ערכת האב"כ בת העשר שלה. הערכה החדשה שכנה בתא התחתון של העגלה, והוסיפה משקל מה לתיק החיתולים ולחטיפים שכבר היו שם, ואֵלו, יחד עם הקטן, שתיכף יהיה האמצעי, האטו את קצב הליכתה. גם העגלה היתה כבר כבת עשר, ושנותיה, והילדים שנשאה, ניכרו בה. אפילו היא, חשבה פנינה, אפילו העגלה מתנכרת למשימה שהוטלה עליה. הקושי להמשיך ללכת אילץ אותה לעצור כמה פעמים בדרכה, לעצור רק כדי לעמוד מעט, כי פעולות ההתיישבות על ספסל, והקימה ממנו, דרשו כמעט אותה כמות אנרגיה שהעניקה לה המנוחה הקצרה. לו רק יכלה לישון.
העייפות, הלילות מקוטעי השינה, ובעיקר המועקה הבלתי נגמרת שליוותה את ימיה ולילותיה, כל אלה רק הוסיפו למשקלה הכבד, למשיכה הזאת מטה-מטה. ואולי המשקל הכבד רק הוסיף למועקה שהיתה שם תמיד, או כך לפחות היה נדמה לה. מה יש לך, אמרה לה אִמהּ, שבאה לעזור עם הקטנים. את צעירה, חזקה, יש לך בעל טוב. ומה זקנה כמוני תגיד. אבל, פנינה, האֵם ידעה זאת בעצמה, היתה זקנה בהרבה מאמה הנמרצת. מה יש לך, פנינה שלי, למה את עצובה? היא היתה אומרת לה. ופנינה רצתה רק לישון. או לבכות. או להיעלם. אבל השינה לא באה, גם כשבעלה נתן לה לנוח והשכיב את הילדים, גם אז, הגוף נמשך למטה, אבל לא מצא את מקומו, וכשהצליחה לעצום עיניים ולחלום לדקה, נזקק לה אחד הילדים, ואז הצטרכה שוב לשירותים. בבוקר קמה ושטפה שוב את הכלים ששטף בעלה בלילה הקודם. זה לא היה תפקידו והיא התביישה בכך שעשה זאת.
נשים אחרות הסתדרו טוב, גם עם עשרה ילדים. לה היה קשה להתכופף לקטן. להרים אותו כבר לא היתה מסוגלת. הרחם עלה וכיסה כל איבר ואפילו הדמעות התכנסו בגרון, חנוקות. למי יש זמן לבכות, חשבה לעצמה, וכמה אני יכולה לרחם על עצמי. ועל מה? נזפה בעצמה, יודעת שזכתה במה שאחרות רק מייחלות לו, יודעת אבל לא מבינה. כך, גוררת את עצמה לאורך הרחוב, כמעט שאיחרה לאסוף את בתה.
כעת הגיעה עם כל הכבודה אל השער המסורג, המכוסה כרזות ישנות של הצגות ילדים, ונעצרה לרגע, להסדיר את הנשימה. מבלי דעת, נמשך מבטה אל הגדר, ואל מיכל המים העצום שמאחוריה. מתחת לפעוט הישן נחה העֶרכָּה ובה המסיכה. חצי שעה קודם לכן, באולם הספורט של המתנ"ס שהוסב למשך עשרה ימים למרכז חלוקת ערכות, הביטה פנינה בחיילת הכחושה, שחולצת המדים היתה שמוטה לה על גבה כשק, הכומתה משתלשלת קרוב למרפקה. “מה הסיכויים למלחמה?” שאלה אותה, כאילו היתה קצינת מודיעין ראשית. החיילת הסיטה בעצבנות קווצת שיער שחורה אל מאחורי האוזן, ומשכה בכתפיה. פנינה החזירה את קופסת הקרטון הישנה, אך הנקיה להפליא.
“כמו חדשה”, חשבה לעצמה, נזכרת במלחמת המפרץ, לפני שנים כה רבות. היא היתה אז בכתה ג'. ילדה בת שמונה וחצי, ולו היו מרשים לה, היתה רצה עירומה עם הבנים. בימי חורף שמשיים הם היו בורחים מבית הספר, חומקים בין סורגי המתכת בגדר מאחור, שהשומר לא יראה, אל הבריכה. הבריכה לא היתה בריכה אמיתית, כמו שידעה שיש בקיבוצים ובעיר, עם מי כלור כחולים ושמש מנצנצת ואבני חרסינה קטנות, כחלחלות כמו המים. לשם בין כה וכה לא הרשו לה ללכת ואולי לא היה די כסף. הבריכה הזאת היתה מאגר מים ישן ומוזנח בפאתי המושב, במקום ששכן בו פעם כפר ערבי, מוסתרת בין עצים וחורבות. הבנים היו מתחרים בריצה אל הבריכה דרך השדות, רומסים את סרט הפלסטיק האדום ועוברים מעל השלט “מקום אסור לרחצה”. הראשון שהיה מגיע אל המים הירוקים היה המנצח. היא ידעה כל זאת כי היתה רצה אחריהם, מתחבאת, רואה אותם משתינים אל תוך המים בקשת. וקינאה בהם. היא מעולם לא העזה להתפשט, לקפוץ למים, לרוץ. כאב צורב, נורא ואיום החל עולה בה, מהרחם העצום, הקיבה הדחוקה, אל הגרון וללחיים, לעיניים. לעולם לא יהיה לה מה שיש להם. לעולם לא תהיה שוב בת שמונה וחצי, לעולם לא תוכל אפילו לרוץ אחריהם. ובשביל מה. אין לה חלק באותו עולם, בעולמם. לו רק נולדה בגוף כגופם, גוף חזק. אבל לא, לה נועד גוף אחר לגמרי, גוף שיעודו אחר לגמרי.
עכשיו עמדה בחצאיתה, בהריונה המתאחר, סאת כאב גדושה אל מול המיכל, בדיוק כשטיפות גדולות החלו לנשור, מתוות מסלולים כהים מעל בטנו האפורה, בקצב הולך ומתחזק. היא נכנסה מבעד לשער, מבקשת למחוק את הזכרונות, להיות למה שהיתה אמורה להיות.
“אמא, הנה את”, בתה הגדולה רצה אליה, חיבקה אותה, נחבטה בבטנה. בין רגע, בפרץ אחד, פקעה הבועה, וזרם של מי שפיר פרץ מתחתיה. הלידה החלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות