האדמה עוד טרם השליכה את שלגה ואת נפש האדם היתה כבר רוח אחרת. האביב דפק בלבבות. אם עברה באחד הימים מחלה אנושה על ראש איש מכם והוא נלחם בה וגם יכול לה אַז לבטח לא נכחדה ממנו אותה העדנה הנפלאה הממלאה את כל רחשי ההוויה בשעה שהנפש הנעורה אובדת אוֹנים וכלה מגעגוּעים עיוורים לקראת רגשות לא ברוּרים ורשמים נעלמים והפנים מתחילים פתאום נוהרים ומתחילים פתאום צוחקים באפס כל סיבה מיוחדת לזה. כפי שנראה, הולכת ומשתפכת עתה עדנה זו גם ביקום ומלוֹאוֹ. עוד האדמה קרה, עוד תלוֹשנה הרגליים את השלג ואת הרפש – אבל כמה אוֹרה, כמה חדווה, כמה חגיגה מסביב! כה הכּל בהיר והכל כה צח והנה אתה בטוּח בלב תמים, כי די רק שתטפס ותבוֹא אל אחד השובכים אשר בגגות או שתעלה אל פסגת המסגד הגבוה וכל הארץ תשתרע לפניך ואתה תשורנה מן הקצה אל הקצה. משחקת השמש הצחה בשמים וקרניה נוֹהרוֹת ורוחצות בשלוליות-המים אשר מתחת ביחד עם האַנקוֹרים העליזים. הנהר מתחיל בולט והוא מתחי משחיר – שנתוֹ עברה; עוד מעט, עוד רק מעט והתחיל גוֹאֶה. עדיין עומדים האילנות חשׁופים, אבל כבר המה חיים וכבר המה נוֹשמים בתחייה.

בימי החדווה הכמוּסה הללו טוב שיהא אדם אוחז במעדר או נוֹטל מטאטא ביד ויהא מרדף את המים אשר בתעלות או מפליג אוניות-ילדים בפלגים או שיהא מנקב ומנקב במשובה את הקרח העקשני בעקבי-הנעליים.. טוב מאד בימים הללו להיות מרדף יוֹנים ומגרשם ישר אל תחת כיפּת-התכלת הגבוהה או מטפּס באילנות וקושר בם מלכודוֹת. כן, הכל טוב ויפה בימים המאוּשרים הללוּ – וביחוּד אם צעיר אתה לימים ויודע אתה לאהוֹב מעשי-בראשית והתרגשות-היסטורית לא שכיחה לך וכל מחלה אחרת לא תדע וגם משׂרה ארוּרה לא תכביד עליך את אוּכּפה אשר תהא יושב בשֶלָה ותוסס בתוך איזו ארבעת כתלים מהבוקר עד הערב. לא טוב, חביבי, אם חולה אתה, אם כפות אתה אל איזו קאנצלאריה, אם ברית כָּרַתָ את המוּזוֹת.

כן. לא טוב לאדם שיהא מתרוֹעע באביב לבנות-השירה הללו!

כי הנה ראו נא והביטו מה נוח ומה חביב האביב לאדם שבשוּק. הנה השכים לו פַּנטלי פֶטרוֹביץ הגנן, קם עם עלוֹת השחר וחבש לראשו את מגבעת-תִבנו הרחבה ובשום אופן ואופן אי-אפשר לו שיפּרד מעל זנב הסיגארה הדעוּכה אשר מצא מושלכת בבוקר על פּני השדרה. הביטו בו – הנה הוא עומד לפני החלון אשר למבשלה ומשוֹחח לו ארוכות עם המבשל ומספּר לו על דבר הסנדליים אשר קנה אתמול. כל תמונתו הארוכה והדקה, אשר בשלה קוראים לו בחצר "סטרוֹצקי ", אומרת נחת וכבוֹד לנפשו. אל הטבע ואל כל אשר מסביבו הוא מביט מגבוֹה, כי מכיר הוא למַדי את חשיבותו הרבה העולה עליהם, ויש במבטוֹ מהשליטה המפקדת ומהאומדנות המחסכת ויש בו אפילו בוּז באיזו מידה – משל כאילו אתמול, בשעה שהיה יושב באוֹראנג’ריה שלוֹ או מחַטט באחת הפּינות שבגן, נגלה לו פתאום דבר אחד כמוּס וטמיר ממלכת-הצמחים אשר איש בלתוֹ לא ידענו ואפילו על לב לא יעלנו.

נסו נא והוֹכיחו לו להאי גברא שיידע ויכיר, כי נשׂגב נשׂגב הטבע מהאדם ומגאוותוֹ גם יחד, כי איוֹם הטבע ומלא פלאים, אשר בינת האדם הגאה קצרה מהשיגם – לשווא. בטוח הוא ואיש לא יזיזנו מבטחונו, כי לוֹ הכל גלוּי וכל רז לא אניס ליה ותקופת-האביב היפה אינה אלא שפחתוֹ החרוּפה שמשמשת להנאתוֹ ממש כאותה האשה הכחושה ודלת-החזה היושבת אצלוֹ באוֹהל אשר ליד האוֹראנג’ריה ומפטמת את ילדיו במרק-ירקות תפל.

והצייד איוואן זאכארוֹב? זה לבוּש אדרת קצרה ישנה ורגליו היחפות שומות בערדליים וככה הוא יושב לו על גבי חבית מונחה אשר ליד האוּרווה וגוזר פקקים לחרבוֹ. אלה הכנותיו אשר הוא עושה אל הציד הממשמש ובא. יושב הוא פה ודמיוֹנוֹ מתאר לו את המסילה אשר בה תצעדנה רגליו ואת האורחוֹת הצרות ואת הפלגים ההוֹמים; הנה הוא עוֹצם את עיניו ומִיד הוא רואה לפניו שורה ארוכה של אילנות גבוהים וזקופים אשר מתחתם יהא עומד בחרבוֹ ובקשתוֹ ועצמותיו תרעדנה מקוֹר עוֹבר ולבוֹ מהתרגשוּת נעימה ואוזניו תהיינה קשוּבוֹת קשובוֹת. יהיה ערב. וַלְדְשֶׁנֶפּ יהא גוֹנח. שמה, במנזר, אשר בשכנותו של אותו מקום, מתחילים הוֹמים כל הפּעמונים יחד… וטוב לאיוואן זאכארוֹב ואיוואן זאכארוֹב מאוּשר וקצה אין לאושרוֹ כמו שנימוּק אין לוֹ.

ואולם הביטו נא וראוּ – הנה מאקאר דניסיץ, האיש הצעיר הזה, הממלא בביתו של הגנראל סטרמוֹאוּחוֹב פקוּדת-ביניים – ספק לבלר וספק סוֹכן-משנה. משכורתו כפליים ממשכורת הגנן. לובש הוא לבנים. טאּבּאקה הוא קונה ומשלם שני רוּבלים הליטרה. הוא תמיד שׂבע ותמיד הוא מלובש וכפעם בפעם יש לו קוֹרת-רוּח להיות לוחץ את היד הצחורה והמלאה של הגנראל, אשר על אצבעה מתנוֹצצת טבּעת-ספּירים גדולה – ואולם אחרי כל אלה מה אומלל האיש! עולמית, עולמית מחטט הוא בספרים ומקבל הוא ז’וּרנאלים ומוציא עליהם מכספּוֹ עשרים וחמישה רוּבל – וכותב, כותב… כותב הוא מדי ערב בערב וכותב גם אחר ארוחת-הצהריים, בשעה שהכול ישנים, וכל מה שהוא כותב הוא מסתיר בארגזוֹ הגדול. עמוֹק בקרקעיתוֹ של אותו ארגז מונחות מכנסיים וחזיוֹת מקוּפּלוֹת בזהירות; ממעל להם חבילת-טאבּאקה שלא נפתחה עדיין ועשר תיבוֹת ריקות של פולי-מַרפּא, שרץ אדום, חתיכת בוֹרית גליצרינית במעטפה צהובה ועוד רוֹב טוּב ואל שפת הארגז נלחצים בענווה נכנעה צרורות-נייר כתוּבים ואצלם גם שניים-שלושה גליונות של "פלכנו ", שבהם נדפסו סיפּוריו ומכתביו של מאקאר דניסיץ. כל יושבי המחוז יודעים אותו לסופר ולמשורר והכול רואים בו איזה דבר מיוחד שאצל אחרים איננו וכולם אינם אוהבים אותו ואומרים, כי הוא אינו מדבר כמו שהכול מדברים ואינו מהלך כמו שהכול מהלכים ואינו מעשן כמו שהכול מעשנים ואפילו הוא בעצמו מילטוּ שפתיו פעם אחת פתאום ושלא לצורך – זה היה בחדרוֹ של שופט-השלום אשר נקרא לשם להעיר עדוּתוֹ – כי הספרוּת היא משלח-ידוֹ והתאדם בשעת-מעשה כאילו מצאוהו גונב תרנגולת.

הנה הוא תוֹעה ומתנהל לאִטוֹ בשדרה. כובע של פלוּש חבוּש לראשו וגופו רכוּס בפּאלטוֹ ירוק וידו אוחזת במקלוֹ. הנה עבר ארבעה צעדים ויצעד עוד אחת ואחר-כך ניצב ויתלה את עיניו בשמים ויבט אל החסידה הזקנה היושבת לה על הארז.

הגנן עומד וידו על ירכו; פני הצייד אומרים אַזהרה – וקומתו של מאקאר דניסיץ כפוּפה ושיעוּלוֹ זהיר-עניו ומבטו עמוּם ונדכא כאילו לא בא האביב אלא לדכאהוּ ולמוֹללהוּ בנשימתו ובהדרוֹ… חרדה ממלאה את נפשו. לא חדווה, לא התלהבות, לא תקווה הוֹליד בה האביב; מאוויים מטושטשים וחיוורים תוֹעים בה ומרגיזים אותה ממנוחתה והנה הוא תועה ומתנהל ודעת נבצרה ממנו מה יש את נפשו. באמת – מה יש את נפשו?

– אַ, שלום, מאקאר דניסיץ! – שומע הוא פתאום את קולו של הגנראל – מה? עוד לא הביאו את הפּוֹסטה?

– עוד לא, הוֹד יתרוֹנוֹ – עונה הוא ומסתכל אל המרכבה שבה יושב הגנראל העלֵז עם בתוֹ הקטנה.

– האוויר נפלא! אביב לכל חוּקיו! – מדבר הגנראל – ואתה מטייל? את השכינה אתה מַשרה, חה -חה.

והעיניים אומרות:

– אפס-כשרון! בינוֹנוּת!

– אַח, אבוהא! מדבר הגנראל שוב ונוטל את המושכות – כמה נהניתי היום למקרא דבר אחד שבספרוּת – אל הקהווה קראתיו. מִצער. שני דפּים בסך-הכל. אבל כה נפלא. וי, וי, זרה לך שפת צרפת. אילמלא שכך הייתי מראהו לך…

הגנראל מספּר לו על רגל אחת את תוֹכנוֹ של ה“דבר שבספרוּת” הנפלא ומאקאר דניסיץ שומע ונפשו מתלבטת ולא מוצאה לה מקום כאילו הוא אשם בדבר שאיננו סופר צרפתי ואינו כותב “דברים שבספרוּת” קטנים ונפלאים.

– הבן לא אוּכל מה הטוב אשר מצא שם! – חושב מאקאר דניסיץ בהביטוֹ אל המרכבה הנעלמת. – התוֹכן כה נדוש, רגיל… סיפּורי שלי מלאים רב יתר עניין.

ותוֹלעת מתחילה מוֹצצת את לבו. קנאַת-סופרים זו – מחלה היא. זאת היא דלקת הנפש. מי שחלה פעם במחלה זו לא יקשיב עוד את שירת-הציפּורים ואת זוֹהר-השמש לא יראה והאביב לא בשבילוֹ יצהל… דיה רק נגיעה כל-שהיא בנגע הזה בשביל שיִתכווץ כל גו כולו במכאוֹביו. הוּטל הארס ומאקאר תוֹעה לו הלאָה ויוצא דרך הפּשפּש של הגן אל המסילה המלאה בצה ורפש. פה הוא פוגש במר בובנצוב כשהוא יושֵב ומקפּץ בכל גופו על מרכבתו הממהרת.

– אַ, לאדון הסופר – קורא הלז בקול – כבוד ויקר!

אילו היה מאקאר דניסיץ רק לבלר או רק סוֹכן-משנה או גם זה וגם זה יחד, כי אָז לא היה איש מעיז לדבר אליו בסגנון וַתרני ומקיל בכבודו כזה; אולם מאקאר דניסיץ “סופר” הוא, חדל-כשרוֹן הוא, בינוֹני הוא!

האנשים מסוגו של בובנצוב יודעים מעט מזעיר באמנות והאמנות אינה נוגעת כלל וכלל עד לבם; אולם מדי בוא לידם שפגשו באמנים בינוֹנים וחדלי-כשרונות אז לא יידעו חנינה ולבם קשה מצור. סלחנים הם גדולים ונכונים תמיד לסלוֹח לכל כרתי ופלתי, אבל עד עולם לא יסלחו למאקאר זה האוּמלל, אשר בארגזו מוּנחים צרוֹרוֹת של כתבים. הנה שִׁיחֵת הגנן תאֵנה רבת-ימים והטיל רקב בהרבה צמחים יקרים; הגנראל הולך בטל תמיד ואוֹכל משל אחרים; מר בובנצוב היה שופט לאזרחים והיה בא אל חדר המשפט רק פעם בחודש ומפטפט שם הבלים וטוֹעה בדינים ולא יודע דבר מאת אשר לפניו – כל הדברים הללו יש להם סליחה, אולם לעבור בשתיקה על פּני מאקאר החלכה הכותב שירים וסיפּוּרים לא חשובים מבלי אשר יגידו לו איזו דברים בוֹטים – זהו דבר שאי-אפשר. כי גיסתו של הגנראל מכה את שפחתה על לחייה ופיה מפיק חרפות בשעת שׂחקה בקארטים ממש ככוֹבסת זו, כי הכוֹהנת אינה נוהגת שתהא משלמת את שהיא מפסידה בקארטים, כי החצרני פליוגין גנב מאת החצרני סיוברזוב את כלבוֹ – כל זה כשר וישר הוא, כנראה, ואיש לא יידע מזה ואיש לא ידבר בזה; אבל כי זה לא כבר השיבו למאקאר סיפּוּר לא חשוב מאת מערכת "פלכנו " – יודעים כל תושבי המחוז וגריו ובזה משׂוֹחחים כל היום ולזה מלגלגים ועל זה מתקצפים וממטירים אש וגופרית ובשל זה יש אשר קוראים למאקאר דניסיץ – מאקארקָה ".

אם יכתוב איש איזה דבר שלא כהלָכה אז לא שיחפצו לבאר לעצמם ולאחרים משום-מה נכתב אותו דבר שלא כהלָכה, אלא אומרים סתם:

– שוב טָפַל יליד-כלב זה דברי-הבאי…

ולמאקאר דניסיץ אָבד, אָבד, האביב. שוב אי-אפשר לו שיתענג בהַדרוֹ. מחשבה אחת מנַקרת את מוחו ומוֹצצת את לבו – אל לבו לא יבינו; אל לבו אי אפשר שיבינו. בטוּח הוא משום-מה, שאילמלי הבינו לוֹ כי אָז היה הכל טוב ויפה מאוד. אולם כיצד אפשר שיבינו לו אם בין כל אַנשי המחוז כוּלם אין אפילו אחד שיהא קורא בספרים ואם יש ביניהם כאלו – אז נוֹח הרבה יותר היה אילו לא קראו. כיצד אפשר להוֹכיח, למשל, לגנראל זה, כי אותו סיפּוּר שקרא היום בבוקר הרי הוא משולל כל ערך וחסר כל תוכן והרי הוא מנוּוָל והוא מצוּי והוא נדוש – כיצד אפשר להוכיח לו את זאת והוא מעוֹדוֹ ועד היום הזה לא קרא אחרת ואחרת לא ידע?

והנשים הללו – כמה טורדות אותו הנשים!

– אַח, מאקאר דניסיץ! – מדברות הן אליו – מה צר – מה צר, שלא היית היום בשוּק! אילמלי ראית כיצד נלחמו שם שניים איכרים שניצוּ – ודאי היית כותב את זאת!

כל זה אָמנם דברים לא חשובים ולא כדאים. המשכיל לא ישים אל לב; אולם נפש מאקאר סולדת מהם. מרגיש הוא את עצמו בדד ונעזב; נפשו היתומה בוֹכייה ועצבת כבדה מדכאה אותה, אותה העצבת המרה, האוכלת רק את לבם של האנשים הגלמודים במאוד מאוד או של אלה אשר נפשם מלאה חטאת כבדה מנשׂוֹא. מימיו, מעודו ועד היום הזה, עוד לא היה מאקאר דניסיץ עומד אפילו פעם אחת וידוֹ על ירכוֹ כמו שעומד גנן זה. לעתים יקרות מאוד, פעם בחמש או בשש שנים, יפגוש אפשר ביער או בדרך הגדולה או באחת העגלות אשר למרכבת-הקיטוֹר בעוד חלכה אוֹבד שכמוֹתוֹ והביט אל עיניו ורוחו ישוב אליו פתאום וחי גם הלז לפתע. הם מדברים הרבה ומתווכים ומתלהבים ומצחקים ברמה עד כדי שאיש מן הצד יכול לתתם גם את שניהם למשוּגעים.

ואולם לרוב לא יעברו גם הרגעים הללו בלא כל רעל. צחוק עושים להם האלוהים ומאקאר דניסיץ עם חברו שנפגש בו מפקפּקים איש בכשרונותיו של רעהו, מתקנאים האחד בירכו של השני, שונאים זה את זה, מתרגזים ונפרדים איש מרעהו כאוֹיבים. ככה הולכים ימי-עלוּמיהם וכלים וככה הם נמקים מבלי רגע אחד של שמחה ומבלי קו אור אחד של אהבה ובאין כל ריע ובלא מנוחת-הנפש כל-שהיא ובאפס כל אותם הדברים, שמאקאר דניסיץ הזוֹעם אוהב כל כך לתאר בשעות-הערב בשעה שהשכינה שוֹרה עליו והוא יושב שחוּח אל שולחנו ואל כתביו.

ויחד עם העלוּמים כָלֶה ופוֹחת גם האביב.

באחד מימוֹת הקציר לפנות־ערב הייתי רוֹכבת פעם אחת ביחד עם פּטר סרגאיץ, אשר היה בימים ההם ממלא מקומו של חוֹקר־המשפטים בסביבתנו, לבוֹא אל התחנה ולקבל את המכתבים אשר באו לנו. זה היה לפני תשע שנים.

הערב היה נפלא. אולם כשהיינו הולכים בחזירתנו שמענו פתאום קול מצהלות הרעם ועינינו ראו עננה שחורה וקוֹדרת אשר הלכה וקרבה ישר אלינו. העננה היתה מתקרבת אלינו ואנחנו אליה.

תחת כיפּתה הקוֹדרת של העננה הלבינו במרחקים בית־אבי והמסגד אשר לכפר והכסיפו אשרוֹת גבוהות. היתה נודפת קרבת הגשם עם ריח שחת שנקצרה. איש־לוויתי היה צוֹהל. הוא היה צוחק ודיבר את כל אשר יעלה על לשונו. הוא הגיד, כי לא היה הדבר כלל וכלל רע אלמלי היינו פוגשים על דרכנו באחד הארמונים משרידי ימוֹת־הביניים עם מגדלי־פיפיוֹת מסביבוֹ ואשר האזוֹב עלה בו וינשוּפים בוֹ יקננו והוא יהיה לנו לסתרה מפני הגשמים. ולא היה הדבר רע אם אפילו היה בנוּ לאחרונה הרעם להרגנו שם…

אולם הנה עבר גל בקמה ורעדה עברה את כל שדה־השיבולים ורוּח התהוֹלל רגע ובמלוֹא השטח התנשאו חשרוֹת אבק. פטר סרגאיץ צחק בהנאה ורדף את סוסו.

– טוב! – קרא בחדוה. – טוב מאד!

וחדוות לבו עברה גם אלי. מחשבה באה אל לבי, כי עוד רגעים אחדים והגשם ירטיבני כתוּמי ועוד רגעים אחדים ואולי יהלמני הרעם ושמחה באה אל לבי וחזי התחיל נוֹשם לרווחה והתחלתי גם־כן צוחקת.

סערה זו ומרוּצת־הסוסים המהירה מִדֵי בא הרוּח אל החזה ופוסק לך את הנשימה ומנשא אותך כציפּור־שמַים – מכוֹת גלים בחזה ומגרות אותו בנעימות. בבואנו אל חצר בית אבי לא היה עוד הרוח ונטפי־גשם גדולים דפקו בדשא ובגגוֹת. באוּרווה לא היה איש.

פטר סרגאיץ התיר את הסוסים בידיו הוא והוֹבילם אל האֵבוּס. אנוכי חיכיתי לו מדי עומדי על המפתן ואביט אל זרמי הגשם האלכסוֹנים; נדיפתה המגרה של השחת היתה פה יותר חריפה ויותר חזקה מאשר בשדה; בשל העננים ובשל הגשם היו תוֹעים דמדוּמים כהים.

– אָכן זה רעם! – קרא פטר סרגאיץ. מדי גשתו אלי מִיד אחר מהלומת־רעם חזקה ומתפּוֹררת, בשעה שלי נדמה כי נבקעו השמים לשניים – מה טיבו, אַ?

הוא היה עומד לידי אל המפתן ומדי נושמוֹ בכבדוּת מליאוּת היה מביט אלי. אנוֹכי ראיתי כי הוא מביט בי ומחבב אותי.

נאטליה ולאדימירובנה! – קרא, – את כל אשר יש לי אני נכון לתת ובלבד שתוסיפי לעמוד ככה אצלי ושאַבִּיט ככה אליך. יפה אַת היום מאוד.

עיניו היו מזהירות והיו כמתפּללות ופניו היו חיוורים ובשפמוֹ ובזקנוֹ היו מזהירות טיפּות־גשם והיו מביטות בי, כמו שנדמה לי, גם־כן בחיבה רבה.

אני אוהב אותך – דיבר – אוהב אני ומאוּשר כי אראה את פניך. אני יודע, כי לאשה לא תהיי לי לעולמים; אבל מאומה איני דורש, אני איני חפץ במאומה. אַת רק דעי, כי אני אוהב אותך. דומי, דומי ואַל תגידי לי דבר, אפילו לב אַל תשימי ואולם אחת דעי – יקרה לי אַת. אחת הרשיני – להיות מביט בך.

ודבקוּת רוחו עברה גם אלי. אנוכי הייתי מבטת אל פניו הנלהבים ומקשיבה לדברים אשר היו מתערבים בהמוּלת־הגשם ורוּח לא היתה בי להניד יד ורגל.

חפצה הייתי לעמוד ככה בלי תכלית ולהיות מביטה בעיניים המזהירות הללו – ומקשיבה.

– אַת מַחרישה – וטוב! ויפה! – דיבר פּטר סרגאיץ – החרישי עוד.

לי היה טוב. צחוק־פרא פרץ מחזי בהנאָה רבה ופתאום נעקרתי ממקומי ורצתי אל הבית וטיפּות־הגשם היו בי. גם הוא התחיל צוחק וירץ אחרי בקפיצות דוהרות.

שנינו התפּרצנו הביתה בהמוּלה, כילדים, רטובים מגשם ונושמים בכבדוּת ומנקשים במדרגות. אבי ואחי, אשר לא הסכינו לראותני ככה, הביטו עלינו מתמיהים והתחילו צוחקים גם הם.

העננים עם הסוּפה עברו ונדם הרעם ובזקנוֹ וכשפמוֹ של פּטר סרגאיץ עוד היו הטיפּות מזהירות. כל הערב היה שר והיה שוֹרק בשפתיו ומצחק עם הכלבלב במשובה ורודף אחריו בהמוּלה מחדר אל חדר ופעם אחת הפּיל כמעט במרוצתו את המשרת שהיה נושא בידיו את המיחם. בשעת הארוּחה אָכל הרבה ודיבר את כל העוֹלה על לשונו והבטיח לנו, כי כשאדם אוכל בימות־הגשמים קישוּאים חיים הרי הוא מרגיש את האביב בפה.

כשכבתי אחר־כך במיטתי העליתי נר בחדר ואפתח את חלוני ונפשי היתה נתוּנה להרגשה אחת כמוּסה. זכוֹר זכרתי, כי חוֹפשייה אני ואני בריאה וחשוּבה ועשירה ואהוּבה – ואולם העיקר אני חשובה ואני עשירה… הוֹי, מה טוב כל זה, אלי. אחר־כך החילותי מתכווצת קצת מהקרירות הקלילה אשר חדרה אלי מהגינה ביחד עם טל הלילה ותהי פתאום את נפשי לדעת אל נכון האוֹהַב את פּטר סרגאיץ אם לא… ובטרם הוברר לי הדבר גברה עלי שנתי.

ובבוקר פּקחתי את עיני ואראה את כתמי־השמש הרוֹעדים על מיטתי ואת צאלי זמורת־הלִבְנה ואזכור את אשר היה לי אתמול ואראה את החיים והנה הם עשירים והם מרובי־גונים והם מלאים חמדה ואתחיל משוררת חרש ואמהר ואלבש את בגדי וארוּץ הגנה…

ומה היה אחר־כך? אחר־כך לא היה כלום. בימות־הגשמים כבר היינו יושבים בעיר ופטר סרגאיץ היה בא אלינו מפרק אל פרק. המַכּרים אשר לנו בכפר נחמדים לנו רק בהיותם בכפר ורק בימות־החמה: אולם בהיותם בעיר ובימות הגשמים הרי הם אובדים הרבה מחינם. בהיותם בעיר הרי אַת נותנת להם תה וחושבת משום־מה בשעת־מעשה, כי לובשים הם סיוּרטוּקים של זרים וכי מרבים הם לנעֵר יותר מדי בכפּוֹתיהם ובכוסות. פּטר סרגאיץ היה גם בעיר מדבר לפרקים דברי־אהבה; אבל כולם היו לא אלה שבכפר. פה היינו שנינו מרגישים יותר את התהוֹם המפרידה בינינו; אני יחסנית ועשירה והוא אדם עני, משפּחתו אינה אפילו משפּחת־אצילים, אביו היה שמש והוא ועצמו ממלא מקומו של חוקר־משפּטים ולא יותר. שנינו היינו חושבים – אנוֹכי מפני שילדה הייתי והוא רק האלוהים יודעים משום־מה – כי התהום הזאת עמוּקה ביותר ורחבה ביותר מכדי שנוּכל לעבור עליה והוא היה תמיד מתאַמץ להיות מצטחק מדי שבתוֹ אתנו והיה מוֹתח את מידת־הביקוֹרת על “העולם הגבוה” והיה מחריש בכוונה בשעה שהיה איזה אורח משלנו יושב אתנו. לא. אין כל תהוֹם אשר אי־אפשר לאדם לעבור עליה וכל חוֹמה איננה אשר לא יוּכל לקרקרנה, אלא שגיבוֹרי הרוֹמאנים החיים אתנו כיום, כל כמה שאני יודעת אותם, הרי הם פחדנים ביותר ונוֹבלים ביותר ועצלים וחשדנים־חוֹלים ומהר מאוד הם נכוֹנים לוותר על שלהם ומשלימים את המחשבה, כי אומללים הם וחללי החיים הפסקנים. תחת שיהיו נלחמים בגבוּרה עם כל אשר עומד להם לשטן הרי הם יודעים רק להיות מוֹתחים את מידת־הביקוֹרת על כל דבר וקוראים לכל מה שיש לאחרים נוולוּת ושוכחים, כי אפילו מידת־הביקוֹרת שלהם עצמה הולכת גם היא ונעשית יותר ויותר מנוּוָלה ושכיחה וזולה מאוד.

אני הייתי אהוּבה. אושרי היה כה קרוב לי ולי נדמה, כי הוא מלווני תמיד ותמיד הוא הולך אתי שכם אל שכם; הייתי חיה וצוֹהלת ואפילו מחשבה לא באה אל לבי שאהיה יודעת את עצמי ומבינה את אשר אני מחכה ומה הדבר אשר אני חפצה בו. והימים היו הולכים, הימים היו חולפים… היו עוברים עלי אנשים עם אהבתם יחד, היו מרפרפים ימים בהירים ולילות חמים, היו משוררים זמירות ושחת היתה נוֹדפת – וכל אלה, כל החביב ומפליא בזכרונות, עברו גם עלי, כמו שהם עוברים על אחרים, כה מהר, כה חינם, ונגוֹזוּ כטל ומחירם לא נוֹדע… אַים? אַיה כל אלה?

אבי מת. עלי קפצה זיקנה. כל אשר היה כה טוב, כל אשר שׂימח את הנפש, כל אשר הפריח תקווה בלבב – המוּלת־הגשם ומהלומת־הרעם והרהורים של אוֹשר ודברים של אהבה – הכל עבר ונפל אל תהום הזכרונות וכבר אני רואה לפני מישור ארוכה, ארוכה וישרה וריקה; במישור לא תיראה כל נפש חיה ושם, בקצה, באפסיים, אפלה, אפלה ופחד.

הנה צילצלה הדלת… זה בא פטר סרגאיץ. בימות־החורף מדי אראה באילנות החשופים ואני זוכרת אותם בלבלוּבם, בהיותם מלבלבים לי ובשבילי בימות־החמה, אז אני לוחשת:

– אָה, חביבי שלי!

ומדי אפגוש באנשים, אשר אִתּם ביליתי את אביבי בחיים, תליט גם אָז עצבת את נפשי ולי חם ושפתי לוחשות גם להם את הדברים האלו.

הוא עבר זה מכבר לשבת בעיר – בהשתדלותו של אבי המנוח. הוא הזקין מעט והתחיל גם מתנַוונה במקצת. דברי אהבה חדל לדבּר זה כבר וחדל את כל העוֹלה על לשונו ואת משׂרתו איננו אוהב וחולשה חוֹלנית יש לו כבר גם היא ודברים שנתייאש מהם ישנם לו גם הם והוא שבק את החיים לרצונם וחי הוא מפני שהוא חי. הנה ישב אל האָח ומחריש ומביט אל האש… אנוכי איני יודעת מה אגיד לו ואני שואלת:

– נוּ, מה?

– לא כלום – הוא עונה.

ושוב דממה. האש האדומה אשר באָח התחילה קופצת על פניו הנוגים.

ופתאום זכרתי את אשר היה וכתפי רעדו רגע וראשי הוּטל הצדה ובכייה התפּרצה מחזי. צר היה לי פתאום על עצמי ועל האדם הזה היושב אצלי ונפשי ערגה פתאום בתשוּקה אדירה להשיב את כל מה שהיה ונגוז ולא ישוב עוד לעולמים, לעולמים. וברגעים האלה לא יספתי עוד לחשוב על ייחוּסי ועל אושרי.

בכיתי בקול רם ולחצתי את רקוֹתי ושפתי היו מפטפטות:

– רבונו־של־עולם – רבונו־של־עולם, אָבדו החיים…

והוא ישב אצלי מחריש ולא אמר לי: “אַל תבכי”. הוא הכיר היטב, כי לבכות צריך ולבכות באה העת. אנוכי הבטתי אל עיניו ואראה, כי צר לו עלי; ואנוכי חמלתי עליו ורחמים גדולים היו בלבבי לאדם חלכה זה, אשר בשל פחדנותו החוֹלנית לא ידע לעשות לא את חיי אני ולא את חייו הוא.

כשלוויתי אותו אחר־כך אל הפּתח נדמה לי, כי טיפּל בפרוזדור יותר־מדי בלבישת אדרתוֹ. פעמים אחדות נשק דוּמם את כפּי והביט הרבה בעיני הבוֹכיוֹת. אני חושבת, כי זכוֹר זכר באותה שעה את הסוּפה ועיניו ראו את זרמי־הגשם האלכסונים ואוזניו הקשיבו את צחוקנו הצוֹהל ופנַי אָז רפרפו לנגדוֹ. את נפשו היתה להגיד לי מה, והוא היה שמח מאד אלמלי הגיד; ואולם הוא לא הגיד לי מאומה ורק בראשו הרכין ואת ידי לחץ. בכוח. האלוהים אתוֹ!

אחרי שוּבי אל חדרי חזרתי וישבתי אל המַרבד אשר אל האָח. הגחלים האדומים כוּסוּ באפר והתחילו דוֹעכוֹת. החלונות התיזו ביתר־זעם מִקֶרַח והרוּח התחיל משׂיח ביללה ומספּר מה בארוּבת האָח.

נכנסה השפחה ואמרה בלבה כי נרדמתי ותקרא לי בשמי…

הצייר יֶהוֹר סַוויץ, מי שהיה בימות החמה דיירה של אשה אחת, אלמנה מאישה האוֹבֵּר-אוֹפיציר, יושב על מיטתוֹ ונפשו נתוּנה אל העצבת שבבוקר. בָּציר בחוּץ. את השמים מקדירים עננים כבדים ועצלים; רוּח קר וחוֹדר מתהולל לרוָחָה ואילנות מייללים תחנוּנים וכולם מרכינים את צמרותיהם אל צד אחד. רוֹאים כיצד עלים צהובים נישאים ומתגוֹללים. באוויר ועל פּני האדמה בא, בא הקיץ. שלום לך, קיץ, ושלום היה! אבלוּת זו שבטבע יש בה בשביל הנפש היפה של האמן הרבה מהיוֹפי ומהפיוּט; אבל לא אל יוֹפי ופיוּט עתה נפש הצייר – נפשו שוממה ושממונה יקוֹססנה ורק נחמתו האחת היא תאַמצהו, כי עוד רק מעט יש לו לחכות ואחַר והוא לא יהיה כבר פה. במיטה, בכיסאות, בשולחנות, ברצפּה – בכּל ועל הכּל נצברו חומרים, חומרים של כסתוֹת ושמיכות בלתי מסודרות ותיבוֹת וסלים. בחדרים לא טואטא וממַשקוֹפי החלונות הוסרו וילוֹני הבד. מחר לצאת את הכפר ולבוא העירה.

הגברת האלמנה אינה בביתה. היא יצאה למצוא לה עגלות שתובלנה את חפציה. בתה קאטיה, עלמה בת עשרים, ידעה להשתמש במקרה הזה להנאתה והנה היא יושבת זה מכבר בחדרו של שכנם. מחר יוצאים את הכפר והוא פורש לפינה זו והיא לאחרת והיא כה חפצה להגיד לו הרבה, הרבה. היא מדברת ומדברת ובכל זאת היא מרגישה, כי עוד לא הגידה לו אף העשירית ממה שיש את נפשה. היא מביטה אל ראשו השעיר והפּרוּע של הצייר ועיניה מלאות ומזהירות בעצבת ובחדווה גם יחד. וראשו של יהור סוויץ. שעיר ומכוסה תלתלים מסובכים עד כדי טשטוּשה של צורת האדם שלוֹ ממש. הפּנים פני חיה. קווּצוֹת יורדות פרועות עד למטה מהכתפיים; זקן צומח וגדל מהצוואר ומהנחיריים ומהָאוזניים; עיניים מסתתרות תחת תלושי-שיער עבים ותלוּיים של ריסים – הכל כה פרוע וכה מכוּסה וכה נפתל ואוי אוי לו לזבוב האומלל או לפשפש החלכה אשר התעהו האלוהים אל מעמקי היער הפרא הזה. שם. יאבד את דרכו ושם יפוזר אפרוֹ והיה כלא היה. יהור סוויץ מקשיב לדבריה של קאטיה ומפהק. הוא נלאה. כשמתחיל קוֹלה של הריבה רוֹעד מדמעות מביט אליה הצייר מתחת לריסים בפנים נזעמים ומדבר בקול כבד ועב:

– אי אפשי בנישוּאים.

– אבל מדוע? – שואלת קאטיה חרש.

– משום שלא בשביל הציירים, ובכלל לא בשביל האנשים שיש להם שייכוּת לאמנות, ניתנו הנישואים. האמן צריך שיהא אדם חוֹפשי.

– אבל האומנם אגזוֹל את חופשתך, יהור סוויץ?

– אני לא בדידי אדבר, אלא בכלל… הסופרים והאמנים הגדולים אינם לוקחים להם נשים לעולם.

• וגם אתה תשגא ותהיה כאחד מהם. יודעת אנוכי את זאת היטב. אבל שים נא לב גם אל מצבי אני. אני יראה את האם… היא אשה קפּדנית; נרגזת היא. והיה אם תשמע כי הינשא לא אנשא לך, אלא כך… הוֹי, ריבונו של עולם, הלא גם שכר-דירה עוד לא שילמת לה!

– האופל יקחנה, אשלם…

ויהוֹר סוויץ קם ומתחיל מטייל.

– חוצה לארץ אילו יכולתי! – הוא קורא.

והצייר מתחיל מספר לקאטיה ומבטיח לה, כי אין לך דבר יותר קל ויותר פּשוט מהנסיעה לחוץ-לארץ. בשביל זה די רק לקחת את המכחול ביד ולכתוב ציור בבד ולמכוֹר אותו.

– ודאי! – מסכימה קאטיה – מדוע איפוא לא היית כותב בימות החמה?

– אבל ההיתה לי אפשרות לעבוד באוּרווה זו? – מדבּר הצייר בצער – והיכן הייתי מוצא לי כאן מוֹדלין?

מהדיוֹטה התחתונה אשר מתחת לרצפה מגיעה אל אוזנם דפיקַת דלת. קאטיה, היושבת ולבה נוֹקפה מדי רגע פן באָה האם, קמה ובורחת והצייר נשאר יחידי. הוא מטייל שעה ארוכה ועושה נתיבות עקלקלות בינות לכיסאות ולרהיטים השונים המפוזרים פה ושם. הוא שומע את האלמנה מקשקשת למטה בקערות ומחרפת ברמה את איזה איכרים, שנקבו לה משכורת שני רובלים במחיר כל עגלת טעוּנה. מדאגה וצער בלב ניצב יהור סוויץ ופניו מקדירים והוא מביט עת רבה בזעם אל צלוֹחית היי"ש העומדת במזנוֹן.

– אַ, לוּ דוּמה תרדי, ריבונו של עולם! – שומע הוא את האַלמנה מחרפת את קאטיה – גם כל שד לא יקחנה!

הצייר מגיח אל פיו כוס אחת והעננה הקוֹדרת המליטה את נפשו מתחילה מתפּזרת לאט, לאט והרגשה אחת תוקפת אותו באותה שעה כאילו כל קרביו מצטחקים בכרסֹ והוא מתחיל חולם… בחלומו והנה הוא אחד הציירים הגדולים ותהילתֹ מלאה עולם. את יצירותיו אשר יצר אינו יודע אָמנם בדיוּק, אבל רואה הוא ברוּר למדי, כי הוא אחד המפורסמים ושמו נישׂא על כל שפה ותמונתו נמכרת בראש הוֹמיוֹת וחבריו מביטים אליו בקנאָה אוכלת. הוא חוֹגר שארית אונים ומצייר לו את עצמו כשהוא מיסב בחדר אורחים יפה ונשים יפות מסביב לו ושואפות את צלו; אבל חדר יפה לא ראה מעוֹדוֹ ורואה הוא בדמיונו דבר-מה לא ברור ומטושטש המצוּיר בערפל, גם תמונות הנשים לא נבלטו, כי כאלה לא היוּ לוֹ מעוֹדוֹ, מלבד קאטיה, ומעוֹדוֹ לא ראה אפילו אשה אחת יפה כהלָכה. האנשים, אשר את החיים לא ידעו, מתארים להם, לרוב, את הכל לפי הספרים אשר קראו; אבל יהור סוויץ היה גֵר גם באלה. באחד הימים אָמנם בא לידי החלטה והתחיל קורא את גוֹגוֹל, אבל בבוֹאוֹ אל העמוד השני ותגבוֹר עליו השינה…

– איננוּ מרתיח, הפּקע ייפּקע, ריבונו של עולם – צועקת באחת הפּינוֹת האלמנה ומגדפת את המיחם – קאטק’ה, הביאי גחלים!

הנפש היפה של הצייר החולם מלאה על כל גדוֹתיה. השתתפות היא תובעת. הרהורים וחלומות יש לה. הוא יורד למטה ובא אל חדר-המבשלות, ששמה, ליד התנור הקוֹדר, מטפּלת האלמנה המלאה וקאטיה אצלה והן תוֹעוֹת בתמרות העשן העולות מהמיחם. הוא מוצא לו מקום על הספסל הגבוה ליד קדרה אחת גדולה ויושב ומתחיל:

– טוב לו לאדם שיהא צייר. אל אשר ישׂאני הרוּח אני הולך; את אשר יהיה עם לבי אותו אעשה. מה לי ומי לי? משׂרה לא תכביד את שכמי; עבודה בשדה את צעדי לא תצר… לא מוֹשל ולא נגיד… אני, אני הוא אדוני לראשי. ועם כל אלה עוד אני נושא פירות לאנושות!

ואחר הצהריים הוא מתנפּל על המיטה “לנוּח”. לרוב, הוא שוכב וישן עד דמדומי ערב; אולם הפּעם הוא מרגיש מִיד אחרי הירדמוֹ משיכה ברגלוֹ ושומע את איש מצחק וקורא לו בשמו. הוא פוֹקח את עיניו ורואה לפניו את חברו אוקליקון, גם-כן צייר, הכותב ממראוֹת הטבע, אשר הלך בראשית ימוֹת החמה לגוּר בפלך קוסטרומה.

– בּא! – הוא שמח – את מי עיני רואות!

מתחילות לחיצוֹת-ידיים, שאלות.

– נוּ, הבאת מה? ודאי, מאַת ציורים יש? – מדבר יהור סוויץ בראותו את חברו מוציא את חפציו ממזוודתוֹ.

נוּ הן… מעט יש… ואתה? כתבת מה?

יהור סוויץ מתחיל נדחק אל בינוֹת למיטה ולכוֹתל ופניו הולכים ומתליעים ולאחרונה הוא מוציא משם בד המתוּח על כנוֹ והוא אפור משכבת אבק וקורי עכביש.

– הנה… “הנערה על יד חלוֹנה אחרי היפרדה מאת חתנה” – מדבר הוא – בשלושה סיאַנסים. רואה אתה – עוד לא נשלם.

על הבד משורטטת תמונתה הכהה מאוד של קאטיה מדי שבתה אל חלונה הפתוּח. מעבר לחלון גינה ובמרחק – חבצלת. התמונה אינה מוצאת חן.

– המ… אוויר למכביר ו… יש אֶקספּרסיה.– הוא מדבר – המרחק נושם, אבל… שיח זה צעקני הוא… צעקני עד למאוד!

ומזמינים את הצלוֹחית.

לפנות ערב נכנס אל יהור סוויץ חברו ושכנו בכפר, הצייר הכותב תמונות היסטוריות קוֹסטילוב – אנוֹש כבן שלושים וחמש, גם-כן מתחיל, שמנבאים לו עתידות, הוא יודע את ערכוֹ ומגדל את קווּצוֹתיו ולובש בּלוּזה ונושא צווארונים אַ לַא שקספּיר. בראותו את הצלוחית פניו מקדירים ומתכרכמים והוא מתחיל מתאוֹנן על חולשה בחזה. אבל לאחרונה הוא נעתר להפצרות חבריו ומוותר להם ושותה כוס אחת.–

נולדה בלבי תֶמָה, רבותי. – מדבר הוא מתוֹך שיכּרוּת קלילה – ויש את נפשי לכתוב את תמונתו של איזה, יודעים אתם… נרוֹן או… הורדוס או קליפינטינוס או איזה, יודעים אתם, מנוּוָל אחר מאותה המחנה… ומַחזה אל מַחזה יש את נפשי להציג נכחוֹ את האידיאה של הנוצרות. מעבר מזה רומא ומעבר מזה, יודעים אתם – הנוצרות… יש את נפשי לסַמל את הרוּח… המבינים אתם? את הרוח!

ולמטה צועקת האלמנה ומחרפת מפרק לפרק:

– קאטיה, הביאי קישוּאים! סוּסה, לכי אל סידוריב וקחי שם מי-פירות!

החברים צוֹעדים שלושתם במלוֹא החדר ומתלבטים מפּינה אל פינה כזאבים בפח. הם מדברים הרבה ומדברים בלב תמים ובהתלהבות גדולה. שלושתם נעורים למדי ושלושתם רוחם בם. אלמלי שמע אותם אדם מדברים ואמר בלבו כי הדוֹר הנולד על ברכיו לפניו. להם אותיות, להם כבוד, להם גדולה, ואפילו במוחו של אחד מהם לא תעלה המחשבה, כי הימים חולפים ועוברים, כי החיים הולכים יום יום ופוחתים וקרבים אל קצם, כי לחם זרים כבר נאכל למדי ואפילו יותר מדי – ומאומה, מאומה לא נעשה עוד בכל אלה, אפילו אצבע באצבע לא נגעה; לא יעלה על לב איש מהם לחשוב אף רגע אחד, כי חללים הם גם שלושתם, חלל אותם החיים הפסקנים, אשר ממאַת איש מתחילים ושמנבאים להם עתידות הם יודעים לבחור רק בשניים או בשלושה ולענוד לראשם את זר הפרחים, ויִתרָם כאַרבה אשר בשדה אובדים והולכים חמס אחרי אשר מילאו את תפקידם, את תפקיד הזבל המזבל את השדות… שלושתם רוחם בם ושלושתם שמחים ושלושתם מאושרים ושלושתם נושאים את נפשותיהם ברוח כביר אל הימים הבאים להם!

– בשעה השנייה בלילה נוטל קוסטילוֹב פרידה ואחר תקנוֹ את צווארונו השקספּירי הוא הולך הביתה. צייר-הפֵיזאג’ים נשאר ללינת-לילה אצל צייר-הג’אנרים. בטרם שכבו במיטה נוטל יהור סוויץ' את הנר ומפלס לו נתיב אל חדר-המבשלות לשתות מים. בפרוזדור הצר והאפל יושבת לה קאטיה על הארגז וידיה על ברכיה ועיניה למעלה. על פניה החיוורים והמעונים צפה בת-צחוק מאושרה והעיניים מזהירות…

– אַת פּה? – שואל אותה יהור סוויץ – על מה אַת חושבת?

– אני חושבת על הימים אשר בהם תהיה לאחד הגדולים – לוחשת קאטיה – תמיד אני חושבת על הגדוּלה והתפארת אשר תנחל באחרית הימים… הנה שמעתי את כל שיחותיכם ואני פה חוֹלמת… חוֹלמת…

חזה מתחיל פוֹלט צחוֹק מאושר והיא בוכה ומניחה ביראת-הכבוד את ידיה על כתפי אלילה.

I

אל הכרמלית הגדולה ורחבת הידיים, המקיפה את בית משרפות היי"ש של “יורשי המנוח מ.רוטשטין”, בא ברכיבה מהודרה, שיש בה משום התפנקות קלילה, אדם אחד צעיר, שהיה לבוש אפור של אוֹפיצרים צחור כשלג. היה בוקר וחיוכה השליו של חמה היה ניבט בכוכביו הנוצצים של אותו סרדיוט והזהיר בקליפותיהם הצחורות של אילנות הלִבְנֶה ובכְּרָיות המרובים של שברי הזכוכית, שהיו פזורים במלוא אותה כרמלית פה ושם. אותו זוהר יפה ובהיר של יום של חמה בתחילתו היה שורה בּכּל הדשאים הרעננים והצעירים היו חופשים וחרדים בחדווה גלויה לקריצותיהם של שמי התכלת הבהירים. ואפילו מראיהם של אותם האמברים – החומות הגדולים, המזופפים מחמת פיח רב, ביחד את זו הצחנה הרצוצה והמחניקה, שהפיצו אותם השמנים, המבושלים שם מימים ימימה, לא היה בהם כדי הבאת איזה פגם ברוחה של אותה שכינה טובה וחוגגת שמסביב. אותו סרדיוט רודם ירד מאוכפו מתוך חדווה בקפיצה אחת קלילה, מסר את סוסו למשרת שהגיח ומיהר לקראתו מאחת הפינות, ואגב טיפול זהיר בשפמו הדק והשחור שׂם את פניו אל דלת הכבוד. הוא התרומם במדרגות שבפרוזדור מט במקצת, אבל מלא אור, וכשכבר היה בשליבה העליונה פגשה בו שפחת הבית, אשה שפניה אינם צעירים והם כל שהוא גאיונים. זה מסר לה דומם את כרטיסו.

כשהיתה אותה שפחה מהלכת אל החדרים התיכונים והכרטיס בידה, היתה לה אפשרות לקרוא מתוכו: “אלכסנדר גריגורוביץ' סוקולסקי”. בקרוב יצאה והגידה לו, כי הגברת אינה יכולה היום לקבל את פניו. משום שאין היא מרגישה את עצמה כשורה. סוקולסקי נשא את עיניו כלפי התקרה ושפתו התחתונה נתמשכה.

– יסורים! – קרא.

– אבל שמעי נא… חביבה – התחיל מיד מדבר במהירות: – תלכי נא ותגידי לגברת שושנה מואיסיובנה, שדבר לי אליה מאוד נחוץ. מאוד! אני לא אטרידנה אלא לשעה קלה אחת ותסלח נא לי.

השפחה משכה בכתפה האחת וחזרה בעצלתיים.

– ניחא! – נאנחה, לאחר שיצאה משם. – בבקשה!

הפוֹרוּצ’יק עבר אחריה דרך חמישה או שישה חדרים, שכולם היו מרוּוחים וכולם היו משוכללים בהרחבה, ובאו שוב אל פרוזדור אחד ומשם הכניסתו זו אל חדר אחד מרובע ומרוּוח, שהפליא אותו מיד בריבוי הצמחים ובפרחים המלבלבים שבו ובריחו החזק – ריח מתוק במקצת וכבד כדי הקאה של מֵי-יַסמִין. כטפיטם הללו, היו אותם הפרחים המרובים מכסים את כל הקירות שמסביב והאפילו את החלונות והיו יורדים ומתפתלים מהתקרה ונשארים תלויים באוויר ומשתרגים בזוויות; וכל אותו חדר כולו היה דומה הרבה יותר לאיזו גינת-בית מאשר לדירת בני-אדם. בצל הדליות המרובות היו מצפצפות קַנַּריות וחוֹחיות היו הוגות וציפורי דרור היו פורחות ונתקלות בזגוגיות שבחלונות.

– יסלח נא לי מר, שאני מקבלת את פניו בחדר זה – בא פתאום אל אוזניו של הפורוצ’יק קול רווה שבאשה, המטשטש קצת ושלא בלי חמדה את ביטויה של הרי"ש. – אני הייתי אתמול חשה בראשי; ובכדי שלא יחזור ויתקפני אותו מיחוש גם היום, הרי אני מוכרחה שלא לזוז ממקומי. אבל מה רצונו של מר?

בנַקליט המורשה הגדול, שהיה חבוי בפרחים ממש כלפי הדלת היתה יושבת אשה לבושה שַׂלמַת סינים יקרה וראשה היה חבוש וחפות ומוטל לאחוריו על גבי הכר שבסומכות. מבינות לחיתּולים המרובים של מטפחת-הצמר שלה, השחורה והגדולה, היה ניבט רק חוטם חיוור ומחודד קצת בסופו, שגבשושית קלילה בולטת בפרקו, ואתו יחד עין אחת גדולה ושחורה. אותה שמלת בית היתה רחבה מאוד והסתירה גם את קומתה של זו גם את תבנית בשרה; ואולם לפי כפה הלבנה והיפה, לפי קולה הרווה, לפי אפה זה ולפי עינה האחת, אפשר היה לתתה לבת עשרים ושש, עשרים ושמונה, לא יותר.

– תסלח נא הגברת לטרדנותי היתירה – התחיל אותו פורוצ’יק בקידה ודרבנותיו נקשו. – הריני נוטל לי את הכבוד לקרוא בשמי לפניה: סוקולסקי! באתי אליה בפקודתו של אחי, הוא שכנה של גברתי, אלקסי איוואנוביץ' קריוקוף, אשר…

– אַה, הריני יודעת – הפסיקה אותו הגברת – מכירה אני בו. יישב נא. אין אני סובלת, כשלפנַי ניצב פתאום דבר גדול.

– אחי שארי זה מסר לי לבקש מאת גברתי טובת הנאה אחת – חזר אותו פורוצ’יק אל דיבורו, לאחר שנקש שנית בדרבנותיו וישב. – גופא דעובדה זו היא, שאביה המנוח קנה בימות הגשמים שעברו מאת אחי זה שיבולת-שועל ונשאר לו חייב סכום לא גדול. הסילוקים שבשטרות יהיה זמנם רק לאחר שבוע ימים מהיום דלמטה; ואולם אחי הנה מבקש את הגברת תחנונים – אפשר יכולה היא ותסלק לי את חובה זה היום?

הוא היה מדבר ובינתיים היה מביט ומסתכל לצדדין.

– אפשר הדבר, שבחדר המיטות אני נמצא? – היה חושב

באחת הזוויות שבחדר, ששם היו הפרחים מרובים ביותר, ראה פתאום כילה אחת ורודה, שהיתה דומה בהרבה לכילה של מתים, ומתחת לאותה כילה נתקל מבטו במיטה ממוזמזה, שלא הספיקו לרפדה. שם גופא היו ניצבות שתי כּורסוֹת סמוכות ובכּוּרסות הללו היתה מוטלת פזורה קופה גדולה של בגדי נשים שכּוּוצו. שוליים ושרוולים, שתחרותיהם וקיפוליהם היו מקומטים, היו תלויים ונופלים משם אל המרבדה שברצפה ובמרבדה זו גופא היו פה ושם מלבינים פתילים שונים, שלושה זנבות של פאפירוסות, חלוקי-נייר של סוכּריות… מתחת למיטה היו מציצים בשורה ארוכה חוטמים רחבים וצרים של סנדלים מסנדלים שונים. ודומה היה לו לאותו פורוצ’יק, שכל עיקרו של אותו ריח כבד ומתוק במקצת, שכבש את נשימתו מתחילת בואו, אינו אלא מחמת אותה מיטה מרומסה ומחמת שורה ארוכה של הסנדלים וחוטמיהם, ולא מחמת הפרחים המרובים שבחדר.

– וכמה הוא סכומם של אותם השטרות? – שאלה הגברת שושנה.

– אלפּיים ושלוש מאות.

– אלוהים! – – נדהמה אותה בת-ישראל והביאה לידי גילוי עוד עין אחת, גם כן גדולה ושחורה. – ואדוני הנה אמר: סכום לא גדול… ואולם לי אחת היא – – אם לסלק היום ואם לאחר שבוע ימים. אלא שבחודשים הללו, שלאחר מותו של אבא ז“ל, היו אצלי כל כך הרבה סילוקים… כל כך הרבה טרדות של הבאי עד שממש ראשי היה לחולי! במטותא מכבודו – יחשוב נא: אני הריני זקוקה לצאת למדינת-הים – והללו באים ומכריחים אותי לטפל בכל דבר שבשטות! יי”ש – התחילה מפטפטת וסגרה למחצה את עיניה: – יי“ש וש”ש ושטרות וסילוקים ופרוֹצנטים או, כמו שראש המשרתים של נוהג לבטא: פרוּצ’נטים… הרי זה נורא! הנה ביום אתמול כבר באתי לידי כך, עד שלא יכולתי כבר להבליג וקמתי וגירשתי – פשוט בתכלית הפשיטות, גירשתי על צואר את הממונה, זה אשר על האֵקציזה. בא אדם ונטפל אלי כזבוב – הוא וטרליס שלו. אל כל אשר אני פונה. עד שקמתי ואמרתי לו בדברים ברורים: אל כל הרוחות, אני אומרת, שניכם יחד – גם אתה וגם טרליס זה המזוהם: אין אני מקבלת היום פני שום איש! ונשק לי בכפי ונפטר הימני. במטותא, אדוני, אפשר יהא אחיו יכול, שידחה לי את סילוק חובי זה לשניים, שלושה ירחים?

– שאלה זו נוקבת ויורדת בלי חנינה? – התחיל הפורוצ’יק צוחק. – אחי היה יכול, שיחכה לה אפילו שנה שלימה; אלא שאני, אני הוא, שאיני יכול! כי כל מה שאני טורח בזה, גברתי, מחויב אני להגיד לה, איני טורח אלא בשבילי ובשביל עצמי. אני הריני זקוק לסכום אחד בלי כל דיחוי בדבר, ולאחי אין עכשיו אפילו פרוטה אחת פנויה, כאילו בכדי להכעיס. ולפיכך הריני מוכרח על אפי ועל חמתי לסובב במחוז ולגבות את חובותיו. הנה הייתי עד עכשיו אצל האריס שלו, אחד מבני האיכרים שבכפר, עכשיו הריני יושב אצל גברתי, ומכאן אסור מסתמא אל מקומות אחדים, וכך אטולטל ממקום למקום עד שיהיו בידי מן המוגבה חמשת אלפים רובל. ואותו סכום נחוץ לי מאוד – ממש באו מים עד נפש!

– אבל יחדל נא, אדוני – מה הוא סח! עד נפש… בבקשה, למה לו לאדם צעיר שכמותו סכום גדול שכזה? זו אינה אלא שרירות-לב סתם, משובה שבילדות! חמשת אלפים… וכי מה? כלום נתדלדל אדוני אגב הילולא? בקארטים הפסיד? או שמא הוא נושא לו אשה?

– אבל הגברת מצאה! – התחיל הפורוצ’יק צוחק וינקש בדרבנותיו, אגב קימה כל שהיא. – הריני אמנם נושא לי אשה…

הגברת שושנה הדביקה את מבטה בהאורח. פניה חמצו והיא נאנחה:

– תמהה אני ותוהה. תשוקה משונה זו, שיש להם לבני אדם, לקחת להם נשים, מה טיבה? – קראה והתחילה מחפשת מסביבה את מטפחת אפה. – חייהם של בני אדם כל כך קצרים וחופשתם כל כך מצומצמה – והללו באים ומטילים עוד גם ריחיים על צווארם!

– אבל כל אחד ואחד, גברתי, יש לו תמיד נימוקיו שלו…

– אח, ודאי, ודאי. כמובן, יש לו תמיד לכל אחד ואחד נימוקיו שלו… אבל, במטותא, אדוני, כלום בת משפחה שאינה אמידה היא זו, שהוא נושא לו לאשה? יד האהבה הגדולה הוֹיה בו? ולמה הוא זקוק דוקא לה“א ולא לדל”ת ולא לגימ"ל אלפים?

– נמצא, שלשונה של אותה מטרוניתא ארוכה במקצת. – חשב סוקולסקי וקרא:

– רואה היא, גברת, לפי המנהגים, המקובלים בחיל הצבא, אסור לו לאופיציר לישא אשה, אלא אם כן מלאו לו עשרים ושמונה שנה. אבל אם יש, שאחד מאתנו רוצה דווקא לבוא בברית הנישואים קודם זמנו, אז יש לזה שני דרכים: רוצה הוא, הריהו נפטר ויוצא בדימוס; לאו – הריהו מכניס אל קופת האופיצירים סכום של ה"א אלפים בתורת ערבון.

– אה, עכשיו הריני מבינה. אבל במטותא, אדוני. הנה אמר לי לפני זה, שכל אחד ואחד יש לו נימוקיו שלו… אפשר מאוד, שארוסתו של מר היא מצוינה מאוד, יוצאה מהכלל וכולי, וכולי, אבל… אני איני מבינה בהחלט, כיצד בכל זאת יכול אדם מן היישוב שיהֵא דר עם בת-אחת מבנות-חווה בכפיפה אחת… יהרגני נא הרוג – ואני איני מבינה. הרי אני חיה כבר, ברוך השם, קרוב לכ"ז שנה, ובכל ימי חיי הֶבלִי לא פגשתי אפילו באשה אחת, שיהא אפשר, לפחות, לסבול אותה… כי בת חווה זו מה היא? ברייה גנדרנית, ברייה שקרנית, ברייה, שבהפקירא ניחא לה… מכל הנשים יחד אין אני סובלת מִיָמַי אלא את השפחות ואת הרקחות. לאלו, שאנו רגילים לקרוא בשם בנות-צורה, אין אני נותנת רשות להתקרב אלי אפילו כמטחווי קשת. וברוכים לי האלוהים, גם הן אינן אוהבות אותי ביותר והן בורחות תמיד מפני. אם יש, אשר נחוץ לה לאשה שכזו איזה סכום, הרי זו שולחת אלי את בעלה לפה, ובעצמה אינה מהינה אפילו מהינה אפילו להיראות בפני. לא מחמת גאווה, חלילה – אלא פשוט משום חשש. גזירה, שמא אקדמנה בסבר פנים, שאינו לפי רוחה. אַח, נהירה לי שנאה זו של הללו אלי יותר מדי! כיצד? הרי זו באה ומגלה טפחיים ויותר מכל אותם הדברים היפים, שכולנו משתדלות כל הימים להסתיר גם מפני אלוהים וגם מפני אנשים! ואחר כל אלה – כלום אפשר שלא לשנוא אותי? הרי אני בטוחה, שמאותם הסיפורים המרובים, שהבריות היפות הללו מספרות בי, לקחו כבר גם אוזני אדוני די והותר…

– הרי שִבְתִי בסביבה זו ימים כה קצרים, גברתי, ואני…

– נו, נו, נו… בחזות פניו כבר אני מכירה! כלום אפשר הדבר למשל, שגיסתו של אדוני, אשת אחיו זה גופא, נתנה לו ללכת אלי, מבלי אשר הזהירתהו מראש כלל וכלל? לראות, שאדם צעיר שכמותו בא אל מקום פריצים נורא שכזה, ולבלתי תת לו כל אזהרה שהיא – כלום דבר שבאפשר הוא? חה-חה… אבל כל אלו אינם בכלל אלא דברים שבשטות. במטותא מכבודו, יספר נא לי משלום אחיו הבכור, הרי גיבור חיל – אחיו זה! גבר כל כך יפה… אני פגשתיו לא אחת, בהיותי באה אל המסגד. למה הוא לוטש לי עיניים? אני הריני באה אל המסגד תכופות. הלא אֵל אחד בראנו; ולאדם משכיל מהראוי שלא תהא חשובה אצלו החיצוניות שבדברים, כמו שחשובה האידיאה, הפנימיות שבתוכם… האף אין זאת?

– כך… כמובן - גיחך הפורוצ’יק.

– הן… האידיאה אבל אדוני אינו דומה כלל וכלל לאחיו… גם אדוני הוא יפה; אבל אחיו יפה הרבה ממנו… נפלא הדבר, כמה מצומצמה הדמות שביניהם!

– ולא נפלא הדבר כלל: כלום אחיו לאם אנוכי? הלא איני אלא שני בשני לו…

– אה, אמת, נמצא איפוא, שכספו דרוש לו דווקא היום? אבל למה דווקא היום?

– הנה ימי חופשתי הולכים וקרבים אל קצם, גברתי.

– מילא, כלום אני יכולה לשנות את פני הדברים? – נאנחה הגברת. – יהא איפוא כרצונו. הרי אני נכונה להחזיר לו את כספו – אף על פי שבמסתרי נפשי הריני בטוחה, שבסופו של דבר לא יהא אדוני אלא מקלל אותי. נפול תפול באחד הימים שלאחר החתונה איזו תגרה ביניכם, ואדוני יהא נוהם ברוגזה: אבל אלמלא אותה היהודיה הארורה, שהיתה מחזירה לי אז את נִשְׁיִי, אפשר שהייתי נשאר גם היום חופשי, כציפור דרור זו. ומה ארוסתו של אדוני? יפה היא, לפחות?

– יפה למדי.

– המ… באמת אמרו: טוב משהו מלא כלום. יהא לפחות, יופי. אף על פי שאליבא דאמת, אין שום יופי שבעולם יכול שיהֵא משמש לה לאשה תשלומין תחת ריקנותה הגמורה…

– זהו חידוש! – צחק הפורוצ’יק. – הגברת גופא בת-חווה היא והרי היא שונאה כל כך את הנשים!

– בת חווה! – התחילה זו צוחקת. – כלום אנוכי אשמה, אם הקדוש ברוך הוא הלבישני לבוש שכזה? בזה אפשר להאשים אותי, ממש כשם שאפשר להאשים את אדוני בזה, שיש לו שפם. כלל גדול הוא: לא הכינור בוחר את נרתיקו. אני הנה את נפשי הריני אוהבת מאוד; ואולם כשבא מי שהוא ומזכיר לי אפילו רק אגב אורחא, שאיני אלא אשה, הרי אהבה זו גופא נהפכת אצלי מיד לשנאה קשה כשאול. מילא, יואיל נא אדוני וייצא אל החדר הקרוב, ואני אשים עלי את בגדי. יחכה נא לי בחדר האורחים.

הפורוצ’יק יצא ולראש וראשונה נאנח ונשם, לרווחה, בכדי להיפטר מאותו ריח הפרחים הכבד שכבר התחיל מַדהֶה את ראשו ומגרה את גרונו.

– כמה מוזרה אשה זו! – היה חושב ומסתכל אל אשר סביבו. – מדברת, לכאורה, כהלכה, אלא… שיותר מדי הרבה ויותר מדי בגילוי הלב… חולת הנפש היא, כנראה.

אותו חדר האורחים, שהיה הפורוצ’יק נמצא בו, היה משוכלל בהרווחה ובסימנם של השתדלות להבליט את היד הרחבה ואת ההתחקות אחרי המוֹדָה. היו שם קערות שונות של ברונזה כהה ומגודדת, מחזות מִנִיצְצָה על השולחנות ומראות הריינוס, בֻּרֶה עתיקי ימים, אנדרטות, הבאות מיַפוֹניה; אבל כל אותה שתדלנות, שהשתדלו פה להבליט את הפזרנות ואת המודה ואת היד הרחבה שבשכלול לא היתה מבליטה אלא דווקא את הטעם הלקוי שבכל דבר, אותה הפגימה הכללית, שהיתה בולטת ויוצאה מהזֵרים המוזהבים השונים, מהטפיטים, המצוירים בפרחים מרובים, ממפות הקטיפה הססגוניות ומהתמונות הפחותות, המשוחות בששר ונתונות במסגרות כבדות. וכמילואים לכל אותו הליקוי באה גם אותה ההרגשה, הדורשת תיקונים רבים מסביב, וחוסר המקום, שהיה מורגש בכל מלואו של החדר הגדול הזה – כשאדם מרגיש,שהרבה חסר בזה והרבה היה כדאי וראוי לפַנות מזה. ניכר היה, שכל מה שיש בזה לא נקנה לא בבת אחת ולא במידה הנכונה, אלא בזה אחר זה ומחמת מקרים של “מציאוֹת” שונות וכיוצא.

אותו סרדיוט גופו לא היה גם מצדו הוא יכול להתפאר בהרגשה דקה כל צורכה; ובכל זאת היה גם הוא מרגיש, שבכל מה שיש פה מסביב יש קו אחד טיפוסי, קו יסודי, שלא אותה רחבות ולא שכלול זה שמסביב לא יכלו לטשטש אותו – חוסר גמור של יד אשה טפלנית, אותה היד, המוסיפה תמיד לכל דבר שבבית לוויית חוֹם שבנפש וכל שהוא שבשירה והרגשת הרווחה. כאן היתה שולטת אותה הקרירות, הנושמת תמיד בבתי הווקזאלים ובקלובים ופוֹיְאֵי שבבתי תיאטראות.

יהדותה של גברת הבית לא היתה ניכרת בביתה אפילו במשהו – מלבד אולי, אם אפשר למצוא לה סימנים באותה תמונה גדולה, שהיתה תלויה בקיר, שבה היתה מצוירת פגישתו של יעקב את עשיו אחיו. סרדיוט זה היה מביט אל סביבו ובמשיכת כתפיים תכופה היה מהרהר במַכּירתו החדשה והמוּזרה ובחירוּת שבנימוסיה ובמנהגיה בדיבורה. אבל הנה נפתחה הדלת ובפתח התייצבה היא גופא בכבודה – זקופת קומה וישרת הגו ורכוסה בשמלה שחורה וארוכה, החובקת יפה, יפה את מותנה החטוב. עכשיו באה כבר כולה לידי גילוי והפורוצ’יק ראה לא לבד את חוטמה ואת עיניה. אבל גם את הפנים החיוורים והרזים במקצת ואת הראש השחור המוכתר תלתלים, תלתלים מקורזלים, כצמר זה של כבשים. היא לא מצאה חן בעיניו, הגם שלא מצא אותה לא יפה כלל וכלל. בכלל לא היתה לברנש זה כל נטייה לפנים שאינם פנים רוסים; ובפניה של הגברת שושנה מצא גם את זה, שאותם הפנים החיוורים אשר לבנוניתם הזכירה לו משום מה את ריח הפרחים הכבד שבאותו החדר הקרוב, אינם מתאימים כלל להתלתלים השחורים הללו ולַבּבוֹת המרובות. ושוב היו האוזניים והחוטם חיוורים מאוד, ממש כאילו היו אבר מבשר המת, או שהיו מדונג צח. גברת הבית הצטחקה וחשפה לו יחד את השיניים גם את חניכיה החיורות – וגם זה לא ישר לו.

– תשישות הכוחות וחבָלים כמצֵירָה – הגה. – ודאי, חולת נֶרווים גם כן, כתרנגולת זו, הבאה מהודו…

– והרי גם אני! נלכה נא! – קראה הגברת מדי לכתה לפניו והילוכה היה מהיר ופזיז ואגב הליכה קוטפת ומשליכה את הזלזלים הצהובים מדליות הפרחים.

– קודם כל אחזיר נא לאדוני את כספו, ואחר זה, אם יהיה את נפשו, יאכל אתי בבוקר. אלפיים רובל ושלוש מאות רובל! כסבורני, שלאחר “גישֶפט” נפלא שכזה יאכל כבודו את ארוחתו לתיאבון. כיצד אדוני מוצא את החדרים שבביתי? אלו הגבירות הנכבדות שבסביבתנו מבטיחות, שמכותלי חדרי נודפים שומים. הלצה זו של בית המבשלות הרי היא גולת הכותרת של חריפותן של הללו. אגב, אני ממהרת להבטיח לאדוני, שאצלי אין משַמרים שוּמים אפילו במרתפים; וכשבא אלי באחד הימים דוקטור אחד לבקרני ואני הרגשתי בו, ששומים נודפים הימנו, לא בושתי וביקשתיו תוך כדי דיבור, שיטול אתו את מצנפתו הכבודה ויטריח לישא את ריח הניחוח שלו אל כל מקום אשר לבו ישאנו ובלבד שלא יישאר אצלי ובביתי. ריח זה, שאדוני אולי מרגיש בביתי, אינו אלא ריחם של סמי הרפואה המרובים של אבא ז"ל. אבא היו לו אבריו שותקים ושנה ומחצה היה מוטל פה רצופות וריחות הרפואה חדרו ואכלו את כתלי החדרים. שנה ומחצה! צר עליו מאוד; אבל מאידך גיסא הריני גם שמחה, ששבק חיים;: כל כך היו ייסוריו נוראים…

הם עברו שני חדרים, שהיו דומים בכל לחדר האורחים, ואולם אחד, ולאחרונה באו אל חדר המשכּית שלה, ששם היתה ניצבת מַכְתֵּבָה קטנה של נשים ועליה צעצועים שונים. על פני מרבדת הרצפה שאצלה התגוללו ספרים אחדים פתוחים, שדפיהם היו מקופלים. מחדר זה היתה דלת פתוחה אל חדר שני ומשם הציצה ארוחת הבוקר, שהיתה מוכנה ומחכה להם.

– הגברת שושנה לא חדלה מפטפט ואגב פטפוט הוציאה מכיסה מחרוזת של מפתחות פטיטים ופתחה בהמצאות שונות את אחד הארגזים, שצמידו היה מכופף ויורד בשיפּוע. כשהרימה את הצמיד, התחיל הארגז הומה ומזמר איזו מנגינה שבתחנונים והפורוצ’יק נזכר באגדת הקדומים, שבה מסופר בדבר כּינורו של איאוֹלוֹס. הגברת חיפשה ומצאה במחרוזת שוב מפתח אחד ונקשה שוב באיזה הסגר.

– בכאן יש אצלי מבואות אפלולים ודלתות שונות שבהסתר – קראה והוציאה ילקוט אחד לא גדול של עור. – ארגז מביא לידי צחוק, לא אמת? ובילקוט פטיט זה ימצא אדוני את החלק הרביעי מכל רכושי כולו. יסתכל נא כמה חשובה כרסו של זה. הלא אדוני לא ישים לי פה בסתר מחנק?

היא הרימה את פניה כלפי אלו של הפורוצ’יק והתחילה צוחקת מטוב לב. והתחיל גם זה צוחק. הוא היה מביט אל המפתחות ורואה, כיצד הללו רצים ונכבדים מבינות לאצבעותיה וחשב:

– אמנם ראויה זו לשבח ולתהילה!

וזו מצאה בינתיים את המפתח אשר לילקוט וקראה:

– הרי הוא! ובכן, אדוני הנושה הנכבד, בא זמנם של השטרות לבוא לידי גילוי. לאמיתו של דבר, הרי אין לך שטות יותר גדולה מזו של הממון. אפסות מוחלטת שכזו – וכמה הנשים הללו להוטות אחריה! הנה אדוני רואה. הרי אני בת ישראל כשרה מכף רגלי ועד ראשי. עד זיבולא בתרייתא אני אוהבת את כל שמואל ואת כל יַנְקֶל שבעולם; ואולם מה שרוחי אינה סובלת באוהלי שֵם – הרי זו תאוות הבצע. שָכבֵי הַנַי אינשַי אַדִינְרֵי – ואתה צא ושאל אותם לשם מי ולשם מה? החיים הרי אלה עומדים וצווחים ככרוכיא וקוראים לבני אדם: בואו, האישים, וחיו ושישו והיו שטופים בגיל ובהנאה – והללו מה הללו עושים? להוטים הם אחר ממונם הנואל וחרוד יחרדו להוציא פרוטה אחת יתירה מכיסם. רואה הוא אדוני? בזה הרי אני דומה כבר יותר לאחד מפני ההוסארים מאשר לאיזה שמואל שבשוק. סלוד סולדת נפשי למראה כספים, המוטלים יותר מדי במקום אחד. ובכלל, סבורה אני, שאין בי יותר מדי ממידות בני ישראל. הרבה עונה בי ביטויי הרוסי, אה?

הפורוצ’יק בא במבוכה.

– כלומר… הגברת מדברת צחות; אלא שאינה מבטאה את הרי"ש כהלכה!…

הגברת שושנה פרצה בצחוק והכניסה את המפתח אל ביתו שבילקוט. הפורוצ’יק הוציא בינתיים את פנקסו מחיקו והניחו בקצה המכתבה ביחד עם צרור של שטרות.

– אין לך דבר בעולם – המשיכה הגברת, מדי הביטה בצהלה אל הפורוצ’יק – שיהא עונה יותר באדם מישראל את צור מחצבתו בפניו, כמו ביטוי המלים שלו בשפת נכר. כל כמה של יהא זה רוצה בכל מאודו, שיחזיקו בו אדם רוסי או צרפתי – אתה בוֹא, במחילה, ובקש אותו, שיאמר: פּוך, והוא יגיד לכם: פִּיח-ח-ח… אלא שאני מבטאה כהלכה: פּוּך! פּוּך! פּוּך!

שניהם פרצו בצחוק גדול!

– חיינו, ראויה זו לתהילה! – חשב סוקולסקי אגב אותו צחוק.

והגברת הניחה את ילקוטה וניגשה קצת אל הפורוצ’יק ובהגישה את פניה אל אלו שלו, המשיכה שוב באותה צהלה:

– לאפוקי אחינו בני ישראל, אין לך שום בריה שבעולם שאני אוהבת יותר מבני רוסיה ובני צרפת. אני לא הייתי בילדותי מהתלמידות החרוצות ביותר, כשהייתי בכותלי הגימנאסיה, ובדברי הימים אין אני בקיאה ביותר; אבל לבי לוחשני לחשוב, שגורלו של כל העולם כולו אינו מוטל אלא בחיקם של שני הלאומים הללו… אני עשיתי ימים רבים בכרכי הים… ישבתי גם במדריד כחצי שנה… ראיתי אוכלוסי בני אדם… והמסקנה היחידה, שנשארה בלבי מכל זה, הרי היא זו, שמלבד ארצות רוסיה וצרפת אין לך בכל מרחבי תבל שום מדינה הגונה. טול, למשל,לשונותיהם של בני אדם… הגרמנים שפת סוסים שפתם; היושבים בארצות אנגליה – כלום מצינו שטות יותר גדולה משפתם של בני אדם אלו? פוּט – פיט – פייט… השפה האיטלקית נוחה, אמת, לאוזניים; אבל הנה מילי? כשמדברים איטלקית במתינות ובהשקט: שפת החנוונים שבאיטליה הרי אינה אלא אותה הז’ארגונית החביבה של אחינו בני ישראל. והפולנים? אל אלהי אבותי, כמה מגוחכת שפתם של בני אדם אלו! ני פּיֶפִּשׁ, פְּיָטְשֶה, וֶיֶפְּשַה פִּיפְּשֶם; בּוֹ ְפּשֶפְּיֶפּשִיש פְּיֶפּשֶם וְיפּשֶה. ופירושם של דברים: אל תרבה, פיטרוס, פלפלים בחזיר, שלא יהא הבשר מפולפל ביותר. חה-חה-חה!

הגברת שושנה התחילה צוחקת במועל עיניים וצחוקה היה כל כך טוב וכל כך מגרה והפורוצ’יק, שהיה מביט אליה כל אותה שעה, לא התאפק ופרץ גם הוא בצחוק גדול. זו נטלה את האורח בכפתורו והוסיפה:

– אדוני ודאי וּודאי שאינו אוהב ביותר את היהודים… ואני איני מכחישה כלל: חסרונותיהם של אלו רבים – כאלו שבכל אומה ולשון….. אבל כלום בצווארם הם כל אותו קולר תלוי? לאו. לא בבני ישראל האשמה, אלא – בבנותיו…בנשים הללו… בנות ישראל חוכמתן לקויה, יצר לבן רק רע כל היום, אין לך זיק אחד של שירה, אין אבק כל שהוא של אינטרס… אדוני לא היה לו מימיו עסק את בת ישראל ועדיין אינו יודע כלל וכלל מה טיבה של ציפור זו.

את דבריה האחרונים ביטאה הגברת שושנה באפס כל בהתלהבות ובלי שום צחוק ובמתינות גמורה. לאחר זה נשתתקה פתאום, כאדם, שאחזה אותו חרדה גדולה בשל התגלות לבו שבשוגג, ופניה הפכו פתאום משונות. עיניה קפאו ודבקו באיש שיחה, שׂפתיה נפתחו קצת וחשפו את שיניה המהודקות. בכל רשמי פניה ובצווארה ואפילו במחשופי חזה התחילה מבצבצת איזו ארשת אכזריה, אותה הארשת, שיש בה הרבה מסימני חולדה זו. מבלי אשר נטלה את פניה מאלו של האורח, כפפה במהירות את גוה והטתה אותו הצדה וכחתול זה מיהרה וחטפה בבת אחת איזה דבר, שהיה מוטל במכתֵּבה. כל זה היה לנִהיָה במשך של דקים אחדים. הפורוצ’יק שהיה כל אותה שעה עומד ומביט אל כל תנועה מתנועותיה ראה, כיצד באו חמש אצבעות מהירות ונטלו וקמצו בחופזה את שטרותיו,ראה, כיצד רפרפו הניירות הלבנים ורשרשו באוויר ואבדו פתאום באגרופה הקמוצה; אלא שֶשינוי דמינכר זה, שבא פתאום ברוחה של האשה הזאת, אותה הקפיצה הפתאומית שבנפש, שזו פסחה במהירות שכזו מצחוק טוב וגלוי שבלב אל חטא פלילי וגס שכזה, המם אותו פתאום ופניו הלבינו והוא נסוג אחור…

וזו – עדיין היו עיניה הנפחדות נעוצות בפניו של זה וחודרות אל תוכם ואגרופה הקמוצה היתה משוטטת וממשמשת בשמלתה ומחפשת את מִפְתַּח הכּיס. כדג זה, שניצוד ברשת, היתה אגרופה זו מפרכסת ומקפצה אצל הכיס ואת פיו לא מצאה. עוד מעט קט והשטרות כולם היו יורדים ואובדים במסתרים החבויים שבשמלת האשה; אבל בה באותה שעה גופא פרצה פתאום שאגה שבלחישה מחזהו של האורח והוא התנפל – הרבה יותר מחמת איזו נטייה פנימית שבלב מאשר בשל הבנת הדברים כפשוטם – ואחזה בידה למעלה מאגרופה הקמוצה. הלה, שחשפה באותה שעה את שיניה עוד יותר משבתחילה, התפרצה בכוח והוציאה את אגרופה מידו. אז תפש אותה סוקולסקי בידו האחת במותנה ובשנית – בחזה, והמלחמה נטושה. בכדי שלא יגרום לה כאב ושלא יפגע שלא בכוונה בכבודה של זו, לא היה סוקולסקי משתדל כל אותה שעה אלא שלא לתת לה להתנודד ולאחוז באגרופה ובשטרות, הקמוצים בה; וזו היתה מתפתלת ומתפרכסת בידיו, כנחש בריח זה, ובשרה החי והנוח לכפיפות היה מחליק מידיו וחוזר ומחליק והיא היתה מתפרצת בכוח ומכה אותו מפרק לפרק במפרקות ובחזו ושורטת אותו בציפורניים והכריחה אותו, שתהיינה גם ידיו שלו מהלכות בבשרה ושיגרום לה גם כאב ושיפגום גם בכבודה על אפו ועל חמתו.

– כמה משונה כל אותו דבר! כמה אין דבר זה בגדר הרגיל! – היה סוקולסקי חושב והיה נדהם ממראה עיניו ולא האמין במה שהוא רואה והיה מרגיש בכל מהותו, כיצד ריח כבד זה של יסמין מכביד ומכביד את נשימתו ומאפיל את עיניו.

מחרישים ונושמים נשימות כבדות ונתקלים בפרק לפרק ברהיטים היו סוחבים זה את זה ונגררים ממקום למקום. הגברת שושנה היתה שטופה כולה באותה מלחמה: פניה אדמו ועיניה היו סגורות והיה מעשה, שמבלי אשר זכרה את נפשה, לחצה את פניה אל פני איש ריבה, כשנפגשו יחד, והלז היה אחר כך מרגיש בשפתיו טעם של איזו מתיקות. לאחרונה, הצליח לו לזה והוא תפשהּ באגרופה… אבל כשפתח את זו ולא מצא בה אפילו זכר לשטרותיו, הרפה ממנה לגמרי ושניהם נשארו ניצבים ומביטים איש בפני חברתו, כשפניהם לוהטים ושערותיהם פרועות ונשימותיהם כבדות… אותה הארשת האכזריה, זו, שיש בה הרבה מסימני החולדה ושרחשה בתחילה בפניה של הגברת שושנה, התחילה אובדת ואובדת לאִטה ובמקומה התחילה מתגלית אותה בת צחוק נוחה שבלב טוב. פתאום פרצה בצחוק גדול; ובהפנותה אליו את שכמה, כשהיא סובבת ברגלה האחת, פרשה אל אותו חדר שני, ששם היתה ארוחת הבוקר מוכנה. נטפל אחריה גם הפורוצ’יק. היא ישבה ובפנים אדומים ואגב נשימות כבדות, הריקה אל פיה חצי הכוס יין.

– מטרוניתא! – הפסיק הפורוצ’יק את הדומייה. – רוצה אני לקווִת, שכל אותו דבר לא היה אלא סתם הלצה מצדה?

– חלילה וחס! – השיבה לו ותחבה אל פיה חתיכת לחם.

– המ… אבל מה איפוא תצווה לי הגברת לחשוב בזה?

– מה שיש את נפשו. יישב נא ויגלגל אתי בארוחה.

–– אבל… הלא זה אינו בגדר הישר.

– אפשר. אלא שאל נא יטרח אדוני להטיף לי מוסר. אני… יש לי נימוקי שלי…

– והיא לא תחזירם לי?

– בידוע, שלאו. אילו היה אדוני אדם מחוּסר, אדם אומלל, שנפשות ילדיו נמקות מחסר, מילא – אזי היו הדברים מקבלים צורה אחרת; אבל כשאדם בא פתאום ורוצה לישא אשה…

– אבל לא כספי הוא זה. הרי זה ממונו של אחי!

– ומה צורך יש לו לאחיו בממונו? בכדי לקנות בשביל אשתו הכבודה שמלות שבמוֹדה האחרונה? אבל לי אני, אדוני, בהחלט אחת היא, אם יש לה לביל-סיוֹר שלו שמלות כחפצה ואם אין.

אותו פורוצ’יק לא היה זוכר כבר שהוא נמצא בבית זרים; הוא שכח שאורח הוא אצל מטרוניתא אחת, שהיתה זרה לו כל הימים, וחדל מהתבייש בדברים שאינם בנימוס. הוא היה פוסע פסיעות גסות במלוא החדר ופניו היו קודרים וידיו משכו מפרק לפרק ברוגזה בקצה חזיָתו. משום שבת ישראל זו רמסה בפניו את חוקי הישר ברגל גאווה והשפילה בזה את כבודה שלה, התחיל הוא מרגיש יותר את חוצפתו ואת חירותו שלו.

– השד משחת! – פיטפט. – אבל להווי ידוע לגברת. אני לא אזוז מפה בטרם שאקבל את שטרותי חזרה!

– אה, בכל הכבוד! – צחקה זו. – לדידי, הר אדוני יכול לעשות אפילו קבע בביתי. בזה אני יוצאת בריווח: טובים השניים מהאחד.

והפורוצ’יק, שהיה נדהם ונרגש מכל מה שקרה, היה מביט אל הפנים המחוצפים והצוהלים הלו של אותה מטרוניתא, אל פיה הכוסס, אל חזה, הנושם בכבדות, והחוצפה שבלבו היתה גדלה יותר ויותר. הוא חדל ממחשבותיו על עסקי השטרות, שהיה אומר לקבל חזרה, והתחיל משום מה מחטט ונזכר באיזו כמִיהָ שבנפש בכל אותם הסיפורים והאגדות, שהיה אחיו הבכור מספר לו בדבר עניינים שונים שבאהבה, שהיתה בהם ידה של אשה זו, ובדבר מנהגי חייה החופשים, ואותם הזכרונות היו יותר ויותר מגרים אותו ומלהיבים יותר ויותר את חוצפתו ואת גסות לבו. לאחרונה, ניגש בבת אחת וישב אצלה ושכח את השטרות לגמרי והתחיל אוכל מאת אשר לפניו.

– רצונו ביי"ש או בסתם יין? – שאלה הגברת שושנה וצחקה.

– הווי אומר: אדוני נשאר אצלי ויהא מצפה לשטרות שאחזירם? אדם חלֵכה, כמה ימים וכמה לילות ינקפו לו לזה בביתי שלי – כסבור הוא אדוני, שארוסתו זו לא תהיה לה שום תרעומת עלי?

II

עברו חמש שעות. אחיו של אותו פורוצ’יק, אלקסי איוואנוביץ' קריוקוף, היה מטייל בחדרים שבביתו, כשהוא לבוש אדרת בית מרוּוחה ורגליו נתונות בסנדלים, והיה מפרק לפרק ניגש ונִיבט בקוצר רוח אל החלונות. אלקסי זה איוואנוביץ' היה גבר חזק, שקוֹמה לו. זקנו שחור ומגודל ופניו פני גבר אמיצים וגם, כמו שהסהידה בו הגברת שושנה, יפים, למרות מה ששנותיו היו כבר מאותה תקופת השנים, שבה הגברים מתחילים דשֵנים יותר מדי והם מתנַוונים במקצת וקודקודם מתחיל מקריח. לפי רוחו ולפי גבולי הבנתו את החיים שמסביב לו, היה אדם זה אחת מאלו הנפשות שהאינטליגנציה שברוסיה גדושה בהן יותר מדי: זה היה מזג טוב, אדם נוח לבריות, מנומס, אדם שיש לו איזו השגה מדברים שבמדע ואינו מרוחק ביותר מאמנות וגם אמונה לא זרה לו ומושגיו מהכרת-עצמו הרי הם ממש כאלו של ה“ריטרים” שבימות הביניים, אבל בכללו – אדם, שאינו מעמיק לחשוב ביותר ונרפּה. אדם זה היתה לו נטייה לאכילה יפה ולשתייה הגונה; במשחק הווינט הראה ממש נפלאות והבחנה יפה היתה לו לגבי נשים ולגבי סוסים. לאפוקי כל דא, היה זה אדם, שכאותו שור הבר, אינו נוח לזוז ממקומו; ובשביל שתהא שלוותו הקפואה נטרדת במשהו היה זקוק לאיזה דבר היוצא לגמרי מגדר הרגיל, לאוזו “נבלה”, שכמוה לא היתה, ואז היה כבר אדם זה שוכח תבל ומלואה ונעשה פחז כמים וקורא תגר ומדבר בהתלהבות בדבר מלחמת ביניים ושולח כתבי פלסתר ארוכים אל בתי המינסטריום ורץ וגומא ארץ וממלא כל המחוז שאונו וקורא לחברו נבל בפומבי ובא במשפט וכולי, וכולי.

– מה זה היה לסאשה שלנו, שהוא מתמהמה ואינו חוזר? – שאל זה את אשתו והביט שוב אל החלונות. הנה כבר תור הארוחה ממשמש ובא.

לאחר שחיכתה כל המשפחה לחזירתו של הפורוצ’יק עד השעה הששית, אכלה יחד את הארוחה. עם שקיעת החמה, כשהיתה כבר שעת סעודת הערב מתקרבת, היה אלקסיי איוואנוביץ' מטה מפרק לפרק את אוזניו ומקשיב בגירוי אל כל נקישה שבדלת ואל כל רשרוש שבפרוזדור והיה מרקיד תכופות את כתפותיו.

– דבר משונה! – דיבר. – “פינדריק” מנוול זה סר, כנראה, אל האריס ושם גם נשאר.

לאחר סעודת הערב, כשהיו בני הבית כבר נכונים לשכב וקריוקוף ראה שהפורוצ’יק אינו חוזר, החליט בלבו, שלפי הנראה היה הדבר, כמו שלבו לחשו: אותו אלכסנדר נתאחר אצל האריס שבכפר ולאחר שתייה כדת נשאר שם, כנראה, ללינת לילה.

ואלכסנדר גריגורוֹביץ' אמנם לא חזר הביתה אלא למחרת היום ההוא בבוקר. פניו היו נבוכים למדי, כשנכנס, והיו מכורכמים.

– יש לי אליך דבר אחד שביחידות – לחש לאחיו בסוד.

הם נכנסו יחדיו אל חדר המשכית. הפורוצ’יק חזר וסגר אחריו את הדלת. ובטרם שפתח את פיו היה מטייל ארוכות מפינה לפינה.

– בדידי, אחי, הווה עובדה משונה אחת – התחיל, – שאם אני בא לספרה כמו, אין אני מוצא בהחלט את ידי ואת רגלי. הנה אתה, ודאי לא תאמין לי…

ובלהג רב, כשהוא מתאדם ומסתיר את פניו מאחיו, הרציא לפניו את כל מה שקרה לו ולשטרותיו. קריוקוף היה כל אותה שעה עומד נכחו, כשרגליו שרועות וראשו תלוי ויורד, ויותר שהיה הלז דובר, יותר הלכו פניו של זה וקבצו פארור.

– הרי אתה מלגלג לי? – שאל.

– כלום איזה רוח ישיאני? אין כאן מקום ללגלוגים!

– כלום איני מבין! – מלמל הלז ופניו אדמו והוא פירש את ידיו. – הרי זה… הרי דבר זה אינו בגדר המוסר מצדך אתה. כיצד? איזו אשת-בושת מנחשת בפניך בלהטיה, עושה מעשים שלא ייעשו, עוברת עבירה, הבאה בפלילים, מעשה תועבה ונבלה ממש, ואתה בא אליה בנשיקות פה!

– ואולם גם אני איני מבין כלום ממה שהיה אתי! – התחיל אותו סרדיוט לוחש בהכרת אשמה ועיניו היו קורצות. – בהן שלי, איני מבין! זאת לי הפעם הראשונה בחיי, שאני נכשל במפלצת שכזו! שהרי לא ביופיה הרי זו לוקחת את הלב, שלא בחוכמתה ובשכלה, אלא, הבינה נא, באותה חוצפה גלויה, יודע אתה, בציניוּת זו שלה…

– חוצפה… ציניוּת… כמה יש משום אותה טהרה שבנפש! ממה נפשך, רוצה אדם בחוצפה, חשקה נפשו בציניות – הרי זה בא ומוציא חזירה זו מבצתה ואוכל אותה, כשהיא חיה. לפחות, הרי זו חוצפה זולה, ציניוּת, שמחירה אינו רב ביותר; אבל כאן – הרי אלו אלפּיים ושלוש מאות רובל!

– כמה נקייה לשונו זו של אחי! – קדרו פניו של אותו סרדיוט. – אני אחזיר לו את האלפיים ושלוש המאות שלו!

– תחזיר, כלום אני מסופק, שתחזיר? אלא שהללו אינם עיקר. אל כל הרוחות והשדים, כל אותו סכום כולו! אבל אני כלפי מה נפשי מתקוממת? כלפי אותה סמרטוטיות שבנפש, כלפי אותה חולשה… כלפי קטנוניות מזוהמה שכזו! והללו אצלנו – חתנים הם! בני אדם, הבאים לישא אשה!

– ואולם אל תזכיר, במטותא, אל תזכיר… – אדמו פני הפורוצ’יק. – אני גם בלאו הכי איני מוצא מקום לי! איני יכול להגות בזה, מבלי שאט שבנפש… דומה, אילו יכולתי, הייתי בורח מנפשי אני אל כל אשר ישאני הרוח… מאוס… מאוס וצר לי מאוד, שבגלל איזה ה"א אלפים אהיה מוכרח לזחול לרגליה של אותה דודה שלנו…

שעה רבה לאחר זה היה עדיין קריוקוף מתלהב והמטיר אש וגופרית; וכששקטה נפשו קצת, ישב בסוֹפה והתחיל מלגלג:

– פורוצ’יקים! – דיבר ובקולו היה כבוש לגלוג שבשאט שבנפש. – חתנים!

ופתאום קם בקפיצה אחת, כמי שהכּישוֹ נחש, והכּה ברגלו וברצפה והתחיל רץ אילך ואילך.

– לאו! אני לא אשאיר את הדבר כמו שהוא! – דיבּר ואיים באגרופו. – השטרות יהיו בידי! בידי יהיו! אני אלמדנה בינה! בנוהג שבעולם, אין אדם מנומס שולח יד באשה, אבל אני… את בשרה אדוּש! מתוֹם בה לא אשאיר! אני איני איזה סרדיוט! לבי שלי לא יהא בטל לגבי אותה “חוצפה וציניוּת”! לא-ו, שהשד יקחנה! מישקה! – שאג פתאום. – מהרה וצווה, שיכינו לי את מרכבת המרוצה! מיד!

הוא לבש את בגדיו בחופזה, ומבלי שים לב אל אשר דיבּר לו הפורוצ’יק ברטט ורתת, ישב במרכבתו ונופף בידו בהחלטה ופרח ישר לביתה של הגברת שושנה. הפורוצ’יק נשאר והביט ארוכות מחלונו וראה את תמרת האבק הגדולה שרדפה אחרי מרכבת המרוצה הנחפזה של אחיו, והתמתח ופיהק ונכנס אל חדרו. בקרוב היה שוכב במיטתו, אחוז בתרדמת בני דורסאי.

בשישית קראוהו אל הארוחה.

– כמה יש בזה מדרכי החיבה מצדו של אלקסי! – קבלה אשת אחיו, כשפגשה אותו. – הרי זה מכריח אותנו, שנחכה לו את הארוחה!

– וכי אלקסי לא חזר עוד? – פיהק הפורוצ’יק, המ… מסתמא, נתעכב אצל האריס שבכפר…

אבל אלקסי איוואנוביץ' לא חזר גם בלילה. אשתו וסוקולסקי גיסה החליטו יחד, שאלקסי, הלהוט תמיד אחרי פרשה של וינט, נתאחר בשלה מסתמא אצל אריסו ומסתמא יישאר שם גם ללינת לילה.

ואולם פירושו האמיתי של אותו דבר היו לו פנים אחרים לגמרי. אלקסי איוואנוביץ' שב אומנם בבוקר יום המחרת; אבל משנכנס לא דרש בשלום איש ומיהר ובא אל חדר משכיתו.

– נו, מה יש? – לחשוֹ האופיציר ולטש לו עיניים גדולות.

הלז הטיל בידו ופרץ בצחוק כבוש.

– אבל מה יש? למה אתה צוחק?

והלז נפל אל הסוֹפה וכבש את ראשו בכר והתחיל רוטט כּוּלו מחמת צחוק כבוש. אחר כך התרומם, ומדי הביטוֹ אל הפּוֹרוֹצ’יק התוהה, התחיל, כשעיניו דומעות מחמת צחוק:

– סגור את הדלת. סגוֹרנה יפה. נו, זו היא נקבה, מחויב אני להגיד…

– כלום קיבלת את השטרות?

ואלקסי איוואנוֹביץ' הטיל שוב בידו והתחיל צוחק.

– זו היא נקבה! כך! – הוסיף לאחר זה. – ולך, אחי, אני חייב תודה, תודה רבה. זו היא חטיבה… זו… זו… אינה אלא השד בעצמו, שלבש שמלת אשה! הנה אני בא אליה. נכנס – יודע אתה, יופּיטר בכבודו ובעצמו, שירד מהר אולימפוס! היה לי עצמי איזה פחד מפָּני…הפנים קודרים, הקומה זקופה – אפילו את אגרופי, רואה אתה, קימצתי, לשם הטלת אימה יתירה… הגברת! – אני אומר: – כך וכך, ודברים שבליצנות זרו לי, וכיוצא בזה, באותו נוסח גופא… כאן היתה אימת השופט, כאן גם זו של הגוברנטור ובדומה… בתחילת הדבר התחילה זו בוכה. ליצנות קלילה, היא אומרת, שהרשתה לנפשה… הלצה ולא יותר – כלום כבר גם הלצה אסורה? ואפילו אל הארגז כבר קראה אתי, בכדי להחזיר לי את כספי. בינתיים התחילה מוכיחה לי בדברים נמרצים, שגורלה של כל אירופה כולה אינו מוטל אלא בחיקה של רוסיה וצרפת, ואגב אורחא, הטילה דופי בבנות-חווה… אני, חמור חמורתיים שכמותך ממש, עשיתי את אוזני ארוכות… לאחר זה התחילה וגמרה את ההלל על קלסתר פני היפים ומיששה אותי אפילו בקבּוֹרות ידי אצל כתפי, לאוֹת, ששרירי חזקים ואני גיבור, ול… ו… וכמו שאתה רואה, לא נפטרתי הימנה אלא היום בבוקר… חה-חה… אתה, אח, השארת בלבה רושם נפלא!

– התהילה והתפארת! – נתן הפורוצ’יק בצחוק קולו. – והללו אצלנו – אבות הם לבנים! בני אדם, שכיסאם מוטלת בין גדולי הקהילה! מה יש, אה? בוש אתה? כובש פנים? מילא, אחי – הסר כל ההלצות הללו, והסביבה שלכם הנה רכשה לה מלכה תַמַרָה חדשה…

– השטויוֹת הללו, שאתה סח… הסביבה! הלא זיקית בדומה לזו לא תמצא, אם בנרות תחפשנה בכל רחבי רוסיה המולדת! מִיָמַי ועד היום הזה לא ראיתי עדיין בדומה לזו! וכלום אני הריני בר בי רב דחד יומא לגבי כל כיוצא בזה? דומה, אני כבר את מכשפות הייתי – ובדומה לזו לא מצאתי! בפירוש, בפירוש, כמו שאמרת – אותה חוצפה משונה וציניות זו… מה שמפליא ביותר בנפש זו – הרי אלו הקפיצות הפתאומיות הללו שבמוח, אלו השינויים המבריקים, אותם חילופי הגונים המהירים, התפרצות-שאוֹל זו… בררר! והשטרות – עד כאן! כתבו, אחי: תם ונשלם! מילא, ומכיוון שגם אני וגם אתה שנינו עבריינים גדולים, לפיכך נישא נא דומם חלק כחלק. מעכשיו שוב איני נושה בך אלפיים ושלוש מאות, אלא את החצי מזה. ניחא? ושמוֹר וזכור – לאותה פלונית יש להגיד, שאנוכי לנתי הלילה אצל אריסי שבכפר…

ושניהם כבשו את פניהם בכרים והתחילו צוחקים לרווחה. ירימו ראש, יביטו איש אל פני חברו – ושוב הרי אלו נופלים ונכבשים בכר.

– פורוצ’יקים? – היה האחד מלגלגל. – חתנים!

– ראשי משפחה! – היה משיב השני. – נטורי קרתא! אבות לבנים!

אל הארוחה היו יושבים ושוחחו ביניהם ברמזים וקורצים איש לחברו וכובשים מפרק לפרק את צחוקם במפותיהם, לתמהונם של כל שאר המסובים. אותו רוח ההתולים הקליל לא סר מהם גם לאחר זה; וכשקמו ממקומותיהם, היו מצחקים את הילדים וקישטו את עצמם תוגרים ורדפו איש אחרי חברו בחרבות שלופות. בערב התווכחו ארוכות.. הפורוצ’יק הוכיח, שנבלה היא ולא יפה מאוד לאדם, כשהוא נוטל נדוניה מאשתו ואפילו בשעה שאהבתם של הזוג אינה מוטלת בשום ספק; אבל קריוקוף היה דופק באגרופו ובשולחנות וצווח ככרוכיא ואומר, שזה אינו אלא אבסורד, שמי שאינו רוצה שאשתו תכניס לו גם את נכסיה שלה, זה אינו אלא אגואיסט וגבר אלים. שניהם היו צווחים ושניהם היו מתלהבים ושניהם לא התחילו אפילו מבינים איש את דברי חברו ושניהם הגיחו אל גרונם כהלכה ואספו, לאחרונה, איש את שולי אדרת הבית הרחבה שלו ופרשו איש אל חדרו. נרדום נרדמו בקרוב ושנתם מתקה להם מאוד.

לאחר זה התחילו זוחלים להם כבתחילה חיים חלקים וישרים ונרפים וחסרי כל דאגה שבלב. היו צללים משתטחים על פני האדמה ובשמים היו קולות וברקים ומפרק לפרק היה הרוח נאנח תחנונים, כאילו רוצה היה להוכיח, שיש אשר גם היקום יכול לבכות, אבל שום דבר לא הפריע אפילו במשהו את שלוותם הקפואה של בני אדם אלו. על עסקי הגברת שושנה ושטרותיה לא היו סחים. שניהם היו משום מה בושים לדבר בזה בקול. תחת זה היה כל אחד ואחד מהם זוכר אותה לאַנפֵי נַפשיה וחושב בה באותה הנאה, שבני אדם רגילים לחשוב באיזה מקרה יוצא מן הכלל, שהגישו להם החיים שי, בהאירם את פניהם אליהם, ושבאחרית הימים, ככלות כוחותיהם בהבל, תהא הנפש ניזונית הימנו להנאתה…

ביום הששי או בזה שלאחריו לבָתָר הָכִי היה אלקסי איוואנוביץ' יושב בבוקר בחדר משכיתו וכותב מכתב של ברכה לאותה דודה ואלכסנדר גריגורוביץ' היה מטייל ומתנודד מסביב לו… אותו לילה היה לו ליל נדודים ובבוקר קם סר וברוח קודר ועכשיו הנה גבר שממונו. הוא היה מטייל והוגה בדבר חופשתו, שקצה הנה קרב וקרב, ובדבר ארוסתו, היושבת ושומרת את בואו, ובדבר אותם בני האדם, שיש להם היכולת לחיות כל ימיהם באיזה כפר והוא אינו אלא תוהה וכמיה לזה. לאחרונה, ניצב אצל אחד החלונות והיה מביט ארוכות אל האילנות והצית וקיטר שלוש פאפירוסות רצופות בזו אחר זו ואחר פנה אל אחיו:

– יש לי, אַליוֹשה, בקשה אחת אליך – קרא. – השאילני נא ליום אחד את סוס הרכב שלך…

הלז נתן בו מבט חודר ופניו קדרו והוא חזר אל מכתבו.

– התשאילני איפוא? – חזר הפורוצ’יק ושאל.

הלז הביט אליו שנית. אחר כך הוציא במתינות את הארגז שבשולחנו ונטל משם צרור אחד כרסני והושיטו לאחיו.

– הרי פה ה"א אלפים – קרא. – הללו אמנם אינם משלי! אבל האלוהים אִתם והכל אחת. ולך, אחי, עצתי נאמנה: צוה ויביאוּ לך מרכבת רתומה מבית הפוסטה ולך לך בשם אדני. בנאמנות!

הפורוצ’יק סקר מצדו הוא גם כן בפניו של אחיו ופתאום התחיל צוחק.

– אבל אתה מצאת, אַליוֹשה! – קרא ופניו אדמו. – כל אותו דבר כולו לא היה אלא משום שהיתה את נפשי ללכת להתם. משהגישה לי אתמול הכובסת את אותו האפוד הארור ומשבא אל אפי ריחם של אותם הפרחים שבשם והממני, מיד… הנה מיד התחילה אצלי משיכה זו שבלב…

– חייב אתה לחזור.

– אמנם צדקת. בינתיים הנה כבר פיטורי נגמרים. כלה ונחרצה – היום אני שב! חי נפשי! כל כמה שלא תהא שוהה – בסופו של דבר הוא מוכרח לחזור… היום אני שב!

ובו באותו יום היתה בשעת הארוחה ניצבת מרכבת-הפוסטה אצל ביתו של אלקסי איוואנוביץ' כשהיא רתומה לסוסים דוהרים, ולאחר שנטל הפורוצ’יק את ברכתם של בני הבית, ישב ופרש לדרכו.

חלף עוד שבוע אחד. היו השמים קודרים אבל היום היה חם וזוהמתו היתה קשה. מאז הבוקר היה אלקסי איוואנוביץ' משוטט בחדרים באפס מטרה והיה מביט בחלונות וממשמש באלבומים שונים, שהיו לו כבר לזרא. כשהיה נתקל באשתו או באחד מהילדים, היה מתחיל נוהם ברוגזה. ביום זה נדמה לו משום מה, שאת הילדים מחנכים בביתו שלא כראוי, ושאשתו אינה משגיחה כלל וכלל על המשרתים, ושההוצאות שבית מרובות מאוד על הכנסותיו. פירושו של כל זה היה ש“אדוני הבית” שרויים ברוגז.

בשעת ארוחת הצבריים נשאר אלקסי איוואנוביץ' לא מרוצה לא מהמרק ולא מהצלי, שהגישו לו, וקם וציווה ורתמו לו את מרכבת-המרוצה שלו. מדי צאת המרכבה מהחצר, נהג בסוס לאט, לאט, ולאט, לאט נהג בו גם כשיעור רבע הפרסה לאחר זה ופתאום עצר.

– אולי אל זו… אל אותה שִדה אולי? – חשב והביט אל השמים הקודרים.

ובפניו השתטחה בת-צחוק. אפשר היה לחשוב, שמחשבה זו באה אל לבו היום זה רק עכשיו. בו באותו רגע נוּטל שממונו מלבו ועיניו הנרפות הפיקו רצון. הוא דפק בסוס…

כל אותה שעה, שהיתה מרכבתו הקלה דוהרת, היה מצייר לו בדמיונו, כיצד תבוא אותה יהודייה לידי התפעלות, כשיכּנס אליה פתאום, כיצד יהא מלגלג לה ומפטפט אתה וחוזר הביתה ורוחו חדשה…

– אחת לחודש – היה חושב – מהראוי, שיהא אדם מחדש קצת את ימיו במה שהוא… שאינו לגמרי בגדר הרגיל. במה שהוא, שיש בו כדי יצירת איזו תסיסה באורגאניזם הקפוא, כדי יצירת איזו תסיסה, שיש בו ממש – איזו ריאקציה הגונה… ויהא אותו דבר מה שיהיה: יהא זה איזה משתה הילולים או שתהא זה אותה בת ישראל… לא סגי בלאו הכי!

משירדה אפלה באה מרכבתו הדוהרת אל אותה חצר גדולה. החלונות שבבית היו פתוחים ולאוֹזניו בא מבפנים הבית צחוק מצלצל וקול שירה.

מִבְּרְרְרַק שָמַיִם זִיו נוֹטֶפֶת הִיא

וְלוֹהֶטֶת מֵאֵש שַלְהֶבֶת הִיא

שרה נהימה אחת חזקה ורוויה שבחזה.

– הנה כי כן, יש אצלה אורחים – חשב.

והתחיל לבו נוקפו. אפשר כדאי לו שישוב? – באה מחשבה ללבו והוא נטל את הזוֹג בידו וצלצל והתחיל מתרומם בשליבותיו של אותו סולם. כשבא אל הפרוזדור, הציץ וראה את אשר באולם. שם היתה מסבה חבורה של חמישה או ששה אורחים. כולם היו גברים וכולם מאנשי שלומו, אדונים חצרנים שכמותו ופקידים נושאים במשרה.

האחד שבהם, אדם גבוה ורזה, היה יושב אצל הפסנתר ואצבעותיו הארוכות רקדו וכרכרו במדפים וקולו ליווה את המנגינה. האחרים היו מסובים ומקשיבים וחושפים שיניים בהנאה. קריוקוף ניגש אל הראי ופישפש במראהו ויהי כבר אומר לבוא גם הוא אל האולם; אבל פתאום פרחה לה ובאה אל הפרוזדור גברת-הבית כעצמה, כשפניה צוהלים והיא לבושה אותה שמלה שחורה שלה… בראותה אותו, נדהמה קצת בתחילה ופתאום פרצה מחזה שאגה קלילה ופניה קרנו:

– אח, אדוני הוא זה? – קראה ואחזה אותו בידו. הנה זה סיורפריז! – אה, והנה גם מטרוניתא! – צחק לה הלז וחיבקה במותנה. – יוצא לנו איפוא, שגורלה של אירופה מוטל בחיקה של צרפת ורוסיה?

– הרי אני כה שמֵחה! – התחילה הגברת צוחקת והסירה בזהירות רבה את ידו ממוֹתנה. – ייכנס איפוא אל האולם. כל המסוּבים בשָם מאנשי-שלומו הם… ואני אצווה בינתיים ויגישו לו תה. הלא אלקסי קוראים לכבודו? ייכנס איפוא – ואני מִיַד…

היא נופפה לו בכפה ופרחה לה ואחריה נשאר והיה מתפשט מסביב אותו הריח המיוחד והמתוק במקצת של הפרחים החריפים שלה. קריוקוף זקף את קומתו ונכנס את האולם. הוא היה ידידם וחבֵרם של כל אותם האדונים שנמצאו אותה שעה באולם; ואולם כשנכנס, יצא ידי חובתו כנגדם רק בנדנוד קל שבראש. הללו השיבו לו שלום גם כן באיזה דוחַק, כאילו אותו מקום, שבו הם נפגשים, אינו כדאי וראוי להם, או שהחליטו כולם יחד, בלי אוֹמֶר, שיותר נוח יהיה להם ולכולם אם לא יהיו הפעם מכירים איש באחיו.

קריוקוף יצא את האולם ונכנס אל חדר-האורחים ומשם אל חדר שני בדומה לו. בדרכו נפגשו לו עוד שניים-שלושה אורחים, שהיו גם-כן ממַכריו הטובים. וגם הם הכירוהו בדוֹחַק. פניהם של אלו היו מבוסמים וצוהלים. אלקסי איוואנוביץ' היה מביט אל בני-אדם אלו אלכסוֹנוֹת והיה תוֹהה ותמיה כיצד יכולים בני-אדם שכמותם, אנשים שיש להם בני משפחה, בני-אדם נשואי-פנים, מלומדי יגון ואנחה, כיצד הללו יכולים לִנְחוֹת-דַרגָה כל-כך ולבוא לידי הוֹללוּת שווה-פרוּטה שכזאת. הוא היה והה בלבו ואגב צחוק קל ואגב משיכה-בכתפיים שט מהם והלאה.

– יש מקומות – היה חושב בלבו – שאינם נוחים לו לאדם, אלא משהוא שותה בתחילה שיכּוֹר. זכורני, שלבית-האופרטה ולאהלי-קֵדָר לא הייתי בא מִיָמַי אלא משהייתי שותה-שיכוֹר בתחילה. יין ייטיב לבב אנוש וישלימנו את החֵטא…

ופתאום נשאר ניצב, כמחובר אל הרצפה, ושתי ידיו אחזו במזוזת הדלת. בחדר-משכיתה של הגברת ראה פתאום את אחיו, את אלכסנדר גריגורוביץ'. הוא היה יושב אֶל אותה מַכתבה קטנה והתלחש חרש את יהודי כרֵסָני, שהתחיל מתנַוונֶה, וכשראה לפניו את אחיו הבכור אדמו פתאום פניו והוא התחיל מסתכל באלבום, שהיה מונח לפניו.

אז צפה פתאום ועלתה בלבו של קריוקוף הרגשת הכּרת-עצמוֹ ודָמָיו שטפו אל ראשו. בלב מלא בושה, כולו רותח ונדהם, התנודד דוּמם ליד אותה מכתבה. סוקולסקי הוריד עוד יותר את ראשו. פניו נתכרכמו ונתעווּ מחמת בושה מציקה.

– אה, אתה הוא זה, אליושה? – מילמל והשתדל להרים אליו את ראשו ולהצטחק. – אני סַרתי לכאן לשֵם… נטילת ברכה…ו… ו… כמו שאתה רואה… אבל מחר אני שב – בהחלט!

– מה אני יכול להגיד לו – מה? – חשב אלקסי איוואנוביץ' אותה שעה. – כלום יש לי הצדקה למתוח עליו קו של ביקורת, בה בשעה שאני עצמי ראוי לאותה נזיפה גופא?

והוא לא דיבר דבר; אלא גנח ויצא בלאט.

אַל תִקְרָא לָה בַּת השמַים

ומאדָמָה לא תהֵא לוּקָחָה…

היתה באולם משתפכת אותה נהימה רווּיה וחזקה.

ובקרוב היתה מרכבת-המרוצה של קריוקוף דוהרת ומנַקשת במסילה וממַלאתה תמרות, תמרות של אבק.

דמדומי ערב. שלג עב ולח מרפרף בעצלות סביב הפנסים שהודלקו זה עתה, יורד ומכסה בשיכבה דקה ורכה את הגגות, את גבות הסוסים, כתפי האנשים וכובעיהם.

העגלון יונה פוטאפוב הנהו לבן כולו ונראה כצלם־בלהות. הוא כפף את קומתו, עד כמה שאפשר לכוף גוף חי, ישב על מקומו בקצה העגלה – ואינו זע. אלמלי ירדה עליו ערימת־שלג גדולה וכיסתהו – דומה שגם אז לא היה מוצא לנחוץ לעמוד ולהתנער… הסוסה שלו אף היא לבנה כולה ועומדת בלי נוע. בגופה המדולדל וחסר־התנועה וברגליה הישרות והזקופות כמקלות, דומה היא לסוס־דובשן שמחירו פרוטה. כפי הנראה שקועה היא עכשיו במחשבות. אכן, מי שנלקח מאחורי המחרשה, נעקר מתוך סביבתו הרגילה והושלך אל תהום זו, המלאה אורות זרים, מהומה, שאון ומרוצת בני־אדם – אי־אפשר לו שלא ישתקע במחשבות…

זה זמן רב הוא כאן חונה עם סוסתו, ואינו זע. עוד לפני ארוחת־הצהרים יצא מחצר מלונו ועמד לחכות, ונוסעים – אין, אָיין.

אולם הנה מחשיך היום ואפלולית של ערב מלפפת את העיר. אורם החיוור של הפנסים הולך ומתבהר והרעש בתוך הרחוב מתגבר.

“עגלון, אל הרחוב הוויבורגי,” שומע יונה.

הוא מזדעזע; בעד ריסי־עיניו, המכוסות שלג, רואה הוא איש־צבא, העומד לפניו עטוף באיצטלה ובברדס.

“אל הרחוב הוויבורגי,” חוזר הלז ומצווה. “הישן אתה, מה? – אל הרחוב הוויבורגי.”

יונה מנענע את המושכות לאות הסכמה; מעל כתפיו ומעל גב הסוסה נושרות שכבות, שכבות של שלג… איש־הצבא יושב בתוך עגלת־החורף, העגלון שורק בשפתיו, מגביה את צווארו כברבור, מתרומם ומנופף בשוטו. הסוסה מגביהה את צווארה אף היא, מעקמת את רגליה הזקופות וזזה ממקומה בפקפוק…

“להיכן אתה נדחף, שד!” מגיעות לאוזני יונה קריאות מבין ההמון המתרוצץ אילך ואילך. “לאן ישאך הרוח? פנה ימינה!”

“אינך יודע לנהוג את הסוס,” מתרעם איש־הצבא, “ימינה פנה.”

איזה רכב, העובר על יד יונה במרכבה, גוער בו ומחרפו. אחד העוברים, הרץ באלכסון דרך הרחוב, נתקל בסוסתו, מנער את שרוולו מן השלג ומביט אליו בזעם. יונה מתנועע ומתהפך על מקומו, כאילו היה יושב אל עקרבים, מזקיר את מרפקיו לכל צד ומביט בטירוף־הדעת, כתוהה ואינו מבין למה ובשלמה הוא כאן.

“איזו נבלים!” מלגלג עליו איש־הצבא. “קנוניה עשו כולם לבוא הערב בהתנגשות אתך ואת סוסתך.”

יונה מסתכל בנוסע ושפתיו נעות… רוצה הוא, כנראה, להגיד דבר־מה, אולם אין גרונו מפליט אלא קול נחרה בלבד.

“מה?” שואל איש־הצבא.

יונה מעקם את פיו מתוך חיוך ואומר בהתאמצות:

“ואצלי, אדוני, זה… בן מת אצלי בשבוע זה.”

“המ… ומאיזו סיבה מת?”

“ומי יודע! כנראה מקדחת… שלושה ימים שכב בבית־החולים – ומת. כך היה רצונו של אלוהים.”

“הצידה, שד!” מגיע קול מתוך החשיכה. “היצאו עיניך מחוריהן, כלב זקן, הבט וראה מה שלפניך.”

“מהר, מהר,” אומר איש־הצבא, “הן באופן כזה תימשך הנסיעה עד מחר, דפוק נא בסוסים והזדרז.”

העגלון מגביה שוב את צווארו, מתרומם ומנופף בשוט. פעמים אחדות הוא הופך את פניו אל הנוסע ומסתכל בו, אולם הלה סגר את עיניו. אינו נוטה, כנראה, כלל לשמוע את דבריו.

ברחוב הוויבורגי יוצא איש־הצבא מתוך עגלת־החורף, והוא, יונה, מתעכב על־יד איזה בית־מרזח, כופף שוב את קומתו ואינו זע… שלג לח יורד ומלבין אותו ואת סוסתו. עוברת שעה, שעתיים.

על המידרכה עוברים שלושה צעירים, כשהם דופקים ומקימים שאון בערדליהם ומחרפים איש את ריעהו. שניים מהם גבהי־קומה ודקי־גוף והשלישי – גוץ וגיבן.

“אל גשר השוטרים, עגלון,” צועק הגיבן בקול מרוסק. “שלושה נוסעים… עשרים פרוטה!”

יונה מנענע במושכות ושורק בשפתיו. עשרים פרוטה – זהו מחיר נמוך, אמנם, אולם מה לו עתה ולמחיר?… רוּבּל, או חמש פרוטות – ובלבד שיימצאו נוסעים… הצעירים ניגשים אל העגלה כשהם מתנגחים ומדיינים איש עם ריעהו ומנבלים את פיהם, ושלושתם מטפסים בבת־אחת וממהרים אל המושב. מתחילים הם לדון בשאלה, מי מהם יישב ומי יעמוד. אחרי חיכוכים רבים ודין־ודברים, מחליטים כי לעמוד צריך הגיבן, שעל כן, הלא הוא הקטן שבכולם.

“נו, דפוק בסוסה,” מתרגז הגיבן בעמדו מאחורי יונה ובנשמו ישר אל עורפו. “את העור פשוט מעליה! ואיזה כובע יש לך, אחא, לא תמצא דוגמתוֹ בכל פטרבורג…”

“הי, הי, הי,” מצטחק יונה, “כובע כהלכה.”

“נו, אתה דופק! האם ככה תתנהל כל הדרך? כן? ואינך חושש כלל שמא תקבל סטירת־לחי?…”

“הראש כואב,” אומר אחד מארכי־הקומה – “ארבעה בקבוקים קוניאק הרקתי אתמול ביחד עם ואַסקה בבית הדוקסובים.”

“איני מבין בשלמה השקרים הללו,” מתקצף השני, “שקר וכזב.”

“הי, הי, הי,” מצטחק יונה. “חברייא עליזה!”

“טפו, יקחך אופל,” מתרעם הגיבן, “התסע, זקן אשמאי, אם לאו? הככה נוהגים בסוסים? הצלף נא בשוט, נו, שד, נו! דפוק היטב.”

יונה מרגיש את גופו של הגיבן המתנועע מאחוריו, שומע את קולו הרועד, את דברי־החירופים המכוּונים אליו, ורואה בני־אדם בקירבתו, ורגש־הבדידות מתחיל להתבדר לאט לאט מתוך ליבו. הגיבן מוסיף לחרף ולגדף עד שאיזו נאצה “כפולת־שמונה” נתקעת בגרונו, ושיעול חזק תוקפהו. שני הצעירים בעלי־הקומה מתחילים לדבר על־אודות איזו נאדז’דה פייטרובנה. יונה מסתכל בהם, ממתין עד שישתתקו, מסתכל שוב ומתחיל לגמגם.

“ואצלי… בן מת אצלי בשבוע זה.”

“כולנו עתידים למות…” מתאנח הגיבן, בנגבו את שפתיו אחרי השיעול. “נו, דפוק בסוסה, דפוק. רבותי, אנוכי אינני יכול לנסוע כך – מתי יביא אותנו למקומנו?”

“אתה חבטהו שם על צווארו ותעודדהו קצת…”

“השומע אתה, מנוּול זקן, הכה־אכה במקל על צווארך אם לא תזדרז… אנשים שכמותך אם ננהג בהם מינהגי־כבוד ודרך־ארץ – הרי אין לנו אלא ללכת רגלי. השומע אתה, שד משחת, או שמא לועג אתה לדברינו?”

“הי־הי־הי,” צוחק יונה, “אדונים עליזים! הלואי שתהיו בריאים וחזקים.”

“עגלון, היש לך אשה?” שואלו פתאום אחד משני הארוכים.

“לי אם יש אשה? הי־הי… אדונים עליזים! האדמה הלחה – זוהי עכשיו האשה שלי… חי־חי־חי, כלומר – הקבר! בני הנה מת, ואני נשארתי בחיים… דבר נפלא. טעה־טעה, כנראה, המוות ותחת לבוא אלי, קפץ על בני…” ויונה הפך את פניו ומתכונן לספר איך מת בנו, אולם כאן מתאנח הגיבן ומודיע שכבר הגיעו למקומם. יונה מקבל את שכרו ומלווה זמן רב במבטו את שלושת הצעירים, ההולכים ונבלעים בתוך המבוא האפל. שוב יושב הוא בדד, שוב באה הדממה… היגון ששכך זמן־מה בקרבו מתחיל להציק לו ולהעיק על ליבו ביתר עוז. עיניו מתרוצצות ומביטות בפחד אל המוני בני־האדם המתהלכים בצידי הרחוב. אולי יימצא מי בין אלפי האנשים הללו שאפשר יהיה לשפוך לפניו את הלב, אולם ההמון נחפז והולך לדרכו ואינו מרגיש לא ביונה ולא ביגונו הגדול… והיגון גדול הוא בלי קץ ובלי גבול. דומה, שאלמלי נתפקע ליבו של יונה, והוא, היגון, היה נשפך החוצה, אז היה בו כדי לשטוף את כל העולם כולו, ואף־על־פי־כן נעלם הוא ואינו נראה; ידוע־ידע למצוא לו מקום בתוך חומר כל־כך דל וחסר־ערך, עד שבשום אופן לא יוכלו למצאו, ולו גם יחפשו אותו בנרות בעצם היום…

רואה הוא יונה את אחד השוערים הנושא איזה שק, והוא מחליט להיכנס אתו בשיחה.

“מה השעה עכשיו, רחימאי?” שואל הוא.

“השעה העשירית… אולם למה התעכבת כאן? סור הצידה.”

יונה מזיז את סוסתו מאותו המקום ומתרחק קצת, כופף את קומתו ושוקע ביגונו… לפנות למי שהוא בדברים אינו רוצה, אין כל תועלת בזה. אולם כעבור רגעים אחדים הוא מזדקף, מנענע בראשו, כאלו תקפו פתאום כאב חזק ומנופף את המושכות… קשה לו.

“אל המלון,” חושב הוא, “אל המלון.” הסוסה כאילו מבינה את מחשבתו ומתחילה לרוץ בכל כוח רגליה.

כעבור שעה וחצי יושב הוא על־יד התנור המזוהם אשר בבית־המלון. על גבי התנור, על הריצפה והספסלים שוכבים בני־אדם ומשמיעים קול נחרה. האוויר מלא צחנה וחום מחניק; יונה מתבונן באנשים השקועים בשינה, מתגרד וצר נעשה לו על שחזר כל־כך מוקדם הביתה.

אפילו לשיבולת־שועל לא יספיק שכרו היום – חושב הוא – ומזה נובע היגון… מי שיודע לנהל את עסקיו כהוגן, מי ששבע, גם הוא, גם סוסתו – זה שקט הוא ואין שום דבר מטרידו…

באחת הפינות מתרומם עגלון צעיר, מגהק מתוך שינה ופושט את ידיו אל דלי המים.

“לשתות הנך רוצה?” שואל יונה.

“מובן – לשתות.”

“כך… לאסותה… ואצלי, אחא, מת בן… השמעת? בשבוע זה מת בבית־החולים… מאורע!”

יונה מתבונן איזה רושם עשו דבריו על העגלון, אלא שאינו רואה כלום. הצעיר התכנס כולו אל תחת השמיכה, נרדם ויישן. הזקן מתאנח ומתחכך… כמו שהתאווה קודם העגלון הצעיר לשתות, ככה מתאווה הוא – לדבר. כמעט שבוע ימים עבר מיום שמת בנו, והוא לא הספיק עדיין לדבר על זה כהוגן עם שום אדם… לדבר צריך כראוי, בהסברה ובפרוטרוט… צריך לספר כיצד חלה הבן, כמה ייסורים סבל, מה דיבר לפני יציאת־נשמתו ואיך מת. צריך לתאר את ההלווייה, את הנסיעה לבית־החולים כדי לקבל את בגדי־המת. בתוך הכפר נשארה אחריו בת – אניסיה… וגם על־אודותיה צריך לדבר… ובכלל, כלום מועטים הם הדברים שאפשר לו לדבר עליהם עכשיו? השומע צריך להיאנח, לנוד לו, לבכות… יותר טוב לתנות את הצרות לפני נשים. הללו טיפשות הן אמנם, אלא שדימעתן מצוייה.

– אלך ואראה את שלום הסוסה – חושב הוא – לישון אפשר תמיד… ישון־תישן דייך, אין דבר.

הוא מתלבש ויוצא אל האורווה, אל סוסתו. חושב הוא עכשיו על שיבולת־שועל, על שחת, על מזג־האוויר… על־אודות בנו אין הוא יכול לחשוב בשעה שהוא לבדו. לדבר עליו עם מי שהוא – אפשר, אולם לחשוב על אודותיו, לתאר בדמיון את דמות דיוקנו – זהו למעלה מכוחותיו…

“הלועסת את?” שואל הוא את סוסתו, בהביטו אל עיניה המבריקות – “נו, לעסי, לעסי. מכיוון שאין השכר מספיק כדי לקנות שיבולת־שועל – נאכל שחת… כך… זקנתי כבר, ואין כוחי יפה בנסיעה… בני – לו היה יאה לנסוע ולא לי… זה היה עגלון שבעגלונים… אלמלי נשאר בחיים…”

יונה שותק זמן־מה ומתחיל שוב:

“כך הוא הדבר, אחא, סוסתי… קוזמה בן יונה איננו, שבק חיים לכל חי, עמד והסתלק מאתנו מבלי בקש חשבונות רבים… ועכשיו נניח שלך יש סייח קטן ואת הנך אימו־יולדתו, ופתאום, דרך משל, שבק סייח זה חיים לכל חי. האם לא צר?”

הסוסה לועסת, מקשיבה ונושמת לתוך כפות־ידיו של בעליה.

יונה מתעודד ושופך לפניה את כל ליבו…

(“הפועל־הצעיר”, תרע’ג, גל' 35)

הנפשות

וסילי וסילביץ סויטלו־וידוב, שחקן־התו[–]י בן 68

ניקיטה איוניץ, לחשן זקן

המחזה מתרחש על במת־תאטרון קרתני ממדרגה שניה אחרי ההצגה הבמה ריקה; מימין – שורת דלתות לא צבועות, המחוברות באפן פשוט ומובילות אל המלבשות; הדוכן מימין ועבי־הבמה מלאים מיני אבזרים שונים; באמצע הבמה שרפרף הפוך. – לילה – חשך

תמונה א'

סויטלו־וידוב: (בתלבושת של ליצן ונר דולק בידו. יוצא מתוך המלבשה וצוחק): הנה לך עסק! הרי לך מחזה! במלבשה נרדמתי! ההצגה כבר מזמן נגמרה, הכל יצאו מן התאטרון, – ואני – בשקט גמור ישן לי ונוחר. אי, גרוגרת זקנה, גרופית של שקמה! כלבה זקנה אתה! זאת אומרת, התבסמתי ככה, עד כי נרדמתי בישיבה! חכמה! כל הכבוד לך, בקבוקי! (קורא בקול רם) אגורקה, אגורקה, שד שכמוך! פטרושקה! נרדמו, לכל־הרוחות. שיתקע היצול לתוך גרונכם. מאה שדים ומכשפה אחת! אגורקה! (מקים את השרפרף, יושב עליו ומעמיד את הנר לפניו על הרצפה) אין קול ואין קשב ורק ההד עונה אגורקה ופטרושקה – קבלו ממני היום בעד מסירותם, – שלשה רובל האחד ועכשיו גם בכלבים תבקשם ולא תמצאם… הלכו להם, וכנראה שהמנוולים גם את התאטרון סגרו (מניע בראשו) שכור! אי! כמה שלשלתי היום אל גרוני, לרגל הצעת־הכבוד שלי, מן היין ומן השכר אל־אלהים! בכל גופי שרפה, ובפה תריסר לשונות נרדמו געל־נפש. (הפסקה) טפשות! השתכר לו הטפשון הזקן, ובעצמו אינו יודע – לשמחה – מה זו עושה. אי, אל־אלהים! שברון־מתנים והראש האוילי מתפוצץ, וסמרמורת בכל עצמותי ובנפש קר ואפל, כמו בקבר “אם על בריאותך אינך חס, – חוסה לפחות על זקנתך” – מתלוצץ איוניץ (הפסקה) זקנה! כמה שלא תחבל תחבולות, הטפש כמה שלא תראה מעשי־גבורה ותתפתל בנפתולים, – והחיים הם כבר ממך והלאה ששים ושמונה שנים הן הי – הי – יש לי הכבוד, לא תחזיר את הגלגל… הכל שתוי כבר מן הבקבוק ונשאר רק טיפ־טיפה על הקרקעית… נשארה רק הקובעה… כך־הוא.. כך הוא הענין, וסושיה… רוצה – או אינך רוצה, – הגיעה כבר השעה לחזור ולשנן את תפקיד־המת. אבא־מות אינו מעבר להרים… (מביט נכחו) והנה ארבעים וחמש שנים פעלתי על הבמה ובכל־זאת את התאטרון רואה אני בלילה, כמדומני, זו הפעם הראשונה… כן, בפעם הראשונה… והרי זה משונה, יכרסמני חזיר מיער… (מתקרב לחזית־הבמה) כלום אין לראות… אמנם תבת־הלחשן נראית במקצת… והנה תא־הכבוד, ו“העמוד”… וכל השאר – חשך ואפלה! שוחה שחורה כתהום, כקבר בו מתחבא המות בעצמו… בררר!… קר!… מן האולם מנשב הרוח כמתוך ארובת־העשן… הנה המקום הנכון לשדים ולרוחות! נורא, לכל־הרוחות… ובגב נתקבצו הנמלים… (קורא בקול) אגורקה! פטרושקה! איכם, שדים שכמותכם?! אל־אלהים, למה זה אני מזכיר יצורים טמאים אלה? אוי, אלי שבשמים. השלך כבר ממך והלאה את המלים הללו, חדל לך מן השתיה לשכרה! הלא זקנת כבר, הגיעה השעה לחדול מזה… בגיל של ששים ושמונה משכימים כבר לבתי־כנסיות לתפלת־שחרית וערבית, מתכוננים למות, – ואתה… או, אל־אלהים! מלים לא טהורות, פרצוף־שכור זה. ותלבושת חתולית זו… בושה, – פשוט, להסתכל בי! אלך מהר להחליף בגדי… פחד ואימה! לשבת כך כל הלילה – אפשר למות מפחד… (הולך אל המלבשה שלו; באותה שעה מתראה בתוך המלבשה השני[ה] שבעבי־הבמה בקצה השני, – ניקיטה איוניץ בחלוק לבן).

תמונה ב'

סויטלו־וידוב וניקיטה איוניץ

סויטלו־וידוב: (בראותו את ניקיטה איוניץ, – הוא מתפרץ בצעקה מפחד ונרתע לאחור): מי אתה? מי־זה? מה זה? מי אתה?

איוניץ: זה – אני!

סויטלו־וידוב: מי, – אתה?

איוניץ: (מתקרב אליו לאט): זה אני… הלחשן, ניקיטה איוניץ, וסיל וסיליביץ. אני הוא זה…

סויטלו־וידוב: (צונח באין־אונים על השרפרף, נושם בכבדות ורועד בכל גופו): אל־אלהים! אתה הוא זה?… אתה, ניקיטושקה מפני… מפני – מה אתה כאן?

איוניץ: אני לן כאן, במלבשה… אבל, עשה עמי חסד ואל תגיד זאת לאלכסי פומין… אין לי מקום אחר ללון, האמינה, בשם אלהים…

סויטלו: אתה הוא זה. ניקיטושקה אלי שבשמים! קראו לי שש עשרה פעמים ל“הדרן”. הגישו לי זרי־פרחים והרבה דברים אחרים… הכל התפעלו והתלהבו, אבל אף נפש אחת לא עוררה את השכור הזקן משנתו ולא הובילה אותו הביתה… זקן אני. ניקיטושקה בן ששים ושמונה שנים אנכי היום… חולה!… רוחי חלשה ויגעה בי… (נופל על זרוע ניקיטה ובוכה) אל תלך מכאן, ניקיטושקה… זקן, חלוש וידוע־חולי אני, להסתלק מן העולם נחוץ… נורא, נורא הדבר!…

איוניץ: (ברכות ומתוך רגש של הערצה): וסיל וסילביץ, הגיעה השעה שתלך הביתה!

סויטלו: לא אלך! אין לי בית, לא, לא, לא!

איוניץ: אל־אלהים! שכחת כבר היכן אתה גר!?

סויטלו: אינני רוצה ללכת שמה, אינני רוצה! שם בודד וערירי אני… אין איש עמי, ניקיטושקה. לא משפחה, לא אשה ולא ילדים… לבדי אני בעולם, כרוח בשדה… אמות ואיש לא יזכירני… מה נורא הדבר להיות גלמוד… אין איש אשר יחממני, אשר יטפל בי בחבה וישכיב את השכור על משכבו… של מי אני? למי אני נחוץ? מי אוהב אותי? איש אינו אוהבני, ניקיטושקה!

איוניץ: (מתוך דמעות): הקהל אוהב אותך, וסיל וסילביץ!

סויטלו: הקהל הלך לו, שכב לישון ושכח את הליצן שלו! לא, לשום אדם אין צרך בי. איש אינו אוהב אותי… אין לי, – לא אשה ולא בנים…

איוניץ: אי, על מה אתה מתרגז…

סויטלו: והרי אדם אני! הן חי אנכי, ובעורקי נוזל דם, ולא מים. בן־אצילים אנכי, ניקיטושקה, מגזע מיוחסים… ובטרם נפלתי לתוך שוחה זו – שרתי בצבא, בחיל־התותחנים… איזה בן־חיל הייתי, יפהפה ואדם ישר, אמיץ־לב וחם־הרגש! אל־אלהים. לאן־אפוא נעלם כל זה? ואחר־כך, – איזה שחקן הייתי, מה, ניקוטושקה?! (קם ממקומו ונשען על זרוע הלחשן) לאן נעלם הכל? היכן העת ההיא? אל־אלהים! הבטתי עתה לתוך השוחה הזאת ונזכרתי בכל, בכל! שוחה זו בלעה ארבעים וחמש שנות חיי, ואיזה מין חיים, ניקיטושקה! מסתכל אני עכשיו לבור זה ורואה את הכל, לכל פרטי־פרטיו, כשם שאני רואה את פניך לנגדי. התלהבות־הנער. אמונה. להט־אש, אהבת־נשים! נשים, ניקיטושקה!

איוניץ: וסיל־וסילוביץ, הגיעה השעה שתשכב לישון.

סויטלו: כשהייתי עוד שחקן צעיר, כאשר רק התחלתי להכנס לתוך אותו להט, זוכר אני, – התאהבה בי אחת בשל משחקי… הדורה, תמירה כברוש, צעירה. תמימה וטהורה, ולוהטת כאדם־השחר, ביום־קיץ! בפני עיניה הכחולות, בפני חיוכה הנפלא – לא יכול היה לעמוד שום לילה בעולם! גלי־הים מתפוצצים בסלעים, אך בגלי־תלתליה היו מתפוצצים כפים, צורים, גושי־קרח! זכורני עומד אני לפניה. כשם שאני עומד עכשו לפניך… יפהפיה היתה בפעם הזאת כאשר לא היתה כך מעו[דה] והביטה בי ככה, שלא אוכל לשכוח את המבט הזה גם בקבר. מלאת חן וחסד. קטיפה, עמק, ברק־הנער! שכור־מאהבה, מאושר – כורע אני על ברכי לפניה ומבקש אשר… (ממשיך בקול נמוך) והיא… היא אומרת: “עזב את במת־התאטרון עזב את התאטרון”… – הבינות? היא יכלה לאהוב שחקן – אך להנשא לו לאשה – לעולם לא! זוכר אני, באותו יום שיחקתי… היה זה תפקיד נבזה, מעשה לצנות… שחקתי והרגשתי איך נפקחו עיני לראות נכוחה… הבינותי אז, כי אין שום אמנות קדושה, כי הכל דמיון־שוא ותרמית־עינים, שאני –עבד, שעשוע בחגיגות של אחרים, ליצן, מתעתע!… הבינותי אז את הקהל! מאותה שעה חדלתי מהאמו[נה] במחיאות־כפים, בזרי־פרחים, בהתפעלות… כן, ניקישושקה הוא מוחא לי כף, קונה את תמונתי במחיר־פרוטות, אך אני זר לו, אני בעיניו מאום, כמעט פרוצה. לשם התפארות מבקש הוא להתודע אלי, אך לא ישפיל את עצמו עד כדי כך, לתת לי את אחותו, או את בתו לאשה… אינני מאמין לו! (יושב שוב על השרפרף) אינני מאמין!

איוניץ: ראה מה דלים פניך, וסיל וסיליביץ! באמת, גם עלי כבר הפלת אימים… בוא הביתה. היה בעל־נפש נדיבה!

סויטלו: אז פקחתי את עיני… והתפקחות זו עלתה לי ביקר רב. ניקיטושקה! אחר ענין זה… אחרי אותה בחורה, התחלתי לשוטט בחיים בלי מטרה, לחיות חיי־הפקר, מבלי להביט קדימה… שחקתי להם ליצנות, בדחנות ותעתועים. השחתי ובלבלתי את המוחות! והרי אמן הייתי, ואיזה כשרון! ואני השחתי והרגתי בי את כשרוני, טמאתי את לשוני, אבדתי את צלם־דמותי… אהה, אכלתני, בלעתני שוחה שחורה זו! אני לא הרגשתי זאת קדם, ואולם היום… כאשר הקיצותי והסתכלתי לאחור, ועל שכמי ששים ושמונה שנים, רק עתה ראיתי את הזקנה! השיר – הושר! (בוכה) הושר – השיר.

איוניץ: וסיל וסילביץ! אבא רחימאי, חביבי… הנה, הרגע־נא… אל אלהים! (קורא בקול) פטרושקה! אגורקה!.

סויטלו: והרי כשרון היה לי, ואיזה כח! אין אתה יכול לתאר לעצמך איזה חתוך־דבור, כמה רגש ונעם־חן. כמה מיתרים (מכה על חזהו) בחזה זה! אפשר להחנק!… ישיש. מוטב כי תשמע… חכה רגע, הנח לי להשיב רוחי… הנה, לפחות קטע מ“אותלו”:

(בקוצר רוח) חיש דברי הליצן! (רוקע ברגליו) את דברי הליצן – תן חיש! אין לי פנאי!

איוניץ: (משחק את הליצן): “הלא טוב, דודי, לשבת בית ושתות מים קרים, מנדוד בחוץ וראות במי־גשם. בואה־נא לחלות פני בנותיך; כי ליל־זעם זה לא ירחם חכמים ואף פתי־ליצן לא ינקה!” –

סויטלו: "הרעם בעוז! הקיאי אש, הסופה!

זרמו מטרות־עוז, מטר ואש, –

רוחות ורעמים – לא בנותי הם וצאצאי!

איתני־הטבע, – בכם לא אגער על מעל ורשע: – הן לכם לא נתתי מלכותי בחיי!"

………………………….

כח! כשרון! אמן! עוד דבר־מה… עוד דבר־מה מעין זה… הבה נזכיר נשכחות… הנה, לדוגמה (פורץ בצחוק מאושר) קטע מ“המלט”! ובכן, אני מתחיל… מה, כדומה־למשל? הנה מה… (משחק את “המלט”).

…אך הנה המחללים בחלילים! תנא־נא לי את חלילך! הגידו לי, מדוע כולכם שתם עלי מסביב, כמו להפילני במכמר תאמרו?

איוניץ: האמינה, נסיכי, כל זה הוא מרוב אהבה לך ומחובתי למלך.

סויטלו: לא אבינה דבריך לאשורם; נגן לי דבר־מה!

איוניץ: לא אדע נגן, נסיכי!

סויטלו: ראה, בקשתיך!

איוניץ: באמת, נסיכי, אינני יודע־נגן.

סויטלו: בשם אלהים, בכל לב בקשתיך, נגן!

איוניץ: אני בכלל לא למדתי נגן בחליל!

סויטלו: והלא נקל הדבר – משקר! לדבר־מה תדמני? לנגן בי חפצת, לנגן על נפשי – והנה תקצר ידך מהוציא צליל מכלי־זמר דל זה! ועתה, הגד נא בעצמך: האמנם גרוע ודל אנכי מחליל זה? תוכל לכנותני בשם כלי־זמר ככל אשר תחפוץ. יכול אתה לענותני, – אך לא לנגן עלי!" (צוחק ומוחא כף) הידד! הדרן! הידד! היכן כאן, לכל־הרוחות, זקנה?! אין כל זקנה, הכל הבל ורעות־רוח, שטות! הכח זורם כמעין מכל העורקים, זה הוא – עלומים, רעננות, חיים! במקום שם כשרון, ניקיטושקה, שם אין זקנה! אין זאת, כי התהוללת קצת, ניקיטושקה?! נשרפה דעתך! חכה־רגע, תן לי להשיב רוחי… אוה, אלהים, אלי שבשמים! הנה, הסכת ושמע־נא, איזה רוך, איזה עדינות, איזו מוסיקה! הס, שתיקה!

(שומע קול קשקוש דלת הנפתחת) מה־זה?

איוניץ: כנראה שפטרושקה ואגורקה באו… כשרון, וסיל וסיליביץ, כשרון!

סויטלו: (קורא בקול בפנותו אל הדלת) הנה, היסעורים שלי! (אל ניקיטה) הבה ונתלבש… [א]ין כל זקנה, הכל הבל ורעות־רוח, בערות… (צוחק מטוב לב)… ולמה־זה אתה בוכה, פתי שלי הטוב? למה אתה מתיפח? אי, זה לא טוב! הנה, זה כבר לא טוב! די, דיך, זקן. די להסתכל בי כך. מדוע אתה מביט עלי כך? ואין צרך לבכות. הנה, די! במקום שיש אמנות, שיש כשרון, – שם אין זקנה, אין בדידות, אין מחלות, וגם לא מות־למחצה… (בוכה) לא, ניקיטושקה, שירנו הושר כבר… איזה כשרון אני? אתרוג סחוט, גרוגרת יבשה, מסמר חלוד, ואתה, – עכבר תיאטרוני זקן, לחשן… נלך (הולך) איזה כשרון אני? במחזות רצינים טוב אני אולי לבני־לויתו של פורטינברס… כן, וגם בשביל זה הנני כבר זקן מדי… כן… הזוכר אתה, ניקיטושקה, את הקטע ב“אוטלו”?

איוניץ: כשרון! כשרון!

סויטלו: או גם זה:

(הולך עם ניקיטה; המסך יורד לאט).

הנפשות:

הלנה א. בנובנה, פופוב, אלמנה צעירה, בעלת אחוזה, וגומות חן בלחייה.

גריגורי סטפנוביץ סמירנוב בעל־אחוזה, במבחר שנותיו.

לוקא משרת זקן, בבית פופוב

גנן עגלון ופועלים אחדים.

מקום המחזה – חדר־האורחים באחוזת פופוב.

מחזה ראשון

הגב' פופוב ולוקא.

הגב' פופוב (לבושה אלמנות, יושבת ומסתכלת בעיון רב בתמונה)

לוקא: לא טוב הדבר, גברתי… את רק מאבדת את עצמך לדעת… הנה המשרתת והמבשלת הלכו היערה ללקוט גרגרים; כל החי ונושם – שמח ועליז, אפילו החתולה, גם היא יודעת להנות מן העולם לפי דרכה, מטילת וצדה צפורים; ואת יושבת כל היום בחדר, ממש כמו במנזר, בלי קורת־רוח כל שהיא. כן, באמת! אם נעשה חשבון, – הרי זה כבר שנה תמימה שלא יצאת מפתח הבית!…

הלנה: ולא אצא עוד לעולם… לשם מה ולמה? חיי תמו כבר. הוא מונח בקבר ואני קברתי את עצמי בין ארבעת הכתלים הללו. אנחנו מתנו שנינו.

לוקא: הרי לך! מוטב היה לולא שמעתי זאת, באמת! נקולי מיכאילוביץ מת, ככה הוא, רצון אלוהים היה זה, תהא נשמתו עדן… התאבלת עליו – ודי… לכל מדה וגבול… הן אי־אפשר לבכות כל הימים וללבוש אלמנות כל ימי חייך. גם עלי מתה לפני שנים הזקנה שלי… ובכן? התאבלתי עליה, בכיתי במשך חדש ימים ודי… ואילו אמרתי לקונן עליה כל הימים שירי־קינה כי אזי הזקנה לא היתה ראויה לכך (נאנח). שכחת את כל השכנים… בעצמך אינך נוסעת לבקר אותם, וגם לקבלם אצלך אינך רוצה. חיים אנו, במחילה מכבודך, כעכבישים – אך אנו רואים את אור השמש. את תלבשתי הרשמית כבר כרסמו העכברים… נכון היה זה לולא היו אנשים טובים בעולם; וכאן הרי כל הסביבה מלאה “פריצים” ובעלי־שררה… ברבולוב חונה הגדוד, הקצינים – ממש ממתקים, לא תשבע העין מראות! ובמחנה – בכל יום ששי נשף, וכמעט בכל יום מנגנת התזמורת הצבאית… האח, גברתי – יקירת נפשי! אשה צעירה ויפה כמוך, דם וחלב, – לוא רק לחיות חפצת להנאתך… יופי זה הן לא לעולמים ניתן! עשר שנים תעבורנה ובעצמך תרצי לחיות טוב יותר ולפזר אבק בעיני האדונים הקצינים, אך מאוחר יהיה…

הלנה: (בהחלטה): הריני מבקשת ממך, לא לדבר אתי על זה לעולם! יודע אתה, כי מאז מת עלי נקולי מיכאילוביץ אין עוד לחיים כל ערך בעיני. לך נדמה, כי חיה אנכי, אך זה רק נדמה לך! אני נשבעתי לא להסיר מעלי את בגדי־אלמנותי ולא לראות באור־החיים עד רדתי קבר… השומע אתה? תראה נא נשמתו מה אוהבת אני אותו. כן, ידעתי, אין זה סוד כמוס בפניך, כי לעתים קרובות לא היה צודק כלפי, היה אכזרי ו… גם רמני, אך אני אהיה נאמנה לו עד הקבר ואוכיח לו איך יכולה אני לאהוב. שם, מעבר לקבר, ימצאני ככה, כמות שחייתי עד יום מותי…

לוקא: לשם־מה כל הדבורים הללו, בשעה שיכלת לצאת אל הגן לטייל מעט, או לצוות כי ירתמו את טובי או את וליקן ולנסוע לבקר אצל השכנים…

הלנה: אח! (בוכיה)

לוקא: גברתי!… חיתי!… מה לך? אלהים עמך!

הלנה: הוא כה אהב את טובי! הוא תמיד נסע בו אל קורטשגין, או אל ולסוב. מה היטיב לנהוג! כמה חן היה לו כאשר משך אליו בכל כוחו את המושכות! הזוכר אלה? טובי, טובי! צוה ויתנו לו היום שמינית יתרה של מספוא.

לוקא: כמצותך גברתי! (נשמע צלצול חזק בפעמון הדלת)

הלנה: (מזדעזעת): מה זה? לך ואמר, כי אינני מקבלת שום אדם!

לוקא: כמצותך! (יוצא)

מחזה ב. הלנה (לבדה)

הלנה: (מסתכלת בתמונה): אתה תראה, נקולאס, כיצד אני יודעת לאהוב ולסלוח… אהבתי תכבה יחד עמי, כאשר יחדל לבי האמלל מדפוק בקרבי (מחייכת מתוך דמעות) ואתה אינך בוש? אני אשה חסודה, נאמנה, סגרתי את עצמי על בריח ומנעול, ואהיה נאמנה לך עד הקבר, ואתה… ואינך מתביש כלל, שמנמון? בגדת בי, עוררת שערוריות, למשך שבועות תמימים עזבתני לבדי…

לוקא: (נכנס נרגז כולו)

מחזה ג. הלנה ולוקא

לוקא: (נרגש מאד): גברתי, מי־שהוא שואל עליך; מבקש להכנס…

הלנה: והרי אמרת ודאי, כי מיום שמת עלי בעלי אין אני מקבלת שום אדם?

לוקא: אמרתי, אך הוא גם לשמוע אינו רוצה; אומר שהעניו תכוף מאד.

הלנה: אי־נ־ני מ־ק־ב־ל־ת!

לוקא: אמרתי לו זאת, אולם… איזה מן פרא מיער… מחרף ומגדף ונדחק ממש בכח אל החדר… הוא עומד כבר בחדר־האוכל…

הלנה: (נרגשת כולה) טוב, הכניסהו… איזו גסות!

לוקא: (יוצא)

הלנה: כמה קשים הם בני האדם הללו! מה להם אלי? למה להם להפריע את מנוחתי? (נאנחת) לא, כנראה שבאמת אצטרך להכנס למנזר… (נשקעת בהרהורים) כן, למנזר…

מחזה ד. הלנה, לוקא וסמירנוב

סמירנוב: (בכניסתו, אל לוקא): ריקא שכמותך! אוהב אתה לפטפט הרבה… חמור שכמותך! (רואה את הלנה, באדיבות) גברתי, יש לי הכבוד להציג את עצמי לפניך: קצין בחיל התותחנים לשעבר, בעל האחוזה גריגורי סטיפנוביץ סמירנוב! עלי להפריע ולהטרידך בענין חשוב עד מאד…

הלנה: (מבלי להושיט לו ידה): מה חפצך?

סמירנוב: בעלך המנוח, שהיה לי הכבוד להכירו, נשאר חייב לי בשני שטרות סך של אלף ומאתים רובל כסף; ומכיון שעלי לסלק מחר רבית בבנק החקלאי, הייתי רוצה לבקשך, גברתי כי תשלמי לי את הסכום היום.

הלנה: אלף ומאתים רובל?… בעד מה נשאר בעלי חייב לך את הכסף?

סמירנוב: הוא קנה אצלי שבולת־שועל.

הלנה: (נאנחת, אל לוקא): אל תשכח איפוא, לוקא, לצוות, כי יתנו לטובי שמינית יתרה של מספוא, (לוקא יוצא, אל סמירנוב) אם נקולי מיכאילוביץ נשאר חייב לך חוב – הרי זה מעצמו מובן כי אשלם; – אולם, סלח־נא, במטוי ממך, אין לי היום כסף במזומן. מחרתיים, ישוב סוכן־הבית שלי מן העיר, ואצוה עליו לשלם את המגיע לך; ולעת־עתה אין אני יכולה למלא את בקשתך… נוסף לזה מלאו היום בדיוק שבעה חדשים מאז מת עלי בעלי, ואני הנני במצב רוח כזה שאינני מסוגלת לחלוטין להתעסק עכשיו בעניני־כספים.

סמירנוב: ואני הנני במצב־רוח כזה, שאם לא אשלם מחר את הרבית, אצטרך לעוף דרך ארובת־העשן והרגלים למעלה; יען כי ישמו עקול על האחוזה שלי!

הלנה: מחרתים תקבל את כספך.

סמירנוב: ואני – אינני יכול לחכות עד מחרתיים.

הלנה: ובכן מה לעשות, אם אין לי עכשיו?!.

סמירנוב: זאת אומרת, שאינך יכולה לשלם?

הלנה: אינני יכולה.

סמירנוב: המ… זה הוא דבורך האחרון?

הלנה: כן, האחרון.

סמירנוב: דבור אחרון? לחלוטין?

הלנה: לחלוטין.

סמירנוב: תודה רבה לך. טוב לדעת זאת. (מושך כתפיו) ועוד דורשים ממני כי אהיה קר־רוח! פוגש אותי זה עתה בדרכי מנהל המכס ושואלני: “משום־מה אתה נרגז כל־כך, גריגורי סטיפנוביץ?” כן, במטוי ממך, כיצד לא להתרגז?… הכסף דרוש לי כאויר לנשימה… נסעתי מן הבית עוד אתמול בבקר השכם, חזרתי על כל בעלי־חובותי, ולוא אחד מהם לכל־הפחות היה משלם את המגיע ממנו! נתעיפתי ככלב, לנתי השד יודע היכן, באיזה פונדק יהודי, ליד חבית יין־שרף… ולבסוף כשאני בא הנה, במרחק של שבעים פרסה מביתי, ומקוה לקבל כאן כסף, מכבדים אותי ב“מצב־רוח”! – וכיצד לא להתרגז?

הלנה: כמדומני שדברתי ברור: סוכן־ביתי יחזור מן העיר, – ואז תקבל את הכסף.

סמירנוב: לא אל סוכן־ביתך באתי, כי אם אליך! לאיזה שד שבעולם, סלחי לי על הבטוי הזה, – דרוש לי סוכן הבית שלך?!

הלנה: סלח לי, אדוני הנכבד, אין אני רגילה לבטויים כאלה ולא לאופן דבור כזה. אין לי עוד מה לדבר עמך (יוצאת מהר).

מחזה ה. סמירנוב (לבדו)

סמירנוב: ומה תאמרו לזה, בבקשה מכם?! מצב־רוח! לפני שבעה חדשים מת בעלה! אבל אני – המוכרח אני לשלם את הרבית או לא? ובכן, בעלך מת עליך, אינך במצב־רוח וכדומה מן השטויות… סוכן הבית נסע אי־שמה, יקחהו האפל, אבל מה תאמרי לי לעשות? האברח אולי מפני בעלי־חובותי בכדור מעופף, או מה? או אולי להטיח ראשי בכתל? בא אני לגרוזדיב – והנה אינו בבית; – ירושביטש – התחבא פשוט כמשמעו; – עם קירילצוב התקוטטתי עד מות ממש, ועוד מעט והשלכתיו בעד החלון החוצה; – למזוטוב – יש שלשול, ולזו כאן – מצב־רוח! אף נבל אחד אינו משלם! וכל זה משום שפנקתי אותם יותר מדי, משום שאני למך, סמרטוט, סבתא זקנה! משום שעדין אני יותר מדי בהליכותי אתם! אך חכו נא מעט! עוד תכירוני לדעת! אני לא ארשה להתלוצץ בי, לכל־הרוחות! כאן אשאר ולא אזוז מפה עד אשר שלם תשלם לי! בררר!… מה כועס אני היום, כמה רוגז אני! מרוב כעס כל עורקי מזדעזעים בי ואני חסר אויר לנשימה… אי, אל־אלהים, גם חולשה תוקפתני (קורא) המשרת!

מחזה ו. סמירנוב ולוקא

לוקא: (נכנס): מה לך?

סמירנוב: תן לי כוס מים!

לוקא: (יוצא)

סמירנוב: לא, אף צל צלו של הגיון! אדם זקוק לכסף והחלף מונח על צוארו, הוא מוכן ממש לתלות את עצמו, – והיא אינה משלמת משום שהיא, – מבינים אתם, – אינה במצב־רוח להתעסק בעניני כספים?! זה הוא הגיון אמתי של נשים, הגיון של שמלה! ולפיכך לא אהבתי מעולם ואינני אוהב להרבות שיחה עם נשים. נוח יותר לשבת על חבית מלאה אבק־שרפה מאשר לשוחח עם אשה. בררר!… ממש צמרמורת קרה עוברת בכל גופי, – כל כך הרגיזתני שמה זו! די לי רק לראות יצור פיוטי כזה מרחוק, – ומיד יאחזני השבץ בקבורת רגלי, פשוט לצעוק חמס!

מחזה ז. – סמירנוב ולוקא

לוקא: (נכנס ומגיש לו כוס מים): הגברת חולה ואינה מקבלת איש.

סמירנוב: הסתלקו!

לוקא: (יוצא)

סמירנוב: חולה ואינה מקבלת איש! אין צרך, אל תקבלי!… אני נשאר ואשב כאן עד אשר תשלמי את הכסף. אם תהי חולה שבוע אשב כאן שבוע… ואם שנה תהי חולה – אשב כאן שנה… אי, צפורי, אני את שלי אקבל, עלי לא תשפיעי בבגדי־אלמנותך, ולא בגומות־החן אשר בלחייך, יודעים אנחנו את גומות־החן הללו! (קורא בעד החלון החוצה) סמיון, התר את הסוסים! לא מהר כל־כך נסע חזרה! אני נשאר כאן! תגיד שם בארווה, כי יתנו מספוא לסוסים! אי, בהמה שכמותך, שוב נסתבכו שם אצלך בלי־הרתמה¹ שמשמאל במושכות (באיום) אין דבר… אני אראה לך עוד – אין דבר! (נסוג מן החלון) עסק ביש… החום לבלתי נשוא, כסף אין אדם משלם, הלילה ישנתי שנה חטופה, וכאן הרי לך עוד לבוש אלמנות בצרוף מצב־רוח… ראשי עלי יכאב… אטול אולי לגימת יי"ש? מילא, אשתה (קורא) המשרת!

לוקא: (נכנס) מה לך?

סמירנוב: הב כוס יי"ש!

לוקא: (יוצא)

סמירנוב: (יושב ומתבונן בעצמו): מילא, אין מה לומר, פרצוף נאה! מכוסה כולו אבק־דרכים, המגפים מלוכלכים, לא מרוחץ ולא מסורק, על החזיה נעורת של קש… הגברת חשבה אותי פשוט לשודד מן היער (מפהק) אמנם קצת לא מנומס היה זה להופיע בחדר האורחים בצורה שכזאת; מילא, אין דבר. לא אורח אני כאן אלא נושה הבא לגבות את חובו, ולנושים אין הלכות־בגדים…

לוקא: (חוזר ומביא לו כוסית יי"ש): יותר מדי אתה מרשה לעצמך, אדוני.

סמירנוב: (בכעס) מה?

לוקא: אני… אני לא כלום… אני בעצם…

סמירנוב: עם מי אתה מדבר?! שתוק!

לוקא: (הצדה): איזה מן² "פגע רע נשתלח בנו… השד הביאהו הנה (יוצא)

סמירנוב: הה, כמה אני רוגז! אני כועס כל־כך, עד כי נדמה לי שהייתי יכול להחזיר את כל העולם לתוהו ובוהו… ממש רע נעשה לי (קורא) המשרת!

מחזה ח. – סמירנוב והלנה

הלנה: (נכנסת בעינים מושפלות): בבדידותי נגמלתי כבר לגמרי מקולו של אדם, ואין אני יכולה לסבול שום רעש. הריני מבקשת אותם באפן נמרץ, אל תשבית את מנוחתי!

סמירנוב: שלמי לי את הכסף ואסע מכאן.

הלנה: אמרתי לך באפן ברור: כסף מזומן אין לי עכשיו, המתן עד מחרתיים.

סמירנוב: וגם אני היה לי הכבוד לומר לך ברור: הכסף דרוש לי ולא מחרתיים, כי אם היום. אם לא תשלמי לי היום – אצטרך מחר לתלות את עצמי.

הלנה: אבל מה לי לעשות, אם אין לי כסף? מה מוזר הדבר!

סמירנוב: זאת אומרת, כי לא תשלמי לי מיד? לא?

הלנה: אין אני יכולה…

סמירנוב: באפן כזה נשאר אני כאן ואחכה עד אשר אקבל את כספי (יושב) תשלמי לי מחרתיים? מצוין! אשב לי כאן עד מחרתיים… (קופץ ממקומו) שואל אני אותך! הנחוץ לי לשלם מחר את הרבית, או לא?… או שמא סבורה את כי מתלוצץ אנכי?

הלנה: אדוני הנכבד, בבקשה ממך לבלתי צעוק! אין זו אורוה!

סמירנוב: אינני שואל אותך על דבר האורוה, אלא, – אם נחוץ לי לשלם מחר את הרבית, או לא?

הלנה: אין אתה יודע להתנהג בחברת אשה!

סמירנוב: לא כן – יודע אני כיצד להתנהג בחברת אשה!

הלנה: לא, אינך יודע! אדם גס אתה ובלתי מחונך! אנשים הגונים אינם מדברים כך עם נשים.

סמירנוב: הנה, דבר נפלא! ואלא איך יש לדבר אתך? שמא צרפתית? (מעוה שפתיו) מאדאם ז’ע וואו פרי… מה מאושר אנכי שאינך משלמת לי את הכסף… אח, פרדון שהפרעתי את מנוחתך! איזה מזג־אויר יפה היום! ולבוש אלמנות־זה כה הולם אותך! (מחוה קידת־התול).

הלנה: לא מוצלח וגס.

סמירנוב: (מחקה את קולה): לא מוצלח וגס! אינני יודע כיצד להתנהג בחברת נשים! גברתי, במשך ימי חיי ראיתי יותר נשים מאשר אנקורים! שלש פעמים יצאתי לדו־קרב בשל נשים; – בשתים־עשרה בגדתי, תשע בגדו בי! זה הוא! היו זמנים בהם שחקתי את הטפש; המתקתי סוד, חלב ודבש היו תחת לשוני; – פי היה מפיק מרגליות והייתי ממולל ברגלי… אהבתי, סבלתי, נאנחתי כנגד הלבנה, התמוגגתי, נמסתי, נקפאתי… אהבתי אהבה עזה במות, אהבתי עד לשגעון, בכל מיני האפנים, יקחני האפל! – קשקשתי כעורב על דבר שווי־זכויות לנשים; את מחצית הוני בזבזתי על הרגשות עדינות אלה. אולם עכשו – עבדך הנאמן! עכשו לא תוליכוני עוד שולל! די! עינים שחורות, עינים לוהטות, שפתים כחוט השני, גומות־חן בלחיים, אור־ירח, סוד שיח, אנחת־חשאים – בעד כל אלה, גברתי, לא אתן לך עכשו אף פרוטת־נחושת אחת! אינני מדבר על הנוכחים; – אולם כל הנשים, למקטנה ועד גדולה, אין תוכן כברן, מתנפחות, משחקות בהעויות, הולכות־רכיל, מלאות קנאה, שקרניות עד לשד עצמותיהן; ריקניות, קטנוניות, בלי רחמים, ובעלות הגיון איום, – ומה ששיך לאותו דבר (טופח על מצחו) כי אז – סלחי לי על גלוי־לב זה, – יש לאנקור כל־שהוא עשרת מונים יותר מאשר לפלוסוף בשמלת־אשה! כשאתה מסתכל ביצור פיוטי כזה, נדמה לך: משי, בת־שמים, אלילה למחצה, אלף מעלות טובות; אך כאשר אל נפשה תביט – והנה הוא תנין פשוט! (תופס במשענת הכסא והכסא מתבקע ונשבר תחתיו) אך הנורא מכל הוא, שאותו תנין מדמה בלבו כי הוא־היצירה למופת, ורק לו הרשות המיוחדת, הזכות היחידה – על הרגשות עדינות! כן, לכל הרוחות, תוכלי לתלותני כאן על המסמר הזה ורגלי למעלה, – כלום מסוגלת אשה לאהוב את מי־שהוא, – מלבד את כלב־חיקה?… באהבתה יודעת היא רק דבר אחד, – לגנוח ולשפוך דמעות! בשעה שהגבר סובל ומקריב קרבנות, – שם מתבטאת כל אהבתה בזה שהיא מסתובבת הנה והנה עם השכל שלה ומשתדלת לתפוס אותו באפו, – ובאפן החזק ביותר. גרם לך מזלך הרע להיות אשה, והרי יודעת את בעצמך את טבע האשה; הגידי לי איפוא על הן דברתך: הראית מימיך אשה שתהא גלוית־לב, נאמנה וקבועה ברגשותיה? לא ראית! נאמנות ומסורות הן רק הזקנות והמכוערות בלבד! קל יותר למצוא חתולה בעלת־קרנים, או תרנגול־בר לבן, – מאשר אשה נאמנה ומסורה.

הלנה: אולם בבקשה ממך, מי איפוא לדעתך נאמן בברית האהבה, – הגבר אולי?

סמירנוב: כמובן, הגבר!

הלנה: הגבר! (צוחקת צחוק עוקצני) הגבר נאמן וקיים בברית האהבה! הרי לך דבר חדש תחת השמים! (בחום ובמרירות) מה הצדקה לך לדבר כך?! הגברים נאמנים וקבועים! הנה, מכיון שנתגלגלו הדברים לידי כך, – אמר לך, כי מכל הגברים אשר רק הכרתי ומכירה אותם, היה בעלי המנוח הטוב ביותר… אהבתי אותו אהבה עזה, בכל מהותי, כאשר יכולה לאהוב רק אשה צעירה ומשכילה; נתתי לו את נעורי, את אשרי, את חיי, את רכושי; נשמתי את אוירו, התפללתי אליו כעובדת אלילים, ו… ומה? טוב שבגברים זה רמני על כל צעד ושעל באפן המכוער ביותר! אחרי מותו מצאתי במגרת שולחנו קופסה מלאה מכתבי אהבה, ובחייו – נורא הדבר אפילו להזכירו! – עזבני לבדי במשך חדשים תמימים, חזר לעיני אחרי נשים אחרות ובגד בי, בזבז את הוני והתלוצץ עלי ועל רגשותי… ולמרות כל אלה – אהבתיו, והייתי נאמנה ומסורה לו… ואם מעט כל זאת, – הנה הוא מת ואני עודני נאמנה לו עד היום. אני קברתי את עצמי לתמיד בין ארבעה כתלים אלה, ועד רדתי קבר לא אסיר מעלי את בגדי־אלמנותי…

סמירנוב: (בצחוק של בוז): בגדי־אלמנות! אינני מבין, – מה ומי אני בעיניך? כאלו אינני יודע בדיוק, לשם מה לובשת את שמלה שחורה זו, ולמה קברת את עצמך בין ארבעת הכתלים האלה!… יודע אני יודע! זה הוא מסתורי, – פיוטי כל־כך! יעבור במרכבתו ליד האחוזה איזה קצין, או איזה פיטן גלם, יציץ בחלון ויחשוב: “כאן גרה אותה תמר המסורתית, אשה אשר מאהבתה לבעלה קברה את עצמה בין ארבעת הכתלים” אין דבר, מבינים אנחנו את מעשי־הלהטים האלה!…

הלנה: (קופצת ממקומה): מה? איך מעז אתה לומר לי את כל הדברים הללו?

סמירנוב: את קברת את עצמך חיים, – ובכל זאת לא שכחת לשים פוך על פניך!

הלנה: כיצד־זה מעז אתה לדבר עמי באפן כזה?

סמירנוב: אל־נא תצעקי, בבקשה ממך, אינני משרתך! הלא תרשי לי לקרוא את הדברים בשמם הנכון. אינני אשה ואני רגיל להביע את דעתי גלוי וישר! חדלי איפוא מצעוק!

הלנה: לא אני, אתה צועק! בבקשה להשאיר אותי במנוחה!

סמירנוב: שלמי לי את הכסף ואלך מכאן.

הלנה: לא אתן לך את הכסף.

סמירנוב: לא, כי נתן־תתני!

הלנה: הנה, כדי להכעיסך לא תקבל אפילו פרוטה אחת! הניחני!

סמירנוב: אין לי הענג להיות בעלך או חתנך, ולפיכך, בבקשה, אל תעוררי שערוריה! (יושב) אינני אוהב זאת.

הלנה: (נושמת בכבדות מרוב כעס): אתה מתישב?

סמירנוב: ישבתי.

הלנה: בבקשה, ללכת מכאן.

סמירנוב: החזירי לי את הכסף! (הצדה) אה כמה כועס אנכי! כמה כועס אני!

הלנה: אין אני רוצה להכנס בשיחה עם מחוצפים! בבקשה להסתלק מכאן! לא תלך?

סמירנוב: לא!

הלנה: לא?

סמירנוב: לא!

הלנה: טוב איפוא! (מצלצלת במצלה)

מחזה ט. הקודמים ולוקא

הלנה: לוקא, הוצא את האדון הזה מכאן!

לוקא: (נגש אל סמירנוב): אדוני, הואילה נצא מכאן, מצוים! אין פה…

סמירנוב: (קופץ ממקומו): סתום פיך! עם מי אתה מדבר? הנני עושה אותך גל של עצמות!

לוקא: (תופס בחזהו): אבא רחימא!… רחום וחנון! (נופל בכורסה) הוי, רע לי, רע! אין אויר לנשימה!

הלנה: היכן דשה? (קוראת) דשה! פולג! (מצלצלת במצלה)

לוקא: הוי, הלכו כולם ללקוט גרגרים ביער… אין איש בבית, רע לי! מים!

הלנה: בבקשה להסתלק מכאן! הלאה!

סמירנוב: האין ברצונך להיות מנומסת קצת יותר?

הלנה: (מקפצת אגרופיה ורוקעת ברגליה): אתה גס! אתה דוב גס! מפלצת!

סמירנוב: מה? מה אמרת?

הלנה: אמרתי כי אתה דוב, מפלצת!

סמירנוב: (נגש אליה מהר): באיזו רשות מעליבה את אותי?

הלנה: כן, אני מעליבה אותך… ובכן, – מה? כסבור אתה שאני מפחדת מפניך!

סמירנוב: ואת סבורה כי מכיון שיצור פיוטי את, הרשות בידיך להעליבני בלי עונש? האמנם כן? אני תובע אותך לדו־קרב!

לוקא: אבא רחימא!… רחום וחנון!… מים!

סמירנוב: דו־קרב!

הלנה: כסבור אתה כי מכיון שיש לך אגרופים חזקים וצואר שמן כשור הבר – הריני מפחדת מפניך? מה? מפלצת שכמוך!

סמירנוב: דו־קרב! אינני מרשה לשום אדם להעליבני, ולא אשים לב לכך שאשה את, יצור חלש!

הלנה: (משתדלת להגביר קולה עליו): דוב! דוב! דוב!

סמירנוב: הגיעה השעה להפטר איפוא מן המשפט הקדום, כי רק הגברים בלבד חייבים לשלם בעד עלבון! אם שווי־זכויות – כי אז שווי־זכויות, – לכל הרוחות! לדו־קרב!

הלנה: רצונך לצאת לדו־קרב? בבקשה!

סמירנוב: תיכף ומיד!

הלנה: תיכף ומיד! אחרי מות בעלי נשארו אקדחים… מיד אביאם הנה… (יוצאת מהר וחוזרת כרגע) אח, באיזה ענג אשלח כדור³ במצח־הדוב שלך! יקחך האפל! (יוצאת)

סמירנוב: אני אהרגנה כאפרוח! אינני נער, פרחח רגיש; – אין בשבילי יצורים חלשים!

לוקא: אבא רחימא! (כורע ברך לפני סמירנוב) עשה עמי חסד, רחם עלי, הישיש, ולך לך מכאן! הפחדתני עד מות ועכשיו נכון אתה עוד לצאת לדו־קרב?!…

סמירנוב: (אינו שומע אותו): דו־קרב! הנה זה הוא שווי־זכויות, שחרור האשה! כאן שני המינים שוים! אירה בה מבחינה עקרונית! אולם איזו אשה? (מחקה את קולה) “יקחך האפל!” “אשלח כדור במצח־הדוב שלך”… הנה איזה מין אשה! התלהבה, העינים נוצצו,… קבלה בעוז את הדרישה! – חי נפשי, בפעם הראשונה רואה אני אשה כזאת…

לוקא: אבא יקירא, לך לך! תמיד אתפלל לאלהים בעדך!

סמירנוב: זו היא – אשה? הנה, את זה אני מבין! זו היא אשה כהלכה! לא מחמצת, לא רכרוכית, כי אם אש, אבק־שרפה, זקוקין די־נור! חבל ממש להורגה!

לוקא: (בוכה): אבא… לך!

סמירנוב: היא מוצאת חן בעיני – בהחלט! לחלוטין! אם כי גומות־חן בלחייה, אך מצא־תמצא חן בעיני! נכון אני אפילו לותר על החוב… וגם כעסי עבר… אשה נפלאה!

מחזה י' – הקודמים והלנה

הלנה: (נכנסת ובידיה שני אקדחים): הנה האקדחים… אך טרם נצא לקרב, תואיל להורותני כיצד נחוץ לירות… אף פעם לא החזקתי אקדח בידי.

לוקא: הצילה, אלהים, ורחם… אלך לקרוא את הגנן ואת העגלון… מהיכן בא אלינו פגע רע זה? (יוצא)

סמירנוב: (מתבונן באקדחים): הרואה את, ישנם כמה מינים של אקדחים… ישנם אקדחים מיוחדים לדו־קרב, משיטת מורטימר, בנרתיקים ואלה שלך הם משיטת סמיט וסקונט, בעלי פעולה משולשת ותמציתית לקרב מרכזי… אקדחים מצוינים!… מחירם לכל הפחות תשעים רובל הזוג… להחזיק את האקדח נחוץ כך… (הצדה) העינים, העינים הללו! אשת לפידות!

הלנה: כך?

סמירנוב: כן, ככה… אחר־כך מרוממת את את החרטום הזה, וכך את מכוונת… הראש קצת לאחור… ולמתוח את היד כדבעי… הנה כך… ואחר כך הנה באצבע זו לוחצת את על חתיכה זו – ותו לא… עקר העקרים הוא: לא להתרגש ולא להיות נחפזת בשעת הקליעה… להשתדל לבל תרעד היד…

הלנה: טוב… בחדר לא נוח לקלוע, נצא לגן.

סמירנוב: נצא; אולם עלי להודיע לך מראש, כי אני אירה באויר…

הלנה: עוד זה היה חסר! משום מה!

סמירנוב: משום ש… מפני ש… זה הוא עסקי אני. – משום מה!

הלנה: אתה נפחדת? האמנם? אה, אה, אה! לא, אדוני, אתה לא תתחמק! בבקשה לבוא אחרי! אני לא ארגע, עד אשר אפלח את מצחך… הנה את המצח הזה השנוא עלי כל־כך! ובכן, מרך־לב?

סמירנוב: כן, מרך־לב…

הלנה: אתה משקר! מפני מה אינך רוצה להלחם?

סמירנוב: מפני… משום… משום שאת מוצאת חן בעיני!

הלנה: (בצחוק מר): אני מוצאת חן בעיניו! הוא מעז להגיד, כי אני מוצאת חן בעיניו (מראה על הפתח) צא!

סמירנוב: (מניח את האקדח, נוטל את כובעו והולך; ליד הפתח הוא מתעכב; רגע מסתכלים הם זה בזה מבלי להוציא הגה; אחר־כך נגש הוא אליה ואומר): שמעיני… העודך כועסת?… גם אני כעסתי כשד, אך, המבינה את… כיצד לומר לך זאת? הענין הוא בזה, שמקרה מעין זה, מבינה את, הוא בעצם… (צועק) הנה כי כן, כלום אשם אני בזה שאת מוצאת חן בעיני? (תופס במסעד הכסא וזה רועד ונשבר) השד יודע איזה מין רהיטים רעועים אצלך! את מוצאת חן בעיני! הבינות? – אני… אני כמעט מאוהב!

הלנה: סורה ממני, – לא אוכל לסבול אותך!

סמירנוב: אל אלהים, איזה מן אשה! בכל ימי חיי לא ראיתי כמוה! אבדתי! אבוד אני! נפלתי בפח, כעכבר במלכודת!

הלנה: הלאה ממני, ולא – אירה!

סמירנוב: תוכלי לירות, אינך יכולה לבין איזה אושר הוא למות לאור מבטי העינים הנפלאות הללו, למות מכדור־אקדח שהחזיקה אותו יד־קטיפה קטנה זו… אני יצאתי מדעתי! שקלי בדעתך והחליטי תיכף, יען כי אם אצא מכאן – שוב לא נתראה עוד לעולם! החליטי!… אני הנני בעל־אחוזה, אדם הגון, יש לי עשרת אלפים רובל הכנסה לשנה… יש לי סוסים מצויינים… הרוצה את להיות לי לאשה?

הלנה: (נרגזת כולה מכעס, מניעה באקדחה): רק לירות! דו־קרב!

סמירנוב: יצאתי מדעתי… אינני מבין כלום… )קורא בקול) המשרת, מים!

הלנה: (צועקת): דו־קרב!

סמירנוב: דעתי נטרפה עלי, התאהבתי כפרחח, כטפש! (תופס בידה, היא קופצת מכאב) אהבתיך! (כורע ברך לפניה) אוהב אני אותך כאשר עוד לא אהבתי מעודי! שתים־עשרה נשים השלכתי מעל פני, תשע השליכו אותי, אך אף אחת מהן לא אהבתי כאשר אני אוהב אותך… התמוגגתי, נמסתי, התרככתי כדונג, כורע אני על ברכי לפניך כטפש ומציע לך את ידי… חרפה ובושה! חמש שנים רצופות לא התאהבתי, נדרתי נדר, ולפתע־פתאם – נלכדתי ברשת־האהבה, כניצול לתוך קרון זר! את ידך אני מבקש, – הן או לא? אינך רוצה? לא צריך! (קם והולך מהר אל הפתח).

הלנה: המתן…

סמירנוב: (נעצר): ובכן –?

הלנה: לא כלום – לך… אגב, חכה־נא… לא, לך לך! אני שונאת אותך! או אל… אל־נא תלך! הה, אילו ידעת כמה כועסת אני, כמה כועסת! (משליכה את האקדח על השלחן) אצבעות ידי התנפחו כבר מגעל־נפש זה… (קורעת מרוב כעס את ממחטתה) למה איפוא עומד אתה פה? הסתלק מכאן?

סמירנוב: שלום!

הלנה: כן, כן, לך־לך!… (קוראת) לאן אתה הולך איפוא? חכה קצת… אגב, לך־לך! הה, כמה כועסת אני, אל תקרב אלי, אל־נא תקרב אלי!

סמירנוב: (נגש אליה) וכמה אני כועס על עצמי! התאהבתי, כתלמיד־הגמנסיה, כרעתי ברך… ממש צמרמורת עוברת בכל גופי… (בקול גס) אני אוהב אותך! מאד מאד דרוש היה לי זה להתאהב בך! מחר עלי לשלם את הרבית, קציר החציר התחיל, והנה לך לפתע־פתאם… (מחבק אותה במתניה) לא אסלח לי זאת לעולם…

הלנה: הלא⁴ ממני! סלק ידיך! אני… שונאת אותך! לדו־קרב! (נצמדים בנשיקה ארוכה).

מחזה י"א

הקודמים, לוקא (ובידו גרזן), הגנן (ומעדר בידו), העגלון (וקלשון בידו), הפועלים (שבידיהם מוטות), נכנסים.

לוקא: (רואה את הזוג המתנשק): אבא רחימא!…

הלנה: (משפילה עיניה): לוקא, תאמר שם באורוה, כי לא יתנו לטובי היום שום מספוא בכלל.

(המסך)

– וָלוֹדְיָה בּא — נשמע קול בּחצר.

– ולודינקה שב! — צרחה נַטַלְיָה בקול בהתפּרצה אל חדר האכל. — הה, אלי!

כל בני משפחת הקוֹרוֹלֵיבים, אשר חכתה בכליון עינים לבוא ולודיה, מהרו אל החלונות. על יד מבוא הבית עמדה עגלת חרף רחבה ומשלשת הסוסים הלבנים שהיתה רתומה להם, עלה והתרומם אד עבה. העגלה היתה כבר ריקה, מפני שולודיה עמד כבר בפרוזדור הבית ובאצבעותיו האדומות והקפואות מקור התאמץ להתיר את קצות כִּפְיונוֹ¹. אדרתו, אדרת הגימנזיסתים, כבעו, ערדליו וקוצוֹת שער ראשו היו מכוסים כפור, וכלו, מכפות רגליו עד קדקודו, הפיץ על כל סביביו ריח קפאון רענן ונחמד כזה, עד אשר בא החפץ והתשוקה בלבב כל אחד להִקָפֵא כמעט ולאמר: “ברררר!” האם והדודה מהרו לחבקו ולנשקו. נטליה התנפלה על הארץ לרגליו והתחילה לחלוץ את נעלי הַלֶבֶד² מעליהן, אחיותיו הרימו קול צעקת שמחה, הדלתות סבבו על ציריהן בקול חריקה ושריקה ואביו של ולודיה התפרץ ובא אל הפרוזדור כשהוא לבוש רק חֲזִיָתוֹ והמספרים בידו והוא נרעש ונדהם כלו וקורא:

– ואנחנו עוד מאתמול חכינו לבואך! העלתה לך נסיעתך? ההיתה דרכך צלחה? הה, אלי שבשמים, הלא תתנו לו לחבק ולברך את אביו, וכי לא אביו אנכי, או מה?

– הב! הב! — נהם בקולו העבה מילורד, כלב גדול ושחור, בדפקו בזנבו על פני הקירות ועל פני הרהיטים.

כל מה שהיה בבית השתּפך ויהי להמולת שמחה אחת אשר ארכה כשני רגעים. כעבור תרועת השמחה הראשונה, הרגישו הקוֹרוֹלֵיבִים, כי יחד עם ולודיה נמצא בחדר עוד בּר־נש קטן העטוף במטפחות, מעטפות וכפיונים והמכוסה כפור גם הוא; הוא עמד דומם ובלי נֹע בפנה בצל אדרת עור שועלים אשר היתה תלויה על הקיר.

– ולודינקה, ומי הוא זה? — שאלה האם בלחש.

– הוי! – נזכר פתאם ולודיה — זהו, הנני מתכבד להציג, חברי צֵ’יצֵ’יבִיצִין, תלמיד המחלקה השניה… אני הבאתיו אתי למען יִתְאַרֵחַ בביתנו.

– נעים לנו מאד, הננו מבקשים, בְּמטוּתָא! אמר האב בשמחה. – הלא תסלח לי, כי הנני בלי בגדי העליון… הואילה נא, נטליה, עזרי נא למר צ’יצ’יביצין להסיר את בגדי הדרך מעליו! הוי אלי שבשמים, הלא תוציאו את הכלב מזה! אכן זהו עֹנש!

כעבור זמן מה ישבו ולודיה וצ’יצ’יביצין רעו, כשהם נדהמים ונרעשים מהפגישה הסוערת וכשפניהם אדומים עוד מהקור, על יד השלחן וישתו את הַתֵּה. שמש החֹרף אשר חדרה הביתה דרך השלג וציורי הכפור והקרח אשר על שמשות החלונות, רעדה על גבי המחם המרוט וקרניה הבהירות טבלו במי התה אשר בכוסות. בחדר היה חם והילדים הרגישו כי בגופיהם הקפואים מקור נלחמו יחד החֹם והקור מבלי אשר חפץ האחד לְוַתֵּר להשני.

– נו, הנה החג ממשמש ובא! – דבר האב בקול צהלה בהכינו ובגוללו לו פַּפִּירוֹסָה מן הַטַבַּק אשר לפניו. – וכי רב הוא הזמן אשר עבר מעת הקיץ. מהעת אשר אמך בכתה והורידה כנחל דמעה בשעה שֶׁלִוְתָה אותך העירה? והנה זה שבת… העת, אַחָא, עוברת במהירות! עוד לא הספקת להתבונן כראוי והנה קרבו ימי הזקנה. אֱכֹל ושתה, אדוני צִ’יבִיסוֹב, ואל תַחֲשוֹש! אצלנו נוהגים בפשטות.

שלש אחיותיו של ולודיה: קַּטְיָה, סוֹנְיָה ומַשַׁה – הגדולה שבהן היתה בת אחת־עשרה שנה – ישבו אל השלחן ולא גרעו עין אף לרגע ממכרן החדש. בגדלו ובשנותיו היה צ’יצ’יביצין דומה אל ולודיה, אלא שלא היה לבן־פנים ובריא־בשר כּמוהו. הוא היה צנום, שחרחר ופניו היו מכוסים בהרות־קיץ. שערותיו היו קשות ומנומרות, עיניו צרות, שפתותיו – עבות ובכלל היה ילד לא יפה מאד, ולולא הַתּלְבּשֶׁת הַגִמְנַסִית אשר עליו, אפשר היה לחשבו לאחד מנערי האספסוף אשר ברחוב. הוא היה סר וזועף, כל העת ישב דומם ובת־צחוק לא עברה על דל שפתיו. בהתבוננן בו הבינו הילדות תכף, כי איש חכם ומלומד לפניהן. הוא היה שקוע במחשבותיו והיה כה תפוש בהן, עד כי בפנות אליו מי מהיושבים אל השלחן באיזו שאלה – היה מזדעזע, מניע בראשו ומבקש כי יחזרו על השאלה שנית.

גם על זאת עמדו הנערות שֶׁוָלוֹדִיָה אף הוא הנהו הפעם אחר לגמרי מכפי שהיה תמיד; הוא שהיה תמיד טוב־לב, ואיש־דברים, — המעיט עכשו לדבר, לא הִצְטַחֵק כלל וכאילו לא שמח על שובו אחרי פרידה ארוכה אל בית הוריו. במשך כל עת שתית התה פנה אל אחיותיו רק פעם אחת וגם אז דבר אליהן דברים זרים ומתמיהים. הוא הורה באצבעו על המחם שעמד לפניו על השלחן ויאמר:

– בְּקַלִיפוֹרְנִיָה שותים במקום התה את הַדְזִ’ין.

גם הוא היה שקוע מאד במחשבות ולפי המבטים שהחליף לפרקים עם צֵ’יצֵ’ביצין רעו, אפשר היה לשער, כי המחשבות משתפות ממלאות את לבב שניהם.

אחרי כלות שתית התה פנו כל בּני החבורה והלכו אל חדר הילדים. האב והילדות ישבו אל השלחן וחזרו אל מלאכתם שנפסקה עם בוא הילדים. הם התקינו פרחים ופִיפִים³ מניר בעל צבעים שונים. העבודה היתה נעימה עליהם מאד ונעשתה בשאון ובהמולה רבה. את כל פרח ואת כל פִּיף חדש שנעשה היו הילדות מקדמות בקריאות של התפעלות, ואפילו בקולות של בהלה, כאילו נפלו להן הפּרחים והפיפים האלה מן השמים. גם האב עצמו התפעל מאד מעבודתו, ולפעמים היה זורק את המספּרים ארצה בכעסו עליהם על שאינם חדים ביותר. האם היתה מתפרצת לרגעים אל חדר הילדים בפנים מלאי דאגה והיתה שואלת:

– מי לקח את המספרים? עוד הפעם לקחת, אִיבַן נִיקוֹלַאִיץ, את מספרי?

– הוי, רבונו של עולם, אפילו את המספרים אינם נותנים לי! – היה עונה האב בקול בוכים ובהשענו על משען הכסא היה מעמיד פנים של נעלב ושל נגזל, אך כעבור רגע היתה רוחו הטובה שבה אליו.

בְביאוֹתָיו הקודמות היה גם ולודיה לוקח חלק בכל ההכנות האלה לימי החג, או שהיה רץ על פני החצר להתבונן אל מעשי הָרַכָּב והרועה שהיה מפנים את השלג ועושים אותו ערמה אחת גדולה. אך כעת לא הפנה כלל את לבו, לא הוא ולא צ’יצ’יביצין רעו, אל הנירות המגֻוָנים ואף פעם אחת לא בקר את ארות הסוסים. שניהם התישבו להם על יד החלון ויחלו להתלחש ביניהם; אחר פתחו את ספר הַמַפּוֹת ויתחילו להתבונן באחת מהן בעיון גדול.

– בתחלה לְפֵירְם… — דבר צ’יצ’יביצין בלחש, — משם אל טְיוּמֵן… משם אל טוֹמְסְק… ואחר… אחר… אל קַמְצַ’טְקָה… משם יעבירונו הַסַמוֹיֵדִים בסירות בֵּרִינְג… והרי לפניך אמריקה… פה יש הרבה חיות בעלות עור שָׂעִיר.

וְקַלִיפוֹרְנִיָה? – שאל ולודיה.

– קליפורניה הִנֶהָ למטה מכאן… העיקר הוא לבוא לאמריקה, ולקליפורניה לא מעבר לֶהָרִים היא… להתפרנס אפשר יהיה משוד וממעשה הַצַיִד.

כל אותו היום התרחק צ’יצ’יביצין מחברת הילדות והיה מביט אליהן בזעף. אחרי התֵּה של עֲרָבִית השאירו אותו במקרה לרגעים אחדים יחידי עם הילדות, לא נעים היה לשתוק. הוא הִשְׁתָּעֵל בְּקַפְּדָנוּת, שִׁפְשֵׁף את כף ידו השמאלית בכף ידו הימנית, נעץ בְּקַטְיָה עינים זועפות ושאל:

– הקראת מימיך את מַין־רִיד?

– לא, לא קראתי… אך שמע נא, היודע אתה להחליק על פני הקרח?

שקוע במחשבותיו, לא ענה צ’יצ’יביצין דבר על השאלה הזאת. הוא נפח את לִסְתּוֹתָיו ויוציא מפיו אנחה, כזו שמוצאים מתוך חום מרובה. הוא הרים עוד הפעם את עיניו אל קטיה ויאמר:

בשעה שעדר שְוָרֵי הבר רץ על פני הערבה, רועדת האדמה מסביב וְהַמוּסְטַנְגִים⁴ בועטים ברגליהם מרוב פחד.

אחר הצטחק בבת־צחוק עצובה ויוסף לדבר:

– וגם ההודים מתנפלים על המסעות, אך רעים מכל הצרות והפגעים האלה הם הַיָתּוֹשִים, הַמוסְקִיטִים והַטֵרִמיטִים.

– אלה מי המה?

– אלה הם מֵעֵין נמלים, אלא שהם בעלי־כנפים. נושכים ומכאיבים הם מאד. היודעות אתן מי אני?

– האדון צ’יצ’יביצין.

– לא, אני הנני מוֹנְטֵיגוֹמוֹ צפורן־הנץ, נשיא שבט הַבִּלְתִּי־מְנוּצָחִים.

דבריו המוזרים של צ’יצ’יביצין, התלחשותו התדירית עם ולודיה, וזה אשר ולודיה לא השתעשע כלל עמהן והיה שקוע תמיד במחשבות, כל זה היה זר ומוזר בעיני הילדות ומלא תעלומה, ושתי הילדות הגדולות, קטיה וסוניה, החלו להתחקות בעינים פקוחות על כל דרכי הנערים. בערב, בשעה שהנערים באו אל חדרם לישון, נגשו הילדות חֶרֶש אל דלת חדרם ויטו אוזן לשמע את אשר ידברו. ומה נוראים היו הדברים אשר נודעו להן! הנערים התכוננו לברֹח לאיזה מקום באמריקה, לחפר שם זהב, והם כבר הכינו למו את כל צרכי הדרך: אֶקְדָח⁵, שתי סכינים, לחם נקודים, זכוכית מגדלת להבעיר בה את האש, קוֹמְפַּס וארבעה רובלים כסף. נודע להן עוֹד, כי על הנערים יהיה לעבור כמה אלפי מיל רגלי, להלחם בדרכם עם הנמרים ועם ההודים הפראים, ואחר כך לחפור ולמצוא את הזהב הטוב ואת שן הפילים, לְהִיכָּנֵס ולבוא בחברת שודדי הים, לשתות דזין ולקחת להם סוף־סוף עלמות יפהפיות לנשים ולהשתקע בארץ בתור בעלי אחוזות וּפְּלַנְטַצִיוֹת.⁶ ולודיה וצ’יצ’יביצין דברו בחשק ובהתעורות ולרגעים הפסיק האחד את דברי רעהו. צ’יצ’יביצין כנה את עצמו בשם “מונטיגומו, צפורן־הנץ” ואת ולודיה — בשם “אחי לְבֶן־הפּנים”

– השמרי נא לבל תספרי דבר לאמא, – אמרה קטיה לסוניה בלכתן שתיהן לישון. – ולודיה יביא לנו בשובו מאמריקה זהב ושן הפיל, ואם נגיד את דבר הנסיעה לאמא והפריעה בעדו מנסוע.

בערב החג ישב לו צ’יצ’יביצין ויעסק כל היום במפת ארץ אסיה ורשימות שונות כתב לו במחברת, וּולודיה, עצוב ומרוגז כעקוץ דבורים, התהלך כל היום קדורנית בּחדרי הבית ולא אכל כמעט מאומה. ופעם אחת בהשארו לבדו בחדר הילדים, עמד לפני הָאִיקוֹנין ויתפלל:

– סלח לי, אלֹהים, כי חטאתי! שמור נא, אלהים, את אמי העניה והאומללה!…

לפנות ערב גבר עליו עִצְבּוֹנוֹ עד שהתפרץ בבכי. בלכתו לשון חבק זמן רב את אביו, אמו ואחיותיו. קטיה וסוניה ידעו את פשר הדברים ומַשַה הצעירה לא ידעה ולא הבינה כלום, בהחלט לא כלום, ובהביטה על צ’יצ’יביצין היתה משתקעת במחשבות ואומרת מתוך אנחה:

– האומנת אומרת, כי בימי הצום מבשלים קטניות ועדשים. (צֵ’יצֵ’יבִיצָה – עדשים).

עם אור הבֹּקר קמו הילדות בלאט ממשכבן ותלכנה לארוב להנערים ולראות איך זה יברחו לאמריקה. בלאט, על בהונות רגליהן נגשו עד הדלת.

– ובכן אינך נוסע? – שאל צ’יצ’יביצין בכעס. – אמור: אינך נוסע?

הוי, אלי! — בכה ולודיה בַחֲשָׁאִי, — איככה זה אסע, צר לי על אמא.

– אחי לבן־הפּנים, אני פונה אליך בבקשה: סע נא! הלא במו פיך הבטחת לנסע, הלא גם אותי פתית לנסוע, וברגע הנסיעה הנה נפל רוחך…

– לא… רוחי לא נפל… אך אמא… צר לי על אמא…

– דבר דברים ברורים: התסע אם לא?

– אסע, אבל… חכה נא כמעט, חפץ אני לשהות עוד בביתי.

– אם כן, אקום ואסע לבדי! החליט צ’יצ’יביצין – אמצא את נתיבות, באמריקה בלעדיך. וזה שכמותו חפץ להלחם ולצוד את הנמרים, להלחם בפראים. אם כן, השיבה לי את הפִּיסְטוֹנִים! ⁷

ולודיה התחיל לבכות בקול מר. בכו גם אחיותיו בחשאי מעבר לדלת. בחדר קמה דוניה…

– ובכן, אינך נוסע? — שאל צ’יצ’יביצין שנית.

– א… אסע.

– ובכן התלבש!

ובכדי לְשַׁדֵל את ולודיה לא פסק צ’יצ’יביצין מהלל את אמריקה, נהם ככפיר, חקה את קולה של מכונת הקיטור. דבר דברי חרוף וגדוף, הבטיח לְוַתֵּר על חלקו בשן הפיל ובעורות האריות והנמרים ולתת את הכל לולודיה.

ונער רזה ודל־בשר זה, בעל השערות הקשות והמסומרות והפנים המכוסים בהרות קיץ, נראה עכשו בעיני הילדות כאדם נפלא, מצוין. הוא היה גבור בעל מֶרֶץ ואמיץ־לב, אשר לא ישוב מפני כֹל, ובנהמו ויהי קולו נורא כל כך, עד כי לילדות העומדות מאחרי הדלת נדמה, כי איזו חיה טורפת נוהמת שם.

בשוב הילדות אל חדרן ובלבשן את בגדיהן פנתה קטיה אל אחותה ובעינים מלאות דמעה אמרה:

– הוי, כמה יְרֵאָה אני!

עד השעה השניה, שעת ארוחת הצהרים, היה הבית שָקֵט ושאנן. אך בשעת ארוחת הצהרים הרגישו פתאום בְּהֵעָדְרָם של הנערים. בקשו אותם בחדר המשרתים, באורות הסוסים – אינם. שלחו אל בית המשגיח על העבודה בשדה – ואין. גם הכפרה שלחו לבקשם וגם שם לא נמצאו. את התה של הערבית שתו בלעדם. אך בהגיע עת ארוחת הערב התגברה הבהלה. האם בכתה הרבה. הלילה סבבו בּכפר ויבקשום. גם אל הנהר הלכו ויחפשום בּמנורות וּבַעֲשָׁשִׁיות. הוי, כמה גדלה המהומה!

בּיום השני בּא שומר הכפר, ישב לו בחדר האכל וכתב איזה כתב. האם הוסיפה לבכות.

אך הנה נעצרה לפני מבוא הבּית עגלת חֹרף רחבה ומשלושת הסוסים הלבנים הרתומים לה עלה אֵד.

– ולודיה בּא! – השמיע איש מן החצר.

– ולודינקה בּא! – צרחה המשרתת בּהתפרצה אל חדר האכל, ומילוֹרד הכלב נבח בּקולו העבה: הב! הב!

נתגלה הדבר, כי את הילדים עצרו בעיר הקרובה בשוק בין החנויות. (המה התהלכו שמה ויחקרו לדעת את המקום אשר שם מוכרים אבק־שרפה). ולודיה כאשר רק נכנס אל הַמִסְדְרוֹן, פרץ בבכי נורא ויפול על צוארי אמו. הילדות הביטו בפחד בהעלותן על לבן את אשר יהיה עתה. הן שמעו בהוביל האב את ולודיה ואת צ’יצ’יביצין אליו אל חדר עבודתו ושם דבר אתם הרבה מאד; גם האם דברה וגם בכתה.

– וכי אפשר לעשות כדבר הזה? דבר האב בקול של תוכחה. הלא אם יִוָדַע הדבר, חס ושלום, בבית הגימנסיה הלא יוציאוכם בחרפה משם. ואתה, אדוני צ’יצ’יביצין, הלא תבוש ותכּלם! הרעות אשר עשית! איזה הנך המתחיל בדבר, ומקוה אני, כי תקבל את ענשך מאת הוריך. וכי אפשר הדבַר? איפה זה לנתם הלילה?

– בבית הנתיבות! — ענה צ’יצ’יביצין בגאון.

ולודיה שכב אחרי כן במטה ועל ראשו שמו אֲלוּנְטִית שרויה בחמץ. טיליגרמה שלחו וביום השני באה אם צ’יצ’יביצין ותקח את בנה הביתה.

בעזוב צ’יצ’יביצין את בית הורי ולודיה היו פניו זועפים וקשים ומלאים גאוה. ובהפרדו מאת הילדות לא דבר אתן למטוב ועד רע; רק את מחברתה של קטיה לקח ויכתוב בה לזכרון: “מונטיגומו, צפורן־הנץ”.

א

דבּרו ואמרו, כי על הרציף הופיעו פנים חדשות: גברת בלוְית כלבלב. דְמִטְרִי דְמִטְרִיץ' גּוּרוֹב, ששהה כבר שבועַים ימים ביַלְטָה, ואשר התרגל כאן, החל גם הוא להתענין בפנים חדשות. בשבתו בסֻכָּה אצל וֶרְנֶה, ראה ראה, איך עברה לאורך הרציף גברת צעירה, בלונדינית שקומתה לא גבוהה, וכפה לראשה; אחריה רץ כלבלב־שפיץ לבן.

לאחר כך היה פוגש אותה בגן העירוני ובשׂדרה, פעמים אחדות ביום. היא טילה לבדה, ואותה כפה עצמה חבושה לראשה, בלוית כלבלב־השפיץ הלבן; איש לא ידע מי היא, וקראו לה פשוט כך: הגברת עם הכלבלב.

“אם היא שרויה כאן בלי בעל ובלי מכרים, – שקל בדעתו גורוב, – כי עתה לא מיותר יהיה להִתודעות אליה”.

הוא לא היה עדיין בן ארבעים, אבל היתה לו כבר בת בגיל שתים־עשרה ושני בנים תלמידי־גמנסיה. את אשתו השׂיאוּ לו במוקדם, בהיותו עוד סטודנט של השנה השניה, ועכשיו דומה היה שאשתו זקנה ממנו פעם ומחצית הפעם. זו היתה אשה גבוהה, שגבות עיניה כהות, זקופת קומה, עם הדרת־כבוד, מיושבת־בדעתה, וכדרך שהיתה מכנה את עצמה – בעלת מחשבות. היא קראה הרבה, נמנעה מלכתוב באגרותיה את האות Ъ, לבעלה לא קראה בשם דְמִטְרִי, אלא דִימִיטְרִי, והוא סבור היה בחשאי כי היא לא חכמה, מוגבלת, לא מהודרת. הוא פחד מפניה ולא אהב לשהות בבית. לבגוד בה החל עוד מזמן, בגד בה תכופות ומשום כן, בודאי, חִוָּה כמעט תמיד דעה שלילית על אודות נשים, ובשעה ששוחחו עליהן בחברתו, היה מגדיר אותן ואומר:

– גזע נמוך!

נדמה היה לו, כי הוא למוּד נסיון מר דַיּוֹ, ורשאי להגדירן כעולה על רוחו, ואף־על־פי־כן, בלעדי “”הגזע הנמוך" לא היה מסוגל לחיות אפילו שני ימים בלבד. בחברת גברים היה משתעמם, לא היה נוח לו, עמהם היה ממעט שיחה, נראה שוה־נפש, ואלו בהִמָּצאוֹ בין נשים, חש את עצמו בן־חורין וידע על מה לשוחח עמהן והיאך לנהוג; ואפילו לשתוק בחברתן נקל היה לו. בחיצוניותו, באפיו, בכל טבעו היה משהו מושך, בלתי נתפשׂ, המשחד את הנשים, ומטה את לבּן אליו; הו אידע על כך, ואף אותו עצמו משך איזה כוח אליהן.

נסיון החוזר ונשנה, באמת נסיון מר, למֵד אותו זה מזמן, כי כל התקרבות המְגַוֶּנֶת בתחלה באופן נעים כל־כך את החיים והנראית כאֵרוּעַ נחמד וקל, מתפתחת אצל אנשים מהוגנים, במיוחד אצל בני מוסקבה, כבדי־התנועה, ההססנים, לדרגת בעיה שלמה, מורכבת עד למאד, והמצב הופך בסופו של דבר למועקה. אבל עם כל פגישה חדשה באשה מענינת היה נסיון זה נשמט מזכרונו, ונתעורר חשק לחיות, והכל נראה היה כל־כך פשוט ומשעשע.

והנה פעם אחת, עם ערב, סעד את ארוחתו בגן, והגברת חבושת הכפה לראשהּ נגשה ללא חפזון, כדי לשבת ליד השולחן הסמוך. ארשת פניה, הִלּוּכָהּ, שמלתה, תסרקתה, – אמרו לו כי מן החברה ההגונה היא, נשואה, ביַלְטה הנהּ בפעם הראשונה וּבְגַפָּהּ, וכי היא משתעממת כאן… בספורים על שחיתות המדות בעיר זו יש הרבה מן הבדיה, הוא בז להם וידע, כי ספורים כאלה מחברים אנשים שהם עצמם היו שׂשׂים לחטוא אִלוּ מוכשרים היו לכך, אך בשבת הגברת ליד השולחן הסמוך, שלשה צעדים ממנו, זכר את הספורים על אודות נצחונות קלים, על נסיעות בהרים, ומחשבה מדיחה על דבר התקשרות מהירה, על רומן עם אשה בלתי־ידועה, שאינך יודע את שמה ואת שם משפחתה, השתלטה עליו פתאום…

בחלקת־לשון פִתָּה את כלבלב־השפיץ, וכשהַלָּה נגש אליו סנט בו באצבעו. השפיץ רטן כנגדו. גורוב שוב סנט בו.

הגברת הציצה בו ומיד השפילה את עיניה.

– אין הוא נושך, אמרה והסמיקה.

– מותר לכבדהו בעצם? – וכשנענעה ראשה לאות הסכמה, שאל אותה בסבר־פנים: – האם מזמן הואלת לבוא לילטה?

– חמשה ימים.

– ואני גורר כבר כאן אַחֲרַי את השבוע השני.

שעה קלה שתקו.

– הזמן ממהר וחולף, והרי כאן שעמום כזה! – אמרה היא, ולא הביטה בו.

– מקובל הוא לומר, כי כאן משעמם. אדם־מן־השוק חי לו אי־שם בְּבֶּלֶב או בְזִ’יזְדְרָה – ואינו משתעמם, ואלו בבואו הנה: “אבוי, משעמם! אבוי, אבק!” וסבור הנך, כי מגְרַנַּדָּה בא הֵנה.

היא צחקה. לאחר־כך המשיכו שניהם לאכול מתוך השתיקה, בחינת זרים; אך בתום הסעודה יצאו שניהם יחד – ופתחו בשיחה קלה שבבדוּחַ, כדרך אנשים חפשים, שבעי־רצון, שאין הבדל לגבם לאן ילכו, ועל אודות מה ישוחחו. הם טילו וסחו על זה, שהים מואר באור מוזר; למים היה צבע הלילך, שהוא רך כל־כך וחם, ועליהם משוך פס זהב מֵעִם הלבנה. הם דברו על דבר המחנק לאחר יום של חום. גורוב ספר כי הוא תושב מוסקבה, בּלְשן לפי השכלתו, אבל הוא פקיד בבנק; התכונן אי־פעם לזמֵר באופרה פרטית, אלא שזנח, ויש לו במוסקבה שני בתים… ומפיה נודע לו, כי היא גדלה בפֶטֶרבּוּרְג, אבל נישאה לאיש בס., במקום שהיא גרה כבר שנתים, כי תשהה עוד כחודש ימים בילטה, וכי בעלה יתכן ויבוא לקחתה מכאן, ושגם הוא מתכוֵן להִנָּפֵשׁ. בשום אופן לא ידעה להסביר, היכן משמש בעלה, – האם במנהלת המחוז, או במשרד המחלקה החקלאית של המחוז, ודבר זה מגוחך היה בעיני עצמה. ועוד נודע לו לגורוב, כי קוראים לה אַנָּה סֶרְגֵיבְנָה.

לאחר־כך הגה בה בחדר מלונו, וכי מחר תפגש, בודאי, אתו. מן הדין שכך יהיה. בשכבו לישון נזכר, כי עוד לפני זמן לא רב היתה תלמידה, למדה, ממש כמו שלומדת עכשיו בתו. ונזכר, כמה חוסר־עוז וסרבולת הבחין בצחוקה, בשעת שיחתה עם זר, – יש להניח, כי זו לה הפעם הראשונה שהיתה בגפה, במסבות כאלו, עת שהולכים ומלוים אותה, מתבוננים בה, ומשוחחים אתה מתוך מגמה אחת בלבד, אשר לא יתכן שאינה מנחשת אותה. הוא נזכר בצוארה הדק והרזה, בעיניה האפורות והיפות.

“משהו של מסכנוּת יש בה בכל־זאת”, – הרהר הוא והתחיל מתנמנם.

ב

עבר שבוע ימים לאחר ההֶכֵּרוּת. היה זה יום של חג. בחדרים הורגש מחנק, וברחובות התאבך אבק בסערה, ששמטה כובעים. כל היום היה צמא לשתיה, וגורוב נכנס היה תכופות לסוכה והיה מגיש לאנה סגריבנה אם מים בעסיס ואם גלידה. לא היה כל מקום מפלט.

עם ערב, מששככה במקצת הסערה, הלכו שניהם אל הרציף, כדי לראות בבוא ספינה. בַּטַיֶּלֶת היו טַיָּלים רבים; באו להקביל פניו של מישהו, נשאו זֵרִים, וכאן בלטו לעין שתי תכונות של ההמון אשר בילטה: נשים זקנות התלבשו כדרך צעירות, ואלופי־צבא רבים נראו בקהל.

מחמת הסערה בים, הגיעה הספינה במאוחר, לאחר שקיעת החמה, ועד שהגיעה לרציף, הסתובבה שעה ארוכה. אנה סרגיבנה הביטה במשקפת אל הספינה ואל הנוסעים, דומה כאלו היא מחפשת אחר מכרים, ובפנותה אל גורוב, היו עיניה מבריקות. היא הרבתה לדבר, ושאלותיה היו קטועו, והיא עצמה היתה שוכחת מיד, על מה זה שאלה שאלות; לאחר־כך אבדה הימנה המשקפת בתוך ההמון.

ההמון המקושט התפזר, לא נראה עוד כל קהל, הרוח שקטה לגמרי, ואלו גורוב ואנה סרגיבנה הוסיפו ועמדו, כאלו המתינו שמא ירד עוד מישהו מן הספינה. אנה סרגיבנה שתקה כבר והריחה פרחים בלי להביט בפניו של גורוב.

– מזג האויר השתפר עם ערב, – אמר הוא. – לאן נלך אפוא עכשיו? שמא נסע לאי־שם?

היא לא ענתה דבר.

או אז התבונן בה במתכוֵן ולפתע פתאום חבק אותה בזרועותיו ונשק על שפתיה. ויבוא באפו בושם פרחים ולַחוּת שלהם, ומיד התבונן סביבו בחרדה: האם לא השגיח בהם מישהו?

– הבה ונלך אליך… – אמר הוא בחשאי.

ושניהם החישו מהלכם.

בחדר־מלוֹנה היה מחנק, עמד ריח בשמים, שקנתה בחנות יפנית. גורוב הביט בה עכשיו, ואמר לנפשו: “מה שונות ומשונות הפגישות בחיים!” מן העבר נאחזו בזכרונו נשים נטולות־דאגה, טובות־לב, עליזות־אהבה, אסירות־תודה לו על האושר שהעניק להן, אם כי לזמן קצר; וגם נשים, דרך משל, כאשתו, – שהיו אוהבות בלב ולב, בשיחות מיותרות, בהעויות, בהיסטֶריה, בארשת־פנים כזאת, שכאלו לא היתה זאת אהבה, ואף לא תאוה, אלא משהו חשוב יותר; ונשמרו בזכרונו גם שתים־שלש נשים יפות מאד, קרות מזג, אשר לפתע־פתאום חלפה על פניהן הבעה של חית־טרף, תשוקה עקשנית ליטול, לחטוף מידי החיים יותר משהם מסוגלים לתת, והללו היו נשים לא בגיל של צעירוּת ראשונה, גחמניות, שאין שוקלות־בדעתן, תקיפות, נשים לא־חכמות, ושעה שגורוב היה כבר אדיש לגביהן, היה יפין מעורר בלבו איבה, והסלסלות שקשטו את הלבָנים לגופן נראו בעיניו כאלו היו דומות לטבעות עורו של הנחש.

ואלו כאן שוב אותו חוסר־העזה, הסרבולת של צעירוּת בלתי־מנוסה, הרגשה של אי־נוֹחוּת; והיה רושם של מבוכה, כאלו מישהו דפק על הדלת. אנה סרגיבנה, זו “הגברת עם הכלבלב”, התיחסה אל מה שקרה באופן מיוחד במינו, ברצינות רבה, ממש כהתיחס לירידה שלה, – כך נדמה היה, ודבר זה מוזר היה וגם שלא־בעתו. תוי פניה נבלו ונפלו, ובצדעים נתלו שערותיה הארוכות בעצבות. היא שקעה בהרהורים מתוך עמידה של שברון־רוח, בדומה לאשה חוטאת אשר בתמונה עתיקה.

– לא טוב, – אמרה היא. – הלא אתה הראשון שאינך מכבד עוד אותי.

על השולחן בחדר המלון היה אבטיח. גורוב חתך לעצמו פלח ממנו והתחיל לאכול בלי חפזון. עברה מחצית־השעה, לכל הפחות, בשתיקה.

אנה סרגיבנה היתה נוגעת ללב, נדפה הימנה טהרה של אשה הגונה, תמימה, שחייה דלים; נר יחיד, שדלק על השולחן, האיר רק מעט את פניה, אך נראה היה כי לבה כבד עליה.

– בשל מה מסוגל הנני לחדול מלכבדך? – שאל גורוב. – אַתְּ עצמך אינך יודעת מה הנך סחה.

– יסלח לי האלהים! – אמרה היא, ועיניה מלאו דמעות. – זה דבר נורא.

– הרי זה כאלו אַת מצטדקת.

– במה אצטדק? אני אשה מושחתת, שפלה, אני בזה לעצמי, וכל הצטדקות לא תעלה על דעתי, לא את בעלי רמיתי, אלא את עצמי אני. ולא רק עכשיו, זה מזמן שהנני מרמה. יתכן, כי בעלי הוא אדם ישר וטוב, אבל הן הוא משרת! איני יודעת מה הוא עושה שם, איך הוא עובד, אני יודעת רק שהנו משרת. בת עשרים הייתי בהנשאי לו, הסקרנות העיקה על נפשי, רציתי משהו טוב יותר; הן יש, – אמרתי לנפשי, – חיים אחרים. רציתי לבלות בנעימים! לבלות ולבלות… הסקרנות יקדה בי… אין אתה משיג זאת, אבל אני נשבעת באלהים, כי לא יכולתי לשלוט עוד בי, משהו התחולל קִרבי, ואי־אפשר היה לעצרני, אמרתי לבעלי שהנני חולה, ואסע הנה… וכאן התהלכתי כל הזמן, כמו בסחרחורת, כאלו מטורפת… והנה הייתי לאשה קלוקלת וסרת־טעם, אשר כל אדם רשאי לבוז לה.

גורוב השתעמם לשמע הדברים, הרגיזה אותו הנעימה התמימה, זו החרטה, הבלתי־צפויה, ושאינה־בעתה; אלמלא עמדו הדמעות בעיניה, כי עתה אפשר היה לסבור, שהיא מתלוצצת או מעמידה־פנים.

– אינני מבין, – אמר הוא בלאט, – מה אפוא רוצה את?

היא הסתירה את פניה בחיקו ונלחצה אליו.

– האמינה, האמינה לדברי, אני מפצירה בך… – אמרה היא. – אני אוהבת חיים ישרים וטהורים, ואלו החטא מאוס עלי, אני עצמי אינני יודעת מה אני עושה. אנשים פשוטים אומרים: השטן השיא. ואני רשאית לומר לנפשי, כי השטן השיאני.

– די, די… – רטן הוא.

הוא הביט בעיניה הבלתי־נעות, הנבהלות, נשק לה, דבר בלחש וּבְרוֹך, והיא נרגעה במקצת והעליצות חזרה אליה; שניהם התחילו צוחקים.

לאחר־כך כשיצאו, לא היתה נפש חיה ברציף, הָעיר על ברושיה דמתה למתה, ואולם הים רעש עוד ומימיו חבטו בחוף; סירה אחת התנודדה על הגלים, ומעליה עמעם פנס מנומנם.

הם מצאו רַכָּב ונסעו לאוֹרֵיאַנְדָה.

– תיכף ומיד, עוד למטה בפרוזדור, נודע לי שם־משפחתך: – על הלוח היה רשום פוֹן־דִּידֶריץ, – אמר גורוב. – בעלך גרמני הוא?

– לא, סבוֹ, נדמה לי, היה גרמני, ואלו הוא עצמו פּרָבוֹסְלָבִי.

באוריאנדה ישבו על ספסל, לא הרחק מן הכנסיה, הביטו למטה אל עבר הים ושתקו. ילטה נראתה בקושי מבעד לערפלי הבוקר. על פסגות ההרים התקשרו עננים לבנים ללא־נוע. עַלְווֹת העצים לא זעו, הצרצרים נסרו, ושאון הים החדגוֹני והחרישי שהגיע מלמטה, ספר על מנוחה ועל שֵׁנה נצחית, הצפויות לנו בבאות. כך סאנו המים למטה, בטרם היתה כאן ילטה, ואף אוריאנדה לא היתה, וכך סואן ועוד יסאן חרש ובשויון־נפש, שעה שלא נהיה עוד. ובהֶתמד זה, באדישות הגמורה לחייו של כל אחד מאתנו ולמותו, נעוצה אולי הערֻבָּה להצלתנו הנצחית, לתנועה הבלתי־פוסקת של החיים עלי אדמות, להשתלמות הבלתי־פוסקת. בשבתו ליד אשה צעירה, שעם שחר נראתה יפה כל־כך, נרגע והוקסם מן הנסבות האגדיות – ים, הרים, עבים, שמים נרחבים – הרהר גורוב לעצמו, כי אם נעמיק חשוֹב במהותו של דבר, הרי הכל יפה בעולם הזה, הכל, מלבד מה שאנו עצמנו מהרהרים ועושים, שעה שהננו שוכחים את המגמות הנעלות של ההויה, את ערכנו האנושי.

איש אחד – ודאי שומר־לילה – נגש והביט בהם והסתלק. ופרט זה דומה היה מסתורי כל־כך ואף הוא יפה. נראה היה, איך הגיעה ספינה מפֵאוֹדוֹסִיָּה, מוארת באורו של שחר, וכבר ללא אוֹרן של מנורות.

– טל על הדשא, – אמרה אנה סרגיבנה לאחר השתיקה.

– כן. הגיעה השעה לחזור הביתה.

והם חזרו העירה.

לאחר־כך היו נפגשים בצהרי כל יום על שפת־הים, סעדו יחד את ארוחת־הבוקר, את ארוחת־הצהרים, טיְלו, התפעלו מן הים. היא קָבלה על שנתה שנדדה הימנה וכי לבה פועם פעימות חרדה, היתה שואלת את אותן השאלות, מתרגשת אם מחמת קנאה, ואם מפני החשש, שאינו מכבד עוד אותה במדה מספיקה. ופעמים תכופות, בשדרה, או בגן, בעת שלא היה כל איש בקרבתם, היה מחבק אותה פתאום, מושכה אליו ונושק לה בלהט. הבטלה הגמורה, הנשיקות הללו בצהרי יום, מתוך הזהירות והחרדה, שלא ישגיח איש בכך, החום, ריח הים, והמעבר הבלתי־פוסק של אנשים בטלים מעבודה, מקושטים ושבעים, כאלו חוללו אצלו תמורה גדולה; הוא היה אומר לאנה סרגיבנה עד מה יפה היא, כמה קוסמת, הוא היה אחוז תשוקה וקוצר־רוח, לא פרש הימנה אף לצעד אחד, והיא היתה שוקעת תכופות במחשבות ומבקשת ממנו להודות שאינו מכבד עוד אותה, כי אינו אוהב אותה אפילו כמלוא הנימה, וכי הוא רואה אותה כראות אשה קלוקלת. כמעט כל ערב, בשעה מאוחרת, היו נוסעים אי־לשם מחוץ לעיר, לאוריאנדה או אל האשד; והטיול היה עולה יפה, הרשמים היו כל פעם נהדרים, נשגבים.

בעלה עמד לבוא. אלא שנתקבלה אגרת הימנו, שבה הודיע, כי הוא חש בעיניו ועל כן הפציר באשתו שתזדרז ותחזור הביתה. אנה סרגיבנה החישה את נסיעתה.

– טוב הדבר, שאני נוסעת, – אמרה לגורוב. – יד הגורל עצמו היא.

היא יצאה במרכבה, והוא נתלוֶה אליה. נסעו יום שלם. בשבתה ברכבת המהירה ובצלצל הפעמון בשניה, אמרה אליו:

– הבה אתבונן בך עוד… אתבונן עוד פעם. הנה כך.

היא לא בכתה, אבל היתה עגומה, וכמו חולה, ופניה רטטו.

– אהרהר בך… אזכרך, – אמרה אליו. – יהי אלוהים אתך, היה שלום. אל נא תזכרני לשמצה. אנו נפרדים לנצח, כך צריך, כי על כן לא היה כלל צורך להפגש. נו, יהי אלוהים עמך.

הרכבת החישה מהלכה, אורותיה נעלמו במהרה, ולאחר רגע לא נשמע עוד השאון, כאלו הכל נדברו בכַוָּנה להפסיק עד מהרה את זה תמהון־הלב המתוק, את זה טרוף־הדעת. ובהשארו יחידי על הרציף ובהביטו למרחק, שמע גורוב את קול החרגולים, ואת המית חוטי הטלגרף ברגש כזה, כאלו רק עתה נעור משנתו. והוא הגה בנפשו, כי הנה היתה לו בחייו עוד פגישת־אהבים או עלילה, והיא נסתיְמה כבר ונשאר עכשיו רק זכרון… הוא היה נרגש, נוּגֶה, וחש כעין חרטה קלה; הן אשה צעירה זאת, שלא יוסיף לראותה עוד, לא היתה מאושרת אתו; הוא היה אדיב כלפיה ולבבי, ואולם ביחסיו אתה, בנעימת הקול וברוֹך – נשחל לגלול קל, גאוה גסה במקצת של גבר מאושר, מה גם שהוא גדול ממנה בשנים פי שנים. כל הזמן היתה מכנה אותו בשם איש־טוב, בלתי־שכיח, נעלה; נראה הדבר, שהוא היה בעיניה לא זה שהנו במציאות. כלומר, הוא אחז את עיניה, שלא במזיד…

כאן בתחנת הרכבת נדף ריחו של סתו, והערב היה צונן.

“הגיעה גם שעתי ללכת צפונה, – חשב גורוב, בעזבו את הרציף. – הגיעה השעה!”.

ג

בבית, במוסקבה, התנהג הכל כבר כהתנהג בחורף, את התנורים הסיקו גם בבקרים, ושעה שהילדים קמו ללכת לגמנסיה ושתו תה, היה חושך והמטפלת היתה מדליקה אש לשעה קלה. כבר התחילו ימי־הכפור. ברדת השלג, ביום הראשון למסע על מזחלות, נעים לראות את האדמה הלבנה, את הגגות הלבנים. הנשימה רכה, נפלאה, ואותו זמן נזכרים בשנות הנעורים. אצל הארנים וְהַלִּבְנִים הַלְּבָנִים מן החֲנמל, ארשת טובת־לב, והם קרובים יותר לנפש מן התמר והברוש, ובקרבתם אין עוד חשק להרהר בהרים ובים.

גורוב היה תושב מוסקבה, והוא חזר למוסקבה ביום כפוֹר נאה, ובלבשו אדרת וכסיות חמות וטיל לו לאורך פְּטְרוֹבְקָה, ובשמעו במוצאי שבת את צלצול פעמוני הכנסיות, נמר הקסם שאפף את מסעו האחרון ואת המקומות שבהם שהה. לאט לאט צלל בתהום החיים שבמוסקבה, וכבר קרא בצמא שלשה עתונים ביום, והיה אומר, כי אינו קורא את עתוני מוסקבה באופן עקרוני. וכבר נמשך אל המסעדות, אל המועדונים, לסעודות מזוּמנות, לחגיגת יובל, וכבר לבש הרגשת רהב על שהתארחו אצלו עורכי־דין מפורסמים ושחקנים, וכי במועדון־הרופאים הנו משחק קלפים עם פרופסור. וכבר מסוגל היה לאכול מנה שלמה של בשר־מרק צלוי במחבת…

עבור יעבור ירח ימים, ואנה סרגיבנה, דומה לו, תתעטף בזכרונו במעטה ערפל, ורק לעתים רחוקות עוד יראנה בחלום עם חיוך נוגע־ללב, כשם שנראו גם נשים אחרות בחלומו. אך הנה עבר כבר יותר מחודש, ואף חורף עמוק הגיע, ובזכרונו היה הכל ברור, וכאלו רק אתמול נפרד מעם אנה סרגיבנה. והזכרונות התלקחו יותר ויותר. אם שהגיעו לחדר־עבודתו בשלות הערב קולות הילדים, המשננים את שעוריהם, ואם שהאזין לרומנס או לעוגב במסעדה, ואם שסוּפה התיבבה בארובת התנור, מיד היה הכל מתעורר לתחיה בזכרונו: גם זה שקרה על שפת הים, גם השחרית עם הערפל בהרים, ואף הספינה מפיאודוסיה, והנשיקות. הוא התהלך שעה ארוכה על פני החדר הוגה בזכרונות, מחיך, ולאחר־כך הפכו הזכרונות לחלום, והעבר התערבב בדמיונו עם מה שעתיד לבוא. אנה סרגיבנה לא באה אליו בחלום, אלא נגררה אחריו לכל מקום, כהגרר הצל, ועקבה אחריו. בעָצמו את עיניו, היה רואה אותה, כמו חיה, ודומה עליו שהיא יותר יפה, יותר צעירה, ויותר עדינה משהיתה; ואף הוא עצמו נראה בעיניו טוב משהיה אז, בילטה. ערב ערב הביטה בו מתוך ארון הספרים, מן האח הבוערת, מן הזוית, והוא שמע את נשימתה, את רשרושה הרך של שמלתה. ברחובות היה מלוה נשים במבטיו, בקש לראות אם אין ביניהן אחת הדומה לה…

וכבר העיקה על לבו המשאלה לחלק את זכרונותיו עם מישהו. אבל בבית אסור היה לדבר באהבתו, ומחוץ לבית – לא היו אזנים לכך. לא אצל דיָּריו ולא בבנק. ועל מה ידבר? האם אהֹב אהַב אז? האם היה משהו יפה, פיוט, או מאלף, או שמא פשוט מענין ביחסיו עם אנה סרגיבנה? והוא אנוס לדבר מופשטות על דבר האהבה, על אודות נשים, ושום איש לא נחֵש במה המדובר, ורק אשתו הניעה את גבותיה הכהות והיתה אומרת:

– תפקיד המאהב אינו הולם אותך לחלוטין, דימיטרי.

ופעם בלילה, בצאתו ממועדון הרופאים עך חברו למשחק, פקיד ממשלתי, לא עצר כוח ואמר:

– אלו ידעת עם איזו אשה מקסימה קשרתי הכרוּת בילטה.

הפקיד ישב במזחלה ונסע לו, אך פתאום הסב את פניו אליו וקרא:

– דמיטרי דמיטריץ'!

– מה יש?

– צדקת בדבריך מאז: דג־אברומה מבושם.

מלים אלה, השכיחות כל־כך, הקניטו משום מה את גורוב, נראו בעיניו כמשפילות, כמו טמאות. אלו מנהגים גסים, אלו פרצופים! אלו לילות ללא־טעם, אלו ימים חסרי־ענין, נעדרי־רושם! משחק־בקלפים בחמת־זעף, זלילה, שכרוּת, שיחות מתמידות וחוזרות בענין אחד. עסקים מיותרים ושיחות החוזרות ונשנות – בולעים את מיטב הזמן, מכלים את הכוחות המעולים ביותר, ולבסוף נשארים חיים קטועי־זנב, נטולי־כנפים, איזו הבלותא, ולהסתלק מכך ולהמלט אי־אפשר, כאלו אתה חבוש בבית־משוגעים או בבית־כלא ועובד בפרך!

גורוב לא ישן כל הלילה והתקומם, ולאחר־כך עבר עליו כל היום במיחושי־ראש. וגם בלילות הבאים ישן באופן רע מאד, הוסיף וישב במטתו וחשב, או שהתהלך מפנה אל פנה, הילדים נמאסו עליו, בבנק בחלה נפשו, לא היה לו רצון ללכת לשום מקום, ואף לא לדבר בשום ענין.

בדצמבר, עם ימי החג, התכונן לצאת לדרך ואמר לאשתו, כי הוא נוסע לפטרבורג, להשתדל לטובת איש צעיר אחד – ונסע לס.; לשם מה? הוא עצמו לא ידע זאת היטב. הוא רצה להתראות עם אנה סרגיבנה, לשוחח אתה ולקבוע ראיון, אם אפשר.

הוא בא לס. עם בוקר ושכר לו את החדר הטוב במלון, שכל רצפתו היתה עטופה אריג־צבאי אפור ועל השולחן עמדה דיותה אפורה מרוב אבק, עשויה בדמות פרש הרוכב על סוסו, וידו הנטויה אוחזת כובע, ואלו ראשו נשמט הימנו. השומר העניק לו את הידיעות הנחוצות: פון־דידריץ גר ברחוב גוֹנְצַ’רְנָה־הישנה, בביתו הפרטי, – זה לא רחוק מן המלון, חי הוא חיים טובים, עשירים, יש לו סוסים שלו, הוא ידוע בכל העיר. השומר בטא כך את שמו: דְרִידִירִיץ.

בלי כל חפזון הלך גורוב לגונצ’רנה־הישנה, ומצא את הבית. בדיוק ממול לבית נמשכה גדר: אפורה, ארוכה, עם מסמרים.

“מפני גדר כזאת ברוח תברח”, – אמר גורוב לנפשו, בהביטו אם אל החלונות, ואם אל הגדר.

הוא הרהר: היום יום של חג, ובעלה, ודאי, בבית. אלא שבין כך וכך, יהיה זה משום חוסר־נמוס להכנס אל ביתם ולגרום מבוכה. ואם ישלח פתק, יתכן שיפול בידי בעלה, או אז אפשר שיופר הכל. מוטב לסמוך על המקרה. הוא המשיך והתהלך ברחוב ואצל הגדר וחכה למקרה זה. הוא ראה איך נכנס קבצן דרך השער והכלבים התנפלו עליו, וכעבור שעה שמע פריטה על פסנתר, והצלילים הגיעו אל אזניו קלושים, בלתי־ברורים. יש לשער, כי זו אנה סרגיבנה שפרטה. לפתע־פתאום נפתחה הדלת הראשית ואיזו ישישה יצאה מתוכה, ואחריה רץ כלבלב־השפיץ הלבן והמוכר. גורוב רצה לקרוא לכלב, אלא שלבו הֻכָּה בחרדה, ומרוב התרגשות לא יכול היה להזכר מה כנויו של השפיץ.

הוא התהלך לו ונתמלא יותר ויותר שנאה אל הגדר האפורה, וכבר העלה על דעתו בהתרגזות כי אנה סרגיבנה שכחה אותו ושמא היא מתעלסת עם אחר. והרי דבר זה כל־כך טבעי אצל אשה צעירה, הנאלצת לראות מבוקר עד ערב את הגדר הארורה הזאת. הוא חזר אל חדרו במלון וישב שעה ארוכה על הספה, ולא ידע מה שׂוּמה עליו לעשות, אחרי כן סעד את ארוחת־הצהרים, ולאחר־כך ישן שעה ממושכת.

“כמה אוילי הדבר ועד מה גוזל־מנוחה, – חשב הוא, בהתעוררו משנתו ובהביטו בחלונות האפלים; היה ערב כבר. – הנה ישנתי כבר משום־מה. מה אעשה אפוא בלילה?”

הוא ישב במטה, המכוסה שמיכה זולה ואפורה, ממש שמיכת בית־חולים, והתגרה בעצמו בתרעומת:

“הֵא לך גברת עם כלבלב… הא לך הרפתקה… עכשיו הַמְשֵׁך נא ושבה כאן”.

עוד בבוקר, בתחנת הרכבת, נקלעה לעיניו מודעה באותיות כבירות: הציגו בפעם הראשונה את “גֵישָׁה”. הוא נזכר בכך ונסע להצגת התיאטרון.

“יתכן מאד, כי היא מבקרת בהצגות־בכורה”, – אמר לנפשו.

התיאטרון היה מלא. וכאן, כמו בכל התיאטרונים של ערי הפלך, עמד ערפל מעל לנברשות, וצופי היציע התרגשו בהמולה; בשורה הראשונה בטרם התחילה ההצגה עמדו הטרזנים המקומיים, כשידיהם שלובות להם מאחור; וכאן, בתאו של מושל־הפלך, במקום הראשון, ישבה בת־המושל, עונדת ענק לצוארה, ואלו המושל עצמו נחבא בצניעות מאחורי מסך, ורק ידיו נראו משם; הקלעים זעו, התזמורת עשתה הכנות מרובות. כל הזמן, עם התכנס הקהל המחפש מקומות־ישיבה, תרו עיניו של גורוב וחפשו בלהיטות.

נכנסה גם אנה סרגיבנה. היא התישבה בשורה השלישית, ובשעה שגורוב הביט בה, התחמם בו לבו, והוא הבין בברור, כי בשבילו אין בכל העולם אדם קרוב יותר, יקר יותר וחשוב יותר; היא, האובדת בתוך המון קרתני, זו האשה הקטנה, שאינה מצטינת במאום, שמשקפת ווּלגרית בידיה, מִלְאה עכשיו את כל חייו, היתה בשבילו – צער, חדוה, אשרו היחידי, שבקש לעצמו; ולצליליה של תזמורת דלה, של כנורות זולים אשר לפשוטי־עם, הגה בנפשו עד כמה נפלאה היא. הגה והזה בהזיונות.

יחד עם אנה סרגיבנה נכנס וישב על ידה איש צעיר בעל זקן־לחיים לא גדול, גבוה מאד, כפוף־קומה; עם כל צעד וצעד נענע בראשו, ודומה היה כאלו השתחוה תדיר. ודאי היה זה בעלה, אשר כנתה אותו אז בילטה, במר נפשה, בשם משרת. ובאמת, בקומתו הגבוהה, בזקן־הלחיים שלו, בקרחתו שאינה גדולה, היה משהו מאפיוֹ של המשרת הצנוע. הוא חיך במתיקות, בדש בגדו הבהיקה איזו סימנית של מלומד, בדומה לפח־המספר של משרת־מלון.

בהפסקה הראשונה יצא הבעל לעשן. היא נשארה יושבת בכורסתה. גורוב שישב לא הרחק ממנה, נגש אליה ואמר בקול רתת, והוא מחיך חיוך אנוס:

– שלום.

היא הביטה בו והחוירה, לאחר־כך שוב הביטה במורא, ובעָצמה רבה לחצה בידיה את המניפה והמשקפת יחד, כנראה מתוך מאמץ שלא להתעלף. שניהם שתקו. היא ישבה, והוא עמד, מבוהל ממבוכתה, ולא העיז לשבת על ידה. הכנורות והאַבּוּב פרצו בנגינה, לפתע־פּתאום תקפה אותם אימה, נדמה היה להם כי מכל התאים מביטים בהם. אבל הנה קמה ממקומה, וצעדה בחפזה לעבר היציאה, – והוא – אחריה; ושניהם התהלכו נבוכים, על פני המסדרונות, על גבי המדרגות, עולים, יורדים, ולעיניהם חלפו ועברו אנשים במדי־שרד של שופטים, של מורים או פקידים ולכולם סימניות; חלפו־עברו גברות, אדרות התלויות על הקולבים, נשבה רוח־פּרצים, שהביא עמה ריח של אדי־טבק. וגורוב, אשר לבו דפק בו בחזקה, אמר לנפשו: “הה, אלוהים! לשם מה כל האנשים הללו, והתזמורת הזאת…”

ואותו רגע נזכר פתאום, מה שאמר לנפשו אז, בתחנת־הרכבת, בלוותו את אנה סרגיבנה, וסבר כי הכל נסתים וכי הם לא יתראו עוד. אבל מה רחוק היה עוד אז מן הסיום!

על מדרגות צרות ואפלות, במקום שכתוב היה “הכניסה לאמפיתיאטרון”, היא נעצרה.

– כמה הבהלת אותי – אמרה, ונָשמה בכבדות כשהיא מוסיפה ומחוירה, מתוך התדהמה. – האח, כמה הבהלתני! כמעט שאין בי רוח־חיים. לשם מה באת הנה? לשם מה?

– אבל הביני נא, אנה, הביני… – דבֵּר בחצי־קול ובחפזון. – אני מתחנן בפניך: הביני…

היא הביטה בו בפחד, בתפלה, באהבה, במפגיע, כדי לטבוע יותר בזכרונה את תוי פניו.

– אני סובלת כל־כך! – המשיכה היא, ולא האזינה לו.– כל הזמן חשבתי רק עליך, חייתי מכוח המחשבה עליך. ורציתי להשכיח, לשכוח, אבל למה, למה זה באת הנה?

במדרגה גבוהה יותר, בפנה, עִשְׁנו שני גימנזיסטים והביטו למטה, אך לגורוב לא איכפת, הוא משך אליו את אנה סרגיבנה והתחיל נושק את פניה, את לחייה, את ידיה.

– מה אתה עושה, מה אתה עושה! – אמרה בפחד, ודחתה אותו מעליה. – על שנינו יחד נטרפה דעתנו. סע לך עוד היום, סע מיד… אני משביעה אותך בכל הקדוש, אני מפצירה בך… הנה הולכים ובאים.

מי שהוא עלה במדרגות.

– שׁוּמה עליך לנסוע… – המשיכה אנה סרגיבנה בלחש. – אתה שומע, דמיטרי דמיטריץ'? אני אבוא אליך למוסקבה. מעולם לא הייתי מאושרת, ועכשיו אני אומללה, ולעולם לא אהיה מאושרת, לעולם! אל נא תאלצני לסבול עוד יותר! אני נשבעת, כי בוא אבוא למוסקבה. ועכשיו הבה נפרד! חביב שלי, הטוב, יקירי, נפָרד!

היא לחצה את ידו ומהרה לרדת במדרגות, והוסיפה להתבונן בו כל הזמן, ובעיניה נכר היה, כי באמת לא היתה מאושרת. גורוב שהה קצת, הקשיב, לאחר־כך כשהכל שָׁכך, מצא את קולבו ויצא מן התיאטרון.

ד

ואנה סרגיבנה התחילה נוסעת אליו למוסקבה. פעם לשנים־שלשה חדשים היתה יוצאת מס. ואומרת לבעלה, כי היא נוסעת להמלך בעצת פרופסור בנוגע למחלת־נשים שאצלה, – והבעל האמין ואף לא האמין. בהגיעה למוסקבה היתה מתאכסנת ב“שוּק הסלבי” ומיד היתה שולחת לגורוב שליח בכפה אדומה. גוּרוֹב היה בא אצלה ואיש במוסקבה לא ידע על כך.

פעם אחת הלך אליה באופן כזה בבקר של יום חורף (השליח היה אצלו בערב, יום קודם לכן, ולא מצאהו בבית). אתו הלכה בתו, שבקש ללוותה אל הגמנסיה, כי הדרך היתה משותפת להם. ירד של גדל־פתים ולח.

– שלש מעלות של חום עכשיו, ואף־על־פי־כן יורד השלג, – אמר גורוב לבתו. – והלא אין זה אלא חום בשטחה העליון של הקרקע, ואלו בשכבות העליונות של האתמוספירה מזג אחר לגמרי.

– אבא, ולמה זה אין רעמים בחורף?

הוא הסביר לה גם את זאת. הוא דבר וחשב על זה, שהנה הוא הולך אל ראיון, ושום נפש חיה אינה מבחינה בכך, ולעולם לא תבחין. החיים חצויים אצלו: המחצית האחת גלויה, שהכל ראו אותה וידעוה כל הצריכים לדעת, והיא כולה אמת מותנית ורמיה מותנית, דומה בהחלט לחייהם של ידידיו ומכריו, והמחצית השניה – נוהרת לה בהסתר. ועל פי הרכב מוזר של נסבות, שמא הרכב מקרי – כל מה שהיה חשוב בשבילו, מענין, נחוץ, בכל שהיה נאמן לעצמו ולא עשה מרמה בנפשו, כל מה שהיה גרעין חייו, נתחולל בהסתר מן הזולת, ואלו כל מה שהיה בו השקר, מסוה שלו, שמאחוריו נחבא, כדי להעלים את האמת, כגון שרותו בבנק, הוכוחים במועדון, “הגזע הנמוך” שלו, לכתו עם אשתו לחגיגות ויובלות, – כל זה היה בגלוי. ומעצמו דן לגבי זולתו, ולא האמין לאשר ראה,הותמיד שער, כי אצל כל אדם עוברים חייו האמתיים והמענינים ביותר מתחת למעטה סוד כמו בחסותו של לילה. כל קיום אישי שמור בסוד, ושמא משום כך משתדל באופן עצבני כל־כך האדם התרבותי, שיהיו מכבדים את הסוד האישי.

לאחר שגורוב לוה את בתו לגמנסיה, הלך לו אל “השוק הסלבי”. הוא פשט את אדרתו למטה, עלה במדרגות ודפק חרש על הדלת. אנה סרגיבנה לבושה שמלה אפורה, שהיתה חביבה עליו, נראתה לֵאָה מן הדרך ומרוב הצפיה, כי חכתה לו מאז שעות הערב של יום אתמול; היא היתה חוֶרת, הביטה בו ולא חיְכה, וכשרק נכנס, נפלה בחיקו. דומה כאלו לא התראו שנתים ימים, נשיקתם היתה ארוכה, ממושכת.

– נו, איך חיה אַת שם? – שאלה הוא. – מה חדש?

– חכה, מיד אגיד… איני מסוגלה.

לא היה בכוחה לדבר, כי על כן בכתה. היא הסבה פניה מעמו, והדקה מטפחת אל עיניה.

“טוב, תבכה לה קצת, ולעת־עתה אשב”, אמר לנפשו וישב בכורסה.

לאחר־כך צלצל בפעמון ואמר, שיגישו לו תה; ולאחר־מכן, בשתותו את התה, המשיכה היא לעמוד, ופניה מוסבות אל החלון… היא בכתה מרוב התרגשות, מתוך הכרה מצערת, שהשתלשלות חייהם עגומה כל־כך; הם נפגשים רק בהסתר, נחבאים מעיני אנשים, מעשה גנבים! וכי אין חייהם כחרס השבור?

– נו, חדלי מבכי! – אמר.

ברור היה לו, כי אהבתם זו לא תסתים עוד במהרה, וכן לא ידוע אימתי תסתים. אנה סרגיבנה נקשרה אליו בקשר עז יותר ויותר, היא העריצה אותו, ואי אפשר להעלות על הדעת ולומר לה כי יש לשים קץ אי־פעם לכל זה; והיא אף לא היתה מאמינה לכך.

הוא נגש ונגע בכתפיה. כדי ללטפה, לבדח את דעתה, ואותה שעה ראה את עצמו בראי.

בראשו נזרקה כבר שיבה. ומוזר היה הדבר בעיניו, שהזקין כל־כך בשנים האחרונות, וכי פניו נפלו כל־כך. הכתפים, שידיו מונחות היו עליהן, חמות היו ורטטו. הוא חש בצערו לחיים הללו, החמים עוד כל־כך ויפים, אבל קרובים כבר בודאי לראשית הקמילה והבלִיָּה, כדוגמת חייו. בשלמה היא כל־כך אוהבת אותו? תמיד היה נראה בעיני נשים לא כמות שהיה במציאות, והן אהבו בו לא את עצמו, אלא אדם אחר, יציר דמיונן, ואשר הן חפשו בתשוקה כל ימי חייהן; ולאחר־כך, משהשגיחו כבר בטעותן, המשיכו אף־על־פי־כן לאהוב אותו. ואף אחת מהן לא היתה מאושרת בו. הזמן היה עובר והוא קשר הכרויות, היו פגישות, פרידות, אבל מעולם לא אהב. היה כאן כל מה שנתן לשער, מלבד אהבה.

ורק עכשיו, משנזרקה שיבה בשערו, הריהו אוהב כמות שצריך, באהבת אמת – פעם ראשונה בחייו.

אנה סרגיבנה והוא אהבו זה את זו, בחינת קרובים ביותר, שְׁאֵרי־בשר, כבעל ואשתו, כידידים נלבבים; נדמה היה להם, כי הגורל עצמו הועיד אותם איש לחברתו והיה בלתי־מובן, מדוע זה הוא נשוי ולמה היא נשואה; וכאלו היו שני צפרי־נדוד, זכר ונקבה, שמישהו צד אותם ואלצם לחיות בכלובים נפרדים. הם סלחו זה לזו את דבר בוּשתם בעבר, סולחים היו כל מה שאֵרע בהֹוֶה והרגישו, שאהבתם זו חוללה תמורה אצל שניהם.

בערב, ברגעי עצבות, היה הוא מרגיע את עצמו על ידי שקולים שונים, שעלו במוחו, ואולם עכשיו לא היה לבו נתון לשקולים, היתה בו השתתפות־בצער עמוקה, והוא רצה להיות נאמן, להיות עדין־נפש…

– חדלי מבכי, טובה שלי, – אמר הוא. – כבר בכית – ודי לך… עכשיו הבה ונשוחח, נמצא איזו תחבולה.

לאחר־כך נמלכו שעה ארוכה; דברו על כך, היאך להנצל מן ההכרח להחבא, לרמות, לחיות בערים נפרדות, לבלי להתראות זמן ממושך. איך להשתחרר מכבלים כבדים־מנשוא אלה?

־ איך, איך? – היה שואל וראשו שח בין ידיו. איך?

ונדמה היה, כי הנה עוד מעט – ותִמָּצא החלטה, או אז יתחילו חיים חדשים, נהדרים; ולשניהם ברור היה, כי עד הסיום עדַין רחוק־רחוק, וכי כל המורכב והקשה מתחיל רק מכאן ולהבא.

1899

אחרית דבר

א

א. פ. צֶ’חוב צלם בפשטות גמורה, צלום־שבכתב, אם אפשר לומר כן, מקרה שכיח בחיינו, אחד מני רבבות מקרים דומים כל־כך, וראו נא פלא, – ה“צלום” הזה כמוהו כבקורת המשטר החברתי שבו חי האדם, הנדון ליסורי־נפש, לנשיאת מסוה, להרבות שקר, להתכחש לטבעו ולנטיות לבו; א. פ. צ’חוב אינו עושה דבר מלבד שהוא מספר, אינו מוסיף כמעט כלום על הפרוט הנאמן של השתלשלות המקרה, על המעשה, על ההרגשות ועל המחשבות של שתי הנפשות הפועלות – ואף־על־פי־כן הנך מסיק מסקנה לעצמך מן הספור, אתה מפיק ממנו מוסר־השכל.

ב

גוּרוֹב – אדם בנלי הוא, אחד מרבים קלי־הדעת, מושחת לפי־תומו, אם נתן להגדיר כן, לא רשע ולא בעל־מזמות, אלא סתם איש ההולך במישור, כביכול, ואינו מבחין במדרונו הקל והמתמיד של זה, מצַיֵת לפתויי היצר הרגיל אצל בשר־ודם, דומה עליך שהוא רק משתעשע קצת, סוטה סטיה קלה, בפירוש על מנת לחזור הימנה מחר או מחרתים, ונמצא שכל חייו רצופים מסטיות קלות וזמניות כאלה, ונמצא שהוא בעל בלתי־הוגן, שהוא אב בלתי־מוסרי; ומאידך גיסא – גם אם ימנע מכך וישלוט ביצרו, נמצא שהוא משקר לנפשו, אינו אוהב את אשתו ומעמיד־פנים שהוא אוהבה, אוהב אשת חבר ומחניק את אהבתו אליה, כלומר משקר לנפשו, לגופו, לטבעו הראשון שבו; א. צ’חוב בחר, בלי ספק, בכונה תחלה באיש בנלי כזה, הדוחה אותנו במקצת באפיו ובהליכותיו – מעורר בנו לבסוף רגשי אהבה אליו, מכמיר את רחמינו עליו; גורוב אינו אשם באשמתו, הוא בפרוש איש מסכן, כי על כן החיים בנויים באופן כזה שרגלי אדם מועדות וכושלות.

ג

אנה סרגיבנה – אשה הוגנת שכיחה. אחת מרבות, תמימה וטובת־הליכות על־פי חנוכה, ואף היא מציתת לדחיפה ראשונה וקלה של היצר, וששה לקראת שעה נעימה, ששה בבלי־דעת, כמעט כמו בחלום ולא בהקיץ; וכמה היא מזועזעת מחטא־לא־חטא, כמה אומללה, ויותר מזה – כמה טוב לה שהיא אומללה, עד מה מאושרת; ועוד משהו: – היא הן השפיעה בסופו של דבר על גורוב שחדל להיות קל־דעת על־פי “מקצוע”, כי הנה היתה זו אצלו קלות־הדעת האחרונה, והוא אוהב עכשיו באמת, מתיסר באהבתו, יש עמו מוסר־כליות; השעשוע הפך אצלו, בזכותה של אנה סרגיבנה ההוגנת, לטרגדיה, לצער: הוא, גורוב הבנלי, החי כלאחר־יד, המתרברב, המשחק בקלפים, המשוחח הבלים, – הוא מתישב בדעתו, מהרהר בתכלית החיים, קובל על השקר שבהם, מבקש פתרון ומוצָא – לא עוד מן השפה ולחוץ, אלא בכל לבו, בכל כוח מחשבתו.

ד

ספור קצר הוא זה, ריאליסטי כל־כך, כמו שאמרנו – “צלום”, ולא יותר כמעט, אלא זה כחו של כשרון גדול, של אמן הפרוזה – שהוא מחנך בבלי־משים, מסעיר את הנפש כאלו בדרך־אגב, דוחף למחשבה מעמיקה, שלא במתכון, כביכול.

נִכְבָּדוֹת: קומדיה במערכה אחת

הנפשות:

צ’וּבוּּקוֹֹב, סטיפן סטיפנוביץ, בעל אחוזה.

נטליה סטיפנובנה, בתו, בת עשרים וחמש שנה.

לומוב, איבן בסיליוביץ', שכנו של צ’ובוקוב, בעל אחוזה בריא ושמן, אך מתחלה וחושש תמיד באבריו

מקום החזיון:

באחוזתו של צ’ובוקוב.

חדר האורחים בביתו של צ’ובוקוב.

I.

צ’ובוקוב. (הולך לקראתו). הוי, תורי! את פני מי אני מקבל? איבן בסיליוביץ! מה אשמח לבואך! (לוחץ את ידו). אכן זוהי מציאה בהיסח הדעת. אמי הורתי… מה שלומך?

לומוב. תודה, אדוני ואתה מה שלומך?

צ’ובוקוב. אכן חיים אנחנו לעת עתה ברחמי ד' וכדומה… ישב נא אדוני, הנני מבקש בהכנעה… אכן, לא טוב הדבר לשכּוח את השכנים, אמי הורתי, ולבלי פקדם לטובה. אבל, תורי, למה כל האפיציליות הזאת? לבוש פרק הנך, נעלי־יד לבנים וכדומה. האם התכוננת לנסע לאיזה מקום, יקירי?

לומוב. לא, אני רק לפקדך לשלום באתי, סטיפן סטיפניץ המכובד.

צ’ובוקוב. אם כן, הפרק הזה למה, מחמד נפשי? הרי זה ממש כאילו הנך הולך לקבל פני מכיריך בחג!

לומוב. אכן, זהו הדבר. כאשר עיניך רואות… (הולך אתו שלוב זרוע). אני באתי אליך, סטיפן סטיפניץ מכובדי, להטריד אותך בבקשה אחת. לא אחת כבר נתכבדתי לפנות אליך בבקשות שונות, ותמיד הואלת, לאמר: תמיד… הלא תסלח לי, הנני נרעש כל כך. אשתה נא מעט מים, סטיפן סטיפניץ המכובד. (שותה מים).

צ’ובוקוב. (הצדה). אין זאת כי בא ללות כסף. לא אלוה! (פונה אליו). במה הכתוב מדבר, נשמת אפי?

לומוב. הרואה אתה, מכובד סטיפנוביץ… סליחה, סטיפן מכובדביץ… לאמר: הנני נרעש מאד, כאשר תחזינה עיניך… באחת, אתה אדוני הנך האחד שבידך לעזור לי, אף על פי שאין אני ראוי והגון לכך!.. ואין לי כל זכות וכל צדקה לקות כי תואיל לפנות אלי ולעזור לי…

צ’ובוקוב. אך, בשם ד', תורי היקר, אל תגמגם, דבר דברים ונשמעה! נוּ?

לומוב. תיכף… באותו הרגע. הענין הוא בזה, אדוני הנכבד, שבאתי אל ביתך בכדי לבקש את ידה של נטליה סטיפנובנה בתך.

צ’ובוקוב. (בשמחה). תורי! אוצרי! איבן בסיליוביץ, מחמדי! חזור נא עוד פעם על דבריך! לא שמעתים כראוי!

לומוב. אתכבד לבקש…

צ’ובוקוב. אמי הורתי!.. הוי, כמה שמח אני וכדומה… אכן, זהו מה שאמרו, כמו שנאמר וכדומה. (מחבק ומנשק את לומוב). אכן זה כבר שחפצתי, זה היה ראש כל מאויי… (מוריד דמעות). הלא תמיד אהבתיך, יקירי, כאב את בנו. יברך ד' את אגודתכם ויתן לכם חיים ארוכים, אשׁר וכבוד, אהבה, אחוה ורעות וכדומה… ואני חפץ בזה מאד… אך למה זה אני עומד כגלם? נשתטיתי, פשוט, מרוב שמחה, באמת אמרת נשתטיתי! ואני בכל לבי… אלכה נא ואקרא את נַטַשָׁה וכדומה.

לומוב. (נפעם ונרגש מאד). ומה דעתך, סטיפן סטיפנוביץ נכבדי, היכול אני לקות, כי בתך תאות לי?

צ’ובוקוב. פרי הדר, יפה תואר כמוך –!… והיא לא תתרצה?! וכי מה אתה סח? הלא נפשה ממש גחלים תלהט אליך וכדומה… תיכף! (יוצא).

II.

לומוב. הוי, מה קר לי… הנני רועד כלי כמו לפני הבחינות. העיקר הוא – להתחזק ולהחליט דבר. כי אם תתחיל לחשוב מחשבות הרבה, להטיל ספק בדבר, לדבר הרבה בנידון זה או לחכות לאידיאל ולאהבה טהורה, בת השמים, אז אפשר הדבר כי לא תשא לך אשה כל עיקר… בְּרְרְ! קר! הנה נטליה סטיפנובנה היא עקרת בית מצוינה, לא מכוערה, מלומדת… ומה לי עוד? אבל הנה מרוב התרגשותי מתחיל כבר רעש ושאון באזני. (שותה מים). ולבלי לקחת אשה כל עיקר איני יכול, אי אפשר לי… ראשית, הנה כבר מלאו לי שלשים וחמש שנה. גיל, אם אפשר לאמר כך, מסֻכּן… והשנית, זקוק אני לחיים טבעיים ומסודרים. חולה אני במחלת הלב, לבי דופק תמיד בקרבי בחזקה, נרגז הנני ותמיד הנני מתרגש. כעת, למשל, הנה שפתי רועדות ועל עפעף עיני הימנית ירקד כעין שד קטן… אבל והדבר היותר נורא בשבילי היא השנה. כאשר אך אשכב במטתי, השנה אך תאחז שמורות עיני והנה בצדי השמאלי – טיוֹך! דקירה. והיא עוברת אל הכתף ואל הראש… קופץ אני ממטתי, עובר בחדר אחת הנה ואחת הנה ושוכב שוב, אך הנה רק אתחיל לישון ובצדי עוד הפעם – טיוֹך! וכן עד עשרים פעם ויותר…

III.

נטליה סטיפנובנה. (נכנסת). הנה כן! אתה אדוני הנך זה, ואבא אומר לי: הכנסי, הנה סוחר בא שמה לקנות סחורה. שלום לך, איבן בסיליוביץ!

לומוב. שלום, שלום, שלום, נטליה סטיפנובנה המכובדה!

נטליה סטיפנובנה. הלא תסלח לי, הנני לבושה סינר ובכלל בהתרשלות… הנה אנחנו בוררים את הקטניות לשם יִבּוּש. מדוע זה הוקרת זה ימים רבים את רגליך מביתנו? שב אדוני. (יושבים שניהם). התאכל אתנו את ארוחת הבקר?

לומוב. לא, תודה לך גברתי, כבר אכלתי.

נטליה סטיפנובנה. עשן נא… הנה הגפרורים… מזג האויר הוא היום מצוין, ואתמול ירד הגשם והפועלים בטלו כל היום ולא עשו מאומה. כמה ערמות של שחת גזזו פועליך? אני, שער נא בנפשך, נחפזתי הפעם, וקצרתי את כל האחו, ועתה הנני מתחרטת, יראה אני פן ירקב כל השחת. מה הטיבותי לעשות לו חכיתי כמעט. אך מה זה? לבוש פרק הנך?! אכן, זוהי חדשה! וכי אל משתה הנך נוסע? דרך אגב, פניך הוטבו, יפית… באמת, מדוע הנך לבוש הדר כל כך?

לומוב. (מתרגש). אכן, רואה את, נטליה סטיפנובנה המכובדה… הענין הוא כך… החלטתי וגמרתי אֹמר בלבבי לפנות אליך בבקשה שתטי אֹזן לדברי… את תתפלאי, כמובן, וגם תקצפי, אבל אני… (הצדה). קר לי מאד.

נטליה סטיפנובנה. במה הכתוב מדבר? (הפסקה). נו?

לומוב. אשתדל לבלי להאריך, דברי יהיו מעטים. הלא ידוע לך, נטליה סטיפנובנה המכובדה, כי אני הנה זה כבר, עוד מימי ילדותי, נתכבדתי לדעת את משפחתך. דודתי המנוחה ובעלה, נשמתם עדן, אשר מהם, כאשר תואילי לדעת, נחלתי את אחוזתי, התיחסו תמיד בכבוד גדול אל אביך ואל אמך המנוחה. ממשפחת הלומובים ומשפחת הצ’ובוקובים נמצאו תמיד בקשרי ידידות ואפשר לאמר: גם ביחוסי משפחה קרובים. וחוץ מזה, הנה נחלתי נוגעת, כאשר תואילי לדעת, בגבול נחלתכם. כָּרֵי השורים שלי, כאשר תואילי ודאי לזכר, נוגעים ביער הלבנות אשר לכם.

נטליה סטיפנובנה. הלא תסלח לי אם אפסיקך. הנה הואלת לאמר: “כרי השורים שלי”… וכי שלך המה?

לומוב. שלי.

נטליה סטיפנובנה. הא לך! כרים אלה שלנו ולא שלך.

לומוב. לא, שלי הם, נטליה סטיפנובנה המכובדה.

נטליה סטיפנובנה. אכן חדשה תשמענה אזני הפעם, וכי מאין הם שלך?

לומוב. איך זה מאין? הלא אני מדבר באותם כרי השורים הנכנסים כעין יתד בין יער הלבנות שלכם מעבר מזה ובין האחו השרוף מעבר מזה.

נטליה סטיפנובנה. כן, כן, אלה הם, ושלנו הם.

לומוב. טעות היא בידך, נטליה סטיפנובנה הנכבדה – שלי המה.

נטליה סטיפנובנה. השיבה נא אל לבבך, איבן בסיליוביץ, וכי מאיזה זמן הם שלך?

לומוב. איך זה מאיזה זמן? הלא עד כמה שאני זוכר הנם היו תמיד שלי.

נטליה סטיפנובנה. בזה נניח, הנך טועה, במחילה מכבודך.

לומוב. הלא מתוך הכתבים והנירות נראה זאת, נטליה סטיפנובנה הנכבדה. כרי השורים היו לפנים זמן מה מוטלים בספק, – זהו אמת; אך כעת, הלא הכל יודעים שהם שלי. והלא אין פה על מה לערער כלל. הלא תואילי לשום לבך; זקנתה של דודתי נתנה את כרי השורים לרשותם של אכריו של זקנו של אביך בעד זה, שהם לבנו לה לבנים. אכריו של זקנו של אביך השתמשו בהכרים בלי שום שכר כארבעים שנה והתרגלו לחשוב אותם לקנינם, ואחר־כך, כצאת הפקודה…

נטליה סטיפנובנה. אבל הלא כלל לא כן היו הדברים, כמו שהנך מספר! גם זקני, וגם זקן זקני חשבו כי גבול נחלתם מגיע עד האחו השרוף, – יוצא מזה, כי כרי השורים הם שלנו. וכי מה יש פה לריב? – איני מבינה, פשוט מכעיס הדבר!

לומוב. הנה, אראה לך את הכתבים, נטליה סטיפנובנה!

נטליה סטיפנובנה. לא, הנך פשוט לועג לי או שברצונך להקניט אותי ותו לא! הפתעה כזו! הנה האדמה היא ברשותנו כשלש מאות שנה ופתאם באים ומודיעים לנו, כי היא אינה שלנו! סלח נא לי, איבן בסיליוביץ, אבל איני מאמינה פשוט למשמע אזני… כרי השורים האלה אינם יקרים לי כלל. הלא מדתם היא בערכך חמשה צמד בקר ומחירם כשלש מאות שקל, אבל אי היושר בדבר מקניטני. אמור לך מה שתחפץ, אבל את אי הצדק שבדבר לא אוכל נשוא.

לומוב. הטי נא אוזן לדברי, במטותא ממך! אכריו של זקנו של אביך לבנו לבנים, כפי שכבר נתכבדתי להרצות לפניך, גברתי, בשביל זקנתה של דודתי. והיא, זקנתה של דודתי, בחפצה לעשות נחת רוח…

נטליה סטיפנובנה. זקני, זקנתך, דודתנו… אינני מבינה בזה דבר! כרי השורים הם שלנו וחסל!

לומוב. שלי הם!

נטליה סטיפנובנה. שלנו! אף על פי שתוכיח לך כמה שתחפוץ, אף־על־פי שתשים עליך חמשה עשר פרקים, בכל זאת הם שלנו, שלנו, שלנו!.. את שלך איני חפצה, אבל על שלי לא אותר… כטוב בעיניך!

לומוב. השיבי נא אל לבך, נטליה סטיפנובנה, כל הכרים כשהם לעצמם, אינם נחוצים לי כלל. אני רק לשם הפרינציפיון הנני מתכון. אם טוב בעיניך, הואילי, אני אתנם לך במתנה.

נטליה סטיפנובנה. אני עצמי יכולה לתתם לך במתנה, כי שלי המה! הלא זר ונפלא הדבר, לכל הפחות, איבן בסיליוביץ! הנה חשבנוך לשכן טוב, לידיד, בשנה שעברה השאלנו לך את מכונת הדיש, ועל ידי זה היה עלינו לדוש את תבואתנו בכסלו, ואתה מתנהג אתנו כמו עם צוענים. את אדמתנו אנו אתה נותן לנו במתנה. הלא תסלח לי, אבל אין זה ממנהג שכנים טובים! לדידי הרי זה עזות וחוצפה, אם אתה רוצה בכך…

לומוב. יוצא אפוא, לדידך, כי אני הנני חמסן! גברתי, מעודי לא החזקתי באדמת זרים ולהאשים אותי בחמסנות לא ארשה… (קם והולך מהרה אל הבקבוק ושותה מים). כרי השורים הם שלי!

נטליה סטיפנובנה. שקר הדבר, שלנו!

לומוב. שלי!

נטליה סטיפנובנה. שקר הדבר! אני אוכיח לך! עוד היום אשלח את קוצרי אל הכרים!

לומוב. ואני אקפח את שוקיהם.

נטליה סטיפנובנה. לא תהין!

לומוב. (לוחץ בידיו את חזהו). כרי השורים. הם שלי! התביני? שלי!

נטליה סטיפנובנה. אל נא תצעק, במטותא ממך! הרשות בידך לצעוק ולהחנק בביתך, אבל בביתי, בבקשה ממך, דע את מקומך ואל תצא מגדרך!

לומוב. לולא, גברתי, לולא אותה עקת הלב המכאיבה, לולא דפיקת הדם הנוראה בעורקי, כי אז אחרת דברתי אליך! (צועק בקול). כרי השורים שלי הם!

נטליה סטיפנובנה. שלנו.

לומוב. שלי!

נטליה סטיפנובנה. שלנו!

לומוב. שלי!

VI.

צ’ובוקוב. (נכנס). מה זאת? למה זה תצעקו?

נטליה סטיפנובנה. אבא, באר נא, בבקשה ממך לאדון הזה למי שיכים כרי השורים: לנו אם לו?

צ’ובוקוב. (אל לומוב). מחמד נפשי, כרי השורים הם שלנו!

לומוב. אבל סלח נא לי, סטיפן סטיפנוביץ, וכי מאין הם שלך? היה נא אתה, לכל הפחות, לאיש בעל בינה ישרה! זקנתה של דודתי מסרה לזמן מה את כרי השורים לאכריו של זקנך. האכרים החזיקו בהם כארבעים שנה והתרגלו לחשוב אותם לקנינם הם, ואחר כך, כאשר יצאה הפקודה…

צ’ובוקוב. אבל הרשני נא, יקירי, מחמל עיני… הנך שוכח, כי האכרים לא שלמו מאומה בעד האדמה לזקנתך וכדומה… יען כי כרי השורים היו אז מוטלים בספק וכדומה… וכעת הלא יודע גם כל כלב, כי הכרים הם שלנו, אין זאת כי לא ראית את מפת הגבולים!..

לומוב. ואני אוכיח לכם, כי הם שלי!

צ’ובוקוב. לא תוכיח, אישון עיני.

לומוב. לא, אוכיח!

צ’ובוקוב. אבל, אמי הורתי, צעקות אלה למה הן? באמת אמרו: בצעקות לא תוכיח כלום. אינני חפץ את שלך אבל על שלי לא אותר, ומדוע זה אותר? ואם הדברים הגיעו לידי כך, אם אתה מערער על זכותי בנוגע להכרים וכדומה, הרי מוטב שאחלק אותם לאכרים מאשר אתנם לך, אמנם כן הדבר!..

לומוב. איני מבין! וכי איזו צדקה יש לך לתת במתנה נכסים של אחרים?

צ’ובוקוב. הרשני נא אני, לדעת מה יש לי צדקה ומה לא. באמת אמרו, אדוני הצעיר, אני לא הורגלתי, כי ידברו אלי בסגנון כזה וכדומה… אני, אדוני הצעיר, הנני גדול ממך בשנים בכפלים ומבקש אני לדבר אתי בלי התלהבות והתרגזות וכדומה.

לומוב. לא, אכן רואה אני, כי אתם חושבים אותי פשוט, לטפש וחסר־דעה. רק צחוק תצחקו עלי! את אדמתי הנכם גוזלים ממני בעצם היום, ועוד תחפצו כי אהיה קר־רוח ואדבר עמכם כדבר איש אל רעהו! שכנים טובים אינם מתנהגים ככה, סטיפן סטיפניץ! לא שכן אתה, כי אם חמסן, אוּזורפטוֹר!

צ’בוק’וב. מה? מה זה אמרת?

נטליה סטיפנובנה. אבא, שלח תיכף גוזזים אל כרי השורים!

צ’ובוקוב. (אל לומוב). מה זה אמרת, אדוני הנכבד?

נטליה סטיפנובנה. כרי השורים הם שלנו, לא אֲוַתֵּר, לא אותר, לא אותר!

לומוב. אכן את זאת נראה! על ידי המשפט אוכיח, כי שלי הם.

צ’ובוקוב. במשפט? יכול אתה להגיש עצמותיך אל השופטים, הביאה את דינך בערכאות, אדוני הנכבד וכדומה! הרשות בידך! יודע אני אותך, באמת אמרו, כי רק תואנה הנך מבקש בשביל לבוא בערכאות וכדומה! כל בני משפחתך קנטרנים ונרגנים הם! כל בני המשפחה!

לומוב. בבקשה לבלי לנגע בכבוד משפחתי! במשפחת הלומובים היו רק אנשים כנים וישרים ולא נמצא בהם אף אחד, שישפט על מעלו שמעל בכסף הממשלה כמו דודך!

צ’ובוקוב. ובמשפחתך, משפחת הלומובים, היו כלם משוגעים!

נטליה סטיפנובנה. כלם, כלם, כלם!

צ’ובוקוב. זקנך היה שותה שכור כל ימיו, ודודתך הצעירה, באמת אמרו, נסטסיה מחילובנה, ברחה עם פלוני הארחיטקטור וכדומה…

לומוב. ואמך היתה בעלת מום. (לוחץ בשתי ידיו את חזהו) הוי, הנה דקירה בצד… הראש כואב… הוי, מים, הבו מים!

צ’ובוקוב. ואביך היה קוביוסטוס וזולל וסובא.

נטליה סטיפנובנה. ודודתך היתה הולכת רכיל שאין דוגמתה!

לומוב. רגלי השמאלית הוסרה… הוי, רגלי… ואתה הנך נרגן ואיש תככים… הוי לבי!.. וסוד גלוי הוא, כי לפני הבחירות שחדת… הוי, נצוצות נתזין מעיני…איה מגבעתי?

נטליה סטיפנובנה. מכוער הדבר! נבזה! שפל!

צ’ובוקוב. ואתה עצמך, באמת אמרו, הנך נרגן, משחת, בעל פרצופים שונים ומגרה ריב ומדון תמיד! אמנם, כן הדבר!

לומוב. הנה המגבעת… הוי לבי… אנה עלי ללכת? איה הדלת? אח! הנני מת, כמדומני… רגלי לא תשאנה אותי עוד… (הולך אל הדלת).

צ’ובוקוב. (קורא אחריו). ורגלך אל תדרוך עוד על סף ביתי!

נטליה סטיפנובנה. הגישה את דינך בערכאות! נראה נא!

(לומוב יוצא כשהוא מתנודד בלכתו).

V.

צ’ובוקוב. אל כל הרוחות! (צועד מתרגש על פני החדר).

נטליה סטיפנובנה. מה חצוף הוא! ועתה לך והאמין אחרי כל הדברים האלה בטובתם של שכנים טובים!

צ’ובוקוב. נבל! מפלצת מכוערה! מחוצף!

נטליה סטיפנובנה. בריה משונה שכמותו! מפלצת שכמותו! החזיק באדמת זרים ועודנו מעיז פנים לחרף ולגדף.

צ’ובוקוב. ופטריה רקובה זו, סנורים, באמת אמרו, אלה, עודם מעיזים לבוא בהצעה של נכבדות וכדומה… בר נש שכזה ונכבדות!

נטליה סטיפנובנה. איזו נכבדות? איזו הצעה?

צ’ובוקוב. וכי מה? הלא הוא בא הנה בכונה לבקש את ידך, להציע לך נכבדות!

נטליה סטיפנובנה. נכבדות? הציע נכבדות? לי? ומדוע זה לא אמרת לי זאת מראש?

צ’ובוקוב. גם פרק לבש! נקניק שכמותו! מרָכֵּילָה!

נטליה סטיפנובנה. הצעה! לי! הוי! (נופלת על הכסא ומתאנחת). הוי, להשיב! להשיב אותו! להשיב!

צ’ובוקוב. את מי להשיב?

נטליה סטיפנובנה. מהרה, מהרה! הוי, כמה רע לי! להשיב! (היסטריקה).

צ’ובוקוב. מה? מה זאת? מה זה היה לך? (לוחץ בידיו את ראשו). הוי, מה אומלל אני! הִיָרֵה אִיָרֶה! אתלה! עיפה נפשי! הוגיעוני עד מות!

נטליה סטיפנובנה. הנני מתה! להשיב!

צ’ובוקוב. טפוּ! תיכף! אל תגעי ואל תריעי ככה! (יוצא במרוצה).

נטליה סטיפנובנה. (לבדה בחדר, נאנחה). אוי מה זאת עשינו כי שלחנוהו! להשיב! להשיב!

צ’ובוקוב. (בא במרוצה). תיכּף, תיכּף, ישוב וכדומה, לכל הרוחות שבעולם! אוף! דבּרי את אתו, ואני, באמת אמרו, לא אחפוץ…

נטליה סטיפנובנה. (נאנחת) להשיב!

צ’ובוקוב. (בקול גדול). הנה הוא הולך ושב, אומרים לך. הוי רבונו של עולם, כמה קשה להיות אב לבת שבגרה! אשים קץ לחיי! חי נפשי, כי אשים קץ לחיי! התנפלו על אדם, חרפו וגדפו אותו כאחד הריקים, גרשוהו, והכל באשמתך… באשמתך את…

נטליה סטיפנובנה. לא, באשמתך!

צ’ובוקוב. יוצא מזה, כי אני הנני האשם, באמת אמרו! (לומוב נראה בפתח). נו, דברי את אתו! (יוצא)

VI.

לומוב. (נכנס עיף ויגע). עקת לב נוראה… רגלי נאלמה… דקירות בצד…

נטליה סטיפנובנה. סלח נא, אנחנו נחפזנו כמעט, איבן בסיליוביץ… עכשיו נזכרתי: כרי השורים הם באמת שלך.

לומוב. הוי, כמה דופק בי הלב… שלי הכרים… על שתי עפעפי ירקדו כבר שדים.

נטליה סטיפנובנה. שלך הכרים, שלך המה… שב נא. (יושבים) לא צדקנו בריבנו אתך…

לומוב. אני רק לשם הפרינציפיון… לא הכרים יקרים לי, כי אם הפרינציפיון…

נטליה סטיפנובנה. אמנם כן, הפרינציפיון… הבה נחדל מזה… נדבר בענין אחר.

לומוב. ולא עוד אלא שגם הוכחות וראיות נכונות יש לי על אמתת דברי. זקנתה של דודתי נתנה בשעתה את האדמה לאכריו של זקן אביך בשביל…

נטליה סטיפנובנה. נחדל נא, נחדל נא מזה… (הצדה). איני יודעת על דבר מה זה אתחיל לדבר אתו… (אליו). מתי זה הנך יוצא לצוד ציד?

לומוב. אחרי תום הקציר, נטליה סטיפנובנה נכבדתי, הנני אומר להתחיל בציד הקוֹראים. כן, השמעת כבר גברתי? שערי נא בנפשך את האסון שקראני! חַטְפָנִי, כלב צידי, אשר תואילי לדעתו, התחיל צולע.

נטליה סטיפנובנה. מה יצר לי הדבר! ומאין זה באה עליו צרה זו?

לומוב. איני יודע… אפשר שרגלו נקעה ממנו ואפשר שכלבים אחרים נשכוהו… (נאנח). הכלב הטוב שבכלבי, מבלי לדבר עוד על דבר מחירו! הלא מאה עשרים וחמשה שקלים שלמתי למירינוב בעדו.

נטליה סטיפנובנה. אכן, הרבה יותר מדי שלמתי בעדו, איבן בסיליוביץ!

לומוב. ולדידי הרי זה לא יקר כלל. הלא כלב נפלא הוא זה!

נטליה סטיפנובנה. אבא שלם בעד נבחן שלנו שמונים וחמשה שקל, והלא נבחן שלנו עולה הרבה בערכו על חטפנך!

לומוב. נבחן הוא מעולה מחטפן? מה את סחה? (שׂוחק). חטפן הוא מעולה מנבחן!

נטליה סטיפנובנה. בוַדַאי שנבחן הוא מעולה! אמנם צעיר הוא עודנו, עוד לא הגיע לכלל כלב, אבל על פי מערכת אבריו ומהלכו הלא אין דוגמתו אף בין כלביו של בולצֵנֶיצְקִי.

לומוב. ברשותך, נטליה סטיפנובנה, אבל אל נא תשכחי כי שרוע הוא, וכלב שרוע לא יצלח לצוד עולמית!

נטליה סטיפנובנה. שרוע? בפעם הראשונה אני שומע זאת.

לומוב. הנני מבטיח לך, גברתי כי שרוע הוא, לסתו התחתונה קצרה מהעליונה.

נטליה סטיפנובנה. וכי מַדּוֹתָ?

לומוב. בתור כלב רודף יצלח אמנם, אבל בתור כלב לוכד הנני מסופק בדבר…

נטליה סטיפנובנה. ראשית, היה נבחן שלנו כלב ממשפחת הכלבים, שלשלת היוחסין, בנם של שחרחר וחברבורה… ובנוגע לחטפן שלך הלא אין איש יודע את מוצאו… וחוץ מזה, הלא זקן הוא ומכֹער כסוסה זקנה…

לומוב. זקן הוא, אמת הדבר, אבל לא אקח בעדו אפילו חמשה כלבים כנבחן שלכם… וכי אפשר הדבר? חטפן הוא כלב, ונבחן, הלא צחוק הוא גם לריב בדבר… כלבים כנבחן שלכם הלא למאות ימצאו אצל כל מגדל כלבים. עשרים וחמשה שקל, זהו מחירו.

נטליה סטיפנובנה. אכן איזו רוח רעה של התנגדות נכנסה היום בך. מתחילה בדית מלבך, כי כרי השורים הם שלך, עכשיו הנך מבטיח, כי חטפן הוא מעולה מנבחן. איני אוהבת אם איש מדבר דברים שאינו מאמין בהם. הלא בעצמך תדע, כי נבחן הוא מעולה אלף פעמים מחטפן המכוער שלך. ולמה זה הנך מדבר את ההפך!

לומוב. רואה אני, כי תחשבי אותי, נטליה סטיפנובנה, לעור או לשוטה. הביני נא, גברתי, כי נבחן שלכם הוא שרוע!

נטליה סטיפנובנה. שקר הדבר!

לומוב. שרוע!

נטליה סטיפנובנה. (צועקת). שקר הדבר!

לומוב. למה זה את צועקת, גברתי?

נטליה סטיפנובנה. ולמה זה אתה מדבר דברי אולת? הלא מקציף הדבר! את חטפנך הלא יש כבר להמית ואתה מדמה אותו אל נבחן!

לומוב. סליחה, איני יכול להוסיף דבר אתך בדבר הזה. בלבי מועקה…

נטליה סטיפנובנה. זהו כלל גדול: אותם הצידים המבינים פחות מכלם אוהבים לריב ולהתוכח יותר מכלם.

לומוב. במטותא ממך גברתי, חדלי ושתוקי… הנה לבי פוקע בקרבי… (צועק). שתוקי!

נטליה סטיפנובנה. לא אשתוק עד אשר תודה, כי נבחן הוא מאה פעמים מעולה מחטפן!

לומוב. מאה פעמים גרוע הוא ממנו! הלואי שמיתה משונה תבוא עליו, על נבחן שלכם המנֻול! צדעי… עיני… כתפי…

נטליה סטיפנובנה. וחטפנך איננו זקוק עוד למיתה משונה, אחרי כי פגר נבלה הוא גם בחייו!

לומוב. (בוכה). דומי, החרישי! הנה פוקע לבי בקרבי!

נטליה סטיפנובנה. לא אדום ולא אחריש.

VII.

צ’ובוקוב. (נכנס). ומה עוד?

נטליה סטיפנובנה. אבא, אמור נא באמת ובלב תמים, על ישרתך והן צדקך אמור: איזה משני הכלבים הוא הוא יותר טוב? נבחן שלנו או חטפן שלו?

לומוב. סטיפן סטיפניץ, אני מבקשך, אמור נא את האמת: הַשָׂרוּעַ הוא נבחנך אם לא? הכן אם לא?

צ’ובוקוב. ומה אם שרוע הוא? מה בכך? אבל תחת זה אין בכל הסביבה כלב כמוהו וכדומה.

לומוב. אבל הלא חטפני מעולה הוא ממנו? על דברתך והן צדקך?

צ’ובוקוב. רק אל נא תתרגש, מחמל נפשי… ברשותך, אישון עיני… הנה חטפן שלך, באמת אמרו, יש בו הרבה, הרבה מעלות טובות שמנו חכמים בכלבים. מוצאו – מצוא כלבים מהוגנים, עומד הוא על רגליו איתן, ירכתיו מוצקות וכדומה. אבל, אם תחפוץ לדעת, יקירי ואישון עיני, הנה יש בו חסרון דְמִינְבַּר: זקן הוא וקצר־אפים.

לומוב. סליחה, אדוני! הנה לבי התחיל דופק בקרבי… נקח נא את העובדות… הזכר נא אדוני, בהציד בשדה מרוסקינה, אז הלך חטפני עם חברבורו של הגרף אֹזן באֹזן ונבחנך פגר לרוץ באֹרך פרסה שלמה.

צ’ובוקוב. פגר, בשביל ששומר כלביו של הגרף הכהו בְּמַגְלֵבוֹ.

לומוב. ובדין הכהו. כל הכלבים רודפים אחרי השועל ונבחנך פונה לו הצדה ומתנפל על האיל בשדה!

צ’ובוקוב. לא אמת הדבר… הבה, מחמד נפשי ונחדל נא מדבר בדבר זה עוד, כי קצר רוח אני… הוא הכהו, פשוט, מקנאה. הקנאה אוכלת אותם, פשוט, בראותם כלב הגון השיך לאחר… כן, מקנאים הנכם כלכם! וגם עונך, אדוני, נכתם לפני! אם רק תראה כלב העולה בערכו על חטפנך תתחיל תיכף זה… ככה… וכך וכדומה… הלא אזכרה!

לומוב. וגם אני אזכרה!

צ’ובוקוב. (מחקה את קולו). וגם אני אזכרה… ומה זה תזכרה?

לומוב. הוי, לבי… רגלי הוסרה… איני יכול…

נטליה סטיפנובנה. (מחקה את קולו). הוי לבי… וכי צַיָד הנך? עליך לשכב על התנור ולצוד זבובים ולא לצאת השדה לרדוף אחר השועלים! לבי… רגלי הוסרה!..

צ’ובוקוב. ובאמת, וכי איזה ציד הנך? במכאב לבך עליך, באמת אמרו, לשבת בבית ולא להתנועע על גבי האֻכף. ולו, לכל הפחות היית צד ציד! הלא על צד האמת הנך יוצא השדה רק לריב ולהפריע בעד כלביהם של אחרים וכדומה… כעסן אני מטבע,. אנא נחדל נא מזה. אתה, באמת אמרו, אינך ציד כלל!

לומוב. ואתה, האם ציד הנך? הלא אתה הנך משתתף בציד רק בשביל להחניף ולשית מחלקות להגרף ולחרחר ריב ולעורר מדנים… הוי, הלב! רק מחרחר ריב הנך!

צ’ובוקוב. מה זה? אני הנני מחרחר ריב? (בקול גדול) דום!

לומוב. מחרחר ריב!

צ’ובוקוב. קטן שנולד! גור כלב!

לומוב. עכבר זקן! יזוּאיט!

צ’ובוקוב. דום, נבל! ולא – ויריתי בך כאשר יירוּ בקורא! מנול!

לומוב. הכל יודעים, כי – הוי, הוי, הלב! – כי אשתך המנוחה היתה מכה אותך… הוי הרגל… הצדעות… נצוצות נתזין… הנני נופל, נופל!..

צ’ובוקוב. ואתה הנך יושב תחת סנדלה של סוכנת ביתך!

לומוב. אכן, הנה, הנה… פקע לבי בקרבי! כתפי נקעה… איה כתפי? הנני מת. (נופל על הכסא). רופא! (מתעלף).

צ’ובוקוב. קטן שנולד! יונק שדים! חצוף! הוי רע לי! (שותה מים). רע!

נטליה סטיפנובנה. וגם הוא בין הצידים! וכי איזה ציד הנך? גם לשבת על הסוס אינך יכול! (אל צ’ובוקוב). אבא! מה זה היה לו? אבא! הבט נא, אבא! (בקול פחדים). איבן בסיליוביץ! הרי מת!

צ’ובוקוב. הוי רע לי! נשימתי נפסקה! אויר! הוי, אויר לנשימה!..

נטליה סטיפנובנה. הוא מת? (אוחזת בידו של לומוב ומניעתו). איבן בסיליוביץ! איבן בסיליוביץ! הוי, מה זאת עשינו? הוא מת! הבהילו את הרופא! את הרופא! (היסטריקה).

צ’ובוקוב. אח! מה זה תריעי? מה קרה לך?

נטליה סטיפנובנה. (נאנחת). הוא מת! מת! מת?

צ’ובוקוב. מי מת? (מתבונן אל לומוב). הנה הוא מת באמת! הוי, הוי, מים הביאו! הבהילו את הרופא! (מגיש כוס מים אל לומוב). שתה וירוח לך!.. לא, איננו שותה… זאת אומרת, נפטר לעולמו וכדומה… הוי מה אומלל אני! ומדוע זה אינני שם קץ לחיי? מדוע עודני חי ביום הזה? למה זה אני מחכה? סכין, סכין הבו לי! אקדח תנו לי! (לומוב מתנועע כמעט). הנה שב לתחיה, כמדומני… שתה נא מעט מים… כן, כן…

לומוב. נצוצות… ערפל… איפה אני?

צ’ובוקוב. מהר וקח אותה לאשה וְ–לעזאזל! היא מרוצה! (מאחד את ידי שניהם). היא מרוצה וכדומה, ואני מברך את אגודתכם בברכת־הורים וכדומה. רק הניחו לי ותנו מרגע לנפשי!

לומוב. (מתרומם מכסאו). הַ? מה? את מי?

צ’ובוקוב. היא מרוצה! נו? נשקו את רעהו ולעזאזל!

נטליה סטיפנובנה. (נאנחת). הוא חי… כן, כן, מרוצה אני…

צ’ובוקוב. נַשְׁקוּ!

לומוב. הָ? את מי? (נושק את נטליה סטיפנובנה, היא נושקת אותו). נעים לי מאד… סליחה, במה הכתוב מדבּר? הנה כי כן, מבין אני… הלב… נצוצות בעיני… מאוּשר אני, נטליה סטיפנובנה… (נושק את ידה), רגלי… רגלי הוסרה.

נטליה סטיפנובנה. גם אני… גם אני מאושרת…

צ’ובוקוב. ממש כאלו נִטַל הר מעל שכמי…

נטליה סטיפנובנה. אבל… בכל־זאת, הלא תודה כעת: הלא חטפנך גרוע מנבחננו.

לומוב. לא. טוב הוא ממנו!

נטליה סטיפנובנה. גרוע!

צ’ובוקוב. נו, הנה כבר התחיל שלום־הבית! יין־שמפניה הביאו! שמפניה!

לומוב. לא ולא! טוב הוא ממנו!

נטליה סטיפנובנה. גרוע! גרוע! גרוע!

צ’ובוקוב. (מתאמץ להעביר אותם בקולו). שמפניה! שמפניה!

– המסך. –