עד שנת שש-עשרה לימי חייו חֻנך הַרִי הַרטלֵי בבית-ספר פרטי, ואחרי כן באחד מבתי-הספר העליונים שנתברכה בהם אנגליה, והשכלתו היתה זו של איש נאור. בעת ההיא נתגלתה בו נטיה מרדנית כלפי כל מיני למודים, ויען כי קרובו האחד בחיים היה איש בער ורפה, לכן מצא לו הבחור יכולת לבלות את ימיו בדברים של מה בכך. כעבור שנתים, כאשר נשאר בודד בעולם, היה כמעט קבצן. לחיים וכל מעשה של עסק היה הרי בלתי מסוגל, לא לפי כשרונו ולא לפי חנוכו. הוא ידע לשיר שירי אהבה וללוות בדוחק את שירו בנגינה על הפסנתר; הוא היה רוכב על סוס בחן, אף כי בפחד קצת; הוא אהב אהבה יתרה את המשחק בשחמט; והטבע חנן אותו חיצוניות נאה במדה יוצאת מן הכלל. שערות צהבהבות, לחיים ורודות, עינים יונים וחיוך נעים, ומראהו נוח, מֵלַנְוכלי-רך, ומהלכו דרך התרפקות והתרפסות. אך בסך הכל לא היה איש ראוי להיות גבור במלחמה או יועץ בהנהלת המדינה.

מקרה מוצלח וגם המלצה לטובתו המציאו לו בשעת דחקו משרה של מזכיר פרטי אצל הגנרל-מיוֹר סיר תומַס וַנְדלֶר, אציל של אורדן-המרחץ. סיר תומס היה איש כבן ששים, בעל נפש סואנת, גאה ויהירה. מחמת איזה טעם, בשל איזו זכות שעל טיבה התלחשו הרבה והובעו כמה השערות, אשר הוכחשו, נתן לו הָרַגָ’ה מקַשְגַר במתנה את היהלום הששי בגדלו מן היהלומים הידועים בעולם. המתנה הזאת הפכה את הגנרל ונדלר מאיש עני לאיש עשיר, מחיל צנוע ללא שם ופרסום לאחד האריות בצבור הלונדוני: בעל היהלום של הרג’ה היה רצוי בחוגי האצילים המיוחסים ומצא לו אשה צעירה ויפה, בת למשפחה מיוחסת, שהיתה נכונה, לו גם במחיר נשואין עם סיר תומס ונדלר, להיות בעלת היהלום. הכל היו אומרים אז: אחרי אשר שני דברים דומים נמשכים זה לזה, לכן משכה אבן-טובה אחת את השניה; ודאי הוא, שהגברת ונדלר היתה לא רק אבן-טובה טהורה בלבד, אלא גם נגלתה לעיני העולם במסגרת יקרה מאד והיתה נחשבת בעיני בני-סמך, שיש להאמין לדבריהם, כאחת השלש או ארבע הנשים בכל אנגליה, היודעות להתלבש יפה.

חובותיו של הרי כמזכיר פרטי, לא היו קשות יותר מדי; אבל היתה לו נטיה של זלזול לגבי כל עבודה לשעה מרובה; לא נעים היה לו ללכלך אצבעותיו בדיו, והיופי והנוי של הגברת ונדלר ותלבשתה היו מושכים אותו לעתים קרובות מחדר הפנקסים לחדר הקשוט שלה. הוא ידע להתהלך בנמוס רב עם הנשים. ידע לספר עמהן בכשרון על עניני מודה, ולא היה מאושר ממנו בשעה שמצא מקום לחוות דעתו על בן-גון של סרט או לעשות שליחות אצל תופרת שמלות. קצור הדבר, כתיבת המכתבים בשביל סיר תומס ונדלר הוזנחה, לעומת זאת, נוספה לה לגברת “נערה חדרנית” שניה.

סוף סוף הגיע הדבר לידי כך, כי הגנרל, שהיה חיל זקן ורגזן, קפץ מעל כסאו מלא חמה, נהם- כלפי מזכירו והודיע שאין לו צרך עוד בשרותו, ואל הדברים האלה צרף, ליתר באור, גם מעשה הנהוג רק לעתים רחוקות מאד בין ג’נטלמנים. ויען כי הדלת, מעשה שטן, היתה פתוחה אותה שעה, נפל מר הרטלי וראשו לפנים מעל המדרגות.

הוא קם מבויש קצת ומלא צער עמוק. החיים בביתו של הגנרל היו דוקא לפי טעמו: שם היה מהלך, אם גם במצב מפוקפק פחות או יותר, בין אנשים הגונים; היה עושה מעט ואוכל ושותה הרבה, ולבו היה מרגיש ספוק חמים במעמדה של הגברת ונדלר, ובתוך נפשו כנה את הרגש הזה בשם נלהב יותר.

מיד לאחר שנחל את הקלון מאת החיל, מהר אל הבודא1ר לשפוך מרי שיחו.

“הלא תדע יפה, הרי חביבי,” ענתה הגברת ונדלר, אשר קראה לו בשמו הפרטי, כדרך שמדברים לתינוק או למשרת, “כי בכלל אינך עושה דבר ממה שמצוה עליך הגנרל. אולי תאמר, כי גם אנכי איני עושה ואת. אבל זה הוא ענין אחר קצת. אשה עתידה לקבל סליחה על חטאת מרי במשך שנים רבות, אם פעם אחת היא מתרפסת בכשרון; מלבד זאת, אין אדם קשור בברית נשואין עם מזכירו הפרטי. צר יהיה לי להפסידך, ואולם אחרי אשר לא תוכל להוסיף ולשבת בבית, שנחלת בו קלון, אין לי אלא לאמר לך שלום בצאתך. אבל זאת אני מבטיחה אותך, כי הגנרל עוד יקבל ענשו על התנהגותו זו.”

פניו של הרי נתכרכמו; דמעות עלו בעיניו, הוא הביט אל הגברת ונדלר מתוך תוכחה רכה ואמר:

“גברתי העדינה, מה זה קלון? יֵקל בעיני ערכו של אדם, שאינו יודע לסלוח על תריסר מלים הפוגעות בכבודו! אולם להפרד מעל ידיד, לנתק קשר של מסירות נפש, מה הוא..”

הוא לא יכול לדבר עוד, כי תקפו עליו רגשותיו והוא פרץ בבכי.

הגברת ונדלר הביטה אליו מתוך הבעה מופלאה בפניה, ובלבה הרהרה:

“שוטה מופלג זה מלהיב את דמיונו ברגשות אהבה אלי. מדוע זה לא יהיה למשרתי, תחת היותו מזכיר פרטי לגנרל? הוא טוב לב, נכון לעשות הכל ומבין קצת בעניני תלבושת; מלבד זאת ימנעהו מעמד כזה מעשות מעשי נערות. אכן יפה-תואר הוא ואין לתת לו כי ילך בשרירות לבו.”

עוד באותו ערב דברה עם הגנרל, שכבר התביש קצת על מעשה רתחנותו, כי יתן לה שאלתה, והַרי העבר לעֵזרת הנשים של הבית, ושם התענג על חיי עדן כמעט. תמיד היה מלובש הדר, פרחים עדינים היו תחובים בלולאתו והוא ידע לשוחח עם הבאים ברב נמוס ובדרך בדיחות. הוא התגאה בזה, כי נכנע הוא לפקודתה של אשה יפה, וכל פקודה מאת הגברת ונדלר ראה כדבר כבוד מיוחד, והוא התפאר והתהדר לפני גברים אחרים, שלגלגו עליו וזלזלו בו, במִשרתו זו של גבר עוזר בעניני קשוט ופרכוס. אולם ביחוד נראו לו חייו ראויים לקנאה מבחינת המוסר. הוא ידע, כי היצר הרע רובץ לפתח כל גבר, ועֶסקו כל ימיו עם אשה בעלת רגשות עדינים, ביחוד בעבודת תפירה, נחשב, לדעתו, כישיבה באי קסמים בתוך סערות החיים.

בבקר בהיר אחד נכנס לטרקלין והתחיל לסדר תוי-נגינה, שהיו מונחים על הפסנתר. ונדלר עמדה בשיחה של ענין, בקצהו השני של החדר, עם אחיה שרלי פֶנְדְרַגוֹן, רוק זקן, שמחמת אורח-חיים של הוללות כחש בשרו והיה צולע על רגלו האחת. המזכיר הפרטי, שאיש לא הרגיש בכניסתו, לא יכול להמנע משמוע חלק מן השיחה.

“היום או לעולם לא!” קראה הגברת. “כן יקום. היום יעָשה הדבר!”

“יהי היום, אם אין להמלט מזה,” ענה האח באנחה, “אבל זה הוא צעד של טעות, שיוליך אותנו אל פי תהום, קלַרה; אנו נתחרט עוד על זה חרטה מרה.”

הגברת ונדלר הביטה בפני אחיה במבט תקיף ומוזר קצת ואמרה:

“שוכח אתה: הן אישי מות ימות סוף סוף.”

“בחיי, קלרה,” קרא פֶנדרַגון, סובר אני, כי אַת הרמאית האכזרית ביותר בכל אנגליה." “אתם הגברים,” ענתה האשה, “הנכם טפשים כל כך מטבעכם, עד שלעולם לא תוכלו להבין ענין דק. אתם עצמכם אוהבי בצע, מהירי-חמה, יהירים, אדישים, ובכל זאת מרגיז אתכם, אם אשה חושבת פעם על עתידה. אבל שטות זו לא נאה לי. הן אתה תבזה מלוה ברבית פשוט, אם והיה שוטה במדה כזו, שלפי דעתכם אנו הנשים צריכות להיות.”

“את ודאי תצדקי בדבריך,” ענה אחיה,“הן את היית תמיד חכמה ממני. ובכל אופן הרי יודעת אַת את הסיסמה שלי: משפחתנו למעלה מכל דבר!”

“כן, שרלי,” ענתה האשה ולחצה את ידו, “יודעת אני את סיסמתך יותר ממך. ,וקלרה עוד למעלה מן המשפחה'! זהו החלק השני של המאמר, לא כך? כן, אתה האח הטוב שבטובים בכל העולם, ואני אוהבת אותך בכל נפשי!”

האדון פנדרגון העמיד פנים של שוטה למשמע דברי תהלתו; הוא קם ממקומו ואמר:

“מוטב שלא יראו אותי; עתה אני יודע יפה, מה עלי לעשות ומה עלי להגיד, ואני רוצה להשגיח יפה על ‘החתול הביתי’.”

“עשה זאת! הוא איש מנֻול, ואולי יבוא ויקלקל הכל.”

היא שלחה לו נשיקה עדינה באויר, ואחיה יצא דרך הבודואר במעלות האחוריות. אך נשארו לבדם והגברת ונדלר אמרה אל מזכירה הפרטי:

“הרי, יש לי היום בבקר למסור לך שליחות, אבל נסוע תסע בכרכרה; מזכירי הפרטי אין לו להיות מנוגע בנקודות-שמש!”

את המלים האחרונות אמרה ברגש ובמבט גאון של אֵם, שעשה את הרי הטוב למאושר, והוא ענה ואמר כי תענוג רב לו כל שעה שהוא יכול לשרת אותה.

“שוב פעם יש סוד גדול בגו!” קראה מתוך חיוך ערמומי, “אין איש צריך לדעת מאומה, מלבד מזכירי הפרטי ואנכי. סיר תומַס מרים קול נורא ואיום, ואילו ידעת, מה קצה נפשי בכל אלה המחזות! הה, הרי, הרי – התוכל לבאר לי, מדוע אתם הגברים מהירי-חמה ועושי-עול? אולם אני יודעת, כי אתה אינך מאלה! אתה הוא האיש היחידי בעולם, שאינו יודע כלום מאלה התאוות הבזויות; אתה, הרי, טוב לב וידיד נפשי אתה, לפחות, האחד המסוגל להיות ידיד נאמן לאשה. ויודע אתה מה? סוברת אני, כי לעומתך נראים לי כל שאר הגברים מכוערים יותר.”

“רבה ידידותך אלי!” קרא הרי בהתלהבות, “את מתהלכת עמי כ…”

“כאֵם,” הפסיקה אותו הגברת ונדלר, “אני מנסה להיות לך לאם, או לפחות,” תקנה את דבריה בבת-צחוק, “כמעט אם. הרי אני צעירה מאד כדי להיות לך אם ממש. הבה אפוא ואמר: ידידה לך – – ידידה נאמנה.”

היא עשתה הפסקה שהיתה די ארוכה עד כדי להשפיע על לבו הרגשני של הרי, אבל לא ארוכה במדה כזו, שיוכל לפתוח אח פיו, כי עד מהרה הוסיפה ואמרה:

“אבל כל זה אינו נוגע לענין. בארון-האלון בצד שמאל תמצא קפסת-קרטון, היא עומדת תחת שמלת-השׁבֶל הוַרדית, שלבשתיה ביום החמישי עם הסלסלות שלי. את הקפסה הזאת תביא על פי הכתבת הזאת,” היא הושיטה לו פתקה, “אבל בשום פנים אל תוציאה מידיך עד אשר תקבל קודם שובר כתוב וחתום בעצם ידי. בַּנת? ענה נא, אנא, – ענה נא! הדבר חשוב מאד מאד, ועלי לבקשך, שתשגיח יפה יפה!”

הרי הרגיע אותה. אחרי אשר חזר על הוראותיה מלה במלה. היא חפצה לדבר אליו עוד, אך פתאם פרץ החדרה הגנרל ונדלר, ופניו אדומים כארגמן מחמה. בידו החזיק גליון ארוך מאד ועליו כתוב בשורות צפופות חשבון החיט,

“תואיל נא הגברת לעַין בזה!” קרא בקול, “היש עם לבה לעין בתעודה זו? יודע אני יפה, כי היית לי לאשה בשל כספי, ואני סובר, כי קצבתי לך סכום הגון למעשי-מחט, כפי שאפשר לדרוש מאדם בעל הון כמוני. אבל חי אלהים יוצרי – כי הפעם אשים קץ לבזבוז מגונה זה.”

“מר הַרטלי,” קראה הגברת ונדלר, “הלא הבינות יפה, מה עליך לעשות. התואיל לצאת בשליחותך מיד?”

“עמוד!” קרא הגנרל אל הרי, “עוד מלה אחת בטרם תלך!”

אחרי כן פנה אל הגברת ונדלר ואמר:

“מה לו לעלם יפה-המראה פה? רוצה אני לאמר לך: אין לי אמון בו יותר מאשר בך. אילו היה בו ניצוץ אחד של רגש-כבוד, כי או היה דוחה בבוז את ההצעה לשבת בבית הזה; ומה הוא עושה במשכרתו חידה היא בעיני כל. איזו שליחות יש לו, גברתי? ומדוע את שולחת אותו פתאם מזה?”

“חשבתי, שיש לך מה להגיד לי באין עדים,” ענתה האשה.

“הלא דברת על שליחות,” קרא הגנרל קשה- העורף, “אל נא תנסי ברגע זה של כעסי לסובב אותי בכחש! הן אמרת דבר על אודות שליחות!”

“אם אתה עומד על כך לעשות את משרתיך עדים לדברי החבה שבינך וביני,” ענתה הגברת ונדלר, “אולי טוב יהיה, אם אבקש את מר הרטלי לשבת על כסא, לא? – אם כן, רשאי אתה ללכת, מר הרטלי! אני מקוה, כי שמור בזכרונך כל מה ששמעת בטרקלין הזה; אולי יביאו לך הדברים תועלת.”

הרי עזב חיש את הטרקלין, וכאשר ירד במרוצה מעל המדרגות, יכול היה לשמוע, איך שהגנרל הטיף מוסר בקול רם ואיך שהגברת ונדלר השיבה בטון צורם על כל מאמר ומאמר תשובה קרה כקרח. כמה העריץ בכל לב את האשה הזאת! מה רבה חריצותה להשתמט משאלה שאינה נוחה לה! באיזה עוז חזרה על פקודתה תחת האש של תותחי-האויב! ומצד השני– כמה הריני מתעב את בעלה!

הקורות בבקר הזה לא היו בלתי שכיחות בעיניו, כי מזמן לזמן היה רגיל ללכת בשליחויות-סוד של הגברת ונדלר, שרובן היו בעניני שמלות. כי היתה קטטה בביתו של ונדלר ידוע ידע. תאות הבזבוז לבלי חק של הגברה, שלא ידעה מספר חובותיה, אשר בלעו את כל הונה הפרטי זה כבר, אִימו יום יום לבלוע גם הון בעלה. פעם או פעמַים בכל שנה נדמה היה, כי אין להמנע משערוריה ופשיטת-רגל; ואז היה הרי רץ אל כל בעלי-החנויות, משדלם בדברים, נותן להם מעט כסף עד לחשבון, ואחרי כן היתה באה שוב הפסקה קטנה חדשה, והגברת ונדלר עם מזכירה הנאמן היו שוב שואפים אויר לרוחה. כי הַרי היה עומד בלב ונפש על צד האחד משני המחנות הלוחמים משתי בחינות: לא רק שהעריץ את הגברת ונדלר, ואת אישה היה ירא ומתעב, אלא גם היה מטבעו בדעה אחת עמה בנוגע לאהבת הקשוט, והבזבוז האחד, שהוא מתיר לעצמו, היו חליפות הבגדים שלו.

הוא מצא את קפסת-הקרטון במקום שאמרו לו, התקין עצמו יפה לצאת ועזב את הבית. החמה זרחה בחום; המרחק שהיה עליו לעבור, היה רב, ולצערו הפריעה כניסתו הפתאמית של הגנרל אח הגברת ונדלר מתת לו כסף לשכור כרכרה. היה מקום לשער, כי ביום קיץ חם כזה תפגם מאד מגבעתו הלבנה; וללכת ברגל דרך חצי העיר לונדון וקפסת-קרטון תחת בית-שחיו היה עלבון קשה מנשוא לגבר צעיר כמוהו. הוא עמד שעה קלה והתישב בדעתו. משפחת ונדלר דרה בככר-קַטוֹן והכתבת שנתנו לו היתה בקרבת נַטינג-היל; ברור אפוא, כי אפשר לו ללכת דרך הפרדס, אם רק יטה מן השדרות, שרבו שם האנשים המטַילים; והוא נתן שבח לאל, כי היום עודנו גדול! כדי לפרוק מעליו חיש מהר עד כמה שאפשר, את משא שליחותו, החיש צעדיו יותר מכפי הרגיל, וכבר עבר מהלך הגון דרך פרדס-קֶנסינגטון, ופתאום ראה את עצמו, במקום בודד ליד קבוצת אילנות, עומד מול הגנרל.

“סליחה, סיר תומס,” קרא הרי בהשתחוותו מתוך נמוס, כי הלה חסם לו את הדרך.

“לאן, אדון?” שאל הגנרל.

“אני עושה טיול קטן בירק דשא” ענה האיש הצעיר.

הגנרל טפח במקל-הטיול על הקפסה וקרא:

“עם זה הדבר? משקר אתה, אדון! ואתה יודע, שמשקר אתה!”

"אכן, סיר תומס! ". ענה הרי, “איני רגיל כי יגערו בי ככה.”

“אין אתה יודע את מקומך,” קרא הגנרל, “משרת אתה בביתי וחשוד בעיני מאד מאד. מי יערוב לי, כי קפסה זו אינה מלאה כפות כסף מביתי?”

“יש בתוכה רק מגבעת, קנין ידידי,” אמר הרי.

"יפה מאד! " אמר הגנרל ונדלר, “ובכן, יש לי חשק לראות את מגבעתו של ידידך. אני מתענין,” הוסיף מתוך חיוך מרירי, “ביחוד במיני מגבעות; ואני סובר, שידוע לך, כי איני מתיר שישַטו בי!”

“סליחה, סיר תומס – צר לי מאד מאד, אבל דבר זה הוא עניני הפרטי.”

הגנרל תפש בו, בלי שהיות, בידו האחת בכתפו, ובידו השנית הניף את מקלו דרך איום. הרי ראה את עצמו אבוד. ברגע זה שלח לו אלהים מושיע בדמות פנדרגון, שיצא פתאם מאחורי העצים ואמר:

"אבל, הגנרל! אל נא! להכות איש צעיר חלש כזה לא יאה לאיש בעל נמוס! "

"אהא! " קרא הגנרל בהתנפלו על יריבו החדש, “האדון פנדרגון! אולי יעלה על דעתך, אדון פנדרגון, כי אתן רשות לאיש הולל כמעט כמוך שיארוב לצעדי וימנע אותי מעשות רצוני, משום שהיה לי האסון לקחת לאשה את אחותך? התודעותי עם מרת ונדלר נטלה ממני כל תאבון לבוא בדברים עם בני משפחתה.”

“וכלום עלה על דעתך, גנרל ונדלר,” השיב שרלי, “כי אחותי ותרה על כל הזכויות והיתרונות של בת אצילים, בשביל שקרה אותה אסון להתחתן בך? אמנם אף את הדבר הזה מחלה הרבה על כבודה, אבל בשבילי היא תמיד בת לבית פנדרגון. תעודתי היא להגן עליה מפני מעשים שאינם מהוגנים, ואם גם עשרת מונים תגדל זכותך זו שאתה בעלה לא אתיר לך להגביל את חפשה או כי תעצור בזרוע לעין השמש את שליחה ששלחה בענינים פרטיים!”

“מה פרוש הדבר, מר הרטלי?” שאל הגנרל, “האדון פנדרגון, כנראה, אף הוא בדעה אחת עמי. גם הוא משער כי הגברת ונדלר יש לה שיכות אל המגבעת של ידידך.”

שרלי ראה, כי נוקש בלשונו ונסה לתקן חיש את הטעות, ולכן אמר:

“מה, אדוני? משער אני, אמרת? איני משער כלום! אני רק נוטל רשות לעצמי לההערב בריב בשעה שאני רואה, כי איש משתמש באלמות ומתהלך בגסות עם המשועבדים לו.”

ובדברו את הדברים האלה, רמז לו להרי, אבל הלה לא הבין את הרמז, כי היה כבד-תנועה או מר-נפש מאד.

“איך עלי להבין את התנהגותך, אדוני?” שאל ונדלר. ושוב הרים הגנרל את מטהו ויך על ראש שרלי, אך הלה השיב אחור את המכה בסוכך אשר בידו והתנפל, למרות רגלו המשותקת, על יריבו החזק ממנו, תפשו בגופו וקרא:

“שא רגליך, הרי, ברח! נוס נא, טפש!”

ובכל זאת עוד עמד הרי רגע על מקומו כמאובן והתבונן, איך ששני הגברים נאבקו, אולם אחרי כן הפנה שכמו ורץ משם בכל כח רגליו. כאשר זרק מבט לאחוריו, ראה והנה הגנרל שוכב למטה ושרלי כורע עליו, אך סיר תומס, עודנו מתאמץ להתגבר עליו. אנשים רבים שהיו בפרדס רצו ובאו מכל העברים לראות במחזה ההתאבקות. המראה הזה עשה כנפים למזכיר והוא לא האֵט צעדיו עד אשר הגיע לבֵיסוַטרוד, שם נטה לרחוב צדדי ריק מאדם.

כי שני ג’נטלמנים מבני העליה יכו זה את זה בגסות כזו היה בשביל הרי מראה נורא. הוא רצה לשכוח את זאת, ועל הכל רצה, כי יהיה מרחק רב, עד כמה שאפשר, בינו ובין הגנרל ונדלר, ולפיכך שכח כליל, לאן הוטל עליו ללכת, והוא רץ מתוך רטט רק נכחו.

כאשר העלה במחשבתו, כי הגברת ונדלר היא לָאחד מן הגלדיטֹ1רים האלה אשה ולָשני אחות, תקף את לבו רגש של השתתפות בצערה של אשה, שגורלה מנה לה מקום מוטעה בחיים. גם מקומו שלו במשק ביתו של הגנרל נדמה לו לא נעים כמו קודם, אחרי ראותו אותו לאור המעשים שנגלו לעיניו.

שקוע במחשבות אלו הרחיק מאד ללכת, והנה נתקל באיש עובר ברחוב, ועל ידי כך נזכר בקפסת-הקרטון אשר תחת בית-שחיו.

"שומו שמים " קרא, “איפה היה ראשי? והיכן אני כעת?”

הוא נתן עיניו במכתב שמסרה לו הגברת ונדלר. על גבי המעטפה היה כתוב רק שם הרחוב ומספר הבית, אבל לא שם איש. אמרו לו להרי רק זה, כי ישאל לאדון, “המחכה לקבל חבילה מאת הגברת ונדלר”, ואם האיש לא יהיה בבית, עליו לחכות עד שובו. האדון, היה כתוב עוד על המעטפה, צריך להראות שובר כתוב בעצם יד הגברת. כל זה נראה מלא תעלומה, ביחוד התפלא הרי על השמטת שם המקבל ועל הרשמיות של השובר. בשעה שדברה עמו הגברת ונדלר בשיחתה על הענין הזה, לא היה הדבר תמוה כל כך בעיניו; אך עתה כאשר עיִןֵּ בישוב הדעת בפקודה זו הכתובה על המעטפה והביא אותה בקשר עם שאר המסבות המוזרות, בא לידי הוכחה, כי יש לו עסק עם דברים מסוכנים.

רגע אחד פקפק במקצת גם בגברת ונדלר בכבודה ובעצמה; כי בעינו היו קנוניות כאלה לא לפי כבודה של גברת בת אצילים, ועל הכל התגבר בלבו הקטרוג עליה, על שלא גלתה את סודה אפילו לו. אבל היא משלה בו כל כך, עד אשר הבריח מיד את החשד מלבו כליל וגם נזף בעצמו, על אשר בכלל הגה רגע מחשבה כזו.

על כל פנים, דרשו ממנו חובתו 1ת1עלת1, נדיבותו וחרדתו דבר אחד: עליו למהר עד כמה שאפשר ולהפטר מן הקפסה.

הוא פנה אל השוטר הראשון שנזדמן לפניו ושאלהו בנמוס על הדרך. נתברר הדבר, כי אין הוא נמצא ברחוק-מקום כל כך מן המקום המיועד, ומהלך רגעים מעטים הביאו לבית קטן מסויד מחדש, שנקיון להפליא שרר בו; הוא עמד בסמטה צדדית. המַכּוש וכף-הפעמון היו ממורטים להבריק; עציצי פרחים פארו את אדני החלונות, וילאות שחורים וכבדים הסתירו את פנים הבית מעיני עוברים ושבים סקרנים. הבית היה בו משהו מן השקט ומן התעלומה, והדבר עשה רושם גדול על הרי, עד אשר דפק לאט לאט וצחצח את נעליו בדיקנות.

משרתת יפה מאד פתחה לו מיד את הדלת והביטה אל המזכיר בעינים מפיקות ידידות.

“כאן החבילה של הגברת ונדלר,” אמר הרי.

“אני יודעת,” ענתה המשרתת ונענעה בראשה, “אבל האדון איננו בבית. התואיל להשאירה פה ברשותי?”

“את זה לא אוכל לעשות. פקדו עלי למסור את החבילה רק בתנאים ידועים, ולכן עלי יהיה, לצערי, לבקש ממך, כי תתני לי רשות לחכות בחדר.”

“אכן, סוברת אני, כי מותר לי לתת לך רשות לחכות פה. עלי לאמר לך, כי מרגישה אני כאן בדידות רבה, ומראה פניך אינו כפני מי שנכון לטרוף ולאכול בחורה. אך אל נא תשאל אותי לשם אדוני, כי את זה אסור לי לגלות.”

“האמנם כן הוא?” קרא הרי. “משונה הדבר! אבל זה זמן-מה אני מוצא הפתעה אחרי הפתעה רק שאלה אחת יש עם לבי לשאול אותך, ברשותך, האם הוא בעל הבית הזה?”

“לא, הוא רק שוכר, וזה לו רק שמונה ימים שהוא דר פה. ועתה – שאלה תחת שאלה: היודע אתה את הגברת ונדלר?”

“אני מזכירה הפרטי,” " ענה הרי ופניו אדמו מתוך גאוה צנועה.

“האם היא יפה?” שאלה המשרתת עוד.

“הה, יפה מאד!” קרא הרי, “יפה להפליא, וכרב יפיה כן רב טוב-לבה וידידות נפשה!”

“גם פניך טובים וחביבים, ואני אתערב עמך, כי עולה אתה בערכך על תריסר גבירות ונדלר.”

הרי התרגז לשמע הדברים האלה וקרא: “אני! אני איני אלא מזכיר!”

“האם רוצה אתה לרמוז עלי בתוכחה, כי אני איני אלא משרתת, הכן היא כונת דבריך?”

אולם כאשר ראתה את מבוכתו של הרי התרככה והוסיפה:

“אני יודעת, לא נתכונת לפגוע ככבודי, ואתה מצאת חן בעיני. אבל הגברת ונדלר שלך! הה, האדונות הללו! לשלוח על פני חוץ – לעיני השמש – אדון נאה והדור כמוך עם קפסת-קרטון בידו!”

בשעת שיחה זו הוסיפו להיות עומדים על אותו המקום – היא עמדה בפתח והוא – על המדרכה. מפני החום הסיר את מגבעתו ובזרועו אחז את קפסת-הקרטון. אולם כאשר הוציאה מפיה את המלים האחרונות, זז הרי ממקומו ועיניו תרו במבוכה לשמאל ולימין, כי לא יכול נשוא שבחים כאלה בדבר מראהו שנאמרו בפניו, וביחוד לא יכול נשוא את המבט המעודד שלוה את הדברים. ובהביטו כה וכה ראה בקצה הרחוב הקטן, לפחדו שאין לתארו במלים, את הגנרל ונדלר צץ ועולה.

הגנרל בהתמרמרותו, למרות החום הגדול, רץ ברחובות כדי להשיג את גיסו; אולם אך ראה את פני מזכירו השוכח-חובתו, נטה קצפו לעבר אחר. הוא הפנה ראשו והסתער מתוך תנועות פרא וקללות נמרצות במעלה הסמטה הצרה.

בקפיצה אחת היה הרי בתוך הבית, בדחפו את הנערה לפניו, וברגע השני נעל את הדלת בפני רודפו.

“היש פה בריח? היעמוד כח המנעול?” – שאל הרי, אשר נקישות המכוש הרעישו את כל הבית.

“אבל מה לך כי תפחד?” – שאלה הנערה. “האמנם תירא מפני האיש הזקן הזה?”

“אם תשיגני ידו,” לחש הרי, “הרי אני חשוב כמת, כל היום רדף אחרי, יש בידו מטה-חרב, והאיש הוא קצין-צבא בהֹדו.”

“אכן נמוסים יפים הם” קראה הנערה. “ומה שם האיש, אנא הגידה לי?”

“הוא הוא הגנרל, הוא אדוני,” עלה הרי, “הוא רוצה לקבל את קפסתו.”

“האם לא אמרתי לך?” קראה הנערה מתוך נצחון. “אמור אמרתי לך, כי הגברת ונדלר שלך היא בעיני כקלפת השום; ואם עינים לך בראשך תוכל לראות זאת בעצמך מה טיבה של אשה זו, גנדרנית כפוית-טובה היא, בחיי ראשי!”

הגנרל חִדש אח נקישותיו בדלת, וכיון שלא פתחו לו, נתמלא חמה עזה והתחיל בועט ברגליו בדלת.

“אֹשר הוא,” אמרה הנערה, “כי אני לבדי, בבית; הגנרל שלך יכול לדפוק עד אשר ייגע, ואיש לא יפתח לו. בוא נא עמי.”

ובדברה את הדברים האלה, הכניסה את הרי למטבח, בקשה אותו לשבת ועמדה על ידו בשימה את כפה על שכמו. השאון ליד הדלת לא חדל, כי אם הלך וגבר, ועם כל נקישה ונקישה אשר שמע המזכיר רעד לבו בקרבו.

“מה שמך?” שאלה הנערה.

“הרי הרטלי.”

“שמי פרודַנס. הטוב השם הזה בעיניך?”

“מאד! אך שמעי נא, איך שהגנרל מכה בדלת! הלא שבור ישבור אותה, ובשם השמים, הרי הדבר הזה מָות הוא לי!”

“לשוא אתה חרד כל כך,” ענתה פרודנס, "יכה לו הגנרל שלך בדלת כנפשו שבעו, על ידי כך רק יפצע את ידיו ותו לא. וכי סבור אתה, כי אנכי הייתי מחזיקה אותך פה, אילו לא הייתי בטוחה כי אוכל להצילך? הה, לא, אני ידידה נאמנה לאיש המוצא חן בעיני! ולנו יש פתח אחורי, הפונה אל רחוב צדדי אחר. אולם, הוסיפה והושיבה שוב את הבחור על כסאו, אחרי אשר קפץ ממקומו בשמעו את הבשורה הטובה, “אולם אנכי לא אראה לך את הדלת הזאת עד אם תתן לי נשיקה. התתן לי, הרי?”

“נתֹן אתן!” קרא הרי כעלם אביר. “לא בשכר הדלת האחורית, אלא משום שאת נערה יפה וטובה!”

והוא חתם לה על שפתיה שתים או שלש נשיקות לבביות, ואף היא השיבה לו מדה כנגד מדה.

אחרי כן הוליכה אותו פרודנס אל המוצא האחורי, שמה ידה על המפתח ואמרה:

“השוב תשוכ אלי לראותני?”

“בכל לבי! הלא בזכותך אני חי כיום!”

“ועתה,” אמרה הנערה בפתחה את הדלת, “שא רגליך ורוץ בכל כחך, כי הנה אני מכניסה את הגנרל.”

הרי לא היה זקוק לעצה טובה זו; הפחד אחז בציצית ראשו והוא מהר לברוח. רק צעדים אחדים, ככה האמין, והוא יהיה מחוץ לכל סכנה וישוב בשלום ובכבוד לבית הגברת ונדלר. אולם עוד לא צעד את הצעדים המעטים האלה והנה שמעו אזניו קול איש קורא בשמו מתוך קללות רבות, וכאשר הפנה ראשו ראה את שרלי פנדרגון, אשר רמז לו בשתי ידיו כי יחזור.

המקרה החדש הזה פגע פגיעה קשה ופתאומית בנפשו, ומלבד זה כבר היה הרי שרוי בזעזוע עצבים, עד כי לא מצא רעיון טוב מאשר להחיש את צעדיו ולרוץ הלאה. בדרך הטבע היה עליו לחשוב על המאורע בפרדס-קנסינגטון, ואז היה בא לידי מסקנה, כי אם הגנרל הוא אויבו, הלא שרלי פנדרגון צריך להיות ידידו. אולם הוא היה שרוי בזעזוע קדחת עד כדי כך, ששום מחשבות לא עלו כמחו והוא רק רץ חיש יותר ויותר לאורך הסמטה הצרה. שרלי היה, כמובן מלא חמה עד להשחית, כפי שאפשר היה לשמוע מתוך קולו ומתוך גדופיו שקרא אחרי המזכיר. אף הוא רץ בכל כחו, אך כל מאמציו לא הועילו, היתרונות הגופניים לא היו על צדו, ועד מהרה שמע הרי והנה קול הרודף וצליל צעדיו נדמו יותר ויותר.

בלבו של הרי נתעוררה תקוה חדשה. הרחוב הקטן היה תלול וצר, אבל ריק מאדם; משני עבריו היה מוקף משוכות-גנים, שהיו לפופות מקלעות פקעים. לכל מלוא עינו של הבורח לא נראתה לפניו נפש חיה ושום דלת לא היתה פתוחה. ההשגחה, כביכול, כאילו עיפה מרדוף אחריו ונתנה לו עתה ידים להמלט.,

אך אהה! כאשר עבר בריצה על פני שער גן תחת קבוצה של עצי-ערמונים, נפתח פתאם השער ועיניו ראו במשעול הגן בחור קצב וערֵבה על שכמו הולך ובא. הוא לא הספיק להתבונן וכבר עמד במרחק צעדים אחדים מעבר לפתח הגן. אבל הבחור היה לו די שהות לתת בו עיניו; הוא השתומם מאד, כנראה, לראות אדון מלובש הדר רץ חיש מהר, והוא יצא אל הרחוב הקטן והתחיל. להלהיב את הרי על ידי קריאות אירוניות.

הופעתו של זה עוררה בלב שרלי פנדרגון רעיון חדש; אף כי בקושי רב שאף אויר, הרים שוב את קולו וקרא:

“תפשו את הגנב!”

הבחור הקצב ענה מיד אָמן אחרי הקריאה הזאת ועמד גם הוא לרדוף.

זה היה רגע של פגע בשביל המזכיר הנרדף. על כל פנים, הוסיף לו הפחד כחות חדשים ועשה את רגליו קלות; עם כל פסיעה התרחק מרודפיו, אבל ידוע ידע, כי עוד מעט ותם כחו; ואם יבוא מי שהוא ויתיצכ לנגדו, יהיה שרוי במצב של יאוש בתוך הרחוב הצר.

עלי למצוא מחבוא, הרהר בלבו, ותכף, ברגעים הקרובים, אם לא כן, בא הקץ לחיי בעולם הזה.

אך נצנץ הרעיון הזה במחו, והנה הרחוב פונה לצד אחר, עד כי רודפיו לא יכלו לראותו. יש מסִבות, שבהן גם האיש החלש שבחלשים לומד לפעול במרץ ובהחלטה, שבהן גם הפחדן שבפחדנים שוכח את הזהירות ומחליט לעשות מעשה נועז. שעה זו באה עתה לפני הרי הרטלי; מי שידע אותו יפה, היה משתומם על עוז רוחו של האיש הצעיר הזה. הוא עמד פתאם, זרק את הקפסה מעל החומה, קפץ בזריזות לא-תאומן ועלה על החומה, תפש בקצה ושלשל את עצמו מעבר ההוא לתוך הגן. כאשר שב אליו רוחו אחרי המעשה הזה, ישב בתוך ערוגת שושנים. ברכיו וידיו היו פצועות ושותתות דם, כי חומת הגן היתה מלאה וגדושה שברי כלי זכוכית בקצה מלמעלה, כדי למנוע אנשים מטפס עליה. כל אבריו כאבו ובלבו היה הרגש, כאילו הכל צף לעיניו. ממולו, מעבר השני של הגן, שיד חרוצה טפלה בו והיה מלא שושנים נאות נותנות ריח, ראה את הצד האחורי של בית אחד. הבית היה די גדול ונִכר היה שדרים בו; אולם בנגוד לגן הערוך ומסודר יפה, היה הבית מוזנח ומראהו בלוי. מלבד הבית הזה, ראה הרי מכל העברים רק את חומת הגן.

עינו תפסה לתומה את המראות האלה, אך רוחו לא היה בו עוד כח לצרף אותם זה עם זה לדבר שלם או להסיק מסקנה ממח שראה. וכאשר שמע קול צעדים קרבים במשעול החצץ, לא עלה עוד רעיון בלבו לא על הגנה ולא על מנוסה, אף כי עיניו פנו לָעֵבר ההוא. הדמות אשר קרבה אליו היתה של איש רם-קומה, רחב-כתפים ומזוהם מאד בלבוש גנן ומשפֵך בידו השמאלית. אילו לא היה מבולבל כל כך, כי אז ודאי היתה תוקפת אותו חרדה למראה האברים הגדולים והעינים השחורות, השקועות, אולם הרי עוד היה נדהם כל כך מן הנפילה שלו, עד כי גם פחד לא ידע עוד; אמנם הוא לא יכול לגרוע עינו מן הגנן, אבל רוחו היה שקט מאד, הוא נתן לו לגשת, לתפוש בכתפיו, להרימו בכח של דב למעלה ולהעמידו על רגליו, בלי הראות סמן של התנגדות.

רגע אחד הביטו שני האנשים זה אל זה – הרי כמשותק, והאיש מלא חמה, כנראה, ומלא הומור זועם.

“מי אתה?” שאל האיש לאחרונה, "כיצד באת לידי כך, לקפוץ מעל חומת גני ולרמוס את שושני הפאר שלי? מה שמך? " צעק האיש בתפשו בצוארונו, “ומה לך פה?”

הרי לא היה בכחו להוציא מפיו דבור של התנצלות.

אולם דוקא ברגע זה עברו במרוצה על פני המקום פנדרגון עם הבחור הקצב. וקול צעדיהם וקריאותיהם נשמע יפה בשביל הצר. הגנן קבל מענה על שאלתו והוא הביט עתה בפני הרי מתוך חיוך רֶשע.

“גנב!” קרא, “בחיי, אין זאת כי אם עושה אתה עסקים טובים במשלח ידך, כי כפי שאני רואה לבוש אתה מכף רגלך ועד קדקדך כאדון חשוב. האם לא תבוש לשוטט בעולם במלבושים כאלה, בעוד אשר בני-אדם מהוגנים, לי יש רשות לאמר זאת, היו שמחים, אילו יכלו לקנות מאת גרוטאי בגדים כאלה שאתה לובש? הלא תפצה פיך. כלב!” הוסיף האיש. “הן לא אלם אתה ויש עם נפשי לדבר עמך עוד מלה בטרם אוליכך אל משמר המשטרה.”

“באמת, אדוני החביב,” קרא הרי, “כל זה אינה אלא טעות איומה, ואם תואיל לבוא עמי אל סיר תומס ונדלר בכפר-קָטון, כי אז, מבטיח אני לך, יתברר ויתלבן הכל. האיש הישר בישרים, כפי שאני רואה עתה, יכול להגיע לידי חשד.”

“אי, בר-נש,” ענה הגנן, “אנכי לא אלך עמך כי אם עד תחנת המשטרה ברחוב הקרוב. אך ודאי שמפקח המשטרה יואיל לערוך עמך טיול לככר-קטון ולשתות עם מיודעך האציל כוס תה. או אולי בוחר אתה ללכת ישר אל האדון המיניסטר לעניני הפנים? סיר תומס ונדלר, הוי, הוי, הוי? – שמא סובר אתה, כי איני יודע להבחין בין אדם הגון באמת, כשאני רואה כזה, לבין אורח-פורח כמוך? אחת היא לי מה הבגדים שאתה לובש – הרי אתה כספר פתוח לפני. לבוש אתה כתנת, שאולי מחירה כמחיר מגבעת השבת שלי, והמעיל שלך ודאי לא ראה מימיו חנות של גרוטאי, ואחרי כן המגפים…”

האיש הוריד עיניו להביט על רגלי הרי, ופתאם עצר בעד שטף תאורו המעליב והציץ רגע אחד על דבר, שהיה מוטל על הקרקע לרגליו, קולו נשתנה פלאים באמרו:

“בשם אלהים, מה פרוש הדבר?”

הרי הביט לעֵבר מבטיו של הגנן וראה דבר שמלא את נפשו השתוממות וזוָעה. עם קפיצתו נפל על הקפסה של קרטון ומעך אותה כליל; אוצר עצום של אבנים טובות נשפך מתוך פתחה והיה מוטל עתה על הערמה, מקצתו תקוע באדמה ומקצתו נוצץ ומזהיר על פני הארץ. בין אלה היה נזר מפואר, שהיה מעריץ אותו לעתים קרובות על ראש הגברת ונדלר; מלבד זאת היו שם טבעות וסִכּ1ת, עגילים וצמידים וגם יהלומים בלי מסגרת, שהתגוללו בין שיחי השושנים כאגלי טל. אוצר מלכות היה מוטל בין שני האנשים על הארץ – אוצר כצורה צודה-לב, בטוחה ביותר ובת-קיום ביותר, אוצר שאפשר לטלטלו מזה בסינר– יפה להפליא כשהוא לעצמו ומזהיר ברבבות צבעי הקשת לאור השמש.

“אלי שבשמים!” קרא הרי, "אבדתי אבדתי! "

רוחו פזז במהירות אין-שעור של המחשבה לתוך העבר; הוא התחיל להבין את קורות היום הזה, לתפוס אותם כדבר שלם ולהכיר, מה גדולה הערבוביה הרעה שנסתבך בה.

הוא התבונן מסביב כמבקש עזרה, אבל הוא היה לבדו בגן עם היהלומים המפוזרים על הארץ ועם חוקרו האיום; אזנו הקשבת לא שמעה מאומה בלתי אט רשרוש העלים והלמות לבו. אין פלא בדבר, אם האיש הצעיר רפו ידיו פתאם ובקול רצוץ חזר על קריאתו האחרונה:

“אבדתי!”

הגנן התבונן לכל עבר, ופניו היו כפני איש המכיר באשמתו; אך אחרי אשר משום חלון לא נראו פני איש, שאף שוב רוח ואמר:

"רק אל יפול רוחך; טפש! הקשה ביותר הן נעשה. מדוע זה לא אמרת תכף, כי השלל יספיק לשנינו? לשנינו? חזר על הדבור, “לשתי מאות אנשים! אבל בוא נא! כאן יוכל מי שהוא לראות אותנו, הלא תהיה נבון: תקן את מגבעתך ונקה את בגדיך! במלבוש מעורר צחוק כזה לא תוכל לעבור ברחוב שתי פסיעות.”

בעוד הרי עושה לתומו כאשר יעצו לו, כרע הגנן על ברכיו, אסף בחפזון את התכשיטים המפוזרים ושם אותם בתוך הקפסה. המגע בגבישים היקרים האלה גרם לעוג-מלך-הבשן זה רטט; פניו התעותו ועיניו נוצצו מתאות בצע. דומה היה כאילו מצא תענוג במלאכה לאסוף את האוצר, כאילו לטף בעיניו כל אבן-טובה שתפשו אצבעותיו. אך סוף סוף גמר אח עבודתו; הוא הסתיר את הקפסה תחת סינרו, רמז לו להרי והוא הלך לפניו בדרך הפונה לביתו.

סמוך לדלת פגשו איש צעיר, שלפי מראהו נמנה על משפחת הכהונה; הוא היה שחור-שער ויפה-תאר להפליא; בעיניו שכנה הבעה מעורבה של רפיון ועוז, ובגדי כהונתו אשר עליו היו נקיים מאד. פגישה זו היתה לא לרצון לגנן; אבל הוא העמיד פנים מסבירות עד כמה שיכול ואמר מתוך חיוך ובחן אל הכהן:

“יום נאה היום, מר רולֶס, צהרי יום יפה, חי אלהים! הנה פה ידידי, נפשו חשקה לראות את שושני. ולכן נטלתי רשות לעצמי להכניסו הנה. כי אמור אמרתי, איש מדירי לא יתרעם על זה.”

"מה שנוגע לי, אמר האדון רולס המכובד, “ודאי שלא אתרעם, ואף לא יעלה על לבי, כי מי שהוא מאתנו יתרעם בשל מה בכך כזה. הגן הלא גנך הוא, רכושך, מר רֵבוּרן, את זאת הן לא נוכל לשכוח; וכי בשביל שנתת לנו רשות לטיל בגן, כלום נעיז פנינו להתרעם עליך, אם אתה מכניס את ידידיך? אבל נדמה לי, האדון הזה ואנכי מכירים זה את זה מכבר; אדון הרטלי, לא כך? צר לי לראות, כי נפלת.”

והוא הושיט את ידו למולו.

מין בישנות של נערה ורצון לדחות את הברור והלִבּוּן של הענין לזמן ארוך עד כמה שאפשר גרמו לו להרי לדחות את הסכוי לעזרה, ואף להתכחש. הוא בחר להיות תלוי בחסד הגנן, שהוא לפחות לא ידע אותו, מאשר בסקרנות ואולי גם בחשד של מודע. ולכן אמר:

“חוששני, שטעות יש כאן, שמי תומלינסון וידיד אני לאדון רבורן.”

“כך?” אמר רולס, “הדמיון מפתיע.”

רבורן שעמד בינתים, כמה שאומרים, על גחלים לוחשות, חשב ומצא, כי הגיעה השעה לשים קץ לשיחה זו, ועל כן אמר: “יערב לך טיולך, אדוני מר רולס.”

בדברים אלה אחו בזרועו של הרי ומשך אותו לתוך הבית, ושם נכנסו לאחד החדרים הפונה אל הגן. כאן הוריד קודם כל את וילון החלון, כי האדון רולס עוד עמד על מקומו שרוי בתמהון ופניו הביעו מחשבה.

אחרי כן הפך את הקפסה המעוכה על השלחן ועמד בעיני תאוה לפני האוצר, שהיה מונח כאן בכל תפארתו, וחכך את ידיו בשוקיו אנה ואנה. כאשר ראה הרי את צלם היצר הרע הזה בפניו של האיש, הרגיש כאב חדש נוסף על אלה שהציקו לו. נדמה לו כדבר שלא יאומן, כי הוא, האיש שהלך בדרך הישר והתרחק ממגע בכל הדברים שאינם מהוגנים, ראה את עצמו בבת אחת סבוך בענינים מגונים ופליליים. הוא לא ידע בנפשו כל חטא ומעשה רע, ובכל ואת הרגיש בשעה זו את העונש על החטא בצורתו החריפה והאיומה ביותר: פחד מפני הגמול, אי-אמון מיד אנשים ישרים, חברוּת ומגע-ומשא עם אנשים מנֻולים וגסים. הוא הרגיש, כי היה נותן את חייו כופר, ובלבד שיצא מן החדר הזה וימלט מחברתו של מר רבורן.

“כך,” קרא הגנן, אחרי אשר חלק את התכשיטים לשתי ערמות שוות בערך וערמה אחת הקריב אליו, “כך! חיב אדם לשלם בעד הכל, ופעמים מחיר יקר, ועתה עליך לדעת, האדון הרטלי–אם זהו שמך– כי איש טוב לב אני. טוב לבי הביא אוחי פעמים רבות בחיי לידי כשלון. יש לאל ידי, אילו הייתי רוצה, לקחת לי את כל האבנים הטובות כאן, אבל אין זאת כי אם דבקה נפשי בך, כי, האמינה לי, לבי לא יתנני להתהלך עמך קשה. ובכן גמרתי – הלא תבין, כי רק מתוך רגש ידידות – להציע לפניך, כי נחלק בין שנינו, וכאשר עשיתי פה,” ובזה הראה על שתי הערמות, “נדמה לי, שזו היא חלוקה כֵנה וישרה. היש לי לשאלך, מר הרטלי, אם יש ברצונך להעיר משהו נגד זה” לא אני האיש שיעמוד על המקח בשל סכה."

“אבל, אדוני הטוב,” קרא הרי, "מה שאתה מציע לא אפשרי הוא! התכשיטים לא שלי הם, ואין איש יכול לחלק דבר של אחרים, ובכן אחת היא לי עם מי ובאיזה תנאים לחלק! "

“התכשיטים אינם שלך? לא? ואי אתה יכול לחלקם עם אחרים? לא? אכן, עלי לאמר: חבל! כי אז מוכרח אני להביא אותך למשמר המשטרה. אל המשטרה – בינה זאת! שים אל לבך את החרפה שתגרום לקרוביך המכובדים. שים אל לבך,” והוא תפש את הרי בפרק ידו, “שים אל לבך את גָלותך אל המושבות ואת יום הדין הגדול והנורא!”

“אין בידי לשנות זאת,” יבב הרי, “לא אשמתי היא! האינך רוצה ללכת עמי לככר-קַטון?”

“לא, אי אפשרי, זה ברי. אבל רוצה אני לחלק עמך את הצעצועים הללו!”

לדברים האלה הדק פתאום את פרק היד של האיש הצעיר, עד כי פרצה אנקה מגרונו של זה. זעה רבה עלתה במצחו, ואולי החישו הכאב והפחד את עבודת מחשבתו. על כל פנים, ברגע הזה ראה את כל הענין באור אחר. הוא ראה, כי אין לו עצה אחרת בלתי אם לקבל את הצעת הבליעל ולקוות, כי ישוב וימצא את הבית הזה. ואז, בתנאים נוחים יותר, ואחרי אשר הוא עצמו יהיה נקי מכל חשד, יוכל להכריח את האיש להשיב את הגזלה.

“אני מסכים,” אמר.

“כבשה תמה!” אמר הגנן אליו, “אבל אני סובר, כי-סוף סוף תראה ותכיר בשכרך הטוב מעסק זה. את קפסת-הקרטון הזאת אשרוף יחד עם האשפה; עיני הבריות יכולות להכיר דבר אשר כזה. ולך אני משיא עצה טובה: קח וצבור את הצעצועים שלך ושים אותם לתוך כיסך!”

הרי נשמע לו; רבורן התבונן אל מעשהו ובכל רגע שנדלקה בו תאותו למראה אבן-טובה נוצצת, לקח עֲדי מו הערמה של המזכיר והוסיפו על שלו.

אחרי אשר כלה הרי את עבודתו, הלכו שניהם אל דלת הבית, שרבורן פתח אותה בזהירות, כדי להציץ החוצה. הרחוב היה ריק מעוברים ושבים, כי פתאם חטף את הרי מאחוריו בצוארונו ולחץ לו את פניו לצד מטה, עד כי לא יכול לראות מאומה מלבד המסלה ושלבי הפתחים של הבתים. אחרי כן הדף אותו בכח הזרוע לפניו, רחוב אחד במורד ואחד במעלה. הדבר נמשך אולי רגע וחצי. הרי מנה שלש פנות-רחוב, כאשר הרפה ממנו האיש הגס וקרא אליו: “ועתה קח וברח!” בהוסיפו לעלם עוד מכה אחת כאגרופן מומחה ומנוסה.

הרי נפל והתגלגל; כאשר התעודד ועמד, שחוח ואפו זב דם, כבר נעלם רבורן ואיננו. בפעם הראשונה תקפו את האיש הצעיר כעס וכאב במדה רבה כל כך שזרם דמעות פרץ מעיניו והוא עמד באמצע הרחוב מתיפח.

אחרי אשר רוח לו מעט בדרך זו מרגזו, התחיל מתבונן סביבותיו וקודם כל – קרא את שמות הרחובות, אשר על פרשתם חלק לו הגנן את הדחיפה האחרונה. 1הוא נמצא במקום של מערב לונדון שהתנועה מעטה בו, בתוך בתי-נוה וגנים גדולים. אך על יד אחד החלונות ראה אנשים אחדים, שודאי התבוננו לכשלונו, וכמעט ברגע זה יצאה מן הבית ההוא בריצה נערה משרתת והושיטה לו כוס מים. בו בזמן בא מצד אחר אורח-פורח מזוהם, שהיה משוטט אי-בזה בקרבת מקום.

“אדם עלוב!” קראה המשרתת. “בגסות רבה התהלכו עמך! הה, ברכיך שותתות דם ובגדיך קרועים כליל! המכיר אתה את האיש שעשה לך ככה?”

“הכיר אכירנו!” קרא הרי, אשר רוחו שבה אליו מן המים אשר שתה, “ומצא אמצאנו על אף כל אמצעי הזהירות שלו, מחיר יקר ישלם לי כופר היום הזה, יכולה את לסמוך עלי בזה!”

“מוטב שתכנס לביתנו לרחוץ פניך ולנקות בגדיך,” הוסיפה הנערה לדבר, “אל תפחד, גברת הבית לא תתרעם. וראה – אני מרימה את מגבעתך. אך, אב הרחמים!”– קראה פתאם בקול, “יהלומים פזרת על פני כל הרחוב!”

ואמנם כן; יותר מן החצי ממה שנשאר לו אחרי גזלת האדון רבורן עף מתוך כיסיו בשעת התגלגלו ושוב היה מוטל ונוצץ על הארץ. הוא ברך את מזלו, כי עיני הנערה מהרו לראות זאת והרהר בלבו: אין באמת שום צרה גדולה, שלא היתה יכולה להיות גדולה יותר, ומציאת היהלומים המעטים נראתה בעיניו חשובה כמעט במדה זו, כמו אבדן כל השאר.

אולם – אויה! כאשר גחן לא1סף את אוצרו, קפץ חיש כברק האורח-הפורח, השליך בתנועת זרועו הצדה הרי ואת המשרתת יחדו, חטף מלוא חפנים מן היהלומים ורץ במהירות עצומה לאורך הרחוב.

אך עמד הרי שוב על רגליו, רדף בצעקה גדולה אחרי הגנב, אבל הלה היה קל ברגליו וכפי הנראה בקי ורגיל בשבילי המקום, כי הנה בקצה הרחוב השני כבר לא יכול הרודף לראות את עקבות הבורח.

בדכדוך נפש שב הרי אל מקום אסונו, אשר שם עמדה המשרתת וחכתה לו, השיבה לו את מגבעתו ואת שרידי היהלומים. הרי הודה לה מקרב לבי, ויען כי לעת כזאת לא היה לבו עוד לחסכון, הלך אל תחנת-הכרכרות הסמוכה, ישב במרכבה ונסע אל ככר-קטון. כאשר בא שמה, נראה לו הבית שרוי בערבוביה, כאילו קרה אסון נורא לבני הבית. המשרתים והמשרתות נדחקו יחדו בפרוזדור ולא יכלו או אולי לא רצו לכבוש את בדיחותם בראותם את המזכיר בדמות האביר עצוב המראה. הוא עבר על פניהם מתוך חשיבות, עד כמה שיכול, ופנה אל הבודואר.

באשר פתח את הדלת, נגלה לעיניו מראה מפליא וגם מטיל אימה: הוא ראה את הגנרל ואת אשתו – ובאורח פלא גם את שרלי פנדרגון, יושבים יחדו ודנים בחשיבות וברצינות בענין רב-ערך, כפי הנראה. הרי הבין כרגע, כי לא נשארה לו דרך אחרת, בלתי אם להודות על הכל– כי ברי הדבר. שכבר התודו ודוי שלם לפני הגנרל על חטא שחטאו בכונה להתנקש בכיסו, כן גם על כשלון התכנית, וכלם יחד עשו שותפות לעמוד מול סכנה משותפת.

“שבח לאל!” קראה הגברת ונדלר, “הנה הוא! הקפסה, הרי – הקפסה!”

אולם הרי עמד דומם ומדוכא לפניהם.

“הלא תדבר!” קראה, "פתח פיך! היכן הקפסה? "

ושני הגברים חזרו על השאלה ופניהם מטילים אימה.

הרי הוציא מכיסו מלוא חפניו אבנים טובות פניו היו ִחִורים באמרו:

"זהו כל מה שנשאר מן האוצר. עֵד אלהים בשמים, הדבר קרה לא באשמתי, ואם יש לכם קצת סבלנות, ודאי שאפשר יהיה במהרה בקרוב להשיג חלק ממנו, אף כי בכל אופן, חוששני, אחדים מהם אבדו ואינם ".

"אויה לי! " קראה הגברת ונדלר, “כל היהלומים שלנו גזו ואני חיבת תשעים אלף לירות בעד שמלות!”

“גברתי,” קרא הגנרל, "לדידי, יכולה היית לזרוק סמרטוטיך לתוך בור השפָכין; יכול יכולת להטיל עלי פרעון חובות פי חמשים; ואילו גנבת ממני את הַנֵזֶר ואת טבעת אמי, כי אז הייתי סוף סוף סולח לך. אולם הנה לקחת ממני את יהלום הרַגָ’ה – את ‘עין האורה’, כאשר יכנוהו פיטני המזרח – את ‘גאון קַשגַר’! גזלת ממני את יהלום הרג’ה, " קרא, פרשו כפיו למרום, “והכל, גברתי, תם ונשלם בינינו!”

“האמינה לי, גנרל ונדלר,” ענתה האשה, “אלה היו הדברים הנעימים ביותר, אשר שמעתי מפיך בזמן מן הזמנים; ויען כי עתה ירדנו עד שאול תחתיה, אקדם בברכה כמעט את התמורה בגורלי, כי היא גאלתני מידך. כמה פעמים הוכחתני, כי הייתי לך לאשה בשל ממונך; תן לי רשות להגיד לך היום, כי תמיד התחרטתי על העסק הזה; ואילו באת התחתן עוד פעם ובידך היה יהלום העולה בגדלו על ראשך, כי אז לא הייתי מיעצת גם לשפחתי להנשא לבעל כמוך. – ואתה, מר הרטלי,” הוסיפה, בפנותה אל המזכיר, “אתה גלית את סגולותיך היקרות בבית הזה במדה מספיקה. עתה נוכחנו, כי חסר אתה גם עוז-גבר, גם בינת-אדם וגם כבוד-איש, ואני רואה בשבילך רק אפשרות אחת, העומדת עוד פתוחה לפניך – והיא: ללכת מזה מיד, ואם אפשר – לבלי הראות פניך עד עולם. את משכרתך תוכל לתבוע כין שאר הנושים מאת מי שהיה בעלי.”

עוד לא הספיק הרי לתפוס כראוי את הדברים המעליבים האלה, והנה התנפל עליו הגנרל בדברי עלבון אחרים, וכה אמר:

“בינתים תלך עמי אל מפקח המשטרה הסמוכה. חיל פשוט, נוח, זקן אולי תוכל לרמות! אבל עין החוק תדע לגלות את סודך הנתעב. אם נגזר עלי לבלות שארית ימי בעוני, בגלל אשר התחברת עם אשתי לקשור קשר עלי, הנה לא אתן אותך, לפחות, להפטר בלי עונש. ואלהים ימנע ממני נחת-רוח מרובה, אם לא תשב עד יומך האחרון בבית-הסוהר ועבדת עבודת פרך.”

בדברים האלה משך הגנרל את הרי והוציאו מן החדר והורידו מעל המדרגות אל הרחוב ללכת עמו עד תחנת המשטרה.

*

בזה – אומר הסופר הערבי שלי – בא סוף הספור העגום על קפסת-הקרטון. אולם בשביל המזכיר העלוב הרי זו התחלה של חיים חדשים וגבריים. המשטרה נוכחה על נקלה בצדקתו; ואחרי אשר סיע בכל כחו בשעת החקירה והחפוש, קבל גם מאת אחד הפקידים הראשיים במשטרה החשאית ברכה על התנהגותו הטובה והישרה. כמה אנשים השתתפו בגורלו של אדם, שהאסון רדף אחריו, ולא עברו ימים רבים אחרי הדברים האלה והוא קבל בירושה סכום כסף מאת דודה זקנה פנויה מעיר 1רצ’יסטרשיר. בהיות לו הון כזה לקח לו לאשה את פרודנס והפליג באניה לבֶנדיפו – ואחרים אומרים לטְרִינקוֹמַלי – והוא שמֵחַ בחלקו מאד מאד והוגה בלבו תקוה רבה לעתיד.

האדון המכובד סימון רולֶס הצטין במדעי המוסר ועשה חיל רב בלמודיו את תורת אלהים. מאמרו “על התורה הנוצרית בדבר חובת האדם לחברו” הקנה לו בשעת הופעתו פרסום ידוע באוניברסיטה של אוכספורד, ןבחוגי הכהנים והמלומדים ידעו הכל, כי רולס הצעיר אומר לכתוב חבור – אמרו: בכמה כרכים – על אבות הכנסיה. אך השאיפות והתכניות הללו לקנות כבוד לא הועילו לו לרכוש מצב בחיים; והוא עודנו עמל להשיג את משרתו הראשונה בתור כהן. והנה בטילו במקרה בקצה החלק המערבי של לונדון ובראותו את השקט והמנוחה בגן, עלה בלבו רעיון – גם משום שנפשו חשקה בבדידות ובתורה וגם מפני הזול של הדירות, לתקוע אהלו אצל האדון רבורן הגנן אשר בשטוקדו-לַן.

ממנהגו היה, בכל יום אחרי הצהרים, לאחר שהגה שבע או שמונה שעות בחיי אמברוזיוס הקדוש או כריזוסטומוס הקדוש, לצאת לשוח בין שיחי השושנים בגן ולחשוב מחשבות על עבודתו. בשעות אלו נולדו על פי רוב בלבו הרעיונות המוצלחים ביותר על יצירות חדשות. אבל גם השמחה האמתית של מחשבה ושל פתרון שאלות העומדות ברומו של עולם אינה מספיקה תמיד לשמור על לבו של פילוסוף מפני ההשפעות של הבלי העולם הזה. וכאשר ראה רולס הצעיר את מזכירו של הגנרל ונדלר קרוע בגדים ושותת דם בחברתו של בעל דירתו; כאשר ראה, איך שחורו פני שניהם והשתמטו משאלותיו, ועל הכל–כאשר עמד האיש הצעיר 1הכחיש בקֹר-רוח את שמו, שכח הכהן תכף ומיד את הקדושים ואת אבות הכנסיה בשל סקרנות פשוטה, מעשה בכל יום.

"אי אפשר שטעיתי, " אמר אל נפשו, “בלי שום ספק הוא הוא מר הרטלי. כיצד נפל הלה במצוקה כזו? מדוע הכחיש את שמו? ואיזה עסק יש לו עם בר-נש זה, שפרצופו מטיל אימה, הוא בעל דירתי?”

ובעוד הוא טרוד במחשבות כאלה, עורר את תשומת לבו פרט מופלא חדש. פניו של האדון רבורן נראו באחד החלונות בקומה התחתונה ליד הדלת, והמקרה גרם, כי עיניו נפגשו עם עיני הכהן הצעיר. הגנן כנראה, רגז על הדבר ואפילו חרד, ותכף אחרי כן הורד הוילון על גבי החלון ביד מהירה.

אולי הכל כשורה, הרהר רולס; אולי הכל טוב ויפה; אבל מודה אני ומתודה: סבור אני, שלא כן הוא. חששָנים הם, לא-כנים, מבקשים תחבולות שלא יראם איש – אכן מאמין אני, ששני האנשים האלה עוסקים במעשה פשע.

הבלש, המנמנם בקרב כלנו, התעורר בלבו של מר רולס, ובצעדים מהירים וזריזים, שהיו שונים ממהלכו הרגיל, סבב את הגן. כאשר בא עד המקום אשר שם טפס ועלה הַרי מעל החומה, ראו עיניו מיד, כי שיח-שושנים אחד שבור וכי הקרקע רמוס שם. הוא נשא עיניו למעלה וראה על הלבֵנים של החומה שריטות שונות, בעוד אשר על חרס של בקבוק היתה תלויה סחבה, שמוצאה ברור, ממכנסים. הנה כי כן, בדרך זו נכנס לגן האיש הצעיר, שהאדון רבורן קרא לו בשם ידידו הטוב! זו היא הדרך, שמזכירו של הגנרל ונדלר בא להתענג על מראה גן-פרחים! הכהן הצעיר צפצף לעצמו בחשאי, אחרי כן גחן, כדי לבדוק את הקרקע. הוא ראה ברור, באיזה מקום נגעו רגליו של הרי אחרי הקפיצה המסוכנה; הוא הכיר את רגלו הרחבה של רבורן, אשר שם שקע המגף בקרקע, בשעה שהגנן הרים את המזכיר בצוארונו. לאחר בדיקה מעולה נדמה לו, כי ראה סמנים, כאילו אצבעות ממששות אספו בחפזון דברים שהיו מפוזרים על פני האדמה.

בחיי, הרהר בלבו, הן הענין. מעורר לב!

ודוקא ברגע זה הציץ וראה דבר שהיה כמעט כלו כבוש בקרקע. כהרף עין חפר והוציא נרתיק עור נאה, מקושט בקשוטי זהב ובאַבזֵם. על ידי רגל גסה נדחק לתוך הקרקע הרך של הגן ובדרך זו נעלם מעיני האדון רבורן בשעה שחפש בחפזון.

רולס פתח את הנרתיק ומרוב תמהון ובהלה כמעט שפרחה נשמתו; כי לעיניו נגלה על רפידה של קטיפה ירוקה יהלום נפלא בגדלו וכעצם השמים לטֹהַר. גדלו היה כביצת ברוז, צורתו נאה ושום פגם אין בו. וכאשר זרחה עליו השמש, הזהיר כאור החשמל ונראה בתוך ידו כאילו אלפי אורים לוהטים בתוכו.

רולס הבין מעט באבנים טובות; אבל יהלום הרג’ה היה פלא בולט לעין כל רואה, אילו מצא אותו ילד בן-כפר, היה רץ בצעקת התפעלות אל האהל הסמוך, ואיש פרא היה כורע ומשתחוה לפני אליל כביר כזה.

תפארתה של האבן-הטובה שעשעה את עיני הכהן הצעיר. הרעיון, כי מחירה של זו אין ערוך לו, מלא את כל נפשו. הוא ידע, כי הדבר הזה שהוא אוחו בידו ערכו רב יותר מהכנסתו של ארכיבישוף אנגלי במשך שנים רבות; כי בכסף מחירו אפשר לבנות בית-כנסיה שיעלה בתפארתו וגדל1 על ה“דוֹם” אשר בקֶלן ובאֶלֵי; כי האיש אשר לו היהלום פטור עד עולם מענשו של החטא הקדמוני ויכול לחיות בלי שום דאגה וללכת בטח אחרי נטיות לבו. וכאשר הפך פתאם את האבן-הטובה, הזהירה בזהר חדש לא נראה כמוהו, אשר חדר לתוך תוכה של נפשו.

פעמים שמעשים מכריעים נעשים כהרף-עין, בלי אשר בינת האדם תגיד לו דבר. כך קרה עתה את רולס הצעיר. הוא הביט חיש סביבותיו ולא ראה דבר, כמו רבורן לפניו, מלבד גן הפרחים המוצף שמש, את צמרות העצים הרמים ואת הבית עם תריסיו המוגפים; וכרגע סגר את הנרתיק ושלשל אותו לתוך כיסו ומהר בצעדי חפזון, כאדם המכיר בחטאו, אל חדר-עבודתו. סימון רולס המכובד גנוב גנב את יהלום הרג’ה.

*

עוד ממחרת היום אחרי הצהרים הופיעה המשטרה, על פי הוראת הרי הרטלי. הגנן, שֶׁרפו ידיו מפחד, החזיר מרצונו הטוב את האוצר; והתכשיטים הורשמו במעמדו של המזכיר. רולֶס הראה את עצמו נכון בכל לב לעזור למשטרה, ומרצונו הטוב ספר את כל אשר ידע בענין זה. ורק הביע את צערו, כי יותר אין בידו לעשות, כדי לסיֵע לפקידים במלוי חובתם.

“אולם סבור אני,” הוסיף ואמר, “כי תפקידכם כבר נמלא כלו.”

“זאת לא זאת!” ענה האדון מסקוטלנד-יַרד. והוא ספר על מעשה השוד השני, שהַרי היה לו לקרבן; עם זה תאר לפני הכהן הצעיר את התכשיטים החשובים יותר אשר לא נמצאו עדין, וביניהם ביחוד את היהלום של הרג’ה.

“זה ודאי שוה אוצר שלם,” העיר רולס,

“עשרה אוצרות! עשרים אוצרות!” קרא פקיד המשטרה.

“ככל אשר יגדל שויוֹ של היהלום,” אמר סימון רולס בכונת ערמה, “כן יקשה לגנב למכרו. אבן כזאת יש לה במדה ידועה פרצוף שאי אפשר להעלימו, ולפי דעתי, הרי זה כאילו יאמר אדם למכור את בית-הכנסיה פאולוס שלנו.”

“הה, ודאי שכן הוא!” אמר הפקיד, “אבל אם הגנב הוא בן-בינה קצת, יהפוך את היהלום הגדול לשלשה או ארבעה קטנים, ואף בדרך זו יוכל עוד להיות עשיר גדול.”

“יישר כחך!” אמר הכהן הצעיר. “אי אפשר לך לתאר, כמה מענינים הדברים שאמרת לי.”

ועל זה הוסיף הבלש, כי אומנותו מקנה לאדם ידיעות מופלאות. אחרי כן נפטר והלך לו.

סימון רולס שב אל חדרו, החדר נראה בעיניו קטן ושמם יותר משנראה לו תמיד; ספרי-העזר, שהשתמש בהם לשם חבורו הגדול. לא נראו לו מימיו חסרי-ענין כמו היום, והוא הביט במבט של זלזול על ספריו. הוא לקח ספרים שונים של אבות-הכנסיה ועבר על הכרכים בזה אחרי זה, אבל הם לא הכילו דבר שיוכל לשמש למטרתו.

האדונים הזקנים האלה, הרהר בלבו, הם בלי ספק סופרים נעלים, אבל נראה לי, שבעניני החיים אין הם מבינים כלום. הרי אני יושב כאן, כרסי מלאה תורה, עד כדי להיות בישוף, ואיני יודע דבר פשוט, כיצד להפיק תועלת מיהלום גנוב. מפי שוטר פשוט שמעתי דבר של טעם ואילו כל הכרכים הגדולים של ספרי אינם מורים לי, כיצד להשתמש בו למעשה. אוי לי אם אֹמַר, כי הנה אני נוטה לזלזל בהשכלה עליונה זו של בתי-המדרש שלנו.

אחרי כן הפיל את הכוננית של ספריו, חבש את מגבעתו, יצא מן הבית ומהר אל הקלוב, שהוא נמנה על חבריו. במקום כזה, שבו נכנסים ויוצאים אנשים רבים, אנשי מעשה, קוה למצוא מי שהוא בקי בהויות העולם, אשר יוכל לעוץ לו עצה טובה.

בחדר-הקריאה ראה הרבה כהני-כפר וארכידיאקון אחד; שלשה עתונאים ופילוסוף אחד, מחבר ספר על מיתפיסיקה עליונה, עמדו ושחקו בביליַרד; ובאולם הסעודה ראה רק את הפנים השכיחים של החברים המצויים בכל יום בקלוב. אף איש מאלה לא יבין בדברים שיש בהם סכנה יותר ממנו, ובכן אין בהם מי שיוכל לתת לו התראה קלה, שהוא זקוק לה ברגע זה. לבסוף מצא בחדר העשון אדון בעל צורה שהיה לבוש בפשטות שמתוך כונה; הלה עשן סיגרה וקרא את “הריוויו”. בפניו היתה הבעה נעימה מיוחדה במינה, הבעת נעורים, ובכל הליכותיו היה משהו שעורר אמון ויחד עם זה דרש יראת-כבוד. ויותר שהתבונן הכהן הצעיר אל הפנים האלה, יותר הכיר וידע בלבו, כי מצא איש, שיוכל לתת לו את העצה הנכונה.

“אדוני,” אמר, “הלא תסלח לי, אם אפנה בדברים אליך ואנכי זר לך, אבל תאר פניך מעיד עליך, כי תופס אתה בעולם מקום חשוב ביותר.”

“על כל פנים, רואה אני את עצמי כדאי וראוי למעלה זו,” ענה האיש הזר, שסלק הצדה את העתון חציו מתוך הפתעה וחציו מתוך בדיחות הדעת.

“אנכי, אדוני,” המשיך הכהן, “הריני פָרוּש, מלומד, אדם שימיו עוברים עליו בתוך בקבוק דיו וכרכי ספרים. בימים האחרונים גרם לי מקרה ידוע להכיר, כי אורח חיים כזה אולת היא, ובכן אני רוצה כעת ללמוד מעט מן החיים ממש. בשם ‘חיים’ אני מכנה לא את הרומנים של טֶקֶרִי, כי אם את החטאים והיצרים בתוך חברתנו ואת הכללים, אשר לפיהם יתנהג האדם בחכמה הראויה לנוכח מאורעות בלתי רגילים. אני קורא סבלן; האם אפשר ללמוד דברים כעין אלה מתוך ספרים?”

“שאלה קשה שאלתני,” ענה האיש הזר, “אני מודה, כי לא השתמשתי הרבה בספרים, מלבד אולי במסעי במסלת הברזל, כדי לגרש את השעמום. ובכל ואח סבור אני, כי יש כמה חבורים של מומחים באסטרונומיה, בחקלאות ועשית פרחים מלאכותיים. על שאר מקצועות החיים, שבולטים פחות לעין חוששני, לא תמצא חבור שאפשר לסמוך עליו. ובכל זאת, שמָעני נא, הקראת את גַבּוֹריוֹ?”

רולס הודה, כי מימיו לא שמע אף את השם הזה.

“גַבוריו יוכל אולי לתת לך מושגים אחדים,” אמר הזר, “לפחות, הוא מעורר בלב הקורא קצת מחשבות, ומאחר שזהו סופר, אשר הנסיך ביסמרק קורא אותו ברצון, הרי תבלה את זמנך, באופן הגרוע ביותר, בחברה הגונה.”

“אדוני, אני מכיר לך טובה לאין קץ על הוראותיך החביבות,” קרא הכהן הצעיר.

“כבר שלמת לי במחירן ביד נדיבה.”

“כיצד?”

“על ידי שאלותיך שאינן רגילות,” ענה האיש הזר, אחרי כן עשה תנועה בידו, כאילו נטל רשות, וחזר לקריאתו ב“ריוויו” שלו.

*

בדרכו לביתו קנה רולס ספר על דבר אבנים טובות וכמה רומנים מאת גַבוריו. את אלה האחרונים קרא בשקידה עד חצות הלילה; אבל אף כי הם עוררו בלבו קצת מחשבות חדשות, לא יכול בכל זאת לגלות, מה יעשה אדם ביהלום גנוב שיש ברשותו.

מלבד זאת הרגיז אותו הדבר, כי דברי המוסר והלמוד לוּטים בכל מיני ספורי מעשיות רומנטיות, תחת לדבר דברים פשוטים וברורים, כדרך שמוצאים בספרים מדעיים. הוא הסיק מזה את המסקנה, כי סופר זה, אף אם גם חשב הרבה על הענינים האלה, אינו מבין דבר כל שהוא בשיטות של חנוך. על כל פנים, היה מלא התפעלות מתכונתו וכשרונותיו של לֶקוֹק¹.

אכן אדם גדול היה באמת, הרהר רולס בלבו. הוא ידע את העולם, כמו שאני יודע את מראי המקומות בספרי. לא היה דבר, שלא ידע להוציא לפועל בעצם ידיו ובתוך התנאים הגרועים ביותר. “כן, אלי שבשמים!” קרא פתאם בקול רם: “האין זו תורת אמת בשבילי? האם איני צריך, פשוט, ללמוד בעצמי את המלאכה לגזור יהלומים?”.

נדמה לו, כאילו בבת אחת גזו כל ספקותיו; הוא נזכר, כי מכיר הוא צורף אחד, מַקוּלָק שמו, בעיר אדינבורג, שיהיה נכון ברצון רב לאַמן את ידיו במלאכה זו. עבודה לא נעימה ימשך חדשים אחדים, ואולי גם שנים אחדות – והוא יקנה לו שלמות ויֵדע לגזור את יהלום הרג’ה וילמד את תחבולות המסחר, כדי למכור את חלקי האבן-הטובה ברֶוח רב. אחרי אשר יעָשה הדבר הזה, יוכל לשוב שנית אל תלמודו, ולקים את תורתו מחוך עושר ותענוגות החיים, הכל יקנאו בו ויחולקו לו כבוד. חלומות זהב מלאו את נפשו בתנומתו, ובעלות שמש הבקר הקיץ משנתו וכחו חדש עמו ולבו טוב עליו.

ביתו של רבורן נסגר על ידי המשטרה באותו היום. על ידי כך מצא לו אמתלה יפה לעזוב את לונדון. בלב שמח ארז את חבילותיו והוביל אותן לבית-הנתיבות קינגס-קרוס, שם מסר אותן לחדר-המטען, ואחרי כן שב אל הקלוב, כדי לבלות שם את זמן אחרי הצהרים ולסעוד סעודת הערב.

“אם תסעד פה היום, רולס,” אמר לו מודע אחד, “תוכל לראות שני אנשים מן המפוארים ביותר באנגליה: את הנסיך פלוֹריצֶל מביהם ואת הזקן י’וֹהן וַנדלר.”

“על הנסיך שמעתי,” עגה רולֶס, “ואת הגנרל ונדלר פגשתי גם בחברה.”

“הגנרל ונדלר הוא חמור. אבל י’1הן ונדלר, אחיו הוא האבנטוריסטן הגדול ביותר, המומחה שבמומחים לאבנים טובות ואחד הדיפלומטים הערומים ביותר של אירופה. האם לא שמעת מעולם על הדו-קרב שלו עם ההרצוג די-אַל-ד’אורג'? על מעשי הגבורה ועל מעשי האכזריות שעשה בהיותו דיקטַטור בפַרַגוַאי? על חריצותו שבה החזיר למקומם את התכשיטים של סיר סמואל לֶויס? אף לא שמעת על שרותו בזמן המרד הגדול בהודו – שֵרות, שהממשלה הפיקה ממנה תועלת אך לא העזה להכירה בפרהסיה? מה אנו מכנים בשם תהלה? ומה מכונה בפינו בשם נִווּל? י’והן ונדלר יש לו זכות גדולה מאד על שני הדברים! רד למטה רולֶס, וישבת אל שלחן בקֵרוב מקום להם ופקחת את אזניך. לא אטעה אם אבטיחך, כי תשמע כמה דברים מופלאים.”

“אבל במה אכיר את האנשים האלה?” שאל הכהן הצעיר.

“במה תכירם? הנסיך הוא הג’נטלמן הנהדר ביותר באירופה – האיש היחידי בחיים, אשר פניו כפני מלך; ואם תוכל לתאר לך את אודיסֵאוס בגיל של שבעים שנה עם צלקת-חרב לרוחב פניו, הרי לעיניך י’והן ונדלר בכבודו ובעצמו! על פי איזה סמנים תכיר אותם? חייך, שתבדיל את פרצופם בטביעת עין אחת מתוך רבבות עם.”

רולס מהר ללכת אל חדר-הסעודה. אמת דבר ידידו: אי אפשר היה שלא להכיר במבט ראשון את שני האדונים אשר אמר. הזקן י’והן ונדלר היה, כפי הנראה, איש בעל כח גופני עצום, אמן בכל התרגילים הגופניים. אין לומר, כי מנהגו היה כמנהג סַיָּף או מלח או פָרָש, אבל היה בו מקצת מכל השלשה יחד, ובמבט ראשון אפשר היה לראות, כי הוא מומחה ומנוסה במיני אומניות אלה. תוי פניו היו חדים ואפו אף נשר; פניו הביעו גאוה ומראה עוף טורף להם; בכל מראהו החיצוני היה איש המעשה, זריז, תקיף, חפשי מכל פקפוקים וחששות. ושפע שערותיו הלבנות עם צלקת-החרב העמוקה, אשר עברה על פני רקתו השמאלית ואפו, שוו לראשו, המופלא והמאוים כשהוא לעצמו, ציון מיוחד של פראות.

בפני המסב לשלחנו, הנסיך מביהם, הכיר רולס, להשתוממותו הרבה, את האדון שיעץ לו לקרוא את ספורי גַבוריו. בלי ספק, חכה הנסיך פלוריצל לבוא י’והן ונדלר, בשעה שסימון פנה אליו אמש בדברים. ואולם הנסיך היה בא רק לעתים רחוקות אל הקלוב, שבו היה חבר הכבוד, כמו ברוב הקלובים הגדולים.

שאר באי חדר-הסעודה הלכו להם בחשאי. איש אל פנתו, עד כי הזוג המפואר ישב במדה ידועה בָּדֵל; ובכל זאת לא נרתע הכהן הצעיר מחמת רגש של יראת-כבוד, אלא הלך בעוז אל אמצע האולם וישב אל השלחן הסמוך.

השיחה של שני האדונים היתה על כל פנים דבר חדש לאזניו של הכהן הצעיר. מי שהיה דיקטטור בפרגואי סח על מאורעות יוצאים מן הכלל בכל חלקי הארץ השונים, והנסיך הוסיף עליהם באורים והארות, שבשביל אדם הוגה מחשבות היו רבי-ערך יותר מן המאורעות עצמם. כאן חוברו יחדו והוצגו לעיני הכהן הצעיר שתי צורות של נסיון החיים: איש המעשה הבז למות ואמן לחיים החרוץ; האיש המספר בלי שום פקפוק על מעשי עצמו וסכנותיו, והאיש שנראה כאלהים יודע הכל ומאומה לא ראה רעה.

הליכותיו של כל אחד משני האדונים התאימו עם תכונתו. הדיקטטור היה גס בדבוריו ובתנועותיו; אגרופו נפתח ונקפץ והורד בחבטה קשה על לוח השלחן; וקולו היה רם ורועש. כנגד זה נראה הנסיך כסמל אמתי של בן-עליה נוהג בכבוד ובנחת. התנועה הקלה, ההטעמה החשאית, בדבריו היו להן ערך בעל משקל יותר מכל הצעקות והנענועים של חברו לסעודה; ובשעה שתאר דבר שעבר עליו עצמו, מה שקרה, כמובן, לעתים קרובות, היה עושה זאת בבינה יתרה, עד שלא היה מעורר תמהון אפילו במשהו.

סוף סוף נתגלגלה השיחה על הגנבה הגדולה בימים האחרונים ועל יהלום הרג’ה. “מוטב היה. אילו היה היהלום הזה מוטל בקרקעיתו של ים!” העיר הנסיך פלוריצל.

“מאחר שאני בן למשפחת ונדלר,” אמר הדיקטטור, “הלא יוכל הוד מעלתו להבין, כי בדבר הזה אין דעתי כדעתו.”

“אני מדבר מבחינה זו של טובת הכלל,” הוסיף הנסיך, “אבנים טובות ויקרות כאלה טוב להן שתהיינה גנוזות באסף של נסיך או בתוך אוצר המדינה של אומה גדולה. כשמניחים אותן בידי בני-אדם פשוטים, הרי קוצבים בזה פרס לאדם שיעבור על חוק; ואם הרג’ה מקַשגר – שהוא, כפי ששמעתי, נסיך רב-תכונות – רוצה להנקם בנו, בבני אירופה, כי אז לא יכול להמציא דבר מכוון יותר למטרה זו, מאשר לשלוח אלינו את “תפוח-המחלקת” הזה. שום כבוד ויושר לא יספיק לאדם, כדי לעמוד בפני נסיון כזה. אני עצמי, הנושא עלי כמה חובות מיוחדות ומחונן כנגדן גם כמה זכויות מיוחדות – אני עצמי, אדון ונדלר, לא הייתי יכול זמן רב לאחוז בידי בגביש הזה, בלי להביא רעה לעולם. ואשר לך, שעל פי אומנותך ונטיתך ציַד יהלומים אתה, אין אני מאמין, כי בלוח החטאים והפשעים יש אחד שלא היית עושה בגללו – איני מאמין, כי יש לך בעולם ידיד כזה, שלא היית בוגד בו בלי חשוב הרבה. איני יודע, אם יש לך משפחה, אבל אם יש לך, אני אומר: את בניך ובנותיך תקריב קרבן! וכל זה – על מה? לא כדי להרבות עושר, כדי ליהנות יותר מתענוגי העולם הזה או כדי לזכות לכבוד רב מצד הבריות, אלא פשוט, כדי שבמשך שנים אחדות, עד בוא יום פקודתך, תוכל להגיד: ‘היהלום הזה שלי הוא,’ וכדי שמזמן לזמן תוכל לפתוח את ארון הכסף ולהתבונן אל האבן, כדרך שמתבוננים אל ציור.”

“נכון הדבר,” ענה ונדלר, “אני הציד רדפתי אחרי רוב הדברים הקימים בעולם: מן אנשים ונשים עד ויתושים; צללתי להעלות אלמוגים; רדפתי אחרי תנינים ונמרים; ויהלום הוא השלל הגדול ביותר שיש בעולם. יהלום כזה יש בו יופי ויש לו ערך; הוא עצמו יכול לתת גמול חלף כל העמל הרב לרדוף אחריו. ברגע הזה אני מתחקה על עקבות היהלום, כפי שהוד מעלתו יכול לתאר לו. יש לי עין שאינה מחטיאה את המטרה, גם נסיון רב מאד; מכיר אני כל אבן יקרת-ערך באוצר אחי, כאשר יכיר רועה אה צאנו; ותמות נפשי אם לא אחזיר כל אחת מן האבנים הטובות האלה למקומה!”

“סיר תומס ימצא לו סבה להיות אסיר תודה לך,” קרא הנסיך.

“את זה איני יודע בודאות,” עגה הדיקטטור בצחוק רם, “אחד ממשפחת ונדלר, על כל פנים, יהא אסיר תודה. תומס או י’והן-–פטרוס או פאולוס – כלנו קדושים!”

“אנכי לא הבינותי פשר הערתך,” אמר הנסיך, שנפגע קצת, כפי הנראה.

ברגע זה נכנס המלצר ואמר למר ונדלר, כי הכרכרה מחכה לו לפני הבית.

רולס הביט על שעונו וראה, כי גם לו הגיעה השעה לקום ולצאת; פגישה זו עשתה עליו רושם לא נעים, כי נפשו שאלה לבלי ראות דבר עוד מיד ציד היהלומים.

*

הכהן הצעיר נעשה על ידי רוב תלמודו עצבני קצת ולפיכך היה רגיל לנסוע בדרך מתוך רחבות רבה; גם הפעם שכר לו תא בקרון-המשכב.

“המקום יהא נוח לך מאד,” אמר לו המשגיח, “הנה יש לך תא לך לבדך ובקצה השני יש רק אדון זקן אחד.”

סמוך לצאת הרכבת, לאחר שכבר נקרו את הכרטיסים, ראה סימון רולס את בן-הלוַי שלו, שכמה סבלים הלכו אחריו אל תאו; ודאי לא היה בכל העולם איש, שהוא לא היה שמח לראותו יותר מאשר את זה – כי בן-הלוי היה י’והן ונדלר, הדיקטטור לשעבר.

חדרי-השֵׁנה של המסלה הצפונית יש להם שלשה תאים – אחד בכל קצה בשביל הנוסעים ובאמצע אחד, המשמש חדר-רחצה.

דלת מֻזַּחַת הפרידה את שני התאים משני עברי

חדר-הרחצה; ואולם יען כי לא היה שם לא מנעול ולא בריח, הרי היו למעשה שני התאים עם חדר-הרחצה דבר אחד שלם.

אחר אשר בדק רולס את כל זאת, נתברר לו, כי חסר-מגן הוא. אם יעלה על לבו של הדיקטטור לסור אליו, לא תהיה לו בררה אחרת אלא לקבלו; בידו אין שום אמצעי מגן וקל להתנפל עליו כאילו היה שוכב ביער. המצב הזה מלא את לבו קצת דאגה. הוא העלה בזכרונו את ספורי ההתפארות, שבן-הלוי שלו ספר ליד השלחן בשעת הסעודה, וביחוד זכר בחרדה את הערתו על המוסר, שהיתה למורת רוח גם לנסיך. ועוד נזכר שקרא בספרים, כי אנשים ידועים שיש להם חוש מיוחד להרגיש את קרבתן של מתכות יקרות או אבנים טובות; אומרים, כי על כל פנים יש בכחם להריח מציאות זהב בעד חומות עבות וממרחק רב. האם אי אפשר שכך הוא גם בנוגע ליהלומים? ואם כן, ודאי אין לשער על שום איש, שישתמש בכחות אלה שלמעלה מן החושים, יותר מאשר על איש זה, הרואה את הכנוי “ציד היהלומים” כשם-תפארה מיוחד. ברור היה לו, כי מפני איש אשר כזה יש לו לפחד, ולכן צפה בעינים כלות לעלות השחר.

בינתים לא הזניח שום אמצעי זהירות: הוא הצפין את יהלומו בכיס הפנימי של מעילו, שלבש אותו מתחת לכמה בגדים עליונים, והפקיד את רוחו ביראת-שמים ובתפלה בידי ההשגחה.

הרכבת טסה במהירותה הרגילה, וכבר עברו חצי הדרך, כאשר נצחה סוף סוף התנומה את החרדה בלבו של הכהן הצעיר. זמן רב עוד עמד בפני עיפותו, אבל זו הלכה וגברה, וקרוב לתחנת יוֹרְק התיר לעצמו את התענוג להתמודד על אחד הספסלים; הוא עצם את עיניו 1ב1 ברגע שקע בתרדמה. מחשבתו האחרונה היתה על שכנו המסוכן.

כאשר הקיץ, עוד היה לילה ואפלה; המנורה הלוּטה אשר בתקרה הפיצה רק אור כהה מאד; על פי הרעש, ההלמות והטלטלה של הקרון הכיר, כי הרכבת נוסעת במהירות שאינה מתמעטת. הוא קפץ ממקומ1, כי פחד פתאמי תקף אותו; חלומות רעים בעתוה1, וכמה רגעים עברו, עד אשר שבה אליו הכרתו בהקיץ. גם אחרי אשר התמודד שוב, נדדה שנתו ממנו. כך שכב ער, מחו קודח מזעזועים ועיניו דבֵקות בדלת של חדר-הרחצה. הוא הוריד את מגבעתו רחבת השולים, אות כהונתו, למטה על פניו, כדי להאפיל גם על האור המעט של המנורה, ונטה כל שאר התחבולות, כדי להרדם חיש: הוא מנה עד אלף, התאמץ להבריח כל מחשבה, וכדומה. אבל כל התחבולות האלה לא הועילו: תריסר רגשות פחד הציקו לו לרולס. הדיקטטור הזקן בקצה השני של הקרון נראה לו בצורות נוראות שונות, ובכל הנסיונות שנסה לשכב גרמה לו האבן אשר בכיסו אי-נעימות גופנית. האבן צרבה, היתה גדולה יותר מדי, העיקה על חזהו, עד כי כאבו צלעותיו; וכמה פעמים נתעורר בו רצון, שחלף חיש כברק, להשליך את האבן בעד החלון.

ובעודנו שוכב ככה, ארע דבר מופלא.

הדלת המוזחת אל חדר-הרחצה זזה לאט, ואחרי כן עוד חלק קטן, ולבסוף הוזחה עד כדי כך, שנעשה סדק ברוחב כעשרים אצבעות. המנורה בחדר-הרחצה היתה מחוסרת סוכך, ובחור הבהיר שנתהוה על ידי כך יכול רולס לראות את ראשו של הזקן ונדלר, שהציץ לתוך תאו בתשומת-לב מתוחה. הוא הרגיש את מבטו של הדיקטטור שרוי על פניו, 1הרגש העמום של יצר-הקיום הביא אותו לעצור את נשימתו, לעצום את עיניו בלי שום תנועה, כדי להתבונן בעד העפעפים אל האיש הבא. אחרי רגע קל הושב הראש אחור והדלת נסגרה.

הדיקטטור לא בא בכונה לעשות התקפה, כי אם להתבונן; ברור היה, כי כונתו לא היתה לאַים על איש אחר, אלא שהרגיש בסכנה לו לעצמו: אם רולס פחד מפניו, היתה, כפי הנראה, גם בלבו דאגה בנוגע לרולס, וכנראה בא רק כדי לראת בעיניו כי בן-הלוי שלו ישן, ולאחר שמצא כי כן הוא, חזר למקומו.

הכהן הצעיר קפץ ממקומו. במקום הפחד תקף אותו עוז להשליך נפשו מנגד. הוא חשב ומצא, כי הקשקוש של הרכבת המהירה משתיק את כל שאר הקולות והחליט בלבו, בלי דאוג למה שיהיה, להחזיר בקור תחת בקור.

הוא פשט את אדרתו, שהיתה יכולה להפריעו בתנועותיו, הלך אל חדר-הרחצה ונשאר עומד שם, כדי להאזין. וכמו ששער, לא נשמע כל קול אחר מלבד קשקוש הרכבת. הוא אחו בכפתור הדלת המוזחת השניה והסיע אותה בזהירות כמלוא שש אצבעות הצדה. ואז יצאה מלבו שלא ברצונו קריאה של השתוממות.

לראשו של י’והן ונדלר היתה חבושה מצנפת-פרוה עם מטליות יורדות על האזנים; זו, יחד עם הקשקוש הרועש של הרכבת, מנעה אולי בעדו מהרגיש משהו בבקורו של האדון רולס. על כל פנים, לא הרים עין, אלא הוסיף לעשות את עבודתו המוזרה. לפניו עמדה קפסת-מגבעת; והוא, בידו האחת החזיק שרוול של אדרת-שֵׂער, ובידו השניה סכין, ארוכה, שבה פרם זה עתה את השרוול הזה.

רולם קרא בספרים, כי יש בני-אדם הטומנים זהב בחגורה; ואולם מאחר שבחייו לא ראה אלא חגורה מצויה, לא יכול היה מימיו לתאר לעצמו כראוי מראה פונדה כזו. אולם עתה ראו עיניו עוד דבר מופלא יותר: י’והן ונדלר גנז, כפי הנראה, אבנים טובות בפרוה של שרוולו, כי הכהן הצעיר ראה יהלומים נוצצים נופלים אחד אחרי אחד לתוך קפסת-המגבעת.

מבלתי יכולת לעשות תנועה נשאר עומד על מקומו והתבונן אל הדיקטטור ואל מעשהו המוזר. היהלומים היו ברובם קטנים ולא היו בולטים לעין לא בגדלם אף לא בזהרם. פתאם נראה כאילו פגע הדיקטטור במכשול, והוא הוכרח להחיש את שתי ידיו לעֵזר לו ובשעת מעשה גחן לפנים; ובכל זאת נמשך הדבר זמן-מה עד אשר עלה בידי האיש להוציא נזר-יהלומים מתוך שרוול הפרוה. הוא הרים את הנזר והתבונן אליו רגעים אחדים קודם שהשיב אותו אל שאר האבנים הטובות אשר בקפסת-המגבעת.

הנזר היה בשביל רולס כנוגה אור: הוא הכיר בו מיד חלק מן האוצר, שהפרחח גזל מידי הרטלי העלוב. בזה לא היה שום ספק: מראהו היה כזה שתאר לו הבלש! כאן היו כוכבי-האודם, באמצע-הברקת, וכאן השרון העשוי יהלומים והיהלומים בדמות אגסים תלויים, שהוסיפו לנזר של הגברת ונדלר ערך מיוחד.

רולס הרגיש בנפשו הקלה מרובה: הדיקטטור סבוך ומסובך בגנבה הגדולה כמוהו – אסור להם לבגוד איש ברעהו! מתוך רגש רוָחה זה נאנח הכהן הצעיר אנחה עמוקה; ויען כי בשעות הקודמות של הפחד נחר גרונו, בא אחרי האנחה שעול.

י’והן ונדלר הרים עיניו; רגש פרוע עִוה את פניו; עיניו היו לטושות, ומתוך השתוממות קרובה לקצף השפיל לחיו התחתונה.

מתוך תנועה פנימית פרש את האדרת על הקפסה. משך חצי רגע הביטו שני הגברים דומם זה בפני זה. הזמן הזה לא ארך, אך היה מספיק לאיש הצעיר. הוא היה אחד מן האנשים המסוגלים לחשוב במהירות ברגעים של סכנה, והוא גמר בלבו לפעול בעוז רוח עד כמה שאפשר; ואף כי הרגיש, כי הוא שם נפשו בכפו, היה הוא הראשון שהפסיק את השתיקה.

“סליחה,” פתח הכהן.

הדיקטטור התכוץ ובקול צרוד שאל:

“מה לך פה?”

“יש לי ענין רב מאד ביהלומים,” ענה רולס במנוחה שלמה, בכבשו את עצמו, “שני מבינים צריכים להתודע זה אל זה. אני עצמי יש לי כאן דבר של מה בכך, שאולי ישמש סרסור להתודעותנ1.”

בדברים האלה הוציא במנוחה גמורה את הנרתיק מכיסו, הראה לדיקטטור רגע אחד את היהלום והחזירו שוב לתוך כיסו ואמר:

“הוא היה לפנים קנינו של אחיך.”

ונדלר הוסיף להתבונן אליו כמעט מתוך השתוממות מכאיבה, אבל לא הוציא מפיו מלה ולא עשה שום תנועה.

“רואה אני בעונג,” פתח שוב הכהן הצעיר, “כי שנינו רכשנו לנו יהלומים מאוצר אחד.”

ההפתעה היתה חזקה מאד בשביל הדיקטטור והוא אמר:

“סליחה,– רואה אני, כי אני הולך ומזקין! אין אני מוכן ומזומן עוד באמת לקראת מאורעות קטנים כאלה. אבל הלא תרגיע את נפשי, לפחות בדבר אחד: האם עיני הטעוני או כי באמת כהן אתה?”

“אני ממעמד הכהונה,” ענה רולס.

“ובכן!” קרא האיש, “מעתה כל ימי חיי, לא אעיז שוב דבר סָרה בעוֹטֵי מעיל כהנים!”

“חֹנף אתה עושה לי.” אמר רולס.

“סליחה,” המשיך ונדלר, “סלח לי, איש צעיר! אין אתה פחדן; אבל עלינו לראות תחלה, אם אינך אולי שוטה גדול. אולי,” הוסיף בהשענו על מקום מושבו, “אולי תואיל בטובך להגיד לי עוד דבר אחד. מוכרח אני לשער, כי במעשך המחוצף, המעורר השתוממות, כִּונת לאיזה מטרה, ואני מודה, כי תאב אני לדעת, מה היא מטרה זו.”

“הדבר פשוט מאד,” ענה הכהן, “יש לבאר אותו על ידי חוסר הנסיון שלי בהויות העולם.”

“ישמח לבי מאד, אם תוכיח לי כי כן הוא,” ענה ונדלר.

אחרי החברים האלה ספר לו רולס את כל הספור,

כיצד הגיע עד היהלומים של הרג’ה. למן הרגע

אשר מצא אותו בגנו של רבורן ועד הרגע אשר עזב את לונדון. בדברים קצרים תאר את רגשותיו ומחשבותיו בשעת הנסיעה 1עם הסיום אמר:

“כאשר הכרתי את הנזר, ידעתי, כי שנינו נמצאים במצב אחד לגבי הצבור, והדבר מלא את לבי תקוה, שלא תראה אותה – אני מאמין בכך – למחוסרת יסוד: כי אתה תהיה במדה ידועה שותפי בקְשָיים, וכמובן גם ביתרונות של מצבי. בשביל איש כאדוני, בעל ידיעות מיוחדות ונסיון הגדול, הרי להפיק תועלת מן היהלום דבר לא קשה הוא, בעוד אשר בשבילי הרי זה לפי שעה דבר בלתי אפשרי. מן הצד השני, אני משער, כי על ידי חלוקת היהלום לחלקים, שאנכי אעשה זאת בידים לא אמונות, אפסיד, בערך, הון כזה, שהייתי יכול לשלם לך בדרך הוגנת בשכר סיועך. זה היה ענין מסובך לפתוח בנושא זה, ואולי חטאתי משהו נגד דקות הרגש, שיש לצפות מג’נטלמן. אבל עלי לבקשך, כי תעלה על לבך, שהמצב הזה היה חדש לגמרי בשבילי, ושאני לא ידעתי כלל נמוסין הנהוגים בדברים אלו. סובר אני, בלי הכשל ובחטא של יהירות, כי הייתי יודע לסדר לך יפה מאד חתונה או סדר טבילה, אבל כל איש יש לו כשרונות מיוחדים לו, ועסק אשר כזה לא נמצא ברשימת כשרונותי.”

“איני רוצה לדבר לך חלקות,” עגה ונדלר, אבל בחיי; יש לך נטיות יוצאות מן הכלל לחיי פושע. יש לך כשרונות מרובים יותר מכפי שאתה משער; ואף כי מצאתי בחלקי עולם שונים המון בני-בליעל, לא ראיתי מימי חצוף כמוך. שְמח, מר רולס, סוף סוף מצאת את יעודך! יכול אתה להשתמש בסיועי ככל אשר יעלה על לבך. באדינבורג יש לי לבלות רק יום אחד בעסקים קטנים של אחי; מיד לאחר שאגמור אותם, אני חוזר לפריס, כי שם מושבי בקביעות. אם רצונך בכך, תוכל לנסוע עמי שמה. ואני מאמין, כי לא יעבור חודש ימים ואנכי אביא את עסקך הקטן לידי סיום שיהיה בו כדי להניח את דעתך."

*

במקום הזה, בנגוד לכללי האמנות שלו, מפסיק מחברנו הערבי את “הספור על הכהן הצעיר” פתאם. אני מצטער ודן לכף חובה מעשה אשר כזה; אבל מוכרח אני לנקוט את המקור שלי, ובנוגע לסוף המאורעות של האדון רולס אני שולח את הקורא אל הספור הסמוך “ספור המעשה על הבית עם תריסי-החלונות הירוקים”.

פרנסיס סקרימגיאוּר, פקיד ב“בנק סקוטלנד” אשר בעיר אדינבורג, הגיע לשנת העשרים וחמש לימי חייו בעולם של חיים שקטים, ישרים ושאננים. אמו מתה עליו בעודו ילד, אולם אביו, איש נבון ומכובד, הקנה לו השכלת בית־ספר במדה הגונה והרגילו בביתו לחיי סדר וחסכון.

פרנסיס שהיה מטבעו בן מקשיב ומלא אהבה, השתמש ביתרונות אלו בשקידה והתמכר לאומנותו בלב ונפש.

טיול בשבת אחרי הצהרים, סעודה בשעת כושר עם קרוביו מבני משפחתו ונסיעה פעם בשנה למשך שבועים לארץ ההרים או גם ליבשת אירופה – אלה היו שעשועיו החביבים. עד מהרה אפוא נתחבב על הממונים עליו וכבר קבל משכרת מאתים לירה לשנה, והתקוה שחקה לו, כי סוף סוף יגיע למשכרת כפלים כסכום זה.

מעטים היו האנשים הצעירים השמחים בחלקם יותר, מעטים היו שקדנים יותר ואוהבי עבודה יותר מפרנסיס סקרימגיאור. בערב אחרי קריאת העתון היה פעמים מנגן בחליל לפני אביו, אשר רחש לו כבוד רב על מדותיו הנעלות.

באחד הימים קבל מאת משרד של עורך־דין מודע מכתב בבקשה לסור אליו מיד לשם שיחה. על המכתב היה רשום “פרטי וסודי” ונשלח אליו לבית הבנק 1לא לדירתו – שני דברים שאינם מצויים, שהביאו אותו לעשות את אשר דרשו ממנו בזריזות מיוחדה.

השותף הראשי של הפירמה, איש חשוב מאד, קדם את פניו בכבוד רב, בקש אותו לשבת ובאר לו אחרי כן בדברים קצרים של איש מעשה זקן את הענין, שהוא דן בו: איש אחד, הרוצה בעלום שמ1, אבל העורך־דין יש לו כל היסודות להחשיבו – בקצור, איש התופס מקום רב־ערך בארץ – אומר לקצוב לו, לפרנסיס סקרימגיאור, פרס שנתי בסכום אלף וחמש מאות לירה. ההון יופקד בידי העורך־דין ועוד שני אנשים נאמנים שגם שמותיהם הם אין לגלות. אמנם במתנה נדיבה זו קשורים תנאים אחדים, אבל דעתו היא, כי הַלָּקוֹחַ החדש שלו לא ימצא בתנאים אלו דבר מופרז או לא־מכובד; על שתי המלים האלה חזר הדובר בהטעמה מיוחדה, כאילו רצה להמנע מבאורים יתרים בענין זה.

פרנסיס שאל, מה טיבם של התנאים האלה.

“התנאים,” אמר העורך־דין, “הם, כפי שאמרתי כבר פעמים, אינם לא מופרזים ולא בלתי־מכובדים. על כל פנים, איני יכול להעלים ממך, כי הם בלתי־שכיחים מאד. כל הענין בכלל אינו בעצם ממקצוע שלנו, ואנכי ודאי שלא הייתי מקבלו על עצמי, לולא היה האיש, שמסר לידי את הענין, אדם מכובד כל כך – ולולא – הרשני, אדון סקרימגיאור, להגיד לך זאת – ההמלצות הרבות, המספרות בשבחך, שאתה ראוי לכך, כפי שאני מאמין, ושהן עוררוני להשתתף בגורלך.”

פרנסיס בקש ממנו להרחיב קצת באור בנוגע לתנאים האלה, משום שהוא שרוי, מודה הוא בזה בגלוי, בחרדה גדולה מחמת פרט זה.

“התנאים הם שנים,” ענה העורך־דין, “רק שנים. והסכום עולה, עליך לשים לב לכך, לאלף וחמש מאות לירות לשנה, ועם זה – שכחתי עד עכשו להעיר – בלי נכיון כל שהוא.”

והעורך־דין העמיד פנים חגיגיים, הרים עפעפיו והתבונן אל פקיד־הבנק הצעיר.

“התנאי הראשון,” המשיך, “הוא פשוט עד להשתוממות: עליך להיות בחמשה־עשר לחודש זה, אחרי הצהרים, הַיינו ביום הראשון, בפריס. שם, ליד אשנב הקופה של התיאטרון קומֶדי־פרנסיז, תמצא כרטיס־כניסה שהונח שם על שמך. במשך כל זמן המחזה עליך לשבת על המקום הרשום בכרטיס. זהו הכל.”

“אמנם ודאי שהייתי בוחר ביום חול,” ענה פרנסיס, “אבל, כמובן… סוף סוף… בזמן שאדם נמצא בדרך….”

“ומה גם בפריס, אדוני החביב,” הוסיף העורך־דין בפיוס, “אני סובר, אני בעצמי מוקיר את קדושת השבת, אבל במסבות כאלה, ומה גם בפריס, לא הייתי נותן דעתי על כך אף רגע.”

ושני האנשים הביטו זה בפני זה וצחקו יחדו בנחת.

“התנאי השני הוא חשוב יותר,” הוסיף העורך־דין, “הוא נוגע להתחתנותך. הלקוח שלי, שלבו מלא השתתפות בגורלך, רוצה, כי בבחירת אשה בשבילך תהא לו ההכרעה בהחלט. בהחלט – בינה זאת יפה.”

“הבה נפרש את התנאי הזה ביתר פרטים, אם מצאתי חן בעיניך,” ענה פרנסיס, “היש לי להתחתן עם כל אשה, שהאיש הנעלם יואיל להציע לפני – אחת היא, אם בתולה או אלמנה. לבנה או שחורה?”

"צֻוֵּיתי להבטיחך, כי איש חסדך יעמוד על זה, שבחירתך תהיה הוגנת לך לפי שנותיה ולפי מעמדה בחיים. בנוגע לגזעה, עלי להודות לפניך, כי לא עלה על דעתי לחשוב בדבר, ולכן נמנעתי מחקור בענין זה, אבל אם רצונך בכך, ארשום לי את שאלתך ובמהירות

האפשרית אתן לך מענה עליה."

“אדוני העורך־דין,” אמר פרנסיס, “עלינו ע1ד להתבונן ולראות, אם כל הענין הזה, אינ1 מעשה רמאוח שפלה ממדרגה עליונה. הפרטים שבדבר – לא יבוארו, כמעט שהייתי אומר: לא יאומנו, וכל עוד שלא אראה את הדבר ביתר בהירות ולא אוכל להכיר בנמוקים אם הם מתקבלים על הדעת, הריני מודה לפניך, אין בלבי חשק רב להכניס ראשי לתוך הענין הזה. במצב קשה זה אני פונה אליך לבקש ממך עצה. עלי לדעת, מה מונח ביסודו של כל הענין הזה. אם אינך יודע זאת, או לא תוכל למצוא, או אינך רשאי להגיד לי, אקח לי מגבעתי ואשובה אל הבנק שלי.”

“איני יודע זאת,” ענה העורך־דין, “אבל יש לי השערה, שהיא קרובה לאמת: אביך, ולא אחר, הוא בעל הענין הזה, הנראה כבלתי טבעי.”

“אבי?!” קרא פרנסיס בלגלוג בפה מלא, “זה האיש הישר! אני יודע כל מחשבה שבלבו וכל שילינג מהונו!”

“לא הבנת אח דברי כראוי,” ענה העורך־דין, “כונתי לא לאדון סקרימגיאור הזקן, כי הוא לא אביך. כאשר בא עם אשתו לאדינבורג, היית אתה כבן שנה, אבל לא היית עוד תחת השגחתם אפילו שלשה חדשים. הסוד נשמר יפה יפה. אבל מה שאני מספר לך עובדה היא. אביך הוא נעלם, ואני אומר לך עוד פעם, כי לדעתי הוא הוא בעל ההצעה, שהטילו עלי להציע לפניך.”

יֵלא העט לתאר את ההשתוממות שתקפה את פרנסיס סקרימגיאור לשמע הדברים המפתיעים האלה. הוא הודה לפני העורך־דין, כי אובד עצות הוא לגמרי, ואמר:

“אחרי אשר השמעתני דבר מפתיע כזה, עליך לתת לי זמן שעות אחדות לחשוב בענין. הערב יוָדע לך דבר ההחלטה שהחלטתי.”

העורך־דין הלל אותו על זהירותו.

פרנסיס מצא לו אמתלה ובקש מאת הבנק חופש, יצא לטיל ארוכות מחוץ לעיר ועין בענין הזה מכל צדדיו ומתוך כל הבחינות. לתוך נפשו חדר רגש נעים כי אדם חשוב הוא, ומשום כך התישב בעיון בדבר החלטתו. אך התוצאה היתה ברורה מתחלה. כל טבעו

ומהותו לא יכלו לעמוד בפני הצעה של אלף וחמש מאות לירה לשנה, ולא פחות מזה משכו אותו התנאים שבהם היתה קשורה ההצעה. הוא גלה בתוך לבו טינה שאין להתגבר עליה נגד השם סקרימגיאור, שעד היום לא היה לו כלום כנגדו; הוא התחיל לבזות את מנהגי חייו המצומצמים, הבלתי־רומנטיים, שהיו לו עד היום; וכאשר עמד איתן עם החלטתו, הלך ברגש חדש של כח וחרות ומסר את עצמו לתקוות עליזות לעתיד.

הוא אמר לעורך־הדין רק מלה אחת וקבל תכף שיק לשני רבעי השנה שכבר עברו; כי משכרת השנה התחילה בראשון לינואר. בשיק זה בכיסו הלך הביתה. הדירה שלו ברחוב סקוטלנד היתה בעיניו עלובה, נחיריו רגזו בפעם הראשונה לקראת הריח של מרק בשר־איל, ובאביו שאסף אותו מצא עבֵרות קטנות נגד הנמוסין, שהפתיעו אותו ועוררו בו כמעט בחילה. הוא גמר בלבו, כי עוד ביום המחרת יצא לדרך פריסה.

הוא בא אל העיר הזאת זמן רב לפני היום היועד; הוא שכר לו חדר בבית־מלון צנוע, שאנגלים ואיטלקים היו מתאכסנים בו, והתאמץ להרבות את ידיעותיו בלשון הצרפתית; לתכלית זו הזמין לו מורה שיבוא לביתו פעמים בשבוע, היה מרבה שיחה עם הולכי בטל, שהיה פוגש בשדות־אלישע, ובכל ערב היה הולך לתיאטרון. הוא השלים את ערך בגדיו על ידי חליפות אחדות לפי המודה החדשה ובכל בקר היה מתגלח ומסתלסל אצל סַפָּר ברחוב הסמוך, על ידי כך נראו פניו מהודרים ולא נִכר בו ביותר מוצאו ועברו הסקוטי.

סוף סוף הגיע יום השבת והוא הלך אל אשנב הקופה בתיאטרון אשר ברחוב רישֶליה. אך הגיד שם את שמו, הגיש לו הגזבר את הכרטיס במעטפה, שעליה היה כתוב, כפי הנראה, עוד קודם, שם המקבל, ואמר לאיש הצעיר הנכרי לו: “הכרטיס הזה נקנה ברגע זה.”

האֻמנם?! היש לי רשות לשאול, מה מראהו של האדון ההוא?"

“את ידידך קל לתאר,” עה הממונה, “הוא איש זקן,אמיץ ונאה, בעל שער לבן וצלקת־חרב על פניו. איש בעל צורה כזו תכיר תכף ומיד.”

“בלי ספק” ענה פרנסיס, “ואני מודה לך על הידיעות האלה”.

“הוא עוד לא הרחיק, ודאי, ללכת מזה,” הוסיף הגזבר, “אם תמהר קצת, אולי עוד תוכל להשיגו.”

פרנסיס לא התמהמה; הוא יצא במרוצה מן התיאטרון, עמד באמצע הרחוב והתבונן לכל העברים. לא איש שיבה אחד נמצא בחוג ראיתו, אבל אף כי הדביק אותם בזה אחרי זה, לא מצא את זה שבקש, כי איש מהם לא היתה לו הצלקת על פניו.

כחצי שעה רץ דרך כל הרחובות בשכונה; סוף סוף חשב ומצא, כי ריצה זו אנה ואנה אין תכלית לה וגמר בלבו לעשות טיול ארוך, כדי להשקיט את סערת רוחו; כי נגע הדבר עמוק ללב האיש הצעיר בזכרו, כי היה קרוב כל כך אל אביו המשוער.

המקרה הוליך אותו לרחוב דרוּאוֹ ומשם במעלה לרחוב מַרטיר, והמקרה הועיל לו הפעם יותר מאשר יכול היה לעשות ישוב־הדעת בעיון רב. כי באחד ממקומות הטיול ראה שני אנשים יושבים על ספסל ועוסקים בשיחה בשקידה. האחד מהם היה בעל שער שחור, צעיר ויפה־תאר; הוא היה לבוש בגדי חול, אבל הכרת פניו ענתה בו, כי מאנשי כהונה הוא; השני התאים בכל הפרטים עם תאור זה שנתן לו גזבר הקופה של התיאטרון.

פרנסיס הרגיש, כי לבו דופק בקרבו; הוא ידע כי עוד מעט וישמע את קול אביו. הוא הקיף אפוא את שני האנשים בחצי־עגול רחב וישב בלאט מאחוריהם, והם היו שקועים מאד בשיחתם, עד כי לא ראו דבר. כאשר קוה פרנסיס כן היה, השיחה התנהלה בלשון האנגלית.

“חשדיך מתחילים להרגיז אותי, רולֶס,” אמר הזקן, “אומר אני לך, כי עושה אני כל מה שבכחי, אבל אי אפשר ברגע אחד להפוך שוה־כסף למיליונים. האם לא הכנסתיך לביתי רק מרצוני הטוב, אף כי נכרי היית לי? האם אינך חי ברחבות מן הכסף שאני נותן לך בנדבת לבי?”

“מדמי הקדימה שלך, מר ונדלר,” תקן השני את הדברים, “לוּ יהי כדבריך, דמי קדימה, ובמקום,מרצוני הטוב' תאמר,מתוך תאות בצע', אם נוסח זה מוצא חן בעיניך יותר,” ענה ונדלר מרוגז, “אין לי חשק לחטט במלים. עסק הוא עסק; והעסק שלך – הלא תתן לי רשות להעירך על זה – הוא מגונה מאד ואין לך להיות גבה־עינים כל כך, תן בי אמון, או כי תעזבני ותבקש לך איש אחר. אבל הצילני נא סוף סוף, בשם אלהים, מן הקינות שלך!”

אני מתחיל להכיר ולדעת אח העולם," ענה השני, “ואני רואה, כי יש לך כל הנמוקים לרמות אותי, ואף לא נמוק אחד ללכת עמי ביושר. גם אני כמוך אין לי תענוג רב לחטט במלים; אתה רוצה לרכוש את היהלום לך לעצמך; יודע אתה כי לא תוכל כלל להכחיש זאת. האם לא זיַפת כבר את חתימתי ובדקת את דירתי בהעדרי משם? אני מבין מפני מה אתה דוחה את הדבר מיום ליום: רובץ אתה במארב – הכי קראו שמך ציַד היהלומים! אתה חושב, כי במוקדם או במאוחר, על ידי תחבולות טובות או רעות, תקבל לידיך את האבן־הטובה. ואני אומר לך: חדל! אם תרחיק ללכת עוד, תגיע לידי הפתעה רבה!”

“לא יאה לך כלל לאים עלי! גם אני יכול לעשות זאת! אחי הוא כאן בפריס; המשטרה עורכת ציד, ואם תוסיף להציקני בקינותיך, אף אני אכין לך הפתעה קטנה, מר רולס. אבל ההפתעה שלי תבוא לך פעם אחת, ואחרי כן תם ונשלם. התבין את דברי או אולי עלי לתרגמם לך ללשון עֵבר? לכל דבר יש קץ, ואתה הבאת לידי כך, שכשל כח סבלנותי. ביום השלישי בשבע שעות; לא יום אחד, לא שעה אחת קודם – ואפילו אם יהיה בזה משום פקוח נפש לך! ואם לא יאה לך לחכות זמן כזה, רשאי אתה לדידי ללכת לכל הרוחות, לרדת לעמקי שאול – לא איכפת לי!”

בדברים האלה קם הדיקטטור ממושבו והלך משם לצד מונומַרטר, פניו היו זועמים, והוא נענע בראשו ונפנף במטהו באויר. איש שיחו, לעומת זאת, נשאר יושב על מקומו, כאיש מלא יאוש.

פרנסיס לא ידע נפשו מהשתוממות ומבעָתה. רגשותיו נפגעו פגיעה קשה. הרגש של אהבת־בן והתקוה שמלאה את לבו בשעה שישב על הספסל, יהפך לרגש תעוב ויאוש. סקרימגיאור הזקן היה בעיניו אב חביב יותר וראוי ליתר כבוד מן האינטריגן המסוכן הזה בעל היצרים הרעים. אולם פרנסיס לא אבד את ישוב־דעתו התמהמה אף רגע והלך בעקבות הדיקטטור.

האדון הזה רץ בחמתו בצעדים מהירים והיה טרוד כלו במחשבותיו הזעומות, עד כי לא החזיר ראשו אף פעם. עד אשר עמד לפני דלת ביתו.

הבית עמד במעלה הרחוב לֶפִּיק, ומשם אפשר היה להשקיף על פני כל פריס ולשאוף אויר־הרים צח. הבית היה בן שתי קומות עם תריסים צבועים ירוק, וכל החלונות הפונים אל הרחוב היו מוגפים היטב. צמרות עצים התנשאו מעל לחומת־הגן הגבוהה, והחומה עצמה היתה מוגַנה על ידי חודי ברזל. הדיקטטור עמד רגע וחפש בכיסו את המפתח, אחרי כן פתח פשפש בחומה ונעלם.

פרנסיס התבונן מסביב. השכונה היתה בודדה מאד; הבית עמד יחידי בתוך הגן. נדמה היה, כאילו בזה תמה פתאם כל התבוננותו, אולם הבטה שניה גלתה לעיניו סמוך לבית הזה עוד בית גדול. אשר גבנון גגו היה פונה אל הגן, ובגבנון הזה נמצא חלון אחד.

הוא הלך לצד הבית הזה וראה מודעה תלויה, כי יש בו להשכיר חדרים בלי רהיטים לחודש חודש; כאשר חקר ודרש, נתברר הדבר, כי גם החדר הפונה אל גנו של הדיקטטור עומד לשכירה. פרנסיס לא חשב אף רגע ושכר את החדר, נתן דמי קדימה שעל חשבון שכר הדירה ושב לבית־מלונו לקחת את חבילתו.

האיש הזקן עם הצלקת על פניו היה אולי אביו, ואלי לא. אולי מצא עקבות נכונים, ואולי לא. אולם דבר אחד היה ברור: הוא ראה את עצמו לנוכח תעלומה מרגיזה, והוא קבל על עצמו לבלי הרפות רגע מהסתכלותו, עד אשר יגלה את התעלומה כלה.

חלון דירתו החדשה נתן לו לסקרימגיאור הצעיר יכולת גמורה להשקיף אל הגן של הבית עם התריסים הירוקים. מתחתיו בסמוך עמד עץ־ערמון נאה וסובך בשפע עליו על שלחנות־עץ אחדים, שעליהם היו סועדים בחום הקיץ. דשא עשב היה עוטף את האדמה בכל מקום, ורק מצד אחד, בין השלחנות והבית, ראה משעול חצץ, המוליך מן המרפסת אל שער הגן.

פרנסיס הציץ מן החרכים של תריסי החלון הרחב, אשר לא רצה לפתחם, לבל ירגישו בו! הוא התבונן וראה רק מעט מה שיכול היה ללמדו את דרכי תושבי הבית, אך מן המעט הזה נתברר לו, כי האנשים האלה מתרחקים מן הבריות ואוהבים את הבדידות.

הגן עם החומה המקיפה אותו הזכיר גן של מנזר, ומראהו של הבית כבית־סוהר. התריסים הירוקים של החלונות מבחוץ היו כלם מוגפים; גם הדלת הפונה אל המרפסת היתה סגורה; הגן, עד כמה שיכול להשקיף עליו, היה שרוי בודד בתוך דמדומי ערב. רק עמוד־עשן דק, שעלה מן המעשנה, הודיע על מציאותם של אנשים חיים בבית.

כדי שלא לשבת בטל לגמרי ויחד עם זה כדי לתת צורה מסוימת לאורח חייו, קנה לו פרנסיס תרגום צרפתי לספר למוד הגיאומטריה של אוקלידס. את הספר הזה תרגם לאנגלית והעתיק את השרטוטים, בשבתו על גבי הרצפה מול הקיר, והסל שלו שמש לו שלחן, כי לא היה בחדרו לא שלחן ולא כסא. מזמן לזמן היה קם וזורק מבט אל הגן של הבית עם התריסים הירוקים; אולם החלונות עמדו סגורים כשהיו והגן ריק.

רק בשעה מאוחרת בלילה ארע דבר אשר שלם לו שכר שקידתו. השעה בין תשע לעשר – וצלצול חריף של פעמון עורר אותו מנמנום קל ששקע בו; הוא קפץ ממקום תצפיתו והגיע בעוד מועד לשמוע, איך שברעש גדול נפתחו מנעולים והוזחו בריחים. אחרי כן ראה את האדון ונדלר לבוש גלימה מנפנפת עשויה קטיפה שחורה ולראשו חבושה כפה, גם היא קטיפה שחורה, בידו פנס, והוא יוצא מן המרפסת והולך אל פשפש הגן. צלצול המנעולים והבריחים נשנה, וכעבור רגע ראה פרנסיס לאור המפזז של הפנס את הדיקטטור והנה הוא מוליך לביתו בר־נש, שפניו גסים ומעוררים גועל.

כעבור חצי שעה לוו את האורח שוב עד הרחוב; האדון ונדלר העמיד פנסו על אחד משלחנות הגן ותחת עץ־הערמון גמר לעשן את סיגרתו, כשהוא שקוע במחשבה. פרנסיס יכול להתבונן יפה אל כל תנועותיו, איך שֶׁמָחה את האפר מעל הסיגרה או ינק יניקה ארוכה ממנה; הוא ראה עננה על מצחו של האיש הזקן ופרכוס חזק של שפתיו, אותות מוכיחים על מחשבה מאומצת וכפי הנראה מדאיבה.

הסיגרה הגיעה כמעט לקצה, ופתאם נשמע קול עלמה צעירה מפנים הבית קורא אליו, כי השעון השמיע עשר שעות.

“אני בא מיד,” ענה י’והן ונדלר.

לדבריו אלה ירק את זנב הסיגרה, לקח בידו את הפנס ונעלם למשך הלילה בתוך המרפסת. אחרי אשר נסגרה הדלת, היה הבית שרוי שוב באפלה גמורה. כל כמה שהסתכל פרנסיס לא יכול לראות אף קו אור דרך סדק התריסים, ומתוך כך בא לידי מסקנה מובנה, כי חדרי־המשכב כלם נמצאים מן הצד השני של הבית.

ביום המחר בבקר – כי בהשכמה כבר עמד על רגליו, אחרי אשר בלה לילה בשכיבה לא נוחה על הרצפה – ראה פרנסיס את עצמו נאלץ לשנות את המסקנה הזאת. התריסים הירוקים הורמו בזה אחר זה, כפי הנראה על ידי מכשיר הנמצא בפנים החדר, ומתחתם נגלו לעין השמש תריסי ברזל, כאלה שעושים לחלונות ראוָה. גם התריסים האלה הורמו למעלה ואחרי כן הוכנס אויר צח במשך שעה לתוך החדרים. כתם הזמן הזה סגר הזקן ונדלר בעצם ידו את תריסי הברזל ואחרי כן שלשל שוב את התריסים הירוקים.

עוד פרנסיס עומד משתאה על אמצעי הזהירות, והנה נפתחה הדלת; יצאה עלמה צעירה והתבוננה בגן סביבותיה. דבר זה נמשך פחות משני רגעים, עד אשר נכנסה שוב אל הבית, אך ברגעים הקצרים האלה ראה במדה מספיקה, כדי להוכח, כי זו היתה יפת־תאר שאינה מצויה.

המאורע הזה לא רק עורר את סקרנותו במדה מרובה, כי אם מלא את לבו גם צפיה של שמחה. הליכותיו המדאיגות ואורח חייו החשוד של אביו לא הטרידוהו עוד; מן הרגע הזה והלאה נספח באהבת־נפש על משפחתו החדשה. אחת היא, אם העלמה הצעירה אחותו היא או המיועדת להיות אשתו – הוא האמין בכל אופן, כי היא מלאך בצורת אדם. האמונה הזאת היתה כה חזקה, עד אשר תקפה אותו פתאם בעתה בהעלותו על לבו, מה מעט הוא יודע באמת, ואפשר הדבר, שלא זה האיש הנכון אשר מצא, בלכתו אחרי האדון ונדלר.

בעל הבית, אשר את פיו שאל, ידע אך מעט לספר לו; אבל גם הידיעות המעטות היו בהן מן התעלומה. האדון אשר בבית הסמוך הוא איש אנגלי עשיר מופלג, מוזר ומשונה בהרגלו ונטיותי1. הוא בעל אוצרות גדולים, שהוא גונזם בביתו, וכדי לשמור עליהם עשה לביתו תריסי ברזל, תריסי עץ ירוקים ויתדות ברזל על ח1מת־הגן הוא חי בבדידות רבה, אף כי לפעמים באים אליו אנשים מוזרים, ובתוך הבית אין איש מלבדו והעלמה, ורק אשה זקנה משרתת אותם.

“האם העלמה בתו היא?” שאל פרנסיס.

“ודאי. העלמה היא בת האדון; ומפליא מאד, עד כמה היא מרבה לעבוד. אף כי האדון הוא איש עשיר, היא מחויבת בעצמה לשקוד על הקניות, ובכל יום חול יכול אתה לראותה פה. בעברה עם סל־השוק בידה.”

“והאוצרות?”

“הה, אדוני החביב! אלה עצומים מאד! יותר אין בפי לספר לך. מאז בא האדון דה ונדלר לגור בבית הזה, לא עבר איש מבני שכונתנו את המפתן.”

“אם גם כן הוא,” העיר פרנסיס, “בכל זאת ודאי ידוע לך מעט או הרבה, מה טיבם של אוצרות אלו. האם אלה הם ציורי־אמנות, אריגי־משי, פסילים, תכשיטים או חפצים אחרים?”

“בחיי!” קרא האיש במשכו בכתפיו, “אפשר שיש שם גזר או סלק – איני יכול להגיד לך כלום. וכי מאין אדע זאת? הבית, כפי שאתה רואה, שמור כמבצר.”

אולם כאשר אמר פרנסיס, המאוכזב מאד, לצאת מן החדר, קרא אליו בעל הבית לשוב ואמר:

"עלה ברעיוני דבר, אדוני! האדון דה ונדלר היה בכל ארצות תבל, ומפי האשה הזקנה שמעתי. כי הביא עמו יהלומים רבים. אם כן הוא, ודאי שמאחורי תריסי הברזל אפשר לראות תערוכה נאה.

*

בראשון בשבת בערב ישב פרנסיס בשעה מוקדמת על מקומו בתיאטרון. מקום המושב שבחרו לו נמצא ברחוק שנים שלשה מספרים מן המבוא השמאלי וישר ממול אחד התאים בעֲזָרָה. ויען כי מקום המושב נבחר בשבילו ביחוד, אפשר היה להסיק בלי ספק כמה מסקנות ממצבו, והרגש הטבעי אמר לו לאיש הצעיר, כי התא לימינו קשור קשר כל שהוא עם הדרמה, שהוא ממלא בה תפקיד שלא מדעתו. מצבו של התא הזה היה, כי היושבים בו יכלו לרצונם, מראשית המחזה ועד סופו, להביט אליו ולראותו בהרחבה, בעוד אשר הם עצמם היו צריכים רק לשוב ולשבת, כדי להיות בטוחים, כי הוא מצדו לא יוכל לראותם. הוא קבל על עצמו לבלי גרוע עין אף רגע מן התא, ובזמן שהיה מתבונן אל הקהל באולם או הביט על הנעשה על הבמה, ראה תמיד מזוית עיניו את התא הריק.

המערכה השניה כבר קרבה לקצה, כאשר נפתחה דלת התא ושני אנשים נכנסו וישבו בצל האפלולי. פרנסיס יכול בעמל רב לכבוש את סערת רוחו. אלה היו האדון ונדלר ובתו. הדם זרם במהירות מדהימה דרך עורקיו; באזניו עלה רעש ועיניו התקדרו. אסור היה לו להביט סביבו, כדי שלא לעורר חשד. כרטיס־הכניסה, שקרא וחזר ויקרא אותו מן האות הראשונה ועד האחרונה נראה לנגד עיניו בצבע אדום. וכאשר זרק פרנסיס מבט על הבמה, ראה אותה כדבר הנמצא במרחקים וקולות המשחקים ותנועותיהם נראו לו כדברי הבל מצחיקים.

מומן לזמן היה מרהיב להעיף עין לעבר זה שהעסיק את לבו יותר מכל הדברים, ופעם אחת לפחות האמין כי עיניו נפגשו עם עיני העלמה. בכל גופו עברה התפרצות עזה, והוא ראה את כל שבעת צבעי הקשת. מה לא היה נותן, אילו יכול היה לשמוע מה שמדברים הַונדלרים זה עם זו; מה לא היה נותן בשכר זה, אילו היה בו העוז לקחת בידו את המשקפת ולהסתכל בתארה ובארשת פניה? שם, עד כמה שידוע לו, חותכים את גורל כל חייו – והוא אינו רשאי להוציא דבור מפיו. אסור לו גם לשמוע מה מדובר אליו ומוכרח הוא לשבת על מקומו בשקט מתוך זעזוע־נפש אין אונים ולהניח לדברים שיעָשו.

סוף סוף הגיעה המערכה לקצה. המסך ירד, והקהל מסביב לו התחילו, מפני ההפסקה, לעזוב את מקומותיהם. מטבע הדברים היה שגם הוא עשה כמוהם; ובעשותו זאת, היה הדבר לא רק טבעי אלא הכרחי כי יעבור תכף על פני התא הידוע. באזרו כל אומץ לבו, אבל בעינים משפלות, הלך וקרב פרנסיס אל המקום. הוא התקדם באטיות רבה, כי האיש שהלך לפניו, איש זקן, צעד במתינות לא־תאומן ונשם ונשף בלי הרף. מה לו לעשות? היקרא בשמו את ונדלר דרך הלוכו? היקח את הפרח מן הלולאה של בגדו ויזרוק לתוך התא? הירים את עיניו וישלח מבט ארוך, מבט עדין, אל העלמה, שהיא או אחותו או ארוסתו?

ובעודנו הולך אט בתוך מלחמת רגשותיו, ראה כמו בחזון את חייו הקודמים, השאננים, חיי פקיד בבנק, והרגיש מעין געגועים על העבר.

בינתים הגיע עד התא; ואף כי היה עוד מפקפק ולא ידע מה לו לעשות, ואם בכלל יעשה איזה דבר, החזיר ראשו הצדה ופקח את עיניו. כמעט עשה זאת, פרצה מלבו קריאת אכזבה והוא נשאר עומד כנטוע במסמרים. התא היה ריק. בהתקדמו באטיות רבה כל כך, עזבו האדון ונדלר ובתו את התא.

אדון אחד מאחריו העיר את אזנו בנמוס, כי הוא סוגר את הדרך. מכַנית הלך הלאה ונתן את עצמו בלי סרוב להגרר עם הקהל הצפוף מתוך התיאטרון. כאשר עמד בחוץ והדוחק פסק, השיבה לו רוח הערב הקרירה את כח המחשבה. להשתוממותו מצא, כי הוא חש מאד בראשו וכי משתי המערכות שהקשיב, לא נשארה אף מלה בזכרונו. אחרי זעזוע־הנפש, שבו היה שרוי, תקף אותו הצרך לנום. הוא קרא לכרכרה ונסע עיף ויגע וקָץ בחיים אל דירתו.

ביום המחרת בבקר עמד במארב, כדי לראות את העלמה ונדלר כלכתה אל השוק, וכאשר השמיע השעון שמונה שעות, ראה אותה הולכת ובאה אל הרחוב. היא היתה לבושה בגדים פשוטים, כמעט בגדי עני; אבל בתאר ראשה ובגופה היה משהו מן האצילות, שגם המלבושים הדלים ביותר שוו עליה חשיבות, גם סל־השוק שלה נראה כתכשיט לה, עד כדי כך ידעה לשאתו בהדור.

פרנסיס נגש לשער ובלבו היה רגש, כאילו מפני צעדיה נסו הצללים וזוהר שמש הלך אחריה; ופתאם באה לו הכרה, כי בכלוב אשר ליד אחד החלונות ממעל לו שרה צפור.

הוא נתן לה לעבור על פניו, הגיח אז ממארבו וקרא מאחריה בשמה:

“העלמה ונדלר!”

היא החזירה ראשה ופניה חורו כמת, בראותה מי הוא.

“הלא תסלחי לי,” הוסיף, “השמים עדי, כי אין כונתי להטרידך; ואף אמנם אין לך לחרוד, כי עומדת את למול איש כמוני שלבו טוב עליך. והאמיני לי: אני עושה מה שאני עושה יותר מתוך הכרח מאשר מתוך בחירה. יש דבר משותף לשנינו, אבל אני מגשש באפלה. יש הרבה דברים שעלי לעשות, וידי אסורות. אין אני יודע אפילו, כיצד עלי להרגיש, מי ידידי ומי אויבי.”

נראה היה ברור, כי קשה לה למצוא מלים; לאחרונה אמרה:

“איני יודעה מי אתה.”

“זאת לא זאת, העלמה ונדלר! את יודעת! יודעת את זאת יותר ממני. ודוקא בענין זה הייתי רוצה קודם לשמוע באור מפיך. הגידי לי מה שאת יודעת!” הוסיף בתחנונים, “הגידי לי, מי אני, מי את, ואיך גורלות שנינו קשורים ואחוזים זה בזה. עזריני נא לצעוד מעט קדימה, מיס ונדלר – הגידי לי רק מלה אחת או שתי מלים, כדי להורות לי הדרך, רק את שם אבי, אם תואילי – ואני אהיה לך אסיר תודה ושמח בחלקי!”

“איני רוצה לעשות נסיון לרמותך,” ענתה העלמה, “אני יודעת, מי אתה; אבל איני רשאית לגלות לך זאת.”

“הגידי לי, לפחות, כי סלחת לעוון עזותי, ואנכי אחכה בסבלנות, כפי שיש בכחי. אם אסור לי לדעת מאומה, כי אז עלי לפעול על דעת עצמי. אמנם קשה ומכאיב הדבר, אבל יש בי כח לסבול הרבה. אך אל נא תוסיפי על דאגותי את המחשבה, כי אני הפכתי אותך לאויבת לי!”

“מה שעשית היה דבר טבעי, ואין לך לבקש סליחה ממני. שלום!”

“זו היא ברכת פרידה לעולם?”

“לא, את זאת אין אני בעצמי יודעת. ובכן, אם אתה רוצה: שלום, לפי שעה!”

ובאמרה כן הלכה מעמו.

*

פרנסיס שב מתוך זעזועים רבים אל דירתו. תרגומו לאוקלידס התקדם ביום הזה אך מעט. והוא הרבה לשבת ליד החלון יותר מאשר ליד שלחנו הארעי.

הוא ראה את העלמה ונדלר בבואה לביתה ובשאלה לשלום אביה, שישב על המרפסת לעשן סיגרה. אולם מלבד זה לא ארע עד שעת הצהרים שום דבר ראוי לתשומת־לב בשכונת הבית עם התריסים הירוקים. האיש הצעיר שבר בחפזון את רעבונו במסעדה סמוכה ושב תכף, מורדף על ידי סקרנותו, לביתו אשר ברחוב לֶפִּיק.

אחד העבדים הוליך לפני חומת הגן אנה ואנה זוג סוסים חבושים, ובעל דירתו של סקרימגיאור עמד נשען ליד מזוזת הפתח, עשן מקטרתו והביט בהתפעלות על המדים ועל שני הסוסים.

“ראה נא ראה!” קרא אל האיש הצעיר, “מה נאים סוסים אלו! ומה מהודרים המדים! אלה הם לאחיו של האדון דה ונדלר, שברגע זה הוא אורח בבית. זה הוא אדון גדול, גנרל בארצכם שם; בלי ספק, שמעת את שמו.”

“אודה, כי מימי לא שמעתי מאומה על גנרל ששמו ונדלר. יש לנו הרבה קצינים מדרגה זו, ועסקי עד היום היו כלם לא־צבאיים.”

“זה הוא הגנרל,” ענה בעל הדירה, “אשר ממנו גנבו את היהלום הגדול. על הדבר הזה, לפחות, ודאי קראת בעתונים כמה פעמים!”

אך נחלץ פרנסיס מידי בעל דירתו, רץ במעלה המדרגות ומהר אל החלון. תחת עצם החרך בעפאי עץ־הערמון ישבו שני האדונים בשיחה ועשנו סיגרות. הגנרל, איש בעל צורה של חיָל ופניו אדומים, היה דומה דמיון בן־משפחה לאחיו; דומה היה לו בתוי פניו ובמקצת, אם גם לא הרבה, בתארו; אולם הוא היה גדול בשנים, קטן בקומה ומראהו פשוט יותר; דמיונו היה כמין קריקטורה על הדיקטטור החזק והעצום.

הם דברו בלחש כל כך, ובשעת, שיחה גחנו על השלחן, עד כי פרנסיס קלט רק במקרה שתים־שלש מלים. אבל המעט אשר הגיע לאזניו הביא אותו לידי הוכחה כי השיחה דנה בו בעצמו ובמהלך חייו לעתיד; הרבה פעמים עלה באזנו השם סקרימגיאור, כי את השם הזה קל היה להבחין, ועוד פעמים תכופות יותר נדמה לו, כי שמע את השם פרנסיס יוצא מפיהם.

לאחרונה פרץ הגנרל, כאילו התרגז מאד בקריאות זעם.

“פרנסיס ונדלר,” קרא בהטעמה יתרה של המלה האחרונה, “פרנסיס ונדלר, אומר אני לך!”

הדיקטטור עשה בחלק גופו העליון תנועה שחציה הסכמה וחציה זלזול; אבל את תשובתו לא יכול האיש הצעיר לשמוע.

הוא הרהר בלבו, אם ונדלר זה, שבו דנו, אמנם הוא הוא. האם התוכחו על זה, על פי איזה שם יתחתן? ואולי כל הענין אינו אלא חלום, לעג להזיותיו הבל?

אחרי אשר השיחה התנהלה שוב בלחש ולא נשמעה, פרץ, כנראה, ריב חדש בין שני האנשים תחת עץ־הערמון, ושוב הרים הגנרל את קולו בזעם, עד כי פרנסיס יכול להבין את מליו.

“אשתי?” קרא הגנרל, “מעם אשתי, נפרדתי לעולם ועד. איני רוצה לשמוע את שמה! שמה בלבד תועבה לי!”

והוא השמיע קללה בקול רם והכה באגרופו על השלחן.

הדיקטטור, כנראה, אם לדון על פי תנועותיו, הרגיע אותו כדרך אב את בנו. שעה קלה אחרי כן לִוה אותו עד פשפש הגן. שני האנשים נענעו זה יד זה בלבביות; ואולם אך סגר את הדלת אחרי אורחו, פרץ י’והן ונדלר בצחוק, עד כי נשמע לאזני העומד ליד החלון בצחוק מלא שנאה, צחוק שטן.

כך עבר יום תמים, ופרנסיס סקרימגיאור ידע חדשות רק מעט. אבל האיש הצעיר נזכר, כי מחר יום שלישי והוא קוה, כי ביום הזה יגלה דברים חשובים. אולי ילך הכל כשורה, אולי לא הכל ילך כשורה. על יוָדע לו דבר שיש בו חשיבות, ואם תשחק לו השעה, אולי גם יגלה את צעיף התעלומה העוטפת את אביו ואת משפחתו.

כאשר הגיעה שעת סעודת־הצהרים, נעשו בגן הבית עם התריסים הירוקים כמה הכנות. השלחן, שפרנסיס יכול להשקיף עליו במקצת בעד החרכים בעץ־הערמון, שמש מקום לכלים ולמזון; עליו עמדו הרבה קערות ופנכות וכל הדרוש להכנת סַלַט. השלחן השני, שרק חלק קטן ממנו אפשר היה לראות, היה ערוך בשביל המסובין, ופרנסיס יכול לראות קצה של מפה לבנה, שעליה עמדו כלי כסף.

סימון רולֶס בא בדיוק ברגע הקבוע. מראהו היה כאיש נזהר לנפשו, והוא דבר בלחש ובמלים מעטות. לעומת זאת היה הדיקטטור שרוי בצהלה בלתי שכיחה, 1צחקו, שנשמע כצחוק נעורים בקול נעים לאוזן, עלה מן הגן בכל רגע; ברור, כי הוא ספר הרבה ספורים מבדחים וחקה בשעת דבורו את לשונם של כמה לאומים, ובטרם הריקו הוא והכהן הצעיר את כוסם, שבת כנראה כל ריב ביניהם והם שוחחו זה עם זה כשני חברים.

לאחרונה הופיעה גם העלמה ונדלר: היא הביאה קערת מרק. רולס מהר לקראתה, כדי להושיט לה יד עזרה, אך היא דחתה אותו בצחוק; אחרי כן החליפו שלשתם בדיחות והלצות שונות, שכנראה נאמרו בנוגע לזה, שֶאֶת השרות קבל כאן על עצמו באופן פרימיטיבי אחד מן המסובים.

“כך נוח יותר לבני־אדם בינם לבין עצמם” שמע פרנסיס את קול הזקן ונדלר בדברו.

ברגע השני ישבו שלשתם על כסאותיהם ופרנסיס לא יכול לראות ולשמוע מה שנעשה אחרי כן. אולם הסעודה, כנראה, עברה מתוך נחת־רוח; תחת עץ־הערמון פטפטו המסובים בנחת, נשמע צלצול עליז של סכינים ומזלגות. פרנסיס, שרק עוגה יבשה היתה בחדרו, קנא בהם שלא מדעת על הסעודה הזאת בנעימים. החבורה אכלה את המאכלות בזה אחרי זה ולאחרונה קנוח־סעודה, שלכבודו חלץ הדיקטטור בעצם ידו פקק מבקבוק יין ישן.

כאשר החשיך, העמדה מנורה על השלחן ושני נרות על השלחן הסמוך; כי הערב היה ללא שום רוח, בשמים הטהורים נוצצו הכוכבים. מלבד זאת פרצו מן הפתח והחלונות של המרפסת גלי אורה, עד כי הגן היה מואר יפה ועלי עץ־הערמון הזהירו בתוך האפלה.

אולי בפעם העשירית נכנסה העלמה ונדלר הביתה והפעם יצאה משם ובידה כלי־הקפה, אשר העמידה על שלחן הסמוך. ברגע זה קם אביה מעל כסאו ופרנסיס שמע באמרו:

הקפה הוא מדינתי שלי!"

וברגע השני ראה את אביו המדומה לאור הנרות עומד ליד השלחן הצדדי. 1בע1ד הוא הולך ומספר בלי הרף מאחורי גבו, מזג האדון ונדלר שני ספלים מן המשקה החום; אחרי כן יצק כמהירות של מאחז־עינים מצלוחית קטנה לתוך הקטן משני הספלים. הדבר נעשה כה חיש, עד אשר גם פרנסיס, שהסתכל ישר בפניו ראה בקושי את התנועה, גם לאחר שנגמרה. ברגע השני היה הזקן ונדלר שוב ליד השלחן, על פניו צחוק ובכל אחת מידיו ספל.

אין בידנו לתאר את זעזוע־נפשו ואת פחדו של פקיד הבנק הצעיר. הוא ראה והנה לעיניו נעשה פשע במרמה; והוא ראה את עצמו מחויב להתערב בדבר, אבל לא ידע כיצד. אולי אין זה אלא הלצה בלבד ואיככה זה יביטו עליו. אם שלא לצרך ישמיע קול אזהרה? או, אם נכונה נעשה הדבר, הלא האיש הפושע אולי אביו הוא, ומה רב צערו, אם הוא יביא על מולידו כליון? בפעם הראשונה הכיר, מה רב הענוי במצבו של מרגל, שהוא שרוי בו. ברגע קשה זה ובתוך רגשות נלחמים זה בזה ענוי גדול היה לו לעמוד ולחכות; הוא נאחז בבדי התריסים, לבו דפק חיש ובלי קץ, והוא הרגיש זעה חזקה פורצת בכל גופו.

עברו כמה רגעים.

נראה לו, כאילו השיחה הולכת ורופפת, אך לא קרה שוב דבר, אשר יטרידהו או לוּ רק יהיה בעיניו ראוי לתשומת־לב.

פתאם שמע נקישה כקול זכוכית שנשברה, ואחרי כן קול רפה, עמום, כאיש אשר ראשו ירד ונפל על שלחן. באותו רגע עלה בגן קול חודר לב.

“מה עשית?” קראה העלמה ונדלר, “הוא מת!”

הדיקטטור ענה בלחש, אבל בתקיפות רבה ובשריקה עד כי השומע ליד החלון בחן כל מלה ומלה:

“דומי! האיש הזה חי כמוני. אחזי בו בקצה נעליו, אנכי אשאהו על שכמי.”

פרנסיס שמע את העלמה מתפרצת בקול בכי.

“האם לא שמעת מה שאמרתי?” פתח שוב הדיקטטור באותו הקול. “או אולי רצונך לבוא עמי בריב? בחרי לך!”

שוב באה הפסקה, ושוב דבר הדיקטטור:

“תפשי באיש ברגליו! עלינו להכניסו לתוך הבית. אילו הייתי צעיר לימים מעט, כי אז הייתי יכול לעשות הכל לבדי. אבל כעת, בשעה שסכנה מרחפת עלי, בזמן שאני זקן וידי תששו, עלי לבקש עזרה ממך.”

“מעשה פשע הוא,” ענתה העלמה.

“אביך אני.”

הקריאה הזאת, כנראה, פעלה פעולתה. אחרי כן בא רשרוש של סחיבה על פני חצץ הגן, כסא נפל, ואחר ראה פרנסיס אה האב עם הבת הולכים ברגלים כושלות ונעלמים בתוך המרפסת. הם נשאו בברכים ובכתפים את גופו המחוסר חיים של הכהן הצעיר. סימון רולס היה חור כמת, ועם כל פסיעה שפסעו שני האנשים התנודד הראש אילך ואילך.

האם היה חי או מת? למרות דבורו של הדיקטטור, נטה פרנסיס לדעה השניה.

מעשה פשע גדול נעשה; אסון גדול בא על יושבי הבית עם התריסים הירוקים. להשתוממותו הרבה מצא פרנסיס, כי כל הפחד בשל הרצח נס מפני הדאגה לגורלם של עלמה ואיש זקן, שסכנה רבה מרחפת עליהם.

רגש של נדיבות קם ועלה בלבו: גם הוא רצה להיות למגן לאביו מפני העולם ובני־האדם, מפני הגורל והמשפט! הוא פתח את תריס חלונו, עצם את עיניו ובפשוט ידים הפיל את עצמו לתוך ענפי עץ־הערמון.

ענף אחד אחרי משנהו נשמט מידיו או נשבר תחת כובד גופו; אבל סוף סוף באה שוֹכָה חזקה תחת בית־שחיו ורגע אחד נשאר תלוי באויר. אחרי כן שמט את גופו ונפל כמשא כבד על השלחן.

קול רם שנשמע מתוך הבית הגיד לו כי דבר חדירתו לא נעלם מעין רואה. הוא קם מתנודד, בשלש קפיצות עבר את הרֶוַח ועמד לפני פתח המרפסת.

בחדר קטן, שרצפתו היתה מכוסה מחצלות ושארבעה קירותיו היו תפוסים ארונות־זכוכית מלאים כלים יקרים, עמד ונדלר הזקן גחון על גופו של הכהן הצעיר. הוא התעודד, כאשר נכנס פרנסיס ועשה בידיו תנועה מהירה כברק. זו ארכה חלק קטן משניה. הדבר נעשה חיש, כדי טביעת עין. האיש הצעיר לא היה בטוח בדבר, אד נדמה לו, כי הדיקטטור הסיר משהו מעל חזהו של הכהן, העיף בו עין ומסרן מיד לבתו.

כל זה קרה בעוד פרנסיס עומד ברגלו האחת על המפתן. ברגע השני עמד על ברכיו לפני הזקן ונדלר וקרא:

“אבי! תן גם לי לעזרך. רצוני לעשות כל מה שתשאל ממני, לא אשאל שאלות. בכל חיי אעבדך. התהלך עמי כבן, וראה תראה כי אהיה לך נאמן כבן!”

פרץ נורא של קללות היה המענה הראשון מפי הדיקטטור; אחרי כן קרא:

“בן ואב! אב ובן? מה הקומדיה הזאת של טפשות איומה? מה לך מה בגני? מה רצונך? ומי אתה בכלל, לעזאזל?!”

פרנסיס קם על רגליו בפנים נבהלים ומבוישים ושתק.

פתאם נראה, כאילו אור עלה במחו של הזקן ונדלר והוא פרץ בצחוק ואמר:

“אכן! זה הוא הבחור סקרימגיאור. יפה, אדון סקרימגיאור, תן לי רשות להגיד לך בשתים שלש מלים, מה ענינך. אתה חדרת לרשות היחיד שלי בזרוע ואולי בערמה, על כל פנים בלי דרישה מצדי; ועתה הנה באת ברגע קשה, בשעה שאחד מן המסובים אל שלחני התעלף, והתנפלת עלי בדבריך! אין אתה בן לי. אתה ממזר של אחי ואשה מוכרת דגים. אם רצונך לדעת זאת. אני רואה אותך באדישות הקרובה לשנאה; ועל פי מה שראיתי ממנהגך, אני בא לידי מסקנה, כי רוחך מתאים בדיוק עם גופך. בדברי אלה, שאולי מדאיבים אותך, אני מיעץ לך לעין בשעות הפנאי שלך; ועד אז תן לי רשות לבקשך, כי תשחרר אותנו ממציאותך. אילו לא הייתי טרוד,” סים הדיקטטור בקללות נמרצות, “הייתי מעניק לך מכות אחדות צידה לדרך והייתי משליך אותך החוצה!”

פרנסיס שמע את הדברים ברוח נכאה. הוא היה נמלט אילו היתה לו אפשרות; אך יען כי לא ידע, איך לצאת מן הגן, שחדר לתוכו להַותו, לא נשאר לו כלום, בלתי אם לעמוד על מקומו בפנים מביעים סכלות.

סוף סוף הפסיקה העלמה ונדלר אח השתיקה ואמרה:

“אבא, בחמה דברת דבריך! האדון סקרימגיאור אולי עשה משגה, אבל כונתו היתה לטובה ומתוך ידידות.”

“ברכה לך על דבריך אלה,” השיב הדיקטטור

“את הזכרתיני, כי עלי להודיע עוד דברים אחדים לאדון סקרימגיאור. אחי,” הוסיף הזקן בפנותו אל הצעיר, “הגה רעיון אוילי לקצוב לך פרס שנתי; הוא היה שוטה ובעל דמיון במדה מרובה, עד כדי להציע התחתנות בינך ובין העלמה הזאת. שלשום בערב הראו אותך לפניה, וישמח לבי לספר לך, כי היא דחתה את הרעיון הזה בשאט־נפש. ועלי להוסיף, כי יש לי השפעה רבה על אביך, וכי לא אשמתי היא, אם הקצבה שלך לא תוקח ממך ואם לא תוחזר לשלחן־עבודתך בטרם יעבור שבוע ימים.”

הטון, שבו דבר הזקן את הדברים, היה פוגע הרבה יותר מן הדברים עצמם. פרנסיס הרגיש את הזלזול הנורא, הקשה מנשוא, שהביעו לו; עלטה עברה לנגד עיניו, הוא ספק ידיו מול פניו, ואנחת צער עמוקה פרצה מלבו. אולם עוד הפעם יצאה העלמה ונדלר להגן עליו.

“אדון סקרימגיאור,” אמרה בקול שקט ולבבי, “אל לך להצטער על דבריו הקשים של אבי! אין אני הוגה לך שאט־נפש; אדרבה. אני מבקשת שעת כושר להכיר יותר את טיבך. מה שנוגע לקורות הערב הזה, אנא, האמינה לי, כי לבי הגה לך גם חמלה גם כבוד יחד.”

אותו רגע עשה רולס תנועת פרכוס בזרועו, והדבר הוכיח לפרנסיס הצעיר, כי זה היה רק סם־תרדמה והשפעתו של האופיום הולכת ופגה. הזקן ונדלר גחן עליו והביט רגע אחד לתוך פניו. אחרי כן הרים ראשו שוב וקרא:

רב לנו! הקץ לדבר! ויען כי מנהגו של הבחור מצא חן בעיניך, בתי היקרה, קחי אפוא נר והוציאי את הממזר מן הגן!"

העלמה הצעירה מהרה לעשות את מצות אביה; אך פרנסיס אמר לה, מיד כאשר נשאר עמה לבדה בגן:

"תודתי נתונה לך! מעומק נפשי אני מודה לך! זה היה הערב המר בכל ימי חיי, אבל תמיד ישאר בלבי גם זכרון נעים על הערב הזה.

“אני דברתי מה שהרגשתי וכראוי לך. דאב לבי, כי נהגו עמך באי־ידידות כל כך.”

בינתים הגיעו עד פשפש הגן, והעלמה ונדלר, אשר שמה את הנר על גבי הקרקע, כבר טפלה בהזחת הבריחים, ופרנסיס אמר:

“עוד מלה אחת! הן לא הפעם האחרונה היא זו – הלא עוד ראה אראה אותך, האף אין זאת?”

“הה!” ענתה העלמה, “הלא שמעת את דברי אבי. ומה יש לי עוד לעשות, אם לא להקשיב?”

“הגידי לי, לפחות, כי אין את מסכימה לדבריו. הגידי לי, כי אין זו משאלת לכך לבלי ראות פני עוד עד עולם!”

“משאלה כזו אין לי. אתה בעיני בן־חיל ואיש ישר.”

“אם כן, תני לי דבר לזכרון.”

היא התמהמה רגע. ידה כבר אחזה במפתח, כי כבר הזיחה את הבריחים ואת המוטות השונים ועליה היה רק לפתוח את המנעול.

“אם אעשה זאת,” אמרה, “התואיל להבטיח לי, כי תעשה בדיוק כאשר אדרוש ממך?”

"היש לך עוד לשאול? ענה פרנסיס, “את זה הייתי עושה בכל לב רק אם יצא דבר מפיך!”

היא סובבה את המפתח, פתחה את הפשפש ואמרה:

“טוב. אין אתה יודע, מה אתה מבקש; אך טוב לוּ היה כן. אבל כל מה שתשמע, כל מה שיארע, אל נא תשוב אל הבית הזה! רוץ נא ככל אשר תוכל, עד אשר תבוא אל חלקי העיר המוארים יפה והמרובים אוכלוסים; וגם שם שמור את נפשך! שרוי אתה בסכנה גדולה יותר מכפי שאתה סבור. תבטיח לי, כי לא תביט אף פעם אל התשורה שנתתי לך, עד אשר תהיה במקום בטוח!”

“אני מבטיח לך זאת!” ענה פרנסיס.

היא הושיטה לו חפץ שהיה עטוף ברפיון במטפחת־אף, 1בו בזמן דחפה אותו בכח רב, יותר מאשר שער באשה זו, אל הרחוב וקראה:

“עתה רוץ!”

הוא שמע איך שהדלת אחריו נסגרה והבריחים הוזחו שוב בצלצול.

“בחיי!” קרא עוד פעם, “הבטח הבטחתי!”

והוא רץ במהירות, ככל אשר היה בכחו במורד הרחוב הצר, היוצא לרחוב רַוִינְיַן.

*

פרנסיס סקרימגיאור עוד לא הרחיק מהלך חמשים צעדים מן הבית עם התריסים הירוקים, והנה הגיע לאזניו פתאם קול מתוך דממת הלילה, כאילו שדי שאול התפרצו משם. שלא מדעת עמד על מקומו; איש עובר אחר עשה כמוהו; בבתים הסמוכים ראה אנשים נבהלים אל החלונות; לוּ נפלה דלקה לא היתה מזעזעת במדה מרובה יותר את השכונה הבודדה הזאת.

ובכל זאת, לפי כל הנראה, לא קרה שום דבר, מלבד זה שאיש אחד נהם מצער ומחמה, כנהום לביאה שגזלו ממנה גוריה, ופרנסיס שמע, להפתעתו וחרדתו הרבה את שמו שלו יוצא מפי הצועק באויר הלילה מתוך קללות אנגליות.

מחשבתו הראשונה היתה לשוב אל הבית עם התריסים הירוקים; אולם אחרי כן עלו על לבו דברי עצתה של העלמה ונדלר והוא הוסיף לרוץ ביתר מהירות. פתאם טס על פניו ככדור מתותח הדיקטטור גלוי ראש, צועק בקול רם, ותלתליו הלבנים מנפנפים ברוח.

“כפשע הזה ביני ובין הסכנה,” הרהר פרנסיס בלבו. “מה הוא שואל מעמי, ולמה הוא זועם כל כך, את זה איני יכול לתאר לעצמי; אבל ברור הדבר, כי ברגע זה לא טוב להיות לנגד עיניו, ואין טוב לי מאשר לעשות כאשר יעצה לי העלמה ונדלר.”

לדברים האלה שב על עקביו בכונה ללכת במורד הרחוב לֶפיק, בעוד אשר הדיקטטור רודפו ירוץ דרך הרחוב הסמוך. הדבר הזה היה רעיון אמלל. העצה הנכונה היתה לסור ולשבת בבית־קפה הקרוב, עד אשר תעבור חמת הרודף. אולם פרנסיס לא היה בעל נסיון ורק שכל טבעי היה לו במלחמות הקטנות של חיי האדם. מלבד זאת לא ידע בנפש1 כל עוון וחטא, ולכן לא האמין, כי עליו לפחד מפני צרה רבה יותר מאשר דין־ודברים. ודין־ודברים לא נעימים כבר היו לו בערב זה די והותר. הוא גם לא יכול לשער, כי העלמה ונדלר העלימה ממנו עוד דבר אחד. האיש הצעיר חש כאבים בגופו ובנפשו – גופו היה מלא פצעים וצלקות ונפשו היתה נקובה מחצים רבים; כי עליו היה להודות שהדיקטטור הזקן לשון רעה לו.

הכאבים באבריו הזכירו לו, כי לא רק את מגבעתו שכח בתוך החדר, אלא גם בגדיו נפרמו מאד בשעת קפיצתו דרך ענפי עץ־הערמון. בחנות הראשונה שמצא בדרכו קנה מגבעת־לבד רכה וזולה ונתן לתקן בחפזון את הפגימות הגדולות בבגדיו. את התשורה־לזכרון, שנתנה לו העלמה ונדלר, טמן בכיס מכנסיו, בלי הוציא אותה מתוך המטפחת.

הוא היה רק במרחק צעדים מעטים מחנות הבגדים ופתאם חש דחיפה. יד תפשה בצוארו, פנים זועמים נמצאו לנגד עיניו ופה פתוח נהם קללות נמרצות באזנו. הדיקטטור חזר במרוצה מן הרחוב השני, אחרי אשר לא מצא עקבות טרפו. פרנסיס היה איש צעיר בעל כח, אך לא יכול להתחרות עם יריבו לא בכח ולא בזריזות; ואחרי אשר נסה שעה קלה לשוא לעמוד בפניו, נכנע לפני החזק ממנו ואמר:

“מה אתה מבקש ממני?”

“על זה נדבר בבית!” ענה הדיקטטור בלעג מלא זעם.

והוא דחף את האיש הצעיר במעלה הרחוב לפניו לעבר הבית עם התריסים הירוקים.

פרנסיס לא עשה עוד שום נסיון להשיג דבר בכח זרועו, אבל הוא בחר לחכות לשעת כושר, כדי להגיע לחרותו על ידי תחבולה חרוצה. בתנועה פתאמית זז ועזב את צוארון מעילו בידו הזקן ונדלר והוא רץ שוב בכל כח רגליו בדרך אל הבולברים.

הגלגל חזר בפעם הזאת. אם גם עלה הדיקטטור עליו בכחו, הנה לעומת זאת היה פרנסיס, שעמד באביב עלומיו, קל ברגליו הרבה יותר, ועד מהרה היה לו רודפו הרחק מאחוריו והוא נעלם בתוך המון בני־אדם. רגע אחד ראה את עצמו נגאל, אבל רגש של חרדה ותמהון העיק עליו יותר ויותר; וכך הלך בפסיעות מהירות עד אשר בא אל ככר־האופירה, המוארה במנורות חשמל כאור היום.

“אכן, עתה תשבע העלמה ונדלר נחת ממני,” הרהר בלבו,

הוא הלך לצד ימין לאורך הבולברים, נכנס לבית־הקפה “אמריקה” וזִמֵן כוס בירה. השעה היתה לרוב באי בית־הקפה הזה או מאוחרת יותר מדי או מוקדמת יותר מדי. ועל כן ישבו שם רק שנים־שלשה גברים ואף לא אשה אחת ליד שלחנות שונים באולם. אך פרנסיס היה טרוד מאד במחשבותיו ולא שם לבו בכלל לאחרים.

הוא הוציא את המטפחת הקטנה מכיסו. החפץ העטוף בתוכה היה נרתיק־עור עם קשוטים 1עם סגר. דחיקה בקפיץ פתחה אותו, ולעיני האיש הצעיר המשתאה נגלה יהלום בגדל כביר ובזֹהר לא יאומן.

דבר זה שהוא אוחז בידו את האבן־הטובה הזאת היה בעיניו פלא גדול כל כך, וערכה של האבן־הטובה היה רב ועצום כל כך, עד כי פרנסיס לא יכול לעשות שום תנועה ולהעלות שום מחשבה, כי אם לטש עיניו אל היהלום, כאילו פתאם אבדה בינתו.

יד נחה על שכמו בקלות אבל בחוקף וקול שקט, שמתוכו נשמע הרגל של מתן פקודה, לחש באזנו:

“סגור את הנרתיק וכבוש פניך!”

הוא הרים ראשו וראה איש עשיר בעל נמוסים והליכות־שקט, לבוש בגדים פשוטים, אבל יקרים; האיש הזה קם מעם השלחן הסמוך, הביא עמו את כוסו וישב עתה על כסא ליד פרנסיס.

“סגור אח הנרתיק,” חזר הזר, “וטמון אותו בשקט שוב בכיסך, אשר שם, ברי לי הדבר, לא היה מקומו מעולם. אנא, אל נא תעמיד פנים של משתאה, אך עשה, כאילו הייתי מודע לך, שמצאתו במקרה. כן, קרב אלי. כך יפה יותר.- חוששני, אדוני, שטירון אתה בעסקך.”

את המלים האחרונות אמר האיש הזר מתוך חיוך מוזר ומלא־משמעות, בהשענו על כסאו ובינקו יניקה עמוקה מתוך הסיגרה שלו.

“בשם אלהים,” קרא פרנסיס, “אמור נא לי, מי אתה ומה פרוש כל הדבר? אין אני יודע באמת, מפני מה אני נשמע לפקודותיך המוזרות מאד; ואולם הערב הזה כבר נפלתי לתוך מאורעות מפתיעים, וכל האנשים שהיה לי עסק עמהם התהלכו עמי באופן משונה כל כך, עד אשר מאמין אני באמת ובתמים, כי יצאתי מדעתי או כי נפלתי פתאם על כוכב אחר. פניך מעוררים בלבי אמון לך; נראה אתה לי חכם, טוב־לב ובעל נסיון. אמור נא לי, בשם אלהים, מדוע אתה דובר אלי בלשון זו.”

“כל דבר בעתו!” ענה הזר, “אבל כעת אבקש, כי תספר לי תחלה, כיצד בא לידך היהלום של הרג’ה.”

“יהלום הרג’ה!” חזר פרנסיס.

“אני במקומך לא הייתי מדבר בקול רם כזה, אולם דבר זה ברור: יהלום הרג’ה מונח בכיסך. ראיתיו כמה פעמים באוצרו של סיר תומס ונדלר ואחזתיו בידי.”

"סיר תומס ונדלר! הגנרל! אבי! קרא פרנסיס.

“אביך?” חזר הזר, “לא ידעתי, כי הגנרל יש לו בן.”

“אני בנו בלי חופה וקדושין, אדוני,” ענה פרנסיס בהתאדמו.

איש שיחו עשה קידה מלאה חשיבות. זו היתה קידה־מתוך־כבוד, כאילו מי שהוא מבקש סליחה מלים מאת איש כערכו; ופרנסיס ראה את עצמו מרוחם ומנוחם – מדוע, את זה לא ידע בעצמו. חברתו של האיש הזה גרמה לו נחת; היה לו הרגש, כי קרקע מוצק תחת רגליו; רגש חזק של יראת־כבוד עלה בנפשו, ושלא מדעת הסיר את מגבעת־הלבד מעל ראשו, כאילו נמצא במעמדו של ממונה עליו.

“כפי שאני רואה,” אמר הזר, “לא עברו עליך המאורעות בשלום גמור. צוארון מעילך פרום, פניך שרוטים, וברַקָתך צלקת. אולי תסלח לי את סקרנותי, אם אבקשך לבאר לי, כיצד הגעת לידי פגיעות אלו וכיצד ארע הדבר, שיש לך בכיסך, רכוש גנוב בעל ערך כביר.”

“עלי להתנגד לדבריך!” ענה פרנסיס בהתעוררות. “אין בידי רכוש גנוב, ואם מכַון אתה בדבריך ליהלום – הרי הוא נִתן לי לפני שעה מידי העלמה ונדלר אשר ברחוב לֶפיק.”

“מאת העלמה ונדלר ברחוב לפיק?! דבריך מענינים אוחי יותר מכפי שאתה משער. אנא. המשך דבריך.”

“האלהים!” קרא פרנסיס.

זכרונו עשה קפיצה פתאמית. הוא ראה, איך שונדלר הזקן הסיר מעל לבו של אורחו המתעלף איזה חפץ, והחפץ הזה – ברי לו הדבר כאור היום – היה נרתיק־עור.

“האם זרח לך אור?” שאל הזר.

“שמע נא! איני יודע, מי אתה, אבל אני מאמין, כי ראוי אתה לאמון ובידך לעזור לי. אני שרוי במצב משונה. אין אני יודע, מה יש לי לעשות: אני זקוק לעצה ולעזרה, ויען כי דורש אתה זאת ממני, יש עם לבי לספר לך הכל.”

והוא סח לו בקצור נמרץ כל אשר עבר עליו מן הרגע ההוא, כאשר קרא אליו העורך־דין.

“אכן קורות מופלאים עברו עליך,” קרא הזר אחרי אשר סים האיש הצעיר את ספורו. “ומצבך קשה ומלא סכנה. אחר היה מיעץ לך ללכת אל אביך ולתת לו את היהלום, אולם אנכי אין דעתי כך.”

רגע אחד שתק ואחרי כן קרא:

“המלצר!”

המלצר נגש והזר אמר;

“התואיל לקרוא אלי את מנהל העסק לשיחת רגע.”

ושוב הכיר פרנסיס בקולו ובמנהגו, כי רגיל האיש הזר לפַקד.

המלצר הלך ושב תכף בלוית מנהל העסק, אשר השתחוה ביראת־כבוד ואמר:

“במה אוכל לשרת את אדוני?”

“הואל נא,” ענה הזר בהורותו על פרנסיס, “להודיע לאדון הזה את שמי.”

“יש לך הכבוד, אדוני,” אמר מנהל העסק אל סקרימגיאור, “לשבת ליד שלחן אחד עם הוד מלכותו הנסיך פלוריצל מביהם.”

פרנסיס קפץ ממקומו נבהל והשתתוה השתחויה עמוקה לנסיך.

פלוריצל צוה לו לשוב ולשבת, ואל מנהל העסק אמר:

“תודה לך. צר לי, שהטרדתיך בשל דבר פעוט כזה.”

ובתנועת יד שלח אותו מעל פניו. אחר פנה הנסיך אל פרנסיס ואמר:

“ועתה תן לי את היהלום!”

בלי אֹמֶר ומלה הושיט לו פקיד הבנק הצעיר את הנרתיק.

“יפה עשית” אמר פלוריצל, “לבך הורה לך את הדרך הישרה. ויום יבוא אשר תכיר טובה על המאורעות הבלחי נעימים של הלילה הזה. יכול אדם לבוא באלף צרות, מר סקרימגיאור, אך אם לבו ישר ובינתו צלולה, יעמוד בפני כל צרה ולא ינחל קלון. אל תדאג, עתה לקחתי את ענינך לתוך ידי, ואנכי יש בי הכח, בעזרת אלהים, לנהל אותך עד אחרית טובה. אנא, לך עמי עד מרכבתי.”

בדברים האלה קם הנסיך ממקומו. הניח מטבע של זהב למלצר על השלחן. אחרי כן הוליך את האיש הצעיר מבית־הקפה לאורך הבולבר עד מקום אחד, ששם עמדה מרכבה פשוטה ולידה חכו לו שני משרתים בלי מדים.

“המרכבה הזאת,” אמר הנסיך, “עומדת לשמושך. מהר וקח את חפציך, משרתי יובילו אותך אל וִילָה אחת בקרבת פריס, שם ינעם לד לבלות את זמנך עד אשר אתפנה לסדר את עניניך. שם תמצא גן נאה, ספריה עם ספרים טובים, טַבָּח, מרתף־יין וסיגרות טובות, שאני מעמיד לרשותך. ג’ירום,” פנה אל האחד מן המשרתים, “השמעת מה שאמרתי, אני מוסר את האדון סקרימגיאור לרשותך, ואני יודע, כי תקבל את פני ידידי ברצון.”

פרנסיס גמגם כמה אמרי תודה מקוטעים.

“לי תכיר טובה,” אמר הנסיך, “רק אז, כאשר יקבל אותך אביך כבן לך ותקח לאשה את העלמה ונדלר.”

לדברים האלה פנה הנסיך עורף והלך לו בנחת לצד מונמרטר. הוא קרא לכרכרה ראשונה שעברה על פניו, הודיע לעגלון כתובת, וכעבור רבע שעה אחרי אשר זמן־מה קודם שלח את הכרכרה, עמד ודפק על שער הגן של י’והן ונדלר.

פתח לו את השער בזהירות רבה הדיקטטור בכבודו ובעצמו.

“מי אתה?” שאל האיש הזקן.

“הלא תסלח לי את בקורי זה בחצות הלילה, מר ונדלר,” ענה הנסיך.

“הוד מלכותו אורח רצוי הוא בכל שעה,” ענה ונדלר ונטה הצדה.

הנסיך נכנס דרך הפתח, הלך, בלי חכות לאיש הזקן, ישר אל הבית ובא אל הטרקלין. שני אנשים ישבו שם; בעיני העלמה ונדלר נראו סמנים, כי בכתה, ומזמן לזמן נזדעזעה על ידי התיפחות חדשה; באיש השני הכיר הנסיך את הצעיר ההוא, שלפני חודש ימים שאל אותו בחדר העשון של הקלוב בדבר עניני ספרות.

“ערב טוב, העלמה ונדלר,” קרא פלוריצל, “פניך רעים היום. האתה הוא, מר רולס? מקוה אני, כי למוד ספרי גבוריו היה לך להועיל, סר רולס.”

אבל הכהן הצעיר היה מדוכדך מאד, עד שלא יכול לפתוח פה. הוא הסתפק רק בקידה רבה ונשך את שפתו התחתונה.

“איזו רוח טובה,” אמר י’והן ונדלר, שהלך אחרי אורחו, “הביא את הוד מלכותו הערב תחת צל קורתי?”

“באתי בשל עסק אחד,” ענה הנסיך, “בשל עסק עמך, ואך נגמור את זה, אבקש את האדון רולס לצאת עמי לטיול קטן. מר רולס,” הוסיף בטון חמור, “הרשני להעיר לך, כי עדין לא ישבתי על כסא.”

הכהן הצעיר קפץ ממקומו מתוך בקשת סליחה.

אחרי כן ישב הנסיך בכורסה, הושיט מגבעתו לאדון ונדלר, את מקל־טיולו לאדון רולס, נתן לשניהם לעמוד לפניו, כאילו היו משרתיו, ואמר:

"באתי כמו שאמרתי, בשל עסק. אבל אילו באתי רק לשם תענוגי, לא היו יכולות פגישה זו וחברה זו שמצאתי פה להיות לי למורת־רוח יותר. אתה, מר רולס, נהגת שלא בנמוס עם איש העומד למעלה ממך במדרגה; ואתה, ונדלר, קבלת את פני מתוך חיוך, אבל הלא יודע אתה יפה, כי ידיך אינן עוד נקיות. דורש אני שלא ישַסעו את דברי. “אדוני!” קרא בקול נגיד ומצוה, “אני עומד פה לדבר ולא לשמוע, ועלי לבקשך כי תקשיב לדברי ביראת־הכבוד ולהשמע לכל אשר אצוה, במהירות עד כמה שאפשר תתחתן בתך בבית הצירות הבריטית עם ידידי פרנסיס סקרימגיאור, אשר אחיך הכירו כבן לו. אתה תעשה ואת למעני ותתן לבתך נדוניה בסך עשרת אלפים לירות, לפחות. לך אתן משרה בסיאַם, שיש לה ערך לא מעט, ואני סומך על בינתך. ועתה, אדון ונדלר, הלא תואיל לענות ולאמר לי בשתי מלים, אם תקבל תנאים אלה או לא.”

“הוד מלכותו יסלח לי,” אמר הזקן ונדלר, “יואל נא להרשותני, בכל יראת הרוממות, לשאלו שתי שאלות.”.

“בקשתך תֵּעָש,” ענה הנסיך.

“הוד מלכותו,” הוסיף הדיקטטור לדבר, “קָרא לאדון סקרימגיאור בשם ידיד לו. הלא יאמין לי, לו ידעתי, כי כבוד כזה לו, כי אז הייתי נוהג בו הוקרה כראוי לו.”

“בדבריך אלה צפונה שאלה חרוצה,” אמר הנסיך, “אכל דבר זה לא יועיל לך כלום. שמוע שמעת את פקודותי, 1הן לא תופרנה, אף אם ראיתי את האדון ההוא בפעם הראשונה הערב!”

“הוד מלכותו הבין את כונתי בחריפות המיוחדת לו,” ענה ונדלר. “עוד שאלה אחת: לאסוני, עוררתי את המשטרה לבקש את עקבות האדון סקרימגיאור, שהאשמתיו במעשה גנבה; היש לי להשיב אחור את הקובלנה או לקַימה?”

“דבר זה מסור רק ללבך,” ענה פלוריצל, “שאלה זו נוגעת למצפונך ולחוקי הארץ. תן לי מגבעתי, ואתה, אדון רולס, הבה לי מקלי ולך אחרי. ליל מנוחה, העלמה ונדלר. אני משער,” פנה ואמר אל ונדלר הזקן, “כי שתיקתך פֵרושה הסכמה גמורה.”

“אין לי בררה אחרת,” ענה הזקן, “אנכי אכָּנע, אבל אני אומר לאדוני בגלוי לב, כי נכנע אני רק מפני מעשי אלמוּת.”

“זקן אתה,” אמר הנסיך, “אך הזקנה אינה מעלה לחוטאים. הזקנה שלך אינה נבונה יותר מצעירותם של אחרים. אל נא תתגרה בי. מצוא תמצא, כי קשה אני יותר מכפי שהאמנת. זו הפעם הראשונה עמדתי לשטן לך בדרך רעתך, שים לבך, כי זו, תהיה הפעם האחרונה!”

אחרי הדברים האלה רמז פלוריצל לכהן הצעיר ללכת אחריו, עזב את החצר ופנה אל פשפש הגן. הדיקטטור ונר בידו הלך אחריו ופתח שוב את הבריחים ואת המנעולים, אשר על ידם אמר לשמור על ביתו מפני זרים הנכנסים שלא ברשות.

“יען כי בתך אינה עמנו פה,” אמר הנסיך, בהחזירו ראשו, “תן לי רשות לומר לך, כי מבין אני את איומיך. אין לך אלא להרים ידך ואתה אבוד מיד לנצח.”

הדיקטטור לא ענה מאומה; ואולם כאשר הפנה לו הנסיך עורף, עשה תנועה של איום וחמה. ברגע השני התחמק מן הגן אל פנת רחוב ורץ בצעדים מהירים אל תחנת הכרכרות הקרובה.

*

כאן – אומר המחבר הערבי שלי - סיום הספור על הבית עם התריסים הירוקים. רק עוד ספור מעשה אחד ותם המעשה ביהלום הרג’ה. חוליה זו האחרונה בשרשרת ידועה לתושבי בגדד בשם: ספור המעשה של הנסיך פלוריצל והמשטרה החשאית.

הנסיך פלוריצל הלך עם האדון רולס עד פתח בית-מלון קטן, שבו דר הכהן. הם הרבו לספר זה עם זה, והכהן שמע מפי הנסיך דברי תוכחה, שבהם התמזגו מוסר וחמלה מתוך אהבה, עד כי עלו דמעות בעיני השומע.

“אִבַּדתי חיי,” קרא לבסוף, “עזרני נא, אמור לי, מה יש לי לעשות. לצערי, אין לי המדות הטובות של נסיך, אף לא הזריזות והחריצות של פושע.”

“יען כי נכנע לבך,” אמר הנסיך, “לא אוסיף עוד לדבר בקול פקודה; בעלי-תשובה יש להם עסק עם אלהים ולא עם נסיכים. אך לוּ לעצתי תשמע: קום ולך לאוסטרליה. בקש לך עבודה ויגיע כפים במרחב שדות. שמח, כי בזמן מן הזמנים היית כהן לאלהים וכי עיניך ראו בזמן מן הזמנים את האבן הארורה הזאת.”

“אכן אבן ארורה היא!” ענה רולס. “היכן היא כעת? איזה אסון חדש חביא עוד לבני-אדם?”

“לא תביא עוד אסון,” ענה תנסיך, “היא מונחת פה בכיסי, ואם אני מספר לך זאת,” הוסיף בטון רך, “אות הוא, כי אני הוגה אמון ברגשי חרטתך, אף כי עודם חדשים.”

“תן לי רשות ללחוץ את ידך,” בקש רולס.

“לא,” ענה הנסיך פלוריצל, “עדין לא.”

הטון, שבו נאמרו הדברים האחרונים האלה, דבר בשפה ברורה אל הכהן הצעיר. כאשר עזב אותו הנסיך, עמד עוד כמה רגעים לפני פתח הבית ותר בעיניו אחרי הדמות המתרחקת והתפלל לאלהים, כי ישלח ברכתו ממרומים לאיש הזה, שהיה לו יועץ טוב ונאמן.

שעות רבות היה הנסיך משוטט לבדד ברחובות הריקים מאדם. לבו היה מלא דאגה: מה יעשה ביהלום? הישיב אותו לבעליו? והוא אינו ראוי והגון, לדעתו, להיות שליט באוצר אשר כזה. או אולי יעשה את המעשה הנועז וירחיק את אבן-הפורענות הזאת מתחום בני-אדם? השאלה הזאת היתה קשה מאד עד כדי לפתרה על רגל אחת. בדרך זו שהגיע לידו היהלום ראה אצבע אלהים; וכאשר הוציא את האוצר מכיסו ולאור פנס הקסם התבונן אליו, הביא אותו גודל האבן-הטובה וזהרה יותר ויותר לידי הוכחה, כי היהלום הזה יש בו סכנה של מארה לכל העולם.

“הושיעני, אלהים!” הרהר בלבו, “אם ארבה להסתכל ביהלום הזה, אחמוד אותו גם אני!”

ואף כי עוד לא בא לידי החלטה, שם פעמיו אל הארמון הקטן והנאה ליד הסינה, שזה מאות בשנים הוא קנין בית מלכותו. השלט של ביתם היה חקוק מעל לכניסה ועל הארובות הגבוהות; העוברים והשבים התבוננו וראו חצר עטופה דשא ובה גדלים הפרחים היקרים מאד, וראו חסידה, היחידה בכל פריס, שהיתה עומדת כל היום על הגג ומושכת קהל הולכי-בטל להתבונן אליה.

משרתים בעלי חשיבות הלכו אנה ואנה, ומזמן לזמן היו השערים נפתחים ומרכבה גלגלה ועברה תחת הגשר.

מכמה טעמים היה הבית הזה יקר ביחוד ללבו של הנסיך. מימיו לא קרב אליו בלי חוש בלבו אותו רגש תענוג של ישיבה-בביתו, שישנו להם לגדולי הארץ בחייהם רק לעתים רחוקות מאד. וביחוד בערב הזה ראה בנחת-רוח ובקורת-רוח את הגג הגבוה ואת החלונות של ארמונו הקטן המוארים בחן.

כאשר נגש אל פשפש הגן, שבו היה נכנס תמיד בהיותו לבדו, יצא לקראתו איש מתוך הצל ועמד מתוך השתחויה עמוקה על דרכו של הנסיך.

“היש לי הכבוד לראות את הנסיך פלוריציל מביהם?” שאל האיש,

“זה הוא תאר הכבוד שלי,” ענה הנסיך, “מה רצונך ממני?”

“אני פקיד המשטרה החשאית ועלי הוטל למסור לך את המכתב הזה מאת האדון ראש המשטרה.”

הנסיך לקח את המכתב ועבר עליו בחטיפה לאור פנס הרחוב. הוא נתבקש, אחרי דברי סליחה מרובים, ללכת עם מביא המכתב לפקידות הראשית של המשטרה.

“בקצור,” אמר פלוריצל, “הרי זאת אומרת, כי נאסר אני!”

“הוד מלכותו,” ענה הפקיד,“ברי לי, כי כונה כזו לא עלתה על דעתו של ראש המשטרה, הלא תראה, כי לא כתב כאן פקודת מאסר. הרי זה רק מעשה-רשמיות או, אם רוצה אדוני, אין זה אלא מעשה טובה שיעשה הוד מלכותו לפקידים.”

“ובכל זאה אם אסרב ללכת עמך?”

“במקרה זה, לא אעלים זאת מהוד מלכותו, נתנה לי הרשאה חשובה,” ענה פקיד המשטרה הפלילית מתוך השתחויה.

“בחיי!” קרא פלוריצל, “החוצפה שלכם מביאה אותי לידי השתוממות! לְךָ אתה, שאינך אלא פקיד מוציא לפועל, עלי לסלוח, אבל הממונים עליך עתידים ליחן את הדין על מעשה זה שלא נשמע כמוהו! היש לך מושג, מה הסבה שגרמה למעשה זה שלא כנמוס ושלא כחוק? הלא תראה, כי עד כה לא סרבתי לך אף לא הסכמתי ללכת עמך, והחלטתי תהא אולי תלויה בתשובתך המהירה והכנה. תן לי רשות להעירך על זה אדוני הפקיד, כי יש כאן ענין שחשיבותו מרובה מאד!”

“הוד מלכותו,” ענה השוטר החשאי בענוה, “הגנרל ונדלר ואחיו העזו פניהם להאשים אותך – לא יאומן! – במעשה גנבה. לפי דבריהם, נמצא היהלום המפורסם בידך. עליך רק להודיע בדבור אחד, כי אין זה אמת, וראש המשטרה יהיה מרוצה מאד. יתר על כן: אם הוד מלכותו יחלוק כבוד לפקיד נמוך כמוני להודיע לי כי כבודו אינו יודע כלום על זה, הרי אבקש ממנו רשות להסתלק תכף ומיד.”

עד לפני הרגע האחרון הזה ראה פלוריצל את המאורע כדבר של מה בכך, העלול להיות לענין חמור, אם יתערבו בו יחסים בין-לאומיים. כאשר הזכיר הפקיד את השם ונדלר, הכיר הנסיך פתאם את האמת האיומה: הוא לא רק נאסר, אלא גם אשם. זה לא היה רק מקרה לא רצוי – אלא כל כבודו עומד בסכנה. מה יאמר? מה יעשה? אכן, היהלום הוא אבן-שאול, ונדמה היה, כאילו הוא, הנסיך, הקרבן האחרון של פעולתו.

דבר אחד היה ברור: הבטחה זו שדורשים ממנו אין בידו לתת לפקיד. עליו להרוח זמן.

הִסוסו לא נמשך אף רגע והוא אמר:

“יהי כן. הלך נלך יחדו אל ראש המשטרה.”

האיש השתחוה שוב והלך אחרי הנסיך ברוַח מקום כראוי לכבודו.

“קרב נא!” אמר פלוריצל, “רוחי נוטה בשעה זו לפטפט קצת; ועתה, כשמסתכל אני בך, נראה לי, כי פוגש אני אותך לא בפעם הראשונה, אם איני טועה.”

“רואה אני כבוד לעצמי,” ענה הפקיד, “כי הוד מלכותו זוכר את מראה פני. לפני שמונה שנים זכיתי לשיחה עם כבודו.”

“טביעת עין נאמנה,” ענה פלוריצל, “דרושה לאומנותי כמו לאומנותך. אמנם כן, כשנעַין בדבר יפה, הרי הנסיך והשוטר החשאי עובדים לענין אחד: אנו שנינו נלחמים עם מעשה הפשע. רק מדרגתי אני יש בה סכנה מרובה יותר; אבל במובן ידוע הרי שתי האומנויות נותנות כבוד במדה אחת לאיש טוב. אולי יהיה תמוה הדבר בעיניך, אבל בוחר הייתי להיות שוטר-חרש חרוץ מאשר נסיך כושל ולא-נדיב!”

הדברים האלה עשו רושם אדיר על הפקיד והוא אמר:

“הוד מלכותו משלם טובה תחת רעה. על קפוח זכויותיך אתה משיב בדברי ענוה מלאים חביבות.”

“מאין אתה יודע,” ענה פלוריצל, “אם נסיון לשחד אותך!”

“ישמרני אלהים מיצר הרע!” קרא שוטר-החרש. “תשובתך מצאה חן בעיני,” המשיך הנסיך. “אתה ענית כאיש חכם וראוי לכבוד. העולם גדול ומלא אוצרות ותפארת, ואין גבול לגמול שיש לו לתת לבן-אדם. מי שדוחה מיליון לירות, אולי ימכור את כבודו בעד כתר מלכות או בעד אהבת אשה. ואני עצמי, הדובר אליך את הדברים האלה, באתי כמה פעמים לידי נסיון, לידי פתוי היצר, עד כי לא מצאתי עצה אלא לעשות כמוך ולהפקיד רוחי בידי אלהים. ורק מפאת מנהג זה של ענוה וצדקה אנו יכולים, אני ואתה, להתהלך בלב טהור בחוצות האלה.”

“תמיד שמעתי, כי בן-חיל אתה,” ענה הפקיד, “אך לא ידעתי, כי גם איש חכם וענו אתה. אך אמת תדבר והדברים נכנסים ללבי. אדמתנו היא באמת מלאה נסיונות!”

“אנו עומדים כעת,” אמר פלוריצל, “באמצע הגשר. השען בזרועותיך על המסעד והבט למטה! כאשר יפרצו המים תחת הגשר, כן יסחפו עמהם היצרים ונפתולי החיים את כבודם של אנשים חלשים. תן לי רשות לספר לך ספור!”

“אני עומד לפקודת הוד מלכותו,” ענה האיש. וכמו הנסיך, נשען גם הוא על המסעד, כדי לשמוע את דברי הספור. העיר כבר שקעה בשנה. לולא האורות הרבים ושרטוטי הבנינים, שהתנשאו מול השמים הזרועים כוכבים, היו יכולים שני האנשים לראות את עצמם עומדים אי בזה על גשר-נהר במרחביה.

“קצין אחד,” פחח הנסיך פלוריצל, "איש אמיץ-לב ונאמן-רוח, שבגלל פעליו כבר עלה למדרגה עליונה ורכש לו לא רק הערצה אלא גם כבוד מצד בני-אדם, ראה פעם אחת, בשעה של אסון לרוחו ונשמתו, את אוצרותיו של נסיך הודי. פה ראה יהלום אשר גדלו וזהרו רב כל כך, עד שמאותה שעה היתה לו רק תשוקה אחת בחייו: כבוד, שם-טוב, ידידות, אהבת מולדת – הכל היה נכון להקריב בשביל גוש זה של גביש נוצץ. שלש שנים רצופות עבד את הנסיך הפרא למחצה, כאשר עבד יעקב את לבן: הוא העתיק אבנים והסיג גבולות, הוא סיע למעשה-רצח, הוא שפט לא בצדק חבר אחד, קצין שקרהו אסון להעלות את רגזו של הרג’ה על ידי הערות אחדות נכונות וישרות, והוא צוה להמיתו. לאחרונה עשה מעשה בגידה בשעה שארץ מולדתו היתה שרויה בסכנה גדולה ומסר גדוד צבא אל האויב, שהכה אותם באלפיו. ולבסוף צבר הון כביר ושב עם היהלום הנכסף לארץ מולדתו.

"עברו שנים ובאחד הימים נעלם היהלום על ידי מקרה אסון. הוא נפל לידי עלם שקדן בעל לב תמים, איש מלומד, עובד אלהים, אשר זה עתה פסע את פסיעתו הראשונה בכהונה רבת-תועלת, אף רכש לו כבר אותות-הצטינות. וגם אותו לכד הקסם; הוא עזב הכל: את כהונתו הקדושה, את תלמודו, והוא טס עם האבן-הטובה לארץ נכריה.

"ולקצין הזה אח, איש ערום, עז-נפש חסר-לב; לאיש הזה נגלה סודו של הכהן. מה עשה? הגלה את אוזן אחיו? הבא אל המשטרה להודיע? לא. גם בעיני האיש הזה מצא חן קסם השטן – הוא מוכרח לרכוש את האבן-הטובה לעצמו. הוא לא נרתע מפני הסכנה להרוג את הנפש והשקה את הכהן הצעיר סם מפיל-תרדמה וגזל ממנו את טרף-החמודות.

"ועתה עברה האבן-הטובה במקרה, שאין לו ערך בשביל המוסר היוצא מספורי, מרשותו של הקצין לרשותו של אדם אחר; בהיותו מלא חמה מכל מה שראו עיניו, מסר זה את היהלום לידי איש רם המעלה, שנעלה הוא מכל חשד.

“שם הקצין תומס ונדלר,” המשיך פלוריצל," ושם האבן-הטובה הוא יהלום הרג’ה. והנה," פתאם פתח את ידו, “אתה רואה אותו בעיניך.”

הפקיד נרתע לאחוריו בקול צעקה.

“דברנו על הקלקול,” אמר הנסיך, “בשבילי הגביש המזהיר הזה תועבה, כאילו רמה רוחשת בו; בשבילי הוא נורא, כאילו הוא עשוי כֻלו מדם אנשים נקיים. אני רואה אותו פה בידי ואני יודע, כי אש-גיהנם היא, הנוצצת מתוכו. אני ספרתי לך רק אחד ממאה מן הקורות אותו; הדמיון נרתע מפני המחשבה, מה רבו המאורעות שארעו במאות- השנים הקודמות בשל האבן הזאת, מה רבו הפשעים והמעשים הרעים שנעשו על ידי בני-האדם בגללה. שנים על שנים עבד באמונה לכחות השאול. ואנכי אמרתי: רב הדם, רב הקלון, רב לכלות את החיים ולהפר ידידות. על הכל יבוא קץ פעם-הרע והטוב-הנֶגף והיגון. והיהלום הזה – יסלח לי אלהים, אם עשיתי עול – אבל הלילה הזה תם שלטונו!”

הנסיך עשה תנועת-פתאם בידו, היהלום עג עוגה כקשת מזהירה ונעלם בתוך הזרם השוטף של הנהר.

“אמן!” קרא פלוריצל. “הרגתי צפעוני.”

“יסלח לי אלהים!” קרא הפקיד. “מה עשית? איש אבוד אני!”

“אני סבור,” ענה הנסיך בחיוך קל, “אנשים עשירים רבים בעיר הזאת היו מקנאים בך.”

“הה, הוד מלכותו!” אמר הפקיד. “סוף סוף אתה משחד אותי בכל זאת?”

“כנראה, אי אפשר בלי זה,” ענה פלוריצל, “ועתה הבה נלך לבית פקידות המשטרה.”

*

ימים מעטים אחרי הדברים האלה הוחג חג החתונה של פרנסים סקרימגיאור עם העלמה ונדלר בחוג צר של ידידים; הנסיך היה השושבין.

שני האחים ונדלר שמעו שמועה על גורלו של היהלום; צולליהם הזריזים עבדו בזרם הסינה והיו לשחוק ולשנינה לכל גנבי-יום אשר בפריס. ברם, בשל טעות בחשבון, בחרו לא בזרוע הנהר הראויה.

הנסיך, האיש הנעלה הזה, עשה את שלו ויחד עם “המחבר הערבי” הגיעה שעתו להעלם בחלל העולם.

אולם אם הקורא רוצה דוקא לדעת יתר פרטים, ישמח לבי לספר לו, כי לפגי זמן לא רב הורידה מהפכה את הנסיך מעל כסא מלכותו בביתם. הסבה לכך היה העדרו תמיד, ואשר הזניח את עניני המדינה. הוד מלכותו יש לו כעת ברחוב רוּפרט חנות למכירת סיגרות, שאליה באים הרבה מגורשים ופליטים מחוץ-לארץ. אני בא שמה מזמן לזמן, כדי לעשן סיגרה ולשוחח עמו קצת, ואני מוצא, כי עודנו עד היום בן-אדם מפואר, כאשר בימי גדולתו. ואף כי אורח-חיים של ישיבה בחנות הגדיל קצת את הקף כרסו, הרי הוא בסך הכל ודאי סוחר-הסיגרות היפה בכל העיר לונדון.

1. כֶּלֶב הַיָם הַזָקֵן בְּ“אַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ”

הָאָצִיל טְרִילוֹנֵי, ד"ר לִיבְסִי וְהָאֲדוֹנִים הָאֲחֵרִים בִּקְשׁוּנִי לִכְתֹּב אֶת כָּל פְּרָטֵי הַסִפּוּר עַל אִי הַמַטְמוֹן, מֵרֵאשִׁיתוֹ וְעַד סוֹפוֹ; לִכְתֹּב וְלֹא לְהַסְתִּיר דָבָר, מִלְבַד הַמָקוֹם הַמְדֻיָק שֶׁל הָאִי, וְזֹאת מִשׁוּם שֶׁיֵשׁ בּוֹ עֲדַיִן אוֹצָר שֶׁטֶרֶם נֶחְשַׂף. כֵּיוָן שֶׁכָּךְ, אֲנִי נוֹטֵל עַכְשָׁו אֶת הָעֵט בְּיָדִי, בְּאַחַד הַיָמִים הַנָאִים לִשְׁנַת 1788 וְחוֹזֵר אָחוֹרָה, לְאוֹתָהּ עֵת, שֶׁבָּהּ נִהֵל אָבִי אֶת הַפֻּנְדָק “אַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ” וְהַיַמַאי הַקָשִׁישׁ וְהַשָׁחוּם, בַּעַל הַצַלֶקֶת, הִגִיעַ לָרִאשׁוֹנָה לִשְׁכֹּן בְּצֵל קוֹרָתֵנוּ.

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ כְּאִלוּ הָיָה זֶה אֶתְמוֹל, בְּשָׁעָה שֶׁנִכְנַס בְּצַעַד כָּבֵד בְּדֶלֶת הַפֻּנְדָק, אַרְגַז-הַיָם נִגְרַר אַחֲרָיו בְּעֶגְלַת-יָד: אָדָם גְבַהּ-קוֹמָה, מוּצָק וּכְבַד-תְּנוּעָה, צַמָתוֹ הַמְשׁוּחָה בְּזֶפֶת שְׁמוּטָה מֵעַל אַחַת מִכִּתְפֵי אַדַרְתּוֹ הַכְּחֻלָה וְהַמֻכְתֶּמֶת; יָדָיו שְׁחוּקוֹת וּמְצֻלָקוֹת, וְלָהֶן צִפָּרְנַיִם שְׁחוֹרוֹת וּשְׁבוּרוֹת; וְהַחֲתָךְ שֶׁלְאֹרֶךְ אַחַת מִלְחָיָיו – צַלֶקֶת כְּחֻלָה-שְׁחוֹרָה מְזֻהֶמֶת. אֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ מַקִיף בְּמַבָּטוֹ אֶת הַמִפְרָצוֹן, שׁוֹרֵק לְעַצְמוֹ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה וְאַחַר-כָּךְ פּוֹצֵחַ בְּאוֹתוֹ שִׁיר-יָם עַתִּיק, שֶׁהָיָה שָׁר פְּעָמִים כֹּה רַבּוֹת אַחַר-כָּךְ:

תְּרֵיסַר גְבָרִים עַל אֲרוֹן הַמֵת,

יוֹ-הוֹ-הוֹ, וּבַקְבּוּק מָלֵא רוּם!

מְזַמֵר הָיָה בְּקוֹל גָבוֹהַּ וּמַרְטִיט, שֶׁנִשְׁמַע כְּמֵיתָר שֶׁכֻּוְנַן וְנִשְׁבַּר לְיַד תֵּבַת-הַתְּהוּדָה. אַחַר-כָּךְ חָבַט עַל הַדֶלֶת בְּשֶׁבֶר-מַקֵל, שֶׁנִרְאָה כְּמִין מָנוֹף-יָד אֲשֶׁר נָשָׂא בְּיָדוֹ; וּכְשֶׁהוֹפִיעַ אָבִי הֵרִים אֶת קוֹלוֹ הַמְחֻסְפָּס וְהִזְמִין כּוֹס רוּם. מִשֶׁהוּבָא הַמַשְׁקֶה לְפָנָיו לָגַם מִמֶנוּ לְאַט לְאַט, כְּמֻמְחֶה בַּעַל טַעַם, הַמִשְׁתַּהֶה לִקְבֹּעַ אֶת נִיחוֹחוֹ, וַעֲדַיִן הוֹסִיפוּ עֵינָיו לִסְקֹר אֶת הַצוּקִים וְאֶת שֶׁלֶט הַפֻּנְדָק.

“זֶהוּ מִפְרָצוֹן נֶחְמָד.” אָמַר לְבַסוֹף, “וְזֹאת הִיא מִסְבָּאָה נֶחְמָדָה. הַרְבֵּה מְבַקְרִים, אֶחָא?”

“לֹא,” עָנָה אָבִי, הַמְבַקְרִים מֻעָטִים עַד מְאֹד, לְצַעֲרִי הָרַב."

“טוֹב מְאֹד,” הוֹסִיף וְאָמַר, “זֶה יִהְיֶה הַמַעֲגָן שֶלִי. הֵי, אַתָּה, חָבֵר,” צָעַק לְעֵבֶר הָאָדָם שֶׁהָדַף אֶת עֶגְלַת-הַיָד, “תָּבִיא אֶת זֶה לְמַעְלָה וַעֲזרֹ לִי עִם הָאַרְגָז. אֲנִי אֶשָׁאֵר כָּאן זְמַן-מָה,” הִמְשִׁיךְ, “אֲנִי בֶּן-אָדָם פָּשׁוּט אֲנִי; רוּם וּפְרוּסַת-בָּשָׂר וּבֵיצִים – זֶה כָּל מַה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ; וְגַם אֶת הָרֹאשׁ עַל הַכְּתֵפַיִם, שֶׁאוּכַל לְהַבִּיט אֶל אֳנִיוֹת שֶׁמַפְלִיגוֹת בַּיָם. אֵיךְ אַתָּה צָרִיךְ לִקְרֹא לִי? אַתָּה יָכוֹל לִקְרֹא לִי קַפִּיטַן. אֶה, אֲנִי מֵבִין לְאָן אַתָּה חוֹתֵר, הִנֵה!” וְהוּא הִשְלִיךְ שְׁלשָׁה-אַרְבָּעָה מַטְבְּעוֹת-זָהָב עַל הַמִפְתָּן. “אַל תִּתְבַּיֵשׁ לוֹמַר לִי מָתַי נִגְמֶרֶת הַמִקְדָמָה הַזֹאת.” אָמַר, וְנִרְאָה זוֹעֵף וְתַקִיף כְּמוֹ גֶנֶרַל.

וְאָמְנָם, כָּל כַּמָה שֶׁבְּגָדָיו הָיוּ בְּלוֹאִים, וְכָל כַּמָה שֶׁדִבּוּרוֹ הָיָה גַס וּמְחֻסְפָּס, הוּא לֹא נִרְאָה כְּלָל כְּיַמַאי פָּשׁוּט. הוֹפָעָתוֹ הָיְתָה כְּשֶׁל חוֹבֵל, הָרָגִיל לְצִיוּת אוֹ לְהַצְלָפָה. הָאִישׁ שֶׁהֵבִיא אֶת עֶגְלַת-הַיָד סִפֵּר, כִּי הָאוֹרֵחַ שֶׁלָנוּ חָקַר וְשָׁאַל אֵלוּ פֻּנְדָקִים נֵמְצָאִים לְאֹרֶךְ הַחוֹף; וּלְאַחַר שֶׁשָׁמַע טוֹבוֹת עַל הַפֻּנְדָק שֶׁלָנוּ, שֶׁהוּא נָעִים וְגַם מְבוֹדָד, הֶחְלִיט לִבְחֹר בּוֹ. זֶה כָּל מַה שֶׁיָכֹלְנוּ לִלְמֹד עַל אוֹרְחֵנוּ.

הוּא הָיָה אָדָם שַׁתְקָן מְאֹד בְּטִבְעוֹ. כָּל הַיוֹם כֻּלוֹ בִּלָה בְּקִרְבַת הַמִפְרָצוֹן, אוֹ עַל הַצוּקִים, עִם קְנֵה-מִשְׁקֶפֶת בְּיָדוֹ; וְכָל שְׁעוֹת הָעֶרֶב הָיָה יוֹשֵׁב בְּפִנַת הַטְרַקְלִין, מוּל הָאָח, וְשׁוֹתֶה כַּמֻיוֹת עֲצוּמוֹת שֶׁל רוּם מָהוּל בְּמַיִם. כַּאֲשֶׁר פָּנָה אֵלָיו מִישֶׁהוּ לֹא נָהַג לַעֲנוֹת, אֶלָא רַק נָעַץ בַּדוֹבֵר מַבָּט חַד וְזוֹעֵף וְתָקַע בְּאַפּוֹ כְּמוֹ בַּחֲצוֹצְרָה. כֵּיוָן שֶׁכָּךְ הֶחְלַטְנוּ – אֲנַחְנוּ וְאוֹרְחֵינוּ – לְהָנִיחַ לוֹ לְנַפְשׁוֹ. יוֹם יוֹם, לְאַחַר שֶׁחָזַר מִסִיוּרָיו, הָיָה שׁוֹאֵל אִם לֹא רָאִינוּ אֵיזֶה יַמַאי עוֹבֵר בַּדֶרֶךְ. תְּחִלָה חָשַׁבְנוּ כּי הוּא שׁוֹאֵל זֹאת מִשׁוּם שֶׁהוּא מִתְגַעְגֵעַ לְחֶבְרָה; אֲבָל בִּמְהֵרָה נוֹכַחְנוּ לָדַעַת כִּי, אַדְרַבָּא, הוּא הִשְׁתּוֹקֵק לְהִמָנַע מִכָּל פְּגִישָׁה שֶׁהִיא. מִשֶׁהָיָה יוֹרֵד-יָם נִכְנָס בְּמִקְרֶה אֶל “אַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ”, הָיָה אוֹרְחֵנוּ מֵצִיץ תְּחִלָה מִבַּעַד לְוִילוֹן-הַדֶלֶת לִפְנֵי כְּנִיסָתוֹ אֶל הַטְרַקְלִין; וְגַם אָז הִקְפִּיד לִהְיוֹת אִלֵם כְּדָג.

אֲשֶׁר לִי, לְפָחוֹת, דָבָר זֶה לֹא נִרְאָה לִי כְּחִידָה; שֶׁכֵּן אֲנִי הָיִיתִי שֻׁתָּף לִפְחָדָיו. יוֹם אֶחָד הוּא נָטַל אוֹתִי הַצִדָה וְהִבְטִיחַ לִי מַטְבֵּעַ-כֶּסֶף שֶׁל אַרְבָּעָה פֶּנִי בְּכָל רִאשׁוֹן לַחֹדֶשׁ אִם רַק אָשִׂים עַיִן עַל יוֹרֵד-יָם בַּעַל רֶגֶל אַחַת וְאוֹדִיעַ לוֹ בָּרֶגַע שֶׁיוֹפִיעַ. אָמְנָם, כְּשֶׁהִגִיעַ הָרִאשׁוֹן לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי הִזְכַּרְתִּי לוֹ אֶת שְׂכָרִי, הוּא הָיָה רַק נוֹעֵץ בִּי מַבָּט וְתוֹקֵעַ בְּאַפּוֹ; אֲבָל בְּטֶרֶם חָלַף שָׁבוּעַ הָיָה בָּא וּמוֹסֵר לִי אֶת הַמַטְבֵּעַ וְחוֹזֵר עַל הַפְּקֻדָה “לִפְקֹחַ עַיִן עַל יַמַאי בַּעַל רֶגֶל אַחַת.”

לוּ יְדַעְתֶּם עַד כַּמָה רָדְפָה אוֹתִי דְמוּת זוֹ בַּחֲלוֹמוֹתַי! בְּלֵילוֹת-סְעָרָה, כַּאֲשֶׁר הָרוּחַ הִרְעִידָה אֶת פִּנוֹת-הַבַּיִת וְהַנַחְשׁוֹלִים שָׁאֲגוּ עַל צוּקֵי הַמִפְרָץ, הָיִיתִי רוֹאֶה אוֹתוֹ בְּאֶלֶף צוּרוֹת זַוְעָתִיוֹת, כְּשֶׁהוּא דוֹלֵק אַחֲרַי עַל רַגְלוֹ הָאַחַת. אָכֵן, הַאֲמִינוּ לִי – הִרְוַחְתִּי אֶת אַרְבַּעַת הַפֶּנִים הַלָלוּ בְּזֵעַת אַפַּי.

אַךְ אַף-עַל-פִּי שֶׁחָשַׁשְׁתִּי כָּל-כָּךְ מִן הַפְּגִישָׁה עִם אוֹתוֹ יַמַאי בַּעַל רֶגֶל אַחַת, הָיָה פַּחְדִי מִן הַקַפִּיטַן עַצְמוֹ קָטָן מִפַּחְדָם שֶׁל כָּל אֵלֶה שֶׁהִכִּירוּהוּ. הָיוּ לֵילוֹת שֶׁבָּהֶם לָגַם רוּם-בְּמַיִם יָתֵר עֶל הַמִדָה, וְאָז הָיָה יוֹשֵׁב וּפוֹצֵחַ בְּאוֹתָם שִׁירֵי-יָם נוֹשָׁנִים וְגַסִים, בְּהִתְעַלְמוֹ מִכָּל הַסוֹבֵב אוֹתוֹ. אַךְ לְעִתִּים הָיָה מְאַלֵץ אֶת כָּל הַחֲבוּרָה הָרוֹעֶדֶת לְהַאֲזִין לְסִפּוּרָיו, אוֹ לְהִצְטָרֵף לְזִמְרָתוֹ. לֹא פַּעַם הָיוּ קִירוֹת-הַבַּיִת רוֹעֲדִים לִצְלִילֵי “יוֹ-הוֹ-הוֹ וּבַקְבּוּק שֶׁל רוּם”. הַכֹּל הִצְטָרְפוּ לַזִמְרָה מִתּוֹךְ חֲשָׁשׁ לְחַיֵיהֶם, כְּשֶׁכָּל אֶחָד מִתְאַמֵץ לָשִׁיר בְּקוֹל רָם יוֹתֵר מֵחֲבֵרָיו. כִּי בִּנְסִיבּוֹת אֵלוּ הוּא לֹא יָדַע חָכְמוֹת: לְפֶתַע הָיָה מַנְחִית אֶת אֶגְרוֹפוֹ עַל הַשֻׁלְחָן, כְּדֵי לְהַשְׁלִיט דְמָמָה בָּאוּלָם. הוּא הָיָה נִתְקָף בְּזַעַם-אֵימִים לְמִשְׁמַע שְׁאֵלָה כָּלְשֶׁהִי, וּלְעִתִּים זָעַם מִשׁוּם שֶׁכָּל שְׁאֵלָה לֹא נִשְׁאֲלָה – וְהָיְתָה זוֹ הוֹכָחָה, לְדַעְתּוֹ, כִּי הַקָהָל לֹא הֶאֱזִין לְסִפּוּרָיו. הוּא אַף לֹא הִנִיחַ לְאִישׁ לָצֵאת מִן הַפֻּנְדָק בְּטֶרֶם מִלֵא אֶת בִּטְנוֹ מַשְׁקֶה עַד שֶׁתָּקְפָה אוֹתוֹ תְּנוּמָה וְגָרַר עַצְמוֹ אֶל הַמִטָה.

סִפּוּרָיו הֵטִילוּ אֵימָה עַל הַקָהָל. שֶׁכֵּן הָיוּ אֵלֶה סִפּוּרִים מַחֲרִידִים: עַל תְּלִיוֹת, וְהוֹצָאוֹת לַהוֹרֵג, וְסוּפוֹת נוֹרָאוֹת, וּסְפִינוֹת טְבוּעוֹת, וּמִינֵי מַעֲשִׂים וּמְקוֹמוֹת פְּרוּעִים. נִרְאֶה כִּי הוּא חַי בְּקֶרֶב הָאֲנָשִׁים הַנוֹרָאִים בְּיוֹתֵר שֶׁהִפְלִיגוּ אֵי-פַּעַם עַל גַלֵי הַיָם; וְהַלָשׁוֹן שֶׁבָּהּ הִשְׁמִיעַ אֶת סִפּוּרָיו הֶחֱרִידָה אֶת מַאֲזִינָיו הַתְּמִימִים לֹא פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר מַעֲשֵׂי הַזְוָעָה עַצְמָם. אָבִי חָשַׁשׁ פֶּן הַפֻּנְדָק יֵהָרֵס, לְאַחַר שֶׁהַלָקוֹחוֹת יַחְדְלוּ לָבוֹא לְכָאן מֵרֹב אֵימָה; אֳבָל אֲנִי מַאֲמִין כִּי נוֹכְחוּתוֹ הָיְתָה לָנוּ לִבְרָכָה. נָכוֹן, הָאֲנָשִׁים נִתְמַלְאוּ פַּחַד, וּבְכָל-זֹאת הֵם אָהֲבוּ לָבוֹא. אִשִׁיוּתוֹ גָרְמָה הִתְרַגְשׁוּת שֶׁל מַמָשׁ בְּקֶרֶב בְּנֵי הַכְּפָר הָרְגוּעִים; הַצְעִירִים הֶעֱרִיצוּ אוֹתוֹ וְכִנוּהוּ “כֶּלֶב-יָם אֲמִתִּי”, אוֹ “מַלָח מָלוּחַ” וּשְׁאָר כִּנוּיִים מֵעֵין אֵלֶה, וְאַף הוֹסִיפוּ וְאָמְרוּ כִּי אֲנָשִׁים מִסוּגוֹ הֵם הַמְטִילִים אֶת אֵימַת בְּרִיטַנְיָה עַל מֶרְחֲבֵי הַיָם.

וּבְכָל-זֹאת אִיֵם אָדָם זֶה לְהָבִיא עָלֵינוּ חֻרְבָּן. הוּא הוֹסִיף לְהִתְגוֹרֵר אֶצְלֵנוּ שָׁבוּעוֹת וְאַף חֳדָשִׁים, הַמִקְדָמָה שֶׁשִׁלֵם לָנוּ הִתְמַסְמְסָה מִכְּבָר, וְאַף-עַל-פִּי כֵן לֹא הֵעֵז אָבִי לְבַקֵשׁ מִמֶנוּ תַּשְׁלוּם נוֹסָף; מִשֶׁנִסָה פַּעַם לִרְמֹז לוֹ עַל כָּךְ, תָּקַע הַקַפִּיטַן בְּאַפּוֹ בְּקוֹל רָם וְאַדִיר, שֶׁנִשְׁמַע כִּשְׁאָגָה נוֹרָאָה, וּמַבָּטוֹ הַזוֹעֵם הִבְרִיחַ אֶת אָבִי הַמִסְכֵּן מִן הַחֶדֶר. יָדָיו רָעֲדוּ אַחַר-כָּךְ, וַאֲנִי בָּטוּחַ כִּי הָעֶלְבּוֹן וְהָאֵימָה שֶׁמִלְאוּ אֶת לִבּוֹ בָּחֳדָשִׁים אֵלֶה הֵחִישׁוּ אֶת קִצוֹ הָאֻמְלָל.

בְּכָל יְמֵי שְׁהוֹתוֹ אֶצְלֵנוּ לֹא שִׁנָה הַקַפִּיטַן כְּלָל אֶת מַלְבּוּשׁוֹ. זָכוּר לִי מַרְאֵה מְעִילוֹ, שֶׁהִטְלִיא לְעַצְמוֹ בְּתוֹךְ חַדְרוֹ, וַאֲשֶׁר לֹא הָיָה לְבַסוֹף אֶלָא מִכְלוֹל שֶׁל טְלָאִים. הוּא מֵעוֹלָם לֹא שָׁלַח-אוֹ-קִבֵּל מִכְתָּבִים, אַף לֹא דִבֵּר עִם אִישׁ זוּלַת הַדַיָרִים, וְגַם עִם אֵלֶה רַק בְּשָׁעָה שֶׁלָגַם רוּם. אַרְגַז-הַיָם הַגָדוֹל מֵעוֹלָם לֹא נִפְתַּח לְעֵינֵי אִישׁ מֵאִתָּנוּ.

פַּעַם אַחַת וִיחִידָה בִּלְבַד יָצָא אוֹרְחֵנוּ מִכֵּלָיו. הָיָה זֶה לִפְנֵי הַסוֹף הֶעָגוּם, כַּאֲשֶׁר אָבִי הָאֻמְלָל הָלַךְ וְדָעַךְ בְּאֵין-מוֹשִׁיעַ. יוֹם אֶחָד, בִּשְׁעוֹת אַחֲרֵי-הַצָהֳרַיִם הַמְאֻחָרוֹת, בָּא ד"ר לִיבְסִי לְבִקוּר חוֹלִים. לְאַחַר שֶׁסִיֵם אֶת הָאֲרוּחָה שֶׁהֵכִינָה לוֹ אִמִי, יָרַד הָרוֹפֵא אֶל הַטְרַקְלִין, כְּדֵי לְעַשֵׁן מִקְטֶרֶת וּלְהַמְתִּין לְסוּסוֹ. הָלַכְתִּי בְּעִקְבוֹתָיו, וַאֲנִי זוֹכֵר עַד הַיוֹם מֶה עָצוּם הָיָה הַנִגוּד בֵּין הָרוֹפֵא הַלָבוּשׁ הָדָר, בַּעַל הָעֵינַיִם הַבְּהִירוֹת וְהַגִנוּנִים הָאֲדִיבִים, לְבֵין שׁוֹדֵד-הַיָם הָמְגֻשָׁם וְהַמַצְחִין שֶׁלָנוּ, שֶׁיָשַׁב סָפוּג רוּם, זְרוֹעוֹתָיו פְּשׁוּטוֹת עלַ גַבֵּי הַשֻׁלְחָן. לְפֶתַע פִּתְאֹם הוּא – כְּלוֹמַר, הַקַפִּיטַן – הִתְחִיל מְזַמְרֵר אֶת שִׁירוֹ הַקָבוּעַ:

תְּרֵיסָר גְבָרִים עַל אֲרוֹן-הַמֵת,

יוֹ-הוֹ-הוֹ, וּבַקְבּוּק מָלֵא רוּם!

שְׁתוּ וְהַפְלִיגוּ אֶל עוֹלַם-הָאֱמֶת,

יוֹ-הוֹ-הוֹ וּבַקְבּוּק שֶׁל רוּם…

אִישׁ מֵאִתָּנוּ לֹא הִקְדִישׁ תְּשׂוּמֶת-לֵב מְיֻחֶדֶת לְשִׁיר זֶה, שֶׁכֵּן הוּא לֹא הָיָה עוֹד חָדָשׁ לְאִישׁ, מִלְבַד לְד“ר לִיבְסִי. הִבְחַנְתִּי כִּי הַשִׁיר לֹא הִרְנִין אֶת לִבּוֹ; לְרֶגַע קַל הוּא הִזְעִיף אֶת עֵינָיו וְאַחַר-כָּךְ הִמְשִׁיךְ אֶת שִׂיחָתוֹ עִם טֵילוֹר, הַגַנָן הַזָקֵן, עַל תְּרוּפָה חֲדָשָׁה לְמַחֲלַת הַשִׁגָרוֹן שֶׁלוֹ. בֵּינָתַיִם הָלְכָה רוּחוֹ שֶׁל הַקַפִּיטַן הַמְזַמֵר וְהִצְטַהֲלָה, וּלְפֶתַע פִּתְאֹם הוּא הִנְחִית אֶת אֶגְרוֹפוֹ עַל גֵּבי הַשֻׁלְחָן שֶׁלְפָנָיו בְּמַשְמָעוּת שֶׁהָיְתָה בְּרוּרָה לְכֻלָנוּ − “שֶׁקֶט!”. בִּן-רֶגַע הִשְׁתַּתְּקוּ הַכָּל – כֻּלָם, מִלְבַד ד”ר לִיבְסִי. הוּא הוֹסִיף לְדַבֵּר בְּקוֹל צָלוּל וְאָדִיב, וְלִינֹק מִמִקְטַרְתּוֹ בֵּין כָּל מִלָה אוֹ שְׁתַּיִם. מֶשֶׁךְ שְׁנִיוֹת אֲחָדוֹת נָעַץ בּוֹ הַקַפִּיטַן אֶת מַבָּטוֹ, וְאַחַר-כָּךְ חָבַט שֵׁנִית עַל גַבֵּי הַשֻׁלְחָן וְהִרְעִים בְּקוֹל צָרוּד וּמְאַיֵם:

“שֶׁקֶט שָׁם, עַל הַסִפּוּן!”

“הַאִם פָּנִיתָ אֵלַי, אֲדוֹנִי?” שָׁאַל הָרוֹפֵא. וּלְאַחַר שֶׁהַבִּרְיוֹן עָנָה, בְּתוֹסֶפֶת גִדוּף, שֶׁאָמְנָם אֵלָיו הִתְכַּוֵן, הוֹסִיף ד"ר לִיבְסִי וְאָמַר: “יֵשׁ לִי רַק דָבָר אֶחָד לוֹמַר לְךָ, אֲדוֹנִי, וְהוּא – שֶׁאִם תַּמְשִׁיךְ לִלְגֹם רוּם, יִפָּטֵר הָעוֹלָם בְּקָרוֹב מְאֹד מִבֶּן-בְּלִיַעַל מְזֻהָם וּבִלְתִּי-נִסְבָּל!”

זַעַמְוֹ שֶׁל הַיַמַאי הַקָשִׁישׁ הָיָה נוֹרָא. הוּא קָפַץ עַל רַגְלָיו, שָׁלַףְ אוֹלַר-מַלָחִים פָּתוּחַ, הִצִיבוֹ עַל-כַּף-יָדוֹ הַפְּרוּשָׂה וְאִיֵם לְהַצְמִיד אֶת הָרוֹפֵא אֶל הַקִיר.

ד"ר לִיבְסִי לֹא זָז מִמְקוֹמוֹ. הוּא דִבֵּר אֵלָיו כְּמִקֹדֶם, בְּקוֹל שָקֵט וְיַצִיב, אַךְ עִם זֹאת רָם דַיוֹ, כְּדֵי שֶׁהַנוֹכְחִים כֻּלָם יִשְמְעוּ הֵיטֵב אֶת דְבָרָיו:

“אִם לֹא תַּחֲזִיר בְּזֶה הָרֶגַע אֶת הָאוֹלָר לְכִיסְךָ, אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ בְּהֵן-צֶדֶק כִּי בַּיוֹם הַבָּא תִּתְנַדְנֵד גוּפָתְךָ עַל עֵץ-הַתְּלִיָה.”

אַחַר-כָּךְ נִטַשׁ דוּ-קְרָב שֶׁל מַבָּטִים בֵּין הַשְׁנַיִם; אַךְ הַקַפִּיטַן נִכְנַע בִּמְהֵרָה, הִכְנִיס אֶת הָאוֹלָר לְכִיסוֹ וְחָזַר וְהִתְיַשֵׁב, כְשֶׁהוּא רוֹטֵן לְעַצְמוֹ כְּכֶלֶב מֻכֶּה.

“וְעַכְשָׁו, אֲדוֹנִי,” הִמְשִׁיךְ הָרוֹפֵא וְאָמַר, “כֵּיוָן שֶׁיוֹדֵעַ אֲנִי כִּי בַּרְנָשׁ כָּמוֹךָ נִמְצָא בְּאֵזוֹר-שִׁפּוּטִי, יָכוֹל אַתָּה לִהְיוֹת סָמוּךְ וּבָטוּחַ כִּי עֵינִי תִּהְיֶה צוֹפִיָה עָלֶיךָ יוֹמָם וָלַיְלָה. אֵינֶנִי רוֹפֵא בִּלְבָד, אֶלָא גַם שׁוֹפֵט-שָׁלוֹם; וְאִם רַק אֶשְׁמַע שֶׁמֶץ תְּלוּנָה עָלֶיךָ, אֲצַוֶה לְהַפְעִיל אֶת כָּל הָאֶמְצָעִים כְּדֵי לְסַלֵק אוֹתְךָ מִכָּאן. זֶה הַכֹּל.”

כַּעֲבֹר רֶגַע הִגִיעַ סוּסוֹ שֶׁל ד"ר לִיבְסִי אֶל הַדֶלֶת וְהוּא יָצָא וְרָכַב לְדַרְכּוֹ. הַקַפִּיטַן הָיָה שָׁקֵט מְאֹד אוֹתוֹ עֶרֶב, וְגַם בַּעֲרָבִים רַבִּים שֶׁאַחֲרָיו.

2. כֶּלֶב-כּוּשִׁי מוֹפִיעַ וְנֶעְלָם

לֹא עָבְרוּ יָמִים רַבִּים, וְהָרִאשׁוֹן מִבֵּין הָאֵרוּעִים הַמוּזָרִים הִתְרַחֵשׁ – אוֹתָם אֵרוּעִים שֶׁעֲתִּידִים הָיוּ לְשַׁחְרֵר אוֹתָנוּ מִן הַקַפִּיטַן, אַךְ לֹא מִן הַדְבָרִים הַקְשׁוּרִים בּוֹ. הַחֹרֶף הָיָה קַר עַד אֵימָה, רָצוּף סוּפוֹת כְּפוֹר, וְהָיָה בָּרוּר לְכֻלָנוּ כִּי אָבִי הַחוֹלֶה לֹא יִזְכֶּה לְקַדֵם אֶת פְּנֵי הָאָבִיב. הוּא הָלַךְ וְדָעַךְ, וְנֵטֶל הַפֻּנְדָק עָבַר אֶל שְׁכֶם אִמִי וְשִׁכְמִי שֶׁלִי. הָיִינוּ עֲסוּקִים וּטְרוּדִים בְּיוֹתֵר וְלֹא נִתְפַּנִינוּ לְהַקְדִישׁ תְּשׂוּמֶת-לֵב רַבָּה לְאוֹרְחֵנוּ הַקָּשׁוּחַ.

הַדָבָר אֵרַע בְּבֹקֶר יָנוּאַר צוֹנֵן וְדוֹקְרָנִי. הַמִפְרָץ הָיָה עָטוּף כְּסוּת כְּפוֹרִית אֲפַרְפָּרָה. הַגַלִים לָחֲכוּ אֶת אַבְנֵי הַחוֹף וְקַרְנֵי הַשֶׁמֶשׁ הָרִאשׁוֹנוֹת נָגְעוּ קַלוֹת בְּרָאשֵׁי הַגְבָעוֹת. הַקַפִּיטַן הִשְׁכִּים קוּם מֻקְדָם מִן הָרָגִיל וְיָרַד אֶל הַחוֹף כְּשֶׁחַרְבּוֹ מִתְנַדְנֶדֶת מִתַּחַת לִמְעִילוֹ הַמְרֻפָּט, קְנֵה-הַמִשְׁקֶפֶת מִתַחַת לִזְרוֹעוֹ וְכוֹבָעוֹ שָׁמוּט עַל עָרְפּוֹ. אֲנִי זוֹכֵר כֵּיצַד לִוָה אוֹתוֹ הֲבֵל-נְשִׁימָתוֹ בְּלֶכְתּוֹ כְּעַמוּד-עָשָׁן, וְהַקוֹל הָאַחֲרוֹןֹ שֶׁהִגִיעַ אֵלַי מִמֶנוּ, בִּפְנוֹתוֹ אֶל הַסֶלַע הַגָדוֹל, הָיָה נַחֲרַת-זַעַף רָמָה, כְּאִלוּ מַחֲשַׁבְתּוֹ הָיְתָה נְתוּנָה עֲדַיִן לְד"ר לִיבְסִי.

אִמִי נִמְצְאָה אוֹתָהּ שָׁעָה בְּחַדְרוֹ שֶׁל אָבִי וַאֲנִי עָרַכְתִּי את הַשֻׁלְחָן, לִקְרַאת שׁוּבוֹ שֶׁל הַקַפִּיטַן לַאֲרוּחַת-הַבֹּקֶר. לְפֶתַע נִפְתְּחָה דֶלֶת-הַכְּנִיסָה, וּלְתוֹךְ הַטְרַקְלִין נִכְנַס אָדָם זָר, שֶעֵינַי לֹא רָאוּהוּ מֵעוֹלָם. הָיָה זֶה יְצוּר חִוֵר, צְהַבְהַב, שֶׁצֶמֶד אֶצְבָּעוֹת חָסַר בְּיָדוֹ הַשְׂמָאלִית; וְאַף-עַל-פִּי שֶׁנָשָׂא חֶרֶב-מַלָחִים, הוּא לֹא נִרְאָה בְּעֵינַי כְּאִישׁ-מִלְחָמָה. עֵינִי הָיְתָה תָּמִיד פְּקוּחָה לְגַלוֹת יוֹרְדֵי-יָם, בַּעֲלֵי רֶגֶל אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, וְזוֹכְרַנִי כִּי טִפּוּס זֶה עוֹרֵר בִּי תְּמִיהָה. הוּא לֹא נִרְאָה מַלָח שֶׁל מַמָשׁ, וּבְכָל-זֹאת נָדַף מִמֶנוּ רֵיחַ שֶׁל יָם.

שָאַלְתִּי אוֹתוֹ בַּמָה אוּכַל לְשָׁרְתוֹ וְהוּא הִזְמִין רוּם; אַךְ בְּרֶגַע שֶׁעָמַדְתִּי לָצֵאת אֶת הַחֶדֶר כְּדֵי לְהָבִיא אֶת הַמַשְׁקֶה, הוּא רָמַז אֵלַי לִקְרֹב אֵלָיו. עָצַרְתִּי בִּמְקוֹמִי, הַמַפִּית בְּיָדִי.

“בּוֹא הֵנָה, יֶלֶד,” אָמַר, “הִתְקָרֵב אֵלַי מְעַט”.

עָשִׂיתִי צַעַד אֶחָד קָדִימָה.

“תַּגִיד לִי, זֶה פֹּה הַשֻׁלְחָן שֶׁל הֶחָבֵר שֶׁלִי בִּיל?” שָׁאַל בְּמִין גִחוּךְ מְרֻשָׁע.

עָנִיתִי כִּי אֵינֶנִי מַכִּיר אֶת בִּיל חֲבֵרוֹ, וְכִי שֻׁלְחָן זֶה נוֹעַד לְאָדָם הַמִתְאַכְסֵן בְּבֵיתֵנוּ, שֶׁנִקְרָא בְפִינוּ ‘קַפִּיטַן’.

“זֶהוּ זֶה,” אָמַר הַלָה, “אֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לִקְרֹא לֶחָבֵר שֶׁלִי בִּיל ‘קַפִיטַן’. יֵשׁ לוֹ צַלֶקֶת עַל לְחִי אַחַת, וְגַם הִתְנַהֲגוּת יוֹצֵאת מֵהַכְּלָל, בְּעִקָר בִּזְמַן הַלְגִימָה, יֵשׁ לֶחָבֵר שֶׁלִי בִּיל. בּוֹא נַגִיד, לְצוֹרֶךְ הַשִׂיחָה, שֶׁלַקַפִּיטַן שֶׁלָכֶם יֵשׁ צַלֶקֶת עַל לְחִי אַחַת, וּבוֹא נַגִיד גַם, אִם מִתְחַשֵׁק לְךָ, שֶׁזוֹהִי הַלְחִי הַיְמָנִית. אָה – מָה אָמַרְתִּי לְךָ?! וְעַכְשָׁו, אוּלַי הֶחָבֵר שֶׁלִי בִּיל נִמְצָא עַכְשָׁו בַּבַּיִת?”

עָנִיתִי כִּי הוּא יָצָא לְטִיוּל.

“לְאֵיזֶה כִּווּן, יֶלֶד? לְאֵיזֶה כִּווּן הוּא הָלַךְ”?

לְאַחַר שֶׁהִצְבַּעְתִּי עַל הַצוּק וְסִפַּרְתִּי מָתַי הַקַפִּיטַן עוֹמֵד לָשׁוּב וְעָנִיתִי עַל כַּמָה שְׁאֵלוֹת נוֹסָפוֹת, אָמַר הַלָה:

“אָה, זֶה יִהְיֶה נֶחְמָד כְּמוֹ לְגִימָה לֶחָבֵר שֶׁלִי בִּיל.”

הַבָּעַת פָּנָיו – בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר מִלִים אֵלֶה – לֹא הָיְתָה נְעִימָה כְּלָל, וַאֲנִי סָבַרְתִּי בְּמִדָה רַבָּה שֶׁל צֶדֶק כִּי בַּרְנָשׁ זֶה טוֹעֶה, אֲפִלוּ אִם הִתְכַּוֵן לְמַה שֶׁאָמַר. אַךְ עִנְיָן זֶה אֵינֶנוּ שַׁיָךְ לִי, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי, וּמִלְבַד זֹאת לֹא יָדַעְתִּי כֵּיצַד לִנְהוֹג. הָאוֹרַחַ הוֹסִיף לַעֲמֹד צָמוּד אֶל דֶלֶת-הַכְּנִיסָה, כְּשֶׁהוּא מֵצִיץ אֶל מֵעֵבֶר לַפִּנָה כְּחָתוּל הָאוֹרֵב לְעַכְבָּר. פַּעַם אַחַת יָצָאתִי אֶל הַדֶלֶת וְהוּא צִוָה עָלַי לָשׁוּב מִיָד; וּלְאַחַר שֶלֹא מִהַרְתִּי לְצַיֵת לוֹ, עָלְתָה הַבָּעָה מַחֲרִידָה עַל פָּנָיו הַצְהֻבִּים וְהוּא פָּקַד עָלַי לְהִכָּנֵס בְּתוֹסֶפֶת גִדוּף, שֶׁהִקְפִּיץ אוֹתִי מִמְקוֹמִי. בְּרֶגַע שֶׁנִכְנַסְתִּי פְּנִימָה הוּא חָזַר אֶל גִנוּנָיו הַקוֹדְמִים – מִתְחַנֵף-לְמֶחֱצָה וּמְלַגְלֵג-לְמֶחֱצָה, טָפַח עַל שִׁכְמִי וְאָמַר לִי כִּי אֲנִי נַעַר טוֹב וְהוּא מְחַבֵּב אוֹתִי מְאֹד.

“יֵשׁ לִי בֵּן פְּרָטִי מִשֶׁלִי,” אָמַר, “הוּא דוֹמֶה לְךָ כִּשְׁתֵּי טִפּוֹת מֵי-יָם, וַאֲנִי גֵאֶה בּוֹ מַשֶׁהוּ יוֹצֵא מֵהַכְּלָל. אֲבָל הַדָבָר הַכִי חָשׁוּב בִּשְׁבִיל נְעָרִים הוּא מִשְׁמַעַת, יֶלֶד – מִשְׁמַעַת! וְעַכְשָׁו, אִלוּ הִפְלַגְתָּ יַחַד עִם בִּיל, כִּי אָז לֹא הָיִיתָ מֵעֵז לַעֲמֹד וּלְחַכּוֹת שֶׁיַגִידוּ לְךָ מַשֶׁהוּ שְׁתֵּי פְּעָמִים – הוֹ, לֹא! זֹאת לֹא הָיְתָה אַף פַּעַם הַשִׁיטָה שֶׁל בִּיל, וְגַם לֹא שֶׁל אֵלֶה שֶׁהִפְלִיגוּ יַחַד אִתּוֹ… וְהִנֵה, שֶׁכֹּה אֶחְיֶה, הֶחָבֵר שֶׁלִי בִּיל, עִם קְנֵה-מִשְׁקֶפֶת מִתַּחַת לַזְרוֹעַ שֶׁלוֹ, שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לוֹ טוֹב, אָמֵן! אַתָּה וַאֲנִי נִכָּנֵס עַכְשָׁו בַּחֲזָרָה לַחֶדֶר, יֶלֶד, וְנִתְחַבֵּא מֵאֲחוֹרֵי הַדֶלֶת וּנְסַדֵר לְבִּילִי הַפְתָּעָה קְטַנָה – שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לוֹ טוֹב שׁוּב-פַּעַם.”

וּבְּאָמְרוֹ כָּך צָעַד הָאוֹרֵחַ יַחַד אִתִּי לְאָחוֹר, אֶל תּוֹךְ הַטְרַקְלִין, וְהֶעֱבִיר אוֹתִי מֵאֲחוֹרָיו אֶל הַפִּנָה, כָּךְ שֶׁשְׁנֵינוּ הָיִינוּ מֻסְתָּרִים עַל-יְדֵי הַדֶלֶת. הַלֵב שֶׁלִי רָעַד, כְּפִי שֶׁאַתֶּם יְכוֹלִים לְתָאֵר לְעַצְמְכֶם, וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ, הִבְחַנְתִּי שֶׁגַם הָאוֹרֵחַ עַצְמוֹ הָיָה דֵי נִפְחָד. כַּף-יָדוֹ לָפְתָה אֶת קַת-הַחֶרֶב וְכָל אוֹתוֹ רֶגַע הוּא בָּלַע אֲוִיר, כְּאִלוּ טִפֵּס גוּשׁ בִּגְרוֹנוֹ.

וְהִנֵה נִכְנַס הַקַפִּיטַן פְּנִימָה, סָגַר אֶת הַדֶלֶת בִּטְרִיקָה, מִבְּלִי לְהַבִּיט יָמִינָה אוֹ שְׂמאֹלָה, וּפָסַע חִישׁ אֶל הַשֻׁלְחָן, שָׁם חִכְּתָה לוֹ אֲרוּחַת-הַבֹּקֶר שֶׁלוֹ.

“בִּיל,” אָמַר הָאוֹרֵחַ בְּקוֹל,שֶׁהִתְיַמֵר לִהְיוֹת אַמִיץ וְתַקִיף.

הַקַפִּיטַן פָּנָה לְעֶבְרֵנוּ בִּקְפִיצָה וְנִצַב מוּלֵנוּ. הַדָם אָזַל מִפָּנָיו וַאֲפִלוּ חָטְמוֹ הָיָה כָּחֹל. הַבָּעַת פָּנָיו הָיְתָה כְּשֶׁל אָדָם הָרוֹאֶה שֵׁד, אוֹ שָׂטָן. חַשְׁתִּי רַחֲמִים כְּלַפָּיו, עַל דִבְרָתִי – כֹּה אֻמְלָל וְזָקֵן הוּא נִרְאָה אוֹתוֹ רֶגַע.

“בּוֹא הֵנָה, בִּיל. אַתָּה מַכִּיר אוֹתִי. אַתָּה הַלֹא מַכִּיר חָבֵר וָתִיק לְהַפְלָגוֹת, בִּיל. נָכוֹן?” אָמַר הַנָכְרִי.

הַקַפִּיטַן הִתְנַשֵׁם עֲמֻקוֹת וְאָמַר:

“כֶּלֶב-כּוּשִׁי!”

“וּמִי אִם לֹא הוּא?” הֵשִׁיב הַלָה בְּקוֹל מְאוֹשָׁשׁ, “כֶּלֶב-כּוּשִׁי בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ בָּא לְבַקֵר אֶת הֶחָבֵר שֶׁלוֹ בִּילִי בַּפֻּנְדָק ‘אַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ’. אַח, בִּיל בִּיל, מַה שֶׁעָבַר עַל שְׁנֵינוּ מֵאָז שֶׁאִבַּדְתִּי אֶת שְׁתֵּי הָאֶצְבָּעוֹת הָאֵלֶה שֶׁלִי,” אָמַר וְהֵרִים אֶת כַּף-יָדוֹ הַפְּגוּעָה.

“שְׁמַע לִי עַכְשָׁו,” אָמַר הַקַפִּיטַן, “הִצְלַחְתָּ לְהַשִׂיג אוֹתִי. יָפֶה מְאֹד. וְעַכְשָׁו דַבֵּר לָעִנְיָן – מָה אַתָּה רוֹצֶה?”

“אוֹתְךָ, בִּיל,” הֵשִׁיב כֶּלֶב-כּוּשִׁי, “אוֹתְךָ וְאֶת מַה שֶׁקָשׁוּר בְּךָ. הַיֶלֶד הֶחָמוּד הַזֶה יָבִיא לִי כּוֹס רוּם, וּשְׁנֵינוּ נִתְיַשֵׁב פֹּה, בִּרְשׁוּתְךָ הָאֲדִיבָה, וּנְדַבֵּר יָשָׁר לָעִנְיָן, כְּמוֹ שְׁנֵי חֲבֵרִים-יַמָאִים וָתִיקִים.”

כְּשֶׁחָזַרְתִּי עִם הָרוּם יָשְׁבוּ כְּבָר הַשְׁנַיִם, כָּל אֶחָד בְּצִדו הָאַחֵר שֶׁל הַשֻׁלְחָן. כֶּלֶב-כּוּשִׁי יָשַׁב בְּסָמוּךְ לַדֶלֶת, מִין יְשִׁיבָה צְדוֹדִית שֶׁכָּזֹאת, כְּשֶׁעֵינוֹ הָאַחַת שְׁלוּחָה לְעֵבֶר הַקַפִּיַטן וְעֵינוֹ הַשְׁנִיָה מֻפְנֵית אֶל דֶרֶךְ הַנְסִיגָה.

הוּא צִוָה עָלַי לְהִסְתַּלֵק וּלְהַשְׁאִיר אֶת הַדֶלֶת פְּתוּחָה לִרְוָחָה. עָזַבְתִּי אוֹתָם אֵפוֹא לְנַפְשָׁם וְחָזַרְתִּי אֶל הַדֶלְפֵּק.

בְּמֶשֶׁך שָׁעָה אֲרֻכָּה לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶלָא מִלְמוּל חֲרִישִׁי מִכִּווּן הַשֻׁלְחָן; אַךְ לְבַסוֹף הִתְחִילוּ הַשְׁנַיִם מְדַבְּרִים בְּקוֹל רָם יוֹתֵר וַאֲנִי יָכֹלְתִּי לִקְלֹט מִלָה פֹּה מִלָה שָׁם – רֻבָּן גִדוּפִים מִפִּיו שֶׁל הַקַפִּיטַן.

“לֹא, לֹא, לֹא – וְסוֹף-פָּסוּק לַפָּרָשָׁה!” הוּא צָעַק פַּעַם אַחַת; וְאַחַר-כָּךְ: “אִם זֶה יַגִיעַ לִתְלִיָה – שֶׁיִתְלוּ אֶת כֻּלָם, וְזֶהוּ!”

וְאָז, לְפֶתַע פִּתְאֹם שָׁמַעְתִּי נֶפֶץ אַדִיר שֶׁל קְלָלוֹת וְקוֹלוֹת אֲחֵרִים – רְהִיטִים הִתְהַפְּכוּ, כִּסֵא נִשְׁבַּר, מַתָּכוֹת הִתְנַגְשׁוּ זוֹ בְּזוֹ. וְאַחֲרֵיהֶן צַעֲקַת כְּאֵב; וּבָרֶגַע הַבָּא רָאִיתִי אֶת כֶּלֶב-כּוּשִׁי נִמְלָט הַחוּצָה עַל נַפְשׁוֹ וְהַקַפִּיטַן רוֹדֵף אַחֲרָיו, שְׁנֵיהֶם בַּחֲרָבוֹת שְׁלוּפוֹת, כְּשֶׁכְּתֵפוֹ הַשְׂמָאלִית שֶׁל הָאוֹרֵחַ שׁוֹתֶתֶת דָם. בְּעָמְדוֹ עַל-יַד הַדֶלֶת הִנְחִית הַקַפִּיטַן עַל יְרִיבוֹ מַכַּת-חֶרֶב אַדִירָה נוֹסֶפֶת, שֶׁהָיְתָה וַדַאי מְשַׁסַעַת אוֹתוֹ לִשְׁנַיִם אִלְמָלֵא נֶעֶצְרָה הַחֶרֶב פִּתְאֹם בַּשֶׁלֶט הַגָדוֹל שֶׁל הַפֻּנְדָק. תּוּכְלוּ גַם הַיוֹם לִרְאוֹת אֶת הַפְּגִיעָה עַל צִדָהּ הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַמִסְגֶרֶת.

מַכָּה זוֹ חָתְמָה אֶת הַדוּ-קְרָב. עַתָּה, מִשֶׁנִמְצָא עַל אֵם-הַדֶרֶךְ, הוֹכִיחַ כֶּלֶב-כּוּשִׁי זְרִיזוּת נִפְלָאָה. עַל אַף פְּצִיעָתוֹ נֶעְלַם תּוֹךְ מַחֲצִית הַדַקָה בְּמַעֲלֵה הַגִבְעָה, וְאִלוּ הַקַפִּיטַן עָמַד דַקוֹת אֲחָדוֹת לְיַד הַפֶּתַח וְנָעַץ מַבָּט נִרְעָשׁ בְּשֶׁלֶט הַפֻּנְדָק. אַחַר כָּךְ הֶעֶבִיר שׁוּב וְשׁוּב אֶת כַּף-יָדוֹ עַל עֵינָיו וּלְבַסוֹף חָזַר וְנִכְנַס לַטְרַקְלִין.

“גִ’ים,” אָמַר, “רוּם!”

תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר הוּא הִסְתַּחְרֵר עַל מְקוֹמוֹ וְהִשְׁעִין אֶת יָדוֹ הָאַחַת אֶל הַקִיר.

“גַם אַתָּה נִפְצַעְתָּ?” נֶחֱרַדְתִּי.

“רוּם,” חָזַר וְאָמַר, “אֲנִי מֻכְרָח לְהִסְתַּלֵק מִכָּאן. רוּם! רוּם!”

פָּנִיתִי בְּרִיצָה לְמַלֵא אֶת מְבֻקָשׁוֹ; אַךְ מֵחֲמַת הַהִתְרַגְשׁוּת רָעַדְתִּי בְּכָל גוּפִי. הִתְנַגַשְׁתִּי בְּבֶרֶז, שָׁבַרְתִּי כּוֹס אַחַת, וּבְעוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת דַרְכִּי בַּחֲזָרָה שָׁמַעְתִּי פִּתְאֹם חֲבָטָה רָמָה שֶׁל נְפִילָה. חָזַרְתִּי בְּרִיצָה אֶל הַטְרַקְלִין וְרָאִיתִי אֶת הַקַפִּיטַן שׁוֹכֵב מוּטָל מְלוֹא קוֹמָתוֹ עַל הָרִצְפָּה. בְּאוֹתוֹ רֶגַע מַמָשׁ הוֹפִיעָה אִמִי, שֶׁנֶחְרְדָה לְמִשְׁמַע הַמְהוּמָה וְיָרְדָה בְּרִיצָה לְעֶזְרָתִי. עָמַדְנוּ מִשְׁנֵי צִדָיו וְהֵרַמְנוּ אֶת רֹאשׁוֹ. הוּא נָשַׁם בְּקוֹל רָם וּבִכְבֵדוּת; אַךְ עֵינָיו הָיוּ עֲצוּמוֹת וְגוֹן פָנָיו הָיָה מַחֲרִיד.

“אוֹי וַאֲבוֹי לָנוּ!” הִתְיַפְּחָה אִמִי, “אֵיזוֹ חֶרְפָּה יָרְדָה עַל הַבַּיִת! וְאַבָּא הַמִסְכֵּן חוֹלֶה כָּל-כָּךְ…”

לֹא הָיָה לָנוּ מֻשָׂג כֵּיצַד נִתָּן לַעֲזֹר לַקַפִּיטַן, שֶׁכֵּן הֶאֱמַנוּ כִּי הוּא סָפַג מַכַּת-מָוֶת בַּתִּגְרָה עִם כֶּלֶב-כּוּשִׁי. נָטַלְתִּי בְּיָדִי אֶת הָרוּם וְנִסִיתִי לָצֶקֶת אוֹתוֹ אֶל תּוֹךְ גְרוֹנוֹ; אַךְ שִׁנָיו הָיוּ קְפוּצוֹת בְּכָל כֹּחַ וְלִסְתוֹתָיו חֲזָקוֹת כַּבַּרְזֶל. הָיְתָה זוֹ, אֵפוֹא, הֲקָלָה עֲצוּמָה מִשֶׁנִפְתְּחָה פִּתְאֹם הַדֶלֶת וְאֶל הַטְרַקְלִין נִכְנַס ד"ר לִיבְסִי, שֶׁבָּא לְבַקֵר אֶת אָבִי הַחוֹלֶה.

“הוֹי, דוֹקְטוֹר,” קָרָאנוּ אֵלָיו נוֹאָשׁוֹת, “מַה נַעֳשֶׂה? אֵיפֹה הוּא נִפְצַע?”

“נִפְצַע? הֲבֵל הֲבָלִים!” אָמַר הָרוֹפֵא, “הוּא אֵינֶנוּ פָּצוּעַ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אַתֶּם אוֹ אֲנִי. הַבַּרְנָשׁ הַזֶה חָטַף שָׁבָץ, כְּפִי שֶׁהִזְהַרְתִּי אוֹתוֹ. וְעַתָּה, מָרַת הוֹקִינְס, עֲלִי נָא אֶל בַּעְלֵךְ וְאַל תֹּאמְרִי לוֹ מִלָה מִכָּל שֶׁהִתְרַחֵשׁ כָּאן. וַאֲשֶׁר לִי, חוֹבָתִי הִיא לַעֲשׂוֹת כָּל שֶׁבִּיכָלְתִּי כְּדֵי לְהַצִיל אֶת חַיָיו הַנִקְלִים שֶׁל רֵיקָא זֶה. וְאַתָּה, גִ’ים, הָבֵא נָא לִי קְעָרָה.”

מִשֶׁחָזַרְתִּי עִם הַקְעָרָה הִסְפִּיק הָרוֹפֵא לִקְרֹעַ אֶת שַׁרְווּלוֹ שֶׁל הַקַפִּיטַן וְלַחְשׂוֹף אֶת זְרוֹעוֹ הַשְׁרִירִית הַגְדוֹלָה. הַזְרוֹעַ הָיְתָה מְקֻעֲקַעַת בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים, כְּתוֹבוֹת כְּגוֹן “מַזָל טוֹב”, “רוּחַ נוֹחָה” אוֹ “בִּילִי בּוֹנְס בָּחוּר כָּאֶרֶז” הָיוּ חֲקוּקוֹת בָּאֳמָנוּת רַבָּה עַל אַמַת-יָדוֹ; וְאִלוּ עַל הַזְרוֹעַ, סָמוּךְ לַכָּתֵף, הָיָה מְקֻעֲקָע עַמוּד-תְּלִיָה, שֶׁאָדָם תָּלוּי מִתְנַדְנֵד עָלָיו – עָשׂוּי בְּכִשְׁרוֹן רַב, לְדַעְתִּי.

“נְבוּאָה שֶׁנְתְגַשְׁמָה,” אָמַר ד"ר לִיבְסִי בְּנָגְעוֹ בְּאֶצְבָּעוֹ בַּצִיוּר הַמְקֻעֲקָע, “וְעַכְשָׁו, מַר בִּילִי בּוֹנְס, אִם אָמְנָם זֶהוּ שִׁמְךָ, הָבָה נִבְדֹק מַהוּ הַצֶבַע שֶׁל דָמְךָ. גִ’ים,” פָּנָה הָרוֹפֵא אֵלַי, “הַאִם אַתָּה פּוֹחֵד מִמַרְאֵה דָם?”

“לֹא, דוֹקְטוֹר”, עָנִיתִי.

“יָפֶה”, הִמְשִׁיךְ וְאָמַר, “אֱחֹז אֵפוֹא בַּקְעָרָה.” ובְדַבְּרוֹ שָׁלַף אֶת אִזְמֵלוֹ וְחָתַךְ אַחַד הַוְרִידִים.

כַּמוּת נִכֶּרֶת שֶׁל דָם שָׁתְתָה, עַד שֶׁהַקַפִּיטַן פָּקַח אֶת עֵינָיו וְשָׁלַח מַבָּט מְעֻרְפָּל אֶל סְבִיבוֹתָיו. תְּחִלָה זִהָה אֶת הָרוֹפֵא וְהַבָּעַת זַעַף עָלְתָה עַל פָּנָיו; אַחַר כָּךְ נָפַל מַבָּטוֹ עָלַי וְהוּא פָּלַט אַנְחַת רְוָחָה. אַבָל לְפֶתַע נִשְׁתַּנָה צֶבַע פָּנָיו וְהוּא פָּלַט צְעָקָה:

“אֵיפֹה כֶּלֶב-כּוּשִׁי?”

“אֵין כָּאן שׁוּם כֶּלֶב כּוּשִׁי,” אָמַר לוֹ הָרוֹפֵא, “מִלְבַד זֶה הַתָּלוּי עַל כְּתֵפֶיךָ וּמַצְפּוּנְךָ. הִמְשַׁכְתָּ לִשְׁתּוֹת רוּם וְחָטַפְתָּ שָׁבָץ, בְּדִיוּק כְּפִי שֶׁהִזְהַרְתִּי אוֹתְךָ; וְזֶה עַתָּה הִצְלַחְתִּי, בְּנִגוּד עַז לִרְצוֹנִי, לְהוֹצִיא אֶת רֹאשְׁךָ מִתּוֹךְ הַקֶבֶר. עַכְשָׁו, אָדוֹן בּוֹנְס…”

“זֶה לֹא הַשֵׁם שֶׁלִי,” הִשְׁמִיעַ קְרִיאַת-בֵּינַיִם.

"אִכְפַּת לִי מְאֹד… " אָמַר הָרוֹפֵא, “זֶה שְׁמוֹ שֶׁל שׁוֹדֵד-יָם הַמֻכָּר לִי, וַאֲנִי מְכַנֶה אוֹתְךָ כָּךְ לְצֹרֶךְ הַקִצוּר. וְעַכְשָׁו, שְׁמַע הֵיטֵב מַה שֶׁיֵשׁ לִי לוֹמַר לְךָ: כּוֹס אַחַת שֶׁל רוּם לֹא תַּהֲרגֹ אוֹתְךָ, אַךְ אִם תִּשְׁתֶּה כּוֹס אַחַת, יָבוֹאוּ אַחֲרֶיהָ גַם שְׁנִיָה וּשְׁלִישִׁית, וַאֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ בְּכָל הַיָקָר לִי, כִּי אִם לֹא תֶּחְדַל לִשְׁתּוֹת – אַתָּה עָלוּל לָמוּת. הַאֵינְךָ תּוֹפֵס זֹאת? תָּמוּת, וְתֵאָסֵף אֶל אֲבוֹתֶיךָ, כַּכָּתוּב בַּתַּנַ”ךְ. וְעַכְשָׁו, עֲשֵׂה מַאֲמָץ וְקוּם. אֲנִי אֶעֱזרֹ לְךָ לָשׁוּב אֶל מִטָתְךָ.

בְּמַאֲמָץ רַב הִצְלַחְנוּ – הָרוֹפֵא וַאֲנִי – לִגְרֹר אֶת הַקַפִּיטַן בְּמַעֲלֵה הַמַדְרֵגוֹת וּלְהַשְׁכִּיב אוֹתוֹ בְּמִטָתוֹ. רֹאשׁוֹ צָנַח לְאָחוֹר עַל הַכַּר, כְּאִלוּ הָיָה מְעֻלָף.

“וְעַכְשָׁו, זָכוֹר וְשָׁמוֹר,” חָזַר הָרוֹפֵא וְאָמַר, “הַמִלָה ‘רוּם’ מַשְׁמָעָהּ מָוֶת בִּשְׁבִילְךָ! אָמַרְתִּי אֶת שֶׁלִי וּמַצְפּוּנִי נָקִי.”

וּבְאֹמְרוֹ זֹאת לָקַח ד"ר לִיבְסִי אוֹתִי בִּזְרוֹעִי וּפָנָה אֶל חַדְרוֹ שֶׁל אָבִי.

“אֵין זֶה עֲדַיִן הַסוֹף,” אָמַר לְאַחַר שֶׁסָגַר אֶת הַדֶלֶת, “הִקַזְתִּי דֵי דָם מִגוּפוֹ כְּדֵי שֶׁיִמָצֵא זְמַן-מָה בִּמְנוּחָה. הוּא יִשְׁכַּב כָּךְ שָׁבוּעַ בְּעֵרֶךְ – וְזֶהוּ הַדָבָר הַטוֹב בְּיוֹתֵר הֵן בִּשְׁבִילוֹ וְהֵן בִּשְׁבִילְךָ. אֲבָל שָׁבָץ נוֹסָף יָבִיא עָלָיו אֶת הַקֵץ.”

3. הַכֶּתֶּם הַשָׁחוֹר

בִּשְׁעוֹת הַצָהֳרַיִם נִכְנַסְתִּי אֶל חַדְרוֹ שֶׁל הַקַפִּיטַן עִם כַּמָה תְּרוּפוֹת וּמַשְׁקָאוֹת קָרִים. הוּא שָׁכַב כִּמְעַט בְּאוֹתָהּ צוּרָה, שֶׁבָּהּ הִשְׁכַּבְנוּ אוֹתוֹ, רַק מְעַט גָבוֹהַּ יוֹתֵר, וְנִרְאָה חַלָשׁ מְאֹד וְגַם נִרְגָשׁ בְּיוֹתֵר.

“גִ’ים,” פָּנָה אֵלַי וְאָמַר, “אַתָּה הַבַּרְנָשׁ הַיְחִידִי בַּמָקוֹם הַזֶה שֶׁשָׁוֶה מַשֶׁהוּ; וְאַתָּה יוֹדֵעַ יָפֶה מְאֹד שֶׁהָיִיתִי תָּמִיד טוֹב אֵלֶיךָ. בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ נָתַתִּי לְךָ מַטְבֵּעַ-כֶּסֶף שֶׁל אַרְבָּעָה פֶּנִי. וְעַכְשָׁו, חַבּוּבּ, תִּרְאֶה לְאָן הִתְגַלְגַלְתִּי וְאֵיךְ שֶׁכֻּלָם עָזְבוּ אוֹתִי לַאֲנָחוֹת. אֲבָל אַתָּה, גִ’ים, אַתָּה תָּבִיא לִי עַכְשָׁו סִפְלוֹן אֶחָד שֶׁל רוּם. נָכוֹן שֶׁתָּבִיא, חַבּוּבּ?”

“אֲבָל הָרוֹפֵא…” פָּתַחְתִּי וְאָמַרְתִּי.

הוּא קָטַע אֶת דְבָרַי וְהִתְחִיל מְגַדֵף אֶת הָרוֹפֵא בְּקוֹל תָּשׁוּשׁ-אַךְ-לְבָבִי.

“הָרוֹפְאִים כֻּלָם הֵם סְמַרְטוּטִים,” אָמַר, “וְהָרוֹפֵא הַזֶה שֶׁלָכֶם, תַּגִיד – מַה הוּא מֵבִין בְּסַפָּנִים וְיוֹרְדֵי-יָם? אֲנִי הָיִיתִי בִּמְקוֹמוֹת, שֶׁהַגֵיהִנוֹם הוּא גַן-עֵדֶן לְעֻמָתָם, וְהִפְלַגְתִּי בִּסְעָרוֹת כָּאֵלֶה, שַׁהַיָם מִסָבִיב וְהַיַבָּשָׁה מִמוּל נִרְאוּ כְּמוֹ רְעִידַת-אֲדָמָה נִצְחִית… מָה הָרוֹפֵא שֶׁלְךָ יוֹדֵעַ עַל מִינֵי מְקוֹמוֹת כָּאֵלֶה? וַאֲנִי חָיִיתִי כָּל הַזְמַן עַל רוּם, אַתָּה מֵבִין? בָּשָׂר וּמַשְׁקֶה הָיוּ כְּמוֹ בַּעַל וְאִשָׁה בִּשְׁבִילִי. וְאִם אֲנִי לֹא אֲקַבֵּל עַכְשָׁו אֶת הָרוּם שֶלִי, אָז לֹא אֶהְיֶה שָׁוֶה יוֹתֵר מִשֶׁבֶר-סִירָה עַל חוֹף שׁוֹמֵם, וְהַנְשָׁמָה שֶׁלִי תִּרְדֹף אוֹתְךָ וְאֶת הַדוֹקְטוֹר הַסְמַרְטוּטִי שֶׁלְךָ.” כָּאן פָּרַץ שׁוּב בְּגִדוּפִים מְמֻשָׁכִים, וְאַחַר-כָּךְ הִמְשִׁיךְ בִּנְעִימַת תַּחֲנוּנִים: “תִּרְאֶה, גִ’ים, כַּמָה שֶׁהָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלִי רוֹעַדוֹת. אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לְהַחֲזִיק אוֹתָן בְּשֶׁקֶט, בְּשׁוּם אֹפֶן אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ. הַיוֹם לֹא שָׁתִיתִי אֲפִלוּ טִפָּה אַחַת… הָרוֹפֵא שֶׁלְךָ מְטֻמְטָם, שְׁמַע לִי! וְאִם לֹא אֲקַבֵּל עַכְשָׁו לְגִימָה קְטַנָה, יָבֹאוּ עָלַי סִיוּטִים. אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם כְּבָר עַכְשָׁו. אִני רוֹאֶה אֶת פְלִינְט הַזָקֵן בַּפִּנָה הַזֹאת, מֵאֲחוֹרֶיךָ; אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ בָּרוּר כְּמוֹ תְּמוּנָה… וְאִם הַסִיוּטִים הָאֵלֶה יִמָשְׁכוּ אֲנִי אַתְחִיל לְחוֹלֵל מְהוּמוֹת, שֶׁכֹּה אֶחְיֶה! הַדוֹקְטוֹר בְּעַצְמוֹ אָמַר שֶׁסֵפֶל אֶחָד לֹא יָכוֹל לְהַזִיק לִי. אִם תָּבִיא לִי אוֹתוֹ, אֲנִי אֶתֵּן לְךָ מַטְבֵּעַ-כֶּתֶר שֶל זָהָב, גִ’ים.”

הִתְרַגְשׁוּתוֹ הָלְכָה וְגָבְרָה, וְהַצְעָקוֹת שֶׁלוֹ יָכְלוּ לְהַזִיק לְאָבִי, שֶׁבִּגְלַל מַצָבוֹ הֶחָמוּר הָיָה זָקוּק לְשֶׁקֶט מֻחְלָט. מִלְבַד זֹאת, דְבָרָיו שֶׁל הָרוֹפֵא, שֶׁהַקַפִּיטַן חָזַר עֲלֵיהֶן זֶה עַתָּה, שִׁכְנְעוּ אוֹתִי, וְגַם דַי נִפְגַעְתִּי מֵהַצָעַת הַשֹׁחַד שֶׁלוֹ.

“אֵין לִי צֹרֶךְ בַּכֶּסֶף שֶׁלְךָ,” אָמַרְתִּי לוֹ, “אֶלָא רַק מַה שֶׁאַתָּה חַיָב לְאָבִי. אָבִיא לְךָ כּוֹס אַחַת, וְאַף לֹא טִפָּה יוֹתֵר.”

כְּשֶׁהֵבֵאתִי לוֹ אֶת הַמַשְׁקֶה, הוּא תָּפַס אֶת הַכּוֹס בְּחַמְדָנוּת וְרוֹקֵן אוֹתָהּ עַד תֻּמָהּ.

“אַח אַח,” אָמַר, “עַכְשָׁו אֲנִי מַרְגִישׁ קְצָת יוֹתֵר טוֹב, בְּחַיַי! וְעַכְשָׁו, חַבּוּבּ, כַּמָה זְמַן הַדוֹקְטוֹר אָמַר אֶצְטָרֵךְ לִשְׁכַּב כָּאן, עַל הַדַרְגָשׁ הַמְזֻפָּת הַזֶה?”

“שָׁבוּעַ לְפָחוֹת,” עָנִיתִי לוֹ.

“לַעֲזָאזֵל!” צָעַק, “שָׁבוּעַ! אַנְ’לֹא יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי אֶת זֶה. עַד אָז הֵם עוֹד מְסֻגָלִים לִתְלוֹת עָלַי אֶת הַכֶּתֶם הַשָׁחוֹר. הַמְטֻמְטָמִים הָאֵלֶה מְסֻגָלִים לִזְרֹק אוֹתִי לַיָם בְּרֶגַע זֶה מַמָשׁ! גְלָמִים שֶׁלֹא מַצְלִיחִים לִשְׁמֹר אָת הָרְכוּשׁ שֶׁלָהֶם וּמְנַסִים לִגְנֹב אֶת הָרְכוּשׁ שֶׁל הָאֲחֵרִים. הַאִם זוֹהִי הִתְנַהֲגוּת הוֹגֶנֶת שֶׁל יַמָאִים? זֶה מַה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לָדַעַת. אֲבָל לִי יֵשׁ נֶפֶשׁ חַסְכָנִית. לְעוֹלָם לֹא בִּזְבַּזְתִּי כֶּסֶף עוֹבֵר לַסוֹחֵר, וְגַם לֹא אִבַּדְתִּי אוֹתוֹ; וַאֲנִי אֲסַדֵר אוֹתָם גַם הַפַּעַם. אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִפְּנֵיהֶם. אוֹצִיא אֵיזוֹ תַּחְבּוּלָה מֵהַשַׁרְווּל וַאֲנַפְנֵף אוֹתָהּ מוּלָם, שֶׁיִזְכְּרוּ אוֹתִי…”

הוּא הִתְרוֹמֵם בְּקשִׁי רַב מִמִטָתוֹ וְתָפַס אֶת כְּתֵפִי בִּלְפִיתָה עַזָה כָּל-כָּךְ, שֶׁכִּמְעַט הוֹצִיאָה זַעֲקַת-כְּאֵב מִפִּי. הַדְבָרִים שֶׁאָמַר, כָּל כַּמָה שֶׁהָיוּ מַלְהִיבִים בְּתָכְנָם, הָיוּ נִגוּד עָגוּם לְרִפְיוֹנוֹ שֶׁל הַקוֹל שֶׁהִשִׁמִיעַ אוֹתָם. מִשֶׁהִגִיעַ אֶל קְצֵה הַמִטָה נֶעְצַר לְרֶגַע וְאַחַר-כָּךְ חָזָר וְצָנַח בִּכְבֵדוּת.

“הַדוֹקְטוֹר חִסֵל אוֹתִי,” מִלְמֵל, "הָאָזְנַיִם שֶׁלִי מְצַלְצְלוֹת. עֲזֹר לִי לִשְׁכַּב בַּחֲזָרָה.

בְּטֶרֶם הִסְפַּקְתִּי לְמַלֵא אֶת מְבֻקָשׁוֹ הוּא צָנַח לְאָחוֹר וְשָׁכַב רֶגַע קַל בִּדְמָמָה.

“גִ’ים,” אָמַר לְבַסוֹף, “אַתָּה רָאִיתָ אֶת יוֹרֵד-הַיָם שֶׁבָּא אֵלַי הַיוֹם?”

“כֶּלֶב-כּוּשִׁי?” שָׁאַלְתִּי.

“אַח! כֶּלֶב-כּוּשִׁי,” אָמַר, “זֶה טִיפּוּס אָפֵל. אָבל יֵשׁ מִישֶׁהוּ גָרוּעַ מִמָנוּ, שֶׁשָׁלַח אוֹתוֹ הֵנָה. עַכְשָׁו, אִם אַצְלִיחַ לְהִסְתַּלֵק מִפֹּה אֵיךְ-שֶׁהוּא, הֵם לֹא יַסְפִּיקוּ לִתְלוֹת עָלַי אֶת הַכֶּתֶם הַשָׁחוֹר… אַתָּה מֵבִין, אַרְגַז-הַיָם הַיָשָׁן שֶׁלִי – עָלָיו הֵם רוֹצִים לְהִשְׁתַּלֵט. אֲבָל אַתָּה תַּשִׂיג לְךָ סוּס וְתַעֲלֶה עָלָיו – אַתָּה יוֹדֵעַ לִרְכֹּב, נָכוֹן? – טוֹב, תַּעֲלֶה עַל סוּס וְתִדְהַר אֵלָיו – כֵּן אֶל הַדוֹקְטוֹר הַסְמַרְטוּטִי שֶׁלְךָ, וְתַגִיד לוֹ שֶׁיְגַיֵס אֶת כָּל מִי שֶׁהוּא רַק מְסֻגָל – שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים וְדָגִים אֲחֵרִים – וְשֶׁיַעֲלֶה אִתָּם עַל הַסִיפּוּן שֶׁל ‘אַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ’, לִפְגִישָׁה עִם הַצֶוֶת שֶׁל פְלִינְט הַזָקֵן – גְדוֹלִים וּקְטַנִים וְכָל מִי שֶׁרַק נִשְׁאָר. אֲנִי הָיִיתִי חוֹבֵל רִאשׁוֹן, זֶה מַה שֶׁהָיִיתִי – הַחוֹבֵל הָרִאשׁוֹן שֶׁל פְלִינְט; וַאֲנִי הַבַּרְנָשׁ הַיָחִיד שֶׁמַכִּיר אֶת הַמָקוֹם הַהוּא. הוּא נָתַן לִי אֶת זֶה בְּסַוָנָה, שָׁם הוּא שָׁכַב וְגָסַס, בְּדִיוּק כָּמוֹנִי כָּאן עַכְשָׁו. אַתָּה תּוֹפֵס? אֲבָל אַתָּה לֹא תְּגַלֶה כְּלוּם, אֶלָא אִם כֵּן יִתְלוּ עָלַי אֶת הַכֶּתֶם הַשָׁחוֹר, אוֹ אִם תִּרְאֶה שׁוּב אֶת כֶּלֶב-כּוּשִׁי, אוֹ סַפָּן בַּעַל רֶגֶל אַחַת, גִ’ים – הוּא הָרֹאשׁ וְהָרִאשׁוֹן…”

“אֲבָל מַהוּ הַכֶּתֶם הַשָׁחוֹר, קַפִּיטַן?” שָׁאַלְתִּי.

“זֶהוּ מִין-צַו קְרִיאָה, חַבּוּבּ. אֲנִי אֲסַפֵּר לְךָ אִם הוּא יִהְיֶה אֶצְלָם. אֲבָל אַתָּה תִּסְתַּכֵּל טוֹב טוֹב, גִ’ים, בְּשֶׁבַע עֵינַיִם, וַאֲנִי אֶתְחַלֵק אִתְּךָ בַּכֹּל שָׁוֶה בְּשָׁוֶה, בְּהֵן צֶדֶק!”

קוֹלוֹ הָלַךְ וְנֶחֱלַשׁ; אַךְ מִיָד לְאַחַר שֶׁנָתַתִּי לוֹ אֶת הַתְּרוּפָה – אוֹתָהּ לָקַח כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב, בְּתוֹסֶפֶת הֶעָרָה: “אִם הָיָה בָּעוֹלָם סַפָּן שֶׁאָהַב רְפוּאוֹת זֶה אֲנִי” – הוּא שָׁקַע לְבַסוֹף בְּתַרְדֵמָה כְּבֵדָה. יָצַאתִי אֶת חַדְרוֹ וְנִפְנֵיתִי לְעִסוּקַי. אֵין לִי מֻשָׂג אִם נָהַגְתִּי כָּרָאוּי. יִתָּכֵן שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לְגַלוֹת אֶת הַפָּרָשָׁה כֻּלָה לְד"ר לִיבְּסִי; שֶׁכֵּן נִתְמַלְאֵתִי אֵימָה שֶׁמָא יִתְחָרֵט הַקַפִּיטַן עַל מַסֶכֶת הַוִדוּיִים שֶׁהִשְׁמִיעַ בְּאָזְנַי וְיַחְלִיט לִסְתֹּם אֶת פִּי לָנֶצַח. אֲבָל רָצָה הַגוֹרָל, וְאוֹתוֹ עֶרֶב נִפְטַר אָבִי הָאֻמְלָל, וְכָל הָעִנְיָנִים הָאַחֵרִים נִדְחֲקוּ לְקֶרֶן-זָוִית. הָאֵבֶל שֶׁיָרַד עָלֵינוּ, בִּקוּרֵי הַשְׁכֵנִים, סִדוּרֵי הַהַלְוָיָה וְהָעֲבוֹדָה בַּפֻּנְדָק, שֶׁהָיָה עָלַי לְהַמְשִׁיךְ בָּהּ כָּרָגִיל – כָּל אֵלֶה הֶעֱסִיקוּנִי כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁלֹא נִתְפַּנֵיתִי כִּמְעַט כְּלָל לַחְשֹׁב עַל הַקַפִּיטַן, אוֹ לַחֲשֹׁשׁ מִפָּנָיו.

לַמָחֳרָת בַּבֹּקֶר הוּא יָרַד אֶל הַטְרַקְלִין וְאָכַל אֶת אֲרוּחָתוֹ כָּרָגִיל; אִם כִּי חוֹשְׁשַׁנִי כִּי הוּא אָכַל פָּחוֹת וְשָׁתָה יוֹתֵר מִן הַמֻתָּר; שֶׁכֵּן הוּא שֵׁרֵת אֶת עַצְמוֹ לְיַד הַדֶלְפֵּק, תּוֹךְ רִטוּנִים וּתְקִיעוֹת חֹטֶם, מִבְּלִי שֶׁאִישׁ יָעֵז לְהַפְרִיעַ לוֹ. בְּעֶרֶב הַהַלְוָיָה הוּא הָיָה שִׁכּוֹר כְּתָמִיד; וְהָיָה זֶה מַחֲרִיד לִשְׁמֹעַ בַּבַּיִת עֲטוּף-הָאֵבֶל אֶת שִׁירֵי הַיָם הַגַסִים שֶׁלוֹ. אֲבָל – חַלָשׁ כְּכָל שֶׁהָיָה – עֲדַיִן פָּחַדְנוּ מִמֶנוּ פַּחַד-מָוֶת, וְהָרוֹפֵא נִמְצָא הַרְחֵק מִכָּאן וְחָדַל לְבַקֵר בְּבֵיתֵנוּ מֵאָז פְּטִירַת אָבִי.

מִיוֹם לְיוֹם הָלַךְ הַקַפִּיטַן וְנֶחֱלַשׁ. הוּא גָרַר אֶת רַגְלָיו בְּמַעֲלֵה הַמַדְרֵגוֹת וּבְמוֹרָדָן, הָלַךְ מִן הַטְרַקְלִין אֶל הַדֶלְפֵּק וַחֲזָרָה, וּלְעִתִּים הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ אֶל מִחוּץ לַדֶלֶת, לְרַחְרֵחַ אֶת הַיָם. הוּא נִשְׁעַן אֶל הַקִיר בְּלֶכְתּוֹ וְהִתְנַשֵׁם בִּכְבֵדוּת, כְּאָדָם הַמְטַפֵּס עַל מִדְרוֹנוֹ שֶׁל הַר תָּלוּל. הוּא חָדַל לִפְנוֹת אֵלַי, וְדוֹמַנִי כִּי שָׁכַח כָּלִיל אֶת וִדוּיָיו. אֲבָל מִזְגוֹ נַעֲשָׂה הֲפַכְפַּךְ מִתָּמִיד, וּבְהִתְחַשֵׁב עִם תְּשִׁישׁוּתוֹ הַגוּפָנִית הוּא הָיָה עַתָּה תּוֹקְפָנִי יוֹתֵר מֵאֵי-פַּעַם. בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה שָׁתוּי נָהַג לִשְׁלֹף אֶת חַרְבּוֹ וּלְהַנִיחָה אֶל מוּל עֵינָיו. אַךְ עַל אַף כָּל אֵלֶה הוּא לֹא שָׂם כִּמְעַט לִבּוֹ אֶל הַבְּרִיוֹת אֶלָא יָשַׁב שָׁעוֹת שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרָיו הַטְרוּפִים. פַעַם אַחַת, לְמָשָׁל, פָּצַח לְפֶתַע, לְמַרְבֵּה תִּמְהוֹנֵנוּ, בְּזֶמֶר שׁוֹנֶה לַחֲלוּטִין – שִׁיר-אַהֲבָה כַּפְרִי, שֶׁוַדַאי לָמַד בִּצְעִירוּתוֹ, בְּטֶרֶם יָצָא לְהַפְלִיג אֶל מֶרְחֲבֵי הַיָם.

וְכָךְ מַגִיעִים אָנוּ אֶל הַשָׁעָה הַשְׁלִישִׁית אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם, לְמָחֳרַת הַהַלְוָיָה – בָּה עָמַדְתִּי לְרֶגַע בְּפֶתַח הַפֻּנְדָק, רֹאשִׁי מָלֵא הִרְהוּרִים נוּגִים עַל אָבִי הַמָנוֹחַ, וְעֵינַי מְשׁוֹטְטוֹת עַל פְּנֵי הַנוֹף הַצוֹנֵן וְהֶעָטוּף עֲרָפֶל. לְפֶתַע רָאִיתִי אָדָם זָר מִתְנַהֵל לְאִטוֹ בַּדֶרֶךְ וּמִתְקָרֵב לְעֶבְרֵנוּ. מִיָד הִבְחַנְתִּי כִּי עִוֵר לְפָנַי, שֶׁכֵּן הוּא נָקַש בַּמַקֵל תּוֹךְ כְּדֵי הֲלִיכָה וּמִצְחִיָה כִּסְתָה אֶת עֵינָיו. גַּבּוֹ הָיָה כָּפוּף וּמְגֻבְנָן, אִם מִזִקְנָה אוֹ מֵחֻלְשָׁה, וְהוּא לָבַשׁ מְעִיל-סַפָּנִים עֲנָקִי וּמְרֻפָּט, שֶׁשִׁוָה לִדְמוּתוֹ מַרְאֶה מְעֻוָת לְהַחֲרִיד. מִיָמַי לֹא רָאִיתִי דְמוּת מַזְוִיעָה יוֹתֵר מִזֹאת. הוּא עָצַר בְּמֶרְחַק-מָה מִן הַפֻּנְדָק, וּבְהַרִימוֹ אֶת קוֹלוֹ לִצְוָחָה צוֹרְמָנִית קָרָא אֶל הָאֲוִיר אֲשֶׁר לְפָנָיו:

“הֲיוֹאִיל מִישֶׁהוּ בַּאֲדִיבוּתוֹ לוֹמַר לְעִוֵר אֻמְלָל, שֶׁאִבֵּד אֶת מְאוֹר-עֵינָיו עַל הֲגָנַת מוֹלַדְתּוֹ – יִנְצֹר הָאֵל אֶת הַמֶלֶךְ ג’וֹרְג' – מַהוּ הַמָקוֹם שֶׁהוּא נִמְצָא בּוֹ עַתָּה?”

“אַתָּה נִמְצַא בְּמִפְרַץ-הַגִבְעָה-הַשְׁחוֹרָה, מוּל פֻּנְדַק ‘אַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ’, אִישִׁי הַטוֹב.” עָנִיתִי.

“אֲנִי שׁוֹמֵעַ קוֹל,” אָמַר הַלָה, “קוֹל נַעֲרִי. הֲתוֹאִיל לָתֵת לִי אֶת יָדְךָ, יְדִידִי הַצָעִיר, וּלְהַנְחוֹת אוֹתִי בְּדַרְכִּי?”

הוֹשַׁטְתִּי אֶת יָדִי, וְהַיְצוּר הַסוּמָא בַּעַל הַדִבּוּר הַחֲלַקְלַק לָפַת בִּן-רֶגַע אוֹתָהּ בְּכָל כֹּחַ רִשְׁעוּתוֹ. נִבְהַלְתִּי כָּל-כָּךְ, עַד כִּי נֶאֱבַקְתִּי בּוֹ בְּמַאֲמָץ לְהִמָלֵט מִמֶנוּ; אַךְ הָעִוֵר מָשַׁךְ אוֹתִי אֵלָיו בִּתְנוּפַת זְרוֹעַ אַחַת.

“עַכְשָׁו, יֶלֶד,” אָמַר, “הָבֵא אוֹתִי אֶל הַקַפִּיטַן.”

“שֶׁכֹּה אֶחְיֶה, אֲדוֹנִי,” אָמַרְתִּי לוֹ, "אֲנִי לֹא מֵעֵז… "

“אָה,” פָּלַט בִּנְעִימָה לַעֲגָנִית, “קַח אוֹתִי מִיָד, אוֹ שֶׁאֶשְׁבֹּר אֶת יָדְךָ.”

וְהוּא סוֹבֵב בְּדַבְּרוֹ אֶת יָדִי בְּכֹחַ כֹּה רַב, שֶׁהוֹצִיא זַעֲקַת-כְּאֵב מִפִּי.

“אֲדוֹנִי,” אָמַרְתִּי, "הִתְכַּוַנְתִּי לְטוֹבָתְךָ. הַקַפִּיטַן כְּבָר אֵינֶנוּ אוֹתוֹ בֶּן-אָדָם שֶׁהָיָה. הוּא יוֹשֵׁב שָׁם מוּל חֶרֶב שֶׁלוּפָה, וְאָדוֹן אֶחָד… "

“קָדִימָה!” שִׁסַע אוֹתִי; מִיָמַי לֹא שָׁמַעְתִּי קוֹל כָּל-כָּךְ אַכְזָרִי, מַקְפִּיא וְצוֹרֵם כְּקוֹלוֹ שֶׁל אוֹתוֹ עִוֵר. הוּא הִפְחִיד אוֹתִי יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַכְּאֵב וְהֶחְלַטְתִּי לְצַיֵת לוֹ מִיָד. נִכְנַסְנוּ הַיְשֵׁר פְּנִימָה, אֶל תּוֹךְ הַטְרַקְלִין, וְקָרַבְנוּ אֶל הַשֻׁלְחָן, אֲשֶׁר לְיָדוֹ יָשַׁב הַקַפִּיטַן הַחוֹלֶה שֶׁלָנוּ, סָפוּג כֻּלוֹ רוּם. הָעִוֵר פָּסַע צָמוּד אֵלַי, בְּאָחְזוֹ בִּי בְּאֶגְרוֹף-שֶׁל-בַּרְזֶל וּבְהַשְׁעִינוֹ עָלַי אֶת מְלוֹא כֹּבֶד מִשְׁקָלוֹ.

"הוֹבֵל אוֹתִי יָשָׁר אֵלָיו, וּכְשֶׁנִמָצֵא מוּלוֹ קְרָא בְּקוֹל: ‘הֵבֵאתִי לְךָ חָבֵר, בִּיל!’ אִם לֹא תַּעֲשֶׂה זֹאת – אֶעֱשֶׂה אֲנִי אֶת זֶה − "וּבְדַבְּרוֹ כִּבֵּד אוֹתִי בִּצְבִיטָה נוֹרָאָה כָּל-כָּךְ, שֶׁכִּמְעַט הוֹצִיאָה אֶת נִשְׁמָתִי. אוֹתוֹ רֶגַע כְּבָר פָּחַדְתִּי כָּל-כָּךְ מִן הַקַבְּצָן הָעִוֵר, עַד שֶׁשָׁכַחְתִּי כָּלִיל אֶת כָּל הָאַחֵרִים. פָּתַחְתִּי אֶת דֶלֶת הַטְרַקְלִין, נִכְנָסְתִּי פְּנִימָה וְהִשְׁמַעְתִּי בְּקוֹל רוֹעֵד אֶת אַרְבַּע הַמִלִים:

“הֵבֵאתִי לְךָ חָבֵר, בִּיל!”

הַקַפִּיטַן הֶעָלוּב הֵרִים אֶת עֵינָיו וּבִן-רֶגַע פָּג כָּל הַמַשְׁקֶה מֵרֹאשׁוֹ. הַבָּעַת פָּנָיו לֹא אָמְרָה פַּחַד, אֶלָא מַחֲלָה אֲנוּשָׁה. הוּא נִסָה לְהִתְרוֹמֵם, אַךְ אֵינֶנִי סָבוּר שֶׁנוֹתַר דֵי כֹּחַ בְּגוּפוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת זֹאת.

"זֶהוּ זֶה, בִּיל. שֵׁב בְּשֶׁקֶט, "אָמַר הָעִוֵר, “אֲנִי לֹא מְסֻגָל לִרְאוֹת, אֲבָל אֲנִי יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אֶצְבַּע זָזָה. עֵסֶק הוּא עֵסֶק. תּוֹשִׁיט אֵלַי אֶת יָדְךָ הַשְׂמָאלִית. וְאַתָּה, יֶלֶד, קַח אֶת הַיָד הַשְׂמָאלִית שֶׁלוֹ וְהָבֵא אוֹתָהּ אֶל הַיָד הַיְמָנִית שֶׁלִי.”

שְׁנֵינוּ מִלֵאנוּ בְּקַפְדָנוּת אֶת פְּקֻדָתוֹ, וְיָכֹלְתִּי לְהֵבְחִין כִּי הוּא הֶעֱבִיר מַשֶׁהוּ מִתּוֹךְ כַּף-הַיָד שֶׁהֶחֱזִיקָה אֶת מַקְלוֹ אֶל תּוֹךְ יָדוֹ שֶׁל הַקַפִּיטַן, שֶׁנִסְגְרָה בִּן-רֶגַע.

“הָעֵסֶק נַעֲשָׂה,” אָמַר הָעִוֵר; וּבְאָמרוֹ מִלִים אֵלֶה הוּא הִרְפָּה מִמֶנִי פִּתְאֹם, וּבְהַפְגִינוֹ זְרִיזוּת וְדַיְקָנוּת מַדְהִימוֹת, הוּא דִלֵג מִן הַטְרַקְלִין אֶל הָרְחוֹב. הוֹסַפְתִּי לַעֲמֹד לְלֹא תְּנוּעָה, וְשָׁמַעְתִּי אֶת מַקְלוֹ מַקִיש עַל אַבְנֵי הַדֶרֶךְ נְקִישׁוֹת הַהוֹלְכוֹת וְגוֹוְעוֹת בַּמֶרְחָק.

עָבְרוּ דַקוֹת אֲחָדוֹת עַד שֶׁהַקַפִּיטַן וַאֲנִי הִצְלַחְנוּ לְהִתְאוֹשֵׁש מְעַט; אַךְ בְּרֶגַע שֶׁהִרְפֵּיתִי מִזְרוֹעוֹ, הוּא מָשַׁךְ אוֹתִי אֵלָיו וְנָעַץ אֶת עֵינָיו בְּכַף-הַיָד הַפְּתוּחָה.

“שָׁעָה עֶשֶׂר!” פָּרַץ בִּצְעָקָה, “יֵשׁ לָנוּ עוֹד שֵׁש שָׁעוֹת… אֲנַחְנוּ נְסַדֵר אוֹתָם!”

הוּא קָפַץ עַל רַגְלָיו; אַךְ בְּרֶגַע זֶה מַמָשׁ הִסְתַּחְרֵר, הֵרִים אֶת יָדוֹ אֶל גְרוֹנוֹ, עָמַד מִתְנוֹדֵד שְׁנִיוֹת אֲחָדוֹת – וְאַחַר כָּךְ צָנַח בְּקוֹל חֲבָטָה מוּזָר מְלוֹא קוֹמָתוֹ עַל הָרִצְפָּה.

חַשְׁתִּי אֵלָיו מִיָד וְקָרָאתִי לְאִמִי. אַךְ הַמְהִירוּת הָיְתָה מְיֻתֶּרֶת הַפַּעַם. הַקַפִּיטַן נִתְקַף שָׁבָץ וְנָפַח אֶת נִשְׁמָתוֹ. וְאָז אֵרַע דָבָר מוּזָר: מֵעוֹדִי לֹא חִבַּבְתִּי אָדָם זֶה, אִם כִּי לָאַחֲרוֹנָה חַשְׁתִּי כְּלַפָּיו רֶגֶשׁ שֶׁל חֶמְלָה. אַךְ בְּרֶגַע שֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ מוּטָל מֵת לְפָנַי, פָּרַצְתִּי בְּשֶׁטֶף שֶׁל דְמָעוֹת. הָיָה זֶה הַמֵת הַשֵׁנִי שֶׁהִכַּרְתִּי בְּחַיַי וְהַיָגוֹן עַל הַמָוֶת הָרִאשׁוֹן הָיָה עֲדַיִן טָרִי בְּלִבִּי.

4. אַרְגַז-הַיָם

לֹא אִבַּדְתִּי גַם רֶגַע וְסִפַּרְתִּי לְאִמִי כָּל אֲשֶׁר יָדַעְתִּי. אֶפְשָׁר שֶׁהָיָה עָלַי לְסַפֵּר לָה זֹאת מִבְּעוֹד זְמַן, שֶׁכֵּן עַתָּה רָאִינוּ עַצְמֵנוּ נְתוּנִים בְּסַכָּנָה חֲמוּרָה. חֵלֶק מִכַּסְפּוֹ שֶׁל הַקַפִּיטַן – אִם אָמְנָם הָיָה לוֹ כֶּסֶף – שַׁיָךְ הָיָה לְלֹא סָפֵק לָנוּ, לְפִרְעוֹן חוֹבוֹתָיו. אֲבָל קָשֶׁה הָיָה לְהַאֲמִין כִּי עַמִיתָיו שֶׁל הַקַפִּיטַן, וּבְעִקָר אוֹתָם שְׁנֵי טִפּוּסִים שֶׁזָכִיתִי לִפְגשׁ – כֶּלֶב-כּוּשִׁי וְהַקַבְּצָן הָעִוֵר – יֵאוֹתוּ לְוַתֵּר עַל חֶלְקָם בָּשָׁלָל עַל-מְנַת לִפְרֹעַ אֶת חוֹבוֹתָיו שֶׁל עֲמִיתָם הַמֵת. בַּקָשָׁתוֹ הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַקַפִּיטַן, לִרְכֹּב מִיָד אֶל ד"ר לִיבְסִי, פֵּרוּשָׁהּ הָיָה – לְהַשְׁאִיר כָּאן אֶת אִמִי לְבַדָהּ, בְּלֹא הֲגָנָה, וְזֹאת לֹא הֶעֱלֵיתִי כְּלָל עַל דַעְתִּי. עִם זֹאת, חָשַׁשְׁנוּ לִשְׁהוֹת עַתָּה רֶגַע מְיֻתָּר בְּבַיִת זֶה; כָּל רִשְׁרוּשׁ קַל – אֲפִלוּ תִּקְתּוּקוֹ שֶׁל שְׁעוֹן-הַקִיר – מִלֵא אֶת לִבֵּנוּ אֵימָה. הֵדֵי צְעָדִים הִגִיעוּ לְאָזְנֵינוּ מִבַּחוּץ, וְהַמַחֲשָׁבָה עַל הָעִוֵר הַנִתְעָב, הֶעָלוּל לַחֲזֹר לְכָאן בְּכָל רֶגַע, סִמְרְרָה אֶת עוֹרִי, אִם אָמְנָם זֶהוּ הַבִּטוּי הַנָכוֹן, יֵשׁ לִמְצֹא מוֹצָא לְכָךְ – בְּכָל הַהֶקְדֵם. לְבַסוֹף הֶחְלַטְנוּ, אִמִי וַאֲנִי, לָסוּר אֶל הַכְּפָר הַסָמוּךְ וּלְהַזְעִיק שָׁם עֶזְרָה. אָמַרְנוּ – וְעָשִׂינוּ. לְלֹא כִּסוּי לְרָאשֵׁינוּ נֶחְפַּזְנוּ מִיָד הַחוּצָה וְיָצָאנוּ לַדֵרֵךְ – אֶל תּוֹךְ הָעֶרֶב הַיוֹרֵד וְהַכְּפוֹר הָעַרְפִלִי.

הַכְּפָר הִשְׂתָּרַע בְּצִדוֹ הָאַחֵר שֶׁל הַמִפְרָץ, מֶרְחַק שֵׁשׁ-מֵאוֹת מֶטְרִים מֵאִתָּנוּ, אַךְ נִסְתָּר מֵעֵינֵינוּ. לְשִׂמְחָתֵנוּ וּלְמַזָלֵנוּ נִמְצָא הַכְּפָר בַּכִּווּן הַמְנֻגָד לַדֶרֶךְ, שֶׁמִמֶנָה בָּא הָעִוֵר וַאֲשֶׁר בָּהּ הִסְתַּלֵק. צָעַדְנוּ לְלֹא מְנוּחָה, וְרַק מִפַּעַם בְּפַעַם עָצַרְנוּ לִשְׁנִיוֹת אֲחָדוֹת וְהִטִינוּ אֹזֶן; אַךְ שׁוּם קוֹל לֹא נִשְׁמַע, מִלְבַד רַחַשׁ הַגַלִים הַלוֹחֲכִים אֶת הַחוֹף וּקְרִיאוֹת הָעוֹרְבִים בַּחֹרֶשׁ.

נֵרוֹת הִבְהֲבוּ לִקְרָאתֵנוּ מִשֶׁהִגַעְנוּ אֶל הַכְּפָר, וּלְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הַשִׂמְחָה שֶׁמִלְאָה אֶת לִבִּי לְמַרְאֵה הַנִצְנוּצִים הַזְהֻבִּים, שֶׁקָרְצוּ אֵלֵינוּ מִכָּל דֶלֶת וְחַלוֹן. אַךְ בִּמְהֵרָה הִתְבָּרֵר לָנוּ כִּי זוֹ הָיְתָה כָּל הָעֶזְרָה שֶׁיָכֹלְנוּ לְקַבֵּל בְּמָקוֹם זֶה; שֶׁכֵּן – אוֹי לְאוֹתָה בּוּשָׁה – שׁוּם אָדָם לֹא נֵאוֹת לָשׁוּב אִתָּנוּ אֶל “אַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ”. כְּכָל שֶׁהוֹסַפְנוּ לְדַבֵּר עַל מְצוּקָתֵנוּ, נִצְמְדוּ הָאֲנָשִׁים בְּיֶתֶר עֹז אֶל בָּתֵּיהֶם הַשַׁאֲנַנִים. שְׁמוֹ שֶׁל קַפִּיטַן פְלִינְט – אַף כִּי זָר הָיָה לִי – דַי הָיָה בּוֹ לְהָטִיל אֵימַת-מָוֶת בְּלִבּוֹתֵיהֶם. כַּמָה מֵאַנְשֵׁי הַכְּפָר, שֶׁעָבְדוּ בַּשָׂדוֹת הַסְמוּכִים לַפֻּנְדָק, נִזְכְּרוּ פִּתְאֹם כִּי רָאוּ טִיפּוּסִים חֲשׁוּדִים מְהַלְכִים בַּדֶּרֶךְ וְהֵם חֲשָׁבוּם לְמַבְרִיחֵי מֶכֶס; וְאֶחָד מֵהֶם סִפֵּר, כִּי רָאָה דוּ-מִפְרָשִׂית קְטַנָה בְּסָמוּךְ לִמְאוּרַת קִיט. אָכֵן, הֵם הָיוּ אֲחוּזֵי אֵימָה; הֶשֵׂגֵנוּ הַיָחִיד הָיָה, שֶׁכַּמָה מִבַּחוּרֵי הַכְּפָר הִסְכִּימוּ לִרְכֹּב אֶל בֵּיתּוֹ שֶׁל ד"ר לִיבְסִי, שֶׁנִמְצָא בְּעֵבֶר אַחֵר, אַךְ אִישׁ לֹא נֵאוֹת לָבוֹא אִתָּנוּ אֶל הַפֻּנְדָק.

אוֹמְרִים כִּי הַפַּחְדָנוּת מִדַבֶּקֶת; אַךְ הַנְכוֹנוּת לְעֻמַת זֹאת מְעוֹדֶדֶת. לְאַחַר שֶׁכָּל אֶחָד מֵאַנְשֵׁי הַכְּפָר אָמַר אֶת דְבָרוֹ, קָמָה אִמִי וְנָשְׂאָה אֶת דְבָרֶיהָ שֶׁלָהּ. “אֵינֶנִי מִתְכַּוֶנֶת לְהוֹצִיא כֶּסֶף,” כָּךְ אָמְרָה, “הַשַׁיָךְ לִבְנִי הַיָתוֹם. אִם אִישׁ מִכֶּם אֵינוֹ מֵעֵז לָצֵאת לַדֶרֶךְ – גִ’ים וַאֲנִי נָעֵז. אָנוּ חוֹזְרִים בַּדֶרֶךְ שֶׁבָּאנוּ בָּהּ, וְתוֹדָה עֲלוּבָה לָכֶם, מוּגֵי-הַלֵב. אֲנַחְנוּ נִפְתַּח אֶת אַרְגַז-הַיָם שֶׁל הַסַפָּן הַמָנוֹחַ, גַם אִם נָמוּת בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה”.

אֲנִי אָמַרְתִּי, כַּמוּבָן, כִּי אֲנִי נִלְוֶה אֶל אִמִי; וְהֵם דִבְּרוּ, כַּמוּבָן, נֶגֶד גְבוּרָתֵנוּ הַנִמְהֶרֶת. אַךְ גַם אָז לֹא נֶחֱלַץ אֲפִלוּ אָדָם אֶחָד לְהִלָווֹת אֵלֵינוּ. כָּל שֶׁהֵעֵזוּ לַעֲשׂוֹת הָיָה – לָתֵת לִי אֶקְדָח טָעוּן, שֶׁמָא נֻתְקַף בַּדֶרֶךְ, וְכֵן הַבְטָחָה לְהָכִין לְמַעֲנֵנוּ סוּסִים, שֶׁמָא יִדְלְקוּ אַחֲרֵינוּ. וְעֶלֶם אֶחָד רָכַב אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל הָרוֹפֵא לְהַזְעִיק עֶזְרָה.

לִבִּי פָּעַם בְּכָל עֹז בְּשָׁעָה שֶׁיָצָאנוּ אֶל תּוֹךְ הַלַיְלָה הָרֹחֵשׁ סַכָּנוֹת. יָרֵחַ מָלֵא עָלָה בַּמִזְרָח וְשָׁלַח לְעֶבְרֵנוּ אוֹרוֹ הָאַרְגְמָנִי מִבַּעַד לָעֲרָפֶל. לְמַרְאֵהוּ הֵחַשְׁנוּ אֶת צְעָדֵינוּ שֶׁכֵּן לֹא הָיָה סָפֵק בְּלִבֵּנוּ כִּי בִּמְהֵרָה תִּהְיֶה הַדֶרֶךְ מוּצֶפֶת אוֹר וְאָנוּ נִהְיֶה גְלוּיִים לְכָל עַיִן אוֹרֶבֶת. חָמַקְנוּ בִּמְהִירוּת לְאֹרֶךְ הַמְשׂוּכוֹת, אַךְ לֹא רָאִינוּ וְלֹא שָׁמַעְנוּ דָבָר, עַד שֶׁלְבַסוֹף סָגַרְנוּ מֵאֲחוֹרֵינוּ אֶת דֶלֶת הַפֻּנְדָק וּפָלַטְנוּ אַנְחַת רְוָחָה.

הֵסַטְתִּי בִּמְהִירוּת אֶת הַבְּרִיחַ, וּבְמֶשֶׁךְ רֶגַע אָרֹךְ עָמַדְנוּ שְׁנֵינוּ בָּאֲפֵלָה, לְבַדֵנוּ בִּמְחִצַת גוּפָתוֹ שֶׁל הַקַפִּיטַן, וְהִתְנַשַׁמְנוּ בִּכְבֵדוּת. אַחַר-כָּךְ הִדְלִיקָה אִמִי נֵר וְנִכְנַסְנוּ אֶל הַטְרַקְלִין. הוּא שָׁכַב עַל גַבּוֹ בַּמָקוֹם שֶׁהִשְׁאַרְנוּ אוֹתוֹ, עֵינָיו פְּקוּחוֹת וְאַחַת מִזְרוֹעוֹתָיו פְּשׁוּטָה קָדִימָה.

“הוֹרֵד אֶת הַוִילוֹן, גִ’ים,” לָחֲשָׁה אִמִי, “הֵם עֲלוּלִים לָבוֹא וּלְהָצִיץ פְּנִימָה. וְעַכְשָׁו,” הִמְשִׁיכָה לְאַחַר שֶׁמִלֵאתִי אֶת בַּקָשָׁתָהּ, “עָלֵינוּ לְהָסִיר אֶת הַמַפְתֵּחַ מִ… זֶה. וְהָיִיתִי רוֹצָה לָדַעַת מִי יִגַע בּוֹ,” אָמְרָה בְּקוֹל רוֹעֵד מִבֶּכִי.

כָּרַעְתִּי לְלֹא הִסוּס עַל בִּרְכַי. עַל הָרִצְפָּה, בְּסָמוּךְ לְכַף-יָדוֹ, גִלִיתִי פִּסַת-נְיָר עֲגֻלָה, שֶׁצִדָהּ הָאֶחַד נִצְבַּע בְּפֶחַם שָׁחוֹר. לֹא הָיָה סָפֵק בְּלִבִּי כִּי זֶה הָיָה “הַכֶּתֶם הַשָׁחוֹר”. הֵרַמְתִּי אוֹתָהּ, וְעַל הַצַד הָאַחֵר קָרָאתִי מִלִים אִלֶה, כְּתוּבוֹת בִּכְתָב-יָד בָּרוּר וְנָאֶה" “הָאַרְכָּה נִגְמֶרֶת בְּעֶשֶׂר בַּלַיְלָה”.

“הָאַרְכָּה שׁלֹו נִגְמֶרֶת בְּעֶשֶׂר, אִמָא,” אָמַרְתִּי; וּבְרֶגַע שֶׁסִיַמְתִּי אֶת דְבָרַי הִתְחִיל הַשָׁעוֹן הַיָשָׁן שֶׁלָנוּ מְצַלְצֵל. הַצִלְצוּל הַפִּתְאוֹמִי הֶחֱרִיד אוֹתָנוּ, אַךְ הָיְתָה בּוֹ בְּשׂוֹרָה טוֹבָה; הַשָׁעָה הָיְתָה שֵׁשׁ בִּלְבַד.

“מַהֵר, גִ’ים,” אָמְרָה אִמִי, “הַמַפְתֵּחַ!”

חִפַּשְׂתִּי בְּכִיסָיו – כִּיס אַחֲרֵי כִּיס. מָצָאתִי בָּהֶם מַטְבְּעוֹת אֲחָדִים, אֶצְבָּעוֹן, חוּטִים, מְחָטִים גְדוֹלוֹת, טַבַּק מְגֻלְגָל, הָאוֹלָר בַּעַל הַיָדִית הַמְעֻקֶמֶת, מַצְפֵּן-כִּיס, קֻפְסֵת-הַצָתָה – וְזֶה הַכֹּל. כִּמְעַט אָמַרְתִּי נוֹאָש.

“אוּלַי הוּא קָשׁוּר מִסָבִיב לְצַוָארוֹ,” אָמְרָה אִמִי.

לְאַחַר שֶׁהִתְגַבַּרְתִּי עַל סְלִידָתִי קָרַעְתִּי אֶת חֻלְצָתוֹ סָמוּךְ לַצַוָאר, וְאָמְנָם כֵּן – שָׁם הָיָה הַמַפְתֵּחַ, תָּלוּי עַל חֶבֶל מָשׁוּחַ בְּזֶפֶת. חָתַכְתִּי אֶת הַחֶבֶל בְּאוֹלָרִי וּמִהַרְנוּ בְּמַעֲלֵה הַמַדְרֵגוֹת, בְּלֵב מָלֵא תִּקְוָה. נִכְנַסְנוּ בְּלֹא עִכּוּב אֶל תּוֹךְ הַחֶדֶר הַקָטָן, שֶׁבּוֹ הִתְאַכְסֵן הַקַפִּיטַן יָמִים רַבִּים כָּל-כָּךְ, וַאֲשֶׁר בּוֹ מֻנָח אַרְגַז-הַיָם הַיָשָׁן מֵאָז יוֹם בּוֹאוֹ לְכָאן.

הוּא נִרְאָה מִבַּחוּץ כְכָל אַרְגָז שֶׁל יוֹרֵד-יָם אַחֵר: הָאוֹת ב' מֻטְבַּעַת עַל הַמִכְסֶה עַל-יְדֵי בַּרְזֶל מְלֻבָּן וּפִנוֹתָיו שְׁחוּקוֹת וּפְגוּעוֹת פֹּה וָשָׁם מֵחֲמַת הַטִלְטוּלִים הַמְרֻבִּים.

“תֵּן לִי אֶת הַמַפְתֵּחַ,” בִּקְשָׁה אִמִי, וְאַף-עַל-פִּי שֶׁהַמַנְעוּל הָיָה חָלוּד וְשָׁחוּק, הִיא הִצְלִיחָה לְפָתְחוֹ וּלְהָרִים אֶת הַמִכְסֶה.

רֵיחַ חָרִיף שָׁל טַבַּק וְשֶׁל זֶפֶת עָלָה מִבִּפְנִים, אַךְ דָבָר לֹא נִרְאָה מִלְמַעְלָה, זוּלַת חֲלִיפָה עֲשׂוּיָה אֶרֶג מְשֻׁבָּח, מְקֻפֶּלֶת בִּקְפִידָה רַבָּה. אִישׁ לֹא לָבַשׁ אוֹתָהּ עֲדַיִן, אָמְרָה אִמִי. מִתַּחַת לָהּ הִתְחַלְנוּ מְגַלִים אֶת הַכָּל-בּוֹ – מַד-גֹבָהּ, קֻפְסַת-עֵץ, גְלִילֵי טַבַּק אֲחָדִים, שְׁנֵי בְּרִיחִים שֶׁל אֶקְדָחִים נָאִים מְאֹד, מְטִיל-כֶּסֶף, שָׁעוֹן סְפָרַדִי יָשָׁן, תַּכְשִׁיטִים פְחוּתֵי עֵרֶךְ, מַרְבִּיתָם תּוֹצֶרֶת חוּץ, זוּג מַצְפְּנִים צְמוּדִים אֶל בְּסִיסֵי נְחֹשֶׁת, וַחֲמִשָׁה אוֹ שִׁשָׁה צְדָפִים מוּזָרִים, שֶׁהוּבְאוּ כַּנִרְאֶה מֵאִיֵי הֹדוּ הַמַעֲרָבִית. פְּעָמִים רַבּוֹת הִרְהַרְתִּי בְּכָךְ, שֶׁהוּא נָשָׂא אִתּוֹ צְדָפִים אֵלֶה בְּדַרְכֵי נְדוּדָיו, מֶשֶׁךְ כָּל חַיָיו רַבֵּי הַתְּלָאוֹת וְהַחֵטְא.

בֵּינָתַיִם לֹא מָצָאנוּ כָּל דָבָר שֶׁל עֵרֶךְ, מִלְבַד הַתַּכְשִׁיטִים וּמְטִיל-הַכֶּסֶף, וְאֵלֶה לֹא עִנְיְנוּ אוֹתָנוּ בְּיוֹתֵר. סָמוּךְ לַתַּחְתִּית גִלִינוּ מְעִיל יַמָאִים נוֹשָׁן, מֻכְתָּם בְּלֹבֶן שֶׁל מֶלַח-יָם מְיֻבָּשׁ. אִמִי מָשְׁכָה אוֹתוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה בְּקֹצֶר-רוּחַ, וְאָז נְתִגַלָה לְעֵינֵינוּ הַדָבָר הָאַחֲרוֹן בָּאַרְגָז – צְרוֹר קָשׁוּר בַּאֲרִיג-אַבַּרְזִין, שֶׁנִרְאָה כִּגְלִילֵי נְיָר, וְשַׂקִית עֲשׂוּיָה אִריג-מִפְרָשִׂים, שֶׁהִשְׁמִיעָה בְּעֵת נְגִיעָה צִלְצוּל שֶׁל זָהָב.

“עַכְשָׁו אוֹכִיחַ לִבְנֵי-בְּלִיַעַל אֵלֶה כִּי אֲנִי אִשָׁה יְשָׁרָה,” אָמְרָה אִמִי, “אֹצִיא מִכָּאן רַק אֶת הַסְכוּם הַשָׁוֶה לְחוֹבִי בִּלְבָד, גַם לֹא פְּרוּטָה יוֹתֵר, פְּתַח אֶת הַנַרְתִּיק שֶׁלָנוּ.” וּבְאָמְרָה כֵּן הִתְחִילָה לִמְנוֹת וּלְהַעֲבִיר אֶת הַסְּכוּם הַמַגִיעַ לָהּ, לְפִי חִשׁוּבָהּ, מִשַׂקִית הַמַלָחִים אֶל תּוֹךְ הַנַרְתִּיק שֶׁהֶחֱזַקְתִּי בְּיָדִי.

הָיָה זֶה עִסוּק מְמֻשָׁךְ וּמְסֻבָּךְ, כִּי הַמַטְבְּעוֹת שֶׁנִמְצְאוּ בַּשַׂקִית הָיוּ מִכָּל הַגְדָלִים וְהָאֲרָצוֹת – דוּבְּלוֹנִים סְפָרַדִיִים, נַפּוֹלֵיוֹנִים צָרְפָתִיִים, שְׁמִינִיוֹת וְהַשֵׁד-יוֹדֵעַ מָה עוֹד − הַכֹּל בְּעִרְבּוּבְיָה אַחַת גְדוֹלָה. הַשְׁטֶרְלִינְגִים הָיוּ מֻעָטִים בְּיוֹתֵר, אַךְ דַוְקָא אוֹתָם הֶעְדִיפָה אִמִי, כִּי הֵם הָיוּ הַנוֹחִים לָהּ בְּיוֹתֵר לְחִשׁוּבֶיהָ.

מִשֶׁהִגַעְנוּ אֶל מַחֲצִית הַמְלָאכָה הִנַחְתִּי פִּתְאֹם אֶת יָדִי עַל זְרוֹעָהּ; בְּתוֹךְ הָאֲוִיר הַדוֹמֵם וְהַקָפוּא שָׁמַעְתִּי רַעַשׁ, שֶׁהִקְפִּיץ אֶת לִבִּי אֶל גְרוֹנִי – נְקִישׁוֹת מַקְלוֹ שֶׁל הַקַבְּצָן הָעִוֵר עַל הַדֶרֶךְ הַקְפוּאָה. הוּא הָלַךְ וְקָרֵב, וְאִלוּ אָנוּ יָשַׁבְנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ בִּנְשִׁימָה עֲצוּרָה. אַחַר-כָּךְ נִשְׁמְעוּ נְקִישׁוֹת רָמוֹת עַל דֶלֶת הַפֻּנְדָק, וְיָכֹלְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת הַיָדִית עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת וְאֶת הַבְּרִיחַ מִטַלְטֵל בְּרַעַשׁ; הַנָבָל נִסָה לְהִכָּנֵס פְּנִימָה, אַךְ נִסְיוֹנוֹ לֹא עָלָה בְּיָדוֹ. לְאַחַר מִכֵּן נִשְׂתָּרֵר רֶגַע שֶׁל דְמָמָה, וּלְבַסוֹף חָזַרְנוּ וְשָׁמַעְנוּ אֶת נְקִישׁוֹת הַמַקֵל עַל אַבְנֵי הַדֶרֶךְ, שֶׁהָלְכוּ וְנֶחְלְשׁוּ לְרַוְחָתֵנו הָרַבָּה, עַד שֶׁגָוְעוּ בַּמֶרְחָק.

“אִמָא,” אָמַרְתִּי, “קְחִי אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְנִסְתַּלֵק מִכָּאן.” הָיִיתִי בָּטוּחַ, כִּי הַדֶלֶת הַנְעוּלָה עוֹרְרָה חֲשָׁד בְּלִבּוֹ וּבִמְהֵרָה יָשׁוּב קַן-הַצְרָעוֹת כֻּלוֹ לְזַמְזֵם בְּאָזְנֵינוּ; וּבְכָל-זֹאת, עַד כַּמָה מְאֻשָׁר הָיִיתִי עַל שֶׁנָעַלְתִּי אוֹתָהּ – זֹאת יוּכַל לְהָבִין רַק מִי שֶׁפָּגַשׁ אֵי-פַּעַם אֶת הָעִוֵר הַנוֹרָא הַהוּא.

אֲבָל אִמִי, עַל אַף אֵימָתָהּ, סֵרְבָה לִטֹל גַם פְּרוּטָה אַחַת יוֹתֵר מִן הַמַגִיעַ לָהּ, וְגַם סֵרְבָה בְּעַקְשָׁנוּת לְהִסְתַּפֵּק בְּפָחוֹת מִן הַמַגִיעַ. הַשָׁעָה עֲדַיִן אֵינֶנָה שֶׁבַע, כָּךְ אָמְרָה, הִיא יוֹדַעַת מַה מַגִיעַ לָהּ וְהִיא גַם מִתְכּוֹנֶנֶת לְקַבֵּל זֹאת. הִיא הוֹסִיפָה עֲדַיִן לְהִתְוַכֵּחַ אִתִּי, בְּשָׁעָה שֶׁקוֹל שְׁרִיקָה רְחוֹקָה הִגִיעָה לְאָזְנֵינוּ מִכִּווּן הַגִבְעָה. צְלִיל זֶה הָיָה בּוֹ דַי – וְאַף יוֹתֵר מִדַי – לִשְנֵינוּ.

“אֶסְתַּפֵּק בְּמַה שֶׁלָקַחְתִּי,” אָמְרָה וְקָפְצָה עַל רַגְלֶיהָ.

“וַאֲנִי אֶקַח אֶת זֶה, כְּדֵי לְהַשְׁלִים אֶת הַחֶשְׁבּוֹן,” אָמַרְתִּי וְנָטַלְתִּי בְּיָדִי אֶת הַצְרוֹר הֶעָטוּף בְּאַבַּרְזִין.

בָּרֶגַע הַבָּא כְּבָר מִשַׁשְּנוּ אֶת דַרְכֵּנוּ בְּמוֹרַד הַמַדְרֵגוֹת, בְּהַשְׁאִרֵנוּ אֶת הַנֵר הַדוֹלֵק לְיַד הָאַרְגָז הָרֵיק; וּמִקֵץ רֶגַע נוֹסָף פָּתַחְנוּ אֶת הַדֶלֶת וְנִמְלַטְנוּ עַל נַפְשֵׁנוּ. אָכֵן, הַדָבָר נַעֲשָׂה בַּזְמַן, גַם רֶגַע אֶחָד לֹא מֻקְדָם מִדַי. הָעֲרָפֶל הִתְחִיל מִתְפַּזֵר בִּמְהִירוּת, הַיָרֵחַ זָרַע אֶת אוֹרוֹ עַל פְּנֵי הַקַרְקַע, וְרַק מָסָךְ דַק הָיָה תָּלוּי מִסָבִיב לַפֻּנְדָק וְלָעֵמֶק, כְּדֵי לְהַסְתִּיר אֶת מְנוּסָתֵנוּ. מִשֶׁהִגַעְנוּ אֶל אֶמְצַע הַדֶרֶךְ, הַמוֹלִיכָה אֶל הַכְּפָר, הִתְחִיל הַיָרֵחַ מֵאִיר גַם עָלֵינוּ. אַךְ לֹא הָיָה זֶה עֲדַיִן הַכֹּל; לְפֶתַע הִגִיעוּ קוֹלוֹת רִיצָה לְאָזְנֵינוּ, וּמִשֶׁהִבַּטְתִּי לְאוֹתוֹ כִּווּן הִבְחַנְתִּי בְּאוֹר מִתְנַדְנֵד קָדִימָה וְאָחוֹרָה בִּמְהִירוּת – סִימָן כִּי אַחַד הָרָצִים פַּנָס בְּיָדוֹ.

“אֵל אֱלֹהִים,” אָמְרָה אִמִי פִּתְאֹם, “קַח אֶת הַכֶּסֶף וְרוּץ. אֲנִי עוֹמֶדֶת לְהִתְעַלֵף.”

זֶה עָלוּל לִהְיוֹת הַסוֹף שֶׁל שְׁנֵינוּ, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי. הוֹ, כַּמָה גִדַפְתִּי אֶת הַשְׁכֵנִים מוּגֵי-הַלֵב; וּמַה כָּעַסְתִּי עַל יָשְׁרָהּ וְעַל חַמְדָנוּתָהּ שֶׁל אִמִי הַמִסְכֵּנָה, עַל תְּמִימוּתָהּ הָאֱוִילִית בֶּעָבָר וְעַל חֻלְשָׁתָהּ בַּהוֹוֶה!

לְמַזָלֵנוּ נִמְצֵאנוּ עַתָּה סָמוּךְ לַגֶשֶׁר הַקָטָן. תָּמַכְתִּי בְּאִמִי וְסִיַעְתִּי לָהּ לְהַגִיעַ עַד הַגָדָה; וּבְהַגִיעֵנוּ לְשָׁם הִיא פָלְטָה אֲנָחָה קַלָה וְצָנְחָה עַל כְּתֵפִי. אֵינִי יוֹדֵעַ מֵאַיִן שָׁאַבְתִּי אֶת הַכֹּחַ לַעֲשׂוֹת זֹאת, וְחוֹשְׁשַׁנִי כִּי עָשִׂיתִי זֹאת שֶׁלֹא בְּכִשְׁרוֹן רַב; אֲבָל הִצְלַחְתִּי לִגְרֹר אוֹתָהּ עַד הַחוֹף וּלְהַסְתִּירָה מִתַּחַת לְקִמוּר הַגֶשֶׁר. הָלְאָה מִזֶה לֹא יָכֹלְתִּי לַהֲבִיאָהּ, הַגֶשֶׁר הָיָה נָמוּךְ מִכְּדֵי שֶׁנוּכַל לִזְחֹל מִתַּחְתָּיו. וְכָךְ נֶאֱלַצְנוּ לְהִשָׁאֵר בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאֵלָיו הִגַעְנוּ – גְלוּיִים כִּמְעַט לְאוֹר הַיָרֵחַ וּבִטְוָח שְׁמִיעָה מִן הַפֻּנְדָק.

5. אַחֲרִיתוֹ שֶׁל הָעִוֵר

עָלַי לְהוֹדוֹת כִּי סַקְרָנוּתִי הָיְתָה חֲזָקָה מִפַּחְדִי. לֹא יָכֹלְתִּי בְּשׁוּם פָּנִים לְהִשָׁאֵר בִּמְקוֹם-מַחֲבּוֹאִי, וְעַל כֵּן זָחַלְתִּי בַּחֲזָרָה אֶל הַגָדָה, וּבְהַסְתִּירִי אֶת רֹאשִׁי בְּתוֹך שִׂיחַ רֹתֶם הִצְלַחְתִּי לִרְאוֹת אֶת קֶטַע-הַדֶרֶךְ אֲשֶׁר מִמוּל לְדֶלֶת הַפֻּנְדָק. בְּרֶגַע זֶה הִתְחִילוּ הָרוֹדְפִים מַגִיעִים, שִׁבְעָה-שְׁמוֹנָה מֵהֶם רָצִים בְּכָל כֹּחָם בְּמוֹרַד הַדֶרֶךְ, בְּעוֹד נוֹשֵׂא-הַפַּנָס שׁוֹעֵט בְּמֶרְחַק-מָה לִפְנֵיהֶם. שְׁלשָׁה מֵהֶם רָצוּ יַחַד, יָד בְּיָד, וְעַל אַף הָעֲרָפֶל הִצְלַחְתִּי לְהַבְחִין כִּי הָאֶמְצָעִי שֶׁבֵּינֵיהֶם הָיָה הָעִוֵר. בָּרֶגַע הַבָּא הוֹכִיחַ קוֹלוֹ הַצוֹרְמָנִי כִּי אָמְנָם צָדַקְתִּי.

“סַלְקוּ אֶת הַדֶלֶת!” צָעַק.

“כֵּן, אָדוֹן!” עָנוּ שְׁנַיִם-שְׁלשָׁה קוֹלוֹת.

הַהִסְתָּעֲרוּת עַל ‘אַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ’ הִתְחִילָה. רֶגַע קַל שָׂרְרָה מִסָבִיב דְמָמָה, שֶׁהוּפְרָה עַל-יְדֵי לַחְשׁוּשִׁים מְקֻטָעִים, כְּאִלוּ הֻפְתְּעוּ הַמִסְתָּעֲרִים לְגַלוֹת כִּי הַדֶלֶת פְּתוּחָה. אַךְ הַהֲפוּגָה הָיְתָה קְצָרָה, כִּיְ לְפֶתַע חָזַר הָעִוֵר לְהַשְׁמִיעַ אֶת פְּקֻדוֹתָיו. קוֹלוֹ הִדְהֵד רָם וְגָבוֹהַּ, כְּאִלוּ רָתַת מֵרֹב זַעַם וְקֹצֶר-רוּחַ.

“פְּנִימָה! פְּנִימָה!” צָעַק וְגִדֵף אוֹתָם, עַל שֶׁאֵינָם מְמַהֲרִים לְצַיֵת לוֹ.

אַרְבָּעָה-חֲמִשָׁה מֵהֶם צִיְתוּ לוֹ מִיָד, בְּעוֹד שְׁנַיִם אֲחֵרִים נִשְׁאֲרוּ מֵאָחוֹר, לְיַד מְפַקְדָם הַסוּמָא. מֶשֶׁךְ רֶגַע שָׂרְרָה שׁוּב דְמָמָה, אַחַר-כָּךְ הִדְהֲדָה זַעֲקַת תְּמִיהָה וּמִיָד אַחֲרֶיהָ צָוַח מִישֶׁהוּ מִתּוֹךְ הַבַּיִת:

“בִּיל מֵת!”

אֲבָל הַעִוֵר גִדֵף אוֹתָם שֵׁנִית עַל אִטִיוּתָם.

“חַפְּשׂוּ עָלָיו, גְלָמִים עֲצֵלִים! וְשֶׁאֲחָדִים יַעֲלוּ לְמַעְלָה וְיִבְדְקוּ בָּאַרְגָז!” צָעַק בְּקוֹל. שָׁמַעְתִּי אֶת רַגְלֵיהֶם הוֹלְמוֹת עַל הַמַדְרֵגוֹת הַיְשָׁנוֹת שֶׁלָנוּ וּמַרְעִידוֹת אֶת הַבַּיִת כֻּלוֹ. כַּעֲברֹ רֶגַע הִדְהֲדוּ שׁוּב קְרִיאוֹת תַּדְהֵמָה; חַלוֹן-הַחֶדֶר שֶׁל הַקַפִּיטַן נִפְתַּח בִּטְרִיקָה וּבְקוֹל-נֶפֶץ שֶׁל זְכוּכִית, וּפֶלֶג-גוּפוֹ הָעֶלְיוֹן שֶׁל אָדָם נִרְכַּן הַחוּצָה, כְּשֶׁרֹאשׁוֹ וּכְתֵפָיו נִגְלִים לְאוֹר-הַיָרֵחַ. הוּא פָּנָה אֶל הָעִוֵר שֶׁעָמַד מִתַּחְתָּיו, עַל שׁוּלֵי הַדֶרֶךְ, וְדִבֵּר אֵלָיו.

“פְּיוּ,” צָעַק מִלְמַעְלָה, “מִישֶׁהוּ כְּבָר הִקְדִים אוֹתָנוּ וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַחֲפָצִים מִן הָאַרְגָז.”

“זֶה יֶשְׁנוֹ?” שָׁאַג פְּיוּ.

“הַכֶּסֶף יֶשְׁנוֹ.”

הָעִוֵר שָׁלַח לַעֲזָאזֵל אֶת הַכֶּסֶף.

“אֲנִי מִתְכַּוֵן לָרְשִׁימוֹת שֶׁל פְלִינְט.” צָעַק בְּזַעַם.

“אֲנַחְנוּ לֹא מַצְלִיחִים לִמְצֹא אוֹתָם.” הֵשִׁיב הָאִישׁ.

“הֵי, אַתֶּם שָׁם לְמַטָה, אוּלַי זֶה עַל בִּיל?” הוֹסִיף הָעִוֵר לִצְעֹק.

לְמִשְׁמַע הַצְעָקָה הוֹפִיעַ בַּפֶּתַח אַחַד הָאֲנָשִׁים, שֶׁחִפְּשׂוּ עַל גוּפָתוֹ שֶׁל הַקַפִּיטַן, וְאָמַר: “מִישֶׁהוּ כְּבָר חִפֵּשׂ עָלָיו וְלֹא הִשְׁאִיר כְּלוּם.”

“אֵלֶה הֵם בַּעֲלֵי הַפֻּנְדָק… זֶהוּ הַיֶלֶד הַהוּא. חֲבָל שֶׁלֹא נִקַרְתִּי אֶת שְׁתֵּי עֵינָיו!” צָוַח הָעִוֵר, שֶׁנִקְרָא בְּשֵׁם פְּיוּ, “הֵם הָיוּ כָּאן לִפְנֵי כַּמָה רְגָעִים… הֵם נָעֲלוּ אֶת הַדֶלֶת, בְּעַצְמִי נִסִיתִי אוֹתָהּ. הִתְפַּזְרוּ, בַּחוּרִים, וְחַפְּשׂוּ אוֹתָם!”

“נָכוֹן מְאֹד,” אָמַר הַבַּרְנָשׁ שֶׁנִשְׁעַן אֶל הַחַלוֹן, “הֵם הִשְׁאִירוּ אֶת הַנֵר דוֹלֵק לְיַד הָאַרְגָז.”

“הִתְפַּזְרוּ וּמִצְאוּ אוֹתָם! בִּדְקוּ כָּל סֶדֶק בַּבַּיִת!” חָזַר פְּיוּ עַל פְּקֻדָתוֹ וְנָקַשׁ בְּמַקְלוֹ עַל אַבְנֵי הַדֶרֶךְ.

הֲמֻלָה רַבָּה מִלְאָה עַתָּה אֶת חֲלָלוֹ שֶׁל הַפֻּנְדָק הַיָשָׁן שֶׁלָנוּ. צְעָדִים כְּבֵדִים אָצוּ-רָצוּ לְכָאן וּלְכָאן, רָהִיטִים הֻשְׁלְכוּ, דְלָתוֹת נִטְרְקוּ, בְּנוֹת-קוֹל הִדְהֲדוּ, וּלְבַסוֹף יָצְאוּ הָאַנָשִׁים הַחוּצָה בְּזֶה אַחַר זֶה, וְהוֹדִיעוּ כִּי לֹא הִצְלִיחוּ לִמְצֹא דָבָר בְּתוֹךְ הַבַּיִת. בְּרֶגַע זֶה נִשְׁמְעָה שׁוּב הַשְׁרִיקָה, שֶׁהִבְהִילָה כָּל-כָּךְ אוֹתִי וְאֶת אִמִי, בְּשָׁעָה שֶׁרָכַנוּ מֵעַל אַרְגַז-הַיָם, אֶלָא שֶׁהַפַּעַם הִיא נִשְׁנְתָה פַּעֲמַיִם. תְּחִלָה סָבַרְתִּי כִּי זוֹהִי קַרְנוֹ שֶׁל הָעִוֵר, אִם נִנְקֹט לְשׁוֹן-מְלִיצָה, הַמַזְעִיקָה אֶת הָאֲנָשִׁים לִפְעֻלָה; אֲבָל עַכְשָׁו גִלִיתִי כִּי הָיָה זֶה אִתּוּת מִן הַגִבְעָה אֶל הַכְּפָר, וּלְמַרְאֵה תְּגוּבָתָם שֶׁל שׁוֹדְדֵי-הַיָם הֲבִינוֹתִי כִּי זוֹהִי אַזְהָרָה מִפְּנֵי סַכָּנָה קְרֵבָה.

“זֶהוּ שׁוּב דֵירְק,” אָמַר אֶחָד, “אִתּוּת כָּפוּל! מֻכְרָחִים לָזוּז, בַּחוּרִים.”

“לָזוּז, טִפֵּשׁ בָּרִבּוּעַ!” צָעַק פְּיוּ, “דֵירְק הָיָה גֹלֶם פַּחְדָנִי מֵהַתְחָלָה, וְאַתֶּם אַל תָּשִׂימוּ אֵלָיו לֵב. הֵם מֻכְרָחִים לִהְיוֹת קְרוֹבִים, שֶׁהֲרֵי לֹא הִסְפִּיקוּ לְהִתְרַחֵק מִכָּאן. הִתְפַּזְרוּ מִיָד וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַיָדַיִם שֶׁלָכֶם, חֲמוֹרִים! אוֹח, בְּשֵׁם הַקְדוֹשִׁים,” הִזְדַעֵק, “אִלוּ רַק הָיוּ לִי עֵינַיִם!”

קְרִיאָה זוֹ הָיְתָה לָהּ הַשְׁפָּעָה כָּלְשֶׁהִי; שֶׁכֵּן שְׁנַיִם-שְׁלשָׁה בַּרְנָשִׁים הִתְחִילוּ מְחַפְּשִׂים פֹּה וָשָׁם, בֵּין הַגְרוּטָאוֹת, אַךְ לְלֹא הִתְלַהֲבוּת יְתֵרָה, בְּעוֹד אַחַת מֵעֵינֵיהֶם שְׁלוּחָה לְעֵבֶר הַסַכָּנָה הַקְרֵבָה, וְאִלוּ הָאֲחֵרִים עָמְדוּ בְּצַד הַדֶרֶךְ בְּאֶפֶס מַעֲשֶׂה.

“יֵשׁ לָכֶם סִכּוּי לְהַנִיחַ אֶת הַיָדַיִם שֶׁלָכֶם עַל הוֹן עָצוּם, מְטֻמְטָמִים שֶׁכְּמוֹכֶם, וּבְכָל-זֹאת אַתֶּם עוֹמְדִים כָּאן כְּמוֹ גְלָמִים! אִישׁ מִכֶּם לֹא הֵעֵז לְהִתְיַצֵב פָּנִים אֶל פָּנִים מוּל בִּיל – רַק אֲנִי עָשִׂיתִי זֹאת, וּבְלִי עֵינַיִם! וַאֲנִי עָלוּל לְאַבֵּד עַכְשָׁו אֶת הַהִזְדַמְנוּת הַגְדוֹלָה שֶׁל חַיַי – בְּאַשְׁמַתְכֶם! בִּגְלַלְכֶם אָשׁוּב לִהְיוֹת קַבְּצָן עָלוּב, הַזוֹחֵל עַל אַרְבַּע כְּדֵי לְקַבֵּל טִפַּת רוּם, בְּעוֹד שֶׁיֵשׁ לִי סִכּוּיִים לִנְסֹעַ בְּמֶרְכָּבָה כְּמוֹ מֶלֶךְ! אִלוּ הָיָה לָכֶם אֹמֶץ-הַלֵב שֶׁיֵשׁ לְתוֹלַעַת קְטַנָה בְּתַפּוּחַ הָיִיתֶם מַצְלִיחִים לִתְפֹּס אוֹתָם מִזְמַן!”

“מַסְפִּיק לְקַשְׁקֵשׁ, פְּיוּ,” רָטַן אֶחָד מֵהֶם, “הִשַׂגְנוּ אֶת הֶדוּבְּלוֹנִים!”

“הֵם בְּוַדַאי הֶחְבִּיאוּ אֶת הַדָבָר הַהוּא,” אָמַר שֵׁנִי, “קַח אֶת הַנַפּוֹלֵיוֹנִים וְתַפְסִיק לַעֲמֹד כָּאן וּלְיַלֵל.”

לְמִשְׁמַע הַמִלִים הַלָלוּ עָלְתָה חֲמָתוֹ שֶׁל פְּיוּ עַד לְהַשְׁחִית. הוּא הֵנִיף אֶת מַקְלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו וְהִכָּה בּוֹ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל, מִבְּלִי שֶׁיוּכַל לִרְאוֹת בַּמֶה וּבְמִי הוּא פּוֹגֵעַ. הָאֲחֵרִים פָּתְחוּ בְּשֶׁטֶף שֶׁל גִדוּפִים כְּלַפֵּי בֶּן-הַבְּלִיַעַל הַסוּמָא, אִיְמוּ לְהַטִיל עָלָיו עֹנֶשׁ נוֹרָא וְאָיֹם וְנִסוּ לַשָׁוְא לְהוֹצִיא אֶת הַמַקֵל מִיָדָיו.

קְטָטָה זוֹ הִיא שֶׁהִצִילָה אוֹתָנוּ; שֶׁכֵּן עוֹדָהּ בְּעִצוּמָהּ, הִדְהֵד קוֹל שֵׁנִי מֵעֵבֶר לַגִבְעָה – קוֹלָם שֶׁל סוּסִים דוֹהֲרִים. כִּמְעַט בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִתְנַפְּצָה יְרִיַת אֶקְדָח בָּאֲוִיר מִכִּווּן הַמְשׂוּכָה – וְהָיָה זֶה הָאוֹת הָאַחֲרוֹן לַסַכָּנָה הַקְרֵבָה. כְּהֶרֶף-עַיִן קָמוּ שׁוֹדְדֵי-הַיָם וְנָפוֹצוּ לְכָל עֵבֶר: הָאֶחָד נָס מַעֲרָבָה, לְעֵבֶר הַמִפְרָצוֹן, שֵׁנִי נִמְלַט אֶל מַעֲלֵה הַגִבְעָה, וְכֵן הָלְאָה – עַד שֶׁמִקֵץ מַחֲצִית הַדַקָה לֹא נוֹתַר גַם אֶחָד מֵהֶם, זוּלַת פְּיוּ לְבַדוֹ. הֵם הִפְקִירוּ אוֹתוֹ לְנַפְשׁוֹ, אִם מֵחֲמַת הַבֶּהָלָה שֶׁתָּקְפָה אוֹתָם, אוֹ מִתּוֹךְ שְׁאִיפַת נָקָם עַל מִלוֹתָיו וּמַהֲלֻמוֹתָיו. עַתָּה הִתְרוֹצֵץ מְבֹהָל אָנֶה וָאָנָה, בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב וּבְמוֹרָדוֹ, מַקִישׁ בְּמַקְלוֹ וְקוֹרֵא לַחֲבֵרָיו. לְבַסוֹף פָּנָה בַּכִּווּן הַלֹא-נָכוֹן, עָבַר אוֹתִי בְּרִיצָה לְעֵבֶר הַכְּפָר וְצָעַק בְּקוֹל:

“ג’וֹנִי, כֶּלֶב-כּוּשִׁי, דֵירְק,” וְשֵׁמוֹת אֲחֵרִים, “אַתֶּם לֹא תַּפְקִירוּ אֶת פְּיוּ הַזָקֵן, חֲבֵרִים… לֹא אֶת פְּיוּ הַזָקֵן!”

בְּרֶגַע זֶה גָבַר מְאֹד רַעַשׁ הַסוּסִים הַדוֹהֲרִים, וְאַרְבָּעָה-חֲמִשָׁה פָּרָשִׁים הוֹפִיעוּ בְּאוֹר הַיָרֵחַ וְשָׁטְפוּ בִּמְלֹא מְהִירוּת עַל פְּנֵי הַמִדְרוֹן. עַתָּה הִבְחִין פְּיוּ בְּטָעוּתוֹ, הִסְתּוֹבֵב בִּצְוָחָה לְאָחוֹר, רָץ הַיְשֵׁר לְעֵבֶר הַתְּעָלָה וְהִתְגַלְגֵל אֶל תּוֹכָהּ. אַךְ כַּעֲבֹר שְׁנִיָה עָמַד שׁוּב עַל רַגְלָיו וּפָתַח שׁוּב בְּרִיצָה מְהִירָה וַאֲחוּזַת אֵימָה – הַיְשֵׁר אֶל מִתַּחַת לְפַרְסוֹת הַסוּס הַקָרוֹב בְּיוֹתֵר.

הַפָּרָשׁ נִסָה לְהַצִילוֹ – אַךְ לַשָׁוְא. פְּיוּ צָנַח לָאָרֶץ בִּזְעָקָה, שֶׁקָרְעָה אֶת אֲפֵלַת הַלַיְלָה, בְּעוֹד אַרְבַּע פְּרָסוֹת דוֹרְסוֹת וְרוֹמְסוֹת אוֹתוֹ. תְּחִלָה צָנַח עַל צִדוֹ וְאַחַר-כָּךְ הִתְהַפֵּךְ אַט אַט עַל פָּנָיו – וְקָפָא לְלֹא רוּחַ-חַיִים עַל מִשְׁכָּבוֹ.

קָפַצְתִּי עַל רַגְלַי וְצָעַקְתִּי לְעֵבֶר הַפָּרָשִׁים. הֵם עָצְרוּ בַּסוּסִים הַדוֹהֲרִים גַם בְּלֹא צַעֲקָתִי, נִרְעָשִׁים לְמַרְאֵה הַתְּאוּנָה. כַּעֲבֹר רֶגַע הִבְחַנְתִּי מִי הֵם הָיוּ. הָאֶחָד – זֶה שֶׁרָכַב מֵאָחוֹר – הָיָה הַצָעִיר, שֶׁדָהַר מִן הַכְּפָר כְּדֵי לְהַזְעִיק אֶת ד"ר לִיבְּסִי; הָאַחֵרִים הָיוּ שׁוֹטְרֵי מֶכֶס, אוֹתָם פָּגַשׁ בְּדַרְכּוֹ, וַאֲשֶׁר הִשְׂכִּיל לְשַׁכְנְעָם לְהִלָווֹת אֵלָיו. בֵּינָתַיִם הִגִיעוּ הַיְדִיעוֹת עַל הַדוּ-מִפְרָשִׂית, הַמִסְתַּתֶּרֶת בִּמְאוּרַת-קִיט, אֶל אָזְנָיו שֶׁל הַמְפַקֵחַ דַנְס, וְהוּא יָצָא עִם אֲנָשָׁיו לְעֵבֶר הַמִפְרָץ – וְתוֹדוֹת לְכָךְ נִצַלְנוּ אִמִי וַאֲנִי מִמָוֶת בָּטוּחַ.

פְּיוּ מֵת, מוּטָל הָיָה דוּמָם כְּאֶבֶן. מִהַרְנוּ לָשֵׂאת אֶת אִמִי אֶל הַכְּפָר וְהֵשַׁבְנוּ אֶת רוּחָהּ בְּעֶזְרַת מַיִם צוֹנְנִים שְׁרוּיִים בְּמֶלַח; הִיא חָזְרָה בִּמְהֵרָה לְאֵיתָנָהּ, אִם כִּי הוֹסִיפָה לְקוֹנֵן עַל אָבְדַן הַכֶּסֶף. בֵּינָתַיִם דָהַר הַמְפַקֵחַ דַנְס בִּמְלֹא מְהִירוּת אֶל מְאוּרַת קִיט, וְאִלוּ אֲנָשָׁיו יָרְדוּ מִן הַסוּסִים וְעָשׂוּ דַרְכָּם בָּרֶגֶל לְעֵבֶר הַגַיְא, בְּעוֹד יְדֵיהֶם אוֹחֲזוֹת בְּרֶסֶן הַסוּסִים וְעֵינֵיהֶם מְגַשְׁשׁוֹת בָּאֲפֵלָה אָחָר מָאֲרָבִים אֶפְשָׁרִיִים. אַךְ בְּהַגִיעָם אֶל הַחוֹף כְּבָר הָיְתָה הַדוּ-תָּרְנִית בְּדַרְכָּה אֶל לֵב-יָם, אִם כִּי הָיְתָה קְרוֹבָה עֲדַיִן אֶל הַחוֹף. הַמְפַקֵחַ צָעַק אֵלֶיהָ לַעְצֹר; אַךְ קוֹל הֵשִׁיב וְיָעַץ לוֹ לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מֵאוֹר-הַיָרֵחַ, אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִסְפֹּג מִטְעַן-עוֹפֶרֶת בְּגוּפוֹ; בְּאוֹתָהּ שְׁנִיָה מַמָשׁ שָׁרַק כַּדוּר בְּסָמוּךְ לִזְרוֹעוֹ. לֹא עָבְרָה שָׁעָה אֲרֻכָּה, וְהַסְפִינָה הִכְפִּילָה אֶת מְהִירוּתָהּ וְנֶעֶלְמָה מִן הָעַיִן.

הַמְפַקֵחַ דַנְס עָמַד עַל הַחוֹף “כְּדָג שֶׁהוֹצִיאוּהוּ מִן הַמַיִם”, כִּלְשׁוֹנוֹ. כָּל שֶׁיָכֹל לַעֲשׂוֹת הָיָה לִשְׁלֹחַ אָדָם אֶל הַמַעֲגָן וּלְהַזְהִיר אֶת סְפִינַת-הַמִשְׁמָר; “וְדָבָר זֶה,” אָמַר, “לֹא הָיְתָה בּוֹ תּוֹעֶלֶת רַבָּה; שֶׁכֵּן הֵם חָמְקוּ לְדַרְכָּם – וְסוֹף פָּסוּק. טוֹב לְפָחוֹת שֶׁרָמַסְתִּי אֶת בְּלוֹאָיו שֶׁל הָאָדוֹן פְּיוּ.” הוֹסִיף, שֶׁכֵּן בֵּינָתַיִם הִסְפִּיק לִשְׁמֹעַ אֶת סִפּוּרִי שֶׁלִי.

חָזַרְתִּי יַחַד אִתּוֹ אֶל ‘אַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ’. מִיָמַי לֹא רָאִיתִי בַּיִת הָפוּךְ כָּל-כָּךְ. אֲפִלוּ הַשָׁעוֹן הֻפַּל מִן הַקִיר עַל-יְדֵי הַנְבָלִים, בְּחִפּוּשֵׂיהֶם אַחֲרַי וְאַחֲרֵי אִמִי; וְאַף-עַל-פִּי שֶׁדָבָר לֹא נִלְקַח, מִלְבַד שַׂקִית-הַכֶּסֶף שֶׁל הַקַפִּיטַן וְחֶפְצֵי כֶּסֶף מִן הַמְגֵרָה, יָכֹלְתִּי לְהַבְחִין מִיָד כִּי אָנוּ הֲרוּסִים עַתָּה לַחֲלוּטִין. הַמְפַקֵחַ דַנְס נִסָה לְבָרֵר אֶת הַמַצָב.

“הֵם לָקְחוּ אֶת הַכֶּסֶף, הֲלֹא כֵן? וּבְכֵן, הוֹקִינְס, מָה, בְּשֵׁם אֱלֹהִים, הֵם חִפְּשׂוּ בַּבַּיִת? עוֹד כֶּסֶף, אוּלַי?”

“לֹא אֲדוֹנִי, לֹא כֶּסֶף,” אָמַרְתִּי, “אֲנִי מַאֲמִין, אֲדוֹנִי, כִּי הַדָבָר שֶׁחִפְּשׂוּ נִמְצָא עַכְשָׁו בְּכִיס-הֶחָזֶה שֶׁלִי. וְאִם לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת, אֲדוֹנִי, הָיִיתִי רוֹצֶה מְאֹד לְהַחְבִּיא אוֹתוֹ בְּמָקוֹם בָּטוּחַ.”

“בְּהֶחְלֵט, נַעֲרִי, הַצֶדֶק אִתְּךָ,” אָמַר דַנְס, אֲנִי אֶקַח זֹאת אִתִּי, אִם אֵינְךָ מִתְנַגֵד."

“חָשַׁבְתִּי, אוּלַי… ד”ר לִיבְסִי." פָּתַחְתִּי וְאָמַרְתִּי.

“נָכוֹן בְּהֶחְלֵט!” שִׁסַע אֶת דְבָרַי בַּעֲלִיצוּת רַבָּה, “נָכוֹן בְּהֶחְלֵט, הַדוֹקְטוֹר הוּא גַם גֶ’נְטֶלְמֶן וְגַם אִישׁ-הַחֹק. וְעַכְשָׁו, אִם נַחְשֹׁב עַל כָּך, אֲנִי מוּכָן לִרְכֹּב לְשָׁם בְּעַצְמִי וּלְהוֹדִיעַ זֹאת לוֹ, אוֹ לָאָצִיל טְרִילוֹנֵי. פְּיוּ מֵת, וְאֵין עוֹד מַה לַעֲשׂוֹת. לֹא שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר עַל כָּךְ, אֲבָל הוּא מֵת, מֵבִין אַתָּה, וְהָאֲנָשִׁים עֲלוּלִים לְהַאֲשִׁים בְּמוֹתוֹ קָצִין מִמִשְׁטֶרֶת הַמֶכֶס שֶׁל הוֹד-מַלְכוּתוֹ. שְמַע מָה אֹמַר לְךָ הוֹקִינְס; אִם אַתָּה מוּכָן, אֶקַח אוֹתְךָ אִתִּי.”

הוֹדֵיתִי לוֹ בְּכָל לִבִּי עַל הַהַזְמָנָה וּשְׁנֵינוּ פָּנִינוּ אֶל אֻרְוַת הַסוּסִים. סִפַּרְתִּי לְאִמִי אֶת תָּכְנִיתֵנוּ וַהֲכִינוֹנוּ אֶת הַבְּהֵמוֹת לִרְכִיבָה.

“דוֹגֶר,” אָמַר הַמְפַקֵחַ דַנְס, “יֵשׁ לְךָ סוּס הָגוּן. הֵרְכֵּב אֶת הַנַעַר מֵאֲחוֹרֶיךָ.”

מִיָד לְאַחַר שֶׁהַתְיַשַׁבְתִּי עַל הַאֻכָּף וְאָחַזְתִּי בַּחֲגוֹרָתוֹ שֶׁל דוֹגֶר, הִשְׁמִיעַ הַמְפַקֵחַ אֶת פְּקֻדָתוֹ וְהַמִשְׁמָר יָצָא בִּדְהָרָה קַלָה אֶל הַדֶרֶךְ, בּוֹאֲךָ בֵּיתוֹ שֶׁל ד"ר לִיבְסִי.

6. כִּתְבֵי הַקַפִּיטַן

רָכַבְנוּ לְלֹא מַעְצוֹר, עַד שֶׁעָצַרְנוּ מוּל דֶלֶת בֵּיתוֹ שֶׁל ד"ר לִיבְסִי. הַבִּנְיָן הָיָה שָׁרוּי כֻּלוֹ בָּאֲפֵלָה.

הַמְפַקֵחַ דַנְס הוֹרָה לִי לִקְפֹּץ מַטָה וְלִדְפֹּק עַל הַדֶלֶת. זוֹ נִפְתְּחָה כִּמְעַט מִיָד עַל-יְדֵי הַמְשָׁרֶתֶת.

“ד”ר לִיבְסִי בַּבַּיִת?" שָׁאַלְתִּי.

“לֹא,” עָנְתָה, "הוּא בָּא הַבַּיְתָה אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם, אֲבָל הָלַךְ אַחַר-כָּךְ אֶל הַטִירָה, לִסְעֹד בְּחֶבְרָתוֹ שֶׁל הָאָצִיל טְרִילוֹנֵי.

“וּבְכֵן, בַּחוּרִים, אֶל הַטִירָה!” אָמַר הַמְפַקֵחַ דַנְס.

מֵאַחַר שֶׁהַדֶרֶךְ לֹא הָיְתָה אֲרֻכָּה, לֹא עָלִיתִי הַפַּעַם עַל גַבֵּי הַסוּס אֶלָא רַצְתִּי לְצַד סוּסוֹ שֶׁל דוֹגֶר עַד לְשַׁעֲרֵי הַטִירָה; אַחַר-כָּךְ הוֹסַפְתִּי לִפְסֹעַ בְּמַעֲלֵה הַשְׂדֵרָה הָאֲרֻכָּה, הָעוֹמֶדֶת בַּשַׁלֶכֶת וְהַשְׁטוּפָה בְּאוֹר-יָרֵחַ, עַד שֶׁהִבְחַנוּ בַּפַּס הַלָבָן שֶׁל בִּנְיְנֵי הָאֲחֻזָה, הַחוֹצָה אֶת הַגַן הַגָדוֹל וְהָעַתִּיק לְרָחְבּוֹ. כָּאן יָרַד מַר דַנְס מֵעַל גַבֵּי סוּסוֹ וְנִכְנַס יַחַד אִתִּי אֶל הַבִּנְיָן.

הַמְשָׁרֵת הוֹלִיךְ אוֹתָנוּ לְאֹרֶךְ מַעֲבָר רָפוּד בְּמַרְבַדִים וְהִצְבִּיעַ לְעֵבֶר סִפְרִיָה גְדוֹלָה, גְדוּשָׁה מַדָפִים עֲמוּסֵי סְפָרִים וּפִסְלוֹנִים; שָׁם, מִשְׁנֵי צִדֵי הָאָח הַבּוֹעֶרֶת, יָשְׁבוּ הָאָצִיל טְרִילוֹנֵי וד"ר לִיבְסִי, וּמִקְטָרוֹת בִּידֵיהֶם.

מֵעוֹלָם, עַד אוֹתוֹ רֶגַע, לֹא רָאִיתִי אָצִיל מִקָרוֹב כָּל-כָּךְ. הוּא הָיָה אָדָם גְבַהּ-קוֹמָה – שְׁנֵי מֶטְרִים וְאוּלַי יוֹתֵר – גוּפוֹ מוּצָק, תָּוֵי פָּנָיו גְלוּיִים וְנִמְרָצִים, גוֹנָם רָמַז עַל מַסָעָיו הַמְרֻבִּים; גְבִינָיו הָיוּ שְׁחוֹרִים מְאֹד, וּתְנוּעוֹתֵיהֶם הַמְהִירוֹת הֵעִידוּ עַל מֶזֶג סוֹעֵר, לֹא רָע לְטַעְמִי, אַךְ אוּלַי מְהִיר-חֵמָה.

“הִכָּנֵס, מַר דַנְס,” אָמַר בְּקוֹל, שֶׁהָיוּ בּוֹ גַאֲוָה וָחֶסֶד גַם יַחַד.

“עֶרֶב טוֹב, דַנְס,” אָמַר הָרוֹפֵא בִּמְנוֹד רֹאשׁ, “וְעֶרֶב טוֹב גַם לְךָ, גִ’ים יְדִידִי. אֵיזוֹ רוּחַ טוֹבָה הֵבִיאָה אֶתְכֶם לְכָאן?”

הַמְפַקֵחַ נִצַב בְּקוֹמָה זְקוּפָה וּקְשׁוּחָה וְהִרְצָה אֶת סִפּוּרוֹ, כְּאִלוּ הָיָה זֶה שִׁעוּר. הֱיִיתֶם צְרִיכִים לִרְאוֹת כֵּיצַד שְׁנֵי הָאֲדוֹנִים הַלָלוּ הִטוּ גוּפָם קָדִימָה, הִבִּיטוּ זֶה בָּזֶה וּמֵרֹב סַקְרָנוּת וְהַפְתָעָה שָׁכְחוּ לְעַשֵׁן. מִשֶׁשָמְעוּ כֵּיצַד חָזְרָה אִמִי אֶל הַפֻּנְדָק, חָבַט ד"ר לִיבְסִי בְּכַף-יָדוֹ עַל יְרֵכוֹ וְהָאָצִיל הֵרִיעַ “הֵידָד” וְשָׁבַר אֶת מִקְטַרְתּוֹ הָאֲרֻכָּה עַל סוֹרְגֵי הָאָח. וְעוֹד בְּטֶרֶם הִגִיעַ הַסִפּוּר לְסִיוּמוֹ קָם הָאָצִיל טְרִילוֹנֵי מִכִּסְאוֹ וְהִתְחִיל פּוֹסֵעַ אָנֶה וָאָנָה עַל פְּנֵי הַחֶדֶר, וְהָרוֹפֵא הֵסִיר מֵעַל רֹאשׁוֹ אֶת הַפֵּאָה הַנָכְרִית, כְּאִלוּ עַל-מְנָת לְהֵיטִיב לִשְׁמֹעַ; הוּא נִרְאָה בְּעֵינַי מוּזָר מְאֹד בְּגֻלְגָלְתּוֹ הַמְסֻפֶּרֶת קָצָר.

לְבַסוֹף סִיֵם הַמְפַקֵחַ אֶת סִפּוּרוֹ.

“מַר דַנְס,” פָּנָה אֵלָיו הָאָצִיל, “הִנְךָ אָדָם אַמִיץ וְיָשָׁר; וְאִם דָרַסְתָּ לְמָוֶת אוֹתוֹ נָבָל מְרֻשָׁע – אֲנִי רוֹאֶה זֹאת כִּמְעַט כְּמִצְוָה, כְּאִלוּ דָרַסְתָּ תִּיקָן אַרְסִי, וְנַעַר זֶה, הוֹקִינְס, אַף הוּא בֶּן-חַיִל בְּעֵינַי. הַתוֹאִיל בְּטוּבְךָ לְצַלְצֵל בַּפַּעֲמוֹן, הוֹקִינְס? מַר דַנְס יִתְכַּבֵּד עַתָּה בְּמַשְׁקֶה.”

“וּבְכֵן, גִ’ים,” פָּנָה אֵלַי הָרוֹפֵא, “הַאִם הַדָבָר שֶׁהֵם חִפְּשׂוּ כָּל-כָּךְ נִמְצָא בִּרְשׁוּתְךָ?”

“הִנֵה הוּא, דוֹקְטוֹר,” אָמַרְתִּי וּמָסַרְתִּי לְיָדָיו אֶת הַצְרוֹר הֶעָטוּף בְּאַבַּרְזִין.

הָרוֹפֵא בָּחַן אוֹתוֹ בִּקְפִידָה, וְהִבְחַנְתִּי כִּי אֶצְבְעוֹתָיו הִשְׁתּוֹקְקוּ מְאֹד לִפְתֹּחַ אֶת קִשׁוּרָיו; אַךְ בִּמְקוֹם לַעֲשׂוֹת זֹאת, הוּא הִכְנִיס לְאִטוֹ אֶת הַצְרוֹר לְתוֹךְ כִּיס-מְעִילוֹ.

“טְרִילוֹנֵי,” אָמַר הָרוֹפֵא, “לְאַחַר שֶׁדַנְס יְסַיֵם אֶת הַמַשְׁקֶה עָלָיו לָשׁוּב, כַּמוּבָן, אֶל יְחִידָתוֹ; אַךְ הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁהוֹקִינְס יִשָׁאֵר כָּאן וְיָלוּן בְּבֵיתִי, וּבִרְשׁוּתְךָ הָאֲדִיבָה אֲנִי מַצִיעַ כִּי נוֹצִיא אֶת הַפַּשְׁטִידָה וְנַתְקִין לוֹ אוֹתָהּ לַאֲרוּחַת-עֶרֶב.”

“כִּדְבָרֶיךָ, לִיבְסִי,” אָמַר הָאָצִיל, “לְהוֹקִינְס מַגִיעַ יוֹתֵר מִסְתָּם פַּשְׁטִידָה קָרָה.”

לְאַחַר רֶגַע הֻנְחָה עַל הַשֻׁלְחָן הַצְדָדִי פַּשְׁטִידַת יוֹנִים, וַאֲנִי זָכִיתִי בַּאֲרוּחַת-עֶרֶב הֲגוּנָה, שֶׁכֵּן הָיִיתִי רָעֵב כְּמוֹ בַּז. הַמְפַקֵחַ דַנְס סִיֵם בֵּינָתַיִם אֶת הַמַשְׁקֶה, זָכָה בִּשְׁבָחִים נוֹסָפִים וּלְבַסוֹף יָצָא לְדַרְכּוֹ.

“וְעַכְשָׁו, טְרִילוֹנֵי,” אָמַר הָרוֹפֵא.

“וְעַכְשָׁו, לִיבְסִי,” אָמַר הָאָצִיל, בְּאוֹתָהּ נְעִימַת-קוֹל.

“לְאַט לְאַט, צַעַד אַחַר צַעַד,” צָחַק ד"ר לִיבְסִי, “אַתָּה שָׁמַעְתָּ וַדַאי עַל אוֹתוֹ קַפִּיטַן פְלִינְט, הֲלֹא כֵן?”

“אִם שָׁמַעְתִּי עָלָיו!” הֵרִים הָאָצִיל אֶת קוֹלוֹ, “אַתָּה שׁוֹאֵל אִם שָׁמַעְתִּי עָלָיו! הוּא הָיָה שׁוֹדֵד-הַיָם צְמֵא-הַדָם בְּיוֹתֵר שֶׁהִפְלִיג אֵי-פַּעַם עַל גַלֵי-הַיָם. שְׁחוֹר-זָקָן הָיָה תִּינוֹק לְעֻמָתוֹ. הַסְפָרַדִים כָּל-כָּךְ פָּחֲדוּ מִפָּנָיו עַד שֶׁ – הַאֲמֵן לִי, אֲדוֹנִי – לֹא פַּעַם הִתְגָאֵיתִי בְּלִבִּי שֶׁהוּא בֶּן הָעָם הָאַנְגְלִי. בְּעֵינַי אֵלֶה רָאִיתִי אֶת מִפְרָשָׂיו נָעִים לְיַד חוֹפֵי טְרִינִידַד, וְאוֹתוֹ בֶּן-נַעֲוַת-הַמַרְדוּת הַפַּחְדָן שֶׁהִפְלַגְתִּי אִתּוֹ פָּנָה לְאָחוֹר וְנִכְנַס בְּבֶהָלָה אֶל מַעֲגָן פּוֹרְט-אוֹף-סְפֵּין.”

“כֵּן, גַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלָיו, כָּאן בְּאַנְגְלִיָה,” אָמַר הָרוֹפֵא, “אֲבָל הַשְׁאֵלָה הָעִקָרִית הִיא: הַאִם הָיָה לוֹ כֶּסֶף?”

“כֶּסֶף?!” קָרָא הָאָצִיל, נִלְהָב כֻּלוֹ, “הַאִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֶת הַסִפּוּר? מָה רָצוּ אוֹתָם נְבָלִים מִלְבַד כֶּסֶף? לְאֵיזוֹ מַטָרָה מוּכָנִים הָיוּ לְהַשְׁלִיךְ אֶת נַפְשָׁם הָאֲפֵלָה מִנֶגֶד, אִם לֹא לְמַעַן כֶּסֶף?”

“זֹאת נֵדַע מִיָד,” הֵשִׁיב הָרוֹפֵא, “אֲבָל אַתָּה צוֹעֵק וּמִתְלַהֵב כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁאֵינֶנִי מַצְלִיחַ לוֹמַר גַם מִלָה אַחַת. מַה שֶׁרְצוֹנִי לָדַעַת עַכְשָׁו הוּא: נַנִיחַ שֶׁיֵשׁ לִי כָּאן, בְּכִיסִי, אֵי-אֵלוּ רְמָזִים לַמָקוֹם הַמְדֻיָק, שֶׁבּוֹ טָמוּן אוֹצָרוֹ שֶׁל פְלִינְט; הַאִם מַטְמוֹן זֶה רָאוּי שֶׁנִטְרַח עָלָיו כָּל-כָּךְ?”

“אִם הוּא רָאוּי, אֲדוֹנִי?” הִצְטַעֵק הָאָצִיל, “אִם אָמְנָם יֵשׁ בְּיָדְךָ רְמָזִים אֵלֶה, אֶרְכּשׁ בְּלֹא שְׁהִיוֹת אֳנִיָה בְּמִסְפְּנוֹת בְּרִיסְטוֹל, אֲצָרֵף לַמִשְׁלַחַת אוֹתְךָ וְאֶת הוֹקִינְס וְאֵצֵא לַדֶרֶךְ, לָשִׂים יָדִי עַל מַטְמוֹן זֶה, גַם אִם אֶצְטָרֵךְ לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ שָׁנָה תְּמִימָה!”

“טוֹב מְאֹד,” אָמַר הָרוֹפֵא, “וְעַכְשָׁו – בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל גִ’ים – נִפְתַּח אֶת הַצְרוֹר.” וְהוּא הִנִיחַ אוֹתוֹ לְפָנָיו עַל הַשֻׁלְחָן.

הַצְרוֹר הָיה תָּפוּר הֵיטֵב, וְהָרוֹפֵא פָּתַח אֶת תִּיק-הַמַכְשִׁירִים שֶׁלוֹ וְגָזַר אֶת הַתְּפָרִים בְּעֶזְרַת הַמִסְפָּרַיִם הרָפְוּאִיִים שֶׁלוֹ. הַצְרוֹר הֵכִיל שְׁנֵי דְבָרִים – סֵפֶר עָבֶה וְגִלְיוֹן-נְיָר חָתוּם.

“קֹדֶם כֹּל נְעַיֵן בַּסֵפֶר,” הִצִיעַ הָרוֹפֵא.

הָאָצִיל וַאֲנִי הֵצַצְנוּ מֵעַל לִכְתֵפָיו, בְּשָׁעָה שֶׁיָדָיו פָּתְחוּ אֶת הַסֵפֶר; שֶׁכֵּן ד“ר לִיבְסִי הִזְמִין אוֹתִי בְּרֹב אֲדִיבוּת לַעֲמֹד לְצִדוֹ, כְּדֵי שֶׁגַם אֲנִי אֵהָנֶה מִן הַבְּדִיקָה הַמְרַתֶּקֶת. עַל הַדַף הָרִאשׁוֹן מָצָאנוּ רַק כַּמָה שִׁרְבּוּטִים, מִן הַסוּג שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בְּעֵטוֹ מִתּוֹךְ שִׁעֲמוּם, אוֹ לְצֹרֶךְ אִמוּנִים. אַחַד הַשִׁרְבּוּטִים הַלָלוּ הִזְכִּיר לִי אֶת כְּתֹבֶת הַקַעֲקַע: “בִּילִי בּוֹנְס בָּחוּר כָּאֶרֶז”; הָאֲחֵרִים הָיוּ: “מַר ב. בּוֹנְס, חוֹבֵל”, “אֵין יוֹתֵר רוּם”, “עַל-יַד פַּלְם-קִי הוּא חָטַף אֶת זֶה”, וְעוֹד כָּל-מִינֵי קִשְׁקוּשִׁים, מַרְבִּיתָם מִלִים בּוֹדְדוֹת חַסְרוֹת מַשְׁמָעוּת. הִסְתַּקְרַנְתִּי מְאֹד לָדַעַת מִי הָיָה הָאִישׁ שֶׁ”חָטַף אֶת זֶה", וּמַהוּ “זֶה” שֶׁהוּא חָטַף; סַכִּין בַּגַב, כַּנִרְאֶה.

“חָכְמָה רַבָּה אֵין כָּאן,” אָמַר ד"ר לִיבְסִי, בְּהוֹסִיפוֹ לְעַלְעֵל בְּדַפֵּי הַסֵפֶר.

תְּרֵיסַר הַדַפִּים הַבָּאִים הָיוּ מְלֵאִים וּגְדוּשִׁים בְּכָל מִינֵי רִשׁוּמִים מוּזָרִים. בְּשׁוּלֵי אַחַת הַשׁוּרוֹת נִרְשַׁם תַּאֲרִיךְ וּמִתַּחְתָּיו סְכוּם כֶּסֶף, כְּמוֹ בְּסִפְרֵי חֶשְׁבּוֹנוֹת רְגִילִים; אַךְ בִּמְקוֹם מִלוֹת הֶסְבֵּר מָצָאנוּ רַק צְלָבִים שׁוֹנִים בֵּין הַשְׁנַיִם. בְּ-12 בְּיוּנִי 1745, לְמָשָׁל, נִרְשַׁם סְכוּם בֶּן שִׁבְעִים לִירוֹת לְחוֹבָתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, וְסִימָן בֶּן שִׁשָׁה צְלָבִים צִיֵן אֶת הַסִבָּה לְכָּךְ. בְּמִקְרִים מְעַטִים נִרְשַׁם גַם שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם, כְּגוֹן: “מוּל קָרָקַס”, אוֹ סְתָם קַוֵי-אֹרֶךְ וְקַוֵי-רֹחַב, כְּגוֹן:

19⁰2’40“;62⁰17’20”.

רִשׁוּמִים אֵלֶה הִשְׂתָּרְעוּ עַל פְּנֵי תְּקוּפָה בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּקֵרוּב, כְּשֶׁהַסְכוּמִים הוֹלְכִים וּגְדֵלִים מִדֵי פַּעַם; לְבַסוֹף נִרְשַׁם סַך-הַכֹּל נִכְבָּד, לְאַחַר חֲמִשָׁה-שִׁשָׁה תַּרְגִילֵי חִשׁוּב מֻטְעִים, וּלְיַד הַסְכוּם נִרְשְׁמוּ הַמִלִים: “בּוֹנְס – הַשָׁלָל שֶׁלוֹ”.

“אֵינֶנִי מוֹצֵא כָּאן אֶת יָדַי וְאֶת רַגְלַי,” אָמַר ד"ר לִיבְסִי.

“הַדָבָר בָּרוּר כַּשֶׁמֶשׁ בַּצָהֳרַיִם!” קָרָא הָאָצִיל, “זֶהוּ סֵפֶר-הַחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל כֶּלֶב-הַדָמִים שֶׁלָנוּ. הַצְלָבִים הָאֵלֶה מְרַמְזִים עַל אֳנִיוֹת שֶׁהִטְבִּיעוּ וּבָזְזוּ. הַסְכוּמִים מְצַיְנִים אֶת חֶלְקוֹ שֶׁל נָבָל זֶה בַּבִּזָה, וּבַמְקוֹמוֹת שֶׁעָשׂוּי לְהִתְעוֹרֵר סָפֵק הוּא רָשַׁם צִיוּן נוֹסָף; לְמָשָׁל: מוּל קָרָקַס. הִנֵה, מוּל הַחוֹף הַזֶה הֻתְקַף כְּלִי-שַׁיִט בִּישׁ-מַזָל, אֱלֹהִים יְרַחֵם עַל נִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ עַל סִפּוּנוֹ, שֶׁיָרְדוּ מִכְּבָר לִשְׁכֹּן בֵּין הָאַלְמֻגִים.”

“צָדַקְתָּ!” אָמַר הָרוֹפֵא, “וְהַסְכוּמִים הוֹלְכִים וּגְדֵלִים כְּכָל שֶׁהוּא עָלָה בְּדַרְגָה.”

לֹא הָיָה עוֹד דָבָר נוֹסָף בְּמַחְבֶּרֶת מְכֹרֶכֶת זוֹ, מִלְבַד שֵׁמוֹת שֶׁל מְקוֹמוֹת שׁוֹנִים בַּדַפִּים הָרֵיקִים שֶׁבְּסוֹפָהּ וְטַבְלַת- הַשְׁוָאָה שֶל מַטְבְּעוֹת צָרְפָתִיִים, סְפָרַדִיִים וְאַנְגְלִיִים, אֵלֶה מוּל אֵלֶה.

“הֲרֵי לְךָ גֶבֶר יְסוֹדִי,” אָמַר הָרוֹפֵא, “הוּא לֹא יַנִיחַ לְאִישׁ לְרַמוֹתוֹ.”

“וְעַכְשָׁו,” הִכְרִיז הָאָצִיל, “נִבְדֹק אֶת הַדָבָר הַשֵׁנִי.”

הַגִלָיוֹן הָיָה חָתוּם בִּמְקוֹמוֹת אֲחָדִים עַל-יְדֵי אֶצְבָּעוֹן; כַּנִרְאֶה אוֹתוֹ אֶצְבָּעוֹן עַצְמוֹ שֶׁמָצָאתִי בְּכִיסוֹ שֶׁל הַקַפִּיטַן. הָרוֹפֵא פָּתַח אֶת הַחוֹתָמוֹת בִּזְהִירוּת רַבָּה, וּלְבַסוֹף נִפְרְשָׂה לְעֵינֵינוּ מַפָּה שֶׁל אִי, עִם צִיוּנִים שֶׁל קַוֵי-אֹרֶךְ וְקַוֵי-רֹחַב, צִיוּנֵי עֹמֶק, שֵׁמוֹת שֶׁל גְבָעוֹת, מִפְרָצִים וּמַעֲגָנִים וְכָל צִיוּן אַחֵר, הַדָרוּשׁ לָאֳנִיָה לְמַעַן תּוּכַל לְהָטִיל עֹגֶן לְיַד חוֹפָיו. אָרְכּוֹ שֶׁל הָאִי הָיָה כִּתְרֵיסַר קִילוֹמֶטֶר וְרָחְבּוֹ – שְׁמוֹנָה; צוּרָתוֹ הָיְתָה, אֶפְשָׁר לוֹמַר, כְּצוּרַת דְרָקוֹן הַנִצָב עַל רַגְלָיו, וְהוּא נִתְבָּרֵךְ בִּשְׁנֵי מַעֲגָנִים סְגוּרִים. בְּמֶרְכָּזוֹ נִמְצְאָה גִבְעָה בְּשֵׁם “הַמִשְׁקֶפֶת”; צִיוּנִים אֲחָדִים נוֹסְפוּ לַמַפָּה בְּמוֹעֵד מְאֻחָר יוֹתֵר, וְהַבּוֹלְטִים שֶׁבָּהֶם שְׁלשָׁה צְלָבִים, שֶׁצֻיְרוּ בִּדְיוֹ אֲדֻמָה – שְׁנַיִם בְּחֶלְקוֹ הַצְפוֹנִי שֶׁל הָאִי וְאֶחָד בִּדְרוֹם – מַעֲרָב; וּלְצִדוֹ שֶׁל צְלָב אַחֲרוֹן זֶה נִרְשְׁמוּ בְּאוֹתָהּ דְיוֹ אֲדֻמָה, בְּאוֹתִיוֹת קְטַנוֹת וּבְרוּרוֹת מִאֹד, הַשׁוֹנוֹת מְאֹד מִן הַכְּתָב הַמִתְנוֹדֵד שֶׁל הַקַפִּיטַן, מִלִים אֵלֶה: “כָּאן מְקוֹם הַמַטְמוֹן”.

עַל צִדָהּ הָאֲחוֹרִי שֶׁל הַמַפָּה רָשְׁמָה אוֹתָהּ יָד אֶת הַמֵידַע הַבָּא:

עֵץ גָבוֹהַּ, כֶּתֶף גִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת, נוֹשֵׂא נְקֻדַת-צִיוּן אֶל צ.מ-צ.צ.מז.

אִי הַשְׁלָדִים, מז.ד.מז. וּלְיַד מז.

10 רֶגֶל

מְטִיל-הַכֶּסֶף בִּצְפוֹן הַמַחֲבוֹא. אֶפְשָׁר לִמְצֹא אוֹתוֹ עַל-יְדֵי כִּווּן הַתֵּל הַמִזְרָחִי, 10 אַמוֹת מִדָרוֹם לַצוּק הַשָׁחוֹר, כְּשֶׁהַפָּנִים מוּלוֹ.

אֶת הַנֶשֶׁק קַל לִמְצֹא בְּגִבְעַת-הַחוֹל, נְקֻדָה צ. מִן הַכֵּף הַצְפוֹנִי.

ג'. פ.

זֶה הָיָה הַכֹּל; אַךְ כְּכָל שֶׁהַהֶסְבֵּרִים הָיוּ קְצָרִים וּבִלְתִּי-מוּבָנִים לִי, הֵם מִלְאוּ אֶת לִבּוֹתֵיהֶם שֶׁל הָאָצִיל וְד"ר לִיבְסִי שִׂמְחָה.

“לִיבְסִי,” אָמַר הָאָצִיל טְרִילוֹנֵי, “עָלֶיךָ לִנְטשׁ מִיָד אֶת הַמִקְצוֹעַ הֶעָלוּב שֶׁלְךָ, מָחָר אֲנִי יוֹצֵא לִבְּרִיסְטוֹל. בְּעוֹד שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת – שְׁלשָה שָׁבוּעוֹת! – שְׁבוּעַיִם – עֲשָׂרָה יָמִים – תַּעֲמֹד לִרְשׁוּתֵנוּ הָאֳנִיָה הַטוֹבָה בְּיוֹתֵר, וְעַל סִפּוּנָהּ – הַצֶוֶת הַמֻבְחָר בְּיוֹתֵר שֶׁנִתָּן לְהַשִׂיג בְּאַנְגְלִיָה. הוֹקִינְס יִהְיֶה נַעַר-סִפּוּן. אַתָּה תִּהְיֶה נַעַר-סִפּוּן מְפֻרְסָם, הוֹקִינְס! אַתָּה, לִיבְסִי תִּהְיֶה רוֹפֵא הָאֳנִיָה. אֲנִי אֶהְיֶה אַדְמִירַל. נִקַח אִתָּנוּ אֶת רֶדְרוּת, ג’וֹיְס וְהַנְטֶר. נִזְכֶּה לְרוּחוֹת נוֹחוֹת, שַׁיִט מָהִיר, נִווּט קַל וּלְבַסוֹף נִגְרוֹף שֶׁפַע שֶׁל מַטְמוֹנִים, שֶׁתּוֹדוֹת לָהֶם נוּכַל לְבַלוֹת אֶת שְׁאֵרִית יָמֵינוּ בַּאֲכִילָה, תַּעֲנוּגוֹת וְשַׁעֲשׁוּעִים.”

“טְרִילוֹנֵי,” אָמַר הָרוֹפֵא, “אֲנִי מוּכָן לְהִצְטָרֵף אֵלֶיךָ; וְגַם גִ’ים יִלָוֶה אֵלֵינוּ. יֵשׁ לִי בִּטָחוֹן רַב בְּהַצְלָחַת הַמְשִׂימָה; אַךְ יֵשׁ אָדָם אֶחָד, שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁשׁ מִפָּנָיו.”

“מִי הוּא?” צָעַק הָאָצִיל, “קְרָא אֶת הַכֶּלֶב בִּשְׁמוֹ!”

“אַתָּה,” הֵשִׁיב הָרוֹפֵא, “שֶׁכֵּן אֵינְךָ מְסֻגַל לִבְלֹם אֶת פִּיךָ. אֵין אָנוּ הַיְחִידִים הַיוֹדְעִים עַל קִיוּמוֹ שֶׁל מִסְמָךְ זֶה. אוֹתָם נְבָלִים, שֶׁתָּקְפוּ הַלַיְלָה אֶת הַפֻּנְדָק, וְחַבְרֵיהֶם שֶׁנִשְׁאֲרוּ מֵאָחוֹר, עַל סִפּוּנָהּ שֶׁל הַדוּ-תָּרְנִית; כָּל אֵלֶה חוֹמְדֵי בֶּצַע צְמֵאֵי דָם, שֶׁיַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּדֵי לְהַנִיחַ אֶת יָדָם עַל הַמַטְמוֹן הַזֶה. אָסוּר לְאִישׁ מֵאִתָּנוּ לְהִמָצֵא לְבַדוֹ עַד לְיוֹם הַהַפְלָגָה. גִ’ים וַאֲנִי נִצָמֵד זֶה אֶל זֶה; אַתָּה תֵּצֵא לִבְּרִיסְטוֹל יַחַד עִם ג’וֹיְס וְהַנְטֶר; וְהֶחָשׁוּב מִכֹּל – אַף לֹא מִלָה אַחַת עַל הַתַּגְלִית שֶׁלָנוּ!”

“לִיבְסִי,” הִכְרִיז הָאָצִיל, “אַתָּה צוֹדֵק כְּתָמִיד. אֲנִי אֶשְׁתֹּק כְּדָג!”

7. אֲנִי מַגִיעַ לְבְּרִיסְטוֹל

הַהֲכָנוֹת לַהַפְלָגָה נִמְשְׁכוּ זְמַן רַב יוֹתֵר מִשֶׁהָאָצִיל טְרִילוֹנֵי תֵּאֵר לְעַצְמוֹ; וְאַף אַחַת מִתָּכְנִיוֹתֵינוּ – גַם לֹא כַּוָנָתוֹ שֶׁל ד"ר לִיבְסִי לְהַחֲזִיק אוֹתִי לְצִדוֹ – לֹא יָכְלָה לְהִתְמַמֵשׁ כְּפִי שֶׁרָצִינוּ. הָרוֹפֵא נֶאֱלַץ לִנְסֹעַ לְלוֹנְדוֹן, כְּדֵי לִמְצֹא מַחֲלִיף; הָאָצִיל הָיָה עָסוּק וְטָרוּד בִּבְּרִיסְטוֹל, וְעָלַי נִגְזַר לִשְׁהוֹת בַּטִירָה תַּחַת פִּקוּחוֹ שֶׁל רֶדְרוּת הַקָשִׁישׁ, מְפַקֵחַ הַצַיִד. חָיִיתִי כִּמְעַט כְּאָסִיר, אַךְ רֹאשִׁי הָיָה מָלֵא צִפִּיוֹת וַחֲלוֹמוֹת עַל הַפְלָגוֹת בְּלֶב-יָם, בִּקוּרִים בְּאִיִים מוּזָרִים וּשְׁאָר הַרְפַּתְקָאוֹת מְרַתְּקוֹת. רָכַנְתִּי שָׁעוֹת רַבּוֹת עַל הַמַפָּה וְלָמַדְתִּי בְּעַל-פֶּה אֶת כָּל פְּרָטֶיהָ. בְּשִׁבְתִּי לְיַד הָאָח הַבּוֹעֶרֶת הֵבִיא אוֹתִי דִמְיוֹנִי אֶל אִי-הַמַטְמוֹן; סִיַרְתִּי בְּכָל פִּנוֹתָיו, טִפַּסְתִּי אֶלֶף פְּעָמִים אֶל פִּסְגָתָהּ שֶׁל גִבְעַת-הַמִשְקֶפֶת. לִפְעָמִים הָיָה הָאִי מָלֵא פִּרְאֵי-אָדָם, שֶׁפָּתְחוּ עָלֵינוּ בְּמִלְחָמָה; פְּעָמִים אֲחֵרוֹת הוּא שָׁרַץ חַיוֹת-טֶרֶף, שֶׁרָדְפוּ אַחֲרֵינוּ. אַךְ גַם בַּחֲלוֹמוֹתַי הַנוֹעָזִים בְּיוֹתֵר לֹא חָזִיתִי הַרְפַּתְקָאוֹת מוּזָרוֹת וְנוֹרָאוֹת כָּל-כָּךְ, כְּפִי שֶׁעָבְרוּ עָלֵינוּ בַּמְצִיאוּת.

הַשָׁבוּעוֹת חָלְפוּ לָהֶם, עַד שֶׁיוֹם בָּהִיר אֶחָד הִגִיעַ מִכְתָּב אֶל ד"ר לִיבְסִי בְּצֵרוּף הוֹרָאָה זוֹ: “בְּמִקְרֶה שֶׁל הֵעָדְרוּת, יִפָּתַח בִּידֵי תּוֹם רֶדְרוּת אוֹ הוֹקִינְס הַצָעִיר”. מִלֵאנוּ אֶת הַהוֹרָאָה וּמָצָאנוּ – אוֹ לְיֶתֶר דִיוּק: מָצָאתִי, כִּי הַמַשְׁגִיחַ לֹא הִצְטַיֵן בְּיוֹתֵר בִּקְרִיאַת אוֹתִיוֹת דְפוּס – בַּמַעֲטָפָה אֶת הַמִכְתָּב הַבָּא:

בְּרִיסְטוֹל, פֻּנְדַק הָעֹגֶן, 1 בְּמַרְס

לִיבְסִי הַיָקָר, כֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִי יוֹדֵעַ אִם אַתָּה נִמְצָא בַּטִירָה אוֹ בְּלוֹנְדוֹן, אֲנִי שׁוֹלֵחַ מִכְתָּב זֶה בִּשְׁנֵי עֳתָקִים אֶל שְׁנֵי הַמְקוֹמוֹת.

הָאֳנִיָה נִקְנְתָה, שֻׁפְּצָה וְהִיא מוּכָנָה עַתָּה לְהַפְלָגָה. בְּכָל יְמֵי חַיֶיךָ לֹא רָאִיתָ דוּ-תָּרְנִית נֶהְדֶרֶת יוֹתֵר – יֶלֶד מְסֻגָל לְנַוֵט אוֹתָהּ! הַקִבּוּל – מָאתַיִם טוֹן; הַשֵׁם – “הִסְפַּנְיוֹלָה”.

הִשַׂגְתִּי אוֹתָה בְּאֶמְצָעוּת יְדִידִי הַוָתִיק בְּלֶנְדְלִי, שֶׁהוֹכִיחַ עַצְמוֹ בֶּן-חַיִל מֻכְשָׁר לְהַפְלִיא. הַבָּחוּר הַנֶהְדָר הַזֶה מַמָשׁ שִׁעְבֵּד עַצְמוֹ לְמַעֲנִי, וְכָמוֹהוּ נָהַג גַם כָּל אֶחָד אַחֵר בִּבְּרִיסְטוֹל, בְּרֶגַע שֶׁשָׁמַע מַהוּ מְחוֹז-חֶפְצֵנוּ – כַּוָנָתִי לַמַטְמוֹן…

“רֶדְרוּת,” אָמַרְתִּי, בְּהַפְסִיקִי אֶת קְרִיאַת הַמִכְתָּב, “זֶה לֹא יִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ד”ר לִיבְסִי. הָאָצִיל בְּכָל-זֹאת פִּטְפֵּט."

"נָכוֹן, אֲבָל זֹאת הַזְכוּת שֶׁלוֹ, "רָטַן מְפַקֵחַ-הַצַיִד, “הָרוּם נִכְנָס – הַסוֹד יוֹצֵא, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים.”

וִתַּרְתִּי עַל הֶעָרוֹת נוֹסָפוֹת וְהִמְשַׁכְתִּי בִּקְרִיאָה:

בְּלֶנְדְלִי עַצְמוֹ מָצָא אֶת הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה”, וּבְרֹב כִּשְׁרוֹנוֹ גַם רָכַש אוֹתָהּ בִּמְחִיר פָּעוּט. כַּמָה אֲנָשִׁים בִּבְּרִיסְטוֹל, הַמִתְנַגְדִים לִבְּלֶנְדְלִי, הֶעֱלִילוּ עַל אָדָם הָגוּן זֶה, כִּי הוּא מְסֻגָל לַעֲשׂוֹת הַכֹּל לְמַעַן בֶּצַע כֶּסֶף, וְכִי הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” הָיְתָה שַׁיֶכֶת לוֹ וְהוּא מָכַר אוֹתָהּ לִי בִּמְחִיר מֻפְרָז בְּיוֹתֵר – עַלִילָה שְׁקוּפָה בְּיוֹתֵר. עַל כָּל פָּנִים, אִישׁ מֵהֶם אֵינוֹ מֵעֵז לִכְפֹּר בִסְגֻלוֹתֶיהָ שֶׁל אֳנִיָה זוֹ.

עַד כֹּה לֹא נִתְקַלְתִּי בְּשׁוּם מִכְשׁוֹל. אָמְנָם, הַפּוֹעֲלִים עָבְדוּ בְּאִטִיוּת מַרְגִיזָה, אַךְ הַזְמַן רִפֵּא זֹאת. הַצֶוֶת גַם הוּא הִטְרִיד אֶת מְנוּחָתִי. רָצִיתִי לְהַשִׂיג חֲבוּרָה מְגֻבֶּשֶׁת שֶׁל יַמָאִים, כְּדֵי לְהִמָנַע מִסַכָּנָה אֶפְשָׁרִית שֶׁל פִּירָטִים, יְלִידִים וּשְׁאָר בְּנֵי בְּלִיַעַל, וְהִתְחַלְתִּי לַחֲשׁשׁ שֶׁאֲפִילוּ הַשֵׁד בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ לֹא יוּכַל לָבוֹא לְעֶזְרָתִי; עַד שֶׁהַמַלְאָךְ הַטוֹב הִמְצִיא לִי בְּדִיוּק אֶת הָאִישׁ שֶׁחִפַּשְׂתִּי.

עָמַדְתִּי עַל הַסִפּוּן, וּלְגַמְרֵי בְּמִקְרֶה הִתְחַלְתִּי לְשׂוֹחֵחַ אִתּוֹ. גִלִיתִי מִיָד שֶׁזֶהוּ סַפָּן וָתִיק, בַּעַל מִסְבָּאָה, הַמַכִּיר אֶת כָּל יוֹרְדֵי-הַיָם בִּבְּרִיסְטוֹל; הוּא נַעֲשָׂה חוֹלֶה עַל הַיַבָּשָׁה, כָּךְ סִפֵּר לִי, וְעַל כֵּן מְחַפֵּשׂ הוּא מִשְׂרַת טַבָּח עַל אֳנִיָה, כְּדֵי לְהַפְלִיג שׁוּב בַּיָם. אוֹתוֹ בֹּקֶר הוּא דִדָה אֶל הַחוֹף, לִדְבָרָיו, כְּדֵי לִשְׁאֹף אֶל קִרְבּוֹ אֶת רֵיחַ הַיָם הַמָלוּחַ.

הַדָבָר נָגַע מְאֹד אֶל לִבִּי – כְּפִי שֶׁהָיָה נוֹגֵעַ גַם אֶל לִבְּךָ – וּבוֹ בַּמָקוֹם מִנִיתִי אוֹתוֹ טַבַּח הָאֳנִיָה. ג’וֹן סִילְבֶר הָאָרֹךְ – זֶה שְׁמוֹ – הוּא קְטוּעַ רֶגֶל; אֲבָל אֲנִי רָאִיתִי זֹאת כְּהַמְלָצָה, שֶׁכֵּן הוּא אִבֵּד אֶת רַגְלוֹ בְּשֵׁרוּת הַמוֹלֶדֶת תַּחַת פִּקוּדוֹ שֶׁל הוֹק הַמְהֻלָל. הוּא אֵינֶנוּ מְקַבֵּל שׁוּם קִצְבָה – תָּאֵר לְעַצְמְךָ, לִיבְסִי, בְּאֵיזוֹ תְּקוּפָה חֲשׁוּכָה אָנוּ חַיִים!

בְּקִצוּר, תְּחִלָה חָשַׁבְתִּי שֶׁהִשַׂגְתִּי רַק טַבָּח, אַךְ בְּעֶצֶם גִלִיתִי צֶוֶת שָׁלֵם. תּוֹךְ יָמִים אֲחָדִים הִצִיג לְפָנַי סִילְבֶר חֲבוּרָה, שֶׁכָּלְלָה אֶת הַמַלָחִים הַקְשׁוּחִים בְּיוֹתֵר שֶׁאַתָּה מְסֻגָל לְהַעֲלוֹת בְּדִמְיוֹנְךָ – לֹא יָפִים לְמַרְאֶה, אֲבָל בַּעֲלֵי חָזוּת אַמִיצָה וְנוֹעֶזֶת. יָכֹלְנוּ לְאַיֵשׁ בָּה פְרִיגָטָה.

ג’וֹן הָאָרֹךְ גַם סִלֵק שְׁנַיִם מִשִׁבְעַת הָאֲנָשִׁים שֶׁשָׂכַרְתִּי לִפְנֵי כֵן. הוּא הוֹכִיחַ לִי בִּן-רֶגַע כִּי הֵם אֵינָם אֶלָא סְחָבוֹת יְרֻקוֹת, שֶׁפָּשׁוּט אָסוּר לְשַׁתֵּף אוֹתָם בְּהַרְפַּתְקָה מְסֻכֶּנֶת שֶׁכָּזֹאת.

אֲנִי בָּרִיא וּמָלֵא מֶרֶץ לְהַפְלִיא – אוֹכֵל כְּמוֹ שׁוֹר, יָשֵׁן כְּבוּל-עֵץ, וּבְכָל-זֹאת לֹא אֵדַע מְנוּחָה בְּטֶרֶם אַשְׁמִיעַ אֶת הַפְּקֻדָה: הָרִימוּ הָעֹגֶן! קָדִימָה אֶל הַיָם! הוֹצִיאוּ הַמַטְמוֹן! שִׁכְרוֹן-הַיָם הוּא שֶׁסִחְרֵר אֶת רֹאשִׁי. וּבְכֵן, לִיבְסִי, בּוֹא מִיָד. אַל תְּבַזְבֵּז גַם שָׁעָה אַחַת לָרִיק, אִם אָמְנָם מְכַבֵּד אַתָּה אוֹתִי.

שְׁלַח אֶת הוֹקִינְס הַצָעִיר עִם רֶדְרוּת, לוֹמַר שָׁלוֹם לְאִמוֹ, וְאַחַר-כָּךְ בּוֹאוּ חִישׁ מַהֵר אֶל בְּרִיסְטוֹל.

ג’וֹן טְרִילוֹנֵי

נ.ב. – לֹא סִפַּרְתִּי לְךָ כִּי בְּלֶנְדְלִי (שֶׁיִשְׁלַח סְפִינַת-חִפּוּשׂ אַחֲרֵינוּ אִם לֹא נָשׁוּב עַד סוֹף אוֹגוּסְט) מָצָא בָּחוּר נִפְלָא לְטִפּוּל בַּמִפְרָשִׂים – מַמָשׁ אוֹצָר! ג’וֹן סִילְבֶר גִלָה בַּרְנָשׁ מֻכְשָׁר מְאֹד לְמִשְׂרַת חוֹבֵל; שְׁמוֹ אֶרוֹאוּ. רַב-הַמַלָחִים שֶׁלָנוּ יוֹדֵעַ גַם לִנְהֹג בְּיַד-בַּרְזֶל, לִיבְסִי, כָּךְ שֶׁמִשְמַעַת צְבָאִית תִּשְׂרֹר עַל “הִסְפַּנְיוֹלָה” הַטוֹבָה.

שָׁכַחְתִּי לְסַפֵּר לְךָ כִּי סִילְבֶר הוּא אָדָם בַּעַל-נְכָסִים. חֶשְׁבּוֹן הַבַּנְק שֶׁלוֹ לֹא נִמְצָא מֵעוֹלָם בִּמְשִׁיכַת-יֶתֶר. אִשְׁתּוֹ הִיא שֶׁתְּנַהֵל אֶת הַמִסְבָּאָה בְּהֵעָדְרוֹ, וַאֲנִי מְנַחֵשׁ כִּי הֵן הָאִשָׁה וְהֵן מַצַב-הַבְּרִיאוּת הֵם הַמַחֲזִירִים אוֹתוֹ אֶל חַיֵי הַנְדוּדִים.

ג'. ט.

נ.נ.ב. – הוֹקִינְס רַשַׁאי לְבַלוֹת לַיְלָה אֶחָד עִם אִמוֹ.

ג'. ט.

אַתֶּם רַשָׁאִים לְתָאֵר לְעַצְמְכֶם כַּמָה הִלְהִיב אוֹתִי הַמִכְתָּב הַזֶה. לֹא יָדַעְתִּי אֶת נַפְשִׁי מֵרֹב עֲלִיצוּת. וְאִם אֵי-פַּעַם תִּעַבְתִּי אָדָם בְּחַיַי – הָיָה זֶה תּוֹם רֶדְרוּת, שֶׁלֹא עָשָׂה דָבָר אֶלָא רַק רָטַן וְקוֹנֵן. כָּל אָדָם אַחֵר בָּאֲחֻזָה הָיָה שָׂמֵחַ לְהִמָצֵא בִּנְעָלָיו, אַךְ דַוְקָא בּוֹ בָּחַר הָאָצִיל; וּבְחִירָתוֹ שֶׁל הָאָצִיל טְרִילוֹנֵי הָיְתָה חֹק בַּל-יַעֲבֹר בְּרַחֲבֵי הָאֲחֻזָה.

לַמָחֳרָת עִם בֹּקֶר יָצָאָנוּ שְׁנֵינוּ בָּרֶגֶל אֶל ‘אַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ’, מָצָאתִי אֶת אִמִי בְּרִיאָה וּבְמַצַב-רוּחַ מְרוֹמָם. הַקַפִּיטַן, שֶׁגָרַם לָנוּ צָרוֹת רַבּוֹת כָּל-כָּךְ, עָבַר אֶל עוֹלָם, אֲשֶׁר בּוֹ אֵין הָרְשָׁעִים מְצִיקִים עוֹד. הָאָצִיל צִוָה לְשַׁקֵם אֶת הַפֻּנְדָק; הַחֲדָרִים וְהַשֶׁלֶט נִצְבְּעוּ מֵחָדָשׁ, רְהִיטִים חֲדָשִׁים נוֹסְפוּ, בֵּינֵיהֶם כֻּרְסָה נָאָה לְאִמִי, אֲשֶׁר נִצְבָה לְיַד הַדֶלְפֵּק. הוּא גַם הִשִׂיג לְמַעֲנָה שׁוּלְיָה, שֶׁיְסַיֵעַ לָהּ בַּעֲבוֹדָתָהּ בִּתְקוּפַת הֵעָדְרִי.

בְּרֶגַע שֶׁרָאִיתִי נַעַר זֶה תָּפַסְתִּי לָרִאשׁוֹנָה אֶת מַצָבִי. עַד אוֹתוֹ רֶגַע הָיוּ כָּל הִרְהוּרַי נְתוּנִים בַּהַרְפַּתְקָאוֹת הַמְצַפּוֹת לִי, וְלֹא הִרְהַרְתִּי כְּלָל בַּבַּיִת שֶׁאֲנִי עוֹזֵב מֵאֲחוֹרַי. וְעַתָּה, לְמַרְאֵה נַעַר זָר וּמְגֻשָׁם זֶה, שֶׁיְמַלֵא אֶת מְקוֹמִי לְיַד אִמִי, נִתְמַלְאוּ עֵינַי פִּתְאֹם בִּדְמָעוֹת. חוֹשְׁשַׁנִי כִּי מֵרַרְתִּי אֶת חַיָיו שֶׁל אוֹתוֹ נַעַר, שֶׁכֵּן בִּהְיוֹתוֹ יָרֹק בְּסוּג זֶה שֶׁל עֲבוֹדָה חִפַּשְׂתִּי כָּל הִזְדַמְנוּת כְּדֵי לִרְדוֹת בּוֹ וּלְהַעֲלִיבוֹ, וְהַדָבָר עָלָה בְּיָדִי בְּנָקֵל.

הַלַיְלָה חָלַף-עָבַר, וּלְמָחֳרַת הַיוֹם, אַחֲרֵי הָאֲרוּחָה, יָצָאתִי עִם רֶדְרוּת לַדֶרֶךְ. אָמַרְתִּי “שָׁלוֹם” לְאִמִי, לַנוֹף אֲשֶׁר בּוֹ חָיִיתִי מִיוֹם הִוָלְדִי, וְלַפֻּנְדָק הַנוֹשָׁן וְהָאָהוּב, שֶׁמֵאָז נִצְבַּע מֵחָדָשׁ לֹא הָיָה עוֹד אָהוּב עָלַי כָּל-כָּךְ. הַמַחֲשָׁבָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלִי נָסַבָּה עַל הַקַפִּיטַן, שֶׁפָּסַע פְּעָמִים רַבּוֹת כָּל-כָּךְ לְאֹרֶךְ הַחוֹף, הַכּוֹבַע מֻפְשַׁל-הַשׁוּלַיִם לְרֹאשׁוֹ, הַצַלֶקֶת עַל לֶחְיוֹ וּקְנֵה-הַמִשְׁקֶפֶת מִתַּחַת לִזְרוֹעוֹ. כַּעֲבֹר רֶגַע פָּנִינוּ בְּעִקוּל-הַדֶרֶךְ וְהַבַּיִת נֶעְלַם מֵעֵינַי.

עִם עֶרֶב עָלִינוּ עַל קְרוֹן-הַדֹאַר בְּרוֹיַאל ג’וֹרְג'. נִדְחַקְתִּי בֵּין רֶדְרוּת לְבֵין אָדוֹן קָשִׁישׁ וְחָסֹן, וְעַל אַף הַתְּנוּעָה הַמְהִירָה וַאֲוִיר-הַלַיְלָה הַצוֹנֵן שָׁקַעְתִּי עַד מְהֵרָה בִּתְנוּמָה. יָשַׁנְתִּי כְּבוּל-עֵץ מַרְבִּית הַדֶרֶךְ, וּלְבַסוֹף הִתְעוֹרַרְתִּי עַל-יְדֵי חֲבָטָה בֵּין הַצְלָעוֹת. פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי וּמָצָאתִי כִּי הַקָרוֹן עוֹמֵד מוּל בִּנְיָן גָדוֹל בִּרְחוֹבָה שֶׁל עִיר, וְכִי הַשֶׁמֶשׁ זָרְחָה זֶה מִכְּבָר.

“אֵיפֹה אֲנַחְנוּ?” שָׁאַלְתִּי.

“בְּרִיסְטוֹל,” עָנָה תּוֹם, “צָרִיךְ לָרֶדֶת.”

טְרִילוֹנֵי שָׂכַר דִירָה בְּאַכְסַנְיָה בְּמוֹרַד הָרָצִיף, כְּדֵי לְפַקֵחַ עַל הָעֲבוֹדָה. הָלַכְנוּ אֵלֶיהָ בָּרֶגֶל וְדַרְכֵּנוּ נִמְשְׁכָה, לְשִׂמְחָתִי הַגוֹאָה, לְאוֹרֶךְ מְזָחִים, לְצִדָן שֶׁל אֳנִיוֹת רַבּוֹת – מִכָּל גֹדֶל וְצוּרָה וּלְאֹם. בְּאַחַת מֵהֶן שָׁרוּ הַמַלָחִים תּוֹךְ כְּדֵי עֲבוֹדָה; בְּאַחֶרֶת הִתְנַדְנְדוּ אֲנָשִׁים גָבוֹהַּ מֵעַל רֹאשִׁי עַל חֲבָלִים, שֶׁלֹא הָיוּ עָבִים יוֹתֵר מִקוּרֵי עַכָּבִישׁ. אַף-עַל-פִּי שֶׁכָּל יָמַי עָבְרוּ בְּסָמוּךְ לַחוֹף, מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי קָרוֹב כָּל-כָּךְ אֶל הַיָם כִּבְאוֹתוֹ יוֹם. רֵיחָם שֶׁל הַמֶלַח וְהַזֶפֶת הָיוּ חֲדָשִׁים לִנְחִירַי. עָבַרְתִּי עַל פְּנֵי מַלָחִים רַבִּים וּקְשִׁישִׁים, שֶׁנָשְׂאוּ עֲגִילִים בְּאָזְנֵיהֶם וְשִׂפְמֵיהֶם הַגְדוֹלִים הִתְעַגְלוּ כְּטַבָּעוֹת, וַאֲשֶׁר צַמָתָם הִתְנַדְנְדָה מֵאָחוֹר בְּעֵת הֲלִיכָתָם הַיַמִית-הַמִתְנַדְנֶדֶת. אָכֵן, הָיוּ אֵלֶה מַרְאוֹת מַלְהִיבִים.

וַאֲנִי עַצְמִי עוֹמֵד לְהַפְלִיג בְּקָרוֹב אֶל לֵב-יָם! אַפְלִיג עַל סִפּוּנָה שֶׁל אֳנִיָה דוּ-תָּרְנִית, בְּחֶבְרָתָם שֶׁל חוֹבְלִים אַמִיצִים וְיַמָאִים יוֹדְעֵי שִׁיר בַּעֲלֵי-צַמָה. נַפְלִיג בַּיָם אֶל אִי נִדָח וּנְחַפֵּשׂ בּוֹ מַטְמוֹנִים!

בְּעוֹד אֲנִי צוֹעֵד וְהוֹזֶה בְּהָקִיץ, הִגַעְנוּ פִּתְאֹם אֶל פִּתְחָה שֶׁל אַכְסַנְיָה גְדוֹלָה וּפָגַשְׁנוּ בָּהּ אֶת הָאָצִיל טְרִילוֹנֵי, לָבוּשׁ בַּחֲלִיפַת קְבַרְנִיט כְּחֻלָה. הוּא פָּסַע לִקְרָאתֵנוּ בְּחִיוּךְ רָחָב, בְּחַקוֹתוֹ אֶת הֲלִיכָתוֹ שֶׁל יוֹרֵד-יָם.

“בְּרוּכִים הַבָּאִים!” קָרָא לְעֶבְרֵנוּ, “וְהַדוֹקְטוֹר בָּא אֶמֶשׁ מִלוֹנְדוֹן. הֵידָד, הַצֶוֶת שָׁלֵם עַכְשָׁו!”

“הוֹי, אֲדוֹנִי,” פָּנִיתִי אֵלָיו, “מָתַי אֲנַחְנוּ מַפְלִיגִים?”

“מַפְלִיגִים,” אָמַר, “אֲנַחְנוּ מַפְלִיגִים מָחָר!”

8. תַּחַת שֶׁלֶט “הַמִשְׁקֶפֶת”

לְאַחַר שֶׁסִיַמְתִּי אֶת אֲרוּחַת-הַבֹּקֶר נָתַן לִי טְרִילוֹנֵי פֶּתֶק מְמֻעָן אֶל ג’וֹן סִילְבֶר, תַּחַת שֶׁלֶט “הַמִשְׁקֶפֶת”. לִדְבָרָיו, אוּכַל לִמְצֹא אֶת הַמָקוֹם בְּלֹא קשִׁי, אִם אֵלֵךְ לְאֹרֶךְ הָרְצִיפִים וַאֲחַפֵּשׂ מִסְבָּאָה קְטַנָה, שֶׁעַל פִּתְחָהּ מִתְנוֹסֶסֶת מִשְׁקֶפֶת גְדוֹלָה לְסִימָן וָשֶׁלֶט. יָצָאתִי לַדֶרֶךְ, צוֹהֵל וְשָׂמֵחַ לִקְרַאת הַהִזְדַמְנוּת שֶׁנִתְּנָה לִי לִרְאוֹת שׁוּב אֶת הָאֳנִיוֹת וְהַמַלָחִים. פִּלַסְתִּי אֶת דַרְכִּי בְּתוֹךְ עֵרֶב-רַב שֶׁל אֲנָשִׁים, עֲגָלוֹת וּצְרוֹרוֹת, שֶׁכֵּן הָרָצִיף הָיָה עַתָּה בְּעִצוּמָה שֶׁל פְּעַלְתָנוּת, עַד שֶׁמָצָאתִי לְבַסוֹף אֶת הַמִסְבָּאָה.

הָיָה זֶה מָקוֹם-בִּלוּי קָטָן וְנָעִים. שֶׁלֶט-הַמִשְׁקֶפֶת הָיָה צָבוּעַ מֵחָדָשׁ. עַל הַחַלוֹנוֹת הָיוּ תְּלוּיִים וִילוֹנוֹת אֲדֻמִים וְנָאִים, הָרִצְפָּה כֻּסְתָה חוֹל דַק וְנָקִי. מִשְׁנֵי צִדֶיהָ שֶׁל הַמִסְבָּאָה נִמְשְׁכוּ רְחוֹבוֹת, וְתוֹדוֹת לְכָךְ קַל הָיָה לִרְאוֹת אֶת הַנַעֲשֶׁה בָּאוּלָם הַגָדוֹל וְהַנָמוּךְ, עַל אַף עַנְנֵי הֶעָשָׁן שֶׁמִלְאוּ אֶתֲ חֲלָלוֹ.

הַלָקוֹחוֹת הָיוּ יוֹרְדֵי-יָם בְּרֻבָּם, וְהֵם שׂוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶם בְּקוֹלוֹת רָמִים כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁנִצְמַדְתִּי אֶל הַדֶלֶת וְחָשַׁשְׁתִּי לְהִכָּנֵס.

בְּעוֹדִי מְחַכֶּה, יָצָא אָדָם מִתּוֹךְ חֶדֶר צְדָדִי וּמִיָד יָדַעְתִּי כִּי הוּא הוּא ג’וֹן סִילְבֶר הָאָרֹךְ. רַגְלוֹ הַשְׂמָאלִית הָיְתָה קְטוּעָה מֵעַל הַבֶּרֶךְ וּמִתַּחַת לִכְתֵּפוֹ הַשְׂמָאלִית נָשָׂא קַב; הוּא נֶעֱזַר בּוֹ בִּזְרִיזוּת נִפְלָאָה וְדִדָה הָלוֹךְ וָשׁוֹב בְּקַלִילוּת שֶׁל צִפּוֹר. קוֹמָתוֹ הָיְתָה גְבוֹהָה וַחֲסֻנָה וּפָנָיו הַגְדוֹלִים חִוְרִים וּגְלוּיֵי הַבָּעָה, אַךְ בַּעֲלֵי אֲרֶשֶׁת נְבוֹנָה וְחַיְכָנִית. וְאָמְנָם, נִרְאֶה כִּי הָיָה שָׁרוּי בְּמַצַב-רוּחַ מְרוֹמָם בְּיוֹתֵר, שֶׁכֵּן עָבַר תּוֹךְ שְׁרִיקָה מִשֻׁלְחָן אֶל שֻׁלְחָן, כְּשֶׁהוּא מַשְׁמִיעַ מִלָה טוֹבָה בְּאָזְנֵי הָאֶחָד, אוֹ חוֹבֵט עַל שִׁכְמוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי מִבֵּין אוֹרְחָיו הַחֲבִיבִים עָלָיו.

עַתָּה, אִם לְהוֹדוֹת עַל הָאֱמֶת, בְּרֶגַע שֶׁקָרָאתִי אֶת תֵּאוּרוֹ שֶׁל ג’וֹן הָאָרֹךְ בְּמִכְתָּבוֹ שֶׁל טְרִילוֹנֵי, חָשַׁשְׁתִּי בְּלִבִּי כִּי הוּא הוּא וַדַאי אוֹתוֹ מַלָח קְטוּעַ-רֶגֶל, שֶׁזְמַן כֹּה רֶב צִפִּיתִי לְבוֹאוֹ אֶל “אַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ”. אַךְ מַבָּט אֶחָד לְעֵבֶר סִילְבֶר הָיָה בּוֹ דַי כְּדֵי לְהָפִיג אֶת חֲשָׁשִׁי. רָאִיתִי אֶת הַקַפִּיטַן, וְאֶת כֶּלֶב-כּוּשִׁי, וְאֶת פְּיוּ הָעִוֵר וְדִמִיתִי בְּנַפְשִׁי כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ מַה מַרְאֵהוּ שֶׁל שׁוֹדֵד-יָם – דְמוּת שׁוֹנָה לַחֲלוּטִין מֵאוֹתוֹ בַּעַל-בַּיִת הָגוּן וְטוֹב-מֶזֶג.

לְבַסוֹף אָזַרְתִּי עֹז, עָבַרְתִּי אֶת הַסַף וּפָסַעְתִּי הַיְשֵׁר לְעֵבֶר גֶבֶר זֶה, שֶׁעָמַד נִשְׁעָן עַל הַקַב וְשׂוֹחַח עִם לָקוֹחַ.

“אָדוֹן סִילְבֶר?” שָׁאַלְתִּי, כְּשֶׁאֲנִי מַחֲזִיק בְּיָדִי אֶת הַפֶּתֶק.

“כֵּן, נַעֲרִי,” הֵשִׁיב, “זֶה הַשֵׁם שֶׁלִי, עַל-בָּטוּחַ. וּמִי אַתָּה?” אַךְ בְּרֶגַע שֶׁרָאָה אֶת אִגַרְתוֹ שֶׁל טְרִילוֹנֵי אָחֲזָה אוֹתוֹ מֵעֵין חַלְחָלָה.

“הוֹ!” קָרָא בְּקוֹל רָם וְהוֹשִׁיט אֵלַי אֶת יָדוֹ, “תָּפַסְתִּי. אַתָּה נַעַר-הַסִפּוּן הֶחָדָשׁ, מָה? יֹפִי לִרְאוֹת אוֹתְךָ!” וְהוּא לָחַץ אֶת יָדִי בְּכַפּוֹ הַגְדוֹלָה וְהָאֵיתָנָה.

בְּרֶגַע זֶה קָם פִּתְאֹם אַחַד הַלָקוֹחוֹת, שֶׁיָשַׁב בְּקָצֵהוּ הַמְרֻחָק שֶׁל הָאוּלָם, וְזִנֵק לְעֵבֶר הַדֶלֶת. זוֹ הָיְתָה סְמוּכָה אֵלָיו וּמִקֵץ שְׁתֵּי שְׁנִיוֹת כְּבָר נִמְצָא בָּרְחוֹב. אַךְ חֶפְזוֹנוֹ מָשַׁךְ אֶת תְּשׂוּמַת-לִבִּי וַאֲנִי הִכַּרְתִּיו מִיָד. הָיָה זֶה הַגֶבֶר בַּעַל פְּנֵי-הַשַׁעֲוָה, שֶׁבִּקֵר בְּ“אַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ”, וַאֲשֶׁר שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת חָסְרוּ בְּכַף-יָדוֹ.

“הֵי!” צָעַקְתִּי, “עִצְרוּ אוֹתוֹ! זֶהוּ כֶּלֶב-כּוּשִׁי!”

“אֲנִי לֹא שָׂם פֶּנִי לָדַעַת מִיהוּ,” קָרָא סִילְבֶר, “אֲבָל הוּא לֹא שִׁלֵם בְּעַד הַמַשְׁקֶה. הָרִי, רוּץ אַחֲרָיו וּתְפֹס’תוֹ.”

אֶחָד הַלָקוֹחוֹת, שֶׁיָשַׁב סָמוּךְ בְּיוֹתֵר אֶל הַדֶלֶת, זִנֵק הַחוּצָה וּפָתַח בְּמִרְדָף.

“הוּא יְשַׁלֵם בְּעַד הַמַשְׁקֶה אֲפִלוּ אִם הָיָה זֶה אַדְמִירַל הוֹק בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ,” הִכְרִיז סִילְבֶר; וְאַחַר-כָּךְ, בְּהַרְפּוֹתוֹ אֶת כַּף-יָדִי – אֵיךְ אָמַרְתָּ קוֹרְאִים לוֹ? כֶּלֶב מָה?"

“כּוּשִׁי, אֲדוֹנִי,” אָמַרְתִּי, “אָדוֹן טְרִילוֹנֵי לֹא סִפֵּר לְךָ עַל הַפִּירָטִים? הוּא אֶחָד מֵהֶם.”

“כָּכָה?” הִזְדַעֵק סִילְבֶר, “אֶצְלִי בַּבַּיִת! בֶּן, קְפֹץ וַעֲזֹר לְהָרִי. אֶחָד מֵהָעֲלֻקוֹת הָהֵם, אַתָּה אוֹמֵר? מוֹרְגַן, זֶה אַתָה שֶׁאַתָּה יָשַׁבְתָּ עַל יָדוֹ? בּוֹא הֵנָה בְּבַקָשָׁה!”

הָאָדָם שֶׁנִקְרָא מוֹרְגַן – מַלָח אַדְמוֹנִי, קָשִׁישׁ וַאֲפֹר-שֵׂעָר – צָעַד קָדִימָה בְּהַכְנָעָה רַבָּה, בְּגַלְגְלוֹ עֲלֵה-טַבַּק בְּיָדוֹ.

“לָעִנְיָן, מוֹרְגַן,” אָמַר סִילְבֶר בִּקְפִידָה רַבָּה, "הָעֵינַיִם שֶׁלְךָ רָאוּ הַיוֹם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶת הַכֶּלֶב… כֶּלֶב-כּוּשִׁי הַזֶה, מָה?

“נָכוֹן מְאֹד, אֲדוֹנִי.” אָמַר מוֹרְגַן בְּמֵעֵין הַצְדָעָה.

“וְאַתָּה לֹא הִכַּרְתָּ אֶת הַשֵׁם שֶׁלוֹ, מָה?”

“לֹא, אֲדוֹנִי.”

“זֶה הַמַזָל שֶׁלְךָ, תּוֹם מוֹרְגַן, שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב,” הִכְרִיז בַּעַל-הַבַּיִת, “אִלוּ הָיִיתָ מְעֹרָב עִם טִיפּוּסִים מֵהַסוּג הַזֶה, לֹא הָיִיתָ מֵעֵז לְהַצִיג שׁוּב פַּעַם אֶת הָרֶגֶל שֶׁלְךָ בַּבַּיִת שֶׁלִי, אַתָּה יָכוֹל לִסְמֹךְ עָלַי. וּמַה הוּא אָמַר לְךָ, מָה?”

“אֵין לִי מֻשָׂג, אֲדוֹנִי.” עָנָה מוֹרְגַן.

“וְאַתָּה קוֹרֵא לַכַּדוּר הַזֶה שֶׁעַל הַכְּתֵפַיִם שֶׁלְךָ רֹאשׁ, אוֹ דְלַעַת?” הֵרִים עָלָיו סִילְבֶר אֶת קוֹלוֹ, “אֵין לְךָ מֻשָׂג, מָה?! אוּלַי אֵין לְךָ מֻשָׂג עַל מַה דִבַּרְתֶּם שְׁנֵיכֶם, אוּלַי? בְּלִי חָכְמוֹת עַכְשָׁו, מַה הוּא טָחַן לְךָ, מָה – שִׁיוּטִים, קַפִּיטָנִים, אֳנִיוֹת? דַבֵּר וְנִשְׁמַע – מַה זֶה הָיָה?”

“דִבַּרְנוּ עַל כָּל מִינֵי מִינִים שֶׁל עֹנֶשׁ.” עָנָה מוֹרְגַן.

“מִינִים שֶׁל עֹנֶשׁ, מָה? נוֹשֵׂא יוֹצֵא מֵהַכְּלָל לְשִׂיחָה, שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב. אַתָּה יָכוֹל לַחֲזֹר לְגֶשֶׁר-הַפִּקוּד שֶׁלְךָ, תּוֹם.”

וְאָז, לְאַחַר שֶׁמוֹרְגַן חָזַר וְהִתְיַשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, פָּנָה אֵלַי סִילְבֶר בִּלְחִישָׁה סוֹדִית, מַחֲנִיפָה מְאֹד לְדַעְתִּי:

“הוּא טִיפּוּס יָשָׁר בְּהֶחְלֵט, תּוֹם מוֹרְגַן, אֲבָל קְצָת סָתוּם. וְעַכְשָׁו,” הֵרִים שׁוּב אֶת קוֹלוֹ, "בּוֹאוּ נִבְדֹק… כֶּלֶב-כּוּשִׁי? לֹא, הַשֵׁם הַזֶה לֹא מֻכָּר לִי, בִּכְלָל לֹא. אֲבָל בְּכָל-זֹאת נִדְמֶה לִי שֶׁ… כֵּן, רָאִיתִי אֶת הַפַּרְצוּף הַמְלֻכְלָךְ הַזֶה. הוּא הָיָה בָּא הֵנָה עִם אֵיזֶה קַבְּצָן עִוֵר, הָיָה בָּא… "

“נָכוֹן מְאֹד, אַתָּה צוֹדֵק!” קָרָאתִי, “אֲנִי מַכִּיר גַם אֶת הָעִוֵר. שְׁמוֹ פְּיוּ.”

“בְּחַיֶיךָ!” קָרָא סִילְבֶר, אַךְ בְּקוֹל לֹא נִרְגָשׁ בְּיוֹתֵר, “פְּיוּ! זֶהוּ בֶּאֱמֶת הַשֵׁם שֶׁלוֹ. אַח, הָיָה לוֹ פַּרְצוּף שֶׁל כָּרִישׁ, הָיָה לוֹ! אִם נַצְלִיחַ לִתְפֹּס אֶת כֶּלֶב-כּוּשִׁי, זֹאת תִּהְיֶה בְּשׂוֹרָה בִּשְׁבִיל קֶפְּטְן טְרִילוֹנֵי! בֶּן מֻמְחֶה סוּג-אָלֶף בְּרִיצָה; אֲנִי מַכִּיר מְעַט מְאֹד מַלָחִים שֶׁרָצִים יוֹתֵר טוֹב מִמֶנוּ. הוּא יַשִׂיג אוֹתוֹ בְּקַלוּת, שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב. הוּא דִבֵּר עַל כָּל מִינֵי עֹנֶשׁ, מָה? אֲנִי אַרְאֶה לוֹ מַה זֶה עֹנֶשׁ!”

כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁפָּלַט מִשְׁפָּטִים אֵלֶה, דִדָה הָלוֹךְ וָשׁוֹב בְּרַחֲבֵי הַמִסְבָּאָה עַל הַקַב שֶׁלוֹ, הִכָּה בְּכַף-יָדוֹ עַל גַבֵּי שֻׁלְחָנוֹת וְהִפְגִין הִתְרַגְשׁוּת עַזָה כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁהָיָה מַצְלִיחַ לְשַׁכְנֵעֵ כָּל שׁוֹפֵט וּמֻשְׁבָּע בִּדְבָרָיו. הַחֲשָׁד שֶׁלִי הִתְעוֹרֵר שׁוּב מִשֶׁגִלִיתִי אֶת כֶּלֶב-כּוּשִׁי בַּמִסְבָּאָה וְעָקַבְתִּי מִקָרוֹב אַחֲרֵי הִתְנַהֲגוּתוֹ שֶׁל הַטַבָּח. אַךְ הוּא הָיָה פִּקֵחַ מִדַי, חָרִיף וְעַרְמוּמִי מִשֶׁאוּכַל לְהִתְמוֹדֵד אִתּוֹ; וּבְשָׁעָה שֶׁשְׁנֵי הָרָצִים חָזְרוּ לַפֻּנְדָק נְטוּלֵי נְשִׁימָה וְסִפְּרוּ כִּי הֵם אִבְּדוּ את הַבּוֹרֵחַ בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן, הָיִיתִי מוּכָן לַעֲרֹב אֶת רֹאשִׁי לְנִקְיוֹן-כַּפָּיו שֶׁל ג’וֹן הָאָרֹךְ.

“עַכְשָׁו תִּרְאֶה בְּעַצְמְךָ, הוֹקִינְס,” פָּנָה אֵלַי, “תִּרְאֶה בְּעַצְמְךָ בְּאֵיזֶה מַצָב מְזֻפָּת אֲנִי נִמְצָא עַכְשָׁו. הִנֵה קֶפְּטְן טְרִילוֹנֵי – מַה הוּא יַחְשֹׁב עָלַי? פִּתְאֹם בָּא הֵנָה בֶּן-הַבְּלִיַעַל הַמְתֹעָב הַזֶה, יוֹשֵׁב בַּבַּיִת שֶׁלִי וְשׁוֹתֶה מִן הָרוּם שֶׁלִי! וּפִתְאֹם אַתָּה מוֹפִיעַ וּמְסַפֵּר לִי הַכֹּל בְּגָלוּי; וְאָז מָה אֲנִי עוֹשֶׂה – נוֹתֵן לוֹ לְהִתְחַמֵק מִתַּחַת לַיָדַיִם הַשְׂמָאלִיוֹת שֶׁלִי! עַכְשָׁו, הוֹקִינְס, עֲשֵׂה אִתִּי חֶסֶד וְהָגֵן עָלַי כְּשֶׁנִהְיֶה מוּל הַקֶפְּטְן. נָכוֹן, אַתָּה עוֹד יֶלֶד, אֲבָל יֵשׁ לְךָ רֹאשׁ עַל הַכְּתֵפַיִם.. רָאִיתִי אֶת זֶה בָּרֶגַע שֶׁנִכְנַסְתָּ הֵנָה. הִנֵה תַּבִּיט וְתַגִיד בְּעַצְמְךָ, מַה יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם הַמַקֵל הַזֶה, שֶׁאֲנִי מְנַתֵּר עָלָיו? כְּשֶׁהָיִיתִי יַמַאי סוּג אָלֶ”ף הִצְלַחְתִּי לְהִסְתַּדֵר אִתּוֹ לֹא רַע, תַּאֲמִין לִי, אֲבָל עַכְשָׁו…"

וְאָז, לְפֶתַע פִּתְאֹם, הוּא הִשְׁתַּתֵּק, וְהַסַנְטֵר שֶלוֹ יָרַד, כְּאִלוּ נִזְכַּר בְּמַשֶׁהוּ.

“הַתַּשְׁלוּם!” פָּלַט בְּזַעַף, “שְׁלשָׁה סִבּוּבֵי רוּם! אוּף, קַדַחַת בְּרִבּוּעַ, אֵיךְ שֶׁשָּכַחְתִּי אֶת הַתַּשְׁלוּם הַזֶה!”

וּבְצָנְחוֹ עַל סַפְסָל צָחַק כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁדְמָעוֹת נִגְרוּ עַל לְחָיָיו. לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק וְהִצְטָרַפְתִּי לִצְחוֹקוֹ; וַאֲנַחְנוּ צָחַקְנוּ יַחְדָו, צְחוֹק רָם וּמִתְגַלְגֵל, עַד שֶׁכָּתְלֵי הַמִסְבָּאָה רָעֲדוּ.

“תִּרְאֶה, אֵיזֶה מִין חֲמוֹר-יָם מְדֻפְּלָם אֲנִי!” אָמַר לְבַסוֹף, בְּנַגְבוֹ אֶת לְחָיָיו, “אַתָּה וַאֲנִי נוּכַל לְהִסְתַּדֵר לֹא רַע, הוֹקִינְס, כִּי מִי אִם לֹא אֲנִי יִזְדַקֵק בָּאֳנִיָה לְנַעַר עוֹזֵר? אֲבָל דַי, קוּם וְנֵצֵא לַדֶרֶךְ. אֵין בְּרֵרָה, עֵסֶק זֶה עֵסֶק. רַק אַכְנִיס אֶת הָרֹאשׁ לַכּוֹבַע הַיָשָׁן שֶׁלִי וְנֵלֵךְ בְּיַחַד אֶל קֶפְּטְן טְרִילוֹנֵי, לְסַפֵּר לוֹ אֶת כָּל הַפָּרָשָׁה הַזֹאת. כִּי תָּבִין, יֶלֶד, זֶהוּ עֵסֶק רְצִינִי, וְלֹא אַתָּה וְלֹא אֲנִי לֹא נוּכַל לָצֵאת מִזֶה בְּכָבוֹד, אִם אַתָּה מֵבִין אֶת הַכַּוָנָה. זֶה לֹא הָיָה חָכָם… אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ לֹא יְכוֹלִים לְהֵחָשֵׁב זוּג חֲכָמִים. אֲבָל שָׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב, אֵיךְ שֶׁהוּא סִדֵר אוֹתִי עִם הַתַּשְׁלוּם!”

וְהוּא שׁוּב הִתְחִיל לִצְחֹק בִּלְבָבִיוּת רַבָּה; וְאַף-עַל-פִּי שֶׁלֹא הִצְלַחְתִּי בְּשׁוּם פָּנִים לִתְפֹּס אֶת הָעֹקֶץ שֶׁבָּעִנְיָן, נֶאֱלַצְתִּי לְהִצְטָרֵף אֶל צְחוֹקוֹ.

בְּשָׁעָה שֶׁהָלַכְנוּ לְאֹרֶךְ הָרְצִיפִים, נִתְגַלָה סִילְבֶר כְּבֶן-לְוָיָה מְרַתֵּק בְּיוֹתֵר. הוּא תֵּאֵר אֶת הָאֳנִיוֹת הַשׁוֹנוֹת שֶׁעָבַרְנוּ עַל פְּנֵיהֶן – הַצִיוּד, הַמִטְעָן, הַלְאֹם שֶׁל כָּל אַחַת מֵהֶן – הֶרְאָה לִי כֵּיצַד הָאַחַת עוֹסֶקֶת בִּפְרִיקָה, שְׁנִיָה בְּהַטְעָנָה וּשְׁלִישִׁית עוֹשָׂה הֲכָנוֹת לְהַפְלָגָה; וּמִדֵי רֶגַע אוֹ שְׁנַיִם הִשְׁמִיעַ אֵיזוֹ הֲלָצָה קְטַנָה עַל סְפִינוֹת אוֹ סַפָּנִים, אוֹ חָזַר עַל בִּטוּי יַמִי, עַד שֶׁיָדַעְתִּי אוֹתוֹ בְּעַל-פֶּה. הִבְחַנְתִּי מִיָד, כִּי לְצִדִי הוֹלֵךְ אַחַד הַיַמָאִים הַמְעֻלִים בְּיוֹתֵר, שֶׁפָּעֲלוּ בְּיוֹם מִן הַיָמִים.

מִשֶׁהִגַעְנוּ אֶל הָאַכְסַנְיָה יָשְׁבוּ ד"ר לִיבְסִי וְהָאָצִיל בְּיַחַד, בְּסַיְמָם לִשְׁתּוֹת חֲבִיֹנֶת שֵׁכָר עִם קָלִי וְהִתְכּוֹנְנוּ לַעֲלוֹת עַל הָאֳנִיָה לְשֵׁם סִיוּר-בִּקֹרֶת. ג’וֹן הָאָרֹךְ הִשְׁמִיעַ בְּאָזְנֵיהֶם אֶת הַסִפּוּר כֻּלוֹ, מֵרֵאשִׁיתוֹ וְעַד סוֹפוֹ, וְהוּא עָשָׂה זֹאת בְּכִשְׁרוֹן רַב וּבִצְמִידוּת מֻחְלֶטֶת לָאֱמֶת.

“כָּכָה קָרָה הַדָבָר, הֲלֹא כֵן, הוֹקִינְס?” הָיָה פּוֹנֶה אֵלַי מִדֵי פַּעַם בְפַעַם, וְלִי לֹא נוֹתַר אֶלָא לְאַשֵׁר אֶת דְבָרָיו.

הַכֹּל הִצְטָעֲרוּ עַל שֶׁכֶּלֶב-כּוּשִׁי הִצְלִיחַ לְהִתְחַמֵק, אַךְ עִם זֹאת הוֹדוּ שֶׁאֵין עוֹד לַעֲשׂוֹת כְּלוּם כְּנֶגֶד זֹאת; וּלְאַחַר שֶׁשָׁמַע ג’וֹן הָאָרֹךְ אֶת שְׁבָחָיו מִפִּי הָאָצִיל וְהָרוֹפֵא, נָטַל אֶת הַקַב שֶׁלוֹ וְנִפְנָה לְדַרְכּוֹ.

“הַצֶוֶת כֻּלוֹ חַיָב לְהִמָצֵא עַל הַסִפּוּן בְּאַרְבַּע אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם!” קָרָא מַר טְרִילוֹנֵי אַחֲרָיו.

“יִהְיֶה בְּסֵדֶר, אֲדוֹנִי!” עָנָה הַטַבָּח בִּצְעָקָה.

“וּבְכֵן, טְרִילוֹנֵי,” אָמַר ד"ר לִיבְסִי, “אֵינֶנִי מִתְלַהֵב מִן הַתַּגְלִיוֹת שֶׁלְךָ, אֲבָל אֲנַי חַיָב לוֹמַר, שֶׁג’ֹוֹן סִילְבֶר מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי.”

“זֶהוּ בַּרְנָשׁ מֻשְׁלָם!” הִכְרִיז הָאָצִיל.

“וְעַכְשָׁו,” הוֹסִיף הַדוֹקְטוֹר, “גִ’ים יָכוֹל לָבוֹא אִתָּנוּ לָאֳנִיָה, הֲלֹא כֵן?”

“הוּא יָכוֹל בְּהֶחְלֵט,” הֵשִׁיב הָאָצִיל, “קַח אֶת הַכּוֹבַע, הוֹקִינְס, וַאֲנַחְנוּ נִרְאֶה אֶת ‘הִסְפַּנְיוֹלָה’.”

9. נֶשֶׁק וְתַחְמשֶׁת

הַ’הִסְפַּנְיוֹלָה' עָגְנָה בְּמֶרְחָק-מָה מֵאִתָּנוּ, וְהָיָה עָלֵינוּ לַעֲקֹף כַּמָה וְכַמָה אֳנִיוֹת שֶׁהַשַׁרְשְׁרָאוֹת שֶׁלָהֶן שִׁקְשְׁקוּ לְעִתִּים מִתַּחַת לְרַגְלֵינוּ וּלְעִתִּים מֵעַל לְרֹאשֵׁינוּ. לְבַסוֹף הִגַעְנוּ לִמְחוֹז-חֶפְצֵנוּ, וּמִשֶׁעָלִינוּ עַל הַסִפּוּן קִדֵם אֶת פָּנֵינוּ בְּהַצְדָעָה הַחוֹבֵל אֶרוֹאוּ – סַפָּן שָׁחוּם וְקָשִׁישׁ, שֶׁנָשָׂא עֲגִילִים בְּאָזְנָיו. הוּא וּטְרִילוֹנֵי הָיוּ יְדִידִים בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, אַךְ בִּמְהֵרָה הִבְחַנְתִּי שֶׁיְחָסִים מֵעֵין אֵלֶה לֹא שָׂרְרוּ כְּלָל בֵּין הָאָצִיל לְבֵין הַקְבַרְנִיט.

בְּרֶגַע שֶׁעָמַדְנוּ לְהִכָּנֵס אֶל תָּא-הַפִּקוּד הִתְיַצֵב מוּלֵנוּ מַלָח אֶחָד וְאָמַר:

“אֲדוֹנִי, קַפִּיטַן סְמוֹלֶט מְבַקֵשׁ לְדַבֵּר אִתְּךָ.”

“אֲנִי נָכוֹן תָּמִיד לִפְקֻדַת הַקַפִּיטַן,” אָמַר טְרִילוֹנֵי, “שֶׁיָבוֹא הֵנָה.”

הַקְבַרְנִיט, שֶׁעָמַד מֵאֲחוֹרֵי הַשָּלִיחַ שֶׁלוֹ, נִכְנַס מִיָד וְסָגַר אֶת הַדֶלֶת מֵאֲחוֹרָיו. הָיָה זֶה אָדָם בַּעַל מַבָּט חוֹדֵר, שֶׁנִרְאָה כַּאֲחוּז רֹגֶז בְּשֶׁל כַּל דָבָר הַמִתְרַחֵשׁ עַל פְּנֵי הָאֳנִיָה.

“וּבְכֵן, קַפִּיטַן סְמוֹלֶט, מַה בְּפִיךָ?” פָּנָה אֵלָיו הָאָצִיל, "הַכֹּל בְּסֵדֶר, אֲנִי מְקַוֶה – מוּכָן וּמְזֻמָן לְהַפְלָגָה.

“וּבְכֵן, אֲדוֹנִי,” פָּתַח הַקְבַרְנִיט וְאָמַר, “אֲנִי מַנִיחַ שֶׁמוּטָב לָנוּ לְדַבֵּר גְלוּיוֹת, אֲפִלוּ אִם הַדָבָר יַעֲלִיב מִישֶׁהוּ. אֵינֶנִי מְרֻצֶה מֵהַנְסִיעָה הַזאֹת, אֵינֶנִי מְרֻצֶה מֵהַצֶוֶת, וְאֵינֶנִי מְרֻצֶה מֵהַסְגָן שֶׁלִי. זֶהוּ זֶה, קָצָר וְלָעִנְיָן.”

“אוּלַי, אֲדוֹנִי, אֵינְךָ מְרֻצֶה גַם מֵהָאֳנִיָה?” שָׁאַל הָאָצִיל בְּכַעַס רַב.

“אָסוּר לִי לוֹמַר זֹאת, אֲדוֹנִי, כָּל זְמַן שֶׁלֹא נִסִיתִי אוֹתָהּ,” אָמַר הַקַפִּיטַן, “הִיא נִרְאֵית בְּעֵינַי כְּלִי-שַׁיִט הָגוּן. יוֹתֵר מִזֶה אֵינִי יָכוֹל לוֹמַר עֲדַיִן.”

“וְאוּלַי, אֲדוֹנִי, אֵינְךָ מְרֻצֶה גַם מִן הַמַעֲסִיק שֶׁלְךָ?” שָׁאַל טְרִילוֹנֵי. אֲבָל כָּאן נִכְנַס ד"ר לִיבְסִי לַשִׂיחָה.

“רֶגַע אֶחָד,” אָמַר, “רֶגַע אֶחָד. אֵין תּוֹעֶלֶת בִּשְׁאֵלוֹת מֵעֵין אֵלֶה, וְהֵן עֲלוּלוֹת רַק לְהַעְכִּיר אֶת הַיְחָסִים. הַקַפִּיטַן אָמַר יוֹתֵר מִדַי, אוֹ פָּחוֹת מִדַי, וַאֲנִי חַיָב לוֹמַר כִּי דְבָרָיו אֵלֶה טְעוּנִים הֶסְבֵּר. אָמַרְתָּ שֶׁאֵינְךָ מְרֻצֶה מִן הַנְסִיעָה הַזאֹת. אֶפְשָׁר לָדַעַת מַדוּעַ?”

“וּבְכֵן, אֲדוֹנִי, הִתְחַיַבְתִּי לְהָבִיא אֶת הָאֳנִיָה הַזֹאת אֶל אוֹתוֹ מָקוֹם, שֶׁאָדוֹן זֶה יוֹרֶה עָלַי לַהֲבִיאָהּ,” אָמַר הַקְבַרְנִיט, “עַד כָּאן הַכֹּל בְּסֵדֶר. וְהִנֵה אֲנִי מְגַלֶה שֶׁכָּל מַלָח פָּשׁוּט עַל הַסִפּוּן יוֹדֵעַ יוֹתֵר מִמֶנִי. אֲנִי אֵינֶנִי קוֹרֵא לָזֹאת יַחַס הוֹגֵן; וְאַתָּה?”

“לֹא,” אָמַר ד"ר לִיבְסִי, “גַם אֲנִי לֹא.”

“דָבָר שֵׁנִי,” הִמְשִׁיךְ הַקַפִּיטַן, “שָׁמַעְתִּי כִּי אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לְחַפֵּשׂ אוֹצָר; וְשִׂים לֵב – שָׁמַעְתִּי זֹאת מִן הַמַלָחִים שֶׁלִי. אוֹצָר הוּא עֵסֶק רָגִישׁ מְאֹד, וַאֲנִי אֵינֶנִי מְחַבֵּב כְּלָל וּכְלָל מַסָעוֹת לְחִפּוּשׂ אוֹצָר; וּבְעִקָר אֵינֶנִי מְחַבֵּב אוֹתָם כְּשֶׁהֵם נַעֲשִׂים בְּסוֹדִיוּת וְכַאֲשֶׁר – אֲבַקֵשׁ אֶת סְלִיחָתְךָ, מַר טְרִילוֹנֵי – הַסוֹד הַזֶה נוֹדַע לַתֻּכִּי.”

“לַתֻּכִּי שֶׁל סִילְבֶר?” שָׁאַל הָאָצִיל.

“הָיְתָה זוֹ רַק צוּרַת דִבּוּר שֶׁכָּזֹאת,” אָמַר הַקְבַרְנִיט, “אֲנִי מִתְכַּוֵן לְפִטְפוּטִים. אֲנִי מַנִיחַ שֶׁאִישׁ מִכֶּם, רַבּוֹתַי, אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ מַה צָפוּי לוֹ; אֲבָל אֲנִי אֹמַר לָכֶם אֶת דַעְתִּי עַל הַצָפוּי לָכֶם – חַיִים אוֹ מָוֶת, וְאֵין-סוֹף שֶׁל סַכָּנוֹת.”

“כָּל זֶה בָּרוּר לָנוּ בְּהֶחְלֵט, וְגַם סָבִיר בְּהֶחְלֵט,” אָמַר ד"ר לִיבְסִי, “אֲבָל אֲנַחְנוּ מוּכָנִים לְהִסְתַּכֵּן. אֵין אָנוּ בּוּרִים כָּל-כָּךְ, כְּפִי שֶׁאַתָּה סָבוּר, אֲדוֹנִי. וְעַכְשָׁו הָלְאָה. אָמַרְתָּ שֶׁהַצֶוֶת אֵינוֹ מוֹצֵא חֵן בְּעֵינֶיךָ. הַאִם אֵין הֵם מַלָחִים טוֹבִים?”

“הֵם אֵינָם מוֹצְאִים חֵן בְּעֵינַי, אֲדוֹנִי,” הֵשִׁיב קַפִּיטַן סְמוֹלֶט, “וְהַקְבַרְנִיט זַכַּאי כִּמְדֻמַנִי לִבְחֹר בְּעַצְמוֹ אֶת אֲנָשָׁיו.”

“יִתָּכֵן מְאֹד שֶׁהַצֶדֶק אִתְּךָ,” אָמַר הַדוֹקְטוֹר, “יִתָּכֵן שֶׁיְדִידִי הָיָה צָרִיךְ לְשַׁתֵּף אוֹתְךָ בַּבְּחִירָה; אֲבָל מֶחְדָל זֶה, אִם אָמְנָם אֶפְשָׁר לִקְרֹא לוֹ כָּךְ, נַעֲשָׂה שֶׁלֹא בְּכַוָנָה. וְהַאִם מַר אֶרוֹאוּ אֵינוֹ מוֹצֵא חֵן בְּעֵינֶיךָ?”

“לֹא, אֲדוֹנִי. אֲנִי סָבוּר שֶׁהוּא יַמַאי טוֹב; אַךְ הוּא מִתְנַהֵג בְּחָפְשִׁיוּת רַבָּה מִדַי עִם הַצֶוֶת מִכְּדֵי לִהְיוֹת קָצִין רָאוּי לִשְׁמוֹ. חוֹבֵל חַיָב לְהִמָצֵא בְּדָלֶת אַמוֹתָיו וְלֹא לִשְׁתּוֹת בְּחֶבְרַת הַמַלָחִים הַפְּשׁוּטִים.”

“הֲמִתְכַּוֵן אַתָּה לוֹמַר שֶׁהוּא שׁוֹתֶה?” הֵרִים טְרִילוֹנֵי אֶת קוֹלוֹ.

“לֹא, אֲדוֹנִי,” הֵשִׁיב הַקְבַרְנִיט, “אֶלָא שֶׁהוּא מִתְנַהֵג בְּקִרְבָה יְתֵרָה”.

“וְעַכְשָׁו, קַפִּיטַן, נִגַשׁ לְעֶצֶם הָעִנְיָן,” אָמַר הָרוֹפֵא, “אֱמֹר לָנוּ מָה אַתָּה מְבַקֵשׁ מֵאִתָּנוּ לַעֲשׂוֹת?”

“בְּסֵדֶר, רַבּוֹתַי. הַאִם אַתֶּם נְחוּשִׁים בְּהַחְלָטַתְכֶם לָצֵאת לְמַסָע זֶה?”

“נְחוּשִׁים כִּפְלָדָה.” הֵשִׁיב הָאָצִיל.

“טוֹב מְאֹד,” אָמַר קַפִּיטַן סְמוֹלֶט, “לְאַחַר שֶׁשְׁמַעְתֶּם אוֹתִי בְּסַבְלָנוּת, אוֹמֵר דְבָרִים שֶׁאֵינֶנִי מְסֻגָל לְהוֹכִיחַ, הַקְשִׁיבוּ נָא לְעוֹד מִשְׁפָּטִים אֲחָדִים. הֵם מְאַחְסְנִים אֶת הַנֶשֶׁק וְהַתַּחְמשֶׁת בַּמַחְסָן הַקִדְמִי. וְהִנֵה, עוֹמֵד לִרְשׁוּתְכֶם מָקוֹם מְצֻיָן מִתַּחַת לַתָּא; מַדוּעַ שֶׁלֹא תְּאַחְסְנוּ זֹאת שָׁם? זוֹהִי נְקוּדָה רִאשׁוֹנָה. וְשֵׁנִית, אַתֶּם מְבִיאִים אִתְּכֶם אַרְבָּעָה מֵאַנְשֵׁיכֶם שֶׁלָכֶם – וּמְשַׁכְּנִים אוֹתָם בָּאֲגַף הַקִדְמִי. מַדוּעַ שֶׁלֹא תְּשַׁכְּנוּ אוֹתָם סָמוּךְ לַתָּא הַזֶה? זוֹהִי נְקֻדָה שְׁנִיָה.”

“יֵשׁ עוֹד נְקֻדוֹת?” שָׁאַל טְרִילוֹנֵי.

“עוֹד אַחַת,” הֵשִׁיב הַקְבַרְנִיט, “אֲנִי שׁוֹמֵעַ פִּטְפּוּטִים רַבִּים עַל הַסִפּוּן.”

“רַבִּים יוֹתֵר מִדַי.” הִסְכִּים הָרוֹפֵא.

“הִנֵה אֹמַר לָכֶם מָה הִסְפַּקְתִּי לִשְׁמֹעַ,” הִמְשִׁיךְ הַקַפִּיטַן סְמוֹלֶט, "שָׁמַעְתִּי שֶׁיֵשׁ לָכֶם מַפָּה שֶׁל אִי מְסֻיָם, וְכִי צְלָבִים מְסַמְנִים עַל הַמַפָּה מְקוֹמוֹ שֶׁל מַטְמוֹן, וְכִי הָאִי הַזֶה נִמְצָא בְּקַוֵי אֹרֶךְ וְרֹחַב אֵלֶה… " וְהוּא צִיֵן אֵת הַמִסְפָּרִים בְּדַיְקָנוּת רַבָּה.

“מֵעוֹלָם לֹא גִלִיתִי זֹאת,” נִזְעַק הָאָצִיל, “לְשׁוּם אִישׁ בָּעוֹלָם!”

“הַמַלָחִים יוֹדְעִים זֹאת, אֲדוֹנִי,” חָזַר הַקְבַרְנִיט וְאָמַר".

“לִיבְסִי, וַדַאי אַתָּה גִלִיתָ זֹאת, אוֹ הוֹקִינְס,” קָרָא טְרִילוֹנִי.

“אֵין זֶה מְשַׁנֶה עַכְשָׁו מִי הָיָה זֶה.” הֵשִׁיב הָרוֹפֵא; וְיָכֹלְתִּי לְהַבְחִין כִּי לֹא הוּא וְלֹא הַקְבַרְנִיט לֹא הִקְדִישׁוּ חֲשִׁיבוּת רַבָּה מִדַי לִמְחָאוֹתָיו שֶׁל הָאָצִיל. לְמַעַן הָאֱמֶת, גַם אֲנִי לֹא הִתְרַשַׁמְתִּי מֵהֶן, שֶׁכֵּן הוּא אָהַב מְאֹד לְפַטְפֵּט. וּבְכָל-זֹאת מַאֲמִין אֲנִי, שֶׁהַפַּעַם הָיָה הַצֶדֶק אִתּוֹ וְכִי אִישׁ מֵאִתָּנוּ לֹא גִלָה לְשׁוּם נֶפֶשׁ חַיָה אֶת מְקוֹמוֹ שֶׁל הָאִי.

“וּבְכֵן, רַבּוֹתַי,” הִמְשִׁיךְ הַקְבַרְנִיט, “אֵינֶנִי יוֹדֵעַ בִּידֵי מִי נִמְצֵאת עַכְשָׁו הַמַפָּה; אֲבָל רְצוֹנִי לְהַטְעִים, כִּי מוּטָב לִשְׁמֹר דָבָר זֶה בְּסוֹד אֲפִלוּ מִמֶנִי וּמִמַר אֶרוֹאוּ; אַחֶרֶת אֲבַקֵשׁ לְשַׁחְרֵר אוֹתִי מִתַּפְקִידִי.”

“הֵבַנְתִּי,” אָמַר ד"ר לִיבְסִי, “אַתָּה מְבַקֵשׁ כִּי נִשְׁמֹר אֶת הָעִנְיָן כֻּלוֹ בְּסוֹד, נַהֲפֹךְ אֶת יַרְכְּתֵי הָאֳנִיָה לִמְקוֹם-מִשְׁמָר, הַמְאֻיָשׁ בְּחֵיל-מַצָב מֵאֲנָשֵׁינוּ וְחָמוּשׁ בְּכָל הַנֶשֶׁק וְהַתַּחְמשֶׁת שֶׁעַל הָאֳנִיָה. בְּמִלִים אֲחֵרוֹת, אַתָּה חוֹשֵׁשׁ מִפְּנֵי מֶרֶד.”

“אֲדוֹנִי,” אָמַר קַפִּיטַן סְמוֹלֶט, “אֵינִי רוֹצֶה לְהַעֲלִיבְךָ, אֲבָל אִישׁ אֵינוֹ רַשַׁאי לָשִׂים מִלִים בְּפִי. שׁוּם קְבַרְנִיט, אֲדוֹנִי, אֵינוֹ רַשַׁאי לצָאֵת לַיָם אִם יֵשׁ לוֹ יְסוֹד לַחֲשָׁד מֵעֵין זֶה. אֲשֶׁר לְמַר אֶרוֹאוּ, אֲנִי מַאֲמִין כִּי הוּא יָשָׁר וְהָגוּן; וְכָךְ גַם כַּמָה מֵהַמַלָחִים הָאֲחֵרִים. אֲשֶׁר לַנוֹתָרִים – אֵינֶנִי יוֹדֵעַ עֲדַיִן. אֲבָל אֲנִי אַחֲרַאי לְבִטְחוֹנָהּ שֶׁל הָאֳנִיָה וְלִשְׁלוֹמָם שֶׁל כָּל הַנִמְצָאִים עַל סִפּוּנָהּ. עַד כַּמָה שֶׁהִצְלַחְתִּי לְהַבְחִין, לֹא כָּל הָעִנְיָנִים מִתְנַהֲלִים כָּאן כַּשׁוּרָה; וַאֲנִי מְבַקֵשׁ מִמְךָ לִנְקֹט אֵי-אֵילוּ אֶמְצָעֵי זְהִירוּת, אַחֶרֶת אֲבַקֵשׁ רְשׁוּת לְפַנוֹת אֶת תָּאִי. זֶה הַכֹּל.”

“קַפִּיטַן סְמוֹלֶט,” פָּתַח הָרוֹפֵא בְּחִיוּךְ, “הַאִם שָׁמַעְתָּ פַּעַם אֶת הַמָשָׁל עַל הָהָר וְהָעַכְבָּר? אֲבַקֵשׁ אֶת סְלִיחָתְךָ, אֲבָל אַתָּה מַזְכִּיר לִי בְּהִתְנַהֲגוּתְךָ אֶת הַמָשָׁל הַזֶה. אֲנִי מוּכָן לְהִשָׁבַע, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁבָּאתָ לְכָאן הִתְכַּוַנְתָּ לְיוֹתֵר מִזֶה.”

“דוֹקְטוֹר,” אָמַר הַקְבַרְנִיט, “אַתָּה אָדָם נָבוֹן. כְּשֶׁבָּאתִי לְכָאן הִתְכַּוַנְתִּי לְהַגִישׁ אֶת הִתְפַּטְרוּתִי. לֹא הָיָה לִי מֻשָׂג כִּי מַר טְרִילוֹנֵי יִשְׁמַע מִלָה מִפִּי.”

“וְגַם אֵינֶנִי מִתְכַּוֵן לִשְׁמֹעַ,” קָרָא הָאָצִיל, “אִלוּ ד”ר לִיבְסִי לֹא נִמְצָא כָּאן הָיִיתִי שׁוֹלֵחַ אוֹתְךָ לַעֲזָאזֵל. אַךְ כְּפִי שֶׁהָעִנְיָנִים הִתְגַלְגְלוּ, נֶאֱלַצְתִּי לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ. אֲמַלֵא אֶת בַּקָשָׁתְךָ, אַף-עַל-פִּי שֶׁדַעְתִּי עָלֶיךָ שְׁלִילִת בְּיוֹתֵר."

“זוֹהִי זְכוּתְךָ, אֲדוֹנִי,” אָמַר הַקְבַרְנִיט, “אֲבָל תִּוָכַח לָדַעַת כִּי אֲנִי מְמַלֵא בְּנֶאֱמָנוּת אֶת תַּפְקִידִי.”

וּבְמִלִים אֵלֶה יָצָא אֶת הַתָּא וְנִפְנָה לַעֲבוֹדָתוֹ.

“טְרִילוֹנֵי,” אָמַר ד"ר לִיבְסִי, “בְּנִגוּד לְכָל מַחְשְׁבוֹתַי הַקוֹדְמוֹת, דוֹמַנִי כִּי הִצְלַחְתָּ לְהַעֲלוֹת שְׁנֵי אֲנָשִׁים הֲגוּנִים עַל סִפּוּן הָאֳנִיָה – ג’וֹן סִילְבֶר וְהַגֶבֶר הַזֶה.”

“סִילְבֶר – בְּהֶחְלֵט,” קָרָא הָאָצִיל, “אַךְ מַה שֶׁנוֹגֵעַ לְבֶן-בְּלִיַעַל זֶה, אֲנִי חַיָב לְהַצְהִיר כִּי הִתְנַהֲגוּתוֹ בְּעֵינַי הִיא בִּלְתִּי-אֱנוֹשִׁית, בִּלְתִּי-יַמָאִית וּבִלְתִּי-אַנְגְלִית לַחֲלוּטִין.”

“יְהִי כָּךְ,” אָמַר הָרוֹפֵא, “עוֹד נִרְאֶה.”

מִשֶׁיָצָאנוּ אֶל הַסִפּוּן כְּבָר הִתְחִילוּ הַמַלָחִים לְהוֹצִא אֶת הַנֶשֶׁק וְהַתַּחְמשֶׁת, בַּהֲרִיעָם “יוֹ-הוֹ-הוֹ” תּוֹךְ כְּדֵי עֲבוֹדָה, בְּעוֹד קַפִּיטַן סְמוֹלֶט וְהַחוֹבֵל אֶרוֹאוּ מַשְׁגִיחִים עֲלֵיהֶם.

הַסִדוּרִים הַחֲדָשִׁים מָצְאוּ מְאֹד חֵן בְּעֵינַי. הָאֳנִיָה עָבְרָה שִׁפּוּצִים וְשִׁפּוּרִים; שִׁשָׁה דַרְגְשֵׁי מִטוֹת הֻתְקְנוּ בַּתָּא, בְּעוֹד הַתָּא עַצְמוֹ חֻבַּר אֶל מְדוֹר הַמַלָחִים עַל-יְדֵי מַעֲבָר מְגֻדָר בְּצַד שְׂמֹאל. הַכַּוָנָה הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה, שֶׁהַקְבַרְנִיט, הַחוֹבֵל, הַנְטֶר, ג’וֹיְס, הָרוֹפֵא וּטְרִילוֹנֵי יִישְׁנוּ בְּמִטוֹת אֵלוּ; גַם רֶדְרוּת וַאֲנִי צְרִיכִים הָיִינוּ לִישֹׁן בִּשְׁתַּיִם מִן הַמִטוֹת הַלָלוּ, וְאִלוּ אֶרוֹאוּ וְהַקְבַרְנִיט צְרִיכִים הָיוּ לִישֹׁן בְּחִפַּת-הַיַרְדָה שֶׁעַל הַסִפּוּן, שֶׁמְמַדֶיהָ הֻרְחֲבוּ עַד לְגֹדֶל שֶׁל תָּא עָגֹל. הִיא הָיְתָה, כַּמוּבָן, נְמוּכָה מְאֹד, אַךְ הָיָה בָּהּ דֵי מָקוֹם לִשְׁנֵי עַרְסָלִים, וַאֲפִלוּ הַחוֹבֵל נִרְאָה מְרֻצֶה מִסִדוּר זֶה. גַם הוּא, כַּנִרְאֶה, לֹא בָּטַח לַחֲלוּטִין בְּצֶוֶת זֶה, אַךְ זֶהוּ נִחוּשׁ בִּלְבַד; שֶׁכֵּן – כְּפִי שֶׁתִּוָכְחוּ לָדַעַת – לֹא הִסְפַּקְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת חַוַת-דַעְתּוֹ.

כֻּלָנוּ נִמְצֵאנוּ בְּעִצוּמָהּ שֶׁל הָעֲבוֹדָה, בְּשָׁעָה שֶׁשְׁנֵי אַנְשֵׁי הַצֶוֶת הָאַחֲרוֹנִים – וְג’וֹן סִילְבֶר בֵּינֵיהֶם – הִגִיעוּ בְּסִירָה מִן הַחוֹף. הַטַבָּח עָלָה בִּמְצוֹדָד, בִּזְרִיזוּת שֶׁל קוֹף, וּבְרֶגַע שֶׁרָאָה אֶת הַמִתְרַחֵשׁ קָרָא בְּקוֹל:

“הֵי-הוֹ, חֶבְרַיָה, מָה הוֹלֵךְ פֹּה?”

“אֲנַחְנוּ מְשַׁנִים אֶת מְקוֹם הַנֶשֶׁק, ג’וֹן,” עָנָה אַחַד הָאֲנָשִׁים.

“לָמָה, לַעֲזָאזֵל?” הִצְטַעֵק סִילְבֶר, “עַד שֶׁנִגְמֹר אֶת הָעֲבוֹדָה הַזֹאת נַפְסִיד אֶת גֵאוּת הַבֹּקֶר!”

“זוֹהִי פְּקֻדָה שֶׁלִי,” הֵשִׁיב הַקְבַרְנִיט בִּקְצָרָה, “אַתָּה יָכוֹל לָרֶדֶת לַמִטְבָּח, אֲדוֹנִי, לְהָכִין אֲרוּחַת-צָהֳרַיִם לָאֲנָשִׁים.”

“בֶּטַּח, אֲדוֹנִי,” הֵשִׁיב הַטַבָּח, הֵרִים אֶת כַּף-יָדוֹ אֶל מִצְחוֹ וּפָנָה לְעֵבֶר הַמִטְבָּח.

“זֶהוּ גֶבֶר לָעִנְיָן, קַפִּיטַן,” אָמַר הָרוֹפֵא.

“יִתָּכֵן מְאֹד, דוֹקְטוֹר,” הֵשִׁיב הַקְבַרְנִיט. “אַתֶּם שָׁם, בִּזְהִירוּת, יוֹתֵר בִּזְהִירוּת! פָּנָה אֶל הָאֲנָשִׁים שֶׁהֶעֱבִירוּ אֶת אֲבַק-הַשְׂרֵפָה; וְאָז הִבְחִין פִּתְאֹם בִּי, עוֹמֵד וּמַבִּיט בַּסְבִיבוֹל שֶׁהָעֳבַר לְמֶרְכַּז הַסִפּוּן – טַבַּעַת נְחֹשֶׁת אֲרֻכָּה דְמוּיַת הַסִפְרָה 9 – וְהֵרִים אֶת קוֹלוֹ עָלַי: הֵי, אַתָּה, נַעַר – זוּז מִשָׁם! רֵד מִיָד לַמִטְבָּח וַעֲזֹר לַטַבָּח!”

מִשֶׁהֵרַמְתִּי רַגְלַי וְהִתְחַלְתִּי הוֹלֵךְ שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ אוֹמֵר בְּקוֹל רָם לְמַדַי אֶל הָרוֹפֵא:

“לֹא יִהְיוּ יַלְדֵי שַׁעֲשׁוּעִים עַל הָאֳנִיָה שֶׁלִי!”

אַתֶּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת בְּטוּחִים כִּי תָּמַכְתִּי בְּדַעְתּוֹ שֶׁל טְרִילוֹנֵי; שָׂנֵאתִי אֶת הַקְבַרְנִיט בְּכָל לִבִּי.

10. הַהַפְלָגָה

כָּל אוֹתוֹ לַיְלָה עָבַדְנוּ בְּפָרֶךְ בְּאַחְסָנַת דְבָרִים בִּמְקוֹמָם; סִירוֹת מְלֵאוֹת יְדִידִים — מַר בְּלֶנְדְלִי וְשֶׁכְּמוֹתוֹ – בָּאוּ לְאַחֵל לָנוּ נְסִיעָה טוֹבָה וְשִׁיבָה בְּשָׁלוֹם. בְּ’אַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ' לֹא עָבַדְתִּי מֵעוֹלָם קָשֶׁה כָּל-כָּךְ, וּמִשֶׁקָרַב הַלַיְלָה לְסִיוּמוֹ הָיִיתִי עָיֵף עַד מָוֶת, אֶלָא שֶׁעִם עֲלוֹת הַשַׁחַר הִפְעִיל הַמַלָח הָרָאשִׁי אֶת צוֹפַר-הָאֲרֻבָּה וְאַנְשֵׁי הַצֶוֶת מִהֲרוּ לְהִתְיַצֵב אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ. אֲפִלוּ אִם הָיְתָה עֲיֵפוּתִי כְּפוּלָה לֹא הָיִיתִי מַחְמִיץ מַעֲמד זֶה – הַכֹּל הָיָה כֹּה חָדָשׁ וּמְרַתֵּק בְּעֵינַי: הפְּקֻדוֹת הַקְצָרוֹת, הַשְׁרִיקָה הַצוֹרְמָנִית, הָאֲנָשִׁים הַמְמַהֲרִים אֶל מְקוֹמוֹתֵיהֶם לְאוֹר הַפַּנָסִים הַמְהַבְהֲבִים.

“הֵי, צְלִי-אֵשׁ, זְרֹק לָנוּ עֶצֶם!” צָעַק אֶחָד.

“לִי אֶת הַשְׁמֵנָה!” הֵרִיעַ שֵׁנִי.

“אַי-אַי בַּחוּרִים!” עָנָה סִילְבֶר שֶׁעָמַד בְּסָמוּךְ, הַקַב מִתַּחַת לבֵית-הַשֶׁחִי, וּלְפֶתַע פִּתְאֹם פָּצַח בְּזֶמֶר וְהִשְׁמִיעַ אֶת הַמִלִים שֶׁהִכַּרְתִּי יָפֶה כָּל-כָּךְ:

תְּרֵיסַר גְבָרִים עַל אֲרוֹן הַמֵת –

וּבִן-רֶגַע הִצְטָרֵף אֵלָיו הַצֶוֶת כֻּלוֹ בִּתְרוּעַת מַקְהֵלָה:

יוֹ-הוֹ-הוֹ וּבַקְבּוּק מָלֵא רוּם!

וּבַ“הוֹ” הַשְׁלִישִׁי נָעוּ הַמוֹטוֹת אֶל מוּל הָאֲנָשִׁים כִּבְמַטֵה-קֶסֶם.

אֲפִילוּ בְּאוֹתָה הִתְלַהֲבוּת מְרַגֶשֶׁת הֶעֱבִיר אוֹתִי שִׁיר זֶה כְּהֶרֶף-עַיִן אֶל “הָאַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ”, וּמוּל עֵינַי נִצַב הַקַפִּיטַן הַמְזַמֵר שִׁיר יָשָׁן זֶה יַחַד עִם בָּאֵי-הָפֻּנְדָק. אַךְ עַד מְהֵרָה הֹעֲלָה הָעֹגֶן מִמַעֲמַקִים וְנִתְלָה נוֹטֵף מַיִם עַל לְחִי-הַחַרְטוֹם. מִיָד אַחַר-כָּךְ הִתְחִילוּ הַמִפְרָשִׂים נִמְתָּחִים, וְהַיַבָּשָׁה וְהָאֳנִיוֹת שֶׁמִיָמִין וּמִשְׂמֹאל הִתְחִילוּ נָעוֹת אַט אַט לְאָחוֹר. וּבְטֶרֶם הִסְפַּקְתִּי לִשְׁכַּב, כְּדֵי לַחְטֹף תְּנוּמָה קַלָה, יָצְאָה הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” בְּדַרְכָּהּ הָאֲרֻכָּה אֶל אִי הַמַטְמוֹן.

אֵינֶנִי מִתְכּוֹנֵן לְתָאֵר אֶת הַהַפְלָגָה כֻּלָּה לִפְרָטֶיהָ. הִיא הָיְתָה מֻצְלַחַת לְמַדַי. הָאֳנִיָה הָיְתָה טוֹבָה וַחֲזָקָה, אַנְשֵׁי הַצֶוֶת הָיוּ יוֹרְדֵי-יָם עַתִּירֵי-נִסָיוֹן וְהַקְבַרְנִיט יָדַע הֵיטֵב אֶת מְלַאכְתּוֹ. אַךְ זְמַן-מָה לִפְנֵי הַגִיעֵנוּ לִמְחֹוז-חֶפְצֵנוּ הִתְרַחֲשׁוּ שְׁנַיִם-שְׁלֹשָׁה דְבָרִים, שֶׁרָאוּי לְסַפֵּר עֲלֵיהֶם.

קֹדֶם כֹּל, מַר אֶרוֹאוּ נִתְגַלָה כְּחוֹבֵל גָרוּעַ הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַקְבַרְנִיט חָשַׁשׁ. לֹא הָיְתָה לוֹ כָּל שְׁלִיטָה עַל הָאֲנָשִׁים, וְהַצֶוֶת נָהַג בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ. אַךְ מִגְרַעַת זוֹ לֹא הָיְתָה הַגְרוּעָה בְּיוֹתֵר; שֶׁכֵּן כְּבָר בַּיוֹם הַשֵׁנִי לַהַפְלָגָה הוּא הִתְחִיל מוֹפִיעַ עַל הַסִפּוּן בְּעֵינַיִם מְעֻרפָּלוֹת, לְחָיַיִם סְמוּקוֹת, לָשׁוֹן מְגַמְגֶמֶת וּשְׁאָר סִימָנִים שֶׁל גִלוּפִין. שׁוּב וְשׁוּב הוּא נִתְפַּס בְּקַלְקָלָתוֹ. לְעִתִּים הוּא נָפַל וּפָצַע אֶת עַצְמוֹ; לְעִתִּים הוּא שָכַב יוֹם תָּמִים עַל דַרְגָשׁוֹ בְּלֹא תְּנוּעָה; ולְעִתִּים – מֶשֶׁךְ יוֹם אוֹ יוֹמַיִם – הוּא נִרְאָה פִּכֵּחַ כִּמְעַט וְעָשָׂה אֶת עֲבוֹדָתוֹ בְּצוּרָה מְנִיחָה אֶת הַדַעַת.

לא הִצְלחְנוּ בְּשׁוּם פָּנִים לְגַלוֹת הֵיכָן הוּא הִשִׂיג אֶת הַמַשְׁקֶה. הָיְתָה זוֹ תַּעֲלוּמָה שֶׁל מַמָשׁ, וְכָל כַּמָה שֶׁעָקַבְנוּ אַחֲרָיו, לא הִצְלַחְנוּ לִפְתֹּר אוֹתָהּ. וְכַאֲשֶׁר שָׁאַלְנוּ אוֹתוֹ עַל כָּךְ, הוּא צָחַק אֶל מוּל פָּנֵינוּ אִם הָיָה שִׁכּוֹר, וּבִשְׁעַת פִּכָּחוֹן הִצְהִיר כִּי מֵעוֹלָם לֹא בָּא אֶל פִּיו כָּל מַשְׁקֶה, מִלְבַד מַיִם.

הוּא לֹא הָיָה רַק קָצִין גָרוּעַ, אֶלָא אַף שִׁמֵשׁ דֻגְמָה רָעָה לַאֲנָשָׁיו: ולֹא הָיָה סָפֵק כִּי, בְּמֻקְדָם אוֹ בִּמְאֻחָר, הוּא יָחִישׁ בְּמוֹ יָדָיו אֶת אָבְדָנוֹ. כֵּיוָן שֶׁכָּךּ, אִישׁ לֹא הֻפְתַּע אוֹ הִצְטַעֵר כַּאֲשֶׁר לַיְלָה אֶחָד הוּא נֶעְלַם בְּלֶב-יָם וְלֹא נִרְאָה עוֹד עַל הַסִפּוּן.

“נָפַל וְאֵינֶנוּּ,” אָמַר קַפִּיטַן סְמוֹלֶט, “זֶהוּ רַבּוֹתַי, הַדָבָר חָסַךְ מֵאִתָּנוּ אֶת הַטִרְחָה לִכְבֹּל אוֹתוֹ בַּאֲזִקִים.”

אַךְ עַתָּה נוֹתַרְנוּ לְלֹא חוֹבֵל, וְהִתְעוֹרֵר הַצֹרֶךְ לְהַעֲלוֹת אַחַד הַיַמָאִים בְּדַרְגָה. הַמַלָח הָרָאשִׁי, אִיוֹב אֶנְדֶרְסוֹן, הָיָה הַסַפָּן הַמֻכְשָׁר בְּיוֹתֵר בַּצֶוֶת, וְאַף-עַל-פִּי שֶׁהוֹסִיף לָשֵׂאת תָּאֳרוֹ הַקוֹדֵם, הוּא שֵׁרֵת כְּחוֹבֵל בְּפֹעל. טְרִילוֹנֵי, שֶׁהִרְבָּה לְהַפְלִיג בַּיָם וִידִיעוֹתָיו נִתְגַלוּ כִּיעִילוֹת מְאֹד, עָמַד לֹא פַּעַם עַל מִשְׁמַרְתּוֹ בְּשָׁעוֹת שֶׁל מֶזֶג-אֲוִיר נוֹחַ, וְאִלוּ הַהַגַאי הַקָשִׁישׁ, יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס, הָיָה יוֹרֵד-יָם זָהִיר וְעַרְמוּמִי, וְנִתָּן הָיָה אַךְ בְּקֹשִׁי לִסְמֹךְ עַל שֵׁרוּתָיו. הוּא הָיָה אִישׁ-סוֹדוֹ שֶׁל ג’וֹן סִילְבֶר הָאָרֹךְ; וְכֵיוָן שֶׁהִזְכַּרְתִּי אֶת שְׁמוֹ, כְּדַאי לוֹמַר עוֹד מִלִים אֲחָדוֹת עַל טַבַּח הָאֳנִיָה — צְלִי-אֵשׁ, כְּפִי שֶׁנִקְרָא בְּפִי הַצֶוֶת.

בִּשְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה הוּא נָשָׂא אֶת הַקַב שֶׁלוֹ קָשׁוּר בְּחֶבֶל מִסָבִיב לְצַוָארוֹ, כְּדֵי שֶׁשְׁתֵּי יָדָיו תִּהְיֶינָה פְּנוּיוֹת כְּכָל הָאֶפְשָׁר. הָיָה זֶה מְרַתֵּק לִרְאוֹתוֹ מַצְמִיד אֶת גֶדֶם-רַגְלוֹ אֶל הַדֹפֶן, וּבְהִשָׁעֲנו לְעֻמָתוֹ לִוָה בְּבִטְחָה כָּל תְּנוּדָה שֶׁל הָאֳנִיָה, וְכָּךְ עָשָׂה אֶת עֲבוֹדַת הַבִּשׁוּל בְּיַצִיבוּת אֵיתָנָה, כְּאִלוּ נִצַב עַל פְּנֵי הַיַבָּשָׁה. חֲוָיָה מְרַתֶּקֶת לֹא פָּחוֹת הָיְתָה לִרְאוֹתוֹ חוֹצֶה אֶת הַסִפּוּן בְּמֶזֶג-אֲוִיר סוֹעֵר; הוּא מָתַח שְׁנֵי חֲבָלִים, לְסַיֵעַ לוֹ לַעֲבֹר אֶת הַמַעֲבָרִים הָרְחָבִים — עֲגִילָיו שֶׁל ג’וֹן הָאָרֹךְ, כָּךְ הֵם נִקְרְאוּ בְּפִי כֹּל, הוּא הָיָה עוֹבֵר בִּזְרִיזוּת מִמָקוֹם אֶל מָקוֹם, לְעִתִּים נֶעֱזָר בַּקַב, לְעִתִּים גוֹרֵר אוֹתוֹ מֵאֲחוֹרָיו בְּחֶבֶל, מִשְׁתַּדֵל בְּכָל כֹּחַ לְהִתְגַבֵּר עַל מוּמוֹ. עִם זֹאת הִבִּיעוּ רַבִּים מֵאֵלֶה שֶׁהִפְלִיגוּ אִתּוֹ בֶּעָבָר אֶת חֶמְלָתָם, מִשֶׁרָאוּ אוֹתוֹ בְּמַצָבוֹ זֶה.

“הוּא אָדָם בִּלְתִּי רָגִיל, צְלִי-אֵשׁ זֶה,” אָמַר לִי פַּעַם הַהַגַאי, “כְּשֶׁהָיָה צָעִיר הוּא הָלַךְ לְבָתֵּי-סֵפֶר הֲגוּנִים, וְהוּא מְסֻגָל לְדַבֵּר כְּמוֹ מִתּוֹךְ הַסֵפֶר, אִם מִתְחַשֵׁק לוֹ. וְהוּא אַמִיץ – אַרְיֵה זֶה אֶפֶס מוּל ג’וֹן הָאָרֹךְ! פַּעַם רָאִיתִי אוֹתוֹ נִלְחָם בְּאַרְבָּעָה אֲרָיוֹת וּמְפַצְפֵּץ אוֹתָם רֹאשׁ בְּרֹאשׁ, בְּלִי שׁוּם נֶשֶׁק בְּיָדוֹ!”

הַצֶוֶת כֻּלוֹ רָחַשׁ כָּבוֹד לְסִילְבֶר וְצִיֵת לְהוֹרָאוֹתָיו, הוּא נָהַג לְדַבֵּר אֶל כָּל אָדָם בְּסִגְנוֹן מְיֻחָד וּלְהָעֲנִיק לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ שֵׁרוּתִים קְטַנִים וּמְיֻחָדִים. כְּלַפַּי הוּא הָיָה חָבִיב בִּמְיֻחָד; מַצְהִיל הָיָה אֶת פָּנָיו מִשֶׁרָאָה אוֹתִי נִכְנָס אֶל הַמִטְבָּח, שֶׁהָיָה תָּמִיד נָקִי וּמְצֻחְצָח לְהַפְלִיא; הַצַלָחוֹת הָיוּ תְּלוּיוֹת מְמֹרָקוֹת וּכְלוּב- הַתֻּכִּי שֶׁלוֹ תָּלוּי בַּפִּנָה.

“בּוֹא הֵנָה הוֹקִינְס,” הָיָה פּוֹנֶה אֵלַי, בּוֹא לְפַטְפֵּט מְעַט עִם ג’וֹן. שׁוּם אִישׁ אֵינֶנוּ רָצוּי כָּאן יוֹתֵר מִמְךָ, יֶלֶד. שֵׁב כָּאן וּשְׁמַע הַחֲדָשׁוֹת. תַּכִּיר בְּבַקָשָׁה אֶת קֶפְּטְן פְלִינְט – אֲנִי קוֹרֵא לַתֻּכִּי שֶׁלִי פְלִינְט לְזֵכֶר הַפִּירַט הַמְפֻרְסָם — וְקֶפְּטְן פְלִינְט מְנַבֵּא כִּי הַמַסָע שֶׁלנוּ יִהְיֶה מְצֻלָח מְאֹד. נָכוֹן, קֶפְּטְן?"

וְאָז הָיָה הַתֻּכִּי פּוֹצֵחַ מַקוֹרוֹ וְאוֹמֵר בִּמְהִירוּּת רַבָּה: “שְׁמִינִיוֹת! שְׁמִינִיוֹת! שְׁמִינִיוֹת!” הוּא הָיָה חוֹזֵר ושׁוֹנֶה מִלָּה ֹ שׁוּּב וְשׁוּב וְשׁוּב, עַד שֶׁתָּהִיתִי כֵּיצַד אֵין הוּא מְאַבֵּד אֶת נְשִׁימָתוֹ בְּלַהַג זֶה.

"תִּרְאֶה אֶת הַצִפּוֹר הַזֹאת "הָיָה מַמְשִׁיךְ וְאוֹמֵר, “הִיא בַּת מָאתַיִם אוּלַי, הוֹקִינְס. בְּדֶרֶך כְּלָל הֵם חַיִים לָנֶצַח; וְאִם מִישֶׁהוּ רָאָה יוֹתֵר רֶשַׁע בְּחַיָיו, הֲרֵי זֶה רַק הַשָׂטָן בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. הַתֻּכִּי הַזֶה הִפְלִיג יַחַד עִם אִנְגְלֶנְד — שׁוֹדֵד-הַיָם הַגָדוֹל קֶפְּטְן אִנְגְלֶנְד. הוּא הָיָה בְּמַדַגַסְקַר, וּבְמַלַבָּר, וּבְסוּרִינָם, וּבִפְּרוֹבִידַנְס, ובְפּוֹרְטוֹבֶּלוֹ. הוּא רָאָה אֵיךְ שׁוֹלִים אֶת הָאוֹצָרוֹת מֵאֳנִיוֹת טְבוּעוֹת בְּלַה-פְּלָטָה, וְשָׁם הוּא לָמַד לוֹמַר “שְׁמִינִיוֹת!”. זֶהוּ שֵׁם שֶׁל מַטְבֵּעַ, הוֹקִינְס, וְשָׁם דָגוּ שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת וַחֲמִישִׁים-אֶלֶף מַטְבְּעוֹת כָּאֵלֶה, יֶלֶד! הוּא הִשְׁתַּתֵּף גַם בְּכִבּוּשָׁהּ שֶׁל הָאֳנִיָה “מוֹשֵׁל הֹדוּ” בְּגוֹאָה, הוּא הָיָה. אִם תַּבִּיט עָלָיו תַּחְשֹׁב שֶׁהוּא בְּסַךְ-הַכֹּל תִּינוֹק, מָה? אֲבָל אַתָּה נָשַׁמְתָּ קְצָת אֵשׁ וַאֲבַק-שְׂרֵפָה, נָכוֹן קֶפְּטְן?”

“הִכּוֹנוֹּ לַקְרָב!”צָוַח הַתֻּכִּי.

“אָה, יֵש לוֹ שֵׂכֶל בַּקָדְקֹד, יֵשׁ לוֹ,” הָיָה הַטַבָּח אוֹמֵר, וּמְכַבֵּד אֶת הַתֻּכִּי בְּפֶלַח-סֻכָּר שֶׁהוֹצִיא מִכִּיסוֹ; וְאָז הָיָה הָעוֹף מְנַקֵר אֶת הַסוֹרְגִים וּמַמְשִׁיךְ לְהַשְׁמִיעַ מִלִים מִלִים וְגִדוּפִים. “כָּכָה זֶה,” הָיָה ג’וֹן מוֹסִיף, “אֵינְךָ יָכוֹל לָגַעַת בְּזֶפֶת וְלֹא לְטַנֵף אֶת יָדֶיךָ. הִנֵה תִּשְׁמַע, לְמָשָׁל, אֶת הַצִפּוֹר הָעֲלוּבָה וְהַתְּמִימָה שֶׁלִי – שְׁמַע אֵיךְ הִיא מְקַלֶלֶת – אֵשׁ וְגָפְרִית! וְאַתָּה יָכוֹל לְהַגִיד שֶׁזֶהוּ דָבָר לֹא חָכָם. מֵילָא, הִיא מְסֻגֶלֶת לְקַלֵל כָּכָה בְּדִיוּק בְּאָזְנֵי הַהֶגְמוֹן.” וּבְדַבְּרוֹ נָגַע ג’וֹן בְּתַלְתַּל שֶׁצָנַח עַל מִצְחוֹ בַּחֲגִיגִיוּת כָּזֹאת, עַד שֶׁהֱיִיתֶם מוּכָנִים לְהִשָׁבַע כִּי הוּא הַטָהוֹר בָּאֲנָשִׁים.

בֵּינָתַיִם הוֹסִיפוּ הָאָצִיל טְרִילוֹנֵי וְקַפִּיטַן סְמוֹלֶט לִנְטֹר טִינָה זֶה לָזֶה. הָאָצִיל לֹא נִסָה לְהַסְתִּיר אֶת יַחֲסוֹ הָעוֹיֵן לַקְבַרְנִיט; והַקְבַרְנִיט מִצִדוֹ, לֹא דִבֵּר כְּלָל, אֶלָא רַק אִם פָּנוּ אֵלָיו — וְגַם אָז עָשָׂה זֹאת בִּקְצָרָה וּבְיֹבֶשׁ, מִבְּלִי לְבַזְבֵּז גַם מִלָה אַחַת. לְאַחַר שֶׁלָחֲצוּ עָלָיו מוּכָן הָיָה לְהוֹדוֹת, כִּי נִדְמֶה לוֹ שֶׁטָעָה בְשִׁפּוּטוֹ כְּלַפֵּי הַצֶוֶת, וְכִי כַּמָה מֵהֶם מַלָחִים זְרִיזִים מְאֹד, כְּפִי שֶׁהוּא אוֹהֵב, וְכִי כֻּלָם מִתְנַהֲגִים כָּרָאוּי וּלְלֹא דֹפִי. אֲשֶׁר לָאֳנִיָה, הוּא מַמָשׁ הִתְאַהֵב בָּהּ. “הִיא צַיְתָנִית וּמִתְנַהֶגֶת לְמוֹפֵת, מַמָשׁ כְּפִי שֶׁאָדָם הָיָה מְצַפֶּה – מֵאֵשֶׁת-חֵיקוֹ, אֲדוֹנִי. אֲבָל,” נָהַג לְהוֹסִיף, “כָּל מַה שֶׁרְצוֹנִי לְהַטְעִים הוּא, שֶׁעֲדַיִן לֹא שַׁבְנוּ הַבַּיְתָה, וְהַמַסָע הַזֶה אֵינֶנוּ מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי.”

לְמִשְׁמַע הַמִלִים הַלָלוּ הָיָה טְרִילוֹנֵי מַפְנֶה עָרְפּוֹ וּפוֹסֵעַ הָלוֹךְ ושׁוֹב עַל פְּנֵי הַסִפּוּן, סַנְטֵרוֹ נָטוּי כְּלפֵּי מַעְלָה.

“עוֹד מִשְׁפָּט אֶחָד מִן הָאִישׁ הַזֶה,” הָיָה אוֹמֵר, “וַאֲנִי מִתְפּוֹצֵץ!”

מֶזֶג-הָאֲוִיר, שֶׁהָיָה קָשֶׁה לְמַדַי לְעִתִּים, הוֹכִיחַ אֶת מַעֲלוֹתֶיהָ שֶל הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה”. כָּל אָדָם עַל הַסִפּוּן נִרְאָה מְרֻצֶה עַד מְאֹד, וְדוֹמַנִי כִּי הָיוּ אֵלֶה אֲנָשִׁים שֶׁקָשֶׁה לְהַשְׂבִּיעַ אֶת רְצוֹנָם; שֶׁכֵּן דַעְתִּי הִיא, שֶׁמֵאָז תֵּבַת-נֹחַ לֹא הִפְלִיג בַּיָם צֶוֶת-מַלָחִים מְפֻנָק כָּל-כָּךְ כְּמוֹ זֶה. הַגְבִיעִים הֻשְׁקוּ “לְחַיִים” בְּשֶׁל הַסִבָּה הַפְּעוּטָה בְּיוֹתֵר. אִם הָאָצִיל שָׁמַע, לְמָשָׁל, כִּי אַחַד הַמַלָחִים חוֹגֵג אֶת יוֹם-הֻלַדְתּוֹ, מִיָד חֻלְקוּ הַמַשְׁקָאוֹת כְּיַד-הַמֶלֶךְ. חָבִית מְלֵאָה תַּפּוּחִים נִצְבָה תָּמִיד בְּאֶמְצַע הַסִפּוּן, וְכָל מַלָח רַשַׁאי הָיָה לָסוּר אֵלֶיהָ וּלְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ בְּתַפּוּחַ.

“מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְתִּי כִּי טוֹבָה תִּצְמַח מִיַחַס שֶׁכָּזֶה,” הָיָה הַקְבַרְנִיט אוֹמֵר לְד"ר לִיבְסִי, “מַלָחִים מְפֻנָקִים הוֹפְכִים לִבְנֵי-שָׂטָן – זו דַעְתִּי שֶׁלִי.”

אֲבָל טוֹבָה רַבָּה צָמְחָה מֵחָבִית הַתַּפּוּחִים, כְּפִי שֶׁתִּוָכְחוּ עוֹד מְעַט לָדַעַת; אִלְמָלֵא הִיא, לֹא הָיִינוּ מַצְלִיחִים לְגַלוֹת אֶת הַמְזִמָה הַנִרְקֶמֶת נֶגְדֵנוּ וְיַד הַמוֹרְדִים הָיְתָה נוֹחֶתֶת עָלֵינוּ לְלֹא רַחֵם.

וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה.

רוּחוֹת נוֹחוֹת הֵבִיאוּ אוֹתָנוּ עַד לְקִרְבַת הָאִי שֶׁלָנוּ – לְצַעֲרִי אָסוּר לִי לְפָרֵט יוֹתֵר מִזֶה. הָיָה זֶה, לְפִי חִשׁוּבֵינוּ, יוֹם-הַשַׁיִט הָאַחֲרוֹן אֶל הָאִי, וְהַכֹּל צִפּוּ כִּי עוֹד בְּאוֹתוֹ לַיְלָה – אוֹ לְכָל הַמְאֻחָר בְּצָהֳרֵי יוֹם הַמָחֳרָת – יִתְגַלוּ לְעֵינֵינוּ חוֹפָיו שֶׁל אִי הַמַטְמוֹן. הָרוּחַ הָיְתָה יַצִיבָה וְהַיָם שָׁקֵט. הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” שָׁטָה בְּכִווּן צָפוֹן-צְפוֹן-מַעֲרָב, בִּמְהִירוּת קְבוּעָה, כְּשֶׁמוֹט-הַחַרְטוֹם חוֹרֵשׁ בַּמַיִם וּמַתִּיז רְסִיסִים עַל סְבִיבוֹתָיו. מַצַב-הָרוּחַ שֶׁל כֻּלָנוּ הָיָה מְרוֹמָם, שֶׁכֵּן נִמְצֵאנוּ עַתָּה קְרוֹבִים כָּל-כָּךְ אֶל סִיוּם מַחֲצִיתוֹ הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַמַסָע.

וְהִנֵה, שָׁעָה קַלָה אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעָה, לְאַחַר שֶׁסִיַמְתִּי אֶת עֲבוֹדַת הַיוֹם, יָצָאתִי אֶל הַסִפּוּן בְּדַרְכִּי אֶל מִשְׁכָּבִי. לְפֶתַע הִתְאַוֵיתִי לֶאֱכוֹל תַּפּוּחַ וּפָנִיתִי בְּרִיצָה לְעֵבֶר הֶחָבִית. אַנְשֵׁי הַתַּצְפִּית נִצְבוּ עַל מִשְׁמַרְתָּם וְעֵינֵיהֶם הַבּולְשׁוֹת מְחַפְּשׂוֹת אֶת הָאִי. אִישׁ-הַהֶגֶה בָּדַק אֶת שׁוּלָיו הַקִדְמִיִים שֶׁל הַמִפְרָשׂ וְשָׁרַק חֶרֶשׁ לְעַצְמוֹ. הָיָה זֶה הַקוֹל הַיָחִיד שֶׁהִגִיעַ לְאָזְנַי, מִלְבַד אִוְשַׁת הַיָם, הַנֶחְתָּךְ בְּדָפְנוֹת הָאֳנִיָה.

טִפַּסְתִּי וְנִכְנסְתִּי לְתוֹךְ חָבִית-הַתַּפּוּחִים וְגִלִיתִי שֶׁנוֹתְרוּ בָּה תַּפּוּחִים בּוֹדְדִים בִּלְבַד; אַךְ מִשֶׁהִתְיַשַׁבְתִּי בַּחֲלָלָהּ הָאָפֵל, אָפוּף בְּלַחְשׁוּשֵׁי הַיָם וּבִתְנוּדוֹתֶיהָ שֶׁל הָאֳנִיָה, נִרְדַמְתִּי כַּנִרְאֶה, אוֹ שֶׁנִמְצֵאתי בְּמַצָב שֶׁל כִּמְעַט-תַּרְדֵמָה. בְּרֶגַע זֶה הִתְיַשֵׁב פִּתְאֹם בְּסָמוּךְ אָדָם כְּבַד-גוּף וּמַרְעִישׁ; הֶחָבִית הִתְנַדְנְדָה בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁעִין לְעֻמָתָה אֶת כְּתֵפָיו. הִתְכּוֹנַנְתִּי לִקְפֹּץ הַחוּצָה, אַך לְפֶתַע הִתְחִיל הָאִישׁ לְדַבֵּר. הָיָה זֶה קוֹלוֹ שֶׁל סִילְבֶר, ועוֹד בְּטֶרֶם שָׁמַעְתִּי תְּרֵיסַר מִלִים יָדַעְתִּי יָפֶה, שֶׁאָסוּר לִי בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לְגַלוֹת אֶת עַצְמִי, אֶלָא לְהִתְכַּוֵץ בִּפְנִים, רוֹעֵד וּמַקְשִׁיב, אֲכוּל אֵימָה וְסַקְרָנוּת; שֶׁכֵּן מִתּוֹךְ תְּרֵיסַר מִלִים הֲבִינוֹתִי, כִּי חַיֵיהֶם שֶׁל כָּל הָאֲנָשִׁים הַיְשָׁרִים שֶׁעַל הָאֳנִיָה תְּלוּיִים מֵעַתָּה בִּי — וְרַק בִּי בִּלְבַד.

11. מַה שָׁמַעְתִּי בְּחָבִית הַתַּפּוּחִים

“לֹא. לֹא אֲנִי,” אָמַר סִילְבֶר. “פְלִינְט הָיָה הַקֶפְּטְן, וַאֲנִי הָיִיתִי הָאַפְסְנַאי; אֲנִי עִם רֶגֶל-הָעֵץ שֶׁלִי. בְּאוֹתָהּ חֲגִיגָה, שֶׁבָּה אִבַּדְתִּי אֲנִי אֶת הָרֶגֶל שֶׁלִי, אִבֵּד פְּיוּ הָאִישׁוֹנִים שֶׁלוֹ, יָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ. הָיָה זֶה רוֹפֵא מֻמְחֶה, שֶׁבָּא וְשָׁדַד לִי אֶת הָרֶגֶל – אֶחָד שֶׁגָמַר 'נִיבֶרְסִיטָה וּמַה לֹא – וְדִבֵּר לָטִינִית בְּשׁוֹטֶפֶת, וּמַה לֹא. וּבְכָל-זֹאת תָּלוּ אוֹתוֹ אַחַר-כָּךְ כְּמוֹ כֶּלֶב, וְהוּא הִתְיַבֵּשׁ בַּשֶׁמשׁ יַחַד עִם כֻּלָם, שָׁם בִּמְצוּדַת קוֹרְסוֹ. אֵלֶה הָיוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁל רוֹבֶּרְט, הָיוּ אֵלֶה, שֶׁבָּאוּ וְשִׁנוּ אֶת שְׁמוֹת הָאֳנִיוֹת שֶׁלָהֶם – ‘אוֹצַר הַמֶלֶךְ’ וְכָךְ הָלְאָה. וְעַכְשָׁו, מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הוּא – נְתַתֶּם שֵׁם לָאֳנִיָה – תַּשְׁאִירוּ אֶת הַשֵׁם כְּמוֹ שֶׁהוּא. כָּכָה זֶה הָיָה עִם ‘קַסַנְדְרָה’, שֶׁהֵבִיאָה אוֹתָנוּ בְּשָׁלוֹם הַבַּיְתָה מִמָלַבָּר, אַחֲרֵי שֶׁאִנְגְלֶנְד הִשְׁתַּלֵט עַל ‘מוֹשֵׁל הֹדוּ’; וְכָכָה זֶה הָיָה עִם ‘אֲרִי-הַיָם’, הָאֳנִיָה הַיְשָׁנָה שֶׁל פְלִינְט, שֶׁרָאִיתִי אוֹתָהּ בָּעֵינַים הָאֵלֶה שֶׁלִי רוֹחֶצֶת בְּדָם אָדֹם וְטוֹבַעַת עִם כָּל הַזָהָב.”

אַח!" קָרָא קוֹל אַחֵר – קוֹלוֹ שֶׁל הַמַלָח הַצָעִיר בְּיוֹתֵר בָּאֳנִיָה – קוֹל מָלֵא הַעֲרָצָה, “הוּא הָיָה מֶלֶךְ הַמְלָכִים, פְלִינְט זֶה!”

“דֵיוִיס גַם הוּא הָיָה מֶלֶךְ, תִּסְמְכוּ עָלַי,” אָמַר סִילְבֶר, “מֵעוֹלָם לֹא יָצָא לִי לְהַפְלִיג אִתּוֹ. קֹדֶם יָצָאתִי עִם אִנְגְלֶנְד, אַחַר-כָּךְ עִם פְלִינְט – זֹאת הִיא הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלִי; וְזֶהוּ הַחֶשבּוֹן שֶׁלִי, אִם תִּרְצוּ לִשְׁמֹעַ: תְּשַׁע-מֵאוֹת שַׂמְתִּי הַצִדָה כְּשֶׁעָזַבְתִּי אֶת אִנְגְלֶנְד, וְעוֹד אַלְפַּיִם כְּשֶׁנִפְטַרְתִּי מִפְלִינְט. זֶה לְגַמְרֵי לֹא רַע בִּשְׁבִיל מַלָח פָּשׁוּט – וְהַכֹּל מֻנָח לוֹ בְּשֶׁקֶט בַּבַּנְק. עַכְשָׁו זֶה כְּבָר לֹא פִּדְיוֹן; זֶהוּ חִסָכוֹן, תִּשְׁמְעוּ לִי. אֵיפֹה כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁל אִנְגְלֶנְד עַכְשָׁו? לֹא יודֵע. וְאֵיפֹה הַחֲבוּרָה שֶל פְלִינְט? הִנֵה, כִּמְעַט כֻּלָם עַל הָאֳנִיָה הַזֹאת, מוּכָנִים לָשִׂים אֶת הַיָד עַל הָאוֹצָר. אֲחָדִים מֵהֶם אֲפִלוּ הִתְחַנְנוּ לָצֵאת אִתִּי… פְּיוּ הַמִסְכֵּן, אַחֲרֵי שֶׁאִבֵּד אֶת הָעֵינַיִם שֶלוֹ, הָיָה מוֹצִיא מֵאָה שְׁטֶרְלִינְג כָּל חֹדֶשׁ, כְּמוֹ אֵיזֶה לוֹרְד בַּפַּרְלָמֶנְט. אֵיפֹה הוּא עַכְשָׁו? שׁוֹכֵב בָּאֲדָמָה, מֵת לְגַמְרֵי. אֲבָל רַק לִפְנֵי שְׁנָתַיִם מֵהַיוֹם — שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב – הָאִישׁ הַזֶה כִּמְעַט מֵת מֵרָעָב. הוּא קִבֵּץ נְדָבוֹת, וְהוּא גָנַב, וְהוּא תָּקַע סַכִּינִים, וְהוּא מֵת בְּנִסָיוֹן לְהַשִׂיג אֶת הָאוֹצָר, לְכָל הַשֵׁדִים!”

“טוֹב, לֹא כָּל אֶחָד יָכוֹל לְהַצְלִיחַ,” אָמַר הַמַלָח הַצָעִיר.

“רַק הַטִפְּשִׁים לֹא מַצְלִיחִים, תִּשְׁמַע מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ,” הֵרִים סִילְבֶר אֶת קוֹלוֹ, “וְעַכְשָׁו תַּבִּיט אֵלַי. אַתָּה בָּחוּר צָעִיר אַתָּה, אֲבָל יֵשׁ לְךָ רֹאשׁ עַל הַכְּתֵפַיִם. רָאִיתִי אֶת זֶה בְּרֶגַע שֶׁעָלִיתָ עַל הָאֳנִיָה הַזֹאת, וְלָכֵן אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ כְּגֶבֶר אֶל גֶבֶר.”

אַתֶּם יְכוֹלִים לְתָאֵר לְעַצְמְכֶם מָה הִרְגַשְׁתִּי בְּשָׁעָה שֶׁשָׁמַעְתִּי אֶת הַנוֹכֵל הַנִתְעָב הַזֶה פּוֹנֶה אֶל אוֹתוֹ צָעִיר בְּאוֹתָן מִלוֹת חֲנֻפָּה עַצְמָן, שֶׁבָּהֶן פָּנָה אֵלַי. אִלוּ רַק יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי הוֹרֵג אוֹתוֹ דֶרֶךְ הֶחָבִית. אַךְ בֵּינָתַיִם הוּא הִמְשִׁיךְ בְּדִבּוּרוֹ, מִבְּלִי לְשַׁעֵר כְּלָל, כִּי מִישֶׁהוּ מַאֲזִין לִדְבָרָיו בַּחֲשַׁאי.

“וְעַכְשָׁו כַּמָה מִלִים עַל הַגֶ’נְטֶלְמֶנִים בַּעֲלֵי הַמַזָל. יֵשׁ לָהֶם חַיִים קָשִים, יֵשׁ לָהֶם וְהֵם מְסַכְּנִים אֶת הַצַוָאר שֶׁלָהֶם, אֲבָל הֵם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים כְּמוֹ אַוָזִים מְפֻטָמִים; וּכְשֶׁהֵם יוֹרְדִים לַחוֹף אַחֲרֵי הַהַפְלָגָה, יֵשׁ לָהֶם בַּכִּיס שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֵם מֵאָה שְׁטֶרְלִינְגִים מְצַלְצְלִים, בִּמְקוֹם מֵאָה אֲסִימוֹנִים עֲלוּבִים. עַכְשָׁו, הָרֹב מִתְבַּזְבֵּז עַל רוּם וְעַל כָּל-מִינֵי תַּעֲנוּגוֹת, וְאַחַר-כָּךְ הֵם חוֹזְרִים לַיָם עִם הַכֻּתֹּנֶת לְגוּפָם. אֲבָל זֹאת לֹא הַשִׁיטָה שֶׁלִי. אֲנִי שָׂם אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַצִדָה, קְצָת פֹּה, קְצָת שָׁם – אַף פַּעַם לֹא יוֹתֵר מִדַי בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁלֹא יַתְחִילוּ לַחְשֹׁד לִי פִּתְאֹם. אֲנִי בֶּן חֲמִשִׁים עַכְשָׁו, נָא לֹא לִשְׁכֹּחַ; וּכְשֶׁנַחֲזֹר מִן הַהַפְלָגָה הַזֹאת אַתְחִיל לִהְיוֹת גֶ’נְטֶלְמֶן עַל-בֶּאֱמֶת. דַי מַסְפִּיק. אָה, אֲבָל בֵּינָתַיִם עָשִׂיתִי חַיִים; אַף פַּעַם לֹא מָנַעְתִּי מֵעַצְמִי מַה שֶׁהִתְחַשֵׁק לִי. יָשַׁנְתִּי עַל מִטָה רַכָּה, וְאָכַלְתִּי דֶלִיקַטֶסִים כָּל הַיָמִים כֻּלָם, מִלְבַד אוֹתָם יָמִים שֶׁהִפְלַגְתִּי בַּיָם. וְאֵיךְ הִתְחַלתִּי, אֵיךְ? בְּתוֹר מַלָח פָּשׁוּט – כְּמוֹכֶם!”

“טוֹב,” אָמַר חֲבֵרוֹ, " אֲבָל הַכֶּסֶף שֶׁל כָּל הָאֲחֵרִים נֶעְלַם וְאֵינֶנוּ מָה? וְאַחֲרֵי הַהַרְפַּתְקָה הַזֹאת לֹא תָּעֵז לְהַרְאוֹת אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁלְךָ בִּבְרִיסְטוֹל."

"לָמָה? אֵיפֹה אַתָּה חוֹשֵׁב נִמְצָא הַכֶּסֶף הַזֶה? שָׁאַל סִילְבֶר בְּלִגְלוּג.

" בִּבְרִיסְטוֹל, בַּבַּנְקִים וּבְכָל מִינֵי מְקוֹמוֹת אֲחֵרִים." הֵשִׁיב הֶחָבֵר.

“הוּא הָיָה,” אָמַר הַטַבָּח, “הוּא הָיָה בַּמָקוֹם שֶׁהֵטַלְנוּ עֹגֶן. אֲבָל עַכְשָׁו הוּא מִתְחַמֵם כֻּלוֹ אֵצֶל הַזְקֵנָה שֶׁלִי. מָכַרְנוּ אֶת ‘הַמִשְׁקֶפֶת’ — כּוֹלֵל שְׁטָר-הַמְכִירָה, הַצִיוּד וְהַלָקוֹחוֹת. הַזְקֵנָה גַם תָּבוֹא לִפְגֹשׁ אוֹתִי. הָיִיתִי אוֹמֵר לְךָ אֵיפֹה, כִּי אֲנִי סוֹמֵךְ עָלֶיךָ, אֲבָל הַבַּחוּרִים הָאֲחֵרִים עוֹד יְכוֹלִים לְקַנֵא.”

“ואַתָּה מוּכָן לִסְמֹךְ עַל הָאִשָׁה שֶׁלְךָ?” שָׁאַל אִישׁ-שִׂיחוֹ.

" הַגֶ’נְטֶלְמֶנִים בַּעֲלֵי הַמַזָל," הֵשִׁיב הַטַבָּח, “סוֹמְכִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל מְעַט מְאֹד זֶה עַל זֶה, וְהֵם צוֹדְקִים בְּהֶחְלֵט, סְמֹך עָלַי. אֲבָל לִי יֵשׁ דֶרֶךְ מִשֶׁלִי, יֵשׁ לִי. כְּשֶׁאַחַד הַבַּחוּרִים נִתְקָע בְּצָרָה – אֶחָד שֶׁמַכִּיר אותִי, אֲנִי מִתְכַּוֵן, – הוּא לֹא יַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת בְּעוֹלָם אֶחָד עִם ג’וֹן הָאָרֹךְ. הָיוּ כָּאֵלֶה שֶׁפָּחֲדוּ מִפְּיוּ, וְהָיוּ אֲחֵרִים שֶׁפָּחֲדוּ מִפְלִינְט; ופְלִינְט בִּכְבוֹדוֹ וּבְעצְמוֹ פָּחַד מִמֶנִי. הוּא פָּחַד – אֲבָל גַם הִתְגָאָה. זֶה הָיָה הַצֶוֶת הֲכִי קָשׁוּחַ עַל הַיָם, שֶׁפְלִינְט פִּקֵד עָלָיו; הַשָׂטָן בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ הָיָה פּוֹחֵד לְהַפְלִיג יַחַד אִתָּם. זֶהוּ זֶה. תַּאֲמִינוּ לִי, אֲנִי לֹא אוֹהֵב לְהִתְרַבְרֵב, וְאַתֶּם רוֹאִים בְּעַצְמְכֶם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב לְבַלוֹת בְּחֶבְרָה; אֲבָל בַּיָמִים שֶׁהָיִיתִי אַפְסְנַאי הַמִלָה ‘שְׁפַנִים’ לֹא נִשְׁמְעָה מֵעוֹלָם בֵּין הַפִּירָטִים שֶׁל פְלִינְט. אָה, אַתֶּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת בְּטוּחִים שֶׁכָּכָה בְּדִיוּק יִהְיֶה גַם בָּאֳנִיָה שֶׁל ג’וֹן הָאָרֹךְ!”

“זֶהוּ וְעַכְשָׁו אֲנִי אַגִיד לְךָ,” אָמַר הַצָעִיר, “הָעֵסֶק הַזֶה לֹא כָּל-כָּךְ מָצָא חֵן בְּעֵינַי, עַד הַשִׁיחָה הַזֹאת אִתְּךָ, ג’ון. הִנֵה, בּוֹא נִלְחַץ יָדַיִם.”

“אַתָּה בֶּאֱמֶת בָּחוּר אַמִיץ, וְגַם פִּקֵח,” עָנָה לוֹ סִילְבֶר, וְלָחַץ אֶת יָדוֹ בִּלְבָבִיוּת רַבָּה כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁהֶחָבִית הִתְחִילָה מְרַקֶדֶת, “וּבַר-מַזָל מֻצְלָח יוֹתֵר מִמְךָ לֹא רָאִיתִי בְּכָל יְמֵי חַיַי.”

לְאַט לְאַט הִתְחַלְתִּי מֵבִין אֶת מַשְׁמָעוּתָם שֶׁל כַּמָה מֻנָחִים שֶׁהִשְׁתַּמְשׁוּ בָּהֶם. גֶ’נְטֶלְמֶן בַּעַל- מַזָל " הָיָה בִּלְשׁוֹנָם לֹא פָּחוֹת ולֹא יוֹתֵר, אֶלָא שׁוֹדֵד-יָם פָּשׁוּט; וְהַמַעֲמָד הַקָצָר שֶׁאֲנִי הֶאֱזַנְתִּי לוֹ בִּגְנֵבָה הָיָה, פָּשׁוּט, צֵיד-נַפְשׁוֹ שֶׁל אַחַד הַמַלָחִים הַהֲגוּנִים — אוּלַי הָאַחֲרוֹן — שֶׁנוֹתַר עַל הַסִיפּוּן. אַךְ בִּנְקֻדָה זוֹ זָכִיתִי לְקָרְטוֹב שֶׁל עִדוּד, שֶׁכֵּן סִילְבֶר הִשְׁמִיעַ שְׁרִיקָה קַלָה וְאָדָם שְׁלִישִׁי הִתְקָרֵב לַמָקוֹם וְהִצְטָרֵף אֶל הַחֲבוּרָה.

“דִיק הוּא בְּסֵדֶר,” אָמַר סִילְבֶר.

“אָה, יָדַעְתִּי שֶׁדִיק יִהְיֶה בְּסֵדֶר,” הֵשִׁיב קוֹלוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס, הַהַגַאי, הוּא לֹא טִפֵּשׁ, דִיק זֶה," אָמַר תּוֹךְ יְרִיקַת טַבַּק, אֲבָל תַּבִּיט אֵלַי, צְלִי-אֵשׁ, "הִמְשִׁיךְ, “זֶהוּ הַדָבָר שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לָדַעַת עַכְשָׁו; כַּמָה זְמַן עוֹד נִצְטָרֵךְ לַעֲמֹד ולְחַכּוֹת כְּמוֹ תְּרָנִים מְזֻפּתִים? נִמְאַס לִי כְּבָר לִרְאוֹת אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁל קֶפְּטְן סְמוֹלֶט; הוּא מְשַׁגֵעַ לִי אֶת הַנְשָׁמָה, לַעֲזָאזֵל! מִתְחַשֵׁק לִי לְהִכּנֵס אֶל הַתָּא שֶׁלָהֶם, מִתְחַשֵׁק לִי לִטְעֹם מֵהַיַיִן שֶׁלָהֶם, וּמֵהַחֲמוּצִים שֶׁלָהֶם, וּמֵהַכֹּל.”

“שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל,” אָמַר סִילְבֶר, “הָרֹאשׁ שֶׁלְךָ לֹא הָיָה אַף פַּעַם שָׁוֶה מַשֶׁהוּ, וְזֶה יָדוּע לִשְׁנֵינוּ. אֲבָל בְּכָל-זֹאת נִדְמֶה לִי, שֶׁאַתָּה מְסֻגָל לְהַקְשִׁיב; עַל כָּל פָּנִים, הָאָזְנַיִם שֶׁלְךָ הֵן דֵי גְדוֹלוֹת בִּשְׁבִיל זֶה. עַכְשָׁו, תַּקְשִׁיב טוֹב לְמַה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אַתָּה תַמְשִׁיךְ לִשְׁכַּב עַל הַקֶרֶשׁ שֶׁלְךָ, וְתַמְשִׁיךְ לְהָזִיעַ כְּמוֹ כֻּלָנוּ, וְתַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר בְּשֶׁקֶט, וְלֹא תָּעֵז לְהִשְׁתַּכֵּר עַד שֶׁאֲנִי אֶתֵּן אֶת הַפְּקֻדָה. וְכָכָה זֶה יִהְיֶה, יֶלֶד!”

“בֶּטַח, מִי אוֹמֵר שֶׁלֹא מִי?” נָהַם הַהַגַאי, כָּל מַה שֶׁשָׁאַלתִּי זֶה – מָתַי? זֶה מַה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לָדַעַת."

“מָתַי, לַעֲזָאזֵל!” שָׁאַג סִילְבֶר, “טוֹב, אִם אַתָּה דַוְקָא רוֹצֶה לָדַעַת, אֲנִי אַגִיד לְךָ מָתַי. בָּרֶגַע הֲכִי אַחֲרוֹן שֶׁיִהְיֶה מַתְאִים לִי; זֶהוּ מָתַי. הַמַזָל הֵבִיא לָנוּ קֶפְּטְן סוּג אָלֶ”ף, סְמוֹלֶט, וְהוּא מֵשִׁיט בִּשׁבִילֵנוּ אֶת הָאֳנִיָה הַחֲתִיכִית הַזֹאת. וּבַתָּא שֶׁלָהֶם יוֹשְׁבִים הַדוֹקְטוֹר וְהָאָצִיל עִם הַמַפָּה וְהַכֹּל – ואֵין לִי מֻשָׂג אֵיפֹה הִיא נִמְצֵאת, נָכוֹן? וְאַתָּה לֹא יוֹדֵע יוֹתֵר מִמֶנִי נָכוֹן? אָז מַה שֶׁיֵשׁ לִי לְהַגִיד הוּא, שֶׁהַדוֹקְטוֹר וְהָאָצִיל יִמְצְאוּ אֶת הַסְחוֹרָה, וְיַעַזְרוּ לָנוּ לְהַעֲלוֹת אוֹתָהּ עַל הָאֳנִיָה, שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב – וְאָז נִרְאֶה. אִלוּ יָכֹלְתִּי לִסְמֹךְ עַל כֻּלְכֶם, בְּנֵי-נַעֲוַת-הַמַרְדוּת שֶׁלִי, הָיִיתִי אֲפִלוּ נוֹתֵן לְקֶפְּטְן סְמוֹלֶט שֶׁיָשִׁיט לָנוּ אֶת הָאֳנִיָה חֲצִי-דֶרֶךְ הַבַּיְתָה, לִפְנֵי שֶׁאֶתֵּן אֶת הַפְּקֻדָה."

" אֲבָל לָמָה? הֲלֹא כֻּלָנוּ כָּאן יַמָאִים, עַד כַּמָה שֶׁיָדוּעַ לִי." אָמַר דִיק.

“כֻּלָנוּ כָּאן דַיָרֵי מְדור-הַמַלָחִים, זֶה מַה שֶׁרָצִיתָ לְהַגִיד,” עָקַץ אוֹתוֹ סִילְבֶר. " אַתֶּם יְכוֹלִים אוּלַי לְהַפְעִיל אֳנִיָה, אֲבָל מִי יִנַוֵט לָנוּ אוֹתָהּ? בַּשֶׁטַח הַזֶה כֻּלְכֶם תִּדָפְקוּ, רַבּוֹתַי, מֵהָרִאשׁוֹן עַד הָאַחֲרוֹן. אִלוּ זֶה הָיָה תָּלוּי בִּי, הָיִיתִי מְחַכֶּה עַד שֶׁסְמוֹלֶט יָבִיא אוֹתָנוּ כַּמָה שֶׁקָרוֹב יוֹתֵר לַנָמָל; וְאָז הָיִינוּ נִפְטָרִים מִכָּל-מִינֵי טָעֻיוֹת מְטֻפָּשׁוֹת וּמֵהַסַכָּנָה לִחְיוֹת עַל כַּפִּית-מַיִם לְיוֹם. אֲבָל אֲנִי יוֹדֵע עִם מִי יֵשׁ לִי עֵסֶק; הֲלֹא אֲנִי מַכִּיר אֶתְכֶם לֹא מֵהַיוֹם. אֲנִי אֶגְמֹר אִתָּם עַל הָאִי, בָּרֶגַע שֶׁהַסְחוֹרָה תִּמָצֵא עַל הַסִפּוּן, וְזֶה דֵי עָצוּב. אֲבָל הַבֶּן-אָדָם שָׂמֵחַ רַק כְּשֶׁהוּא שִׁכּוֹר. אֲנִי נַעֲשֶׂה חוֹלֶה, לַעֲזָאזֵל, רַק מֵהַמַחֲשָׁבָה שֶׁיָצָא לִי לְהַפְלִיג עִם פַּרְצוּפִים כְּמוֹכֶם."

“דַי, ג’וֹן תֵּרָגַע,” קָרָא יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס, “מִי בִּכְלָל מְנַסֶה לְדַבֵּר נֶגְדְךָ?”

אַח, כַּמָה אֳנִיוֹת רָאִיתִי, לְדַעְתְּכֶם, עִם הַחַרְטוֹם לְמַטָה? וְכַמָה בַּחוּרִים מֻכְשָׁרִים רָאִיתִי מִתְיַבְּשִׁים בַּשֶׁמֶשׁ עַל תֹּרֶן-הַתְּלִיָה? הָא? הִצְטַעֵק סִילְבֶר, “וְכָל זֶה בִּגְלַל אוֹתָהּ תַּאֲוָה — לַעֲשׂות הַכֹּל מַהֵר, מַהֵר, שְׁמַעְתֶּם? אֲנִי יָצָא לִי לִרְאוֹת כַּמָה דְבַרִים מְעַנְיְנִים בַּיָם, יָצָא לִי. אִם רַק תַּצְלִיחוּ לְמַלֵא כְּהֹגֶן אֶת הַתַּפְקִיד שֶׁלָכֶם, עוֹד תִּסְעוּ אֶצְלִי בְּכִרְכָּרוֹת, עוֹד תִּסְעוּ. אֲבָל לֹא, לֹא אַתֶּם! אֲנִי מַכִּיר אֶתְכֶם. מָחָר אַתֶּם תְּמַלְאוּ אֶת הַגַרְגֶרֶת שֶׁלָכֶם בְּרוּם ותֵלְכוּּ לַעֲזָאזֵל.”

“כֻּלָנוּ יוֹדְעִים כַּמָה אַתָּה מֻכְשָׁר, ג’וֹן,” אָמַר יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס, אֲבָל אֲנִי מַכִּיר עוֹד אֲחָדִים, שֶׁמְסֻגָלִים לְנַוֵט לֹא יוֹתֵר גָרוּע מִמְךָ. אֲבָל הֵם גַם אָהֲבוּ לַעֲשׂוֹת חַיִים. הֵם לֹא חִפְּשׂוּ מִי-יוֹדֵע-מָה, אֲבָל הֵם רָצוּ קְצָת לִשְׂמֹח, כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר."

“כָּכָה?” אָמַר סִילְבֶר, "יֹפִי, אֲבָל אֵיפֹה הֵם עַכְשָׁו? פְּיוּ הָיָה אֶחָד מֵהֶם, וְהוּא מֵת בְּתוֹר קַבְּצָן. פְלִינְט הָיָה, וְהוּא מֵת בְּסַוָנָה מָלֵא רוּם. הֵם הָיוּ אֲנָשִׁים אֶחָד אֶחָד, הֵם הָיוּ. אֲבָל אֵיפֹה הֵם עַכְשָׁו?

" אֲבָל רֶגַע," שָׁאַל דִיק, “אַחֲרֵי שֶׁנוֹצִיא מֵהֶם אֶת הָרוּחַ, מַה נַעֲשֶׂה אִתָּם, לְמָשָׁל?”

“הִנֵה לָכֶם גֶבֶר לָעִנְיָן!” קָרָא הַטַבָּח בְּהַעֲרָצָה, לָזֶה אֲנִי קוֹרֵא שֵׂכֶל. טוֹב, מָה אַתָּה הָיִיתָ עוֹשֶׂה? מַשְׁאִיר אוֹתָם עַל הַחוֹף בְּתוֹר נְטוּשִׁים? זֹאת הָיְתָה הַשִׁיטָה שֶׁל אִנְגְלֶנְד. אוֹ אוּלַי עוֹשֶׂה מֵהֶם קצִיצוֹת? זֹאת הָיְתָה הַשִׁיטָה שֶׁל פְלִינְט, אוֹ שֶׁל בִּילִי בּוֹנְס."

“בִּילִי נָהַג תָּמִיד כָּכָה,” אָמַר יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס, “אֲנָשִׁים מֵתִים לֹא נוֹשְׁכִים, זֹאת הָיְתָה הַסִיסְמָה שֶׁלו. וְאֵיפֹה הוּא עַכְשָׁו? מֵת כְּמוֹ כֻּלָם.”

“כָּכָה זֶה,” אָמַר סִילְבֶר, “דֶרֶך כָּל בָּשָׂר. אֲבָל תַּקְשִׁיבוּ לִי עַכְשָׁו. אֲנִי בֶּן-אָדָם נוֹחַ, אֲנִי, עִם נְשָמָה שֶׁל גֶ’נְטֶלְמֶן; אֲבָל הַפַּעַם זֶהוּ עִנְיָן רְצִינִי. עֵסֶק זֶה עֵסֶק, בַּחוּרִים, וַאֲנִי בְּעַד זֶה שֶׁיָמוּתוּ. כְּשֶׁאֵשֵׁב לִי בְּבֵית הַלורְדִים, וְאֶסַע בְּכִרְכָּרָה, אֵין לִי שׁוּם חֵשֶׁק שֶׁאֶחָד מֵאֵלֶה הָאִנְטֶלִיגֶנְטִים שֶׁיוֹשְׁבִים עַכְשָׁו בַּתָּא יַעֲשֶׂה לִי הַפְתָּעָה וְיוֹפִיעַ מוּלִי פִּתְאֹם כְּמוֹ אֵיזֶה שֵׁד שֶׁצָץ מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. אָז אֲנִי אוֹמֵר – לְחַכּוֹת, אֲבָל כְּשֶׁהַזְמַן הַמַתְאִים מַגִיעַ – לְהַכּוֹת, וּבְלִי רַחֲמִים!”

“ג’וֹן,” הֵרִיע הַהַגַאי, " אַתָּה גֶבֶר אֲמִתִּי!"

" אַתָּה תַּגִיד אֶת זֶה, יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהַכֹּל יִגָמֵר," אָמַר סִילְבֶר, “וְרַק דָבָר אֶחָד אֲנִי מְבַקֵשׁ לְעַצְמִי – אֲנִי מְבַקֵשׁ אֶת טְרִילוֹנֵי. בִּשְׁתֵּי הַיָדַיִם הָאֵלֶה אֶקְטֹף אֶת רֹאשׁ-הָעֵגֶל שֶׁלוֹ מִן הַצַוָאר. דִיק!” קָרָא פִּתְאֹם בְּשִׁנוּי קוֹל, “תִּהְיֶה יֶלֶד טוֹב וּקְפֹץ וְתָבִיא לִי תַּפּוּחַ, לְהַרְטִיב אֶת הַגָרוֹן.”

אַתֶּם יְכוֹלִים לְתָאֵר לְעַצְמְכֶם אֵיזֶה פַּחַד נוֹרָא יָרַד עָלַי. הָיִיתִי מוּכָן לִקְפֹּץ הַחוּצָה וְלִבְרֹחַ, אַךְ לֹא מָצָאתִי אֶת הַכֹּחַ לְכָךְ. אֶבְרֵי גוּפִי לֹא נִשְׁמְעוּ לִי. שָׁמַעְתִּי אֶת דִיק מִתְרוֹמֵם, וְאַחַר-כָּךְ מִישֶׁהוּ עָצַר בּוֹ כַּנִרְאֶה, וְקוֹלוֹ שֶל הֶנְדְס דִבֵּר:

“אוּף, תַּפְסִיק אֶת זֶה! לָמָה לְךָ לִמְצֹץ מֵהַטִנֹפֶת שֶׁל הֶחָבִית הַזֹאת, ג’וֹן? בּוֹאוּ נָרִים כּוֹסִית שֶׁל רוּם!”

“דִיק,” אָמַר סִילְבֶר, “אֲנִי סוֹמֵךְ עָלֶיךָ. עַל הַחֲבִיֹנֶת עוֹמֵד מַד-נוֹזְלִים, הִנֵה, תְּפֹס אֶת הַמַפְתֵּחַ, מַלֵא אֶת הַמְשׂוּרָה וְתָבִיא אוֹתָה הֵנָה.”

מְבֹהָל כְּכָל שֶׁהָיִיתִי, הֲבִינוֹתִי בְּאוֹתוֹ רֶגַע, כִּי בְּדֶרֶךְ זוֹ מַמָשׁ הִשִׂיג הַחוֹבֵל אֶרוֹאוּ אֶת הַמַשְׁקֶה, שֶׁהֵחִיש אֶת קִצוֹ.

לְאַחַר שֶׁדִיק נִפְנָה לְדַרְכּוֹ לָחַשׁ יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס מַשֶׁהוּ בְּאָזְנוֹ שֶׁל סִילְבֶר. לֹא הִצְלַחְתִּי לִקְלֹט אֶלָא מִלָה אוֹ שְׁתַּיִם מִן הַנֶאֱמָר, וּבְכָל-זֹאת הָיוּ בֵּינֵיהֶן גַם דְבָרִים שֶׁל חֲשִׁיבוּת; שֶׁכֵּן בֵּין שְׁאָר הָרְסִיסִים. שֶׁנָסַבּוּ עַל מְזִמַת הַמֶרֶד, הִגִיעַ לְאָזְנַי גַם מִשְׁפָּט שָׁלֵם זֶה: “אַף אֶחָד מֵאֵלֶה לֹא יִצְטָרֵף”. וּבְכֵן הָיוּ בְּכָל-זֹאת כַּמָה אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים עַל הַסִפּוּן.

לְאַחַר שֶׁדִיק חָזַר, נָטְלוּ הַשְׁלשָׁה, בָּזֶה אַחַר זֶה, אֶת הַגָבִיעַ בִּידֵיהֶם וְהַכֹּל פָּתְחוּ בִּלְגִימָה; הָאֶחָד שָׁתָה “לְחַיֵי הַמַזָל שֶׁלָנוּ”; שֵׁנִי – “לְחַיֵי פְלִינְט וְהַסְחוֹרָה שֶׁלוֹ” וְסִילְבֶר עַצְמוֹ אָמַר בְּקוֹל מִזְדַמֵר: “לְחַיֵי עַצְמֵנוּ, שֶׁנָרִים הַמִפְרָשׂ – וְנָשִׂים אֶת הַיָד עַל אוֹצָר וְעַל פְּרָס”

בְּרֶגַע זֶה מַמָשׁ נָפַל עָלַי אוֹר חִוֵר; וּכְשֶׁהֵרַמְתִּי אֶת רֹאשִׁי גִלִיתִי כִּי הַיָרֵחַ עָלָה וְשָׁפַךְ אֶת נֹגַהּ-הַכֶּסֶף שֶׁלוֹ עַל שׁוּלָיו הַגְבוֹהִים שֶׁל הַמִפְרָשׂ הַקִדְמִי. וְכִמְעַט בְּאוֹתָה שְׁנִיָה מַמָשׁ הִדְהֵד קוֹל נִרְגָשׁ מִמְרוֹמֵי הַמִצְפֶּה:

" הֵי הוֹ — יַבָּשָׁה!"

12. מוֹעֶצֶת הַמִלְחָמָה

הֲמֻלָה סוֹאֶנֶת שֶׁל רַגְלַיִם רָצוֹת מִלְאָה אֶת הַסִפּוּן. שָׁמַעְתִּי אֲנָשִׁים פּוֹרְצִים הַחוּצָה מִן הַתָּאִים וּמִמְדוֹר-הַמַלָחִים; וְאָז חָמַקְתִּי בִּמְהִירוּת רַבָּה מִתּוֹךְ הֶחָבִית, צָלַלְתִּי אֶל מֵאֲחוֹרֵי הַמִפְרָשׂ הַקִדְמִי, דָהַרְתִּי לְעֵבֶר הַיַרְכָתַיִם וְעָלִיתִי אֶל הַסִפּוּן הַפָּתוּחַ בְּדִיוּק בְּאוֹתוֹ רֶגַע, שֶׁבּוֹ יָצְאוּ הַנְטֶר וד"ר לִיבְסִי מִן הַתָּא בְּדַרְכָּם אֶל לְחִי-הַחַרְטוֹם.

הַמַלָחִים כֻּלָם כְּבָר נֶאֶסְפוּ שָׁם. רְצוּעָה שֶׁל עֲרָפֶל הִתְרוֹמְמָה סָבִיב בַּד בְּבַד עִם הוֹפָעָתוֹ שֶׁל הַיָרֵחַ. מִדְרוֹם-מַעֲרָב לָנוּ, בְּמֶרְחַק שְׁלֹשָׁה קִילוֹמֶטְרִים רָאִינוּ שְׁתֵּי גְבָעוֹת נְמוּכוֹת, וּמֵאֲחוֹרֵי אַחַת מֵהֶן הִתְרוֹמְמָה גִבְעָה שְׁלִישִׁית, גְבוֹהָה יוֹתֵר, שֶׁפִּסְגָתָהּ הָיְתָה עֲדַיִן לוּטָה בָּעֲרָפֶל. כָּל הַשָׁלשׁ הָיוּ גְבָעוֹת מְחֻדָדוֹת, דְמוּיוֹת חָרוּט.

רָאִיתִי כָּל זֹאת כְּמִתּוֹךְ חֲלוֹם, שֶׁכֵּן לֹא הִסְפַּקְתִּי עֲדַיִן לְהִתְאוֹשֵׁשׁ מִן הָאֵימָה הַנוֹרָאָה שֶׁמִלְאָה אוֹתִי זֶה עַתָּה. וְאָז שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלוֹ שֶל קַפִּיטַן סְמוֹלֶט מַשְׁמִיעַ פְּקֻדוֹת. הַ"הִסְפַּנְיוֹלָה " נָעָה לְאִטָהּ בָּרוּחַ, בִּמְגַמָה לַחֲלֹף עַל פְּנֵי הָאִי מִצִדוֹ הַמִזְרָחִי.

וְעַכְשָׁו, רַבּוֹתַי," אָמַר הַקְבַרְנִיט מִשֶׁהַכֹּל הִצְטוֹפְפוּ מוּלוֹ, “הַאִם מִישֶׁהוּ מִכֶּם רָאָה לִפְנֵי כֵן אֶת הָאִי הַזֶה?”

“אֲנִי רָאִיתִי אוֹתוֹ, אֲדוֹנִי,” אָמַר סִילְבֶר, הֵבֵאתִי מִמֶנוּ מַיִם לָאֳנִית-סוֹחֵר, שֶׁהָיִיתִי הַטַבָּח שֶׁלָהּ."

“אִם אֵינֶנִי טוֹעֶה, הַמַעֲגָן נִמְצָא בְּצַד דָרוֹם, מֵאֲחוֹרֵי אִי קְטַנְטַן,” הֵעִיר הַקְבַרְנִיט.

“נָכוֹן מְאֹד. הַשֵׁם שֶׁלוֹ אִי-הַשְׁלָדִים. הוּא הָיָה פַּעַם מְקוֹם-מַחֲבוֹא חָשׁוּב שֶׁל הַפִּירָטִים, וּמַלָח אֶחָד שֶׁהָיָה אִתָּנוּ בַּסְפִינָה יָדַע אֶת כָּל הַשֵׁמוֹת שֶׁלוֹ. הַגִבְעָה שֶׁמִצָפוֹן נִקְרֵאת גִבְעַת הַתֹּרֶן הַקִדְמִי. יֵשׁ שָׁם שָׁלֹשׁ גְבָעוֹת, עֲרוּכוֹת מִצָפוֹן לְדָרוֹם – קִדְמִית, רָאשִׁית וּמְאַסֵף, אֲדוֹנִי. אֲבָל לָרָאשִׁית – זֹאת הַגְבוֹהָה הָעֲטוּפָה בְּעָנָן – לָה קוֹרְאִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל גִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת, כִּי מִמֶנָה נָהֲגוּ לְהַשְׁקִיף אֶל הַיָם כְּשֶׁהָאֳנִיָה עָבְרָה טִפּוּל בַּמַעֲגָן. זֶהוּ הַמָקוֹם, שֶׁבּוֹ הַשׁוֹדְדִים נִקוּ אֶת הָאֳנִיוֹת שֶׁשָׁדְדוּ, אֲדוֹנִי, סְלִיחָה עַל הַבִּטוּי.”

יֵשׁ לִי כָּאן מַפָּה," אָמַר קַפִּיטַן סְמוֹלֶט," בּוֹא וְתִרְאֶה אִם זֶהוּ הַמָקוֹם."

עֵינָיו שֶׁל ג’וֹן בָּעֲרוּ בְּאֵשׁ זָרָה מִשֶׁנָטַל בְּיָדוֹ אֶת הַמַפָּה; אַךְ מִשֶׁרָאִיתִי אֶת הַגִלָיוֹן הֶחָדָשׁ יָדַעְתִּי כִּי נְכוֹנה לוֹ אַכְזָבָה מָרָה. לֹא הָיְתָה זוֹ הַמַפָּה שֶׁמָצָאנוּ בָּאַרְגָז שֶׁל בִּילִי בּוֹנְס, אֶלָא הֶעְתֵּק מְדֻיָק שֶׁלָהּ, בּוֹ נִכְלְלוּ כָּל הַפְּרָטִים כֻּלָם – שֵׁמוֹת, קַוֵי אֹרֵךְ וָרֹחַב, צִיוּנֵי גֹבַה וָעֹמֶק – זוּלַת הַצְלָבִים הָאֲדֻמִים וְהַפְּרָטִים הַכְּתוּבִים. מָרָה כְּכָל שֶׁהָיְתָה אַכְזָבָתוֹ, הִצְלִיח סִילְבֶר לְהַסְתִּירָה מֵעֵינֵינוּ.

“כֵּן, אֲדוֹנִי,” אָמַר, “זֶהוּ הַמָקוֹם, לְלֹא סָפֵק, וְהוּא מְצֻיָר כָּאן בְּאֹפֶן יוֹצֵא מֵהַכְּלָל. מְעַנְיֵן, מִי צִיֵר אֶת זֶה? הַפִּירָטִים הָיו בּוּרִים גְדוֹלִים, עַד כַּמָה שֶׁידוּעַ לִי. הוֹ, הִנֵה: ‘מַעֲגַן הַקַפִּיטַן קִיד’ – זֶהוּ בְּדִיוּק הַשֵׁם, שֶׁהַחוֹבֵל שֶׁלָנוּ קָרָא לַמָקוֹם. יֵשׁ פֹּה זֶרֶם חָזָק בְכִווּן דָרוֹם, וְאַחַר-כָּךְ צָפוֹנָה, בְּמַעֲלֵה הַחוֹף הַמַעֲרָבִי. עָשִׂיתָ בְּחָכְמָה, אֲדוֹנִי,” הוֹסִיף וְאָמַר, “שֶׁהִתְחַשַׁבְתָּ בָּרוּחוֹת וּבְמֶזֶג-הָאֲוִיר. עַל כָּל פָּנִים, אִם אַתָּה בֶּאֱמֶת מִתְכַּוֵן לְהִכָּנֵס וְלַעֲגֹן כָּאן, אֵין מָקוֹם יוֹתֵר מַתְאִים מִזֶה בְּכָל הַחוֹפִים הָאֵלֶה.”

רַב תּוֹדוֹת, בֶּן-אָדָם," אָמַר קַפִּיטַן סְמוֹלֶט, " אַחַר-כָּךְ אֲבַקֵשׁ מִמְךָ לְהוֹשִׁיט לָנוּ עֶזְרָה. אַתָּה רַשַׁאי לָלֶכֶת."

הֻפְתַעְתִּי לְמַרְאֵה קֹר-הָרוּחַ, שֶׁהִפְגִין סִילְבֶר בְּשָׁעָה שֶׁגִלָה אֶת יְדִיעוֹתָיו עַל הָאִי. וְעָלַי לְהוֹדוֹת גַם שֶׁפָּחַדְתִּי מְעַט, בְּשָעָה שֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ מִתְקָרֵב אֵלַי, בָּרוּר, שֶׁהוּא לֹא יָדַע כְּלָל כִּי שָׁמַעְתִּי בִּגְנֵבָה אֶת דְבָרָיו מִתּוֹךְ חָבִית-הַתַּפּוּחִים, אֲבָל נִתְמַלֵאתִי אֵימָה כֹּה רַבָּה מִלִבּוֹ הָאַכְזָר, מִצְבִיעוּתוֹ וּמֵעָצְמָתוֹ, עַד שֶׁרַק בְּקֹשִי הִצְלַחְתִּי לְהַסְתִּיר רֶטֶט שֶׁעָבַר בְּגוּפִי, בְּשָׁעָה שֶׁהִנִיחַ אֶת כַּף-יָדוֹ עַל זְרוֹעִי.

" זֶהוּ " אָמַר לִי, זֶהוּ מָקוֹם חָמוּד מְאֹד, הָאִי הַזֶה, מָקוֹם חָמוּד בִּשְׁבִיל נַעַר כָּמוֹךָ לְבַקֵר בּוֹ. אַתָּה תִּשְׂחֶה כָּאן, וּתְטַפֵּס עַל עֵצִים, וְתִרְדֹף אַחֲרֵי עִזֵי-בָּר, וּמַה לֹא; וּתְטַפֵּס עַל הַגְבָעוֹת הָאֵלֶה כְּמוֹ עֵז-בָּר. שְׁמַע, הַמַחֲשָׁבוֹת הָאֵלֶה עוֹשׂוֹת אוֹתִי עַצְמִי יוֹתֵר צָעִיר. כִּמְעַט שֶׁשָׁכַחְתִּי אֶת רֶגֶל-הָעֵץ שֶׁלִי, כִּמְעַט. זֶהוּ דָבָר גָדוֹל לִהְיוֹת צָעִיר, עִם עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת עַל כָּל כַּף-רֶגֶל, תַּאֲמִין לִי. אִם יִתְחַשֵׁק לְךָ לְסַיֵר קְצָת בָּאִי הַזֶה, רַק תַּגִיד לְג’וֹן הָאָרֹךְ וְהוּא יָכִין לְךָ צֵידָה הֲגוּנָה לַדֶרֶךְ."

וּבְחָבְטוֹ עַל כְּתֵפִי חֲבָטָה שֶׁל יְדִידוּת נִפְנָה מִמֶנִי וְדִדָה לְדַרְכּוֹ.

שָׁעָה קַלָה עָמְדוּ הַקְבַרְנִיט, הָאָצִיל וְד“ר לִיבְסִי וְשׂוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶם; וְכָל כַּמָה שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתִּי לְהַשְׁמִיעַ בְּאָזְנֵיהֶם אֶת סִפּוּרִי, לֹא הֵעַזְתִּי לְהַפְרִיע לָהֶם בְּגָלוּי. בְּעוֹד אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֲמַתְלָה נְאוֹתָה לַעֲשׂוֹת זֹאת, קָרָא לִי ד”ר לִיבְסִי אֵלָיו; הוּא שָׁכַח אֶת מִקְטַרְתּוֹ בַּתָּא וּבִקֵשׁ מִמֶנִי לַהֲבִיאָהּ לוֹ; אַךְ בְּרֶגַע שֶׁנִמְצֵאתִי לְיָדוֹ, אָמַרְתִּי בִּמְהִירוּת וּבְקוֹל נָמוּךְ: “שְׁמַע דוֹקְטוֹר, אֱמֹר לַקַפִּיטַן וְלָאָצִיל שֶׁיֵרְדוּ אִתְּךָ לַתָּא, וְאַחַר-כָּךְ תִּמְצָא אֵיזוֹ סִבָּה לִקְרֹא גַם לִי. יֵשׁ לִי חֲדָשׁוֹת נוֹרָאוֹת.”

הָרוֹפֵא שִׁנָה בִּמְעַט אֶת הַבָּעַת-פָּנָיו, אַךְ בָּרֶגַע הַבָּא כְּבָר הָיָה שׁוּב הוּא עַצְמוֹ. “תּוֹדָה גִ’ים,” אָמַר בְּקוֹל רָם, “זֶה כָּל מַה שֶׁרָצִיתִי לָדַעַת.”

וְאַחֲרֵי שֶׁשָׁמַע, כִּבְיָכוֹל, אֶת הַתְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלָתוֹ, חָזַר וְהִצְטָרֵף אֶל הַשְׁנַיִם. הֵם שׂוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶם קַלוֹת, וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאִיש מֵהֶם לֹא הֵרִים אֶת קוֹלוֹ, אוֹ הִשְׁמִיע שְׁרִיקָה, הָיָה בָּרוּר כִּי ד"ר לִיבְסִי מָסַר לָהֶם אֶת בַּקָשָׁתִי; שֶׁכֵּן כַּעֲבוֹר רֶגַע רָאִיתִי אֶת הַקְבַרְנִיט מְצַוֶה מַשֶׁהוּ עַל אִיוֹב אֶנְדֶרְסוֹן, וְהַצֶוֶת כֻּלוֹ נֶאֱסַף עַל הַסִפּוּן.

“ובְכֵן, בַּחוּרִים,” אָמַר קַפִּיטַן סְמוֹלֶט, “יֵשׁ לִי הוֹדָעָה לִמְסֹר לָכֶם. הָאִי הַזֶה שֶׁאַתֶּם רוֹאִים הוּא הַמָקוֹם שֶׁאֵלָיו בִּקַשְׁנוּ לְהַפְלִיג. מַר טְרִילוֹנֵי, שֶׁהוּא כַּיָדוּעַ לְכֻלָנוּ אָדָם נָדִיב עַד מְאֹד, שָׁאַל אוֹתִי כָּרֶגַע דָבָר אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, וַאֲנִי יָכֹלְתִּי לוֹמַר לוֹ לְלֹא הִסוּס, שֶׁכָּל אָדָם וְאָדָם בָּאֳנִיָה הַזֹאת מִלֵא אֶת חוֹבוֹתָיו בַּצוּרָה הַטוֹבָה בְּיוֹתֵר שֶׁיָכלְתִּי לְהַעֲלוֹת עַל הַדַעַת. עַל כֵן יוֹרְדִים אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו – הוּא, אֲנִי וְד”ר לִיבְסִי – לִשְׁתּוֹת לְחַיֵיכֶם וְלִבְרִיאוּתְכֶם; וְגַם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם יְקַבֵּל גְרוֹג לִשְׁתּוֹת לְחַיֵינוּ וְלִבְרִיאוּתֵנוּ. וְעַכְשָׁו אֹמַר לָכֶם מָה אֲנִי חוֹשֵׁב עַל- כָּךְ: אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזֶהוּ דָבָר הָגוּן וְנָאֶה. וְאִם גַם אַתֶּם חוֹשְׁבִים כָּמוֹנִי – הָבָה נִשְׁמַע אֶתְכֶם מַרְבִּיצִים הֵידָד יַמִי לַגֶ’נְטֶלְמֶן שֶׁיָזַם זֹאת!"

הַתְּרוּעָה הִדְהֲדָה, כַּמוּבָן; וְהִיא הִדְהֲדָה בִּלְבָבִיוֹּת רַבָּה כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁקָשֶׁה הָיָה לִי לְהַאֲמִין כִי יָצְאָה מִפִּיוֹתֵיהֶם שֶׁל אוֹתָם אֲנָשִׁים, הַזוֹמְמִים לִרְצֹחַ אוֹתָנוּ נָפֶשׁ.

“הֵידָד אֶחָד נוֹסָף לְקֶפְּטְן סְמוֹלֶט!” צָעַק סִילְבֶר בְּרֶגַע שֶׁהַתְּרוּעָה הַקוֹדֶמֶת גָוְעָה.

וְגַם תְרוּעָה זוֹ הִדְהֲדָה מִכָּל פֶּה וְגָרוֹן.

לְאַחַר רֶגַע יָרְדוּּ הַשְׁלשָׁה אֶל תָּאָם, וּמִקֵץ רֶגַע נוֹסָף הִגִיעַ שָׁלִיחַ וּבְפִיו הַזְמָנָה אֶל גִ’ים הוֹקִינְס לָרֶדֶת אֶל הַתָּא.

מָצָאתִי אֶת שְׁלָשְׁתָּם יְשׁוּבִים מִסָבִיב לַשֻׁלְחָן, בַּקְבּוּק-יַיִן וְקַעֲרַת צִמוּקִים לִפְנֵיהֶם. הָרוֹפֵא הֶעֱלָה עָשָׁן מִמִקְטַרְתּוֹ, בְּעוֹד הַפֵּאָה הַנָכְרִית עַל אַחַת מִבִּרְכָּיו – סִימָן מֻבְהָק כִּי רוּחוֹ נִסְעֶרֶת עָלָיו. הַחַלוֹן הָיָה פָּתוּחַ, שֶׁכֵּן הָיָה זֶה לַיְלָה חַם, וְיָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת הַיָרֵח מֵטִיל אֶת אוֹרוֹ עַל הַשׁבֶל שֶׁהוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ הָאֳנִיָה בַּיָם.

“ובְכֵן, הוֹקִינְס,” פָּנָה אֵלַי טְרִילוֹנֵי, “יֵשׁ לְךָ מַשֶׁהוּ לוֹמַר לָנוּ. דַבֵּר וְנִשְׁמַע!”

עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר נִתְבַּקַשְׁתִּי וְסִפַּרְתִּי בְּקִצוּר רַב כְּכָל הָאֶפְשָׁר אֶת פְּרָטֵי הַשִׂיחָה, שֶׁנִהֵל סִילְבֶר עִם אֲנָשָׁיו. אִישׁ מִבֵּין הַשְׁלשָׁה לא שִסַע אֶת דְבָרַי וְהַכֹּל האֱזִינוּ לִי בִּדְמָמָה.

“גִ’ים,” אָמַר ד“ר לִיבְסִי לְאַחַר שֶׁסִיַמְתִּי, שֵׁב כָּאן.”

הֵם הוֹשִׁיבוּ אוֹתִי לְצִדָם, עַל-יַד הַשֻׁלְחָן, מָזְגוּ לִי כּוֹסִית-יַיִן וּמִלְאוּ אֶת כַּפּוֹת-יָדַי בְּצִמוּקִים; וּשְׁלשְׁתָּם, בָּזֶה אַחַר זֶה, שָׁתוּ לְחַיַי, לְמַזָלִי וּלְאֹמֶץ-לִבִּי.

“וּבְכֵן קַפִּיטַן,” אָמַר טְרִילוֹנֵי, " אַתָּה צָדַקְתָּ וַאֲנִי טָעִיתִי. הִתְנַהַגְתִּי כְּמוֹ חֲמוֹר וַאֲנִי מַמְתִּין לִפְקֻדוֹתֶיךָ."

“לֹא הָיִיתָ חֲמוֹר יוֹתֵר גָדוֹל מִמֶנִי, אֲדוֹנִי,” הֵשִׁיב הַקְבַרְנִיט, “מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעתִּי עַל צֶוֶת, שֶׁתִּכְנֵן מֶרֶד וְגִלָה אֶת כַּוָנוֹתָיו מֵרֹאשׁ. כָּל אָדָם, שֶׁעֵינַיִם בְּרֹאשׁוֹ, הָיָה נוֹקֵט צְעָדִים לְקַדֵם אֶת פְּנֵי הָרָעָה. אֲבָל הַצֶוֶת הַזֶה,” הוֹסִיף, “הִצְלִיחַ לְסַדֵר אוֹתִי.”

“בִּרְשׁוּתְךָ, קַפִּיטַן,” אָמַר הָרוֹפֵא, “לֹא הַצֶוֶת אֶלָא סִילְבֶר. זֶהוּ אָדָם בִּלְתִּי-רָגִיל.”

“כֵּן, הוּא נִרְאֶה בִּלְתִּי-רָגִיל בְּיוֹתֵר גַם מִמֶרְחַק זְרוֹעַ, אֲדוֹנִי,” הִסְכִּים הַקְבַרְנִיט, “אַךְ כָּל אֵלֶה הֵם דִבּוּרִים סְתָם, שֶׁאֵינָם מוֹבִילִים לְשׁוּם מָקוֹם. אֲנִי רוֹאֶה שָׁלשׁ-אַרְבַּע נְקֻדוֹת, וּבִרְשׁוּתוֹ שֶׁל מַר טְרִילוֹנֵי אֲפָרֵט אוֹתָן.”

" אַתָּה הַקְבַרְנִיט, אֲדוֹנִי, וּלְךָ זְכוּת הַדִבּוּר," אָמַר הָאָצִיל בְּאַבִּירוּת.

“נְקֻדָה רִאשוֹנָה,” פָּתַח קַפִּיטַן סְמוֹלֶט, " אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהַמְשִׁיךְ, כִּי אָסוּר לָנוּ לָסֶגֶת. אִם אֶתֵּן פְּקֻדָה לִפְנוֹת לְאָחוֹר, הֵם יִתְמָרְדוּ מִיָד. נְקֻדָה שְׁנִיָה – יֵשׁ לָנוּ זְמַן, לְפָחוֹת עַד שֶׁהָאוֹצָר יִמָצֵא. נְקֻדָה שְׁלִישִׁית – מְצוּיִים עֲדַיִן בָּאֳנִיוֹת מַלָחִים נֶאֱמָנִים. עַכְשָׁו, אֲדוֹנִי, הַמַכָּה תָּבוֹא בְּמֻקְדָם אוֹ בִּמְאֻחָר. מַה שֶׁאֲנִי מַצִיעַ הוּא, לִתְפֹּס אֶת הַזְמַן בְּצִיצִיוֹת-רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, וְלָתֵת אֶת הַמַכָּה בְּיוֹם בָּהִיר אֶחָד, בְּשָׁעָה שֶׁהֵם אֵינָם מְצַפִּים לָה כְּלָל. הַאִם אֲנַחְנוּ יְכולִים לִסְמֹך עַל הָאֲנָשִׁים שֶׁהֵבֵאתָ אִתְּךָ מִן הַטִירָה, מַר טְרִילוֹנֵי?"

“כְּמוֹ עָלַי עַצְמִי!” הִכְרִיז הָאָצִיל.

“שְׁלשָׁה,” פָּסַק הַקְבַרְנִיט, וְיַחַד אִתָּנוּ כּוֹלֵל הוֹקִינְס – שִׁבְעָה. וְעַכְשָׁו, מִי הֵם הַמַלָחִים הַנֶאֱמָנִים?

“קֹדֶם כֹּל,” אָמַר הָרוֹפֵא, “אוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁטְרִילוֹנֵי בָּחַר בְּעַצְמוֹ, לִפְנֵי שֶׁהִתְקַשֵׁר עִם סִילְבֶר.”

“לֹא” מָחָה הָאָצִיל, " הֶנְדְס הָיָה אֶחָד מֵאֵלֶה."

“מֵעוֹלָם לֹא סָבַרְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עַל הֶנְדְס,” הוֹסִיף הַקְבַרְנִיט.

“וְלַחְשֹׁב שֶׁכֻּלָם אַנְגְלִים מִבֶּטֶן!” הִתְפָּרֵץ טְרִילוֹנֵי, “הָיִיתִי מְסֻגָל לְפוֹצֵץ עַכְשָׁו אֶת הָאֳנִיָה…”

“וּבְכֵן, רַבּוֹתַי,” אָמַר הַקְבַרְנִיט, "אֵין לִי עוֹד הַרְבֵּה מַה לְהוֹסִיף. עָלֵינוּ לְהַמשִׁיךְ וּלְהִסְתַּכֵּל סָבִיב בְּשֶׁבַע עֵינַיִם. אֲנִי יוֹדֵע, שֶׁפֵּרוּשוֹ שֶׁל דָבָר לְהַעֲמִיד בְּנֵי-אָדָם בְּמִבְחָן. פָּשׁוּט יוֹתֵר לְהַנְחִית אֶת הַמַכָּה מִיָד; אַךְ לֹֹא תִּהְיֶה בְּכָךְ תּוֹעֶלֶת רַבָּה, לִפְנֵי שֶׁנֵדַע בְּבִטָחוֹן מִי הֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁלָנוּ. שְׁאַף רוּחַ בְּאֹרֶךְ רוּחַ – זוֹ הַסִיסְמָה שֶׁלִי.

“גִ’ים יִהְיֶה מְסֻגָל לַעֲזֹר לָנוּ יוֹתֵר מִכָּל אָדָם אַחֵר,” אָמַר הָרוֹפֵא, “הָאֲנָשִׁים אֵינָם חושְׁשִׁים מִפָּנָיו וְהוּא נַעַר נָבון.”

" הוֹקִינְס," הוֹסִיף הָאָצִיל, “אֲנִי מַפְקִיִד בְּיָדֶיךָ סַמְכוּת עֲצוּמָה.”

לְמִשְׁמַע הַמִלִים הָאֵלֶה הִתְחִיל לַחְדֹר מִין פַּחַד אֶל לִבִּי, שֶׁכֵּן – לְמַעַן הָאֱמֶת – הִרְגַשְׁתִּי עַצְמִי חַלָשׁ לְמַדַי. וּבְכָל זֹאת, תּוֹדוֹת לְצֵרוּף-מִקְרִים מוּזָר, בָּאָה הַהַצָלָה דַוְקָא דַרְכִּי. אֲבָל בֵּינָתַים נִמְצְאוּ עַל הָאֳנִיָה רַק שִׁבְעָה אֲנָשִׁים – מִתּוֹךְ עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה – שֶׁיָכֹלְנוּ לִסְמֹך עֲלֵיהֶם; וְכֵיוָן שֶׁאֶחָד מֵאוֹתָם שִׁבְעָה הָיָה נַעַר, נֶאֶלְצוּ שִׁשָׁה מְבֻגָרִים בִּלְבַד לְהִתְמוֹדֵד עִם תִּשְׁעָה-עָשָׂר הַמוֹרְדִים.

13. כֵּיצַד הִתְחִילָה הַרְפַּתְקַת-הַחוֹף שֶׁלִי

מִשֶׁעָלִיתִי לַמָחֳרָת בַּבֹּקֶר עַל הַסִפּוּן נִשְׁתַּנָה מַרְאֵה הָאִי לַחֲלוּטִין. אַף-עַל-פִּי שֶׁהָרוּחַ שָׁקְטָה עַתָּה לַחֲלוּטִין, הִסְפַּקְנוּ לַעֲבֹר מֶרְחָק נִכָּר בְּמֶשֶׁךְ הַלַיְלָה וְהָאֳנִיָה נָחָה עַתָּה רוֹגַעַת בְּמֶרְחַק מַחֲצִית הַמִיל לְעֵרֶךְ מִן הַפִּנָה הַדְרוֹם-מִזְרָחִית שֶׁל הַחוֹף הַמִזְרָחִי הַנָמוּךְ. עֵצִים אֲפֹרֵי נוֹף כִּסוּ שֶׁטַח נִכָּר שֶׁל פְּנֵי הַקַרְקַע, וְגָוֶן אָחִיד זֶה נִשְׁבַּר בַּשְׁטָחִים הַנְמוּכִים עַל-יְדֵי פַּסֵי חוֹל צָהֹב, וְכֵן עַל-יְדֵי עֵצִים גְבוֹהֵי-צַמֶרֶת רַבִּים מִמִשְׁפַּחַת הָאֹרֶן – מֵהֶם שֶׁצָמְחוּ בִּיחִידוּת, מֵהֶם בִּקְבוּצוֹת. מַרְאֵהוּ הַכְּלָלִי שֶׁל הָאִי הָיָה חַדְגוֹנִי וְקוֹדֵר. הַגְבָעוֹת הִתְנַשְׂאוּ בִּבְהִירוּת מֵעַל הַצִמְחִיה כְּצוּקֵי סֶלַע עֵירֻמִים. כֻּלָן הָיוּ מוּזָרוֹת לְמַרְאֶה, וְגִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת, שֶׁהָיְתָה גְבוֹהָה בְּמֵאָה מֶטְרִים מֵאַחְיוֹתֶיהָ, הָיְתָה גַם הַמוּזָרָה בְּיוֹתֵר בְּצוּרָתָה –מִתְרוֹמֶמֶת בְּקַו זָקוּף כִּמְעַט מִכָּל עֲבָרֶיהָ, עַד שֶׁנֶחְתְּכָה לְפֶתַע בְּפִסְגָתָה כִּבְסִיסוֹ שֶׁל פֶּסֶל.

הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” פִּזְרָה אֶת קוֹלוֹתֶיהָ עַל גַלֵי הָאוֹקְיָנוּס, הַשַׁרְשְׁרָאוֹת הִכּוּ עַל קוֹרוֹת-הָעֵץ, מוֹט-הַהֶגֶה נֶחְבַּט אָנֶה וָאָנָה, וְהָאֳנִיָה כֻּלָהּ חָרְקָה, גָנְחָה וְנִטַלְטְלָה כְּגַלְגַלֵי חֲרֹשֶׁת. נֶאֱלָץ הָיִיתִי לְהִצָמֵד בְּכֹחַ אֶל טַבְלַת הָעֹגֶן, וְהָעוֹלָם כֻּלוֹ הִסְתַּחְרֵר מוּל עֵינַי; שֶׁכֵּן אַף-עַל-פִּי שֶׁרָאִיתִי עַצְמִי מַלָח מְנֻסֶה בְּיָם שָׁקֵט, עֲמִידָה רוֹפֶפֶת זוֹ, שֶׁטִלְטְלָה אוֹתִי כְּאִלוּ הָיִיתִי בַּקְבּוּק, הָיְתָה דָבָר שֶׁגָרַם לִי בְּחִילָה; מַה גַם שֶׁהִתְהַלַכְתִּי עֲדַיִן אוֹתוֹ בֹּקֶר עַל קֵבָה רֵיקָה.

אֶפְשָׁר שֶׁזוֹ הָיְתָה הַסִבָּה לְכָךְ; וְאֶפְשָׁר שֶׁמַרְאֵה הָאִי, עַל עֵצָיו הָאֲפֹרִים-הַקוֹדְרִים, וְצוּקֵי הָאֶבֶן הַמוּזָרִים, וְהַגַלִים הַמִתְנַפְּצִים בְּרַעַשׁ אֶל הַחוֹף הַתָּלוּל… אַך אַף-עַל-פִּי שֶׁהַשֶׁמֶשׁ זָרְחָה בְּהִירָה וְחַמָה, וְצִפֳּרֵי הַיָם צָוְחוּ סְבִיבֵנוּ תוֹךְ שְׁלִיַת דָגִים, וְהַלֵב הִשְׁתּוֹקֵק לָרֶדֶת אֶל הַחוֹף לְאַחַר הַהַפְלָגָה הַמְמֻשֶׁכֶת – עַל-אַף כָּל-זֹאת שָׁקַע לִבִּי לְתוֹךְ מַגָפַי, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים הַמַלָחִים, וְהָחֵל מִמַבָּט רִאשׁוֹן זֶה שָׂנֵאתִי בְּכָל לִבִּי אֶת אִי -הַמַטְמוֹן.

יָדֵינוּ הָיוּ מְלֵאוֹת עֲבוֹדָה אוֹתוֹ בֹּקֶר; שֶׁכֵּן הָרוּח שָׁבְתָה כָּלִיל, וְהָיָה צֹרֶךְ לְהוֹצִיא אֶת הַסִירוֹת וּלְאַיְשָׁן, וְלִגְרֹר בְּעֶזְרָתָן אֶת הָאֳנִיָה מֶרְחַק חֲמִשָׁה-שִׁשָׁה קִילוֹמֶטְרִים דֶרֶךְ הַמַעֲבָר הַצַר שֶׁמֵאֲחוֹרֵי אִי-הַשְלָדִים אֶל תּוֹךְ הַמַעֲגָן. אֲנִי הִתְנַדַבְתִּי לְהִצְטָרֵף אֶל אַחַת הַסִירוֹת, שֶׁלֹא הָיָה לִי בָּה, כַּמוּבָן, שׁוּם עִנְיָן מְיֻחָד. הַחֹם הָיָה נוֹרָא, וְהַאֲנָשִׁים רָטְנוּ וְגִדְפוּ נוֹרָאוֹת תּוֹךְ כְּדֵי עֲבוֹדָה. אֶנְדֶרְסוֹן הָיָה מְפַקֵד הַסִירָה שֶׁלִי, וּבִמְקוֹם לְהָטִיל אֶת מָרוּתוֹ עַל הָאֲנָשִׁים הוּא רָטַן וְגִדֵף יוֹתֵר מִכָּל הָאֲחֵרִים.

“מֵילָא” אָמַר תּוֹךְ גִדוּף, “זֶה לֹא יִמָשֵׁךְ כָּכָה בְּלִי סוֹף.”

הָיָה זֶה בְּעֵינַי אוֹת מְבַשֵׂר רַע; שֶׁכֵּן עַד לְאוֹתוֹ יוֹם מִלְאוּ הָאֲנָשִׁים אֶת תַּפְקִידֵיהֶם בִּנְכוֹנוּת וּבִזְרִיזוּת; אַךְ נִרְאֶה שֶׁעֶצֶם מַרְאֵהוּ שֶׁל הָאִי רוֹפֵף אֶת חַבְלֵי הַמִשְׁמַעַת.

משֶׁךְ כָּל אוֹתוֹ שִׁיוּט עָמַד ג’וֹן סִילְבֶר לְיַד הַהַגַאי וְהִדְרִיךְ אוֹתוֹ בְּנִווּט. הוּא הִכִּיר אֶת הַמַעֲבָר כְּמוֹ אֶת כַּף-יָדוֹ; וְאַף-עַל-פִּי שֶׁגַלִים שָׁטְפוּ מִדֵי פַּעַם אֶת הַסִפּוּן וְהִרְטִיבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים, ג’וֹן לֹא הִסֵס גַם לְרֶגַע אֶחָד.

הַשֵׁפֶל גוֹרֵם לְזֶרֶם חָזָק," אָמַר, “וְאֶת הַמַעֲבָר הַזֶה כָּאן חָפְרוּ בְּאֵת שֶׁל עֲנָקִים, אִם אַתֶּם מְבִינִים אֶת הַכַּוָנָה.”

הֵבֵאנוּ אֶת הָאֳנִיָה בְּדִיוּק אֶל הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ צֻיַר הָעֹגֶן בַּמַפָּה, בְּרִחוּק מַחֲצִית הַקִילוֹמֶטֶר מִכָּל חוֹף – אִי-הַמַטְמוֹן מִצַד אֶחָד וְאִי-הַשׁלָדִים מִצַד שֵׁנִי. קַרְקָעִית הַיָם הָיְתָה רְפוּדָה חוֹל נָקִי. צְנִיחַת הָעֹגֶן הֶעֶלְתָה עַנְנֵי צִפֳּרִים, שֶׁעוֹפְפוּ בְּקִרְקוּר וּצְוָחָה מֵעַל צַמְרוֹת הָעֵצִים; אַךְ לֹא עָבְרָה דַקָה וְהֵן יָרְדוּ שׁוּב אֶל הַחוֹף וְהַדְמָמָה חָזְרָה לְרַחֵף כְּמִקֹדֶם.

הַמָקוֹם הָיָה סָגוּר לַחֲלוּטִין, חָסוּם מִכָּל עֲבָרָיו בְּעֵצִים, שֶׁצָמְחוּ עַד לִנְקֻדַת הַשִׂיא שֶׁל מֵי הַיָם. הַחוֹף הָיָה שָׁטוּחַ בְּדֶרֶךְ כְּלָל וְרָאשֵׁי הַגְבָעוֹת הִתְעַגְלוּ בַּמֶרְחָק, כְּמוֹ בְּמֵעֵין חֲצִי-קֶשֶׁת שֶׁל אַמְפִיתֵאַטְרוֹן – זֶה כָּאן וְזֶה שָׁם. שְׁנֵי נְחָלִים, אוֹ מוּטָב לוֹמַר שְׁלוּלִיוֹת, נִשְׁפְּכוּ אֶל הָאֲגַם הַזֶה, אִם אֶפְשָר לְכַנוֹתוֹ כָּךְ; וְהָעַלְוָה שֶׁמִלְאָה חֵלֶק זֶה שֶׁל הַחוֹף נָצְצָה בְּמִין בְּהִירוּת קַטְלָנִית. מֵעַל סִפּוּן הָאֳנִיָה לֹא יָכֹלְנוּ לִרְאוֹת אֶת הַבִּקְתָּה וְחוֹמַת הַקוֹרוֹת, שֶׁהֻסְתְּרוּ לַחֲלוּטִין עַל-יְדֵי הָעֵצִים; וְאִלְמָלֵא הַמַפָּה וְהַצִיוּנִים הָרְשׁוּמִים בָּה נִתָּן הָיָה לַחְשֹׁב כִּי הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” הִיא הַסְפִינָה הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁבָּאָה לְהָטִיל כָּאן עֹגֶן מֵאָז עָלָה הָאִי מִמַעֲמַקֵי הַיָם.

הָאֲוִיר לֹא נָע כְּלָל וְשׁוּם בַּת-קוֹל לֹא נִשְׁמְעָה מִסָבִיב, מִלְבַד הַגַלִים הַמִתְנַפְּצִים אֶל הַחוֹף הַמְסֻלָע. רֵיחַ מוּזָר שֶׁל דְלִיחוּת רִחֵף מֵעַל הַמַעֲגָן – רֵיחָם שֶׁל עָלִים טְחוּבִים וּגְזָעִים רְקוּבִים. הִבְחַנְתִּי כִּי הָרוֹפֵא מְרַחְרֵחַ שׁוּב וָשׁוּב, כְּאָדָם הַבּוֹחֵן בֵּיצָה סְרוּחָה.

“אֵינֶנִי מֵבִין גָדוֹל בְּמַטְמוֹנִים,” אָמַר, “אַךְ אֲנִי מוּכָן לְהִתְעָרֵב אִתְּכֶם שֶׁמָקוֹם זֶה נָגוּעַ בְּקַדַחַת.”

אִם אָמַרְתִּי שֶׁהִתְנַהֲגוּתָם שֶׁל הָאֲנָשִׁים הָיְתָה מַדְאִיגָה בְּתוֹךְ הַסִירָה, הִיא נֶעֶשְׂתָה מַפְחִידָה מַמָשׁ בְּרֶגַע שֶׁחָזְרוּ אֶל הָאֳנִיָה. הֵם רָבְצוּ עַל הַסִפּוּן וְשׂוחֲחוּ בֵּינֵיהֶם תּוֹךְ כְּדֵי נְהָמוֹת. הַפְּקֻדָה הַקַלָה בְּיוֹתֵר נִתְקָבְּלָה בְּמַבָּט אָפֵל וּמְבַשֵַׂר רַע וּמֻלְאָה בְּרִשׁוּל וּבְּאִי-רָצוֹן בּוֹלֵט. אֲפִילוּ הַמַלָחִים הַנֶאֱמָנִים נִדְבְּקוּ כַּנִרְאֶה בְּמַחֲלָה זוֹ, שֶׁכֵּן לֹא נִמְצָא אֲפִלוּ אָדָם אֶחָד עַל הַסִפּוּן שֶׁאֶפְשָר יִהְיֶה לִסְמֹךְ עָלָיו. הָיָה בָּרוּר, כִּי רוּחַ שֶׁל מֶרֶד נִתְלְתָה מֵעָלֵינוּ כְּעָנָן טָעוּן רְעָמִים.

וְלֹא רַק אֲנוּ, דָרֵי הַתָּא, הִבְחַנוּ בַּסַכָּנָה. ג’וֹן סִילְבֶר עַצְמוֹ עָמַל קָשוֹת, בְּלֶכְתּוֹ מִקְבוּצָה אֶל קְבוּצָה וּבְהַשְׁפִּיעוֹ אֶת עֲצוֹתָיו הַטוֹבוֹת. קָשֶׁה הָיָה לִמְצֹא עַל הָאֳנִיָה אִישׁ-מוֹפֵת טוֹב מִמֶנוּ; הוּא שָׁפַע אֲדִיבוּת וְרָצוֹן טוֹב וּפִזֵר חִיוּכִים אֶל כָּל אֶחַד. בְּרֶגַע שֶׁנִתְּנָה פְּקֻדָה, ג’וֹן כְּבָר נִצַב הָכֵן עַל הַקַב שֶׁלוֹ, כְּשֶׁהוּא מַשְׁמִיעַ אֶת הַ“כֵּן אֲדוֹנִי” הָעַלִיז בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם; וְאִם לֹאֹ הָיָה דָבָר אַחֵר לַעֲשׂות, הָיָה מַשְׁמִיעַ צְרוֹר זְמִירוֹת, בָּזוֹ אַחַר זוֹ, כְּדֵי לְחַפּוֹת כִּבְיָכוֹל עַל רְטִינָתָם וְרָגְזָם שֶׁל חֲבֵרַיו.

אוֹתוֹ יוֹם עָרַכְנוּ מוֹעָצָה בַּתָּא.

“רַבּוֹתַי,” אָמַר הַקְבַרְנִיט, “אִם אֶסְתַּכֵּן בְּהַשְׁמָעַת פְּקֻדָה נוֹסֶפֶת אַחַת, האֳנִיָה כֻּלָה עֲלוּלָה לֵהָפֵךְ לְתֹהוּ וָבֹהוּ. רְאוּ נָא בְּעַצְמְכֶם, רַבּוֹתַי. אֲנִי מְקַבֵּל תְּשׁוּבוֹת מְחֻצָפוֹת, הֲלֹא כֵן? וּבְכֵן, אִם אָעֵז לַעֲנוֹת, יָעוּפוּ סַכִּינִים בִּן-רֶגַע; וְאִם אֶשְׁתֹּק, יָבִין סִילְבֶר מִיָד מַהִי סִבַּת הַשְׁתִיקָה – וְסוֹף למִשְׂחָק. כֵּיוָן שֶׁכָּךְ, יֵשׁ לָנוּ רַק אָדָם אֶחָד, שֶׁנוּכַל לִסְמֹךְ עָלָיו.”

“וְהוּא?” שָׁאַל טְרִילוֹנֵי.

" סִילְבֶר, אֲדוֹנִי," הֵשִׁיב הַקַפִּיטַן, “הוּא מִשְׁתּוֹקֵק כָּמוֹךָ וְכָמוֹנִי לִשְׁלֹט עַל הָעִנְיָנִים. זוֹהִי בֵּינָתַיִם רְטִינָה בִּלְבַד; הוּא יְדַבֵּר אִתָּם בָּרֶגַע שֶׁתִּנָתֵן לוֹ הַהִזְדַמְנוּת, וּמַה שֶׁאֲנִי מַצִיעַ הוּא – לָתֵת לוֹ אֶת הַהִזְדַמְנוּת. הָבָה נַרְשֶׁה לָאֲנָשִׁים לָרֶדֶת אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם אֶל הַחוֹף. אִם כֻּלָם יֵרְדוּ, נוּכַל לְהִשְׁתַּלֵט בְּלֹא קֹשִׁי עַל הָאֳנִיָה; וְאִם אִישׁ מֵהֶם לֹא יֵרֵד, כִּי אָז נִתְבַּצֵר בַּתָּא וֵאלֹהִים יָגֵן עַל הַצַדִיקִים. אִם רַק אֲחָדִים יֵרְדוּ כִּי אָז –זְכֹר אֶת דְבָרַי, אֲדוֹנִי – סִילְבֶר יַחֲזִיר אוֹתָם לָאֳנִיָה נִכְנָעִים כִּכְבָשִׂים.”

הַהַצָעָה נִתְקַבְּלָה. אקְדָחִים טְעוּנִים נִמְסְרוּ לִידֵיהֶם שֶׁל כָּל הָאֲנָשִׁים הַנֶאֱמָנִים; הַנְטֶר, ג’וֹיְס וְרֶדְרוּת הוּבְאוּ בְּסוֹד הָעִנְיָנִים וְקִבְּלוּ אֶת הַיְדִיעָה בְּפָחוֹת הַפְתָּעָה וּבְיֶתֶר נְכוֹנוּת מֵאֲשֶׁר צִפִּינוּ. וְאַחַר-כָּךְ יָצָא קַפִּיטַן סְמוֹלֶט אֶל הַסִפּוּן וּפָנָה בִדְבָרִים נִמְרָצִים אֶל הַצֶוֶת:

" בַּחוּרִים," פָּתַח וְאָמַר, “עָבַר עַלֵינוּ יוֹם חַם וְכֻלָנוּ עֲיֵפִים וּתְשׁוּשִׁים. קְפִיצָה אֶל הַחוֹף לֹא תַּזִיק לְאִישׁ, וְהַסִירוֹת נִמְצָאוֹת עֲדַיִן בַּמַיִם. אַתֶּם רַשָׁאִים לִתְפֹּס בִּמְשׁוֹטִים, וְכָל הָרוֹצֶה רַשַׁאי לָרֶדֶת לַחוֹף לִשְׁעוֹת אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם. יְרִיַת תּוֹתָח מִן הָאֳנִיָה, מַחֲצִית הַשָׁעָה לִפְנֵי הַשְׁקִיעָה, תִּהְיֶה סִימָן לַחֲזָרָה.”

אֲנִי מְשַׁעֵר כִּי הַכְּסִילִים הַלָלוּ סָבְרוּ, כִּי בְּרֶגַע שֶׁיֵרְדוּ אֶל החוֹף הֵם יָעוּטוּ חִישׁ קַל עַל הָאוֹצָר; שֶׁכֵּן הַזַעַף נֶעְלַם מִפַּרְצוּפָם כְּמוֹ בְּמַטֵה-קֶסֶם וְהַכֹּל פָּרְצוּ בְּשַׁאֲגַת-הֵידָד אַדִירָה, שֶׁהִדְהֲדָה עַד הַגְבָעוֹת הַמְרֻחָקוֹת וְהֶחֱרִידָה אֶת כָּל בַּעֲלֵי הַכָּנָף, שֶׁזִנְקוּ שׁוּב לַמָרוֹם בִּצְוָחוֹת וְנִפְנוּפֵי כָּנָף.

הַקְבַרְנִיט נָהַג בִּתְבוּנָה וּמִהֵר לְהִסְתַּלֵק מִן הַמָקוֹם, בְּהַשְׁאִירוֹ אֶת סִילְבֶר לְנַצֵחַ עַל מַהֲלַךְ הָעִנְיָנִים; וְטוֹב שֶׁנָהַג כָּךְ. אִלוּ נִשְׁאַר עַל הַסִפּוּן, הוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לְהַעֲמִיד פָּנִים כְּאִלוּ אֵינֶנוּ מֵבִין מַה מִתְרַחֵשׁ לְעֵינָיו. הַדָבָר הָיָה בָּרוּר כַּשֶׁמֶשׁ בַּצָהֳרַיִם. סִילְבֶר הָיָה עַתָּה הַקְבַרְנִיט, וְצֶוֶת מַרְדָנִי וְקָשׁוּחַ סָר לְמִשְׁמַעְתּוֹ. הַמַלָחִים הַנֶאֱמָנִים – וּבִמְהֵרָה נוֹכַחְתִּי לָדַעַת שֶׁאָמְנָם הָיוּ עֲדַיִן כָּאֵלֶה עַל הָאֳנִיָה – נֶחְשְבוּ בַּרְנָשִׁים חַסְרֵי שֵׂכֶל. אוֹ אוּלַי הָאֱמֶת הָיְתָה, שֶׁכָּל הַמַלָחִים נִגְרְרוּ אַחֲרֵי רָאשֵׁי הַכְּנוּפְיָה – אַךְ זֶה יוֹתֵר וְזֶה פָּחוֹת; וְאִלוּ אֲחָדִים מֵהֶם, שֶׁהָיוּ טוֹבֵי אֹפִי בִּיסוֹדָם, לֹא הָיוּ מְסֻגָלִים עוֹד לְהִגָרֵר אוֹ לְהִכָּנַע. דָבָר אֶחָד הוּא לְהִתְבַּטֵל וְלִרְטֹן, וְדָבָר שׁוֹנֶה לַחֲלוּטִין הוּא לְהִשְׁתַּלֵט עַל אֳנִיָה וְלִקְטֹל אֲנָשִׁים חַפִּים מִפֶּשַׁע.

לְבַסוֹף הָיְתָה הַחֲבוּרָה מוּכָנָה לַדֶרֶךְ. שִׁשָׁה בַּחוּרִים נִשְׁאֲרוּ עַל הַסִפּוּן וּשְׁלשָׁה עָשָׂר הַנוֹתָרִִים – וְסִילְבֶר בֵּינֵיהֶם – הִתְחִילוּ יוֹרְדִים אֶל הַסִירוֹת.

בְּאוֹתוֹ רֶגַע תָּקַף אוֹתִי פִּתְאֹם הָרִאשׁוֹן מֵאוֹתָם דְחָפִים מְטֹרָפִים, שֶׁסִיְעוּ כָּל-כָּךְ לְהַצָלָתֵנוּ. אִם סִילְבֶר צִוָה עַל שִׁשָׁה אֲנָשִׁים לְהִשָׁאֵר עַל הַסִפּוּן, הֲרֵי בָּרוּר שֶׁהַחֲבוּרָה שֶׁלָנוּ לֹא תּוּכַל לְהִתְבַּצֵר עַל הָאֳנִיָה; וְכֵיוָן שֶׁרַק שִׁשָׁה אֲנָשִׁים בִּלְבַד נוֹתְרוּ מֵאָחוֹר הָיָה בָּרוּר גַם, שֶׁהַפִּקוּד אֵינֶנוּ נִזְקָק בְּשָׁעָה זוֹ לְעֶזְרָה. עַתָּה יוּבַן לַקוֹרֵא מַדוּעַ הֶחְלַטְתִּי פִּתְאֹם לְהִצְטָרֵף אֶל הַיוֹרְדִים לַחוֹף. בְּזִנוּק מָהִיר הֶחֱלַקְתִּי לְתוֹךְ הַסִירָה הַקְרוֹבָה אֵלַי בְּיוֹתֵר, וּמִקֵץ שְׁנִיוֹת אֲחָדוֹת יָצָאנוּ לַדֶרֶךְ.

אִישׁ לא הִבְחִין בִּי, וְרַק אִישׁ-הַמְשׁוטִים הַקִדְמִי אָמַר: “זֶה אַתָּה, גִ’ים? תּוֹרִיד אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלְךָ.” אֲבָל סִילְבֶר שָׁלַח מַבָּט חַד מִסִירָתוֹ וְצָעַק אֵלַי, לְגַלוֹת אִם אָמְנָם אֲנִי הוּא זֶה. בְּאוֹתוֹ רֶגַע נִתְמַלֵאתִי חֲרָטָה עַל הַמַעֲשֶׂה שֶׁעָשִיתִי, אַךְ הָיָה מְאֻחָר מִדַי לָשׁוּב אָחוֹר.

הַסִירוֹת תִּחֲרוּ בֵּינֵיהֶן, מִי תַּגִיע רִאשׁוֹנָה אֶל הַחוֹף. הַדוּגִית שֶׁאֲנִי נִמְצֵאתִי בָּה הָיְתָה קַלָה יוֹתֵר מִן הָאֲחֵרוֹת, זָכְתָה לְזִנוּק טוֹב יוֹתֵר וְגַם אֻיְשָׁה בְּצֶוֶת מְשֻׁבָּח יוֹתֵר; מִשּׁוּם כָּךְ עָבְרָה בְּנָקֵל אֶת יְרִיבָתָהּ, וּלְאַחַר שָׁעָה קַלָה נֶחְבַּט חַרְטוֹמָה בֵּין עֲצֵי הַחוֹף. מִיָד תָּפַסְתִּי עָנָף נָמוּךְ, זִנַקְתִּי בִּתְנוּפָה הַחוּצָה וְצָלַלְתִּי אֶל תּוֹךְ הַסְבַךְ הַסָמוּךְ, בְּעוֹד סִילְבֶר וַחֲבֵרָיו נִמְצְאוּ עֲדַיִן מֵאָה מֶטְרִים מֵאָחוֹר.

“גִ’ים! גִ’ים!” שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלוֹ הַמְצַעֵק.

אַךְ אַתֶּם תְּנַחֲשׁוּ בְּוַדַאי – וּבְצֶדֶק – כִּי לֹא שָׁעִיתִי לְצַעֲקָתוֹ. תּוֹךְ זִנוּק מָהִיר, נִתוּרִים וּקְפִיצוֹת וְדִלוּגִים רַצְתִּי בְּכָל כֹּחִי, רַצְתִּי לַאֲשֶׁר יִשָׂאוּנִי רַגְלַי, רַצְתִּי עַד אֲשֶׁר לֹא יָכֹלְתִּי לָרוּץ עוֹד.

14. הַמַכָּה הָרִאשׁוֹנָה

שָׂמַחְתִּי כָּל-כָּךְ עַל שֶׁהִצְלַחְתִּי לַחֲמֹק מִג’וֹן סִילְבֶר, עַד שֶׁהֶחְלַטְתִּי לֵהָנוֹת מִשְׁהוּתִי עַל הַחוֹף; לְאַחַר רֶגַע הִתְחַלְתִּי מַבִּיט סְבִיבִי בְּסַקְרָנוּת, לִרְאוֹת מַה טִיבוֹ שֶׁל הַמָקוֹם הַמוּזָר, שֶׁהִגַעְתִּי אֵלָיו.

חָצִיתִי כִּבְרַת-אֶרֶץ בֻּצִית, הַטוֹבֶלֶת בְּעַרְבֵי-נַחַל, קְנֵי-סוּף וּשְׁאָר עֲצֵי מַיִם מוּזָרִים לְמַרְאֶה, וְיָצָאתִי אֶל שוּלָיו שֶׁל מִישוֹר פָּתוּחַ, גַלִי וְחוֹלִי, הַמְנֻקָד בְּאֵי-אֵלֶה אֳרָנִים וּבְמִסְפָּר רַב שֶׁל עֵצִים דְמוּיֵי אַלוֹן, שֶׁעַלְוָתָם בְּהִירָה, כְּשֶׁל עַרְבֵי-נַחַל. בְּצִדוֹ הַמְרֻחָק שֶׁל הַמִישׁוֹר הִתְנַשְׂאָה אַחַת הַגְבָעוֹת, עִם שְׁתֵּי פִּסְגוֹתֶיהָ הַמְשֻׁנָנוֹת, בּוֹהֶקֶת בְּעֹז אֶל מוּל הַשֶׁמֶש.

לְפֶתַע חַשְׁתִּי – לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַי – אֶת שִׂמְחַת הַסִיוּר. הָאִי הָיָה בִּלְתִּי-מְיֻשָׁב; חֲבֵרַי לַמַסָע נוֹתְרוּ מֵאָחוֹר, וְשׁוּם נֶפֶשׁ חַיָה לֹא שָׁכְנָה סְבִיבִי, מִלְבַד עוֹפוֹת בָּר אִלְמִים. שׁוֹטַטְתִּי אָנָה וָאָנָה בֵּינוֹת לָעֵצִים. פֹּה וָשָׁם גִלִיתִי צְמָחִים בִּפְרִיחָתָם, שֶׁכְּמוֹתָם לֹא רָאִיתִי מִיָמַי; פֹּה וָשָם פָּגַשְׁתִּי בִּנְחָשִים, וְאֶחָד מֵהֶם הֵרִים אֵלַי אֶת רֹאשׁוֹ וְהִלְחִישׁ לְמוּלִי אִוְשָׁה, שֶׁדָמְתָה לְקוֹלוֹ שֶׁל סְבִיבוֹן מִסְתַּחְרֵר. לֹא הֶעֱלֵתִי בְּדַעְתִּי כִּי זֶהו אוֹיְבִי בַּנֶפֶשׁ, וְכִי הַקוֹל שֶׁהִשְמִיעַ הָיָה לְחִישָׁתוֹ שֶׁל אֶפְעֶה.

אַחַר-כָּךְ הִגַעְתִּי אֶל חֹרֶשׁ צָפוּף שֶׁל אוֹתָם עֵצִים דְמוּיֵי אַלוֹן– אַחַר-כָּךְ שָׁמַעְתִּי כִּי מְכַנִים אוֹתָם אַלוֹנִים יְרֻקֵי-עַד – שֶׁצָמְחוּ לְאֹרֶך רְצוּעַת-הַחוֹף, קוֹמָתָם נְמוּכָה כְּאָטָד, עַנְפֵיהֶם מְפֻתָּלִים אֵלֶה בְּאֵלֶה בְאֹפֶן מוּזָר, עַלְוָתָם צְפוּפָה כְּדִקְלֵי סְכָךְ. הַחֹרֶשׁ הִשְׂתָּרַע מֵרֹאשָׁה שֶׁל אַחַת מִגִבָעוֹת-הַחוֹל וָמַטָה, וּכְכָל שֶׁהוּא נִמְשַׁך הָלְכָה קוֹמַת הָעֵצִים וְגָבְהָה, עַד שֶׁהִגִיעָה אֶל שוּלֶיהָ שֶׁל בִּצָה אַגְמוֹנִית, אֲשֶׁר דָרְכָּה עָבַר אַחַד הַנְחָלים הַקְטַנִים, שֶׁנִשְׁפְּכוּ אֶל תּוֹךְ הַמַעֲגָן. הַבִּצָה הֶעֶלְתָה קִיטוֹר הָבִיל בְּלַהַט הַשֶׁמֶש וּדְמוּתָהּ שֶׁל גִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת רָטְטָה מִבַּעַד לָאֵדִים.

לְפֶתַע הִגִיעוּ לְאָזְנַי קוֹלוֹת מִבֵּין קְנֵי הַסוּף. אַוַז-בָּר הִמְרִיא אֶל עָל בְּגִעְגוּעַ, הַבַּרְוָז יָצָא בְּעִקְבוֹתָיו, וּמִקֵץ רֶגַע הָיוּ שָׁמֶיהָ שֶׁל הַבִּצָה מְכֻסִים בְּעָנָן גָדוֹל שֶׁל צִפֳּרִים מְצַוְחוֹת. שִׁעַרְתִּי מִיָד, כִּי כַּמָה מֵחֲבֵרַי לָאֳנִיָה פּוֹסְעִים לְאֹרֶךְ גְבוּלָה שֶׁל הַבִּצָה; וְאָמְנָם, לֹא טָעִיתִי. שֶׁכֵּן מִקֵץ רֶגַע הִגִיעוּ לְאָזְנַי צְלִילָיו הָרְחוֹקִים וְהַנְמוּכִים שֶׁל קוֹל אֱנוֹש, שֶׁהָלַךְ וְגָבַר, הָלַךְ וְהִתְקָרֵב.

פַּחַד רַב מִלֵא אֶת לִבִּי; מִהַרְתִּי לִזְחֹל אֶל מִתַּחַת לְעַלְוָתוֹ שֶׁל הָאַלוֹן יְרֹק-הָעַד הַסָמוּךְ וְרָבַצְתִּי שָׁם מַאֲזִין, דוּמָם כְּעַכְבָּר בִּמְאוּרָתוֹ.

קוֹל שֵׁנִי הִדְהֵד בִּתְשׁוּבָה; וְאַחַר-כָּךְ דִבֵּר שׁוּב הַקוֹל הָרִאשׁוֹן, אוֹתוֹ זִהִיתִי עַתָּה כְּקוֹלוֹ שֶׁל סִילְבֶר. הוּא דִבֵּר בְּשֶׁטֶף עֵת רַבָּה, מְשֻׁסָע מִדֵי פַּעַם עַל-יְדֵי הַקוֹל הָאַחֵר. צְלִיל קוֹלָם הָיָה קוֹדֵר וְזוֹעֵף, אַךְ שׁוּם מִלָה בְּרוּרָה לֹא הִגִיעָה אֶל אָזְנַי.

לְבַסוֹף השְׁתַּתְּקוּ הַדוֹבְרִים וְאוּלַי גַם הִתְיַשְׁבוּ; שֶׁכֵּן הֵם לֹא הִתְקָרְבוּ עוֹד לְעֶבְרִי, וְאַף הַצִפֳּרִים הָלְכוּ וְנִרְגְעוּ, וְשָׁבוּ לנְחֹת עַל אַדְמַת הַבִּצָה.

בְּרֶגַע זֶה בָּאָה אֶל לִבִּי הַמַחֲשָׁבָה כִּי אֲנִי מַזְנִיחַ אֶת תַּפְקִידִי; שֶׁכֵּן מֵאַחַר שֶׁנִמְהַרְתִּי לָרֶדֶת לַחוֹף עִם אוֹתָם בְּנֵי-בְּלִיַעַל, שׁוּמָה עָלַי לְהַאֲזִין בַּסֵתֶר לְשִׂיחוֹתֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁכָּךְ, חַיָב אֲנִי עַתָּה להִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם כְּכָל הָאֶפְשָׁר, בְּחָסוּתָם שֶׁל עַנְפֵי הָעֵצִים הַנְמוּכִים, לִתְפֹּס מַאֲרָב וּלְהַטוֹת אֹזֶן. יָכֹלְתִּי לְגַלוֹת בְּנָקֵל אֶת מְקוֹמָם הַמְדֻיָק שֶׁל הַדוֹבְרִים לֹא רַק עַל-פִּי קוֹלוֹתֵיהֶם אֶלָא גַם לְפִי הִתְנַהֲגוּתָן שֶׁל אוֹתָן צִפֳּרִים בּוֹדְדוֹת, שֶׁעֲדַיִן חָגוּ נִפְחָדוֹת מֵעַל לְרָאשֵׁיהֶם שֶׁל מַסִיגֵי הַגְבוּל.

זָָָָָחַלְתִּי עַל אַרְבַּע לְעֶבְרָם, אַט אַט וּלְלֹא קוֹל, עַד שֶׁלְבַסוֹף – בַּהֲרִימִי אֶת רֹאשִׁי אֶל סֶדֶק שֶׁנִבְעָה בֵּין הֶעָלִים – יָכֹלְתִּי לְהָצִיץ בְּלֹא קֹשִׁי אֶל הַמִתְרַחֵשׁ. בִּקְעָה יְרֻקָה וּקְטַנָה נמְצְאָה לְצַד הַבִּצָה; וְשָׁם, בֵּין הָעֵצִים, עָמְדוּ פָּנִים אֶל פָּנִים ג’וֹן סִילְבֶר וְאֶחָד מֵאַנְשֵׁי הַצֶוֶת – שְׁקוּעִים בְּשִׂיחָה.

הַשֶׁמֶש הִכְּתָה בִּמְלֹא עָצְמָתָהּ עַל רָאשֵׁיהֶם. סִילְבֶר הִשְׁלִיךְ אֶת כּוֹבָעוֹ עַל הַקַרְקַע וּפָנָיו הַגְדוֹלִים וְהַחֲלָקִים, שֶׁנָצְצוּ מֵרֹב חֹם, נִשְׁלְחוּ לְעֵבֶר אִישׁ-שִׂיחוֹ בְּמֵעֵין הַפְצָרָה.

“שְׁמַע, בָּחוּר,” אָמַר לוֹ, "כָּל זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי חוֹשֵב שֶׁאַתָּה שָׁוֶה זָהָב – זָהָב טָהוֹר, תַּאֲמִין לִי! אִלוּ לֹא חָשַׁבְתִּי עָלֶיךָ טוֹבוֹת, אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁהָיִיתִי בִּכְלָל עוֹמֵד כָּאן וּמְדַבֵּר אִתְּךָ? הַכֹֹּל גָמוּר וּמֻחְלָט, וְאַתָּה לֹֹא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם נֶגֶד זֶה. וְאִם אֲנִי מְדַבֵּר אִתְּךָ, תּוֹם, זֶה רַק כְּדֵי לְהַצִיל אֶת הַצַוָאר שֶׁלְךָ. אִלוּ הָיָה אֶחָד מֵהַפְּרָאִים שֶׁלִי יוֹדֵע מַה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, אֵיפֹה הָיִיתִי עַכְשָׁו, תּוֹם? תַּגִיד בְּעַצְמְךָ – אֵיפֹה הָיִיתִי עַכְשָׁו?

" סִילְבֶר," אָמַר הַשֵׁנִי – וְהִבְחַנְתִּי כִּי הוּא הָיָה לֹא רַק אָדֹם בְּפָנָיו, אֶלָא גַם דִבֵּר בְּקוֹל רוֹעֵד וְצָרוּד כְּקוֹלוֹ שֶׁל עוֹרֵב, " סִילְבֶר," פָּתַח וְאָמַר, “אַתָּה יַמַאי קָשִׁישׁ, וְאַתָּה בֶּן-אָדָם יָשָׁר, אוֹ לְפָחוֹת יֵשׁ לְךָ שֵׁם כָּזֶה; וְיֵשׁ לְךָ כֶּסֶף יוֹתֵר מִשֶׁיֵשׁ לְכָל הַמַלָחִים הָעֲנִיִים; וְאַתָּה אַמִיץ, אוֹ אוּלַי אֲנִי טוֹעֶה. וְאַתָּה רוֹצֶה לוֹמַר לִי, שֶׁהִסְכַּמְתָּ לְהִצְטָרֵף לִכְנוּפְיָה שֶׁל סְמַרְטוּטִים נִקְלִים? לֹא, לֹא אַתָּה. אֲנִי מַעְדִיף לְאַבֵּד אֶת יַד יְמִינִי, חֵי אֱלֹהִים! אִלוּ הָיִיתִי בּוֹגֵד בְּחוֹבָתִי…”

בְּרֶגַע זֶה מַמָשׁ נִקְטַע דִבּוּרוֹ עַל-יְדֵי רַעַשׁ. הִנֵה מָצָאתִי סוֹף סוֹף אֶת אַחַד הַמַלָחִים הַיְשָׁרִים וּפִתְאֹם הִגִיעַ קוֹלוֹ שֶׁל שֵׁנִי. מִמֶרְחַקֵי הַבִּצָה הִדְהֲדָה לְפֶתַע צְעָקָה נִרְגֶזֶת, וְאַחֲרֶיהָ צְעָקָה שְׁנִיָה, וּמִיָד אַחֲרֶיהָ צְוָחָה נוֹרָאָה וַאֲרֻכָּה. צוּקֶיהָ שֶׁל גִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת הִדְהֲדוּ תְּרֵיסַר פְּעָמִים, וְלַהֲקַת הַצִפֳּרִים הִתְרוֹמְמָה שוּב, בְּהַקְדִירָה אֶת פְּנֵי הַשָׁמַיִם וּבְצָרְפָהּ אֶת צִוְחוֹתֶיהָ אֶל קוֹל הָאֵימִים. וּזְמַן רַב לְאַחַר שֶׁאוֹתָהּ זַעֲקַת-מָוֶת הוֹסִיפָה לְצַלְצֵל בְּרֹאשִׁי, חָזְרָה הַדְמָמָה לְרַחֵף מִסָבִיב, כַּאֲשֶׁר רַק אִוְשָׁתָן שֶׁל הַצִפֳּרִים הַנוֹחֲתוֹת וְהֶמְיָתָם שֶׁל הַגַלִים הָרְחוֹקִים הִפְרִיעוּ אֶת שַׁלְוַת אַחַר-הַצָהֳרַיִם.

לְמִשְׁמַע הַקוֹל הַנוֹרָא זִנֵק תּוֹם מִמְקוֹמוֹ; אַךְ סִילְבֶר אַף לֹא מִצְמֵץ בְּעֵינָיו. הוּא הוֹסִיף לַעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹ, נִשְׁעָן קַלוֹת עַל הַקַב וְעֵינָיו בּוֹחֲנוֹת אֶת אִישׁ-שִׂיחוֹ כְּנָחָשׁ הָעוֹמֵד לְזַנֵק עַל טַרְפּוֹ.

“ג’וֹן!” אָמַר הַמַלָח וּפָשַׁט אֶת יָדוֹ.

“סַלֵק אֶת הַיָד!” קָרָא סִילְבֶר וְנִתֵּר לַאֲחוֹרָיו בִּזְרִיזוּת וּבְבִטָחוֹן, כִּסְפּוֹרְטַאי עַתִּיר-נִסָיוֹן.

" אֲנִי מְסַלֵק אֶת הַיָד, אִם זֶה מַה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, ג’וֹן סִילְבֶר," אָמַר תּוֹם. “רַק הַמַצְפּוּן הָאָפֵל שֶׁלְךָ מַכְרִיחַ אוֹתְךָ לְפַחֵד מִמֶנִי, אַךְ בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֱמֹר לִי, מַה זֶה הָיָה?”

“זֶה?” הֵשִׁיב סִילְבֶר בְּמִין חִיוּךְ, כְּשֶׁעֵינָיו נִרְאוֹת כְּרָאשֵׁי סִכָּה בְּפָנָיו הַגְדוֹלִים, אַךְ נוֹצְצוֹת כְּשִׁבְרֵי זְכוּכִית, “זֶה? אָה, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזֶה הָיָה אֶלֶן”

לְמִשְׁמַע הַמִלִים הָאֵלֶה הִתְלַהֵט תּוֹם הָאֻמְלָל כְּגִבּוֹר אֲחוּז יֵאוּשׁ.

" אֶלֶן!" צָעָק בְּקוֹל, " אִם כֵּן, שָׁלוֹם לַעֲפָרוֹ שֶׁל מַלָח נֶאֱמָן! וַאֲשֶׁר לְךָ, ג’וֹן סִילְבֶר, זְמַן רַב הָיִיתָ חָבֵר שֶׁלִי, אֲבָל הַחֲבֵרוּת שֶׁלָנוּ נִגְמְרָה. אֲפִלוּ אִם אָמוּת כְּמוֹ כֶּלֶב, אָמוּת בְּעֵת מִלוּי תַּפְקִידִי. אַתָּה רָצַחְתָּ אֶת אֶלֶן, נָכוֹן? תַּהֲרֹג גַם אוֹתִי, אִם אַתָּה מְסֻגָל לָזֶה. אֲבָל אֲנִי יוֹרֵק עָלֶיךָ!"

בְּמִלִים אֵלֶה עַל שְׂפָתָיו הִפְנָה הַמַלָח הָאַמִיץ אֶת גַבּוֹ לְעֵבֶר הַטַבָּח וְהִתְחִיל פּוֹסֵעַ לְעֵבֶר הַחוֹף. אֲבָל הוּא לֹא זָכָה לְהַרְחִיק לֶכֶת. בְּזַעֲקַת פֶּרֶא תָּפַס ג’וֹן בְּעָנָף שֶׁל עֵץ, שָׁמַט אֶת הַקַב מִבֵּית שֶׁחְיוֹ וְשִׁגֵר אֶת טִיל-הַמָוֶת לַחֲלַל הָאֲוִיר. הוּא פָּגַע בְּתוֹם הָאֻמְלָל בְּעָצְמָה קַטְלָנִית, הַיְשֵׁר בֵּין כְּתֵפָיו, בְּמֶרְכַּז גַבּוֹ, זְרוֹעוֹתָיו נִפְרְשׂוּ לַצְדָדִים, הוּא הִשְׁמִיעַ אֲנָקָה וְצָנַח לַקַרְקַע.

אִישׁ לֹא יוּכַל לוֹמַר אִם הוּא נִפְצַע קַל אוֹ קָשֶׁה; שֶׁכֵּן סִילְבֶר זִנֵק לְעֻמָתוֹ זָרִיז כְּקוֹף, אַף בְּלֹא עֶזְרַת הַקַב, וּמִקֵץ שְׁנִיָה כְּבָר רָכַן מֵעָלָיו, אוֹלָרוֹ הַשָׁלוּף בְּיָדוֹ. הוּא נָעַץ פַּעֲמַיִם אֶת לַהַב הָאוֹלַר בַּגוּף חֲסַר-הַמָגֵן, וּמִמְקוֹם מַאֲרָבִי יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹע אֶת נְשִׁימָתוֹ הַכְּבֵדָה בְּעֵת מַעֲשֶׂה.

אֵינֶנִי יוֹדֵע עֲדַיִן מַה מַשְׁמָעוֹ הַמְדֻיָק שֶׁל עִלָפוֹן; אַךְ זֹאת יוֹדֵע אֲנִי, כִּי בָּרֶגַע הַבָּא צָף הָעוֹלָם כֻּלוֹ וְהִתְרַחֵק מִמֶנִי אֶל תּוֹךְ עֲרָפֶל סְחַרְחַר. סִילְבֶר, הַצִפֳּרִים, גִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת– כָּל אֵלֶה נָעוּ סָבִיב סָבִיב מוּל עֵינַי בְּעִרְבּוּבְיָה, וְקוֹלוֹת רְחוֹקִים וּפַעֲמוֹנִים נֶעְלָמִים הִכּוּ עַל אָזְנַי.

לְאַחַר שֶׁהִתְאוֹשַשְתִּי מְעַט כְּבָר עָמַד הָרוֹצֵחַ עַל רַגְלוֹ, הַקַב מִתַּחַת לְבֵית-שֶׁחְיוֹ, כּוֹבָעוֹ עַל רֹאשׁוֹ. לְרַגְלָיו הָיָה מוּטָל תּוֹם לְלֹא נוֹע עַל הָעֵשֶב; אַךְ סִילְבֶר לֹא שָׂם אֵלָיו לִבּוֹ כְּלָל, וְהוּא נִקָה אֶת הָאוֹלַר הַמְגֹאָל בְּדָם בְּקַמְצוּץ עָלִים. שׁוּם דָבָר אַחֵר לּא נִשְׁתַּנָה סָבִיב; הַשֶׁמֶש הוֹסִיפָה לִלְהֹט לְלֹא רַחֵם עַל הַבִּצָה הַהֲבִילָה וְעַל צוּקָיו הַגְבוֹהִים שֶׁל הָהָר, וּבְקֹשִׁי רַב יָכֹלְתִּי לְשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמִי כִּי רֶצֶח בֻּצע כָּאן לִפְנֵי רֶגַע וְכִי חַיָיו שֶׁל אָדָם קֻפְּדוּ זֶה עַתָּה מוּל עֵַינַי.

אֲבָל ג’וֹן הִכְנִיס עַתָּה אֶת יָדוֹ לְכִיסוֹ, הוֹצִיא מַשְׁרוֹקִית וְהִשְׁמִיע אֵי-אֵלֶה צִפְצוּפִים מְסֻלְסְלִים, שֶׁהִדְהֲדוּּ אֶל תּוֹךְ הָאֲוִיר הַחַם. לֹא יָדַעְתִּי, כַּמוּבָן, מַה מַשְׁמָעוּתוֹ שֶׁל אוֹת זֶה, אַךְ הוּא עוֹרֵר מִיד פַּחַד בְּלִבּי. אֲנָשִׁים נוֹסָפִים עֲלוּלִים לָבוֹא לְכָאן, וְהֵם עֲשׂוּיִים לְגַלוֹת אוֹתִי. הֵם הָרְגוּּ כְּבָר שְׁנֵי אֲנָשִׁים יְשָׁרִים – תּוֹם וְאֶלֶן – וְשֶׁמָא אֲנִי הוּא הַבָּא בַּתּוֹר?

בִּן-רֶגַע הִתְחַלְתִּי לִזְחוֹל שׁוּב לְאָחוֹר בִּמְהִירוּת וּבִדְמָמָה, כְּשֶׁמְגַמַת פָּנַי הִיא הַחֵלֶק הַפָּתוּחַ שֶׁל הַחֹרֶשׁ. עוֹדֶנִי זוֹחֵל, הִגִיעוּ לְאָזְנַי קוֹלוֹת תְּרוּעָה בָּאִים וְחוֹזְרִים בֵּין שוֹדֵד-הַיָם הַקָשִיש לְבֵין חֲבֵרָיו, וְאוֹתוֹת-סַכָּנָה אֵלֶה הִצְמִיחוּ לִי כְּנָפַיִם. בְּרֶגַע שֶׁיָצָאתִי מִן הַסְבַךְ פָּתַחְתִּי בְּרִיצָה מְהִירָה כָּל-כָּךְ, שֶׁכָּמוֹהָ לֹא רַצְתִּי מִיָמַי. לֹא שָׁקַלְתִּי כְּלָל אֶת כִּווּן מְנוּסָתִי, וְכָל שֶׁרָצִיתִי הוּא לְהִתְרַחֵק מַהֵר כְּכָל הָאֶפְשָר מִן הַמְרַצְחִים. וּבְעוֹדִי רָץ, הָלַךְ הַפַּחַד וְהִשְׁתַּלֵט עָלַי, עַד שֶׁהָפַךְ לְמֵעֵין טֵרוּף.

וְאָמְנָם כְּלוּם הָיָה מִישֶׁהוּ בָּעוֹלָם אוֹתָה שָׁעָה אוֹבֵד-עֵצוֹת וְנִשְׁכָּח יוֹתֵר מִמֶנִי? כַּאֲשֶׁר תִּשָׁמַע יְרִיַת הַתּוֹתָח, כֵּיצַד אָעֵז לְהִכָּנֵס אֶל הַסִירוֹת וְלָשׁוּט בְּחֶבְרָתָם שֶׁל אוֹתָם אַנְשֵׁי דָמִים? כְּלוּם לֹא יִתְפֹּס אוֹתִי הָרִאשׁוֹן שֶׁיִרְאֵנִי וְיִמְלֹק אֶת רֹאשִׁי כִּמְלֹק רֹאשׁוֹ שֶׁל אֶפְרוֹחַ? וּכְלוּם לֹא יָעִיד הֵעָדְרִי עַל אֵימָתִי מִפְּנֵיהֶם, לְאַחַר שֶׁגִלִיתִי אֶת מְזִמוֹתֵיהֶם? הַכֹּל נִגְמַר, אָמַרְתִּי אֶל לִבִּי, שָׁלוֹם לָךְ, “הִסְפַּנְיוֹלָה” וְשָׁלוֹם לָרוֹפֵא, לָאָצִיל וְלַקְבַרְנִיט! שׁוּם בְּרֵרָה לֹא נוֹתְרָה בְּיָדִי, אֶלָא גְוִיעָה בָּרָעָב, אוֹ מָוֶת בִּידֵי הַמוֹרְדִים.

כָּל אוֹתָהּ עֵת הוֹסַפְתִּי לָרוּץ לְלֹא מַעְצוֹר, וּמִבְּלִי לְהַבְחִין בְּכָךְ הִתְקָרַבְתִּי אֶל רַגְלֵי הַגִבְעָה כְּפוּלַת הַפְּסָגוֹת וְנִכְנַסְתִּי לְאוֹתוֹ חֵלֶק שֶׁל הָאִי, שֶׁבּוֹ צָמְחוּ הָאַלוֹנִים יְרֻקֵי-הָעַד מְרֻחָקִים זֶה מִזֶה וְנִרְאוּ כַּעֲצֵי יַעַר בְּצוּּרָתָם וּבִמְמַדֵיהֶם. בֵּינֵיהֶם צָמְחוּ כַּמָה אֳרָנִים פְּזוּרִים, שֶׁהִתְנַשְאוּ לְגֹבַהּ עֶשְׂרִים מֶטֶר, מִי פָּחוֹת וּמִי יוֹתֵר. וְהָאֲוִיר הָיָה גַם הוּא רַעֲנָן יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בִּתְחוּם הַבִּצָה.

אַךְ מִשֶׁהִגַעתִּי לְשָׁם חַשְׁתִּי פִּתְאֹם בְּסַכָּנָה חֲדָשָׁה וְקָפָאתִי עַל מְקוֹמִי בְּלֵב הוֹלֵם.

15. שׁוֹכֵן הָאִי

הַד-קוֹלָם שֶׁל חַלוּקֵי אֲבָנִים מִדַרְדְרִים הִגִיעַ אֵלַי מִכִּווּן הַגִבְעָה, שֶׁהָיְתָה בְּצַד זֶה תְּלוּלָה וְטַרְשִׁית; וְהָאֲבָנִים נִדַרְדְרוּ בְּדִלוּגִים וְנָפְלוּ בֵּינוֹת לָעֵצִים. עֵינַי נִשְׁלְחוּ מִיָד לְאוֹתוֹ כִּווּן – וְגִלוּ דְמוּת מְקַפֶּצֶת בִּמְהִירוּת רַבָּה אֶל מֵאֲחוֹרֵי גִזְעוֹ שֶׁל אֹרֶן. הַאִם הָיָה זֶה דֹב, אוֹ קוֹף אוֹ אָדָם – זֹאת לֹא יָדַעְתִּי אוֹתוֹ רֶגַע. הַדְמוּת נִרְאֲתָה כֵּהָה וּשְׂעִירָה, וְיוֹתֵר מִזֶה לֹא יָדַעְתִּי. אַךְ הַפַּחַד שֶׁתָּקַף אוֹתִי לְמַרְאֶה חָדָשׁ זֶה בָּלַם אֶת מְרוּצָתִי.

הָיִיתִי, אֵפוֹא, מֻקָף עַתָּה מִשְׁנֵי עֲבָרִים, מֵאֲחוֹרַי נִמְצְאוּ הַמְרַצְחִים וּלְפָנַי אוֹתוֹ יְצוּר בִּלְתִּי-מְזֻהֶה מִסְתַּתֵּר. וּבְמַעֲמָד זֶה בָּחַרְתִּי לְהַעְדִיף אֶת הַסַכָּנוֹת שֶׁהִכַּרְתִּי עַל אֵלוּ שֶׁהָיוּ נֶעְלָמוֹת מִמֶנִי. אֲפִלוּ סִילְבֶר נִרְאָה בְּעֵינַי מַפְחִיד פָּחוֹת לְעֻמַת יְצוּר-יְעָרוֹת זֶה. כֵּיוָן שֶׁכָּך, פָּנִיתִי לְאָחוֹר, וּבְהַבִּיטִי מֵעֵבֶר לִכְתֵפִי הִתְחַלְתִּי חוֹזֵר עַל עֲקֵבַי, לְעֵבֶר הַסִירוֹת.

בִּן-רֶגַע חָזַר הַיְצוּר וְהוֹפִיע מֵחָדָש, בִּצַע אִגוּף גָדוֹל וְחָסַם אֶת דַרְכִּי. הָיִיתִי עָיֵף וְיָגֵעַ; אַךְ אֲפִלוּ אִם הָיוּ כֹּחוֹתַי אִתִּי, לֹא הָיוּ לִי כָּל סִכּוּיִים לְהִתְחָרוֹת בְּרִיצָה עִם יָרִיב אֲשֶׁר כָּזֶה. קַל וּמָהִיר כַּצְבִי חָלַף מִגֶזַע אֶל גֶזַע, בְּרוּצוֹ עַל שְׁתַּיִם כְּבֶן-אֱנוֹשׁ, אַךְ בְּצוּרָה שוֹנָה מִכָּל אָדָם שֶׁהִכַּרְתִּי, כְּשֶׁגוּפוֹ הָרָכוּן נוֹגֵעַ כִּמְעַט בָּאֲדָמָה בִּמְרוּצָתוֹ. וּבְכָל-זֹאת הָיָה זֶה אָדָם, עַתָּה לֹא הָיָה לִי עוֹד סָפֵק בְּכָךְ.

הִתְחַלְתִּי מַעֲלֶה בְּזִכְרוֹנִי אֶת אֲשֶׁר קָרַאתִי עַל אוֹכְלֵי אָדָם. נִמְצֵאתִי בִּטְוָח שֶׁל קְרִיאָה לְעֶזְרָה; אַךְ עֶצֶם הָעֻבְדָה שֶׁהָיָה זֶה אָדָם, וַאֲפִלוּ פֶּרֶא, הֶחֱזִירָה אֵלַי אֶת בִּטְחוֹנִי. עָמַדְתִּי אֵפוֹא עַל מְקוֹמִי וְנִסִיתִי לִמְצֹא דֶרֶךְ לְמַלֵט אֶת נַפְשִׁי. עוֹדֶנִי עוֹמֵד וְחוֹשֵׁב — נִזְכַּרְתִּי פִּתְאֹם בָּאֶקְדָח שֶׁלִי; וּבְרֶגַע שֶׁיָדַעְתִּי כִּי אֵינֶנִי חֲסַר-מָגֵן חָזַר אֵלַי אֹמֶץ-לִבִּי, בְּהַחְלָטָה נְחוּשָׁה הֶחֱזַרְתִּי אֶת פָּנַי לְעֵבֶר אוֹתוֹ שׁוֹכֵן-אִיִים וּפָסַעְתִּי לְעֶבְרוֹ בִּמְהִירוּת.

הוּא הִסְתַּתֵּר עַתָּה מֵאֲחוֹרֵי גֶזַע-עֵץ אַחֵר, אַךְ אֵין סָפֵק כִּי עָקַב אַחֲרֵי כָּל תְנוּעָה מִתְּנוּעוֹתַי; כִּי בְּרֶגַע שֶׁהִבְחִין כִּי אֲנִי פּוֹסֵע לְעֶבְרוֹ, הוּא חָזַר וְנִתְגַלָה וּפָסַע צַעַד אוֹ שְׁנַיִם לִקְרָאתִי. אַחַר-כָּךְ הִסֵס, נָסוֹג לְאָחוֹר, פָּסַע שׁוּב קָדִימָה וּלְבַסוֹף – לְמַרְבֵּה הַפְתָּעָתִי וּמְבוּכָתִי – כָּרַע עַל בִּרְכָּיו וְשִׁלֵב אֶת כַּפוֹת-יָדָיו בּתְחִנָה אִלֶמֶת.

לְמַרְאֶה זֶה נֶעְצַרְתִּי שׁוּב.

“מִי אַתָּה?” שָׁאַלְתִּי.

“בֶּן גַן,” הֵשִׁיב לִי, וְקוֹלוֹ נִשְׁמע בְּאָזְני צָרוּד וְחוֹרְקנִי, כְּקוֹלוֹ שֶׁל מַנְעוּל חָלוּד, " אֲנִי בֶּן גַן הַמִסְכֵּן, אֲנִי. וְלא דִבְּרְתִּי עִם בֶּן-אָדָם חַי אוּלַי שָׁלֹשׁ שָׁנִים."

עַתָּה הִבְחַנְתִּי כִּי הוּא הָיָה אָדָם לָבָן כָּמוֹנִי, וכִי אֲרֶשֶׁת פָּנָיו הָיְתָה אֲפִלוּ נְעִימָה לְמַדַי. עוֹרוֹ, בְּאוֹתָם מְקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם הָיָה חָשׂוּף, הָיָה צְרוּב-שֶׁמֶשׁ; אֲפִלוּ שְׂפָתָיו הָיוּ שְׁחוֹרוֹת; וְעֵינָיו הַבְּהִירוֹת הָיוּ מַרְאֶה מְעוֹרֵר פְּתִיעָה בְּתוֹךְ פָּנִים שְׁחוּמִים אֵלֶה. מִכָּל הַקַבְּצָנִים שֶׁרָאִיתִי בִּימֵי חַיַי, הָיָה הוּא מֶלֶךְ לוֹבְשֵׁי הַבְּלוּאִים. הוּא הָיָה עָטוּף בִּסְחָבוֹת שֶׁל קִרְעֵי אַבַּרְזִין וּבַדֵי מִפְרַשׂ יְשָׁנִים; וּמְלֶאכֶת טְלָאִים מֻפְלָאָה זוֹ נֶעֶשְׂתָה בַּשִׁיטוֹת הַשׁוֹנוֹת וְהַמְשֻׁנוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁל כְּלִיבָה וְחִזוּק — כַּפְתּוֹרֵי נְחֹשֶׁת, קִסְמֵי עֵץ וְלוּלְאוֹת-עוֹר. אֶת מָתְנָיו הִקִיפָה חֲגוֹרַת-עוֹר יְשָׁנָה, בַּעֲלַת אַבְזֵמֵי נְחֹשֶׁת, וְהָיָה זֶה הַדָבָר הַשָׁלֵם הַיָחִיד בְּמִכְלוֹל מַלְבּוּשָׁיו.

" שָׁלֹשׁ שָׁנִים!" קָרָאתִי נִרְעָשׁ, “הַאִם נִצַלְתָּ מֵאֳנִיָה טוֹבַעַת?”

“לֹא חָבֵר,” עָנָה נִטַשְׁתִּי."

שָׁמַעְתִּי כְּבָר מִלָה זוֹ וְיָדַעְתִּי כִּי מַשְׁמָעָהּ עֹנֶשׁ נוֹרָא, הַנָפוֹץ בֵּין שׁוֹדְדֵי-הַיָם – בּוֹ הֵם נוֹטְשִׁים אֶת הָעֲבַרְיָן לְנַפְשׁוֹ עִם רוֹבֶה וַאֲבַק-שְׂרֵפָה עַל אִי נִדָח וְשׁוֹמֵם, בּוֹ נִגְזָר עָלָיו לְבַלוֹת אֶת שְׁאֵרִית יָמָיו.

“נִטַשְתִּי כָּאן לִפְנֵי שָׁלֹשׁ שָׁנִים,” הוֹסִיף לְדַבֵּר, “וּמֵאָז לֹא אָכַלְתִּי כְּלוּם, רַק בָּשָׂר שֶׁל עִזֵי-בָּר, וְגַרְגְרִים וְגַם צְדָפִים. אֲבָל שְׁמַע לִי, חָבֵר, הַלֵב שֶׁלִי יוֹצֵֹא אֶל אֵיזֶה אֹכֶל תַּרְבּוּתִי. תַּגִיד, אֵין לְךָ כָּאן בְּמִקְרֶה אֵיזהֶ חֲתִיכַת גְבִינָה אוּלַי? לֹא? אַי, אֵיךְ שֶׁחָלַמְתִּי בַּלֵילוֹת הָאֲרֻכִּים שֶׁעָבְרוּ עָלַי עַל גְבִינָה – צְהֻבָּה בְּדֶרֶךְ כְּלָל – עַד שֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי וְהִנֵה אֲנִי כָּאן.”

“אִם רַק אַצְלִיחַ לַעֲלוֹת שׁוּב עַל הָאֳנִיָה,” הִבְטַחְתִּי לוֹ, “אָבִיא לְךָ הַר שֶׁל גְבִינָה.”

כָּל אוֹתָה עֵת הוּא מִשֵׁשׁ אֶת אֲרִיגֵי הַחֲלִיפָה שֶׁלִי, לִטֵף אֶת יָדַי, בָּדַק אֶת מַגָפַי וְהִפְגִין שִׂמְחָה יַלְדוּתִית עַל שֶׁזָכָה לְהִמָצֵא בְּחֶבְרָתוֹ שֶׁל יְצוּר כָּמוֹהוּ. אַךְ לְמִשְׁמַע דְבָרַי הָאַחֲרוֹנִים הוּא הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ בְּמֵעֵין דְאָגָה.

“אִם רַק תַּצְלִיחַ לַעֲלוֹת עַל הָאֳנִיָה? זֶה מַה שֶׁאָמַרְתָּ?” חָזַר עַל דְבָרָיו, “לָמָה? מִישֶׁהוּ מַפְרִיעַ לְךָ?”

“לֹא אַתָּה זֶה בָּרוּר.” הָיְתָה תְּשׁוּבָתִי.

“וְאַתָּה צוֹדֵק בּּהֶחְלֵט,” קָרָא, " אֲבָל… אֵיךְ קוֹרְאִים לְךָ, חָבֵר?"

" גִ’ים." עָנִיתִי.

" ג’ים, גִ’ים," אָמַר בַּהֲנָאָה מְרֻבָּה, “כָּכָה זֶה, גִ’ים. כָּל הַשָׁנִים חָיִיתִי חַיִים מְזֻפָּתִים כָּאֵלֶה, שֶׁזֹאת פָּשוּט בּוּשָׁה לִשְׁמֹעַ אוֹתָם. הִנֵה לְמָשָׁל, תַּבִּיט עָלַי. מֶה הָיִיתָ חוֹשֵׁב,” שָׁאַל, “שֶׁהָיְתָה לִי אִמָא אֲדוּקָה אוֹ לֹא?”

“לֹא… לֹא בִּמְיֻחָד.” עָנִיתִי בְּהִסוּס.

“אָה, אַתָּה רוֹאֶה?” אָמַר, " אֲבָל דַוְקָא הָיְתָה לִי, וְעוֹד אֵיזֶה דָתִיָה! נוֹרָא! ואֲנִי הָיִיתִי יֶלֶד מְנֻמָס, וְאָדוּק, וְהָיִיתִי מְסֻגָל לִטְחֹן אֶת סֵפֶר הַתְּפִלוֹת בִּמְהִירוּת כָּזֹאת, שֶׁלֹא הָיִיתָ מַצְלִיחַ לְהַפְרִיד בֵּין הַמִלִים. וְתִרְאֶה מַה יָצָא מִזֶה, גִ’ים. וְהַכֹּל הִתְחִיל בִּקְלִיעוֹת-בּוּל עַל הַמַצֵבוֹת הַקְדוֹשׁוֹת. כֵּן, כָּכָה זֶה הִתְחִיל, וּמִשָׁם זֶה נִמְשַׁך הָלְאָה. וְהָאִמָא שֶׁלִי, הִיא הִזְהִירָה אוֹתִי וְנִבְּאָה בְִּדִיוּק מַה יִהְיֶה הַסוֹף אִתִּי, זֶה מַה שֶׁהִיא אָמְרָה, הָאִשָׁה הַדָתִיה! אֲבָל זֹאת הָיְתָה הַהַשְׁגָחָה שֶׁהֵבִיאָה אוֹתִי הֵנָה. חָשַׁבְתִּי עַל כָּל הָעִנְיָן בְּאֵלֶה הַשָׁנִים שֶׁבִּלִיתִי לְבַדִי עַל הָאִי הַזֶה, וְעַכְשָׁו אֲנִי שׁוּב אָדוּק. יוֹתֵר לֹא תִּתְפֹּס אוֹתִי מְלַקְלֵק רוּם בְּכַמֻיוֹת; רַק כַּמָה טִפּוֹת בִּשְׁבִיל ‘לְחַיִים’, כַּמוּבָן, בַּהִזְדַמְנוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁתִּהְיֶה לִי. אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי לִהְיוֹת טוֹב וְהָגוּן, וַאֲנִי גַם יוֹדֵע אֵיךְ עוֹשִׂים אֶת זֶה. וְ…“הוּא הִבִּיט סָבִיב סָבִיב וְהִנְמִיךְ אֶת קוֹלוֹ עַד לִלְִחִישָׁה, " אֲנִי בֶּן-אָדָם עָשִׁיר אֲנִי!”

עַתָּה הָיִיתִי מְשֻׁכְנָע, שֶׁדַעְתּוֹ שֶׁל אָדָם אֻמְלָל זֶה נִטְרְפָה עָלָיו בִּשְׁנוֹת בְּדִידוּתוֹ, וְיִתָּכֵן שֶׁמַחֲשָׁבָה זוֹ נִכְּרָה גַם עַל פָּנַי; כִּי הוּא חָזַר וְאָמַר בִּלְהִיטוּת:

“עָשִׁיר! עָשִׁיר אָמַרְתִּי. וַאֲנִי אָגִיד לְךָ גַם אֶת זֶה. אֲנִי אֶעֱשֶׂה מִמְךָ בֶּן-אָדָם, גִ’ים. אַי, גִ’ים, אַתָּה תַּגִיד תּוֹדָה לַמַזָל שֶׁלְךָ, תַּגִיד, לָמָה שֶׁהָיִיתָ הָרִאשׁוֹן שֶׁמָצָא אוֹתִי פֹּה!”

אֲבָל בְּרֶגַע זֶה כִּסָה פִּתְאֹם צֵל אֶת פָּנָיו, וְהוּא לָפַת בְּכֹחַ אֶת יָדַי וְהֵרִים אֶצְבַּע מְאַיֶמֶת מוּל פָּנַי.

וְעַכְשָׁו, גִ’ים, תַּגִיד לִי אֶת הָאֱמֶת," אָמַר, “זֹאת לֹא הָאֳנִיָה שֶׁל פְלִינְט?”

לְמִשְׁמַע הַשְׁאֵלָה הַזֹאת יָרְדָה אֶבֶן מֵעַל לִבִּי. הִתְחַלְתִּי מַאֲמִין כִּי זָכִיתִי בְּבֶן-בְּרִית וְעָנִיתִי מִיָד:

“זֹאת אֵינֶנָה הָאֳנִיָה שֶׁל פְלִינְט, כִּי פְלִינְט מֵת. אֲבָל אֹמַר לְךָ אֶת הָאֱמֶת – יֵשׁ כַּמָה מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁל פְלִינְט עַל הָאֳנִיָה הַזַֹאת, לְרֹעַ הַמַזָל שֶׁלִי וְשֶׁל הָאֲחֵרִים.”

“וְיֵשׁ שָׁם גַם… בֶּן-אָדָם עִם… עִם רֶגֶל אַחַת?” הִתְנַשֵׁם.

" סִילְבֶר?" שָׁאַלְתִּי.

“כֵּן, סִילְבֶר. זֶה בְּאֱמֶת הַשֵׁם שֶׁלוֹ.”

“הוּא הַטַבָּח. וְגַם רֹאשׁ הַשׁוֹדְדִים.”

הוּא הוֹסִיף לֶאֱחֹז בְּשֹׁרֶשׁ-יָדִי, וּלְמִשְׁמַע הַדְבָרִים הָאֵלֶה הִגְבִּיר אֶת לְחִיצָתוֹ.

“אִם ג’וֹן הָאָרֹךְ שָׁלַח אוֹתְךָ הֵנָה,” אָמַר " אֲנִי הוֹפֵךְ עַל הַמָקוֹם לִזְאֵב, וַאֲנִי יוֹדֵע אֶת זֶה. אֲבָל תַּגִיד, תַּגִיד, אֵיפֹה הָיִיתָ כָּל הַזְמַן?"

בִּמְקום תְּשׁוּבה, סִפַּרְתִּי לוֹ אֶת קוֹרוֹת הַהַפְלָגָה וְאֶת הַמַצָב הַבִּישׁ שֶׁבּוֹ מָצָאנוּ עַצְמֵנוּ. הוּא הֶאֱזִין לִי בְּקֶשֶׁב רַב וּלְאַחַר שֶׁסִימְתִּי טָפַח עַל רֹאשִׁי.

“אַתָּה יֶלֶד טוֹב, גִ’ים,” אָמַר, “וְאַתֶּם תְּקוּעִים עַכְשָׁו בְּבֹץ עָמֹק, לֹא? אֲבָל לֹא נוֹרָא, אַתֶּם רַק תִּסְמְכוּּ עַל בֶּן גַן. בֶּן גַן, הוּא יוֹצִיא אֶתְכֶם מֵהַבֹּץ. מָה אַתָּה חוֹשֵׁב, שֶׁהָאָצִיל הַזֶה שֶׁלָכֶם יִהְיֶה דֵי נָדִיב אִם אֶתֵּן לוֹ אֶת הָעֶזְרָה בְּהִתְחַשֵׁב שֶׁגַם הוּא נִמְצָא עַכְשָׁו בַּבֹּץ?”

הִבְטַחְתִּי לוֹ שֶׁטְרִילוֹנֵי הוּא אַחַד הָאֲנָשִׁים הַנְדִיבִים בְּיוֹתֵר עֲלֵי אֲדָמוֹת.

“אָה, אֲבָל תַּבִּיט עָלַי,” אָמַר בֶּן גַן, “לֹא הִתְכַּוַנְתִּי לָזֶה שֶׁהוּא יִתֵּן לִי אֵיזֶה פֻּנְדָק וַחֲלִיפָה שֶׁל מֶשִׁי וּדְבָרִים כָּאֵלֶה. אֲנִי לֹא מִתְכַּוֵן לָזֶה, גִ’ים. מַה שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֵן זֶה, שֶׁאִם הוּא יִהְיֶה מוּכָן לָתֵת לִי לַיָד, נַגִיד אֶלֶף שְׁטֶרְלִינְג בִּמְזֻמָנִים, כֶּסֶף עוֹבֵר לַסוֹחֵר.”

" אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהוּא יַסְכִּים," אָמַרְתִּי.

“וְגַם נְסִיעָה הַבַּיְתָה.” הוֹסִיף, עִם נִיצוֹץ עַרְמוּמִי בְּעֵינָיו.

“אֵיזו שְׁאֵלָה!” קָרָאתִי " הָאָצִיל טְרִילוֹנֵי הוּא אִישׁ שֶׁל כָּבוֹד. וּמִלְבַד זֶה, אַחֲרֵי שֶׁנִפָּטֵר מִן הַמוֹרְדִים נְבַקֵשׁ אוֹתְךָ לַעֲזֹר לָנוּ לְהָשִׁיט אֶת הָאֳנִיָה הַבָּיְתָה."

“אָה,” אָמַר, “אַתֶּם תְּבַקְשׁוּ.” וְהוּא נִרְאָה מְרֻצֶה עַד מְאֹד.

“ועַכְשָׁו תַּקְשִׁיב לַסִפּוּר שֶׁלִי,” הִמְשִׁיךְ בֶּן גַן, "אֲסַפֵּר לְךָ רַק אֶת זֶה – וְדַי. אֲנִי הָיִיתִי עַל הָאֳנִיָה שֶׁל פְלִינְט בִּזְמַן שֶׁהוּא קָבַר אֶת הַאוֹצָר. הוּא יַחַד עִם עוֹד שִׁשָׁה יַמָאִים, שִׁשָׁה בַּחוּרִים עִם הֲמוֹן כֹּחַ. הֵם הָיוּ עַל הַחוֹף אוּלַי שָׁבוּעַ, וַאֲנַחְנוּ נִשְׁאַרְנוּ כָּל הַזְמַן עַל הַגִגִית הַיְשָׁנָה שֶׁלוֹ, ‘אֲרִי-הַיָם’. עַד שֶׁיוֹם נֶחְמָד אֶחָד חָזַר אֵלֵינוּ פְלִינְט לְבַדוֹ בְּתוֹךְ סִירָה קְטַנָה, וְהָרֹאשׁ שֶׁלוֹ קָשׁוּר בְּמִטְפַּחַת כְּחֻלָה. הַשֶׁמֶשׁ טִפְּסָה בַּשָׁמַיִם, וְהַפָּנִים שֶׁלוֹ הָיוּ לְבָנִים כְּמוֹ פַּרְצוּף שֶׁל מֵת. אֲבָל הוּא הָיָה חַי, אַתָּה שׁוֹמִֵע, וְכָל הַשִׁשִָה הָאֲחֵרִים מֵתִים – וּקְבוּרִים עָמֹק בָּאֲדָמָה. אֵיךְ הוּא עָשָׂה אֶת זֶה אַף אֶחָד עַל הַסִפּוּן לֹא יָכֹל לְנַחֵשׁ. הֵם נִלְחֲמוּ בֵּינֵיהֶם, זֶה בָּטוּחַ, וְהוּא לְבַדוֹ הִשְׁכִּיב אֶת כָּל הַשִׁשִָה. בִּילִי בּוֹנְס הָיָה הַחוֹבֵל, וְג’וֹן הָאָרֹךְ הָיָה הַ’פְסְנַאי; וְהֵם שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ אֵיפֹה בְּדִיוּק הָאוֹצָר. ‘אָה’ כָּכָה עָנָה לָהֶם, ‘אַתֶּם יְכוֹלִים לָרֶדֶת לַחוֹף, אִם מִתְחַשֵׁק לָכֶם, וּלְהִשָׁאֵר שָׁם’, כָּכָה עָנָה, ‘אֲבָל מַה שֶׁנוֹגֵעַ לָאֳנִיָה – הִיא תָּשׁוּט מִפֹּה לְהָבִיא עוֹד אוֹצָר, לַעֲזָאזֵל!’ זֶה מַה שֶׁהוּא אָמַר.

"טוֹב. אַחֲרֵי שָׁלֹשׁ שָׁנִים הָיִיתִי בָּאֳנִיָה אַחֶרֶת, וּפִתְאֹם רָאִינוּ אֶת הָאִי הַזֶה. ‘תִּשְׁמְעוּ לִי, חֲבֵרִים’, אָמַרְתִּי, ‘כָּאן נִמְצָא הָאוֹצָר שֶׁל פְלִינְט. בּוֹאוּ נֵרֵד לַחוֹף לִמְצֹא אוֹתוֹ’. הַקֶפְּטְן לֹא רָצָה, אֲבָל כָּל הָמַלָחִים הָיוּ בַּדֵעָה שֶׁלִי וְיָרַדְנוּ לַחוֹף. שְׁנֵים-עָשָׂר יוֹם חִפַּשְׂנוּ וְחִפַּשְׂנוּ, וּבְכָל יוֹם שֶׁעָבַר הֵם קִלִלוּּ אוֹתִי יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַד שֶׁבֹּקֶר בָּהִיר אֶחָד חָזְרוּ כָּל הַמַלָחִים לָאֳנִיָה. ‘וּמַה שֶנוֹגֵע לְךָ, בִּנְיָמִין גַן’, כָּכָה אָמְרוּּ, ‘הִנֵה רוֹבֶה’, אָמְרוּ, ‘וְהִנֵה גַם אֵת וְגַרְזֶן’, אָמְרוּ, ‘אַתָּה יָכוֹל לְהִשָׁאֵר כָּאן וְלִמְצֹא אֶת הָאוֹצָר שֶל פְלִינְט בְּעַצְמְךָ,’ אָמְרוּ.

“זֶהוּ זֶה, גִ’ים. שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֲנִי מְבַלֶה פֹּה, בְּלִי אַף חֲתִיכָה שֶׁל אֹכֶל תַּרְבּוּתִי מֵהַיוֹם הַהוּא עַד הַיוֹם הַזֶה. אֲבָל עַכְשָׁו, תַּבִּיט הֵנָה, תַּבִּיט עָלַי טוֹב וְתַגִיד: אֲנִי נִרְאֶה לְךָ כְּמוֹ אֵיזֶה מַלָח פָּשוּט, אוּלַי? לא – אַתָּה אוֹמֵר. וְגַם אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי – אֲנִי אוֹמֵר.”

וְהוּא קָרַץ אֵלַי וְצָבַט אוֹתִי עַד לִכְאֵב.

“ועַכְשָׁו, גִ’ים, אֵלֶה הַמִלִים שֶׁתַּגִיד לָאָצִיל שֶׁלְךָ,” הִמְשִׁיךְ בֶּן גַן וְאָמַר, “אַף פַּעַם הוּא לֹא הָיָה – אֵלֶה הַמִלִים: שָׁלֹשׁ שָׁנִים הָיָה הַבֶּן-אָדָם עַל הָאִי הַזֶה, בַּיוֹם וּבַחֹשֶׁךְ, בַּחֹם וּבַגֶשֶׁם; וְלִפְעָמִים הוּא הָיָה חוֹשֵׁב, אוּלַי, עַל אֵיזוֹ תְּפִלָה (כָּכָה תַגִיד), וְלִפְעָמִים הוּא הָיָה חוֹשֵׁב, אוּלַי, עַל הָאִמָא הַזְקֵנָה שֶׁלוֹ, שֶׁאוּלַי עוֹד חָיָה (כָּכָה תַגִיד); אֲבָל רֹב הַזְמַן (כָּכָה בְּדִיוּק תַגִיד) – רֹב הַזְמַן הָיָה בֶּן גַן עָסוּק בְּעִנְיָן אַחֵר לְגַמְרֵי. וְאָז תִּתֵּן לוֹ צְבִיטָה, הִנֵה כָּכָה.” וְהוּא צָבַט אוֹתִי שׁוּב, כְּאִלוּ הָיִיתִי אִישׁ-סוֹדֹו. “וְאָז,” הִמְשִיךְ, "וְאָז תָקוּם וְתַגִיד לוֹ אֶת הַמִלִים הָאֵלֶה: גַן הוּא אִישׁ טוֹב (כָּכָה תַּגִיד), וְהוּא יָשִׂים עֵסֶק יָקָר – כֵּן, כֵּן, עֵסֶק יָקָר, שִׂים לֵב – מִן הַנֶאֱמָן לַיָדַיִם שֶׁל גֶ’נְטֶלְמֶן מִלֵדָה, וְלֹא גֶ’נְטֶלְמֶן בַּעַל-מַזָל, כִּי הוּא בְּעַצְמוֹ כָּזֶה.

“יָפֶה,” אָמַרְתִּי, “אַךְ לֹא הֵבַנְתִּי אַף מִלָה אַחַת מִדְבָרֶיךָ. וַאֲפִלוּ אִם הֵבַנְתִּי – אֵיךְ אוּכַל לַעֲלוֹת עַכְשָׁו עַל הָאֳנִיָה?”

“אָה,” אָמַר, "זֹאת הִיא הַצָרָה, מָה? טוֹב, אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת הַסִירָה שֶׁלִי, שֶׁבָּנִיתִי בִּשְׁתֵּי הַיָדַיִם הָאֵלֶה שֶׁלִי. הִיא עוֹגֶנֶת מִתַּחַת לַסֶלַע הַלָבָן. בַּמַצָב הֲכִי גָרוּעַ נוּכַל לְהַגִיעַ אֵלֶיהָ אַחֲרֵי הַשְׁקִיעָה, בַּחֹשֶׁךְ. הֵי! קָרָא פִּתְאֹם, “מַה זֶה?”

שֶׁכֵּן בְּרֶגַע זֶה מַמָשׁ – אַף-עַל-פִּי שֶׁנוֹתְרוּ עוֹד שְׁעָתַיִם עַד הַשְׁקִיעָה – הִתְעוֹרֵר הָאִי לְהֵדֵי רַעְמוֹ שֶׁל תּוֹתָח.

“הֵם הִתְחִילוּ לְהִִלָחֵם!”צָעַקְתִּי, “רוּץ אַחֲרַי!”

פָּתָחְתִּי בְּרִיצָה לְעֵבֶר הַמַעֲגָן, כְּשֶׁכָּל פְּחָדַי נִמְחוּ וְאֵינָם; וּלְצִדִי רָץ שׁוֹכֵן-הָאִי הֶעָטוּף בְּעוֹרוֹת-עִזִים וְצַעֲדוֹ קַל וּמָהִיר.

“שְׂמֹאלָה, שְׂמֹאלָה,” קָרָא אֵלַי, “רוּץ לְצַד שְׂמֹאל, אֶחָא גִ’ים! רוּץ מִתַּחַת לָעֵצִים! הִנֵה שָׁם צַדְתִּי אֶת הָעֵז הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִי. הֵן לֹא בָּאוֹת הֵנָה עַכְשָׁו; הֵן כֻּלָן מְטַפְּסוֹת לְרָאשֵׁי הֶהָרִים, כִּי יֵשׁ לָהֶן פַּחַד מִבִּנְיָמִין גַן. אָה! וְהִנֵה בֵּית-הַקְרָבוֹת,” הוּא הִתְכַּוֵן בְּוַדַאי לְבֵית-קְבָרוֹת – “אַתָּה רוֹאֶה אֶת הַתִּלִים הָאֵלֶה? אֲנִי בָּא הֵנָה וּמִתְפַּלֵל מִפֹּה לְשָׁם, כְּשֶׁנִדְמֶה לִי שֶׁזֶהוּ אוּלַי יוֹם שַׁבָּת. זֶה לֹא בְּדִיוּק כְּנֵסִיָה, אֲבָל זֶהוּ בְּכָל-זֹאת מִין מָקוֹם קָדוֹשׁ, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר. אֲבָל אַתָּה אוּלַי חוֹשֵׁב – בֶּן גַן הוּא מִסְכֵּן כָּזֶה, בְּלִי שׁוּם כֹּהֵן קָדוֹשׁ, וּבְלִי שׁוּם סֵפֶר קָדוֹשׁ וְדֶגֶל, אַתָּה חוֹשֵׁב…”

וְהוּא הוֹסִיף וְדִבֶּר, בְּעוֹד אֲנִי רַצְתִּי, מִבְּלִי לְצַפּוֹת כְּלָל לִתְשׁוּבָה.

לְאַחַר דִמְמַת-מָה בָּאוּ בְּעִקְבוֹת יְרִיַת הַתּוֹתָח מַטְחֵי יְרִיוֹת קְצָרִים שֶׁל רוֹבִים.

דְמָמָה נוֹסֶפֶת, וְאַחֲרֶיהָ – בְּמֶרְחַק מָאתַיִם מֶטְרִים מֵאִתָּנוּ, רָאִיתִי אֶת הַדֶגֶל הָאָנְגְלִי מִתְנוֹסֵס בִּשְמֵי הַיַעַר.

16. כֵּיצַד נִטְשָׁה הָאֳנִיָה

(סיפורו של הרופא)

הַשָׁעָה הָיְתָה אַחַת וּשְׁלשִׁים – שְׁלשָׁה פַּעֲמוֹנִים בִּלְשׁוֹן הַיַמָאִים – כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ שְׁתֵּי הַסִירוֹת מִן הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” אֶל הַחוֹף. הַקְבַרְנִיט, הָאָצִיל וַאֲנִי יָשַׁבְנוּ בַּתָּא וְשׂוֹחַחְנוּ עַל מַצַב הָעִנְינִָים. אִלוּ רַק נָשְׁבָה רוּחַ קַלָה, הָיִינוּ מִשְׁתַּלְטִים עַל שֵׁשֶׁת הַמוֹרְדִים, שֶׁנִשְׁאֲרוּ אִתָּנוּ עַל הַסִפּוּן, מַעֲלִים עֹגֶן וּמַפְלִיגִים אֶל לֶב-יָם. אֲבָל הָרוּחַ עָצְרָה נְשִׁיבָתָהּ; וּכְדֵי לְהַשְׁלִים אֶת אָזְלַת יָדֵנוּ, הוֹפִיעַ פּתְאֹם הַנְטֶר וּבִשֵׂר לָנוּ כִּי גִ’ים הוֹקִינֶס חָמַק וְיָרַד לְאַחַת הַסִירוֹת וְהִפְלִיג עִם הָאֲחֵרִים אֶל הַחוֹף.

מֵעוֹלָם לֹא עָלָה בְּדַעְתֵּנוּ לְהַטִיל סָפֵק בְּנֶאֱמָנוּתוֹ שֶׁל גִ’ים; אַךְ חֲרָדָה מִלְאָה אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁלוֹמוֹ. הֲרֵי הִפְלִיג בְּחֶבְרָתָם שֶׁל אַנְשֵׁי דָמִים, וּמִי יוֹדֵע אִם נִזְכֶּה לִרְאוֹתוֹ שׁוּב אִתָּנוּ. עָלִינוּ בְּרִיצָה אֶל הַסִפּוּן. הַזֶפֶת בִּעְבְּעָה בֵּין סִדְקֵי הַקְרָשִׁים, וְצַחֲנַת הַמָקוֹם עוֹרְרָה בִּי בְּחִילָה. אִם אֵי-פַּעַם הֵרִיחַ אָדָם רֵיחָם שֶׁל טִיפוּס וְקַדַחַת, הֲרֵי הָיָה זֶה בְּמַעֲגָן מְתֹעָב זֶה. שֵׁשֶׁת הַנְבָלִים יָשְׁבוּ בְּצִלוֹ שֶׁל מִפְרָשׂ בִּמְדוֹר-הַמַלָחִים וְרָטְנוּ בֵּינָם לְבֵין עצְמָם. עַל הַחוֹף הִבְחַנוּ בַּסִירוֹת הַקְשׁוּרוֹת לְגִזְעֵי עֵצִים, לְיַד שֶׁפֶךְ הַנְחָלִים, וּבְכָל אַחַת מֵהֶן יוֹשֵׁב מַלָח שׁוֹמֵר. אֶחָד מֵהָם שָׁרַק לְעַצְמוֹ אֶת נְעִימַת לוּלִיבָּרוּ."

הַהַמְתָּנָה הִתִּישָׁה אוֹתָנוּ; וְאָז גָמַרְנוּ אֹמֶר, כִּי הַנְטֶר וַאֲנִי נֵרֵד בְּדוּגִית אֶל הַחוֹף וּנְנַסֶה לֶאֱסֹף יְדִיעוֹת. סִירוֹת הַמוֹרְדִים נָטוּ לְיָמִין, אךְ הַנְטֶר וַאֲנִי חָתַרְנוּ יָשָׁר לְעֵבֶר חוֹמַת הַקוֹרוֹת, הַמְסֻמֶנֶת עַל הַמַפָּה. שְׁנֵי הַבַּרְנשִָׁים שׁוֹמְרֵי הַסִירוֹת נִרְאוּ מֻפְתָּעִים מֵהוֹפָעָתֵנוּ הַפִּתְאֹמִית; הַ"לוּלִיבָּרוּ " נִקְטַע בְּאֶמְצַע וְרָאִינוּ אוֹתָם נוֹעָצִים בֵּינֵיהֶם מַה לַעֲשׂוֹת. אִלוּ הָיוּ הוֹלְכִים וּמְסַפְּרִים זֹאת לְסִילְבֶר, הָיָה הַכֹּל מִתְרַחֵשׁ אַחֶרֶת; אַךְ הֵם הֶחְלִיטוּ, כַּנִרְאֶה, לְמַלֵא בְּדַיְקָנוּת אַחַר הַהוֹרָאוֹת שֶׁבִּידֵיהֶם, וְעַל כֵּן הוֹסִיפוּ לָשֶָׁבֶת בִּמְקוֹמָם וְחָזְרוּ לשְׁרֹק אֶת " לוּלִיבָּרוּ ".

הַחוֹף הִתְעַקֵל בְּמֶרְחַק-מָה מֵאִתָּנוּ, וְאָנוּ פָּנִינוּ לְאוֹתוֹ צַד, כְּדֵי שֶׁהָעִקוּל יַחֲצֹץ בֵּינֵינוּ לְבֵין סִירוֹת הַמוֹרְדִים. עוֹד לִפְנֵי שֶׁיָרַדְנוּ לַחוֹף נֶעֶלְמוּ אֵלֶה מֵעֵינֵינוּ. יָרַדְתִּי בִּקְפִיצָה מִן הַסִירָה וּפָתַחְתִּי בְּרִיצָה – מִטְפַּחַת-מֶשִׁי גְדוֹלָה מִתַּחַת לְכוֹבָעִי לְמָגֵן מִפְּנֵי הַחֹם וְהָאֶקְדָחִים דְרוּכִים בְּיָדַי.

לֹא עָבַרְתִּי מֵאָה מֶטְרִים, וְהַחוֹמָה נִתְגַלְתָה לְעֵינַי.

וְזֶה סִפּוּרָהּ שֶׁל הַחוֹמָה. מַעְיָן שֶׁל מַיִם צְלוּלִים נָבַע עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל תֵּל; עַל תֵּל זֶה, בְּסָמוּךְ לַמַעְיָן, הֵקִימוּ שׁוֹדְדֵי-הַיָם בִּקְתַּת קוֹרוֹת אֵיתָנָה, שֶׁאַרְבָּעִים אִישׁ עֲשׂוּיִים לְהִתְבַּצֵַר בָּהּ, עִם אֶשְׁנַבֵַּי יְרִיָה בְּכָל אַרְבַּעַת הַקִירוֹת. מִסָבִיב לַבִּקְתָּה בֵּרְאוּ שֶׁטַח נִרְחָב, הִקִיפוּ בְּחוֹמַת קוֹרוֹת, שְׁנֵי מֶטְרים גָבְהָהּ, לְלֹא כָּל פֶּתַח – חֲזָקָה מִכְּדֵי שֶׁאֶפְשָׁר יִהְיֶה לְמוֹטְטָהּ, אַךְ נִרְחֶבֶת מִדַי מִלְשַׁמֵשׁ מַחֲסֶה רָאוּי לִנְצוּרִים. אֶלָא שֶׁהָאֲנָשִׁים שֶׁהִתְבַּצְרוּ בְּתוֹךְ הַבִּקְתָּה חָשׁוּ עַצְמָם בְּטוּחִים לְמַדַי; הָיָה לָהֶם מָזוֹן רַב, הָיְתָה לָהֶם תַּצְפִּית יְעִילָה, וְהֵם יָכְלוּ לְהַחֲזִיק מַעֲמָד גַם מוּל גְדוּד שָלֵם.

הַדָבָר שֶׁמָשַׁךְ אוֹתִי לְכָאן הָיָה הַמַעְיָן הַצָלוּל. שֶׁכֵּן, אַף-עַל-פִּי שֶׁהַתָּא שֶׁלָנוּ בְּ“הִסְפַּנְיוֹלָה” הָיָה מָקוֹם בָּטוּחַ לְהִתְבַּצֵר בּוֹ – בִּהְיוֹתוֹ מְשֻׁפָּע בְּנֶשֶׁק וְתַחְמֹשֶׁת, מָזוֹן וְיֵינוֹת מְשֻבָּחִים – דָבָר אֶחָד חָשׁוּב חָסַר בּוֹ, וְהוּא מַיִם. הִרְהַרְתִּי בַּדָבָר בְּשָׁעָה שֶׁהִגִיעָה לְאָזְנֵינוּ מִן הָאִי זַעֲקַת-הַמָוֶת שֶׁל אָדָם נִקְטָל. מָוֶת אַלִים לֹא הָיָה דָבָר חָדָשׁ בִּשְׁבִילִי – שֵׁרַתִּי תַּחַת פִּקוּדוֹ שֶׁל הַדֻכָּס מִקַמְבֶּרְלֶנְד, וְאַף אֲנִי עַצְמִי נִפְצַעְתִּי בִּקְרָב פוֹנְטֶנוֹי – אַךְ לְמִשְׁמַע זְעָקָה זוֹ קָפָא דָמִי בְּעוֹרְקַי.

גִ’ים הוֹקִינְס נִקְטַל – הָיְתָה הַמַחֲשָׁבָה הַרִאשׁוֹנָה שֶׁחָלְפָה בְּמֹחִי.

אֲבָל הָיִיתִי לֹא רַק חַיָל וָתִיק, אֶלָא גַם רוֹפֵא. וּבְמִשְׁלַח-יָד זֶה אָסוּר לְאַבֵּד גַם רֶגַע אֶחָד לְבַטָלָה. בְּרִיצָה מְהִירָה חָזַרְנוּ אֶל הַחוֹף וְקָפַצְנוּ לְתוֹךְ הַדוּגִית.

הַנְטֶר חָתַר בַּמְשׁוֹטִים בְּכָל כֹּחוֹ וְהַסִירָה מַמָשׁ עוֹפְפָה עַל פְּנֵי הַמַיִם. לֹא עָבְרוּ דַקוֹת רַבּוֹת וְשׁוּב הָיִינוּ עַל סִפּוּנָה שֶׁל הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה”.

מָצָאתִי אֶת כֻּלָם רוֹעֲדִים מִפַּחָד וּדְאָגָה, וְלֹא הֻפְתַּעְתִּי מִכָּךְ. הָאָצִיל טְרִילוֹנֵי יָשַׁב עַל כִּסְאוֹ חִוֵר כְּסִיד, מְהַרְהֵר בְּמַר גוֹרָלֵנוּ; וְאִלוּ אֶחָד מִשֵשֶׁת הַמַלָחִים קִדֵם אֶת פָּנֵינוּ בְּשִמְחָה.

“הֲרֵי לָכֶם גֶבֶר!” אָמַר קַפִּיטַן סְמוֹלֶט וְהִפְנָה אֶת רֹאשׁו לְעֵבֶר אוֹתוֹ מַלָח, “הוּא כִּמְעַט הִתְעַלֵף, דוֹקְטוֹר, כְּשֶׁשָׁמַע אֶת הַצְעָקָה. עוד אֶחָד מַתְאִים, וְהָאִישׁ הַזֶה יִצְטָרֵף אֵלֵינוּ.”

סִפַּרְתִִּי לַקְבַרְנִיט אֶת תָּכְנִיתִי וּמִיָד יָשַׁבְנוּ לְעַבֵּד אֶת פְּרָטֶיהָ.

הִצַבְנוּ אֶת רֶדְרוּת הַזָקֵן בַּמַעֲבָר שֶׁבֵּין הַתָּא וּמְדוֹר-הַמַלָחִים וְצִיַדְנוּ אוֹתוֹ בְּאַרְבָּעָה רוֹבִים טְעוּנִים וּמִזְרָן לַהֲגָנָה. הַנְטֶר הֶעֱבִיר אֶת הַסִירָה אֶל מִתַּחַת לַיַרְכָתַיִם, וְג’וֹיְס וַאֲנִי הִתְחַלְנוּ מַעְמִיסִים עָלֶיהָ קֻפְסוֹת אֲבַק-שְׂרֵפָה, רוֹבִים, שַׂקִיוֹת לֶחֶם וּבִּיסְקְוִיטִים, קָתְלֵי בָּשָׂר, חֲבִיֹנֶת יֵין-שָׂרָף וְאֶת תִּיק-הָרוֹפְאִים הַיָקָר שֶׁלִי.

בְּאוֹתָהּ עֵת נִצְבוּ הָאָצִיל וְהַקְבַרְנִיט עַל הַסִפּוּן וְנִסוּ לִיצֹר קֶשֶׁר עִם הַהַגַאי, שֶׁהָיָה עַתָּה הַיַמַאי הָרִאשׁון בַּמַעֲלָה עַל הָאֳנִיָה.

" יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס!" קָרָא אֵלָיו קַפִּיטַן סְמוֹלֶט," הָאָצִיל וַאֲנִי חֲמוּשִׁים בְּאַרְבָּעָה אֶקְדָחִים טְעוּנִים. אִם מִישֶׁהוּ מִכֶּם יְגַלֶה גַם סִימָן קַל בְיוֹתֵר שֶׁל הִתְחַכְּמוּת – אֵינֶנֶי מְקַנֵא בּוֹ."

כָּל הַשִׁשָׁה נָסוֹגוּ לְאָחוֹר, וּלְאַחַר הִתְיָעֲצוֹּת קַלָה הֵם יָרְדוּ בְּרִיצָה אֶל חִפַּת-הַיְרִידָה, מִתּוֹֹךְ מַחֲשָׁבָה לְהַפְתִּיעַ אוֹתָנוּ מֵאָחוֹר; אַךְ מִשֶׁרָאוּ אֶת רֶדְרוּת מַמְתִּין לָהֶם בַּמַעֲבָר, הֵם שִׁנוּ מִיָד אֶת מְגַמַת פְּנֵיהֶם וְנִסוּ לַעֲלוֹת שׁוּב אֶל הַסִפּוּן. רֹאשׁ אֶחָד צָץ בְּמַעֲלֵה הַמַדְרֵגוֹת.

“בּוֹא, כֶּלֶב!” צָעַק לְעֶבְרוֹ הַקְבַרְנִיט.

הָרֹאשׁ חָזַר וְנֶעְלַם כִּלְעֻמַת שֶׁבָּא; וּבַשָׁעָה הַבָּאָה לֹא שָׁמַעְנוּ עוֹד כָּל אוֹת-חַיִים מִשֵשֶׁת הַמַלָחִים אֲחוּזֵי הַפַּחַד.

בֵּינָתַים הִסְפַּקְנוּ, ג’וֹיְס הַנְטֶר וַאֲנִי, לְמַלֵא אֶת הַסִירָה בְּצִיוּד רַב כְּכָל שֶׁהֵעַזְנוּ וְיָצָאנוּ שׁוּב אֶל הַחוֹף, בַּמְהִירוּת הָרַבָּה בְּיוֹתֵר שֶׁמְשׁוֹטֵינוּ יָכְלוּ לְהַסִיעֵנוּ.

הַפְלָגָה שְׁנִיה זוֹ עוֹרְרָה אֶת תְּשׂוּמַת-לִבָּם שֶׁל שׁוֹמְרֵי הַסִירוֹת שֶׁעַל הַחוֹף. שְׁרִיקַת הַ“לוּלִיבָּרוּ” נִקְטְעָה מֵחָדָשׁ, וּשְׁנִיוֹת אֲחָדוֹת לִפְנֵי שֶׁנֶעֶלְמוּ מֵעֵינֵינוּ רָאִינוּ אֶחָד מֵהֶם מְזַנֵק אֶל הַחוֹף וּפוֹתֵחַ בְּרִיצָה מְהִירָה. לְהֶרֶף עַיִן עָלָה בְּדַעְתִּי לְשַׁנוֹת אֶת הַתָּכְנִית וּלְטַבֵּעַ אֶת סִירוֹתֵיהֶם, אַךְ הֵבַנְתִּי, כִּי אִם סִילְבֶר וַאֲנָשָׁיו נִמְצָאִים בְּקִרְבַת מָקוֹם, עָלוּל נִסָיוֹן זֶה לַעֲלוֹת בְּחַיֵינוּ.

מִקֵץ שָׁעָה קַלָה הִגָעְנוּ אֶל הַחוֹף, בְּאוֹתוֹ מָקוֹם עַצְמוֹ שֶׁבּוֹ נָחַתְנוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, וּשְׁלשְׁתֵּנוּ הִתְחַלְנוּ מַעֲבִירִים אֶת הַצִיוּד אֶל הַבִּקְתָּה. הֵטַלְנוּ אֶת מַשָׂאֵנוּ אֶל מֵעֵבֶר לחוֹמָה, וּבְהַשְׁאִירֵנוּ אֶת ג’וֹיְס מֵאָחוֹר לשְׁמֹר עַל הַצִיוּד הַיָקָר – אָמְנָם אָדָם יָחִיד, אַךְ יַחַד עִם מַחֲצִית הַתְּרֵיסַר רוֹבִים – חָזָרְתִּי עִם הַנְטֶר אֶל סִירָתֵנוּ לְהַמְשִׁיךְ בְּהַעֲבָרַת הַמִטְעָן. עָשִׂינוּ דֶרֶךְ זוֹ שׁוּב וְשׁוּב, מִבְּלִי לָנוּחַ גַם רֶגַע, עַד שֶׁהִשְׁלַמְנוּ אֶת הַהַעֲבָרָה כֻּלָהּ. אָז הִשְׁאַרְתִּי אֶת שְׁנֵי עוֹזְרַי מֵאָחוֹר, כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת הַצִיוּד אֶל תּוֹךְ הַבִּקְתָּה, וַאֲנִי חָתַרְתִּי בַּחֲזָרָה אֶל הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” מַהֵר כְּכָל שֶׁיָכֹלְתִּי.

הַנִסָיוֹן לְהַעֲבִיר סִירָה טְעוּנָה שְׁנִיָה אֶל הַחוֹף נִרְאָה נוֹעָז וּמְסֻכָּן יוֹתֵר מִשֶׁהָיָה בֶּאֱמֶת, אָמְנָם, הֵם עָלוּ עָלֵינוּ בְּמִסְפָּרָם, אַךְ אָנוּ הָיִינוּ חֲמוּשִׁים בְּנֶשֶׁק רַב יוֹתֵר. לְאִישׁ מִבֵּין הַשׁוֹדְדִים שֶׁעַל הַחוֹף לֹא הָיָה רוֹבֶה, וְעוֹד לִפְנֵי שֶׁהָיוּ מַסְפִיקִים לְהִתְקָרֵב לִטְוָח שֶׁל יְרִיַת אֶקְדָח, הָיִינוּ אָנוּ מִתְגַבְּרִים עֲלֵיהֶם לְלֹא קֹשִׁי בְּרוֹבֵינוּ.

הָאָצִיל טְרִילוֹנֵי הִמְתִּין לְשׁוּבִי לְיַד חַלוֹן הַיַרְכָתַיִם. לְלֹא שְׁהִיוֹת קָשַׁר אֶת הַסִירָה וְחָזַרְנוּ לְהַטְעִין אוֹתָהּ בְּלֹא לְאַבֵּד גַם רֶגַע אֶחָד. הַמִטְעָן כָּלַל הַפַּעַם בָּשָׂר, בִּיסְקְוִיטִים וַאֲבַק-שְׂרֵפָה, וְכֵן רוֹבֶה וְחֶרֶב לְכָל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתֵּנוּ – הָאָצִיל, הַקְבַרְנִיט, רֶדְרוּת וַאֲנִי. אֶת הַנֶשֶׁק וְהַתַּחְמֹשֶׁת הַנוֹתָרִים הִשְׁלַכְנוּ הַיָמָה, לְעֹמֶק שְׁתֵּי אַמוֹת-יָם וָחֵצִי, וְיָכֹלְנוּ לִרְאוֹת אֶת הַפְּלָדָה נוֹצֶצֶת בַּשֶׁמֶשׁ, בְּנוּחָהּ עַל קַרְקָעִית-הַחֹול הַנְקִיָה.

בְּאוֹתָה שָׁעָה הִתְחִילָה הַגֵאוּת שׁוֹקַעַת וְהָאֳנִיָה נִטַלְטְלָה מִסָבִיב לָעֹגֶן, קוֹלוֹת רְחוֹקִים הִדְהֲדוּ מִכִּווּן שְׁתֵּי הַסִירוֹת; וְאַף-עַל-פִּי שֶׁקוֹלוֹת אֵלֶה בִּשְׂרוּ לָנוּ כִּי שָׁלוֹם לְהַנְטֶר וּלְג’וֹיְס, הֵם גַם רָמְזוּ לָנוּ כִּי עָלֵינוּ לָצֵאת מִיָד לַדֶרֶךְ. רֶדְרוּת נָסוֹג מֵעֶמְדָתוֹ אֲשֶׁר בַּמַעֲבָר וְקָפַץ לְתוֹךְ הַסִירָה; וְאָז חָתַרְנוּ אֶל אֲחוֹרֵי הָאֳנִיָה, שָׁם נִצַב קַפִּיטַן סְמוֹלֶט.

“הַקְשִׁיבוּ אֲנָשִׁים,” קָרָא הַקְבַרְנִיט, “אַתֶּם שׁוֹמְעִים אוֹתִי?”

כָּל תְּשׁוּבָה לֹא בָּאָה מִמְדוֹר-הַמַלָחִים.

“אֵלֶיךָ, אַבְרָהָם גְרֵי – אֵלֶיךָ אֲנִי מִתְכַּוֵן.”

אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה.

“גְרֵי,” חָזַר וְאָמַר סְמוֹלֶט, בְּקוֹל רָם יוֹתֵר, “אֲנִי נוֹטֵשׁ אֶת הָאֳנִיָה, וַאֲנִי מְצַוֶה עָלֶיךָ לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַקְבַרְנִיט שֶׁלְךָ. אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי אַתָּה אָדָם הָגוּן, וַאֲנִי מֵעֵז לוֹמַר שֶׁגַם חֲבֵרֶיךָ אֵינָם כֹּה רָעִים כְּפִי שֶׁהֵם מְדַמִים בְּנַפְשָׁם. אֲנִי מַחֲזִיק אֶת הַשָׁעוֹן בְּיָדִי, וַאֲנִי מַעֲנִיק לְךָ שְׁלֹשִׁים שְׁנִיוֹת כְּדֵי לְהִצְטָרֵף אֵלַי.”

דְמָמָה הִשְׁתָּרְרָה בֶּחָלָל.

“בּוֹא בַּחוּרִי הַטוֹב,” הִמְשִׁיךְ הַקְבַרְנִיט לְדַבֵּר, “אַל תְּהַסֵס. כָּל שְׁנִיָה הַחוֹלֶפֶת לָרִיק מַגְדִילָה אֶת הַסַכָּנָה לְחַיַי וּלְחַיֵי הָאֲדוֹנִים הַהֲגוּנִים אֲשֶׁר אִתִּי.”

קוֹלוֹת שֶׁל תִּגְרָה פִּתְאוֹמִית וחֲבָטוֹת בָּקְעוּ מִמְדוֹר-הַמַלָחִים, וּלְאַחַר רֶגַע קַל פָּרַץ אַבְרָהָם גְרֵי הַחוּצָה, אַחַת מִלְחָיָיו חֲתוּכָה, וְהוּא חָשׁ בְּרִיצָה אֶל הַקְבַרְנִיט, כְּכֶלֶב אֶל אֲדוֹנָיו.

" אֲנִי אִתְּכֶם, אֲדוֹנִי," אָמַר.

בָּרֶגַע הַבָּא כְּבָר נִמְצְאוּ הַשְׁנַיִם אִתָּנוּ בַּסִירָה, וְאָנוּ חָתַרְנוּ שׁוּב לְעֵבֶר הָאִי.

נָטַשְׁנוּ אֶת הָאֳנִיָה; אֲבָל עֲדַיִן נִמְצֵאנוּ רְחוֹקִים מִן הַחוֹף וּמִן הַבִּקְתָּה.

17. מַסָעָהּ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַדוּגִית

(המשך סיפורו של הרופא)

הַפְלָגָה חֲמִישִׁית זוֹ הָיְתָה שׁוֹנָה בְּתַכְלִית מִקוֹדְמוֹתֶיהָ. קֹדֶם כֹּל, גִגִית קְטַנָה זוֹ, שֶׁנִמְצֵאנוּ בְּתוֹכָהּ, הָיְתָה עֲמוּסָה עַד לַעֲיֵפָה: חֲמִשָּׁה גְבָרִים מְגֻדָלִים, שֶׁשְׁלֹשָׁה מֵהֶם – טְרִילוֹנֵי, רֶדְרוּת וּסְמוֹלֶט – הִווּ מִטְעָן דַי וְהוֹתֵר לַסִירָה. הוֹסִיפוּ לְכָךְ אֶת אֲבַק-הַשְׂרֵפָה, הַבָּשָׂר וְשַׂקֵי הַלֶחֶם וְהַבִּיסְקְוִיטִים. מְדֵי פַּעַם שָׁקְעָה הַסִירָה, מַיִם חָדְרוּ אֶל תּוֹכָהּ וּמִכְנָסַי וְשׁוּלֵי מְעִילִי הָיוּ עַד מְהֵרָה סְפוּגִים לַחֲלוּטִין.

הַקְבַרְנִיט הוֹרָה לָנוּ לְכַוֵן אֶת הַסִירָה, וּבְמַאֲמַצִים מִשֻׁתָּפִים הִצְלַחְנוּ לַהֲבִיאָהּ לְמַצָב שֶׁל אִזוּן; עִם זֹאת, הִתְיָרֵאנוּ לִנְשֹׁם, שֶׁלֹא לְזַעְזֵעַ אוֹתָהּ יָתֵר עַל הַמִדָה.

אִם לֹא דַי לָנוּ בְּכָךְ, יָצַר עַתָּה הַשֵפֶל זֶרֶם חָזָק, שֶׁנָע מַעֲרָבָה וְדָרוֹמָה וְעָבַר אֶת מֵצַר-הַיָם, דַרְכּוֹ עָבַרְנוּ בְּאוֹתוֹ בּקֶר. אֲפִלוּ הַגַלִים הַקַלִילִים סִכְּנוּ אֶת סִירָתֵנוּ הַטְעוּנָה לַעֲיֵפָה; אַךְ הַגָרוּעַ מִכֹּל הָיָה, שֶׁהַזֶרֶם הִרְחִיק אוֹתָנוּ מִמְקוֹם-הַנְחִיתָה הַמְיֻעָד שֶׁלָנוּ. אִלוּ הִנַחְנוּ לְזֶרֶם זֶה לְהוֹסִיף וּלְשַׁחֵק בָּנוּ, הָיִינוּ עֲלוּלִים לְהִתְקָרֵב אֶל הַשׁוֹדְדִים וּלְהִתְגָלוֹת לְעֵינֵיהֶם שֶׁל סִילְבֶר וַאֲנָשָׁיו.

“אֵינֶנִי מַצְלִיחַ לְנַוֵט אוֹתָהּ לְעֵבֶר הַחוֹמָה, אֲדוֹנִי,” אָמַרְתִּי לִסְמוֹלֶט. יָדַי הֶחֱזִיקוּ בְּמוֹט-הַהֶגֶה, בְּעוֹד הַקְבַרְנִיט וְרֶדְרוּת חָתְרוּ בַּמְשׁוֹטִים. “נָסוּ לַחְתֹּר בְּכֹחַ רַב יוֹתֵר.”

“חֲתִירָה חֲזָקָה מִדַי עֲלוּלָה לְמַלֵא אֶת הַסִירָה בְּמַיִם,” הֵשִׁיב לִי, “עָלֶיךָ לְהִתְעוֹדֵד אֲדוֹנִי, אִם רַק תּוּכַל, וְלַעֲשׂוֹת הַכֹּל כְּדֵי לְכַוֵן אֶת הַדוּגִית לְמַטְרָתָהּ.”

נִסִיתִי בְּכָל כֹּחִי, אַךְ עַל אַף מַאֲמַצַי סָחַף אוֹתָנוּ הַזֶרֶם מַעֲרָבָה, אוֹ לְיֶתֶר דִיוּק – בְּזָוִית יְשָׁרָה כִּמְעַט לְמְגַמַת פָּנֵינוּ.

"כָּךְ לֹא נַצְלִיחַ לְעוֹלָם לְהַגִיעַ לַחוֹף, " אָמַרְתִּי.

“אִם זֶהוּ הַמַסְלוּל הַיְחִידִי שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַחְתֹּר בּוֹ, אֲדוֹנִי, אֵין לָנוּ בְּרֵרָה אֶלָא לְהַמְשִׁיךְ,” הֵשִׁיב הַקְבַרְנִיט, “נַחְתֹּר, אֵפוֹא בְּמַעֲלֶה הַזֶרֶם. מֵבִין אַתָּה, אֲדוֹנִי,” הִמְשִׁיךְ וְאָמַר, “אִם רַק נִתְרַחֵק מִמְקוֹם-הַנְחִיתָה בְּסֵתֶר-רוּחַ, קָשֶׁה לוֹמַר הֵיכָן בְּדִיוּק נָגִיעַ אַל הַחוֹף, עַל כָּל פָּנִים, בְּמַסְלוּל זֶה שֶׁלָנוּ הַזֶרֶם חַיָב לְהֵחָלֵשׁ, וְאָז נַצְלִיחַ לַחֲמֹק וּלְהִתְקָרֵב אֶל הַחוֹף.”

“הַזֶרֶם מַתְחִיל לְהֵחָלֵשׁ, אֲדוֹנִי,” אָמַר אַבְרָהָם גְרֵי, שֶׁיָשַׁב בְּקִדְמַת-הַמִפְרָשׂ, “אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲלִישׁ מְעַט אֶת מוֹט הַהֶגֶה.”

“תּוֹדָה, בָּחוּר,” אָמַרְתִּי לוֹ, כְּאִלוּ דָבָר לֹא הִתְרַחֵשׁ; שֶׁכֵּן הֶחְלַטְנוּ לִנְהֹג בּוֹ כְּאִלוּ הָיָה אֶחָד מִשֶׁלָנוּ.

לְפֶתַע חָזַר הַקְבַרְנִיט וְדִבֵּר, וְהִבְחַנְתִּי כִּי קוֹלוֹ הִשְׁתַּנָה מְעַט.

“הַתּוֹתָח!” אָמַר.

“גַם אֲנִי חָשַׁבְתִּי עַל כָּךְ,” אָמַרְתִּי, בִּהְיוֹתִי בָּטוּחַ כִּי הִתְכַּוֵן לְהַפְגָזַת הַמְצוּדָה, “הֵם לְעוֹלָם לֹא יַצְלִיחוּ לְהוֹרִיד אֶת הַתּוֹתָח לַחוֹף; וְגַם אִם יַצְלִיחוּ, הֵם לֹא יוּכְלוּ לְהַעֲבִירוֹ בֵּין הָעֵצִים.”

“הַבֵּט אֶל הָאֲנִיָה, דוֹקְטוֹר,” אָמַר הַקְבַרְנִיט.

שָׁכַחְנוּ לַחֲלוּטִין אֶת הַתּוֹתָח אֶרֶךְ-הַקָנֶה; וּלְמַרְבֵּה חֶרְדָתֵנוּ גִלִינוּ אֶת חֲמֵשֶׁת הַפִּירָטִים מִתְקָרְבִים אֶל כְּלִי-יְרִיָה זֶה, שֶׁנִצַב בַּיַרְכָתַיִם, מְסִירִים מֵעָלָיו אֶת הַמְעִיל – כְּפִי שֶׁכִּנוּ אֶת כִּסוּי-הָאַבַּרְזִין הָאָטִים שֶׁלָהּ. וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ, נִזְכַּרְתִּי עַתָּה, כִּי הַפְּגָזִים וַאֲבַק-הַשְׂרֵפָה שֶׁל הַתּוֹתָח נִשְׁאֲרוּ עַל הַסִפּוּן, וְכִי מַכַּת-גַרְזֶן אַחַת תַּעֲמִיד אוֹתָם לְשִׁמוּשָׁם שֶׁל הַנְבָלִים.

“יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס הָיָה הַתּוֹתְחָן שֶׁל פְלִינְט,” אָמַר גְרֵי בְּקוֹל צָרוּד.

לְלֹא שְׁהִיָה הִפְנִינוּ אֶת חַרְטוֹמָהּ שֶׁל הַדוּגִית לְעֵבֶר מְקוֹם הַנְחִיתָה. בֵּינָתַיִם הִתְרַחַקְנוּ לְמַדַי מִן הַזֶרֶם, וַאֲנִי הִצְלַחְתִּי לְנַוֵט בְּלֹא קשִׁי אֶת סִירָתֵנוּ לְעֵבֶר מְחוֹז חֶפְצֵנוּ. אַךְ לְרֹעַ מַזְלָנוּ פָּנְתָה הַסִירָה בְּמַסְלוּל זֶה בִּמְלֹא רָחְבָּהּ לְעֵבֶר הַ“הִסְפַּנִיוֹלָה” וְשִׁמְשָׁה מַטָרָה נוֹחָה וּמְצֻיֶנֶת, כְּפִתְחוֹ שֶׁל אָסָם.

לְלֹא קשִׁי יָכֹלְנוּ לִרְאוֹת וְגַם לִשְׁמֹעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס מְגַלְגֵל כַּדוּר-תּוֹתָח עַל הַסִפּוּן.

“מִי מִכֶּם הוּא הַצַלָף הַטוֹב בְּיוֹתֵר?” שָׁאַל הַקְבַרְנִיט.

“טְרִילוֹנֵי, לְלֹא צֵל סָפֵק,” עָנִיתִי.

"מַר טְרִילוֹנֵי, " פָּנָה הַקַפִּיטַן אֶל הָאָצִיל, “הַאִם תּוֹאִיל בְּטוּבְךָ לְהַשְׁחִיל אֶחָד מֵאוֹתָם טִיפּוּסִים? אֶת הֶנְדְס, אֲדוֹנִי, אִם רַק תַּצְלִיחַ.”

טְרִילוֹנֵי יָשַׁב עַל מְקוֹמוֹ, קַר כִּפְלָדָה, וּבָחַן קְנֵה רוֹבֵהוּ.

“זְהִירוּת!” הִצְטַעֵק הַקְבַרְנִיט, “לְאַט לְךָ עִם רוֹבֶה זֶה, אֲדוֹנִי, אִם אֵינְךָ רוֹצֶה לְהַטְבִּיעַ אֶת הַסִירָה. כֻּלָנוּ מְאַזְנִים אוֹתָהּ בְּרֶגַע שֶׁהָאָדוֹן יָרִים אֶת הָרוֹבֶה וִיכַוֵן.”

הָאָצִיל הֵרִים אֶת רוֹבֵהוּ; הַחֲתִירָה נִפְסְקָה וְכֻלָנוּ נִשְׁעֲנוּ לְאָחוֹר, לְאִזוּן הַדוּגִית. הַדָבָר נַעֲשָׂה בְּצוּרָה מֻצְלַחַת כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁאֲפִלוּ טִפַת-מַיִם אַחַת לֹא חָדְרָה פְּנִימָה.

בֵּינָתַיִם הִסְפִּיקוּ הַשׁוֹדְדִים לְכַוֵן אֶת הַתּוֹתָח וּלְסוֹבְבוֹ עַל כַנוֹ, וְהֶנְדְס – שֶׁנִצַב לְיַד הַלוֹעַ עִם הַנוֹגֵחַ בְּיָדוֹ – הָיָה הַמַטָרָה הַגְלוּיָה בְּיוֹתֵר, בְּכָל-זֹאת לא שִׂחַק לָנוּ מַזָלֵנוּ; שֶׁכֵּן, בְּרֶגַע שֶׁטְרִילוֹנֵי לָחַץ עַל הַהֶדֶק הִתְכּוֹפֵף הַתּוֹתְחָן, הַכַּדוּר חָלַף בִּשְׁרִיקָה מֵעַל לְראשׁוֹ וּפָגַע בָּאָדָם שֶׁעָמַד מֵאֲחוֹרָיו.

הַזְעָקָה שֶׁהִשְׁמִיעַ חָזְרָה וְהִדְהֲדָה לֹא רַק מִפִּי חֲבֵרָיו עַל הַסִפּוּן, אֶלָא גַם מִגְרוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל הַנִצָבִים עַל הַחוֹף. בְּהַבִּיטִי לְאוֹתוֹ כִּווּן רָאִיתִי אֶת שׁוֹדְדִי-הַיָם מְגִיחִים מִבֵּין הָעֵצִים וְתוֹפְסִים אֶת מְקוֹמוֹתֵיהֶם בְּתוֹךְ הַסִירוֹת.

“הֵם מִתְכּוֹנְנִים לַחְתֹּר, אֲדוֹנִי.” אָמַרְתִּי.

“קָדִימָה, לַדֶרֶךְ!” צָעַק הַקְבַרְנִיט, “וְאֵין זֶה מְשַׁנֵה עוֹד אִם הַסִירָה תִּתְהַפֵּךְ. אִם לֹא נַצְלִיחַ לְהַגִיעַ לַחוֹף, יִהְיֶה הַכֹּל אָבוּד.”

“רַק אַחַת הַסִירוֹת שֶׁלָהֶם מְאֻיֶשֶׁת, אֲדוֹנִי,” אָמַרְתִּי, “הַצֶוֶת הַשֵׁנִי הוֹלֵךְ לְאֹרֶךְ הַחוֹף, כַּנְרְאֶה כְּדֵי לַחְסֹם אֶת דַרְכֵּנוּ.”

“נַנִיחַ לָהֶם לָרוּץ, דוֹקְטוֹר,” הֵשִׁיב הַקְבַרְנִיט, “לֹא הֵם הַמַדְאִיגִים אוֹתִי, אֶלָא הַתּוֹתָח. לְכָל הַשֵׁדִים! אֲפִלוּ הַמְשָׁרֶתֶת שֶׁלָנוּ לֹא תַּצְלִיחַ לְהַחֲטִיא אֶת הַמַטָרָה. אֱמֹר לָנוּ, מַר טְרִילוֹנֵי, עָלֵינוּ לְאַזֵן שׁוּב אֶת הַדוּגִית.”

בֵּינָתַיִם הִצְלַחְנוּ לַעֲבֹר כִּבְרַת-דֶרֶךְ נִכֶּרֶת. עוֹד שְׁלֹשִׁים-אַרְבָּעִים מַכּוֹת-מָשׁוֹט – וְנָגִיעַ אֶל הַחוֹף, שֶׁכֵּן הַשֵׁפֶל חָשַׂף רְצוּעַת-חוֹל צָרָה לְרַגְלֵי אֶשְׁכְּלוֹת הָעֵצִים, סִירַת הַשׁוֹדְדִים הָרְחוֹקָה לֹא סִכְּנָה עוֹד אוֹתָנוּ, כִּי הַשֵׁפֶל וּזְרָמָיו, שֶׁכָּל-כָּךְ הֶחֱרִידוּ אוֹתָנוּ, הֶעֶנִיקוּ לָנוּ עַתָּה פִּצוּי וְעִכְּבוּ אֶת רוֹדְפֵינוּ. מְקוֹר-הַדְאָגָה הַיָחִיד הָיָה הַתּוֹתָח.

“אִם אֶפְשָׁר,” אָמַר הַקְבַרְנִיט, “נַעֲצֹר עַתָּה שׁוּב וְנַשְׁחִיל נָבָל שֵׁנִי.”

הָיָה בָּרוּר, כִּי דָבָר לֹא יְעַכֵּב בַּעֲדָם מִלְהַפְעִיל אֶת הַתּוֹתָח. הֵם לֹא הִקְדִישׁוּ כָּל תְּשׂוּמֶת-לֵב לַחֲבֵרָם הַנִפְגָע, שֶׁלֹא הוֹצִיא אֶת נִשְׁמָתוֹ וְיָכֹלְתִּי לִרְאוֹתוֹ זוֹחֵל וּמִתְרַחֵק מִן הַמָקוֹם.

“מוּכָן!” קָרָא טְרִילוֹנֵי.

“עֲצֹר!” צָעַק הַקְבַרְנִיט וְהֵרִים אֶת יָדוֹ.

הוּא וְרֶדְרוּת נִשְׁעֲנוּ בִּמְלֹא כָּבְדָם לְאָחוֹר, עַד שֶׁשׁוּלֵי הַיַרְכָתַיִם נָגְעוּ כִּמְעַט בַּמַיִם. בְּאוֹתָהּ שְׁנִיָה מַמָשׁ הִכָּה רַעַם הַתּוֹתָח עַל אָזְנֵינוּ. הָיְתָה זוֹ הַיְרִיָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגִ’ים הוֹקִינְס שָׁמַע, שֶׁכֵּן קוֹל הַיְרִיָה שֶׁל הָאָצִיל לֹא הִגִיעַ לְאָזְנָיו. אִישׁ מֵאִתָּנוּ לא יָדַע אֶל נָכוֹן הֵיכָן בְּדִיוּק נָפַל הַפָּגָז; אַךְ אֲנִי מְשַׁעֵר כִּי הוּא חָלַף מֵעַל לְרָאשֵׁינוּ וְכִי הֶדֶף-הָאֲוִיר שֶׁלוֹ הוּא שֶׁגָרַם לְמִשְׁבַּתֵּנוּ.

הַדוּגִית שֶׁלָנוּ הִתְחִילָה שׁוֹקַעַת – אַט אַט, תְּחִלָה בַּיַרְכָתַיִם, אַחַר כָּךְ בְּמֶרְכָּזָהּ, עַד שֶׁטָבְעָה לַחֲלוּטִין. מִקֵץ רֶגַע עָמַדְנוּ, הַקְבַרְנִיט וַאֲנִי, עַל רַגְלֵינוּ זֶה מוּל זֶה, בְּעוֹד שְׁלשֶׁת עֲמִיתֵינוּ זִנְקוּ הַיָמָה וְיָצְאוּ כַּעֲבֹר רֶגַע נוֹטְפִי מַיִם.

עַד כֹּה לֹא הָיָה הַנֵזֶק גָדוֹל בְּיוֹתֵר. אִישׁ מֵאִתָּנוּ לֹא נִפְגַע, וְיָכֹלְנוּ לַעֲלוֹת בְּבִטְחָה עַל הַחוֹף. אֲבָל כָּל צִיוּדֵנוּ שָׁקַע לַמְצוּלוֹת, וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ – רַק שְׁנֵי רוֹבִים מִתּוֹךְ הַחֲמִשָׁה נוֹתְרוּ כְּשִׁירִים לְשִׁמוּשׁ. אֶת רוֹבִי שֶׁלִי הֵנַפְתִּי אִינְסְטִינְקְטִיבִית מֵעַל לְרֹאשִׁי וַאֲשֶׁר לַקְבַרְנִיט, הוּא נָשָׂא אֶת רוֹבֵהוּ תָּלוּי בָּרְצוּעָה עַל כְּתֵפוֹ, כְּשֶׁהַמַנְגָנוֹן מֻפְנֶה בִּתְבוּנָה כְּלַפֵּי מַעְלָה. שְׁלֹשֶׁת הָרוֹבִים הָאֲחֵרִים שָׁקְעוּ יַחַד עִם הַסִירָה.

וְאִם לֹא דַי הָיָה בְּכָךְ, שָׁמַעְנוּ פִּתְאֹם קוֹלוֹת קְרֵבִים בֵּין הָעֵצִים שֶׁלְאֹרֶךְ הַחוֹף. עַתָּה נִתְעוֹרְרָה סַכָּנָה כִּי דַרְכֵּנוּ אֶל הַמְצוּדָה תְּנֻתַּק, וְכִי הַשׁוֹדְדִים יַכְרִיעוּ אֶת הַנְטֶר וְאֶת ג’ויְס, הַנְצוּרִים מֵאֲחוֹרֵי הַחוֹמָה. יָדַעְנוּ כִּי הַנְטֶר הוּא אָדָם אַמִיץ-לֵב; אַךְ ג’וֹיְס עוֹרֵר אֶת חֲשָׁשֵׁנוּ – הוּא הָיָה שָׁרָת אָדִיב וּנְעִים-הֲלִיכוֹת, שֶׁהִצְטַיֵן בְּבֵרוּשׁ חֲלִיפוֹת, אַךְ כְּלָל וּכְלָל לֹא בִּלְחִיצָה עַל הַהֶדֶק.

כְּשֶׁהִרְהוּרִים אֵלֶה טוֹרְדִים אֶת מֹחֵנוּ, טִפַּסְנוּ בְּמַעֲלֶה הַחוֹף מַהֵר כְּכָל שֶׁיָכֹלְנוּ, בְּהוֹתִירֵנוּ מֵאָחוֹר אֶת סִירָתֵנוּ שְׁקוּעָה בַּמְצוּלוֹת, יַחַד עִם מַחֲצִית הָאַסְפָּקָה וְהַתַּחְמֹשֶׁת שֶׁהָיוּ בָּהּ.

18. סִיוּמוֹ שֶׁל יוֹם הַקְרָבוֹת הָרִאשׁוֹן

(המשך סיפורו של הרופא)

חָצִינוּ בִּמְלֹא מְהִירוּת אֶת רְצוּעַת הָעֵצִים, שֶׁחָצְצָה בֵּינֵינוּ לְבֵין הַחוֹמָה; וְעִם כָּל צַעַד שֶׁעָשִׂינוּ הָלְכוּ קוֹלוֹת הַשׁוֹדְדִים וְקָרְבוּ אֵלֵינוּ. עַד מְהֵרָה הִגִיעוּ לְאָזְנֵינוּ הֵדֵי צַעֲדֵיהֶם וְקוֹלוֹת עֲנָפִים נִשְׁבָּרִים, תּוֹךְ כְּדֵי פִּלוּס דַרְכָּם בַּסְבַךְ. לֹא הָיָה עוֹד סָפֵק בְּלִבִּי שֶׁאָנוּ צְפוּיִים לְחִלוּפִי יְרִיוֹת וּבָדַקְתִּי אֶת הַתַּחְמֹשֶׁת שֶׁבִּרְשׁוּתִי.

“קַפִּיטָן סְמוֹלֶט,” פָּנִיתִי אֶל הַקְבַרְנִיט, “טְרִילוֹנֵי הוּא הַצַלָף הַמִצְטַיֵן בֵּינֵינוּ. תֵּן לוֹ אֶת הָרוֹבֶה שֶׁלְךָ; שֶׁלוֹ יָצָא מִכְּלָל שִׁמוּשׁ.”

הֵם הִתְחַלְפוּ בְּרוֹבֵיהֶם; וּטְרֵילוֹנֵי – שׁוֹקֵט וְקַר־רוּחַ כְּפִי שֶׁהָיָה מֵאָז רֵאשִׁית הַמֶרֶד – נִשְׁעַן לְרֶגַע עַל אַחַת מֵרַגְלָיו וּבָדַק אֶת הַנֶשֶׁק. אוֹתוֹ רֶגַע הִבְחַנְתִּי כִּי יָדָיו שֶׁל גְרֵי רֵיקוֹת וְהוֹשַׁטְתִּי לוֹ אֶת חַרְבִּי. רוּחֵנוּ נִתְעוֹדְדָה מִשֶׁרָאִינוּ אוֹתוֹ רוֹקֵק אֶל תּוֹךְ כַּפּוֹת-יָדָיו וּמֵנִיף הַחֶרֶב בָּאֲוִיר בְּקוֹל שְׁרִיקָה. עַתָּה הָיָה בָּרוּר לְכֻלָנוּ כִּי יַמַאי זֶה הוּא גֶבֶר הָרָאוּי לִשְׁמוֹ.

לְאַחַר דַקָה שֶׁל הֲלִיכָה הִגַעְנוּ אֶל שׁוּלֵי הַחֻרְשָׁה וְרָאִינוּ אֶת חוֹמַת-הַקוֹרוֹת מִתְנַשֵׂאת מִמוּל. בְּרִיצָה קַלָה הִגַעְנוּ אֶל מֶרְכָּזָהּ שֶׁל הַגְדֵרָה הַדְרוֹמִית, וְכִמְעַט בְּאוֹתוֹ רֶגַע עַצְמוֹ הוֹפִיעוּ שִׁבְעָה מוֹרְדִים בְּפִנָתָהּ הַדְרוֹמִית-מַעֲרָבִית – עִם רַב-הַמַלָחִים אִיוֹב אֶנְדֶרְסוֹן בְּרֹאשָׁם – כְּשֶׁהֵם מְרִיעִים וּמְצַוְחִים.

לְפֶתַע עָצְרוּ הַלָלוּ בִּמְקוֹמָם, כְּאִלוּ בִּקְשׁוּ לָסֶגֶת; וּבְטֶרֶם הִסְפִּיקוּ לְהִתְאוֹשֵׁשׁ הֲרִימוֹנוּ אָנוּ – לֹא רַק הָאָצִיל וַאֲנִי, אֶלָא גַם הַנְטֶר וְג’וֹיְס הַנְצוּרִים – אֶת רוֹבֵינוּ וּפָתַחְנוּ לְעֶבְרָם בְּאֵשׁ. אַרְבַּע הַיְרִיוֹת שֻׁגְרוּ בְּמַטָח מְפֻזָר, אַךְ הֵן מִלְאוּ אַת שְׁלִיחוּתָן: אַחַד הַשׁוֹדְדִים נִפְגַע וְצָנַח, וְאִלוּ כָּל הָאֲחֵרִים מִהֲרוּ לִפְנוֹת לְאָחוֹר וְנִמְלְטוּ אֶל תּוֹךְ הַחֹרֶשׁ.

לְאַחַר שֶׁחָזַרְנוּ וְטָעַנוּ אֶת רוֹבֵינוּ יָצָאנוּ אֶל מִחוּץ לַגְדֵרָה, לִרְאוֹת אֶת אוֹיְבֵנוּ הַנִפְגָע. הַכַּדוּר פָּגַע בְּלִבּוֹ וְהוּא שָׁכַב לְלֹא רוּחַ־חַיִים בְּאַפּוֹ. אַךְ לֹא זָכִינוּ לִשְׂמֹחַ עֵת רַבָּה עַל נִצְחוֹנֵנוּ; שֶׁכֵּן לְפֶתַע הִדְהֲדָה יְרִיַת אֶקְדָח מִבֵּין הַשִׂיחִים, כַּדוּר עָבַר בִּשְׁרִיקָה סָמוּךְ לְאָזְנִי, וְתוֹם רֶדְרוּת הָאֻמְלָל נָפַל מְלֹא קוֹמָתוֹ עַל הָאָרֶץ. הָאָצִיל וַאֲנִי מִהַרְנוּ לְהָשִׁיב אֵשׁ, אַךְ כֵּיוָן שֶׁלֹא רָאִינוּ שׁוּם מַטָרָה מוּלֵנוּ בִּזְבַּזְנוּ כַּנִרְאֶה תַּחְמֹשֶׁת לָרִיק. אַחַר-כָּךְ טָעַנוּ שׁוּב אֶת רוֹבֵינוּ וּפָנִינוּ אֶל תּוֹם הָאֻמְלָל.

סְמוֹלֶט וּגְרֵי כְּבָר הִסְפִּיקוּ לִבְדֹק אוֹתוֹ; וּלְאַחַר שֶׁעָמַדְתִּי גַם אֲנִי עַל מַצָבוֹ לֹא הָיָה סָפֵק בְּעֵינַי כִּי אָפְסָה תִּקְוָה לְחַיָיו. הֲרִימוֹנוּ אֶת מְפַקֵחַ-הַצַיִד הַקָשִׁישׁ וְהֶעֱבַרְנוּ אוֹתוֹ, בְּלֹא הַפְרָעָה נוֹסֶפֶת מִצַד הַמוֹרְדִים, אֶל תּוֹךְ הַבִּקְתָּה, כְּשֶׁהוּא נֶאֱנָק וְשׁוֹתֵת דָם.

אֶחָא נֶאֶמָן וַעֲלוּב-נֶפֶשׁ! מֵאָז הִתְחִילוּ הַצָרוֹת וְעַד שְׁעַת-חַיָיו הָאַחֲרוֹנָה לֹא שָׁמַעְנוּ מִפִּיו גַם מִלָה אַחַת שֶׁל קֻבְלָנָה, פַּחַד או מֹרַת-רוּחַ. הוּא שָׁכַב כְּחַיָל אַמִיץ-לֶב מֵאֲחוֹרֵי הַמִזְרָן בַּמַעֲבָר הַצַר; הוּא מִלֵא כָּל פְּקֻדָה בִּשְׁתִיקָה צַיְתָנִית. הוּא הָיָה הַקָשִׁישׁ בַּחֲבוּרָה – וְעַתָּה נִגְזַר עַל מְשָׁרֵת זָקֵן וְנֶאֱמָן זֶה לָמוּת עַל מִשְׁמַרְתּוֹ.

הָאָצִיל טְרִילוֹנֵי כָּרַע עַל בִּרְכָּיו לְצִדוֹ, נָשַׁק אֶת יָדוֹ וְהִתְיַפַּח כְּיֶלֶד.

“אֲנִי הוֹלֵךְ, דוֹקְטוֹר?” שָׁאַל אוֹתִי.

“תּוֹם הַיָקָר,” עָנִיתִי לוֹ, “אַתָּה הוֹלֵךְ הַבַּיְתָה.”

“אִלוּ רַק הָיִיתִי פּוֹגֵעַ בָּהֶם קֹדֶם בָּרוֹבֶה שֶׁלִי.” אָמַר.

“תּוֹם,” פָּנָה אֵלָיו הָאָצִיל, “אַתָּה סוֹלֵחַ לִי, הֲלֹא כֵן?”

“הַאִם לֹא יִהְיֶה בְּכָךְ מִשׁוּם פְּגִיעָה בִּכְבוֹדְךָ, אֲדוֹנִי?” הֵשִׁיב הַמְשָׁרֵת, “אַךְ לוּ יִהְיֶה כָּךְ, אָמֵן!”

לְאַחַר רֶגַע שֶׁל שְׁתִיקָה בִּקֵשׁ תּוֹם כִּי מִישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ יֹאמַר תְּפִלָה. זֶהוּ הַמִנְהָג, אֲדוֹנִי," אָמַר כְּמִתְנַצֵל. וּלְאַחַר רֶגַע נוֹסָף יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ לְלֹא מִלָה נוֹסֶפֶת.

וְאָז קָם הַקְבַרְנִיט, שֶׁכִּיסָיו וּבֵית-חָזֵהוּ הָיוּ תְּפוּחִים עַד לְהַדְהִים – וְהוֹצִיא מִשָׁם דְבָרִים רַבִּים וְשׁוֹנִים: הַדֶגֶל הַבְּרִיטִי, סֵפֶר תַּנַ"ךְ, פְּקַעַת חֲבָלִים, דְיוֹ, יוֹמִן-הָאֲנִיָה וּצְרוֹרוֹת טַבַּק. סָמוּךְ לַבִּקְתָּה מָצָא גֶזַע אָרֹךְ שֶׁל אַשׁוּחַ כָּרוּת, וּבְעֶזְרָתוֹ שֶׁל הַנְטֶר הִצְמִיד אוֹתוֹ בִּמְאֻנָךְ אֶל הַבִּקְתָּה; אַחַר-כָּךְ טִפֵּס עַל הַגַג וְתָלָה בְּמוֹ יָדָיו אֶת הַדֶגֶל עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן.

מַעֲשֶׂה זֶה הֶעֱנִיק לוֹ, כַּנְרְאֶה, תְּחוּשַׁת הֲקָלָה מֻפְלָאָה. לְאַחַר שֶׁחָזַר אֶל תּוֹךְ הַבִּקְתָּה נִגַשׁ לַעֲרֹךְ סְפִירַת-מְלַאי, כְּאִלוּ זֶה הָיָה הַדָבָר הָאֶחָד בָּעוֹלָם שֶׁיֵשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ; עִם זֹאת הוּא הֵעִיף מִדֵי פַּעַם מַבָּט עַל תּוֹם הַגוֹוֵעַ, וּלְאַחַר שֶׁיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ קָרַב אֵלָיו בִּצְעָדִים אוֹמְרֵי כָּבוֹד וּפָרַשׂ עַל גוּפָתוֹ דֶגֶל שֵׁנִי.

“אַל נָא תַּאֲשִׁים אֶת עַצְמְךָ, אֲדוֹנִי,” פָּנָה אֶל טְרִילוֹנֵי וְלָחַץ אֶת יָדוֹ, “כָּל יִסוּרָיו חָלְפוּ עַכְשָׁו. אֵין לְהַזִיל דְמָעוֹת עַל אָדָם אַמִיץ שְׁנָפַל בְּמִלוּי תַּפְקִידוֹ.”

אַחַר כָּךְ הוּא מָשַׁךְ אוֹתִי הַצִדָה וְשָׁאַל:

“אֱמֹר לִי, דוֹקְטוֹר, בְּעוֹד כַּמָה שָׁבוּעוֹת אֲמוּרָה הָאֲנִיָה הַשְׁנִיָה לָצֵאת וּלְחַפֵּשׁ אַחֲרֵינוּ?”

הֵשַׁבְתִּי לוֹ כִּי אֵין זוֹ שְׁאֵלָה שֶׁל שָׁבוּעוֹת, אֶלָא שֶׁל חֲדָשִׁים; וְכִי אִם לֹא נָשׁוּב לִבְּרִיסְטוֹל עַד סוֹף אוֹגוּסְט יֵצֵא בְּלֶנְדְלִי לְחַפֵּשׂ אַחֲרֵינוּ. "אֶת הַשְׁאָר תּוּכַל לְחַשֵׁב בְּעַצְמְךָ, " אָמַרְתִּי.

“בְּהֶחְלֵט,” הִסְכִּים אִתִּי הַקְבַרְנִיט וְהִתְגָרֵד בְּפַדַחְתּוֹ, “וְהַחִשׁוּב שֶׁעָשִׂיתִי מוֹכִיחַ לִי, אֲדוֹנִי, כִּי אָנוּ עֲלוּלִים לְהִמָצֵא בְּצָרָה שֶׁל מַמָשׁ.”

“לְאֵיזוֹ צָרָה אַתָּה מִתְכַּוֵן?” שָׁאַלְתִּי.

“קָרָה לָנוּ אָסוֹן, כַּיָדוּעַ לְךָ, דוֹקְטוֹר, וְאָנוּ אִבַּדְנוּ אֶת הַמִטְעָן הַשֵׁנִי. לְצָרָה זוֹ מִתְכַּוֵן אֲנִי,” הֵשִׁיב הַקְבַרְנִיט, “אֲשֶׁר לַכַּדוּרִים וְלַאֲבַק שְׂרֵפָה – הֵם יַסְפִּיקוּ לָנוּ. אַךְ מְנוֹת-הַמָזוֹן שֶׁלָנוּ מִצֻמְצָמוֹת מְאֹד, דוֹקְטוֹר, כָּל-כָּךְ מִצֻמְצָמוֹת עַד שֶׁאָדָם אֶחָד עָשָׂה אִתָּנוּ חֶסֶד בְּעָזְבוֹ אוֹתָנוּ.” וְהוּא הוֹרָה בְּיָדוֹ עַל הַגוּפָה הַמְכֻסָה בְּדֶגֶל.

בְּרֶגַע זֶה מַמָשׁ חָלַף כַּדוּר-תּוֹתָּח מֵעַל לְגַג הַבִּקְתָּה, פִּלַח בִּשְׁאָגָה שׁוֹרְקָנִית אֶת הָאֲוִיר וְצָנַח הַרְחֵק בְּמַעֲמַקֵי הַחֹרֶשׁ.

“אוֹ-הוֹ!” אָמַר הַקְבַרְנִיט, “לְכָל הַשֵׁדִים! מְעַט מְאֹד אֲבַק-שְׂרֵפָה נוֹתַר לָכֶם, בַּחוּרִים.”

בַּנִסָיוֹן הַבָּא הָיְתָה קְלִיעָתָם טוֹבָה יוֹתֵר וְהַכַּדוּר נָחַת בְּתוֹךְ הַגְדֵרָה, הֶעֱלָה עֲנַן- אָבָק מִסָבִיב אַךְ לֹא גָרַם כָּל נֶזֶק.

"קַפִּיטָן סְמוֹלֶט, "אָמַר טְרִילוֹנֵי, “הַבִּקְתָּה הַזֹאת אֵינָהּ נִרְאֵית מִן הָאֲנִיָה, הֵם מְטַוְחִים בְּוַדַאי אֶל הַדֶגֶל. הַאִם לֹא יִהְיֶה זֶה מִן הַתְּבוּנָה לְהוֹרִיד אוֹתוֹ?”

“חָזִיז וָרַעַם!” קָרָא הַקְבַרְנִיט בִּצְעָקָה, “יָדִי לֹא תִּהְיֶה בְּכָךְ!”

וּבְרֶגַע שֶׁאָמַר דְבָרִים אֵלֶה הִסְכַּמְנוּ לוֹ כֻּלָנוּ. שֶׁכֵּן, הַדֶגֶל הַזֶה לֹא רַק הֶעֱלָה וְחִזֵק אֶת רוּחֵנוּ; הָיְתָה בּוֹ גַם מְדִינִיוּת נְבוֹנָה, שֶׁהֲרֵי בְּכָךְ הוֹכַחְנוּ לְאוֹיְבֵינוּ כִּי אָנוּ אֵינֶנוּ נִבְהָלִים מִן הַהַפְגָזָה שֶׁלָהֶם.

הַהַפְגָזָה נִמְשְׁכָה כָּל אוֹתוֹ עֶרֶב. הַפְּגָזִים נָפְלוּ אִם קְרוֹבִים וְאִם רְחוֹקִים; אַךְ הֵם נֶאֶלְצוּ לְשַׁגֵר אוֹתָם בְּמַסְלוּל תָּלוּל וְגָבוֹהַ כָּל-כָּךְ, עַד כִּי הֵם נָחֲתוּ בַּחוֹל הָרַךְ וְנִקְבְּרוּ בּוֹ. הָיִינוּ פְּטוּרִים מִלַחֲשֹׁש מִפְּנֵי רְסִיסִים; וְאַף-עַל-פִּי שֶׁכַּדוּר-בַּרְזֶל אֶחָד פִּלַח אֶת גַג הַבִּקְתָּה, הִתְרַגְלְנוּ עַד מְהֵרָה לְמִשְׂחָק זֶה וְכַדוּרִים אֵלֶה לֹא הִטְרִידוּ אוֹתָנוּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר כַּדוּרֵי קְרִיקֶט.

“עַכְשָׁו נוּכַל לְהוֹצִיא דְבַשׁ מִן הָעֹקֶץ הַזֶה,” אָמַר הַקְבַרְנִיט, “הַחֻרְשָׁה שֶׁמִמוּל וַדַאי נְקִיָה עַכְשָׁו מִשׁוֹדְדִים. הַשֵׁפֶל הִגִיעַ לְשִׂיאוֹ וְהַצִיוּד שֶׁלָנוּ נִמְצָא עַכְשָׁו גָלוּי לָעַיִן. שְׁנֵי מִתְנַדְבִים יֵלְכוּ וְיָבִיאוּ אֶת הַבָּשָׂר.”

גְרֵי וְהַנְטֶר צָעֲדוּ מִיָד קָדִימָה. חֲמוּשִׁים הֵיטֵב חָמְקוּ אֶל מִחוּץ לַחוֹמָה; אַךְ בִּמְהֵרָה הִתְבָּרֵר לָנוּ כִּי הָיְתָה זוֹ שְׁלִיחוּת סְרָק. הַמוֹרְדִים הָיוּ אַמִיצִים יוֹתֵר מִשֶׁדִמִינוּ בְּנַפְשֵׁנוּ, אוֹ אוּלַי הֵם בָּטְחוּ מִדַי בְּאֵשׁ הַתּוֹתָח. שֶׁכֵּן אַרְבָּעָה-חֲמִשָׁה מֵהֶם מִהֲרוּ לָשִׂים יָדָם עַל הָאַסְפָּקָה שֶׁלָנוּ וְהֶעֱבִירוּ אוֹתָהּ אֶל סִירוֹתֵיהֶם. סִילְבֶר נִצַב בְּקַדְמַת הַמִפְרָשׂ וּפִקַח עַל הַנַעֲשֶׂה; וְכָל אֶחָד מִן הַשׁוֹדְדִים הָיָה מְצֻיָד עַתָּה בְּרוֹבֶה, שֶׁהוּצָא כַּנִרְאֶה מִמַחֲבוֹא סוֹדִי, הַיָדוּעַ רַק לָהֶם.

קַפִּיטַן סְמוֹלֶט יָשַׁב עַתָּה רָכוּן עַל יוֹמַן-הָאֲנִיָה וְהִתְחִיל לִכְתֹּב:

אֲלֶכְּסַנְדֶר סְמוֹלֶט, קְבַרְנִיט; דָוִד לִיבְסִי, רוֹפֵא הָאֲנִיָה; אַבְרָהָם גְרֵי, בַּדְקַאי; ג’וֹן טְרִילוֹנֵי, בְּעָלִים; ג’וֹן הַנְטֶר וְרִיצַ’רְד ג’וֹיְס, אַנְשֵׁי יַבָּשָׁה – הַשִׁשָׁה שֶׁנוֹתְרוּ נֶאֱמָנִים מִצֶוֶת הָאֲנִיָה, מְצֻיָדִים בְּמָזוֹן לַעֲשָׂרָה יָמִים בְּמָנוֹת מִצֻמְצָמוֹת, עָלוּ הַיוֹם לַחוֹף וְהֶעֱלוּ אֶת הַדֶגֶל הַבְּרִיטִי מֵעַל בִּקְתַּת הַקוֹרוֹת שֶׁבְּאִי הַמַטְמוֹן. תּוֹמַס רֶדְרוּת, שָׁרָתוֹ שֶׁל ג’וֹן טְרִילוֹנֵי, נוֹרָה בִּידֵי הַמוֹרְדִים. גֵ’ימְס הוֹקִינְס, נַעַר הַסִפּוּן– – –

בְּשָׁעָה זוֹ תָּהִיתִי גַם אֲנִי עַל גוֹרָלוֹ שֶׁל גִ’ים הוֹקִינְס.

תְּרוּעָה הִדְהֲדָה מִכִּווּן הַיַבָּשָׁה.

"מִישֶׁהוּ קוֹרֵא אֵלֵינוּ, " בִּשֵׂר הַנְטֶר מֵעֶמְדָתוֹ.

“דוֹקְטוֹר! אָדוֹן טְרִילוֹנֵי! קַפִּיטַן! הֵי, הַנְטֶר, הַאִם זֶה אַתָּה?” הִגִיעוּ הַצְעָקוֹת אֶל אָזְנֵינוּ.

פָּנִיתִי בְּרִיצָה אֶל הַדֶלֶת וְהִסְפַּקְתִּי לִרְאוֹת אֶת גִ’ים הוֹקִינְס מְטַפֵּס מֵעַל לְחוֹמַת- הַקוֹרוֹת, וְהוּא בָּרִיא וְשָׁלֵם בְּתַכְלִית.

19. מָצוֹר בֵּין הַחוֹמוֹת

(סיפורו של ג’ים הוקינס)

בְּרֶגַע שֶׁרָאָה בֶּן גַן אֶת הַדֶגֶל הַמִתְנוֹסֵס מוּלֵנוּ הוּא עָצַר בִּמְרוּצָתוֹ, אָחַז בְּיָדִי וְהִתְיַשֵׁב.

“זֶהוּ,” אָמַר, “אֵלֶה הֵם הַחֲבֵרִים שֶׁלְךָ, תִּסְמֹךְ עָלַי.”

"יוֹתֵר מִתְקַבֵּל עַל הַדַעַת שֶׁאֵלֶה הֵם הַמוֹרְדִים, " עָנִיתִי לוֹ.

“זֶה?!” קָרָא בִּצְעָקָה, “אוֹי אוֹי, בְּמִין מָקוֹם כָּזֶה, שֶׁאַף אֶחָד לֹא בָּא אֵלָיו, רַק שׁוֹדְדֵי-יָם, סִילְבֶר הָיָה מֵנִיף אֶת הָרוֹגֶ’ר, זֶה דֶגֶל-הַבּוּקָנִירִים עִם הַגֻלְגֹלֶת. תַּאֲמִין לִי, אֵלֶה הֵם הַחֲבֵרִים שֶׁלְךָ. הֵם נִלְחֲמוּ, וְיָרְדוּ אֶל הַחוֹף, וְתָפְסוּ אֶת הַמִבְצָר הַזֶה, שֶׁפְלִינְט בָּנָה לִפְנֵי שָׁנִים. אָה, זֶה הָיָה גֶבֶר עִם כְּתֵפַיִם עַל הָרֹאשׁ¹, פְלִינְט זֶה. הוּא לא פָּחַד מֵאַף אֶחָד בָּעוֹלָם, פְלִינְט זֶה. רַק סִילְבֶר – סִילְבֶר הוּא הָיָה הָאִישׁ הַזָהִיר מִבֵּינֵיהֶם.”

“טוֹב,” אָמַרְתִּי, “אֲנִי מְקַוֶה מְאֹד שֶׁאַתָּה צוֹדֵק; וְזֹאת עוֹד סִבָּה מַדוּעַ עָלֵינוּ לְמַהֵר וּלְהִצְטָרֵף אֶל הַחֲבֵרִים שֶׁלִי.”

“לֹא, חָבֵר,” עָנָה בֶּן, “לא אֲנַחְנוּ. אַתָּה יֶלֶד טוֹב, כָּכָה אֲנִי מְקַוֶה. אֲבָל אַתָּה רַק יֶלֶד בְּסַךְ הַכֹּל. בֶּן גַן יִסְתַּלֵק לוֹ עַכְשָׁו. רוּם לֹא יָבִיא אוֹתִי אֶל הַמָקוֹם הַזֶה, שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ אֵלָיו. קֹדֶם אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת הַגֶ’נְטֶלְמֶן הָאָצִיל שֶׁלְךָ וּלְקַבֵּל אֶת מִלַת-הַכָּבוֹד שֶׁלוֹ. וְאַתָּה אַל תִּשְׁכַּח בְּבַקָשָׁה אֶת הַמִלִים שֶׁלִי: ‘עֵסֶק יָקָר (זֶה מַה שֶׁתַּגִיד לוֹ), עֵסֶק יָקָר אֵצֶל הַנֶאֱמָן’ – וְאַחַר כָּךְ תִּצְבֹּט אוֹתוֹ.”

וְהוּא צָבַט אוֹתִי בַּפַּעַם הַשְׁלִישִׁית בְּלִווּי אוֹתוֹ מַבָּע עַרְמוּמִי.

“וְאִם יִרְצֶה מִישֶׁהוּ לִרְאוֹת אֶת בֶּן גַן, אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיפֹה לִמְצֹא אוֹתוֹ, גִ’ים. בְּדִיוּק בַּמָקוֹם שֶׁמָצָאתָ אוֹתוֹ הַיוֹם. וְזֶה שֶׁיָבוֹא צָרִיךְ לְהַחֲזִיק מַשֶׁהוּ לָבָן בַּיָד שֶׁלוֹ; וְהוּא צָרִיךְ לָבוֹא לְבַדוֹ. אוֹהּ, וְאַתָּה תָּגִיד גַם אֶת זֶה: ‘בֶּן גַן’, כָּכָה תָּגִיד, ‘יֵשׁ לוֹ סִבּוֹת טוֹבוֹת מְאֹד’.”

"טוֹב, "אָמַרְתִּי, “אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהֵבַנְתִּי אוֹתְךָ. יֵשׁ לְךָ מַשֶׁהוּ לְהַצִיעַ, וְאַתָּה רוֹצֶה לִפְגשׁ אֶת הָאָצִיל אוֹ אֶת הָרוֹפֵא, וְאֶפְשָׁר לִפְגשׁ אוֹתְךָ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי פָּגַשְׁתִּי אוֹתָךְ. זֶה הַכֹּל?”

"לֹא שָׁאַלְתָּ בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, " הוֹסִיף, “אָז כָּכָה, מִצֵל הַצָהֲרַיִם וְעַד שִׁשָׁה צִלְצוּלֵי הָעֶרֶב.”

“טוֹב,” אָמַרְתִּי, עַכְשָׁו אֲנִי יָכוֹל לָלֶכֶת?"

“אֲבָל לֹא תִּשְׁכַּח?” שָׁאַל בְּמֵעֵין דְאָגָה, “עֵסֶק יָקָר אֵצֶל הַנֶאֱמָן, וְסִבּוֹת טוֹבוֹת מְאֹד, כָּכָה תָּגִיד. סִבּוֹת טוֹבוֹת מִשֶׁלוֹ, וּבֵין גֶבֶר לְגֶבֶר. זֶהוּ זֶה,” אָמַר, כְּשֶׁהוּא עֲדַיִן אוֹחֵז בִּי, “אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה יָכוֹל לָלֶכֶת עַכְשָׁו, גִ’ים. וְאִם אַתָּה תִּרְאֶה אֶת סִילְבֶר, גִ’ים, אַתָּה לֹא תֵּלֵךְ לִמְכֹּר אֶת בֶּן גַן? שׁוּם סוּס פְּרָאִי לֹא יוֹצִיא מִמְךָ אֶת הַסוֹד? אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹא. וְאִם הַפִּירָטִים יִשְׁאֲלוּ מַה קָרָה בַּמַחֲנֶה שֶׁלָהֶם עַל הַחוֹף בַּלַיְלָה, גִ’ים, מַה תַּגִיד לָהֶם, גִ’ים? שֶׁאַתָּה לֹא רָאִיתָ וְלֹא שָׁמַעְתָּ כְּלוּם…”

רַעַם מַחֲרִישׁ אָזְנַיִם קָטַע אֶת דְבָרָיו וְכַדוּר-תּוֹתָח גָדוֹל עוֹפֵף מֵעַל צַמְרוֹת הָעֵצִים וְנָחַת בְּמֶרְחַק מֵאָה מֶטְרִים מֵאִתָּנוּ. בָּרֶגַע הַבָּא פָּתַחְנוּ שְׁנֵינוּ בְּרִיצָה מְהִירָה, כָּל אֶחָד לְעֵבֶר כִּווּן אַחֵר.

בַּשָׁעָה הַבָּאָה הִרְעִידוּ כַּמָה וְכַמָה יְרִיוֹת-תּוֹתָח אֶת הָאִי וּפְגָזִים נָחֲתוּ עַל אַדְמָתוֹ. רַצְתִּי מִמְקוֹם-מַחֲבוֹא אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ כְּשֶׁאֲנִי נִרְדָף – אוֹ אוּלַי רַק נִדְמָה לִי – עַל-יְדֵי הַפְּגָזִים הַנוֹרָאִים הַלָלוּ; אַךְ עֲדַיִן לֹא הֵעַזְתִּי לִקְרֹב אֶל הַמְצוּדָה, אֲשֶׁר בִּסְבִיבָתָהּ נָפְלוּ מַרְבִּית הַכַּדוּרִים. אַךְ מִשֶׁקָרְבָה הַהַפְגָזָה לְסִיוּמָהּ הִתְחִיל אֹמֶץ-לִבִּי לַחֲזֹר אֵלַי, וּלְאַחַר אִגוּף נִרְחָב מִזְרָחָה פָּתַחְתִּי בִּזְחִילָה בֵּין עֲצֵי הַחוֹף.

הַשֶׁמֶש הִתְחִילָה זֶה עַתָּה לִשְׁקֹעַ, רוּח-הַיָם הֵנִיעָה קַלוֹת אֶת עֲלֵי הָעֵצִים וְהֶעֶלְתָה אֲדָווֹת קַלִילוֹת עַל חֶלְקַת הַמַיִם הָאֲפֹרָה שֶׁל הַמַעֲגָן. הַשֶׁפֶל נִמְצָא בְּעִצוּמוֹ, וּפַסֵי-חוֹל גְדוֹלִים נֶחְשְׁפוּ לְאֹרֶךְ הַחוֹף. לְאַחַר לַהֲטוֹ שֶׁל הַיוֹם אָפְפָה לְפֶתַע צִנָה נְעִימָה אֶת גוּפִי.

הַ“הִסְפַּנִיוֹלָה” הוֹסִיפָה לַעֲגֹן בִּמְקוֹמָהּ, אַךְ עַל ראשׁ-הַתֹּרֶן שֶׁלָהּ הִתְנוֹסֵס עַתָּה הַדֶגֶל הַשָׁחוֹר שֶׁל שׁוֹדְדִי-הַיָם. וּבְשָׁעָה שֶׁהִבַּטְתִּי לְאוֹתוֹ כִּווּן רָאִיתִי פִּתְאֹם בֹּהַק אָדֹם, הַמְזַנֵק מֵעַל סִפּוּנָהּ, מְלֻוֶה בְּרַעַם מְהַדְהֵד, וְכַדוּר-תּוֹתָח נוֹסָף פִּלַח בִּשְׁרִיקָה אֶת הָאֲוִיר. בְּכָךְ הִגִיעָה הַהַפְגָזָה אֶל סִיוּמָהּ.

שָׁעָה קַלָה שָׁכַבְתִּי בִּמְקוֹם-הַמִסְתּוֹר וְעָקַבְתִּי אַחֲרֵי הַמְהוּמָה שֶׁבָּאָה בְּעִקְבוֹת הַהַתְקָפָה. אֲנָשִׁים אָחֲזוּ גַרְזִנִים בִּידֵיהֶם וְהָרְסוּ מַשֶׁהוּ עַל הַחוֹף, בְּסָמוּךְ לַחוֹמָה. מְאֻחָר יוֹתֵר גִלִיתִי כִּי הָיְתָה זוֹ הַדוּגִית שֶׁל הַקְבַרְנִיט וַאֲנָשָׁיו. לְיַד שֶׁפֶךְ-הַנָהָר בָּעֲרָה מְדוּרָה גְדוֹלָה בֵּין הָעֵצִים; וּבַמַסְלוּל שֶׁבֵּין הָאֲנִיָה וְהַמְדוּרָה הָיְתָה אַחַת הַסִירוֹת שָׁטָה הָלוֹךְ וָשׁוֹב, כְּשֶׁהָאֲנָשִׁים שֶׁעָלֶיהָ – שֶׁהָיוּ בְּיוֹם אֶתְמוֹל קוֹדְרִים כָּל-כָּךְ, הֵרִיעוּ וְצָעֲקוּ עַתָּה כִּילָדִים קְטַנִים. אֲבָל הָיָה מַשֶׁהוּ בְּקוֹלָם, שֶׁהֵעִיד כִּי הוּא רָווּי רוּם.

לְבַסוֹף הֶחְלַטְתִּי כִּי הִגִיעָה הַשָׁעָה לִפְנוֹת לְעֵבֶר הַמְצוּדָה. נִמְצֵאתִי בְּמֶרְחַק-מָה מִן הַרְצוּעָה הַחוֹלִית, הַסוֹגֶרֶת עַל הַמַעֲגָן מִמִזְרָח, בּוֹאֲכָה אִי-הַשְׁלָדִים; וּמִשֶׁקַמְתִּי עַתָּה עַל רַגְלַי הִבְחַנְתִּי בְּמֶרְחַק-מָה מִמֶנִי סֶלַע מְבוֹדָד, הַמִתְרוֹמֵם מִבֵּין הַשִׂיחִים הַנְמוּכִים - סֶלַע גָבוֹהַּ, הַבּוֹלֵט בְּצִבְעוֹ הַלָבָן. מִשֶׁהִתְבּוֹנַנְתִּי בּוֹ עָלָה בְּדַעְתִּי כִּי זֶהוּ וַדַאי הַסֶלַע הַלָבָן, שֶׁבֶּן גַן דִבֵּר עָלָיו, מִשֶׁאָמַר כִּי אִם אֶזְדַקֵק אֵי פַּעַם לְסִירָה אֵדַע הֵיכָן לִמְצֹא אוֹתָהּ.

הִמַשַׁכְתִּי לָנוּעַ בֵּין הָעֵצִים, עַד שֶׁהִגַעְתִּי אֶל צִדָהּ הָאֲחוֹרִי שֶׁל הַחוֹמָה, הַפּוֹנֶה לַיָם; טִפַּסְתִּי וְעָבַרְתִּי אוֹתָהּ וְכַעֲבֹר רֶגַע זָכִיתִי לְקַבָּלַת-פָּנִים חַמָה שֶׁל הַחֲבוּרָה הַנֶאֱמָנָה.

לְאַחַר שֶׁסִפַּרְתִּי אֶת כָּל הַקוֹרוֹת אוֹתִי הִתְחַלְתִּי סוֹקֵר אֶת הַמָקוֹם. הַבִּקְתָּה הָיְתָה עֲשׂוּיָה כֻּלָהּ גִזְעֵי אֹרֶן בִּלְתִּי מְהֻקְצָעִים. הָרִצְפָּה הִתְרוֹמְמָה בְּאֵי-אֵלֶה מְקוֹמוֹת עַד לְגֹבַהּ מַחֲצִית הַמֶטֶר מֵעַל לִפְנֵי הַקַרְקַע. לְיַד הַדֶלֶת הִבְחַנְתִּי בְּמֵעֵין מִסְדְרוֹן קָטָן וּמִתַּחַת לְמִסְדְרוֹן זֶה נָבַע מַעְיָן קָטָן אֶל תּוֹךְ אַגָן מוּזָר – הֲלֹא הוּא קֻמְקוּם-הַבַּרְזֶל הַגָדוֹל שֶׁל הָאֲנִיָה, שֶׁקַרְקָעִיתוֹ סֻלְקָה “וְהִתְגַלְגְלָה בַּחוֹל לְכָל הָרוּחוֹת”, כְּדִבְרֵי הַקְבַרְנִיט.

מְעַט מְאֹד נוֹתַר נוֹסָף עַל שֶׁלֶד הַבִּקְתָּה; אַךְ בְּאַחַת הַפִּנוֹת הִבְחַנְתִּי בְּטַבְלַת- אֶבֶן גְדוֹלָה, שֶׁשִׁמְשָׁה כַּנִרְאֶה כְּתַנוּר, וְעָלֶיהָ סַלְסְלַת-בַּרְזֶל חֲלוּדָה, בָּהּ בָּעֲרָה הָאֵשׁ.

מִדְרוֹנוֹת הַתֵּל וְכָל הַשֶׁטַח שֶׁבְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת בֹּרְאוּ לְשֵׁם הֲקָמַת הַמִבְצָר, וְגִדְמֵי הָעֵצִים סִפְּרוּ לְלֹא קוֹל אֵיזֶה חֹרֶשׁ רָם וְנָאֶה נִגְדַע כָּאן. הֶעָפָר נִסְחַף בְּרֻבּוֹ אֶל הַיָם לְאַחַר הַרְחָקַת הָעֵצִים; וְרַק בְּמָקוֹם, שֶׁבּוֹ נִגְרוּ מֵימֵי הַמַעְיָן בְּזֶרֶם דַקִיק מִן הָאַגָן, צָמְחוּ אֵי-אֵלֶה שְׁרָכִים וּשְׁאָר שִׁיחִים זַחְלָנִיִים, שֶׁהֶעֱנִיקוּ גָוֶן יְרַקְרַק לַחוֹל. בְּסָמוּךְ מְאֹד לַחוֹמָה - סָמוּךְ מִדַי בִּשְׁבִיל הַנְצוּרִים – צָמַח הַיַעַר גְבוֹהַּ וְעָבֹת, כֻּלוֹ עֲצֵי אֹרֶן וְאָשׁוּחַ בְּצַד הַיַבָּשָׁה, אַךְ מְעֹרָב בְּאַלוֹנִים יְרֻקֵי-עַד בְּכִווּן הַיָם.

רוּחַ הָעֶרֶב הַצוֹנֶנֶת שָׁרְקָה מִבַּעַד כָּל סֶדֶק וְחָרָךְ וְהִזְלִיפָה עַל הַקַרְקַע רְסִיסִים דַקִיקִים שֶׁל חוֹל. הַחוֹל חָדַר אֶל עֵינֵינוּ, פִּינוּ וּמְזוֹנֵנוּ. הַחוֹל עָרַךְ מָחוֹל בְּתוֹךְ מֵימֵי הָאַגָן הַקוֹלְחִים, וְדוֹמֶה כִּי הָעוֹלָם כֻּלוֹ הָפַךְ דַיְסָה שֶׁל חוֹל רוֹתֵחַ. הָאֲרֻבָּה לֹא הָיְתָה אֶלָא אֶשְׁנָב רָבוּעַ בַּגַג, וְרַק חֵלֶק זָעוּם מִן הֶעָשָׁן הִצְלִיחַ לִמְצֹא אֶת דַרְכּוֹ הַחוּצָה, בְּעוֹד שְׁמַרְבִּיתוֹ מִלְאָה אֶת חֲלַל הַבִּקְתָּה וְאִלְצָה אוֹתָנוּ לְהִשְׁתַּעֵל וּלְקַנֵחַ אֶת עֵינֵינוּ.

הוֹסִיפוּ לָזֹאת אֶת אַבְרָהָם גְרֵי, שֶׁפָּנָיו נֶחְבְּשׁוּ, לְאַחַר שֶׁנִפְצַע בִּמְנוּסָתוֹ מִן הַמוֹרְדִים; וְאֶת תּוֹם רֵדְרוּת הַזָקֵן, שֶׁשָׁכַב לְצַד הַקִיר דוּמָם וְקָפוּא, עָטוּף בַּדֶגֶל הָאַנְגְלִי, וְהַתְּמוּנָה תִּהְיֶה שְׁלֵמָה.

אִלוּ יָשַׁבְנוּ בְּאֶפֶס מַעֲשָׂה, אֵין סָפֵק שֶׁרוּחֵנוּ הָיְתָה נוֹפֶלֶת עָלֵינוּ; אַךְ לֹא קַפִּיטַן סְמוֹלֶט הוּא הָאִישׁ שֶׁיַנִיחַ לָנוּ לִנְהֹג כָּךְ. הוּא עָרַךְ מִסְדָר קָצָר וְחִלֶק אוֹתָנוּ לְמִשְׁמָרוֹת. גְרֵי, הָרוֹפֵא וַאֲנִי - מִשְׁמֶרֶת אַחַת; טְרִילוֹנֵי, הַנְטֶר וְג’וֹיְס - מִשְׁמֶרֶת שְׁנִיָה. אַף שֶׁהָיִינוּ עֲיֵפִים וִיגֵעִים, נִשְׁלַחְנוּ כֻּלָנוּ לַעֲבוֹדָה. שְׁנַיִם יָצְאוּ לְקוֹשֵׁשׁ עֶצִים לִמְדוּרָה; שְׁנַיִם אֲחֵרִים הִתְחִילוּ חוֹפְרִים קֶבֶר לְרֵדְרוּת. הָרוֹפֵא הָפַךְ לִהְיוֹת טַבָּח, וַאֲנִי נִתְמַנֵיתִי לִהְיוֹת שׁוֹמֵר-הַסַף. הַקְבַרְנִיט עַצְמוֹ הָלַךְ מֵאִישׁ לְאִישׁ, עוֹדֵד וְחִזֵק אֶת רוּחֵנוּ וְהוֹשִׁיט יָד עוֹזֶרֶת.

מִפַּעַם בְּפַעַם נִגַשׁ ד"ר לִיבְסִי אֶל הַדֶלֶת, כְּדֵי לִשְׁאף אֲוִיר צַח, אוֹ לָתֵת מַרְגוֹעַ לְעֵינָיו הַדוֹמְעוֹת מֵעָשָׁן; וּבְכָל פַּעַם שֶׁעָשָׂה זֹאת הֶחֱלִיף אִתִּי כַּמָה מִלִים.

“אָדָם זֶה, סְמוֹלֶט,” אָמַר פַּעַם, “עוֹלֶה עָלַי בְּמִדוֹתָיו. וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֵר זֹאת, גִ’ים, הֲרֵי זֶה הַרְבֵּה מְאֹד.”

פַּעַם שְׁנִיָה הוּא קָרַב אֵלַי וְיָשַׁב רֶגַע אָרֹךְ בִּשְׁתִיקָה. אַחַר-כָּךְ הִטָה אֶת רֹאשׁוֹ לְצַד אֶחָד וְהִבִּיט בִּי.

“הַאִם בֶּן גַן הוּא אָדָם רָאוּי לִשְׁמוֹ?” שָׁאַל.

“אֵינֶנִי יוֹדֵעַ, דוֹקְטוֹר,” עָנִיתִי, "אֵינֶנִי בָּטוּחַ אִם הוּא שָׁפוּי לְגַמְרֵי בְּדַעְתּוֹ.

“אֵין פֶּלֶא שֶׁאַתָּה מַטִיל סָפֵק בְּעִנְיָן זֶה,” אָמַר הָרוֹפֵא, “אָדָם שֶׁנִמְצָא לְבַדוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים עַל אִי שׁוֹמֵם, מִבְּלִי שֶׁיִהְיֶה לוֹ דָבָר לַעֲשׂוֹת, אֶלָא לְכוֹסֵס אֶת צִפָּרְנָיו, אֵין לְצַפּוֹת מִמֶנוּ כִּי יֵרָאֶה שָׁפוּי לְגַמְרֵי בְּדַעְתּוֹ בְּעֵינַי אוֹ בְּעֵינֶיךָ. הַאִם אָמַרְתָּ כִּי הוּא בִּקֵשׁ מִמְךָ גְבִינָה?”

“כֵּן, דוֹקְטוֹר,” עָנִיתִי, “גְבִינָה.”

“וּבְכֵן, גִ’ים,” אָמַר הָרוֹפֵא, “הִנֵה רוֹאֶה אַתָּה מַה טוֹבָה צוֹמַחַת מִבַּרְרָנוּת בְּמָזוֹן. וַדַאי רָאִיתָ אֶת קֻפְסַת הַהֲרָחָה שֶׁלִי, הֲלֹא כֵן? אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתָ אוֹתִי נוֹטֵל מִמֶנָה הֲרָחַת טַבַּק. הַסִבָּה לְכָךְ הִיא, שֶׁבְּקֻפְסָה זוֹ נוֹשֵׂא אֲנִי פֶּלַח שֶׁל גְבִינָה אִיטַלְקִית, מִן הָאִי פַּרְמָה. גְבִינָה מְזִינָה מְאֹד. וּבְכֵן, אֶשְׁמֹר אוֹתָהּ בִּשְׁבִיל בֶּן גַן.”

לִפְנֵי אֲרוּחַת-הָעֶרֶב קָבַרְנוּ אֶת תּוֹם רֵדְרוּת בְּאַדְמַת הַחוֹל וְשָׁעָה קַלָה עָמַדְנוּ גְלוּיֵי-רֹאשׁ מִסָבִיב לְקִבְרוֹ בְּרוּחַ הָעֶרֶב. כַּמוּת נִכֶּרֶת שֶׁל עֲצֵי הַסָקָה הוּבְאָה אֶל הַבִּקְתָּה, אַךְ הַקְבַרְנִיט לֹא שָׂבַע רָצוֹן מִכַּמוּת זוֹ; הוּא הֵנִיעַ רֹאשׁוֹ בְּמֹרַת-רוּחַ וְאָמַר כִּי מָחָר יִהְיֶה עָלֵינוּ “לָשׁוּב לַעֲבוֹדָה זוֹ בְּיֶתֶר מֶרֶץ”. אַחַר-כָּךְ אָכַל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ אֶת מְנַת הַבָּשָׂר שֶׁלוֹ, לָגַם מִן הַגְרוֹג וּלְבַסוֹף הִתְכַּנְסוּ שְׁלשֶׁת הָאֲדוֹנִים בְּאַחַת הַפִּנוֹת כְּדֵי לָדוּן עַל הַמַצָב.

דוֹמַנִי כִּי גַם הֵם הָיוּ אוֹבְדֵי עֵצוֹת, שֶׁכֵּן הָיְתָה בִּרְשׁוּתֵנוּ כַּמוּת זְעוּמָה כָּל-כָּךְ שֶׁל מָזוֹן, עַד כִּי הָיִינוּ עֲלוּלִים לִגְוֹעַ בָּרָעָב, אוֹ לְהִכָּנַע לַמוֹרְדִים, בְּטֶרֶם תָּגִיעַ עֶזְרָה כָּלְשֶׁהִי. עַל כֵּן הֻחְלַט לִפְגֹעַ בְּשׁוֹדְדִים רַבִּים כְּכָל הָאֶפְשָׁר, עַל מְנָת לְהַכְנִיעָם אוֹ לַהֲנִיסָם מִן הָאִי. בְּרֵאשִׁית הַמֶרֶד הָיָה מִסְפָּרָם תִּשְׁעָה-עָשָׂר; עַתָּה יָרַד מִסְפָּרָם לַחֲמִשָׁה-עָשָׂר. גָמַרְנוּ אֹמֶר לְהוֹסִיף וְלִפְגֹעַ בָּהֶם בְּכָל הִזְדַמְנוּת, בְּמַטָרָה לְהַצִיל אֶת חַיֵינוּ אָנוּ. נוֹסָף עַל כָּךְ הָיוּ לָנוּ עוֹד שְׁנֵי בַּעֲלֵי-בְּרִית נֶאֱמָנִים – הָרוּם וְהָאַקְלִים.

אֲשֶׁר לָרוּם: אַף-עַל-פִּי שֶׁהַמֶרְחָק בֵּינֵינוּ לְבֵינָם הָיָה קִילוֹמֶטֶר בְּקֵרוּב, יָכֹלְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת הַמוֹרְדִים מְזַמְרִים וְשׁוֹאֲגִים עַד לִשְׁעַת לַיְלָה מְאַחֶרֶת. וַאֲשֶׁר לְבַעַל-הַבְּרִית הַשְׁנִי – הָרוֹפֵא הִבְטִיחַ לָנוּ, כִּי בְּשֶׁל הֱיוֹתָם חוֹנִים בְּלֵב בִּצוֹת וּבְלֹא תְּרוּפוֹת, לֹא יַעֲבֹר שָׁבוּעַ וּמַחֲצִיתָם יִפְּלוּ לְמִשְׁכָּב, תְּקוּפֵי קָדַחַת וּשְׁאָר מִינֵי מַחֲלוֹת.

"וְעַל כֵּן, " הוֹסִיף, “אִם הֵם לֹא יַקְדִימוּ וְיִירוּ בָּנוּ, הֲרֵי שֶׁיְמַהֲרוּ לָשׁוּב אֶל הַ’הִסְפַּנְיוֹלָה'. אֲנִיָה הִיא אֲנִיָה, וַאֲנִי מַנִיחַ שֶׁהֵם יָשׁוּבוּ לִמְלֶאכֶת הַפִּירָטִיוּת.”

“הָאֲנִיָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנֶאֱלַצְתִּי לִנְטשׁ,” אָמַר קַפִיטַן סְמוֹלֶט.

הָיִיתִי עָיֵף וְיָגֵעַ, כְּפִי שֶׁאַתֶּם מְתָאֲרִים וַדַאי לְעַצְמְכֶם; וּלְאַחַר שֶׁעָלִיתִי עַל מִשְׁכָּבִי וְהִתְהַפַּכְתִּי עֵת רַבָּה מִצַד אֶל צַד, שָׁקַעְתִּי לְבַסוֹף בְּתַרְדֵמָה עֲמֻקָה וְיָשַׁנְתִּי כְּבוּל-עֵץ.

אֵחַרְתִּי לָקוּם – זְמַן רַב לְאַחַר שֶׁחֲבֵרַי אָכְלוּ אֶת אֲרוּחַת-הַבֹּקֶר וְהוֹסִיפוּ עֲצֵי הַסָקָה לָעֲרֵמָה. הֵדֵי צְעָדִים וְקוֹלוֹת אָדָם הֵעִירוּ אוֹתִי מִשְׁנָתִי.

“דֶגֶל שֶׁל הֲפוּגָה!” שָׁמַעְתִּי מִישֶׁהוּ מַכְרִיז; וּמִיָד אַחַר-כָּךְ הוֹסִיף בְּצַעֲקַת הַפְתָּעָה: “סִילְבֶר בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ!”

לְמִשְׁמַע הַמִלִים הַלָלוּ קָפַצְתִּי עַל רַגְלַי, וּבְשִַׁפְשְׁפִי אֶת עֵינַי מִהַרְתִּי אֶל אֶחָד מֵאֶשְׁנַבִּי הַיְרִיָה.

20. הַשְׁלִיחוּת שֶׁל סִילְבֶר

אָכֵן, שְׁנֵי אֲנָשִׁים עָמְדוּ מִחוּץ לַחוֹמָה, אֶחָד מֵהֶם מְנַפְנֵף בְּבַד לָבָן וְהַשֵׁנִי – לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר סִילְבֶר בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, עוֹמֵד בְּנַחַת סָמוּךְ אֵלָיו.

הַשָׁעָה הָיְתָה עֲדַיִן מֻקְדֶמֶת לְמַדַי, וְהָיָה זֶה הַבֹּקֶר הַקַר בְּיוֹתֵר, הַזָכוּר לִי מֵאָז יָצָאנוּ לַדֶרֶךְ. הַצִנָה חָדְרָה מַמָשׁ לְתוֹךְ עַצְמוֹתַי. שָׁמַיִם בְּהִירִים נִפְרְשׂוּ מֵעַל לְרֹאשִׁי וְצַמְרוֹת הָעֵצִים הִוְרִידוּ אֶל מוּל הַשֶׁמֶשׁ. אֲבָל הַמָקוֹם שֶׁסִילְבֶר וְנוֹשֵׂא-כֵּלָיו עָמְדוּ בּוֹ הָיָה אָפוּף צֵל וּבִרְכֵּיהֶם הָיוּ עֲטוּפוֹת אֵד לָבָן, שֶׁתִּמֵר וְעָלָה בְּמֶשֶׁךְ הַלַיְלָה מִן הַבִּצָה. הַצִנָה וְהַהֶבֶל סִפְּרוּ לְלֹא מִלָה אֶת סִפּוּרוֹ שֶׁל הָאִי: הָיָה זֶה מְקוֹם תַּחֲלוּאִים טָחוּב וַאֲכוּל קָדַחַת.

“הִשָׁאֲרוּ בִּפְנִים, רַבּוֹתַי,” אָמַר הַקְבַרְנִיט, “אֲנִי מִתְעָרֵב עֲשָׂרָה לְאֶחָד שֶׁזוֹהִי תַּחְבּוּלָה.” אַחַר-כָּךְ צָעַק בְּקוֹל לְעֵבֶר שׁוֹדְדֵי-הַיָם: “מִי שָׁם? עַצְרוּ, אוֹ שֶׁאֲנִי פּוֹתֵחַ בְּאֵשׁ!”

“דֶגֶל שֶׁל הֲפוּגָה.” הֶחֱזִיר סִילְבֶר צְעָקָה.

הַקְבַרְנִיט נִצֵב בַּמִסְדְרוֹן, נִזְהַר מְאד שֶׁלֹא לַחֲשׂוֹף עַצְמוֹ לִירִיָה בּוֹגְדָנִית, אִם זוֹ תָּבוֹא. הוּא פָּנָה אֵלֵינוּ וְאָמַר:

“הַמִשְׁמֶרֶת שֶׁל הַדוֹקְטוֹר תֵּצֵא לְתַצְפִית. ד”ר לִיבְסִי, גַשׁ בְּטוּבְךְ לְצַד צָפוֹן. גִ’ים – לְמִזְרָח. גְרֵי לְמַעֲרָב. כָּל אַנְשֵׁי הַמִשְׁמֶרֶת הַשְׁנִיָה תִּטְעַן רוֹבִים. בְּמֶרֶץ, רַבּוֹתַי – וּבִזְהִירוּת!"

אַחַר כָּךְ פָּנָה שׁוּב אֶל הַמוֹרְדִים. “וּמָה אַתֶּם רוֹצִים לְהַשִׁיג עִם דֶגֶל הַהֲפוּגָה שֶׁלָכֶם?” צָעַק לְעֶבְרָם.

בְּפַעַם זוֹ הֵשִׁיב הָאָדָם הַשֵׁנִי לַשְׁאֵלָה:

“קֶפְּטְן סִילְבֶר, אֲדוֹנִי, מְבַקֵשׁ לַעֲלוֹת לַסִפּוּן וּלְהָצִיג אֶת הַתְּנָאִים שֶׁלוֹ.”

“קֶפְּטְן סִילְבֶר? לֹא מַכִּיר אֶחָד כָּזֶה. מִי זֶה?” הֵשִׁיב הַקְבַרְנִיט בִּצְעָקָה; וְאַחַר שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ מְמַלְמֵל לְעַצְמוֹ: “קַפִּיטַן, מָה? אֵיזוֹ עֲלִיָה נֶהְדֶרֶת בְּדַרְגָה.”

הַפַּעַם הֵשִׁיב ג’וֹן הָאָרֹךְ בְּשֵׁם עַצְמוֹ:

“אֲנִי הוּא, אֲדוֹנִי. הַבַּחוּרִים הַמִסְכֵּנִים מִנוּ אוֹתִי לַקֶפְּטְן שֶׁלָהֶם אַחֲרֵי הָעֲרִיקָה שֶׁלְךָ, אָדוֹנִי,” – בְּהַטְעִימוֹ בִּמְיֻחָד אֶת הַמִלָה “עֲרִיקָה” – “אֲנַחְנוּ רוֹצִים לְהַצִיעַ כַּמָה תְּנָאִים, וְאַצִיג אוֹתָם בְּשִׂיא הַגִלוּי. כָּל מַה שֶׁאֲנִי מְבַקֵשׁ, קֶפְּטְן סְמוֹלֶט, זוֹהִי מִלַת הַכָּבוֹד שֶׁלְךָ, שֶׁתְּאַפְשֵׁר לִי לָצֵאת בְּבִטָחוֹן מֵהַמְצוּדָה הַזֹאת, בְּתוֹסֶפֶת רֶגַע אֶחָד נוֹסָף לְהִתְרַחֵק מִטְוַח-הָרוֹבִים שֶׁלָכֶם, בְּמִקְרֶה שֶׁתַּחְלִיטוּ לִפְתֹּחַ בְּאֵשׁ.”

“אֲדוֹנִי הַנִכְבָּד,” אָמַר קַפִּיטַן סְמוֹלֶט, “אֵין לִי שׁוּם רָצוֹן, וְלוּ גַם הַפָּעוּט בְּיוֹתֵר, לְשׂוֹחֵחַ אִתְּךָ. אַךְ אִם אַתָּה רוֹצֶה לְשׂוֹחֵחַ אִתִּי, אַתָּה רַשַׁאי לָבוֹא. זֶה הַכֹּל. אִם תִּהְיֶה בְּגִידָה, הִיא תָּבוֹא מִן הַצַד שֶׁלְךָ, כֹּה יַעֲזֹר לְךָ הָאֱלֹהִים.”

“זֶה מַסְפִּיק בְּהֶחְלֵט, קֶפְּטְן,” צָעַק סִילְבֶר בַּעֲלִיצוּת, “מִלָה שֶׁלְךָ הִיא קֹדֶשׁ בְּעֵינַי. אֲנִי יוֹדֵעַ מַה זֶה גֶ’נְטֶלְמֶן, סְמֹךְ עָלַי.”

הִבְחַנוּ כִּי נוֹשֵׂא הַדֶגֶל מְנַסֶה לַעֲצֹר בְּעַד סִילְבֶר; אַךְ הוּא צָחַק בְּקוֹל רָם אֶל מוּל פָּנָיו וְטֶפַח לוֹ עַל גַבּוֹ, כְּאִלוּ בִּקֵשׁ לוֹמַר לוֹ שֶׁאֵין כָּל סִבָּה לִדְאָגָה. אַחַר כָּךְ נִגַשׁ אֶל חוֹמַת הַקוֹרוֹת, הֵטִיל לָאָרֶץ אֶת הַקַב שֶׁלוֹ, הֵרִים אֶת רַגְלוֹ וְהִצְלִיחַ בְּכֹחַ וּבִזְרִיזוּת מֻפְלָאִים לַעֲלוֹת עַל הַגָדֵר וְלִצְנֹחַ בְּשָׁלוֹם אֶל צִדָהּ הַשֵׁנִי.

אֲנִי מוֹדֶה וּמִתְוַדֶה, כִּי הִשְׁתּוֹקַקְתִּי כָּל-כָּךְ לַעֲקֹב אַחַר הַמִתְרַחֵשׁ, עַד כִּי נָטַשְׁתִּי אֶת עֶמְדָתִי, חָמַקְתִּי מֵאֶשְׁנָב-הַיְרִיָה הַמִזְרָחִי וְזָחַלְתִּי אֶל מֵאֲחוֹרֵי הַקְבַרְנִיט, שֶׁהִתְיַשֵׁב על הַסַף, שְׁתֵּי יָדָיו שְׁעוּנוֹת עַל בִּרְכָּיו וְרֹאשׁוֹ נָתוּן בְּכַפּוֹת-יָדָיו. עֵינָיו נִנְעֲצוּ בַּמַיִם הַזוֹרְמִים וּמְבַעְבְּעִים מִן הָאַגָן אֶל תּוֹךְ הַחוֹל וְהוּא שָׁרַק לְעַצְמוֹ אֶת נְעִימַת “בּוֹאוּ, בָּנִים וּבָנוֹת”.

סִילְבֶר הִתְיַגַע קָשׁוֹת בְּטַפְּסוֹ בְּמַעֲלֶה הַתֵּל. הַמִדְרוֹן הַתָּלוּל, גִדְמֵי הָעֵצִים הַצְפוּפִים וְהַחוֹל הָרַךְ – כָּל אֵלֶה עָשׂוּהוּ חֲסַר-אוֹנִים כָּאֲנִיָה בְּמִבְדוֹק. אַךְ הוּא דָבַק בִּמְשִׂימָתוֹ זוֹ בִּדְמָמָה עִקֶשֶׁת, וּלְבַסוֹף נִצַב מוּל הַקְבַרְנִיט וְהִצְדִיעַ מוּלוֹ בְּחֵן רַב. הוּא הִתְקַשֵׁט בְּמֵיטַב מַלְבּוּשָׁיו – מְעִיל כָּחֹל וּרְחַב-מִדוֹת, עָטוּר כַּפְתּוֹרֵי נְחֹשֶׁת נוֹצְצִים, וְכוֹבַע הָדוּר וּמְצֻיָץ הָיָה שָׁמוּט עַל עָרְפּוֹ.

"בָּרוּךְ הַבָּא, אֲדוֹנִי, " הֵרִים אֵלָיו הַקְבַרְנִיט אֶת רֹאשׁוֹ, “אַתָּה רַשַׁאי לָשֶׁבֶת.”

“מַה זֶה, קֶפְּטְן, אַתָּה לֹא חוֹשֵׁב לְהַזְמִין אוֹתִי פְּנִימָה?” מָחָה סִילְבֶר, וְזֶהוּ בֹּקֶר קָר וּמְזֻפָּת, אִם לֹא אִכְפַּת לְךָ, בִּשְׁבִיל לָשֶׁבֶת בַּחוּץ עַל הַחוֹל."

“אֲבָל לָמָה, סִילְבֶר?” אָמַר הַקְבַרְנִיט, “אִלוּ הוֹאַלְתָּ לִהְיוֹת אָדָם הָגוּן, כִּי אָז הָיִיתָ יוֹשֵׁב עַכְשָׁו בְּנַחַת בַּמִטְבָּח שֶׁלְךָ. אַתָּה עַצְמְךָ הֵכַנְתָּ לְעַצְמְךָ אֶת הַתַּבְשִׁיל הַזֶה. אַחַת מִן הַשְׁתַּיִם – אִם אַתָּה טַבַּח-הָאֳנִיָה שֶׁלִי – כִּי אָז תִּזְכֶּה לְיַחַס הוֹגֵן; אַךְ אִם אַתָּה קַפִּיטַן סִילְבֶר, כִּי אָז הִנְךָ מוֹרֵד וְשׁוֹדֵד-יָם, וְאַתָּה יָכוֹל לְהִסְתַּלֵק מִכָּאן וְלִתְלוֹת אֶת עַצְמְךָ.”

“טוֹב, טוֹב, קֶפְּטְן,” הֵשִׁיב לוֹ טַבַּח-הַיָם וְהִתְיַשֵׁב עַל הַחוֹל, כְּפִי שֶׁנִתְבַּקֵשׁ, "תִּצְטָרֵךְ לְהוֹשִׁיט לִי יָד כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָקוּם, זֶה הַכֹּל. מָקוֹם נֶחְמָד מְאֹד יֵשׁ לְךָ פֹּה. אָה, וְהִנֵּה גִ’ים!

בֹּקֶר נֶהְדָר לְךָ, גִ’ים. דוֹקְטוֹר, אֲנִי עוֹמֵד לְשֵׁרוּתְךָ. בֶּאֱמוּנָה, כָּל הַחֲבוּרָה נֶאֶסְפָה כָּאן, כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה מְאֻשֶׁרֶת, אִם תַּרְשׁוּ לִי לְהִתְבַּטֵא כָּךְ."

“אִם יֵשׁ לְךָ לוֹמַר מַשֶׁהוּ, אֲדוֹנִי, אֱמֹר זֹאת עַכְשָׁו.” פָּנָה אֵלָיו הַקְבַרְנִיט.

"אַתָּה צוֹדֵק בְּהֶחְלֵט, קֶפְּטְן סְמוֹלֶט, " הֵשִׁיב סִילְבֶר, “עֵסֶק הוּא עֵסֶק, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים. אָז נִגַשׁ לָעִנְיָן. שְׁמַע, זֶה הָיָה סִדוּר הָגוּן, אֵיךְ שֶׁסִדַרְתֶּם אוֹתָנוּ בַּלַיְלָה הָאַחֲרוֹן. אֲנִי לֹא מַכְחִישׁ, זֶה הָיָה סִדוּר הָגוּן. יֵשׁ לָכֶם פֹּה מִישֶׁהוּ, שֶׁהוּא מֻמְחֶה בַּהֲנָפַת מוֹטוֹת. וַאֲנִי לֹא אַכְחִישׁ גַם, שֶׁכַּמָה מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁלִי אֲפִלוּ הִזְדַעְזְעוּ מִזֶה; אוּלַי אֲפִלוּ כֻּלָם הִזְדַעְזְעוּ. יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁגַם אֲנִי עַצְמִי עוֹד מְזֻעְזָע מִזֶה, וְאוּלַי זֹאת הַסִבָּה לָמָה בָּאתִי הֵנָה לְהַצִיעַ לָכֶם עִסְקָה. אֲבָל אַתָּה שִׂים לֵב, קֶפְּטְן, הָעֵסֶק הַזֶה לֹא יַצְלִיחַ לָכֶם פַּעַם שְׁנִיָה, לַעֲזָאזֵל! אֲנַחְנוּ נַעֲמִיד שְׁמִירָה וּנְקַצֵץ מִמְנוֹת הָרוּם שֶׁלָנוּ. אוּלַי אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁהָיִינוּ שִׁכּוֹרִים, אֲבָל אֲנִי יָכוֹל לְהַבְטִיחַ לְךָ שֶׁהָיִיתִי פִּכֵּחַ לְגַמְרֵי, רַק הָרוּג מֵרֹב עֲיֵפוּת; וְאִלוּ הָיִיתִי מִתְעוֹרֵר בַּזְמַן, כִּי אָז הָיִיתִי תּוֹפֵס אוֹתוֹ בְּאֶמְצַע הַפְּעֻלָה, הָיִיתִי תּוֹפֵס. שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב. הוּא עוֹד נָשַׁם כְּשֶׁהִגַעְתִּי אֵלָיו, כֵּן כֵּן!”

“וּבְכֵן?” אָמַר קַפִּיטַן סְמוֹלֶט בְּקוֹל צוֹנֵן.

דְבָרָיו אֵלֶה שֶׁל סִילְבֶר הָיוּ חִידָה בְּעֵינָיו, אַךְ אִי-אֶפְשָׁר הָיָה לְהַבְחִין בְּכָךְ מִנְעִימַת קוֹלוֹ. אֲשֶׁר לִי, נִחוּשׁ קַל עָלָה בְּלִבִּי. דְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל בֶּן גַן עָלוּ בְּזִכְרוֹנִי, וְשִׁעַרְתִּי בְּלִבִּי כִּי הוּא עָרַךְ בִּקוּר לֵילִי אֵצֵל שׁוֹדְדֵי-הַיָם, בְּשָׁעָה שֶׁשָׁכְבוּ הֲלוּמִי יַיִן מִסָבִיב לַמְדוּרָה, וְהִרְהַרְתִּי בְּשִׂמְחָה כִּי מִסְפַּר אוֹיְבֵינוּ הִצְטַמְצֵם עַתָּה לְאַרְבָּעָה-עָשָׂר.

“וּבְכֵן, הָעִנְיָן הוּא זֶה,” אָמַר סִילְבֶר, “אֲנַחְנוּ רוֹצִים לְהַשִׂיג אֶת הָאוֹצָר – וַאֲנַחְנוּ נַשִׂיג אוֹתוֹ. זֶה מַה שֶׁשַׁיָךְ אֵלֵינוּ. אַתֶּם תַּצְלִיחוּ לְהַצִיל אֶת הַחַיִים שֶׁלָכֶם, אֲנִי מְקַוֶה, וְזֶה מַה שֶׁשַׁיָךְ לָכֶם. יֵשׁ לָכֶם אֵיזוֹ מַפָּה, נָכוֹן?”

“אוּלַי.” הֵשִׁיב הַקְבַרְנִיט.

"אוֹהּ, יֵשׁ לָכֶם, אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת זֶה, "אָמַר ג’וֹן הָאָרֹךְ, “אֵינְךָ צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּל-כָּךְ מְסֻיָג אִתִּי, שׁוּם טוֹבָה לֹא תִּצְמַח מִזֶה, תַּאֲמִין לִי. מַה שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֵן לוֹמַר הוּא, שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים לְקַבֵּל אֶת הַמַפָּה הַזֹאת. וְתַאֲמִין לִי, אֲנִי מֵעוֹלָם לֹא הִתְכַּוַנְתִּי לִפְגֹעַ בָּכֶם לְרָעָה, בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא.”

“אֲנִי מֵעֵז לְהַטִיל סָפֵק בִּדְבָרֶיךָ, אֲדוֹנִי,” שִׁסַע אוֹתוֹ הַקְבַרְנִיט, “אָנוּ יוֹדְעִים בְּדִיוּק מָה הִתְכַּוַנְתָּ לַעֲשׂוֹת, אֲבָל – מֵבִין אַתָּה – לְעוֹלָם לֹא תַּצְלִיחַ בָּזֹאת.” וּבְדַבְּרוֹ נָעַץ בּוֹ הַקְבַרְנִיט מַבָּט שָׁלֵו וְהוֹסִיף לְמַלֵא אֶת מִקְטַרְתּוֹ.

“אִלוּלֵא גְרֵי זֶה…” פָּתַח סִילְבֶר.

“לְכָל הַשֵׁדִים!” הִצְטַעֵק סְמוֹלֶט, “גְרֵי לֹא סִפֵּר לִי דָבָר, וַאֲנִי גַם לֹא שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ דָבָר. וּמַה שֶׁיוֹתֵר, הָיִיתִי מַעְדִיף לִרְאוֹת תְּחִלָה אוֹתוֹ וְאוֹתְךָ וְאֶת הָאִי הַזֶה נֶעְלָמִים בִּמְצוּלוֹת הַיָם. הִנֵה מָה אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ, אֲדוֹנִי.”

הִתְפָּרְצוּת זוֹ צִנְנָה כַּנְרְאֶה אֶת לְהִיטוּתוֹ שֶׁל סִילְבֶר, וְהָרֻגְזָה הַקַלָה שֶׁהָיָה נָתוּן בָּהּ הָלְכָה וְנֶעֶלְמָה.

“אֲנִי מַאֲמִין לְךָ,” הֵשִׁיב, “אַף פַּעַם לֹא חָשַׁבְתִּי לְעַרְעֵר עַל מַה שֶׁגֶ’נְטְלְמֶנִים כָּמוֹךָ חוֹשְׁבִים לְנָכוֹן. וּמִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מִתְכּוֹנֵן לִמְצֹץ מִן הַמִקְטֶרֶת שֶׁלְךָ, קֶפְּטְן, אֲנִי מַרְשֶׁה לְעַצְמִי לַעֲשׂוֹת גַם כֵּן מַשֶׁהוּ כָּזֶה.”

וְהוּא מִלֵא אֶת הַמִקְטֶרֶת שֶׁלוֹ וְהִצִית אוֹתָהּ; וּבְמֶשֶׁךְ דַקוֹת אֲחָדוֹת יָשְׁבוּ שְׁנֵי הַגְבָרִים ועִשְׁנוּ בִּדְמָמָה, כְּשֶׁהֵם מַבִּיטִים מִדֵי פַּעַם זֶה בְּפָנָיו שֶׁל זֶה, אוֹ רוֹכְנִים קָדִימָה לְשֵׁם רְקִיקָה קַלָה. הָיָה נָעִים לִרְאוֹת אוֹתָם בְּכָךְ.

“וּבְכֵן,” חָזַר סִילְבֶר לְדַבֵּר, “הִנֵה הַתְּנָאִים שֶׁלָנוּ. אַתֶּם נוֹתְנִים לָנוּ אֶת הַמַפָּה, כְּדֵי שֶׁנוּכַל לִמְצֹא אֶת הַמַטְמוֹן, וּמַפְסִיקִים לִירוֹת אֶל יַמָאִים מִסְכֵּנִים, אוֹ לְפַצְפֵּץ לָהֶם אֶת הָרֹאשׁ בִּזְמַן הַשֵׁנָה. אִם תַּעֲשׂוּ אֶת זֶה, נַצִיעַ לָכֶם שְׁתֵּי אֶפְשָׁרֻיוֹת: אוֹ שֶׁתַּעֲלוּ אִתָּנוּ עַל הָאֳנִיָה, אַחֲרֵי שְׁנַעְמִיס עָלֶיהָ אֶת הָאוֹצָר, וְאָז אֶתֵּן לָכֶם אֶת מִלַת-הַכָּבוֹד שֶׁלִי לְהוֹרִיד אֶתְכֶם בְּשָׁלוֹם עַל אֵיזֶה חוֹף. או – אִם זֶה לֹא מוֹצֵא חֵן בְּעֵינֵיכֶם, מִפְּנֵי שֶׁכַּמָה מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁלִי קְשׁוּחִים מִדַי לְטַעַמְכֶם – תּוּכְלוּ לְהִשָׁאֵר כָּאן, אִם תִּרְצוּ. אֲנַחְנוּ נִתְחַלֵק אִתְּכֶם בְּאַסְפָּקָה, מָנָה מָנָה, וַאֲנִי אֶתֵּן לָכֶם אֶת דִבְרַת-הַכָּבוֹד שֶׁלִי, כִּי נִשְׁלַח אֶת הָאֲנִיָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִפְגשׁ בַּדֶרֶךְ, לָבוֹא הֵנָה וְלֶאֱסֹף אֶתְכֶם. זֶה מַה שֶׁהָיָה לִי לִמְסֹר לְךָ. תְּנָאִים יוֹתֵר טוֹבִים מֵאֵלֶה לֹא הָיִיתָ מְסֻגָל לְקַבֵּל, תַּאֲמִין לִי. וַאֲנִי מְקַוֶה,” הוֹסִיף בַּהֲרָמַת קוֹל, “שֶׁכָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁבַּמָקוֹם הַזֶה יִשְׁקְלוּ אֶת הַמִלִים הָאֵלֶה, כִּי מַה שֶׁנֶאֱמַר לְאֶחָד - כֻּוַן לְכֻלָם.”

קַפִּיטַן סְמוֹלֶט הִתְרוֹמֵם מִמְקוֹם-מוֹשָׁבוֹ וְחָבַט הַחוּצָה אֶת הָאֵפֶר מִמִקְטַרְתּוֹ בְּכַף-יָדוֹ הַשְׂמָאלִית.

“זֶה הַכֹּל?” שָׁאַל.

“עַד הַמִלָה הָאַחֲרוֹנָה, לַעֲזָאזֵל!” הֵשִׁיב ג’וֹן, “וְאִם תְּסָרֵב לָזֹאת, לֹא תִּרְאֶה מֵאִתָּנוּ אֶלָא כַּדוּרֵי רוֹבִים.”

“טוֹב מְאֹד,” אָמַר הַקְבַרְנִיט, “עַכְשָׁו תַּקְשִׁיב לִי. אִם תָּבוֹאוּ הֵנָה אֶחָד אֶחָד, בְּלִי נֶשֶׁק בִּידֵיכֶם, אֶדְאַג לְכָךְ שֶׁיִכְבְּלוּ אֶתְכֶם בַּאֲזִקִים וְיַחֲזִירוּ אֶתְכֶם בְּשָׁלוֹם לְאַנְגְלִיָה, לַעֲרִיכַת מִשְׁפָּט הוֹגֵן. אִם תְּסַרְבוּ לִי, אֲנִי – אֲלֶכְּסַנְדֶר סְמוֹלֶט, שֶׁהֵנִיף בַּמָקוֹם הַזֶה אֶת הַדֶגֶל הַמַלְכוּתִי – אֶדְאַג לְכָךְ שֶׁתֵּרְדוּ כֻּלְכֶם לַגֵיהִנוֹם. לֹא תַּצְלִיחוּ לִמְצֹא אֶת הַמַטְמוֹן. לֹא תַּצְלִיחוּ לְהָשִׁיט אֶת הָאֲנִיָה. אֵין גַם אִישׁ אֶחָד בֵּינֵיכֶם הַמְסֻגָל לְהַפְעִיל אֶת הָאֳנִיָה. לֹא תַּצְלִיחוּ גַם לִגְבֹּר עָלֵינוּ. אַבְרָהָם גְרֵי הִצְלִיחַ לִגְבֹּר עַל חֲמִשָׁה מִכֵּם. אֲנִי עוֹמֵד כָּאן מוּלְךָ, אָדוֹן סִילְבֶר, וְאוֹמֵר לְךָ זֹאת, וְאֵלֶה הֵן הַמִלִים הָאֲדִיבוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁתִּזְכֶּה לִשְׁמֹעַ מִפִּי; כִּי, בְּשֵׁם אֱלֹהִים, בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁאֶפְגשׁ אוֹתְךָ אֶתְקַע כַּדוּר בְּגוּפְךָ. הִסְתַּלֵּק מִכָּאן, בַּרְנָשׁ, בְּבַקָשָׁה מִמְךָ, וּבִמְהִירוּת כְּפוּלָה.”

פָּנָיו שֶׁל סִילְבֶר הִתְלַהֲטוּ; עֵינָיו יָקְדוּ בְּרֹב זַעַם וְהוּא נִעֵר אֶת הָאֵפֶר מִמִקְטַרְתּוֹ.

“תֵּן לִי יָד וַעֲזֹר לִי לָקוּם!” צָעַק.

“לֹא.” הֵשִׁיב הַקְבַרְנִיט.

“מִי יַעֲזֹר לִי לָקוּם?!” שָׁאַל הַטַבָּח.

אִישׁ מִבֵּינֵינוּ לֹא זָז. תּוֹךְ כְּדֵי גִדוּפִים נוֹרָאִים זָחַל סִילְבֶר בַּחוֹל, עַד שֶׁהִצְלִיחַ לִתְפֹּס בַּקַב שֶׁלוֹ וּלְהִתְרוֹמֵם. אַחַר-כָּךְ יָרַק אֶל תּוֹךְ הַמַעְיָן.

“זֶהוּ!” צָעַק, “זֶה מַה שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עֲלֵיכֶם. תּוֹךְ שָׁעָה מֵרֶגַע זֶה תִּתְבַּשְׁלוּ בַּבִּקְתָּה הַמְזֻפֶּתֶת הַזֹאת כְּמוֹ בְּתוֹךְ חָבִית רוּם. תִּצְחַק, לַעֲזָאזֵל, תִּצְחַק! תּוֹךְ שָׁעָה מֵרֶגַע זֶה תִּצְחַק אֶצְלִי מִמָקוֹם אַחֵר. אֵלֶה שֶׁיָמוּתוּ כָּאן יִתְּנוּ תּוֹדָה לְמַזָלָם הַטוֹב.”

וְתוֹךְ קְלָלָה נִתְעֶבֶת פָּנָה לְדַרְכּוֹ וְגָלַשׁ בָּמוֹרָד הַחוֹלִי; לְאַחַר אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָׁה נִסְיוֹנוֹת-סְרָק הִצְלִיחַ לְטַפֵּס עַל הַחוֹמָה, בְּעֶזְרָתוֹ שֶׁל נוֹשֵׂא הַדֶגֶל, וּמִקֵץ רֶגַע נֶעְלַם בֵּינוֹת לָעֵצִים.

21. הַקְרָב

הַקְבַרְנִיט עָקַב בִּדְרִיכוּת אַחֲרֵי סִילְבֶר הַמִתְרַחֵק; וּבְרֶגַע שֶׁנֶעְלַם מֵעֵינֵינוּ נִכְנַס אַל תּוֹךְ הַבַּיִת וּמָצָא כִּי אִישׁ מִלְבַד גְרֵי לֹא נִמְצָא בְּעֶמְדָתוֹ. הָיְתָה זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁרָאִינוּ אֶת קַפִּיטַן סְמוֹלֶט נִתְקָף בְּזַעַם.

“לָעֲמָדוֹת!” שָׁאַג. וְאַחַר-כָּךְ, לְאַחַר שֶׁכֻּלָנוּ חָזַרְנוּ לִמְקוֹמוֹתֵינוּ, הוֹסִיף: “גְרֵי, אֲצַיֵן אוֹתְךָ לְשֶׁבַח בְּיוֹמַן-הָאֲנִיָה; נִצַבְתָּ עַל מִשְׁמַרְתְּךְ כְּיַמַאי נֶאֱמָן. מַר טְרִילוֹנֵי, אֲנִי מֻפְתָּע מֵהִתְנַהֲגוּתְךָ, אֲדוֹנִי. דוֹקְטוֹר, אִם כָּזֶה הָיָה טִיב שֵׁרוּתְךָ בְּפוֹנְטֶנוֹי, מוּטָב לְךָ לעֲלוֹת עַל מִשְׁכָּבְךְ.”

אַנְשֵׁי הַמִשְׁמֶרֶת שֶׁל הָרוֹפֵא חָזְרוּ בִּמְהֵרָה אֶל אֶשְׁנַבֵּי-הַיֶרִי שֶׁלָהֶם, בְּעוֹד הָאֲחֵרִים שָׁקְדוּ עַל הַטְעָנַת הָרוֹבִים הָעוֹדְפִים. פְנֵי כֻּלָם סָמְקוּ מִכְּלִמָה, כְּאִלוּ יַתּוּשׁ זִמְזֵם בְּאָזְנֵיהֶם, כִּדְבַר הַפִּתְגָם.

רֶגַע קַל הִבִּיט בָּנוּ הַקְבַרְנִיט בִּדְמָמָה וְאַחַר כָּךְ דִבֵּר:

“בַּחוּרִים,” אָמַר, “נָתַתִּי לְסִילְבֶר אֶת הַמָנָה שֶׁהוּא רָאוּי לָהּ, וְעָשִׂיתִי אוֹתָהּ חֲרִיפָה בְּמִתְכַּוֵן. בְּעוֹד שָׁעָה הוּא יְנַסֶה, לִדְבָרָיו, לְהִסְתָּעֵר עָלֵינוּ. אֵינִי צָרִיךְ לְהַזְכִּירְכֶם כִּי הֵם עוֹלִים עָלֵינוּ בְּמִסְפָּרָם, אֲבָל אֲנַחְנוּ נִלָחֵם מִתּוֹךְ מַחֲסֶה. לִפְנֵי רֶגַע הָיִיתִי מוֹסִיף וְאוֹמֵר כִּי נִלָחֵם גַם מִתּוֹךְ מִשְׁמַעַת; אַךְ אִם נִשְׁתַּדֵל, אֵין סָפֵק בְּלִבִּי כִּי אָנוּ מִסֻגָלִים לְהַכּוֹת אוֹתָם שׁוֹק עַל יָרֵךְ.”

אַחַר-כָּךְ סִיֵר בָּעֲמָדוֹת וְנוֹכַח לָדַעַת, לִדְבָרָיו, כִּי הַשֶׁטַח מִסָבִיב נָקִי מֵאוֹיְבִים. בִּשְׁתֵּי צַלְעוֹתֶיהָ הַקְצָרוֹת שֶׁל הַבִּקְתָּה – הַמִזְרָחִית וְהַמַעֲרָבִית – נִמְצְאוּ רַק שְׁנֵי אֶשְׁנַבֵּי-יֶרִי; שְׁנַיִם נוֹסָפִים נִמְצְאוּ מִדָרוֹם, לִשְׁנֵי צִדֵי הַמִסְדְרוֹן. בַּקִיר הַצְפוֹנִי נִקְרְעוּ חֲמִשָׁה אֶשְׁנַבֵּי-יֶרִי. עֲצֵי הַהַסְקָה נֶעֶרְמוּ בְּאַרְבַּע עֲרֵמוֹת – אוֹ שֻׁלְחָנוֹת, כְּפִי שֶׁנִתְכַּנוּ – עֲרֵמָה בְּאֶמְצָעִיתוֹ שֶׁל כָּל צַד; וְעַל כָּל אֶחָד מֵאוֹתָם “שֻׁלְחָנוֹת” הֻנְחוּ אַרְבָּעָה רוֹבִים טְעוּנִים וְכֵן כַּמוּת שֶׁל תַּחְמֹשֶׁת. הַחֲרָבוֹת הֻנְחוּ בַּמֶרְכָּז.

“כַּבּוּ אֶת הָאֵשׁ!” צְוָה הַקְבַרְנִיט, “הַקֹר חָלַף וְאֵינֶנִי רוֹצֶה שֶׁהֶעָשָׁן יְמַלֵא אֶת עֵינֵינוּ.” טְרִילוֹנֵי הוֹצִיא אֶת סַלְסְלַת-הָאֵשׁ הַחוּצָה וְהֶחֱנִיק אֶת הַגֶחָלִים בַּחוֹל.

“הוֹקִינְס לֹא אָכַל עֲדַיִן אֶת אֲרוּחַת-הַבֹּקֶר שֶׁלוֹ. שָׁרֵת אֶת עַצְמְךָ, הוֹקִינְס, וְשֵׁב לֶאֱכֹל בָּעֶמְדָה שֶׁלְךָ,” הִמְשִׁיךְ קַפִּיטַן סְמוֹלֶט, “בְּמֶרֶץ, בָּחוּר, וּבְתֵאָבוֹן. הַנְטֶר, חַלֶק לְגִימַת יַי”שׁ בֵּין כָּל הָאֲנָשִׁים."

וּבְעוֹד הַמַשְׁקֶה מָעֳבָר בֵּינֵינוּ הִשְׁלִים הַקְבַרְנִיט אֶת מַעֲרַךְ הַהֲגָנָה.

“דוֹקְטוֹר, אַתָּה תַּעֲמֹד לְיַד הַדֶלֶת,” הִמְשִׁיךְ, “אַל תֶּחֱשׂוֹף אֶת עַצְמְךָ, אֶלָא תִּירֶה דֶרֶךְ הַמִסְדְרוֹן. הַנְטֶר, אַתָּה תַּעֲמֹד שָׁם, בַּמִזְרָח; וְאַתָּה, ג’וֹיְס, תַּעֲמֹד בַּמַעֲרָב. אַתָּה, מַר טְרִילוֹנֵי, הַקַלָע הַמִצְטַיֵן מִבֵּינֵינוּ – אַתָּה וּגְרֵי תְּשְׁתַּלְטוּ עַל הַצַד הַצְפוֹנִי הַזֶה, עִם חֲמֵשֶׁת הָאֶשְׁנַבִּים; מִכָּאן צְפוּיָה הַסַכָּנָה הָעִקָרִית. אִם יַצְלִיחוּ לְהִתְקָרֵב וְלִירוֹת דֶרֶךְ הַפְּתָחִים שֶׁלָנוּ, הַמַצָב יַתְחִיל לִהְיוֹת מִזֻפָּת. אַתָּה, הוֹקִינְס, וַאֲנִי לֹא נַעֲסֹק הַרְבֵּה בִּירִיוֹת, אֶלָא נַעֲזֹר בִּטְעִינַת הָרוֹבִים.”

כְּפִי שֶׁהַקְבַרְנִיט אָמַר, הַצִנָה נֶעֶלְמָה. בְּרֶגַע שֶׁהַשֶׁמֶשׁ טִפְּסָה אֶל מֵעַל לַחֲגוֹרַת הָעֵצִים הַמַקִיפָה אוֹתָנוּ, הִיא הֵטִילָה אֶת מְלֹא לַהֲטָהּ עַל הַשֶׁטַח הַמְבֹרָא וְיִבְּשָׁה כָּל טִפָּה שֶׁל לַחְלוּחִית. הַחוֹל הִתְחִיל לִלְהֹט וְהַשְׂרָף נָמֵס בֵּין קוֹרוֹת הַבִּקְתָּה. הַמְעִילִים הֻטְלוּ הַצִדָה, הַצַוְארוֹנִים נִפְתְּחוּ וְהַשַׁרְווּלִים קֻפְּלוּ; וְכָךְ נִצַבְנוּ, אִישׁ בְּעֶמְדָתוֹ, אֲכוּלֵי חֹם וְצִפִּיָה.

שָׁעָה אַחַת חָלְפָה וְעָבְרָה.

“שֶׁיֵלְכוּ לַאֲבַדוֹן!” אָמַר הַקְבַרְנִיט, “הַשִׁמָמוֹן הַזֶה יַהֲרֹג אוֹתָנוּ. גְרֵי, שְׁרֹק לִמְעַט רוּחַ!”

בְּרֶגַע זֶה מַמָשׁ הִגִיעָה הַיְדִיעָה הָרִאשׁוֹנָה עַל הַהַתְקָפָה הַקְרֵבָה.

"בִּרְשׁוּתְךָ, אֲדוֹנִי, "אָמַר ג’וֹיְס, “אִם אֶרְאֶה מִישֶׁהוּ מִתְקָרֵב, הַאִם עָלַי לִפְתֹּחַ בְּאֵשׁ?”

“זֶה מַה שֶׁאָמַרְתִּי!” הֵשִׁיב הַקַפִּיטַן בִּצְעָקָה.

“תּוֹדָה רַבָּה, אֲדוֹנִי!” הֵשִׁיב ג’וֹיְס בְּאוֹתָהּ אֲדִיבוּת שְׁלֵוָה.

מֶשֶׁךְ שָׁעָה קַלָה לֹא הִתְרַחֵשׁ דָבָר, אַךְ הַהֶעָרָה הִגְבִּירָה אֶת דְרִיכוּתֵנוּ וְכֻלָנוּ אִמַצְנוּ עֵינַיִם וְאָזְנַיִם. הַקְבַרְנִיט נִצַב בְּמֶרְכַּז הַחֶדֶר, שִׂפְתוֹתָיו קְפוּצוֹת וּמִצְחוֹ מִקֻמָט.

שְׁנִיוֹת נוֹסָפוֹת חָלְפוּ, וּפֶתַע הֵרִים ג’וֹיְס אֶת רוֹבֵהוּ וְיָרָה. עוֹד לֹא דָמְמָה יְרִיָה זוֹ, וּכְבָר הִתְנַפְּצוּ סְבִיבֵנוּ מַטְחֵי יְרִיוֹת פְּזוּרִים; כַּדוּר רָדַף כַּדוּר, וְאֵלֶה בָּאוּ מִכָּל צַד וָעֵבֶר, כְּלַהֲקַת אַוָזִים פְּרוּעִים. כַּדוּרִים אֲחָדִים פָּגְעוּ בַּקִירוֹת, אַךְ אַף לֹא אֶחָד מֵהֶם הִצְלִיחַ לַחְדֹר פְּנִימָה. לְאַחַר שֶׁהֶעָשָׁן הִתְפַּזֵר נִרְאוּ הֶחָצֵר וְהַיַעַר שְׁקֵטִים וְרֵיקִים כְּמִקֹדֶם. שׁוּם עָנָף לֹא נָע וְשׁוּם קְנֵה-רוֹבֶה לֹא נִצְנֵץ בַּמֶרְחָק, לְהָעִיד עַל תְּנוּעָתָם שֶׁל אוֹיְבֵינוּ.

“הַאִם פָּגַעְתָּ בַּמַטָרָה שֶׁלְךָ?” שָׁאַל הַקְבַרְנִיט.

"לֹא, אֲדוֹנִי, " הֵשִׁיב ג’וֹיְס, “חוֹשְׁשַנִי שֶׁלֹא.”

“מוּטָב לְהוֹדוֹת עַל הָאֱמֶת,” רָטַן קַפִּיטַן סְמוֹלֶט, “טְעַן אֶת הָרוֹבֶה שֶׁלוֹ, הוֹקִינְס. כַּמָה הָיוּ לְדַעְתְּךָ בַּצַד שֶׁלְךָ, דוֹקְטוֹר?”

“אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַמִסְפָּר הַמְדֻיָק,” הֵשִׁיב ד"ר לִיבְסִי, “שָׁלֹשׁ יְרִיוֹת נוֹרוּ בַּצַד הַזֶה. רָאִיתִי אֶת שְׁלשֶׁת הַהֶבְזֵקִים – שְׁנַיִם קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וּשְׁלִישִׁי מְעַט יוֹתֵר מַעֲרָבָה.”

“שְׁלֹשָׁה!” חָזַר הַקְבַרְנִיט עַל הַמִסְפָּר, “וְכַמָה הָיוּ בַּצַד שֶׁלְךָ, מַר טְרִילוֹנֵי?”

אַךְ הַתְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלָה זוֹ לֹא הָיְתָה פְּשׁוּטָה בְּיוֹתֵר. רַבִּים הִגִיעוּ מִצָפוֹן – שִׁבְעָה לְפִי חִשׁוּבוֹ שֶׁל הָאָצִיל, וּשְׁמוֹנָה אוֹ תִּשְׁעָה לִדִבְרֵי גְרֵי. מִמִזְרָח וּמִמַעֲרָב נוֹרְתָה יְרִיָה אַחַת בִּלְבַד. הָיָה בָּרוּר, אֵפוֹא, כִּי מִצָפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, בְּעוֹד שֶׁמִשְׁלֹשֶׁת הַצְדָדִים הָאֲחֵרִים תָּבֹאנָה יְרִיוֹת-הַטְרָדָה בִּלְבַד. וּבְכָל-זֹאת לֹא עָרַךְ הַקְבַרְנִיט כָּל שִׁנוּי בְּתָכְנִיתוֹ. אִם יַצְלִיחוּ הַמוֹרְדִים לַעֲבֹר אֶת הַחוֹמָה, אָמַר, הֵם יְנַסוּ לְהִשְׁתַּלֵט עַל כָּל אֶשְׁנָב-יֶרִי בִּלְתִּי מוּגָן וְיִירוּ בָּנוּ, כְּאִלוּ הָיִינוּ עַכְבָּרִים בְּמַלְכֹּדֶת.

לֹא נוֹתַר לָנוּ זְמַן רַב לְמַחֲשָׁבוֹת. לְפֶתַע פִּתְאֹם הִדְהֲדָה מִבַּחוּץ תְּרוּעַת² הֵידָד רָמָה, וּכְנוּפְיַת שׁוֹדְדִים קְטַנָה זִנְקָה מִן הַיַעַר וְרָצָה הַיְשֵׁר אֶל הַדֹפֶן הַצְפוֹנִית שֶׁל הַחוֹמָה. שׁוּב נִפְתְּחָה אֵשׁ מִבֵּין הָעֵצִים, כַּדוּר חָדַר מִבַּעַד לְפֶתַח הַבִּקְתָּה וְנִפֵּץ אֶת רוֹבֵהוּ שֶׁל ד"ר לִיבְסִי לִרְסִיסִים.

הַמִסְתָּעֲרִים טִפְּסוּ וְעָלוּ עַל הַגָדֵר כְּאִלוּ הָיוּ קוֹפִים, בְּעוֹד הָאָצִיל וּגְרֵי יוֹרִים בָּהֶם שׁוּב וָשׁוּב. שְׁלֹשָה מֵהֶם נָפְלוּ – אֶחָד צָנַח קָדִימָה, אֶל תּוֹךְ הַגְדֵרָה, וּשְׁנַיִם נָפְלוּ לְאָחוֹר; אַךְ אֶחָד מֵהֶם הָיָה כַּנִרְאֶה יוֹתֵר מְבֹהָל מַאֲשֶׁר נִפְגָע, שֶׁכֵּן בִּן-רֶגַע עָמַד שׁוּב עַל רַגְלָיו וְנִמְלַט אֶל בֵּין הָעֵצִים.

שְׁנֵי שׁוֹדְדִים צָנְחוּ מִבְּלִי לָקוּם עוֹד, אֶחָד נִמְלַט וְאַרְבָּעָה הִצְלִיחוּ לַחְדֹר אֶל תּוֹךְ תְּחוּמֵנוּ; וְאִלוּ מִבֵּין הָעֵצִים יָרוּ לְעֶבְרֵנוּ שִׁבְעָה-שְׁמוֹנָה פִּירָטִים אֵשׁ-רוֹבִים רְצוּפָה, אַךְ בִּלְתִּי מַזִיקָה. הָאַרְבָּעָה שֶׁעָבְרוּ אֶת הַחוֹמָה פָּנוּ הַיְשֵׁר לְעֵבֶר הַבִּקְתָּה, כְּשֶׁהֵם צוֹעֲקִים תּוֹךְ רִיצָה, בְּעוֹד חַבְרֵיהֶם מְרִיעִים מִבֵּין הָעֵצִים, לְעוֹדֵד אֶת רוּחָם. יָרִינוּ לְעֶבְרָם, אַךְ הַקַלָעִים נֶחְפְּזוּ כָּל כָּךְ לִפְתֹּחַ בְּאֵשׁ, עַד כִּי לֹא הִצְלִיחוּ לִפְגֹעַ גַם בְּאִישׁ מִן הַשׁוֹדְדִים. עוֹד רֶגַע, וְאַרְבַּעַת הַפִּירָטִים כְּבָר נִמְצְאוּ בְּמַעֲלֶה הַסוֹלְלָה, מִסְתָּעֲרִים לְעֶבְרֵנוּ. רֹאשׁוֹ שֶׁל אִיוֹב אֶנְדֶרְסוֹן, הַהַגַאי, צַץ בְּתוֹךְ אֶשְׁנָב-הַיֶרִי הָאֶמְצָעִי.

“עֲלֵיהֶם! כֻּלָם! עֲלֵיהֶם!” שָׁאַג בְּקוֹל רוֹעֵם.

בְּאוֹתוֹ רֶגַע מַמָשׁ תָּפַס שׁוֹדֵד שֵׁנִי אֶת קְנֵה-רוֹבֵהוּ שֶׁל הַנְטֶר, חָטַף אוֹתוֹ מִיָדָיו, הִשְׁלִיכוֹ מִבַּעַד לְאֶשְׁנָב-הַיֶרִי וּבְמַהֲלֻמָה עֲצוּמָה הֵטִיל אֶת הַמְשָׁרֵת הָאֻמְלָל נְטוּל חוּשִׁים עַל הָרִצְפָּה. שׁוֹדֵד-יָם שְׁלִישִׁי הִקִיף בֵּינָתַיִם בְּרִיצָה אֶת הַבִּנְיָן, הוֹפִיעַ לְפֶתַע בַּפֶּתַח וְהִתְנַפֵּל שְׁלוּף-חֶרֶב עַל הָרוֹפֵא.

מַצָבֵנוּ נִשְׁתַּנָה עַתָּה לַחֲלוּטִין. לִפְנֵי רֶגַע הָיִינוּ אָנוּ הַיוֹרִים מְבַּעַד לַמַחֲסֶה לְעֵבֶר אוֹיֵב גָלוּי; וְאִלוּ עַתָּה נִמְצֵאנוּ אָנוּ גְלוּיִים לְעֵינָיו, מִבְּלִי שֶׁנוּכַל לְהָשִׁיב מַכָּה שַׁעְרָה. חֲלַל-הַבִּקְתָּה הָיָה מָלֵא עָשָׁן, שֶׁהֵעֱנִיק לָנוּ בִּטָחוֹן כָּלְשֶׁהוּ. תְּרוּעוֹת וּזְעָקוֹת, יְרִיוֹת וְאֶנְקוֹת-נִפְגָעִים הִצְטַלְצְלוּ בְּאָזְנַי.

“הַחוּצָה, בַּחוּרִים! נֵצֵא הַחוּצָה וְנִלָחֵם בָּהֶם בְּשֶׁטַח גָלוּי!” הֵרִיעַ הַקְבַרְנִיט, “אֶל הַחֲרָבוֹת!”

חָטַפְתִּי חֶרֶב מִן הָעֲרֵמָה, וּבְאוֹתָהּ שְׁנִיָה מַמָשׁ חָטַף מִישֶׁהוּ אַחֵר חֶרֶב שְׁנִיָה – וְזוֹ שָׂרְטָה אֵת פִּרְקֵי אֶצְבְּעוֹתַי, שְׂרִיטָה שֶׁכִּמְעַט לֹא הִרְגַשְׁתִּי בָּה. זִנַקְתִּי מִבַּעַד לַדֶלֶת אֶל אוֹר-הַשֶׁמֶשׁ; מִישֶׁהוּ רָץ בְּעִקְבוֹתַי, סָמוּךְ מְאֹד אֵלַי. הַיְשֵׁר לְפָנַי דָלַק הָרוֹפֵא אַחֲרֵי תּוֹקְפוֹ בְּמוֹרַד הַגִבְעָה, הִפִּילוֹ עַל הַקַרְקַע וְשָׁלַח אוֹתוֹ לְנַפְשׁוֹ, כְּשֶׁהוּא נִגְרָר עַל צִדוֹ וְחֶתֶךְ גָדוֹל מְכַסֶה אֶת פָּנָיו.

“הַקִיפוּ אֶת הַבַּיִת, בַּחוּרִים! הַקִיפוּ אֶת הַבַּיִת!” צָעַק הַקְבַרְנִיט, וַאֲפִלוּ בְּתוֹךְ מְהוּמָה זוֹ הִצְלַחְתִּי לִקְלֹט שִׁנוּי כָּלְשֶׁהוּ בְּקוֹלוֹ.

בְּלֹא מַחֲשָׁבוֹת רַבּוֹת צִיַתִּי לַפְּקֻדָה, עָבַרְתִּי אֶת פִּנַת הַבַּיִת, כְּשֶׁחַרְבִּי מוּנֶפֶת מֵעַל לְרֹאשִׁי, וּלְאַחַר שְׁנִיָה עָמַדְתִּי פָּנִים אֶל פָּנִים מוּל אִיוֹב אֶנְדֶרְסוֹן, הוּא שָׁאַג בְּקוֹל אֵימִים, כְּשֶׁעֵינָיו הַלוֹהֲטוֹת מִזַעַם נוֹצְצוֹת לְאוֹר הַשֶׁמֶשׁ. לֹא הָיְתָה שָׁהוּת בְּיָדִי לְהִבָּהֵל מִפָּנָיו; אַךְ כְּדֵי לַחֲמֹק מִן הַמַכָּה נִתַּרְתִּי כְּהֶרֶף-עַיִן הַצִדָה, נָתַתִּי עַל הַחוֹל הָרַךְ וְהִתְגַלְגַלְתִּי בְּמוֹרַד הַמִדְרוֹן.

מִשֶׁפָּרַצְתִּי לָרִאשׁוֹנָה הַחוּצָה, כְּבָר הָיוּ הַמוֹרְדִים הָאֲחֵרִים שׁוֹטְפִים אֶת הַגְדֵרָה, כְּדֵי “לִגְמֹר” אִתָּנוּ. אֶחָד מֵהֶם, מִצְנֶפֶת אַדֻמָה לְרֹאשׁוֹ, טִפֵּס עַל הַחוֹמָה כְּשֶׁפִּגִיוֹנוֹ בֵּין שִׁנָיו, מִשֶׁקַמְתִּי כַּעֲבֹר רֶגַע עַל רַגְלַי מָצָאתִי, כִּי דָבָר לֹא נִשְׁתַּנָה בֵּינְתַיִם: אֲדֹם-הַמִצְנְפֶת נִמְצָא עֲדַיִן בִּמְרוֹמִי הַחוֹמָה, רַגְלוֹ הָאַחַת שְׁלוּחָה קָדִימָה וְרֹאשׁ חֲבֵרוֹ מְבַצְבֵּץ לְצִדוֹ, וּבְכָל-זֹאת, בְּאוֹתוֹ הֶרֶף-עַיִן נִסְתַּיִם הַקְרָב, כְּשֶׁהַנִצָחוֹן הוּא שֶׁלָנוּ.

אַבְרָהָם גְרֵי, שֶׁנִמְצָא סָמוּךְ מְאֹד מֵאֲחוֹרַי, שִׁסֵף אֶת הַהַגַאי עֲנָק-הַגוּף לִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיק לְהִתְאוֹשֵׁשׁ מִן הַמַכָּה שֶׁהֶחֱטִיא. שׁוֹדֵד אַחֵר נוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁהִתְקָרֵב אֶל אֶשְׁנָב-הֶיְרִי, וְעַתָּה שָׁכַב גוֹנֵחַ בְּיִסוּרִים, כְּשֶׁאֶקְדָחוֹ מַעֲלֶה עֲדַיִן עָשָׁן. מוֹרֵד שְׁלִישִׁי נָפַל בִּידֵי הַדוֹקְטוֹר. הַשוֹדֵד הָרְבִיעִי שֶׁחָדַר אֵל שֶׁטַח הַגְדֵרָה הִשְׁלִיךְ אֶת חַרְבּוֹ מִיָדָיו וְטִפֵּס הַחוּצָה בְּמְלֹא מְהִירוּת, אָחוּז אֵימַת-מָוֶת.

“אֵשׁ! אֵשׁ מִתּוֹךְ הַבַּיִת!” צָעַק ד"ר לִיבְסִי, “וְאַתֶּם, בַּחוּרִים, מַהֲרוּ לִתְפֹּס מַחֲסֶה.”

אֲבָל אִישׁ לֹא שָׂם לֵב לִדְבָרָיו, וְאַף יְרִיָה אַחַת לֹא נוֹרְתָה. אוֹתוֹ שׁוֹדֵד רְבִיעִי הִצְלִיחַ לָנוּס עַל נַפְשׁוֹ וְנֶעְלָם עִם חֲבֵרָיו בֵּינוֹת לָעֵצִים. מִקֵץ שָׁלשׁ שְׁנִיוֹת לֹא נוֹתַר בֶּחָצֵר אִישׁ מִבֵּין הַתּוֹקְפִים, זוּלַת חֲמֵשֶׁת הַנוֹפְלִים.

הָרוֹפֵא, גְרֵי וַאֲנִי נִכְנַסְנוּ בְּרִיצָה לְתוֹךְ הַבִּקְתָּה. חָשַׁשְׁנוּ פֶּן הַמוֹרְדִים שֶׁשָׂרְדוּ בַּחַיִים יָשׁוּבוּ לֶאֱחֹז בְּנֶשֶׁק, וְכִי הָאֵשׁ עֲלוּלָה לְהִתְחַדֵשׁ בְּכָל רֶגַע. הֶעָשָׁן שֶׁמִלֵא אֶת הַחֶדֶר הִתְפַּזֵר בִּמְעַט וְיָכֹלְתִּי לִרְאוֹת עַתָּה מָה הַמְחִיר שֶׁשִׁלַמְנוּ תְּמוּרַת נִצְחוֹנֵנוּ. הַנְטֶר שָׁכַב לְיַד אֶשְׁנַב-הַיֶרִי שֶׁלוֹ בְּלֹא רוּחַ-חַיִים. עַל-יָדוֹ שָׁכַב ג’וֹיְס דוּמָם, רֹאשׁוֹ שׁוֹתֵת דָם. בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר רָכַן הָאָצִיל מַעַל הַקְבַרְנִיט, שְׁנֵיהֶם חִוְרִים כְּסִיד.

“הַקַפִּיטַן נִפְצַע.” אָמַר טְרִילוֹנֵי.

“הֵם הִסְתַּלְקוּ?” שָׁאַל קַפִּיטַן סְמוֹלֶט.

“רַק אֵלֶה שֶׁיָכְלוּ,” הֵשִׁיב הָרוֹפֵא, “חֲמִשָּׁה מֵהֶם לֹא יִהְיוּ עוֹד מְסֻגָלִים לְהָרִים רֶגֶל.”

“חֲמִשָׁה שֶׁלָהֶם לְעֻמַת שְׁלֹשָׁה שֶׁלָנוּ,” הֵרִים הַקַפִּיטַן אֶת קוֹלוֹ, “זֶה לֹא רַע. נִשְׁאַרְנוּ אֵפוֹא עַכְשָׁו אַרְבָּעָה מוּל תִּשְׁעָה. זֶהוּ יִתְרוֹן בָּרוּר לְטוֹבָתֵנוּ. בַּהַתְחָלָה הָיִינוּ שִׁבְעָה מוּל תִּשְׁעָה-עָשָׂר, וְהָיָה זֶה בֶּאֱמֶת מַצָב בִּלְתִּי-נִסְבָּל.”³

22. אֲנִי מַתְחִיל בַּהַרְפַּתְקָה הַיַמִית שֶׁלִי

הַמוֹרְדִים לֹא חָזְרוּ עוֹד לִתְקֹף אוֹתָנוּ. הֵם “קִבְּלוּ אֶת הַמָנָה הַיוֹמִית שֶלָהֶם”, כְּדִבְרֵי הַקְבַרְנִיט, וְאָנוּ יָכֹלְנוּ לְטַפֵּל בִּפְצוּעֵינוּ וּלְהִתְכּוֹנֵן לַאֲרוּחַת-הָעֶרֶב. עַל אַף הַסַכָּנָה יָצָאנוּ הָאָצִיל וַאֲנִי לְבַשֵׁל אֶת הָאֲרוּחָה בֶּחָצֵר, אֲבָל גַם בְּעָמְדִי בַּחוּץ יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת אֶנְקוֹתֵיהֶם הָרָמוֹת שֶׁל הַפְּצוּעִים, שֶׁד"ר לִיבְסִי טִפֵּל בָּהֶם.

מִבֵּין שְׁמוֹנַת הַנִפְגָעִים, רַק שְׁלֹשָׁה נָשְׁמוּ עֲדַיִן – הַשׁוֹדֵד שֶׁנוֹרָה לְיַד אֶשְׁנָב-הַיֶרִי, הַנְטֶר וְקַפִּיטַן סְמוֹלֶט. מַצָבָם שֶׁל שְׁנֵי הָרִאשׁוֹנִים הָיָה נוֹאָשׁ; וְאָמְנָם, הַמוֹרֵד הוֹצִיא אֶת נִשְׁמָתוֹ מִתַּחַת לְאִזְמֵלוֹ שֶׁל הָרוֹפֵא, וְגַם הַנְטֶר– עַל אַף מַאֲמַצֵינוּ – לֹא חָזַר עוֹד לְאֵיתָנוֹ. הוּא שָׁכַב מִתְעַנֶה בְּיִסוּרָיו, נוֹשֵׁם בִּכְבֵדוּת, וּזְמַן-מָה לְאַחַר רֶדֶת הַלַיְלָה הוּא הֵשִׁיב אֶת נִשְׁמָתוֹ לְבוֹרְאוֹ.

גַם הַקְבַרְנִיט נִפְצַע, כָּאָמוּר, אַךְ פְּצָעָיו לֹא הָיוּ אֲנוּשִׁים. כַּדוּרוֹ שֶׁל אֶנְדֶרְסוֹן – שֶׁכֵּן, הָיָה זֶה אִיוֹב שֶׁיָרָה בּוֹ רִאשׁוֹן – שָׁבַר אֶת עֶצֶם-הַבְּרִיחַ שֶׁלֹו וְנָגַע נְגִיעָה קַלִילָה בָּרֵאָה; הַכַּדוּר הַשֵׁנִי פִּלַח שָׁרִיר בְּשׁוֹקוֹ. הָרוֹפֵא הִבְטִיחַ לוֹ כִּי יָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ, אַךְ בַּשָׁבוּעוֹת הַבָּאִים נֶאֱסַר עָלָיו לָלֶכֶת, אוֹ לְהָנִיעַ אֶת זְרוֹעוֹ, וְהוּא נִצְטַוָה לְהִמָנַע מִדִבּוּר מְיֻתָּר.

אֲשֶׁר לַפְּצִיעָה שֶׁלִי בְּפִרְקֵי הָאֶצְבָּעוֹת – הִיא לֹא הָיְתָה אֶלָא מֵעֵין עֲקִיצַת יַתּוּשׁ. ד"ר לִיבְסִי הִדְבִּיק עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית, וְכִבְּדַנִי בִּצְבִיטָה בָּאֹזֶן לְתוֹסֶפֶת.

לְאַחַר הָאֲרוּחָה הִתְיַשְׁבוּ הָאָצִיל וְהָרוֹפֵא עַל-יַד הַקְבַרְנִיט הַפָּצוּעַ וּפָתְחוּ בְּהִתְיָעֲצוּת; וּלְאַחַר שֶׁאָמְרוּ כָּל שֶׁהָיָה לָהֶם לוֹמַר, לָקַח ד"ר לִיבְסִי אֶת כּוֹבָעוֹ וְאֶת אֶקְדָחָיו, חָגַר אֶת חֲגוֹרָתוֹ וְאֶת חַרְבּוֹ, טָמַן בְּכִיסוֹ אֶת הַמַפָּה, וּלְאַחַר שֶׁתָּלָה גַם רוֹבֶה עַל כְּתֵפוֹ חָצָה אֶת הַגְדֵרָה לְצַד צָפוֹן וְצָעַד בִּמְהִירוּת לְעֵבֶר הָעֵצִים.

גְרֵי וַאֲנִי יָשַׁבְנוּ זֶה לְיַד זֶה בְּקָצֵהוּ הַמְרֻחָק שֶׁל הַחֶדֶר, כְּדֵי לְהִמָצֵא מִחוּץ לִטְוַח- שְׁמִיעָה שֶׁל הַמְשׂוֹחֲחִים. לְפֶתַע הוֹצִיא גְרֵי אֶת מִקְטַרְתּוֹ מִתּוֹךְ פִּיו וְשָׁכַח לְהַחֲזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ, כָּל-כָּךְ נִדְהַם מִן הַמַרְאֶה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינָיו.

“מַה זֶה, לְכָל הַשֵׁדִים,” אָמַר, “דוֹקְטוֹר לִיבְסִי הִשְׁתַּגֵעַ?”

“מַה פִּתְאֹם,” אָמַרְתִּי, “הוּא הָאַחֲרוֹן מִבֵּינֵינוּ שֶׁהָיִיתִי חוֹשֵׁב עָלָיו דָבָר כָּזֶה.”

“טוֹב, חָבֵר,” אָמַר גְרֵי, “אוּלַי הוּא לֹא מְשֻׁגָע. אֲבָל אִם לֹא הוּא – אָז תַּבִּיט עָלַי – אֲנִי הַמְשֻׁגָע.”

“הֵבַנְתִּי אוֹתְךָ,” עָנִיתִי, “אֲבָל לַדוֹקְטוֹר יֵשׁ רַעְיוֹן; וְאִם אֲנִי לֹא טוֹעֶה, הוּא הוֹלֵךְ עַכְשָׁו לִפְגשׁ אֶת בֶּן גַן.”

אַחַר-כָּךְ הִתְבָּרֵר כִּי צָדַקְתִּי; אֲבָל בֵּינָתַיִם – בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁל חֹם לוֹהֵט, שֶׁל שֶׁמֶשׁ- צָהֳרַיִם הַמַכָּה עַל הָרֹאשׁ, צָץ רַעְיוֹן חָדָשׁ בְּמֹחִי הַמְדַמְדֵם. הִתְחַלְתִּי מְקַנֵא בָּרוֹפֵא, הַצוֹעֵד עַתָּה בְּצִלָם הַצוֹנֵן שֶׁל הָעֵצִים, מַאֲזִין לְצִיוּץ הַצִפֳּרִים וְשׁוֹאֵף אֶל קִרְבּוֹ אֶת נִיחוֹחַ הָאֲרָנִים, בְּעוֹד אֲנִי יוֹשֵׁב נִצְלֶה בְּכִבְשָׁן זֶה, בְּגָדִי נִדְבָּקִים אֶל עוֹרִי הַצָמִיג, וּסְבִיבִי כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה דָם וְגוּפוֹת מֵתִים. תְּחוּשַׁת תִּעוּב נוֹרָאָה תָּקְפָה אוֹתִי, שֶׁהָיְתָה עַזָה לֹא פָּחוֹת מִתְּחוּשַׁת הַפַּחַד.

בְּכָל אוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁרָחַצְתִּי אֶת הַבִּקְתָּה וְהֵדַחְתִּי אֶת כְּלֵי הָאֲרוּחָה, הָלְכוּ רִגְשׁוֹת הַקִנְאָה וְהַתִּעוּב וְגָבְרוּ בִּי יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַד שֶׁלֹא יָכֹלְתִּי עוֹד לְהַחֲזִיק מַעֲמָד. לְבַסוֹף מִשֶׁעָמַדְתִּי לְיַד שַׂק-הַלֶחֶם, מִלֵאתִי אֶת כִּיסַי וְכוֹבָעִי בְּבִּיסְקְוִיטִים, וְגָמַרְתִּי אֹמֶר לַחֲמֹק מִן הַמָקוֹם הַזֶה.

הָיִיתִי שׁוֹטֶה, אִם תִּרְצוּ, וּלְלֹא סָפֵק עָמַדְתִּי לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה נִמְהָר וַחֲסַר תְּבוּנָה; אֲבָל גָמַרְתִּי אֹמֶר לַעֲשׂוֹתוֹ וִיהִי מָה. בִּיסְקְוִיטִים אֵלֶה, שֶׁלָקַחְתִּי עִמָדִי, יַצִילוּ אוֹתִי מֵרָעָב, וְזוּג הָאֶקְדָחִים הַטְעוּנִים שֶׁנָטַלְתִּי אַחַר-כָּךְ יָגֵנוּ עָלַי מִפְּנֵי אוֹיְבִים וְסַכָּנוֹת.

הַתָּכְנִית שֶׁנִטְוְתָה בְּמֹחִי לֹא הָיְתָה רָעָה כְּלָל וְעִקָר. אֵרֵד אֶל רְצוּעַת-הַחוֹל הַגוֹבֶלֶת עִם הַמַעֲגָן, אֶגַשׁ אֶל הַסֶלַע הַלָבָן וְאֶרְאֶה אִם סִירָתוֹ שֶׁל בֶּן גַן נִמְצֵאת שָׁם. גַם עַתָּה מַאֲמִין אֲנִי שֶׁהָיָה זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁרָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ; אַךְ כֵּיוָן שֶׁיָדַעְתִּי, כִּי אֵין לִי כָּל סִכּוּי לָצֵאת בִּרְשׁוּת, גָמַרְתִּי אֹמֶר לַחֲמֹק בַּחֲשַׁאי וּבְלֹא רְשׁוּת. נָכוֹן, הָיָה זֶה מַעֲשֶׂה רַע וְנִמְהָר, אַךְ הֲרֵי הָיִיתִי רַק נַעַר וְהֶחְלַטְתִּי, שֶׁדָבָר לֹא יַעֲצֹר בַּעֲדִי מִלָצֵאת לַדֶרֶךְ.

לְבַסוֹף הִגִיעָה שְׁעַת הַכּשֶׁר. הָאָצִיל וּגְרֵי רָכְנוּ מֵעַל הַקְבַרְנִיט וְהֶחֱלִיפוּ אֶת תַּחְבָּשְׁתּוֹ, וְהַחוּץ הָיָה נָקִי מֵאֲנָשִׁים וְאָז חָמַקְתִּי חֶרֶשׁ מִתּוֹךְ הַבִּקְתָּה, עָלִיתִי בִּמְהִירוּת עַל הַחוֹמָה, וּבְטֶרֶם הִסְפִּיק מִי מֵהֶם לְהַבְחִין בְּהֵעָדְרִי – וּכְבָר נִמְצֵאתִי מִחוּץ לִטְוָח קְרִיאוֹתֵיהֶם שֶׁל חֲבֵרַי.

הָיְתָה זוֹ הִסְתַּלְקוּתִי הַשְׁנִיָה, וְאֵין סָפֵק – גְרוּעָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הָרִאשׁוֹנָה. שֶׁהֲרֵי עַתָּה הוֹתַרְתִּי מֵאֲחוֹרַי שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּרִיאִים בִּלְבַד לִשְׁמֹר עַל הַבַּיִת; אַךְ כְּפִי שֶׁתִּלְמְדוּ מִן הַפְּרָקִים הַבָּאִים, סִיְעָה גַם הִתְחַמְקוּתִי זוֹ לְהַצָלָתֵנוּ וּלְנִצְחוֹנֵנוּ.

פָּנִיתִי הַיְשֵׁר לְעֵבֶר חוֹפוֹ הַמִזְרָחִי שֶׁל הָאִי, כְּדֵי לַחֲמֹק מֵעַיִן צוֹפִיָה לְעֶבְרִי מִכִּווּן הַמַעֲגָן. שְׁעַת הַצָהֳרַיִם עָבְרָה מִכְּבָר, אַךְ הַשֶׁמֶשׁ הוֹסִיפָה לְהָטִיל אֶת לַהֲטָהּ עַל הָאִי. עָשִׂיתִי אֶת דַרְכִּי בֵּין הָעֵצִים גְבוֹהֵי הַקוֹמָה, אָפוּף בִּשְׁאוֹנָם שֶׁל גַלֵי הַיָם; רַחֲשָׁם שֶׁל עָלִים וַעֲנָפִים מִתְנוֹעֲעִים גִלָה לִי כִּי רוּחַ-הַיָם הוֹלֶכֶת וּמִתְחַזֶקֶת; וְאָמְנָם, עַד מְהֵרָה יָרְדָה עָלַי רוּחַ-פְּרָצִים צוֹנֶנֶת. עוֹד צְעָדִים אֲחָדִים, וּכְבָר הִגַעְתִּי אֶל שׁוּלֶיהָ שֶׁל הַחֻרְשָׁה וְרָאִיתִי מוּלִי אֶת הַיָם שָׂרוּעַ כָּחֹל וְנוֹצֵץ בַּשֶׁמֶשׁ, כְּשֶׁהַגַלִים לוֹחֲכִים אֶת חוֹפוֹ בְּקֶצֶף לְבַנְבַּן.

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי יָם שָׁקֵט מִסָבִיב לְאִי הַמַטְמוֹן. גַם כַּאֲשֶׁר יָקְדָה הַשֶׁמֶשׁ מֵעַל לָרֹאשׁ, וְהָאֲוִיר קָפָא לְלֹא מַשָׁב קָלִיל, וְחֶלְקַת הַמַיִם נָחָה כְּחֻלָה וַחֲלָקָה – תָּמִיד הָיוּ גַלִים גְדוֹלִים מִתְגַלְגְלִים לְאֹרֶךְ הַחוֹף וּמַשְׁמִיעִים יוֹמָם וָלַיְלָה אֶת נַהֲמָם. אֵין גַם מָקוֹם אֶחָד עַל אִי הַמַטְמוֹן, לְדַעְתִּי, אֲשֶׁר בּוֹ לֹא יִשָׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל הַיָם.

פָּסַעְתִּי בְּצַעַד קַל וְעַלִיז לְאֹרֶךְ הַחוֹף, עַד שְׁמָצָאתִי כִּי הִדְרַמְתִּי דַיִי, וְאָז זָחַלְתִּי אֶל תּוֹךְ סְבַךְ שֶׁל עֵצִים וְהִתְחַלְתִּי נָע בִּזְהִירוּת אֶל קַו פָּרָשַׁת-הַמַיִם.

מֵאֲחוֹרַי הִשְׂתָּרֵע הַיָם, וּמוּלִי נִמְצָא הַמַעֲגָן. רוּחַ-הַיָם הָעַזָה הָלְכָה וְנֶחְלְשָׁה, וְאֶת מְקוֹמָהּ תָּפְסוּ עַנְנֵי עֲרָפֶל גְדוֹלִים וּבְהִירִים, שֶׁעָלוּ מִדָרוֹם וּמִדְרוֹם-מִזְרָח. הַמַעֲגָן הִשְׂתָּרֵע בְּסִתְרוֹ שֶׁל אִי-הַשְׁלָדִים דוּמָם וְחָלָק, כְּפִי שֶׁמְצָאנוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁנִכְנַסְנוּ אֵלָיו, וּבָבוּאָתָהּ שֶׁל הַ“הִסְפָּנִיוֹלָה” נִשְׁקְפָה בְּמֵימָיו בִּשְׁלֵמוּתָהּ, מִן הַשְׁדְרִית וְעַד דֶגֶל-הַשׁוֹדְדִים הַמִתְנוֹסֵס בְּרֹאשׁ הַתֹּרֶן.

סָמוּךְ לַחוֹף הִתְנוֹדְדָה אַחַת הַסִירוֹת, כְּשֶׁסִילְבֶר נִצָב לְיַד חַרְטוֹמָהּ – אוֹתוֹ יָכֹלְתִּי תָּמִיד לְהַכִּיר – בְּעוֹד שְׁנַיִם מִמֵרֵעָיו נִשְׁעֲנוּ מֵעַל דָפְנוֹתֶיהָ; אֶחָד מֵהֶם חָבַשׁ מִצְנֶפֶת אֲדָמָה לְראשׁוֹ, הוּא הוּא אִישׁ-הַדָמִים שֶׁרְאִיתִיו מְטַפֵּס עַל הַחוֹמָה. הֵם שׂוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶם תּוֹךְ רַעֲמֵי צְחוֹק, אַךְ בְּשֶׁל הַמֶרְחָק הָרַב לֹא הִצְלַחְתִּי לִקְלֹט גַם מִלָה אַחַת מִדִבְרֵיהֶם. פִּתְאֹם הִכְּתָה עַל אָזְנַי צְוָחָה נוֹרָאָה וּמַקְפִּיאָה, שֶׁהֶעֱבִירָה בִּי צְמַרְמֹרֶת, אַךְ בִּמְהֵרָה הֲבִינוֹתִי כִּי הָיָה זֶה קוֹלוֹ שֶׁל קַפִּיטַן פְלִינְט; וְאָמְנָם, מִשֶׁהִתְבּוֹנַנְתִּי הֵיטֵב הִבְחַנְתִּי בַּתֻּכִּי בְּהִיר-הַנוֹצוֹת, שֶׁנִצְמַד אֶל זְרוֹעוֹ שֶׁל אֲדוֹנָיו. לְאַחַר רֶגַע פָּנְתָה הַסִירָה לְעֵבֶר הַחוֹף, וַאֲדֹם-הַמִצְנֶפֶת יָרַד עִם חֲבֵרוֹ אֶל חִפַּת הַתָּא.

אַט-אַט יָרְדָה הַשֶׁמֶשׁ וְשָׁקְעָה מֵאֲחוֹרֵי גִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת, הָעֲרָפֶל הִתְעַבָּה בִּמְהִירוּת וְאַפְלוּלִית פָּשְׁטָה בֶּחָלָל. הֲבִינוֹתִי כִּי אַל לִי לְאַבֵּד עוֹד זְמַן, אִם רְצוֹנִי לִמְצֹא עוֹד הַיוֹם אֶת הַסִירָה.

הִבְחַנְתִּי הֵיטֵב בַּסֶלַע הַלָבָן, שֶׁהִתְרוֹמֵם מֵעַל הַשִׂיחִים; אַךְ הוּא נִמְצָא בְּמֶרְחַק מַחֲצִית הַקִילוֹמֶטֶר מִמֶנִי, וְעָבְרָה עֵת רַבָּה עַד שֶׁהִצְלַחְתִּי לְהַגִיעַ אֵלָיו בִּזְחִילָה אִטִית וּדְמוּמָה בְּתוֹךְ הַסְבַךְ. הַלַיְלָה יָרַד כִּמְעַט בְּשָׁעָה שֶׁהִנַחְתִּי אֶת כַּף-יָדִי עַל צַלְעוֹ הַמְחֻסְפֶּסֶת. בְּסָמוּךְ מְאֹד לְרַגְלָיו הִבְחַנְתִּי בִּמְעָרָה זְעִירָה, רְפוּדָה אַדְמַת כָּבוּל יְרֻקָה, שֶׁהֻסְתְּרָה עַל-יְדֵי עִשְׂבֵי-פֶּרֶא סְבוּכִים, אֲשֶׁר הִגִיעוּ עַד לְגֹבַהּ בִּרְכַּי. בְּמֶרְכָּזוֹ שֶׁל מַכְתֵּשׁ זֶה גִלִיתִי – כֵּן כֵּן – אֹהֵל קָטָן עָשׂוּי עוֹרוֹת עִזִים, שֶׁהִזְכִּיר לִי אֶת אָהֳלֵי הַצוֹעֲנִים אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּמְקוֹם הֻלַדְתִּי.

יָרַדְתִּי אֶל הַמְעָרָה, הֵרַמְתִּי אֶחָד מִשׁוּלֵי הָאֹהֶל וּמָצָאתִי אֶת הַסִירָה, מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל בֶּן גַן לְהִתְפָּאֵר: מֵעֵין מִסְגֶרֶת-עֵץ מְגֻשֶׁמֶת, שֶׁעוֹרוֹת עִזִים נִמְתְּחוּ עָלֶיהָ, הַשְׁעָרוֹת כְּלַפִּי פְּנִים. כְּלִי-הַשַׁיִט הָיָה קָטָן בְּיוֹתֵר אֲפִלוּ בִּשְׁבִיל נַעַר כָּמוֹנִי, וְקָשֶׁה הָיָה לִי לְתָאֵר בְּדִמְיוֹנִי כִּי אָדָם מִבֻגָר עָשׂוּי לָשׁוּט בָּהּ. מוֹשָׁב אֶחָד בִּלְבַד נִמְצָא בָּהּ, נָמוּךְ עַד מְאֹד, סָמוֹךְ אֶחָד נִמְצָא בִּלְחִי הַחַרְטוֹם וְדוּ-מָשׁוֹט לַחֲתִירָה.

אִם רְאִיתֶם מִימֵיכֶם סִירַת-נְצָרִים, שֶׁהַבְּרֵיטוֹנִים הַקַדְמוֹנִים נָהַגוּ לִבְנוֹת לְעַצְמָם, כִּי אָז אֹמַר כִּי סִירָתוֹ זוֹ שֶׁל בֶּן גַן דָמְתָה לְסִירַת-הַנְצָרִים הָרִאשׁוֹנָה וְהַגְרוּעָה בְּיוֹתֵר שֶׁנִבְנְתָה אֵי פַּעַם בִּידֵי אָדָם. אַךְ הָיְתָה לָהּ מַעֲלָה נִכְבָּדָה אַחַת –הִיא הָיְתָה קַלָה בְּיוֹתֵר וְנוֹחָה עַד מְאֹד לְטִלְטוּל.

עַתָּה, לְאַחַר שֶׁמָצָאתִי אֶת הַסִירָה, וַדַאי תַּחְשְׁבוּ כִּי אָמַרְתִּי דַי בְּכָךְ; אַךְ בֵּינָתַיִם עָלָה רַעְיוֹן נוֹסָף בְּמֹחִי, וְהוּא כָּל-כָּךְ שָׁבָה אֶת לִבִּי עַד שֶׁהֶחְלַטְתִּי לְבַצְעוֹ וִיהִי מָה. גָמַרְתִּי אֹמֶר לְהִתְקָרֵב אֶל הַ“הִסְפָּנִיוֹלָה” בְּחָסוּת הָאֲפֵלָה וּלְנַתֵּק אוֹתָהּ מֵעֲגִינָתָהּ, לְמַעַן תִּתְקָרֵב אֶל הַחוֹף. סָבַרְתִּי כִּי לְאַחַר מַפֶּלֶת הַבֹּקֶר יְבַקְשׁוּ הַשׁוֹדְדִים לְהַעֲלוֹת עֹגֶן וּלְהַפְלִיג אֶל לֶב-יָם וְהֶחְלַטְתִּי לַהֲנִיאָם מִלְבַצֵעַ אֶת זְמָמָם זֶה. הֶאֱמַנְתִּי, כִּי בִּמְעַט אֹמֶץ-לֵב וְהֶעָזָה אַצְלִיחַ לְבַצֵעַ דָבָר זֶה.

הִתְיַשַׁבְתִּי לְהַמְתִּין עַד שֶׁהָאֲפֵלָה תִּתְעַבֶּה, וּבֵינָתַיִם הֵיטַבְתִּי אֶת לִבִּי בַּאֲרוּחָה שֶׁל בִּיסְקְוִיטִים. הָיָה זֶה לַיְלָה מֵאֵין כָּמוֹהוּ לִמְשִׂימָה אֲשֶׁר כָּזֹאת. הָעֲרָפֶל כִּסָה אֶת הַשָׁמַיִם, וּלְאַחַר שֶׁקַרְנֵי-הָאוֹר הָאַחֲרוֹנוֹת כָּבוּ, עָטְפָה אַדֶרֶת שְׁחוֹרָה מִשְׁחוֹר אֶת אִי-הַמַטְמוֹן. וּבְשָׁעָה שֶׁהִכְתַּפְתִּי אֶת הַסִירוֹנֶת עַל כְּתֵפִי וְהִתְחַלְתִּי עוֹשֶׁה אֶת דַרְכִּי מִן הַסֶלַע אֶל הַחוֹף, הִבְהֲבוּ שְׁתֵּי נְקֻדוֹת בִּלְבַד מִסְבִיבִי. הַנְקֻדָה הָאַחַת הָיְתָה מְדוּרָה עַל הַחוֹף, אֲשֶׁר סְבִיבָהּ רָבְצוּ שׁוֹדְדֵי-הַיָם הַנִגָפִים וַהֲלוּמֵי הַיַיִן. הַנְקֻדָה הַשְׁנִיָה – כֶּתֶם אוֹר זָעִיר בָּאֲפֵלָה – בָּאָה מִכִּווּן הָאֲנִיָה, שֶׁלְחִי-הַחַרְטוֹם שֶׁלָהּ פָּנָה עַתָּה לְעֶבְרִי. הָאוֹר הַיָחִיד שֶׁדָלַק בָּהּ הִבְהֵב מִתּוֹךְ תָּא-הַקְבַרְנִיט, וְאוֹתָהּ נְקֻדָה שֶׁרָאִיתִי לֹא הָיְתָה אֶלָא הִשְׁתַּבְּרוּת הַקַרְנַיִם, שֶׁבָּקְעוּ מֵחַלוֹן-הַתָּא וְנִגְחוּ אֶת עֲנַן-הָעֲרָפֶל.

הַשֶׁפֶל נִמְצָא עֲדַיִן בְּעִצוּמוֹ, וַאֲנִי נֶאֱלַצְתִּי לְבוֹסֵס זְמַן רַב בְּתוֹךְ חוֹל בֻּצָנִי, כְּשֶׁכַּפּוֹת-רַגְלַי שׁוֹקְעוֹת עַד מֵעַל לַקַרְסֹל. לְבַסוֹף הַגַעְתִּי אֶל קַו הַמַיִם הַנְסוֹגִים, וּלְאַחַר אֵי אֵלֶה צְעָדִים מְהִירִים נוֹסָפִים הוֹרַדְתִּי אֶת הַסִירָה – סִירָתִי – אֶל חֶלְקַת הַמַיִם.

23. שֵׁפֶל וְגֵאוּת

סִירַת-הַנְצָרִים נִתְגַלְתָה בִּמְהֵרָה כִּכְלִי-שַׁיִט בָּטוּחַ לְשַׁיָט בְּגָבְהִי וּבְמִשְׁקָלִי, בִּהְיוֹתָה צָפָה בְּנָקֵל וְנוֹחָה לַחֲתִירָה; אַךְ עִם זֹאת הִיא נִתְגַלְתָה גַם כִּכְלִי-שַׁיִט סָרְבָן וְרַב-תַּעֲלוּלִים בְּיוֹתֵר. נְהַג כַּאֲשֶׁר תִּנְהַג – הִיא תָּמִיד תִּטֶה עַל צִדָהּ, תִּשְׁתַּהֶה בַּדֶרֶךְ, תְּבַטֵל אֶת זְמַנְךָ, וְהַתִּמְרוֹן שֶׁאָהֲבָה יוֹתֵר מִכֹּל הָיָה – סִחְרוּר סְבִיב עַצְמָהּ. אֲפִלוּ בֵּן גַן עַצְמוֹ הוֹדָה, “שֶׁקָשֶׁה מְאֹד לְטַפֵּל בָּהּ אִם לֹא מַכִּירִים אוֹתָהּ”.

וַאֲנִי אָמְנָם לֹא הִכַּרְתִּי אוֹתָהּ. הִיא פָּנְתָה לְכָל כִּווּן שֶׁהוּא – מִלְבַד הַכִּווּן שֶׁרָצִיתִי בּוֹ. מַרְבִּית הַזְמַן הִפְנְתָה אֶת צַלְעוֹתֶיהָ לְעֵבֶר הָאֳנִיָה, וְאֵין סָפֵק, שֶׁלֹא הָיִיתִי זוֹכֶה לְעוֹלָם לְהַגִיעַ אֶל הַ“הִסְפָּנִיוֹלָה” בְּלֹא סִיוּעָם שֶׁל זִרְמֵי הַשֵׁפֶל. לְמַזָלִי הָיָה הַשֵׁפֶל מְטַלְטֵל אוֹתִי בַּכִּווּן הָרָצוּי – וּמוּל עֵינַי הָלְכָה וְנִתְבַּלְטָה צְלָלִיתָהּ שֶׁל הָאֳנִיָה הַגְדוֹלָה. תְּחִלָה הִיא נִרְאֲתָה כְּמִין גוּשׁ גָדוֹל וְשָׁחוֹר מִשְׁחוֹר; אַחַר-כָּךְ הִתְחַלְתִּי מַבְחִין בְּשִׂרְטוּטֵי גוּפָהּ, וּבָרֶגַע הַבָּא (שֶׁכֵּן כְּכָל שֶׁהִרְחַקְתִּי לָשׁוּט הָלַךְ הַזֶרֶם וְנִתְחַזֵק) כְּבָר נִמְצֵאתִי לְצַד כֶּבֶל-הָעֹגֶן שֶׁלָהּ וּבָלַמְתִּי אֶת שִׁיוּטִי,

הַכֶּבֶל הָיָה מָתוּחַ כְּמֵיתָר שֶׁל קֶשֶׁת. סָבִיב סָבִיב לָאֲנִיָה הָמָה הַזֶרֶם הַגוֹאֶה וְסָאַן כְּנַחַל הַיוֹרֵד מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל הַר. תְּנוּפָה אַחַת בְּאוֹלַר-הַמַלָחִים שֶׁלִי – וְהַ“הִסְפָּנִיוֹלָה” תִּסָחֵף בַּשֵׁפֶל לְעֵבֶר הַחוֹף.

עַד כָּאן הַכֹּל טוֹב וְיָפֶה. אַךְ לְפֶתַע פִּתְאֹם עָלָה בְּזִכְרוֹנִי, כִּי כֶּבֶל מָתוּחַ, הַנֶחְתָּךְ בְּפִתְאֹמִיוּת, מְסֻכָּן יוֹתֵר מִסוּס בַּעֲטָנִי. אֵין סָפֵק, כִּי אִלוּ נֶחְפַזְתִּי לְנַתֵּק אֶת הַכֶּבֶל הָיִינוּ שְׁנֵינוּ – סִירַת-הַנְצָרִים וַאֲנִי – מוּעָפִים הַרְחֵק אֶל מִחוּץ לַמַיִם. הִרְהוּר זֶה הִקְפִּיא אֶת תְּנוּעוֹתַי, וְאִלְמָלֵא שִׂחֵק לִי שׁוּב מַזָלִי, וְדַאי הָיִיתִי נוֹטֵשׁ אֶת תָּכְנִיתִי. הַמַשָׁבִים הַקַלִים, שֶׁהִגִיעוּ מִדְרוֹם-מִזְרָח, הִתְחִילוּ מְשַׁנִים עַתָּה אֶת כִּווּנָם לִדְרוֹם-מַעֲרָב. וּבְעוֹד אֲנִי שׁוֹקֵל בְּדַעְתִּי מַה לַעֲשׂוֹת, תָּקַף הַמַשָׁב אֶת הָאֲנִיָה וְטִלְטַל אוֹתָהּ לְתוֹךְ הַזֶרֶם. שִׂמְחַת פֶּתַע הֵצִיפָה אוֹתִי, כִּי הִנֵה הִרְגַשְׁתִּי כֵּיצַד הַכֶּבֶל הַמָתוּחַ מִתְרוֹפֵף בְּכַף-יָדִי.

זֶה הָרֶגַע! - אָמַרְתִּי אֶל לִבִּי. הוֹצֵאתִי אֶת הָאוֹלָר מִכִּיסִי, פָּתַחְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁנַי וְהִתְחַלְתִּי חוֹתֵךְ גְדִיל אַחֲרֵי גְדִיל, עַד שֶׁלְבַסוֹף נוֹתְרוּ שְׁנֵי גְדִילִים בִּלְבַד הַמַצְמִידִים אֶת הָאֲנִיָה אֶל הָעֹגֶן. עַתָּה דָמַמְתִּי לְרֶגַע, מְצַפֶּה לִשְׁעַת הַכּשֶׁר לַחְתֹּךְ גַם אֶת שְׁנֵי אֵלֶה, מִשֶׁתִּתְרוֹפֵף מְתִיחָתָם.

כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה הִגִיעוּ לְאָזְנֵי קוֹלוֹת רָמִים מִן הַתָּא; אַךְ, לְמַעַן הָאֱמֶת, מֹחִי הָיָה נָתוּן לְעִנְיָנִים שׁוֹנִים בְּתַכְלִית מִשֶׁאֶפָּנֶה לְהַאֲזִין לָהֶם. אַךְ עַתָּה, מִשֶׁלֹא הָיָה לִי דָבָר אַחֵר לַעֲשׂוֹת הִתְחַלְתִּי מַטֶה אֹזֶן.

תְּחִלָה הִכַּרְתִּי אֶת קוֹלוֹ שֶׁל הַהַגַאי, יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס; הַקוֹל הַשֵׁנִי הָיָה, לְלֹא סָפֵק, קוֹלוֹ שֶׁל מְיֻדָעִי אֲדֹם-הַמִצְנֶפֶת. שְׁנֵיהֶם הָיוּ מְבֻסָמִים עַד מְאֹד, אַךְ עֲדַיִן הוֹסִיפוּ לִלְגֹם; שֶׁכֵּן, בְּעוֹד אֲנִי מַאֲזִין, פָּתַח אֶחָד מֵהֶם אֶת חַלוֹן-הַתָּא וְהֵטִיל בְּצַעֲקַת שִׁכּוֹרִים בַּקְבּוּק רֵיק אֶל הַיָם. אַךְ צֶמֶד-חֶמֶד זֶה לֹא הָיָה רַק מְבֻסָם בִּלְבַד, אֶלָא גַם תְּקוּף-חֵמָה. גִדוּפִים הִתְעוֹפְפוּ בֶּחָלָל כְּסַלְעִי בָּרָד, מְלֻוִים בַּחֲבָטוֹת עֲמוּמוֹת. לְרֶגַע נִדְמֶה הָיָה כִּי הַזַעַם חוֹלֵף וְהַקוֹלוֹת נִרְגָעִים, עַד שֶׁפִּתְאֹם הִתְלַהֲטוּ הַיְצָרִים מֵחָדָשׁ וְהַהִתְכַּתְּשׁוּת נִתְחַדְשָׁה בְּיֶתֶר עֹז.

מִן הַחוֹף הִבְהֲבָה הַמְדוּרָה הַגְדוֹלָה, שֶׁבָּעֲרָה בֵּין הָעֵצִים. מִישֶׁהוּ פָּצַח בְּזֶמֶר –פִּזְמוֹן-מַלָחִים נוֹשָׁן וּמִתְמַשֵׁךְ, שֶׁכָּל אֶחָד מֵחֲרוּזָיו מִסְתַּיֵם בְּסִלְסוּל רוֹטֵט; נִדְמֶה הָיָה שֶׁלֹא יִהְיֶה סוֹף לְמִזְמוֹר זֶה, אֶלָא אִם כֵּן תִּפָּקַע סַבְלָנוּתוֹ שֶׁל הַמְזַמֵר. לֹא פַּעַם שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ בְּעֵת הַהַפְלָגָה וּמִלוֹתָיו מְהַדְהֲדוֹת עֲדַיִן בְּזִכְרוֹנִי:

יָרְדוּ אֶל הַיָם אַרְבָּעִים מַלָחִים אַךְ רַק אֶחָד מִכֻּלָם נִשְׁאַר בַּחַיִים…

הִרְהַרְתִּי בְּלִבִּי כִּי מִזְמוֹר נוּגֶה זֶה תָּאַם אֶת מַצַב-רוּחָהּ שֶׁל כְּנוּפְיַת שׁוֹדְדִים זוֹ, שְׁסָפְגָה אוֹתוֹ בֹּקֶר מַהֲלֻמָה קָשָׁה כָּל-כָּךְ; עִם זֹאת, לֹא הָיָה סָפֵק בְּלִבִּי כִּי פִּירָטִים אֵלֶה הֵם אֲנָשִׁים אַכְזָרִים, מַמָשׁ כַּיָם שֶׁהִפְלִיגוּ עַל גַלָיו.

סוֹף סוֹף נֵעוֹר מַשֵַׁב-הָרוּחַ הָאַחֲרוֹן. הָאֲנִיָה הִתְנוֹדְדָה אָנֶה וָאָנָה וְקָרְבָה אֵלַי מְעַט בָּאֲפֵלָה. הִרְגַשְׁתִּי שׁוּב כֵּיצַד הַכֶּבֶל מִתְרוֹפֵף מִמְתִיחָתוֹ, וּבִתְנוּפָה חֲזָקָה נִתַּקְתִּי אֶת גְדִילָיו הָאַחֲרוֹנִים.

הָרוּחַ כִּמְעַט וְלֹא הֵנִיעָה אֶת סִירָתִי, וְתוֹךְ כְּדֵי חִתּוּךְ נִסְחַפְתִּי לְעֻמַת דָפְנוֹתֶיהָ שֶׁל הַ“הִסְפָּנִיוֹלָה”. בְּאוֹתוֹ רֶגַע מַמָשׁ הִתְחִילָה הָאֲנִיָה נָעָה וּמִסְתּוֹבֶבֶת אַט אַט מִסָבִיב לְעַצְמָהּ, בְּפַלְחָהּ אֶת הַזֶרֶם לְרָחְבּוֹ.

נִתְמַלֵאתִי אֵימַת מָוֶת, שֶׁכֵּן הָיִיתִי בָּטוּחַ כִּי אֲנִי יוֹרֵד עַתָּה לַמְצוּלוֹת. שׁוּב וְשׁוּב קָרְבָה סִירַת-הַנְצָרִים אֶל שְׁכֶנְתָּהּ הַמְאַיֶמֶת, וְעַל אַף כָּל מַאֲמַצַי לֹא הִצְלַחְתִּי לְהַרְחִיק עַצְמִי מִמֶנָה. וְאָז, בְּעוֹד יָדַי מְנַסוֹת לַהֲדֹף עַצְמָן מִן הַדֹפֶן הַמַשְׁחִיר, הֵן נִתְקְלוּ פִּתְאֹם בְּחֶבֶל דַק, שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל מִן הַסִפּוּן וְהִתְנוֹדֵד לְעֻמַת הַדֹפֶן. פָּשַׁטְתִּי יָד מְהִירָה וְתָפַסְתִּי בּוֹ.

לא אוּכַל לְהַסְבִּיר מַדוּעַ עָשִׂיתִי זֹאת. תְּחִלָה הָיָה זֶה דַחַף נֶעְלָם; אַךְ לְאַחַר שֶׁהַחֶבֶל נִמְצָא בְּיָדִי וּמָצָאתִי כִּי הוּא חָזָק וְאֵיתָן, הִתְחִילָה הַסַקְרָנוּת כּוֹבֶשֶׁת אוֹתִי וְהֶחְלַטְתִּי לְשַׁגֵר הֲצָצָה אַחַת מִבַּעַד לְחַלוֹן-הַתָּא. כַּפּוֹת-יָדַי הִתְחִילוּ עוֹלוֹת וּמְטַפְּסוֹת בַּחֶבֶל, וּמִשֶׁשִׁעַרְתִּי כִּי אֲנִי קָרוֹב אֶל מַטְרָתִי, הִתְרוֹמַמְתִּי בִּתְנוּפָה אֶל מַחֲצִית גֹבַהּ קוֹמָתִי וְעֵינֵי חָלְשׁוּ עַל גַגוֹ וְחֵלֶק מֵחֲלָלוֹ שֶׁל הַתָּא.

אוֹתָהּ עֵת הוֹסִיפוּ הָאֳנִיָה וּבַת-לִוְיָתָהּ הַזְעִירָה לְהַחֲלִיק בִּמְהִירוּת נְאוֹתָהּ עַל פְּנֵי הַמַיִם. הִנֵה עָבַרְנוּ כְּבָר עַל פְּנֵי הַמְדוּרָה שֶׁעַל הַחוֹף. הָאֲנִיָה “דִבְּרָה בְּקוֹל רָם”, כְּמַאֲמַר הַמַלָחִים, כְּשֶׁהִיא מְצִיפָה אֶת רִבְבוֹת בְּנֵי-הַגַלִים בְּנֶתֶז בִּלְתִּי פּוֹסֵק. עַד שֶׁלֹא שָׁלַחְתִּי אֶת עֵינַי אֶל חַלוֹן-הַתָּא לא יָכֹלְתִּי לְהָבִין מַדוּעַ הַשׁוֹמְרִים לֹא הִבְחִינוּ בַּסַכָּנָה הַמִתְרַגֶשֶׁת עֲלֵיהֶם; אוּלָם הֲצָצָה חֲטוּפָה אַחַת הִסְפִּיקָה לִי. רָאִיתִי אֶת הֶנְדְס וְאֶת חֲבֵרוֹ נְתוּנִים בְּמַאֲבָק עַז וְשׁוֹצֵף, כְּשֶׁיָדוֹ שֶׁל הָאֶחָד לֹופֶתֶת אֶת גְרוֹן יְרִיבוֹ.

חָזַרְתִּי וְצָנַחְתִּי אֶל הַסִירָה. תְּחִלָה לֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת דָבָר, מִלְבַד אוֹתָם פָּנִים סְמוּקִים וְזוֹעֲמִים, הָעוֹלִים וְיוֹרְדִים לְאוֹרָה שֶׁל הָעֲשָׁשִׁית. עָצַמְתִּי בְּכֹחַ אֶת עֵינַי, כְּדִי לְגָרְשָׁם מִמֶנִי וּלְהַסְכִּין שׁוּב לָאֲפֵלָה הַמַקִיפָה אוֹתִי. אוֹתוֹ רֶגַע הִגִיעַ מִזְמוֹר- הַמַלָחִים הָאֵינְסוֹפִי לְסִיוּמוֹ הַטוֹב וְהַחֲבוּרָה שֶׁמִסָבִיב לַמְדוּרָה פָּצְחָה יַחַד בְּשִׁיר- הַמַקְהֵלָה, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי פְּעָמִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ:

תְּרֵיסַר גְבָרִים עַל אֲרוֹן-הַמֵת,

יוֹ הוֹ הוֹ וּבַקְבּוּק מָלֵא רוּם.

שְׁתוּ וְהַפְלִיגוּ אֶל עוֹלַם הָאֶמֶת

– יוֹ הוֹ הוֹ וּבַקְבּוּק שֶׁל רוּם…

עוֹדֶנִי מְהַרְהֵר עַל גוֹרָלָם שֶׁל אוֹתָם שׁוֹדְדֵי-יָם שְׁתוּיִים, וּפִתְאֹם הֶחֱרִידָה אוֹתִי תְּנוּדָה פִּתְאֹמִית שֶׁל סִירָתִי, שֶׁפָּנְתָה בְּסִבּוּב חַד וְהִתְחִילָה מְשַׁנָה כִּווּן. מְהִירוּת שִׁיוּטָהּ הָלְכָה וְגָבְרָה בְּצוּרָה מוּזָרָה. בִּן-רֶגַע פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי וּמָצָאתִי עַצְמִי מֻקָף גַלִילִים זְעִירִים, שֶׁרָעֲדוּ וְנָצְצוּ, כְּאִלוּ זַרְחָן נִבְזַק עֲלֵיהֶם. הַ“הִסְפָּנִיוֹלָה” עַצְמָהּ, בְּמֶרְחַק-מָה מִמֶנִי, נִרְאֲתָה גַם הִיא כִּמְגַשֶׁשֶׁת אַחַר נְתִיבָהּ, בְּעוֹד תְּרָנֶיהָ שְׁלוּחִים אֶל אֲפֵלַת הַלַיְלָה. לֹא הִתַּקְתִּי אֶת עֵינַי מִמֶנָה, עַד שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּוַדָאוּת כִּי גַם הִיא נִסְחֶפֶת דָרוֹמָה.

הִפְנֵיתִי אֶת רֹאשִׁי אֶל מֵעֵבֶר לִכְתֵפִי וְלִבִּי קָפָא מֵאֵימָה. שָׁם, סָמוּךְ מְאֹד אֵלַי, הִבְהֲבָה מְדוּרַת הַשׁוֹדְדִים. הַזֶרֶם נָע וּפָנָה בְּזָוִית יְשָׁרָה, בְּסַחֲפוֹ אִתּוֹ אֶת הָאֳנִיָה הַגְדוֹלָה וְאֶת בַּת-לִוְיָתָהּ הָאֱגוֹזִית; אָץ וזוֹרֵם, שׁוֹצֵף וּמְבַעְבֵּעַ, נוֹהֵם וְסוֹאֵן נָע הַזֶרֶם מִבַּעַד לַמְצָרִים אֶל הַיָם הַפָּתוּחַ.

לְפֶתַע פָּנְתָה הָאֲנִיָה בְּסִבּוּב חַד בֶּן עֶשְׂרִים מַעֲלוֹת, וּבְאוֹתוֹ רֶגַע מַמָשׁ הִדְהֲדוּ שְׁתֵּי זְעָקוֹת מֵעַל הַסִפּוּן. שָׁמַעְתִּי צְעָדִים נוֹחֲתִים עַל שְׁלַבֵּי הַסֻלָם וְהֲבִינוֹתִי כִּי שְׁנֵי הַשִׁכּוֹרִים חָדְלוּ סוֹף-סוֹף מֵהִתְכַּתְּשׁוּתָם וְהִבְחִינוּ בַּסַכָּנָה הַמְאַיֶמֶת עֲלֵיהֶם.

שָׁכַבְתִּי עַל קַרְקָעִית סִירָתִי הָעֲלוּבָה וְהִפְקַדְתִּי אֶת נִשְׁמָתִי בִּידֵי הָאֱלֹהִים. יָדַעְתִּי, כִּי לְאַחַר שֶׁנַעֲבֹר אֶת הַמְצָרִים נוּטַל אֶל תֹּפֶת שֶׁל נַחְשׁוֹלִים סוֹעֲרִים, אֲשֶׁר יָבִיאוּ קֵץ לִתְלָאוֹתַי; וְאַף-עַל-פִּי שֶׁהָיִיתִי אוּלַי נָכוֹן לַמָוֶת, לֹא הֵעַזְתִּי לְקַדֵם אֶת פָּנָיו בְּבוֹאוֹ.

שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת שָׁכַבְתִּי עַל קָרְקָעִית הַסִירָה, מִטַלְטֵל אָנֶה וָאָנָה עַל הַגַלִים, מֻצְלָף נְתָזִים מְלוּחִים וּמְצַפֶּה לַמָוֶת כִּי יַאַסְפֵנִי אֵלָיו. אַךְ אַט-אַט הָלְכָה הַלֵאוּת וְהִשְׁתַּלְטָה עָלַי. קִפְאוֹן-חוּשִׁים הָלַךְ וְדָחַק אֶת הָאֵימָה שֶׁמִלְאָה אוֹתִי, עַד שֶׁלְבַסוֹף יָרְדָה עָלַי תַּרְדֵמָה מוּזָרָה. שָׁכַבְתִּי מְצֻנָף בְּתוֹךְ סִירַת-הַנְצָרִים הַמִטַלְטֶלֶת עַל הַגַלִים וְחָלַמְתִּי עַל הַבַּיִת וְעַל פֻּנְדַק “אַדְמִירַל בִּינְבָּאוּ” הַטוֹב וְהַנוֹשָׁן.

24. שַׁיִט בְּסִירַת הַנְצָרִים

הַיוֹם עָלָה מִכְּבָר בְּשָׁעָה שֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי וּמָצָאתִי עַצְמִי מִתְנוֹדֵד עַל הַגַלִים מִדְרוֹם-מַעֲרָב לְאִי הַמַטְמוֹן. הַשֶׁמֶשׁ הַזוֹרַחַת הִסְתַּתְּרָה עֲדַיִן מֵאֲחוֹרֵי גִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת, שֶׁצוּקֶיהָ הַמוּזָרִים יָרְדוּ בְּצַד זֶה עַד לְקַו הַמַיִם.

גִבְעַת הַתֹּרֶן הַמְאַסֵף וּמְצוּק-הַלוּלָאָה הִתְרוֹמְמוּ בְּסָמוּךְ מְאֹד אֵלַי. הַגִבְעָה חֲשׂוּפָה וְכֵהָה, כְּשֶׁפִּסְגָתָהּ מְבֻתֶּרֶת צוּקִים גְבוֹהִים וּמַפּוֹלוֹת-סְלָעִים. הַמַחֲשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִתְעוֹרְרָה בִּי לְמַרְאֵה הַחוֹף הָיְתָה לַחְתֹּר לְעֶבְרוֹ וְלַעֲלוֹת עָלָיו; אַךְ בִּמְהֵרָה נוֹכַחְתִּי לָדַעַת כִּי אֵין זוֹ מְשִׁימָה קַלָה כְּלָל. נַחְשׁוֹלִים אַדִירִים גָעֲשׁוּ וְנָהֲמוּ בֵּין מַפּוֹלוֹת-הַסְלָעִים, כַּאֲשֶׁר נַחְשׁוֹל אֶחָד מִסְתָּעֵר בְּזַעַם לִבְלֹעַ אֶת אֶחָיו. לֹא הָיָה סָפֵק בְּלִבִּי, כִּי אִם אָעֵז לְהִתְקָרֵב אֶל חוֹף נוֹרָא זֶה, אוּטַל עָלָיו לְלֹא רוּחַ-חַיִים.

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ, הִנֵה הוֹסִיפוּ מִפְלְצוֹת-הַיָם הַמַבְעִיתוֹת עַל פְּחָדַי. שֶׁכֵּן, עַל מִשְׁטְחֵי הַצוּקִים הִבְחַנְתִּי פִּתְאֹם בְּעֵדֶר שֶׁל אַרְיוֹת-יָם מְגֻשָׁמִים וַעֲנָקִיים – מֵהֶם מִתְחַמְמִים בַּשֶׁמֶשׁ, מֵהֶם צוֹנְחִים בְּרַעַם הַיָמָה, כְּשֶׁהֵם מַרְעִידִים אֶת הַצוּקִים בִּנְבִיחוֹתֵיהֶם. עַתָּה יוֹדֵעַ אֲנִי כִּי אֵלֶה הֵם יְצוּרִים שְׁקֵטִים וּבִלְתִּי-מְסֻכָּנִים כְּלָל; אַךְ מִשֶׁרָאִיתִי אוֹתָם לָרִאשׁוֹנָה בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר נִמְחָה מִלְבִּי כָּל רָצוֹן לַעֲלוֹת עַל אוֹתוֹ חוֹף; הֶעְדַפְתִּי לִגְווֹעַ בְּלֶב-יָם מִלְהִתְמוֹדֵד עִם מִפְלָצוֹת אֵלֶה.

הוֹסַפְתִּי לָצוּף עִם סִירָתִי וּלְאַחַר שָׁעָה קַלָה מָצָאתִי מָקוֹם חָדָשׁ, שֶׁרָאוּי לְנַסוֹת וּלְהַגִיעַ אֵלָיו. מִצָפוֹן לִמְצוּק-הַלוּלָאָה מִתְמַשְֶׁכֶת רְצוּעָה אֲרֻכָּה שֶׁל חוֹל צָהֹב בְּעֵת הַשֵׁפֶל, וּצְפוֹנִית לָהּ מָצוּי כֵּף נוֹסָף – הוּא כֵּף-הָאִילָנוֹת, כְּפִי שֶׁהוּא רָשׁוּם בַּמַפָּה –טוֹבֵל בָּאֲרָנִים גְבוֹהֵי קוֹמָה, הַנִמְשָׁכִים כִּמְעַט עַד לַיָם. זָכַרְתִּי מָה אָמַר סִילְבֶר עַל זִרְמֵי הַיָם, הַנִמְשָׁכִים צָפוֹנָה לְאֹרֶךְ הַחוֹף הַמַעֲרָבִי שֶׁל אִי-הַמַטְמוֹן; וּמְשֶׁהִבְחַנְתִּי כִּי הַסִירָה נִסְחֶפֶת בְּאֶחָד מֵאוֹתָם זְרָמִים הֶעְדַפְתִּי לְהַשְׁאִיר אֶת מְצוּק-הַלוּלָאָה מֵאֲחוֹרַי וּלְנַסוֹת לִנְחֹת עַל כֵּף-הָאִילָנוֹת הַנָאֶה לְמַרְאֶה.

הַיָם דָמָה עַתָּה לְהַר-גַל עֲנָקִי. הָרוּחַ הַקַלָה, שֶׁנָשְׁבָה מִדָרוֹם, נָעָה בְּקַו אֶחָד עִם הַזֶרֶם וְהַגַלִים הַגְדוֹלִים עָלוּ וְיָרְדוּ בִּלְתִּי-נִשְׁבָּרִים. אִלְמָלֵא הָיָה כָּךְ, אֵין סָפֵק שֶׁהָיִיתִי טוֹבֵעַ בַּיָם; אַךְ עַל גַלִים חֲלָקִים אֵלֶה הִצְלִיחָה סִירַת-הַנְצָרִים הַקְטָנָה שֶׁלִי לִרְכֹּב בְּבִטְחָה נִפְלָאָה. שׁוּב וְשׁוּב, בְּשָׁכְבִי עַל קִרְקָעִיתָהּ וּבְשָׁלְחִי עַיִן בּוֹחֶנֶת מֵעַל שְׂפָתֶיהָ, הָיִיתִי רוֹאֶה פִּסְגָה כְּחֻלָה וַעֲנָקִית מְאַיֶמֶת לְהָצִיף אוֹתִי; אֲבָל אָז הָיְתָה סִירָתִי נוֹסֶקֶת אֶל עָל וְאַחַר כָּךְ יוֹרֶדֶת אֶל עֶבְרוֹ שֶׁל הַר-גַל זֶה, קַלִילָה וּזְרִיזָה כְּצִפּוֹר.

עַד מְהֵרָה חָזַר אֵלַי אֹמֶץ-לִבִּי, וַאֲנִי הִתְיַשַׁבְתִּי וְנִסִיתִי אֶת כֹּחִי בַּחֲתִירָה. אַךְ כָּל שִׁנוּי קַל בְּמִשְׁקָל וּבִתְנוּחָה, גָרַם לִתְמוּרוֹת מַפְחִידוֹת בְּשִׁיוּטָהּ שֶׁל הַסִירָה. תְּזוּזָה קָדִימָה גָרְמָה כִּי תִּפְתַּח בִּמְחוֹל-עִוְעִים; חַרְטוֹמָהּ נָטָה כְּלַפֵּי מַטָה, נִתְזֵי מַיִם חָדְרוּ אֶל תּוֹכָהּ, אֲנִי נִרְטַבְתִּי כֻּלִי, וּתְקוּף אֵימָה וּסְחַרְחֹרֶת מִהַרְתִּי לִשְׁכַּב שׁוּב בִּתְנוּחָתִי הַקוֹדֶמֶת. אָז נִרְגְעָה סִירָתִי וְחָזְרָה לָצוּף בְּשַׁלְוָה קַלִילָה בֵּין הַגַלִים. יָדַעְתִּי אֵפוֹא שֶׁאַל לִי לְהַפְרִיעַ לָהּ בְּשִׁיוּטָה, אַךְ אִם לֹא נִתָּן לִי לִקְבֹּעַ אֶת הַנָתִיב, מַה תִּקְוָה נוֹתְרָה לִי לְהַגִיעַ אֵי-פַעַם אֶל הַחוֹף?

פַּחַד רַב מִלֵא אֶת לִבִּי, אַךְ טֶרֶם אִבַּדְתִּי אֶת עֶשְׁתּוֹנוֹתַי. הֵסַרְתִּי אֶת כּוֹבַע-הַיָם מֵרֹאשִׁי וְנִסִיתִי לְכַוֵן בְּעֶזְרָתוֹ, בִּזְהִירוּת רַבָּה, אֶת סִירָתִי. אַחַר-כָּךְ הֵרַמְתִּי שׁוּב אֵת עֵינֵי עַל-מְנָת לְגַלוֹת כֵּיצַד מַצְלִיחָה הִיא לָצוּף בְּעֶדְנָה שֶׁכָּזֹאת עַל פְּנֵי הַגַלִים. עַד מְהֵרָה מָצָאתִי, שֶׁאוֹתָם הָרֵי-גַלִים חֲלָקִים וְנוֹצְצִים – כְּפִי שֶׁהֵם נִרְאִים מִן הַחוֹף – דוֹמִים בְּיוֹתֵר לְכָל רֶכֶס יַבַּשְׁתִּי, הַמִשֻׁבָּץ גְבָעוֹת וּמִישׁוֹרִים וְגֵיאָיוֹת. וְכַאֲשֶׁר מַנִיחַ אֲנִי לַסִירָה לְנַפְשָׁהּ, הֲרֵיהִי חוֹמֶקֶת מִן הַמִדְרוֹנִים וְהַפְּסָגוֹת וּבוֹחֶרֶת לַעֲשׂוֹת אֶת דַרְכָּהּ בְּמִישׁוֹרִי הַיָם הַנְמוּכִים.

עַכְשָׁו הַכֹּל בָּרוּר, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי, עָלַי לִשְׁכַּב בְּשֶׁקֶט בִּמְקוֹמִי וְלֹא לְעַרְעֵר אֶת שִׁווּי-מִשְׁקָלָהּ. אֲבָל עִם זֹאת בָּרוּר גַם, שֶׁמִפַּעַם בְּפַעַם אֲנִי יָכוֹל – בְּעִקָר בְּיָם חָלָק – לָתֵת לָהּ תְּנוּפָה אוֹ שְׁתַּיִם בְּעֶזְרַת הַמָשׁוֹט לְכִוּוּן הַחוֹף.

אָמַרְתִּי וְעָשִׂיתִי. מֶשֶךְ שָׁעָה אֲרֻכָּה שָׁכַבְתִּי עַל מַרְפְּקִי, הַדוּ-מָשׁוֹט בְּכַף-יָדִי, וּמִדֵי רֶגַע אוֹ שְׁנַיִם חָתַרְתִּי בִּזְהִירוּת רַבָּה פַּעַם וּפַעֲמַיִם, כְּדֵי לְהַפְנוֹת אֶת הַסִירָה לְעֵבֶר הַחוֹף.

הָיְתָה זוֹ מְלָאכָה אִטִית וּמְיַגַעַת בְּיוֹתֵר, אַךְ כַּעֲבֹר זְמַן הִתְחַלְתִּי רוֹאֶה שָׂכָר לַעֲמָלִי. אַט-אַט הִתְחַלְתִּי מִתְקָרֵב אֶל כֵּף-הָאִילָנוֹת; וְאַף-עַל-פִּי שֶׁנוֹכַחְתִּי לָדַעַת כִּי לֹא אַגִיעַ בְּדִיוּק אֶל הַכֵּף, נִמְצָאנוּ סְמוּכִים זֶה אֶל זֶה. עִינַי סָקְרוּ אֶת צַמְרוֹת הָעֵצִים הַיְרֻקוֹת, הַנָעוֹת בָּרוּחַ, וְלֹא הָיָה עוֹד סָפֵק בְּלִבִּי כִּי בְּמַאֲמָץ נוֹסָף אַצְלִיחַ לְהַגִיעַ אֶל הַכֵּף.

אָכֵן, אֲנִי חַיָב לְהַגִיעַ, שֶׁכֵּן עִם חֲלֹף הַזְמַן הִתְחִיל צָמָא נוֹרָא לְעַנוֹת אוֹתִי. לַהַט הַשֶׁמֶשׁ מִמָרוֹם, אֵינְסוֹף נִצְנוּצֶיהָ עַל הַגַלִים, מֵי הַיָם הַמְלוּחִים, שֶׁנִתְּזוּ עָלַי וְצָרְבוּ אֶת שְׂפָתַי – כָּל אֵלֶה הִבְעִירוּ אֶת גְרוֹנִי וְהָלְמוּ עַל רֹאשִׁי. מַרְאֵה הָעֵצִים הַקְרוֹבִים עַד לְמַגַע-יָד הִטְרִיף אֶת חוּשַׁי. אֲבָל הַזֶרֶם הוֹסִיף לָשֵׂאת אוֹתִי הָלְאָה מִן הַחוֹף, הָלְאָה אֶל לֶב-יָם, וּלְפֶתַע רָאִיתִי דָבָר אֲשֶׁר שִׁנָה כָּלִיל אֶת נְתִיב מַחְשְׁבוֹתַי.

הַיְשֵׁר מוּלִי, בְּמֶרְחַק מַחֲצִית הַקִילוֹמֶטֶר מִמֶנִי, רָאוּ עֵינַי אֶת הַ“הִסְפַּנִיוֹלָה” שָׁטָה בִּנְתִיבָהּ. מַרְאֵה הָאֳנִיָה כָּבַשׁ אוֹתִי כָּלִיל, אַךְ הַצָמָא הַנוֹרָא עִנָה אוֹתִי כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁלֹא יָדַעְתִּי אִם עָלַי לִשְׂמֹחַ אוֹ לְהִתְעַצֵב. אַךְ בְּטֶרֶם הִסְפַּקְתִּי לְהַגִיעַ לִכְלָל הַחְלָטָה, נִתְקַפְתִּי בְּתַדְהֵמַת הַפְתָּעָה מִן הַמַחֲזֶה שֶׁרָאוּ עֵינַי. הַמִפְרָשׂ הָרָאשִׁי וּשְׁנֵי מִפְרְשֵׂי הֶחָלוּץ שֶׁל הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” הָיוּ מְתוּחִים עַל הַתְּרָנִים וְהָאָרִיג הַלָבָן וְהַיָפֶה נָצַץ בְּאוֹר-הַשֶׁמֶשׁ כְּאִלוּ הָיָה הַר-שֶׁלֶג. לֹא הָיָה סָפֵק: הַסְפִינָה שָׁטָה כְּשֶׁכָּל מִפְרָשֶׂיהָ מְתוּחִים, נְתִיבָה מֻפְנֶה צָפוֹנָה-מַעֲרָבָה, וְשִׁעַרְתִּי כִּי אֲנָשֶׁיהָ מִתְעַתְּדִים לְהָקִיף אֶת הָאִי כְּדֵי לְהַחֲזִירָהּ לָמַעֲגָן. פִּתְאֹם הִתְחִילָה פּוֹנָה מַעֲרָבָה, וּלְרֶגַע חָשַׁשְׁתִּי כִּי אֲנָשֶׁיהָ גִלוּ אוֹתִי וְעוֹמְדִים לִדְלֹק אַחֲרַי. לְבַסוֹף הֵגִיחָה הָאֳנִיָה אֶל מוֹצָא-הָרוּחַ, נָטְתָה לְאָחוֹר וְקָפְאָה עַל מְקוֹמָהּ חַסְרַת-יֶשַׁע וּמַרְעִידָה מִפְרָשֶׁיהָ.

טִיפּוּסִים עֲלוּבִים – אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, הֵם בְּוַדַאי מוּטָלִים שָׁם עֲדַיִן שִׁכּוֹרִים כְּלוֹט. קַפִּיטַן סְמוֹלֶט הָיָה מַטְבִּיעַ אוֹתָם אֶחָד אֶחָד.

לֹא עָבְרָה עֵת אֲרֻכָּה, וְהָאֳנִיָה הִתְחִילָה מְשַׁנָה כְּווּן וּמַצָב, שָׁטָה בִּמְהִירוּת מֶשֶׁךְ רֶגַע אוֹ שְׁנַיִם, עַד שֶׁחָדְרָה אֶל מוֹצָא-הָרוּחַ וְקָפְאָה שׁוּב עַל מְקוֹמָהּ. הַדָבָר חָזַר וְנִשְׁנָה פַּעַם שְׁנִיָה וּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית. מַעְלָה וּמַטָה, קָדִימָה וְאָחוֹרָה, צָפוֹנָה וְדָרוֹמָה, מִזְרָחָה וּמַעֲרָבָה נָעָה הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה”, כְּשֶׁהִיא מִטַלְטֶלֶת וְנֶהְדֶפֶת וּמִפְרָשֶׂיהָ מַרְטִיטִים בַּעֲצַלְתַּיִם. לֹא הָיָה עוֹד סָפֵק בְּעֵינַי, כִּי אִישׁ אֵינוֹ מְנַוֵט אוֹתָהּ; וְאִם אָמְנָם כָּךְ הוּא, הֵיכָן כָּל אֲנָשֶׁיהָ? אוּלַי הֵם מוּטָלִים בָּהּ שִׁכּוֹרִים, אוֹ אוּלַי נָטְשׁוּ אוֹתָהּ? כָּךְ אוֹ כָּךְ, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי, אֲנִי יָכוֹל לַעֲלוֹת עַל סִפּוּנָהּ וּלְהַחֲזִירָהּ לַקְבַרְנִיט שֶׁלָהּ.

הַזֶרֶם נָשָׂא אֶת הָאֳנִיָה וְאֶת סִירַת-הַנְצָרִים דָרוֹמָה בִּמְהִירוּת שָׁוָה כִּמְעַט. הִבַּטְתִּי בְּשִׁיוּטָהּ הַפָּרוּעַ שֶׁל הַ“הִסְפָּנִיוֹלָה” וְאָמַרְתִּי בְּלִבִּי, כִּי אִלוּ רַק יָכֹלְתִּי לָשֶׁבֶת וְלַחְתֹּר בַּדוּ-מָשׁוֹט, הָיִיתִי לְלֹא סָפֵק מַצְלִיחַ לְהַדְבִּיק אוֹתָהּ. רוּחַ-הַהַרְפַּתְקָה הִלְהִיבָה אוֹתִי מֵחָדָשׁ, וְהַמַחֲשָׁבָה כִּי עַל הַסִפּוּן אֶמְצָא מֵי שְׁתִיָה לִרְוָיָה הִכְפִּילָה אֶת אֹמֶץ לִבִּי.

בְּרֶגַע שֶׁהִתְיַשַׁבְתִּי עַל הַסַפְסָל הִתְכַּבַּדְתִּי בְּקִלוּחַ שֶׁל רְסִיסִים; אַךְ הַפַּעַם לֹא נְסוּגוֹתִי לְאָחוֹר. תָּפַסְתִּי בַּמָשׁוֹט וְהִתְחַלְתִּי חוֹתֵר בִּזְהִירוּת וָמֶרֶץ אַחֲרֵי הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה”. לְאַחַר רֶגַע הִתְיַגַעְתִּי כָּל-כָּךְ, עַד כִּי נֶאֱלַצְתִּי לַעֲצֹר וְלִשְׁאֹף רוּחַ, כְּשֶׁלִבִּי מְפַרְפַּר בְּקִרְבִּי כְּצִפּוֹר; אַךְ עַד מְהֵרָה לָמַדְתִּי אֶת סוֹד-הַשִׁיוּט וְהִצְלַחְתִּי לְנַוֵט אֶת סִירַת-הַנְצָרִים בֵּין הַגַלִים, כְּשֶׁרְסִיסִים נִתָּזִים מִדֵי פַּעַם עַל פָּנַי. אַט-אַט הִתְחַלְתִּי מַשִׂיג אֶת הָאֳנִיָה; הִנֵה כְּבָר יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת נִצְנוּץ הַנְחֹשֶׁת שֶׁל מוֹט-הַהֶגֶה הַמִטַלְטֵל; אַךְ עֲדַיִן לֹא נִרְאֲתָה שׁוּם נֶפֶשׁ חַיָה עַל הַסִפּוּן. אֵין זֹאת אֶלָא שֶׁמַלָחֶיהָ אָמְנָם נָטְשׁוּ אוֹתָהּ; אוֹ אוּלַי הֵם סְרוּחִים בְּתָאֵיהֶם הֲלוּמֵי יַיִן. אִם אָמְנָם כֵּן הוּא, אוּכַל לִכְלֹא אוֹתָם וְלַעֲשׂוֹת בָּאֲנִיָה כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחִי.

פַּעַם אוֹ פַּעֲמַיִם עָשְׂתָה הָאָנִיָה אֶת הַגָרוּעַ בְּיוֹתֵר בִּשְׁבִילָהּ – קָפְאָה עַל מְקוֹמָהּ.

מְגַמַת פָּנֶיהָ הָיְתָה דָרוֹמָה, כְּשֶׁהִיא מִסְתַּחְרֶרֶת כָּל הָעֵת. חַסְרַת-יֶשַׁע כְּכָל שֶׁנִרְאֲתָה, עִם מִפְרָשֶׂיהָ הַנֶחְבָּטִים בְּרַעֲמֵי נֶפֶץ וְקוֹרוֹת-הָעֵץ הַמִתְגַלְגְלִים בְּרַעַשׁ עַל הַסִפּוּן, הִיא הוֹסִיפָה לַחֲמֹק מִמֶנִי לֹא רַק בְּשֶׁל הַזֶרֶם הַמָהִיר, אֶלָא גַם עַל-יְדֵי תְּנוּעַת הָרֹחַב הָעַזָה שֶׁלָהּ. וּבְכָל-זֹאת, הִגִיעָה סוֹף-סוֹף שְׁעַת-הַכּשֶׁר לְיָדִי. מֶשֶׁךְ שְׁנִיוֹת אֲחָדוֹת דָמְמָה הָרוּחַ, וְהַזֶרֶם הִתְחִיל מְסוֹבֵב אוֹתָהּ אַט-אַט וּבְהַדְרָגָה מִסָבִיב לְמֶרְכָּזָהּ, עַד שֶׁיַרְכָתֶיהָ פָּנוּ לְעֶבְרִי. שׁוּב רָאִיתִי מוּלִי אֶת חַלוֹן-הַתָּא הַפָּתוּחַ, כְּשֶׁהַמְנוֹרָה עֲדַיִן בּוֹעֶרֶת עַל הַשֻׁלְחָן לְאוֹר הַיוֹם. הַמִפְרָשׂ הָרָאשִׁי הָיָה תָּלוּי בְּרִפְיוֹן, שָׁמוּט כְּדֶגֶל. הָאֳנְיָה הָיְתָה רְתוּקָה אֶל מְקוֹמָהּ; וּבְהַכְפִּילִי אֶת מַאֲמַצַי חִדַשְׁתִּי אֶת הַמֵרוֹץ אַחֲרֶיהָ, עַל-מְנָת לְהַדְבִּיקָהּ.

מִשֶׁהִגַעְתִּי אֶל מֶרְחַק מֵאָה מֶטְרִים מִמֶנָה חָזְרָה פִּתְאֹם הָרוּחַ לְהַצְלִיף בַּמִפְרָשִׁים, וְהָאֲנִיָה הִתְחִילָה עוֹלָה יוֹרֶדֶת וְחָגָה כְּשִׁכּוֹרָה. בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן אָמַרְתִּי כִּמְעַט נוֹאָשׁ, אַךְ בְּמִשְׁנֵהוּ הָפַךְ הַיֵאוּשׁ לְשִׂמְחָה. אַט-אַט הִתְחִילָה הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” פּוֹנָה לְעֶבְרִי, נוֹטָה בְּתַפְנִית סִבּוּבִית – וְהַמֶרְחָק שֶׁהִפְרִיד בֵּינֵינוּ הָלַךְ וְהִצְטַמְצֵם תְּחִלָה עַד לְמַחֲצִיתוֹ, אַחַר-כָּךְ עַד לִשְׁלִישׁוֹ וּלְבַסוֹף עַד לְרֶבַע. יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת הַגַלִים קוֹצְפִים וּמְבַעְבְּעִים מִתַּחַת לְסַנְטֵרָהּ, וּמִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ נִמְצֵאתִי עַתָּה הִיא נִרְאֲתָה בְּעֵינַי גְבוֹהָה עַד אֵימָה.

וְאָז, לְפֶתַע פִּתְאֹם, הִתְחַלְתִּי מֵבִין מֶה עָלוּל לְהִתְרַחֵשׁ בְּעוֹד רֶגַע. לֹא הָיָה לִי פְּנַאי לְמַחֲשָׁבָה, כֵּיצַד לְהַצִיל אֶת עַצְמִי, נִמְצֵאתִי עַל פִּסְגָתוֹ שֶׁל הַר-גַל אֶחָד, בְּעוֹד הַ“הִסְפָּנִיוֹלָה” הֶעְפִּילָה עַל הַנַחְשׁוֹל הַשֵׁנִי. מוֹט-הַחַרְטוֹם נִמְצָא עַתָּה מֵעַל לְרֹאשִׁי. קָפַצְתִּי עַל רַגְלַי וְזִנַקְתִּי, בַּהֲטִילִי אֶת סִירַת-הַנְצָרִים אֶל מִתַּחַת לַמַיִם. בְּיָד אַחַת תָּפַסְתִּי בִּמְנוֹר-הַמִפְרָשׂ, בְּעוֹד רַגְלִי מְגַשֶׁשֶׁת בֵּין הַסָמוֹךְ וְהַבְּרִיחַ; וּבְעוֹד אֲנִי נִצְמָד אֶל הַדֹפֶן כָּל עוֹד נַפְשִׁי בִּי, גִלָה לִי קוֹל שֶׁבֶר עָמוּם כִּי הָאֲנִיָה דָרְסָה בְּרֶגַע זֶה אֶת סִירָתִי וְכִי אֲנִי נוֹתַרְתִּי עַל הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” לְלֹא אֶפְשָׁרוּת שֶׁל נְסִיגָה.

25. אֲנִי מוֹרִיד אֶת דֶגֶל-הַפִּירָטִים

טֶרֶם הִסְפַּקְתִּי לְיַצֵב אֶת עַצְמִי עַל מוֹט-הַחַרְטוֹם, וּלְפֶתַע הִתְחִיל מִפְרָשׂ-הֶחָלוּץ מִתְנוֹפֵף וּמַכֶּה בְּרַעַם, בְּהַרְעִידוֹ אֶת הָאֲנִיָה עַד לְשִׁדְרִיתָהּ. אַךְ בָּרֶגַע הַבָּא – בְּעוֹד הַמִפְרָשִׂים הָאֲחֵרִים מְתוּחִים עֲדַיִן – חָזַר וְהִתְרוֹפֵף מִפְרָשׂ-הֶחָלוּץ, וְכִמְעַט הֱטִילַנִי אֶל הַיָם. לֹא אִבַּדְתִּי זְמַן, זָחַלְתִּי בַּחֲזָרָה אֶל מוֹט הַחַרְטוֹם וְקָפַצְתִּי בְּזִנוּק אֶל הַסִפּוּן.

נִמְצֵאתִי בְּצִדָהּ הַנִסְתָּר לָרוּחַ שֶׁל טִירַת-הַחַרְטוֹם, וְהַמִפְרָשׂ הָרָאשִׁי – שֶׁהָיָה עֲדַיִן מָתוּחַ וְנָפוּחַ – הִסְתִּיר מֶעֵינַי חֵלֶק נִכְבָּד שֶׁל הַסִפּוּן הָאֲחוֹרִי. שׁוּם נֶפֶשׁ חַיָה לא נִרְאֲתָה מִסָבִיב. הַקְרָשִׁים, שֶׁלֹא נִשְׁטְפוּ מֵאָז הַמְרִידָה, הָיוּ מְכֻסִים עִקְבוֹת רַגְלַיִם לָרֹב. בַּקְבּוּק רֵיק הִתְגַלְגֵל אָנֶה וָאָנָה, כְּאִלוּ נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ-חַיִים.

לְפֶתַע הִכְּתָה הָרוּחַ בַּמִפְרָשִׂים. מוֹט-הַהֶגֶה הִשְׁמִיעַ קוֹל חֲבָטָה וְהָאֲנִיָה כֻּלָהּ נִתְקְפָה בְּמֵעֵין חַלְחָלָה מַחֲלִיאָה; הַמָנוֹר הִתְחִיל מִתְנוֹדֵד אָנֶה וָאָנָה, הַמִפְרָשׂ הִתְרוֹמֵם – וְחָשַׂף מוּלִי אֶת הַסִפּוּן הָאֲחוֹרִי.

שְׁנֵי הַמַלָחִים נִתְגַלוּ לְעֵינַי; אֲדֹם-הַמִצְנֶפֶת הָיָה מוּטָל עַל גַבּוֹ, דוֹמֵם כְּבוּל-עֵץ, זְרוֹעוֹתָיו פְּשׁוּטוֹת לַצְדָדִים בִּתְנוּחַת צְלִיבָה וְשִׁנָיו חֲשׂוּפוֹת מִבַּעַד לְפִיו הַפָּעוּר. יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס נִשְׁעַן אֶל הַדֹפֶן, סַנְטֵרוֹ שָׁמוּט עַל חָזֵהוּ, יָדָיו שְׁמוּטוֹת לְפָנָיו וּפָנָיו הַשְׁחוּמִים עָטוּ גָוֶן שֶׁל חֵלֶב. דַקוֹת אֲחָדוֹת הוֹסִיפָה הָאֳנִיָה לְקַפֵּץ כְּסוּס-פֶּרֶא, בְּעוֹד הַמִפְרָשִׂים נֶחְבָּטִים בְּרַעַשׁ, הַשַׁרְשְׁרָאוֹת מִתְנַדְנְדוֹת אָנֶה וָאָנָה וְהַתְּרָנִים נֶאֱנָקִים מֵרֹב מַעֲמָסָה. מְדֵי רֶגַע נִשְׁטָף הַסִפּוּן בִּמְטַר רְסִיסִים, בְּעוֹד לְחִי-הַחַרְטוֹם שֶׁל הַ“הִסְפָּנִיוֹלָה” נוֹגַחַת בְּכֹחַ אֶת הַמִשְׁבָּרִים.

עִם כָּל טַלְטֵלָה שֶׁל הָאֳנִיָה הָיָה אֲדֹם-הַמִצְנֶפֶת מִטַלְטֵל גַם הוּא אָנֶה וָאָנָה; אַךְ – הוֹי, אֵיזֶה מַרְאֶה מַבְעִית! – תְּנוּחָתוֹ הַצְלוּבָה וְחִיוּכוֹ חֲשׂוּף-הַשִׁנַיִם נִשְׁאֲרוּ מַמָשׁ כְּשֶׁהָיוּ, לְלֹא שִׁנוּי, וְעִם כָּל טַלְטֵלָה נִרְאָה הֶנְדְס, לְעֻמַת-זֹאת, כְּשׁוֹקֵעַ יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ, כְּאִלוּ בְּקֵשׁ לְהִתְיַשֵׁב עַל הַסִפּוּן; רַגְלָיו הֶחֱלִיקוּ מַטָה וְכָל גוּפוֹ נִרְכַּן לְעֵבֶר הַיַרְכָתַיִם, כְּשֶׁפָּנָיו הוֹלְכוֹת וְנֶעְלָמוֹת מֵעֵינַי, עַד שֶׁלְבַסוֹף לֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶלָא אֶת אָזְנוֹ וְאֶת קָצֵהוּ הַמְעֻגָל שֶׁל שְׂפָמוֹ הַדָהוּי. אוֹתוֹ רֶגַע הִבְחַנְתִּי כִּתְמֵי דָם, שֶׁנִתְּזוּ סָבִיב עַל קַרְשֵׁי הַסִפּוּן, וְלֹא הָיָה עוֹד סָפֵק בְּלִבִּי כִּי הַשְׁנַיִם הָרְגוּ זֶה אֶת זֶה תּוֹךְ כְּדֵי מַאֲבַק-שִׁכּוֹרִים.

בְּעוֹד אֲנִי עוֹמֵד וְתוֹהֶה עַל סְבִיבוֹתַי דָמְמָה הַסְפִינָה לְרֶגַע, וְאָז הֵנִיעַ פִּתְאֹם יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס אֶת גוּפוֹ וְתוֹךְ אֲנָקָה רָפָה הֶחֱזִיר עַצְמוֹ לַתְּנוּחָה, שֶׁבָּהּ רָאִיתִי אוֹתוֹ לָרִאשׁוֹנָה. הַגְנִיחָה, שֶׁהֵעִידָה עַל אָבְדָן-כֹּחוֹת וְיִסוּרֵי שְׁאוֹל, הִרְטִיטָה אֶת לִבִּי; אַךְ מִקֵץ שְׁנִיָה נִזְכַּרְתִּי בַּדְבָרִים שֶׁאָמַר בִּהְיוֹתִי בְּחָבִית-הַתַּפּוּחִים וְכָל רַחֲמַי נֶעֶלְמוּ כְּלֹא הָיוּ.

פָּסַעְתִּי וְקָרַבְתִּי אֶל הַתֹּרֶן הָרָאשִׁי.

“עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ, יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס!” קָרָאתִי בְּקוֹל מְלַגְלֵג.

הוּא גִלְגֵל אֶת עֵינָיו בִּכְבֵדוּת, אַךְ פָּנָיו לֹא הִבִּיעוּ כָּל הַפְתָּעָה. כָּל שֶׁהִצְלִיחַ לַעֲשׂוֹת הָיָה לַהֲגוֹת מִלָה אַחַת: “רוּם”.

הֲבִינוֹתִי כִּי אָסוּר לִי לְאַבֵּד זְמַן. חָמַקְתִּי בִּזְרִיזוּת מִן הַמָנוֹר, שֶׁנָטָה לְפֶתַע עַל הַסִפּוּן, וְיָרַדְתִּי בַּמַדְרֵגוֹת אֶל תּוֹךְ הַתָּא.

מָצָאתִי בַּתָּא מַהְפֵּכָה נוֹרָאָה, שֶׁקָשֶׁה לְתָאֲרָהּ. כָּל הַמְגֵרוֹת וְהַתָּאִים הַנְעוּלִים נִשְׁבְּרוּ, בְּנִסָיוֹן לִמְצֹא אֶת הַמַפָּה. הָרִצְפָּה הָיְתָה מְכֻסָה שִׁכְבַת רֶפֶשׁ, שֶׁהִשְׁאִירוּ אַחֲרֵיהֶם הַשׁוֹדְדִים, אֲשֶׁר בָּאוּ לְכָאן לִלְגִימָה וּלְהִתְיָעֲצוּת, לְאַחַר שִׁטוּטֵיהֶם בַּאֲזוֹרֵי הַבִּצוֹת. עַל הַדְפָנוֹת הַלְבָנִים הֻטְבְּעוּ סִימָנֵיהֶן שֶׁל כַּפּוֹת יָדַיִם שְׁחוֹרוֹת. עַשְׂרוֹת בַּקְבּוּקִים רֵיקִים הָיוּ פְּזוּרִים סָבִיב וְהִתְגַלְגְלוּ לְכָל עֵבֶר עִם טִלְטוּלֶיהָ שֶׁל הָאֲנִיָה. אֶחָד מִסְפָרָיו הַמִקְצוֹעִיִים שֶׁל הַדוֹקְטוֹר הָיָה מֻנָח פָּתוּחַ עַל הַשֻׁלְחָן, כְּשֶׁמַחֲצִית מִדַפָּיו תְּלוּשִׁים – כַּנִרְאֶה לְצֹרֶךְ הַצָתַת הַמִקְטָרוֹת. וּבְתוֹךְ כָּל הַמַהְפֵּכָה הַזֹאת הוֹסִיפָה הָעֲשָׁשִׁית לְהָפִיץ אוֹר עָמוּם מָהוּל בְּעָשָׁן.

יָרַדְתִּי אֶל הַמַרְתֵּף, כָּל הֶחָבִיוֹת נֶעֶלְמוּ, וְאַף מַרְבִּית הַבַּקְבּוּקִים רֻקְנוּ וְהֻשְׁלְכוּ כִּכְלִי-אֵין-חֵפֶץ בּוֹ. אֵין סָפֵק, מֵאָז פָּרְצָה הַמְרִידָה לֹא נִמְצָא כִּמְעַט מַלָח פִּכֵּחַ אֶחָד בֵּין אֲנָשָׁיו שֶׁל סִילְבֶר. אֲבָל יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי – תַּאֲמִין. לְמַזָלוֹ שֶׁל הֶנְדְס הִצְלַחְתִּי לִמְצֹא בַּקְבּוּק אֶחָד, שֶׁנוֹתְרָה בּוֹ כַּמוּת שֶׁל יי"שׁ. לְעַצְמִי נָטַלְתִּי כַּמָה בִּיסְקְוִיטִים, פֵּרוֹת כְּבוּשִׁים, מְלֹא הַחֹפֶן צִמוּקִים וּפֶלַח גְבִינָה. עִם כָּל אֵלֶה בְּיָדִי חָזַרְתִּי אֶל הַסִפּוּן, הִנַחְתִּי אֶת הַמָנָה שֶׁלִי מֵאֲחוֹרֵי הַהֶגֶה, בְּמֶרְחָק הָגוּן מִן הַהַגַאי, פָּנִיתִי אֶל מְכַל-הַמַיִם וְרִוִיתִי אֶת צִמְאוֹנִי, וּלְבַסוֹף – אַךְ לֹא לִפְנֵי כֵן – הוֹשַׁטְתִּי לְהֶנְדְס אֶת הַבַּקְבּוּק.

הוּא לָגַם בְּוַדַאי מְלֹא הַהִין, בְּטֶרֶם הוֹצִיא אֶת הַבַּקְבּוּק מִפִּיו.

“אָה,” אָמַר, “אֵיךְ שֶׁרָצִיתִי לִשְׁתּוֹת, לַעֲזָאזֵל!”

אוֹתָהּ שָׁעָה כְּבָר יָשַׁבְתִּי בְּפִנָתִי וְהִתְחַלְתִּי לֶאֱכֹל.

“נִפְצַעְתָּ קָשֶׁה?” שָׁאַלְתִּי.

הוּא נָהַם, אוֹ אוּלַי מוּטָב לִי לוֹמַר – נָבַח:

"אִלוּ הָיָה פֹּה הַדוֹקְטוֹר שֶׁלָכֶם, הָיִיתִי בֶּטַח מַבְרִיא אַחֲרֵי סִבּוּב אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. אֲבָל כְּפִי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּעַצְמְךָ, אֵין לִי מַזָל, וְזֹאת כָּל הַצָרָה אִתִּי. וּמַה שֶׁנוֹגֵעַ לַטִנֹפֶת הַזֶה, הוּא כְּבָר מֵת לְגַמְרֵי, עָלָיו הַשָׁלוֹם, " הוֹסִיף, בְּהַצְבִּיעוֹ לְעֵבֶר אֲדֹם-הַמִצְנֶפֶת, “אֵיךְ שֶׁלֹא יִהְיֶה, הוּא בִּכְלָל לֹא הָיָה יַמַאי. וּמֵאֵיפֹה אַתָּה בָּאתָ, אִם מֻתָּר לִי לִשְׁאֹל?”

“מֻתָּר,” אָמַרְתִּי, “בָּאתִי מֵהַחוֹף כְּדֵי לְהִשְׁתַּלֵּט עַל הָאֲנִיָה הַזֹאת, אָדוֹן הֶנְדְס; וְעַד לְהוֹדָעָה חֲדָשָׁה תִּתְיַחֵס אֵלַי כְּאִלוּ אֲנִי הַקְבַרְנִיט שֶׁלְךָ.”

הוּא נָעַץ בִּי מַבָּט זוֹעֵף, אַךְ לֹא אָמַר דָבָר. הַצֶבַע הִתְחִיל חוֹזֵר אֶל לְחָיָיו, אַךְ נִרְאֶה שֶׁמַצָבוֹ הָיָה חָמוּר עֲדַיִן, כִּי הוּא הוֹסִיף לְהִתְנוֹדֵד אָנֶה וָאָנָה עִם טִלְטוּלֶיהָ שֶׁל הָאֳנִיָה.

“דֶרֶךְ אַגַב,” הִמְשַׁכְתִּי, “הַדֶגֶל הַזֶה אֵינוֹ מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי, וּבִרְשׁוּתְךָ, אָדוֹן הֶנְדְס, אֲנִי מִתְכּוֹנֵן לְהוֹרִיד אוֹתוֹ. יוֹתֵר טוֹב בְּלִי שׁוּם דֶגֶל, מֵאֲשֶׁר עִם הַגֻלְגֹלֶת הַזֹאת.”

וּבְאָמְרִי זֹאת מִהַרְתִּי אֶל הַתֹּרֶן, הוֹרַדְתִּי אֶת דֶגֶל הַפִּירָטִים הַשָׁחוֹר וְהִשְׁלַכְתִּי אוֹתוֹ אֶל בֵּין הַגַלִים.

“אֵל מֶלֶךְ נְצֹר!” אָמַרְתִּי תּוֹךְ נִפְנוּף כּוֹבָעִי, “וְזֶה סוֹפוֹ שֶׁל קַפִּיטַן סִילְבֶר!”

הוּא נָעַץ בִּי מַבָּט חָרִיף וְעַרְמוּמִי, בְּעוֹד סַנְטֵרוֹ שָׁמוּט עֲדַיִן עַל חָזֵהוּ.

“אֲנִי חוֹשֵׁב,” אָמַר לְבַסוֹף, “אֲנִי חוֹשֵׁב, קֶפְּטֶן הוֹקִינְס, שֶׁאַתָּה בֶּטַח מִתְכּוֹנֵן לְהַגִיעַ אֶל הַחוֹף. נָכוֹן? אָז מַה דַעְתְּךָ שֶׁנְדַבֵּר עַל זֶה.”

"כֵּן, זֶה נָכוֹן, " אָמַרְתִּי, “וּבְרָצוֹן רַב, אָדוֹן הֶנְדְס. תַּתְחִיל לְדַבֵּר.”

הִתְיַשַׁבְתִּי שׁוּב בְּפִנָתִי וְחָזַרְתִּי לֶאֱכֹל בְּתֵאָבוֹן רַב.

“הָאִישׁ הַזֶה,” פָּתַח, בַּהֲנִידוֹ אֶת רֹאשׁוֹ לְעֵבֶר הַגוּפָה, “אוֹבְּרַיֶן, זֶה הָיָה הַשֵׁם שֶׁלוֹ, כִּי הוּא בָּא מֵאִירְלַנְד, הָאִישׁ הַזֶה וַאֲנִי מָתַחְנוּ אֶת הַמִפְרָשִׁים עָלֶיהָ, כִּי רָצִינוּ לְהוֹצִיא אוֹתָהּ אֶל הַיָם. טוֹב, הוּא מֵת עַכְשָׁו, מֵת עַד הַסוֹף. וּמִי יְנַוֵט עַכְשָׁו אֶת הָאֳנִיָה – אֵין לִי מֻשָׂג. אַתָּה לֹא הָאִישׁ בִּשְׁבִיל זֶה בְּלִי הַהַדְרָכָה שֶׁלִי, עַד כַּמָה שֶׁאֲנִי מֵבִין. עַכְשָׁו, תַּקְשִׁיב אֵלַי: אַתָּה תִּדְאַג לִי לְאֹכֶל וּלְמַשְׁקֶה, וְגַם לְאֵיזֶה מִטְפַּחַת יְשָׁנָה בִּשְׁבִיל הַפֶּצַע שֶׁלִי, זֶה מַה שֶׁתִּדְאַג; וַאֲנִי אַגִיד לְךָ אֵיךְ לְהָשִׁיט אֶת הָאֲנִיָה. זֹאת תִּהְיֶה הָעִסְקָה בֵּין שְׁנֵינוּ, וַאֲנִי מִתְחַיָּב לְמַלֵא אוֹתָהּ.”

“בְּסֵדֶר, אֲבָל יֵשׁ לִי עוֹד מַשֶׁהוּ לוֹמַר לְךָ,” הוֹסַפְתִּי, “אֲנִי לֹא חוֹשֵׁב לַחֲזֹר אֶל הַמַעֲגָן. אֲנִי מִתְכַּוֵן לְהַגִיעַ לַמִפְרָצוֹן הַצְפוֹנִי וְשָׁם לְהָבִיא אוֹתָהּ בְּשֶׁקֶט אֶל הַחוֹף.”

“וְעוֹד אֵיךְ תַּעֲשֶׂה אֶת זֶה,” קָרָא בִּצְעָקָה, “בֶּטַח, אֲנִי לֹא כָּזֶה מִטֻמְטָם כְּמוֹ שֶׁאֶפְשָׁר לַחְשֹׁב עָלַי. יֵשׁ לִי עֵינַיִם בָּרֹאשׁ, לֹא? נָכוֹן, נִסִיתִי אֶת הַמַזָל שֶׁלִי וְנִדְפַּקְתִּי, וְאַתָּה עַכְשָׁו רוֹכֵב עָלַי. הַמִפְרָצוֹן הַצְפוֹנִי? טוֹב, אֵין לִי בְּרֵרָה. אֲנִי אֶעֱזֹר לְךָ לְהָבִיא אוֹתָהּ אֲפִלוּ לְעַמוּד-הַתְּלִיָה, לַעֲזָאזֵל. סְמֹךְ עָלַי!”

הָיָה הִגָיוֹן בַּדְבָרִים שֶׁאָמַר לִי וְהִגַעְנוּ מִיָד לִכְלָל הֶסְכֵּם. לְאַחַר שָׁלֹשׁ דָקוֹת כְּבָר שִׁיְטָה הַ“הִסְפַּנִיוֹלָה” בָּרוּחַ הַקַלָה לְאֹרֶךְ חוֹפוֹ הַמַעֲרָבִי שֶׁל אִי-הַמַטְמוֹן, בְּתִקְוָה לְהַגִיעַ עִם צָהֳרַיִם אֶל קָצֵהוּ הַצְפוֹנִי וּלְהַקְדִים אֶת הַגֵאוּת מוּל הַמִפְרָצוֹן; אָז נָבִיא אֶת סְפִינָתֵנוּ אֶל חוֹף בָּטוּחַ וְנַמְתִּין עַד הַשֶׁפֶל כְּדֵי לָרֶדֶת אֶל הַיַבָּשָׁה.

קָשַׁרְתִּי אֶת יָדִית-הַהֶגֶה בְּחֶבֶל וְיָרַדְתִּי אֶל אַרְגַז-הַיָם שֶׁלִי; הוֹצֵאתִי מִתּוֹכוֹ מִמְחֶטֶת-מֶשִׁי רַכָּה, מֵאֵלֶה שֶׁהֵכִינָה לִי אִמִי, וְקָשַׁרְתִּי אוֹתָהּ, בְּעֶזְרָתוֹ שֶׁל הֶנְדְס, מִסָבִיב לִירֵכוֹ הַשׁוֹתֶתֶת דָם שֶׁל הַהַגַאי. לְאַחַר אֲכִילָה מְעַטָה וּלְגִימָה הֲגוּנָה הוּא הִתְחִיל מִתְאוֹשֵׁשׁ, הִתְיַשֵׁב בְּקוֹמָה זְקוּפָה, דִבֵּר בְּקוֹל רָם וּבָרוּר יוֹתֵר וְנִרְאָה כְּאָדָם שֶׁנוֹלַד מֵחָדָשׁ.

הָרוּחַ שֵׁרְתָה אוֹתָנוּ לְהַפְלִיא. הַסְפִינָה פִּלְחָה אֶת הַמַיִם כְּמוֹ הָיְתָה בַּרְבּוּר, חוֹפוֹ שֶׁל הָאִי הִבְהִיק לְמוּלֵנוּ, כְּשֶׁמַרְאוֹת הַנוֹף מִתְחַלְפִים מִדֵי רֶגַע. עַד מְהֵרָה חָלַפְנוּ עַל פְּנֵי הַמִישׁוֹרִים הַגְבוֹהִים וְעָבַרְנוּ מוּל רְצוּעוֹת חוֹף חוֹלִיוֹת, הַמְנֻקָדוֹת פֹּה וָשָׁם בָּאֲרָנִים נַנָסִיִים. רֶגַע נוֹסַף – וְאָנוּ עָבַרְנוּ גַם אוֹתָם וְקָרַבְנוּ אֶל הַגִבְעָה הַטַרְשִׁית, הַמְסַמֶנֶת אֶת קָצֵהוּ הַצְפוֹנִי שֶׁל הָאִי.

הָיִיתִי עַלִיז וְגֵאֶה עַד מְאֹד בְּתַפְקִידִי הֶחָדָשׁ וְנֶהֱנֵיתִי מִמֶזֶג-הָאֳוִיר הַנָאֶה וּמִן הַסִכּוּיִים הַטוֹבִים לְהַגִיעַ אֶל הַחוֹף. שֶׁפַע שֶׁל מַיִם וּמְזוֹנוֹת טְעִימִים עָמְדוּ לִרְשׁוּתִי, וּמַצְפּוּנִי – שֶׁהֵצִיק לִי עַד כֹּה בְּשֶׁל בְּרִיחָתִי – הָלַךְ וְנִרְגַע בִּזְכוּת נִצְחוֹנִי הַגָדוֹל. הַכֹּל הִתְנַהֵל עַתָּה עַל מֵי מְנוּחוֹת וְדָבָר לֹא הָיָה כְּדֵי לְהַדְאִיגֵנִי, מִלְבַד אוּלַי עֵינָיו שֶׁל הַהַגַאי, שֶׁעָקְבוּ אַחֲרַי בְּנִיצוֹץ לַעֲגָנִי, וְהַחִיוּךְ הַמוּזָר שֶׁרִחֵף תָּמִיד עַל פָּנָיו. הָיָה זֶה חִיוּךְ מַבְעִית שֶׁל אָדָם קָשִׁישׁ וְחוֹלֶה, שֶׁאָמַר בּוּז וּמְזִמוֹת וּבְגִידָה, וְהַבָּעָה זוֹ לֹא מָשָׁה מִמֶנוּ כָּל אֵימַת שֶׁהִבִּיט וְהִבִּיט וְהִבִּיט בִּי בְּעֵת עֲבוֹדָתִי.

26. יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס

הָרוּחַ שֶׁסִיְעָה לָנוּ בִּנְדִיבוּת רַבָּה כָּל-כָּךְ פָּנְתָה פִּתְאֹם מַעֲרָבָה; אַךְ הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” הוֹסִיפָה לָנוּעַ בְּלֹא מַעְצוֹר מִפִּנָתוֹ הַצְפוֹנִית-מִזְרָחִית שֶׁל הָאִי אֶל מְבוֹא הַמִפְרָצוֹן הַצְפוֹנִי. כֵּיוָן שֶׁלֹא יָכֹלְנוּ לְהָטִיל עֹגֶן, וְאַף לֹא הֵעַזְנוּ לְהָבִיא אֶת הַסְפִינָה לַחוֹף בְּטֶרֶם יַגִיעַ הַשֵׁפֶל לְעִצוּמוֹ, הָיָה בְּיָדֵינוּ שֶׁפַע שֶׁל זְמַן. הַהַגַאי הוֹרָה לִי כֵּיצַד לְנַוֵט אֶת הַסְפִינָה, וּלְאַחַר נִסְיוֹנוֹת רַבִּים עָלָה הַדָבָר בְּיָדִי; לְבַסוֹף יָשַׁבְנוּ לִסְעֹד בִּדְמָמָה.

“קֶפְּטֶן,” אָמַר לְאַחַר שְׁתִיקָה, בְּאוֹתוֹ חִיוּךְ בִּלְתִּי-נָעִים, “פֹּה שׁוֹכֵב הֶחָבֵר הַוָתִיק שֶׁלִי לְהַפְלָגָה, אוֹבְּרַיֶן. מַה דַעְתְּךָ לָקַחַת וּלְהַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ מִהַסִפּוּן לַיָם? אֲנִי מוּכָן לְוַתֵּר עַל הַטֶקֶס, וַאֲנִי גַם סוֹלֵחַ לוֹ עַל כָּל מַה שֶׁעָשָׂה לִי, אֲבָל אֲנִי גַם לֹא חוֹשֵׁב אוֹתוֹ לְקִשוּט יָפֶה בִּמְיֻחָד עַל הַסִפּוּן. מַה דַעְתְּךָ?”

“אֲנִי לֹא כָּל-כָּךְ חָזָק לַתַּפְקִיד הַזֶה, וְהוּא גַם לֹא מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי,” אָמַרְתִּי.

“זֹאת הִיא אֳנִיָה בְּלִי מַזָל, הַ’הִסְפַּנְיוֹלָה' הַזֹאת, גִ’ים,” הִמְשִׁיךְ הֶנְדְס בִּמְצְמוּץ עֵינַיִם, “הֲמוֹן אֲנָשִׁים נֶהֶרְגוּ עָלֶיהָ מֵאָז אַתָּה וַאֲנִי עָלִינוּ אֵלֶיהָ בִּבְּרִיסְטוֹל, יַמָאִים עֲלוּבִים שֶׁהָלְכוּ לְעוֹלָמָם. בַּחַיִים שֶׁלִי לֹא רָאִיתִי מִין מַזָל מְזֻפָּת שֶׁכָּזֶה, שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב. וְתִרְאֶה אֶת אוֹבְּרַיֶן הַזֶה, הוּא מֵת, לֹא? טוֹב, אֲנִי לֹא בֶּן-אָדָם מִלֻמָד אֲנִי, וְאַתָּה בָּחוּר שֶׁיוֹדֵעַ לִקְרוֹא וּלְחַשְׁבֵּן חֶשְׁבּוֹנוֹת, אָז אֲנִי אֶשְׁאַל אוֹתְךָ בְּגָלוּי: מָה אַתָּה חוֹשֵׁב, הַבֶּן-אָדָם הוּא מֵת לְתָמִיד, אוֹ שֶׁהוּא קָם אַחַר-כָּךְ לִתְחִיָה?”

“אֶפְשָׁר לַהֲרֹג אֶת הַגוּף, אָדוֹן הֶנְדְס, אַךְ לֹא אֶת הַנְשָׁמָה. הָיִיתָ צָרִיך לָדַעַת אֶת זֶה,” עָנִיתִי לוֹ, “אוֹבְּרַיֶן נִמְצָא עַכְשָׁו בָּעוֹלָם הַבָּא, וְיִתָּכֵן אֲפִלוּ שֶׁהוּא מַבִּיט בָּנוּ עַכְשָׁו.”

“אָה!” אָמַר הַהַגַאי, “אִם כָּכָה, זֶה עֵסֶק בִּישׁ. יוֹצֵא שֶׁלַהֲרֹג זֶה סְתָם בִּזְבּוּז זְמַן. בְּכָל אֹפֶן, הַנְשָׁמָה לֹא מְשַׂחֶקֶת אֶצְלִי תַּפְקִיד, עַד כַּמָה שֶׁרָאִיתִי, וְעַכְשָׁו, אַחֲרֵי שֶׁאָמַרְתָּ מַה שֶׁהָיָה לְךָ לְהַגִיד, זֶה יִהְיֶה נֶחְמָד מִצִדְךָ אִם תֵּרֵד אֶל הַתָּא וְתָבִיא לִי קְצָת… מֵהַ… לַעֲזָאזֵל! שָׁכַחְתִּי אֵיךְ קוֹרְאִים לָזֶה… טוֹב, תָּבִיא לִי בַּקְבּוּק יַיִן, גִ’ים. הַיַי”שׁ הַזֶה יוֹתֵר מִדַי חָזָק לָרֹאשׁ שֶׁלִי."

הִסוּסָיו שֶׁל הַהַגַאי נִרְאוּ בִּלְתִּי-טִבְעִיִים בְּעֵינַי, וְאַף לֹא הֶאֱמַנְתִּי לוֹ כְּלָל, שֶׁהוּא מַעֲדִיף יַיִן עַל יַי"שׁ. כָּל הַסִפּוּר נִרְאָה בְּעֵינַי כְּמִין אֲמַתְלָה; הוּא בִּקֵשׁ שֶׁאֶעֱזֹב אֶת הַסִפּוּן אִם כִּי לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת עַל מָה וְלָמָה. עֵינָיו הִשְׁתַּמְטוּ מֵעֵינַי, הֵן נָדְדוּ אָנֶה וָאָנָה, אֶל הַשָׁמַיִם אוֹ אֶל גוּפָתוֹ שֶׁל אוֹבְּרַיֶן. הוּא חִיֵךְ לְלֹא הֶרֶף, לְשׁוֹנוֹ הֵצִיצָה אֶל מִחוּץ לִשְׂפָתָיו בִּמֵעֵין מְבוּכָה וְהַכָּרַת אַשְׁמָה, וַאֲפִלוּ יֶלֶד הָיָה יָכוֹל לְגַלוֹת כִּי הוּא זוֹמֵם מַשֶׁהוּ. יָדַעְתִּי כִּי אוּכַל לִגְבֹּר עָלָיו, וְעַל כֵּן הֶחְלַטְתִּי לְהַסְתִּיר אֶת חֲשָׁדִי מִן הַשׁוֹטֶה הַזֶה וְעָנִיתִי מִיָד:

“יַיִן? טוֹב מְאֹד, אֲבָל אֵיזֶה - אָדֹם או לָבָן?”

“מָה, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזֶה לֹא מְשַׁנֶה לִי, חָבֵר,” עָנָה, “כָּל זְמַן שֶׁיֵשׁ לִי מִמֶנוּ בְּכַמֻיוֹת.”

“בְּסֵדֶר,” אָמַרְתִּי לוֹ, “אָבִיא לְךָ פּוֹרְט, אָדוֹן הֶנְדְס. אֲבָל זֶה יִקַח לִי קְצָת זְמַן לִמְצֹא אוֹתוֹ.”

יָרַדְתִּי בְּרַעַשׁ גָדוֹל אֶל חִפַּת-הַיַרְדָה, שָׁם חָלְצְתִּי אֶת נְעָלַי, חָפַזְתִּי חֶרֶשׁ לְאֹרֶךְ הַמִסְדְרוֹן, עָלִיתִי בְּסֻלַם מְדוֹר-הַמַלָחִים וְהוֹצֵאתִי אֶת רֹאשִׁי מִבַּעַד לַחִפָּה הַקִדְמִית. יָדַעְתִּי שֶׁהוּא לֹא יִרְאֶה אוֹתִי מִשָׁם, וְעִם זֹאת נָקַטְתִּי אֶת כָּל אֶמְצָעִי-הַזְהִירוּת; וְאָמְנָם הַחֲשָׁד שֶׁלִי נִתְאַמֵת.

הוּא הִתְרוֹמֵם עַל יָדָיו וּבִרְכָּיו; וְאַף-עַל-פִּי שֶׁהַזְחִילָה הִכְאִיבָה מְאֹד לְפִצְעוֹ –שְָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ פּוֹלֵט אֲנָקָה – בְּכָל-זֹאת הִצְלִיחַ לַחֲצוֹת אֶת הַסִפּוּן בִּמְהִירוּת רַבָּה. תּוֹךְ מַחֲצִית הַדַקָה הִגִיעַ אֶל פֶּתָח-הַמַיִם הִשְׂמָאלִי, הוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל פְּקַעַת הַחֲבָלִים וְהוֹצִיא מִתַּחְתָּהּ סַכִּין אֲרֻכָּה, אוֹ מוּטָב לוֹמַר פִּגִיוֹן קָצָר, שֶׁלַהֲבוֹ מְגֹאָל בִּדָם. הוּא נָעַץ בּוֹ אֶת עֵינָיו, נִסָה אֶת חֻדוֹ עַל אַמַת-יָדוֹ וּלְבַסוֹף הִסְתִּירוֹ בִּמְהִירוּת בַּכִּיס הַפְּנִימִי שֶׁל מְעִילוֹ וְחָזַר אֶל מְקוֹמוֹ הַקוֹדֵם.

זֶה הָיָה כָּל שֶׁבִּקַשְׁתִּי לָדַעַת. הַבַּרְנָשׁ מְסֻגָל לָנוּעַ; הוּא הָיָה עַתָּה חָמוּשׁ, וְאִם הִתְיַגַע כָּל-כָּךְ עַל-מְנָת לְהַגִיעַ אֶל הַסַכִּין אֵין סָפֵק שֶׁהוּא זוֹמֵם לְהִפָּטֵר מִמֶנִי, מָה יַעֲשֶׂה אַחֵר-כָּךְ – אִם יְנַסֶה לִזְחֹל מִן הַמִפְרָצוֹן הַצְפוֹנִי עַד לַמַחֲנֶה שֶׁבֵּין הַבִּצוֹת, אוֹ אִם יִירֶה בְּתוֹתָח כְּדֵי לְהַזְעִיק אֶת חֲבֵרָיו לְעֶזְרָה, זֹאת לֹא יָדַעְתִּי, כַּמוּבָן. עִם זֹאת, לֹא הָיָה סָפֵק בִּלִבִּי כִּי הוּא לֹא יְנַסֶה לְחַבֵּל בְָּאֳנִיָה. שְׁנֵינוּ רָצִינוּ כִּי הִיא תָּגִיעַ בְּשָׁלוֹם אֶל הַחוֹף, כְּדֵי שֶׁבְּבוֹא הַזְמַן תִּהְיֶה מְסֻגֶלֶת לְהַפְלִיג שׁוּב אֶל לֵב-יָם; וְעַל כֵּן הֶאֱמַנְתִּי כִּי לֹא יִגַע בִּי לְרָעָה עַד בּוֹאֵנוּ אֶל הַמִפְרָצוֹן.

בְּעוֹד מַחֲשָׁבוֹת אֵלוּ מִתְרוֹצְצוֹת בְּמֹחִי, עָשׂוּ גַם רַגְלַי אֶת שֶׁלָהֶן. חָמַקְתִּי אֶל הַתָּא, חָזַרְתִּי וְנָעַלְתִּי אֶת נְעָלַי, נָטַלְתִּי אֶחָד מִבַּקְבּוּקִי הַיַיִן וְהוֹפַעְתִּי שׁוּב עַל הַסִפּוּן.

הֶנְדְס שָׁכַב מַמָשׁ כְּפִי שֶׁהִשְׁאַרְתִּיו, מְצֻנָף כִּפְקַעַת, עֵינָיו עֲצוּמוֹת לְמֶחֱצָה, כְּאִלוּ אֵינָן יְכוֹלוֹת לְשֵׂאת אֶת הָאוֹר. מִשֶׁהִגַעְתִּי הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ, נָטַל אֶת הַבַּקְבּוּק וְשָׁבַר אֶת צַוָארוֹ, כְּאָדָם הַבָּקִי וְרָגִיל בְּכָךְ, הִשְׁמִיעַ אֶת הַבְּרָכָה הַחֲבִיבָה עָלָיו –“שֶׁיִהְיֶה בְּמַזָל!” - וְהֶעֱרָה אֶל קִרְבּוֹ כַּמָה לְגִימוֹת גַסוֹת. רֶגַע קַל שָׁכַב בְּשֶׁקֶט וְאַחַר-כָּךְ גִלְגֵל לְעַצְמוֹ גָלִיל שֶׁל טַבַּק.

“תַּחְתֹךְ לִי חֲתִיכָה מִזֶה,” בִּקֵשׁ מִמֶנִי וְהוֹשִׁיט לִי אֶת הַטַבַּק, “אֵין לִי פֹּה סַכִּין וְיֵשׁ לִי בְקֹשִׁי כֹּחַ לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה בְּעַצְמִי, אָה, גִ’ים, גִ’ים, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהַסוֹף שֶׁלִי מִתְקָרֵב. תַּחְתֹּך לִי חֲתִיכָה, יֶלֶד, כִּי אוּלַי זֹאת תִּהְיֶה הַחֲתִיכָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלִי. אֲנִי חוֹזֵר עוֹד מְעַט הַבַּיְתָה, אֲנִי מַרְגִיש אֶת זֶה.”

“טוֹב,” אָמַרְתִּי, “אֶחְתֹּךְ לְךְ חֲתִיכַת טַבַּק. אֲבָל אִלוּ אֲנִי הָיִיתִי מַרְגִישׁ כָּמוֹךְ, אֲדוֹנִי, הָיִיתִי יוֹשֵׁב לְהִתְפַּלֵל, כְּמוֹ בֶּן-אָדָם הָגוּן.”

“לָמָה?” שָׁאַל, “תַּגִיד לִי אַתָּה, לָמָה?”

“לָמָה?” הִצְטַעַקְתִּי, “כָּרֶגַע שָׁאַלְתָּ אוֹתִי עַל גוֹרָלָם שֶׁל הַמֵתִים, בָּחַרְתָּ לִחְיוֹת חַיִים שֶׁל חֵטְא, דָם וְשֶׁקֶר. לְרַגְלֶיךָ שׁוֹכֵב אָדָם שֶׁהָרַגְתָּ בְּמוֹ יָדֶיךָ, וְאַתָּה עוֹד שׁוֹאֵל אוֹתִי לָמָה! כְּדֵי שֶׁאֱלֹהִים יְרַחֵם עַל נִשְׁמָתְךָ, הִנֵה לָמָה!”

דִבַּרְתִּי בְּלַהַט, בְּעוֹד מַחֲשַׁבְתִּי נְתוּנָה לְפְגִיוֹן-הַדָמִים הַנָתוּן בְּכִיס מְעִילוֹ כְּדֵי לָשִׂים קֵץ לְחַיַי. וְאִלוּ הוּא לָגַם שׁוּב לְגִימָה גַסָה מִבַּקְבּוּק הַיַיִן וְדִבֵּר בִּנְעִימָה רְצִינִית עַד לְהַדְהִים:

“בְּמֶשֶׁךְ שְׁלשִׁים שָׁנָה הִפְלַגְתִּי בַּיָם,” אָמַר, "רָאִיתִי טוֹב וְגַם רַע, הַצְלָחוֹת וְגַם בִּזְיוֹנוֹת, מֶזֶג-אֲוִיר נֶחְמָד וְגַם מְזֻפָּת. לֹא פַּעַם הַמָזוֹן הָלַך לָנוּ, סַכִּינִים הִתְעוֹפְפוּ בָּאֲוִיר, וּמָה לֹא. וּמָה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ הוּא, שֶׁאַף פַּעַם אַחַת לֹא רָאִיתִי שֶׁמַשֶׁהוּ טוֹב יִצְמַח מִטוֹבָה. זֶה שֶׁמַרְבִּיץ רִאשׁוֹן הוּא הַגֶבֶר שֶׁלִי. וְהַסִיסְמָה שֶׁלִי הִיא - הַמֵתִים לֹא נוֹשְׁכִים, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. וְעַכְשָׁו תִּשְׁמַע לִי, " הוֹסִיף, בְּשַׁנוֹתוֹ לְפֶתַע אֶת נְעִימַת קוֹלוֹ, “פִּטְפַּטְנוּ מַסְפִּיק, וּבֵינָתַיִם הַשֵׁפֶל הִגִיעַ לְמַצָב מַתְאִים. אַתָּה תְּבַצֵעַ אֶת הַהוֹרָאוֹת שֶׁלִי, קפְּטֶן הוֹקִינְס, וַאֲנַחְנוּ נָבִיא אֶת הָאֳנִיָה יָשָׁר לַמָקוֹם שֶׁלָהּ וְסוֹף פָּסוּק.”

נוֹתְרוּ לָנוּ עוֹד שְׁלשָׁה קִילוֹמֶטְרִים שֶׁל שִׁיוּט. הַנִווּט נַעֲשָׂה בְּצוּרָה מֻשְׁלֶמֶת, הַכְּנִיסָה אֶל הַמַעֲגָן הַצְפוֹנִי, שֶׁהָיְתָה צָרָה וּרְדוּדָה, נִמְשְׁכָה לְמַזָלֵנוּ מִמִזְרָח לְמַעֲרָב וְהַ“הִסְפָּנִיוֹלָה” עָבְרָה אוֹתָה מַעֲדַנוֹת. אֲנִי מַאֲמִין שֶׁהָיִיתִי הַגָאי-מִשְׁנֶה יָעִיל וְדַיְקָן, וְאֵין סָפֵק בְּלִבִּי שְׁהֶנְדְס הָיָה נַוָט מְעֻלֶה; שֶׁכֵּן הַשַׁטְנוּ אֶת הָאֳנְיָה בְּבִטְחָה וּלְפִי כָּל הַכְּלָלִים, כַּאֲשֶׁר הַחוֹפִים נִשְׁקָפִים מִיָמִין וּמִשְׂמֹאל, תַּאֲוָה לְעֵינַיִם.

לֹא עָבְרוּ דַקוֹת רַבּוֹת וְהַיַבָּשָׁה סָגְרָה עָלֵינוּ מִכָּל עֶבֶר. חוֹפָיו שֶׁל הַמִפְרָצוֹן הַצְפוֹנִי הָיוּ מְכֻסִים צִמְחִיָה צְפוּפָה, מַמָשׁ כְּחוֹפֵי הַמַעֲגָן הַדְרוֹמִי; אַךְ הַמִשְׁטָח הָיָה צַר וְאָרֹך יוֹתֵר, בְּדוֹמֶה לִשְִׁפְכוֹ שֶׁל נָהָר. הַיְשֶׁר מוּלֵנוּ, בַּקָצֵה הַדְרוֹמִי, רָאִינוּ סְפִינָה טְרוּפָה, שֶׁעָמְדָה בִּשְׁלַבֵּי חֻרְבָּנָהּ הָאַחֲרוֹנִים. הָיְתָה זוֹ תְּלַת-תָּרְנִית גְדוֹלָה, שֶׁמֶשֶׁךְ יָמִים רַבִּים נְתוּנָה הָיְתָה לַחֲסָדָיו שֶׁל מֶזֶג-הָאֲוִיר; קוּרִים אֲרֻכִּים שֶׁל עֶשֶׂב-יָם הִזְלִיפוּ מַיִם מֵעַל דָפְנוֹתֶיהָ וְשִׁיחֵי חוֹף הִכּוּ שָׁרָשִׁים עַל סִפּוּנָהּ וְעָמְדוּ עַתָּה בִּמְלֹא פְּרִיחָתָם. הַמַרְאֶה הִשְׁרָה עָלַי עֶצֶב, אַךְ הוּא הוֹכִיחַ לִי כִּי הַמַעֲגָן רֵיק וּבָטוּחַ.

“תַּבִּיט לְשָׁם,” אָמַר לִי הֶנְדְס, “הִנֵה מָקוֹם נֶחְמָד לְהָבִיא אֵלָיו אֶת הָאֳנִיָה. הַחוֹף מְכֻסֶה חוֹל חָלָק, אֵין טִפָּה שֶׁל רוּחַ, עֵצִים סָבִיב סָבִיב, וְעַל הָאֳנִיָה הַהִיא פּוֹרְחִים לָהֶם פְּרָחִים כְּמוֹ בְּגַן-עֵדֶן.”

וְאַחֲרֵי שְׁנָבִיא אֶת הָאֳנִיָה לַחוֹף," בִּקַשְׁתִּי לָדַעַת, “אֵיךְ נוֹצִיא אוֹתָהּ מִשָׁם?” “פָּשׁוּט מְאֹד,” עָנָה, "אַתָּה מַעֲלֶה חֶבֶל אֶל הַחוֹף, הִנֵה שָׁמָה, מַקִיף יַחַד אִתּוֹ אֶת אַחַד הָאֳרָנִים הַגְדוֹלִים הָהֵם, מֵבִיא אוֹתוֹ בַּחֲזָרָה, קוֹשֵׁר אוֹתוֹ מִסָבִיב לַמָנוֹף וּמְחַכֶּה לְגֵאוּת. הַיָם יַתְחִיל לַעֲלוֹת – וְאָז כָּל הַמַלָחִים יוֹשִׁיטוּ יָד, יִמְשְׁכוּ בַּחֶבֶל –וְהָאֲנִיָה תָּזוּז חָלָק וְנֶחְמָד. וְעַכְשָׁו, יֶלֶד, הִתְכּוֹנֵן – אֲנַחְנוּ קְרוֹבִים לַמָקוֹם שֶׁלָנוּ, תּוֹשִׁיט יָד, תַּקְשִׁיב הֵיטֵב - טִפָּה יָמִינָה… כָּכָה! יָשָׁר… יָמִינָה… טִפָּה שְׂמֹאלָה… יָשָׁר… יָשָׁר! "כָּך הִשְׁמִיעַ הַהַגַאי אֶת פְּקֻדוֹתָיו, וַאֲנִי מִלֵאתִי אַחֲרֵיהֶן כִּמְעַט בְּלֹא נְשִׁימָה, עַד שֶׁלְבַסוֹף צָעַק פִּתְאֹם: "עַכְשָׁו, חֲמוּדִי – לְכִווּן הָרוּחַ! "

מָשַׁכְתִּי בַּהֶגֶה בְּכָל כֹּחִי – וְהַ“הֶסְפָּנִיוֹלָה” הִסְתּוֹבְבָה בִּמְהִירוּת וְהִזְנִיקָה אֶת חַרְטוֹמָה לְעֵבֶר הַחוֹף הַנָמוּךְ.

הַהִתְלַהֲבוּת שֶׁתָּקְפָה אוֹתִי בְּבִצוּעַ תִּמְרוֹנִים אֵלֶה רוֹפְפָה אֶת זְהִירוּתִי הַמַתְמֶדֶת מִפְּנֵי הַהַגַאי. הָיִיתִי שָׁקוּעַ כָּל-כָּךְ בְּשִׁיוּטָה שֶׁל הָאֳנְיָה, עַד שֶׁשָׁכַחְתִּי כָּלִיל אֶת הַסַכָּנָה שֶׁרִחֲפָה עַל רֹאשִׁי. נִשְׁעַנְתִּי אֶל הַמַעֲקֶה הַדְרוֹמִי וְהִבַּטְתִּי בְּאַדְווֹת-הַגַלִים, הַמְרַצְדוֹת מוּל לְחִי-הַחַרְטוֹם. עוֹד רֶגַע, וְהָיִיתִי נוֹפֵל שָׁדוּד בְּלֹא שְׁאַסְפִּיק לְהֵאָבֵק עַל חַיַי; אֶלָא שֶׁלְפֶתַע תָּקַף אוֹתִי אִי-שֶׁקֶט מוּזָר וְהִפְנֵיתִי אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר. אוּלַי שָׁמַעְתִּי קוֹל חֲרִיקָה, אוֹ שְֶׁמָא צָדָה עֵינִי אֶת צִלוֹ הַנָע מֵאֲחוֹרַי, וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה זֶה חוּשׁ נֶעְלָם; אַך בְּרֶגַע שֶׁהִבַּטְתִּי לְאָחוֹר רָאִיתִי אֶת הֶנְדְס פוֹסֵעַ לְעֶבְרִי וְהַפִּגְיוֹן בְּיַד-יְמִינוֹ.

בְּרֶגַע שֶׁעֵינֵינוּ נִפְגְשׁוּ פָּלַטְנוּ שְׁנֵינוּ צְעָקָה; אַךְ בְּעוֹד שֶׁאֲנִי הִשְׁמַעְתִּי זַעֲקַת אֵימִים פָּלַט הֶנְדְס שַׁאֲגַת זַעַם, וּבוֹ בָּרֶגַע הֵטִיל עַצְמוֹ לְעֻמָתִי. מִהַרְתִּי לִסְטוֹת הַצִדָה, לְעֶבֶר לְחִי-הַחַרְטוֹם, וּבִשְׁעַת מַעֲשֶׂה הִרְפֵּיתִי מִיָּדִית-הַהֶגֶה, שֶׁהוּטְלָה בִּתְנוּפָה קָדִימָה. מַעֲשֶׂה זֶה הִצִיל אֶת חַיַי, שֶׁכֵּן הַיָדִית חָבְטָה בְּכֹחַ בְּחָזֵהוּ שֶׁל הֶנְדְס וְהוּא נֶעְצַר לְרֶגַע קָפוּא בִּמְקוֹמוֹ.

לִפְנֵי שֶׁהִסְפִיק לְהִתְאוֹשֵׁשׁ, חָמַקְתִּי אֶל מִחוּץ לַפִּנָה, שֶׁבָּהּ זָמַם לִלְכֹּד אוֹתִי, כְּשֶׁהַסִפּוּן כֻּלוֹ לְפָנַי. עָצַרְתִּי לְיַד הַתֹּרֶן הָרָאשִׁי, הוֹצֵאתִי אֶקְדָח מִתּוֹךְ כִּיסִי, וּמִשֶׁרָאִיתִי כִּי הוּא מוֹסִיף לִדְלֹק אַחֲרֵי כִּוַנְתִּי אֶת הָאֶקְדָח לְמוּלוֹ וְלָחַצְתִּי עַל הַהֶדֶק. הַנוֹקֵר הִקִישׁ, אַךְ שׁוּם יְרִיָה לֹא נִפְלְטָה. אֲבַק-הַשְׂרֵפָה הָיָה סָפוּג מֵי יָם. קִלַלְתִּי אֶת עַצְמִי עַל רַשְׁלָנוּת זוֹ; מַדוּעַ, בְּשֵׁם אֱלֹהִים, לֹא נִקִיתִי אֶת כְּלֵי נִשְׁקִי וְלֹא טָעַנְתִּי אוֹתָם מֵחָדָש? עַתָּה, בִּגְלַל מֶחְדָל זֶה, עָלוּל אֲנִי לִהְיוֹת כְִּשֶׂה מוּבָל לַטֶבַח. שֶׁכֵּן, עַל אַף פְּצִיעָתוֹ, פָּסַע לְעֶבְרִי הֶנְדְס בִּמְהִירוּת מַבְעִיתָה, שְׂעָרוֹ הַמַאֲפִיר מְכָסֶה אֶת פָּנָיו וּלְחָיָיו סְמוּקוֹת בְּרֹב זַעַם. לֹא הָיְתָה לִי שְׁהוּת לְנַסוֹת אֶת אֶקְדָחִי הַשֵׁנִי, וְגַם לֹא הָיָה טַעַם בְּכָךְ, שֶׁהֲרֵי אֵין סָפֵק שֶׁגַם הוּא יִהְיֶה חֲסַר-תּוֹעֶלֶת. דָבָר אֶחָד יָדַעְתִּי, שֶאַל לִי סְתָם לָסֶגֶת מִפָּנָיו בְּלֹא תַּכְלִית, אַחֶרֶת יַשִׂיג אוֹתִי וְיִסְגֹר עָלַי בִּלְחִי הַחַרְטוֹם, כְּשֵׁם שֶׁסָגַר עָלַי רֶגַע לִפְנֵי כֵן בַּיַרְכָתַיִם. לֹא הָיָה סָפֵק בְּלִבִּי כִּי אִם אֶלָכֵד, תִּהְיֶה זוֹ מַלְכֹּדֶת-הַמָוֶת שֶׁלִי. הִצְמַדְתִּי אֶת כַָּפּוֹת יָדִי אֶל הַתֹּרֶן הָרָאשִׁי וְהִמְתַּנְתִּי, כֻּלִי דָרוּךְ וּמָתוּחַ כִּקְפִיץ.

בִּרְאוֹתוֹ שֶׁאֲנִי מְנַסֶה לַחֲמֹק מִמֶנוּ, בָּלַם הֶנְדְס אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ וְדַקָה אוֹ שְׁתַּיִם חָלְפוּ בְּתַחְבּוּלוֹת הַטְעָיָה שֶׁלוֹ וְשֶׁלִי. הָיָה זֶה מֵעֵין מִשְׂחָק שֶׁשִׂחַקְתִּי לֹא פַּעַם בַּבַּיִת, עַל סַלְעֵי הַמִפְרָצוֹן; אַךְ הַאֲמִינוּ לִי, שֶׁמֵעוֹלָם לֹא שִׂחַקְתִּי אוֹתוֹ בְּלֵב הוֹלֵם כָּל-כָּךְ כִּבְאוֹתוֹ רֶגַע נוֹרָא. אֲבָל הָיָה זֶה מִשְׂחַק-יְלָדִים שֶׁהָיִיתִי בָּקִי בּוֹ, וְהָיִיתִי בָּטוּחַ שֶׁאוּכַל לְנַצֵחַ בּוֹ יַמַאי קָשִׁישׁ, הַפָּצוּעַ בִּירֵכוֹ. וְאָמְנָם, אֹמֶץ-לִבִּי חָזַר לְהַרְקִיעַ שְׁחָקִים, וְכֵיוָן שֶׁיָדַעְתִּי כִּי אוּכַל לְהַמְשִׁיךְ בְּמִשְׁחָק זֶה שָׁעָה אֲרֻכָּה, לֹא מִהַרְתִּי לְחַפֵּשׂ דֶרֶךְ לְנְסִיגָה… אַךְ בְּעוֹד אָנוּ מְשַׂחֲקִים אֶת מִשְׂחַק-הֶחָתוּל-וְהָעַכְבָּר, נִתְקַע לְפֶתַע חַרְטוֹם הַ“הִסְפָּנִיוֹלָה” בְּתוֹך חוֹלוֹת-הַחוֹף, וּמִיָד אַחַר-כָךְ נָטְתָה הָאֳנִיָה עַל צִדָהּ הַשְׂמָאלִי, עַד שֶׁרִצְפַּת הַסִפּוּן הִשְׁתַּפְּעָה בְּזָוִית שֶׁל אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ מֵעֲלוֹת וּמֵי-יָם מְלֹא הֶחָבִית חָדְרוּ פְּנִימָה מִבַּעַד לְפִתְחֵי-הַמַיִם וְנְקְווּ בִּשְׁלוּלִית גְדוֹלָה בְּמוֹרַד הַסִפּוּן.

שְׁנֵינוּ מָעַדְנוּ וְהִשְׁתַּטַחְנוּ אַפַּיִם אַרְצָה, כְּשֶׁאָנוּ מַחֲלִיקִים כִּמְעַט יַחַד לְעֵבֶר פִּתְחֵי הַמָיִם. גוּפָתוֹ הַקְפוּאָה שֶׁל אֲדֹם-הַמִצְנֶפֶת הֶחֱלִיקָה אַחֲרֵינוּ. קְרוֹבִים כָּל-כָּךְ הָיִינוּ זֶה לָזֶה, עַד שֶׁרֹאשִׁי פָּגַע בְּרַגְלוֹ שֶׁל הַהַגַאי בַּחֲבָטָה וַחֲרִיקַת שִׁנַיִם. וּבְכָל- זֹאת מִהַרְתִּי לַעֲמֹד שׁוּב עַל רַגְלַי, בְּעוֹד הֶנְדְס עַצְמוֹ הִסְתַּבֵּךְ בַּגוּפָה הַמֵתָה. אַךְ בְּשֶׁל נְטִיָתָהּ הַשִׁפּוּעִית שֶׁל הָאֳנִיָה אִי-אֶפְשָׁר הָיָה עוֹד לָרוּץ עַל הַסִפּוּן, וְהָיָה עָלַי לְמַהֵר וְלִמְצֹא מְקוֹם מִפְלָט חָדָשׁ. מָהִיר כַּחֵץ זִנַקְתִּי עַל סֻלַם-הַחֲבָלִים שֶׁל הַתֹּרֶן הַמְאָסֵף, טִפַּסְתִּי בּוֹ בִּמְלֹא הַמְהִרוּת וּקְפוּא-נְשִׁימָה עַד שְׁמָצָאתי עַצְמִי רָכוּב עַל קוֹרַת-הָעֵרֶב,

מְהִירוּת זוֹ הִצִילָה אֶת חַיַי, שֶׁכֵּן עוֹדֶנִי מִטֶפֵּס הִכָּה הִפִּגְיוֹן בַּתֹּרֶן וְנִנְעַץ בּוֹ מַחֲצִית הָרֶגֶל מִתַּחְתַּי; וְהַרְחֵק לְמַטָה נִצַב יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס, כְּשֶׁהוּא מַבִּיט בִּי פְּעוּר-פֶּה, כְּפֶסֶל שֶׁל הַפְתָּעָה וְתִסְכּוּל.

עַתָּה, מִשֶׁהָיָה לִי רֶגַע שֶׁל פְּנַאי, מִהַרְתִּי לְהַחֲלִיף אֶת הַכַּדוּרִים בְּאֶקְדָחִי; וּלְאַחַר שֶׁהָאֶחָד הָיָה מוּכָן לִירִיָה הֶחְלַטְתִּי לְהַכְפִּיל אֶת בִּטְחוֹנִי וְטָעַנְתִּי מֵחָדָשׁ גַם אֶת אֶקְדָחִי הַשֵׁנִי.

עִסוּקִי זֶה הִכָּה בְּרַעַם אֶת יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס; הוּא הִתְחִיל מֵבִין כִּי מַזָלוֹ בָּגַד בּוֹ גַם הַפַּעַם. לְאַחַר רֶגַע שֶׁל הִסוּס הִתְחִיל גַם הוּא לַעֲלוֹת בְּסֻלַם-הַחֲבָלִים. לְאַחַר שֶׁשָׁלַף אֶת הַפִּגְיוֹן מִן הַתֹּרֶן וְתָקַע אוֹתוֹ בֵּין שִׁנָיו, הוֹסִיף לְהַעֲפִּיל אַט-אַט לְעֶבְרִי. טִפּוּסוֹ הַמְיַגֵעַ הָיָה רָצוּף יְסוּרִים וַאֲנָקוֹת, שֶׁכֵּן הָיָה עָלָיו לִגְרֹר אַחֲרָיו אֶת רַגְלוֹ הַפְּצוּעָה. עוֹד בְּטֶרֶם הִגִיעַ אֶל מַחֲצִית הַדֶרֶך כְּבָר הָיוּ הָאֶקְדָחִים דְרוּכִים בְּיָדִי, אֶקְדָח בְּכָל כַּף-יָד,

“עוֹד צַעַד אֶחָד, אָדוֹן הֶנְדְס,” קָרָאתִי, בְּכַוְנִי לְעֻמָתוֹ אֶת הָאֶקְדָחִים, “וַאֲפַצְפֵּץ אֶת רֹאשְׁךָ בְּכַדוּרִים. אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲנָשִׁים מֵתִים לֹא נוֹשְׁכִים…” הוֹסַפְתִּי בְּמֵעֵין צְחוֹק קָצָר.

הוּא עָצַר מִיָד, וְיָכֹלְתִּי לְהַבְחִין כִּי הוּא מְנַסֶה בְּכָל כֹּחוֹ לִמְצֹא מוֹצָא-שֶׁל-כָּבוֹד מֵהַמַצָב הַבִּישׁ שֶׁנִקְלַע אֵלָיו. הַבָּעַת פָּנָיו הָיְתָה נְבוּכָה וְאוֹבֶדֶת עֵצוֹת כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁלֹא הִתְאַפַּקְתִּי וּפָרַצְתִּי בִּצְחוֹק רָם. לְבַסוֹף, לְאַחַר בְּלִיעוֹת אֲוִיר אֲחָדוֹת, הוֹצִיא אֶת הַפִּגְיוֹן מִבֵּין שִׁנָיו וְהִתְחִיל מְדַבֵּר.

“גִ’ים,” אָמַר, “אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁשְׁנֵינוּ נִדְפַקְנוּ, אַתָּה וַאֲנִי בְּיַחַד, וְשֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהַגִיעַ לְהֶסְכֵּם. יָכֹלְתִּי לִגְמֹר אִתְּךָ, אִלוּלֵא הַמַצָב הַמְזֻפָּת שֶׁלִי; אַךְ לֹא הָיָה לִי מַזָל. קָשֶׁה מְאֹד מְאֹד לְיַמַאי זָקֵן כָּמוֹנִי לְסַדֵר נַעַר-מַלָחִים כָּמוֹךְ, גִ’ים.”

בָּלַעְתִּי כָּל מִלָה וּמִלָה שֶׁאָמַר וְהִרְגַשְׁתִּי עַצְמִי כָּל-יָכוֹל, כְּתַרְנְגוֹל עַל הַגַג; וְאָז, בִּמְהִירוּת הַבָּזָק הוּנְפָה יָדוֹ פִּתְאֹם כְּלַפֵּי מַעְלָה, מַשֶׁהוּ פִּלַח אֶת הָאֲוִיר בִּשְׁרִיקָה, חַשְׁתִּי חֲבָטָה חַדָה וּמַכְאִיבָה, וּמִיָד אַחַר-כָּךְ נִצְמְדָה כְּתֵפִי אֶל הַתֹּרֶן. בְּשֶׁל הַכְּאֵב הַנוֹרָא וְהַהַפְתָּעָה הַמְהַמֶמֶת, אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה אִם פָּעַלְתִּי בְּכֹחַ-הָרָצוֹן אוֹ מִתּוֹךְ דַחַף נִסְתָּר; אַךְ בְּאוֹתוֹ רֶגַע מַמָשׁ יָרְקוּ שְׁנֵי אֶקְדָחַי אֵשׁ וְנִשְׁמְטוּ מִכַּפּוֹת-יָדַי. אַךְ לֹא רַק הֵם נָפְלוּ; יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס הִשְׁמִיעַ זְעָקָה חֲנוּקָה, הִרְפָּה מִסֻלַם-הַחֲבָלִים וְצָנַח –רֹאשׁוֹ כְּלַפֵּי מַטָה – אֶל תּוֹךְ הַמַיִם.

27. “שְׁמִינִיוֹת! שְׁמִינִיוֹת!”

בְּשֶׁל תְּנוּחָתָהּ שֶׁל הָאֳנִיָה נָטוּ הַתְּרָנִים בְּשִׁפּוּעַ מֵעַל פְּנֵי הַיָם, וּמִמְקוֹם-יְשִׁיבָתִי עַל קוֹרַת-הָעֵרֶב לֹא רָאִיתִי מִתַּחְתַּי אֶלָא אֶת חֶלְקַת מֵימָיו שֶׁל הַמִפְרָץ. יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס, שֶׁלֹא הִרְחִיק לַעֲלוֹת, נִמְצָא קָרוֹב יוֹתֵר אֶל הָאֲנִיָה וְנָפַל עַל כֵּן לַיָם בְּסָמוּךְ לְדֹפֶן הַסְפִינָה. לְרֶגַע הִתְרוֹמֵם אֶל פְּנֵי הַמַיִם, מְכֻסֶה קֶצֶף וְדָם, וְאַחַר כָּךְ שָׁקַע לָנֶצַח. לְאַחַר שֶׁנִרְגְעוּ פְּנֵי הַמַיִם יָכֹלְתִּי לִרְאוֹתוֹ שָׂרוּעַ עַל קַרְקָעִית-הַחוֹל הַבְּהִירָה, בְּצִלָהּ שֶׁל הָאֳנִיָה. צֶמֶד דָגִים חָלַף בִּמְהִירוּת עַל פְּנֵי הַגוּפָה. לְעִתִּים הוּא נִרְאָה מִבַּעַד לְמַיִם הָרוֹעֲדִים כְּאִלוּ נָע קִמְעָה, כִּמְנַסֶה לָקוּם; אַךְ יָדַעְתִּי כִּי הוּא חָסֵר עַתָּה רוּחַ-חַיִים, וְעָתִיד לְשַׁמֵשׁ מָזוֹן לְדָגִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם מַמָשׁ, שֶׁבּוֹ בִּקֵשׁ אֶת נַפְשִׁי.

אֲבָל עֲדַיִן הוֹסַפְתִּי לְהַרְגִישׁ עַצְמִי חַלָשׁ וְגַם נִפְחָד. קִלוּחִים שֶׁל דָם חַם נִגְרוּ לְאֹרֶךְ גַבִּי וְחָזִי. הַפִּגְיוֹן שְׁנָעַץ אֶת כְּתֵפִי אֶל הַתֹּרֶן לָהַט כְּבַרְזֶל מְלֻבָּן, אַךְ לֹא רַק הַכְּאֵב מִלֵא אֶת לִבִּי אֵימָה; אֲנִי סָבוּר שֶׁהָיִיתִי מְסֻגָל לָשֵׂאת אֶת כְּאֵב הַדְקִירָה; אַךְ אֵימָה מִלְאָה אֶת לִבִּי, פֶּן אֶפֹּל לְפֶתַע מִמְקוֹם-מוֹשָׁבִי זֶה וְאֶצְנַח מָטַה, אֶל תּוֹךְ מֵי הַיָּם הַיִרֻקִים, לְצַד גוּפָתוֹ שֶׁל הֶנְדְס.

כַּפּוֹת יָדִי נִלְפְתוּ אֶל הַתֹּרֶן בְּכֹחַ רַב כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁצִפָּרְנִי הִתְחִילוּ כּוֹאֲבוֹת; עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי, כְּאִלוּ בִּקַשְׁתִּי לָנוּס מִן הַסַכָּנָה. אַךְ אַט-אַט הִתְחַלְתִּי מִתְאוֹשֵׁשׁ וְשׁוֹקֵל בְּהִגָיוֹן אֶת מַצָבִי. הַמַחֲשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעָלְתָה בְּמֹחִי הָיְתָה – לִשְׁלֹף אֶת הַפִּגְיוֹן מִמְקוֹם נְעִיצָתוֹ. אֶפְשָׁר שֶׁהוּא נִנְעַץ בְּכֹחַ רַב מִדַי, אוֹ אוּלַי נִסִיתִי לִמְשֹׁךְ אוֹתוֹ בְּרִפְיוֹן, אַךְ נִכְשַׁלְתִּי בִּנְסְיוֹנִי זֶה וְכָל גוּפִי נִתְקַף בְּרַעַד נוֹרָא. וְהִנֵה – מַה מוּזָר – רַעַד זֶה הוּא שֶׁעָשָׂה בִּמְקוֹמִי אֶת הַמְלָאכָה. בְּעֶצֶם, הַהַגַאי כִּמְעַט שֶׁהֶחֱטִיא אֶת מַטְרָתוֹ וְהַפִּגְיוֹן לֹא נִנְעַץ אֶלָא בְּבָדָל-שֶׁל עוֹר, וּבְשֶׁל הָרַעַד הָעַז נִקְרַע הָעוֹר וְנִתֵּק עַצְמוֹ מִן הַלַהַב. זֶרֶם הַדָם גָבַר עַתָּה, אַךְ אֲנִי הָיִיתִי שׁוּב אָדוֹן לְעַצְמִי, כַּאֲשֶׁר רַק חֻלְצָתִי וּמְעִילִי הוֹסִיפוּ לִהְיוֹת דְבוּקִים אֶל הַתֹּרֶן.

נִתַּקְתִּי עַצְמִי בְּמְשִׁיכָה חֲזָקָה, וּלְלֹא שְׁהִיָה נוֹסֶפֶת מִהַרְתִּי לָרֶדֶת בְּסֻלַם-הַחֲבָלִים אֶל הַסִפּוּן, שׁוּם דָבָר שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יָנִיא אוֹתִי לְטַפֵּס שׁוּב בְּמַעֲלֵה סֻלַם-חֲבָלִים זֶה, שֶׁיִשְׂרָאֵל הֶנְדְס נָפַל מִמֶנוּ לַיָם. עַתָּה, מִשֶׁהָיִיתִי לְמַטָה, נִפְנֵיתִי קֹדֶם כֹּל לְטַפֵּל בְּפִצְעִי. הוּא הוֹסִיף לִשְתֹּת דָם וְגַם כָּאַב עַד מְאֹד. אַךְ הַחֲתָךְ לֹא הָיָה עָמֹק וְגַם לֹא מְסֻכָּן, וּלְאַחַר שֶׁחָבַשְׁתִּי אוֹתוֹ הוּא לֹא הֵצִיק לִי עוֹד, מִשֶׁהֵנַעְתִּי אֶת זְרוֹעִי. אַחַר-כָּךְ הִבַּטְתִּי עַל סְבִיבוֹתַי, הָאֳנִיָה כֻּלָהּ עָמְדָה עַתָּה לִרְשׁוּתִי, וַאֲנִי הֶחְלַטְתִּי לְסַלֵק מֵעַל סִפּוּנָהּ אֶת נוֹסְעָהּ הָאַחֲרוֹן, הֲלֹא הוּא אוֹבְּרַיֶן הַמֵת.

הוּא הוֹסִיף לִשְׁכַּב שָׂרוּעַ, צָמוּד אֶל הַמַעֲקֶה וְנִרְאָה כְּמִין בֻּבָּה גְדוֹלָה וּמַבְעִיתָה. אַךְ הַחֲוָיוֹת הַנוֹרָאוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלַי בְּיוֹם זֶה מָחוּ מִקִרְבִּי כָּל פַּחַד מִפְּנֵי הַמֵת; הֵרַמְתִּי אוֹתוֹ בְּמָתְנָיו, כְּאִלוּ הָיָה שַׁק מָלֵא דֹחַן, וּבִתְנוּפָה מְאֻמֶצֶת הֵטַלְתִּי אוֹתוֹ אֶל מִחוּץ לַסִפּוּן. הוּא צָנַח לַמַיִם בְּרַעַשׁ, הַמִצְנֶפֶת הָאֲדֻמָה חָזְרָה וְעָלְתָה מַעֲלָה וְהוֹסִיפָה לָצוּף עַל פְּנֵי הַמַיִם. לְאַחַר שֶׁהַמַיִם נִרְגְעוּ יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אוֹתוֹ וְאֶת יִשְׂרָאֵל הֶנְדְס שׁוֹכְבִים אִישׁ לְצַד רֵעֵהוּ – בְָּבוּאוֹת שְׁנֵיהֶם רוֹטְטוֹת עִם תְּנוּעַת הַמַיִם. רֹאשׁוֹ הַקֵרֵחַ שֶׁל אוֹבְּרַיֶן נִשְׁעָן אֶל בִּרְכָּיו שֶׁל הָאִישׁ שֶׁקִפֵּד אֶת חַיָיו, בְּעוֹד הַדָגִים חוֹלְפִים בִּמְהִירוּת אָנֶה וָאָנָה מֵעַל שְׁנֵיהֶם.

נִמְצֵאתִי עַתָּה לְבַדִי עַל סִפּוּן הַ“הִסְפַּנִיוֹלָה”. הַשֵׁפֶל הִגִיעַ זֶה עַתָּה לְסִיוּמוֹ. הַשֶׁמֶשׁ נָטְתָה לִשְׁקֹעַ וְצִלְלֵיהֶם הָאֲרֻכִּים שֶׁל אָרְנֵי הַחוֹף הִתְחִילוּ נוֹפְלִים עַל פְּנֵי הַמַעֲגָן. רוּחַ-הָעֶרֶב נֵעוֹרָה לְחַיִים, וְאַף-עַל-פִּי שֶׁתְּנוּעָתָהּ נֶחְסְמָה עַל-יְדֵי הַגִבְעָה כְּפוּלַת-הַפְּסָגוֹת שֶׁבְּמִזְרָח, הִיא בְּכָל-זֹאת פָּרְטָה עַל מֵיתְרֵי הַמִפְרָשִׁים וְהֵנִיעָה אָנֶה וָאָנָה אֶת בַּדֵיהֶם הָרְפוּיִים.

בְּרֶגַע זֶה הִתְחַלְתִּי מַבְחִין בְּסַכָּנָה שֶׁהָאֳנִיָה הָיְתָה נְתוּנָה בָּהּ. שִׁחְרַרְתִּי בִּמְהִירוּת אֶת מִפְרְשֵׂי הֶחָלוּץ, אַךְ הַמִפְרָשׂ הָרָאשִׁי הָיָה עִנְיָן קָשֶׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר. בְּשֶׁל נְטִיָתָהּ שֶׁל הָאֳנִיָה הוּטַל הַמָנוֹר אֶל מֵעֵבֶר לַסִפּוּן וְחֵלֶק נִכָּר שֶׁל הַמִפְרָשׂ נִמְצָא עַתָּה מִתַּחַת לַמַיִם. הִבְחַנְתִּי בַּסַכָּנָה שֶׁבְּדָבָר, אַך הַמֵיתָרִים הָיוּ מְתוּחִים כָּל-כָּךְ, עַד כִּי חָשַׁשְׁתִּי לְהִתְעַסֵק בָּהֶם. לְבַסוֹף הוֹצֵאתִי אֶת אוֹלָרִי וְחָתַכְתִּי אֶת חַבְלֵי הַהֲנָפָה. בִּן-רֶגַע נִשְׁמַט רֹאשׁ-הַמִפְרָש, וּרְצוּעוֹת נִרְחָבוֹת שֶׁל בַּד-קַנָבוֹס הִתְחִילוּ צָפוֹת עַל פְּנֵי הַמַיִם. עִם זֹאת, עֲדַיִן לֹא הִצְלַחְתִּי בְּשׁוּם פָּנִים לְהוֹרִיד אֶת חֶבֶל הַמִפְרָשׂ, וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָבָר וִתַּרְתִּי עַל מַאֲמַצַי; מִכָּאן וְאֵילָךְ, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, יִהְיֶה עַל הַ“הִסְפָּנְיוֹלָה” לִבְטֹחַ בְּמַזָלָהּ, מַמָשׁ כָּמוֹנִי.

בֵּינְתַיִם הִתְכַּסָה הַמַעֲגָן כֻּלוֹ בְּצִלְלֵי עֶרֶב. קַרְנֵי הַשֶׁמֶש הָאַחֲרוֹנוֹת הִסְתַּנְנוּ מִבֵּין הָעֵצִים, נָפְלוּ עַל אַדֶרֶת-הַפְּרָחִים שֶׁעָטְפָה אֶת הַסְפִינָה הַטְרוּפָה וְנָצְצוּ כְִּיַהֲלוֹמִים. צִנָה פָּשְׁטָה בָּאֲוִיר, הַגֵאוּת פָּתְחָה בִּנְסִיגְתָהּ וְהָאֲנִיָה הִתְחִילָה נִשְׁעֶנֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַל קוֹרוֹתֶיהָ.

נִשְׁעַנְתִּי אֶל הַמַעֲקֶה וְהִשְׁקַפְתִּי עַל סְבִיבוֹתַי. מֵי הַחוֹף הָיוּ עַתָּה רְדוּדִים לְמַדַי. תָּפַסְתִּי בִּשְׁתֵּי יָדִי אֶת כֶּבֶל-הָעֹגֶן הֶחָתוּךְ, גָלַשְׁתִּי בּוֹ מַטָה וְצָנַחְתִּי קַלוֹת לַיָם. הַמַיִם הִגִיעוּ עַד לְמָתְנַי. הַחוֹל הָיָה מוּצָק וּמְכֻסֶה פַּסִים מְסֻלְסָלִים, שֶׁהָאֲדָווֹת הִטְבִּיעוּ בּוֹ, וַאֲנִי פָּסַעְתִּי אֶל הַחוֹף בְּרוּחַ מְרוֹמֶמֶת, בְּהוֹתִירִי מֵאֲחוֹרַי אֶת הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” מוּטֶלֶת עַל צִדָהּ, כְּשֶׁמִפְרָשָׂהּ הָרָאשִׁי צָף עַל פְּנֵי הַמַיִם. בְּאוֹתוֹ רֶגַע שָׁקְעָה הַשֶׁמֶשׁ וְרוּחַ-הָעֶרֶב הִשְׁמִיעָה שְׁרִיקָתָהּ מִבֵּין עֲצֵי הָאֹרֶן הַגְבוֹהִים, הַנָעִים בִּתְפִלַת עַרְבִית.

יָצָאתִי לְבַסוֹף מִן הַיָם - בְּיָדַיִם רֵיקוֹת, אַך בִּרְכוּשׁ גָדוֹל. סְפִינָתֵנוּ הָיְתָה מְטֹהֶרֶת מִשׁוֹדְדִים, מְצַפָּה לַאֲנָשִׁינוּ כִּי יָבוֹאוּ לַהֲשִׁיטָה אֶל לֶב-יָם. הִתְאַוֵיתִי לָשׁוּב בִּמְלֹא מְהִירוּת אֶל הָמִבְצָר וּלְבַשֵׂר בְּרֹב גַאֲוָה אֶת דְבָר נִצְחוֹנִי. אֶפְשָׁר וְיוֹקִיעוּנִי עַל בְּרִיחָתִי הַנִמְהֶרֶת, אַךְ הַהִשְׁתַּלְטוּת עַל הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” תִּהְיֶה תְּשׁוּבָה נִצַחַת לַהַאֲשָׁמָה וְקִוִיתִי מְאֹד שֶׁאֲפִלוּ קַפִּיטַן סְמוֹלֶט יוֹדֶה, כִּי לֹא בִּטַלְתִּי אֶת זְמַנִי לָרִיק.

בְּמַחֲשָׁבוֹת מְרוֹמָמוֹת אֵלֶה הִתְחַלְתִּי צוֹעֵד לְעֵבֶר הַבִּקְתָּה, לִפְגשׁ אֶת יְדִידַי. זָכַרְתִּי, כִּי הַנַחַל הַמִזְרָחִי בְּיוֹתֵר, הַנִשְׁפָּךְ אֶל הַמַעֲגָן, זוֹרֵם מִן הַגִבְעָה כְּפוּלַת-הַפְּסָגוֹת שֶׁמִשְׂמֹאל, וּפָנִיתִי לְאוֹתוֹ כִּווּן כְּדֵי לַחֲצוֹת אֶת הַנַחַל בִּמְקוֹמוֹ הַצַר. הַחֹרֶשׁ הָיָה בְּמָקוֹם זֶה דָלִיל לְמַדַי, וּבְלֶכְתִּי בֵּין הָעֵצִים הַנְמוּכִים הִגַעְתִּי בִּמְהֵרָה אֶל פִּנַת הַגִבְעָה; פָּנִיתִי דָרוֹמָה וּלְאחַר דַקוֹת אֲחָדוֹת חָצִיתִי אֶת קַו הַמַיִם. לְאַחַר שֶׁעָבַרְתִּי אֶת הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ פָּגַשְׁתִּי אֶת בֶּן גַן, שׁוֹכֵן הָאִי, הִתְחַלְתִּי מַגְבִּיר אֶת זְהִירוּתִי. פָּסְעְתִּי בְּשֶׁקֶט, כְּשֶׁעֵינַי בּוֹלְשׁוֹת וְסוֹקְרוֹת אֶת הַסְבִיבָה. הָאֲפֵלָה הָלְכָה וְנִתְעַבְּתָה, וּבְעוֹדֶנִי פּוֹסֵעַ הִבְחַנְתִּי לְפֶתַע בְּנֹגַהּ-אֵשׁ הַמְהַבְהֵב לְעֻמַת הַשָׁמַיִם, מִתּוֹךְ מַכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בֵּין שְׁתֵּי פִּסְגוֹת-הַגִבְעָה, שִׁעַרְתִּי כִּי בֶּן גַן מְבַשֵׁל שָׁם אֶת אֲרוּחָתוֹ עַל מְדוּרָה גְדוֹלָה, וְתָמַהְתִּי עַל שֶׁהוּא נוֹהֵג בְּחֹסֶר-זְהִירוּת שֶׁכָּזֶה. שֶׁכֵּן, אִם אֲנִי יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת זֹאת מִמְקוֹמִי, אֵין סָפֵק שֶׁגַם סִילְבֶר וַאֲנָשָׁיו יְגַלוּ אֶת הָאֵשׁ מִן הַמַחֲנֶה שֶׁלָהֶם אֲשֶׁר בֵּין הַבִּצוֹת.

הַלַיְלָה הָלַךְ וְהֶאֱפִיל בִּמְהִירוּת, וַאֲנִי הִגְבַּרְתִּי אֶת זְהִירוּתִי בְּדַרְכִּי אֶל הַבִּקְתָּה. הַגִבְעָה כְּפוּלַת-הַפְּסָגוֹת שֶׁמֵאֲחוֹרַי וְגִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת שֶׁמִימִינִי הָלְכוּ וְנֶעֶלְמוּ בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה. הַכּוֹכָבִים הָיוּ מְעַטִים וְחִוְרִים; וַאֲנִי הִמְשַׁכְתִּי אֶת דַרְכִּי, תְּחִלָה בֵּין שִׁיחִים נְמוּכִים וְאַחַר-כָּךְ בֵּין תְּלוּלִיוֹת שֶׁל חוֹל.

לְפֶתַע נָפַל זֹהַר כָּסוּף עַל סְבִיבוֹתַי. הֵרַמְתִּי אֶת עֵינַי אֶל הָרָקִיעַ וְגִלִיתִי אֶת נָגְהוֹ הַחִוֵר שֶׁל הַיָרֵחַ מֵאִיר אֶת פִּסְגָתָהּ שֶׁל גִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת. כַּעֲבֹר רֶגַע הִבְחַנְתִּי בַּכַּדוּר הַכָּסוּף, הַמְטַפֵּס בֵּין עַנְפֵי הָעֵצִים הַנְמוּכִים וְיָדַעְתִּי כִּי הַיָרֵחַ עָלָה בַּמִּזְרָח.

עַתָּה הֵחַשְׁתִּי אֶת צְעָדַי, כְּדֵי לַעֲבֹר מַהֵר כְּכָל הָאֶפְשָׁר אֶת שְׁאֵרִית הַדֶרֶךְ שֶׁנוֹתְרָה עַד שֶׁטַח הַמְצוּדָה. עִתִּים הָלָכְתִּי, עִתִּים רַצְתִּי, כְּשֶׁאֲנִי קָרֵב קְצַר-רוּחַ אֶל חוֹמַת-הָעֵץ. מִשֶׁהִגַעְתִּי אֶל הַחֹרֶשׁ הַמִשְׂתָּרֵעַ מוּל הַחוֹמָה זָכַרְתִּי כִּי עָלַי לְהַגְבִּיר אֶת זְהִירוּתִי וְהֵאַטְתִּי אֶת צְעָדַי. הֲרֵי לֹא רָצִיתִי לְסַיֵם אֶת הַהַרְפַּתְקָה שֶׁלִי בְּקַבָּלַת כַּדוּר מֵרוֹבֵיהֶם שֶׁל יְדִידַי הַנְצוּרִים.

הַיָּרֵחַ טִפֵּס מַעְלָה מַעְלָה וְאוֹרוֹ הִתְחִיל נוֹפֵל עַל הַשְׁטָחִים הַפְתוּחִים שֶׁבֵּין הָעֵצִים. לְפֶתַע הִבְחַנְתִּי בְּאוֹר בַּעַל צֶבַע שׁוֹנֶה, הַמְהַבְהֵב מוּלִי בֵּינוֹת לָעֵצִים; אוֹר אָדֹם וְלוֹהֵט, בּוֹהֵק וּמִתְעַמְעֵם, כְּאִלוּ עָלָה מִגֶחָלֶיהָ שֶׁל מְדוּרָה אֲפוּפָה עָשָׁן.

עַל אַף מַאֲמַצַי, לֹא יָכֹלְתִּי לְהַעֲלוֹת בְּדַעְתִּי מַה יָכוֹל אוֹר זֶה לִהְיוֹת.

לְבַסוֹף הִגַּעְתִּי אֶל קַו הַגְבוּל שֶׁבֵּין הַחֹרֶשׁ וְהַשֶׁטַח הַפָּתוּחַ שֶׁלִפְנֵי הַחוֹמָה. הַשָּׂדֶה הָיָה מוּצָף אוֹר-יָרֵחַ, אַךְ הַבִּקְתָּה עַצְמָהּ הָיְתָה שְׁרוּיָה בַּאֲפֵלָה סְמִיכָה, הַמְנֻמֶרֶת בְּפַסִים אֲרֻכִּים שֶׁל נֹגַהּ כָּסוּף. מֵאֲחוֹרֵי הַבִּקְתָּה בָּעֲרָה מְדוּרָה עֲנָקִית, שֶׁאוֹרָהּ הָאַדְמוֹנִי הִוָה נִגוּד צוֹרֵם לַחִוָרוֹן הָרַךְ שֶׁל אוֹר-הַיָרֵחַ. שׁוּם קוֹל אוֹ בַּת-קוֹל לֹא הִגִיעוּ לֹאזְנַי, מִלְבַד אִוְשַׁת הָרוּחַ וְנַהַם הַיָם הָרָחוֹק.

עָצַרְתִּי בִּמְקוֹמִי, כְּשֶׁלִבִּי מָלֹא תְּמִיהָה רַבָּה וְאוּלַי גַם פַּחַד קַל. מֵעוֹלָם לֹא נָהַגְנוּ לְהַעֲלוֹת מְדוּרוֹת גְדוֹלוֹת; אַדְרַבָּא, הַקְבַרְנִיט צִוָה עָלֵינוּ לִנְהֹג קַמְצָנוּת בַּעֲצֵי הַסָקָה. הִתְחַלְתִּי חוֹשֵׁשׁ כִּי מַשֶׁהוּ רַע הִתְרַחֵשׁ כָּאן בְּעֵת הֵעֶדְרִי. פָּסַעְתִּי חֶרֶשׁ לְעֵבֶר צִדָהּ הַמִזְרָחִי שֶׁל הַחוֹמָה, כְּשֶׁאֲנִי מִשְׁתַּדֵל לְהִמָצֵא כָּל הָעֵת בַּצֵל; וּבְמָקוֹם נָאוֹת, שֶׁבּוֹ הָיְתָה הָאֲפֵלָה סְמִיכָה בְּיוֹתֵר, טִפַּסְתִּי וְעָבַרְתִּי אֶל הָעֵבֶר הַשֵׁנִי. עַתָּה, בְּמַטָרָה לְהַכְפִּיל וּלְשַׁלֵשׁ אֶת הַזְהִירוּת, זָחַלְתִּי עַל יָדַי וְרַגְלַי לְעֵבֶר הַבִּקְתָּה. מִשֶׁקָרַבְתִּי אֶל הַדֶלֶת הִגִיעַ לֹאזְנֵי קוֹל שֶׁעוֹרֵר בִּי שִׂמְחָה עַזָה. לֹא הָיָה זֶה קוֹל נָעִים בְּיוֹתֵר, וְלֹא פַּעַם הוּא עוֹרֵר בִּי תַּרְעֹמֶת וְקֻבְלָנָה, אַךְ בְּאוֹתוֹ לַיְלָה הוּא נִשְׁמַע בְּאָזְנַי כַּנִגוּן הֶעָרֵב בַּתֵּבֵל: הָיָה זֶה קוֹל נַחֲרָתָם הָרָם שֶׁל יְדִידַי בְּעֵת שְׁנָתָם הַשְׁלֵוָה. שׁוּם קוֹל שֶׁבָּעוֹלָם – גַם לֹא קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַצוֹפֶה בְּלֵב-יָם “הַכֹּל בְּסֵדֶר” – לֹא הֵבִיא שִׂמְחָה שְׁלֵוָה יוֹתֵר לְלִבִּי.

וְעִם זֹאת, לֹא הָיָה סָפֵק בְּלִבִּי: הֵם הִפְגִינוּ זִלְזוּל מְשַׁוֵעַ בִּכְלָלִי הַזְהִירוּת. שׁוּם שׁוֹמֵר לֹא נִצַב בְּעֶמְדָתוֹ. אִלוּ סִילְבֶר וּבַחוּרָיו הָיוּ זוֹחֲלִים עַתָּה לְעֶבְרָם, שׁוּם נֶפֶשׁ חַיָה לֹא הָיְתָה נוֹתֶרֶת בַּחַיִים עַד עֲלוֹת הַשַׁחַר. הִנֵה מַה קוֹרֶה, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי, כַּאֲשֶׁר הַקַפִּיטַן פָּצוּעַ; וְשׁוּב נִתְקַפְתִּי מוּסַר-כְּלָיוֹת עַל שֶׁנִמְהַרְתִּי לְהוֹתִיר מֵאֲחוֹרַי אֲנָשִׁים מְעַטִים כָּל-כָּךְ מוּל פְּנֵי הַסַכָּנָה.

בֵּין כֹּה וָכֹה הִגַעְתִּי אֶל הַדֶלֶת וְקַמְתִּי עַל רַגְלַי. הַחֶדֶר הָיָה שָׁרוּי בַּאֲפֵלָה מֻחְלֶטֶת, וְעֵינַי לֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת דָבָר מִן הַמָצוּי וְהַמִתְרַחֵשׁ בִּפְנִים. הָאֲנָשִׁים הַנָמִים הוֹסִיפוּ לְהַשְׁמִיעַ אֶת נַחֲרָתָם, וּבְתוֹךְ קוֹלוֹת אֵלֶה הִבְחַנְתִּי גַם בְּרַחַשׁ נוֹסָף – מֵעֵין נִפְנוּף וְנִקוּר, שֶׁלֹא יָדַעְתִּי מַה טִיבָם.

פָּשַׁטְתִּי אֶת זְרוֹעוֹתַי קָדִימָה וְנִכְנַסְתִּי לְתוֹךְ הַבִּקְתָּה. עַתָּה אֶשְׁכַּב בִּמְקוֹמִי הַקָבוּעַ (כָּךְ חָשַׁבְתִּי וְחִיַכְתִּי לְעַצְמִי) וְעִם בֹּקֶר אֶסְקֹר בַּהֲנָאָה אֶת מַרְאֵה פְּנֵיהֶם מִשֶׁיִמְצָאוּנִי פִּתְאֹם בָּרִיא וְשָׁלֵם עַל מִשְׁכָּבִי…

לְפֶתַע נִתְקְלָה רַגְלִי בְּמַשֶׁהוּ. הָיְתָה זוֹ רַגְלוֹ שֶׁל אָדָם יָשֵׁן, שֶׁהִתְהַפֵּךְ עַל מִשְׁכָּבוֹ בְּמִלְמוּל רָדוּם, וְאָז – בְּפִתְאֹמִיוּת מְהַמֶמֶת – פִּלַח קוֹל צַוְחָנִי אֶת הָאֲפֵלָה הַסְמִיכָה: “שְׁמִינִיוֹת! שְׁמִינִיוֹת! שְׁמִינִיוֹת! שְׁמִינִיוֹת! שְׁמִינִיוֹת!” וְכֵן הָלְאָה וְהָלְאָה, לְלֹא הֲפוּגָה וּלְלֹא שִׁנוּי, כְּקוֹל חֲרִיקָתָן שֶׁל אַבְנֵי רֵחַיִם.

הַתֻּכִּי הַיָרֹק שֶׁל סִילְבֶר, קַפִּיטַן פְלִינְט! אָכֵן, הָיָה זֶה הוּא, שֶׁנִפְנֵף בִּכְנָפָיו וְנִקֵר בָּאֲפֵלָה. הָיָה זֶה הוּא – שׁוֹמֵר נֶאֱמָן יוֹתֵר מִזָקִיף בָּשָׂר וָדָם – שֶׁבִּשֵׂר אֶת בּוֹאִי בְּפִזְמוֹנוֹ הַחוֹזֵר וְהַחַדְגוֹנִי.

לֹא נוֹתַר לִי גַם רֶגַע כְּדֵי לְהִתְאוֹשֵׁשׁ. קוֹלוֹ הַצַוְחָנִי שֶׁל הַתֻּכִּי עוֹרֵר אֶת כָּל הַיְשֵׁנִים וְהִקְפִיצָם עַל רַגְלֵיהֶם, וְקוֹלוֹ הָרוֹעֵם שֶׁל סִילְבֶר הִדְהֵד, בְּלִווּי גִדוּף אַלִים:

“מִי זֶה שָׁם, לַעֲזָאזֵל?”

פָּנִיתִי לֹאחוֹר כְּדֵי לָנוּס עַל נַפְשִׁי, אַךְ נִתְקַלְתִּי בְּאָדָם שֶׁנִסָה לָקוּם מִמִשְׁכָּבוֹ וְנָפַלְתִּי לִזְרוֹעוֹתָיו הַפְּרוּשׂוֹת שֶׁל אָדָם שֵׁנִי, שֶׁסָגַר עָלַי וְלָפַת אוֹתִי בְּכָל כֹּחַ.

“תָּבִיא אוֹר, דִיק,” אָמַר סִילְבֶר, לְאַחַר שֶׁלְכִידָתִי הֻשְׁלְמָה. אַחַד הָאֲנָשִׁים יָצָא אֶת הַבִּקְתָּה וּלְאַחַר רֶגַע חָזַר וְנִכְנַס, עָנָף בּוֹעֵר בְּיָדוֹ.

28. בְּמַחֲנֵה הָאוֹיֵב

הַלֶהָבוֹת הָאֲדֻמוֹת שֶׁל הֶעָנָף הַבּוֹעֵר, שֶׁהֵאִירוּ אֶת חֲלָלָהּ שֶׁל הַבִּקְתָּה, גִלוּ לִי אֶת הַדָבָר הַנוֹרָא בְּיוֹתֵר שֶיָכֹלְתִּי לְהַעֲלוֹת בְּדַעְתִּי: שׁוֹדְדֵי-הַיָם הָיוּ עַתָּה אֲדוֹנֶיהָ שֶׁל הַבִּקְתָּה, עַל כָּל צִיוּדָהּ! חָבִית הַײַ"שׁ, שַקֵי הַלֶחֶם וְגוּשֵׁי הַבָּשָׂר - כֻּלָם נִמְצְאוּ בִּמְקוֹמָם כְּמִקֹדֶם; אַךְ מַה שֶׁהֶחֱרִיד אוֹתִי בְּיוֹתֵר – כָּל שָׁבוּי לֹא נִרְאָה בַּחֶדֶר. אֵין זֹאת, אֶלָא שֶׁכָּל יְדִידַי נָפְלוּ בַּקְרָב, וְלִבִּי הִתְיַסֵר נוֹרָאוֹת עַל שֶׁלֹא נָפַלְתִּי יַחַד אִתָּם.

שִׁשָׁה פִּירָטִים בִּלְבַד נִמְצְאוּ בַּחֶדֶר; כָּל הַשְׁאָר נֶהֶרְגוּ בִּידֵי הַקְבַרְנִיט וַאֲנָשָׁיו. חֲמִשָׁה מֵהֶם עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם, סְמוּקִים וּנְפוּחִים, לְאַחַר שֶׁהֵקִיצוּ לְפֶתַע מִתַּרְדְמַת הַשִׁכּוֹרִים שֶׁלָהֶם. הַשִׁשִׁי נִשְׁעַן עַל מַרְפְּקוֹ, פָּנָיו חִוְרִים כְּסִיד וְרֹאשׁוֹ הֶעָטוּף בְּתַחְבּשֶׁת מְגֹאֶלֶת בְּדָם גִלָה כִּי זֶה עַתָּה נִפְצַע וְנֶחְבַּשׁ. זָכַרְתִּי אֶת הַשׁוֹדֵד שֶׁנוֹרָה בְּעֵת הַהַתְקָפָה הַגְדוֹלָה וְנִמְלַט בַּחֲזָרָה אֶל הַיַעַר, וְתָהִיתִי בְּלִבִּי אִם אֵין זֶה אוֹתוֹ אָדָם.

הַתֻּכִּי יָשַׁב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל ג’וֹן סִילְבֶר וְקִנַח בְּמַקוֹרוֹ אֶת נוֹצוֹתָיו. הַטַבָּח עַצְמוֹ נִרְאָה בְּעֵינַי עַתָּה חִוֵר יוֹתֵר וְגַם חֲמוּר-סֵבֶר יוֹתֵר מִשֶׁרָגִיל הָיִיתִי לִרְאוֹתוֹ. הוּא הוֹסִיף לִלְבּשׁ אֶת חֲלִיפַת-הַשְׁרָד הַמְפֹאֶרֶת שֶׁלָבַשׁ בְּעֵת שְׁלִיחוּתוֹ, אַךְ הִיא לֹא הָיְתָה רְאוּיָה עוֹד לַתֹּאַר לְבוּשׁ-שְׂרָד, בִּהְיוֹתָהּ מֻכְתֶּמֶת כֻּלָהּ בְּבֹץ וּקְרוּעָה עַל-יְדֵי קוֹצֵי הַיַעַר וּבַרְקָנָיו.

“הֵי,” קָרָא אֵלַי, “הִנֵה גִ’ים הוֹקִינְס, שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב. קָפַצְתָּ לְבִקוּר, מָה? יֹפִי, בָּרוּךְ הַבָּא. אֲנִי אוֹהֵב בִּקוּרִים שֶׁל יְדִידוּת.”

וּבְדַבְּרוֹ הִתְיַשֵׁב עַל חָבִית הַײַ"שׁ וְהִתְחִיל מְמַלֵא אֶת מִקְטַרְתּוֹ.

"תֵּן לִי אֵשׁ, דִיק, " אָמַר; וּלְאַחַר שֶׁהִצִית אֶת הַמִקְטֶרֶת הִמְשִׁיךְ לְדַבֵּר: “בְּסֵדֶר, בָּחוּר, תְּקַע אֶת הֶעָנָף הַזֶה בַּעֲרֵמַת הָעֵצִים. וְאַתֶּם, רַבּוֹתַי, יְכוֹלִים לְהִתְפַּזֵר. מַה פִּתְאֹם אַתֶּם עוֹמְדִים דֹם לִכְבוֹד אָדוֹן הוֹקִינְס? הוּא יִסְלַח לָכֶם, תִּסְמְכוּ עָלַי. אָז מָה, גִ’ים,” פָּנָה אֵלַי וְיָנַק מִן הַמִקְטֶרֶת, “הִנֵה אַתָּה כָּאן. אֵיזוֹ הַפְתָּעָה נֶחְמָדָה בִּשְׁבִיל ג’וֹן הַזָקֵן וְהַמִסְכֵּן. מִן הָרֶגַע הָרִאשׁוֹן שֶׁרָאִיתִי אוֹתְךָ תָּפַסְתִּי שֶׁאַתָּה בָּחוּר עִם שֵׂכֶל; אֲבָל הַבִּקוּר הַזֶה פָּשׁוּט מְבַלְבֵּל אוֹתִי, לַעֲזָאזֵל.”

לֹא הֵגַבְתִּי גַם בְּמִלָה אַחַת עַל קַבָּלַת-הַפָּנִים הַזֹאת, כְּפִי שֶׁאַתֶּם מְתָאֲרִים לְעַצְמְכֶם. הֵם הֶעֱמִידוּ אוֹתִי עִם גַבִּי אֶל הַקִיר, וַאֲנִי עָמַדְתִּי שָׁם, עֵינַי נְעוּצוֹת בְּפָנָיו שֶׁל סִילְבֶר, אַמִיץ לְמַדַי כְּלַפֵּי חוּץ, אֲנִי מְקַוֶה, אַךְ בְּלֵב אֲכוּל יֵאוּשׁ.

סִילְבֶר מָצַץ פַּעַם וּפַעֲמַיִם מִמִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁלְוָה רַבָּה וְאַחַר-כָּךְ הוֹסִיף לְדַבֵּר.

“וְעַכְשָׁו תַּבִּיט הֵנָה, גִ’ים, אַחֲרֵי שֶׁהִתְנַדַבְתָּ לָבוֹא הֵנָה,” אָמַר, “אֲנִי אֲגַלֶה לְךָ מַשֶׁהוּ מֵהַמַחֲשָׁבוֹת שֶׁלִי. אֲנִי תָּמִיד חִבַּבְתִּי אוֹתְךָ, כִּי הָיִיתָ בָּחוּר לָעִנְיָן, וְהִזְכַּרְתָּ לִי אוֹתִי עַצְמִי כְּשֶׁהָיִיתִי צָעִיר וְיָפֶה. תָּמִיד רָצִיתִי כִּי תִּהְיֶה אֶחָד מִשֶׁלָנוּ, שֶׁתְּקַבֵּל מַה שֶׁמַגִיעַ לְךָ וְתָמוּת בְּתוֹר גֶ’נְטֶלְמֶן. וְהִנֵה – תִּרְאוּ תִּרְאוּ – הִגַעְתָּ אֵלֵינוּ. קֶפְּטְן סְמוֹלֶט הוּא יַמַאי אָלֶ”ף אָלֶ“ף, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי תָּמִיד, רַק יוֹתֵר מִדַי קַפְּדָן בְּעַנְיְנֵי מִשְׁמַעַת. ‘תַּפְקִיד זֶה תַּפְקִיד’, כָּכָה הוּא אוֹמֵר תָּמִיד, וּבְצֶדֶק גָמוּר. אֲבָל אַתָּה יוֹתֵר טוֹב שֶׁתִּתְרַחֵק מֵהַקֶפְּטְן. וְהַדוֹקְטוֹר בְּעַצְמוֹ גַם הוּא לֹא מֵת עָלֶיךָ; ‘פִּרְחָח כְּפוּי טוֹבָה’, זֶה מַה שֶׁהוּא קוֹרֵא לְךָ. וְהַמַסְקָנָה שֶׁל כָּל הַסִפּוּר הָאָרֹךְ הַזֶה הִיא בְּקִצוּר: אַתָּה לֹא יָכוֹל לַחֲזֹר עַכְשָׁו לַחֲבוּרָה שֶׁלְךָ, כִּי הֵם לֹא יִרְצוּ לְקַבֵּל אוֹתְךָ. וְאִם לֹא תִּרְצֶה לְאַרְגֵן קְבוּצָה שְׁלִישִׁית, שֶׁכָּל הַחֲבֵרִים שֶׁלָהּ יִהְיוּ אַתָּה וְאַתָּה וְרַק אַתָּה – אָז לֹא תִּהְיֶה לְךְ בְּרֵרָה אֶלָא לְהִצְטָרֵף לְקֶפְּטְן סִילְבֶר.”

עַד כָּאן הַכֹּל בְּסֵדֶר, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי, יְדִידַי חַיִים עֲדַיִן; וְאַף-עַל-פִּי שֶׁהֶאֱמַנְתִּי לְסִילְבֶר, כִּי הַקְבַרְנִיט וַחֲבֵרָיו רוֹגְזִים עָלַי בְּשֶׁל עֲרִיקָתִי, הַדְבָרִים שֶׁשָׁמַעְתִּי מִפִּיו הֵבִיאוּ לִי יוֹתֵר הֲקָלָה מֵאֲשֶׁר אַכְזָבָה.

"אֲנִי לֹא אֹמַר עַכְשָׁו כְּלוּם עַל זֶה שֶׁאַתָּה בַּיָדַיִם שֶׁלָנוּ, " הִמְשִׁיךְ סִילְבֶר, “אֲפִלוּ שֶׁאַתָּה כָּאן, בַּחוּג שֶׁלָנוּ, אַתָּה יָכוֹל לִסְמֹךְ עָלַי. כִּי אֲנִי בְּעַד דִיוּן וְהֶסְכֵּם, נוֹרָא בְּעַד; מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי שֶׁיָצָא מַשֶׁהוּ טוֹב מֵאִיוּמִים. אִם הַהַצָעָה שֶׁלִי תִּמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ – אָז יֹפִי, תִּצְטָרֵף אֵלֵינוּ. אֲבָל אִם לֹא, גִ’ים, אַתָּה חָפְשִׁי בְּהֶחְלֵט לְהַגִיד לֹא, חָפְשִׁי וַאֲפִלוּ מֻזְמָן, חָבֵר. וְתַרְאֶה לִי עוֹד יַמַאי עָלוּב שֶׁיְדַבֵּר אֵלֶיךְ בְּצוּרָה יוֹתֵר הוֹגֶנֶת, לַעֲזָאזֵל!”

“אַתָּה מְחַכֶּה לִתְשׁוּבָה?” שָׁאַלְתִּי בְּקוֹל רוֹעֵד. שֶׁכֵּן, בִּנְעִימָתוֹ שֶׁל הַנְאוּם הַלַגְלְגָנִי הַזֶה קָלַטְתִּי אֶת לַחַשׁ-הַמָוֶת הַמְאַיֵם עָלַי, וְלִבִּי פָּעַם בְּקִרְבִּי בְּרֹב אֵימָה.

“שְׁמַע, יֶלֶד,” אָמַר סִילְבֶר, “אַף אֶחָד לֹא לוֹחֵץ עָלֶיךָ. לְאַט לְאַט. אַף אֶחָד לֹא יָאִיץ בְּךָ, חָבֵר. הַזְמַן עוֹשֶׂה אֶצְלֵנוּ חַיִים מִשֻׁגָעִים, עוֹד תִּרְאֶה.”

“טוֹב,” אָמַרְתִּי, וְאֹמֶץ-הַלֵב הִתְחִיל חוֹזֵר אֵלַי, “אִם מֻתָּר לִי לִבְחֹר, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁיֵשׁ לִי הַזְכוּת לָדַעַת מַה קָרָה, וְלָמָה אַתֶּם נִמְצָאִים עַכְשָׁו כָּאן, וְאֵיפֹה כָּל יְדִידַי.”

“מַה-קָרַץ?” חִקָה אַחַד הַשׁוֹדְדִים אֶת קוֹלִי בִּצְחוֹק צָרוּד, “הוּא צָרִיךְ מַזָל גָדוֹל בִּשְׁבִיל לָדַעַת אֶת זֶה.”

“אַתָּה שָׁם, אוּלַי תְּצַחְצֵחַ אֶת הַלַקְקָן שֶׁלְךָ לִפְנֵי שֶׁאַתָּה מְדַבֵּר, חָבֵר?!” הֵרִים סִילְבֶר קוֹל צְעָקָה פְּרָאִי לְעֵבֶר הַדוֹבֵר. וְאַחַר-כָּךְ חָזַר וּפָנָה אֵלִי בִּנְעִימָתוֹ הַלְבָבִית הַקוֹדֶמֶת.

“אֶתְמוֹל בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, מַר הוֹקִינְס,” אָמַר, “הוֹפִיעַ פִתְאֹם דוֹקְטוֹר לִיבְסִי עִם דֶגֶל שֶׁל שָׁלוֹם, וְאָמַר לִי כָּכָה: 'קֶפְּטְן סִילְבֶר, כָּכָה אָמַר, ‘סִדְרוּ אוֹתְךָ. הָאֳנִיָה נֶעֶלְמָה’. טוֹב. אוּלַי תַּחְשֹׁב שֶׁהֵרַמְנוּ כּוֹסִית, אוֹ הִתְפַּלַלְנוּ לְעֶזְרָה? לֹא הָיִיתִי אוֹמֵר כָּכָה. הֵצַצְנוּ אֶל הַיָם – וּלְכָל הַשֵׁדִים! – הָאֲנִיָה בֶּאֱמֶת נֶעֶלְמָה. בַּחַיִים שֶׁלִי לֹא רָאִיתִי חֲבוּרָה שֶׁל פַּרְצוּפִים יוֹתֵר מְטֻמְטָמִים, תַּאֲמִין לִי, ‘טוֹב’, אָמַר הַדוֹקְטוֹר, ‘בּוֹא נַעֲשֶׂה עֶסֶק’. עָשִׂינוּ אֶת הָעֶסֶק, הוּא וַאֲנִי, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כָּאן –צִיוּד, מַשְׁקֶה, בִּקְתָּה, עֵצִים לְהַסָקָה, שֶׁהוֹאַלְתָּ לֶאֱסֹף בִּשְׁבִילֵנוּ עִם הַחֲבֵרִים שֶׁלְךָ; בְּקִצוּר וּלְתִפְאֶרֶת הַמְלִיצָה - סְפִינָה שְׁלֵמָה וּמֻשְׁלֶמֶת, מֵהַתַּחְתִּית עַד רֹאשׁ הַתֹּרֶן, וּמַה שֶׁנוֹגֵעַ לַחֲבֵרִים שֶׁלְךָ, הֵם הִסְתַּלְקוּ מִפֹּה, לֹא יוֹדֵעַ לְאַן.”

הוּא הוֹסִיף לִינֹק בְּשַׁלְוָה מִן הַמִקְטֶרֶת שֶׁלוֹ.

“וּכְדַאי שֶׁתּוֹצִיא מֵהָרֹאשׁ שֶׁלְךָ שֶׁגַם אַתָּה כָּלוּל בַּהֶסְכֵּם הַזֶה,” הִמְשִׁיךְ סִילְבֶר, “הִנֵה הַמִלִים הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁנֶאֱמְרוּ בַּשִׂיחָה: ‘מַה מִסְפַּר הָעוֹזְבִים?’ שָׁאַלְתִּי, וְהוּא עָנָה: ‘אַרְבָּעָה, אֶחָד פָּצוּעַ. וַאֲשֶׁר לַנַעַר, אֵינֶנִי יוֹדֵעַ אֵיפֹה הוּא, שֶׁיֵלֵךְ לַאֲבַדוֹן’, כָּכָה אָמַר, ‘גוֹרָלוֹ אֵינוֹ מְעַנְיֵן אוֹתָנוּ עוֹד. הוּא נִמְאַס עָלֵינוּ’, אֵלֶה בְּדִיוּק הָיוּ הַמִלִים שֶׁלוֹ, שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב.”

“זֶה הַכֹּל?” שָׁאַלְתִּי.

“וּבְכֵן, זֶה כָּל מַה שֶׁהָיָה לִי לְסַפֵּר לְךָ, גִ’ים.” הֵשִׁיב סִילְבֶר.

“וְעַכְשָׁו עָלַי לִבְחֹר?”

“עַכְשָׁו עָלֶיךָ לִבְחֹר, שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לָנוּ טוֹב.” אָמַר סִילְבֶר.

“טוֹב,” אָמַרְתִּי, “אֲנִי לֹא כָּל כָּךְ טִפֵּשׁ כְּמוֹ שְׁנִדְמֶה לָכֶם אוּלַי, וַאֲנִי יוֹדֵעַ יָפֶה מְאֹד מַה לְחַפֵּשׂ וְאֵיפֹה. וְלֹא אִכְפַּת לִי אִם בַּסוֹף תַּחְלִיטוּ לִגְמֹר אִתִּי. רָאִיתִי יוֹתֵר מִדַי אֲנָשִׁים מֵתִים מֵאָז הַפְּגִישָׁה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִי אִתְּכֶם. אֲבָל יֵשׁ לִי כַּמָה דְבָרִים לוֹמַר לָכֶם,” הִמְשַׁכְתִּי בְּקוֹל נִרְגָשׁ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְזֶהוּ הַדָבָר הָרִאשׁוֹן: אַתֶּם כֻּלְכֶם תְּקוּעִים עָמֹק בַּבֹּץ. הָאֳנִיָה הָלְכָה, הָאוֹצָר הָלַךְ, הָאֲנָשִׁים שֶׁלָכֶם הָלְכוּ. כָּל הַתָּכְנִית שֶׁלָכֶם הָלְכָה לַאֲבֵדוֹן. וְאִם אַתֶּם רוֹצִים לָדַעַת מִי גָרַם לָזֶה, הִנֵה אֲגַלֶה לָכֶם – אֲנִי! אֲנִי הָיִיתִי בְּתוֹךְ חָבִית-הַתַּפּוּחִים בְּאוֹתוֹ לַיְלָה שֶׁגִלִינוּ אֶת הַיַבָּשָׁה, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי אוֹתְךָ, ג’וֹן, וְאוֹתְךָ, דִיק ג’וֹנְסוֹן, וְאֶת הֶנְדְס, הַשׁוֹכֵב עַכְשָׁו עַל קָרְקָעִית הַיָם, וְסִפַּרְתִּי הַכֹּל לַקַפִּיטַן וְלִטְרִילוֹנֵי. וַאֲנִי הָיִיתִי גַם זֶה שֶׁחָתַךְ אֶת כֶּבֶל-הָעֹגֶן שֶׁל הָאֳנִיָה, וְהָרַג אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ עָלֶיהָ, וַאֲנִי הָיִיתִי גַם זֶה שֶׁהֵבִיא אוֹתָהּ לְמָקוֹם כָּזֶה, שֶׁלְעוֹלָם לֹא תּוּכְלוּ לִמְצֹא אוֹתָהּ. גַם לֹא אֶחָד מִכֶּם. אֲנִי יָכוֹל עַכְשָׁו לִצְחֹק עֲלֵיכֶם, כִּי הַמַזָל הָיָה לְצִדִי מִן הַהַתְחָלָה, וַאֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִכֶּם יוֹתֵר מִשֶׁאֲנִי מְפַחֵד מִזְבוּב. תַּהַרְגוּ אוֹתִי, אִם מִתְחַשֵׁק לָכֶם, אֲבָל עוֹד דָבָר אֶחָד רְצוֹנִי לוֹמַר לָכֶם, וּבָזֶה אֶגְמֹר. אִם תַּשְׁאִירוּ אוֹתִי בַּחַיִים, אֶעֱשֶׂה הַכֹּל כְּדֵי לְהַצִיל אֶתְכֶם מֵעַמוּד-הַתְּלִיָה; וְעַכְשָׁו תַּחְלִיטוּ אַתֶּם: הַאִם תִּרְצוּ לַהֲרֹג עוֹד חַף מִפֶּשַׁע אֶחָד, בְּלִי שֶׁתִּצְמַח לָכֶם כָּל תּוֹעֶלֶת מִכָּךְ אוֹ לְהַשְׁאִיר אוֹתִי בַּחַיִים, כְּדֵי שֶׁאָעִיד לְטוֹבַתְכֶם בַּמִשְׁפָּט, אַחֲרֵי שֶׁנַחֲזֹר הַבַּיְתָה."

כָּאן הִשְׁתַּתַּקְתִּי, פָּשׁוּט, מִפְּנֵי שֶׁהָיִיתִי חֲסַר-נְשִׁימָה. אִישׁ מֵהֶם לֹא זָז, לְמַרְבֵּה הַפְתָּעָתִי, אֶלָא כֻּלָם יָשְׁבוּ בִּמְקוֹמוֹתֵיהֶם וְנָעֲצוּ בִּי עֵינִי עֵגֶל. וּבְעוֹד הֵם מַבִּיטִים בִּי בִּשְׁתִיקָה הוֹסַפְתִּי וְאָמַרְתִּי:

“וְעַכְשָׁו, אָדוֹן סִילְבֶר, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה הָאָדָם הֶהָגוּן בְּיוֹתֵר בַּבִּקְתָּה הַזֹאת; אִם הָעִנְיָנִים יִתְנַהֲלוּ בְּאֹפֶן גָרוּעַ, אוֹדֶה לְךָ אִם תִּדְאַג לְהוֹדִיעַ לַדוֹקְטוֹר כָּל מַה שֶׁעָשִׂיתִי אֶתְמוֹל וְהַיוֹם.”

“אֶקַח זֹאת לִתְשוּמַת לִבִּי,” אָמַר סִילְבֶר בִּנְעִימָה מוּזָרָה כָּל-כָּךְ, שֶׁלֹא הִצְלַחְתִּי לִקְבֹּעַ אִם הוּא צָחַק לְבַקָשָׁתִי אוֹ אָהַד אֶת אֹמֶץ לִבִּי.

“אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף עוֹד מַשֶׁהוּ,” צָעַק מוֹרְגַן הַקָשִׁיש – אוֹתוֹ מַלָח אַדְמוֹנִי, שֶׁרָאִיתִי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בַּמִסְבָּאָה שֶׁל סִילְבֶר לְיַד רְצִיפֵי בְּרִיסְטוֹל, "הוּא מַכִּיר אֶת כֶּלֶב-כּוּשִׁי! "

“יָפֶה מְאֹד,” הִסְכִּים טַבַּח-הַיָם, “וַאֲנִי רוֹצֶה לְהַרְבִּיץ עוֹד מַשֶׁהוּ, לַעֲזָאזֵל. זֶהוּ גַם הַבָּחוּר שֶׁסָחַב אֶת הַמַפָּה מִבִּילִי בּוֹנְס. הִנֵה עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים בְּדִיוּק מִי זֶה גִ’ים הוֹקִינְס.”

“יוֹדְעִים וְגַם גוֹמְרִים, לַעֲזָאזֵל!” קָרָא מוֹרְגַן הַקָשִׁישׁ, שָׁלַף אֶת סַכִּינוֹ וְקָפַץ עַל רַגְלָיו בִּזְרִיזוּת, כְּאִלוּ הָיָה בָּחוּר בֶּן עֶשְׂרִים.

“חֲזֹר לַמָקוֹם שֶׁלְךָ!” צָעַק סִילְבֶר, “מִי אַתָּה בִּכְלָל, תּוֹם מוֹרְגַן? אוּלַי נִדְמֶה לְךָ בְּטָעוּת שֶׁאַתָּה פֹּה הַקֶפְּטְן, אוּלַי? אִם כָּכָה אַתָּה חוֹשֵׁב, לַעֲזָאזֵל, תֵּכֶף אֲלַמֵד אוֹתְךָ מִי אַתָּה! וְאַחֲרֵי שֶׁאֶגְמֹר לְלַמֵד אוֹתְךָ, שְׁמַע לִי, תֵּלֵךְ אֶצְלִי לַמָקוֹם שֶׁהַרְבֵּה יַמָאִים הֲגוּנִים הָלְכוּ אֵלָיו לְפָנֶיךָ בִּשְׁלֹשִׁים הַשָׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת – עָמֹק עָמֹק לַיָם, לִהְיוֹת מַאֲכָל לַדָגִים. עוֹד לֹא הָיָה בֶּן-אָדָם אֶחָד שֶׁהֵעֵז לְהִתְחַצֵף אֵלַי וְזָכָה לִרְאוֹת אֶת יוֹם הַמָחָר, תּוֹם מוֹרְגַן. כְּדַאי לִךְ לִזְכֹּר אֶת זֶה, תּוֹם מוֹרְגֵן.”

מוֹרְגַן נִרְתַּע לְאָחוֹר, אַךְ מִלְמוּל שֶׁל רִטוּן עָבַר בֵּין הָאֲנָשִׁים הָאֲחֵרִים.

“תּוֹם צוֹדֵק.” אָמַר אֶחָד.

"מַסְפִּיק רָכְבוּ עָלַי עַל הַסִפּוּן, " הוֹסִיף אַחֵר, “אַתָּה יָכוֹל לַהֲרֹג אוֹתִי, ג’וֹן סִילְבֶר, אֲבָל אֲנִי לֹא מוּכָן שֶׁתִּרְכַּב עָלַי.”

“מַה זֶה, רַבּוֹתַי? מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב לְהַתְחִיל אִתִּי עַכְשָׁו?” שָׁאַג סִילְבֶר, בְּרָכְנוֹ קָדִימָה מִמְקוֹם יְשִׁיבָתוֹ עַל הֶחָבִית, וְהַמִקְטֶרֶת הַדוֹלֶקֶת בְּיָדוֹ הַיְמָנִית, “תַּגִידוּ בְּגָלוּי אֶל מָה אַתֶּם חוֹתְרִים. אַתֶּם לֹא כָּל כָּךְ מְטֻמְטָמִים, אֲנִי מְקַוֶה. זֶה שֶׁרוֹצֶה יְקַבֵּל אֶת זֶה. אֲנִי בִּלִיתִי שְׁלֹשִים שָׁנָה בַּיָם, וְעַכְשָו מֵעֵז אֵיזֶה מַמְזֵר עָלוּב שֶׁל חַבְתַּן-רוּם לָשִׂים לִי רֶגֶל? אַתֶּם מַכִּירִים אֶת הַחֻקִים; אַתֶּם חוֹשְׁבִים אֶת עַצְמְכֶם גֶ’נְטֶלְמֶנִים בַּעֲלֵי-מַזָל, מָה? יֹפִי, אֲנִי מוּכָן. זֶה מִבֵּינֵיכֶם שֶׁמֵעֵז – שֶׁיִשְׁלֹף פִּגְיוֹן, וְעוֹד לִפְנֵי שֶׁהַמִקְטֶרֶת הַזֹאת תִּתְרוֹקֵן אֲגַלֶה לָכֶם מַה צֶבַע הַקְרָבַיִם שֶׁלוֹ.”

אִישׁ מֵהֶם לֹא זָז; אִישׁ לֹא הֵעֵז לְדַבֵּר.

“כָּאֵלֶה מִינֵי אֲנָשִׁים אַתֶּם, מָה?” הִפְטִיר סִילְבֶר, בְּהַחֲזִירוֹ אֶת הַמִקְטֶרֶת אֶל פִּיו, “יֹפִי, אַתֶּם חֲבוּרָה נֶחְמָדָה בִּשְׁבִיל לְהַבִּיט בָּהּ, אַךְ לֹא שָׁוָה אֲסִימוֹן בְּמִלְחָמָה. זֶה לֹא. וְאַל תִּשְׁכְּחוּ, רַבּוֹתַי: אֲנִי הַקַפִּיטַן שֶׁלָכֶם עַל-פִּי הַצְבָּעָה. וַאֲנִי הַקַפִּיטַן שֶׁלָכֶם, כִּי אֲנִי הָאִישׁ הֲכִי מֻכְשָׁר בַּמָקוֹם הַזֶה. אַתֶּם לֹא מְסֻגָלִים לְהִלָחֵם כְּמוֹ גְבָרִים וּפִּירָטִים, אָז לְכָל הַשֵׁדִים וְהָרוּחוֹת, אַתֶּם תִּשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי, וְתִסְמְכוּ עָלַי שֶׁכָּכָה יִהְיֶה. הַיֶלֶד הַזֶה מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי; בַּחַיִים שֶׁלִי לֹא רָאִיתִי יֶלֶד יוֹתֵר מֻצְלָח מִמֶנוּ. הוּא יוֹתֵר גֶבֶר מִכָּל אֶחָד אַחֵר בַּבִּקְתָּה הַזֹאת. אָז מַה שֶׁרָצִיתִי לְהַגִיד לָכֶם הוּא זֶה: שֶׁרַק יָעֵז מִישֶׁהוּ מִכֶּם לְהָרִים עָלָיו יָד – זֶה מַה שֶׁרָצִיתִי לְהַגִיד, וְתַכְנִיסוּ אֶת זֶה עָמֹק עָמֹק לַגֻלְגֹלֶת שֶׁלָכֶם, לַעֲזָאזֵל!”

שְׁתִיקָה אֲרְכָּה הִשְׂתָּרְרָה בַּחֲלַל הַבִּקְתָּה. עָמַדְתִּי זָקוּף סָמוּךְ לַקִיר, לִבִּי מוֹסִיף לַהֲלֹם כְּפַטִישׁ, אַךְ קֶרֶן שֶׁל תִּקְוָה הִתְחִילָה לִזְרֹחַ בְּלִבִּי. סִילְבֶר נִשְׁעַן אָחוֹרָה, לְעֻמַת הַקִיר, יָדָיו שְׁלוּבוֹת, מִקְטַרְתּוֹ נְעוּצָה בְּזָוִית-פִּיו וְהוּא נִרְאָה שָׁלֵו, כְּאִלוּ יָשַׁב בְּבֵית-תְּפִלָה; רַק עֵינָיו נָעוּ בַּסֵתֶר אָנֶה וָאָנָה, לַעֲקֹב אַחֲרֵי תְּנוּעוֹתֵיהֶם שֶׁל פְּקוּדָיו הַמַרְדָנִים. וְאִלוּ הֵם הִתְחִילוּ לָנוּעַ אַט-אַט לְעֵבֶר קָצֵהוּ הַמְרֻחָק שֶׁל הַחֶדֶר, וְקוֹלוֹתֵיהֶם הַמְלַחְשְׁשִׁים נִשְׁמְעוּ בְּאָזְנַי כְּפִכְפּוּךְ מֵימָיו הַזוֹרְמִים שֶׁל פֶּלֶג. בָּזֶה אַחֲרֵי זֶה הָיוּ מְרִימִים אֶת רָאשֵׁיהֶם, וְאוֹרוֹ הָאַדְמוֹנִי שֶׁל הֶעָנָף הַבּוֹעֵר הָיָה נוֹפֵל אָז עַל פְּנֵיהֶם הַזוֹעֲפִים. אַךְ הַזַעַף לֹא הָיָה עוֹד מְכֻוָן אֵלַי; ג’וֹן סִילְבֶר – הוּא הָיָה הַמַטָרָה שֶׁאֵלֶיהָ כֻּוְנוּ עַתָּה חִצֵי עֵינֵיהֶם.

“אֲנִי רוֹאֶה שֶׁיֵשׁ לָכֶם הַרְבֵּה מַה לְהַגִיד,” הֵעִיר סִילְבֶר וּפָלַט יְרִיקָה הֲגוּנָה אֶל תּוֹךְ הָאֲוִיר, "תַּתְחִילוּ לְהַרְבִּיץ

• וַאֲנִי אַקְשִׁיב, תִּסְמְכוּ עָלַי."

“אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים סְלִיחָה, אֲדוֹנִי,” פָּתַח וְאָמַר אֶחָד מֵהֶם, “אֲבָל אַתָּה לֹא כָּל-כָּךְ שׁוֹמֵר עַל כַּמָה מֵהַחֻקִים, וַאֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לְהַקְפִיד עֲלֵיהֶם, עַל כֻּלָם. לַצֶוֶת הַזֶה יֵשׁ כַּמָה תְּלוּנוֹת. הַצֶוֶת הַזֶה לֹא אוֹהֵב שֶׁיִשְׁתַּלְטוּ עָלָיו בְּאִיוּמִים. לַצֶוֶת הַזֶה יֵשׁ זְכֻיוֹת בְּדִיוּק כְּמוֹ לְכָל צֶוֶת אַחֵר, וְזֶה מַה שֶׁרָצִינוּ לְהַגִיד לְךָ בְּגָלוּי. וַאֲנִי גַם מֵבִין, שֶׁלְפִי הַחֻקִים שֶׁלְךָ מֻתָּר לָנוּ לַעֲרֹךְ אֲסֵפוֹת וְדִיוּנִים. אֲנִי מְבַקֵשׁ מִמְךָ סְלִיחָה, אֲדוֹנִי, כִּי אַתָּה עוֹד הַקֶפְּטְן שֶׁלָנוּ בֵּינָתַיִם, אֲבָל אֲנַחְנוּ לוֹקְחִים לְעַצְמֵנוּ אֶת הַזְכוּת לָצֵאת הַחוּצָה לְהִתְיָעֲצוּת.”

וְתוֹךְ כְּדֵי הַצְדָעַת יַמָאִים נָאָה פָּסַע בַּרְנָשׁ זֶה – גֶבֶר צָנוּם, גְבַהּ-קוֹמָה וּצְהֹב עֵינַיִם – לְעֵבֶר הַדֶלֶת, עָבַר אוֹתָהּ בְּנַחַת וְנֶעְלַם בָּאֲפֵלָה. כָּל הַשְׁאָר נָהֲגוּ כָּמוֹהוּ – עָבְרוּ בְּזֶה אַחַר זֶה עַל פְּנֵי סִילְבֶר וְהִצְדִיעוּ לְפָנָיו תּוֹךְ כְּדֵי הִתְנַצְלוּת: “לְפִי הַכְּלָלִים,” אָמַר אֶחָד; “הִתְיָעֲצוּת מַלָחִים,” אָמַר מוֹרְגַן. וְכָךְ, בְּתוֹסֶפֶת הֶעָרָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת, יָצְאוּ הַכֹּל הַחוּצָה, בְּהוֹתִירָם אוֹתִי וְאֶת סִילְבֶר לְבַדֵנוּ עִם הֶעָנָף הַבּוֹעֵר.

טַבַּח-הַיָם מִהֵר לְהוֹצִיא אֶת מִקְטַרְתּוֹ מִפִּיו.

“עַכְשָׁו, תַּבִּיט אֵלַי, גִ’ים הוֹקִינְס,” אָמַר בִּלְחִישָׁה חֲרִישִׁית, שֶׁנִשְׁמְעָה בְּקשִׁי, “אֲנִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁאַתָּה נָתוּן בְּסַכָּנַת-מָוֶת, וּמַה שֶׁיוֹתֵר גְרוּעַ – בְּסַכָּנַת עִנוּיִים. הֵם מִתְכּוֹנְנִים לְסַלֵק אוֹתִי מֵהַפִּקוּד. אֲבָל שִׁים לֵב, אֲנִי אֶשְׁתַּדֵל לְהָגֵן עָלֶיךָ בְּכָל כֹּחִי. אֲנִי לֹא חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה; כְּלָל וּכְלָל לֹא – עַד שֶׁהִתְחַלְתָּ לְדַבֵּר. יָדַעְתִּי תָּמִיד, שֶׁאִם אֲנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה לֹאנְגְלִיָה, יִתְלוּ אוֹתִי שָׁם. אֲבָל בְּרֶגַע שֶׁשָׁמַעְתִּי אוֹתְךָ אָמַרְתִּי לְעַצְמִי: אַתָּה עֲמֹד לְצִדוֹ שֶׁל הוֹקִינְס, ג’וֹן, וְהוֹקִינְס יַעֲמֹד לְצִדְךָ. אַתָּה הַקְלָף הָאַחֲרוֹן שֶׁלוֹ, ג’וֹן, וּלְכָל הַשֵׁדִים – הוּא הַקְלָף שֶׁלְךָ. גַב אֶל גַב, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים. אַתָּה תָּצִיל אֶת הָעֵד שֶׁלְךָ, וְהוּא יַצִיל אֶת הַצַוָאר שֶׁלְךָ!”

אַט-אַט הִתְחַלְתִּי לְהָבִין לְאַן הוּא חוֹתֵר.

“אַתָּה רוֹצָה לוֹמַר שֶׁהַכֹּל אָבוּד?” שָׁאַלְתִּי.

“כֵּן, לַעֲזָאזֵל, זֶה מַה שֶׁרָצִיתִי לוֹמַר,” הֵשִׁיב, “אִם אֵין אֲנִיָה – אֵין סִכּוּיִים, זֶה הַכֹּל. בְּרֶגַע שֶׁהֵצַצְתִּי אֶל הַמַעֲגָן, גִ’ים, וְרָאִיתִי שֶׁהַסְפִינָה נֶעֶלְמָה – נָכוֹן, אֲנִי לֹא פַּחְדָן, אֲבָל בָּרֶגַע הַהוּא יָרַד הַלֵב שֶׁלִי לַסֻלְיוֹת. וּמַה שֶׁנוֹגֵעַ לַפַּרְצוּפִים שֶׁיָצְאוּ לְהִתְיָעֲצוּת, תַּקְשִׁיב לִי, הֵם כֻּלָם גְלָמִים וּפַחְדָנִים, אִם רַק אַצְלִיחַ, אַצִיל אוֹתְךָ מֵהֶם. אֲבָל שִׁים לֵב, גִ’ים – שֵׁן תַּחַת שֵׁן, כְּמוֹ שֶׁנֶאֱמַר בַּסֵפֶר הַקָּדוֹשׁ – אַתָּה תָּצִיל אֶת ג’וֹן הָאָרֹךְ מֵעַמוּד הַתְּלִיָה.”

הַבַּקָשָׁה שֶׁלוֹ הֵבִיכָה אוֹתִי, הוּא בִּקֵשׁ מִמֶנִי דָבָר כָּל-כָּךְ חֲסַר-תִּקְוָה – זֶה שׁוֹדֵד- הַיָם הַקָשִׁישׁ, מַנְהִיג הַכְּנוּפִיָה הָאֵימְתָנִי.

“אֲנִי מַבְטִיחַ לַעֲשׂוֹת כָּל מַה שֶׁרַק אוּכַל,” אָמַרְתִּי.

“עָשִׂינוּ עֵסֶק!” קָרָא ג’וֹן הָאָרֹך, “אַתָּה רַק תְּדַבֵּר בְּלִי פַּחַד, יֶלֶד, וּבְשֵׁם כָּל הַקְדוֹשִׁים – יֵשׁ לָנוּ סִכּוּיִים, לַעֲזָאזֵל!”

הוּא דִדָה אֶל הֶעָנָף הַבּוֹעֵר, שֶׁנִצַב תָּקוּעַ בְּתוֹךְ עֲצֵי הַהַסָקָה, וְהִצִית מֵחָדָשׁ אֶת מִקְטַרְתּוֹ.

“תָּבִין אוֹתִי, גִ’ים,” אָמַר, בְּשׁוּבוֹ אֶל מְקוֹמוֹ, “יֵשׁ לִי רֹאש חוֹשֵׁב עַל הַכְּתֵפַיִים, יֵשׁ לִי. אֲנִי עוֹמֵד עַכְשָׁו לְצַד הָאָצִיל שֶׁלְךָ. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵבֵאתָ אֶת הָאֳנִיָה אֶל מָקוֹם בָּטוּחַ וְסוֹדִי. אֵין לִי מֻשָׂג אֵיךְ עָשִׂיתָ אֶת זֶה, אֲבָל הִצְלַחְתָּ. אֲנִי מְתָאֵר לְעַצְמִי שֶׁהֶנְדְס וְאוֹבְּרַיֶן נָחִים עַכְשָׁו עַל קַרְקַע-הַיָם. אַף פַּעַם לֹא סָמַכְתִּי יוֹתֵר מִדַי עַל מִישֶׁהוּ מִהֶם. עַכְשָׁו תַּקְשִׁיב לִי. אֲנִי לֹא שׁוֹאֵל שְׁאֵלוֹת, וְגַם לֹא אַרְשֶׁה לַאֲחֵרִים לִשְׁאֹל. אֲנִי יוֹדֵעַ טוֹב מְאֹד מָתַי נִגְמָר הַמִשְׂחָק, לַעֲזָאזֵל. וַאֲנִי יוֹדֵעַ לְהַעֲרִיךְ אֶת אֹמֶץ-הַלֵב שֶׁל בָּחוּר כָּמוֹךָ. אָח, אַתָּה עוֹד צָעִיר, גִ’ים – אַתָּה וַאֲנִי הָיִינוּ עושִׂים חַיִים נֶהְדָרִים בְּיַחַד!”

הוּא מָזַג מְעַט יַי"שׁ מִן הֶחָבִית אֶל סִפְלוֹן שֶׁל פַּח.

“רוֹצֶה לִטְעֹם, חָבֵר?” שָׁאַל; וּלְאַחַר שֶׁסֵרַבְתִּי הִמְשִׁיךְ: "מֵילָא, אֶלְגֹם קְצָת בְּעַצְמִי, גִ’ים. אֲנִי צָרִיךְ אֶת זֶה, כִּי עוֹד מְעַט יַתְחִילוּ הַצָרוֹת. וְאִם אֲנַחְנוּ כְּבָר מְדַבְּרִים עַל צָרוֹת, גִ’ים, לָמָה נָתַן לִי הַדוֹקְטוֹר אֶת הַמַפָּה? "

פָּנַי הִבִּיעוּ תַּדְהֵמָה עַזָה כָּל-כָּךְ, עַד כִּי הוּא לֹא רָאָה צֹרֶךְ לְהוֹסִיף וְלִשְׁאֹל.

“אָה, טוֹב, הוּא נָתַן לִי אוֹתָה,” אָמַר, "וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵשׁ מַשֶׁהוּ מֵאֲחוֹרֵי זֶה. כֵּן כֵּן, יֵשׁ מַשֶׁהוּ מֵאֲחוֹרֵי זֶה, גִ’ים

• טוֹב אוֹ רַע."

וְהוּא נָטַל לְגִימָה נוֹסֶפֶת מִן הַײַ"שׁ וְהֵנִיעַ אֶת רֹאשׁוֹ הַגָדוֹל וּבְהִיר-הַשֵׂעָר כְּאָדָם הָעוֹמֵד לְקַדֵם אֶת הַגָרוּעַ בְּיוֹתֵר.

29. וְשׁוּב הַכֶּתֶם הַשָׁחוֹר

דִיוּנֵיהֶם שֶׁל שׁוֹדְדִי-הַיָם עוֹד לֹא נִסְתַּיְמוּ, בְּשָׁעָה שֶׁנִכְנַס אֶחָד מֵהֶם אֶל הַבִּקְתָּה, וְתוֹךְ כְּדֵי הַצְדָעָה חֲדָשָׁה, שֶׁנִרְאֲתָה בְּעֵינַי לַגְלְגָנִית מַשֶׁהוּ, בִּקֵשׁ רְשׁוּת לְהוֹצִיא אֶת הַלַפִּיד הַבּוֹעֵר. סִילְבֶר נָתַן אֶת הַסְכָּמָתוֹ בִּמְנוֹד-רֹאשׁ קָצָר, וְהַשָׁלִיחַ פָּנָה וְיָצָא בְּהוֹתִירוֹ אוֹתָנוּ שְׁרוּיִים בָּאֲפֵלָה.

“הָרוּחַ מַתְחִילָה לִנְשֹׁב, גִ’ים,” אָמַר סִילְבֶר, שֶׁאִמֵץ לְעַצְמוֹ בֵּינָתַיִם נְעִימַת דִבּוּר יְדִידוּתִית לְמַדַי.

פָּנִיתִי אֶל אֶשְׁנָב-הַיֶרִי הַקָרוֹב וְהִשְׁקַפְתִּי הַחוּצָה. הַמְדוּרָה הַגְדוֹלָה דָעֲכָה מִכְּבָר, וְרַק גֶחָלִים מְעַטוֹת הוֹסִיפוּ לִלְחשׁ בָּאֲפֵלָה. עַתָּה הָבִינוֹתִי מַדוּעַ הִזְדַקְקוּ הַקוֹשְׁרִים לְלַפִּיד מֵאִיר. הֵם עָמְדוּ מִכֻנָסִים בְּאֶמְצָעִיתוֹ שֶׁל הַמִדְרוֹן; אֶחָד אָחַז בֶּעָנָף הַבּוֹעֵר, שֵׁנִי כָּרַע בַּמֶרְכָּז עַל בִּרְכָּיו, כְּשֶׁבְּיָדוֹ מִתְנוֹצֵץ לַהֲבָהּ שֶׁל סַכִּין שְׁלוּפָה בִּצְבָעִים מִתְחַלְפִים – הֵן שֶׁל אוֹר-הַיָרֵחַ וְהֵן שֶׁל הָאֵשׁ הַקְרוֹבָה. כָּל הַשְׁאָר עָמְדוּ רְכוּנִים, כְּשֶׁהֵם עוֹקְבִים אַחֲרֵי תִּמְרוֹנָיו שֶׁל בַּעַל הַסַכִּין. עַתָּה הִבְחַנְתִּי, כִּי נוֹסָף עַל סַכִּין הֵחֵזִיק הַלָה גַם סֵפֶר בְּיָדוֹ, וְתָמַהְתִּי בְּלִבִּי מֵאַיִן הִתְגַלְגֵל אֲלֵיהֶם חֵפֶץ בִּלְתִּי-מְקֻבָּל זֶה. לְבַסוֹף קָם אוֹתוֹ בַּרְנָשׁ עַל רַגְלָיו, וְהַחֲבוּרָה כֻּלָהּ הִתְחִילָה עוֹלָה יַחַד לְעֵבֶר הַבִּקְתָּה.

“הֵם חוֹזְרִים!” אָמַרְתִּי, וּמִהַרְתִּי לַחֲזֹר אֶל מְקוֹמִי הַקוֹדֵם; שֶׁכֵּן לֹא הָיָה זֶה לִכְבוֹדִי, אִלוּ הָיוּ מְגַלִים שֶׁאֲנִי עוֹקֵב אַחֲרֵיהֶם.

“טוֹב, שֶׁיָבוֹאוּ, יֶלֶד… שֶׁיָבוֹאוּ.” אָמַר סִילְבֶר בַּעֲלִיצוּת, “עֲדַיִן יֵשׁ לִי פְּצָצָה סוֹדִית בַּכִּיס.”

הַדֶלֶת נִפְתְּחָה וַחֲמֵשֶׁת הַגְבָרִים, שֶׁעָמְדוּ מְכֻנָסִים יַחַד לְיַד הַפֶּתַח, דָחֲפוּ קָדִימָה אֶחָד מֵהֶם. בְּמַעֲמָד אַחֵר הָיָה זֶה מְבַדֵחַ לְמַדַי לִרְאוֹת, כִּיצַד הַלָה פּוֹסֵעַ אַט-אַט וּבְהִסוּס, עָקֵב בְּצַד אֲגֻדָל, וְכַף-יָדוֹ הַיְמָנִית מוּשֶׁטֶת קְמוּצָה לְפָנִים.

“קָדִימָה צְעַד, בָּחוּר!” קָרָא סִילְבֶר, “אֲנִי לֹא אֶטְרֹף אוֹתְךָ. תַּגִישׁ אֶת זֶה, גֹלֶם. אֲנִי מַכִּיר אֶת הַכְּלָלִים, אֲנִי, וְלֹא אֶפְגַע בְּשָׁלִיחַ מְכֻבָּד כָּמוֹךָ.”

מְעוֹדָד וּמְאוֹשָׁשׁ, הֵחִישׁ שׁוֹדֵד הַיָם אֶת הִלוּכוֹ, וּלְאַחַר שֶׁהֵעֱבִיר מַשֶׁהוּ מִיָדוֹ שֶׁלוֹ אֶל כַּף-יָדוֹ שֶׁל סִילְבֶר, מִהֵר לָשׁוּב אֶל חֲבֵרָיו.

טַבַּח-הַיָם עִיֵן בַּדָבָר שֶׁקִבֵּל זֶה עַתָּה.

“הַכֶּתֶם הַשָׁחוֹר. בְּדִיוּק מַה שֶׁחָשַׁבְתִּי,” אָמַר, “אֲבָל אֵיפֹה מְצָאתֶם אֶת הַנְיָר הַזֶה? הֵי, תִּרְאוּ תִּרְאוּ, אֵיזֶה מַזָל! אַתֶּם הֲלַכְתֶּם וַחֲתַכְתֶּם דַף מִסֵפֶר הַתַּנַ”ךְ. אֵיזֶה מִטֻמְטָם הוֹלֵךְ וְקוֹרֵעַ תַּנַ“ךְ?”

“אָה, זֶהוּ!” אָמַר מוֹרְגַן, “מָה אָמַרְתִּי לָכֶם? שׁוּם טוֹבָה לֹא תֵּצֵא מִזֶה, זֶה מַה שֶׁאָמַרְתִּי.”

“טוֹב, אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם בִּשַׁלְתֶּם אֶת הַדַיְסָה הַזֹאת,” הִמְשִׁיךְ סִילְבֶר, עַכְשָׁו אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁכֻּלכֶם תִּתְנַדְנְדוּ עַל הָעֵץ. וְאֵיזֶה גֹלֶם הָיָה לוֹ תַּנַ“ךְ?”

“זֶה דִיק.” הֵשִׁיב מִישֶׁהוּ.

“דִיק, מָה? אִם כָּכָה, דִיק יָכוֹל לְהַתְחִיל לְהִתְפַּלֵל,” אָמַר סִילְבֶר, “הוּא כְּבָר יִרְאֶה אֶת חֲתִיכַת הַמַזָל שֶׁלוֹ, דִיק הֶחָמוּד, אַתֶּם יְכוֹלִים לִסְמֹךְ עָלַי.”

אֲבָל בְּרֶגַע זֶה הִתְפָּרֵץ גְבַהּ-הַקוֹמָה בַּעַל הָעֵינַיִם הַצְהֻבּוֹת.

“תַּפְסִיק עִם הַדִבּוּרִים הָאֵלֶה, ג’וֹן סִילְבֶר,” אָמַר, “הַצֶוֶת הַזֶה הֶחְלִיט פֶּה אֶחָד לְמְסֹר לְךָ אֶת הַכֶּתֶם הַשָׁחוֹר, בְּדִיוּק לְפִי הַכְּלָלִים. עַכְשָׁו אַתָּה תִּפְתַּח אוֹתוֹ, תִּקְרָא מַה כָּתוּב בּוֹ, אַחַר כָּךְ תּוּכַל לְדַבֵּר.”

“תּוֹדָה רַבָּה, ג’וֹרְג',” הֵשִׁיב טַבַּח-הַיָם, “אַתָּה הָיִיתָ תָּמִיד מֻצְלָח מְאֹד בַּעֲסָקִים, וְאַתָּה מַכִּיר אֶת הַכְּלָלִים בְּעַל-פֶּה, ג’וֹרְג‘, כְּפִי שֶׁאֲנִי שָׂמֵחַ לְגַלוֹת. טוֹב, בּוֹאוּ נִרְאֶה מַה כָּתוּב כָּאן… אָה! ‘מֻדָח’ – זֶה מַה שֶׁכָּתוּב פֹּה, מָה? כָּתוּב נֶחְמָד מְאֹד, בְּחַיי, כִּמְעַט כְּמוֹ בְּאוֹתִיוֹת-דְפוּס, שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב. אַתָּה כָּתַבְתָּ אֶת זֶה, ג’וֹרְג’? בְּחַיַי, אַתָּה עוֹד תִּהְיֶה מַנְהִיג לְמוֹפֵת שֶׁל הַכְּנוּפְיָה הַזֹאת. לֹא אֶתְפַּלֵא אִם תִּהְיֶה הַקֶפְּטְן הַבָּא. אֲבָל קֹדֶם כֹּל תָּבִיא הֵנָה אֶת הַלַפִּיד, טוֹב? הַמִקְטֶרֶת הַזֹאת הִפְסִיקָה לִבְעֹר.”

“מַסְפִּיק עִם זֶה, ג’וֹן,” אָמַר ג’וֹרְג', “יוֹתֵר לֹא תַּצְלִיחַ לְסַדֵר אֶת הַצֶוֶת הַזֶה. אַתָּה בַּרְנָשׁ דֵי מַצְחִיק, אֲבָל רַק עַל חֶשְׁבּוֹנְךָ. וּמִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מְחֻסָל עַכְשָׁו, אָז כְּדַאי לְךָ לָרֶדֶת מֵהֶחָבִית הַזֹאת וּלְהִצְטָרֵף לְהַצְבָּעָה.”

“חָשַׁבְתִּי שֶׁאָמַרְתָּ כִּי אַתָּה מַכִּיר אֶת הַכְּלָלִים,” הֵשִׁיב לוֹ סִילְבֶר בְּבוּז, “וְאִם אַתָּה לֹא מַכִּיר אוֹתָם, אָז אֲנִי יוֹדֵעַ אוֹתָם. אֲנִי מַמְשִׁיךְ לָשֶׁבֶת כָּאן – כִּי אֲנִי עֲדַיִן הַקֶפְּטְן שֶׁלָכֶם, נָא לִזְכֹּר, עַד שֶׁתִּגְמְרוּ לְהַרְבִּיץ אֶת כָּל הַתְּלוּנוֹת שֶׁלָכֶם וַאֲנִי אֶעֱנֶה עֲלֵיהֶן. וְעַד אָז הַכָּתֶם הַשָׁחוֹר שֶׁלָכֶם לֹא שָׁוֶה חֲצִי בִּיסְקְוִיט. וּמָה אַחַר-כָּךְ – נִרְאֶה.”

“אוֹהּ,” אָמַר ג’וֹרְג', “אֲנִי רוֹאֶה שֶׁעוֹד לֹא תָּפַסְתָּ אֶת הַמַצָב; אֲבָל אֲנַחְנוּ נִהְיֶה גְלוּיִים אִתְּךָ. קֹדֶם כֹּל, הָפַכְתָּ אֶת הַהַפְלָגָה הַזֹאת לְדַיְסָה אַחַת גְדוֹלָה – וְאֶת הַדָבָר הַזֶה לֹא תּוּכַל לְהַכְחִישׁ. שֵׁנִית, נָתַתָּ לָאוֹיֵב לָצֵאת מֵהַמַלְכֹּדֶת הַזֹאת בְּחִנָם. לָמָה הֵם רָצוּ לָצֵאת מִכָּאן? אֵין לִי מֻשָׂג, אֲבָל זֶה בָּרוּר שֶׁהֵם רָצוּ. שְׁלִישִׁית, אַתָּה לֹא מַרְשֶׁה לָנוּ לִתְקֹף אוֹתָם. אָה, אֲנַחְנוּ מְבִינִים יָפֶה מְאֹד מָה הַכַּוָנָה שֶׁלְךָ, ג’וֹן סִילְבֶר; אַתָּה רוֹצֶה לָשִׂים יָד עַל הַשָׁלָל, וְזֹאת כָּל הַטָעוּת שֶׁלְךָ. וּרְבִיעִית – הַיֶלֶד הַזֶה, לַעֲזָאזֵל.”

“זֶה הַכֹּל?” שָׁאַל סִילְבֶר בְּקוֹל שָׁלֵו.

"זֶה מַסְפִּיק בְּהֶחְלֵט, " הֵשִׁיב ג’וֹרְג', “כֻּלָנוּ נִתְנַדְנֵד עַל הָעֵצִים וְנִתְיַבֵּשׁ בַּשֶׁמֶשׁ בִּגְלַל הַטָעֻיוֹת שֶׁלְךָ.”

“יָפֶה מְאֹד. וְעַכְשָׁו תַּקְשִׁיבוּ אַתֶּם לִי. אֲנִי אֶעֱנֶה לָכֶם עַל אַרְבַּע הַנְקֻדוֹת שְׁלָכֶם; אַחַת אַחַת אֶעֶנֶה עֲלֵיהֶן. אֲנִי הָפַכְתִּי אֶת הַהַפְלָגָה לְדַיְסָה, מָה? וּבְכֵן, אַתֶּם כֻּלְכֶם יוֹדְעִים מֶה הָיְתָה הַמַטָרָה שֶׁלִי, וְאַתֶּם כֻּלְכֶם יוֹדְעִים שֶׁהָיִינוּ מַצְלִיחִים לְהַשִׂיג אוֹתָהּ, שֶׁהָיִינוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת גַם הַלַיְלָה עַל הַ”הִסְפַּנִיוֹלָה“, חַיִים וּשְׁלֵמִים אֶחָד אֶחָד, אוֹכְלִים פַּשְׁטִידוֹת וְשׁוֹתִים יַיִן, וְהָאוֹצָר בַּיָדַיִם שֶׁלָנוּ, לַעֲזָאזֵל! אֲבָל מִי הִפְרִיעַ לִי? מִי הִכְרִיחַ אוֹתִי לְגַלוֹת אֶת כָּל הַקְלָפִים בְּרֶגַע שֶׁבְּחַרְתָּם אוֹתִי לְקֶפְּטְן? וּמִי דָחַף לִי לַיָד אֶת הַכֶּתֶם הַשָּחוֹר בְּיוֹם שֶׁיָרַדְנוּ לָאִי וְהִתְחִיל אֶת רִקוּד-הַשֵׁדִים הַזֶה? אָה, זֶה הָיָה רִקוּד נֶחְמָד מְאֹד, שֶׁמַתְאִים אוּלַי לְעֵץ-הַתְּלִיָה בְּלוֹנְדון. אֲבָל מִי עָשָׂה אֶת זֶה? אֲנִי אַגִיד לָכֶם מִי: זֶה הָיָה אֶנְדֶרְסוֹן, וְזֶה הָיָה הֶנְדְס, וְזֶה הָיִיתָ אַתָּה, ג’וֹרג' מֶרִי! וְאַתָּה נִשְׁאַרְתָּ הָאַחֲרוֹן מִכָּל הַצֶוֶת הַסַכְסְכָן הַזֶה, וְעוֹד יֵשׁ לְךָ הַחֻצְפָּה לָקוּם וְלִדְרשׁ שֶׁיִבְחֲרוּ אוֹתְךָ קֶפְּטְן בִּמְקוֹמִי – אַתָּה, שֶׁהִכְנַסְתָּ אֶת כֻּלָנוּ לַבֹּץ! זֶה כְּבָר עוֹבֵר אֶת הַשִׂיא שֶׁל הַתֹּרֶן הֲכִי גָבוֹהַּ שֶׁבְּגָבוֹהַּ, לַעֲזָאזֵל!”

סִילְבֶר הִשְׁתַּתֵּק, וַאֲנִי יָכֹלְתִּי לְהַבְחִין בִּפְנֵיהֶם שֶׁל ג’וֹרְג' וַחֲבֵרָיו שֶׁהַדְבָרִים לֹא נֶאֶמְרוּ לָרִיק.

“עַד כָּאן נְקֻדָה רִאשׁוֹנָה,” קָרָא הַנְאְשָׁם וְנִגֵב אֶת הַזֵעָה מִמִצְחוֹ, שֶׁכֵּן דִבֵּר בְּקוֹל רוֹעֵם, שֶׁהִרְעִיד אֶת כָּתְלֵי הַבִּקְתָּה, “אֲבָל שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב, נִמְאַס לִי לְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. אַתֶּם אֵין לָכֶם לֹא שֵׁכֶל וְלֹא זִכָּרוֹן, וַאֲנִי לֹא תּוֹפֵס אֵיךְ הָאִמָהוֹת שֶׁלָכֶם הִרְשׁוּ לָכֶם לָרֶדֶת לַיָם. יָם! בּוּקָנִירִים! אַתֶּם – מַתְאִים לָכֶם לִהְיוֹת זַבָּנִים וְלֹא סַפָּנִים… זֶה מַה שֶׁהֱיִיתֶם צְרִיכִים לִהְיוֹת!”

“תַּמְשִׁיךְ, ג’וֹן,” אָמַר מוֹרְגַן, “נִשְׁמַע אֶת הַנְקֻדוֹת הַבָּאוֹת.”

“אָה, הַנְקֻדוֹת הַבָּאוֹת!” הֵשִׁיב לוֹ ג’וֹן, “אֵלֶה הֵן נְקֻדוֹת הֲגוּנוֹת מְאֹד, מָה? אֲמָרְתֶּם שֶׁאֲנִי הָרַסְתִּי אֶת הַמַסָע הַזֶה. אָה! אִלוּ רַק הֱיִיתֶם מְסֻגָלִים לִתְפֹּס עַד כַּמָה הוּא הָרוּס וּמְחֻסָל, לַעֲזָאזֵל! אֲנַחְנוּ כָּל-כָּךְ קְרוֹבִים עַכְשָׁו לְעַמוּד-הַתְּלִיָה, שֶׁהַצַוָאר שֶׁלִי כּוֹאֵב רַק מֵהַמַחֲשָׁבָה הַזֹאת. אוּלַי יָצָא לָכֶם לִרְאוֹת פַּעַם אֲנָשִׁים מִתְנַדְנְדִים עַל הַחֶבֶל, כָּכָה בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה, צִפָּרִים מְעוֹפְפוֹת מֵעֲלֵיהֶם, אֲנָשִׁים מַרְאִים עֲלֵיהֶם בְּאֶצְבַּע. ‘מִי זֶה?’ שׁוֹאֵל אֶחָד. ‘זֶה’, עוֹנֶה הַשֵׁנִי, זֶה ג’וֹן סִילְבֶר. אֲנִי הִכַּרְתִּי אוֹתוֹ טוֹב מְאֹד‘. וְאָז אוּלַי תּוּכְלוּ גַם לִשְׁמֹעַ אֶת הַשַׁרְשְׁרוֹת מְשַׁקְשְׁקוֹת עַל הַיָדַיִם שֶׁלָכֶם, כְּשֶׁתִּהְיוּ בַּדֶרֶךְ אֶל הָעַמוּד הַבָּא. זֶהוּ בְּעֵרֶךְ הַמַצָב שֶׁאֲנַחְנוּ נִמְצָאִים בּוֹ עַכְשָׁו, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ – וְהַכֹּל הוֹדוֹת לְג’וֹרְג’, וְהֶנְדְס, וְאֶנְדֶרְסוֹן וְכָל הַמְטֻמְטָמִים הַלֹא-יֻצְלָחִים הָאֲחֵרִים שֶׁבֵּינֵיכֶם. וְאִם מִתְחַשֵׁק לָכֶם עַכְשָׁו לִשְׁמֹעַ גַם אֶת הַנְקֻדָה הָרְבִיעִית – בְּבַקָשָׁה. הַיֶלֶד הַזֶה, לַעֲזָאזֵל – מַה הוּא אִם לֹא בֶּן-עֶרֻבָּה? מַה חֲשַׁבְתֶּם לָכֶם, שֶׁנֵלֵךְ וּנְחַסֵל בֶּן-עַרֻבָּה? לֹא, בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא. הוּא עוֹד מְסֻגָל לִהְיוֹת הַהִזְדַמְנוּת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלָנוּ לְהַצָלָה, וְלֹא אֶתְפַּלֵא אִם כָּכָה זֶה יִהְיֶה. אָז לַהֲרֹג אֶת הַיֶלֶד הַזֶה? לֹא אֲנִי, רַבּוֹתַי. וְעַכְשָׁו נְקֻדָה שָׁלֹשׁ. אָה, יֵשׁ הַרְבֵּה מְאֹד מַה לְהַגִיד עַל מִסְפָּר שָׁלֹשׁ. אוּלַי אַתֶּם לֹא כָּל-כָּךְ מַעֲרִיכִים אֶת הָעֻבְדָה, שֶׁרוֹפֵא אֲמִתִּי בָּא הֵנָה יוֹם יוֹם לִבְדֹק אֶתְכֶם – אוֹתְךָ, ג’וֹן, עִם הָרֹאשׁ הַמְפֻצְפָּץ שֶׁלְךָ, וְאוֹתְךָ, ג’וֹרְג' מֶרִי, שֶׁחָטַפְתָּ קַדַחַת רַק לִפְנֵי שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלָעֵינַיִם שֶׁלְךָ יֵשׁ בָּרֶגַע הַזֶה מַמָּשׁ צֶבַע שֶׁל קְלִפַּת לִימוֹן? וְאוּלַי אַתֶּם גַם לֹא יוֹדְעִים כְּלָל שֶׁאֳנִיַת-חִפּוּשׂ צְרִיכָה לְהַגִיעַ הֵנָה, מָה? אֲבָל הִיא תַּגִיעַ, וְדַי בְּקָרוֹב. אָז בּוֹאוּ נִרְאֶה מִי לֹא יִשְׁמַח עַל שֶׁיֵשׁ לָנוּ בֶּן-עֲרֻבָּה בַּיָדַיִם שֶׁלָנוּ. וּמַה שֶׁשַׁיָךְ לִנְקֻדָה שְׁתַּיִם, וְלָמָה עָשִׂיתִי אֶת הָעִסְקָה – הֲלֹא אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם בָּאתֶם אֵלַי עַל הַבִּרְכַּיִם, שֶׁאֶעֱשֶׂה אֶת הָעִסְקָה הַזֹאת – עַל הַבִּרְכַּיִם בָּאתֶם אֵלַי, כָּל-כָּךְ הַלֵב שֶׁלָכֶם רָעַד; וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מֵתִים מֵרָעָב אִלוּלֵא הָעִסְקָה הזֹאת… אֲבָל כָּל זֶה אֶפֶס. עַכְשָׁו הַבִּיטוּ הֵנָה וְתִרְאוּ – הִנֵה לָמָה!”

וּבְדַבְּרוֹ הִשְׁלִיךְ סִילְבֶר עַל הָרִצְפָּה גִלְיוֹן-נְיָר, שֶׁזִהִיתִי אוֹתוֹ מִיָד. כֵּן, הָיְתָה זוֹ מַפַּת אִי-הַמַטְמוֹן, מְצֻיֶרֶת עַל נְיָר צָהֹב, עִם שְׁלשֶׁת הַצְלָבִים הָאֲדֻמִים, שֶׁמָצָאתִי בְּתַחְתִּית הָאַרְגָז שֶׁל קַפִּיטַן בּוֹנְס. לֹא יָכֹלְתִּי בְּשׁוּם פָּנִים לִתְפֹּס וּלְהָבִין מַדוּעַ מָסַר ד"ר לִיבְסִי לַשׁוֹדְדִים אֶת הַמַפָּה הַזֹאת.

אַךְ אִם הַדָבָר הָיָה תַּעֲלוּמָה בְּעֵינַי, הָיָה מַרְאֵה הַמַפָּה מַשֶׁהוּ עָצוּם וּמֻפְלָא בְּעֵינֵי הַמוֹרְדִים. הֵם זִנְקוּ לְעֶבְרָהּ כַּחֲתוּלִים הַמְזַנְקִים עַל עַכְבָּר. הִיא עָבְרָה מִיָד לְיָד, כְּשֶׁהָאֶחָד חוֹטֵף אוֹתָהּ מֵחֲבֵרוֹ; וּלְמִשְׁמַע הַצְעָקוֹת וְהַגִדוּפִים וְקוֹלוֹת-הַצְחוֹק אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשׁב כִּי הֵם מְמַשְׁשִׁים בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהֶם אֶת מַטְמוֹן הַזָהָב, לְאַחַר שֶׁהֹעֲלָה עַל סִפּוּן אֲנִיתָם.

“כֵּן,” אָמַר אֶחָד, “זֹאת הַמַפָּה שֶׁל פְלִינְט, מֵאָה אָחוּז. הִנֵה - ג'. פ., עִם הַסִימָן הַמְסֻלְסָל שֶׁלוֹ. כָּכָה הָיָה חוֹתֵם תָּמִיד.”

“יָפֶה מְאֹד,” אָמַר ג’וֹרְג', “אֲבָל אֵיךְ נוּכַל לְהוֹצִיא אֶת הַמַטְמוֹן בְּלִי אֳנִיָה?” פִּתְאם קָפַץ סִילְבֶר לָרִצְפָּה וְנִשְׁעַן בְּיָדוֹ אֶל הַקִיר.

“עַכְשָׁו אֲנִי רוֹצֶה לְהַזְהִיר אוֹתְךָ, ג’וֹרְג',” צָעַק, “עוֹד מִלָה אַחַת שֶׁל חֻצְפָּה מֵהַלוֹעַ שֶׁלְךָ, וַאֲנִי מַזְמִין אוֹתְךָ לְדוּ-קְרָב. אֵיךְ? מֵאַיִן לִי לָדַעַת אֵיךְ, לַעֲזָאזֵל? אַתָּה הוּא זֶה שֶׁצָרִיךְ לְהֵגִיד לִי אֵיךְ, אַתָּה וְכָל אֵלֶה שֶׁאִבְּדוּ לִי אֶת הָאֳנִיָה, שֶׁיִשָׂרְפוּ! אֲבָל לֹא, אַתָּה לֹא מְסֻגָל לָזֶה; אֵין לְךָ אֲפִלוּ הַשֵׂכֶל וְהַכִּשְׁרוֹן שֶׁל חִפּוּשִׁית-זֶבֶל. כָּל מַה שֶׁאַתָּה מְסֻגָל לַעֲשׂוֹת, ג’וֹרְג' מֶרִי, זֶה לְדַבֵּר כְּמוֹ אִינְטֶלִיגֶנְט, וְאַתָּה גַם מְדַבֵּר, סְמֹךְ עָלַי.”

“וְזֶה גַם הוֹגֵן.” הִפְטִיר מוֹרְגַן הַקָשִׁישׁ.

“הוֹגֵן! כָּכָה אֲנִי חוֹשֵׁב,” אָמַר טַבַּח-הַיָם, “אַתֶּם אִבַּדְתֶּם אֶת הָאֳנִיָה – וַאֲנִי מָצָאתִי אַת הָאוֹצָר. אָז מִי כָּאן הַגֶבֶר הַיוֹתֵר מֻצְלָח? וְעַכְשָׁו אֲנִי מִתְפַּטֵר, לַעֲזָאזֵל! אַתֶּם יְכוֹלִים לִבְחֹר לָכֶם עַכְשָׁו אֶת הַקֶפְּטְן שֶׁמוֹצֵא חֵן בְּעֵינֵיכֶם, אֲנִי גָמַרְתִּי.”

“סִילְבֶר!” צָעֲקוּ כֻּלָם, “צְלִי-אֵשׁ! צְלִי-אֵשׁ הַקַפִּיטַן שֶׁלָנוּ!”

“אָז זֶה מַה שֶׁאַתֶּם רוֹצִים, מָה?” קָרָא סִילְבֶר, “ג’וֹרְג', אֲנִי פּוֹחֵד שֶׁתִּצְטָרֵךְ לְחַכּוֹת לְהִזְדַמְנוּת אַחֶרֶת, חָבֵר, וְיֵשׁ לְךְ מַזָל שֶׁאֲנִי לֹא נוֹקֵם וְנוֹטֵר. זֹאת אַף פַּעַם לֹא הָיְתָה הַשִׁיטָה שֶׁלִי. וְעַכְשָׁו, רַבּוֹתַי, מַה בְּקֶשֶׁר לַכֶּתֶם הַשָׁחוֹר הַזֶה? הוּא לֹא שָׁוֶה עַכְשָׁו הַרְבֵּה, מָה? דִיק הִתְחַצֵף אֶל הַמַזָל שֶׁלוֹ וְקִלְקֵל אֶת הַתַּנַ”ךְ שֶׁלוֹ, וְזֶה בְּעֵרֶךְ הַכֹּל."

“אֲנִי אֶצְטָרֵךְ לְנַשֵׁק אֶת הַסֵפֶר, נָכוֹן?” רָטַן דִיק, שֶׁנִכָּר הָיָה עָלָיו כִּי חָשַׁשׁ מִפְּנֵי הַקְלָלָה שֶׁהֵבִיא עַל רֹאשׁוֹ.

“תַּנַ”ךְ עִם דַף קָרוּעַ?" הֵשִׁיב סִילְבֶר בְּבוּז, “לֹא, זֶה יַשְׁפִּיעַ כְּאִלוּ שֶׁנִשַׁקְתָּ סֵפֶר פִּזְמוֹנִים.”

“אֲבָל אֶפְשָׁר לְנַסוֹת,” קָרָא דִיק בְּמֵעֵין עַקְשָׁנוּת, “כֵּן, אֲפִלוּ רָצוּי לְנַסוֹת.”

“הִנֵה, גִ’ים, שְׁמֹר לְךָ אֶת זֶה לְמַזְכֶּרֶת,” פָּנָה אֵלַי סִילְבֶר וְנָתַן בְּיָדִי אֶת פִּסַת הַנְיָר.

הָיְתָה לָהּ צוּרַת עִגוּל בְּגֹדֶל שֶׁל מַטְבֵּעַ כֶּתֶר בְּעֵרֶךְ. צִדָהּ הָאֶחָד הָיָה לָבָן, מֵאַחַר שֶׁנִגְזְרָה מִן הַדַף הָאַחֲרוֹן; עַל צִדָהּ הָאַחֵר הָיוּ פְּסוּקִים מִסֵפֶר ‘דִבְרֵי-הַיָמִים’, בֵּינֵיהֶם פָּסוּק אֶחָד שֶׁהִזְכִּיר לִי מִשׁוּם מָה מְאֹד אֶת הַבַּיִת: “מִי בָכֶם מִכָּל עַמוֹ… וְיָעַל”…. הַצַד הַמֻדְפָּס הֻשְׁחַר בְּפֶחָם, שֶׁהִתְחִיל עַתָּה יוֹרֵד וּמַשְׁחִיר אֶת אֶצְבְּעוֹתַי. עַל הַצַד הַלָבָן הָיְתָה כְּתוּבָה, בְּאוֹתוֹ שֶׁבֶר פֶּחָם, מִלָה אַחַת בִּלְבַד: “מוּדָאךְ”. מַזְכֶּרֶת זוֹ מֻנַחַת בְּרֶגַע זֶה מוּל עֵינַי, אֲבָל שׁוּם סִימָן כָּתוּב לֹא נוֹתַר עוֹד עָלֶיהָ, מִלְבַד קַו אֶחָד וְיָחִיד, שֶׁנִרְאֶה כְּאִלוּ נַעֲשָׂה בְּצִפֹּרֶן.

זֶה הָיָה סִיוּמָם שֶׁל מְאֹרְעוֹת הַלַיְלָה. מִיָד לְאַחַר מִכֵּן לָגְמוּ הַכֹּל “לְחַיִים” וְכֻלָנוּ שָׁכַבְנוּ לִישֹׁן. אֲבָל סִילְבֶר הֶעֱנִישׁ בְּכָל זֹאת אֶת ג’וֹרְג' מֶרִי: הוּא הִצִיב אוֹתוֹ לִשְׁמִירָה וְאִיֵם כִּי דִינוֹ יִהְיֶה מָוֶת, אִם יְגַלֶה בּוֹ צֵל שֶׁל בְּגִידָה.

שָׁעָה אֲרֻכָּה חָלְפָה וְלֹא הִצְלַחְתִּי לְהֵרָדֵם; וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ כִּי רֹאשִׁי הָיָה מָלֵא דְבָרִים לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם: עַל הָאִישׁ שֶׁהָרַגְתִּי אַחֲרֵי הַצָהֲרַיִם; עַל הַמַצָב הַמְסֻכָּן שֶׁהָיִיתִי נָתוּן בּוֹ עַתָּה; וּמֵעַל הַכֹּל – עַל הַהִמוּר הַגָדוֹל שֶׁל סִילְבֶר – בְּהַחֲזִיקוֹ בְּיָדוֹ הָאַחַת אֶת כָּל הַמוֹרְדִים יַחְדָו, וּבְגַשְׁשׁוֹ בְּיָדוֹ הַשְׁנִיָה אַחַר כָּל אֶמְצָעִי, כָּשֵׁר וְלֹא כָּשֵׁר, בְּמַטָרָה לְהַצִיל אֶת חַיָיו הָעֲלוּבִים. הוּא עַצְמוֹ יָשֵׁן בְּשַׁלְוָה רַבָּה וְנָחַר בְּקוֹל רָם; וּבְכָל-זֹאת לִבִּי כָּאַב לִרְאוֹתוֹ בְּמַצָבוֹ זֶה – רָשָׁע כְּכָל שֶׁהָיָה, מֻקָף בְּסַכָּנוֹת נוֹרָאוֹת וַאֲיֻמוֹת, וּמְדַדֶה לְעֵבֶר עַמוּד-הַתְּלִיָה הַמַמְתִּין לוֹ בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ.

30. עַל תְּנַאי

הִתְעוֹרַרְתִּי, אוֹ לְיֶתֶר דִיוּק - כֻּלָנוּ הִתְעוֹרַרְנוּ, לְקוֹלוֹ שֶׁל הַשׁוֹמֵר, שֶׁצָעַק בְּקוֹל שָׂמֵחַ מִשׁוּלֵי הַחֹרֶשׁ:

“אַהוֹי, הַבִּקְתָּה! הַדוֹקְטוֹר בָּא!”

וְאָמְנָם, הָיָה זֶה הָרוֹפֵא. אַף-עַל-פִּי שֶׁשָׂמַחְתִּי לַבְּשׂוֹרָה, הָיְתָה שְׂמְחָתִי מְהוּלָה בַּחֲשָׁשׁ קַל. רִגְשׁוֹת-אַשְׁמָה מִלֹאוּ אֶת לִבִּי מִשֶׁזָכַרְתִּי אֶת הִתְנַהֲגוּתִי פּוֹרֶקֶת הָעֹל; וּמִשֶׁנוֹכַחְתִּי עַכְשָׁו לָדַעַת לְאַן הֵבִיאָה אוֹתִי הַרְפַּתְקָה זוֹ – אֶל חֲבוּרָתָם שֶׁל בְּנֵי בְּלִיַעַל תְּאֵבֵי נָקָם – יָדַעְתִּי כִּי אֶתְבַּיֵשׁ לְהַבִּיט אֶל תּוֹךְ עֵינָיו שֶׁל ד"ר לִיבְסִי.

הוּא וַדַאי קָם עִם חֲשֵׁכָה, שֶׁכֵּן הַיוֹם אַךְ זֶה עָלָה; וּמִשֶׁמִהַרְתִּי אֶל אֶשְׁנָב הַיֶרִי וְהֵצַצְתִּי הַחוּצָה, רָאִיתִי אוֹתוֹ פּוֹסֵעַ – מַמָּשׁ כְּסִילְבֶר בִּשְׁעָתוֹ – בְּתוֹךְ עֲרָפֶל הָבִיל, שֶׁהִגִיעַ כִּמְעַט עַד לְבִרְכָּיו.

“הֵי, דוֹקְטוֹר, בֹּקֶר טוֹב וְנָעִים לְךָ, אֲדוֹנִי!” קָרָא סִילְבֶר, שֶׁהָיָה עֵר לַחֲלוּטִין וְשָׁפַע מַצַב-רוּחַ מְרוֹמָם, “זֶה טוֹב לָקוּם מֻקְדָם, כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר הַפִּתְגָם: הַצִפּוֹר הַמַשְׁכִּימָה לְהִתְעוֹרֵר – זוֹכָה בְּפֵרוּרִים לְנַקֵר. ג’וֹרְג', תָּזִיז אֶת הַטְלָפַיִם שֶׁלְךְ וַעֲזֹר לַדוֹקְטוֹר לְטַפֵּס אֶל הַסִפּוּן. הַכֹּל הוֹלֵךְ בְּסֵדֶר, וְהַחוֹלִים שֶׁלְךָ מַרְגִישִׁים יוֹצֵא מֵהַכְּלָל.”

כָּךְ הוּא הוֹסִיף לְפַטְפֵט, בְּעָמְדוֹ עַל רֹאשׁ-הַגִבְעָה, הַקַב מִתַּחַת לְבֵית-שֶׁחְיוֹ וְיָדוֹ הַשְׁנִיָה נִשְׁעֶנֶת אֶל קִיר הַבִּקְתָּה – אוֹתוֹ ג’ון סִילְבֶר הַיָשָׁן וְהָאָהוּד – בְּקוֹלוֹ, בְּהִתְנַהֲגוּתוֹ וּבְמַצַב-רוּחוֹ.

“יֵשׁ לָנוּ גַם הַפְתָּעָה קְטַנָה בִּשְׁבִילְךָ, דוֹקְטוֹר,” הִמְשִׁיךְ הַטַבָּח, “יֵשׁ לָנוּ כָּאן אוֹרֵחַ קָטָן, חִי חִי, מִסְתַּנֵן שֶׁבָּא לְבַקֵר אוֹתָנוּ, וְהוּא נִרְאָה שָׁלֵם וְנֵחְמָד כְּמוֹ גְדִי; יָשַׁן בַּלַיְלָה מַמָשׁ כְּמוֹ שׁוֹטֵר-מֶכֶס, בְּחַיַי, מַמָשׁ עַל יַד ג’וֹן – גֶזַע מוּל גֶזֶע הָיִינוּ כָּל הַלַיְלָה כֻּלוֹ…”

בֵּינָתַיִם הִגִיעַ ד"ר לִיבְסִי אֶל הַבִּקְתָּה וְעָמַד מוּל הַטַבָּח. יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת הַשֹׁנִי בְּקוֹלוֹ מִשֶׁשָׁאֵל:

“לֹא גִ’ים?”

“כֵּן כֵּן, אוֹתוֹ גִ’ים בְּדִיוּק שֶׁאֲנַחְנוּ מַכִּירִים.” עָנָה סִילְבֶר.

הָרוֹפֵא עָמַד עַל מְקוֹמוֹ מִבְּלִי לוֹמַר דָבָר, וְעָבְרָה מַחֲצִית הַדַקָה עַד שֶׁהִתְאוֹשֵׁשׁ וְהִמְשִׁיךְ לָלֶכֶת.

“יָפֶה יָפֶה,” אָמַר לְבַסוֹף, “הַתַּפְקִיד קוֹדֵם לַתַּעֲנוּג, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ בְּעַצְמְךָ, סִילְבֶר. הָבָה וְנִגַשׁ לִבְדֹק אֶת הַחוֹלִים שֶׁלְךָ.”

לְאַחַר רֶגַע הוּא נִכְנַס לַבִּקְתָּה, שָׁלַח לְעֶבְרִי מְנוֹד-רֹאשׁ קוֹדֵר וְנִגַשׁ לִבְדֹק אֶת הַחוֹלִים. פָּנָיו לֹא הִבִּיעוּ כָּל דְאָגָה, אִם כִּי הוּא יָדַע הֵיטֵב שֶׁחַיָיו בְּקֶרֶב בְּנֵי-בְּלִיַעַל אֵלֶה תְּלוּיִים עַל חוּט הַשַׂעֲרָה; הוּא פִּטְפֵּט עִם חוֹלָיו בְּקְלִילוּת, כְּאִלוּ הָיָה זֶה בִּקוּר שִׁגְרָתִי אֵצֶל מִשְׁפָּחָה שְׁלֵוָה מִלָקוֹחוֹתָיו. אֲנִי מַנִיחַ כִּי הִתְנַהֲגוּתוֹ זוֹ הִשְׁפִּיעָה לְטוֹבָה עַל הַשׁוֹדְדִים, שֶׁכֵּן גַם הֵם עַצְמָם הֵגִיבוּ עַל דְבָרָיו כְּאִלוּ דָבָר לֹא הִתְרַחֵשׁ לָאַחֲרוֹנָה, וּכְאִלוּ הוּא עֲדַיִן רוֹפֵא הַאֳנִיָה וְהֵם הַמַלָחִים הָעוֹשִׂים מְלַאכְתָּם אֱמוּנָה.

“הַפֶּצַע שֶׁלְךָ הוֹלֵךְ וּמִתְרַפֵּא, יְדִידִי,” פָּנָה אֶל הַבַּרְנָשׁ בַּעַל הָרֹאשׁ הֶחָבוּש, “אִם כִּי אֲנִי חַיָב לוֹמַר, שֶׁהָיָה לְךְ יוֹתֵר מַזָל מֵאֲשֶׁר שֵׂכֶל. הַגֻלְגֹלֶת שֶׁלְךָ עֲשׂוּיָה וַדַאי מִבַּרְזֶל. וְאַתָּה, ג’וֹרְג', מַה שְׁלוֹמְךָ הַיוֹם? צֶבַע הַפָּנִים שֶׁלְךָ נָאֶה מְאֹד, בְּהֶחְלֵט; הַכָּבֵד שֶׁלְךָ, יְדִידִי, עוֹשֶׂה קְצָת צָרוֹת. הַאִם לָקַחְתָּ אֶת הַתְּרוּפָה? הַאִם הוּא לָקַח אֶת הַתְּרוּפָה, רַבּוֹתַי?”

“כֵּן, כֵּן, דוֹקְטוֹר, הוּא לָקַח אוֹתָהּ, סְמֹךְ עָלֵינוּ!” הֵשִׁיב מוֹרְגַן.

“כִּי, מְבִינִים אַתֶּם, מֵאָז נַעֲשֵׂיתִי רוֹפֵא-מוֹרְדִים, אוֹ כְּפִי שֶׁאֲנִי מַעֲדִיף לְכַנוֹת אֶת עַצְמִי, רוֹפֵא-אֲסִירִים,” אָמַר ד"ר לִיבְסִי בַּאֲדִיבוּת נִלְבֶּבֶת בְּיוֹתֵר, “אֲנִי רוֹאֶה זֹאת לְכָבוֹד רַב שֶׁלֹא לֹאבֵּד גַם אָדָם אֶחָד, הַמָעֳמָד לְעַמוּד-הַתְּלִיָה שֶׁל הַמֶלֶךְ ג’וֹרְג', אֵל מֶלֶךְ נְצֹר!”

הַבִּרְיוֹנִים הִבִּיטוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ, אַךְ בָּלְעוּ בִּשְׁתִיקָה אֶת הָעֲקִיצָה.

“דִיק לֹא מַרְגִישׁ כָּל כָּךְ טוֹב, דוֹקְטוֹר,” אָמַר אֶחָד.

“הַאֻמְנָם?” אָמַר הָרוֹפֵא, “וּבְכֵן, גַשׁ הֵנָה, דִיק, וְהוֹצֵא אֶת לְשׁוֹנְךָ. נָכוֹן, אֵין פֶּלֶא שֶׁהוּא אֵינֶנוּ מַרְגִישׁ בְּטוֹב. הַלָשׁוֹן שֶׁלוֹ עֲלוּלָה לְהַפְחִיד אֶת הָאוֹיֵב הַנוֹרָא בְּיוֹתֵר. עוֹד מִקְרֶה שֶׁל קָדַחַת.”

“אָה, אַתֶּם רוֹאִים?” אָמַר מוֹרְגַן, “זֶה בָּא לוֹ מִפְּנֵי שֶׁקָרַע אֶת הַתַּנַ”ךְ."

“זֶה בָּא לוֹ, כִּלְשׁוֹנְךָ, מִשׁוּם שֶׁהוּא חֲמוֹר-גָרֶם,” הֵשִׁיב הָרוֹפֵא, “וּמִשׁוּם שֶׁאֵינְכֶם מִסֻגָלִים לְהַבְחִין בֵּין אֲוִיר צַח לְבֵין אֵדֵי רַעַל, בֵּין אֲדָמָה יְבֵשָׁה לְבֵין בִּצָה מַמְאִירָה. לֹא אֶתְפַּלֵא כְּלָל – אָמְנָם, בֵּינָתַיִם זוֹהִי הַשְׁעָרָה בִּלְבַד – אִם הַקָדַחַת תִּתְקֹף אֶת כֻּלְכֶם. לֹא מְצָאתֶם מָקוֹם אַחֵר לְהָקִים מַחֲנֶה, אֶלָא דַוְקָא בְּשֶׁטַח שֶׁל בִּצוֹת? אֲנִי מִתְפַּלֵא עָלֶיךָ, סִילְבֶר; חָשַׁבְתִּי כִּי אַתָּה נָבוֹן יוֹתֵר מִכָּל יְדִידֶיךָ הַיוֹשְׁבִים מוּלֵנוּ; וּבְכָל-זֹאת הִתְעַלַמְתָּ מִן הַכְּלָלִים הַפְּשׁוּטִים בְּיוֹתֵר שֶׁל שְׁמִירַת הַבְּרִיאוּת.”

“וּבְכֵן,” הוֹסִיף הָרוֹפֵא, לְאַחַר שֶׁנָתַן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵחוֹלָיו אֶת תְּרוּפָתוֹ, וּלְאַחַר שֶׁהֵם בָּלְעוּ אֶת הַסַמִים תּוֹךְ צְחוֹק צַיְתָנִי, כְּאִלוּ הָיוּ תַּלְמִידֵי בֵּית-סֵפֶר וְלֹא אַנְשֵׁי-דָמִים קְשׁוּחִים, “וּבְכֵן, זֶה הַכֹּל לְהַיוֹם. וְעַכְשָׁו, סִילְבֶר, הָיִיתִי רוֹצֶה לְשוֹחֵחַ בִּרְשׁוּתְךָ עִם אוֹתוֹ נַעַר.” וְהוּא הֵנִיעַ ראשׁוֹ בַּאֲדִישׁוּת לְעֶבְרִי.

ג’וֹרְג' מֶרִי עָמַד לְיַד הַדֶלֶת וְיָרַק תּוֹךְ גִדוּף אֶת שְׁאֵרִית הַתְּרוּפָה הַמָרָה מִפִּיו; אַךְ לְמִשְׁמַע בַּקָשָׁתוֹ זוֹ שֶׁל הָרוֹפֵא, זִנֵק פְּנִימָה בְּהִתְרַגְשׁוּת עַזָה וְצָעַק:

“לֹא, לְכָל הַשֵׁדִים!”

סִילְבֶר חָבַט בְּכַף-יָד פְּתוּחָה עַל מִכְסֶה הֶחָבִית.

“שֶׁ-קֶט!” שָׁאַג, כְּשֶׁהוּא מַבִּיט עַל סְבִיבוֹתָיו כְּאַרְיֵה, “דוֹקְטוֹר,” הִמְשִׁיךְ בִּנְעִימַת קוֹלוֹ הָרְגִילָה, “חָשַׁבְתִּי עַל הָעִנְיָן הַזֶה, וַאֲנִי יוֹדֵעַ יָפֶה עַד כַּמָה אַתָּה מְחַבֵּב יֶלֶד זֶה. כֻּלָנוּ אֲסִירֵי תּוֹדָה עַל הַיַחַס הַיָפֶה שֶׁלְךָ אֵלֵינוּ, וּכְפִי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֲנַחְנוּ סוֹמְכִים עָלֶיךָ וּבוֹלְעִים אֶת הָרְפוּאוֹת הָאֵלֶה כְּאִלוּ הָיוּ רוּם. חָשַׁבְתִּי עַל הָעִנְיָן וּמָצָאתִי דֶרֶךְ שֶׁתִּתְקַבֵּל עַל דַעַת כֻּלָם. הוֹקִינְס, אַתָּה מוּכָן לָתֵת לִי אֶת מִלַת-הַכָּבוֹד שֶׁל גֶ’נְטֶלְמֶן צָעִיר – כִּי אַתָּה בֶּאֱמֶת גֶ’נְטֶלְמֶן צָעִיר, אֲפִלוּ שֶׁנוֹלַדְתָּ בְּמִשְׁפָּחָה עֲנִיָה – מִלַת-כָּבוֹד שֶׁלֹא תַּחְתֹּךְ שׁוּב אֶת כֶּבֶל-הָעֹגֶן שֶׁלְךָ?”

נָתַתִּי לוֹ בְּלֹא הִסוּס אֶת הַהַבְטָחָה שֶׁבִּקֵשׁ.

“וְעַכְשָׁו, דוֹקְטוֹר,” הִמְשִׁיךְ סִילְבֶר, “אַתָּה יָכוֹל לָצֵאת וְלַעֲבֹר אֶת הַגָדֵר לְצִדָהּ הַשֵׁנִי; וְאַחֲרֵי שֶׁתַּעֲבֹר לְצַד שֵׁנִי אָבִיא אֲנִי אֶת הַבָּחוּר אֶל הַחוֹמָה, לַצַד שֶׁלָנוּ כַּמוּבָן, וַאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁתּוּכְלוּ לְפַטְפֵּט דֶרֶךְ הַסְדָקִים. לֵךְ לְשָׁלוֹם, אֲדוֹנִי, וְאַל תִּשְׁכַּח לִמְסֹר דְרִישַׁת-שָׁלוֹם חַמָה לָאָצִיל וְלַקֶפְּטְן סְמוֹלֶט.”

בְּרֶגַע שֶׁהָרוֹפֵא יָצָא אֶת הַבִּקְתָּה פָּרַץ זַעְמָם שֶׁל הַמוֹרְדִים כְּרַעַם שֶׁל תּוֹתָח. הַכֹּל הֶאֱשִׁימוּ אֶת סִילְבֶר בְּדוּ-פַּרְצוּפִיוּת, טָעֲנוּ כִּי הוּא מְנַסֶה לִכְרֹת שָׁלוֹם פְּרָטִי לְעַצְמוֹ עִם הַקְבַרְנִיט וַאֲנָשָׁיו, כִּי הוּא מַפְקִיר אֶת עִנְיְנֵיהֶם שֶׁל שֻׁתָּפָיו לַמֶרֶד; בִּקְצָרָה – הֵם הֶאֱשִׁימוּהוּ בְּאוֹתוֹ דָבָר מַמָשׁ שֶׁאָמְנָם זָמַם לַעֲשׂוֹת. הַדָבָר הָיָה כָּל-כָּךְ בָּרוּר, עַד שֶׁלֹא יָכֹלְתִּי לְהַעֲלוֹת עַל דַעְתִּי כֵּיצַד יַצְלִיחַ לְשַׁכֵּךְ אֶת זַעְמָם. אַךְ רוּחוֹ הָיְתָה אֵיתָנָה יוֹתֵר מִשֶׁל כֻּלָם יַחַד, וְנִצְחוֹן לֵיל-אֶמֶשׁ לֹא נִמְחָה עֲדַיִן מִזִכְרוֹנָם. הוּא כִּנָה אוֹתָם טִפְּשִׁים וְחַסְרֵי שֵׂכֶל וּשְׁאָר תְּאָרִים נִקְלִים שֶׁתִּרְצוּ, אָמַר שֶׁיֵשׁ חֲשִׁיבוּת רַבָּה בְּיוֹתֵר לְשִׂיחָתִי עִם הָרוֹפֵא, נִפְנֵף בַּמַפָּה לְמוּל עֵינֵיהֶם, שָׁאַל אוֹתָם אִם אָמְנָם מִתְכַּוְנִים הֵם לְהָפֵר אֶת הַהֶסְכֵּם בְּעֶצֶם הַיוֹם שֶׁהֵם יוֹצְאִים לְגַלוֹת אֶת הַמַטְמוֹן.

“לֹא, לְכָל הַשֵׁדִים!” צָעַק, “אֲנַחְנוּ נְפַצְפֵּץ אֶת הַהֶסְכֵּם כְּשֶׁיַגִיעַ הַזְמַן הַמַתְאִים וְעַד אָז אַמְשִׁיךְ לְהִתְחַנֵף אֶל הַדוֹקְטוֹר, אֲפִלוּ אִם אֶצְטָרֵךְ לְמַלֵא אֶת הַמַגָפַיִם שֶׁלוֹ בְּרוּם.”

אַחַר-כָּךְ צִוָה עֲלֵיהֶם לְהַדְלִיק מֵחָדָשׁ אֶת הַמְדוּרָה וְדִדָה הַחוּצָה בְּעֶזְרַת הַקַב שֶׁלוֹ, כְּשֶׁכַּף-יָדוֹ מֻנַחַת עַל כְּתֵפִי, בְּהוֹתִירו אוֹתָם מֵאֲחוֹרָיו נְבוּכִים וְשׁוֹתְקִים, יוֹתֵר בִּזְכוּת כּשֶׁר לַהֲגוֹ מֵאֲשֶׁר כּשֶׁר-הַשִׁכְנוּעַ שֶׁלוֹ.

“לְאַט, יֶלֶד, לְאַט,” אָמַר לִי, “הֵם עֲלוּלִים לְכַתֵּר אוֹתָנוּ חַת-שְׁתַּיִם, אִם יִרְאוּ אוֹתָנוּ מְמַהֲרִים.”

פָּסַעְנוּ אֵפוֹא לְאִטֵנוּ עַל-פְּנֵי הַמִדְרוֹן הַחוֹלִי, אֶל הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ חִכָּה לָנוּ ד"ר לִיבְסִי בְּצִדָהּ הַשֵׁנִי שֶׁל הַחוֹמָה, וּבְרֶגַע שֶׁנִמְצֵאנוּ בְּמֶרְחָק שֶׁל דִבּוּר עָצַר סִילְבֶר וְהִפְנָה רֹאשׁוֹ אֶל הַגָדֵר.

“כְּדַאי שֶׁתָּשִׂים לֵב גַם לַדָבָר הַזֶּה, דוֹקְטוֹר,” אָמַר, “הַיֶלֶד יְסַפֵּר לְךָ אֵיךְ הִצַלְתִּי אֶת הַחַיִים שֶׁלוֹ, וְאֵיךְ הִדִיחוּ אוֹתִי בִּגְלַל זֶה, תַּאֲמִין לִי. תַּגִיד בְּעַצְמְךָ, דוֹקְטוֹר, כְּשֶׁהַבֶּן-אָדָם מִסְתַּכֵּן כָּל-כָּךְ וּמְנַוֵט אֶת הַסִירָה שֶׁלוֹ נֶגֶד הָרוּחַ, כָּמוֹנִי, אַתָּה לֹא חוֹשֵׁב שֶׁמַגִיעָה לוֹ אֵיזוֹ מִלָה טוֹבָה? שִׂים לֵב, בְּבַקָשָׁה, עַכְשָׁו מְדֻבָּר לֹא רַק בַּחַיִים שֶׁלִי, אֶלָא גַם בַּחַיִים שֶׁל הַיֶלֶד הַזֶה. לָכֵן תְּדַבֵּר עָלַי טוֹבוֹת, דוֹקְטוֹר, וְתִתֵּן לִי טִיפּ-טִפַּת תִּקְוָה לְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה, בְּבַקָשָׁה מִמְךָ.”

עַכְשָׁו, מִשֶׁהָיָה מִחוּץ לַבִּקְתָּה, עִם גַבּוֹ לְעֵבֶר יְדִידָיו, הָיָה סִילְבֶר אָדָם אַחֵר לַחֲלוּטִין, לְחָיָיו הָיוּ נְפוּלוֹת, קוֹלוֹ רָעַד וְרוּחוֹ מִדֻכְדֶכֶת בְּיוֹתֵר.

“מַה קָרָה, ג’וֹן, הַאִם אַתָּה פּוֹחֵד?” שָׁאַל הָרוֹפֵא.

“דוֹקְטוֹר, אֲנִי אֵינֶנִי פַּחְדָן, לֹא עַד כְּדֵי כָּךְ!” אָמַר וּמָחַט בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, “וְאִלוּ פָּחַדְתִּי – לֹא הָיִיתִי מְגַלֶה אֶת זֶה. אֲבָל אֲנִי אֶהְיֶה הוֹגֶן אִתְּךָ: אֲנִי רוֹעֵד כֻּלִי לַמַחֲשָׁבָה עַל חֶבֶל-הַתְּלִיָה. אַתָּה אָדָם טוֹב וְגַם יָשָׁר, בַּחַיִים שֶׁלִי לֹא רָאִיתִי אָדָם יָשָׁר יוֹתֵר, וְאַתָּה לֹא תִּשְׁכַּח אֶת הַטוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתִי, בְּדִיוּק כְּמוֹ שֶׁלֹא תִּשְׁכַּח אֶת הָרָעוֹת, אֲנִי יוֹדֵעַ. וְעַכְשָׁו אֲנִי הוֹלֵךְ הַצִדָה – תִּרְאֶה בְּעַצְמְךָ – וּמַשְׁאִיר אוֹתְךָ וְאֶת גִ’ים לְבַדְכֶם. וְאַתָּה תּוֹסִיף גַם אֶת זֶה לַחֶשְׁבּוֹן, בְּבַקָשָׁה. כִּי זֶהוּ טִיוּל דֵי הָגוּן שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה.”

וּבְאָמְרוֹ כֵּן פָּסַע מֶרְחַק-מָה לְאָחוֹר, עַד שֶׁיָצָא מִטְוַח-שְׁמִיעָה, הִתְיַשֵׁב עַל גֶזַע-עֵץ מְרֻחָק וְהִתְחִיל שׁוֹרֵק. מִפַּעַם בְּפַעַם הָיָה מִסְתּוֹבֵב עַל מְקוֹם-מוֹשָׁבוֹ, כְּדֵי שֶׁיוּכַל לִשְׁלֹט בְּעֵינָיו – לִפְעָמִים עָלַי וְעַל הָרוֹפֵא, לִפְעָמִים עַל בִּרְיוֹנָיו הַמַרְדָנִים, שֶׁפָּסְעוּ אָנֶה וָאָנָה עַל הַחוֹל, בַּהֲבִיאָם מִן הַבִּקְתָּה אֶל הַמְדוּרָה לֶחֶם וּבָשָׂר לַאֲרוּחַת-הַבֹּקֶר.

“וּבְכֵן, גִ’ים,” אָמַר הָרוֹפֵא בְּעֶצֶב, “הִנֵּה אַתָּה כָּאן. מַה שֶׁרָקַחְתָּ – זֹאת אַתָּה אוֹכֵל עַכְשָׁו, יַלְדִי. אֱלֹהִים יוֹדֵעַ, שֶׁאֵינֶנִי מְסֻגָל עַכְשָׁו לְהַאֲשִׁים אוֹתָךְ; אֲבָל זֹאת חַיָב אֲנִי לוֹמַר, יִהְיֶה זֶה הוֹגֵן אוֹ לֹא. כָּל עוֹד הָיָה קַפִּיטַן סְמוֹלֶט בָּרִיא, לֹא הֵעַזְתָּ לַחֲמֹק וּלְהִסְתַּלֵק; אֲבָל לְאַחַר שֶׁנִפְצַע וְלֹא יָכוֹל הָיָה לְהַפְרִיעַ לְךָ – קַמְתָּ וְהִסְתַּלַקְתָּ. בֵּאלֹהִים, הָיָה זֶה מַעֲשֶׂה שָׁפָל בְּיוֹתֵר, גִ’ים!”

לֹא אַעְלִים מִכֶּם שֶׁלְמִשְׁמַע הַמִלִים הָאֵלֶה פָּרַצְתִּי בִּבְכִי.

“דוֹקְטוֹר,” אָמַרְתִּי, “רַחֵם עָלַי. הֶאֱשַׁמְתִּי אֶת עַצְמִי דִי וְהוֹתֵר. חַיי אֲבוּדִים בֵּין כֹּה וָכֹה, וְהָיִיתִי מֵת מִזְמַן אִלוּ סִילְבֶר לא הֵגֵן עָלַי. וְתַאֲמִין לִי, דוֹקְטוֹר, לֹא אִכְפַּת לִי לָמוּת, וְאוּלַי אֲנִי אֲפִילוּ רָאוּי לָזֶה; אֲבָל אֲנִי פּוֹחֵד מֵעִנוּיִים. אִם הֵם יַתְחִילוּ לְעַנוֹת אוֹתִי…”

“גִ’ים” שִׁסַע אוֹתִי הָרוֹפֵא, וְקוֹלוֹ הִשְׁתַּנָה עַד מְאֹד, “גִ’ים, אִינֶנִי מוּכָן לְהַסְכִּים לָזֹאת. קְפֹץ לַצַד הַשֵׁנִי וְנִסְתַּלֵק מִכָּאן.”

“דוֹקְטוֹר,” אָמַרְתִּי, “נָתַתִּי אֶת מִלַת-הַכָּבוֹד שֶׁלִי.”

“אֲנִי יוֹדֵעַ, יוֹדֵעַ,” קָרָא בְּקוֹל, “אֲבָל עַכְשָיו עָלֵינוּ לִשְׁכֹּחַ זֹאת, גִ’ים. אֲנִי לוֹקֵחַ זֹאת עַל מַצְפּוּנִי, הַכֹּל בַּכֹּל, יַלְדִי, הָאַשְׁמָה עִם הַכְּלִימָה. אֵינֶנִי יָכוֹל לְהַרְשֹוֹת לְךָ לְהִשָׁאֵר כָּאן. קְפֹץ! קְפִיצָה אַחַת וְאַתָּה בַּחוּץ, וְאָז נָרוּץ כְּאַיָלוֹת שְׁלוּחוֹת.”

“לֹא,” עָנִיתִי, “אַתָּה יוֹדֵעַ יָפֶה מְאֹד שֶׁגַם אַתָּה לֹא הָיִיתָ עוֹשֶׂה דָבָר כָּזֶה. לֹא אַתָּה, לֹא טְרִילוֹנֵי, לֹא קַפִּיטַן סְמוֹלֶט; וְגַם אֲנִי לֹא אֶעֱשֶׂה זֹאת. סִילְבֶר הֶאֱמִין לִי, נָתַתִּי לוֹ הֵן-צֶדֶק, וַאֲנִי נִשְׁאָר. אֲבָל אַתָּה הִפְרַעְתָּ לִי לְהַמְשִׁיךְ, דוֹקְטוֹר. אִם הֵם יַתְחִילוּ לְעַנוֹת אוֹתִי, אֲנִי עָלוּל לְגַלוֹת לָהֶם אֵיפֹה הֶחְבֵּאתִי אֶת הָאֳנִיָה; כִּי אֲנִי הִשְׁתַּלַטְתִּי עַל הָאֳנִיָה, קְצָת בְּמַזָל וּקְצָת בְּהֶעָזָה, וְהִיא נִמְצֵאת עַכְשָׁו בַּמִפְרָצוֹן הַצְפוֹנִי, עַל הַחוֹף הַדְרוֹמִי.”

“הָאֳנִיָה!” קָרָא הָרוֹפֵא.

סִפַּרְתִּי לוֹ בִּמְהִירוּת אֶת כָּל הַהַרְפַּתְקָאוֹת שֶׁלִי וְהוּא הֶאֱזִין לִדְבָרַי בִּדְמָמָה.

“נִרְאֶה שֶׁיֵשׁ כָּאן יַד-הַגוֹרָל,” הֵעִיר לְאַחַר שֶׁסִיַמְתִּי אֶת סִפּוּרִי, “בְּכָל שָׁלָב וְשָׁלָב הָיִיתָ אַתָּה זֶה שֶׁהִצִיל אֶת חַיֵינוּ; וְהַאִם חוֹשֵׁב אַתָּה כִּי נַנִיחַ לָהֶם לְקַפֵּד אֶת חַיֶיךָ שֶׁלְךָ? לֹא, גִ’ים. אַתָּה גִלִיתָ אֶת הַקֶשֶׁר נֶגְדֵנוּ; אַתָּה מָצָאתָ אֶת בֶּן גַן, הַמַעֲשֶׁה הַנִפְלָא בְּיוֹתֵר שֶׁעָשִׂיתָ, אוֹ תַּעֲשֶׂה, גַם אִם תִּחְיֶה תִּשְׁעִים שָׁנָה. וְאִם אֲנַחְנוּ כְּבָר מְדַבְּרִים עַל בֶּן גַן, הֲרֵי הוּא שֵׁד בִּדְמוּת אָדָם, בֵּאלֹהִים. סִילְבֶר!” צָעַק פִּתְאֹם, “סִילְבֶר, רְצוֹנִי לָתֵת לְךָ עֵצָה טוֹבָה,” אָמַר לְאַחַר שֶׁהַטַבָּח קָרַב אֵלֵינוּ, “אַל נָא תְּמַהֵר לְחַפֵּשׂ אֶת הַמַטְמוֹן.”

“לָמָה, דוֹקְטוֹר? אֲנִי אֶעֱשֶׂה כֹּל מָה שֶׁרַק אֶפְשָׁר, וְזֶה לֹא הַרְבֶּה,” אָמַר סִילְבֶר, “וּבַחִיפּוּשִׂים הָאֵלֶה אַחֲרֵי הָאוֹצָר אוּכַל רַק לְהַצִיל אֶת הַחַיִים שֶׁלִי וְאֶת חַיָיו שֶׁל הַיֶלֶד הַזֶה. וְאִם אֲנִי אוֹמֵר לְךָ אֶת זֶה, אַתָּה יָכוֹל לִסְמוֹךְ עָלַי.”

“טוֹב, סִילְבֶר,” הֵשִׁיב הָרוֹפֵא, “אִם אָמְנָם כָּךְ הַדָבָר, אֶעֲשֶׂה צַעַד אֶחַד נוֹסָף: לְאַחַר שֶׁתִמְצָא אוֹתוֹ – הִכּוֹן לְעֵת צָרָה.”

“דוֹקְטוֹר,” אָמַר סִילְבֶר, “בֵּין גֶבֶר לְגֶבֶר, זֶה יוֹתֵר מִדַי וְגַם פָּחוֹת מִדַי. מָה אַתֶּם מְחַפְּשִׂים פֹּה עַכְשָׁו, לָמָה עֲזַבְתֶּם אֶת הַבִּקְתָּה, לָמָה נְתַתֶּם לִי אֶת הַמַפָּה הַזֹאת – אֵין לִי שׁוּם מֻשָׂג, אוֹ אוּלַי יֵשׁ לִי? וּבְכָל-זֹאת מִלֵאתִי בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת כָּל מַה שֶׁבִּקַשְׁתֶּם מִמֶנִי, בְּלִי לִשְׁאֹל מִלָה. אֲבָל לֹא, זֶה כְּבָר יוֹתֵר מִדַי. מַה שָׁוָה הָעֵצָה הַזֹאת, אִם אַתָּה לֹא אוֹמֵר בְּגָלוּי מָה הַכָּוָנָה שֶׁלָהּ? רַק תַּגִיד לִי אֶת זֶה, וַאֲנִי עוֹזֵב אֶת הַהֶגֶה.”

“לֹא,” אָמַר הָרוֹפֵא בְּקוֹל מְהֻרְהָר, “אָסוּר לִי לוֹמַר לְךָ יוֹתֵר מִזֶה. אֵין זֶה רַק הַסוֹד שֶׁלִי. בְּהֵן-צֶדֶק, סִילְבֶר, אִם הָיָה זֶה רַק סוֹדִי שֶׁלִי הָיִיתִי מְגָלֶה לְךָ אוֹתוֹ. אַךְ אֲנִי אַרְחִיק לֶכֶת לִקְרָאתְךָ עַד גְבוּל הָאֶפְשָׁר וְאֶעֱשֶׂה צַעַד נוֹסָף. קֹדֶם כֹּל, אַעֲנִיק לְךָ קֶרֶן שֶׁל תִקְוָה, סִילְבֶר. אִם נֵצֵא שְׁנֵינוּ חַיִים מִן הַמַלְכֹּדֶת הַזֹאת, אֶעֱשֶׂה הַכֹּל עַל-מְנָת לְהַצִיל אוֹתְךָ. רְאֵה זֹאת כְּמִין נֶדֶר.”

פָּנָיו שֶׁל סִילְבֶר זָרְחוּ וְהוּא קָרָא בְּקוֹל:

“לֹא הָיִיתָ מְסֻגָל לוֹמַר יוֹתֵר מִזֶה, אֲנִי בָּטוּחַ בָּזֹאת, דוֹקְטוֹר, גַם אִם הָיִיתָ אִמִי הַטוֹבָה.”

“וּבְכֵן, עַד כָּאן הַסָעִיף הָרִאשׁוֹן,” הִמְשִׁיךְ הָרוֹפֵא, “וְהַסָעִיף הַשֵׁנִי הוּא תּוֹסֶפֶת שֶׁל עֵצָה. הַחֲזֵק אֶת הַנַעַר קָרוֹב אֵלֶיךָ. וְאִם תִּזְדַקֵק לְעֶזְרָה – קְרָא בְּקוֹל. אֲנִי אוֹשִׁיט לְךָ אוֹתָה, וְזוֹ תִּהְיֶה הוֹכָחָה כִּי לֹא הִשְׁמַעְתִּי לְךָ הַבְטָחוֹת-שַׁוְא. לְהִתְרָאוֹת גִ’ים!”

ד"ר לִבְסִי לָחַץ אֶת יָדִי דֶרֶךְ סֶדֶק בַּחוֹמָה, הֵנִיד רֹאׁשוֹ לְעֵבֶר סִילְבֶר וּפָנָה בִּצְעָדִים מְהִירִים לְעֵבֶר הַחֹרֶשׁ.

31. בְּעִקְבוֹת הָאוֹצָר – הַמַצְפֵּן שֶׁל פְלִינְט

“גִ’ים,” אָמַר סִילְבֱר מִשֶׁהָיִינוּ לְבַדֵנוּ, “אֲנִי הִצַלְתִּי אֶת חַיֶיךָ, וְאַתָּה הִצַלְתָּ אֶת הַחַיִים שֶׁלִי; אֲנִי לֹא אֶשְׁכַּח אֶת זֶה. רָאִיתִי אֵיךְ הַדוֹקְטוֹר מְנַפְנֶף לְךָ בַּיָד שֶׁתִּסְתַּלֵק יַחַד אִתּוֹ, בְּזָוֵית-הָעַיִן רָאִיתִי אֶת זֶה; וְרָאִיתִי אֵיךְ אַתָּה אוֹמֵר לוֹ ‘לֹא’, וְהֵבַנְתִּי אוֹתְךָ כְּאִלוּ שָׁמַעְתִּי אוֹתְךָ. כָּל הַכָּבוֹד, גִ’ים. זוֹהִי קֶרֶן-הַתִּקְוָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִי מֵאָז נִכְשְׁלָה הַהַתקָפָה, וְהַכֹּל הוֹדוֹת לְךָ. וְעַכְשָׁו, גִ’ים, נִכָּנֵס וְנִתְכּוֹנֵן לָצֵֵאת וּלְחַפֵּשׂ אֶת הָאוֹצַר. יֵשׁ הוֹרָאוֹת בְּרוּרוֹת לְחִפּוּשׂ, וְהֵן לֹא מוֹצְאוֹת חֵן בְּעֵינַי. אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ נִצְטָרֵךְ לָלֶכֶת בְּיַחַד, צְמוּדִים, גָב אֶל גַב, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, וְאָז נַצְלִיחַ לְהַצִיל אֶת הָרָאשִׁים שֶׁלָנוּ לַמְרוֹת הַגוֹרָל הַמְמֻזָל שֶׁלִי.”

בְּאוֹתוֹ רֶגַע צָעַק אֵלֵינוּ מִישֶׁהוּ מִצַד הַמְדוּרָה שֶׁאֲרוּחַת-הַבֹּקֶר מוּכָנָה, וְכַעֲבֹר רֶגַע כְּבָר יָשַׁבְנוּ עַל הַחוֹל וְלָעַסְנוּ בִּיסְקְוִיט וּבָשָׂר מְמֻלָח. הַשׁוֹדְדִים הֶעֱלוּ מְדוּרָה עֲנָקִית כָּל-כָּךְ, שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לִצְלוֹת עֶָלֶיהָ שׁוֹר; וְהִיא הֵפִיצָה חֹם נוֹרָא כָּזֶה, שֶׁנִתָּן הָיָה לָגֶשֶׁת אֵלֶיהָ רַק מִכֹּווּן הָרוּחַ, וְגַם אָז רַק בִּזְהִירוּת רַבָּה. בְּאוֹתוֹ נֹהַג בַּזְבְּזָנִי הֵם הֵכִינוּ כַּמֻיוֹת אֹכֶל לְמִסְפַּר אֲנָשִׁים גָדוֹל פִּי שְׁלשָׁה לְפָחוֹת, וּלְבַסוֹף נָטַל אֶחָד מֵהֶם אֶת כָּל הַשְׁאֵרִיוֹת וְהִשְׁלִיכָן בִּצְחוֹק אָטוּם לְתוֹךְ הָאֵשׁ, שֶׁהִגְבִּירָה אֶת שַׁאֲגָתָהּ תּוֹךְ שְׂרֵפַת דֶלֶק יָקָר זֶה. מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אֲנָשִׁים שֶׁיְזַלְזְלוּ כָּל-כָּךְ בְּדֵאֲגוֹת הַמָחָר; כְּאִלוּ בִּקְשׁוּ לוֹמַר: נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה, כִּי מָחָר נָמוּת. נָכוֹן, הֵם הָיוּ נְכוֹנִים לְזַנֵק בְּאֹמֶץ-לֵב לִקְרַאת כָּל תִּגְרָה וְהִתְכַּתְּשׁוּת שֶׁל רֶגַע, אֲבָל הָיוּ נִכְשָׁלִים לַחֲלוּטִין בְּמַעֲרָכָה מְמֻשֶׁכֶת.

אֲפִילוּ סִילְבֶר, שֶׁסָעַד אֶת אֲרוּחָתוֹ בְּחֶבְרַת קַפִּיטַן פְלִינְט, הַיָשׁוּב עַל כְּתֵפוֹ, לֹא הִשְׁמִיעַ גַם מִלָה מַאֲשִׁימָה אַחַת עַל בַּזְבְּזָנוּת זוֹ. דָבָר זֶה הִפְתִּיעַ אוֹתִי, שֶׁכֵּן דוֹמַנִי כִּי מֵעוֹלָם לֹא הָיָה פִּקֵחַ וְשָׁנוּן כָּל-כָּך כִּבְאוֹתוֹ בֹּקֶר.

“זֶהוּ זֶה, בַּחוּרִים,'' אָמַר, ''אֵיזֶה מָזָל יֵשׁ לָכֶם שֶׁצְלִי-אֵשׁ מַפְעִיל אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלוֹ בִּשְׁבִיל כֻּלְכֶם. סוֹף-סוֹף הִשַׁגְתִּי מַה שֶׁרָצִיתִי, סוֹף-סוֹף. נָכוֹן, הָאֳנִיָה בַּיָדַיִם שֶׁלָהֶם, וְאֵיפֹה הִיא עוֹגֶנֶת אֵין לִי מֻשָׁג בֵּינָתַיִם. אֲבָל בְּרֶגַע שֶׁהָאוֹצָר יִהְיֶה בְּיָדַיִם שֶׁלָנוּ נוּכַל לְזַנֵק וּלְחַפֵּשׂ אוֹתָה. וְאָז, בַּחוּרִים, זֶה שֶׁהַסִירוֹת הֵן שֶׁלוֹ – הוּא יִרְכַּב עַל כֻּלָם.”

הוּא הוֹסִיף לִטְחֹן מִלִים וּמָזוֹן בְּפֶה מָלֵא, בְּחַזְקוֹ אֶת תִּקְוָתָם וּבִטְחוֹנָם שֶׁל אֲנָשָׁיו, וּבָהּ בְּשָׁעָה – כָּךְ אֲנִי סָבוּר – גַם אֶת בִּטְחוֹנוֹ שֶׁלוֹ.

“וּמַה שֶׁנוֹגֵעַ לְבֶן-הָעֲרֻבָּה,” הִמְשִׁיךְ, “אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזֹאת הָיְתָה הַשִׂיחָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלוֹ עִם אֵלֶה שֶׁהוּא כָּל-כָּךְ אוֹהֵב. הִשַׂגְתִּי אֶת הַיְדִיעוֹת שֶׁהָיִיתִי מְעֻנְיָן לְהַשִׂיג, וְהַכֹּל הוֹדוֹת לוֹ; אֲבָל הָעֵסֶק הַזֶה נִגְמַר. כְּשֶׁנֵצֵא לְחַפֵּשֹ אֶת הָאוֹצָר הוּא יֵלֵךְ עַל-יָדִי קָשׁוּר בְּחֶבֶל, כִּי אֲנַחְנוּ מֻכְרָחִים לִשְׁמוֹר עָלָיו עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹא תָּבוֹא, כְּאִלוּ הַגוּף שֶׁלוֹ זָהָב טָהוֹר. בְּרֶגַע שֶׁהָאוֹצָר וגַם הָאֳנִיָה יִהְיוּ בְּיָדַיִם שֶׁלָנוּ, וַאֲנַחְנוּ נַפְלִיג לַיָם כְּמוֹ בַּחוּרִים הַגוּנִים וַחֲמוּדִים ––– הֵי, אָז נַתְחִיל לַעֲשׂוֹת עֵסֶק עִם אָדוֹן הוֹקִינְס, וְנַעֲמֹד אִתּוֹ עַל הַמִקָח, וְנִתֵּן לוֹ בְּדִיוּק כַּמָה שֶׁמַגִיעַ לוֹ מֵהָאוֹצָר, שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב, בִּגְלַל כָּל הַטוֹבוֹת שֶׁעָשָׂה הַבָּחוּר הַזֶה.”

אֵין פֶּלֶא שֶׁהָאֲנָשִׁים הָיוּ שְׁרוּיִים עַתָּה בְּמַצַב-רוּחַ מְרוֹמָם. אֲשֶׁר לִי, הָיִיתִי מְדֻכָּא עַד אֵימָה. אִם הַתָּכְנִית שֶׁהִשְׁמִיעַ זֶה עַתָּה תִּתְגַלֶה כְּבַת-בִּצוּעַ, לֹא יְהַסֵס סִילְבֶר הַבּוֹגְדָנִי לְמַמֵשׁ אוֹתָהּ. הֲרֵי כָּל אַחַת מֵרַגְלָיו נִצְבָה בְּמַחֲנֶה אַחֵר, וְאֵין סָפֵק כִּי הוּא יַעְדִיף דרוֹר וָעשֶׁר בְּחֶבְרַת שׁוֹדְדֵי-הַיָם עֵל חֲנִינָה מֵעַמוּד-הַתְּלִיָה – זֶה הַדָבָר הַיָחִיד שֶׁיָכוֹל הָיָה לְצַפּוֹת לוֹ בְּמַחֲנֵנוּ. וַאֲפִלוּ אִם יִתְגַלְגְלוּ הַדְבָרִים כָּךְ, שֶׁהוּא יִהְיֶה חַיָב לִשְׁמֹר אֱמוּנִים לְד''ר לִיבְסִי, נִהְיֶה שׁרוּיִים בְּסַכָּנַת-מָוֶת מִשֶׁיְגַלוּ בִּרְיוֹנָיו כִּי חַשָׁדָם אֵינוֹ חֲשָׁד-שָׁוְא. אֲזַי נִצְטָרֵךְ לְהִלָחֵם עַל חַיֵינוּ, וּמָה הַסִכּוּיים שֶׁנוֹתְרוּ לִשְׁנֵינוּ – נַעַר וְקִטֵעַ – מוּל חֲמִשָׁה יַמָאִים נִזְעָמִים וְרַבֵּי-כֹּחַ?

הוֹסִיפוּ לִדְאָגָה כְּפוּלָה זוֹ אֶת הַתַּעֲלוּמָה שֶׁאָפְפָה אֶת הִתְנַהֲגוּתָם הַתְּמוּהָה שֶׁל יְדִידַי: נְטִישָׁתָם הַחֲפוּזָה אֶת הַמִבְצָר, וִתּוּרָם הַפִּתְאוֹמִי עַל הַמַפָּה הַיְקָרָה, וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – הָאַזְהָרָה שֶׁהִשְׁמִיעַ הָרוֹפֵא בְּאָזְנֵי סִילְבֶר: “הִכּוֹן לְעֵת צָרָה כְּשֶׁתִּמְצָא אֶת הַמַטְמוֹן”. חִשְׁבוּ עַל כָּל אֵלֶה וְלֹא יִקְשֶׁה עֲלֵיכֶם לְהַאֲמִין לִי, כִּי אֲרוּחַת-הַבֹּקֶר נִתְקְעָה בִּגְרוֹנִי וְכִי גוּפִי נִתְמַלֵא עוֹפֶרֶת מִשֶׁקַמְתִּי לְהִצְטָרֵף אֶל שׁוֹבַי בְּצֵאתָם לְחַפֵּשׂ אֶת הַמַטְמוֹן".

אִילוּ הָיָה מִישֶׁהוּ מַבִּיט בָּנוּ בְּצֵאתֵנוּ, הָיָה רוֹאֶה לְפָנָיו חֲבוּרָה מוּזָרָה בְּיוֹתֵר: הַכֹּל לְבוּשִׁים בִּגְדֵי מַלָחִים מְרֻפָּטִים, וְהַכֹּל (מִלְבַדִי) חֲמוּשִׁים מִכַּף-רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ. סִילְבֶר תָּלָה עַל כְּתֵפוֹ שְׁנֵי רוֹבִים, אֶחָד מִלְפָנִים וְאֶחָד מֵאָחוֹר, וְזֹאת נוֹסָף עַל חֶרֶב גְדוֹלָה שֶׁהִתְנַדְנְדָה עַל מָתְנוֹ וְאֶקְדָח בְּכָל אֶחָד מִכִּיסֵי מְעִילוֹ הַכָּחֹל; וּכְדֵי לְהַשְׁלִים הוֹפָעָה מוּזָרָה זוֹ יָשָׁב קַפִּיטַן פְלִינְט עַל כְּתֵפוֹ וּפִטְפֵּט בִּשְׂפַת יַמָאִים חַסְרַת-מַשְׁמָעוּת. אֲנִי פָּסַעְתִּי בְּצַיְתָנוּת מֵאֲחוֹרֵי טַבַּח-הַיָם, כְּשֶׁחֶבֶל כָּרוּךְ מִסָבִיב לְמָתְנַי וְקָצֵהוּ הָאַחֵר נָתוּן פַּעַם בְּיָדוֹ הַפְּנוּיָה שֶׁל סִילְבֶר וּפַעַם בֵּין שִׁנָיו הַחֲזָקוֹת. אָכֵן, הוּבַלְתִּי כְּאִילוּ הָיִיתִי דֹב-שֶׁל-קִרְקָס.

הָאֲנָשִׁים הָאֲחֵרִים הָיוּ עֲמוּסִים מִזֶה וּמִזֶה; אֵלֶה נָשְׂאוּ אִתִּים וּמַעְדְרִים – זֶה הָיָה הַצִיוּד הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּרַד מֵעַל הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה”; אֲחֵרִים הֶעְמִיסוּ עַל עַצְמָם לֶחֶם, בָּשָׂר וְיַיִן לַאֲרוּחַת-הַצָהֳרַיִם. הִבְחַנְתִּי כִּי כָּל הַמְזוֹנוֹת נִלְקְחוּ מִן הַמְלַאי שֶׁלָנוּ, וְאֵין סָפֵק כִּי דְבָרָיו שֶׁל סִילְבֶר בְּלֵיל-אֶמֶשׁ הָיוּ נְכוֹנִים עַד מְאֹד. אִלְמָלֵא הִגִיעַ לְהֶסְכֵּם עִם ד"ר לִיבְסִי, כִּי אָז הָיוּ הוּא וְהַמוֹרְדִים נֶאֱלָצִים לְהִתְקַיֵם עַל מַיִם וְצַיִד בִּלְבַד. וְכַיָדוּעַ, מַיִם צְלוּלִים אֵינָם עֲרֵבִים בְּיוֹתֵר לְחִכָּם שֶׁל יַמָאִים, שֶׁלֹא לְהַזְכִּיר כִּי מַלָחִים אֵינָם נֶחְשָׁבִים קַלָעִים מְשֻׁבָּחִים. נוֹסָף עַל כָּל אֵלֶה, הֵם סָבְלוּ לֹא רַק מִמַחְסוֹר בְּמָזוֹן; גַם הַתַּחְמשֶׁת הָלְכָה וְאָזְלָה בִּכְלֵיהֶם.

וְכָךְ יָצָאנוּ כֻּלָנוּ לַדֶרֶךְ – גַם הַבָּחוּר שְׁבוּר-הַגֻלְגׂלֶת, שֶׁרָאוּי הָיָה לוֹ לִשְׁכַּב בִּמְנוּחָה בַּצֵל – וּפָסַעְנוּ בְּזֶה אַחֲרֵי זֶה אֶל הַחוֹף, שָׁם חִכּוּ לָנוּ שְׁתֵּי הַדוּגִיוֹת. אֲפִלוּ כְּלֵי-שַׁיִט אֵלֶה נָשְׂאוּ אֶת עִקְבוֹתֵיהֶם שֶׁל הַשִׁכּוֹרִים הַמִתְהוֹלְלִים; הֵן הָיוּ מֻזְנָחוֹת, מְלֵאוֹת רֶפֶשׁ וְסַפְסְלֵיהֶן הָיוּ שְׁבוּרִים. סילְבֶר הֶחְלִיט כִּי לְיֶתֶר בִּטָחוֹן נַעֲשֶׂה אֶת רֵאשִׁית דַרְכֵּנוּ בְּסִירוֹת: וְאָז הִתְחַלְקָה הַחֲבוּרָה לִשְׁנֵי צְוָתִים שֶׁנִכְנְסוּ לְתוֹךְ הַסִירוֹת וְהִמְשַׁכְנוּ אֶת דַרְכֵּנוּ בַּחֲתִירָה מֵחוֹף הַמַעֲגָן צָפוֹנָה-מִזְרָחָה.

עוֹדֵנוּ עוֹשִׂים אֶת דַרְכֵּנוּ, נִתְעוֹרֵר וִכּוּחַ קָצָר עַל מַשְׁמָעוּת הַסִימָנִים שֶׁעַל הַמַפָּה. הַצְלָב הָאָדֹם הָיָה, כַּמוּבָן, סִימָן גָדוֹל מִדַי מִלְהוֹרוֹת עַל מְקוֹמוֹ הַמְדֻיָק שֶׁל הַמַטְמוֹן, וְאִלוּ הַפֵּרוּט שֶׁנִכְתַּב עַל צִדָהּ הַשֵׁנִי הָיָה בַּעַל מַשְׁמָעוּת כְּפוּלָה. כְּפִי שֶׁהַקוֹרֵא יִזְכֹּר וַדַאי, הֵכִיל מִלִים אֵלוּ:

עֵץ גָבוֹהַּ, כֶּתֶף גִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת, נוֹשֵׂא נְקֻדַת-צִיוּן אֶל צ. מ-צ.צ.מז. אִי-הַשְׁלָדִים מז.ד.מד וּלְיַד מז.

10 רֶגֶל.

עֵץ גָבוֹהַּ הָיָה, אֵפוֹא, נִקְרַת הַצִיוּן הָעִקָרִית; וְהִנֵה, מֵעַל לַמַעֲגָן הִשְׂתָּרְעָה מוּלֵנוּ רָמָה שֶׁגָבְהָהּ מֵאָה מֶטְרִים בְּעֵרֶךְ, הַגוֹבֶלֶת בְּצָפוֹן עִם כְּתֵפָהּ הַדְרוֹמִית שֶׁל גִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת וּמִתְרוֹמֶמֶת לְעֵבֶר גִבְעַת הַתֹּרֶן הַמְאַסֵף הַמְשֻׁנֶנֶת שֶׁמִדָרוֹם. פִּסְגַת הָרָמָה הָיְתָה מְנֻקֶדֶת בִּצְפִיפוּת בַּעֲצֵי תֹּרֶן בַּעֲלֵי גֹבַהּ שׁוֹנֶה. פֹּה וְשָׁם הִתְרוֹמְמוּ כְּחֲמִשִׁים אֳרָנִים בְּנֵי זַן שׁוֹנֶה, שֶׁהָיוּ גְבוֹהִים בְּהַרְבֵּה מִן הָאֲחֵרִים. אֶחָד מֵאֵלֶה הָיָה אוֹתוֹ “עֵץ גָבוֹהַּ” מְיֻחָד שֶׁל קַפִּיטַן פְלִינְט – אַךְ אֵיזֶה מֵהֶם בְּדִיוּק? זֹאת נִתָּן יִהְיֶה לִקְבֹּעַ בְּעֶזְרַת הַמַצְפֵּן רַק עִם בּוֹאֵנוּ לַמָקוֹם. וְאַף שֶׁאֵלֶה הָיוּ פְּנֵי הַדְבִָרִים, בָּחַר לוֹ כָּל אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים עֵץ גָבוֹהַּ מִשֶׁלוֹ, שֶׁנָשָׂא מִשׁוּם-מָה חֵן בְּעֵינָיו, וְהַכֹּל הִתְוַכְּחוּ בֵּינֵיהֶם בְּנַסוֹתָם לְשַׁכְנֵעַ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ כִּי דַוְקָא לְעֵץ זֶה הִתְכַּוֵן פְלִינְט. רַק ג’וֹן הָאָרֹךְ לְבַדוֹ מָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו וּבִקֵשׁ אֶת אֲנָשָׁיו לְחַכּוֹת בְּאֹרֶךְ-רוּחַ עַד שֶׁנַגִיעַ לַמָקוֹם.

חָתַרְנוּ בְּקַלוּת וּבִמְהִירוּת, עַל פִּי נִווּטוֹ שֶׁל סִילְבֶר, וּלְאַחַר שִׁיוּט מְמֻשָׁךְ יָרַדְנוּ אֶל הַחוֹף מוּל שֶׁפֶךְ הַנָהָר הַשֵׁנִי, הַיוֹרֵד אֶל הַיָם בְּתוֹךְ נָקִיק מְיֻעָר שֶׁבְּצֵלַע גִבְעַת הַמִשְׁקֶפֶת.

פָּנִינוּ שְׂמֹאלָה וְהִתְחַלְנוּ עוֹלִים בַּמִדְרוֹן לְעֵבֶר הָרָמָה. אַדְמַת טִין כּבֵדָה וְצִמְחִיַת בִּצוֹת צְפוּפָה עִכְּבוּ תְּחִלָה אֶת הִתְקַדְמוּתֵנוּ; אַךְ אַט-אַט הִתְקַשְׁתָה אַדְמַת הַמִדְרוֹן הַמְשֻׁפָּע וַעֲצֵי הַחֹרֶשׁ הִגְדִילוּ אֶת הָרְוָחִים בֵּינֵיהם. פָּסַעְנוּ עַתָּה בְּאַחַד הָאֲזוֹרִים הַנְעִימִים בְּיוֹתֵר אֲשֶׁר בָּאִי. שִׂיחֵי רֹתֶם נִיחוֹחִיִים וּצְמָחִִים עֲמוּסֵי פְּרָחִים כָּבְשׁוּ אֶת מְקוֹמוֹ שֶׁל הָעֵשֶׂב. שִׂיחֵי בֹּשֶׂם שׁוֹנִים צָמְחוּ פּׂה וָשָׁם בְּצֵל הָאֳרָנִים וְהֵפִיצוּ רֵיחוֹת עַזִים. הָאֲוִיר הָרַעֲנָן וְהַשָׁקוּף וְקַרְנֵי הַשֶׁמֶשׁ הַלַטְפָנִיוֹת הֶעֱנִיקוּ מִשְׁנֵה-כֹּחַ לְאֵבָרֵינוּ.

הַחֱבוּרָה הִתְפָּרְסָה עַתָּה וְצָעֲדָה בְּמִבְנֶה דְמוּי-מְנִיפָה, כְּשֶׁהֵם צוֹעֲקִים וּמְדַלגִים לְכָאן וּלְכָאן. סִילְבֶר וַאֲנִי צָעַדְנוּ בְּמֶרְחָק נִכָּר מֵאֲחוֹרֵיהֶם – אֲנִי כָּרוּךְ בְּחֶבֶל וְהוּא מְדַדֶה, מִתְנַשֵׁם וּמִתְנַשֵׁף בֵּין חַלוּקֵי הָאֲבָנִים הַמִדַרְדְרוֹת. מִפַּעַם בְּפַעַם הוֹשַׁטְתִּי לוֹ יָד מְסַיַעַת, לְבַל יִמְעַד וְיִפֹּל לְאָחוֹר.

בְּטֶרֶם עָבַרְנוּ קִילוֹמֶטֶר, לֹא הַרְחֵק מִשִׁפּוּלֵי הָרָמָה, פָּרַץ לְפֶתַע הָרִאשׁוֹן בַּטוּר בִצְעָקָה רָמָה, כְּאִלוּ נִתְקַף אֵימָה. הוּא עָמַד מְסֻמָר בִּמְקוֹמוֹ וּפָלַט זְעָקוֹת מְקֻטָעוֹת, בְּעוֹד חֲבֵרָיו אָצִים לְעֶבְרוֹ.

“לֹא יִתָּכֵן שֶׁהוּא מָצָא אֶת הַאוֹצָר,” אָמָר מוֹרְגַן הַקָשִׁישׁ, שֶׁחָלַף עַל פָּנֵינוּ מִיָמִין, הַמַטְמוֹן נִמְצָא הַרְבֵּה יוֹתֵר לְמַעְלָה."

וְאָמְנָם, מִשֶׁהִגַעְנוּ גַם אָנוּ לַמָקוֹם גִלִינוּ כִּי הָיָה זֶה מַשֶׁהוּ שׁוֹנֶה לַחֲלוּטִין. לְרַגְלָיו שֶׁל אֹרֶן גָדוֹל בְּיוֹתֵר, כָּרוּךְ בְּשָׂרִיגֵי מְטַפֵּס יָרֹק, הָיָה מוּטָל שֶׁלֶד אָדָם, שֶׁקִרְעֵי לְבוּשׁ מְעַטִים עוֹטְפִים אוֹתוֹ. צְמַרְמׂרֶת מַקְפִּיאָה אָחֲזָה בָּנוּ לַמַרְאֶה הַזֶה.

“הוּא הָיָה מַלָח,” אָמַר ג’וֹרְג מֶרִי, אֲשֶׁר הִצְטַיֵן בְּאֹמֶץ רַב יוֹתֵר מֵחֲבֵרָיו, לְאַחַר שֶׁקָרַב אֶל הַשֶׁלֶד וּבָדַק אֶת קִרְעֵי הַלְבוּשׁ.

“זֶה בָּרוּר,” אָמַר סִילְבֶר, אֶלָא מָה רָצִיתָ לִמְצֹא פֹּה, הֶגְמוֹן אוּלַי? אֲבָל תִּרְאוּ בְּאֵיזֶה אֹפֶן מֻנָחוֹת הָעֲצָמוֹת; מַשֶׁהוּ כָּאן לֹא טִבְעִי."

וְאָמְנָם, בְּמַבָּט שֵׁנִי נִתָּן הָיָה לְהַבְחִין כִּי הַגוּפָה הָיְתָה מֻנַחַת בְּאֹפֶן מוּזָר בְּיוֹתֵר. גַם בִּלְעֲדֵי פְּגִיעָתוֹ שֶׁל הַטֶבַע (צִפֳּרֵי טֶרֶף, אוֹ הַשָׂרָךְ הַמְטַפֵּס, שֶׁעָטַף אֶת שְׂרִידֶיהָ) שָׁכְבָה הַגוּפָה בְּקַו יָשָׁר לַחֲלוּטִין – הָרַגְלַיִם מַצְבִּיעוֹת אֶל כִּווּן אֶחָד וְהַיָדַיִם מְתוּחוֹת מֵעַל הָרֹאשׁ וּמַצְבִּיעוֹת אֶל הַכִּווּן הֶהָפוּךְ.

“רַעְיוֹן מְשֻׁנֶה נִכְנַס לַמֹחַ הַמְטֻפָּשׁ שֶׁלִי,” דִבֵּר סִילְבֶר לְאִטוֹ, “זֶהוּ מִין מַצְפֵּן שֶׁכָּזֶה. הִנֵה שָׁם הַפִּסְגָה שֶׁל אִי-הַשְׁלָדִים, בּוֹלֶטֶת כְּמוֹ שֵׁן, וְעַכְשָׁו קְחוּ כִּווּן בְּבַקָשָׁה אֶל הַצַד הַשֵׁנִי שֶׁל הָעֲצָמוֹת.”

הַדָבָר נַעֲשָׂה. הַגוּפָה הִצְבִּיעָה אֶל כִּווּן הָאִי וּמַחַט-הַמַצְפֵּן הֶראֲתָה בְּהֶתְאֵם עַל מז.ד.מז וּלְיַד מז.

“בְּדִיוּק כְּפִי שֶׁחָשַׁבְתִּי!” קָרָא סִילְבֶר, “זֶהוּ מִין מַצְפֵּן. נַמְשִׁיךְ בַּכִּווּן הַזֶה וְנַגִיע אֶל הַמַטְמוֹן הַנֶחְמָד שֶׁלָנוּ. אֲבָל לַעֲזָאזֵל, נַעֲשֶׂה לִי קַר בַּנְשָׁמָה כְּשֶׁאֲנִי מַתְחִיל לַחְשׂב עַל פְלִינְט. זֹאת הִיא אַחַת מֵהַבְּדִיחוֹת שֶׁלוֹ, תַּאֲמִינוּ לִי. הוּא הָיָה כָּאן לְבַדוֹ עִם כָּל הַשִׁשִׁיָה; הוּא הָרַג אוֹתָם, אֶחָד אֶחָד; וְאֶת הַבַּרְנָשׁ הַזֶה הוּא סָחַב הֵנָה וְהִשְׁכִּיב אוֹתוֹ בְּתוֹר מַצְפֵּן, שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב! יֵשׁ לוֹ רַגְלַיִם אֲרֻכּוֹת, וְהַשְׂעָרוֹת שֶׁלוֹ הָיוּ צְהֻבּוֹת. כֵּן, זֶהוּ בֶּטַח אֲלֲרְדַיְס. אַתָּה זוֹכֵר אֶת אֲלַרְדַיְס, מוֹרְגַן?”

“וְעוֹד אֵיךְ,” הֵשִׁיב מוֹרְגַן, “אֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ יָפֶה מְאֹד. הוּא הָיָה חַיָב לִי כֶּסֶף, הוּא הָיָה, וְלָקַח אִתּוֹ לַחוֹף אֶת הָאוֹלָר שֶׁלִי.”

“וְאִם אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל אוֹלָרִים,” אָמַר שֵׁנִי, “לָמָה שֶׁלֹא נְחַפֵּשׂ אֶת הָאוֹלָר שֶׁלוֹ בַּסְבִיבָה? פְלִינְט לֹא הָיָה הַגֶבֶר שֶׁיְחַטֵט בְּכִיסִים שֶׁל יַמָאִים; וַאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהַצִפָּרִים לֹא נִקְרוּ אוֹתוֹ יוֹתֵר מִדַי.”

“נָכוֹן מְאֹד, לַעֲזָאזֵל!” קָרָא סִילְבֶר.

“שׁוּם דָבָר לֹא נִשְׁאַר פֹּה,” אָמַר ג’וֹרְג', שֶׁהָיָה עַדִַיִן מְמַשֵׁשׁ מִסָבִיב לָעֲצָמוֹת וּלְקִרְעֵי הַבְּגָדִים, “לֹא קֻפְסַת טַבַּק, אֲפִלוּ לֹא מַטְבֵּעַ שֶׁל נְחֹשֶׁת. זֶה לֹא נִרְאֶה טִבְעִי בְּעֵינַי.”

“לְגַמְרֵי לֹא, לַעֲזָאזֶל,” הִסְכִּים אִתּוֹ סִילְבֶר, “לֹא טִבְעִי וְלֹא נֶחְמָד, תַּאֲמִינוּ לִי. אֲבָל שֶכֹּה אֶחְיֶה, בַּחוּרִים, אִלוּ פְלִינְט הָיָה חַי עַכְשָׁו, הָיָה נַעֲשֶׂה כָּאן עָכְשָׁו שָׂמֵחַ מְאֹד. הֵם הָיוּ שִׁשָׁה וַאֲנַחְנוּ כָּאן שִׁשָׁה; וְכָל מַה שֶׁנִשְׁאַר מֵהֶם עַכְשָו זֶה רַק עֲצָמוֹת.”

“אֲבָל אֲנִי רָאִיתִי אוֹתוֹ מֵת בְּאֵלֶה הָעֵינַיִם שֶׁלִי,” אָמַר מוֹרְגַן, “בִּילִי בּוֹנְס לָקַח אוֹתִי אֵלָיו, וְהוּא שָׁכַב מֵת, עִם מַטְבֵּעַ פֶּנִי עַל כָּל אַחַת מֵהָעֵינַיִם שֶׁלוֹ.”

“מֵת, כֵּן… בֶּטַח שֶׁהוּא מֵת עַכְשָׁו,” אָמַר הַבָּחוּר חֲבוּשׁ-הָרֹאשׁ, “אֲבָל אִם יֵשׁ רוּחַ-רְפָאִים הַמְסֻגֶלֶת לְטַיֵל בָּעוֹלָם, אָז זוֹהִי הָרוּחַ שֶׁל פְלִינְט. יֵשׁ לָכֶם בִּכְלָל מֻשָׂג בְּאֵיזֶה אֹפֶן הוּא מֵת, פְלִינְט זֶה?”

“בְּאֹפֶן אָיֹם וְנוֹרָא,” הִמְשִׁיךְ האַחֵר, “פִּתְאֹם הוּא שָׁאַג, וּפִתְאֹם הוּא יִלֵל וּבִקֵשׁ רוּם, וּפִתְאֹם הוּא שָׁר ‘תְּרֵיסַר גְבָרִים עַל אֲרוֹן הַמֵת’. זֶה הָיָה הַפִּזְמוֹן הַקָבוּעַ שֶׁלוֹ. וְתַאֲמִינוּ לִי, רַבּוֹתַי, שֶמֵאָז לֹא הָיִיתִי מְסֻגָל לָשִׁיר אוֹתוֹ. הָיָה חַם נוֹרָא מִסָבִיב, וּפִתְאֹם בָּאָה הָרוּחַ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת הַשִׁיר הַזֶה מִתְפַּשֵׁט בָּאֹפֶן הֲכִי בָּרוּר – וְהַקַפִּיטַן הָיָה כְּבָר מֵת…”

“דַי, דַי,” אָמַר סִילְבֶר, “תַּפְסִיקוּ עִם הַפִּטְפּוּטִים הָאֵלֶה. פְלִינְט מֵת, וְהוּא לֹא מְסֻגָל יוֹתֵר לְהִתְהַלֵךְ, תַּאֲמִינוּ לִי; לְפָחוֹת הוּא לֹא מְטַיֵל בַּיוֹם, אֲתֶּם יְכוֹלִים לִסְמֹךְ עָלַי. בּוֹאוּ נַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת אֶל הַזָהָב.”

הִמְשַׁכְנוּ אֶת דַרְכֵּנוּ; אַךְ עַל אַף הַשֶׁמֶש הַחֲמִימָה וְהָאֲוִיר הַצָלוּל, הַשׁוֹדְדִים לֹא רָצוּ עוֹד בִּמְפֻזָר עַל פְּנֵי הָשָׂדֶה בִּתְרוּעוֹת מְהַדְהֲדוֹת, אֶלָא פָּסְעוּ אִישׁ לְצַד רֵעֵהוּ, כְּשֶׁהֵם מְדַבְּרִים בְּקוֹלוֹת כְּבוּשִׁים. גוֹרָלוֹ שֶׁל חֲבֵרָם הַמֵת מִלֵא אֶת לִבּוֹתֵיהֶם אֵימָה.

32. בְּעִקְבוֹת הָאוֹצָר – קוֹל בֵּינוֹת לָעֵצִים

אִם בְּשֶׁל הַמוּעָקָה שֶׁמִלְאָה אֶת לִבּוֹתֵיהֶם לְמַרְאֶה הַשֶׁלֶד, וְאִם כְּדֵי לְאַפְשֵׁר לְסִילְבֶר וּלְחַבְרֵיהֶם הַחוֹלִים מְנוּחָה קְצָרָה, הִתְיַשְׁבָה הַחֲבוּרָה כֻּלָהּ לָאָרֶץ בְּרֶגַע שֶׁהִגַעְנוּ אֶל שִׁפּוּלֵי הַמִישׁוֹר.

בְּמָקוֹם זֶה נָטָה הַמִישׁוֹר בִּמְעַט כְּלַפֵּי מַעֲרָב, וְהַנְקֻדָה שֶׁחָנִינוּ בָּה שָׁלְטָה הֵיטֵב עַל אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָׁמַים. לְרַגְלֵינוּ רָאִינוּ, מְעַל צַמְרוֹת הָעֵצִים, אֶת כֵּף-הָאִילָנוֹת נוֹשֵׁק אֶל חוֹף הַיָם; מֵאָחוֹר רָאִינוּ לֹא רַק אֶת הַמַעֲגָן וְאֶת אִי-הַשְׁלָדִים, אֶלָא גַם אֶת הַיָם הַפָּתוּחַ מִשְׁתָּרֵעַ כְּשָׂדֶה יָרֹק עַד הָאֹפֶק הָרָחוֹק. הַיְשֵׁר מֵעָלֵינוּ הִתְרוֹמְמָה גִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת, מְנֻמֶרֶת כָּאן בַּעֲצֵי אֹרֶן בּוֹדְדִים וְשָׁם בְּלוֹעֵי תְּהוֹמוֹת אֲפֵלִים. כָּל רַחַשׁ לֹא נִשְׁמַע מִסָבִיב, זוּלַת הֵדֵי הַגַלִים הָרְחוֹקִים, שֶׁעָלוּ מִכָּל עֵבֶר, וְצִרְצוּר שֶׁל אֵינְסוֹף חֲרָקִים מִתּוֹךְ הַצִמְחִיָה. שׁוּם נֶפֶשׁ חַיָה; שׁוּם מִפְרָשׂ עַל חֶלְקַת הַמַיִם. הַנוֹף רְחַב-הַיָדַיִם אַךְ הִגְבִּיר אֶת תְּחוּשַׁת הַבְּדִידוּת שֶׁאָפְפָה אוֹתָנוּ.

סִילְבֶר הִתְיַשֵׁב עַל הַקַרְקַע וּבָחַן אֶת הַמַצְפֵּן שֶׁבְּיָדוֹ.

“יֵשׁ פֹּה שְׁלשָׁה עֵצִים גְבוֹהִים,” אָמַר, “שְׁלָשְׁתָּם מִיָמִין לְאִי-הַשְׁלָדִים. ‘כֶּתֶף גִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת’ הִיא, כָּכָה אֲנִי חוֹשֵׁב, הנְקֻדָה הַנְמוּכָה הַזֹאת. עַכְשָׁו זֶה יִהְיֶה מִשְׂחַק-יְלָדִים לִמְצֹא אֶת הַסְחוֹרָה; אֲבָל קֹדֶם כֹּל יֵשׁ לִי חֵשֶׁק לֶאֱכֹל מַשֶׁהוּ.”

“וְלִי אֵין שׁוּם חֵשֶׁק לָזֶה,” רָטַן מוֹרְגַן, “הַמַחֲשָׁבָה עַל פְלִינְט הָרְסָה לִי אֶת הַתֵּאָבוֹן.”

“אָה, כָּכָה זֶה, חֲבִיבִי. תַּגִיד תּוֹדָה לַמַזָל שֶׁלְךָ שֶׁהוּא מֵת.” אָמַר סִילְבֶר.

“הוּא הָיָה שֵׁד אָרוּר,” מִלְמֵל מַלָח שְׁלִישִׁי בְּקוֹל רוֹעֵד, “וְהָיָה לוֹ פַּרְצוּף שָׁחוֹר.”

“וּבִגְלַל זֶה הָרוּם גָמַר אוֹתוֹ,” הוֹסִיף מֶרִי, “שָׁחוֹר… כֵּן, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהָיְתָה לו נְשָׁמָה שְׁחוֹרָה. זֹאת הַמִלָה הַמַתְאִימָה.”

מֵאָז אוֹתוֹ רֶגַע, שֶׁבּוֹ גִלוּ אֶת הַשֶׁלֶד, דִבְּרוּ הַלָלוּ בְּקוֹלוֹת נְמוּכִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר; עַתָּה הָיוּ מְלַחֲשִׁים כִּמְעַט בֵּינֵיהֶם וְקוֹלוֹתֵיהֶם לֹא הֵפֵרוּ כִּמְעַט אֶת הַדְמָמָה שֶׁמִסָבִיב. וְאָז, לְפֶתַע פִּתְאֹם, בָּקַע וְעָלָה מִבֵּין הָעֵצִים שֶׁלְפָנֵינוּ קוֹל דַק וְרוֹטֵט, שֶׁהִרְעִיד אֶת הָאֲוִיר בְּזֶמֶר הַיָדוּעַ כָּל-כָּךְ:

תְּרֵיסַר גְבָרִים עַל אֲרוֹן-הַמֵת –

יוֹ הוֹ הוֹ וּבַקְבּוּק שֶׁל רוּם…

מֵעוֹדִי לֹא רָאִיתִי אֲנָשִׁים נִדְהָמִים וַאֲחוּזֵי אֵימָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר שׁוֹדְדֵי-הַיָם הַלָלוּ. הַצֶבַע נֶעְלַם מִפְּנֵיהֶם כְּבְמַטֵה-קֶסֶם; כַּמָה מֵהֶם קָפְצוּ עַל רַגְלֵיהֶם, אֲחֵרִים נִלְפְּתוּ אֶל חַבְרֵיהֶם, מוֹרְגַן נִצְמַד אֶל הַקַרְקַע.

“זֶהוּ פְלִינְט, לְכָל הַ…” צָעַק מֶרִי.

הַזֶמֶר נִפְסַק כְּשֵׁם שֶׁהֵחֵל, אוֹ אוּלַי מוּטָב לוֹמַר – נִקְטַע בְּאֶמְצַע הַמִלָה, כְּאִלוּ הִצְמִיד מִישֶׁהוּ אֶת כַּף-יָדוֹ אֶל פִּי הַמְזַמֵר. בְּבוֹאוֹ אֵלֵינוּ מִתוֹךְ חֲלָלָם הַיָרֹק שֶׁל צַמְרוֹת הָעֵצִים, נִשְׁמַע הַזֶמֶר בְּאָזְנַי קַלִיל וְעָרֵב לְהַפְלִיא; אַךְ דוֹמֶה שֶׁלֹא כָּךְ סָבְרוּ בְּנֵי לִוְיַתִי.

“קוּמוּ,” אָמַר סִילְבֶר, כְּשֶׁהוּא מִתְאַמֵץ לְהוֹצִיא אֶת הַמִלִים מִבֵּין שְׂפָתָיו הָאַפְרוּרִיוֹת, “זֶה לֹא יַעֲזֹר לָכֶם. קוּמוּ וְנַמְשִׁיךְ הָלְאָה. זֹאת הִיא הַתְחָלָה דֵי עֲלוּבָה. מִישֶׁהוּ מְנַסֶה לְהַפְִחִיד אוֹתָנוּ. אֲנִי לֹא כָּל-כָּך מַכִּיר אֶת הַקוֹל, אֲבָל זֶה בֶּן-אָדָם בָּשָׂר וָדָם, אַתֶּם יְכוֹלִים לִסְמֹךְ עָלַי.”

אֹמֶץ-לִבּוֹ חָזַר אֵלָיו בְּדַבְּרוֹ וְהַצֶבַע הִתְחִיל לָשׁוּב אֶל פָּנָיו הַחִוְרִים. גַם כַּמָה מִן הָאֲחֵרִים נִתְעוֹדְדוּ לְמִשְׁמַע קוֹלוֹ וְהִתְחִילוּ מִתְאוֹשְׁשִׁים, כַּאֲשֶׁר לְפֶתַע נִשְׁמַע שׁוּב אוֹתוֹ קוֹל – אַךְ הַפַּעַם הוּא לֹא זִמֵר אֶלָא דִבֵּר בְּמִין פְּנִיָה רָפָה, שֶׁהִדְהֲדָה חֶרֶשׁ מִבֵּין נְקִיקֶיהָ שֶׁל גִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת:

“דֶרְבִּי מֶגְרוֹ,” קוֹנֵן הַקוֹל – שְׁכֵּן הוּא נִשְׁמַע מַמָשׁ כְּמִין קִינָה, “דֶרְבִּי מֶגְרוֹ! דֶרְבִּי מֶגְרוֹ! דֶרְבִּי מֶגְרוֹ!” שׁוּב וְשׁוּב וְשׁוּב; וְהַקוֹל הָלַךְ וְנִתְחַזֵק, וְנִשְׁמַע רָם יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּלְבַסוֹף בְּתוֹסֶפֶת גִדוּף, שֶׁבָּחַרְתִּי לִפְסׂחַ עָלָיו: “תָּבִיא אֶת הָרוּם, דֶרְבִּי!”

הַפִּירָטִים קָפְאוּ בִּמְקוֹמָם, כְּאִלוּ הִכּוּ רַגְלֵיהֶם שָׁרָשִׁים בָּאֲדָמָה, וְעֵינֵיהֶם בָּלְטוּ מִתּוֹךְ אֲרֻבּוֹת רָאשֵׁיהֶם. רֶגַע אָרֹךְ חָלַף מֵאָז גָוַע הַקוֹל, וְהֵם הוֹסִיפוּ לִבְהוֹת סָבִיב בִּדְמָמָה אֲחוּזַת אֵימָה.

“אֲנִי מְחֻסָל,” פָּלַט אֶחָד, “נִסְתָּלֵק מִכָּאן!”

“אֵלֶה הָיוּ הַמִלִים הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁלוֹ,” גָנַח מוֹרְגַן, “הַמִלִים הָאַחֲרוֹנוֹת בַּחַיִים שֶׁלוֹ.”

דִיק הוֹצִיא אֶת סֵפֶר הַתַּנַ"ךְ וְהִתְחִיל מִתְפַּלֵל בְּשֶׁטֶף. אָכֵן, הוּא הָיָה נַעַר מְחֻנָךְ כָּרָאוּי, דִיק זֶה, בְּטֶרֶם יָרַד לַיָם וְנִקְלַע לַחֲבוּרַת חַטָאִים זוֹ. רַק סִילְבֶר הֶחֱזִיק עֲדַיִן מַעֲמָד; אָמְנָם, שָׁמַעְתִּי אֶת שִׁנָיו נוֹקְשׁוֹת

זוֹ לָזוֹ, אַךְ הוּא סֵרַב לְהִכָּנַע.

“אַף אֶחָד בָּאִי הַזֶה לֹא שָׁמַע עַל דֶרְבִּי,” מִלְמֵל, "אַף אֶחָד מִלְבַדֵנוּ. אַחַר-כָּךְ נָשַׁם עֲמֻקוֹת וְהֵרִים אֶת קוֹלוֹ: “תַּקְשִׁיבוּ לִי, בַּחוּרִים. הִגַעְתִּי לַמָקוֹם הַזֶה כְּדֵי לְהִשְׁתַּלֵט עַל הַסְחוֹרָה, וְשׁוּם בֶּן-אָדָם אוֹ שֵׁד לֹא יַפְרִיעַ לִי עַכְשָׁו. אַף פַּעַם לֹא פָחַדְתִּי מִפְלִינְט הַחַי, וַאֲנִי מוּכָן – לַעֲזָאזֶל – לְהִלָחֵם גַם בִּפְלִינְט הַמֵת. שְׁבַע-מֵאוֹת אֶלֶף שְׁטֶרְלִינְגִים מְחַכִּים לָנוּ בְּמֶרְחַק חֲצִי קִלוֹמֶטֶר מִכָּאן. תַּגִידוּּ, מָתַי סוֹבֵב בּוּקָנִיר הָגוּן אֶת הַחַרְטוֹם שֶׁלוֹ לְאָחוֹר מִסְחוֹרָה בְּכַמוּת כָּזֹאת בִּגְלַל אֵיזֶה יַמַאי זָקֵן וְשִׁכּוֹר עִם פַּרְצוּף שָׁחוֹר, ונוֹסָף לָזֶה גַם מֵת?”

אַךְ גַַם אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו לֹא נִתְעוֹדֵד מִן הַמִלִים הַלָלוּ; אַדְרַבָּא, דוֹמֶה שֶׁהֵן אַךְ הִגְבִּירוּ אֶת אֵימַת הַמָוֶת בְּלִבָּם.

“תַּפְסִיק אֶת זֶה, ג’וֹן,” אָמַר ג’וֹרְג' מֶרִי, “אַל תַּרְגִיז אֶת הָרוּחַ…”

כָּל הָאֲחֵרִים הָיוּ נִפְחָדִים מִדַי מִלַעֲנוֹת. אִלוּ רַק הָיָה בָּהֶם הָאֹמֶץ, הָיוּ קָמִים וְנִמְלָטִים מִן הַמָקוֹם; אַךְ הַפַּחַד קָשַׁר אוֹתָם זֶה לָזֶה וְהֵם בָחֲרוּ לִהְיוֹת סְמוּכִים אֶל ג’וֹן הָאַמִיץ וְהַנוֹעָז. וְהוּא אָמְנָם הִשְׂכִּיל לִגְבֹּר עַל רִפְיוֹנוֹ.

“רוּחַ? טוֹב, שֶׁיִהְיֶה כָּכָה,” אָמַר, “אֲבָל דָבָר אֶחָד עוֹד לֹא כָּל-כָּך בָּרוּר לִי כָּאן. שָׁמַעְתִּי הֵד. וְעַכְשָׁו, אֵיזֶה בֶּן-אָדָם רָאָה בַּחַיִים שֶׁלוֹ רוּחַ עִם צֵל עַל הָאֲדָמָה? אַף אֶחָד, נָכוֹן? וְעַכְשָו, הָיִיתִי רוֹצֶה לָדַעַת מַה פִּתְאֹם הָיָה הֵד לַקוֹל הַזֶה? תַּגִידוּ בְּעַצְמְכֶם, זֶה טִבְעִי?”

טִעוּן זֶה נִשְׁמַע רוֹפֵף מְאֹד בְּאָזְנַי; אַךְ לְעוֹלָם לֹא תֵּדְעוּ כֵּיצַד יָגִיבוּ אוֹתָם בַּעֲלֵי אֱמוּנוֹת טְפֵלוֹת. וְאָמְנָם, לְהַפְתָּעְתִי הָרַבָּה הִתְעוֹדֵד ג’וֹרְג' מֶרִי וְהֵרִים אֶת רֹאׁשוֹ.

“נָכוֹן מְאֹד,” אָמַר, “יֵשׁ לְךָ רֹאשׁ עַל הַכְּתֵפַיִם שֶׁלְךָ, ג’וֹן, תַּאֲמִין לִי. וַאֲנִי גַם חוֹשֵׁב שֶׁהַצֶוֶת הַזֶה עָלָה עַל מַסְלוּל לֹא נָכוֹן. וּכְשֶׁאֲנִי מַתְחִיל לַחְשֹׁב עַל הָעִנְיָן הַזֶה, אֲנִי מַגִיעַ לְמַסְקָנָה שֶׁהַקוֹל הַזֶה בְּאֱמֶת דוֹמֶה לְקוֹלוֹ שֶׁל פְלִינְט, וּבְכָל-זֹאת זֶה לֹא הָיָה הַקוֹל שֶׁלוֹ מַמָשׁ. הָיָה זֶה קוֹלוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר… לְמָשָל… שֶׁל…”

“בֶּן גַן, לְכָל הַשֵׁדִים!” שָׁאַג סִילְבֶר.

“זֶהוּ זֶה,” צָעַק גַם מוֹרְגַן וְקָפַץ עַל בִּרְכָּיו, “זֶהוּ הַקוֹל שֶׁל בֶּן גַן!”

“אֲבָל מַה זֶה בִּכְלָל מְשַׁנֶה?” שָׁאַל דִיק, “גַם הַגוּף שֶׁל בֶּן גַן לֹא נִמְצָא עַל הָאִי הַזֶה, בְּדִיוּק כְּמוֹ הַגוּף שֶׁל פְלִינְט.”

אֲבָל כָּל הַמַלָחִים הָאֲחֵרִים קִדְמוּ בְּלִגְלוּג אֶת הַמִלִים הַלָלוּ.

“אֲבָל בְּחַיֶיךָ, מִי בִּכְלָל מְפַחֵד מִבֶּן גַן,” קָרָא ג’וֹרְג' מֶרִי, “מֵת אוֹ חַי – מִי בִּכְלָל שָׂם עָלָיו?”

מַדְהִים וּמוּזָר הָיָה לִרְאוֹת כֵּיצַד רוּחָם שָׁבָה אֲלֵיהֶם לְמִשְׁמַע מִלִים אֵלֶה. שׁוּב הָיוּ מְפַטְפְּטִים בֵּינֵיהֶם, וּמִשֶׁגִלוּ כִּי הַקוֹל דָמַם וְלֹא נִשְׁמַע עוֹד, הִכְתִּיפוּ מֵחָדָשׁ אֶת כְּלֵי הָעֲבוֹדָה וְיָצְאוּ לַדֶרֶךְ, כַּאֲשֶׁר מֶרִי צוֹעֵד בָּרֹאשׁ, הַמַצְפֵּן שֶׁל סִילְבֶר בְּיָדוֹ וְהוּא שׁוֹמֵר עַל קַו יָשָׁר עִם אִי-הַשְׁלָדִים. דְבָרָיו הָיוּ נְכוֹנִים: אִישׁ לֹא חָשַׁשׁ מִבֶּן גַן, אִם חַי אוֹ מֵת.

רַק דִיק לְבַדוֹ הוֹסִיף עֲדַיִן לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ אֶת הַתַּנְַ"ךְ, כְּשֶׁהוּא מַבִּיט סָבִיב בַּחֲשָׁשׁ; אַךְ אִישׁ לֹא אָהַד אוֹתוֹ בְּשֶׁל כָּךְ וְסִילְבֶר אֲפִלוּ לִגְלֵג עַל זְהִירוּתוֹ הַיְתֵרָה.

“שָׁכַחְתָּ אֶת מָה אָמַרְתִּי לְךְ?” פָּנָה אֵלָיו, “אַתָּה קִלְקַלְתָּ אֶת הַתַּנַ”ךְ שֶׁלְךָ. וְהוּא כְּבָר לֹא יָכוֹל לְהָבִיא לְךָ שׁוּם תּוֹעֶלֶת. וְכַמַה אַתָּה חוֹשֵׁב מוּכָן הָרוּחַ לְשַׁלֵם לְךָ בַּעֲדוֹ? אֲפִלוּ לֹא זֶה!" וְהוּא יָרַק יְרִיקָה הַגוּנָה לַצְדָדִים.

אֲבָל דִיק לֹא הִקְדִישׁ תְּשׂוּמֶת-לֵב רַבָּה מִדַי לִדְבָרִים אֵלֶה. עַד מְהֵרָה הִבְחַנְתִּי כִּי הַבָּחוּר הָיָה חוֹלֶה; הַחֹם, הַעֲיֵפוּת, הָאֵימָה – כָּל אֵלֶה הֵבִיאוּ אֶת הַקַדַחַת לְגוּפוֹ.

הָיָה נָעִים מְאֹד לָלֶכֶת עַל הָרָמָה הַזֹאת. עַתָּה הִתְחִילָה דַרְכֵּנוּ מִשְׁתַּפַּעַת בִּמְעַט כְּלַפֵּי מַטָה, לְעֵבֶר מַעֲרָב. הָאֳרָנִים – גְבוֹהִים כִּנְמוּכִים – צָמְחוּ כָּאן בִּמְפֻזָר, וְהַשֶׁמֶשׁ הֵטִילָה אֶת חֻמָה הַלוֹהֵט עַל פִּסוֹת הַקַרְקַע שֶׁבֵּינֵיהֶם וּבֵין שִׂיחֵי הַבֹּשֶׂם וְהָאַבְרֵשׁ. פָּסַעְנוּ עַתָּה צָפוֹנָה-מַעֲרָבָה, כְּשֶׁאָנוּ הוֹלְכִים וּקְרֵבִים אֶל כֶּתֶף גִבְעַת-הַמִשְׁקֶפֶת; וּבְהַבִּיטִי לְעֵבֶר הַמִפְרָץ הַמַעֲרָבִי זָכַרְתִּי כֵּיצַד טֻלְטַלְתִּי עַל גַלָיו בְּתוֹך סִירַת-הַנְצָרִים, מְבַקֵשׁ אֶת נַפְשִׁי לָמוּת.

הִגַעְנוּ אֶל הָעֵץ הַגָבוֹהּ הָרִאשׁוֹן, וּלְאַחַר בְּדִיקָה וְעִיוּן בַּמַצְפֵּן הִתְבָּרֵר כִּי אֵין הוּא הַעֵץ הַנָכוֹן. כָּך הָיָה גַם מִשֶׁהִגַעְנוּ לָעֵץ הַשֵׁנִי. הָעֵץ הַשְׁלִישִׁי הִתְנַשֵׂא לְגֹבַהּ שִׁבְעִים מֶטְרִים, כְּשֶׁהוּא מִתְרוֹמֵם אֶל עָל מִתּוֹךְ מַצָע שֶׁל עֵשֶׂב-בָּר – אִילָן עֲנָק, שֶׁגִזְעוֹ גָדוֹל כְּבַיִת וּבְצִלוֹ עֲשׂוּיָה לַחֲנוֹת חֲבוּרָה שְׁלֵמָה. אַךְ לֹא גָבְהוֹ הוּא שֶׁשָׁבָה אֶת לִבָּם שֶׁל הַמַלָחִים, אֶלָא הַמַחֲשָׁׁבָה כִּי שְׁבַע-מֵאוֹת אֶלֶף שְׁטֳרְלִינְגִים זָהָב קְבוּרִים אֵי-פֹּה מִתַּחַת לְצִלוֹ רְחַב-הַיָדַיִם. כְּכָל שֶׁהֵתְקָרְבוּ אֶל הָעֵץ הָלְכָה הַמַחֲשָבָה עַל הַמַטְמוֹן וְכָבְשָׁה אֶת מְקוֹמָהּ שֶׁל הָאֵימָה. עֵינֵיהֶם לָהֲטוּ, רַגְלֵיהֶם נַעֲשׂוּ קַלוֹת וּמְהִירוֹת; לִבָּם הָיָה שָׁבוּי בְּקִסְמוֹ שֶׁל הַמַטְמוֹן הַמַמְתִּין לָהֶם וְהֶעָשׂוּי לִגְדשׁ אֶת חַיֵיהֶם בְּמוֹתָרוֹת וְתַענוּגוֹת.

סִילְבֶר דִדָה עַל הַקַב שֶׁלוֹ, פִּיו מְרַטֵן, נְחִירָיו רוֹטְטוֹת. הוּא גִדֵף בְּזַעַם אֶת הַזְבוּבִים שֶׁנָחֲתוּ עַל גוּפוֹ הַנוֹצֵץ מִזֵעָה, וְיָדָיו מָשְׁכוּ בְּקֹצֶר-רוּח אֶת הַחֶבֶל שֶׁקָשַׁר אוֹתִי אֵלָיו; מִפַּעַם בְּפַַעַם הוּא נָעַץ בִּי אֶת עֵינָיו, וְהִבְחַנְתִּי כִּי מָוֶת נִשְׁקָף מִתוֹכָן. הוּא לֹא הִשְׁתַּדֵל כְּלָל לְהַעְלִים אֶת מְזִמָתוֹ, וַאֲנִי יָכֹלְתִּי לִקְרֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו כְּסֵפֶר הַפָּתוּח. לְרֵיחַ הַזָהָב הַנִמְצָא בּהֵשֵׂג-יָד נִשְׁכְּחוּ עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ; הַהַבְטָחָה, הָאַזְהָרָה, הַחֲנֻפָּה, כָּל אֵלֶה הָיוּ נַחֲלַת הֶעָבָר. לֹא הָיָה סָפֵק בְּלִבִּי כִּי הוּא זָמַם לְהַנִיחַ אֶת יָדוֹ עַל הַמַטְמוֹן, לַהֲרֹג אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים הַיְשָׁרִים הַנִמְצָאִים עַל הָאִי, לִמְצֹא אֶת מְקוֹמָהּ שֶׁל הַסְפִינָה וּלְהַפְלִיג אֶל לֶב-יָם עָמוּס הוֹן וְעָווֹן.

בִּרְכַּי רָעֲדוּ מוּל סַכָּנוֹת אֵלֶה וְעַל כֵּן קָשֶׁה הָיָה לִי לְהַדְבִּיק אֶת צַיָדֵי הָאוֹצָר הַפְּזִיזִים. מִדֵי פַּעַם מָעֲדָה רַגְלִי בְּאֶבֶן; וְאֵין פֶּלֶא שֶׁסִילְבֶר מָשַׁךְ אַחֲרָיו אֶת הַחֶבֶל וְנָעַץ בִּי אֶת עֵינָיו הָרַצְחָנִיוֹת. דִיק צָעַד לְצִדֵנוּ, אֲחוּז קַדַחַת וּצְמַרְמֹרֶת, כְּשֶׁפִּיו מְמַלְמֵל תְּפִלוֹת וְגִדוּפִים. צָעַדְתִּי אֲחוּז יְאוּשׁ וְדִכְדוּךְ, מְהַרְהֵר בַּקֶטֶל שֶׁהִתְרַחֵשׁ לִפְנֵי שָׁנִים עַל פְּנֵי הַמִישׁוׂר הַזֶה, כַּאֲשֶׁר שׁוׂדֵד-הַיָם הַשָׁתוּי וְהָאַכְזָר הִכָּה לְמָוֶת בְּמוֹ יָדָיו שִׁשָׁה מֵעוֹשֵׂי דְבָרוֹ. חֹרֶשׁ שַׁאֲנָן זֶה וַדַאי הִדְהֵד בְּאוֹתָהּ עֵת בְּזַעֲקוֹת שֶׁבֶר; וּכְלוּם אֵין אָזְנִי שׁוֹמַעַת גַם בְּרֶגַע זֶה זְעָקָה אֲשֶׁר כָּזֹאת?

אוֹתָה עֵת הִגַעְנוּ אֶל שׁוּלֶיהָ שֶׁל חֻרְשַׁת הָאֳרָנִים.

“הֵי, אַתֶּם שָׁם, בּוֹאוּ מָהֵר!” צָעַק ג’וֹרְג' מֶרִי, וְהַכֹּל פָּתְחוּ בְּרִיצָה מְהִירָה.

לְפֶתַע פִּתְאֹם הֵם עָצְרוּ וְקָפְאוּ תַּחְתֵּיהֶם. מִישֶׁהוּ פָּלַט צְעָקָה חֲרִישִׁית. סִילְבֶר הֵחִישׁ אֶת הִלוּכוֹ, כְּשֶׁרֶגֶל-הַעֵץ שֶׁלוֹ דוֹקֶרֶת בְּזַעַף אֶת אַדְמַת הַטְרָשִׁים; וּלְאַחַר רֶגֵע עָצַרְנוּ גַם שְׁנֵינוּ, מְסֻמָרִים עַל מְקוֹמוֹתֵינוּ.

רָאִינוּ מוּלֵנוּ שׁוּחָה גְדוֹלָה מְאֹד, שֶׁנֶחְפֶּרָה לֹא מִכְּבָר; שֶׁכֵּן דָפְנוֹתֶיהָ הָיוּ נְפוּלוֹת וְעַל קַרְקָעִיתָהּ נִרְאוּ פְּסִיגֵי עֵשֶׂב, שֶׁנָבַט זֶה עַתָּה. יָדִית-מַעְדֵר שְׁבוּרָה הָיְתָה מוּטֶלֶת עַל הֶעָפָר, וּסְבִיבָהּ פְּזוּרִים לוּחוֹת שֶׁל אַרְגָזִים. עַל אֶחָד מֵאוֹתָם לוּחוֹת גִלִיתִי שָׁם חָקוּק בְּבַרְזֶל מְלֻבָּן – “אֲרִי-הַיָם”, שֵׁם אֳנִיָתוֹ שֶׁל קַפִּיטַן פְלִינְט. הַכֹּל הָיָה בָּרוּר וְגָלוּי. מִישֶׁהוּ גִלָה אֶת מְקוֹם הַמַטְמוֹן וּבָזָז אוֹתוֹ. שְׁבַע-מֵאוֹת אֶלֶף הַשְׁטֶרְלִינְגִים חָלְפוּ עִם הָרוּחַ.

33. נְפִילַת הַמַנְהִיג

הָעוֹלָם לֹא רָאָה מֵעוֹדוֹ הֶלֶם אֲשֶׁר כָּזֶה. כָּל אֶחָד מִן הַשִׁשָׁה חָשׁ כְּאִלוּ אֲחָזוֹ הַשָׁבָץ; אֲבָל סִילְבֶר הִתְגַבֵּר עַל הַמַהֲלֻמָה כְּהֶרֶף-עַיִן. עוֹד בְּטֶרֶם הִסְפִּיקוּ אֲנָשָׁיו לַעֲמֹד עַל מַהוּת הָאָסוֹן שֶׁיָרַד עֲלֵיהֶם, וּכְבָר הִתְאוֹשֵׁשׁ הַטַבָּח ומַהֵר לְשַׁנוֹת אֶת תָּכְנִיתוֹ.

“גִ’ים” – לָחַשׁ אֵלַי, “קַח אֶת זֶה וְהִכּוֹן לְצָרוֹת.”

והוּא נָתַן בְּיָדִי אֶקְדָח כְּפוּל מַחְסָנִיוֹת.

אַט-אַט הִתְחִיל סִילְבֶר נָע צָפוֹנָה, וּלְאַחַר צְעָדִים אֲחָדִים הִפְרִידָה הַשׁוּחָה בֵּינֵינוּ לְבֵין חֲמֵשֶׁת הָאֲחֵרִים. אָז הוּא הִבִּיט בִּי וְהֵנִיד אֶת רֹאשׁוֹ, כְּאוֹמֵר “הַמַצָב רְצִינִי מְאֹד”, וְאָמְנָם גַם אֲנִי חָשַׁבְתִּי כָּךְ בְּדִיוּק. מַבָּטוֹ הָיָה עַתָּה אוֹהֵד עַד מְאֹד, וְהַשִׁנוּיִים הַמְהִירִים הַלָלוּ בְּיַחֲסוֹ קוֹמְמוּ אוֹתִי כָּל-כָּךְ, עַד כִּי לֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ וְלָחַשְׁתִּי:

“וּבְכֵן, עָבַרְתָּ שׁוּב לַצַד הַשֵׁנִי.”

אַךְ הוּא לֹא הִסְפִּיק לַעֲנוֹת לִי. הַפִּירָטִים פָּרְצוּ בִּזְעָקוֹת וְגִדוּפִים, קָפְצוּ בְּזֶה אַחֲרֵי זֶה לְתוֹךְ הַשׁוּחָה, הִתְחִילוּ חוֹפְרִים בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהֶם וּמַשְׁלִיכִים אֶת הַלוּחוֹת לַצְדָדִים. פִּתְאֹם מָצָא מוֹרְגַן מַטְבֵּעַ-זָהָב וְהוּא הֱרִימוֹ בְּסִילוֹן שֶׁל קְלָלוֹת. הָיָה זֶה מַטְבֵּעַ בֶּן שְׁנֵי שׁטֶרְלִינְגִים, שֶׁעָבָר מִיָד לְיָד בִּמְהִירוּת הַבָּרָק.

“שְׁתֵּי לִירוֹת!” שָׁאַג ג’וֹרְג' מֶרִי, בַּהֲנִיפוֹ אֶת הַמַטְבֵּעַ מוּל עֵינָיו שֶׁל סִילְבֶר, “זֶה הַשְׁבַע-מֵאוֹת אֶלֶף שֶׁלְךָ, מָה? אַתָּה הָאִישׁ שֶׁמְסֻגָל לַעֲשׂוֹת עִסְקָה, מָה? אַתָּה, הָאִישׁ שֶׁלֹא בִּשֵׁל אַף דַיְסָה בַּחַיִים שֶׁלוֹ, מָה? אַתָּה הַדַחְלִיל הַמְטֻמְטָם עִם רֶגֶל-הָעֵץ!”

“תַּמְשִׁיכוּ לַחְפֹּר, בַּחוּרִים,” אָמַר סִילְבֶר בְּקוֹל עוֹקְצָנִי וְשָׁקֵט, “אוּלַי תַּצְלִיחוּ לִמְצֹא שָׁם גַם כַּמָה אֱגוֹזִים…”

“אֱגוֹזִים!” פָּלַט מֶרִי צְוָחָה נוֹרָאָה, “שְׁמַעְתֶּם אוֹתוֹ? תַּקְשִׁיבוּ לִי, הָאִישׁ הַזֶה יָדַע כָּל הַזְמַן מַה נִמְצָא כָּאן. הַבִּיטוּ עַל הַפַּרְצוּף שֶׁלוֹ וְתִרְאוּ אִם אֲנִי לֹא צוֹדֵק.”

“אָה, מֶרִי,” הִפְטִיר סִילְבֶר, “אַתָּה רוֹצֶה שׁוּב לִהְיוֹת קֶפְּטְן? יֵשׁ לְךָ שְׁאִיפוֹת גְדוֹלוֹת, בָּחוּר!”

אֵךְ הַפַּעַם עָמְדוּ הַכֹּל לְצִדוֹ שֶׁל ג’וֹרְג'. הֵם הִתְחִילוּ מְטַפְּסִים מִתּוֹךְ הַשׁוּחָה, אַךְ לְמַזָלֵנוּ יָצְאוּ כֻּלָם אֶל צִדָהּ הַמְרֻחָק. רֶגַע אֶחָד עָמַדְנוּ בִּדְמָמָה – שְׁנַיִם מִן הָעֵבֶר הָאֶחָד וַחֲמִשָׁה מִן הָעֵבֶר הַשֵׁנִי, וְאִישׁ לֹא הֵעֵז לְהַנְחִית אֶת הַמַכָּה הָרִאשׁוֹנָה. סִילְבֶר נִצַב זָקוּף וְדוֹמֵם עַל הַקַב שֶׁלוֹ, נָעַץ בָּהֶם אֶת עֵינָיו וְנִרְאָה קַר וְשָׁלֵו מִתָּמִיד. אֵין סָפֵק, הֵיֵה זֶה אָדָם אַמִיץ-לֵב.

לְבַסוֹף הֶחְלִיט מֶרִי, כַּנִרְאֶה, כִּי נְאוּם יְסַיֵעַ לוֹ בְּמַטְרָתוֹ.

“הַקְשִׁיבוּ, בַּחוּרִים,” אָמַר, “שְׁנֵי אֵלֶה עוֹמְדִים שָׁם לְבַדָם. אֶחָד הוּא זָקֵן עִם רֶגֶל אַחַת, שֶׁסָחַב אוֹתָנוּ הֵנָה וְהִכְנִיס אוֹתָנוּ לְתוֹךְ הַבֹּץ הַזֶה; וְהַשֵׁנִי הוּא הַזַאֲטוּט הַזֶה, שֶׁמִתְחַשֵׁק לִי נוֹרָא לִרְאוֹת אֶת הַלֵב שֶׁלוֹ. עַכְשָׁו, בַּחוּרִים…”

הוּא הֵרִים אֶת יָדוֹ וְאֶת קוֹלוֹ, וְהָיָה בָּרוּר כִּי הוּא עוֹמֵד לִפְתֹחַ בְּאֵשׁ. אַךְ בְּרֶגַע זֶה מַמָשׁ – בֶּנְג! בֶּנְג! בֶּנְג! – שָׁלֹש יְרִיוֹת בָּקְעוּ מִתוֹךְ הַסְבַךְ. ג’וֹרְג מֶרִי צָנַח וְנָפַל אֶל תּוֹךְ הַשׁוּחָה. הַגֶבֶר חֲבוּשׁ-הָרֹאשׁ הִסְתּוֹבֵב עַל עָמְדוֹ כְּסְבִיבוֹן וְנָפַל מְלֹא קוֹמָתו עַל צִדוֹ – מְפַרְכֵּס עֲדַיִן, אַךְ לְלֹא רוּחַ-חַיִים. שְׁלשֶׁת הַנוֹתָרִים פָּנוּ לְאָחוֹר וְנִמְלְטוּ כָּל עוֹד נַפְשָׁם בָּם.

בְּטֶרֶם הִסְפַּקְתִּי לְמַצְמֵץ בְּעֵינַי רוֹקֵן סִילְבֶר אֶת מַחְסָנִית אֶקְדָחוֹ בְּגוּפוֹ שֶׁל ג’וֹרְג' מֶרִי הַפָּצוּעַ; וּבְעוֹד הַלָה מֵרִים אֵלָיו עֵינַיִם מִתְיַסְרוֹת, אָמַר לוֹ הַטַבָּח:

“זֶהוּ, ג’וֹרְג', אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהַחֶשְׁבּוֹן בֵּינֵינוּ גָמוּר.”

בְּאוֹתוֹ רֶגַע מַמָשׁ קָרְבוּ אֶלֵינוּ בְּרִיצָה ד"ר לִיבְסִי, גְרֵי וּבֶּן גַן, שֶׁיָצְאוּ מִבֵין שִׁיחֵי הָאַבְרָשׁ, רוֹבִים עֲשֵׁנִים בִּידֵיהֶם.

“קָדִימָה!” – צָעַק הָרוֹפֵא, “יוֹתֵר מַהֵר, בַּחוּרִים! אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהַגִיעַ לִפְנֵיהֶם אֶל הַסִירוֹת.”

פָּתַחְנוּ מִיָד בְּרִיצָה מְהִירָה, כְּשֶׁאָנוּ מְפַלְסִים בְּגוּפֵנוּ אֶת דַרְכֵּנוּ בְּתוֹךְ הַסְבַךְ.

סִילְבֶר עָשָׂה כָּל שֶׁיָכֹל שֶׁלֹא לְפַגֵר אַחֲרֵינוּ. הוּא דִדָה עַל הַקַב בְּמַאֲמָץ רַב כָּל-כָּךְ עַד שֶׁשְׁרִירָיו הִתְנַפְּחוּ, וּבָטוּחַ אֲנִי שֶׁשׁוּם אָדָם בָּרִיא לֹא הָיָה עוֹמֵד בְּמַאֲמָץ אֲשֶׁר כָּזֶה. הַדוֹקְטוֹר חוֹשֵׁב גַם הוּא כָּמוֹנִי. בְּהִמָצְאוֹ שְׁלֹשִׁים צְעָדִים מֵאֲחוֹרֵינוּ, נֶאֱנָק בְּקֹצֶר נְשִׁימָה, הִגַעְנוּ אָנוּ אֶל שׁוּלֵי הַמִדְרוֹן.

“דוֹקְטוֹר” הֵרִיעַ, “תַּבִּיט לְשָׁם. לֹא צָרִיךְ לְמַהֵר!”

וְאָמְנָם, לֹא הָיָה עוֹד צֹרֶךְ לְהֵחָפֵז. מִשֶׁהִבַּטְנוּ אֶל לִבּוֹ שֶׁל הַמִישׁוֹר גִלִינוּ אֶת שְׁלֹשֶת הַנִצוֹלִים רָצִים לְאוֹתוֹ כִּווּן שֶׁמִמֶנוּ בָּאנוּ – הַיְשֵׁר אֶל גִבְעַת הַתֹּרֶן הַמְאַסֵף. אָנוּ נִמְצֵאנוּ בֵּינֵיהֶם וּבֵין הַסִירוֹת. יָשַׁבְנוּ אֵפוֹא לִשְׁאֹף רוּחַ, בְּעוֹד ג’וֹן הָאָרֹךְ קָרֵב אֵלֵינוּ לְאִטוֹ, מְנַגֵב בְּשַׁרְווּלוֹ אֶת פָּנָיו הַמְיֻזָעִים.

“תוֹדָה רַבָּה, דוֹקְטוֹר,” אָמַר, “הִגַעְתֶּם מַמָשׁ בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן, אֲנִי חוֹשֵׁב, לְהַצִיל אוֹתִי וְאֶת הוֹקִינְס. אָז זֶה בְּאֶמֶת אַתָּה, בֶּן גַן!” הוֹסִיף, “אַתָּה בְּאֱמֶת בָּחוּר נֶחְמָד, תַּאֲמִין לִי.”

“אֲנִי בֶּן גַן אֲנִי,” הֵשִׁיב שׁוֹכֵן הָאִי, כְּשֶׁהוּא מִתְפַּתֵּל כִּצְלוֹפָח בְּרֹב מְבוּכָה. וּלְאַחַר שְׁתִיקָה מְמֻשֶׁכֶת הוֹסִיף: “מַה שְׁלוֹמְךָ, אָדוֹן סִילבֶר? טוֹב מְאֹד, תּוֹדָה רַבָּה, זֶה מַה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר.”

“בֶּן, בֶּן,” מִלְמֵל סִילְבֶר, “לַחְשֹׁב שֶׁאַתָּה הִצְלַחְתָּ לְסַדֵר אוֹתִי!”

הָרוֹפֵא שָׁלַח אֶת אַבְרָהָם גְרֵי לְהָבִיא אֶת אַחַד הַמַכּוּשִׁים, שֶׁהַמוֹרְדִים נָטְשׁוּ בִּמְנוּסָתָם; וְאַחַר-כָּךְ הִמְשַׁכְנוּ אֶת דַרְכֵּנוּ בְּנַחַת בְּמוֹרַד הַגִבְעָה לְעֵבֶר הַסִירוֹת. בְּלֶכְתֵּנוּ סִפַּרְנוּ זֶה לָזֶה בִּקְצָרָה אֶת אֲשֶׁר עָבַר עָלֵינוּ. סִילְבֶר גִלָה עִנְיָן רַב וְעָצוּם בְּסִפּוּר זֶה, שֶׁבֶּן גַן – הַנָטוּשׁ הַשׁוֹטֶה – הָיָה גִבּוֹרוֹ הָרָאשִׁי.

בְּשִׁטוּטָיו הַמְרֻבִּים עַל הָאִי, בְּאֵין נֶפֶשׁ חַיָה נוֹסֶפֶת עִמָדוֹ, מָצָא בֶּן אֶת הַשֶׁלֶד – וְאַף רוֹקֵן אֶת כִּיסָיו; אַחַר-כָּך מָצָא אֶת הַמַטְמוֹן. הוּא חָפַר אֶת הַשׁוּחָה וְחָשַׂף אֶת הָאַרְגָזִים (הָיְתָה זוֹ יָדִית-הַמַעְדֵר שֶׁלוֹ שֶׁנִמְצְאָה עַל קַרְקָעִית הַשׁוּחָה); הוּא נָשָׂא עַל גַבּוֹ אֶת הַמַטְמוֹן כֻּלו בְּמַסָעוֹת וּמַשָׂאוֹת מְיַגְעִים לְאֵין-סְפֹר –מֵרַגְלֵי הָאֹרֶן הָעֲנָקִי וְעַד לַמְעָרָה שֶׁגִלָה עַל צַלְעָהּ שֶׁל הַגִבְעָה כְּפוּלַת-הַפְּסָגוֹת מִצְפוֹן-מִזְרָח לָאִי; וְשָׁם, בְּאוֹתָה מְעָרָה, הוּא טָמַן לָבֶטַח אֶת אוֹצָרוֹ. מַסָעוֹ הָאַחֲרוֹן מִן הַשׁוּחָה לַמְעָרָה הֻשְׁלַם כְּחָדְשַׁיִם לִפְנֵי בּוֹא הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה”.

ד"ר לִיבְסִי הוֹצִיא מִפִּי בֶּן גַן אֶת סוֹדוֹ זֶה בָּעֶרֶב שֶׁלְאַחַר הַהַתְקָפָה; וּמִשֶׁגִלָה לְמָחֲרָת עִם בֹּקֶר כִּי הַסְפִינָה נֶעֶלְמָה מִן הַמַעֲגָן, הוּא הָלַךְ אֶל סִילְבֶר, נָתַן לוֹ אֶת הַמַפָּה, שֶׁהָיְתָה עַתָּה חַסְרַת-עֵרֶךְ, אַף מָסַר לוֹ אֶת הַמָזוֹן שֶׁלָנוּ – שֶׁכֵּן הַמְעָרָה שֶׁל בֶּן גַן הָיְתָה גְדוּשָׁה בְּשַׂר-עִזִים מְמֻלָח; הוּא מָסַר לוֹ הַכֹּל בַּכֹּל, וּבִלְבַד שֶׁיוּכַל לַצֵאת בְּשָׁלוֹם מִן הַמְצוּדָה אֶל הַגִבְעָה כְּפוּלַת-הַפְּסָגוֹת, לְהִתְרַחֵק מֵאֵזוֹר הַבִּצוֹת הַמַמְאִיר וּלְהִתְקַרֵב אֶל הַמַטְמוֹן.

“אֲשֶׁר לְךָ, גִ’ים,” אָמַר לִי הַדוֹקְטוֹר, “לִבִּי נִשְׁבָּר בְּקִרְבִּי, אַךְ עָשִׂיתִי אֶת שֶׁחָשַׁבְתִּי לַטוֹב בְּיוֹתֵר לְמַעַן אוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁנִצְבוּ עַל מִשְׁמַרְתָּם; וּמִי אָשֵם שֶׁאַתָּה לֹא נִמְנֵיתָ עֲלֵיהֶם?”

מִשֶׁגִלָה הָרוֹפֵא אוֹתוֹ בֹּקֶר כִּי אֲנִי עָתִיד לָקַחַת חֵלֶק בְּמַפַּח-הַנֶפֶשׁ הַנוֹרָא שֶׁהֵכִין לַמוֹרְדִים, הוּא חַשׁ בִּמְלֹא מְהִירוּת אֶל הַמְעָרָה, הִשְׁאִיר אֶת טְרִילוֹנִי לְיַד הַקְבַרְנִיט הַפָּצוּעַ, נָטַל אִתּוֹ אֶת גְרֵי וְאֶת בֶּן גַן, וְכָל הַשְׁלשָׁה פָּנוּ בְּקַו יָשָׁר אֶל עֵבֶר הָאֹרֶן. לְפֶתַע גִלָה כִּי סִילְבֶר וַאֲנָשָׁיו עֲלוּלִים לְהַגִיעַ לְפָנָיו אֶל מְקוֹם הַמַטְמוֹן הָרֵיק; עַל כֵּן שָׁלַח אֶת בֶּן גַן קַל-הָרַגְלַיִם לְעֶבְרֵנוּ, כְּדֵי שֶׁיַעֲשֶׂה כָּל שֶׁיוּכַל עַל-מְנָת לְעַכְּבֵנוּ בַּדֶרֶךְ. הַמַלָח הַנָטוּשׁ בָּחַר לִפְרֹט עַל מֵיתְרֵי הָאֱמוּנוֹת הַטְפֵלוֹת, שֶׁעֲמִיתָיו לְשֶׁעָבַר הָיוּ שְׁטוּפִים בָּהֶן; וְהוּא הִצְלִיחַ בְּכָך כָּל-כָּך, עַד שֶׁגְרֵי וְהָרוֹפֵא הִצְלִיחוּ לְהַגִיעַ אֶל הָאֹרֶן מִבְּלִי לְהִתְגַלוֹת, לְהַצִיב מַאֲרָב וּלְצַפּוֹת לְבוֹאָם שֶׁל צַיָדֵי הַמַטְמוֹן.

“אָה”, אָמַר סִילְבֶר, “אֵיזֶה מַזָל הָיָה לִי שֶׁהוֹקִינְס נִמְצָא עַל יָדִי. הֵם יָכְלוּ לַחְתֹּךְ אֶת ג’וֹן הַזָקֵן לַחֲתִיכוֹת, מִבְּלִי שֶׁהַדָבָר הָיָה אִכְפַּת לְךָ כְּלָל, דוֹקְטוֹר.”

“אַף לֹא כְּהוּא זֶה,” הֵשִׁיב לוֹ הָרוֹפֵא בַּעֲלִיצוּת.

אוֹתוֹ רֶגַע הִגַעְנוּ אֶל הַסִירוֹת. ד"ר לִיבְסִי נָטַל מַכּוֹשׁ בְּיָדוֹ וְשָׁבַר לִרְסִיסִים אַחַת מֵהֶן; אַחַר-כָּךְ עָלִינוּ עַל הַשְׁנִיָה וְהִתְחַלְנוּ חוֹתְרִים לְעֵבֶר הַמִפְרָצוֹן הַצְפוֹנִי.

הָיָה זֶה שִׁיוּט בֶּן שְׁנֵים-עָשָׂר קִילוֹמֶטֶר. סִילְבֶר תָּפַס גַם הוּא בְּמָשׁוּט, וְאַף-עַל-פִּי שֶׁהָיָה עָיֵף וְיָגֵעַ, חָתַר בְּמֶרֶץ עִם הַשְׁאָר. הַיָם הָיָה חָלָק וְאָנוּ שַׁטְנוּ בִּמְהִירוּת, יָצָאנוּ מִן הַמַעֲגָן, שֶׁאֵלָיו הֵבֵאנוּ לִפְנֵי אַרְבָּעָה יָמִים אֶת הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה”, וּפָנִינוּ צָפוֹנָה. מִשֶׁעָבַרְנוּ עַל פְּנֵי הַגִבְעָה כְּפוּלַת-הַפְּסָגוֹת יָכֹלְנוּ לִרְאוֹת אֶת פִּיהָ שֶׁל מְעָרַת בֶּן גַן וְאָדָם נִצָב בְִּפִתְחָהּ, כְּשֶׁהוּא נִשְׁעָן עַל רוֹבֶה. הָיָה זֶה הָאָצִיל. נִפְנַפְנוּ אֵלָיו בְּמִמְחָטָה לְבָנָה וְהִשְׁמַעְנוּ שָׁלשׁ תְּרוּעוֹת הֵידָד, כַּאֲשֶׁר קוֹלוֹ שֶׁל סִילְבֶר מִצְטָרֵף בִּלְבָבִיוּת רַבָּה אֶל קוֹלֵנוּ.

חֲמִשָׁה קִילוֹמֶטְרִים הָלְאָה, בְּפִתְחוֹ שֶׁל הַמִפְרָצוֹן הַצְפוֹנִי, גִלִינוּ אֶת הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” מְשַׁיֶטֶת מֵעַצְמָהּ עַל פְּנֵי הַמַיִם. זֶרֶם-הַגֵאוּת חִלֵץ אוֹתָהּ מִן הַחוֹף הַחוֹלִי שֶׁהָיְתָה תְּקוּעָה בּוֹ; וְאִלוּ נָשְׁבָה רוּחַ חֲזָקָה, אוֹ אִלוּ נִלְכְּדָה בְּזֶרֶם חָזָק יוֹתֵר, אֶפְשָׁר שֶׁלֹא הָיִינוּ מוֹצְאִים אוֹתָהּ עוד. לְמַזָלֵנוּ הַנֵזֶק הָיָה מֻעָט בְּיוֹתֵר. קָשַׁרְנוּ עֹגֶן חָדָשׁ אֶל הַכֶּבֶל וְהֵטַלְנוּ אוֹתוֹ לְעֹמֶק שְׁתֵּי אַמוֹת-יָם. אַחַר-כָּךְ חָתַרְנוּ בְּסִירָה אֶל מִפְרְצוֹן-רוּם, שֶׁנִמְצָא סָמוּךְ בְּיוֹתֵר לִמְעָרַת הַמַטְמוֹן שֶׁל בֶּן. יָרַדְנוּ אֶל הַחוֹף, וּגְרֵי חָזַר לְבַדוֹ עִם הַסִירָה אֶל הַ“הִסְפַּנִיוֹלָה”, כְּדֵי לְבַלוֹת אֶת הַלַיְלָה בִּשְׁמִירָה עַל סִפּוּנָהּ.

שְׁבִיל תָּלוּל וְנוֹחַ נִמְשַׁךְ מִן הַחוֹף אֶל פִּי הַמְעָרָה; שָׁם קִדֵם הָאָצִיל טְרִילוֹנֵי אֶת פָּנֵינוּ. הוּא לָחַץ אֶת יָדִי בִּידִידוּת, מִבְּלִי לוֹמַר גַם מִלָה אַחַת עַל בְּרִיחָתִי – לֹא נְזִיפָה אַף לֹא שְׁבָחִים. אַךְ לְמַרְאֵה הַהַצְדָעָה הָאֲדִיבָה שֶׁל סִילְבֶר הֶאְדִימוּ פָּנָיו.

“ג’וֹן סִילְבֶר,”, אָמַר, “מִיָמַי לֹא פָּגַשְׁתִּי בֶּן-בְּלִיַעַל בּוֹגְדָנִי גָדוֹל מִמְךָ. אַתָּה נוֹכֵל אָיֹם וְנוֹרָא, אֲדוֹנִי. בִּקְשׁוּ מִמֶנִי שֶׁלֹא אֶתְבַּע אוֹתְךְ לְדִין, וְעַל כֵּן לֹא אֶעֱשֶׂה זֹאת. אֲבָל דָמָם שֶׁל הַמֵתִים יָעִיק עַל נִשְׁמָתְךָ כְּאַבְנֵי רֵחַיִם.”

“תּוֹדָה רַבָּה לְךָ, אֲדוֹנִי,” אָמַר סִילְבֶר וְהִצְדִיעַ שׁוּב.

“אַתָּה עוֹד מֵעֵז לְהוֹדוֹת לִי!” צָעַק הָאָצִיל, “עַל מָה, עַל שֶׁאֵינֶנִי מְמַלֵא אֶת חוֹבָתִי? אָחוֹרָה פְּנֵה!”

לִבְסוֹף נִכְנַסְנוּ לְתוֹךְ הַמְעָרָה. הָיָה זֶה מָקוֹם רְחַב-יָדַיִם וּמְאֻוְרָר. מַעְיָן קָטָן הֵקִיר אֶת מֵימָיו הַצְלוּלִים אֶל בְּרֵכָה זְעִירָה, עֲטוּרַת שְׂרָכִים. הָרִצְפָּה הָיְתָה רְפוּדָה בְּחוֹל נָקִי. קַפִּיטַן סְמוֹלְט שָׁכַב בְּסָמוּךְ לַמְדוּרָה. לְאוֹרָן הֶעָמוּם שֶׁל הַלֶהָבוֹת הִבְחַנְתִּי בְּפִנָה מְרֻחֶקֶת בְּעֲרֵמוֹת גְדוֹלוֹת שֶׁל מַטְבְּעוֹת וּמְטִילֵי זָהָב. יָדַעְתִּי: זֶהוּ מַטְמוֹנוֹ שֶׁל קַפִּיטַן פְלִינְט – הַמַטְמוֹן, שֶׁהִגַעְנוּ מִמֶרְחַקִים כְּדֵי לְגַלוֹתוֹ, וַאֲשֶׁר בִּגְלָלוֹ קִפּחוּ שִׁבְעָה-עָשָׂר מֵאַנְשֵׁי הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” אֶת חַיֵיהֶם. מַה גָדוֹל הַמְחִיר שֶׁשֻלַם בַּעַדוֹ עַד כֹּה – דָם וְיִסוּרִים, אֳנִיוֹת שֶׁיָרְדוּ לַמְצוּלוֹת, אֲנָשִׁים אַמִיצֵי לֵב שֶׁנִקְטְלוּ בַּיָם וּבַיַבָּשָׁה, קָלוֹן וּשְׁקָרִים בְּגִידָה וְאַכְזְרִיוּת וּשְׁאָר פְּשָׁעִים, שֶׁאֵין הַיָד עֲשׂוּיָה לְתָאֲרָם. אַבָל עֲדַיִן נִמְצְאוּ שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים עַל הָאִי – סִילְבֶר, מוֹרְגַן וּבֶּן גַן – שֶׁנָטְלוּ חֵלֶק בְּאוֹתָם פְּשָׁעִים בְּתִקְוַת-שָׁוְא לִזְכּוֹת בְּאוֹצָר זֶה.

“קְרַב אֵלַי, גִ’ים,” פָּנָה אֵלַי הַקְבַרְנִיט, “אַתָּה הִנְךָ נַעַר טוֹב בְּדַרְכְּךָ, גִ’ים; אֲבָל אֵינֶנִי סָבוּר שֶׁאַתָּה וַאֲנִי נַפְלִיג שׁוּב בַּיָם. אַתָּה חָבִיב מִדַי מִשֶׁאֹמַר דָבָר נוֹסָף… וְהַאִם אַתָּה הוּא זֶה, ג’וֹן סֵילְבֶר? מַה מֵבִיא אוֹתְךָ לְכָאן?”

“חָזַרְתִּי אֶל הַתַּפְקִיד שֶׁלִי, הַמְפַקֵד.” הֵשִׁיב הַטַבָּח.

“אָה!” אָמַר הַקְבַרְנִיט וְלֹא הוֹסִיף.

מַה נִפְלָאָה הָיְתָה אֲרוּחַת-הָעֶרֶב, שֶׁאָכַלְתִּי אוֹתוֹ לַיְלָה בְּחֶבְרַת יְדִידַי – עִם בְּשַׂר-הָעִזִים הַמְמֻלָח שֶׁל בֶּן גַן, וְהַיַיִן הַיָשָׁן מִן הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” וּשְׁאָר הַמַטְעַמִים. אֲנִי בָּטוּחַ, כִּי בְּשׁוּם מָקוֹם בָּעוֹלָם לֹא הָיְתָה אוֹתוֹ לַיְלָה חֲבוּרָה עַלִיזָה וּמְאֻשֶׁרֶת יוֹתֵר. מִחוּץ לַמַעְגָל יָשַׁב גַם ג’וֹן סִילְבֶר, מְנֻדֶה מְעַט אַךְ אוֹכֵל בְּתֵאָבוֹן, נָכוֹן לִקְפֹּץ וּלְמַלֵא כָּל בַּקָשָׁה שֶׁתֻּפְנֶה אֵלָיו, מִצְטָרֵף מִדֵי פַּעַם אֶל הַצְחוֹק הַכְּלָלִי – מַמָשׁ אוֹתוֹ יוֹרֵד-יָם אָדִיב, מַסְבִּיר פָּנִים וְצַיְתָנִי, שֶׁהִכַּרְנוּ בְּרֵאשִׁיתָהּ שֶׁל הַהַפְלָגָה.

34. סוֹף דָבָר

לְמָחָרָת עִם הַשְׁכָּמַת הַבֹּקֶר נִגַשְׁנוּ כֻּלָנוּ לָעֲבוֹדָה; שֶׁכֵּן הַעֲבָרָתָן שֶׁל כַּמֻיוֹת זָהָב רַבּוֹת וּגְדוֹלוֹת כָּל-כָּךְ – תְּחִלָה מִן הַמְעָרָה אֶל הַחוֹף, וְאַחַר-כָּךְ בְּסִירָה מֶרְחַק חֲמִשָׁה מֶטְרִים עַד הַסְפִינָה – הָיְתָה מְלָאכָה נִִכְבָּדָה בְּיוֹתֵר לִקְבוּצַת אֲנָשִׁים קְטַנָה כָּל-כָּךְ. שְׁלשֶׁת הַמוֹרְדִים שֶׁשָׂרְדוּ עַל הָאִי לֹא הִטְרִידוּ אוֹתָנוּ בְּיוֹתֵר. שׁוֹמֵר יָחִיד עַל כֶּתֶף הַגִבְעָה דַי הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְאַבְטֵחַ אוֹתָנוּ מִפְּנֵי הַתְקָפַת פֶּתַע, וְאָנוּ הֶאֱמַנוּ גַם כִּי נַפְשָׁם שֶׁל אֲנָשִׁים אֵלֶה קָצָה מִקְרָבוֹת.

הַמְלָאכָה הִתְנַהֲלָה אֵפוֹא בִּמְהִירוּת וּלְלֹא תַּקָלוֹת. גְרֵי וּבֶּן גַן חָתְרוּ בְּסִירָה הָלוֹךְ וָשׁוֹב; וּבְאוֹתָה עֵת נָשְׂאוּ הַשְׁאָר אֶת הַזָהָב מִן הַמְעָרָה אֶל הַחוֹף. אֲשֶׁר לִי, כֵּיוָן שֶׁלֹא יָכֹלְתִּי לְהַבִיא תּוֹעֶלֶת מְרֻבָּה בְּסַבָּלוּת, יָשַׁבְתִּי כָּל הַיוֹם כֻּלוֹ בְּתוֹךְ הַמְעָרָה וּמִלֵאתִי אֶת שַׂקִיוֹת הַלֶחֶם בְּמַטְבְּעוֹת.

הָיָה זֶה אֹסֶף מוּזָר בְּיוֹתֵר שֶׁל מַטְבְּעוֹת, בְּדוֹמֶה לָזֶה שֶׁמָצָאנוּ בְּאַרְגָז-הַיָם שֶׁל בִּילִי בּוֹנְס, אַךְ הַרְבֵּה יוֹתֵר גָדוֹל וּמְגֻוָן; וְעָלַי לְהוֹדוֹת כִּי נֶהֱנֵיתִי עַד מְאֹד לְמַיְנָם לְסוּגֵיהֶם. הָיוּ שָׁם מַטְבְּעוֹת אַנְגְלִיִים וְצָרְפָתִיִים, סְפָרַדִיִים וּפוֹרְטוּגָלִיִים, ג’וֹרְגִ’ים וְנַפּוֹלֵיוֹנִים, דוּבְּלוֹנִים וּכְתָרִים, מוֹאִידוֹרִים וְסֶקִינִים, עִם דְיוֹקְנֵיהֶם שֶׁל כָּל הַמְלָכִים שֶׁשָׁלְטוּ בְּאֵירוֹפָּה בְּמֵאָה הַשָׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת; מַטְבְּעוֹת מוּזָרִים מִן הַמִזְרָח, שֶׁנִרְאוּ בְּעֵינַי כִּפְקָעוֹת אוֹ קוּרֵי עַכָּבִישׁ, מֵהֶם מְרֻבָּעִים אוֹ מְשֻׁשִׁים, וּמֵהֶם מְנֻקָבִים בִּמֶרְכָּזָם, שֶׁאֶפְשָׁר לְעָנְדָם כְּצָמִיד אוֹ כְּנֶזֶם-זָהָב. לֹא אַגְזִים אִם אֹמַר, שֶׁאֹסֶף זֶה כָּלָל כִּמְעַט אֶת כָּל סוּגֵי הַכֶּסֶף שֶׁבָּעוֹלָם. וַאֲשֶׁר לְכַמוּתָם שֶׁל הַמַטְבְּעוֹת – הֵם הָיוּ רַבִּים כַּעֲלֵי שַׁלֶכֶת, הַמְכַסִים בַּסְתָו אֶת רְחוֹבוֹת הַעִיר. גַבִּי הִתְיַסֵר מֵרֹב רְכִינָה וְאֶצְבְּעוֹתַי כָּאֲבוּ מֵרֹב מִיוּן וּמִשׁוּשׁ.

יוֹם רָדַף יוֹם וְהָעֲבוֹדָה טֶרֶם הִגִיעָה לְסִיוּמָהּ. מִדֵי עֶרֶב הָעֳמֵס אוֹצָר נִכְבָּד עַל סִפּוּן הָאָנִיָה, אַךְ אוֹצָר חָדָשׁ עֲדַיִן הִמְתִּין לְיוֹם הַמָחֳרָת. וְכָל אוֹתָה עֵת לֹא שָׁמַעְנוּ דָבָר עַל גוֹרָלָם שֶׁל הַשׁוֹדְדִים הַנִמְלָטִים.

לְבַסוֹף – דוֹמַנִי שֶׁהָיָה זֶה בַּלַיְלָה הַשְׁלִישִׁי – פָּסַעְנוּ, הָרוֹפֵא וַאֲנִי, עַל כֶּתֶף הַגִבְעָה, שֶׁחָלְשָׁה עַל הַמִישׁוֹר הַנָמוּךְ שֶׁל הָאִי. לְפֶתַע הֵבִיאָה אֵלֵינוּ הָרוּחַ מִן הָאֲפֵלָה שֶׁלְרַגְלֵינוּ קוֹלוֹת בְּנֵי-אָדָם, מַשֶׁהוּ שֶׁבֵּין צְוָחָה לְזֶמֶר. שֶׁבֶר-קוֹל בִּלְבַד הִגִיעַ אֵלֵינוּ, וְאַחֲרָיו חָזְרָה הַדְמָמָה לְרַחֵף בָּאֲוִיר.

“אֱלֹהִים יִסְלַח לָהֶם,” אָמַר הָרוֹפֵא, “אֵלֶה הֵם הַמוֹרְדִים.”

“שִׁכּוֹרִים עַל כָּל הָרֹאשׁ, אֲדוֹנִי,” נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל סִילְבֶר מֵאֲחוֹרֵינוּ.

עָלַי לְצַיֵן, כִּי סִילְבֶר נֶהֱנָה עַתָּה מֵחֵרוּת מֻחְלֶטֶת. וְאַף שֶׁסֵרַבְנוּ לְקַבְּלוֹ לְחֶבְרָתֵנוּ, הוּא רָאָה עַצְמוֹ כְּבֶן-חָסוּת אָהוּד וּבַעַל זְכֻיוֹת מְיֻחָדוֹת. אָכֵן, מַדְהִים הָיָה לִרְאוֹת כֵּיצַד בָּלַע בִּזוּי זֶה, וּבְאֵיזוֹ אֲדִיבוּת עִקֶשֶׁת נִסָה שׁוּב וְשׁוּב לָשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵינוּ. הַכֹּל הִתְיחֲסוּ אֵלָיו כְּאֶל כֶּלֶב מִתְרַפֵס; הַכֹּל – מִלְבַד בֶּן גַן, שֶׁעֲדַיִן חָשׁ פַּחַד-מָוֶת מִפְּנֵי הָאַפְסְנַאי שֶׁלוֹ; וְכֵן אֲנִי – שֶׁעַל אַף הַבְּגִידוֹת הַתְּכוּפוֹת שֶׁהָיִיתִי עֵד לָהֶן, חַשְׁתִּי עַצְמִי אֲסִיר-תּוֹדָה כְּלַפָּיו.

הָרוֹפֵא הֵשִׁיב לוֹ בְּקוֹל זוֹעֵף וּמְסֻיָג:

“שִׁכּוֹרִים, אוֹ הוֹזִים.”

“אַתָּה צוֹדֵק בְּהֶחְלֵט, דוֹקְטוֹר,” אָמַר סִילְבֶר, “וְזֶה נוֹתֵן לָנוּ יִתְרוֹן קָטָן וְחָשׁוּב, לְךָ וְלִי.”

“אֲנִי מְקַוֶה שֶלא תְּבַקֵשׁ מִמֶנִי לְכַנוֹת אוֹתְךָ אָדָם בַּעַל לֵב,” הֵשִׁיב לוֹ הָרוֹפֵא בְּבוּז, “עַל כֵן עֲשׂוּיִים רִגְשׁוֹתַי לְהַפְתִּיעַ אוֹתְךָ, אָדוֹן סִילְבֶר. אִלוּ הָיִיתִּי בָּטוּחַ שֶׁהֵם אָמְנָם הוֹזִים – כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי בָּטוּחַ שֶׁאֶחָד מֵהֶם לְפַחוֹת קוֹדֵחַ בְּמָלַרְיָה – הָיִיתִי יוֹצֵא מִן הַמְעָרָה הַזֹאת, מִתְעַלֵם מִן הַסַכָּנָה הַצְפוּיָה לִי וּמְטַפֵּל בָּהֶם בְּמֵיטַב הַמְסִירוּת וְהַכִּשְׁרוֹן.”

“תִּסְלַח לִי, אֲדוֹנִי, אֲבָל זֹאת תִּהְיֶה טָעוּת גְדוֹלָה מִצִדְךָ,” אָמַר סִילְבֶר, “אִם תָּבוֹא אֲלֵיהֶם יֵלְכוּ הַחַיִים הַיְקָרִים שֶׁלְךָ לַאֲבַדוֹן, אַתָּה יָכוֹל לִסְמֹךְ עָלַי. אֲנִי נִמְצָא עַכְשָׁו לְצִדְךָ, עִם כָּל הַלֵב וְהַנְשָׁמָה, וְלֹא הָיִיתִי רוֹצֶה לְאַבֵּד אוֹתְךָ, אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ כַּמָה הַרְבֵּה אֲנִי חַיָב לְךָ. הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶה שָׁם לְמַטָה לֹא מְסֻגָלִים לִשְׁמֹר עַל מִלַת-הַכַּבוֹד שֶׁלָהֶם, בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא. אִי-אֶפְשָׁר בִּכְלָל לְהַאֲמִין לַמִלָה שֶׁלָהֶם, כְּמוֹ שֶׁלְךָ אוֹ…”

“כַּמוּבָן,” אָמַר הָרוֹפֵא, “אַתָּה הוּא הָאָדָם הַשׁוֹמֵר עַל מִלַת-הַכָּבוֹד שֶׁלוֹ, כַּיָדוּעַ לְכֻלָנוּ.”

בְּקִצוּר, הָיוּ אֵלֶה הַיְדִיעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, שֶׁהִגִיעוּנוּ מִשְׁלֹשֶׁת הַשׁוׂדְדִים. עוֹד פַּעַם אַחַת שָׁמַעְנוּ יְרִיַת רוֹבֶה רְחוֹקָה, וְשִׁעַרְנוּ כִּי הֵם יָצְאוּ לְצַיִד. עָרַכְנוּ מוֹעֵצָה וְהֶחְלַטְנוּ לִנְטֹשׁ אוֹתָם עַל הָאִי – לְשִׂמְחָתוֹ הָרָבָּה שֶׁל בֶּן גַן וּבִתְמִיכָתוֹ הַנִלְהֶבֶת שֶׁל אַבְרָהָם גְרֵי. הִשְׁאַרְנוּ עַל הַחוֹף מְלַאי גָדוֹל שֶׁל תַּחְמשֶׁת גוּשֵׁי בָּשָׂר מְמֻלָח, תְּרוּפוֹת, בְּגָדִים, מַכְשִׁירֵי עֲבוֹדָה, מִפְרָשׂ, חֲבָלִים, צִיוּד אַחֵר, וּלְבַקָשָׁתוֹ הַמְפׂרֶשֶׁת שֶׁל הָרוֹפֵא – כַּמוּת נָאָה שֶׁל טַבַּק.

אֵלֶה הָיוּ מַעֲשֵׂינוּ הָאַחֲרוֹנִים עַל הָאִי. לִפְנֵי כֵן אִחְסַנוּ אֶת הָאוֹצָר כֻּלוֹ, הֶעֱלִינוּ לָאֳנִיָה כַּמוּת נִכֶּרֶת שֶׁל מַיִם וְאֶת שְׁאֵרִית בְּשַׂר-הָעִזִים, עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹא תָּבוֹא; וּלְבַסוֹף, בְּבֹקֶר בָּהִיר אֶחָד, הֵרַמְנוּ אֶת הָעֹגֶן וְהֵנַפְנוּ אֶת הַדֶגֶל – אוֹתוֹ דֶגֶל עַצְמוֹ, שֶׁהַקְבַרְנִיט הֵנִיף עַל הַמְצוּדָה וְלָחַם בְּצִלוֹ.

שְׁלֹשֶׁת הַשׁוֹדְדִים וַדַאי עָקְבוּ אַחֲרֵינוּ כָּל הַעֵת. שֶׁכֵּן, בְּרֶגַע שֶׁהַסְפִינָה יָצְאָה מִן הַמֵצַר, רָאִינוּ אוֹתָם כּוֹרְעִים בֶּרֶךְ עַל רְצוּעַת-חוֹל וּזְרוֹעוׁתֵיהֶם מוּרָמוֹת אֶל עַל בְּתַחֲנוּנִים. אֲנִי סָבוּר שֶׁלִבּוֹת כֻּלָנוּ נִכְמְרוּ מֵרַחֲמִים, עַל שֶׁנֶאֱלַצְנוּ לְהַשְׁאִירָם מֵאֲחוֹרֵינוּ בִּמָקוֹם אָרוּר זֶה. אַךְ לֹא יָכֹלְנוּ לְסַכֵּן עַצְמֵנוּ בִּמְרִידָה נוֹסֶפֶת; וְאִלוּ לָקַחְנוּ אוֹתָם אִתָּנוּ הַבַּיתָה, אֶל עַמוּד-הַתְּלִיָה, הָיָה זֶה מַעֲשֶׁה אַכְזָרִי לֹא פָּחוֹת. ד"ר לִיבְסִי צָעַק אֲלֵיהֶם, סִפֶּר לָהֶם עַל הַצִיוּד שֶׁהִשְׁאַרְנוּ בִּשְׁבִילָם וְהֵיכָן הוּא מָצוּי; אַךְ הֵם הוֹסִיפוּ לִקְרֹא לָנוּ בִּשְׁמוֹתֶינוּ וּלְהִתְחַנֵן כִּי נְרַחֵם עַל נִשְׁמוֹתֵיהֶם, בְּשֵׁם אֱלֹהִים וְלֹא נַשְׁאִירֵם לָמוּת בְּאִי נִדָח זֶה. לְבַסוֹף, מִשֶׁרָאוּ כִּי הָאֳנִיָה מַמְשִׁיכָה אֶת דַרְכָּהּ וְיוֹצֵאת בִּמְהִירוּת מִטְוָח שֶׁל שְׁמִיעָה, קָפַץ אֶחָד מֵהֶם עַל רַגְלָיו – אֵינִי יוֹדֵעַ מִי – הִשְׁמִיעַ זְעָקָה צְרוּדָה, הֵרִים רוֹבֶה אֶל כְּתֵפוֹ וְיָרָה. הַכַּדוּר חָלַף בִּשְׁרִיקָה מֵעַל רֹאשׁוֹ שֶׁל סִילְבֶר וּפִלַח אֶת הַמִפְרָשׂ הָרָאשִׁי.

בִּן-רֶגַע הִשְׁתָּרַעְנוּ עַל הַסִפּוּן וְתָפַסְנוּ מַחֲסֶה מֵאֲחוֹרֵי הַמַעֲקֶה. לְאַחַר שֶׁהֵרַמְתִּי כַּעֲבֹר רֶגַע אָרֹךְ אֶת רֹאשִׁי, רָאִיתִי כִּי הֵם נֶעֶלְמוּ מֵרְצוּעַת-הַחוֹל וְהַחוֹף כֻּלוֹ נָמוֹג כִּמְעַט לַחֲלוּטִין בְּתוֹךְ הָאֵדִים הַשְׁקוּפִים. בִּשְׁעַת הַצָהֳרָיִם רָאִיתִי, לְמַרְבֵּה שִׂמְחָתִי, אֶת הַצוּק הַגָבוֹהָּ בְּיוֹתֵר שֶׁל אִי הַמַטְמוֹן שׁוֹקֵע אַט-אַט בְּמֵימֵי הַיָם הַכְּחֻלִים.

הַצֶוֶת הָיָה מְצֻמְצָם כָּל-כָּךְ, עַַד שֶׁכָּל אָדָם וְאָדָם חַיָב הָיָה לַעֲבֹד בִּמְלֹא כֹּחוֹ. רַק הַקְבַרְנִיט לְבַדוֹ שָׁכַב עַל מִזְרָן בְּיַרְכְּתֵי הָאֳנִיָה וְהִשְׁמִיעַ אֶת פְּקֻדוֹתָיו; שֶׁכֵּן, אַף-עַל-פִּי שֶׁמַצָבוֹ הִשְׁתַּפֵּר בְּהַרְבֵּה, זָקוּק הָיָה עַדַיִן לִמְנוּחָה. נִוַטְנוּ אֶת הָאֳנִיָה לְעֵבֶר הַנָמָל הַקָרוֹב בְּיוֹתֵר בַּאֲמֵרִיקָה הַלָטִינִית, שֶׁהֲרֵי לֹא הֵעַזְנוּ לְהִסְתַּכֵּן וּלְהַפְלִיג עַד לְאַנְגְלִיָה בְּלֹא מַלָחִים חֲדָשִׁים. וּלְאַחַר שֶׁעָבַרְנוּ בְּשָׁלוֹם שְׁתַּיִם-שָׁלשׁ סוּפוֹת וּצְלִיפוֹת שֶׁל רוּחוֹת הִגַעְנוּ כָּל עוֹד נַפְשֵׁנוּ בָּנוּ אֶל הַנָמָל.

בְּטֶרֶם שְׁקִיעָה הֵטַלְנוּ עֹגֶן בְּמֵימָיו שֶׁל מִפְרָץ מַרְהִיב עַיִן בְּיָפְיוֹ, וּבִן-רֶגַע הֻקַפְנוּ עַל-יְדֵי דוּגִיוֹת עֲמוּסוֹת כּוּשִׁים, אִינְדִיאָנִים וּבְנֵי תַּעֲרֹבֶת, שֶׁהִצִיעוּ לָנוּ פֵּרוֹת וִירָקוֹת לִמְכִירָה וְהָיוּ נְכוֹנִים לִצְלֹל לְמַעֲמַקִים כְּדֵי לְהַעֲלוֹת מִשָׁם מַטְבֵּעַ שָׁחוּק. הַמַרְאֶה שֶׁל פָּנִים חַיְכָנִיוֹת כֹּה רַבּוֹת (בְּעִקָר הַכּוּשִׁים), טַעְמָם הֶעָרֵב שֶׁל הַפֵּרוֹת הַטְרוֹפִּיִים, וּמֵעַל לַכֹּל – אוֹרוֹת הָעִיר עִם לַיְלָה, כָּל אֵלֶה הָיוּ פִּצוּי מַרְנִין בְּיוֹתֵר לְחֲוָיוֹת-הַדָמִים הַקוֹדְרוֹת, שֶׁעָבְרוּ עָלֵינוּ בָּאִי. הָרוֹפֵא וְהָאָצִיל הִזְִמִינוּ אוֹתִי לְהִצְטָרֵף אֲלֵיהֶם, וּשְׁלָשְתֵּנוּ יָרַדְנוּ אֶל הַחוֹף כְּדֵי לְבַלוֹת בָּעִיר אֶת שְׁעוֹת הָעֶרֶב. עַל הָרָצִיף הֵם פָּּגְשׁוּ בִּקְבַרְנִיטָהּ שֶׁל סְפִינַת-מִלְחָמָה בְּרִיטִית, פָּתְחוּ אִתּוֹ בְּשִׂיחָה וְעָלוּ עַל סִפּוּן אֳנִיָתוֹ; בִּקְצָרָה – בִּלִינוּ לַיְלָה נִפְלָא וְחָזַרְנוּ אֶל הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” רַק עִם עֲלוֹת הַבֹּקֶר.

פָּגַשְׁנוּ אֶת בֶּן גַן לְבַדוֹ עַל הַסִפּוּן; וּבְרֶגַע שֶׁרָאָה אוֹתָנוּ הִתְחִיל מִתְפַּתֵּל וּמַשְׁמִיעַ אֶת וִדוּיוֹ. סִילְבֶר נֶעְלַם וְאֵינֶנוּ. שׁוֹכֵן-הָאִי עָשָׂה עַצְמוֹ כְּלֹא רוֹאֶה בְּשָׁעָה שֶׁהַטַבָּח נִכְנַס לִפְנֵי שָׁעוֹת אֲחָדוֹת אֶל סִירַת הַצָלָה וְנִמְלַט אֶל הַחוֹף. הוּא נִשְׁבַּע לָנוּ כִּי עָשָׂה זֹאת אַךְ וְרַק מִשׁוּם שֶׁחָס עַל חַיֵינוּ, בִּהְיוֹתוֹ סָמוּךְ וּבָטוּחַ כִּי הֵם יִתְקַפְּחוּ “אִם הָאִישׁ הַזֶה, בַּעַל הָרֶגֶל הָאַחַת, יִשָׁאֵר עַל הָאֳנִיָה”. אַךְ לֹא הָיָה זֶה הַסִפּוּר כֻּלוֹ. סִילְבֶר לֹא הִסְתַּלֵק בְּיָדַיִם רֵיקוֹת. הוּא פָּרַץ פִּרְצָה בְּדֹפֶן בִּלְתִּי-נִרְאָה וְנָטַל אִתּוֹ אֶחָד מִשַׂקֵי הַמַטְבְּעוֹת, שֶׁהָיָה מָלֵא וְגָדוּשׁ אַרְבַּע-מֵאוֹת שְׁטֶרְלִינְגִים זָהָב, לְמַעַן יִהְיֶה לוֹ בַּמֶה לְכַלְכֵּל אֶת עַצְמוֹ בִּנְדוּדָיו הַבָּאִים.

סְבוּרַנִי כִּי כֻּלָנוּ שָׂמַחְנוּ עַל שֶׁנִפְטַרְנוּ מִמֶנוּ בִּמְחִיר זוֹל כָּל-כָּך.

הָעִקָר, עַל-מְנָת לַהֲפֹךְ סִפּוּר אָרֹךְ לְקָצָר, הִשַׂגְנוּ כַּמָה מַלָחִים חֲדָשִׁים וְהִפְלַגְנוּ בְּשָׁלוֹם הַבַּיְתָה. הַ“הִסְפַּנְיוֹלָה” הִגִיעָה לִבְּרִיסְטוֹל בְּאוֹתוֹ שָׁבוּעַ, שֶׁבּוֹ עָמַד מַר בְּלֶנְדְלִי לִשְׁלֹחַ אֳנִיַת-חִפּוּשׂ. רַק חֲמִשָׁה אֲנָשִׁים בִּלְבַד, מֵאֵלֶה שֶׁיָצְאוּ לַדֶרֶךְ, חָזְרוּ אִתָּהּ. “שְׁתֵה – וְהַשֵׁד יַעֲשֶׂה אֶת שְׁאָר הָעֲבוֹדָה,” בְּבוֹא יוֹם נָקָם וְשִׁלֵם; אִם כִּי, לְמַעַן הַאֱמֶת, גוֹרָלֵנוּ הָיָה טוֹב יוֹתֵר מִגוֹרָלָהּ שֶׁל אוֹתָהּ אֳנִיָה, אֲשֶׁר עָלֶיהָ זִמְרוּ הַמַלָחִים:

יָרְדוּ אֶל הַיָם אַרְבָּעִים יַמָאִים,

אַךְ רַק אֶחָד מִכֻּלָם נִשְׁאַר בַּחַיִים…

כָּל אֶחָד מְאִתָּנוּ קִבֵּל אֶת חֶלְקוֹ בַּמַטְמוֹן, וְכָל אֶחָד הוֹצִיא הוֹן-תּוֹעָפוֹת זֶה בְּהֶתְאֵם לְאָפְיוֹ – אִם בִּתְבוּנָה, אוֹ בְּסִכְלוּת. קַפִּיטַן סְמוֹלֶט פָּרַשׁ מִן הַיָם. גְרֵי בָּחַר לַחְסֹךְ אֶת כַּסְפּוֹ, נִתְמַלֵא שְׁאִיפָה לְהֵיטִיב אֶת מַצָבוֹ, לָמַד מִקְצוֹעַ וְהוּא עַתָּה אֶחָד מִבְּעָלֶיהָ שֶׁל אֳנִיָה מְשֻׁבַּחַת. אֲשֶׁר לְבֶּן גַן, הוּא קִבֵּל אֶלֶף שְׁטֶרְלִינְגִים, אוֹתָם בִּזְבֵּז, אוֹ אִבֵּד, תּוֹךְ שְׁלשָׁה שְָׁבוּעוֹת, וּבַיוֹם הָעֶשְׂרִים הוֹפִיעַ וּבִקֵש תּוֹסֶפֶת. אַחַר-כַּך קִבֵּל פֻּנְדָק לִרְשׁוּתוֹ – בְּדִיוּק אוֹתָה מִשְׂרָה שֶׁמִמֶנָה חָשַׁשׁ בִּהְיוֹתוֹ בָּאִי – וְהוּא עַתָּה חֲבִיבָם שֶׁל יַלְדֵי הַכְּפָר, אִם כִּי הֵם נוֹהֲגִים לְהִתְקַלֵס בּוֹ לְעִתִּים, וְזַמָר מְכֻבָּד בְּמַקְהֵלַת הַכְּנֵסִיָה בִּימֵי חַג וּמוֹעֵד.

עַל סִילְבֶר לֹא שָׁמַעְנוּ דָבָר. הַיַמַאי הַקִטֵעַ וְהַמַבְעִית נֶעְלַם לַחֲלוּטִין מֵחַיַי; אַךְ אֲנִי מֵעֵז לְנַחֵשׁ כִּי הוּא צֵרֵף אֵלָיו אֶת אֵשֶׁת-חֵיקוֹ וְהוּא חַי אִתָּה וְעִם קַפִּיטַן פְלִינְט חַיֵי שַׁלְוָה וָנַחַת. אֲנִי מְקַוֶה בְּכָל לִבִּי שֶׁאָמְנָם כָּך הוּא, שֶׁכֵּן סִכּוּיָיו לִזְכּוֹת בְּשַׁלְוָה וָנַחַת בָּעוֹלָם הַבָּא קְלוּשִׁים עַד מְאֹד.

הַנֶשֶׁק וּמְטִילֵי-הַכֶּסֶף עַדַיִן מְצוּיִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁבּוֹ פְלִינְט קָבַר אוֹתָם; אַךְ הֵם יוֹסִיפוּ לְהַמְתִּין לִי עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת מְאֹד. שֶׁכֵּן שׁוּם כֹּחַ שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יַצְלִיחַ לַהֲבִיאֵנִי בְּשֵׁנִית לְאוֹתוֹ אִי מְקֻלָל. בְּסִיוּטֵי הַלַיְלָה הַפּוֹקְדִים אוֹתִי לְעִתִּים שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֶת נַהַם הַגַלִים הַמִתְנַפְּצִים אֶל הַחוֹף, וְאָז אֲנִי מִתְיַשֵׁב בְּמִטָתִי וּמְדַמֶה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ הַמְצַוֵחַ שֶׁל קַפִּיטַן פְלִינְט מִצְטַלְצֵל בְּאָזְנַי:

“שְׁמִינִיוֹת! שְׁמִינִיוֹת! שְׁמִינִיוֹת!”.

אֵי־אָז בִּשְּׁלוּ הַפִּֽיקְטִים

מַשְׁקֶה מִן הָאַבְרָשׁ –

שֵׁכָר, הָעַז מִיַּיִן

וְהַמָּתוֹק מִדְּבַשׁ.

בַּמְּעָרוֹת שָׁתוּהוּ

בְּנֵי־עַם־הַגַּמָּדִים;

וְהֶעֱלִיז כָּל נֶפֶשׁ

שִׁקּוּי־הַמַּחְמַדִּים.

קָם מֶלֶךְ רַע בִּסְקוֹֽטְלַנְד –

לוֹחֶם אַכְזָר, צְמֵא־דָם;

הֵבִיס הוּא אֶת הַפִּיֽקְטִים

וַיְצַו לְהַשְׁמִידָם.

עָרְכוּ צִבְאוֹת־הַמֶּלֶךְ

מָצוֹד עַל הַנָּסִים;

כֻּסּוּ רֻכְסֵי הַחֶבֶל

גְּוִיּוֹת הַנַּנָּסִים.

בָּא קַיִץ וְהִפְרִיחַ

אַבְרָשׁ בְּכָל אֲתָר.

אַךְ לֹא נוֹתְרוּ בָּאָרֶץ

יוֹדְעֵי מִבְשַׁל־שֵׁכָר.

בָּלְעוּ אוֹתָם לָנֶצַח

אַלְפֵי קְטַנֵּי־קְבָרִים

בְּשִׁפּוּעֵי כָּל גֶּבַע

וְעַל צַלְעוֹת־הָרִים.

רָכַב בְּיוֹם־שֶׁל־קַיִץ

הַמֶּלֶךְ עַל הַחוֹף.

בַּדֶּרֶךְ הֶאֱדִימוּ

פִּרְחֵי אַבְרָשׁ בְּלִי סוֹף.

זָעֵף הָיָה הַמֶּלֶךְ

כְּמוֹ אֶבְיוֹן וָרָשׁ,

חָסֵר שֵׁכַר־אַבְרָשׁ הוּא

בְּאֶרֶץ־הָאַבְרָשׁ!

*

בֵּינְתַיִם סָטוּ מִן הַדֶּרֶךְ

אַנְשֵׁי פָּמַלְיָה אֲחָדִים –

וּלְפֶתַע, מִתַּחַת לְאֶבֶן,

הִבְחִינוּ בִּשְׁנֵי גַמָּדִים.

מִיָּד הֱבִיאוּם אֶל הַמֶּלֶךְ,

אוּלָם הֵם שָׁתְקוּ כְּאִלְמִים –

גַּמָּד, הַכָּפוּף מֵרֹב־זֹקֶן,

וּבְנוֹ הַצָּעִיר־לְיָמִים.

הִבִּיט מִסּוּסוֹ הַגָּבוֹהַּ

הַמֶּלֶךְ בַּצֶמֶד הַגּוּץ –

אַךְ הֵם לֹא הִסְתִירוּ עֵינַיִם

מֵחֹד מַבָּטוֹ הַנָּעוּץ.

לְמַטָּה הִכְחִילוּ הַמַּיִם.

אָמַר הוּא: "שִׁמְעוּ, תּוֹלָעִים:

אִם סוֹד הַמַּשְׁקֶה תְגַלּוּ לִי,

אוֹתִיר אֶת שְׁנֵיכֶם בַּחַיִּים!"

הִשְׁקִיפוּ יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה

הָאָב וְהַבֵּן בְּדָמְיָם:

מִכָּאן – תּוֹעֲפוֹת פִּרְחֵי־אֹדֶם,

מִכָּאן – נַחְשׁוֹלָיו שֶׁל הַיָּם.

נִמְלַךְ הַזָּקֵן – וּמִפִּיהוּ

בָּא קוֹל צוֹרְמָנִי וְרוֹעֵד:

"דָּבָר לִי אֵלֶיךָ, הַמֶּלֶךְ –

אַךְ נָא תִּשְׁמָעֵנִי בְּלִי עֵד!"

נֵאוֹת לוֹ הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר:

"חֶפְצִי – לְגַלּוֹת אֶת הַסּוֹד;

יָקְרוּ הַחַיִּים לְבֶן־זֹקֶן –

וְקַל בְּעֵינָיו הַכָּבוֹד".

נִדְמָה כִּי צִפּוֹר מְצַיֶּצֶת:

כֹּה דַק הָיָה קוֹל הַזָּקֵן:

"אֶמְכּוֹר אֶת הַסּוֹד שֶׁבִּקַּשְׁתָּ,

אוּלָם מַפְחִידֵנִי הַבֵּן.

צָעִיר לֹא יִירָא מִן הַמָּוֶת,

חַיָּיו בְּעֵינָיו הֵם לֹא־כְלוּם.

וּבְכֵן, בְּפָנָיו לֹא אָהִינָה

לִמְעוֹל בְּצַו־קֹדֶשׁ קָדוּם.

צַוֵּה, הַשַּׁלִּיט, וְיַשְׁלִיכוּ

אֶת בְּנִי מִן הַחוֹף לִמְצוּלָה.

אוֹ־אָז אֲגַלֶּה בְּאָזְנֶיךָ

סוֹד רֶקַח שִׁקּוּי־הַסְּגֻלָּה!"

תָּפְסוּ וְכָפְתוּ אֶת הַנַּעַר.

דִּין־מָוֶת נִגְזַר וְקֻיַּם:

חַיָּל הֱנִיפוֹ בְּרֹב כֹּחַ –

וְחִישׁ הִשְׁלִיכוֹ אֶל הַיָּם.

בִּבְלוֹעַ הַיָּם אֶת הַטֶּרֶף,

גַּלָּיו גָּעֲשׁוּ בְּחָרוֹן.

מִמַּעַל עָמַד עַל הַסֶּלַע

הָאָב, הַגַּמָּד הָאַחְרוֹן.

וַיֹּאמֶר: "אָכֵן, לֹא שִׁקַּרְתִּי:

רַק בְּנִי לִי הָיָה מְסֻכָּן:

אֵינֶנִּי סוֹמֵךְ עַל הָאֹמֶץ

שֶׁל עֶלֶם בִּלְתִּי־מְזֻקָּן.

כָּעֵת – לֹא יוֹעִיל לְךָ, מֶלֶךְ,

שׁוּם עֹנֶשׁ או שֹׁחַד נִבְאָשׁ:

אִתִּי פֹּה יֵרֵד אֶל הַקֶּבֶר

סוֹדוֹ שֶׁל שֵׁכַר־הָאַבְרָשׁ!"