לוגו
שבע־עשרה שיחות עם אסא כשר
תוכן עניינים:
פתח דבר )

פתח דבר

שער ראשון / על המצב

– מבוא: שיחות עם אסא כשר

– על ימין ועל שמאל

– הסדר הקבע

– סינדרום "העין האחת"

– הגשר ההרוס

– הקמת המדינה בימינו

– חיי אדם

– טוהר הנשק

– קיצור תולדות הכיבוש

– סרבנות

שער שני / על החיים

– משמעות החיים

– חיים בלבבות

– ברית כאב

שער שלישי / על המרקם

– מורשת רבין

– החינוך לדמוקרטיה

– התקשורת

– הקיבוץ

– האמונה

**דברי נעילה**

מיקום ביצירה:
0%
U
0%

הספר שלפניך הוא קודם כול אוסף של שיחות.

כל שיחה היא פרי של חילופי דברים, רבים וארוכים, תחילה בעל־פה ואחר כך בכתב.

בלבה של כל שיחה עומד עניין שיש לו בעינינו חשיבות מוסרית. וכל עניין הולך ומסתעף ולכל סעיף ובן־סעיף חשיבות מוסרית משלו. עם זאת, רוח כל השיחות היא אחת: יש מקום לפתוח מחדש את החלונות, כדי לראות יותר טוב, יש מקום להאיר מחדש את מה שנשקף בהם, כדי להבין יותר טוב.

השיחות באות בשלושה שערים.

השער הראשון הוא “על המצב” ובו שיחות על המוקדים העיקריים של העימות. השיחות נערכו במהלך השנתיים שלפני הופעת הספר, אולם השאלות והתהיות, הטענות והמענות, התשובות, ההסברים והעקרונות אינם מיוחדים לתקופה האחרונה. אפשר יהיה לשוב ולהשתמש בהם, להלכה ולמעשה, בנסיבות כאלה ואחרות, בכל תקופה העתידה לבוא עלינו.

השער השני הוא “על החיים” ונכללות בו שיחה על משמעות החיים ושיחה על החיים בלבבות, שהם חלק ממשמעות המוות. ויש בו גם דברים על שיחה בעבר, שיצרה את התשתית הרגשית שביסוד הספר הזה.

השער השלישי הוא “על המרקם” ובאות בו לידי ביטוי עמדות כלליות בדבר נימות בולטות במרקם התרבותי והחברתי של חיינו, החל במורשת רבין ובחינוך לדמוקרטיה, עבור בעולם התקשורת, וכלה בעולם הערכים של הקיבוץ ובעולם האמונה של הדת.

דברי הנעילה, החותמים את הספר, הם מעין שער העומד בפני עצמו, המניח להתבונן מקרוב, משלוש נקודות מבט שונות, אל מעבר לדברי השיחות שבספר.

בצד אוסף השיחות שבספר, יש בו גם אוסף של תמונות. יש תמונות המדברות אלינו כמו מילים, אבל בצורה אחרת, בסגנון אחר, ויש תמונות המראות לנו יותר מהרבה מילים, בשפה מיוחדת, באיכות מיוחדת. גם תמונות כאלה וגם תמונות כאלה מופיעות בספר זה.

כל אחת מן התמונות הבאות בספר שלפניך נוגעת, באופן עדין ועמוק בדברים מסוימים הנאמרים בספר הזה במילים. היא נבחרה בתור שכזו. רוחו של הספר הזה מתבטאת בו אפוא פעמיים, גם במילים וגם בתמונות. מי שירצה להתעמק בספר יוכל לעשות זאת גם באמצעות התמונות, כפי שהן מתפרשות, כפי שהן נכרכות במילים של שיחות הספר.

התמונות באות בשלושה קונטרסים, במקביל לשלושת השערים של הספר. יש תמונות הנוגעות בשער כולו, יש תמונות הנוגעות בפרק זה או אחר שבשער הסמוך.

כל התמונות שבספר שייכות לאוסף האמנות הישראלית של חברת הפניקס הישראלי – חברה לביטוח, שהקים יוסף חכמי. רבות מהן לא הוצגו בפומבי. תודתנו נתונה לחברה על הרשות שקיבלנו להשתמש בתמונות. הרשות להשתמש בתמונה כלשהי המופיעה בספר זה ניתנה לנו גם על ידי הציירים עצמם או כשהמדובר בציירים שהלכו לעולמם, על ידי שאריהם או מנהלי עזבונם. תודתנו העמוקה לכולם. השימוש בתמונות אחדות התאפשר הודות לתרומת “עמותת יהורז” – עמותה להנצחת רס"ן יהורז כשר ז"ל. אוצרת האוסף, מירי בן־משה, עזרה במבחר ובהפקה של התמונות ואנו מודים לה על כך מאוד.

בספר מופיעים גם צילומים של ציפורי גן העדן, שהם פרחים מרהיבים ביופיים. על המשמעות האישית העמוקה שלהם נרמז בפרק “החיים בלבבות”. הצילומים נעשו בידי תדה הלר ותודתנו הרבה נתונה לה מקרב לב.

ראשיתו של הספר הזה באווירה של פיגועי טרור תכופים מאוד, של חרדה, איום ומצוקה, והוא יוצא לאור באווירה אחרת, לאורה של אפשרות חדשה של רגיעה, אם גם ספק זמנית, ספק יציבה. הספר הזה נחתם ברגשות מעורבים, בתהייה ובדאגה, בספקות ובכיסופים, בתקווה ובנחישות.


רמת גן, ינואר 2005 אסא כשר / ורד לוי־ברזילי


‏שער ראשון / על המצב

מוצאי שבת, ה־2 ביוני 2001.

אתמול היה הפיגוע בדולפינריום.

הרעיון של ספר שיחות עם אסא כשר עוד לא בא אל העולם. הוא יעלה ויבוא רק בעוד כמה חודשים, כשיתקשרו אלי במפתיע מההוצאה לאור כנרת זמורה־ביתן וישאלו האם במקרה יש לי עניין לכתוב ספר שייגע בהוויה הישראלית האקטואלית מזווית שונה, ייחודית. אז יהדהדו מעצמם דברים שאסא כשר יגיד עוד מעט, באירוע הזה, כאן. ובלי לחשוב יותר מדקה, אשמע את עצמי אומרת לעפרה תמרקין מההוצאה – כן. יש לי עניין. יש לי גם רעיון ספציפי – שיחות עם אסא כשר.

היום שבת, השעה שבע בערב, וזהו אירוע חגיגי, רב משתתפים, במשכן לאמנים בהרצליה, לרגל השקת ספר של חבר, אמן וסופר, דן שביט מקיבוץ כפר סאלד.

לפני פחות מעשרים וארבע שעות פוצץ את עצמו מחבל מתאבד בטיילת בחוף הדולפינריום והרג עשרים ושניים צעירים וצעירות שבאו לרקוד אל תוך הלילה במועדון על שפת ימה של תל אביב. מי שהפיק את האירוע לכבוד דן שביט לא ידע שהסופר והאנשים שהוזמנו לשאת דברים לכבודו ימצאו את עצמם מול קהל השרוי בפוסט־טראומה.

כי זה מה שאנחנו כאן הערב: כמאה אנשים אבלים, הלומי צער ודאגה. אמרנו לעצמנו שכבר ראינו הכול. חשבנו שנהיינו חסינים, שרגשותינו קהו. אבל כל פעם זה תופס אותנו לא מוכנים, מהתחלה. כל פעם, מפתיע ומטלטל לנו את הנשמה.

עוד ועוד אורחים מגיעים. זה ערב קיץ נעים. הושיבו אותנו על כיסאות לבנים ונוחים שסודרו מבעוד מועד בחצי גורן על הדשא. באוויר ריח יסמין ופריחת הדרים. מזג האוויר אידיאלי לאירוע בחוץ, לא חם מדי, לא קר מדי. זה ערב ממש נעים, “זה ערב קיץ לכאורה / זה לכאורה רק ערב קיץ טוב / ידוע וישן, שבא לחסד ולרחמים / לא למורא ולא לרחש חשדות ודבר אשם…”

ואנחנו יושבים שם, אבלים וחפויי ראש. מסכי הטלוויזיה שהותרנו אחרינו בבתים עודם דלוקים. מראות הצעירים שיצאו לבלות ומצאו את עצמם מוטלים מדממים על רצפת אספלט בכניסה למועדון מרצדים בעינינו. מה לנו ולקוקטיל בערב קיצי? מה לנו ולשיחה בטלה אגב נגיסה במתאבן? מה לנו ולשמחות, לחגיגות, מה לנו ולאורחות חיים רגילים, נורמליים, של בני אדם נורמלים במקומות נורמליים במדינות נורמליות?

האירוע עוד לא התחיל. יושבים ומדברים. על הפיגוע, אלא מה. מדברים מאוד בשקט. דכדוך שורה על הכול, ויש הרגשה של שקיעה אינסופית, מטה.

ואז (למה דווקא אז? למה לא פיגוע אחד קודם, או פיגוע אחד אחרי? קשה לי לומר, אבל אז), בערב ההוא התחוורה לי אמת איומה: המדינה שלי – זאת שאיתה יש לי ההסדר הידוע ההוא, שבו אני עושה את שלי והיא מגינה עלי – לא ממלאת עוד את החלק שלה בהסכם. התברר לי גם שהממשלה של המדינה שלי דוחקת אותי כבר זמן מה קרוב מדי לעבר נקודה שאליה אני לא מוכנה להגיע.

יעברו, כאמור, עוד כמה חודשים עד שייוולד רעיון הספר שלנו, עד שאטלפן אל פרופסור אסא כשר, המופתע, השוהה בשבתון בטורינו שבאיטליה, ואשאל אותו בלי התרעה מוקדמת אם הוא במקרה מעוניין לעשות איתי ספר שיחות, ועד שהוא יגיד, אחרי שנייה וחצי בערך, כן.

אבל בערב ההוא שאלתי את עצמי: איך ומתי קרה שנהפכתי לצופה נדהמת במופע אימים שבו מתנגשים ערכי הבסיסיים עם רצוני הטבעי והמובן להגן על קיומי? תובנה מבהילה. דיסוננס קוגניטיבי מצמית. רצון בשלום, שוויון, זכויות אדם, רצון להיות חלק מחברה נאורה והגונה, נמהלים בזעם, שנאה, פחד קיומי, אין אונים ויצר נקם. אמיתות שנשענתי עליהן שנים קרסו ברעש גדול. היה ברשותי תדר פרטי של אינטואיציה שסימן לי כמעט תמיד מה נכון, מה לא נכון. והנה, דממת אלחוט. השדרים ממאנים להגיע. נאלצתי להודות ביני לביני, שדי מזמן הפסיק להיות לי ברור איך מיישבים את הסתירות.

זה קרה רק לי? אני מתבוננת ביושבים לידי. יש בהם מבוגרים שכבר ראו לא מעט בחיים. יש בהם צעירים, בני גילם של הנרצחים מליל אמש, שהספיקו רק לטעום. ובני שלושים וארבעים, שעשוריהם נשרו מהם לפתע, נראים אבודים כילדים. הורים לחיילים שמאז פרוץ האירועים האלה לא ידעו לילה שקט. הורים לילדים קטנים, לנערים ונערות, אכולי חרדה, מוטרפים מדאגה. יושבים יחד, שותקים. מי שמדבר, מדבר על מה שקרה אמש. יותר משבאו לאירוע, באו להצטופף יחד, לחפש תמיכה, לא לשבת עוד כמה שעות בבית מול הזוועה שבוקעת מן המרקע. יש ביחד הזה אשליה של נחמה. ויש פה הסכמה שבשתיקה שיותר מכול, מה שאנחנו צריכים עכשיו, ובאופן דחוף, זה שמישהו יגיד לנו מה עומד לקרות. אם זה בלתי אפשרי, לפחות שיסביר לנו מה קורה. ואם אפשר, גם שיגיד לנו שהכול יהיה בסדר. כי אנחנו הלכנו לאיבוד: רצינו שלום. הצבענו שלום. אין שלום. עכשיו מפוצצים אותנו ברחובות.

אם לא היה מדובר בסופר קדורני ובספר פסימי על מות הקיבוץ, העוסק באופן סימבולי ב"מצב" וגדוש בחומרים של אובדן דרך ותחושת אבדון, ספק אם רבים מהנוכחים היו מגיעים לכאן הערב. כי לחגוג בטח שאין לאף אחד מצב רוח. אפילו שמו של הספר מדויק – כמו לילה אחרון. וזה באמת מרגיש כמו לילה אחרון. כמו סוף אחד נוסף של העולם שהכרנו. כמו ליל ה־4 בנובמבר 1995, כמו ערב ה־11 בספטמבר 2001, עוד סופים של עולמות.

וכך אנחנו יושבים, עשרות קרואים, קרועים מצער ומדאגה. היין שהכינו לכבודנו מסרב להילגם. טעם הרקיקים מחמיץ בפה. בני משפחה, חברים ומכרים של הסופר, סופרים ומשוררים, עורכים ועיתונאים, מחזאים ובימאים, ובין היתר נמצאים פה גם שולמית אלוני וסטף ורטהיימר ורוביק רוזנטל ועודד קוטלר ויהושע סובול ומוקי צור ויצחק בן אהרון ואסא כשר.

הבן של דן שביט, אייל, מתחיל לשיר ולנגן בגיטרה, לאבא שלו, את “מקום לדאגה”. קול צעיר מתוק ומלא כיסופים. “…בקצה השמים…” מבעד לדמעות של עצמי, אני רואה, בקצה העיניים, דמעות של אחרים. אנשים בוכים. על הילדים ההרוגים. על ההורים השכולים. על הכאב שלהם. על הפצועים הצעירים. על הכאבים שלהם. על המדינה ההיא שאהבנו, שהולכת ונגמרת לנו בין האצבעות. על השלום שכמעט קרה והתאדה. על יצחק רבין. על עצמם. קהל עצוב, אבל, אובד דרך.

יצחק בן אהרון מדבר ראשון. הוא באמת אחד שראה כבר הכול. משתף במחשבותיו, בניסיונו, ממרום כמעט מאה שנותיו. בקול בהיר, רגוע ומרגיע, אבהי. מציף תחושה חמימה באזור החזה. אחריו מוקי צור, מתרפק כהרגלו על הקיבוץ של פעם. על ישראל של פעם. נוסטלגי, אופטימי נצחי על פי דרכו. יהושע סובול מעלה ניתוח מרתק של הספר ושל “המצב” ומשרטט את כל מה שביניהם. הקהל יושב שקט, בולע את המילים ברעב גדול. ראשים מורכנים, אט אט מתרוממים. כינוס להשקת ספר חדש נהיה לסדנה טיפולית מאסכולה חדשה לא נודעת, “תרפיית חשיבה”, שכן נושאי הדברים הם כולם אנשים מלאים, חכמים, שלא מתבלבלים בקלות, שיש להם מה להגיד על מה שקורה. ואפילו מה לעשות עם מה שקורה.

אסא כשר מדבר אחרון.

סבר פניו העגמומי משתלב היטב באווירת הדכדוך הכללית כאן. אבל הוא מדבר כמי שאינו מוכן להסכין לרוח הנכאים הזו, כמי שלא יניח לה להפוך לחולשה.

הוא מדבר, כמו שהוא מדבר תמיד – מהר. רהוט. בטון נחרץ וסמכותי. משנתו סדורה. מוסריותה בהירה וחדה כתער. מנתח ומפרק את הפאזל, קורא לכל חלק בשם, ומיד נפנה לסדר את החלקים מחדש, במקום. והכול בצורה שקטה, יציבה, בוטחת.

הוא מדבר, ואני אומרת לעצמי בלבי, שלא ידעתי עד היום מה זה “מורה נבוכים”. המילים שאני שומעת הן לי כמו מים זכים לצמא במדבר.


וזה מה שאסא כשר אמר:

אנחנו במלחמה. אנחנו, זאת אומרת, כולנו. במלחמה, זאת אומרת, בחזית.

כולנו בחזית.

ואם כולנו בחזית, נשאלת השאלה, איך אנחנו, כולנו, נלחמים.

ואין מנוס מתשובה. לחיות בחזית, בלי מחשבה מסודרת, גם זו תשובה, אבל בדרך כלל זו תשובה לא טובה.

תשובה אחראית מתחילה בסימון המוקד.

עכשיו, מוקד המלחמה הוא לא הכיבוש, אלא הטרור. עכשיו, השאלה הדחופה ביותר אינה מה עלינו לעשות בדבר הכיבוש, אלא מה עלינו לעשות בדבר הטרור.

עכשיו, השאלה המוסרית החשובה ביותר אינה איך נסיים את הכיבוש, אלא איך נסיים כראוי את הטרור.

נוכח שודד חמוש המסכן את חייהם של בני ערובה במהלך שוד בנק מוקד העימות הוא לא הרקע של השודד, אלא השוד. השאלה הדחופה היא כיצד להגן על בני הערובה מפני השודד החמוש. השאלה המוסרית החשובה היא איך לסיים כראוי את השוד.

עכשיו, יש לנו מלחמה בטרוריסטים, בכל טרוריסט באשר הוא טרוריסט.

עכשיו, לא משנה מה דעתך על מדיניות הממשלה. הטרוריסט רוצה להרוג בנו, כדי להפחיד אותנו, כדי להכניע את הממשלה. לא בא בחשבון להצדיק את מי שרוצה להרוג בנו, או אפילו להשלים עם דרכו. לא בא בחשבון להצדיק את מי שרוצה להפחיד אותנו, או אפילו להשלים עם מעשיו. לא בא בחשבון לתת יד למי שרוצה להכניע את הממשלה לא בדרכי הדמוקרטיה, אלא בפשעי הטרור. האדם המוסרי, גם אם הוא מתנגד מושבע למדיניות הממשלה, לא רק אם הוא חסיד מושבע שלה, חייב להתייצב כנגד הטרוריסטים, עם הממשלה, לא עם הטרוריסטים, נגדה.

פה ושם נשמעת האמירה המוכרת: “מי שבעיני אדם אחד הוא טרוריסט, בעיני אדם אחר הוא לוחם חופש.” אמירה נואלת, שאין בה מוסר ואין בה תבונה, אלא רק נכונות מגונה להזדהות עם הטרוריסט, באשר הוא פלסטיני.

על הפרק לא עומדת שאלה בדבר זכות הקיום של מדינה פלסטינית. שאלה זו נענתה כראוי כבר במסמך הראשון של מדינת ישראל, כבר בהכרזה על הקמת המדינה. שם נאמר, “זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי, להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.” זכותו של כל עם, גם היווני וגם הטורקי, גם היהודי וגם הפלסטיני, להיות “עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.”

השאלה העומדת על הפרק היא שאלת התנאים בהם אנחנו נאפשר את הקמתה של המדינה הפלסטינית. בשנות תהליך אוסלו, שאלת התנאים הצטיירה כשאלת תוכנו של הסדר הקבע. עכשיו, שאלת התנאים היא גם שאלת הדרך שתוביל אל הסדר הקבע. בשנות תהליך אוסלו הדרך היתה נכונה: משא ומתן לשם גיבוש ההסדר, בניין אמון הדדי לשם ייצוב ההסדר. עכשיו, הפלסטינים ירדו מן הפסים האלה ועלו על דרך הטרור, שאין גרועה ממנה. המטרה לא מקדשת את האמצעים. אדרבה, האמצעים מעיבים על המטרה, האמצעים של הטרור מעיבים על המטרה של עצמאות מדינית.

הטרור הפלסטיני רוצה לרצוח בנו. הצבא והשב"כ אמורים להפריע לו.

הטרור הפלסטיני רוצה להפחיד אותנו. אנחנו עצמנו אמורים להפריע לו.

אנחנו חייבים להמשיך ולנהל את חיינו כתמול שלשום, בלא פחד, חרף הטרור.

אסור לנו לפעול מתוך פחד. זה הרציונל של מדינת ישראל, מדינתו העצמאית של העם היהודי.

כאן, אנחנו עומדים ברשות עצמנו. כאן, אנחנו אחראים לגורלנו.

כאן, אנחנו לא פועלים מתוך פחד. כאן, אנחנו פועלים מתוך הערכים שלנו, ההשקפות שלנו, המדיניות שלנו.

וכאן, אי־אפשר להפחיד אותנו, כי כאן, אנחנו נעמוד על נפשנו. היהודי החדש, היהודי הישראלי, הוא חזק. כשהיהודי הישן צדק, הוא היה צודק וחלש. כשהיהודי החדש צודק, הוא צודק וחזק.

ועכשיו, הצדק איתנו. עכשיו, אנחנו צודקים וחזקים. בצדק, נילחם בטרוריסטים עד חורמה. ובצדק, נחכה להזדמנות לעשות שלום.

וגם במקום הזה, ברגע זה, אנחנו במלחמה, כי אנחנו עושים את שלנו, בלי פחד, מדברים על ספר, על הקיבוץ, על ספר על הקיבוץ. אנחנו עושים כאן הערב בדיוק מה שהיינו עושים כאן הערב אלמלי

הפיגוע.

וגם כך ננצח.




בספטמבר 2000, שלושים ושלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים, נטשו הפלסטינים את תהליך השלום ועברו למאבק מזוין. מאז מתנהלת מתקפת טרור מתמשכת נגד ישראל.

הספר הזה נכתב בעיצומה של מתקפת הטרור, אבל שלא כמו האינתיפאדה שהחלה בשנת 1987, המתקפה הנוכחית הפכה למלחמה עקובה מדם, שכבר נהרגו בה אלפי ישראלים ופלסטינים וגם נפצעו בה אלפים רבים של אנשים משני הצדדים.

אזרחי ישראל, רבים מהם אובדי עצות, מלאי חרדה, שואלים את עצמם, כל בוקר מחדש, בדאגה, מה יהיה? רבים מתלבטים ומתחבטים בשאלות חדשות, קשות מתמיד:

מה נכון ומה לא נכון לעשות נוכח טרור, לנו כפרטים, לנו כמדינה?

מה בסדר ומה לא בסדר, בתוך כל מה שקורה כאן?

מה, לעזאזל, בכלל קורה כאן?

איך הגענו לזה?

מי הטובים ומי הרעים בפרק הנוכחי של הסיפור הישראלי־פלסטיני?

מה דוחף צעירים פלסטינים לבוא להתפוצץ בתוכנו ולמות יחד איתנו – שנאת ישראלים תהומית שעליה גודלו וחונכו?

שנאת יהודים קדמונית שמובילה לעיוות דת האסלאם?

היעדר התקווה לנרמול של חייהם, שמא הייאוש ממצב של כיבוש ישראלי מתמשך, שמא המצוקה האישית והכלכלית הנוראה?

ואם כך, האם אנחנו אחראים למה שקורה?

האם בנו האשם?

האם רק בנו?

האם להם אין חלק?

מה להגיד לילדים, איך להסביר להם את מה שקורה ואת מה שקרה, שהוביל לכל זה?

האם יש בכלל עתיד לדור ההמשך כאן?

האם הסיוט הזה ייגמר אי־פעם?

ואם כן, איך, מתי, איפה?

או אולי זה הזמן לקחת את הרגליים וללכת מפה?

אולי עוד מעט, גם אנחנו או אהובינו, חלילה, ניכנס לסטטיסטיקה האיומה ואז יהיה מאוחר מדי?

שאלות קשות.

אמונות שאנשים החזיקו בהן שנים התנפצו.

השתייכות פוליטית רעיונית שהיתה מובנת מאליה נהפכה לפחות מובנת. פעם נוספת התברר: כאשר נלחמים על הקיום, הזוויות משתנות. על חלק ניכר מרפרטואר הטיעונים המסורתיים של השמאל הישראלי הוצבו סימני שאלה:

שלום? עם מי?

לדבר? עם מי?

לסמוך? על מי?

אמון? במי?

מצד שני, האדם הסביר המוסרי שואל את עצמו:

ומה לעשות עד אז?

האם בשל מצב לוחמה זמני, עד שיהיה הסדר, עלי לגנוז או להכניס להקפאה עמוקה ערכים טובים ונצחיים:

בעד שלום, נגד מלחמה?

בעד הגינות, נגד שלטון בכוח על עם אחר?

גם בימין מבוכה. לא מעט אנשי ימין, שנהגו לשלול כל פתרון מדיני והאמינו בכוח הזרוע ובפתרון צבאי שומעים את ראשי מערכת הביטחון מזהירים, חדשות לבקרים, שאין פתרון צבאי לבעיה, שאם יש פתרון, חייב להיות לו מרכיב מדיני. אלה שהאמינו בכוח תוהים היום: אם פתרון מדיני לא עבד ופתרון צבאי לא עבד, מה כן עתיד לעבוד?

הרבה מאוד שאלות. מעט תשובות. המציאות היומיומית רעה. והיא גוברת על כל טיעון.

יש האומרים שזו התקופה הגרועה והקשה ביותר שהמדינה ידעה אי־פעם. אמנם היו זמנים מרים בעבר, תקופות מלחמה וקשיים כלכליים ואת המשפט הבלתי נשכח “האחרון שיצא, שיכבה את האור” אמרו כבר בשנת 66', בתקופת המיתון הכלכלי והירידה הגדולה מהארץ. אבל נדמה ששילוב כזה, של מצב חברתי וכלכלי כה ירוד, עם פגיעה מתמשכת בביטחון האישי, עם היעדר מנהיגות מוסרית ראויה לשמה, ויחד עם איום אסטרטגי ממשי – שילוב קטלני כזה עוד לא היה כאן.

פיגועי ההתאבדות שיבשו את התנהלות החיים הנורמלית בארץ. הבטן של האזרחים מדברת: בסקר דעת קהל, בפעם הראשונה בתולדות ישראל, 73 אחוז מהישראלים אומרים שאין עתיד לילדיהם במדינת ישראל. 2002 היא גם השנה שבה התברר כי 50 אחוז ומעלה מהילדים האלה הם ילדים עניים. ישראל איבדה זה מכבר את מיקומה המרשים בדירוג העולמי של תוצאות טובות במערכת החינוך. ובאותו זמן, תפסה מקום גבוה במיוחד בהישגים מפוקפקים – התעללות בילדים, אלימות בקרב ילדים.

האלימות משתוללת ברחובות. עקומת מקרי הרצח עולה. העולם התחתון חוגג, פוגע שוב ושוב בקורבנות שווא. על פי השמועה, הפשע המאורגן נכנס לתוך הפוליטיקה. על פי החשדות, השחיתות האישית הגיעה עד חצר ראש הממשלה. הכול נראה במבוי סתום. כולם אומרים שככה אי־אפשר להמשיך, אבל כל יום כולם רואים שבדיוק ככה זה נמשך. ונמשך. ונמשך.

עם ישראל קובר את מתיו. את חייליו. את ילדיו. את התינוקות שלו. מטפל בפצועים, מלקק את הפצעים, מסתובב סביב הזנב של עצמו. מתוסכל. מיואש. זועם. אובד דרך.

העם הפלסטיני קובר את מתיו. כמעט כל יום. לפעמים הם טרוריסטים שתכננו לבוא ולהתאבד בישראל ונהרגו. הרבה פעמים, הם לא. הרבה פעמים, יותר מדי פעמים, הם ילדים.

זאת שיחה שמתקיימת בעיצומו של עידן הטרור, עידן הבלבול והמבוכה האקזיסטנציאלית, בין פיגוע לסיכול, על רקע תמונות כמעט יומיומיות של הלוויות בבתי קברות ושל פצועים בבתי חולים. תמונות שנהפכו, עד כמה שקשה להאמין, לשגרה המסויטת של חיינו.


שאלות חדשות


לנוכח פיגועי טרור ואירועי דמים, מה יכול וצריך להגיד לעצמו אזרח ישראלי, יהודי הגון, שרצה שלום והיה מוכן לוויתורים, הלך בדרך של רבין, רץ עם ברק, היה מוכן לתת לפלסטינים, למען שלום, את כל מה שברק הציע להם ואפילו יותר מזה?

פיגועי הטרור הפלסטיני הביאו אל הסביבה הקרובה של כל אחד ואחת מאיתנו שלוש חוויות קשות, מכאיבות, מטלטלות.

ראשית, החוויה של הכרה מלאה בסכנת המוות. אדם רגיל אינו להוט לחשוב על המוות של עצמו, האורב לו בקץ ימיו. “לי זה לא יקרה,” אומר לעצמו אדם הנוסע בכביש, לתומו ואפילו לאטו. הטרור הפלסטיני, המבקש את מותו של יהודי באשר הוא יהודי, של ישראלי באשר הוא ישראלי, יצר סכנת מוות, שאינה רחוקה, ערטילאית, שאפשר לדחוק אותה מן הדעת, אלא סכנה קרובה, ממשית, שאי־אפשר לדחוק אותה מן הדעת. ההכרה בסכנת המוות היא, עכשיו, הכרה שאין ממנה מנוס. חוויה כזאת, של הכרה בסכנת המוות, הכרה כפויה על אדם, באשר הוא יהודי, באשר הוא ישראלי, היא חוויה קשה.

שנית, החוויה של עמידה אל מול המראה הגלוי של המוות בפיגוע. אדם רגיל אינו מוצא את עצמו נוכח המראות האיומים של שדות הקרב, שהתרחשו בזמן אחר, המתרחשים במקום אחר. אפילו המצלמה הקדמית של התקשורת החודרנית לא תראה לו אירוע שעיקרו הוא פגיעה קטלנית בבני אדם, שכל מהותו היא הפגישה המזעזעת של מתכת קשה, חדה ומהירה, עם רקמות הגוף, הרכות, העדינות, הפריכות. הטרור הפלסטיני בא לזרוע בנו פחד, בין השאר באמצעות המראות החשופים של מוראות הפיגועים. האדם הרגיל אינו עוצם את עיניו נוכח תמונות של חדשות. לפיכך, האדם הרגיל רואה מראות פיגועים. ומכיוון שאין לך מראה של פיגוע שאין בו חתימה ברורה של מוות בפיגוע, האדם הרגיל מוצא את עצמו מול המראה הגלוי של מוות בפיגוע. חוויה כזאת, של עמידה נוכח מראה המוות בפיגוע, היא חוויה מכאיבה מאוד.

ושלישית, החוויה של פגישה עם הזדוניות המרושעת של הטרוריסט, עם אויב שבעיניו הכול מותר לו, ללא רסן, ללא גבול, ללא אנושיות. אדם רגיל לא נתקל בזדוניות כזו בשגרת חייו. אפילו על בימת התיאטרון היא נדירה. הטרוריסט הפלסטיני מפגיש אותו עם הזדוניות הקיצונית השכם והערב. דמייני לעצמך את הטרוריסט הפלסטיני המכוון את כוונות הרובה שלו אל אמצע המצח של תינוק בן שנה או תינוקת בת שנתיים. ודמייני לעצמך את חבריו של הטרוריסט הזה מריעים לו כשהתברר שהשיג את מטרתו הרצחנית, חוגגים, ממש רוקדים, על הדם ששפך. חוויה כזאת, של פגישה עם זדוניות משולחת רסן, שאספסוף עוטף אותה בכבוד ואף באהבה, היא חוויה מטלטלת.

חוויות כאלה אינן משאירות את האדם במקום שבו היה לפני שעברו עליו. שלוש חוויות כאלה מזיזות בו משהו ממקומו, אבל הן לא מזיזות את הכול ממקומו. מצד אחד, אי־אפשר להישאר אדיש לנוכח סכנת מוות, מראות זוועה, זדוניות פרועה להחריד, אי־אפשר לעבור עליהם בשתיקה, להפוך עליהם את הדף ולהמשיך כרגיל, ועם זאת, מצד שני, לא מן הראוי לאבד את קור הרוח, לא מן הראוי להעכיר את צלילות הדעת, לא מן הראוי להניח לרגשות הסוערים להשתלט על התבונה המעשית.

לכן, אין שום פסול בהצגת שאלות חדשות, על רקע החוויות החדשות. גם אין שום דופי בהצגה מחדש של שאלות ישנות, לשם בחינה מחדש של תשובות ישנות. וייתכן בהחלט שבתשובות החדשות יתגלו גוונים חדשים או אפילו צבעים חדשים. מי שממשיך לדקלם סיסמאות ישנות, בלי להעמיד אותן במבחן, בלי לשאול את עצמו עד כמה הן הולמות את המציאות החדשה, לא מרשים אותי. לא עקביות יש לנו כאן, אלא קיבעון. אדם הגון לא נוהג כך. גם אדם הגיוני לא נוהג כך.


אכן אומרים עליך שעדכנת את עמדותיך. שמעתי את זה יותר מפעם אחת: “פרופסור אסא כשר, איש הרוח והשמאל של פעם, נהפך לימני.”

טענות כאלה מעוררות בי גיחוך. לפעמים אני נתקל בהן, בעיקר במדורי תגובות באינטרנט, ותמיד הן מעוררות בי הרהורים נוגים על התופעה הרווחת הזאת, של התבטאות בוטחת, ככל שהיא חסרת שחר, ככל שהיא עומדת על הבנה קלושה של מה שאמרתי, ככל שהיא מסתערת עלי מתוך מחשבה פזיזה ורדודה. לא השתנה דבר בעמדות העקרוניות שלי.

אנשים רבים לא מבינים שעמדה מעשית היא סדורה ואחראית רק אם היא עומדת על שני נדבכים: על עקרונות, מוסריים או ערכיים, שהם יציבים וברורים, כנדבך אחד, ועל הערכות אחראיות של המצב העובדתי, של דרכי הפעולה האפשריות ושל התוצאות הצפויות של הפעולות האלה, כנדבך שני. שינוי בעמדה המעשית יכול לשקף שינוי בהערכה העובדתית, לאו דווקא שינוי בעקרונות.

ההבדל העמוק, החשוב, בין מה שנראה לי כעמדה שמאלית לבין מה שנראה לי כעמדה ימנית הוא לא הבדל בעמדות המעשיות, אלא ההבדל בעקרונות היסודיים.

לעומת זאת, כל הבדל בין העמדות המעשיות שהיו לי ערב מתקפת הטרור הפלסטיני לבין העמדות המעשיות שיש לי היום, לאחר שנים של מתקפה כזו, נעוץ בהערכה שונה של העובדות והאפשרויות, לא בנאמנות שונה לעקרונות, מוסריים או ערכיים. נאמנותי לעקרונות המוסריים של כבוד האדם, של ההגינות, לערכים של הריסון העצמי, של היושרה, לא השתנתה כמלוא הנימה.


תן דוגמה להערכה חדשה של העובדות.

דוגמה אחת: יש לנו עכשיו, זה כמה שנים, נתונים ברורים לחלוטין בדבר השאלה המהותית: מה רוצים מאיתנו הארגונים הפלסטיניים, מנהיגיהם וההמונים התומכים בהם?

דוגמה שנייה: יש לנו עכשיו, נתונים חדשים, חדים ומוחשיים, בדבר השאלה המכרעת: עד כמה אפשר לסמוך על ההנהגה הפלסטינית הנוכחית, עם ערפאת או בלי ערפאת, בזמן ערפאת או אחרי ערפאת, עליה ועל ההולכים בעקבותיה כשותפים של ממש להסדרים מדיניים.

בשתי השאלות הקריטיות האלה, הנתונים החדשים מובילים לתמונות חדשות. למרבה הצער, התמונות החדשות הן בשורות רעות. אי־אפשר לסמוך על המנהיגות הפלסטינית ועל המון תומכיה, בין השאר מפני שפניהם לא לדו־קיום בשלום.


כלומר, הצטרפת לאומרים שאין עם מי לדבר. הרמת ידיים. ויתרת על תהליך השלום. והרי זה בדיוק מה שאומר הימין.

לא ולא, לא ולא. זו שרשרת שלמה של אי־הבנות.

ראשית, לא ויתרתי על החתירה המעשית אל השלום. ולעולם לא אוותר על החתירה המעשית אל השלום. החתירה לשלום היא חובה מוסרית של המדינה הדמוקרטית, לטובת אזרחיה, להגנה על חיי לוחמיה. מדינה דמוקרטית אינה רשאית שלא לחתור לשלום. ויתור על החתירה לשלום הוא ויתור על הדמוקרטיה. ויתור על הדמוקרטיה הוא ויתור על המוסר. ויתורים כאלה לא באים בחשבון בעולמי.

שנית, אני חושב שהשאלה המעשית היא לא האם יש עם מי לדבר, אלא האם יש על מי לסמוך. בוודאי שיש כאלה שאפשר לדבר איתם. יש אפילו כאלה שאפשר לדבר איתם במילים יפות, עד מילים של טיוטה להסדר קבע ועד בכלל. השאלות המעשיות המכריעות הן, האם השותף שלך לשיחה רוצה לעמוד בדיבורו, האם הוא יכול לעמוד בדיבורו, ואפילו אם הוא רוצה ויכול, האם בני עמו יעזרו לו לעמוד בדיבורו, האם ארגוני הטרור של עמו יאפשרו לו לעמוד בדיבורו. פעם היה נראה לנו שיש מקום לשמחה גדולה אם התגלה לנו שיש עם מי לדבר. היום נראה לי שיש מקום לעצבות גדולה מפני שהתגלה לנו שאין על מי לסמוך.

ואין סתירה בין הנאמנות הגמורה לחובה המוסרית של החתירה לשלום לבין הפסימיות בדבר האפשרות להגיע אליו. “בקש שלום ורדפהו”, גם אם הוא נבצר מהישג ידך.

ושלישית, הפסימיות שלי בדבר האפשרות להגיע לשלום אינה הופכת אותי לבעל עקרונות עומק “ימניים”. במעמקים, ההבדל בין “הימין” לבין “השמאל” אינו הבדל בין פסימיזם לאופטימיזם, שהוא הבדל במישור ההערכה האחראית של העובדות והאפשרויות. ההבדל הוא בין עקרונות מוסריים שהאדם במרכזם לבין עקרונות לאומיים שהעם במרכזם, שהוא הבדל במישור העקרונות הבסיסיים, השקפות העולם. כיוון שזה הבדל עומק, הוא הבדל חשוב כשלעצמו, אבל במצבים רבים הוא לא מתבטא במישור של העמדות המעשיות. אנחנו בעיצומה של הדוגמה המובהקת: מלחמה בטרור הפלסטיני, עד חורמה, היא חובה מוסרית והיא חובה לאומית.

יכול להיות שהמוזיקה של העמדות המעשיות, בשאלות הזמן הזה והמקום הזה, מזכירה למישהו עמדות “ימניות”. אבל זו טעות אקוסטית. צריך להאזין למילים ולהבין את המנגינה, לא רק לתת לה לעורר זיכרונות.


כוח הזכות וזכות הכוח

אני לא מתייחסת פה רק למוזיקה. אני רוצה לשאול אותך – איך אפשר להגיד הכול, בבת אחת, לכל הכיוונים: גם בעד מוסר, גם בעד שלום וגם אין על מי לסמוך. איך זה ייתכן? ואיך אתה יכול להמשיך ולהגדיר את עצמך כאיש שמאל?

בתמונה השטחית של העולם יש רק שתי מגירות, עשויות עץ גס, “ימין” ו"שמאל".

בתמונה השטחית של העמדות, על כל מילה מסומנת “כתובת השולח”, או שהיא באה מן המגירה “ימין” או שהיא באה מן המגירה “שמאל”. אם למישהו נדמה שאמרת משהו המזכיר לו מילה מן המגירה “ימין”, הוא דוחף אותך, את כולך, למגירה הזאת. ואם למישהו יש רושם שבין השורות שלך מבצבץ משהו המזכיר לו מילה מן המגירה “שמאל”, הוא דוחף אותך, מכף רגל ועד ראש, למגירה הזאת. לא פלא שעל רקע התמונה השטחית הזאת אני לא נראה “בסדר”: אני משמיע דברים שמזכירים לך גם מילים מן המגירה “ימין” וגם מילים מן המגירה “שמאל”.

אותי לא מעניין בכלל האם העמדה המעשית שלי, בשאלה כזו או אחרת, מזכירה למישהו מילים מן המגירה “ימין” או מילים מן המגירה “שמאל”. אני לא מכיר בשום חובה לעצב את עמדותי בצורה כזאת שתמיד יזכירו למישהו רק מילים מן המגירה “שמאל” או תמיד יזכירו לו או לה רק מילים מן המגירה “ימין”. אני מכיר בחובה, שלקחתי על עצמי, לעצב כל עמדה מעשית שלי, לא משנה באיזו סוגיה, על יסוד העקרונות המוסריים, של כבוד האדם, של ההגינות, של היושר, ועל יסוד הערכים שלי, של ריסון הכוח, של היושרה. וגם לזהות האישית שלי יש משקל בעיצוב העמדות המעשיות שלי. אסוציאציות שטחיות של השומע, אפילו אם הן רווחות, לא מעניינות אותי.

יתר על כן, התמונה של שתי המגירות מחלקת את העולם למגירות “ימין” ו"שמאל" באופן מאוד רדוד. יש בה אי־הבנה של ההבחנה העמוקה בין עמדות “שמאל” לבין עמדות “ימין”. לטעמי, כל הגנה על עמדה מעשית אמורה להישען על עקרונות יסודיים. כדי להגן על עמדה כלשהי בתור עמדת “שמאל” או עמדת “ימין”, צריך להבין את העקרונות היסודיים האלה. כדי להבין מה ההבדל בין עמדת “שמאל” לבין עמדת “ימין” – גם אם באופן מעשי, כאן ועכשיו, הן ממש היינו הך – צריך להבין את ההבדל העיקרי, העמוק, היציב, שבין ההשקפה “הימנית” לבין ההשקפה “השמאלית”.


ומהו?

נתחיל לעשות סדר. בלב כל עמדה “ימנית” נמצא העם היהודי. יש לו גורל, ש"הימין" רואה את עצמו נושא באחריות עליו. יש לו רצון, ש"הימין" רואה את עצמו כמי שיודע לקבוע אותו. יש לו כוח, ש"הימין" רואה את עצמו מפעיל אותו, בהתאם לנסיבות, “לטובת העם”. חשוב להבין: מצד “ימין”, “טובת העם” היא מעל הכול, גם מעל “טובת האדם”. לעומת זאת, בלב כל עמדה “שמאלית” נמצא האדם, באשר הוא אדם. בן אדם הוא בעל זהות, שמעצבים לו “נוף מולדתו”, רצונותיו, דעותיו ורגשותיו. בני אדם רבים הם בעלי זהות יהודית ומהם מורכב העם היהודי. לעם יש גורל, ש"השמאל" רואה את עצמו שותף באחריות עליו. לעם אין רצון, רק לבני אדם יש רצון, לכל אחד רצון משלו, לכל אחת רצון משלה. “הרצון הכללי” הוא לא יותר מאשר סיכום הוגן של “הרצונות הפרטיים”. לעם יש כוח, ש"השמאל" רוצה להפעיל אותו, בגבולות המוסר, “לטובת הכלל”, במדינה, “לטובת בני העם”, גם מחוצה לה. “טובת האדם” היא מעל הכול, גם מעל “טובת העם”.

בשתי מילים, על רגל אחת: ברובד העמוק, השקפת “הימין” דוגלת ב"זכות הכוח", השקפת “השמאל” דוגלת ב"כוח הזכות". במובן זה, אני איש “שמאל” ולא חל שום שינוי בעקרונות שלי, בערכים שלי, בזהות האישית שלי, בעמדות הבסיסיות שלי.

ומוטב לא לשכוח: גם עמדת “שמאל” וגם עמדת “ימין” הן עמדות מורכבות, הנותנות מקום לפיתוח גוונים רבים ושונים. קשת העמדות האפשריות היא רבגונית להפליא. השמות “ימין” ו"שמאל" אינם מציינים את קצות הקשת, אלא קטעים שלמים, רחבים ומגוונים.


בכל זאת, מה עם המישור המעשי, הפרגמטי? במהלך שני העשורים האחרונים היית אחד מדוברי השמאל המזוהים ביותר. איפה אתה היום? האם אתה יכול לומר שעמדותיך ביחס לוויתורים שאתה מוכן לעשות למען שלום לא השתנו?

האם דעתך על ההתנחלויות לא השתנתה?

האם גם בשאלות האלה אתה באמת עדיין איש שמאל?

את רואה, לא קל לצאת מן התמונה של שתי המגירות: “ימין” או “שמאל”!

אם תשאלי אותי מה עמדותי בדבר ההתנחלויות, ההקמה שלהן בעבר, ההגנה עליהן בהווה, הפינוי שלהן בעתיד, אשיב לך על כל שאלה, באותה מתכונת, על פי ההשקפה הבסיסית ובהתאם להערכות המעודכנות.

אם תשאלי אותי מה הוויתורים הנראים לי הולמים את החתירה לשלום, אענה לך מה שעולה מן העקרונות שלי, מן הערכים שלי, שלא השתנה בהם דבר, ומן ההערכות בדבר העובדות ובדבר האפשרויות, שהשתנה בהן לא מעט. הזהות האישית שלי השתנתה, בנסיבות האישיות של חיי, אבל השינוי הזה לא החליש בעולמי את מקומם של כבוד האדם, הצדק וההגינות, היושר והיושרה, ריסון הכוח על כל סוגיו.

ואם תגידי לי שהתשובות שלי לא משתבצות לך יפה בתמונת שתי המגירות, אמשוך בכתפי. מעולם לא הבטחתי לך להשתבץ בקלות בתמונת שתי המגירות. בכלל, הגיע הזמן להיפטר ממנה, אחת ולתמיד.


שמאל או ימין

אבל מה לעשות, זה חלק מהותי מן השיח הישראלי ולכן גם מן השיחה שלנו. אני רוצה לדעת: האם אתה שמאל או ימין?

אני לא אוהב אמירות בנוסח “מה לעשות”, או בביטוי יותר גלוי, “אין מה לעשות”, או בלשון יותר נמוכה, “זה מה יש”. אני לא חייב להשתבץ בשום תמונה רדודה. אני לא רוצה להסתגל לשום חלוקה גסה לשתי מגירות. לא מעניין אותי הלחץ המתמיד להזדהות, "הלנו אתה אם לצרינו?!”

אני יודע, עמדה מורכבת מזמינה אי־הבנה, עוינות, התקפות. אם אנשים רוצים עמדה פשטנית ואתה מציג להם עמדה מורכבת, גם אל"ף וגם בי"ת, תוקפים אותך הסולדים מעמדה אל"ף ותוקפים אותך הבוחלים בעמדה בי"ת. חסידי אל"ף לא רוצים לשמוע שום דבר ברוח בי"ת והנוהים אחר בי"ת לא רוצים לשמוע שום דבר בסגנון אל"ף. לעולם, אם תגיד “גם אל”ף וגם בי"ת", יתקפו אותך משני הצדדים. אני מורגל בזה משכבר הימים. אני אדיש לזה בגיבוש עמדותי. כשאני נתקל בפשטנות התוקפנית, לפעמים היא מעוררת בי בוז, לפעמים היא מכמירה בי צער.

במישור ההשקפה היסודית, כבר אמרתי לך מה ההבדל בין עמדת “שמאל” לעמדת “ימין”, וגם אמרתי לך שהעקרונות שלי הם בגדר השקפה של “שמאל”. במישור העמדות המעשיות, יכול להיות שהמסקנה המעשית שלי תהיה דומה למסקנה המעשית של אדם מן “הימין”, אבל זה לא משנה לי. הוא גזר אותה מהשקפתו, אני גוזר אותה מהשקפתי. המסקנות המעשיות שלנו זהות, הדרכים שהובילו אליהן, שונות. אז מה? הזהות בין העמדה המעשית שלו לבין העמדה המעשית שלי לא הופכת את השקפתו “הימנית” להשקפה של “שמאל” ולא הופכת את השקפתי “השמאלית” להשקפה של “ימין”.

אולי כדאי לומר, מה שככל הנראה אינו מובן מאליו. במישור המעשי ניתן, ולפעמים אף מן הראוי, לשתף פעולה בהתאם לעמדות המעשיות, גם אם הן נגזרות מהשקפות שונות. ברובד העמוק, האדם יכול להתבשם בטוהר הרעיוני של אמונתו, איש באמונתו. ברובד המעשי, יש מקום לקואליציה מעשית של בעלי עקרונות עומק שונים, בגבולות הולמים.


בכל זאת, נראה לי שהתחולל בך שינוי: פעם היית במגירה של "אנשי הרוח משמאל" ולא נראה שלא היה לך נוח שם. אני לא זוכרת שאי־פעם מחית על כך שהוצגת בתור שכזה.

אף פעם לא הרגשתי נוח בשום מגירה כזאת, של עמדות, של רעיונות, של השקפות, אבל נניח שפעם לא מחיתי על תווית המגירה והיום אני מוחה עליה. מה הבעיה?


למה פעם לא מחית על התווית ועכשיו אתה מתנער ממנה? מה השתנה?

הכול תלוי בנסיבות, הכול תלוי במשמעות הנוכחית של התווית. הנסיבות השתנו, גם “השמאל” לא נשאר מה שהיה.


זה מה שאתה אומר, שלא אתה זזת ימינה, אלא שהשמאל זז שמאלה?

זה לא מה שאני אומר. אני לא זזתי “ימינה”. נשארתי בדיוק במקום שהייתי בו, מבחינת הערכים, מבחינת האידיאלים, מבחינת החלומות, מבחינת הרגישויות הרעיוניות. הנסיבות של הסכסוך הישראלי־פלסטיני השתנו לחלוטין. בתוך “השמאל” חלו שינויים. בתוך “הימין” חלו שינויים. הכול זז, לאט. אולי לא רואים את התזוזה ברגע שהיא מתרחשת, בהשוואה של אתמול להיום, אבל מי שעיניו בראשו רואה אותה, בהשוואה של מה שחשבנו שאנחנו רואים סביבנו, לפני עשר שנים, ומה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים סביבנו, היום.

אריאל שרון מוביל תוכנית התנתקות, מדבר בגנות מצב של “כיבוש”, משלים עם הקמתה של מדינה פלסטינית. בסביבתו של שרון נשמעים קולות של הכאה על חטא בדבר התנחלויות, לא כולן, אבל חלקן, באזור חבל עזה, לדוגמה. כאשר זוהי העמדה הנוכחית של “הימין”, אפשר להתברך בתזוזה המעשית שלו.


הימין זז למרכז, אבל השמאל זז שמאלה?

“השמאל” הוא שם של קטע רחב ומגוון בקשת הצבעים של העמדות, המאבקים, ההתבטאויות. מקרוב, כל צבע הוא קשת קטנה של צבעים דומים. “השמאל”, אפילו מרחוק, הוא קשת גדולה של צבעים שונים.

חלק מן “השמאל” לא המיר את צבעיו. שמעון פרס הוא אותו שמעון פרס, יוסי שריד הוא אותו יוסי שריד. ועם זאת, חלק אחר של “השמאל” נמצא היום במקום חדש. אני לא זוכר שראיתי אותו מגיע אליו, אי־פעם. אני לא זוכר הזדהות מוחלטת כזאת עם האויב, הזדהות טוטאלית עם המאבק הפלסטיני, גם כשהוא מתנהל קודם כול כפעילות טרור, שהיא בלתי מוסרית בעליל. זו קבוצה שהתקשורת מעצימה אותה, שתגן בחירוף נפש על כל צעד פלסטיני באשר הוא פלסטיני, ותתקוף בשצף קצף כל צעד ישראלי באשר הוא ישראלי. בעיני, הם כבר יצאו מזמן מתחום “השמאל” הישראלי, הפכו חלק בלתי נפרד מן “הימין” הפלסטיני, הלאומני.

אני לא רוצה למצוא את עצמי מתויג לתוך מגירה כלשהי, מפני שאני רגיש להבדלים בין עמדות, להבדלים בין שורשיהן, אפילו אם הם נראים במבט ראשון הבדלים דקים. על אחת כמה וכמה, כשהמדובר בהבדלים עמוקים, תהומיים, שביני לבין “השמאל” האנטי־ציוני, שהוא שלוחה מתמכרת ומתמסרת של הלאומנות הפלסטינית, שהטרור הפלסטיני הוא שלוחה אחרת שלה.

לאמיתו של דבר, יש היום בתוך מגירת “השמאל” עצמה הבדלים גדולים יותר בין חלקים שונים שבתוכה, מאשר בין החלק הציוני שלה לבין מגירת “המרכז”.


אם כך, אולי אתה בכלל איש מרכז?

הרעיון להוסיף עוד מגירה, בין המגירה של “הימין” לבין המגירה של “השמאל”, מגירה של “המרכז” הוא, לטעמי, רעיון מפוקפק.

אני מבין איך יכולה להיווצר עמדת ביניים, בין החזון של ארץ ישראל השלמה לבין החזון של ישראל בגבולות ערב מלחמת ששת הימים. אני מבין למה בני אדם מבקשים לעצמם מפלט במגירה של “המרכז”, גם מן הלהבות השורפות של “הימין הקיצוני”, גם מן העשן המחניק של “השמאל הקיצוני”, מפלט מן הקיצוניות כשלעצמה.

ועם זאת, ברובד של העקרונות הבסיסיים, או שאת מעדיפה את ערך האדם על ערך העם או שאת מעדיפה את ערך העם על ערך האדם, או שאת “שמאל” או שאת “ימין”. ברובד הזה יש חלוקה חדה לשניים, אבל בשיחת החולין הרווחת אף אחד לא מתכוון אליה כשהוא מדבר על המגירות של “שמאל”, “מרכז”, “ימין”. בשיחת החולין הישראלית יש חבילה, הנקראת “ימין”, של עמדות מעשיות בזכות התנחלויות וכדומה, העטופה ביחס כללי לריבונות בארץ ישראל ולצביון הלאומי של המדינה, ויש חבילה, הנקראת “שמאל”, של עמדות מעשיות בשלילת התנחלויות וכדומה, העטופה ביחס כללי לשלום בין יהודים לערבים ולאופי הדמוקרטי של המדינה. לא פלא שיש גם חבילה, הנקראת “מרכז”, שיש בה קצת “ימין” וקצת “שמאל”, באריזה קוסמת של מתינות, המתבדלת מכל קיצוניות.

אני סולד מתמונת המגירות הזאת. אני רוצה לבחון כל עמדה מעשית לגופה, לאור העקרונות הבסיסיים, על פי הנסיבות, בלי שמץ עניין בשאלה האם היא מתויגת בחבילה הנקראת “ימין”, בחבילה הנקראת “מרכז” או בחבילה הנקראת “שמאל”.

אני מזמין כל אדם לבעוט בחלוקה הפשטנית למגירות, לכונן לעצמו מערכת עצמאית של עקרונות, גישות, עמדות. אכן, התקשורת לא עוזרת במלאכה המורכבת הזאת. בדרכה הפזיזה, היא לא תבנה תשתית לשום מערכת מגירות מסועפת, מתוחכמת, אחראית. במובן זה, הספר הנוכחי הוא “עוקף תקשורת”. התקשורת מעדיפה את קול הגרזנים, את לשון הקלשונים. אנחנו נעדיף את אוושת אזמל המנתחים, את לשון המצפן.


בוא נקרא לילדים בשמם: תמיכה בעמדות של השמאל בישראל היום היא: מדינית – בעד החזרת השטחים עד לגבולות 67', בעד שתי מדינות לשני עמים, נגד הכיבוש, בעד ההתנתקות, נגד שלטון על עם אחר, בעד ירושלים מחולקת. חברתית – ליברליות, בעד שוויון זכויות לכל האזרחים, בעד חוקה, בעד הפרדת הדת מהמדינה. כלכלית – בעד חלוקת נטל צודקת יותר.

על פי הקריטריונים האלה, איפה אתה ניצב היום?

אענה על כל זה, בקיצור. אבל לפני כן, אני חייב להדגיש: אני לא קונה שום חבילה של עמדות מאף אחד. כל עמדה היא פרק בסיפור העומד בפני עצמו, גם אם לכל הסיפורים האלה – המדיני, החברתי, הכלכלי – יש בדיוק אותו פרק ראשון, שכולו מוסר וערכים וזהות.

אני רוצה בקיומן של שתי מדינות זו בצד זו, ישראל כמדינת היהודים, פלסטין כמדינת הפלסטינים. אני רוצה בקיומו של שלום יציב בין שתי המדינות הללו. אני רוצה לראות את שתיהן מדינות דמוקרטיות, מדינות שהמשטר שלהן עומד על חובת נאמנות לערך האדם, באשר הוא אדם, בלי לפגוע בהיותן מדינות־לאום מובהקות, וגם מבלי להיפגע מהיותן מדינות שכאלה.

גבולות בהסדר הקבע – אין לי שום בסיס לשרטט קו גבול חד ומפורט. יש טעמים אחדים לרצון לשרטט את קו הגבול קרוב ככל האפשר לקו הירוק, אבל כשלעצמו הוא לא מקודש בעיני. אני משוכנע שהגיע הזמן שיהיו לנו גבולות קבע, רשמיים, יציבים, טבעיים, מוצדקים. צריך לראות את הדמוקרטיה כמנגנון המאפשר לקבל החלטות היסטוריות בדבר גבולות הקבע. וצריך להשתמש במנגנון הזה כדי לקבל את ההחלטות הללו כראוי. אני חושב שאני יודע מהם השיקולים האמורים להשפיע על ההחלטות. אני חושב שאני יודע גם איך לדרג את השיקולים האלה, לפי העקרונות, הערכים והזהות שלי.

אריאל שרון מצדיק את תוכנית ההתנתקות שלו בנימוק מעניין. במהומה הפוליטית הוא לא זכה לתשומת הלב הראויה לו. בכל הסדר קבע, טוען שרון, גוש קטיף לא יוכל להיות בגבולות מדינת ישראל. בלשון אחרת, תוכנית ההתנתקות מתווה את גבול הקבע של מדינת ישראל בדרום־מערב. במובן זה, ההחלטה על התנתקות היא לא רק חשובה, אלא גם היסטורית. אני תומך בתוכנית ההתנתקות ורוצה לראות אותה מתבצעת היטב, בנחישות וברגישות.

ירושלים – אין מנוס מקיומה של ירושלים פלסטינית, בצד ירושלים ישראלית, יהודית. לכן, אין מנוס מנוכחות פלסטינית משמעותית באזור המטרופולין של ירושלים. אין לי עמדה בדבר פרטי הרחובות והשכונות.


במילים אחרות, אתה תומך בכל מה שאהוד ברק הציע בזמנו לערפאת.

אני לא יודע מה בדיוק הציע אהוד ברק. אם ההצעות שלו היו דומות למשאלות הלב שלי, טוב שאלה היו ההצעות.

אני חייב להוסיף עוד עמדה – אני נגד מימוש כלשהו של “זכות השיבה” הפלסטינית. ועם זאת אני בעד שותפות בהסדרים בינלאומיים להענקת סיוע ממשי לפליטים ולצאצאיהם לצורך שיקומם מחוץ לישראל, אחת ולתמיד.


ומה בדבר הערבים הישראלים?

מעמדם מובן מאליו. כל אזרח ישראלי ערבי יוכל לבחור, באופן חופשי לחלוטין, האם הוא רוצה להמשיך לחיות בישראל, בה נולד, גדל וחי, ובה הוא אמור להיות תמיד בן קבוצת מיעוט, או שהוא רוצה לעבור למדינת פלסטין, בה לא חי מעולם, ובה הוא אמור להיות תמיד בן קבוצת הרוב.

חשוב להדגיש שהאזרח הערבי של ישראל לא יידחף על ידינו, לא על ידי המדינה ולא על ידי היהודים, לכאן או לכאן. נהיה חייבים לכבד את רצונו, יהא אשר יהא. בשום אופן לא נעודד אזרחים ערבים של ישראל להגר אל המדינה הפלסטינית, השכנה.


המקומות “הקדושים”


מה לגבי הר הבית ושאר המקומות הקדושים?

באוצר המילים שלי לא מופיע ביטוי כזה, “מקום קדוש”.


תסביר.

יש פה שני רעיונות, האחד מן התחום של “מִנהל הסכסוך”, תחום התבונה הפוליטית, השני מן התחום של ערכי היסוד, השקפות העולם.

שנים רבות נעשה פה מאמץ להשאיר את הדתות מחוץ לזירת הסכסוך בין העמים. זה היה מאמץ לא מובן מאליו, שהרי הסכסוך בין העמים נוגע לזיקה של כל אחד מהם אל הארץ הזאת, זיקה שחלק מן השורשים שלה נעוצים בערוגות דתיות, במיוחד בצד שלנו. זה היה מאמץ לא מובן מאליו, אבל נדרש על פי התבונה, מפני שהרבה יותר קשה לפתור בעיות במסגרת סכסוך בין־דתי מאשר בעיות במסגרת סכסוך בין עמים. הדתות שבסביבה שלנו הן מן הדתות המאפשרות למאמיניהן לתת לעמדות אנושיות תוקף על־אנושי. צו לאומי אפשר לשנות, בכורח הנסיבות, אבל צו דתי אין להפר, שהרי הוא אלוהי במקורו, בתוכנו, בתכליתו, לפי התמונות הדתיות הרווחות.

מאמצים כאלה, שאני הייתי שותף בהם, בדברים שכתבתי ואמרתי פעמים רבות, לא צלחו. בסופו של דבר, הדת חדרה אל תוך לבו של הסכסוך, משני הכיוונים. העימות הלאומי הפך ל"מלחמת קודש". מלחמה שהיא כביכול לשם שמים, אמורה להתנהל בסגנון של קנאות דתית, ללא פשרות, עד כדי “ייהרג ולא יעבור”. אמנם, אצלנו המדובר בקבוצה משיחית קטנה, אפילו שולית, אבל בצד השני המדובר בקבוצה גדולה, הגדלה והולכת, בדמות החמאס, הג’יהאד האסלאמי ודומיהם. חמור מאוד הוא כישלון המאמצים לנהל את הסכסוך במנותק מן הזירה הדתית, גם את המאבק למען ניצחון וגם את החתירה לעבר השלום, בגבולות הזירה הלאומית. חמור עד כדי כך שהוא מעיב על עצם האפשרות להגיע אי־פעם להסדר יציב של שלום, מעבר להפסקת אש מתמשכת. ייתכן שזה כישלון בממדים היסטוריים, לא פחות.

כל זה חשוב להפליא, בעיני, אבל גם זה לא כל הסיפור. מי שמבין את רוחה של הדת היהודית, באופן חד וטהור, מבין שהביטוי “מקום קדוש” לא זו בלבד שהוא לא הולם אותה, אלא שהוא מנוגד לה לחלוטין. אגב, זה נכון גם בדבר הדת המוסלמית. חוה לצרוס־יפה כתבה על זה בספר קטן ומרתק עוד שיחות על דת האסלאם.

“קדוש” פירושו נבדל באופן מוחלט, במהותו, שונה בהחלט, בעצם טבעו, מכל מה שמוכר לנו בעולם. מקום לא יכול להיות “שונה בהחלט, מעצם טבעו”. מקום הוא מעצם טבעו מקום, לא פחות ולא יותר. אמנם, בכל דת ישנם מקומות בעלי מעמד מיוחד, מקומות שמוטל על המאמינים לנהוג בהם במתכונת מיוחדת. בתי התפילה, לדוגמה. אלא שמקום תפילה כלשהו, בית כנסת, כנסייה או מסגד, אינו “נבדל באופן מוחלט, במהותו”. הוא נבדל באופן מוחלט, מפני שהדת מעניקה לו, במסגרת שהיא מכוננת למאמיניה, מעמד מיוחד, המתבטא בשגרת ההתנהגות בו. בעברית צחה, ארץ ישראל היא “ארץ הקודש”, לא “הארץ הקדושה”, וירושלים היא “עיר הקודש”, לא “העיר הקדושה”. הדתות יכולות להתבטא במקומות האלה באופן ייחודי, אבל המקומות הם מקומות. אף אחד מהם הוא לא “מקום קדוש”.

ואל תשכחי שלפי ההלכה, אסור ליהודים לעלות למקומות המעניינים ביותר בהר הבית.

ההתעסקות הרווחת בהר הבית היא בדרך כלל העמדת פנים אחת גדולה. היא עומדת על סנטימנטים לאומיים, שאין בהם פסול כשלעצמם, אבל אין לה משמעות דתית. הדת היהודית אמרה את דברה ביחס להר הבית. יש לו ערך, לגבי העבר הרחוק, ההיסטורי, ולגבי העתיד הרחוק, בימות המשיח. במציאות האקטואלית הערך הוא סמלי, המתבטא באיסור לעלות להר, לא בחובה לכבוש אותו.


אם כך, מה המסקנה המעשית שנגזרת ממה שאמרת? לוותר על הר הבית ולהעבירו לידי פלסטינים וזהו?

לא. העמדת הפנים הלאומית של המוסלמים לא מרשימה אותי יותר מהעמדת הפנים הלאומית של היהודים. החשיבות של הר הבית באסלאם היא משנית והחשיבות המוסלמית של ירושלים בכללותה נגזרת ממנה ולא עומדת בפני עצמה.

הנה סיפור מוסלמי: הח’ליף עומר, שכבש את ירושלים, בא לראות את הר הבית יחד עם יהודי שהתאסלם, כעב אל־אחבאר, כלומר כעב מן “החברים”, מחכמי היהודים. כשעלו השניים להר, חלץ כעב את נעליו. “הוי כעב,” אמר לו עומר, “בלבבך עדיין יהודי אתה, חלצת את נעליך טרם עלותך להר הבית. אנו המוסלמים לא צוּוינו על הקדשת הסלע בהר הבית, כי אם צוּוינו לפנות בתפילתנו אל הכעבה שבמכה בלבד” (לפי ספרה של חוה לצרוס־יפה, האסלאם.)

אני לא רואה טעם להעדיף את העמדת הפנים המוסלמית על העמדת הפנים היהודית. לטעמי, אפשר להעמיד במבחן את כל הטענות בדבר החשיבות הדתית של הר הבית. האם חסידי הטענות האלה היו מוכנים לקבל על עצמם משטר לא מדיני למתחם של הר הבית? האם באה בחשבון, לדידם, הפקעתו גם מתחומי הריבונות הישראלית וגם מתחומי הריבונות הפלסטינית, שהיא הפקעה מן המישור המדיני?

בתנאים יציבים ובטוחים של גישה לכל מקום, הייתי מקבל על עצמי משטר שכזה, אבל כל השאיפות הלאומיות, המסתתרות מתחת לאצטלות הדתיות, מכל הצדדים, היו דוחות אותו מכול וכול.


ירושלים של מטה


אותו עיקרון תקף גם לגבי חלוקת ירושלים?

צריך להבין את הזיקה המיוחדת שלנו לירושלים, בתולדות העם היהודי, בדברי ימיה של הציונות וגם בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל.

ירושלים כולה, על הר הבית שבלבה, היתה סמל יהודי. תמיד היא היתה בגדר סמל, לפעמים היתה רק סמל. ירושלים של התפילות, ירושלים של החלומות, היתה התחליף הסמלי של ירושלים שהיתה, שאיננה עוד. בתפילות, זו היתה ירושלים “בזמן שבית המקדש היה קיים”. בחלומות, זו היתה ירושלים של עצמאות מדינית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית. בתפילות, היא היתה סמל לירושלים של העבר, “שתיבנה ותִכּונן במהרה בימינו אמן”, עם בואו של משיח צדקנו. בחלומות, היא היתה סמל לעצמאות, שהיתה ואבדה בעבר, שחובה לכונן אותה מחדש, בהקדם האפשרי. וכל זמן שירושלים היתה סמל הסמלים, של כל מה שאין לנו והיינו רוצים שיהיה לנו, היתה לה חשיבות ראשונה במעלה, בתמונה הלאומית, בין שהיתה דתית ובין שהיתה ציונית. היחס הרגשי שלנו לירושלים היה היחס הרגשי לסמל, היחס הרגשי העמוק במיוחד לסמל של הנכסף, שאיננו.

עכשיו, משיש לנו מדינה ואנחנו בעלי הריבונות בירושלים, רובה ככולה, המעמד של ירושלים חייב להשתנות. הסמל צריך לזוז, לשנות את מקומו, גם בעולם הרגשות שלנו.


למה?

העוצמה הרגשית של סמל כזה מבטאת את עומק הגעגועים למה שאיננו. הסמל ישנו, אבל מה שהוא מסמל איננו. נחשוב על היחס שיש לאנשים שאין להם מדינה אל הדגל של המדינה שהם נכספים אליה. היחס שלהם אל הדגל, אל הסמל הזה, מבטא גם את היחס שלהם לרעיון המדינה וגם את היחס שלהם לעובדה שהיא איננה. מה קורה לסמל הזה, מרגע שיש להם מדינה? על מובנו להשתנות, מפני שעכשיו הוא לא מסמל את רעיון המדינה, אלא את המדינה עצמה, והוא לא מבטא את העובדה שהיא איננה, מפני שהיא כבר קיימת.

המשקע הרגשי שהצטבר סביב הסמל יכול להיוותר, גם כשהנסיבות משתנות, אולם החשיבות העצמית שלו חייבת להשתנות. כבודו במקומו מונח, אבל אסור להפריז בו.

כך לגבי דגל, כך לגבי כל סמל, כך לגבי ירושלים. עכשיו, ירושלים היא לא עיר של מעלה, עכשיו היא עיר של מטה. עכשיו, היא לא חלום, שאפשר לנצור אותו, להתרפק עליו, כי עכשיו היא מציאות, אפורה ומורכבת.

אסור להניח לעימות הלאומי, הפוליטי, להתנהל ברמת הסמלים. אסור לייחס להם את החשיבות שהיתה להם כסמלי החלומות הנכספים, טרם התגשמותם. הדתיים הקיצונים משני העמים רוצים לקיים את העימות בתוך המגרש הסמלי, הטעון. אסור לנו להניח להם להשקיע את רגשות העבר במאבק על אינטרסים של ההווה. הרגשות שצבר הסמל עשו את שלהם. הסמל עשה את שלו, במרכז התמונה. עכשיו העימות אמור להתנהל במישור המעשי, לא במישור הסמלי, בעוצמה ההולמת עימות מעשי, לא בלהט המאפיין עימות סמלי.


יצחק רבין לא דיבר על ירושלים “בירתנו הנצחית והמאוחדת”?

במשפט הראשון של הנאום שנשא רבין, כרמטכ"ל, כשקיבל מהאוניברסיטה העברית תואר “דוקטור כבוד”, הוא הזכיר את “בירת הנצח שלנו”. בוודאי שיש לנו זיקה היסטורית, דתית ותרבותית, אל ירושלים, אל כל מה שהיה בה, אל כל מה שנאמר בדרך אליה. בוודאי שרבין בשום אופן לא רצה שנחזור למצב שבו אין לנו גישה למקומות שחשובים לנו. אבל כל זה לא מונע הסדר מדיני שבו באזור המטרופולין של ירושלים יש חלקים בשליטה פלסטינית. ההבדל בין העמדות הקיצוניות לבין עמדתו של רבין הוא תהומי.

מה שאני אומר הוא שהרגישות הגבוהה ביחס לירושלים נובעת מתוך כך שממשיכים להתייחס אליה כאל סמל, ולשאול, מה המשמעות הסמלית, ההיסטורית, של ויתור על קוצו של יו"ד, כאילו המדובר אך ורק ב"ירושלים של מעלה". מן הראוי להתייחס אליה לא רק כאל סמל אלא גם כאל מציאות, לזכור שהשאלות אשר על הפרק הן לא רק עד כמה חשוב לנו הר הזיתים וכדומה, אלא גם מי יאסוף את האשפה מן הפחים שברחוב צלאח א־דין וכדומה. אסור לשכוח, כי היום המדובר לא רק ב"ירושלים של מעלה", אלא בעיקר ב"ירושלים של מטה".


מי באמת ינקה את הרחוב הזה, כלומר, מה הפתרון המעשי שאתה מציע?

מי ינקה את הרחוב הזה, כמובן, לא מעניין אותי. לדידי, מוטב ששתי המדינות ישכרו יחדיו חברה אמריקנית לניקוי רחובות. שום דבר חשוב לא תלוי בשאלה למי הסמכות להחליט על סוג המכוניות המנקות את שולי הכבישים.

המשורר אשר ברש כתב שיר בשם “קבלת שבת בירושלים”, כמעט עשרים וחמש שנים לפני הקמת המדינה. יש בו שורות המביעות יפה את השאלה ואת התשובה: “לא אקבול, אך הגידי, שאינך מציאות ואינך חלום: / למי תהיי בדורות העולים כיסא ולמי הדום?”

הבעיות החשובות הן לא בעיות האחריות לניקוי הרחובות וכיוצא בזה. הן בעיות אחרות. ראשית, מה יהיה צביון החיים של התושבים בשכונה זו או אחרת, ושנית, עד כמה יוכלו התושבים ליהנות מתחושה מוצדקת של עצמאות. מספיק להבין את הבעיות האלה, כדי לדעת שיש להן פתרונות רק על בסיס עיקרון יחיד: חלוקה. שלטון של מדינה אחת בכלל התושבים באזור ירושלים, פירושו שמאות אלפי תושבים חיים ללא תחושה של עצמאות. חלוקה של האזור בין שתי המדינות, פירושו שבדרך כלל התושבים יוכלו ליהנות מתחושה מוצדקת של עצמאות, קודם כול מפני שהם לא יהיו נתונים לשלטון שהם רואים בו, בצדק, שלטון זר.

החלוקה הראשית, בין שתי מדינות, מאפשרת לפתור את הבעיה של תחושת העצמאות. זהו רק חלק מבעיית העיצוב של צביון החיים. גם בתוך כל מדינה, כל אחת מקבוצות רבות ושונות של אזרחים רוצה בחיים בעלי צביון משלה. הסמכות והאחריות לעצב צביון חיים קהילתי אמורה גם היא להתחלק בין הקבוצות השונות, כך שכל קהילה, כל שכונה, כל משפחת שכונות, תחיה לפי טעמה, במידת האפשר.

ועם זאת, חלקים מסוימים של ירושלים יכולים להישאר מחוץ לחלוקה המדינית והשכונתית, ברשות דתית כזו או אחרת.


גשר האמון נהרס


לא מזמן אמרת – “הפלסטינים יצטרכו לחכות עוד שנות דור עד שתהיה להם עצמאות, אם ימשיכו להתנהל כפי שהם מתנהלים ואם יוסיפו לעשות שימוש בטרור הזוכה לתמיכה עממית רחבה.”

נכון. אמרתי משהו דומה לגאולה אבן, בריאיון חדשות. מה השאלה?


שנות דור? עשרים וחמש שנים עד שישתקם האמון ויהיה לנו הסכם? זו ההערכה שלך?

לא אמרתי “עשרים וחמש שנים”, אלא “אפילו חמישים שנה”. מה מפתיע בהערכה הזאת? מדינה פלסטינית לא תוכל להתקיים, ואין צורך לומר להתפתח, בלי אמון של אזרחי מדינת ישראל בהסדרים המדיניים שבינה לבינינו. אפשר יהיה לייסד משהו שייקרא “מדינת פלסטין”, אבל היא לא תהיה בת קיום, ללא הסדר נאות עם ישראל.

המתקפה הטרוריסטית, הרצחנית, הגזענית, בתמיכה רחבה, גלויה או סמויה, ישירה או עקיפה, של הרשויות וההמונים כאחד; חגיגות השמחה הפלסטיניות, ההמוניות, הנקלות, הברבריות, אחרי כל פיגוע; ההתעללות בגופות, האכזרית, המחליאה; גילויי האנטישמיות הפלסטינית, השואבת בלי היסוס כל תועבה ממעיינות האנטישמיות הנוצרית – כל אלה הרסו כליל את האמון שהסכם השלום עם מצרים ניסה להתחיל ליצור, בין הישראלים לבין הפלסטינים, האמון שהסכמי אוסלו ניסו להמשיך ליצור ולייצב, בינינו לבין הפלסטינים. האמון הוא גשר. כשאין גשר, אין מעבר בכיוון הסדר, חסומה הדרך לשכנות סבירה.

ומי שנכווה ברותחים, נזהר בצוננים. מעט לאחר שמחמוד עבאס (אבו מאזן) בא במקום ערפאת, פחתו ההפגזות על שדרות. כל זמן שאף אחד לא נהרג באש טרוריסטים, לא בשדרות ולא בשום מקום אחר, אפשר לברך על הרגיעה. אבל עד כמה אפשר לסמוך על עבאס ועל ההנהגה הפלסטינית שלא יניחו לטרור הפלסטיני להרים ראש? הרגיעה המיידית, ככל שהיא בשורה טובה, היא גם בשורה מעורפלת: אם כל כך קל להנהגה להשליט את רצונה על ארגוני הטרור הפלסטיני, למה היא לא עשתה זאת עד היום? אי־אפשר למכור לנו תשובה בנוסח “הם לא יכלו לעשות זאת.” יותר משכנעת תהיה תשובה בנוסח “הם לא רצו לעשות זאת.” ואם לא רצו, בעבר הקרוב, מי לידינו יתקע ששוב לא ירצו, בעתיד הקרוב? את רואה, זו השאלה שהטרור הפלסטיני, על אוהדיו ועל המשלימים איתו, הניח במרכז התמונה: האם יש במי לתת אמון?


ועד שישתקם האמון הזה, אם בכלל, יחלפו לדעתך עשרות שנים?

כן. לצערי הגדול, כן.

איזו תקווה אפשר לתלות בתהליך כלשהו של בניית אמון, כאשר הילדים הפלסטינים מחונכים לשנאה, גם של מדינת ישראל, גם של היהודים?

איזו תקווה אפשר לתלות בתהליך כלשהו של בניית אמון, כאשר אינטלקטואלים פלסטינים, בראשות סארי נוסייבה, קוראים להפסקת הטרור, לא מפני שהוא בלתי מוסרי בעליל, אלא מפני שהוא לא מוביל אל המטרה המיוחלת. ברגע הראשון, לא האמנתי למראה עיני, כשקראתי את הידיעה הזאת, בזמנה, בעיתון ניו יורק ריוויו אוף בוקס. אחר כך ניסו להסביר לי שהתבטאות כזאת היתה מאוד נועזת, שלא ניתן היה להרחיק לכת מעבר אליה מבלי לסכן את חיי החותמים. נניח שאכן כך הדבר, עדיין, מה אומר לעצמו הסטודנט של הפרופסור החתום על עצומה כזאת? אם היא מזיזה אותו בכיוון כלשהו, האם יהיה זה הכיוון של חיפוש שיטות טרור חלופיות, שיקרבו אותו אל המטרה המיוחלת יותר מקודמותיהן, או אולי יהיה זה הכיוון של החתירה לבניית אמון, להתפייסות, לשכנות סבירה, לשלום יציב?

על סארי נוסייבה אפשר, אולי, להגיד שאין תוכו כברו, שתוכו יותר מתון ויותר הגון מברו, אולם מה נגיד היום על אבו מאזן, כשהוא מתבטא באותה רוח? באותו עיתון אמריקני הופיע במהלך פברואר 2005 מאמר על אבו מאזן, שהיה כתוב ברוח מאוד אוהדת. ובין השאר: “אלימות נראתה לו תמיד חסרת טעם ולא סבירה… אבו מאזן התבונן בה אך ורק במונחי עלות ותועלת, ושעה שהעלויות היו גבוהות, התועלות היו מועטות: הישראלים ‘סגרו שורות’, ארצות הברית נקטה עמדה לטובת צד אחד, הקהילה הבינלאומית הפנתה עורף, והרשות הפלסטינית התמוטטה.” וכנראה שגם זה יותר מדי. לאחרונה הוא אמר שאי־אפשר לומר על הטרור שהיה בגדר טעות. אם כבר עכשיו אינו מוכן לומר עליו שהוא בגדר טעות, אם יום אחד יחשוב אבו מאזן שהאלימות אינה חסרת טעם, אם יגיע רגע בו אבו מאזן יחשוב שמאזן העלויות והתועלות הוא כדאי, לא תהיה לו רתיעה מן האלימות. אפשר לסמוך עליו?

דרך אגב, המאמר הופיע תחת הכותרת “הפלסטיני האחרון”: אחריו לא יקום שום מנהיג שיהיה מעל כל המחלוקות הפנימיות, כמוהו. אפשר לסמוך על המנהיגות הצפויה בדור הבא?


אם תתממש תחזיתך הפסימית, מה לדעתך יקרה לנו במשך עשרות שנים כאלה? איזו דמות תהיה למשטר ישראלי שימשיך לשלוט עוד עשרות שנים על עם אחר, בכוח הצבא? מה זה יעשה לעם, לחברה? מה יקרה כאן?

אני לא יודע. אפשר להגיע להסדרי ביניים חלקיים, בתיווך אמריקני, בערבויות אמריקניות, גם בלי להגיע ליחסי אמון של ממש. עם זאת, להסכם שלום אי־אפשר להגיע בלי תשתית יציבה של יחסי אמון הדדיים. לא פלא שיש לנו הסדר מדיני עם מצרים, הסכם של שלום במובן החשוב להפליא של הסכם אי־לוחמה, אבל לא הסדר המתממש בצורת החיים של השכנות הסבירה, שלא לומר הטובה. לא נוצרו יחסי האמון שרק עליהם יכולה צורת חיים כזו לעמוד.

שיקום האמון שנהרס הוא מבצע לדור או שניים. בשני צדדיו של המתרס צריכים לגדול ילדים באווירה של מאמץ משותף ליצור אמון הדדי, באווירה שאין בה עידוד לטרור, שאין בה אנטישמיות מוסלמית, שיש בה השלמה עם קיומה של מדינת ישראל והכרה בהיותה מימוש זכותו של העם היהודי ל"הגדרה עצמית", שהיא עצמאות מדינית במולדת ההיסטורית.

העתיד שלנו לא יהיה נקי מטרור, משפיכות דמים, אולי גם ממלחמות. בכל מלחמה אנחנו ננצח, אבל יהיו נפגעים ודלתות השכול ייפתחו לרווחה. את שפיכות הדמים ננסה להפחית ככל האפשר, בהגנה על עצמנו ובריסון מוסרי של הכוח, אבל היא לא תיעלם, אם הטרור לא ייעלם. את הטרור ננסה להדביר, אולם כל עוד לא יתרחש כאן הפלא של פתיחת תהליך פלסטיני של מאמץ מובהק לחנך את הילדים לדו־קיום בשלום, לא ייעקר הטרור מן השורש, לא תיעלם שפיכות הדמים, לא ייבנה האמון ההדדי הנכסף.

ולא תשקוט הארץ ארבעים שנה.

ועם זאת, ובכל זאת, בלשונו של אלתרמן, “זה הרגל האבות לא לומר נואש, / רק לומר דברי איש ואב / זו חיות ישותם שחדרה כעש / בעמקי היומיום ופרטיו.” החתירה לשלום תמשיך להיות בגדר חובה מוסרית, מעשית, מתמדת, גם בדבר היחס הראוי של המדינה לאזרחיה, במיוחד ללוחמיה, גם בדבר היחס הרצוי בין המדינות לבין עצמן.



אמרת בריאיון בטלוויזיה שאתה מודאג מהאופן שבו אנשים רבים “טומנים את הראש בחול, אוטמים את האוזניים משמוע, לא נותנים לעובדות חדשות לחדור אל תמונת המציאות שלהם.” למה התכוונת?

במחנה המתקרא “שמאל” הופיע זן מיוחד של בעיות בשדה הראייה של המציאות. לא מעטים מתבוננים במציאות בעין אחת פקוחה ועין אחת עצומה. הם רואים היטב כל גילוי של סבל פלסטיני, אבל לא רואים שום גילוי של סבל ישראלי, יהודי. הם מפגינים, מפרסמים מודעות, מפיצים כרוזים, כנגד כל מעשה ישראלי, לא משנה מהו, במגמה אחת, שיש לה שתי פנים מקבילות: להשחיר את הישראלים, להלבין את הפלסטינים. הם משרתים חרופים של התעמולה הפלסטינית, רוקדים על פי חליליה. רוממות השלום בפיהם, פגיון של תעמולה בידם, בלי הרף, בלי גבול, בלי בושה.


עין אחת עצומה?

אולי יהיה מי שיעדיף דימוי אחר, “עינו האחת גדולה והשנייה קטנה.” זה בדיוק התיאור של המן האגגי, במחזה קטן של י"ד ברקוביץ', משחק פורים. אבל מי היה מבין את הביטוי “עיני המן”, אם בקושי הוא מכיר את הביטוי “אוזני המן”. אני מעדיף את הדימוי של “הסתכלות בעין אחת”.

הנה דוגמה. כשבשנת 2004 התפרסמה ידיעה שעתיד להופיע מסמך בדבר “האתיקה הצבאית של הלחימה בטרור”, שכתבתי עם האלוף עמוס ידלין, באותו זמן מפקד המכללות של צה"ל, בעזרת צוות של מפקדים ומשפטנים, לאף אחד מחוץ לצוות הזה לא היה מושג מה עתיד להופיע במסמך. זה לא הפריע ללהקה שלמה של חורצי לשון לצאת בהתקפה על המסמך, על מה שיש בו, על הרעיון לכתוב אותו, על צה"ל ועלי. צריך להבין, לצנינים בעיניהם היה עצם הניסיון של צה"ל לעצב עקרונות ללוחמה בטרור, שיהיו אתיים ומוסריים, שיקבעו היטב את הקו בין הפעולה המוצדקת לבין הפעולה שאינה מוצדקת. למה? פשוט מאוד, מפני שלא בא בחשבון להניח לצה"ל להצטייר באור שיש בו נימה חיובית. צה"ל, קובעים משרתיה העבריים של התעמולה הפלסטינית, הוא לעולם רע, זדוני, לא צודק, לא מוסרי. לא משנה מה יהיה כתוב במסמך שלו, זה מוכרח להיות רע.

דוגמה אחרת. כשנודע על התעללות של פלסטינים בגופות חיילים שנפלו לידיהם, היה מי שהתבטא במונחים של נכונות “להבין” את הברברים האלה. פתגם ידוע מספר לנו, כי “להבין, פירושו לסלוח”. ואפילו הוא מוגזם, אפילו “להבין, פירושו לסלוח, שמינית שבשמינית”, עדיין אני מתקשה להאמין למשמע אוזני: אנחנו נושאים באחריות לכל מעשה ברברי של הפלסטינים. למה? פשוט, מפני שאנחנו אחראים והפלסטינים לא אחראים. ולמה צריך להגיד שאנחנו תמיד אחראים והפלסטינים אף פעם לא אחראים? פשוט, מפני שזו נוסחה מצוינת, מנקודת המבט של התעמולה הפלסטינית, הכוזבת, הזדונית.

אני יכול למלא ספר שלם בדוגמאות כאלה. הנה עוד שתיים. כשהתפרסמה בשנת 2004 חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי בהאג, בעניין גדר ההפרדה, מצאתי באתר האינטרנט של הארץ אוסף גדול מאוד של תמונות שלה. כמעט כולן היו תמונות של חומה גבוהה. האם את יודעת שרק 3.8 אחוזים של הגדר הם חומה? האם את יודעת שחלק מן החומה נמצא על הקו הירוק? אותו חלק של הגדר שהוא חומה הוא זניח בתמונה הכוללת של הגדר, אבל התעמולה הפלסטינית ובעקבותיה עצרת ובעקבותיה עצרת האו"ם ובעקבותיה בית הדין הבינלאומי בהאג מדברים על “החומה”. מה הפלא שצלמים של “עין אחת”, הרואים בכל עדשה רק את מה שהתעמולה הפלסטינית רוצה להראות, מכבירים צילומי חומה?

יומיים אחר כך, “בוקר יום ראשון”, נקלעתי, בטעות, לטור של דורון רוזנבלום בעמוד השני של הארץ. כבר מזמן הפסקתי לשים לב לטורים כאלה, אבל הפעם נפל מבטי על מילה אחת (“סוריאליסטי”) ומצאתי את עצמי קורא. על הרמטכ"ל יעלון נאמר שם שהעלה כנגד חוות הדעת מהאג “התפלפלויות לגאליסטיות הקשורות למלחמת העולם השנייה, או כיו”ב." (נניח לפרט הקטן, שהרמטכ"ל אמר את הדברים לפני שפורסמה חוות הדעת. הנאמנות לעובדות היא כנראה רק דקוּת אתית.) הרמטכ"ל צדק בהחלט. כמוהו חושבים רבים בעולמות המקצועיים, בישראל ומחוצה לה, בתחומי הדין הבינלאומי, האתיקה והמוסר. לעתים קרובות, באים אלינו בטענות על כך שאיננו שומרים על נורמה כלשהי. לעתים קרובות, הנורמה הזאת נוצרה בתור לקח מן ההוויה הצבאית של מלחמת העולם השנייה. לעתים קרובות, אין שחר לעצב את גבולות המותר בלחימה נגד הטרור בהתאם לגבולות המותר במלחמה של צבא מול צבא במתכונת מלחמת העולם השנייה. שום “התפלפלויות לגאליסטיות”. אמת לאמיתה. ולמה דומה שאין לדורון רוזנבלום סבלנות? אולי מפני שהמקום שבו אנחנו צודקים לא נותן מקום להכביר יבבות צדקניות, עד כמה אין אנחנו צודקים, להזדחח ברטינה יפחנית, שאינה מעלה ואינה מורידה.


גם אם זוהי ראייה חד־צדדית של המציאות, מה לא מוסרי בה?

ההגינות היא היפוכה של חד־צדדיות. אדם הגון רואה כל מעשה עוול, לא רק מעשי עוול כנגד אנשים שהוא מתעניין בהם. אדם הגון אינו מתגייס להגנה של מעשי עוול, רק מפני שהוא נוטה חסד לאלה שמעוללים אותם. אדם הגון אינו מתמכר להתקפה מתמדת של צד אחד ולהגנה מתמדת על הצד שכנגד.

מן היום שאני זוכר את עצמי עולה על בימה להרצאה בנוסח “פילוסופיה ונושאים אקטואליים”, אני זוכר את עצמי תוקף מעשי עוול באשר הם מעשי עוול ומגן על מעשים מוצדקים באשר הם מעשים מוצדקים. יצאתי כנגד אפליית נשים, עוד לפני שקמה התנועה הפמיניסטית הישראלית, הרבה לפני שנולדו אחדות מן הנשים הצעירות החושבות שהפמיניזם בא לעולם יחד איתן או לכל המאוחר כשהן קיבלו מיקרופון ליד. יצאתי כנגד אפליית מזרחים, שנים ארוכות לפני שנוסדה “הקשת המזרחית”. בלי הרף יצאתי כנגד אפליית ערבים בישראל.

וכל זה לא גרם לי לראות את עצמי באופוזיציה, מתמדת, נחרצת, קולנית, כנגד כל גוף ממסדי, באשר הוא כזה, כנגד כל רשות, באשר היא כזאת. אופוזיציה של עיניים עצומות היא בלתי מוסרית בעליל. גם אופוזיציה של “עין אחת” עצומה היא בלתי מוסרית, לא פחות מקואליציה של “עין אחת”.


מגירות השמאל


על פי עמדותיך המעשיות, אתה איש שמאל. אבל לא תמיד אתה נשמע ככה.

יש “שמאל” ויש “שמאל”.

יש זרם מוסרי, שעמדותיו נעוצות בהשקפה מוסרית, בערכי כבוד האדם באשר הוא אדם.

“השמאל המוסרי” ימתח ביקורת בכל מקום שהמוסר מחייב למתוח אותה, ומובן מאליו שהוא יעשה זאת נוכח פיגועים רצחניים. הוא ידרוש מעצמו הגינות מוחלטת, יושרה בלתי מתפשרת, שום טקטיקה, שום תעמולה, שום התמכרות. כמובן שהוא יהיה נכון להרהר מחדש בכל העמדות המעשיות שלו, לנוכח השתנות התמונה שלנגד עיניו.

ויש זרם אחר, המגויס למאבק הפלסטיני, בעיקר למנגנון התעמולה של המאבק הזה, בכל נימי נפשו. אורי אבנרי רואה בסרט תמונה של כמה טרוריסטים צעירים בג’נין. הם מזכירים לו, במידת מה, הוא מעיד על עצמו, “ניצולים ממרד גטו ורשה”. בין השורות, אתה מוזמן ללמוד, את מי מזכירים לו חיילי צה"ל, הרודפים אחר הטרוריסטים האלה, כדי למצוא אותם לפני שירצחו בנו, באשר אנחנו יהודים, באשר אנחנו ישראלים. אם הפלסטינים משולים ליהודים בגטו ורשה, החיילים הישראלים משולים לחיילים הגרמנים בגטו ורשה. תעמולה דקה, ארסית ואופיינית. זו תעמולה אנטי־מוסרית.


אז מה, יש לנו שני סוגי שמאל – מוסרי ולא מוסרי?

יש הרבה יותר משני סוגי “שמאל”, אבל כדי לחדד את הרעיון, אפשר להביט בשני הקצוות.

בתוך “השמאל” ישנה חבורה של אנשים, שולית בהשפעתה על המציאות, אבל בולטת בהשפעתה על המהומה התקשורתית, חבורה שממנה לעולם לא תשמעי ביקורת על מעשה פלסטיני, גרוע ככל שיהיה, אנטי־מוסרי ככל שיהיה. לעומת זאת, הם לא יחמיצו הזדמנות לשרבט ביקורת צולפת, ארסית, אוטומטית, כנגד כל מי שלא רוקד לפי החלילים של הלאומנות הפלסטינית, אפילו כשהם מנגנים מארשים של ארגוני טרור.

אולי את זוכרת את היום שנתפס בו ילד פלסטיני מנסה לעבור מחסום של צה"ל בכניסה לישראל, כשהוא נושא חגורת נפץ. הודות לעבודה מקצועית מעולה הוא נתפס בזמן ונוטרל היטב, מבלי שנפגע. משרד החוץ הפיץ בעולם צילומים של האירוע, המגלה היבט חשוב של הטרור הפלסטיני. יום־יומיים אחר כך, שלח ארגון רופאים ידוע, פוליטי בלי גבולות, מכתב מחאה על כך שנעשה שימוש בילד לשם תעמולה מדינית. על מכתב מחאה שלהם על שימוש בילד לפעילות טרור לא שמענו מילה וחצי מילה. פעולה פלסטינית היא קדושה, מפני שהיא פלסטינית, אפילו אם היא טרוריסטית, אפילו היא שולחת ילד פלסטיני מבולבל להתפוצץ. לעומת זאת, פעולה ישראלית היא מגונה, באשר היא ישראלית. אני קורא לארגונים האלה בשם “ארגוני העין האחת”. הם ארגונים לא מוסריים.

את זוכרת את ג’ורג' ח’ורי, ערבי ישראלי שנרצח בידי טרוריסט פלסטיני, שחשב שלפניו יהודי, כשרץ ברחוב בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים? אני זוכר שקראתי את הידיעה הקשה הזאת, בצד אחד של עמוד העיתון, הפכתי את הדף וראיתי מודעה לכבוד “היום הבינלאומי למאבק בגזענות”. שלושה־עשר ארגונים היו חתומים על המודעה הזאת שתיארה את הגזען במונחים של “שונא ערבים, רוסים, אתיופים, מזרחים, נשים, עובדים זרים”.

חשבי על זה: אף על פי שבצד השני של הדף מתואר רצח של אדם מפני שחושבים שהוא יהודי, כל הארגונים האלה לא שמעו על אפשרות של גזענות המתבטאת בשנאת יהודים. “ארגוני העין האחת” לא רוצים לשמוע שום דבר המקרב אותם למסקנה שיש גזענות פלסטינית. “גזענות פלסטינית? יוק!”

אני זוכר את השבוע בו נהרגו שלושה־עשר חיילי גבעתי, בעזה וברפיח. אורי אבנרי זרח: הנה לו ההוכחה שאין טרוריסטים פלסטינים, רק לוחמי גרילה, גיבורים פלסטינים, שהורגים חיילים ישראלים – בא אבנרי לשכנע את הקורא – ובתור שכאלה “אפשר להבין אותם”. ולהבין, אומר הפתגם, כזכור, פירושו לסלוח. אני לא מדבר על הצורך להצדיק פעילות אלימה גם אם מתארים אותה כפעילות גרילה. האם פעילות גרילה של חיילים גרמנים נגד “הכיבוש” של גרמניה היו מוצדקות, בשנת 1945, לאחר הכניעה של גרמניה הנאצית לבעלות הברית שכבשו אותה?

ורוצחי גלי חטואל, עם ארבע הילדות שלה, בכביש, גם הם לוחמי גרילה? ורוצחי רויטל אוחיון וילדיה, מתן ונועם, בקיבוץ מצר, גם הם לוחמי גרילה? ורוצחת החיילים אור צור וולדימיר טרוסטינסקי, איש מג"ב אנדרי קגלס וגל שפירא, כולם מאבטחים במעבר “ארז”, גם היא לוחמת גרילה?


איך היית מאפיין את אנשי השמאל הזה, הלא־מוסרי?

שנינו מכירים היטב את הטיפוסים האלה. קולגות שלך מן העיתונות, קולגות שלי מן האקדמיה. “שמאל” אוטומטי, “שמאל” של הלך רוח, “שמאל” של הזדהות רגשית מוחלטת עם הפלסטינים, “שמאל” שכל סנטימנט יהודי מעורר בו סלידה, שכל סנטימנט ישראלי מעורר בו התנגדות.

זה “שמאל” שמוחא כפיים לסרט התעמולה הפלסטינית הכוזבת ג’נין, ג’נין של מוחמד בכרי, רק מכיוון שהלוחמים, שצה"ל, שישראל, שאנחנו, מצטיירים בו באופן שלילי. כשהרופא הצבאי עלה על הבימה בסינמטק בירושלים, לאחר הצגת הבכורה של הסרט, כדי לחשוף אחדים מן השקרים של סרט התעמולה הזה, הקהל הוריד אותו מן הבימה, ברוגז רב, על גבול האלימות. בני אדם הגונים מוכנים לשמוע. הם לא רצו לשמוע. הם רצו להשתכשך בשוקת מים חמימים ודביקים של תעמולה אנטי־ישראלית. מה להם עובדות, מה להם סיפורים שלא הולמים את התעמולה הפלסטינית?

הביטוי “ג’נין, ג’נין” מזכיר לי את הביטוי “האו, האו”, מתוך הכינוי של אותו ויליאם ג’ויס, Lord Haw Haw, בריטי שבמהלך מלחמת העולם השנייה שידר תעמולה נאצית לבריטניה.

לאחר הריגתו של יאסין, בפעולת סיכול ממוקד, היה ב"שמאל" הזה מי שתיאר את הפעולה הזאת כ"רצח עם סמלי". יותר מאוחר הוא תיקן את עצמו ואמר שהכוונה היתה ל"רצח של סמלי עם". הצטדקות מפוקפקת, ככל שהמדובר באדם האמור לשלוט בלשונו, אקדמאי האמור להיות אחראי לדברים שהוא כותב, אבל נניח לזה. המעניין הוא שמתקפת הטרור עצמה, שכל עיקרה הוא להרוג יהודים רבים ככל האפשר, באשר הם יהודים, ישראלים רבים ככל האפשר, באשר הם ישראלים, קרובה לרצח עם הרבה יותר מאשר כל דבר אחר המתרחש כאן, כולל הריגתו של טרוריסט. אלא שסינדרום “העין האחת” אוטם את העין השנייה עד שנעלם ממנה שאם בדמיון לרצח עם יש לנו עניין, אין דבר הדומה לו, כאן ועכשיו, יותר ממתקפת הטרור. מעולם לא שמעתי את האיש הזה, או מי מחבריו בארגוני “העין האחת” של “השמאל” הזה, מוחה על ההיבטים של רצח עם המתבטאים בטרור. רק הפגיעה ביאסין מזכירה להם רצח עם. בושה.

ועוד דוגמה, מפינה אחרת של התמונה. ראיתי ריאיון מצולם עם הלית ישורון, לכבוד הופעתו של ספר מעניין שתירגמה. הריאיון התקיים לאחר שהותקפה ונחבלה בידי מישהו שרצה ברעתה. ברגע מפתיע של הריאיון היא תיארה את ההתקפה על עצמה במונחים של משל קטן לנמשל גדול. הנמשל לא היה האלימות הרווחת בחברה הישראלית, בהקשרים רבים מספור. הנמשל לא היה האלימות הרצחנית של מתקפת הטרור הפלסטינית על הישראלים באשר הם ישראלים, היהודים באשר הם יהודים. הנמשל היה פעילות צה"ל ברפיח, שהתנהלה באותם ימים בסביבות “ציר פילדלפי”. הנה לך ביטוי צלול של הזדהות רגשית. הוא מעורר בי יותר תמיהה ועצבות מאשר כעס, אבל בכל זאת, גם הוא גילוי של סינדרום “העין האחת”.

זה קהל שלהוט לאמץ ולפרסם ולהעצים כל ציוץ פלסטיני, ובאותו זמן ממש לא לראות ולא לשמוע שום פיצוץ פלסטיני. “שמאל מדומה”. הם איבדו מזמן את הקשר המשמעותי שלהם עם השקפות העומק של “השמאל”, במובן מוסרי, אחראי, מסורתי, של המילה. בעיני, הם שלוחה של הלאומנות הפלסטינית. כשאת נתקלת בלאומני כלשהו, יהודי ופלסטיני כאחד, לא תתפלאי שהוא מתבונן במציאות ב"עין אחת".

לפעמים מוכי “העין האחת” נשמעים יותר קתולים מן האפיפיור. בשלהי שנת 2004 התקיים בחיפה פסטיבל סרטים. חלק ניכר מן ההקרנות של אחד מימי הפסטיבל הוקדש לסרטים פלסטיניים. הנה מה שכותב אורי קליין בהארץ, לאחר שצפה בסרטים האלה ב"עין אחת": “למרות הסקרנות שהקרנת הסרטים האלה עוררה, התוצאה היתה מאכזבת.” הסרט השיבה, לדוגמה, “מציג את הנרטיב של הסכסוך… בזהירות כה רבה, עד שההרגשה היא שהסרט יכול להיות מופק גם על ידי גורם ישראלי.” סרט פלסטיני לא רשאי להיות עשוי בזהירות, הוא חייב להתלהם, בדם ואש ותמרות עשן, דם פלסטיני, אש ישראלית ותמרות עשן מאירופה.


אולי השמאל הישראלי ממולכד בחשש שלו שמא ביקורת נוקבת נגד הפלסטינים תתפרש כתמיכה בעמדות הימין ואז הוא כורת את הענף שהוא יושב עליו?

שימי לב להנחת הרקע של השאלה שלך. “הענף שהוא יושב עליו” הוא התנגדות ל"עמדות הימין". כאילו התפקיד של “השמאל” הוא להיות בדיוק ההפך מן “הימין”. לפי התמונה הזאת, איך “השמאל” יבחר לעצמו עמדה? יתבונן ב"ימין" ויאמר ההפך. שרון יהיה בעד “התנתקות” מאזור חבל עזה, “השמאל” יהיה נגד. בעיני, זה לא רק עלוב ומגוחך, אלא גם בלתי מוסרי. אדם הגון מגבש לעצמו עמדה, בשאלה העומדת על הפרק, על יסוד העקרונות והערכים והזהות של עצמו, לא משנה מהי עמדת הזולת. אדם הגון מציג את עמדתו, בתוך קשת העמדות בדבר השאלה שעל הפרק, באופן שישקף גם את העקרונות והערכים והזהות שברקע.

אדם הגון שיש לו “ביקורת נוקבת נגד הפלסטינים” לא יטשטש אותה רק מפני שביקורת כזאת נשמעת גם מכיוון אחר. הוא ישמיע אותה, באופן חד וצלול, מבלי לאמץ בכך עקרונות שאינו דבק בהם, ערכים שאינו חי על פיהם, זהויות לא לו.

יתר על כן. “השמאל” לא משמיע “ביקורת נוקבת נגד הפלסטינים”, שמא דבריו יתפרשו כהזדהות עם “הימין”? ומדוע הוא לא חושש שמא היעדר “ביקורת נוקבת נגד פלסטינים” בפיו, גם כשמדובר בטרור, יתפרש כתמיכה בטרור? ראי לאן הגענו: יש פה בני אדם שיותר גרוע בעיניהם להתפרש כמזדהים עם “הימין” מאשר להתפרש כמזדהים עם הטרור. בעיני זוהי הכרעה מחפירה, ממש פשיטת רגל מוסרית.


אתה אומר שמדובר במיעוט שולי. אם כך, למה אי־אפשר פשוט להתעלם מן השמאל הקיצוני הזה?

אפשר, אבל קשה. אפשר, אבל לא רצוי.

קשה, מפני שאי־אפשר לעלעל בעיתון מבלי להיתקל בו. מעניין למה המקום שהוא תופס בעיתונות כל כך הרבה יותר גדול מן המקום שהוא תופס בקהל האזרחים. כשלפניך עיתון שהממד העסקי שלו הוא מוצנע, המקום ש"השמאל" הקיצוני תופס בעיתון הוא המקום שהוא תופס בדעות האישיות של צמרת העיתון. כשלפניך עיתון שהממד העסקי שלו הוא גלוי ושליט, המקום ש"השמאל" הקיצוני תופס בו הוא כוח הבידור שלו על פי תפיסת צמרת העיתון. עמדה קיצונית נחשבת מעניינת, מעוררת ריגוש, בין חיובי ובין שלילי, עובדת בשירותי התדמית של העיתון כזירה מעניינת, עוזרת בעקיפין גם למנגנון המכירות שלו. לכן, אפשר להתעלם מן “השמאל” הקיצוני, אבל קשה.

וגם לא רצוי, מפני שהוא מחלחל אל תוך “השמאל” שלא התמכר לתעמולה הפלסטינית, כפי שמשדר אותה בלי הרף “השמאל” הקיצוני. זה חלחול מסוכן, מפני שהוא מחזק מאוד את סינדרום “העין האחת”, שהוא ליקוי מוסרי.

הנה דוגמה. בתיה גור סיפרה בריאיון, מה ענתה בהזדמנות אחרת, לשאלה אם היא “כועסת על המחבלים”. לדבריה, השיבה בלהט ש"המחבלים לא מעסיקים אותי, כי הם לא בתחום שליטתי. מי שמעסיק אותי זו הממשלה, כי אליה אני כן יכולה לפנות, ועליה אני כועסת." ביטוי מעניין להפליא של סינדרום “העין האחת”.

המחבלים לא מעסיקים אותה, כי הם לא בתחום שליטתה? מוזר. הרבה דברים יכולים להעסיק אדם, למרות שהם לא בשליטתו. אני יכול להעיד על עצמי. רוב ואולי כמעט כל הדברים המעסיקים אותי הם לא בשליטתי. מה שנבצר מכוחי נעלם מעיני? מה שנבצר משליטתי, לא מן הראוי שיעסיק אותי?

הממשלה מעסיקה אותה, כי אליה היא יכולה לפנות? עוד יותר מוזר. קודם שמענו שהמחבלים לא מעסיקים אותה, כי הם לא בתחום שליטתה. הממשלה מעסיקה אותה כי היא אכן בתחום שליטתה? מוזר. הממשלה מעסיקה אותה, מפני שהיא יכולה לפנות אליה? ואם כך, למה היא לא יכולה לפנות אל המחבלים, מנהיגיהם, תומכיהם לסוגיהם? מוזר.

על הממשלה היא כועסת? מעניין. על הטרוריסטים היא לא כועסת? מוזר. קשה לה להביא את לשונה לומר שהיא כועסת עליהם. משהו בתוכה לא נותן לה להשיב על השאלה אם היא כועסת עליהם במילה פשוטה אחת, “כן” או “לא”. מעניין למה. סינדרום “העין האחת” מסביר למה.


מה חדש במה שאתה אומר? הלא הימין אומר שנים שהשמאל הקיצוני הוא ימין פלסטיני לאומני.

“הימין” הישראלי לא השמיע טענה כזאת מעולם, מפני שטענה כזאת היתה מעיבה עליו עצמו. “הימין” הישראלי לא יאמר על “השמאל” הקיצוני שהם “ימין פלסטיני”, מפני שבפיו המילה “ימין” היא שבח, מפני שהוא לא מוכן להעמיד את עצמו ואת אויביו בערוגות מקבילות, בשדה ההשקפות, העקרונות והערכים והזהויות. גם הוא סובל מתסמונת “העין האחת”.


איך השמאל הקיצוני אימץ את העמדה הזאת? מה אתה חושב?

שאלה מעניינת מאוד. אני רוצה להיזהר מהכללות, שהרי גם “השמאל” הקיצוני הוא קשת של גוונים, אבל אפשר לסמן תופעה בולטת ואפילו רווחת.

התרחש כאן תהליך של גלישה. בשלב הראשון, לפנינו אדם הגון מזהה עוול. זה יכול להיות מעשה עוול או מצב שיש בו עוול או התנהגות המתעלמת מעוול או מדיניות המרשה לעצמה לעוול. בשלב השני, אדם הגון שזיהה עוול מציב את עצמו לצדו של קורבן העוול, כשותף לתודעת העוול שלו. בשלב השלישי, אדם הגון שהתייצב לצדו של קורבן עוול, עושה מעשים שתכליתם להפיג את העוול או למנוע הישנות שלו. כך הוא הופך את עצמו לשותף מעשי של קורבן העוול, לשם מאבק בעוול. עד כאן, טוב ויפה. כאן מתחילה הגלישה. בשלב הרביעי, אדם שהפך את עצמו לשותף מעשי של קורבן העוול, במאבק כנגד העוול, מפתח הזדהות רגשית עם השותף שלו, באשר הוא שותף שלו. בשלב החמישי, אדם שהוא בעל הזדהות רגשית עם השותף שלו למאבק בעוול, באשר הוא שותף שלו, הופך את עצמו לשותף של קורבן העוול, גם מחוץ לחזית של המאבק בעוול. בשלב השישי, אדם שהוא שותף לזולתו, על בסיס הזדהות רגשית, מוכן להגן על שותפו, לסנגר עליו גם בנסיבות בהן שותפו לא ראוי להגנה, לפעול למענו אפילו בנסיבות שבהן שותפו עושה עוול. בשלב הזה לפנינו אדם של “עין אחת”.


אתה מתאר כאן תהליך נפשי רגשי המזכיר סוג של יחסים שיש בהם התבטלות עצמית, תלותיות ואפילו התמכרות.

במצב הנפשי של נכונות לסנגר בכל מצב, הסכנה המוסרית כבר מובנת מאליה. הנה עוד דוגמה: כוחות צה"ל פועלים בציר פילדלפי, בין רפיח המצרית לבין רפיח הפלסטינית, אזור ביטחון ישראלי, לפי כל ההסכמים. הבעיה הצבאית שעל הפרק: מניעת ההברחה של אמצעי לחימה מסיני לידי הפלסטינים, המשתמשים בכל מה שיש להם. הבעיה המוסרית שעל הפרק: הגנה על אזרחיה של מדינת ישראל מפני הטרוריסטים הפלסטינים, העתידים להשתמש בכל מה שיגיע לידיהם. הנה מה שיש לאורי אבנרי לומר על החשש מפני הברחת אמצעי לחימה: “סיפורי בדים על קטיושות וטילים במנהרות.” מנין לו שאלה “סיפורי בדים”? איזו ראיה של ממש יש לו שלא מתנהל שום ניסיון להבריח אמצעים כאלה לרפיח הפלסטינית, כדי להשתמש בהם כנגד שדרות ואשקלון וגבים ושער הנגב? אין לו מושג, אבל אין לו בעיה להעמיד פנים שיש לו מושג, אותו הוא מסכם במילים “סיפורי בדים”. ההזדהות הרגשית המוחלטת מעודדת הזדהות בלתי מוסרית.

וזה לא השלב האחרון. כבר ראינו “אנרכיסטים” מתגאים בכך שהסירו קטע משמעותי של גדר ההפרדה. זה השלב שבו אדם של “עין אחת” כבר מוכן לעשות מעשים שיש בהם עוול, עד כדי סכנה לחיי אדם. וגם השלב השביעי הזה הוא לא האחרון והוא לא הגרוע ביותר. בשלב הבא תהיה לנו הזדהות ישירה עם טרוריסט. ובשלב שלאחר מכן, עזרה עקיפה לטרוריסט, וכבר ראינו בחורה ישראלית צמודה לראש ארגון טרור באחת מן הערים הפלסטיניות, מתוך כוונה לשמש לו מגן אנושי ומתוך נכונות לסייע לו במידה מסוימת במסגרת הפעילות הטרוריסטית שלו. ועוד נראה מעשים גרועים מאלה, שהרי זהו מדרון חלקלק ועדיין לא הגענו לקצהו.


מה אתה רואה בעיני רוחך, אדם מן השמאל הקיצוני הורג חייל?

המחשבה על התרחישים האלה ממש מצמררת. אני לא מתאר לעצמי יהודי ישראלי מתאבד בפאב תל אביבי מתוך הזדהות עם הפלסטינים. הישראלי מן השמאל הקיצוני הוא יותר מדי מפונק, פחות מדי מוכן להקרבה אישית, יותר מדי מאוהב בעולמו, מכדי לוותר על חייו. אני יכול לתאר לעצמי יהודי ישראלי עוזר בתכנון פעולות טרור נגד חיילים בשטחים.

מובן מאליו שלא כל אחד יעבור את כל השלבים, אבל רבים עברו בו כברת דרך ארוכה, ארוכה מדי.

ועוד לא ראינו הכול, אבל כבר לא יהיו לנו הפתעות: כל קטע במדרון החלקלק הוא קטע שיש סכנה שמישהו יגיע אליו.

מרגע שהתמונה הזאת מתבהרת, לא קשה יותר להעריך את ההתנהגות המתגלה בשוליים של “השמאל” הקיצוני וגם להבין כיצד היא מתגלה מדי פעם גם במעגלים יותר משמעותיים של “השמאל”. מרגע שנוצרת הזדהות רגשית עד כדי נכונות לסנגר באופן גורף, לפנינו לא “שמאל מוסרי”, הגוזר כל עמדה מעשית מעקרונות המוסר ומן הערכים הבסיסיים שלו, באופן מושכל ואחראי, אלא “שמאל רגשי”, שלא השיפוט המוסרי הזהיר מנחה אותו, אלא ההזדהות הרגשית הגורפת עם הפלסטינים מדריכה את צעדיו. אין הסבר אחר לתופעה הזאת של המצג הכוזב של מאבק פלסטיני, כאילו שום דבר בו אינו רבב, בצד המצג הכוזב של המאבק הישראלי, כאילו כל דבר בו הוא רבב.


האם יש הבדל ביניהם ביחס לכיבוש?

יש הבדל, קטן אבל מעניין, בין היחס של איש “השמאל הרגשי” לבין היחס של איש “השמאל המוסרי” אל המילה “כיבוש”. איש “השמאל הרגשי” חושב שבכוחה של המילה הזאת לסיים כל דיון, כטעמו. איש “השמאל המוסרי” חושב שבכוחה של המילה הזאת להתחיל כל דיון, כראוי. ברטוריקה של “השמאל הרגשי” אמרת “נכבש”, אמרת צודק, אמרת קדוש, אבל אם אמרת “כובש”, אמרת זדוני, אמרת מרושע. לכן, מתחת לכותרות של “כובש” ושל “נכבש” כבר אין מקום לשום הבחנה אחרת. אין נכבש טרוריסט, אין נכבש אנטישמי, אין נכבש שתכליתו הרס ישראל.

איש “השמאל המוסרי” רוצה לממש פתרון הוגן של הסכסוך, רוצה לראות כל עם “עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית”, גם היהודי, גם הפלסטיני. רוצה לראות כל עם חי במדינה שהמשטר שלה מוסרי, כלומר דמוקרטי.

כואב לו הלב לראות את גשר האמון נהרס והולך בפיגועי הטרור הפלסטיני. לבו נשבר מכך שהגשר נראה הרוס ללא תקנה. אין דבר שהוא רצה בו, שהוא תמיד רוצה בו, שלעולם ירצה בו, יותר מן השלום, מפני שהשגתו היא בגדר חובה עליונה של כל מדינה דמוקרטית לאזרחיה, בראש ובראשונה ללוחמיה, כדי להגן עליהם מפני סכנות המוות במלחמה ושאר מוראותיה.

לאיש “השמאל המוסרי” אין בעיה מוסרית או ערכית, רגשית או נפשית, לנתח דברים כהווייתם. מי שתמך בנכונות של אהוד ברק להציע לפלסטינים מה שלא הוצע להם מעולם, ראה לא רק תגובה של סירוב פלסטיני, שהיא תגובה לגיטימית במסגרת משא ומתן מדיני, אלא ראה גם תגובה של טרור פלסטיני, שהיא תגובה נפשעת, מנקודת המבט של המוסר, והרסנית, מנקודת המבט של בניית האמון בין העמים. נוכח התגובה הפלסטינית, התגובה הגרועה ביותר האפשרית, לאיש “השמאל הרגשי” יש בעיה נפשית לסמן את מחוללי הטרור הפלסטיני בתור הנושאים באחריות לחורבן של גשר האמון, שהרי מדובר בתנועות פלסטיניות, שהן מקודשות, באשר הן תנועות של “הנכבש”. לאיש “השמאל המוסרי” אין בעיה נפשית לתלות את הקולר בצווארה של תנועת הטרור הפלסטיני.

אנשי “השמאל הרגשי” לא ניחנים במידות המוסריות הדרושות כדי להודות באחריות הפלסטינית הראשית למצב הנוכחי. אין להם אומץ הלב הדרוש כדי להודות שהתוכניות הטובות והישנות הזדהמו ללא תקנה בידי המוני השותפים למתקפת הטרור הפלסטיני, שהיא לא אינתיפאדה והיא לא למען אל אקצה, שהיא לא התקוממות עממית, אלא מתקפת טרור מתוכננת, והיא לא למען הסדר בדבר מסגד אל אקצה, אלא בדבר מימוש מלא של זכות השיבה הפלסטינית אל תוך מדינת ישראל.

מתקפת הטרור הפלסטיני לימדה אותנו משהו חדש על הסכסוך, גם על עברו וגם על עתידו. הרגשות מתקשים להסתגל להכרה החדשה, למחשבה המוסרית אין קושי להתחשב בשינוי המציאות.


מה המסקנה מדבריך? מאחר שמצבו של השמאל הישראלי הוא כפי שתיארת אותו, ולא קם ממנו מנהיג שמסוגל להתבונן במציאות בשתי עיניים פקוחות ולהגיד את הדברים האלה, האם נובע מכך שאריאל שרון הוא בסופו של דבר האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון?

זה לא היה תיאור “מצבו של השמאל הישראלי”. זה היה תיאור של קטע אחד, קיצוני, בתוך הקשת הצבעונית שלו. “השמאל” המסורתי, רובו אם גם לא כולו, נראה לי יותר קרוב לרמה של “השמאל המוסרי” מאשר לתהום של “השמאל הרגשי”.

אשר לאריאל שרון, אני תומך בקווים העיקריים של המדיניות המוצהרת שלו, בנסיבות הנוכחיות של העימות עם הפלסטינים: בחובת הלחימה הנחושה בטרור, בחובת החתירה להסדרים מדיניים, המבטיחים יותר ביטחון אישי וביטחון לאומי, בתיאום עם ארצות הברית, בחובה לקיים את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, על המסקנות הקשות המתחייבות, כדוגמת תוכנית ההתנתקות, שהיא צעד בעל חשיבות היסטורית.



השיחה הזאת התחילה אתמול, ב־3 באוקטובר 2003, בקפה אולגה בתל אביב. היא התנהלה באופן נינוח למדי. קבענו שנמשיך אותה במוצאי שבת או ביום ראשון, כי נשארו כמה שאלות פתוחות.

עכשיו מוצאי שבת, 4 באוקטובר 2003, יום אחד לפני ערב יום כיפור. לפני שעתיים פוצצה את עצמה הנאדי תייסיר ג’רדאת, מחבלת מתאבדת מג’נין, במסעדת מקסים בחיפה. 20 הרוגים, מתוכם חמישה ילדים. תינוקות. עשרות פצועים, ביניהם ילדים, פצועים קשה או במצב אנוש.

המחבלת, כך נלמד מאוחר יותר, ישבה במסעדה, אכלה, שילמה את החשבון. אחר כך היא נעמדה, בחרה את המיקום “האפקטיבי” ביותר, בסמוך לילדים ולעגלת תינוקות, ופוצצה את עצמה.

ושוב, כולנו נעים בתוך לבה רותחת של ייאוש וזעם. השלום עם הפלסטינים, ובכלל, הפלסטינים, הזכויות שלהם והצרות שלהם מעניינים אותי עכשיו כשלג דאשתקד. מה שאני הכי רוצה זה להרים טלפון לדן חלוץ ולבקש ממנו – שלח אותם עכשיו, עם שתי פצצות של טונה כל אחת, חסל את ראשי החמאס ואת מנהיגי הג’יהאד האסלאמי, אחד אחד. סכל את כל מי שהוא פצצה מתקתקת וגם את כל מי שהוא פצצה שותקת שעדיין לא הופעל המנגנון המתקתק שלה. אם בדרך ייהרגו בשוגג כמה אזרחים ש"במקרה" בבתים שלהם מתגוררים אותם רבי מחבלים, לא נעשה מזה עניין גדול.

אני עוברת באלכסון על החלק הראשון של השיחה שלנו, מאתמול.

על רקע יללת הסירנות ומראה הגופות המפויחות של משפחות שישבו וסעדו והתאדו, עולות בי שאלות אחרות לגמרי. עברתי מטמורפוזה. אני עכשיו בן אדם אחר. יש לי אג’נדה אחרת. לכמה זמן? לשעה? לכמה שעות? אולי הפעם, כיוון שזה פיגוע כל כך נורא, אפילו ליום־יומיים. איזו אג’נדה נכונה יותר? מי אמר שדווקא הראשונה, זו שבאה מתוך החשיבה הרציונלית?

אני יודעת מניסיון העבר, שבעוד יום־יומיים אתחיל לשאול את עצמי – מי היתה הג’רדאת הזאת, מה היא עברה בחייה, מה לעזאזל יכול להביא בחורה צעירה, יפה, עורכת דין, בהתחלת החיים שלה, לבצע את הזוועה הזו?

אבל לא עכשיו. עכשיו היא לא מעניינת אותי. עכשיו אני רק רוצה שהדבר הזה ייפסק. עכשיו אני רק רוצה שהמדינה שלי והצבא שלי יעשו משהו כדי שזה ייפסק. פעם אחת ולתמיד. חיי הישראלים שוקלים עכשיו על המאזניים הרבה יותר מאשר חיי הפלסטינים. אני לא רוצה שייהרגו עוד ישראלים.

אני יודעת, כשאקרא את מה שאני כותבת עכשיו, אתבייש, ארצה לערוך, לשנות, אולי אפילו למחוק. מה לי ולבוטות הזו? מה לי ולרגשנות כזו? מה הקשר בין כללי מוסר לחימה ובין פרץ אמוציות מהול ביצר נקם?

אין לזה מקום בספר שלנו. אנחנו לא כאלה.

אסא יבטל את זה במחי יד. אסור לחשוב מהבטן. חיי אדם הם חיי אדם הם חיי אדם. זה מה שהוא יגיד. יש כללי מוסר וכוחם יפה לכל מצב ולכל רגע. יש מקום לחשיבה, יש מקום לכללי מוסר, זה בטוח מה שהוא יגיד.

אבל הלבה שבתוכי גועשת.

היו פיגועים לפני הפיגוע הזה. ויהיו, למרבה הצער, פיגועים אחרי הפיגוע הזה, אבל אני נשבעת עכשיו, אני נודרת נדר, לשם ההרוגים והפצועים של הפיגוע במסעדת מקסים: לא אמחק שום מילה. לא הפעם. אשאיר הכול. בדיוק כך. אות באות. ובלי עריכה. אני רוצה כאן את המהלך כולו: את פיצול האישיות המטורף הזה שנכפה עלינו, שאנחנו עוברים בפעם המי יודע איזו. ומיד אחריו, את הניסיון הפתטי לאחות קצוות. קצה אחד, של תפיסתנו הבסיסית שהיתה, ככל שהזיכרון מאפשר ברגעי הזעם, תפיסה הומנית, מוסרית ביסודה, שמאלית, ליברלית, שפויה. וקצה שני, שבו מעוגנת הידיעה הברורה שמנסים וגם מצליחים להרוג בנו בכל מקום, יחד עם הפחד, הזעם, הייאוש, הרצון הטבעי לשרוד והרצון המובן להקדים ולהרוג אותם, כדי שלא יהרגו אותנו, כל מה שמוביל אותנו למחוזות אחרים.

לא אמחק.

מחר אשאל את אסא, כאילו שזה היה הפיגוע הראשון או האחרון: “מה שלום? איזה שלום? מה הסדר? עם מי הסדר? ומה יהיה עכשיו, אחרי שראינו ילדים שנרצחו במסעדה, תינוקות מתבוססים בדם, משפחות שלמות שנמחקו לנגד עינינו ברגע, ממש כמו בשואה? על מה אנחנו מדברים פה בכלל? איך נגשר אי־פעם על התהום הזאת?”


למחרת, אסא ענה:

אני מבין את תחושותייך. כמו כל בן אנוש אחר, וכמו כל ישראלי אחר, אני חווה תחושות דומות. אלא שהתחושות שלי הן רק אחת הפִּסקאות הראשונות בעמודים המובילים אל השורה התחתונה, אל העמדה המעשית.

יש מקום לכל קשת הרגשות שתיארת. אני לא מנותק מרגשות, אבל אני רוצה לשלוט בהם, לתת להם ביטוי, חד, עז, מלא, ברור, אבל הכול בגבולות המוסר בלבד, על פי הערכים שלי בלבד. אני לא אומר שאין מקום בעולם הרגשות של אדם הגון לתחושה של יצר נקם. יש לה מקום, אבל אסור לתרגם אותה משפת התחושות לשפת התוכניות, בוודאי לא לשפת המעשים.

אדם לא צריך שעקרונות המוסר יבערו כאש בעצמותיו כדי להתפלץ מן המעשה הטרוריסטי. מספיקה גחלת של חמלה אנושית כדי להתחלחל מן הרעיון הטרוריסטי.

הטרוריסטים עצמם, ואיתם גם כל אלה התומכים בהם ואפילו כל העוברים עליהם בשתיקה, ניערו מעל עצמם כל רסן מוסרי, האפילו בעולמם כל גחלת אנושית של חמלה. אין לנו למה לצפות מהם.

בעולמי, הטרוריסט הבא להרוג בנו, רבים מאיתנו ככל האפשר, באשר אנחנו יהודים, באשר אנחנו ישראלים, הטרוריסט הזה מייצג אויב מושבע, נצחי, מפני שהוא מייצג את הנאציונליזם הפלסטיני, לאומנית קיצונית, גזענית בעליל, שלא ייתכן להתפייס איתה, לעולם.

הטרוריזם הפלסטיני, הנאציונליסטי, הוא לא מוטציה לאומנית קיצונית שפרחה לה לפתע על פניה של הלאומיות המתונה, הטבעית, הרווחת. הנאציונליזם הפלסטיני הוא הפרי המורעל של מאמץ חינוכי ותעמולתי, חריש עמוק של שנאה ושטנה, שלא סלל שום שביל של דו־קיום, הכרה הדדית, שלום יציב. איזו תקווה אפשר לתלות בענפי העץ המורעל הזה, של כוחנות אטומה, גזענות אפלה, לאומנות רצחנית?

מדי פעם מישהו מדקלם לנו, ש"הטרוריסט של צד אחד הוא לוחם החופש של הצד השני", קלישאה רדודה, מסוכנת. הרצון של עם כלשהו בעצמאות מדינית הוא, כשלעצמו, רצון שאין בו דופי. האם המטרה של עצמאות מדינית מקדשת את האמצעים של הטרור? כמובן שלא. מי שטורח להחליף את תואר הגנאי “טרוריסט” בתואר השבח “לוחם חופש”, מזמין אותנו להתעלם מן האמצעי, להתמקד במטרה, מזמין אותנו בזה לחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעי. לא זו בלבד שהמטרה הראויה לא מקדשת את האמצעי הנפשע, אלא שהוא הולך ועוטף אותה בשכבה מזוהמת, ההולכת ומסתירה את פניה המקוריות. גם המאבק של עם לעצמאות מדינית חייב להיעשות בגבולות המוסר בלבד. הטרור חורג מגבולות המוסר.

ועוד משהו על התחושות שאני רוצה להוסיף.

מדי פעם, פיגוע טרור כורת משפחה שלמה. מדי פעם, טרוריסט רוצח בני שלושה דורות באותה משפחה, גם אם לא את כולה. מוות כזה לא ידענו מאז השואה. הטרוריסטים הפלסטינים משחזרים לנגד עינינו, כאן ועכשיו, תמונות מתוך “פלנטה אחרת”. העוצמה הרגשית היא מיוחדת במינה.

ואם תרצי, על רגל אחת, מהות הקיום שלנו, כאן ועכשיו, כמדינתו של העם היהודי, תבוא לידי ביטוי בתגובה על תמונות משוחזרות כאלה. באותה “פלנטה אחרת”, לא עמדנו ברשות עצמנו, “ובבכות ילדינו בצל גרדומים / את חמת העולם לא שמענו”, בלשונו הבלתי נשכחת של אלתרמן. ואילו כאן ועכשיו, אנחנו עומדים ברשות עצמנו, אחראים לגורלנו, ולא נניח לשום טרוריסט להרוג בנו, עם חמת העולם או בלי חמת העולם. ובסגנון אותו שיר של אלתרמן, ברוח שורותיו האחרונות, בדבר דם ילדינו – אנחנו נבקשנו מידי הרוצחים / ומידי השותקים גם יחד. וגם זה, בגבולות המוסר בלבד.

ועוד משהו. בלב כבד אני מביט בגשר ההרוס, בתהום שנפערה תחתיו. מהרסיו לא יהיו שותפים בשום התפייסות הדדית. בלעדיו, אי־אפשר לחצות את התהום. לבד, אי־אפשר לגשר על פניה. נגזר עלינו לשבת על פי התהום, על חורבות הגשר, שנים, אולי שנות דור, אולי שניים, עד שיופיע בצד השני של התהום מי שירצה לבנות אותו מחדש, באמת ובתמים, וגם יוכל לעשות זאת, עם בני עמו איתו.


אתה שותף לדעה שהפלסטינים אינם נאבקים רק על הקמת מדינה משלהם, כי אם נגד עצם קיומה של מדינת ישראל?

רבים מהם אכן נאבקים נגד עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי. והם עושים זאת בשתי דרכים שונות, הדרך הישירה והדרך העקיפה.

ההולכים בדרך הישירה, ארגוני הטרור המוסלמיים, מעידים על עצמם שיילחמו בנו כל עוד נהיה פה, בין הירדן לים. בן־לאדן כתב באיגרות ידועות שלו שצריך לנקות את האדמה הקדושה סביב המסגדים מן הנוכחות של הכופרים היהודים. אני לא יודע אם יש קשר בין הטרור של בן־לאדן לבין הטרור של החמאס, אבל המנגינה האחת מזכירה את חברתה.

ההולכים בדרך העקיפה עומדים על המימוש של זכות השיבה של פלסטינים לתוך מדינת ישראל. שיבה כזו פירושה יצירת מדינת ישראל שהיהודים מהווים בה קבוצת מיעוט. אם המיעוט הזה יהיה נשלט בידי הרוב, זהו קִצה של ישראל כמדינה שבה העם היהודי נהנה מעצמאות מדינית, “עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית”. אם המיעוט הזה יהיה השליט ברוב, זהו קצה של ישראל כמדינה דמוקרטית. לא בא בחשבון לקרב את ישראל אל קצה כמדינתו של העם היהודי. לא בא בחשבון לקרב את ישראל אל קצה כמדינה דמוקרטית. לכן, לא בא בחשבון לממש את זכות השיבה. יחזרו להם הפלסטינים לפלסטין, כשם שהיהודים שבים ועוד יוסיפו וישובו למדינת ישראל.

רבים מן הפלסטינים לא מוכנים להכיר בזכות הקיום של ישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי. המנהיגות הפלסטינית דורשת מימוש ללא סייג של זכות השיבה ועל כן חזקה עליה שהיא רוצה בקצה של מדינת ישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי. רק מנהיגות חדשה ומהימנה תוכל להפיג את החזקה הזאת.

הבנת הסוגיה הזאת היא ציר הבנת המצב שבו אנחנו נתונים. ממנה נגזרה ההתפכחות של רבים כמוני, גם בתוך “השמאל המוסרי” הדומם. זאת היתה נקודת מפנה, גם לי.


תפרט.

ההתקוממות הפלסטינית של שלהי שנות ה־80, הידועה בשמה הערבי “אינתיפאדה”, התפרשה כמאבק למען העצמאות המדינית של הפלסטינים. בתחילתה, היא אפילו לא היתה אלימה. תמונת המטרה, כך חשבנו, היתה שתי מדינות לשני עמים. תמונת האמצעים, כך אמרנו לעצמנו, היתה שטחים תמורת שלום. עד היום אני חושב שהעם הפלסטיני הראה לנו, באינתיפאדה, שלא ייתכן להמשיך לקיים את מצב הביניים, לא לסגת ולא לספח, כיבוש זמני לתקופה ממושכת. הסכמי אוסלו נראו לנו צעד מתבקש, התחלת הדרך, שימוש זהיר באמצעים, כדי להתקרב באופן מובהק למטרה.

התמונה התחילה להשתנות כשהגיעו המראות והקולות של ועידת האו"ם בדרבן שבדרום־אפריקה. מה שראינו לא יכול היה, בשום פנים ואופן, להתפרש ברוח אוסלו, ברוח של הכרה הדדית, של שותפות בבניין גשרי אמון הדדי, של יצירת תשתית לדו־קיום בשלום. הפלסטינים ותומכיהם עירערו שם על עצם קיומה של מדינת ישראל. אפשר היה לקרוא את הצעות ההחלטה שלהם באתר הוועידה, באינטרנט.

אני נמנה עם אלה שכל השנים הקפידו על הבחנה חדה בין התנגדות למעשה מסוים של ממשלה מסוימת, לבין התנגדות למדיניות של ממשלה מסוימת, לבין התנגדות למדינת ישראל, לבין התנגדות לעם היהודי. לא בקלות הייתי מוכן לסמן תופעה כלשהי כאנטי־ציונית או אנטי־יהודית. בוועידת דרבן יצאו המרצעים מן השקים.

התגובה הפלסטינית על ההצעות של אהוד ברק בתמיכת ביל קלינטון שברה את גב הגמל. היא לא יכולה להתפרש ברוח של חתירה לדו־קיום בשלום. על אחוזי השטחים המפונים אפשר היה להמשיך להתווכח, בלי לירות ולרצוח. על פרטי הנוכחות בירושלים אפשר היה להמשיך לנהל משא ומתן, בלי להתפוצץ ולרצוח המונים. ומובן מאליו, שאין שום דרך שבעולם לשכנע אותי שהטרור הפלסטיני הנתעב הוא רק קטע בדרך לדו־קיום בשלום.

וכדאי לשים לב, יש דבר אחד שהפלסטינים דיברו עליו בדרום אפריקה, באופן גלוי וקיצוני, ולא קיבלו אפילו שמץ ממנו מידי ברק וקלינטון: זכות השיבה. אפשר לקרוא אתרי אינטרנט פלסטיניים על זכות השיבה. מדובר במיליונים של פלסטינים ועל מה שאמור להיות זכותו של כל אחד מהם לחזור, לא למולדתו, אלא לביתו.


אי־אפשר לממש חלק מזכות השיבה?

דיונים פילוסופיים בזכויות מבחינים בין מעמדה של דרישה כלשהי, כשהיא נבחנת בפני עצמה, לבין מעמדה של אותה דרישה, כשהיא נבחנת במסגרת מכלול הדרישות המתנגשות בה. הדרישה לחזור הביתה היא דרישה שיש לה הצדקה, כשבוחנים אותה כשלעצמה, אולם היא נעשית בלתי מוצדקת, כאשר בוחנים אותה במסגרת המכלול, שנמצאת בו גם זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, המתממשת במדינת ישראל, האמורה להיות בעלת רוב יהודי, יציב ומכריע, כדי להיות מדינה יהודית ודמוקרטית.

אני לא קונה את הרעיון למימוש “סמלי” של זכות השיבה. בסקר שקראתי התברר, כי 85 אחוז מן הפלסטינים לא רוצים שיבה סמלית, אלא רוצים אך ורק שיבה ממשית. ביום שנסיים את מימוש “השיבה הסמלית” של מאות אלפי פלסטינים אל תוך ישראל, נקבל פיגוע טרור בשם התביעה לממש באופן מלא את זכות השיבה הממשית. מתקפת הטרור הפלסטינית היא מתקפת זכות השיבה, שהיא במהותה מתקפה כנגד קיומה של מדינת ישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי.

היה כאן תהליך של התפכחות. זאת לא בושה להתפכח. בנקודת המוצא של המחשבה שלי על המתרחש מונח היום אי־אמון ברצון של הפלסטינים – המנהיגים, הארגונים, העם – להגיע לדו־קיום בשלום בין מדינתו של העם היהודי לבין מדינתו של העם הפלסטיני. היו זמנים שהאמנתי להם שפניהם לשלום. היום אני לא מאמין להם. ואני, כידוע, לא לבד.

אני אומר את כל זה בכעס ובכאב לב גדול, בשברון לב ממש, אבל גם בנאמנות נחרצת לא להחמיץ הזדמנות, גם בנכונות מובהקת לתת אמון במי שיהיה ראוי לו.


מגירות הימין


היום אתה אומר שזאת לא בושה להתפכח. אבל אנשי הימין צעקו במשך שנים לאנשי השמאל, לך ולחבריך, אנשי הרוח – תתפכחו! הם צפו את מה שקורה בשנים האחרונות. שמת לב לזה שבעצם אתה ורבים כמוך רואים עכשיו, באיחור, ורק בעקבות אירועי דמים איומים, את מה שאנשי הימין ראו וחזו כבר לפני שנים?

אני לא מקבל את התמונה הזאת.

המגירה של “הימין” היא מגוונת, כמו כל מגירה אחרת שיש עליה תווית דומה. בתוך המגירה הזאת אני רוצה להבחין בין אנשים משני סוגים. יש כאלה שאצלם אי־האמון משרת את התוכנית המעשית שלהם, יש כאלה שהתוכנית המעשית שלהם משרתת את אי־האמון שלהם. וכרגיל, יש סוגי ביניים, אבל נניח להם.

סוג אחד, נקרא לו “ארץ ישראל השלמה”, כולל אנשים שאי־האמון שלהם בכוונות של הפלסטינים הוא מכשיר תעמולתי בשירות הרצון שלהם לשלוט, בדרכים שונות, בכל ארץ ישראל שבין הירדן לים. אי־האמון הזה הוא לא המניע אותם במעשיהם. גם אם הפלסטינים היו ראויים לאמון, הרצון לשלוט בארץ ישראל השלמה לא היה נמוג, תנועת ההתנחלות לא היתה מתפזרת, שום דבר בסיסי לא היה משתנה בעולמם המעשי של אנשי “ארץ ישראל השלמה”. גם אם הפלסטינים היו כולם פציפיסטים, שום דבר בסיסי לא היה משתנה.

אי־האמון בפלסטינים ששידרו לנו בלי הפסק אנשי “ארץ ישראל השלמה” היה מצוץ מן האידיאולוגיה, לא נסמך על העובדות. אבל היו גם כאלה, בני בגין, לדוגמה, שהציגו דוגמה אחר דוגמה של התבטאויות של ערפאת ואחרים, שדיברו בערבית רהוטה לגמרי אחרת מכפי שדיברו באנגלית רצוצה, שיצרו בסיס עובדתי של ממש לפקפוק בטיב הכוונות של המנהיגות הפלסטינית, ככל שהמדובר בדו־קיום בשלום עם מדינת ישראל, מדינתו הדמוקרטית של העם היהודי.


נו, ומה יצא מזה ששמעת את בני בגין וסמכת על יושרו? השתכנעת? או שגם אתה, כמו אנשי השמאל שרואים ב"עין אחת", הקשבת ב"אוזן אחת", ולא היית מוכן להשתכנע בשום אופן?

אני מביט בשתי עיניים ומאזין בשתי אוזניים, אבל כנגד הראיות של בני בגין תמיד היו ראיות שכנגד, התבטאויות ברוח של בניית אמון הדדי. יכול להיות שלא הערכנו נכון את המשקל היחסי של הראיות. יכול להיות שלא השתכנענו, כי משהו בתוכנו לא רצה להשתכנע. אני זוכר את ועידת האו"ם בדרבן בתור נקודת הסדיקה. מתקפת הטרור היא, כמובן, נקודת השבירה.


נחזור אל מגירת הימין. האם אתה אומר שכמו שיש שמאל מוסרי ולא מוסרי, יש גם ימין מוסרי וימין לא מוסרי?

אם הכוונה למגירה הנקראת “ימין”, מובן מאליו שיש בה אנשים מוסריים, אנשים שהתוכניות המעשיות שלהם נקראות “ימין”, שהמסורת הפוליטית שלהם נקראת “ימין”, שהאידיאלים הלאומיים שלהם נקראים “ימין”, אבל הם יהיו מוסריים, מפני שהם יכירו בתוקף המחייב של המוסר, מפני שכל מה שירצו לעשות יהיה בגבולות המוסר בלבד. היה לי חבר טוב, נסיך “חירות” אמיתי, ד"ר דוד נאור, פילוסוף, משורר, איש יקר וצנוע, שהלך לעולמו בדמי ימיו. הוא היה כזה. והוא לא היה יחיד.


יש לך חברים בימין?

יש לי חברים טובים, ממש ידידי נפש, גם ב"שמאל" וגם ב"ימין", גברים ונשים, שאם הם זקוקים לעזרתי, אני עוזר להם, בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי. והכול, כמובן, בגבולות החוק, האתיקה והמוסר בלבד.

החלוקה בין שני הצדדים של גבולות המוסר קיימת בשני הצדדים של המפה. יש “ימין” אוטומטי ויש “שמאל” אוטומטי. בשתי המגירות יש כאלה שלא משנה להם מה העובדות, הם תמיד ידקלמו את הדקלומים הישנים. ולא משנה להם מהם גבולות המוסר, הם תמיד יעשו ככל העולה על רוחם.


אמרת שהימין דוגל “בזכות הכוח”. האם זה לא בלתי מוסרי באופן גורף? האם ייתכן בכלל להיות גם בעל תפיסה כזו וגם איש מוסרי?

זאת שאלה חשובה מאוד ולכאורה אפשר לענות עליה בפשטות, אבל אני רוצה להיזהר בתשובה עליה, כדי שאף אחד לא ייפגע בגלל אי־הבנה.

קודם כול, נבחין בין מישור השאלות העיוניות לבין מישור חיי השגרה. על מישור חיי המעשה השגרתיים אני רוצה לומר שני דברים. ראשית, רוב בני האדם יכולים לנהל חיים רגילים ואפילו מלאים וגדושים, בלי להגיע באופן מעשי לאותן סוגיות בהן יש הבדל מוסרי בין “הימין” של “זכות הכוח” לבין “השמאל” של “כוח הזכות”. לכן, במישור חיי השגרה יכולים אנשים מן “הימין” ואנשים מן “השמאל” לנהוג בהתאם לעקרונות המוסר. שנית, במישור חיי המעשה השגרתיים מסוגלים גם אלה וגם אלה לנהוג הן בהתאם לעקרונות המוסר, בהיותם אנשים ישרים והגונים, הן בניגוד לעקרונות המוסר, בהיותם אנשים לא ישרים, לא הגונים. אני מכיר, בעולם האקדמי, אנשים משתי “המגירות” שהם נקיי כפיים וברי לבב וגם אנשים משתי “המגירות” שהם זדוניים ומושחתים באופן מוסרי.

במישור העיוני, אני רוצה להבחין בין אנשים המייחסים קיום עצמאי לגופים, כדוגמת העם, המדינה, העיר, האוניברסיטה, לבין אנשים כמוני שאינם מייחסים לגופים כאלה קיום עצמאי, אלא רואים בהם לא יותר מאשר התארגנויות של בני אדם. אין לעם אינטרסים שאינם אינטרסים של בני העם. אין למדינה מטרות שאינן מטרות של בני המדינה. אין לעיר כוח שאינו כוח של בני העיר. אין לאוניברסיטה זכויות שאינן זכויות של בני הקהילה האוניברסיטאית.


למה זה חשוב?

זוהי הבחנה חשובה, מפני שהיא קובעת את רשימת “השחקנים” המשתתפים בהסדרים שלנו. לפי הגישה שאני דוחה, רשימת “השחקנים” כוללת בני אדם כמוני וכמוך, אבל היא כוללת גם גופים שהם לא כמוני וכמוך. לפי הגישה שאני שותף לה, רשימת “השחקנים” כוללת רק בני אדם.

זה חשוב, כי כל הסדר נותן מעמד, זכויות, חובות, כוחות, סמכויות לכל אחד מן “השחקנים”. לפי הגישה שאני דוחה, יש מעמד עצמאי, בכל ההסדרים החברתיים, לעם, למדינה, לעיר ולאוניברסיטה. לפי הגישה שאני שותף לה, אין מעמד עצמאי, בשום הסדר חברתי, לאף אחד מן הגופים האלה, שהם התארגנויות של בני אדם. כל מעמד שיכול להיות להם נגזר מן המעמד של בני אדם המעוניינים בהם.


וזה כבר מבדיל בין הימין לשמאל?

עדיין לא. לעתים קרובות אנחנו שומעים טענות בדבר התנגשות בין “טובת הכלל” לבין “טובת הפרט” המזמינות אותנו לחשוב על ישות עצמאית, “הכלל”, שיש לה מעמד מיוחד בהסדרים החברתיים. בדרך כלל, כשאת שומעת טענה במונחים של “טובת הכלל”, מישהו דורש יתרון, מישהו רוצה להתגבר על השיקולים של “טובת הפרט”, טובתו של בן אדם מסוים. בעיני, זוהי גישה מוטעית. “הכלל” הוא קבוצת בני אדם. אין ל"כלל" מה שלא מצטבר בידי הפרטים שבו.

יש סכנה מוסרית במתן מעמד עצמאי ל"כלל", כשם שיש סכנה מוסרית במתן מעמד עצמאי ל"עם". אנשים מן “השמאל” מסוגלים להתבטא במונחים של “טובת הכלל”, לטובת תוצאה כלשהי הרצויה בעיניהם, בדיוק כשם שאנשים מן “הימין” מסוגלים להתבטא במונחים של “טובת העם”, לטובת תוצאה כלשהי הרצויה בעיניהם.

ההבדל העיוני בין השמאל המוסרי בטוהרתו הרעיונית לבין הימין הלאומי בטוהרתו הרעיונית הוא ביחס למעמדו של העם לעומת מעמדם של בני אדם, בין שהם בני העם ובין שאינם בני העם. בעיני השמאל המוסרי, העם הוא גוף הקיים אך ורק בתודעתם של בני אדם ואין לו מעמד מעבר למעמד הניתן לו הודות לבני האדם המעוניינים לתת ביטוי מעשי לתודעתם המשותפת. טובת בני האדם שתודעת השייכות הלאומית חשובה בעיניהם היא הקובעת את המידה הראויה להגנה על טובת העם. בעיני הימין הלאומי, העם הוא גוף בעל קיום עצמאי. לפעמים, מימי היוונים הקדמונים ועד ימינו, ממשילים אותו לעץ. בני אדם הם עלים של העץ, תלויים בו לשם קיומם וזהותם. “טובת העץ” קודמת בעיניהם ל"טובת עלה", אפילו ל"טובת ענף שלם".

העמדה המוסרית אינה פוסלת את הממד הלאומי של החיים. אדרבה, ככל שהוא חשוב לבני אדם לשם עיצוב זהותם, מן הראוי להגן על מקומו בתודעת בני האדם המעוניינים בו ובחיי המעשה שלהם.

ועם זאת, וזה כאן העיקר, העמדה של השמאל המוסרי, ברמה העיונית הטהורה, מחייבת להגביל גם את החיים הלאומיים, לנהל אותם בגבולות המוסר בלבד, בגבולות ההסדרים המוסריים שבין אדם לחברו, שבין בני אדם לחבריהם, ואילו העמדה של הימין הלאומי, ברמה העיונית הטהורה, מחייבת לנהל את החיים הלאומיים, גם אלה שבין לאום לבניו, גם אלה שבין לאום ללאום, בהתאם לעקרונות של הפעלת הכוח הדרוש ל"טובת העם". העמדה הלאומית אינה פוסלת את הממד המוסרי של החיים, אולם היא מגבילה אותו לתחומים מסוימים ולא מניחה לו לשלוט ברמת “העם”. זהו הבדל מוסרי מובהק.


לנצח תאכל חרב

בוא נעבור מן המישור התיאורטי בחזרה אל המישור המעשי. איך משפרים את הסיכויים להגיע לשלום? האם מעורבות בינלאומית, אמריקנית למשל, יכולה לעשות זאת?

אני מעוניין בהחלט במעורבות אמריקנית עמוקה בסכסוך שלנו, מטעם אחד ויחיד. אני לא רואה היום וקשה להניח שאראה מחר טעם בהסדר מדיני בין ישראל לבין פלסטין שבהנהגה הנוכחית, עם ערפאת או בלעדיו, איתו או אחריו. אני יכול לראות את ישראל חותמת על הסכם מדיני עם ארצות הברית, במקביל לחתימת הסכם כזה בין הפלסטינים לבין ארצות הברית. לחתום על הסכם ישיר עם הפלסטינים ההולכים בדרכו של ערפאת אין שום טעם, כי חתימה היא ביטוי של אמון, אבל בינתיים אין מקום לתת בהם אמון כלשהו, כשותפים של ממש להסדר של אמת. האמון הופר. האמון נשבר. כל הסדר שיהיה מושתת על אמון בהם יהיה נגוע בחוסר אחריות, יהיה אפילו בלתי מוסרי.


אתה אומר וחוזר ואומר שהאמון הופר, ומתכוון אלינו. האמון שלנו הופר. אנחנו הישראלים איבדנו את האמון בפלסטינים. ומה איתם? עשרות שנים של כיבוש משפיל, אלים, מדכא, בלתי מוסרי, רווי עוולות, יכולות לגרום לבני אדם לאבד אמון, לא רק בנו, המדינה השכנה הכובשת, אלא במין האנושי בכלל. אינך סבור כך?

שאלה מורכבת, תשובה מורכבת.

קודם כול, שימי לב, אי־האמון שלי בהם מוביל אותי לרעיון של הסכם של ישראל עם ארצות הברית במקביל להסכם של הפלסטינים עם ארצות הברית. אי־האמון שלהם בנו מוביל אותם למתקפת טרור, בה נרצחו יותר מאלף ישראלים, באשר הם ישראלים. לכן, הניסיון ליצור, כאן ועכשיו, סימטריה בין הצדדים נראה לי חסר שחר.

“כאן ועכשיו”, מפני שרמת האמון הנוכחית היא הבסיס להסדר, לא ההיסטוריה של יחסי האמון מימות עולם ועד עצם היום הזה. בוודאי שבעבר, אפילו לפני עשר שנים בסך הכול, היתה לי ולשכמותי רמת אמון חיובית. וכשהיתה לנו רמת אמון חיובית, היה הסכם אוסלו. עכשיו רמת האמון היא שלילית והיא לא יכולה להשתקם בקלות. וצריך להבין, חרף כל הסיסמאות, שרמת האמון היא לא תשובה לשאלה אם יש עם מי לדבר, אלא תשובה לשאלה אם יש על מי לסמוך.

אם את רוצה לעסוק בהיסטוריה של יחסי האמון שבינינו לבין הפלסטינים, בשני כיווני האמון, אפשר לעשות זאת. והתמונה לא תהיה פשוטה. מצד אחד, ברור שרעיון ההתנחלות, על יסוד טענה בדבר זכותו של כל יהודי להתיישב בכל מקום בארץ ישראל, הוא רעיון מאיים. מצד שני, אני לא קונה הכללות פשטניות בדבר עשרות שנות כיבוש בלתי מוסרי. מן הרגע הראשון זה היה בלתי מוסרי? עצם הכניסה שלנו היתה בלתי מוסרית? האם זה בלתי מוסרי להתגונן מפני מי שעומד לתקוף אותך (מצרים, סוריה) או מפני מי שכבר תוקף אותך (ירדן)?


ואתה לא מוכן לקשר בין הפגיעה באמון שלהם בנו, שאנחנו פגענו בהם, ובין הטרור.

בשום פנים ואופן לא. התמונה שבה אנו מביאים על עצמנו את הטרור היא תמונה כוזבת, גם ברמת העובדות וגם ברמת הנורמות.

האם הפלסטיני לא ראה אותנו חותמים על הסכמים ליציאה מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים? האם הוא לא ראה את צה"ל יוצא מתוך רבים מן השטחים האלה? האם הוא לא ראה את בנימין נתניהו מוציא אל הפועל הסכמי יציאה? האם הוא לא ראה את אהוד ברק מציע חלוקה של הריבונות במרחב ירושלים ואפילו בעיר העתיקה?

ומה אנחנו ראינו כל אותה תקופה? נוסחת היסוד היתה “שטחים תמורת שלום”. ישראל נתנה “שטחים”, האם קיבלה “שלום”? הנדבך היסודי של כל הסדר שלום הוא ההסכמה המשותפת לפתור מחלוקות בדיבורים ולא ביריות. היזכרי ב"אירועי המנהרה". יום קודם עוד נסעו פטרולים משותפים של ישראלים ופלסטינים. ראיתי פטרול כזה באזור עזה. המראה היה כמו לקוח מחלום: ג’יפ ועליו דגל ישראל, ג’יפ ועליו דגל פלסטין, נוסעים יחד, עוצרים יחד, בודקים יחד. והנה, כהרף עין, נוצרה המתיחות בדבר “המנהרה” ומה היתה התגובה? בתנאים של הסדר של שלום, הצדדים אמורים לדבר, בתנאים של דרך ממשית אל הסדר של שלום, הצדדים אמורים להחליף מילים, אבל הפלסטינים ירו, אפילו הפלסטינים בפטרול כזה ירו על שותפיהם הישראלים לאותו פטרול.

וברמת הנורמות. אהוד ברק מציע את מה שהוא מציע וזה לא מקובל עליהם בתור התנאים של הסדר הקבע. אילו באמת פיעמה בפלסטינים רוחו של תהליך שלום, היו דוחים את ההצעות ומזמינים את עצמם לסיבוב שיחות נוסף, בדרך להסדר השלום המיוחל. במקום זה קיבלנו מהם מתקפת טרור. במסגרת משא ומתן עם זולתך, את מציעה לו הצעה מעשית. לך היא נראית נדיבה, ממש יוצאת דופן, לו היא לא נראית, בוודאי לא כהסדר קבע. יש לו הצדקה לירות בך? את נושאת באחריות כלשהי לכך שהוא יורה בך?


פיגועי הטרור הם נוראים. הם מפלצתיים. אין, לא היתה ולא תהיה להם הצדקה. אבל האם, כמו שאתה נוהג תמיד להזכיר, הם לא חלק מתמונה רחבה, כוללת יותר? איפה הפינה שלנו בתמונה? איפה האחריות שלנו? האם לא יצרנו את המפלצת במו ידינו? האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לא לשאול את השאלה – מה גורם למאות צעירים וצעירות להיות מוכנים לוותר על חייהם ולבוא להתפוצץ בתוכנו? האם איננו נושאים בעול החטא הקדמון?

שאלות כאלה נשמעות טבעיות, אבל יש בהן משהו מן המלכודת המחשבתית שאסור ליפול בה. צריך לדעת להפריד בין שאלות האחריות ליצירת מצב כלשהו לבין שאלות האחריות להתנהגותו של מישהו במצב הזה. המטרה לא מקדשת את האמצעים. המטרה, להשתחרר מעולו של מצב כלשהו, לא מצדיקה את האמצעים, את הטרור נגד הזולת.

יש לנו חלק משלנו בהתהוות הסיטואציה המתמשכת של שליטה בשטחים שחי בהם עם אחר. חטאינו רבים וידועים. בראש ובראשונה, תנועת ההתנחלות וכל מה שכרוך בה. ועם זאת, גם חטאיהם של הפלסטינים רבים וידועים. בראש ובראשונה, הטרוריזם וכל מה שכרוך בו.

צריך להבין את מהות הטרוריזם. פיגוע טרור הוא לא עונש ולא נקמה ולא ביטוי נפשי. פיגוע טרור הוא צעד באסטרטגיה של רצח ישראלים באשר הם ישראלים ויהודים באשר הם יהודים כדי להטיל פחד בלבבות של היהודים בישראל, כדי שיצאו לכיכרות, כדי ללחוץ על הממשלה לשנות את מדיניותה, כדי שהפלסטינים יוכלו לממש את זכות השיבה. זה עיקרו של הסיפור. כל השאר הוא מעשיות ופרפראות.

אסטרטגיה של טרור היא סיפור שאינו מצטייר כל כך טוב בעיני העולם, לכן צריך להסוות אותו במעשיות של עונש ונקמה וביטוי נפשי, שרובן בדותות של התעמולה הפלסטינית ומיעוטן השפעה של התעמולה הכוזבת הזאת על כמה מן הפלסטינים עצמם.


בעידן של משבר האמון הנוכחי, מה אנחנו צריכים לעשות, להרים ידיים? לשבת ולחכות שנות דור? להמשיך להתפוצץ ברחובות? להכריז מלחמה על הרשות? ומה נגיד לעצמנו, שלנצח תאכל חרב?

להרים ידיים? לא. להתייאש? לא. הלנצח תאכל חרב? ככל הנראה, כן.

בלי אמון לא ייתכן הסכם, אבל עדיין ייתכן הסדר שלא יהיה ישיר. כאשר שני צדדים נותנים אמון זה בזה, הם סומכים אחד על השני, מבלי להיות מעורבים, במישרין או בעקיפין, אחד בפעולותיו של השני. לטעמי, המתכונת הזאת ירדה מן הפרק. אחרי כל מה שהתרחש כאן בשנים של מתקפת הטרור, אני לא רואה מצב שבו ישראל תוכל להרשות לעצמה לתת אמון במנהיג פלסטיני מוכר ולסמוך עליו עד כדי כך. לכן, אני רואה תהליך ארוך, רב שנים, של ניסיונות לשיקום אִטי של האמון. במהלכו, נצא מאזור חבל עזה וגם ממקומות אחרים. במהלכו, נסיים את בניית גדר ההפרדה. ובמהלכו, יהיו, לצערי, עוד פיגועים ויהיו עוד סיכולים ממוקדים ויהיו עוד פעולות צבאיות אחרות, לאורך שנים.


תוכנית ההתנתקות


מה דעתך על רעיון ההפרדה החד־צדדית, ההתנתקות, מעזה ומצפון השומרון, ועל הגדר שמנתקת את ישראל באופן פיזי מהפלסטינים?

פרֵדה מן הפלסטינים היא בגדר חובה מוסרית כפולה, אפילו אם נפרדים “שלא כידידים”, ככל שמדובר בשטחים בשליטת צה"ל.

פרֵדה, באמצעות יציאה משטחים כאלה אל מעבר לגדר הפרדה, תקטין את הסכנה הנשקפת לנו מפיגועי טרור ועל כן היא בגדר חובה מוסרית. המדינה תשפר את ההגנה הניתנת לחיי אזרחיה מידי מבקשי נפשם. פרדה כזאת גם תקטין את מרחב החיכוך בין חיילים ושוטרים לבין פלסטינים. בכך היא תקטין את הסכנה של שימוש מופרז בכוח, על סוגיו השונים, ועל כן גם היא בגדר חובה מוסרית. המדינה תשפר את רמת השמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם.

גם הגדר הביטחונית היא בגדר חובה מוסרית בעלת ערך כפול. ראשית, היא מגינה על חייהם של אזרחים ישראלים, גם אלה שברחבי מדינת ישראל, גם אלה שבהתנחלויות, שחובה להגן עליהם, כל עוד הם שם, כל עוד נשקפת סכנה לחייהם, כל עוד אין שם ממשלה אחרת שתגן עליהם. שנית, היא מאפשרת הסרת מחסומים ברחבי האזורים הסמוכים, באופן המקל מאוד על הפלסטינים הגרים באזורים האלה.

יכולה להיות הסתייגות מן הרעיון של היפרדות שתהיה “חד־צדדית” במלוא מובן המילה, זאת אומרת, ללא שום תמיכה בינלאומית, אבל הדעת נותנת שכל הסדר מעשי בדבר יציאה של ישראל מאזורים פלסטיניים כלשהם ייעשה בעצה אחת עם ארצות הברית, כך שלא יהיה לגמרי “חד־צדדי”. הייתי רוצה לראות פריסה מחדש של כוחות ישראל, בקו המוגן בגדר הפרדה, בהסדר המקובל גם על ארצות הברית, שבדרך כזו או אחרת אף תהיה מוכנה לערוב לו.


הממשלה חוזרת ואומרת שגדר ההפרדה היא גדר ביטחונית ולא גבול מדיני. איך אתה רואה את הגדר הזאת? האם היא באמת גבול? האם צריך שהיא תסמן גבול?

בואי נבחין בין המישור המדיני, “השוטף”, לבין המישור העקרוני, ההיסטורי.

במצב הנוכחי, ממשלה לא יכולה להקים גדר הפרדה ולהכריז על התוואי שהוא קו הגבול של מדינת ישראל. קשה להניח שקו כלשהו, מלבד “הקו הירוק”, יזכה להכרה בינלאומית רחבה ומעשית. ההכרזה לא תשנה את מידת השליטה האפקטיבית של ישראל בשום מקום, לא לטובה ולא לרעה, אבל תכביד עליה במישור היחסים הבינלאומיים.

מצד שני, הגיע הזמן להתחיל לדון בשאלות העקרוניות בדבר קביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל. הגיע הזמן לגבש תשובות ראויות, לא לשאלה הישירה, מה יהיו הגבולות, אלא לשאלה העקיפה, איך ייקבעו הגבולות. לאמיתו של דבר, זוהי שאלה גדולה, המתפרקת לשאלות משנה, שכל אחת מהן ראויה לדיון ולגיבוש תשובה ראויה.

אפשר להתחיל לעסוק בשאלה, מה אמורים להיות השיקולים שמן הראוי להביא בחשבון בכל הצעה לגיטימית בדבר גבולות הקבע של מדינת ישראל. אפשר להתחיל לעסוק בשאלה, מה אמורה להיות המתכונת של גיבוש התשובה הקולקטיבית, המחייבת, על רקע כל השיקולים האמורים.

על רגל אחת, המתכונת של גיבוש התשובה חייבת להיות הוגנת, מפני שכך מקבלת מדינה דמוקרטית החלטות קולקטיביות. הרבה רעיונות עשויים לעלות על הדעת, בדבר ההליך הראוי. מה שאני אומר, בשלב מוקדם זה, שחובה על ההליך להיות הוגן. זה לא אומר הכול בדבר פרטי ההליך הראוי, אבל זה אומר, לדוגמה, שחובה תהיה לנסות ליצור הסכמה רחבה ככל האפשר, אבל גם שלא מן הראוי יהיה לדרוש שכל החלטה תזכה בתמיכה של רוב מיוחס.

ועל רגל אחת, בין השיקולים שמן הראוי להביא בחשבון בכל הצעה לגיטימית בדבר גבולות הקבע יהיה גם השיקול של “העובדות בשטח”, כמה זמן אנשים גרים במקום שבו הם גרים עכשיו, איזה חלק מחייהם עבר עליהם בו, מנין להם הרשות לגור בו, אם בכלל ניתנה להם אי־פעם רשות שכזאת, וכיוצא באלה. חשיבותה ההיסטורית של ההצעה שהעלה אריאל שרון, להתנתק מאזור חבל עזה ובכלל זה לפנות את ההתנחלויות שבו, היא בין השאר בכך שנקבע כאן חלק משמעותי של המעמד הראוי של שיקול “העובדות בשטח” במסגרת הדיונים בגבולות הקבע. הרעיון של פינוי התנחלויות עומד על הקביעה ההיסטורית שאין מעמד מכריע ל"עובדות בשטח". זוהי תרומה משמעותית לראשיתו של הדיון העקרוני בדבר הדרך הראויה אל ההחלטה המחייבת בדבר גבולות הקבע של מדינת ישראל.


תוואי הגדר כפי שנחשף מספח שטחים מהפלסטינים ופוגע בזכויות אדם בשטחים, ולפי הוראות בג"ץ המדינה משנה אותו.

במישור העובדות, אין לי מה לומר. אני לא מכיר את התמונה מעבר לתיאורים שלה בתקשורת, שהם לא בסיס לגיבוש עמדה.

במישור העקרונות, בואי נתרגם את השאלות שלך לשפת ההליך הראוי לקביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל. מי שקורא לכל שטח מצדו המזרחי של “הקו הירוק”, בין השפלה לירדן, בשם “שטח של הפלסטינים”, מסתמך, במובלע, על עיקרון האומר ש"הקו הירוק" הוא גבול הקבע הראוי בין מדינת ישראל לבין מדינת פלסטין העתידית. במחשבה ראשונה, זה נראה עיקרון טבעי וחשוב, במישור המדיני, הפוליטי, המעשי, אבל במישור העקרוני הוא טעון הגנה משכנעת, כדי להימנות עם העקרונות המכוננים של ההליך הראוי לקביעת גבולות הקבע.

במחשבה שנייה, הייתי מגן על עיקרון יותר חלש, האומר כי כל חריגה מן “הקו הירוק” טעונה הצדקה, על יסוד השיקולים השונים, האמורים להיות מובאים בחשבון בכל הליך הוגן בדבר גבולות הקבע. לפעמים תהיה הצדקה, לפעמים לא תהיה הצדקה.

הקמת גדר ההפרדה כרוכה בפגיעה בזכויות האדם? כל זמן שגדר ההפרדה מוקמת מטעמי ביטחון, להגנת אזרחי ישראל מפני פיגועי טרור, מתעוררות שתי שאלות. השאלה הראשונה היא האם הקמת הגדר היא כורח ביטחוני, והתשובה המקצועית היא חיובית. השאלה השנייה, לגבי כל קטע של הגדר, היא האם התוואי שלו הוא כורח ביטחוני, והתשובה המקצועית חייבת להיות בהתאם לסיכונים, על יסוד מאמץ למזער כל פגיעה בשגרת חייו של מי שאינו מעורב בטרור.

אילו גדר ההפרדה היתה מוקמת כגדר של גבול קבע, השאלות היו אחרות. התוואי של גבול קבע לא אמור להיקבע על יסוד שיקולי כורח. גבול קבע לא משקף את כורח הנסיבות הביטחוניות הנוכחיות, אלא את נסיבות ההסדר המדיני, על ההיבטים ההיסטוריים, התרבותיים, הכלכליים וכמובן גם הביטחוניים שלו. לכן, גם המעמד של פגיעה בשגרת חייו של אדם הוא שונה, אבל מוקדם להיכנס לפרטים.


מה דעתך על הצעת ה"בארטר" שעלתה כאן לאחרונה, להעביר את תושבי “המשולש” לריבונות פלסטינית בתמורה לסיפוח אריאל, או גושי התנחלויות גדולים, לתחומי ישראל. האם זו הצעה יצירתית לגיטימית או גרסה חדשה לטרנספר, כפי שטוענים אחדים בשמאל?

רעיון “הטרנספר” פסול מיסודו באופן מוסרי, מפני שהוא בא לעקור את האדם מביתו, מאדמתו, מקברי אבותיו, מנוף מולדתו, בא להוציא אותו לגלות, בכפייה. זהו צעד בלתי נסבל.

הרעיון של אפרים סנה היה אחר לגמרי. הוא לא בא לעקור שום אדם משום מקום. אדרבה, הוא העלה את האפשרות שערבי ישראלי, במקום להיות בן מיעוט במדינתו של עם אחר, יהפוך להיות בן הרוב במדינת הלאום של עצמו, מבלי לזוז מביתו. אין שום קשר בין הרעיון הזה לבין רעיון “הטרנספר”.

הבעיה ברעיון החדש היא אחרת. מימוש הרעיון עלול להיות כרוך בשלילת אזרחות, במקרה שאזרח ערבי של ישראל ירצה לשמור על אזרחותו, על אף שגדר הגבול עברה מן הצד המזרחי של העיר או הכפר שלו אל הצד המערבי. מצב כזה ייצור קושי רב. תהיה בעייתיות בשמירת האזרחות ותהיה בעייתיות בשלילת האזרחות. כל עוד הבעיה המושגית הזאת לא נפתרה כראוי, באופן ההולם את העקרונות המוסריים של המדינה הדמוקרטית, הרעיון נותר לא קביל, אבל מעניין.


מה לגבי זכותו של העם הפלסטיני “להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית”?

אלה מילים של “מגילת העצמאות”, מסמך מספר 1 של מדינת ישראל, ההכרזה על הקמת המדינה, שאני מרבה לצטט. ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני להיות בעל מדינה משלו הוכרה, למעשה, בהחלטה הציונית לקבל את תוכנית החלוקה של ארץ ישראל, והוכרה, באופן הצהרתי מרשים, במילים הללו של “מגילת העצמאות”. “כל עם ועם” זה בוודאי גם העם הפלסטיני.

עם זאת, כל זמן שהפלסטינים מתבטאים ומתנהגים באופן היוצר תמונה שבה יש קונפליקט עמוק ומתמיד בין קיומה של מדינת פלסטין לבין עצם קיומה של מדינת ישראל או קיומה כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי, כי אז אין לנו שום חובה מוסרית לוותר על זכותנו הבסיסית, כדי לאפשר להם לממש אותה זכות בסיסית, על חשבוננו. אנחנו לא מממשים את הזכות הבסיסית שלנו על חשבונם. אנחנו מוכנים לחלק את ארץ ישראל, בינם לבינינו. הם צריכים לשכנע אותנו כי זו גם מגמת פניהם.

וגם אם הנסיבות הנוכחיות לא מאפשרות לסמוך על מי שרוצה להקים מדינה פלסטינית שהוא יכונן אותה, ינהל אותה ויפתח אותה, מתוך יחסים של דו־קיום בשלום ולא מתוך יחסים של מלחמת קיום וטרור, גם כך, חובתנו המוסרית תהיה להגן על עצמנו, בלא פשרות, מצד אחד, ולהמשיך לחתור להסדר הוגן של שלום יציב עם הפלסטינים, מצד שני.


חובת החתירה לשלום


חתירה לשלום, למרות הכול? אחרי כל מה שאמרת, בכל זאת חתירה לשלום? האם אין פה איזו הצטעצעות במילים? מין הלחנת סוף הולם לשיחה, ב"ריטנוטו"? תסביר לי איך הכול מתחבר אצלך ביחד? איך ניתן לדבר בנשימה אחת על משבר האמון הסופי, על “אין על מי לסמוך”, על “הלנצח תאכל חרב”, וגם על חתירה לשלום, מה גם שהפיגועים, בעודנו מדברים, נמשכים?

העיסוק בחתירה לשלום הוא אף פעם לא הצטעצעות. אין פה שום ניסיון לסיים את השיחה על הטרור בהאטה פתאומית של הקצב, ב"ריטנוטו". העיסוק בחתירה לשלום חייב להיות על סדר היום, במדינה הדמוקרטית, בלי הפסק, מפני שהיא מחובתה המוסרית של המדינה לאזרחיה, במיוחד ללוחמיה. אם נמשיך את המשל המוזיקלי שלך, לפעמים העיסוק בחתירה לשלום יהיה בצליל שעוצמתו חזקה, “פורטה”, לפעמים בצליל שעוצמתו בינונית, אבל אף פעם לא פחות מן ה"מצו פיאנו", הבינוני השקט.

מדינה דמוקרטית חותרת לשלום בכך שהיא מטפחת אווירה המאפשרת לשקם אמון שנהרס. היא מציבה, בלי הרף, בפני עצמה, ממשלתה, אזרחיה, ילדיה, אידיאל של דו־קיום בשלום, שאינו נבצר מהישג יד, שאינו מצטייר כחלום באספמיה, שהדרך אליו יכולה להיות קשה וארוכה, אבל מבטיחה ומתחייבת. הביטוי “חתירה לשלום” הוא לא מליצה נעימה לאוזן, אלא כותרת של תוכנית מדינית,

תרבותית, חינוכית.

יתר על כן. נחזור אל העבר הקרוב ואל ההווה, נעשה סדר. מקל החתירה לשלום עבר מידיו של יצחק רבין, שנרצח מפני שהחזיק בו, לידיו של שמעון פרס, לידיו של בנימין נתניהו, לידיו של אהוד ברק, והגיע גם לידיו של אריאל שרון. כל אחד מהם היה מעורב בצעדים מדיניים, גדולים או בינוניים, שאפשר לראות בהם תרומה לתהליך של חתירה לשלום.

אם לא ראינו התקדמות של ממש בדרך אל השלום הנכסף, זה מפני שהפלסטינים עברו מן הדרך הבונה של משא ומתן לשלום לדרך ההרסנית של מתקפת הטרור. הסדר של שלום צריך לעמוד על אמון, אבל גשר האמון נהרס במתקפת הטרור הזאת. האם לא ברור כשמש בצהריים מהו חומר הנפץ שהרס את הגשר הזה? למרבה הגיחוך, ולפעמים גם הצער, ואפילו הכאב, תמיד יש מי שיקפוץ ויספר לנו שחומר הנפץ שהרס את גשר האמון הוא הכיבוש.


וזה לא הכיבוש?

ודאי שזה לא עצם הכיבוש. הרי הגשר נבנה בזמן הכיבוש, על אף הכיבוש, במטרה לסיים את הכיבוש. חומר הנפץ לא היה הכיבוש. רצינו במשא ומתן לשם סיום הכיבוש. קיבלנו מתקפת טרור. חומר הנפץ היה הלאומנות הפלסטינית, שהיא לא גחמה חולפת בעולם הפלסטיני. היא חיה וקיימת ומתפוצצת וגם תמשיך להיות כזו בעתיד.

חומר הנפץ היה בעל מרכיב אנטי־ישראלי. זהו לא ניסיון להשיג הישגים לגיטימיים במשא ומתן, אלא ניסיון לערער את הלגיטימיות של ישראל בכלל ושל ישראל כמדינתו של העם היהודי בפרט. חומר הנפץ טמון במסר ההרסני: מדינה פלסטינית – כן. מדינה יהודית – לא. מדינה פלסטינית לא דמוקרטית – כן. מדינה יהודית ודמוקרטית – לא. בנקודה זו נשבר האמון. אין שום הצדקה והבנה וסליחה ופשרה נוכח תפיסות שכאלה. זה היה חומר הנפץ, אקטיבי ואפקטיבי. הגשר פוצץ, התמוטט וקרס.


שברו את הכלים ולא משחקים.

שברו את הכלים ובינתיים אין על מי לסמוך שיוכל לרפא את השברים.


אני שואלת אותך שוב, אם כך, לשיטתך, מה הטעם לדבר על שלום? נראה כי מעולם לא היינו רחוקים ממנו יותר.

מה הטעם? כל הטעם שבעולם, כל הרצון שבעולם, כל ההתכוונות שבעולם, כל המחויבות שבעולם. אסור להרים ידיים. אדרבה, צריך להעסיק בזה את הידיים, את הלבבות. יש לנו חובה מוסרית שלא להפריע ואף לעזור לבנות מחדש את גשר האמון, חרף כל הכאב, הכעס, החשש, התסכול, האכזבה. החובה הזאת נולדה רגע אחרי שהגשר קרס. היא על כתפינו, כאן ועכשיו. אם לא נכיר בה, לא נהיה ראויים להיחשב מדינה דמוקרטית.

והפעם, על הבנייה להיעשות באופן יותר מוצלח, יותר יסודי, יותר מושכל. היסודות חייבים להיות יותר יציבים. החינוך, לדוגמה, חייב להיות חלק מהותי, ראשון במעלה, בתמונת הבנייה. והפעם היא תתרחש הרבה יותר לאט, הרבה יותר בטוח. יעברו תקופות של הידוס במקום, יגיעו תקופות של ריצה קדימה. וגם באלה וגם באלה, לא ננוח ולא נשקוט ולא נרפה, עד שיהיה גשר, ועד שבסופו של דבר, בעוד שנים, ואולי בעוד דורות, יהיה כאן שלום. ואסור להרים ידיים בייאוש. תחושה של ייאוש סופה להתגלגל לכדי שיטה של ייאוש, להידרדר עד כדי השקפה של ייאוש. אם לא נתייאש עכשיו, אולי לימים ייבנה פה גשר חדש. זה לא תלוי רק בנו, אבל אם לא נתייאש, אולי לא לנצח תאכל חרב.

‏הקמת המדינה בימינו
‏חיי אדם
‏טוהר הנשק
‏קיצור תולדות הכיבוש
‏סרבנות
‏שער שני / על החיים
‏משמעות החיים
‏חיים בלבבות
‏ברית כאב
‏שער שלישי / על המרקם
‏מורשת רבין

אתה נוהג לומר שאנשים לא מבינים מה זה דמוקרטיה. אתה כנראה מאוד מוטרד מכך. כי שמעתי אותך מדבר על זה הרבה פעמים. אתה באמת חושב שאנשים שחיים בדמוקרטיה, נולדים לתוכה. חווים אותה בכל היבט של חייהם, לא יודעים מהי?

כן. לצערי הרב, אין מנוס מן העובדה הזאת. זה מה שאני רואה כשאני מקשיב להתבטאויות הרווחות של אנשים בדבר הדמוקרטיה, ביניהם רבים וטובים ותמימים והגונים.

שימי לב, בשאלה שלך גלומות כמה הנחות יסוד שאפשר להרחיב עליהן את הדיבור. לדוגמה, שמדינת ישראל היא אכן דמוקרטיה. ודוגמה נוספת. שמי שנולד לתוכה וחווה אותה יום יום, אמור להבין מה זאת דמוקרטיה. אלה הנחות חשובות ואפשר לחזור אליהן מאוחר יותר.


בוא לא נדחה את זה. מה פירוש “הנחת יסוד” שלי שישראל היא באמת דמוקרטיה. האם אתה תטען ברצינות שהיא לא?

אכן, אני אומר, במלוא הרצינות, שגם אם ישראל נראית, במבט ראשון, שטחי, כמדינה דמוקרטית, לאמיתו של דבר, היא בקושי ראויה לתואר הזה, של מדינה דמוקרטית. התשובה שלי לשאלה, האם ישראל היא מדינה דמוקרטית, לא תהיה “כן, מובן מאליו” וגם לא תהיה “לא, מה פתאום”. בחלוקה גסה למדינות דמוקרטיות ולמדינות שאינן דמוקרטיות, אנחנו דומים יותר לדמוקרטיות. בחלוקה מעודנת יותר, שיש בה מקום לגוונים שונים, ישראל תמצא את עצמה בקצה התחתון של הרשימה של המדינות הנקראות דמוקרטיות, ממש בקצה. בחלק מן הממדים של החיים האזרחיים, כפי שמדינה מארגנת אותם, ישראל כבר גולשת החוצה, למטה, אל מתחת לקצה הרשימה. בשתי מילים, אנחנו “זנב לאריות”. זה לא מרשים אותי שאנחנו “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”. זה בוודאי נכון בהחלט, במובן זה שהמשטרים במדינות השכנות רחוקים ובחלקן אפילו רחוקים מאוד מן המתכונת הראויה של המשטר הדמוקרטי, אבל מי רוצה להיות “ראש לשועלים”. בהיבטים מסוימים של החיים האזרחיים, הפרופיל הדמוקרטי שלנו יותר טוב משלהן. אז מה? מה הנחמה בכך שהן מגרדות את הגבול מלמטה, כשאנחנו מגרדים אותו מלמעלה?


הסבר, נמק, באר, הוכח.

בסדר. לצערי, זה לא אתגר קשה במיוחד.

כשאנחנו מתבוננים במדינה שבה יש משטר דמוקרטי ראוי לשמו, אנחנו מבחינים בשלושה מרכיבים מכריעים. על שלושה דברים הדמוקרטיה עומדת:

על הסדרים הוגנים בין האזרחים לבין עצמם ובין האזרחים לבין המדינה;

על מנגנונים למימוש ההסדרים האלה;

על תשתית המאפשרת את מימוש ההסדרים האלה, בעזרת המנגנונים הללו, תשתית “הולמת דמוקרטיה”, תשתית פוליטית, חברתית ותרבותית.

בכל אחד משלושת הדברים האלה, שהם ממהותו של המשטר הדמוקרטי, יש היבטים שישראל סובלת בהם מבעיות חריפות עד כדי כך שהיא בקושי יכולה להיקרא מדינה דמוקרטית.

אלך מן המסד אל הטפחות, מן התשתית אל ההסדרים האזרחיים. לא צריך להכביר מילים על התשתית הרעועה של הדמוקרטיה הישראלית. בשלוש מילים, יצחק רבין נרצח. אין לנו תרבות פוליטית של נאמנות לדמוקרטיה. לא היתה לנו תרבות כזו לפני הרצח, במהלך הרצח, וגם לא מאז הרצח. אזרח במדינה דמוקרטית רואה את עצמו נאמן לעקרונות של המשטר הדמוקרטי. ויכוח פוליטי הוא לגיטימי, גם אם הוא נוקב, אבל הוא חייב להתבצע באופן מרוסן, בכלים של הפרלמנט, באמצעי תקשורת, בהפגנות של מחאה או של תמיכה, ולעולם יש קווים שאותם לא חוצים. אצלנו נחצו קווים אדומים רבים והם נחצים שוב ושוב, יותר ויותר. אין בלמים של ממש. הרבנים של המתנחלים, רבים אם גם לא כולם, רואים את עצמם פטורים משלטון החוק. הסרבנים, מימין ומשמאל, מתירים לעצמם לעבור על החוק, בדרך כלל מבלי לשכנע כל אדם הגון המקשיב להם שהם אכן מחזקים את הדמוקרטיה ולא מחלישים אותה. הממשלה עצמה מאפשרת למאחזים בלתי חוקיים להתקיים, בעצימת עין, בקריצה, אפילו בשיתוף פעולה סמוי עם הצפצוף המתמשך על שלטון החוק, אפילו במתכונת הבריונית של “נוער הגבעות”.


האם זה היה כך מאז ומתמיד? מאז קום המדינה?

הדברים לא חדשים. כאשר השב"כ חשף ותפס את חברי המחתרת היהודית, בריונים שהרגו סטודנטים ערבים, שמילכדו מכוניות של ראשי עיריות בגדה ושניים מהם נפצעו קשה, שתכננו פיגועים באוטובוסים במזרח ירושלים, ואפילו שגו בחלומות עיוועים על פיצוץ מסגד על הר הבית, הם זכו לתמיכה רחבה ביותר. החתימו למענם עצומות, הרעישו למענם עולמות, הפעילו למענם לחצים על נשיא המדינה, שבסופו של דבר חנן את כל הפושעים האלה. עטפו אותם ביחס מיוחד, מבין, סלחני. מה הפלא שמתוך דור צעיר שלם, שקיבל מסר חד וחלק ש"זה לא כל כך נורא", יצא הרוצח של ראש הממשלה ושר הבטחון? צריך לומר את זה פעם: בערוגות של ההגנה על פושעי המחתרת היהודית, צמח הרוצח של רבין.

הגננים של הערוגות האלה נושאים באחריות עקיפה לרצח הזה. בערוגות שלהם צמח הרוצח. אני לא מעלה על דעתי שהגננים האלה רצו להביא לידי רצח כזה, אבל הם נהגו בחוסר אחריות משווע, כשלא נתנו את דעתם לשאלה מה עתיד לצמוח בערוגות שלהם. “הזורע רוח, סופה יקצור.” את הפסוק הזה הם שכחו. לא פלא.


ולכן?

ישראל היא מדינה בעלת תשתית דלה של תרבות פוליטית ראויה. המשטר הדמוקרטי שלה אינו עומד על תשתית יציבה ואיתנה של נאמנות האזרחים לעקרונות המשטר. אני גם לא רואה שיפור כלשהו באיכות התשתית הזאת. אדרבה.


מה המצב בתחום המנגנונים של המדינה?

כאן התמונה הרבה יותר מורכבת, אבל גם כאן מעיבות על הכול עננות כבדות. התמונה היא מורכבת, כי מדובר בארגונים רבים וגדולים. מדובר ביחידות של אלפי אנשים, בארגונים של עשרות אלפי אנשים, במנגנונים של מאות אלפי אנשים. אין לנו בסיס ממשי להכללה בדבר ההתנהגות של יחידה, ארגון, מנגנון, כשמדובר במסגרת כל כך מסועפת ומגוונת. ועם זאת, יש חלונות, חלקם קטנים ומזדמנים, הנפתחים כשלפנינו תלונות של ממש ופסקי דין, חלקם גדולים ומתמשכים, הנפערים כשאנחנו באים להתבונן מבפנים, כראוי.

אני מתעניין בחלונות המגלים את האתיקה המקצועית, הארגונית, התפקודית, במנגנונים של המדינה. כל פעילות חשובה, האמורה לממש את עקרונות הדמוקרטיה בחיים השגרתיים של האזרחים, אמורה להיעשות באופן מקצועי מובהק, בארגון הפועל כהלכה, בתוך מנגנון ראוי לשמו. לכל מקצוע של ממש, לכל ארגון הפועל היטב, לכל מנגנון הראוי לאמון הבריות, יש אתיקה, תפיסה פנימית של ההתנהגות הראויה, בין שהיא מנוסחת בקוד אתי ובין שלא. אצלנו, לעתים קרובות, אין הקפדה על האתיקה, ולעתים לא כל כך רחוקות, אין עניין באתיקה, במיוחד בתחום ההטמעה של הערכים והעקרונות בין כל האמורים לנהוג לאורם. צה״ל הוא דוגמה חשובה, מעניינת ומצערת. במקום לעסוק בתהליכי הטמעה של הערכים וכללי היסוד של הקוד האתי של צה״ל, במיוחד כשהלחימה החליפה את צורתה בעקבות מתקפת הטרור הפלסטינית, היו בצה״ל מי שהעסיקו את עצמם בתיקונים שוליים של הטקסט, במקום לעסוק בתהליכים מרכזיים של הטמעה. עכשיו, לאחר שנים רבות של החמצה, אנחנו רואים פירות באושים.

כמובן שזו לא הדוגמה היחידה. יש דוגמאות, שבעיקרן הן דומות באופיין לדוגמה של צה״ל, בכל מקום. כדאי לך לבדוק פעם איך לומדים אתיקה רפואית בפקולטות לרפואה, איך לומדים אתיקה של הפסיכולוגיה הקלינית במחלקות לפסיכולוגיה, איך לומדים אתיקה של הנדסת תוכנה בפקולטות למדעי המחשב. ולא מיותר להזכיר, כי אפילו בפסק דין של בית המשפט העליון אפשר היה למצוא, פעם אחת, התנערות מהחובה לשמור על “כללי האתיקה בשפיטה” שהנהיג שמגר, בהיותו נשיא בית המשפט העליון.

מה שמביא אותנו לבעיה נוספת, ממארת, בתחום הפעילות התקינה של מנגנוני הדמוקרטיה. הכלל הישראלי הרווח הוא: כל מה שלא חצה את הסף המשפטי, “עובר”. זה ההפך הגמור מן הכלל הראוי במקום המכיר בחיוניות של האתיקה, בכל מקצוע, ארגון ותפקיד, במסגרת ההגנה על עקרונות הדמוקרטיה. אנחנו רחוקים שנות אור מן המודל של המדינה הדמוקרטית המתוקנת, בה כולם הפנימו

את עקרונות הדמוקרטיה בתור חלק מן האתיקה המחייבת אותם, בלי חשש מרשויות אכיפת החוק, המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט ובית הסוהר.


גם ברמת ההסדרים של המשטר הדמוקרטי מצבנו לא מזהיר.

נכון. שוב, תמונת ההסדרים מורכבת להפליא, אבל בולטים בה כמה צללים כבדים, המעיבים על כל האורות למיניהם. הדוגמה החשובה ביותר, ועל כן הבולטת ביותר, היא מצב ההסדרים החוקתיים. לכל הדעות, ישראל היא מדינה ללא חוקה מלאה, ובמיוחד – ללא מגילה חוקתית של זכויות האזרח. אין בעולם הדמוקרטי מדינה נוספת, שאין בה הגנה חוקתית על זכויות האזרח, ביקורת שיפוטית לא רק על הפעילות הממשלתית אלא גם על הפעילות החקיקתית. הנה לך דוגמה מובהקת של נוסחת “הזנב לאריות”.

בהקשר הזה, תמיד מזכירים לנו את בריטניה, שאין לה חוקה, אבל ההשוואה היא מגוחכת וחסרת שחר. היא מגוחכת, מפני שלבריטים יש מסורת דמוקרטית בת מאות שנים, בכלל זה תשתית פוליטית, חברתית ותרבותית עליה עומדים ההסדרים הדמוקרטיים. והיא חסרת שחר, מפני שזה כמה שנים, האזרח הבריטי רשאי להביא בפני בית המשפט העליון שלו טענה בדבר חקיקה הנוגדת את המגילה האירופית של זכויות האדם ובית המשפט מוסמך להורות על שינוי החוק. לבריטי שנפגע על ידי החקיקה של הפרלמנט שלו, יש כתובת. לנו יש כתובת בתחומי חופש העיסוק ובתחום הנכבד של כבוד האדם וחירותו, אבל אין לנו כתובת המקבילה לכל דבר לכתובת שיש לכל אזרח בכל מדינה דמוקרטית אחרת.

בכל מצב שיש בו פגיעה בזכויות האזרח או איום עליהן, המשענת היחידה שיש לנו היא בג"ץ. זהו הסדר ראוי, המביא אותנו אל תוך שעריו של מנגנון בעל רמה מקצועית גבוהה במיוחד. אלא שבתחומים רבים, ובמובן מסוים – בכולם, הכנסת יכולה לכפות על בג"ץ, בחקיקה מתאימה, כל מה שהיא רוצה. אזרח ישראל צריך להיות מודע לעובדה הזאת, המדהימה, המדאיגה, המבישה, שאנחנו, אזרחי ישראל, האזרחים היחידים בעולם הדמוקרטי של היום, שחופש הביטוי שלהם תלוי בהתערבות של בג״ץ, בכפוף לטעמה המזדמן של הכנסת. אם מחר בבוקר הכנסת תצביע בעד חוק לסתימת פיות לאזרחים מסוימים, היא יכולה לעשות זאת באופן שגם בג"ץ יתקשה לעזור לאזרחים במצוקתם. היום, אין לנו הגנה של ממש מפני התפתחות כזאת. לשבחם של חברי כנסת מסוימים, ראוי להזכיר שהם שוקדים על הניסיון לכתוב חוקה שתהיה מוסכמת על כולם, אבל אני לא רואה באופק את הסיום המוצלח של הניסיון המבורך הזה.

ויש לומר: אם הוא יצליח, המקום שלנו בעולם הדמוקרטי לא ייקבע בנוסחת “זנב לאריות”, אלא בהתאם לתוכן של החוקה המוסכמת. באופן תיאורטי, ייתכן שהיא תהיה מופתית, ממש ברמה של “ראש לאריות”. באופן מעשי, גם ייתכן שהיא תהיה בעלת חלק מופתי וחלק מפוקפק, אפילו עד כדי חשש מפני חריגה לרעה מעקרונות המדינה הדמוקרטית.


איפה נולד החשש הזה?

המוקד העיקרי הוא בתחום היחסים בין הדת למדינה, או ביתר דיוק – היהדות האורתודוקסית והמדינה הדמוקרטית. יש בישראל שני מחנות גדולים, המחנה הדתי־הלאומי והמחנה החרדי, שרבים בקרבם חיים בתודעת התנשאות, ככל שהמדובר בזהות היהודית, ובחוסר הבנה מהותי, ככל שהמדובר במהות הרעיון הדמוקרטי. יש אנשים כאלה שאינם מכירים בזכות היסודית של אדם חופשי לנהל את חייו כאוות נפשו, ממש כשם שזכותו היסודית של אדם דתי היא לנהל את חייו כאוות נפשו. ברובד עמוק יותר, יש אנשים כאלה, שאינם מכירים, או אינם רוצים להכיר, באפשרות שאדם חופשי יכול לחיות חיים מלאים, בעלי משמעות עמוקה ומורכבת, לבטא בהם תכנים ערכיים שאין בהם דופי, לנהוג על פי עקרונות מוסריים שאין בהם רבב, לא פחות מאדם דתי. אנשים כאלה חושבים שדרך חייהם היא “הנכונה”, שכל דרך אחרת, אפילו היא נבדלת רק בגוון כזה או אחר, היא מוטעית, מסוכנת ואף ראויה לבוז.

נקודת מוצא כזו מעידה על אי־הבנה, היעדר הפנמה או לכל הפחות אי־רצון, ככל שהמדובר ברעיון ההגינות, העומד ביסוד המשטר הדמוקרטי. מנקודת המבט של הדמוקרטיה, צורת החיים הדתית וצורת החיים החופשית נמצאות במישור אחד. זו גם זו ראויות להגנת המדינה.

כל עוד חירויות האזרח לא יהיו מוגנות על ידי הסדרים חוקתיים הוגנים, נראה פגיעה בזכויות האזרח על רקע שיקולים הנעוצים בדת. הדוגמה הפשוטה ביותר היא זו של מעגלי המעמד האישי, הנישואין והגירושין. הללו נתונים בידי העדות הדתיות, בהתאם למסורת שירשנו מן הממלכה העות׳מנית, באמצעות המנדט הבריטי. גם אזרח שאין לו שום עניין לנהוג על פי המערכת הערכית המסוימת של עדה דתית מסוימת, חייב לנהוג על פיה וחייו מוגבלים על פי דיניה, כיוון שהיא רואה אותו שייך אליה. זהו מצב שהדעת אינה סובלת, מנקודת המבט של הרעיון של שלטון ההגינות, שהוא נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי. בתחום הזה וגם בכמה תחומים אחרים של זכויות האזרח, אנחנו ממש בתחילת הדרך.


סיכום ביניים, בכל הנוגע לדמוקרטיה, מצבנו גרוע.

בערך. התמונה מורכבת. יש פנים לכאן ולכאן. יש היבטים מוצלחים ואפילו מופתיים, אבל יש היבטים – חיוניים, מרכזיים, מכריעים – שבהם המראה קודר. הפרופיל הדמוקרטי שלנו נמוך באופן מוחלט, לא רק נמוך מדי, בהשוואה למה שיכול היה להיות.


למה זה קורה לנו?

הסיבות רבות ושונות, אבל אחדות מהן בולטות לרעה. לדוגמה, כאשר שואלים אנשים בישראל מה זאת דמוקרטיה, התשובה שמקבלים בדרך כלל – תשובה ילדותית, חסרת שחר ומסוכנת להפליא – היא: שלטון הרוב.


וזה לא נכון.

בוודאי שלא. נוסחת “שלטון הרוב” היא עיוות מוחלט של הרעיון הדמוקרטי, כפי שאנחנו מכירים אותו לא רק מספרי הפילוסופיה, המשפט ומדע המדינה, אלא גם מן המציאות הפוליטית בעולם הדמוקרטי המתוקן. זהו חוסר הבנה יסודי של מהות המשטר.

זה ילדותי, מפני שזה סומך על משמעות המילה “דמוקרטיה” ביוונית של אתונה, כאילו המשמעות המקורית של המילה שלטת בהיסטוריה של השימוש בה, אלפים בשנים מאוחר יותר. המשטר באתונה של פריקלס לא היה דמוקרטיה במשמעות המודרנית של המונח. הדמוקרטיה של ימינו היא לא שלטון העם. למען האמת, גם הדמוקרטיה של אתונה לא היתה שלטון העם.

זה חסר שחר, מפני שהמשטר הדמוקרטי ממש לא מתנהל במתכונת הזאת. היו בחירות, “העם אמר את דברו” בקלפי, הרוב החליט מי השליט, ועכשיו אנחנו מוזמנים לחזור לבתינו, לעניינינו, עד לבחירות הבאות, וכל מה שהשליט יעשה הוא בסדר גמור מבחינת הדמוקרטיה? אין מדינה בעולם הדמוקרטי שכך מתנהל המשטר שלה.

וזה גם מסוכן, מפני שזה מוביל את האזרחים אל המחשבה שהבחירות הן חזות הכול והשליט הנבחר הוא חופשי לחלוטין, כאילו הדמוקרטיה נותנת לו רשות לעשות כאוות נפשו, כיוון שנבחר בידי “הרוב”. לא משנה מה הוא יחליט, בשאלות של חיים ומוות, שלום ומלחמה, קיום וחידלון, הכול מותר לו, כיוון שנבחר בידי “הרוב”. זה לא המצוי וזה לא הרצוי, אבל זה מרחיק את המצוי מן הרצוי.


אז מהי דמוקרטיה?

דמוקרטיה היא שלטון ההגינות. דמוקרטיה היא משטר שכל עקרונותיו באים לבטא הגינות, בהסדרים של החיים המשותפים של האזרחים, בייחוד כשהם חלוקים בדעות ובתוכניות שלהם. כשהמדובר במחלוקות לגבי המעשים של היחיד או של קבוצת יחידים, הסדר הזכויות הבסיסיות של האזרחים אמור להתקיים באופן הוגן, ללא דעות קדומות, ללא אפליות מאוחרות, באופן שוויוני או בחריגה הוגנת מן השוויון להגנת חלשים, לדוגמה, ילדים.

כשהמדובר במחלוקות לגבי המעשים של כלל האזרחים, של המדינה, כדוגמת מדיניות החוץ שלה או המדיניות הכלכלית שלה, הסדר “שלטון הרוב” אמור להיות הליך הוגן של הכרעה בין הדעות השונות של האזרחים, בהתאם לתמיכה שכל דעה נהנית ממנה בקרב האזרחים.


נדמה לי שאני, ורבים כמותי, רואים בהגינות הנחה סמויה, מובנת מאליה, ואפילו מובנית, שבלעדיה אין טעם בכל העסק. הרי זה תנאי יסודי והכרחי שתכיר בצורך להיות הוגן, ורק אם אתה מוכן להיות הגון והוגן, אתה תעשה מאמץ להקשיב למה שהאחר אומר ותעניק לו ולכולם את הזכות לקבל הכרעה בשיטת הרוב קובע. אחרת מן הסתם היית סוגד לשיטת הכוח ומי שיש לו יותר כוח ישלוט וזהו.

ומה כל זה אומר?


זה אולי יכול להיות הסבר אפשרי לעובדה שמקרב כל כך הרבה אנשים אינטליגנטים שאתה פוגש, אף פעם אינך שומע את “התשובה הנכונה” לשאלה מהי דמוקרטיה. משום שיש דברים שאנשים חווים אותם במישור אחר, ומבינים אותם ברמה שונה של תובנות. הם יודעים מה זה גם אם הם לא אמונים על ניתוח לוגי מילולי של זה, הם מבינים מה זה והם לא כל כך רחוקים מדעתך כפי שאתה נוטה להסיק.

הלוואי שהיית צודקת. הלוואי שבדרך כלל האזרחים היו נאמנים, באופן טבעי וסמוי, לעקרונות הדמוקרטיה, בראש ובראשונה לרעיון של שלטון ההגינות. אני לא מאמין שזהו המצב. הרי אין המדובר בהזדהות רגשית, אלא בעקרונות להכרעה מעשית במצבים מורכבים של קונפליקט בין האדם לבין זולתו – הן בשגרת החיים של האדם, החשובה לו מאוד, הן בדברים שברומו של עולם, החשובים לו גם הם. מאחר שהזדמן לי לשוחח על הנושאים האלה עם אנשים רבים ושונים, לא על רגל אחת אלא שעות ארוכות, אני לא חושב שהם יוצרים מראית עין שגויה, שבמעמקי תודעתם הם מכירים את העקרונות ורוצים לנהוג על פיהם. הם לא יודעים וגם לא רוצים או לפעמים לא יודעים ולכן לא רוצים.


למה רבים כל כך מדקלמים ״שלטון הרוב״?

קשה לעקור מן העולם דפוסים מושרשים של חשיבה עקומה. אני לא יכול לאמוד כמה פעמים ראיתי עבודות על אתיקה המתחילות בהגדרת המילה “אתיקה” במילון אבן־שושן, בכלל זה המשמעות של המילה הזאת ביוונית העתיקה. ניתוח מושגי צריך להתחיל במילון? כדי להבין מה זה “ספר”, אני צריך להכיר שפות שמיות עתיקות בהן היתה למילה הזאת משמעות כזו או אחרת? אלה הדפוסים העקומים שביסוד הדקלום על “שלטון העם”. דפוסים אחרים מסתתרים ביסודו של הדקלום על “שלטון הרוב”.

בואי נחשוב לרגע על הביטוי הזה, “רוב”. האם נשיא ארצות הברית נבחר לתפקידו על ידי רוב האזרחים? על ידי רוב בעלי זכות הבחירה? על ידי רוב המצביעים? התשובה היא שלילית. הוא נבחר לתפקידו על ידי רוב האלקטורים. זה אומר שהדמוקרטיה האמריקנית היא שלטון “רוב האלקטורים”? ואצלנו, האם המפלגה השלטת בממשלה נתמכת על ידי רוב האזרחים? על ידי רוב בעלי זכות הבחירה? על ידי רוב המצביעים לכנסת? התשובה היא שלילית. היא המפלגה שזכתה בתמיכה הרחבה ביותר בהליך של בחירת הכנסת. שני דברים נעלמים מן העין כשמביטים בסיסמה “שלטון הרוב”. ראשית, שלא מדובר ברוב, אלא בתמיכה הרחבה ביותר. ושנית, שמדובר בהליך הוגן להכרעה בין עמדות שונות בשאלת הכלל. זה העיקר: השאלה שעל הפרק היא שאלת הכלל, ההליך לתשובה הוא הליך הוגן. את זה לא יודעות כל המורות ולכן לא יודעים כל התלמידים.

ואם חושבים על זה עוד רגע כמו שצריך, מבינים עד כמה הנוסחה “שלטון הרוב” היא מסוכנת, לא רק מוטעית. האם כל מה שיוצא מתחת ידיו של “הרוב”, בין שהוא אכן הרוב ובין שהוא רק בעל התמיכה הרחבה ביותר, הוא “בסדר”, ראוי להגנת “הדמוקרטיה”? החלטה של “הרוב” לשלול מן המיעוט את חופש הדיבור תהיה החלטה הראויה לתואר “דמוקרטית”? כמובן שלא. כל הרעיון של הכרעה על פי היקף התמיכה נוגע רק לשאלות הכלל – מה תעשה מדינת ישראל בחברת החשמל, תשמור עליה בידי הציבור או תפריט אותה? מה תעשה מדינת ישראל בהסדר הקבע שלה עם סוריה, תישאר ברמת הגולן או תרד ממנה? אלה הן שאלות שהתשובות עליהן ניתנות בהליך מורכב, האמור להיות הוגן, של בחירות והחלטות. השאלה אם מותר לי או אסור לי למתוח ביקורת על מי שאני רוצה, באופן ענייני, אינה שאלה שהתשובה עליה ניתנת בהליך כזה. חופש הדיבור אינו נתון ל״שלטון הרוב", כמו כל זכות בסיסית אחרת של האזרחים במדינה דמוקרטית. כאזרחים, יש לנו זכויות, הנתונות לנו מטעם העקרונות המוסריים של המשטר הדמוקרטי, מטעם “שלטון ההגינות”, לא מטעם “שלטון הרוב”. אצלנו, מדיניות הממשלה נקבעת תמיד במשא ומתן קואליציוני, אבל במדינה דמוקרטית מתוקנת משא ומתן כזה לא יכול לגעת בזכויות הבסיסיות של האזרחים, לסחור בחירויות היסוד שלהם. הזכות לחיות, הזכויות להגנת המדינה על החיים, הבריאות והרווחה, הזכויות לטיפוח עצמי של ערכים, לביטוי המעשי שלהם ולהתארגנות לחיות על פיהם, וכן הלאה וכן הלאה, כל אלה אינן נתונות כלל ל״שלטון הרוב", במדינה המתוקנת, המתנהלת על פי עקרונות הדמוקרטיה. הן נתונות על ידי עקרונות המשטר הדמוקרטי, באופן הוגן. הן חלק חשוב להפליא של “שלטון ההגינות”. על רגל אחת, ממלכת “שלטון ההגינות” מתנהלת על פי עקרון הזכויות הבסיסיות של האזרחים, כשהמדובר בשאלות של חיי היחיד או החברה, ועל פי עקרון ההליך ההוגן להכרעה משותפת, כשהמדובר בשאלות של חיי הכלל.


נניח שמחר בבוקר ראש הממשלה, אריאל שרון, מזמן אותך ללשכתו. הוא אומר לך שהוא נורא מודאג ממצב הדמוקרטיה בישראל, הוא הקצה תקציב עתק לעניין, הוא מפקיד בידך את פרויקט שיקום הדמוקרטיה הישראלית. עליך מוטל להתמקד בדבר הכי חשוב שנמצא במצב הכי בעייתי בתחום הזה. על מה אתה הולך?

אכן פנטזיה… שום ראש ממשלה בישראל לא גילה דאגה מיוחדת לפרופיל הדמוקרטי של המדינה, לא נתן לזה מעמד של נושא בעדיפות לאומית עליונה. אבל ניחא, לשיטתך. אני לא זקוק לזמן רב כדי להתלבט. אם מדובר על הר שאפשר להזיז אותו באמצעות כסף, אני מתעסק בחינוך.

הכול תלוי בחינוך. האזרחים הישראלים הבוגרים הם יצירי מערכת החינוך הישראלית. היום רובם, בעתיד כולם. מערכת החינוך שלהם היא הבתים שלהם, המורים שלהם, בתי הספר שלהם וגם המפקדים שלהם. נקודת המוצא, ממש הנקודה הארכימדית, לשיפור פני הדמוקרטיה הישראלית, להעלאה משמעותית של הפרופיל שלה, היא הטמעת הבנה של מהות הדמוקרטיה, לשם יצירת הזדהות עם עקרונות הדמוקרטיה. הבנה נכוחה לא מבטיחה הזדהות, לא “שמה בכיס” התנהגות ראויה, אבל היא מחזקת את הבסיס ומגדילה את הסיכויים. הבנה טובה לא מבטיחה תוצאות טובות מאוד, אבל הבנה גרועה מבטיחה תוצאות גרועות מאוד. היום ההבנה היא גרועה, ההזדהות היא יותר גרועה מגרועה. הרוצח של רבין הוא תוצר של מערכת החינוך הישראלית. נדיר במעשהו, לא נדיר ברקעו.


ולשאלתי, מה אתה עושה?

מהפכה חינוכית.


איך?

לו אני שר החינוך…


לא, אתה יותר מזה. אתה שר מיוחד לפרויקט של שיקום הדמוקרטיה ויש לך תקציב עתק.

בסדר. אני בונה תוכנית לשינוי כל צורת החיים של בית הספר. אני הופך כל בית ספר לקהילה דמוקרטית של הילדים, ההורים, המורים ושאר הסגל. “חברת בית הספר” מתנהלת על פי עקרונות הדמוקרטיה. לא מדברים על העקרונות האלה ונבחנים עליהם, אלא חיים על פיהם.

כל מהלך אחראי מתחיל בתפיסה כוללת ונמשך באופן מקצועי. בפנטזיה שאת מעסיקה אותי בה, אני מפתח בעצמי את התפיסה הכוללת, אבל מומחים, רבים וטובים ושונים, אומרים לי כיצד היא מתממשת באופן המוצלח ביותר, כיצד מקימים אותה היטב וכיצד מקיימים אותה כראוי. בוגרי בתי הספר שלי יבינו מהי הדמוקרטיה, כי הם יחיו אותה. הם יבינו אותה היטב, יחיו אותה כראוי, עד שיזדהו עם עקרונותיה המוסריים, שהם לטובת כל אחד וכל אחת וגם לטובת כולם יחד.


בעצם אתה מדבר על בית ספר לדמוקרטיה. הרי כבר יש בארץ כמה בתי ספר כאלה. יש בערד, יש ביפו, יש בחדרה.

לא. אני לא מדבר על מה שנקרא “בית ספר דמוקרטי”, המתנהל כפי שהוא מתנהל. אין לי בסיס להכללות בדבר “בתי הספר הדמוקרטיים” האלה, אבל מי יודע אם הם יוצרים הבנה והזדהות עם העקרונות המוסריים, היסודיים, של המשטר הדמוקרטי, בדרך שאני חושב על כל אלה. אני גם לא מדבר על בית ספר שיש בו מינון של אנרכיזם ההולם את הטעם של הורים כאלה או אחרים. אני מדבר על כל בתי הספר בארץ, יהיו ההשקפות של ההורים והמורים אשר יהיו, הן יוכלו לבוא לידי ביטוי במסגרת שאני מדמיין לעצמי, אבל לא יקבעו אותה. המהפכה שבחלום הזה אמורה לכונן צורת חיים היוצרת מחויבות לערכי הדמוקרטיה, באופן שעולה בקנה אחד עם הערכים המיוחדים של הילדים, ההורים והמורים, יהיו אשר יהיו — מעורבים, חופשיים, דתיים, חרדים וכל שאר הסוגים המוכרים מן הקשת הרבגונית של החברה הישראלית.

אם חברת בית הספר מתנהלת על פי עקרונות הדמוקרטיה, פירושו של דבר שמתקיים בה “שלטון ההגינות”, פירושו של דבר שמוכרות בו ונשמרות בו זכויות הילד וחובותיו. כבוד האדם של הילד יכול להישמר בדרכים שונות, בהתאם למערכות הערכים השונות של הילדים, ההורים והמורים, אבל לרעיון של כבוד הילד יש ליבה שתהיה חייבת להישמר בכל מקום, באופן מעשי, על יסוד הבנה נכוחה.

כיוצא בזה, אם חברת בית הספר מתנהלת על פי עקרונות הדמוקרטיה, פירושו של דבר שהחלטות מסוימות מתקבלות בה על יסוד הליך הוגן של הכרעה משותפת. שוב, ההליכים יכולים להיות שונים, בהתאם לרקע של בית הספר, אולם ההגינות תהיה חייבת להישמר, יהיה ההליך אשר יהיה.

כמובן, שהשאלה הקשה ביותר תהיה שאלת גבולות החופש של הילדים, אבל גם של ההורים ושל המורים. אין הצדקה להפקיר את חינוכו של הילד בידי גחמותיו, “לא רוצה ללמוד חשבון”, “לא בא לי ללמוד אנגלית”.

עקרונות הדמוקרטיה מצדיקים הגבלת החופש של ילד לשם טובתו, אבל צריכה להיות הבנה נכוחה של טובתו, לא רק במונחי הרצונות של ההורים או התוכניות של המורים, אלא במונחי עקרונות הדמוקרטיה, עד כדי כך שהילד יוכל להבין את חובותיו הלימודיות והחינוכיות על יסוד ההבנה שתהיה לו של עקרונות הדמוקרטיה. בחלום שלי, מסבירים לילדים כל דבר היטב, עד שהם מסכימים. לא מכניעים אותם ולא נכנעים להם. משכנעים אותם.


ומהו עקרון היסוד, המוטו, שלאורו אתה מנחה את ועדת המומחים שלך לצעוד?

בשני משפטים: דמוקרטיה כצורת החיים של הילד בבית הספר. הבנה במקום בחינה, חוויה בדרך להזדהות.

אפשר להביא משל מן החינוך הדתי והחרדי, מתובנה שצריך לשבח אותם עליה. ילד דתי או חרדי לא מכיר את סידור התפילה משיעורים ומבחינות. הוא מגיע בבוקר לבית ספר, נכנס לבית הכנסת של בית הספר שלו ומשתתף בפעילות של התפילה. המורה לא מספר לו, באמצעות שקפים, מה זה בית כנסת, איך הוא נראה פעם ואיך הוא נראה היום. הוא מגיע בבוקר לבית ספר ונכנס לתוך בית כנסת. הילדים חיים את זה, רואים את זה, נוגעים בזה, נושמים את זה. זהו חלק מצורת החיים של בית הספר שלהם. באופן טבעי, זה נעשה בדרך כלל לחלק מצורת החיים שלהם עצמם.


והמקבילה שלנו? “היכל הדמוקרטיה”? מין אספת עם כזאת, שבכל בוקר ילדים נכנסים לתוכה ומקבלים החלטות?

אני רוצה לראות בכל בית ספר את “משכן הדמוקרטיה”. דמוקרטיה היא לא דת, אבל יש לה עקרונות שצריך להכיר אותם בתוך צורת חיים, בתור הנחיות לפעילות. אמרת שיש לי תקציב עתק? אם הוא עומד לרשותי, אני מקים מבנה בכל בית ספר, מן היסודי ועד התיכון, “משכן הדמוקרטיה”. שם יתקימו פעולות של אספה כללית, לדיונים ולהחלטות משותפות. כאן כל המשתתפים בחברת בית הספר מקבלים באופן דמוקרטי החלטות שנוגעות לחלק מן ההיבטים של חייהם המשותפים. כאן הם לומדים איך מנהלים ויכוח, כאן הם מבינים למה יש גבולות שלא מן הראוי לחצות, מכאן הם לוקחים לא רק את סדרי הדיון ואת תרבות הוויכוח, אלא גם את העקרונות, בראש ובראשונה את ההגינות השלטת. כמובן שהדמוקרטיה לא תהיה מוגבלת אל בין כותלי “בית הדמוקרטיה”. מכאן היא צריכה להגיע, באופן חכם וחלק, לכל מקום בחברת בית הספר ואחר כך גם לכל מקום אחר אליו יגיעו בוגרי בית הספר. הנאמנות לערכים דמוקרטיים אמורה להפוך להם לטבע שני.


פנטזיה יפה.

אכן.


חוץ מבעיית התקציב, למה, בעצם, היא לא יכולה להתממש?

החינוך הוא הנקודה הארכימדית של שיפור החברה, אבל איפה הנקודה הארכימדית של שיפור החינוך?


במילים אחרות, מי ילמד את המלמדים, את המורים?

נכון מאוד. כדי שבכל בית ספר תתנהל חברה דמוקרטית, צריכות המורות של כל בית ספר להבין היטב מהי דמוקרטיה ולהיות מסוגלות לנהל חברה דמוקרטית של ילדים, הורים ומורים. דרושה אפוא מהפכה לא רק בתוכנית החיים של בית הספר, אלא גם בהכשרת סגל ההוראה והחינוך. אין שום דרך פשוטה להסב את כל הסגל הנוכחי לסגל שיש לו הבנה נכוחה של עקרונות הדמוקרטיה. גם אין שום דרך פשוטה להכשיר מן ההתחלה סגל מתאים ולמלא בו את בתי הספר. ופחות מכול יש אצלנו דרך פשוטה להתחיל תהליך ארוך של שינוי יסודי, שאת פירותיו לא נראה לפני הבחירות הבאות, אלא בחיי ילדי ילדינו. אין לנו סבלנות. כאן נוגעת הרמה הנמוכה של הסבלנות ברמה הנמוכה של הסובלנות. ועם כל זאת, אסור להתייאש. שום דבר לא אבוד. כל שנה מגיעים לבתי הספר ילדים חדשים, מגיעים למכללות תלמידים חדשים. אפשר לשנות. חובה לשנות.


‏התקשורת

סוף דצמבר, ערב חורפי קר.

מי המשוגעים שייפרדו משמיכת הפוך, יתלבשו, יצאו מהבית בגשם ויטרחו להגיע עד המועדון לחבר בשביל לשמוע את אסא כשר מדבר על “מה זה קיבוץ”?

ותיקים. קודם כול ותיקים, והרבה מהם: בני שישים וחמש ושבעים, ואולי גם יותר, אלה שהתרגולת הישנה עוד עובדת אצלם: בא פרופסור מכובד לדבר איתם, עושים מאמץ ובאים לשמוע. חוץ מזה, יש הזדמנות לגעת ברוח. לקחת חלק בשיח תרבותי, במקום לשבת מול הטלוויזיה. לא מחמיצים. מזג אוויר לא נוח? הם אלה שייבשו פה ביצות. הם אלה שיצאו בארבע בבוקר בקור לחליבות ברפת, או לאיסוף בלול. הם אלה שעבדו שנים בפרך ובנו לארץ ישראל את הקיבוצים שלה. הם אלה שאהבו את ארץ ישראל, שהיא אהבה אותם בחזרה והעניקה להם - כמה עשרות שנים לפני שהתחילו לכנות אותם ״נדלניסטים״ - כינויי חיבה אישיים. כמה טיפות גשם, קטן עליהם.

החברים ממלאים את המועדון לחבר. שמחת הפגישה שלהם מסגירה את מה שידוע כבר, הקיבוץ זה לא מה שהיה פעם. אכן זמן רב חלף מאז התכנסו. הימים שבהם היו נפגשים פעם פעמיים בשבוע במועדון ללבן את כל העניינים השוטפים של החיים, חלפו מן העולם.

בין הוותיקים, פה ושם, מבצבצים כמה “דור ביניים”, בני ארבעים־חמישים. וברגע האחרון מגיעים גם כמה צעירים. ה״דור ביניים" יזמו את המפגש הזה. חבורה גברית ברובה, מחזיקים במשרות מפתח, אנשי חזון, אידיאליסטים, חברי הזרם הקיבוצי המשותף, מאלה שלא רוצים לסגור את הקיבוץ. הצעירים שבקהל, בני עשרה ועד עשרים ומשהו, הם החריגים שבשכבת הגיל שלהם. המעטים שלא נשבו בקסמי העולם הממותג שבחוץ. הם בכלל נראים כמו קיבוצניקים של פעם, עם הרבה פתיחות ותום, ורעב בעיניים.

לפני יותר מחמישים שנה הוקם קיבוץ געש, שנים רבות לפני פרוץ המשבר הגדול של הקיבוצים. זרועותיה הארוכות של הההפרטה הגיעו גם הנה, אבל באופן חלקי. קיבוצים עניים עם חובות גדולים קרסו תחילה. והם אלה שהיום כבר קשה לקרוא להם קיבוץ. געש הוא אחר. למזלו, הוא קיבוץ מבוסס יחסית, שיכול היה להרשות לעצמו הפרטה מאוד הדרגתית ומצומצמת. הוא גם יכול להרשות לעצמו דיונים פילוסופיים על המשך דרכו. והוא יכול להרשות לעצמו להמשיך להיות קיבוץ.

האחראי התורן של מועדון לחבר דאג לשתי ערמות נאות של סנדוויצ׳ים טריים. יש לחמניות עם גבינה ויש עם חביתה חמה, ויש עם נקניק. טעימים, ארוזים בתוך ניילון נצמד. מכלים מלאים מיץ טבעי צוננו מבעוד מועד, ולצידם מיחם עם מים רותחים, קפה שחור, קפה נמס, חלב, תה רגיל וחליטות צמחים. יש עוגיות ויש עוגות ויש ופלים, ומקלות מלוחים, מכל טוב. אין מה לדבר. בדברים האלה הקיבוצניקים היו תמיד חזקים.

מקצת הנוכחים כאן הערב שמעו באופן כללי על איזה פרויקט מעניין שאסא כשר עשה עם חברי קיבוץ גן שמואל, והם רוצים לדעת אם יש סיכוי לעשות אותו דבר בגעש. הם באו הערב כדי לקבל מידע נוסף על כך.

יוזם המפגש, עמי, מציג את אסא ומספר קצת על מסמך “רוח גן שמואל” ומזמין את אסא אל מרכז האולם, אל המיקרופון.

“שלום, תודה, אני שמח להיות להיות פה כדי לדבר איתכם על משמעות החיים בקיבוץ,” אסא אומר. “׳משמעות׳ זאת מילה גדולה, ו׳חיים׳ זאת מילה גדולה ו׳קיבוץ׳ זאת מילה גדולה ו׳געש׳ זאת מילה גדולה, ואני אשמח לדבר איתכם על הצירוף המיוחד הזה, ואני רוצה לשמוע אתכם, לא פחות מאשר לומר לכם כמה דברים שבאתי לומר.”

מתברר שאסא עוד לא רוצה לדבר. קודם הוא מבקש להכיר אותם, כמה מהם, אם זה יתאפשר — את כולם. הוא מציע שכל אחד יציג את עצמו, יאמר את שמו, מהיכן הגיע לגעש ומתי, במה הוא עוסק או עסק במהלך חייו בקיבוץ, והעיקר: מה זה בשבילו קיבוץ, ומה זה בשבילו להיות קיבוצניק.

עמי נראה מודאג. זה הולך להיות ערב ארוך. לאסא יש כל הזמן שבעולם.

מתחיל סבב. ותיקים תחילה. הראשונים נבוכים, מהוססים, מציגים את עצמם לקונית. הבאים אחריהם מרחיבים מעט יותר. ואלה בהמשך, עוד קצת. רובם מאופקים, מרסנים את הקול שלעתים אינו יציב. לא פשוט לקפל אל תוך כמה משפטי היכרות קצרים את השבר הגדול של חייהם, לתאר איך רעיון הקיבוץ הולך ונגמר בין הידיים.

שניים שלושה אמיצים פורצים קדימה. גולשים ממשפטי ההיכרות לחתיכת ביוגרפיה אישית. איך עלו ומאיפה עלו, ומה היה בית אבא, ואיך עזבו את ההורים, כמה קשה היה, וכמה נפלא. ומשם הם נפנים ומציפים את החדר מכל הבא ליד - חרדות קיומיות, ופנסיה תקציבית, וחובות הקיבוצים, ומשבר בקיבוצים, והקשת המזרחית, וחלוקת הקרקעות, ושיוך נכסים, והפרטה, חלקית או מלאה, ושכר דיפרנציאלי, והיועץ הארגוני שהיה, וזה שיהיה, ומזכיר הקיבוץ ההוא שמעל, וגזבר הקיבוץ ההוא שברח, החלום ושברו, הערבות הדדית, קיבוצים שכנים שמתפרקים, ומה נכון לעשות בכל עניין ועניין, ומה לגבי המהפכה הצפויה בהפרטת המשכורות של החברים? ומה בעניין ההצעה להפריט את חדר האוכל? ומה אסא חושב, ומה הוא אומר, מה יהיה עליהם?

עמי אומר, חברים, זה לא סוג הדיון שלשמו התכנסנו כאן הערב. בואו נחכה עם השאלות לאחר כך, פרופסור אסא כשר ידבר איתכם על העניין מנקודת מבט עקרונית פילוסופית. אם היינו רוצים עוד יועץ או פסיכולוג ארגוני שיציע לנו עוד פתרון מבחוץ איך להפריט את הקיבוץ או איך לארגן את החיים ברמה הלוגיסטית, היינו מביאים יועץ ארגוני לא את אסא כשר.

אסא מהסה אותו. “זה בסדר גמור. אלה הן הבעיות שמטרידות את החברים. מקלפים קצת, מגיעים לדילמות, מקלפים עוד, מגיעים לעקרונות, מקלפים עוד, מגיעים לערכים. מהם גוזרים אחר כך את כל התשובות לכל השאלות על העניינים הכי פרוזאים והכי יומיומיים.”

יש לו סבלנות של פיל וסקרנות אינסופית. כל אדם, כל סיפור, מרתק אותו. אסא תמיד אומר שכל אדם הוא סיפור.

אז הם מספרים. ועוד איך הם מספרים. והם מתרפקים. כל כך הרבה זמן אף אחד לא רצה לשמוע. בטח שלא ביקש. ובטח ובטח שלא הקשיב בכזאת רמה של הזדהות והערכה. “אתם מהפכנים אמיתיים,” אסא כשר אומר להם אחר כך. והם מזדקפים מופתעים בכיסאות. “אתם עשיתם את המהפכה, עזבתם הורים, בתים, לפעמים תנאי חיים מאוד נוחים, ארץ, שפה, תרבות, ערכים, לשם ארץ אחרת, שפה אחרת, תרבות אחרת, ערכים אחרים, בשביל רעיון יפה, נכון, מוסרי, שהאמנתם בו.”

אחדים מהם מביטים בו בחוסר אמון. “אל תקשיבו לאלה שמנסים לקלקל לכם את העבר המפואר שלכם. אל תשמעו את קולם של מי שמשכתבים את החיים שלכם ומציגים אתכם באור רע. אתם נתתם למדינת ישראל את אחד הדברים הכי יפים שלה, הקיבוץ. ודרך אגב, לסגור את חדר האוכל, זאת לא מהפכה. להפריט את הלול או הרפת, זאת לא מהפכה. לשלם משכורת למנכ״ל, זאת לא מהפכה. לעבור לשכר דיפרנציאלי זאת לא מהפכה. היתה מהפכה ממשית אחת ואתם עשיתם אותה.” הרבה עיניים מבריקות בחדר הזה. אם לא היו מתביישים, היו נופלים על צווארו ומחבקים ומנשקים אותו.

“אל תיתנו שיקלקלו לכם. מפני שפה ושם היו תקלות, מפני שפה ושם היו כישלונות, זה לא מעיד כהוא זה על הרעיון הגדול,” הוא ממשיך. “איש לא רשאי להקטין את ההישג שלכם וגם לא להרוס לכם את הזיכרונות. רבים גדלו כאן על ערכי הקיבוץ. רבים אהבו את הקיבוץ והתגאו בו גם אם לא חיו בתוכו. רבים זוכרים לכם חסד נעורים. ואתם, אל תיתנו לאף אחד לקלקל את מה שבעיניכם הוא הקיבוץ. קיבוץ זה משהו יפה.”


אתיקה לקיבוץ?

הכול התחיל כאשר בוקר אחד התדפקו על דלת משרדו של אסא כשר שני חברי קיבוץ גן שמואל, רפי אשכנזי והמזכיר דאז, עמרי כנען. הם אמרו לו שהם היו רוצים שהוא יחבר יחד איתם משהו שאפשר יהיה לקרוא לו “הקוד האתי של גן שמואל”.

אסא היה מופתע. “עד אז לא כתבתי שום דבר במתכונת של קוד אתי לקיבוץ וגם לא הייתי בטוח שהמילים ׳קוד אתי' שמתאימות לארגון כמו הצבא ולקהילות מקצועיות כמו רופאים או מהנדסים או עובדים סוציאליים, מתאימות גם לקיבוץ. אבל משהו ברעיון דיבר אלי. מצא חן בעיני הרעיון הזה של התעסקות יסודית בערכים ובנורמות של קיבוץ.”

הוא שאל את השניים: “למה בעצם באתם אלי? למה פילוסוף ולא פסיכולוג ארגוני, או יועץ, או מנחה קבוצות או משקם חברתי?” והם ענו: “קצה נפשנו בפסיכולוגים ויועצים ארגוניים. כולם כבר היו אצלנו. כל אחד בא עם הנוסחה שלו, אינסטנט פתרונות לכל המצוקות. תפריטו את זה, תפטרו את ההוא, תעשו רה־ארגון כאן, תסגרו את המפעל שם, תוכניות הבראה כלכליות בעיקרן, לא ממש התייחסות חברתית, לא ממש התייחסות אישית. ותמיד זה בא בעסקות חבילה כאלה - הנה זה מה שיש לי להציע לכם, טייק איט אור ליב איט.” שום דבר לא יצא מזה. הם התחילו לחשוב שדרושה הנחיה מסוג אחר, ברמה רעיונית, פילוסופית, ושבכלל, צריך שיקרה משהו בשיתוף החברים, שיעלה מלמטה, לא שיונחת מלמעלה או מבחוץ. שמו של אסא הוזכר, ועלה על דעתם שאולי איתו, בהשראתו, יתרחש תהליך חשיבה אמיתי, שייוולד ממנו משהו חדש.

אסא הקשיב קשב רב. העניין התחיל למצוא חן בעיניו. כך התחיל רומן של שנתיים ויותר.

בקשתו הראשונה היתה שיכינו מודעה ויפרסמו אותה במקום בולט ומוכר בקיבוץ. במודעה יהיה כתוב שהם פותחים בתהליך של חשיבה משותפת והגדרה עצמית מחודשת, בהנחייתו של אסא כשר, ושכל מי שיש לו משהו להגיד לו או לספר לו, אסא רוצה לשמוע אותו.

היו לא מעט כאלה.

במהלך השנה הראשונה אסא כשר נפגש עם לא פחות מ־150 אנשים מהקיבוץ: עובדים בכל הענפים, נוער לפני צבא, חיילים, צעירים אחרי צבא, ילדים, תלמידים, מורים, חברים ותיקים, דור ביניים, משפחות, יחידים. הוא קיים איתם מאות שעות של שיחות. חלק גדול מהשיחות התקיימו במשק. חלק במקומות מפגש אחרים. אחדים העדיפו לבוא אליו הביתה, לקריית קריניצי, וישבו איתו בביתו.

השיחות התמקדו בזהות הערכית של גן שמואל בעיניהם, בזהות הערכית של הקיבוץ בכלל, וגם בזהות הערכית של התנועה הקיבוצית.

“אפשר לעסוק בשאלות האלה במלוא הרצינות: מה אנחנו רוצים לעשות בתור קהילה מסוימת; מה אנחנו רוצים להיות בתור קהילה מסוימת בתוך מין פדרציה כזאת של קהילות; ומה זה בכלל קיבוץ - בלי קשר לקיבוץ מסוים ובלי קשר לתנועה קיבוצית מסוימת; התשובות לשלוש השאלות האלה עניינו אותי מאוד.”

העבודה נעשתה עם קיבוץ גן שמואל. אבל ההנחה של כשר היתה שכל קיבוץ שתוהה על אופי החיים בתוכו, יוכל בעתיד לראות בזה מודל, ואם חלק גדול דיו מחבריו יחפוץ בכך, יוכל גם הוא לעכור תהליך דומה.

כבר בשלבי הצלילה הראשונים, הוא הגיע למסקנה שבתוך הסערה הגדולה שעוברת על הקיבוצים היום, ולמרות ההבדלים בין קיבוץ לקיבוץ, ישנו מכנה משותף, ישנם מאפיינים החוזרים על עצמם: בכל קיבוץ יש רצון של ותיקים - ולעתים גם אחרים - לשמור על הרצף הערכי, להישאר קיבוץ במובן המקורי האמיתי, ויש רצון של צעירים - ואחרים - לשנות את אורחות החיים בקיבוץ, באופן ממשי או אפילו מן היסוד, להוביל אותו אל תהליך שבסופו הוא לא יהיה עוד משהו שניתן לכנותו קיבוץ. כוחות כאלה קיימים בכל מקום, אבל יחסי הכוחות משתנים ממקום למקום, ואולי גם היחסים ההדדיים — עד כמה מוכנים בעלי דעה אחת לוותר, מעט או הרבה, כדי להישאר בכל זאת קהילה אחת עם בעלי הדעה ההפוכה. שני כוחות מנוגדים שמושכים כל אחד לכיוונו יכולים להצמיח איום של ריסוק כל מה וכל מי שנמצא בתווך.

היה ברור שלא כל קיבוץ בארץ יכול להרשות לעצמו לעבור תהליך כזה, נינוח, פילוסופי. אסא ידע שקיבוצים רבים הגיעו לשפל כלכלי ואפילו לדרגת עוני של ממש. וכשנלחמים על הלחם, כך נדמה, לא מתעסקים במותרות, כמו קוד אתי או כמו ניסוח מסמכים רוחניים. בגן שמואל, קיבוץ מבוסס במצב כלכלי יציב, זה התאפשר. הקיבוץ לקח את הזמן שלו. הם יכלו להרשות לעצמם בירור רעיוני ממושך, עמוק ויסודי.

כשנגמרו המפגשים והשיחות, אסא כשר ישב וחיבר משהו שנראה כמו שאלון. הוא העדיף לקרוא לו “זהותון”. היו בו כמה עשרות שאלות שהחברים שבחרו לשתף פעולה עם הפרויקט השיבו עליהן.

“זה היה נייר שתפקידו היה לגרום לאנשים להבין את הרצינות הפילוסופית הטמונה במבצע הזה - לחשוב על ערכי גן שמואל. שזה לא להתכנס במועדון או להעביר בערוץ הפנימי שאלון של חמש שאלות ולשים איקסים בחמש משבצות ולסכם וגמרנו. זה לא סקר דעת קהל. זה פרויקט רציני ועמוק. החבר אומר לעצמו: אני משתתף במבצע קהילתי, שבו אני שואל את עצמי שאלות נוקבות, אולי בפעם הראשונה מזה זמן רב, מברר לעצמי, ולבסוף מצהיר, מה זאת בשבילי הקבוצה האנושית שאני חי בה, מה הזהות המיוחדת שלה, מה צריך להיות בה, מה לא צריך להיות בה, מה חייב להיות בה מבחינתי. כך לגבי הקיבוץ גן שמואל, כך לגבי הקיבוץ בכלל, כך לגבי התנועה הקיבוצית בכלל. הנה התשובות המלאות והאחראיות שלי.”

הזהותונים נאספו, וכשר קרא אותם, ניתח את מה שעלה מהם, וגיבש טיוטה של מסקנות.

השלב הבא היה ניסוח טיוטת מסמך - ״רוח גן שמואל״ - המאגד בתוכו רק את מה שנראה שכולם מסכימים לו. מעגל ההסכמה המקיף ביותר, המכיל את מה שמוסכם על החברים והחברות שחייב להתקיים כדי שקיבוץ גן שמואל ימשיך להתקיים וימשיך להיות קיבוץ, הוא בעיני כשר “המוצר המרכזי של התהליך”.


*


מה זה הדבר הזה שיצרתם יחד, תפרט קצת.

אקדים מעט. בעצם יצרנו יחד שני דברים. האחד, תהליך. השני, מסמך. בדרך כלל, כשמתבוננים על הדינמיקה של ההתלבטות הקיבוצית, כשאין דחיפות להחליט, רואים שיש כמה בעיות וכולם מתווכחים או מתנצחים עליהן בלי הפסק. הפרטה של היבט מסוים, כן או לא. שיוך נכסים לחברים, כן או לא. קיום חדר אוכל מתמיד, כן או לא. וכן הלאה וכן הלאה. ההצעה שלי היתה שבמקום לנהל הרבה מלחמות גדולות על הרבה דברים קטנים, תתנהל מערכה גדולה אחת על הדברים הגדולים ביותר. זה מחייב בירור עומק ונכונות לגבש עקרונות וערכים המוסכמים פחות או יותר על כולם. אחר כך, ניתן יהיה לגזור מהעקרונות האלה את הפתרון הראוי לכל אחת מהבעיות היותר קטנות, את התשובות לשאלות המעשיות, גדולות כקטנות. הרעיון הוא שברגע שיש לך עקרונות יסודיים, מוסכמים, טובים, מגובשים, אתה יכול להשתמש בהם, ליישם אותם בכל דילמה ובכל קונפליקט. הם נעשים אמות המבחן של המחלוקות, ובאמצעותו מתגבשות התשובות. מרגע שכולם הביעו הסכמה לגבי עקרונות היסוד המשותפים, ההכרעה על פי העקרונות האלה, בשאלות העולות על הפרק, תהיה טבעית וכמובן תחייב אותם, שהרי הם קיבלו על עצמם את עקרונות היסוד.

עצם התהליך היה חידוש גדול לגבי רבים מהחברים והחברות. הם גילו שכבה עמוקה ועקרונית יותר של חייהם, נקודת מבט המאפשרת הסתכלות מחודשת על עצמם. רבים ראו בתהליך עצמו פרק מפרה ומשמעותי. זה הדבר הראשון שנוצר, התהליך. הדבר השני, המוצר המרכזי, היה טיוטה של מסמך “רוח גן שמואל”.


מה זה?

זהו מסמך בן שני עמודים, שבהם מובעים אותם עקרונות וערכים שנראו לי מוסכמים כמעט על כולם.


מה רעיון המפתח, בשתי מילים?

רעיון המפתח, בארבע מילים, “רציפות תוך כדי שינוי”. כדאי שכל חבר וכל חברה, בכל קיבוץ המתלבט בשאלה האם לשמור על הרציפות הערכית או להשתנות, יֵדעו כי אין הכרח להכריע בין שתי המגמות, אפשר גם להשתנות וגם לשמור על הרציפות הערכית. נאמנות לערכים לא מוכרחה להצמית כל שינוי. נכונות לשנות לא מוכרחה להיות בגידה בערכים. הרעיון הוא שאפשר לשמור על הערכים הבסיסיים של הקיבוץ, מצד אחד, ולממש אותם בצורות קצת אחרות, מצד שני. המגמה היא לקיים התפתחות, לא לחולל מהפכה.



רוח גן שמואל


המסמך המלא של הטיוטה. פרסום ראשון.


אנו, החברים והחברות בקיבוץ גן שמואל, כל אחד מאיתנו בפני עצמו וכולנו יחד, מקבלים על עצמנו הכרזה זו, “רוח גן שמואל”, כביטוי מכונן ומחייב של הערכים והעקרונות העומדים ביסוד חיינו בקיבוץ.

כל מה שנעשה בגן שמואל, בשם הקיבוץ, למען הקיבוץ או על ידי הקיבוץ, יבטא את הנאמנות שלנו, כל אחד מאיתנו בפני עצמו וכולנו יחד, לרוח גן שמואל.


משמעות

גן שמואל הוא קיבוץ.

קיבוץ הוא צורת חיים מוסרית מיוחדת.

קיבוץ מקיים שגרת חיים בעלת משמעות של ביטוי ערכי.

קיבוץ מכונן חיים משותפים בעלי משמעות הומניסטית.

קיבוץ יוצר למען חבריו תשתית של חיים בעלי משמעות אישית.

גן שמואל כקיבוץ הוא ביטוי מיוחד של נאמנות לרעיון העצמאות המדינית של העם היהודי במולדתו, שביסוד מדינת ישראל.

גן שמואל כקיבוץ הוא ביטוי מיוחד של נאמנות לרעיונות המוסריים שביסוד הדמוקרטיה וביסוד החתירה לשלום ולאחוות עמים.


שוויון ערך האדם

גן שמואל כקיבוץ מבטא את שוויון ערך האדם בכל סדריו ואורחותיו.

גן שמואל כקיבוץ מקיים שוויון בכל היבטי החיים המשותפים.

גן שמואל כקיבוץ מקיים שוויון ביצירת התשתית של החיים האישיים.

גן שמואל כקיבוץ מאפשר אי־שוויון רק על יסוד צורך מוכר בעזרה מיוחדת.

גן שמואל כקיבוץ רואה את הוויתור על היכולת ליצור אי־שוויון כלכלי בתור ביטוי נעלה של מסירות לשוויון ערך האדם.


דמוקרטיה

גן שמואל כקיבוץ מנהל את החיים המשותפים של חבריו באופן דמוקרטי המחייב את שלטון ההגינות.

גן שמואל מכונן ומטפח את החופש האישי ואת האחריות האישית של חבריו על פי מגילה חוקתית הוגנת של זכויות וחובות.

גן שמואל מקבל החלטות משותפות בהליכים הוגנים, שיש בהם עדיפות למאמץ להגיע להסכמה רחבה והוגנת על פני השימוש בהכרעת רוב.

גן שמואל כקיבוץ מנהל את החיים המשותפים באמצעות מוסדות נבחרים הפועלים באופן הוגן, בשקיפות מרבית וביחסי אמון הדדי.

גן שמואל כקיבוץ מקיים בעלות משותפת ושוויונית של כלל חבריו, על אמצעי הייצור, נכסי התשתיות וההכנסות.


אחריות

גן שמואל מבסס את התשתית הכלכלית של המשך קיומו על האחריות המשותפת של כלל חבריו לקיום ענפים מתאימים.

גן שמואל כקיבוץ ינהל את התשתית הכלכלית שלו באופן שיבטא את שוויון ערך האדם, את הוויתור על היכולת ליצור אי־שוויון כלכלי ואת ההגינות.

גן שמואל כקיבוץ מבסס את התשתית החינוכית של המשך קיומו על האחריות המשותפת של כלל חבריו לקיום מערכת חינוכית מתאימה.

גן שמואל כקיבוץ רואה את עצמו אחראי לקיום התשתית הכלכלית, התשתית החברתית והתשתית התרבותית המאפשרות לכל אחד מחבריו לעצב לעצמו חיים בעלי משמעות אישית, במסגרת צורת החיים של גן שמואל כקיבוץ.

גן שמואל רואה את עצמו אחראי, באמצעות השותפות של כלל חבריו, לקיום מערכות רווחה אפקטיביות.

גן שמואל כקיבוץ רואה את עצמו אחראי, באמצעות השותפות של כלל חבריו, לקיום הממדים התרבותיים של החיים הקהילתיים והחיים האישיים, תוך טיפוח ההיבטים הייחודיים של התרבות הקיבוצית שלו.

גן שמואל רואה את עצמו אחראי, באמצעות השותפות של כלל חבריו, לעיצוב ולטיפוח אפיקי תרומה לחברה הישראלית באופן המבטא למופת את ערכיו.

גן שמואל יקיים את השותפות של כלל חבריו, לשם מימוש האחריות שלו בכל תחום, במתכונת הוגנת, הנותנת עדיפות להתנדבות והתמחות, ברוח של נטילת אחריות, על פני כל מתכונת אחרת.


יחסי אנוש

גן שמואל כקיבוץ מכיר בחובה המוסרית לטפח את האיכות של יחסי האנוש, גם בין חבריו לבין עצמם וגם בין חבריו לבין זולתם, במגמה להנהיג שגרה מעשית, טבעית ונינוחה של ביטוי כבוד האדם באשר הוא אדם עם ביטוי נאות של אחווה, בטוב וברע, בכל מקום, בכל שעה ובכל הקשר.

גן שמואל מכיר במעמד הערכי, החברתי והמוסרי של המשפחה, בצד המעמד המרכזי של היחיד והמעמד המיוחד של כלל החברים, ומקיים הסדרים המביאים הכרה זו לידי ביטוי מעשי.


רציפות ושינוי

גן שמואל כקיבוץ מפתח את צורת החיים המוסרית המיוחדת שלו, תוך שמירה על הרציפות הערכית של הקיבוץ, ותוך שמירה על החיוניות הדרושה לו נוכח מצבים חדשים ואפשרויות מבטיחות.

גן שמואל כקיבוץ מבטא את הכבוד לצורות החיים של דורות האבות והאמהות, גם באופן סמלי וגם באופן מעשי, בלי לפגוע בחיוניות המאפשרת שינויים מתאימים.

גן שמואל כקיבוץ מכבד את הרצון לשקול ברצינות הצעות לשינוי בהיבט של חיי הקיבוץ, בלי לפגוע ברציפות של המסורת הערכית.


גן שמואל כקיבוץ מכונן את זהותו הערכית באמצעות עקרונות:

  • שוויון ערך האדם;

  • ויתור על היכולת ליצור אי־שוריון כלכלי;

  • אחריות משותפת לתשתית הקיום הקהילתי;

  • אחריות משותפת לתשתית המשמעות של החיים האישיים;

  • אחריות משותפת למערכות החינוך, הרווחה והתרבות;

  • אחריות משותפת לעיצוב וטיפוח תרומה מיוחדת לחברה הישראלית;

  • אחריות אישית לתרומה משמעותית בתחומי האחריות המשותפת;

  • הדמוקרטיה, ובמיוחד שלטון ההגינות;

  • הזכות לחופש והחובה לאחריות;

  • איכות יחסי האנוש;

  • מעמד המשפחה.


*


נשמע טוב. טוב מדי אולי. אידיאלי, אוטופי כמעט. כולם יכולים להיות מרוצים, גם הצעירים, גם הוותיקים, גם מובילי השינוי וההפרטות, גם השמרנים שמתרפקים על ימי דגניה. אבל השאלה הגדולה היא כמובן האם זה עובד ואיך זה עובד?

ראשית, בהצבעת חברים שהתקיימה בקיבוץ בסיומו של התהליך, הרוב המוחלט - 95 אחוז! - קיבל את זה על עצמו. לא עניין של מה בכך.

שנית, אני לא מכיר טיעון משכנע המסוגל להוכיח לנו שזה לא עובד, או שזה לא יכול לעבוד.

בואי ניקח לדוגמה את הנושא של מעמד המשפחה בקיבוץ, נושא חשוב, סבוך, רגיש ועדין מאין כמוהו. אין אדם בקיבוץ שלא מתעניין בזה.

המצב השכיח בקיבוץ, בכל קיבוץ, הוא שישנם הרבה תכנים ערכיים המתייחסים לקולקטיב וישנם הרבה תכנים ערכיים המתייחסים לחבר היחיד, אולם רעיון המשפחה מפוזר ומבוזר, לא מעוצב, לא משותף, לא מאורגן כמו שצריך.

הנה שאלות שלא ניתנה להן תשובה עקרונית, באותה מידה שניתנה תשובה כזאת לשאלות במישורי היחיד והקולקטיב. איך הקיבוץ רואה את המשפחה בתוך התמונה הרחבה יותר של צורת חייו? מה המעמד שהוא נותן לה, בתוך מערכת הזכויות והחובות? מה מעמד הבנים והבנות, אלה שנולדו בקיבוץ? מה זכויותיהם ומה חובותיהם? במקרים שבעיה כלשהי, כמו עזיבה, תעמת ערכים מסוימים עם ערך המשפחה, מה יגבר על מה? וכיוצא באלה.

מה שנובע מן המסמך שלנו הוא מחויבות של חברי הקיבוץ לעבור תהליך של עיצוב מעמד המשפחה בקיבוץ, על פי “רוח גן שמואל”. המסמך, שהם היו שותפים ביצירתו ולימים הם אמורים להיות חתומים עליו, קובע בצורה חד־משמעית שמעמד המשפחה הוא עניין חשוב במסכת הערכית של גן שמואל. מכאן יתחילו להיגזר תשובות לשאלות מעשיות שונות, כגון - האם מותר להורים לוותר על חלק מהזכויות שלהם למען ילדיהם החיים בקיבוץ? או לטובת ילדיהם שעזבו את הקיבוץ?


תן עוד דוגמה.

הדמוקרטיה בקיבוץ, עניין חשוב להפליא.

פעם, בימי האבות והאמהות המייסדים, התנהל מוסד האספה הכללית, סממן מובהק של אורח החיים השיתופי של הקיבוץ. כולם היו שותפים להחלטות. היתה מעורבות אישית ברמה מאוד גבוהה. כל עניין סיפק הזדמנות לדיונים ולשיחות, לפעמים היו מאמצים להניח את דעתם של אלה שלא היו תמימי רעים עם הרוב, לעתים היו חיפושים של פתרונות מקוריים לטרוניות של השונים, בעלי דעות המיעוט. היום לא נותר הרבה מן הסממן הדמוקרטי המפואר הזה. מעטים מגיעים לאספה הכללית. מעט יותר צופים בה בערוץ הטלוויזיה הפנימי, בשעת מעשה, אחרים צופים בה בשידור חוזר, וכל זה בקושי. בעיני זהו אחד הדברים הדחופים שיש לטפל בהם, מכל בחינה - מוסרית, ערכית ומעשית.

זה היה אחד הנושאים שהצבעתי עליהם בתהליך גן שמואל, ומשעה שמסמך “רוח גן שמואל” קיבל תוקף כללי, רשמי, החברים בגדר מי שלקחו על עצמם מחויבות לבדוק את המוסדות וההליכים של הדמוקרטיה הקיבוצית, לחשוב על כל המכלול הזה מחדש, לתקן ולשנות. ראשית, ראוי לאבחן מה מצב הדמוקרטיה בקיבוץ. שנית, הצעתי לנסח את מגילת זכויות החבר וחובותיו, כמו שעושים בכל משטר דמוקרטי מתוקן. זה יהיה חלק מן החוקה הפנימית של גן שמואל והם מחויבים גם לכך.

תוך כדי העיסוק ברענון הדמוקרטיה הקיבוצית, יבוא לידי ביטוי גם עקרון השקיפות, עקרון חופש המידע, שגם הוא זנוח כשם שהוא חשוב. בעבר, בימי האספה הכללית במלוא תפארתה, ניתן היה להניח כי מתנהלת חשיפה מתמדת של אינפורמציה חיונית, אם כי תמיד היו סודות כאלה ואחרים וגם תמיד מן הראוי יהיה לשמור על סודות מסוימים, בתחומי הפרטיות. זה היה מובן מאליו, שלא ייתכן מצב שבו יתקבלו החלטות בנושאים חשובים ושחלק מהחברים לא רק שלא ישתתף למעשה בתהליך ההחלטה, אלא גם לא ישמע, בעוד מועד, על כל מה שמן הראוי שיידע. מאז שהאספה הכללית התנוונה, המעורבות האישית קטנה, מעגל האנשים המצויים בתמונה הצטמצם והלך, רעיון השקיפות התמוסס למדי. חברים הגיעו למעשה למצב שבו אין להם מושג כיצד מתנהל הקומפלקס הזה - הקיבוץ - שהוא שלהם לא פחות משהוא של אלה המנהלים אותו, “הממסד”. כך ויתרו חברים רבים בקיבוצים שונים על חלק מן הביטויים של השותפות האמיתית שלהם בקיבוץ.

חברי גן שמואל שאני מכיר מבינים שהם נדרשים לתת את הדעת גם על רמת השקיפות של התנהלות “הממסד”, עד שתהיה ראויה לצורת חיים דמוקרטית. בעניין זה לא היה צורך להתאמץ כדי לשכנע את החברים. כולנו שמענו על תופעות שליליות ומצערות שהתרחשו בקיבוצים אחדים, שבהם חברים הפקירו את השליטה בשגרת חייהם, ברווחתם, בנכסיהם, בידי קומץ אנשים שלאו דווקא היה ראוי לאמון. יש חברי קיבוצים שהתרחקו ממוקדי קבלת ההחלטות, מפני שאיבדו כל יכולת לקיים בקרה ממשית על אותם בודדים שענייני הכספים וההחלטות המהותיות האחרות הופקדו בידיהם, ברבות הימים, באופן בלעדי. הסיאוב לא פסח על הקיבוצים.

קיבוץ תאב חיים, יחזיר לחברים ולחברות את השליטה המלאה, המעשית, ההוגנת, בשגרת החיים של עצמם, בין השאר בעזרת עקרון השקיפות של המידע “הממסדי”. אותם יחידים שהכוח נשאב לידיהם לא יתנדבו לוותר עליו, אבל כאשר חברים וחברות יובילו תהליך של רענון הדמוקרטיה הפנימית, על יסוד עקרונות מוסכמים, העוצמה תהיה בידיהם, כוח התיקון יהיה בשליטתם. כל קיבוץ יכול לבצע שנויים משמעותיים בתחום הזה. שימי לב, שהם שינויים, מצד אחד, אבל מחזקים ולא מחלישים את הנאמנות לערכים המקוריים של הקיבוץ, מצד שני.


ומה על החברים והחברות שכל הרעיון בכלל לא ייראה להם? אלה שלא היו שותפים להיריון וללידה של “רוח גן שמואל”, שאינם מכירים בחשיבות, ולא ירצו לחתום על המגילה הזו?

באופן כללי ניתן להניח שאם בהליך הוגן, שיש בו ניסיון להגיע להסכמה כללית, נוצרת הסכמה כמעט כללית, יש לזה תוקף מחייב. אם יהיו חברים שבין כה וכה הם יושבים על הגדר, מתנדנדים, רגל פה רגל שם, רוצים קיבוץ אבל גם רוצים עיר, הם יצטרכו לקבל החלטה מכרעת. אני בטוח שהמטרה לא תהיה לדחוף אותם, להפך, למשוך אותם, אבל הם עצמם, כפועל יוצא מהשינויים שיתרחשו בקיבוץ, ימצאו את עצמם נאלצים לקבל החלטות בשאלות הגורליות, כיצד הם רואים את המשך חייהם - בתוך הקיבוץ, או שמא מחוצה לו.


למה הסכמת לעבוד עם קיבוץ גן שמואל?

הסכמתי לעזור, גם בגלל סנטימנט שתמיד היה לי, אבל גם בגלל הזיקה של ההתלבטות הקיבוצית לשאלות משמעות החיים. זהו קשר מובלע, מאחורי הקלעים, אבל בעיני הוא מובהק, בלב הסיפור.

הנה הנחה פילוסופית, בדבר משמעות החיים, שהיא מאוד חשובה בעיני גם במישור של החיים בקיבוץ וגם במישור של חיי היחיד בכלל. על רגל אחת, יש כאן הבחנה בין שתי דרכים שונות לחיות, שני סגנונות חיים: או שאת מנהלת את החיים שלך או שהחיים שלך מנהלים אותך. שני הסגנונות הללו מאוד רווחים, ואני לא בא להגיד לאף אחד איזה מהם לבחור, בוודאי שלא לזוז מדרכו האחת אל עבר הדרך השנייה. עם זאת, אני חושב שמן הראוי שאנשים יחשבו על הברירה הזאת ויחליטו כך או כך, כשהם עומדים מול הראי וחושבים על עצמם או על הקיבוץ שלהם או על התנועה הקיבוצית או על הקיבוץ בכלל, או אולי על החברה הישראלית או העם היהודי, או על כל קבוצה אחרת או הקשר אחר, שיקבלו החלטה קרדינלית, לנהל או להתנהל, או בלשון של תמונה אחרת, לשחות או לצוף. אני חסיד של הסגנון הפעיל, לנהל את חיי בעצמי, לשחות, לא להניח לחיי לנהל אותי, לא לצוף, אבל זה טעמי, זה לא חייב להיות טעמו של אף אחד, אם הוא מחליט ומקבל על עצמו גם את כל התוצאות.

שימי לב שלנהל את החיים אין פירושו לשלוט בהם, בכל מה שקורה. אין לנו שליטה בכל מה שקורה לנו, אבל תמיד יש לנו יכולת להגיב על מה שקורה מעצמו, על מה שמתפרץ לא קרוא אל תוך חיינו, יכולת ליזום, יכולת לקרב, יכולת להרחיק, יכולת לעצב, בקיצור, יכולת לנהל את חיינו.


קיבוץ זה טוב

זהו המסר שאיתו באת אל חברי קיבוץ גן שמואל. אבל אני שואלת עוד קודם, מה לך ולזה בכלל? מה הניע אותך להגיד להם כן? מה מקור הזיקה שלך לקיבוץ ולקיבוצניקים?

אני מוכן לעזור למשהו טוב כזה.


קיבוץ, זה משהו טוב?

כן. הרעיון הקיבוצי הוא טוב בעיני, הקיבוצים הם תופעה טובה בעיני.


למה?

משלושה טעמים. אחד, הקיבוץ, מאז דור המייסדים, הוא צורת חיים הגורמת לכל מי שמקבל אותה על עצמו מרצונו לחיות חיים בעלי משמעות מתמדת, עמוקה וטבעית, בעת ובעונה אחת. במטאפורה של שוחה או צף, צורת החיים של הקיבוץ היא מסגרת שבה יותר טבעי לשחות מאשר לצוף, וזה טוב בעיני. יש בה מרחק קטן בין הערכים ובין ההתממשות שלהם בחיי היום יום. שנית, בקיבוצים היתה אינטנסיביות תרבותית שלא היה אפשר למצוא בעיר, ממש בית יוצר של תרבות עברית, חגיגה מתמדת. וזה טוב בעיני. ושלישית, הקיבוץ הוא אחת היצירות הבודדות של החברה הארץ ישראלית היהודית שהיא יצירה מקורית, ייחודית, מעניינת. יש אצלנו עוד הרבה דברים טובים, אבל הם לא מקוריים, ייחודיים, אפשר למצוא אותם גם במקומות אחרים. הקיבוץ הוא אחד מן הדברים שהם, בסופו של דבר, רק שלנו.


למה באמת הקיבוץ הפך לסמל כל כך מובהק של ישראל?

היכולת של בני אדם להתמסר למשהו רק כי הוא טוב בעיניהם, לא מפני שהוא מועיל להם או מהנה אותם באופן אישי, היא יכולת מיוחדת. כשהיא מתמקדת ברעיון מוסרי, בעמקות ובנחישות, בהתמדה ובהקרבה, זה מושך את העין ואת הלב.


זה מה שמדבר אליך אצל הקיבוצניקים, נכון? האקט המוסרי הבסיסי הזה?

נכון מאוד. צורת החיים הקיבוצית כוללת התנזרות מאי־שיוויון כלכלי. אחד יכול להשתכר הרבה, אחד לא יכול להשתכר כל כך הרבה, בא האחד ואומר משהו, ממש מדהים, “אני מוכן לוותר על היכולת שאני יודע שיש בי ליצור אי־שיוויון כלכלי, ליצור לעצמי יתרון כלכלי משמעותי.” זה מדהים ומרשים כמו ההחלטה של הנזיר, המוותר על הזוגיות ועל ההורות, כדי לקיים את צורת החיים הייחודית שלו, לביטוי הנאמנות העצומה שלו למערכת ערכים נוצרית שהוא מחזיק בה. בכל מקום כזה נדרש כוח ריסון עצמי עצום.


למה אתה כל כך מתפעל מזה? מה כל כך טוב בוויתור על אי־שיוויון כלכלי, ומה כל כך רע ברעיון שכל אחד ירוויח מה שהוא באמת יכול להרוויח?

זה לב לבו של העניין. ההתנזרות מאי־שוויון כלכלי היא ביטוי מיוחד של הנאמנות לרעיון של שוויון ערך האדם. הומניזם על צורותיו השונות מניח את שוויון ערך האדם, רואה את האדם ראוי לכבוד באשר הוא אדם, בגלל האנושיות אשר בו. ישנן אפשרויות שונות לבטא את הנאמנות לרעיון הזה, בדרכים הרווחות של האדם ההגון, אבל גם בדרכים היותר מיוחדות, דרכים “לפנים משורת הדין” המוסרי. מה, בעצם, אומר איש הקיבוץ, ברוח הערכים המקוריים של הקיבוץ? מה הרעיון שמעצב את הצורה הקיבוצית של חייו? לאמיתו של דבר הוא לוקח על עצמו לבטא את ההכרה בשוויון ערך האדם בדרך של התנזרות מאי־שררירן כלכלי, מפני שיצירת אי־שוויון כלכלי מאיימת על הביטוי המעשי של שוויון ערך האדם.


קיבוצניקים הם מין נזירים בעיניך?

לאמיתו של דבר, כן, אף על פי שכבר שמעתי אנשי קיבוצים שלא אהבו את הביטוי הזה, מפני שלא הבינו את טעמו. אסביר את האנלוגיה. אדם יכול להיות דתי קתולי ולא להיות נזיר. הנזיר מבטא את הנאמנות שלו לאותם ערכים דתיים על ידי התנזרותו הטוטלית מזוגיות ומהורות, הוא מקריב על מזבח אמונתו חלק מן היכולת האנושית שלו, שהיא חשובה ולגיטימית כשלעצמה, אבל יש לו צורך להיות מי שנותן דוגמה בחייו לנאמנות מובהקת למשהו יותר חשוב. פרופיל הנאמנות של הנזיר הקתולי לאמונתו גבוה יותר מפרופיל הנאמנות הרווח של הקתולי שאינו נזיר לאמונתו. וכך, בהבדלים מובנים מאליהם, ניתן לומר גם על אנשי הקיבוצים: פרופיל הנאמנות שלהם לשוויון ערך האדם גבוה יותר מפרופיל הנאמנות הרווח של אדם הגון שאינו חבר קיבוץ. זה, כמובן, לא אומר שיש פגם מוסרי בחיים בעיר, ממש כמו שאין פגם דתי בחיים מחוץ למנזר. זה בסדר גמור לחיות בעיר. הקיבוץ לא מתאים לכל אחד. ממש כמו שזה בסדר גמור לא להיות נזיר. המנזר לא מתאים לכל אחד. ובכל זאת, איש הקיבוץ מבטא את שוויון ערך האדם ברמה גבוהה יותר, במעגלים יותר רחבים.


בקיצור, אתה אוהב אותם.

כן, אני מעריך אותם ואוהב אותם.


רבים היום אוהבים יותר לשנוא אותם.

אני לא יודע אם זה נכון, אבל גם אם כך הדבר, מה לי ולזה.


הסמל היפה והאהוב של העבר הפך לסמל אחר, של התנשאות, סנוביזם, “נדלניסטים”.

בעיני אלה שטויות. קשקושי בחירות ישנים, פטפוטי תקשורת רדודים, להגים של צרות עין ורוע לב אופנתיים. אני בוחל בהם. הניסיון הנואל למחוק את הקיבוצים ואנשיהם מן התמונה ההיסטורית של החברה ומן התמונה הערכית והמוסרית של המציאות הנוכחית הוא בעיני מעשה בלתי נסבל.

שום דבר לא יטשטש בעיני את שבחי הקיבוץ. ראשית, צורת החיים המקורית של הקיבוצים נעוצה ברעיון שהוא מופתי מנקודת המבט המוסרית. הוא עולה במעמדו המוסרי על כל מה שמסוגלים להראות בעצם צורת חייהם כל אלה שמשתלחים בקיבוץ. שנית, תרומת אנשי הקיבוצים לחברה הישראלית היתה מתמדת ושורשית. שום תיאור רציני של תולדות ההתיישבות היהודית, עוד לפני הקמת המדינה, והתפתחות הכוח הצבאי, גם לאחר הקמת המדינה, לא יפסח עליהם. שלישית, אולי כצירוף של שתי הנקודות הקודמות, האנשים האלה הביאו איכויות אחרות לכל מקום שהם הגיעו אליו. רבים מהם מביאים איתם גם היום לכל מקום איכויות אחרות, גם אם עזבו בינתיים את הקיבוץ שלהם. אני לא רוצה להביך אף אחד במחמאות מופלגות, אבל עולות על דעתי דמויות של חברים טובים שיש לי בצה״ל ובאקדמיה, שהרקע הקיבוצי שלהם ניכר בהם, בהחלט ולטובה. אנשים נהדרים. כבר אמרתי, אני רוחש להם הערכה רבה וחיבה עמוקה.


אנשי “הקשת המזרחית” ואנשי עיירות הפיתוח, שבוודאי תסכים שגם ביניהם יש אנשים נהדרים, בלשון המעטה, לא יסכימו עם דרך הצגתך את הקיבוצים.

הטענה שהם לא יסכימו נראית לי הכללה גורפת בדבר תושבי עיירות הפיתוח, אבל גם אילו היתה נכונה היא לא היתה מעניינת אותי. הקנאה מקלקלת את השורה.

אני מבין את התרעומת העולה משכונת מצוקה, שתושביה לא מקבלים מאף אחד “הסדר שכונות המצוקה”, במקביל למה שהם מתארים לעצמם שאנשי הקיבוצים מקבלים - “הסדר הקיבוצים”, אבל אני חושב שיש כאן ערבוב מין בשאינו מינו. לא צריך לכרוך את בעיית שכונות המצוקה ואת בעיית הקיבוצים בכריכה אחת. מדינה מתוקנת היא מדינה הדואגת לאזרחיה כשהם במצוקה כלכלית כלשהי, במיוחד כשהם במצוקה כלכלית כרונית. חובתה של המדינה הדמוקרטית לשחרר את אזרחיה מעוני, בראש ובראשונה את הילדים, שאת כולם אפשר לגאול מראש מסבלות העוני. לדעתי, זוהי חובתה של כל ממשלה במדינה מתוקנת. למרבה הצער, מדינת ישראל לא עשתה די בעניין זה, ובמובן מסוים היא עושה היום פחות מאשר עשתה בעבר.

מדינה מתוקנת גם לא מניחה למפעל חברתי של אזרחיה, שיש לו חשיבות היסטורית, תרבותית ומוסרית, פשוט להתמוטט. בתקופה מסוימת נשקפה סכנה לכל המפעל הקיבוצי, לעצם קיומה של צורת החיים הזאת. “הסדר הקיבוצים” מנע את קריסתו של כל המפעל הזה, לכן, טוב שהוא קיים. ההחלטה לכונן אותו היתה החלטה ערכית מיוחדת, בעלת משמעות היסטורית. אדם הגון לא יצטער עליה.

אפשר וראוי, כמובן, לעורר שאלות בדבר סדרי העדיפויות של הממשלה, לתהות למה נתנו לאלה פחות ולאלה יותר, או להפך. למה היה מי שהעדיף את השיקולים הערכיים בזכות התמיכה בקיבוצים בחולשתם על פני השיקולים החברתיים בזכות התמיכה בעיירות הפיתוח בחולשתן. שאלה טובה, שיש לה תשובה פשוטה: רבים מתושבי עיירות הפיתוח עצמם מבטאים העדפה כזאת, בהתנהגות הפוליטית שלהם, זה חצי יובל שנים. שוב ושוב, הם מצביעים בבחירות לטובת מפלגות שהמדיניות שלהן מעדיפה שיקולים ערכיים בזכות התמיכה בהתנחלויות על פני שיקולים חברתיים בזכות התמיכה בעיירות הפיתוח.

אני רוצה לומר עוד משהו, בעניין ההשוואה. אני מציע לאנשים הצעירים בעיירות הפיתוח ללמוד ביסודיות את הפרקים הראשונים בהיסטוריה של הקיבוצים, להכיר את סיפורו של אותו דור מהפכני, במלוא מובן המילה. הם באו מארץ אחרת, הניחו את משפחותיהם מאחוריהם, החליפו משלח־יד, שפה, תרבות, צורת חיים יומיומית. יש מה ללמוד מהם - העזה, הקרבה, נחישות, אחריות, ריסון עצמי.


השאלה, מה נשאר מכל זה היום?

נשאר לא מעט, אבל גם נמוג די הרבה. נשארה צורת חיים שיש בה מופת מוסרי, היוצרת איכויות אנושיות מיוחדות. נמוג הלהט המהפכני, מפני שמטבעו הוא לא מתקיים לדורות. בדור הראשון מדובר בלהבות הלוהטות, בדור הרביעי מדובר כגחלים הלוחשות. הלהט המהפכני יצר מחויבות עמוקה לצורת החיים החדשה, שהיתה שונה באופן מהפכני מצורת החיים הקודמת שלהם. אי־אפשר לחולל מהפכה בלא להט מהפכני. אולם מי שנולד בתוך צורת החיים שכוננו המהפכנים, מי שהוריו כבר נולדו בתוך צורת החיים הזאת, לא זקוק ללהט מהפכני כדי להיות בעל מחויבות יציבה לצורת החיים שלו. הוא מתחנך, בשגרת היום של סביבתו, הוא מוזמן להרגיל את עצמו לערכים שביסוד השגרה הזאת, מלמדים אותו להבין אותם, מחנכים אותו להסכים להם, מושכים אותו להזדהות איתם. לפעמים זה מצליח, לפעמים זה לא מצליח.

והתחוללו עוד תהליכים ותהפוכות. בדרך הטבע, לא קל לקבוצה של איים קטנים לעמוד בלחץ המתמיד של גלי הים הגועש סביבם. ושלא בדרך הטבע, אחת לכמה עשרות שנים עולה מן הים הוריקן, הורס הרבה ממה שנקרה על דרכו, משבש הרבה גם מעבר לנתיב ההרס, שולח אותות של טלטלה לכל מקום. “משבר הקיבוצים” היה הוריקן כזה. הוא יצר לחץ אדיר, כלכלי, חיצוני, שהביא לשינויים שלא היה מהם מנוס, אבל בא בעקבותיו גם לחץ לא מתון, חברתי, פנימי, שהביא לשינויים שהיה מהם מנוס.


מוזר לשמוע מפיך דווקא סנגוריה על הקיבוצים הנתפסים כאליטיסטיים ולא הזדהות עם קבוצות חלשות שראו את עצמן נפגעות מהם. האם זוהי גישה מוסרית?

לטעמי, כל העימות הזה, בין הקיבוצים לבין עיירות הפיתוח, הוא עימות מדומה. אני מניח שפה ושם היה חיכוך מיותר בין קיבוץ זה לעיירה אחרת, אבל אני לא קונה שום הסבר של החיכוכים האלה, החורג מן המידות של אירועים מקומיים והופך כל אחד מהם לתופעה מהותית, כביכול מטבע הקיבוץ ומטבע עיירת הפיתוח הסמוכה שיש חיכוך ביניהם. להד״ם. אני מכיר קיבוצים שהקימו מפעלים בסביבה שלהם שהיו משותפים להם ולעיירות הפיתוח והתנהלו ביחסים מצוינים. לא שומעים על זה יותר מדי. זה לא שירת את התעמולה הימנית נגד הקיבוצים, שבדרך כלל היו מגויסים לטובת השמאל.

ואשר לקבוצת “הקשת המזרחית”. יש בה אנשים בעלי מגמות שונות. אני מכיר אחדים מהם, כמה מרצים לפילוסופיה, לדוגמה, מכבד את המסירות שלהם, אפילו מזדהה מדי פעם עם הטיעון שלהם, כשהוא ברמה של העיקרון המוסרי או ברמה של חובת המדינה המתוקנת לכונן זכויות חברתיות ולממש אותן. עם זאת, המאבק שמתנהל מכיוון הקבוצה הזאת נגד הקיבוצים לא מעורר בי התפעלות, בלשון המעטה, גם לא כשבג״ץ מקבל עתירה שלהם, מן הטעמים המורכבים שלו. אגיד לך למה.

כשאנחנו מתבוננים במאבקי מחאה חברתית, מתגלים לנו מאבקי מחאה מסוגים שונים, משלושה סוגים עיקריים. מאבקים מסוג אחד, שהם בעיני בעלי הרמה המוסרית, הערכית, החברתית, הגבוהה ביותר, הם המאבקים המוצדקים של בני אדם למען זולתם, המאבקים המביאים לידי ביטוי את המסירות של אדם לטובתה המוסרית של קבוצה שהוא לא שייך אליה. מאבקים מסוג שני, שהם בעיני בעלי רמה בינונית, שאין בה דופי כשם שאין בה מעלה מיוחדת, הם המאבקים המוצדקים של בני אדם למען טובתה המוסרית של הקבוצה של עצמם. מאבקים מן הסוג השלישי, שהם בעיני מאבקים נחותים, הם המאבקים של בני אדם נגד טובת זולתם. ייתכן שעל הפרק תעמוד טובת הנאה לא מוצדקת של זולתם, אולם היא לא עניין למאבק מחאה חברתי, המצטייר כביטוי של צרות עין ולא של חרדה לתקינות ההסדרים של המדינה. מאבק חברתי למען הזכויות החברתיות של העניים? בהחלט. מאבק חברתי נגד שיפור מצבם של קיבוצים ומושבים, באשר הם קיבוצים ומושבים? בהחלט לא.


בוא נחזור אל הקיבוצים. מה קרה? אם הבסיס היה כל כך טוב ויפה ונכון, למה הכול התקלקל?

אני לא חושב ש״הכול התקלקל", אבל אין ספק שהרבה קיבוצים שינו מאוד את פניהם הערכיים. הנה סיפור. לפני כמה שנים הגעתי לקיבוץ לוחמי הגטאות, לשיחה על כל מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו. ביקרתי את הצייר משה קופפרמן, שהיה חבר הקיבוץ עד שנפטר לא מזמן. התמונות שלו מרתקות אותי. הסתובבתי מעט בקיבוץ עצמו, שההיסטוריה של מייסדיו נוגעת ללב. ושוחחתי עם חברים וחברות, כמו בגעש. לא בליל יום חורף, אלא בערוב יום קיץ. אחרי הדברים שלי והשיחה על התגובות, ניגשה אלי חברה. אני מכיר אותה כדמות, גם כי היתה פרטיזנית, גם כי תרמה לתרבות הישראלית תרומות יפות וידועות. כיוון שהשיחה היתה פרטית ונרגשת, אני לא מזכיר את שמה של האישה המופלאה. “כשעלינו לארץ אחרי השואה ונוסד הקיבוץ הזה,” אמרה לי, “היו לי שתי תקוות גדולות. לחיות במקום שבו לא יהיו יותר מלחמות נגד היהודים ולא יהיו הבדלים בין עשירים לעניים. והנה, תראה מה קרה. בארץ, יש פה מלחמה נגד היהודים, ובקיבוץ, יש הבדלים בין עשירים לעניים.” דמעות עמדו בעיניה, גם בעיני.

אפשר להאריך בדברים על הנסיבות של “משבר הקיבוצים”, מה גרם לו, מה נגרם על ידיו, אבל אני מתעניין ברובד אחר, לא בהיסטוריה כלכלית, אלא בחולשה אנושית, לאמיתו של דבר, בשתי חולשות, אחת ערכית, השנייה מקצועית.

כבר דיברנו על יסוד ההתנזרות שבצורת החיים הקיבוצית, ההתנזרות מאי־השוויון הכלכלי. אני חושב שאפשר לשפוך אור על חלק מהלך הרוח ששינה את פניהם של קיבוצים רבים, מכיוון הפסיכולוגיה של ההתנזרות, לא מתוך הבנת הסיבות להתנזרות, אלא מתוך הבנת הכוחות הנפשיים הדרושים לשם התנזרות מתמדת, יציבה. השאלה הזאת מרתקת אותי, מפני שכל עולם הריסון העצמי מרתק אותי. בהזדמנות אחת זה הוביל אותי לקרוא ספר שכתב אדם שהתארח תקופה ארוכה במנזר שתקנים בארצות הברית. הוא הגיע לשם במקרה, כשמשכו אותו קולות השירה של הנזירים באחת מהתפילות שלהם. היה בהם משהו שהיה חשוב לו, באבלו על בנו, שנהרג בתאונה. סיפורו נגע ללבם והם אירחו אותו לתקופה ממושכת. בניגוד לתדמית שלהם, הם לא מתנזרים מדיבור, רק לפעמים, כך שהיתה לו הזדמנות לשוחח איתם ארוכות. אחד מהנזירים סיפר לו שעדיין, עשרות שנים לאחר שקיבל על עצמו את שבועת הנזיר, הוא נושא בלבו את סבל ההתנזרות, בראש ובראשונה את ההתנזרות מן האבהות.

קשה להתנזר. דרוש טעם חזק להתנזר מהיבט מרכזי של החיים, דרוש רצון חזק להפליא כדי להתמיד בהתנזרות מהיבט מרכזי, רווח, טבעי, של שגרת החיים האנושית. קשה להתנזר מן האבהות. קשה להתנזר מן הזוגיות. קשה להתנזר מאי־השוויון הכלכלי, כשהוא בהישג יד, מוכר משגרת החיים האנושית שמחוץ לגבולות קיבוץ, מפתה גם בשגרת החיים האנושית שבתוך גבולות הקיבוץ. “החיים בקיבוץ הם חיים נגד הטבע,” אמר פעם אחד מן התומכים בשינויים רדיקליים בקיבוצים, הערה מעניינת, מעוררת מחשבה, וגם מוטעית לחלוטין. אם “חיים נגד הטבע” הם חיים שלא על פי האינסטינקטים האנושיים שלנו, הביולוגיים, כי אז חלק ניכר מחיינו, רחב ועמוק וחשוב להפליא, הוא בגדר “חיים נגד הטבע”. כל ריסון עצמי הוא “חיים נגד הטבע”, אם המדובר באינסטינקטים. המוסר הוא לא בגדר אינסטינקט. המשפט הוא לא בגדר אינסטינקט. כל מערכת נורמות היא לא בגדר אינסטינקט. בלשון התורה, “לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, פירושו, “חיים נגד הטבע”. “חיים נגד הטבע” הם חיים שיש בהם אתגר קשה, חיים הדורשים כוחות נפשיים, רצון חזק, משמעת פנימית, צלילות רעיונית, שוב, חיים על פי עקרונות המוסר הם כאלה, ומה בכך? חיים במסגרת האתיקה המקצועית של המפקד, המהנדס, העובדת הסוציאלית, עורכת הדין, הרופא, הם חיים כאלה, ומה דופי בכך, אדרבה! ואם החיים על פי הערכים המקוריים של הקיבוץ הם כאלה, אין בכך שמץ של עילה לשינויים מכריעים, בעלי משמעות ערכית מרחיקת לכת.

אני חושב שחלק מן ההסבר של הלך הרוח בקיבוצים שהתנערו מן הערכים המקוריים שלהם נעוץ בחולשה האנושית הזאת, הקושי להתנזר. צריך להיות ברור, אין חובה מוסרית להתנזר מאי־שוויון כלכלי, כמו שאין חובה דתית להתנזר מאבהות או מאמהות. ובכל זאת, אני חושב שבחלק מן התמונה הכוללת המדובר בחולשה, של כוחות הנפש הנדרשים, של הרצון, של המשמעת, של הצלילות. ומכיוון שהמדובר בחולשה, יש פתח לתקווה שמאמץ חינוכי, במובן הרחב ביותר של המילה, יכול לחסן מפניה את הדורות הבאים, לפחות לחזק אותם לקראת כל מאבק אפשרי בחולשה.

ויש עוד חולשה, מסוג אחר, שגם היא עשתה את שלה בתמונת השינויים בקיבוצים, והיא חולשה מקצועית. הנה סיפור מאלף. חברי, הפרופסור אריאל רובינשטיין, כלכלן מהולל ואדם בעל רגישות חברתית למופת, ערך לא מזמן ניסוי. הוא אסף תגובות של אנשים, שהתבקשו לפתור את הבעיה של מנהלי מפעל, האמורים להחליט אם להקטין את הרווחים שלהם או לפטר עובדים שלהם. אחד הממצאים המעניינים שלו היה שבעלי השכלה אוניברסיטאית בכלכלה נתנו עדיפות לשיקולי הרווחים יותר מאלה שאינם בעלי השכלה כזאת. אגב, רוב לא גדול בכלל המגיבים נתן עדיפות לשיקולי טובתם של העובדים, לעת אבטלה. במאמר שהוא כתב על הניסוי הוא תהה על טיב ההכשרה האקדמית בכלכלה, אם הממצא הזה משקף את דרך המחשבה שלהם.

תלמידי כלכלה לומדים למצוא את הפתרון הטוב ביותר, מנקודת המבט של הרווחים של בעלי המניות. בוודאי שעליהם להיות בעלי הבנה תיאורטית ומיומנות מעשית בתחום הזה, של מציאת נקודות הרווח המקסימלי. אולם מה יעשו תלמידי כלכלה, כשהחברה רוצה להיות לא רק מקור הכנסה לבעלי המניות, אלא גם “משפחתית”, במוכן של התנהלות חיובית מאוד ביחסים בין ההנהלה לבין העובדים, במיוחד לעת צרה? ומה יעשו, כשהחברה רוצה להיות “ישראלית”, במובן זה שבתרבות הארגונית שלה יבואו לידי ביטוי התכונות היפות של ישראל במיטבה, כדוגמת אומץ, אחווה, אחריות?

יותר קשה לפתור בעיות ניהול, כשצריך להכניס למשוואות גם את ערכי החברה שאינם נוגעים במישרין לרווחים של בעלי המניות, מאשר לפתור משוואות בדבר הרווחים בלבד. קשה לפתור בעיות מורכבות, כשחלק מן האילוצים המחייבים הם “רכים”, ערכיים.

קיבוצים שנקלעו למשבר ביקשו עזרה מאנשי מקצוע, צעד טבעי וסביר בהחלט. אלא שבעיות הקיבוץ היו תמיד, אני מרשה לעצמי לומר, מעבר ליכולת המקצועית של היועצים למיניהם, אף שאני מוכן לצאת מן ההנחה שכל היועצים הללו היו אנשי מקצוע ואנשים ישרים. בעיית הקיבוץ יכלה להיראות, במקרים רבים, כבעיה כלכלית, אבל הפתרונות שהביאו איתם, מן המוכן, מן האקדמיה, יועצים כאלה ואחרים, היו גם בעלי משמעויות חברתיות, שלא נכנסו למשוואות הכלכליות. יכול להיות שפתרון כלכלי של בעיה נתונה יחייב הסדרי “שכר דיפרנציאלי”, אבל איך נכנסו למשוואות הכלכליות המשמעויות החברתיות העצומות של הנהגת הסדר שבו את לא מכניסה את המשכורת שלך לקיבוץ ומקבלת מהקופה המשותפת מה שכל אחד מקבל, אלא את מקבלת בהתאם למה שאת משתכרת? אנשי מקצוע רבים לא יודעים לפתור בעיות שיש להן גם ממדים ערכיים מורכבים.

החולשה המקצועית הזאת, במיוחד כשהצטרפה לחולשה האנושית הרווחת, פיתוי אי־השוויון הכלכלי, תרמה את שלה לתמונה הכללית.


סופו של קיבוץ?

מתי קיבוץ מפסיק להיות קיבוץ?

אני חושב שיש לך תשובה מן המוכן: מסמך “רוח גן שמואל” כולל את הנדבכים הערכיים ההכרחיים של רעיון הקיבוץ.

אם מנהיגים “שכר דיפרנציאלי”, היוצר הבדלים כלכליים משמעותיים בין חבר לרעהו, זה לא קיבוץ. אם מבצעים “שיוך נכסים”, המחלק בין החברים והחברות את הנכסים, הופך את רובם לרכוש הפרטי שלהם, זה לא קיבוץ. אם מבטלים את הערבות ההדדית, יוצרים חשש שהקהילה לא תעמוד, ללא היסוס וללא הסתייגות, לימין החבר או החברה בעת מצוקה, זה לא קיבוץ.


ועכשיו אשאל את זה מהמקום ההפוך - מהו המכנה המשותף הערכי הבסיסי הנדרש כדי שקבוצת אנשים במקום מסוים תיקרא קיבוץ?

ושוב, אני אענה שתמצאי את התשובה באותו מסמך, “רוח גן שמואל”.

נאמנות לרעיון של שוויון ערך האדם, עד כדי נכונות לוותר על אי־שוויון כלכלי. שותפות מלאה באורח החיים. סולידריות חברתית בפרופיל גבוה, במיוחד ערבות הדדית, במיוחד במצבי צורך מיוחד בתמיכה. וגם, במידה מסוימת, אוונגרדיות, נטילת אחריות על היבט חברתי של ישראל, מעבר לגבולות הקיבוץ. וכן הלאה.


מה לב הבעיה של הקיבוץ היום?

את לא מדברת על קיבוץ מסוים, אני מניח, אלא על התופעה הנקראת “קיבוץ”, שהיא רעיונית, ערכית, חברתית, תרבותית, היסטורית.

על רגל אחת, הבעיה הבולטת ביותר לעיני היא בעיית ההתנגשות בין שתי מגמות אנושיות, זו של אלה הרוצים לשמור על המשמעות הערכית של הקיבוץ, תוך כדי הנהגת שינויים בדרכי המימוש של הערכים היסודיים, וזו של אלה הרוצים לשנות את המשמעות הערכית של הקיבוץ, להזיז אותה לכיוון החיים המוכרים מחוץ לגבולות הקיבוץ. זוהי התנגשות קשה, מטלטלת, אבל זה לא מחויב המציאות שהיא תסתיים בהתפוצצות הרסנית. התנועה הקיבוצית מקיימת בתוך עצמה פלורליזם ערכי. ברמה של תנועה של מאות קיבוצים זהו בוודאי פתרון סביר. הבעיה הקשה, האמיתית, המסוגלת לקרוע את הקהילה, לשתק את חייה, היא בעיית ההתנגשות הזאת בתוך קיבוץ מסוים, בין שהמדובר ביחסי כוחות שקולים ובין שהמדובר ברוב משמעותי לעומת מיעוט משמעותי, לכאן או לכאן.


מה אתה אומר לחסידי השינוי הרדיקלי?

אני אומר להם, קראו לילד בשמו, אל תתהדרו בתפיסה חדשה כביכול של משמעות הקיבוץ. מן הראוי שיהיה לכם האומץ לא רק לשנות את צורת החיים באופן רדיקלי, אלא גם לשנות את הכינוי הכולל שלה. קיבוץ זה קיבוץ זה קיבוץ. הצורות החדשות מתרפקות על המותג “קיבוץ”, על אף שהן רוצות להיות משהו אחר לגמרי. אתם רוצים להיות לגמרי שונים, אל תעמידו פנים שאתם אותו דבר אבל לגמרי שונים. החזיקו בהיסטוריה הקבוצתית, בשורשים האישיים, ברגשות המגוונים, כרצונכם. אבל אל תחזיקו בכינוי המטעה, “קיבוץ”. עצבו לעצמכם צורת חיים חדשה, באופן חיובי, ותנו לזה שם חדש.


ומה אתה אומר למתנגדי השינוי הרדיקלי?

אני אומר להם, קודם כול, אל תוותרו, אל תרימו ידיים, אל תשימו לב לכל המלעיזים והמקטרגים, אל תאמינו לאלה שאומרים לכם, זמנכם עבר. אל תניחו לציניקנים של התקשורת ולשאר נמוכי הרוח להשפיע עליכם.

שנית, קחו את החיים שלכם בידיכם. תנו לחיים שלכם, האישיים, הקיבוציים, האזרחיים, את המשמעות שאתם רוצים לתת להם. “לשחות, לא לצוף”. אל תהססו לדבוק בדפוסי חיים שירשתם מהוריכם, מהורי הוריכם. אין בושה במסורת טובה ויפה. אל תחששו לעצב מחדש דפוסי חיים, שלא הכירו הוריכם, בוודאי לא הורי הוריכם. אין דופי בשיפור טוב ויפה.

ושלישית, רעננו את הדמוקרטיה הקיבוצית. זהו מנוף חזק מאין כמוהו, מוסרי מאין כמוהו, לשינוי טוב ויפה, לטובת כל אחד, כל אחת, וכולם יחד.


אם אתה כל כך אוהב קיבוץ, למה לא הלכת לחיות באחד?

זה לא מתאים לי. קיבוץ, על כל הדברים הנפלאים שיש בו, הוא במהותו צורת חיים שיש בה מינון גבוה של קולקטיביזם. ואילו אני, גם מטבעי, גם מרצוני הטוב, אינדיבידואליסט קיצוני.

ועם זאת, בדרכי האישית, אני מביא לידי ביטוי את הרעיון של הוויתור על העושר, של ההתנזרות מן הכוח הכלכלי. הרוב המכריע של חיי מוקדש לפעולות הנראות לי מעניינות, אולי גם חשובות, שאני לוקח בהן חלק מפני שהן מעניינות אותי, אולי גם חשובות בעיני, ואני שקוע בהן בהתנדבות, בלי תמורה, בלי חשבון ובלי חשבונית.

‏האמונה
‏**דברי נעילה**