רקע
ורד לוי־ברזילי

אמרת בריאיון בטלוויזיה שאתה מודאג מהאופן שבו אנשים רבים “טומנים את הראש בחול, אוטמים את האוזניים משמוע, לא נותנים לעובדות חדשות לחדור אל תמונת המציאות שלהם.” למה התכוונת?

במחנה המתקרא “שמאל” הופיע זן מיוחד של בעיות בשדה הראייה של המציאות. לא מעטים מתבוננים במציאות בעין אחת פקוחה ועין אחת עצומה. הם רואים היטב כל גילוי של סבל פלסטיני, אבל לא רואים שום גילוי של סבל ישראלי, יהודי. הם מפגינים, מפרסמים מודעות, מפיצים כרוזים, כנגד כל מעשה ישראלי, לא משנה מהו, במגמה אחת, שיש לה שתי פנים מקבילות: להשחיר את הישראלים, להלבין את הפלסטינים. הם משרתים חרופים של התעמולה הפלסטינית, רוקדים על פי חליליה. רוממות השלום בפיהם, פגיון של תעמולה בידם, בלי הרף, בלי גבול, בלי בושה.


עין אחת עצומה?

אולי יהיה מי שיעדיף דימוי אחר, “עינו האחת גדולה והשנייה קטנה.” זה בדיוק התיאור של המן האגגי, במחזה קטן של י"ד ברקוביץ', משחק פורים. אבל מי היה מבין את הביטוי “עיני המן”, אם בקושי הוא מכיר את הביטוי “אוזני המן”. אני מעדיף את הדימוי של “הסתכלות בעין אחת”.

הנה דוגמה. כשבשנת 2004 התפרסמה ידיעה שעתיד להופיע מסמך בדבר “האתיקה הצבאית של הלחימה בטרור”, שכתבתי עם האלוף עמוס ידלין, באותו זמן מפקד המכללות של צה"ל, בעזרת צוות של מפקדים ומשפטנים, לאף אחד מחוץ לצוות הזה לא היה מושג מה עתיד להופיע במסמך. זה לא הפריע ללהקה שלמה של חורצי לשון לצאת בהתקפה על המסמך, על מה שיש בו, על הרעיון לכתוב אותו, על צה"ל ועלי. צריך להבין, לצנינים בעיניהם היה עצם הניסיון של צה"ל לעצב עקרונות ללוחמה בטרור, שיהיו אתיים ומוסריים, שיקבעו היטב את הקו בין הפעולה המוצדקת לבין הפעולה שאינה מוצדקת. למה? פשוט מאוד, מפני שלא בא בחשבון להניח לצה"ל להצטייר באור שיש בו נימה חיובית. צה"ל, קובעים משרתיה העבריים של התעמולה הפלסטינית, הוא לעולם רע, זדוני, לא צודק, לא מוסרי. לא משנה מה יהיה כתוב במסמך שלו, זה מוכרח להיות רע.

דוגמה אחרת. כשנודע על התעללות של פלסטינים בגופות חיילים שנפלו לידיהם, היה מי שהתבטא במונחים של נכונות “להבין” את הברברים האלה. פתגם ידוע מספר לנו, כי “להבין, פירושו לסלוח”. ואפילו הוא מוגזם, אפילו “להבין, פירושו לסלוח, שמינית שבשמינית”, עדיין אני מתקשה להאמין למשמע אוזני: אנחנו נושאים באחריות לכל מעשה ברברי של הפלסטינים. למה? פשוט, מפני שאנחנו אחראים והפלסטינים לא אחראים. ולמה צריך להגיד שאנחנו תמיד אחראים והפלסטינים אף פעם לא אחראים? פשוט, מפני שזו נוסחה מצוינת, מנקודת המבט של התעמולה הפלסטינית, הכוזבת, הזדונית.

אני יכול למלא ספר שלם בדוגמאות כאלה. הנה עוד שתיים. כשהתפרסמה בשנת 2004 חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי בהאג, בעניין גדר ההפרדה, מצאתי באתר האינטרנט של הארץ אוסף גדול מאוד של תמונות שלה. כמעט כולן היו תמונות של חומה גבוהה. האם את יודעת שרק 3.8 אחוזים של הגדר הם חומה? האם את יודעת שחלק מן החומה נמצא על הקו הירוק? אותו חלק של הגדר שהוא חומה הוא זניח בתמונה הכוללת של הגדר, אבל התעמולה הפלסטינית ובעקבותיה עצרת ובעקבותיה עצרת האו"ם ובעקבותיה בית הדין הבינלאומי בהאג מדברים על “החומה”. מה הפלא שצלמים של “עין אחת”, הרואים בכל עדשה רק את מה שהתעמולה הפלסטינית רוצה להראות, מכבירים צילומי חומה?

יומיים אחר כך, “בוקר יום ראשון”, נקלעתי, בטעות, לטור של דורון רוזנבלום בעמוד השני של הארץ. כבר מזמן הפסקתי לשים לב לטורים כאלה, אבל הפעם נפל מבטי על מילה אחת (“סוריאליסטי”) ומצאתי את עצמי קורא. על הרמטכ"ל יעלון נאמר שם שהעלה כנגד חוות הדעת מהאג “התפלפלויות לגאליסטיות הקשורות למלחמת העולם השנייה, או כיו”ב." (נניח לפרט הקטן, שהרמטכ"ל אמר את הדברים לפני שפורסמה חוות הדעת. הנאמנות לעובדות היא כנראה רק דקוּת אתית.) הרמטכ"ל צדק בהחלט. כמוהו חושבים רבים בעולמות המקצועיים, בישראל ומחוצה לה, בתחומי הדין הבינלאומי, האתיקה והמוסר. לעתים קרובות, באים אלינו בטענות על כך שאיננו שומרים על נורמה כלשהי. לעתים קרובות, הנורמה הזאת נוצרה בתור לקח מן ההוויה הצבאית של מלחמת העולם השנייה. לעתים קרובות, אין שחר לעצב את גבולות המותר בלחימה נגד הטרור בהתאם לגבולות המותר במלחמה של צבא מול צבא במתכונת מלחמת העולם השנייה. שום “התפלפלויות לגאליסטיות”. אמת לאמיתה. ולמה דומה שאין לדורון רוזנבלום סבלנות? אולי מפני שהמקום שבו אנחנו צודקים לא נותן מקום להכביר יבבות צדקניות, עד כמה אין אנחנו צודקים, להזדחח ברטינה יפחנית, שאינה מעלה ואינה מורידה.


גם אם זוהי ראייה חד־צדדית של המציאות, מה לא מוסרי בה?

ההגינות היא היפוכה של חד־צדדיות. אדם הגון רואה כל מעשה עוול, לא רק מעשי עוול כנגד אנשים שהוא מתעניין בהם. אדם הגון אינו מתגייס להגנה של מעשי עוול, רק מפני שהוא נוטה חסד לאלה שמעוללים אותם. אדם הגון אינו מתמכר להתקפה מתמדת של צד אחד ולהגנה מתמדת על הצד שכנגד.

מן היום שאני זוכר את עצמי עולה על בימה להרצאה בנוסח “פילוסופיה ונושאים אקטואליים”, אני זוכר את עצמי תוקף מעשי עוול באשר הם מעשי עוול ומגן על מעשים מוצדקים באשר הם מעשים מוצדקים. יצאתי כנגד אפליית נשים, עוד לפני שקמה התנועה הפמיניסטית הישראלית, הרבה לפני שנולדו אחדות מן הנשים הצעירות החושבות שהפמיניזם בא לעולם יחד איתן או לכל המאוחר כשהן קיבלו מיקרופון ליד. יצאתי כנגד אפליית מזרחים, שנים ארוכות לפני שנוסדה “הקשת המזרחית”. בלי הרף יצאתי כנגד אפליית ערבים בישראל.

וכל זה לא גרם לי לראות את עצמי באופוזיציה, מתמדת, נחרצת, קולנית, כנגד כל גוף ממסדי, באשר הוא כזה, כנגד כל רשות, באשר היא כזאת. אופוזיציה של עיניים עצומות היא בלתי מוסרית בעליל. גם אופוזיציה של “עין אחת” עצומה היא בלתי מוסרית, לא פחות מקואליציה של “עין אחת”.


 

מגירות השמאל    🔗


על פי עמדותיך המעשיות, אתה איש שמאל. אבל לא תמיד אתה נשמע ככה.

יש “שמאל” ויש “שמאל”.

יש זרם מוסרי, שעמדותיו נעוצות בהשקפה מוסרית, בערכי כבוד האדם באשר הוא אדם.

“השמאל המוסרי” ימתח ביקורת בכל מקום שהמוסר מחייב למתוח אותה, ומובן מאליו שהוא יעשה זאת נוכח פיגועים רצחניים. הוא ידרוש מעצמו הגינות מוחלטת, יושרה בלתי מתפשרת, שום טקטיקה, שום תעמולה, שום התמכרות. כמובן שהוא יהיה נכון להרהר מחדש בכל העמדות המעשיות שלו, לנוכח השתנות התמונה שלנגד עיניו.

ויש זרם אחר, המגויס למאבק הפלסטיני, בעיקר למנגנון התעמולה של המאבק הזה, בכל נימי נפשו. אורי אבנרי רואה בסרט תמונה של כמה טרוריסטים צעירים בג’נין. הם מזכירים לו, במידת מה, הוא מעיד על עצמו, “ניצולים ממרד גטו ורשה”. בין השורות, אתה מוזמן ללמוד, את מי מזכירים לו חיילי צה"ל, הרודפים אחר הטרוריסטים האלה, כדי למצוא אותם לפני שירצחו בנו, באשר אנחנו יהודים, באשר אנחנו ישראלים. אם הפלסטינים משולים ליהודים בגטו ורשה, החיילים הישראלים משולים לחיילים הגרמנים בגטו ורשה. תעמולה דקה, ארסית ואופיינית. זו תעמולה אנטי־מוסרית.


אז מה, יש לנו שני סוגי שמאל – מוסרי ולא מוסרי?

יש הרבה יותר משני סוגי “שמאל”, אבל כדי לחדד את הרעיון, אפשר להביט בשני הקצוות.

בתוך “השמאל” ישנה חבורה של אנשים, שולית בהשפעתה על המציאות, אבל בולטת בהשפעתה על המהומה התקשורתית, חבורה שממנה לעולם לא תשמעי ביקורת על מעשה פלסטיני, גרוע ככל שיהיה, אנטי־מוסרי ככל שיהיה. לעומת זאת, הם לא יחמיצו הזדמנות לשרבט ביקורת צולפת, ארסית, אוטומטית, כנגד כל מי שלא רוקד לפי החלילים של הלאומנות הפלסטינית, אפילו כשהם מנגנים מארשים של ארגוני טרור.

אולי את זוכרת את היום שנתפס בו ילד פלסטיני מנסה לעבור מחסום של צה"ל בכניסה לישראל, כשהוא נושא חגורת נפץ. הודות לעבודה מקצועית מעולה הוא נתפס בזמן ונוטרל היטב, מבלי שנפגע. משרד החוץ הפיץ בעולם צילומים של האירוע, המגלה היבט חשוב של הטרור הפלסטיני. יום־יומיים אחר כך, שלח ארגון רופאים ידוע, פוליטי בלי גבולות, מכתב מחאה על כך שנעשה שימוש בילד לשם תעמולה מדינית. על מכתב מחאה שלהם על שימוש בילד לפעילות טרור לא שמענו מילה וחצי מילה. פעולה פלסטינית היא קדושה, מפני שהיא פלסטינית, אפילו אם היא טרוריסטית, אפילו היא שולחת ילד פלסטיני מבולבל להתפוצץ. לעומת זאת, פעולה ישראלית היא מגונה, באשר היא ישראלית. אני קורא לארגונים האלה בשם “ארגוני העין האחת”. הם ארגונים לא מוסריים.

את זוכרת את ג’ורג' ח’ורי, ערבי ישראלי שנרצח בידי טרוריסט פלסטיני, שחשב שלפניו יהודי, כשרץ ברחוב בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים? אני זוכר שקראתי את הידיעה הקשה הזאת, בצד אחד של עמוד העיתון, הפכתי את הדף וראיתי מודעה לכבוד “היום הבינלאומי למאבק בגזענות”. שלושה־עשר ארגונים היו חתומים על המודעה הזאת שתיארה את הגזען במונחים של “שונא ערבים, רוסים, אתיופים, מזרחים, נשים, עובדים זרים”.

חשבי על זה: אף על פי שבצד השני של הדף מתואר רצח של אדם מפני שחושבים שהוא יהודי, כל הארגונים האלה לא שמעו על אפשרות של גזענות המתבטאת בשנאת יהודים. “ארגוני העין האחת” לא רוצים לשמוע שום דבר המקרב אותם למסקנה שיש גזענות פלסטינית. “גזענות פלסטינית? יוק!”

אני זוכר את השבוע בו נהרגו שלושה־עשר חיילי גבעתי, בעזה וברפיח. אורי אבנרי זרח: הנה לו ההוכחה שאין טרוריסטים פלסטינים, רק לוחמי גרילה, גיבורים פלסטינים, שהורגים חיילים ישראלים – בא אבנרי לשכנע את הקורא – ובתור שכאלה “אפשר להבין אותם”. ולהבין, אומר הפתגם, כזכור, פירושו לסלוח. אני לא מדבר על הצורך להצדיק פעילות אלימה גם אם מתארים אותה כפעילות גרילה. האם פעילות גרילה של חיילים גרמנים נגד “הכיבוש” של גרמניה היו מוצדקות, בשנת 1945, לאחר הכניעה של גרמניה הנאצית לבעלות הברית שכבשו אותה?

ורוצחי גלי חטואל, עם ארבע הילדות שלה, בכביש, גם הם לוחמי גרילה? ורוצחי רויטל אוחיון וילדיה, מתן ונועם, בקיבוץ מצר, גם הם לוחמי גרילה? ורוצחת החיילים אור צור וולדימיר טרוסטינסקי, איש מג"ב אנדרי קגלס וגל שפירא, כולם מאבטחים במעבר “ארז”, גם היא לוחמת גרילה?


איך היית מאפיין את אנשי השמאל הזה, הלא־מוסרי?

שנינו מכירים היטב את הטיפוסים האלה. קולגות שלך מן העיתונות, קולגות שלי מן האקדמיה. “שמאל” אוטומטי, “שמאל” של הלך רוח, “שמאל” של הזדהות רגשית מוחלטת עם הפלסטינים, “שמאל” שכל סנטימנט יהודי מעורר בו סלידה, שכל סנטימנט ישראלי מעורר בו התנגדות.

זה “שמאל” שמוחא כפיים לסרט התעמולה הפלסטינית הכוזבת ג’נין, ג’נין של מוחמד בכרי, רק מכיוון שהלוחמים, שצה"ל, שישראל, שאנחנו, מצטיירים בו באופן שלילי. כשהרופא הצבאי עלה על הבימה בסינמטק בירושלים, לאחר הצגת הבכורה של הסרט, כדי לחשוף אחדים מן השקרים של סרט התעמולה הזה, הקהל הוריד אותו מן הבימה, ברוגז רב, על גבול האלימות. בני אדם הגונים מוכנים לשמוע. הם לא רצו לשמוע. הם רצו להשתכשך בשוקת מים חמימים ודביקים של תעמולה אנטי־ישראלית. מה להם עובדות, מה להם סיפורים שלא הולמים את התעמולה הפלסטינית?

הביטוי “ג’נין, ג’נין” מזכיר לי את הביטוי “האו, האו”, מתוך הכינוי של אותו ויליאם ג’ויס, Lord Haw Haw, בריטי שבמהלך מלחמת העולם השנייה שידר תעמולה נאצית לבריטניה.

לאחר הריגתו של יאסין, בפעולת סיכול ממוקד, היה ב"שמאל" הזה מי שתיאר את הפעולה הזאת כ"רצח עם סמלי". יותר מאוחר הוא תיקן את עצמו ואמר שהכוונה היתה ל"רצח של סמלי עם". הצטדקות מפוקפקת, ככל שהמדובר באדם האמור לשלוט בלשונו, אקדמאי האמור להיות אחראי לדברים שהוא כותב, אבל נניח לזה. המעניין הוא שמתקפת הטרור עצמה, שכל עיקרה הוא להרוג יהודים רבים ככל האפשר, באשר הם יהודים, ישראלים רבים ככל האפשר, באשר הם ישראלים, קרובה לרצח עם הרבה יותר מאשר כל דבר אחר המתרחש כאן, כולל הריגתו של טרוריסט. אלא שסינדרום “העין האחת” אוטם את העין השנייה עד שנעלם ממנה שאם בדמיון לרצח עם יש לנו עניין, אין דבר הדומה לו, כאן ועכשיו, יותר ממתקפת הטרור. מעולם לא שמעתי את האיש הזה, או מי מחבריו בארגוני “העין האחת” של “השמאל” הזה, מוחה על ההיבטים של רצח עם המתבטאים בטרור. רק הפגיעה ביאסין מזכירה להם רצח עם. בושה.

ועוד דוגמה, מפינה אחרת של התמונה. ראיתי ריאיון מצולם עם הלית ישורון, לכבוד הופעתו של ספר מעניין שתירגמה. הריאיון התקיים לאחר שהותקפה ונחבלה בידי מישהו שרצה ברעתה. ברגע מפתיע של הריאיון היא תיארה את ההתקפה על עצמה במונחים של משל קטן לנמשל גדול. הנמשל לא היה האלימות הרווחת בחברה הישראלית, בהקשרים רבים מספור. הנמשל לא היה האלימות הרצחנית של מתקפת הטרור הפלסטינית על הישראלים באשר הם ישראלים, היהודים באשר הם יהודים. הנמשל היה פעילות צה"ל ברפיח, שהתנהלה באותם ימים בסביבות “ציר פילדלפי”. הנה לך ביטוי צלול של הזדהות רגשית. הוא מעורר בי יותר תמיהה ועצבות מאשר כעס, אבל בכל זאת, גם הוא גילוי של סינדרום “העין האחת”.

זה קהל שלהוט לאמץ ולפרסם ולהעצים כל ציוץ פלסטיני, ובאותו זמן ממש לא לראות ולא לשמוע שום פיצוץ פלסטיני. “שמאל מדומה”. הם איבדו מזמן את הקשר המשמעותי שלהם עם השקפות העומק של “השמאל”, במובן מוסרי, אחראי, מסורתי, של המילה. בעיני, הם שלוחה של הלאומנות הפלסטינית. כשאת נתקלת בלאומני כלשהו, יהודי ופלסטיני כאחד, לא תתפלאי שהוא מתבונן במציאות ב"עין אחת".

לפעמים מוכי “העין האחת” נשמעים יותר קתולים מן האפיפיור. בשלהי שנת 2004 התקיים בחיפה פסטיבל סרטים. חלק ניכר מן ההקרנות של אחד מימי הפסטיבל הוקדש לסרטים פלסטיניים. הנה מה שכותב אורי קליין בהארץ, לאחר שצפה בסרטים האלה ב"עין אחת": “למרות הסקרנות שהקרנת הסרטים האלה עוררה, התוצאה היתה מאכזבת.” הסרט השיבה, לדוגמה, “מציג את הנרטיב של הסכסוך… בזהירות כה רבה, עד שההרגשה היא שהסרט יכול להיות מופק גם על ידי גורם ישראלי.” סרט פלסטיני לא רשאי להיות עשוי בזהירות, הוא חייב להתלהם, בדם ואש ותמרות עשן, דם פלסטיני, אש ישראלית ותמרות עשן מאירופה.


אולי השמאל הישראלי ממולכד בחשש שלו שמא ביקורת נוקבת נגד הפלסטינים תתפרש כתמיכה בעמדות הימין ואז הוא כורת את הענף שהוא יושב עליו?

שימי לב להנחת הרקע של השאלה שלך. “הענף שהוא יושב עליו” הוא התנגדות ל"עמדות הימין". כאילו התפקיד של “השמאל” הוא להיות בדיוק ההפך מן “הימין”. לפי התמונה הזאת, איך “השמאל” יבחר לעצמו עמדה? יתבונן ב"ימין" ויאמר ההפך. שרון יהיה בעד “התנתקות” מאזור חבל עזה, “השמאל” יהיה נגד. בעיני, זה לא רק עלוב ומגוחך, אלא גם בלתי מוסרי. אדם הגון מגבש לעצמו עמדה, בשאלה העומדת על הפרק, על יסוד העקרונות והערכים והזהות של עצמו, לא משנה מהי עמדת הזולת. אדם הגון מציג את עמדתו, בתוך קשת העמדות בדבר השאלה שעל הפרק, באופן שישקף גם את העקרונות והערכים והזהות שברקע.

אדם הגון שיש לו “ביקורת נוקבת נגד הפלסטינים” לא יטשטש אותה רק מפני שביקורת כזאת נשמעת גם מכיוון אחר. הוא ישמיע אותה, באופן חד וצלול, מבלי לאמץ בכך עקרונות שאינו דבק בהם, ערכים שאינו חי על פיהם, זהויות לא לו.

יתר על כן. “השמאל” לא משמיע “ביקורת נוקבת נגד הפלסטינים”, שמא דבריו יתפרשו כהזדהות עם “הימין”? ומדוע הוא לא חושש שמא היעדר “ביקורת נוקבת נגד פלסטינים” בפיו, גם כשמדובר בטרור, יתפרש כתמיכה בטרור? ראי לאן הגענו: יש פה בני אדם שיותר גרוע בעיניהם להתפרש כמזדהים עם “הימין” מאשר להתפרש כמזדהים עם הטרור. בעיני זוהי הכרעה מחפירה, ממש פשיטת רגל מוסרית.


אתה אומר שמדובר במיעוט שולי. אם כך, למה אי־אפשר פשוט להתעלם מן השמאל הקיצוני הזה?

אפשר, אבל קשה. אפשר, אבל לא רצוי.

קשה, מפני שאי־אפשר לעלעל בעיתון מבלי להיתקל בו. מעניין למה המקום שהוא תופס בעיתונות כל כך הרבה יותר גדול מן המקום שהוא תופס בקהל האזרחים. כשלפניך עיתון שהממד העסקי שלו הוא מוצנע, המקום ש"השמאל" הקיצוני תופס בעיתון הוא המקום שהוא תופס בדעות האישיות של צמרת העיתון. כשלפניך עיתון שהממד העסקי שלו הוא גלוי ושליט, המקום ש"השמאל" הקיצוני תופס בו הוא כוח הבידור שלו על פי תפיסת צמרת העיתון. עמדה קיצונית נחשבת מעניינת, מעוררת ריגוש, בין חיובי ובין שלילי, עובדת בשירותי התדמית של העיתון כזירה מעניינת, עוזרת בעקיפין גם למנגנון המכירות שלו. לכן, אפשר להתעלם מן “השמאל” הקיצוני, אבל קשה.

וגם לא רצוי, מפני שהוא מחלחל אל תוך “השמאל” שלא התמכר לתעמולה הפלסטינית, כפי שמשדר אותה בלי הרף “השמאל” הקיצוני. זה חלחול מסוכן, מפני שהוא מחזק מאוד את סינדרום “העין האחת”, שהוא ליקוי מוסרי.

הנה דוגמה. בתיה גור סיפרה בריאיון, מה ענתה בהזדמנות אחרת, לשאלה אם היא “כועסת על המחבלים”. לדבריה, השיבה בלהט ש"המחבלים לא מעסיקים אותי, כי הם לא בתחום שליטתי. מי שמעסיק אותי זו הממשלה, כי אליה אני כן יכולה לפנות, ועליה אני כועסת." ביטוי מעניין להפליא של סינדרום “העין האחת”.

המחבלים לא מעסיקים אותה, כי הם לא בתחום שליטתה? מוזר. הרבה דברים יכולים להעסיק אדם, למרות שהם לא בשליטתו. אני יכול להעיד על עצמי. רוב ואולי כמעט כל הדברים המעסיקים אותי הם לא בשליטתי. מה שנבצר מכוחי נעלם מעיני? מה שנבצר משליטתי, לא מן הראוי שיעסיק אותי?

הממשלה מעסיקה אותה, כי אליה היא יכולה לפנות? עוד יותר מוזר. קודם שמענו שהמחבלים לא מעסיקים אותה, כי הם לא בתחום שליטתה. הממשלה מעסיקה אותה כי היא אכן בתחום שליטתה? מוזר. הממשלה מעסיקה אותה, מפני שהיא יכולה לפנות אליה? ואם כך, למה היא לא יכולה לפנות אל המחבלים, מנהיגיהם, תומכיהם לסוגיהם? מוזר.

על הממשלה היא כועסת? מעניין. על הטרוריסטים היא לא כועסת? מוזר. קשה לה להביא את לשונה לומר שהיא כועסת עליהם. משהו בתוכה לא נותן לה להשיב על השאלה אם היא כועסת עליהם במילה פשוטה אחת, “כן” או “לא”. מעניין למה. סינדרום “העין האחת” מסביר למה.


מה חדש במה שאתה אומר? הלא הימין אומר שנים שהשמאל הקיצוני הוא ימין פלסטיני לאומני.

“הימין” הישראלי לא השמיע טענה כזאת מעולם, מפני שטענה כזאת היתה מעיבה עליו עצמו. “הימין” הישראלי לא יאמר על “השמאל” הקיצוני שהם “ימין פלסטיני”, מפני שבפיו המילה “ימין” היא שבח, מפני שהוא לא מוכן להעמיד את עצמו ואת אויביו בערוגות מקבילות, בשדה ההשקפות, העקרונות והערכים והזהויות. גם הוא סובל מתסמונת “העין האחת”.


איך השמאל הקיצוני אימץ את העמדה הזאת? מה אתה חושב?

שאלה מעניינת מאוד. אני רוצה להיזהר מהכללות, שהרי גם “השמאל” הקיצוני הוא קשת של גוונים, אבל אפשר לסמן תופעה בולטת ואפילו רווחת.

התרחש כאן תהליך של גלישה. בשלב הראשון, לפנינו אדם הגון מזהה עוול. זה יכול להיות מעשה עוול או מצב שיש בו עוול או התנהגות המתעלמת מעוול או מדיניות המרשה לעצמה לעוול. בשלב השני, אדם הגון שזיהה עוול מציב את עצמו לצדו של קורבן העוול, כשותף לתודעת העוול שלו. בשלב השלישי, אדם הגון שהתייצב לצדו של קורבן עוול, עושה מעשים שתכליתם להפיג את העוול או למנוע הישנות שלו. כך הוא הופך את עצמו לשותף מעשי של קורבן העוול, לשם מאבק בעוול. עד כאן, טוב ויפה. כאן מתחילה הגלישה. בשלב הרביעי, אדם שהפך את עצמו לשותף מעשי של קורבן העוול, במאבק כנגד העוול, מפתח הזדהות רגשית עם השותף שלו, באשר הוא שותף שלו. בשלב החמישי, אדם שהוא בעל הזדהות רגשית עם השותף שלו למאבק בעוול, באשר הוא שותף שלו, הופך את עצמו לשותף של קורבן העוול, גם מחוץ לחזית של המאבק בעוול. בשלב השישי, אדם שהוא שותף לזולתו, על בסיס הזדהות רגשית, מוכן להגן על שותפו, לסנגר עליו גם בנסיבות בהן שותפו לא ראוי להגנה, לפעול למענו אפילו בנסיבות שבהן שותפו עושה עוול. בשלב הזה לפנינו אדם של “עין אחת”.


אתה מתאר כאן תהליך נפשי רגשי המזכיר סוג של יחסים שיש בהם התבטלות עצמית, תלותיות ואפילו התמכרות.

במצב הנפשי של נכונות לסנגר בכל מצב, הסכנה המוסרית כבר מובנת מאליה. הנה עוד דוגמה: כוחות צה"ל פועלים בציר פילדלפי, בין רפיח המצרית לבין רפיח הפלסטינית, אזור ביטחון ישראלי, לפי כל ההסכמים. הבעיה הצבאית שעל הפרק: מניעת ההברחה של אמצעי לחימה מסיני לידי הפלסטינים, המשתמשים בכל מה שיש להם. הבעיה המוסרית שעל הפרק: הגנה על אזרחיה של מדינת ישראל מפני הטרוריסטים הפלסטינים, העתידים להשתמש בכל מה שיגיע לידיהם. הנה מה שיש לאורי אבנרי לומר על החשש מפני הברחת אמצעי לחימה: “סיפורי בדים על קטיושות וטילים במנהרות.” מנין לו שאלה “סיפורי בדים”? איזו ראיה של ממש יש לו שלא מתנהל שום ניסיון להבריח אמצעים כאלה לרפיח הפלסטינית, כדי להשתמש בהם כנגד שדרות ואשקלון וגבים ושער הנגב? אין לו מושג, אבל אין לו בעיה להעמיד פנים שיש לו מושג, אותו הוא מסכם במילים “סיפורי בדים”. ההזדהות הרגשית המוחלטת מעודדת הזדהות בלתי מוסרית.

וזה לא השלב האחרון. כבר ראינו “אנרכיסטים” מתגאים בכך שהסירו קטע משמעותי של גדר ההפרדה. זה השלב שבו אדם של “עין אחת” כבר מוכן לעשות מעשים שיש בהם עוול, עד כדי סכנה לחיי אדם. וגם השלב השביעי הזה הוא לא האחרון והוא לא הגרוע ביותר. בשלב הבא תהיה לנו הזדהות ישירה עם טרוריסט. ובשלב שלאחר מכן, עזרה עקיפה לטרוריסט, וכבר ראינו בחורה ישראלית צמודה לראש ארגון טרור באחת מן הערים הפלסטיניות, מתוך כוונה לשמש לו מגן אנושי ומתוך נכונות לסייע לו במידה מסוימת במסגרת הפעילות הטרוריסטית שלו. ועוד נראה מעשים גרועים מאלה, שהרי זהו מדרון חלקלק ועדיין לא הגענו לקצהו.


מה אתה רואה בעיני רוחך, אדם מן השמאל הקיצוני הורג חייל?

המחשבה על התרחישים האלה ממש מצמררת. אני לא מתאר לעצמי יהודי ישראלי מתאבד בפאב תל אביבי מתוך הזדהות עם הפלסטינים. הישראלי מן השמאל הקיצוני הוא יותר מדי מפונק, פחות מדי מוכן להקרבה אישית, יותר מדי מאוהב בעולמו, מכדי לוותר על חייו. אני יכול לתאר לעצמי יהודי ישראלי עוזר בתכנון פעולות טרור נגד חיילים בשטחים.

מובן מאליו שלא כל אחד יעבור את כל השלבים, אבל רבים עברו בו כברת דרך ארוכה, ארוכה מדי.

ועוד לא ראינו הכול, אבל כבר לא יהיו לנו הפתעות: כל קטע במדרון החלקלק הוא קטע שיש סכנה שמישהו יגיע אליו.

מרגע שהתמונה הזאת מתבהרת, לא קשה יותר להעריך את ההתנהגות המתגלה בשוליים של “השמאל” הקיצוני וגם להבין כיצד היא מתגלה מדי פעם גם במעגלים יותר משמעותיים של “השמאל”. מרגע שנוצרת הזדהות רגשית עד כדי נכונות לסנגר באופן גורף, לפנינו לא “שמאל מוסרי”, הגוזר כל עמדה מעשית מעקרונות המוסר ומן הערכים הבסיסיים שלו, באופן מושכל ואחראי, אלא “שמאל רגשי”, שלא השיפוט המוסרי הזהיר מנחה אותו, אלא ההזדהות הרגשית הגורפת עם הפלסטינים מדריכה את צעדיו. אין הסבר אחר לתופעה הזאת של המצג הכוזב של מאבק פלסטיני, כאילו שום דבר בו אינו רבב, בצד המצג הכוזב של המאבק הישראלי, כאילו כל דבר בו הוא רבב.


האם יש הבדל ביניהם ביחס לכיבוש?

יש הבדל, קטן אבל מעניין, בין היחס של איש “השמאל הרגשי” לבין היחס של איש “השמאל המוסרי” אל המילה “כיבוש”. איש “השמאל הרגשי” חושב שבכוחה של המילה הזאת לסיים כל דיון, כטעמו. איש “השמאל המוסרי” חושב שבכוחה של המילה הזאת להתחיל כל דיון, כראוי. ברטוריקה של “השמאל הרגשי” אמרת “נכבש”, אמרת צודק, אמרת קדוש, אבל אם אמרת “כובש”, אמרת זדוני, אמרת מרושע. לכן, מתחת לכותרות של “כובש” ושל “נכבש” כבר אין מקום לשום הבחנה אחרת. אין נכבש טרוריסט, אין נכבש אנטישמי, אין נכבש שתכליתו הרס ישראל.

איש “השמאל המוסרי” רוצה לממש פתרון הוגן של הסכסוך, רוצה לראות כל עם “עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית”, גם היהודי, גם הפלסטיני. רוצה לראות כל עם חי במדינה שהמשטר שלה מוסרי, כלומר דמוקרטי.

כואב לו הלב לראות את גשר האמון נהרס והולך בפיגועי הטרור הפלסטיני. לבו נשבר מכך שהגשר נראה הרוס ללא תקנה. אין דבר שהוא רצה בו, שהוא תמיד רוצה בו, שלעולם ירצה בו, יותר מן השלום, מפני שהשגתו היא בגדר חובה עליונה של כל מדינה דמוקרטית לאזרחיה, בראש ובראשונה ללוחמיה, כדי להגן עליהם מפני סכנות המוות במלחמה ושאר מוראותיה.

לאיש “השמאל המוסרי” אין בעיה מוסרית או ערכית, רגשית או נפשית, לנתח דברים כהווייתם. מי שתמך בנכונות של אהוד ברק להציע לפלסטינים מה שלא הוצע להם מעולם, ראה לא רק תגובה של סירוב פלסטיני, שהיא תגובה לגיטימית במסגרת משא ומתן מדיני, אלא ראה גם תגובה של טרור פלסטיני, שהיא תגובה נפשעת, מנקודת המבט של המוסר, והרסנית, מנקודת המבט של בניית האמון בין העמים. נוכח התגובה הפלסטינית, התגובה הגרועה ביותר האפשרית, לאיש “השמאל הרגשי” יש בעיה נפשית לסמן את מחוללי הטרור הפלסטיני בתור הנושאים באחריות לחורבן של גשר האמון, שהרי מדובר בתנועות פלסטיניות, שהן מקודשות, באשר הן תנועות של “הנכבש”. לאיש “השמאל המוסרי” אין בעיה נפשית לתלות את הקולר בצווארה של תנועת הטרור הפלסטיני.

אנשי “השמאל הרגשי” לא ניחנים במידות המוסריות הדרושות כדי להודות באחריות הפלסטינית הראשית למצב הנוכחי. אין להם אומץ הלב הדרוש כדי להודות שהתוכניות הטובות והישנות הזדהמו ללא תקנה בידי המוני השותפים למתקפת הטרור הפלסטיני, שהיא לא אינתיפאדה והיא לא למען אל אקצה, שהיא לא התקוממות עממית, אלא מתקפת טרור מתוכננת, והיא לא למען הסדר בדבר מסגד אל אקצה, אלא בדבר מימוש מלא של זכות השיבה הפלסטינית אל תוך מדינת ישראל.

מתקפת הטרור הפלסטיני לימדה אותנו משהו חדש על הסכסוך, גם על עברו וגם על עתידו. הרגשות מתקשים להסתגל להכרה החדשה, למחשבה המוסרית אין קושי להתחשב בשינוי המציאות.


מה המסקנה מדבריך? מאחר שמצבו של השמאל הישראלי הוא כפי שתיארת אותו, ולא קם ממנו מנהיג שמסוגל להתבונן במציאות בשתי עיניים פקוחות ולהגיד את הדברים האלה, האם נובע מכך שאריאל שרון הוא בסופו של דבר האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון?

זה לא היה תיאור “מצבו של השמאל הישראלי”. זה היה תיאור של קטע אחד, קיצוני, בתוך הקשת הצבעונית שלו. “השמאל” המסורתי, רובו אם גם לא כולו, נראה לי יותר קרוב לרמה של “השמאל המוסרי” מאשר לתהום של “השמאל הרגשי”.

אשר לאריאל שרון, אני תומך בקווים העיקריים של המדיניות המוצהרת שלו, בנסיבות הנוכחיות של העימות עם הפלסטינים: בחובת הלחימה הנחושה בטרור, בחובת החתירה להסדרים מדיניים, המבטיחים יותר ביטחון אישי וביטחון לאומי, בתיאום עם ארצות הברית, בחובה לקיים את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, על המסקנות הקשות המתחייבות, כדוגמת תוכנית ההתנתקות, שהיא צעד בעל חשיבות היסטורית.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 67224 יצירות מאת 4207 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־35 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!