השיחה הזאת התחילה אתמול, ב־3 באוקטובר 2003, בקפה אולגה בתל אביב. היא התנהלה באופן נינוח למדי. קבענו שנמשיך אותה במוצאי שבת או ביום ראשון, כי נשארו כמה שאלות פתוחות.
עכשיו מוצאי שבת, 4 באוקטובר 2003, יום אחד לפני ערב יום כיפור. לפני שעתיים פוצצה את עצמה הנאדי תייסיר ג’רדאת, מחבלת מתאבדת מג’נין, במסעדת מקסים בחיפה. 20 הרוגים, מתוכם חמישה ילדים. תינוקות. עשרות פצועים, ביניהם ילדים, פצועים קשה או במצב אנוש.
המחבלת, כך נלמד מאוחר יותר, ישבה במסעדה, אכלה, שילמה את החשבון. אחר כך היא נעמדה, בחרה את המיקום “האפקטיבי” ביותר, בסמוך לילדים ולעגלת תינוקות, ופוצצה את עצמה.
ושוב, כולנו נעים בתוך לבה רותחת של ייאוש וזעם. השלום עם הפלסטינים, ובכלל, הפלסטינים, הזכויות שלהם והצרות שלהם מעניינים אותי עכשיו כשלג דאשתקד. מה שאני הכי רוצה זה להרים טלפון לדן חלוץ ולבקש ממנו – שלח אותם עכשיו, עם שתי פצצות של טונה כל אחת, חסל את ראשי החמאס ואת מנהיגי הג’יהאד האסלאמי, אחד אחד. סכל את כל מי שהוא פצצה מתקתקת וגם את כל מי שהוא פצצה שותקת שעדיין לא הופעל המנגנון המתקתק שלה. אם בדרך ייהרגו בשוגג כמה אזרחים ש"במקרה" בבתים שלהם מתגוררים אותם רבי מחבלים, לא נעשה מזה עניין גדול.
אני עוברת באלכסון על החלק הראשון של השיחה שלנו, מאתמול.
על רקע יללת הסירנות ומראה הגופות המפויחות של משפחות שישבו וסעדו והתאדו, עולות בי שאלות אחרות לגמרי. עברתי מטמורפוזה. אני עכשיו בן אדם אחר. יש לי אג’נדה אחרת. לכמה זמן? לשעה? לכמה שעות? אולי הפעם, כיוון שזה פיגוע כל כך נורא, אפילו ליום־יומיים. איזו אג’נדה נכונה יותר? מי אמר שדווקא הראשונה, זו שבאה מתוך החשיבה הרציונלית?
אני יודעת מניסיון העבר, שבעוד יום־יומיים אתחיל לשאול את עצמי – מי היתה הג’רדאת הזאת, מה היא עברה בחייה, מה לעזאזל יכול להביא בחורה צעירה, יפה, עורכת דין, בהתחלת החיים שלה, לבצע את הזוועה הזו?
אבל לא עכשיו. עכשיו היא לא מעניינת אותי. עכשיו אני רק רוצה שהדבר הזה ייפסק. עכשיו אני רק רוצה שהמדינה שלי והצבא שלי יעשו משהו כדי שזה ייפסק. פעם אחת ולתמיד. חיי הישראלים שוקלים עכשיו על המאזניים הרבה יותר מאשר חיי הפלסטינים. אני לא רוצה שייהרגו עוד ישראלים.
אני יודעת, כשאקרא את מה שאני כותבת עכשיו, אתבייש, ארצה לערוך, לשנות, אולי אפילו למחוק. מה לי ולבוטות הזו? מה לי ולרגשנות כזו? מה הקשר בין כללי מוסר לחימה ובין פרץ אמוציות מהול ביצר נקם?
אין לזה מקום בספר שלנו. אנחנו לא כאלה.
אסא יבטל את זה במחי יד. אסור לחשוב מהבטן. חיי אדם הם חיי אדם הם חיי אדם. זה מה שהוא יגיד. יש כללי מוסר וכוחם יפה לכל מצב ולכל רגע. יש מקום לחשיבה, יש מקום לכללי מוסר, זה בטוח מה שהוא יגיד.
אבל הלבה שבתוכי גועשת.
היו פיגועים לפני הפיגוע הזה. ויהיו, למרבה הצער, פיגועים אחרי הפיגוע הזה, אבל אני נשבעת עכשיו, אני נודרת נדר, לשם ההרוגים והפצועים של הפיגוע במסעדת מקסים: לא אמחק שום מילה. לא הפעם. אשאיר הכול. בדיוק כך. אות באות. ובלי עריכה. אני רוצה כאן את המהלך כולו: את פיצול האישיות המטורף הזה שנכפה עלינו, שאנחנו עוברים בפעם המי יודע איזו. ומיד אחריו, את הניסיון הפתטי לאחות קצוות. קצה אחד, של תפיסתנו הבסיסית שהיתה, ככל שהזיכרון מאפשר ברגעי הזעם, תפיסה הומנית, מוסרית ביסודה, שמאלית, ליברלית, שפויה. וקצה שני, שבו מעוגנת הידיעה הברורה שמנסים וגם מצליחים להרוג בנו בכל מקום, יחד עם הפחד, הזעם, הייאוש, הרצון הטבעי לשרוד והרצון המובן להקדים ולהרוג אותם, כדי שלא יהרגו אותנו, כל מה שמוביל אותנו למחוזות אחרים.
לא אמחק.
מחר אשאל את אסא, כאילו שזה היה הפיגוע הראשון או האחרון: “מה שלום? איזה שלום? מה הסדר? עם מי הסדר? ומה יהיה עכשיו, אחרי שראינו ילדים שנרצחו במסעדה, תינוקות מתבוססים בדם, משפחות שלמות שנמחקו לנגד עינינו ברגע, ממש כמו בשואה? על מה אנחנו מדברים פה בכלל? איך נגשר אי־פעם על התהום הזאת?”
למחרת, אסא ענה:
אני מבין את תחושותייך. כמו כל בן אנוש אחר, וכמו כל ישראלי אחר, אני חווה תחושות דומות. אלא שהתחושות שלי הן רק אחת הפִּסקאות הראשונות בעמודים המובילים אל השורה התחתונה, אל העמדה המעשית.
יש מקום לכל קשת הרגשות שתיארת. אני לא מנותק מרגשות, אבל אני רוצה לשלוט בהם, לתת להם ביטוי, חד, עז, מלא, ברור, אבל הכול בגבולות המוסר בלבד, על פי הערכים שלי בלבד. אני לא אומר שאין מקום בעולם הרגשות של אדם הגון לתחושה של יצר נקם. יש לה מקום, אבל אסור לתרגם אותה משפת התחושות לשפת התוכניות, בוודאי לא לשפת המעשים.
אדם לא צריך שעקרונות המוסר יבערו כאש בעצמותיו כדי להתפלץ מן המעשה הטרוריסטי. מספיקה גחלת של חמלה אנושית כדי להתחלחל מן הרעיון הטרוריסטי.
הטרוריסטים עצמם, ואיתם גם כל אלה התומכים בהם ואפילו כל העוברים עליהם בשתיקה, ניערו מעל עצמם כל רסן מוסרי, האפילו בעולמם כל גחלת אנושית של חמלה. אין לנו למה לצפות מהם.
בעולמי, הטרוריסט הבא להרוג בנו, רבים מאיתנו ככל האפשר, באשר אנחנו יהודים, באשר אנחנו ישראלים, הטרוריסט הזה מייצג אויב מושבע, נצחי, מפני שהוא מייצג את הנאציונליזם הפלסטיני, לאומנית קיצונית, גזענית בעליל, שלא ייתכן להתפייס איתה, לעולם.
הטרוריזם הפלסטיני, הנאציונליסטי, הוא לא מוטציה לאומנית קיצונית שפרחה לה לפתע על פניה של הלאומיות המתונה, הטבעית, הרווחת. הנאציונליזם הפלסטיני הוא הפרי המורעל של מאמץ חינוכי ותעמולתי, חריש עמוק של שנאה ושטנה, שלא סלל שום שביל של דו־קיום, הכרה הדדית, שלום יציב. איזו תקווה אפשר לתלות בענפי העץ המורעל הזה, של כוחנות אטומה, גזענות אפלה, לאומנות רצחנית?
מדי פעם מישהו מדקלם לנו, ש"הטרוריסט של צד אחד הוא לוחם החופש של הצד השני", קלישאה רדודה, מסוכנת. הרצון של עם כלשהו בעצמאות מדינית הוא, כשלעצמו, רצון שאין בו דופי. האם המטרה של עצמאות מדינית מקדשת את האמצעים של הטרור? כמובן שלא. מי שטורח להחליף את תואר הגנאי “טרוריסט” בתואר השבח “לוחם חופש”, מזמין אותנו להתעלם מן האמצעי, להתמקד במטרה, מזמין אותנו בזה לחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעי. לא זו בלבד שהמטרה הראויה לא מקדשת את האמצעי הנפשע, אלא שהוא הולך ועוטף אותה בשכבה מזוהמת, ההולכת ומסתירה את פניה המקוריות. גם המאבק של עם לעצמאות מדינית חייב להיעשות בגבולות המוסר בלבד. הטרור חורג מגבולות המוסר.
ועוד משהו על התחושות שאני רוצה להוסיף.
מדי פעם, פיגוע טרור כורת משפחה שלמה. מדי פעם, טרוריסט רוצח בני שלושה דורות באותה משפחה, גם אם לא את כולה. מוות כזה לא ידענו מאז השואה. הטרוריסטים הפלסטינים משחזרים לנגד עינינו, כאן ועכשיו, תמונות מתוך “פלנטה אחרת”. העוצמה הרגשית היא מיוחדת במינה.
ואם תרצי, על רגל אחת, מהות הקיום שלנו, כאן ועכשיו, כמדינתו של העם היהודי, תבוא לידי ביטוי בתגובה על תמונות משוחזרות כאלה. באותה “פלנטה אחרת”, לא עמדנו ברשות עצמנו, “ובבכות ילדינו בצל גרדומים / את חמת העולם לא שמענו”, בלשונו הבלתי נשכחת של אלתרמן. ואילו כאן ועכשיו, אנחנו עומדים ברשות עצמנו, אחראים לגורלנו, ולא נניח לשום טרוריסט להרוג בנו, עם חמת העולם או בלי חמת העולם. ובסגנון אותו שיר של אלתרמן, ברוח שורותיו האחרונות, בדבר דם ילדינו – אנחנו נבקשנו מידי הרוצחים / ומידי השותקים גם יחד. וגם זה, בגבולות המוסר בלבד.
ועוד משהו. בלב כבד אני מביט בגשר ההרוס, בתהום שנפערה תחתיו. מהרסיו לא יהיו שותפים בשום התפייסות הדדית. בלעדיו, אי־אפשר לחצות את התהום. לבד, אי־אפשר לגשר על פניה. נגזר עלינו לשבת על פי התהום, על חורבות הגשר, שנים, אולי שנות דור, אולי שניים, עד שיופיע בצד השני של התהום מי שירצה לבנות אותו מחדש, באמת ובתמים, וגם יוכל לעשות זאת, עם בני עמו איתו.
אתה שותף לדעה שהפלסטינים אינם נאבקים רק על הקמת מדינה משלהם, כי אם נגד עצם קיומה של מדינת ישראל?
רבים מהם אכן נאבקים נגד עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי. והם עושים זאת בשתי דרכים שונות, הדרך הישירה והדרך העקיפה.
ההולכים בדרך הישירה, ארגוני הטרור המוסלמיים, מעידים על עצמם שיילחמו בנו כל עוד נהיה פה, בין הירדן לים. בן־לאדן כתב באיגרות ידועות שלו שצריך לנקות את האדמה הקדושה סביב המסגדים מן הנוכחות של הכופרים היהודים. אני לא יודע אם יש קשר בין הטרור של בן־לאדן לבין הטרור של החמאס, אבל המנגינה האחת מזכירה את חברתה.
ההולכים בדרך העקיפה עומדים על המימוש של זכות השיבה של פלסטינים לתוך מדינת ישראל. שיבה כזו פירושה יצירת מדינת ישראל שהיהודים מהווים בה קבוצת מיעוט. אם המיעוט הזה יהיה נשלט בידי הרוב, זהו קִצה של ישראל כמדינה שבה העם היהודי נהנה מעצמאות מדינית, “עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית”. אם המיעוט הזה יהיה השליט ברוב, זהו קצה של ישראל כמדינה דמוקרטית. לא בא בחשבון לקרב את ישראל אל קצה כמדינתו של העם היהודי. לא בא בחשבון לקרב את ישראל אל קצה כמדינה דמוקרטית. לכן, לא בא בחשבון לממש את זכות השיבה. יחזרו להם הפלסטינים לפלסטין, כשם שהיהודים שבים ועוד יוסיפו וישובו למדינת ישראל.
רבים מן הפלסטינים לא מוכנים להכיר בזכות הקיום של ישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי. המנהיגות הפלסטינית דורשת מימוש ללא סייג של זכות השיבה ועל כן חזקה עליה שהיא רוצה בקצה של מדינת ישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי. רק מנהיגות חדשה ומהימנה תוכל להפיג את החזקה הזאת.
הבנת הסוגיה הזאת היא ציר הבנת המצב שבו אנחנו נתונים. ממנה נגזרה ההתפכחות של רבים כמוני, גם בתוך “השמאל המוסרי” הדומם. זאת היתה נקודת מפנה, גם לי.
תפרט.
ההתקוממות הפלסטינית של שלהי שנות ה־80, הידועה בשמה הערבי “אינתיפאדה”, התפרשה כמאבק למען העצמאות המדינית של הפלסטינים. בתחילתה, היא אפילו לא היתה אלימה. תמונת המטרה, כך חשבנו, היתה שתי מדינות לשני עמים. תמונת האמצעים, כך אמרנו לעצמנו, היתה שטחים תמורת שלום. עד היום אני חושב שהעם הפלסטיני הראה לנו, באינתיפאדה, שלא ייתכן להמשיך לקיים את מצב הביניים, לא לסגת ולא לספח, כיבוש זמני לתקופה ממושכת. הסכמי אוסלו נראו לנו צעד מתבקש, התחלת הדרך, שימוש זהיר באמצעים, כדי להתקרב באופן מובהק למטרה.
התמונה התחילה להשתנות כשהגיעו המראות והקולות של ועידת האו"ם בדרבן שבדרום־אפריקה. מה שראינו לא יכול היה, בשום פנים ואופן, להתפרש ברוח אוסלו, ברוח של הכרה הדדית, של שותפות בבניין גשרי אמון הדדי, של יצירת תשתית לדו־קיום בשלום. הפלסטינים ותומכיהם עירערו שם על עצם קיומה של מדינת ישראל. אפשר היה לקרוא את הצעות ההחלטה שלהם באתר הוועידה, באינטרנט.
אני נמנה עם אלה שכל השנים הקפידו על הבחנה חדה בין התנגדות למעשה מסוים של ממשלה מסוימת, לבין התנגדות למדיניות של ממשלה מסוימת, לבין התנגדות למדינת ישראל, לבין התנגדות לעם היהודי. לא בקלות הייתי מוכן לסמן תופעה כלשהי כאנטי־ציונית או אנטי־יהודית. בוועידת דרבן יצאו המרצעים מן השקים.
התגובה הפלסטינית על ההצעות של אהוד ברק בתמיכת ביל קלינטון שברה את גב הגמל. היא לא יכולה להתפרש ברוח של חתירה לדו־קיום בשלום. על אחוזי השטחים המפונים אפשר היה להמשיך להתווכח, בלי לירות ולרצוח. על פרטי הנוכחות בירושלים אפשר היה להמשיך לנהל משא ומתן, בלי להתפוצץ ולרצוח המונים. ומובן מאליו, שאין שום דרך שבעולם לשכנע אותי שהטרור הפלסטיני הנתעב הוא רק קטע בדרך לדו־קיום בשלום.
וכדאי לשים לב, יש דבר אחד שהפלסטינים דיברו עליו בדרום אפריקה, באופן גלוי וקיצוני, ולא קיבלו אפילו שמץ ממנו מידי ברק וקלינטון: זכות השיבה. אפשר לקרוא אתרי אינטרנט פלסטיניים על זכות השיבה. מדובר במיליונים של פלסטינים ועל מה שאמור להיות זכותו של כל אחד מהם לחזור, לא למולדתו, אלא לביתו.
אי־אפשר לממש חלק מזכות השיבה?
דיונים פילוסופיים בזכויות מבחינים בין מעמדה של דרישה כלשהי, כשהיא נבחנת בפני עצמה, לבין מעמדה של אותה דרישה, כשהיא נבחנת במסגרת מכלול הדרישות המתנגשות בה. הדרישה לחזור הביתה היא דרישה שיש לה הצדקה, כשבוחנים אותה כשלעצמה, אולם היא נעשית בלתי מוצדקת, כאשר בוחנים אותה במסגרת המכלול, שנמצאת בו גם זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, המתממשת במדינת ישראל, האמורה להיות בעלת רוב יהודי, יציב ומכריע, כדי להיות מדינה יהודית ודמוקרטית.
אני לא קונה את הרעיון למימוש “סמלי” של זכות השיבה. בסקר שקראתי התברר, כי 85 אחוז מן הפלסטינים לא רוצים שיבה סמלית, אלא רוצים אך ורק שיבה ממשית. ביום שנסיים את מימוש “השיבה הסמלית” של מאות אלפי פלסטינים אל תוך ישראל, נקבל פיגוע טרור בשם התביעה לממש באופן מלא את זכות השיבה הממשית. מתקפת הטרור הפלסטינית היא מתקפת זכות השיבה, שהיא במהותה מתקפה כנגד קיומה של מדינת ישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי.
היה כאן תהליך של התפכחות. זאת לא בושה להתפכח. בנקודת המוצא של המחשבה שלי על המתרחש מונח היום אי־אמון ברצון של הפלסטינים – המנהיגים, הארגונים, העם – להגיע לדו־קיום בשלום בין מדינתו של העם היהודי לבין מדינתו של העם הפלסטיני. היו זמנים שהאמנתי להם שפניהם לשלום. היום אני לא מאמין להם. ואני, כידוע, לא לבד.
אני אומר את כל זה בכעס ובכאב לב גדול, בשברון לב ממש, אבל גם בנאמנות נחרצת לא להחמיץ הזדמנות, גם בנכונות מובהקת לתת אמון במי שיהיה ראוי לו.
מגירות הימין 🔗
היום אתה אומר שזאת לא בושה להתפכח. אבל אנשי הימין צעקו במשך שנים לאנשי השמאל, לך ולחבריך, אנשי הרוח – תתפכחו! הם צפו את מה שקורה בשנים האחרונות. שמת לב לזה שבעצם אתה ורבים כמוך רואים עכשיו, באיחור, ורק בעקבות אירועי דמים איומים, את מה שאנשי הימין ראו וחזו כבר לפני שנים?
אני לא מקבל את התמונה הזאת.
המגירה של “הימין” היא מגוונת, כמו כל מגירה אחרת שיש עליה תווית דומה. בתוך המגירה הזאת אני רוצה להבחין בין אנשים משני סוגים. יש כאלה שאצלם אי־האמון משרת את התוכנית המעשית שלהם, יש כאלה שהתוכנית המעשית שלהם משרתת את אי־האמון שלהם. וכרגיל, יש סוגי ביניים, אבל נניח להם.
סוג אחד, נקרא לו “ארץ ישראל השלמה”, כולל אנשים שאי־האמון שלהם בכוונות של הפלסטינים הוא מכשיר תעמולתי בשירות הרצון שלהם לשלוט, בדרכים שונות, בכל ארץ ישראל שבין הירדן לים. אי־האמון הזה הוא לא המניע אותם במעשיהם. גם אם הפלסטינים היו ראויים לאמון, הרצון לשלוט בארץ ישראל השלמה לא היה נמוג, תנועת ההתנחלות לא היתה מתפזרת, שום דבר בסיסי לא היה משתנה בעולמם המעשי של אנשי “ארץ ישראל השלמה”. גם אם הפלסטינים היו כולם פציפיסטים, שום דבר בסיסי לא היה משתנה.
אי־האמון בפלסטינים ששידרו לנו בלי הפסק אנשי “ארץ ישראל השלמה” היה מצוץ מן האידיאולוגיה, לא נסמך על העובדות. אבל היו גם כאלה, בני בגין, לדוגמה, שהציגו דוגמה אחר דוגמה של התבטאויות של ערפאת ואחרים, שדיברו בערבית רהוטה לגמרי אחרת מכפי שדיברו באנגלית רצוצה, שיצרו בסיס עובדתי של ממש לפקפוק בטיב הכוונות של המנהיגות הפלסטינית, ככל שהמדובר בדו־קיום בשלום עם מדינת ישראל, מדינתו הדמוקרטית של העם היהודי.
נו, ומה יצא מזה ששמעת את בני בגין וסמכת על יושרו? השתכנעת? או שגם אתה, כמו אנשי השמאל שרואים ב"עין אחת", הקשבת ב"אוזן אחת", ולא היית מוכן להשתכנע בשום אופן?
אני מביט בשתי עיניים ומאזין בשתי אוזניים, אבל כנגד הראיות של בני בגין תמיד היו ראיות שכנגד, התבטאויות ברוח של בניית אמון הדדי. יכול להיות שלא הערכנו נכון את המשקל היחסי של הראיות. יכול להיות שלא השתכנענו, כי משהו בתוכנו לא רצה להשתכנע. אני זוכר את ועידת האו"ם בדרבן בתור נקודת הסדיקה. מתקפת הטרור היא, כמובן, נקודת השבירה.
נחזור אל מגירת הימין. האם אתה אומר שכמו שיש שמאל מוסרי ולא מוסרי, יש גם ימין מוסרי וימין לא מוסרי?
אם הכוונה למגירה הנקראת “ימין”, מובן מאליו שיש בה אנשים מוסריים, אנשים שהתוכניות המעשיות שלהם נקראות “ימין”, שהמסורת הפוליטית שלהם נקראת “ימין”, שהאידיאלים הלאומיים שלהם נקראים “ימין”, אבל הם יהיו מוסריים, מפני שהם יכירו בתוקף המחייב של המוסר, מפני שכל מה שירצו לעשות יהיה בגבולות המוסר בלבד. היה לי חבר טוב, נסיך “חירות” אמיתי, ד"ר דוד נאור, פילוסוף, משורר, איש יקר וצנוע, שהלך לעולמו בדמי ימיו. הוא היה כזה. והוא לא היה יחיד.
יש לך חברים בימין?
יש לי חברים טובים, ממש ידידי נפש, גם ב"שמאל" וגם ב"ימין", גברים ונשים, שאם הם זקוקים לעזרתי, אני עוזר להם, בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי. והכול, כמובן, בגבולות החוק, האתיקה והמוסר בלבד.
החלוקה בין שני הצדדים של גבולות המוסר קיימת בשני הצדדים של המפה. יש “ימין” אוטומטי ויש “שמאל” אוטומטי. בשתי המגירות יש כאלה שלא משנה להם מה העובדות, הם תמיד ידקלמו את הדקלומים הישנים. ולא משנה להם מהם גבולות המוסר, הם תמיד יעשו ככל העולה על רוחם.
אמרת שהימין דוגל “בזכות הכוח”. האם זה לא בלתי מוסרי באופן גורף? האם ייתכן בכלל להיות גם בעל תפיסה כזו וגם איש מוסרי?
זאת שאלה חשובה מאוד ולכאורה אפשר לענות עליה בפשטות, אבל אני רוצה להיזהר בתשובה עליה, כדי שאף אחד לא ייפגע בגלל אי־הבנה.
קודם כול, נבחין בין מישור השאלות העיוניות לבין מישור חיי השגרה. על מישור חיי המעשה השגרתיים אני רוצה לומר שני דברים. ראשית, רוב בני האדם יכולים לנהל חיים רגילים ואפילו מלאים וגדושים, בלי להגיע באופן מעשי לאותן סוגיות בהן יש הבדל מוסרי בין “הימין” של “זכות הכוח” לבין “השמאל” של “כוח הזכות”. לכן, במישור חיי השגרה יכולים אנשים מן “הימין” ואנשים מן “השמאל” לנהוג בהתאם לעקרונות המוסר. שנית, במישור חיי המעשה השגרתיים מסוגלים גם אלה וגם אלה לנהוג הן בהתאם לעקרונות המוסר, בהיותם אנשים ישרים והגונים, הן בניגוד לעקרונות המוסר, בהיותם אנשים לא ישרים, לא הגונים. אני מכיר, בעולם האקדמי, אנשים משתי “המגירות” שהם נקיי כפיים וברי לבב וגם אנשים משתי “המגירות” שהם זדוניים ומושחתים באופן מוסרי.
במישור העיוני, אני רוצה להבחין בין אנשים המייחסים קיום עצמאי לגופים, כדוגמת העם, המדינה, העיר, האוניברסיטה, לבין אנשים כמוני שאינם מייחסים לגופים כאלה קיום עצמאי, אלא רואים בהם לא יותר מאשר התארגנויות של בני אדם. אין לעם אינטרסים שאינם אינטרסים של בני העם. אין למדינה מטרות שאינן מטרות של בני המדינה. אין לעיר כוח שאינו כוח של בני העיר. אין לאוניברסיטה זכויות שאינן זכויות של בני הקהילה האוניברסיטאית.
למה זה חשוב?
זוהי הבחנה חשובה, מפני שהיא קובעת את רשימת “השחקנים” המשתתפים בהסדרים שלנו. לפי הגישה שאני דוחה, רשימת “השחקנים” כוללת בני אדם כמוני וכמוך, אבל היא כוללת גם גופים שהם לא כמוני וכמוך. לפי הגישה שאני שותף לה, רשימת “השחקנים” כוללת רק בני אדם.
זה חשוב, כי כל הסדר נותן מעמד, זכויות, חובות, כוחות, סמכויות לכל אחד מן “השחקנים”. לפי הגישה שאני דוחה, יש מעמד עצמאי, בכל ההסדרים החברתיים, לעם, למדינה, לעיר ולאוניברסיטה. לפי הגישה שאני שותף לה, אין מעמד עצמאי, בשום הסדר חברתי, לאף אחד מן הגופים האלה, שהם התארגנויות של בני אדם. כל מעמד שיכול להיות להם נגזר מן המעמד של בני אדם המעוניינים בהם.
וזה כבר מבדיל בין הימין לשמאל?
עדיין לא. לעתים קרובות אנחנו שומעים טענות בדבר התנגשות בין “טובת הכלל” לבין “טובת הפרט” המזמינות אותנו לחשוב על ישות עצמאית, “הכלל”, שיש לה מעמד מיוחד בהסדרים החברתיים. בדרך כלל, כשאת שומעת טענה במונחים של “טובת הכלל”, מישהו דורש יתרון, מישהו רוצה להתגבר על השיקולים של “טובת הפרט”, טובתו של בן אדם מסוים. בעיני, זוהי גישה מוטעית. “הכלל” הוא קבוצת בני אדם. אין ל"כלל" מה שלא מצטבר בידי הפרטים שבו.
יש סכנה מוסרית במתן מעמד עצמאי ל"כלל", כשם שיש סכנה מוסרית במתן מעמד עצמאי ל"עם". אנשים מן “השמאל” מסוגלים להתבטא במונחים של “טובת הכלל”, לטובת תוצאה כלשהי הרצויה בעיניהם, בדיוק כשם שאנשים מן “הימין” מסוגלים להתבטא במונחים של “טובת העם”, לטובת תוצאה כלשהי הרצויה בעיניהם.
ההבדל העיוני בין השמאל המוסרי בטוהרתו הרעיונית לבין הימין הלאומי בטוהרתו הרעיונית הוא ביחס למעמדו של העם לעומת מעמדם של בני אדם, בין שהם בני העם ובין שאינם בני העם. בעיני השמאל המוסרי, העם הוא גוף הקיים אך ורק בתודעתם של בני אדם ואין לו מעמד מעבר למעמד הניתן לו הודות לבני האדם המעוניינים לתת ביטוי מעשי לתודעתם המשותפת. טובת בני האדם שתודעת השייכות הלאומית חשובה בעיניהם היא הקובעת את המידה הראויה להגנה על טובת העם. בעיני הימין הלאומי, העם הוא גוף בעל קיום עצמאי. לפעמים, מימי היוונים הקדמונים ועד ימינו, ממשילים אותו לעץ. בני אדם הם עלים של העץ, תלויים בו לשם קיומם וזהותם. “טובת העץ” קודמת בעיניהם ל"טובת עלה", אפילו ל"טובת ענף שלם".
העמדה המוסרית אינה פוסלת את הממד הלאומי של החיים. אדרבה, ככל שהוא חשוב לבני אדם לשם עיצוב זהותם, מן הראוי להגן על מקומו בתודעת בני האדם המעוניינים בו ובחיי המעשה שלהם.
ועם זאת, וזה כאן העיקר, העמדה של השמאל המוסרי, ברמה העיונית הטהורה, מחייבת להגביל גם את החיים הלאומיים, לנהל אותם בגבולות המוסר בלבד, בגבולות ההסדרים המוסריים שבין אדם לחברו, שבין בני אדם לחבריהם, ואילו העמדה של הימין הלאומי, ברמה העיונית הטהורה, מחייבת לנהל את החיים הלאומיים, גם אלה שבין לאום לבניו, גם אלה שבין לאום ללאום, בהתאם לעקרונות של הפעלת הכוח הדרוש ל"טובת העם". העמדה הלאומית אינה פוסלת את הממד המוסרי של החיים, אולם היא מגבילה אותו לתחומים מסוימים ולא מניחה לו לשלוט ברמת “העם”. זהו הבדל מוסרי מובהק.
לנצח תאכל חרב 🔗
בוא נעבור מן המישור התיאורטי בחזרה אל המישור המעשי. איך משפרים את הסיכויים להגיע לשלום? האם מעורבות בינלאומית, אמריקנית למשל, יכולה לעשות זאת?
אני מעוניין בהחלט במעורבות אמריקנית עמוקה בסכסוך שלנו, מטעם אחד ויחיד. אני לא רואה היום וקשה להניח שאראה מחר טעם בהסדר מדיני בין ישראל לבין פלסטין שבהנהגה הנוכחית, עם ערפאת או בלעדיו, איתו או אחריו. אני יכול לראות את ישראל חותמת על הסכם מדיני עם ארצות הברית, במקביל לחתימת הסכם כזה בין הפלסטינים לבין ארצות הברית. לחתום על הסכם ישיר עם הפלסטינים ההולכים בדרכו של ערפאת אין שום טעם, כי חתימה היא ביטוי של אמון, אבל בינתיים אין מקום לתת בהם אמון כלשהו, כשותפים של ממש להסדר של אמת. האמון הופר. האמון נשבר. כל הסדר שיהיה מושתת על אמון בהם יהיה נגוע בחוסר אחריות, יהיה אפילו בלתי מוסרי.
אתה אומר וחוזר ואומר שהאמון הופר, ומתכוון אלינו. האמון שלנו הופר. אנחנו הישראלים איבדנו את האמון בפלסטינים. ומה איתם? עשרות שנים של כיבוש משפיל, אלים, מדכא, בלתי מוסרי, רווי עוולות, יכולות לגרום לבני אדם לאבד אמון, לא רק בנו, המדינה השכנה הכובשת, אלא במין האנושי בכלל. אינך סבור כך?
שאלה מורכבת, תשובה מורכבת.
קודם כול, שימי לב, אי־האמון שלי בהם מוביל אותי לרעיון של הסכם של ישראל עם ארצות הברית במקביל להסכם של הפלסטינים עם ארצות הברית. אי־האמון שלהם בנו מוביל אותם למתקפת טרור, בה נרצחו יותר מאלף ישראלים, באשר הם ישראלים. לכן, הניסיון ליצור, כאן ועכשיו, סימטריה בין הצדדים נראה לי חסר שחר.
“כאן ועכשיו”, מפני שרמת האמון הנוכחית היא הבסיס להסדר, לא ההיסטוריה של יחסי האמון מימות עולם ועד עצם היום הזה. בוודאי שבעבר, אפילו לפני עשר שנים בסך הכול, היתה לי ולשכמותי רמת אמון חיובית. וכשהיתה לנו רמת אמון חיובית, היה הסכם אוסלו. עכשיו רמת האמון היא שלילית והיא לא יכולה להשתקם בקלות. וצריך להבין, חרף כל הסיסמאות, שרמת האמון היא לא תשובה לשאלה אם יש עם מי לדבר, אלא תשובה לשאלה אם יש על מי לסמוך.
אם את רוצה לעסוק בהיסטוריה של יחסי האמון שבינינו לבין הפלסטינים, בשני כיווני האמון, אפשר לעשות זאת. והתמונה לא תהיה פשוטה. מצד אחד, ברור שרעיון ההתנחלות, על יסוד טענה בדבר זכותו של כל יהודי להתיישב בכל מקום בארץ ישראל, הוא רעיון מאיים. מצד שני, אני לא קונה הכללות פשטניות בדבר עשרות שנות כיבוש בלתי מוסרי. מן הרגע הראשון זה היה בלתי מוסרי? עצם הכניסה שלנו היתה בלתי מוסרית? האם זה בלתי מוסרי להתגונן מפני מי שעומד לתקוף אותך (מצרים, סוריה) או מפני מי שכבר תוקף אותך (ירדן)?
ואתה לא מוכן לקשר בין הפגיעה באמון שלהם בנו, שאנחנו פגענו בהם, ובין הטרור.
בשום פנים ואופן לא. התמונה שבה אנו מביאים על עצמנו את הטרור היא תמונה כוזבת, גם ברמת העובדות וגם ברמת הנורמות.
האם הפלסטיני לא ראה אותנו חותמים על הסכמים ליציאה מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים? האם הוא לא ראה את צה"ל יוצא מתוך רבים מן השטחים האלה? האם הוא לא ראה את בנימין נתניהו מוציא אל הפועל הסכמי יציאה? האם הוא לא ראה את אהוד ברק מציע חלוקה של הריבונות במרחב ירושלים ואפילו בעיר העתיקה?
ומה אנחנו ראינו כל אותה תקופה? נוסחת היסוד היתה “שטחים תמורת שלום”. ישראל נתנה “שטחים”, האם קיבלה “שלום”? הנדבך היסודי של כל הסדר שלום הוא ההסכמה המשותפת לפתור מחלוקות בדיבורים ולא ביריות. היזכרי ב"אירועי המנהרה". יום קודם עוד נסעו פטרולים משותפים של ישראלים ופלסטינים. ראיתי פטרול כזה באזור עזה. המראה היה כמו לקוח מחלום: ג’יפ ועליו דגל ישראל, ג’יפ ועליו דגל פלסטין, נוסעים יחד, עוצרים יחד, בודקים יחד. והנה, כהרף עין, נוצרה המתיחות בדבר “המנהרה” ומה היתה התגובה? בתנאים של הסדר של שלום, הצדדים אמורים לדבר, בתנאים של דרך ממשית אל הסדר של שלום, הצדדים אמורים להחליף מילים, אבל הפלסטינים ירו, אפילו הפלסטינים בפטרול כזה ירו על שותפיהם הישראלים לאותו פטרול.
וברמת הנורמות. אהוד ברק מציע את מה שהוא מציע וזה לא מקובל עליהם בתור התנאים של הסדר הקבע. אילו באמת פיעמה בפלסטינים רוחו של תהליך שלום, היו דוחים את ההצעות ומזמינים את עצמם לסיבוב שיחות נוסף, בדרך להסדר השלום המיוחל. במקום זה קיבלנו מהם מתקפת טרור. במסגרת משא ומתן עם זולתך, את מציעה לו הצעה מעשית. לך היא נראית נדיבה, ממש יוצאת דופן, לו היא לא נראית, בוודאי לא כהסדר קבע. יש לו הצדקה לירות בך? את נושאת באחריות כלשהי לכך שהוא יורה בך?
פיגועי הטרור הם נוראים. הם מפלצתיים. אין, לא היתה ולא תהיה להם הצדקה. אבל האם, כמו שאתה נוהג תמיד להזכיר, הם לא חלק מתמונה רחבה, כוללת יותר? איפה הפינה שלנו בתמונה? איפה האחריות שלנו? האם לא יצרנו את המפלצת במו ידינו? האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לא לשאול את השאלה – מה גורם למאות צעירים וצעירות להיות מוכנים לוותר על חייהם ולבוא להתפוצץ בתוכנו? האם איננו נושאים בעול החטא הקדמון?
שאלות כאלה נשמעות טבעיות, אבל יש בהן משהו מן המלכודת המחשבתית שאסור ליפול בה. צריך לדעת להפריד בין שאלות האחריות ליצירת מצב כלשהו לבין שאלות האחריות להתנהגותו של מישהו במצב הזה. המטרה לא מקדשת את האמצעים. המטרה, להשתחרר מעולו של מצב כלשהו, לא מצדיקה את האמצעים, את הטרור נגד הזולת.
יש לנו חלק משלנו בהתהוות הסיטואציה המתמשכת של שליטה בשטחים שחי בהם עם אחר. חטאינו רבים וידועים. בראש ובראשונה, תנועת ההתנחלות וכל מה שכרוך בה. ועם זאת, גם חטאיהם של הפלסטינים רבים וידועים. בראש ובראשונה, הטרוריזם וכל מה שכרוך בו.
צריך להבין את מהות הטרוריזם. פיגוע טרור הוא לא עונש ולא נקמה ולא ביטוי נפשי. פיגוע טרור הוא צעד באסטרטגיה של רצח ישראלים באשר הם ישראלים ויהודים באשר הם יהודים כדי להטיל פחד בלבבות של היהודים בישראל, כדי שיצאו לכיכרות, כדי ללחוץ על הממשלה לשנות את מדיניותה, כדי שהפלסטינים יוכלו לממש את זכות השיבה. זה עיקרו של הסיפור. כל השאר הוא מעשיות ופרפראות.
אסטרטגיה של טרור היא סיפור שאינו מצטייר כל כך טוב בעיני העולם, לכן צריך להסוות אותו במעשיות של עונש ונקמה וביטוי נפשי, שרובן בדותות של התעמולה הפלסטינית ומיעוטן השפעה של התעמולה הכוזבת הזאת על כמה מן הפלסטינים עצמם.
בעידן של משבר האמון הנוכחי, מה אנחנו צריכים לעשות, להרים ידיים? לשבת ולחכות שנות דור? להמשיך להתפוצץ ברחובות? להכריז מלחמה על הרשות? ומה נגיד לעצמנו, שלנצח תאכל חרב?
להרים ידיים? לא. להתייאש? לא. הלנצח תאכל חרב? ככל הנראה, כן.
בלי אמון לא ייתכן הסכם, אבל עדיין ייתכן הסדר שלא יהיה ישיר. כאשר שני צדדים נותנים אמון זה בזה, הם סומכים אחד על השני, מבלי להיות מעורבים, במישרין או בעקיפין, אחד בפעולותיו של השני. לטעמי, המתכונת הזאת ירדה מן הפרק. אחרי כל מה שהתרחש כאן בשנים של מתקפת הטרור, אני לא רואה מצב שבו ישראל תוכל להרשות לעצמה לתת אמון במנהיג פלסטיני מוכר ולסמוך עליו עד כדי כך. לכן, אני רואה תהליך ארוך, רב שנים, של ניסיונות לשיקום אִטי של האמון. במהלכו, נצא מאזור חבל עזה וגם ממקומות אחרים. במהלכו, נסיים את בניית גדר ההפרדה. ובמהלכו, יהיו, לצערי, עוד פיגועים ויהיו עוד סיכולים ממוקדים ויהיו עוד פעולות צבאיות אחרות, לאורך שנים.
תוכנית ההתנתקות 🔗
מה דעתך על רעיון ההפרדה החד־צדדית, ההתנתקות, מעזה ומצפון השומרון, ועל הגדר שמנתקת את ישראל באופן פיזי מהפלסטינים?
פרֵדה מן הפלסטינים היא בגדר חובה מוסרית כפולה, אפילו אם נפרדים “שלא כידידים”, ככל שמדובר בשטחים בשליטת צה"ל.
פרֵדה, באמצעות יציאה משטחים כאלה אל מעבר לגדר הפרדה, תקטין את הסכנה הנשקפת לנו מפיגועי טרור ועל כן היא בגדר חובה מוסרית. המדינה תשפר את ההגנה הניתנת לחיי אזרחיה מידי מבקשי נפשם. פרדה כזאת גם תקטין את מרחב החיכוך בין חיילים ושוטרים לבין פלסטינים. בכך היא תקטין את הסכנה של שימוש מופרז בכוח, על סוגיו השונים, ועל כן גם היא בגדר חובה מוסרית. המדינה תשפר את רמת השמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם.
גם הגדר הביטחונית היא בגדר חובה מוסרית בעלת ערך כפול. ראשית, היא מגינה על חייהם של אזרחים ישראלים, גם אלה שברחבי מדינת ישראל, גם אלה שבהתנחלויות, שחובה להגן עליהם, כל עוד הם שם, כל עוד נשקפת סכנה לחייהם, כל עוד אין שם ממשלה אחרת שתגן עליהם. שנית, היא מאפשרת הסרת מחסומים ברחבי האזורים הסמוכים, באופן המקל מאוד על הפלסטינים הגרים באזורים האלה.
יכולה להיות הסתייגות מן הרעיון של היפרדות שתהיה “חד־צדדית” במלוא מובן המילה, זאת אומרת, ללא שום תמיכה בינלאומית, אבל הדעת נותנת שכל הסדר מעשי בדבר יציאה של ישראל מאזורים פלסטיניים כלשהם ייעשה בעצה אחת עם ארצות הברית, כך שלא יהיה לגמרי “חד־צדדי”. הייתי רוצה לראות פריסה מחדש של כוחות ישראל, בקו המוגן בגדר הפרדה, בהסדר המקובל גם על ארצות הברית, שבדרך כזו או אחרת אף תהיה מוכנה לערוב לו.
הממשלה חוזרת ואומרת שגדר ההפרדה היא גדר ביטחונית ולא גבול מדיני. איך אתה רואה את הגדר הזאת? האם היא באמת גבול? האם צריך שהיא תסמן גבול?
בואי נבחין בין המישור המדיני, “השוטף”, לבין המישור העקרוני, ההיסטורי.
במצב הנוכחי, ממשלה לא יכולה להקים גדר הפרדה ולהכריז על התוואי שהוא קו הגבול של מדינת ישראל. קשה להניח שקו כלשהו, מלבד “הקו הירוק”, יזכה להכרה בינלאומית רחבה ומעשית. ההכרזה לא תשנה את מידת השליטה האפקטיבית של ישראל בשום מקום, לא לטובה ולא לרעה, אבל תכביד עליה במישור היחסים הבינלאומיים.
מצד שני, הגיע הזמן להתחיל לדון בשאלות העקרוניות בדבר קביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל. הגיע הזמן לגבש תשובות ראויות, לא לשאלה הישירה, מה יהיו הגבולות, אלא לשאלה העקיפה, איך ייקבעו הגבולות. לאמיתו של דבר, זוהי שאלה גדולה, המתפרקת לשאלות משנה, שכל אחת מהן ראויה לדיון ולגיבוש תשובה ראויה.
אפשר להתחיל לעסוק בשאלה, מה אמורים להיות השיקולים שמן הראוי להביא בחשבון בכל הצעה לגיטימית בדבר גבולות הקבע של מדינת ישראל. אפשר להתחיל לעסוק בשאלה, מה אמורה להיות המתכונת של גיבוש התשובה הקולקטיבית, המחייבת, על רקע כל השיקולים האמורים.
על רגל אחת, המתכונת של גיבוש התשובה חייבת להיות הוגנת, מפני שכך מקבלת מדינה דמוקרטית החלטות קולקטיביות. הרבה רעיונות עשויים לעלות על הדעת, בדבר ההליך הראוי. מה שאני אומר, בשלב מוקדם זה, שחובה על ההליך להיות הוגן. זה לא אומר הכול בדבר פרטי ההליך הראוי, אבל זה אומר, לדוגמה, שחובה תהיה לנסות ליצור הסכמה רחבה ככל האפשר, אבל גם שלא מן הראוי יהיה לדרוש שכל החלטה תזכה בתמיכה של רוב מיוחס.
ועל רגל אחת, בין השיקולים שמן הראוי להביא בחשבון בכל הצעה לגיטימית בדבר גבולות הקבע יהיה גם השיקול של “העובדות בשטח”, כמה זמן אנשים גרים במקום שבו הם גרים עכשיו, איזה חלק מחייהם עבר עליהם בו, מנין להם הרשות לגור בו, אם בכלל ניתנה להם אי־פעם רשות שכזאת, וכיוצא באלה. חשיבותה ההיסטורית של ההצעה שהעלה אריאל שרון, להתנתק מאזור חבל עזה ובכלל זה לפנות את ההתנחלויות שבו, היא בין השאר בכך שנקבע כאן חלק משמעותי של המעמד הראוי של שיקול “העובדות בשטח” במסגרת הדיונים בגבולות הקבע. הרעיון של פינוי התנחלויות עומד על הקביעה ההיסטורית שאין מעמד מכריע ל"עובדות בשטח". זוהי תרומה משמעותית לראשיתו של הדיון העקרוני בדבר הדרך הראויה אל ההחלטה המחייבת בדבר גבולות הקבע של מדינת ישראל.
תוואי הגדר כפי שנחשף מספח שטחים מהפלסטינים ופוגע בזכויות אדם בשטחים, ולפי הוראות בג"ץ המדינה משנה אותו.
במישור העובדות, אין לי מה לומר. אני לא מכיר את התמונה מעבר לתיאורים שלה בתקשורת, שהם לא בסיס לגיבוש עמדה.
במישור העקרונות, בואי נתרגם את השאלות שלך לשפת ההליך הראוי לקביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל. מי שקורא לכל שטח מצדו המזרחי של “הקו הירוק”, בין השפלה לירדן, בשם “שטח של הפלסטינים”, מסתמך, במובלע, על עיקרון האומר ש"הקו הירוק" הוא גבול הקבע הראוי בין מדינת ישראל לבין מדינת פלסטין העתידית. במחשבה ראשונה, זה נראה עיקרון טבעי וחשוב, במישור המדיני, הפוליטי, המעשי, אבל במישור העקרוני הוא טעון הגנה משכנעת, כדי להימנות עם העקרונות המכוננים של ההליך הראוי לקביעת גבולות הקבע.
במחשבה שנייה, הייתי מגן על עיקרון יותר חלש, האומר כי כל חריגה מן “הקו הירוק” טעונה הצדקה, על יסוד השיקולים השונים, האמורים להיות מובאים בחשבון בכל הליך הוגן בדבר גבולות הקבע. לפעמים תהיה הצדקה, לפעמים לא תהיה הצדקה.
הקמת גדר ההפרדה כרוכה בפגיעה בזכויות האדם? כל זמן שגדר ההפרדה מוקמת מטעמי ביטחון, להגנת אזרחי ישראל מפני פיגועי טרור, מתעוררות שתי שאלות. השאלה הראשונה היא האם הקמת הגדר היא כורח ביטחוני, והתשובה המקצועית היא חיובית. השאלה השנייה, לגבי כל קטע של הגדר, היא האם התוואי שלו הוא כורח ביטחוני, והתשובה המקצועית חייבת להיות בהתאם לסיכונים, על יסוד מאמץ למזער כל פגיעה בשגרת חייו של מי שאינו מעורב בטרור.
אילו גדר ההפרדה היתה מוקמת כגדר של גבול קבע, השאלות היו אחרות. התוואי של גבול קבע לא אמור להיקבע על יסוד שיקולי כורח. גבול קבע לא משקף את כורח הנסיבות הביטחוניות הנוכחיות, אלא את נסיבות ההסדר המדיני, על ההיבטים ההיסטוריים, התרבותיים, הכלכליים וכמובן גם הביטחוניים שלו. לכן, גם המעמד של פגיעה בשגרת חייו של אדם הוא שונה, אבל מוקדם להיכנס לפרטים.
מה דעתך על הצעת ה"בארטר" שעלתה כאן לאחרונה, להעביר את תושבי “המשולש” לריבונות פלסטינית בתמורה לסיפוח אריאל, או גושי התנחלויות גדולים, לתחומי ישראל. האם זו הצעה יצירתית לגיטימית או גרסה חדשה לטרנספר, כפי שטוענים אחדים בשמאל?
רעיון “הטרנספר” פסול מיסודו באופן מוסרי, מפני שהוא בא לעקור את האדם מביתו, מאדמתו, מקברי אבותיו, מנוף מולדתו, בא להוציא אותו לגלות, בכפייה. זהו צעד בלתי נסבל.
הרעיון של אפרים סנה היה אחר לגמרי. הוא לא בא לעקור שום אדם משום מקום. אדרבה, הוא העלה את האפשרות שערבי ישראלי, במקום להיות בן מיעוט במדינתו של עם אחר, יהפוך להיות בן הרוב במדינת הלאום של עצמו, מבלי לזוז מביתו. אין שום קשר בין הרעיון הזה לבין רעיון “הטרנספר”.
הבעיה ברעיון החדש היא אחרת. מימוש הרעיון עלול להיות כרוך בשלילת אזרחות, במקרה שאזרח ערבי של ישראל ירצה לשמור על אזרחותו, על אף שגדר הגבול עברה מן הצד המזרחי של העיר או הכפר שלו אל הצד המערבי. מצב כזה ייצור קושי רב. תהיה בעייתיות בשמירת האזרחות ותהיה בעייתיות בשלילת האזרחות. כל עוד הבעיה המושגית הזאת לא נפתרה כראוי, באופן ההולם את העקרונות המוסריים של המדינה הדמוקרטית, הרעיון נותר לא קביל, אבל מעניין.
מה לגבי זכותו של העם הפלסטיני “להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית”?
אלה מילים של “מגילת העצמאות”, מסמך מספר 1 של מדינת ישראל, ההכרזה על הקמת המדינה, שאני מרבה לצטט. ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני להיות בעל מדינה משלו הוכרה, למעשה, בהחלטה הציונית לקבל את תוכנית החלוקה של ארץ ישראל, והוכרה, באופן הצהרתי מרשים, במילים הללו של “מגילת העצמאות”. “כל עם ועם” זה בוודאי גם העם הפלסטיני.
עם זאת, כל זמן שהפלסטינים מתבטאים ומתנהגים באופן היוצר תמונה שבה יש קונפליקט עמוק ומתמיד בין קיומה של מדינת פלסטין לבין עצם קיומה של מדינת ישראל או קיומה כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי, כי אז אין לנו שום חובה מוסרית לוותר על זכותנו הבסיסית, כדי לאפשר להם לממש אותה זכות בסיסית, על חשבוננו. אנחנו לא מממשים את הזכות הבסיסית שלנו על חשבונם. אנחנו מוכנים לחלק את ארץ ישראל, בינם לבינינו. הם צריכים לשכנע אותנו כי זו גם מגמת פניהם.
וגם אם הנסיבות הנוכחיות לא מאפשרות לסמוך על מי שרוצה להקים מדינה פלסטינית שהוא יכונן אותה, ינהל אותה ויפתח אותה, מתוך יחסים של דו־קיום בשלום ולא מתוך יחסים של מלחמת קיום וטרור, גם כך, חובתנו המוסרית תהיה להגן על עצמנו, בלא פשרות, מצד אחד, ולהמשיך לחתור להסדר הוגן של שלום יציב עם הפלסטינים, מצד שני.
חובת החתירה לשלום 🔗
חתירה לשלום, למרות הכול? אחרי כל מה שאמרת, בכל זאת חתירה לשלום? האם אין פה איזו הצטעצעות במילים? מין הלחנת סוף הולם לשיחה, ב"ריטנוטו"? תסביר לי איך הכול מתחבר אצלך ביחד? איך ניתן לדבר בנשימה אחת על משבר האמון הסופי, על “אין על מי לסמוך”, על “הלנצח תאכל חרב”, וגם על חתירה לשלום, מה גם שהפיגועים, בעודנו מדברים, נמשכים?
העיסוק בחתירה לשלום הוא אף פעם לא הצטעצעות. אין פה שום ניסיון לסיים את השיחה על הטרור בהאטה פתאומית של הקצב, ב"ריטנוטו". העיסוק בחתירה לשלום חייב להיות על סדר היום, במדינה הדמוקרטית, בלי הפסק, מפני שהיא מחובתה המוסרית של המדינה לאזרחיה, במיוחד ללוחמיה. אם נמשיך את המשל המוזיקלי שלך, לפעמים העיסוק בחתירה לשלום יהיה בצליל שעוצמתו חזקה, “פורטה”, לפעמים בצליל שעוצמתו בינונית, אבל אף פעם לא פחות מן ה"מצו פיאנו", הבינוני השקט.
מדינה דמוקרטית חותרת לשלום בכך שהיא מטפחת אווירה המאפשרת לשקם אמון שנהרס. היא מציבה, בלי הרף, בפני עצמה, ממשלתה, אזרחיה, ילדיה, אידיאל של דו־קיום בשלום, שאינו נבצר מהישג יד, שאינו מצטייר כחלום באספמיה, שהדרך אליו יכולה להיות קשה וארוכה, אבל מבטיחה ומתחייבת. הביטוי “חתירה לשלום” הוא לא מליצה נעימה לאוזן, אלא כותרת של תוכנית מדינית,
תרבותית, חינוכית.
יתר על כן. נחזור אל העבר הקרוב ואל ההווה, נעשה סדר. מקל החתירה לשלום עבר מידיו של יצחק רבין, שנרצח מפני שהחזיק בו, לידיו של שמעון פרס, לידיו של בנימין נתניהו, לידיו של אהוד ברק, והגיע גם לידיו של אריאל שרון. כל אחד מהם היה מעורב בצעדים מדיניים, גדולים או בינוניים, שאפשר לראות בהם תרומה לתהליך של חתירה לשלום.
אם לא ראינו התקדמות של ממש בדרך אל השלום הנכסף, זה מפני שהפלסטינים עברו מן הדרך הבונה של משא ומתן לשלום לדרך ההרסנית של מתקפת הטרור. הסדר של שלום צריך לעמוד על אמון, אבל גשר האמון נהרס במתקפת הטרור הזאת. האם לא ברור כשמש בצהריים מהו חומר הנפץ שהרס את הגשר הזה? למרבה הגיחוך, ולפעמים גם הצער, ואפילו הכאב, תמיד יש מי שיקפוץ ויספר לנו שחומר הנפץ שהרס את גשר האמון הוא הכיבוש.
וזה לא הכיבוש?
ודאי שזה לא עצם הכיבוש. הרי הגשר נבנה בזמן הכיבוש, על אף הכיבוש, במטרה לסיים את הכיבוש. חומר הנפץ לא היה הכיבוש. רצינו במשא ומתן לשם סיום הכיבוש. קיבלנו מתקפת טרור. חומר הנפץ היה הלאומנות הפלסטינית, שהיא לא גחמה חולפת בעולם הפלסטיני. היא חיה וקיימת ומתפוצצת וגם תמשיך להיות כזו בעתיד.
חומר הנפץ היה בעל מרכיב אנטי־ישראלי. זהו לא ניסיון להשיג הישגים לגיטימיים במשא ומתן, אלא ניסיון לערער את הלגיטימיות של ישראל בכלל ושל ישראל כמדינתו של העם היהודי בפרט. חומר הנפץ טמון במסר ההרסני: מדינה פלסטינית – כן. מדינה יהודית – לא. מדינה פלסטינית לא דמוקרטית – כן. מדינה יהודית ודמוקרטית – לא. בנקודה זו נשבר האמון. אין שום הצדקה והבנה וסליחה ופשרה נוכח תפיסות שכאלה. זה היה חומר הנפץ, אקטיבי ואפקטיבי. הגשר פוצץ, התמוטט וקרס.
שברו את הכלים ולא משחקים.
שברו את הכלים ובינתיים אין על מי לסמוך שיוכל לרפא את השברים.
אני שואלת אותך שוב, אם כך, לשיטתך, מה הטעם לדבר על שלום? נראה כי מעולם לא היינו רחוקים ממנו יותר.
מה הטעם? כל הטעם שבעולם, כל הרצון שבעולם, כל ההתכוונות שבעולם, כל המחויבות שבעולם. אסור להרים ידיים. אדרבה, צריך להעסיק בזה את הידיים, את הלבבות. יש לנו חובה מוסרית שלא להפריע ואף לעזור לבנות מחדש את גשר האמון, חרף כל הכאב, הכעס, החשש, התסכול, האכזבה. החובה הזאת נולדה רגע אחרי שהגשר קרס. היא על כתפינו, כאן ועכשיו. אם לא נכיר בה, לא נהיה ראויים להיחשב מדינה דמוקרטית.
והפעם, על הבנייה להיעשות באופן יותר מוצלח, יותר יסודי, יותר מושכל. היסודות חייבים להיות יותר יציבים. החינוך, לדוגמה, חייב להיות חלק מהותי, ראשון במעלה, בתמונת הבנייה. והפעם היא תתרחש הרבה יותר לאט, הרבה יותר בטוח. יעברו תקופות של הידוס במקום, יגיעו תקופות של ריצה קדימה. וגם באלה וגם באלה, לא ננוח ולא נשקוט ולא נרפה, עד שיהיה גשר, ועד שבסופו של דבר, בעוד שנים, ואולי בעוד דורות, יהיה כאן שלום. ואסור להרים ידיים בייאוש. תחושה של ייאוש סופה להתגלגל לכדי שיטה של ייאוש, להידרדר עד כדי השקפה של ייאוש. אם לא נתייאש עכשיו, אולי לימים ייבנה פה גשר חדש. זה לא תלוי רק בנו, אבל אם לא נתייאש, אולי לא לנצח תאכל חרב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות