בספטמבר 2000, שלושים ושלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים, נטשו הפלסטינים את תהליך השלום ועברו למאבק מזוין. מאז מתנהלת מתקפת טרור מתמשכת נגד ישראל.

הספר הזה נכתב בעיצומה של מתקפת הטרור, אבל שלא כמו האינתיפאדה שהחלה בשנת 1987, המתקפה הנוכחית הפכה למלחמה עקובה מדם, שכבר נהרגו בה אלפי ישראלים ופלסטינים וגם נפצעו בה אלפים רבים של אנשים משני הצדדים.

אזרחי ישראל, רבים מהם אובדי עצות, מלאי חרדה, שואלים את עצמם, כל בוקר מחדש, בדאגה, מה יהיה? רבים מתלבטים ומתחבטים בשאלות חדשות, קשות מתמיד:

מה נכון ומה לא נכון לעשות נוכח טרור, לנו כפרטים, לנו כמדינה?

מה בסדר ומה לא בסדר, בתוך כל מה שקורה כאן?

מה, לעזאזל, בכלל קורה כאן?

איך הגענו לזה?

מי הטובים ומי הרעים בפרק הנוכחי של הסיפור הישראלי־פלסטיני?

מה דוחף צעירים פלסטינים לבוא להתפוצץ בתוכנו ולמות יחד איתנו – שנאת ישראלים תהומית שעליה גודלו וחונכו?

שנאת יהודים קדמונית שמובילה לעיוות דת האסלאם?

היעדר התקווה לנרמול של חייהם, שמא הייאוש ממצב של כיבוש ישראלי מתמשך, שמא המצוקה האישית והכלכלית הנוראה?

ואם כך, האם אנחנו אחראים למה שקורה?

האם בנו האשם?

האם רק בנו?

האם להם אין חלק?

מה להגיד לילדים, איך להסביר להם את מה שקורה ואת מה שקרה, שהוביל לכל זה?

האם יש בכלל עתיד לדור ההמשך כאן?

האם הסיוט הזה ייגמר אי־פעם?

ואם כן, איך, מתי, איפה?

או אולי זה הזמן לקחת את הרגליים וללכת מפה?

אולי עוד מעט, גם אנחנו או אהובינו, חלילה, ניכנס לסטטיסטיקה האיומה ואז יהיה מאוחר מדי?

שאלות קשות.

אמונות שאנשים החזיקו בהן שנים התנפצו.

השתייכות פוליטית רעיונית שהיתה מובנת מאליה נהפכה לפחות מובנת. פעם נוספת התברר: כאשר נלחמים על הקיום, הזוויות משתנות. על חלק ניכר מרפרטואר הטיעונים המסורתיים של השמאל הישראלי הוצבו סימני שאלה:

שלום? עם מי?

לדבר? עם מי?

לסמוך? על מי?

אמון? במי?

מצד שני, האדם הסביר המוסרי שואל את עצמו:

ומה לעשות עד אז?

האם בשל מצב לוחמה זמני, עד שיהיה הסדר, עלי לגנוז או להכניס להקפאה עמוקה ערכים טובים ונצחיים:

בעד שלום, נגד מלחמה?

בעד הגינות, נגד שלטון בכוח על עם אחר?

גם בימין מבוכה. לא מעט אנשי ימין, שנהגו לשלול כל פתרון מדיני והאמינו בכוח הזרוע ובפתרון צבאי שומעים את ראשי מערכת הביטחון מזהירים, חדשות לבקרים, שאין פתרון צבאי לבעיה, שאם יש פתרון, חייב להיות לו מרכיב מדיני. אלה שהאמינו בכוח תוהים היום: אם פתרון מדיני לא עבד ופתרון צבאי לא עבד, מה כן עתיד לעבוד?

הרבה מאוד שאלות. מעט תשובות. המציאות היומיומית רעה. והיא גוברת על כל טיעון.

יש האומרים שזו התקופה הגרועה והקשה ביותר שהמדינה ידעה אי־פעם. אמנם היו זמנים מרים בעבר, תקופות מלחמה וקשיים כלכליים ואת המשפט הבלתי נשכח “האחרון שיצא, שיכבה את האור” אמרו כבר בשנת 66', בתקופת המיתון הכלכלי והירידה הגדולה מהארץ. אבל נדמה ששילוב כזה, של מצב חברתי וכלכלי כה ירוד, עם פגיעה מתמשכת בביטחון האישי, עם היעדר מנהיגות מוסרית ראויה לשמה, ויחד עם איום אסטרטגי ממשי – שילוב קטלני כזה עוד לא היה כאן.

פיגועי ההתאבדות שיבשו את התנהלות החיים הנורמלית בארץ. הבטן של האזרחים מדברת: בסקר דעת קהל, בפעם הראשונה בתולדות ישראל, 73 אחוז מהישראלים אומרים שאין עתיד לילדיהם במדינת ישראל. 2002 היא גם השנה שבה התברר כי 50 אחוז ומעלה מהילדים האלה הם ילדים עניים. ישראל איבדה זה מכבר את מיקומה המרשים בדירוג העולמי של תוצאות טובות במערכת החינוך. ובאותו זמן, תפסה מקום גבוה במיוחד בהישגים מפוקפקים – התעללות בילדים, אלימות בקרב ילדים.

האלימות משתוללת ברחובות. עקומת מקרי הרצח עולה. העולם התחתון חוגג, פוגע שוב ושוב בקורבנות שווא. על פי השמועה, הפשע המאורגן נכנס לתוך הפוליטיקה. על פי החשדות, השחיתות האישית הגיעה עד חצר ראש הממשלה. הכול נראה במבוי סתום. כולם אומרים שככה אי־אפשר להמשיך, אבל כל יום כולם רואים שבדיוק ככה זה נמשך. ונמשך. ונמשך.

עם ישראל קובר את מתיו. את חייליו. את ילדיו. את התינוקות שלו. מטפל בפצועים, מלקק את הפצעים, מסתובב סביב הזנב של עצמו. מתוסכל. מיואש. זועם. אובד דרך.

העם הפלסטיני קובר את מתיו. כמעט כל יום. לפעמים הם טרוריסטים שתכננו לבוא ולהתאבד בישראל ונהרגו. הרבה פעמים, הם לא. הרבה פעמים, יותר מדי פעמים, הם ילדים.

זאת שיחה שמתקיימת בעיצומו של עידן הטרור, עידן הבלבול והמבוכה האקזיסטנציאלית, בין פיגוע לסיכול, על רקע תמונות כמעט יומיומיות של הלוויות בבתי קברות ושל פצועים בבתי חולים. תמונות שנהפכו, עד כמה שקשה להאמין, לשגרה המסויטת של חיינו.


 

שאלות חדשות    🔗


לנוכח פיגועי טרור ואירועי דמים, מה יכול וצריך להגיד לעצמו אזרח ישראלי, יהודי הגון, שרצה שלום והיה מוכן לוויתורים, הלך בדרך של רבין, רץ עם ברק, היה מוכן לתת לפלסטינים, למען שלום, את כל מה שברק הציע להם ואפילו יותר מזה?

פיגועי הטרור הפלסטיני הביאו אל הסביבה הקרובה של כל אחד ואחת מאיתנו שלוש חוויות קשות, מכאיבות, מטלטלות.

ראשית, החוויה של הכרה מלאה בסכנת המוות. אדם רגיל אינו להוט לחשוב על המוות של עצמו, האורב לו בקץ ימיו. “לי זה לא יקרה,” אומר לעצמו אדם הנוסע בכביש, לתומו ואפילו לאטו. הטרור הפלסטיני, המבקש את מותו של יהודי באשר הוא יהודי, של ישראלי באשר הוא ישראלי, יצר סכנת מוות, שאינה רחוקה, ערטילאית, שאפשר לדחוק אותה מן הדעת, אלא סכנה קרובה, ממשית, שאי־אפשר לדחוק אותה מן הדעת. ההכרה בסכנת המוות היא, עכשיו, הכרה שאין ממנה מנוס. חוויה כזאת, של הכרה בסכנת המוות, הכרה כפויה על אדם, באשר הוא יהודי, באשר הוא ישראלי, היא חוויה קשה.

שנית, החוויה של עמידה אל מול המראה הגלוי של המוות בפיגוע. אדם רגיל אינו מוצא את עצמו נוכח המראות האיומים של שדות הקרב, שהתרחשו בזמן אחר, המתרחשים במקום אחר. אפילו המצלמה הקדמית של התקשורת החודרנית לא תראה לו אירוע שעיקרו הוא פגיעה קטלנית בבני אדם, שכל מהותו היא הפגישה המזעזעת של מתכת קשה, חדה ומהירה, עם רקמות הגוף, הרכות, העדינות, הפריכות. הטרור הפלסטיני בא לזרוע בנו פחד, בין השאר באמצעות המראות החשופים של מוראות הפיגועים. האדם הרגיל אינו עוצם את עיניו נוכח תמונות של חדשות. לפיכך, האדם הרגיל רואה מראות פיגועים. ומכיוון שאין לך מראה של פיגוע שאין בו חתימה ברורה של מוות בפיגוע, האדם הרגיל מוצא את עצמו מול המראה הגלוי של מוות בפיגוע. חוויה כזאת, של עמידה נוכח מראה המוות בפיגוע, היא חוויה מכאיבה מאוד.

ושלישית, החוויה של פגישה עם הזדוניות המרושעת של הטרוריסט, עם אויב שבעיניו הכול מותר לו, ללא רסן, ללא גבול, ללא אנושיות. אדם רגיל לא נתקל בזדוניות כזו בשגרת חייו. אפילו על בימת התיאטרון היא נדירה. הטרוריסט הפלסטיני מפגיש אותו עם הזדוניות הקיצונית השכם והערב. דמייני לעצמך את הטרוריסט הפלסטיני המכוון את כוונות הרובה שלו אל אמצע המצח של תינוק בן שנה או תינוקת בת שנתיים. ודמייני לעצמך את חבריו של הטרוריסט הזה מריעים לו כשהתברר שהשיג את מטרתו הרצחנית, חוגגים, ממש רוקדים, על הדם ששפך. חוויה כזאת, של פגישה עם זדוניות משולחת רסן, שאספסוף עוטף אותה בכבוד ואף באהבה, היא חוויה מטלטלת.

חוויות כאלה אינן משאירות את האדם במקום שבו היה לפני שעברו עליו. שלוש חוויות כאלה מזיזות בו משהו ממקומו, אבל הן לא מזיזות את הכול ממקומו. מצד אחד, אי־אפשר להישאר אדיש לנוכח סכנת מוות, מראות זוועה, זדוניות פרועה להחריד, אי־אפשר לעבור עליהם בשתיקה, להפוך עליהם את הדף ולהמשיך כרגיל, ועם זאת, מצד שני, לא מן הראוי לאבד את קור הרוח, לא מן הראוי להעכיר את צלילות הדעת, לא מן הראוי להניח לרגשות הסוערים להשתלט על התבונה המעשית.

לכן, אין שום פסול בהצגת שאלות חדשות, על רקע החוויות החדשות. גם אין שום דופי בהצגה מחדש של שאלות ישנות, לשם בחינה מחדש של תשובות ישנות. וייתכן בהחלט שבתשובות החדשות יתגלו גוונים חדשים או אפילו צבעים חדשים. מי שממשיך לדקלם סיסמאות ישנות, בלי להעמיד אותן במבחן, בלי לשאול את עצמו עד כמה הן הולמות את המציאות החדשה, לא מרשים אותי. לא עקביות יש לנו כאן, אלא קיבעון. אדם הגון לא נוהג כך. גם אדם הגיוני לא נוהג כך.


אכן אומרים עליך שעדכנת את עמדותיך. שמעתי את זה יותר מפעם אחת: “פרופסור אסא כשר, איש הרוח והשמאל של פעם, נהפך לימני.”

טענות כאלה מעוררות בי גיחוך. לפעמים אני נתקל בהן, בעיקר במדורי תגובות באינטרנט, ותמיד הן מעוררות בי הרהורים נוגים על התופעה הרווחת הזאת, של התבטאות בוטחת, ככל שהיא חסרת שחר, ככל שהיא עומדת על הבנה קלושה של מה שאמרתי, ככל שהיא מסתערת עלי מתוך מחשבה פזיזה ורדודה. לא השתנה דבר בעמדות העקרוניות שלי.

אנשים רבים לא מבינים שעמדה מעשית היא סדורה ואחראית רק אם היא עומדת על שני נדבכים: על עקרונות, מוסריים או ערכיים, שהם יציבים וברורים, כנדבך אחד, ועל הערכות אחראיות של המצב העובדתי, של דרכי הפעולה האפשריות ושל התוצאות הצפויות של הפעולות האלה, כנדבך שני. שינוי בעמדה המעשית יכול לשקף שינוי בהערכה העובדתית, לאו דווקא שינוי בעקרונות.

ההבדל העמוק, החשוב, בין מה שנראה לי כעמדה שמאלית לבין מה שנראה לי כעמדה ימנית הוא לא הבדל בעמדות המעשיות, אלא ההבדל בעקרונות היסודיים.

לעומת זאת, כל הבדל בין העמדות המעשיות שהיו לי ערב מתקפת הטרור הפלסטיני לבין העמדות המעשיות שיש לי היום, לאחר שנים של מתקפה כזו, נעוץ בהערכה שונה של העובדות והאפשרויות, לא בנאמנות שונה לעקרונות, מוסריים או ערכיים. נאמנותי לעקרונות המוסריים של כבוד האדם, של ההגינות, לערכים של הריסון העצמי, של היושרה, לא השתנתה כמלוא הנימה.


תן דוגמה להערכה חדשה של העובדות.

דוגמה אחת: יש לנו עכשיו, זה כמה שנים, נתונים ברורים לחלוטין בדבר השאלה המהותית: מה רוצים מאיתנו הארגונים הפלסטיניים, מנהיגיהם וההמונים התומכים בהם?

דוגמה שנייה: יש לנו עכשיו, נתונים חדשים, חדים ומוחשיים, בדבר השאלה המכרעת: עד כמה אפשר לסמוך על ההנהגה הפלסטינית הנוכחית, עם ערפאת או בלי ערפאת, בזמן ערפאת או אחרי ערפאת, עליה ועל ההולכים בעקבותיה כשותפים של ממש להסדרים מדיניים.

בשתי השאלות הקריטיות האלה, הנתונים החדשים מובילים לתמונות חדשות. למרבה הצער, התמונות החדשות הן בשורות רעות. אי־אפשר לסמוך על המנהיגות הפלסטינית ועל המון תומכיה, בין השאר מפני שפניהם לא לדו־קיום בשלום.


כלומר, הצטרפת לאומרים שאין עם מי לדבר. הרמת ידיים. ויתרת על תהליך השלום. והרי זה בדיוק מה שאומר הימין.

לא ולא, לא ולא. זו שרשרת שלמה של אי־הבנות.

ראשית, לא ויתרתי על החתירה המעשית אל השלום. ולעולם לא אוותר על החתירה המעשית אל השלום. החתירה לשלום היא חובה מוסרית של המדינה הדמוקרטית, לטובת אזרחיה, להגנה על חיי לוחמיה. מדינה דמוקרטית אינה רשאית שלא לחתור לשלום. ויתור על החתירה לשלום הוא ויתור על הדמוקרטיה. ויתור על הדמוקרטיה הוא ויתור על המוסר. ויתורים כאלה לא באים בחשבון בעולמי.

שנית, אני חושב שהשאלה המעשית היא לא האם יש עם מי לדבר, אלא האם יש על מי לסמוך. בוודאי שיש כאלה שאפשר לדבר איתם. יש אפילו כאלה שאפשר לדבר איתם במילים יפות, עד מילים של טיוטה להסדר קבע ועד בכלל. השאלות המעשיות המכריעות הן, האם השותף שלך לשיחה רוצה לעמוד בדיבורו, האם הוא יכול לעמוד בדיבורו, ואפילו אם הוא רוצה ויכול, האם בני עמו יעזרו לו לעמוד בדיבורו, האם ארגוני הטרור של עמו יאפשרו לו לעמוד בדיבורו. פעם היה נראה לנו שיש מקום לשמחה גדולה אם התגלה לנו שיש עם מי לדבר. היום נראה לי שיש מקום לעצבות גדולה מפני שהתגלה לנו שאין על מי לסמוך.

ואין סתירה בין הנאמנות הגמורה לחובה המוסרית של החתירה לשלום לבין הפסימיות בדבר האפשרות להגיע אליו. “בקש שלום ורדפהו”, גם אם הוא נבצר מהישג ידך.

ושלישית, הפסימיות שלי בדבר האפשרות להגיע לשלום אינה הופכת אותי לבעל עקרונות עומק “ימניים”. במעמקים, ההבדל בין “הימין” לבין “השמאל” אינו הבדל בין פסימיזם לאופטימיזם, שהוא הבדל במישור ההערכה האחראית של העובדות והאפשרויות. ההבדל הוא בין עקרונות מוסריים שהאדם במרכזם לבין עקרונות לאומיים שהעם במרכזם, שהוא הבדל במישור העקרונות הבסיסיים, השקפות העולם. כיוון שזה הבדל עומק, הוא הבדל חשוב כשלעצמו, אבל במצבים רבים הוא לא מתבטא במישור של העמדות המעשיות. אנחנו בעיצומה של הדוגמה המובהקת: מלחמה בטרור הפלסטיני, עד חורמה, היא חובה מוסרית והיא חובה לאומית.

יכול להיות שהמוזיקה של העמדות המעשיות, בשאלות הזמן הזה והמקום הזה, מזכירה למישהו עמדות “ימניות”. אבל זו טעות אקוסטית. צריך להאזין למילים ולהבין את המנגינה, לא רק לתת לה לעורר זיכרונות.


כוח הזכות וזכות הכוח

אני לא מתייחסת פה רק למוזיקה. אני רוצה לשאול אותך – איך אפשר להגיד הכול, בבת אחת, לכל הכיוונים: גם בעד מוסר, גם בעד שלום וגם אין על מי לסמוך. איך זה ייתכן? ואיך אתה יכול להמשיך ולהגדיר את עצמך כאיש שמאל?

בתמונה השטחית של העולם יש רק שתי מגירות, עשויות עץ גס, “ימין” ו"שמאל".

בתמונה השטחית של העמדות, על כל מילה מסומנת “כתובת השולח”, או שהיא באה מן המגירה “ימין” או שהיא באה מן המגירה “שמאל”. אם למישהו נדמה שאמרת משהו המזכיר לו מילה מן המגירה “ימין”, הוא דוחף אותך, את כולך, למגירה הזאת. ואם למישהו יש רושם שבין השורות שלך מבצבץ משהו המזכיר לו מילה מן המגירה “שמאל”, הוא דוחף אותך, מכף רגל ועד ראש, למגירה הזאת. לא פלא שעל רקע התמונה השטחית הזאת אני לא נראה “בסדר”: אני משמיע דברים שמזכירים לך גם מילים מן המגירה “ימין” וגם מילים מן המגירה “שמאל”.

אותי לא מעניין בכלל האם העמדה המעשית שלי, בשאלה כזו או אחרת, מזכירה למישהו מילים מן המגירה “ימין” או מילים מן המגירה “שמאל”. אני לא מכיר בשום חובה לעצב את עמדותי בצורה כזאת שתמיד יזכירו למישהו רק מילים מן המגירה “שמאל” או תמיד יזכירו לו או לה רק מילים מן המגירה “ימין”. אני מכיר בחובה, שלקחתי על עצמי, לעצב כל עמדה מעשית שלי, לא משנה באיזו סוגיה, על יסוד העקרונות המוסריים, של כבוד האדם, של ההגינות, של היושר, ועל יסוד הערכים שלי, של ריסון הכוח, של היושרה. וגם לזהות האישית שלי יש משקל בעיצוב העמדות המעשיות שלי. אסוציאציות שטחיות של השומע, אפילו אם הן רווחות, לא מעניינות אותי.

יתר על כן, התמונה של שתי המגירות מחלקת את העולם למגירות “ימין” ו"שמאל" באופן מאוד רדוד. יש בה אי־הבנה של ההבחנה העמוקה בין עמדות “שמאל” לבין עמדות “ימין”. לטעמי, כל הגנה על עמדה מעשית אמורה להישען על עקרונות יסודיים. כדי להגן על עמדה כלשהי בתור עמדת “שמאל” או עמדת “ימין”, צריך להבין את העקרונות היסודיים האלה. כדי להבין מה ההבדל בין עמדת “שמאל” לבין עמדת “ימין” – גם אם באופן מעשי, כאן ועכשיו, הן ממש היינו הך – צריך להבין את ההבדל העיקרי, העמוק, היציב, שבין ההשקפה “הימנית” לבין ההשקפה “השמאלית”.


ומהו?

נתחיל לעשות סדר. בלב כל עמדה “ימנית” נמצא העם היהודי. יש לו גורל, ש"הימין" רואה את עצמו נושא באחריות עליו. יש לו רצון, ש"הימין" רואה את עצמו כמי שיודע לקבוע אותו. יש לו כוח, ש"הימין" רואה את עצמו מפעיל אותו, בהתאם לנסיבות, “לטובת העם”. חשוב להבין: מצד “ימין”, “טובת העם” היא מעל הכול, גם מעל “טובת האדם”. לעומת זאת, בלב כל עמדה “שמאלית” נמצא האדם, באשר הוא אדם. בן אדם הוא בעל זהות, שמעצבים לו “נוף מולדתו”, רצונותיו, דעותיו ורגשותיו. בני אדם רבים הם בעלי זהות יהודית ומהם מורכב העם היהודי. לעם יש גורל, ש"השמאל" רואה את עצמו שותף באחריות עליו. לעם אין רצון, רק לבני אדם יש רצון, לכל אחד רצון משלו, לכל אחת רצון משלה. “הרצון הכללי” הוא לא יותר מאשר סיכום הוגן של “הרצונות הפרטיים”. לעם יש כוח, ש"השמאל" רוצה להפעיל אותו, בגבולות המוסר, “לטובת הכלל”, במדינה, “לטובת בני העם”, גם מחוצה לה. “טובת האדם” היא מעל הכול, גם מעל “טובת העם”.

בשתי מילים, על רגל אחת: ברובד העמוק, השקפת “הימין” דוגלת ב"זכות הכוח", השקפת “השמאל” דוגלת ב"כוח הזכות". במובן זה, אני איש “שמאל” ולא חל שום שינוי בעקרונות שלי, בערכים שלי, בזהות האישית שלי, בעמדות הבסיסיות שלי.

ומוטב לא לשכוח: גם עמדת “שמאל” וגם עמדת “ימין” הן עמדות מורכבות, הנותנות מקום לפיתוח גוונים רבים ושונים. קשת העמדות האפשריות היא רבגונית להפליא. השמות “ימין” ו"שמאל" אינם מציינים את קצות הקשת, אלא קטעים שלמים, רחבים ומגוונים.


בכל זאת, מה עם המישור המעשי, הפרגמטי? במהלך שני העשורים האחרונים היית אחד מדוברי השמאל המזוהים ביותר. איפה אתה היום? האם אתה יכול לומר שעמדותיך ביחס לוויתורים שאתה מוכן לעשות למען שלום לא השתנו?

האם דעתך על ההתנחלויות לא השתנתה?

האם גם בשאלות האלה אתה באמת עדיין איש שמאל?

את רואה, לא קל לצאת מן התמונה של שתי המגירות: “ימין” או “שמאל”!

אם תשאלי אותי מה עמדותי בדבר ההתנחלויות, ההקמה שלהן בעבר, ההגנה עליהן בהווה, הפינוי שלהן בעתיד, אשיב לך על כל שאלה, באותה מתכונת, על פי ההשקפה הבסיסית ובהתאם להערכות המעודכנות.

אם תשאלי אותי מה הוויתורים הנראים לי הולמים את החתירה לשלום, אענה לך מה שעולה מן העקרונות שלי, מן הערכים שלי, שלא השתנה בהם דבר, ומן ההערכות בדבר העובדות ובדבר האפשרויות, שהשתנה בהן לא מעט. הזהות האישית שלי השתנתה, בנסיבות האישיות של חיי, אבל השינוי הזה לא החליש בעולמי את מקומם של כבוד האדם, הצדק וההגינות, היושר והיושרה, ריסון הכוח על כל סוגיו.

ואם תגידי לי שהתשובות שלי לא משתבצות לך יפה בתמונת שתי המגירות, אמשוך בכתפי. מעולם לא הבטחתי לך להשתבץ בקלות בתמונת שתי המגירות. בכלל, הגיע הזמן להיפטר ממנה, אחת ולתמיד.


שמאל או ימין

אבל מה לעשות, זה חלק מהותי מן השיח הישראלי ולכן גם מן השיחה שלנו. אני רוצה לדעת: האם אתה שמאל או ימין?

אני לא אוהב אמירות בנוסח “מה לעשות”, או בביטוי יותר גלוי, “אין מה לעשות”, או בלשון יותר נמוכה, “זה מה יש”. אני לא חייב להשתבץ בשום תמונה רדודה. אני לא רוצה להסתגל לשום חלוקה גסה לשתי מגירות. לא מעניין אותי הלחץ המתמיד להזדהות, "הלנו אתה אם לצרינו?!”

אני יודע, עמדה מורכבת מזמינה אי־הבנה, עוינות, התקפות. אם אנשים רוצים עמדה פשטנית ואתה מציג להם עמדה מורכבת, גם אל"ף וגם בי"ת, תוקפים אותך הסולדים מעמדה אל"ף ותוקפים אותך הבוחלים בעמדה בי"ת. חסידי אל"ף לא רוצים לשמוע שום דבר ברוח בי"ת והנוהים אחר בי"ת לא רוצים לשמוע שום דבר בסגנון אל"ף. לעולם, אם תגיד “גם אל”ף וגם בי"ת", יתקפו אותך משני הצדדים. אני מורגל בזה משכבר הימים. אני אדיש לזה בגיבוש עמדותי. כשאני נתקל בפשטנות התוקפנית, לפעמים היא מעוררת בי בוז, לפעמים היא מכמירה בי צער.

במישור ההשקפה היסודית, כבר אמרתי לך מה ההבדל בין עמדת “שמאל” לעמדת “ימין”, וגם אמרתי לך שהעקרונות שלי הם בגדר השקפה של “שמאל”. במישור העמדות המעשיות, יכול להיות שהמסקנה המעשית שלי תהיה דומה למסקנה המעשית של אדם מן “הימין”, אבל זה לא משנה לי. הוא גזר אותה מהשקפתו, אני גוזר אותה מהשקפתי. המסקנות המעשיות שלנו זהות, הדרכים שהובילו אליהן, שונות. אז מה? הזהות בין העמדה המעשית שלו לבין העמדה המעשית שלי לא הופכת את השקפתו “הימנית” להשקפה של “שמאל” ולא הופכת את השקפתי “השמאלית” להשקפה של “ימין”.

אולי כדאי לומר, מה שככל הנראה אינו מובן מאליו. במישור המעשי ניתן, ולפעמים אף מן הראוי, לשתף פעולה בהתאם לעמדות המעשיות, גם אם הן נגזרות מהשקפות שונות. ברובד העמוק, האדם יכול להתבשם בטוהר הרעיוני של אמונתו, איש באמונתו. ברובד המעשי, יש מקום לקואליציה מעשית של בעלי עקרונות עומק שונים, בגבולות הולמים.


בכל זאת, נראה לי שהתחולל בך שינוי: פעם היית במגירה של "אנשי הרוח משמאל" ולא נראה שלא היה לך נוח שם. אני לא זוכרת שאי־פעם מחית על כך שהוצגת בתור שכזה.

אף פעם לא הרגשתי נוח בשום מגירה כזאת, של עמדות, של רעיונות, של השקפות, אבל נניח שפעם לא מחיתי על תווית המגירה והיום אני מוחה עליה. מה הבעיה?


למה פעם לא מחית על התווית ועכשיו אתה מתנער ממנה? מה השתנה?

הכול תלוי בנסיבות, הכול תלוי במשמעות הנוכחית של התווית. הנסיבות השתנו, גם “השמאל” לא נשאר מה שהיה.


זה מה שאתה אומר, שלא אתה זזת ימינה, אלא שהשמאל זז שמאלה?

זה לא מה שאני אומר. אני לא זזתי “ימינה”. נשארתי בדיוק במקום שהייתי בו, מבחינת הערכים, מבחינת האידיאלים, מבחינת החלומות, מבחינת הרגישויות הרעיוניות. הנסיבות של הסכסוך הישראלי־פלסטיני השתנו לחלוטין. בתוך “השמאל” חלו שינויים. בתוך “הימין” חלו שינויים. הכול זז, לאט. אולי לא רואים את התזוזה ברגע שהיא מתרחשת, בהשוואה של אתמול להיום, אבל מי שעיניו בראשו רואה אותה, בהשוואה של מה שחשבנו שאנחנו רואים סביבנו, לפני עשר שנים, ומה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים סביבנו, היום.

אריאל שרון מוביל תוכנית התנתקות, מדבר בגנות מצב של “כיבוש”, משלים עם הקמתה של מדינה פלסטינית. בסביבתו של שרון נשמעים קולות של הכאה על חטא בדבר התנחלויות, לא כולן, אבל חלקן, באזור חבל עזה, לדוגמה. כאשר זוהי העמדה הנוכחית של “הימין”, אפשר להתברך בתזוזה המעשית שלו.


הימין זז למרכז, אבל השמאל זז שמאלה?

“השמאל” הוא שם של קטע רחב ומגוון בקשת הצבעים של העמדות, המאבקים, ההתבטאויות. מקרוב, כל צבע הוא קשת קטנה של צבעים דומים. “השמאל”, אפילו מרחוק, הוא קשת גדולה של צבעים שונים.

חלק מן “השמאל” לא המיר את צבעיו. שמעון פרס הוא אותו שמעון פרס, יוסי שריד הוא אותו יוסי שריד. ועם זאת, חלק אחר של “השמאל” נמצא היום במקום חדש. אני לא זוכר שראיתי אותו מגיע אליו, אי־פעם. אני לא זוכר הזדהות מוחלטת כזאת עם האויב, הזדהות טוטאלית עם המאבק הפלסטיני, גם כשהוא מתנהל קודם כול כפעילות טרור, שהיא בלתי מוסרית בעליל. זו קבוצה שהתקשורת מעצימה אותה, שתגן בחירוף נפש על כל צעד פלסטיני באשר הוא פלסטיני, ותתקוף בשצף קצף כל צעד ישראלי באשר הוא ישראלי. בעיני, הם כבר יצאו מזמן מתחום “השמאל” הישראלי, הפכו חלק בלתי נפרד מן “הימין” הפלסטיני, הלאומני.

אני לא רוצה למצוא את עצמי מתויג לתוך מגירה כלשהי, מפני שאני רגיש להבדלים בין עמדות, להבדלים בין שורשיהן, אפילו אם הם נראים במבט ראשון הבדלים דקים. על אחת כמה וכמה, כשהמדובר בהבדלים עמוקים, תהומיים, שביני לבין “השמאל” האנטי־ציוני, שהוא שלוחה מתמכרת ומתמסרת של הלאומנות הפלסטינית, שהטרור הפלסטיני הוא שלוחה אחרת שלה.

לאמיתו של דבר, יש היום בתוך מגירת “השמאל” עצמה הבדלים גדולים יותר בין חלקים שונים שבתוכה, מאשר בין החלק הציוני שלה לבין מגירת “המרכז”.


אם כך, אולי אתה בכלל איש מרכז?

הרעיון להוסיף עוד מגירה, בין המגירה של “הימין” לבין המגירה של “השמאל”, מגירה של “המרכז” הוא, לטעמי, רעיון מפוקפק.

אני מבין איך יכולה להיווצר עמדת ביניים, בין החזון של ארץ ישראל השלמה לבין החזון של ישראל בגבולות ערב מלחמת ששת הימים. אני מבין למה בני אדם מבקשים לעצמם מפלט במגירה של “המרכז”, גם מן הלהבות השורפות של “הימין הקיצוני”, גם מן העשן המחניק של “השמאל הקיצוני”, מפלט מן הקיצוניות כשלעצמה.

ועם זאת, ברובד של העקרונות הבסיסיים, או שאת מעדיפה את ערך האדם על ערך העם או שאת מעדיפה את ערך העם על ערך האדם, או שאת “שמאל” או שאת “ימין”. ברובד הזה יש חלוקה חדה לשניים, אבל בשיחת החולין הרווחת אף אחד לא מתכוון אליה כשהוא מדבר על המגירות של “שמאל”, “מרכז”, “ימין”. בשיחת החולין הישראלית יש חבילה, הנקראת “ימין”, של עמדות מעשיות בזכות התנחלויות וכדומה, העטופה ביחס כללי לריבונות בארץ ישראל ולצביון הלאומי של המדינה, ויש חבילה, הנקראת “שמאל”, של עמדות מעשיות בשלילת התנחלויות וכדומה, העטופה ביחס כללי לשלום בין יהודים לערבים ולאופי הדמוקרטי של המדינה. לא פלא שיש גם חבילה, הנקראת “מרכז”, שיש בה קצת “ימין” וקצת “שמאל”, באריזה קוסמת של מתינות, המתבדלת מכל קיצוניות.

אני סולד מתמונת המגירות הזאת. אני רוצה לבחון כל עמדה מעשית לגופה, לאור העקרונות הבסיסיים, על פי הנסיבות, בלי שמץ עניין בשאלה האם היא מתויגת בחבילה הנקראת “ימין”, בחבילה הנקראת “מרכז” או בחבילה הנקראת “שמאל”.

אני מזמין כל אדם לבעוט בחלוקה הפשטנית למגירות, לכונן לעצמו מערכת עצמאית של עקרונות, גישות, עמדות. אכן, התקשורת לא עוזרת במלאכה המורכבת הזאת. בדרכה הפזיזה, היא לא תבנה תשתית לשום מערכת מגירות מסועפת, מתוחכמת, אחראית. במובן זה, הספר הנוכחי הוא “עוקף תקשורת”. התקשורת מעדיפה את קול הגרזנים, את לשון הקלשונים. אנחנו נעדיף את אוושת אזמל המנתחים, את לשון המצפן.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 67224 יצירות מאת 4207 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־35 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!