רקע
ורד לוי־ברזילי

אתה נוהג לומר שאנשים לא מבינים מה זה דמוקרטיה. אתה כנראה מאוד מוטרד מכך. כי שמעתי אותך מדבר על זה הרבה פעמים. אתה באמת חושב שאנשים שחיים בדמוקרטיה, נולדים לתוכה. חווים אותה בכל היבט של חייהם, לא יודעים מהי?

כן. לצערי הרב, אין מנוס מן העובדה הזאת. זה מה שאני רואה כשאני מקשיב להתבטאויות הרווחות של אנשים בדבר הדמוקרטיה, ביניהם רבים וטובים ותמימים והגונים.

שימי לב, בשאלה שלך גלומות כמה הנחות יסוד שאפשר להרחיב עליהן את הדיבור. לדוגמה, שמדינת ישראל היא אכן דמוקרטיה. ודוגמה נוספת. שמי שנולד לתוכה וחווה אותה יום יום, אמור להבין מה זאת דמוקרטיה. אלה הנחות חשובות ואפשר לחזור אליהן מאוחר יותר.


בוא לא נדחה את זה. מה פירוש “הנחת יסוד” שלי שישראל היא באמת דמוקרטיה. האם אתה תטען ברצינות שהיא לא?

אכן, אני אומר, במלוא הרצינות, שגם אם ישראל נראית, במבט ראשון, שטחי, כמדינה דמוקרטית, לאמיתו של דבר, היא בקושי ראויה לתואר הזה, של מדינה דמוקרטית. התשובה שלי לשאלה, האם ישראל היא מדינה דמוקרטית, לא תהיה “כן, מובן מאליו” וגם לא תהיה “לא, מה פתאום”. בחלוקה גסה למדינות דמוקרטיות ולמדינות שאינן דמוקרטיות, אנחנו דומים יותר לדמוקרטיות. בחלוקה מעודנת יותר, שיש בה מקום לגוונים שונים, ישראל תמצא את עצמה בקצה התחתון של הרשימה של המדינות הנקראות דמוקרטיות, ממש בקצה. בחלק מן הממדים של החיים האזרחיים, כפי שמדינה מארגנת אותם, ישראל כבר גולשת החוצה, למטה, אל מתחת לקצה הרשימה. בשתי מילים, אנחנו “זנב לאריות”. זה לא מרשים אותי שאנחנו “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”. זה בוודאי נכון בהחלט, במובן זה שהמשטרים במדינות השכנות רחוקים ובחלקן אפילו רחוקים מאוד מן המתכונת הראויה של המשטר הדמוקרטי, אבל מי רוצה להיות “ראש לשועלים”. בהיבטים מסוימים של החיים האזרחיים, הפרופיל הדמוקרטי שלנו יותר טוב משלהן. אז מה? מה הנחמה בכך שהן מגרדות את הגבול מלמטה, כשאנחנו מגרדים אותו מלמעלה?


הסבר, נמק, באר, הוכח.

בסדר. לצערי, זה לא אתגר קשה במיוחד.

כשאנחנו מתבוננים במדינה שבה יש משטר דמוקרטי ראוי לשמו, אנחנו מבחינים בשלושה מרכיבים מכריעים. על שלושה דברים הדמוקרטיה עומדת:

על הסדרים הוגנים בין האזרחים לבין עצמם ובין האזרחים לבין המדינה;

על מנגנונים למימוש ההסדרים האלה;

על תשתית המאפשרת את מימוש ההסדרים האלה, בעזרת המנגנונים הללו, תשתית “הולמת דמוקרטיה”, תשתית פוליטית, חברתית ותרבותית.

בכל אחד משלושת הדברים האלה, שהם ממהותו של המשטר הדמוקרטי, יש היבטים שישראל סובלת בהם מבעיות חריפות עד כדי כך שהיא בקושי יכולה להיקרא מדינה דמוקרטית.

אלך מן המסד אל הטפחות, מן התשתית אל ההסדרים האזרחיים. לא צריך להכביר מילים על התשתית הרעועה של הדמוקרטיה הישראלית. בשלוש מילים, יצחק רבין נרצח. אין לנו תרבות פוליטית של נאמנות לדמוקרטיה. לא היתה לנו תרבות כזו לפני הרצח, במהלך הרצח, וגם לא מאז הרצח. אזרח במדינה דמוקרטית רואה את עצמו נאמן לעקרונות של המשטר הדמוקרטי. ויכוח פוליטי הוא לגיטימי, גם אם הוא נוקב, אבל הוא חייב להתבצע באופן מרוסן, בכלים של הפרלמנט, באמצעי תקשורת, בהפגנות של מחאה או של תמיכה, ולעולם יש קווים שאותם לא חוצים. אצלנו נחצו קווים אדומים רבים והם נחצים שוב ושוב, יותר ויותר. אין בלמים של ממש. הרבנים של המתנחלים, רבים אם גם לא כולם, רואים את עצמם פטורים משלטון החוק. הסרבנים, מימין ומשמאל, מתירים לעצמם לעבור על החוק, בדרך כלל מבלי לשכנע כל אדם הגון המקשיב להם שהם אכן מחזקים את הדמוקרטיה ולא מחלישים אותה. הממשלה עצמה מאפשרת למאחזים בלתי חוקיים להתקיים, בעצימת עין, בקריצה, אפילו בשיתוף פעולה סמוי עם הצפצוף המתמשך על שלטון החוק, אפילו במתכונת הבריונית של “נוער הגבעות”.


האם זה היה כך מאז ומתמיד? מאז קום המדינה?

הדברים לא חדשים. כאשר השב"כ חשף ותפס את חברי המחתרת היהודית, בריונים שהרגו סטודנטים ערבים, שמילכדו מכוניות של ראשי עיריות בגדה ושניים מהם נפצעו קשה, שתכננו פיגועים באוטובוסים במזרח ירושלים, ואפילו שגו בחלומות עיוועים על פיצוץ מסגד על הר הבית, הם זכו לתמיכה רחבה ביותר. החתימו למענם עצומות, הרעישו למענם עולמות, הפעילו למענם לחצים על נשיא המדינה, שבסופו של דבר חנן את כל הפושעים האלה. עטפו אותם ביחס מיוחד, מבין, סלחני. מה הפלא שמתוך דור צעיר שלם, שקיבל מסר חד וחלק ש"זה לא כל כך נורא", יצא הרוצח של ראש הממשלה ושר הבטחון? צריך לומר את זה פעם: בערוגות של ההגנה על פושעי המחתרת היהודית, צמח הרוצח של רבין.

הגננים של הערוגות האלה נושאים באחריות עקיפה לרצח הזה. בערוגות שלהם צמח הרוצח. אני לא מעלה על דעתי שהגננים האלה רצו להביא לידי רצח כזה, אבל הם נהגו בחוסר אחריות משווע, כשלא נתנו את דעתם לשאלה מה עתיד לצמוח בערוגות שלהם. “הזורע רוח, סופה יקצור.” את הפסוק הזה הם שכחו. לא פלא.


ולכן?

ישראל היא מדינה בעלת תשתית דלה של תרבות פוליטית ראויה. המשטר הדמוקרטי שלה אינו עומד על תשתית יציבה ואיתנה של נאמנות האזרחים לעקרונות המשטר. אני גם לא רואה שיפור כלשהו באיכות התשתית הזאת. אדרבה.


מה המצב בתחום המנגנונים של המדינה?

כאן התמונה הרבה יותר מורכבת, אבל גם כאן מעיבות על הכול עננות כבדות. התמונה היא מורכבת, כי מדובר בארגונים רבים וגדולים. מדובר ביחידות של אלפי אנשים, בארגונים של עשרות אלפי אנשים, במנגנונים של מאות אלפי אנשים. אין לנו בסיס ממשי להכללה בדבר ההתנהגות של יחידה, ארגון, מנגנון, כשמדובר במסגרת כל כך מסועפת ומגוונת. ועם זאת, יש חלונות, חלקם קטנים ומזדמנים, הנפתחים כשלפנינו תלונות של ממש ופסקי דין, חלקם גדולים ומתמשכים, הנפערים כשאנחנו באים להתבונן מבפנים, כראוי.

אני מתעניין בחלונות המגלים את האתיקה המקצועית, הארגונית, התפקודית, במנגנונים של המדינה. כל פעילות חשובה, האמורה לממש את עקרונות הדמוקרטיה בחיים השגרתיים של האזרחים, אמורה להיעשות באופן מקצועי מובהק, בארגון הפועל כהלכה, בתוך מנגנון ראוי לשמו. לכל מקצוע של ממש, לכל ארגון הפועל היטב, לכל מנגנון הראוי לאמון הבריות, יש אתיקה, תפיסה פנימית של ההתנהגות הראויה, בין שהיא מנוסחת בקוד אתי ובין שלא. אצלנו, לעתים קרובות, אין הקפדה על האתיקה, ולעתים לא כל כך רחוקות, אין עניין באתיקה, במיוחד בתחום ההטמעה של הערכים והעקרונות בין כל האמורים לנהוג לאורם. צה״ל הוא דוגמה חשובה, מעניינת ומצערת. במקום לעסוק בתהליכי הטמעה של הערכים וכללי היסוד של הקוד האתי של צה״ל, במיוחד כשהלחימה החליפה את צורתה בעקבות מתקפת הטרור הפלסטינית, היו בצה״ל מי שהעסיקו את עצמם בתיקונים שוליים של הטקסט, במקום לעסוק בתהליכים מרכזיים של הטמעה. עכשיו, לאחר שנים רבות של החמצה, אנחנו רואים פירות באושים.

כמובן שזו לא הדוגמה היחידה. יש דוגמאות, שבעיקרן הן דומות באופיין לדוגמה של צה״ל, בכל מקום. כדאי לך לבדוק פעם איך לומדים אתיקה רפואית בפקולטות לרפואה, איך לומדים אתיקה של הפסיכולוגיה הקלינית במחלקות לפסיכולוגיה, איך לומדים אתיקה של הנדסת תוכנה בפקולטות למדעי המחשב. ולא מיותר להזכיר, כי אפילו בפסק דין של בית המשפט העליון אפשר היה למצוא, פעם אחת, התנערות מהחובה לשמור על “כללי האתיקה בשפיטה” שהנהיג שמגר, בהיותו נשיא בית המשפט העליון.

מה שמביא אותנו לבעיה נוספת, ממארת, בתחום הפעילות התקינה של מנגנוני הדמוקרטיה. הכלל הישראלי הרווח הוא: כל מה שלא חצה את הסף המשפטי, “עובר”. זה ההפך הגמור מן הכלל הראוי במקום המכיר בחיוניות של האתיקה, בכל מקצוע, ארגון ותפקיד, במסגרת ההגנה על עקרונות הדמוקרטיה. אנחנו רחוקים שנות אור מן המודל של המדינה הדמוקרטית המתוקנת, בה כולם הפנימו

את עקרונות הדמוקרטיה בתור חלק מן האתיקה המחייבת אותם, בלי חשש מרשויות אכיפת החוק, המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט ובית הסוהר.


גם ברמת ההסדרים של המשטר הדמוקרטי מצבנו לא מזהיר.

נכון. שוב, תמונת ההסדרים מורכבת להפליא, אבל בולטים בה כמה צללים כבדים, המעיבים על כל האורות למיניהם. הדוגמה החשובה ביותר, ועל כן הבולטת ביותר, היא מצב ההסדרים החוקתיים. לכל הדעות, ישראל היא מדינה ללא חוקה מלאה, ובמיוחד – ללא מגילה חוקתית של זכויות האזרח. אין בעולם הדמוקרטי מדינה נוספת, שאין בה הגנה חוקתית על זכויות האזרח, ביקורת שיפוטית לא רק על הפעילות הממשלתית אלא גם על הפעילות החקיקתית. הנה לך דוגמה מובהקת של נוסחת “הזנב לאריות”.

בהקשר הזה, תמיד מזכירים לנו את בריטניה, שאין לה חוקה, אבל ההשוואה היא מגוחכת וחסרת שחר. היא מגוחכת, מפני שלבריטים יש מסורת דמוקרטית בת מאות שנים, בכלל זה תשתית פוליטית, חברתית ותרבותית עליה עומדים ההסדרים הדמוקרטיים. והיא חסרת שחר, מפני שזה כמה שנים, האזרח הבריטי רשאי להביא בפני בית המשפט העליון שלו טענה בדבר חקיקה הנוגדת את המגילה האירופית של זכויות האדם ובית המשפט מוסמך להורות על שינוי החוק. לבריטי שנפגע על ידי החקיקה של הפרלמנט שלו, יש כתובת. לנו יש כתובת בתחומי חופש העיסוק ובתחום הנכבד של כבוד האדם וחירותו, אבל אין לנו כתובת המקבילה לכל דבר לכתובת שיש לכל אזרח בכל מדינה דמוקרטית אחרת.

בכל מצב שיש בו פגיעה בזכויות האזרח או איום עליהן, המשענת היחידה שיש לנו היא בג"ץ. זהו הסדר ראוי, המביא אותנו אל תוך שעריו של מנגנון בעל רמה מקצועית גבוהה במיוחד. אלא שבתחומים רבים, ובמובן מסוים – בכולם, הכנסת יכולה לכפות על בג"ץ, בחקיקה מתאימה, כל מה שהיא רוצה. אזרח ישראל צריך להיות מודע לעובדה הזאת, המדהימה, המדאיגה, המבישה, שאנחנו, אזרחי ישראל, האזרחים היחידים בעולם הדמוקרטי של היום, שחופש הביטוי שלהם תלוי בהתערבות של בג״ץ, בכפוף לטעמה המזדמן של הכנסת. אם מחר בבוקר הכנסת תצביע בעד חוק לסתימת פיות לאזרחים מסוימים, היא יכולה לעשות זאת באופן שגם בג"ץ יתקשה לעזור לאזרחים במצוקתם. היום, אין לנו הגנה של ממש מפני התפתחות כזאת. לשבחם של חברי כנסת מסוימים, ראוי להזכיר שהם שוקדים על הניסיון לכתוב חוקה שתהיה מוסכמת על כולם, אבל אני לא רואה באופק את הסיום המוצלח של הניסיון המבורך הזה.

ויש לומר: אם הוא יצליח, המקום שלנו בעולם הדמוקרטי לא ייקבע בנוסחת “זנב לאריות”, אלא בהתאם לתוכן של החוקה המוסכמת. באופן תיאורטי, ייתכן שהיא תהיה מופתית, ממש ברמה של “ראש לאריות”. באופן מעשי, גם ייתכן שהיא תהיה בעלת חלק מופתי וחלק מפוקפק, אפילו עד כדי חשש מפני חריגה לרעה מעקרונות המדינה הדמוקרטית.


איפה נולד החשש הזה?

המוקד העיקרי הוא בתחום היחסים בין הדת למדינה, או ביתר דיוק – היהדות האורתודוקסית והמדינה הדמוקרטית. יש בישראל שני מחנות גדולים, המחנה הדתי־הלאומי והמחנה החרדי, שרבים בקרבם חיים בתודעת התנשאות, ככל שהמדובר בזהות היהודית, ובחוסר הבנה מהותי, ככל שהמדובר במהות הרעיון הדמוקרטי. יש אנשים כאלה שאינם מכירים בזכות היסודית של אדם חופשי לנהל את חייו כאוות נפשו, ממש כשם שזכותו היסודית של אדם דתי היא לנהל את חייו כאוות נפשו. ברובד עמוק יותר, יש אנשים כאלה, שאינם מכירים, או אינם רוצים להכיר, באפשרות שאדם חופשי יכול לחיות חיים מלאים, בעלי משמעות עמוקה ומורכבת, לבטא בהם תכנים ערכיים שאין בהם דופי, לנהוג על פי עקרונות מוסריים שאין בהם רבב, לא פחות מאדם דתי. אנשים כאלה חושבים שדרך חייהם היא “הנכונה”, שכל דרך אחרת, אפילו היא נבדלת רק בגוון כזה או אחר, היא מוטעית, מסוכנת ואף ראויה לבוז.

נקודת מוצא כזו מעידה על אי־הבנה, היעדר הפנמה או לכל הפחות אי־רצון, ככל שהמדובר ברעיון ההגינות, העומד ביסוד המשטר הדמוקרטי. מנקודת המבט של הדמוקרטיה, צורת החיים הדתית וצורת החיים החופשית נמצאות במישור אחד. זו גם זו ראויות להגנת המדינה.

כל עוד חירויות האזרח לא יהיו מוגנות על ידי הסדרים חוקתיים הוגנים, נראה פגיעה בזכויות האזרח על רקע שיקולים הנעוצים בדת. הדוגמה הפשוטה ביותר היא זו של מעגלי המעמד האישי, הנישואין והגירושין. הללו נתונים בידי העדות הדתיות, בהתאם למסורת שירשנו מן הממלכה העות׳מנית, באמצעות המנדט הבריטי. גם אזרח שאין לו שום עניין לנהוג על פי המערכת הערכית המסוימת של עדה דתית מסוימת, חייב לנהוג על פיה וחייו מוגבלים על פי דיניה, כיוון שהיא רואה אותו שייך אליה. זהו מצב שהדעת אינה סובלת, מנקודת המבט של הרעיון של שלטון ההגינות, שהוא נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי. בתחום הזה וגם בכמה תחומים אחרים של זכויות האזרח, אנחנו ממש בתחילת הדרך.


סיכום ביניים, בכל הנוגע לדמוקרטיה, מצבנו גרוע.

בערך. התמונה מורכבת. יש פנים לכאן ולכאן. יש היבטים מוצלחים ואפילו מופתיים, אבל יש היבטים – חיוניים, מרכזיים, מכריעים – שבהם המראה קודר. הפרופיל הדמוקרטי שלנו נמוך באופן מוחלט, לא רק נמוך מדי, בהשוואה למה שיכול היה להיות.


למה זה קורה לנו?

הסיבות רבות ושונות, אבל אחדות מהן בולטות לרעה. לדוגמה, כאשר שואלים אנשים בישראל מה זאת דמוקרטיה, התשובה שמקבלים בדרך כלל – תשובה ילדותית, חסרת שחר ומסוכנת להפליא – היא: שלטון הרוב.


וזה לא נכון.

בוודאי שלא. נוסחת “שלטון הרוב” היא עיוות מוחלט של הרעיון הדמוקרטי, כפי שאנחנו מכירים אותו לא רק מספרי הפילוסופיה, המשפט ומדע המדינה, אלא גם מן המציאות הפוליטית בעולם הדמוקרטי המתוקן. זהו חוסר הבנה יסודי של מהות המשטר.

זה ילדותי, מפני שזה סומך על משמעות המילה “דמוקרטיה” ביוונית של אתונה, כאילו המשמעות המקורית של המילה שלטת בהיסטוריה של השימוש בה, אלפים בשנים מאוחר יותר. המשטר באתונה של פריקלס לא היה דמוקרטיה במשמעות המודרנית של המונח. הדמוקרטיה של ימינו היא לא שלטון העם. למען האמת, גם הדמוקרטיה של אתונה לא היתה שלטון העם.

זה חסר שחר, מפני שהמשטר הדמוקרטי ממש לא מתנהל במתכונת הזאת. היו בחירות, “העם אמר את דברו” בקלפי, הרוב החליט מי השליט, ועכשיו אנחנו מוזמנים לחזור לבתינו, לעניינינו, עד לבחירות הבאות, וכל מה שהשליט יעשה הוא בסדר גמור מבחינת הדמוקרטיה? אין מדינה בעולם הדמוקרטי שכך מתנהל המשטר שלה.

וזה גם מסוכן, מפני שזה מוביל את האזרחים אל המחשבה שהבחירות הן חזות הכול והשליט הנבחר הוא חופשי לחלוטין, כאילו הדמוקרטיה נותנת לו רשות לעשות כאוות נפשו, כיוון שנבחר בידי “הרוב”. לא משנה מה הוא יחליט, בשאלות של חיים ומוות, שלום ומלחמה, קיום וחידלון, הכול מותר לו, כיוון שנבחר בידי “הרוב”. זה לא המצוי וזה לא הרצוי, אבל זה מרחיק את המצוי מן הרצוי.


אז מהי דמוקרטיה?

דמוקרטיה היא שלטון ההגינות. דמוקרטיה היא משטר שכל עקרונותיו באים לבטא הגינות, בהסדרים של החיים המשותפים של האזרחים, בייחוד כשהם חלוקים בדעות ובתוכניות שלהם. כשהמדובר במחלוקות לגבי המעשים של היחיד או של קבוצת יחידים, הסדר הזכויות הבסיסיות של האזרחים אמור להתקיים באופן הוגן, ללא דעות קדומות, ללא אפליות מאוחרות, באופן שוויוני או בחריגה הוגנת מן השוויון להגנת חלשים, לדוגמה, ילדים.

כשהמדובר במחלוקות לגבי המעשים של כלל האזרחים, של המדינה, כדוגמת מדיניות החוץ שלה או המדיניות הכלכלית שלה, הסדר “שלטון הרוב” אמור להיות הליך הוגן של הכרעה בין הדעות השונות של האזרחים, בהתאם לתמיכה שכל דעה נהנית ממנה בקרב האזרחים.


נדמה לי שאני, ורבים כמותי, רואים בהגינות הנחה סמויה, מובנת מאליה, ואפילו מובנית, שבלעדיה אין טעם בכל העסק. הרי זה תנאי יסודי והכרחי שתכיר בצורך להיות הוגן, ורק אם אתה מוכן להיות הגון והוגן, אתה תעשה מאמץ להקשיב למה שהאחר אומר ותעניק לו ולכולם את הזכות לקבל הכרעה בשיטת הרוב קובע. אחרת מן הסתם היית סוגד לשיטת הכוח ומי שיש לו יותר כוח ישלוט וזהו.

ומה כל זה אומר?


זה אולי יכול להיות הסבר אפשרי לעובדה שמקרב כל כך הרבה אנשים אינטליגנטים שאתה פוגש, אף פעם אינך שומע את “התשובה הנכונה” לשאלה מהי דמוקרטיה. משום שיש דברים שאנשים חווים אותם במישור אחר, ומבינים אותם ברמה שונה של תובנות. הם יודעים מה זה גם אם הם לא אמונים על ניתוח לוגי מילולי של זה, הם מבינים מה זה והם לא כל כך רחוקים מדעתך כפי שאתה נוטה להסיק.

הלוואי שהיית צודקת. הלוואי שבדרך כלל האזרחים היו נאמנים, באופן טבעי וסמוי, לעקרונות הדמוקרטיה, בראש ובראשונה לרעיון של שלטון ההגינות. אני לא מאמין שזהו המצב. הרי אין המדובר בהזדהות רגשית, אלא בעקרונות להכרעה מעשית במצבים מורכבים של קונפליקט בין האדם לבין זולתו – הן בשגרת החיים של האדם, החשובה לו מאוד, הן בדברים שברומו של עולם, החשובים לו גם הם. מאחר שהזדמן לי לשוחח על הנושאים האלה עם אנשים רבים ושונים, לא על רגל אחת אלא שעות ארוכות, אני לא חושב שהם יוצרים מראית עין שגויה, שבמעמקי תודעתם הם מכירים את העקרונות ורוצים לנהוג על פיהם. הם לא יודעים וגם לא רוצים או לפעמים לא יודעים ולכן לא רוצים.


למה רבים כל כך מדקלמים ״שלטון הרוב״?

קשה לעקור מן העולם דפוסים מושרשים של חשיבה עקומה. אני לא יכול לאמוד כמה פעמים ראיתי עבודות על אתיקה המתחילות בהגדרת המילה “אתיקה” במילון אבן־שושן, בכלל זה המשמעות של המילה הזאת ביוונית העתיקה. ניתוח מושגי צריך להתחיל במילון? כדי להבין מה זה “ספר”, אני צריך להכיר שפות שמיות עתיקות בהן היתה למילה הזאת משמעות כזו או אחרת? אלה הדפוסים העקומים שביסוד הדקלום על “שלטון העם”. דפוסים אחרים מסתתרים ביסודו של הדקלום על “שלטון הרוב”.

בואי נחשוב לרגע על הביטוי הזה, “רוב”. האם נשיא ארצות הברית נבחר לתפקידו על ידי רוב האזרחים? על ידי רוב בעלי זכות הבחירה? על ידי רוב המצביעים? התשובה היא שלילית. הוא נבחר לתפקידו על ידי רוב האלקטורים. זה אומר שהדמוקרטיה האמריקנית היא שלטון “רוב האלקטורים”? ואצלנו, האם המפלגה השלטת בממשלה נתמכת על ידי רוב האזרחים? על ידי רוב בעלי זכות הבחירה? על ידי רוב המצביעים לכנסת? התשובה היא שלילית. היא המפלגה שזכתה בתמיכה הרחבה ביותר בהליך של בחירת הכנסת. שני דברים נעלמים מן העין כשמביטים בסיסמה “שלטון הרוב”. ראשית, שלא מדובר ברוב, אלא בתמיכה הרחבה ביותר. ושנית, שמדובר בהליך הוגן להכרעה בין עמדות שונות בשאלת הכלל. זה העיקר: השאלה שעל הפרק היא שאלת הכלל, ההליך לתשובה הוא הליך הוגן. את זה לא יודעות כל המורות ולכן לא יודעים כל התלמידים.

ואם חושבים על זה עוד רגע כמו שצריך, מבינים עד כמה הנוסחה “שלטון הרוב” היא מסוכנת, לא רק מוטעית. האם כל מה שיוצא מתחת ידיו של “הרוב”, בין שהוא אכן הרוב ובין שהוא רק בעל התמיכה הרחבה ביותר, הוא “בסדר”, ראוי להגנת “הדמוקרטיה”? החלטה של “הרוב” לשלול מן המיעוט את חופש הדיבור תהיה החלטה הראויה לתואר “דמוקרטית”? כמובן שלא. כל הרעיון של הכרעה על פי היקף התמיכה נוגע רק לשאלות הכלל – מה תעשה מדינת ישראל בחברת החשמל, תשמור עליה בידי הציבור או תפריט אותה? מה תעשה מדינת ישראל בהסדר הקבע שלה עם סוריה, תישאר ברמת הגולן או תרד ממנה? אלה הן שאלות שהתשובות עליהן ניתנות בהליך מורכב, האמור להיות הוגן, של בחירות והחלטות. השאלה אם מותר לי או אסור לי למתוח ביקורת על מי שאני רוצה, באופן ענייני, אינה שאלה שהתשובה עליה ניתנת בהליך כזה. חופש הדיבור אינו נתון ל״שלטון הרוב", כמו כל זכות בסיסית אחרת של האזרחים במדינה דמוקרטית. כאזרחים, יש לנו זכויות, הנתונות לנו מטעם העקרונות המוסריים של המשטר הדמוקרטי, מטעם “שלטון ההגינות”, לא מטעם “שלטון הרוב”. אצלנו, מדיניות הממשלה נקבעת תמיד במשא ומתן קואליציוני, אבל במדינה דמוקרטית מתוקנת משא ומתן כזה לא יכול לגעת בזכויות הבסיסיות של האזרחים, לסחור בחירויות היסוד שלהם. הזכות לחיות, הזכויות להגנת המדינה על החיים, הבריאות והרווחה, הזכויות לטיפוח עצמי של ערכים, לביטוי המעשי שלהם ולהתארגנות לחיות על פיהם, וכן הלאה וכן הלאה, כל אלה אינן נתונות כלל ל״שלטון הרוב", במדינה המתוקנת, המתנהלת על פי עקרונות הדמוקרטיה. הן נתונות על ידי עקרונות המשטר הדמוקרטי, באופן הוגן. הן חלק חשוב להפליא של “שלטון ההגינות”. על רגל אחת, ממלכת “שלטון ההגינות” מתנהלת על פי עקרון הזכויות הבסיסיות של האזרחים, כשהמדובר בשאלות של חיי היחיד או החברה, ועל פי עקרון ההליך ההוגן להכרעה משותפת, כשהמדובר בשאלות של חיי הכלל.


נניח שמחר בבוקר ראש הממשלה, אריאל שרון, מזמן אותך ללשכתו. הוא אומר לך שהוא נורא מודאג ממצב הדמוקרטיה בישראל, הוא הקצה תקציב עתק לעניין, הוא מפקיד בידך את פרויקט שיקום הדמוקרטיה הישראלית. עליך מוטל להתמקד בדבר הכי חשוב שנמצא במצב הכי בעייתי בתחום הזה. על מה אתה הולך?

אכן פנטזיה… שום ראש ממשלה בישראל לא גילה דאגה מיוחדת לפרופיל הדמוקרטי של המדינה, לא נתן לזה מעמד של נושא בעדיפות לאומית עליונה. אבל ניחא, לשיטתך. אני לא זקוק לזמן רב כדי להתלבט. אם מדובר על הר שאפשר להזיז אותו באמצעות כסף, אני מתעסק בחינוך.

הכול תלוי בחינוך. האזרחים הישראלים הבוגרים הם יצירי מערכת החינוך הישראלית. היום רובם, בעתיד כולם. מערכת החינוך שלהם היא הבתים שלהם, המורים שלהם, בתי הספר שלהם וגם המפקדים שלהם. נקודת המוצא, ממש הנקודה הארכימדית, לשיפור פני הדמוקרטיה הישראלית, להעלאה משמעותית של הפרופיל שלה, היא הטמעת הבנה של מהות הדמוקרטיה, לשם יצירת הזדהות עם עקרונות הדמוקרטיה. הבנה נכוחה לא מבטיחה הזדהות, לא “שמה בכיס” התנהגות ראויה, אבל היא מחזקת את הבסיס ומגדילה את הסיכויים. הבנה טובה לא מבטיחה תוצאות טובות מאוד, אבל הבנה גרועה מבטיחה תוצאות גרועות מאוד. היום ההבנה היא גרועה, ההזדהות היא יותר גרועה מגרועה. הרוצח של רבין הוא תוצר של מערכת החינוך הישראלית. נדיר במעשהו, לא נדיר ברקעו.


ולשאלתי, מה אתה עושה?

מהפכה חינוכית.


איך?

לו אני שר החינוך…


לא, אתה יותר מזה. אתה שר מיוחד לפרויקט של שיקום הדמוקרטיה ויש לך תקציב עתק.

בסדר. אני בונה תוכנית לשינוי כל צורת החיים של בית הספר. אני הופך כל בית ספר לקהילה דמוקרטית של הילדים, ההורים, המורים ושאר הסגל. “חברת בית הספר” מתנהלת על פי עקרונות הדמוקרטיה. לא מדברים על העקרונות האלה ונבחנים עליהם, אלא חיים על פיהם.

כל מהלך אחראי מתחיל בתפיסה כוללת ונמשך באופן מקצועי. בפנטזיה שאת מעסיקה אותי בה, אני מפתח בעצמי את התפיסה הכוללת, אבל מומחים, רבים וטובים ושונים, אומרים לי כיצד היא מתממשת באופן המוצלח ביותר, כיצד מקימים אותה היטב וכיצד מקיימים אותה כראוי. בוגרי בתי הספר שלי יבינו מהי הדמוקרטיה, כי הם יחיו אותה. הם יבינו אותה היטב, יחיו אותה כראוי, עד שיזדהו עם עקרונותיה המוסריים, שהם לטובת כל אחד וכל אחת וגם לטובת כולם יחד.


בעצם אתה מדבר על בית ספר לדמוקרטיה. הרי כבר יש בארץ כמה בתי ספר כאלה. יש בערד, יש ביפו, יש בחדרה.

לא. אני לא מדבר על מה שנקרא “בית ספר דמוקרטי”, המתנהל כפי שהוא מתנהל. אין לי בסיס להכללות בדבר “בתי הספר הדמוקרטיים” האלה, אבל מי יודע אם הם יוצרים הבנה והזדהות עם העקרונות המוסריים, היסודיים, של המשטר הדמוקרטי, בדרך שאני חושב על כל אלה. אני גם לא מדבר על בית ספר שיש בו מינון של אנרכיזם ההולם את הטעם של הורים כאלה או אחרים. אני מדבר על כל בתי הספר בארץ, יהיו ההשקפות של ההורים והמורים אשר יהיו, הן יוכלו לבוא לידי ביטוי במסגרת שאני מדמיין לעצמי, אבל לא יקבעו אותה. המהפכה שבחלום הזה אמורה לכונן צורת חיים היוצרת מחויבות לערכי הדמוקרטיה, באופן שעולה בקנה אחד עם הערכים המיוחדים של הילדים, ההורים והמורים, יהיו אשר יהיו — מעורבים, חופשיים, דתיים, חרדים וכל שאר הסוגים המוכרים מן הקשת הרבגונית של החברה הישראלית.

אם חברת בית הספר מתנהלת על פי עקרונות הדמוקרטיה, פירושו של דבר שמתקיים בה “שלטון ההגינות”, פירושו של דבר שמוכרות בו ונשמרות בו זכויות הילד וחובותיו. כבוד האדם של הילד יכול להישמר בדרכים שונות, בהתאם למערכות הערכים השונות של הילדים, ההורים והמורים, אבל לרעיון של כבוד הילד יש ליבה שתהיה חייבת להישמר בכל מקום, באופן מעשי, על יסוד הבנה נכוחה.

כיוצא בזה, אם חברת בית הספר מתנהלת על פי עקרונות הדמוקרטיה, פירושו של דבר שהחלטות מסוימות מתקבלות בה על יסוד הליך הוגן של הכרעה משותפת. שוב, ההליכים יכולים להיות שונים, בהתאם לרקע של בית הספר, אולם ההגינות תהיה חייבת להישמר, יהיה ההליך אשר יהיה.

כמובן, שהשאלה הקשה ביותר תהיה שאלת גבולות החופש של הילדים, אבל גם של ההורים ושל המורים. אין הצדקה להפקיר את חינוכו של הילד בידי גחמותיו, “לא רוצה ללמוד חשבון”, “לא בא לי ללמוד אנגלית”.

עקרונות הדמוקרטיה מצדיקים הגבלת החופש של ילד לשם טובתו, אבל צריכה להיות הבנה נכוחה של טובתו, לא רק במונחי הרצונות של ההורים או התוכניות של המורים, אלא במונחי עקרונות הדמוקרטיה, עד כדי כך שהילד יוכל להבין את חובותיו הלימודיות והחינוכיות על יסוד ההבנה שתהיה לו של עקרונות הדמוקרטיה. בחלום שלי, מסבירים לילדים כל דבר היטב, עד שהם מסכימים. לא מכניעים אותם ולא נכנעים להם. משכנעים אותם.


ומהו עקרון היסוד, המוטו, שלאורו אתה מנחה את ועדת המומחים שלך לצעוד?

בשני משפטים: דמוקרטיה כצורת החיים של הילד בבית הספר. הבנה במקום בחינה, חוויה בדרך להזדהות.

אפשר להביא משל מן החינוך הדתי והחרדי, מתובנה שצריך לשבח אותם עליה. ילד דתי או חרדי לא מכיר את סידור התפילה משיעורים ומבחינות. הוא מגיע בבוקר לבית ספר, נכנס לבית הכנסת של בית הספר שלו ומשתתף בפעילות של התפילה. המורה לא מספר לו, באמצעות שקפים, מה זה בית כנסת, איך הוא נראה פעם ואיך הוא נראה היום. הוא מגיע בבוקר לבית ספר ונכנס לתוך בית כנסת. הילדים חיים את זה, רואים את זה, נוגעים בזה, נושמים את זה. זהו חלק מצורת החיים של בית הספר שלהם. באופן טבעי, זה נעשה בדרך כלל לחלק מצורת החיים שלהם עצמם.


והמקבילה שלנו? “היכל הדמוקרטיה”? מין אספת עם כזאת, שבכל בוקר ילדים נכנסים לתוכה ומקבלים החלטות?

אני רוצה לראות בכל בית ספר את “משכן הדמוקרטיה”. דמוקרטיה היא לא דת, אבל יש לה עקרונות שצריך להכיר אותם בתוך צורת חיים, בתור הנחיות לפעילות. אמרת שיש לי תקציב עתק? אם הוא עומד לרשותי, אני מקים מבנה בכל בית ספר, מן היסודי ועד התיכון, “משכן הדמוקרטיה”. שם יתקימו פעולות של אספה כללית, לדיונים ולהחלטות משותפות. כאן כל המשתתפים בחברת בית הספר מקבלים באופן דמוקרטי החלטות שנוגעות לחלק מן ההיבטים של חייהם המשותפים. כאן הם לומדים איך מנהלים ויכוח, כאן הם מבינים למה יש גבולות שלא מן הראוי לחצות, מכאן הם לוקחים לא רק את סדרי הדיון ואת תרבות הוויכוח, אלא גם את העקרונות, בראש ובראשונה את ההגינות השלטת. כמובן שהדמוקרטיה לא תהיה מוגבלת אל בין כותלי “בית הדמוקרטיה”. מכאן היא צריכה להגיע, באופן חכם וחלק, לכל מקום בחברת בית הספר ואחר כך גם לכל מקום אחר אליו יגיעו בוגרי בית הספר. הנאמנות לערכים דמוקרטיים אמורה להפוך להם לטבע שני.


פנטזיה יפה.

אכן.


חוץ מבעיית התקציב, למה, בעצם, היא לא יכולה להתממש?

החינוך הוא הנקודה הארכימדית של שיפור החברה, אבל איפה הנקודה הארכימדית של שיפור החינוך?


במילים אחרות, מי ילמד את המלמדים, את המורים?

נכון מאוד. כדי שבכל בית ספר תתנהל חברה דמוקרטית, צריכות המורות של כל בית ספר להבין היטב מהי דמוקרטיה ולהיות מסוגלות לנהל חברה דמוקרטית של ילדים, הורים ומורים. דרושה אפוא מהפכה לא רק בתוכנית החיים של בית הספר, אלא גם בהכשרת סגל ההוראה והחינוך. אין שום דרך פשוטה להסב את כל הסגל הנוכחי לסגל שיש לו הבנה נכוחה של עקרונות הדמוקרטיה. גם אין שום דרך פשוטה להכשיר מן ההתחלה סגל מתאים ולמלא בו את בתי הספר. ופחות מכול יש אצלנו דרך פשוטה להתחיל תהליך ארוך של שינוי יסודי, שאת פירותיו לא נראה לפני הבחירות הבאות, אלא בחיי ילדי ילדינו. אין לנו סבלנות. כאן נוגעת הרמה הנמוכה של הסבלנות ברמה הנמוכה של הסובלנות. ועם כל זאת, אסור להתייאש. שום דבר לא אבוד. כל שנה מגיעים לבתי הספר ילדים חדשים, מגיעים למכללות תלמידים חדשים. אפשר לשנות. חובה לשנות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 67224 יצירות מאת 4207 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־35 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!