בוא נקרא לילדים בשמם: תמיכה בעמדות של השמאל בישראל היום היא: מדינית – בעד החזרת השטחים עד לגבולות 67', בעד שתי מדינות לשני עמים, נגד הכיבוש, בעד ההתנתקות, נגד שלטון על עם אחר, בעד ירושלים מחולקת. חברתית – ליברליות, בעד שוויון זכויות לכל האזרחים, בעד חוקה, בעד הפרדת הדת מהמדינה. כלכלית – בעד חלוקת נטל צודקת יותר.
על פי הקריטריונים האלה, איפה אתה ניצב היום?
אענה על כל זה, בקיצור. אבל לפני כן, אני חייב להדגיש: אני לא קונה שום חבילה של עמדות מאף אחד. כל עמדה היא פרק בסיפור העומד בפני עצמו, גם אם לכל הסיפורים האלה – המדיני, החברתי, הכלכלי – יש בדיוק אותו פרק ראשון, שכולו מוסר וערכים וזהות.
אני רוצה בקיומן של שתי מדינות זו בצד זו, ישראל כמדינת היהודים, פלסטין כמדינת הפלסטינים. אני רוצה בקיומו של שלום יציב בין שתי המדינות הללו. אני רוצה לראות את שתיהן מדינות דמוקרטיות, מדינות שהמשטר שלהן עומד על חובת נאמנות לערך האדם, באשר הוא אדם, בלי לפגוע בהיותן מדינות־לאום מובהקות, וגם מבלי להיפגע מהיותן מדינות שכאלה.
גבולות בהסדר הקבע – אין לי שום בסיס לשרטט קו גבול חד ומפורט. יש טעמים אחדים לרצון לשרטט את קו הגבול קרוב ככל האפשר לקו הירוק, אבל כשלעצמו הוא לא מקודש בעיני. אני משוכנע שהגיע הזמן שיהיו לנו גבולות קבע, רשמיים, יציבים, טבעיים, מוצדקים. צריך לראות את הדמוקרטיה כמנגנון המאפשר לקבל החלטות היסטוריות בדבר גבולות הקבע. וצריך להשתמש במנגנון הזה כדי לקבל את ההחלטות הללו כראוי. אני חושב שאני יודע מהם השיקולים האמורים להשפיע על ההחלטות. אני חושב שאני יודע גם איך לדרג את השיקולים האלה, לפי העקרונות, הערכים והזהות שלי.
אריאל שרון מצדיק את תוכנית ההתנתקות שלו בנימוק מעניין. במהומה הפוליטית הוא לא זכה לתשומת הלב הראויה לו. בכל הסדר קבע, טוען שרון, גוש קטיף לא יוכל להיות בגבולות מדינת ישראל. בלשון אחרת, תוכנית ההתנתקות מתווה את גבול הקבע של מדינת ישראל בדרום־מערב. במובן זה, ההחלטה על התנתקות היא לא רק חשובה, אלא גם היסטורית. אני תומך בתוכנית ההתנתקות ורוצה לראות אותה מתבצעת היטב, בנחישות וברגישות.
ירושלים – אין מנוס מקיומה של ירושלים פלסטינית, בצד ירושלים ישראלית, יהודית. לכן, אין מנוס מנוכחות פלסטינית משמעותית באזור המטרופולין של ירושלים. אין לי עמדה בדבר פרטי הרחובות והשכונות.
במילים אחרות, אתה תומך בכל מה שאהוד ברק הציע בזמנו לערפאת.
אני לא יודע מה בדיוק הציע אהוד ברק. אם ההצעות שלו היו דומות למשאלות הלב שלי, טוב שאלה היו ההצעות.
אני חייב להוסיף עוד עמדה – אני נגד מימוש כלשהו של “זכות השיבה” הפלסטינית. ועם זאת אני בעד שותפות בהסדרים בינלאומיים להענקת סיוע ממשי לפליטים ולצאצאיהם לצורך שיקומם מחוץ לישראל, אחת ולתמיד.
ומה בדבר הערבים הישראלים?
מעמדם מובן מאליו. כל אזרח ישראלי ערבי יוכל לבחור, באופן חופשי לחלוטין, האם הוא רוצה להמשיך לחיות בישראל, בה נולד, גדל וחי, ובה הוא אמור להיות תמיד בן קבוצת מיעוט, או שהוא רוצה לעבור למדינת פלסטין, בה לא חי מעולם, ובה הוא אמור להיות תמיד בן קבוצת הרוב.
חשוב להדגיש שהאזרח הערבי של ישראל לא יידחף על ידינו, לא על ידי המדינה ולא על ידי היהודים, לכאן או לכאן. נהיה חייבים לכבד את רצונו, יהא אשר יהא. בשום אופן לא נעודד אזרחים ערבים של ישראל להגר אל המדינה הפלסטינית, השכנה.
המקומות “הקדושים” 🔗
מה לגבי הר הבית ושאר המקומות הקדושים?
באוצר המילים שלי לא מופיע ביטוי כזה, “מקום קדוש”.
תסביר.
יש פה שני רעיונות, האחד מן התחום של “מִנהל הסכסוך”, תחום התבונה הפוליטית, השני מן התחום של ערכי היסוד, השקפות העולם.
שנים רבות נעשה פה מאמץ להשאיר את הדתות מחוץ לזירת הסכסוך בין העמים. זה היה מאמץ לא מובן מאליו, שהרי הסכסוך בין העמים נוגע לזיקה של כל אחד מהם אל הארץ הזאת, זיקה שחלק מן השורשים שלה נעוצים בערוגות דתיות, במיוחד בצד שלנו. זה היה מאמץ לא מובן מאליו, אבל נדרש על פי התבונה, מפני שהרבה יותר קשה לפתור בעיות במסגרת סכסוך בין־דתי מאשר בעיות במסגרת סכסוך בין עמים. הדתות שבסביבה שלנו הן מן הדתות המאפשרות למאמיניהן לתת לעמדות אנושיות תוקף על־אנושי. צו לאומי אפשר לשנות, בכורח הנסיבות, אבל צו דתי אין להפר, שהרי הוא אלוהי במקורו, בתוכנו, בתכליתו, לפי התמונות הדתיות הרווחות.
מאמצים כאלה, שאני הייתי שותף בהם, בדברים שכתבתי ואמרתי פעמים רבות, לא צלחו. בסופו של דבר, הדת חדרה אל תוך לבו של הסכסוך, משני הכיוונים. העימות הלאומי הפך ל"מלחמת קודש". מלחמה שהיא כביכול לשם שמים, אמורה להתנהל בסגנון של קנאות דתית, ללא פשרות, עד כדי “ייהרג ולא יעבור”. אמנם, אצלנו המדובר בקבוצה משיחית קטנה, אפילו שולית, אבל בצד השני המדובר בקבוצה גדולה, הגדלה והולכת, בדמות החמאס, הג’יהאד האסלאמי ודומיהם. חמור מאוד הוא כישלון המאמצים לנהל את הסכסוך במנותק מן הזירה הדתית, גם את המאבק למען ניצחון וגם את החתירה לעבר השלום, בגבולות הזירה הלאומית. חמור עד כדי כך שהוא מעיב על עצם האפשרות להגיע אי־פעם להסדר יציב של שלום, מעבר להפסקת אש מתמשכת. ייתכן שזה כישלון בממדים היסטוריים, לא פחות.
כל זה חשוב להפליא, בעיני, אבל גם זה לא כל הסיפור. מי שמבין את רוחה של הדת היהודית, באופן חד וטהור, מבין שהביטוי “מקום קדוש” לא זו בלבד שהוא לא הולם אותה, אלא שהוא מנוגד לה לחלוטין. אגב, זה נכון גם בדבר הדת המוסלמית. חוה לצרוס־יפה כתבה על זה בספר קטן ומרתק עוד שיחות על דת האסלאם.
“קדוש” פירושו נבדל באופן מוחלט, במהותו, שונה בהחלט, בעצם טבעו, מכל מה שמוכר לנו בעולם. מקום לא יכול להיות “שונה בהחלט, מעצם טבעו”. מקום הוא מעצם טבעו מקום, לא פחות ולא יותר. אמנם, בכל דת ישנם מקומות בעלי מעמד מיוחד, מקומות שמוטל על המאמינים לנהוג בהם במתכונת מיוחדת. בתי התפילה, לדוגמה. אלא שמקום תפילה כלשהו, בית כנסת, כנסייה או מסגד, אינו “נבדל באופן מוחלט, במהותו”. הוא נבדל באופן מוחלט, מפני שהדת מעניקה לו, במסגרת שהיא מכוננת למאמיניה, מעמד מיוחד, המתבטא בשגרת ההתנהגות בו. בעברית צחה, ארץ ישראל היא “ארץ הקודש”, לא “הארץ הקדושה”, וירושלים היא “עיר הקודש”, לא “העיר הקדושה”. הדתות יכולות להתבטא במקומות האלה באופן ייחודי, אבל המקומות הם מקומות. אף אחד מהם הוא לא “מקום קדוש”.
ואל תשכחי שלפי ההלכה, אסור ליהודים לעלות למקומות המעניינים ביותר בהר הבית.
ההתעסקות הרווחת בהר הבית היא בדרך כלל העמדת פנים אחת גדולה. היא עומדת על סנטימנטים לאומיים, שאין בהם פסול כשלעצמם, אבל אין לה משמעות דתית. הדת היהודית אמרה את דברה ביחס להר הבית. יש לו ערך, לגבי העבר הרחוק, ההיסטורי, ולגבי העתיד הרחוק, בימות המשיח. במציאות האקטואלית הערך הוא סמלי, המתבטא באיסור לעלות להר, לא בחובה לכבוש אותו.
אם כך, מה המסקנה המעשית שנגזרת ממה שאמרת? לוותר על הר הבית ולהעבירו לידי פלסטינים וזהו?
לא. העמדת הפנים הלאומית של המוסלמים לא מרשימה אותי יותר מהעמדת הפנים הלאומית של היהודים. החשיבות של הר הבית באסלאם היא משנית והחשיבות המוסלמית של ירושלים בכללותה נגזרת ממנה ולא עומדת בפני עצמה.
הנה סיפור מוסלמי: הח’ליף עומר, שכבש את ירושלים, בא לראות את הר הבית יחד עם יהודי שהתאסלם, כעב אל־אחבאר, כלומר כעב מן “החברים”, מחכמי היהודים. כשעלו השניים להר, חלץ כעב את נעליו. “הוי כעב,” אמר לו עומר, “בלבבך עדיין יהודי אתה, חלצת את נעליך טרם עלותך להר הבית. אנו המוסלמים לא צוּוינו על הקדשת הסלע בהר הבית, כי אם צוּוינו לפנות בתפילתנו אל הכעבה שבמכה בלבד” (לפי ספרה של חוה לצרוס־יפה, האסלאם.)
אני לא רואה טעם להעדיף את העמדת הפנים המוסלמית על העמדת הפנים היהודית. לטעמי, אפשר להעמיד במבחן את כל הטענות בדבר החשיבות הדתית של הר הבית. האם חסידי הטענות האלה היו מוכנים לקבל על עצמם משטר לא מדיני למתחם של הר הבית? האם באה בחשבון, לדידם, הפקעתו גם מתחומי הריבונות הישראלית וגם מתחומי הריבונות הפלסטינית, שהיא הפקעה מן המישור המדיני?
בתנאים יציבים ובטוחים של גישה לכל מקום, הייתי מקבל על עצמי משטר שכזה, אבל כל השאיפות הלאומיות, המסתתרות מתחת לאצטלות הדתיות, מכל הצדדים, היו דוחות אותו מכול וכול.
ירושלים של מטה 🔗
אותו עיקרון תקף גם לגבי חלוקת ירושלים?
צריך להבין את הזיקה המיוחדת שלנו לירושלים, בתולדות העם היהודי, בדברי ימיה של הציונות וגם בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל.
ירושלים כולה, על הר הבית שבלבה, היתה סמל יהודי. תמיד היא היתה בגדר סמל, לפעמים היתה רק סמל. ירושלים של התפילות, ירושלים של החלומות, היתה התחליף הסמלי של ירושלים שהיתה, שאיננה עוד. בתפילות, זו היתה ירושלים “בזמן שבית המקדש היה קיים”. בחלומות, זו היתה ירושלים של עצמאות מדינית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית. בתפילות, היא היתה סמל לירושלים של העבר, “שתיבנה ותִכּונן במהרה בימינו אמן”, עם בואו של משיח צדקנו. בחלומות, היא היתה סמל לעצמאות, שהיתה ואבדה בעבר, שחובה לכונן אותה מחדש, בהקדם האפשרי. וכל זמן שירושלים היתה סמל הסמלים, של כל מה שאין לנו והיינו רוצים שיהיה לנו, היתה לה חשיבות ראשונה במעלה, בתמונה הלאומית, בין שהיתה דתית ובין שהיתה ציונית. היחס הרגשי שלנו לירושלים היה היחס הרגשי לסמל, היחס הרגשי העמוק במיוחד לסמל של הנכסף, שאיננו.
עכשיו, משיש לנו מדינה ואנחנו בעלי הריבונות בירושלים, רובה ככולה, המעמד של ירושלים חייב להשתנות. הסמל צריך לזוז, לשנות את מקומו, גם בעולם הרגשות שלנו.
למה?
העוצמה הרגשית של סמל כזה מבטאת את עומק הגעגועים למה שאיננו. הסמל ישנו, אבל מה שהוא מסמל איננו. נחשוב על היחס שיש לאנשים שאין להם מדינה אל הדגל של המדינה שהם נכספים אליה. היחס שלהם אל הדגל, אל הסמל הזה, מבטא גם את היחס שלהם לרעיון המדינה וגם את היחס שלהם לעובדה שהיא איננה. מה קורה לסמל הזה, מרגע שיש להם מדינה? על מובנו להשתנות, מפני שעכשיו הוא לא מסמל את רעיון המדינה, אלא את המדינה עצמה, והוא לא מבטא את העובדה שהיא איננה, מפני שהיא כבר קיימת.
המשקע הרגשי שהצטבר סביב הסמל יכול להיוותר, גם כשהנסיבות משתנות, אולם החשיבות העצמית שלו חייבת להשתנות. כבודו במקומו מונח, אבל אסור להפריז בו.
כך לגבי דגל, כך לגבי כל סמל, כך לגבי ירושלים. עכשיו, ירושלים היא לא עיר של מעלה, עכשיו היא עיר של מטה. עכשיו, היא לא חלום, שאפשר לנצור אותו, להתרפק עליו, כי עכשיו היא מציאות, אפורה ומורכבת.
אסור להניח לעימות הלאומי, הפוליטי, להתנהל ברמת הסמלים. אסור לייחס להם את החשיבות שהיתה להם כסמלי החלומות הנכספים, טרם התגשמותם. הדתיים הקיצונים משני העמים רוצים לקיים את העימות בתוך המגרש הסמלי, הטעון. אסור לנו להניח להם להשקיע את רגשות העבר במאבק על אינטרסים של ההווה. הרגשות שצבר הסמל עשו את שלהם. הסמל עשה את שלו, במרכז התמונה. עכשיו העימות אמור להתנהל במישור המעשי, לא במישור הסמלי, בעוצמה ההולמת עימות מעשי, לא בלהט המאפיין עימות סמלי.
יצחק רבין לא דיבר על ירושלים “בירתנו הנצחית והמאוחדת”?
במשפט הראשון של הנאום שנשא רבין, כרמטכ"ל, כשקיבל מהאוניברסיטה העברית תואר “דוקטור כבוד”, הוא הזכיר את “בירת הנצח שלנו”. בוודאי שיש לנו זיקה היסטורית, דתית ותרבותית, אל ירושלים, אל כל מה שהיה בה, אל כל מה שנאמר בדרך אליה. בוודאי שרבין בשום אופן לא רצה שנחזור למצב שבו אין לנו גישה למקומות שחשובים לנו. אבל כל זה לא מונע הסדר מדיני שבו באזור המטרופולין של ירושלים יש חלקים בשליטה פלסטינית. ההבדל בין העמדות הקיצוניות לבין עמדתו של רבין הוא תהומי.
מה שאני אומר הוא שהרגישות הגבוהה ביחס לירושלים נובעת מתוך כך שממשיכים להתייחס אליה כאל סמל, ולשאול, מה המשמעות הסמלית, ההיסטורית, של ויתור על קוצו של יו"ד, כאילו המדובר אך ורק ב"ירושלים של מעלה". מן הראוי להתייחס אליה לא רק כאל סמל אלא גם כאל מציאות, לזכור שהשאלות אשר על הפרק הן לא רק עד כמה חשוב לנו הר הזיתים וכדומה, אלא גם מי יאסוף את האשפה מן הפחים שברחוב צלאח א־דין וכדומה. אסור לשכוח, כי היום המדובר לא רק ב"ירושלים של מעלה", אלא בעיקר ב"ירושלים של מטה".
מי באמת ינקה את הרחוב הזה, כלומר, מה הפתרון המעשי שאתה מציע?
מי ינקה את הרחוב הזה, כמובן, לא מעניין אותי. לדידי, מוטב ששתי המדינות ישכרו יחדיו חברה אמריקנית לניקוי רחובות. שום דבר חשוב לא תלוי בשאלה למי הסמכות להחליט על סוג המכוניות המנקות את שולי הכבישים.
המשורר אשר ברש כתב שיר בשם “קבלת שבת בירושלים”, כמעט עשרים וחמש שנים לפני הקמת המדינה. יש בו שורות המביעות יפה את השאלה ואת התשובה: “לא אקבול, אך הגידי, שאינך מציאות ואינך חלום: / למי תהיי בדורות העולים כיסא ולמי הדום?”
הבעיות החשובות הן לא בעיות האחריות לניקוי הרחובות וכיוצא בזה. הן בעיות אחרות. ראשית, מה יהיה צביון החיים של התושבים בשכונה זו או אחרת, ושנית, עד כמה יוכלו התושבים ליהנות מתחושה מוצדקת של עצמאות. מספיק להבין את הבעיות האלה, כדי לדעת שיש להן פתרונות רק על בסיס עיקרון יחיד: חלוקה. שלטון של מדינה אחת בכלל התושבים באזור ירושלים, פירושו שמאות אלפי תושבים חיים ללא תחושה של עצמאות. חלוקה של האזור בין שתי המדינות, פירושו שבדרך כלל התושבים יוכלו ליהנות מתחושה מוצדקת של עצמאות, קודם כול מפני שהם לא יהיו נתונים לשלטון שהם רואים בו, בצדק, שלטון זר.
החלוקה הראשית, בין שתי מדינות, מאפשרת לפתור את הבעיה של תחושת העצמאות. זהו רק חלק מבעיית העיצוב של צביון החיים. גם בתוך כל מדינה, כל אחת מקבוצות רבות ושונות של אזרחים רוצה בחיים בעלי צביון משלה. הסמכות והאחריות לעצב צביון חיים קהילתי אמורה גם היא להתחלק בין הקבוצות השונות, כך שכל קהילה, כל שכונה, כל משפחת שכונות, תחיה לפי טעמה, במידת האפשר.
ועם זאת, חלקים מסוימים של ירושלים יכולים להישאר מחוץ לחלוקה המדינית והשכונתית, ברשות דתית כזו או אחרת.
גשר האמון נהרס 🔗
לא מזמן אמרת – “הפלסטינים יצטרכו לחכות עוד שנות דור עד שתהיה להם עצמאות, אם ימשיכו להתנהל כפי שהם מתנהלים ואם יוסיפו לעשות שימוש בטרור הזוכה לתמיכה עממית רחבה.”
נכון. אמרתי משהו דומה לגאולה אבן, בריאיון חדשות. מה השאלה?
שנות דור? עשרים וחמש שנים עד שישתקם האמון ויהיה לנו הסכם? זו ההערכה שלך?
לא אמרתי “עשרים וחמש שנים”, אלא “אפילו חמישים שנה”. מה מפתיע בהערכה הזאת? מדינה פלסטינית לא תוכל להתקיים, ואין צורך לומר להתפתח, בלי אמון של אזרחי מדינת ישראל בהסדרים המדיניים שבינה לבינינו. אפשר יהיה לייסד משהו שייקרא “מדינת פלסטין”, אבל היא לא תהיה בת קיום, ללא הסדר נאות עם ישראל.
המתקפה הטרוריסטית, הרצחנית, הגזענית, בתמיכה רחבה, גלויה או סמויה, ישירה או עקיפה, של הרשויות וההמונים כאחד; חגיגות השמחה הפלסטיניות, ההמוניות, הנקלות, הברבריות, אחרי כל פיגוע; ההתעללות בגופות, האכזרית, המחליאה; גילויי האנטישמיות הפלסטינית, השואבת בלי היסוס כל תועבה ממעיינות האנטישמיות הנוצרית – כל אלה הרסו כליל את האמון שהסכם השלום עם מצרים ניסה להתחיל ליצור, בין הישראלים לבין הפלסטינים, האמון שהסכמי אוסלו ניסו להמשיך ליצור ולייצב, בינינו לבין הפלסטינים. האמון הוא גשר. כשאין גשר, אין מעבר בכיוון הסדר, חסומה הדרך לשכנות סבירה.
ומי שנכווה ברותחים, נזהר בצוננים. מעט לאחר שמחמוד עבאס (אבו מאזן) בא במקום ערפאת, פחתו ההפגזות על שדרות. כל זמן שאף אחד לא נהרג באש טרוריסטים, לא בשדרות ולא בשום מקום אחר, אפשר לברך על הרגיעה. אבל עד כמה אפשר לסמוך על עבאס ועל ההנהגה הפלסטינית שלא יניחו לטרור הפלסטיני להרים ראש? הרגיעה המיידית, ככל שהיא בשורה טובה, היא גם בשורה מעורפלת: אם כל כך קל להנהגה להשליט את רצונה על ארגוני הטרור הפלסטיני, למה היא לא עשתה זאת עד היום? אי־אפשר למכור לנו תשובה בנוסח “הם לא יכלו לעשות זאת.” יותר משכנעת תהיה תשובה בנוסח “הם לא רצו לעשות זאת.” ואם לא רצו, בעבר הקרוב, מי לידינו יתקע ששוב לא ירצו, בעתיד הקרוב? את רואה, זו השאלה שהטרור הפלסטיני, על אוהדיו ועל המשלימים איתו, הניח במרכז התמונה: האם יש במי לתת אמון?
ועד שישתקם האמון הזה, אם בכלל, יחלפו לדעתך עשרות שנים?
כן. לצערי הגדול, כן.
איזו תקווה אפשר לתלות בתהליך כלשהו של בניית אמון, כאשר הילדים הפלסטינים מחונכים לשנאה, גם של מדינת ישראל, גם של היהודים?
איזו תקווה אפשר לתלות בתהליך כלשהו של בניית אמון, כאשר אינטלקטואלים פלסטינים, בראשות סארי נוסייבה, קוראים להפסקת הטרור, לא מפני שהוא בלתי מוסרי בעליל, אלא מפני שהוא לא מוביל אל המטרה המיוחלת. ברגע הראשון, לא האמנתי למראה עיני, כשקראתי את הידיעה הזאת, בזמנה, בעיתון ניו יורק ריוויו אוף בוקס. אחר כך ניסו להסביר לי שהתבטאות כזאת היתה מאוד נועזת, שלא ניתן היה להרחיק לכת מעבר אליה מבלי לסכן את חיי החותמים. נניח שאכן כך הדבר, עדיין, מה אומר לעצמו הסטודנט של הפרופסור החתום על עצומה כזאת? אם היא מזיזה אותו בכיוון כלשהו, האם יהיה זה הכיוון של חיפוש שיטות טרור חלופיות, שיקרבו אותו אל המטרה המיוחלת יותר מקודמותיהן, או אולי יהיה זה הכיוון של החתירה לבניית אמון, להתפייסות, לשכנות סבירה, לשלום יציב?
על סארי נוסייבה אפשר, אולי, להגיד שאין תוכו כברו, שתוכו יותר מתון ויותר הגון מברו, אולם מה נגיד היום על אבו מאזן, כשהוא מתבטא באותה רוח? באותו עיתון אמריקני הופיע במהלך פברואר 2005 מאמר על אבו מאזן, שהיה כתוב ברוח מאוד אוהדת. ובין השאר: “אלימות נראתה לו תמיד חסרת טעם ולא סבירה… אבו מאזן התבונן בה אך ורק במונחי עלות ותועלת, ושעה שהעלויות היו גבוהות, התועלות היו מועטות: הישראלים ‘סגרו שורות’, ארצות הברית נקטה עמדה לטובת צד אחד, הקהילה הבינלאומית הפנתה עורף, והרשות הפלסטינית התמוטטה.” וכנראה שגם זה יותר מדי. לאחרונה הוא אמר שאי־אפשר לומר על הטרור שהיה בגדר טעות. אם כבר עכשיו אינו מוכן לומר עליו שהוא בגדר טעות, אם יום אחד יחשוב אבו מאזן שהאלימות אינה חסרת טעם, אם יגיע רגע בו אבו מאזן יחשוב שמאזן העלויות והתועלות הוא כדאי, לא תהיה לו רתיעה מן האלימות. אפשר לסמוך עליו?
דרך אגב, המאמר הופיע תחת הכותרת “הפלסטיני האחרון”: אחריו לא יקום שום מנהיג שיהיה מעל כל המחלוקות הפנימיות, כמוהו. אפשר לסמוך על המנהיגות הצפויה בדור הבא?
אם תתממש תחזיתך הפסימית, מה לדעתך יקרה לנו במשך עשרות שנים כאלה? איזו דמות תהיה למשטר ישראלי שימשיך לשלוט עוד עשרות שנים על עם אחר, בכוח הצבא? מה זה יעשה לעם, לחברה? מה יקרה כאן?
אני לא יודע. אפשר להגיע להסדרי ביניים חלקיים, בתיווך אמריקני, בערבויות אמריקניות, גם בלי להגיע ליחסי אמון של ממש. עם זאת, להסכם שלום אי־אפשר להגיע בלי תשתית יציבה של יחסי אמון הדדיים. לא פלא שיש לנו הסדר מדיני עם מצרים, הסכם של שלום במובן החשוב להפליא של הסכם אי־לוחמה, אבל לא הסדר המתממש בצורת החיים של השכנות הסבירה, שלא לומר הטובה. לא נוצרו יחסי האמון שרק עליהם יכולה צורת חיים כזו לעמוד.
שיקום האמון שנהרס הוא מבצע לדור או שניים. בשני צדדיו של המתרס צריכים לגדול ילדים באווירה של מאמץ משותף ליצור אמון הדדי, באווירה שאין בה עידוד לטרור, שאין בה אנטישמיות מוסלמית, שיש בה השלמה עם קיומה של מדינת ישראל והכרה בהיותה מימוש זכותו של העם היהודי ל"הגדרה עצמית", שהיא עצמאות מדינית במולדת ההיסטורית.
העתיד שלנו לא יהיה נקי מטרור, משפיכות דמים, אולי גם ממלחמות. בכל מלחמה אנחנו ננצח, אבל יהיו נפגעים ודלתות השכול ייפתחו לרווחה. את שפיכות הדמים ננסה להפחית ככל האפשר, בהגנה על עצמנו ובריסון מוסרי של הכוח, אבל היא לא תיעלם, אם הטרור לא ייעלם. את הטרור ננסה להדביר, אולם כל עוד לא יתרחש כאן הפלא של פתיחת תהליך פלסטיני של מאמץ מובהק לחנך את הילדים לדו־קיום בשלום, לא ייעקר הטרור מן השורש, לא תיעלם שפיכות הדמים, לא ייבנה האמון ההדדי הנכסף.
ולא תשקוט הארץ ארבעים שנה.
ועם זאת, ובכל זאת, בלשונו של אלתרמן, “זה הרגל האבות לא לומר נואש, / רק לומר דברי איש ואב / זו חיות ישותם שחדרה כעש / בעמקי היומיום ופרטיו.” החתירה לשלום תמשיך להיות בגדר חובה מוסרית, מעשית, מתמדת, גם בדבר היחס הראוי של המדינה לאזרחיה, במיוחד ללוחמיה, גם בדבר היחס הרצוי בין המדינות לבין עצמן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות