מוצאי שבת, ה־2 ביוני 2001.
אתמול היה הפיגוע בדולפינריום.
הרעיון של ספר שיחות עם אסא כשר עוד לא בא אל העולם. הוא יעלה ויבוא רק בעוד כמה חודשים, כשיתקשרו אלי במפתיע מההוצאה לאור כנרת זמורה־ביתן וישאלו האם במקרה יש לי עניין לכתוב ספר שייגע בהוויה הישראלית האקטואלית מזווית שונה, ייחודית. אז יהדהדו מעצמם דברים שאסא כשר יגיד עוד מעט, באירוע הזה, כאן. ובלי לחשוב יותר מדקה, אשמע את עצמי אומרת לעפרה תמרקין מההוצאה – כן. יש לי עניין. יש לי גם רעיון ספציפי – שיחות עם אסא כשר.
היום שבת, השעה שבע בערב, וזהו אירוע חגיגי, רב משתתפים, במשכן לאמנים בהרצליה, לרגל השקת ספר של חבר, אמן וסופר, דן שביט מקיבוץ כפר סאלד.
לפני פחות מעשרים וארבע שעות פוצץ את עצמו מחבל מתאבד בטיילת בחוף הדולפינריום והרג עשרים ושניים צעירים וצעירות שבאו לרקוד אל תוך הלילה במועדון על שפת ימה של תל אביב. מי שהפיק את האירוע לכבוד דן שביט לא ידע שהסופר והאנשים שהוזמנו לשאת דברים לכבודו ימצאו את עצמם מול קהל השרוי בפוסט־טראומה.
כי זה מה שאנחנו כאן הערב: כמאה אנשים אבלים, הלומי צער ודאגה. אמרנו לעצמנו שכבר ראינו הכול. חשבנו שנהיינו חסינים, שרגשותינו קהו. אבל כל פעם זה תופס אותנו לא מוכנים, מהתחלה. כל פעם, מפתיע ומטלטל לנו את הנשמה.
עוד ועוד אורחים מגיעים. זה ערב קיץ נעים. הושיבו אותנו על כיסאות לבנים ונוחים שסודרו מבעוד מועד בחצי גורן על הדשא. באוויר ריח יסמין ופריחת הדרים. מזג האוויר אידיאלי לאירוע בחוץ, לא חם מדי, לא קר מדי. זה ערב ממש נעים, “זה ערב קיץ לכאורה / זה לכאורה רק ערב קיץ טוב / ידוע וישן, שבא לחסד ולרחמים / לא למורא ולא לרחש חשדות ודבר אשם…”
ואנחנו יושבים שם, אבלים וחפויי ראש. מסכי הטלוויזיה שהותרנו אחרינו בבתים עודם דלוקים. מראות הצעירים שיצאו לבלות ומצאו את עצמם מוטלים מדממים על רצפת אספלט בכניסה למועדון מרצדים בעינינו. מה לנו ולקוקטיל בערב קיצי? מה לנו ולשיחה בטלה אגב נגיסה במתאבן? מה לנו ולשמחות, לחגיגות, מה לנו ולאורחות חיים רגילים, נורמליים, של בני אדם נורמלים במקומות נורמליים במדינות נורמליות?
האירוע עוד לא התחיל. יושבים ומדברים. על הפיגוע, אלא מה. מדברים מאוד בשקט. דכדוך שורה על הכול, ויש הרגשה של שקיעה אינסופית, מטה.
ואז (למה דווקא אז? למה לא פיגוע אחד קודם, או פיגוע אחד אחרי? קשה לי לומר, אבל אז), בערב ההוא התחוורה לי אמת איומה: המדינה שלי – זאת שאיתה יש לי ההסדר הידוע ההוא, שבו אני עושה את שלי והיא מגינה עלי – לא ממלאת עוד את החלק שלה בהסכם. התברר לי גם שהממשלה של המדינה שלי דוחקת אותי כבר זמן מה קרוב מדי לעבר נקודה שאליה אני לא מוכנה להגיע.
יעברו, כאמור, עוד כמה חודשים עד שייוולד רעיון הספר שלנו, עד שאטלפן אל פרופסור אסא כשר, המופתע, השוהה בשבתון בטורינו שבאיטליה, ואשאל אותו בלי התרעה מוקדמת אם הוא במקרה מעוניין לעשות איתי ספר שיחות, ועד שהוא יגיד, אחרי שנייה וחצי בערך, כן.
אבל בערב ההוא שאלתי את עצמי: איך ומתי קרה שנהפכתי לצופה נדהמת במופע אימים שבו מתנגשים ערכי הבסיסיים עם רצוני הטבעי והמובן להגן על קיומי? תובנה מבהילה. דיסוננס קוגניטיבי מצמית. רצון בשלום, שוויון, זכויות אדם, רצון להיות חלק מחברה נאורה והגונה, נמהלים בזעם, שנאה, פחד קיומי, אין אונים ויצר נקם. אמיתות שנשענתי עליהן שנים קרסו ברעש גדול. היה ברשותי תדר פרטי של אינטואיציה שסימן לי כמעט תמיד מה נכון, מה לא נכון. והנה, דממת אלחוט. השדרים ממאנים להגיע. נאלצתי להודות ביני לביני, שדי מזמן הפסיק להיות לי ברור איך מיישבים את הסתירות.
זה קרה רק לי? אני מתבוננת ביושבים לידי. יש בהם מבוגרים שכבר ראו לא מעט בחיים. יש בהם צעירים, בני גילם של הנרצחים מליל אמש, שהספיקו רק לטעום. ובני שלושים וארבעים, שעשוריהם נשרו מהם לפתע, נראים אבודים כילדים. הורים לחיילים שמאז פרוץ האירועים האלה לא ידעו לילה שקט. הורים לילדים קטנים, לנערים ונערות, אכולי חרדה, מוטרפים מדאגה. יושבים יחד, שותקים. מי שמדבר, מדבר על מה שקרה אמש. יותר משבאו לאירוע, באו להצטופף יחד, לחפש תמיכה, לא לשבת עוד כמה שעות בבית מול הזוועה שבוקעת מן המרקע. יש ביחד הזה אשליה של נחמה. ויש פה הסכמה שבשתיקה שיותר מכול, מה שאנחנו צריכים עכשיו, ובאופן דחוף, זה שמישהו יגיד לנו מה עומד לקרות. אם זה בלתי אפשרי, לפחות שיסביר לנו מה קורה. ואם אפשר, גם שיגיד לנו שהכול יהיה בסדר. כי אנחנו הלכנו לאיבוד: רצינו שלום. הצבענו שלום. אין שלום. עכשיו מפוצצים אותנו ברחובות.
אם לא היה מדובר בסופר קדורני ובספר פסימי על מות הקיבוץ, העוסק באופן סימבולי ב"מצב" וגדוש בחומרים של אובדן דרך ותחושת אבדון, ספק אם רבים מהנוכחים היו מגיעים לכאן הערב. כי לחגוג בטח שאין לאף אחד מצב רוח. אפילו שמו של הספר מדויק – כמו לילה אחרון. וזה באמת מרגיש כמו לילה אחרון. כמו סוף אחד נוסף של העולם שהכרנו. כמו ליל ה־4 בנובמבר 1995, כמו ערב ה־11 בספטמבר 2001, עוד סופים של עולמות.
וכך אנחנו יושבים, עשרות קרואים, קרועים מצער ומדאגה. היין שהכינו לכבודנו מסרב להילגם. טעם הרקיקים מחמיץ בפה. בני משפחה, חברים ומכרים של הסופר, סופרים ומשוררים, עורכים ועיתונאים, מחזאים ובימאים, ובין היתר נמצאים פה גם שולמית אלוני וסטף ורטהיימר ורוביק רוזנטל ועודד קוטלר ויהושע סובול ומוקי צור ויצחק בן אהרון ואסא כשר.
הבן של דן שביט, אייל, מתחיל לשיר ולנגן בגיטרה, לאבא שלו, את “מקום לדאגה”. קול צעיר מתוק ומלא כיסופים. “…בקצה השמים…” מבעד לדמעות של עצמי, אני רואה, בקצה העיניים, דמעות של אחרים. אנשים בוכים. על הילדים ההרוגים. על ההורים השכולים. על הכאב שלהם. על הפצועים הצעירים. על הכאבים שלהם. על המדינה ההיא שאהבנו, שהולכת ונגמרת לנו בין האצבעות. על השלום שכמעט קרה והתאדה. על יצחק רבין. על עצמם. קהל עצוב, אבל, אובד דרך.
יצחק בן אהרון מדבר ראשון. הוא באמת אחד שראה כבר הכול. משתף במחשבותיו, בניסיונו, ממרום כמעט מאה שנותיו. בקול בהיר, רגוע ומרגיע, אבהי. מציף תחושה חמימה באזור החזה. אחריו מוקי צור, מתרפק כהרגלו על הקיבוץ של פעם. על ישראל של פעם. נוסטלגי, אופטימי נצחי על פי דרכו. יהושע סובול מעלה ניתוח מרתק של הספר ושל “המצב” ומשרטט את כל מה שביניהם. הקהל יושב שקט, בולע את המילים ברעב גדול. ראשים מורכנים, אט אט מתרוממים. כינוס להשקת ספר חדש נהיה לסדנה טיפולית מאסכולה חדשה לא נודעת, “תרפיית חשיבה”, שכן נושאי הדברים הם כולם אנשים מלאים, חכמים, שלא מתבלבלים בקלות, שיש להם מה להגיד על מה שקורה. ואפילו מה לעשות עם מה שקורה.
אסא כשר מדבר אחרון.
סבר פניו העגמומי משתלב היטב באווירת הדכדוך הכללית כאן. אבל הוא מדבר כמי שאינו מוכן להסכין לרוח הנכאים הזו, כמי שלא יניח לה להפוך לחולשה.
הוא מדבר, כמו שהוא מדבר תמיד – מהר. רהוט. בטון נחרץ וסמכותי. משנתו סדורה. מוסריותה בהירה וחדה כתער. מנתח ומפרק את הפאזל, קורא לכל חלק בשם, ומיד נפנה לסדר את החלקים מחדש, במקום. והכול בצורה שקטה, יציבה, בוטחת.
הוא מדבר, ואני אומרת לעצמי בלבי, שלא ידעתי עד היום מה זה “מורה נבוכים”. המילים שאני שומעת הן לי כמו מים זכים לצמא במדבר.
וזה מה שאסא כשר אמר:
אנחנו במלחמה. אנחנו, זאת אומרת, כולנו. במלחמה, זאת אומרת, בחזית.
כולנו בחזית.
ואם כולנו בחזית, נשאלת השאלה, איך אנחנו, כולנו, נלחמים.
ואין מנוס מתשובה. לחיות בחזית, בלי מחשבה מסודרת, גם זו תשובה, אבל בדרך כלל זו תשובה לא טובה.
תשובה אחראית מתחילה בסימון המוקד.
עכשיו, מוקד המלחמה הוא לא הכיבוש, אלא הטרור. עכשיו, השאלה הדחופה ביותר אינה מה עלינו לעשות בדבר הכיבוש, אלא מה עלינו לעשות בדבר הטרור.
עכשיו, השאלה המוסרית החשובה ביותר אינה איך נסיים את הכיבוש, אלא איך נסיים כראוי את הטרור.
נוכח שודד חמוש המסכן את חייהם של בני ערובה במהלך שוד בנק מוקד העימות הוא לא הרקע של השודד, אלא השוד. השאלה הדחופה היא כיצד להגן על בני הערובה מפני השודד החמוש. השאלה המוסרית החשובה היא איך לסיים כראוי את השוד.
עכשיו, יש לנו מלחמה בטרוריסטים, בכל טרוריסט באשר הוא טרוריסט.
עכשיו, לא משנה מה דעתך על מדיניות הממשלה. הטרוריסט רוצה להרוג בנו, כדי להפחיד אותנו, כדי להכניע את הממשלה. לא בא בחשבון להצדיק את מי שרוצה להרוג בנו, או אפילו להשלים עם דרכו. לא בא בחשבון להצדיק את מי שרוצה להפחיד אותנו, או אפילו להשלים עם מעשיו. לא בא בחשבון לתת יד למי שרוצה להכניע את הממשלה לא בדרכי הדמוקרטיה, אלא בפשעי הטרור. האדם המוסרי, גם אם הוא מתנגד מושבע למדיניות הממשלה, לא רק אם הוא חסיד מושבע שלה, חייב להתייצב כנגד הטרוריסטים, עם הממשלה, לא עם הטרוריסטים, נגדה.
פה ושם נשמעת האמירה המוכרת: “מי שבעיני אדם אחד הוא טרוריסט, בעיני אדם אחר הוא לוחם חופש.” אמירה נואלת, שאין בה מוסר ואין בה תבונה, אלא רק נכונות מגונה להזדהות עם הטרוריסט, באשר הוא פלסטיני.
על הפרק לא עומדת שאלה בדבר זכות הקיום של מדינה פלסטינית. שאלה זו נענתה כראוי כבר במסמך הראשון של מדינת ישראל, כבר בהכרזה על הקמת המדינה. שם נאמר, “זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי, להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.” זכותו של כל עם, גם היווני וגם הטורקי, גם היהודי וגם הפלסטיני, להיות “עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.”
השאלה העומדת על הפרק היא שאלת התנאים בהם אנחנו נאפשר את הקמתה של המדינה הפלסטינית. בשנות תהליך אוסלו, שאלת התנאים הצטיירה כשאלת תוכנו של הסדר הקבע. עכשיו, שאלת התנאים היא גם שאלת הדרך שתוביל אל הסדר הקבע. בשנות תהליך אוסלו הדרך היתה נכונה: משא ומתן לשם גיבוש ההסדר, בניין אמון הדדי לשם ייצוב ההסדר. עכשיו, הפלסטינים ירדו מן הפסים האלה ועלו על דרך הטרור, שאין גרועה ממנה. המטרה לא מקדשת את האמצעים. אדרבה, האמצעים מעיבים על המטרה, האמצעים של הטרור מעיבים על המטרה של עצמאות מדינית.
הטרור הפלסטיני רוצה לרצוח בנו. הצבא והשב"כ אמורים להפריע לו.
הטרור הפלסטיני רוצה להפחיד אותנו. אנחנו עצמנו אמורים להפריע לו.
אנחנו חייבים להמשיך ולנהל את חיינו כתמול שלשום, בלא פחד, חרף הטרור.
אסור לנו לפעול מתוך פחד. זה הרציונל של מדינת ישראל, מדינתו העצמאית של העם היהודי.
כאן, אנחנו עומדים ברשות עצמנו. כאן, אנחנו אחראים לגורלנו.
כאן, אנחנו לא פועלים מתוך פחד. כאן, אנחנו פועלים מתוך הערכים שלנו, ההשקפות שלנו, המדיניות שלנו.
וכאן, אי־אפשר להפחיד אותנו, כי כאן, אנחנו נעמוד על נפשנו. היהודי החדש, היהודי הישראלי, הוא חזק. כשהיהודי הישן צדק, הוא היה צודק וחלש. כשהיהודי החדש צודק, הוא צודק וחזק.
ועכשיו, הצדק איתנו. עכשיו, אנחנו צודקים וחזקים. בצדק, נילחם בטרוריסטים עד חורמה. ובצדק, נחכה להזדמנות לעשות שלום.
וגם במקום הזה, ברגע זה, אנחנו במלחמה, כי אנחנו עושים את שלנו, בלי פחד, מדברים על ספר, על הקיבוץ, על ספר על הקיבוץ. אנחנו עושים כאן הערב בדיוק מה שהיינו עושים כאן הערב אלמלי
הפיגוע.
וגם כך ננצח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות