יש חשיבות מיוחדת בהוצאתה של אסופה זו של מאמריו של ד"ר דב לוין הדנים ביהדות הארצות הבלטיות תחת השלטון הסובייטי בעת מלחמת העולם השנייה.

מאמרים אלה הינם פרי לוואי של מחקר גדול על השנים 1939–1941 באזורים המסופחים על־ידי ברית־המועצות במזרח אירופה.

תוך מחקר זה היה על ד"ר לוין להעמיק ולחקור את תהליכי הסובייטיזציה של הארצות הבלטיות ותגובת היהודים עליהם, וכן את כל מערכת היחסים בין היהודים – תושבי הרפובליקות הבלטיות והסובייטים במשך המלחמה.

המימצאים שלו מובאים כאן והם עוסקים בשלל ההיבטים המדינייים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים של יחסים אלה. מתגלה לפנינו תמונה רב־גונית של מאבק – ולעתים כניעה – של השתלבות ושל עמידה עיקשת המאפיינים את תגובתו של הציבור היהודי בארצות אלה. במחקרים מפורטים אלה, השכיל המחבר לחדור לתוך נבכי התלבטויותיו של הציבור היהודי על חלקיו השונים. העבודה שנעשתה פה מעלה בפנינו את הקהילות הללו שאבדו כמה חודשים לאחר מכן והפכו קברים המוניים בארץ מתנכרת ועויינת. עולה בפנינו תמונה ססגונית של חיים תוססים ומלאי התחבטויות.

ד"ר לוין מוכר לציבור הקוראים ממחקריו הקודמים. ספריו על ההתנגדות המזויינת של יהודי ליטא, לטביה ואסטוניה (“לוחמים ועומדים על נפשם”, שיצא בשנת 1974, ו”עם הגב אל הקיר” שיצא ב־1978), הם נדבך חשוב של המחקר על השואה בכלל.

מחקרים אלה, כולל הנוכחי, הנעשים במסגרת המכון ליהדות זמננו, בו משמש המחבר חוקר בכיר, ישמשו, כך יש לקוות, תלמידים ומורים וציבור המבקש לדעת את מורשת העבר הקרוב בקהילות שאבדו ואינן.

פרופסור יהודה באואר

קתדרת יונה מ. מחובר במכון ליהדות זמננו

באוניברסיטה העברית בירושלים 

פרט לארבעת החיבורים הראשונים המהווים בקובץ זה מעין פרקי מבוא ורקע וארבעת האחרונים המשמשים מעין נספחים, רובם המכריע של החיבורים המופיעים בקובץ זה מתייחסים לנושאים מוגבלים ולפרקי זמן מוגדרים במהלך קורותיהם של יהודי הארצות הבלטיות תחת השלטון הסובייטי במלחמת העולם השנייה.

הכוונה לפרקי הזמן הבאים:

בעת השליטה הסובייטית בווילנה (ספטמבר–אוקטובר 1939); בתקופת הסובייטיזציה של הארצות הבלטיות לרבות וילנה (1940–1941); בזמן המלחמה בין גרמניה לבין ברית־המועצות (1941–1945) ובשלהי מלחמה זו ועד מחצית 1946 בערך.

רובם ככולם של חיבורים אלו ראו אור כמאמרים בודדים בשנות ה־60 וה־70 במסגרת כתבי־עת וקבצים שונים. מסיבה זו קיימות פה ושם בעיקר בשולי הדברים, מעין חפיפות והקבלות שבתוכן.

המחבר מודה מקרב לב לעורכים של כתבי־העת והקבצים (ששמותיהם מצויינים בתוכן העניינים – בשולי כל אחד מהמאמרים המובאים) בהם אוכסנו לראשונה חיבורים אלו, עבור מלאכת עריכתם המסורה וכל הקשור בהתקנת הדברים לבית הדפוס. 

תודת המחבר מובאת בזה לקרן המחבר של אברהם ואדית שפיגל מלוס¹ אנג’לס שבקאליפורניה, לקרן המענקים הבינלאומית של אלכסנדר סילברמן ולקרן הזיכרון של תרבות יהודית בניו־יורק על הסיוע שהגישו לחקר הנושאים המובאים במאמרים אלו.

כן יעמדו על התודה ועל הברכה עוזר המחקר שלי, מר משה פוקס וכל אנשי הוצאת “מקור” שהשתתפו בהוצאתו לאור של קובץ זה.

ד”ר דב לוין

ירושלים, ערב פסח תשמ”ג – 1983

בדרך־הטבע, הפגעים שבאו על יהדות ברית־המועצות מחמת הכיבוש הנאצי העמידו בצל את כל המאורעות האחרים שזומנו לה במלחמת־העולם השניה. עם זאת נודעה חשיבות מרובה גם לקורותיהם של יהודי ברה”מ – על התמורות שחלו במעמדם והנסיונות שנתנסו בהם – כפועל־יוצא מתהפוכות שונות במדיניותה של הממשלה הסובייטית בשנות המלחמה.

בעקבות ההסכם הסובייטי־נאצי מ־23 באוגוסט 1939, הידוע כהסכם ריבנטרופ־מולוטוב, גדלה יהדות ברה”מ בשנה הראשונה למלחמה לכדי חמישה מיליון נפש (לאחר שנוספו לה כשני מיליון נפש מן השטחים שסופחו למדינה הסובייטית: חלקים מפולין ומרומניה והארצות הבאלטיות – ליטא, לאטביה ואסתוניה). אף בלי לדון באחריותה הפוליטית והמוסרית הכללית של ברה”מ להסכם ריבנטרופ־מולוטוב והשלכותיו, אין ספק שהוא משמש נקודת־מוצא להבנת מדיניותה של ברה”מ כלפי היהודים בתקופת תחולתו. מן הראוי איפוא שסקירת “המדיניות היהודית” של ברה”מ בשנות המלחמה תתחלק לשתי תקופות־מישנה: א. מחתימת הסכם ריבנטרופ־מולוטוב עד הפלישה הנאצית לברה”מ ב־22 ביוני 1941; ב. מאותה פלישה עד תבוסתה הסופית של גרמניה הנאצית ב־8 במאי 1945.

★

בתקופה הראשונה (1939–1941) חלו במדיניות הסובייטית שינויים ראדיקאליים, שנראו כסטיות מרחיקות־לכת מהקו המסורתי של ברה”מ. אולם, כפי שיוסבר להלן, ה”סטיות" הללו היו צעדים מפוכחים, אשר לא נועדו לאורך־ימים אלא להתמודדות – בהתאם ל”אינטרס העליון" של המדינה והמשטר – עם בעיות ספציפיות חריפות שהזמן גרמן. במלים אחרות: ה”סטיות" היו פרי סיכון מחושב ונעשו תוך בקרה עניינית.

כתוצאה מה”רומאן" בין ברה”מ לבין גרמניה הנאצית, שהתמשך על פני כל התקופה הראשונה (לפחות על פני השטח), נאסרו בברה”מ תעמולה נגד הנאצים ואיזכור רדיפותיהם ותעלוליהם נגד האוכלוסים, ובעיקר היהודים, באזורים הכבושים באירופה. למותר לומר, כי איסור זה פגע במיוחד ברגשותיהם של יהודי ברה”מ,² לרבות תושבי השטחים המסופחים והפליטים ממערב פולין.³ בנוסף לזעזוע הכבד שנגרם ע”י עצם ההסכם הסובייטי־גרמני הועמדה במיבחן מסויים נאמנותם האידיאולוגית־מוסרית של יהודים סובייטיים רבים למשטר של ארצם.⁴ אולם בעוד שליהודים הסובייטיים ה”מקוריים", אשר במשך שנים ספגו את התעמולה האנטי־פאשיסטית והאנטי־נאצית, כרוחה וכלשונה, גרמה הברית המוזרה בין ברה”מ לגרמניה הנאצית לכעין משבר־ערכים, הרי בקרב יהודי השטחים המסופחים רוכך הזעזוע בגלל שורה של סיבות.

ראשית, רבים מיהודי השטחים המסופחים, ביניהם מתנגדים מושבעים לאידיאולוגיה הקומוניסטית, ראו את הצבא האדום – וממילא את השלטון הסובייטי – כגורם־הצלה מוחשי, או לפחות כרע במיעוטו, לעומת האלטרנאטיבה הצפויה: כיבוש נאצי.⁵ תיאורי הזוועות מפי יהודים שנמלטו משטח הכיבוש הנאצי בפולין, וכן הנסיונות המרים שהתנסו היהודים בעיירות־הספר שנשלטו ארעית ע”י הוואהרמאכט, היטו את הכף לזכותם של הסובייטים יותר מכל נאומי־התעמולה, המאמרים והשירים הנלהבים בשבחו של “השלטון המשחרר”.⁶

זאת ועוד, לעומת יהודי ברה”מ ה”מקוריים", שמשקלם כגורם ציבורי־פוליטי כבר היה אז מצומצם ביותר, מילאו יהודי השטחים המסופחים, לפחות בזמן הסמוך לסיפוח, פונקציה חשובה להתבססות השלטון הסובייטי במקומותיהם, במיוחד במקומות בעלי אוכלוסיה מעורבת מאוד מבחינה אתנית, כמו, למשל, העיר וילנה.⁷ ואכן, לא מקרה הוא שנציגי השלטונות בעיר זאת ובמקומות אחרים שבאזורים המסופחים הצהירו לא אחת, כי לא ישלימו עוד עם התופעות האנטי־יהודיות שהיו לחם־חוקם של המשטרים הקודמים⁸ – והצהרות כאלו חזרו והשפיעו על יחסם של היהודים למשטר החדש.

אף כי לא מעט יהודים בשטחים המסופחים נפגעו מתהליך הסובייטיזציה, ראו אותם רבים משכניהם הלא־יהודים כנושאיו של המשטר הסובייטי השנוא והכפוי עליהם. ראייה זאת לוותה לעתים קרובות באיומים שקופים למדי מצד האוכלוסיה המקומית לגבי היהודים. האיומים הללו והחששות למימושם הוסיפו והגבירו את הזיקה של היהודים למשטר הסובייטי, ואף גרמו שישאו יותר עיניהם למוסדות הבטחון הפנימי שלו. במעגל־קסמים זה החריפו היחסים בין היהודים לבין שכניהם הלא־יהודים. הם נידרדרו במידה כזאת, שמיד עם פרוץ המלחמה הסובייטית־גרמנית החלו פרעות ביהודים כמעט בכל האזורים המסופחים, מאסתוניה בצפון ועד בסאראביה בדרום. ואכן, משחדרו צבאות גרמניה למקומות אלה מצאו את הקרקע כשרה כבר לרציחתם ההמונית והשיטתית של היהודים שאותה ביצעו לאחר זמן־מה.⁹

בו־בזמן שמערכת החינוך והתרבות היהודית בברה”מ הלכה ודעכה, קוימה בחלק ניכר של האזורים המסופחים (כגון במערב ביילורוסיה, בליטא ובלאטביה), בתמיכה ממלכתית מלאה, פעילות חינוכית־תרבותית יהודית ערה למדי.¹⁰ במספר מקומות, כמו במערב אוקראינה (בעיקר בגאליציה המזרחית), אף גדל היקפה של מערכת החינוך היהודי על ממדיה הקודמים. פה ושם נראתה פריחה כלשהי של התיאטרון היהודי.¹¹

הפעילות הזאת באזורים המסופחים השפיעה לטובה גם על רוחם ועשייתם של מוסדות ועסקני־ציבור בקרב היהדות ה”וותיקה" של ברה”מ, שבעידוד השלטונות המרכזיים, אך גם מתוך מוטיבציה פנימית, נרתמו להגשת סיוע – בעיקר במישור החינוכי־תרבותי – לאוכלוסיה היהודית בשטחים המסופחים.¹² בעוד שהמימסד השלטוני ראה את הסיוע הזה כבעל אופי פוליטי־תעמולתי וטכני מיסודו, הפכה הפגישה בין היהודים הסובייטיים ה”מקוריים" לבין אחיהם המערביים למקור של חוויות הדדיות עמוקות מבחינה אנושית ולאומית כאחת. לא פחות מהתרשמותם של יהודים באזורים המסופחים מאישי־שלטון סובייטיים בכירים, מגנראלים של הצבא האדום, מסופרים ואמנים מפורסמים המדברים "מאמע־לשון” – התפעלו האחרונים מהחיים היהודיים התוססים באותם אזורים.

★

אין ספק, כי ההתעוררות הלאומית־תרבותית של יהדות ברה”מ שבאה כתוצאה מסיפוח האזורים המערביים לא תאמה את “המדיניות היהודית” השיגרתית של השלטון הסובייטי. אולם חריגה זאת היתה אפסית בהשוואה לסטיה מהקו הסובייטי המסורתי, שהופגנה על־ידי הברית של ברה”מ עם גרמניה הנאצית. ועוד: לפי סימנים מספר אמורה היתה ההתרעננות שפקדה את יהדות ברה"מ ה”וותיקה" להיות זמנית בלבד, כשם שגם הפעילות התרבותית היהודית בשטחים המסופחים – פעילות אינטנסיבית יחסית – הורשתה או נסבלה רק באורח זמני.¹³

אם אפשר היה להבחין באי־עקביות ובאי־אחידות מסויימות של המדיניות הסובייטית לגבי האוכלוסיה היהודית באזורים המסופחים השונים, הן נתבלטו במדיניות לגבי הפליטים משטח הכיבוש הנאצי שבמערב פולין. במידה כלשהי ניתן הדבר להבנה על רקע המשמעות המיוחדת שנודעה לפרשת הפליטים בריקמת היחסים העדינה בין הסובייטים לבין הנאצים. העובדה שרובם של מאות אלפי הפליטים היו יהודים חידדה את הבעיה. בין כך ובין כך, היחסים בין השלטונות הסובייטיים לבין המוני הפליטים היהודים הועמדו מתחילתם במיבחני חשדנות הדדית. אחד המיבחנים בא לידי גילוי במישאל כפוי, שנערך במזרח פולין באביב 1940 בו אולצו הפליטים לחתום על אחת משתי הבקשות הבאות: א) קבלת אזרחות סובייטית (בהתאם לצו מה־29 לנובמבר 1939, לפיו כל מי שהיה בטריטוריה של ביילורוסיה ואוקראינה המערביות ב־1–2 לנובמבר 1939 מקבל אוטומאטית אזרחות סובייטית); ב) ויתור על אזרחות סובייטית ושיבה לאזור הכיבוש הנאצי. מסיבות שונות, ובעיקר אישיות־משפחתיות, העדיף חלק ניכר, אם לא הרוב, את האפשרות השניה. תגובת השלטונות לא איחרה לבוא: ביוני 1940 נעצרו רוב הפליטים והוגלו לקצווי ברה”מ.

מדיניות שונה לחלוטין נקטו השלטונות הסובייטיים ברפובליקה הליטאית, בה התרכזו כ־15,000 פליטים יהודים מפולין, ובתוכם העילית התרבותית והפוליטית מכל הגוונים. רבים מהם לא זו בלבד שלא קיבלו את האזרחות הסובייטית, אלא הצהירו בגלוי כי מבחינה משפחתית או אידיאולוגית אין להם עניין להישאר כאן והם שואפים לצאת לארץ־ישראל, לארצות־הברית או למקומות אחרים.¹⁴ למרבה ההפתעה אישרו להם השלטונות היתרי־יציאה¹⁵ ואף איפשרו עזיבתם בנוחות יחסית (אם באמצעות הרכבת הטראנס־סיבירית ונמל ולאדיווֹסטוֹק ואם באמצעות נמלי הים השחור והים הכספי, וכדומה). אמנם גם ב”שעת רצון" זו (שנמשכה כחצי שנה בלבד) התאנו השלטונות לא־אחת למבקשים לצאת, בעילות שונות ומשונות: החזקת מטבע זר,¹⁶ השתייכות פוליטית בעבר וכיוצא באלה. פה ושם ניסו אפילו השלטונות לגייסם לשירות המודיעין הסובייטי, אם תמורת היתר־יציאה ואם במסגרת עיסקה פוליטית רצינית כביכול.¹⁷ אבל עובדה היא, שבצורה לגאלית יצאו אז מברה”מ כ־4,000 יהודים – רובם המכריע פליטים מפולין, אך גם קומץ יהודים מקומיים.

ראוי עוד לציין, כי הודות ליחסים התקינים בין ברה”מ לבין גרמניה הנאצית ניצלו, ארעית לפחות, כמה מאות יהודים נושאי דרכונים של הארצות המסופחות לברה”מ (בעיקר מהארצות הבאלטיות), אשר נקלעו תחת שלטון הכיבוש הנאצי¹⁸ בפולין, צרפת (ביניהם שרידים מלוחמי ספרד) ומקומות אחרים, מאחר שאלה הוכרו ע”י שלטונות ברה”מ כאזרחים סובייטיים, נתאפשרה – עד פרוץ המלחמה הגרמנית־סובייטית – שיבתם לארצות אזרחותם.

★

המלחמה בין ברה”מ לגרמניה פרצה בזמן שהיחסים בין מוסקבה לבין המערב היו צוננים, אף מתוחים. בנוסף למצבה הצבאי והכלכלי הקריטי עמדה איפוא ברה”מ בבדידות דיפלומאטית, כשבדעת־הקהל המערבית עדיין לא פג טעם־הלואי של הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, הסיפוח הסובייטי של האזורים במזרח־אירופה והסתייגותה של מוסקבה מ”המלחמה הקפיטאליסטית" (בין גרמניה לבין אנגליה, צרפת ובעלות־בריתן).

אבל למרות כל זאת שינה מיבצע “בארבארוסה” בן־לילה את הסיטואציה הפוליטית – ומתוך אינטרסים חיוניים דחופים ביותר צריכה היתה ברה”מ לבסס את מדיניות־החוץ שלה על ברית הדוקה עם המערב ולפעול לרכישת דעת־הקהל בעולם. שיפור היחסים עם המערב נסתייע בכשרון הגמישות והטאקטיקה הריאליסטית של הדיפלומאטיה הסובייטית, שלא נרתעה מנקיטת צעדים אשר שוב סטו כביכול מן הדוקטרינות המסורתיות, אך הוכיחו עצמם כמשרתים היטב את האינטרסים השוטפים ואף את המטרות ארוכות־הטווח של ברה”מ.

כבר בשבועות הראשונים של המלחמה הסובייטית־גרמנית הצהירה ברה”מ על ביטול החוזים הסובייטיים־גרמניים משנת 1939, אבל היא נמנעה מלהתחייב בצורה קונקרטית לגבי גבולות פולין אחרי המלחמה. לפי הסכם מיוחד מ־14 באוגוסט 1941 הוחלט על הקמת צבא פולני על הטריטוריה הסובייטית בפיקוד גנראל פולני, אך כפוף לפיקוד העליון הסובייטי.

בין האמצעים שנועדו לגייס מירב הכוחות והתמיכה – לרבות דעת־קהל אוהדת בעולם המערבי – למלחמה נגד גרמניה אימצה ממשלת ברה”מ קו חדש כלפי נושאי הלאומיות והדת. ביום פלישת היטלר לברה”מ הקביל מולוטוב בנאומו את המלחמה הזאת למלחמה הפאטריוטית הגדולה שניהלה רוסיה ב־1812 נגד נאפוליון. מלחמת הרוסים נגד הפולשים הצרפתיים מלפני 129 שנה נעשתה מוטיב שכיח בתעמולה המלחמתית הסובייטית.¹⁹ מכאן גם הכינוי שבו נתכנתה ע”י ברה”מ מלחמתה נגד גרמניה – "מלחמת־המולדת הגדולה”. בכל שנות המלחמה – ובמיוחד בימים הקשים של סתיו 1941 – טיפחה הממשלה הסובייטית מוטיבים לאומיים, שנשאבו בעיקר מן ההיסטוריה הצבאית של “רוסיה הקדושה” וגיבוריה, כדי להלהיט את רוח ההמונים ולהעלות את המוראל שלהם.²⁰ תוך כך הוצנעו, או כמעט נגנזו, הסיסמאות האידיאולוגיות־קומוניסטיות.

שינויי־הקו האלה מצאו ביטוי, בין היתר, ביחס השלטונות הסובייטיים לכנסיות הדתיות, ובמובלט לכנסיה האורתודוקסית בראשות הפאטריארך סרגיי. בתמורה אמנם נרתמה הכנסיה האורתודוקסית למסע התעמולה למען המאמץ המלחמתי. בהתאם לקו החדש נשתנה לטובה גם היחס למוסדות דתיים יהודיים.

בנוסף למשקלן של הלאומיות והדת כסמלי הזדהות עם המשימות המלחמתיות בתוך ברה”מ וכאפיקי קומוניקציה בין השלטונות לבין העם – נועד לליבראליזציה כלפיהן תפקיד בלתי־מבוטל במדיניות־החוץ הסובייטית: לעורר ולהגביר אהדה של דעת־הקהל העולמית, שתשמש מנוף ללחץ על ממשלות בעלות־הברית למען הרחבת העזרה לברה”מ, לפתיחת חזית שניה וכדומה. זה המקום להזכיר את הקמתו של “סובאינפוֹרמביוּרוֹ” (המשרד הסובייטי לאינפורמציה), שפעילותו התעמולתית היתה מכוּונת מעיקרה לחוגים שונים בארצות־חוץ. לשם אותה מטרה הוקמו גם מספר ועדים אנטי־פאשיסטיים.

על רקע כללי זה אין לתמוה על התמורה ביחסו של המימסד הסובייטי כלפי יהדות ברה”מ. האחרונה הוערכה עתה הן כקבוצה אתנית בעלת פוטנציאל חשוב למאמץ המלחמתי עצמו והן כמכשיר קומוניקאטיבי ממדרגה ראשונה לגיוס דעת־קהל אוהדת ברחבי העולם החפשי.²¹ המוסד המרכזי שנועד לנצח על המיצוי המירבי של שני יתרונות אלה היה הוועד היהודי האנטי־פאשיסטי. העצרת שנערכה במוסקבה – בהשתתפות אישים יהודיים־סובייטיים נודעים – ב־24 באוגוסט 1941, שבעקבותיה קם הוועד האמור, כבר עמדה כולה בסימן הקריאה ליהדות העולם להתגייס ולהתלכד למאבק נגד ההיטלריזם.²² קריאות כאלו ליהדות העולם חזרו ונישנו בכינוסים מיוחדים אחרים, מעל דפי בטאון הוועד, “אייניקייט”,²³ ומפיהם של שליחי הוועד ליהדות אנגליה ואמריקה.²⁴ בהשראת הוועד (ובהשראת השלטונות) הופיעו בשנות המלחמה עשרות פרסומים ביידיש בעלי תוכן סובייטי־פאטריוטי, אך נתבלטה בהם גם זיקה חזקה לגורל העם היהודי בהווה ולעברו ההיסטורי המפואר.

ההתפתחויות הללו העלו את קרנם של היהודים הסובייטיים בעיני עצמם. תוך כך גברה בשנות המלחמה (ואפשר שהגיעה לשיאים) הזדהותם עם מדינתם – בראש וראשונה כתוצאה מהחפיפה המוחלטת בין האינטרס של כל יהודי ויהודי לבין האינטרס העליון של המדינה: למגר, בכל מחיר, את הנאצים. כן עלה משקלה הסגולי והפוליטי של האוכלוסיה היהודית בעיני השלטונות – אם לאור חלקה הרב במערכות הלחימה²⁵ ואם בזכות היותה צינור־פירסום יעיל לגיוס דעת־הקהל בעולם החפשי.²⁶

אולם ככל שתקופה זאת היתה בבחינת “תור הזהב” ליהדות ברית־המועצות מבחינת יחסיה עם המימסד, היא נפגעה קשות בשואה עד שכמעט לא נותר בית יהודי ללא קרבנות. במציאות זו אך טבעי הוא, כי בלב חלק ניכר מן הלוחמים היהודים גברו ונתגלו הנטיות הכמוסות להדגיש את הצד הלאומי־יהודי בלחימה “נגד הגרמנים” יותר מאשר “בעד הסובייטים”. הם נתעודדו לכך אף מהנימה שקנתה לה שביתה בפרסומים השונים מטעם הוועד היהודי האנטי־פאשיסטי, שבין היתר מצאו לנכון להדגיש את לחימתם של היהודים לא רק כאזרחים סובייטיים, אלא אף כיהודים צאצאי המכבים ובר־כוכבא.²⁷

★

אין ספק שאת התמורות במדיניות הסובייטית לגבי היהדות והיהודים יש לראות כחלק אינטגראלי מקו־ההפשרה הרחב שברה”מ העומדת על נפשה סיגלה אותו כטאקטיקה זמנית וכהכרח־בל־יגונה. אבל בין כך ובין כך, היתה זו “שעת רצון” קצרה, שבה זכתה יהדות ברה”מ, ובעיקר התושבים ה”וותיקים" שלה, להערכה חיובית מסויימת מצד השלטון.²⁸ בין אם היהודים היו מוּדעים לטיבה של “שעת רצון” זאת ובין אם לאו, הרי היא עצמה העניקה להם מעין פיצוי ונחמה חלקית לתלאות האיומות שהזמן גרמן.

ואולם, לעומת הוותיקים, קשה היה מצבם של 300־400 אלף היהודים מהאזורים המסופחים שנמצאו בתקופת המלחמה בטריטוריה הסובייטית הבלתי־כבושה. הכוונה קודם־כל לאותם יהודים מפולין שסירבו בשעתו, כאמור לעיל, לקבל את האזרחות הסובייטית וב־1940 הוגלו ברובם לקצווי ברה”מ. לאחר שיהודים אלה שוחררו (בתוקף צו חנינה, שנחתם בעקבות הפלישה הגרמנית לברה”מ בין הממשלה הסובייטית לבין הממשלה הפולנית הגולה בלונדון) הפריעו השלטונות הסובייטיים המקומיים להתגייסותם, וכן להתגייסותם של יהודים אחרים מיוצאי פולין (כמו גם של ביילורוסים ואוקראינים שהיו בעבר אזרחים פולניים) לצבא הפולני (צבא אנדרס), שהוקם על אדמת ברה”מ. לרוב הם גויסו ל”גדודי עבודה", שמבחינת התנאים והמעמד היו נחותים לעומת הצבא האדום.

כיוון שמשיקולים פוליטיים עמדה הממשלה הפולנית הגולה בלונדון על העקרון, כי זכות האזרחות הפולנית חלה על כל תושבי פולין שישבו בגבולותיה לפני המלחמה, הפכו יהודי פולין (ובמידה מסויימת גם תושביה הביילורוסים והאוקראינים מלפני המלחמה) לסלע־מחלוקת בין הממשלה הפולנית לבין ממשלת ברה”מ.²⁹ אולם לאחר ניתוק היחסים בין שתי הממשלות ב־1943 והקמתו בברה”מ של “איגוד הפאטריוטים הפולנים”, וכן גם צבא פולני חדש ע”ש קושצ’יושקו, שוב חלו תמורות ביחס השלטונות הסובייטיים ליהודים יוצאי פולין, שכן חלק ניכר מהם נתבלטו באותו איגוד ובאותו צבא שלמעשה היו מכשירים פוליטיים מובהקים בידי ברה”מ.

תמורות ניכרו גם ביחס השלטונות הסובייטיים אל יוצאי הארצות הבאלטיות ואזורי רומניה שנפוצו ברחבי ברה”מ בתקופת המלחמה (כתיירים, כפליטים, כמפונים, שלא לדבר על אסירים וגולים). בתחילת המלחמה הסובייטית־גרמנית הוגבלה השתלבותם ביחידות קרביות – וזאת בעיקר מחוסר אמון מצד השלטונות הסובייטיים לכל יוצאי־המערב (“זאפאדניקים”). אולם משנפלה ההכרעה, מסיבות פוליטיות ואחרות, להקים יחידות לאומיות בצבא האדום מבני האזורים המסופחים, התברר שמקור עיקרי לאיושן משמשים הפליטים היהודים מאותם האזורים. אין זה מקרה, למשל, שבדיביזיה הליטאית של הצבא האדום היוו החיילים היהודים את החטיבה הלאומית הגדולה ביותר. בתקופת הקרבות המרים ב־1943, בהם השתתפה הדיביזיה בצורה פעילה, קוימו בה תכופות עצרות לוחמים שהתנהלו ביידיש עסיסית ובהן בא לידי ביטוי בעיקר חשבון־הדמים של החייל היהודי עם הפאשיסטים הגרמניים.

ברם, המוטיבציה של נקמה אישית ולאומית, שתאמה את ה"קו" ב־1942–1943, כשהחיילים היהודים של הדיביזיה עמדו באוֹריוֹל ובביילורוסיה מול גייסות גרמניים, לא התאימה ל־1944–1945, כשהדיביזיה נכנסה לליטא ולעיני החיילים היהודים שלה הומחש “הצד השווה” בין הרוצחים הגרמנים לבין רוצחים ליטאים.

מן הראוי להזכיר עוד תופעה בדיביזיה: הקורספונדנציה עם קרובים וידידים בחו”ל. ראשיתה של זאת במאי 1942, בתקופת המסע המדיני לפתיחת חזית שניה. החיילים נתבקשו אז על־ידי הפיקוד להרבות בנושא זה במכתבים לחו”ל, תוך תיאור עלילות הגבורה שלהם בלחימה נגד הנאצים. ואולם, לחיילים היהודים שימש מיבצע זה תקדים לגיטימי להמשך ההתכתבות, גם עם ארץ־ישראל, עד סוף המלחמה ולאחריה, כאשר המדיניות הסובייטית כבר לא נזקקה לשירותים־קשרים כאלה.³⁰

המדיניות הסובייטית המשתנה מפעם לפעם באה לידי ביטוי בלוחמה הפארטיזאנית. לאחד הריכוזים הפארטיזאניים העיקריים שביערות ביילורוסיה, למשל, על שפת אגם נארוץ' (כ־80 ק”מ מזרחית מוילנה), הגיעו הלוחמים היהודים, בעיקר מגיטאות ליטא, עוד לפני שהתבססה במקום התנועה הפארטיזאנית המאורגנת “מלמעלה”. הבעיה הלאומית התחדדה כאן משום שהלוחמים היהודים החליטו נמרצות להקים חטיבה יהודית. בתחילה קיבלו לכך את הסכמת מפקד הבריגדה הפארטיזאנית הביילורוסית. במִיפקד־ההשׁבָּעָה החגיגי הוא אמר להם: “מי כמוכם צריך להילחם באוייב הנאצי ולנקום את דם אחיכם השפוך. השתדלו להיות לוחמים טובים, אמיצים ונאמנים. אנו נעזור לכם בכל האמצעים העומדים לרשותנו, מדריכים, נשק, הוראות”. בנאומו הנלהב תינה את³¹ הטראגדיה היהודית והציע שהגדוד היהודי ייקרא סמלית – “נקמה”. אבל לאחר זמן קצר, כשהגדוד “נקמה” כבר מנה³² 270 לוחמים יהודים, הוא פורק. מסתבר שהפירוק בוצע לפי³³ הוראה ממוסקבה. באותה עת פורקו יחידות יהודיות גם במקומות אחרים: הגדוד על שם קאגאנוביץ’ באזור דיסנה, הגדוד “ז’וקוב” באזור קאפולי, הגדוד “פרחומנקו” באזור מינסק ועוד. נציג בכיר של מרכז המפלגה הקומוניסטיות בביילורוסיה הבהיר, כי מתכּוֹנת התנועה הפארטיזאנית מושתתת על חטיבות לאומיות טריטוריאליות, ועל כן חייבים³⁴ היהודים מליטא ומביילורוסיה להשתייך ליחידות הטריטוריאליות של הרפובליקה שלהם.³⁵

★

ניתן היה להביא עוד דוגמאות רבות לתמורות במדיניות הסובייטית כלפי היהודים, כחלק מהמדיניות הסובייטית הכללית, בשלהי המלחמה ומיד לאחריה. אולם נראה, כי הדוגמה המוחשית ביותר לשינוי הקו היא ההתקפה ב”פראבדה" באפריל 1945 על איליה ארנבורג, בגלל שהרחיק לכת ברוח הנקם נגד הגרמנים.³⁶ אף אם לאו־דווקא ארנבורג היהודי היה יעדה של ההתקפה הזאת, הרי שמבחינת הגישה הפראגמאטית־אינסטרומנטאלית האופיינית למדיניות הסובייטית נשתמע ממנה: “ארנבורג עשה את שלו, ארנבורג יכול ללכת”. ואולי, במידה מסויימת, נלחשה ב”חלונות הגבוהים" הסובייטיים אמירה דומה ביחס לקיבוץ היהודי בברה”מ כולו.

המדיניות הסובייטית כלפי יהודי ברה”מ (הן “ותיקים” והן “חדשים”) בימי מלחמת־העולם השניה עמדה איפוא בסימן של תהפוכות קיצוניות – מתוך חישובים סובייטיים־כלליים ושיקולים מפוּכּחים. מספר תופעות (שבחלקן נסקרו לעיל, כגון פריחה יחסית של התרבות היהודית־סובייטית, הידוק הקשר של הקיבוץ היהודי בברה”מ ליהדות העולם וכדומה), אשר בשעתו אולי היה אפשר לפרשן כמבשרות רביזיה מעודדת במדיניות הסובייטית כלפי היהודים, נתגלו כאפיזודות חולפות וקיצרות־ימים. למעשה היו התופעות האלו סטיות מבוקרות היטב מטעם השלטונות – בין מבחינת עיתויין ובין מבחינת תוכנן ועוצמתן.

כפועל יוצא מהסכם ריבנטרופ–מולוטוב, השתלטה ברית־המועצות מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, על שטחי מזרח פולין. חלקם – אזורי פולסיה, ביאליסטוק ועוד – סופחו לרפובליקה הסובייטית הביילורוסית. ואילו האחרים – אזורי וולין ומזרח גאליציה – סופחו לרפובליקה הסובייטית האוקראינית. מאוחר יותר, ביוני 1940, השתלטה ברית־המועצות גם על אזורי צפון־מזרח רומניה ועל הארצות הבאלטיות. בוקובינה הצפונית סופחה לרפובליקה הסובייטית האוקראינית; בסאראביה לרפובליקה המולדאווית; ואילו ליטא, לאטוויה ואסטוניה הפכו לרפובליקות סובייטיות “עצמאיות”.

ברצף הטריטוריאלי שמאסטוניה בצפון ועד בסאראביה בדרום, חיו באותה תקופה כשני מיליון יהודים. ברובם, היו אלה יהודי המקום בעלי תודעה לאומית־תרבותית יהודית שורשית, ונוספו להם גם פליטים יהודים רבים מווארשה, לודז’, קראקוב וערים אחרות במערב פולין, שנסו על נפשם עם כניסת צבאות גרמניה הנאצית לפולין.

חלק ניכר מבין הפליטים התרכז במספר ערים כגון: לבוב, קובל, ביאליסטוק ווילנה.

השינוי הפתאומי במשטר והסובייטיזאציה הכפויה שחדרה לרוב שטחי החיים, הביאו תמורות יסודיות בחברה היהודית הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית־פוליטית. הצעד העיקרי שנקט המשטר החדש היה חיסול המסגרות ודפוסי החיים היהודיים הפנימיים.

בגלל משכה הקצר של תקופה זו, ובעיקר מחמת אימי התקופה שלאחריה, התגמדה תקופת השלטון הסובייטי הן בתודעתם של ניצולי השואה והן בהיסטוריוגראפיה של תולדות יהדות זמננו במזרח אירופה. מגמה זו בולטת בספרות המחקר, ספרות הזיכרונות ובספרי הזיכרון של הקהילות השונות.

אולם בין אם ניתן להכליל תקופת ביניים זו ולראותה כחלק אינטגרלי של תקופת השואה, ובין שיש לראותה כתקופה נפרדת, הרי נודעת לה חשיבות רבה מבחינות שונות. ובעיקר בשל השלכותיה על תופעות רבות בתקופת הכיבוש הנאצי, אם כי לא תמיד ניתן לזהות השלכות אלה באופן מדויק וחד־משמעי ולהצביע על קווים כלליים אופיינים. יש לציין שרוב התופעות נבעו מהמדיניות הכללית של השלטון הסובייטי לגבי כלל האוכלוסייה באזורים המסופחים. אולם עקב מצבם המיוחד של היהודים בשטחי חיים שונים, כגון החיים הכלכליים והדתיים, נודעה למדיניות הסובייטית משמעות מיוחדת לגביהם.

ננסה לסקור להלן את השינויים העיקריים שהביא עמו המשטר הסובייטי והשלכותיהם לגבי מצבם ודרכי תגובתם של היהודים בתקופת הכיבוש הנאצי:

במישור הכלכלי

הלאמה של העסקים, המפעלים ונכסי הדלא־ניידי, כמו גם החרמת הדירות, הכספים ודברי הערך של היהודים בתקופת המימשל הסובייטי, הקלה במידה רבה על שלטונות הכיבוש הנאציים בנישולם הכלכלי המוחלט של היהודים. הצעדים הכלכליים שנקטו הסובייטים מנעו מיהודים רבים, שהיו קודם לכן אמידים למדי, את האפשרות להשתמש ברכושם לשם הצלתם (הזמנית) או להמתיק גזרות שונות באמצעות שוחד, יחד עם זאת (ולמרות שהשלטון הסובייטי הציג זאת כספסרות) הצליחו משפחות יהודיות מסוימות לאגור מזון ופריטי לבוש בסיסיים (פרוות, מעילי עור, מגפיים וכו’), דבר שפטר אותן מדאגה ראשונית לפרנסתן עם הפלישה הגרמנית, ומנע מהן הסתכנות בפעילות כלכלית שעלולה הייתה לגרום למאסרים.

מדיניות הפרודוקטיביזאציה והפרולטאריזאציה שנקטו הרשויות הסובייטיות הביאו להפנייתם של יהודים רבים לעבודות גופניות. בדיעבד ניתן לטעון שמעבר זה הכשירם לעמידה בתנאי עבודת הכפייה המפרכים בתקופה הנאצית. כמו כן, שפר חלקם של היהודים שזכו לרכוש בתקופה הסובייטית מומחיות מקצועית כלשהי (בעבודות נגרות, מסגרות וכו’).

אספקט אחר הוא הניוולאציה במישור הכלכלי־מעמדי ברחוב היהודי בתקופת השלטון הסובייטי. הדבר הביא למעין קירוב לבבות ופתיחות רבה יותר ביחסים החברתיים, וניתן לראותה כבעלת השפעה ניכרת על רוח הסולידאריות והסיוע ההדדי ששררו לאחר מכן בגיטאות, מחנות־העבודה ובשורות הפארטיזאנים.

במישור החברתי

הרס מוסדות הקהילה היהודית – דחיקתם, מאסרם או הגליתם של ראשי הקהילה היהודית על ידי הסובייטים, הביאו לכך, שעם הכיבוש הנאצי, דווקא בעתות המצוקה הקשות ביותר, חסרה הקהילה היהודית את מנהיגיה המסורתיים ונוצר מעין חלל ריק. במינהל העצמי, כביכול, שכפו שלטונות הכיבוש הנאציים על היהודים היו רק חלק מבין חברי היודנראטים, שהוקמו אז, אנשים שבעבר היו פעילים בקהילה או עמדו בראשה. במקרים רבים נקבעו כחברי היודנראט אנשים שהיו זרים לציבור או אף פליטים ממקומות שונים שלא הכירו כלל את הקהילה. להרכב היודנראט ולמוצא חבריו נודעה לא פעם חשיבות מכרעת לגבי דרכי פעולתו ואופיו. כמו כן, עלה משקלם הציבורי של אנשים ששוחררו מבתי הכלא הסובייטיים עם הכיבוש הגרמני. חלק מהם הגיע לעמדות מפתח, וכיהן כחברי יודנראטים.

השתלבות בממסד החדש – בתקופה הסובייטית חדרו יהודים רבים למנגנון הממלכתי־ציבורי. כתוצאה מכך התרחב המגע הבלתי אמצעי בין האוכלוסייה היהודית ללא־יהודית. עם הכיבוש הנאצי הייתה לעובדת בולטותם של היהודים בעמדות שונות בתקופה הסובייטית השפעות ניכרות על יחסה של האוכלוסייה הלא־יהודית כלפיה, כפי שנראה עוד בהמשך.

נסיעות וביקורים בברית־המועצות – במסגרת תהליך הסובייטיזאציה איפשרו רשויות השלטון לתושבי האזורים המסופחים וביניהם גם ליהודים, לעבור לשטחי ברית־המועצות גופא למטרות ותפקידים שונים. וכך, חודשו בשנים 1939–1941 קשרים משפחתיים. חידוש קשרים זה המריץ משפחות רבות לנטוש את מקום מושבן עם הכיבוש הגרמני ולנוס מזרחה, מתוך תקווה למצוא מקלט אצל קרוביהם עד עבור זעם. עקב סיגול אורח חיים רוסי החלו צעירים יהודים רבים, במגעם עם הממשל הסובייטי, לזנוח את אורח החיים היהודי־מסורתי לרכוש הרגלים שהיו מקובלים בחברה זו כגון לבוש, שתייה וכו'. משפרצה המלחמה הקלו הרגלים חדשים אלו על עמידתם של הצעירים בתנאים שכפתה עליהם המציאות הקשה: נדודים, תנאי שדה, מחבוא ביערות וכו'.

מנוסת הצעירים – את החלטתם של צעירים לנטוש את בית הוריהם ולברוח מזרחה, לעומקה של ברית־המועצות, מאימת הנאצים ובעלי בריתם בקיץ 1941, ניתן לראות גם על רקע תהליך התפוררות המשפחה המסורתית, שהוחש מאד בתקופת השלטון הסובייטי; תופעות אלו, של בריחת הצעירים, נמשכו גם לאחר מכן, בעתות סכנה ב”אקציות" ובסלקציות של חיסול הגיטאות והמחנות.

במישור הפוליטי

העלמת מידע על גורל היהודים – בהשראת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב והיחסים בין ברית־המועצות לגרמניה, נקטו השלטונות הסובייטים בקו עקבי של העלמה שיטתית של מידע לגבי מאורעות המלחמה בכלל, ורדיפות היהודים בגרמניה ובארצות הכיבוש, לרבות פולין – בפרט. אין ספק שעובדה זו השפיעה במידה מסוימת על החלטתם של יהודים רבים להישאר במקומם ולא לברוח מזרחה כאשר החלה הפלישה הנאצית.

מאסרים רדיפות והגליות – גורם זה הביא לכך שחוגים חברתיים ופוליטיים שונים בחברה היהודית (בעיקר בני המעמד הגבוה והבינוני, פעילים במחנה הציוני, ב”בונד" וכו'), נרתעו מבריחה לעומקי ברית־המועצות. המאסרים וההגליות ההמוניות שנערכו במרוצת שנת 1940 ובעיקר ביוני 1941 עוררו חשש עמוק מפני הצפוי ליהודים במדינה הסובייטית. יחד עם זאת, למרות הדרך האכזרית בה בוצעו המאסרים ולמרות הקרבנות מחמת רעב, קור, מחלות ועבודת פרך במחנות הריכוז הסובייטיים מארכנגלסק ועד יאקוטסק, הרי בדיעבד בעקבות מאסרים אלה ניצלו מציפורני הנאצים מאות אלפי יהודים מפולין, רומניה והארצות הבאלטיות.

מעורבות בפעילות ביטחונית צבאית – השתלבותם של יהודים רבים במנגנון הממלכתי־מפלגתי ובעיקר במנגנון הצבאי־ביטחוני, הקלה על בריחתם מזרחה עם פרוץ המלחמה הגרמנית–סובייטית. השלטונות המקומיים העמידו לרשותם אמצעי תובלה מיוחדים. כך גם הקלו הזקיפים בגבול הסובייטי הישן על כניסתם לאזורים הפנימיים של ברית־המועצות.

ליהודים פעילים במשטר הסובייטי ולבני משפחותיהם הייתה מוטיבציה חזקה במיוחד לנוס מפני הכיבוש הגרמני, לעומת אלו שלא היו מזוהים כקומוניסטים פעילים. דא־עקא, השתלבותם של היהודים במישור הפוליטי הייתה לצנינים בעיני חוגים לאומיים באוכלוסייה הלא־יהודית ששללו מכל וכל את השלטון הסובייטי בארצותיהם. התמנותו של יהודי כאיש מיליציה נתפשה על ידם לעתים כאקט של כפיות טובה ובגידה. בייחוד כאשר קצין כזה נדרש, בתוקף תפקידו, לבצע מאסרים וגירושים המוניים של פעילי המשטר הקודם שנחשבו בזמנו לפאטריוטים אמיתיים. יתרה מזאת, לעומת ההתלהבות שבה קיבלו המוני היהודים את פני הצבא האדום, כאשר האלטרנטיבה הצפויה הייתה השתלטות נאצית, הרי חלק ניכר מהאוכלוסייה הלא־יהודית חרק שן וראה בכך אובדן העצמאות הלאומית. כך שבמשך תקופת השלטון הסובייטי חלה התדרדרות מואצת ביחסים שבין היהודים לחלק ניכר בקרב האוכלוסייה הלא־יהודית. תוצאות מערכת יחסים מעורערת זו באו לביטוי עם הפלישה הנאצית בגילוי יחס עוין ליהודים, פרעות ספונטאניות והירתמות נלהבת של האוכלוסייה הלא־יהודית לסיוע למכונת הרצח הנאצית.

תופעה אחרת שיש לציינה היא מעורבותם של היהודים במנגנון הצבאי. מגעם הבלתי אמצעי עם נשק, תוך כדי פעילותם במסגרות ביטחוניות כגון גווארדיית הפועלים, משטרת־העזר וכו’, היקנו להם ידע צבאי וניסיון מסוים בהכרת כלי נשק והשימוש בהם. דבר זה השפיע על מספרם של היהודים שיכלו, עם בוא הכיבוש הנאצי, להירתם למאמץ הצבאי ובמצבים מסוימים – לפעול ביתר יעילות בהתגוננות העצמית כבודדים וכקבוצות.

בין אלה נימנו לאחר מכן כמה מבין הצנחנים היהודיים שהוצנחו בשטח הכיבוש הנאצי, מטאלין שבצפון ועד קישנייב בדרום. חלקם חדרו לגיטאות ועודדו בעקיפין או במישרין את יושביהם. לא פעם נסתייעה קליטתם של יהודים ביחידות פארטיזאניות או ביחידות סדירות של הצבא האדום הודות לקשריהם עם מפקדי יחידות אלו בזמן פעילותם המשותפת בתקופת השלטון הסובייטי.

גורם נוסף שהשפיע על גורל היהודים בשטחים אלה הוא הניסיון שצברו רבים שנעו כפליטים מפולין הכבושה לאזור השליטה הסובייטית ולעתים גם חזרה ממנו (להביא את בני משפחותיהם). דרכם של הללו הייתה רצופה בהברחות גבול, גניבת דעתם של משמרות, הכנת מסמכים מזויפים, מתן שוחד, הקמת תאים חשאיים, רשתות קשר ודיווח, הדפסת עלונים חשאיים והפצתם, חילוץ אנשים מבתי סוהר – כל אלה סייעו מאוחר יותר להקמת תאי ההתנגדות בגיטאות ובמחנות ולהסתגלות לתנאי מחבוא בבונקרים וביערות כמו גם למבצעי הצלה ובריחה בימי הכיבוש הגרמני.

המישור התרבותי־אידיאולוגי

ידיעת השפה – העובדה שחלק ניכר מדור המבוגרים באזורים שסופחו לברית־המועצות (פרט לגאליציה ובוקובינה) ידע במידה זו או אחרת את השפה הרוסית, ולבני הדור הצעיר ניתנה אפשרות ללמוד שפה זו במסגרות החינוך הרגילות ובקורסים מיוחדים, הקלה במידה ניכרת על קליטתם והשתלבותם התקינה של פליטי האזורים המסופחים שנמלטו לעומקה של ברית־המועצות. לא פעם שימשו היהודים כמתורגמנים בין הפיקוד לבין עמיתיהם הלא־יהודים מאזורי מוצאם שלא השכילו עדיין לקלוט את השפה.

ירידת ההשפעה הדתית – בתקופת הממשל הסובייטי פחתה במידה ניכרת השפעת הדת וזאת בשל התעמולה האנטי־דתית השיטתית שניהלו הרוסים וכן בשל הקשיים שהוערמו על קיום המצוות. יהודים רבים הסכינו אפוא, לעבוד בשבתות, לאכול טרף וכו'. מאוחר יותר, בגיטאות ובמחנות הריכוז הנאציים הצליחו רק מתי מעט לשמור על מצוות הכשרוּת; האוכלוסיה היהודית המורעבת, נאלצה, ברובה, מתוך רצונה להיוותר בחיים, לנטוש הרגלי מסורת. ניתן אפוא לראות בכירסום המשמעותי שחל בחיים הדתיים בתקופה הסובייטית תופעה, שבדיעבד, ריככה את המשבר שעבר על המוני היהודים, שנאלצו לעבור על כמה לאווין בסיסיים בהלכה כדי לקיים את חייהם בתקופה הנאצית.

הפעילות המחתרתית – זוהי בלי ספק התופעה החשובה ביותר במישור האידיאולוגי והשלכותיה על תקופת השואה היו ניכרות. בתגובה לצו השלטונות הסובייטים ב־1939 וב־1940, שהורה על פיזור רוב הארגונים, המפלגות ותנועות הנוער באוכלוסייה הכללית והיהודית, ירדו רבים מחברי הארגונים האסורים למחתרת והמשיכו בדרך זו את פעילותם. חלק ניכר מהפעילות המחתרתית־יהודית התמקד בתחום האידיאולוגי־תרבותי (כגון שימוש בשפה העברית, לימוד התנ”ך, עיון ודיונים בנושא הציונות וארץ־ישראל וכו').

הפעילות המעשית התרכזה בגניזת ארכיונים, הכנת פרסומים בלתי־ליגאליים והפצתם, סיוע לחברים שהיו במצוקה, ניסיונות למציאת דרכי בריחה לארצות חוץ – אם לארץ־ישראל ואם לאמריקה (בעיקר אנשי ה”בונד" ו”אגודת־ישראל"). נקודת משיכה מיוחדת היוותה וילנה, שהפכה בשל מעמדה הפוליטי המיוחד, שאיפשר במשך תקופת זמן קצרה הגירה, למקום ריכוז עיקרי ומשום כך למוקד הפעילות החברתית, תרבותית ופוליטית. אלפי עסקני מפלגות, וחברי תנועות נוער חלוציות וכן תלמידי ישיבה, זרמו אליה. גם כאשר הפסיק המימשל הסובייטי באופן פתאומי את מתן היתרי היציאה דרך אודיסה, וולאדיוואסטוק או פרס נמשכה הפעילות המחתרתית על כל גווניה. גם מאסרם של חברים פעילים והגלייתם לאזוריה הפנימיים של ברית־המועצות לא שיתקו פעילות זאת, שנמשכה במקומות רבים ממש עד יום הפלישה הנאצית.

יש להדגיש את העובדה שחלק מכריע מן המסגרות המחתרתיות בתקופה הסובייטית הוקם על ידי מנהיגות צעירה שבאה במקום המנהיגות הקודמת שנאסרה בחלקה או ויתרה על המשך הפעילות. רוב התנועות והמפלגות המשיכו בפעולתן המחתרתית את מסורת תנועתן, והיו גם כאלה שהוקמו רק באותה תקופה (כמו “דרור” במזרח פולין וארגון ברית־ציון בליטא). אנשי תנועות הנוער גילו יחס ביקורתי כלפי המנהיגות הפוליטית המפוצלת ברחוב היהודי שלא עמדה, לדעתם, במבחן המציאות הקשה.

בתקופת הכיבוש הנאצי עמדו חלק מהמנהיגים הצעירים האלה בראש ארגוני המחתרת ובעמדות פיקוד ביחידות פארטיזאניות. העובדה שחלק ניכר מביניהם צמח מרקע דומה וחלקם הכירו זה את זה באופן אישי, הגבירה את ההבנה ביניהם ואיפשרה מידה ניכרת של קונצנזוס בשאלות כיצד לנהוג ולהגיב במצבים הקיצוניים שאליהם נקלעו. לא בכדי יצאו מווילנה מנהיגי מחתרות ידועים בגיטאות פולין וליטא כמו: מרדכי אנילביץ’,יצחק צוקרמן, חייקה גרוסמן, מרדכי טננבוים־תמרוף, יוסף גלזמאן, צביה לובטקין, טוסיה אלטמן, שלמה אנטין ואחרים. הם שהו בווילנה כפליטים ועיסוקיהם המחתרתיים בתקופת השלטון הסובייטי הכשירום לתפקידיהם הקשים בימים שבאו לאחר מכן. מאידך גיסא, נחשפו בתקופת המשטר הסובייטי הפעילים הקומוניסטיים שפעלו במשך עשרות שנים במחתרת. ועל כן במידה והתעוררו לפעול בגיטאות ובמחנות בתקופת הכיבוש הנאצי, שומה היה עליהם להיזהר, ואף מיהודים, פן יסגירום או יתנקמו בהם על מעשיהם (אך למעשה תופעות כאלה היו חריגות למדי). זאת ועוד, שלא כחברי התנועות הציוניות וארגונים אחרים, שלגביהם היוותה הפעילות המחתרתית בתקופת הכיבוש הנאצי המשך רצוף לפעילותם הקודמת הרי הקומוניסטים נזקקו לזמן ממושך יחסית כדי ללכד את שברי כוחותיהם ולהקים מסגרות כמעט יש מאין.

עם הפלישה הנאצית ביוני 1941

בתנועת הבריחה ההמונית לתוככי ברית־המועצות ביוני 1941 בלטו קבוצות צעירים חברי תנועות הנוער והארגונים היהודיים, שהיו מצוידות היטב, יחסית, והצטיינו ברוח העזרה ההדדית והמוראל הגבוה ששררו בשורותיהם. מחשש ההגלייה לסיביר בתקופת המשטר הסובייטי היו הם מאורגנים ומוכנים ליציאה פתאומית וכך מיד בהגיע הידיעות על הפלישה הגרמנית הזעיקו איש את רעהו ויצאו יחדיו מזרחה בעקבות הצבא האדום הנסוג. אין ספק שיציאתם בקבוצות ולא כבודדים סייעה לעמידתם בתלאות הדרך ולהשתלבותם בקולחוזים, גדודי העבודה או הקומונות בערי אסיה התיכונה. במקרים רבים קוּים גם קשר עם המגויסים לצבא. לימים היו הם, ביחד עם קבוצות אחרות של חברי התנועות שבמחתרת, חלוצי תנועת ה”בריחה" וההעפלה לארץ־ישראל.

לסיכום, תיאור הדברים כפי שהובא לעיל מצביע על כך שתהליך הסובייטיזאציה המואץ שעבר על החברה היהודית באזורים המסופחים לא היה בבחינת אפיזודה חולפת אלא היווה גורם רב השפעה, לשלילה ולחיוב, בתקופת השואה על חלקים ניכרים באוכלוסייה היהודית משני עברי החזית.

תופעות עיקריות בחברה היהודית בתקופת השלטון הסובייטי (1939–1941)והשלכותיהן על מצבים אופייניים בתקופת השואה

תמצית סכמטית

א. בתקופת 1939–1941

מדיניות סובייטית ספציפית כלפי היהודים (5, 6, 7)¹

הלאמת מפעלים, עסקים ורכוש (3, 4, 5)

הרס (יחסי) של תאי המשפחה והקהילה (6, 12)

חיסול או הדחקת המנהיגות המקומית (1, 15)

צימצום המוסר והדת (6, 11, 20)

ניוולאציה מעמדית־חברתית (10, 16)

רדיפות, מאסרים והגליות (5, 18)

העלמת מצב היהודים תחת הכיבוש הנאצי (5, 11)

השתלבות במימסד החדש (2, 6)

מגעים עם פעילי המימסד החדש (6, 9)

מעורבות בפעילות ביטחונית־צבאית (7, 8, 9)

הסתגלות־יתר לחיי עבודה (11, 19)

הרחבת ידיעת השפה הרוסית (9, 19)

הרחבת המגע עם האוכלוסייה הלא־יהודית (18, 19)

סיגול אורח־חיים סובייטי (10, 11, 19)

הכנת מלאי מזון ובגדים (11, 18)

נדודים, הברחות גבול, זיוף תעודות, שיחוד וכדומה (20)

המשך קיומן של תנועות וארגונים במחתרת (13)

הקמת מסגרות מחתרתיות חדשות (13)

סיגול טכניקה מחתרתית, זהירות, תקשורת, הסוואה וכו' (13, 19, 20)

הוצאת עיתונות מחתרתית (14, 16)

הירתמות דור צעיר לפעילות ציבורית (15)

שיתוף פעולה בין מנהיגי תנועות ומפלגות ואירגונים לשעבר (17)

ריכוז (ארעי) של מנהיגות צעירה בווילנה (17)

הידרדרות היחסים עם כלל האוכלוסייה המקומית (2, 6, 18, 20)

הידוק יחסים עם יהודים סובייטיים (6, 9, 20)

נסיעות וביקורים בברה"מ (6, 9, 20)

ב. בתקופת 1941–1945

1. היעדר או מחסור של מנהיגות מסורתית.

2. פרעות ומעשי רצח מצד האוכלוסייה המקומית.

3. נישול כלכלי וסוציאלי.

4. מחסור של אמצעי קיום, מימון הצלה וכו'

5. הסתייגות מבריחה לברה”מ ביוני 1941.

6. מוטיבציות לבריחה לברה”מ ביוני 1941.

7. התארגנות קבוצות בריחה לברה”מ ביוני 1941.

8. השתתפות במלתמת־המאסף של הסובייטים (קיץ 1941).

9. השתלבות במערך הצבאי והפוליטי של ברה’”מ.

10. עזרה הדדית בקרב הפליטים והגולים בברה"מ.

11. הסתגלות לאווירת הדיכאון ולתנאים הפיסיים בגיטאות, במחנות ובנדודים.

12. כושר הכרעה בעת צרה ומצוקה.

13. הקמת תאי התנגדות בגיטאות ובמחנות.

14. צמיחת עיתונות בלתי ליגאלית.

15. עליית מנהיגות אופוזיציונית, צעירה ומיליטאנטית.

16. קומוניקציה וסולידריות בתוך הקהילה ובין הקהילות.

17. קונצנזוס בין המנהיגות הצעירה החדשה.

18. הסתיעות באוכלוסייה לא־יהודית.

19. הסתגלות לתנאי המחבוא, בונקר, יערות וכד'.

20. הצלה ובריחה ממקום פורענות ומצוקה.

הקדמה ²

אם כי קרוב ל־40 שנה עברו כבר מזמן שברה”מ השתלטה על איזורים נרחבים במזרח אירופה (מן הים הבלטי ועד הים השחור) ובינתיים גדל שם דור אשר כמעט ולא ידע מציאות אחרת, הרי רבים מבני האיזורים הללו טרם השלימו עם השליטה הסובייטית במולדתם. במיוחד בולטת תופעה זו עד היום בשלושת הארצות הבלטיות, שעמיהן מצטיינים בהכרה לאומית מפותחת.

בין שתי מלחמות העולם האלה הצליחו שלושת המדינות הללו להתקיים בצורה עצמאית תוך פריחה תרבותית וכלכלית מרשימה עד להשתלטותה המוחלטת של ברה”מ עליהן בשנות ה־40.

גם לאחר שתנועת ההתנגדות המיליטנטית שהתקיימה בארצות אלו לסרוגין עד שנות ה־60 דוכאה כמעט כליל, נמשכים שם, עד היום הזה, פעולות התנגדות פאסיביות: בעיקר במישור התרבותי־חינוכי והערכי־דתי. (כגון היצמדות יתר לכנסיה והוצאות סאמאיזדאט וכדומה). במקביל לכך מתקימות זה כמה עשרות שנים פעילות פוליטית ותרבותית מגוונת ורבת־היקף ע”י חוגי האמיגראציה הבלטית בעולם המערבי ובמיוחד בארה”ב, קנדה, אוסטרליה, אנגליה, גרמניה־המערבית ובארצות אחרות.

בכמה מקומות בהם קיימים ריכוזים ניכרים של מהגרים בלטיים הצליחו הללו להיהפך לקבוצות־לחץ פוליטיות המשפיעות מעת לעת על חברי פרלמנטים ועל ממשלות להצהיר על זכותם של העמים הבלטיים לריבונות ולחופש. במיוחד מורגשת התגברות פעילותם של החוגים הללו על מאות ארגוניהם ופירסומיהם סמוך לאירועים בין לאומיים חשובים כגון ועידת הלסינקי, ועידת בלגראד וכדומה.

1. הארצות הבלטיות –רקע כללי

במונח הארצות הבלטיות (Baltikum, Baltic³ States , Прибалтик ) מקובל לכנות את 3 הארצות הזעירות – ליטא, לטביה, ואסטוניה, השוכנות לאורך חופיו הדרום־מזרחיים של הים הבלטי. שטחן הכולל – 174,800 קמ”ר, ומספר תושביהן ערב מלחמת־העולם ה־2 – כ־6 מיליון. רובם ככולם של הליטאים הם קטוליים; הלטבים והאסטונים הם ברובם פרוטסטנטים. השפות – ליטאית ולטבית שייכות לקבוצת הלשונות הבלטיות שהן הודו־אירופיות; האסטית שייכת לקבוצה האוגרו־פינית.

ארצות אלו היוו באופן טבעי גשר בין רוסיה לגרמניה, על ידי רשת מפותחת של מסילות ברזל וע”י הנמלים הגדולים בעיקר באסטוניה ובלטביה. הודות למצבן האסטרטגי־גאוגרפי שימשו ארצות אלה מטרה כמעט תמידית, להשתלטות הרוסית עליהן. מאז נצח פטר הגדול את השוודים על יד פוֹלטאבא (1709), סופחו המדינות הבלטיות לרוסיה. בחוזה נוֹישטאַדט (1721) הכירו השוודים בסיפוח זה, אך פטר הגדול התחייב לשמור על מעמדם המיוחד של הגרמנים הבלטים שמילאו תפקיד לא מבוטל במנגנון הפקידותי הרוסי. לעומת זאת דוכאו הליטאים והלטבים בשיטתיות בנסותם להשתמש בלשונם בבתי ספר ובדברי דפוס. הם זכו להקלות מסוימות בתחום התרבות ב־1904.

במלחמת העולם הראשונה נכבשו הארצות הבלטיות בהדרגה על ידי צבא גרמניה. בין שתי מלחמות העולם התקימו שלושת הארצות הללו כעצמאיות ריבוניות לכל דבר עד להשתלטותן של ברה”מ עליהן בשנות ה־40.

2. הנסיון להקים משטר סובייטי ב־1918–1919

בשורה של הצהרות והכרזות חגיגיות שפורסמו על ידי ממשלת רוסיה הסובייטית, בחדשים הראשונים לקיומה לאחר מהפכת אוקטובר, הובטח לכל לאום, שיוויון מלא, זכות להגדרה עצמית ולהיפרדות ממנה כמדינות עצמאיות.⁴ רמז לנסיגה מהצהרות אלו הסתמן כבר בעמדת המשלחת הרוסית בשיחות השלום בברסט־ליטוֹבסק, כשדחתה את דרישת הגרמנים, לאפשר לליטא, לטביה ואסטוניה להיפרד מרוסיה, בטענה שזה ניתן לביצוע רק אחרי בחירות חפשיות שם, ולאחר שיהיו משוחררים לחלוטין מנוכחות צבאות זרים.⁵ ברה”מ הראתה גם התנגדות לקיום המועצות הלאומיות של ליטא, לטביה ואסטוניה שחתרו להכריז על עצמאות ארצותיהם. כך למשל, בזמן שהמועצה הליטאית הלאומית המכונה “טאריבּה”, לחצה להקמת ליטא עצמאית, בתמיכת גרמניה, הוקם ב־1917 ברוסיה “קומיסריאט לעניני ליטא”⁶ (במסגרת הקומיסריאט העממי לענינים לאומיים). להלכה תפקידו של הקומיסריאט הזה היה לדאוג לכל עניני 200 אלף הליטאים שהיו אותה שעה ברוסיה כפליטי מלחמה וחיילים משוחררים של הצבא הצארי; למעשה הוא עסק בין השאר, בתעמולה בולשביסטית וכמו כן הכין מתוכם קאדרים פוליטיים. לאחר הכרזת ה”טאריבה" הליטאית על עצמאות ליטא ב־16.2.1918 החלו להסתנן יחד עם אלפי פליטי ליטא שחזרו למולדת מרוסיה גם פעילים בולשביסטיים שהניחו את היסוד למפלגה הקומוניסטית הליטאית (ל.ק.פ – LKP); מפלגה זו הופיעה כאופוזיציה נמרצת לממשלה הליטאית הלאומית. כתוצאה מעבודת הכנה רבה, כולל שביתות, הפגנות ומיטינגים הוחלט ב־8.12.1918 על ידי הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ליטא וביילורוסיה⁷ על “הקמת הממשלה המהפכנית הזמנית של פועלים ואיכרים בליטא”.

בגילוי דעת של ממשלה זו, נאמר בין השאר: “ביצירתנו חיים חדשים על היסודות עליהם מושתתת הפדרציה הסובייטית־הסוציאליסטית־הרוסית – נלך בעתיד יד ביד עם רוסיה הסובייטית ושאר הארצות שנכנסו לדרך המהפכה הסוציאליסטית”.

רוסיה הסובייטית מיהרה להכיר בממשלה הליטאית המהפכנית בהכרזה מיוחדת מה־22.12.1918⁸. ביום זה ובצורה זהה הכירה גם בממשלות המהפכניות באסטוניה ובלטביה שמרביתן כבר היו בשליטת הצבא האדום.

השלטון הסובייטי־ליטאי שהתבסס בעיקר בצפון־מזרח ליטא ושהספיק לחוקק מספר חוקים בשטח הכלכלי־סוציאלי הכריז על איחוד עם הרפובליקה הסובייטית הביילורוסית (תחת השם “ליטבּייאָל”). שלטון זה הועמד חיש מהר בסכנה פיסית מצד צבא ממשלת וולדמאראס Voldemaras הלאומנית ששלטה באיזורים המערב־דרומיים של ליטא, הסמוכים לגבול גרמניה בתמיכה מדינית וטכנית־צבאית מצד ארצות הברית, אנגליה, צרפת וגרמניה.⁹

כנגד הלחץ ההולך וגובר של הצבא הליטאי הלאומני שהסתייע ביחידות גרמניות סדירות ובלתי־סדירות ניהלה מועצת ההגנה של ליטא וביילורוסיה מלחמה קשה בעזרת הצבא האדום ומספר יחידות שהוקמו על אדמת ליטא גופא. תוך קרבות מרים שנמשכו כ־7 חדשים נאלץ הצבא האדום לסגת בהדרגה¹⁰ מליטא וכן מלטביה ואסטוניה שהמשיכו מאז להתקיים כמדינות עצמאיות (עד 1940) בתמיכה ניכרת של ארצות המערב, גרמניה וארצות הברית. הנה כי כן קרה שבסיבוב הראשון במאבק על בלטיקום סובייטי נחלה רוסיה הסובייטית דאז כשלון צבאי ומדיני¹¹ והארצות הבלטיות נמצאו מעתה בתחום ההשפעה הגרמנית, המערב אירופית והאמריקאית.

היחסים בין המדינות הבלטיות לבין ברית־המועצות הוסדרו בשורה של הסכמים: לפי ההסכם עם ליטא הכירה רוסיה הסובייטית בריבונותה על חבל ווילנה וגרודנה, התחייבה בתשלום פיצויים על 3 מליון רובל זהב ו־247 אקרים יערות, בסיוע להחזרת שארית הפליטה הליטאית שנשארה ברוסיה ובחילופי אסירים פוליטיים של אזרחי שתי המדינות.

3. התקרבותן ההדרגתית של הארצות הבלטיות לברה”מ, תוך הסתייגות, בשנות ה־20 וה־30 (1920–1939)

הנסיון לכונן משטר סובייטי ב־1918/19, למרות שהפך במשך השנים לאפיזודה חולפת של העבר, השאיר ללא ספק, משקע מריר, לפחות בקרב חלק ניכר מאוכלוסית 3 הארצות הבלטיות. מכאן ניתן אולי להסביר את ההסתייגות והרתיעה שאיפיינו תגובות ממשלותיהן לנסיונות הבלתי פוסקים מצד ברית המועצות לשכנען לקשור קשר הדוק עמה, במיוחד בזמן שהמפלגות הקומוניסטיות באותן ארצות לא הסתירו את שאיפותיהן להתאחד עם ברה”מ. באסטוניה קויים אפילו ב־1924 נסיון נפל להפיכה קומוניסטית.

מצד שני הותירו שנות האינטרבנציה והפעילות האנטי־סובייטית הצבאית גם אדמת הארצות הבלטיות חשדנות מסוימות גם בברה"מ לגבי מדיניותן של ארצות אלו ובמיוחד חשש ששטחם עלול לשמש קרש קפיצה לפלישה נוספת לגבולותיה. לכן כשב־1922, נועדו בווארשה נציגי פולין, לטביה, אסטוניה ופינלנד לשיחות על שיתוף פעולה ביניהן, חששה ברה”מ מקנוניה נגדה. באותו זמן חש הקומיסר העממי לעניני חוץ, מ. ליטווינוב לריגה לשיחות בלתי פורמליות עם נציגי ארצות אלו על שיתוף ברה”מ במסגרת ההסכם המתוכנן ביניהן. פגישה זו גררה אחריה הזמנת נציגי ארצות אלו למוסקבה לשיחות על פירוק נשק. אמנם שיחות אלה – לכשעצמן נכשלו, אך בעקיפין שימשו רקע להתקרבות נוספת. ב־1926 חתמו ברה”מ וליטא על חוזה אי־התקפה. אסטוניה, ולטביה אשר להן היו גבולות משותפים עם ברה"מ הסתפקו בכעין תחליף לחוזה זה, בחתמן עמה על הסכם של תיקוני גבולות. על חוזה אי־התקפה עם ברה"מ כדוגמת ליטא, חתמו לטביה ואסטוניה ב־1932. לאחר שגם פינלנד ופולין חתמו עם ברה”מ על חוזים דומים, יכול היה מולוטוב להודיע בסיפוק בוועד המרכזי של המפלגה ש”מעמדה הבין לאומי של ברה”מ חוזק במידה רבה".¹²

אכן בצעדה זה השיגה ברה”מ את השלב הראשון ביעדיה במדיניות החוץ. שנה לאחר מכן (1934) היא מציעה לגרמניה, בלי הצלחה, הסדר מוגבל ביחסיה לפחות במה שנוגע לערבות משותפת של שתיהן לשלמותן של הארצות הבלטיות. משלא נענתה, פונה ליטווינוב בצורה ישירה לארצות הבלטיות (6.4.1935) לבירור עמדתן בנוגע להסכם להגנה הדדית בין ליטא, לטביה ואסטוניה בין ברה”מ. 3 שרי החוץ שמדיניותיהם היו מאוגדות כבר במסגרת “הברית הבלטית” התכנסו כדי להשיב במהירות – תשובה שלילית מכיון שזה עשוי להיות נוגד לנייטרליות הקפדנית עליה הכריזו ממשלותיהם.

בקונגרס ה־8 של הסובייטים שהתקיים במוסקבה בסוף 1936 מתקיף מזכיר המפלגה הקומוניסטית בלנינגרד א. ז’דאנוב, בחריפות יתרה את פינלנד, אסטוניה ולטביה על עמדתן העוינת כביכול כלפי ברה”מ ומציין את הסכנה הפוטנציאלית הנשקפת מהן ללנינגרד. יש להניח כי “בין השאר, היתה זו כנראה, גם אחת מצורות התזכורת לארצות הבלטיות על ההכרח לחתום על חוזה הגנה הדדי עם ברה”מ. בצורה אלגנטית יותר הוסבר הדבר בעת ביקורו של גנרל ייגוֹרֹוב ב־3 הבירות הבלטיות ב־1937. תזכורת נוספת פומבית די גלויה ניתן לראות בתוכן המאמר הראשי ב”פראבדה” מה־21.5.1938 המבוסס על הטענה ש”הבריחה לנייטרליות לא תציל את העצמאות של המדינות הקטנות".

4. מקומן של הארצות הבלטיות במשא ומתן הבינלאומי ערב מלחמת העולם השניה וסיפוחן לבריה”מ

בעית הערובות למדינות הבלטיות נעשתה שוב אקטואלית לאור האיום הגרמני ההולך וגובר על פולין בשאלת דנציג. אחרי הויתור מצד אנגליה וצרפת לטובת גרמניה במסגרת הסכם מינכן הידוע, ניסו שתי המדינות הללו להקים ברית אנטי־גרמנית שיחד עם ברית המועצות תשמש מחסום לכל התפשטות נוספת של גרמניה הנאצית.

במשא ומתן הארוך והמייגע שהחל באביב 1939 בין אנגליה וצרפת מצד אחד וברית־המועצות מצד שני, הביעה האחרונה את הסכמתה העקרונית לברית המוצעת להסכם ולעזרה הדדית, בתנאי שתינתן ערובה משותפת לשלמות מדינות הבלטיות ופינלנד.¹³ חששותיהן¹⁴ של מדינות אלו מתנאי זה הרתיעו את אנגליה ממתן התחייבות זו,¹⁵ דבר אשר הסובייטים פרשוהו כהתעלמות מהאינטרסים החיוניים שלהם ובמגמה להפקיר את ביטחון ארצם במקרה של התקפת מדינות הציר עליה.

משאלותיה של ברית המועצות לכלול בתחום השפעתה את הארצות הבלטיות נתמלאו חלקית בהסכם המפתיע שנחתם בין ריבנטרופ ומולוטוב ב־23.8.1939, כפי שנאמר בסעיף 1 בנספח הסודי של ההסכם הנ”ל:¹⁶

“במקרה של הסדר טריטוריאלי פוליטי מחודש של האיזורים השייכים לארצות הבלטיות (פינלנד, אסטוניה, לטביה, ליטא), יהיה הגבול הצפוני של ליטא קו גבול בין תחומי ההשפעה של גרמניה וברית המועצות. בהקשר זה מכיר כל אחד מהצדדים (גרמניה ורוסיה) את האינטרס של ליטא באיזור וילנה”.¹⁷

למרות העובדה שליטא נכללה, איפוא, בתחום ההשפעה הגרמנית, מנע בעדה לחץ מצד אנגליה וצרפת, מלבטל את נייטראליותה ולהגרר לפי שידולי גרמניה, למלחמה נגד פולין ובהזדמנות זו להחזיר לעצמה את בירתה וילנה מידי הפולנים.

לאחר פלישת הגרמנים לפולין ב־1 בספטמבר 1939 וחלוקתה של זו בידי גרמניה וברית המועצות, הסתבר שגם האחרונה לא השלימה עם המגמה להפוך את ליטא לגרורה גרמנית;¹⁸ מאמציה הדיפלומטיים של ברית המועצות בכיוון זה הביאו לכך שהסעיף הראשון של הנספח הסודי הנ”ל שונה בהסכם נוסף בין ריבנטרופ ומולוטוב במוסקבה ב־28.9.1939 במובן זה ש”הטריטוריה של ליטא נופלת לתחום ההשפעה של ס.ס.ס.ר.".

בעקבות שינוי זה נאלץ מיניסטר החוץ הליטאי לחתום ב־10 באפריל 1939 במוסקבה על הסכם לעזרה הדדית בין ס.ס.ס.ר. וליטא,¹⁹ שלפיו אמנם מקבלת ליטא מחדש את בירתה וילנה, אך יחד עם זאת "רשאית ס.ס.ס.ר. להחזיק על חשבונה בנקודות מסוימות של הרפובליקה הליטאית במסגרת מוגבלת, כוחות צבא סובייטיים של חיילות יבשה ואויר; הסכמים דומים נחתמו עם אסטוניה ועם לטביה.

גם לאחר שברית המועצות הבטיחה לעצמה בסיסים צבאיים והשפעה ניכרת בשלוש הארצות הבלטיות, ואילצה את פינלנד, אחרי שלושת חודשי מלחמה עמה, לוותר לטובתה אזורי גבול, טרם פג חששה מחמת ניצול נייטרליותן של ארצות אלה בכלל ושל ליטא בפרט²⁰ לרעתה.

ב־15.6.1940, ביום בו נפלה פריס ואנגליה טרם התאוששה מפינוי דונקירק, נכנסו טורי הצבא האדום לליטא, ולאחר יומיים – ללטביה ולאסטוניה בעקבות אולטימטום סובייטי שהוגש לפני כן להן.²¹ יומיים לאחר מכן הוקמה בליטא ממשלה עממית בראשות י. פאלצקיס J. Paleckis, בלטביה – בראשות א. קירכנשטיין ובאסטוניה בראשות י. ווארס.²² ממשלות אלו הכריזו מיד על שיחרור האסירים הפוליטיים ועל ליגאליזציה של המפלגה הקומוניסטית. ב־15.7.1940־14 נערכו, בהשראת המפל. הקומוניס. המקומיות, הבחירות לפרלמנטים ב־3 הארצות התוצאות היו 92.9% באסטוניה, 97.6% בלטביה ו־ 99.2% בליטא עבור המועמדים שהוצגו על ידיהן. הסיים העממי שזה עתה הוקם בליטא²³ הכריז כבר בישיבתו הראשונה ב־21.7.1940 על ליטא כעל רפובליקה סובייטית־סוציאליסטית והחליט לפנות לסובייט העליון של ברית המועצות לקבל רפובליקה זו למסגרת הברית של הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות.

בישיבתו מה־3.8.1940 החליט הסובייט העליון במוסקבה:

1. למלא את בקשת הסיים הליטאי ולקבל את הרפובליקה הסוציאליסטית הליטאית לברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות, כרפובליקה סובייטית־סוציאליסטית שוות זכויות.

2. לקבל את הצעת הסובייט העליון של ס.ס.ר. הביילורוסית למסור לרפובליקה הסובייטית־הסוציאליסטית הליטאית, את אזור שוויינציאן וחלקי טריטוריה בעלי רוב מכריע של אוכלוסיה ליטאית.²⁴

בפקודה מיוחדת הוכרז על הצבא הליטאי כעל צבא עממי. בצורה דומה הפכו לרפובליקות סובייטיות גם לטביה ואסטוניה.

למרות שגרמניה נתנה מקלט מדיני לרבים מחברי הממשלה, הצבא והמשטרה הליטאית שהספיקו לברוח אליה – דחתה באופן רישמי²⁵ את מחאות הנציגים הדיפלומטיים של ליטא, לטביה ואסטוניה על סיפוח ארצותיהן לברית המועצות.

באופן שונה לגמרי הגיבו ארצות הברית ובריטניה. ב־23.8.1940 הצהיר סאמנר וולס בשם הסטייט־דיפרטמנט את הדברים הבאים:

“העם האמריקאי מתנגד לפעולות חמסנות הן על ידי שימוש בכוח והן על ידי איום בכוח. כמו כן מתנגד הוא לכל צורה של התערבות בעניניה הפנימיים בכל חלק של מדינה כלשהי כחזקה מאוד וכחלשה”.²⁶

ארצות הברית המשיכה להכיר בנציגים הדיפלומטיים המוסמכים של ליטא, לטביה ואסטוניה הקיימים בה עד היום. הסטייט־דיפרטמנט גם הגיש מחאה חריפה למוסקבה לרגל החזרת הדיפלומטים האמריקאיים מקובנה, ריגה וטאלין; כמו כן הקפיאה ארה”ב את רזרבות הזהב של הארצות הבלטיות המופקדות אצלה, פעולה שהחריפה עוד יותר את היחסים בינה לבין ברית־המועצות.

בצורה דומה אך מסוייגת יותר הגיבה לונדון שעדיין לא התייאשה מהתקרבות למוסקבה. אף לאחר שגם בריטניה הקפיאה את פקדונותיהן של הארצות הבלטיות בבאנקים של לונדון, אסרה על אניות שהניפו דגל מדינות אלו מלהיכנס לנמליה ועצרה 350 מלחים בלטיים – לא סגרה את הדלת בפני פשרה עם ברית המועצות. ביוזמת דאונינג סטריט הוחל במגע עם ברית המועצות במטרה ליישב את חילוקי הדעות הקיימות בין שתי הארצות לרבות בענין הפקדונות המוקפאים, מצב המלחים ובעיקר העמדה לגבי שילוב המדינות הבלטיות לברית־המועצות. לאחר משא ומתן מייגע וארוך הושג הסכם רק על שיחרור 350 המלחים העצורים; הבעיות העקריות סביב הארצות הבלטיות נשארו פתוחות והמשיכו לשמש, כפי שנראה להלן נושאים מרכזיים ביחסי מזרח ומערב שהפכו אח”כ להיות בנות־ברית נגד אויב מסוכן ומשותף.

5. הארצות הבלטיות – נושא למיקוח ופולמוס בין בנות הברית בשיא מלחמת העולם השניה

כחודש ימים בלבד לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות וכיבושם המיידי את ליטא, לטביה ואסטוניה, כשברה”מ ניהלה מו”מ עם בריטניה אודות סיוע דחוף והקמת ברית, הביע ראש ממשלת בריטניה וו. צ’רצ’יל את דעתו על עמדת הסובייטים במילים הבאות:

“נראה שהצעת העזרה מצד בריטניה לא עשתה רושם על סטלין: הלה נראה מלכתחילה עסוק באספקטים המדיניים של הברית המוצעת הזו. בשעה שעצם קיומה היה נתון בסכנה נראתה ממשלת הסובייטים כמבקשת לדון בשאלת הגבולות באזורי ההשפעה לעתיד יותר מאשר לנהל משא ומתן על אספקת נשק”.

זאת ועוד. למרות שברית־המועצות הצטרפה להלכה לעקרונות “האמנה האטלנטית”,²⁷ הרי פירוש עקרונותיה הלכה למעשה ושאלת תפיסתה את בעית ארצות הבלטיות, שימשו נושא לוויכוח בינה לבין בנות בריתה במשך כל תקופת המלחמה. הסובייטים עמדו בצורה עקיבה ועקשנית על דרישתם שבנות בריתה תכרנה בגבולותיה משנת 1941, דהיינו, סיפוח פולין המזרחית, איזורי רומניה הצפון־מזרחיים והארצות הבלטיות.

לכן, עוד בפגישתו הראשונה של שר החוץ הבריטי, אנטוני אידן, עם סטלין במוסקבה ב־8.12.1941 הועלו על סדר היום לא רק בעיות טכניות שוטפות של המלחמה המתנהלת בשערי מוסקבה, אלא גם בעיות “הגבולות האיסטרטגיים” של ברית המועצות לאחר המלחמה. אידן התחמק אזי מתשובה מוחלטת וציין את התחייבות בריטניה לגבי ארצות־הברית שלא לחתום על “הסכם סודי” עם ברית־המועצות. בשיחתם השניה שהתקיימה בחצות ליל ה־17 ל־18 בדצמבר 1941, לחץ סטלין על חתימת הסכם (ולא הצהרה, כפי שאידן הציע) עם נספח סודי שלפיו פרוסיה המזרחית תועבר לפולין, העיר הגרמנית טילזיט (Tilsit) והשטח הגרמני צפונית לנהר ניימאן – לרפובליקה הליטאית של ס.ס.ס.ר. לאחר שאידן ענה שלא יוכל לחתום על פרוטוקול מבלי להתייעץ עם חבריו בממשלה הבריטית ומבלי שזו גיבשה עמדה ליישוב הענין הטריטוריאלי, הדגישו סטלין ומולוטוב (שהיה נוכח בפגישה זו) שהשאלה של הגבול הסובייטי ובמיוחד שילוב המדינות הבלטיות בברית המועצות חייבת להתקבל לפי דרישות הממשלה הסובייטית ועד שדרישה זו תקוים יהיה צורך לדחות כל הסכם. לדרישות זו של סטלין התנגד נמרצות ראש ממשלת אנגליה צ’רצ’יל בטענה שהן נוגדות בצורה בולטת את שלושת הסעיפים הראשונים של האמנה האטלנטית שסטלין עצמו הצטרף אליה.²⁸

גם עמדת ארצות הברית שהתבססה בנושא זה, על סעיף 3 של האמנה האטלנטית, היתה לדחות כל מדיניות המבקשת להקים אזורי השפעה “ולחלק את אירופה”.

המדיניות הסובייטית הרשמית התעלמה מעמדה זו והמשיכה לראות בשטחים שסופחו לברה”מ מ־1939 ואילך (כולל המדינות הבלטיות) – טריטוריה סובייטית לכל דבר עד שהבעיה בשלמותה תיושב על ידי הסכם חדש. כך למשל, כלל מולוטוב בתזכירו מ־6.1.1942, על זוועות הגרמנים בשטחים הסובייטיים הכבושים שנשלחו לבנות הברית, את ווילנה ברשימת הערים הסובייטיות. גם סטלין בפקודתו ביום הצבא האדום ב־23.2.1942 הביע תקוותו שהדגל האדום ישוב להתנוסס מעל אוקראינה, ביילורוסיה, אסטוניה, לטביה וליטא.²⁹ לימים החלו הבריטים לגלות נכונות־מה להכיר בזכותה של ברית־המועצות לגבי גבולותיה משנת 1941, אך לא נסתייעו בעמדה זו מצד ארצות־הברית.

נראה גם שבניגוד להשקפות האנטי־קומוניסטיות שעדיין רווחו בין חוגים רבי השפעה בארצות־הברית, דעת הקהל באנגליה היתה אוהדת יותר גם בשאלה זו.

“הארועים האחרונים – כתב הטיימס מ־12.2.1942 – הראו שהצורך ההכרחי של הגנת רוסיה מספק בסיס מוצק לגבי כמה מהתביעות בעבר יותר משהרבה אנשים בארץ זו היו מוכנים להודות בהן באותו זמן". במשך הזמן שינה גם צ’רצ’יל את דעתו במידה רבה בענין זה לאחר שנתחוור לו “כי אי אפשר להחזיק בעמדה מוסרית זו”. ברוח זו כתב ב־7 במרץ 1942 לרוּזבלט לאמור:

“מחמת חומרתה הגוברת של המלחמה נראה לי עתה כי אין לפרש שעקרונות הצ’רטר האטלנטי שוללים מרוסיה את הגבולות שהיו לה שעה שהתקיפה אותה גרמניה. על בסיס זה הצטרפה לצ’רטר ומן הסתם ניגשו הרוסים בחוזק יד לחיסול יסודות עוינים במדינות הבלטיות וכו', כאשר כבשו את האזורים האלה בתחילת המלחמה. לכן אני מקווה שתוכל לתת לנו יד חפשית לחתום על החוזה שסטלין חפץ בו בהקדם האפשרי”.³⁰

למרות תופעות אהדה אלה ואחרות לא נכלל בהסכם האנגלו־סובייטי, שנחתם ב־26.5.1942, אף סעיף טריטוריאלי. השאלה הזו לא ירדה אמנם, גם להבא מן הפרק בפורום הדיפלומטי,³¹ אך חשיבותה הלכה והצטמצמה לאור בעיות עדיפות שהעיקו על בנות הברית: החזית השניה, גבולות פולין, עתיד גרמניה וכו'. לאחר שברית המועצות כבשה בחזרה את הארצות הבלטיות, בקיץ 1944, נאלצו בנות הברית להשלים עם זה מתוך הסתייגות מסוימת. בטוי אינטנסיבי לפולמוס על עתיד הארצות הבלטיות הועבר יותר ויותר למישור הפובליציסטיקה הפוליטית בחוץ לארץ. במאמר שראה אור באחד הפירסומים הסובייטיים בארצות הברית,³² והמוקדש לארצות הבלטיות – נאמר:

“היחסים האמריקנו־רוסיים וכבוד העמים באירופה, ייצאו אך נשכרים על ידי הכרה מוקדמת של העובדה שהמדינות הבלטיות היו ותהיינה סובייטיות”.

כאן גם המקום לציין את הפירסומים של חוגי המהגרים הלאומיים של הארצות הבלטיות שהופיעו באותה תקופה בארצות הברית בדרישות תקיפות למען המשך עצמאות ארצותיהן לאחר מלחמת העולם.

“הים הבלטי – נאמר באחד הפירסומים הללו³³ – חייב להיות ים חופשי והמדינות הבלטיות חייבות למלא כמו ב־1920, תפקיד של שיווי משקל. העמים הבלטיים, מתוך מניעים של ביטחון, לא יקבלו לעולם לא חוקים ולא שלטון בולשביסטי, אפילו אם זה מוצג כפיתרון לבעית רוסיה הסובייטית ובטחונה לאחר המלחמה. וכן לא סכמוֹת אחרות מסוג זה. העמים הבלטיים מסרבים קטגורית לשתף עצמם בכל מישאל־עם שאינו יכול לעמוד תחת פיקוח;³⁴ הפרדתן מברית־המועצות היא סופית ואושרה על ידי החלטות, אסיפות־מכוננות של האומות הבלטיות ברוח ההגדרה העצמית ושל הצ’רטר האטלנטי. מטרת העמים הבלטיים היתה ובודאי נשארה בעתיד: שכנות טובה גם עם ברית־המועצות ושימושן כגשר תרבותי־כלכלי בין מערב ומזרח באירופה. זוהי המשאלה הכללית של העמים הבלטיים".

בפולמוס על עתידן הפוליטי של הארצות הבלטיות, שהמשיך להתנהל אותה תקופה בצורה אינטנסיבית ביותר בארצות הברית ובאנגליה מעל גבי הביטאונים הפרו־סובייטיים תפס מקום נכבד מאוד הנימוק של קיום פורמאציות בלטיות בצבא האדום ויחידות פרטיזניות אנטי³⁵ נאציות שהורכבו מאזרחים בלטיים.

6. המערכת המשולבת של ברית המועצות במאבקה על הארצות הבלטיות

פעולותיה של ברית המועצות במהלך התחרותה עם גרמניה לרכישת (תרתי משמע) העמים הבלטיים הוכתבו קודם כל על ידי צעדיה המעשיים של האחרונה שבין היתר כללו הקמת מינהלים אוטונומיים בליטא, לטביה ואסטוניה. יחד עם זאת חייבות היו פעולות אלו להשתלב גם במסע תעמולתה הבינלאומי של ברית המועצות בנושא הבלטי.

כן ראוי לציין שבעוד הגרמנים הסתייעו בהתחרות זו באמצעות המוני האזרחים הבלטים הנתונים לשלטונם, נאלצו הסובייטיים להסתייע רק בציבור קטן של אזרחים בלטיים שנקלעו לבריה”מ כפליטים וכמפונים הרחק ממולדתם וזאת, בעזרתן של מסגרות חדשות³⁶ המתאימות לצורות השונות של המאבק.

א. פעילות. מדינית־תעמולתית

בין המסגרות הבלטיות הקיימות שהופעלו בברה”מ מתוך ציבור הפליטים והמפונים הבלטיים לאחר הנסיגה הצבאית החפוזה מארצות אלה, ניתן לציין בראש וראשונה את הממשלות והוועדים המרכזיים של המפלגות הקומוניסטיות משם.

לחשיבות יתרה ולהקף פעולה רחב זכו מוסדות אלו בעיקר מדצמבר 1941 ואילך עם הגברת המסע הסובייטי לגבי עתידן של הארצות הבלטיות. מצד אחד מילאו תפקיד סמלי וראוותני וכן הוכחה מוחשית להמשכיות השלטון הסובייטי העצמאי בארצות הבלטיות. מצד שני הפכו לפחות להלכה לגופים המפעילים את מסגרות המאבק החברתי־פוליטי־צבאי (אותן נפרט ונתאר להלן) לשיחרור המולדת הכבושה ארעית בידי כוח זר ועויין.

כבר בשבועות הראשונים לאחר הנסיגה הצבאית מהארצות הבלטיות, הוחל בשטח הבלתי כבוש של ברה”מ, בפעילות הסברתית פוליטית שנועדה הן לכ־100,000 הפליטים מארצות אלו שנמצאו אותה שעה על אדמתה, וכן להפצה בין האוכלוסיה בשטח הכבוש. כך למשל, קוימו ברדיו מוסקבה שידורים שיטתיים בשפה הלטבית, שמסרו אינפורמציה שוטפת ודבר המנהיגות הסובייטית־לטבית שפונתה לברה"מ. אותו זמן המשיך להופיע בוואלדאי העתון הלטבי “פאר פאדומיו לאטביו” (בעד לטביה הסובייטית).

כשבועיים לאחר הפסקת פעילותה של תחנת השידור הסובייטית בטאלין קוימו שידורים בשפה האסטונית ברדיו לנינגרד ואחר כך ברדיו מוסקבה. בטאון המפלגה הקומוניסטית האסטונית “ראהבה־היאל” המשיך להופיע לאחר הנסיגה מאסטוניה בלנינגראד.

בסוף 1941 ובתחילת 1942 חודשה בסיועם המלא של השלטונות הסובייטיים במספר מקומות בברית המועצות הופעתם של כ־7 עתונים וכתבי־עת פריודיים בשפה הליטאית ובראשם בטאון המפלגה הקומוניסטית. “טייסה” – Tiesa (אמת) ובטאון הסובייטי העליון הליטאי “טאריבו לייטובה” – Tarybu Lietuva – (ליטא המועצתית). כן חידשה את פעולתה במוסקבה, הוצאת הספרים של ליטא הסובייטית והוציאה משך שלוש שנות גלותה במוסקבה 161 ספרים וחוברות. בחלקם נכללו פירסומים אלו – נאומים של מנהיגי ברית המועצות וליטא הסובייטית, אך רובם היו מוקדשים למאבק ההיסטורי הנמשך מקרב גרונוואלד³⁷ ועד מלחמת “המולדת הגדולה” בין העם הליטאי והגרמני; לציון תופעות ידידות בין הרוסים והליטאים במהלך ההיסטוריה וכו'. בפרסומים אלה ניתן גם מקום רחב לתאור מוחשי של הזוועות שביצעו “הכובשים ההיטלריסטיים” בליטא ולביסוס הדרישה לשיקום משטר סובייטי בארץ זו.

בחלקו נועד החומר המודפס הזה לאזרחים המפונים מליטא ולחוגים המתקדמים בקרב רכוזי ההגירה הליטאית שבארצות הברית ובארצות אחרות; עיקר תעודתו היה – “לאזרחי ליטא הנאנקים תחת עול הכיבוש הגרמני”. עבור האחרונים הודפסו במיוחד גם מאות כרוזים שפוזרו משמי ליטא על ידי אוירונים וכן על ידי יחידות פרטיזניות פרו־סובייטיות במיליוני עותקים.

מתחילת 1942 ואילך זומנו למוסקבה על ידי מוסדות הגולה הבלטיים ובהשראת הממשלה הסובייטית המרכזית מאות מפליטי הארצות הבלטיות – וביניהם אישים ידועים בתחומי הצבא, הספרות, האמנות והמדע – לעצרות חגיגיות. נציגי ממשלות הגולה, מזכירי המפלגה, אישי ציבור ואנשי־עט פנו בנאומים ששודרו גם דרך רדיו מוסקבה לכל הפטריוטים הבלטיים באשר הם, להצטרף למלחמה הקדושה נגד הכובשים הגרמנים.

בין היתר קוימה במוסקבה גם אסיפה עממית של הנוער האנטי־פשיסטי של שלושת הארצות הבלטיות. בטכסים מיוחדים רבי־רושם קוימו במוסקבה גם בשנים 1942–1944 מעמדים חגיגיים של הצמרת הפוליטית של העמים הבלטיים לציון יום הפיכתן לריפובליקות סובייטיות (21 ליולי). רוב הנאומים, ההחלטות וגילויי הדעת של כינוסים אלה ואחרים הכילו תיאורים קודרים “מההווי הקשה במולדת הכבושה”, וקראו בנוסח זה או אחר לאוכלוסיה הבלטית להתקומם נגד הכובש. כמובן שהטאֶכסטים של הנאומים וההחלטות הללו הודפסו בעתונות הסובייטית־הבלטית (שחידשה כאמור, את פעולתה בברית־המועצות) ובכרוזים מיוחדים שפוזרו אחר כך על ידי אוירונים ופרטיזנים פרו־סובייטים בליטא, לטביה ואסטוניה.

ב. תנועה פרטיזנית מודרכת

הפעלת הזרוע הצבאית־פוליטית במסגרת התנועה הפרטיזנית והמחתרת האנטי־פשיסטית בארצות הבלטיות כפי שנראה להלן היתה אחידה בקויה הכללים. עתויה ועצמתה הושפעו במידה רבה על ידי שלושת הגורמים הבאים:

1) יחסה העוין של מרבית האוכלוסיה בארצות אלו לשלטון הסובייטי ולתומכיו. יחס שהלך וגבר מהיום הראשון לכינון משטר זה והגיע לשיאו ביוני 1941 כתוצאה מגירוש המוני אורחים “בלתי מהימנים” לסיביר.³⁸

2) האיטיות היחסית בהפעלת התנועה הפרטיזנית הכלל־סובייטית שהחלה לפעול בצורה שיטתית מתוכננת רק לאחר שהוקם “המטה הפרטיזני המרכזי” ב־30.5.1942.

3) התמוטטות ההגנה הצבאית הסובייטית בכלל ובארצות הבלטיות בפרט. בעקבותיה בוצע שם פינוי חפוז ביותר של האקטיבה הממלכתית והמפלגתית.

★

המסגרות הפרטיזניות בארצות הבלטיות שהוקמו, טופחו והודרכו והופעלו ממרכזי פיקוד מיוחדים בברה”מ בעיקר מאמצע 1942, גדלו והתרחבו בצורה ניכרת במיוחד בשנת 1943. בנובמבר 1943 כבר פעלו בארצות הבלטיות 74 גדודים וקבוצות פרט. ובהם כ־1,800 לוחמים.³⁹ באותו זמן (לאחר מפלת סטלינגרד) נחלשה הפרסטיז’ה הגרמנית גם בארצות אלו והחלו סימנים של תהיה ותעיה פוליטית לגבי האוריינטציה הבאה. לתנועה הפרטיזנית הסובייטית נתווסף על כן אותה שעה תפקיד נוסף ללחימה הצבאית בכובשים הנאצים ועוזריהם: הכוונה למאבק הפוליטי נגד קבוצות מקומיות בעלות אוריינטציה על מדינות המערב (סוציאל־דמוקרטים, קאטולים וחוגים לאומנים מתונים) או על הממשלה הפולנית בלונדון (פלוגות “הפולנים הלבנים” שבאיזור וילנה⁴⁰) ועוד.

כתוצאה מכך גבר גם במשך הזמן משקל ההסברה, התעמולה וטיפוח היחסים בין הפרטיזנים לבין חוגים שונים של הציבור הרחב בארצות הבלטיות הכבושות; ומכאן גם המספר היחסי הרב של הוצאות פריודיות בשפות הליטאית, הלטבית (ואפילו בדיאלקט לטגאלי) האסטונית, הרוסית והפולנית, שהופצו במסגרת מיבצעים מיוחדים על ידי הפרטיזנים יחד עם טונות הכרוזים שהוצנחו אליהם למטרה זו או הודפסו בבסיסיהם הם. שיעור היהודים הפרטיזנים היה 10%–20%.

לפי הנתונים הרווחים בפירסומים הסובייטיים התרחבו בשנים 1943–1944 מימדי התנועה הפרטיזנית הליטאית עד כדי 90 פלוגות, שמנו כ־5,000 איש “ממיטב הבנים והבנות של העם הליטאי. הנזק האפקטיבי שנגרם לגרמנים, נאמד בפירסומים אלה כדלקמן: 364 רכבות הורדו מהמסילות; 200 קטרים ו־2,000 קרונות ניזוקו והוצאו מכלל שימוש; 18 חיילות מצב הושמדו; למעלה מ־10,000 חיילים, שוטרים וקצינים גרמניים ועוזריהם נהרגו”.⁴¹

למרות השגות על מספרים אלו ומשמעותם, אין ספק שהפעילות הפרטיזנית בליטא היוותה לפחות, בסוף 1943 ובמחצית הראשונה של 1944, מיטרד אפקטיבי לשלטון הכיבוש האזרחי והצבאי בליטא.⁴² אך לאין ערוך חשוב יותר היה תפקידה בהכנת הרקע והאוירה המתאימה לשוב הצבא הסובייטי לליטא ובסיועה להתבססות השלטון הקומוניסטי בתוכה. הוא הדין ביחס ללטביה, ולאסטוניה.

ג. היחידה הבלטית בצבא האדום ומשמעותה ⁴³

המסגרת החשובה ביותר מבחינת היקפה, טווח פעולתה, שכללה את מירב הפונקציות הפוליטיות־אסטרטגיות צבאיות של ברה”מ במאבקה על עתיד הארצות הבלטיות שביחד עם זה שימשה גם כבית היוצר של התנועות הפרטיזניות בארצות אלה⁴⁴ – הוקמה על־ידי ברית המועצות, בדמות יחידות צבאיות גדולות שנודעו בכינוים “החטיבות הבלטיות הלאומיות”.

כאן המקום להצביע על העובדה שהשלטונות הצבאיים של ברה”מ עשו עוד קודם לכן מספר צעדים ממשיים לשימור שרידי מסגרות צבאיות שנסוגו בחלקן מהארצות הבלטיות כמו: הסגל הפיקודי (לפחות) של הקורפוסים ה־29 של ליטא, ה־24 של לטביה וה־22 של אסטוניה. כמו כן איפשרה המשך קיומם של בתי הספר הצבאיים שפונו חלקית מוילנה, ריגה וטאלין.⁴⁵

עובדה זו נותנת מקום לסברה שתכנית פוטנציאלית להקמת המסגרות הצבאיות הגדולות בהיקף של דיביזיות, קרוב לוודאי שהיתה קיימת כבר עוד קודם לכן. הקפאת שרידי המסגרות הצבאיות הקיימות באה לשמש גרעין ליחידות הללו, כאשר יוחלט על הפעלת התכנית הזו. ראוי לציין ששעת פירסום ההחלטה לגבי הקמת הדיביזיה הליטאית והאסטונית (18.12.1941), תואם בדיוק את היום בו הוצגו בצורה תקיפה וכתנאי לכל הסדר אחר, דרישות סטלין מאידן להכרת השתייכות הארצות הבלטיות לברה”מ.⁴⁶

גורם נוסף שעשוי היה להקל על ההכרעה על הקמת הדיביזיה האסטונית והליטאית הוא הנסיון המוצלח, יחסית, מהישגי הדיביזיה הלטבית שהוקמה קצת קודם לכן ובמידה מסויימת גם דבר הקמת הצבא הפולני (14.8.1941) והצ’כי (27.9.1941) על טריטוריה סובייטית.

יתר על כן, עובדת קיומן של יחידות לאומיות בצבא האדום לא עמדה גם בסתירה לדוקטרינה האידיאולוגית והיתה די רווחת עוד זמן רב לפני פרוץ מלחמת העולם ה־2. מבחינה זו הקמת הדיביזיות הבלטיות במלחמת־העולם ה־2 היתה אפילו חזרה מסויימת על התקדים של קיום יחידות דומות בשנות 1918–1919⁴⁷ ולאחר מכן.

אם כי הקמת הדיביזיות הלאומיות חלה בתקופה, בה הוקמו מאות יחידות חדשות בצבא האדום – ועל אף שבדיעבד מילאו הדיביזיות הללו גם תפקיד צבאי לא מבוטל בקטעי החזית (כגון הדיביזיה הלטבית על יד מוסקבה ב־1941–1942), הרי אין ספק שהמניע העיקרי להקמתן היה פוליטי. כפי שראינו לעיל, נועד למסגרות צבאיות אלו התפקיד (ואותו מילאו בהצלחה די רבה) להמחיש בפני העולם את רצון העמים הבלטיים להמשך קיום המשטר הסובייטי בארצותיהם וכן להוכיח שלא כל בני העמים הבלטיים משתפים פעולה עם הכובש הנאצי.

המטרות הפוליטיות לטווח קצר וארוך שהובאו קרוב לוודאי בחשבון השיקולים המחייבים את הקמת החטיבות הבלטיות הלאומיות בצבא האדום בסוף 1941 ניתן לסכם כדלקמן:

(א.) מטרות תעמולתיות ערכיות

(1) הוכחה מצד ברה”מ לממשלות ולדעת הקהל בארצות בנות בריתה ובארצות הנייטראליות, שכלה ונחרצה עם ברית המועצות לחזור בכל האמצעים לארצות הבלטיות, וזאת תוך כיבוד רצונם, כביכול, של עמים אלו עצמם להמשך המשטר הסובייטי בארצותיהם, שהתקיים בה כבר לסירוגין ב־1918 וב־1940.

(2) הוכחה לעמים הבלטיים שנותרו תחת הכיבוש הנאצי ששיבת השלטון הסובייטי לארצותיהם היא סבירה ביותר ונתמכת לא רק על ידי קומץ קומוניסטים, אלא גם על ידי דיביזיות שלמות, שכוח האדם שלה מורכב מגוונים פוליטיים שונים ושבראשן עומדים קציני צבא בכירים המוכרים להם מתקופת שרותם בצבא הלאומי כבעלי נטיות לאומיות. מכאן, שעל העמים הבלטיים להפסיק לאלתר לשתף פעולה עם הכובשים הגרמנים בארצותיהם וכן לחדול מחלומותיהם על חידוש עצמאותם בהשראת מדינות מערב אירופה ואמריקה.

(3) העלאת המוראל בין אלפי הפליטים שברחו מהארצות הבלטיות ונקלטו במשק הסובייטי; למען הגברת תרומתם למאמץ המלחמתי ולמען הכנתם כקאדרים מאומנים כנושאי דבר השלטון הסובייטי בבוא שעת השיחרור של ארצות מוצאם.

(4) החתירה לשינוי הדעה שהשתרשה בלב רבים מהאזרחים והחיילים הסובייטיים שהליטאים והלטביים במיוחד, הם בוגדנים ועוינים עקביים לשלטון הסובייטי.

(5) האפשרות להעלות במסגרת זו גיבורים לאומיים נוספים לאלה שנודעו במעלליהם למען פריבלטיקום הסובייטי ב־1918–1919 וששמותיהם עשויים לשמש בבוא הזמן ל"סמלי הזדהות" לאומיים וחינוכיים בתהליך הסובייטיזציה מחדש הצפוי בארצות הבלטיות לאחר שיחרורן.

(ב.) מטרות ארגוניות מנהליות

(1) ניצול החטיבות הלאומיות כמשאב כוח אדם מתאים לבחירה ואימון צנחנים ושליחים פרטיזניים לארצות הבלטיות והכשרת סגל פקידים מאומן ומהימן למשימות אזרחיות שיהיה מוכן להפעלה מיידית עם חזרת הסובייטים לארצות אלו.

(2) ניצול המסגרות הצבאיות הגדולות הללו (שבהן רבים המכירים זה את זה) למטרת איתור ובידוד אלמנטים מסוכנים מנקודת ראות המשטר הסובייטי תוך קיום פיקוח יעיל ומקיף על היתר.

(3) שימוש במסגרות אלו, בהן קיימות סיטואציות נוחות לשם דירבון מספר רב של אזרחי הארצות הבלטיות להיכנס לשורות המפלגה הקומוניסטית ולהקניית השכלה פוליטית שיטתית ליתר.

(4) האפשרות לנצל את הדיביזיות הבלטיות שנועדו בעיקר לשם שיחרור ארצותיהם גם למטרות צבאיות אבנטואליות בשעת חירום, זאת במיוחד לאור המחסור בדיביזיות חי”ר שלמות ששרר ב־1941–1942.

כפי שהוכיחה המציאות לאחר מכן, הוגשמו מטרות אלו כמעט במלואן.

בשיא כוחן מנו היחידות הלאומיות הבלטיות קרוב ל־50,000 איש. הקורפוס האסטוני ה־7 (דיביזיות חי”ר מס. 7 ומס. 244) – כ־20,000; הקורפוס הלטבי ה־130 (דיביזיות חי”ר מס. 43 ומס. 308) – כ־15,000; דיביזיות חי”ר הליטאית מס. 16 – כ־12,000.

כמו ביחידות הפרטיזניות הבלטיות ובמיוחד בליטאיות כן גם ביחידות הצבאיות הבלטיות שבצבא האדום, בלט שיעור ניכר של חיילים יהודיים ורוסיים. כך למשל היו בדיביזיה הליטאית הנ”ל בשנת 1942:45%– 50% יהודים; 25%–30% ליטאים (כולל ילידי ברה”מ ותושביה);20%–25% רוסים ו־4%–5% אחרים.⁴⁸ בדיביזיה הלטבית ה־43 היה ההרכב הלאומי ב־18 באוקטובר 1944 כדלקמן: רוסים – 40%, לטבים – 40%, יהודים – 10%, אוקראינים – 2%, אחרים – 8%.⁴⁹

במשך תקופת קיומה נוספו לדיביזיות הבלטיות תושבים וותיקים וילידי ברה”מ שאבותיהם או אבות אבותיהם השתייכו בשעתם ללאום הליטאי, הלטבי או האסטוני. ביחידות הללו בלט במיוחד משקלם הגדול מאד של יחידות־המשנה הפוליטיות, התרבותיות והאחרות. כך למשל מנה האנסאמבל הלאומי שהוקם בתחילה במסגרת הדיביזיה הליטאית. כ־200 איש – המחלקה הפוליטית בדיביזיה זו מנתה למעלה מ־300 איש. מספר חברי המפלגה הקומוניסטית עלה ביחידות אלה בצורה משמעותית.⁵⁰

בכל אחת מהדיביזיות הלאומיות אומנו במסגרת “פלוגה מיוחדת” פרטיזנים ואנשי חבלה שהוצנחו לאחר מכן בארצותיהם לפעילות צבאית ופוליטית. כמו־כן החלו להפריש מכל יחידה מספר אנשים להכנת קאדרים לאומיים⁵¹ עבור המנגנון הממלכתי והמפלגתי בארצות הבלטיות לקראת כיבושן בחזרה הצפוי מידי הצבא הגרמני, ואכן, מיד עם פריצתן של היחידות הבלטיות לליטא, לטביה ולאסטוניה במסגרת ההתקפה־רבתי של הצבא הסובייטי בקיץ 1944, חזרו לארצותיהם חברי ממשלות הגולה ומרכזי המפלגות הקומוניסטיות ששהו עד אז במוסקבה וכן גם צבא גדול של פקידים מכל ענפי המנגנון הממלכתי.

לאחר כניסתן לטריטוריות של ליטא, לטביה ואסטוניה ניתנה הזדמנות ליחידות הלאומיות הללו למלא את שורותיהן בילידי השנתונים חייבי גיוס בארצות אלו ועל ידי כך להגביר את האלמנט הליטאי, הלטבי והאסטוני בתוכם, שכאמור לעיל הם לא היו רבים, לא בשעת הקמתם ומכל שכן באמצע 1944. חלק ניכר של הטירונים הללו, שהיה חדור רגשות לאומיים אנטי־סובייטיים מילדותם ושגברו ביתר שאת בשנות הכיבוש הגרמני, ערקו משורות הצבא או השתתפו ביערות והצטרפו לפרטיזנים הלאומנים (“הירוקים”) שהמשיכו להטריד את השלטון הסובייטי בארצות אלו משך מספר שנים.⁵²

לאחר שיחרורן (או כיבושן מחדש) של שלושת הבירות של המדינות הבלטיות ע”י הצבא הסובייטי רוכזו 3 החטיבות הלאומיות הללו בחבל קורלנד (מערב לטביה) על מנת לקחת חלק במצור על 33 הדיביזיות הגרמניות מקבוצת גייסות “נורד”, שנותרו במקום עד לכניעת גרמניה ב־8.5.1945. רק אז נתאפשר ל־3 היחידות הצבאיות הבלטיות לעבור ב”מסע נצחון" דרך ארצותיהם כשבכל עיר וכפר בדרך אורגנו קבלות פנים. מצעד ראווה זה הסתיים במיפגן ענק בכל אחת מהבירות הבלטיות.

עם השיחרור ההדרגתי של לוחמי הדיביזיות צורפו רבים מהמשוחררים למנגנון הממלכתי, הבטחוני והמפלגתי של השלטון הסובייטי הליטאי, הלטבי והאסטוני. מספר קצינים בכירים אף נבחרו למוסדות הממלכתיים העליונים ולוועדים המרכזיים של המפלגה שחזרו, כאמור, מ”גלותם" בברה”מ ימים ספורים לאחר שיחרור (או כיבוש מחדש) ארצותיהם על ידי הצבא הסובייטי.

★

סיכום

מאז נסיונותיה הכושלים של רוסיה הסובייטית לפני כ־60 שנה להשתלט על המדינות הבלטיות לא פסקו מאמציה להגיע למטרה זו בכל דרך שהיא.

הגשמת חלומה הנכסף של ברה”מ אירע ב־1940 תוך הסתייעות ביריבתה המסורתית גרמניה ותוך התעלמות ממחאות המעצמות המערביות ומכל שכן מחירוק השיניים של האוכלוסיה המקומית. גם כשמדינות המערב הפכו לבנות בריתה של ברה”מ במלחמתם המשותפת נגד גרמניה הנאצית ניצלה ברה”מ את מירב המהלכים הדיפלומאטיים, הצבאיים והפוליטיים־תעמולתיים כדי לחזור ולהשתלט ביתר שאת על המדינות הבלטיות.

גם הכיבוש הגרמני של הארצות הבלטיות בשנים 1941–1944 ושיתוף הפעולה של האוכלוסיה עם הכובשים הנאצים תוך תקוה לזכות בעצמאות, נותרו כאפיזודה חולפת. אין תימה שמאז שנת 1944, המכונה בפי רבים מהתושבים הבלטיים ככיבוש הסובייטי השני, נותרו הללו מתוסכלים ונרגנים כלפי גורלם.

תקוותם הקלושה לזכות בעצמאות התעוררה במידה מסוימת בתקופת המלחמה־הקרה. ולא בכדי הגיעו בתקופה זו פעולות ההתנגדות והחבלה לשיאם. אין תימה שיסודות לאומנים בארצות הבלטיות רחוקים מלהיות מאושרים מהתקרבותן של שתי מעצמות־העל זו אל זו ותהליך הדיטאנט המתנהל לסירוגין ביניהן. שהרי תוך כדי כך משלימה גם ארה”ב בהדרגה עם המצב בארצות אלה.

הביטוי המוחשי הבולט, אם לא הבלעדי, בנושא הבלטי מוצא על כן את ביטויו⁵³ מאז ועד היום במידה גוברת והולכת בשורה ארוכה של כנסים ופירסומים ⁵⁴ השוללים בד”כ מבחינה פוליטית; מוסרית ומשפט בין־לאומי את עצם סיפוחן של המדינות הבלטיות לבריה”מ. בחלק ניכר של הפרסומים מתואר עד כמה ממשיכה ברה”מ את המדיניות של רוסיה הצארית וחתירתה למוצא בטוח לים הבאלטי, תהליך שהוחל עוד מימי פטר הגדול.

מתוך שורה ארוכה של פרסומים מסכמים וזכרנות אישיים של מנהיגים פוליטיים אנשי צבור וגנרלים בלטיים, רוסיים גרמנים ואחרים, המתייחסים לנושא זה, נראים כקולעים וממצים ביותר, דבריו של הגנרל הרוסי “הלבן” דניקין⁵⁵: "אין ספק שמיזוג פוליטי בין רוסיה לבין מדינות־הספר יחודש במוקדם או במאוחר, ברצון, בצורת הסכמים או בכח – בצורת לחץ כלכלי או פלישה צבאית; דבר זה יבוצע בידי איזו־שהיא רוסיה שלא תהיה: “אדומה” “ורודה”, “לבנה” או “שחורה”.

1. העילה והאולטימאטום לכניסת הצבא האדום –

לאחר שבריה"מ סיימה את המלחמה הקשה עם פינלאנד, וכרתה עמה הסכם‏־שלום ב־12 במרץ 1940, התפנתה, בין היתר, לצעדים הדרושים כדי להשתלט כליל על הארצות הבאלטיות. בלית ברירה הוסיפו הללו לדבוק ביתר שאת בניטראליות קפדנית, מאז תחילת מלחמת־העולם השניה. ב־16 במאי 1940, סמוך לאחר נפילת בלגיה, הולנד ולוקסנבורג בידי הנאצים, יצא ביטאון ממשלת בריה”מ “איזווסטיה” בבקורת קשה על עמדה זו, וקבע ש”התנהגותן של מדינות נייטראליות זעירות מסויימות אינה אלא מדיניות של התאבדות", וכאילו כדי לתת תוקף לאזהרה סמויה זו, תוגבר, יומיים לאחר מכן, בצורה מאסיבית, חיל המצב הסובייטי בבסיס הצבאי בגאיז’ון Gaizunai, הסמוך לקובנה.

בליל ה־25 במאי הובהל השגריר הליטאי במוסקבה למולוטוב, וקיבל ממנו תזכיר חריף בנוגע לחייל סובייטי מאחד הבסיסים בליטא, שנמצא הרוג, ושני אחרים שנעלמו.² אם כי הממשלה הליטאית הבטיחה לחקור את המקרים הללו, הלכו והחמירו ההאשמות מצד מוסקבה. באזני מרקיס Merkys, ראש־הממשלה הליטאית שנזעק למוסקבה, טען מולוטוב שאין ספק שהחייל הסובייטי שנמצא הרוג, נרצח בידי סוכני שירות־הבטחון הליטאי. בקשר לזה יצא גם בהאשמה ישירה נגד שר הפנים הליטאי סקוצ’אס³ Skucas, ומנהל שירות הבטחון פובילייטיס Povilaitis⁴. כמו כן האשים את ממשלת ליטא בקיום חוזה חשאי עם לטביה ואסטוניה, המכוון נגד בריה”מ, דבר המהווה בין השאר גם הפרה בולטת של הסכם הסיוע ההדדי בין שתי הארצות. נוכח מצב קריטי זה, נעשו מצד ליטא שני צעדים נוספים: א) שר הפנים ומנהל שירות הבטחון התפטרו. ב) נשיא המדינה של ליטא סמוטונה פנה לנשיא הסובייט העליון קאלינין באגרת נרגשת⁵ המכחישה מכל בכל קיום הסכם צבאי כלשהוא לגבי איזו שהיא מדינה אחרת, והמביעה את האמונה “בידידות ארוכת השנים מצד ברית־המועצות לגבי ליטא”, והמבטיחה “תודה⁶ לבריה”מ עבור ידידות זו”.

בליל ה־14 ביוני 1940, שעה קלה לאחר שאגרת זו נמסרה לתעודתה, נקרא לפתע שר החוץ הליטאי אורבשיס Urbsys, ששהה אז במוסקבה, אל מולוטוב, והלה הקריא בפניו את ההודעה בשם ממשלת בריה”מ, החוזרת על ההאשמות נגד הממשלה הליטאית בנוגע לחטיפת חיילים סובייטיים ורציחתם, וכן לגבי קיום ברית צבאית של שלושת המדינות הבאלטיות המכוונת נגד בריה”מ. וכל זאת, על אף המדיניות הפרו־ליטאית שמנהלת בריה”מ, ושהחזירה ביזמתה היא לליטא את העיר וילנה וסביבתה. מולוטוב ציין, שהממשלה הסובייטית סבורה שמצב זה אינו יכול להימשך, ועל כן רואה היא צורך דחוף לנקוט בצעדים שנוסחו בצורה אולטימאטיבית כדלקמן⁷: 1). למסור לדין את שר־הפנים גנרל סקוצ’אס והמנהל של שירות הבטחון פובילייטיס, כאשמים העיקריים במעשים הפרובוקאטיביים כלפי חילות־המצב הסובייטיים בליטא. 2) להקים בליטא באופן מיידי ממשלה שתהיה מסוגלת להבטיח קיום מכובד של החוזה לסיוע הדדי בין בריה”‘מ לליטא, וכן שתרסן בצורה נמרצת את אויבי החוזה הנ”ל. 3) לאפשר מיידית כניסה חופשית של מספר גדול של יחידות צבא סובייטיות לליטא, ומיקומן ביישובים העיקריים, וזאת כדי להבטיח את הפעלתו התקינה של החוזה הסובייטי־ליטאי לעזרה הדדית, וכדי למנוע פעולות פרובוקאטיביות נגד חילות המצב הסובייטיים בליטא.

לשם קבלת תשובה לאולטימאטום זה, קבעה ממשלת בריה”מ זמן קצר יחסית – למחרת בשעה 10 בבוקר (דהיינו, פחות מ־12 שעות). אם כי כבר קודם לכן רווחו חששות כבדים בלב כמה מחברי הממשלה הליטאית, ואף ננקטו מספר אמצעים למקרה חירום, הרי צורת האולטימאטום וטיבו היכו בתדהמה את שרי הממשלה והן את אנשי הצבא, שנזעקו לישיבת לילה בהולה אצל נשיא המדינה. הגישה הכללית שהסתמנה בישיבה דראמטית זו היתה, שבתנאים הקיימים אין ברירה אלא לקבל את האולטימאטום. בדעה זו צידדו, בין היתר, גם הרמטכ”ל גנרל וויטקאוסקאס, בעוד שהנשיא וכמה שרים הציעו לפחות התנגדות סמלית. בהתאם לאולטימאטום, הוחלט להקים מיד ממשלה חדשה. הרכבתה הוטלה בו במקום על הרמטכ”ל לשעבר, גנרל ראשטיקיס. ברם, מועמדותו לא נראתה למוסקבה. סגן שר החוץ הסובייטי ס. דקנוזוב יצא למחרת בדחיפות לקובנה, לוודא שהמועמד הבא לתפקיד זה יהיה מקובל על ממשלת ברית המועצות. בצהרי אותו יום, 15 ביוני 1940, הועברה ממוסקבה לקובנה ההודעה הבאה:⁸.

1. ב־15ביוני בשעה 3 בצהרים יחצה הצבא הסובייטי את הגבול הליטאי במקומות דלקמן: איישישוק, דרוסקנינק, תחנת הרכבת גוידאגוייא, דרוסקנינקליאי, דוקשט ופוברודז.

2. יחידות מסויימות של הצבא הסובייטי שיעברו את הגבול הליטאי יתמקמו בוילנה, קובנה, ראסיין, פוניבז’ ושוולי.

3. מקומות נוספים בהם יתמקמו יחידות הצבא הסובייטי ייקבעו בהסכמה בין נציג הצבא הסובייטי גנרל פאוולוב, ובין גנרל וויטקאוסבאס מצד ליטא, ייקבעו המקומות הנוספים בהם יתמקמו יחידות הצבא הסובייטי.

4. גנרל פאוולוב וגנרל וויטקאוסקאס ייפגשו בתחנה גודאגוייה ב־15 ביוני בשעה 8 בערב.

כדי למנוע אי הבנות ותקריות בלתי רצויות, נאמר לשלטונות הליטאיים לצוות מייד על הצבא והאוכלוסיה שלא להפריע לתנועת הצבא הסובייטי בטריטוריה⁹ הליטאית.

עם התקבל הודעה זו פקד רמטכ”ל הצבא הליטאי לקבל את הצבא האדום “כצבא ידידותי”¹⁰ וייפה את כוחם של המפקדים הבכירים “לחסל במקום כל מיני תקריות”, במידה שתהיינה. מיד לאחר מכן החלו טורי הצבא הסובייטי שחנו על יד הגבול ובבסיסים בתוך ליטא לנוע מערבה לערי ליטא ועיירותיה, וכן לעבר הגבול הגרמני.

2. כניסת הצבא האדום והתגובות הראשונות –

בשעות המוקדמות של אחרי הצהרים ביום שבת ה־15 ביוני 1940 נכנסו יחידות החלוץ של הצבא האדום לוילנה, לקובנה ולמקומות אחרים, כשבעקבותיהם נעים טורים ארוכים של גייסות שריון ורגליים¹¹. חלקם תפס מיתקנים, בניני ציבור מרכזיים ומקומות אסטרטגיים בתוך הערים ומחוצה להן, וחלקם המשיך לנוע הלאה, בעיקר בכיוון מערב.

“את הטאנק הראשון – מתאר בזכרונותיו הסופר ז. סגלוביץ¹² – ראיתי על יד הגשר. שלשה שתקנים: הטאנק, החייל שעליו, והרובה שעל כתפיו… האספאלט על הכביש היה קרוע ומרוסק, ועל גבי חתיכות האספאלט המרוסקות נעו טאנקים וטאנקים, טאנקים ותותחים. זרם ללא סוף. טאנקים גדולים וטאנקים קטנים, תותחים גדולים וקטנים. הרעש היה מונוטוני… אך זרם הטאנקים לא נפסק, לא באותה שבת ולא במוצאיה. שניים, שלושה וארבעה ימים, ועוד לא הפסיק… יהודים שהתגודדו בקבוצות תמהו… למה צריך כל כר הרבה טאנקים ותותחים? בוודאי לא מתכוונים כלפי ליטא הזעירה, אלא הכוונה היא לגבי הגרמנים.

אכן, באותה שבת ובימים לאחר מכן, הילכה בליטא שמועה עקשנית, שקנתה לה שביתה במיוחד בקהל היהודי, “שהצבא האדום הקדים בליטא את הצבא הגרמני בשעות מועטות בלבד”¹³, וזאת הודות לכך ש”מכונת הריגול המצויינת של רוסיה ידעה לגלות את התכנית הפושעת של הגרמנים". כך, איפוא, עלה בידי הצבא האדום “להציל את עמי הבאלטיקום מהגורל המר” ועל כן “נמצאו אנשים – ברובם יהודים אשר האמינו לשמועה הפורחת, ואלה יצאו לחוצות קובנה לברך את פני מציליהם ומושיעיהם”.

אין תימה, שבין קהל הצופים הרב שהריע בחוצות העיר לטורי הצבא האדום בלטו בקולניותם יהודים רבים, ובמיוחד צעירים.. הללו “יצאו לקראתם וקיבלו את פניהם בתרועות ובפרחים, כי כל אחד הודה לה’ ואמר “מוטב סטלין מאשר היטלר”¹⁴. במיוחד השתוללו מרוב אושר ושמחה חברי המפלגה הקומוניסטית, ושאר האירגונים השמאליים, שמספר היהודים ניכר בקרבם. התנהגות זו בלטה במיוחד לעומת הרגשת הזעם והאבל שהשתררו אז בקרב חלקים ניכרים של העם הליטאי. תיסכולם של הליטאים גבר עוד יותר, משנודע דבר בריחתו של נשיא המדינה סמטונה בליל שבת בדרך הגבול המערבי לגרמניה, ונסיון הנפל של חטיבת חי”ר ליטאית לעבור על נשקה את הגבול¹⁵ הזה.

החיילים הסובייטים מיעטו בדרך כלל, מלהתרועע עם האוכלוסיה המקומית, למעשה גם לא היתה להם אפשרות לכך, אך במידה שנוצר מגע עם הקהל הם אדיבים ואפילו חביבים.

אם כי, בין היהודים רבים היו מודעים לאפשרות של כניסת הצבא האדום לליטא, אפשרות – שלאור הנסיבות ראו בה את הרע במיעוטו – הרי מימושה הפתאומי והדראמטי גרם לתחושת הלם, מבוכה וחששות. במיוחד אמורים הדברים לגבי אנשים, שבשים לב לעמדתם האידיאולוגית או הסוציאלית, היה להם יסוד סביר לחשוש מפני שינויים אפשריים. בדרך כלל היה זה הרהור חולף, ברם היו גם כאלה שנתנו לכך ביטוי בקול רם. כך, למשל, אותו רופא ידוע בקובנה, שבאותה עת צפה מחלון ביתו ביחד עם שני חבריו (ממרכז הציונים המדיניים) על הטאנקים הסובייטים, ואמר: “יהדות ליטא תיחרב… נגזרה כליה על התרבות העברית… בעוד שנה נימצא שלשתנו בבתי־כלא סובייטיים”¹⁶. ק. מאיר, מפעילי הציונים הכלליים ב’ ומורה בגמנסיון העברי בקובנה, השיח לבו בפני תלמידיו “בקול חנוק¹⁷ בעינים דומעות, שהנה מתחילה עכשיו תקופה קשה ליהודים בכלל, ולציונים בפרט, ושהוא היה מעדיף שיבואו הגרמנים, שהורגים את הגוף, ואילו הרוסים יהרגו את הנפש”¹⁸.

באולם האוניברסיטה שבוילנה התקיימה אותה שבת אקדמיה חגיגית המוקדשת ליובל ה־80 להולדתו של ד”ר הרצל ויובל ה־15 של האוניברסיטה העברית בירושלים. התכנית כללה חלק אמנותי עשיר, נאומים בשפה העברית מפי הרב רובינשטיין, ד”ר י. וויגודסקי, מנחם בגין, ד"ר י. שייב וד”ר ח. נ. שפירא. עם היוודע באולם דבר כניסתו של הצבא האדום לעיר, “נתבלבל מאד ד”ר שפירא, לא עצר כוח להאריך בנאומו. כעבור עשר דקות הפסיק”¹⁹. הקהל עוד הספיק לשיר את “התקווה” “בדבקות ובאהבה ובדמעות”, והתפזר מיד. 

שלא כבאוקטובר 1939, נכנס הצבא הפעם לעיירות איזור וילנה בלי תופים ובמחולות. אכן, לכאורה היה בהופעת הצבא האדום בוילנה בבחינת התראות מחודשת וקבלת פנים כמו ל”מכיר יקר"²⁰ וותיק, אך מכיוון שעובדת שהייתו של הצבא האדום בוילנה באוקטובר 1939, על כל המשתמע מכך, עדיין היתה טריה, יחסית, בקרב האוכלוסיה הוילנאית, הרי תגובתם הראשונית של ההמונים הוילנאים למודי הנסיון התבטאה בהסתערות על החנויות, ובעיקר על אלו שמכרו דברי מזון. הדברים הגיעו לידי כך, שבמוצאי שבת “כבר הורגש מחסור בלחם”. יחד עם זאת, הושמעו פה ושם הערות מאיימות כלפי אנשים שצברו כמויות יתירות של צרכי מזון, בזו הלשון: “אם לשכן הגביר יהיה – גם לי יהיה, שכן הייתי רוצה לראותו מסרב לתת לי"…²¹ למחרת בבוקר (ה־16 ביוני) הגיבה העיתונות בקשר לכך ש”אין מקום לפאניקה" ו”שהאשמים בספקולאציה ייענשו בצורה חמורה”²².

כמו כן הופיע בכל העיתונים נוסח של פניה לאקונית מטעם השלטונות הליטאיים אל כל האזרחים והתושבים בליטא להתנהגות שקטה ומילוי חובותיהם ועבודותיהם השיגרתיות. ברגע זה, החשוב ביותר – נאמר בפניה²³ – לקיים מידה של רצינות ואחריות, הסדר ומשמעת העבודה²⁴.

לגבי האירועים עצמם, הסתפקה ההודעה הממשלתית במספר משפטים סתומים: “בזמן שמתרחשים אירועים, קשה להעריך אותם בצורה נכונה. על כן נשאיר את ההערכה לעתיד. היום רק ניתן להגיד, שמהלך־המאורעות מעמיד אותנו בפני עובדות חשובות”.

אכן, באותו זמן כשהצבא האדום עדיין המשיך בזרימתו לקול צהלות, כבר הגיעו לליטא סגן שר החוץ הסובייטי ג. דקנוזוב.והשגריר נ. ג. פוזדניאקוב, והחלו בדיונים על ההרכב של הממשלה הליטאית, שאמורה היתה לקום בעוד יום־יומיים. מעתה ואילך עתידים שני פקידים סובייטיים אלה, בצירוף אחרים שבאו אחריהם, לקבוע במידה מכרעת את גורלה של המדינה לכיוון סובייטיזאציה מוחלטת. בתהליך שנמשך בקצב שונה משך כשנה (עד תחילת המלחמה הסובייטית־גרמנית) מבחינת שלביו המהותיים, ניתן לחלקו לשלש תקופות: 1) המעבר. 2) הסיפוח. 3) הביסוס.

3. תקופת המעבר - (17.6.1940–21.7.1940)

בצהרי יום ראשון, ב־16 ביוני, נמסר רשמית על מינויו²⁵ של ראש הממשלה המתפטרת מרקיס כנשיא ליטא בפועל. בעודו מנהל שיחות על הרכב הממשלה החדשה בתוקף תפקידו זה, החל מרקיס בשורת מגעים כדי לקבוע את המועמד המתאים שירכיב את הממשלה החדשה, וכן עמד בקשר מתמיד עם נציגי מוסקבה (דקנוזוב ופוזדניאקוב) לקבל הסכמתם למועמד זה או אחר. הוועד המרכזי של מק"ל (המפלגה הקומוניסטית הליטאית) שמרבית חבריה הפעילים עדיין היו כלואים, פירסם באותם ימים²⁶ מינשר בו מובע סיפוק מקבלת שלושת התנאים שממשלת בריה”מ הציגה לליטא. לגבי העתיד הקרוב, באו במינשר זה התביעות הבאות:…“להחזיר לעם את זכויותיו הדמוקראטייות, לשחרר באופן מידי מבתי הכלא ומחנות הריכוז את כל האסירים הפוליטיים, מיטב הבנים והבנות בליטא; לתת ליגאליזציה למפלגה הקומוניסטית, שכן זו המפלגה היחידה הממונה בעקביות על האינטרסים של העם; להעניק ליגאליזציה לאגודות המקצועיות; לאסור את הסוכנים האימפריאליסטיים, וביניהם גם הטרוצקיסטים; לסגור את המפלגה הלאומנית…”

תביעות אלו היוו למעשה מצע פעילות בסיסי של הממשלה שעמדה לקום, ואין ספק שתוכנן תאם את עמדתם ומדיניותם של נציגי מוסקבה לשעה זו.

ב־17 ליוני פורסם הרכב הממשלה החדשה, שכונתה “הממשלה העממית” (או ממשלת העם). בראשה הועמד עיתונאי שמאלי ידוע, בשם יוסטאס פאלצקיס. הלה החל גם לכהן כנשיא המדינה בפועל. מלבדו היו בממשלה עוד ששה שרים, כולל היהודי ד”ר ליאון קוגאן, שמונה כשר הבריאות. כסגן ראש הממשלה ושר החוץ מונה הסופר הליטאי הנודע וו. קראבא־מיצקיאוויטשיוס. בנאום ששודר בראדיו, יום לאחר מכן, הוקיע פאלצקיס במילים חריפות את משטר הפלוטוקראטיה ששרר בליטא משך 14 שנים, והבטיח חגיגית בשם הממשלה החדשה “להגן על הזכויות המלאות של העם, להעלות את רמתו התרבותית ומצבו הכלכלי”, וכמו־כן: “תשומת לב רצינית להפעלת העקרון של השיוויון הלאומי, וביעור נמרץ של השוביניזם בין הלאומים”. באשר למדיניות החוץ, הוא הצהיר ש”הממשלה החדשה תקיים יחסים תקינים עם כל המדינות". אך יחד עם זאת ציין ש”המשימה הראשונה תהיה לבסס יחסים ידידותיים אמיתיים ולבביים עם בריה”מ"²⁷. בו ביום חתמו פאלצקיס ושר המשפטים החדש על צו לשיחרור 104 אסירים פוליטיים. בין המשוחררים היה גם אנטאנאס סניאצקוס – המזכיר הראשון של הוועד המרכזי של מק”ל²⁸. תוך מספר ימים שוחררו כ־400 אסירים, בחלקם הניכר – יהודים²⁹. רבים מהאסירים הללו עתידים תוך זמן קצר לאייש תפקידים חשובים ואף מרכזיים בתחום הממלכתי והמפלגתי. בינתיים היוו המה מוקד בחגיגות השמחה וההפגנות הרבות מספור, שהתקימו אותם ימים בערי ליטא ועיירותיה. להלן תיאור אחת מהם:

“נישאו נאומים נלהבים ששודרו בראדיו. התקבלו בהתלהבות ובמחיאות כפיים סוערות. בגאווה וברמה הדהדו ברדיופון הקובאני גם הנאומים, הברכות והשירים ביידיש לכבוד הבנים המשוחררים של העם. הושמעו קריאות אהדה לכבוד הממשלה העממית החדשה בליטא, לכבוד בריה”מ, ולכבוד מנהיגה, סטאלין”³⁰.

אסיפות רבות נתקימו במקומות עבודה פרטיים וציבוריים, וכן במקומות אחרים. רובן ככולן הביעו את הכרת התודה, הזדהות ואיחולים לפאלצקיס, לממשלת העם, לצבא האדום המשחרר ולבריה”מ. חלק מהחלטות אלו פורסם בעיתונות הליטאית והיהודית.³¹ אחת מהעצרות (מיטיניגים) הגדולות ביותר מאותם ימים שנערכו בהשראת השלטון החדש, התקיימה בהשתתפות רבבות איש ב־24 ביוני בכיכר מרכזית בקובנה, ובה חזרו בנוסח אחר התביעות המרכזיות שהובאו כשבוע לפני כן במינשר של המק”ל: לגאליזציה של מק”ל ושל האגודות המקצועיות וכן גם: החרמת הרכוש של הריאקציונרים שברחו לחו”ל, הרחקת אויבי העם³² מהמנגנון הממשלתי ומהצבא, הענקת חלקות קרקע למחוסרי אדמה ולמיעוטי אדמה; עזרה מידית למובטלים; החרפת המלחמה בספקולאציה. באירועים המוניים אלה, שכביכול נערכו בצורה ספונאטאנית, היתה יד מכוונת ומתכננת (את ההופעות) בסדר הבא:

א) הוקעת המשטר הקודם ואישיו הבולטים; הודיה נלהבת לבריה”מ המשחררת והמגינה. ב) העלאה של דרישות אקטואליות, שלמעשה כבר הוחלט עליהן בחיוב מראש; ג) האסיפה או ההפגנה היתה מסתיימת בדרך כלל במספר סיסמאות לחיי ליטא המשוחררת, בריה”מ, המפלגה הקומוניסטית וכד’. במשך הזמן החל יותר ויותר להשתרש הנוהג לסיים בברכה נלהבת למנהיג סטאלין, בצירוף מספר תוארים כמו הנערץ, הרם, החכם, אבי העמים, המורה וכד’. ברם, בתקופה המדוברת עדיין מיעטו בכך, וכן גם במנהג של הנפת תמונות אישים מרכזיים, כמו פאלצקיס, סניאצ’קוס, סטאלין, מולוטוב ואחרים.

אכן, לא זו בלבד שהמפלגה הקומוניסטית הוכרה כחוקית יום לאחר העצרת ההמונית הנ”ל, אלא שב־27 ליוני, פירסם³³ שר הפנים בפועל צוו “להשעות פעילותן של כל האגודות ושלוחותיהן שנרשמו במסגרת מירשם האגודות עד ה־20 דנא. האגודות המושעות ושלוחותיהן תוכלנה להמשיך בפעולותיהן רק בתנאי שיקבלו רשיון מיוחד”³⁴. כתוצאה מצוו זה נסגרו למעשה רוב רובן של של המפלגות, התנועות והארגונים הרוחניים, הכלכליים והפוליטיים למיניהם, פרט למפלגה הקומוניסטית (שהרי היא לא היתה רשומה עד ה־20 ביוני), וכן פרט לתנועת הנוער הקומוניסטית – הקומסומול. הדבר נומק בכך “שאין יותר מקום למפלגות אחרות שבמשך זמן רב לחמו נגד העם ונגד העצמאות של ליטא”³⁵. עם זאת ניתן עדיין זמנית לפעול “עד להודעה חדשה” למספר אגודות סעד ציבוריות, מכבי אש מתנדבים, וכד’. לפי צוו שר הפנים הופסקו בסוף יוני הופעתם של מספר ניכר של עיתונים ושבועונים בשפה הליטאית, הפולנית ובאידיש, וביניהם “דאס ווארט”, “דער מאמענט”. מבין האחרים שנותרו לפי שעה היו כמה בעלי מסורת ליבראלית או אופוזיציונית לשלטון הקודם, כמו “ליאטובוס ז’יניוס” הליטאי ו”פאלקסבלאט” היהודי. במקביל חידש את הופעתו כיומון הבטאון הוותיק של המק”ל “טייסא,” (מאז 1919), שהופיע שנים רבות לסירוגין במחתרת.

בסוף יוני הוחל גם בחילופי־גברא בין הפקידות הבכירה, במיוחד במימשל הפנים, במישור הבטחוני־צבאי ובתחום המוניציפאלי. הסיים הליטאי פוזר ב־1 ביולי, בוטל הקונקורדאט בין ליטא והוואטיקאן, והמשטרה הוכרזה כמיליציה. נראה שכל הצעדים הללו, ואלה שבאו לאחר מכן, היוו פעולות שיטתיות מחושבות היטב, ונועדו לקדם בצורה הדרגתית ושקטה, יחסית, את תהליך הסובייטיזאציה של ליטא (וכן של שאר הארצות הבאלטיות, ושטחי רומניה). אין ספק, שהפעלת תהליך זה התבססה במידה לא קטנה על הנסיון שנרכש כשמונה חדשים קודם לכן בשטחי פולין המזרחיים, שסופחו לבריה"מ. עם זאת, הושקעו מאמצים רבים לשוות לתהליך זה אופי חוקי ודימוקראטי, כביכול. ברם, משמעותו האמיתית של תהליך זה, שכוון במידה רבה מאחורי הפרגוד ע”י הנציגים הסובייטיים דקנוזוב ופוזדניאקוב (לימים הצטרף אליהם נציג המפלגה הקומוניסטית שופיקוב, ורבים אחרים) לא נעלם מעיניהם של אנשי ציבור ליטאיים, שהם חברי המפלגה עצמה. כמה מהם, במיוחד בעלי רקע ליבראלי ודמוקראטי לא השלימו וביקשו להתפטר. לפני כן עשה שר החוץ קראבא־מיצקיאוויציוס נסיון אחרון לעכב את התפתחות הזו, ע”י קיום פגישה אישית עם מולוטוב במוסקבה. במהלך השיחות הדראמאטיות שהתקימו ביניהם, הובהר סופית לשר החוץ הליטאי, שארצו עומדת להיהפך לחלק אינטגראלי של בריה”מ, לאחר שבני עמו “יוכלו להביע את דעתם אם הם מסכימים להיספח למשפחת עמי בריה”מ”³⁶. ואכן, עם חזרתו לליטא נכח במספר צעדים נוספים שנועדו לקידום תהליך הסיפוח: הצבא הליטאי הוכרז ב־3 ביולי כצבא עממי. בראשו מונו מספר קצינים ליטאים, מוותיקי היחידות הבולשביסטיות שלחמו בליטא ב־1918/19. כמו כן הופקע רכוש אזרחי ליטא שיצאו לחו"ל, והוכרזו כנפקדים. הצעד הגורלי והמכריע לקראת הסיפוח התבטא בהכרזת בחירות לסיים העממי, שבאמצעותו “יוכלו אזרחי ליטא – אליבא דמולוטוב – להביע את דעתם אם הם מסכימים”. לפי הודעה שפורסמה ב־6 ביולי נועדו הבחירות להתקיים כשבוע לאחר מכן, דהיינו ב־14 ביולי. במקביל פורסמו התקנות לבחירות אלו, לפיהן “המועמדים לסיים ייבחרו באסיפות העובדים” שיתקיימו במסגרת 8 איזורי הבחירה הארציים³⁷ בו ביום פורסם גם דבר הקמתה של “גוש העבודה בליטא”, המהווה למעשה את הרשימה היחידה והבלעדית בבחירות הללו. מתוך 79 המועמדים שנבחרו, ולמעשה שנקבעו, בחירות, היו למעלה מחציים חברי המפלגה הקומוניסטית, וביניהם גם 4 יהודים. מאחר שהשלטון החדש ייחס לבחירות אלו חשיבות רבה מאד, נעשו באותה תקופה מאמצים עצומים להצלחתן המירבית. לשם כך הופעלו שיטות שונות, וננקטו צעדים רבים ומגוונים, לכאורה סותרים זה את זה, אך למעשה משלימים אהדדי. את רובם ניתן להכליל באחד משני הסוגים הבאים.

א) אמצעים מרתיעים – אלה נועדו, בשורה ראשונה, כלפי אנשים, שלפי השקפתם האידיאולוגית והתפקידים שתפסו בעבר, עשויים להוות גורם מחבל או מפריע למהלך הבחירות. אי לכך, נאסרו ע”י שרות הבטחון (שבראשו עמד אז א. סניאצ’קוס) בליל ה־11 ל־12 ביולי כ־2,000 אישים, בעיקר ליטאיים, או גם יהודים ואחרים – שהיו בעבר מנהיגים ופעילים מרכזיים של מפלגות וארגונים, שפוזרו כשבועיים לפני כן, וכן בעלי תפקידים בכירים ברחבי המדינה, לרבות רה”מ לשעבר מרקיס, שר החוץ אורבשיס ורבים אחרים. רובם ככולם הוגלו מיד, או מאוחר יותר, לירכתי בריה”מ. לאלה שעשויים להסס מלהשתתף בבחירות מבחינה מצפונית ולאומית, נרמז, שגם ההימנעות בהצבעה תצויין בתעודות הזהות³⁸, ובעליהן יוכרזו כ”אויבי מולדת", על כל המשתמע מכך.

ב) אמצעים אטראקטיביים – הכוונה בעיקר למסע התעמולה העצום, שאליו גויסו רבבות אנשים במקומות העבודה, במוסדות חינוך, כשבראשם מופעלות יחידות תעמולה נודדות בשם “אגיטפרופ”. חומר תעמולה בכתב, שידורים מעל גבי האתר בכל השפות המדוברות בליטא, וכן גם אסיפות המוניות המכונות “מיטינגים”, מלוות הופעות אמנותיות ובידוריות של להקות הצבא האדום ושל כוחות מקומיים; כל אלה פעלו כמעט יום ולילה בתקופת מערכת הבחירות, שנמשכה, כאמור, מה־6 ליולי ועד ה־14 בו. המגמה העיקרית בתקופה זו היתה, בין השאר, לדבר אל כל ציבור ואל כל קבוצה (פרט ל”אויבי המולדת" המובהקים) בשפתה ובסגנונה, על בסיס של הסכמה רחבה מצד אחד, ומאידך – מבלי לעורר, לעת עתה, ניגודים מיותרים, או חששות מצד חוגים רחבים. כך, למשל, ניסו להרגיע את האכרים – הקבוצה הגדולה ביותר במדינה – "לא להאזין לשמועות המופצות ע”י אויבי המולדת, שהממשלה העממית תיכפה עליהם קולחוזים”³⁹ וכדו’.

תשומת לב מיוחדת במסע התעמולה ניתנה לאוכלוסיה העניה והרב־לאומית מאיזור וילנה. הדבר התבטא בין השאר בהדגשה מיוחדת של הצורך בסולידאריות בין בני הלאומים השונים שבתוכה. כמו כן התבשרו התושבים כמעט מידי יום ביומו על העלאת שכר העבודה, הורדת שכר־דירה וכו'. בנוסף לעיתונות פורסמו בשורות אלו בעלונים, חוברות וכרוזים על הקירות.

מבלי לבדוק בשלב זה בציציותיהם יתר על המידה, הוזמנו להשתתף במסע הבחירות כל “היסודות המתקדמים”, ובמיוחד בקרב חוגי התרבות, האמנות והמדע. כל אלה נתבעו לתרום את תרומתם “למהלך המהפכה החברתית החיובית העוברת בימים אלה על ליטא”.

עם סיום מערכת הבחירות הדינאמית והחפוזה, פורסמו התוצאות הרשמיות, לפיהן השתתפו בבחירות אלו 1,386,569 מצביעים – 95.51% מכלל בעלי זכות בחירה, ורשימת “גוש העבודה בליטא” זכתה ב־1,373,349 קולות, דהיינו 99.19% מכלל קולות המצביעים⁴⁰. הסיים העממי נבחר, איפוא, ברוב עצום ביותר, ובהסכמה מירבית, לכאורה.

4. תקופת הסיפוח (וספיחיו) (21.7.1940–12.1.1941)

ב־21 ביולי, שבוע לאחר היבחרם, התכנסו 79 חברי הסיים העממי⁴¹ לישיבה החגיגית הראשונה, שנפתחה בנאום נלהב של הנשיא בפועל ור”ה פאלצקיס. בין ההישגים של הממשלה העממית, הוא ציין גם את עובדת שיחרורם של 400 אסירים פוליטיים. כרקע להתכנסות זו של הסיים למושבו הראשון שימשו אסיפות המוניות בכל הארץ, בהן הועלו שתי דרישות מרכזיות⁴²:

א) להנהיג בליטא את “חוקת סטאלין" (דהיינו החוקה הסובייטית);

ב) לשלב את ליטא במסגרת בריה”מ. אכן, כבר במשך הישיבה החגיגית הראשונה החליט הסיים העממי פה אחד, תוך הבעת רצונו האחיד והחפשי של העם העובד בליטא⁴³, על הנהגת משטר סובייטי בליטא. בהמשך החלטה זו נאמר: “ליטא מוכרזת בזה כרפובליקה סוציאליסטית וסובייטית. מיום זה כל השלטון ברפובליקה הליטאית הסוציאליסטית־סובייטית שייך לאנשי העבודה בעיר ובכפר, המיוצגים באמצעות נציגיהם במועצות”.

באותה ישיבה גם הוחלט "לבקש מהסובייט העליון של ברית־המועצות לקבל את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית להרכב של ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות על פי אותם יסודות, כפי שנכללת במסגרת בריה”מ אוקראינה, ביילורוסיה וריפובליקות סובייטיות אחרות”⁴⁴ בנוסף לכך התקבלו במושב זה של הסיים החלטות בדבר הפיכת הקרקע לרכוש המדינה, וכן גם החלטה המטילה על הממשלה “להתקין מיד רשימה מאושרת הכוללת את הבאנקים והמפעלים הגדולים החייבים להיות מולאמים”. החלטת יסוד זו היוותה, למעשה, בסים תחוקתי לשורת הצווים והתקנות להלאמה, להפקעה ולהסדרים אחרים במישור הכלכלי־סוציאלי, שפורסמו למכביר באותו חודש, וגם לאחר מכן. בין היתר נומקה ההחלטה הזו בכך ש”כל המערכת הכלכלית של הארץ התרכזה בידי הבורגנות והיוותה אמצעי לניצול העם העובד. באנקים כמו הבאנק היהודי המרכזי, הבאנק הליטאי (למעשה הבאנק הממלכתי), הבאנק המסחרי (קומרץ באנק), הבאנק החקלאי ואחרים וכן גם מפעלי חרושת גדולים כמו אינקאראס, דרובא, ניאמונאס, מאטאלאס – ואחרים – שיחקו כאן את התפקיד החשוב ביותר”⁴⁵.

כמו כל ההחלטות הקודמות שהתקבלו במושב זה פה־אחד⁴⁶, הוחלט, לקראת סיומו, לבחור במשלחת מחברי הסיים שייצאו למוסקבה, ויבקשו את קבלת ליטא למסגרת ברית המועצות. בו במקום נבחרו 20 איש (וביניהם הנציג היהודי איציק מסקופ). במעמד חגיגי מסרו הללו במוסקבה את דבר הבקשה לסובייט העליון. בישיבתו מה־3 באוגוסט 1940. החליט הסובייט העליון כדלקמן:⁴⁷

* * *

ו) למלא את בקשת הסיים הליטאי ולקבל את הרפובליקה הסובייטית־הסוציאליסטית הליטאית לברית הרפובליקות הסובייטיות־סוציאליסטיות, כרפובליקה סובייטית סוציאליסטית שוות זכויות של הברית.

2) לקבל את הצעת הסובייט העליון של ס.ס.ר. הביילורוסית בדבר מסירה לרפובליקה הסובייטית־סוציאליסטית הליטאית את איזור שוויינצ’יאן וחלקי טריטוריה בעלי רוב מכריע של אוכלוסיה ליטאית של האיזורים ווידז, אדוטישוק, אוסטרובו, וורונובו וראדון משל ס.ס.ר הביילורוסית.

3) לבקש את הסובייט העליון של ס.ס.ר הביילורוסית ואת הסובייט העליון של ס.ס.ר הליטאית להביא לעיון הסובייט העליון של בריה”מ הצעה מדויקת של הגבול המתוחם בין הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הביילורוסית לבין הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית. 

4) לערוך ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית בחירות של צירים לסובייט העליון של בריה”מ, לפי הסעיפים 34 ו־35 של חוקת בריה”מ.

5) להטיל על הנשיאות של הסובייט העליון של בריה”מ את קביעת מועד הבחירות.

יום לאחר:מכן אישר הסובייט העליון, בצורה דומה, את סיפוח לטביה לבריה”מ, ולאחר יומיים – את סיפוח אסטוניה. לעומת תגובות האהדה והאושר שהובעו במסגרת “האסיפות הספונטאיות הרבות ברחבי ליטא לכבוד הסיפוח”, הרי אזרחים רבים, במיוחד הליטאים, הגיבו בהרגשת זעם, מרירות ומחאה. אמנם, אותו זמן טרם הוקמו מסגרות של התנגדות מאורגנת, אך פה ושם נתנו הם ביטוי למחאתם בשירת ההימנון הליטאי הלאומי, בביקורים מוגברים בכנסיה, וכד’. שגריר ליטא בברלין ק. שקירפא – הגיש תזכיר מחאה חריפה לממשלת גרמניה על “הזיוף השפל של רצונו האמיתי של העם הליטאי”⁴⁸. כמוהו עשו רוב רובם של השגרירים הליטאיים בשאר המדינות. חלקם היפנו בנוסף לכך, מברקי מחאה למשרד החוץ הליטאי עצמו. בעוד שממשלת גרמניה, שטיפחה אז יחסים טובים עם בריה”מ, התחמקה, בנימוקים פורמאליים, מלקבל את המחאה הליטאית, והסתפקה במתן מקלט לדיפלומאטים הבאלטיים⁴⁹, באה תגובה חריפה ומשמעותית מצד ממשלת ארצות־הברית, שסירבה בתוקף להכיר בסיפוח. בהודעה שמסר ב־23 ביולי⁵⁰ 1940 מזכיר המדינה סאמנר וואלס, הוא ציין בצער את העובדה – ש”העצמאות הפוליטית והשלמות הטריטוריאלית של הארצות הבאלטיות אסטוניה, לטביה וליטא ההולכות ונהרסות מצד אחד משכניהן האדירים"⁵¹. כן הביע התנגדות בשם העם האמריקאי “נגד כל צורה של התערבות מצד מדינה כלשהיא, גם אם תהיה חזקה, בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת, גם אם תהיה זו חלשה”.

הצהרות דומות, ברוח זו, השמיעו ראשי ארצות בהזדמנויות שונות בפורומים שונים, לרבות בכנסים של יוצאי הארצות הבאלטיות. הממשלה האמריקאית הקפיאה גם את רזרבות הזהב של הארצות הבאלטיות שנמצאו אז בארה”ב. השגריר האמריקאי בליטא יצא את קובנה כבר ב־30 ביולי⁵². גם יתר השגרירויות החלו להסגר בקובנה במשך חודש אוגוסט, ואילו לקונסוליות ניתנה ארכה מטעם משרד החוץ הסובייטי להמשיך בפעילותן עד אמצע ספטמבר. הנציגות הגרמנית הורשתה, למעשה, להישאר בקובנה לתקופה נוספת, עד אשר תסתיים הרפטריאציה של הגרמנים מליטא, שעליה סוכם בשעתו בנספח סודי ב־28.8.1939 בין בריה”מ לגרמניה⁵³.

לאחר קיום הבחירות לסיים העממי, כשהצורך לזכות באהדת הציבור פחת במידה רבה, וכשלמשטר החדש ניתנה סמכות פעולה ע”י לגיטימציה, שוב לא היו לשלטונות שום מיגבלות בפני מימוש יעדיהם בצורה אינטנסיבית ביותר, ולפי לוח זמנים דחוס. כבר במחצית השניה של יולי 1940, עוד לפני שבריה”מ אישרה את הסיפוח באופן פורמאלי, פורסמו בליטא שורה של צווים, הגבלות וחוקים, בעיקר במישור הכלכלי, וביניהם חוק הלאמת הבאנקים ומפעלי התעשיה הגדולים, שפורסם ב־26 ביולי. בהתאם לכך הולאמו מאז ואילך קרוב ל־986 מפעלים על 38,000 עובדיהם. לשם ניהול התעשיה המולאמת הוקם מיניסטריון מיוחד לתעשיה מקומית, ובראשו השר בפועל חיים אלפרוביץ. חוק הלאמת המסחר שפורסם לאחר כחודש הביא במשך הזמן להלאמת 1592 בתי מסחר. בשלב ההלאמה מינו במפעלים אלה קומיסארים מטעם הממשלה. כן הולאמו בתים ורכוש אחר. מאחר שרוב האוכלוסיה היוו בליטא האיכרים, הרי משמעות יתירה נודעה אז לחוקים שפורסמו באותו זמן, כדי להסדיר את הבעלות על קרקעות כדי 30 הקטארים ליחידה חקלאית.

בישיבה מיוחדת של הסיים העממי ב־25 לאוגוסט, התקבל ואושר נוסח החוקה החדשה, לפיה הפך הסיים העממי לסובייט העליון של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית בראשותו של פאלצקיס. בו ביום קיבל מוסד זה גם החלטה חגיגית, להעביר את משרדי הממשלה ושאר המוסדות המרכזיים של הרפובליקה לבירתה וילנה, וזאת עד ה־1 במאי 1941. כן הוחלט על הקמת בית משפט עליון בן 9 חברים (ביניהם שני יהודים).⁵⁴

יום לאחר מכן פורסם על הקמת מועצת קומיסארים עממיים (כמקום מועצת המיניסטרים). לראש המועצה (כלומר הממשלה) החדשה בת 16 החברים מונה מ. גדווילה (שהיה שר הפנים בממשלה הקודמת). בראש הקומיסאריאט, המיניסטריון לעניני פנים (נ.ק.וו.ד), מונה א. גוזיאוויטשיוס. פרט לסגן הקומיסאר העממי למסחר (א. פלאקחין) ולסגן הקומיסאר העממי לתעשיה (ח. אלפרוביץ) לא נמצאו בממשלה, בשלב זה, יהודים.⁵⁵ כמעט כל שאר סגני הקומיסארים העממיים היו “מומחים” סובייטיים שהובאו לכאן ממוסקבה.

ב־30 באוגוסט הפך הצבא העממי של ליטא לקורפוס הטריטוריאלי ה־29 של הצבא האדום. כדי לבצע כראוי את המדיניות החדשה לאור החלטת הסיפוח של ליטא לבריה”מ ולפי הנוהג הסובייטי, הובאו לליטא אלפי קצינים, פקידים ופונקציונרים מפלגתיים ואחרים מבריה”מ. רובם ככולם שוכנו בחדרים שהופקעו מתוך 7,333 דירות פרטיות⁵⁶.

צעד נוסף בשילוב הכלכלה של ליטא עם זו של בריה”מ נעשה ב־25 לספטמבר, ע”י הכרה רשמית ברובאל כאמצעי תשלום. וזאת לאחר שבמשך כ־4 חודשים הציפו אנשי הצבא האדום את ליטא בשטרות הכסף הסובייטיים, תוך כדי קנייתם הנלהבת של מוצרים שונים, מכל הבא ליד. עם זאת הוסיף גם המטבע הליטאי (“ליט”) להיות מטבע עובר לסוחר. מדי⁵⁷ פעם בפעם הועלה שכר עבודתם של פועלי תעשיה, תחבורה, קשר, בנין ומשק ציבורי בשעורים ניכרים כדי 30%. אולם אותה שעה האמירו המחירים של מוצרי חרושת ומזון מסויימים כדי 300%⁵⁸. יחד עם זאת, הכריזו השלטונות החל מ־10 לאוקטובר מלחמת חרמה בספקולאציה ובמעורבים בה, שכונו “מחבלים במשק הסובייטי”. ב־23 בנובמבר הונהגה שיטת ה”פרמיות” האחידה בתעשיה ובחקלאות ע”פ דוגמת בריה”מ. תשומת לב אוהדת, וכן העדפה בולטת, ניתנו ע”י השלטונות למסגרות הקואופרטיביות, כולל,ארטלים". במקביל לתהליך הסובייטיזאציה במישור הכלכלי סוציאלי, שנערכו שינויים⁵⁹ רבים גם במישורים האחרים, כמו בחינוך ותרבות. לקראת שנת הלימודים החדשה, שהחלה אז ב־1 בספטמבר, הוכרז על ביטול שכר לימוד והנהגת מערכת לימוד אחידה לפי המתכונת בבריה”מ, ואילו מוסדות החינוך הדתיים נסגרו. תמורות קיצוניות חלו גם בסגנון הלבוש, הבידור והאמנות, כשנותן־הטון היוותה בעיקר שכבת העילית החדשה: מנהיגות המפלגה הקומוניסטית, הפקידות הבכירה, והקצונה הסובייטית, שהובאו לכאן, כאמור לעיל, במספרים גדולים.

ב־29 ביולי פורסמה הוראה רשמית מטעם הממשלה, המבטלת מעתה ואילך את השימוש במילה “פונאס” (אדון). אחת התמורות האופייניות שפגעו בעיקר בחוגים רבים של האוכלוסיה הליטאית היה שינוי השם של הרחוב הראשי בקובנה “שדרות החופש”, לשם הזר להם מכל בכל – “סטאלין פרוספקט”.

ליטאים רבים החלו לגלות הסתייגות הולכת וגוברת גם לגבי הסמלים, הטכסים, “ההתחרויות הסוציאליסטיות”, המופעים והחגיגות למיניהן, שהמשטר החדש התברך בהם בשפע, ושיאם בתקופה זו התמקד ביום השנה ה־23 למהפיכת אוקטובר. תגובה מסוייגת, אם לא עויינת, מצד ליטאים רבים הורגשה גם בחג סובייטי מובהק אחר שנכפה על האוכלוסיה ב־5 לדצמבר, הוא יום הקונסטיטוציה הסטאלינאית. כנהוג, נתלוו לחגים אלה גם “ימי עיון, הסברה על משמעותם ולימוד קטעים של הקורס הקצר של קורות המפלגה הקומוניסטית”. כן צויין בחגיגיות יתירה יום ה־31 בדצמבר, במלאת 22 שנה לנפילתם של 5 חברי מועצת הפועלים בוילנה מידי הליגיונרים הפולנים. ביטוי לחגיגות אלו ניתן לא רק בעיתונות, אלא גם במסגרת מקומות העבודה, בתי הספר, יחידות הצבא, ובמקומות ציבוריים⁶⁰ שונים.

יסודות מסויימים (בעיקר לאומניים) מבין קציני הצבא והמשטרה שפוטרו ומבין חברי המפלגות, התנועות והארגונים שנסגרו בשעתו בכל רחבי הארץ, החלו פה ושם לגלות פעילות, אם ע”י פגישות ואם ע”י עריכת תכניות לפעולה. מזמן לזמן נתגלו גם עלונים בשפה הליטאית, הקוראים תגר על המשטר החדש. אחד מהם, שנמצא ב־27 באוקטובר 1940 באיזור אניקשט שבצפון ליטא, כלל תמונתו של הנשיא לשעבר סמטונה, והסיסמאות הבאות⁶¹: “הלאה מהפיכת אוקטובר! הלאה המפלגה הקומוניסטית! הלאה היהודים, החזירו את המיניסטר ראשטיקיס ואת הנשיא סמטונה". באותו חודש גם התקיימה בוילנה פגישה ארצית ראשונה של נציגי קבוצות לאומניות של ליטאים, שכבר פעלו במחתרת לשם תיאום הפעולה ביניהם. לחלק מהם היתה זיקה לקבוצה הליטאית הימנית שקמה עוד לפני הסיפוח⁶², ושבראשה עמד עתה השגריר הליטאי בברלין ק. שקירפא, כחודשיים לאחר מכן (17.9.40),הונח היסוד לתנועת מחתרת רחבה בשם “ל.א.פ.” (ליאטוּבוס אקטיביסטוֹ פרוֹנטאס – חזית הפעילים הליטאים). לימים עתידה תנועה זו להוות מסגרת כללית – לכל קבוצות המחתרת הלאומיות הפועלות בליטא הסובייטית⁶³. שירותי הבטחון הסובייטיים, שבתוכם היה מספר ניכר של פונקציונרים יהודים,⁶⁴ הגיבו במעצרים, חקירות ומאסרים. בשלהי “חגיגות אוקטובר” ב־9–9 בנובמבר בוצע גל מאסרים של כ־600 איש, וביניהם מיניסטרים לשעבר, קציני צבא, חברי אירגונים צבאיים, מורים ופעילי תרבות. ב־29 בנובמבר פנה גוזיאוויציוס הקומיסאר העממי של נ.ק.וו.ד בליטא בחוזר פנימי חשאי (מס. 0054) בדבר הצורך הדחוף לקבלת נתונים מלאים ומפורטים על אנשי המשטרה לשעבר, חברי מפלגות אנטי סובייטיות וכו’ “כדי לקבוע את ממדי כוחה של הקונטרבוליוציה ומידת הכמות המיבצעית שלנו הנחוצה לטיפול בהם ולחיסולם”⁶⁵. בין השאר, אמורות היו רשימות אלו לכלול גם את “כל אותם האנשים שכתוצאה מעברם הסוציאלי או הפוליטי, מהשקפתם הלאומית שוביניסטית, או, בגלל חוסר יציבותם המוסרית והפוליטית – הם מתנגדים למשטר הסוציאליסטי, ובשל כך עלולים לשרת מטרות אנטי סובייטיות, מנוצלים על ידי סוכני ביון של מדינות זרות, ומרכזים קונטרבולוציוניים”⁶⁶. בנוסף לרישום חברי מפלגות אזרחיות לאומניות ופאשיסטיות, נצטוו סניפי מוסדות הבטחון להכליל ברשימות אלה גם את הסוגים הבאים: חברים שגורשו מן המפלגה הקומוניסטית, טרוצקיסטים, סוציאלדמוקרטים, מהגרים, אנשים שניהלו התכתבות עם חו”ל, אספרנטיסטים ופילטליסטים, מהגרים פוליטיים ואזרחי מדינות זרות. במקביל (החל מה־2 לאוקטובר 1940) הוחרף גם המאבק ב”אוייב הכנסייתי", ובמידה מסויימת גם בבעלי התפקידים המשמשים בקודש⁶⁷. לראשונה בתולדות ליטא הקאתולית לא נחוג שם רשמית “חג המולד”; עם זאת צויין בנשפים ובמסיבות ראש השנה האזרחית 1941, שהוכרז כשבתון, כפי שהיה נהוג גם במשטר הקודם.

במחצית הראשונה של ינואר 1941 נכנסה להילוך גבוה התכונה סביב הבחירות לסובייט העליון ולמועצת הלאומים של בריה”מ במוסקבה, שנועדו ל־12 בינואר. באותו יום התקיימו בחירות כנ”ל גם בשאר המדינות הבאלטיות, וכן גם באיזורים של רומניה (בסרביה וצפון־בוקובינה) שסופחו, כמו ליטא, לבריה”מ, והפכו חלק אינטגראלי ממנה. קודם לכן נתקבלו כל המפלגות הקומוניסטיות של איזורים אלה לתוך המפלגה הקומוניסטית הכלל סובייטית.

ב־12 בינואר 1941 נבחרו 10 נציגים מליטא לסובייט העליון, ו־25 (ביניהם 2 ביילורוסים ו־1 יהודי) – למועצת הלאומנים. בחירות אלו היוו, איפוא, את האקט הרשמי האחרון במערכת הצעדים של סיפוח הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית לברית הריפובליקות הסובייטיות־סוציאליסטיות.

5. תקופת התבססות והחרפת ההתמודדות ⁶⁸

הפנימית בצל המלחמה הקרבה (12.1.1941–22.6.1941)

עם סיום שורת ההליכים הפורמאליים של סיפוח ליטא לבריה”מ בשלו, לכאורה, התנאים להעמקת השילוב במישורי החיים השונים על מנת להגיע לאינטגראציה מלאה ואמיתית ככל האפשר. כך, למשל, הוחלט ב־16 לינואר 1941 על הקמת האקדמיה למדעים של ליטא, כפי שמקובל בשאר הרפובליקות הסובייטיות. ב־25 למרץ 1941 בוטל כליל השימוש במטבע הליטאי (ה”ליט") לאחר תקופת ביניים בה שימש במקביל לרובאל הסובייטי. בעלי פקדונות בבאנקים הורשו למשוך 1,000 רובל בלבד והיתר הועבר ל”חשבון מוגבל". בתקופה זו קמו מספר קולחוזים בליטא. המוסדות הממלכתיים והציבוריים וכן גם חלק מהאוכלוסיה סיגלו לעצמם את הדפוסים המקובלים בבריה”מ, הן מבחינת המיבנה המינהלי והכלכלי, הפרוצידורה, המינוח והסגנון, כולל הזכרת שמו והנפת תמונתו של סטאלין, וכן של מנהיגים סובייטים אחרים. השפה הרוסית הפכה כשווה במעלה לליטאית, ובמספר מוסדות מרכזיים, שם היה ריכוז יתר של פקידות סובייטית – אף כשלטת.

בראש הקומיסאריאט העממי החדש לבטחון המדינה (נ.ק.ג.ב.) שהוקם ב־8 למרץ בליטא כשלוחה של הקומיסאריאט הראשי במוסקבה (בראשות מארקולוב וסגנו א. סארוב) הועמד קצין הבטחון הסובייטי הוותיק פיוטר אנדרייביץ גלאדקוב, שבעבר היה סגנו של הקומיסאר העממי לעניני פנים (הליטאי) גוזיאוויטשיוס. בנוסף לחג האחד במאי, שנחוג לראשונה ברוב הדר ופאר, ושלמשמעותו היו מודעים פועלים רבים, וכן גם חוגים סוציאלדמוקראטים ואחרים, צויינו השתא גם אירועים סובייטיים מובהקים, כמו יום השנה ה־17 למותו של לנין (21 לינואר) יום הצבא האדום (22 בפברואר). כן צוינו אותה שנה יום האשה הבין־לאומי (8 במרץ) יום הקומונה הפריזאית (ב־18 במרץ) ועוד.

אחד האירועים המרכזיים במישור הפוליטי־הציבורי היה הכנס ה־5 של המק”ל (הראשון לאחר הלגאליזציה) שהתקיים מה־5 עד ה־9 לפברואר 1941 בקובנה, בהשתתפות 294 צירים ו־66 צירים בעלי זכות מיעצת. הללו ייצגו 2,504 חברי המפלגה ו־634 מועמדים. לכנס קדמו שורה ארוכה של כנסים איזוריים ועירוניים, בהם נתקיימו דיונים ארוכים, ונבחרו הצירים. בתום הכנס נבחרה הלשכה הפוליטית (בת 11 איש) של הוועד המרכזי ובראשה א. סניאצ’קוס כמזכיר ה־1, א. מסקופ כמזכיר שני. בין חברי הלשכה בלטו הפונקציונרים הסובייטיים, פ. א. גלאדקוב הנ”ל, וו. מורוזוב, נ. גרידין וד. שופיקוב. האחרון היה מופקד על המחלקה לארגון, ובתוך כך פיקח על אישור חברותם של חברים וותיקים, וכן קבלת חדשים. מתוך 5,388 איש, וותיקים וחדשים, שבקשו לקבל כרטיסי מפלגה, אושרו עד 1.1.1941 – 2,012 כחברים, ו־510 כמועמדים. אך במרץ־יוני 1941 אושרו 1,000 נוספים.

אם כי הגבול בין הרפובליקה הליטאית לבין שאר האיזורים של בריה”מ טרם בוטל, הרי ניתנו אפשרויות לאנשי ליטא לבקר בתוככי בריה”מ: אם במסגרת השתלמות מקצועית, אם במסגרת משלחות של תרבות, ספורט וכד’, ואם תוך כדי נסיעה בתפקיד במישור הכלכלי, צבאי, מפלגתי, מדעי וכד’. כן הלך ורב מספר המשלחות, והאישים הרשמיים ממוסקבה, ממינסק וממקומות אחרים בבריה"מ, שערכו ביקורים בליטא. יחד עם זאת חלפו ונותקו הקשרים בין ליטא לארצות חוץ אחרות, ובמיוחד – מעבר לים, הן מסיבות המלחמה והן מתוך חששותיהם של האנשים לנהל קשרים עם “העולם הקאפיטאליסטי”. פרט למכתבים אישיים שעברו צנזורה קפדנית, לא נתאפשר לאוכלוסיה לקבל דברי דואר מחו"ל, ובמיוחד ספרים, עיתונים ופרסומים אחרים.

כמקובל בבריה”מ, הופסקה להלכה כמעט כליל יציאת האוכלוסיה המקומית לחו”ל, וכן גם כניסת אנשים מחו”ל לליטא. אולם בשל גורמים שונים הקשורים בעיקר במלחמת העולם, נתאפשרו תנאים לתנועת אנשים מבוקרת מליטא לחו"ל, וכן גם להיפך. הכוונה קודם כל ל־52,000 התושבים הגרמנים, וכן גם לליטאים ממוצא גרמני, והמכונים “פולקסדויטשה”, שהועברו בין ינואר למאי 1941 לגרמניה, בהתאם להסכם שהוזכר לעיל. כמו כן ניתנה רשות מיוחדת לצאת למספר אזרחי חו"ל, ובעיקר לפליטים מפולין, שהיו בידיהם היתרי כניסה לארצות מסויימות. מאידך, היתירו שלטונות בריה”מ את הכניסה לליטא לחלק מילידי ארץ זו, או אזרחיה לשעבר, ששהו בחו”ל, ועתה הביעו רצונם לחזור אליה. מבין אלה בלטו במיוחד מתנדבים לשעבר, שנטלו חלק בצד הרפובליקאנים במלחמת האזרחים בספרד, ושלאחר מכן שהו בצרפת. באותו זמן כבר היתה צרפת, בחלקה, כבושה בידי הנאצים. אך גם שלטונות הכיבוש שם, וכן גם במקומות אחרים באירופה, כיבדו עדיין את בעלי האזרחות הליטאית, ונתנו להם אפשרות לחזור למולדתם. יחד עם זאת, היתה שמירה קפדנית ביותר משני עברי הגבול הסובייטי־גרמני, הן בקטע בין ליטא לחבל סובאלק הדרומי (שהגרמנים כבשוהו מידי פולין) והן בקטע עם פרוסיה המזרחית, ואיזור ממל. לא מעט אנשים, וביניהם אנשי תנועת המחתרת הליטאית הלאומית, שניסו לחצות את הגבול הזה, נורו למוות, או נתפסו ונדונו למאסר ממושך והגלייה.⁶⁹

עם זאת, התקיימה, לפחות בדצמבר 1940, תנועה דו סטרית בין ליטא וגרמניה, של שליחי המחתרת, וכן גם של סוכנים שהיו קשורים עם “האבוואהר” (שרות הריגול הנגדי) הגרמני⁷⁰. בין האישים הליטאיים שהצליחו לעבור לגרמניה ולקבל שם מקלט היו כ־200 קציני צבא, ובתוכם הרמטכ”ל הליטאי לשעבר, גנרל ראשטיקיס.

באביב 1941 חלה הרעה בולטת ביחסים בין בריה”‘מ לבין גרמניה הנאצית. לא זו בלבד ששוב אי אפשר היה להסתיר את המתיחות שהשתררה בין שני השותפים הללו, אלא שבצורה גוברת והולכת התפשטו שמועות על מלחמה אפשרית ביניהם בעתיד הקרוב ביותר⁷¹. אם כי הסובייטים ניסו, כלפי חוץ, להמעיט בחשיבות המתיחות ביניהם לבין הגרמנים, ולהכחיש מפעם לפעם עובדות על ריכוז חריג של כוחות צבא בגבולות, הרי למעשה היו כבר מודעים לאפשרות לכך שהמלחמה עם שותפתם הגרמנית היא בלתי־נמנעת. אמנם, מצד אחד, קיוו שיצליחו לדחות את הדבר עד⁷² 1942 לכשהתעשיה שלה תהיה כבר מוכנה למצב מלחמה, אך מצד שני כבר עשו מספר צעדים לקדם פני אפשרות כזו לאלתר. כך למשל הוחל במרץ 1941 להזיז כוחות צבא מהמזרח הרחוק מערבה; הוגברה בניית הביצורים באיזורים המערביים שסופחו לאחרונה לבריה”מ; נעשו הכנות לגייס מילואים. וכמו כן החלו תועמלנים להסביר במסגרת הצבא ומקומות עבודה אפשרות של מלחמה עם גרמניה. מאחר שליטא גבלה לאורך כ־300 ק”מ עם גרמניה, היתה חשיבותה האיסטרטגית ניכרת. ההכנות למלחמה, הגם שנעשו באיטיות ובחשאיות מסויימת לא נעלמו מעיני האוכלוסיה: חלק – בדאגה ובחששות, כמו היהודים וחלק – תוך תקוות לשינויים חיוביים, כמו הלאומנים הליטאים.

אותו זמן גדלה תנועת ההתנגדות הליטאית במידה רבה מאד. רשת התאים המחתרתיים הקיפה כדי 36,000 איש⁷³ וביניהם קבוצה של סטודנטים, אנשי צבא, פקידים ואחרים. במשך הזמן התמקדה פעילותן של הקבוצות הללו יותר ויותר סביב ההכנות לעריכת מרד כללי עם פרוץ המלחמה הצפויה בין גרמניה ובריה"מ הנחייות כלליות, ואף הוראות מפורטות כיצד לנהוג בשעת ה־ש מיוחלת, הועברו לתאי המחתרת באמצעות שליחים מעבר לגבול, ע”י מטה ל.א.פ. בברלין ושלוחותיו. למשל, בכרוז מה־19 במרץ 1941, המתחיל בקביעה ש”שעת השיחרור של ליטא כבר על הסף”, מובאות בין היתר ההוראות הבאות⁷⁴:

★ עם תחילת הפעולות תיפסו את הגשרים, צמתי רכבת חשובים, שדות־תעופה, בתי־חרושת וכו'. אל תשמידו אותם ואל תרשו לרוסים להשמיד, ובעיקר את הגשרים. יש לכך חשיבות רבה מבחינות צבאיות וכלכליות.

★ עם תחילת הפעולות יונחתו צנחנים צבאיים. מיד קישרו עמהם מגע, ובמידת הצורך סייעו בידיהם.

★ הצבא הגרמני יעבור על פני הכפרים, העיירות והערים. בשורותיו יימצאו הרבה מבני עמכם המוכרים לכם. את כולם כאחד קבלו בלבביות ובנועם והעניקו להם את העזרה הדרושה. באותו זמן חייבת כבר לפעול בכל מקום הממשלה הליטאית הזמנית שתקום.

בחלק ניכר התייחסו ההנחיות לגורל הבוגדים הליטאיים והיהודים בבוא “יום הדין”.

בגלל דחיית שעת ה־"ש" של ההתקפה הגרמנית על בריה”מ, וכן בגלל סיבות אחרות, הצליחו שלטונות⁷⁵ הבטחון הסובייטיים לחשוף חברים לא מעטים של המחתרת, ובצורה זו או אחרת ניתן היה להם לעמוד על היקפה ומהותה.

מסיבה זו, ובעיקר מסיבות הקשורות בהתקרבות המלחמה הצפויה, החליט הדרג העליון של שלטונות הבטחון להפעיל את תכנית ההגליה ההמונית, שעובדה קודם לכן לפרטיה, והתייחסה לא רק לליטא, אלא גם לכל הארצות והאיזורים שסופחו באחרונה לבריה"מ⁷⁶. בליטא החלו ההכנות הבסיסיות למיבצע זה למעשה עוד בסתיו 1940, כאשר נדרשו סניפי הנ.ק.וו.ד. להכין חומר אישי על “אויבי המולדת” בכוח ובפועל⁷⁷. רמז ברור לכך ניתן לראות גם בדבריו של מזכ”ל מק”ל, סניאצ’קוס, שתבע בהודעתו מה־2 בפברואר 1941, (בכנס המפלגה ה־5) מכל הקומוניסטים יותר “עירנות מהפכנית”. עתה, עם גבור הסכנה לפרוץ מלחמה, נכנסו ההכנות להילוך גבוה. ב־16 באפריל 1941 פנה פ. א. גלאדקוב, שכאמור, הפך בינתיים לקומיסאר העממי של נ.ק.ג.ב., בחוזר דחוף למפקדי הסניפים לשנס מתניהם כדי להשלים במהירות את החומר על “אויבי המולדת”, כי לנושא זה יש להקדיש את תשומת הלב המירבית, שכן הינו “בעל חשיבות ממדרגה עליונה”⁷⁸. זאת ועוד, לפי פקודה מה־25 לאפריל 1941 מס. 0023 ממשרד נ.ק.ג.ב. של ליטא הסובייטית, הוטל על כל סניף איזורי של המשרד להגיש למרכז מדי⁷⁹ 5 ימים “סיכום חשאי של הרשימות הנערכות לגבי היסודות האנטי סובייטיים והקונטרבוליוציוניים” שבאיזורם והם⁸⁰: 1) אנשי הפקידות הבכירה לשעבר במנגנון הממלכתי. 2) הקונטרבולוציה הלאומית הליטאית. 3) הקונטרבולוציה הלאומית הפולנית. 4). הקונטרבולציה היהודית הלאומית. 5) מסגרות רוסיות של אנשי הגווארדיה הלבנה. 6) הקונטרבולציה האוקראינית. 7) הקונטרבולציה הביילורוסית. כן עשויים היו להיכלל ברשימות אנשים הקשורים בצורות שונות בחו”ל, לרבות בני המשפחות של אלה שברחו לחו”ל, או שסירבו לחזור (דיפלומאטים ליטאיים, וכד').

ההחלטה הסופית לבצע גירוש המוני מליטא, וכנראה גם משאר האיזורים, נפלה בסוף מאי 1941 במוסקבה. עם זאת, ניסו לשוות למיבצע זה צורה של היענות ליוזמתו של המימשל המקומי.⁸¹

ככל שהלר וקרב המועד המשוער של המיבצע, גברו הפעילות הקדחנית וההכנות לקראתו. מידי יום הורכבו רשימות שמיות מקרב “היסודות הקונטרבולוציוניים” לסוגיהם השונים, תוך ציון מספרם של בני ביתו של כל אחד מהם, והגורל הצפוי להם: מאסר או הגלייה. גם אלה וגם אלה צפויים היו להיכלל במסגרת הגירוש ההמוני. כן עמדו להיכלל במסגרת הגירוש רובם, אם לא כולם, של 12,000 האסירים שנאסרו בליטא מאז קיץ 1940⁸²

בחוזר המסווג כ”מידי" וכ”סודי ביותר” מ־6.6.41, בחתימת ראש הנ.ק.ג.ב בליטא, מאיור גלאדקוב⁸³ ושנועד לחברי “השלישיות המיבצעיות” המחוזיות (הוא גוף העליון האחראי בכל מחוז לביצוע הגירוש), חויבו הללו (באחריות אישית) לדאוג שהמבצע הזה, שמטרתו “לטהר את הרפובליקה הליטאית מאלמנט קונטרבולוציוני ינוהל בצורה חלקה בלי רעש ופאניקה, ותוך התאמה מלאה עם הוראות הקומיסר העממי לבטחון המדינה, של ס.ס.ס.ר, החבר מרקולוב”.

בהתאם להנחיות, נדרש כל מחוז להקים, בחשאיות רבה, מספר תאים של צוותות (לרוב שלישיות) שעליהם הוטלה עיקר המשימה, דהיינו: איתור המועמדים למאסר ולגירוש, עריכת חיפושים מדוקדקים בבתים, הסעתם משם יחד עם בני משפחותיהם לנקודות האיסוף, כמו תחנות מסילות ברזל, וכו'. לפני ההנחיות בחוזר דלעיל⁸⁴, הורכבו הצוותות הללו כדלקמן: 1) ראש הצוות אשר “חייב להיות עובד פעיל של נ.ק.ג.ב., נ.ק.וו.ד, או, המיליציה, או מפקד אחראי של הסגל הפוליטי של צבאות נ.ק.וו.ד”. במקרים מיוחדים ניתן היה למנות לראש הצוות – "עובד מנוסה מקרב סגל הוועד המפלגתי”. 2) עובד מסגל האקטיבה הסובייטית־המפלגתית (סובפארטאקטיב) או מפקד צבאי זוטר. 3) חייל מצבאות נ.ק.וו.ד, או ממשמר הגבול או מיליציונר מקומי וכדומה.

בנוסף לשלישיה זו, ניתן היה לצרף עוד 2–4 איש מבין האקטיבה המקומית ש”ינהלו את רישום הרכוש ויסייעו בביצוע". תשומת לב הוקדשה לטיבם של חברי המפלגה או המנגנון (“סובפארטאקטיב”), שהיו צריכים לאייש את השלישיות או את החוליה המסייעת. בחירתם לתפקיד היתה מותנית ב”תכונותיהם האישיות", ואילו את הבלתי מתאימים היה צורך לנפות. כל חברי הצוותים נדרשו לא לשוטט ברחובות ולא לנוע בקבוצות גדולות, “כדי למנוע גילוי הופעתם בעיירות וערי המחוז הקטנות”. ההכנות המקומיות לביצוע הגירוש כללו גם חלוקת נשק לחברי השלישיות המיבצעיות, ריכוז אמצעי תחבורה להסעת המגורשים לנקודות האיסוף הגדולות, עד לשילוחם מתחומי הרפובליקה.

מכל מיני סיבות, וביניהן, כנראה, בשל סימנים גוברים והולכים על פרוץ המלחמה הצפויה עם גרמניה הנאצית, נקבע תחילת הגירוש לליל שישי ה־13, אור ליום שבת ה־14 ביוני 1941. על המיבצע בארצות הבלטיות, ובכללן ליטא, ניצח סגן הקומיסאר העממי לבטחון המדינה ‘(נ.ק.ג.ב), הקומיסאר בעל הדרגה השלישית שעל בטחון המדינה איוואן סארוב. במסגרת מערכת הוראות חשאיות של סארוב על אופן ביצוע הגרושים של היסודות האנטי־סובייטיים מליטא, לטביה ואסטוניה⁸⁵ – צויין במיוחד שהמבצע חייב “להיעשות עד פציעת השחר”. בהמשך מובאות ההוראות הבאות: “עם הכניסה לביתו של האיש שיש לגרשו, חייב החבר האחראי של הצוות המבצעי, לרכז את בני משפחת המגורש לחדר אחד, תוך כדי נקיטת אמצעים מתאימים נגד כל התפרצות אפשרית”. לאחר ביקורת זהותם של בני המשפחה, בהתאם לרשימה, מחייבות ההוראות לבצע גם חיפוש קפדני אחר נשק, ספרות קונטרבולוציונית, מטבע זר ודברי־ערך בכמויות גדולות. “לאחר החיפוש חייבים להודיע למגורשים שלפי החלטת הממשלה, עומדים להעבירם לאיזורים אחרים של בריה”מ”. לפי ההוראות הללו הורשו המגורשים לקחת עמם “בכמות שלא עולה על 100 ק”ג מצרכים וחפצים מהסוגים הבאים: 1) בגדים, 2) נעליים. 3) לבנים. 4) כלי מיטה. 5) צלחות. 6) כסות. 7) כלי מטבח. 8) מזון – כדי קיום המשפחה לחודש. 9) הכסף שברשותם. 10) שק חפצים או ארגז לאריזת חפצים".

בליל שישי, אור ליום שבת – פשטו הצוותים המבצעיים – “השלישיות” על ערי ליטא, כפריה ועיירותיה, ופרצו באקדוחים שלופים לבתי אלפי התושבים למטרת מאסרים וגירושים. מבתיהם הוסעו כל המגורשים במשאיות צבאיות, ותחת משמר, לתחנות הרכבת, שם חיכו להם קרונות משא. בכל אחד מ־50 עד 55 הקרונות שנועדו להכיל את כל מרכבות הגרוש, ניתן היה לרכז, לפי ההוראות של סארוב, 25–30 מבוגרים וילדים על רכושם. ברם, במקרים רבים, נדחסו לקרון הרבה יותר. לפי ההוראות הוקצו קרונות מיוחדים לאסירים שכונו "קבוצה א’ ", ושכללו בעיקר ראשי משפחות ואנשים בעלי רקע פוליטי לשעבר; קרונות מיוחדים הוקצו לבני המשפחות ולכל האחרים שכונו "קבוצה ב’ ". במידה שהוראת ההפרדה בין אנשי שתי הקבוצות הללו לא הוצאה לפועל מלכתחילה, היא בוצעה אחר כך בתחנת הרכבת בנובו־ווילייקא. למעשה נותרו משפחות רבות ביחד גם לאחר מכן וביניהם גם כאלה שלפי ההוראות חוייבו בהפרדה.

במהלך השלב הזה של המיבצע רוכזו אלפי המגורשים מכל מחוזות ליטא במאות קרונות, והובלו תוך ימים אחדים לנקודת האיסוף העיקרית שם – דהיינו לתחנת הרכבת בנובו־ווילייקא שבביילורוסיה, הסמוכה לגבול ליטא. כאן הושלמה כאמור הפרדת ראשי המשפחות ממשפחותיהם וכולם הוסעו בקרונות המשא לכיוונים שונים בתוככי בריה”מ: אוקראינה, אסיה המרכזית, סיביר והרפובליקה הקארלו־פינית. שלב זה של המיבצע נמשך למעשה כשבוע ימים, עד סמוך לפרוץ המלחמה. בסך הכל הספיקו בשלב זה לגרש מליטא למעלה מ־30,000 איש⁸⁶: למעלה ממחציתם ליטאים⁸⁷, כ־7,000 יהודים, והשאר: פולנים, רוסים, ביילורוסים ואחרים.

לפי המשוער, צפויים היו להתבצע שלבים נוספים של מיבצע הגירוש ההמוני, וקבוצות אוכלוסיה נוספות אמורות היו להיכלל בו⁸⁸. ברם, פריצתה הפתאומית של המלחמה, והצלחתו של האויב לחדור מיד לתוך ליטא, העמידה בעדיפות ראשונה מספר משימות חיוניות ביותר והן: א) התארגנות הגנה מפני התקדמות טורי הצבא הנאצי וכן גם מפני כנופיות לאומנים ליטאיים שצצו עם נשק ביד לזנב בצבא האדום הנסוג ולתפוש מיתקנים אסטרטגיים. ב) טיפול באלפי האסירים הפוליטיים והפליליים שהיו כלואים בבתי כלא, מחנות ומנזרים. ג) פינוי אנשי המנגנון הממלכתי, פעילי המפלגה וחומר יקר ערך לתוך פנים בריה"מ.

מחמת העובדה שליטא נכבשה תוך 3 ימים ע”י הצבא הגרמני כשחלק ניכר מבין חיילי הקורפוס הטריטוריאלי ה־29 התמרד⁸⁹ ובארץ השתררו אי־סדר, מבוכה ופאניקה, משימה א' כמעט לא בוצעה. רק פה ושם, בעיקר במזרח ליטא, צוינה התנגדות צבאית כלשהי, שהיתה יותר סמלית מאפקטיבית. משימה ב’ נפתרה ע”י הובלת חלק מהאסירים הפוליטיים לפנים בריה”מ, או חיסולם במקומות שונים⁹⁰. הרוב הניכר הצליח לפרוץ את בתי הכלא ולהימלט. גם משימה ג' מולאה חלקית בלבד: סך הכל הצליחו להגיע לעמקי בריה"מ, באמצעות פינוי מאורגן וביוזמה עצמית (ברובם הניכר יהודים), רק כ־20,000 איש וביניהם כ־2,500 חברי המפלגה הקומוניסטית (55%) וכ־2,200 חברי הקומסומול (18%).⁹¹ למעשה, היה מספרם של היוצאים גדול יותר, אלא שחלק נפגע, או חזר על עקבותיו, מחמת הפעילות המלחמתית.

ב־25 ביוני 1941 כבר לא היתה בליטא שום התנגדות צבאית רצינית מצד הכוחות הסובייטיים, וכן לא נותרה שום רשות סובייטית מוסמכת. בצורה זו הסתיימה תקופת השלטון הסובייטי בליטא, שנמשכה כשנה בלבד.

מוקדש לכבודו של מורי ורבי הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, הפרופ’ אריה טרטקובר.

התלהבות הראשונה – המישור הפוליטי־אדמיניסטראטיבי:

ימין דוחה ושמאל מקרבת – המישור הכלכלי־סוציאלי: דו־קיום (עם השלטון)

ומלחמת קיום – נדידה דו־סיטרית: הנכנסים והיוצאים – במישור התרבות וההווי:

שיגרה מעוותת ומוגבלת – חלום הבלהות שהתאמת במישור הבטחוני.

בהיסטוֹריוֹגראפיה, העשירה למדי, על קורות יהדות וילנה, כמעט נפקד מקומה של תקופת הכיבוש הסובייטי בתחילת מלחמת־העולם השנייה, שנמשכה כ־42 ימים. הדבר מסתבר, בעיקר, בגורמים הבאים:

א. התכיפות הגבוהה, יחסית, של חילופי שלטון שידעה וילנה בדורות האחרונים: כך, למשל, במשך 30 השנים (1914–1944) עבר השלטון בווילנה מיד ליד לפחות כ־13 פעם, מהן חמש פעמים כתוצאה מכניסת הצבא האדום. ב. תקופת השלטון הסובייטי ב־1939 היתה קצרה ביותר וטיבה הארעי היה ניכר כבר בתחילתה. ג. במשך תקופה קצרה זו, היה השלטון בווילנה נתון בידי המימשל הצבאי, שלא התיר בדרך כלל פרסום עיתונים וכן לא הותיר כמעט ניירת וכל שכן גנזים ומיסמכים. ד. האירועים המהפכניים האינטנסיביים שהתרחשו בווילנה לאחר מכן, במישורים הפוליטיים־חברתיים והסוציאליים, ובמיוחד גורל הקהילה היהודית עד השמדתה הטראגית, האפילו על תקופת ששת השבועות האמורים גם מבחינה מהותית.

אין תימה איפוא, שבזכרונם של קומץ היהודים ששרדו מקהילה זו, השתמרה תקופה זו לכל המרובה במעורפל. עם זאת, כבר ניתוח ראשוני של המימצאים שרוכזו בידינו, לגבי ששה השבועות הללו בווילנה, מורה על חשיבותם כשלעצמם וכן על השלכותיהם על גורלם של וילנאים רבים בימי השואה שלאחר מכן.

כן ניתן לראות בתקופה זו תחילתו של התהליך שבו נהפכה וילנה למוקד קוֹמוניקאטיבי ואידיאולוֹגי ראשון במעלה, שהשפיע על גורלם של רבבות יהודי פולין, הן בתקופת הנדידה בשנות 1939–1941, הן בתקופת ההשמדה וההתנגדות בשנות 1941–1943 והן בשלהי המלחמה ב־1944–1945.

על אף השוני הניכר בין שליטת הסובייטים הארעית בווילנה לבין שליטתם ביתר אזורי פולין המזרחיים, אשר שם התבססו וכוננו משטר לזמן ממושך יותר, יש אולי אף בתקופת שליטתם הקצרה הזאת כדי ללמוד במידת־מה בדרך היקש והשוואה על הנעשה בציבור היהודי גם ביתר האזורים שנכבשו אז בידי הסוֹבייטים, מביאליסטוֹק בצפון ועד לבוב בדרום.

תקופה זו שימשה גם מעין דוגמה חלקית ותקדים ראשון במלחמת־העולם השנייה, לסיטואציה הנוצרת עקב יציאת הצבא האדום מאזור מסוים שהיה בשליטתו והתגובות מצד האוכלוסייה המקומית לגבי שכניהם היהודים באזור.

המאמר יעסוק בהיבטים אלה של ששת השבועות של השלטון הסובייטי בווילנה, אך נקדים מספר עובדות רקע ותיאורי־מצב כלליים, לשם הבהרת הדברים.

מאז אוקטובר 1920, כאשר נתפסה וילנה בירת ליטא בידי הפולנים, סופחו עיר זו וסביבותיה לפולין. על רקע זה התמיד הסכסוך בין ליטא לפולין והגבול ביניהן היה סגור ומסוגר עד 1938. עקב כך נותק כמעט כל קשר בין יהדות וילנה לליטא־רבתי. פגישות של קרובי משפחה משני עברי הגבול הותרו בכמה עיירות רק אחת לשנה (בט’ באב) בבית־הקברות שבאזור הגבול. ערב מלחמת־העולם השנייה מנתה העיר וילנה כ־200,000 תושבים, מהם: כ־45% – פולנים, 37% – יהודים, 10% – ליטאים, 5% – ביילוֹרוּסים, 2% – רוסים, 1% טאטארים, קראים ואחרים.

עם פרוץ מלחמת־העולם באחד בספטמבר 1939 הופצצה העיר וילנה פעמים מספר, אך לעומת ערי פולין אחרות שהופצצו, נזקיה לא היו כבדים. אף כי היו לליטא מניעים לנצל את מפלתה המוחצת של פולין ולתפוס את חבל וילנה (שלא ויתרה עליו למעשה), המשיכה מדינה קטנה זו לשמור על נייטראליות מוחלטת,² כפי שעשו זאת גם שתי שכנותיה הבאלטיות, אסטוניה ולאטביה.

בעוד הצבא הגרמני מתקדם במהלך מלחמת־הבזק כמעט בכל החזיתות לתוך פולין מצד מערב, נכנס הצבא האדום לפולין ב־17 בספטמבר לאורך הגבול המזרחי והתקדם מערבה עד הנהר בוּג, הוא התחום שעליו הוסכם בין הגרמנים והסובייטים לחלוקת פולין ביניהם (לפי חוזה ריבנטרופ–מולוטוב, שנחתם כמה שבועות לפני־כן).³  

בין המקומות שנכבשו באותם ימים על־ידי הצבא ללא התנגשות כמעט עם שרידי הצבא הפולני המובס, היתה גם וילנה שלמעשה נותרה ללא שלטון. הצבא האדום נכנס לווילנה ב־19 בספטמבר וכמו בשאר האזורים הכבושים, במזרח פולין, הושלט בה מיד ממשל צבאי ארעי, כנראה מתוך כוונה להחליפו במהירות בממשל אזרחי, אשר היה אמור לקבל החלטה על הסתפחות לרפובליקה הסובייטית הביילוֹרוסית. בינתיים הספיקו הסובייטים להקים בווילנה בצורה ארעית רק כמה מסגרות ציבוריות־אזרחיות, כמו “משמר הפועלים”⁴ וכדומה. אולם בעוד שבחלקים הסמוכים של מזרח פולין הוכרז כבר ב־6 באוקטובר 1939 על קיום בחירות כלליות לאסיפה הלאומית של מערב ביילוֹרוּסיה (שעתידה להכריז על סיפוח האזור לברית־המועצות ב־28 לאותו חודש) הוקפאה כל פעילות פוליטית מסוג זה, בווילנה ובסביבתה. הסיבה לכך היתה שבאותם הימים התנהל במוסקבה משא־ומתן נמרץ בין ברית־המועצות לבין ליטא על עתידו של חבל וילנה שהסתיים ב־10 באוקטובר בהסכם מלא, לפיו יימסר החבל לליטא, ואילו ברית־המועצות תקבל ארבעה בסיסים צבאיים בליטא, שבהם יחנו כ־20,000 מחייליה.⁵

ההסכם אמור היה להתבצע כשבוע לאחר מכן, אך למעשה נדחה מיום ליום. תוך כדי שהותם בווילנה הספיקו הסובייטים להוציא לארצם מכונות, סחורות וכן מפעלים שלמים כגון בית־חרושת למַקלטי ראדיו “אלקטריט” (שעובדיו יצאו לטריטוֹריה הסובייטית מרצונם החופשי, אך גם בעידוד השלטונות). באותו זמן הוציאו השלטונות מווילנה חלק מהאנשים שהספיקו לאסור בעיר, בעיקר מסיבות פוליטיות. עם זאת התעלמו מזרימתם הגוברת והולכת של המוני פליטים מאזורים שונים של פולין, לווילנה. כתוצאה מכך גברו בעיר עוד יותר תופעות הרעב, המחסור, הצפיפות ואף מגיפות. על אף העוצר ומשטר יד־הברזל ששררו בעיר, אירעו כאן וכאן גם מקרי שוד, בעיקר מצד יסודות פליליים ששוחררו באקראי מבית־הסוהר בעת חילופי השלטונות.

באותו זמן נערכו בליטא השכנה מגביות והתרמות למען תושבי וילנה המורעבת; כן הוכן בשבילם מלאי עצום ומגוון של מצרכי מזון, תרופות וסחורות, בידי גופים ממלכתיים וציבוריים, שנועד להגיע לאוכלוסייה הווילנאית הסובלת, בעקבות הצבא הליטאי לכשייכנס לעיר. לאחר דחיות והשהיות, ניתן ב־27 באוקטובר “האור הירוק” מצד מוסקבה,⁶ וטורי הצבא הליטאי החלו למחרת היום במצעד לווילנה. במקביל החלו הגייסות של הצבא האדום בפינוי העיר וסביבתה, לכיוון בסיסיו בליטא ובסמוך לה – כפי שהוסכם מראש. המיבצע הזה ארך יומיים־שלושה וב־30 לחודש כבר הושלם סופית.

עם חילופי השלטון בעיר, פרצו בה גם הפגנות שנהפכו במהרה לפרעות־דמים באוכלוסייה היהודית. כוחות הביטחון הליטאיים לא זו בלבד שלא מיהרו לדכא את המהומות, אלא אף הצטרפו, בחלקם, למתקיפים את העוברים והשבים היהודיים. רק לאחר התערבות תקיפה מצד נציגי הציבור היהודי בליטא ובמקום, שלוּותה באזהרות לפנות לעזרת הצבא הסובייטי שעדיין חנה בסמוך, השליטו השלטונות הליטאיים שקט בעיר.

וילנה המשיכה להיות בירת ליטא העצמאית כ־9 חודשים בלבד, שכן ב־3 באוגוסט 1940, סופחה ליטא רשמית לברית־המועצות ונהפכה לרפובליקה סובייטית לכל דבר.

ההתלהבות הראשונה

אחרי הפצצות במשך כשבועיים של חיל האוויר הגרמני, על וילנה,⁷ ופעילות אש של תותחי נ”מ הפולניים, השתרר שקט מתוח בעיר. בין שאר השמועות שנפוצו במהירות מדי שעה, הוזכרה גם האפשרות האיומה של כניסת הצבא הגרמני לווילנה. על כל המשתמע מכך לגבי האוכלוסייה בכלל, ולגבי היהודים בפרט. אותה שעה עדיין עשה השלטון עצמו הכנות להתנגדות, תוך נסיגה, בשעת הצורך, לכיוון ליטא הנייטראלית, לשם מיקלט, כפי שכבר נעשה על־ידי אנשי צבא ואישים רמי־דרג אחרים.

ב־18 בספסמבר נשמעו בעיר הדי תותחים גוברים והולכים. כפי שהתברר אחר־כך, היתה זו התנגדות של הצבא הפולני לצבא האדום העולה על העיר. בהתנגשויות אלו היו גם קורבנות יהודיים.⁸ ברם אז עדיין לא ידעו התושבים הנפחדים דבר לאשוּרוֹ. רובם ירדו למרתפים ומקצתם עמדו בשערי החצרות בתפקידי שמירה, או סתם מתוך סקרנות… אכן, “לפי כל החשבונות: אלה הסובייטים!” – רשם ביומנו, באותו ליל־שימורים, יהודי ארצישראלי שנקלע לווילנה – “ייתכן גם שאלה הם גרמנים. הספק הזה הוא שבעתיים קשה”.⁹

קטע מיומנו של גרשון אדיב

הספקות והדאגות בקרב הציבור היהודי גברו במיוחד מחמת החששות מצד הפולנים ובעיקר, מצד יסודות פליליים ששוחררו אז, יחד עם שאר האסירים. ברם, לפנות בוקר יום ג’ (19.9.1939), החלה כניסת הצבא האדום לעיר וילנה. קבלת־הפנים שנערכה לו על־ידי האוכלוסייה היהודית, היתה איפוא נלהבת וכנה, שלא לדבר על חוגי השמאל ובפרט הצעירים שבהם. הללו עטו בקריאות שמחה אל עבר טורי השריון של הצבא האדום וברכום מקרב לב ואף הגישו להם פרחים. הדבר בלט במיוחד לאור ההסתייגות, ולפעמים אף העוינות, מצד האוכלוסייה הפולנית. וכך מתאר (וגם מסביר) עד ראייה:¹⁰

מועקה גדולה ירדה מליבות האנשים… קשה לתאר את הרגש אשר הסעיר את נפשי בראותי ברחוב, מול השער שלנו, טאנק רוסי עם בחורים צעירים אשר בת־צחוק מאירה את פניהם, וכוכב אדום זורח על הכובעים שלהם. הקהל הצטופף מסביב למכונות שעמדו, מישהו צעק – “תחי ממשלת הסוֹבייטים” – וכולם הריעו לכבודם… קשה היה לראות בין ההמון גויים. לרוב התלהבו היהודים. זה עורר קצת את חמתם של הפולנים… שמחת היהודים היתה שלימה: טובים הרוסים מן הגרמנים. ככה חשבו גם אלה אשר המשיח הסובייטי לא יביא להם כל ברכה… אבל לא יסבלו בתור יהודים. במקרה הגרוע ביותר יתנו להם עבודה… הרבה אנשים לא נתנו לעצמם דין־וחשבון מה שיביא המשטר הזה בעקבותיו. הרבה מאחינו בני ישראל יצטרכו לוותר על הרגלי חיים ומוֹתרוֹת… אך מי עושה חשבונות בימים כאלה. בשעה שהחרב הגרמנית היתה מונחת על הצוואר, קיבלו כולם כאחד פני הרוסים כאת פני המשיח…

מיד רפתה המתיחות בעיר, האורות הודלקו ברחובות, לא מסתירים כבר את החלונות, האנשים מטיילים בהרגשת חופש גמורה ברחובות. על־יד כל חייל רוסי מתאספים הרבה אנשים… החיילים הרוסיים מרכיבים אנשים על טאנקים ועל אוטומובילים ומובילים אותם בחוצות העיר. זה עושה רושם מצויין – הם יודעים לקנות את ליבות ההמון.

אכן, הדעה ש”אילו רוסיה לא היתה כובשת את וילנה היו הגרמנים מגיעים לכאן כעבור ימים מספר"¹¹ היא היא אשר הטביעה חותמה על יחסם של היהודים לצבא האדום ולשלטון הסובייטי. אף כי מוטיבים אלה, מטבע הדברים, שככו במשך הימים הבאים, לפחות מעל פני השטח, הרי, כפי שנראה להלן, הם לא נעלמו כליל ואף נהפכו מאוחר יותר לגורם מוחשי מאוד לגבי תנועת האוכלוסייה היהודית.

בחוגי השמאל היהודי, המשיכו לחוג את המאורע גם בימים הבאים, בין בהשתתפות באסיפות־עם (מיטינגים) ובקונצרטים ובנשפים חגיגיים, שנערכו תחת כיפת השמים או באולמות ציבוריים. היו גם כאלה, בעיקר צעירים, שתלו תקוות רבות במשטר החדש גם לגבי הגשמת חלומותיהם ותוכניותיהם האישיים, אם במישור ההשכלה ואם בתחום הספרות, האמנות וכדומה. “עכשיו הגיעה העת שנוכל ללמוד ולהתקדם” – כך התבטאו רבים מבין צעירים יהודים שעד כה נבצר מהם הדבר מסיבות שונות.¹²

ואילו רבים מכלל הציבור היהודי המשיכו לשאוב נחת מגילויים חיוביים בקרב חיילי הצבא האדום שמילא את הרחובות ואשר לפי הנראה, אומנם דאג במיוחד לשמור על דימוי רצוי.¹³ רושם מיוחד עשו פגישות החיילים הרוסים עם יהודים, כפי שנרשמו בשעתם – כלשונם ובדברם.¹⁴

אני רואה פה את הצבא האדום כשהוא מסביר ומפיץ את תורתו ברבים. אני רואה באמת שהוא כוח ענקי שונה לגמרי מכל כוח צבאי אחר. האנשים הם מחונכים (לא אתווכח על טיב החינוך, אבל רואים שכל חייל רוסי הוא אחר לגמרי בהשוואה לחייל פולני…). זה לפעמים קצת מצחיק כשחייל פשוט אשר אין לו למעשה כל ידיעות וכשרון, מסביר או משתדל להסביר לאנשים אשר מסביבו, שבארץ שלו הכול טוב ויפה ושהרעיון שלהם ינצח את כל העולם… בתלבושתם הם לא שונים זה מזה. גם החייל וגם המפקד לבושים אותם מדים… החיילים מרגישים עצמם חופשיים לגמרי, הם מטיילים כבר בחוצות העיר, בלי להחזיק נשק בידם. ברעבתנות מיוחדת הם קונים שעונים… אפשר כבר למצוא אותם בכל פינה ובכל חצר. באופן חופשי הם משוחחים עם כולם, נכנסים לכל בית אם מזמינים אותם.

משנכנסתי פעם לביתי לאכול ארוחת־צהריים, מצאתי שם חייל רוסי ממוצא יהודי מספר בשפה יהודית ליטאית בהתלהבות גדולה על רוסיה ומינסק והצבא האדום וכו’ וכו'. מסביבו נאספו כל דיירי הבית, התחילה פרשת שאלות. אני מתפלא על סבלנותו של הבחור, אשר ידע לענות בלי ליאות על שאלות אלו… האופיינית ביותר היתה שאלתו של הזקן בחבורה, הוא שאל אצלו מה עושים ברוסיה עם הזקנים. החייל הסביר להם…

אפשר גם לראות מחזות דרמטיים; חייל יהודי בצבא הסובייטי יליד וילנה, שאל על אחותו שלא ראה במשך 25 שנים. כרגיל נוצר מסביב לכל חייל חוג של סקרנים. על אחת כמה וכמה מסביב לחייל יהודי. בחוג הזה נמצא יהודי אשר הכיר מיד על מי הוא שואל, כי אחותו גרה בחצר אחת. הוא רץ מיד והביא אותה לאחיה, זה היה¹⁵ ברחוב Wielka (וייֶלקָה)… מסביב עמדו מאות ונהנו משמחתם. אני ראיתי אותם מחובקים: היא יהודיה באה בימים והוא חייל אדום לבוש מעיל אפור עם כובע פלדה על ראשו… כמה אחים ואחיות, מַכּרים וידידים נפגשו במשך הימים האלה בווילנה?

מספרים ששבוע לפני כניסתם של הרוסים לווילנה, גירש בעל־בית יהודי משפחה ענייה מדירתה. המשפחה התגלגלה שבוע שלם ברחוב. משנכנסו הרוסים נמצאו אנשים אשר הביאו קומיסאר סובייטי והראו לו את הנעשה. הקומיסאר הזה אמר לבעל־הבית שאם במשך שעה אחת לא תגור המשפחה הזאת בדירה, הוא יהרוג אותו ללא משפט. מחוסר ברירה פינה בעל הבית בדירתו חדרים מספר עבור המשפחה הזאת… אינני יודע כמה אמת במעשיה הזאת, אבל העובדה שבהמון יש מקום לדיבורים כאלה, היא כבר חיובית, זה מראה שמקבלים את הסובייטים בתור אפוטרופסים ומגינים על העניים. מעשיות כאלה מקרבות את האנשים למשטר החדש.

אין ספק שהתרשמויות ואפיזודות אלו ככל שהן אופייניות ורלבאנטיות לאותם ימים, המתאשרות גם ממקורות אחרים, מתייחסות בעיקר לחיי יום־יום של הכלל והפרט היהודי. עם זאת ניתן להבחין בכמה מישורים מצטלבים, כמו: הפוליטי, הכלכלי, התרבותי־ערכי, הקומוניקאטיבי, ובמיוחד – הבטחוני שנראה היה כדוֹמינאנטי באותם תנאים, שכן נגע לעצם בטחונם וקיומם של היהודים בתור כאלה.

המישור הפוליטי־אדמיניסטראטיבי: ימין דוחה ושמאל מקרבת

אין ספק, כי כאשר החלו השלטונות הסובייטיים בסידורים לכינון מינהל אזרחי בווילנה, הוכתבו שיקוליהם במידה רבה על־ידי ההנחה, שעיר זו וסביבתה יסופחו, כשאר האזורים הסמוכים, לרפובליקה הביילוֹרוּסית. לפיכך הועדפו יסודות ביילוֹרוּסיים מעל ומעבר למספרם היחסי בעיר, באיוש המוסדות והמסגרות האזרחיים המעטים שהוקמו בווילנה, בימים הראשונים לכניסת הצבא האדום, כמו ההנהלה העירונית הזמנית בראשותו של הרוסי זיֶליאנין,¹⁶ “מישמר הפועלים”. כן הועדפה השפה כביילוֹרוסית (לאחר הרוסית) בכרוזים ומודעות. במיוחד בלטה העובדה שהעיתון האזרחי היחיד שהופיע אז בווילנה היה בשפה הביילורוסית (אומנם במשך ימים ספורים בלבד).¹⁷ לעומת זאת, לא הופיע בתקופה זו אף אחד מארבעה היוֹמוֹנים הווילנאיים ביידיש. ביניהם היה גם ה”ווילנער טאָג" בעריכתו של הסופר והבלשן, זלמן רייזן. עיתון זה שעמדתו היתה, בדרך כלל, פרו־סובייטית, הופיע ביום כניסת הצבא האדום במתכונת חגיגית בכותרת ענקית: “וילנה היהודית מברכת חגיגית את הצבא האדום”. ברוח זו היו גם שאר המאמרים. מוכרי העיתונים עוד הספיקו להפיץ אותו יום אלפי עותקים של גליון זה. בעוד הסדרים והמדפיסים מכינים את הגליון הבא, פרצה לבית הדפוס משטרה צבאית סובייטית, החרימה את העיתון וציוותה להפסיק את הוצאתו גם להבא. הנימוק הרשמי לכך בא לאחר מכן: “בברית המועצות לא קיים דבר כזה שאנשים פרטיים או חברה תוציא לאור עיתון”.¹⁸ הציבור היהודי הווילנאי לא השלים בכל זאת עם גזירה זו, שכן קיום עיתון יהודי היה לחם־חוקו זה שנים רבות וכמעט לא פסק עד אז. בעיקר התאכזבו רבים לאור ציפיותיהם מן השלטונות, שימצאו דרך נאותה להמשיך את קיומו של ה”ווילנער טאג" המתקדם, או לפחות, לאפשר הופעתו בשם חדש. אחד מבין אלה שכאבו במיוחד את אי־הופעת העיתון היהודי, היה הסופר מחוגי השמאל דאז, שמֶרקֶה קאצֶ’רגינסקי, המתאר את רחשי הלב של הציבור היהודי הווילנאי באותו נושא כאוב:¹⁹

היו מי שרצו להתנחם בכך וכן לשכנע את עצמם שאם ה”ווילנער טאָג" לא יופיע, הרי יוּצָא במשך הימים הבאים עיתון אחר לאוכלוסייה היהודית הגדולה. על־כן המתינו בסבלנות. המתינו העיתונאים היהודיים של שאר העיתונים היהודיים – “צייט”, "אָוונט קוריער”, “ראדיאָ” – שפסקו להופיע עם בוא הסובייטים… המתינו פועלי הדפוס, וכן המתינו הקוראים היהודים… והנה חלף שבוע, שבועיים, החלו להופיע עיתון פולני, עיתון רוסי, ואילו עיתון יהודי – עדיין לא. התהלכו היהודים מעוצבנים. הלמאי, הכיצד זה אפשרי? יותר מכולם כאבו את הענין הזה הקוֹמוּניסטים היהודים וקהל אוהדיהם. אלה הרי בשעתו הבטיחו ובוודאי האמינו בכך בכל ליבם, שמיד עם בוא השלטון הסובייטי במקום הפולני, תתחיל הפריחה האמיתית של התרבות היהודית.

לעומת הרגשת הקיפוח הנ”ל, היו רבים ששאבו נחת מן העובדה שצעירים יהודים רבים עונדים סרט אדום על זרועם ונשק בידם, וממלאים תפקידים רבים ושונים במסגרת “מישמר הפועלים”. אכן, סמוך לכניסת הצבא האדום לווילנה, נטלו בחורים יהודים חלק נכבד בשמירה האזרחית המזויינת שהתארגנה בחלקי העיר השונים. אך מספרם גדל בצורה ניכרת לאחר שפעילות זו התמסדה במסגרת החדשה ומלבד שמירת מיתקנים ומקומות ציבוריים, הוטלו עליהם גם משימות הקשורות בביצוע המדיניות הכלכלית של השלטונות וכדומה.²⁰ בנוסף למיספרם הניכר בצוותי “המשמר”, שאיישו את מטות רובעי המשטרה הפולנית לשעבר (הקוֹמיסאריאטים), בלטו היהודים גם בדרגים הבינוניים והבכירים של “המישמר”²¹ ובתוכם ממלא מקום של המפקד הראשי, יעקב ריבקינד.²²

למעשה, “מישמר הפועלים” וכן ההנהלה העירונית, היו חלק קטן בלבד של מערכת השלטון הסובייטי שלכאורה היה מימשל צבאי גרידא, אך כפי שהסתבר אחר־כך כלל גם שלוחות של מוסדות מדיניים, בטחוניים ואחרים. כלפי חוץ נראה שבכל שטחי פעולתו נזקק השלטון למדיניות של חיוכים ואדיבות, המלווה בתקיפות מסויימת האומרת כבוד. בין השאר, בלטה גישה זו בהפעלת הפקודה שכל אחד מן התושבים וכל שכן חיילי הצבא הפולני לשעבר, חייב למסור את נשקו תוך 24 שעות. “הם יודעים לפרק את הנשק בנימה כל כך חברית – מתאר ביומנו עד ראייה – שהחיילים המנוצחים מוכרחים להצטחק למרות עצבותם"²³ עם זאת מוצא הוא לנכון לציין את התרשמותו המחודשת בקשר לאותו נושא: “ביד חזקה מכניסים הרוסים את הסדר בעיר”.²⁴

כמעט במקביל לאמצעים הצבאיים והמשטרתיים הפומביים, שנקטו השלטונות הסובייטיים עם כניסתם לווילנה, ואשר נועדו להשלטת סדר ולהבטחת בטחונם ורווחתם של צבאותיהם, החלו לפעול מיד גם שלוחות של שירותי הביטחון החשאיים.²⁵ אין ספק שעובדה זו הגבירה יותר את חששותיהם של רבים בציבור היהודי, שמבחינה מדינית סוציאלית אמורים היו להיחשב על־ידי השלטונות הסובייטיים כיסודות מתנגדים או עוינים, על כל המשתמע מכך. אומנם גם הללו ידעו היטב שבהשוואה לזוועות שהיו צפויות להם כיהודים, מצד הכובש הגרמני (אילו נכנס הלה במקום הסובייטים לווילנה), הרי השלטון הסובייטי הוא הרע במיעוטו. אך עם כל זאת, החרדה והדאגה רבו בתוכם.²⁶ ביטוי קולע להרגשתם ניתן באימרה שנפוצה אז, לאמור: “גזר־דין המוות הוחלף לנו במאסר עולם”.²⁷

שיבושים רציניים אם לא הקפאה מוחלטת חלה במרביתן של המסגרות הציבוריות הפוליטיות המגוונות שווילנה התברכה בהן במיוחד. השלטונות לא הפסיקו להלכה את פעילותן, אלא התעמקו לעת־עתה בבדיקה מקיפה בנוגע לכל אחת מהן. “הקומיסאר המטפל בעניני חברה בעיר וילנה – מסופר בעדות שנרשמה בשבועיים הראשונים לבוא הצבא האדום²⁸ – אמר לכל נציגי ההסתדרויות אשר התפקדו אצלו, שבינתיים הם יכולים להמשיך בפעולתם. לא היתה להם כל אפשרות לעמוד על טיבה של כל הסתדרות לחוד. הם עדיין לא למדו להבדיל בין האיגוד למלחמה בשחפת לבין ‘השומר הצעיר’”. באותו הקשר מסופר גם ש”לפני יומיים סגרו את מעון ההסתדרות הציונית בווילנה. ומתברר שעשו זאת בלי שום פקודה מהשלטונות. המעון נפתח שוב ומחכה כנראה ליום־הדין". ראויה לציון העובדה שקבוצת כדורגל ממינסק פנתה להנהלת קבוצת הכדורגל של “מכבי” בווילנה בדבר עריכת תחרות ביניהן.²⁹

פעילות עֵרה יחסית בחיי כמה מהתנועות הפוליטיות התפתחה באותם ימים במידה רבה הודות לפעילים מרכזיים שהגיעו מווארשה וממקומות אחרים והיוו כאן תגבורת אידיאוֹלוֹגית ניכרת. כך, למשל, התקיימה אז בווילנה אסיפת בוגרי קן “השומר הצעיר” ביזמתו ובהשתתפותו הפעילה של חבר ההנהגה הראשית של תנועה זו, יוסף שמיר (דיאמאנד), סמוך להגיעו לכאן אחרי שמונה ימי נדודים מווארשה הנצורה. אסיפה זו נקראה “כדי לקבוע עמדה ולשוחח קצת על המצב הנוצר עקב כיבושם של הסובייטים”. להלן כמה מהשאלות העיקריות שהועלו בה: מה יהיה על הקיבוץ היהודי בפולניה? מה יהיה על תנועת “השומר הצעיר”? מצב היישוב היהודי בארץ; הכדאי לשמור על קיומה של התנועה ובאיזו מידה ניתן הדבר? מה צריך לעשות כל בוגר של התנועה ברגעי הכרעה אלה? וכדומה. לסיכום התקבלה העמדה ש”צריך לחכות ושצריך להשתדל בכל האמצעים הכשרים או הלא־כשרים, כדי שאנשים יוכלו לעלות ארצה". הרושם מדברי המשתתפים בדיון זה היה, כפי שרשם משקיף משתתף ארצישראלי:³⁰ “עוד לא ברור איך יוכלו הבחורים האלה להגשים את זה. דבר אחד ברור – שהמהפיכה לא ניתקה אותם מחלום נעוריהם: תקומת העם היהודי בארצו הנבחרת”.

אף כי לא הופסק קיומם של אירגונים ציבוריים ואפילו מדיניים־חינוכיים, גברו החששות בקרב חבריהם, עד כדי צמצום הפעילות למעשה למינימום, או עד ירידה למחתרת; כך, למשל, הוחלט באיגוד הנוער של התנועה הטריטוריאליסטית – “שפארבער”, להסתפק לעת־עתה ב”קיום גרעין מצומצם וחשאי של חברים מהימנים, ולהמתין עד יעבור זעם".³¹ למעשה לא נתאפשרה הקפאת המערכת המדינית הפנימית בעיר, בין השאר גם עקב יוזמת השלטונות עצמם, בצורת “כרוז אשר קורא לכל האיגודים וההסתדרויות להתייצב לפני קומיסאר מיוחד לשם ביקורת וקבלת לגאליזאציה”.³² אלא שבעוד אשר האיגודים וההסתדרויות היו מעוניינים בעיקר בלגאליזאציה, היו השלטונות מעוניינים בביקורת ובחקירת נושאי פעילותם. כפי הנראה, במסגרת פעילות זו, זימנו ב־28 בספטמבר גם את מיכאל אסטור (צ’רניחוב), מראשי איגוד “שפארבער”, והוא נשאל, בין השאר, על יחס תנועתו לבירוֹבּידז’אן וכן על מידת המשך הפעילות האירגונית של התנועה. תשובתו שהתנועה התחסלה לא סיפקה את החוקר; הוא נדרש לשאול את חבריו לתנועה ולחזור למחרת כשתשובה מוסמכת בפיו. אכן, לאחר שנועץ בחשאי עם חבריו הקרובים ותיאם עמהם את אשר יגידו לחוקרים, אם יידרשו, חזר אסטור למחרת ובפיו אישור לטענתו שאכן האיגוד אינו קיים עוד.³³ כתגובה על כך, הפתיעוהו בהצעה הבאה: האיגוד “שפארבער” ימשיך להתקיים באישור השלטון, וזאת בתנאי שינטוש את גישתו האוטופיסטית, שיעבור מבחינה אידיאולוגית לפסים סובייטיים, והעיקר – שמעתה ואילך יעמיד את מכלול ארגונו ונסיונו לרשות השלטונות במדיניותם ליישב את בירוֹבידז’אן ביהודים ממערב ביילוֹרוּסיה ומערב אוקראינה – יהודים אשר נתדלדלו מבחינה סוציאלית. כצעד ראשון הוצע לו, לערוך ביקור לימודי בבירובידז’אן או לשלוח לשם ועדת שלושה, שתיבחר על־ידי אסיפה כללית של חברי האיגוד; השלטונות מצידם יהיו מוכנים להעמיד אולם למטרה זו. לאכזבת המציעים נדחתה הצעתם המפתיעה על הסף.³⁴

יומיים לאחר מכן, ב־1 לאוקטובר, נאסר אסטור יחד עם אביו, הפובליציסט, איש הציבור הוותיק והעסקן הפעיל בחוגי הטריטוריאליסטים והפוֹלקיסטים – עו”ד יוסף צ’רניחוֹב. מאסרו של האחרון עורר תדהמה וזעזוע מיוחד בציבור המקומי, שהרי במשך שנים התפרסם גם בהופעותיו האמיצות בבתי־הדין הפולניים במשפטים מדיניים כסניגור דגול של נאשמים קוֹמונּיסטיים.³⁵ לא פחות זועזעה וילנה היהודית ממאסרו של עורך היומון “טאָג” – זלמן רייזן, שעל דעתו ועל ידו פורסמו ביומון זה מאמרים וכתבות אוהדים למשטר הסובייטי. צ’רניחוב ורייזן היו מראשי האיגוד התרבותי היידישאי “איקוף” שהוקם בוועידה עולמית בפאריס (1937) בהשתתפות פעילה מאוד של הקומוניסטים היהודים, ומחברי ההנהלה הציבורית של “המכון המדעי היהודי” (ייוו”א).

בדומה למה שקרה באותם ימים באזורים האחרים של פולין המזרחית שבשליטה הסובייטית, נפגעו בגל המאסרים הנרחב, שנערך אז בווילנה, בעיקר חוגי ה”בונד". נאסרו אז כמעט כל חברי הוועד המקומי ומספר פעילים מרכזיים, ביניהם: אנה רוזנטאל (מראשוני ה”בונד"), עו”ד יוסף טייטל, יעקב ז’לז’ניקוב, יוסף אהרוֹנוֹביץ’ (סגן יו”ר מועצת הקהילה), לייבל ויינשטיין. כן נאסרו עסקני ציבור ידועים כמו איש האיגוד המקצועי חיים וואלט, המורה חַצקל פוּטשינקוֹ, עורך העיתון הציוני “צייט” וחבר פעיל של פוע”צ ימין, אהרון צינצינאטוּס, וכן גם בעלי ביח”ר “אלקטריט”, נחמן לוין וזכריה חווֹלֶס, הבנקאי זאקס ורבים אחרים.³⁶

במאסרים ההמוניים הללו נכללו מאות³⁷ של אנשי וילנה ומחוצה לה, ביניהם היו גם בני לאומים שונים, מכל מיני חוגים מדיניים ושכבות סוציאליות. ואף כי בדרך כלל טיפלו השלטונות בנושא זה בחשאיות מסויימת, נודעו הדברים מיד והשמועה עברה מפה לפה.

למרות ההד השלילי שמאסרים אלה עוררו בקרב האוכלוסייה המקומית ואפילו בחוגים האוהדים את המשטר הסובייטי, ועל אף התגובות הנזעמות, שפורסמו ברחבי העולם,³⁸ והקריאות וההשתדלויות השונות³⁹ למען שיחרור האסירים – הם לא שוחררו; יתר על כן, עקב עזיבתם את וילנה העבירו הסובייטים את האסירים לבתי־כלא באזורים אחרים בביילורוסיה המערבית, כמו ביאליסטוק, וילייקי ועוד. מקצתם, כמו צ’רניחוב, נספו⁴⁰ בעת הפינוי עם הפלישה הנאצית לרוסיה. אחרים, כמו רייזן ונחמן לוין, מתו בתנאי המאסר החמורים בעומק ברית המועצות. רק בודדים, כמו צינצינאטוס ואסטור, זכו להיוותר בחיים, לאחר גלגולים רבים.

המישור הכלכלי־סוציאלי: דו־קיום (עם השלטון) ומלחמת־קיום

מצבה הכלכלי של וילנה, שלא היה שפיר בגלל סיבות גיאו־פוליטיות ואחרות בין שתי מלחמות־העולם, התדרדר עוד יותר עם פרוץ המלחמה: מלאי המזון (לרבות לחם) בחנויות ואצל אנשים פרטיים, אזל והלך; המפעלים החרושתיים המעטים בעיר וביניהם, בית־החרושת “אלקטריט”, וכן בתי־הדפוס, הפסיקו למעשה לפעול. מספר המובטלים גדל והלך; מחמת מזג־האוויר הסתווי, גם החל להיות מורגש מיום ליום המחסור בחומרי הסקה. עם כניסת הצבא האדום לעיר, נדרשו כל התושבים לחזור איש לעבודתו וכן פורסם צו לפתוח מחדש את כל החנויות, המפעלים וכו'. שערו של המטבע הפולני הזהוב (זלוטי), הושווה לזה של הרובל הסובייטי.⁴¹ מצד אחד, המריץ גורם זה את כוח הקנייה של אנשי הצבא הסובייטי שהגיעו לכאן בלאו הכי משופעים בסכומי כסף ניכרים; הם עטו על החנויות וקנו בלי לעמוד במיוחד על המקח, כל מיצרך וכל פריט שנקרה בדרכם. לעומת זאת, הגבירה תופעה זו את המחסור במיצרכים וממילא – את האמרת המחירים. אין תימה שכתוצאה מכך נתרוקנו חיש מהר חנויות ומחסנים, ועל דלתותיהם של בתי־מסחר נתלו כתובות: “סגור מחמת מחסור בסחורות”.⁴² בעוד שבידי התושבים האמידים עדיין נותר מלאי כלשהו של מיצרכי מזון וחומרי הסקה, הרי בקרב השכבות העניות של האוכלוסייה החלו להתגלות סימני רעב ראשונים. אחד הגילויים האופייניים של מציאות זו בא לביטוי בצורת תוֹרים ארוכים ובהם אנשים מכל הסוגים, כפי שהדבר מתואר להלן:⁴³

כל אזרח וילנאי מבלה את רוב ימיו בתור… מטרה אחת ויחידה עומדת לפני כל יהודי – להחליף אח הכסף שנמצא ברשותו לסחורה. זה לא כל כך קל. צריך לעמוד על־יד כל חנות שעות רבות עד שאתה זוכה להיכנס פנימה וגם אז, אין אפשרות לבחור, כי הסחורה מעטה והמחירים גבוהים מאוד… צורכי אוכל אוזלים והולכים… צריך לחגור את המותניים ולהשיג קצת חמאה וביצים. התוֹר למאכלים אלה הוא ענקי. אלפי אנשים מחכים מעלות השחר ל־250 גראמים חמאה שנותנים לבן־אדם במשך שבוע. אין כל היגיון להיכנס לתור בשעה 6 בבוקר, כי אז מחכים כבר על־יד הדלת אלפי אנשים.

ברם, נמצאו אז לא מעט שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסם אפילו כדי למצות את האפשרויות מהעמידה בתור. היו אלה בעיקר מובטלים מסיבות שהזמן גרמן. חלק מהם נזקק לתמיכות אם של האגודה המקצועית ואם של הקהילה. באגודת פועלי הדפוס היהודיים אירגנו בנוסף לכך גם חלוקת בשר ומיצרכים אחרים.⁴⁴ רבים מיהודי וילנה שגם בימים כתיקנם חיו “מן היד אל הפה”, והחליפו פרנסות בלחץ הנסיבות, נסחפו עתה בכורח המציאות לפעילות כלכלית אינטנסיבית ביותר, שלא הופרעה על־ידי השלטון החדש ושלא פסקה אף בימי חג שחל באותה תקופה, כפי שמתואר להלן בידי עֵד ראייה:⁴⁵

היום חג בישראל, למרות זה מלאים הרחובות מוכרים שונים המכריזים על סחורתם בקול רם. זאת היא תופעה חדשה לגמרי בזמן האחרון. נכון יותר, התופעה הזאת היא פרי הזמן. עד עכשיו היתה המשטרה הפולנית מציגה גבולות למסחר ברחובות, כעת אין מי שישמור על כך. הרחובות מלאים תגרנים שונים ומשונים, בחור מוכר עפרונות, אשה מוכרת מחברות, שלישי סוכריות, רביעי – תפוחים, ילד קטן מוכר נייר דק לעשיית סיגריות, כל הסחורה עולה 20 פרוטות, אבל הילד מכריז בקול רם על סחורתו… נשים מוכרות כסיות עור, החיילים האדומים קונים ברצון כסיות ממינים שונים. עושים מסחר מכל דבר, כל יהודי מחוסר פרנסה מנסה את כוחו במסחר… הוא קונה דברים שאינם נחוצים לו לחלוטין… זה רק מראה על מה מבוססים אחינו בני ישראל. הרבה מכריזים על סחורתם ברוסית רצוצה, זה עושה רושם עלוב. עוד יותר מעניין המסחר על ה”דוּרך־הויף" [מערכת חצרות ששימשו מעבר מרחובות היהודים], ועל יד ה”האלעס" [אחד השווקים הגדולים בווילנה, ברחוב זאוואלנה, שמבניו היו מקוּרים], שם סוחרים בכל מה שבא ליד; אחד מחזיק שתי נעליים, שתיהן שמאליות, אחד מחזיק סמרטוט. הרבה מאד מוכרים את המדים הצבאיים שלהם…

לעומת יחסו הליבראלי הכללי של השלטון הסובייטי לגבי פעילות זו, הוא לא היסס במקרים מסויימים להכביד אכפו על הסוחר ואפילו על החנווני הזעיר, שסגר את חנותו מחשש שייוָתר עם כסף של נייר, אך ללא סחורה. לא בכדי רשם באותם הימים משקיף כי “יחד עם החנויות מתרוקנים גם חיי האנשים האלה מתוכנם… כאילו ניטלה מהם הנשמה”.⁴⁶ לאין ערוך תקיפה יותר היתה עמדתם בסקטור התעשייתי והמסחר הסיטוני, כמה בתי־מסחר גדולים בעיר, כמו זה של יענקלביץ ואחרים, נסגרו.

להלן אפיזודה אופיינית מן ההווי המסחרי ה"בינלאומי" שפרח אז, ברחוב היהודי כפי שהוא מתואר בפי עֵד ראייה:⁴⁷

קצין סובייטי קונה לעצמו אריג למספר חליפות ומשלם 50 רובל המטר, שקודם עלה 12 זהובים. אחד מן הזבּנים, ליצן ידוע בשם משה’לה צ’יבוק, פונה אליו בזה הלשון: טאווארישץ’ (חבר), למה אתם ממלאים את הבורגנים כל כך הרבה כסף, הלא יכולים אתם להחרים את הסחורה כפי שעושים כל הצבאות בארץ כבושה? –

דא ניצ’בוֹ, ניצ’בוֹ (אין דבר) – עונה לו הקצין בניחותא – פּוּסקאי איגראיוּטסא בומאשקאמי (שישחקו להם בניירות).

משיצא הקצין, העיר אחד מבעלי החנות: ראו נא אותו, אכן בעד הניירות הללו אקנה תיכף צענערלאך [עשיריות – רובלי זהב מתקופת ניקולאי] ובעדם תמיד אוכל להשיג לא רק לחם, אלא גם ברווז שמן. וזאת לא יוכלו לקחת ממני לעולם! לא ממני!

אומנם את ה”צענערלאך" לא יקחו מאתנו – עונה לו חברו הקמעונאי – אך חוששני שאותנו הם יקחו מה”צענערלאך" (רמז להגלָיה לסיביר).

בנוסף לבית־החרושת למקלטי רדיו “אלקטריט”, שבפירוקו והעברתו למינסק הוחל כבר בתחילת אוקטובר, לאחר שהוכרע על העברת העיר לידי הליטאים, הוצאו לרוסיה גם כמויות רבות של סחורות שונות, מכונות וציוד תעשייתי אחר וכן מיתקנים שונים ואפילו “ראדיאטורים מן הבתים, מיטות מבתי־החולים, מזרנים וכו”,⁴⁸ אך גם בחלק ניכר מהמפעלים החרושתיים שנותרו בווילנה הושבתה העבודה השוֹטפת. “יומם ולילה יושבים הפועלים בלי אוכל, בקור ובטחב – מובא בעיתון יהודי בליטא ⁴⁹ – ושומרים על המפעלים שבהם עבדו קודם. אותה תמונה גם בבתי־החרושת שבהם מועסקות נשים. בתנאי קור ורעב הן יושבות ועושות תורנות על־יד המכונות והציוד”.

פה ושם אירעו גם מעשי החרמה של סחורות בצורות שונות אצל בעלי עסקים יהודיים. להלן 2 דוגמאות:⁵⁰ (א) “אצל הסוחר שלמה לקחו 1000 עורות ושילמו לו בעד זה בזהובים ובמחיר הרגיל”; (ב) “מבית החרושת של יוּדקה לקחו הרוסים 20 קרונות לָביד (דיקט) ובעד זה שילמו לפועלים משכורת של חודש, אף־על־פי שלא עבדו. במשך כל הזמן מחפש יודקה עבודה ואינו מוצא אותה”. המסקנה: “עכשיו אפשר רק לנהל מסחר. לקבל עבודה – קשה מאד. מי שמוכשר לעבודה הזאת יכול להרוויח כסף הרבה”.

אכן למסקנה זו מגיעים באותו זמן רבים מאוד. מבחינה מעשית, זה דורש בעיקר כמה תכונות, כמו כושר ניידות, תפיסה מסחרית כלשהי ונכוֹנות להיעדר מהבית לזמן־מה. עיקרה של פעילות רווחית זו היא בהבאת מיצרכים מסוימים מאזורי ביילוֹרוּסיה המערבית לווילנה המורעבת. “יהודים מצאו בזה פרנסה” – כך צוינה תופעה זו אותם ימים ביומן פרטי⁵¹ ובהמשך הובא אחד מהתנאים שסייעו לכך: “ברכבת אפשר לנסוע כעת בלי כרטיסים, הדוחק הוא גדול כל כך שהמבקר אינו יכול לעבור מקרון לקרון”. לאחר מכן מובא התיאור המוחשי והמפרט של פעילות זו כלהלן:

נוסע לו יהודי מווילנה למוֹלוֹדצ’נה או לגרוֹדנה, מביא משם קצת מלח, קצת חמאה ונקניק. שם נמצאים כל המיצרכים האלה לרוב. חמאה העולה בעיר הקטנה 8 זהובים מוכרים פה ב־20 ז’ הקילוֹ והוא הדין גם לגבי יתר הסחורות. הרבה אנשים נוסעים לביאליסטוק ומביאים משם אריגים. בעיר הזאת גופה משלמים בעד מטר אריג אשר עלה 8 ז’ – 30 ז’ ובווילנה מוכרים את זה בעד 70 ז’ המטר. כך מצאו להם רבים מקור פרנסה.

בו בזמן שיהודי וילנה נאבקו על קיומם בצורות אלה ובאחרות, גייסה יהדות ליטא השכנה משאבים רבים בכסף ובמצרכים,⁵² על מנת להעבירם לווילנה ברגע שהגבול ייפתח.

במישור התרבות וההווי: שיגרה מעוותת ומוגבלת

בימים הראשונים לאחר השתלטות הסובייטים על וילנה, כשעדיין עיר זו אמורה היתה ליהפך למרכז ביילורוסיה הסובייטית, עשו השלטונות מאמצים ניכרים שהחיים בעיר יחזרו ככל שאפשר לתקינותם, ולפחות – לשַוות להם מידה מסויימת של שיגרה כלפי חוץ.

העיר מתארגנת לחיים חדשים – מתאר מקור סובייטי את הנעשה בה שלושה ימים לאחר כניסת הצבא האדום⁵³ – רק בשוליה עדיין נותרו עקבות הקרבות הקצרים: מכוניות הרוסות והפוכות, ארגזים שבורים, מרצפות עקורות ברחוב וחפירות. ואילו במרכז העיר – שום סימני מלחמה. היום החלה תנועת האוטובוסים, נפתחו בתי־הספר והילדים חזרו ללמוד. הספריות פועלות כרגיל. בתי הקולנוע מלאים אנשים. תיאטרון האופרטה הווילנאי יעלה מחר את ההצגה הראשונה.

לכאורה, ביטאה כתבה זו את המצב לאשוּרוֹ, אולם, למעשה נראו הדברים כך ממבט חטוף ושטחי בלבד. במוסדות, במפעלים ובמסגרות החברתיות והתרבותיות, שחזרו לפעול ולתפקד – שוב⁵⁴ לא פעלו הדברים כתמול שלשום, שהרי “בדרך כלל עברו כל החיים החברתיים – מבית הקפה ומהבית – לרחוב ולתור”. אכן בתי־הקולנוע היו גדושים, אולם חלק ניכר של הצופים היו אנשי צבא וכן פליטים ומובטלים שביקוריהם התכופים בבתי־הקולנוע באותם ימים, היו בשבילם בילוי גרידא, מאין כל עיסוק אחר. לא בכדי נפתחו בתי־הקולנוע באותם ימים כבר ב־11.30 לפני הצהרים. גם בתוכן ובטיב השתנו הסרטים, רובם היו סובייטיים ובחלקם דנו בנושאי המהפיכות, מלחמת האזרחים והמפלגה.⁵⁵

בבתי־הספר שנפתחו מחדש, חסרו הרבה מורים ותלמידים. עם זאת, על אף השמועה ש”השפה העברית לא תיכנס ברשימת השפות שמותר להורות בהם”⁵⁶ המשיכו בתי־הספר העבריים לפעול כרגיל, להוציא שיעורי הדת שנפסלו, כמו בשאר בתי־הספר. פרט לכך כמעט שלא נסתמנה התערבות השלטונות בחיים הדתיים, אך בכל זאת כבר ניכרה היטב השפעתם השלילית בתחום הדת, וכך התרשם ממנה בשעתו עד ראייה:⁵⁷

עוד לא ראיתי אף פעם חג הסוכות בווילנה בלי סוכה אחת. לא טוב לעשות סוכות כשדגל אדום מתנופף מסביב. הסובייטים הם ליהודים שלנו סמל אנטי־דתי… בשיחות שלהם עם האדומים לא נמנעו מלשאול אותם מהו יחסם לדת. הם עונים על זאת, שכל אחד רשאי לעשות מה שהוא מוצא לנחוץ, אבל "אני עברתי הגבול, ראיתי יערות, נהרות, דרכים, אנשים, בתים. נסעתי שבוע ימים וראיתי את הכול, אך את האֵל שלכם לא ראיתי”… – זהו הנימוק המכריע שלהם. לדעתם הנימוק הזה עלול להעביר דעתו של האדוק ביותר. הם כבר אינם נלחמים ביד חזקה נגד הדת. לדור הזקן הם נותנים למות עם האמונה בליבו. הצעירים הם בין כך ובין כך רחוקים מכל דת.

גם חג “שמחת תורה” שחל באותם ימים לא הורגש בעיר, אף כי בתוך בתי־הכנסת פנימה נערכו הקפות כדין וכדת, מתוך ניגוד גמור לנעשה מחוץ לכותלי בית הכנסת.⁵⁸ אותו עֵד שנקלע בערב החג לבית־הכנסת המפואר (“כאָרשוּל”) התרשם אז, שיותר מתמיד בלטה “אי התאמה כל כך גדולה בין הנעשה בחוץ לבין הנעשה פה”. בבתי־כנסת רבים הופרעה במידה לא קטנה האווירה משום שנהפכו לאכסניות ומקומות לינה לבחורי־ישיבה וכלי־קודש, שנפלטו לווילנה משאר אזורי הכיבוש הסוֹבייטיים והגרמניים.

כאמור לעיל, לא הרשו השלטונות הסובייטיים להופיע אף לאחד מן העיתונים הקודמים ולו גם בשינוי שם ותוכן,⁵⁹ אומנם הובאו אז לווילנה גליונות מספר של העיתון היהודי הסובייטי ממינסק, “אוֹקטיאבר”, והופץ ברחובות העיר, אלא שבנוסף לכך שהגיע בדרך כלל מאוחר יחסית ולא מעודכן, עורר תגובות מסוייגות בין קהל הקוראים היהודים אניני הטעם, בשל טיבו, דהיינו⁶⁰ עיתון אחד דומה למשנהו, אותו שיר־הלל לגדול בין האנשים; בדרך כלל העיתון אינו מהימן על דברים ומאורעות; על הרבה דברים אין הוא כותב בכלל, וזאת צרתו". למעשה, גם העיתון הביילורוסי המקומי, והרוסי (הצבאי), לא הכילו כמעט ידיעות של ממש על הנעשה באירופה ובעולם.

מידע מוסמך כלשהו הגיע ממקלט הראדיו; כולם היו רכונים ליד המקלטים – כך מתואר העניין בעיתון מאותה עת⁶¹ – בקבוצה המתקבצת על־יד המכשיר, נמצאים כאלה המבינים גרמנית, צרפתית, אנגלית ורוסית, ומאזינים בלא הרף לכל התחנות. בין התחנות המקובלות כאותנטיות, היתה תחנת השידור הבריטית, אלא שקשיי השפה הגבילו את מספר המאזינים. היו גם כאלה שניסו והצליחו להאזין לקול ירושלים.⁶²

במצב כזה של ניתוק מצד אחד ואירועים דינאמיים וגורליים באזורים הקרובים ובעולם כולו מצד שני, אין תימה שנפוצו שמועות ועברו מפה לאוזן.⁶³ מאמצע אוקטובר ואילך נסבו השמועות יותר ויותר על נושא כניסת הליטאים לווילנה. אחת השמועות הסבירה את השהייה של כניסתם בכך ש”אנגליה וצרפת איימו בהפרת חוק הנייטראליוּת". שמועה אחרת אמרה “שהליטאים יורשו להיכנס לווילנה רק אז כשהצבא האדום יגמור את עבודת הטיהור בעיר”. נמצאו גם אנשים שכבר ראו, כביכול, את הצבא הליטאי בפרברי העיר, עוד באמצע אוקטובר. בין הציבור הווילנאי פשטו בדיחות לא מעטות על חשבון הליטאים וצבאם – “כיצד יאספו את כל הצבא שברשותם?”.⁶⁴ אך גם נמצאו רבים שהחלו ללמוד ליטאית, בכל מיני צורות. לפיכך נהפכו ספרי לימוד ליטאיים ורוסיים ליקרי ערך.⁶⁵ עם התגברות הידיעות המוסמכות כי, אכן, הליטאים ייכנסו לווילנה, פחתו והלכו בקרב הציבור גם גינוני הסגנון של המשטר הסובייטי שבמידה מסויימת כבר החל להסתגל אליהם, כגון השימוש במלה “חבר”, וכן גם בצורת הלבוש וכו’.⁶⁶

הידיעות על חילופי השלטון הקרובים הגבירו את האמונה בקרב ציבור משכילי וילנה שהמכון למדעים היהודי ייוו”א יוסיף להתקיים בעיר זו,⁶⁷ על אף הקשיים שבהם נתקל בתקופת המשטר הסובייטי. שכן כל אותו זמן נמשכה פעילותו איכשהו בזעיר־אנפין ובמאולץ כשחלק ניכר מהנהלתו נעדר.⁶⁸

נדידה דו־סיטרית: הנכנסים והיוצאים

ראשוני היהודים שנכנסו לווילנה לאחר הכיבוש הסובייטי, היו בעיקר תושבים חוזרים לאחר שהשתתפו במלחמה עם גרמניה, במסגרת הצבא הפולני. ביניהם היו כאלה שיחידותיהם פורקו מנשקם על־ידי הצבא האדום, או שהתפרקו בעצמם,⁶⁹ וכן היו שהספיקו לשהות בשבי הגרמני ולהימלט משם בכל מיני דרכים.⁷⁰ להוציא כמה קצינים לשעבר, שנעצרו בדרכם לווילנה ובמסיבות אחרות,⁷¹ לא הפריעו המשמרות הסובייטיים לחיילים החוזרים מלשוב לעירם. בקשיים מסויימים מצד השלטון הסובייטי בווילנה (כבר בימים הראשונים) נתקלו אלה, שלא עלה בידם להוכיח שלפני־כן היו תושבים רשומים בעיר זו. עליהם ריחפה גזירת גירוש לעיירות הסביבה. משימת הבדיקה בסוגיה זו הוטלה בין השאר גם על חצרני הבתים.⁷²

למרות זאת החלו כבר בסוף ספטמבר להגיע לכאן במספרים גדלים והולכים גם פליטים מכל קצווי פולין, ובעיקר מן האזורים שנכבשו בידי הגרמנים. חלק מהם היו יוצאי עיר זו בעבר, או קשורים בה בגלל קשרי משפחה וכדומה. אחד מאלה שיצא מלודז', ב־6 בספטמבר דרך וארשה, קוֹבָל,לוּניניֶיץ, באראנוֹביץ’ ולידה, מספר על בואו לעיר מכוֹרתו:⁷³

בליל שבת הגענו לווילנה. היות שעדיין היתה שעת־עוצר, נאלצנו לחכות כל הלילה בחדר ההמתנה של המחלקה הראשונה. תחנת הרכבת היתה גדושה אנשים. השגת מקום ישיבה לא היתה מן הדברים הקלים. רק לפנות־בוקר שיחררונו מתחנת הרכבת.

ב־30 בספטמבר 1939 הגעתי הביתה לאמי ולאחותי, לרחוב ברייטע מספר 50. ההפתעה בבית ובכי התמרורים היו כאילו בא אדם מהעולם הבא… לאחר הפסקה של 14 שנה שבהן הייתי בלודז’, חזרתי איפוא לביתי הישן, שם ביליתי החלק הגדול של חיי, ילדותי ושנותי הצעירות.

נהירת פליטים המונית לווילנה מכל חלקי פולין, לרבות האזורים המזרחיים, החלה גואה, בעיקר לאחר הידיעה שווילנה עומדת לעבור לשלטון הליטאי.

הגבול עם רומניה נסגר למעשה והסיכוי היחידי להיחלץ מפולין הכבושה היה דרך וילנה, משמע – ליטא הניטראלית. מכאן – סברו, ובצדק – גם יקל עליהם לצאת לכל קצווי עולם. בין הפליטים הראשונים שהגיעו לווילנה במאורגן, בלטו קבוצות של תנועות נוער חלוציות וקיבוצי הכשרה מכל קצווי פולין, שהחלטתם נחושה – לצאת מכאן, בכל הדרכים האפשריות, לארץ־ישראל.

כבסיס ראשון לקליטתם בעיר שימשו קיבוצי ההכשרה המקומיים, כמו “שחריה” ברחוב סוּבּוֹץ’ 37, ואחרים. עד העברת וילנה לליטא, הספיקו להתרכז בה כבר כ־400 חלוצים⁷⁴ מתנועות השומר הצעיר, דרור, החלוץ המזרחי ואחרות. באותו זמן הגיעו מספר מנהיגים ציוניים מרכזיים, כמו ד”ר משה קליינבוים (סנה) מהציונים הכלליים, זרח וארהאפטיג מהפועל המזרחי ואחרים.⁷⁵

על אף חששותיהם מהשלטון הסובייטי, הגיעו לכאן גם מנהיגים ופעילים מה”בונד", מקצתם התחבאו בעיר בדרכים שונות.⁷⁶ כן התרכזו אז בווילנה עיתונאים ואנשי עט ידועים בציבור היהודי בפולין.⁷⁷ בין הפליטים הללו היו גם מספר חרושתנים, בנקאים ואנשי עסקים ידועים מווארשה, לודז’ ומקומות אחרים. בולטים בהופעתם ברחובות וילנה, היו התלמידים, המורים והרבנים מישיבות מיר, קאמיניץ, באראנוביץ’, קלֶצק, ואוסטרוֹג שבווֹלין (נקראה גם אוסטראהא) שמספרם כבר הגיע למעלה מ־1000.⁷⁸

היות שלרובם לא היו קרובים ומַכּרים בעיר זו, היו תנאי חייהם קשים ביותר, “מלוכלכים, לבושים בלוֹיי־סחבות, הם ישנים על ספסלי בית־הכנסת” – כך מתוארים הם ברשימה מאותו זמן⁷⁹ – אולם גם לא כל הפליטים שזכו ומצאו קרובים ומכרים בעיר, שפר עליהם חלקם, שכן “כעת אורח הוא משא כבד מאוד על כל בית המתפרנס גם בלעדי זה בקושי רב”. “רע פי כמה הוא גורלם של הפליטים… הפליט אשר העיר לא מוכרת לו לגמרי, יכול כעת לעמוד כל היום בתור ולא לקבל שום דבר. החוצפנים ובעלי ההעזה דורשים מהקהל המחכה בתור, רשות לקבל לחם בלי כל תור. על־הרוב מרשים להם את זאת”.⁸⁰

ככל שתאריך יציאת הסובייטים קרב והלך, כן פחתה והלכה מעוֹרבוּתם בכל הנעשה בעיר, לרבות נושא הפליטים, אשר מספרם גדל והלך בסוף השלטון הסובייטי, כדי שתי רבבות, וביניהם 12,000 יהודים.⁸¹ אין תימה שבעיר המוזנחת הזאת, על־ידי השלטון היוצא, וטרם כינונו של השלטון הבא, החלו להתפשט בסוף אוקטובר, תופעות קשות מבחינה סוציאלית, מוסרית ותברוּאתית, כפי שמובא באותו זמן על ידי כתבים בחוץ לארץ:⁸² “וילנה מצופפת בפליטים ובאוכלוסייה סובלת מחסור קשה ורעב; החיים הכלכליים שותקו כליל והרבה יהודים משוטטים ברחובות ומתחננים לפרוסת לחם, כדי לשבור רעבונם… מחמת הזרם העצום של הפליטים חריף מאוד גם המחסור בדירות; האיכרים מסרבים למכור מזון, שלא במטבע ליטאי; לפני המאפיות משתרכים תורים ארוכים אך לא מקבלים כסף פולני וסובייטי". לפי כתבות נוספות, פרצו בעיר המערבית מהומות דמים, מעשי שוד וגם מגיפות.⁸³

לכאורה נהגו השלטונות הסובייטיים בווילנה (במיוחד בהתחלה) לפקח בהקפדה גם על תנועת היוצאים: כל אלה מבין התושבים והפליטים שביקשו לצאת לאזורים אחרים חייבים היו להצטייד ברשיונות ואישורים מסויימים שאפשר היה לקבלם במשרד מיוחד. בין השאר פנו אז לשלטונות גם מספר אזרחי חו”ל, בתוכם ארצישראלים, שביקשו לחזור למקומותיהם. אולם פרט להבטחות מעורפלות ודחיות בלך ושוב, שניתנו אמנם באדיבות רבה, לא העלו פניותיהם אל השלטון שום דבר מעשי, שכן הללו ניסו לברר את הנושא במוסקבה ותוך כדי כך באה ההחלטה על החזרת וילנה לליטאים.⁸⁴ כך, איפוא, נפסק הטיפול מטעם השלטונות כמעט באיבו. גם פניות לקונסול הלאטבי, לא הביאו לתוצאות ממשיות. לעומת זאת נענו השלטונות במקרים רבים לאשר רשיונות יציאה לאזורי פולין המזרחיים בעיקר, למבקשים לחזור למקומות מגוריהם או לשם איחוד־משפחות, אך גם בעניינים אחרים.⁸⁵

אותו זמן נמצאו אנשים מספר שניסו לצאת מווילנה, מחשש להלשנות ורדיפות בשל פעילות פוליטית קודמת,⁸⁶ גדול יותר לאין ערוך היה מספר המעוניינים לצאת לאזורים הנתונים לשלטון הסובייטי ואפילו לברית־המועצות עצמה, מתוך מטרות שונות. חלקן נבעו ממניעים אידיאולוגיים־פוליטיים, חלקן – ממניעים כלכליים ואחרים.

מִפנה בולט באפשרויות הממשיות להגשים שאיפות אלו, חל בהחלטה להעביר את בית־החרושת למקלטי־ראדיו, “אלקטריט”, למינסק שבביילוֹרוּסיה. לעובדים ולמשפחותיהם ניתנה אפשרות להצטרף. אומנם החלטה זו, כאמור, נודעה ברבים⁸⁷ בתחילת אוקטובר 1939, עוד לפני שנחתם ההסכם הרשמי בין ברית־המועצות לליטא על העברת וילנה וסביבתה לליטאים. אך שמועות בלתי פוסקות בנושא זה, כבר פשטו בתוך האוכלוסייה ו”יהודים התחילו לחשב חשבונות מה כדאי יותר: להישאר תחת שלטון הסובייטים או תחת שלטון ליטאי".⁸⁸ מכל מקום, האפשרות לצאת לברית־המועצות במסגרת העברת “אלקטריט” עוררה התלהבות רבה בין היהודים, מה גם שהשלטונות העמידו לרשות היוצאים אמצעי תחבורה וסיוע בצורות שונות. מספר המועמדים והנכונים ליציאה בקרב הציבור היהודי היה גדול יחסית, בעיקר לאור העובדה שבדרך כלל “לא לקחו פועלים סתם”,⁸⁹ אלא בעלי מקצוע נדרשים. אכן רובן המכריע של 40 המשפחות שנכללו בשתי קבוצות היוצאים (ב־11 וב־12 לאוקטובר 1939) היו יהודים ורק 5–6 משפחות פולניות.⁹⁰ בהגיעם למינסק רוכזו אנשי “אלקטריט” ב־6 בנינים גדולים⁹¹ ולרשותם הועמדו כמה פנימיות, חנויות מיוחדות ושירותים אחרים. לחלקם ניתן גם ללמוד באוניברסיטה.

מאורע זה, על פרטיו השונים שנהפך לשיחת־היום בווילנה, היווה גם גורם לתנועת שרשרת של גלי יציאה נוספים, שכללו בעיקר צעירים וצעירות יהודיים משכבות עניות וחוגי השמאל בווילנה. במחצית השנייה של אוקטובר, לפני שצבא ליטא אמור היה להיכנס לעיר, החלה היציאה ללבוש ממדים המוניים, לא בלי ברכת השלטונות, שעתה “נתנו לכולם רשיונות ובמהירות גדולה מאוד”.⁹² בנוסף לאלה שהיו פעילים ב”משמר הפועלים" וכדומה, היוצאים ממניעים אידיאולוגיים ומתוך כמיהה להמשיך להיות תחת המשטר הסובייטי האהוד עליהם, מתכוננים לצאת עתה רבים גם מתוך רתיעה מלחיות תחת השלטון הליטאי החשוד באנטישמיות. כך שוקלים יציאה לאזורים הסובייטיים מחוסרי עבודה ופרנסה המקווים שמצבם ישתפר שם יותר, לעומת הצפוי להם במסגרת מדינת ליטא הקטנה. “אמרו שבליטא לא כל כך טוב ויש אנטישמיות – מספר אחד מפועלי הדפוס המובטלים, ששקל גם הוא אפשרות לצאת – אנשים שהיו פעם ציונים מא”י העובדת, וכל שכן השמאלנים, האמינו שהסובייטים מהווים פתרון לשאלה היהודית, גם מבחינה תרבותית, מה גם שברוסיה אין חוסר עבודה”.⁹³

אפיזודות דראמטיות ותמונות־הווי אופייניות של היציאה ההמונית, וכן כמה מן ההשלכות של תופעה זו והדיה באוכלוסייה היהודית, מתוארים להלן, לאמר:⁹⁴

קשה אפילו לעבור למגרש התחנה, יומם ולילה מחכים שם אלפי אנשים. הזמן דוחק: עוד יום או יומיים והגבולות ייסגרו. כל אחד רואה בזה את שאלת חייו… מעשי גיהינום נעשים שם. אנשים נחנקים במריבות בהיכנסם לרכבת. אלפים מתנפלים על רכבת שיכולה לקחת רק מאות. ימים רבים צריך לחכות לרכבת שתגיע. האוטומובילים מלאים מאוד. פעם ראיתי אוטומוביל נוסע… מלא מפה לפה. אנשים עומדים צפופים. על הגג ערימות של חפצים ועליהם יושב בן אדם, זה היה אופייני מאוד: להחליט לנסוע על גל של חפצים בדרך ארוכה, בשעה שהקור בחוץ הוא גדול מאוד – יכול רק בן־אדם אשר הגיעו אליו מים עד נפש…

הבריחה הזאת נותנת את אותותיה על אלה שאינם יכולים או שאינם רוצים לנסוע; היא גם מעוררת בהלה המטרידה את מנוחתם של הנשארים בעיר. בכל רגע מגיעה לאוזניים שמועה אחרת: הנה נסע זה, וזה כבר נסע מזמן, ההוא מתכונן לנסוע; אחד עומד ופוסח על שתי הסעיפים, אחר מחליט לנסוע ומתחרט. כל זה נעשה בעצבנות ובמתיחות גדולה…

רבים מן הבורחים משאירים את כל חפציהם או מוכרים אותם בחצי חינם. דירה מסודרת עם כל הרהיטים אפשר לקנות בעד 2,000 רובאלים.⁹⁵ במקרה שלא נמצא קונה מחלקים אותם בין המכירים והקרובים. לא פעם נפרדת בעלת־הבית בבכי מר מהחפצים שלה שבעמל כל כך רב אספה אותם ושמרה עליהם… מנשקת לכל ספל או קישוט אשר לא ישוב אליה לעולם. אי־אפשר להעביר את החפצים, הרכבת אינה מקבלת אותם כי גם קרונות המשא משמשים להעברת נוסעים…

נדידה כזאת עדיין לא ראיתי בחיי. בן נפרד מאביו ומאמו, בעל מאשתו, משפחות מתפזרות…

אחד מאלה הצעירים היהודים שעזבו את ביתם לכיוון ביילוֹרוסיה ושהספיק קודם לכן לשרת כמתנדב ב”מישמר הפועלים”, מציין בעדותו את הסיוע שקיבל מצד השלטונות:⁹⁶ “לפני שיצאנו, נתנו לנו בגדים מהמחסנים של הדיביזיה הפולנית וגם כסף פולני; הם נתנו גם רכב ואיפשרו לנו לעבור יחד את הגבול… אז הגעתי לסטאַראַ ווילייקאַ, שהיתה אז אוֹבּלאסטנוֹי צנטר (מרכז מחוזי). אחרי שהייתי שם (בביילורוסיה) חודש־חודש וחצי, שלחו אותי לקורס בדיסנא".

אומנם בין היוצאים היו שהדרימו לכיוון ביאליסטוק, באראנוביץ’ ואפילו לבוב,⁹⁷ אך הזרם העיקרי פנה מזרחה בדרך הקצרה ביותר לכיוון הגבול הסובייטי. בדרך כלל לא ניתן להם לחצות את הגבול הסובייטי הישן, וחלקם נתקעו בעיירות הקטנות שבמערב ביילורוסיה, אשר שם התבסס זה עתה השלטון הסובייטי ופיתח מערכת שירותים חינוכיים תרבותיים וכו’ במתכונת הסובייטית.⁹⁸ ברם, גם לא כל אלה מביניהם שהשתלבו שם במסגרות המשטר, נשארו זמן רב במקום. שכן בעת חלוקת תעודות הזיהוי (פאספוֹרטיזאציה) סווגו חלק מהם כבעלי סעיף 38, דהיינו שאינם רשאים לגור במרחק מסויים מהגבול.⁹⁹ אלה נאלצו לנדוד הלאה ורבים מהם חזרו לאחר תלאות רבות לווילנה. אחד מהם, שהספיק לחזור עוד לפני פרוץ המלחמה, מספר על מניעיו לצעד זה:¹⁰⁰ “קבוצתנו שהגיעה ביחד נתקבלה יפה מאוד. פשוט לא היינו רגילים ליחס כזה שבו התקבלנו, עד כדי כך קיבלונו יפה. נתנו לנו מיטות, כרים ושמיכות – כל הדרוש. מצד שני, סבלנו מהריצה ל”מטבח הזול”, כדי לאכול, ומהעמידה בתור בעבור כל דבר, כמו חמאה וסוכר, שבבתינו לא היינו רגילים לכך".

אף כי רוב הווילנאים שיצאו אז לאזורים הסובייטיים, נמנו בצורה זו או אחרת עם חוגי השמאל והיסודות הפרו־סובייטיים, הרי לא חסרו ביניהם גם חברים לשעבר של תנועות וחוגים שפוליטית לא היו מקובלים על השלטון הסובייטי ואפילו נרדפו על ידו, כגון חברי תנועת הטריטוֹריאליסטים – “פרייילאנד ליגע”, ושלוחותיה שנזכרו לעיל,¹⁰¹ ועוד. אלא שבתנאים הפוליטיים ששררו אז בברית־המועצות גורלם היה לעתים שפיר יותר משל וילנאים רבים שבעבר נמנו עם שורות המפלגה הקוֹמוּניסטית.¹⁰²

תנועת היציאה ההמונית מווילנה נמשכה כמה ימים, גם לאחר היציאה הרשמית של השלטון הסובייטי מהעיר, ובמידה מסויימת גברה לאחר הפרעות שאירעו בווילנה עם כניסת הצבא הליטאי, ב־28 באוקטובר. השלטונות הליטאיים לא הפריעו ליוצאים ואפילו פטרום מחובת רשיון. הדבר נמשך, למעשה, עד ל־11 בנובמבר 1939, כשהסובייטים סגרו מצדם את הגבול. בסך־הכול יצאו עד אז מווילנה כ־3,000 איש לפחות.¹⁰³

חלום הבלהות שהתאמת – במישור הבטחוני

כבר באמצע ספטמבר, לפני בוא הצבא האדום לווילנה, השתררה מתיחות רבה בין הפולנים בעיר. לעומתם היו הביילוֹרוּסים רגועים ואף נראו כמרוצים מבואם של “אחיהם מעבר לגבול”. ברוב יאושם החליטו הפולנים להגן על העיר ויהי מה, ולשם כך גייסו את האזרחים לחפירת שוחות־מגן וכדומה. תוך כדי ביצוע הגיוס ופעולות המנע, קרו לא פעם מקרי התעמרות ואלימות נגד אזרחים יהודים. יהודי וילנה, למודי הנסיון, חשו אל־נכון, שגם הפעם (כמו בעבר, בתקופות “בין הזמנים”), הם צפויים לפרעות ובמיוחד כאשר בנוסף לכול שוחררו אז מבתי־הכלא כל האסירים הפליליים. וכמו תמיד בעבר, החלו היהודים לבצר את שערי חצרותיהם. “את התמונה הזאת לא אשכח אף פעם מתאר עד ראייה¹⁰⁴ – השעה מאוחרת בלילה; בהרבה בתים ברובע היהודי, מתקנים במהרה שערים שבורים. במקומות אחרים עושים באריקאדות בתוכם. פשוט מערמים כל מיני דברים בתוך השער כדי שהפורעים המדוּמים¹⁰⁵ לא יוכלו לחדור לחצר – פחד פרעות, נמסר מדור לדור”…

מכל מיני סיבות, וגם מפני השמועה, שהופצה במתכוון, על מפלה כבדה שהונחתה, כביכול, על הגרמנים, על־יד וארשה, על מהפיכה שפרצה בגרמניה,¹⁰⁶ ועוד, השתנתה האווירה באופן קיצוני, עד כדי כך שהפולנים התנשקו ברחובות, ואילו היהודים – נשמו לרווחה, שכן וילנה ניצלה מפוגרום. עם זאת הבינו שאם הסובייטים יעזבו עתה את וילנה, לא יישאר אף יהודי אחד בחיים בכל העיר הגדולה הזאת. תהיה שחיטה שעין השמש לא ראתה כזאת.¹⁰⁷

לכאורה, חלו תמורות בנושא זה והשתררה אווירת ביטחון ושקט, ואפילו נדמה שהפולנים השלימו עם המצב החדש ועם העובדה ששוב אינם מסוגלים להציק ליהודי העיר כמקודם. ואכן נטו הללו להאמין שה”אווירה אחרת לגמרי, קל לנשום – האוויר כבר לא מורעל באדי האנטישמיות".¹⁰⁸ לחיזוק משאלתם זו שאבו מן הסתם משורה של עובדות ותופעות שהיו בשבילם כסמל לתמורה המיוחלת, כגון: ש”בחור יהודי עומד באוסטרא־בראמא עם רובה על שכמו ומכוון את התנועה".¹⁰⁹ ואומנם במידה מסויימת באה הרגשת התיסכול הממושכת של היהודים לידי תיקון כלשהו, בכך שמעתה, למשל, מעיזים לעבור דרך אוסטרא־בראמא¹¹⁰ – קודש הקודשים של הקאתולים, בלי להסיר את הכובע. לעומת זאת, לא נעלמו מהם תגובות הרוגז מצד הפולנים, ואיומיהם.¹¹¹

בחוגי הקצינים לשעבר, וכן פולנים אזרחים, חוזרת ונשנית הטענה ש”היהודים הביאו את הבולשביקים", בליווי אזהרות על “שחיטות איומות כבימי פטלוּרה”.¹¹² אין תימה שבקרב היהודים התחזקה הדעה ש”במקרה שהרוסים יעזבו את וילנה, כל היהודים ילכו אתם יחד"¹¹³ לפיכך הידיעה על כוונת הסובייטים לוותר על וילנה לטובת הליטאים, עוררה כאן זעזוע מסויים גם מבחינת החשש לבטחון היהודים שבעיר. “למה אתם עוזבים אותנו” – פנו יהודים לחיילים ולקוֹמיסארים של הצבא האדום בעיר. שאלה זו ביטאה בין השאר גם חרדה ודאגה מפני בוא הליטאים, שהרי “דבר אחד יש להם משותף עם הפולנים – השנאה ליהודים"¹¹⁴ לאוזניים הכרויות של היהודים המפוחדים מגיעות שמועות והשערות אחת רעה מקודמתה, – ש”הפולנים מתכוונים להתחבר אל הליטאים ואז הם יעשו סדר בעיר…".

המשאלה והמסקנה המתבקשות איפוא הן, שבעיר “צריך להישאר מספר ניכר של צבא רוסי, אחרת הליטאים בעצמם לא ישתלטו על המצב הפרוע שעלול להשתרר עם הסתלקותו של הצבא האדום”.¹¹⁵ גם במסגרת “מישמר הפועלים”, שעצם קיומו ועובדת משקלם הניכר של היהודים בדרגיו הבכירים, אמורים היו לשַווֹת הרגשת בטחון ויציבות לאוכלוסייה בכלל וליהודים בפרט, נבעו פרצות ונטיות אנטאגוֹניסטיות,¹¹⁶ בין המרכיבים הלאומיים השונים שבקרבו. עם זאת הן בעצם קיומה של מסגרת חצי־צבאית זו והן בעובדת משקל היהודים בה כנ”ל, היה כדי להגביר את הרגשת הבטחון בין היהודים. לכן, עם פירוקו ב־19 באוקטובר ועזיבת חלק מאנשיו את וילנה, השתררה תחושה שהעיר “נותרה ללא הגנה”. אומנם בעיר נשארו מספר קטן של חיילי הצבא האדום, אך אלה היו עסוקים בעיקר בעניינים אחרים, כמו פינוי, טיהור וכו'.¹¹⁷

עם זאת הדאיגה את האוכלוסייה נוכחותם הגוברת והולכת של היסודות המופקרים מבין חיילי הצבא הפולני לשעבר, אשר שוטטו בעיר קרועים ובלואים ורעבים; “לאן מועדות פניו של המון זה ומה ניתן לעשות” – מובא בכתבה מאותם ימים בעיתון – אלה הן השאלות המנקרות בראשם של התושבים הווילנאים”¹¹⁸ נראה שחלק מהם יחד עם הפושעים המשוחררים מבתי הסוהר ויסודות מפוקפקים אחרים, הם הם שהיו מעורבים במקרי השוד שרבו והלכו בעיקר בפרברים המרוחקים.¹¹⁹ לפיכך ביקשו כמה מהתושבים היהודים במקומות הללו “לעבור למרכז העיר”, אך “ברוב הבתים העמידו שוב משמרות של הדיירים”.

עקב המצב הכלכלי, החלה גם הסתה מצד הפולנים נגד היהודים, משום שהללו כביכול “הסתירו את צורכי האוכל, ולכן צריך העם הפולני לסבול רעב”.¹²⁰ עם זאת "מוכרחים היו לפי שעה להתאפק ולא לנגוע ביהודי שנוא נפשם” – זאת היתה התרשמות היהודים, שכן – “הכוכב האדום עוד מונע מהם אפשרות כזאת”.

באמצע אוקטובר הופצו בווילנה שמועות, כנראה במתכוון, ש”קבוצה ניכרת של פארטיזאנים פולניים ייכנסו העירה לאחר צאת הרוסים ויעשו כאן פוגרום".¹²¹ בעוד חלק מן האוכלוסייה היהודית מגיב על כל החששות והשמועות הללו בהגברת היציאה ההמונית שתוארה לעיל, מנסים האחרים להתנחם בכך, שגם לאחר צאת הצבא האדום מן העיר, ייתכן שמספר מסויים מהחיילים “יישאר פה לשמור על הסדר”.¹²² כן נוטים לקבל את הגירסה המובאת בשם תחנת השידור של ליטא, “שיקימו בווילנה משמר אזרחי מורכב מיהודים, ליטאים וביילוֹרוּסים, בלי פולנים”.

במצב זה של ציפייה דרוכה, המלווה בסקרנות מכאן ובחששות מכאן, כבר נכנסו לווילנה – בשבת 28 באוקטובר – חיילי החלוץ של צבא ומשטרה ליטאית, בלווית פקידים, עיתונאים וכו’ ואת אשר יגרו יהודי וילנה בא: בעיר פרצו פרעות שנמשכו לסירוגין שלושה־ארבעה ימים, במהלכם נפגע מספר ניכר של יהודים. בכתבה שפורסמה בעיתון האמריקני־יהודי – פאָרווערטס – מאת כתבו מאוּריצי אוזֶ’ך (עסקן בונדאי), שביקר בווילנה בעקבות הצבא הליטאי, נאמר:¹²³ “המאורעות האנטישמיים החלו בשבת עוד לפני שמסרו הרוסים את העיר לרשות הצבא הליטאי. צעיר יהודי בשם פייוול מאגון הומת אז ומספר יהודים נפצעו. המאורעות נשנו ביום ראשון כשהצבא הליטאי נכנס לווילנה”. בכתבה אחרת מאת הכתב הנ”ל,¹²⁴ המסכמת את ארבעת ימי הפרעות, מובאים העובדות והנתונים הבאים: “200 פצועים יהודים הובאו לבתי־חולים בווילנה. 200 חנויות יהודיות ברחובות טרוֹקִר, סאדובה, רודניצקֵר, זאוואלנה, סטראשון, נימיֵצקה וּויֶלקה, נשדדו בידי האֶנדקים. הפורעים האנדקים ערכו פרעות והפגנות אנטי־יהודיות גם בעיירות שונות באזור וילנה. בווילייקא ובלאנדווארובה היכו החוּליגאנים יהודים ושדדו חנויות יהודיות. לפי מה שנמסר יהודי אחד הומת ועשרות נפצעו. ברחובות רואים הרבה יהודים המהלכים כשראשיהם חבושים".

מטעמי צנזורה לא יכלה העיתונות בליטא¹²⁵ ואף לא בלאטביה הסמוכה, למסור מידע מפורט על הפרעות, ובעיקר על עמדת השלטונות הליטאיים בשעת מעשה וכן של הסובייטים. מפי מקורות חוץ וכן מעדויות שונות, מסתבר, שמסיבות שונות, התנהגות השלטונות הליטאיים לא זו בלבד שלא היתה אובייקטיבית, אלא סייעה בגלוי לפורעים. בדו”ח שמסר סמוך למאורעות הללו העו”ד ש’ זיידנמאן¹²⁶ מובאת זהותם הלאומית של מבצעי הפרעות והעילה, כביכול, למעשיהם כלהלן:

המיליציה הפולנית היא שהתחילה בפוגרום. הסימן שקבעו הצעירים האלה למען יכירו זה את זה היה: גרביים לבנים. ואלה הם שהתחילו בפוגרום. כשהופיעה המשטרה הליטאית, אמרו לה הצעירים הללו שהם מחפשים את אלה שסידרו את ההפגנה הפּרוֹ־בוֹלשביסטית. (ב־21 באוקטובר התאספו 15–20 צעירים שניסו לערוך הפגנה קומוניסטית. אולם, אין כל שייכות להפגנה מצערה זו ולפוגרום). המשטרה נתבלבלה. 23 יהודים נפצעו פצעים קשים ו־2 פצעים אנושים: האחד הופל מעל הגזוזטרה והשני נמצא דקור בכידון.

להלן קטע מדו”ח שכתב, בסמוך למאורעות אלה, מי שהיה יו”ר הועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין משה קליינבוים (סנה) ושבעצמו גם נכח בחלק מהם:¹²⁷

…באותו יום עלו בווילנה מחירי הלחם. התושבים עמדו ברחובות העיר ב”תור" על־יד חנויות המכולת. נמצאו ביניהם גם תעמלנים אשר הסיתו את הקהל בדבּרם על המצב שנתהווה עכשיו, כי הנה שוויו של הזהוב היה קודם רובל אחד ועכשיו הוא רק חמישית הליט! בדברים כגון אלה קראו את האנשים להפגנה אל בית העירייה. המפגינים דרשו להוזיל את מחיר הלחם. נשמעו גם קריאות “נשובה לרוסיה”. המשטרה התחילה לפזר אח המפגינים, מישהו קרע את הדגל הליטאי. המשטרה לא ידעה מה לעשות והתחילה מכה את כל מי שנזדמן לה. פתאום התחילו הנערים להכות יהודים בקראם לשוטרים שיהודים אלה קומוניסטים הם, והשוטרים עזרו להכות ביהודים. – מחלוני ראיתי שלושה צעירים פולנים רודפים אחרי צעיר יהודי. היהודי ברח לתוך שער אחד הבתים. באה המשטרה ועזרה להוציאו ולאסרו.

היו אינטרוונציות אצל השלטונות הליטאיים אבל השתדלנים לא נתקבלו בסבר פנים יפות. הפוגרום נמשך יום שלם וסגנונו היה פולני־רוסי “מעורב”; קרעו כרים וכסתות, פיזרו את הנוצות ברחובות, הפילו אנשים מהגזוזטראות וכדו’. – בשעת הפוגרום לא הגנו היהודים על עצמם¹²⁸ ולא היתה כל אפשרות לכך. למחרת הפוגרום דרשו היהודים לקבל אותם למשטרה האזרחית, אבל דרישתם נדחתה.

לאור החומר התיאורי שהובא לעיל והנוסף¹²⁹ המצוי על מהלך הפרעות, מסתבר שהרצון להיפרע מהיהודים הסתייע בכמה עילות מקריות או מלאכותיות כמו, העלאת מחירי הלחם, ירידה נוספת בערך הזלוטי, הפגנת־נפל קומוניסטית אמיתית או מבויימת. גורם מסייע נוסף ניתן לראות בנטיית השלטונות הליטאיים ללַמֵד את היהודים לקח על אהדתם לברית־המועצות ויחד עם זה לאפשר התפרקות המונית של היסודות הפולניים אך בצורה מבוקרת כלשהי.

ההתקפות מצד המוני הפורעים לא פסחו גם על אישי ציבור ידועים ביהדות הליטאית שהגיעו אז לווילנה בתפקידים שונים ובעיקר להביא עידוד וסיוע ליהודי וילנה. כמה מהם התרכזו בשעת מעשה במלון “איטליה”, כמו העורך הראשי של “די יידישע שטימע” מר ראובן רובינשטיין, יו”ר ארגון ותיקי החיילים היהודים, עו”ד יעקב גולדברג, מנהל “אזע” בליטא, ד”ר בנימין בלוּדז וכן גם כמה עיתונאים, כמו י’ ז’ופר (מהעיתון "די יידישע שטימע”) ועוד. שני האחרונים ניסו אפילו להתגונן, האחד – באגרופיו והשני – באקדוחו, ולהדוף את המתפרעים שניסו לפרוץ לעֶברם.¹³⁰

מנהיגי יהדות ליטא פנו מיד, כמובן, לנציגי הממשלה הליטאית בדרישה לדכא את המהומות. משקל רב מאוד אם לא מכריע, נודע אז לאזהרתו התקיפה של יו”ר הקהילה הרשמית של וילנה, המוכר כמנהיג ציוני וציר הסיים הפולני לשעבר, ד”ר יעקב ויגודסקי, “שהצבא הרוסי עומד לא רחוק ואם הליטאים לא יוכלו להשתלט על המצב ולחסל את הפוגרומים האלה, אז הוא יהיה מוכרח לפנות לרוסים שהם ישליטו סדר”.¹³¹ לפי כמה מקורות נכנסו בערך באותו זמן לווילנה כ־35 טאנקים סובייטיים.¹³² עם או בלי קשר לשתי עובדות אלו, החלו השלטונות הליטאיים לאחוז באמצעים נמרצים והעיר וילנה שקטה.¹³³ כאמור, לא נמשך שקט יחסי זה, אלא זמן מוגבל.

במשך ששת השבועות של השלטון הסובייטי בווילנה, בספטמבר–אוקטובר 1939, חלו בעיר כמה תמורות ותהליכים, שהשפיעו בצורה בולטת על חייהם של היהודים במקום. לאור העובדות והתופעות, שתוארו במהלכה של תקופה קצרה זו, ניתן לראות בהן רמזים, ואולי גם מעין התראה, על אירועים גורליים שקהילה זו ורבות אחרות תתנסינה בהם בעתיד הלא כל כך רחוק. הכוונה לתקופת הסובייטיזאציה שעברה על הקהילות בארצות הבלטיות ובשטחי רומניה, בין 1940 ל־1941. הוא הדין לגבי אזורי פולין המזרחית שכבר בימים שבהם אנו דנים, התנהל התהליך הזה במלוא עוצמתו. האנאטומיה של תקופה קצרה זו לגבי וילנה מבליטה איפוא את הסוגיות והמקורות של תופעת סיפוח שני מיליון יהודים לברית־המועצות, וזאת בעיקר מן הבחינות הבאות:

ההתלהבות הרבה שבה נתקבל הצבא האדום בידי המוני היהודים, ההזדהות מצד חוגים יהודיים עם המשטר ומטרותיו, ובמקביל לכך גם נסיונות השתלבות במערכת השלטונית ובמנגנון – נסיונות שאופשרו גם בגלל הפתיחות מצד המשטר החדש; ריכוז גדול יחסית של פליטים מאזורים קרובים ורחוקים ובעיית קליטתם, התרוששות מהירה של המעמד הבינוני והבינוני הנמוך, השתלבות חלקים ממנו בעסקי שוק שחור, הברחות ופעילות דומה, הטומנת בחובה התנגשות עם השלטון במוקדם או במאוחר, ניתוק הקהילה מהעולם בכלל ומן העולם היהודי בפרט, שיתוק המנהיגות המסורתית, אם מפני המאסרים וההגליות ואם מחששם של הנותרים; ביטול פעילויות תרבותיות ופוליטיות מצד אחד, וצמיחתן של פעילויות מחתרתיות – מצד שני; התגברות בולטת של עוֹינות מצד כלל האוכלוסייה למיעוט היהודי; חשש גובר והולך באוכלוסייה היהודית לבטחונה, וכתוצאה מכך – התגברות הזיקה לשלטון, או לפחות – יחס אַמבּיוואלנטי מצד חוגים שהיו רחוקים מאהדה לסובייטים; נהירה המונית של יהודים משטחי השליטה הסובייטיים לכאן בכוונה לצאת למערב בכלל ולארץ־ישראל בפרט; בריחה המונית של יהודים לשטחי השליטה הסובייטית מפני רדיפות משטר עוין; התיחסות הסובייטים לדורשי המקלט הללו שהוכתבה בהתאם למדיניותם המקובלת, מתוך אינטרסים ממלכתיים גרידא.

וילנה היוותה את המקרה היחיד בו הוגבל השלטון הסובייטי לתקופה קצרה יחסית, ניתן היה כבר אז ללמוד ממנו גזירה שווה לגבי תהליכים ותופעות שהתרחשו באזורים האחרים שנותרו בשליטתו (מערב ביילורוסיה ומערב אוקראינה) וכן באזורים הצפויים לכך בעתיד (כגון, הארצות הבאלטיות ושטחי רומניה המזרחית). מחקר נוסף עשוי להבהיר באיזו מידה למדו יהודי וילנה, אם בכלל, את לקח השלטון הסובייטי ב־1939, לקראת חידושו ביוני 1940.

לזכר סבי, ר' דוד לוין הי”ד, מיקירי קהילת קובנה

בסימן התגברות האנטישמיות ערב מלחמת־העולם השניה (ינואר 1938–ספטמבר 1939)

ב־16.2.38 חגגה הרפובליקה הליטאית מלאות 20 שנה להכרזת עצמאותה. שנה חגיגית זו גם פתחה שורת ארועים סוערים, שכפי שנראה להלן, גרמו בחלקם לחיסול עצמאותה המדינית.

לארועים אלו היתה גם השלכה ישירה על מצבו וגורלו של המיעוט היהודי בליטא, שמנה אז 155,125 נפש – 7.65% מכלל האוכלוסיה.

כבר ב־24.1.38 נודע שבחוקה החדשה הושמטו 2 הסעיפים העיקריים (73 ו־74) המבטיחים לבני המיעוטים בליטא את הזכות לנהל את ענייניהם בשטחי התרבות, החינוך, הסעד והעזרה ההדדית, וכן להטיל לצורך זה מסים פנימיים. למעשה בא אקט זה לסתום רשמית את הגולל על שרידי האוטונומיה היהודית הלאומית שהיתה קיימת בכל תפארתה פרק זמן קצר, אך מן העיתוי וצורת הפרסום וכן מתופעות האנטישמיות, שמכאן ואילך קיבלו ממדים שכמותם טרם נודעו בליטא, ניתן להסיק שהפרסום לא היה מקרי.

מאידך המשיכו אחרי־כן להתקיים מבחינה ממשית 2 המערכות היחידות ששרדו מן האוטונומיה היהודית, והן: א. רשת החינוך העברית והאידישאית (בתמיכתה החלקית של הממשלה), שהקיפה אז 20,000 תלמידים ב־107 בתי־ספר עממיים וב־14 גימנסיות; ב. רשת הבנקים היהודיים העממיים ב־83 מקומות, עם 22,728 חברים, שהיו מאוגדים בבנק היהודי המרכזי בקובנה.

ההסכם עם פולין, שנכפה על ליטא כתוצאה מהאולטימטום הפולני ב־18.3.38, וויתורה הרשמי של ליטא על בירתה וילנה, גרמו לירידה נוספת במעמד המיעוט היהודי כגורם פוליטי בלתי מבוטל, בו הסתייעה ליטא במאבק שניהלה במישור המדיני נגד פולין משך שנים רבות.

כצעד להתקרבות לגרמניה שחררה ממשלת ליטא במאי 1938 קבוצת מנהיגים נאציים בראשותו של נוימאן, שנידונו בשעתם על חתירה לסיפוח חבל ממל לגרמניה. בבחירות ל”לאנדטאג" בחבל זה, בדצמבר 1938, קיבלו הנאצים 25 מתוך 29 המקומות. פלוגות סער על מדיהן ונשקן השתלטו למעשה על החבל עד סיפוחו הרשמי לגרמניה ב־23.3.39, כתוצאה מאולטימטום גרמני לליטא (שבוע לאחר ה”אנשלוס" של חבל הסודטים).

העובדה שהאוכלוסיה היהודית בממל, שמנתה כ־7000 נפש, הספיקה רובה ככולה להימלט בימים האחרונים לערים אחרות בליטא, בנסותה גם להתבסס מחדש מבחינה כלכלית – הגבירה את לחצם של החוגים הליטאיים, ובראשם ארגון “וורסלאס” (משלוח יד), על הממשלה לצמצום נוסף של שטח המחיה הכלכלי של היהודים. ממספר צעדים חוקיים־פיסקאליים של הממשלה באותה עת מסתבר, כי אכן אימצה הממשלה לעצמה עמדה זו.

במקביל לתעמולה האנטי־יהודית, שכוונה כאמור לאספקט הכלכלי־סוציאלי, הלכו וגברו התקפות גופניות על יהודים. מן העובדה, שסוג מסויים של התקפות (שבירת שמשות) בוצע בעת ובעונה אחת במספר עיירות, ניתן להסיק שהדבר היה מאורגן בהיקף ארצי.

מחמת ההגבלות בקבלת סטודנטים יהודים לפקולטות לרפואה, לחקלאות ולהנדסה, ובעיקר בשל סתימת האפשרויות להיקלט בשוק העבודה המקצועי – המשיך לרדת עוד יותר מספר הסטודנטים היהודים שנרשמו לאוניברסיטה בקובנה והגיע בספטמבר 1939 ל־350 (כ־12% מכלל הסטודנטים) לעומת 1050 (23.5%) ב־1931.

מצב זה, וכן הנסיגה הכלכלית בתקופה זו, שנתנה אותותיה במיוחד בסקטור היהודי, גרמו בין השאר להתחזקות חוגי השמאל ברחוב היהודי. מאידך נראו באותה תקופה סימנים של ירידה מסויימת בממדי התנועה הציונית. מגמה זו לא פסחה גם על תנועות הנוער הציוניות. הגדולה שבהן – “השומר הצעיר” – ירדה עד 1500 חבר מ־4500 בשנות השלושים הראשונות. כן נידלדלו קיבוצי ההכשרה של תנועת “החלוץ”. ממדי העליה מליטא פחתו ב־1938 לכדי 11% לעומת 1935. מחמת המצב הבינלאומי הבלתי יציב נצטמצמו גם אפשרויות ההגירה המסורתיות האחרות, כמו לאמריקה ולאפריקה הדרומית.

גידול האוכלוסיה וחוסר הכטחון בפרוץ מלחמת־העולם השניה (1.9.39– 15.6.40)

שאיפתה המסורתית של ברית־המועצות לכלול בתחום השפעתה את ליטא (כשאר הארצות הבאלטיות) נתמלאה חלקית בהסכם המפתיע שנחתם בין ריבנטרופ למולוטוב ב־23.8.39, שהסעיף הראשון שלו שוּנה בסעיף נוסף בין ריבנטרופ למולוטוב במוסקבה ב־28.9.39 במובן זה ש”הטריטוריה של ליטא עוברת לתחום ההשפעה של ברית־המועצות".

בעקבות שינוי זה נאלץ שר־החוץ הליטאי לחתום ב־10 באוקטובר 1939 במוסקבה על הסכם לעזרה הדדית בין ברית־המועצות וליטא, שלפיו מקבלת אמנם ליטא מחדש את בירתה וילנה, אך עם זאת “רשאית ס.ס.ס.ר. להחזיק על חשבונה בנקודות מסויימות של הרפובליקה הליטאית, במסגרת מוגבלת, כוחות צבא סובייטיים של חילות יבשה ואוויר”. על סמך הסכם זה נכנס הצבא הליטאי לווילנה ב־28.10.39 ויחידות חי”ר ושריון של הצבא האדום התמקמו בשורת בסיסים, בעיקר בדרום־מזרח ליטא. בהשפעת ה”כיבוש בשלום" הזה חלה התעוררות ניכרת בחיי הכלכלה בליטא, וזאת נוסף לפרוספריטי המלחמתי, שגבר במיוחד בחדשי הקיץ והסתיו של 1939 עקב הוצאות על אגירת מזון וביגוד ובעיקר מהזרמת מטבע חוץ לליטא על־ידי ארגונים בינלאומיים למען אלפי פליטים שהגיעו מפולין וביניהם יהודים רבים.

המאורעות המהפכניים הללו, שהתחוללו בדינאמיות בלתי רגילה ותוך תקופה קצרה ביותר, העמידו את יהדות ליטא, שטרם הספיקה להתאושש מהשפל הכלכלי החברתי של השנתיים האחרונות, בפני מציאות של צרכים ותפקידים שונים לחלוטין מאלה שהיתה רגילה להם משך שתי עשרות השנים האחרונות. אלה נתמקדו בעיקר בשלוש הבעיות הבאות:

יחסים עם יהדות וילנה

עם כ־100,000 יהודי וילנה וסביבתה גדל היישוב היהודי בליטא כדי ⅖ והגיע לכרבע מיליון נפש (10% מכלל האוכלוסיה).

פרט למספר חיילים יהודים מאיזור וילנה, שנפגעו ונשבו בחזית המלחמה עם גרמניה, ופרט לקצינים יהודים שנאסרו והוגלו על־ידי הרוסים למחנות שבויים בפנים רוסיה, כמעט שלא נגרם ישירות ליהודי וילנה נזק ניכר מפעולות מלחמתיות.

מאידך הספיקו הסובייטים בששת השבועות של שליטתם הזמנית בווילנה (18.9.39–28.10.39) לאסור ולהגלות מספר עסקנים ואישי ציבור יהודיים נודעים, ביניהם הסופר זלמן רייזין והעו”ד יוסף טשרניחוב, וכן להחרים סחורות ומצרכים. ערב יציאתם פרקו הרוסים והוציאו עמהם מתקנים שונים, ביניהם בית־חרושת למקלטי רדיו “אלקטריט”. עם עזיבת הסובייטים יצאו עמהם, מתוך מניעים כלכליים ופוליטיים, כמה מאות צעירים יהודים, בעיקר מעובדי בית־החרושת האמור וכן אלה שהספיקו לשרת במיליציה או שהצטרפו ל”ראבוֹטשאיא גווארדיה" (“גווארדית הפועלים”).

על אף הרקע המשותף בפעילות ציבורית ופוליטית של עסקני יהדות וילנה וליטא הקובנאית בתקופת המאבק על כינון מדינת ליטא והאוטונומיה, ועל אף הקשרים המשפחתיים שטיפחו היהודים משני צידי הגבול במשך 19 שנות ניתוק – עצר ביניהם, תוך זמן זה, הבדל מסויים מן הבחינה התרבותית־חברתית והאוריינטאציה הפוליטית.

טיב המגע הראשון, שחודש בין שני הצדדים, נקבע בעיקר על־ידי היתרונות הכלכליים והפוליטיים שיהודי ליטא נהנו מהם באותה תקופה לעומת הרעב למחצה ששרר בין המוני היהודים בווילנה וחוסר הישע של פרנסיה נוכח המצב החדש. עם זאת חשו יהודי ליטא ומנהיגיה מידת הערכה ליהודי וילנה על עירנותם הציבורית, על כושר ארגונם המפותח ורמתם הגבוהה של מוסדותיה הקהילתיים והפוליטיים.

מחמת העובדה שתקופה זו היתה קצרה ביותר, כמעט שלא הספיקו היחסים בין שני הצדדים להתפתח מעבר למגעי עזרה, החלפת אינפורמציה וביקורי־נימוסים הדדיים.

הטיפול בפליטים

בנוסף ל־1500 יהודי סובאלק, שגורשו על־ידי הגרמנים ל”שטח הפקר" ונקלטו על־ידי יהודי עיירות דרום ליטא, ונוסף למאות חיילים יהודים מצבא פולין שנפדו על־ידיהם ממחנות השבויים, הגיעו לליטא דרך וילנה כ־15,000 פליטים יהודים משטחי הכיבוש הסובייטי והגרמני. בתוכם בלטו מנהיגים מפלגתיים, עסקני ציבור ואנשי עט ורוח. כ־2000 חלוצים באו מאורגנים על קיבוצי ההכשרה שלהם וכמספר הזה תלמידי ישיבות על רמי”הם.

במסגרת של ארגון־גג כללי לציבור הפליטים (פליטים קאמיטעט) נחלצה יהדות ליטא כדי לארגן ולממן הגשת סיוע לציבור הפליטים, שאף הוא מצידו גילה כושר־ארגון, גמישות ובעיקר עקביות בחתירתו לצאת את ליטא במהירות האפשרית לארץ־ישראל או לארצות אחרות מעבר לים. הודות לניצול הקוניונקטורה הפוליטית הבלתי־ברורה והעזרה מצד הקונסולים של יפן, תורכיה, הולנד ובריטניה, מצד סוכנות הנסיעות הסובייטית “אינטוריסט”, וכן בתחבולות שונות, הצליחו להבטיח, בעזרת המימון הנדיב של ה”ג’וינט" את יציאתם של אלפי פליטים.

המגע הבלתי־אמצעי עם ציבור מגוון ובעל רמה זה גרם ליהדות ליטא, מלבד חוויה תרבותית וחברתית, גם מעין זעזוע משאננותה היחסית בה היתה שרויה, וגדלה עירנותה. בין השאר החל להסתמן תהליך מוגבר של יציאה לחוץ־לארץ, שנפסק כמעט באיבו עם כניסת הצבא האדום.

חוסר בטחון

עם צירוף חבל וילנה התעוררה תקוה סבירה שהממשלה הליטאית תיאלץ שוב להתחשב יותר במיעוט היהודי כיסוד יציב ונאמן ועל־ידי כך ישופר מצבו הפוליטי והבטחוני, שנתערער כאמור במידה ניכרת.

אולם עם כניסת הליטאים לווילנה נערכו בה בעידוד המשטרה הליטאית פרעות ביהודים (שדוכאו רק לאחר מחאה נמרצת של עסקנים יהודים ובאיום לפנות לגורמי חוץ), וכן אירעו התקפות על יהודים במקומות שונים בליטא על־ידי יסודות ימניים ממורמרים מההסכם הכפוי עם ברית־המועצות. המצב הבטחוני של יהודי ליטא הוסיף להידרדר. הגברת הפעילות האנטי ממשלתית מצד המפלגה הקומוניסטית הליטאית, שבה בלטו יהודים רבים, החריפה עוד יותר את המצב. מספר ארגונים יהודיים קיימו דיונים להקמת “הגנה עצמית” ואף הוכנה תכנית מפורטת. בציבור היהודי הלכה וגברה הציפיה לשינויים פוליטיים מרחיקי לכת, שישחררו אותם ממועקת הסכנה המוחשית הנשקפת להם, אם יימשך המצב הנוכחי הבלתי־יציב.

בחסות כידוני השלטון הסובייטי (15.6.40 – 22.6.41)

ב־15.6.40, יום אחרי נפילת פאריס, כשאנגליה עוד לא התאוששה מפינוי דונקירק, נכנסו טורי הצבא האדום לליטא, אחרי אולטימטום סובייטי שהוגש יום לפני כן לממשלה הליטאית. יומיים אחרי כן הוקמה “ממשלה עממית” בראשותו של יוסטאס פאלצקיס, שמיד הכריזה על שחרור האסירים הפוליטיים ועל ליגאליזאציה של המפלגה הקומוניסטית. ב־15.7.40 נערכו בהשראת מפלגה זו הבחירות ל”סיים העממי", שכבר בישיבתו הראשונה ב־21.7.40 הכריז על ליטא כעל רפובליקה סובייטית־סוציאליסטית והחליט לפנות לסובייט העליון של ברית־המועצות לקבלת רפובליקה זו למסגרת הברית. בישיבתו מה־3.8.40 החליט הסובייט העליון במוסקבה למלא את בקשת הסיים הליטאי ומעתה הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית סוציאליסטית ה־16 במספר.

במשך תקופת בין־הזמנים של 7 שבועות נקבעו במידה רבה דפוסי המשטר שעתיד היה להתקיים 10 חדשים ו־19 ימים עד לפלישת הצבא הגרמני מבחוץ.

בדיעבד דחתה תקופה זו זמנית את שואת יהודי ליטא, אך עם זאת החריפה והגדילה את מימדיה, אחרי שהיהודים בליטא מילאו תפקיד פעיל, ברצונם או שלא ברצונם, בסובייטיזאציה של הארץ ובכך משכו על עצמם את זעם ההמונים הליטאים בעלי התודעה הלאומית, שהיו נגועים באנטישמיות פרועה.

עם זאת, מבחינה כלכלית סוציאלית, דתית ולאומית, נפלו היהודים קרבן לאותו תהליך, בו הם שימשו כמאיץ. את מצב היהודים בתקופת שלטון זה, מידת השתלבותם בו מצד אחד ותגובתם לשבירת מסגרותיהם המסורתיות מצד שני, ניתן למצות בשלושת המישורים הבאים:

המישור הכלכלי־סוציאלי

כבר ב־26.7.40 הצהיר הסיים העממי על הלאמת הבנקים, ואחרי 3 ימים – על הלאמת התעשיה במפעלים המעסיקים 20 עובדים ומעלה. מתוך 786 המפעלים המולאמים – 560 (57%) היו שייכים ליהודים, אך מבחינת השווי הכספי הסתכמו מפעלי היהודים ב־147,076 מיליוני ליט, דהיינו 36% בלבד.

ב־27.9.40 פורסמה פקודה להלאמה מיידית של המסחר בעסקים, שהמחזור השנתי בהם הוא 150,000 ליט ומעלה, וכן להלאמת כל הרכוש ופקדונות הכסף של בעליהם. מתוך 1593 בתי־מסחר וחנויות שהולאמו, שערכם נאמד ב־256 מיליון רובל – היו 83% בבעלות יהודים! רוב 14,000 הבתים שהולאמו היו שייכים ליהודים. גם הרפורמה האגרארית פגעה בבעלי אחוזה יהודים. רבים מבין החנוונים הזעירים, שעליהם הוטלו מסים כבדים, נערמו בפניהם קשיי אספקה והם נאלצו לסגור את עסקיהם. בעלי המפעלים המולאמים גורשו מהערים הגדולות אל העיירות. כך פגעה איפוא הסובייטיזאציה במלוא חומרתה בעיקר במיעוט היהודי, שהמסחר והתעשיה היו עיקר פרנסתו.

עם זאת ניתן לרובם של אלפי בעלי־המלאכה היהודים להשתלב במשק במסגרת הקואופרטיבים היצרניים (ארטלים), ולמיעוטם – כעצמאיים ("קוסטארניקי’). בפני אנשי המקצועות החפשיים נפתחו לרווחה שערי המשרות הממשלתיות והמוניציפאליות. שכבת השכירים והפועלים יצאה נשכרת ביותר בתהליך זה. רבים ביניהם זכו להטבות ניכרות וכן התעצמו בשלבי התיפקוד והמעמד המקצועי.

המישור התרבותי, החינוכי והדתי

כבר בתקופת הממשלה העממית הוחלפו עורכי העיתונים היהודים ובמקומם החלו להופיע לאחר זמן־מה “וילנער עמעס,’ בווילנה (מאוגוסט 1940) ו”דער עמעס” בקובנה (מסוף נובמבר אותה שנה). הספריות העבריות והאידישאיות חוסלו ומוזגו במסגרת הספריות העירוניות.

רשת החינוך היהודית והעברית הועברה כולה לתחום סמכותו של קומיסאריון החינוך, והמורים עברו לקראת שנת־הלימודים 1940/41 קורסים להכרת שיטת החינוך הסובייטית.

בכל מערכת החינוך היהודי, אשר צומצמה מבחינת מספר המוסדות ואשר חלק ממוריה פוטר, שלטה האידיש כשפת ההוראה, וגם זאת רק לפי שעה, ואילו עברית לא נלמדה אפילו כמקצוע. מדיניות חינוך־חינם שהונהגה בכל המוסדות וביטול ההגבלות הנובעות ממוצא לאומי איפשרו נהירה עצומה של נוער יהודי לרכישת השכלה וידע מקצועי. מספר הסטודנטים היהודים עלה ל־700. בווילנה הוקם תיאטרון יהודי ממלכתי.

העובדה שבכל מוסדות החינוך, לרבות היהודיים, וכן במשרדי הציבור ובמפעלי החרושת והמסחר, נקבע יום המנוחה הרשמי ליום א', היוותה פגיעה קשה לא רק בציבור הדתי־חרדי, אלא אף בחוג הרחב של שומרי מסורת, וזאת נוסף לתחושת האפליה לעומת הציבור הנוצרי. אמנם לא נאסר על קיום בתי־תפילה וישיבות, אך מטעמים כלכליים הצטמצם במידה רבה מספר המתפללים (ביחוד בשבתות ובמועדים) וכן מספר תלמידי הישיבות. בעתונות נוהלה תעמולה עזה נגד הרבנים וכלי הקודש. עם זאת הסמיכו השלטונות “ועדת יהודים דתיים”, שתנהל את בתי־הקברות ומוסדות אחרים, וכן הוסדרה זמנית בעיית השחיטה.

המישור הארגוני־הפוליטי

יחד עם הבטחון הפיסי היחסי, שגבר בקרב היהודים עם כינון השלטון הסובייטי, נתבטלו מיד גם כל ההגבלות וההפליות שהיו נהוגות למעשה לגבי המיעוט היהודי. בממשלה העממית כיהנו 2 שרים יהודים, ובממשלה הקומוניסטית שאישרה את הסיפוח – 2 תת־קומיסארים עממיים יהודיים. לימים מונה אף יהודי כקומיסאר עממי למוצרי מזון. מתוך 84 חברי הסיים הליטאי היו 5 יהודים. כן נבחר יהודי מתוך 2 סגני יו”ר הסובייט העליון הליטאי ועוד אחד מתוך 10 חברי הנשיאות של מוסד זה. בבית־ הדין העליון הליטאי ישבו 2 שופטים יהודיים מתוך 6.

בעוד אשר בתקופת השלטון הקודם הועסקו, פרט למורים, בסך הכל 74 עובדים ממשלתיים יהודים, הסתייע המשטר הנוכחי לביצוע מדיניותו הכלכלית במספר רב יחסית של אנשי מנגנון יהודים. כך, למשל, בין 153 הקומיסארים, שמונו לניהול מפעלים מולאמים, היו 32% יהודים. בקומיסריאט העממי לתעשיה היוו הפקידים היהודים 44%, כשרובם ממלאים תפקידים בכירים וביניהם מנהל מחלקת הקאדרים. הוא הדין בשורה של חברות ממשלתיות, שעד אז לא היו בהן יהודים כמעט בכלל. בעיקר בלטה תופעה זו במסגרות מוסדות הבטחון, כמו נ.ק.וו.ד., המיליציה ושורות הקצונה בצבא.

מאידך לא היסס כפי הנראה השלטון, בהתייעצות עם לשכת המיעוטים במרכז המפלגה הקומוניסטית, לנקוט במספר צעדים חמורים כלפי בודדים או חוגים מסויימים בציבור היהודי, אשר מבחינתו היו בלתי מהימנים או עוינים ואף מסוכנים: ב־28.6.40 פורסם צו לחיסול כל המפלגות, הארגונים והמוסדות הלאומיים, התרבותיים והכלכליים בליטא, שכלל גם את היהודים. בד בבד הופעלו אמצעי לחץ ופתוי על חלק מחברי ארגונים אלה להצטרף, או לפחות להתקרב, למפלגה הקומוניסטית. לפחות 10 אישים מצמרת ארגונים אלו נאסרו ושוחררו רק כעבור שנה, עם הפלישה הנאצית. במספר עיירות נאלצו חנוונים יהודים לשעבר, שעסקיהם הולאמו, לעבוד במסגרות כפיה בעבודות ציבוריות. ברשימות מדוייקות של “יסודות אנטי־סובייטיים וקונטרבולוציונריים” נכללו גם מנהיגים וחברים של ה”בונד", של ארגונים ציוניים ומיליטאריסטיים (“ברית החייל”, “לוחמי החזית”). לפי צו הקומיסריון לבטחון (נ.ק.ג.ב.) הספיקו לבצע ב־14.6.41, שבוע לפני הפלישה הנאצית, מאסרים והגליות של כ־30,000 איש, ביניהם כ־5000 יהודים מכל רחבי ליטא, וזאת כחלק מתכנית גדולה יותר, שלפי כל הסימנים עמדה על הפרק.

דפוסי תגובה

בהתייחסות יהודי ליטא לכניסת הצבא האדום והפלת המשטר הקודם, באו לידי ביטוי העמדות הבאות:

1. ההכרה שבכך נחלצה יהדות ליטא מאלטרנטיבה שניה, והיא – השתלטות נאצית, ועל כן מהווה השלטון הסובייטי, עם כל הצפוי ממנו – הרע במיעוטו.

2. התלהבות בחוגים מסויימים, אם כי מוגבלים, מאפשרות של כינון המשטר הסובייטי, מתוך מניעים אידיאולוגיים, סוציאליים ורגשיים.

3. ציפיה לאפשרות של משטר ליבראלי־דמוקראטי בחסות ברית־המועצות, או משטר סובייטי גמיש.

4. הסתייגות מוחלטת בחוגים מסויימים בגלל טיב המשטר ובעיקר מחמת הרדיפות הצפויות ממנו.

עמדות אלו נבעו במידה רבה מהרקע הפוליטי ונסיון החיים של העסקנים או החוגים שדגלו בהן, והן חפפו מסגרות פוליטיות וחוגים חברתיים שאפשר היה לזהותם פחות או יותר.

עם התבססות המשטר והתנגשותו הגוברת בערכים ובמסגרות המסורתיות של הציבור היהודי, הלכו ופחתו התלהבותו וציפיותיו, וגברה ההסתייגות וההתפכחות, אך האיום הפוטנציאלי המתמיד של השכנות עם גרמניה הנאצית והידיעה שבהזדמנות הראשונה יעשו הליטאים שפטים ביהודים, הגבירו את ההכרה שלמרות הכל המשטר הסובייטי הוא הרע במיעוטו. מכאן מסתברת נטייתו של רוב הציבור היהודי להשלים עם המצב ואפילו להסתגל אליו, ומכל מקום להימנע מהתנגשות גלויה עם השלטון ועם דעת־הקהל ולהצניע אף את ההסתייגויות.

נטיה זו באה לידי ביטוי אף בהדגשת עדיפות הפעולות במסגרת המחתרות שקמו בצורות ובמקומות שונים בליטא: מלבד חיפוש נתיבי העפלה לארץ־ישראל, סחיבת ספרים עבריים שנועדו לגניזה, הוצאת עתון ציוני, פעולה להגנת החינוך היהודי – עסקו מחתרות אלו בעיקר בטיפוח ערכים לאומיים, כגון: השפה העברית וספרותה, עיונים בתולדות עם ישראל וארץ־ישראל וכן בציון חגים וסמלים לאומיים. מבחינה זו כמעט שלא היה הבדל ניכר בין “השומר הצעיר” שהחליט על “פיזור ולא חיסול”, אך ללא היגררות לפעולות אנטי־סובייטיות – לבין בית”ר, וזאת על אף העובדה שבתחילה אפילו המשיכה בית”ר (בשיגרתיות) את האימונים בנשק. חלק מן המסגרות המחתרתיות הללו הוקמו על־ידי צעירים. מלבד המניע הלאומי וההתרפקות על המסורת והרומנטיקה שבמחתרת, הסיקו המחתרות מסקנות חמורות מהתנהגות המנהיגים והעסקנים, שלא עמדו, לדעתן, מספיק במבחן, וכן ביקרו את המבנה המפוצל של התנועה הציונית ומהותה. לתנועות אלו, שצמחו והתגבשו במחתרת, נועדה משמעות חשובה בארגון פעולות המרי והפרטיזאנים בתקופת הכיבוש הנאצי.

סיכום

לאור כל הנאמר לעיל, ניתן לסכם את התקופה הנזכרת כאופיינית מהבחינות הבאות:

בתקופה זו הגיעו לשיא ערעור המבנה הכלכלי והחברתי של היהודים בליטא העצמאית והידרדרות היחסים ביניהם לבין הליטאים, בצורה שטרם היתה כמותה, ומכאן השלכות לממדי השואה ומוראותיה בליטא.

תקופה זו היוותה מבחן־כוח להתנגשות בין יהדות בעלת הכרה לאומית מבוססת וחיונית, לבין המעצמה האדירה הנושאת אידיאולוגיה מנוגדת ותוקפנית ומסתייעת במנגנון ביורוקראטי עצום ובפעולות דיכוי אכזריות.

בתקופה זו התגבשו חילופי המנהיגות המסורתית והמסגרות המסורתיות לתחליפים שהזמן גרמם, אשר מילאו תפקיד חשוב בתקופת השואה.

בתקופה זו החלו ניצני ההתגבשות של יהודי ליטא הקובנאית והווילנאית לחטיבה אחת, חטיבה שנועד לה מאז ואילך גורל משותף.

לעומת המיעוט הפולני, הגרמני והרוסי, שהאינטרסים שלהם הובטחו בעקיפין בעמדות פוליטיות תקיפות בהסכמתן ההדדית של ממשלות פולין, גרמניה וברית־המועצות – נשאר המיעוט היהודי מבודד, אף בלי מוסד־גג ארגוני ובעל סמכות, שיוכל להיאבק עם הנטיות התוקפניות של הלאומנות הליטאית.