הקדמה ²

אם כי קרוב ל־40 שנה עברו כבר מזמן שברה”מ השתלטה על איזורים נרחבים במזרח אירופה (מן הים הבלטי ועד הים השחור) ובינתיים גדל שם דור אשר כמעט ולא ידע מציאות אחרת, הרי רבים מבני האיזורים הללו טרם השלימו עם השליטה הסובייטית במולדתם. במיוחד בולטת תופעה זו עד היום בשלושת הארצות הבלטיות, שעמיהן מצטיינים בהכרה לאומית מפותחת.

בין שתי מלחמות העולם האלה הצליחו שלושת המדינות הללו להתקיים בצורה עצמאית תוך פריחה תרבותית וכלכלית מרשימה עד להשתלטותה המוחלטת של ברה”מ עליהן בשנות ה־40.

גם לאחר שתנועת ההתנגדות המיליטנטית שהתקיימה בארצות אלו לסרוגין עד שנות ה־60 דוכאה כמעט כליל, נמשכים שם, עד היום הזה, פעולות התנגדות פאסיביות: בעיקר במישור התרבותי־חינוכי והערכי־דתי. (כגון היצמדות יתר לכנסיה והוצאות סאמאיזדאט וכדומה). במקביל לכך מתקימות זה כמה עשרות שנים פעילות פוליטית ותרבותית מגוונת ורבת־היקף ע”י חוגי האמיגראציה הבלטית בעולם המערבי ובמיוחד בארה”ב, קנדה, אוסטרליה, אנגליה, גרמניה־המערבית ובארצות אחרות.

בכמה מקומות בהם קיימים ריכוזים ניכרים של מהגרים בלטיים הצליחו הללו להיהפך לקבוצות־לחץ פוליטיות המשפיעות מעת לעת על חברי פרלמנטים ועל ממשלות להצהיר על זכותם של העמים הבלטיים לריבונות ולחופש. במיוחד מורגשת התגברות פעילותם של החוגים הללו על מאות ארגוניהם ופירסומיהם סמוך לאירועים בין לאומיים חשובים כגון ועידת הלסינקי, ועידת בלגראד וכדומה.

 

1. הארצות הבלטיות –רקע כללי    🔗

במונח הארצות הבלטיות (Baltikum, Baltic³ States , Прибалтик ) מקובל לכנות את 3 הארצות הזעירות – ליטא, לטביה, ואסטוניה, השוכנות לאורך חופיו הדרום־מזרחיים של הים הבלטי. שטחן הכולל – 174,800 קמ”ר, ומספר תושביהן ערב מלחמת־העולם ה־2 – כ־6 מיליון. רובם ככולם של הליטאים הם קטוליים; הלטבים והאסטונים הם ברובם פרוטסטנטים. השפות – ליטאית ולטבית שייכות לקבוצת הלשונות הבלטיות שהן הודו־אירופיות; האסטית שייכת לקבוצה האוגרו־פינית.

ארצות אלו היוו באופן טבעי גשר בין רוסיה לגרמניה, על ידי רשת מפותחת של מסילות ברזל וע”י הנמלים הגדולים בעיקר באסטוניה ובלטביה. הודות למצבן האסטרטגי־גאוגרפי שימשו ארצות אלה מטרה כמעט תמידית, להשתלטות הרוסית עליהן. מאז נצח פטר הגדול את השוודים על יד פוֹלטאבא (1709), סופחו המדינות הבלטיות לרוסיה. בחוזה נוֹישטאַדט (1721) הכירו השוודים בסיפוח זה, אך פטר הגדול התחייב לשמור על מעמדם המיוחד של הגרמנים הבלטים שמילאו תפקיד לא מבוטל במנגנון הפקידותי הרוסי. לעומת זאת דוכאו הליטאים והלטבים בשיטתיות בנסותם להשתמש בלשונם בבתי ספר ובדברי דפוס. הם זכו להקלות מסוימות בתחום התרבות ב־1904.

במלחמת העולם הראשונה נכבשו הארצות הבלטיות בהדרגה על ידי צבא גרמניה. בין שתי מלחמות העולם התקימו שלושת הארצות הללו כעצמאיות ריבוניות לכל דבר עד להשתלטותן של ברה”מ עליהן בשנות ה־40.

 

2. הנסיון להקים משטר סובייטי ב־1918–1919    🔗

בשורה של הצהרות והכרזות חגיגיות שפורסמו על ידי ממשלת רוסיה הסובייטית, בחדשים הראשונים לקיומה לאחר מהפכת אוקטובר, הובטח לכל לאום, שיוויון מלא, זכות להגדרה עצמית ולהיפרדות ממנה כמדינות עצמאיות.⁴ רמז לנסיגה מהצהרות אלו הסתמן כבר בעמדת המשלחת הרוסית בשיחות השלום בברסט־ליטוֹבסק, כשדחתה את דרישת הגרמנים, לאפשר לליטא, לטביה ואסטוניה להיפרד מרוסיה, בטענה שזה ניתן לביצוע רק אחרי בחירות חפשיות שם, ולאחר שיהיו משוחררים לחלוטין מנוכחות צבאות זרים.⁵ ברה”מ הראתה גם התנגדות לקיום המועצות הלאומיות של ליטא, לטביה ואסטוניה שחתרו להכריז על עצמאות ארצותיהם. כך למשל, בזמן שהמועצה הליטאית הלאומית המכונה “טאריבּה”, לחצה להקמת ליטא עצמאית, בתמיכת גרמניה, הוקם ב־1917 ברוסיה “קומיסריאט לעניני ליטא”⁶ (במסגרת הקומיסריאט העממי לענינים לאומיים). להלכה תפקידו של הקומיסריאט הזה היה לדאוג לכל עניני 200 אלף הליטאים שהיו אותה שעה ברוסיה כפליטי מלחמה וחיילים משוחררים של הצבא הצארי; למעשה הוא עסק בין השאר, בתעמולה בולשביסטית וכמו כן הכין מתוכם קאדרים פוליטיים. לאחר הכרזת ה”טאריבה" הליטאית על עצמאות ליטא ב־16.2.1918 החלו להסתנן יחד עם אלפי פליטי ליטא שחזרו למולדת מרוסיה גם פעילים בולשביסטיים שהניחו את היסוד למפלגה הקומוניסטית הליטאית (ל.ק.פ – LKP); מפלגה זו הופיעה כאופוזיציה נמרצת לממשלה הליטאית הלאומית. כתוצאה מעבודת הכנה רבה, כולל שביתות, הפגנות ומיטינגים הוחלט ב־8.12.1918 על ידי הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ליטא וביילורוסיה⁷ על “הקמת הממשלה המהפכנית הזמנית של פועלים ואיכרים בליטא”.

בגילוי דעת של ממשלה זו, נאמר בין השאר: “ביצירתנו חיים חדשים על היסודות עליהם מושתתת הפדרציה הסובייטית־הסוציאליסטית־הרוסית – נלך בעתיד יד ביד עם רוסיה הסובייטית ושאר הארצות שנכנסו לדרך המהפכה הסוציאליסטית”.

רוסיה הסובייטית מיהרה להכיר בממשלה הליטאית המהפכנית בהכרזה מיוחדת מה־22.12.1918⁸. ביום זה ובצורה זהה הכירה גם בממשלות המהפכניות באסטוניה ובלטביה שמרביתן כבר היו בשליטת הצבא האדום.

השלטון הסובייטי־ליטאי שהתבסס בעיקר בצפון־מזרח ליטא ושהספיק לחוקק מספר חוקים בשטח הכלכלי־סוציאלי הכריז על איחוד עם הרפובליקה הסובייטית הביילורוסית (תחת השם “ליטבּייאָל”). שלטון זה הועמד חיש מהר בסכנה פיסית מצד צבא ממשלת וולדמאראס Voldemaras הלאומנית ששלטה באיזורים המערב־דרומיים של ליטא, הסמוכים לגבול גרמניה בתמיכה מדינית וטכנית־צבאית מצד ארצות הברית, אנגליה, צרפת וגרמניה.⁹

כנגד הלחץ ההולך וגובר של הצבא הליטאי הלאומני שהסתייע ביחידות גרמניות סדירות ובלתי־סדירות ניהלה מועצת ההגנה של ליטא וביילורוסיה מלחמה קשה בעזרת הצבא האדום ומספר יחידות שהוקמו על אדמת ליטא גופא. תוך קרבות מרים שנמשכו כ־7 חדשים נאלץ הצבא האדום לסגת בהדרגה¹⁰ מליטא וכן מלטביה ואסטוניה שהמשיכו מאז להתקיים כמדינות עצמאיות (עד 1940) בתמיכה ניכרת של ארצות המערב, גרמניה וארצות הברית. הנה כי כן קרה שבסיבוב הראשון במאבק על בלטיקום סובייטי נחלה רוסיה הסובייטית דאז כשלון צבאי ומדיני¹¹ והארצות הבלטיות נמצאו מעתה בתחום ההשפעה הגרמנית, המערב אירופית והאמריקאית.

היחסים בין המדינות הבלטיות לבין ברית־המועצות הוסדרו בשורה של הסכמים: לפי ההסכם עם ליטא הכירה רוסיה הסובייטית בריבונותה על חבל ווילנה וגרודנה, התחייבה בתשלום פיצויים על 3 מליון רובל זהב ו־247 אקרים יערות, בסיוע להחזרת שארית הפליטה הליטאית שנשארה ברוסיה ובחילופי אסירים פוליטיים של אזרחי שתי המדינות.

 

3. התקרבותן ההדרגתית של הארצות הבלטיות לברה”מ, תוך הסתייגות, בשנות ה־20 וה־30 (1920–1939)    🔗

הנסיון לכונן משטר סובייטי ב־1918/19, למרות שהפך במשך השנים לאפיזודה חולפת של העבר, השאיר ללא ספק, משקע מריר, לפחות בקרב חלק ניכר מאוכלוסית 3 הארצות הבלטיות. מכאן ניתן אולי להסביר את ההסתייגות והרתיעה שאיפיינו תגובות ממשלותיהן לנסיונות הבלתי פוסקים מצד ברית המועצות לשכנען לקשור קשר הדוק עמה, במיוחד בזמן שהמפלגות הקומוניסטיות באותן ארצות לא הסתירו את שאיפותיהן להתאחד עם ברה”מ. באסטוניה קויים אפילו ב־1924 נסיון נפל להפיכה קומוניסטית.

מצד שני הותירו שנות האינטרבנציה והפעילות האנטי־סובייטית הצבאית גם אדמת הארצות הבלטיות חשדנות מסוימות גם בברה"מ לגבי מדיניותן של ארצות אלו ובמיוחד חשש ששטחם עלול לשמש קרש קפיצה לפלישה נוספת לגבולותיה. לכן כשב־1922, נועדו בווארשה נציגי פולין, לטביה, אסטוניה ופינלנד לשיחות על שיתוף פעולה ביניהן, חששה ברה”מ מקנוניה נגדה. באותו זמן חש הקומיסר העממי לעניני חוץ, מ. ליטווינוב לריגה לשיחות בלתי פורמליות עם נציגי ארצות אלו על שיתוף ברה”מ במסגרת ההסכם המתוכנן ביניהן. פגישה זו גררה אחריה הזמנת נציגי ארצות אלו למוסקבה לשיחות על פירוק נשק. אמנם שיחות אלה – לכשעצמן נכשלו, אך בעקיפין שימשו רקע להתקרבות נוספת. ב־1926 חתמו ברה”מ וליטא על חוזה אי־התקפה. אסטוניה, ולטביה אשר להן היו גבולות משותפים עם ברה"מ הסתפקו בכעין תחליף לחוזה זה, בחתמן עמה על הסכם של תיקוני גבולות. על חוזה אי־התקפה עם ברה"מ כדוגמת ליטא, חתמו לטביה ואסטוניה ב־1932. לאחר שגם פינלנד ופולין חתמו עם ברה”מ על חוזים דומים, יכול היה מולוטוב להודיע בסיפוק בוועד המרכזי של המפלגה ש”מעמדה הבין לאומי של ברה”מ חוזק במידה רבה".¹²

אכן בצעדה זה השיגה ברה”מ את השלב הראשון ביעדיה במדיניות החוץ. שנה לאחר מכן (1934) היא מציעה לגרמניה, בלי הצלחה, הסדר מוגבל ביחסיה לפחות במה שנוגע לערבות משותפת של שתיהן לשלמותן של הארצות הבלטיות. משלא נענתה, פונה ליטווינוב בצורה ישירה לארצות הבלטיות (6.4.1935) לבירור עמדתן בנוגע להסכם להגנה הדדית בין ליטא, לטביה ואסטוניה בין ברה”מ. 3 שרי החוץ שמדיניותיהם היו מאוגדות כבר במסגרת “הברית הבלטית” התכנסו כדי להשיב במהירות – תשובה שלילית מכיון שזה עשוי להיות נוגד לנייטרליות הקפדנית עליה הכריזו ממשלותיהם.

בקונגרס ה־8 של הסובייטים שהתקיים במוסקבה בסוף 1936 מתקיף מזכיר המפלגה הקומוניסטית בלנינגרד א. ז’דאנוב, בחריפות יתרה את פינלנד, אסטוניה ולטביה על עמדתן העוינת כביכול כלפי ברה”מ ומציין את הסכנה הפוטנציאלית הנשקפת מהן ללנינגרד. יש להניח כי “בין השאר, היתה זו כנראה, גם אחת מצורות התזכורת לארצות הבלטיות על ההכרח לחתום על חוזה הגנה הדדי עם ברה”מ. בצורה אלגנטית יותר הוסבר הדבר בעת ביקורו של גנרל ייגוֹרֹוב ב־3 הבירות הבלטיות ב־1937. תזכורת נוספת פומבית די גלויה ניתן לראות בתוכן המאמר הראשי ב”פראבדה” מה־21.5.1938 המבוסס על הטענה ש”הבריחה לנייטרליות לא תציל את העצמאות של המדינות הקטנות".

 

4. מקומן של הארצות הבלטיות במשא ומתן הבינלאומי ערב מלחמת העולם השניה וסיפוחן לבריה”מ    🔗

בעית הערובות למדינות הבלטיות נעשתה שוב אקטואלית לאור האיום הגרמני ההולך וגובר על פולין בשאלת דנציג. אחרי הויתור מצד אנגליה וצרפת לטובת גרמניה במסגרת הסכם מינכן הידוע, ניסו שתי המדינות הללו להקים ברית אנטי־גרמנית שיחד עם ברית המועצות תשמש מחסום לכל התפשטות נוספת של גרמניה הנאצית.

במשא ומתן הארוך והמייגע שהחל באביב 1939 בין אנגליה וצרפת מצד אחד וברית־המועצות מצד שני, הביעה האחרונה את הסכמתה העקרונית לברית המוצעת להסכם ולעזרה הדדית, בתנאי שתינתן ערובה משותפת לשלמות מדינות הבלטיות ופינלנד.¹³ חששותיהן¹⁴ של מדינות אלו מתנאי זה הרתיעו את אנגליה ממתן התחייבות זו,¹⁵ דבר אשר הסובייטים פרשוהו כהתעלמות מהאינטרסים החיוניים שלהם ובמגמה להפקיר את ביטחון ארצם במקרה של התקפת מדינות הציר עליה.

משאלותיה של ברית המועצות לכלול בתחום השפעתה את הארצות הבלטיות נתמלאו חלקית בהסכם המפתיע שנחתם בין ריבנטרופ ומולוטוב ב־23.8.1939, כפי שנאמר בסעיף 1 בנספח הסודי של ההסכם הנ”ל:¹⁶

“במקרה של הסדר טריטוריאלי פוליטי מחודש של האיזורים השייכים לארצות הבלטיות (פינלנד, אסטוניה, לטביה, ליטא), יהיה הגבול הצפוני של ליטא קו גבול בין תחומי ההשפעה של גרמניה וברית המועצות. בהקשר זה מכיר כל אחד מהצדדים (גרמניה ורוסיה) את האינטרס של ליטא באיזור וילנה”.¹⁷

למרות העובדה שליטא נכללה, איפוא, בתחום ההשפעה הגרמנית, מנע בעדה לחץ מצד אנגליה וצרפת, מלבטל את נייטראליותה ולהגרר לפי שידולי גרמניה, למלחמה נגד פולין ובהזדמנות זו להחזיר לעצמה את בירתה וילנה מידי הפולנים.

לאחר פלישת הגרמנים לפולין ב־1 בספטמבר 1939 וחלוקתה של זו בידי גרמניה וברית המועצות, הסתבר שגם האחרונה לא השלימה עם המגמה להפוך את ליטא לגרורה גרמנית;¹⁸ מאמציה הדיפלומטיים של ברית המועצות בכיוון זה הביאו לכך שהסעיף הראשון של הנספח הסודי הנ”ל שונה בהסכם נוסף בין ריבנטרופ ומולוטוב במוסקבה ב־28.9.1939 במובן זה ש”הטריטוריה של ליטא נופלת לתחום ההשפעה של ס.ס.ס.ר.".

בעקבות שינוי זה נאלץ מיניסטר החוץ הליטאי לחתום ב־10 באפריל 1939 במוסקבה על הסכם לעזרה הדדית בין ס.ס.ס.ר. וליטא,¹⁹ שלפיו אמנם מקבלת ליטא מחדש את בירתה וילנה, אך יחד עם זאת "רשאית ס.ס.ס.ר. להחזיק על חשבונה בנקודות מסוימות של הרפובליקה הליטאית במסגרת מוגבלת, כוחות צבא סובייטיים של חיילות יבשה ואויר; הסכמים דומים נחתמו עם אסטוניה ועם לטביה.

גם לאחר שברית המועצות הבטיחה לעצמה בסיסים צבאיים והשפעה ניכרת בשלוש הארצות הבלטיות, ואילצה את פינלנד, אחרי שלושת חודשי מלחמה עמה, לוותר לטובתה אזורי גבול, טרם פג חששה מחמת ניצול נייטרליותן של ארצות אלה בכלל ושל ליטא בפרט²⁰ לרעתה.

ב־15.6.1940, ביום בו נפלה פריס ואנגליה טרם התאוששה מפינוי דונקירק, נכנסו טורי הצבא האדום לליטא, ולאחר יומיים – ללטביה ולאסטוניה בעקבות אולטימטום סובייטי שהוגש לפני כן להן.²¹ יומיים לאחר מכן הוקמה בליטא ממשלה עממית בראשות י. פאלצקיס J. Paleckis, בלטביה – בראשות א. קירכנשטיין ובאסטוניה בראשות י. ווארס.²² ממשלות אלו הכריזו מיד על שיחרור האסירים הפוליטיים ועל ליגאליזציה של המפלגה הקומוניסטית. ב־15.7.1940־14 נערכו, בהשראת המפל. הקומוניס. המקומיות, הבחירות לפרלמנטים ב־3 הארצות התוצאות היו 92.9% באסטוניה, 97.6% בלטביה ו־ 99.2% בליטא עבור המועמדים שהוצגו על ידיהן. הסיים העממי שזה עתה הוקם בליטא²³ הכריז כבר בישיבתו הראשונה ב־21.7.1940 על ליטא כעל רפובליקה סובייטית־סוציאליסטית והחליט לפנות לסובייט העליון של ברית המועצות לקבל רפובליקה זו למסגרת הברית של הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות.

בישיבתו מה־3.8.1940 החליט הסובייט העליון במוסקבה:

1. למלא את בקשת הסיים הליטאי ולקבל את הרפובליקה הסוציאליסטית הליטאית לברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות, כרפובליקה סובייטית־סוציאליסטית שוות זכויות.

2. לקבל את הצעת הסובייט העליון של ס.ס.ר. הביילורוסית למסור לרפובליקה הסובייטית־הסוציאליסטית הליטאית, את אזור שוויינציאן וחלקי טריטוריה בעלי רוב מכריע של אוכלוסיה ליטאית.²⁴

בפקודה מיוחדת הוכרז על הצבא הליטאי כעל צבא עממי. בצורה דומה הפכו לרפובליקות סובייטיות גם לטביה ואסטוניה.

למרות שגרמניה נתנה מקלט מדיני לרבים מחברי הממשלה, הצבא והמשטרה הליטאית שהספיקו לברוח אליה – דחתה באופן רישמי²⁵ את מחאות הנציגים הדיפלומטיים של ליטא, לטביה ואסטוניה על סיפוח ארצותיהן לברית המועצות.

באופן שונה לגמרי הגיבו ארצות הברית ובריטניה. ב־23.8.1940 הצהיר סאמנר וולס בשם הסטייט־דיפרטמנט את הדברים הבאים:

“העם האמריקאי מתנגד לפעולות חמסנות הן על ידי שימוש בכוח והן על ידי איום בכוח. כמו כן מתנגד הוא לכל צורה של התערבות בעניניה הפנימיים בכל חלק של מדינה כלשהי כחזקה מאוד וכחלשה”.²⁶

ארצות הברית המשיכה להכיר בנציגים הדיפלומטיים המוסמכים של ליטא, לטביה ואסטוניה הקיימים בה עד היום. הסטייט־דיפרטמנט גם הגיש מחאה חריפה למוסקבה לרגל החזרת הדיפלומטים האמריקאיים מקובנה, ריגה וטאלין; כמו כן הקפיאה ארה”ב את רזרבות הזהב של הארצות הבלטיות המופקדות אצלה, פעולה שהחריפה עוד יותר את היחסים בינה לבין ברית־המועצות.

בצורה דומה אך מסוייגת יותר הגיבה לונדון שעדיין לא התייאשה מהתקרבות למוסקבה. אף לאחר שגם בריטניה הקפיאה את פקדונותיהן של הארצות הבלטיות בבאנקים של לונדון, אסרה על אניות שהניפו דגל מדינות אלו מלהיכנס לנמליה ועצרה 350 מלחים בלטיים – לא סגרה את הדלת בפני פשרה עם ברית המועצות. ביוזמת דאונינג סטריט הוחל במגע עם ברית המועצות במטרה ליישב את חילוקי הדעות הקיימות בין שתי הארצות לרבות בענין הפקדונות המוקפאים, מצב המלחים ובעיקר העמדה לגבי שילוב המדינות הבלטיות לברית־המועצות. לאחר משא ומתן מייגע וארוך הושג הסכם רק על שיחרור 350 המלחים העצורים; הבעיות העקריות סביב הארצות הבלטיות נשארו פתוחות והמשיכו לשמש, כפי שנראה להלן נושאים מרכזיים ביחסי מזרח ומערב שהפכו אח”כ להיות בנות־ברית נגד אויב מסוכן ומשותף.

 

5. הארצות הבלטיות – נושא למיקוח ופולמוס בין בנות הברית בשיא מלחמת העולם השניה    🔗

כחודש ימים בלבד לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות וכיבושם המיידי את ליטא, לטביה ואסטוניה, כשברה”מ ניהלה מו”מ עם בריטניה אודות סיוע דחוף והקמת ברית, הביע ראש ממשלת בריטניה וו. צ’רצ’יל את דעתו על עמדת הסובייטים במילים הבאות:

“נראה שהצעת העזרה מצד בריטניה לא עשתה רושם על סטלין: הלה נראה מלכתחילה עסוק באספקטים המדיניים של הברית המוצעת הזו. בשעה שעצם קיומה היה נתון בסכנה נראתה ממשלת הסובייטים כמבקשת לדון בשאלת הגבולות באזורי ההשפעה לעתיד יותר מאשר לנהל משא ומתן על אספקת נשק”.

זאת ועוד. למרות שברית־המועצות הצטרפה להלכה לעקרונות “האמנה האטלנטית”,²⁷ הרי פירוש עקרונותיה הלכה למעשה ושאלת תפיסתה את בעית ארצות הבלטיות, שימשו נושא לוויכוח בינה לבין בנות בריתה במשך כל תקופת המלחמה. הסובייטים עמדו בצורה עקיבה ועקשנית על דרישתם שבנות בריתה תכרנה בגבולותיה משנת 1941, דהיינו, סיפוח פולין המזרחית, איזורי רומניה הצפון־מזרחיים והארצות הבלטיות.

לכן, עוד בפגישתו הראשונה של שר החוץ הבריטי, אנטוני אידן, עם סטלין במוסקבה ב־8.12.1941 הועלו על סדר היום לא רק בעיות טכניות שוטפות של המלחמה המתנהלת בשערי מוסקבה, אלא גם בעיות “הגבולות האיסטרטגיים” של ברית המועצות לאחר המלחמה. אידן התחמק אזי מתשובה מוחלטת וציין את התחייבות בריטניה לגבי ארצות־הברית שלא לחתום על “הסכם סודי” עם ברית־המועצות. בשיחתם השניה שהתקיימה בחצות ליל ה־17 ל־18 בדצמבר 1941, לחץ סטלין על חתימת הסכם (ולא הצהרה, כפי שאידן הציע) עם נספח סודי שלפיו פרוסיה המזרחית תועבר לפולין, העיר הגרמנית טילזיט (Tilsit) והשטח הגרמני צפונית לנהר ניימאן – לרפובליקה הליטאית של ס.ס.ס.ר. לאחר שאידן ענה שלא יוכל לחתום על פרוטוקול מבלי להתייעץ עם חבריו בממשלה הבריטית ומבלי שזו גיבשה עמדה ליישוב הענין הטריטוריאלי, הדגישו סטלין ומולוטוב (שהיה נוכח בפגישה זו) שהשאלה של הגבול הסובייטי ובמיוחד שילוב המדינות הבלטיות בברית המועצות חייבת להתקבל לפי דרישות הממשלה הסובייטית ועד שדרישה זו תקוים יהיה צורך לדחות כל הסכם. לדרישות זו של סטלין התנגד נמרצות ראש ממשלת אנגליה צ’רצ’יל בטענה שהן נוגדות בצורה בולטת את שלושת הסעיפים הראשונים של האמנה האטלנטית שסטלין עצמו הצטרף אליה.²⁸

גם עמדת ארצות הברית שהתבססה בנושא זה, על סעיף 3 של האמנה האטלנטית, היתה לדחות כל מדיניות המבקשת להקים אזורי השפעה “ולחלק את אירופה”.

המדיניות הסובייטית הרשמית התעלמה מעמדה זו והמשיכה לראות בשטחים שסופחו לברה”מ מ־1939 ואילך (כולל המדינות הבלטיות) – טריטוריה סובייטית לכל דבר עד שהבעיה בשלמותה תיושב על ידי הסכם חדש. כך למשל, כלל מולוטוב בתזכירו מ־6.1.1942, על זוועות הגרמנים בשטחים הסובייטיים הכבושים שנשלחו לבנות הברית, את ווילנה ברשימת הערים הסובייטיות. גם סטלין בפקודתו ביום הצבא האדום ב־23.2.1942 הביע תקוותו שהדגל האדום ישוב להתנוסס מעל אוקראינה, ביילורוסיה, אסטוניה, לטביה וליטא.²⁹ לימים החלו הבריטים לגלות נכונות־מה להכיר בזכותה של ברית־המועצות לגבי גבולותיה משנת 1941, אך לא נסתייעו בעמדה זו מצד ארצות־הברית.

נראה גם שבניגוד להשקפות האנטי־קומוניסטיות שעדיין רווחו בין חוגים רבי השפעה בארצות־הברית, דעת הקהל באנגליה היתה אוהדת יותר גם בשאלה זו.

“הארועים האחרונים – כתב הטיימס מ־12.2.1942 – הראו שהצורך ההכרחי של הגנת רוסיה מספק בסיס מוצק לגבי כמה מהתביעות בעבר יותר משהרבה אנשים בארץ זו היו מוכנים להודות בהן באותו זמן". במשך הזמן שינה גם צ’רצ’יל את דעתו במידה רבה בענין זה לאחר שנתחוור לו “כי אי אפשר להחזיק בעמדה מוסרית זו”. ברוח זו כתב ב־7 במרץ 1942 לרוּזבלט לאמור:

“מחמת חומרתה הגוברת של המלחמה נראה לי עתה כי אין לפרש שעקרונות הצ’רטר האטלנטי שוללים מרוסיה את הגבולות שהיו לה שעה שהתקיפה אותה גרמניה. על בסיס זה הצטרפה לצ’רטר ומן הסתם ניגשו הרוסים בחוזק יד לחיסול יסודות עוינים במדינות הבלטיות וכו', כאשר כבשו את האזורים האלה בתחילת המלחמה. לכן אני מקווה שתוכל לתת לנו יד חפשית לחתום על החוזה שסטלין חפץ בו בהקדם האפשרי”.³⁰

למרות תופעות אהדה אלה ואחרות לא נכלל בהסכם האנגלו־סובייטי, שנחתם ב־26.5.1942, אף סעיף טריטוריאלי. השאלה הזו לא ירדה אמנם, גם להבא מן הפרק בפורום הדיפלומטי,³¹ אך חשיבותה הלכה והצטמצמה לאור בעיות עדיפות שהעיקו על בנות הברית: החזית השניה, גבולות פולין, עתיד גרמניה וכו'. לאחר שברית המועצות כבשה בחזרה את הארצות הבלטיות, בקיץ 1944, נאלצו בנות הברית להשלים עם זה מתוך הסתייגות מסוימת. בטוי אינטנסיבי לפולמוס על עתיד הארצות הבלטיות הועבר יותר ויותר למישור הפובליציסטיקה הפוליטית בחוץ לארץ. במאמר שראה אור באחד הפירסומים הסובייטיים בארצות הברית,³² והמוקדש לארצות הבלטיות – נאמר:

“היחסים האמריקנו־רוסיים וכבוד העמים באירופה, ייצאו אך נשכרים על ידי הכרה מוקדמת של העובדה שהמדינות הבלטיות היו ותהיינה סובייטיות”.

כאן גם המקום לציין את הפירסומים של חוגי המהגרים הלאומיים של הארצות הבלטיות שהופיעו באותה תקופה בארצות הברית בדרישות תקיפות למען המשך עצמאות ארצותיהן לאחר מלחמת העולם.

“הים הבלטי – נאמר באחד הפירסומים הללו³³ – חייב להיות ים חופשי והמדינות הבלטיות חייבות למלא כמו ב־1920, תפקיד של שיווי משקל. העמים הבלטיים, מתוך מניעים של ביטחון, לא יקבלו לעולם לא חוקים ולא שלטון בולשביסטי, אפילו אם זה מוצג כפיתרון לבעית רוסיה הסובייטית ובטחונה לאחר המלחמה. וכן לא סכמוֹת אחרות מסוג זה. העמים הבלטיים מסרבים קטגורית לשתף עצמם בכל מישאל־עם שאינו יכול לעמוד תחת פיקוח;³⁴ הפרדתן מברית־המועצות היא סופית ואושרה על ידי החלטות, אסיפות־מכוננות של האומות הבלטיות ברוח ההגדרה העצמית ושל הצ’רטר האטלנטי. מטרת העמים הבלטיים היתה ובודאי נשארה בעתיד: שכנות טובה גם עם ברית־המועצות ושימושן כגשר תרבותי־כלכלי בין מערב ומזרח באירופה. זוהי המשאלה הכללית של העמים הבלטיים".

בפולמוס על עתידן הפוליטי של הארצות הבלטיות, שהמשיך להתנהל אותה תקופה בצורה אינטנסיבית ביותר בארצות הברית ובאנגליה מעל גבי הביטאונים הפרו־סובייטיים תפס מקום נכבד מאוד הנימוק של קיום פורמאציות בלטיות בצבא האדום ויחידות פרטיזניות אנטי³⁵ נאציות שהורכבו מאזרחים בלטיים.

 

6. המערכת המשולבת של ברית המועצות במאבקה על הארצות הבלטיות    🔗

פעולותיה של ברית המועצות במהלך התחרותה עם גרמניה לרכישת (תרתי משמע) העמים הבלטיים הוכתבו קודם כל על ידי צעדיה המעשיים של האחרונה שבין היתר כללו הקמת מינהלים אוטונומיים בליטא, לטביה ואסטוניה. יחד עם זאת חייבות היו פעולות אלו להשתלב גם במסע תעמולתה הבינלאומי של ברית המועצות בנושא הבלטי.

כן ראוי לציין שבעוד הגרמנים הסתייעו בהתחרות זו באמצעות המוני האזרחים הבלטים הנתונים לשלטונם, נאלצו הסובייטיים להסתייע רק בציבור קטן של אזרחים בלטיים שנקלעו לבריה”מ כפליטים וכמפונים הרחק ממולדתם וזאת, בעזרתן של מסגרות חדשות³⁶ המתאימות לצורות השונות של המאבק.

א. פעילות. מדינית־תעמולתית    🔗

בין המסגרות הבלטיות הקיימות שהופעלו בברה”מ מתוך ציבור הפליטים והמפונים הבלטיים לאחר הנסיגה הצבאית החפוזה מארצות אלה, ניתן לציין בראש וראשונה את הממשלות והוועדים המרכזיים של המפלגות הקומוניסטיות משם.

לחשיבות יתרה ולהקף פעולה רחב זכו מוסדות אלו בעיקר מדצמבר 1941 ואילך עם הגברת המסע הסובייטי לגבי עתידן של הארצות הבלטיות. מצד אחד מילאו תפקיד סמלי וראוותני וכן הוכחה מוחשית להמשכיות השלטון הסובייטי העצמאי בארצות הבלטיות. מצד שני הפכו לפחות להלכה לגופים המפעילים את מסגרות המאבק החברתי־פוליטי־צבאי (אותן נפרט ונתאר להלן) לשיחרור המולדת הכבושה ארעית בידי כוח זר ועויין.

כבר בשבועות הראשונים לאחר הנסיגה הצבאית מהארצות הבלטיות, הוחל בשטח הבלתי כבוש של ברה”מ, בפעילות הסברתית פוליטית שנועדה הן לכ־100,000 הפליטים מארצות אלו שנמצאו אותה שעה על אדמתה, וכן להפצה בין האוכלוסיה בשטח הכבוש. כך למשל, קוימו ברדיו מוסקבה שידורים שיטתיים בשפה הלטבית, שמסרו אינפורמציה שוטפת ודבר המנהיגות הסובייטית־לטבית שפונתה לברה"מ. אותו זמן המשיך להופיע בוואלדאי העתון הלטבי “פאר פאדומיו לאטביו” (בעד לטביה הסובייטית).

כשבועיים לאחר הפסקת פעילותה של תחנת השידור הסובייטית בטאלין קוימו שידורים בשפה האסטונית ברדיו לנינגרד ואחר כך ברדיו מוסקבה. בטאון המפלגה הקומוניסטית האסטונית “ראהבה־היאל” המשיך להופיע לאחר הנסיגה מאסטוניה בלנינגראד.

בסוף 1941 ובתחילת 1942 חודשה בסיועם המלא של השלטונות הסובייטיים במספר מקומות בברית המועצות הופעתם של כ־7 עתונים וכתבי־עת פריודיים בשפה הליטאית ובראשם בטאון המפלגה הקומוניסטית. “טייסה” – Tiesa (אמת) ובטאון הסובייטי העליון הליטאי “טאריבו לייטובה” – Tarybu Lietuva – (ליטא המועצתית). כן חידשה את פעולתה במוסקבה, הוצאת הספרים של ליטא הסובייטית והוציאה משך שלוש שנות גלותה במוסקבה 161 ספרים וחוברות. בחלקם נכללו פירסומים אלו – נאומים של מנהיגי ברית המועצות וליטא הסובייטית, אך רובם היו מוקדשים למאבק ההיסטורי הנמשך מקרב גרונוואלד³⁷ ועד מלחמת “המולדת הגדולה” בין העם הליטאי והגרמני; לציון תופעות ידידות בין הרוסים והליטאים במהלך ההיסטוריה וכו'. בפרסומים אלה ניתן גם מקום רחב לתאור מוחשי של הזוועות שביצעו “הכובשים ההיטלריסטיים” בליטא ולביסוס הדרישה לשיקום משטר סובייטי בארץ זו.

בחלקו נועד החומר המודפס הזה לאזרחים המפונים מליטא ולחוגים המתקדמים בקרב רכוזי ההגירה הליטאית שבארצות הברית ובארצות אחרות; עיקר תעודתו היה – “לאזרחי ליטא הנאנקים תחת עול הכיבוש הגרמני”. עבור האחרונים הודפסו במיוחד גם מאות כרוזים שפוזרו משמי ליטא על ידי אוירונים וכן על ידי יחידות פרטיזניות פרו־סובייטיות במיליוני עותקים.

מתחילת 1942 ואילך זומנו למוסקבה על ידי מוסדות הגולה הבלטיים ובהשראת הממשלה הסובייטית המרכזית מאות מפליטי הארצות הבלטיות – וביניהם אישים ידועים בתחומי הצבא, הספרות, האמנות והמדע – לעצרות חגיגיות. נציגי ממשלות הגולה, מזכירי המפלגה, אישי ציבור ואנשי־עט פנו בנאומים ששודרו גם דרך רדיו מוסקבה לכל הפטריוטים הבלטיים באשר הם, להצטרף למלחמה הקדושה נגד הכובשים הגרמנים.

בין היתר קוימה במוסקבה גם אסיפה עממית של הנוער האנטי־פשיסטי של שלושת הארצות הבלטיות. בטכסים מיוחדים רבי־רושם קוימו במוסקבה גם בשנים 1942–1944 מעמדים חגיגיים של הצמרת הפוליטית של העמים הבלטיים לציון יום הפיכתן לריפובליקות סובייטיות (21 ליולי). רוב הנאומים, ההחלטות וגילויי הדעת של כינוסים אלה ואחרים הכילו תיאורים קודרים “מההווי הקשה במולדת הכבושה”, וקראו בנוסח זה או אחר לאוכלוסיה הבלטית להתקומם נגד הכובש. כמובן שהטאֶכסטים של הנאומים וההחלטות הללו הודפסו בעתונות הסובייטית־הבלטית (שחידשה כאמור, את פעולתה בברית־המועצות) ובכרוזים מיוחדים שפוזרו אחר כך על ידי אוירונים ופרטיזנים פרו־סובייטים בליטא, לטביה ואסטוניה.

ב. תנועה פרטיזנית מודרכת    🔗

הפעלת הזרוע הצבאית־פוליטית במסגרת התנועה הפרטיזנית והמחתרת האנטי־פשיסטית בארצות הבלטיות כפי שנראה להלן היתה אחידה בקויה הכללים. עתויה ועצמתה הושפעו במידה רבה על ידי שלושת הגורמים הבאים:

1) יחסה העוין של מרבית האוכלוסיה בארצות אלו לשלטון הסובייטי ולתומכיו. יחס שהלך וגבר מהיום הראשון לכינון משטר זה והגיע לשיאו ביוני 1941 כתוצאה מגירוש המוני אורחים “בלתי מהימנים” לסיביר.³⁸

2) האיטיות היחסית בהפעלת התנועה הפרטיזנית הכלל־סובייטית שהחלה לפעול בצורה שיטתית מתוכננת רק לאחר שהוקם “המטה הפרטיזני המרכזי” ב־30.5.1942.

3) התמוטטות ההגנה הצבאית הסובייטית בכלל ובארצות הבלטיות בפרט. בעקבותיה בוצע שם פינוי חפוז ביותר של האקטיבה הממלכתית והמפלגתית.

★

המסגרות הפרטיזניות בארצות הבלטיות שהוקמו, טופחו והודרכו והופעלו ממרכזי פיקוד מיוחדים בברה”מ בעיקר מאמצע 1942, גדלו והתרחבו בצורה ניכרת במיוחד בשנת 1943. בנובמבר 1943 כבר פעלו בארצות הבלטיות 74 גדודים וקבוצות פרט. ובהם כ־1,800 לוחמים.³⁹ באותו זמן (לאחר מפלת סטלינגרד) נחלשה הפרסטיז’ה הגרמנית גם בארצות אלו והחלו סימנים של תהיה ותעיה פוליטית לגבי האוריינטציה הבאה. לתנועה הפרטיזנית הסובייטית נתווסף על כן אותה שעה תפקיד נוסף ללחימה הצבאית בכובשים הנאצים ועוזריהם: הכוונה למאבק הפוליטי נגד קבוצות מקומיות בעלות אוריינטציה על מדינות המערב (סוציאל־דמוקרטים, קאטולים וחוגים לאומנים מתונים) או על הממשלה הפולנית בלונדון (פלוגות “הפולנים הלבנים” שבאיזור וילנה⁴⁰) ועוד.

כתוצאה מכך גבר גם במשך הזמן משקל ההסברה, התעמולה וטיפוח היחסים בין הפרטיזנים לבין חוגים שונים של הציבור הרחב בארצות הבלטיות הכבושות; ומכאן גם המספר היחסי הרב של הוצאות פריודיות בשפות הליטאית, הלטבית (ואפילו בדיאלקט לטגאלי) האסטונית, הרוסית והפולנית, שהופצו במסגרת מיבצעים מיוחדים על ידי הפרטיזנים יחד עם טונות הכרוזים שהוצנחו אליהם למטרה זו או הודפסו בבסיסיהם הם. שיעור היהודים הפרטיזנים היה 10%–20%.

לפי הנתונים הרווחים בפירסומים הסובייטיים התרחבו בשנים 1943–1944 מימדי התנועה הפרטיזנית הליטאית עד כדי 90 פלוגות, שמנו כ־5,000 איש “ממיטב הבנים והבנות של העם הליטאי. הנזק האפקטיבי שנגרם לגרמנים, נאמד בפירסומים אלה כדלקמן: 364 רכבות הורדו מהמסילות; 200 קטרים ו־2,000 קרונות ניזוקו והוצאו מכלל שימוש; 18 חיילות מצב הושמדו; למעלה מ־10,000 חיילים, שוטרים וקצינים גרמניים ועוזריהם נהרגו”.⁴¹

למרות השגות על מספרים אלו ומשמעותם, אין ספק שהפעילות הפרטיזנית בליטא היוותה לפחות, בסוף 1943 ובמחצית הראשונה של 1944, מיטרד אפקטיבי לשלטון הכיבוש האזרחי והצבאי בליטא.⁴² אך לאין ערוך חשוב יותר היה תפקידה בהכנת הרקע והאוירה המתאימה לשוב הצבא הסובייטי לליטא ובסיועה להתבססות השלטון הקומוניסטי בתוכה. הוא הדין ביחס ללטביה, ולאסטוניה.

ג. היחידה הבלטית בצבא האדום ומשמעותה ⁴³    🔗

המסגרת החשובה ביותר מבחינת היקפה, טווח פעולתה, שכללה את מירב הפונקציות הפוליטיות־אסטרטגיות צבאיות של ברה”מ במאבקה על עתיד הארצות הבלטיות שביחד עם זה שימשה גם כבית היוצר של התנועות הפרטיזניות בארצות אלה⁴⁴ – הוקמה על־ידי ברית המועצות, בדמות יחידות צבאיות גדולות שנודעו בכינוים “החטיבות הבלטיות הלאומיות”.

כאן המקום להצביע על העובדה שהשלטונות הצבאיים של ברה”מ עשו עוד קודם לכן מספר צעדים ממשיים לשימור שרידי מסגרות צבאיות שנסוגו בחלקן מהארצות הבלטיות כמו: הסגל הפיקודי (לפחות) של הקורפוסים ה־29 של ליטא, ה־24 של לטביה וה־22 של אסטוניה. כמו כן איפשרה המשך קיומם של בתי הספר הצבאיים שפונו חלקית מוילנה, ריגה וטאלין.⁴⁵

עובדה זו נותנת מקום לסברה שתכנית פוטנציאלית להקמת המסגרות הצבאיות הגדולות בהיקף של דיביזיות, קרוב לוודאי שהיתה קיימת כבר עוד קודם לכן. הקפאת שרידי המסגרות הצבאיות הקיימות באה לשמש גרעין ליחידות הללו, כאשר יוחלט על הפעלת התכנית הזו. ראוי לציין ששעת פירסום ההחלטה לגבי הקמת הדיביזיה הליטאית והאסטונית (18.12.1941), תואם בדיוק את היום בו הוצגו בצורה תקיפה וכתנאי לכל הסדר אחר, דרישות סטלין מאידן להכרת השתייכות הארצות הבלטיות לברה”מ.⁴⁶

גורם נוסף שעשוי היה להקל על ההכרעה על הקמת הדיביזיה האסטונית והליטאית הוא הנסיון המוצלח, יחסית, מהישגי הדיביזיה הלטבית שהוקמה קצת קודם לכן ובמידה מסויימת גם דבר הקמת הצבא הפולני (14.8.1941) והצ’כי (27.9.1941) על טריטוריה סובייטית.

יתר על כן, עובדת קיומן של יחידות לאומיות בצבא האדום לא עמדה גם בסתירה לדוקטרינה האידיאולוגית והיתה די רווחת עוד זמן רב לפני פרוץ מלחמת העולם ה־2. מבחינה זו הקמת הדיביזיות הבלטיות במלחמת־העולם ה־2 היתה אפילו חזרה מסויימת על התקדים של קיום יחידות דומות בשנות 1918–1919⁴⁷ ולאחר מכן.

אם כי הקמת הדיביזיות הלאומיות חלה בתקופה, בה הוקמו מאות יחידות חדשות בצבא האדום – ועל אף שבדיעבד מילאו הדיביזיות הללו גם תפקיד צבאי לא מבוטל בקטעי החזית (כגון הדיביזיה הלטבית על יד מוסקבה ב־1941–1942), הרי אין ספק שהמניע העיקרי להקמתן היה פוליטי. כפי שראינו לעיל, נועד למסגרות צבאיות אלו התפקיד (ואותו מילאו בהצלחה די רבה) להמחיש בפני העולם את רצון העמים הבלטיים להמשך קיום המשטר הסובייטי בארצותיהם וכן להוכיח שלא כל בני העמים הבלטיים משתפים פעולה עם הכובש הנאצי.

המטרות הפוליטיות לטווח קצר וארוך שהובאו קרוב לוודאי בחשבון השיקולים המחייבים את הקמת החטיבות הבלטיות הלאומיות בצבא האדום בסוף 1941 ניתן לסכם כדלקמן:

(א.) מטרות תעמולתיות ערכיות

(1) הוכחה מצד ברה”מ לממשלות ולדעת הקהל בארצות בנות בריתה ובארצות הנייטראליות, שכלה ונחרצה עם ברית המועצות לחזור בכל האמצעים לארצות הבלטיות, וזאת תוך כיבוד רצונם, כביכול, של עמים אלו עצמם להמשך המשטר הסובייטי בארצותיהם, שהתקיים בה כבר לסירוגין ב־1918 וב־1940.

(2) הוכחה לעמים הבלטיים שנותרו תחת הכיבוש הנאצי ששיבת השלטון הסובייטי לארצותיהם היא סבירה ביותר ונתמכת לא רק על ידי קומץ קומוניסטים, אלא גם על ידי דיביזיות שלמות, שכוח האדם שלה מורכב מגוונים פוליטיים שונים ושבראשן עומדים קציני צבא בכירים המוכרים להם מתקופת שרותם בצבא הלאומי כבעלי נטיות לאומיות. מכאן, שעל העמים הבלטיים להפסיק לאלתר לשתף פעולה עם הכובשים הגרמנים בארצותיהם וכן לחדול מחלומותיהם על חידוש עצמאותם בהשראת מדינות מערב אירופה ואמריקה.

(3) העלאת המוראל בין אלפי הפליטים שברחו מהארצות הבלטיות ונקלטו במשק הסובייטי; למען הגברת תרומתם למאמץ המלחמתי ולמען הכנתם כקאדרים מאומנים כנושאי דבר השלטון הסובייטי בבוא שעת השיחרור של ארצות מוצאם.

(4) החתירה לשינוי הדעה שהשתרשה בלב רבים מהאזרחים והחיילים הסובייטיים שהליטאים והלטביים במיוחד, הם בוגדנים ועוינים עקביים לשלטון הסובייטי.

(5) האפשרות להעלות במסגרת זו גיבורים לאומיים נוספים לאלה שנודעו במעלליהם למען פריבלטיקום הסובייטי ב־1918–1919 וששמותיהם עשויים לשמש בבוא הזמן ל"סמלי הזדהות" לאומיים וחינוכיים בתהליך הסובייטיזציה מחדש הצפוי בארצות הבלטיות לאחר שיחרורן.

(ב.) מטרות ארגוניות מנהליות

(1) ניצול החטיבות הלאומיות כמשאב כוח אדם מתאים לבחירה ואימון צנחנים ושליחים פרטיזניים לארצות הבלטיות והכשרת סגל פקידים מאומן ומהימן למשימות אזרחיות שיהיה מוכן להפעלה מיידית עם חזרת הסובייטים לארצות אלו.

(2) ניצול המסגרות הצבאיות הגדולות הללו (שבהן רבים המכירים זה את זה) למטרת איתור ובידוד אלמנטים מסוכנים מנקודת ראות המשטר הסובייטי תוך קיום פיקוח יעיל ומקיף על היתר.

(3) שימוש במסגרות אלו, בהן קיימות סיטואציות נוחות לשם דירבון מספר רב של אזרחי הארצות הבלטיות להיכנס לשורות המפלגה הקומוניסטית ולהקניית השכלה פוליטית שיטתית ליתר.

(4) האפשרות לנצל את הדיביזיות הבלטיות שנועדו בעיקר לשם שיחרור ארצותיהם גם למטרות צבאיות אבנטואליות בשעת חירום, זאת במיוחד לאור המחסור בדיביזיות חי”ר שלמות ששרר ב־1941–1942.

כפי שהוכיחה המציאות לאחר מכן, הוגשמו מטרות אלו כמעט במלואן.

בשיא כוחן מנו היחידות הלאומיות הבלטיות קרוב ל־50,000 איש. הקורפוס האסטוני ה־7 (דיביזיות חי”ר מס. 7 ומס. 244) – כ־20,000; הקורפוס הלטבי ה־130 (דיביזיות חי”ר מס. 43 ומס. 308) – כ־15,000; דיביזיות חי”ר הליטאית מס. 16 – כ־12,000.

כמו ביחידות הפרטיזניות הבלטיות ובמיוחד בליטאיות כן גם ביחידות הצבאיות הבלטיות שבצבא האדום, בלט שיעור ניכר של חיילים יהודיים ורוסיים. כך למשל היו בדיביזיה הליטאית הנ”ל בשנת 1942:45%– 50% יהודים; 25%–30% ליטאים (כולל ילידי ברה”מ ותושביה);20%–25% רוסים ו־4%–5% אחרים.⁴⁸ בדיביזיה הלטבית ה־43 היה ההרכב הלאומי ב־18 באוקטובר 1944 כדלקמן: רוסים – 40%, לטבים – 40%, יהודים – 10%, אוקראינים – 2%, אחרים – 8%.⁴⁹

במשך תקופת קיומה נוספו לדיביזיות הבלטיות תושבים וותיקים וילידי ברה”מ שאבותיהם או אבות אבותיהם השתייכו בשעתם ללאום הליטאי, הלטבי או האסטוני. ביחידות הללו בלט במיוחד משקלם הגדול מאד של יחידות־המשנה הפוליטיות, התרבותיות והאחרות. כך למשל מנה האנסאמבל הלאומי שהוקם בתחילה במסגרת הדיביזיה הליטאית. כ־200 איש – המחלקה הפוליטית בדיביזיה זו מנתה למעלה מ־300 איש. מספר חברי המפלגה הקומוניסטית עלה ביחידות אלה בצורה משמעותית.⁵⁰

בכל אחת מהדיביזיות הלאומיות אומנו במסגרת “פלוגה מיוחדת” פרטיזנים ואנשי חבלה שהוצנחו לאחר מכן בארצותיהם לפעילות צבאית ופוליטית. כמו־כן החלו להפריש מכל יחידה מספר אנשים להכנת קאדרים לאומיים⁵¹ עבור המנגנון הממלכתי והמפלגתי בארצות הבלטיות לקראת כיבושן בחזרה הצפוי מידי הצבא הגרמני, ואכן, מיד עם פריצתן של היחידות הבלטיות לליטא, לטביה ולאסטוניה במסגרת ההתקפה־רבתי של הצבא הסובייטי בקיץ 1944, חזרו לארצותיהם חברי ממשלות הגולה ומרכזי המפלגות הקומוניסטיות ששהו עד אז במוסקבה וכן גם צבא גדול של פקידים מכל ענפי המנגנון הממלכתי.

לאחר כניסתן לטריטוריות של ליטא, לטביה ואסטוניה ניתנה הזדמנות ליחידות הלאומיות הללו למלא את שורותיהן בילידי השנתונים חייבי גיוס בארצות אלו ועל ידי כך להגביר את האלמנט הליטאי, הלטבי והאסטוני בתוכם, שכאמור לעיל הם לא היו רבים, לא בשעת הקמתם ומכל שכן באמצע 1944. חלק ניכר של הטירונים הללו, שהיה חדור רגשות לאומיים אנטי־סובייטיים מילדותם ושגברו ביתר שאת בשנות הכיבוש הגרמני, ערקו משורות הצבא או השתתפו ביערות והצטרפו לפרטיזנים הלאומנים (“הירוקים”) שהמשיכו להטריד את השלטון הסובייטי בארצות אלו משך מספר שנים.⁵²

לאחר שיחרורן (או כיבושן מחדש) של שלושת הבירות של המדינות הבלטיות ע”י הצבא הסובייטי רוכזו 3 החטיבות הלאומיות הללו בחבל קורלנד (מערב לטביה) על מנת לקחת חלק במצור על 33 הדיביזיות הגרמניות מקבוצת גייסות “נורד”, שנותרו במקום עד לכניעת גרמניה ב־8.5.1945. רק אז נתאפשר ל־3 היחידות הצבאיות הבלטיות לעבור ב”מסע נצחון" דרך ארצותיהם כשבכל עיר וכפר בדרך אורגנו קבלות פנים. מצעד ראווה זה הסתיים במיפגן ענק בכל אחת מהבירות הבלטיות.

עם השיחרור ההדרגתי של לוחמי הדיביזיות צורפו רבים מהמשוחררים למנגנון הממלכתי, הבטחוני והמפלגתי של השלטון הסובייטי הליטאי, הלטבי והאסטוני. מספר קצינים בכירים אף נבחרו למוסדות הממלכתיים העליונים ולוועדים המרכזיים של המפלגה שחזרו, כאמור, מ”גלותם" בברה”מ ימים ספורים לאחר שיחרור (או כיבוש מחדש) ארצותיהם על ידי הצבא הסובייטי.

★

 

סיכום    🔗

מאז נסיונותיה הכושלים של רוסיה הסובייטית לפני כ־60 שנה להשתלט על המדינות הבלטיות לא פסקו מאמציה להגיע למטרה זו בכל דרך שהיא.

הגשמת חלומה הנכסף של ברה”מ אירע ב־1940 תוך הסתייעות ביריבתה המסורתית גרמניה ותוך התעלמות ממחאות המעצמות המערביות ומכל שכן מחירוק השיניים של האוכלוסיה המקומית. גם כשמדינות המערב הפכו לבנות בריתה של ברה”מ במלחמתם המשותפת נגד גרמניה הנאצית ניצלה ברה”מ את מירב המהלכים הדיפלומאטיים, הצבאיים והפוליטיים־תעמולתיים כדי לחזור ולהשתלט ביתר שאת על המדינות הבלטיות.

גם הכיבוש הגרמני של הארצות הבלטיות בשנים 1941–1944 ושיתוף הפעולה של האוכלוסיה עם הכובשים הנאצים תוך תקוה לזכות בעצמאות, נותרו כאפיזודה חולפת. אין תימה שמאז שנת 1944, המכונה בפי רבים מהתושבים הבלטיים ככיבוש הסובייטי השני, נותרו הללו מתוסכלים ונרגנים כלפי גורלם.

תקוותם הקלושה לזכות בעצמאות התעוררה במידה מסוימת בתקופת המלחמה־הקרה. ולא בכדי הגיעו בתקופה זו פעולות ההתנגדות והחבלה לשיאם. אין תימה שיסודות לאומנים בארצות הבלטיות רחוקים מלהיות מאושרים מהתקרבותן של שתי מעצמות־העל זו אל זו ותהליך הדיטאנט המתנהל לסירוגין ביניהן. שהרי תוך כדי כך משלימה גם ארה”ב בהדרגה עם המצב בארצות אלה.

הביטוי המוחשי הבולט, אם לא הבלעדי, בנושא הבלטי מוצא על כן את ביטויו⁵³ מאז ועד היום במידה גוברת והולכת בשורה ארוכה של כנסים ופירסומים ⁵⁴ השוללים בד”כ מבחינה פוליטית; מוסרית ומשפט בין־לאומי את עצם סיפוחן של המדינות הבלטיות לבריה”מ. בחלק ניכר של הפרסומים מתואר עד כמה ממשיכה ברה”מ את המדיניות של רוסיה הצארית וחתירתה למוצא בטוח לים הבאלטי, תהליך שהוחל עוד מימי פטר הגדול.

מתוך שורה ארוכה של פרסומים מסכמים וזכרנות אישיים של מנהיגים פוליטיים אנשי צבור וגנרלים בלטיים, רוסיים גרמנים ואחרים, המתייחסים לנושא זה, נראים כקולעים וממצים ביותר, דבריו של הגנרל הרוסי “הלבן” דניקין⁵⁵: "אין ספק שמיזוג פוליטי בין רוסיה לבין מדינות־הספר יחודש במוקדם או במאוחר, ברצון, בצורת הסכמים או בכח – בצורת לחץ כלכלי או פלישה צבאית; דבר זה יבוצע בידי איזו־שהיא רוסיה שלא תהיה: “אדומה” “ורודה”, “לבנה” או “שחורה”.