מוקדש לכבודו של מורי ורבי הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, הפרופ’ אריה טרטקובר.

התלהבות הראשונה – המישור הפוליטי־אדמיניסטראטיבי:

ימין דוחה ושמאל מקרבת – המישור הכלכלי־סוציאלי: דו־קיום (עם השלטון)

ומלחמת קיום – נדידה דו־סיטרית: הנכנסים והיוצאים – במישור התרבות וההווי:

שיגרה מעוותת ומוגבלת – חלום הבלהות שהתאמת במישור הבטחוני.

בהיסטוֹריוֹגראפיה, העשירה למדי, על קורות יהדות וילנה, כמעט נפקד מקומה של תקופת הכיבוש הסובייטי בתחילת מלחמת־העולם השנייה, שנמשכה כ־42 ימים. הדבר מסתבר, בעיקר, בגורמים הבאים:

א. התכיפות הגבוהה, יחסית, של חילופי שלטון שידעה וילנה בדורות האחרונים: כך, למשל, במשך 30 השנים (1914–1944) עבר השלטון בווילנה מיד ליד לפחות כ־13 פעם, מהן חמש פעמים כתוצאה מכניסת הצבא האדום. ב. תקופת השלטון הסובייטי ב־1939 היתה קצרה ביותר וטיבה הארעי היה ניכר כבר בתחילתה. ג. במשך תקופה קצרה זו, היה השלטון בווילנה נתון בידי המימשל הצבאי, שלא התיר בדרך כלל פרסום עיתונים וכן לא הותיר כמעט ניירת וכל שכן גנזים ומיסמכים. ד. האירועים המהפכניים האינטנסיביים שהתרחשו בווילנה לאחר מכן, במישורים הפוליטיים־חברתיים והסוציאליים, ובמיוחד גורל הקהילה היהודית עד השמדתה הטראגית, האפילו על תקופת ששת השבועות האמורים גם מבחינה מהותית.

אין תימה איפוא, שבזכרונם של קומץ היהודים ששרדו מקהילה זו, השתמרה תקופה זו לכל המרובה במעורפל. עם זאת, כבר ניתוח ראשוני של המימצאים שרוכזו בידינו, לגבי ששה השבועות הללו בווילנה, מורה על חשיבותם כשלעצמם וכן על השלכותיהם על גורלם של וילנאים רבים בימי השואה שלאחר מכן.

כן ניתן לראות בתקופה זו תחילתו של התהליך שבו נהפכה וילנה למוקד קוֹמוניקאטיבי ואידיאולוֹגי ראשון במעלה, שהשפיע על גורלם של רבבות יהודי פולין, הן בתקופת הנדידה בשנות 1939–1941, הן בתקופת ההשמדה וההתנגדות בשנות 1941–1943 והן בשלהי המלחמה ב־1944–1945.

על אף השוני הניכר בין שליטת הסובייטים הארעית בווילנה לבין שליטתם ביתר אזורי פולין המזרחיים, אשר שם התבססו וכוננו משטר לזמן ממושך יותר, יש אולי אף בתקופת שליטתם הקצרה הזאת כדי ללמוד במידת־מה בדרך היקש והשוואה על הנעשה בציבור היהודי גם ביתר האזורים שנכבשו אז בידי הסוֹבייטים, מביאליסטוֹק בצפון ועד לבוב בדרום.

תקופה זו שימשה גם מעין דוגמה חלקית ותקדים ראשון במלחמת־העולם השנייה, לסיטואציה הנוצרת עקב יציאת הצבא האדום מאזור מסוים שהיה בשליטתו והתגובות מצד האוכלוסייה המקומית לגבי שכניהם היהודים באזור.

המאמר יעסוק בהיבטים אלה של ששת השבועות של השלטון הסובייטי בווילנה, אך נקדים מספר עובדות רקע ותיאורי־מצב כלליים, לשם הבהרת הדברים.

מאז אוקטובר 1920, כאשר נתפסה וילנה בירת ליטא בידי הפולנים, סופחו עיר זו וסביבותיה לפולין. על רקע זה התמיד הסכסוך בין ליטא לפולין והגבול ביניהן היה סגור ומסוגר עד 1938. עקב כך נותק כמעט כל קשר בין יהדות וילנה לליטא־רבתי. פגישות של קרובי משפחה משני עברי הגבול הותרו בכמה עיירות רק אחת לשנה (בט’ באב) בבית־הקברות שבאזור הגבול. ערב מלחמת־העולם השנייה מנתה העיר וילנה כ־200,000 תושבים, מהם: כ־45% – פולנים, 37% – יהודים, 10% – ליטאים, 5% – ביילוֹרוּסים, 2% – רוסים, 1% טאטארים, קראים ואחרים.

עם פרוץ מלחמת־העולם באחד בספטמבר 1939 הופצצה העיר וילנה פעמים מספר, אך לעומת ערי פולין אחרות שהופצצו, נזקיה לא היו כבדים. אף כי היו לליטא מניעים לנצל את מפלתה המוחצת של פולין ולתפוס את חבל וילנה (שלא ויתרה עליו למעשה), המשיכה מדינה קטנה זו לשמור על נייטראליות מוחלטת,² כפי שעשו זאת גם שתי שכנותיה הבאלטיות, אסטוניה ולאטביה.

בעוד הצבא הגרמני מתקדם במהלך מלחמת־הבזק כמעט בכל החזיתות לתוך פולין מצד מערב, נכנס הצבא האדום לפולין ב־17 בספטמבר לאורך הגבול המזרחי והתקדם מערבה עד הנהר בוּג, הוא התחום שעליו הוסכם בין הגרמנים והסובייטים לחלוקת פולין ביניהם (לפי חוזה ריבנטרופ–מולוטוב, שנחתם כמה שבועות לפני־כן).³  

בין המקומות שנכבשו באותם ימים על־ידי הצבא ללא התנגשות כמעט עם שרידי הצבא הפולני המובס, היתה גם וילנה שלמעשה נותרה ללא שלטון. הצבא האדום נכנס לווילנה ב־19 בספטמבר וכמו בשאר האזורים הכבושים, במזרח פולין, הושלט בה מיד ממשל צבאי ארעי, כנראה מתוך כוונה להחליפו במהירות בממשל אזרחי, אשר היה אמור לקבל החלטה על הסתפחות לרפובליקה הסובייטית הביילוֹרוסית. בינתיים הספיקו הסובייטים להקים בווילנה בצורה ארעית רק כמה מסגרות ציבוריות־אזרחיות, כמו “משמר הפועלים”⁴ וכדומה. אולם בעוד שבחלקים הסמוכים של מזרח פולין הוכרז כבר ב־6 באוקטובר 1939 על קיום בחירות כלליות לאסיפה הלאומית של מערב ביילוֹרוּסיה (שעתידה להכריז על סיפוח האזור לברית־המועצות ב־28 לאותו חודש) הוקפאה כל פעילות פוליטית מסוג זה, בווילנה ובסביבתה. הסיבה לכך היתה שבאותם הימים התנהל במוסקבה משא־ומתן נמרץ בין ברית־המועצות לבין ליטא על עתידו של חבל וילנה שהסתיים ב־10 באוקטובר בהסכם מלא, לפיו יימסר החבל לליטא, ואילו ברית־המועצות תקבל ארבעה בסיסים צבאיים בליטא, שבהם יחנו כ־20,000 מחייליה.⁵

ההסכם אמור היה להתבצע כשבוע לאחר מכן, אך למעשה נדחה מיום ליום. תוך כדי שהותם בווילנה הספיקו הסובייטים להוציא לארצם מכונות, סחורות וכן מפעלים שלמים כגון בית־חרושת למַקלטי ראדיו “אלקטריט” (שעובדיו יצאו לטריטוֹריה הסובייטית מרצונם החופשי, אך גם בעידוד השלטונות). באותו זמן הוציאו השלטונות מווילנה חלק מהאנשים שהספיקו לאסור בעיר, בעיקר מסיבות פוליטיות. עם זאת התעלמו מזרימתם הגוברת והולכת של המוני פליטים מאזורים שונים של פולין, לווילנה. כתוצאה מכך גברו בעיר עוד יותר תופעות הרעב, המחסור, הצפיפות ואף מגיפות. על אף העוצר ומשטר יד־הברזל ששררו בעיר, אירעו כאן וכאן גם מקרי שוד, בעיקר מצד יסודות פליליים ששוחררו באקראי מבית־הסוהר בעת חילופי השלטונות.

באותו זמן נערכו בליטא השכנה מגביות והתרמות למען תושבי וילנה המורעבת; כן הוכן בשבילם מלאי עצום ומגוון של מצרכי מזון, תרופות וסחורות, בידי גופים ממלכתיים וציבוריים, שנועד להגיע לאוכלוסייה הווילנאית הסובלת, בעקבות הצבא הליטאי לכשייכנס לעיר. לאחר דחיות והשהיות, ניתן ב־27 באוקטובר “האור הירוק” מצד מוסקבה,⁶ וטורי הצבא הליטאי החלו למחרת היום במצעד לווילנה. במקביל החלו הגייסות של הצבא האדום בפינוי העיר וסביבתה, לכיוון בסיסיו בליטא ובסמוך לה – כפי שהוסכם מראש. המיבצע הזה ארך יומיים־שלושה וב־30 לחודש כבר הושלם סופית.

עם חילופי השלטון בעיר, פרצו בה גם הפגנות שנהפכו במהרה לפרעות־דמים באוכלוסייה היהודית. כוחות הביטחון הליטאיים לא זו בלבד שלא מיהרו לדכא את המהומות, אלא אף הצטרפו, בחלקם, למתקיפים את העוברים והשבים היהודיים. רק לאחר התערבות תקיפה מצד נציגי הציבור היהודי בליטא ובמקום, שלוּותה באזהרות לפנות לעזרת הצבא הסובייטי שעדיין חנה בסמוך, השליטו השלטונות הליטאיים שקט בעיר.

וילנה המשיכה להיות בירת ליטא העצמאית כ־9 חודשים בלבד, שכן ב־3 באוגוסט 1940, סופחה ליטא רשמית לברית־המועצות ונהפכה לרפובליקה סובייטית לכל דבר.

 

ההתלהבות הראשונה    🔗

אחרי הפצצות במשך כשבועיים של חיל האוויר הגרמני, על וילנה,⁷ ופעילות אש של תותחי נ”מ הפולניים, השתרר שקט מתוח בעיר. בין שאר השמועות שנפוצו במהירות מדי שעה, הוזכרה גם האפשרות האיומה של כניסת הצבא הגרמני לווילנה. על כל המשתמע מכך לגבי האוכלוסייה בכלל, ולגבי היהודים בפרט. אותה שעה עדיין עשה השלטון עצמו הכנות להתנגדות, תוך נסיגה, בשעת הצורך, לכיוון ליטא הנייטראלית, לשם מיקלט, כפי שכבר נעשה על־ידי אנשי צבא ואישים רמי־דרג אחרים.

ב־18 בספסמבר נשמעו בעיר הדי תותחים גוברים והולכים. כפי שהתברר אחר־כך, היתה זו התנגדות של הצבא הפולני לצבא האדום העולה על העיר. בהתנגשויות אלו היו גם קורבנות יהודיים.⁸ ברם אז עדיין לא ידעו התושבים הנפחדים דבר לאשוּרוֹ. רובם ירדו למרתפים ומקצתם עמדו בשערי החצרות בתפקידי שמירה, או סתם מתוך סקרנות… אכן, “לפי כל החשבונות: אלה הסובייטים!” – רשם ביומנו, באותו ליל־שימורים, יהודי ארצישראלי שנקלע לווילנה – “ייתכן גם שאלה הם גרמנים. הספק הזה הוא שבעתיים קשה”.⁹

קטע מיומנו של גרשון אדיב

הספקות והדאגות בקרב הציבור היהודי גברו במיוחד מחמת החששות מצד הפולנים ובעיקר, מצד יסודות פליליים ששוחררו אז, יחד עם שאר האסירים. ברם, לפנות בוקר יום ג’ (19.9.1939), החלה כניסת הצבא האדום לעיר וילנה. קבלת־הפנים שנערכה לו על־ידי האוכלוסייה היהודית, היתה איפוא נלהבת וכנה, שלא לדבר על חוגי השמאל ובפרט הצעירים שבהם. הללו עטו בקריאות שמחה אל עבר טורי השריון של הצבא האדום וברכום מקרב לב ואף הגישו להם פרחים. הדבר בלט במיוחד לאור ההסתייגות, ולפעמים אף העוינות, מצד האוכלוסייה הפולנית. וכך מתאר (וגם מסביר) עד ראייה:¹⁰

מועקה גדולה ירדה מליבות האנשים… קשה לתאר את הרגש אשר הסעיר את נפשי בראותי ברחוב, מול השער שלנו, טאנק רוסי עם בחורים צעירים אשר בת־צחוק מאירה את פניהם, וכוכב אדום זורח על הכובעים שלהם. הקהל הצטופף מסביב למכונות שעמדו, מישהו צעק – “תחי ממשלת הסוֹבייטים” – וכולם הריעו לכבודם… קשה היה לראות בין ההמון גויים. לרוב התלהבו היהודים. זה עורר קצת את חמתם של הפולנים… שמחת היהודים היתה שלימה: טובים הרוסים מן הגרמנים. ככה חשבו גם אלה אשר המשיח הסובייטי לא יביא להם כל ברכה… אבל לא יסבלו בתור יהודים. במקרה הגרוע ביותר יתנו להם עבודה… הרבה אנשים לא נתנו לעצמם דין־וחשבון מה שיביא המשטר הזה בעקבותיו. הרבה מאחינו בני ישראל יצטרכו לוותר על הרגלי חיים ומוֹתרוֹת… אך מי עושה חשבונות בימים כאלה. בשעה שהחרב הגרמנית היתה מונחת על הצוואר, קיבלו כולם כאחד פני הרוסים כאת פני המשיח…

מיד רפתה המתיחות בעיר, האורות הודלקו ברחובות, לא מסתירים כבר את החלונות, האנשים מטיילים בהרגשת חופש גמורה ברחובות. על־יד כל חייל רוסי מתאספים הרבה אנשים… החיילים הרוסיים מרכיבים אנשים על טאנקים ועל אוטומובילים ומובילים אותם בחוצות העיר. זה עושה רושם מצויין – הם יודעים לקנות את ליבות ההמון.

אכן, הדעה ש”אילו רוסיה לא היתה כובשת את וילנה היו הגרמנים מגיעים לכאן כעבור ימים מספר"¹¹ היא היא אשר הטביעה חותמה על יחסם של היהודים לצבא האדום ולשלטון הסובייטי. אף כי מוטיבים אלה, מטבע הדברים, שככו במשך הימים הבאים, לפחות מעל פני השטח, הרי, כפי שנראה להלן, הם לא נעלמו כליל ואף נהפכו מאוחר יותר לגורם מוחשי מאוד לגבי תנועת האוכלוסייה היהודית.

בחוגי השמאל היהודי, המשיכו לחוג את המאורע גם בימים הבאים, בין בהשתתפות באסיפות־עם (מיטינגים) ובקונצרטים ובנשפים חגיגיים, שנערכו תחת כיפת השמים או באולמות ציבוריים. היו גם כאלה, בעיקר צעירים, שתלו תקוות רבות במשטר החדש גם לגבי הגשמת חלומותיהם ותוכניותיהם האישיים, אם במישור ההשכלה ואם בתחום הספרות, האמנות וכדומה. “עכשיו הגיעה העת שנוכל ללמוד ולהתקדם” – כך התבטאו רבים מבין צעירים יהודים שעד כה נבצר מהם הדבר מסיבות שונות.¹²

ואילו רבים מכלל הציבור היהודי המשיכו לשאוב נחת מגילויים חיוביים בקרב חיילי הצבא האדום שמילא את הרחובות ואשר לפי הנראה, אומנם דאג במיוחד לשמור על דימוי רצוי.¹³ רושם מיוחד עשו פגישות החיילים הרוסים עם יהודים, כפי שנרשמו בשעתם – כלשונם ובדברם.¹⁴

אני רואה פה את הצבא האדום כשהוא מסביר ומפיץ את תורתו ברבים. אני רואה באמת שהוא כוח ענקי שונה לגמרי מכל כוח צבאי אחר. האנשים הם מחונכים (לא אתווכח על טיב החינוך, אבל רואים שכל חייל רוסי הוא אחר לגמרי בהשוואה לחייל פולני…). זה לפעמים קצת מצחיק כשחייל פשוט אשר אין לו למעשה כל ידיעות וכשרון, מסביר או משתדל להסביר לאנשים אשר מסביבו, שבארץ שלו הכול טוב ויפה ושהרעיון שלהם ינצח את כל העולם… בתלבושתם הם לא שונים זה מזה. גם החייל וגם המפקד לבושים אותם מדים… החיילים מרגישים עצמם חופשיים לגמרי, הם מטיילים כבר בחוצות העיר, בלי להחזיק נשק בידם. ברעבתנות מיוחדת הם קונים שעונים… אפשר כבר למצוא אותם בכל פינה ובכל חצר. באופן חופשי הם משוחחים עם כולם, נכנסים לכל בית אם מזמינים אותם.

משנכנסתי פעם לביתי לאכול ארוחת־צהריים, מצאתי שם חייל רוסי ממוצא יהודי מספר בשפה יהודית ליטאית בהתלהבות גדולה על רוסיה ומינסק והצבא האדום וכו’ וכו'. מסביבו נאספו כל דיירי הבית, התחילה פרשת שאלות. אני מתפלא על סבלנותו של הבחור, אשר ידע לענות בלי ליאות על שאלות אלו… האופיינית ביותר היתה שאלתו של הזקן בחבורה, הוא שאל אצלו מה עושים ברוסיה עם הזקנים. החייל הסביר להם…

אפשר גם לראות מחזות דרמטיים; חייל יהודי בצבא הסובייטי יליד וילנה, שאל על אחותו שלא ראה במשך 25 שנים. כרגיל נוצר מסביב לכל חייל חוג של סקרנים. על אחת כמה וכמה מסביב לחייל יהודי. בחוג הזה נמצא יהודי אשר הכיר מיד על מי הוא שואל, כי אחותו גרה בחצר אחת. הוא רץ מיד והביא אותה לאחיה, זה היה¹⁵ ברחוב Wielka (וייֶלקָה)… מסביב עמדו מאות ונהנו משמחתם. אני ראיתי אותם מחובקים: היא יהודיה באה בימים והוא חייל אדום לבוש מעיל אפור עם כובע פלדה על ראשו… כמה אחים ואחיות, מַכּרים וידידים נפגשו במשך הימים האלה בווילנה?

מספרים ששבוע לפני כניסתם של הרוסים לווילנה, גירש בעל־בית יהודי משפחה ענייה מדירתה. המשפחה התגלגלה שבוע שלם ברחוב. משנכנסו הרוסים נמצאו אנשים אשר הביאו קומיסאר סובייטי והראו לו את הנעשה. הקומיסאר הזה אמר לבעל־הבית שאם במשך שעה אחת לא תגור המשפחה הזאת בדירה, הוא יהרוג אותו ללא משפט. מחוסר ברירה פינה בעל הבית בדירתו חדרים מספר עבור המשפחה הזאת… אינני יודע כמה אמת במעשיה הזאת, אבל העובדה שבהמון יש מקום לדיבורים כאלה, היא כבר חיובית, זה מראה שמקבלים את הסובייטים בתור אפוטרופסים ומגינים על העניים. מעשיות כאלה מקרבות את האנשים למשטר החדש.

אין ספק שהתרשמויות ואפיזודות אלו ככל שהן אופייניות ורלבאנטיות לאותם ימים, המתאשרות גם ממקורות אחרים, מתייחסות בעיקר לחיי יום־יום של הכלל והפרט היהודי. עם זאת ניתן להבחין בכמה מישורים מצטלבים, כמו: הפוליטי, הכלכלי, התרבותי־ערכי, הקומוניקאטיבי, ובמיוחד – הבטחוני שנראה היה כדוֹמינאנטי באותם תנאים, שכן נגע לעצם בטחונם וקיומם של היהודים בתור כאלה.

 

המישור הפוליטי־אדמיניסטראטיבי: ימין דוחה ושמאל מקרבת    🔗

אין ספק, כי כאשר החלו השלטונות הסובייטיים בסידורים לכינון מינהל אזרחי בווילנה, הוכתבו שיקוליהם במידה רבה על־ידי ההנחה, שעיר זו וסביבתה יסופחו, כשאר האזורים הסמוכים, לרפובליקה הביילוֹרוּסית. לפיכך הועדפו יסודות ביילוֹרוּסיים מעל ומעבר למספרם היחסי בעיר, באיוש המוסדות והמסגרות האזרחיים המעטים שהוקמו בווילנה, בימים הראשונים לכניסת הצבא האדום, כמו ההנהלה העירונית הזמנית בראשותו של הרוסי זיֶליאנין,¹⁶ “מישמר הפועלים”. כן הועדפה השפה כביילוֹרוסית (לאחר הרוסית) בכרוזים ומודעות. במיוחד בלטה העובדה שהעיתון האזרחי היחיד שהופיע אז בווילנה היה בשפה הביילורוסית (אומנם במשך ימים ספורים בלבד).¹⁷ לעומת זאת, לא הופיע בתקופה זו אף אחד מארבעה היוֹמוֹנים הווילנאיים ביידיש. ביניהם היה גם ה”ווילנער טאָג" בעריכתו של הסופר והבלשן, זלמן רייזן. עיתון זה שעמדתו היתה, בדרך כלל, פרו־סובייטית, הופיע ביום כניסת הצבא האדום במתכונת חגיגית בכותרת ענקית: “וילנה היהודית מברכת חגיגית את הצבא האדום”. ברוח זו היו גם שאר המאמרים. מוכרי העיתונים עוד הספיקו להפיץ אותו יום אלפי עותקים של גליון זה. בעוד הסדרים והמדפיסים מכינים את הגליון הבא, פרצה לבית הדפוס משטרה צבאית סובייטית, החרימה את העיתון וציוותה להפסיק את הוצאתו גם להבא. הנימוק הרשמי לכך בא לאחר מכן: “בברית המועצות לא קיים דבר כזה שאנשים פרטיים או חברה תוציא לאור עיתון”.¹⁸ הציבור היהודי הווילנאי לא השלים בכל זאת עם גזירה זו, שכן קיום עיתון יהודי היה לחם־חוקו זה שנים רבות וכמעט לא פסק עד אז. בעיקר התאכזבו רבים לאור ציפיותיהם מן השלטונות, שימצאו דרך נאותה להמשיך את קיומו של ה”ווילנער טאג" המתקדם, או לפחות, לאפשר הופעתו בשם חדש. אחד מבין אלה שכאבו במיוחד את אי־הופעת העיתון היהודי, היה הסופר מחוגי השמאל דאז, שמֶרקֶה קאצֶ’רגינסקי, המתאר את רחשי הלב של הציבור היהודי הווילנאי באותו נושא כאוב:¹⁹

היו מי שרצו להתנחם בכך וכן לשכנע את עצמם שאם ה”ווילנער טאָג" לא יופיע, הרי יוּצָא במשך הימים הבאים עיתון אחר לאוכלוסייה היהודית הגדולה. על־כן המתינו בסבלנות. המתינו העיתונאים היהודיים של שאר העיתונים היהודיים – “צייט”, "אָוונט קוריער”, “ראדיאָ” – שפסקו להופיע עם בוא הסובייטים… המתינו פועלי הדפוס, וכן המתינו הקוראים היהודים… והנה חלף שבוע, שבועיים, החלו להופיע עיתון פולני, עיתון רוסי, ואילו עיתון יהודי – עדיין לא. התהלכו היהודים מעוצבנים. הלמאי, הכיצד זה אפשרי? יותר מכולם כאבו את הענין הזה הקוֹמוּניסטים היהודים וקהל אוהדיהם. אלה הרי בשעתו הבטיחו ובוודאי האמינו בכך בכל ליבם, שמיד עם בוא השלטון הסובייטי במקום הפולני, תתחיל הפריחה האמיתית של התרבות היהודית.

לעומת הרגשת הקיפוח הנ”ל, היו רבים ששאבו נחת מן העובדה שצעירים יהודים רבים עונדים סרט אדום על זרועם ונשק בידם, וממלאים תפקידים רבים ושונים במסגרת “מישמר הפועלים”. אכן, סמוך לכניסת הצבא האדום לווילנה, נטלו בחורים יהודים חלק נכבד בשמירה האזרחית המזויינת שהתארגנה בחלקי העיר השונים. אך מספרם גדל בצורה ניכרת לאחר שפעילות זו התמסדה במסגרת החדשה ומלבד שמירת מיתקנים ומקומות ציבוריים, הוטלו עליהם גם משימות הקשורות בביצוע המדיניות הכלכלית של השלטונות וכדומה.²⁰ בנוסף למיספרם הניכר בצוותי “המשמר”, שאיישו את מטות רובעי המשטרה הפולנית לשעבר (הקוֹמיסאריאטים), בלטו היהודים גם בדרגים הבינוניים והבכירים של “המישמר”²¹ ובתוכם ממלא מקום של המפקד הראשי, יעקב ריבקינד.²²

למעשה, “מישמר הפועלים” וכן ההנהלה העירונית, היו חלק קטן בלבד של מערכת השלטון הסובייטי שלכאורה היה מימשל צבאי גרידא, אך כפי שהסתבר אחר־כך כלל גם שלוחות של מוסדות מדיניים, בטחוניים ואחרים. כלפי חוץ נראה שבכל שטחי פעולתו נזקק השלטון למדיניות של חיוכים ואדיבות, המלווה בתקיפות מסויימת האומרת כבוד. בין השאר, בלטה גישה זו בהפעלת הפקודה שכל אחד מן התושבים וכל שכן חיילי הצבא הפולני לשעבר, חייב למסור את נשקו תוך 24 שעות. “הם יודעים לפרק את הנשק בנימה כל כך חברית – מתאר ביומנו עד ראייה – שהחיילים המנוצחים מוכרחים להצטחק למרות עצבותם"²³ עם זאת מוצא הוא לנכון לציין את התרשמותו המחודשת בקשר לאותו נושא: “ביד חזקה מכניסים הרוסים את הסדר בעיר”.²⁴

כמעט במקביל לאמצעים הצבאיים והמשטרתיים הפומביים, שנקטו השלטונות הסובייטיים עם כניסתם לווילנה, ואשר נועדו להשלטת סדר ולהבטחת בטחונם ורווחתם של צבאותיהם, החלו לפעול מיד גם שלוחות של שירותי הביטחון החשאיים.²⁵ אין ספק שעובדה זו הגבירה יותר את חששותיהם של רבים בציבור היהודי, שמבחינה מדינית סוציאלית אמורים היו להיחשב על־ידי השלטונות הסובייטיים כיסודות מתנגדים או עוינים, על כל המשתמע מכך. אומנם גם הללו ידעו היטב שבהשוואה לזוועות שהיו צפויות להם כיהודים, מצד הכובש הגרמני (אילו נכנס הלה במקום הסובייטים לווילנה), הרי השלטון הסובייטי הוא הרע במיעוטו. אך עם כל זאת, החרדה והדאגה רבו בתוכם.²⁶ ביטוי קולע להרגשתם ניתן באימרה שנפוצה אז, לאמור: “גזר־דין המוות הוחלף לנו במאסר עולם”.²⁷

שיבושים רציניים אם לא הקפאה מוחלטת חלה במרביתן של המסגרות הציבוריות הפוליטיות המגוונות שווילנה התברכה בהן במיוחד. השלטונות לא הפסיקו להלכה את פעילותן, אלא התעמקו לעת־עתה בבדיקה מקיפה בנוגע לכל אחת מהן. “הקומיסאר המטפל בעניני חברה בעיר וילנה – מסופר בעדות שנרשמה בשבועיים הראשונים לבוא הצבא האדום²⁸ – אמר לכל נציגי ההסתדרויות אשר התפקדו אצלו, שבינתיים הם יכולים להמשיך בפעולתם. לא היתה להם כל אפשרות לעמוד על טיבה של כל הסתדרות לחוד. הם עדיין לא למדו להבדיל בין האיגוד למלחמה בשחפת לבין ‘השומר הצעיר’”. באותו הקשר מסופר גם ש”לפני יומיים סגרו את מעון ההסתדרות הציונית בווילנה. ומתברר שעשו זאת בלי שום פקודה מהשלטונות. המעון נפתח שוב ומחכה כנראה ליום־הדין". ראויה לציון העובדה שקבוצת כדורגל ממינסק פנתה להנהלת קבוצת הכדורגל של “מכבי” בווילנה בדבר עריכת תחרות ביניהן.²⁹

פעילות עֵרה יחסית בחיי כמה מהתנועות הפוליטיות התפתחה באותם ימים במידה רבה הודות לפעילים מרכזיים שהגיעו מווארשה וממקומות אחרים והיוו כאן תגבורת אידיאוֹלוֹגית ניכרת. כך, למשל, התקיימה אז בווילנה אסיפת בוגרי קן “השומר הצעיר” ביזמתו ובהשתתפותו הפעילה של חבר ההנהגה הראשית של תנועה זו, יוסף שמיר (דיאמאנד), סמוך להגיעו לכאן אחרי שמונה ימי נדודים מווארשה הנצורה. אסיפה זו נקראה “כדי לקבוע עמדה ולשוחח קצת על המצב הנוצר עקב כיבושם של הסובייטים”. להלן כמה מהשאלות העיקריות שהועלו בה: מה יהיה על הקיבוץ היהודי בפולניה? מה יהיה על תנועת “השומר הצעיר”? מצב היישוב היהודי בארץ; הכדאי לשמור על קיומה של התנועה ובאיזו מידה ניתן הדבר? מה צריך לעשות כל בוגר של התנועה ברגעי הכרעה אלה? וכדומה. לסיכום התקבלה העמדה ש”צריך לחכות ושצריך להשתדל בכל האמצעים הכשרים או הלא־כשרים, כדי שאנשים יוכלו לעלות ארצה". הרושם מדברי המשתתפים בדיון זה היה, כפי שרשם משקיף משתתף ארצישראלי:³⁰ “עוד לא ברור איך יוכלו הבחורים האלה להגשים את זה. דבר אחד ברור – שהמהפיכה לא ניתקה אותם מחלום נעוריהם: תקומת העם היהודי בארצו הנבחרת”.

אף כי לא הופסק קיומם של אירגונים ציבוריים ואפילו מדיניים־חינוכיים, גברו החששות בקרב חבריהם, עד כדי צמצום הפעילות למעשה למינימום, או עד ירידה למחתרת; כך, למשל, הוחלט באיגוד הנוער של התנועה הטריטוריאליסטית – “שפארבער”, להסתפק לעת־עתה ב”קיום גרעין מצומצם וחשאי של חברים מהימנים, ולהמתין עד יעבור זעם".³¹ למעשה לא נתאפשרה הקפאת המערכת המדינית הפנימית בעיר, בין השאר גם עקב יוזמת השלטונות עצמם, בצורת “כרוז אשר קורא לכל האיגודים וההסתדרויות להתייצב לפני קומיסאר מיוחד לשם ביקורת וקבלת לגאליזאציה”.³² אלא שבעוד אשר האיגודים וההסתדרויות היו מעוניינים בעיקר בלגאליזאציה, היו השלטונות מעוניינים בביקורת ובחקירת נושאי פעילותם. כפי הנראה, במסגרת פעילות זו, זימנו ב־28 בספטמבר גם את מיכאל אסטור (צ’רניחוב), מראשי איגוד “שפארבער”, והוא נשאל, בין השאר, על יחס תנועתו לבירוֹבּידז’אן וכן על מידת המשך הפעילות האירגונית של התנועה. תשובתו שהתנועה התחסלה לא סיפקה את החוקר; הוא נדרש לשאול את חבריו לתנועה ולחזור למחרת כשתשובה מוסמכת בפיו. אכן, לאחר שנועץ בחשאי עם חבריו הקרובים ותיאם עמהם את אשר יגידו לחוקרים, אם יידרשו, חזר אסטור למחרת ובפיו אישור לטענתו שאכן האיגוד אינו קיים עוד.³³ כתגובה על כך, הפתיעוהו בהצעה הבאה: האיגוד “שפארבער” ימשיך להתקיים באישור השלטון, וזאת בתנאי שינטוש את גישתו האוטופיסטית, שיעבור מבחינה אידיאולוגית לפסים סובייטיים, והעיקר – שמעתה ואילך יעמיד את מכלול ארגונו ונסיונו לרשות השלטונות במדיניותם ליישב את בירוֹבידז’אן ביהודים ממערב ביילוֹרוּסיה ומערב אוקראינה – יהודים אשר נתדלדלו מבחינה סוציאלית. כצעד ראשון הוצע לו, לערוך ביקור לימודי בבירובידז’אן או לשלוח לשם ועדת שלושה, שתיבחר על־ידי אסיפה כללית של חברי האיגוד; השלטונות מצידם יהיו מוכנים להעמיד אולם למטרה זו. לאכזבת המציעים נדחתה הצעתם המפתיעה על הסף.³⁴

יומיים לאחר מכן, ב־1 לאוקטובר, נאסר אסטור יחד עם אביו, הפובליציסט, איש הציבור הוותיק והעסקן הפעיל בחוגי הטריטוריאליסטים והפוֹלקיסטים – עו”ד יוסף צ’רניחוֹב. מאסרו של האחרון עורר תדהמה וזעזוע מיוחד בציבור המקומי, שהרי במשך שנים התפרסם גם בהופעותיו האמיצות בבתי־הדין הפולניים במשפטים מדיניים כסניגור דגול של נאשמים קוֹמונּיסטיים.³⁵ לא פחות זועזעה וילנה היהודית ממאסרו של עורך היומון “טאָג” – זלמן רייזן, שעל דעתו ועל ידו פורסמו ביומון זה מאמרים וכתבות אוהדים למשטר הסובייטי. צ’רניחוב ורייזן היו מראשי האיגוד התרבותי היידישאי “איקוף” שהוקם בוועידה עולמית בפאריס (1937) בהשתתפות פעילה מאוד של הקומוניסטים היהודים, ומחברי ההנהלה הציבורית של “המכון המדעי היהודי” (ייוו”א).

בדומה למה שקרה באותם ימים באזורים האחרים של פולין המזרחית שבשליטה הסובייטית, נפגעו בגל המאסרים הנרחב, שנערך אז בווילנה, בעיקר חוגי ה”בונד". נאסרו אז כמעט כל חברי הוועד המקומי ומספר פעילים מרכזיים, ביניהם: אנה רוזנטאל (מראשוני ה”בונד"), עו”ד יוסף טייטל, יעקב ז’לז’ניקוב, יוסף אהרוֹנוֹביץ’ (סגן יו”ר מועצת הקהילה), לייבל ויינשטיין. כן נאסרו עסקני ציבור ידועים כמו איש האיגוד המקצועי חיים וואלט, המורה חַצקל פוּטשינקוֹ, עורך העיתון הציוני “צייט” וחבר פעיל של פוע”צ ימין, אהרון צינצינאטוּס, וכן גם בעלי ביח”ר “אלקטריט”, נחמן לוין וזכריה חווֹלֶס, הבנקאי זאקס ורבים אחרים.³⁶

במאסרים ההמוניים הללו נכללו מאות³⁷ של אנשי וילנה ומחוצה לה, ביניהם היו גם בני לאומים שונים, מכל מיני חוגים מדיניים ושכבות סוציאליות. ואף כי בדרך כלל טיפלו השלטונות בנושא זה בחשאיות מסויימת, נודעו הדברים מיד והשמועה עברה מפה לפה.

למרות ההד השלילי שמאסרים אלה עוררו בקרב האוכלוסייה המקומית ואפילו בחוגים האוהדים את המשטר הסובייטי, ועל אף התגובות הנזעמות, שפורסמו ברחבי העולם,³⁸ והקריאות וההשתדלויות השונות³⁹ למען שיחרור האסירים – הם לא שוחררו; יתר על כן, עקב עזיבתם את וילנה העבירו הסובייטים את האסירים לבתי־כלא באזורים אחרים בביילורוסיה המערבית, כמו ביאליסטוק, וילייקי ועוד. מקצתם, כמו צ’רניחוב, נספו⁴⁰ בעת הפינוי עם הפלישה הנאצית לרוסיה. אחרים, כמו רייזן ונחמן לוין, מתו בתנאי המאסר החמורים בעומק ברית המועצות. רק בודדים, כמו צינצינאטוס ואסטור, זכו להיוותר בחיים, לאחר גלגולים רבים.

 

המישור הכלכלי־סוציאלי: דו־קיום (עם השלטון) ומלחמת־קיום    🔗

מצבה הכלכלי של וילנה, שלא היה שפיר בגלל סיבות גיאו־פוליטיות ואחרות בין שתי מלחמות־העולם, התדרדר עוד יותר עם פרוץ המלחמה: מלאי המזון (לרבות לחם) בחנויות ואצל אנשים פרטיים, אזל והלך; המפעלים החרושתיים המעטים בעיר וביניהם, בית־החרושת “אלקטריט”, וכן בתי־הדפוס, הפסיקו למעשה לפעול. מספר המובטלים גדל והלך; מחמת מזג־האוויר הסתווי, גם החל להיות מורגש מיום ליום המחסור בחומרי הסקה. עם כניסת הצבא האדום לעיר, נדרשו כל התושבים לחזור איש לעבודתו וכן פורסם צו לפתוח מחדש את כל החנויות, המפעלים וכו'. שערו של המטבע הפולני הזהוב (זלוטי), הושווה לזה של הרובל הסובייטי.⁴¹ מצד אחד, המריץ גורם זה את כוח הקנייה של אנשי הצבא הסובייטי שהגיעו לכאן בלאו הכי משופעים בסכומי כסף ניכרים; הם עטו על החנויות וקנו בלי לעמוד במיוחד על המקח, כל מיצרך וכל פריט שנקרה בדרכם. לעומת זאת, הגבירה תופעה זו את המחסור במיצרכים וממילא – את האמרת המחירים. אין תימה שכתוצאה מכך נתרוקנו חיש מהר חנויות ומחסנים, ועל דלתותיהם של בתי־מסחר נתלו כתובות: “סגור מחמת מחסור בסחורות”.⁴² בעוד שבידי התושבים האמידים עדיין נותר מלאי כלשהו של מיצרכי מזון וחומרי הסקה, הרי בקרב השכבות העניות של האוכלוסייה החלו להתגלות סימני רעב ראשונים. אחד הגילויים האופייניים של מציאות זו בא לביטוי בצורת תוֹרים ארוכים ובהם אנשים מכל הסוגים, כפי שהדבר מתואר להלן:⁴³

כל אזרח וילנאי מבלה את רוב ימיו בתור… מטרה אחת ויחידה עומדת לפני כל יהודי – להחליף אח הכסף שנמצא ברשותו לסחורה. זה לא כל כך קל. צריך לעמוד על־יד כל חנות שעות רבות עד שאתה זוכה להיכנס פנימה וגם אז, אין אפשרות לבחור, כי הסחורה מעטה והמחירים גבוהים מאוד… צורכי אוכל אוזלים והולכים… צריך לחגור את המותניים ולהשיג קצת חמאה וביצים. התוֹר למאכלים אלה הוא ענקי. אלפי אנשים מחכים מעלות השחר ל־250 גראמים חמאה שנותנים לבן־אדם במשך שבוע. אין כל היגיון להיכנס לתור בשעה 6 בבוקר, כי אז מחכים כבר על־יד הדלת אלפי אנשים.

ברם, נמצאו אז לא מעט שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסם אפילו כדי למצות את האפשרויות מהעמידה בתור. היו אלה בעיקר מובטלים מסיבות שהזמן גרמן. חלק מהם נזקק לתמיכות אם של האגודה המקצועית ואם של הקהילה. באגודת פועלי הדפוס היהודיים אירגנו בנוסף לכך גם חלוקת בשר ומיצרכים אחרים.⁴⁴ רבים מיהודי וילנה שגם בימים כתיקנם חיו “מן היד אל הפה”, והחליפו פרנסות בלחץ הנסיבות, נסחפו עתה בכורח המציאות לפעילות כלכלית אינטנסיבית ביותר, שלא הופרעה על־ידי השלטון החדש ושלא פסקה אף בימי חג שחל באותה תקופה, כפי שמתואר להלן בידי עֵד ראייה:⁴⁵

היום חג בישראל, למרות זה מלאים הרחובות מוכרים שונים המכריזים על סחורתם בקול רם. זאת היא תופעה חדשה לגמרי בזמן האחרון. נכון יותר, התופעה הזאת היא פרי הזמן. עד עכשיו היתה המשטרה הפולנית מציגה גבולות למסחר ברחובות, כעת אין מי שישמור על כך. הרחובות מלאים תגרנים שונים ומשונים, בחור מוכר עפרונות, אשה מוכרת מחברות, שלישי סוכריות, רביעי – תפוחים, ילד קטן מוכר נייר דק לעשיית סיגריות, כל הסחורה עולה 20 פרוטות, אבל הילד מכריז בקול רם על סחורתו… נשים מוכרות כסיות עור, החיילים האדומים קונים ברצון כסיות ממינים שונים. עושים מסחר מכל דבר, כל יהודי מחוסר פרנסה מנסה את כוחו במסחר… הוא קונה דברים שאינם נחוצים לו לחלוטין… זה רק מראה על מה מבוססים אחינו בני ישראל. הרבה מכריזים על סחורתם ברוסית רצוצה, זה עושה רושם עלוב. עוד יותר מעניין המסחר על ה”דוּרך־הויף" [מערכת חצרות ששימשו מעבר מרחובות היהודים], ועל יד ה”האלעס" [אחד השווקים הגדולים בווילנה, ברחוב זאוואלנה, שמבניו היו מקוּרים], שם סוחרים בכל מה שבא ליד; אחד מחזיק שתי נעליים, שתיהן שמאליות, אחד מחזיק סמרטוט. הרבה מאד מוכרים את המדים הצבאיים שלהם…

לעומת יחסו הליבראלי הכללי של השלטון הסובייטי לגבי פעילות זו, הוא לא היסס במקרים מסויימים להכביד אכפו על הסוחר ואפילו על החנווני הזעיר, שסגר את חנותו מחשש שייוָתר עם כסף של נייר, אך ללא סחורה. לא בכדי רשם באותם הימים משקיף כי “יחד עם החנויות מתרוקנים גם חיי האנשים האלה מתוכנם… כאילו ניטלה מהם הנשמה”.⁴⁶ לאין ערוך תקיפה יותר היתה עמדתם בסקטור התעשייתי והמסחר הסיטוני, כמה בתי־מסחר גדולים בעיר, כמו זה של יענקלביץ ואחרים, נסגרו.

להלן אפיזודה אופיינית מן ההווי המסחרי ה"בינלאומי" שפרח אז, ברחוב היהודי כפי שהוא מתואר בפי עֵד ראייה:⁴⁷

קצין סובייטי קונה לעצמו אריג למספר חליפות ומשלם 50 רובל המטר, שקודם עלה 12 זהובים. אחד מן הזבּנים, ליצן ידוע בשם משה’לה צ’יבוק, פונה אליו בזה הלשון: טאווארישץ’ (חבר), למה אתם ממלאים את הבורגנים כל כך הרבה כסף, הלא יכולים אתם להחרים את הסחורה כפי שעושים כל הצבאות בארץ כבושה? –

דא ניצ’בוֹ, ניצ’בוֹ (אין דבר) – עונה לו הקצין בניחותא – פּוּסקאי איגראיוּטסא בומאשקאמי (שישחקו להם בניירות).

משיצא הקצין, העיר אחד מבעלי החנות: ראו נא אותו, אכן בעד הניירות הללו אקנה תיכף צענערלאך [עשיריות – רובלי זהב מתקופת ניקולאי] ובעדם תמיד אוכל להשיג לא רק לחם, אלא גם ברווז שמן. וזאת לא יוכלו לקחת ממני לעולם! לא ממני!

אומנם את ה”צענערלאך" לא יקחו מאתנו – עונה לו חברו הקמעונאי – אך חוששני שאותנו הם יקחו מה”צענערלאך" (רמז להגלָיה לסיביר).

בנוסף לבית־החרושת למקלטי רדיו “אלקטריט”, שבפירוקו והעברתו למינסק הוחל כבר בתחילת אוקטובר, לאחר שהוכרע על העברת העיר לידי הליטאים, הוצאו לרוסיה גם כמויות רבות של סחורות שונות, מכונות וציוד תעשייתי אחר וכן מיתקנים שונים ואפילו “ראדיאטורים מן הבתים, מיטות מבתי־החולים, מזרנים וכו”,⁴⁸ אך גם בחלק ניכר מהמפעלים החרושתיים שנותרו בווילנה הושבתה העבודה השוֹטפת. “יומם ולילה יושבים הפועלים בלי אוכל, בקור ובטחב – מובא בעיתון יהודי בליטא ⁴⁹ – ושומרים על המפעלים שבהם עבדו קודם. אותה תמונה גם בבתי־החרושת שבהם מועסקות נשים. בתנאי קור ורעב הן יושבות ועושות תורנות על־יד המכונות והציוד”.

פה ושם אירעו גם מעשי החרמה של סחורות בצורות שונות אצל בעלי עסקים יהודיים. להלן 2 דוגמאות:⁵⁰ (א) “אצל הסוחר שלמה לקחו 1000 עורות ושילמו לו בעד זה בזהובים ובמחיר הרגיל”; (ב) “מבית החרושת של יוּדקה לקחו הרוסים 20 קרונות לָביד (דיקט) ובעד זה שילמו לפועלים משכורת של חודש, אף־על־פי שלא עבדו. במשך כל הזמן מחפש יודקה עבודה ואינו מוצא אותה”. המסקנה: “עכשיו אפשר רק לנהל מסחר. לקבל עבודה – קשה מאד. מי שמוכשר לעבודה הזאת יכול להרוויח כסף הרבה”.

אכן למסקנה זו מגיעים באותו זמן רבים מאוד. מבחינה מעשית, זה דורש בעיקר כמה תכונות, כמו כושר ניידות, תפיסה מסחרית כלשהי ונכוֹנות להיעדר מהבית לזמן־מה. עיקרה של פעילות רווחית זו היא בהבאת מיצרכים מסוימים מאזורי ביילוֹרוּסיה המערבית לווילנה המורעבת. “יהודים מצאו בזה פרנסה” – כך צוינה תופעה זו אותם ימים ביומן פרטי⁵¹ ובהמשך הובא אחד מהתנאים שסייעו לכך: “ברכבת אפשר לנסוע כעת בלי כרטיסים, הדוחק הוא גדול כל כך שהמבקר אינו יכול לעבור מקרון לקרון”. לאחר מכן מובא התיאור המוחשי והמפרט של פעילות זו כלהלן:

נוסע לו יהודי מווילנה למוֹלוֹדצ’נה או לגרוֹדנה, מביא משם קצת מלח, קצת חמאה ונקניק. שם נמצאים כל המיצרכים האלה לרוב. חמאה העולה בעיר הקטנה 8 זהובים מוכרים פה ב־20 ז’ הקילוֹ והוא הדין גם לגבי יתר הסחורות. הרבה אנשים נוסעים לביאליסטוק ומביאים משם אריגים. בעיר הזאת גופה משלמים בעד מטר אריג אשר עלה 8 ז’ – 30 ז’ ובווילנה מוכרים את זה בעד 70 ז’ המטר. כך מצאו להם רבים מקור פרנסה.

בו בזמן שיהודי וילנה נאבקו על קיומם בצורות אלה ובאחרות, גייסה יהדות ליטא השכנה משאבים רבים בכסף ובמצרכים,⁵² על מנת להעבירם לווילנה ברגע שהגבול ייפתח.

 

במישור התרבות וההווי: שיגרה מעוותת ומוגבלת    🔗

בימים הראשונים לאחר השתלטות הסובייטים על וילנה, כשעדיין עיר זו אמורה היתה ליהפך למרכז ביילורוסיה הסובייטית, עשו השלטונות מאמצים ניכרים שהחיים בעיר יחזרו ככל שאפשר לתקינותם, ולפחות – לשַוות להם מידה מסויימת של שיגרה כלפי חוץ.

העיר מתארגנת לחיים חדשים – מתאר מקור סובייטי את הנעשה בה שלושה ימים לאחר כניסת הצבא האדום⁵³ – רק בשוליה עדיין נותרו עקבות הקרבות הקצרים: מכוניות הרוסות והפוכות, ארגזים שבורים, מרצפות עקורות ברחוב וחפירות. ואילו במרכז העיר – שום סימני מלחמה. היום החלה תנועת האוטובוסים, נפתחו בתי־הספר והילדים חזרו ללמוד. הספריות פועלות כרגיל. בתי הקולנוע מלאים אנשים. תיאטרון האופרטה הווילנאי יעלה מחר את ההצגה הראשונה.

לכאורה, ביטאה כתבה זו את המצב לאשוּרוֹ, אולם, למעשה נראו הדברים כך ממבט חטוף ושטחי בלבד. במוסדות, במפעלים ובמסגרות החברתיות והתרבותיות, שחזרו לפעול ולתפקד – שוב⁵⁴ לא פעלו הדברים כתמול שלשום, שהרי “בדרך כלל עברו כל החיים החברתיים – מבית הקפה ומהבית – לרחוב ולתור”. אכן בתי־הקולנוע היו גדושים, אולם חלק ניכר של הצופים היו אנשי צבא וכן פליטים ומובטלים שביקוריהם התכופים בבתי־הקולנוע באותם ימים, היו בשבילם בילוי גרידא, מאין כל עיסוק אחר. לא בכדי נפתחו בתי־הקולנוע באותם ימים כבר ב־11.30 לפני הצהרים. גם בתוכן ובטיב השתנו הסרטים, רובם היו סובייטיים ובחלקם דנו בנושאי המהפיכות, מלחמת האזרחים והמפלגה.⁵⁵

בבתי־הספר שנפתחו מחדש, חסרו הרבה מורים ותלמידים. עם זאת, על אף השמועה ש”השפה העברית לא תיכנס ברשימת השפות שמותר להורות בהם”⁵⁶ המשיכו בתי־הספר העבריים לפעול כרגיל, להוציא שיעורי הדת שנפסלו, כמו בשאר בתי־הספר. פרט לכך כמעט שלא נסתמנה התערבות השלטונות בחיים הדתיים, אך בכל זאת כבר ניכרה היטב השפעתם השלילית בתחום הדת, וכך התרשם ממנה בשעתו עד ראייה:⁵⁷

עוד לא ראיתי אף פעם חג הסוכות בווילנה בלי סוכה אחת. לא טוב לעשות סוכות כשדגל אדום מתנופף מסביב. הסובייטים הם ליהודים שלנו סמל אנטי־דתי… בשיחות שלהם עם האדומים לא נמנעו מלשאול אותם מהו יחסם לדת. הם עונים על זאת, שכל אחד רשאי לעשות מה שהוא מוצא לנחוץ, אבל "אני עברתי הגבול, ראיתי יערות, נהרות, דרכים, אנשים, בתים. נסעתי שבוע ימים וראיתי את הכול, אך את האֵל שלכם לא ראיתי”… – זהו הנימוק המכריע שלהם. לדעתם הנימוק הזה עלול להעביר דעתו של האדוק ביותר. הם כבר אינם נלחמים ביד חזקה נגד הדת. לדור הזקן הם נותנים למות עם האמונה בליבו. הצעירים הם בין כך ובין כך רחוקים מכל דת.

גם חג “שמחת תורה” שחל באותם ימים לא הורגש בעיר, אף כי בתוך בתי־הכנסת פנימה נערכו הקפות כדין וכדת, מתוך ניגוד גמור לנעשה מחוץ לכותלי בית הכנסת.⁵⁸ אותו עֵד שנקלע בערב החג לבית־הכנסת המפואר (“כאָרשוּל”) התרשם אז, שיותר מתמיד בלטה “אי התאמה כל כך גדולה בין הנעשה בחוץ לבין הנעשה פה”. בבתי־כנסת רבים הופרעה במידה לא קטנה האווירה משום שנהפכו לאכסניות ומקומות לינה לבחורי־ישיבה וכלי־קודש, שנפלטו לווילנה משאר אזורי הכיבוש הסוֹבייטיים והגרמניים.

כאמור לעיל, לא הרשו השלטונות הסובייטיים להופיע אף לאחד מן העיתונים הקודמים ולו גם בשינוי שם ותוכן,⁵⁹ אומנם הובאו אז לווילנה גליונות מספר של העיתון היהודי הסובייטי ממינסק, “אוֹקטיאבר”, והופץ ברחובות העיר, אלא שבנוסף לכך שהגיע בדרך כלל מאוחר יחסית ולא מעודכן, עורר תגובות מסוייגות בין קהל הקוראים היהודים אניני הטעם, בשל טיבו, דהיינו⁶⁰ עיתון אחד דומה למשנהו, אותו שיר־הלל לגדול בין האנשים; בדרך כלל העיתון אינו מהימן על דברים ומאורעות; על הרבה דברים אין הוא כותב בכלל, וזאת צרתו". למעשה, גם העיתון הביילורוסי המקומי, והרוסי (הצבאי), לא הכילו כמעט ידיעות של ממש על הנעשה באירופה ובעולם.

מידע מוסמך כלשהו הגיע ממקלט הראדיו; כולם היו רכונים ליד המקלטים – כך מתואר העניין בעיתון מאותה עת⁶¹ – בקבוצה המתקבצת על־יד המכשיר, נמצאים כאלה המבינים גרמנית, צרפתית, אנגלית ורוסית, ומאזינים בלא הרף לכל התחנות. בין התחנות המקובלות כאותנטיות, היתה תחנת השידור הבריטית, אלא שקשיי השפה הגבילו את מספר המאזינים. היו גם כאלה שניסו והצליחו להאזין לקול ירושלים.⁶²

במצב כזה של ניתוק מצד אחד ואירועים דינאמיים וגורליים באזורים הקרובים ובעולם כולו מצד שני, אין תימה שנפוצו שמועות ועברו מפה לאוזן.⁶³ מאמצע אוקטובר ואילך נסבו השמועות יותר ויותר על נושא כניסת הליטאים לווילנה. אחת השמועות הסבירה את השהייה של כניסתם בכך ש”אנגליה וצרפת איימו בהפרת חוק הנייטראליוּת". שמועה אחרת אמרה “שהליטאים יורשו להיכנס לווילנה רק אז כשהצבא האדום יגמור את עבודת הטיהור בעיר”. נמצאו גם אנשים שכבר ראו, כביכול, את הצבא הליטאי בפרברי העיר, עוד באמצע אוקטובר. בין הציבור הווילנאי פשטו בדיחות לא מעטות על חשבון הליטאים וצבאם – “כיצד יאספו את כל הצבא שברשותם?”.⁶⁴ אך גם נמצאו רבים שהחלו ללמוד ליטאית, בכל מיני צורות. לפיכך נהפכו ספרי לימוד ליטאיים ורוסיים ליקרי ערך.⁶⁵ עם התגברות הידיעות המוסמכות כי, אכן, הליטאים ייכנסו לווילנה, פחתו והלכו בקרב הציבור גם גינוני הסגנון של המשטר הסובייטי שבמידה מסויימת כבר החל להסתגל אליהם, כגון השימוש במלה “חבר”, וכן גם בצורת הלבוש וכו’.⁶⁶

הידיעות על חילופי השלטון הקרובים הגבירו את האמונה בקרב ציבור משכילי וילנה שהמכון למדעים היהודי ייוו”א יוסיף להתקיים בעיר זו,⁶⁷ על אף הקשיים שבהם נתקל בתקופת המשטר הסובייטי. שכן כל אותו זמן נמשכה פעילותו איכשהו בזעיר־אנפין ובמאולץ כשחלק ניכר מהנהלתו נעדר.⁶⁸

 

נדידה דו־סיטרית: הנכנסים והיוצאים    🔗

ראשוני היהודים שנכנסו לווילנה לאחר הכיבוש הסובייטי, היו בעיקר תושבים חוזרים לאחר שהשתתפו במלחמה עם גרמניה, במסגרת הצבא הפולני. ביניהם היו כאלה שיחידותיהם פורקו מנשקם על־ידי הצבא האדום, או שהתפרקו בעצמם,⁶⁹ וכן היו שהספיקו לשהות בשבי הגרמני ולהימלט משם בכל מיני דרכים.⁷⁰ להוציא כמה קצינים לשעבר, שנעצרו בדרכם לווילנה ובמסיבות אחרות,⁷¹ לא הפריעו המשמרות הסובייטיים לחיילים החוזרים מלשוב לעירם. בקשיים מסויימים מצד השלטון הסובייטי בווילנה (כבר בימים הראשונים) נתקלו אלה, שלא עלה בידם להוכיח שלפני־כן היו תושבים רשומים בעיר זו. עליהם ריחפה גזירת גירוש לעיירות הסביבה. משימת הבדיקה בסוגיה זו הוטלה בין השאר גם על חצרני הבתים.⁷²

למרות זאת החלו כבר בסוף ספטמבר להגיע לכאן במספרים גדלים והולכים גם פליטים מכל קצווי פולין, ובעיקר מן האזורים שנכבשו בידי הגרמנים. חלק מהם היו יוצאי עיר זו בעבר, או קשורים בה בגלל קשרי משפחה וכדומה. אחד מאלה שיצא מלודז', ב־6 בספטמבר דרך וארשה, קוֹבָל,לוּניניֶיץ, באראנוֹביץ’ ולידה, מספר על בואו לעיר מכוֹרתו:⁷³

בליל שבת הגענו לווילנה. היות שעדיין היתה שעת־עוצר, נאלצנו לחכות כל הלילה בחדר ההמתנה של המחלקה הראשונה. תחנת הרכבת היתה גדושה אנשים. השגת מקום ישיבה לא היתה מן הדברים הקלים. רק לפנות־בוקר שיחררונו מתחנת הרכבת.

ב־30 בספטמבר 1939 הגעתי הביתה לאמי ולאחותי, לרחוב ברייטע מספר 50. ההפתעה בבית ובכי התמרורים היו כאילו בא אדם מהעולם הבא… לאחר הפסקה של 14 שנה שבהן הייתי בלודז’, חזרתי איפוא לביתי הישן, שם ביליתי החלק הגדול של חיי, ילדותי ושנותי הצעירות.

נהירת פליטים המונית לווילנה מכל חלקי פולין, לרבות האזורים המזרחיים, החלה גואה, בעיקר לאחר הידיעה שווילנה עומדת לעבור לשלטון הליטאי.

הגבול עם רומניה נסגר למעשה והסיכוי היחידי להיחלץ מפולין הכבושה היה דרך וילנה, משמע – ליטא הניטראלית. מכאן – סברו, ובצדק – גם יקל עליהם לצאת לכל קצווי עולם. בין הפליטים הראשונים שהגיעו לווילנה במאורגן, בלטו קבוצות של תנועות נוער חלוציות וקיבוצי הכשרה מכל קצווי פולין, שהחלטתם נחושה – לצאת מכאן, בכל הדרכים האפשריות, לארץ־ישראל.

כבסיס ראשון לקליטתם בעיר שימשו קיבוצי ההכשרה המקומיים, כמו “שחריה” ברחוב סוּבּוֹץ’ 37, ואחרים. עד העברת וילנה לליטא, הספיקו להתרכז בה כבר כ־400 חלוצים⁷⁴ מתנועות השומר הצעיר, דרור, החלוץ המזרחי ואחרות. באותו זמן הגיעו מספר מנהיגים ציוניים מרכזיים, כמו ד”ר משה קליינבוים (סנה) מהציונים הכלליים, זרח וארהאפטיג מהפועל המזרחי ואחרים.⁷⁵

על אף חששותיהם מהשלטון הסובייטי, הגיעו לכאן גם מנהיגים ופעילים מה”בונד", מקצתם התחבאו בעיר בדרכים שונות.⁷⁶ כן התרכזו אז בווילנה עיתונאים ואנשי עט ידועים בציבור היהודי בפולין.⁷⁷ בין הפליטים הללו היו גם מספר חרושתנים, בנקאים ואנשי עסקים ידועים מווארשה, לודז’ ומקומות אחרים. בולטים בהופעתם ברחובות וילנה, היו התלמידים, המורים והרבנים מישיבות מיר, קאמיניץ, באראנוביץ’, קלֶצק, ואוסטרוֹג שבווֹלין (נקראה גם אוסטראהא) שמספרם כבר הגיע למעלה מ־1000.⁷⁸

היות שלרובם לא היו קרובים ומַכּרים בעיר זו, היו תנאי חייהם קשים ביותר, “מלוכלכים, לבושים בלוֹיי־סחבות, הם ישנים על ספסלי בית־הכנסת” – כך מתוארים הם ברשימה מאותו זמן⁷⁹ – אולם גם לא כל הפליטים שזכו ומצאו קרובים ומכרים בעיר, שפר עליהם חלקם, שכן “כעת אורח הוא משא כבד מאוד על כל בית המתפרנס גם בלעדי זה בקושי רב”. “רע פי כמה הוא גורלם של הפליטים… הפליט אשר העיר לא מוכרת לו לגמרי, יכול כעת לעמוד כל היום בתור ולא לקבל שום דבר. החוצפנים ובעלי ההעזה דורשים מהקהל המחכה בתור, רשות לקבל לחם בלי כל תור. על־הרוב מרשים להם את זאת”.⁸⁰

ככל שתאריך יציאת הסובייטים קרב והלך, כן פחתה והלכה מעוֹרבוּתם בכל הנעשה בעיר, לרבות נושא הפליטים, אשר מספרם גדל והלך בסוף השלטון הסובייטי, כדי שתי רבבות, וביניהם 12,000 יהודים.⁸¹ אין תימה שבעיר המוזנחת הזאת, על־ידי השלטון היוצא, וטרם כינונו של השלטון הבא, החלו להתפשט בסוף אוקטובר, תופעות קשות מבחינה סוציאלית, מוסרית ותברוּאתית, כפי שמובא באותו זמן על ידי כתבים בחוץ לארץ:⁸² “וילנה מצופפת בפליטים ובאוכלוסייה סובלת מחסור קשה ורעב; החיים הכלכליים שותקו כליל והרבה יהודים משוטטים ברחובות ומתחננים לפרוסת לחם, כדי לשבור רעבונם… מחמת הזרם העצום של הפליטים חריף מאוד גם המחסור בדירות; האיכרים מסרבים למכור מזון, שלא במטבע ליטאי; לפני המאפיות משתרכים תורים ארוכים אך לא מקבלים כסף פולני וסובייטי". לפי כתבות נוספות, פרצו בעיר המערבית מהומות דמים, מעשי שוד וגם מגיפות.⁸³

לכאורה נהגו השלטונות הסובייטיים בווילנה (במיוחד בהתחלה) לפקח בהקפדה גם על תנועת היוצאים: כל אלה מבין התושבים והפליטים שביקשו לצאת לאזורים אחרים חייבים היו להצטייד ברשיונות ואישורים מסויימים שאפשר היה לקבלם במשרד מיוחד. בין השאר פנו אז לשלטונות גם מספר אזרחי חו”ל, בתוכם ארצישראלים, שביקשו לחזור למקומותיהם. אולם פרט להבטחות מעורפלות ודחיות בלך ושוב, שניתנו אמנם באדיבות רבה, לא העלו פניותיהם אל השלטון שום דבר מעשי, שכן הללו ניסו לברר את הנושא במוסקבה ותוך כדי כך באה ההחלטה על החזרת וילנה לליטאים.⁸⁴ כך, איפוא, נפסק הטיפול מטעם השלטונות כמעט באיבו. גם פניות לקונסול הלאטבי, לא הביאו לתוצאות ממשיות. לעומת זאת נענו השלטונות במקרים רבים לאשר רשיונות יציאה לאזורי פולין המזרחיים בעיקר, למבקשים לחזור למקומות מגוריהם או לשם איחוד־משפחות, אך גם בעניינים אחרים.⁸⁵

אותו זמן נמצאו אנשים מספר שניסו לצאת מווילנה, מחשש להלשנות ורדיפות בשל פעילות פוליטית קודמת,⁸⁶ גדול יותר לאין ערוך היה מספר המעוניינים לצאת לאזורים הנתונים לשלטון הסובייטי ואפילו לברית־המועצות עצמה, מתוך מטרות שונות. חלקן נבעו ממניעים אידיאולוגיים־פוליטיים, חלקן – ממניעים כלכליים ואחרים.

מִפנה בולט באפשרויות הממשיות להגשים שאיפות אלו, חל בהחלטה להעביר את בית־החרושת למקלטי־ראדיו, “אלקטריט”, למינסק שבביילוֹרוּסיה. לעובדים ולמשפחותיהם ניתנה אפשרות להצטרף. אומנם החלטה זו, כאמור, נודעה ברבים⁸⁷ בתחילת אוקטובר 1939, עוד לפני שנחתם ההסכם הרשמי בין ברית־המועצות לליטא על העברת וילנה וסביבתה לליטאים. אך שמועות בלתי פוסקות בנושא זה, כבר פשטו בתוך האוכלוסייה ו”יהודים התחילו לחשב חשבונות מה כדאי יותר: להישאר תחת שלטון הסובייטים או תחת שלטון ליטאי".⁸⁸ מכל מקום, האפשרות לצאת לברית־המועצות במסגרת העברת “אלקטריט” עוררה התלהבות רבה בין היהודים, מה גם שהשלטונות העמידו לרשות היוצאים אמצעי תחבורה וסיוע בצורות שונות. מספר המועמדים והנכונים ליציאה בקרב הציבור היהודי היה גדול יחסית, בעיקר לאור העובדה שבדרך כלל “לא לקחו פועלים סתם”,⁸⁹ אלא בעלי מקצוע נדרשים. אכן רובן המכריע של 40 המשפחות שנכללו בשתי קבוצות היוצאים (ב־11 וב־12 לאוקטובר 1939) היו יהודים ורק 5–6 משפחות פולניות.⁹⁰ בהגיעם למינסק רוכזו אנשי “אלקטריט” ב־6 בנינים גדולים⁹¹ ולרשותם הועמדו כמה פנימיות, חנויות מיוחדות ושירותים אחרים. לחלקם ניתן גם ללמוד באוניברסיטה.

מאורע זה, על פרטיו השונים שנהפך לשיחת־היום בווילנה, היווה גם גורם לתנועת שרשרת של גלי יציאה נוספים, שכללו בעיקר צעירים וצעירות יהודיים משכבות עניות וחוגי השמאל בווילנה. במחצית השנייה של אוקטובר, לפני שצבא ליטא אמור היה להיכנס לעיר, החלה היציאה ללבוש ממדים המוניים, לא בלי ברכת השלטונות, שעתה “נתנו לכולם רשיונות ובמהירות גדולה מאוד”.⁹² בנוסף לאלה שהיו פעילים ב”משמר הפועלים" וכדומה, היוצאים ממניעים אידיאולוגיים ומתוך כמיהה להמשיך להיות תחת המשטר הסובייטי האהוד עליהם, מתכוננים לצאת עתה רבים גם מתוך רתיעה מלחיות תחת השלטון הליטאי החשוד באנטישמיות. כך שוקלים יציאה לאזורים הסובייטיים מחוסרי עבודה ופרנסה המקווים שמצבם ישתפר שם יותר, לעומת הצפוי להם במסגרת מדינת ליטא הקטנה. “אמרו שבליטא לא כל כך טוב ויש אנטישמיות – מספר אחד מפועלי הדפוס המובטלים, ששקל גם הוא אפשרות לצאת – אנשים שהיו פעם ציונים מא”י העובדת, וכל שכן השמאלנים, האמינו שהסובייטים מהווים פתרון לשאלה היהודית, גם מבחינה תרבותית, מה גם שברוסיה אין חוסר עבודה”.⁹³

אפיזודות דראמטיות ותמונות־הווי אופייניות של היציאה ההמונית, וכן כמה מן ההשלכות של תופעה זו והדיה באוכלוסייה היהודית, מתוארים להלן, לאמר:⁹⁴

קשה אפילו לעבור למגרש התחנה, יומם ולילה מחכים שם אלפי אנשים. הזמן דוחק: עוד יום או יומיים והגבולות ייסגרו. כל אחד רואה בזה את שאלת חייו… מעשי גיהינום נעשים שם. אנשים נחנקים במריבות בהיכנסם לרכבת. אלפים מתנפלים על רכבת שיכולה לקחת רק מאות. ימים רבים צריך לחכות לרכבת שתגיע. האוטומובילים מלאים מאוד. פעם ראיתי אוטומוביל נוסע… מלא מפה לפה. אנשים עומדים צפופים. על הגג ערימות של חפצים ועליהם יושב בן אדם, זה היה אופייני מאוד: להחליט לנסוע על גל של חפצים בדרך ארוכה, בשעה שהקור בחוץ הוא גדול מאוד – יכול רק בן־אדם אשר הגיעו אליו מים עד נפש…

הבריחה הזאת נותנת את אותותיה על אלה שאינם יכולים או שאינם רוצים לנסוע; היא גם מעוררת בהלה המטרידה את מנוחתם של הנשארים בעיר. בכל רגע מגיעה לאוזניים שמועה אחרת: הנה נסע זה, וזה כבר נסע מזמן, ההוא מתכונן לנסוע; אחד עומד ופוסח על שתי הסעיפים, אחר מחליט לנסוע ומתחרט. כל זה נעשה בעצבנות ובמתיחות גדולה…

רבים מן הבורחים משאירים את כל חפציהם או מוכרים אותם בחצי חינם. דירה מסודרת עם כל הרהיטים אפשר לקנות בעד 2,000 רובאלים.⁹⁵ במקרה שלא נמצא קונה מחלקים אותם בין המכירים והקרובים. לא פעם נפרדת בעלת־הבית בבכי מר מהחפצים שלה שבעמל כל כך רב אספה אותם ושמרה עליהם… מנשקת לכל ספל או קישוט אשר לא ישוב אליה לעולם. אי־אפשר להעביר את החפצים, הרכבת אינה מקבלת אותם כי גם קרונות המשא משמשים להעברת נוסעים…

נדידה כזאת עדיין לא ראיתי בחיי. בן נפרד מאביו ומאמו, בעל מאשתו, משפחות מתפזרות…

אחד מאלה הצעירים היהודים שעזבו את ביתם לכיוון ביילוֹרוסיה ושהספיק קודם לכן לשרת כמתנדב ב”מישמר הפועלים”, מציין בעדותו את הסיוע שקיבל מצד השלטונות:⁹⁶ “לפני שיצאנו, נתנו לנו בגדים מהמחסנים של הדיביזיה הפולנית וגם כסף פולני; הם נתנו גם רכב ואיפשרו לנו לעבור יחד את הגבול… אז הגעתי לסטאַראַ ווילייקאַ, שהיתה אז אוֹבּלאסטנוֹי צנטר (מרכז מחוזי). אחרי שהייתי שם (בביילורוסיה) חודש־חודש וחצי, שלחו אותי לקורס בדיסנא".

אומנם בין היוצאים היו שהדרימו לכיוון ביאליסטוק, באראנוביץ’ ואפילו לבוב,⁹⁷ אך הזרם העיקרי פנה מזרחה בדרך הקצרה ביותר לכיוון הגבול הסובייטי. בדרך כלל לא ניתן להם לחצות את הגבול הסובייטי הישן, וחלקם נתקעו בעיירות הקטנות שבמערב ביילורוסיה, אשר שם התבסס זה עתה השלטון הסובייטי ופיתח מערכת שירותים חינוכיים תרבותיים וכו’ במתכונת הסובייטית.⁹⁸ ברם, גם לא כל אלה מביניהם שהשתלבו שם במסגרות המשטר, נשארו זמן רב במקום. שכן בעת חלוקת תעודות הזיהוי (פאספוֹרטיזאציה) סווגו חלק מהם כבעלי סעיף 38, דהיינו שאינם רשאים לגור במרחק מסויים מהגבול.⁹⁹ אלה נאלצו לנדוד הלאה ורבים מהם חזרו לאחר תלאות רבות לווילנה. אחד מהם, שהספיק לחזור עוד לפני פרוץ המלחמה, מספר על מניעיו לצעד זה:¹⁰⁰ “קבוצתנו שהגיעה ביחד נתקבלה יפה מאוד. פשוט לא היינו רגילים ליחס כזה שבו התקבלנו, עד כדי כך קיבלונו יפה. נתנו לנו מיטות, כרים ושמיכות – כל הדרוש. מצד שני, סבלנו מהריצה ל”מטבח הזול”, כדי לאכול, ומהעמידה בתור בעבור כל דבר, כמו חמאה וסוכר, שבבתינו לא היינו רגילים לכך".

אף כי רוב הווילנאים שיצאו אז לאזורים הסובייטיים, נמנו בצורה זו או אחרת עם חוגי השמאל והיסודות הפרו־סובייטיים, הרי לא חסרו ביניהם גם חברים לשעבר של תנועות וחוגים שפוליטית לא היו מקובלים על השלטון הסובייטי ואפילו נרדפו על ידו, כגון חברי תנועת הטריטוֹריאליסטים – “פרייילאנד ליגע”, ושלוחותיה שנזכרו לעיל,¹⁰¹ ועוד. אלא שבתנאים הפוליטיים ששררו אז בברית־המועצות גורלם היה לעתים שפיר יותר משל וילנאים רבים שבעבר נמנו עם שורות המפלגה הקוֹמוּניסטית.¹⁰²

תנועת היציאה ההמונית מווילנה נמשכה כמה ימים, גם לאחר היציאה הרשמית של השלטון הסובייטי מהעיר, ובמידה מסויימת גברה לאחר הפרעות שאירעו בווילנה עם כניסת הצבא הליטאי, ב־28 באוקטובר. השלטונות הליטאיים לא הפריעו ליוצאים ואפילו פטרום מחובת רשיון. הדבר נמשך, למעשה, עד ל־11 בנובמבר 1939, כשהסובייטים סגרו מצדם את הגבול. בסך־הכול יצאו עד אז מווילנה כ־3,000 איש לפחות.¹⁰³

 

חלום הבלהות שהתאמת – במישור הבטחוני    🔗

כבר באמצע ספטמבר, לפני בוא הצבא האדום לווילנה, השתררה מתיחות רבה בין הפולנים בעיר. לעומתם היו הביילוֹרוּסים רגועים ואף נראו כמרוצים מבואם של “אחיהם מעבר לגבול”. ברוב יאושם החליטו הפולנים להגן על העיר ויהי מה, ולשם כך גייסו את האזרחים לחפירת שוחות־מגן וכדומה. תוך כדי ביצוע הגיוס ופעולות המנע, קרו לא פעם מקרי התעמרות ואלימות נגד אזרחים יהודים. יהודי וילנה, למודי הנסיון, חשו אל־נכון, שגם הפעם (כמו בעבר, בתקופות “בין הזמנים”), הם צפויים לפרעות ובמיוחד כאשר בנוסף לכול שוחררו אז מבתי־הכלא כל האסירים הפליליים. וכמו תמיד בעבר, החלו היהודים לבצר את שערי חצרותיהם. “את התמונה הזאת לא אשכח אף פעם מתאר עד ראייה¹⁰⁴ – השעה מאוחרת בלילה; בהרבה בתים ברובע היהודי, מתקנים במהרה שערים שבורים. במקומות אחרים עושים באריקאדות בתוכם. פשוט מערמים כל מיני דברים בתוך השער כדי שהפורעים המדוּמים¹⁰⁵ לא יוכלו לחדור לחצר – פחד פרעות, נמסר מדור לדור”…

מכל מיני סיבות, וגם מפני השמועה, שהופצה במתכוון, על מפלה כבדה שהונחתה, כביכול, על הגרמנים, על־יד וארשה, על מהפיכה שפרצה בגרמניה,¹⁰⁶ ועוד, השתנתה האווירה באופן קיצוני, עד כדי כך שהפולנים התנשקו ברחובות, ואילו היהודים – נשמו לרווחה, שכן וילנה ניצלה מפוגרום. עם זאת הבינו שאם הסובייטים יעזבו עתה את וילנה, לא יישאר אף יהודי אחד בחיים בכל העיר הגדולה הזאת. תהיה שחיטה שעין השמש לא ראתה כזאת.¹⁰⁷

לכאורה, חלו תמורות בנושא זה והשתררה אווירת ביטחון ושקט, ואפילו נדמה שהפולנים השלימו עם המצב החדש ועם העובדה ששוב אינם מסוגלים להציק ליהודי העיר כמקודם. ואכן נטו הללו להאמין שה”אווירה אחרת לגמרי, קל לנשום – האוויר כבר לא מורעל באדי האנטישמיות".¹⁰⁸ לחיזוק משאלתם זו שאבו מן הסתם משורה של עובדות ותופעות שהיו בשבילם כסמל לתמורה המיוחלת, כגון: ש”בחור יהודי עומד באוסטרא־בראמא עם רובה על שכמו ומכוון את התנועה".¹⁰⁹ ואומנם במידה מסויימת באה הרגשת התיסכול הממושכת של היהודים לידי תיקון כלשהו, בכך שמעתה, למשל, מעיזים לעבור דרך אוסטרא־בראמא¹¹⁰ – קודש הקודשים של הקאתולים, בלי להסיר את הכובע. לעומת זאת, לא נעלמו מהם תגובות הרוגז מצד הפולנים, ואיומיהם.¹¹¹

בחוגי הקצינים לשעבר, וכן פולנים אזרחים, חוזרת ונשנית הטענה ש”היהודים הביאו את הבולשביקים", בליווי אזהרות על “שחיטות איומות כבימי פטלוּרה”.¹¹² אין תימה שבקרב היהודים התחזקה הדעה ש”במקרה שהרוסים יעזבו את וילנה, כל היהודים ילכו אתם יחד"¹¹³ לפיכך הידיעה על כוונת הסובייטים לוותר על וילנה לטובת הליטאים, עוררה כאן זעזוע מסויים גם מבחינת החשש לבטחון היהודים שבעיר. “למה אתם עוזבים אותנו” – פנו יהודים לחיילים ולקוֹמיסארים של הצבא האדום בעיר. שאלה זו ביטאה בין השאר גם חרדה ודאגה מפני בוא הליטאים, שהרי “דבר אחד יש להם משותף עם הפולנים – השנאה ליהודים"¹¹⁴ לאוזניים הכרויות של היהודים המפוחדים מגיעות שמועות והשערות אחת רעה מקודמתה, – ש”הפולנים מתכוונים להתחבר אל הליטאים ואז הם יעשו סדר בעיר…".

המשאלה והמסקנה המתבקשות איפוא הן, שבעיר “צריך להישאר מספר ניכר של צבא רוסי, אחרת הליטאים בעצמם לא ישתלטו על המצב הפרוע שעלול להשתרר עם הסתלקותו של הצבא האדום”.¹¹⁵ גם במסגרת “מישמר הפועלים”, שעצם קיומו ועובדת משקלם הניכר של היהודים בדרגיו הבכירים, אמורים היו לשַווֹת הרגשת בטחון ויציבות לאוכלוסייה בכלל וליהודים בפרט, נבעו פרצות ונטיות אנטאגוֹניסטיות,¹¹⁶ בין המרכיבים הלאומיים השונים שבקרבו. עם זאת הן בעצם קיומה של מסגרת חצי־צבאית זו והן בעובדת משקל היהודים בה כנ”ל, היה כדי להגביר את הרגשת הבטחון בין היהודים. לכן, עם פירוקו ב־19 באוקטובר ועזיבת חלק מאנשיו את וילנה, השתררה תחושה שהעיר “נותרה ללא הגנה”. אומנם בעיר נשארו מספר קטן של חיילי הצבא האדום, אך אלה היו עסוקים בעיקר בעניינים אחרים, כמו פינוי, טיהור וכו'.¹¹⁷

עם זאת הדאיגה את האוכלוסייה נוכחותם הגוברת והולכת של היסודות המופקרים מבין חיילי הצבא הפולני לשעבר, אשר שוטטו בעיר קרועים ובלואים ורעבים; “לאן מועדות פניו של המון זה ומה ניתן לעשות” – מובא בכתבה מאותם ימים בעיתון – אלה הן השאלות המנקרות בראשם של התושבים הווילנאים”¹¹⁸ נראה שחלק מהם יחד עם הפושעים המשוחררים מבתי הסוהר ויסודות מפוקפקים אחרים, הם הם שהיו מעורבים במקרי השוד שרבו והלכו בעיקר בפרברים המרוחקים.¹¹⁹ לפיכך ביקשו כמה מהתושבים היהודים במקומות הללו “לעבור למרכז העיר”, אך “ברוב הבתים העמידו שוב משמרות של הדיירים”.

עקב המצב הכלכלי, החלה גם הסתה מצד הפולנים נגד היהודים, משום שהללו כביכול “הסתירו את צורכי האוכל, ולכן צריך העם הפולני לסבול רעב”.¹²⁰ עם זאת "מוכרחים היו לפי שעה להתאפק ולא לנגוע ביהודי שנוא נפשם” – זאת היתה התרשמות היהודים, שכן – “הכוכב האדום עוד מונע מהם אפשרות כזאת”.

באמצע אוקטובר הופצו בווילנה שמועות, כנראה במתכוון, ש”קבוצה ניכרת של פארטיזאנים פולניים ייכנסו העירה לאחר צאת הרוסים ויעשו כאן פוגרום".¹²¹ בעוד חלק מן האוכלוסייה היהודית מגיב על כל החששות והשמועות הללו בהגברת היציאה ההמונית שתוארה לעיל, מנסים האחרים להתנחם בכך, שגם לאחר צאת הצבא האדום מן העיר, ייתכן שמספר מסויים מהחיילים “יישאר פה לשמור על הסדר”.¹²² כן נוטים לקבל את הגירסה המובאת בשם תחנת השידור של ליטא, “שיקימו בווילנה משמר אזרחי מורכב מיהודים, ליטאים וביילוֹרוּסים, בלי פולנים”.

במצב זה של ציפייה דרוכה, המלווה בסקרנות מכאן ובחששות מכאן, כבר נכנסו לווילנה – בשבת 28 באוקטובר – חיילי החלוץ של צבא ומשטרה ליטאית, בלווית פקידים, עיתונאים וכו’ ואת אשר יגרו יהודי וילנה בא: בעיר פרצו פרעות שנמשכו לסירוגין שלושה־ארבעה ימים, במהלכם נפגע מספר ניכר של יהודים. בכתבה שפורסמה בעיתון האמריקני־יהודי – פאָרווערטס – מאת כתבו מאוּריצי אוזֶ’ך (עסקן בונדאי), שביקר בווילנה בעקבות הצבא הליטאי, נאמר:¹²³ “המאורעות האנטישמיים החלו בשבת עוד לפני שמסרו הרוסים את העיר לרשות הצבא הליטאי. צעיר יהודי בשם פייוול מאגון הומת אז ומספר יהודים נפצעו. המאורעות נשנו ביום ראשון כשהצבא הליטאי נכנס לווילנה”. בכתבה אחרת מאת הכתב הנ”ל,¹²⁴ המסכמת את ארבעת ימי הפרעות, מובאים העובדות והנתונים הבאים: “200 פצועים יהודים הובאו לבתי־חולים בווילנה. 200 חנויות יהודיות ברחובות טרוֹקִר, סאדובה, רודניצקֵר, זאוואלנה, סטראשון, נימיֵצקה וּויֶלקה, נשדדו בידי האֶנדקים. הפורעים האנדקים ערכו פרעות והפגנות אנטי־יהודיות גם בעיירות שונות באזור וילנה. בווילייקא ובלאנדווארובה היכו החוּליגאנים יהודים ושדדו חנויות יהודיות. לפי מה שנמסר יהודי אחד הומת ועשרות נפצעו. ברחובות רואים הרבה יהודים המהלכים כשראשיהם חבושים".

מטעמי צנזורה לא יכלה העיתונות בליטא¹²⁵ ואף לא בלאטביה הסמוכה, למסור מידע מפורט על הפרעות, ובעיקר על עמדת השלטונות הליטאיים בשעת מעשה וכן של הסובייטים. מפי מקורות חוץ וכן מעדויות שונות, מסתבר, שמסיבות שונות, התנהגות השלטונות הליטאיים לא זו בלבד שלא היתה אובייקטיבית, אלא סייעה בגלוי לפורעים. בדו”ח שמסר סמוך למאורעות הללו העו”ד ש’ זיידנמאן¹²⁶ מובאת זהותם הלאומית של מבצעי הפרעות והעילה, כביכול, למעשיהם כלהלן:

המיליציה הפולנית היא שהתחילה בפוגרום. הסימן שקבעו הצעירים האלה למען יכירו זה את זה היה: גרביים לבנים. ואלה הם שהתחילו בפוגרום. כשהופיעה המשטרה הליטאית, אמרו לה הצעירים הללו שהם מחפשים את אלה שסידרו את ההפגנה הפּרוֹ־בוֹלשביסטית. (ב־21 באוקטובר התאספו 15–20 צעירים שניסו לערוך הפגנה קומוניסטית. אולם, אין כל שייכות להפגנה מצערה זו ולפוגרום). המשטרה נתבלבלה. 23 יהודים נפצעו פצעים קשים ו־2 פצעים אנושים: האחד הופל מעל הגזוזטרה והשני נמצא דקור בכידון.

להלן קטע מדו”ח שכתב, בסמוך למאורעות אלה, מי שהיה יו”ר הועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין משה קליינבוים (סנה) ושבעצמו גם נכח בחלק מהם:¹²⁷

…באותו יום עלו בווילנה מחירי הלחם. התושבים עמדו ברחובות העיר ב”תור" על־יד חנויות המכולת. נמצאו ביניהם גם תעמלנים אשר הסיתו את הקהל בדבּרם על המצב שנתהווה עכשיו, כי הנה שוויו של הזהוב היה קודם רובל אחד ועכשיו הוא רק חמישית הליט! בדברים כגון אלה קראו את האנשים להפגנה אל בית העירייה. המפגינים דרשו להוזיל את מחיר הלחם. נשמעו גם קריאות “נשובה לרוסיה”. המשטרה התחילה לפזר אח המפגינים, מישהו קרע את הדגל הליטאי. המשטרה לא ידעה מה לעשות והתחילה מכה את כל מי שנזדמן לה. פתאום התחילו הנערים להכות יהודים בקראם לשוטרים שיהודים אלה קומוניסטים הם, והשוטרים עזרו להכות ביהודים. – מחלוני ראיתי שלושה צעירים פולנים רודפים אחרי צעיר יהודי. היהודי ברח לתוך שער אחד הבתים. באה המשטרה ועזרה להוציאו ולאסרו.

היו אינטרוונציות אצל השלטונות הליטאיים אבל השתדלנים לא נתקבלו בסבר פנים יפות. הפוגרום נמשך יום שלם וסגנונו היה פולני־רוסי “מעורב”; קרעו כרים וכסתות, פיזרו את הנוצות ברחובות, הפילו אנשים מהגזוזטראות וכדו’. – בשעת הפוגרום לא הגנו היהודים על עצמם¹²⁸ ולא היתה כל אפשרות לכך. למחרת הפוגרום דרשו היהודים לקבל אותם למשטרה האזרחית, אבל דרישתם נדחתה.

לאור החומר התיאורי שהובא לעיל והנוסף¹²⁹ המצוי על מהלך הפרעות, מסתבר שהרצון להיפרע מהיהודים הסתייע בכמה עילות מקריות או מלאכותיות כמו, העלאת מחירי הלחם, ירידה נוספת בערך הזלוטי, הפגנת־נפל קומוניסטית אמיתית או מבויימת. גורם מסייע נוסף ניתן לראות בנטיית השלטונות הליטאיים ללַמֵד את היהודים לקח על אהדתם לברית־המועצות ויחד עם זה לאפשר התפרקות המונית של היסודות הפולניים אך בצורה מבוקרת כלשהי.

ההתקפות מצד המוני הפורעים לא פסחו גם על אישי ציבור ידועים ביהדות הליטאית שהגיעו אז לווילנה בתפקידים שונים ובעיקר להביא עידוד וסיוע ליהודי וילנה. כמה מהם התרכזו בשעת מעשה במלון “איטליה”, כמו העורך הראשי של “די יידישע שטימע” מר ראובן רובינשטיין, יו”ר ארגון ותיקי החיילים היהודים, עו”ד יעקב גולדברג, מנהל “אזע” בליטא, ד”ר בנימין בלוּדז וכן גם כמה עיתונאים, כמו י’ ז’ופר (מהעיתון "די יידישע שטימע”) ועוד. שני האחרונים ניסו אפילו להתגונן, האחד – באגרופיו והשני – באקדוחו, ולהדוף את המתפרעים שניסו לפרוץ לעֶברם.¹³⁰

מנהיגי יהדות ליטא פנו מיד, כמובן, לנציגי הממשלה הליטאית בדרישה לדכא את המהומות. משקל רב מאוד אם לא מכריע, נודע אז לאזהרתו התקיפה של יו”ר הקהילה הרשמית של וילנה, המוכר כמנהיג ציוני וציר הסיים הפולני לשעבר, ד”ר יעקב ויגודסקי, “שהצבא הרוסי עומד לא רחוק ואם הליטאים לא יוכלו להשתלט על המצב ולחסל את הפוגרומים האלה, אז הוא יהיה מוכרח לפנות לרוסים שהם ישליטו סדר”.¹³¹ לפי כמה מקורות נכנסו בערך באותו זמן לווילנה כ־35 טאנקים סובייטיים.¹³² עם או בלי קשר לשתי עובדות אלו, החלו השלטונות הליטאיים לאחוז באמצעים נמרצים והעיר וילנה שקטה.¹³³ כאמור, לא נמשך שקט יחסי זה, אלא זמן מוגבל.

במשך ששת השבועות של השלטון הסובייטי בווילנה, בספטמבר–אוקטובר 1939, חלו בעיר כמה תמורות ותהליכים, שהשפיעו בצורה בולטת על חייהם של היהודים במקום. לאור העובדות והתופעות, שתוארו במהלכה של תקופה קצרה זו, ניתן לראות בהן רמזים, ואולי גם מעין התראה, על אירועים גורליים שקהילה זו ורבות אחרות תתנסינה בהם בעתיד הלא כל כך רחוק. הכוונה לתקופת הסובייטיזאציה שעברה על הקהילות בארצות הבלטיות ובשטחי רומניה, בין 1940 ל־1941. הוא הדין לגבי אזורי פולין המזרחית שכבר בימים שבהם אנו דנים, התנהל התהליך הזה במלוא עוצמתו. האנאטומיה של תקופה קצרה זו לגבי וילנה מבליטה איפוא את הסוגיות והמקורות של תופעת סיפוח שני מיליון יהודים לברית־המועצות, וזאת בעיקר מן הבחינות הבאות:

ההתלהבות הרבה שבה נתקבל הצבא האדום בידי המוני היהודים, ההזדהות מצד חוגים יהודיים עם המשטר ומטרותיו, ובמקביל לכך גם נסיונות השתלבות במערכת השלטונית ובמנגנון – נסיונות שאופשרו גם בגלל הפתיחות מצד המשטר החדש; ריכוז גדול יחסית של פליטים מאזורים קרובים ורחוקים ובעיית קליטתם, התרוששות מהירה של המעמד הבינוני והבינוני הנמוך, השתלבות חלקים ממנו בעסקי שוק שחור, הברחות ופעילות דומה, הטומנת בחובה התנגשות עם השלטון במוקדם או במאוחר, ניתוק הקהילה מהעולם בכלל ומן העולם היהודי בפרט, שיתוק המנהיגות המסורתית, אם מפני המאסרים וההגליות ואם מחששם של הנותרים; ביטול פעילויות תרבותיות ופוליטיות מצד אחד, וצמיחתן של פעילויות מחתרתיות – מצד שני; התגברות בולטת של עוֹינות מצד כלל האוכלוסייה למיעוט היהודי; חשש גובר והולך באוכלוסייה היהודית לבטחונה, וכתוצאה מכך – התגברות הזיקה לשלטון, או לפחות – יחס אַמבּיוואלנטי מצד חוגים שהיו רחוקים מאהדה לסובייטים; נהירה המונית של יהודים משטחי השליטה הסובייטיים לכאן בכוונה לצאת למערב בכלל ולארץ־ישראל בפרט; בריחה המונית של יהודים לשטחי השליטה הסובייטית מפני רדיפות משטר עוין; התיחסות הסובייטים לדורשי המקלט הללו שהוכתבה בהתאם למדיניותם המקובלת, מתוך אינטרסים ממלכתיים גרידא.

וילנה היוותה את המקרה היחיד בו הוגבל השלטון הסובייטי לתקופה קצרה יחסית, ניתן היה כבר אז ללמוד ממנו גזירה שווה לגבי תהליכים ותופעות שהתרחשו באזורים האחרים שנותרו בשליטתו (מערב ביילורוסיה ומערב אוקראינה) וכן באזורים הצפויים לכך בעתיד (כגון, הארצות הבאלטיות ושטחי רומניה המזרחית). מחקר נוסף עשוי להבהיר באיזו מידה למדו יהודי וילנה, אם בכלל, את לקח השלטון הסובייטי ב־1939, לקראת חידושו ביוני 1940.