יש חשיבות מיוחדת בהוצאתה של אסופה זו של מאמריו של ד"ר דב לוין הדנים ביהדות הארצות הבלטיות תחת השלטון הסובייטי בעת מלחמת העולם השנייה.

מאמרים אלה הינם פרי לוואי של מחקר גדול על השנים 1939–1941 באזורים המסופחים על־ידי ברית־המועצות במזרח אירופה.

תוך מחקר זה היה על ד"ר לוין להעמיק ולחקור את תהליכי הסובייטיזציה של הארצות הבלטיות ותגובת היהודים עליהם, וכן את כל מערכת היחסים בין היהודים – תושבי הרפובליקות הבלטיות והסובייטים במשך המלחמה.

המימצאים שלו מובאים כאן והם עוסקים בשלל ההיבטים המדינייים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים של יחסים אלה. מתגלה לפנינו תמונה רב־גונית של מאבק – ולעתים כניעה – של השתלבות ושל עמידה עיקשת המאפיינים את תגובתו של הציבור היהודי בארצות אלה. במחקרים מפורטים אלה, השכיל המחבר לחדור לתוך נבכי התלבטויותיו של הציבור היהודי על חלקיו השונים. העבודה שנעשתה פה מעלה בפנינו את הקהילות הללו שאבדו כמה חודשים לאחר מכן והפכו קברים המוניים בארץ מתנכרת ועויינת. עולה בפנינו תמונה ססגונית של חיים תוססים ומלאי התחבטויות.

ד"ר לוין מוכר לציבור הקוראים ממחקריו הקודמים. ספריו על ההתנגדות המזויינת של יהודי ליטא, לטביה ואסטוניה (“לוחמים ועומדים על נפשם”, שיצא בשנת 1974, ו”עם הגב אל הקיר” שיצא ב־1978), הם נדבך חשוב של המחקר על השואה בכלל.

מחקרים אלה, כולל הנוכחי, הנעשים במסגרת המכון ליהדות זמננו, בו משמש המחבר חוקר בכיר, ישמשו, כך יש לקוות, תלמידים ומורים וציבור המבקש לדעת את מורשת העבר הקרוב בקהילות שאבדו ואינן.

פרופסור יהודה באואר

קתדרת יונה מ. מחובר במכון ליהדות זמננו

באוניברסיטה העברית בירושלים 

פרט לארבעת החיבורים הראשונים המהווים בקובץ זה מעין פרקי מבוא ורקע וארבעת האחרונים המשמשים מעין נספחים, רובם המכריע של החיבורים המופיעים בקובץ זה מתייחסים לנושאים מוגבלים ולפרקי זמן מוגדרים במהלך קורותיהם של יהודי הארצות הבלטיות תחת השלטון הסובייטי במלחמת העולם השנייה.

הכוונה לפרקי הזמן הבאים:

בעת השליטה הסובייטית בווילנה (ספטמבר–אוקטובר 1939); בתקופת הסובייטיזציה של הארצות הבלטיות לרבות וילנה (1940–1941); בזמן המלחמה בין גרמניה לבין ברית־המועצות (1941–1945) ובשלהי מלחמה זו ועד מחצית 1946 בערך.

רובם ככולם של חיבורים אלו ראו אור כמאמרים בודדים בשנות ה־60 וה־70 במסגרת כתבי־עת וקבצים שונים. מסיבה זו קיימות פה ושם בעיקר בשולי הדברים, מעין חפיפות והקבלות שבתוכן.

המחבר מודה מקרב לב לעורכים של כתבי־העת והקבצים (ששמותיהם מצויינים בתוכן העניינים – בשולי כל אחד מהמאמרים המובאים) בהם אוכסנו לראשונה חיבורים אלו, עבור מלאכת עריכתם המסורה וכל הקשור בהתקנת הדברים לבית הדפוס. 

תודת המחבר מובאת בזה לקרן המחבר של אברהם ואדית שפיגל מלוס¹ אנג’לס שבקאליפורניה, לקרן המענקים הבינלאומית של אלכסנדר סילברמן ולקרן הזיכרון של תרבות יהודית בניו־יורק על הסיוע שהגישו לחקר הנושאים המובאים במאמרים אלו.

כן יעמדו על התודה ועל הברכה עוזר המחקר שלי, מר משה פוקס וכל אנשי הוצאת “מקור” שהשתתפו בהוצאתו לאור של קובץ זה.

ד”ר דב לוין

ירושלים, ערב פסח תשמ”ג – 1983

בדרך־הטבע, הפגעים שבאו על יהדות ברית־המועצות מחמת הכיבוש הנאצי העמידו בצל את כל המאורעות האחרים שזומנו לה במלחמת־העולם השניה. עם זאת נודעה חשיבות מרובה גם לקורותיהם של יהודי ברה”מ – על התמורות שחלו במעמדם והנסיונות שנתנסו בהם – כפועל־יוצא מתהפוכות שונות במדיניותה של הממשלה הסובייטית בשנות המלחמה.

בעקבות ההסכם הסובייטי־נאצי מ־23 באוגוסט 1939, הידוע כהסכם ריבנטרופ־מולוטוב, גדלה יהדות ברה”מ בשנה הראשונה למלחמה לכדי חמישה מיליון נפש (לאחר שנוספו לה כשני מיליון נפש מן השטחים שסופחו למדינה הסובייטית: חלקים מפולין ומרומניה והארצות הבאלטיות – ליטא, לאטביה ואסתוניה). אף בלי לדון באחריותה הפוליטית והמוסרית הכללית של ברה”מ להסכם ריבנטרופ־מולוטוב והשלכותיו, אין ספק שהוא משמש נקודת־מוצא להבנת מדיניותה של ברה”מ כלפי היהודים בתקופת תחולתו. מן הראוי איפוא שסקירת “המדיניות היהודית” של ברה”מ בשנות המלחמה תתחלק לשתי תקופות־מישנה: א. מחתימת הסכם ריבנטרופ־מולוטוב עד הפלישה הנאצית לברה”מ ב־22 ביוני 1941; ב. מאותה פלישה עד תבוסתה הסופית של גרמניה הנאצית ב־8 במאי 1945.

★

בתקופה הראשונה (1939–1941) חלו במדיניות הסובייטית שינויים ראדיקאליים, שנראו כסטיות מרחיקות־לכת מהקו המסורתי של ברה”מ. אולם, כפי שיוסבר להלן, ה”סטיות" הללו היו צעדים מפוכחים, אשר לא נועדו לאורך־ימים אלא להתמודדות – בהתאם ל”אינטרס העליון" של המדינה והמשטר – עם בעיות ספציפיות חריפות שהזמן גרמן. במלים אחרות: ה”סטיות" היו פרי סיכון מחושב ונעשו תוך בקרה עניינית.

כתוצאה מה”רומאן" בין ברה”מ לבין גרמניה הנאצית, שהתמשך על פני כל התקופה הראשונה (לפחות על פני השטח), נאסרו בברה”מ תעמולה נגד הנאצים ואיזכור רדיפותיהם ותעלוליהם נגד האוכלוסים, ובעיקר היהודים, באזורים הכבושים באירופה. למותר לומר, כי איסור זה פגע במיוחד ברגשותיהם של יהודי ברה”מ,² לרבות תושבי השטחים המסופחים והפליטים ממערב פולין.³ בנוסף לזעזוע הכבד שנגרם ע”י עצם ההסכם הסובייטי־גרמני הועמדה במיבחן מסויים נאמנותם האידיאולוגית־מוסרית של יהודים סובייטיים רבים למשטר של ארצם.⁴ אולם בעוד שליהודים הסובייטיים ה”מקוריים", אשר במשך שנים ספגו את התעמולה האנטי־פאשיסטית והאנטי־נאצית, כרוחה וכלשונה, גרמה הברית המוזרה בין ברה”מ לגרמניה הנאצית לכעין משבר־ערכים, הרי בקרב יהודי השטחים המסופחים רוכך הזעזוע בגלל שורה של סיבות.

ראשית, רבים מיהודי השטחים המסופחים, ביניהם מתנגדים מושבעים לאידיאולוגיה הקומוניסטית, ראו את הצבא האדום – וממילא את השלטון הסובייטי – כגורם־הצלה מוחשי, או לפחות כרע במיעוטו, לעומת האלטרנאטיבה הצפויה: כיבוש נאצי.⁵ תיאורי הזוועות מפי יהודים שנמלטו משטח הכיבוש הנאצי בפולין, וכן הנסיונות המרים שהתנסו היהודים בעיירות־הספר שנשלטו ארעית ע”י הוואהרמאכט, היטו את הכף לזכותם של הסובייטים יותר מכל נאומי־התעמולה, המאמרים והשירים הנלהבים בשבחו של “השלטון המשחרר”.⁶

זאת ועוד, לעומת יהודי ברה”מ ה”מקוריים", שמשקלם כגורם ציבורי־פוליטי כבר היה אז מצומצם ביותר, מילאו יהודי השטחים המסופחים, לפחות בזמן הסמוך לסיפוח, פונקציה חשובה להתבססות השלטון הסובייטי במקומותיהם, במיוחד במקומות בעלי אוכלוסיה מעורבת מאוד מבחינה אתנית, כמו, למשל, העיר וילנה.⁷ ואכן, לא מקרה הוא שנציגי השלטונות בעיר זאת ובמקומות אחרים שבאזורים המסופחים הצהירו לא אחת, כי לא ישלימו עוד עם התופעות האנטי־יהודיות שהיו לחם־חוקם של המשטרים הקודמים⁸ – והצהרות כאלו חזרו והשפיעו על יחסם של היהודים למשטר החדש.

אף כי לא מעט יהודים בשטחים המסופחים נפגעו מתהליך הסובייטיזציה, ראו אותם רבים משכניהם הלא־יהודים כנושאיו של המשטר הסובייטי השנוא והכפוי עליהם. ראייה זאת לוותה לעתים קרובות באיומים שקופים למדי מצד האוכלוסיה המקומית לגבי היהודים. האיומים הללו והחששות למימושם הוסיפו והגבירו את הזיקה של היהודים למשטר הסובייטי, ואף גרמו שישאו יותר עיניהם למוסדות הבטחון הפנימי שלו. במעגל־קסמים זה החריפו היחסים בין היהודים לבין שכניהם הלא־יהודים. הם נידרדרו במידה כזאת, שמיד עם פרוץ המלחמה הסובייטית־גרמנית החלו פרעות ביהודים כמעט בכל האזורים המסופחים, מאסתוניה בצפון ועד בסאראביה בדרום. ואכן, משחדרו צבאות גרמניה למקומות אלה מצאו את הקרקע כשרה כבר לרציחתם ההמונית והשיטתית של היהודים שאותה ביצעו לאחר זמן־מה.⁹

בו־בזמן שמערכת החינוך והתרבות היהודית בברה”מ הלכה ודעכה, קוימה בחלק ניכר של האזורים המסופחים (כגון במערב ביילורוסיה, בליטא ובלאטביה), בתמיכה ממלכתית מלאה, פעילות חינוכית־תרבותית יהודית ערה למדי.¹⁰ במספר מקומות, כמו במערב אוקראינה (בעיקר בגאליציה המזרחית), אף גדל היקפה של מערכת החינוך היהודי על ממדיה הקודמים. פה ושם נראתה פריחה כלשהי של התיאטרון היהודי.¹¹

הפעילות הזאת באזורים המסופחים השפיעה לטובה גם על רוחם ועשייתם של מוסדות ועסקני־ציבור בקרב היהדות ה”וותיקה" של ברה”מ, שבעידוד השלטונות המרכזיים, אך גם מתוך מוטיבציה פנימית, נרתמו להגשת סיוע – בעיקר במישור החינוכי־תרבותי – לאוכלוסיה היהודית בשטחים המסופחים.¹² בעוד שהמימסד השלטוני ראה את הסיוע הזה כבעל אופי פוליטי־תעמולתי וטכני מיסודו, הפכה הפגישה בין היהודים הסובייטיים ה”מקוריים" לבין אחיהם המערביים למקור של חוויות הדדיות עמוקות מבחינה אנושית ולאומית כאחת. לא פחות מהתרשמותם של יהודים באזורים המסופחים מאישי־שלטון סובייטיים בכירים, מגנראלים של הצבא האדום, מסופרים ואמנים מפורסמים המדברים "מאמע־לשון” – התפעלו האחרונים מהחיים היהודיים התוססים באותם אזורים.

★

אין ספק, כי ההתעוררות הלאומית־תרבותית של יהדות ברה”מ שבאה כתוצאה מסיפוח האזורים המערביים לא תאמה את “המדיניות היהודית” השיגרתית של השלטון הסובייטי. אולם חריגה זאת היתה אפסית בהשוואה לסטיה מהקו הסובייטי המסורתי, שהופגנה על־ידי הברית של ברה”מ עם גרמניה הנאצית. ועוד: לפי סימנים מספר אמורה היתה ההתרעננות שפקדה את יהדות ברה"מ ה”וותיקה" להיות זמנית בלבד, כשם שגם הפעילות התרבותית היהודית בשטחים המסופחים – פעילות אינטנסיבית יחסית – הורשתה או נסבלה רק באורח זמני.¹³

אם אפשר היה להבחין באי־עקביות ובאי־אחידות מסויימות של המדיניות הסובייטית לגבי האוכלוסיה היהודית באזורים המסופחים השונים, הן נתבלטו במדיניות לגבי הפליטים משטח הכיבוש הנאצי שבמערב פולין. במידה כלשהי ניתן הדבר להבנה על רקע המשמעות המיוחדת שנודעה לפרשת הפליטים בריקמת היחסים העדינה בין הסובייטים לבין הנאצים. העובדה שרובם של מאות אלפי הפליטים היו יהודים חידדה את הבעיה. בין כך ובין כך, היחסים בין השלטונות הסובייטיים לבין המוני הפליטים היהודים הועמדו מתחילתם במיבחני חשדנות הדדית. אחד המיבחנים בא לידי גילוי במישאל כפוי, שנערך במזרח פולין באביב 1940 בו אולצו הפליטים לחתום על אחת משתי הבקשות הבאות: א) קבלת אזרחות סובייטית (בהתאם לצו מה־29 לנובמבר 1939, לפיו כל מי שהיה בטריטוריה של ביילורוסיה ואוקראינה המערביות ב־1–2 לנובמבר 1939 מקבל אוטומאטית אזרחות סובייטית); ב) ויתור על אזרחות סובייטית ושיבה לאזור הכיבוש הנאצי. מסיבות שונות, ובעיקר אישיות־משפחתיות, העדיף חלק ניכר, אם לא הרוב, את האפשרות השניה. תגובת השלטונות לא איחרה לבוא: ביוני 1940 נעצרו רוב הפליטים והוגלו לקצווי ברה”מ.

מדיניות שונה לחלוטין נקטו השלטונות הסובייטיים ברפובליקה הליטאית, בה התרכזו כ־15,000 פליטים יהודים מפולין, ובתוכם העילית התרבותית והפוליטית מכל הגוונים. רבים מהם לא זו בלבד שלא קיבלו את האזרחות הסובייטית, אלא הצהירו בגלוי כי מבחינה משפחתית או אידיאולוגית אין להם עניין להישאר כאן והם שואפים לצאת לארץ־ישראל, לארצות־הברית או למקומות אחרים.¹⁴ למרבה ההפתעה אישרו להם השלטונות היתרי־יציאה¹⁵ ואף איפשרו עזיבתם בנוחות יחסית (אם באמצעות הרכבת הטראנס־סיבירית ונמל ולאדיווֹסטוֹק ואם באמצעות נמלי הים השחור והים הכספי, וכדומה). אמנם גם ב”שעת רצון" זו (שנמשכה כחצי שנה בלבד) התאנו השלטונות לא־אחת למבקשים לצאת, בעילות שונות ומשונות: החזקת מטבע זר,¹⁶ השתייכות פוליטית בעבר וכיוצא באלה. פה ושם ניסו אפילו השלטונות לגייסם לשירות המודיעין הסובייטי, אם תמורת היתר־יציאה ואם במסגרת עיסקה פוליטית רצינית כביכול.¹⁷ אבל עובדה היא, שבצורה לגאלית יצאו אז מברה”מ כ־4,000 יהודים – רובם המכריע פליטים מפולין, אך גם קומץ יהודים מקומיים.

ראוי עוד לציין, כי הודות ליחסים התקינים בין ברה”מ לבין גרמניה הנאצית ניצלו, ארעית לפחות, כמה מאות יהודים נושאי דרכונים של הארצות המסופחות לברה”מ (בעיקר מהארצות הבאלטיות), אשר נקלעו תחת שלטון הכיבוש הנאצי¹⁸ בפולין, צרפת (ביניהם שרידים מלוחמי ספרד) ומקומות אחרים, מאחר שאלה הוכרו ע”י שלטונות ברה”מ כאזרחים סובייטיים, נתאפשרה – עד פרוץ המלחמה הגרמנית־סובייטית – שיבתם לארצות אזרחותם.

★

המלחמה בין ברה”מ לגרמניה פרצה בזמן שהיחסים בין מוסקבה לבין המערב היו צוננים, אף מתוחים. בנוסף למצבה הצבאי והכלכלי הקריטי עמדה איפוא ברה”מ בבדידות דיפלומאטית, כשבדעת־הקהל המערבית עדיין לא פג טעם־הלואי של הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, הסיפוח הסובייטי של האזורים במזרח־אירופה והסתייגותה של מוסקבה מ”המלחמה הקפיטאליסטית" (בין גרמניה לבין אנגליה, צרפת ובעלות־בריתן).

אבל למרות כל זאת שינה מיבצע “בארבארוסה” בן־לילה את הסיטואציה הפוליטית – ומתוך אינטרסים חיוניים דחופים ביותר צריכה היתה ברה”מ לבסס את מדיניות־החוץ שלה על ברית הדוקה עם המערב ולפעול לרכישת דעת־הקהל בעולם. שיפור היחסים עם המערב נסתייע בכשרון הגמישות והטאקטיקה הריאליסטית של הדיפלומאטיה הסובייטית, שלא נרתעה מנקיטת צעדים אשר שוב סטו כביכול מן הדוקטרינות המסורתיות, אך הוכיחו עצמם כמשרתים היטב את האינטרסים השוטפים ואף את המטרות ארוכות־הטווח של ברה”מ.

כבר בשבועות הראשונים של המלחמה הסובייטית־גרמנית הצהירה ברה”מ על ביטול החוזים הסובייטיים־גרמניים משנת 1939, אבל היא נמנעה מלהתחייב בצורה קונקרטית לגבי גבולות פולין אחרי המלחמה. לפי הסכם מיוחד מ־14 באוגוסט 1941 הוחלט על הקמת צבא פולני על הטריטוריה הסובייטית בפיקוד גנראל פולני, אך כפוף לפיקוד העליון הסובייטי.

בין האמצעים שנועדו לגייס מירב הכוחות והתמיכה – לרבות דעת־קהל אוהדת בעולם המערבי – למלחמה נגד גרמניה אימצה ממשלת ברה”מ קו חדש כלפי נושאי הלאומיות והדת. ביום פלישת היטלר לברה”מ הקביל מולוטוב בנאומו את המלחמה הזאת למלחמה הפאטריוטית הגדולה שניהלה רוסיה ב־1812 נגד נאפוליון. מלחמת הרוסים נגד הפולשים הצרפתיים מלפני 129 שנה נעשתה מוטיב שכיח בתעמולה המלחמתית הסובייטית.¹⁹ מכאן גם הכינוי שבו נתכנתה ע”י ברה”מ מלחמתה נגד גרמניה – "מלחמת־המולדת הגדולה”. בכל שנות המלחמה – ובמיוחד בימים הקשים של סתיו 1941 – טיפחה הממשלה הסובייטית מוטיבים לאומיים, שנשאבו בעיקר מן ההיסטוריה הצבאית של “רוסיה הקדושה” וגיבוריה, כדי להלהיט את רוח ההמונים ולהעלות את המוראל שלהם.²⁰ תוך כך הוצנעו, או כמעט נגנזו, הסיסמאות האידיאולוגיות־קומוניסטיות.

שינויי־הקו האלה מצאו ביטוי, בין היתר, ביחס השלטונות הסובייטיים לכנסיות הדתיות, ובמובלט לכנסיה האורתודוקסית בראשות הפאטריארך סרגיי. בתמורה אמנם נרתמה הכנסיה האורתודוקסית למסע התעמולה למען המאמץ המלחמתי. בהתאם לקו החדש נשתנה לטובה גם היחס למוסדות דתיים יהודיים.

בנוסף למשקלן של הלאומיות והדת כסמלי הזדהות עם המשימות המלחמתיות בתוך ברה”מ וכאפיקי קומוניקציה בין השלטונות לבין העם – נועד לליבראליזציה כלפיהן תפקיד בלתי־מבוטל במדיניות־החוץ הסובייטית: לעורר ולהגביר אהדה של דעת־הקהל העולמית, שתשמש מנוף ללחץ על ממשלות בעלות־הברית למען הרחבת העזרה לברה”מ, לפתיחת חזית שניה וכדומה. זה המקום להזכיר את הקמתו של “סובאינפוֹרמביוּרוֹ” (המשרד הסובייטי לאינפורמציה), שפעילותו התעמולתית היתה מכוּונת מעיקרה לחוגים שונים בארצות־חוץ. לשם אותה מטרה הוקמו גם מספר ועדים אנטי־פאשיסטיים.

על רקע כללי זה אין לתמוה על התמורה ביחסו של המימסד הסובייטי כלפי יהדות ברה”מ. האחרונה הוערכה עתה הן כקבוצה אתנית בעלת פוטנציאל חשוב למאמץ המלחמתי עצמו והן כמכשיר קומוניקאטיבי ממדרגה ראשונה לגיוס דעת־קהל אוהדת ברחבי העולם החפשי.²¹ המוסד המרכזי שנועד לנצח על המיצוי המירבי של שני יתרונות אלה היה הוועד היהודי האנטי־פאשיסטי. העצרת שנערכה במוסקבה – בהשתתפות אישים יהודיים־סובייטיים נודעים – ב־24 באוגוסט 1941, שבעקבותיה קם הוועד האמור, כבר עמדה כולה בסימן הקריאה ליהדות העולם להתגייס ולהתלכד למאבק נגד ההיטלריזם.²² קריאות כאלו ליהדות העולם חזרו ונישנו בכינוסים מיוחדים אחרים, מעל דפי בטאון הוועד, “אייניקייט”,²³ ומפיהם של שליחי הוועד ליהדות אנגליה ואמריקה.²⁴ בהשראת הוועד (ובהשראת השלטונות) הופיעו בשנות המלחמה עשרות פרסומים ביידיש בעלי תוכן סובייטי־פאטריוטי, אך נתבלטה בהם גם זיקה חזקה לגורל העם היהודי בהווה ולעברו ההיסטורי המפואר.

ההתפתחויות הללו העלו את קרנם של היהודים הסובייטיים בעיני עצמם. תוך כך גברה בשנות המלחמה (ואפשר שהגיעה לשיאים) הזדהותם עם מדינתם – בראש וראשונה כתוצאה מהחפיפה המוחלטת בין האינטרס של כל יהודי ויהודי לבין האינטרס העליון של המדינה: למגר, בכל מחיר, את הנאצים. כן עלה משקלה הסגולי והפוליטי של האוכלוסיה היהודית בעיני השלטונות – אם לאור חלקה הרב במערכות הלחימה²⁵ ואם בזכות היותה צינור־פירסום יעיל לגיוס דעת־הקהל בעולם החפשי.²⁶

אולם ככל שתקופה זאת היתה בבחינת “תור הזהב” ליהדות ברית־המועצות מבחינת יחסיה עם המימסד, היא נפגעה קשות בשואה עד שכמעט לא נותר בית יהודי ללא קרבנות. במציאות זו אך טבעי הוא, כי בלב חלק ניכר מן הלוחמים היהודים גברו ונתגלו הנטיות הכמוסות להדגיש את הצד הלאומי־יהודי בלחימה “נגד הגרמנים” יותר מאשר “בעד הסובייטים”. הם נתעודדו לכך אף מהנימה שקנתה לה שביתה בפרסומים השונים מטעם הוועד היהודי האנטי־פאשיסטי, שבין היתר מצאו לנכון להדגיש את לחימתם של היהודים לא רק כאזרחים סובייטיים, אלא אף כיהודים צאצאי המכבים ובר־כוכבא.²⁷

★

אין ספק שאת התמורות במדיניות הסובייטית לגבי היהדות והיהודים יש לראות כחלק אינטגראלי מקו־ההפשרה הרחב שברה”מ העומדת על נפשה סיגלה אותו כטאקטיקה זמנית וכהכרח־בל־יגונה. אבל בין כך ובין כך, היתה זו “שעת רצון” קצרה, שבה זכתה יהדות ברה”מ, ובעיקר התושבים ה”וותיקים" שלה, להערכה חיובית מסויימת מצד השלטון.²⁸ בין אם היהודים היו מוּדעים לטיבה של “שעת רצון” זאת ובין אם לאו, הרי היא עצמה העניקה להם מעין פיצוי ונחמה חלקית לתלאות האיומות שהזמן גרמן.

ואולם, לעומת הוותיקים, קשה היה מצבם של 300־400 אלף היהודים מהאזורים המסופחים שנמצאו בתקופת המלחמה בטריטוריה הסובייטית הבלתי־כבושה. הכוונה קודם־כל לאותם יהודים מפולין שסירבו בשעתו, כאמור לעיל, לקבל את האזרחות הסובייטית וב־1940 הוגלו ברובם לקצווי ברה”מ. לאחר שיהודים אלה שוחררו (בתוקף צו חנינה, שנחתם בעקבות הפלישה הגרמנית לברה”מ בין הממשלה הסובייטית לבין הממשלה הפולנית הגולה בלונדון) הפריעו השלטונות הסובייטיים המקומיים להתגייסותם, וכן להתגייסותם של יהודים אחרים מיוצאי פולין (כמו גם של ביילורוסים ואוקראינים שהיו בעבר אזרחים פולניים) לצבא הפולני (צבא אנדרס), שהוקם על אדמת ברה”מ. לרוב הם גויסו ל”גדודי עבודה", שמבחינת התנאים והמעמד היו נחותים לעומת הצבא האדום.

כיוון שמשיקולים פוליטיים עמדה הממשלה הפולנית הגולה בלונדון על העקרון, כי זכות האזרחות הפולנית חלה על כל תושבי פולין שישבו בגבולותיה לפני המלחמה, הפכו יהודי פולין (ובמידה מסויימת גם תושביה הביילורוסים והאוקראינים מלפני המלחמה) לסלע־מחלוקת בין הממשלה הפולנית לבין ממשלת ברה”מ.²⁹ אולם לאחר ניתוק היחסים בין שתי הממשלות ב־1943 והקמתו בברה”מ של “איגוד הפאטריוטים הפולנים”, וכן גם צבא פולני חדש ע”ש קושצ’יושקו, שוב חלו תמורות ביחס השלטונות הסובייטיים ליהודים יוצאי פולין, שכן חלק ניכר מהם נתבלטו באותו איגוד ובאותו צבא שלמעשה היו מכשירים פוליטיים מובהקים בידי ברה”מ.

תמורות ניכרו גם ביחס השלטונות הסובייטיים אל יוצאי הארצות הבאלטיות ואזורי רומניה שנפוצו ברחבי ברה”מ בתקופת המלחמה (כתיירים, כפליטים, כמפונים, שלא לדבר על אסירים וגולים). בתחילת המלחמה הסובייטית־גרמנית הוגבלה השתלבותם ביחידות קרביות – וזאת בעיקר מחוסר אמון מצד השלטונות הסובייטיים לכל יוצאי־המערב (“זאפאדניקים”). אולם משנפלה ההכרעה, מסיבות פוליטיות ואחרות, להקים יחידות לאומיות בצבא האדום מבני האזורים המסופחים, התברר שמקור עיקרי לאיושן משמשים הפליטים היהודים מאותם האזורים. אין זה מקרה, למשל, שבדיביזיה הליטאית של הצבא האדום היוו החיילים היהודים את החטיבה הלאומית הגדולה ביותר. בתקופת הקרבות המרים ב־1943, בהם השתתפה הדיביזיה בצורה פעילה, קוימו בה תכופות עצרות לוחמים שהתנהלו ביידיש עסיסית ובהן בא לידי ביטוי בעיקר חשבון־הדמים של החייל היהודי עם הפאשיסטים הגרמניים.

ברם, המוטיבציה של נקמה אישית ולאומית, שתאמה את ה"קו" ב־1942–1943, כשהחיילים היהודים של הדיביזיה עמדו באוֹריוֹל ובביילורוסיה מול גייסות גרמניים, לא התאימה ל־1944–1945, כשהדיביזיה נכנסה לליטא ולעיני החיילים היהודים שלה הומחש “הצד השווה” בין הרוצחים הגרמנים לבין רוצחים ליטאים.

מן הראוי להזכיר עוד תופעה בדיביזיה: הקורספונדנציה עם קרובים וידידים בחו”ל. ראשיתה של זאת במאי 1942, בתקופת המסע המדיני לפתיחת חזית שניה. החיילים נתבקשו אז על־ידי הפיקוד להרבות בנושא זה במכתבים לחו”ל, תוך תיאור עלילות הגבורה שלהם בלחימה נגד הנאצים. ואולם, לחיילים היהודים שימש מיבצע זה תקדים לגיטימי להמשך ההתכתבות, גם עם ארץ־ישראל, עד סוף המלחמה ולאחריה, כאשר המדיניות הסובייטית כבר לא נזקקה לשירותים־קשרים כאלה.³⁰

המדיניות הסובייטית המשתנה מפעם לפעם באה לידי ביטוי בלוחמה הפארטיזאנית. לאחד הריכוזים הפארטיזאניים העיקריים שביערות ביילורוסיה, למשל, על שפת אגם נארוץ' (כ־80 ק”מ מזרחית מוילנה), הגיעו הלוחמים היהודים, בעיקר מגיטאות ליטא, עוד לפני שהתבססה במקום התנועה הפארטיזאנית המאורגנת “מלמעלה”. הבעיה הלאומית התחדדה כאן משום שהלוחמים היהודים החליטו נמרצות להקים חטיבה יהודית. בתחילה קיבלו לכך את הסכמת מפקד הבריגדה הפארטיזאנית הביילורוסית. במִיפקד־ההשׁבָּעָה החגיגי הוא אמר להם: “מי כמוכם צריך להילחם באוייב הנאצי ולנקום את דם אחיכם השפוך. השתדלו להיות לוחמים טובים, אמיצים ונאמנים. אנו נעזור לכם בכל האמצעים העומדים לרשותנו, מדריכים, נשק, הוראות”. בנאומו הנלהב תינה את³¹ הטראגדיה היהודית והציע שהגדוד היהודי ייקרא סמלית – “נקמה”. אבל לאחר זמן קצר, כשהגדוד “נקמה” כבר מנה³² 270 לוחמים יהודים, הוא פורק. מסתבר שהפירוק בוצע לפי³³ הוראה ממוסקבה. באותה עת פורקו יחידות יהודיות גם במקומות אחרים: הגדוד על שם קאגאנוביץ’ באזור דיסנה, הגדוד “ז’וקוב” באזור קאפולי, הגדוד “פרחומנקו” באזור מינסק ועוד. נציג בכיר של מרכז המפלגה הקומוניסטיות בביילורוסיה הבהיר, כי מתכּוֹנת התנועה הפארטיזאנית מושתתת על חטיבות לאומיות טריטוריאליות, ועל כן חייבים³⁴ היהודים מליטא ומביילורוסיה להשתייך ליחידות הטריטוריאליות של הרפובליקה שלהם.³⁵

★

ניתן היה להביא עוד דוגמאות רבות לתמורות במדיניות הסובייטית כלפי היהודים, כחלק מהמדיניות הסובייטית הכללית, בשלהי המלחמה ומיד לאחריה. אולם נראה, כי הדוגמה המוחשית ביותר לשינוי הקו היא ההתקפה ב”פראבדה" באפריל 1945 על איליה ארנבורג, בגלל שהרחיק לכת ברוח הנקם נגד הגרמנים.³⁶ אף אם לאו־דווקא ארנבורג היהודי היה יעדה של ההתקפה הזאת, הרי שמבחינת הגישה הפראגמאטית־אינסטרומנטאלית האופיינית למדיניות הסובייטית נשתמע ממנה: “ארנבורג עשה את שלו, ארנבורג יכול ללכת”. ואולי, במידה מסויימת, נלחשה ב”חלונות הגבוהים" הסובייטיים אמירה דומה ביחס לקיבוץ היהודי בברה”מ כולו.

המדיניות הסובייטית כלפי יהודי ברה”מ (הן “ותיקים” והן “חדשים”) בימי מלחמת־העולם השניה עמדה איפוא בסימן של תהפוכות קיצוניות – מתוך חישובים סובייטיים־כלליים ושיקולים מפוּכּחים. מספר תופעות (שבחלקן נסקרו לעיל, כגון פריחה יחסית של התרבות היהודית־סובייטית, הידוק הקשר של הקיבוץ היהודי בברה”מ ליהדות העולם וכדומה), אשר בשעתו אולי היה אפשר לפרשן כמבשרות רביזיה מעודדת במדיניות הסובייטית כלפי היהודים, נתגלו כאפיזודות חולפות וקיצרות־ימים. למעשה היו התופעות האלו סטיות מבוקרות היטב מטעם השלטונות – בין מבחינת עיתויין ובין מבחינת תוכנן ועוצמתן.

כפועל יוצא מהסכם ריבנטרופ–מולוטוב, השתלטה ברית־המועצות מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, על שטחי מזרח פולין. חלקם – אזורי פולסיה, ביאליסטוק ועוד – סופחו לרפובליקה הסובייטית הביילורוסית. ואילו האחרים – אזורי וולין ומזרח גאליציה – סופחו לרפובליקה הסובייטית האוקראינית. מאוחר יותר, ביוני 1940, השתלטה ברית־המועצות גם על אזורי צפון־מזרח רומניה ועל הארצות הבאלטיות. בוקובינה הצפונית סופחה לרפובליקה הסובייטית האוקראינית; בסאראביה לרפובליקה המולדאווית; ואילו ליטא, לאטוויה ואסטוניה הפכו לרפובליקות סובייטיות “עצמאיות”.

ברצף הטריטוריאלי שמאסטוניה בצפון ועד בסאראביה בדרום, חיו באותה תקופה כשני מיליון יהודים. ברובם, היו אלה יהודי המקום בעלי תודעה לאומית־תרבותית יהודית שורשית, ונוספו להם גם פליטים יהודים רבים מווארשה, לודז’, קראקוב וערים אחרות במערב פולין, שנסו על נפשם עם כניסת צבאות גרמניה הנאצית לפולין.

חלק ניכר מבין הפליטים התרכז במספר ערים כגון: לבוב, קובל, ביאליסטוק ווילנה.

השינוי הפתאומי במשטר והסובייטיזאציה הכפויה שחדרה לרוב שטחי החיים, הביאו תמורות יסודיות בחברה היהודית הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית־פוליטית. הצעד העיקרי שנקט המשטר החדש היה חיסול המסגרות ודפוסי החיים היהודיים הפנימיים.

בגלל משכה הקצר של תקופה זו, ובעיקר מחמת אימי התקופה שלאחריה, התגמדה תקופת השלטון הסובייטי הן בתודעתם של ניצולי השואה והן בהיסטוריוגראפיה של תולדות יהדות זמננו במזרח אירופה. מגמה זו בולטת בספרות המחקר, ספרות הזיכרונות ובספרי הזיכרון של הקהילות השונות.

אולם בין אם ניתן להכליל תקופת ביניים זו ולראותה כחלק אינטגרלי של תקופת השואה, ובין שיש לראותה כתקופה נפרדת, הרי נודעת לה חשיבות רבה מבחינות שונות. ובעיקר בשל השלכותיה על תופעות רבות בתקופת הכיבוש הנאצי, אם כי לא תמיד ניתן לזהות השלכות אלה באופן מדויק וחד־משמעי ולהצביע על קווים כלליים אופיינים. יש לציין שרוב התופעות נבעו מהמדיניות הכללית של השלטון הסובייטי לגבי כלל האוכלוסייה באזורים המסופחים. אולם עקב מצבם המיוחד של היהודים בשטחי חיים שונים, כגון החיים הכלכליים והדתיים, נודעה למדיניות הסובייטית משמעות מיוחדת לגביהם.

ננסה לסקור להלן את השינויים העיקריים שהביא עמו המשטר הסובייטי והשלכותיהם לגבי מצבם ודרכי תגובתם של היהודים בתקופת הכיבוש הנאצי:

במישור הכלכלי

הלאמה של העסקים, המפעלים ונכסי הדלא־ניידי, כמו גם החרמת הדירות, הכספים ודברי הערך של היהודים בתקופת המימשל הסובייטי, הקלה במידה רבה על שלטונות הכיבוש הנאציים בנישולם הכלכלי המוחלט של היהודים. הצעדים הכלכליים שנקטו הסובייטים מנעו מיהודים רבים, שהיו קודם לכן אמידים למדי, את האפשרות להשתמש ברכושם לשם הצלתם (הזמנית) או להמתיק גזרות שונות באמצעות שוחד, יחד עם זאת (ולמרות שהשלטון הסובייטי הציג זאת כספסרות) הצליחו משפחות יהודיות מסוימות לאגור מזון ופריטי לבוש בסיסיים (פרוות, מעילי עור, מגפיים וכו’), דבר שפטר אותן מדאגה ראשונית לפרנסתן עם הפלישה הגרמנית, ומנע מהן הסתכנות בפעילות כלכלית שעלולה הייתה לגרום למאסרים.

מדיניות הפרודוקטיביזאציה והפרולטאריזאציה שנקטו הרשויות הסובייטיות הביאו להפנייתם של יהודים רבים לעבודות גופניות. בדיעבד ניתן לטעון שמעבר זה הכשירם לעמידה בתנאי עבודת הכפייה המפרכים בתקופה הנאצית. כמו כן, שפר חלקם של היהודים שזכו לרכוש בתקופה הסובייטית מומחיות מקצועית כלשהי (בעבודות נגרות, מסגרות וכו’).

אספקט אחר הוא הניוולאציה במישור הכלכלי־מעמדי ברחוב היהודי בתקופת השלטון הסובייטי. הדבר הביא למעין קירוב לבבות ופתיחות רבה יותר ביחסים החברתיים, וניתן לראותה כבעלת השפעה ניכרת על רוח הסולידאריות והסיוע ההדדי ששררו לאחר מכן בגיטאות, מחנות־העבודה ובשורות הפארטיזאנים.

במישור החברתי

הרס מוסדות הקהילה היהודית – דחיקתם, מאסרם או הגליתם של ראשי הקהילה היהודית על ידי הסובייטים, הביאו לכך, שעם הכיבוש הנאצי, דווקא בעתות המצוקה הקשות ביותר, חסרה הקהילה היהודית את מנהיגיה המסורתיים ונוצר מעין חלל ריק. במינהל העצמי, כביכול, שכפו שלטונות הכיבוש הנאציים על היהודים היו רק חלק מבין חברי היודנראטים, שהוקמו אז, אנשים שבעבר היו פעילים בקהילה או עמדו בראשה. במקרים רבים נקבעו כחברי היודנראט אנשים שהיו זרים לציבור או אף פליטים ממקומות שונים שלא הכירו כלל את הקהילה. להרכב היודנראט ולמוצא חבריו נודעה לא פעם חשיבות מכרעת לגבי דרכי פעולתו ואופיו. כמו כן, עלה משקלם הציבורי של אנשים ששוחררו מבתי הכלא הסובייטיים עם הכיבוש הגרמני. חלק מהם הגיע לעמדות מפתח, וכיהן כחברי יודנראטים.

השתלבות בממסד החדש – בתקופה הסובייטית חדרו יהודים רבים למנגנון הממלכתי־ציבורי. כתוצאה מכך התרחב המגע הבלתי אמצעי בין האוכלוסייה היהודית ללא־יהודית. עם הכיבוש הנאצי הייתה לעובדת בולטותם של היהודים בעמדות שונות בתקופה הסובייטית השפעות ניכרות על יחסה של האוכלוסייה הלא־יהודית כלפיה, כפי שנראה עוד בהמשך.

נסיעות וביקורים בברית־המועצות – במסגרת תהליך הסובייטיזאציה איפשרו רשויות השלטון לתושבי האזורים המסופחים וביניהם גם ליהודים, לעבור לשטחי ברית־המועצות גופא למטרות ותפקידים שונים. וכך, חודשו בשנים 1939–1941 קשרים משפחתיים. חידוש קשרים זה המריץ משפחות רבות לנטוש את מקום מושבן עם הכיבוש הגרמני ולנוס מזרחה, מתוך תקווה למצוא מקלט אצל קרוביהם עד עבור זעם. עקב סיגול אורח חיים רוסי החלו צעירים יהודים רבים, במגעם עם הממשל הסובייטי, לזנוח את אורח החיים היהודי־מסורתי לרכוש הרגלים שהיו מקובלים בחברה זו כגון לבוש, שתייה וכו'. משפרצה המלחמה הקלו הרגלים חדשים אלו על עמידתם של הצעירים בתנאים שכפתה עליהם המציאות הקשה: נדודים, תנאי שדה, מחבוא ביערות וכו'.

מנוסת הצעירים – את החלטתם של צעירים לנטוש את בית הוריהם ולברוח מזרחה, לעומקה של ברית־המועצות, מאימת הנאצים ובעלי בריתם בקיץ 1941, ניתן לראות גם על רקע תהליך התפוררות המשפחה המסורתית, שהוחש מאד בתקופת השלטון הסובייטי; תופעות אלו, של בריחת הצעירים, נמשכו גם לאחר מכן, בעתות סכנה ב”אקציות" ובסלקציות של חיסול הגיטאות והמחנות.

במישור הפוליטי

העלמת מידע על גורל היהודים – בהשראת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב והיחסים בין ברית־המועצות לגרמניה, נקטו השלטונות הסובייטים בקו עקבי של העלמה שיטתית של מידע לגבי מאורעות המלחמה בכלל, ורדיפות היהודים בגרמניה ובארצות הכיבוש, לרבות פולין – בפרט. אין ספק שעובדה זו השפיעה במידה מסוימת על החלטתם של יהודים רבים להישאר במקומם ולא לברוח מזרחה כאשר החלה הפלישה הנאצית.

מאסרים רדיפות והגליות – גורם זה הביא לכך שחוגים חברתיים ופוליטיים שונים בחברה היהודית (בעיקר בני המעמד הגבוה והבינוני, פעילים במחנה הציוני, ב”בונד" וכו'), נרתעו מבריחה לעומקי ברית־המועצות. המאסרים וההגליות ההמוניות שנערכו במרוצת שנת 1940 ובעיקר ביוני 1941 עוררו חשש עמוק מפני הצפוי ליהודים במדינה הסובייטית. יחד עם זאת, למרות הדרך האכזרית בה בוצעו המאסרים ולמרות הקרבנות מחמת רעב, קור, מחלות ועבודת פרך במחנות הריכוז הסובייטיים מארכנגלסק ועד יאקוטסק, הרי בדיעבד בעקבות מאסרים אלה ניצלו מציפורני הנאצים מאות אלפי יהודים מפולין, רומניה והארצות הבאלטיות.

מעורבות בפעילות ביטחונית צבאית – השתלבותם של יהודים רבים במנגנון הממלכתי־מפלגתי ובעיקר במנגנון הצבאי־ביטחוני, הקלה על בריחתם מזרחה עם פרוץ המלחמה הגרמנית–סובייטית. השלטונות המקומיים העמידו לרשותם אמצעי תובלה מיוחדים. כך גם הקלו הזקיפים בגבול הסובייטי הישן על כניסתם לאזורים הפנימיים של ברית־המועצות.

ליהודים פעילים במשטר הסובייטי ולבני משפחותיהם הייתה מוטיבציה חזקה במיוחד לנוס מפני הכיבוש הגרמני, לעומת אלו שלא היו מזוהים כקומוניסטים פעילים. דא־עקא, השתלבותם של היהודים במישור הפוליטי הייתה לצנינים בעיני חוגים לאומיים באוכלוסייה הלא־יהודית ששללו מכל וכל את השלטון הסובייטי בארצותיהם. התמנותו של יהודי כאיש מיליציה נתפשה על ידם לעתים כאקט של כפיות טובה ובגידה. בייחוד כאשר קצין כזה נדרש, בתוקף תפקידו, לבצע מאסרים וגירושים המוניים של פעילי המשטר הקודם שנחשבו בזמנו לפאטריוטים אמיתיים. יתרה מזאת, לעומת ההתלהבות שבה קיבלו המוני היהודים את פני הצבא האדום, כאשר האלטרנטיבה הצפויה הייתה השתלטות נאצית, הרי חלק ניכר מהאוכלוסייה הלא־יהודית חרק שן וראה בכך אובדן העצמאות הלאומית. כך שבמשך תקופת השלטון הסובייטי חלה התדרדרות מואצת ביחסים שבין היהודים לחלק ניכר בקרב האוכלוסייה הלא־יהודית. תוצאות מערכת יחסים מעורערת זו באו לביטוי עם הפלישה הנאצית בגילוי יחס עוין ליהודים, פרעות ספונטאניות והירתמות נלהבת של האוכלוסייה הלא־יהודית לסיוע למכונת הרצח הנאצית.

תופעה אחרת שיש לציינה היא מעורבותם של היהודים במנגנון הצבאי. מגעם הבלתי אמצעי עם נשק, תוך כדי פעילותם במסגרות ביטחוניות כגון גווארדיית הפועלים, משטרת־העזר וכו’, היקנו להם ידע צבאי וניסיון מסוים בהכרת כלי נשק והשימוש בהם. דבר זה השפיע על מספרם של היהודים שיכלו, עם בוא הכיבוש הנאצי, להירתם למאמץ הצבאי ובמצבים מסוימים – לפעול ביתר יעילות בהתגוננות העצמית כבודדים וכקבוצות.

בין אלה נימנו לאחר מכן כמה מבין הצנחנים היהודיים שהוצנחו בשטח הכיבוש הנאצי, מטאלין שבצפון ועד קישנייב בדרום. חלקם חדרו לגיטאות ועודדו בעקיפין או במישרין את יושביהם. לא פעם נסתייעה קליטתם של יהודים ביחידות פארטיזאניות או ביחידות סדירות של הצבא האדום הודות לקשריהם עם מפקדי יחידות אלו בזמן פעילותם המשותפת בתקופת השלטון הסובייטי.

גורם נוסף שהשפיע על גורל היהודים בשטחים אלה הוא הניסיון שצברו רבים שנעו כפליטים מפולין הכבושה לאזור השליטה הסובייטית ולעתים גם חזרה ממנו (להביא את בני משפחותיהם). דרכם של הללו הייתה רצופה בהברחות גבול, גניבת דעתם של משמרות, הכנת מסמכים מזויפים, מתן שוחד, הקמת תאים חשאיים, רשתות קשר ודיווח, הדפסת עלונים חשאיים והפצתם, חילוץ אנשים מבתי סוהר – כל אלה סייעו מאוחר יותר להקמת תאי ההתנגדות בגיטאות ובמחנות ולהסתגלות לתנאי מחבוא בבונקרים וביערות כמו גם למבצעי הצלה ובריחה בימי הכיבוש הגרמני.

המישור התרבותי־אידיאולוגי

ידיעת השפה – העובדה שחלק ניכר מדור המבוגרים באזורים שסופחו לברית־המועצות (פרט לגאליציה ובוקובינה) ידע במידה זו או אחרת את השפה הרוסית, ולבני הדור הצעיר ניתנה אפשרות ללמוד שפה זו במסגרות החינוך הרגילות ובקורסים מיוחדים, הקלה במידה ניכרת על קליטתם והשתלבותם התקינה של פליטי האזורים המסופחים שנמלטו לעומקה של ברית־המועצות. לא פעם שימשו היהודים כמתורגמנים בין הפיקוד לבין עמיתיהם הלא־יהודים מאזורי מוצאם שלא השכילו עדיין לקלוט את השפה.

ירידת ההשפעה הדתית – בתקופת הממשל הסובייטי פחתה במידה ניכרת השפעת הדת וזאת בשל התעמולה האנטי־דתית השיטתית שניהלו הרוסים וכן בשל הקשיים שהוערמו על קיום המצוות. יהודים רבים הסכינו אפוא, לעבוד בשבתות, לאכול טרף וכו'. מאוחר יותר, בגיטאות ובמחנות הריכוז הנאציים הצליחו רק מתי מעט לשמור על מצוות הכשרוּת; האוכלוסיה היהודית המורעבת, נאלצה, ברובה, מתוך רצונה להיוותר בחיים, לנטוש הרגלי מסורת. ניתן אפוא לראות בכירסום המשמעותי שחל בחיים הדתיים בתקופה הסובייטית תופעה, שבדיעבד, ריככה את המשבר שעבר על המוני היהודים, שנאלצו לעבור על כמה לאווין בסיסיים בהלכה כדי לקיים את חייהם בתקופה הנאצית.

הפעילות המחתרתית – זוהי בלי ספק התופעה החשובה ביותר במישור האידיאולוגי והשלכותיה על תקופת השואה היו ניכרות. בתגובה לצו השלטונות הסובייטים ב־1939 וב־1940, שהורה על פיזור רוב הארגונים, המפלגות ותנועות הנוער באוכלוסייה הכללית והיהודית, ירדו רבים מחברי הארגונים האסורים למחתרת והמשיכו בדרך זו את פעילותם. חלק ניכר מהפעילות המחתרתית־יהודית התמקד בתחום האידיאולוגי־תרבותי (כגון שימוש בשפה העברית, לימוד התנ”ך, עיון ודיונים בנושא הציונות וארץ־ישראל וכו').

הפעילות המעשית התרכזה בגניזת ארכיונים, הכנת פרסומים בלתי־ליגאליים והפצתם, סיוע לחברים שהיו במצוקה, ניסיונות למציאת דרכי בריחה לארצות חוץ – אם לארץ־ישראל ואם לאמריקה (בעיקר אנשי ה”בונד" ו”אגודת־ישראל"). נקודת משיכה מיוחדת היוותה וילנה, שהפכה בשל מעמדה הפוליטי המיוחד, שאיפשר במשך תקופת זמן קצרה הגירה, למקום ריכוז עיקרי ומשום כך למוקד הפעילות החברתית, תרבותית ופוליטית. אלפי עסקני מפלגות, וחברי תנועות נוער חלוציות וכן תלמידי ישיבה, זרמו אליה. גם כאשר הפסיק המימשל הסובייטי באופן פתאומי את מתן היתרי היציאה דרך אודיסה, וולאדיוואסטוק או פרס נמשכה הפעילות המחתרתית על כל גווניה. גם מאסרם של חברים פעילים והגלייתם לאזוריה הפנימיים של ברית־המועצות לא שיתקו פעילות זאת, שנמשכה במקומות רבים ממש עד יום הפלישה הנאצית.

יש להדגיש את העובדה שחלק מכריע מן המסגרות המחתרתיות בתקופה הסובייטית הוקם על ידי מנהיגות צעירה שבאה במקום המנהיגות הקודמת שנאסרה בחלקה או ויתרה על המשך הפעילות. רוב התנועות והמפלגות המשיכו בפעולתן המחתרתית את מסורת תנועתן, והיו גם כאלה שהוקמו רק באותה תקופה (כמו “דרור” במזרח פולין וארגון ברית־ציון בליטא). אנשי תנועות הנוער גילו יחס ביקורתי כלפי המנהיגות הפוליטית המפוצלת ברחוב היהודי שלא עמדה, לדעתם, במבחן המציאות הקשה.

בתקופת הכיבוש הנאצי עמדו חלק מהמנהיגים הצעירים האלה בראש ארגוני המחתרת ובעמדות פיקוד ביחידות פארטיזאניות. העובדה שחלק ניכר מביניהם צמח מרקע דומה וחלקם הכירו זה את זה באופן אישי, הגבירה את ההבנה ביניהם ואיפשרה מידה ניכרת של קונצנזוס בשאלות כיצד לנהוג ולהגיב במצבים הקיצוניים שאליהם נקלעו. לא בכדי יצאו מווילנה מנהיגי מחתרות ידועים בגיטאות פולין וליטא כמו: מרדכי אנילביץ’,יצחק צוקרמן, חייקה גרוסמן, מרדכי טננבוים־תמרוף, יוסף גלזמאן, צביה לובטקין, טוסיה אלטמן, שלמה אנטין ואחרים. הם שהו בווילנה כפליטים ועיסוקיהם המחתרתיים בתקופת השלטון הסובייטי הכשירום לתפקידיהם הקשים בימים שבאו לאחר מכן. מאידך גיסא, נחשפו בתקופת המשטר הסובייטי הפעילים הקומוניסטיים שפעלו במשך עשרות שנים במחתרת. ועל כן במידה והתעוררו לפעול בגיטאות ובמחנות בתקופת הכיבוש הנאצי, שומה היה עליהם להיזהר, ואף מיהודים, פן יסגירום או יתנקמו בהם על מעשיהם (אך למעשה תופעות כאלה היו חריגות למדי). זאת ועוד, שלא כחברי התנועות הציוניות וארגונים אחרים, שלגביהם היוותה הפעילות המחתרתית בתקופת הכיבוש הנאצי המשך רצוף לפעילותם הקודמת הרי הקומוניסטים נזקקו לזמן ממושך יחסית כדי ללכד את שברי כוחותיהם ולהקים מסגרות כמעט יש מאין.

עם הפלישה הנאצית ביוני 1941

בתנועת הבריחה ההמונית לתוככי ברית־המועצות ביוני 1941 בלטו קבוצות צעירים חברי תנועות הנוער והארגונים היהודיים, שהיו מצוידות היטב, יחסית, והצטיינו ברוח העזרה ההדדית והמוראל הגבוה ששררו בשורותיהם. מחשש ההגלייה לסיביר בתקופת המשטר הסובייטי היו הם מאורגנים ומוכנים ליציאה פתאומית וכך מיד בהגיע הידיעות על הפלישה הגרמנית הזעיקו איש את רעהו ויצאו יחדיו מזרחה בעקבות הצבא האדום הנסוג. אין ספק שיציאתם בקבוצות ולא כבודדים סייעה לעמידתם בתלאות הדרך ולהשתלבותם בקולחוזים, גדודי העבודה או הקומונות בערי אסיה התיכונה. במקרים רבים קוּים גם קשר עם המגויסים לצבא. לימים היו הם, ביחד עם קבוצות אחרות של חברי התנועות שבמחתרת, חלוצי תנועת ה”בריחה" וההעפלה לארץ־ישראל.

לסיכום, תיאור הדברים כפי שהובא לעיל מצביע על כך שתהליך הסובייטיזאציה המואץ שעבר על החברה היהודית באזורים המסופחים לא היה בבחינת אפיזודה חולפת אלא היווה גורם רב השפעה, לשלילה ולחיוב, בתקופת השואה על חלקים ניכרים באוכלוסייה היהודית משני עברי החזית.

תופעות עיקריות בחברה היהודית בתקופת השלטון הסובייטי (1939–1941)והשלכותיהן על מצבים אופייניים בתקופת השואה

תמצית סכמטית

א. בתקופת 1939–1941

מדיניות סובייטית ספציפית כלפי היהודים (5, 6, 7)¹

הלאמת מפעלים, עסקים ורכוש (3, 4, 5)

הרס (יחסי) של תאי המשפחה והקהילה (6, 12)

חיסול או הדחקת המנהיגות המקומית (1, 15)

צימצום המוסר והדת (6, 11, 20)

ניוולאציה מעמדית־חברתית (10, 16)

רדיפות, מאסרים והגליות (5, 18)

העלמת מצב היהודים תחת הכיבוש הנאצי (5, 11)

השתלבות במימסד החדש (2, 6)

מגעים עם פעילי המימסד החדש (6, 9)

מעורבות בפעילות ביטחונית־צבאית (7, 8, 9)

הסתגלות־יתר לחיי עבודה (11, 19)

הרחבת ידיעת השפה הרוסית (9, 19)

הרחבת המגע עם האוכלוסייה הלא־יהודית (18, 19)

סיגול אורח־חיים סובייטי (10, 11, 19)

הכנת מלאי מזון ובגדים (11, 18)

נדודים, הברחות גבול, זיוף תעודות, שיחוד וכדומה (20)

המשך קיומן של תנועות וארגונים במחתרת (13)

הקמת מסגרות מחתרתיות חדשות (13)

סיגול טכניקה מחתרתית, זהירות, תקשורת, הסוואה וכו' (13, 19, 20)

הוצאת עיתונות מחתרתית (14, 16)

הירתמות דור צעיר לפעילות ציבורית (15)

שיתוף פעולה בין מנהיגי תנועות ומפלגות ואירגונים לשעבר (17)

ריכוז (ארעי) של מנהיגות צעירה בווילנה (17)

הידרדרות היחסים עם כלל האוכלוסייה המקומית (2, 6, 18, 20)

הידוק יחסים עם יהודים סובייטיים (6, 9, 20)

נסיעות וביקורים בברה"מ (6, 9, 20)

ב. בתקופת 1941–1945

1. היעדר או מחסור של מנהיגות מסורתית.

2. פרעות ומעשי רצח מצד האוכלוסייה המקומית.

3. נישול כלכלי וסוציאלי.

4. מחסור של אמצעי קיום, מימון הצלה וכו'

5. הסתייגות מבריחה לברה”מ ביוני 1941.

6. מוטיבציות לבריחה לברה”מ ביוני 1941.

7. התארגנות קבוצות בריחה לברה”מ ביוני 1941.

8. השתתפות במלתמת־המאסף של הסובייטים (קיץ 1941).

9. השתלבות במערך הצבאי והפוליטי של ברה’”מ.

10. עזרה הדדית בקרב הפליטים והגולים בברה"מ.

11. הסתגלות לאווירת הדיכאון ולתנאים הפיסיים בגיטאות, במחנות ובנדודים.

12. כושר הכרעה בעת צרה ומצוקה.

13. הקמת תאי התנגדות בגיטאות ובמחנות.

14. צמיחת עיתונות בלתי ליגאלית.

15. עליית מנהיגות אופוזיציונית, צעירה ומיליטאנטית.

16. קומוניקציה וסולידריות בתוך הקהילה ובין הקהילות.

17. קונצנזוס בין המנהיגות הצעירה החדשה.

18. הסתיעות באוכלוסייה לא־יהודית.

19. הסתגלות לתנאי המחבוא, בונקר, יערות וכד'.

20. הצלה ובריחה ממקום פורענות ומצוקה.

הקדמה ²

אם כי קרוב ל־40 שנה עברו כבר מזמן שברה”מ השתלטה על איזורים נרחבים במזרח אירופה (מן הים הבלטי ועד הים השחור) ובינתיים גדל שם דור אשר כמעט ולא ידע מציאות אחרת, הרי רבים מבני האיזורים הללו טרם השלימו עם השליטה הסובייטית במולדתם. במיוחד בולטת תופעה זו עד היום בשלושת הארצות הבלטיות, שעמיהן מצטיינים בהכרה לאומית מפותחת.

בין שתי מלחמות העולם האלה הצליחו שלושת המדינות הללו להתקיים בצורה עצמאית תוך פריחה תרבותית וכלכלית מרשימה עד להשתלטותה המוחלטת של ברה”מ עליהן בשנות ה־40.

גם לאחר שתנועת ההתנגדות המיליטנטית שהתקיימה בארצות אלו לסרוגין עד שנות ה־60 דוכאה כמעט כליל, נמשכים שם, עד היום הזה, פעולות התנגדות פאסיביות: בעיקר במישור התרבותי־חינוכי והערכי־דתי. (כגון היצמדות יתר לכנסיה והוצאות סאמאיזדאט וכדומה). במקביל לכך מתקימות זה כמה עשרות שנים פעילות פוליטית ותרבותית מגוונת ורבת־היקף ע”י חוגי האמיגראציה הבלטית בעולם המערבי ובמיוחד בארה”ב, קנדה, אוסטרליה, אנגליה, גרמניה־המערבית ובארצות אחרות.

בכמה מקומות בהם קיימים ריכוזים ניכרים של מהגרים בלטיים הצליחו הללו להיהפך לקבוצות־לחץ פוליטיות המשפיעות מעת לעת על חברי פרלמנטים ועל ממשלות להצהיר על זכותם של העמים הבלטיים לריבונות ולחופש. במיוחד מורגשת התגברות פעילותם של החוגים הללו על מאות ארגוניהם ופירסומיהם סמוך לאירועים בין לאומיים חשובים כגון ועידת הלסינקי, ועידת בלגראד וכדומה.

1. הארצות הבלטיות –רקע כללי

במונח הארצות הבלטיות (Baltikum, Baltic³ States , Прибалтик ) מקובל לכנות את 3 הארצות הזעירות – ליטא, לטביה, ואסטוניה, השוכנות לאורך חופיו הדרום־מזרחיים של הים הבלטי. שטחן הכולל – 174,800 קמ”ר, ומספר תושביהן ערב מלחמת־העולם ה־2 – כ־6 מיליון. רובם ככולם של הליטאים הם קטוליים; הלטבים והאסטונים הם ברובם פרוטסטנטים. השפות – ליטאית ולטבית שייכות לקבוצת הלשונות הבלטיות שהן הודו־אירופיות; האסטית שייכת לקבוצה האוגרו־פינית.

ארצות אלו היוו באופן טבעי גשר בין רוסיה לגרמניה, על ידי רשת מפותחת של מסילות ברזל וע”י הנמלים הגדולים בעיקר באסטוניה ובלטביה. הודות למצבן האסטרטגי־גאוגרפי שימשו ארצות אלה מטרה כמעט תמידית, להשתלטות הרוסית עליהן. מאז נצח פטר הגדול את השוודים על יד פוֹלטאבא (1709), סופחו המדינות הבלטיות לרוסיה. בחוזה נוֹישטאַדט (1721) הכירו השוודים בסיפוח זה, אך פטר הגדול התחייב לשמור על מעמדם המיוחד של הגרמנים הבלטים שמילאו תפקיד לא מבוטל במנגנון הפקידותי הרוסי. לעומת זאת דוכאו הליטאים והלטבים בשיטתיות בנסותם להשתמש בלשונם בבתי ספר ובדברי דפוס. הם זכו להקלות מסוימות בתחום התרבות ב־1904.

במלחמת העולם הראשונה נכבשו הארצות הבלטיות בהדרגה על ידי צבא גרמניה. בין שתי מלחמות העולם התקימו שלושת הארצות הללו כעצמאיות ריבוניות לכל דבר עד להשתלטותן של ברה”מ עליהן בשנות ה־40.

2. הנסיון להקים משטר סובייטי ב־1918–1919

בשורה של הצהרות והכרזות חגיגיות שפורסמו על ידי ממשלת רוסיה הסובייטית, בחדשים הראשונים לקיומה לאחר מהפכת אוקטובר, הובטח לכל לאום, שיוויון מלא, זכות להגדרה עצמית ולהיפרדות ממנה כמדינות עצמאיות.⁴ רמז לנסיגה מהצהרות אלו הסתמן כבר בעמדת המשלחת הרוסית בשיחות השלום בברסט־ליטוֹבסק, כשדחתה את דרישת הגרמנים, לאפשר לליטא, לטביה ואסטוניה להיפרד מרוסיה, בטענה שזה ניתן לביצוע רק אחרי בחירות חפשיות שם, ולאחר שיהיו משוחררים לחלוטין מנוכחות צבאות זרים.⁵ ברה”מ הראתה גם התנגדות לקיום המועצות הלאומיות של ליטא, לטביה ואסטוניה שחתרו להכריז על עצמאות ארצותיהם. כך למשל, בזמן שהמועצה הליטאית הלאומית המכונה “טאריבּה”, לחצה להקמת ליטא עצמאית, בתמיכת גרמניה, הוקם ב־1917 ברוסיה “קומיסריאט לעניני ליטא”⁶ (במסגרת הקומיסריאט העממי לענינים לאומיים). להלכה תפקידו של הקומיסריאט הזה היה לדאוג לכל עניני 200 אלף הליטאים שהיו אותה שעה ברוסיה כפליטי מלחמה וחיילים משוחררים של הצבא הצארי; למעשה הוא עסק בין השאר, בתעמולה בולשביסטית וכמו כן הכין מתוכם קאדרים פוליטיים. לאחר הכרזת ה”טאריבה" הליטאית על עצמאות ליטא ב־16.2.1918 החלו להסתנן יחד עם אלפי פליטי ליטא שחזרו למולדת מרוסיה גם פעילים בולשביסטיים שהניחו את היסוד למפלגה הקומוניסטית הליטאית (ל.ק.פ – LKP); מפלגה זו הופיעה כאופוזיציה נמרצת לממשלה הליטאית הלאומית. כתוצאה מעבודת הכנה רבה, כולל שביתות, הפגנות ומיטינגים הוחלט ב־8.12.1918 על ידי הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ליטא וביילורוסיה⁷ על “הקמת הממשלה המהפכנית הזמנית של פועלים ואיכרים בליטא”.

בגילוי דעת של ממשלה זו, נאמר בין השאר: “ביצירתנו חיים חדשים על היסודות עליהם מושתתת הפדרציה הסובייטית־הסוציאליסטית־הרוסית – נלך בעתיד יד ביד עם רוסיה הסובייטית ושאר הארצות שנכנסו לדרך המהפכה הסוציאליסטית”.

רוסיה הסובייטית מיהרה להכיר בממשלה הליטאית המהפכנית בהכרזה מיוחדת מה־22.12.1918⁸. ביום זה ובצורה זהה הכירה גם בממשלות המהפכניות באסטוניה ובלטביה שמרביתן כבר היו בשליטת הצבא האדום.

השלטון הסובייטי־ליטאי שהתבסס בעיקר בצפון־מזרח ליטא ושהספיק לחוקק מספר חוקים בשטח הכלכלי־סוציאלי הכריז על איחוד עם הרפובליקה הסובייטית הביילורוסית (תחת השם “ליטבּייאָל”). שלטון זה הועמד חיש מהר בסכנה פיסית מצד צבא ממשלת וולדמאראס Voldemaras הלאומנית ששלטה באיזורים המערב־דרומיים של ליטא, הסמוכים לגבול גרמניה בתמיכה מדינית וטכנית־צבאית מצד ארצות הברית, אנגליה, צרפת וגרמניה.⁹

כנגד הלחץ ההולך וגובר של הצבא הליטאי הלאומני שהסתייע ביחידות גרמניות סדירות ובלתי־סדירות ניהלה מועצת ההגנה של ליטא וביילורוסיה מלחמה קשה בעזרת הצבא האדום ומספר יחידות שהוקמו על אדמת ליטא גופא. תוך קרבות מרים שנמשכו כ־7 חדשים נאלץ הצבא האדום לסגת בהדרגה¹⁰ מליטא וכן מלטביה ואסטוניה שהמשיכו מאז להתקיים כמדינות עצמאיות (עד 1940) בתמיכה ניכרת של ארצות המערב, גרמניה וארצות הברית. הנה כי כן קרה שבסיבוב הראשון במאבק על בלטיקום סובייטי נחלה רוסיה הסובייטית דאז כשלון צבאי ומדיני¹¹ והארצות הבלטיות נמצאו מעתה בתחום ההשפעה הגרמנית, המערב אירופית והאמריקאית.

היחסים בין המדינות הבלטיות לבין ברית־המועצות הוסדרו בשורה של הסכמים: לפי ההסכם עם ליטא הכירה רוסיה הסובייטית בריבונותה על חבל ווילנה וגרודנה, התחייבה בתשלום פיצויים על 3 מליון רובל זהב ו־247 אקרים יערות, בסיוע להחזרת שארית הפליטה הליטאית שנשארה ברוסיה ובחילופי אסירים פוליטיים של אזרחי שתי המדינות.

3. התקרבותן ההדרגתית של הארצות הבלטיות לברה”מ, תוך הסתייגות, בשנות ה־20 וה־30 (1920–1939)

הנסיון לכונן משטר סובייטי ב־1918/19, למרות שהפך במשך השנים לאפיזודה חולפת של העבר, השאיר ללא ספק, משקע מריר, לפחות בקרב חלק ניכר מאוכלוסית 3 הארצות הבלטיות. מכאן ניתן אולי להסביר את ההסתייגות והרתיעה שאיפיינו תגובות ממשלותיהן לנסיונות הבלתי פוסקים מצד ברית המועצות לשכנען לקשור קשר הדוק עמה, במיוחד בזמן שהמפלגות הקומוניסטיות באותן ארצות לא הסתירו את שאיפותיהן להתאחד עם ברה”מ. באסטוניה קויים אפילו ב־1924 נסיון נפל להפיכה קומוניסטית.

מצד שני הותירו שנות האינטרבנציה והפעילות האנטי־סובייטית הצבאית גם אדמת הארצות הבלטיות חשדנות מסוימות גם בברה"מ לגבי מדיניותן של ארצות אלו ובמיוחד חשש ששטחם עלול לשמש קרש קפיצה לפלישה נוספת לגבולותיה. לכן כשב־1922, נועדו בווארשה נציגי פולין, לטביה, אסטוניה ופינלנד לשיחות על שיתוף פעולה ביניהן, חששה ברה”מ מקנוניה נגדה. באותו זמן חש הקומיסר העממי לעניני חוץ, מ. ליטווינוב לריגה לשיחות בלתי פורמליות עם נציגי ארצות אלו על שיתוף ברה”מ במסגרת ההסכם המתוכנן ביניהן. פגישה זו גררה אחריה הזמנת נציגי ארצות אלו למוסקבה לשיחות על פירוק נשק. אמנם שיחות אלה – לכשעצמן נכשלו, אך בעקיפין שימשו רקע להתקרבות נוספת. ב־1926 חתמו ברה”מ וליטא על חוזה אי־התקפה. אסטוניה, ולטביה אשר להן היו גבולות משותפים עם ברה"מ הסתפקו בכעין תחליף לחוזה זה, בחתמן עמה על הסכם של תיקוני גבולות. על חוזה אי־התקפה עם ברה"מ כדוגמת ליטא, חתמו לטביה ואסטוניה ב־1932. לאחר שגם פינלנד ופולין חתמו עם ברה”מ על חוזים דומים, יכול היה מולוטוב להודיע בסיפוק בוועד המרכזי של המפלגה ש”מעמדה הבין לאומי של ברה”מ חוזק במידה רבה".¹²

אכן בצעדה זה השיגה ברה”מ את השלב הראשון ביעדיה במדיניות החוץ. שנה לאחר מכן (1934) היא מציעה לגרמניה, בלי הצלחה, הסדר מוגבל ביחסיה לפחות במה שנוגע לערבות משותפת של שתיהן לשלמותן של הארצות הבלטיות. משלא נענתה, פונה ליטווינוב בצורה ישירה לארצות הבלטיות (6.4.1935) לבירור עמדתן בנוגע להסכם להגנה הדדית בין ליטא, לטביה ואסטוניה בין ברה”מ. 3 שרי החוץ שמדיניותיהם היו מאוגדות כבר במסגרת “הברית הבלטית” התכנסו כדי להשיב במהירות – תשובה שלילית מכיון שזה עשוי להיות נוגד לנייטרליות הקפדנית עליה הכריזו ממשלותיהם.

בקונגרס ה־8 של הסובייטים שהתקיים במוסקבה בסוף 1936 מתקיף מזכיר המפלגה הקומוניסטית בלנינגרד א. ז’דאנוב, בחריפות יתרה את פינלנד, אסטוניה ולטביה על עמדתן העוינת כביכול כלפי ברה”מ ומציין את הסכנה הפוטנציאלית הנשקפת מהן ללנינגרד. יש להניח כי “בין השאר, היתה זו כנראה, גם אחת מצורות התזכורת לארצות הבלטיות על ההכרח לחתום על חוזה הגנה הדדי עם ברה”מ. בצורה אלגנטית יותר הוסבר הדבר בעת ביקורו של גנרל ייגוֹרֹוב ב־3 הבירות הבלטיות ב־1937. תזכורת נוספת פומבית די גלויה ניתן לראות בתוכן המאמר הראשי ב”פראבדה” מה־21.5.1938 המבוסס על הטענה ש”הבריחה לנייטרליות לא תציל את העצמאות של המדינות הקטנות".

4. מקומן של הארצות הבלטיות במשא ומתן הבינלאומי ערב מלחמת העולם השניה וסיפוחן לבריה”מ

בעית הערובות למדינות הבלטיות נעשתה שוב אקטואלית לאור האיום הגרמני ההולך וגובר על פולין בשאלת דנציג. אחרי הויתור מצד אנגליה וצרפת לטובת גרמניה במסגרת הסכם מינכן הידוע, ניסו שתי המדינות הללו להקים ברית אנטי־גרמנית שיחד עם ברית המועצות תשמש מחסום לכל התפשטות נוספת של גרמניה הנאצית.

במשא ומתן הארוך והמייגע שהחל באביב 1939 בין אנגליה וצרפת מצד אחד וברית־המועצות מצד שני, הביעה האחרונה את הסכמתה העקרונית לברית המוצעת להסכם ולעזרה הדדית, בתנאי שתינתן ערובה משותפת לשלמות מדינות הבלטיות ופינלנד.¹³ חששותיהן¹⁴ של מדינות אלו מתנאי זה הרתיעו את אנגליה ממתן התחייבות זו,¹⁵ דבר אשר הסובייטים פרשוהו כהתעלמות מהאינטרסים החיוניים שלהם ובמגמה להפקיר את ביטחון ארצם במקרה של התקפת מדינות הציר עליה.

משאלותיה של ברית המועצות לכלול בתחום השפעתה את הארצות הבלטיות נתמלאו חלקית בהסכם המפתיע שנחתם בין ריבנטרופ ומולוטוב ב־23.8.1939, כפי שנאמר בסעיף 1 בנספח הסודי של ההסכם הנ”ל:¹⁶

“במקרה של הסדר טריטוריאלי פוליטי מחודש של האיזורים השייכים לארצות הבלטיות (פינלנד, אסטוניה, לטביה, ליטא), יהיה הגבול הצפוני של ליטא קו גבול בין תחומי ההשפעה של גרמניה וברית המועצות. בהקשר זה מכיר כל אחד מהצדדים (גרמניה ורוסיה) את האינטרס של ליטא באיזור וילנה”.¹⁷

למרות העובדה שליטא נכללה, איפוא, בתחום ההשפעה הגרמנית, מנע בעדה לחץ מצד אנגליה וצרפת, מלבטל את נייטראליותה ולהגרר לפי שידולי גרמניה, למלחמה נגד פולין ובהזדמנות זו להחזיר לעצמה את בירתה וילנה מידי הפולנים.

לאחר פלישת הגרמנים לפולין ב־1 בספטמבר 1939 וחלוקתה של זו בידי גרמניה וברית המועצות, הסתבר שגם האחרונה לא השלימה עם המגמה להפוך את ליטא לגרורה גרמנית;¹⁸ מאמציה הדיפלומטיים של ברית המועצות בכיוון זה הביאו לכך שהסעיף הראשון של הנספח הסודי הנ”ל שונה בהסכם נוסף בין ריבנטרופ ומולוטוב במוסקבה ב־28.9.1939 במובן זה ש”הטריטוריה של ליטא נופלת לתחום ההשפעה של ס.ס.ס.ר.".

בעקבות שינוי זה נאלץ מיניסטר החוץ הליטאי לחתום ב־10 באפריל 1939 במוסקבה על הסכם לעזרה הדדית בין ס.ס.ס.ר. וליטא,¹⁹ שלפיו אמנם מקבלת ליטא מחדש את בירתה וילנה, אך יחד עם זאת "רשאית ס.ס.ס.ר. להחזיק על חשבונה בנקודות מסוימות של הרפובליקה הליטאית במסגרת מוגבלת, כוחות צבא סובייטיים של חיילות יבשה ואויר; הסכמים דומים נחתמו עם אסטוניה ועם לטביה.

גם לאחר שברית המועצות הבטיחה לעצמה בסיסים צבאיים והשפעה ניכרת בשלוש הארצות הבלטיות, ואילצה את פינלנד, אחרי שלושת חודשי מלחמה עמה, לוותר לטובתה אזורי גבול, טרם פג חששה מחמת ניצול נייטרליותן של ארצות אלה בכלל ושל ליטא בפרט²⁰ לרעתה.

ב־15.6.1940, ביום בו נפלה פריס ואנגליה טרם התאוששה מפינוי דונקירק, נכנסו טורי הצבא האדום לליטא, ולאחר יומיים – ללטביה ולאסטוניה בעקבות אולטימטום סובייטי שהוגש לפני כן להן.²¹ יומיים לאחר מכן הוקמה בליטא ממשלה עממית בראשות י. פאלצקיס J. Paleckis, בלטביה – בראשות א. קירכנשטיין ובאסטוניה בראשות י. ווארס.²² ממשלות אלו הכריזו מיד על שיחרור האסירים הפוליטיים ועל ליגאליזציה של המפלגה הקומוניסטית. ב־15.7.1940־14 נערכו, בהשראת המפל. הקומוניס. המקומיות, הבחירות לפרלמנטים ב־3 הארצות התוצאות היו 92.9% באסטוניה, 97.6% בלטביה ו־ 99.2% בליטא עבור המועמדים שהוצגו על ידיהן. הסיים העממי שזה עתה הוקם בליטא²³ הכריז כבר בישיבתו הראשונה ב־21.7.1940 על ליטא כעל רפובליקה סובייטית־סוציאליסטית והחליט לפנות לסובייט העליון של ברית המועצות לקבל רפובליקה זו למסגרת הברית של הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות.

בישיבתו מה־3.8.1940 החליט הסובייט העליון במוסקבה:

1. למלא את בקשת הסיים הליטאי ולקבל את הרפובליקה הסוציאליסטית הליטאית לברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות, כרפובליקה סובייטית־סוציאליסטית שוות זכויות.

2. לקבל את הצעת הסובייט העליון של ס.ס.ר. הביילורוסית למסור לרפובליקה הסובייטית־הסוציאליסטית הליטאית, את אזור שוויינציאן וחלקי טריטוריה בעלי רוב מכריע של אוכלוסיה ליטאית.²⁴

בפקודה מיוחדת הוכרז על הצבא הליטאי כעל צבא עממי. בצורה דומה הפכו לרפובליקות סובייטיות גם לטביה ואסטוניה.

למרות שגרמניה נתנה מקלט מדיני לרבים מחברי הממשלה, הצבא והמשטרה הליטאית שהספיקו לברוח אליה – דחתה באופן רישמי²⁵ את מחאות הנציגים הדיפלומטיים של ליטא, לטביה ואסטוניה על סיפוח ארצותיהן לברית המועצות.

באופן שונה לגמרי הגיבו ארצות הברית ובריטניה. ב־23.8.1940 הצהיר סאמנר וולס בשם הסטייט־דיפרטמנט את הדברים הבאים:

“העם האמריקאי מתנגד לפעולות חמסנות הן על ידי שימוש בכוח והן על ידי איום בכוח. כמו כן מתנגד הוא לכל צורה של התערבות בעניניה הפנימיים בכל חלק של מדינה כלשהי כחזקה מאוד וכחלשה”.²⁶

ארצות הברית המשיכה להכיר בנציגים הדיפלומטיים המוסמכים של ליטא, לטביה ואסטוניה הקיימים בה עד היום. הסטייט־דיפרטמנט גם הגיש מחאה חריפה למוסקבה לרגל החזרת הדיפלומטים האמריקאיים מקובנה, ריגה וטאלין; כמו כן הקפיאה ארה”ב את רזרבות הזהב של הארצות הבלטיות המופקדות אצלה, פעולה שהחריפה עוד יותר את היחסים בינה לבין ברית־המועצות.

בצורה דומה אך מסוייגת יותר הגיבה לונדון שעדיין לא התייאשה מהתקרבות למוסקבה. אף לאחר שגם בריטניה הקפיאה את פקדונותיהן של הארצות הבלטיות בבאנקים של לונדון, אסרה על אניות שהניפו דגל מדינות אלו מלהיכנס לנמליה ועצרה 350 מלחים בלטיים – לא סגרה את הדלת בפני פשרה עם ברית המועצות. ביוזמת דאונינג סטריט הוחל במגע עם ברית המועצות במטרה ליישב את חילוקי הדעות הקיימות בין שתי הארצות לרבות בענין הפקדונות המוקפאים, מצב המלחים ובעיקר העמדה לגבי שילוב המדינות הבלטיות לברית־המועצות. לאחר משא ומתן מייגע וארוך הושג הסכם רק על שיחרור 350 המלחים העצורים; הבעיות העקריות סביב הארצות הבלטיות נשארו פתוחות והמשיכו לשמש, כפי שנראה להלן נושאים מרכזיים ביחסי מזרח ומערב שהפכו אח”כ להיות בנות־ברית נגד אויב מסוכן ומשותף.

5. הארצות הבלטיות – נושא למיקוח ופולמוס בין בנות הברית בשיא מלחמת העולם השניה

כחודש ימים בלבד לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות וכיבושם המיידי את ליטא, לטביה ואסטוניה, כשברה”מ ניהלה מו”מ עם בריטניה אודות סיוע דחוף והקמת ברית, הביע ראש ממשלת בריטניה וו. צ’רצ’יל את דעתו על עמדת הסובייטים במילים הבאות:

“נראה שהצעת העזרה מצד בריטניה לא עשתה רושם על סטלין: הלה נראה מלכתחילה עסוק באספקטים המדיניים של הברית המוצעת הזו. בשעה שעצם קיומה היה נתון בסכנה נראתה ממשלת הסובייטים כמבקשת לדון בשאלת הגבולות באזורי ההשפעה לעתיד יותר מאשר לנהל משא ומתן על אספקת נשק”.

זאת ועוד. למרות שברית־המועצות הצטרפה להלכה לעקרונות “האמנה האטלנטית”,²⁷ הרי פירוש עקרונותיה הלכה למעשה ושאלת תפיסתה את בעית ארצות הבלטיות, שימשו נושא לוויכוח בינה לבין בנות בריתה במשך כל תקופת המלחמה. הסובייטים עמדו בצורה עקיבה ועקשנית על דרישתם שבנות בריתה תכרנה בגבולותיה משנת 1941, דהיינו, סיפוח פולין המזרחית, איזורי רומניה הצפון־מזרחיים והארצות הבלטיות.

לכן, עוד בפגישתו הראשונה של שר החוץ הבריטי, אנטוני אידן, עם סטלין במוסקבה ב־8.12.1941 הועלו על סדר היום לא רק בעיות טכניות שוטפות של המלחמה המתנהלת בשערי מוסקבה, אלא גם בעיות “הגבולות האיסטרטגיים” של ברית המועצות לאחר המלחמה. אידן התחמק אזי מתשובה מוחלטת וציין את התחייבות בריטניה לגבי ארצות־הברית שלא לחתום על “הסכם סודי” עם ברית־המועצות. בשיחתם השניה שהתקיימה בחצות ליל ה־17 ל־18 בדצמבר 1941, לחץ סטלין על חתימת הסכם (ולא הצהרה, כפי שאידן הציע) עם נספח סודי שלפיו פרוסיה המזרחית תועבר לפולין, העיר הגרמנית טילזיט (Tilsit) והשטח הגרמני צפונית לנהר ניימאן – לרפובליקה הליטאית של ס.ס.ס.ר. לאחר שאידן ענה שלא יוכל לחתום על פרוטוקול מבלי להתייעץ עם חבריו בממשלה הבריטית ומבלי שזו גיבשה עמדה ליישוב הענין הטריטוריאלי, הדגישו סטלין ומולוטוב (שהיה נוכח בפגישה זו) שהשאלה של הגבול הסובייטי ובמיוחד שילוב המדינות הבלטיות בברית המועצות חייבת להתקבל לפי דרישות הממשלה הסובייטית ועד שדרישה זו תקוים יהיה צורך לדחות כל הסכם. לדרישות זו של סטלין התנגד נמרצות ראש ממשלת אנגליה צ’רצ’יל בטענה שהן נוגדות בצורה בולטת את שלושת הסעיפים הראשונים של האמנה האטלנטית שסטלין עצמו הצטרף אליה.²⁸

גם עמדת ארצות הברית שהתבססה בנושא זה, על סעיף 3 של האמנה האטלנטית, היתה לדחות כל מדיניות המבקשת להקים אזורי השפעה “ולחלק את אירופה”.

המדיניות הסובייטית הרשמית התעלמה מעמדה זו והמשיכה לראות בשטחים שסופחו לברה”מ מ־1939 ואילך (כולל המדינות הבלטיות) – טריטוריה סובייטית לכל דבר עד שהבעיה בשלמותה תיושב על ידי הסכם חדש. כך למשל, כלל מולוטוב בתזכירו מ־6.1.1942, על זוועות הגרמנים בשטחים הסובייטיים הכבושים שנשלחו לבנות הברית, את ווילנה ברשימת הערים הסובייטיות. גם סטלין בפקודתו ביום הצבא האדום ב־23.2.1942 הביע תקוותו שהדגל האדום ישוב להתנוסס מעל אוקראינה, ביילורוסיה, אסטוניה, לטביה וליטא.²⁹ לימים החלו הבריטים לגלות נכונות־מה להכיר בזכותה של ברית־המועצות לגבי גבולותיה משנת 1941, אך לא נסתייעו בעמדה זו מצד ארצות־הברית.

נראה גם שבניגוד להשקפות האנטי־קומוניסטיות שעדיין רווחו בין חוגים רבי השפעה בארצות־הברית, דעת הקהל באנגליה היתה אוהדת יותר גם בשאלה זו.

“הארועים האחרונים – כתב הטיימס מ־12.2.1942 – הראו שהצורך ההכרחי של הגנת רוסיה מספק בסיס מוצק לגבי כמה מהתביעות בעבר יותר משהרבה אנשים בארץ זו היו מוכנים להודות בהן באותו זמן". במשך הזמן שינה גם צ’רצ’יל את דעתו במידה רבה בענין זה לאחר שנתחוור לו “כי אי אפשר להחזיק בעמדה מוסרית זו”. ברוח זו כתב ב־7 במרץ 1942 לרוּזבלט לאמור:

“מחמת חומרתה הגוברת של המלחמה נראה לי עתה כי אין לפרש שעקרונות הצ’רטר האטלנטי שוללים מרוסיה את הגבולות שהיו לה שעה שהתקיפה אותה גרמניה. על בסיס זה הצטרפה לצ’רטר ומן הסתם ניגשו הרוסים בחוזק יד לחיסול יסודות עוינים במדינות הבלטיות וכו', כאשר כבשו את האזורים האלה בתחילת המלחמה. לכן אני מקווה שתוכל לתת לנו יד חפשית לחתום על החוזה שסטלין חפץ בו בהקדם האפשרי”.³⁰

למרות תופעות אהדה אלה ואחרות לא נכלל בהסכם האנגלו־סובייטי, שנחתם ב־26.5.1942, אף סעיף טריטוריאלי. השאלה הזו לא ירדה אמנם, גם להבא מן הפרק בפורום הדיפלומטי,³¹ אך חשיבותה הלכה והצטמצמה לאור בעיות עדיפות שהעיקו על בנות הברית: החזית השניה, גבולות פולין, עתיד גרמניה וכו'. לאחר שברית המועצות כבשה בחזרה את הארצות הבלטיות, בקיץ 1944, נאלצו בנות הברית להשלים עם זה מתוך הסתייגות מסוימת. בטוי אינטנסיבי לפולמוס על עתיד הארצות הבלטיות הועבר יותר ויותר למישור הפובליציסטיקה הפוליטית בחוץ לארץ. במאמר שראה אור באחד הפירסומים הסובייטיים בארצות הברית,³² והמוקדש לארצות הבלטיות – נאמר:

“היחסים האמריקנו־רוסיים וכבוד העמים באירופה, ייצאו אך נשכרים על ידי הכרה מוקדמת של העובדה שהמדינות הבלטיות היו ותהיינה סובייטיות”.

כאן גם המקום לציין את הפירסומים של חוגי המהגרים הלאומיים של הארצות הבלטיות שהופיעו באותה תקופה בארצות הברית בדרישות תקיפות למען המשך עצמאות ארצותיהן לאחר מלחמת העולם.

“הים הבלטי – נאמר באחד הפירסומים הללו³³ – חייב להיות ים חופשי והמדינות הבלטיות חייבות למלא כמו ב־1920, תפקיד של שיווי משקל. העמים הבלטיים, מתוך מניעים של ביטחון, לא יקבלו לעולם לא חוקים ולא שלטון בולשביסטי, אפילו אם זה מוצג כפיתרון לבעית רוסיה הסובייטית ובטחונה לאחר המלחמה. וכן לא סכמוֹת אחרות מסוג זה. העמים הבלטיים מסרבים קטגורית לשתף עצמם בכל מישאל־עם שאינו יכול לעמוד תחת פיקוח;³⁴ הפרדתן מברית־המועצות היא סופית ואושרה על ידי החלטות, אסיפות־מכוננות של האומות הבלטיות ברוח ההגדרה העצמית ושל הצ’רטר האטלנטי. מטרת העמים הבלטיים היתה ובודאי נשארה בעתיד: שכנות טובה גם עם ברית־המועצות ושימושן כגשר תרבותי־כלכלי בין מערב ומזרח באירופה. זוהי המשאלה הכללית של העמים הבלטיים".

בפולמוס על עתידן הפוליטי של הארצות הבלטיות, שהמשיך להתנהל אותה תקופה בצורה אינטנסיבית ביותר בארצות הברית ובאנגליה מעל גבי הביטאונים הפרו־סובייטיים תפס מקום נכבד מאוד הנימוק של קיום פורמאציות בלטיות בצבא האדום ויחידות פרטיזניות אנטי³⁵ נאציות שהורכבו מאזרחים בלטיים.

6. המערכת המשולבת של ברית המועצות במאבקה על הארצות הבלטיות

פעולותיה של ברית המועצות במהלך התחרותה עם גרמניה לרכישת (תרתי משמע) העמים הבלטיים הוכתבו קודם כל על ידי צעדיה המעשיים של האחרונה שבין היתר כללו הקמת מינהלים אוטונומיים בליטא, לטביה ואסטוניה. יחד עם זאת חייבות היו פעולות אלו להשתלב גם במסע תעמולתה הבינלאומי של ברית המועצות בנושא הבלטי.

כן ראוי לציין שבעוד הגרמנים הסתייעו בהתחרות זו באמצעות המוני האזרחים הבלטים הנתונים לשלטונם, נאלצו הסובייטיים להסתייע רק בציבור קטן של אזרחים בלטיים שנקלעו לבריה”מ כפליטים וכמפונים הרחק ממולדתם וזאת, בעזרתן של מסגרות חדשות³⁶ המתאימות לצורות השונות של המאבק.

א. פעילות. מדינית־תעמולתית

בין המסגרות הבלטיות הקיימות שהופעלו בברה”מ מתוך ציבור הפליטים והמפונים הבלטיים לאחר הנסיגה הצבאית החפוזה מארצות אלה, ניתן לציין בראש וראשונה את הממשלות והוועדים המרכזיים של המפלגות הקומוניסטיות משם.

לחשיבות יתרה ולהקף פעולה רחב זכו מוסדות אלו בעיקר מדצמבר 1941 ואילך עם הגברת המסע הסובייטי לגבי עתידן של הארצות הבלטיות. מצד אחד מילאו תפקיד סמלי וראוותני וכן הוכחה מוחשית להמשכיות השלטון הסובייטי העצמאי בארצות הבלטיות. מצד שני הפכו לפחות להלכה לגופים המפעילים את מסגרות המאבק החברתי־פוליטי־צבאי (אותן נפרט ונתאר להלן) לשיחרור המולדת הכבושה ארעית בידי כוח זר ועויין.

כבר בשבועות הראשונים לאחר הנסיגה הצבאית מהארצות הבלטיות, הוחל בשטח הבלתי כבוש של ברה”מ, בפעילות הסברתית פוליטית שנועדה הן לכ־100,000 הפליטים מארצות אלו שנמצאו אותה שעה על אדמתה, וכן להפצה בין האוכלוסיה בשטח הכבוש. כך למשל, קוימו ברדיו מוסקבה שידורים שיטתיים בשפה הלטבית, שמסרו אינפורמציה שוטפת ודבר המנהיגות הסובייטית־לטבית שפונתה לברה"מ. אותו זמן המשיך להופיע בוואלדאי העתון הלטבי “פאר פאדומיו לאטביו” (בעד לטביה הסובייטית).

כשבועיים לאחר הפסקת פעילותה של תחנת השידור הסובייטית בטאלין קוימו שידורים בשפה האסטונית ברדיו לנינגרד ואחר כך ברדיו מוסקבה. בטאון המפלגה הקומוניסטית האסטונית “ראהבה־היאל” המשיך להופיע לאחר הנסיגה מאסטוניה בלנינגראד.

בסוף 1941 ובתחילת 1942 חודשה בסיועם המלא של השלטונות הסובייטיים במספר מקומות בברית המועצות הופעתם של כ־7 עתונים וכתבי־עת פריודיים בשפה הליטאית ובראשם בטאון המפלגה הקומוניסטית. “טייסה” – Tiesa (אמת) ובטאון הסובייטי העליון הליטאי “טאריבו לייטובה” – Tarybu Lietuva – (ליטא המועצתית). כן חידשה את פעולתה במוסקבה, הוצאת הספרים של ליטא הסובייטית והוציאה משך שלוש שנות גלותה במוסקבה 161 ספרים וחוברות. בחלקם נכללו פירסומים אלו – נאומים של מנהיגי ברית המועצות וליטא הסובייטית, אך רובם היו מוקדשים למאבק ההיסטורי הנמשך מקרב גרונוואלד³⁷ ועד מלחמת “המולדת הגדולה” בין העם הליטאי והגרמני; לציון תופעות ידידות בין הרוסים והליטאים במהלך ההיסטוריה וכו'. בפרסומים אלה ניתן גם מקום רחב לתאור מוחשי של הזוועות שביצעו “הכובשים ההיטלריסטיים” בליטא ולביסוס הדרישה לשיקום משטר סובייטי בארץ זו.

בחלקו נועד החומר המודפס הזה לאזרחים המפונים מליטא ולחוגים המתקדמים בקרב רכוזי ההגירה הליטאית שבארצות הברית ובארצות אחרות; עיקר תעודתו היה – “לאזרחי ליטא הנאנקים תחת עול הכיבוש הגרמני”. עבור האחרונים הודפסו במיוחד גם מאות כרוזים שפוזרו משמי ליטא על ידי אוירונים וכן על ידי יחידות פרטיזניות פרו־סובייטיות במיליוני עותקים.

מתחילת 1942 ואילך זומנו למוסקבה על ידי מוסדות הגולה הבלטיים ובהשראת הממשלה הסובייטית המרכזית מאות מפליטי הארצות הבלטיות – וביניהם אישים ידועים בתחומי הצבא, הספרות, האמנות והמדע – לעצרות חגיגיות. נציגי ממשלות הגולה, מזכירי המפלגה, אישי ציבור ואנשי־עט פנו בנאומים ששודרו גם דרך רדיו מוסקבה לכל הפטריוטים הבלטיים באשר הם, להצטרף למלחמה הקדושה נגד הכובשים הגרמנים.

בין היתר קוימה במוסקבה גם אסיפה עממית של הנוער האנטי־פשיסטי של שלושת הארצות הבלטיות. בטכסים מיוחדים רבי־רושם קוימו במוסקבה גם בשנים 1942–1944 מעמדים חגיגיים של הצמרת הפוליטית של העמים הבלטיים לציון יום הפיכתן לריפובליקות סובייטיות (21 ליולי). רוב הנאומים, ההחלטות וגילויי הדעת של כינוסים אלה ואחרים הכילו תיאורים קודרים “מההווי הקשה במולדת הכבושה”, וקראו בנוסח זה או אחר לאוכלוסיה הבלטית להתקומם נגד הכובש. כמובן שהטאֶכסטים של הנאומים וההחלטות הללו הודפסו בעתונות הסובייטית־הבלטית (שחידשה כאמור, את פעולתה בברית־המועצות) ובכרוזים מיוחדים שפוזרו אחר כך על ידי אוירונים ופרטיזנים פרו־סובייטים בליטא, לטביה ואסטוניה.

ב. תנועה פרטיזנית מודרכת

הפעלת הזרוע הצבאית־פוליטית במסגרת התנועה הפרטיזנית והמחתרת האנטי־פשיסטית בארצות הבלטיות כפי שנראה להלן היתה אחידה בקויה הכללים. עתויה ועצמתה הושפעו במידה רבה על ידי שלושת הגורמים הבאים:

1) יחסה העוין של מרבית האוכלוסיה בארצות אלו לשלטון הסובייטי ולתומכיו. יחס שהלך וגבר מהיום הראשון לכינון משטר זה והגיע לשיאו ביוני 1941 כתוצאה מגירוש המוני אורחים “בלתי מהימנים” לסיביר.³⁸

2) האיטיות היחסית בהפעלת התנועה הפרטיזנית הכלל־סובייטית שהחלה לפעול בצורה שיטתית מתוכננת רק לאחר שהוקם “המטה הפרטיזני המרכזי” ב־30.5.1942.

3) התמוטטות ההגנה הצבאית הסובייטית בכלל ובארצות הבלטיות בפרט. בעקבותיה בוצע שם פינוי חפוז ביותר של האקטיבה הממלכתית והמפלגתית.

★

המסגרות הפרטיזניות בארצות הבלטיות שהוקמו, טופחו והודרכו והופעלו ממרכזי פיקוד מיוחדים בברה”מ בעיקר מאמצע 1942, גדלו והתרחבו בצורה ניכרת במיוחד בשנת 1943. בנובמבר 1943 כבר פעלו בארצות הבלטיות 74 גדודים וקבוצות פרט. ובהם כ־1,800 לוחמים.³⁹ באותו זמן (לאחר מפלת סטלינגרד) נחלשה הפרסטיז’ה הגרמנית גם בארצות אלו והחלו סימנים של תהיה ותעיה פוליטית לגבי האוריינטציה הבאה. לתנועה הפרטיזנית הסובייטית נתווסף על כן אותה שעה תפקיד נוסף ללחימה הצבאית בכובשים הנאצים ועוזריהם: הכוונה למאבק הפוליטי נגד קבוצות מקומיות בעלות אוריינטציה על מדינות המערב (סוציאל־דמוקרטים, קאטולים וחוגים לאומנים מתונים) או על הממשלה הפולנית בלונדון (פלוגות “הפולנים הלבנים” שבאיזור וילנה⁴⁰) ועוד.

כתוצאה מכך גבר גם במשך הזמן משקל ההסברה, התעמולה וטיפוח היחסים בין הפרטיזנים לבין חוגים שונים של הציבור הרחב בארצות הבלטיות הכבושות; ומכאן גם המספר היחסי הרב של הוצאות פריודיות בשפות הליטאית, הלטבית (ואפילו בדיאלקט לטגאלי) האסטונית, הרוסית והפולנית, שהופצו במסגרת מיבצעים מיוחדים על ידי הפרטיזנים יחד עם טונות הכרוזים שהוצנחו אליהם למטרה זו או הודפסו בבסיסיהם הם. שיעור היהודים הפרטיזנים היה 10%–20%.

לפי הנתונים הרווחים בפירסומים הסובייטיים התרחבו בשנים 1943–1944 מימדי התנועה הפרטיזנית הליטאית עד כדי 90 פלוגות, שמנו כ־5,000 איש “ממיטב הבנים והבנות של העם הליטאי. הנזק האפקטיבי שנגרם לגרמנים, נאמד בפירסומים אלה כדלקמן: 364 רכבות הורדו מהמסילות; 200 קטרים ו־2,000 קרונות ניזוקו והוצאו מכלל שימוש; 18 חיילות מצב הושמדו; למעלה מ־10,000 חיילים, שוטרים וקצינים גרמניים ועוזריהם נהרגו”.⁴¹

למרות השגות על מספרים אלו ומשמעותם, אין ספק שהפעילות הפרטיזנית בליטא היוותה לפחות, בסוף 1943 ובמחצית הראשונה של 1944, מיטרד אפקטיבי לשלטון הכיבוש האזרחי והצבאי בליטא.⁴² אך לאין ערוך חשוב יותר היה תפקידה בהכנת הרקע והאוירה המתאימה לשוב הצבא הסובייטי לליטא ובסיועה להתבססות השלטון הקומוניסטי בתוכה. הוא הדין ביחס ללטביה, ולאסטוניה.

ג. היחידה הבלטית בצבא האדום ומשמעותה ⁴³

המסגרת החשובה ביותר מבחינת היקפה, טווח פעולתה, שכללה את מירב הפונקציות הפוליטיות־אסטרטגיות צבאיות של ברה”מ במאבקה על עתיד הארצות הבלטיות שביחד עם זה שימשה גם כבית היוצר של התנועות הפרטיזניות בארצות אלה⁴⁴ – הוקמה על־ידי ברית המועצות, בדמות יחידות צבאיות גדולות שנודעו בכינוים “החטיבות הבלטיות הלאומיות”.

כאן המקום להצביע על העובדה שהשלטונות הצבאיים של ברה”מ עשו עוד קודם לכן מספר צעדים ממשיים לשימור שרידי מסגרות צבאיות שנסוגו בחלקן מהארצות הבלטיות כמו: הסגל הפיקודי (לפחות) של הקורפוסים ה־29 של ליטא, ה־24 של לטביה וה־22 של אסטוניה. כמו כן איפשרה המשך קיומם של בתי הספר הצבאיים שפונו חלקית מוילנה, ריגה וטאלין.⁴⁵

עובדה זו נותנת מקום לסברה שתכנית פוטנציאלית להקמת המסגרות הצבאיות הגדולות בהיקף של דיביזיות, קרוב לוודאי שהיתה קיימת כבר עוד קודם לכן. הקפאת שרידי המסגרות הצבאיות הקיימות באה לשמש גרעין ליחידות הללו, כאשר יוחלט על הפעלת התכנית הזו. ראוי לציין ששעת פירסום ההחלטה לגבי הקמת הדיביזיה הליטאית והאסטונית (18.12.1941), תואם בדיוק את היום בו הוצגו בצורה תקיפה וכתנאי לכל הסדר אחר, דרישות סטלין מאידן להכרת השתייכות הארצות הבלטיות לברה”מ.⁴⁶

גורם נוסף שעשוי היה להקל על ההכרעה על הקמת הדיביזיה האסטונית והליטאית הוא הנסיון המוצלח, יחסית, מהישגי הדיביזיה הלטבית שהוקמה קצת קודם לכן ובמידה מסויימת גם דבר הקמת הצבא הפולני (14.8.1941) והצ’כי (27.9.1941) על טריטוריה סובייטית.

יתר על כן, עובדת קיומן של יחידות לאומיות בצבא האדום לא עמדה גם בסתירה לדוקטרינה האידיאולוגית והיתה די רווחת עוד זמן רב לפני פרוץ מלחמת העולם ה־2. מבחינה זו הקמת הדיביזיות הבלטיות במלחמת־העולם ה־2 היתה אפילו חזרה מסויימת על התקדים של קיום יחידות דומות בשנות 1918–1919⁴⁷ ולאחר מכן.

אם כי הקמת הדיביזיות הלאומיות חלה בתקופה, בה הוקמו מאות יחידות חדשות בצבא האדום – ועל אף שבדיעבד מילאו הדיביזיות הללו גם תפקיד צבאי לא מבוטל בקטעי החזית (כגון הדיביזיה הלטבית על יד מוסקבה ב־1941–1942), הרי אין ספק שהמניע העיקרי להקמתן היה פוליטי. כפי שראינו לעיל, נועד למסגרות צבאיות אלו התפקיד (ואותו מילאו בהצלחה די רבה) להמחיש בפני העולם את רצון העמים הבלטיים להמשך קיום המשטר הסובייטי בארצותיהם וכן להוכיח שלא כל בני העמים הבלטיים משתפים פעולה עם הכובש הנאצי.

המטרות הפוליטיות לטווח קצר וארוך שהובאו קרוב לוודאי בחשבון השיקולים המחייבים את הקמת החטיבות הבלטיות הלאומיות בצבא האדום בסוף 1941 ניתן לסכם כדלקמן:

(א.) מטרות תעמולתיות ערכיות

(1) הוכחה מצד ברה”מ לממשלות ולדעת הקהל בארצות בנות בריתה ובארצות הנייטראליות, שכלה ונחרצה עם ברית המועצות לחזור בכל האמצעים לארצות הבלטיות, וזאת תוך כיבוד רצונם, כביכול, של עמים אלו עצמם להמשך המשטר הסובייטי בארצותיהם, שהתקיים בה כבר לסירוגין ב־1918 וב־1940.

(2) הוכחה לעמים הבלטיים שנותרו תחת הכיבוש הנאצי ששיבת השלטון הסובייטי לארצותיהם היא סבירה ביותר ונתמכת לא רק על ידי קומץ קומוניסטים, אלא גם על ידי דיביזיות שלמות, שכוח האדם שלה מורכב מגוונים פוליטיים שונים ושבראשן עומדים קציני צבא בכירים המוכרים להם מתקופת שרותם בצבא הלאומי כבעלי נטיות לאומיות. מכאן, שעל העמים הבלטיים להפסיק לאלתר לשתף פעולה עם הכובשים הגרמנים בארצותיהם וכן לחדול מחלומותיהם על חידוש עצמאותם בהשראת מדינות מערב אירופה ואמריקה.

(3) העלאת המוראל בין אלפי הפליטים שברחו מהארצות הבלטיות ונקלטו במשק הסובייטי; למען הגברת תרומתם למאמץ המלחמתי ולמען הכנתם כקאדרים מאומנים כנושאי דבר השלטון הסובייטי בבוא שעת השיחרור של ארצות מוצאם.

(4) החתירה לשינוי הדעה שהשתרשה בלב רבים מהאזרחים והחיילים הסובייטיים שהליטאים והלטביים במיוחד, הם בוגדנים ועוינים עקביים לשלטון הסובייטי.

(5) האפשרות להעלות במסגרת זו גיבורים לאומיים נוספים לאלה שנודעו במעלליהם למען פריבלטיקום הסובייטי ב־1918–1919 וששמותיהם עשויים לשמש בבוא הזמן ל"סמלי הזדהות" לאומיים וחינוכיים בתהליך הסובייטיזציה מחדש הצפוי בארצות הבלטיות לאחר שיחרורן.

(ב.) מטרות ארגוניות מנהליות

(1) ניצול החטיבות הלאומיות כמשאב כוח אדם מתאים לבחירה ואימון צנחנים ושליחים פרטיזניים לארצות הבלטיות והכשרת סגל פקידים מאומן ומהימן למשימות אזרחיות שיהיה מוכן להפעלה מיידית עם חזרת הסובייטים לארצות אלו.

(2) ניצול המסגרות הצבאיות הגדולות הללו (שבהן רבים המכירים זה את זה) למטרת איתור ובידוד אלמנטים מסוכנים מנקודת ראות המשטר הסובייטי תוך קיום פיקוח יעיל ומקיף על היתר.

(3) שימוש במסגרות אלו, בהן קיימות סיטואציות נוחות לשם דירבון מספר רב של אזרחי הארצות הבלטיות להיכנס לשורות המפלגה הקומוניסטית ולהקניית השכלה פוליטית שיטתית ליתר.

(4) האפשרות לנצל את הדיביזיות הבלטיות שנועדו בעיקר לשם שיחרור ארצותיהם גם למטרות צבאיות אבנטואליות בשעת חירום, זאת במיוחד לאור המחסור בדיביזיות חי”ר שלמות ששרר ב־1941–1942.

כפי שהוכיחה המציאות לאחר מכן, הוגשמו מטרות אלו כמעט במלואן.

בשיא כוחן מנו היחידות הלאומיות הבלטיות קרוב ל־50,000 איש. הקורפוס האסטוני ה־7 (דיביזיות חי”ר מס. 7 ומס. 244) – כ־20,000; הקורפוס הלטבי ה־130 (דיביזיות חי”ר מס. 43 ומס. 308) – כ־15,000; דיביזיות חי”ר הליטאית מס. 16 – כ־12,000.

כמו ביחידות הפרטיזניות הבלטיות ובמיוחד בליטאיות כן גם ביחידות הצבאיות הבלטיות שבצבא האדום, בלט שיעור ניכר של חיילים יהודיים ורוסיים. כך למשל היו בדיביזיה הליטאית הנ”ל בשנת 1942:45%– 50% יהודים; 25%–30% ליטאים (כולל ילידי ברה”מ ותושביה);20%–25% רוסים ו־4%–5% אחרים.⁴⁸ בדיביזיה הלטבית ה־43 היה ההרכב הלאומי ב־18 באוקטובר 1944 כדלקמן: רוסים – 40%, לטבים – 40%, יהודים – 10%, אוקראינים – 2%, אחרים – 8%.⁴⁹

במשך תקופת קיומה נוספו לדיביזיות הבלטיות תושבים וותיקים וילידי ברה”מ שאבותיהם או אבות אבותיהם השתייכו בשעתם ללאום הליטאי, הלטבי או האסטוני. ביחידות הללו בלט במיוחד משקלם הגדול מאד של יחידות־המשנה הפוליטיות, התרבותיות והאחרות. כך למשל מנה האנסאמבל הלאומי שהוקם בתחילה במסגרת הדיביזיה הליטאית. כ־200 איש – המחלקה הפוליטית בדיביזיה זו מנתה למעלה מ־300 איש. מספר חברי המפלגה הקומוניסטית עלה ביחידות אלה בצורה משמעותית.⁵⁰

בכל אחת מהדיביזיות הלאומיות אומנו במסגרת “פלוגה מיוחדת” פרטיזנים ואנשי חבלה שהוצנחו לאחר מכן בארצותיהם לפעילות צבאית ופוליטית. כמו־כן החלו להפריש מכל יחידה מספר אנשים להכנת קאדרים לאומיים⁵¹ עבור המנגנון הממלכתי והמפלגתי בארצות הבלטיות לקראת כיבושן בחזרה הצפוי מידי הצבא הגרמני, ואכן, מיד עם פריצתן של היחידות הבלטיות לליטא, לטביה ולאסטוניה במסגרת ההתקפה־רבתי של הצבא הסובייטי בקיץ 1944, חזרו לארצותיהם חברי ממשלות הגולה ומרכזי המפלגות הקומוניסטיות ששהו עד אז במוסקבה וכן גם צבא גדול של פקידים מכל ענפי המנגנון הממלכתי.

לאחר כניסתן לטריטוריות של ליטא, לטביה ואסטוניה ניתנה הזדמנות ליחידות הלאומיות הללו למלא את שורותיהן בילידי השנתונים חייבי גיוס בארצות אלו ועל ידי כך להגביר את האלמנט הליטאי, הלטבי והאסטוני בתוכם, שכאמור לעיל הם לא היו רבים, לא בשעת הקמתם ומכל שכן באמצע 1944. חלק ניכר של הטירונים הללו, שהיה חדור רגשות לאומיים אנטי־סובייטיים מילדותם ושגברו ביתר שאת בשנות הכיבוש הגרמני, ערקו משורות הצבא או השתתפו ביערות והצטרפו לפרטיזנים הלאומנים (“הירוקים”) שהמשיכו להטריד את השלטון הסובייטי בארצות אלו משך מספר שנים.⁵²

לאחר שיחרורן (או כיבושן מחדש) של שלושת הבירות של המדינות הבלטיות ע”י הצבא הסובייטי רוכזו 3 החטיבות הלאומיות הללו בחבל קורלנד (מערב לטביה) על מנת לקחת חלק במצור על 33 הדיביזיות הגרמניות מקבוצת גייסות “נורד”, שנותרו במקום עד לכניעת גרמניה ב־8.5.1945. רק אז נתאפשר ל־3 היחידות הצבאיות הבלטיות לעבור ב”מסע נצחון" דרך ארצותיהם כשבכל עיר וכפר בדרך אורגנו קבלות פנים. מצעד ראווה זה הסתיים במיפגן ענק בכל אחת מהבירות הבלטיות.

עם השיחרור ההדרגתי של לוחמי הדיביזיות צורפו רבים מהמשוחררים למנגנון הממלכתי, הבטחוני והמפלגתי של השלטון הסובייטי הליטאי, הלטבי והאסטוני. מספר קצינים בכירים אף נבחרו למוסדות הממלכתיים העליונים ולוועדים המרכזיים של המפלגה שחזרו, כאמור, מ”גלותם" בברה”מ ימים ספורים לאחר שיחרור (או כיבוש מחדש) ארצותיהם על ידי הצבא הסובייטי.

★

סיכום

מאז נסיונותיה הכושלים של רוסיה הסובייטית לפני כ־60 שנה להשתלט על המדינות הבלטיות לא פסקו מאמציה להגיע למטרה זו בכל דרך שהיא.

הגשמת חלומה הנכסף של ברה”מ אירע ב־1940 תוך הסתייעות ביריבתה המסורתית גרמניה ותוך התעלמות ממחאות המעצמות המערביות ומכל שכן מחירוק השיניים של האוכלוסיה המקומית. גם כשמדינות המערב הפכו לבנות בריתה של ברה”מ במלחמתם המשותפת נגד גרמניה הנאצית ניצלה ברה”מ את מירב המהלכים הדיפלומאטיים, הצבאיים והפוליטיים־תעמולתיים כדי לחזור ולהשתלט ביתר שאת על המדינות הבלטיות.

גם הכיבוש הגרמני של הארצות הבלטיות בשנים 1941–1944 ושיתוף הפעולה של האוכלוסיה עם הכובשים הנאצים תוך תקוה לזכות בעצמאות, נותרו כאפיזודה חולפת. אין תימה שמאז שנת 1944, המכונה בפי רבים מהתושבים הבלטיים ככיבוש הסובייטי השני, נותרו הללו מתוסכלים ונרגנים כלפי גורלם.

תקוותם הקלושה לזכות בעצמאות התעוררה במידה מסוימת בתקופת המלחמה־הקרה. ולא בכדי הגיעו בתקופה זו פעולות ההתנגדות והחבלה לשיאם. אין תימה שיסודות לאומנים בארצות הבלטיות רחוקים מלהיות מאושרים מהתקרבותן של שתי מעצמות־העל זו אל זו ותהליך הדיטאנט המתנהל לסירוגין ביניהן. שהרי תוך כדי כך משלימה גם ארה”ב בהדרגה עם המצב בארצות אלה.

הביטוי המוחשי הבולט, אם לא הבלעדי, בנושא הבלטי מוצא על כן את ביטויו⁵³ מאז ועד היום במידה גוברת והולכת בשורה ארוכה של כנסים ופירסומים ⁵⁴ השוללים בד”כ מבחינה פוליטית; מוסרית ומשפט בין־לאומי את עצם סיפוחן של המדינות הבלטיות לבריה”מ. בחלק ניכר של הפרסומים מתואר עד כמה ממשיכה ברה”מ את המדיניות של רוסיה הצארית וחתירתה למוצא בטוח לים הבאלטי, תהליך שהוחל עוד מימי פטר הגדול.

מתוך שורה ארוכה של פרסומים מסכמים וזכרנות אישיים של מנהיגים פוליטיים אנשי צבור וגנרלים בלטיים, רוסיים גרמנים ואחרים, המתייחסים לנושא זה, נראים כקולעים וממצים ביותר, דבריו של הגנרל הרוסי “הלבן” דניקין⁵⁵: "אין ספק שמיזוג פוליטי בין רוסיה לבין מדינות־הספר יחודש במוקדם או במאוחר, ברצון, בצורת הסכמים או בכח – בצורת לחץ כלכלי או פלישה צבאית; דבר זה יבוצע בידי איזו־שהיא רוסיה שלא תהיה: “אדומה” “ורודה”, “לבנה” או “שחורה”.

1. העילה והאולטימאטום לכניסת הצבא האדום –

לאחר שבריה"מ סיימה את המלחמה הקשה עם פינלאנד, וכרתה עמה הסכם‏־שלום ב־12 במרץ 1940, התפנתה, בין היתר, לצעדים הדרושים כדי להשתלט כליל על הארצות הבאלטיות. בלית ברירה הוסיפו הללו לדבוק ביתר שאת בניטראליות קפדנית, מאז תחילת מלחמת־העולם השניה. ב־16 במאי 1940, סמוך לאחר נפילת בלגיה, הולנד ולוקסנבורג בידי הנאצים, יצא ביטאון ממשלת בריה”מ “איזווסטיה” בבקורת קשה על עמדה זו, וקבע ש”התנהגותן של מדינות נייטראליות זעירות מסויימות אינה אלא מדיניות של התאבדות", וכאילו כדי לתת תוקף לאזהרה סמויה זו, תוגבר, יומיים לאחר מכן, בצורה מאסיבית, חיל המצב הסובייטי בבסיס הצבאי בגאיז’ון Gaizunai, הסמוך לקובנה.

בליל ה־25 במאי הובהל השגריר הליטאי במוסקבה למולוטוב, וקיבל ממנו תזכיר חריף בנוגע לחייל סובייטי מאחד הבסיסים בליטא, שנמצא הרוג, ושני אחרים שנעלמו.² אם כי הממשלה הליטאית הבטיחה לחקור את המקרים הללו, הלכו והחמירו ההאשמות מצד מוסקבה. באזני מרקיס Merkys, ראש־הממשלה הליטאית שנזעק למוסקבה, טען מולוטוב שאין ספק שהחייל הסובייטי שנמצא הרוג, נרצח בידי סוכני שירות־הבטחון הליטאי. בקשר לזה יצא גם בהאשמה ישירה נגד שר הפנים הליטאי סקוצ’אס³ Skucas, ומנהל שירות הבטחון פובילייטיס Povilaitis⁴. כמו כן האשים את ממשלת ליטא בקיום חוזה חשאי עם לטביה ואסטוניה, המכוון נגד בריה”מ, דבר המהווה בין השאר גם הפרה בולטת של הסכם הסיוע ההדדי בין שתי הארצות. נוכח מצב קריטי זה, נעשו מצד ליטא שני צעדים נוספים: א) שר הפנים ומנהל שירות הבטחון התפטרו. ב) נשיא המדינה של ליטא סמוטונה פנה לנשיא הסובייט העליון קאלינין באגרת נרגשת⁵ המכחישה מכל בכל קיום הסכם צבאי כלשהוא לגבי איזו שהיא מדינה אחרת, והמביעה את האמונה “בידידות ארוכת השנים מצד ברית־המועצות לגבי ליטא”, והמבטיחה “תודה⁶ לבריה”מ עבור ידידות זו”.

בליל ה־14 ביוני 1940, שעה קלה לאחר שאגרת זו נמסרה לתעודתה, נקרא לפתע שר החוץ הליטאי אורבשיס Urbsys, ששהה אז במוסקבה, אל מולוטוב, והלה הקריא בפניו את ההודעה בשם ממשלת בריה”מ, החוזרת על ההאשמות נגד הממשלה הליטאית בנוגע לחטיפת חיילים סובייטיים ורציחתם, וכן לגבי קיום ברית צבאית של שלושת המדינות הבאלטיות המכוונת נגד בריה”מ. וכל זאת, על אף המדיניות הפרו־ליטאית שמנהלת בריה”מ, ושהחזירה ביזמתה היא לליטא את העיר וילנה וסביבתה. מולוטוב ציין, שהממשלה הסובייטית סבורה שמצב זה אינו יכול להימשך, ועל כן רואה היא צורך דחוף לנקוט בצעדים שנוסחו בצורה אולטימאטיבית כדלקמן⁷: 1). למסור לדין את שר־הפנים גנרל סקוצ’אס והמנהל של שירות הבטחון פובילייטיס, כאשמים העיקריים במעשים הפרובוקאטיביים כלפי חילות־המצב הסובייטיים בליטא. 2) להקים בליטא באופן מיידי ממשלה שתהיה מסוגלת להבטיח קיום מכובד של החוזה לסיוע הדדי בין בריה”‘מ לליטא, וכן שתרסן בצורה נמרצת את אויבי החוזה הנ”ל. 3) לאפשר מיידית כניסה חופשית של מספר גדול של יחידות צבא סובייטיות לליטא, ומיקומן ביישובים העיקריים, וזאת כדי להבטיח את הפעלתו התקינה של החוזה הסובייטי־ליטאי לעזרה הדדית, וכדי למנוע פעולות פרובוקאטיביות נגד חילות המצב הסובייטיים בליטא.

לשם קבלת תשובה לאולטימאטום זה, קבעה ממשלת בריה”מ זמן קצר יחסית – למחרת בשעה 10 בבוקר (דהיינו, פחות מ־12 שעות). אם כי כבר קודם לכן רווחו חששות כבדים בלב כמה מחברי הממשלה הליטאית, ואף ננקטו מספר אמצעים למקרה חירום, הרי צורת האולטימאטום וטיבו היכו בתדהמה את שרי הממשלה והן את אנשי הצבא, שנזעקו לישיבת לילה בהולה אצל נשיא המדינה. הגישה הכללית שהסתמנה בישיבה דראמטית זו היתה, שבתנאים הקיימים אין ברירה אלא לקבל את האולטימאטום. בדעה זו צידדו, בין היתר, גם הרמטכ”ל גנרל וויטקאוסקאס, בעוד שהנשיא וכמה שרים הציעו לפחות התנגדות סמלית. בהתאם לאולטימאטום, הוחלט להקים מיד ממשלה חדשה. הרכבתה הוטלה בו במקום על הרמטכ”ל לשעבר, גנרל ראשטיקיס. ברם, מועמדותו לא נראתה למוסקבה. סגן שר החוץ הסובייטי ס. דקנוזוב יצא למחרת בדחיפות לקובנה, לוודא שהמועמד הבא לתפקיד זה יהיה מקובל על ממשלת ברית המועצות. בצהרי אותו יום, 15 ביוני 1940, הועברה ממוסקבה לקובנה ההודעה הבאה:⁸.

1. ב־15ביוני בשעה 3 בצהרים יחצה הצבא הסובייטי את הגבול הליטאי במקומות דלקמן: איישישוק, דרוסקנינק, תחנת הרכבת גוידאגוייא, דרוסקנינקליאי, דוקשט ופוברודז.

2. יחידות מסויימות של הצבא הסובייטי שיעברו את הגבול הליטאי יתמקמו בוילנה, קובנה, ראסיין, פוניבז’ ושוולי.

3. מקומות נוספים בהם יתמקמו יחידות הצבא הסובייטי ייקבעו בהסכמה בין נציג הצבא הסובייטי גנרל פאוולוב, ובין גנרל וויטקאוסבאס מצד ליטא, ייקבעו המקומות הנוספים בהם יתמקמו יחידות הצבא הסובייטי.

4. גנרל פאוולוב וגנרל וויטקאוסקאס ייפגשו בתחנה גודאגוייה ב־15 ביוני בשעה 8 בערב.

כדי למנוע אי הבנות ותקריות בלתי רצויות, נאמר לשלטונות הליטאיים לצוות מייד על הצבא והאוכלוסיה שלא להפריע לתנועת הצבא הסובייטי בטריטוריה⁹ הליטאית.

עם התקבל הודעה זו פקד רמטכ”ל הצבא הליטאי לקבל את הצבא האדום “כצבא ידידותי”¹⁰ וייפה את כוחם של המפקדים הבכירים “לחסל במקום כל מיני תקריות”, במידה שתהיינה. מיד לאחר מכן החלו טורי הצבא הסובייטי שחנו על יד הגבול ובבסיסים בתוך ליטא לנוע מערבה לערי ליטא ועיירותיה, וכן לעבר הגבול הגרמני.

2. כניסת הצבא האדום והתגובות הראשונות –

בשעות המוקדמות של אחרי הצהרים ביום שבת ה־15 ביוני 1940 נכנסו יחידות החלוץ של הצבא האדום לוילנה, לקובנה ולמקומות אחרים, כשבעקבותיהם נעים טורים ארוכים של גייסות שריון ורגליים¹¹. חלקם תפס מיתקנים, בניני ציבור מרכזיים ומקומות אסטרטגיים בתוך הערים ומחוצה להן, וחלקם המשיך לנוע הלאה, בעיקר בכיוון מערב.

“את הטאנק הראשון – מתאר בזכרונותיו הסופר ז. סגלוביץ¹² – ראיתי על יד הגשר. שלשה שתקנים: הטאנק, החייל שעליו, והרובה שעל כתפיו… האספאלט על הכביש היה קרוע ומרוסק, ועל גבי חתיכות האספאלט המרוסקות נעו טאנקים וטאנקים, טאנקים ותותחים. זרם ללא סוף. טאנקים גדולים וטאנקים קטנים, תותחים גדולים וקטנים. הרעש היה מונוטוני… אך זרם הטאנקים לא נפסק, לא באותה שבת ולא במוצאיה. שניים, שלושה וארבעה ימים, ועוד לא הפסיק… יהודים שהתגודדו בקבוצות תמהו… למה צריך כל כר הרבה טאנקים ותותחים? בוודאי לא מתכוונים כלפי ליטא הזעירה, אלא הכוונה היא לגבי הגרמנים.

אכן, באותה שבת ובימים לאחר מכן, הילכה בליטא שמועה עקשנית, שקנתה לה שביתה במיוחד בקהל היהודי, “שהצבא האדום הקדים בליטא את הצבא הגרמני בשעות מועטות בלבד”¹³, וזאת הודות לכך ש”מכונת הריגול המצויינת של רוסיה ידעה לגלות את התכנית הפושעת של הגרמנים". כך, איפוא, עלה בידי הצבא האדום “להציל את עמי הבאלטיקום מהגורל המר” ועל כן “נמצאו אנשים – ברובם יהודים אשר האמינו לשמועה הפורחת, ואלה יצאו לחוצות קובנה לברך את פני מציליהם ומושיעיהם”.

אין תימה, שבין קהל הצופים הרב שהריע בחוצות העיר לטורי הצבא האדום בלטו בקולניותם יהודים רבים, ובמיוחד צעירים.. הללו “יצאו לקראתם וקיבלו את פניהם בתרועות ובפרחים, כי כל אחד הודה לה’ ואמר “מוטב סטלין מאשר היטלר”¹⁴. במיוחד השתוללו מרוב אושר ושמחה חברי המפלגה הקומוניסטית, ושאר האירגונים השמאליים, שמספר היהודים ניכר בקרבם. התנהגות זו בלטה במיוחד לעומת הרגשת הזעם והאבל שהשתררו אז בקרב חלקים ניכרים של העם הליטאי. תיסכולם של הליטאים גבר עוד יותר, משנודע דבר בריחתו של נשיא המדינה סמטונה בליל שבת בדרך הגבול המערבי לגרמניה, ונסיון הנפל של חטיבת חי”ר ליטאית לעבור על נשקה את הגבול¹⁵ הזה.

החיילים הסובייטים מיעטו בדרך כלל, מלהתרועע עם האוכלוסיה המקומית, למעשה גם לא היתה להם אפשרות לכך, אך במידה שנוצר מגע עם הקהל הם אדיבים ואפילו חביבים.

אם כי, בין היהודים רבים היו מודעים לאפשרות של כניסת הצבא האדום לליטא, אפשרות – שלאור הנסיבות ראו בה את הרע במיעוטו – הרי מימושה הפתאומי והדראמטי גרם לתחושת הלם, מבוכה וחששות. במיוחד אמורים הדברים לגבי אנשים, שבשים לב לעמדתם האידיאולוגית או הסוציאלית, היה להם יסוד סביר לחשוש מפני שינויים אפשריים. בדרך כלל היה זה הרהור חולף, ברם היו גם כאלה שנתנו לכך ביטוי בקול רם. כך, למשל, אותו רופא ידוע בקובנה, שבאותה עת צפה מחלון ביתו ביחד עם שני חבריו (ממרכז הציונים המדיניים) על הטאנקים הסובייטים, ואמר: “יהדות ליטא תיחרב… נגזרה כליה על התרבות העברית… בעוד שנה נימצא שלשתנו בבתי־כלא סובייטיים”¹⁶. ק. מאיר, מפעילי הציונים הכלליים ב’ ומורה בגמנסיון העברי בקובנה, השיח לבו בפני תלמידיו “בקול חנוק¹⁷ בעינים דומעות, שהנה מתחילה עכשיו תקופה קשה ליהודים בכלל, ולציונים בפרט, ושהוא היה מעדיף שיבואו הגרמנים, שהורגים את הגוף, ואילו הרוסים יהרגו את הנפש”¹⁸.

באולם האוניברסיטה שבוילנה התקיימה אותה שבת אקדמיה חגיגית המוקדשת ליובל ה־80 להולדתו של ד”ר הרצל ויובל ה־15 של האוניברסיטה העברית בירושלים. התכנית כללה חלק אמנותי עשיר, נאומים בשפה העברית מפי הרב רובינשטיין, ד”ר י. וויגודסקי, מנחם בגין, ד"ר י. שייב וד”ר ח. נ. שפירא. עם היוודע באולם דבר כניסתו של הצבא האדום לעיר, “נתבלבל מאד ד”ר שפירא, לא עצר כוח להאריך בנאומו. כעבור עשר דקות הפסיק”¹⁹. הקהל עוד הספיק לשיר את “התקווה” “בדבקות ובאהבה ובדמעות”, והתפזר מיד. 

שלא כבאוקטובר 1939, נכנס הצבא הפעם לעיירות איזור וילנה בלי תופים ובמחולות. אכן, לכאורה היה בהופעת הצבא האדום בוילנה בבחינת התראות מחודשת וקבלת פנים כמו ל”מכיר יקר"²⁰ וותיק, אך מכיוון שעובדת שהייתו של הצבא האדום בוילנה באוקטובר 1939, על כל המשתמע מכך, עדיין היתה טריה, יחסית, בקרב האוכלוסיה הוילנאית, הרי תגובתם הראשונית של ההמונים הוילנאים למודי הנסיון התבטאה בהסתערות על החנויות, ובעיקר על אלו שמכרו דברי מזון. הדברים הגיעו לידי כך, שבמוצאי שבת “כבר הורגש מחסור בלחם”. יחד עם זאת, הושמעו פה ושם הערות מאיימות כלפי אנשים שצברו כמויות יתירות של צרכי מזון, בזו הלשון: “אם לשכן הגביר יהיה – גם לי יהיה, שכן הייתי רוצה לראותו מסרב לתת לי"…²¹ למחרת בבוקר (ה־16 ביוני) הגיבה העיתונות בקשר לכך ש”אין מקום לפאניקה" ו”שהאשמים בספקולאציה ייענשו בצורה חמורה”²².

כמו כן הופיע בכל העיתונים נוסח של פניה לאקונית מטעם השלטונות הליטאיים אל כל האזרחים והתושבים בליטא להתנהגות שקטה ומילוי חובותיהם ועבודותיהם השיגרתיות. ברגע זה, החשוב ביותר – נאמר בפניה²³ – לקיים מידה של רצינות ואחריות, הסדר ומשמעת העבודה²⁴.

לגבי האירועים עצמם, הסתפקה ההודעה הממשלתית במספר משפטים סתומים: “בזמן שמתרחשים אירועים, קשה להעריך אותם בצורה נכונה. על כן נשאיר את ההערכה לעתיד. היום רק ניתן להגיד, שמהלך־המאורעות מעמיד אותנו בפני עובדות חשובות”.

אכן, באותו זמן כשהצבא האדום עדיין המשיך בזרימתו לקול צהלות, כבר הגיעו לליטא סגן שר החוץ הסובייטי ג. דקנוזוב.והשגריר נ. ג. פוזדניאקוב, והחלו בדיונים על ההרכב של הממשלה הליטאית, שאמורה היתה לקום בעוד יום־יומיים. מעתה ואילך עתידים שני פקידים סובייטיים אלה, בצירוף אחרים שבאו אחריהם, לקבוע במידה מכרעת את גורלה של המדינה לכיוון סובייטיזאציה מוחלטת. בתהליך שנמשך בקצב שונה משך כשנה (עד תחילת המלחמה הסובייטית־גרמנית) מבחינת שלביו המהותיים, ניתן לחלקו לשלש תקופות: 1) המעבר. 2) הסיפוח. 3) הביסוס.

3. תקופת המעבר - (17.6.1940–21.7.1940)

בצהרי יום ראשון, ב־16 ביוני, נמסר רשמית על מינויו²⁵ של ראש הממשלה המתפטרת מרקיס כנשיא ליטא בפועל. בעודו מנהל שיחות על הרכב הממשלה החדשה בתוקף תפקידו זה, החל מרקיס בשורת מגעים כדי לקבוע את המועמד המתאים שירכיב את הממשלה החדשה, וכן עמד בקשר מתמיד עם נציגי מוסקבה (דקנוזוב ופוזדניאקוב) לקבל הסכמתם למועמד זה או אחר. הוועד המרכזי של מק"ל (המפלגה הקומוניסטית הליטאית) שמרבית חבריה הפעילים עדיין היו כלואים, פירסם באותם ימים²⁶ מינשר בו מובע סיפוק מקבלת שלושת התנאים שממשלת בריה”מ הציגה לליטא. לגבי העתיד הקרוב, באו במינשר זה התביעות הבאות:…“להחזיר לעם את זכויותיו הדמוקראטייות, לשחרר באופן מידי מבתי הכלא ומחנות הריכוז את כל האסירים הפוליטיים, מיטב הבנים והבנות בליטא; לתת ליגאליזציה למפלגה הקומוניסטית, שכן זו המפלגה היחידה הממונה בעקביות על האינטרסים של העם; להעניק ליגאליזציה לאגודות המקצועיות; לאסור את הסוכנים האימפריאליסטיים, וביניהם גם הטרוצקיסטים; לסגור את המפלגה הלאומנית…”

תביעות אלו היוו למעשה מצע פעילות בסיסי של הממשלה שעמדה לקום, ואין ספק שתוכנן תאם את עמדתם ומדיניותם של נציגי מוסקבה לשעה זו.

ב־17 ליוני פורסם הרכב הממשלה החדשה, שכונתה “הממשלה העממית” (או ממשלת העם). בראשה הועמד עיתונאי שמאלי ידוע, בשם יוסטאס פאלצקיס. הלה החל גם לכהן כנשיא המדינה בפועל. מלבדו היו בממשלה עוד ששה שרים, כולל היהודי ד”ר ליאון קוגאן, שמונה כשר הבריאות. כסגן ראש הממשלה ושר החוץ מונה הסופר הליטאי הנודע וו. קראבא־מיצקיאוויטשיוס. בנאום ששודר בראדיו, יום לאחר מכן, הוקיע פאלצקיס במילים חריפות את משטר הפלוטוקראטיה ששרר בליטא משך 14 שנים, והבטיח חגיגית בשם הממשלה החדשה “להגן על הזכויות המלאות של העם, להעלות את רמתו התרבותית ומצבו הכלכלי”, וכמו־כן: “תשומת לב רצינית להפעלת העקרון של השיוויון הלאומי, וביעור נמרץ של השוביניזם בין הלאומים”. באשר למדיניות החוץ, הוא הצהיר ש”הממשלה החדשה תקיים יחסים תקינים עם כל המדינות". אך יחד עם זאת ציין ש”המשימה הראשונה תהיה לבסס יחסים ידידותיים אמיתיים ולבביים עם בריה”מ"²⁷. בו ביום חתמו פאלצקיס ושר המשפטים החדש על צו לשיחרור 104 אסירים פוליטיים. בין המשוחררים היה גם אנטאנאס סניאצקוס – המזכיר הראשון של הוועד המרכזי של מק”ל²⁸. תוך מספר ימים שוחררו כ־400 אסירים, בחלקם הניכר – יהודים²⁹. רבים מהאסירים הללו עתידים תוך זמן קצר לאייש תפקידים חשובים ואף מרכזיים בתחום הממלכתי והמפלגתי. בינתיים היוו המה מוקד בחגיגות השמחה וההפגנות הרבות מספור, שהתקימו אותם ימים בערי ליטא ועיירותיה. להלן תיאור אחת מהם:

“נישאו נאומים נלהבים ששודרו בראדיו. התקבלו בהתלהבות ובמחיאות כפיים סוערות. בגאווה וברמה הדהדו ברדיופון הקובאני גם הנאומים, הברכות והשירים ביידיש לכבוד הבנים המשוחררים של העם. הושמעו קריאות אהדה לכבוד הממשלה העממית החדשה בליטא, לכבוד בריה”מ, ולכבוד מנהיגה, סטאלין”³⁰.

אסיפות רבות נתקימו במקומות עבודה פרטיים וציבוריים, וכן במקומות אחרים. רובן ככולן הביעו את הכרת התודה, הזדהות ואיחולים לפאלצקיס, לממשלת העם, לצבא האדום המשחרר ולבריה”מ. חלק מהחלטות אלו פורסם בעיתונות הליטאית והיהודית.³¹ אחת מהעצרות (מיטיניגים) הגדולות ביותר מאותם ימים שנערכו בהשראת השלטון החדש, התקיימה בהשתתפות רבבות איש ב־24 ביוני בכיכר מרכזית בקובנה, ובה חזרו בנוסח אחר התביעות המרכזיות שהובאו כשבוע לפני כן במינשר של המק”ל: לגאליזציה של מק”ל ושל האגודות המקצועיות וכן גם: החרמת הרכוש של הריאקציונרים שברחו לחו”ל, הרחקת אויבי העם³² מהמנגנון הממשלתי ומהצבא, הענקת חלקות קרקע למחוסרי אדמה ולמיעוטי אדמה; עזרה מידית למובטלים; החרפת המלחמה בספקולאציה. באירועים המוניים אלה, שכביכול נערכו בצורה ספונאטאנית, היתה יד מכוונת ומתכננת (את ההופעות) בסדר הבא:

א) הוקעת המשטר הקודם ואישיו הבולטים; הודיה נלהבת לבריה”מ המשחררת והמגינה. ב) העלאה של דרישות אקטואליות, שלמעשה כבר הוחלט עליהן בחיוב מראש; ג) האסיפה או ההפגנה היתה מסתיימת בדרך כלל במספר סיסמאות לחיי ליטא המשוחררת, בריה”מ, המפלגה הקומוניסטית וכד’. במשך הזמן החל יותר ויותר להשתרש הנוהג לסיים בברכה נלהבת למנהיג סטאלין, בצירוף מספר תוארים כמו הנערץ, הרם, החכם, אבי העמים, המורה וכד’. ברם, בתקופה המדוברת עדיין מיעטו בכך, וכן גם במנהג של הנפת תמונות אישים מרכזיים, כמו פאלצקיס, סניאצ’קוס, סטאלין, מולוטוב ואחרים.

אכן, לא זו בלבד שהמפלגה הקומוניסטית הוכרה כחוקית יום לאחר העצרת ההמונית הנ”ל, אלא שב־27 ליוני, פירסם³³ שר הפנים בפועל צוו “להשעות פעילותן של כל האגודות ושלוחותיהן שנרשמו במסגרת מירשם האגודות עד ה־20 דנא. האגודות המושעות ושלוחותיהן תוכלנה להמשיך בפעולותיהן רק בתנאי שיקבלו רשיון מיוחד”³⁴. כתוצאה מצוו זה נסגרו למעשה רוב רובן של של המפלגות, התנועות והארגונים הרוחניים, הכלכליים והפוליטיים למיניהם, פרט למפלגה הקומוניסטית (שהרי היא לא היתה רשומה עד ה־20 ביוני), וכן פרט לתנועת הנוער הקומוניסטית – הקומסומול. הדבר נומק בכך “שאין יותר מקום למפלגות אחרות שבמשך זמן רב לחמו נגד העם ונגד העצמאות של ליטא”³⁵. עם זאת ניתן עדיין זמנית לפעול “עד להודעה חדשה” למספר אגודות סעד ציבוריות, מכבי אש מתנדבים, וכד’. לפי צוו שר הפנים הופסקו בסוף יוני הופעתם של מספר ניכר של עיתונים ושבועונים בשפה הליטאית, הפולנית ובאידיש, וביניהם “דאס ווארט”, “דער מאמענט”. מבין האחרים שנותרו לפי שעה היו כמה בעלי מסורת ליבראלית או אופוזיציונית לשלטון הקודם, כמו “ליאטובוס ז’יניוס” הליטאי ו”פאלקסבלאט” היהודי. במקביל חידש את הופעתו כיומון הבטאון הוותיק של המק”ל “טייסא,” (מאז 1919), שהופיע שנים רבות לסירוגין במחתרת.

בסוף יוני הוחל גם בחילופי־גברא בין הפקידות הבכירה, במיוחד במימשל הפנים, במישור הבטחוני־צבאי ובתחום המוניציפאלי. הסיים הליטאי פוזר ב־1 ביולי, בוטל הקונקורדאט בין ליטא והוואטיקאן, והמשטרה הוכרזה כמיליציה. נראה שכל הצעדים הללו, ואלה שבאו לאחר מכן, היוו פעולות שיטתיות מחושבות היטב, ונועדו לקדם בצורה הדרגתית ושקטה, יחסית, את תהליך הסובייטיזאציה של ליטא (וכן של שאר הארצות הבאלטיות, ושטחי רומניה). אין ספק, שהפעלת תהליך זה התבססה במידה לא קטנה על הנסיון שנרכש כשמונה חדשים קודם לכן בשטחי פולין המזרחיים, שסופחו לבריה"מ. עם זאת, הושקעו מאמצים רבים לשוות לתהליך זה אופי חוקי ודימוקראטי, כביכול. ברם, משמעותו האמיתית של תהליך זה, שכוון במידה רבה מאחורי הפרגוד ע”י הנציגים הסובייטיים דקנוזוב ופוזדניאקוב (לימים הצטרף אליהם נציג המפלגה הקומוניסטית שופיקוב, ורבים אחרים) לא נעלם מעיניהם של אנשי ציבור ליטאיים, שהם חברי המפלגה עצמה. כמה מהם, במיוחד בעלי רקע ליבראלי ודמוקראטי לא השלימו וביקשו להתפטר. לפני כן עשה שר החוץ קראבא־מיצקיאוויציוס נסיון אחרון לעכב את התפתחות הזו, ע”י קיום פגישה אישית עם מולוטוב במוסקבה. במהלך השיחות הדראמאטיות שהתקימו ביניהם, הובהר סופית לשר החוץ הליטאי, שארצו עומדת להיהפך לחלק אינטגראלי של בריה”מ, לאחר שבני עמו “יוכלו להביע את דעתם אם הם מסכימים להיספח למשפחת עמי בריה”מ”³⁶. ואכן, עם חזרתו לליטא נכח במספר צעדים נוספים שנועדו לקידום תהליך הסיפוח: הצבא הליטאי הוכרז ב־3 ביולי כצבא עממי. בראשו מונו מספר קצינים ליטאים, מוותיקי היחידות הבולשביסטיות שלחמו בליטא ב־1918/19. כמו כן הופקע רכוש אזרחי ליטא שיצאו לחו"ל, והוכרזו כנפקדים. הצעד הגורלי והמכריע לקראת הסיפוח התבטא בהכרזת בחירות לסיים העממי, שבאמצעותו “יוכלו אזרחי ליטא – אליבא דמולוטוב – להביע את דעתם אם הם מסכימים”. לפי הודעה שפורסמה ב־6 ביולי נועדו הבחירות להתקיים כשבוע לאחר מכן, דהיינו ב־14 ביולי. במקביל פורסמו התקנות לבחירות אלו, לפיהן “המועמדים לסיים ייבחרו באסיפות העובדים” שיתקיימו במסגרת 8 איזורי הבחירה הארציים³⁷ בו ביום פורסם גם דבר הקמתה של “גוש העבודה בליטא”, המהווה למעשה את הרשימה היחידה והבלעדית בבחירות הללו. מתוך 79 המועמדים שנבחרו, ולמעשה שנקבעו, בחירות, היו למעלה מחציים חברי המפלגה הקומוניסטית, וביניהם גם 4 יהודים. מאחר שהשלטון החדש ייחס לבחירות אלו חשיבות רבה מאד, נעשו באותה תקופה מאמצים עצומים להצלחתן המירבית. לשם כך הופעלו שיטות שונות, וננקטו צעדים רבים ומגוונים, לכאורה סותרים זה את זה, אך למעשה משלימים אהדדי. את רובם ניתן להכליל באחד משני הסוגים הבאים.

א) אמצעים מרתיעים – אלה נועדו, בשורה ראשונה, כלפי אנשים, שלפי השקפתם האידיאולוגית והתפקידים שתפסו בעבר, עשויים להוות גורם מחבל או מפריע למהלך הבחירות. אי לכך, נאסרו ע”י שרות הבטחון (שבראשו עמד אז א. סניאצ’קוס) בליל ה־11 ל־12 ביולי כ־2,000 אישים, בעיקר ליטאיים, או גם יהודים ואחרים – שהיו בעבר מנהיגים ופעילים מרכזיים של מפלגות וארגונים, שפוזרו כשבועיים לפני כן, וכן בעלי תפקידים בכירים ברחבי המדינה, לרבות רה”מ לשעבר מרקיס, שר החוץ אורבשיס ורבים אחרים. רובם ככולם הוגלו מיד, או מאוחר יותר, לירכתי בריה”מ. לאלה שעשויים להסס מלהשתתף בבחירות מבחינה מצפונית ולאומית, נרמז, שגם ההימנעות בהצבעה תצויין בתעודות הזהות³⁸, ובעליהן יוכרזו כ”אויבי מולדת", על כל המשתמע מכך.

ב) אמצעים אטראקטיביים – הכוונה בעיקר למסע התעמולה העצום, שאליו גויסו רבבות אנשים במקומות העבודה, במוסדות חינוך, כשבראשם מופעלות יחידות תעמולה נודדות בשם “אגיטפרופ”. חומר תעמולה בכתב, שידורים מעל גבי האתר בכל השפות המדוברות בליטא, וכן גם אסיפות המוניות המכונות “מיטינגים”, מלוות הופעות אמנותיות ובידוריות של להקות הצבא האדום ושל כוחות מקומיים; כל אלה פעלו כמעט יום ולילה בתקופת מערכת הבחירות, שנמשכה, כאמור, מה־6 ליולי ועד ה־14 בו. המגמה העיקרית בתקופה זו היתה, בין השאר, לדבר אל כל ציבור ואל כל קבוצה (פרט ל”אויבי המולדת" המובהקים) בשפתה ובסגנונה, על בסיס של הסכמה רחבה מצד אחד, ומאידך – מבלי לעורר, לעת עתה, ניגודים מיותרים, או חששות מצד חוגים רחבים. כך, למשל, ניסו להרגיע את האכרים – הקבוצה הגדולה ביותר במדינה – "לא להאזין לשמועות המופצות ע”י אויבי המולדת, שהממשלה העממית תיכפה עליהם קולחוזים”³⁹ וכדו’.

תשומת לב מיוחדת במסע התעמולה ניתנה לאוכלוסיה העניה והרב־לאומית מאיזור וילנה. הדבר התבטא בין השאר בהדגשה מיוחדת של הצורך בסולידאריות בין בני הלאומים השונים שבתוכה. כמו כן התבשרו התושבים כמעט מידי יום ביומו על העלאת שכר העבודה, הורדת שכר־דירה וכו'. בנוסף לעיתונות פורסמו בשורות אלו בעלונים, חוברות וכרוזים על הקירות.

מבלי לבדוק בשלב זה בציציותיהם יתר על המידה, הוזמנו להשתתף במסע הבחירות כל “היסודות המתקדמים”, ובמיוחד בקרב חוגי התרבות, האמנות והמדע. כל אלה נתבעו לתרום את תרומתם “למהלך המהפכה החברתית החיובית העוברת בימים אלה על ליטא”.

עם סיום מערכת הבחירות הדינאמית והחפוזה, פורסמו התוצאות הרשמיות, לפיהן השתתפו בבחירות אלו 1,386,569 מצביעים – 95.51% מכלל בעלי זכות בחירה, ורשימת “גוש העבודה בליטא” זכתה ב־1,373,349 קולות, דהיינו 99.19% מכלל קולות המצביעים⁴⁰. הסיים העממי נבחר, איפוא, ברוב עצום ביותר, ובהסכמה מירבית, לכאורה.

4. תקופת הסיפוח (וספיחיו) (21.7.1940–12.1.1941)

ב־21 ביולי, שבוע לאחר היבחרם, התכנסו 79 חברי הסיים העממי⁴¹ לישיבה החגיגית הראשונה, שנפתחה בנאום נלהב של הנשיא בפועל ור”ה פאלצקיס. בין ההישגים של הממשלה העממית, הוא ציין גם את עובדת שיחרורם של 400 אסירים פוליטיים. כרקע להתכנסות זו של הסיים למושבו הראשון שימשו אסיפות המוניות בכל הארץ, בהן הועלו שתי דרישות מרכזיות⁴²:

א) להנהיג בליטא את “חוקת סטאלין" (דהיינו החוקה הסובייטית);

ב) לשלב את ליטא במסגרת בריה”מ. אכן, כבר במשך הישיבה החגיגית הראשונה החליט הסיים העממי פה אחד, תוך הבעת רצונו האחיד והחפשי של העם העובד בליטא⁴³, על הנהגת משטר סובייטי בליטא. בהמשך החלטה זו נאמר: “ליטא מוכרזת בזה כרפובליקה סוציאליסטית וסובייטית. מיום זה כל השלטון ברפובליקה הליטאית הסוציאליסטית־סובייטית שייך לאנשי העבודה בעיר ובכפר, המיוצגים באמצעות נציגיהם במועצות”.

באותה ישיבה גם הוחלט "לבקש מהסובייט העליון של ברית־המועצות לקבל את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית להרכב של ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות על פי אותם יסודות, כפי שנכללת במסגרת בריה”מ אוקראינה, ביילורוסיה וריפובליקות סובייטיות אחרות”⁴⁴ בנוסף לכך התקבלו במושב זה של הסיים החלטות בדבר הפיכת הקרקע לרכוש המדינה, וכן גם החלטה המטילה על הממשלה “להתקין מיד רשימה מאושרת הכוללת את הבאנקים והמפעלים הגדולים החייבים להיות מולאמים”. החלטת יסוד זו היוותה, למעשה, בסים תחוקתי לשורת הצווים והתקנות להלאמה, להפקעה ולהסדרים אחרים במישור הכלכלי־סוציאלי, שפורסמו למכביר באותו חודש, וגם לאחר מכן. בין היתר נומקה ההחלטה הזו בכך ש”כל המערכת הכלכלית של הארץ התרכזה בידי הבורגנות והיוותה אמצעי לניצול העם העובד. באנקים כמו הבאנק היהודי המרכזי, הבאנק הליטאי (למעשה הבאנק הממלכתי), הבאנק המסחרי (קומרץ באנק), הבאנק החקלאי ואחרים וכן גם מפעלי חרושת גדולים כמו אינקאראס, דרובא, ניאמונאס, מאטאלאס – ואחרים – שיחקו כאן את התפקיד החשוב ביותר”⁴⁵.

כמו כל ההחלטות הקודמות שהתקבלו במושב זה פה־אחד⁴⁶, הוחלט, לקראת סיומו, לבחור במשלחת מחברי הסיים שייצאו למוסקבה, ויבקשו את קבלת ליטא למסגרת ברית המועצות. בו במקום נבחרו 20 איש (וביניהם הנציג היהודי איציק מסקופ). במעמד חגיגי מסרו הללו במוסקבה את דבר הבקשה לסובייט העליון. בישיבתו מה־3 באוגוסט 1940. החליט הסובייט העליון כדלקמן:⁴⁷

* * *

ו) למלא את בקשת הסיים הליטאי ולקבל את הרפובליקה הסובייטית־הסוציאליסטית הליטאית לברית הרפובליקות הסובייטיות־סוציאליסטיות, כרפובליקה סובייטית סוציאליסטית שוות זכויות של הברית.

2) לקבל את הצעת הסובייט העליון של ס.ס.ר. הביילורוסית בדבר מסירה לרפובליקה הסובייטית־סוציאליסטית הליטאית את איזור שוויינצ’יאן וחלקי טריטוריה בעלי רוב מכריע של אוכלוסיה ליטאית של האיזורים ווידז, אדוטישוק, אוסטרובו, וורונובו וראדון משל ס.ס.ר הביילורוסית.

3) לבקש את הסובייט העליון של ס.ס.ר הביילורוסית ואת הסובייט העליון של ס.ס.ר הליטאית להביא לעיון הסובייט העליון של בריה”מ הצעה מדויקת של הגבול המתוחם בין הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הביילורוסית לבין הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית. 

4) לערוך ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית בחירות של צירים לסובייט העליון של בריה”מ, לפי הסעיפים 34 ו־35 של חוקת בריה”מ.

5) להטיל על הנשיאות של הסובייט העליון של בריה”מ את קביעת מועד הבחירות.

יום לאחר:מכן אישר הסובייט העליון, בצורה דומה, את סיפוח לטביה לבריה”מ, ולאחר יומיים – את סיפוח אסטוניה. לעומת תגובות האהדה והאושר שהובעו במסגרת “האסיפות הספונטאיות הרבות ברחבי ליטא לכבוד הסיפוח”, הרי אזרחים רבים, במיוחד הליטאים, הגיבו בהרגשת זעם, מרירות ומחאה. אמנם, אותו זמן טרם הוקמו מסגרות של התנגדות מאורגנת, אך פה ושם נתנו הם ביטוי למחאתם בשירת ההימנון הליטאי הלאומי, בביקורים מוגברים בכנסיה, וכד’. שגריר ליטא בברלין ק. שקירפא – הגיש תזכיר מחאה חריפה לממשלת גרמניה על “הזיוף השפל של רצונו האמיתי של העם הליטאי”⁴⁸. כמוהו עשו רוב רובם של השגרירים הליטאיים בשאר המדינות. חלקם היפנו בנוסף לכך, מברקי מחאה למשרד החוץ הליטאי עצמו. בעוד שממשלת גרמניה, שטיפחה אז יחסים טובים עם בריה”מ, התחמקה, בנימוקים פורמאליים, מלקבל את המחאה הליטאית, והסתפקה במתן מקלט לדיפלומאטים הבאלטיים⁴⁹, באה תגובה חריפה ומשמעותית מצד ממשלת ארצות־הברית, שסירבה בתוקף להכיר בסיפוח. בהודעה שמסר ב־23 ביולי⁵⁰ 1940 מזכיר המדינה סאמנר וואלס, הוא ציין בצער את העובדה – ש”העצמאות הפוליטית והשלמות הטריטוריאלית של הארצות הבאלטיות אסטוניה, לטביה וליטא ההולכות ונהרסות מצד אחד משכניהן האדירים"⁵¹. כן הביע התנגדות בשם העם האמריקאי “נגד כל צורה של התערבות מצד מדינה כלשהיא, גם אם תהיה חזקה, בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת, גם אם תהיה זו חלשה”.

הצהרות דומות, ברוח זו, השמיעו ראשי ארצות בהזדמנויות שונות בפורומים שונים, לרבות בכנסים של יוצאי הארצות הבאלטיות. הממשלה האמריקאית הקפיאה גם את רזרבות הזהב של הארצות הבאלטיות שנמצאו אז בארה”ב. השגריר האמריקאי בליטא יצא את קובנה כבר ב־30 ביולי⁵². גם יתר השגרירויות החלו להסגר בקובנה במשך חודש אוגוסט, ואילו לקונסוליות ניתנה ארכה מטעם משרד החוץ הסובייטי להמשיך בפעילותן עד אמצע ספטמבר. הנציגות הגרמנית הורשתה, למעשה, להישאר בקובנה לתקופה נוספת, עד אשר תסתיים הרפטריאציה של הגרמנים מליטא, שעליה סוכם בשעתו בנספח סודי ב־28.8.1939 בין בריה”מ לגרמניה⁵³.

לאחר קיום הבחירות לסיים העממי, כשהצורך לזכות באהדת הציבור פחת במידה רבה, וכשלמשטר החדש ניתנה סמכות פעולה ע”י לגיטימציה, שוב לא היו לשלטונות שום מיגבלות בפני מימוש יעדיהם בצורה אינטנסיבית ביותר, ולפי לוח זמנים דחוס. כבר במחצית השניה של יולי 1940, עוד לפני שבריה”מ אישרה את הסיפוח באופן פורמאלי, פורסמו בליטא שורה של צווים, הגבלות וחוקים, בעיקר במישור הכלכלי, וביניהם חוק הלאמת הבאנקים ומפעלי התעשיה הגדולים, שפורסם ב־26 ביולי. בהתאם לכך הולאמו מאז ואילך קרוב ל־986 מפעלים על 38,000 עובדיהם. לשם ניהול התעשיה המולאמת הוקם מיניסטריון מיוחד לתעשיה מקומית, ובראשו השר בפועל חיים אלפרוביץ. חוק הלאמת המסחר שפורסם לאחר כחודש הביא במשך הזמן להלאמת 1592 בתי מסחר. בשלב ההלאמה מינו במפעלים אלה קומיסארים מטעם הממשלה. כן הולאמו בתים ורכוש אחר. מאחר שרוב האוכלוסיה היוו בליטא האיכרים, הרי משמעות יתירה נודעה אז לחוקים שפורסמו באותו זמן, כדי להסדיר את הבעלות על קרקעות כדי 30 הקטארים ליחידה חקלאית.

בישיבה מיוחדת של הסיים העממי ב־25 לאוגוסט, התקבל ואושר נוסח החוקה החדשה, לפיה הפך הסיים העממי לסובייט העליון של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית בראשותו של פאלצקיס. בו ביום קיבל מוסד זה גם החלטה חגיגית, להעביר את משרדי הממשלה ושאר המוסדות המרכזיים של הרפובליקה לבירתה וילנה, וזאת עד ה־1 במאי 1941. כן הוחלט על הקמת בית משפט עליון בן 9 חברים (ביניהם שני יהודים).⁵⁴

יום לאחר מכן פורסם על הקמת מועצת קומיסארים עממיים (כמקום מועצת המיניסטרים). לראש המועצה (כלומר הממשלה) החדשה בת 16 החברים מונה מ. גדווילה (שהיה שר הפנים בממשלה הקודמת). בראש הקומיסאריאט, המיניסטריון לעניני פנים (נ.ק.וו.ד), מונה א. גוזיאוויטשיוס. פרט לסגן הקומיסאר העממי למסחר (א. פלאקחין) ולסגן הקומיסאר העממי לתעשיה (ח. אלפרוביץ) לא נמצאו בממשלה, בשלב זה, יהודים.⁵⁵ כמעט כל שאר סגני הקומיסארים העממיים היו “מומחים” סובייטיים שהובאו לכאן ממוסקבה.

ב־30 באוגוסט הפך הצבא העממי של ליטא לקורפוס הטריטוריאלי ה־29 של הצבא האדום. כדי לבצע כראוי את המדיניות החדשה לאור החלטת הסיפוח של ליטא לבריה”מ ולפי הנוהג הסובייטי, הובאו לליטא אלפי קצינים, פקידים ופונקציונרים מפלגתיים ואחרים מבריה”מ. רובם ככולם שוכנו בחדרים שהופקעו מתוך 7,333 דירות פרטיות⁵⁶.

צעד נוסף בשילוב הכלכלה של ליטא עם זו של בריה”מ נעשה ב־25 לספטמבר, ע”י הכרה רשמית ברובאל כאמצעי תשלום. וזאת לאחר שבמשך כ־4 חודשים הציפו אנשי הצבא האדום את ליטא בשטרות הכסף הסובייטיים, תוך כדי קנייתם הנלהבת של מוצרים שונים, מכל הבא ליד. עם זאת הוסיף גם המטבע הליטאי (“ליט”) להיות מטבע עובר לסוחר. מדי⁵⁷ פעם בפעם הועלה שכר עבודתם של פועלי תעשיה, תחבורה, קשר, בנין ומשק ציבורי בשעורים ניכרים כדי 30%. אולם אותה שעה האמירו המחירים של מוצרי חרושת ומזון מסויימים כדי 300%⁵⁸. יחד עם זאת, הכריזו השלטונות החל מ־10 לאוקטובר מלחמת חרמה בספקולאציה ובמעורבים בה, שכונו “מחבלים במשק הסובייטי”. ב־23 בנובמבר הונהגה שיטת ה”פרמיות” האחידה בתעשיה ובחקלאות ע”פ דוגמת בריה”מ. תשומת לב אוהדת, וכן העדפה בולטת, ניתנו ע”י השלטונות למסגרות הקואופרטיביות, כולל,ארטלים". במקביל לתהליך הסובייטיזאציה במישור הכלכלי סוציאלי, שנערכו שינויים⁵⁹ רבים גם במישורים האחרים, כמו בחינוך ותרבות. לקראת שנת הלימודים החדשה, שהחלה אז ב־1 בספטמבר, הוכרז על ביטול שכר לימוד והנהגת מערכת לימוד אחידה לפי המתכונת בבריה”מ, ואילו מוסדות החינוך הדתיים נסגרו. תמורות קיצוניות חלו גם בסגנון הלבוש, הבידור והאמנות, כשנותן־הטון היוותה בעיקר שכבת העילית החדשה: מנהיגות המפלגה הקומוניסטית, הפקידות הבכירה, והקצונה הסובייטית, שהובאו לכאן, כאמור לעיל, במספרים גדולים.

ב־29 ביולי פורסמה הוראה רשמית מטעם הממשלה, המבטלת מעתה ואילך את השימוש במילה “פונאס” (אדון). אחת התמורות האופייניות שפגעו בעיקר בחוגים רבים של האוכלוסיה הליטאית היה שינוי השם של הרחוב הראשי בקובנה “שדרות החופש”, לשם הזר להם מכל בכל – “סטאלין פרוספקט”.

ליטאים רבים החלו לגלות הסתייגות הולכת וגוברת גם לגבי הסמלים, הטכסים, “ההתחרויות הסוציאליסטיות”, המופעים והחגיגות למיניהן, שהמשטר החדש התברך בהם בשפע, ושיאם בתקופה זו התמקד ביום השנה ה־23 למהפיכת אוקטובר. תגובה מסוייגת, אם לא עויינת, מצד ליטאים רבים הורגשה גם בחג סובייטי מובהק אחר שנכפה על האוכלוסיה ב־5 לדצמבר, הוא יום הקונסטיטוציה הסטאלינאית. כנהוג, נתלוו לחגים אלה גם “ימי עיון, הסברה על משמעותם ולימוד קטעים של הקורס הקצר של קורות המפלגה הקומוניסטית”. כן צויין בחגיגיות יתירה יום ה־31 בדצמבר, במלאת 22 שנה לנפילתם של 5 חברי מועצת הפועלים בוילנה מידי הליגיונרים הפולנים. ביטוי לחגיגות אלו ניתן לא רק בעיתונות, אלא גם במסגרת מקומות העבודה, בתי הספר, יחידות הצבא, ובמקומות ציבוריים⁶⁰ שונים.

יסודות מסויימים (בעיקר לאומניים) מבין קציני הצבא והמשטרה שפוטרו ומבין חברי המפלגות, התנועות והארגונים שנסגרו בשעתו בכל רחבי הארץ, החלו פה ושם לגלות פעילות, אם ע”י פגישות ואם ע”י עריכת תכניות לפעולה. מזמן לזמן נתגלו גם עלונים בשפה הליטאית, הקוראים תגר על המשטר החדש. אחד מהם, שנמצא ב־27 באוקטובר 1940 באיזור אניקשט שבצפון ליטא, כלל תמונתו של הנשיא לשעבר סמטונה, והסיסמאות הבאות⁶¹: “הלאה מהפיכת אוקטובר! הלאה המפלגה הקומוניסטית! הלאה היהודים, החזירו את המיניסטר ראשטיקיס ואת הנשיא סמטונה". באותו חודש גם התקיימה בוילנה פגישה ארצית ראשונה של נציגי קבוצות לאומניות של ליטאים, שכבר פעלו במחתרת לשם תיאום הפעולה ביניהם. לחלק מהם היתה זיקה לקבוצה הליטאית הימנית שקמה עוד לפני הסיפוח⁶², ושבראשה עמד עתה השגריר הליטאי בברלין ק. שקירפא, כחודשיים לאחר מכן (17.9.40),הונח היסוד לתנועת מחתרת רחבה בשם “ל.א.פ.” (ליאטוּבוס אקטיביסטוֹ פרוֹנטאס – חזית הפעילים הליטאים). לימים עתידה תנועה זו להוות מסגרת כללית – לכל קבוצות המחתרת הלאומיות הפועלות בליטא הסובייטית⁶³. שירותי הבטחון הסובייטיים, שבתוכם היה מספר ניכר של פונקציונרים יהודים,⁶⁴ הגיבו במעצרים, חקירות ומאסרים. בשלהי “חגיגות אוקטובר” ב־9–9 בנובמבר בוצע גל מאסרים של כ־600 איש, וביניהם מיניסטרים לשעבר, קציני צבא, חברי אירגונים צבאיים, מורים ופעילי תרבות. ב־29 בנובמבר פנה גוזיאוויציוס הקומיסאר העממי של נ.ק.וו.ד בליטא בחוזר פנימי חשאי (מס. 0054) בדבר הצורך הדחוף לקבלת נתונים מלאים ומפורטים על אנשי המשטרה לשעבר, חברי מפלגות אנטי סובייטיות וכו’ “כדי לקבוע את ממדי כוחה של הקונטרבוליוציה ומידת הכמות המיבצעית שלנו הנחוצה לטיפול בהם ולחיסולם”⁶⁵. בין השאר, אמורות היו רשימות אלו לכלול גם את “כל אותם האנשים שכתוצאה מעברם הסוציאלי או הפוליטי, מהשקפתם הלאומית שוביניסטית, או, בגלל חוסר יציבותם המוסרית והפוליטית – הם מתנגדים למשטר הסוציאליסטי, ובשל כך עלולים לשרת מטרות אנטי סובייטיות, מנוצלים על ידי סוכני ביון של מדינות זרות, ומרכזים קונטרבולוציוניים”⁶⁶. בנוסף לרישום חברי מפלגות אזרחיות לאומניות ופאשיסטיות, נצטוו סניפי מוסדות הבטחון להכליל ברשימות אלה גם את הסוגים הבאים: חברים שגורשו מן המפלגה הקומוניסטית, טרוצקיסטים, סוציאלדמוקרטים, מהגרים, אנשים שניהלו התכתבות עם חו”ל, אספרנטיסטים ופילטליסטים, מהגרים פוליטיים ואזרחי מדינות זרות. במקביל (החל מה־2 לאוקטובר 1940) הוחרף גם המאבק ב”אוייב הכנסייתי", ובמידה מסויימת גם בבעלי התפקידים המשמשים בקודש⁶⁷. לראשונה בתולדות ליטא הקאתולית לא נחוג שם רשמית “חג המולד”; עם זאת צויין בנשפים ובמסיבות ראש השנה האזרחית 1941, שהוכרז כשבתון, כפי שהיה נהוג גם במשטר הקודם.

במחצית הראשונה של ינואר 1941 נכנסה להילוך גבוה התכונה סביב הבחירות לסובייט העליון ולמועצת הלאומים של בריה”מ במוסקבה, שנועדו ל־12 בינואר. באותו יום התקיימו בחירות כנ”ל גם בשאר המדינות הבאלטיות, וכן גם באיזורים של רומניה (בסרביה וצפון־בוקובינה) שסופחו, כמו ליטא, לבריה”מ, והפכו חלק אינטגראלי ממנה. קודם לכן נתקבלו כל המפלגות הקומוניסטיות של איזורים אלה לתוך המפלגה הקומוניסטית הכלל סובייטית.

ב־12 בינואר 1941 נבחרו 10 נציגים מליטא לסובייט העליון, ו־25 (ביניהם 2 ביילורוסים ו־1 יהודי) – למועצת הלאומנים. בחירות אלו היוו, איפוא, את האקט הרשמי האחרון במערכת הצעדים של סיפוח הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית לברית הריפובליקות הסובייטיות־סוציאליסטיות.

5. תקופת התבססות והחרפת ההתמודדות ⁶⁸

הפנימית בצל המלחמה הקרבה (12.1.1941–22.6.1941)

עם סיום שורת ההליכים הפורמאליים של סיפוח ליטא לבריה”מ בשלו, לכאורה, התנאים להעמקת השילוב במישורי החיים השונים על מנת להגיע לאינטגראציה מלאה ואמיתית ככל האפשר. כך, למשל, הוחלט ב־16 לינואר 1941 על הקמת האקדמיה למדעים של ליטא, כפי שמקובל בשאר הרפובליקות הסובייטיות. ב־25 למרץ 1941 בוטל כליל השימוש במטבע הליטאי (ה”ליט") לאחר תקופת ביניים בה שימש במקביל לרובאל הסובייטי. בעלי פקדונות בבאנקים הורשו למשוך 1,000 רובל בלבד והיתר הועבר ל”חשבון מוגבל". בתקופה זו קמו מספר קולחוזים בליטא. המוסדות הממלכתיים והציבוריים וכן גם חלק מהאוכלוסיה סיגלו לעצמם את הדפוסים המקובלים בבריה”מ, הן מבחינת המיבנה המינהלי והכלכלי, הפרוצידורה, המינוח והסגנון, כולל הזכרת שמו והנפת תמונתו של סטאלין, וכן של מנהיגים סובייטים אחרים. השפה הרוסית הפכה כשווה במעלה לליטאית, ובמספר מוסדות מרכזיים, שם היה ריכוז יתר של פקידות סובייטית – אף כשלטת.

בראש הקומיסאריאט העממי החדש לבטחון המדינה (נ.ק.ג.ב.) שהוקם ב־8 למרץ בליטא כשלוחה של הקומיסאריאט הראשי במוסקבה (בראשות מארקולוב וסגנו א. סארוב) הועמד קצין הבטחון הסובייטי הוותיק פיוטר אנדרייביץ גלאדקוב, שבעבר היה סגנו של הקומיסאר העממי לעניני פנים (הליטאי) גוזיאוויטשיוס. בנוסף לחג האחד במאי, שנחוג לראשונה ברוב הדר ופאר, ושלמשמעותו היו מודעים פועלים רבים, וכן גם חוגים סוציאלדמוקראטים ואחרים, צויינו השתא גם אירועים סובייטיים מובהקים, כמו יום השנה ה־17 למותו של לנין (21 לינואר) יום הצבא האדום (22 בפברואר). כן צוינו אותה שנה יום האשה הבין־לאומי (8 במרץ) יום הקומונה הפריזאית (ב־18 במרץ) ועוד.

אחד האירועים המרכזיים במישור הפוליטי־הציבורי היה הכנס ה־5 של המק”ל (הראשון לאחר הלגאליזציה) שהתקיים מה־5 עד ה־9 לפברואר 1941 בקובנה, בהשתתפות 294 צירים ו־66 צירים בעלי זכות מיעצת. הללו ייצגו 2,504 חברי המפלגה ו־634 מועמדים. לכנס קדמו שורה ארוכה של כנסים איזוריים ועירוניים, בהם נתקיימו דיונים ארוכים, ונבחרו הצירים. בתום הכנס נבחרה הלשכה הפוליטית (בת 11 איש) של הוועד המרכזי ובראשה א. סניאצ’קוס כמזכיר ה־1, א. מסקופ כמזכיר שני. בין חברי הלשכה בלטו הפונקציונרים הסובייטיים, פ. א. גלאדקוב הנ”ל, וו. מורוזוב, נ. גרידין וד. שופיקוב. האחרון היה מופקד על המחלקה לארגון, ובתוך כך פיקח על אישור חברותם של חברים וותיקים, וכן קבלת חדשים. מתוך 5,388 איש, וותיקים וחדשים, שבקשו לקבל כרטיסי מפלגה, אושרו עד 1.1.1941 – 2,012 כחברים, ו־510 כמועמדים. אך במרץ־יוני 1941 אושרו 1,000 נוספים.

אם כי הגבול בין הרפובליקה הליטאית לבין שאר האיזורים של בריה”מ טרם בוטל, הרי ניתנו אפשרויות לאנשי ליטא לבקר בתוככי בריה”מ: אם במסגרת השתלמות מקצועית, אם במסגרת משלחות של תרבות, ספורט וכד’, ואם תוך כדי נסיעה בתפקיד במישור הכלכלי, צבאי, מפלגתי, מדעי וכד’. כן הלך ורב מספר המשלחות, והאישים הרשמיים ממוסקבה, ממינסק וממקומות אחרים בבריה"מ, שערכו ביקורים בליטא. יחד עם זאת חלפו ונותקו הקשרים בין ליטא לארצות חוץ אחרות, ובמיוחד – מעבר לים, הן מסיבות המלחמה והן מתוך חששותיהם של האנשים לנהל קשרים עם “העולם הקאפיטאליסטי”. פרט למכתבים אישיים שעברו צנזורה קפדנית, לא נתאפשר לאוכלוסיה לקבל דברי דואר מחו"ל, ובמיוחד ספרים, עיתונים ופרסומים אחרים.

כמקובל בבריה”מ, הופסקה להלכה כמעט כליל יציאת האוכלוסיה המקומית לחו”ל, וכן גם כניסת אנשים מחו”ל לליטא. אולם בשל גורמים שונים הקשורים בעיקר במלחמת העולם, נתאפשרו תנאים לתנועת אנשים מבוקרת מליטא לחו"ל, וכן גם להיפך. הכוונה קודם כל ל־52,000 התושבים הגרמנים, וכן גם לליטאים ממוצא גרמני, והמכונים “פולקסדויטשה”, שהועברו בין ינואר למאי 1941 לגרמניה, בהתאם להסכם שהוזכר לעיל. כמו כן ניתנה רשות מיוחדת לצאת למספר אזרחי חו"ל, ובעיקר לפליטים מפולין, שהיו בידיהם היתרי כניסה לארצות מסויימות. מאידך, היתירו שלטונות בריה”מ את הכניסה לליטא לחלק מילידי ארץ זו, או אזרחיה לשעבר, ששהו בחו”ל, ועתה הביעו רצונם לחזור אליה. מבין אלה בלטו במיוחד מתנדבים לשעבר, שנטלו חלק בצד הרפובליקאנים במלחמת האזרחים בספרד, ושלאחר מכן שהו בצרפת. באותו זמן כבר היתה צרפת, בחלקה, כבושה בידי הנאצים. אך גם שלטונות הכיבוש שם, וכן גם במקומות אחרים באירופה, כיבדו עדיין את בעלי האזרחות הליטאית, ונתנו להם אפשרות לחזור למולדתם. יחד עם זאת, היתה שמירה קפדנית ביותר משני עברי הגבול הסובייטי־גרמני, הן בקטע בין ליטא לחבל סובאלק הדרומי (שהגרמנים כבשוהו מידי פולין) והן בקטע עם פרוסיה המזרחית, ואיזור ממל. לא מעט אנשים, וביניהם אנשי תנועת המחתרת הליטאית הלאומית, שניסו לחצות את הגבול הזה, נורו למוות, או נתפסו ונדונו למאסר ממושך והגלייה.⁶⁹

עם זאת, התקיימה, לפחות בדצמבר 1940, תנועה דו סטרית בין ליטא וגרמניה, של שליחי המחתרת, וכן גם של סוכנים שהיו קשורים עם “האבוואהר” (שרות הריגול הנגדי) הגרמני⁷⁰. בין האישים הליטאיים שהצליחו לעבור לגרמניה ולקבל שם מקלט היו כ־200 קציני צבא, ובתוכם הרמטכ”ל הליטאי לשעבר, גנרל ראשטיקיס.

באביב 1941 חלה הרעה בולטת ביחסים בין בריה”‘מ לבין גרמניה הנאצית. לא זו בלבד ששוב אי אפשר היה להסתיר את המתיחות שהשתררה בין שני השותפים הללו, אלא שבצורה גוברת והולכת התפשטו שמועות על מלחמה אפשרית ביניהם בעתיד הקרוב ביותר⁷¹. אם כי הסובייטים ניסו, כלפי חוץ, להמעיט בחשיבות המתיחות ביניהם לבין הגרמנים, ולהכחיש מפעם לפעם עובדות על ריכוז חריג של כוחות צבא בגבולות, הרי למעשה היו כבר מודעים לאפשרות לכך שהמלחמה עם שותפתם הגרמנית היא בלתי־נמנעת. אמנם, מצד אחד, קיוו שיצליחו לדחות את הדבר עד⁷² 1942 לכשהתעשיה שלה תהיה כבר מוכנה למצב מלחמה, אך מצד שני כבר עשו מספר צעדים לקדם פני אפשרות כזו לאלתר. כך למשל הוחל במרץ 1941 להזיז כוחות צבא מהמזרח הרחוק מערבה; הוגברה בניית הביצורים באיזורים המערביים שסופחו לאחרונה לבריה”מ; נעשו הכנות לגייס מילואים. וכמו כן החלו תועמלנים להסביר במסגרת הצבא ומקומות עבודה אפשרות של מלחמה עם גרמניה. מאחר שליטא גבלה לאורך כ־300 ק”מ עם גרמניה, היתה חשיבותה האיסטרטגית ניכרת. ההכנות למלחמה, הגם שנעשו באיטיות ובחשאיות מסויימת לא נעלמו מעיני האוכלוסיה: חלק – בדאגה ובחששות, כמו היהודים וחלק – תוך תקוות לשינויים חיוביים, כמו הלאומנים הליטאים.

אותו זמן גדלה תנועת ההתנגדות הליטאית במידה רבה מאד. רשת התאים המחתרתיים הקיפה כדי 36,000 איש⁷³ וביניהם קבוצה של סטודנטים, אנשי צבא, פקידים ואחרים. במשך הזמן התמקדה פעילותן של הקבוצות הללו יותר ויותר סביב ההכנות לעריכת מרד כללי עם פרוץ המלחמה הצפויה בין גרמניה ובריה"מ הנחייות כלליות, ואף הוראות מפורטות כיצד לנהוג בשעת ה־ש מיוחלת, הועברו לתאי המחתרת באמצעות שליחים מעבר לגבול, ע”י מטה ל.א.פ. בברלין ושלוחותיו. למשל, בכרוז מה־19 במרץ 1941, המתחיל בקביעה ש”שעת השיחרור של ליטא כבר על הסף”, מובאות בין היתר ההוראות הבאות⁷⁴:

★ עם תחילת הפעולות תיפסו את הגשרים, צמתי רכבת חשובים, שדות־תעופה, בתי־חרושת וכו'. אל תשמידו אותם ואל תרשו לרוסים להשמיד, ובעיקר את הגשרים. יש לכך חשיבות רבה מבחינות צבאיות וכלכליות.

★ עם תחילת הפעולות יונחתו צנחנים צבאיים. מיד קישרו עמהם מגע, ובמידת הצורך סייעו בידיהם.

★ הצבא הגרמני יעבור על פני הכפרים, העיירות והערים. בשורותיו יימצאו הרבה מבני עמכם המוכרים לכם. את כולם כאחד קבלו בלבביות ובנועם והעניקו להם את העזרה הדרושה. באותו זמן חייבת כבר לפעול בכל מקום הממשלה הליטאית הזמנית שתקום.

בחלק ניכר התייחסו ההנחיות לגורל הבוגדים הליטאיים והיהודים בבוא “יום הדין”.

בגלל דחיית שעת ה־"ש" של ההתקפה הגרמנית על בריה”מ, וכן בגלל סיבות אחרות, הצליחו שלטונות⁷⁵ הבטחון הסובייטיים לחשוף חברים לא מעטים של המחתרת, ובצורה זו או אחרת ניתן היה להם לעמוד על היקפה ומהותה.

מסיבה זו, ובעיקר מסיבות הקשורות בהתקרבות המלחמה הצפויה, החליט הדרג העליון של שלטונות הבטחון להפעיל את תכנית ההגליה ההמונית, שעובדה קודם לכן לפרטיה, והתייחסה לא רק לליטא, אלא גם לכל הארצות והאיזורים שסופחו באחרונה לבריה"מ⁷⁶. בליטא החלו ההכנות הבסיסיות למיבצע זה למעשה עוד בסתיו 1940, כאשר נדרשו סניפי הנ.ק.וו.ד. להכין חומר אישי על “אויבי המולדת” בכוח ובפועל⁷⁷. רמז ברור לכך ניתן לראות גם בדבריו של מזכ”ל מק”ל, סניאצ’קוס, שתבע בהודעתו מה־2 בפברואר 1941, (בכנס המפלגה ה־5) מכל הקומוניסטים יותר “עירנות מהפכנית”. עתה, עם גבור הסכנה לפרוץ מלחמה, נכנסו ההכנות להילוך גבוה. ב־16 באפריל 1941 פנה פ. א. גלאדקוב, שכאמור, הפך בינתיים לקומיסאר העממי של נ.ק.ג.ב., בחוזר דחוף למפקדי הסניפים לשנס מתניהם כדי להשלים במהירות את החומר על “אויבי המולדת”, כי לנושא זה יש להקדיש את תשומת הלב המירבית, שכן הינו “בעל חשיבות ממדרגה עליונה”⁷⁸. זאת ועוד, לפי פקודה מה־25 לאפריל 1941 מס. 0023 ממשרד נ.ק.ג.ב. של ליטא הסובייטית, הוטל על כל סניף איזורי של המשרד להגיש למרכז מדי⁷⁹ 5 ימים “סיכום חשאי של הרשימות הנערכות לגבי היסודות האנטי סובייטיים והקונטרבוליוציוניים” שבאיזורם והם⁸⁰: 1) אנשי הפקידות הבכירה לשעבר במנגנון הממלכתי. 2) הקונטרבולוציה הלאומית הליטאית. 3) הקונטרבולוציה הלאומית הפולנית. 4). הקונטרבולציה היהודית הלאומית. 5) מסגרות רוסיות של אנשי הגווארדיה הלבנה. 6) הקונטרבולציה האוקראינית. 7) הקונטרבולציה הביילורוסית. כן עשויים היו להיכלל ברשימות אנשים הקשורים בצורות שונות בחו”ל, לרבות בני המשפחות של אלה שברחו לחו”ל, או שסירבו לחזור (דיפלומאטים ליטאיים, וכד').

ההחלטה הסופית לבצע גירוש המוני מליטא, וכנראה גם משאר האיזורים, נפלה בסוף מאי 1941 במוסקבה. עם זאת, ניסו לשוות למיבצע זה צורה של היענות ליוזמתו של המימשל המקומי.⁸¹

ככל שהלר וקרב המועד המשוער של המיבצע, גברו הפעילות הקדחנית וההכנות לקראתו. מידי יום הורכבו רשימות שמיות מקרב “היסודות הקונטרבולוציוניים” לסוגיהם השונים, תוך ציון מספרם של בני ביתו של כל אחד מהם, והגורל הצפוי להם: מאסר או הגלייה. גם אלה וגם אלה צפויים היו להיכלל במסגרת הגירוש ההמוני. כן עמדו להיכלל במסגרת הגירוש רובם, אם לא כולם, של 12,000 האסירים שנאסרו בליטא מאז קיץ 1940⁸²

בחוזר המסווג כ”מידי" וכ”סודי ביותר” מ־6.6.41, בחתימת ראש הנ.ק.ג.ב בליטא, מאיור גלאדקוב⁸³ ושנועד לחברי “השלישיות המיבצעיות” המחוזיות (הוא גוף העליון האחראי בכל מחוז לביצוע הגירוש), חויבו הללו (באחריות אישית) לדאוג שהמבצע הזה, שמטרתו “לטהר את הרפובליקה הליטאית מאלמנט קונטרבולוציוני ינוהל בצורה חלקה בלי רעש ופאניקה, ותוך התאמה מלאה עם הוראות הקומיסר העממי לבטחון המדינה, של ס.ס.ס.ר, החבר מרקולוב”.

בהתאם להנחיות, נדרש כל מחוז להקים, בחשאיות רבה, מספר תאים של צוותות (לרוב שלישיות) שעליהם הוטלה עיקר המשימה, דהיינו: איתור המועמדים למאסר ולגירוש, עריכת חיפושים מדוקדקים בבתים, הסעתם משם יחד עם בני משפחותיהם לנקודות האיסוף, כמו תחנות מסילות ברזל, וכו'. לפני ההנחיות בחוזר דלעיל⁸⁴, הורכבו הצוותות הללו כדלקמן: 1) ראש הצוות אשר “חייב להיות עובד פעיל של נ.ק.ג.ב., נ.ק.וו.ד, או, המיליציה, או מפקד אחראי של הסגל הפוליטי של צבאות נ.ק.וו.ד”. במקרים מיוחדים ניתן היה למנות לראש הצוות – "עובד מנוסה מקרב סגל הוועד המפלגתי”. 2) עובד מסגל האקטיבה הסובייטית־המפלגתית (סובפארטאקטיב) או מפקד צבאי זוטר. 3) חייל מצבאות נ.ק.וו.ד, או ממשמר הגבול או מיליציונר מקומי וכדומה.

בנוסף לשלישיה זו, ניתן היה לצרף עוד 2–4 איש מבין האקטיבה המקומית ש”ינהלו את רישום הרכוש ויסייעו בביצוע". תשומת לב הוקדשה לטיבם של חברי המפלגה או המנגנון (“סובפארטאקטיב”), שהיו צריכים לאייש את השלישיות או את החוליה המסייעת. בחירתם לתפקיד היתה מותנית ב”תכונותיהם האישיות", ואילו את הבלתי מתאימים היה צורך לנפות. כל חברי הצוותים נדרשו לא לשוטט ברחובות ולא לנוע בקבוצות גדולות, “כדי למנוע גילוי הופעתם בעיירות וערי המחוז הקטנות”. ההכנות המקומיות לביצוע הגירוש כללו גם חלוקת נשק לחברי השלישיות המיבצעיות, ריכוז אמצעי תחבורה להסעת המגורשים לנקודות האיסוף הגדולות, עד לשילוחם מתחומי הרפובליקה.

מכל מיני סיבות, וביניהן, כנראה, בשל סימנים גוברים והולכים על פרוץ המלחמה הצפויה עם גרמניה הנאצית, נקבע תחילת הגירוש לליל שישי ה־13, אור ליום שבת ה־14 ביוני 1941. על המיבצע בארצות הבלטיות, ובכללן ליטא, ניצח סגן הקומיסאר העממי לבטחון המדינה ‘(נ.ק.ג.ב), הקומיסאר בעל הדרגה השלישית שעל בטחון המדינה איוואן סארוב. במסגרת מערכת הוראות חשאיות של סארוב על אופן ביצוע הגרושים של היסודות האנטי־סובייטיים מליטא, לטביה ואסטוניה⁸⁵ – צויין במיוחד שהמבצע חייב “להיעשות עד פציעת השחר”. בהמשך מובאות ההוראות הבאות: “עם הכניסה לביתו של האיש שיש לגרשו, חייב החבר האחראי של הצוות המבצעי, לרכז את בני משפחת המגורש לחדר אחד, תוך כדי נקיטת אמצעים מתאימים נגד כל התפרצות אפשרית”. לאחר ביקורת זהותם של בני המשפחה, בהתאם לרשימה, מחייבות ההוראות לבצע גם חיפוש קפדני אחר נשק, ספרות קונטרבולוציונית, מטבע זר ודברי־ערך בכמויות גדולות. “לאחר החיפוש חייבים להודיע למגורשים שלפי החלטת הממשלה, עומדים להעבירם לאיזורים אחרים של בריה”מ”. לפי ההוראות הללו הורשו המגורשים לקחת עמם “בכמות שלא עולה על 100 ק”ג מצרכים וחפצים מהסוגים הבאים: 1) בגדים, 2) נעליים. 3) לבנים. 4) כלי מיטה. 5) צלחות. 6) כסות. 7) כלי מטבח. 8) מזון – כדי קיום המשפחה לחודש. 9) הכסף שברשותם. 10) שק חפצים או ארגז לאריזת חפצים".

בליל שישי, אור ליום שבת – פשטו הצוותים המבצעיים – “השלישיות” על ערי ליטא, כפריה ועיירותיה, ופרצו באקדוחים שלופים לבתי אלפי התושבים למטרת מאסרים וגירושים. מבתיהם הוסעו כל המגורשים במשאיות צבאיות, ותחת משמר, לתחנות הרכבת, שם חיכו להם קרונות משא. בכל אחד מ־50 עד 55 הקרונות שנועדו להכיל את כל מרכבות הגרוש, ניתן היה לרכז, לפי ההוראות של סארוב, 25–30 מבוגרים וילדים על רכושם. ברם, במקרים רבים, נדחסו לקרון הרבה יותר. לפי ההוראות הוקצו קרונות מיוחדים לאסירים שכונו "קבוצה א’ ", ושכללו בעיקר ראשי משפחות ואנשים בעלי רקע פוליטי לשעבר; קרונות מיוחדים הוקצו לבני המשפחות ולכל האחרים שכונו "קבוצה ב’ ". במידה שהוראת ההפרדה בין אנשי שתי הקבוצות הללו לא הוצאה לפועל מלכתחילה, היא בוצעה אחר כך בתחנת הרכבת בנובו־ווילייקא. למעשה נותרו משפחות רבות ביחד גם לאחר מכן וביניהם גם כאלה שלפי ההוראות חוייבו בהפרדה.

במהלך השלב הזה של המיבצע רוכזו אלפי המגורשים מכל מחוזות ליטא במאות קרונות, והובלו תוך ימים אחדים לנקודת האיסוף העיקרית שם – דהיינו לתחנת הרכבת בנובו־ווילייקא שבביילורוסיה, הסמוכה לגבול ליטא. כאן הושלמה כאמור הפרדת ראשי המשפחות ממשפחותיהם וכולם הוסעו בקרונות המשא לכיוונים שונים בתוככי בריה”מ: אוקראינה, אסיה המרכזית, סיביר והרפובליקה הקארלו־פינית. שלב זה של המיבצע נמשך למעשה כשבוע ימים, עד סמוך לפרוץ המלחמה. בסך הכל הספיקו בשלב זה לגרש מליטא למעלה מ־30,000 איש⁸⁶: למעלה ממחציתם ליטאים⁸⁷, כ־7,000 יהודים, והשאר: פולנים, רוסים, ביילורוסים ואחרים.

לפי המשוער, צפויים היו להתבצע שלבים נוספים של מיבצע הגירוש ההמוני, וקבוצות אוכלוסיה נוספות אמורות היו להיכלל בו⁸⁸. ברם, פריצתה הפתאומית של המלחמה, והצלחתו של האויב לחדור מיד לתוך ליטא, העמידה בעדיפות ראשונה מספר משימות חיוניות ביותר והן: א) התארגנות הגנה מפני התקדמות טורי הצבא הנאצי וכן גם מפני כנופיות לאומנים ליטאיים שצצו עם נשק ביד לזנב בצבא האדום הנסוג ולתפוש מיתקנים אסטרטגיים. ב) טיפול באלפי האסירים הפוליטיים והפליליים שהיו כלואים בבתי כלא, מחנות ומנזרים. ג) פינוי אנשי המנגנון הממלכתי, פעילי המפלגה וחומר יקר ערך לתוך פנים בריה"מ.

מחמת העובדה שליטא נכבשה תוך 3 ימים ע”י הצבא הגרמני כשחלק ניכר מבין חיילי הקורפוס הטריטוריאלי ה־29 התמרד⁸⁹ ובארץ השתררו אי־סדר, מבוכה ופאניקה, משימה א' כמעט לא בוצעה. רק פה ושם, בעיקר במזרח ליטא, צוינה התנגדות צבאית כלשהי, שהיתה יותר סמלית מאפקטיבית. משימה ב’ נפתרה ע”י הובלת חלק מהאסירים הפוליטיים לפנים בריה”מ, או חיסולם במקומות שונים⁹⁰. הרוב הניכר הצליח לפרוץ את בתי הכלא ולהימלט. גם משימה ג' מולאה חלקית בלבד: סך הכל הצליחו להגיע לעמקי בריה"מ, באמצעות פינוי מאורגן וביוזמה עצמית (ברובם הניכר יהודים), רק כ־20,000 איש וביניהם כ־2,500 חברי המפלגה הקומוניסטית (55%) וכ־2,200 חברי הקומסומול (18%).⁹¹ למעשה, היה מספרם של היוצאים גדול יותר, אלא שחלק נפגע, או חזר על עקבותיו, מחמת הפעילות המלחמתית.

ב־25 ביוני 1941 כבר לא היתה בליטא שום התנגדות צבאית רצינית מצד הכוחות הסובייטיים, וכן לא נותרה שום רשות סובייטית מוסמכת. בצורה זו הסתיימה תקופת השלטון הסובייטי בליטא, שנמשכה כשנה בלבד.

מוקדש לכבודו של מורי ורבי הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, הפרופ’ אריה טרטקובר.

התלהבות הראשונה – המישור הפוליטי־אדמיניסטראטיבי:

ימין דוחה ושמאל מקרבת – המישור הכלכלי־סוציאלי: דו־קיום (עם השלטון)

ומלחמת קיום – נדידה דו־סיטרית: הנכנסים והיוצאים – במישור התרבות וההווי:

שיגרה מעוותת ומוגבלת – חלום הבלהות שהתאמת במישור הבטחוני.

בהיסטוֹריוֹגראפיה, העשירה למדי, על קורות יהדות וילנה, כמעט נפקד מקומה של תקופת הכיבוש הסובייטי בתחילת מלחמת־העולם השנייה, שנמשכה כ־42 ימים. הדבר מסתבר, בעיקר, בגורמים הבאים:

א. התכיפות הגבוהה, יחסית, של חילופי שלטון שידעה וילנה בדורות האחרונים: כך, למשל, במשך 30 השנים (1914–1944) עבר השלטון בווילנה מיד ליד לפחות כ־13 פעם, מהן חמש פעמים כתוצאה מכניסת הצבא האדום. ב. תקופת השלטון הסובייטי ב־1939 היתה קצרה ביותר וטיבה הארעי היה ניכר כבר בתחילתה. ג. במשך תקופה קצרה זו, היה השלטון בווילנה נתון בידי המימשל הצבאי, שלא התיר בדרך כלל פרסום עיתונים וכן לא הותיר כמעט ניירת וכל שכן גנזים ומיסמכים. ד. האירועים המהפכניים האינטנסיביים שהתרחשו בווילנה לאחר מכן, במישורים הפוליטיים־חברתיים והסוציאליים, ובמיוחד גורל הקהילה היהודית עד השמדתה הטראגית, האפילו על תקופת ששת השבועות האמורים גם מבחינה מהותית.

אין תימה איפוא, שבזכרונם של קומץ היהודים ששרדו מקהילה זו, השתמרה תקופה זו לכל המרובה במעורפל. עם זאת, כבר ניתוח ראשוני של המימצאים שרוכזו בידינו, לגבי ששה השבועות הללו בווילנה, מורה על חשיבותם כשלעצמם וכן על השלכותיהם על גורלם של וילנאים רבים בימי השואה שלאחר מכן.

כן ניתן לראות בתקופה זו תחילתו של התהליך שבו נהפכה וילנה למוקד קוֹמוניקאטיבי ואידיאולוֹגי ראשון במעלה, שהשפיע על גורלם של רבבות יהודי פולין, הן בתקופת הנדידה בשנות 1939–1941, הן בתקופת ההשמדה וההתנגדות בשנות 1941–1943 והן בשלהי המלחמה ב־1944–1945.

על אף השוני הניכר בין שליטת הסובייטים הארעית בווילנה לבין שליטתם ביתר אזורי פולין המזרחיים, אשר שם התבססו וכוננו משטר לזמן ממושך יותר, יש אולי אף בתקופת שליטתם הקצרה הזאת כדי ללמוד במידת־מה בדרך היקש והשוואה על הנעשה בציבור היהודי גם ביתר האזורים שנכבשו אז בידי הסוֹבייטים, מביאליסטוֹק בצפון ועד לבוב בדרום.

תקופה זו שימשה גם מעין דוגמה חלקית ותקדים ראשון במלחמת־העולם השנייה, לסיטואציה הנוצרת עקב יציאת הצבא האדום מאזור מסוים שהיה בשליטתו והתגובות מצד האוכלוסייה המקומית לגבי שכניהם היהודים באזור.

המאמר יעסוק בהיבטים אלה של ששת השבועות של השלטון הסובייטי בווילנה, אך נקדים מספר עובדות רקע ותיאורי־מצב כלליים, לשם הבהרת הדברים.

מאז אוקטובר 1920, כאשר נתפסה וילנה בירת ליטא בידי הפולנים, סופחו עיר זו וסביבותיה לפולין. על רקע זה התמיד הסכסוך בין ליטא לפולין והגבול ביניהן היה סגור ומסוגר עד 1938. עקב כך נותק כמעט כל קשר בין יהדות וילנה לליטא־רבתי. פגישות של קרובי משפחה משני עברי הגבול הותרו בכמה עיירות רק אחת לשנה (בט’ באב) בבית־הקברות שבאזור הגבול. ערב מלחמת־העולם השנייה מנתה העיר וילנה כ־200,000 תושבים, מהם: כ־45% – פולנים, 37% – יהודים, 10% – ליטאים, 5% – ביילוֹרוּסים, 2% – רוסים, 1% טאטארים, קראים ואחרים.

עם פרוץ מלחמת־העולם באחד בספטמבר 1939 הופצצה העיר וילנה פעמים מספר, אך לעומת ערי פולין אחרות שהופצצו, נזקיה לא היו כבדים. אף כי היו לליטא מניעים לנצל את מפלתה המוחצת של פולין ולתפוס את חבל וילנה (שלא ויתרה עליו למעשה), המשיכה מדינה קטנה זו לשמור על נייטראליות מוחלטת,² כפי שעשו זאת גם שתי שכנותיה הבאלטיות, אסטוניה ולאטביה.

בעוד הצבא הגרמני מתקדם במהלך מלחמת־הבזק כמעט בכל החזיתות לתוך פולין מצד מערב, נכנס הצבא האדום לפולין ב־17 בספטמבר לאורך הגבול המזרחי והתקדם מערבה עד הנהר בוּג, הוא התחום שעליו הוסכם בין הגרמנים והסובייטים לחלוקת פולין ביניהם (לפי חוזה ריבנטרופ–מולוטוב, שנחתם כמה שבועות לפני־כן).³  

בין המקומות שנכבשו באותם ימים על־ידי הצבא ללא התנגשות כמעט עם שרידי הצבא הפולני המובס, היתה גם וילנה שלמעשה נותרה ללא שלטון. הצבא האדום נכנס לווילנה ב־19 בספטמבר וכמו בשאר האזורים הכבושים, במזרח פולין, הושלט בה מיד ממשל צבאי ארעי, כנראה מתוך כוונה להחליפו במהירות בממשל אזרחי, אשר היה אמור לקבל החלטה על הסתפחות לרפובליקה הסובייטית הביילוֹרוסית. בינתיים הספיקו הסובייטים להקים בווילנה בצורה ארעית רק כמה מסגרות ציבוריות־אזרחיות, כמו “משמר הפועלים”⁴ וכדומה. אולם בעוד שבחלקים הסמוכים של מזרח פולין הוכרז כבר ב־6 באוקטובר 1939 על קיום בחירות כלליות לאסיפה הלאומית של מערב ביילוֹרוּסיה (שעתידה להכריז על סיפוח האזור לברית־המועצות ב־28 לאותו חודש) הוקפאה כל פעילות פוליטית מסוג זה, בווילנה ובסביבתה. הסיבה לכך היתה שבאותם הימים התנהל במוסקבה משא־ומתן נמרץ בין ברית־המועצות לבין ליטא על עתידו של חבל וילנה שהסתיים ב־10 באוקטובר בהסכם מלא, לפיו יימסר החבל לליטא, ואילו ברית־המועצות תקבל ארבעה בסיסים צבאיים בליטא, שבהם יחנו כ־20,000 מחייליה.⁵

ההסכם אמור היה להתבצע כשבוע לאחר מכן, אך למעשה נדחה מיום ליום. תוך כדי שהותם בווילנה הספיקו הסובייטים להוציא לארצם מכונות, סחורות וכן מפעלים שלמים כגון בית־חרושת למַקלטי ראדיו “אלקטריט” (שעובדיו יצאו לטריטוֹריה הסובייטית מרצונם החופשי, אך גם בעידוד השלטונות). באותו זמן הוציאו השלטונות מווילנה חלק מהאנשים שהספיקו לאסור בעיר, בעיקר מסיבות פוליטיות. עם זאת התעלמו מזרימתם הגוברת והולכת של המוני פליטים מאזורים שונים של פולין, לווילנה. כתוצאה מכך גברו בעיר עוד יותר תופעות הרעב, המחסור, הצפיפות ואף מגיפות. על אף העוצר ומשטר יד־הברזל ששררו בעיר, אירעו כאן וכאן גם מקרי שוד, בעיקר מצד יסודות פליליים ששוחררו באקראי מבית־הסוהר בעת חילופי השלטונות.

באותו זמן נערכו בליטא השכנה מגביות והתרמות למען תושבי וילנה המורעבת; כן הוכן בשבילם מלאי עצום ומגוון של מצרכי מזון, תרופות וסחורות, בידי גופים ממלכתיים וציבוריים, שנועד להגיע לאוכלוסייה הווילנאית הסובלת, בעקבות הצבא הליטאי לכשייכנס לעיר. לאחר דחיות והשהיות, ניתן ב־27 באוקטובר “האור הירוק” מצד מוסקבה,⁶ וטורי הצבא הליטאי החלו למחרת היום במצעד לווילנה. במקביל החלו הגייסות של הצבא האדום בפינוי העיר וסביבתה, לכיוון בסיסיו בליטא ובסמוך לה – כפי שהוסכם מראש. המיבצע הזה ארך יומיים־שלושה וב־30 לחודש כבר הושלם סופית.

עם חילופי השלטון בעיר, פרצו בה גם הפגנות שנהפכו במהרה לפרעות־דמים באוכלוסייה היהודית. כוחות הביטחון הליטאיים לא זו בלבד שלא מיהרו לדכא את המהומות, אלא אף הצטרפו, בחלקם, למתקיפים את העוברים והשבים היהודיים. רק לאחר התערבות תקיפה מצד נציגי הציבור היהודי בליטא ובמקום, שלוּותה באזהרות לפנות לעזרת הצבא הסובייטי שעדיין חנה בסמוך, השליטו השלטונות הליטאיים שקט בעיר.

וילנה המשיכה להיות בירת ליטא העצמאית כ־9 חודשים בלבד, שכן ב־3 באוגוסט 1940, סופחה ליטא רשמית לברית־המועצות ונהפכה לרפובליקה סובייטית לכל דבר.

ההתלהבות הראשונה

אחרי הפצצות במשך כשבועיים של חיל האוויר הגרמני, על וילנה,⁷ ופעילות אש של תותחי נ”מ הפולניים, השתרר שקט מתוח בעיר. בין שאר השמועות שנפוצו במהירות מדי שעה, הוזכרה גם האפשרות האיומה של כניסת הצבא הגרמני לווילנה. על כל המשתמע מכך לגבי האוכלוסייה בכלל, ולגבי היהודים בפרט. אותה שעה עדיין עשה השלטון עצמו הכנות להתנגדות, תוך נסיגה, בשעת הצורך, לכיוון ליטא הנייטראלית, לשם מיקלט, כפי שכבר נעשה על־ידי אנשי צבא ואישים רמי־דרג אחרים.

ב־18 בספסמבר נשמעו בעיר הדי תותחים גוברים והולכים. כפי שהתברר אחר־כך, היתה זו התנגדות של הצבא הפולני לצבא האדום העולה על העיר. בהתנגשויות אלו היו גם קורבנות יהודיים.⁸ ברם אז עדיין לא ידעו התושבים הנפחדים דבר לאשוּרוֹ. רובם ירדו למרתפים ומקצתם עמדו בשערי החצרות בתפקידי שמירה, או סתם מתוך סקרנות… אכן, “לפי כל החשבונות: אלה הסובייטים!” – רשם ביומנו, באותו ליל־שימורים, יהודי ארצישראלי שנקלע לווילנה – “ייתכן גם שאלה הם גרמנים. הספק הזה הוא שבעתיים קשה”.⁹

קטע מיומנו של גרשון אדיב

הספקות והדאגות בקרב הציבור היהודי גברו במיוחד מחמת החששות מצד הפולנים ובעיקר, מצד יסודות פליליים ששוחררו אז, יחד עם שאר האסירים. ברם, לפנות בוקר יום ג’ (19.9.1939), החלה כניסת הצבא האדום לעיר וילנה. קבלת־הפנים שנערכה לו על־ידי האוכלוסייה היהודית, היתה איפוא נלהבת וכנה, שלא לדבר על חוגי השמאל ובפרט הצעירים שבהם. הללו עטו בקריאות שמחה אל עבר טורי השריון של הצבא האדום וברכום מקרב לב ואף הגישו להם פרחים. הדבר בלט במיוחד לאור ההסתייגות, ולפעמים אף העוינות, מצד האוכלוסייה הפולנית. וכך מתאר (וגם מסביר) עד ראייה:¹⁰

מועקה גדולה ירדה מליבות האנשים… קשה לתאר את הרגש אשר הסעיר את נפשי בראותי ברחוב, מול השער שלנו, טאנק רוסי עם בחורים צעירים אשר בת־צחוק מאירה את פניהם, וכוכב אדום זורח על הכובעים שלהם. הקהל הצטופף מסביב למכונות שעמדו, מישהו צעק – “תחי ממשלת הסוֹבייטים” – וכולם הריעו לכבודם… קשה היה לראות בין ההמון גויים. לרוב התלהבו היהודים. זה עורר קצת את חמתם של הפולנים… שמחת היהודים היתה שלימה: טובים הרוסים מן הגרמנים. ככה חשבו גם אלה אשר המשיח הסובייטי לא יביא להם כל ברכה… אבל לא יסבלו בתור יהודים. במקרה הגרוע ביותר יתנו להם עבודה… הרבה אנשים לא נתנו לעצמם דין־וחשבון מה שיביא המשטר הזה בעקבותיו. הרבה מאחינו בני ישראל יצטרכו לוותר על הרגלי חיים ומוֹתרוֹת… אך מי עושה חשבונות בימים כאלה. בשעה שהחרב הגרמנית היתה מונחת על הצוואר, קיבלו כולם כאחד פני הרוסים כאת פני המשיח…

מיד רפתה המתיחות בעיר, האורות הודלקו ברחובות, לא מסתירים כבר את החלונות, האנשים מטיילים בהרגשת חופש גמורה ברחובות. על־יד כל חייל רוסי מתאספים הרבה אנשים… החיילים הרוסיים מרכיבים אנשים על טאנקים ועל אוטומובילים ומובילים אותם בחוצות העיר. זה עושה רושם מצויין – הם יודעים לקנות את ליבות ההמון.

אכן, הדעה ש”אילו רוסיה לא היתה כובשת את וילנה היו הגרמנים מגיעים לכאן כעבור ימים מספר"¹¹ היא היא אשר הטביעה חותמה על יחסם של היהודים לצבא האדום ולשלטון הסובייטי. אף כי מוטיבים אלה, מטבע הדברים, שככו במשך הימים הבאים, לפחות מעל פני השטח, הרי, כפי שנראה להלן, הם לא נעלמו כליל ואף נהפכו מאוחר יותר לגורם מוחשי מאוד לגבי תנועת האוכלוסייה היהודית.

בחוגי השמאל היהודי, המשיכו לחוג את המאורע גם בימים הבאים, בין בהשתתפות באסיפות־עם (מיטינגים) ובקונצרטים ובנשפים חגיגיים, שנערכו תחת כיפת השמים או באולמות ציבוריים. היו גם כאלה, בעיקר צעירים, שתלו תקוות רבות במשטר החדש גם לגבי הגשמת חלומותיהם ותוכניותיהם האישיים, אם במישור ההשכלה ואם בתחום הספרות, האמנות וכדומה. “עכשיו הגיעה העת שנוכל ללמוד ולהתקדם” – כך התבטאו רבים מבין צעירים יהודים שעד כה נבצר מהם הדבר מסיבות שונות.¹²

ואילו רבים מכלל הציבור היהודי המשיכו לשאוב נחת מגילויים חיוביים בקרב חיילי הצבא האדום שמילא את הרחובות ואשר לפי הנראה, אומנם דאג במיוחד לשמור על דימוי רצוי.¹³ רושם מיוחד עשו פגישות החיילים הרוסים עם יהודים, כפי שנרשמו בשעתם – כלשונם ובדברם.¹⁴

אני רואה פה את הצבא האדום כשהוא מסביר ומפיץ את תורתו ברבים. אני רואה באמת שהוא כוח ענקי שונה לגמרי מכל כוח צבאי אחר. האנשים הם מחונכים (לא אתווכח על טיב החינוך, אבל רואים שכל חייל רוסי הוא אחר לגמרי בהשוואה לחייל פולני…). זה לפעמים קצת מצחיק כשחייל פשוט אשר אין לו למעשה כל ידיעות וכשרון, מסביר או משתדל להסביר לאנשים אשר מסביבו, שבארץ שלו הכול טוב ויפה ושהרעיון שלהם ינצח את כל העולם… בתלבושתם הם לא שונים זה מזה. גם החייל וגם המפקד לבושים אותם מדים… החיילים מרגישים עצמם חופשיים לגמרי, הם מטיילים כבר בחוצות העיר, בלי להחזיק נשק בידם. ברעבתנות מיוחדת הם קונים שעונים… אפשר כבר למצוא אותם בכל פינה ובכל חצר. באופן חופשי הם משוחחים עם כולם, נכנסים לכל בית אם מזמינים אותם.

משנכנסתי פעם לביתי לאכול ארוחת־צהריים, מצאתי שם חייל רוסי ממוצא יהודי מספר בשפה יהודית ליטאית בהתלהבות גדולה על רוסיה ומינסק והצבא האדום וכו’ וכו'. מסביבו נאספו כל דיירי הבית, התחילה פרשת שאלות. אני מתפלא על סבלנותו של הבחור, אשר ידע לענות בלי ליאות על שאלות אלו… האופיינית ביותר היתה שאלתו של הזקן בחבורה, הוא שאל אצלו מה עושים ברוסיה עם הזקנים. החייל הסביר להם…

אפשר גם לראות מחזות דרמטיים; חייל יהודי בצבא הסובייטי יליד וילנה, שאל על אחותו שלא ראה במשך 25 שנים. כרגיל נוצר מסביב לכל חייל חוג של סקרנים. על אחת כמה וכמה מסביב לחייל יהודי. בחוג הזה נמצא יהודי אשר הכיר מיד על מי הוא שואל, כי אחותו גרה בחצר אחת. הוא רץ מיד והביא אותה לאחיה, זה היה¹⁵ ברחוב Wielka (וייֶלקָה)… מסביב עמדו מאות ונהנו משמחתם. אני ראיתי אותם מחובקים: היא יהודיה באה בימים והוא חייל אדום לבוש מעיל אפור עם כובע פלדה על ראשו… כמה אחים ואחיות, מַכּרים וידידים נפגשו במשך הימים האלה בווילנה?

מספרים ששבוע לפני כניסתם של הרוסים לווילנה, גירש בעל־בית יהודי משפחה ענייה מדירתה. המשפחה התגלגלה שבוע שלם ברחוב. משנכנסו הרוסים נמצאו אנשים אשר הביאו קומיסאר סובייטי והראו לו את הנעשה. הקומיסאר הזה אמר לבעל־הבית שאם במשך שעה אחת לא תגור המשפחה הזאת בדירה, הוא יהרוג אותו ללא משפט. מחוסר ברירה פינה בעל הבית בדירתו חדרים מספר עבור המשפחה הזאת… אינני יודע כמה אמת במעשיה הזאת, אבל העובדה שבהמון יש מקום לדיבורים כאלה, היא כבר חיובית, זה מראה שמקבלים את הסובייטים בתור אפוטרופסים ומגינים על העניים. מעשיות כאלה מקרבות את האנשים למשטר החדש.

אין ספק שהתרשמויות ואפיזודות אלו ככל שהן אופייניות ורלבאנטיות לאותם ימים, המתאשרות גם ממקורות אחרים, מתייחסות בעיקר לחיי יום־יום של הכלל והפרט היהודי. עם זאת ניתן להבחין בכמה מישורים מצטלבים, כמו: הפוליטי, הכלכלי, התרבותי־ערכי, הקומוניקאטיבי, ובמיוחד – הבטחוני שנראה היה כדוֹמינאנטי באותם תנאים, שכן נגע לעצם בטחונם וקיומם של היהודים בתור כאלה.

המישור הפוליטי־אדמיניסטראטיבי: ימין דוחה ושמאל מקרבת

אין ספק, כי כאשר החלו השלטונות הסובייטיים בסידורים לכינון מינהל אזרחי בווילנה, הוכתבו שיקוליהם במידה רבה על־ידי ההנחה, שעיר זו וסביבתה יסופחו, כשאר האזורים הסמוכים, לרפובליקה הביילוֹרוּסית. לפיכך הועדפו יסודות ביילוֹרוּסיים מעל ומעבר למספרם היחסי בעיר, באיוש המוסדות והמסגרות האזרחיים המעטים שהוקמו בווילנה, בימים הראשונים לכניסת הצבא האדום, כמו ההנהלה העירונית הזמנית בראשותו של הרוסי זיֶליאנין,¹⁶ “מישמר הפועלים”. כן הועדפה השפה כביילוֹרוסית (לאחר הרוסית) בכרוזים ומודעות. במיוחד בלטה העובדה שהעיתון האזרחי היחיד שהופיע אז בווילנה היה בשפה הביילורוסית (אומנם במשך ימים ספורים בלבד).¹⁷ לעומת זאת, לא הופיע בתקופה זו אף אחד מארבעה היוֹמוֹנים הווילנאיים ביידיש. ביניהם היה גם ה”ווילנער טאָג" בעריכתו של הסופר והבלשן, זלמן רייזן. עיתון זה שעמדתו היתה, בדרך כלל, פרו־סובייטית, הופיע ביום כניסת הצבא האדום במתכונת חגיגית בכותרת ענקית: “וילנה היהודית מברכת חגיגית את הצבא האדום”. ברוח זו היו גם שאר המאמרים. מוכרי העיתונים עוד הספיקו להפיץ אותו יום אלפי עותקים של גליון זה. בעוד הסדרים והמדפיסים מכינים את הגליון הבא, פרצה לבית הדפוס משטרה צבאית סובייטית, החרימה את העיתון וציוותה להפסיק את הוצאתו גם להבא. הנימוק הרשמי לכך בא לאחר מכן: “בברית המועצות לא קיים דבר כזה שאנשים פרטיים או חברה תוציא לאור עיתון”.¹⁸ הציבור היהודי הווילנאי לא השלים בכל זאת עם גזירה זו, שכן קיום עיתון יהודי היה לחם־חוקו זה שנים רבות וכמעט לא פסק עד אז. בעיקר התאכזבו רבים לאור ציפיותיהם מן השלטונות, שימצאו דרך נאותה להמשיך את קיומו של ה”ווילנער טאג" המתקדם, או לפחות, לאפשר הופעתו בשם חדש. אחד מבין אלה שכאבו במיוחד את אי־הופעת העיתון היהודי, היה הסופר מחוגי השמאל דאז, שמֶרקֶה קאצֶ’רגינסקי, המתאר את רחשי הלב של הציבור היהודי הווילנאי באותו נושא כאוב:¹⁹

היו מי שרצו להתנחם בכך וכן לשכנע את עצמם שאם ה”ווילנער טאָג" לא יופיע, הרי יוּצָא במשך הימים הבאים עיתון אחר לאוכלוסייה היהודית הגדולה. על־כן המתינו בסבלנות. המתינו העיתונאים היהודיים של שאר העיתונים היהודיים – “צייט”, "אָוונט קוריער”, “ראדיאָ” – שפסקו להופיע עם בוא הסובייטים… המתינו פועלי הדפוס, וכן המתינו הקוראים היהודים… והנה חלף שבוע, שבועיים, החלו להופיע עיתון פולני, עיתון רוסי, ואילו עיתון יהודי – עדיין לא. התהלכו היהודים מעוצבנים. הלמאי, הכיצד זה אפשרי? יותר מכולם כאבו את הענין הזה הקוֹמוּניסטים היהודים וקהל אוהדיהם. אלה הרי בשעתו הבטיחו ובוודאי האמינו בכך בכל ליבם, שמיד עם בוא השלטון הסובייטי במקום הפולני, תתחיל הפריחה האמיתית של התרבות היהודית.

לעומת הרגשת הקיפוח הנ”ל, היו רבים ששאבו נחת מן העובדה שצעירים יהודים רבים עונדים סרט אדום על זרועם ונשק בידם, וממלאים תפקידים רבים ושונים במסגרת “מישמר הפועלים”. אכן, סמוך לכניסת הצבא האדום לווילנה, נטלו בחורים יהודים חלק נכבד בשמירה האזרחית המזויינת שהתארגנה בחלקי העיר השונים. אך מספרם גדל בצורה ניכרת לאחר שפעילות זו התמסדה במסגרת החדשה ומלבד שמירת מיתקנים ומקומות ציבוריים, הוטלו עליהם גם משימות הקשורות בביצוע המדיניות הכלכלית של השלטונות וכדומה.²⁰ בנוסף למיספרם הניכר בצוותי “המשמר”, שאיישו את מטות רובעי המשטרה הפולנית לשעבר (הקוֹמיסאריאטים), בלטו היהודים גם בדרגים הבינוניים והבכירים של “המישמר”²¹ ובתוכם ממלא מקום של המפקד הראשי, יעקב ריבקינד.²²

למעשה, “מישמר הפועלים” וכן ההנהלה העירונית, היו חלק קטן בלבד של מערכת השלטון הסובייטי שלכאורה היה מימשל צבאי גרידא, אך כפי שהסתבר אחר־כך כלל גם שלוחות של מוסדות מדיניים, בטחוניים ואחרים. כלפי חוץ נראה שבכל שטחי פעולתו נזקק השלטון למדיניות של חיוכים ואדיבות, המלווה בתקיפות מסויימת האומרת כבוד. בין השאר, בלטה גישה זו בהפעלת הפקודה שכל אחד מן התושבים וכל שכן חיילי הצבא הפולני לשעבר, חייב למסור את נשקו תוך 24 שעות. “הם יודעים לפרק את הנשק בנימה כל כך חברית – מתאר ביומנו עד ראייה – שהחיילים המנוצחים מוכרחים להצטחק למרות עצבותם"²³ עם זאת מוצא הוא לנכון לציין את התרשמותו המחודשת בקשר לאותו נושא: “ביד חזקה מכניסים הרוסים את הסדר בעיר”.²⁴

כמעט במקביל לאמצעים הצבאיים והמשטרתיים הפומביים, שנקטו השלטונות הסובייטיים עם כניסתם לווילנה, ואשר נועדו להשלטת סדר ולהבטחת בטחונם ורווחתם של צבאותיהם, החלו לפעול מיד גם שלוחות של שירותי הביטחון החשאיים.²⁵ אין ספק שעובדה זו הגבירה יותר את חששותיהם של רבים בציבור היהודי, שמבחינה מדינית סוציאלית אמורים היו להיחשב על־ידי השלטונות הסובייטיים כיסודות מתנגדים או עוינים, על כל המשתמע מכך. אומנם גם הללו ידעו היטב שבהשוואה לזוועות שהיו צפויות להם כיהודים, מצד הכובש הגרמני (אילו נכנס הלה במקום הסובייטים לווילנה), הרי השלטון הסובייטי הוא הרע במיעוטו. אך עם כל זאת, החרדה והדאגה רבו בתוכם.²⁶ ביטוי קולע להרגשתם ניתן באימרה שנפוצה אז, לאמור: “גזר־דין המוות הוחלף לנו במאסר עולם”.²⁷

שיבושים רציניים אם לא הקפאה מוחלטת חלה במרביתן של המסגרות הציבוריות הפוליטיות המגוונות שווילנה התברכה בהן במיוחד. השלטונות לא הפסיקו להלכה את פעילותן, אלא התעמקו לעת־עתה בבדיקה מקיפה בנוגע לכל אחת מהן. “הקומיסאר המטפל בעניני חברה בעיר וילנה – מסופר בעדות שנרשמה בשבועיים הראשונים לבוא הצבא האדום²⁸ – אמר לכל נציגי ההסתדרויות אשר התפקדו אצלו, שבינתיים הם יכולים להמשיך בפעולתם. לא היתה להם כל אפשרות לעמוד על טיבה של כל הסתדרות לחוד. הם עדיין לא למדו להבדיל בין האיגוד למלחמה בשחפת לבין ‘השומר הצעיר’”. באותו הקשר מסופר גם ש”לפני יומיים סגרו את מעון ההסתדרות הציונית בווילנה. ומתברר שעשו זאת בלי שום פקודה מהשלטונות. המעון נפתח שוב ומחכה כנראה ליום־הדין". ראויה לציון העובדה שקבוצת כדורגל ממינסק פנתה להנהלת קבוצת הכדורגל של “מכבי” בווילנה בדבר עריכת תחרות ביניהן.²⁹

פעילות עֵרה יחסית בחיי כמה מהתנועות הפוליטיות התפתחה באותם ימים במידה רבה הודות לפעילים מרכזיים שהגיעו מווארשה וממקומות אחרים והיוו כאן תגבורת אידיאוֹלוֹגית ניכרת. כך, למשל, התקיימה אז בווילנה אסיפת בוגרי קן “השומר הצעיר” ביזמתו ובהשתתפותו הפעילה של חבר ההנהגה הראשית של תנועה זו, יוסף שמיר (דיאמאנד), סמוך להגיעו לכאן אחרי שמונה ימי נדודים מווארשה הנצורה. אסיפה זו נקראה “כדי לקבוע עמדה ולשוחח קצת על המצב הנוצר עקב כיבושם של הסובייטים”. להלן כמה מהשאלות העיקריות שהועלו בה: מה יהיה על הקיבוץ היהודי בפולניה? מה יהיה על תנועת “השומר הצעיר”? מצב היישוב היהודי בארץ; הכדאי לשמור על קיומה של התנועה ובאיזו מידה ניתן הדבר? מה צריך לעשות כל בוגר של התנועה ברגעי הכרעה אלה? וכדומה. לסיכום התקבלה העמדה ש”צריך לחכות ושצריך להשתדל בכל האמצעים הכשרים או הלא־כשרים, כדי שאנשים יוכלו לעלות ארצה". הרושם מדברי המשתתפים בדיון זה היה, כפי שרשם משקיף משתתף ארצישראלי:³⁰ “עוד לא ברור איך יוכלו הבחורים האלה להגשים את זה. דבר אחד ברור – שהמהפיכה לא ניתקה אותם מחלום נעוריהם: תקומת העם היהודי בארצו הנבחרת”.

אף כי לא הופסק קיומם של אירגונים ציבוריים ואפילו מדיניים־חינוכיים, גברו החששות בקרב חבריהם, עד כדי צמצום הפעילות למעשה למינימום, או עד ירידה למחתרת; כך, למשל, הוחלט באיגוד הנוער של התנועה הטריטוריאליסטית – “שפארבער”, להסתפק לעת־עתה ב”קיום גרעין מצומצם וחשאי של חברים מהימנים, ולהמתין עד יעבור זעם".³¹ למעשה לא נתאפשרה הקפאת המערכת המדינית הפנימית בעיר, בין השאר גם עקב יוזמת השלטונות עצמם, בצורת “כרוז אשר קורא לכל האיגודים וההסתדרויות להתייצב לפני קומיסאר מיוחד לשם ביקורת וקבלת לגאליזאציה”.³² אלא שבעוד אשר האיגודים וההסתדרויות היו מעוניינים בעיקר בלגאליזאציה, היו השלטונות מעוניינים בביקורת ובחקירת נושאי פעילותם. כפי הנראה, במסגרת פעילות זו, זימנו ב־28 בספטמבר גם את מיכאל אסטור (צ’רניחוב), מראשי איגוד “שפארבער”, והוא נשאל, בין השאר, על יחס תנועתו לבירוֹבּידז’אן וכן על מידת המשך הפעילות האירגונית של התנועה. תשובתו שהתנועה התחסלה לא סיפקה את החוקר; הוא נדרש לשאול את חבריו לתנועה ולחזור למחרת כשתשובה מוסמכת בפיו. אכן, לאחר שנועץ בחשאי עם חבריו הקרובים ותיאם עמהם את אשר יגידו לחוקרים, אם יידרשו, חזר אסטור למחרת ובפיו אישור לטענתו שאכן האיגוד אינו קיים עוד.³³ כתגובה על כך, הפתיעוהו בהצעה הבאה: האיגוד “שפארבער” ימשיך להתקיים באישור השלטון, וזאת בתנאי שינטוש את גישתו האוטופיסטית, שיעבור מבחינה אידיאולוגית לפסים סובייטיים, והעיקר – שמעתה ואילך יעמיד את מכלול ארגונו ונסיונו לרשות השלטונות במדיניותם ליישב את בירוֹבידז’אן ביהודים ממערב ביילוֹרוּסיה ומערב אוקראינה – יהודים אשר נתדלדלו מבחינה סוציאלית. כצעד ראשון הוצע לו, לערוך ביקור לימודי בבירובידז’אן או לשלוח לשם ועדת שלושה, שתיבחר על־ידי אסיפה כללית של חברי האיגוד; השלטונות מצידם יהיו מוכנים להעמיד אולם למטרה זו. לאכזבת המציעים נדחתה הצעתם המפתיעה על הסף.³⁴

יומיים לאחר מכן, ב־1 לאוקטובר, נאסר אסטור יחד עם אביו, הפובליציסט, איש הציבור הוותיק והעסקן הפעיל בחוגי הטריטוריאליסטים והפוֹלקיסטים – עו”ד יוסף צ’רניחוֹב. מאסרו של האחרון עורר תדהמה וזעזוע מיוחד בציבור המקומי, שהרי במשך שנים התפרסם גם בהופעותיו האמיצות בבתי־הדין הפולניים במשפטים מדיניים כסניגור דגול של נאשמים קוֹמונּיסטיים.³⁵ לא פחות זועזעה וילנה היהודית ממאסרו של עורך היומון “טאָג” – זלמן רייזן, שעל דעתו ועל ידו פורסמו ביומון זה מאמרים וכתבות אוהדים למשטר הסובייטי. צ’רניחוב ורייזן היו מראשי האיגוד התרבותי היידישאי “איקוף” שהוקם בוועידה עולמית בפאריס (1937) בהשתתפות פעילה מאוד של הקומוניסטים היהודים, ומחברי ההנהלה הציבורית של “המכון המדעי היהודי” (ייוו”א).

בדומה למה שקרה באותם ימים באזורים האחרים של פולין המזרחית שבשליטה הסובייטית, נפגעו בגל המאסרים הנרחב, שנערך אז בווילנה, בעיקר חוגי ה”בונד". נאסרו אז כמעט כל חברי הוועד המקומי ומספר פעילים מרכזיים, ביניהם: אנה רוזנטאל (מראשוני ה”בונד"), עו”ד יוסף טייטל, יעקב ז’לז’ניקוב, יוסף אהרוֹנוֹביץ’ (סגן יו”ר מועצת הקהילה), לייבל ויינשטיין. כן נאסרו עסקני ציבור ידועים כמו איש האיגוד המקצועי חיים וואלט, המורה חַצקל פוּטשינקוֹ, עורך העיתון הציוני “צייט” וחבר פעיל של פוע”צ ימין, אהרון צינצינאטוּס, וכן גם בעלי ביח”ר “אלקטריט”, נחמן לוין וזכריה חווֹלֶס, הבנקאי זאקס ורבים אחרים.³⁶

במאסרים ההמוניים הללו נכללו מאות³⁷ של אנשי וילנה ומחוצה לה, ביניהם היו גם בני לאומים שונים, מכל מיני חוגים מדיניים ושכבות סוציאליות. ואף כי בדרך כלל טיפלו השלטונות בנושא זה בחשאיות מסויימת, נודעו הדברים מיד והשמועה עברה מפה לפה.

למרות ההד השלילי שמאסרים אלה עוררו בקרב האוכלוסייה המקומית ואפילו בחוגים האוהדים את המשטר הסובייטי, ועל אף התגובות הנזעמות, שפורסמו ברחבי העולם,³⁸ והקריאות וההשתדלויות השונות³⁹ למען שיחרור האסירים – הם לא שוחררו; יתר על כן, עקב עזיבתם את וילנה העבירו הסובייטים את האסירים לבתי־כלא באזורים אחרים בביילורוסיה המערבית, כמו ביאליסטוק, וילייקי ועוד. מקצתם, כמו צ’רניחוב, נספו⁴⁰ בעת הפינוי עם הפלישה הנאצית לרוסיה. אחרים, כמו רייזן ונחמן לוין, מתו בתנאי המאסר החמורים בעומק ברית המועצות. רק בודדים, כמו צינצינאטוס ואסטור, זכו להיוותר בחיים, לאחר גלגולים רבים.

המישור הכלכלי־סוציאלי: דו־קיום (עם השלטון) ומלחמת־קיום

מצבה הכלכלי של וילנה, שלא היה שפיר בגלל סיבות גיאו־פוליטיות ואחרות בין שתי מלחמות־העולם, התדרדר עוד יותר עם פרוץ המלחמה: מלאי המזון (לרבות לחם) בחנויות ואצל אנשים פרטיים, אזל והלך; המפעלים החרושתיים המעטים בעיר וביניהם, בית־החרושת “אלקטריט”, וכן בתי־הדפוס, הפסיקו למעשה לפעול. מספר המובטלים גדל והלך; מחמת מזג־האוויר הסתווי, גם החל להיות מורגש מיום ליום המחסור בחומרי הסקה. עם כניסת הצבא האדום לעיר, נדרשו כל התושבים לחזור איש לעבודתו וכן פורסם צו לפתוח מחדש את כל החנויות, המפעלים וכו'. שערו של המטבע הפולני הזהוב (זלוטי), הושווה לזה של הרובל הסובייטי.⁴¹ מצד אחד, המריץ גורם זה את כוח הקנייה של אנשי הצבא הסובייטי שהגיעו לכאן בלאו הכי משופעים בסכומי כסף ניכרים; הם עטו על החנויות וקנו בלי לעמוד במיוחד על המקח, כל מיצרך וכל פריט שנקרה בדרכם. לעומת זאת, הגבירה תופעה זו את המחסור במיצרכים וממילא – את האמרת המחירים. אין תימה שכתוצאה מכך נתרוקנו חיש מהר חנויות ומחסנים, ועל דלתותיהם של בתי־מסחר נתלו כתובות: “סגור מחמת מחסור בסחורות”.⁴² בעוד שבידי התושבים האמידים עדיין נותר מלאי כלשהו של מיצרכי מזון וחומרי הסקה, הרי בקרב השכבות העניות של האוכלוסייה החלו להתגלות סימני רעב ראשונים. אחד הגילויים האופייניים של מציאות זו בא לביטוי בצורת תוֹרים ארוכים ובהם אנשים מכל הסוגים, כפי שהדבר מתואר להלן:⁴³

כל אזרח וילנאי מבלה את רוב ימיו בתור… מטרה אחת ויחידה עומדת לפני כל יהודי – להחליף אח הכסף שנמצא ברשותו לסחורה. זה לא כל כך קל. צריך לעמוד על־יד כל חנות שעות רבות עד שאתה זוכה להיכנס פנימה וגם אז, אין אפשרות לבחור, כי הסחורה מעטה והמחירים גבוהים מאוד… צורכי אוכל אוזלים והולכים… צריך לחגור את המותניים ולהשיג קצת חמאה וביצים. התוֹר למאכלים אלה הוא ענקי. אלפי אנשים מחכים מעלות השחר ל־250 גראמים חמאה שנותנים לבן־אדם במשך שבוע. אין כל היגיון להיכנס לתור בשעה 6 בבוקר, כי אז מחכים כבר על־יד הדלת אלפי אנשים.

ברם, נמצאו אז לא מעט שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסם אפילו כדי למצות את האפשרויות מהעמידה בתור. היו אלה בעיקר מובטלים מסיבות שהזמן גרמן. חלק מהם נזקק לתמיכות אם של האגודה המקצועית ואם של הקהילה. באגודת פועלי הדפוס היהודיים אירגנו בנוסף לכך גם חלוקת בשר ומיצרכים אחרים.⁴⁴ רבים מיהודי וילנה שגם בימים כתיקנם חיו “מן היד אל הפה”, והחליפו פרנסות בלחץ הנסיבות, נסחפו עתה בכורח המציאות לפעילות כלכלית אינטנסיבית ביותר, שלא הופרעה על־ידי השלטון החדש ושלא פסקה אף בימי חג שחל באותה תקופה, כפי שמתואר להלן בידי עֵד ראייה:⁴⁵

היום חג בישראל, למרות זה מלאים הרחובות מוכרים שונים המכריזים על סחורתם בקול רם. זאת היא תופעה חדשה לגמרי בזמן האחרון. נכון יותר, התופעה הזאת היא פרי הזמן. עד עכשיו היתה המשטרה הפולנית מציגה גבולות למסחר ברחובות, כעת אין מי שישמור על כך. הרחובות מלאים תגרנים שונים ומשונים, בחור מוכר עפרונות, אשה מוכרת מחברות, שלישי סוכריות, רביעי – תפוחים, ילד קטן מוכר נייר דק לעשיית סיגריות, כל הסחורה עולה 20 פרוטות, אבל הילד מכריז בקול רם על סחורתו… נשים מוכרות כסיות עור, החיילים האדומים קונים ברצון כסיות ממינים שונים. עושים מסחר מכל דבר, כל יהודי מחוסר פרנסה מנסה את כוחו במסחר… הוא קונה דברים שאינם נחוצים לו לחלוטין… זה רק מראה על מה מבוססים אחינו בני ישראל. הרבה מכריזים על סחורתם ברוסית רצוצה, זה עושה רושם עלוב. עוד יותר מעניין המסחר על ה”דוּרך־הויף" [מערכת חצרות ששימשו מעבר מרחובות היהודים], ועל יד ה”האלעס" [אחד השווקים הגדולים בווילנה, ברחוב זאוואלנה, שמבניו היו מקוּרים], שם סוחרים בכל מה שבא ליד; אחד מחזיק שתי נעליים, שתיהן שמאליות, אחד מחזיק סמרטוט. הרבה מאד מוכרים את המדים הצבאיים שלהם…

לעומת יחסו הליבראלי הכללי של השלטון הסובייטי לגבי פעילות זו, הוא לא היסס במקרים מסויימים להכביד אכפו על הסוחר ואפילו על החנווני הזעיר, שסגר את חנותו מחשש שייוָתר עם כסף של נייר, אך ללא סחורה. לא בכדי רשם באותם הימים משקיף כי “יחד עם החנויות מתרוקנים גם חיי האנשים האלה מתוכנם… כאילו ניטלה מהם הנשמה”.⁴⁶ לאין ערוך תקיפה יותר היתה עמדתם בסקטור התעשייתי והמסחר הסיטוני, כמה בתי־מסחר גדולים בעיר, כמו זה של יענקלביץ ואחרים, נסגרו.

להלן אפיזודה אופיינית מן ההווי המסחרי ה"בינלאומי" שפרח אז, ברחוב היהודי כפי שהוא מתואר בפי עֵד ראייה:⁴⁷

קצין סובייטי קונה לעצמו אריג למספר חליפות ומשלם 50 רובל המטר, שקודם עלה 12 זהובים. אחד מן הזבּנים, ליצן ידוע בשם משה’לה צ’יבוק, פונה אליו בזה הלשון: טאווארישץ’ (חבר), למה אתם ממלאים את הבורגנים כל כך הרבה כסף, הלא יכולים אתם להחרים את הסחורה כפי שעושים כל הצבאות בארץ כבושה? –

דא ניצ’בוֹ, ניצ’בוֹ (אין דבר) – עונה לו הקצין בניחותא – פּוּסקאי איגראיוּטסא בומאשקאמי (שישחקו להם בניירות).

משיצא הקצין, העיר אחד מבעלי החנות: ראו נא אותו, אכן בעד הניירות הללו אקנה תיכף צענערלאך [עשיריות – רובלי זהב מתקופת ניקולאי] ובעדם תמיד אוכל להשיג לא רק לחם, אלא גם ברווז שמן. וזאת לא יוכלו לקחת ממני לעולם! לא ממני!

אומנם את ה”צענערלאך" לא יקחו מאתנו – עונה לו חברו הקמעונאי – אך חוששני שאותנו הם יקחו מה”צענערלאך" (רמז להגלָיה לסיביר).

בנוסף לבית־החרושת למקלטי רדיו “אלקטריט”, שבפירוקו והעברתו למינסק הוחל כבר בתחילת אוקטובר, לאחר שהוכרע על העברת העיר לידי הליטאים, הוצאו לרוסיה גם כמויות רבות של סחורות שונות, מכונות וציוד תעשייתי אחר וכן מיתקנים שונים ואפילו “ראדיאטורים מן הבתים, מיטות מבתי־החולים, מזרנים וכו”,⁴⁸ אך גם בחלק ניכר מהמפעלים החרושתיים שנותרו בווילנה הושבתה העבודה השוֹטפת. “יומם ולילה יושבים הפועלים בלי אוכל, בקור ובטחב – מובא בעיתון יהודי בליטא ⁴⁹ – ושומרים על המפעלים שבהם עבדו קודם. אותה תמונה גם בבתי־החרושת שבהם מועסקות נשים. בתנאי קור ורעב הן יושבות ועושות תורנות על־יד המכונות והציוד”.

פה ושם אירעו גם מעשי החרמה של סחורות בצורות שונות אצל בעלי עסקים יהודיים. להלן 2 דוגמאות:⁵⁰ (א) “אצל הסוחר שלמה לקחו 1000 עורות ושילמו לו בעד זה בזהובים ובמחיר הרגיל”; (ב) “מבית החרושת של יוּדקה לקחו הרוסים 20 קרונות לָביד (דיקט) ובעד זה שילמו לפועלים משכורת של חודש, אף־על־פי שלא עבדו. במשך כל הזמן מחפש יודקה עבודה ואינו מוצא אותה”. המסקנה: “עכשיו אפשר רק לנהל מסחר. לקבל עבודה – קשה מאד. מי שמוכשר לעבודה הזאת יכול להרוויח כסף הרבה”.

אכן למסקנה זו מגיעים באותו זמן רבים מאוד. מבחינה מעשית, זה דורש בעיקר כמה תכונות, כמו כושר ניידות, תפיסה מסחרית כלשהי ונכוֹנות להיעדר מהבית לזמן־מה. עיקרה של פעילות רווחית זו היא בהבאת מיצרכים מסוימים מאזורי ביילוֹרוּסיה המערבית לווילנה המורעבת. “יהודים מצאו בזה פרנסה” – כך צוינה תופעה זו אותם ימים ביומן פרטי⁵¹ ובהמשך הובא אחד מהתנאים שסייעו לכך: “ברכבת אפשר לנסוע כעת בלי כרטיסים, הדוחק הוא גדול כל כך שהמבקר אינו יכול לעבור מקרון לקרון”. לאחר מכן מובא התיאור המוחשי והמפרט של פעילות זו כלהלן:

נוסע לו יהודי מווילנה למוֹלוֹדצ’נה או לגרוֹדנה, מביא משם קצת מלח, קצת חמאה ונקניק. שם נמצאים כל המיצרכים האלה לרוב. חמאה העולה בעיר הקטנה 8 זהובים מוכרים פה ב־20 ז’ הקילוֹ והוא הדין גם לגבי יתר הסחורות. הרבה אנשים נוסעים לביאליסטוק ומביאים משם אריגים. בעיר הזאת גופה משלמים בעד מטר אריג אשר עלה 8 ז’ – 30 ז’ ובווילנה מוכרים את זה בעד 70 ז’ המטר. כך מצאו להם רבים מקור פרנסה.

בו בזמן שיהודי וילנה נאבקו על קיומם בצורות אלה ובאחרות, גייסה יהדות ליטא השכנה משאבים רבים בכסף ובמצרכים,⁵² על מנת להעבירם לווילנה ברגע שהגבול ייפתח.

במישור התרבות וההווי: שיגרה מעוותת ומוגבלת

בימים הראשונים לאחר השתלטות הסובייטים על וילנה, כשעדיין עיר זו אמורה היתה ליהפך למרכז ביילורוסיה הסובייטית, עשו השלטונות מאמצים ניכרים שהחיים בעיר יחזרו ככל שאפשר לתקינותם, ולפחות – לשַוות להם מידה מסויימת של שיגרה כלפי חוץ.

העיר מתארגנת לחיים חדשים – מתאר מקור סובייטי את הנעשה בה שלושה ימים לאחר כניסת הצבא האדום⁵³ – רק בשוליה עדיין נותרו עקבות הקרבות הקצרים: מכוניות הרוסות והפוכות, ארגזים שבורים, מרצפות עקורות ברחוב וחפירות. ואילו במרכז העיר – שום סימני מלחמה. היום החלה תנועת האוטובוסים, נפתחו בתי־הספר והילדים חזרו ללמוד. הספריות פועלות כרגיל. בתי הקולנוע מלאים אנשים. תיאטרון האופרטה הווילנאי יעלה מחר את ההצגה הראשונה.

לכאורה, ביטאה כתבה זו את המצב לאשוּרוֹ, אולם, למעשה נראו הדברים כך ממבט חטוף ושטחי בלבד. במוסדות, במפעלים ובמסגרות החברתיות והתרבותיות, שחזרו לפעול ולתפקד – שוב⁵⁴ לא פעלו הדברים כתמול שלשום, שהרי “בדרך כלל עברו כל החיים החברתיים – מבית הקפה ומהבית – לרחוב ולתור”. אכן בתי־הקולנוע היו גדושים, אולם חלק ניכר של הצופים היו אנשי צבא וכן פליטים ומובטלים שביקוריהם התכופים בבתי־הקולנוע באותם ימים, היו בשבילם בילוי גרידא, מאין כל עיסוק אחר. לא בכדי נפתחו בתי־הקולנוע באותם ימים כבר ב־11.30 לפני הצהרים. גם בתוכן ובטיב השתנו הסרטים, רובם היו סובייטיים ובחלקם דנו בנושאי המהפיכות, מלחמת האזרחים והמפלגה.⁵⁵

בבתי־הספר שנפתחו מחדש, חסרו הרבה מורים ותלמידים. עם זאת, על אף השמועה ש”השפה העברית לא תיכנס ברשימת השפות שמותר להורות בהם”⁵⁶ המשיכו בתי־הספר העבריים לפעול כרגיל, להוציא שיעורי הדת שנפסלו, כמו בשאר בתי־הספר. פרט לכך כמעט שלא נסתמנה התערבות השלטונות בחיים הדתיים, אך בכל זאת כבר ניכרה היטב השפעתם השלילית בתחום הדת, וכך התרשם ממנה בשעתו עד ראייה:⁵⁷

עוד לא ראיתי אף פעם חג הסוכות בווילנה בלי סוכה אחת. לא טוב לעשות סוכות כשדגל אדום מתנופף מסביב. הסובייטים הם ליהודים שלנו סמל אנטי־דתי… בשיחות שלהם עם האדומים לא נמנעו מלשאול אותם מהו יחסם לדת. הם עונים על זאת, שכל אחד רשאי לעשות מה שהוא מוצא לנחוץ, אבל "אני עברתי הגבול, ראיתי יערות, נהרות, דרכים, אנשים, בתים. נסעתי שבוע ימים וראיתי את הכול, אך את האֵל שלכם לא ראיתי”… – זהו הנימוק המכריע שלהם. לדעתם הנימוק הזה עלול להעביר דעתו של האדוק ביותר. הם כבר אינם נלחמים ביד חזקה נגד הדת. לדור הזקן הם נותנים למות עם האמונה בליבו. הצעירים הם בין כך ובין כך רחוקים מכל דת.

גם חג “שמחת תורה” שחל באותם ימים לא הורגש בעיר, אף כי בתוך בתי־הכנסת פנימה נערכו הקפות כדין וכדת, מתוך ניגוד גמור לנעשה מחוץ לכותלי בית הכנסת.⁵⁸ אותו עֵד שנקלע בערב החג לבית־הכנסת המפואר (“כאָרשוּל”) התרשם אז, שיותר מתמיד בלטה “אי התאמה כל כך גדולה בין הנעשה בחוץ לבין הנעשה פה”. בבתי־כנסת רבים הופרעה במידה לא קטנה האווירה משום שנהפכו לאכסניות ומקומות לינה לבחורי־ישיבה וכלי־קודש, שנפלטו לווילנה משאר אזורי הכיבוש הסוֹבייטיים והגרמניים.

כאמור לעיל, לא הרשו השלטונות הסובייטיים להופיע אף לאחד מן העיתונים הקודמים ולו גם בשינוי שם ותוכן,⁵⁹ אומנם הובאו אז לווילנה גליונות מספר של העיתון היהודי הסובייטי ממינסק, “אוֹקטיאבר”, והופץ ברחובות העיר, אלא שבנוסף לכך שהגיע בדרך כלל מאוחר יחסית ולא מעודכן, עורר תגובות מסוייגות בין קהל הקוראים היהודים אניני הטעם, בשל טיבו, דהיינו⁶⁰ עיתון אחד דומה למשנהו, אותו שיר־הלל לגדול בין האנשים; בדרך כלל העיתון אינו מהימן על דברים ומאורעות; על הרבה דברים אין הוא כותב בכלל, וזאת צרתו". למעשה, גם העיתון הביילורוסי המקומי, והרוסי (הצבאי), לא הכילו כמעט ידיעות של ממש על הנעשה באירופה ובעולם.

מידע מוסמך כלשהו הגיע ממקלט הראדיו; כולם היו רכונים ליד המקלטים – כך מתואר העניין בעיתון מאותה עת⁶¹ – בקבוצה המתקבצת על־יד המכשיר, נמצאים כאלה המבינים גרמנית, צרפתית, אנגלית ורוסית, ומאזינים בלא הרף לכל התחנות. בין התחנות המקובלות כאותנטיות, היתה תחנת השידור הבריטית, אלא שקשיי השפה הגבילו את מספר המאזינים. היו גם כאלה שניסו והצליחו להאזין לקול ירושלים.⁶²

במצב כזה של ניתוק מצד אחד ואירועים דינאמיים וגורליים באזורים הקרובים ובעולם כולו מצד שני, אין תימה שנפוצו שמועות ועברו מפה לאוזן.⁶³ מאמצע אוקטובר ואילך נסבו השמועות יותר ויותר על נושא כניסת הליטאים לווילנה. אחת השמועות הסבירה את השהייה של כניסתם בכך ש”אנגליה וצרפת איימו בהפרת חוק הנייטראליוּת". שמועה אחרת אמרה “שהליטאים יורשו להיכנס לווילנה רק אז כשהצבא האדום יגמור את עבודת הטיהור בעיר”. נמצאו גם אנשים שכבר ראו, כביכול, את הצבא הליטאי בפרברי העיר, עוד באמצע אוקטובר. בין הציבור הווילנאי פשטו בדיחות לא מעטות על חשבון הליטאים וצבאם – “כיצד יאספו את כל הצבא שברשותם?”.⁶⁴ אך גם נמצאו רבים שהחלו ללמוד ליטאית, בכל מיני צורות. לפיכך נהפכו ספרי לימוד ליטאיים ורוסיים ליקרי ערך.⁶⁵ עם התגברות הידיעות המוסמכות כי, אכן, הליטאים ייכנסו לווילנה, פחתו והלכו בקרב הציבור גם גינוני הסגנון של המשטר הסובייטי שבמידה מסויימת כבר החל להסתגל אליהם, כגון השימוש במלה “חבר”, וכן גם בצורת הלבוש וכו’.⁶⁶

הידיעות על חילופי השלטון הקרובים הגבירו את האמונה בקרב ציבור משכילי וילנה שהמכון למדעים היהודי ייוו”א יוסיף להתקיים בעיר זו,⁶⁷ על אף הקשיים שבהם נתקל בתקופת המשטר הסובייטי. שכן כל אותו זמן נמשכה פעילותו איכשהו בזעיר־אנפין ובמאולץ כשחלק ניכר מהנהלתו נעדר.⁶⁸

נדידה דו־סיטרית: הנכנסים והיוצאים

ראשוני היהודים שנכנסו לווילנה לאחר הכיבוש הסובייטי, היו בעיקר תושבים חוזרים לאחר שהשתתפו במלחמה עם גרמניה, במסגרת הצבא הפולני. ביניהם היו כאלה שיחידותיהם פורקו מנשקם על־ידי הצבא האדום, או שהתפרקו בעצמם,⁶⁹ וכן היו שהספיקו לשהות בשבי הגרמני ולהימלט משם בכל מיני דרכים.⁷⁰ להוציא כמה קצינים לשעבר, שנעצרו בדרכם לווילנה ובמסיבות אחרות,⁷¹ לא הפריעו המשמרות הסובייטיים לחיילים החוזרים מלשוב לעירם. בקשיים מסויימים מצד השלטון הסובייטי בווילנה (כבר בימים הראשונים) נתקלו אלה, שלא עלה בידם להוכיח שלפני־כן היו תושבים רשומים בעיר זו. עליהם ריחפה גזירת גירוש לעיירות הסביבה. משימת הבדיקה בסוגיה זו הוטלה בין השאר גם על חצרני הבתים.⁷²

למרות זאת החלו כבר בסוף ספטמבר להגיע לכאן במספרים גדלים והולכים גם פליטים מכל קצווי פולין, ובעיקר מן האזורים שנכבשו בידי הגרמנים. חלק מהם היו יוצאי עיר זו בעבר, או קשורים בה בגלל קשרי משפחה וכדומה. אחד מאלה שיצא מלודז', ב־6 בספטמבר דרך וארשה, קוֹבָל,לוּניניֶיץ, באראנוֹביץ’ ולידה, מספר על בואו לעיר מכוֹרתו:⁷³

בליל שבת הגענו לווילנה. היות שעדיין היתה שעת־עוצר, נאלצנו לחכות כל הלילה בחדר ההמתנה של המחלקה הראשונה. תחנת הרכבת היתה גדושה אנשים. השגת מקום ישיבה לא היתה מן הדברים הקלים. רק לפנות־בוקר שיחררונו מתחנת הרכבת.

ב־30 בספטמבר 1939 הגעתי הביתה לאמי ולאחותי, לרחוב ברייטע מספר 50. ההפתעה בבית ובכי התמרורים היו כאילו בא אדם מהעולם הבא… לאחר הפסקה של 14 שנה שבהן הייתי בלודז’, חזרתי איפוא לביתי הישן, שם ביליתי החלק הגדול של חיי, ילדותי ושנותי הצעירות.

נהירת פליטים המונית לווילנה מכל חלקי פולין, לרבות האזורים המזרחיים, החלה גואה, בעיקר לאחר הידיעה שווילנה עומדת לעבור לשלטון הליטאי.

הגבול עם רומניה נסגר למעשה והסיכוי היחידי להיחלץ מפולין הכבושה היה דרך וילנה, משמע – ליטא הניטראלית. מכאן – סברו, ובצדק – גם יקל עליהם לצאת לכל קצווי עולם. בין הפליטים הראשונים שהגיעו לווילנה במאורגן, בלטו קבוצות של תנועות נוער חלוציות וקיבוצי הכשרה מכל קצווי פולין, שהחלטתם נחושה – לצאת מכאן, בכל הדרכים האפשריות, לארץ־ישראל.

כבסיס ראשון לקליטתם בעיר שימשו קיבוצי ההכשרה המקומיים, כמו “שחריה” ברחוב סוּבּוֹץ’ 37, ואחרים. עד העברת וילנה לליטא, הספיקו להתרכז בה כבר כ־400 חלוצים⁷⁴ מתנועות השומר הצעיר, דרור, החלוץ המזרחי ואחרות. באותו זמן הגיעו מספר מנהיגים ציוניים מרכזיים, כמו ד”ר משה קליינבוים (סנה) מהציונים הכלליים, זרח וארהאפטיג מהפועל המזרחי ואחרים.⁷⁵

על אף חששותיהם מהשלטון הסובייטי, הגיעו לכאן גם מנהיגים ופעילים מה”בונד", מקצתם התחבאו בעיר בדרכים שונות.⁷⁶ כן התרכזו אז בווילנה עיתונאים ואנשי עט ידועים בציבור היהודי בפולין.⁷⁷ בין הפליטים הללו היו גם מספר חרושתנים, בנקאים ואנשי עסקים ידועים מווארשה, לודז’ ומקומות אחרים. בולטים בהופעתם ברחובות וילנה, היו התלמידים, המורים והרבנים מישיבות מיר, קאמיניץ, באראנוביץ’, קלֶצק, ואוסטרוֹג שבווֹלין (נקראה גם אוסטראהא) שמספרם כבר הגיע למעלה מ־1000.⁷⁸

היות שלרובם לא היו קרובים ומַכּרים בעיר זו, היו תנאי חייהם קשים ביותר, “מלוכלכים, לבושים בלוֹיי־סחבות, הם ישנים על ספסלי בית־הכנסת” – כך מתוארים הם ברשימה מאותו זמן⁷⁹ – אולם גם לא כל הפליטים שזכו ומצאו קרובים ומכרים בעיר, שפר עליהם חלקם, שכן “כעת אורח הוא משא כבד מאוד על כל בית המתפרנס גם בלעדי זה בקושי רב”. “רע פי כמה הוא גורלם של הפליטים… הפליט אשר העיר לא מוכרת לו לגמרי, יכול כעת לעמוד כל היום בתור ולא לקבל שום דבר. החוצפנים ובעלי ההעזה דורשים מהקהל המחכה בתור, רשות לקבל לחם בלי כל תור. על־הרוב מרשים להם את זאת”.⁸⁰

ככל שתאריך יציאת הסובייטים קרב והלך, כן פחתה והלכה מעוֹרבוּתם בכל הנעשה בעיר, לרבות נושא הפליטים, אשר מספרם גדל והלך בסוף השלטון הסובייטי, כדי שתי רבבות, וביניהם 12,000 יהודים.⁸¹ אין תימה שבעיר המוזנחת הזאת, על־ידי השלטון היוצא, וטרם כינונו של השלטון הבא, החלו להתפשט בסוף אוקטובר, תופעות קשות מבחינה סוציאלית, מוסרית ותברוּאתית, כפי שמובא באותו זמן על ידי כתבים בחוץ לארץ:⁸² “וילנה מצופפת בפליטים ובאוכלוסייה סובלת מחסור קשה ורעב; החיים הכלכליים שותקו כליל והרבה יהודים משוטטים ברחובות ומתחננים לפרוסת לחם, כדי לשבור רעבונם… מחמת הזרם העצום של הפליטים חריף מאוד גם המחסור בדירות; האיכרים מסרבים למכור מזון, שלא במטבע ליטאי; לפני המאפיות משתרכים תורים ארוכים אך לא מקבלים כסף פולני וסובייטי". לפי כתבות נוספות, פרצו בעיר המערבית מהומות דמים, מעשי שוד וגם מגיפות.⁸³

לכאורה נהגו השלטונות הסובייטיים בווילנה (במיוחד בהתחלה) לפקח בהקפדה גם על תנועת היוצאים: כל אלה מבין התושבים והפליטים שביקשו לצאת לאזורים אחרים חייבים היו להצטייד ברשיונות ואישורים מסויימים שאפשר היה לקבלם במשרד מיוחד. בין השאר פנו אז לשלטונות גם מספר אזרחי חו”ל, בתוכם ארצישראלים, שביקשו לחזור למקומותיהם. אולם פרט להבטחות מעורפלות ודחיות בלך ושוב, שניתנו אמנם באדיבות רבה, לא העלו פניותיהם אל השלטון שום דבר מעשי, שכן הללו ניסו לברר את הנושא במוסקבה ותוך כדי כך באה ההחלטה על החזרת וילנה לליטאים.⁸⁴ כך, איפוא, נפסק הטיפול מטעם השלטונות כמעט באיבו. גם פניות לקונסול הלאטבי, לא הביאו לתוצאות ממשיות. לעומת זאת נענו השלטונות במקרים רבים לאשר רשיונות יציאה לאזורי פולין המזרחיים בעיקר, למבקשים לחזור למקומות מגוריהם או לשם איחוד־משפחות, אך גם בעניינים אחרים.⁸⁵

אותו זמן נמצאו אנשים מספר שניסו לצאת מווילנה, מחשש להלשנות ורדיפות בשל פעילות פוליטית קודמת,⁸⁶ גדול יותר לאין ערוך היה מספר המעוניינים לצאת לאזורים הנתונים לשלטון הסובייטי ואפילו לברית־המועצות עצמה, מתוך מטרות שונות. חלקן נבעו ממניעים אידיאולוגיים־פוליטיים, חלקן – ממניעים כלכליים ואחרים.

מִפנה בולט באפשרויות הממשיות להגשים שאיפות אלו, חל בהחלטה להעביר את בית־החרושת למקלטי־ראדיו, “אלקטריט”, למינסק שבביילוֹרוּסיה. לעובדים ולמשפחותיהם ניתנה אפשרות להצטרף. אומנם החלטה זו, כאמור, נודעה ברבים⁸⁷ בתחילת אוקטובר 1939, עוד לפני שנחתם ההסכם הרשמי בין ברית־המועצות לליטא על העברת וילנה וסביבתה לליטאים. אך שמועות בלתי פוסקות בנושא זה, כבר פשטו בתוך האוכלוסייה ו”יהודים התחילו לחשב חשבונות מה כדאי יותר: להישאר תחת שלטון הסובייטים או תחת שלטון ליטאי".⁸⁸ מכל מקום, האפשרות לצאת לברית־המועצות במסגרת העברת “אלקטריט” עוררה התלהבות רבה בין היהודים, מה גם שהשלטונות העמידו לרשות היוצאים אמצעי תחבורה וסיוע בצורות שונות. מספר המועמדים והנכונים ליציאה בקרב הציבור היהודי היה גדול יחסית, בעיקר לאור העובדה שבדרך כלל “לא לקחו פועלים סתם”,⁸⁹ אלא בעלי מקצוע נדרשים. אכן רובן המכריע של 40 המשפחות שנכללו בשתי קבוצות היוצאים (ב־11 וב־12 לאוקטובר 1939) היו יהודים ורק 5–6 משפחות פולניות.⁹⁰ בהגיעם למינסק רוכזו אנשי “אלקטריט” ב־6 בנינים גדולים⁹¹ ולרשותם הועמדו כמה פנימיות, חנויות מיוחדות ושירותים אחרים. לחלקם ניתן גם ללמוד באוניברסיטה.

מאורע זה, על פרטיו השונים שנהפך לשיחת־היום בווילנה, היווה גם גורם לתנועת שרשרת של גלי יציאה נוספים, שכללו בעיקר צעירים וצעירות יהודיים משכבות עניות וחוגי השמאל בווילנה. במחצית השנייה של אוקטובר, לפני שצבא ליטא אמור היה להיכנס לעיר, החלה היציאה ללבוש ממדים המוניים, לא בלי ברכת השלטונות, שעתה “נתנו לכולם רשיונות ובמהירות גדולה מאוד”.⁹² בנוסף לאלה שהיו פעילים ב”משמר הפועלים" וכדומה, היוצאים ממניעים אידיאולוגיים ומתוך כמיהה להמשיך להיות תחת המשטר הסובייטי האהוד עליהם, מתכוננים לצאת עתה רבים גם מתוך רתיעה מלחיות תחת השלטון הליטאי החשוד באנטישמיות. כך שוקלים יציאה לאזורים הסובייטיים מחוסרי עבודה ופרנסה המקווים שמצבם ישתפר שם יותר, לעומת הצפוי להם במסגרת מדינת ליטא הקטנה. “אמרו שבליטא לא כל כך טוב ויש אנטישמיות – מספר אחד מפועלי הדפוס המובטלים, ששקל גם הוא אפשרות לצאת – אנשים שהיו פעם ציונים מא”י העובדת, וכל שכן השמאלנים, האמינו שהסובייטים מהווים פתרון לשאלה היהודית, גם מבחינה תרבותית, מה גם שברוסיה אין חוסר עבודה”.⁹³

אפיזודות דראמטיות ותמונות־הווי אופייניות של היציאה ההמונית, וכן כמה מן ההשלכות של תופעה זו והדיה באוכלוסייה היהודית, מתוארים להלן, לאמר:⁹⁴

קשה אפילו לעבור למגרש התחנה, יומם ולילה מחכים שם אלפי אנשים. הזמן דוחק: עוד יום או יומיים והגבולות ייסגרו. כל אחד רואה בזה את שאלת חייו… מעשי גיהינום נעשים שם. אנשים נחנקים במריבות בהיכנסם לרכבת. אלפים מתנפלים על רכבת שיכולה לקחת רק מאות. ימים רבים צריך לחכות לרכבת שתגיע. האוטומובילים מלאים מאוד. פעם ראיתי אוטומוביל נוסע… מלא מפה לפה. אנשים עומדים צפופים. על הגג ערימות של חפצים ועליהם יושב בן אדם, זה היה אופייני מאוד: להחליט לנסוע על גל של חפצים בדרך ארוכה, בשעה שהקור בחוץ הוא גדול מאוד – יכול רק בן־אדם אשר הגיעו אליו מים עד נפש…

הבריחה הזאת נותנת את אותותיה על אלה שאינם יכולים או שאינם רוצים לנסוע; היא גם מעוררת בהלה המטרידה את מנוחתם של הנשארים בעיר. בכל רגע מגיעה לאוזניים שמועה אחרת: הנה נסע זה, וזה כבר נסע מזמן, ההוא מתכונן לנסוע; אחד עומד ופוסח על שתי הסעיפים, אחר מחליט לנסוע ומתחרט. כל זה נעשה בעצבנות ובמתיחות גדולה…

רבים מן הבורחים משאירים את כל חפציהם או מוכרים אותם בחצי חינם. דירה מסודרת עם כל הרהיטים אפשר לקנות בעד 2,000 רובאלים.⁹⁵ במקרה שלא נמצא קונה מחלקים אותם בין המכירים והקרובים. לא פעם נפרדת בעלת־הבית בבכי מר מהחפצים שלה שבעמל כל כך רב אספה אותם ושמרה עליהם… מנשקת לכל ספל או קישוט אשר לא ישוב אליה לעולם. אי־אפשר להעביר את החפצים, הרכבת אינה מקבלת אותם כי גם קרונות המשא משמשים להעברת נוסעים…

נדידה כזאת עדיין לא ראיתי בחיי. בן נפרד מאביו ומאמו, בעל מאשתו, משפחות מתפזרות…

אחד מאלה הצעירים היהודים שעזבו את ביתם לכיוון ביילוֹרוסיה ושהספיק קודם לכן לשרת כמתנדב ב”מישמר הפועלים”, מציין בעדותו את הסיוע שקיבל מצד השלטונות:⁹⁶ “לפני שיצאנו, נתנו לנו בגדים מהמחסנים של הדיביזיה הפולנית וגם כסף פולני; הם נתנו גם רכב ואיפשרו לנו לעבור יחד את הגבול… אז הגעתי לסטאַראַ ווילייקאַ, שהיתה אז אוֹבּלאסטנוֹי צנטר (מרכז מחוזי). אחרי שהייתי שם (בביילורוסיה) חודש־חודש וחצי, שלחו אותי לקורס בדיסנא".

אומנם בין היוצאים היו שהדרימו לכיוון ביאליסטוק, באראנוביץ’ ואפילו לבוב,⁹⁷ אך הזרם העיקרי פנה מזרחה בדרך הקצרה ביותר לכיוון הגבול הסובייטי. בדרך כלל לא ניתן להם לחצות את הגבול הסובייטי הישן, וחלקם נתקעו בעיירות הקטנות שבמערב ביילורוסיה, אשר שם התבסס זה עתה השלטון הסובייטי ופיתח מערכת שירותים חינוכיים תרבותיים וכו’ במתכונת הסובייטית.⁹⁸ ברם, גם לא כל אלה מביניהם שהשתלבו שם במסגרות המשטר, נשארו זמן רב במקום. שכן בעת חלוקת תעודות הזיהוי (פאספוֹרטיזאציה) סווגו חלק מהם כבעלי סעיף 38, דהיינו שאינם רשאים לגור במרחק מסויים מהגבול.⁹⁹ אלה נאלצו לנדוד הלאה ורבים מהם חזרו לאחר תלאות רבות לווילנה. אחד מהם, שהספיק לחזור עוד לפני פרוץ המלחמה, מספר על מניעיו לצעד זה:¹⁰⁰ “קבוצתנו שהגיעה ביחד נתקבלה יפה מאוד. פשוט לא היינו רגילים ליחס כזה שבו התקבלנו, עד כדי כך קיבלונו יפה. נתנו לנו מיטות, כרים ושמיכות – כל הדרוש. מצד שני, סבלנו מהריצה ל”מטבח הזול”, כדי לאכול, ומהעמידה בתור בעבור כל דבר, כמו חמאה וסוכר, שבבתינו לא היינו רגילים לכך".

אף כי רוב הווילנאים שיצאו אז לאזורים הסובייטיים, נמנו בצורה זו או אחרת עם חוגי השמאל והיסודות הפרו־סובייטיים, הרי לא חסרו ביניהם גם חברים לשעבר של תנועות וחוגים שפוליטית לא היו מקובלים על השלטון הסובייטי ואפילו נרדפו על ידו, כגון חברי תנועת הטריטוֹריאליסטים – “פרייילאנד ליגע”, ושלוחותיה שנזכרו לעיל,¹⁰¹ ועוד. אלא שבתנאים הפוליטיים ששררו אז בברית־המועצות גורלם היה לעתים שפיר יותר משל וילנאים רבים שבעבר נמנו עם שורות המפלגה הקוֹמוּניסטית.¹⁰²

תנועת היציאה ההמונית מווילנה נמשכה כמה ימים, גם לאחר היציאה הרשמית של השלטון הסובייטי מהעיר, ובמידה מסויימת גברה לאחר הפרעות שאירעו בווילנה עם כניסת הצבא הליטאי, ב־28 באוקטובר. השלטונות הליטאיים לא הפריעו ליוצאים ואפילו פטרום מחובת רשיון. הדבר נמשך, למעשה, עד ל־11 בנובמבר 1939, כשהסובייטים סגרו מצדם את הגבול. בסך־הכול יצאו עד אז מווילנה כ־3,000 איש לפחות.¹⁰³

חלום הבלהות שהתאמת – במישור הבטחוני

כבר באמצע ספטמבר, לפני בוא הצבא האדום לווילנה, השתררה מתיחות רבה בין הפולנים בעיר. לעומתם היו הביילוֹרוּסים רגועים ואף נראו כמרוצים מבואם של “אחיהם מעבר לגבול”. ברוב יאושם החליטו הפולנים להגן על העיר ויהי מה, ולשם כך גייסו את האזרחים לחפירת שוחות־מגן וכדומה. תוך כדי ביצוע הגיוס ופעולות המנע, קרו לא פעם מקרי התעמרות ואלימות נגד אזרחים יהודים. יהודי וילנה, למודי הנסיון, חשו אל־נכון, שגם הפעם (כמו בעבר, בתקופות “בין הזמנים”), הם צפויים לפרעות ובמיוחד כאשר בנוסף לכול שוחררו אז מבתי־הכלא כל האסירים הפליליים. וכמו תמיד בעבר, החלו היהודים לבצר את שערי חצרותיהם. “את התמונה הזאת לא אשכח אף פעם מתאר עד ראייה¹⁰⁴ – השעה מאוחרת בלילה; בהרבה בתים ברובע היהודי, מתקנים במהרה שערים שבורים. במקומות אחרים עושים באריקאדות בתוכם. פשוט מערמים כל מיני דברים בתוך השער כדי שהפורעים המדוּמים¹⁰⁵ לא יוכלו לחדור לחצר – פחד פרעות, נמסר מדור לדור”…

מכל מיני סיבות, וגם מפני השמועה, שהופצה במתכוון, על מפלה כבדה שהונחתה, כביכול, על הגרמנים, על־יד וארשה, על מהפיכה שפרצה בגרמניה,¹⁰⁶ ועוד, השתנתה האווירה באופן קיצוני, עד כדי כך שהפולנים התנשקו ברחובות, ואילו היהודים – נשמו לרווחה, שכן וילנה ניצלה מפוגרום. עם זאת הבינו שאם הסובייטים יעזבו עתה את וילנה, לא יישאר אף יהודי אחד בחיים בכל העיר הגדולה הזאת. תהיה שחיטה שעין השמש לא ראתה כזאת.¹⁰⁷

לכאורה, חלו תמורות בנושא זה והשתררה אווירת ביטחון ושקט, ואפילו נדמה שהפולנים השלימו עם המצב החדש ועם העובדה ששוב אינם מסוגלים להציק ליהודי העיר כמקודם. ואכן נטו הללו להאמין שה”אווירה אחרת לגמרי, קל לנשום – האוויר כבר לא מורעל באדי האנטישמיות".¹⁰⁸ לחיזוק משאלתם זו שאבו מן הסתם משורה של עובדות ותופעות שהיו בשבילם כסמל לתמורה המיוחלת, כגון: ש”בחור יהודי עומד באוסטרא־בראמא עם רובה על שכמו ומכוון את התנועה".¹⁰⁹ ואומנם במידה מסויימת באה הרגשת התיסכול הממושכת של היהודים לידי תיקון כלשהו, בכך שמעתה, למשל, מעיזים לעבור דרך אוסטרא־בראמא¹¹⁰ – קודש הקודשים של הקאתולים, בלי להסיר את הכובע. לעומת זאת, לא נעלמו מהם תגובות הרוגז מצד הפולנים, ואיומיהם.¹¹¹

בחוגי הקצינים לשעבר, וכן פולנים אזרחים, חוזרת ונשנית הטענה ש”היהודים הביאו את הבולשביקים", בליווי אזהרות על “שחיטות איומות כבימי פטלוּרה”.¹¹² אין תימה שבקרב היהודים התחזקה הדעה ש”במקרה שהרוסים יעזבו את וילנה, כל היהודים ילכו אתם יחד"¹¹³ לפיכך הידיעה על כוונת הסובייטים לוותר על וילנה לטובת הליטאים, עוררה כאן זעזוע מסויים גם מבחינת החשש לבטחון היהודים שבעיר. “למה אתם עוזבים אותנו” – פנו יהודים לחיילים ולקוֹמיסארים של הצבא האדום בעיר. שאלה זו ביטאה בין השאר גם חרדה ודאגה מפני בוא הליטאים, שהרי “דבר אחד יש להם משותף עם הפולנים – השנאה ליהודים"¹¹⁴ לאוזניים הכרויות של היהודים המפוחדים מגיעות שמועות והשערות אחת רעה מקודמתה, – ש”הפולנים מתכוונים להתחבר אל הליטאים ואז הם יעשו סדר בעיר…".

המשאלה והמסקנה המתבקשות איפוא הן, שבעיר “צריך להישאר מספר ניכר של צבא רוסי, אחרת הליטאים בעצמם לא ישתלטו על המצב הפרוע שעלול להשתרר עם הסתלקותו של הצבא האדום”.¹¹⁵ גם במסגרת “מישמר הפועלים”, שעצם קיומו ועובדת משקלם הניכר של היהודים בדרגיו הבכירים, אמורים היו לשַווֹת הרגשת בטחון ויציבות לאוכלוסייה בכלל וליהודים בפרט, נבעו פרצות ונטיות אנטאגוֹניסטיות,¹¹⁶ בין המרכיבים הלאומיים השונים שבקרבו. עם זאת הן בעצם קיומה של מסגרת חצי־צבאית זו והן בעובדת משקל היהודים בה כנ”ל, היה כדי להגביר את הרגשת הבטחון בין היהודים. לכן, עם פירוקו ב־19 באוקטובר ועזיבת חלק מאנשיו את וילנה, השתררה תחושה שהעיר “נותרה ללא הגנה”. אומנם בעיר נשארו מספר קטן של חיילי הצבא האדום, אך אלה היו עסוקים בעיקר בעניינים אחרים, כמו פינוי, טיהור וכו'.¹¹⁷

עם זאת הדאיגה את האוכלוסייה נוכחותם הגוברת והולכת של היסודות המופקרים מבין חיילי הצבא הפולני לשעבר, אשר שוטטו בעיר קרועים ובלואים ורעבים; “לאן מועדות פניו של המון זה ומה ניתן לעשות” – מובא בכתבה מאותם ימים בעיתון – אלה הן השאלות המנקרות בראשם של התושבים הווילנאים”¹¹⁸ נראה שחלק מהם יחד עם הפושעים המשוחררים מבתי הסוהר ויסודות מפוקפקים אחרים, הם הם שהיו מעורבים במקרי השוד שרבו והלכו בעיקר בפרברים המרוחקים.¹¹⁹ לפיכך ביקשו כמה מהתושבים היהודים במקומות הללו “לעבור למרכז העיר”, אך “ברוב הבתים העמידו שוב משמרות של הדיירים”.

עקב המצב הכלכלי, החלה גם הסתה מצד הפולנים נגד היהודים, משום שהללו כביכול “הסתירו את צורכי האוכל, ולכן צריך העם הפולני לסבול רעב”.¹²⁰ עם זאת "מוכרחים היו לפי שעה להתאפק ולא לנגוע ביהודי שנוא נפשם” – זאת היתה התרשמות היהודים, שכן – “הכוכב האדום עוד מונע מהם אפשרות כזאת”.

באמצע אוקטובר הופצו בווילנה שמועות, כנראה במתכוון, ש”קבוצה ניכרת של פארטיזאנים פולניים ייכנסו העירה לאחר צאת הרוסים ויעשו כאן פוגרום".¹²¹ בעוד חלק מן האוכלוסייה היהודית מגיב על כל החששות והשמועות הללו בהגברת היציאה ההמונית שתוארה לעיל, מנסים האחרים להתנחם בכך, שגם לאחר צאת הצבא האדום מן העיר, ייתכן שמספר מסויים מהחיילים “יישאר פה לשמור על הסדר”.¹²² כן נוטים לקבל את הגירסה המובאת בשם תחנת השידור של ליטא, “שיקימו בווילנה משמר אזרחי מורכב מיהודים, ליטאים וביילוֹרוּסים, בלי פולנים”.

במצב זה של ציפייה דרוכה, המלווה בסקרנות מכאן ובחששות מכאן, כבר נכנסו לווילנה – בשבת 28 באוקטובר – חיילי החלוץ של צבא ומשטרה ליטאית, בלווית פקידים, עיתונאים וכו’ ואת אשר יגרו יהודי וילנה בא: בעיר פרצו פרעות שנמשכו לסירוגין שלושה־ארבעה ימים, במהלכם נפגע מספר ניכר של יהודים. בכתבה שפורסמה בעיתון האמריקני־יהודי – פאָרווערטס – מאת כתבו מאוּריצי אוזֶ’ך (עסקן בונדאי), שביקר בווילנה בעקבות הצבא הליטאי, נאמר:¹²³ “המאורעות האנטישמיים החלו בשבת עוד לפני שמסרו הרוסים את העיר לרשות הצבא הליטאי. צעיר יהודי בשם פייוול מאגון הומת אז ומספר יהודים נפצעו. המאורעות נשנו ביום ראשון כשהצבא הליטאי נכנס לווילנה”. בכתבה אחרת מאת הכתב הנ”ל,¹²⁴ המסכמת את ארבעת ימי הפרעות, מובאים העובדות והנתונים הבאים: “200 פצועים יהודים הובאו לבתי־חולים בווילנה. 200 חנויות יהודיות ברחובות טרוֹקִר, סאדובה, רודניצקֵר, זאוואלנה, סטראשון, נימיֵצקה וּויֶלקה, נשדדו בידי האֶנדקים. הפורעים האנדקים ערכו פרעות והפגנות אנטי־יהודיות גם בעיירות שונות באזור וילנה. בווילייקא ובלאנדווארובה היכו החוּליגאנים יהודים ושדדו חנויות יהודיות. לפי מה שנמסר יהודי אחד הומת ועשרות נפצעו. ברחובות רואים הרבה יהודים המהלכים כשראשיהם חבושים".

מטעמי צנזורה לא יכלה העיתונות בליטא¹²⁵ ואף לא בלאטביה הסמוכה, למסור מידע מפורט על הפרעות, ובעיקר על עמדת השלטונות הליטאיים בשעת מעשה וכן של הסובייטים. מפי מקורות חוץ וכן מעדויות שונות, מסתבר, שמסיבות שונות, התנהגות השלטונות הליטאיים לא זו בלבד שלא היתה אובייקטיבית, אלא סייעה בגלוי לפורעים. בדו”ח שמסר סמוך למאורעות הללו העו”ד ש’ זיידנמאן¹²⁶ מובאת זהותם הלאומית של מבצעי הפרעות והעילה, כביכול, למעשיהם כלהלן:

המיליציה הפולנית היא שהתחילה בפוגרום. הסימן שקבעו הצעירים האלה למען יכירו זה את זה היה: גרביים לבנים. ואלה הם שהתחילו בפוגרום. כשהופיעה המשטרה הליטאית, אמרו לה הצעירים הללו שהם מחפשים את אלה שסידרו את ההפגנה הפּרוֹ־בוֹלשביסטית. (ב־21 באוקטובר התאספו 15–20 צעירים שניסו לערוך הפגנה קומוניסטית. אולם, אין כל שייכות להפגנה מצערה זו ולפוגרום). המשטרה נתבלבלה. 23 יהודים נפצעו פצעים קשים ו־2 פצעים אנושים: האחד הופל מעל הגזוזטרה והשני נמצא דקור בכידון.

להלן קטע מדו”ח שכתב, בסמוך למאורעות אלה, מי שהיה יו”ר הועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין משה קליינבוים (סנה) ושבעצמו גם נכח בחלק מהם:¹²⁷

…באותו יום עלו בווילנה מחירי הלחם. התושבים עמדו ברחובות העיר ב”תור" על־יד חנויות המכולת. נמצאו ביניהם גם תעמלנים אשר הסיתו את הקהל בדבּרם על המצב שנתהווה עכשיו, כי הנה שוויו של הזהוב היה קודם רובל אחד ועכשיו הוא רק חמישית הליט! בדברים כגון אלה קראו את האנשים להפגנה אל בית העירייה. המפגינים דרשו להוזיל את מחיר הלחם. נשמעו גם קריאות “נשובה לרוסיה”. המשטרה התחילה לפזר אח המפגינים, מישהו קרע את הדגל הליטאי. המשטרה לא ידעה מה לעשות והתחילה מכה את כל מי שנזדמן לה. פתאום התחילו הנערים להכות יהודים בקראם לשוטרים שיהודים אלה קומוניסטים הם, והשוטרים עזרו להכות ביהודים. – מחלוני ראיתי שלושה צעירים פולנים רודפים אחרי צעיר יהודי. היהודי ברח לתוך שער אחד הבתים. באה המשטרה ועזרה להוציאו ולאסרו.

היו אינטרוונציות אצל השלטונות הליטאיים אבל השתדלנים לא נתקבלו בסבר פנים יפות. הפוגרום נמשך יום שלם וסגנונו היה פולני־רוסי “מעורב”; קרעו כרים וכסתות, פיזרו את הנוצות ברחובות, הפילו אנשים מהגזוזטראות וכדו’. – בשעת הפוגרום לא הגנו היהודים על עצמם¹²⁸ ולא היתה כל אפשרות לכך. למחרת הפוגרום דרשו היהודים לקבל אותם למשטרה האזרחית, אבל דרישתם נדחתה.

לאור החומר התיאורי שהובא לעיל והנוסף¹²⁹ המצוי על מהלך הפרעות, מסתבר שהרצון להיפרע מהיהודים הסתייע בכמה עילות מקריות או מלאכותיות כמו, העלאת מחירי הלחם, ירידה נוספת בערך הזלוטי, הפגנת־נפל קומוניסטית אמיתית או מבויימת. גורם מסייע נוסף ניתן לראות בנטיית השלטונות הליטאיים ללַמֵד את היהודים לקח על אהדתם לברית־המועצות ויחד עם זה לאפשר התפרקות המונית של היסודות הפולניים אך בצורה מבוקרת כלשהי.

ההתקפות מצד המוני הפורעים לא פסחו גם על אישי ציבור ידועים ביהדות הליטאית שהגיעו אז לווילנה בתפקידים שונים ובעיקר להביא עידוד וסיוע ליהודי וילנה. כמה מהם התרכזו בשעת מעשה במלון “איטליה”, כמו העורך הראשי של “די יידישע שטימע” מר ראובן רובינשטיין, יו”ר ארגון ותיקי החיילים היהודים, עו”ד יעקב גולדברג, מנהל “אזע” בליטא, ד”ר בנימין בלוּדז וכן גם כמה עיתונאים, כמו י’ ז’ופר (מהעיתון "די יידישע שטימע”) ועוד. שני האחרונים ניסו אפילו להתגונן, האחד – באגרופיו והשני – באקדוחו, ולהדוף את המתפרעים שניסו לפרוץ לעֶברם.¹³⁰

מנהיגי יהדות ליטא פנו מיד, כמובן, לנציגי הממשלה הליטאית בדרישה לדכא את המהומות. משקל רב מאוד אם לא מכריע, נודע אז לאזהרתו התקיפה של יו”ר הקהילה הרשמית של וילנה, המוכר כמנהיג ציוני וציר הסיים הפולני לשעבר, ד”ר יעקב ויגודסקי, “שהצבא הרוסי עומד לא רחוק ואם הליטאים לא יוכלו להשתלט על המצב ולחסל את הפוגרומים האלה, אז הוא יהיה מוכרח לפנות לרוסים שהם ישליטו סדר”.¹³¹ לפי כמה מקורות נכנסו בערך באותו זמן לווילנה כ־35 טאנקים סובייטיים.¹³² עם או בלי קשר לשתי עובדות אלו, החלו השלטונות הליטאיים לאחוז באמצעים נמרצים והעיר וילנה שקטה.¹³³ כאמור, לא נמשך שקט יחסי זה, אלא זמן מוגבל.

במשך ששת השבועות של השלטון הסובייטי בווילנה, בספטמבר–אוקטובר 1939, חלו בעיר כמה תמורות ותהליכים, שהשפיעו בצורה בולטת על חייהם של היהודים במקום. לאור העובדות והתופעות, שתוארו במהלכה של תקופה קצרה זו, ניתן לראות בהן רמזים, ואולי גם מעין התראה, על אירועים גורליים שקהילה זו ורבות אחרות תתנסינה בהם בעתיד הלא כל כך רחוק. הכוונה לתקופת הסובייטיזאציה שעברה על הקהילות בארצות הבלטיות ובשטחי רומניה, בין 1940 ל־1941. הוא הדין לגבי אזורי פולין המזרחית שכבר בימים שבהם אנו דנים, התנהל התהליך הזה במלוא עוצמתו. האנאטומיה של תקופה קצרה זו לגבי וילנה מבליטה איפוא את הסוגיות והמקורות של תופעת סיפוח שני מיליון יהודים לברית־המועצות, וזאת בעיקר מן הבחינות הבאות:

ההתלהבות הרבה שבה נתקבל הצבא האדום בידי המוני היהודים, ההזדהות מצד חוגים יהודיים עם המשטר ומטרותיו, ובמקביל לכך גם נסיונות השתלבות במערכת השלטונית ובמנגנון – נסיונות שאופשרו גם בגלל הפתיחות מצד המשטר החדש; ריכוז גדול יחסית של פליטים מאזורים קרובים ורחוקים ובעיית קליטתם, התרוששות מהירה של המעמד הבינוני והבינוני הנמוך, השתלבות חלקים ממנו בעסקי שוק שחור, הברחות ופעילות דומה, הטומנת בחובה התנגשות עם השלטון במוקדם או במאוחר, ניתוק הקהילה מהעולם בכלל ומן העולם היהודי בפרט, שיתוק המנהיגות המסורתית, אם מפני המאסרים וההגליות ואם מחששם של הנותרים; ביטול פעילויות תרבותיות ופוליטיות מצד אחד, וצמיחתן של פעילויות מחתרתיות – מצד שני; התגברות בולטת של עוֹינות מצד כלל האוכלוסייה למיעוט היהודי; חשש גובר והולך באוכלוסייה היהודית לבטחונה, וכתוצאה מכך – התגברות הזיקה לשלטון, או לפחות – יחס אַמבּיוואלנטי מצד חוגים שהיו רחוקים מאהדה לסובייטים; נהירה המונית של יהודים משטחי השליטה הסובייטיים לכאן בכוונה לצאת למערב בכלל ולארץ־ישראל בפרט; בריחה המונית של יהודים לשטחי השליטה הסובייטית מפני רדיפות משטר עוין; התיחסות הסובייטים לדורשי המקלט הללו שהוכתבה בהתאם למדיניותם המקובלת, מתוך אינטרסים ממלכתיים גרידא.

וילנה היוותה את המקרה היחיד בו הוגבל השלטון הסובייטי לתקופה קצרה יחסית, ניתן היה כבר אז ללמוד ממנו גזירה שווה לגבי תהליכים ותופעות שהתרחשו באזורים האחרים שנותרו בשליטתו (מערב ביילורוסיה ומערב אוקראינה) וכן באזורים הצפויים לכך בעתיד (כגון, הארצות הבאלטיות ושטחי רומניה המזרחית). מחקר נוסף עשוי להבהיר באיזו מידה למדו יהודי וילנה, אם בכלל, את לקח השלטון הסובייטי ב־1939, לקראת חידושו ביוני 1940.

לזכר סבי, ר' דוד לוין הי”ד, מיקירי קהילת קובנה

בסימן התגברות האנטישמיות ערב מלחמת־העולם השניה (ינואר 1938–ספטמבר 1939)

ב־16.2.38 חגגה הרפובליקה הליטאית מלאות 20 שנה להכרזת עצמאותה. שנה חגיגית זו גם פתחה שורת ארועים סוערים, שכפי שנראה להלן, גרמו בחלקם לחיסול עצמאותה המדינית.

לארועים אלו היתה גם השלכה ישירה על מצבו וגורלו של המיעוט היהודי בליטא, שמנה אז 155,125 נפש – 7.65% מכלל האוכלוסיה.

כבר ב־24.1.38 נודע שבחוקה החדשה הושמטו 2 הסעיפים העיקריים (73 ו־74) המבטיחים לבני המיעוטים בליטא את הזכות לנהל את ענייניהם בשטחי התרבות, החינוך, הסעד והעזרה ההדדית, וכן להטיל לצורך זה מסים פנימיים. למעשה בא אקט זה לסתום רשמית את הגולל על שרידי האוטונומיה היהודית הלאומית שהיתה קיימת בכל תפארתה פרק זמן קצר, אך מן העיתוי וצורת הפרסום וכן מתופעות האנטישמיות, שמכאן ואילך קיבלו ממדים שכמותם טרם נודעו בליטא, ניתן להסיק שהפרסום לא היה מקרי.

מאידך המשיכו אחרי־כן להתקיים מבחינה ממשית 2 המערכות היחידות ששרדו מן האוטונומיה היהודית, והן: א. רשת החינוך העברית והאידישאית (בתמיכתה החלקית של הממשלה), שהקיפה אז 20,000 תלמידים ב־107 בתי־ספר עממיים וב־14 גימנסיות; ב. רשת הבנקים היהודיים העממיים ב־83 מקומות, עם 22,728 חברים, שהיו מאוגדים בבנק היהודי המרכזי בקובנה.

ההסכם עם פולין, שנכפה על ליטא כתוצאה מהאולטימטום הפולני ב־18.3.38, וויתורה הרשמי של ליטא על בירתה וילנה, גרמו לירידה נוספת במעמד המיעוט היהודי כגורם פוליטי בלתי מבוטל, בו הסתייעה ליטא במאבק שניהלה במישור המדיני נגד פולין משך שנים רבות.

כצעד להתקרבות לגרמניה שחררה ממשלת ליטא במאי 1938 קבוצת מנהיגים נאציים בראשותו של נוימאן, שנידונו בשעתם על חתירה לסיפוח חבל ממל לגרמניה. בבחירות ל”לאנדטאג" בחבל זה, בדצמבר 1938, קיבלו הנאצים 25 מתוך 29 המקומות. פלוגות סער על מדיהן ונשקן השתלטו למעשה על החבל עד סיפוחו הרשמי לגרמניה ב־23.3.39, כתוצאה מאולטימטום גרמני לליטא (שבוע לאחר ה”אנשלוס" של חבל הסודטים).

העובדה שהאוכלוסיה היהודית בממל, שמנתה כ־7000 נפש, הספיקה רובה ככולה להימלט בימים האחרונים לערים אחרות בליטא, בנסותה גם להתבסס מחדש מבחינה כלכלית – הגבירה את לחצם של החוגים הליטאיים, ובראשם ארגון “וורסלאס” (משלוח יד), על הממשלה לצמצום נוסף של שטח המחיה הכלכלי של היהודים. ממספר צעדים חוקיים־פיסקאליים של הממשלה באותה עת מסתבר, כי אכן אימצה הממשלה לעצמה עמדה זו.

במקביל לתעמולה האנטי־יהודית, שכוונה כאמור לאספקט הכלכלי־סוציאלי, הלכו וגברו התקפות גופניות על יהודים. מן העובדה, שסוג מסויים של התקפות (שבירת שמשות) בוצע בעת ובעונה אחת במספר עיירות, ניתן להסיק שהדבר היה מאורגן בהיקף ארצי.

מחמת ההגבלות בקבלת סטודנטים יהודים לפקולטות לרפואה, לחקלאות ולהנדסה, ובעיקר בשל סתימת האפשרויות להיקלט בשוק העבודה המקצועי – המשיך לרדת עוד יותר מספר הסטודנטים היהודים שנרשמו לאוניברסיטה בקובנה והגיע בספטמבר 1939 ל־350 (כ־12% מכלל הסטודנטים) לעומת 1050 (23.5%) ב־1931.

מצב זה, וכן הנסיגה הכלכלית בתקופה זו, שנתנה אותותיה במיוחד בסקטור היהודי, גרמו בין השאר להתחזקות חוגי השמאל ברחוב היהודי. מאידך נראו באותה תקופה סימנים של ירידה מסויימת בממדי התנועה הציונית. מגמה זו לא פסחה גם על תנועות הנוער הציוניות. הגדולה שבהן – “השומר הצעיר” – ירדה עד 1500 חבר מ־4500 בשנות השלושים הראשונות. כן נידלדלו קיבוצי ההכשרה של תנועת “החלוץ”. ממדי העליה מליטא פחתו ב־1938 לכדי 11% לעומת 1935. מחמת המצב הבינלאומי הבלתי יציב נצטמצמו גם אפשרויות ההגירה המסורתיות האחרות, כמו לאמריקה ולאפריקה הדרומית.

גידול האוכלוסיה וחוסר הכטחון בפרוץ מלחמת־העולם השניה (1.9.39– 15.6.40)

שאיפתה המסורתית של ברית־המועצות לכלול בתחום השפעתה את ליטא (כשאר הארצות הבאלטיות) נתמלאה חלקית בהסכם המפתיע שנחתם בין ריבנטרופ למולוטוב ב־23.8.39, שהסעיף הראשון שלו שוּנה בסעיף נוסף בין ריבנטרופ למולוטוב במוסקבה ב־28.9.39 במובן זה ש”הטריטוריה של ליטא עוברת לתחום ההשפעה של ברית־המועצות".

בעקבות שינוי זה נאלץ שר־החוץ הליטאי לחתום ב־10 באוקטובר 1939 במוסקבה על הסכם לעזרה הדדית בין ברית־המועצות וליטא, שלפיו מקבלת אמנם ליטא מחדש את בירתה וילנה, אך עם זאת “רשאית ס.ס.ס.ר. להחזיק על חשבונה בנקודות מסויימות של הרפובליקה הליטאית, במסגרת מוגבלת, כוחות צבא סובייטיים של חילות יבשה ואוויר”. על סמך הסכם זה נכנס הצבא הליטאי לווילנה ב־28.10.39 ויחידות חי”ר ושריון של הצבא האדום התמקמו בשורת בסיסים, בעיקר בדרום־מזרח ליטא. בהשפעת ה”כיבוש בשלום" הזה חלה התעוררות ניכרת בחיי הכלכלה בליטא, וזאת נוסף לפרוספריטי המלחמתי, שגבר במיוחד בחדשי הקיץ והסתיו של 1939 עקב הוצאות על אגירת מזון וביגוד ובעיקר מהזרמת מטבע חוץ לליטא על־ידי ארגונים בינלאומיים למען אלפי פליטים שהגיעו מפולין וביניהם יהודים רבים.

המאורעות המהפכניים הללו, שהתחוללו בדינאמיות בלתי רגילה ותוך תקופה קצרה ביותר, העמידו את יהדות ליטא, שטרם הספיקה להתאושש מהשפל הכלכלי החברתי של השנתיים האחרונות, בפני מציאות של צרכים ותפקידים שונים לחלוטין מאלה שהיתה רגילה להם משך שתי עשרות השנים האחרונות. אלה נתמקדו בעיקר בשלוש הבעיות הבאות:

יחסים עם יהדות וילנה

עם כ־100,000 יהודי וילנה וסביבתה גדל היישוב היהודי בליטא כדי ⅖ והגיע לכרבע מיליון נפש (10% מכלל האוכלוסיה).

פרט למספר חיילים יהודים מאיזור וילנה, שנפגעו ונשבו בחזית המלחמה עם גרמניה, ופרט לקצינים יהודים שנאסרו והוגלו על־ידי הרוסים למחנות שבויים בפנים רוסיה, כמעט שלא נגרם ישירות ליהודי וילנה נזק ניכר מפעולות מלחמתיות.

מאידך הספיקו הסובייטים בששת השבועות של שליטתם הזמנית בווילנה (18.9.39–28.10.39) לאסור ולהגלות מספר עסקנים ואישי ציבור יהודיים נודעים, ביניהם הסופר זלמן רייזין והעו”ד יוסף טשרניחוב, וכן להחרים סחורות ומצרכים. ערב יציאתם פרקו הרוסים והוציאו עמהם מתקנים שונים, ביניהם בית־חרושת למקלטי רדיו “אלקטריט”. עם עזיבת הסובייטים יצאו עמהם, מתוך מניעים כלכליים ופוליטיים, כמה מאות צעירים יהודים, בעיקר מעובדי בית־החרושת האמור וכן אלה שהספיקו לשרת במיליציה או שהצטרפו ל”ראבוֹטשאיא גווארדיה" (“גווארדית הפועלים”).

על אף הרקע המשותף בפעילות ציבורית ופוליטית של עסקני יהדות וילנה וליטא הקובנאית בתקופת המאבק על כינון מדינת ליטא והאוטונומיה, ועל אף הקשרים המשפחתיים שטיפחו היהודים משני צידי הגבול במשך 19 שנות ניתוק – עצר ביניהם, תוך זמן זה, הבדל מסויים מן הבחינה התרבותית־חברתית והאוריינטאציה הפוליטית.

טיב המגע הראשון, שחודש בין שני הצדדים, נקבע בעיקר על־ידי היתרונות הכלכליים והפוליטיים שיהודי ליטא נהנו מהם באותה תקופה לעומת הרעב למחצה ששרר בין המוני היהודים בווילנה וחוסר הישע של פרנסיה נוכח המצב החדש. עם זאת חשו יהודי ליטא ומנהיגיה מידת הערכה ליהודי וילנה על עירנותם הציבורית, על כושר ארגונם המפותח ורמתם הגבוהה של מוסדותיה הקהילתיים והפוליטיים.

מחמת העובדה שתקופה זו היתה קצרה ביותר, כמעט שלא הספיקו היחסים בין שני הצדדים להתפתח מעבר למגעי עזרה, החלפת אינפורמציה וביקורי־נימוסים הדדיים.

הטיפול בפליטים

בנוסף ל־1500 יהודי סובאלק, שגורשו על־ידי הגרמנים ל”שטח הפקר" ונקלטו על־ידי יהודי עיירות דרום ליטא, ונוסף למאות חיילים יהודים מצבא פולין שנפדו על־ידיהם ממחנות השבויים, הגיעו לליטא דרך וילנה כ־15,000 פליטים יהודים משטחי הכיבוש הסובייטי והגרמני. בתוכם בלטו מנהיגים מפלגתיים, עסקני ציבור ואנשי עט ורוח. כ־2000 חלוצים באו מאורגנים על קיבוצי ההכשרה שלהם וכמספר הזה תלמידי ישיבות על רמי”הם.

במסגרת של ארגון־גג כללי לציבור הפליטים (פליטים קאמיטעט) נחלצה יהדות ליטא כדי לארגן ולממן הגשת סיוע לציבור הפליטים, שאף הוא מצידו גילה כושר־ארגון, גמישות ובעיקר עקביות בחתירתו לצאת את ליטא במהירות האפשרית לארץ־ישראל או לארצות אחרות מעבר לים. הודות לניצול הקוניונקטורה הפוליטית הבלתי־ברורה והעזרה מצד הקונסולים של יפן, תורכיה, הולנד ובריטניה, מצד סוכנות הנסיעות הסובייטית “אינטוריסט”, וכן בתחבולות שונות, הצליחו להבטיח, בעזרת המימון הנדיב של ה”ג’וינט" את יציאתם של אלפי פליטים.

המגע הבלתי־אמצעי עם ציבור מגוון ובעל רמה זה גרם ליהדות ליטא, מלבד חוויה תרבותית וחברתית, גם מעין זעזוע משאננותה היחסית בה היתה שרויה, וגדלה עירנותה. בין השאר החל להסתמן תהליך מוגבר של יציאה לחוץ־לארץ, שנפסק כמעט באיבו עם כניסת הצבא האדום.

חוסר בטחון

עם צירוף חבל וילנה התעוררה תקוה סבירה שהממשלה הליטאית תיאלץ שוב להתחשב יותר במיעוט היהודי כיסוד יציב ונאמן ועל־ידי כך ישופר מצבו הפוליטי והבטחוני, שנתערער כאמור במידה ניכרת.

אולם עם כניסת הליטאים לווילנה נערכו בה בעידוד המשטרה הליטאית פרעות ביהודים (שדוכאו רק לאחר מחאה נמרצת של עסקנים יהודים ובאיום לפנות לגורמי חוץ), וכן אירעו התקפות על יהודים במקומות שונים בליטא על־ידי יסודות ימניים ממורמרים מההסכם הכפוי עם ברית־המועצות. המצב הבטחוני של יהודי ליטא הוסיף להידרדר. הגברת הפעילות האנטי ממשלתית מצד המפלגה הקומוניסטית הליטאית, שבה בלטו יהודים רבים, החריפה עוד יותר את המצב. מספר ארגונים יהודיים קיימו דיונים להקמת “הגנה עצמית” ואף הוכנה תכנית מפורטת. בציבור היהודי הלכה וגברה הציפיה לשינויים פוליטיים מרחיקי לכת, שישחררו אותם ממועקת הסכנה המוחשית הנשקפת להם, אם יימשך המצב הנוכחי הבלתי־יציב.

בחסות כידוני השלטון הסובייטי (15.6.40 – 22.6.41)

ב־15.6.40, יום אחרי נפילת פאריס, כשאנגליה עוד לא התאוששה מפינוי דונקירק, נכנסו טורי הצבא האדום לליטא, אחרי אולטימטום סובייטי שהוגש יום לפני כן לממשלה הליטאית. יומיים אחרי כן הוקמה “ממשלה עממית” בראשותו של יוסטאס פאלצקיס, שמיד הכריזה על שחרור האסירים הפוליטיים ועל ליגאליזאציה של המפלגה הקומוניסטית. ב־15.7.40 נערכו בהשראת מפלגה זו הבחירות ל”סיים העממי", שכבר בישיבתו הראשונה ב־21.7.40 הכריז על ליטא כעל רפובליקה סובייטית־סוציאליסטית והחליט לפנות לסובייט העליון של ברית־המועצות לקבלת רפובליקה זו למסגרת הברית. בישיבתו מה־3.8.40 החליט הסובייט העליון במוסקבה למלא את בקשת הסיים הליטאי ומעתה הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית סוציאליסטית ה־16 במספר.

במשך תקופת בין־הזמנים של 7 שבועות נקבעו במידה רבה דפוסי המשטר שעתיד היה להתקיים 10 חדשים ו־19 ימים עד לפלישת הצבא הגרמני מבחוץ.

בדיעבד דחתה תקופה זו זמנית את שואת יהודי ליטא, אך עם זאת החריפה והגדילה את מימדיה, אחרי שהיהודים בליטא מילאו תפקיד פעיל, ברצונם או שלא ברצונם, בסובייטיזאציה של הארץ ובכך משכו על עצמם את זעם ההמונים הליטאים בעלי התודעה הלאומית, שהיו נגועים באנטישמיות פרועה.

עם זאת, מבחינה כלכלית סוציאלית, דתית ולאומית, נפלו היהודים קרבן לאותו תהליך, בו הם שימשו כמאיץ. את מצב היהודים בתקופת שלטון זה, מידת השתלבותם בו מצד אחד ותגובתם לשבירת מסגרותיהם המסורתיות מצד שני, ניתן למצות בשלושת המישורים הבאים:

המישור הכלכלי־סוציאלי

כבר ב־26.7.40 הצהיר הסיים העממי על הלאמת הבנקים, ואחרי 3 ימים – על הלאמת התעשיה במפעלים המעסיקים 20 עובדים ומעלה. מתוך 786 המפעלים המולאמים – 560 (57%) היו שייכים ליהודים, אך מבחינת השווי הכספי הסתכמו מפעלי היהודים ב־147,076 מיליוני ליט, דהיינו 36% בלבד.

ב־27.9.40 פורסמה פקודה להלאמה מיידית של המסחר בעסקים, שהמחזור השנתי בהם הוא 150,000 ליט ומעלה, וכן להלאמת כל הרכוש ופקדונות הכסף של בעליהם. מתוך 1593 בתי־מסחר וחנויות שהולאמו, שערכם נאמד ב־256 מיליון רובל – היו 83% בבעלות יהודים! רוב 14,000 הבתים שהולאמו היו שייכים ליהודים. גם הרפורמה האגרארית פגעה בבעלי אחוזה יהודים. רבים מבין החנוונים הזעירים, שעליהם הוטלו מסים כבדים, נערמו בפניהם קשיי אספקה והם נאלצו לסגור את עסקיהם. בעלי המפעלים המולאמים גורשו מהערים הגדולות אל העיירות. כך פגעה איפוא הסובייטיזאציה במלוא חומרתה בעיקר במיעוט היהודי, שהמסחר והתעשיה היו עיקר פרנסתו.

עם זאת ניתן לרובם של אלפי בעלי־המלאכה היהודים להשתלב במשק במסגרת הקואופרטיבים היצרניים (ארטלים), ולמיעוטם – כעצמאיים ("קוסטארניקי’). בפני אנשי המקצועות החפשיים נפתחו לרווחה שערי המשרות הממשלתיות והמוניציפאליות. שכבת השכירים והפועלים יצאה נשכרת ביותר בתהליך זה. רבים ביניהם זכו להטבות ניכרות וכן התעצמו בשלבי התיפקוד והמעמד המקצועי.

המישור התרבותי, החינוכי והדתי

כבר בתקופת הממשלה העממית הוחלפו עורכי העיתונים היהודים ובמקומם החלו להופיע לאחר זמן־מה “וילנער עמעס,’ בווילנה (מאוגוסט 1940) ו”דער עמעס” בקובנה (מסוף נובמבר אותה שנה). הספריות העבריות והאידישאיות חוסלו ומוזגו במסגרת הספריות העירוניות.

רשת החינוך היהודית והעברית הועברה כולה לתחום סמכותו של קומיסאריון החינוך, והמורים עברו לקראת שנת־הלימודים 1940/41 קורסים להכרת שיטת החינוך הסובייטית.

בכל מערכת החינוך היהודי, אשר צומצמה מבחינת מספר המוסדות ואשר חלק ממוריה פוטר, שלטה האידיש כשפת ההוראה, וגם זאת רק לפי שעה, ואילו עברית לא נלמדה אפילו כמקצוע. מדיניות חינוך־חינם שהונהגה בכל המוסדות וביטול ההגבלות הנובעות ממוצא לאומי איפשרו נהירה עצומה של נוער יהודי לרכישת השכלה וידע מקצועי. מספר הסטודנטים היהודים עלה ל־700. בווילנה הוקם תיאטרון יהודי ממלכתי.

העובדה שבכל מוסדות החינוך, לרבות היהודיים, וכן במשרדי הציבור ובמפעלי החרושת והמסחר, נקבע יום המנוחה הרשמי ליום א', היוותה פגיעה קשה לא רק בציבור הדתי־חרדי, אלא אף בחוג הרחב של שומרי מסורת, וזאת נוסף לתחושת האפליה לעומת הציבור הנוצרי. אמנם לא נאסר על קיום בתי־תפילה וישיבות, אך מטעמים כלכליים הצטמצם במידה רבה מספר המתפללים (ביחוד בשבתות ובמועדים) וכן מספר תלמידי הישיבות. בעתונות נוהלה תעמולה עזה נגד הרבנים וכלי הקודש. עם זאת הסמיכו השלטונות “ועדת יהודים דתיים”, שתנהל את בתי־הקברות ומוסדות אחרים, וכן הוסדרה זמנית בעיית השחיטה.

המישור הארגוני־הפוליטי

יחד עם הבטחון הפיסי היחסי, שגבר בקרב היהודים עם כינון השלטון הסובייטי, נתבטלו מיד גם כל ההגבלות וההפליות שהיו נהוגות למעשה לגבי המיעוט היהודי. בממשלה העממית כיהנו 2 שרים יהודים, ובממשלה הקומוניסטית שאישרה את הסיפוח – 2 תת־קומיסארים עממיים יהודיים. לימים מונה אף יהודי כקומיסאר עממי למוצרי מזון. מתוך 84 חברי הסיים הליטאי היו 5 יהודים. כן נבחר יהודי מתוך 2 סגני יו”ר הסובייט העליון הליטאי ועוד אחד מתוך 10 חברי הנשיאות של מוסד זה. בבית־ הדין העליון הליטאי ישבו 2 שופטים יהודיים מתוך 6.

בעוד אשר בתקופת השלטון הקודם הועסקו, פרט למורים, בסך הכל 74 עובדים ממשלתיים יהודים, הסתייע המשטר הנוכחי לביצוע מדיניותו הכלכלית במספר רב יחסית של אנשי מנגנון יהודים. כך, למשל, בין 153 הקומיסארים, שמונו לניהול מפעלים מולאמים, היו 32% יהודים. בקומיסריאט העממי לתעשיה היוו הפקידים היהודים 44%, כשרובם ממלאים תפקידים בכירים וביניהם מנהל מחלקת הקאדרים. הוא הדין בשורה של חברות ממשלתיות, שעד אז לא היו בהן יהודים כמעט בכלל. בעיקר בלטה תופעה זו במסגרות מוסדות הבטחון, כמו נ.ק.וו.ד., המיליציה ושורות הקצונה בצבא.

מאידך לא היסס כפי הנראה השלטון, בהתייעצות עם לשכת המיעוטים במרכז המפלגה הקומוניסטית, לנקוט במספר צעדים חמורים כלפי בודדים או חוגים מסויימים בציבור היהודי, אשר מבחינתו היו בלתי מהימנים או עוינים ואף מסוכנים: ב־28.6.40 פורסם צו לחיסול כל המפלגות, הארגונים והמוסדות הלאומיים, התרבותיים והכלכליים בליטא, שכלל גם את היהודים. בד בבד הופעלו אמצעי לחץ ופתוי על חלק מחברי ארגונים אלה להצטרף, או לפחות להתקרב, למפלגה הקומוניסטית. לפחות 10 אישים מצמרת ארגונים אלו נאסרו ושוחררו רק כעבור שנה, עם הפלישה הנאצית. במספר עיירות נאלצו חנוונים יהודים לשעבר, שעסקיהם הולאמו, לעבוד במסגרות כפיה בעבודות ציבוריות. ברשימות מדוייקות של “יסודות אנטי־סובייטיים וקונטרבולוציונריים” נכללו גם מנהיגים וחברים של ה”בונד", של ארגונים ציוניים ומיליטאריסטיים (“ברית החייל”, “לוחמי החזית”). לפי צו הקומיסריון לבטחון (נ.ק.ג.ב.) הספיקו לבצע ב־14.6.41, שבוע לפני הפלישה הנאצית, מאסרים והגליות של כ־30,000 איש, ביניהם כ־5000 יהודים מכל רחבי ליטא, וזאת כחלק מתכנית גדולה יותר, שלפי כל הסימנים עמדה על הפרק.

דפוסי תגובה

בהתייחסות יהודי ליטא לכניסת הצבא האדום והפלת המשטר הקודם, באו לידי ביטוי העמדות הבאות:

1. ההכרה שבכך נחלצה יהדות ליטא מאלטרנטיבה שניה, והיא – השתלטות נאצית, ועל כן מהווה השלטון הסובייטי, עם כל הצפוי ממנו – הרע במיעוטו.

2. התלהבות בחוגים מסויימים, אם כי מוגבלים, מאפשרות של כינון המשטר הסובייטי, מתוך מניעים אידיאולוגיים, סוציאליים ורגשיים.

3. ציפיה לאפשרות של משטר ליבראלי־דמוקראטי בחסות ברית־המועצות, או משטר סובייטי גמיש.

4. הסתייגות מוחלטת בחוגים מסויימים בגלל טיב המשטר ובעיקר מחמת הרדיפות הצפויות ממנו.

עמדות אלו נבעו במידה רבה מהרקע הפוליטי ונסיון החיים של העסקנים או החוגים שדגלו בהן, והן חפפו מסגרות פוליטיות וחוגים חברתיים שאפשר היה לזהותם פחות או יותר.

עם התבססות המשטר והתנגשותו הגוברת בערכים ובמסגרות המסורתיות של הציבור היהודי, הלכו ופחתו התלהבותו וציפיותיו, וגברה ההסתייגות וההתפכחות, אך האיום הפוטנציאלי המתמיד של השכנות עם גרמניה הנאצית והידיעה שבהזדמנות הראשונה יעשו הליטאים שפטים ביהודים, הגבירו את ההכרה שלמרות הכל המשטר הסובייטי הוא הרע במיעוטו. מכאן מסתברת נטייתו של רוב הציבור היהודי להשלים עם המצב ואפילו להסתגל אליו, ומכל מקום להימנע מהתנגשות גלויה עם השלטון ועם דעת־הקהל ולהצניע אף את ההסתייגויות.

נטיה זו באה לידי ביטוי אף בהדגשת עדיפות הפעולות במסגרת המחתרות שקמו בצורות ובמקומות שונים בליטא: מלבד חיפוש נתיבי העפלה לארץ־ישראל, סחיבת ספרים עבריים שנועדו לגניזה, הוצאת עתון ציוני, פעולה להגנת החינוך היהודי – עסקו מחתרות אלו בעיקר בטיפוח ערכים לאומיים, כגון: השפה העברית וספרותה, עיונים בתולדות עם ישראל וארץ־ישראל וכן בציון חגים וסמלים לאומיים. מבחינה זו כמעט שלא היה הבדל ניכר בין “השומר הצעיר” שהחליט על “פיזור ולא חיסול”, אך ללא היגררות לפעולות אנטי־סובייטיות – לבין בית”ר, וזאת על אף העובדה שבתחילה אפילו המשיכה בית”ר (בשיגרתיות) את האימונים בנשק. חלק מן המסגרות המחתרתיות הללו הוקמו על־ידי צעירים. מלבד המניע הלאומי וההתרפקות על המסורת והרומנטיקה שבמחתרת, הסיקו המחתרות מסקנות חמורות מהתנהגות המנהיגים והעסקנים, שלא עמדו, לדעתן, מספיק במבחן, וכן ביקרו את המבנה המפוצל של התנועה הציונית ומהותה. לתנועות אלו, שצמחו והתגבשו במחתרת, נועדה משמעות חשובה בארגון פעולות המרי והפרטיזאנים בתקופת הכיבוש הנאצי.

סיכום

לאור כל הנאמר לעיל, ניתן לסכם את התקופה הנזכרת כאופיינית מהבחינות הבאות:

בתקופה זו הגיעו לשיא ערעור המבנה הכלכלי והחברתי של היהודים בליטא העצמאית והידרדרות היחסים ביניהם לבין הליטאים, בצורה שטרם היתה כמותה, ומכאן השלכות לממדי השואה ומוראותיה בליטא.

תקופה זו היוותה מבחן־כוח להתנגשות בין יהדות בעלת הכרה לאומית מבוססת וחיונית, לבין המעצמה האדירה הנושאת אידיאולוגיה מנוגדת ותוקפנית ומסתייעת במנגנון ביורוקראטי עצום ובפעולות דיכוי אכזריות.

בתקופה זו התגבשו חילופי המנהיגות המסורתית והמסגרות המסורתיות לתחליפים שהזמן גרמם, אשר מילאו תפקיד חשוב בתקופת השואה.

בתקופה זו החלו ניצני ההתגבשות של יהודי ליטא הקובנאית והווילנאית לחטיבה אחת, חטיבה שנועד לה מאז ואילך גורל משותף.

לעומת המיעוט הפולני, הגרמני והרוסי, שהאינטרסים שלהם הובטחו בעקיפין בעמדות פוליטיות תקיפות בהסכמתן ההדדית של ממשלות פולין, גרמניה וברית־המועצות – נשאר המיעוט היהודי מבודד, אף בלי מוסד־גג ארגוני ובעל סמכות, שיוכל להיאבק עם הנטיות התוקפניות של הלאומנות הליטאית.

(פעילות ציונית במחתרת בליטא הסובייטית 1940–1941)

מוקדש למורי ורבי מאיר ק. “אליועני", שמאז תש”א, עת

השתלטו הסובייטים על ליטא – כמובא להלן במאמרי – חי

כגולה בארץ גזירה, אך זכה להקים דורות של תלמידים,

אשר גם בעתות מבחן ושואה נשארו – כדרכו – נאמנים

וקנאים למורשת הלאום והשפה העברית.

מקדמא דנא היתה יהדות ליטא ידועה בזיקתה לארץ־ישראל ובפעילות מעשית למענה. זיקה זו באה לידי בטוי, בין היתר, בעליה של קבוצות ויחידים, החל מעליית החסידים במחצית השניה של המאה ה־18, המתנגדים וה”פרושים" בראשית המאה ה־19 ועד עצם היום הזה. יהודי ליטא עמדו בראש מפיצי רעיון ישוב א”י ומחוללי תנועת “חיבת ציון” בשנות ה־80 של המאה ה־19 ובאותה עת הלכו ורבו בערי ליטא ובעיירותיה אגודות “חובבי־ציון”.² לאחר הקונגרס הציוני הראשון הצטרפו יהודים רבים בליטא לאגודות הציוניות,³ שהתרכזו בעיקר בפעילות תרבותית וחינוכית וכן גם בגיוס מועמדים לעליה ואמצעים לחזוק ההתישבות בארץ ישראל. אולם “חובבי ציון” לא היו הגוף היחיד שפעל בקרב הצבור היהודי – ובנוסף לרדיפות והגבלות שבאו עליהם מצד המימשל הצארי – עמדו הציונים החילוניים והדתיים כאחד בלחץ אידיאולוגי כבד מצד ה”בונד" מחד והדתיים הקיצוניים (“הלשכה השחורה”) מאידך.

תנאים נאותים לפעילות ציונית מקיפה ומגוונת נוצרו בשלהי מלחמת העולם הראשונה, עם הקמתה של ליטא העצמאית. אמנם, עקב השתלטותה של פולין שכנתה על וילנה והאיזור – שטחים בעלי אוכלוסיה יהודית צפופה – מנתה עתה יהדות ליטא כ־155,000 נפש בלבד, (7.5% מכלל התושבים), אולם למיעוט היהודי נודעה חשיבות מרובה במדינה הצעירה, במיוחד במישור הפוליטי והכלכלי. אי לכך כיהנו אישים יהודים ידועים (בעיקר מהמחנה הציוני הכללי) כשרים בממשלות הראשונות של ליטא העצמאית. למיעוט היהודי הוענקה אוטונומיה רחבה לניהול תרבותו הלאומית.

אוטונומיה זו זכתה להישגים במישורים רבים בקרב יהדות ליטא. בראש ובראשונה יש להזכיר את מערכת החינוך הלאומית הרחבה שהוקמה אז ואשר הקיפה כ־97% מכלל הילדים היהודים.⁴ מערכת זו החזיקה מעמד ללא שינויים ניכרים במשך 20 שנות קיומה של ליטא העצמאית. מתוך 13,856 תלמידים שלמדו בשנת 1937 ב־107 בתיה”ס היהודיים העממיים, למדו 9,699 בבתי ספר עבריים־ציוניים של רשת “תרבות”, ואשר ביחד עם תלמידי בתיה”ס הדתיים של רשת “יבנה” היוו כ־85% מן התלמידים ואילו 15% למדו בבתיה”ס היידישאיים. הרכב דומה היה גם בבתי הספר התיכוניים הפרטיים של היהודים: מתוך 14 בתי”ס תיכוניים 11 היו עבריים.

גימנסיות אלו העמידו במשך כ־20 שנות קיומן כ־6,000 בוגרים, מהם עלו לארץ ישראל כ־1,500. מתוך 30 גני־ילדים יהודיים שהיו בליטא בשנת 1934 – 24 היו עבריים. במוסדות החינוך הללו ובשורה של מוסדות תרבות אחרים, כגון הסטודיו העברית, הספריה ע”ש א. מאפו, וכן בחלק ניכר של ארגוני הספורט, תנועות נוער ואגודות הסטודנטים – היתה שלטת השפה העברית ובהן שימשה העברית גם לשון הפיקוד, ההדרכה והנהלת הענינים. כמו כן הופיעו בעברית שורה ארוכה של פירסומים כלליים ומפלגתיים והתנהל בה חלק ניכר של פעולות הכינוסים, המחנות, האסיפות והאירועים האחרים. השפה העברית נשמעה תכופות בחוצות הערים והעיירות וכן השתמשו בה כשפת דיבור יום יומית במספר לא מועט של משפחות בקובנה ובערי השדה.⁵ אכן לא בכדי ציין ח.נ. ביאליק באחד מביקוריו בקובנה, ש”אם וילנה ידועה כירושלים דליטא, הרי ליטא כולה היא ארץ־ישראל דגלותא".⁶

התוצאות המזהירות הללו בתחום החינוכי והתרבותי הושגו, במידה רבה, אם לא מכרעת, הודות לתנועה הציונית בליטא, שהיתה גורם פעיל ומרכזי בציבור היהודי, החל מהמאבק לאוטונומיה⁷ בשנות ה־20 הראשונות ועד למאמציה בקליטת פליטי המלחמה היהודים מפולין בשלהי שנת 1939. מראשית התארגנותה הציבורית של יהדות ליטא במסגרת המוסדות האוטונומיים בראשית שנות ה־20 היוו הציונים לגווניהם את המחנה הגדול ביותר בקרב יהדות ליטא. בועידה השניה של הקהילות שנערכה בקובנה בפברואר 1920, נבחרו למוסד הביצועי העליון של יהדות ליטא (שנקרא אז “ועד הארץ”) 40 איש, שמבחינה מפלגתית־פוליטית התחלקו כדלקמן:⁸ "אחדות” (אנשי אגודת ישראל ודתיים אחרים) 16 איש, “מזרחי” 4, “ציונים כלליים” 7, "צעירי ציון” 11 “פאָלקספארטיי” (יידישיסטים) – 2, 

מידת הייצוג הבולטת של סיעות ציוניות בדוגמא שלפנינו אינה מקרית, תופעה זו נמשכה בציבור היהודי גם בשנות ה־20 המאוחרות ובשנות ה־30. כך למשל השתייכו רוב הסטודנטים לתנועה הציונית על כל גווניה, לעומת היידישיסטים והקומוניסטים שהיו מיעוט קטן ביותר; על תופעה זו⁹ ניתן לעמוד מתוצאות הבחירות לנציגות הסטודנטים הכללית באוניברסיטה של קובנה ב־1931: מתוך מספר כולל של 32 נציגים נבחרו 10 יהודים: 9 מרשימות הציוניות־לאומיות ו־1 מהרשימה הקומוניסטית. ההרכב המפלגתי של ההתאחדות הכללית של הסטודנטים היהודים בשנה”ל 1931/2 היה: “על המשמר” (אגודה תרבותית ציונית) 70 איש,”התאחדות הסטודנטים צ.ס." (ציונים סוציאליסטים) 80, ביתריה (קורפורציה לאומית) 80, “ירדניה” (קורפורציה רביזיוניסטית מפלג גרוסמן) 40, “אל על” (קורפורציה רביזיוניסטית) 20, “הרצליה” (קורפורציה ציונית כללית) 30, “מוריה” (דתיים) 30, “אוּרוֹרא" (קומוניסטים) 50, “בר גיורא” (בוגרי בתי”ס לא יהודיים) 15, “אוניטאַס פמינארוס” (קורפורציה של סטודנטיות בלתי מפלגתיות) 20; מתוך 465 חברי ההתאחדות היוו, איפוא, הסטודנטים הציוניים לפחות 350 איש, הקומוניסטים 50, ואחרים 65.

באותה שנה, 1931, היו בתנועות הנוער הציוניות על כל גווניהן, קרוב ל־9,000 חברים,¹⁰ והם השתייכו למסגרות הבאות: השומר הצעיר, בית”ר, השומר הצעיר–נצ”ח (נוער צופי חלוצי), מכבי, החלוץ הצעיר, גורדוניה, והנוער הציוני. בעקבות הפילוג בתנועה הרביזיוניסטית ופרישת הפלג של מאיר גרוסמן (מפלגת המדינה היהודית) קמה בליטא תנועת נוער נוספת בשם “בר”ק" (ברית קנאים.)¹¹ כן היו פעילים בשנות ה־30 תנועת הנוער הדתית “בני עקיבא”, ארגון הספורט “הפועל” ועוד. בתוך מחנה הציוני בליטא הלך וגדל בשנות ה-30 משקלה של תנועת העבודה שכללה בתוכה את צ.ס. (ציונים סוציאליסטים) וצעירי ציון – התאחדות, תנועות הנוער השומר הצעיר, החלוץ הצעיר, נצ”ח וגורדוניה וכן את רוב קיבוצי ההכשרה. המחנה השני בגדלו (לפחות עד הפילוג ב־1933) היה הרביזיוניסטי ובמרכזו “ברית הצה”ר” וכן בית”ר, “ברית החיל” ועוד.¹² על יחסי הכוחות בין המפלגות הציוניות ב־1931 ניתן לעמוד על פי הרכב הוועדה הארצישראלית: צ.ס. – 4 נציגים, צעירי־ציון־התאחדות – 1, ההסתדרויות החלוציות – 1, הצה”ר – 4, ציונים כלליים – 3, המזרחי – 1. רובן של התנועות הללו וכן תנועת “החלוץ” הקימו קיבוצים, אם במסגרת “החלוץ” או בנפרד, – בהם קיבלו בוגרי התנועות הכשרה מעשית לקראת עלייתם לארץ־ישראל.¹³

בבחירות לקונגרס הציוני הי”ח, שנערכו בליטא ב־1935, השתתף מספר שיא של בוחרים. 44,845 קולות כשרים נמנו ואושרו ע”י בית הדין של הקונגרס. הקולות נחלקו כדלקמן: אגף העבודה – 25,915 קולות. מזרחי ותורה ועבודה – 6,000, מפלגת המדינה היהודית – 5,332, ציונים כלליים ב’ – 4,633, ציונים כלליים א’ (מתקדמים) – 2,565. באותו זמן הופיעו בליטא מטעם המחנה הציוני היומונים: “די אידישע שטימע” מטעם הציונים הכלליים, “דאָס וואָרט”, מטעם אגף העבודה, ו”דער מאָמענט" מטעם המחנה הרביזיוניסטי: המפלגות ותנועות הנוער פירסמו גם שורה של כתבי־עת שונים בעברית וביידיש. בין היתר השתקף בפירסומים אלו הפולמוס החריף ואף המריבות והמדנים ששררו בין המפלגות וגם בתוכן. מזמן לזמן ארעו התנגשויות בין התנועות היריבות גם ברחוב. אם כי התנועה הציונית נסבלה ע”י המשטר החצי־פאשיסטי ששלט בליטא והארגונים הציונים הורשו לפעול, לא נמנעו השלטונות מלהציק לתנועות ולמפלגות הסוציאליסטיות על רקע חשדנותם היתרה לקשר אפשרי בינם לבין המפלגה הקומוניסטית הבלתי ליגאלית. בגלל היחס הזה נאלצו לא פעם הארגונים והתנועות הללו להופיע בשמות אחרים. כך למשל היה השם הרשמי של “השומר הצעיר” – “שומריה”, מפלגת¹⁴ צ.ס. נקראה “האגודה ע”ש סירקין” וכו'.

מאז נאלצה ליטא, ב־1938, לוותר לגרמניה הנאצית על נמל ממל, גברה במידה מוחשית התעמולה האנטי־יהודית מצד הלאומנים הליטאים המתוסכלים וכן מצד חוגי הסוחרים ובעלי המלאכה. התנפלויות על יהודים ארעו גם בין כתלי האוניברסיטה. מצב זה וכן הנסיגה הכלכלית הממושכת, שנתנה אותותיה בתקופה זו במיוחד בסקטור היהודי, גרמו, בין השאר, להתעצמות ניכרת של חוגי השמאל הקיצוני ברחוב היהודי,¹⁵ שהצליחו בראשותו של המורה ג. זימאן, לפלג את ציבור הסופרים היהודים ולהשלים את השתלטותם על היומון “פאָלקסבּלאַט” (בטאונם של היידישיסטים־הפאָלקיסטים) ובמידה מסויימת גם על מוסדות תרבות, מיסודם של ארגונים כמו “ליבהאבער פון וויסן” ואחרים. מאידך נראו באותה עת סימנים בולטים לירידת מימדיה של התנועה הציונית. כך, למשל, ירד מספר רוכשי השקל הציוני ב־1938/9 ל־25,511 לעומת 50,830 ב־1934/5. שפל ניכר פקד את קיבוצי ההכשרה ונותרו בהם כ־180 חלוצים בלבד. מגמה זו לא פסחה גם על תנועות הנוער הציוניות. הגדולה שבהן – השומר הצעיר, ירדה מ־4,500 חברים בשנות השלושים הראשונות עד 1,500 חבר.¹⁶ ב־1939/40 חלה אמנם בתנועה זו התפתחות מעודדת מבחינה כמותית ופעולתית (בעיקר ע”י תוספת ניכרת מקרב הנוער הלומד), אך היא עדיין המשיכה לסבול מהמשברים שפקדוה ביתר־שאת עקב סטיות שמאלניות בקרב מיטב חבריה.¹⁷ גם בתנועות ציוניות אחרות כמו נצ”ח (נוער צופי חלוצי) “החלוץ הצעיר” ו”מכבי הצעיר" התגלו מדי פעם בפעם חברי “קומסומול” (תנועת נוער קומוניסטי) מוסווים, אך במדה חלשה יותר מאשר ב”השומר הצעיר".

בתוך המחנה הציוני עצמו חל קיטוב משמעותי בין ה”שמאל" (המפלגות הציוניות־הסוציאליסטיות, תנועת השומר הצעיר ועוד) שהתגבש כ”גוש של הליגה למען ארץ־ישראל העובדת" לבין “הימין” (ציונים כלליים ב’, המזרחי ומפלגת המדינה היהודית) – שהתגבש כ”גוש לאומי". בקרב חוגים רביזיוניסטים ואירגוניהם העיקריים (הצה”ר, ברית החייל, ובמיוחד בכל הדרגים של תנועת בית”ר שהקיפה אז למעלה מ־2000 חברים), הלכה וגדלה ההשפעה האקטיביסטית והזיקה ל”ארגון הצבאי הלאומי" בארץ־ישראל. בפיקודו של שליח הארגון נערך ב־1939 קורס מיוחד למפקדים ברמת ראשי קבוצות.¹⁸ במקביל נערכו הכנות אינטנסיביות לעליה בלתי ליגאלית לארץ־ישראל דרך פולין ולאחר כיבושה של זו – בדרכים אחרות. כן עסקו פעילי בית”ר אחדים ברכישת נשק לשם ציוד העולים הפוטנציאליים ולמטרת אימונים.¹⁹

ב־1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה ופולין השכנה הובסה תוך שבועות מעטים. בין יתר השטחים המזרחיים של פולין שעליהם השתלטה אז ברה”מ נכלל גם איזור וילנה הסמוך לליטא ותמורת בסיסים צבאיים בליטא ניאותו הסובייטים למסור את העיר וילנה וסביבתה לידי הליטאים. אולם עד שהדבר מומש הלכה למעשה שלטו הסובייטים בעיר במשך כ־6 שבועות והספיקו לאסור ולהגלות שורה של אישי ציבור ומנהיגי מפלגות בעיקר ממחנה ה”בונד" וגם מספר פעילים ציונים כגון אהרון צינצנאטוס מ”צ.ס.–התאחדות" ואחרים. שיבושים רציניים, אם לא הקפאה מוחלטת, חלה במרביתן של המסגרות הציבוריות הפוליטיות המגווונות שוילנה התברכה בהן במיוחד.

להלכה לא הפסיקו השלטונות הסובייטים את פעילותן, אלא התעמקו בבדיקה מקיפה של כל אחת מהן. “הקומיסר המטפל בעניני חברה בעיר וילנה – מסופר בעדות שנרשמה שבועיים לאחר בוא הצבא האדום²⁰ – אמר לכל נציגי ההסתדרויות אשר התפקדו אצלו, שבינתיים הם יכולים להמשיך בפעולתם. לא היתה להם כל אפשרות לעמוד על טיבה של כל הסתדרות לחוד. הם עדיין לא למדו להבדיל בין האיגוד למלחמה בשחפת לבין “השומר הצעיר”. באותו הקשר מסופר גם ש”לפני יומיים סגרו את מעון ההסתדרות הציונית בוילנה. ומתברר שעשו זאת בלי שום פקודה מהשלטונות. המעון נפתח שוב ומחכה כנראה ליום הדין". ראויה לציון העובדה שקבוצת כדורגל ממינסק, פנתה להנהלת קבוצת הכדורגל של “מכבי” בוילנה בדבר עריכת תחרות ביניהן.²¹

פעילות ערה יחסית בחיי תנועות פוליטיות אחדות התפתחה באותם ימים במידה רבה הודות לפעילים מרכזיים מוארשה וממקומות אחרים שהיוו כאן תגבורת אידיאולוגית ניכרת. כך, למשל, התקיימה אז בוילנה אסיפת בוגרי קן “השומר הצעיר” ביוזמתו ובהשתתפותו הפעילה של חבר ההנהגה הראשית של תנועה זו, יוסף שמיר (דיאמאנד), סמוך להגיעו לכאן אחרי שמונה ימי נדודים מוארשה הנצורה. אסיפה זו נקראה “כדי לקבוע עמדה ולשוחח קצת על המצב הנוצר עקב כיבושם של הסובייטים”. להלן כמה מהשאלות העיקריות שהועלו בה: מה יהיה על הקיבוץ היהודי בפולניה? מה יהיה על תנועת “השומר הצעיר”? מצב הישוב היהודי בארץ; הכדאי לשמור על קיומה של התנועה ובאיזו מידה ניתן הדבר? מה צריך לעשות כל בוגר של התנועה ברגעי הכרעה אלו? וכדומה. בסיכום התקבלה העמדה “שצריך לחכות ושצריך להשתדל בכל האמצעים הכשרים או הלא־כשרים, כדי שאנשים יוכלו לעלות ארצה”. הרושם מדברי המשתתפים בדיון זה היה, כפי שרשם משקיף ארצישראלי:²² “עוד לא ברור איך יוכלו הבחורים האלה להגשים את זה. דבר אחד ברור – שהמהפכה לא ניתקה אותם מחלום נעוריהם: תקומת העם היהודי בארצו הנבחרת”. אף כי לא הופסק קיומם של אירגונים ציבוריים ואפילו מדיניים־חינוכיים, גברו החששות בקרב חבריהם, עד כדי צמצום הפעילות למינימום, או ירידה למחתרת.

כבר בסוף ספטמבר החלו להגיע לכאן, במספרים גדלים והולכים, פליטים מכל חלקי פולין, לרבות האזורים המזרחיים. נהירתם גברה בעיקר לאחר הידיעה שוילנה עומדת לעבור לשלטון ליטאי. שכן הגבול עם רומניה נסגר למעשה והסיכוי היחידי להיחלץ מפולין הכבושה היה דרך וילנה, משמע – דרך ליטא הנייטראלית; מכאן – סברו, ובצדק – גם יקל עליהם לצאת לכל קצווי עולם. בין הפליטים הראשונים שהגיעו לוילנה במאורגן, בלטו קבוצות של תנועות נוער חלוציות וקיבוצי הכשרה מכל קצווי פולין, שהחלטתם נחושה – לצאת מכאן, בכל הדרכים האפשריות, לארץ ישראל. כבסיס ראשון לקליטתם בעיר שימשו קיבוצי ההכשרה המקומיים, כמו “שחריה” ברחוב סוּבוֹץ’ 37, ואחרים. עד העברת וילנה לליטא, הספיקו להתרכז בה כ־400 חלוצים²³ מתנועות השומר הצעיר, דרור, הנוער הציוני, החלוץ המזרחי ואחרות. באותו זמן הגיעו מספר מנהיגים ציוניים מרכזיים, כמו ד”ר משה קליינבוים (סנה) מהציונים הכלליים, זרח וארהאפטיג מהפועל המזרחי ואחרים.²⁴ תוך חודשים אחדים התרכזו בוילנה כ־15,000 פליטים יהודים וביניהם כ־2,000 חלוצים, שבאו מאורגנים במסגרת קיבוצי ההכשרה שלהם.²⁵ בתחילה הצטופפו רובם ככולם בתנאי מחסור קשים במספר ריכוזים בעיר וילנה וסביבתה. לימים הועברו כ־600 מהם, בלחץ השלטונות, לערי השדה הבאים: שאבלי, מאריאמפול, פוניבאֶז', קיידאן, בירז', טאַווריג וכן לאחוזות וחוות חקלאיות. היסודות הצעירים והמאורגנים שבתוכם על מנהיגותם נקלטו והשתלבו מהר בארגונים הזהים והמקבילים וכן במפלגות האחיות המקומיות שבמקומות פזוריהם. הפליטים מצידם הוכיחו גם הם כוח ארגוני וגמישות, ועקביות רבה בחתירתם לצאת את ליטא במהירות האפשרית לארץ־ישראל, לארצות הברית ולארצות אחרות מעבר לים. הודות ליחס האוהד של שלטונות ליטא וניצול הקוניוקטורה הפוליטית הבלתי ברורה, ותוך מגעים עם גורמים שונים בחו”ל וכן עם קונסוליות בקובנה כולל הקונסוליה הסובייטית, הצליחו המוסדות והפעילים המקומיים – בתחבולות שונות – ובעזרת המימון הנדיב של הג’וינט, היא”ס ואחרים לפרוץ נתיבי יציאה לאלפי פליטים.

המגע הבלתי אמצעי עם ציבור מגוון ובעל רמה זה, של זרם הבאים מפולין, גרם ליהדות ליטא בכלל ולפעילי המפלגות והתנועות בפרט – מלבד חוויה תרבותית וחברתית – גם לזעזוע מסויים, שהוציאם משאננותם היחסית והגביר את עירנותם ואת חרדתם. בין השאר, החל להסתמן בין היהודים המקומיים תהליך מוגבר של נסיונות לעלות, תהליך שנפסק באיבו עם כניסת הצבא האדום. לקראת צירוף חבל וילנה בו היו מרוכזים אז כ־100,000²⁶ יהודים התעוררה תקווה סבירה, שהממשלה הליטאית תיאלץ שוב להתחשב יותר במיעוט היהודי כיסוד יציב ונאמן, ועל ידי כך ישופר מצבו הפוליטי והבטחוני, שבסוף שנות השלושים התערער, כאמור, במידה ניכרת. אולם עם כניסת הליטאים לוילנה נערכו שם פרעות דמים ביהודים.²⁷ נוכח הסכנה לפרעות נוספות גם במקומות אחרים התכנסו בקובנה נציגי ארגונים ציוניים ואחרים לדון בהקמת “הגנה עצמית” והוכנה תכנית מפורטת, שכללה משמרות קבועים,²⁸ מערכת קשר ונשק (אקדחים). בציבור היהודי הלכה וגברה הציפיה לשינוים פוליטיים מרחיקי לכת, שישחררום ממועקת הסכנה המוחשית הנשקפת להם באם המצב הנוכחי, הבלתי יציב יימשך. יחד עם זאת היה בשינויים צפויים אלה כדי להחריד יסודות מסויימים באוכלוסיה היהודית שהיו מזוהים עם המשטר בליטא וכן עסקני ציבור ופעילים מפלגתיים המוכרים ברבים. במיוחד גברו החששות בין המנהיגים הציוניים המרכזיים, שכן הללו ראו את עצמם כמועדים ראשונים לפורענות בכל חלופי משטר.²⁹ במצב מתוח זה ובפחד מפני אפשרות השתלטות סובייטית או נאצית על ליטא, פשטו ב־15 ביוני 1940 יחידות חי”ר ושריון של הצבא האדום על ארץ זו, בעקבות אולטימטום סובייטי שהוגש יום קודם לכן לממשלה הליטאית. מנה ובה הוקמה ממשלה עממית שהכריזה מיד על שיחרור אסירים פוליטיים ועל ליגאליזציה של המפלגה הקומוניסטית. ב־15 ביולי נערכו, בהשראת מפלגה זו, הבחירות ל”סיים העממי" שכבר בישיבתו הראשונה הכריז על ליטא כעל רפובליקה במסגרת ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות. הסובייט העליון נעתר לבקשה זו ב־3 לאוגוסט 1940 ומאז הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית לכל דבר, והתקיימה בתור שכזאת קרוב לשנה, עד שנכבשה בידי צבאות גרמניה הנאצית.

1. עם כניסת הצבא האדום לליטא: חרדה ותכונה

חלקים ניכרים בצבור היהודי, היו מודעים לאפשרות של כניסת הצבא האדום לליטא – ולאור הנסיבות הפוליטיות ראו בה את הרע במיעוטו ואף על פי כן גרם מימושה הפתאומי והדראמאטי לתחושת הלם כללית, למבוכה ולחששות. במיוחד אמורים הדברים לגבי אנשים אשר עקב רקעם האידיאולוגי והסוציאלי נתונים היו לדאגה מן השינויים האפשריים. בדרך כלל לא באו הדברים לידי ביטוי פומבי, ברם היו גם כאלה שהביעו דעתם בקול רם, וכאותו רופא ידוע בקובנה שצפה מחלון ביתו ביחד עם שני חבריו ממרכז הציונים המדיניים על הטאנקים הסובייטים ואמר: "יהדות ליטא תיחרב… נגזרה כלייה על התרבות העברית… בעוד שנה נימצא שלשתנו בבתי־כלא סובייטיים.³⁰ “מאירק” מפעילי הציונים הכלליים ב’ ומורה בגמנסיון העברי בקובנה השיח לבו בפני תלמידיו “בקול חנוק ובעיניים דומעות באמרו שהנה מתחילה עכשיו תקופה קשה ליהודים בכלל ולציונים בפרט וכי היה מעדיף שיבואו הגרמנים שהורגים את הגוף, ולא הרוסים שיהרגו את הנפש”.³¹

באולם האוניברסיטה שבוילנה התקיימה, באותה שבת בה חדרו הסובייטים לליטא, אקדמיה חגיגית שהוקדשה ליובל ה־80 להולדתו של ד”ר הרצל ויובל ה־15 של האוניברסיטה העברית בירושלים. התכנית כללה תכנית אמנותית ונאומים בשפה העברית מפי הרב רובינשטיין, ד”ר י. וויגודסקי, מנחם בגין, ד”ר י. שייב וד”ר ח. נ. שפירא. עם היוודע באולם דבר כניסתו של הצבא האדום לעיר “נתבלבל מאד ד”ר שפירא, לא עצר כוח להאריך בנאומו וכעבור עשר דקות הפסיק”.³² הקהל עוד הספיק לשיר את “התקוה” – “בדבקות ובאהבה ובדמעות” והתפזר מיד. באסיפה השבועית של סניף “בני עקיבא” בקובנה נערך באותה שבת, במקרה או שלא במקרה, דיון על הנושא: “מה מסוכן יותר: הכליה הפיזית שיביאו הגרמנים או הכליה הרוחנית שיביאו עמהם הסובייטים”. חלק גדול של החברים סברו שהסכנה הרוחנית מסוכנת יותר. במהלך אסיפה הודיע אברהם מלמד מראשי התנועה על סגירת הסניף והפסקת הפעילות. צעד זה ודאי שלא אירע במקרה, שכן הכנות מסוימות בכיוון זה נעשו עוד קודם לכן. על כך מספר א. מלמד: “קיימנו שיחה עם מספר בוגרים נאמנים שאנחנו סמכנו עליהם ויחד עמהם עיבדנו רשימה משותפת של הנהגת הקן ושל עוד כמה פעילים למקרה שהרוסים ייכנסו – שנוכל להתארגן בצורה מחתרתית. ואכן מיד לאחר שכולנו התפזרנו, קיימנו מיפגש בביתה של החברה איה קפלן… בפגישה השתתפו 15 חברים וחברות והנחנו את היסודות המחתרתיים”.³³

צעדים מוקדמים ואמצעי זהירות מוחשיים ננקטו בזמנו גם ע”י הפיקוד של “הארגון הצבאי הלאומי” בוילנה, שמנה גונדות אחדות ובהם כ־100 איש, רובם ככולם פליטים מפולין. להלן הסברו של אחד ממפקדיו דאז נתן פרידמן־ילין, לאמר: “ליטא עמדה להיות מסופחת לברית המועצות. ידוע היה לנו שבחור אחד מהעיר לידה, נחום זצפיצקי, שהסתובב בחוגי “די טאט” ותאי הארגון בוארשה, מסר לנ.ק.וו.ד. פרטים מלאים על הארגון ופעולתו. היה ברור שעם כניסת הסובייטים הוא יופיע גם בווילנה. על כן החלטנו לנקוט באמצעי זהירות נוספים: לפזר את הגונדות ולארגנן מחדש לאחר בדיקה קפדנית ויסודית ולאחר הסתכלות בוחנת בהתנהגותו של כל אחד בימי השלטון הסובייטי”.³⁴ גם במחנה של תנועת “החלוץ” על שלוחותיו וסניפיו, לרבות ציבור הפליטים מפולין שכבר התנסה תחת שלטון סובייטי זה מקרוב, היו מודעים במידה מסויימת לאפשרות של השתלטות סובייטית על ליטא ועל המשתמע מכך; על כך מספר אחד מראשי התנועה יהודה דן: “ביום הראשון כשנכנסו הרוסים לטאווריג, רמזה לי מדריכה (בסניף) שהיא כבר יודעת אלה מהחניכים “ישארו נאמנים לתנועה”.³⁵ באותו יום וגם במשך שבוע שלאחר מכן התנהל בריכוז החלוצי הגדול שבוילנה ברחוב סוביץ 17, סמינאר מדריכים מטעם “החלוץ הצעיר–דרור” וזאת בעת שהורים מודאגים ממקומות שונים בליטא חשו לכאן ע”מ לוודא את שלום בניהם ובנותיהם וגם כדי לקחתם הביתה.

ביטוי מוחשי לרחשי לבם של רבים מחברי המחנה החלוצי באותה שבת (15 ביוני 1940) ניתן למצא בדבריו של נתן בליזובסקי (שהיה חבר מרכז “החלוץ” בווארשה וריכז את הפעולה בקיבוצי ההכשרה של חלוצי פולין בליטא) כפי שנמסרו על ידו במועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת השלושה ב־18 לינואר 1941: “המחנה שלנו היה ביום כניסת הצבא האדום סגור ומסוגר בבית. מעטים מתוכנו הספיק להם הכוח הנפשי לצאת החוצה ולראות בתהלוכת הצבא האדום. לא יום חג היה לנו היום הזה, אלא יום אבל. ידענו שהצבא האדום, הנושא עמו שיחרור לליטא, למעמד הפועלים ולעם הליטאי – מעול הפאשיזם – מביא אתו הרס וכליה לתנועה שלנו, לציונות, לישוב היהודי בליטא על בתי הספר העבריים שלו, שהיו נתמכים ע”י הממשלה, על התרבות העברית, על הציונות. לא יכולנו לשמוח. הבלגנו ושתקנו. היתה ביחסנו לרוסיה אהבה ושנאה כאחת”.³⁶

תחושה אמביוולנטית לגבי כניסת הצבא האדום לליטא איפיינה במיוחד את הנהגת “השומר הצעיר”, דהיינו: “רגש אהדה עמוק והפחד שלא נוכל להתקיים”³⁷ עם זאת לא מנעה הרגשת אהדה זו מלערוך בין החברים המועמדים תכנית להמשך הפעולה והכנות מדוקדקות אחרות לשם אפשרות של פעילות בתנאי מחתרת. לשם כך נבחרו עוד קודם לכן מוסדות מישנה (מרכזיים ומקומיים), חברי התנועה חולקו לתאים מעוטי משתתפים, הוכנו חמרים ומכשירי³⁸ דפוס לתקופה ממושכת וכו'. על הדיונים להכנות אלה שנערכו בהשתתפות שליח התנועה מא”י לוי דרור, מספר מי שהיה אז ראש הקן הקובנאי וחבר ההנהגה הראשית יצחק דקל (וידוקלה), את הדברים הבאים:

"התכוננו לכך, והיתה לנו החלטה והיו לנו הנחיות איך לנסות לפעול במחתרת. אני עוד זוכר שישבנו עם לוי (דרור), לפני שהספיק לעלות. עלי הוטל תפקיד מפורש – לא להיות מעורב, באותה תקופה מיד לאחר הכיבוש, כי היה ברור שיעקבו אחרי. הרכבנו את ההנהגה הצעירה, ישבנו יחד אתם, עיבדנו את שיטת התאים. המקשר אתי היה אייזיק דיסקאנט ז”ל, מתוך ההנהגה הצעירה. היתה לנו החלטה ברורה שהוא יראה אותי רק מספר פעמים, פעם בשבועיים או פעם בחודש, ויספר לי על הנעשה… החלטנו על תאים בני חמישה חברים – משלושה עד חמישה, עם מקשרים; דיברנו גם איך נפעל, קבענו לנו דבר שהוא די קשה לביצוע, אבל היתה הנחייה ברורה בנידון: אין אנחנו מחתרת נגד השלטון. היתה לנו הרגשה (עכשיו זה מצלצל כמשהו שלא מן העולם הזה) – אבל היתה לנו הרגשה מאד חזקה שהוטלה עלינו מעין שליחות היסטורית של גשירת גשר בין עולם המהפכה לבין תנועת השחרור של העם היהודי. לא ידענו איך תיגמר המלחמה… חשבנו, הרי מישהו צריך לעשות זאת, לא תארנו לעצמנו שההתנכרות יכולה להימשך, שעולם המחר לא יבין את הצורך בגאולתו של העם היחיד הנמצא במצב לא נורמלי, ושהם פשוט לא יודעים. אנחנו נספר להם, נדווח להם. על כן, איזו מחתרת יכולה זו להיות. בודאי לא מחתרת אנטי־סובייטית, אבל מחתרת שקודם כל תקיים את התנועה. היות שלא היה לנו ברור איך ייגמרו הדברים, אך לעומת זאת ידענו שיהיו זעזועים גדולים, יקום עולם אחר, בלתי מוכר ובלתי ידוע לנו. רצינו להבטיח בראש וראשונה את הגוף הזה ואת הקבוצות אשר ישארו נאמנים לאותה שליחות”³⁹.

חלק ניכר מבין חברי השומר הצעיר, וכן גם מתנועות אחרות השתתפו בצורה זו או אחרת בעצרות השמחה וההזדהות הרבות שנערכו באותם ימים בהשראת השלטון החדש, הפרו־קומוניסטי. בין הנושאים שחזרו עליהם כמעט בכל עצרות ההמונים היו: הבעת תודה וההזדהות ל”ממשלה העממית" החדשה, לצבא האדום המשחרר ולמיבצר הדמוקרטיה והשלום – ברה"מ, והדרישה להעניק ליגאליזציה למפלגה הקומוניסטית על שלוחותיה ולאגודות המקצועיות שהיו עד עתה מחוץ לחוק. לעומת התייחסותם הפושרת, אם לא המסוייגת, של רוב המפלגות הציוניות לחילופי השלטון, בלט בייחוד גלוי הדעת של פועלי ציון. מפלגה זעירה זו שרוב ימיה נרדפה ע”י המשטר הקודם הציגה עתה את עצמה כמפלגה הקומוניסטית היהודית בליטא. בין היתר נכללה בגילוי הדעת “ברכה לברה”מ על שיחרורה של ליטא כולה, דברי הערכה ותודה על תמיכתה בבירו־בידג’אן והבעת תקוה שברה”מ תתמוך גם בפלשתינא – הבית הלאומי של העם היהודי”. בין החתומים על גילוי דעת זה היה עו”ד גוטמן טרוספוס, יו”ר המפלגה.⁴⁰

תגובתו של המשטר החדש לגלוי הדעת הנ”ל היתה חד־משמעית וחריפה. כפי שניתן להיווכח מהקומוניקאט שפירסם הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הליטאית: “פועלי ציון מכריזים על עצמם כמפלגה קומוניסטית יהודית. אנו מצהירים, כי בליטא אינה קיימת מפלגה קומוניסטית יהודית, אלא – אך ורק מפלגה קומוניסטית ליטאית אחת. פועלי ציון אלה הם קבוצה יהודית קטנה, אנטי־מהפכנית ולאומנית, הקשורה אפילו עם הטרוצקיסטים”.⁴¹ להודעה זו, שפורסמה בשורה של עיתונים, צירף הפאָלקסבּלאַט פירוש רחב מאת הקומוניסטי הוותיק י. ש. (יוסל שוחט) שקטעים ממנו מובאים להלן:⁴² “הפעצעקעס” (אנשי פועלי ציון) מופיעים בין הפועלים רק בשעה שהם רואים צורך לנהל תעמולה למען ארץ־ישראל או להתנפל על המפלגה הקומוניסטית. איש לא שמע עליהם בקשר לארגון שביתות או השתתפות בהן, או ליטול חלק במלחמה נגד הפאשיזם הליטאי, נגד משטרו של הרודן סמטונא (…) התנועה המהפכנית בליטא יודעת אל נכון, כי פועלי ציון עמדו בקשרים הדוקים מאוד עם שונאיו הגדולים ביותר של הפרולטריון העולמי והליטאי – עם הטרוצקיסטים⁴³ ובכלל מהווים המה קומץ אפסי ללא שום אחיזה בין הפועלים היהודים. ואילו עתה משליטא שוחררה – יוצאים פועלי ציון מחוריהם ומבטיחים לנצל את החירות למען הפצת רעיונותיהם… בדבר הפתרון היחידי של שאלת היהודים בנוסח הידוע… בהבינם שכיום כבר לא ניתן לפתות את הפועלים ע”י הבלוף הפלשתינאי, שכן ידועה אהבתם של כל הפועלים למפלגה הקומוניסטית. הם הכתירו עצמם בשם מזויף – המפלגה הקומוניסטית היהודית והרי ידוע שכמו כל המפלגות הקומוניסטיות בנוייה גם המפלגה הקומוניסטית בליטא על העקרון של מיגזרים איזוריים. ז. א. שבליטא תהיה מפלגה קומוניסטית ליטאית אחת ויחידה. לא תקום בליטא לא מפלגה קומוניסטית יהודית ולא פולנית ולא של לאום אחר. ייאמר בגלוי שהזיוף של הפעצעקעס (פועלי ציון) מהווה פרובוקציה במלוא מובן המלה. זה נסיון לפלג את תנועת הפועלים לשלול ממנה את אופייה האינטרנציונליסטי, להוליכה בדרך השוביניזם הלאומי (…) הופעתם זו של פועלי־ציון היא אכן פרובוקטיבית… לכל הדעות. בעוד המה מפרשים את החופש כדי לפלג את תנועת הפועלים, יש להגיד להם בגלוי: לא, חופש כזה בליטא לא יקום ולא יהיה".

אין ספק שההודעות הללו והאיומים הסמויים שהתלוו אליהן לא היו על דעת מערכת “פאָלקסבּלאַט” בלבד. מכל מקום תוך זמן קצר מאד נאסר עו”ד טרוספוס הנ”ל וכן גם חברים מרכזיים נוספים ממפלגת פועלי ציון כמו מרדכי מיקלישאנסקי, דוד באק, גיטה, ישראל בולל⁴⁴ ואחרים.

2. גזירת הפיזור

בין אם המלחמה המוחצת שהמימסד אסר על פועלי ציון שמאל היוותה צעד מחושב מראש ובין אם היה זה פרי תגובה על גילוי הדעת שלהם, מכל מקום ניצלו השלטונות עובדה זו ומיצוה עד הסוף מבחינה מינהלית ותעמולתית. לאין ערוך שקטה יותר (לפחות על פני השטח) ושטחית יותר היתה התמודדותם של השלטונות עם שאר המפלגות והארגונים ברחוב היהודי. לגביהם, כמו לגבי הארגונים הלא־יהודים, פורסמה ב־27 ליוני (דהיינו 12 ימים בלבד לאחר כניסת הצבא האדום לליטא) הודעה לאקונית בשם מיניסטריון הפנים וזו לשונה:

“תוך הסתמכות על סעיף 48 של חוק האגודות (“ידיעות הממשלה” מס’ 522) ומסיבות של בטחון המדינה הריני מחליט להקפיא את פעילותן של אותן האגודות ושלוחותיהן שנרשמו עד ה־20 ביוני במירשם האגודות. האגודות המוקפאות ושלוחותיהן תוכלנה גם הלאה להתקיים באם יקבלו ממני רשיון מיוחד. בקשות לרשיונות כאלה יש להפנות אלי: א) אגודות הפועלות בקובנה עד יולי 1940. ב) אגודות הפועלות במקומות אחרים בליטא – עד ה־8 ביולי 1940. את ביצוע החלטה זו אני מטיל על כל קציני המחוזות".

א. גויזיאוויצ’יוס⁴⁵ בשם המיניסטר לענייני פנים.

אם כי היו כאלה שהאמינו שבליטא “זה יהיה אחרת” מאשר בברה”מ ובמזרח פולין (הסובייטית) וקיוו שההודעה בענין המפלגות היתה פורמאלית גרידא,⁴⁶ הרי שהתברר במהרה, כי עוד לפני כן נחרץ גורלן של כל המפלגות⁴⁷ פרט למפלגה הקומוניסטית ושלוחותיה (שהרי הללו לא היו רשומות כלל עד ה־20 ביוני). הדבר נומק בכך שאין יותר מקום למפלגות אחרות שבמשך זמן רב לחמו נגד העם ונגד העצמאות של ליטא. עם זאת ניתן עדיין זמנית לפעול “עד הודעה חדשה” למספר אגודות סעד ציבוריות, מכבי אש מתנדבים וכדו'.

נראה שכל הצעדים הללו וכן אלו שבאו לאחר מכן היו פעולות מחושבות היטב שנועדו לקדם בצורה הדרגתית ושקטה יחסית את תהליך הסובייטיזציה של ליטא. אין ספק שהפעלת תהליך זה התבסס במידה לא קטנה על הנסיון שנרכש כשמונה חדשים קודם לכן בשטחי פולין המזרחיים שסופחו לברה”מ. עם זאת הושקעו ממאצים רבים לשוות לתהליך זה אופי חוקי ודימוקראטי.

בסוף יוני הופסקה הופעתם של מספר ניכר של עתונים ושבועונים וביניהם “דאס וואָרט” ו”דער מאָמענט". אקט זה לווה במסע הסתה והוקעה נגד מה שכונה “הבריונות העיתונאית” שכוונה בין היתר נגד עורכי העתונים הציונים ראובן רובינשטיין ואפרים גרינברג.⁴⁸ מבין העיתונים האחרים שנותרו לפי שעה היו אחדים בעלי עמדה אופוזיציונית לשלטון הקודם כמו ה”פאָלקסבּלאַט" שבאותו זמן כבר היה למעשה הבטאון של מזכירות הסקציה למיעוטים ע”י מרכז המפלגה הקומוניסטית שבראשה עמד ג. זימאן.

תיאור ענייני של מסע ההשמצה וההוקעה שליווה את איסור קיומן של המפלגות והתנועות הציוניות וביטוי להרגשת חלק מהחברים מובא דלהלן בקטע של מכתב מה־1 ביולי 1940, הוא היום הקובע להפסקת פעילותן של המפלגות בעיר קובנה, אשר נשלח ע”י פעילי תנועת “הנוער הציוני” בליטא לחבריהם בארץ־ישראל: “הענינים מתפתחים בטמפו (קצב) מהיר, לדעתנו. חיסול התנועה הציונית כבר החל. נסגר עתון “פועלי ציון” “דאָס וואָרט”; עתון הציונים הכלליים ב’ קיבל הוראה להרחיק את העורך ראובן רובינשטיין וכמובן שההוראה קויימה. עתון זה, “אידישע שטימע”, כבר פסק להדפיס ידיעות מהארץ. בעתונים של הקומוניסטים מאמרים והתנפלויות על הציונות ועל עורכי עתונות ציונית שהם בריונים “פען־באנדיטען” (בנדיטים של עט). קיימנו התיעצות של נציגי הקבוצות והקנים שלנו והוחלט על המשכת הפעולה. סיסמתנו תהיה להחזיק מעמד במחתרת ולחתור למטרה. עומדים בקשר הדוק עם חבריו של מישה ליפשיץ (בלטביה) ומי יתן ונוכל להחזיק מעמד. תקוותנו רבה כי נצח התנועה לא יישכח”.⁴⁹

עד ה־7 ביולי (הוא היום הקובע של הפסקת פעולותיהן של המפלגות שמחוץ לעיר קובנה) ניתן היה עדיין לקוות כי לפחות קיבוצי הפליטים בוילנה ובמקומות אחרים יורשו להמשיך את קיומם וזאת על סמך העובדה שהשלטונות הציעו למרכז “החלוץ” להגיש בקשה בנידון. אולם באותו יום התקבלה התשובה השלילית⁵⁰ ושרידי התקוות נגוזו כליל. ב־10 ביולי פורסמה בעתונות ההודעה הרשמית והסופית על הפסקת פעילותן של שורת ארגונים יהודיים, רובם ככולם ציוניים. בין היתר נאמר בהודעה זו: “…הארגונים היהודיים הריאקציוניים שהפיצו את השוביניזם היהודי יכלו לפעול באופן חפשי ולשעבד את החברה היהודית. כעת, משתשומת הלב נתונה לאדם העובד ולא לבורגנות, סירב חלק מהארגונים להמשיך בפעולה וחלק נוסף נסגרו בפקודת המיניסטר לעניני פנים. ואלה הארגונים היהודיים שיפסיקו פעילותם: 1) חברת “מזהירי שבת”; 2) מפלגת המדינה היהודית; 3) מפלגת הציונים הכלליים הפרוגרסיביים (המתקדמים); 4) אגודת נשים ציוניות (ויצ”ו); 5) אגודת הנוער היהודית שומריה השומר הצעיר; 6) הסתדרות מזרחי; 7) קרן היסוד וקרן קיימת לישראל; 8) ארגון “החלוץ” בליטא: 9) “תפארת בחורים”; 10) בית”ר; 11) ההסתדרות הציונית; 12) המשרד הארצישראלי”.⁵¹

מקצת מתגובות המחנה הציוני להודעה זו מובעת בקטעי המכתב שנשלח באותו יום לארץ־ישראל ע”י חברי “הנוער הציוני” ובו נאמר:

..את אשר יגורנו בא עלינו. הבוקר נתפרסם הצו שאוסר את קיום כל ההסתדרויות הציוניות. הנימוקים של האיסור ידועים: נוסח הייבסקציה במהדורה יותר נבזית – חיסול קני הבורגנות והפאשיזם היהודי… השוביניזם העברי – הלאה מהרחוב היהודי… בקיבוצים שוררת דפרסיה. בערבים שרים שירי ארץ־ ישראל, מרבים לקרוא “אל הגבול” של שרה גלוזמן (ואגב, מתרגמים אותו לאידיש) ואת ספרו של צנציפר (אריה) “עשר שנות רדיפות”. בדרך כלל הציבור התנועתי מוכן לכל דבר העלול להתרחש. ישנם חברים שמוכנים לשלם מחיר למען המשכת דרכנו. עד מתי יימשך מצב זה – קשה לדעת. כל זמן שלא יפזרו אותנו לא נזוז מהמקום. עליכם לזכור אותנו, לא לחסוך מאמצים. הרשימה של החברים נמצאת אצלכם ונא לדאוג לעלייתנו. נשארנו בלי כסף, קיבלנו את גליונות “העובד הציוני”, חוברות “מקורות” ו”העולם" מלונדון. מי יודע מה שצפוי לנו בחיק הימים. החזקים יישארו והחלשים אולי ייסחפו אחרי הזרם, אולם נצח התנועה לא ישקר, נתקיימה בנו התוכחה “והיו חייך תלויים לך מנגד”. קשה לנשום באוירה מקולקלת ולמרות הכל חושבים אנו שסוף פדותנו לבוא ונשוב כבני חורין למולדתנו. קיבלנו מכתבים רבים מהארץ, מהקבוצות, פלוגות הנוער ומחברים. אנא, תהיו זהירים במכתבים. באם לא תהיה עלייה בקרוב נמשיך בעבודתנו"…⁵²

למעשה לא הסתפקו השלטונות בהפסקת הפעילות בלבד אלא תבעו את הרכוש והציוד של הארגון ובעיקר את המיסמכים והרשימות של חברי ההנהלה וחברים מן השורה. בדרך כלל הועבר הרכוש למוסדות ציבוריים שהורשו להמשיך או שהוקמו זה מקרוב לפי תנאי המשטר החדש.⁵³ כך למשל נמסר האיצטדיון של אגודת הספורט “מכבי” בקובנה (שנסגרה בסוף יולי 1940) לרשותה של העיריה ואילו מיתקני ההתעמלות, הציוד וכן גם אותות ההצטינות שזכתה בהן האגודה נמסרו למוסד הממלכתי לתרבות הגוף.⁵⁴ תפקיד פעיל בחיסולם של הארגונים הציוניים וכן גם בהחרמת רכושם מילא ראש הלשכה למיעוטים במרכז המפלגה הקומוניסטית העורך והמורה לשעבר זימאן⁵⁵ שכוכבו החל לעלות במעלות המימסד החדש. הוא קיבל לידיו את רכושה של קורפורצית הסטודנטים “ירדניה”⁵⁶ וכן ביצע אישית את סגירת המשרד הארצישראלי. כפי שמספר מנהלו האחרון צבי ברק (בריק): “באחד מימי יולי הראשונים מצאתי בבואי למשרד את הנריק זימאן (…) הוא ישב בחדרי ליד שולחני. בבואי ערך חיפוש בבגדי, לקח ממני את מפתחות המשרד ותיבת הדואר וגרשני”.⁵⁷

3. דרכי התפרקות והתחפרות

עוד בטרם פורסמה רשמית ההודעה הראשונה בדבר הפסקת⁵⁸ הפעילות של הארגונים, הזדרזו כמה מפעיליהם לבער ולהחביא מיסמכים ופריטים אחרים כדי למנוע החרמתם הצפויה, על כל המשתמע מכך. וזאת על אף העובדה שחלק ניכר משמות ראשי הארגונים ופעיליהם היו כבר מצויים בהתאם לחוק בידי משרד הפנים. מעדויותיהם של קציני נציבות בית”ר ופעילים אחרים מסתבר שהם החלו במיבצע זה ביום כניסת הצבא האדום. באחד הצוותים שעסקו בכך בקובנה היו ראובן גרשטיין, שרה גפן, דוד רום ובנימין רובינזון. על כך מספר זה האחרון: "במשך יום ולילה נעשה מיון המסמכים. רוב המסמכים הועברו למסגריה של משפחת יולק ושם נשרפו בתנור של ההסקה המרכזית (משך ימים רבים). דגל קן בית”ר קובנה, הסמלים ומסמכים חשובים הוטמנו בחורשה ע”י המנזר המפורסם בפאז’איסליס. המקום סומן על המפה בתקוה להגיע אי פעם ולהוציאם.⁵⁹ לדבריו “אף מיסמך של בית”ר ליטא לא נפל לידי ה־נ.ק.וו.ד.” (כמובן פרט לרשימות השמיות של האחראים, שכאמור לעיל, היו בידי מיניסטריון הפנים בלאו הכי ושהיו ברובן פיקטיביות). לפי עדותו של מזכיר נציבות בית”ר ישראל יברוביץ הוטמנו באדמה, בין היתר, בתוך שני כדים, גם אקדחים ונשק אחר ששימש לפני כן לאימונים.⁶⁰ בצורה דומה ולפעמים גם בטכס כלשהו כמו שירת הימנון בית”ר וכדומה⁶¹ הוטמנו הסמלים והנשק בוילקומיר, בשאבלי ובמקומות אחרים.

ביעור מיסמכים וצילומים נערך כבר ביום הראשון לבוא הצבא האדום ולאחר מכן ע”י החברים של קורפורציות הסטודנטים “בתריה”,⁶² “אל־על”, “בת־עמיה”⁶³ ואחרים. עם פרסום הצו לסגירת הארגונים החלה פעילות ערה גם בתנועות ובמפלגות ציוניות נוספות במטרה למנוע החרמת רשימות חברים ופריטי ציוד מסויימים כמו מכונות כתיבה⁶⁴ על ידי השלטונות. מבחינה משפטית ומעשית ניחן לראות בכך ראשיתה של פעילות מחתרתית. על התכונה בנושא זה במרכז הציוני הכללי מספר המזכיר של מוסד זה את הדברים הבאים:

“…מהמרכז והשורה הקפידו שלא למסור רשימות חברים, לא למסור שמות, לא לגלות בעלי תפקידים לאנשי המשטר החדש. הקשר האישי התבטא בתאים שהתארגנו חיש במתכונת של מחתרת. הפגישות התקיימו בחדרי חדרים או באמצעות שליחים נאמנים – מפה לאוזן, מיד ליד. כלפי חוץ כאילו לא ידע ולא הכיר איש את רעהו. למרכז הציוני ברחוב לוקשיא 12 בקובנה הגיעה הדרישה להגיש פירוט הנכסים, המשרדים, רשימות חברי המרכז וזאת בנימוק של רישום ארגונים קיימים כביכול וכו'. ההחלטה היתה שחברי המרכז הציוני לא יגישו שום רשימות ולא יחתמו על שום מסמך, לא יעבירו כל רכוש או עמדה כלפי חוץ – המרכז כאילו לא קיים. הותירו לאנשי היבסקציה והבולשת הבולשביקית את ביצוע העבודה הבזויה של הפקעות נכסים של ארגונים ומוסדות ציוניים כלליים, מוסדות חינוך, תרבות וצדקה… המרכז הציוני עשה לפני חיסולו “בדיקות חמץ” למהדרין. ארכיון יקר ערך ירד לטמיון באין מוצא אחר. מבין פועלי הדפוס של “אידישע שטימע” הופיעו בפני הקורטוריום של העתון נציגי ועד⁶⁵ הפועלים העירוני (“גוראיספּולקום”) ותבעו מחברי הקורטוריום למסור לידיהם את מפתחות בית הדפוס ולהעביר להם את הדפוס וכל הרכוש שלו. הקורטוריום היה מנאמני המרכז הציוני הכללי, בראשותו של מנהל העתון עו”ד טראפידו… הוא נאלץ לברוח כדי להימנע מחתימת כניעה על צו הלאמה של העתון”…⁶⁶

לאור העובדה שהשלטונות השכילו בלאו הכי לשים ידם על רכוש המפלגות ורשימות חבריהם הפעילים ניתן לומר, שההתעסקות היתירה בנושא זה על ידי התנועות נבעה במידה רבה ממניעים רגשיים וחשיבותה היתה בעיקר סימלית וערכית ואולי גם חינוכית. בחינה זו באה לידי ביטוי מוחשי גם בשלבי התפרקות נוספים והיו ארגונים שייחסו לה משקל רב מאד, כגון המיסדר האחרון שנערך בקן בית”ר וילנה כשלושה שבועות לאחר כניסת הצבא האדום לעיר: "…בסוף שלושת השבועות נודע, כי אין להמשיך יותר, כי אין לסכן את חיי מאות הצעירים סתם לשם הפגנה, אשר תעבור ללא הד, מכריז המפקד על הפסקת העבודה. היה זה המסדר האחרון. האולם צר מלהכיל את שורות הבית”רים. הנה מימין עומדת בית”ר הצעירה, ערוכה חמישיות, חמישיות… כולם במדי בית”ר, עוד המנורות נוצצות מעליהם, וסימני תכלת־לבן שעל כובעיהם עליזים עוד כפרפרים ורק עניבותיהם השחורות כאילו האריכו פתאום, כאילו רחבו וכסו את כל החזה… ומולם עומד הלגיון… טורים ארוכים, ארוכים לאין ספור; גדודים גדודים הם עומדים ומפקדיהם לפניהם ומאחוריהם בוגרי בית”ר, בחורים־ארזים בחסנם… באו בבגדי בית”ר למסדר האחרון. הוקראה הפקודה האחרונה: "עבודת אנוסים תהא עבודתכם… גזרה כי תבוא לנעול את דלתות המועדון, אולם את בית”ר אין בריחים אשר יסגרו בעדה. “בית”רים,. “תל־חי!” ענו הבית”רים הצעירים. “תל־חי!” ענו הבוגרים, “תל־חי!” השיבו הכתלים ונדמו, היה זה “תל־חי” האחרון”.⁶⁷

עם כל החשיבות הערכית והחינוכית שניתן לייחס למעמד מסוג זה, הרי היה בו מעט מאד כדי לקדם את מכלול הבעיות שעמדו אותה שעה בפני המנהיגים והפעילים שבמחנה הציוני. על ההתלבטות בסבך הבעיות, ובראשן ההמשכיות – אם? ואיך? – ניתן לעמוד מהדו”ח ששלח באותם ימים חבר ההנהגה של השוה"צ הפולני בליטא, אשר קטעים מתוכו מובאים דלהלן:

“…בבת אחת נערמו בעיות בכל שטחי חיינו: יורידיות, כלכליות, חברתיות וארגוניות. האפשרות הממשית ביותר שתבעה תשובה היתה אפשרות הפיזור… למעשה, החלטנו להמשיך יחד עד גבול האפשרות, הטעם לדבר היה בעיקר חברתי והוא דמה בכל הבחינות לטעמים שהניעונו לנהוג כך במצב דומה בעבר. אך היה ברור, שיש להביא בחשבון תנאים, שבהם לא יהיה רצוי, או שלא נוכל, לשבת יחד. על כן הוחלט, שבכל מקרה של פיזור (מרצוננו⁶⁸ או לפי צו מבחוץ) נסתדר בחבורות קטנות, שיקיימו שיתוף פעולה מלא בתוכן ועזרה הדדית ביניהן לבין עצמן, במסגרת החברתית הקודמת: פיזור ולא חיסול”.⁶⁹

ואכן, מבחינה מעשית החליטה מועצת הריכוז השומרי שבקרב החלוצים הפליטים לפרק את המסגרות של קיבוצי ההכשרה ולהתארגן בקבוצות של 4־5 חברים שיחיו בצוותא. כמו־כן הוחלט לפזר את הקן השומרי בוילנה, אף על פי שלהלכה התירו לו השלטונות להמשיך, אלא שדרשו להגיש רשימה של הפעילים. על כך מספר ראש הקן באותם הימים, אבא קובנר:

“…כינסנו את חברי הקן והודענו להם על הפסקת פעולתו. רבים ראו בנו בוגדים ברעיון, אבל אנחנו החלטנו לרדת למחתרת. פיזרנו את כולם והשארנו גרעין שיעקוב אחרי האנשים שיבדוק מי מהם נשאר נאמן לרעיון ומי התרחק ומצטרף לקומסומול. רובם נשארו נאמנים. הקמנו הנהגת חירום משותפת ל”השומר הצעיר” המקומי ולחברים שמקרב הפליטים… בהנהגה זו היו חייקה גרוסמן. אדק בוראק ואני. החלטנו לארגן חמישיות מחתרתיות. לא כל החברים התקבלו אוטומאטית, היתה סלקציה."⁷⁰ והוא הדין בקן השומרי בקובנה. לעומת מספר חברים שהתרחק מהתנועה וחלקם הצטרף לקומסומול, נראה שרובם ככולם של 25 המדריכים נשארו והמשיכו לעבוד גם בתנאי מחתרת, לפי המתכונת שעליה החליטה ההנהגה הראשית (הוותיקה) עוד קודם לכן.⁷¹ בהתאם לכך הופעלה הנהגה צעירה של 5 חברים וביניהם: צבי (הסיה) גולדפארד, ליאו זימן, רעיה גר ואייזיק דיסקאנט. זה האחרון שימש כאמור גם כמקשר עם חברי ההנהגה הוותיקים וביניהם עם יצחק (איצל’ה) וידוקלה – הוא דקל, שלפי ההוראות ניתק כל קשר עם חבריו וחניכיו לשעבר. על כך מספרת אחת מחניכותיו:

“…היינו פוגשים את איצל’ה לעתים רחוקות מאד (היינו בקשרים די טובים במשך כל השנים) והיינו תמיד אומרים: מה קרה לו? הוא כאילו לא מכיר אותנו, הוא לא עונה לנו לשלום, אם הוא רואה אותנו מרחוק – הוא מסתובב והולך למקום אחר, או שהוא משתף פעולה עם הסובייטים, או שבכל זאת הוא עוסק במשהו בתנועה; אבל בכל זאת – הרי זה לא טבעי, מי שעוקב אחריו ואחרינו יודע שאנחנו היינו בתנועה והוא היה בתנועה, אז זה לא טבעי שהוא לא מכיר אותנו… העסק הזה הטריד אותנו במשך חודשים. היו שמועות שעצרו אותו אבל אנחנו לא האמנו”..⁷²

עם היוודע תשובתם השלילית של השלטונות לגבי המשך הקיום של ריכוזי “החלוץ” (בצירוף הוראות המפרטות לאן לצאת) נאלץ מרכז “החלוץ” לפזר את ריכוזי ההכשרה ואת התנועה בכללותה. יחד עם זאת נעשו מאמצים עליונים לעבור לשיטת ארגון אחרת בהתאם לתנאים. אי לכך חולקו קיבוצי ההכשרה (בראשונה בערי השדה) לחוליות קטנות בנות 5–7 חברים. מאוחר יותר הוחל בפירוק קיבוץ “שחריה” הגדול בוילנה, קיבוץ ע”ש אלכסנדר זייד⁷³ בקובנה ועוד. במידת האפשר הוכנה גם מערכת קשר אישי בין החוליות לבין עצמן ובעיקר ביניהן לבין המרכז.

בדומה להשוה”צ הקים גם מרכז “החלוץ” הנהגה חדשה (מרכז ב’) שכללה⁷⁴ חברים חדשים וצעירים מ”החלוץ הצעיר–דרור”, השומר הצעיר–נצ”ח וכמו כן מהגוש הכללי של תנועת החלוץ הליטאי והפולני: נוח פוריץ, טדי פיק ומרדכי טננבוים. זה האחרון הפך לימים לאיש המרכזי בתנועת “החלוץ” ולחוגים שהתארגנו מקרבה לאחר מכן. 

על תחילת ההתארגנות של תנועת השומר הצעיר נצ”ח לקראת פעילות מחתרתית (פעילות – שהובילה מאוחר יותר לאיחודה עם החלוץ־הצעיר־דרור) מספר חבר הנהגתה:

“…זמן קצר לאחר כניסת הרוסים התקיימה בעיר שאבלי, שהפכה בינתיים להיות אחת ממצודותיה החזקות, המועצה האחרונה של פעילי התנועה. כינוס זה בו השתתפו 15 פעילים מרכזיים לא התקיים עוד במועדון התנועה, כדוגמת הכינוסים הרגילים, אלא בביתה של הח’ בלומה שלוסברג. בכנס זה הוחלט לגשת לגיבושה של התנועה כתנועת מחתרת מבוססת על קבוצות בנות 3–4 חברים, המתנהלת באופן ריכוזי ועל פי חוק משמעת קפדנית ונכונות בלתי מוגבלת למילוי תביעותיה של התנועה”.⁷⁵ אם כי בשלב זה כמעט ולא פגע המשטר החדש ישירות בחברי התנועות החלוציות – בכל זאת שוב אי אפשר היה לפעול באוירה החברתית החדשה, שהפכה להיות עויינת במידה הולכת וגוברת. “בין לילה הפכו בני הנוער את עורם – מציינת בזכרונותיה חברת קיבוץ “דרור” בשאבלי⁷⁶ ואלה שעוד אתמול היו באי־ביתנו והתלהבו ממראה עיניהם – הפגינו היום את איבתם לנו, ושוב נתחסל הקיבוץ. נאלצנו להיעלם מחוג ראייתם של השלטונות ואוהדיהם ולבוא במסתרים..” המטרה היתה: ארגון תאים להסברה וחינוך עברי לאומי, נכונות להעפלה ולעליה…"

לפני פירוקה הרשמי של תנועת “בני עקיבא” עוד הספיקו פעיליה בקובנה לשהות במשך סוף שבוע במקום הקייט קולאוטובה. לאחר מכן נפגשו כ־15 חברים נאמנים בביתה של איה קפלן, שם הונח היסוד לפעילות המחתרתית שהתבססה בעיקר על אילתורים שונים.

בין היתר השתמשו בשיטות צופן שככל הנראה לא הועמדו בפני מבחן רציני.⁷⁷ לימים התרחב הארגון כדי 80–90 איש והוא הופעל גם בכמה מערי־השדה כגון שאבלי ועוד. בקובנה התרכזה הפעילות בביתו של אברהם ראפופסקי. אחדים מהפעילים המרכזיים כהלל פשדמסקי ומאיר הובשה שהו באותה עת בוילנה. קיבוצי “החלוץ המזרחי” ו”השומר הדתי" פסקו להתקיים. דוגמא לפתרון שהיה אופייני לחלוצים הפליטים מפולין מתוארת בזכרונותיו של חלוץ דתי מהעיירה מייטשעט בפולין: "החבילה נתפרדה והתפזרנו בקבוצות קטנות לעיירה סמוכה – גודלבה, במרחק 7 ק”מ מקובנה. קבוצתנו מנתה 4 בחורים ובחורה. הבחורים עבדו בקובנה ויום יום הלכנו או נסענו כשמשורים וגרזנים בידינו לקובנה ושם עבדנו בחטיבת עצים, ואילו החברה עסקה במשק הבית. למרות פירוק הקיבוצים ופיזור חבריהם לקבוצות קטנות קיים היה קשר הדוק בין הקבוצות ובין המוסדות המרכזיים. אנו חברי הקיבוצים גם עשינו הכנות למקרה של רדיפות בעוון הציונות וגם מאסרים… נקבעו ראשי קבוצות ומקשרים והוכן אף כתב סתר למקרה הצורך…⁷⁸

פרטים משלימים על מצבם של החלוצים הפליטים שנאלצו לעזוב את קיבוציהם בערים ובחוות חקלאיות מובאים במכתבו מה־11.8.1940 של איש “העובד הציוני” מפולין לחבריו בא”י: “…הקבוצה התפזרה לפלוגות קטנות מטעמים ידועים. עם מרבית החברים הקשר הוא הדוק… תמיכת ועד הפליטים נפסקה לגמרי. באופן רשמי הוועד הזה עוד קיים, אולם הוא חדל לגמרי לפעול באשר הכניסו לתוכו קומיסרים של המשטר החדש ואת הציונים פיטרו. החברים חיים רק משכר עבודתם הדל ומובן שקשה להתקיים מסכומים פעוטים אלה… איך השפיעה התמורה הפוליטית על חברינו? בדרך כלל עלי לציין שאנו עדים למסירות נפש גדולה מצד החברים, הם אינם יודעים כל ויתור ונכונים להמשיך בכל התנאים כאן ובכל מקום אחר בו יזדמנו יחד”.⁷⁹

על אף הסיכון שבדבר⁸⁰ ערכה הנהגתה של תנועת “מכבי הצעיר” בקובנה מחנה קיץ עוד בסוף יוני 1940, במקום הקייט קולאוטובה שעל שפת נהר הניימאן. בראש המחנה עמד שאול ביילינזון. המחנה אמור היה להימשך כשלושה שבועות ובמשך אותו זמן קיוו להגיע לשיחות מעמיקות עם המשתתפים כדי לקבוע מה ייעשה הלאה. אולם המחנה פוזר כעבור שבוע בלבד בין השאר בגלל התערבותם היתרה של חיילי הצבא האדום שחנו בסמוך וש”החלו להשפיע בשיריהם ותעמולתם על הנוער” – כל החברים החלו לשיר את הלהיט הסובייטי של אותם ימים – השיר “קאטיושא” ודומיהם. משחזרו החברים לקובנה וביקרו במועדון של התנועה – “מצאו כבר את הכל הרוס”.⁸¹ ביילינזון ומספר חברים שהיו במחנה החליטו להקים ארגון ציוני חשאי. עוד ביולי 1940 קיבל מפקד קן בית”ר בשאבלי אייזיק לויתן הודעה מנציב בית”ר יוסף גלזמן ובה פקודה לערוך בשאבלי כנס־גלילי של סניפי בית”ר בליטא הצפונית, על מנת לברר מה לעשות בתנאים החדשים. בכנס השתתפו כ־20 איש ובין היתר הוחלט ש”אנו כולנו נשארים במקום (כרב החובל שעוזב את הספינה האחרון) ע”מ לא לאבד את הקשר עם הנוער". עקב החשש לתדמית המיוחדת בה הם מתוארים ברחוב היהודי ע”י המשטר החדש, שומה היה על פעילי המחנה הרביזיוניסטי להיזהר יותר מאשר חברי ארגונים ציונים אחרים. אי לכך מיעטו המנהיגים והפעילים הידועים בציבור להיפגש ביניהם באופן פומבי ונמנעו אפילו להיראות בקהל. גם לאחר ששכך הגל הראשון של ההוקעות והרדיפות למיניהן, המשיכו מנהיגי התנועה ופעיליה לנקוט באמצעי זהירות חמורים: בוילנה, קובנה, שאבלי, וילקומיר ומקומות אחרים עברה הפעילות למסגרות חשאיות – לתאים זעירים של 5 איש שניהולם הופקד בדרך כלל בידי אנשים צעירים ופחות ידועים בציבור הרחב, בין אלה היו יהודה זופוביץ (שכינויו באצ”ל היה “כוכבא” ולימים היה מראשי המחתרת האנטי־נאצית בגיטו קובנה). אחדים מחברי אצ”ל בקובנה וביניהם אברהם מאנייסקין היו מרבים להיפגש באופן שיטתי על שפת נהר הניימאן, כביכול לשם טיול, ולמעשה הם המשיכו לפעול במסגרות מקבילות לבית”ר.

אחד ממוקדי הפעילות המחתרתית של בית”ר בוילנה שכן במשחזה בהנהלתו של חבר פעיל בשם יעקב. תוך כדי עיסוקו במלאכת ההשחזה היה הלה מפעיל תאים חשאיים, מעביר להם הוראות ומקבל דו”חות, עד ששירותי הבטחון הסובייטיים עלו על עקבותיו ולאחר זמן קצר נאסר והוגלה לסיביר.⁸² על אף המגמה של הדצנטרליזציה המשיך נציב בית”ר לשעבר, יוסף גלזמן (אשר היה לאחר מכן מראשי האירגון האנטי־נאצי בגיטו וילנה) לרכז מידע על הנעשה בתאים ומזמן לזמן גם “מוריד” הנחיות והוראות. על כך מספרת מי שהיתה ראש קבוצה בקן בית”ר בשאבלי “…שמרתי קשר עם פלוגתי. התפלגנו לתאים תאים… מדי פעם בפעם הייתי נוסעת לקובנה להיפגש עם גלזמן כדי לקבל ממנו הנחיות, למסור לו דו”ח על עבודתנו ולברר עמו את בעיות השעה”.⁸³ מצד שני המשיך גלזמן לקיים קשר ואף להיפגש בחשאי (בין היתר גם בבתי כנסת) עם מנהיגי בית”ר מקומיים כמו דיליון, פולרביץ וכן עם נציבה האחרון של בית”ר בפולין מנחם בגין. כדי שיוכל לפקח באין מפריע על הפעילות החשאית של בית”ר בכל ליטא הסובייטית, לרבות בענין היציאה לחו”ל שהיתה למעשה עליה לא”י, ירד גלזמן עצמו ל”מחתרת־עמוקה" ואימץ לו את כללי הקונספירציה החמורים שעליהם שמר בקפדנות.⁸⁴ כמקשר שימש לו דוד רום, שעמו היה נפגש בקפה “קונראד” או במבנה הישן של בית הדפוס, שבו עבד רום. לימים העביר גלזמן את עיקר פעילותו מקובנה לוילנה, אם מסיבות של קונספירציה ואם בגלל העובדה שבעיר זו עדיין התרכזו מיטב הכוחות הנאמנים של המחנה הרביזיוניסטי מפולין.

עם הספוח הרשמי של ליטא לברה”מ בסתיו 1940 ובהתחלת שנה”ל החדשה (כשבמערכת החינוך העברית החלו להורות הכל ביידיש) גברה הסובייטיזאציה בקצב מהיר. באותה שעה היו כבר רבים מהארגונים הציוניים הוותיקים מהשומר הצעיר ועד בית”ר (כמקומיים וכפליטים) מחופרים בצורה זו או אחרת בעמדות מחתרתיות, כשהם דרוכים לקראת המיבחנים שהעתיד צפן בחובו. מכל מקום, הן בליטא והן בעולם החפשי (שהרי חלק ניכר מאירופה כבר היה כבוש בידי הנאצים) ציפו יהודים רבים לעמידה מכובדת ואמיצה מצד נושאי דגל הציונות והתרבות העברית, לפחות במישור הרוחני.⁸⁵ “אף אחד לא יצליח לעקור מן השורש את הסנטימנטים הציונים מקרב היהדות הליטאית” – כתב באותם ימים בטאונם של פועלי ציון בארה”ב “דער אידישער קעמפער”⁸⁶ – שכן ליטא ספוגה בהשכלה יהודית ובמסורת והיהודים אשר שם מצויידים היטב לקראת התנגדות רוחנית. יבורכו על כן חברינו ויתחזקו – אלה שיאלצו לסבול הן כציונים והן כסוציאליסטים דימוקראטיים שלא יאבדו את עוז רוחם ותוחלתם במחתרת שהועיד להם הגורל”.

4. הקמתן של מסגרות חדשות

בגלל חששות אישיים וכן מסבות אחרות נמנעו מנהיגים ציוניים לא מעטים מלהיות מעורבים בעבודה המחתרתית. בעיקר היו אלה אישים ידועים בציבור⁸⁷ מהגיל הבינוני ומעלה והמטופלים במשפחות. בעוד שתנועות נוער כמו השומר־הצעיר סבלו יחסית מעט מתופעה זו, הרי בארגונים מפלגתיים ואקדמאיים נוצר מיד חלל ריק בשכבה המנהיגה. גם בתנועת “בני־עקיבא”, ב”גורדוניה" וכן בהשומר־הצעיר–נצ”ח שבשאבלי⁸⁸ הצטמצמה שכבת ההנהגה גם עקב יציאתם של אחדים מאנשי המפתח למקומות אחרים. אמנם במצב זה ניתן היה להיעזר במידה מסויימת בכוחות ההדרכה והמנהיגות שנמצאו עדיין בשפע בקרב חברי הארגונים שהתרכזו בקרב פליטי פולין. אולם רוב רובם של מנהיגי החלוצים ופעיליהם היה שקוע וטרוד במאמצים העליונים ובתחבולות השונות להשגת היתרי יציאה ולעלות לא”י. חלק ניכר אכן הצליח בכך וכתוצאה מזה נתדלדלו שורותיה של המנהיגות גם בקרב החלוצים־הפליטים, והדבר הורגש במיוחד בעת צרה ומצוקה, כפי שמסתבר מהקטע הבא ממכתבה של אחת מפעילות המחנה החלוצי: “…אותה שעה היינו מחוסרי ישע. לא היה אדם שנטכס עמו עצה. לא היו כוחות בתנועה. כן, השליחים היו מגיעים אלינו כשהשעה היתה נוחה ושרצו חזרו למקומותיהם. היום כשסכנת גירוש לסיביר מאיימת על כל עבודה ציונית חלוצית, אין אחד.. כולם נסעו, ברחו ממקום העבודה המסוכן והשאירו אותנו לנפשותינו עזובים ומיואשים. עזובים מחברים שהיו קרובים עוד ביום אתמול”…⁸⁹ ההסתמכות וההסתייעות במנהיגות מקרב מחנה הפליטים היוו⁹⁰ לכל היותר פתרון ארעי וחלקי בלבד.

בנסיבות אלו – של היעדר המנהיגות המסורתית מצד אחד ופיחות במשמעות השוני האידיאולוגי בין הארגונים הציוניים השונים מצד שני – התגבש באופן טבעי הרעיון להשתית את העבודה הציונית־תרבותית (לפחות בעתיד הנראה לעין) ע”י הפעלה גוברת והולכת של הגילאים הצעירים בהדרכה, באחריות ובריכוז העבודה וכן בשיתוף פעולה מתקדם עם פעילי ארגונים קרובים עד כדי מיזוג ממש בין תנועות שונות. על רקע זה קמו במקומות שונים בליטא הסובייטית בערך באותו פרק זמן (שלהי שנת 1940) שתי מסגרות ארגוניות חדשות, אף כי שונות זו מזו: תנועת “חירות” – שהתארגנו במקומות השונים בליטא וארגון־ברית־ציון (א.ב.צ.) שפעל בעיקר בקובנה.

5. “חירות”

עוד בקיץ 1940, כאשר הסכנה הנשקפת להמשך קיומם של הארגונים הציוניים היתה ברורה לכל, פנו חברי “הגוש הכללי” במרכז “החלוץ” הליטאי (יצחק פלקסמן ויהודה דן) לנציגי השוה”צ (לוי דרור וירחמיאל ווסקובויניק) ו”גורדוניה" (אלכסנדר אריאל) והציעו איחוד כללי של כל תנועות הנוער של “גוש ארץ ישראל העובדת”. בעקבות סירובם של נציגי השוה”צ ו”גורדוניה" לאיחוד⁹¹ המוצע, הועלתה הצעה לאיחוד חלקי בלבד שיכלול רק חלק מן התנועות והן: החלוץ־הצעיר, דרור והשומר־הצעיר–נצ”ח. לכאורה נשאר מרכז “החלוץ” כמקודם מוסד־גג שכלל בתוכו גם את “גורדוניה” ו”השומר הצעיר", אולם לאחר שלוי דרור ואלכסנדר אריאל (שניהם היו שליחי תנועותיהם מא”י) חזרו לארץ – נותק למעשה המגע בין מרכז החלוץ לבין תנועות אלו. שתי התנועות – השוה”צ־נצ”ח ו”דרור" היו קרובות זו לזו מבחינה אידיאולוגית וארגונית וכבר התנסו קודם לכן פעמים מספר בתהליכי הידברות ביניהן לקראת איחוד, שלא יצא אל הפועל עקב מכשולים שונים. אולם עתה הפך האיחוד לדבר מובן מאליו. יתר על כן כתוצאה מהקשר ההדוק שנוצר כבר קודם לכן בין חברי תנועות אלו לבין החלוצים הפליטים מפולין מתנועת “דרור” (שהיו מרוכזים בקיבוצים בשאבלי, טאווריג ומקומות אחרים) התהדק שיתוף הפעולה באורח טבעי.

עקב משקלו הניכר של המרכיב הפולני במסגרת האיחוד המשולש הועבר מרכז פעילותו לוילנה. על הכללתו של המרכיב הפולני כבר בשלבי ההקמה הראשוניים של המסגרת החדשה שכונתה “חירות” מספר אחד ממייסדיה: 

“…כבר באותה שעה היה ברור, אם כי איני זוכר כיצד נוסח הדבר, שהתנועה תהיה תנועת מחתרת מאוחדת שתכלול גם את חברי התנועה הפולנית שהיו שותפים עמנו ב”החלוץ” ובדרך הקיבוצית. נקודה זו הוגדרה וסוכמה בישיבתו הראשונה של מרכז ב’ של ה”חלוץ" – מרכז המחתרת שהורכב ע”י שיגור נציגי ההנהלה של התנועות ושנועד להחליף את המרכז הרשמי שהיה ידוע לשלטונות⁹²…" הרכבו של המרכז הבלתי ליגלי של החלוץ שיקף מציאות זו. חבריו היו: יהודה דן⁹³ מוותיקי ה”סתם חלוצים" בליטא, נח פריץ ודוד פיק נציגי נצ”ח. יתר חבריו היו פעילי התנועה הפולנית – צבי מרסיק איש אוקראינה, ינטל (גלוך) – נערה תוססת וגכחנית⁹⁴, הראשונה שעברה בשעתו את הגבול הפולני והקימה את הקשר עם התנועה בליטא וסללה את הדרך לקליטה ההמונית של אנשי החלוץ בליטא. השתתפו בישיבה זו גם הח’ קוז’יברודסקי – מראשי “דרור” בפולניה ואולי עוד איש או שניים שאיני יכול להיזכר בהם כעת. בישיבה זו, כאמור, התגבש כגוף קבוע המרכז שמושבו הועתק אחר כך לוילנה ושם הצטרף אליו מרדכי טננבוים. בישיבה זו הותוותה גם הדרך לבניינה הארגוני של התנועה. למעשה נגשנו להקמת התנועה מחדש (הדגשה שלי – ד. ל.) תוך היאחזות ב”חברי־מפתח" שעליהם הוטל להקים מחדש את התאים."⁹⁵

כפי שנאמר לעיל חייב היה כל חבר להצטרף מחדש לתנועה וזאת ע”י חתימה על נוסח שבועה, בו הוא מבטיח לעמוד לרשות התנועה, לשמור על סודותיה, לבצע את כל משימות שיוטלו עליו ואף למסור את חייו לכשיידרש. עם הקמת השלד הארגוני של התנועה החדשה, והעברת מרכזה לוילנה נחלצו פעיליה להוצאת חומר בכתב (חוזרים ועתונים) במטרה ללכד את חברי התנועה וכן “להפגין את קיומם כלפי פנים וחוץ”. בהקשר לזה נתעוררה שאלת השם של התנועה החדשה. “השם נצ”ח לא התאים מטעמים רבים, גם השם “החלוץ” היתה בו סכנה היות ואיפשר מיידית לזהות את בעליו”. זאת ועוד, בעוד שהחברים מיוצאי “דרור” בפולין שהצטרפו לתנועה הוותיקה־חדשה הזו רצו כמובן שהיא תיקרא בשם “דרור”, העדיפו לעומתם יוצאי השומר־הצעיר–נצ”ח לשמור על ייחודה של התנועה הליטאית. לבסוף נבחר השם “חירות” (בעקבות ארגונו של נחמן סירקין) שהוא גם שם נרדף ל”דרור" וביחד עם זאת ביטוי קולע לכיסופיה של תנועת שחרור לאומית הנאלצת לפעול בתנאי דיכוי ומחתרת. לתאים המחתרתיים הראשונים של “חירות”⁹⁶ שקמו בסוף 1941 בוילנה, שאבלי וקובנה הצטרפו, כאמור, בעיקר יוצאי תנועות השומר הצעיר–נצ”ח והחלוץ־ הצעיר–דרור וכן גם כמה חברים לשעבר של השומר הצעיר וכאלה שבעבר לא היו שייכים לאף תנועה. אם כי להלכה נפרצו הדפוסים הקודמים של התנועות שהרכיבו עתה את “חירות”, הרי למעשה הושתתו הקשרים, לפחות בהתחלה, על הנאמנות לתנועת המוצא והזיקה האישית למדריכים ולפעילים המוכרים מהעבר. משום כך כנראה ידעו רק מעטים על קיומה של התנועה החדשה ועל שמה. כך למשל התקיימו בקובנה תאים זעירים שבמרכזם עמדו פעילי תנועת החלוץ־הצעיר וכמה משרידי קיבוץ ההכשרה המפורק ע”ש אלכסנדר זייד ו”גשר".⁹⁷ פעילות רבה יותר מבחינה יחסית, קיימה “חירות” בעיר שאבלי⁹⁸ שלפני כן היתה אחד ממעוזי תנועת השומר הצעיר–נצ”ח בליטא. הפעילות הקיפה כאן במידה רבה את התלמידים לשעבר מבתה”ס העבריים שנותרו מתוסכלים לאחר שנאלצו בלחץ הנסיבות לעבור ללימודים באידיש. כמדריכים ומקשרים שימשו פעילים צעירים מקומיים שהופעלו והונחו על ידי חלוצים מפולין וביניהם חנה זילברצוייג.⁹⁹ חלוצה נוספת רבת מרץ שהתבלטה באותה תקופה בהפעלת התנועה החדשה בערי ליטא ובעירותיה היתה לאה פיש. אחד הריכוזים החזקים והפעילים של “חירות” היה בווילנה בהנהגתם של צבי מרסיק מפולין וטדיק פיק משאבלי. פרט לחברי “החלוץ הצעיר” ו”דרור" המקומיים והפליטים שהיוו את גרעין התנועה החדשה נעשתה בוילנה עבודה ציונית־תרבותית בקרב הסטודנטים היהודים.¹⁰⁰

בפרוור של וילנה (וולוקומפיה) נערך גם בחנוכה בראשית 1940 הסמינריון הארצי של התנועה בהשתתפות חברים ממקומות שונים בליטא ואף מווהלין ומזרח גליציה כמו שיינדל¹⁰¹ שווארץ מהעיר קובל ואדק גולובנר מלבוב. באותה עת כבר התבלט מרדכי טננבוים כאישיות מרכזית של התנועה. (לימים הוא היה מפקד המרד של גיטו ביאליסטוק). בנוסף למעורבותו בקואורדינציה החלוצית של הפליטים בוילנה, בטיפוח קשרים עם חברי התנועה שנותרו בפולין¹⁰² ובמאמצים הקדחתניים שהשקיע בנושא העליה בכל הדרכים, התמסר טננבוים במידה גוברת והולכת להרחבת תנועת “חירות” בערי ליטא ובעיירותיה וכן גם במזרח פולין. לשם כך ערך, בתיאום עם לאה פיש שהוזכרה לעיל ופעילים אחרים, שורה של ביקורים במקומות שונים, בהם נמצאו שרידי הקיבוצים המפורקים. סיני אוקורנט לשעבר חלוץ בקיבוץ טאווריג, שהועבר משם עם קבוצה של 5 חברים לעיירה פאקרוי מספר על כך לאמר:¹⁰³ "…עבדנו בסביבה בכריתת עצי־יער. כל החורף רק עבדנו עד אשר הופיעה אצלי לאה פיש (…) היא בישרה לי שהוחלט שלא להתקפל; עומדים להקים תנועה במחתרת וממשיכים לפעול בתוך הנוער היהודי בליטא (…) בביקורה השני אמרה לי…שאני ועוד אחת נופיע כזוג ועלינו לעבור לאוקמרגה (היא וילקומיר). עברנו לשם, שנינו הצטרכנו להקים שם תאים של חמישיות, הצלחנו לארגן תאים אחדים (..:) מרדכי טננבוים בא פעמיים לאוקמרגה. לראשונה – במרץ או אפריל 1941 (…) והוא סיפר לי על התנועה במחתרת ועל הנסיונות ליצור קשרים עם התנועה בפולין. הפגישה השניה היתה ביום שישי האחרון לפני פרוץ המלחמה…”. כמו בוילקומיר הוקמו תאי “חירות” (בד”כ בני 5 איש) גם בפוניבאֶז' ובמקומות נוספים סך הכל עשרות אחדות.¹⁰⁴

וכך מתוארת האוירה הדינאמית באותם ימים בתנועה המחתרתית כפי שנרשמה כ־20 חודש לאחר מכן בידי אחת החברות הפעילות:

“…לא קפאו על השמרים. חוזרים נכתבו כמעט שלא בהסתר. הם הופצו בכל עיר ועיר. בכל מקום שהיה בו חבר שלנו. בכל מקום קראו את חוזרינו – בקבוצות וביחידות, יום חג היה לסניפים כשהובא להם דבר התנועה. שלא פסקה מלפעול אף לרגע. לא זו בלבד שלא פחת מספרנו, אלא יתירה מזו; נצטרפו אלינו גם חברים חדשים, צעירים מגמנסיות ומן האוניברסיטה שקודם כלל לא היתה לנו שום גישה אליהם. היו מתאספים בקבוצות בנות חמישה. נוצרה לשון חדשה. שא, שקט. על פי רמז התמצאו במה שלא נאמר. העבודה נתקדשה על כל אחד בלא שאלות. העבודה היומיומית נעשתה בשקט. אני נזכרת בפסח של שנת 1941, בבתי־החרושת ובבתי־הספר הירצו נגד החגים הללו. אצלנו היתה הגדה נהדרת כדרך שהיינו רגילים וכריכתו, בכחול־לבן והיא נשלחה לכל מקום, ואפילו אם לא היה שם, אלא אחד בלבד… כך התנהלה עבודת התנועה בלא הפסק, תמיד עמדו על המשמר, תמיד כתבו והדפיסו. חוזרים, מכתבים לחבר, בסניף סיפקו גם ספרים וכו'. הפעילים היו עושים התייעצויות. למברג, קובל, וילנא, וקובנה ביקשו דרך כיצד להרחיב את העבודה”…¹⁰⁵

תהליך גידולה של התנועה וכן התבססותה מבחינה ארגונית, רעיונית והסברתית לרבות הוצאה לאור גוברת והולכת של פירסומים נמשך עד עצם פרוץ המלחמה ב־22 ביוני 1941. רבים מהחברים יצאו במאורגן בקבוצות קטנות לעומקה של ברה"מ, חלקם הנותר השתתף באופן פעיל במלחמה וחלקם – בעיקר הבנות – התארגנו לגור במעין קיבוצים ועם סוף המלחמה עלו לישראל.

(א.ב.צ.) ארגון־ברית־ציון. לעומת תנועת “חירות” שהוקמה, כאמור לעיל, בעיקר מלמעלה ותוך מחשבה תחילה בידי פעילים שבעצמם או באמצעות חבריהם לתנועה כבר רכשו נסיון או לפחות מידע על פעילות מחתרתית במשטר סובייטי, הרי תולדתה של א.ב.צ. היא ספונטאנית וספורדית. הקמתה מעוגנת במידה רבה ביוזמתם של פעילים צעירים ממספר תנועות נוער בקובנה וכן מגימנזיסטים וסטודנטים ללא כל נסיון מעשי, אך בעלי הכרה ציונית עמוקה. בשלב הראשון – התארגנו בשלהי קיץ 1940 עשרות אחדות במסגרת קבוצות קטנות ונפרדות וזאת על בסיס של היכרות אישית ואימון הדדי. אחת מהקבוצות הראשונות הללו שהורכבה בעיקר מגימנזיסטים וסטודנטים קמה ביזמתם של פעילי “מכבי הצעיר” וביניהם בילינזון, פומפיאנסקי, למדנסקי והאחים קריסטאל. ארבעת האחרונים היו גם מקשרים ומדריכים של תאיהם, שכללו 5 חברים כל אחד. לימים גדל מספרם לכ־20. בין ראשי התאים היה גם יצחק שפירא שלאחר מכן היה לאחד המנהיגים המרכזיים של א.ב.צ. בגיטו קובנה. כל תא התאסף מדי שבוע או שבועיים, לעתים במסווה של מסיבה חברתית, והיו מאזינים במידת האפשר ל”קול ירושלים". באמצעות מערכת ארגונית ניתן היה בשעת הצורך להזעיק את כל החברים תוך זמן קצר.¹⁰⁶

כמעט במקביל החלו להתארגן תלמידי הגמנסיות העבריות לשעבר שלמדו עתה בבת”ס תיכוניים סובייטיים בשפת ההוראה ביידיש (מס. 11 ומס. 12). לרבים מהם נותרה עדיין זיקה חזקה לערכים הציוניים, לשפה העברית ואפילו אל חלק ממוריהם שסימלו בעיניהם את נושאי הערכים הללו. ליחס מיוחד זכו אותם המורים שפרשו מההוראה מתוך דבקותם העקשנית בעקרונותיהם הלאומיים. כך למשל רחשו תלמידים רבים כבוד ויקר למורם לעברית “מאירק” (חבר מרכז הציונים הכלליים ב') ששוטט עתה מחוסר־עבודה והתקיים בין היתר ממכירת ספריו וממתן שיעורים פרטיים בעברית. יחידים מהם אף המשיכו לקיים עמו מגע ולא פעם גם להתייעץ עמו בחשאי בנושאים אידיאולוגיים ומצפוניים.¹⁰⁷ משהתגבשו קבוצות מחתרתיות שפעלו בעיקר במישור הלאומי־ חברתי היווה מורה זה דמות בעלת סמכות והשראה לפעילים אלה.¹⁰⁸ המורה השני שפרש ושעמו קיימו תלמידיו לשעבר מגע היה ד”ר אריה הסלזון. הלה התפרנס מעבודתו בבית חרושת, אך מחמת מעמדו המרכזי הקודם בתנועה הציונית (סגן יו”ר מפלגת הציונים המדיניים) הפך עתה למוחרם מבחינה פוליטית וחברתית. הפגישות בינו לבין תלמידיו נערכו על כן תוך זהירות יתירה, כפי שמתואר בזכרונותיו:¹⁰⁹ “כל פגישה ופגישה – היתה מתוכננת מראש, כל צעד מחושב היטב, היו מתקרבים למקום הפגישה שניים. האחד היה מתעכב ועומד על המשמר, מסתכל מרחוק בכל המתרחש מסביב והשני היה ניגש אלי רק לאחר שהוא מקבל מחברו סימן ש”הכל בסדר". כלומר, שאין מסביב דבר המעורר חשד. הפגישות היו מתקיימות ליד מקום העבודה שלי, בשעת צאתי מבית־החרושת (בו הייתי מועסק) ופעמים באחד הרחובות הצדדיים ופעם בביתו של אחד מהתלמידים, הם סיפרו לי בפרוטרוט על חוויותיהם, על דאגותיהם ועל פעולתם. (…) אך מכיון שהדיבור העברי נאסר והשפה העברית הוכרזה למעשה (אם כי לא באופן רשמי) לשפה קונטרבולוציונית, התרבות העברית נחרבה ומנהיגי ההסתדרות הציונית היו צפויים למאסר – התגלתה בצעירים אלה העקשנות היהודית הטיפוסית (ועקשנות היהדות הליטאית בנוסף על כך) והם התחילו לדבר דווקא עברית, לקרוא דווקא ספרים עברים, ללמוד היסטוריה יהודית ולהתעסק בבעיות ישוב ארץ־ישראל, אף להתכונן לעליה. הם נתמלאו אהבה עזה ונאמנה למסורת היהודית ושנאה עמוקה לעריצות האופפת אותם. ומאחר שבדיבור העברי, בקריאה בספר עברי ובדיונים על ארץ־ישראל בגלוי היתה כרוכה סכנה, הם יצרו מחתרת לכל פרטיה ודקדוקיה, התארגנו קבוצות־קבוצות קטנות שהאחת לא ידעה מחברתה ולא על הרכבה. חברי הקבוצה היו נפגשים פעם לפעם במקומות סתר, שם היו מדברים עברית, שומעים הרצאות על תולדות היהודים ודנים בשאלות ארץ־ישראל.¹¹⁰ והכל נעשה בלהט נשמה, בהתלהבות עצומה ובמסירות נפש".

על צמיחתו של אחד התאים שבנוסף לפעילות הציונית ביצע גם “סחיבה” של ספרים עבריים, מספר בזכרונותיו תלמיד הכיתה העשירית של בית־הספר התיכון ע”ש שלום עליכם (לשעבר, גמנסיון עברי קובנר ע”ש משה שוובה). להלן קטע מסיפורו: "…אינני יודע על פי יוזמת מי, אולם בראשית שנת הלימודים פנה אלי חבר בגימנסיה, שלום בלומברג (המנוח כיום) ואמר לי, כי רוצה הוא לשוחח אתי ברצינות, ביחידות, בבית פרטי. מהעת ההיא החלו להתאסף בדירתנו פעם בשבוע 5–6 מחברינו. על כוס תה ומתיקות היינו דנים בעברית ספרותית טובה על דרכים ועל אפשרויות, כיצד נוכל להישאר עם דעותינו הציוניות הקודמות. באחת הפגישות האלו, שבה השתתפו רק שלום בלומברג, יואל פרידלנד ואני, הוחלט להוציא באיזו צורה שהיא מהגימנסיה שלנו ספרים רבי־ערך בנושאים ציוניים והיסטוריים¹¹¹, אשר בעת ההיא כבר הוציאום מספרית בית־הספר, ושמו אותם בחדר מיוחד נעול בחותמות. על ספרים אלה היה לשמש לנו מקור ללמוד מפיהם בחוג שלנו. שלום בלומברג חיבר מיד לפי הזכרון רשימת ספרים הדרושים לנו, כי ידע היטב את תוכן ספרית הגימנסיה שלנו. אם אין זכרוני מטעני, היה עלינו להוציא כ־150 כרכים (…) כך ביצענו שלושה מסעים עד אשר הוצאנו את כל הספרים לפי הרשימה שהוכנה…” ¹¹²

ראוי לציין שהתלמידים הנ”ל שביצעו את “סחיבת” הספרים העבריים, לא השתייכו קודם לכן, כרבים אחרים, לתנועות נוער או ארגונים ציוניים אחרים. חלקם הצטרף רק עתה לפעולות מחתרתיות בתאים, וזאת בהשפעת חבריהם שהיו פעילים בתנועות נוער, אך בעיקר מתוך מניעים אישיים חזקים שדחפום לבטא את זיקתם לתרבות עברית ולציונות. אחדים מחברי התאים הללו התרכזו סביב המורה איקה יהושע גרינברג, שחתר לאיחוד עם הקבוצה המחתרתית של יוצאי תנועת “מכבי־הצעיר” שהוזכרה לעיל. לימים היוו תאי שתי הקבוצות האלו מרכיבים חשובים של ארגון־ברית־ציון (א.ב.צ.). אף כי רק למעטים מביניהם היה השם הזה ידוע, נראה שהמרכיבים המרכזיים והראשונים של הארגון החדש היו חברי הנוער הציוני א’. קבוצה אחת מחברי תנועה זו ובראשה חיים שפירא (בנו של מנהל קק”ל בליטא) דגלה כבר בראשית התארגנותה ברעיון של איחוד כל הדבקים ברעיון הציוני ללא הבדל מוצא מפלגתי,¹¹³ רעיון שהפך לימים לאחד היסודות של א.ב.צ. קבוצת פעילים אחרת מתנועה זו ובראשה שמעון גראז’ שהיה לאחר מכן לאחד ממייסדי הארגון החדש, ניסתה בסתיו 1940 לפתח פעילות משותפת עם חברים דתיים (כמו יוסף וואסילבסקי מהעיירה מרקינה ומשה וולברשטיין מקובנה) בחווה החקלאית ליאופולטבה שבדרום מערב ליטא. כך הונח היסוד לשותפות ענינית ואידיאית בין צעירים ציוניים מהמחנה הדתי והחילוני בליטא במשך מלחמת העולם השניה וכן במחנות הריכוז בגרמניה. בחווה זו היו כ־20 איש; רובם ככולם עבדו בעבודה החקלאית במקומם של האריסים הליטאים שהועסקו קודם לכן בחווה זו על ידי בעליה היהודי. אף על פי שהחברים לא היו רגילים לעבודה מסוג זה, אם בכלל, השתדלו מאד לעמוד במשימה. עיקר הפעילות בשעות הפנאי התרכזה סביב נושאים ציוניים־לאומיים. הדבר בא לידי ביטוי בהרצאות ובויכוחים על התנועה הציונית, על עתיד בנין הארץ ועשירי תוכן רוחני מיוחד היו מסיבות “עונג שבת”.¹¹⁴ תפילות נערכו מדי יום ביומו במסגרת מנין קבוע וכמו כן קויים מטבח כשר. בתכניתה של הקבוצה היה לקבל מהשלטונות אישור רשמי להישארותם במקום זה כחברי משק קולקטיבי (קולחוז) והם קיוו שבמסגרת זו יוכלו כאן לחיות באין מפריע באווירה ציונית־לאומית; אולם בלחצם של האכרים שבסביבה לא הסכימו השלטונות להישארותם ובאביב 1941 נאלצו כולם לעזוב את המקום. עם שובם לקובנה מצאו כבר שם התפתחות ניכרת בכיוון הקמת הארגון המאוחד שכאמור כונה לאחר מכן א.ב.צ, (ארגון ברית ציון). גורם נוסף שהשפיע על הקמת א.ב.צ. והיווה בו מרכיב חשוב היו הסטודנטים ובעיקר תלמידי השנה הראשונה והשניה. על הרקע ועל המניעים שלהם בהקמת הארגון החדש מספר מי שהיה חבר צעיר של הקורפורציה¹¹⁵ הציונית “ביתריה”: "…אני לא זוכר שיבוא מישהו מהמנהיגים הפוליטיים הרוחניים שהיו קודם – שיבואו ויאמרו “חברה בואו ונעשה משהו…” היינו נפגשים ומדברים בינינו שיש צורך דחוף לארגן משהו כדי שנוכל להביע דעות בקשר למה שקורה ומה שעומד בפנינו… היו אלה למעשה הצעירים של הקורפורציה לא הפיליסטרים ולא הדוקטורים ולא יותר מבוגרים מאתנו…¹¹⁶

במקרה או שלא במקרה נוצר אז מגע בין קבוצת הגימנזיסטים בראשותו של שמעון גראז', יעקב בית־הרבי (בסרבי), זלצברג ואחרים, לבין קבוצת הסטודנטים חברי קורפורציות ציוניות לשעבר. בעקבותיו באו פגישות מורחבות יותר שנערכו בדרך כלל בתוך בתים פרטיים, מוסוות לפעמים כהתכנסויות לשם משחק פינגפונג; לא דובר בהם עדיין על הקמת ארגון, “כי אם על התקרבות הדדית”.¹¹⁷ ממפגש למפגש גדל מספר חברים. בנוסף לקבוצות מקרב יוצאי “הנוער הציוני א’”, “מכבי הצעיר”, “בני עקיבא” וסתם גימנזיסטים וסטודנטים ציוניים שלפני כן לא היו חברי תנועה כל שהיא, הצטרפו עתה חברים בודדים גם מ”גורדוניה", מהמחנה הרביזיוניסטי ועוד. אלה ואלה נתקבלו ע”י הצטרפות פרסונאלית ולא ארגונית. הפעילות קוימה במסגרת של תאים בני 3–5 חברים המאורגנים ע”י מיפקדה שבין ראשיה נימנה שמעון גראז'. מאחר וחלק ניכר מחברי א.ב.צ. נימנו על תלמידי הגימנסיה הריאלית (בי”ס תיכון סובייטי מס’ 12) הפך מוסד זה כמוקד עקרי¹¹⁸ לפעילות חברי הארגון. עובדה זו איפשרה בין היתר לקיים בקרב התלמידים מעקב והסתכלות אחרי “מי שנוקט עמדה פרו־קומוניסטית ומי שמוסיף לנקוט עמדה ציונית עברית.¹¹⁹ את האחרונים גייסו לארגון”.

נראה שבדצמבר 1940, כחצי שנה לאחר כניסת הצבא האדום לליטא, היה ארגון ברית ציון כבר מגובש למדי. מסיבה חגיגית נערכה ע”י הארגון בחג החנוכה שלקראתה פורסמה החוברת הראשונה של הבטאון “ניצוץ”. להלן קטע מזכרונות על אירוע זה ומהותו כפי שנכתבו ב”ניצוץ” 5 שנים לאחר מכן ע”י אחד המשתתפים באותה מסיבה:

“אם מדובר על זמן הולדת ארגוננו – הריהו חל בערך לפני חג־החנוכה ואם בחיים הציונים הליגליים היה ערך רב לחג לאומי כגון חג החנוכה על אחת כמה וכמה בזמן הסובייטים, בלי ידיעת השלטונות, במחתרת. השמירה על המסורת הלאומית ועל התרבות הלאומית והקנאות של “אף על פי כן” היו בין הקווים האופייניים הראשונים של הארגון החדש. דווקא מסיבת החנוכה הראשונה שהתקיימה מאחורי דלתות סגורות ומסוגרות לכדה את בחירי הנוער הלאומי שהתאחדו שבועות אחדים לפני כן לא.ב.צ., כאילו שלהבת הנרות חדרה אל חום לבם ונסכה בהם תקוה. כי נס גדול יתרחש שם, כי יצליחו במלחמתם להתגשמות האידיאל הציוני, ומה גדולה היתה שמחתם בראותם בחג החנוכה את הניצוץ הראשון.¹²⁰ בהקמת הארגון הזה בלטה מעין מחאה נגד המציאות הקודמת בתנועה הציונית – מצד אחד ונסיון להביא בשורה רעננה לציבור הציוני – מצד שני. לקו זה (לא רק להמשיך בישן, אלא לחפש את החדש) – היה א.ב.צ. נאמן במשך כל 5 שנות קיומו הן בתקופת המשטר הסובייטי, הן בגיטו והן על אדמת גרמניה לרבות הימים שלאחר השחרור.¹²¹ באותם ימים הוזכרו ב”ניצוץ" הסיבות והרקע שהביאו ב־1940 להקמת א.ב.צ. להלן קטע מהם:

“עוד בימי הקיץ הראשונים של 1940, עם כניסת הצבא האדום לליטא, הרמנו את דגל העבודה הקונספירטיבית ובא.ב.צ. יצרנו אחר כך את המכשיר הארגוני להמשכת העבודה הציונית בכל התנאים, על אף הכל ולמרות הכל. הרי עשינו את זה הואיל ומצפוננו הלאומי הכריח אותנו ללכת בדרך זו. סכנו את חיינו והמשכנו להתאסף ולעמוד בקשר בינינו, לשלח חברים עם עליית הפליטים ולשמור על שארית התרבות העברית והלשון העברית… עוד אז הוצאנו בפעם הראשונה את “הניצוץ” ששימש במשך חמש שנות פעולתנו מורה דרך לתנועתנו. "הרגשנו שיש לא רק להמשיך את הישגי הישן אלא לחפש את החדש. נוכחנו בהתפוררות המופרזת של ההסתדרות הציונית שלפני פרוץ המלחמה, הכרזנו מלחמה על הדיפרנציאציה המופרזת, של המכניזציה של התנועה, על התרוקנות תכנה ועל האדישות לגבי השאלה הסוציאלית שהפכה לאחת הבעיות המרכזיות באמצע המאה העשרים…”¹²²

ארגון א.ב.צ. התקיים מחנוכה תש”א (דצמבר 1940) ועד סוף תקופת השלטון הסובייטי, במתכונת חשאית, ותוך כדי כך הרחיב מסגרתו ופעל בעיקר במישור התרבותי. עם כיבוש ליטא ע”י הנאצים ביוני 1941 נקלע מספר ניכר של פעילי א.ב.צ. לגיטו קובנה ושם היוו גרעין תוסס לארגון המוני של צעירים ובני־נוער, ואילו לאחר המלחמה הניחו שרידיו יסוד לתנועת נוח”ם (נוער חלוצי מאוחד) בקרב שארית הפליטה שבגרמניה.

6. פעילויות ותכנים

פעולות הארגונים הציוניים שהחליטו להמשיך את קיומם בצורה מחתרתית הוכתבו במידה רבה ע”י המוטיבאציות, הטמפרמנט והמרץ של חבריהם ואוהדיהם – מצד אחד, והסכנות החמורות הצפויות מצד השלטונות והרחוב – מצד שני. חלק ניכר של הפעולות שבוצעו בידי חברי הארגונים ואנשי הפריפריה שלהם, ניתן לראותן יותר כפרי הספונטניות, האילתור והיוזמה המקומית, מאשר כתוצאה מתיכנון זהיר ושיטתיות מחושבת. למעשה שלטו שתי מגמות אלו בכל מישורי הפעילות שייסקרו בפרק זה כשהעיקרי והרחב מכולם הוא המישור התרבותי־רעיוני, אשר ממנו מוצא לפעולות עניניות־”גשמיות". בדומה לא.ב.צ. נועדה חשיבות רבה לנושא התרבותי, הרוחני והרעיוני גם בכל שאר ארגוני המחתרת הציוניים. אולם בעוד שב־א.ב.צ. היוותה הפעילות סביב נושאים אלו נקודת כובד כמעט בלעדית, הרי שאצל אחדים מהארגונים האחרים היתה פעילות זו חלק ממיכלול רחב יותר ורובם ככולם ייחסו לפעילות זו דרגת עדיפות גבוהה. בין הסיבות לכך ניתן לציין: א) רוב רובם של החברים היו בני גילאים צעירים, שזה לא מכבר חבשו ספסלי בתי”ס עבריים או שהיו מעורים בתרבות העברית ובשפתה ולכן לגביהם היתה המשכיות זו טבעית וניתן היה בקלות יחסית לעניין בנושא זה גם את מי שלא היה חבר בתנועת נוער. ב) הודות לגילם הצעיר היו רוב החברים משוחררים על פי רוב מדאגות, שלא כמנהיגי התנועות והשכבה המבוגרת של הפעילים שבנוסף לחששותיהם מרדיפות, היו מטופלים בדאגות פרנסה¹²³ ועול משפחה. ג) פעילות בנושא תרבותי היתה הכי נוחה ואפשרית ביותר מהבחינה המעשית ולכאורה גם לא מסוכנת כל־כך מבחינת ההתנגשות עם השלטונות.

במידה זו או אחרת הפכו, איפוא, נושאי “התרבות עברית” ו”שמירת הגחלת הציונית" לציר מרכזי של הפעילות המחתרתית. מבחינה זו לא היה הבדל מהותי רב בין הארגונים וזה התבטא על פי רוב בסגנון ובצורה. כך למשל היו חברי אחד התאים של השוה”צ מתאספים לעיון במשנת בורוכוב¹²⁴ ואילו חברי “בני עקיבא” לשעבר שהיו נפגשים בבתים פרטיים בעיקר בשבתות, היו שרים משירי ארץ־ישראל ושירים כמו “צור משלו אכלנו” לפי מנגינות רוסיות;¹²⁵ כמו־כן מסרו מזמן לזמן מידע על א”י שהגיע בכל מיני דרכים. כמוהם נהגו גם חבריהם שחזרו לקובנה מחוות ליאופולטווה,¹²⁶ והוא הדין גם לגבי חברי ארגונים אחרים. כמה מחברי “גורדוניה” לשעבר ציינו בחשאי את כ”ד בשבט – הוא יום השנה ה־18 למותו של אבי תנועתם – א. ד. גורדון. התכונה לאירוע זה ומהלכו מתוארים להלן ע”י יעקב קאופר שהיה אז מהמנהיגים המרכזיים של גורדוניה: “התכוננו לכ”ד בשבט. הוחלט, כי ביום זה תתקיימנה אספות בכל התאים של התנועה, עלי היה להרצות בשני תאים, פעם אחת בערב ופעם שניה למחרת אחרי הצהרים… בערב התאספנו בביתה של חברה אחת. מספר המשתתפים היה יותר מ־10, כולם משכבת המגשימים ולא חסר איש מכל הנקראים… מצב הרוח היה חגיגי, אם כי תוגה חרישית קיננה בלב כולם. די היה להיזכר באקדמיה הפומבית רבת העם של אשתקד ולהשוותה למה שזכינו לו היום, כי עיני כולנו תמלאנה דמעות. דומיית קודש שוררת בחדר חבר אחד קורא לפני הנאספים את החוזר של ההנהגה הראשית: “…ואם את דבריו לא נוכל להשמיע הפעם פומבית ובאזני רבים, הרי את תורתו ואת עזבונו הרוחני נישנה ונעמיק בחביון לבנו… וכמו האנוסים בשעתם, אשר התכנסו למועדים, כדי לקיים את קשרם עם מסורת אבותינו ואמונתם, כן אנחנו נתכנס במחתרת, כדי לחזק זיקתנו עם תנועתנו והארץ…” אחרי כן נקראו ידיעות מהארץ, עד כמה שאפשר היה ללקטן מתוך מכתבים ומן הרדיו הירושלמי. בין השאר נודע לנו על אסיפת־אבל בלונדון לזכרו של דב הוז, אולם איש מאתנו לא ידע איפה ובאיזה נסיבות קרה האסון הזה. לבסוף אחרי ההרצאה הוחלט לשלוח אל הלשכה הראשית של הקהק”ל בירושלים מברק־ברכה לרגלי יום כ”ד בשבט וזה הוצא אל הפועל עוד בלילה ההוא”…¹²⁷

גם בבית”ר התבססה הפעילות המחתרתית העיקרית על קשר בין החברים לשעבר, ביסוסם ועידודם, על ידי עזרה הדדית, ובראש וראשונה על ליבון הרעיון הציוני על צורותיו השונות. המדריכה רחל סלקיה היתה נפגשת עם חניכיה לשעבר בגן ציבורי או יוצאת איתם לטייל ותוך כדי כך מספרת להם על אישים ידועים שמילאו תפקידים חשובים בתולדות עם ישראל, כגון שרה אהרונסון מקבוצת “נילי” וכדומה. יחד עם זה ניסתה, בעזרתם, לערוך השוואה בין המציאות דאז לבין המציאות הנוכחית על כל המסקנות המשתמעות מכך.¹²⁸ כאן גם המקום לציין את התופעה של לימוד עברית לשמה במסגרת תאים מחתרתיים שהוקמו במספר ערים ועיירות על בסיס של היכרות פרטית ותנועתית לשעבר.

הווי תרבותי קויים גם בקרב החברים לשעבר של קיבוצי־ההכשרה בקובנה (כמו “גשר”, “גזית”, “זייד”) ובמקומות אחרים. בשאבלי, למשל, נערכה בי”א באדר מסיבה רבת־משתתפים, שהרוח החיה בה היה מנהל הגימנסיה העברית לשעבר מרדכי רודניק. ואף כי שוחרר זמן קצר לפני כן מבית הסוהר הסובייטי, לא היסס ונשא נאום ציוני נלהב.¹²⁹ גם בקרב הקבוצות שהרכיבו את תנועת “חירות” המאוחדת ניתנה עדיפות למטרות הבאות: “הסברה וחינוך עברי לאומי ונכונות להעפלה ולעליה”.¹³⁰ בפגישות החשאיות שארגנו בשאבלי חלוצים פליטים מפולין ביחד עם יוצאי תנועת השומר הצעיר–נצ”ח היו משמיעים הרצאות ועורכים במשותף ערבי קבלת שבת, שרים ומדברים עברית. דפוסי המגעים הללו שנוצרו בין החלוצים הפליטים והנוער הציוני המקומי התמידו בשאבלי עד פרוץ המלחמה וגם לאחר מכן, בתקופת המחתרת האנטי־נאצית בגיטו. לא בכדי נאמר בעדותו של אחד מהחברים הפעילים: “כשנכנסנו לתוך הגיטו כבר היינו למעשה מאורגנים”.¹³¹

אחד משיאי פעילותה במישור התרבותי־רעיוני של תנועת “חרות” המאוחדת ניתן לראות בסמינריון שקויים בחנוכה תש”א (דצמבר 1940 – ינואר 1941) בבית ההבראה לשעבר של תנועת “דרור” בפרוור הווילנאי וולוקומפיה ושנמשך יותר משבוע ימים בהשתתפות כ־20 חברים מליטא ומפולין וביניהם: טדי פיק, מרסיק (שניהם גם נשאו הרצאות), ינטל גלוך, חנה זילברצווייג, סיני אוקרנט, צפורה בירמן, מרים פליישפארב ואחרים. הסמינר רוכז בידי מרדכי טננבוים ואדק גולובנר מלבוב (מזרח גליציה). זה האחרון וכן שיינדל שווארץ מקובל (ווהלין) מסרו דו”ח על התנועה באיזורים הפולנים הנתונים לשלטון סובייטי. סמינר זה הוקדש בחלקו לדיון רעיוני וארגוני. כרקע עיוני שימש בין היתר מאמרו של מ. ביילינסון “תנועות ומשבריהן”. בסיכום התגבשה תפיסה לגבי מבנה התנועה במציאות דאז: מעגל ראשון פנימי – צוות הפעילים המצומצם המרכז את הפעולה. מעגל זה מתפשט לכוון המעגל השני – הפריפריה הקרובה של חברי התאים הפעילים של התנועה ובהיקף – המעגל השלישי, הפריפריה הרחוקה שיש לקרבה, להשפיע עליה ולרכוש אותה".¹³² במסגרת הדיונים הרעיוניים באו לידי ביטוי גישות שונות לגבי היחס של התנועה למציאות הסובייטית. עם כל החשיבות של הדיונים הרעיוניים והארגוניים, נודעה חשיבות מיוחדת לאווירה החברתית ששררה בסמינר. “מזמן לזמן נשמע שיר חלוצי – מתארת אחת המשתתפות את ההווי החברתי שם¹³³ – אמת, לא פרצנו בשירה, אבל בעמקי הלב שרנו בשקט וחלמנו והיה מי שהתפעל, לא עצר כח לשלוט על עצמו, ונתלכדה הורה. מלאי עידוד וכח נפרדו הסמינריסטים כל אחד למקומו, כל אחד לעבודתו…"

פעילות מרכזית נוספת בכל הארגונים הציוניים הבלתי־ליגאליים דאז התמקדה במישור הקומוניקאטיווי, במגמה ליצור צינורות קשר יעילים בין ההנהגה לבין חברי השורה והפריפריה ובמקביל להמשיך בטיפוח הקשרים עם ארץ־ישראל, לקבלת מידע והנחיות. חלק ניכר מהפגישות בין החברים בתוך א.ב.צ. וארגונים אחרים הוקדש למסירת ידיעות שונות על ארץ־ישראל שנאספו ממקורות שונים לרבות האזנה ל”קול ירושלים".¹³⁴ על הענין הרב שנודע לנושא הארץ־ישראלי בין יהודי ליטא בכלל ולחוגים הציונים בפרט, ניתן ללמד מתוך הקטעים המובאים להלן מתוך סקירה שנשלחה ע”י “הנוער הציוני” בליטא לחבריהם בארץ:

“…הננו למסור לכם בשם כל משפחתנו התנועתית בגולת ליטא את רגשי השתתפותנו בצערכם הרב לרגלי ההפצצה על תל־אביב. מדי ערב אנו מאזינים ל”קול ירושלים” ולבותינו נשברו בקרבנו בשמענו את הידיעה המחרידה על הנסיון הקשה שעבר על תושבי תל־אביב ועל תוצאותיו… דברי העידוד של חיים וייצמן לישוב ששידר הערב רדיו ירושלים עודדו גם אותנו.. אנו רוצים שתדעו שאין גבול להתעניינותנו במה שעובר על הישוב. אולם התענינות זו היא לא רק מצדנו. נזדמנתי אמש ברכבת עם יהודים בני 20–30 שהתחנכו בליטא על התרבות העברית ולא חדלנו לדבר על ההפצצה של תל־אביב. רב היגון בכל בית יהודי כאן… כל יהודי מרגיש כי אחיו נופלים וכי מנסים להחריב את ארצו. הייתי בקאונס עת נתקבלה הידיעה על ההפצצה והיא נמסרה באותו ערב מפה לאוזן. בכל מקום היא שימשה נושא השיחות. רק עכשיו רואה אני כי החינוך העברי בליטא היכה שרשים עמוקים. עד היום שומעים בחוצות הערים את השפה העברית מצלצלת בפי צעירים"…¹³⁵

גם לאחר שהעתונות המקומית החלה להעלים בשיטתיות ידיעות הנוגעות למצב בארץ־ישראל ובעולם היהודי, המשיכו מספר פעילים לנהל התכתבות ערה עם ארץ־ישראל, אם כי תוך זהירות רבה ומודעות לקיום הצנזורה. כן התנהלו עדיין במשך זמן ניכר חילופי מברקים (חלקם מוצפנים) בין מרכזי תנועות ומוסדות בא”י ובמקומות אחרים לבין פעילים מקומיים ופליטי פולין. ממברק שנשלח ממרכז התנועה הרביזיוניסטית בלונדון לקובנה ב־3 באוגוסט 1940 נודע לפעילי התנועה בליטא על מותו של זאב ז’בוטינסקי. מברק מוסווה זה הגיע ע”פ כתובתו של קצין הנציבות יחזקאל דיליון וזו לשונו: “מצטער להודיע שהיום בבוקר מת לפתע בניו־יורק בקרב משפחתו הדוד זאב. נא להודיע למשפחה ולחברים. היו חזקים”.¹³⁶ במידה וחלק מהפעילים לשעבר המשיכו עדיין לקבל בדואר עתונים ופרסומים אחרים מארץ־ישראל, הם מסרו אותם לחבריהם וכך הועברו החדשות מיד ליד במסגרת חוגים מצומצמים.¹³⁷ לימים כשקשר המכתבים הלך והשתבש נותר “קול ירושלים” כאחד ממקורות המידע היעילים ביותר. ואכן לא בכדי הובעה אז באזני הנהגת הישוב היהודי בארץ ישראל המשאלה, בשם ציוני ליטא, שבראדיו ירושלים תימסרנה גם ידיעות ציוניות ויהודיות כלליות.¹³⁸

סיכומים מהמידע על א”י וכן ידיעות נוספות היו נמסרים כאמור בפגישות התאים ויחד עם זאת הופיעו בפירסומי ארגונים השונים. בנוסף לבטאון של א.ב,צ – “ניצוץ” שהופעתו החלה, כאמור לעיל, בחנוכה תש”א (דצמבר 1940) ונמשכה עד לאחר מלחה”ע השניה (1946),¹³⁹ הופיע בתחילת 1941 בקובנה פירסום בשם “ממעמקים”¹⁴⁰ מטעם “בני עקיבא”. בערך באותו זמן הוצאה לאור ע”י חברים מקומיים ופליטי פולין מתנועה זו, חוברת זעירה בשם “שירי מולדת” ובה 13 שירים עבריים,¹⁴¹ ובה ההקדמה הבאה: “והיו השירים לביטוי צורב לגעגועינו אליך מולדת; את מולדת אשר הקדשת מאז ומעולם ברית ה’ ובדם קדושים, זכרך תמיד לנו למשיב נפש, לבנו אליך תמיד; אנו במערב ולבנו במזרח, היי ברוכה מולדת”. אנשי “השומר הצעיר” שמלכתחילה הסתירו מכונת־כתיבה בעברית ומכונת שכפול, החלו בהכנות מעשיות להוצאת בטאון פנימי בעברית. בשלב זה נעצר לחקירה יצחק וידוקלה (העורך המיועד) כשבכיסו מאמר הדן על הכשלון של תכנית ההתישבות היהודית בבירוביג’אן והמעלה את הטענה “אז מדוע בירוביג’אן ולא ארץ־ישראל”.¹⁴² לאחר זמן קצר שוחרר וידוקלה אך מחמת תקלה זו לא יצאה התכנית אל הפועל, שכן בסמוך לכך פרצה המלחמה. המחנה הרביזיוניסטי הספיק בדוחק לפרסם את גליון “המדינה” האחרון ולא יסף יותר. תשומת לב ניכרת לנושא הפירסומים ניתנה במיוחד בתנועת “חירות”. בשלב הראשון¹⁴³ הוצא לאור עלון אינפורמטיבי משוכפל בידי שני מחברים של השומר הצעיר–נצ”ח (טדי פיק ונח פורץ). תפוצתו של עלון זה בשפה העברית היתה מצומצמת שכן נועד מלכתחילה לחוג החברים בליטא, לאחר הקריאה בו מצווים היו קוראיו להשמידו. לימי זכרון לאומיים כגון: חנוכה, י”א באדר, כ’–כ”א בתמוז, הוציאו עלונים בעלי תוכן ופרשנות לאור המציאות. “חירות” פירסמה עלוני־הסברה מיוחדים לסטודנטים היהודים באוניברסיטת וילנה והפיצה אותם בצורה מיוחדת: סטודנטים חברי התנועה היו תוחבים אותם בחשאי בין דפי הספרים של עמיתיהם בחדר הקריאה באוניברסיטה ובמקומות אחרים ואף בתוך כיסי מעיליהם שבמלתחות וכו'. עם הידוק הקשרים בין שלוחות התנועה שבליטא הסובייטית ואוקראינה המערבית (ווהלין ומזרח גליציה), הוחלט להעביר את הדפסת העתון הבלתי־ליגאלי מלבוב לוילנה בביתה של מרים לוביאש וזאת, “מאחר שהתנאים בוילנה היו נוחים יותר”.¹⁴⁴ מסיבה זו היו מכינים שער מיוחד עם כותרת “חירות” (צויר בידי שולמית גורדון) שנועד עבור ליטא ושער נוסף עם הכותרת “דרור” – היו מתקינים בלבוב עבור החברים באוקראינה. קשרים ובלדרים מיוחדים (לרוב בנות) העבירו את החומר כשהוא מהודק ברצועות־בד סביב לגופם ובצורות אחרות.¹⁴⁵ בווהלין עסקה בהפצתו של העתון שיינדל שווארץ. תיאור ממצה ובהיר על מיגוון הפעולות שנתבצעו אז ב”חירות”, במיוחד במישור הקומוניקאטיווי מובא להלן, מתוך קטעי מכתב של צפורה בירמן שהוזכרה כבר לעיל: “…הקשרים היו יוצאים לדרכם כשהם עמוסים בדברי התנועה ומביאים דרישת־שלום. לא שכחנו גם את החברים שהוגלו. אף זכרנו את הרעב השורר בוארשה. נוצרה קרן משען לאסירי־ציון ברוסיה, ובקיצור: “מצר”. היינו שולחים חבילות על־פי כתובותיהם של כל החברים שהוגלו. שלחו חבילות לוארשה. עשו את העבודה, אבל שקט לא ידעו. מרדכי ומרסיק תמיד חיפשו, תמיד תיכננו, ורצו לפרוץ בכל הדרכים. מרדכי תיכנן נסיעה לבוכרה, כדי לפעול שם ולהמשיך בדרכו משם. כך אמרו לפרוץ ולהתפרץ. כך התנהלה עבודת התנועה בלא הפסק. תמיד עמדו על המשמר. תמיד כתבו והדפיסו: חוזרים, מכתבים. עתונים. לחבר בסניף סיפקו גם ספרים וכו'. הפעילים היו עושים התיעצויות. למברג, קובל, וילנה וקובנה ביקשו דרך, כיצד להרחיב את העבודה…”¹⁴⁶ עם סגירת מוסדות החינוך העבריים והפיכת חלקם ליידישאיים עלה על הפרק גורל הספרים העבריים שנמצאו במוסדות הללו ואשר לפי כל הסימנים נידונו לגניזה, אם לא להשמדה. והוא הדין גם לגבי הספרים בספריות פרטיות וציבוריות. אי לכך נחלצו תלמידים לשעבר ברובם חברי תנועות ציוניות להצלת הספרים העבריים. – פשוטו כמשמעו.¹⁴⁷ מאחר והספרים היו כבר בשלב זה מרוכזים בדרך כלל בחדר מיוחד נעול וחתום בחותמת – הרי הוצאתם בחשאי ופיזורם בבתים פרטיים היו מיבצע משולב ומסוכן למשתתפיו. בקובנה השתתפו במיבצעים אלה חוליות מאולתרות מבין תנועות הנוער לשעבר “מכבי־הצעיר”, “הנוער הציוני”, בית”ר ואחרים. חברים של אחת החוליות הללו הצליחו בעזרת מפתחות מזוייפים להוציא מהגמנסיה העברית לשעבר ע”ש שוובה בקובנה, כמות גדולה של ספרים לפי רשימה שהוכנה קודם לכן.¹⁴⁸ לפי התכנית אמורים היו ספרים אלו לשמש את פעילותם התרבותית־עיונית בעתיד. כדי להעביר את השלל שכרו סוס ועגלה.

לאחר שהחותמות של הגמנסיה נמחקו פוזרו הספרים בבתי חברים. בצורה כזו ובדומות לה הוציאו ספרים עבריים מהספריה הפרטית של אבא באלושר ומהגמנסיה הריאלית לשעבר, שכאמור לעיל הפכה לגמנסיה הסובייטית יידישאית מס. 12 אולם כאן גילתה ההנהלה שחסרים הרבה מאד ספרים¹⁴⁹ ופתחה בחקירה נמרצת. השומר הלא־יהודי ששוחד בשעתו ע”י המבצעים, גילה עתה את שמותיהם וכמה מהם נעצרו למשך יום יומיים בנ.ק.וו.ד. ונחקרו ע”י איש בטחון דובר יידיש. כמו כן הובאה למקום המעצר אמו של אחד התלמידים העצורים (שתחת מרפסת ביתו הוחבא חלק מהספרים) על מנת להשפיע עליו להודות במעשה. בסופו של דבר איש מהם לא הודה וכולם שוחררו. עם זאת למדו המבצעים (רובם ככולם מהקבוצות שהרכיבו את א.ב.צ.) וחבריהם “לא לשחק עוד בשוטרים ובגנבים” – מצד אחד ולהתכונן לפעילות קונספיראטיבית יותר”¹⁵⁰ מצד שני. דבר סחיבתם של אלפי ספרים עבריים נתגלתה ע”י שלטונות הבטחון גם בשאבלי. שלא כבמקרה הקודם היו מעורבים בהלשנה מלבד השומר של המוסד גם אחד מהמורים הנודעים.¹⁵¹

פרטים על פעילות דומה בוילנה פרסם ב־1941 מורה עברי, מיד לאחר שעלה לא”י: “…יום לפני צאתי את וילנה נכנסתי לבית אחד בו גרו 2 סטודנטיות מליטא, מכרות שלי. בהיכנסי הביתה שמעתי דיבור עברי בחדר; אני שומע את הסטודנטיות מדברות עברית ועל השולחן מונחים ספרים עבריים חדשים, מקוריים ותרגומים. אני שואל אותן לפשר הדבר והן מספרות לי: התחילה תנועה עברית בקרב הסטודנטים. כל הסטודנטים מצ”ס ועד בית”ר התאגדו לאגודה אחת והיסוד המאחד היא הלשון העברית. הם מדברים עברית גם בכתלי האוניברסיטה החדשה וקוראים ספרים עבריים. את הספרים האלה המונחים על השולחן הם השיגו בבמ”ס לספרים יהודים, הם עוברים בכל בתי מסחר הספרים היהודיים וקוראים את הספרים העבריים… תנועה מעין זו התחילה גם בקרב המורים העבריים שהרבה מהם אנוסים. הרבה מורים כבר החלו להתנער מן המכות שהוכו בימי המאורעות ופתחו בפעולה עברית במחתרת. לפני צאתי נודע לי על ועדה של שלושה מורים שאספו בסתר את כל ספרי הלימוד העבריים, שחדלו להשתמש בהם בבה”ס למקום אחד והם מחלקים אותם לחוגים ללימוד וקריאה עברית"…¹⁵²

בדומה לפעילות בנושא הספרים העבריים, שהקיפה חוגים לאין ערוך יותר רחבים מאשר התנועות המחתרתיות והפריפריות שלהן גם יחד, ארעו גם תגובות ספונטאניות אחרות למציאות החדשה. היו אלה אקטים של הזדהות או מחאה מצד בודדים וקבוצות שקבלו לא פעם ביטוי הפגנתי וראוותני, עד כדי סיכון המעורבים במעשים אלה. תופעות המחאה וההפגנה בלטו במיוחד בקרב צבור התלמידים לשעבר של בתה”ס העבריים; אלה נגרמו אמנם במידה רבה עקב הקושי האובייקטיבי להסתגל תוך תקופה קצרה מאד לשפת ההוראה ביידיש, אולם בעיקר נבע הדבר מתוך אי השלמה עם דחיקת השפה העברית וכל הקשור בה מכותלי בתה”ס. אחד הביטויים ליחס זה ניתן לראות בתופעה שנסתמנה כבר בקיץ 1940, כשתלמידים לשעבר של בתי”ס עבריים העדיפו “לאות מחאה” לעבור לבת”ס אחרים לרבות רוסיים, תוך תקווה ששם “לא תישמע לכל הפחות השמצה מתמדת על א”י, על היהדות ועל התרבות העברית”.¹⁵³ חלק מהתלמידים המשיכו לדבר עברית בינם לבין עצמם וגם בפרהסיה.¹⁵⁴ והיו גם ביטויי מחאה והפגנה אחרים החל משירת האינטרנאציונאל “במלים של התקווה” ובדיחות אנטי־סובייטיות שסופרו בכיתה וכלה בציור סיסמאות ציוניות על הקיר ובהופעה בכיתה בחולצה של בית”ר.¹⁵⁵ לא פעם הסירו תלמידים ותיקים של הגמנסיה העברית ע”ש שוובה¹⁵⁶ בקובנה את “הסמרטוט האדום עם הסמל הסובייטי”¹⁵⁷ בו כוסה השלט העברי של המוסד; חברת א.ב.צ. שהצטיינה בריקוד באלט בביה”ס, סירבה בתוקף להשתתף בתכנית ריקודים בנשף לציון אירוע סובייטי ונימקה סירובה לחברותיה: “אני לא ארקוד אצל הרוסים”,¹⁵⁸ יתירה מכך, במהלך הנשף יצאה היא וחברותיה בריקוד “הורה” תוך שירה בעברית. בעקבות התנהגותה זו הוזהרה חמורות ע”י הנהלת ביה”ס באיום של הוצאה מהמוסד. אם כי חלק ניכר מהתלמידים שהיו מעורבים בפעילויות הפגנתיות מסוג זה השתייכו לארגונים המחתרתיים, הרי אין להסיק מכך שהדברים נעשו לפי הנחיות או הוראות מגבוה, שהרי מבחינת חוקי הקונספירציה היה בכך משום חישוף וסיכון שלא תמיד עמד ביחס סביר לתוצאות הפעולה.¹⁵⁹ זאת ועוד: בנוסף לצורך להיזהר מעיני השלטונות, שומה היה עליהם להימנע גם מהיתקלות בחסידי המשטר החדש ברחוב היהודי. שלא החמיצו שום הזדמנות להתקיפם.¹⁶⁰

היו גם מקרים שפעילים ציוניים ידועים ומבוקשים ע”י השלטונות נטלו חלק פעיל באירועים בעלי אופי הפגנתי וראוותני. כך למשל נאמו ראשי המחנה הרביזיוניסטי בליטא ופולין בעצרת האזכרה הספונטאנית שהתקיימה ב”בית־המדרש החדש" שבקובנה, עם היוודע דבר מותו של זאב ז’בוטינסקי.¹⁶¹ נציב בית”ר האחרון על פולין מנחם בגין שהשתתף ביחד עם מנהיגי התנועה במיסדר אזכרה בבית הקברות בוילנה ביום השלושים למותו של ז’בוטינסקי מספר בזכרונותיו: “…שם התכנסו עשרות בית”רים (ביניהם יוסף גלזמן, יצחק אפשטיין, אברהם אמפר, נתן פרידמן, ד”ר שייב, ירחמיאל וירניק, שלמה סקולסקי ועוד). לאותו מסדר הבאנו בחשאי את דגלנו, ניצבנו סביב קברו של בית”רי צעיר, אשר בדרך לוילנה בנסותו דרכו להגיע לא”י, קפא בסערת שלג. התפללנו, שרנו את שירו של ראש בית”ר “מגוב רקבון ועפר”… ובעוד הדגל הכחול לבן מתנוסס מעל בית הקברות נשבענו בכל התנאים ובכל מחיר לשמור אימונים לצוואת מורנו לרעיון התחיה של עמנו”…¹⁶² במשך שבוע לאחר מותו של ראש בית”ר ישבו רבים מפעילי התנועה “שבעה”, ערכו מנינים ועמדו במשמרות כבוד. גם בימי ה”שלושים" נראו לא מעט מחברי בית”ר כשעל דש בגדם סרט שחור וסמלי אבל אחרים. וכך זה היה בוילנה: "התאספו מניינים של אבלים בבתי סימטאות לא ניראים, בחדר של ד’ על ד' ישבו האבלים, תריסי החלונות מוגפים, כל מסך מורד. נר אבל מפיץ אור כהה, ספר תהילים פתוח לפני כל אחד ואיש אחרי רעו אומר את פרקו, מלה במלה; פסוק אחרי פסוק… כצללים באו אנשי המנין – במחתרת – כצללים גם יצאו ולמחרת היום שאלו את השכנים מי הוא הגר בחדר זה בו ישבו אנשים באפלה עד אחרי חצות?..¹⁶³

לאין ערוך מסוכנת יותר היתה פעילותן של מספר חוליות מאצ”ל ובית”ר בנושאים צבאיים לרבות אימונים בנשק. לפי עדויותיהם התקיימה פעילות זו בקובנה, וילנה, שאבלי ובמקומות אחרים, בעיקר בקיץ 1940.¹⁶⁴ מתוך דאגה להתקפות אפשריות מצד הליטאים הלאומנים על המוני היהודים, נקבעו בקבוצות המחתרתיות של יוצאי “מכבי הצעיר” בקובנה סידורים מיוחדים לאזעקה מהירה של עשרות צעירים למקום הפורענות.¹⁶⁵ מבחינה מעשית לא הופעלה מערכת זו אף פעם, שכן ההתפרצות של הליטאים נגד היהודים התחוללה בעת הפלישה הנאצית כשגם הצבא האדום וכל המשטר הסובייטי בליטא נתמוטטו כבנין קלפים. על רקע חששות שהשלטונות עומדים לצמצם או אפילו לבטל את מערכת החינוך היהודית (ביידיש) לקראת שנה"ל 1941/42 נתעוררו חברים מרכזיים ב”חירות" בכדי “לא לתת לקומוניסטים לבצע את זממם”.¹⁶⁶ בין היתר אירגנו הסברה מקיפה בקרב ההורים היהודים בערים ובעיירות שכל אחד מהם ידרוש מהשלטונות את החינוך בשפת האם שמגיע לכל תלמיד לפי החוק הסובייטי.

פעילות חשובה נוספת בה היו מעורבים כמעט כל הארגונים הציוניים שהמשיכו להתקיים במחתרת התמקדה בתנועת היציאה מברה”מ (כשלב ראשון) והעליה לארץ־ישראל. הכוונה בעיקר להמוני הפליטים מפולין – חלוצים, עסקנים, וסתם ציונים ואנשים פרטיים – שלא הספיקו לצאת מליטא כל זמן שזו היתה מדינה עצמאית. העובדה שליטא הפכה להיות חלק אינטגראלי מברה"מ, הגבירה את חששותיהם פן לא תותר יציאתם ועל כן לא פסחו עתה על שום אמצעי לרבות זיופים והסתכנויות אחרות כדי להשיג מטרה זו. ביטוי למצב הרוח הקודר והחרדה לסיכויי העליה במחנה הפליטים–חלוצים לאחר כניסת הצבא האדום ניתן למצוא במכתב מ־10.7.1940, מאת איש “העובד הציוני” לחבריו בא”י, אשר קטע מתוכו אנו מביאים כאן: “…בשטח העליה העניינים לא זזים. הבטיחו לתת ויזות מעבר גם עבור פליטים דרך רוסיה, אבל באופן מעשי הדבר לא מסודר בקרו אצל הקומיסריון לעניני חוץ של ס.ס.ס.ר. דויקנוב, העושה כעת בארצות הבלטיות והוא הבטיח לשלוח תזכיר חיובי למוסקבה. גם סגן המיניסטר לעניני חוץ של ליטא הצהיר שלפליטים יתנו לצאת לחו”ל וגם לא”י. עד עכשיו לא היו שום מעצורים לאזרחי ליטא לעזוב את הארץ. כעת לא נותנים כבר דרכיות־חוץ לאזרחים בגיל הצבא ולאלה שהיו פעילים בצבוריות המקומית. לעורך דין ג. מקובנה סרבו שלשום לתת דרכית חוץ.¹⁶⁷ איך שיהיה, עליכם לזכור אותנו ולהצילנו מרחוק, אל תחסכו מאמצים. רשימת החברים אצלכם והשתדלו לא להחמיץ שום הזדמנות"…¹⁶⁸

במקביל לבקשות, התרעות ותלונות שהמטירו הפליטים לחו”ל עשו הם עצמם מאמצים עליונים למציאת פתרון כל שהוא ליציאתם. בין היתר עסקו בכך אנשי המשרד הארצישראלי מוארשה שהיו כעת פליטים ובראשם ד”ר זרח ווארהפטיג. בתיווכם של חבר המרכז הציוני בליטא ד”ר אלחנן אלקס (מי שהיה לאחר מכן יו”ר היודנראט בגיטו קובנה) וגורמים אחרים, העיזו הללו לפנות ישירות לשלטונות הסובייטיים בליטא בנסיון לשכנעם שיציאת הפליטים רצויה, בנוסף לבחינה ההומנית, גם מבחינה עניינית, שכן הפליטים הם יסוד זר ללא סיכויים להשתקם כאזרחים מועילים. למרבית ההפתעה נתקבלה תשובה עקרונית חיובית, בעיקר לגבי אותם הפליטים שיש להם אשרות־כניסה לארץ מסויימת והם קיבלו היתר יציאה מברה”מ.¹⁶⁹ אולם מכיוון שהשגת אשרות כניסה היתה מוגבלת מאד ולימים בלתי אפשרית גם בגלל שהקונסוליות הזרות עקרו מליטא, החלה פורחת תעשיית אשרות מזויפות למקומות שונים בעולם וביניהם למושבה ההולנדית קוראסאו. שמץ מהפעלתנות הקדחתנית ששררה באותם ימים בחוגי החלוצים מתואר ע”י אחת הפעילות ממחנה זה, כדלקמן:¹⁷⁰ “…לילות וימים ראיתי את חברינו מהורהרים ומחפשים נתיבות. אם נזדמן לידיו של אחד מאתנו איזה פתק, היו הכל בודקים את הפתק, שמא אפשר להסתייע בו ולרמות את הקונסוליות ולהימלט. הנני נזכרת בשמחה ששרתה בחדרנו, שעה שהביאו סרטיפיקאטים פולניים. בידינו מילאנו ובידינו חתמנו ורשמנו: קיראסו. כן, ידענו שבעד תרמית זו עלולים אנו להיירות. אי־אפשר היה בלא זה. הכרח לנו (לדעת), ולוא לצורך מצפוננו בלבד, כי נעשו כל המאמצים. לא שקטנו. היינו רצים זה אל זה ומשתפים זה את זה בכל פיסת נייר. בשמחה נטלנו לידינו את התעודה העשויה. בסערה באנו אל חדרי הקונסוליה והיינו עומדים ימים בתור כדי למסרה. לא אחד בלבד הוזהר על־ידי שלוסברג:¹⁷¹ אתם רושמים בידיכם פתק לסיביר! אף־על־פי־כן לא ויתר שום אדם. הכל נדחפו למטרה. לאחר־מכן נעשתה ההרגשה איך־שהוא נוחה יותר, איך שהוא היה המוח חופשי יותר. אבל לא לזמן רב. הקונסוליה תפסה את ענין חתימותינו והתעודות העשויות והתחילה בחיפושים. ראשון שנכשל היה ברל גרונס, שעה שדרש אשרה. אסרוהו והחזיקוהו במשמר קפדני. למן אותו זמן היינו כולנו בהרגשה שיגלונו. אך לישב בטל ולהמתין, לא היה זה ענין בשבילנו”…

במאמצים עליונים ותוך סיוע גורמים בחו”ל כמו הסוכנות היהודית, הג’וינט וכדומה הצליחו לצאת, בין דצמבר 1940 לאפריל 1941, כ־700 חלוצים וכן מספר ניכר של חברי ארגונים ציוניים – בקבוצות או כבודדים. יציאתם של הללו הפכו לאירועים דראמטיים בחיי יהודי ליטא. “מאות היו באים לרכבת וליוום בדמעות ושירה.”¹⁷² בין הללו היו חברי התנועות הציוניות המקומיות שהספיקו תוך השנה האחרונה להדק את קשריהם התנועתיים והאישיים עם הפליטים וכמו כן סייעו להם במסירות ובסיכון רב בפעילות למען העליה. בפעילות זו, שראו בה מעין עבודת־קודש, שימשו המה בין היתר יועצים, שליחים, בלדרים ואף מזייפי תעודות. כך למשל עמדו לרשותו של המשרד הארצישראלי (הפולני) בליטא מספר חברים מתנועת “תורה ועבודה” המקומית, כמו: אברהם מלמד, הלל פשדמשקי, ביילצקי, ואברהם ראפופטצקי, זה האחרון, שלימים היה ממנהיגי א.ב.צ. בגיטו קובנה, התמחה במיוחד בזיוף חותמות על המיסמכים שנדרשו ע”י השלטונות הסובייטים ושהודפסו ע”י משה מוסל כדי לקבל היתר־יציאה.¹⁷³ כמו כן עסקו בזיוף חתימות דוד רום ממפקדי בית”ר קובנה, מפקד גדוד “מעפילים” של בית”ר בוילנה ורבים אחרים. משה שוחט מהשוה"צ במאריומפול סייע לחברי התנועה מפולין בהגשת המיסמכים לשלטונות המקומיים, תירגומם לליטאית וכדומה. מאשה ואסתר גאיל בקובנה הסתכנו לא פעם תוך כדי סיוען לחברי “העובד הציוני” מפולין להשיג דולארים בשוק שחור כדי לממן את עלייתם. עד אפריל 1941, אף גם לאחר מכן תפס נושא העליה (של פליטי פולין) מקום חשוב מאד, אם לא מרכזי, במערכת הפעילויות של התנועות הציוניות המקומיות בליטא שהמשיכו לפעול במחתרת. האנשים נסחפו לפעילות זו מכורח המציאות ומכוח התלהבותם והזדהותם עם הנושא. מאידך, מעט מאד יחסית נעשה מצדם לגבי עלייתם הם. במידה מסויימת נבע הדבר מסירובם המוחלט של השלטונות לאפשר יציאתם של אזרחי ליטא הסובייטית לחו”ל. אי לכך לא הירשו לצאת למספר פעילים ציוניים, אף על פי שבידיהם היו אשרות כניסה לא”י (סרטיפיקאטים). אחדים מהם נאסרו לאחר מכן ונשלחו לסיביר ולאיזורים נידחים אחרים. אכן, בחוגי א.ב.צ., “חירות” וארגונים אחרים הועלתה אפשרות ההברחה מליטא דרך הים הבאלטי לסקאנדינאביה ומשם לארץ־ישראל, אך הנושא נותר במסגרת של דיבורים ודיונים גרידא¹⁷⁴. גם הנסיונות המעשיים יותר שנעשו מטעם נציבות בית"ר בכיוון זה לרבות מו”מ עם מבריחים בנמל הדייגים שוואנטו, העלו חרס.¹⁷⁵ במידה שפעיליהם המרכזיים לא נאסרו בשלב זה או אחר, התמסרו הללו גם לאחר מכן לפעילות תרבותית חינוכית וכן גם לטיפול בארכיון התנועה. על פעילות זו ניצח נציב בית”ר לשעבר עד היום האחרון של השלטון סובייטי בליטא, כפי שמספרת בזכרונותיה אחת מעוזרותיו הנאמנות: “… באחד מימי יוני 1941 בא אלי הבית”רי דוד רום ומסר לי פקודה, שעלינו להעביר את ארכיון נציבות בית”ר ליטא לוילנה. עלינו לצאת במוצ”ש תיכף עם צאת השבת. ניסע בקרונות נפרדים, והמזוודות יהיו ברשותי… ותך כדי כך מסר לידי מכתב מיוסף גלזמן מוילנה. הגענו בשלום לוילנה. בתחנת הרכבת כבר חכו לנו חברים עם סיסמא ונטלו את המזוודות הכבדות. עודנו יושבים ומשוחחים, מספרים אחת לשני את הקורות אותנו ורם־קול פלח את האוויר הודיע שבעוד כמה רגעים בשעה אחת בצהרים ידבר מולוטוב שר־החוץ הרוסי דאז. בנאומו הכריז מולוטוב על מלחמה בין רוסיה לגרמניה. בחוץ בהלה. הרחובות מלאים אנשים רצים. צעקות, יללות פלחו את האויר סביב. חזרנו למלון. דפיקה בדלת. באו בית”רים-ות כ־5 במספר להעבירנו לכפר. תיכף יבואו לקחתך מפה – אמר ויצא. כעבור חצי שעה בא בית”רי לקחתני. סלק החוב במלון ויצאנו”.. ¹⁷⁶

פעילות ציונית במחתרת בליטא הסובייטית 1940–1941

מוקדש לזכרו של יו”ר הקורטוריון של היומון הציוני "די

אידישע שטימע" בקובנה, מר בוריס ברנשטיין ז”ל.

בין המחתרת לשלטון: ימין דוחה ושמאל מקרבת

התייחסותם של ארגוני המחתרת הציוניים למשטר הסובייטי בכלל ולשלטון הסובייטי בליטא בפרט לא היתה אחידה והיא נעה בין אהדה מוגבלת לביו הסתייגות. לעומת העוינות הקיצונית והתוקפנות הרבה שגילו רוב רובם של ארגוני המחתרת הליטאיים וגם הפולניים כלפי השלטון הסובייטי הצטיין היחס של ארגוני היהודים במתינות ניכרת.

כמובא לעיל היו “פועלי ציון שמאל” הראשונים, אם לא הבלעדיים, שניסו להוכיח את הזדהותם המלאה כמעט עם המשטר הסובייטי ופירסמו זאת ברבים. ברם, מחמת הצעדים החריפים שנקטו כלפיהם השלטונות בהוקעה פומבית ובמאסר פעיליהם המעטים² שוב לא היו מסוגלים לפעול. לעומת זאת איפשרו הנסיבות להנהגת השומר־הצעיר ולפעיליה לחשוב, כי אולי בשלו התנאים לאפשרות סבירה שהמשטר הסובייטי יכיר ברעיון הציוני וישנה את עמדתו³. מכל מקום פיעמה בלבותיהם במשך זמן ניכר התקווה שיש מקום לנסות ולשכנע את השלטונות הסובייטיים בכיוון זה. תקווה זו, שטופחה למעשה מהיום הראשון לכניסת הצבא האדום וכוונה במידה מסויימת למישור המעשי, לא סתרה – לגבי דידם – מבחינה עקרונית, את הפעילות התרבותית שנוהלה במסגרת עשרות התאים החשאיים של התנועה במקומות שונים.

העבודה המחתרתית (לרבות שימוש בצופן סודי בתכתובת), עליה הוחלט בעצה אחת עם שליח התנועה מארץ־ישראל, נוהלה "תוך התנגדות נחרצת לא להיגרר לפעילות אנטי־סובייטית”; ולא זו בלבד, אלא בשורה של מקרים הצליחו חברי השומר הצעיר ליצור מגעים עם השלטונות הצבאיים ושלוחות אחרות של הממשל, מגעים שהושתתו על אהדה הדדית וחתירה להידברות מסויימת, כשכל צד מצפה לכך שבסופו של דבר ישכנע את הצד השני. על רקע זה ניתן אולי להבין את משמעות העובדה שקן “השומר הצעיר” בוילנה המשיך לפעול חדשים אחדים לאחר הפיזור הרשמי של כל התנועה. הדבר קרה לאחר שיחה גלויית לב בין ראש הקן בפועל אבא קובנר (לימים מפקד ארגון הפארטיזאנים פ.פ.או, בוילנה) לבין הממונה מטעם השלטונות. הלה שאל: "האם מתן מעמד חוקי לקן משמע התרת חינוך ליציאה מברית המועצות? אבא קובנר השיב בחיוב וציין ש”חינוך זה יהיה מיוסד על הנאמנות לברית־המועצות ועל התקווה שעליה לארץ תוכר על ידי הסובייטים, כזכות היהודים לריכוזם במולדתם ההיסטורית”.⁴ לימים משהורעו התנאים הפוליטיים החליטה, כאמור לעיל, ההנהגה לפרק את הקן במו ידיה.

מערכת יחסים ידידותיים נקשרו בין חברי השוה”צ בחוות מיכאלין לבין הצבא והשלטונות האזרחיים. בחווה זו שנמצאה בדרום ליטא, כ־3 ק”מ מעיר המחוז מאריאמפול היו מרוכזים במשך זמן ניכר קרוב ל־100 חברי התנועה מפולין (גדודי “הבוקע”, “הכובש”, “גלאון” ועוד), כאשר הטיפול בעלייתם ארצה נתון בידי נציגיהם (אדם ראנד וחיים גלבארד). במשך הזמן הפכה החווה לבסיס אספקה חלקי ליחידות הצבא האדום שבסביבה. חיילי הצבא האדום העדיפו לשאוב מים לשתיה מהבאר שבמשק, מחשש למעשי־חבלה מצד איכרי הסביבה. לידי החווה נמסרו עדרי־צאן וחזירים לגידול בשביל הצבא. שיתוף הפעולה המשקי הגביר את האימון ההדדי ואת היחסים האישיים בין הצדדים. תוך כדי השיחות גלויות־הלב סופר לחיילים ולקצינים על השאיפה לעלות לארץ־ישראל ולכונן שם בית־לאומי וכד’. פעילות ניכרת הוכיחו בתקופת הבחירות לסובייט העליון (והיו כמה שהצביעו אפילו פעמיים ויותר). כמו כן השתתפו חברי החווה כיחידה מאורגנת בתהלוכה במאריאמפול לרגל החגיגות לציון מהפכת אוקטובר. הם צעדו אחרי הצבא האדום ו”שרו את שירי המהפיכה והעבודה ביידיש. עברית ורוסית. הגנראל הסובייטי שקיבל את המצעד גמר את ההלל על "הנוער הנהדר הזה המזכיר לו ברוחו ובשירתו את הנוער במולדתו”.⁵ בין המבקרים רמי המעלה מטעם השלטונות שביקרו בחווה היה הגנראל ירמנקו (לימים מרשל בברה”מ), תת־השר לחקלאות ועוד. ביקוריהם גרמו לפירסום החווה בעתונות והיה מי שכינה אותה “הקולחוז הראשון בליטא”. במסגרת המדיניות הכללית באותו זמן מונה מטעם המדינה קומיסאר לחווה אך במשך הזמן נקבע במקומו חבר קיבוץ כאחראי לגבי השלטונות. היחסים הטובים עם השלטונות נמשכו במשך כל תקופת קיומה של החווה עד סמוך למלחמה, כאשר עברה החווה לרשות המדינה.

מגעים נוספים בין שני הצדדים, אך ביוזמתם הברורה של פעילי התנועה הזו, נערכו במישור האידיאולוגי גרידא – ונכשלו באיבם. אחד מהם כבר הוזכר לעיל. במגע הנוסף שיסופר עליו להלן התכוונו שני חברים בוגרים מגדוד “השרון” של קן קובנה לנסות ולהסביר לשלטונות שהשומר־הצעיר אינה תנועה קונטר־מהפכנית, וכי הם דווקא רוצים להשתלב בעולם המהפכה. שני היוזמים התייעצו בראש הקן לשעבר יצחק וידוקלה. ביו היתר הועלה הנימוק ש”אולי ברה”מ תצא מורחבת מהמלחמה הזאת, תתווספנה רפובליקות ואולי אחת מהן תהיה זאת שלנו”.⁶ בסיכום אושר תוכן תזכיר שחיברו השניים (הסיה גולדפארב ואליעזר־לולה אייזנבוד) שנועד לאחד האישים הבכירים של הצמרת הפוליטית־אידיאולוגית בליטא הסובייטית. על הגשת התזכיר וגורלו מספר א. אייזנבוד:

“…מעשה שהיה כך היה – יחד עם הסיה גולדפארב כתבנו עצומה, והחלטנו לפנות אל המרצה למרכסיזם־לניניזם בפקולטה שלמדתי בה. (למדתי בפקולטה של רפואה וטרינרית בקובנה).(…) להרצאות שלו האזינו כל המרצים וגם הסטודנטים שידעו רוסית ואני בתוכם. המרצה היה באמת מעולה, מרצה בחסד עליון, והוא הרצה יפה מאד על המרכסיזם והלניניזם וכל התיאוריה היפה – ואני מאד התלהבתי מההרצאות שלו. ואז, יחד עם הסיה, (אני ידעתי רוסית יפה) כתבנו מכתב ארוך על עשרה עמודים שלנו – "לחניכי השומר־הצעיר עמדה חיובית לבנייה הסוציאליסטית בברה”מ” (…) אבל אין אנחנו מבינים דבר אחד – מדוע ברה”מ, אינה מוכנה להכיר בתנועת השחרור של היהודים, בה בשעה שהיא מכירה בכל תנועות השיחרור” (…).

(…) אחרי ההרצאה ניגשתי למרצה ואמרתי לו: “אני לא מבין כל כך בתורת המרכסיזם־לניניזם, יש לי כמה שאלות ואני הבעתי אותן בכתב!” הוא אמר: “בסדר, בשבוע הבא תיכנס אלי”. אחרי ההרצאה בשבוע הבא, הוא הזמין אותי לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת, החוויר נורא, התרגש ואמר לי ככה: “תראה, אני קראתי את זה וגם קרעתי את זה וזרקתי לסל־האשפה. שלא תעיז לעולם ובשום מקום ובשום נסיבות לכתוב שטויות כאלה! אתה לא יודע מה יקרה אתך!” אני זוכר את זה עד היום. כמובן שהוא לא מסר את זה הלאה. כעבור זמן קצר פרצה המלחמה”.⁷

המחתרת של השוה”צ היתה אכן מיוחדת במינה מבחינת התייחסותה למשטר הסובייטי: לא שנאה את המשטר גם לאחר שהחל מדכא אותה, אלא שאפה לרכוש את אהדתו. כפועל־יוצא מגישה זו גובש הקו הבא: בזמן מגע עם השלטונות והמפלגה הקומוניסטית יש לכפור ולהכחיש כל התארגנות שהיא, אך בשום אופן לא להכחיש את הזיקה האידיאולוגית, מכל מקום ככה נהג, לדבריו, יצחק וידוקלה כשנעצר, כאמור לעיל, עם חומר בידו שנועד לפרסום בכתב. חברי תנועה מרכזיים נהגו כך גם קודם לכן כשנפגשו עם אחד ממזכירי הקומסומול (סרגיי כהן־צדק), ביוזמתו של האחרון. הלה לא הסתיר את הערכתו לחברי תנועה זו כנוער שמאלי בעל רמה – שנפתחו לפניו כעת כל האפשרויות להשתלב במשטר החדש, אך כל זאת בתנאי שיעזוב את הרעיונות הציוניים.⁸

אחד משני הבתים בוילקומיר בהם התגוררו חברי השומר־הצעיר מפולין, כקיבוץ לכל דבר, הולאם ע”י הצבא האדום והפך לבית הבראה לחיילים. בתוכם היו יהודים רבים. ביניהם לבין חברי הקיבוץ נערכו לא פעם ויכוחים סוערים בנושאים שונים ובין היתר על מצב היהודים בברה”מ, נוכח המגמה לחסל את בתה”ס ושאר המוסדות היהודיים. לימים גבר הלחץ האידיאולוגי מצד השלטונות המקומיים. לבסוף הוצע להם ע”י המפלגה הקומוניסטית “להיכנס אליהם כקבוצה מאורגנת” בתגובה לכך הוחלט להתפרק.

לאור כל הדברים הללו כונסה בחשאי, בתחילת 1941, ישיבה מורחבת של חברי ההנהגה הראשית, כדי לדון על אפשרות קיום ממושך של התנועה במחתרת ובה באו לידי ביטוי הפקפוקים ההולכים וגוברים בקרב חברי השורה בדבר האפשרות שברה”מ תכיר בציונות בכלל ובתוך תחומיה בפרט. 

שבועות מועטים לפני פרוץ המלחמה הגרמנית־סובייטית נתברר ששלטונות הבטחון החלו לעקוב בצורה שיטתית אחר פעילי ההנהגה הבלתי־ליגאלית. אחד מהם היה יצחק וידוקלה. ומאז היה לו ליווי מתמיד של שני אנשים. באותו זמן נאסר גם אייזיק דיסקאנט ולאחר שהוכיחו לו שידוע להם דבר קיומה של המחתרת השומרית, נתבקש למסור לחבריו שעל התנועה להפסיק פעולותיה ושום רע לא יאונה לחבריה.

בחוגי השוה”צ העריכו ששינוי היחס נגרם בעיקר משום שהתאכזבו מן התקווה שניתן יהיה לשכנע את חברי התנועה להצטרף בהמוניהם לקומסומול ומשום שלאחר הטיפול ברביזיוניסטים ואחרים הגיע גם תורם. לאור מצב זה החליטה ההנהגה הראשית, בסמוך למלחמה, על ריאורגניזציה נוספת במבנה המחתרתי ועל מעבר לפעילות בתאים מצומצמים ביותר תוך הגברה משמעותית של החשאיות והזהירות.

אהדה מסויימת למשטר הסובייטי כגורם המגשים את הסוציאליזם הורגשה, בעיקר בזמן הראשון בקרב חלקים ניכרים (במיוחד יוצאי תנועת “דרור”) של המחנה החלוצי הכללי, כולל החלוצים הפליטים מפולין. יחד עם זאת לא השלימו רבים במחנה זה (במיוחד יוצאי השוה”צ־נצ”ח על סמך נסיון התלאות של תנועתם בראשית דרכה בברה”מ) עם התופעות השליליות של המשטר הסובייטי: החל במשפטי מוסקבה והסכם ריבנטרופ–מולוטוב וכלה בברוטאליות הפוליטית והתעמולה היומיומית הגסה, בה נתקלו על כל צעד.

אכן, בדומה למדיניות של השלטון לגבי השומר־הצעיר נעשו נסיונות רבים ושיטתיים לקרב גם את אנשי המחנה החלוצי. במיוחד בלטה תופעה זו בזמן הראשון, עת נדרשו בכל מחיר אנשים נאמנים לשלטון לשם ביצוע המהפיכה הכלכלית־חברתית במדינה. לא זו בלבד שבאותה עת לא נגעו בדרך כלל בקיבוצים והניחום לפי שעה להתקיים, אלא שמבין החלוצים גייסו בעלי־תפקידים למנגנון הממלכתי־ציבורי. כמה מתוכם גם נבחרו להשתתף במיבצעי ההלאמה של מפעלי המסחר והתעשיה. על הדילמה ששררה בקרב חלק מחברים אלו שלפתע מצאו עצמם משולבים בצורה פעילה במהלכי המשטר החדש סיפר, כמה חדשים לאחר מכן, אחד מהם שהגיע לא”י:

“…במחשבה משותפת הגענו לידי סיכום שאין לנו חלק ונחלה במשטר הזה, אם כי יכולה להיות הערכה של כל אחד ואחד מאתנו לגביו באופן שונה, אבל אין לנו חלק ונחלה בעזרה אקטיבית למשטר הזה, עד שלא יכיר בציונות… אם מישהו נמצא בבית־חרושת או באגודה מקצועית, אז הוא לא צריך לרצות לעלות בדרגה בחברה, אלא צריך למלא את תפקידו כ”חלוץ" בכל מקום, נאמן ומסייע למפעל שהוא חי ממנו ומתפרנס ממנו ועושה את עבודתו מתוך כנות…”⁹

בין אם עמדו השלטונות על האבחנה הדקה אך המשמעותית של עמדות השוה”צ ו”החלוץ" (לאחר מכן “חירות”) ובין אם לאו, מכל מקום הם המשיכו במאמציהם לשדל את החלוצים להשתלב במערך הפוליטי והחברתי. במיוחד לטשו פעילי המפלגה הקומוניסטית עיניהם לחווה החלוצית בוואלאקומפיה שע”י וילנה, ע”מ להפוך חווה זו לקולחוז לדוגמא לאיכרי הסביבה. לשם כך שוגרו לחווה תעמלנים מטעם הקומסומול שניהלו ויכוח ארוך ומייגע עם החלוצים שבראשם עמד מרדכי טננבוים. לפי מקור אחד נמשך הויכוח ארבעה ימים ולילות ובו הופיע מרדכי לא “כמתנצל אלא כמתקיף, כתובע זכויות העם היהודי לחיי חירות במולדתו”.¹⁰ בצורה אחרת נערכו התקפות אידיאלוגיות על חברי קיבוצים מפולין שהיו גרים אז בשאבלי. אחת החלוצות מספרת בעדותה כי עקבו אחריהם על כל צעד ושעל ולחצו עליהם במידה כזו שכלפי חוץ אנוסים היו להצהיר “שהמנהיגים שלנו הוליכונו שולל”.¹¹

בנוסף לפער שהלך וגדל במישור הפוליטי התחדדו גם היחסים בין המחנה החלוצי והשלטונות סביב נושא ההתאזרחות. מאחר וקבלת האזרחות הסובייטית עשוייה היתה לבטל כל סיכוי סביר לעליה לארץ – סירבו החלוצים בתוקף להתאזרח, תוך ידיעת הסיכון הכרוך בצעד זה, שהרי המשטר ראה בכך אקט של חוסר פאטריוטיזם אם לא גרוע מזה. על אף זאת הצהירו רבים מאנשי החלוץ “שאנחנו רוצים לא”י ופה אנחנו פליטים ולא מוכנים לקבל אזרחות סובייטית”.¹² נקודת חיכוך נוספת בין השלטונות שעלול היה להיהפך לסלע מחלוקת בין השלטונות וחוגי “החלוץ” המקומי ואחרים התמקד במישור החינוכי, אך כפי שנזכר לעיל לא הספיקו פעילי התנועה להתמודד בנושא זה כראוי מחמת פריצתה הפתאומית של המלחמה. אם לסכם את כל הניואנסים בהתיחסות של יוצאי תנועת “החלוץ”, השומר־הצעיר־נצ”ח והחלוץ־הצעיר “דרור” לגבי המשטר, מתקבל הרושם שניתן לכנותו כנייטראליות־אוהדת. גישה זו באה לידי בטוי בעלונים שפרסמה בחשאי תנועת “חירות” וזו אמורה היתה, בין היתר, לשמש נימוק לקולא, במידה והמעורבים בפעילות זו ייתפסו.¹³

שונה לאין ערוך מהתייחסותם של השומר הצעיר ו”חירות" למשטר הסובייטי היתה זו של א.ב.צ. אמנם הודות לשמעון גראז’ מי שהיה מראשי הארגון וממעצביו הרעיוניים בא לידי ביטוי באידיאולוגיה של א.ב.צ. גם הנושא הסוציאלי אם לא הסוציאליסטי,¹⁴ אולם אין זאת אומרת, שהחברים כרכו נושא זה בהתייחסותם לברית המועצות ולמשטרה. להיפך “רובם ככולם לא התלהבו מהמשטר הסובייטי¹⁵ ועד כדי כך הגיעו הדברים שאחת מחברות א.ב.צ. (יוצאת “מכבי הצעיר”) שגילתה פעילות מסויימת בבית־הספר התיכון הסובייטי ננזפה ע”י חבריה בשל כך.¹⁶ מאידך היו מקרים כשחברים הצטרפו ל”קומסומול” על דעת הנהגת הארגון וניצלו את עמדתם שם לטובתו.¹⁷ נימה אנטי־סובייטית בוטאה בעיתון המחתרתי “ממעמקים” של “בני־עקיבא” – שכן הללו חונכו על הצדק הסוציאלי הגלום בתורה ונגד המארכסיזם.¹⁸ יחד עם זאת לא ידוע וכנראה שגם לא היה אף מקרה של שיתוף פעולה בין ארגוני מחתרת ציוניים לבין ארגוני המחתרת הליטאיים¹⁹ והפולניים.²⁰

מחמת תדמיתו הימנית הקיצונית של המחנה הרביזיוניסטי ברחוב היהודי ומסיבות טאקטיות ואחרות נזהרו פעילי מחנה זה מפעולה והבעת דעות אנטי־ סובייטיות,²¹ פרט לדבקותם ללא סייג ברעיון הציוני. במאמר המערכת של בטאונם “מאמענט” הובאה זמן קצר לאחר כניסת הצבא האדום לליטא “ברכה לחיסול הדיקטאטורה הפאשיסטית, חופש לעם אבל חופש ודמוקרטיה לכולם”.²² באותו בוקר הוזמן העורך האחראי בנימין רובינסון (שכבר היה עסוק באותה עת בחיסול הארכיונים של התנועה) למשרד הפנים של המשטר החדש ונחקר בקשר למאמר זה ובמיוחד לגבי הכוונה של הביטוי “חופש לכולם” – בו במקום הודיעו לו על סגירת העתון. על אחד מפעילי בית”ר המרכזיים בשאבלי, אייזיק לויתן, הופעל לחץ וטירור אישי ולא עבר זמן רב והוא נאסר. היה זה ב־11 ביולי 1940 ערב הבחירות לסיים העממי. יחד עמו נאסרו עוד פעילים ציוניים. לאחר שנאסר הוצע לו מטעם הקומסומול המקומי לפרסם בעתון הצהרה שהוא חטא בעבר, ואף היו מוכנים להסתפק שיודה בטעותו.²³ פרט למאסרים בודדים הסתפקו השלטונות בשלב זה בעיקר בהתמודדות אידיאולוגית־תעמולתית מעל גבי העתונות. כך למשל נוצל מותו של ז’בוטינסקי לפרסום מאמר בשם “הגסיסה של הרביזיוניזם”, המנתח את תכניה של תנועה זו מבחינה חברתית ופוליטית: "באירופה פשט כבר הרביזיוניזם את הרגל, מחר יפשוט את הרגל באמריקה ובכל העולם כולו. בני העשירים יענדו אמנם סרטי אבל, אך הנוער המרומה של השכבות העממיות ימצאו במהרה את דרכם חזרה לעם ולקומוניזם”.²⁴ המאמר מבשר את סופה הקרוב בעקבות מות מנהיגה. על התייחסותו של הממסד לציונים בכלל ולרביזיוניסטים בפרט ניתן לעמוד מתשובה שהתפרסמה בסתיו 1940 בעיתון הפרו־קומוניסטי “פאָלקסבּלאַט” לאחד הקוראים: “לשאלתך מה יהיה עם הז’בוטינסקאים אנו יכולים לענות לך שהגישה לז’אבוטינסקאים לשעבר הינה אינדיווידואלית – כלומר שמטפלים בכל אחד ואחד לחוד והכלל הוא שאם האדם הוא ישר ומוכן לעבוד ביושר – אין לוקחים בחשבון את עברו”.²⁵ פרט למספר קטן של מנהיגים ופעילים ציוניים שנכללו בגל הגדול של המאסרים ערב הבחירות לסיים ביולי 1940, לא פגעו השלטונות בזמן הראשון באנשי תנועות ציוניות ובמיוחד לא בחברי השורה. במשך זמן ניכר שלטה אפילו הדעה ש”כאן זה יהיה אחרת” לעומת ההתייחסות הברוטאלית יותר מצד השלטונות באיזורי פולין ורומניה. מהמצב הנוח יחסית התרשמו חברי התנועות הציוניות שהגיעו לכאן כפליטים ממזרח פולין, אחת החברות²⁶ שהגיעה מלבוב שבגליציה המזרחית מתארת התרשמות זו:

"…בוילנה היתה אווירה של עליה והפעם נראו כאילו סימנים של פעמי הגאולה מתקרבים. קבוצות רבות יצאו והצליחו למרות הניירות המזוייפים, ליוינו פעם רכבת של עולים ובה נסע זאב איבנסקי, חבר התנועה מלידה (כיום חבר עין־חרוד). הרכבת יצאה, כששירת התקוה בוקעת מפי העולים. אני זוכרת שטייס רוסי רצה להיכנס לאותה רכבת ולא נתנו לו מקום. קשה היה להאמין שהיה זה אותו משטר כמו בלבוב. עבורנו היו אלה פעמי המשיח”…²⁷

רושם זה בא גם לידי ביטוי בולט בדו”ח שנמסר בארץ־ישראל בט”ז בטבת תש"א (11.1940) ע”י חברת ההנהגה הראשית של “הנוער הציוני” לאה אפשטיין מיד עם עלותה. בין היתר נכללה בדו”ח הפיסקה הבאה:

"המצב בליטא הסובייטית שונה מזה שבאזורי הכיבוש הרוסי והאחרים. הסובייטיזציה התרבותית והכלכלית מתנהלת באופן אטי יותר, ולכן גם מצב הציונים אינו חמור כל כך כמו באזורים אחרים. השלטון רואה בנוער החלוצי חומר טוב ומועיל לבנייה הסוציאליסטית ומשתדל להשפיע עליו בכיוון הקומוניזציה. לא פעם נשלחו ב”כ המפלגה השלטת אל הקיבוצים, אבל בלי תוצאות …”²⁸

בכ”ז היו ספקות בלב רבים מבין הפעילים המקומיים והפליטים והם הססו אם אכן כדאי להגיש בקשה להיתר־יציאה. היו שסברו, כי אין זו אלא מלכודת, כלומר השלטונות יקבלו פרטים על הרוצים לעזוב ואח”כ יאסרו את כולם וישלחום לארץ גזירה. נציב בית”ר האחרון, יוסף גלזמן, החליט להגיש בקשה על אף העובדה שכאזרח ליטאי הוא לא יכול היה לטעון כמו הפליטים, שבקשתו נובעת מהיותו בודד ונכרי וכך ניתן היה להאשימו בהבעת אי־אימון למשטר. לאחר שהגיש את הבקשה היה גלזמן כמו האחרים מבקר תכופות במשרדי נ.ק.וו.ד כדי לקבל תשובה לבקשתו. בדרך כלל היה ביקור מעין זה נמשך דקות ספורות בלבד; אך באחד מביקוריו השיגרתיים עכבוהו והוא הוכנס לאולם גדול בו ישבו שני אנשים, שנראו בעיניו כיהודים, שהזמינוהו לשבת ופתחו עמו בשיחה ממושכת על אפשרות של עסקה פוליטית מוזרה, אחד מהם פנה אליו ביידיש ולאחר מכן התפתחה שיחה שבמהלכה הוצעה לגלאזמן הצעה מיוחדת במינה שעניינה הוא בשיתוף פעולה צבאי בין אצ”ל לבין מוסדות הבטחון הסובייטיים המרכזיים לקראת מלחמה צפויה בין ברה”מ לבין גרמניה הנאצית. להלן קטעים מהצעה יוצאת דופן זו כפי ששוחזרה על ידי חבר מפקדת אצ”ל מפולין נתן ילין־פרידמן, כפי ששמע אותה אישית מגלאזמן מיד בגמר השיחה הנ”ל:²⁹

“… אזרח גלאזמן, נשלחנו הנה על־ידי הקומיסאריאט הסובייטי לענייני פנים, בראשי תיבות, נ.ק.וו.ד. אני מתכוון לקומיסאריאט הכל־סובייטי במוסקבה. נשלחנו הנה במיוחד, כשמטרתנו אחת: לנהל אתך את השיחה הזאת. אבל לפני שאנו נכנסים לשיחה ממש, הנה הקדמה קצרה: אם יוודע לאיש זולתך שמץ מן השיחה, יהיה גורלנו – זה (והוא החווה בימינו תנועה של לחיצה על הדק אקדח ברקה הימנית). אך זה יהיה גם גורלך. אנו מאמינים שלא אנחנו ולא אתה נגיע לכך. השיחה בינינו תישאר סודית”…

"אל תשגה, אזרח גלאזמן, ואל תחשוב לרגע אחד שאין אנו יודעים מי ומה אתה. ידוע לנו עליך הכל. לא רק שהיית המפקד הארצי של בית”ר, תנועת הנוער של ז’בוטינסקי. מלבד התפקיד הרשמי הזה היה לך עוד תפקיד, סודי ובלתי־ידוע לרוב האנשים. ידוע לנו היטב שהיית בליטא אחראי על תאים של הארגון הצבאי הלאומי, המחתרת העברית בפלשתינא.

"מדוע שלחו אותנו לשוחח אתך דוקא? ראשית, כי אנו מאמינים שאתה פטריוט יהודי גדול ואוהב את עמך כמונו. כי סוף סוף בנים אנו לאותו עם יהודי. שנית, וזה חשוב לא־פחות: ידוע לנו, לאחר שלמדנו את כל החומר, כי רק בין הצעירים הקשורים עמך אפשר למצוא חומר טוב, ומתאים לתפקיד שאנו עומדים להציע לך. אנו יודעים הכל גם על הארגונים הציוניים האחרים, אבל הם אינם באים בחשבון. הם ניא־נאדיה, לא יוצלחים. כל אלה מהשומר הצעיר, החלוץ, הנוער־הציוני.

"ובכן, בהיותך פטריוט יהודי, אין ספק שגורל אחיך היהודים קרוב ללבך ויקר לך. לא נעלם מעינינו שאתה וחבריך ציונים כל שאיפותיכם מרוכזות בארץ־ישראל, אבל אסור לך לשכוח, אזרח גלאזמן, שבפלשתינא יושבים עכשיו רק כחצי־מיליון יהודים. ופה –מיליונים. שם עדיין יושבים הם לבטח. החזית רחוקה מהם. וכאן – חלק גדול מהם כבר נאנק בלחץ המגף הפאשיסטי הדורסן של גרמניה. וחלק אחר – על הגבול ממש.

“אולי נדמה לך שהיהודים היושבים בברית־המועצות, כבר חייהם בטוחים; כמו שכתב מנהיגך ולאדימיר ז’בוטינסקי בספטמבר בשנה שעברה, אחרי שהצבא האדום נכנס לביאלורוסיה ולאוקראינה המערבית. הוא צדק בשיקול־הדעת שלו. גורל היהודים באותם השטחים היה נורא ומר, אלמלא התקדם לשם הצבא האדום. אבל אל תחשוב שהצבא האדום הגיבור יוכל להגן עליהם לבל יאונה להם כל רע. החיה הפאשיסטית הגרמנית לא השלימה ולא תשלים עם קיומה של ברית־המועצות, המכחישה יום יום את התורה הגזענית שלה. היא תתנפל עלינו. הגרמנים יתקיפו אותנו. תפרוץ מלחמה איומה, שלעומתה המלחמה במערב היא משחק ילדים. ברית־המועצות לא תיפול, לא כעבור שבוע ולא כעבור שבועיים מפרוץ המלחמה. ראה את המפה התלויה פה על הקיר. ארצנו גדולה. כל אירופה המערבית היא ננס לעומת גודל השטחים של ארצנו הסובייטית. אבל המלחמה תהיה איומה. לחיים ולמוות. היכן תהיה החזית? לא ידוע. אך אנו נהיה מעוניינים שכל אירופה הכבושה תהיה חזית לגרמנים. שהפאשיסטים יותקפו מן העורף. שהם יותקפו יומם ולילה על־ידי גדודי פרטיזאנים”.

"אמור אתה: מי עוד מסוגל להילחם בפאשיסטים הגרמנים כמונו היהודים? מי עוד כבני עמנו חייהם אינם חיים אם ינצחו הפאשיסטים? למי עוד צפויה סכנה כזאת? ודאי ידוע לך מה נעשה ביהודים בפולין הכבושה בידי ההיטלריסטים. להכות בהם, להכות בכל מקום, ובלי־הרף – זה תפקיד יהודי גדול.

אליך אנו פונים, כי חקרו ומצאו שאתה ראוי למלא תפקיד של מארגן ומפקד של גדודי פארטיזאנים יהודים. יש לך בחורים אמיצים וגם מאומנים קצת בשימוש בנשק. אנו נשלים את אימונם. ניקח אותם לבית־ספר גבוה ללוחמה פארטיזאנית בברית־המועצות (…).

"עוד דבר רציתי להגיד לך: על החינוך הציוני שלכם לא תצטרכו לוותר. אנו נהיה מוכנים להשלים עם העובדה שבגדודים שלך יינתן חינוך ציוני. ידברו על פלשתינא ועל החיים שם ועל החלטתכם לצאת לשם בבוא היום. בזה תהיו עצמאיים. החינוך הפוליטי יהיה מופקד בידיכם. לא יהיו לכם “פוליטרוקים” ממונים מטעמנו. לא נעשה נסיון לכפות עליכם דעות מנוגדות לדעותיכם.

"ובכן, אזרח גלאזמן, תשארו ציונים, בהסכמתנו, בגלוי. אך תהיו גם פארטיזאנים למען היהודים שסכנה נשקפת לעצם קיומם. האם אין זו הצעה נהדרת לאידיאליסט כמוך?”.

תגובתו הראשונית של גלזמן להצעה מפתיעה זו היתה תדהמה. משהתאושש – ביקש שהות של יומיים־שלושה כדי להרהר בדבר עד שיוכל לתת להם תשובה. לאחר שיקול דעת והתיעצות (בין היתר עם נתן ילין־פרידמן), בה הועלו צדדים שונים של ההצעה לרבות אפשרות של מלכודת, סוכם שגלזמן ימסור לשני הפונקציונארים הסובייטיים תשובה מעין זו:

“הוא מבין היטב את חשיבות ההצעה ומייחס לה ערך החורג מתחומי הפרט והרגע. הוא רואה כבוד לעצמו שהמוסד הסובייטי מצא אותו ראוי להביא לו הצעה כזאת, והוא מודה על האימון שרוחשים לו. וודאי שהוא וחבריו נכונים להילחם בנשק ביד נגד החיה ההיטלריסטית להצלת יהודים. הוא מאושר שיוכלו לעשות זאת בברית עם ברית־המועצות האדירה. אולם עם זאת חייב הוא להזכיר להם את הידוע להם מקודם: אין לו סמכות להכריע הכרעות גורליות על דעת עצמו. בהיותו אחראי מטעם אצ”ל, הוא נתון למרותה של המיפקדה של אירגון זה בארץ־ישראל. הוא בטוח, כי מיפקדת אצ”ל בארץ תראה כמוהו את חשיבות ההצעה ותהיה נכונה לפעול בכיוון זה, לפי תנאים מוסכמים על שני הצדדים. על כן, הוא מציע שתיערך פגישת בין נציגים מוסמכים של שני הצדדים בארץ נייטראלית, למשל טורקיה. הוא מביע מראש את נכונותו להישאר במקום ולשמש בן־ערובה לשמירה על סודיות הקשר”.

מששמעו הפונקציונארים את תשובתו זו ביקשו להבהיר מספר פרטים טכניים, רשמו רשימות ונקבעה פגישה נוספת, לאחר שתתקבל “תשובה ממוסקבה”. אלא שזו כנראה לא הגיעה וההצעה לא הועלתה שוב (לפחות בשלב זה). ראוי לציין שחברו הקרוב של גלאזמן וסגנו בתקופת הפעילות המחתרתית, המפקד האחרון של קן בית”ר בקובנה יחזקאל פולארביץ, אינו מאשר את הגירסא המובאת כאן ע”י ילין וזאת בין היתר גם משום שלא שמע בשעתו מגלאזמן שום רמז על כך. יתר על כן, לו עצמו הציעו בשעתו השלטונות הסובייטיים לשמש עבורם מרגל בחו”ל ובעבור זאת יותן לו ולחבריו (ביניהם יוסף גלאזמן, מנחם בגין וצבי לוין) לעלות לארץ־ישראל. גם במקרה זה הוצעה ההצעה לאחר שפולארביץ’ פנה בצורה המקובלת לשלטונות הבטחון לקבלת היתר יציאה.

גירסא נוספת מספר אברהם שטוקארביץ, מי שהיה חבר הנציבות בליטא ומפקד קן בית”ר בקובנה לפני פולארביץ: כשהוא, גלאזמן ודיליון (קצין שלטון בית”ר) הגישו (כ”א בנפרד) לשלטונות הסובייטיים בקשה להיתרי־יציאה, הוצע לכל אחד מהם (בנפרד) לשמש כסוכנים או מרגלים למען ברה"מ בארץ ישראל. ההצעה באה משני אנשים שהגיעו כנראה ממוסקבה. להלן ספורו של שטוקארביץ:

“…הם התחילו להסביר לנו – אתם נוסעים לארץ איפה שהאנגלים שולטים, וזוהי ארץ קאפיטליסטית, אתם תהיו שונאי המשטר הסובייטי – הקפיטליסטים הם האויבים שלנו, הם אימפריאליסטים וכו'. אתם צריכים להבין באם אנו נשלח אתכם הרי אתם נהפכים לאויבים שלנו – ואנו לא מעוניינים בזה – אנו מבינים את הזיקה והתקווה שלכם להקים שמה מדינה יהודית, זוהי אידיאה יפה, אבל צריך להבין שקיימים פה שני גושים – הגוש המזרחי מצד אחד, הקומוניסטים, הרוצים להביא את ההצלה לכל העמים – מצד שני האימפריאליסטים הרוצים להחניק את שאיפותיהם הצודקות של העמים, ביניהם את האומה היהודית – מה אתם חושבים שהבריטים יתנו לכם מדינה יהודית – אתם תצטרכו להיאבק… אנו בתור ביתר”ים, בתור אנשי ז’בוטינסקי היינו משוכנעים שהמאבק שלנו עם הבריטים יימשך עד שנגרש אותם – אבל לא חשבנו שצריך לגרש אותם בעזרת הסובייטים – אבל הם התחילו לשכנע אותנו שהם יכולים להיות הפארטנרים שלנו…

טוב, שמעתי ואמרתי לעצמי – תנו לי לצאת – ואחרי זה אני יורק עליכם… נפגשתי עם חברי, עם גלאזמן ודיליון, החלפנו רשמים על השיחות אתנו – התברר שהם שוחחו עם כל אחד ואחד מאתנו בנפרד בדיוק באותו נושא וכמעט באותן המלים…התייעצנו מה צריכה להיות תשובתנו – חשבנו, אולי נסכים לדבריהם ונשמע מה רוצים מאתנו? ומה הם יציעו לנו? אחר כך התחילו שיחות ארוכות כבר לא בקונסוליה – ושוב הם הזמינו כל אחד לחוד. פעם אחת נפגשתי עם קצין גבוה שהוא אחר כך נשאר בליטא בשליחות איזו שהיא וכנראה מטעם הבולשת שלהם, הוא כנראה נפל אחר כך בידי הגרמנים, שמו לא ידוע לי אני זוכר רק את שמו של הפקיד בקונסוליה פטרוב, ובכן הקצין הזה הציג פעם לפני בשיחה מפה גדולה בתוכה גם ארץ ישראל – ואמר, ראה אנו לא רחוקים ­– אנו בין כך וכך נגיע לשם – אתה צריך להבין זאת – או שאתה הולך אתנו – אז אתה תוכל להגיע ארצה, אינך הולך אתנו, מקומך אתה – יודע איפה שתהיה – זה היה כמעט איום. בפגישתנו ספר פעם גלאזמן שהם הציעו לו ואמרו לו – בוא נחתום על חוזה בהסכמתך (הם לא הבינו שאחד מוסר לשני את תוכן השיחות) להיות שותף שלנו – (הם לא הציעו לו להיות סוכן – אלא שותף) – אנו ניתן לכם נשק, אתה תעמוד בראש הארגון, אתה תרכוש לך חברים נוספים, אני חושב שאתה תבין את זה – אנו נעזור לכם לגרש את הבריטים – אתם תהיו השותפים שלנו; – כששמענו את הספור הזה – אז זה היה נראה לא כל כך רע… די הגיוני – למה לא לגרש את הבריטים – באם הם מסכימים לתת לנו מדינה יהודית, הרי זה שותף די הוגן ודי טוב, במיוחד שהם מסכימים לתת נשק ושאנו נארגן צבא לאומי – זה מצלצל די טוב – אבל לאחר הרהור שני חששנו שזוהי מלכודת – (רצונם להפוך אותנו לסוכנים שלהם – להפוך אותנו למרגלים) – לא יכולנו לראות את עצמנו בארץ כמרגלים של ברית המועצות. גלאזמן היה היחידי בינינו שחשב שאולי צריך ללכת אתם? דיליון היסס וגם אני היססתי – לא האמנתי להם… ובכן היססנו – והתלבטנו קשות, כל הזמן חשבנו כן – ולא – היססנו, לפעמים אמרנו טוב, באיזו צורה. ולפתע פתאום הכל נגמר – הם ראו שמצדנו אין הכרעה ברורה – והקשרים נפסקו ויותר לא הזמינו אותנו.

אני זוכר בבוקר אחד פגש אותי אחד מהשניים שניהלו את המו”מ בוילנה (הייתי שם במקרה) הוא הכיר אותי, ואמר לי, תראה, תוציא לך מהראש את כל האידיאות שלך לעלות ארצה, אנו עכשיו לא נרשה לכם לצאת, יבוא הזמן שאולי נרשה לכם לצאת, אבל לא עכשיו – תלכו לעבודה, שום דבר לא יקרה לכם, ובאמת מאז אני ודיליון התחלנו לעבוד, גלאזמן לא – הוא ראה בזה סכנה, ובמידה מסויימת בצדק: לא מתקבל על הדעת שהם ימחקו את כל זה שהיה אתנו".³⁰ מעין המשך לדו־שיח זה בין שני הצדדים התקיים כשנתיים לאחר מכן בתקופת הכיבוש הנאצי ביערות ביילורוסיה. יוסף גלאזמן שהגיע לשם בראש קבוצת לוחמים מגיטו וילנה נשא ונתן עם קומיסאר הבריגדה הפארטיזאנית יורגים (הוא גנריק זימאן³¹ שהגיע כצנחן ממוסקבה) בקשר להקמת גדוד פארטיזאני יהודי שיקלוט נוער מגיטאות וילנה וקובנה.

מיצוי הדין ע”י השלטונות: מאסרים וגירושים

מאז התבססותו של השלטון הסובייטי בליטא ועד יומו האחרון, כשגייסות גרמניה פלשו לשטחי המדינה, ניהלו זרועות הבטחון ושלוחות אחרות של השלטון מערכה שיטתית נגד יריביו הפוליטיים. בראש וראשונה היו אלה פעילי הארגונים הלאומיים של הליטאים שהתארגנו במשך הזמן למאבק אנטי־סובייטי פעיל עד כדי ביצועי חבלה ושיתוף פעולה עם סוכני ה”אבוואהר" הנאצי לקראת המלחמה הצפוייה בין גרמניה לברה”מ. במקביל, אם כי במידה קטנה יותר, הופנתה מערכה זו גם נגד היריבים הפוליטיים המסורתיים של הקומוניסטים ברחוב היהודי החל בבונדאים וכלה בציונים. בצד ראשי הארגונים הליטאיים הפאטריוטיים והפאשיסטיים (בראשם הנשיא לשעבר סמאטונה) הוזכרו גם שמותיהם של מנהיגים ציוניים כמו רובינשטיין, מראשי הציונים הכלליים וגרינברג – מראשי מפלגת צ. ס. ואחרים. בעצרת ההמונים היהודים שיזמה הלשכה של המיעוטים הלאומיים שעל יד הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, ב־5 ביולי 1940, לקראת הבחירות לסיים העממי, איזכר ראש הלשכה הנ”ל גנריק זימאן בנאומו ש”הגרינברגים והרובינשטיינים רקדו מה־יפית וליקקו מגפיהם של הכלבים הסמאטונאיים" ושעתוניהם "ירקו ברעל על ברה”מ”.³² יומיים לאחר מכן הודח רובינשטיין סופית מהמערכת של היומון הציוני “די אידישע שטימע”, שבראשה עמד קרוב ל־20 שנה ובלב כבד המתין למאסרו הצפוי ואכן נאסר כעבור חמישה ימים.³³

“בליל שבת – מספר רובינשטיין בזכרונותיו – ב־12 ביולי 1940 אחרי חצות, באו נציגי הנ.ק.וו.ד. ביניהם יהודי קומוניסט, ערכו חיפוש קפדני בכל דירתי, פשפשו והפכו בספרי ובניירותי, שמו את כל הכתבים בארגזים והושיטו לי פיסת־נייר: פקודה לאסור אותי".³⁴ פקודת מאסר זו היתה אחת מיני רבות שהופעלה אז בעיקר נגד אלפי מנהיגים ואנשי־מפתח בקרב הציבור הליטאי בכוונה לנטרל ע”י כך את היסודות שעלולים להפריע למהלך התקין של הבחירות לסיים העממי, שנערכו יומיים לאחר מכן. מבין האישים היהודים שנאסרו אז בנוסף לרובינשטיין הנ”ל היו: אפרים גרינברג, עורך היומון הציוני “דאס ווארט”. גוטמן טרוספוס ממנהיגי פועלי־ציון; מרדכי רודניק ממנהיגי צ.ס. בשאבלי ומנהל הגימנסיה העברית שם; אייזיק לויתן ויוסף זיוו מראשי קן בית”ר בשאבלי; סטיבאלסקי – יו”ר ארגון ברית החייל בשאבלי; אברהם זימאנסקי מווילקובישקי ועוד. באותו גל ראשון של מאסרים נכלל מספר לא רב של אנשי־ציבור יהודים לא־ציוניים.³⁵ רובם, פרט למרדכי רודניק ואפרים גרינברג³⁶ ששוחררו לאחר זמן קצר, נותרו בבתי־הכלא. יתירה מזו, מאסרים בודדים נמשכו גם לאחר מכן.³⁷ כך למשל נאסר ב־1 באוגוסט 1940, בוילנה, היו”ר לשעבר של “ברית החייל” בפולין ד”ר מירון שסקין וכחודש לאחר מכן נציב בית”ר בפולין מנחם בגין ועוד אחדים מחבריו. ב־30 בספטמבר נאסר בקובנה יו”ר ההסתדרות הציונית החדשה בליטא צבי לוין. ב־26 לאוקטובר נאסר אחד ממנהיגי צ.ס. המרכזיים ומפעילי האוטונומיה היהודית בליטא, עו”ד לייב גרפונקל. המאסר בוצע בעת שביקר במשרד הפנים (נ.ק.וו.ד.) לרגל בקשתו להיתר יציאה מליטא, על סמך ידיעה שבמוסקבה מוכנה עבורו אשרת כניסה לארה”ב. “עוד לפני כן – מספר גרפונקל – חדלתי מלהיות פעיל בשטח החברתי והפוליטי… אני יושב בבית והייתי כל הזמן מחכה שיבואו לאסור אותי. נסיתי עוד להמשיך בעבודת עורך־ דין, אבל ראיתי שזה דבר בלתי־אפשרי…”³⁸ כדי שיוכל בבוא הזמן להתגונן כראוי בעת המאסר הצפוי הכין לו גרפונקל בכיסו עותק מההסכם הליטאי־סובייטי האחרון שבו צויין שברה”מ מכירה בחוקים של ליטא. גם רובינשטיין שנאסר כאמור מהראשונים בגין פעילותו הציונית טען באזני חוקרו "אמנם הייתי עסקן ציוני אבל עסקתי בציונות בליטא. לפי חוקי ליטא, הציונות כאן היתה מותרת ולכן לא עברתי על שום חוק. ברית־המועצות הכירה בליטא העצמאית ובחוקיה. באיזו סמכות אתה דן אותי על פשע שלא היה פשע כלל. הציונות אסורה ברוסיה, אבל אני לא גרתי ברוסיה, לא הייתי אזרח סובייטי ולא עברתי על שום חוקים סובייטיים. על פי איזה חוק תוכל באופן פורמלי להאשים אותי " התגובה של החוקר היתה חמקנית ובוטה כאחת ואיפיינה במידה רבה את טיבו של המשפט הסובייטי “אל תלעיטני בפורמאליסטיקה ובחוקים, אין אנו זקוקים כלל לחוקים, כדי להשמיד אויב. כשיש צורך אנו דנים על סמך המצפון הריבולציוני”.³⁹

המכנה המשותף של האשמה שיוחסה לגרפונקל, לרובינשטיין ולכל יתר האסירים הציוניים התמקד בנושא המוגדר במילון המשפטי הסובייטי כקונטרבולוציה וסימונו המקביל במערכת העונשין הוא הסעיף 58 המתפצל לסעיפי־משנה רבים. רובם ככולם של האסירים הציונים שוכנו בתאים נפרדים; החקירות, שהתנהלו בעיקר בלילות, החלו זמן ניכר לאחר המאסרים עצמם. חוקריהם, רוסים, ליטאים ויהודים, השתמשו בין היתר לצורך חקירתם במדריך־כיס ובו נתונים על כל המפלגות והתנועות הפוליטיות, ביניהן על התנועות היהודיות לסוגיהן. הציונות הוגדרה בין היתר "כסוכנת של האימפריאליזם הבריטי ושעיקר תפקידה זוהי הלוחמה נגד הקומוניזם”.⁴⁰ החוקר הרוסי ממוסקבה שחקר לילות רבים את רובינשטיין ותוך כדי כך התווכח עמו על פירוש הקונטררבולוציה הציונית הוציא, באחת החקירות הללו, פתק וקרא מתוכו: “אתם הציונים הנכם מרגלים פשוטים, סוכני אנגליה, משרתי הקפיטליזם הבינלאומי, אתם רוצים לנשל מאדמתכם את העמלים הערבים ולכונן בפלשתינה מדינה בורגנית־ריאקציונית שתהא מכורה לאימפריאליזם הבריטי ושתדכא את עמי המזרח התיכון.”⁴¹ תוך כדי החקירה נשאל רובינשטיין מתי נתקבל לשירות החשאי של בריטניה, איזו משכורת קיבל מדי חודש, אילו ידיעות כבר מסר להם וכן: מי היו חבריו ושותפיו במלאכת הריגול. משהגיב רובינשטיין על שאלות אלו בהבעת תימהון ובהכחשה מוחלטת הטיח בפניו החוקר: "כל עסקן ציוני הוא מרגל וסוכן של ממשלה זרה. אתה קיבלת כסף לא רק בעד ידיעות צבאיות, אלא גם לשם מלחמה נגד התנועה המהפכנית הקומוניסטית, בנאומיך ובמאמריך הרעלת את נפש הנוער היהודי ובאופן כזה חסמת לפני הנוער את הדרך למחנה המהפכני”.⁴²

להאשמתו הבסיסית של אייזיק לויתן ממפקדי בית”ר בשאבלי צורפה גם האשמה נוספת דהיינו: קשרים עם המשטר הליטאי הריאקציוני וזאת מכיון שהפעילות בתנועת הנוער היהודית היתה מיועדת בעיקר להסיח את תשומת לבו של הנוער מהנושא של המאבק המעמדי. לאחר חדשים רבים של חקירות־לילה שעליהם פיקח חוקר יהודי בשם סמוטין, הודיעו לו רשמית (לפי סעיף 207) על סיום החקירה וכי הוא מואשם לפי הסעיפים: 58/4 (קשר עם הבורגנות הבינלאומית) ו־58/10 (תעמולה אנטי־סובייטית אינדיוידואלית). וכך הוסבר לו: “בעבודתך בתנועה הציונית הפאשיסטית! – בית”ר – שאפת ליצירת מדינה יהודית וצבא יהודי והיות והציונות היא כלי־שרת של האימפריאליזם האנגלי, אז אתה במישרין ובעקיפין היית סוכן של האימפריאליזם הבריטי ומכאן הקשר עם הבורגנות הלאומית – זהו סעיף 58/4, ומה שנוגע לפעילות החינוכית בתנועת הנוער – זהו סעיף 58/10”.⁴³ גם ליו”ר ההסתדרות הציונית בליטא צבי לוין שניסה לטעון בפני חוקריו שלא עשה כל רע לקומוניזם, הוסבר שעל ידי עצם השתייכותו למפלגה כזו הוא היה נגד המשטר הקומוניסטי, נגד ההמונים והפועלים וזאת בנוסף לכך שהיה במגע עם השרים האנגלים. הוא הואשם ע”פ הסעיפים 58/8, 58/10, ו־58/11.⁴⁴

אולם שלא כרובינשטיין וכלויתן שהוגלו כבר באביב 1941 לקצווי ברה”מ לאחר ש”טרויקה" (שלישיה) פסקה להם, בתור “אלמנט מסוכן מבחינה סוציאלית”, עונש של 8–51 שנות מאסר במחנה־עבודה⁴⁵ נותרו לוין וגרפונקל בבית הסוהר עד פרוץ המלחמה.⁴⁶ למעשה שוחררו ע”י הליטאים שפרצו את הכלא עם הפלישה הנאצית ושניהם כיהנו לימים כחברי היודנראט בגיטו קובנה. ד”ר מ.שסקין מראשי הרביזיוניסטים מפולין היה כלוא בבית הכלא לוקישקי בווילנה, לא נחקר ולא נשאל דבר במשך כחודש ימים. לאחר מכן הודיעו לו שיש כנגדו הוכחות של השתייכותו לשירות הבטחון האנגלי, שהינו מרגל וכו'. באותו בית־כלא ישב⁴⁷ גם נציב בית”ר בפולין מנחם בגין ולימים נזדמנו יחד באותו התא. על כך מספר ד”ר שסקין: “…היינו רק שנינו, זה היה עוד לפני פסק־הדין. ערכנו את הסדר הראשון. שמענו שחג הפסח קרב ובא ואז הכינונו מצה. ייבשנו כמה פרוסות לחם, זרינו עליהם קצת קפה וסוכר וחממנו אותם וזו היתה המצה שלנו. (הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא). עמדנו ליד החלון וכשגמרנו להגיד את ההגדה, מה שזכרנו בע”פ, שרנו את “התקוה” מכל קצוות בית הסוהר ענו לנו מיד ב”התקוה”. מהומה. בבית הסוהר לא אוהבים רעש. התחילו לדפוק בכל הדלתות “שקט שקט”. זה אחד מזכרונותי מאותה תקופה"…⁴⁸

בליל ה־1 באפריל 1941 הודיעו לו על פסק דינו: 8 שנות עבודת־פרך. בין 50–60 איש שקיבלו באותו לילה פסק דין דומה. בכלא לוקישקי היה גם מנחם בגין ופעילים ציוניים מפולין וליטא. רובם הוגלו לאזורי הצפון באיזור פצ’ורה ולימים שוחרר חלק מהם בעקבות ההסכם שיקורסקי–סטאלין ב־1941, התגייסו לצבא הפולני בפיקודו של גנרל אנדרס והצליחו להגיע לארץ־ישראל. חבר מרכז פועלי־ציון בוילנה נאסר בצורה מקורית למדי: "בא אליו אדם צעיר והציג עצמו כנציג של מוסד כלכלי והציע לו משרה במוסד הזה. האיץ בו שילך ישר למוסד, כי העבודה מחכה לו. בהיותם בדרך פנה אליו הצעיר בדברים אלו: “האם אתה באמת תמים כל כך ומאמין שבזמנים כאלו יבואו אליך הביתה להציע לך עבודה? ודווקא למי שהיה חבר בפועלי־ציון? אנחנו הולכים לנ.ק.וו.ד.”.⁴⁹ במשרדי נ.ק.וו.ד. הוא נחקר ע”י חוקר יהודי בדבר פעילותו בעבר, על חבריו ויחסו לברה”מ ולבסוף דרשו ממנו לספק מידע בצורה קבועה – כלומר לשמש סוכן. משהלה סירב נתנו לו אורכה להימלך בדעתו וציווו עליו לחזור במועד מסויים. למעשה הוא הצליח לצאת מגבולות ברה”מ ב־23 בספטמבר 1940 שכן נכלל בקבוצת עסקנים של פועלי־ציון שקיבלו היתרי יציאה. לית מאן דפליג שמקרה זה עשוי לשפוך אור על מידת התיאום בין הזרועות השונות של מערכות הבטחון הסובייטית; ידועים מקרים נוספים בהם הוצע לאנשים שבקשו היתר לעלות לארץ־ישראל, לשמש בסוכנים תמורת מילוי בקשתם.

פעיל בית”ר שמידט, שנאסר עם חברו לאחר שהתאמנו בנשק והחביאוהו, נשפטו ל־15 שנות מאסר והוגלו לאיזור ארחאנגלסק. במקביל למאסרים וההגליות הציקו השלטונות לפעילים שונים בצורות אחרות. קצין שלטון בית”ר לשעבר, יחזקאל דיליון שהוזכר לעיל, היה מוטרד בצורה שיטתית ע”י מוסדות הבטחון מדי לילה ולחצו עליו למסור מידע על חבריו וציונים אחרים. על כך מספרת אשתו כדלקמן: "הוא היה גומר את העבודה ב־2 בלילה ואחרי העבודה, כשהיה יוצא היו כבר מחכים לו והיו לוקחים אותו על “ההר הירוק” והיו דורשים ממנו חומר־ממשי: על היהדות, על הרביזיוניסטים והוא היה בא סחוט בשעה 6 לפנות בוקר. כשהייתי שואלת אותו “מה הענין”, קודם לא רצה לספר לי מפני שהם איימו עליו, אחר כך הוא סיפר לי ואמר: “אין לי כבר כח, אני לא יודע מה לעשות”.⁵⁰ חבר נציבות בית”ר, ישראל יברוביץ, מספר על צעיר בשם משה אקסלרוד: “כמה שבועות אחרי בוא הרוסים הוא בא אלי עם דמעות בעיניים: מה לעשות. בא אלי אחד מה־נ.ק.וו.ד. ודורש ממני שאתן לו ידיעות עליך ועל פולארוביץ ומאיים עלי”.⁵¹

שיטת המעקבים, הלחצים והאיומים פשטה גם במערכת החינוכית וכוונה במיוחד נגד תלמידי הכיתות העליונות של בתה”ס התיכוניים שלפני כן למדו במוסדות עבריים והיו ידועים כציונים פעילים. מספרת על כך חברת השוה”צ לשעבר שלמדה באותה שנה בב”ס תיכון ע”ש שלום עליכם: “… נקראנו להנהלה, כמה חברים שלמדו ב”שלום עליכם" בגימנסיה, ושם, לא בצורה חינוכית כל־כך אמרו לנו: דורשים מאתנו להפסיק להיפגש ולטפח את אותן ההיכרויות שהיו לנו לפני כניסת הרוסים, לפני כניסת הצבא האדום, ואם אנחנו נתייחס בקלות־דעת לאזהרה הזאת – נמצא את עצמנו במצב מאד לא נעים…"⁵² חברי א.ב.צ. שהיו מרוכזים במידה רבה בבה”ס התיכון היהודי מס. 12 בקובנה היוו אובייקט מתמיד לחשדנות ומעקב מצד הנהלת המוסד ונאמניה מבין התלמידים, כפי שמספרת אחת מהן: “תמיד הרגשנו שעוקבים אחרינו: עמדו שניים ודיברו אז תמיד היה שלישי שהיה צריך להאזין”.⁵³ מספר חברים וביניהם יעקב בסראבי (בית הרבי), האחים לובוצקי ואחרים נלקחו לחקירות למוסדות הבטחון “הושבו במקום חשוך, רק מנורה האירה פניהם. החוקרים גידפו והיכו אותם, כדי לדעת מי הוא המארגן; אחרי שעות מספר שוחררו”.⁵⁴ שולמית גורדון משאבלי שסייעה כפעילת “חרות” בהוצאת העתון הבלתי־ליגאלי ובהחדרת עלונים לכיסי הסטודנטים באוניברסיטת וילנה, קבלה יום אחד התראה מהבית שאביה נאסר ובין היתר אמרו לו חוקריו שמעשי בתו ידועים. מחמת זה חששה מאד ממאסר פתע ולמען הימנע מעינויים הצפויים במאסר הכינה לה רעל, על כל צרה שלא תבוא.⁵⁵

לימים חלה החמרה משמעותית גם לגבי המוני המתדפקים לקבלת היתרי יציאה. בראש וראשונה חשו במיפנה זה הפליטים שהיו המעורבים העיקריים בנושא זה וחלקם כבר התנסה ברדיפות מצד השלטונות הסובייטים עוד בהיותם לפני כן במזרח פולין. על התמורה הזו והשלכותיה הגורליות מספר פעיל "העובד הציוני” שהגיע לליטא מלבוב שבגליציה המזרחית ולהלן קטע מסיפורו: “…גם כאן התערער המצב במהרה. עד אז העלימו השלטונות עין מהמתרחש למרות שידעו שכמה עשרות רשיונות הפכו למאות (ואולי אלפים); אבל כנראה שיד מלשינים היתה בדבר ובבת אחת השתנה היחס והתחילו חקירות ורדיפות. ביום בהיר אחד הופיעו רשימות “העולים” ב־נ.ק.וו.ד. ועל האנשים הוטל להתייצב. ברשימה היה כלול גם שמי לפי הניירות שהיו בידי. כמנוסה, למה מסוגלים הסובייטים לעשות ביחסם לנוער ציוני מאורגן, התחננתי לפני חברי, שלא יעיזו להתייצב ב־נ.ק.וו.ד, אבל היו כאלה שפחדו להישאר בוילנה, פן לא ימצאו מחבואים והלכו להתייצב. בין אלה היו חיים קורנרייך, יולק פריילך מנוביסונץ. את כולם הביאו לרכבת מיוחדת ופוצצו אותה בפרברי העיר קאונס, היא קובנה…”⁵⁶ חבר המחנה הציוני הדתי מפולין שהתגורר בקובנה ביחד עם שניים מחבריו והתפרנס מעבודה בביח”ר ושהיה מעורב כמו רבים מציבור הפליטים בזיוף אשרות עבור המבקשים לעלות לארץ ישראל, נאסר גם הוא באותם ימים ועל כך הוא מספר: “… יום אחד מופיעים לפני בבהח”ר שני אנשים מה־נ.ק.וו.ד. ואומרים לי שראש המשרד שלהם מבקש לשוחח עמי. הובילוני לגמנסיה לבנות, שכן שם שכן המשרד שלהם, הראש היה יהודי מקובנה… בתחילה דיבר עמי בלבביות מזוייפת ובין היתר ציין שאני צעיר ושבחרתי בדרך לא נכונה ושאני תועה. לפי שאלותיו הבנתי שהוא חותר לדעת מיהו מזייף הויזות ומטעם מי הוא עושה זאת. כאשר אמרתי לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר העיף לי שתי סטירות עד שהתעלפתי. כשהתעוררתי רטוב מהמים ששפכו עלי הושיבו אותי על כסא והוא חזר להיות לבבי אלי. קודם דיבר עמי ליטאית ואני עניתי לו בפולנית ואילו עתה פנה אלי ביידיש ואמר שהוא מתייחס אלי כאב ואני מגיב כמו בן סורר ומורה. הוא לא הציל מפי שום דבר ועצרו אותי למספר ימים. מדי כמה שעות ביום ובלילה לקחו אותי לחקירה, לא נתנו לי לישון ועינו אותי. לבסוף כששוחררתי הייתי עייף בצורה נוראה כזו, שלא הייתי מסוגל לחשוב בהגיון. סירבתי למסור את כתובתי וטענתי שאין לי דירה ושאני ישן בבהח”ר. אותה שעה כבר הייתי בטוח שעוקבים אחרי ואסור לי לסכן את חברי. הייתי אכן חייב לישון בבהח”ר שם הוקצתה לי פינה על ידי שומר הלילה. לפי השמועות שהגיעוני לאחר מכן בא מאסרי כתוצאה מחשיפתם של אחרים שיצאו ע”פ אשרות מזוייפות. אחדים מהם הגיעו לארץ ישראל ואחרים לא נשאר מהם זכר. כתוצאה מכך בודדנו מהתנועה. חששו שעוקבים אחרי ואולי יחשבו שלא שמרתי כראוי על כללי הזהירות. נתקו איפוא, את המגע עם כל השלישיה שלנו, אך הבטיחו שאם תעלה הזדמנות לעלות לא ישכחו אותנו”.⁵⁷

בערך באותו זמן נתפס פעיל נוסף של המחנה התורני הציוני, הוא אברהם מלמד, כשהוא מעביר מוילנה לקובנה דרכונים מזוייפים עבור חבריו. תוך כדי נסיעה נערך חיפוש פתע וכאשר השגיחו שהוא זורק משהו בעד החלון הוא נעצר ל־24 שעות ותוך כדי החקירה שברו את שיניו.⁵⁸ ההחמרה נגד הפעילים הציונים הורגשה בוילנה במיוחד באביב 1941. באותו זמן כבר נפסקה כמעט לחלוטין היציאה ההמונית של פליטים לארץ ישראל ולמקומות אחרים. לקראת המלחמה הצפויה עם גרמניה הנאצית החלו אז השלטונות לבצע מאסרים המוניים בקרב יסודות עויינים ובלתי יציבים ובין היתר בין הפליטים מפולין שלא קיבלו אזרחות סובייטית, לרבות החלוצים שעדיין ציפו לאפשרות עליה והמשיכו במאמצים נואשים בכוון זה.⁵⁹ הד מאותם ימים קשים מצוי בקטע המובא להלן ממכתבה של ציפורה בירמן: “…בחודש הרביעי הציף ה־נ.ק.וו.ד. את וילנה. היה זה יום יפה. המונים הוגלו לסיביר. מכוניות המשא אצו־רצו כחיות פרא, כפעם בפעם חנו, סייעו באדיבות להעלות על המכונה אישה זקנה כבת שבעים או זקן בורגני לשעבר או “רב” או אנשים אחרים, עשירים, רבנים, חסידים, סתם נשמות כשרות וכמובן – חלוצים. כולנו ישבנו חבויים במאורותינו. התלכדנו כתמיד. דאגנו איש לרעהו בכסף, במקום לינה וכיוצא באלה. היחיד שישן בביתו היה מרדכי. הוא הכין לו כל מיני תרופות והמתין”.⁶⁰ חברת קבוץ הכשרה לשעבר מפולין שביחד עם בעלה התגוררו אז בוילנה מספרת בעדותה: “השלטונות השקיעו מאמץ רב כדי לתפוס את הקיבוצניקים. רבים מהם אכן נשלחו לסיביר. גם אותי ואת בעלי חיפשו בכל מקום ואנחנו הלכנו מבית קולנוע אחד לשני שהפכו למקומות המסתור שלנו. לא ישנו בבית ובמשך חדשי החורף היינו לנים במחסן עצום של בעל־הבית שלנו ובעוד האחד נרדם – השני עומד על המשמר”.⁶¹ רק כאשר שכך הגל הראשון של המצוד כלפי אזרחי פולין לשעבר ניתן היה לנשום לרווחה. התעוררה בעית ארגון משלוחי סיוע דחופים לחברים שגורשו למחנות בקצווי ברה”מ וכאמור לעיל הוקמה אז גם קרן מיוחדת בשם “מצר” (משען לאסירי ציון – רוסיה).⁶²

המכה הכבדה והגדולה ביותר על ראשי הציבור הרחב של ציוני ליטא, אם כתושבים ואם כפליטים, הונחתה במסגרת ההגליות ההמוניות שהחלו במקומות שונים, בליל ששי אור ליום שבת 15 ביוני 1941, באותו לילה הועמסו משפחות שלמות של ליטאים, פולנים ויהודים על גבי משאיות והוסעו לתחנות הרכבת ומשם מזרחה לקצווי ברה”מ.

אכן, עד הרגע האחרון כמעט, הצליחו שלטונות הבטחון הסובייטיים להסתיר במעטה סודיות חמורה את ההכנות השיטתיות והמדוקדקות שנערכו משך חודשים רבים לקראת המבצע הזה, שכפי שהתברר מאוחר יותר הקיף בעת ובעונה אחת לא רק את ערי ליטא ועיירותיה, אלא את כל האזורים שסופחו לברה”מ במזרח אירופה בתקופת 1939–1940, מאסטוניה בצפון ועד בסרביה בדרום.

בהכנת הרשימות של “יסודות אנטי־סובייטיים” (בכוח ובפועל), בקנה מידה ארצי, הוחל כבר חדשים רבים לפני כן, במסגרת היחידות החשאיות של מוסדות הבטחון. בין השאר אמורות היו רשימות אלו לכלול גם את “כל אותם האנשים שכתוצאה מעברם הסוציאלי או הפוליטי, מהשקפתם הלאומית־שוביניסטית⁶³, או בגלל חוסר יציבותם המוסרית והפוליטית – הם מתנגדים למשטר הסוציאליסטי ובשל כך עלולים להיות מטרות אנטי סובייטיות, מנוצלים על ידי סוכני ביון של מדינות זרות ומרכזים קונטרבולוציוניים”. בנוסף לחברי מפלגות אזרחיות, לאומניות ופאשיסטיות, נצטוו סניפי מוסדות הבטחון להכליל ברשימות אלה גם את הסוגים הבאים: חברים שגורשו מן המפלגה הקומוניסטית, טרוצקיסטים, סוציאל־דמוקרטים, מהגרים, אנשים שניהלו התכתבות עם חו”ל, אספרנטיסטים ופילאטליסטים, מהגרים פוליטיים ואזרחי מדינות זרות. אין ספק שבין האחרונים נמצאו יהודים לא מעטים ובעיקר פליטים מגרמניה, אוסטריה, צ’כוסלובקיה ופולין. לפי הוראת הקומיסאריאט לעניני בטחון (נ.ק.ג.ב.) בליטא הסובייטית, מס’ ⁶⁴000223, מן ה־25.4.1941, נדרשו הסניפים המקומיים להמציא לו דוחו”ת־סיכום מדי חמישה ימים על האנשים במחוזם, אשר השתייכו לארגונים אנטי־סובייטיים והכוללים, בין השאר, (סעיף רביעי) את היסודות הלאומניים והקונטרבולוזציה בסקטור היהודי,⁶⁵ והם: א.) סגל המנהיגים מכל הארגונים הציוניים והעובדים הקבועים של העיתונות. ב.) כנ”ל לגבי ארגון ה”בונד". ג.) ארגונים יהודיים מיליטאריסטיים ופורמציות פאשיסטיות (ברית לוחמי החזית היהודים, ברית־החייל, בית”ר, אל־על, והמפלגה הרביזיוניסטית). כמו כן אמורים היו יהודים להיכלל גם ברשימות אלה כגון, בעלי בתי־חרושת לשעבר, סוחרים וכמו כן פליטים, טרוצקיסטים, מגורשי המפלגה הקומוניסטית וכדומה.

במסגרת הוראה נוספת נדרשו ה”שלישיות המבצעיות" בכל מחוז לרשום בטופס מיוחד מתוך היסודות העוינים הנ”ל את המועמדים לגירוש או למאסר. הפיסקא המתייחסת ליהודים כוללת (בעיקר) את שלשת הסוגים המיוחדים שהוזכרו לעיל בהוראה ⁶⁶00023. בצרוף פרוט הדרג המסויים שיש להכלילו בגירוש או במאסר הצפוי, דהיינו: א) סגל מנהיגי הארגונים הציוניים – החל מדרג ועדים מחוזיים ומעלה, והמשתתפים הקבועים של העתונות שלהם. ב) סגל המנהיגים של ארגון ה”בונד" כנ”ל. ג) סגל המנהיגים של פורמציות צבאיות ופאשיסטיות:

1. איגוד החיילים שלחמו בעד עצמאות ליטא (הועד הארצי).

2. ברית־החייל – החל מוועדים מחוזיים ומעלה.

3. בית”ר, אל־על – החל מוועדי עיירות.

4. המפלגה הרביזיוניסטית – החל מוועדי עיירות “ציונים־סוציאליסטיים” נכללו תחת סעיף מיוחד כללי יחד עם אנשי מפלגת העם (ליאודינינקאי) והסוציאלדמוקראטים בתנאי שקיים חומר מרשיע נגדם מבחינה פוליטית־חברתית. בהתאם להוראות אלה כללו הרשימות של היסודות האנטי־סובייטיים והמועמדים למאסר ולגירוש, גם את בני ביתם ומשפחותיהם שגרו עמם. לפי דו”ח יומי מה־30 במאי 1940 המתייחס לאיזור קראטינגה מסתבר שברשימת המועמדים למאסר ולגירוש נכללו 15 ציונים. ובדו”ח היומי מה־3 ביוני 1941 במחוז טלז’ נכללו 2 ציונים ועוד ארבעה מבני משפחותיהם.⁶⁷

במסגרת הגירוש ההמוני שבוצע כאמור בליל ה־14 ביוני 1941 ונמשכה עד סמוך לפרוץ המלחמה עם הנאצים ב־22 ביוני הוגלו מאות, אם לא יותר, של פעילים ציוניים מכל ערי ליטא ועיירותיה וביניהם המנהיגים הבאים: מהתנועה הרביזיוניסטית (הצה”ר) ובית”ר וברית־החייל: דוד בידרמן, שלמה גפן, יחזקאל דיליון, שאול דיליון, יחזקאל דוידזון, צבי וולפוביץ, ישראל יברוביץ, מייזל, יחזקאל פולרביץ, אליהו פלינק, זאב רוזנטל, אברהם רוטשטיין, שמעון שפירא, אברהם שטוקרביץ ואחרים. מהציונים הכלליים: ד”ר בנימין ברגר, ד”ר יואל ברוצקוס, בוריס ברנשטיין, ד”ר משולם וולף, מאיר זיידנשנור (מוילנה), ד”ר יצחק לויתן, ניסן מיסלר, מאיר קנטרוביץ ואחרים. מהציונים המדיניים (גרוסמאניסטים): ד”ר שמואל גולדברג, ד”ר יצחק דוברוביץ, ד”ר אריה הסלזון. מפועלי־ציון שמאל: עו”ד מיכאל טרוספוס ואחרים. מתנועת המזרחי: אליהו אולשטיין. מבין ותיקי מלחמת העצמאות הליטאית: חבר מרכז “מכבי”, דוד חסמן פידלר ואחרים. בין מאות המשפחות הציוניות שהוגלו אז היו גם בני הזוג בתיה (לבית פרבוזניק) ובעלה ניסן גולדשמידט מיאנובה – שניהם חברים פעילים של בית”ר. התפרצות ה”שלישיה המבצעית” – לביתם ומהלך הגרוש מתוארים על ידה כדלקמן:⁶⁸

“… בשעת לילה מאוחרת של ה־14 ביוני 1941, התעוררנו לשמע נקישות ממושכות בדלתנו. על שאלתנו מי שם, הכריז מישהו ברוסית: פתח, אנו מן ה־נ.ק.וו.ד. שניים התפרצו לחדרנו הקטן עם אקדוחים שלופים בליווי ראובן וידצקי מן הקומסומול. הם ערכו חיפוש יסודי⁶⁹ וציוו עלינו להתכונן לדרך תוך 20 דקות. הורשינו לקחת חפצים עד 100 ק”ג. באפילת הלילה הובילונו במשאית בליווי חיילים לתחנת הרכבת. אסרו עלינו להיפרד מההורים ומקרובים. הוכנסנו לקרון־משא, הדלתות נסגרו על מנעול ובריח וזקיף סובייטי שמר עלינו… ביום המחרת הופיעו אמא אבא אחים ואחיות. עומדים הם מרחוק ואין מרשים להם להתקרב. מבעד לאשנב המסורג רואה אני אותם בוכים… למחרת באישון הלילה, באחת התחנות דפקו על דלת הקרון ושאלו על ניסן. הוא נצטווה לצאת את הקרון..⁷⁰ ויותר לא ראיתיו. הוא ניספה במחנה ראשוֹטי ב־1942…" מסיבות שונות לא בכל המקרים נאמר למועמדים לגירוש שהמדובר ביציאה של מחוץ לגבולות ליטא. כך למשל טענו אנשי “השלישיה המבצעית” שפרצו אותו לילה לביתו של המנהיג הציוני, בוריס ברנשטיין, שעליהם לעבור לעיר אחרת”.⁷¹

היו מקרים כשלמגורשים צורפו נם קרובים או סתם אנשים שנמצאו אז בבית כמו המקרה של איש תנועת “תורה ועבודה” בקובנה אולשטיין שביחד עם אשתו ובתו בת החדשיים גורשו גם גיסתם ובעלה; ואילו במקרה של הפעיל הציוני מאקס שדכנוביץ מקיבארט לא נעתרו השלטונות להפצרות הבן הצעיר להצטרף להוריו, שכן לא נכלל כנראה ברשימה. פרט לשחרור ד”ר אלחנן אלקס, מראשי הציונים בקובנה, ואולי עוד אחדים – לא הצליחו ההשתדלויות של הרגע האחרון בחלונות הגבוהים לבטל את הגזירה.⁷² חלק מן הפעילים הציונים שגורשו הופרדו מעל בני משפחותיהם והוסעו מליטא לתחנת סטארוביילסק שבאוקראינה, בתחילה שוכנו שם במינזר ולאחר פרוץ המלחמה הועברו למחנות בצפון הרי אוראל שנקראו “סווראוּראַלאג”; חלק הועבר למחנות אחרים, כגון ראשוֹטי שבחבל קראנסנויארסק גארי בפלך נובוסיבירסק, פצ’ור־לאג, שבחבל וורקוטא (קומי א.ס.ס.ר) ועוד. רבים מהם כמו ד”ר ברגר, דיליון, ד”ר לויתן ואחרים נפלו מעבודת הפרך והרעב ומתו.⁷³ בני משפחות הפעילים ומספר מסויים של ראשי משפחה הועבר בשעתם מליטא (ברובו המכריע בציר נובו־ווילייקא – אורשה – יארוסלאוו) למקומות שונים שבחבל אלטאי כגון: ביסק, בארנאול, קאראסוק ועוד וכן גם לחבל נארים ולמקומות אחרים.⁷⁴

בהתאם להסכם סטאלין–שיקורסקי שוחררו בסוף 1941 אסירים ומגורשים אזרחי פולין לשעבר: ביניהם היו פליטי פולין לשעבר בליטא כמנחם בגין ואחרים וגם תושבים רבים של וילנה והסביבה. לאחר השיחרור נהרו הללו ברובם דרומה לאזורי אסיה המרכזית, חלק מהם גוייס לצבא הפולני בפיקוד הגנרל אנדרס ובחלקם זכו להגיע לארץ ישראל עוד בימי מלחמת העולם השנייה. בשלהי קיץ 1942, כשנה לאחר בוא המגורשים לחבל אלטאי, הועברו רבים מאד מהם לחלקים אחרים בירכתי ברה”מ. בין השאר הם שולחו לישובים נידחים שבחבל וורכויאנסק שבאגן הנהר לאנה ובדלתא שלו עד הישפכו לים לאפטייב, ברפובליקה האוטונומית היאקוטית לרבות הבירה יאקוטסק ועיר הנמל אלקמינסק, וכן גם בישובי דייגים הצפוניים ביותר, כגון, ביקוב־מיס ואחרים.⁷⁵

בעוד הללו מסתגלים ו”מתבססים" במקומות גלותם החדשים, היו עדיין ראשי המשפחות ומספר אסירים בודדים כלואים במחנות העבודה והם כותבים למשפחות בארץ ישראל:

“יקירי, אני נמצאת עם בני שלמה ויהושע בישוב לכריתת עצים ביערות אלטי, מחוז טרואיצקי, אנו בריאים ושלמים. את צבי לא ראיתי יותר משנה, מאז שאסרוהו. ואין שום ידיעות ממנו… את חבר “מייסטאס” אין רואים (רמז שאין בשר – ד. ל.) פיאנה (ז. א. חלב) מקבלים לפעמים. הודיעו לי את כתובות בני המשפחה, אם הן ידועות לכם.”⁷⁶

בעקבות מכתבים כאלה, לא זו בלבד שהקרובים בחו”ל החלו להריץ חבילות (בגדים, אריגים, טבק, תרופות, חוטים, תה, קפה, סבון וכו’) אלא שבכמה מקרים אף הפכו למעין מרכזי־קשר ומידע, וקישרו ביו בני המשפחה בתוך ברה”מ גופא. תופעה זו הלכה וגברה ולימים לבשה צורה מאורגנת וממוסדת ביוזמת ארגונים ציבוריים יהודיים ברחבי העולם בכלל ויוצאי ליטא בפרט. חלק מהתכתבות הפנימית נוהל גם בעברית.⁷⁷

באחד ממקומות הגירוש הנידחים ביותר בברה”מ, בו שכנו למעלה מ־100 יהודים ליטאיים, התפתחה מעין קהילה בזעיר אנפין. זה היה ביקוב־מיס שבצפון יאקוטיה.⁷⁸ מקום זה מהצפוניים ביותר, נמצא על חצי אי שומם על יד שפך נהר לאנה ליד ים הקרח הצפוני, בקו הרוחב 72, מרבית השנה שורר שם הלילה הארקטי ומשתוללת סופת שלג והמקום מכוסה שכבה עבה מאד של קרח והקור מגיע כדי 50- מעלות צלסיוס. הקשר המקובל עם שאר חלקי רוסיה (“היבשת”), מתנהל בעיקר (פעמיים בשנה בלבד) בשיירת אניות. עיקר קיומם של המגורשים שם היה על הדייג – בחורף מתחת לקרח ובקיץ – במכמורות. בנוסף לכך עסקו האנשים והנשים בהכנת רשתות, המלחת הדגים ועבודות אחרות הקשורות בענף זה. כמו כן היו תופרים לעצמם בושלקים (מעילי־רוח) ומקוששים סחף עצים על שפת הלנה, להסקה. כלים קטנים, קישוטים וכדומה יצרו האנשים מעצם הממוטה, שהיו מוצאים לפעמים בתוך הקרח המתפורר, כששיכון קבע שימשו כאן ה”יורטות" הבנויות משלד עץ ועליו מוצמד איזוב ואדמה. המיבנה הוא כמעט ללא חלונות. יוזמתם הראשונה של המגורשים היהודים במקום התבלטה בשכלול המבנה הפנימי של היורטות, כך שלכל משפחה תהיה לפחות פינה פרטית משלה. ריכוז היהודים בכמה יורטות מיוחדות, שכונו – “ארץ ישראל”, – סייע לשימור הזיקה ההדדית ביניהם ואפילו להגברתו. כך למשל, קיימו תמיכה מתמדת ושיטתית בנשים ובילדים שראשי משפחותיהם היו במאסר ובמקרים קשים אחרים. הנפטרים היהודים היו זוכים לטהרה ולהלויה כדת וכדין, אף בתנאים החמורים ששררו במקום ואפילו נמצאו מתנדבים לחקוק מצבות (באותיות עבריות) על קבריהם. באחד החדרים של היורטות היהודיות נערכו תפילות כמעט באופן שיטתי. אפילו צעירים שקודם לכן היו רחוקים מהווי דתי השתתפו כאן בתפילה. רובם ככולם שבתו בראש השנה וביום כיפור ורבים שבתו גם בשאר החגים. סדר פסח נערך כאן על כל פרטיו ודקדוקיו בהשתתפות מירבית ופעילה. הגדה של פסח וכן מגילת אסתר, הועתקו לעתים ביד. הילדים ובני הנוער לא זו בלבד שגדלו כאן באוירה יהודית חמה – דיבור באידיש, שירה בעברית – אלא שקיבלו גם שעורים בפרקים נבחרים של תולדות עם ישראל וכן למדו מפי אחדים מהמבוגרים את השפה העברית.

גם לאחר סיום המלחמה ותוך המועד של ריצוי העונש הוגבלו השרידים מבין המגורשים ואסירי המחנות לשעבר בזכויותיהם האזרחיות; דהיינו: ניתן להם היתר להתיישב אך ורק בראדיוס של 201 ק”מ ממרכז אדמיניסטראטיבי כל שהוא. במילים אחרות: נגזרה עליהם גלות נצחית כמעט באיזורים נידחים של ברה”מ, בטייגה, באסיה המרכזית, בחבלים הצפוניים לרבות הצפון הארקטי. כמה מהם שהסתכנו והעיזו לאחר ריצוי תקופת עונשם לחזור באופן בלתי חוקי לליטא, נאסרו שם והוגלו שנית לקצווי ברה”מ.⁷⁹ פרט למקרים בודדים לא הצליחו בדרך כלל הנסיונות להיחלץ בצורה ליגאלית מן הגלות, אם על ידי פנייה אישית לשלטונות,⁸⁰ ואם לקונסוליות⁸¹ או על ידי דרישה מקרובים⁸² בליטא או בחו”ל. יתר על כן, עם תום המלחמה הותר למספר מצומצם של צעירים יהודים ביאקוטיה לצאת משם וללמוד ברחבי ברית המועצות, ברם, עם התחלת המסע האנטי־יהודי החזירו את כולם.⁸³ הוא הדין גם לגבי מקרים דומים ממקומות אחרים. זאת ועוד, גם לאחר המלחמה המשיכו השלטונות לגזור עונשי מאסר על גולים שכביכול עסקו בארגון “רשת סוכנים ציוניים” בקיום פולחן דתי חשאי, ב”תעמולה אנטי־סובייטית ובהסתה לבריחה מרוסיה לפלסטינה.” ⁸⁴

היו גם מקרים טראגיים בהם נאלצו אסירים וגולים יהודים לאחר המלחמה, לשהות במסגרת אחת משותפת עם פושעי מלחמה ליטאיים, עם משתפי פעולה עם הנאצים ועם רוצחי יהודים בתקופת השואה. רק באמצע שנות ה־50 ובסופם הורשה מספר ניכר של גולים לחזור לליטא. לימים זכו כמה מהם לעלות לישראל ולהשתלב במהירות יחסית בחיי המדינה וכן גם להמשיך בטיפוח הרעיון הציוני והעליה מברה”מ, פעילות באגודת “אסירי ציון” וכדומה. עם זאת, נותרו עדיין במקומות נידחים בברה”מ, מספר יהודים שהוגלו בשעתם מליטא ועד היום טרם חזרו.⁸⁵

ניצולי השואה בדרך לארץ