לזכר סבי, ר' דוד לוין הי”ד, מיקירי קהילת קובנה

 

בסימן התגברות האנטישמיות ערב מלחמת־העולם השניה (ינואר 1938–ספטמבר 1939)    🔗

ב־16.2.38 חגגה הרפובליקה הליטאית מלאות 20 שנה להכרזת עצמאותה. שנה חגיגית זו גם פתחה שורת ארועים סוערים, שכפי שנראה להלן, גרמו בחלקם לחיסול עצמאותה המדינית.

לארועים אלו היתה גם השלכה ישירה על מצבו וגורלו של המיעוט היהודי בליטא, שמנה אז 155,125 נפש – 7.65% מכלל האוכלוסיה.

כבר ב־24.1.38 נודע שבחוקה החדשה הושמטו 2 הסעיפים העיקריים (73 ו־74) המבטיחים לבני המיעוטים בליטא את הזכות לנהל את ענייניהם בשטחי התרבות, החינוך, הסעד והעזרה ההדדית, וכן להטיל לצורך זה מסים פנימיים. למעשה בא אקט זה לסתום רשמית את הגולל על שרידי האוטונומיה היהודית הלאומית שהיתה קיימת בכל תפארתה פרק זמן קצר, אך מן העיתוי וצורת הפרסום וכן מתופעות האנטישמיות, שמכאן ואילך קיבלו ממדים שכמותם טרם נודעו בליטא, ניתן להסיק שהפרסום לא היה מקרי.

מאידך המשיכו אחרי־כן להתקיים מבחינה ממשית 2 המערכות היחידות ששרדו מן האוטונומיה היהודית, והן: א. רשת החינוך העברית והאידישאית (בתמיכתה החלקית של הממשלה), שהקיפה אז 20,000 תלמידים ב־107 בתי־ספר עממיים וב־14 גימנסיות; ב. רשת הבנקים היהודיים העממיים ב־83 מקומות, עם 22,728 חברים, שהיו מאוגדים בבנק היהודי המרכזי בקובנה.

ההסכם עם פולין, שנכפה על ליטא כתוצאה מהאולטימטום הפולני ב־18.3.38, וויתורה הרשמי של ליטא על בירתה וילנה, גרמו לירידה נוספת במעמד המיעוט היהודי כגורם פוליטי בלתי מבוטל, בו הסתייעה ליטא במאבק שניהלה במישור המדיני נגד פולין משך שנים רבות.

כצעד להתקרבות לגרמניה שחררה ממשלת ליטא במאי 1938 קבוצת מנהיגים נאציים בראשותו של נוימאן, שנידונו בשעתם על חתירה לסיפוח חבל ממל לגרמניה. בבחירות ל”לאנדטאג" בחבל זה, בדצמבר 1938, קיבלו הנאצים 25 מתוך 29 המקומות. פלוגות סער על מדיהן ונשקן השתלטו למעשה על החבל עד סיפוחו הרשמי לגרמניה ב־23.3.39, כתוצאה מאולטימטום גרמני לליטא (שבוע לאחר ה”אנשלוס" של חבל הסודטים).

העובדה שהאוכלוסיה היהודית בממל, שמנתה כ־7000 נפש, הספיקה רובה ככולה להימלט בימים האחרונים לערים אחרות בליטא, בנסותה גם להתבסס מחדש מבחינה כלכלית – הגבירה את לחצם של החוגים הליטאיים, ובראשם ארגון “וורסלאס” (משלוח יד), על הממשלה לצמצום נוסף של שטח המחיה הכלכלי של היהודים. ממספר צעדים חוקיים־פיסקאליים של הממשלה באותה עת מסתבר, כי אכן אימצה הממשלה לעצמה עמדה זו.

במקביל לתעמולה האנטי־יהודית, שכוונה כאמור לאספקט הכלכלי־סוציאלי, הלכו וגברו התקפות גופניות על יהודים. מן העובדה, שסוג מסויים של התקפות (שבירת שמשות) בוצע בעת ובעונה אחת במספר עיירות, ניתן להסיק שהדבר היה מאורגן בהיקף ארצי.

מחמת ההגבלות בקבלת סטודנטים יהודים לפקולטות לרפואה, לחקלאות ולהנדסה, ובעיקר בשל סתימת האפשרויות להיקלט בשוק העבודה המקצועי – המשיך לרדת עוד יותר מספר הסטודנטים היהודים שנרשמו לאוניברסיטה בקובנה והגיע בספטמבר 1939 ל־350 (כ־12% מכלל הסטודנטים) לעומת 1050 (23.5%) ב־1931.

מצב זה, וכן הנסיגה הכלכלית בתקופה זו, שנתנה אותותיה במיוחד בסקטור היהודי, גרמו בין השאר להתחזקות חוגי השמאל ברחוב היהודי. מאידך נראו באותה תקופה סימנים של ירידה מסויימת בממדי התנועה הציונית. מגמה זו לא פסחה גם על תנועות הנוער הציוניות. הגדולה שבהן – “השומר הצעיר” – ירדה עד 1500 חבר מ־4500 בשנות השלושים הראשונות. כן נידלדלו קיבוצי ההכשרה של תנועת “החלוץ”. ממדי העליה מליטא פחתו ב־1938 לכדי 11% לעומת 1935. מחמת המצב הבינלאומי הבלתי יציב נצטמצמו גם אפשרויות ההגירה המסורתיות האחרות, כמו לאמריקה ולאפריקה הדרומית.

 

גידול האוכלוסיה וחוסר הכטחון בפרוץ מלחמת־העולם השניה (1.9.39– 15.6.40)    🔗

שאיפתה המסורתית של ברית־המועצות לכלול בתחום השפעתה את ליטא (כשאר הארצות הבאלטיות) נתמלאה חלקית בהסכם המפתיע שנחתם בין ריבנטרופ למולוטוב ב־23.8.39, שהסעיף הראשון שלו שוּנה בסעיף נוסף בין ריבנטרופ למולוטוב במוסקבה ב־28.9.39 במובן זה ש”הטריטוריה של ליטא עוברת לתחום ההשפעה של ברית־המועצות".

בעקבות שינוי זה נאלץ שר־החוץ הליטאי לחתום ב־10 באוקטובר 1939 במוסקבה על הסכם לעזרה הדדית בין ברית־המועצות וליטא, שלפיו מקבלת אמנם ליטא מחדש את בירתה וילנה, אך עם זאת “רשאית ס.ס.ס.ר. להחזיק על חשבונה בנקודות מסויימות של הרפובליקה הליטאית, במסגרת מוגבלת, כוחות צבא סובייטיים של חילות יבשה ואוויר”. על סמך הסכם זה נכנס הצבא הליטאי לווילנה ב־28.10.39 ויחידות חי”ר ושריון של הצבא האדום התמקמו בשורת בסיסים, בעיקר בדרום־מזרח ליטא. בהשפעת ה”כיבוש בשלום" הזה חלה התעוררות ניכרת בחיי הכלכלה בליטא, וזאת נוסף לפרוספריטי המלחמתי, שגבר במיוחד בחדשי הקיץ והסתיו של 1939 עקב הוצאות על אגירת מזון וביגוד ובעיקר מהזרמת מטבע חוץ לליטא על־ידי ארגונים בינלאומיים למען אלפי פליטים שהגיעו מפולין וביניהם יהודים רבים.

המאורעות המהפכניים הללו, שהתחוללו בדינאמיות בלתי רגילה ותוך תקופה קצרה ביותר, העמידו את יהדות ליטא, שטרם הספיקה להתאושש מהשפל הכלכלי החברתי של השנתיים האחרונות, בפני מציאות של צרכים ותפקידים שונים לחלוטין מאלה שהיתה רגילה להם משך שתי עשרות השנים האחרונות. אלה נתמקדו בעיקר בשלוש הבעיות הבאות:

 

יחסים עם יהדות וילנה    🔗

עם כ־100,000 יהודי וילנה וסביבתה גדל היישוב היהודי בליטא כדי ⅖ והגיע לכרבע מיליון נפש (10% מכלל האוכלוסיה).

פרט למספר חיילים יהודים מאיזור וילנה, שנפגעו ונשבו בחזית המלחמה עם גרמניה, ופרט לקצינים יהודים שנאסרו והוגלו על־ידי הרוסים למחנות שבויים בפנים רוסיה, כמעט שלא נגרם ישירות ליהודי וילנה נזק ניכר מפעולות מלחמתיות.

מאידך הספיקו הסובייטים בששת השבועות של שליטתם הזמנית בווילנה (18.9.39–28.10.39) לאסור ולהגלות מספר עסקנים ואישי ציבור יהודיים נודעים, ביניהם הסופר זלמן רייזין והעו”ד יוסף טשרניחוב, וכן להחרים סחורות ומצרכים. ערב יציאתם פרקו הרוסים והוציאו עמהם מתקנים שונים, ביניהם בית־חרושת למקלטי רדיו “אלקטריט”. עם עזיבת הסובייטים יצאו עמהם, מתוך מניעים כלכליים ופוליטיים, כמה מאות צעירים יהודים, בעיקר מעובדי בית־החרושת האמור וכן אלה שהספיקו לשרת במיליציה או שהצטרפו ל”ראבוֹטשאיא גווארדיה" (“גווארדית הפועלים”).

על אף הרקע המשותף בפעילות ציבורית ופוליטית של עסקני יהדות וילנה וליטא הקובנאית בתקופת המאבק על כינון מדינת ליטא והאוטונומיה, ועל אף הקשרים המשפחתיים שטיפחו היהודים משני צידי הגבול במשך 19 שנות ניתוק – עצר ביניהם, תוך זמן זה, הבדל מסויים מן הבחינה התרבותית־חברתית והאוריינטאציה הפוליטית.

טיב המגע הראשון, שחודש בין שני הצדדים, נקבע בעיקר על־ידי היתרונות הכלכליים והפוליטיים שיהודי ליטא נהנו מהם באותה תקופה לעומת הרעב למחצה ששרר בין המוני היהודים בווילנה וחוסר הישע של פרנסיה נוכח המצב החדש. עם זאת חשו יהודי ליטא ומנהיגיה מידת הערכה ליהודי וילנה על עירנותם הציבורית, על כושר ארגונם המפותח ורמתם הגבוהה של מוסדותיה הקהילתיים והפוליטיים.

מחמת העובדה שתקופה זו היתה קצרה ביותר, כמעט שלא הספיקו היחסים בין שני הצדדים להתפתח מעבר למגעי עזרה, החלפת אינפורמציה וביקורי־נימוסים הדדיים.

 

הטיפול בפליטים    🔗

בנוסף ל־1500 יהודי סובאלק, שגורשו על־ידי הגרמנים ל”שטח הפקר" ונקלטו על־ידי יהודי עיירות דרום ליטא, ונוסף למאות חיילים יהודים מצבא פולין שנפדו על־ידיהם ממחנות השבויים, הגיעו לליטא דרך וילנה כ־15,000 פליטים יהודים משטחי הכיבוש הסובייטי והגרמני. בתוכם בלטו מנהיגים מפלגתיים, עסקני ציבור ואנשי עט ורוח. כ־2000 חלוצים באו מאורגנים על קיבוצי ההכשרה שלהם וכמספר הזה תלמידי ישיבות על רמי”הם.

במסגרת של ארגון־גג כללי לציבור הפליטים (פליטים קאמיטעט) נחלצה יהדות ליטא כדי לארגן ולממן הגשת סיוע לציבור הפליטים, שאף הוא מצידו גילה כושר־ארגון, גמישות ובעיקר עקביות בחתירתו לצאת את ליטא במהירות האפשרית לארץ־ישראל או לארצות אחרות מעבר לים. הודות לניצול הקוניונקטורה הפוליטית הבלתי־ברורה והעזרה מצד הקונסולים של יפן, תורכיה, הולנד ובריטניה, מצד סוכנות הנסיעות הסובייטית “אינטוריסט”, וכן בתחבולות שונות, הצליחו להבטיח, בעזרת המימון הנדיב של ה”ג’וינט" את יציאתם של אלפי פליטים.

המגע הבלתי־אמצעי עם ציבור מגוון ובעל רמה זה גרם ליהדות ליטא, מלבד חוויה תרבותית וחברתית, גם מעין זעזוע משאננותה היחסית בה היתה שרויה, וגדלה עירנותה. בין השאר החל להסתמן תהליך מוגבר של יציאה לחוץ־לארץ, שנפסק כמעט באיבו עם כניסת הצבא האדום.

 

חוסר בטחון    🔗

עם צירוף חבל וילנה התעוררה תקוה סבירה שהממשלה הליטאית תיאלץ שוב להתחשב יותר במיעוט היהודי כיסוד יציב ונאמן ועל־ידי כך ישופר מצבו הפוליטי והבטחוני, שנתערער כאמור במידה ניכרת.

אולם עם כניסת הליטאים לווילנה נערכו בה בעידוד המשטרה הליטאית פרעות ביהודים (שדוכאו רק לאחר מחאה נמרצת של עסקנים יהודים ובאיום לפנות לגורמי חוץ), וכן אירעו התקפות על יהודים במקומות שונים בליטא על־ידי יסודות ימניים ממורמרים מההסכם הכפוי עם ברית־המועצות. המצב הבטחוני של יהודי ליטא הוסיף להידרדר. הגברת הפעילות האנטי ממשלתית מצד המפלגה הקומוניסטית הליטאית, שבה בלטו יהודים רבים, החריפה עוד יותר את המצב. מספר ארגונים יהודיים קיימו דיונים להקמת “הגנה עצמית” ואף הוכנה תכנית מפורטת. בציבור היהודי הלכה וגברה הציפיה לשינויים פוליטיים מרחיקי לכת, שישחררו אותם ממועקת הסכנה המוחשית הנשקפת להם, אם יימשך המצב הנוכחי הבלתי־יציב.

 

בחסות כידוני השלטון הסובייטי (15.6.40 – 22.6.41)    🔗

ב־15.6.40, יום אחרי נפילת פאריס, כשאנגליה עוד לא התאוששה מפינוי דונקירק, נכנסו טורי הצבא האדום לליטא, אחרי אולטימטום סובייטי שהוגש יום לפני כן לממשלה הליטאית. יומיים אחרי כן הוקמה “ממשלה עממית” בראשותו של יוסטאס פאלצקיס, שמיד הכריזה על שחרור האסירים הפוליטיים ועל ליגאליזאציה של המפלגה הקומוניסטית. ב־15.7.40 נערכו בהשראת מפלגה זו הבחירות ל”סיים העממי", שכבר בישיבתו הראשונה ב־21.7.40 הכריז על ליטא כעל רפובליקה סובייטית־סוציאליסטית והחליט לפנות לסובייט העליון של ברית־המועצות לקבלת רפובליקה זו למסגרת הברית. בישיבתו מה־3.8.40 החליט הסובייט העליון במוסקבה למלא את בקשת הסיים הליטאי ומעתה הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית סוציאליסטית ה־16 במספר.

במשך תקופת בין־הזמנים של 7 שבועות נקבעו במידה רבה דפוסי המשטר שעתיד היה להתקיים 10 חדשים ו־19 ימים עד לפלישת הצבא הגרמני מבחוץ.

בדיעבד דחתה תקופה זו זמנית את שואת יהודי ליטא, אך עם זאת החריפה והגדילה את מימדיה, אחרי שהיהודים בליטא מילאו תפקיד פעיל, ברצונם או שלא ברצונם, בסובייטיזאציה של הארץ ובכך משכו על עצמם את זעם ההמונים הליטאים בעלי התודעה הלאומית, שהיו נגועים באנטישמיות פרועה.

עם זאת, מבחינה כלכלית סוציאלית, דתית ולאומית, נפלו היהודים קרבן לאותו תהליך, בו הם שימשו כמאיץ. את מצב היהודים בתקופת שלטון זה, מידת השתלבותם בו מצד אחד ותגובתם לשבירת מסגרותיהם המסורתיות מצד שני, ניתן למצות בשלושת המישורים הבאים:

 

המישור הכלכלי־סוציאלי    🔗

כבר ב־26.7.40 הצהיר הסיים העממי על הלאמת הבנקים, ואחרי 3 ימים – על הלאמת התעשיה במפעלים המעסיקים 20 עובדים ומעלה. מתוך 786 המפעלים המולאמים – 560 (57%) היו שייכים ליהודים, אך מבחינת השווי הכספי הסתכמו מפעלי היהודים ב־147,076 מיליוני ליט, דהיינו 36% בלבד.

ב־27.9.40 פורסמה פקודה להלאמה מיידית של המסחר בעסקים, שהמחזור השנתי בהם הוא 150,000 ליט ומעלה, וכן להלאמת כל הרכוש ופקדונות הכסף של בעליהם. מתוך 1593 בתי־מסחר וחנויות שהולאמו, שערכם נאמד ב־256 מיליון רובל – היו 83% בבעלות יהודים! רוב 14,000 הבתים שהולאמו היו שייכים ליהודים. גם הרפורמה האגרארית פגעה בבעלי אחוזה יהודים. רבים מבין החנוונים הזעירים, שעליהם הוטלו מסים כבדים, נערמו בפניהם קשיי אספקה והם נאלצו לסגור את עסקיהם. בעלי המפעלים המולאמים גורשו מהערים הגדולות אל העיירות. כך פגעה איפוא הסובייטיזאציה במלוא חומרתה בעיקר במיעוט היהודי, שהמסחר והתעשיה היו עיקר פרנסתו.

עם זאת ניתן לרובם של אלפי בעלי־המלאכה היהודים להשתלב במשק במסגרת הקואופרטיבים היצרניים (ארטלים), ולמיעוטם – כעצמאיים ("קוסטארניקי’). בפני אנשי המקצועות החפשיים נפתחו לרווחה שערי המשרות הממשלתיות והמוניציפאליות. שכבת השכירים והפועלים יצאה נשכרת ביותר בתהליך זה. רבים ביניהם זכו להטבות ניכרות וכן התעצמו בשלבי התיפקוד והמעמד המקצועי.

 

המישור התרבותי, החינוכי והדתי    🔗

כבר בתקופת הממשלה העממית הוחלפו עורכי העיתונים היהודים ובמקומם החלו להופיע לאחר זמן־מה “וילנער עמעס,’ בווילנה (מאוגוסט 1940) ו”דער עמעס” בקובנה (מסוף נובמבר אותה שנה). הספריות העבריות והאידישאיות חוסלו ומוזגו במסגרת הספריות העירוניות.

רשת החינוך היהודית והעברית הועברה כולה לתחום סמכותו של קומיסאריון החינוך, והמורים עברו לקראת שנת־הלימודים 1940/41 קורסים להכרת שיטת החינוך הסובייטית.

בכל מערכת החינוך היהודי, אשר צומצמה מבחינת מספר המוסדות ואשר חלק ממוריה פוטר, שלטה האידיש כשפת ההוראה, וגם זאת רק לפי שעה, ואילו עברית לא נלמדה אפילו כמקצוע. מדיניות חינוך־חינם שהונהגה בכל המוסדות וביטול ההגבלות הנובעות ממוצא לאומי איפשרו נהירה עצומה של נוער יהודי לרכישת השכלה וידע מקצועי. מספר הסטודנטים היהודים עלה ל־700. בווילנה הוקם תיאטרון יהודי ממלכתי.

העובדה שבכל מוסדות החינוך, לרבות היהודיים, וכן במשרדי הציבור ובמפעלי החרושת והמסחר, נקבע יום המנוחה הרשמי ליום א', היוותה פגיעה קשה לא רק בציבור הדתי־חרדי, אלא אף בחוג הרחב של שומרי מסורת, וזאת נוסף לתחושת האפליה לעומת הציבור הנוצרי. אמנם לא נאסר על קיום בתי־תפילה וישיבות, אך מטעמים כלכליים הצטמצם במידה רבה מספר המתפללים (ביחוד בשבתות ובמועדים) וכן מספר תלמידי הישיבות. בעתונות נוהלה תעמולה עזה נגד הרבנים וכלי הקודש. עם זאת הסמיכו השלטונות “ועדת יהודים דתיים”, שתנהל את בתי־הקברות ומוסדות אחרים, וכן הוסדרה זמנית בעיית השחיטה.

 

המישור הארגוני־הפוליטי    🔗

יחד עם הבטחון הפיסי היחסי, שגבר בקרב היהודים עם כינון השלטון הסובייטי, נתבטלו מיד גם כל ההגבלות וההפליות שהיו נהוגות למעשה לגבי המיעוט היהודי. בממשלה העממית כיהנו 2 שרים יהודים, ובממשלה הקומוניסטית שאישרה את הסיפוח – 2 תת־קומיסארים עממיים יהודיים. לימים מונה אף יהודי כקומיסאר עממי למוצרי מזון. מתוך 84 חברי הסיים הליטאי היו 5 יהודים. כן נבחר יהודי מתוך 2 סגני יו”ר הסובייט העליון הליטאי ועוד אחד מתוך 10 חברי הנשיאות של מוסד זה. בבית־ הדין העליון הליטאי ישבו 2 שופטים יהודיים מתוך 6.

בעוד אשר בתקופת השלטון הקודם הועסקו, פרט למורים, בסך הכל 74 עובדים ממשלתיים יהודים, הסתייע המשטר הנוכחי לביצוע מדיניותו הכלכלית במספר רב יחסית של אנשי מנגנון יהודים. כך, למשל, בין 153 הקומיסארים, שמונו לניהול מפעלים מולאמים, היו 32% יהודים. בקומיסריאט העממי לתעשיה היוו הפקידים היהודים 44%, כשרובם ממלאים תפקידים בכירים וביניהם מנהל מחלקת הקאדרים. הוא הדין בשורה של חברות ממשלתיות, שעד אז לא היו בהן יהודים כמעט בכלל. בעיקר בלטה תופעה זו במסגרות מוסדות הבטחון, כמו נ.ק.וו.ד., המיליציה ושורות הקצונה בצבא.

מאידך לא היסס כפי הנראה השלטון, בהתייעצות עם לשכת המיעוטים במרכז המפלגה הקומוניסטית, לנקוט במספר צעדים חמורים כלפי בודדים או חוגים מסויימים בציבור היהודי, אשר מבחינתו היו בלתי מהימנים או עוינים ואף מסוכנים: ב־28.6.40 פורסם צו לחיסול כל המפלגות, הארגונים והמוסדות הלאומיים, התרבותיים והכלכליים בליטא, שכלל גם את היהודים. בד בבד הופעלו אמצעי לחץ ופתוי על חלק מחברי ארגונים אלה להצטרף, או לפחות להתקרב, למפלגה הקומוניסטית. לפחות 10 אישים מצמרת ארגונים אלו נאסרו ושוחררו רק כעבור שנה, עם הפלישה הנאצית. במספר עיירות נאלצו חנוונים יהודים לשעבר, שעסקיהם הולאמו, לעבוד במסגרות כפיה בעבודות ציבוריות. ברשימות מדוייקות של “יסודות אנטי־סובייטיים וקונטרבולוציונריים” נכללו גם מנהיגים וחברים של ה”בונד", של ארגונים ציוניים ומיליטאריסטיים (“ברית החייל”, “לוחמי החזית”). לפי צו הקומיסריון לבטחון (נ.ק.ג.ב.) הספיקו לבצע ב־14.6.41, שבוע לפני הפלישה הנאצית, מאסרים והגליות של כ־30,000 איש, ביניהם כ־5000 יהודים מכל רחבי ליטא, וזאת כחלק מתכנית גדולה יותר, שלפי כל הסימנים עמדה על הפרק.

 

דפוסי תגובה    🔗

בהתייחסות יהודי ליטא לכניסת הצבא האדום והפלת המשטר הקודם, באו לידי ביטוי העמדות הבאות:

1. ההכרה שבכך נחלצה יהדות ליטא מאלטרנטיבה שניה, והיא – השתלטות נאצית, ועל כן מהווה השלטון הסובייטי, עם כל הצפוי ממנו – הרע במיעוטו.

2. התלהבות בחוגים מסויימים, אם כי מוגבלים, מאפשרות של כינון המשטר הסובייטי, מתוך מניעים אידיאולוגיים, סוציאליים ורגשיים.

3. ציפיה לאפשרות של משטר ליבראלי־דמוקראטי בחסות ברית־המועצות, או משטר סובייטי גמיש.

4. הסתייגות מוחלטת בחוגים מסויימים בגלל טיב המשטר ובעיקר מחמת הרדיפות הצפויות ממנו.

עמדות אלו נבעו במידה רבה מהרקע הפוליטי ונסיון החיים של העסקנים או החוגים שדגלו בהן, והן חפפו מסגרות פוליטיות וחוגים חברתיים שאפשר היה לזהותם פחות או יותר.

עם התבססות המשטר והתנגשותו הגוברת בערכים ובמסגרות המסורתיות של הציבור היהודי, הלכו ופחתו התלהבותו וציפיותיו, וגברה ההסתייגות וההתפכחות, אך האיום הפוטנציאלי המתמיד של השכנות עם גרמניה הנאצית והידיעה שבהזדמנות הראשונה יעשו הליטאים שפטים ביהודים, הגבירו את ההכרה שלמרות הכל המשטר הסובייטי הוא הרע במיעוטו. מכאן מסתברת נטייתו של רוב הציבור היהודי להשלים עם המצב ואפילו להסתגל אליו, ומכל מקום להימנע מהתנגשות גלויה עם השלטון ועם דעת־הקהל ולהצניע אף את ההסתייגויות.

נטיה זו באה לידי ביטוי אף בהדגשת עדיפות הפעולות במסגרת המחתרות שקמו בצורות ובמקומות שונים בליטא: מלבד חיפוש נתיבי העפלה לארץ־ישראל, סחיבת ספרים עבריים שנועדו לגניזה, הוצאת עתון ציוני, פעולה להגנת החינוך היהודי – עסקו מחתרות אלו בעיקר בטיפוח ערכים לאומיים, כגון: השפה העברית וספרותה, עיונים בתולדות עם ישראל וארץ־ישראל וכן בציון חגים וסמלים לאומיים. מבחינה זו כמעט שלא היה הבדל ניכר בין “השומר הצעיר” שהחליט על “פיזור ולא חיסול”, אך ללא היגררות לפעולות אנטי־סובייטיות – לבין בית”ר, וזאת על אף העובדה שבתחילה אפילו המשיכה בית”ר (בשיגרתיות) את האימונים בנשק. חלק מן המסגרות המחתרתיות הללו הוקמו על־ידי צעירים. מלבד המניע הלאומי וההתרפקות על המסורת והרומנטיקה שבמחתרת, הסיקו המחתרות מסקנות חמורות מהתנהגות המנהיגים והעסקנים, שלא עמדו, לדעתן, מספיק במבחן, וכן ביקרו את המבנה המפוצל של התנועה הציונית ומהותה. לתנועות אלו, שצמחו והתגבשו במחתרת, נועדה משמעות חשובה בארגון פעולות המרי והפרטיזאנים בתקופת הכיבוש הנאצי.

 

סיכום    🔗

לאור כל הנאמר לעיל, ניתן לסכם את התקופה הנזכרת כאופיינית מהבחינות הבאות:

בתקופה זו הגיעו לשיא ערעור המבנה הכלכלי והחברתי של היהודים בליטא העצמאית והידרדרות היחסים ביניהם לבין הליטאים, בצורה שטרם היתה כמותה, ומכאן השלכות לממדי השואה ומוראותיה בליטא.

תקופה זו היוותה מבחן־כוח להתנגשות בין יהדות בעלת הכרה לאומית מבוססת וחיונית, לבין המעצמה האדירה הנושאת אידיאולוגיה מנוגדת ותוקפנית ומסתייעת במנגנון ביורוקראטי עצום ובפעולות דיכוי אכזריות.

בתקופה זו התגבשו חילופי המנהיגות המסורתית והמסגרות המסורתיות לתחליפים שהזמן גרמם, אשר מילאו תפקיד חשוב בתקופת השואה.

בתקופה זו החלו ניצני ההתגבשות של יהודי ליטא הקובנאית והווילנאית לחטיבה אחת, חטיבה שנועד לה מאז ואילך גורל משותף.

לעומת המיעוט הפולני, הגרמני והרוסי, שהאינטרסים שלהם הובטחו בעקיפין בעמדות פוליטיות תקיפות בהסכמתן ההדדית של ממשלות פולין, גרמניה וברית־המועצות – נשאר המיעוט היהודי מבודד, אף בלי מוסד־גג ארגוני ובעל סמכות, שיוכל להיאבק עם הנטיות התוקפניות של הלאומנות הליטאית.