כפועל יוצא מהסכם ריבנטרופ–מולוטוב, השתלטה ברית־המועצות מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, על שטחי מזרח פולין. חלקם – אזורי פולסיה, ביאליסטוק ועוד – סופחו לרפובליקה הסובייטית הביילורוסית. ואילו האחרים – אזורי וולין ומזרח גאליציה – סופחו לרפובליקה הסובייטית האוקראינית. מאוחר יותר, ביוני 1940, השתלטה ברית־המועצות גם על אזורי צפון־מזרח רומניה ועל הארצות הבאלטיות. בוקובינה הצפונית סופחה לרפובליקה הסובייטית האוקראינית; בסאראביה לרפובליקה המולדאווית; ואילו ליטא, לאטוויה ואסטוניה הפכו לרפובליקות סובייטיות “עצמאיות”.

ברצף הטריטוריאלי שמאסטוניה בצפון ועד בסאראביה בדרום, חיו באותה תקופה כשני מיליון יהודים. ברובם, היו אלה יהודי המקום בעלי תודעה לאומית־תרבותית יהודית שורשית, ונוספו להם גם פליטים יהודים רבים מווארשה, לודז’, קראקוב וערים אחרות במערב פולין, שנסו על נפשם עם כניסת צבאות גרמניה הנאצית לפולין.

חלק ניכר מבין הפליטים התרכז במספר ערים כגון: לבוב, קובל, ביאליסטוק ווילנה.

השינוי הפתאומי במשטר והסובייטיזאציה הכפויה שחדרה לרוב שטחי החיים, הביאו תמורות יסודיות בחברה היהודית הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית־פוליטית. הצעד העיקרי שנקט המשטר החדש היה חיסול המסגרות ודפוסי החיים היהודיים הפנימיים.

בגלל משכה הקצר של תקופה זו, ובעיקר מחמת אימי התקופה שלאחריה, התגמדה תקופת השלטון הסובייטי הן בתודעתם של ניצולי השואה והן בהיסטוריוגראפיה של תולדות יהדות זמננו במזרח אירופה. מגמה זו בולטת בספרות המחקר, ספרות הזיכרונות ובספרי הזיכרון של הקהילות השונות.

אולם בין אם ניתן להכליל תקופת ביניים זו ולראותה כחלק אינטגרלי של תקופת השואה, ובין שיש לראותה כתקופה נפרדת, הרי נודעת לה חשיבות רבה מבחינות שונות. ובעיקר בשל השלכותיה על תופעות רבות בתקופת הכיבוש הנאצי, אם כי לא תמיד ניתן לזהות השלכות אלה באופן מדויק וחד־משמעי ולהצביע על קווים כלליים אופיינים. יש לציין שרוב התופעות נבעו מהמדיניות הכללית של השלטון הסובייטי לגבי כלל האוכלוסייה באזורים המסופחים. אולם עקב מצבם המיוחד של היהודים בשטחי חיים שונים, כגון החיים הכלכליים והדתיים, נודעה למדיניות הסובייטית משמעות מיוחדת לגביהם.

ננסה לסקור להלן את השינויים העיקריים שהביא עמו המשטר הסובייטי והשלכותיהם לגבי מצבם ודרכי תגובתם של היהודים בתקופת הכיבוש הנאצי:

 

במישור הכלכלי    🔗

הלאמה של העסקים, המפעלים ונכסי הדלא־ניידי, כמו גם החרמת הדירות, הכספים ודברי הערך של היהודים בתקופת המימשל הסובייטי, הקלה במידה רבה על שלטונות הכיבוש הנאציים בנישולם הכלכלי המוחלט של היהודים. הצעדים הכלכליים שנקטו הסובייטים מנעו מיהודים רבים, שהיו קודם לכן אמידים למדי, את האפשרות להשתמש ברכושם לשם הצלתם (הזמנית) או להמתיק גזרות שונות באמצעות שוחד, יחד עם זאת (ולמרות שהשלטון הסובייטי הציג זאת כספסרות) הצליחו משפחות יהודיות מסוימות לאגור מזון ופריטי לבוש בסיסיים (פרוות, מעילי עור, מגפיים וכו’), דבר שפטר אותן מדאגה ראשונית לפרנסתן עם הפלישה הגרמנית, ומנע מהן הסתכנות בפעילות כלכלית שעלולה הייתה לגרום למאסרים.

מדיניות הפרודוקטיביזאציה והפרולטאריזאציה שנקטו הרשויות הסובייטיות הביאו להפנייתם של יהודים רבים לעבודות גופניות. בדיעבד ניתן לטעון שמעבר זה הכשירם לעמידה בתנאי עבודת הכפייה המפרכים בתקופה הנאצית. כמו כן, שפר חלקם של היהודים שזכו לרכוש בתקופה הסובייטית מומחיות מקצועית כלשהי (בעבודות נגרות, מסגרות וכו’).

אספקט אחר הוא הניוולאציה במישור הכלכלי־מעמדי ברחוב היהודי בתקופת השלטון הסובייטי. הדבר הביא למעין קירוב לבבות ופתיחות רבה יותר ביחסים החברתיים, וניתן לראותה כבעלת השפעה ניכרת על רוח הסולידאריות והסיוע ההדדי ששררו לאחר מכן בגיטאות, מחנות־העבודה ובשורות הפארטיזאנים.

 

במישור החברתי    🔗

הרס מוסדות הקהילה היהודית – דחיקתם, מאסרם או הגליתם של ראשי הקהילה היהודית על ידי הסובייטים, הביאו לכך, שעם הכיבוש הנאצי, דווקא בעתות המצוקה הקשות ביותר, חסרה הקהילה היהודית את מנהיגיה המסורתיים ונוצר מעין חלל ריק. במינהל העצמי, כביכול, שכפו שלטונות הכיבוש הנאציים על היהודים היו רק חלק מבין חברי היודנראטים, שהוקמו אז, אנשים שבעבר היו פעילים בקהילה או עמדו בראשה. במקרים רבים נקבעו כחברי היודנראט אנשים שהיו זרים לציבור או אף פליטים ממקומות שונים שלא הכירו כלל את הקהילה. להרכב היודנראט ולמוצא חבריו נודעה לא פעם חשיבות מכרעת לגבי דרכי פעולתו ואופיו. כמו כן, עלה משקלם הציבורי של אנשים ששוחררו מבתי הכלא הסובייטיים עם הכיבוש הגרמני. חלק מהם הגיע לעמדות מפתח, וכיהן כחברי יודנראטים.

השתלבות בממסד החדש – בתקופה הסובייטית חדרו יהודים רבים למנגנון הממלכתי־ציבורי. כתוצאה מכך התרחב המגע הבלתי אמצעי בין האוכלוסייה היהודית ללא־יהודית. עם הכיבוש הנאצי הייתה לעובדת בולטותם של היהודים בעמדות שונות בתקופה הסובייטית השפעות ניכרות על יחסה של האוכלוסייה הלא־יהודית כלפיה, כפי שנראה עוד בהמשך.

נסיעות וביקורים בברית־המועצות – במסגרת תהליך הסובייטיזאציה איפשרו רשויות השלטון לתושבי האזורים המסופחים וביניהם גם ליהודים, לעבור לשטחי ברית־המועצות גופא למטרות ותפקידים שונים. וכך, חודשו בשנים 1939–1941 קשרים משפחתיים. חידוש קשרים זה המריץ משפחות רבות לנטוש את מקום מושבן עם הכיבוש הגרמני ולנוס מזרחה, מתוך תקווה למצוא מקלט אצל קרוביהם עד עבור זעם. עקב סיגול אורח חיים רוסי החלו צעירים יהודים רבים, במגעם עם הממשל הסובייטי, לזנוח את אורח החיים היהודי־מסורתי לרכוש הרגלים שהיו מקובלים בחברה זו כגון לבוש, שתייה וכו'. משפרצה המלחמה הקלו הרגלים חדשים אלו על עמידתם של הצעירים בתנאים שכפתה עליהם המציאות הקשה: נדודים, תנאי שדה, מחבוא ביערות וכו'.

מנוסת הצעירים – את החלטתם של צעירים לנטוש את בית הוריהם ולברוח מזרחה, לעומקה של ברית־המועצות, מאימת הנאצים ובעלי בריתם בקיץ 1941, ניתן לראות גם על רקע תהליך התפוררות המשפחה המסורתית, שהוחש מאד בתקופת השלטון הסובייטי; תופעות אלו, של בריחת הצעירים, נמשכו גם לאחר מכן, בעתות סכנה ב”אקציות" ובסלקציות של חיסול הגיטאות והמחנות.

 

במישור הפוליטי    🔗

העלמת מידע על גורל היהודים – בהשראת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב והיחסים בין ברית־המועצות לגרמניה, נקטו השלטונות הסובייטים בקו עקבי של העלמה שיטתית של מידע לגבי מאורעות המלחמה בכלל, ורדיפות היהודים בגרמניה ובארצות הכיבוש, לרבות פולין – בפרט. אין ספק שעובדה זו השפיעה במידה מסוימת על החלטתם של יהודים רבים להישאר במקומם ולא לברוח מזרחה כאשר החלה הפלישה הנאצית.

מאסרים רדיפות והגליות – גורם זה הביא לכך שחוגים חברתיים ופוליטיים שונים בחברה היהודית (בעיקר בני המעמד הגבוה והבינוני, פעילים במחנה הציוני, ב”בונד" וכו'), נרתעו מבריחה לעומקי ברית־המועצות. המאסרים וההגליות ההמוניות שנערכו במרוצת שנת 1940 ובעיקר ביוני 1941 עוררו חשש עמוק מפני הצפוי ליהודים במדינה הסובייטית. יחד עם זאת, למרות הדרך האכזרית בה בוצעו המאסרים ולמרות הקרבנות מחמת רעב, קור, מחלות ועבודת פרך במחנות הריכוז הסובייטיים מארכנגלסק ועד יאקוטסק, הרי בדיעבד בעקבות מאסרים אלה ניצלו מציפורני הנאצים מאות אלפי יהודים מפולין, רומניה והארצות הבאלטיות.

מעורבות בפעילות ביטחונית צבאית – השתלבותם של יהודים רבים במנגנון הממלכתי־מפלגתי ובעיקר במנגנון הצבאי־ביטחוני, הקלה על בריחתם מזרחה עם פרוץ המלחמה הגרמנית–סובייטית. השלטונות המקומיים העמידו לרשותם אמצעי תובלה מיוחדים. כך גם הקלו הזקיפים בגבול הסובייטי הישן על כניסתם לאזורים הפנימיים של ברית־המועצות.

ליהודים פעילים במשטר הסובייטי ולבני משפחותיהם הייתה מוטיבציה חזקה במיוחד לנוס מפני הכיבוש הגרמני, לעומת אלו שלא היו מזוהים כקומוניסטים פעילים. דא־עקא, השתלבותם של היהודים במישור הפוליטי הייתה לצנינים בעיני חוגים לאומיים באוכלוסייה הלא־יהודית ששללו מכל וכל את השלטון הסובייטי בארצותיהם. התמנותו של יהודי כאיש מיליציה נתפשה על ידם לעתים כאקט של כפיות טובה ובגידה. בייחוד כאשר קצין כזה נדרש, בתוקף תפקידו, לבצע מאסרים וגירושים המוניים של פעילי המשטר הקודם שנחשבו בזמנו לפאטריוטים אמיתיים. יתרה מזאת, לעומת ההתלהבות שבה קיבלו המוני היהודים את פני הצבא האדום, כאשר האלטרנטיבה הצפויה הייתה השתלטות נאצית, הרי חלק ניכר מהאוכלוסייה הלא־יהודית חרק שן וראה בכך אובדן העצמאות הלאומית. כך שבמשך תקופת השלטון הסובייטי חלה התדרדרות מואצת ביחסים שבין היהודים לחלק ניכר בקרב האוכלוסייה הלא־יהודית. תוצאות מערכת יחסים מעורערת זו באו לביטוי עם הפלישה הנאצית בגילוי יחס עוין ליהודים, פרעות ספונטאניות והירתמות נלהבת של האוכלוסייה הלא־יהודית לסיוע למכונת הרצח הנאצית.

תופעה אחרת שיש לציינה היא מעורבותם של היהודים במנגנון הצבאי. מגעם הבלתי אמצעי עם נשק, תוך כדי פעילותם במסגרות ביטחוניות כגון גווארדיית הפועלים, משטרת־העזר וכו’, היקנו להם ידע צבאי וניסיון מסוים בהכרת כלי נשק והשימוש בהם. דבר זה השפיע על מספרם של היהודים שיכלו, עם בוא הכיבוש הנאצי, להירתם למאמץ הצבאי ובמצבים מסוימים – לפעול ביתר יעילות בהתגוננות העצמית כבודדים וכקבוצות.

בין אלה נימנו לאחר מכן כמה מבין הצנחנים היהודיים שהוצנחו בשטח הכיבוש הנאצי, מטאלין שבצפון ועד קישנייב בדרום. חלקם חדרו לגיטאות ועודדו בעקיפין או במישרין את יושביהם. לא פעם נסתייעה קליטתם של יהודים ביחידות פארטיזאניות או ביחידות סדירות של הצבא האדום הודות לקשריהם עם מפקדי יחידות אלו בזמן פעילותם המשותפת בתקופת השלטון הסובייטי.

גורם נוסף שהשפיע על גורל היהודים בשטחים אלה הוא הניסיון שצברו רבים שנעו כפליטים מפולין הכבושה לאזור השליטה הסובייטית ולעתים גם חזרה ממנו (להביא את בני משפחותיהם). דרכם של הללו הייתה רצופה בהברחות גבול, גניבת דעתם של משמרות, הכנת מסמכים מזויפים, מתן שוחד, הקמת תאים חשאיים, רשתות קשר ודיווח, הדפסת עלונים חשאיים והפצתם, חילוץ אנשים מבתי סוהר – כל אלה סייעו מאוחר יותר להקמת תאי ההתנגדות בגיטאות ובמחנות ולהסתגלות לתנאי מחבוא בבונקרים וביערות כמו גם למבצעי הצלה ובריחה בימי הכיבוש הגרמני.

 

המישור התרבותי־אידיאולוגי    🔗

ידיעת השפה – העובדה שחלק ניכר מדור המבוגרים באזורים שסופחו לברית־המועצות (פרט לגאליציה ובוקובינה) ידע במידה זו או אחרת את השפה הרוסית, ולבני הדור הצעיר ניתנה אפשרות ללמוד שפה זו במסגרות החינוך הרגילות ובקורסים מיוחדים, הקלה במידה ניכרת על קליטתם והשתלבותם התקינה של פליטי האזורים המסופחים שנמלטו לעומקה של ברית־המועצות. לא פעם שימשו היהודים כמתורגמנים בין הפיקוד לבין עמיתיהם הלא־יהודים מאזורי מוצאם שלא השכילו עדיין לקלוט את השפה.

ירידת ההשפעה הדתית – בתקופת הממשל הסובייטי פחתה במידה ניכרת השפעת הדת וזאת בשל התעמולה האנטי־דתית השיטתית שניהלו הרוסים וכן בשל הקשיים שהוערמו על קיום המצוות. יהודים רבים הסכינו אפוא, לעבוד בשבתות, לאכול טרף וכו'. מאוחר יותר, בגיטאות ובמחנות הריכוז הנאציים הצליחו רק מתי מעט לשמור על מצוות הכשרוּת; האוכלוסיה היהודית המורעבת, נאלצה, ברובה, מתוך רצונה להיוותר בחיים, לנטוש הרגלי מסורת. ניתן אפוא לראות בכירסום המשמעותי שחל בחיים הדתיים בתקופה הסובייטית תופעה, שבדיעבד, ריככה את המשבר שעבר על המוני היהודים, שנאלצו לעבור על כמה לאווין בסיסיים בהלכה כדי לקיים את חייהם בתקופה הנאצית.

הפעילות המחתרתית – זוהי בלי ספק התופעה החשובה ביותר במישור האידיאולוגי והשלכותיה על תקופת השואה היו ניכרות. בתגובה לצו השלטונות הסובייטים ב־1939 וב־1940, שהורה על פיזור רוב הארגונים, המפלגות ותנועות הנוער באוכלוסייה הכללית והיהודית, ירדו רבים מחברי הארגונים האסורים למחתרת והמשיכו בדרך זו את פעילותם. חלק ניכר מהפעילות המחתרתית־יהודית התמקד בתחום האידיאולוגי־תרבותי (כגון שימוש בשפה העברית, לימוד התנ”ך, עיון ודיונים בנושא הציונות וארץ־ישראל וכו').

הפעילות המעשית התרכזה בגניזת ארכיונים, הכנת פרסומים בלתי־ליגאליים והפצתם, סיוע לחברים שהיו במצוקה, ניסיונות למציאת דרכי בריחה לארצות חוץ – אם לארץ־ישראל ואם לאמריקה (בעיקר אנשי ה”בונד" ו”אגודת־ישראל"). נקודת משיכה מיוחדת היוותה וילנה, שהפכה בשל מעמדה הפוליטי המיוחד, שאיפשר במשך תקופת זמן קצרה הגירה, למקום ריכוז עיקרי ומשום כך למוקד הפעילות החברתית, תרבותית ופוליטית. אלפי עסקני מפלגות, וחברי תנועות נוער חלוציות וכן תלמידי ישיבה, זרמו אליה. גם כאשר הפסיק המימשל הסובייטי באופן פתאומי את מתן היתרי היציאה דרך אודיסה, וולאדיוואסטוק או פרס נמשכה הפעילות המחתרתית על כל גווניה. גם מאסרם של חברים פעילים והגלייתם לאזוריה הפנימיים של ברית־המועצות לא שיתקו פעילות זאת, שנמשכה במקומות רבים ממש עד יום הפלישה הנאצית.

יש להדגיש את העובדה שחלק מכריע מן המסגרות המחתרתיות בתקופה הסובייטית הוקם על ידי מנהיגות צעירה שבאה במקום המנהיגות הקודמת שנאסרה בחלקה או ויתרה על המשך הפעילות. רוב התנועות והמפלגות המשיכו בפעולתן המחתרתית את מסורת תנועתן, והיו גם כאלה שהוקמו רק באותה תקופה (כמו “דרור” במזרח פולין וארגון ברית־ציון בליטא). אנשי תנועות הנוער גילו יחס ביקורתי כלפי המנהיגות הפוליטית המפוצלת ברחוב היהודי שלא עמדה, לדעתם, במבחן המציאות הקשה.

בתקופת הכיבוש הנאצי עמדו חלק מהמנהיגים הצעירים האלה בראש ארגוני המחתרת ובעמדות פיקוד ביחידות פארטיזאניות. העובדה שחלק ניכר מביניהם צמח מרקע דומה וחלקם הכירו זה את זה באופן אישי, הגבירה את ההבנה ביניהם ואיפשרה מידה ניכרת של קונצנזוס בשאלות כיצד לנהוג ולהגיב במצבים הקיצוניים שאליהם נקלעו. לא בכדי יצאו מווילנה מנהיגי מחתרות ידועים בגיטאות פולין וליטא כמו: מרדכי אנילביץ’,יצחק צוקרמן, חייקה גרוסמן, מרדכי טננבוים־תמרוף, יוסף גלזמאן, צביה לובטקין, טוסיה אלטמן, שלמה אנטין ואחרים. הם שהו בווילנה כפליטים ועיסוקיהם המחתרתיים בתקופת השלטון הסובייטי הכשירום לתפקידיהם הקשים בימים שבאו לאחר מכן. מאידך גיסא, נחשפו בתקופת המשטר הסובייטי הפעילים הקומוניסטיים שפעלו במשך עשרות שנים במחתרת. ועל כן במידה והתעוררו לפעול בגיטאות ובמחנות בתקופת הכיבוש הנאצי, שומה היה עליהם להיזהר, ואף מיהודים, פן יסגירום או יתנקמו בהם על מעשיהם (אך למעשה תופעות כאלה היו חריגות למדי). זאת ועוד, שלא כחברי התנועות הציוניות וארגונים אחרים, שלגביהם היוותה הפעילות המחתרתית בתקופת הכיבוש הנאצי המשך רצוף לפעילותם הקודמת הרי הקומוניסטים נזקקו לזמן ממושך יחסית כדי ללכד את שברי כוחותיהם ולהקים מסגרות כמעט יש מאין.

 

עם הפלישה הנאצית ביוני 1941    🔗

בתנועת הבריחה ההמונית לתוככי ברית־המועצות ביוני 1941 בלטו קבוצות צעירים חברי תנועות הנוער והארגונים היהודיים, שהיו מצוידות היטב, יחסית, והצטיינו ברוח העזרה ההדדית והמוראל הגבוה ששררו בשורותיהם. מחשש ההגלייה לסיביר בתקופת המשטר הסובייטי היו הם מאורגנים ומוכנים ליציאה פתאומית וכך מיד בהגיע הידיעות על הפלישה הגרמנית הזעיקו איש את רעהו ויצאו יחדיו מזרחה בעקבות הצבא האדום הנסוג. אין ספק שיציאתם בקבוצות ולא כבודדים סייעה לעמידתם בתלאות הדרך ולהשתלבותם בקולחוזים, גדודי העבודה או הקומונות בערי אסיה התיכונה. במקרים רבים קוּים גם קשר עם המגויסים לצבא. לימים היו הם, ביחד עם קבוצות אחרות של חברי התנועות שבמחתרת, חלוצי תנועת ה”בריחה" וההעפלה לארץ־ישראל.

לסיכום, תיאור הדברים כפי שהובא לעיל מצביע על כך שתהליך הסובייטיזאציה המואץ שעבר על החברה היהודית באזורים המסופחים לא היה בבחינת אפיזודה חולפת אלא היווה גורם רב השפעה, לשלילה ולחיוב, בתקופת השואה על חלקים ניכרים באוכלוסייה היהודית משני עברי החזית.

 

תופעות עיקריות בחברה היהודית בתקופת השלטון הסובייטי (1939–1941)והשלכותיהן על מצבים אופייניים בתקופת השואה    🔗

תמצית סכמטית    🔗

א. בתקופת 1939–1941

מדיניות סובייטית ספציפית כלפי היהודים (5, 6, 7)¹

הלאמת מפעלים, עסקים ורכוש (3, 4, 5)

הרס (יחסי) של תאי המשפחה והקהילה (6, 12)

חיסול או הדחקת המנהיגות המקומית (1, 15)

צימצום המוסר והדת (6, 11, 20)

ניוולאציה מעמדית־חברתית (10, 16)

רדיפות, מאסרים והגליות (5, 18)

העלמת מצב היהודים תחת הכיבוש הנאצי (5, 11)

השתלבות במימסד החדש (2, 6)

מגעים עם פעילי המימסד החדש (6, 9)

מעורבות בפעילות ביטחונית־צבאית (7, 8, 9)

הסתגלות־יתר לחיי עבודה (11, 19)

הרחבת ידיעת השפה הרוסית (9, 19)

הרחבת המגע עם האוכלוסייה הלא־יהודית (18, 19)

סיגול אורח־חיים סובייטי (10, 11, 19)

הכנת מלאי מזון ובגדים (11, 18)

נדודים, הברחות גבול, זיוף תעודות, שיחוד וכדומה (20)

המשך קיומן של תנועות וארגונים במחתרת (13)

הקמת מסגרות מחתרתיות חדשות (13)

סיגול טכניקה מחתרתית, זהירות, תקשורת, הסוואה וכו' (13, 19, 20)

הוצאת עיתונות מחתרתית (14, 16)

הירתמות דור צעיר לפעילות ציבורית (15)

שיתוף פעולה בין מנהיגי תנועות ומפלגות ואירגונים לשעבר (17)

ריכוז (ארעי) של מנהיגות צעירה בווילנה (17)

הידרדרות היחסים עם כלל האוכלוסייה המקומית (2, 6, 18, 20)

הידוק יחסים עם יהודים סובייטיים (6, 9, 20)

נסיעות וביקורים בברה"מ (6, 9, 20)

ב. בתקופת 1941–1945

1. היעדר או מחסור של מנהיגות מסורתית.

2. פרעות ומעשי רצח מצד האוכלוסייה המקומית.

3. נישול כלכלי וסוציאלי.

4. מחסור של אמצעי קיום, מימון הצלה וכו'

5. הסתייגות מבריחה לברה”מ ביוני 1941.

6. מוטיבציות לבריחה לברה”מ ביוני 1941.

7. התארגנות קבוצות בריחה לברה”מ ביוני 1941.

8. השתתפות במלתמת־המאסף של הסובייטים (קיץ 1941).

9. השתלבות במערך הצבאי והפוליטי של ברה’”מ.

10. עזרה הדדית בקרב הפליטים והגולים בברה"מ.

11. הסתגלות לאווירת הדיכאון ולתנאים הפיסיים בגיטאות, במחנות ובנדודים.

12. כושר הכרעה בעת צרה ומצוקה.

13. הקמת תאי התנגדות בגיטאות ובמחנות.

14. צמיחת עיתונות בלתי ליגאלית.

15. עליית מנהיגות אופוזיציונית, צעירה ומיליטאנטית.

16. קומוניקציה וסולידריות בתוך הקהילה ובין הקהילות.

17. קונצנזוס בין המנהיגות הצעירה החדשה.

18. הסתיעות באוכלוסייה לא־יהודית.

19. הסתגלות לתנאי המחבוא, בונקר, יערות וכד'.

20. הצלה ובריחה ממקום פורענות ומצוקה.