1. העילה והאולטימאטום לכניסת הצבא האדום –    🔗

לאחר שבריה"מ סיימה את המלחמה הקשה עם פינלאנד, וכרתה עמה הסכם‏־שלום ב־12 במרץ 1940, התפנתה, בין היתר, לצעדים הדרושים כדי להשתלט כליל על הארצות הבאלטיות. בלית ברירה הוסיפו הללו לדבוק ביתר שאת בניטראליות קפדנית, מאז תחילת מלחמת־העולם השניה. ב־16 במאי 1940, סמוך לאחר נפילת בלגיה, הולנד ולוקסנבורג בידי הנאצים, יצא ביטאון ממשלת בריה”מ “איזווסטיה” בבקורת קשה על עמדה זו, וקבע ש”התנהגותן של מדינות נייטראליות זעירות מסויימות אינה אלא מדיניות של התאבדות", וכאילו כדי לתת תוקף לאזהרה סמויה זו, תוגבר, יומיים לאחר מכן, בצורה מאסיבית, חיל המצב הסובייטי בבסיס הצבאי בגאיז’ון Gaizunai, הסמוך לקובנה.

בליל ה־25 במאי הובהל השגריר הליטאי במוסקבה למולוטוב, וקיבל ממנו תזכיר חריף בנוגע לחייל סובייטי מאחד הבסיסים בליטא, שנמצא הרוג, ושני אחרים שנעלמו.² אם כי הממשלה הליטאית הבטיחה לחקור את המקרים הללו, הלכו והחמירו ההאשמות מצד מוסקבה. באזני מרקיס Merkys, ראש־הממשלה הליטאית שנזעק למוסקבה, טען מולוטוב שאין ספק שהחייל הסובייטי שנמצא הרוג, נרצח בידי סוכני שירות־הבטחון הליטאי. בקשר לזה יצא גם בהאשמה ישירה נגד שר הפנים הליטאי סקוצ’אס³ Skucas, ומנהל שירות הבטחון פובילייטיס Povilaitis⁴. כמו כן האשים את ממשלת ליטא בקיום חוזה חשאי עם לטביה ואסטוניה, המכוון נגד בריה”מ, דבר המהווה בין השאר גם הפרה בולטת של הסכם הסיוע ההדדי בין שתי הארצות. נוכח מצב קריטי זה, נעשו מצד ליטא שני צעדים נוספים: א) שר הפנים ומנהל שירות הבטחון התפטרו. ב) נשיא המדינה של ליטא סמוטונה פנה לנשיא הסובייט העליון קאלינין באגרת נרגשת⁵ המכחישה מכל בכל קיום הסכם צבאי כלשהוא לגבי איזו שהיא מדינה אחרת, והמביעה את האמונה “בידידות ארוכת השנים מצד ברית־המועצות לגבי ליטא”, והמבטיחה “תודה⁶ לבריה”מ עבור ידידות זו”.

בליל ה־14 ביוני 1940, שעה קלה לאחר שאגרת זו נמסרה לתעודתה, נקרא לפתע שר החוץ הליטאי אורבשיס Urbsys, ששהה אז במוסקבה, אל מולוטוב, והלה הקריא בפניו את ההודעה בשם ממשלת בריה”מ, החוזרת על ההאשמות נגד הממשלה הליטאית בנוגע לחטיפת חיילים סובייטיים ורציחתם, וכן לגבי קיום ברית צבאית של שלושת המדינות הבאלטיות המכוונת נגד בריה”מ. וכל זאת, על אף המדיניות הפרו־ליטאית שמנהלת בריה”מ, ושהחזירה ביזמתה היא לליטא את העיר וילנה וסביבתה. מולוטוב ציין, שהממשלה הסובייטית סבורה שמצב זה אינו יכול להימשך, ועל כן רואה היא צורך דחוף לנקוט בצעדים שנוסחו בצורה אולטימאטיבית כדלקמן⁷: 1). למסור לדין את שר־הפנים גנרל סקוצ’אס והמנהל של שירות הבטחון פובילייטיס, כאשמים העיקריים במעשים הפרובוקאטיביים כלפי חילות־המצב הסובייטיים בליטא. 2) להקים בליטא באופן מיידי ממשלה שתהיה מסוגלת להבטיח קיום מכובד של החוזה לסיוע הדדי בין בריה”‘מ לליטא, וכן שתרסן בצורה נמרצת את אויבי החוזה הנ”ל. 3) לאפשר מיידית כניסה חופשית של מספר גדול של יחידות צבא סובייטיות לליטא, ומיקומן ביישובים העיקריים, וזאת כדי להבטיח את הפעלתו התקינה של החוזה הסובייטי־ליטאי לעזרה הדדית, וכדי למנוע פעולות פרובוקאטיביות נגד חילות המצב הסובייטיים בליטא.

לשם קבלת תשובה לאולטימאטום זה, קבעה ממשלת בריה”מ זמן קצר יחסית – למחרת בשעה 10 בבוקר (דהיינו, פחות מ־12 שעות). אם כי כבר קודם לכן רווחו חששות כבדים בלב כמה מחברי הממשלה הליטאית, ואף ננקטו מספר אמצעים למקרה חירום, הרי צורת האולטימאטום וטיבו היכו בתדהמה את שרי הממשלה והן את אנשי הצבא, שנזעקו לישיבת לילה בהולה אצל נשיא המדינה. הגישה הכללית שהסתמנה בישיבה דראמטית זו היתה, שבתנאים הקיימים אין ברירה אלא לקבל את האולטימאטום. בדעה זו צידדו, בין היתר, גם הרמטכ”ל גנרל וויטקאוסקאס, בעוד שהנשיא וכמה שרים הציעו לפחות התנגדות סמלית. בהתאם לאולטימאטום, הוחלט להקים מיד ממשלה חדשה. הרכבתה הוטלה בו במקום על הרמטכ”ל לשעבר, גנרל ראשטיקיס. ברם, מועמדותו לא נראתה למוסקבה. סגן שר החוץ הסובייטי ס. דקנוזוב יצא למחרת בדחיפות לקובנה, לוודא שהמועמד הבא לתפקיד זה יהיה מקובל על ממשלת ברית המועצות. בצהרי אותו יום, 15 ביוני 1940, הועברה ממוסקבה לקובנה ההודעה הבאה:⁸.

1. ב־15ביוני בשעה 3 בצהרים יחצה הצבא הסובייטי את הגבול הליטאי במקומות דלקמן: איישישוק, דרוסקנינק, תחנת הרכבת גוידאגוייא, דרוסקנינקליאי, דוקשט ופוברודז.

2. יחידות מסויימות של הצבא הסובייטי שיעברו את הגבול הליטאי יתמקמו בוילנה, קובנה, ראסיין, פוניבז’ ושוולי.

3. מקומות נוספים בהם יתמקמו יחידות הצבא הסובייטי ייקבעו בהסכמה בין נציג הצבא הסובייטי גנרל פאוולוב, ובין גנרל וויטקאוסבאס מצד ליטא, ייקבעו המקומות הנוספים בהם יתמקמו יחידות הצבא הסובייטי.

4. גנרל פאוולוב וגנרל וויטקאוסקאס ייפגשו בתחנה גודאגוייה ב־15 ביוני בשעה 8 בערב.

כדי למנוע אי הבנות ותקריות בלתי רצויות, נאמר לשלטונות הליטאיים לצוות מייד על הצבא והאוכלוסיה שלא להפריע לתנועת הצבא הסובייטי בטריטוריה⁹ הליטאית.

עם התקבל הודעה זו פקד רמטכ”ל הצבא הליטאי לקבל את הצבא האדום “כצבא ידידותי”¹⁰ וייפה את כוחם של המפקדים הבכירים “לחסל במקום כל מיני תקריות”, במידה שתהיינה. מיד לאחר מכן החלו טורי הצבא הסובייטי שחנו על יד הגבול ובבסיסים בתוך ליטא לנוע מערבה לערי ליטא ועיירותיה, וכן לעבר הגבול הגרמני.

 

2. כניסת הצבא האדום והתגובות הראשונות –    🔗

בשעות המוקדמות של אחרי הצהרים ביום שבת ה־15 ביוני 1940 נכנסו יחידות החלוץ של הצבא האדום לוילנה, לקובנה ולמקומות אחרים, כשבעקבותיהם נעים טורים ארוכים של גייסות שריון ורגליים¹¹. חלקם תפס מיתקנים, בניני ציבור מרכזיים ומקומות אסטרטגיים בתוך הערים ומחוצה להן, וחלקם המשיך לנוע הלאה, בעיקר בכיוון מערב.

“את הטאנק הראשון – מתאר בזכרונותיו הסופר ז. סגלוביץ¹² – ראיתי על יד הגשר. שלשה שתקנים: הטאנק, החייל שעליו, והרובה שעל כתפיו… האספאלט על הכביש היה קרוע ומרוסק, ועל גבי חתיכות האספאלט המרוסקות נעו טאנקים וטאנקים, טאנקים ותותחים. זרם ללא סוף. טאנקים גדולים וטאנקים קטנים, תותחים גדולים וקטנים. הרעש היה מונוטוני… אך זרם הטאנקים לא נפסק, לא באותה שבת ולא במוצאיה. שניים, שלושה וארבעה ימים, ועוד לא הפסיק… יהודים שהתגודדו בקבוצות תמהו… למה צריך כל כר הרבה טאנקים ותותחים? בוודאי לא מתכוונים כלפי ליטא הזעירה, אלא הכוונה היא לגבי הגרמנים.

אכן, באותה שבת ובימים לאחר מכן, הילכה בליטא שמועה עקשנית, שקנתה לה שביתה במיוחד בקהל היהודי, “שהצבא האדום הקדים בליטא את הצבא הגרמני בשעות מועטות בלבד”¹³, וזאת הודות לכך ש”מכונת הריגול המצויינת של רוסיה ידעה לגלות את התכנית הפושעת של הגרמנים". כך, איפוא, עלה בידי הצבא האדום “להציל את עמי הבאלטיקום מהגורל המר” ועל כן “נמצאו אנשים – ברובם יהודים אשר האמינו לשמועה הפורחת, ואלה יצאו לחוצות קובנה לברך את פני מציליהם ומושיעיהם”.

אין תימה, שבין קהל הצופים הרב שהריע בחוצות העיר לטורי הצבא האדום בלטו בקולניותם יהודים רבים, ובמיוחד צעירים.. הללו “יצאו לקראתם וקיבלו את פניהם בתרועות ובפרחים, כי כל אחד הודה לה’ ואמר “מוטב סטלין מאשר היטלר”¹⁴. במיוחד השתוללו מרוב אושר ושמחה חברי המפלגה הקומוניסטית, ושאר האירגונים השמאליים, שמספר היהודים ניכר בקרבם. התנהגות זו בלטה במיוחד לעומת הרגשת הזעם והאבל שהשתררו אז בקרב חלקים ניכרים של העם הליטאי. תיסכולם של הליטאים גבר עוד יותר, משנודע דבר בריחתו של נשיא המדינה סמטונה בליל שבת בדרך הגבול המערבי לגרמניה, ונסיון הנפל של חטיבת חי”ר ליטאית לעבור על נשקה את הגבול¹⁵ הזה.

החיילים הסובייטים מיעטו בדרך כלל, מלהתרועע עם האוכלוסיה המקומית, למעשה גם לא היתה להם אפשרות לכך, אך במידה שנוצר מגע עם הקהל הם אדיבים ואפילו חביבים.

אם כי, בין היהודים רבים היו מודעים לאפשרות של כניסת הצבא האדום לליטא, אפשרות – שלאור הנסיבות ראו בה את הרע במיעוטו – הרי מימושה הפתאומי והדראמטי גרם לתחושת הלם, מבוכה וחששות. במיוחד אמורים הדברים לגבי אנשים, שבשים לב לעמדתם האידיאולוגית או הסוציאלית, היה להם יסוד סביר לחשוש מפני שינויים אפשריים. בדרך כלל היה זה הרהור חולף, ברם היו גם כאלה שנתנו לכך ביטוי בקול רם. כך, למשל, אותו רופא ידוע בקובנה, שבאותה עת צפה מחלון ביתו ביחד עם שני חבריו (ממרכז הציונים המדיניים) על הטאנקים הסובייטים, ואמר: “יהדות ליטא תיחרב… נגזרה כליה על התרבות העברית… בעוד שנה נימצא שלשתנו בבתי־כלא סובייטיים”¹⁶. ק. מאיר, מפעילי הציונים הכלליים ב’ ומורה בגמנסיון העברי בקובנה, השיח לבו בפני תלמידיו “בקול חנוק¹⁷ בעינים דומעות, שהנה מתחילה עכשיו תקופה קשה ליהודים בכלל, ולציונים בפרט, ושהוא היה מעדיף שיבואו הגרמנים, שהורגים את הגוף, ואילו הרוסים יהרגו את הנפש”¹⁸.

באולם האוניברסיטה שבוילנה התקיימה אותה שבת אקדמיה חגיגית המוקדשת ליובל ה־80 להולדתו של ד”ר הרצל ויובל ה־15 של האוניברסיטה העברית בירושלים. התכנית כללה חלק אמנותי עשיר, נאומים בשפה העברית מפי הרב רובינשטיין, ד”ר י. וויגודסקי, מנחם בגין, ד"ר י. שייב וד”ר ח. נ. שפירא. עם היוודע באולם דבר כניסתו של הצבא האדום לעיר, “נתבלבל מאד ד”ר שפירא, לא עצר כוח להאריך בנאומו. כעבור עשר דקות הפסיק”¹⁹. הקהל עוד הספיק לשיר את “התקווה” “בדבקות ובאהבה ובדמעות”, והתפזר מיד. 

שלא כבאוקטובר 1939, נכנס הצבא הפעם לעיירות איזור וילנה בלי תופים ובמחולות. אכן, לכאורה היה בהופעת הצבא האדום בוילנה בבחינת התראות מחודשת וקבלת פנים כמו ל”מכיר יקר"²⁰ וותיק, אך מכיוון שעובדת שהייתו של הצבא האדום בוילנה באוקטובר 1939, על כל המשתמע מכך, עדיין היתה טריה, יחסית, בקרב האוכלוסיה הוילנאית, הרי תגובתם הראשונית של ההמונים הוילנאים למודי הנסיון התבטאה בהסתערות על החנויות, ובעיקר על אלו שמכרו דברי מזון. הדברים הגיעו לידי כך, שבמוצאי שבת “כבר הורגש מחסור בלחם”. יחד עם זאת, הושמעו פה ושם הערות מאיימות כלפי אנשים שצברו כמויות יתירות של צרכי מזון, בזו הלשון: “אם לשכן הגביר יהיה – גם לי יהיה, שכן הייתי רוצה לראותו מסרב לתת לי"…²¹ למחרת בבוקר (ה־16 ביוני) הגיבה העיתונות בקשר לכך ש”אין מקום לפאניקה" ו”שהאשמים בספקולאציה ייענשו בצורה חמורה”²².

כמו כן הופיע בכל העיתונים נוסח של פניה לאקונית מטעם השלטונות הליטאיים אל כל האזרחים והתושבים בליטא להתנהגות שקטה ומילוי חובותיהם ועבודותיהם השיגרתיות. ברגע זה, החשוב ביותר – נאמר בפניה²³ – לקיים מידה של רצינות ואחריות, הסדר ומשמעת העבודה²⁴.

לגבי האירועים עצמם, הסתפקה ההודעה הממשלתית במספר משפטים סתומים: “בזמן שמתרחשים אירועים, קשה להעריך אותם בצורה נכונה. על כן נשאיר את ההערכה לעתיד. היום רק ניתן להגיד, שמהלך־המאורעות מעמיד אותנו בפני עובדות חשובות”.

אכן, באותו זמן כשהצבא האדום עדיין המשיך בזרימתו לקול צהלות, כבר הגיעו לליטא סגן שר החוץ הסובייטי ג. דקנוזוב.והשגריר נ. ג. פוזדניאקוב, והחלו בדיונים על ההרכב של הממשלה הליטאית, שאמורה היתה לקום בעוד יום־יומיים. מעתה ואילך עתידים שני פקידים סובייטיים אלה, בצירוף אחרים שבאו אחריהם, לקבוע במידה מכרעת את גורלה של המדינה לכיוון סובייטיזאציה מוחלטת. בתהליך שנמשך בקצב שונה משך כשנה (עד תחילת המלחמה הסובייטית־גרמנית) מבחינת שלביו המהותיים, ניתן לחלקו לשלש תקופות: 1) המעבר. 2) הסיפוח. 3) הביסוס.

 

3. תקופת המעבר - (17.6.1940–21.7.1940)    🔗

בצהרי יום ראשון, ב־16 ביוני, נמסר רשמית על מינויו²⁵ של ראש הממשלה המתפטרת מרקיס כנשיא ליטא בפועל. בעודו מנהל שיחות על הרכב הממשלה החדשה בתוקף תפקידו זה, החל מרקיס בשורת מגעים כדי לקבוע את המועמד המתאים שירכיב את הממשלה החדשה, וכן עמד בקשר מתמיד עם נציגי מוסקבה (דקנוזוב ופוזדניאקוב) לקבל הסכמתם למועמד זה או אחר. הוועד המרכזי של מק"ל (המפלגה הקומוניסטית הליטאית) שמרבית חבריה הפעילים עדיין היו כלואים, פירסם באותם ימים²⁶ מינשר בו מובע סיפוק מקבלת שלושת התנאים שממשלת בריה”מ הציגה לליטא. לגבי העתיד הקרוב, באו במינשר זה התביעות הבאות:…“להחזיר לעם את זכויותיו הדמוקראטייות, לשחרר באופן מידי מבתי הכלא ומחנות הריכוז את כל האסירים הפוליטיים, מיטב הבנים והבנות בליטא; לתת ליגאליזציה למפלגה הקומוניסטית, שכן זו המפלגה היחידה הממונה בעקביות על האינטרסים של העם; להעניק ליגאליזציה לאגודות המקצועיות; לאסור את הסוכנים האימפריאליסטיים, וביניהם גם הטרוצקיסטים; לסגור את המפלגה הלאומנית…”

תביעות אלו היוו למעשה מצע פעילות בסיסי של הממשלה שעמדה לקום, ואין ספק שתוכנן תאם את עמדתם ומדיניותם של נציגי מוסקבה לשעה זו.

ב־17 ליוני פורסם הרכב הממשלה החדשה, שכונתה “הממשלה העממית” (או ממשלת העם). בראשה הועמד עיתונאי שמאלי ידוע, בשם יוסטאס פאלצקיס. הלה החל גם לכהן כנשיא המדינה בפועל. מלבדו היו בממשלה עוד ששה שרים, כולל היהודי ד”ר ליאון קוגאן, שמונה כשר הבריאות. כסגן ראש הממשלה ושר החוץ מונה הסופר הליטאי הנודע וו. קראבא־מיצקיאוויטשיוס. בנאום ששודר בראדיו, יום לאחר מכן, הוקיע פאלצקיס במילים חריפות את משטר הפלוטוקראטיה ששרר בליטא משך 14 שנים, והבטיח חגיגית בשם הממשלה החדשה “להגן על הזכויות המלאות של העם, להעלות את רמתו התרבותית ומצבו הכלכלי”, וכמו־כן: “תשומת לב רצינית להפעלת העקרון של השיוויון הלאומי, וביעור נמרץ של השוביניזם בין הלאומים”. באשר למדיניות החוץ, הוא הצהיר ש”הממשלה החדשה תקיים יחסים תקינים עם כל המדינות". אך יחד עם זאת ציין ש”המשימה הראשונה תהיה לבסס יחסים ידידותיים אמיתיים ולבביים עם בריה”מ"²⁷. בו ביום חתמו פאלצקיס ושר המשפטים החדש על צו לשיחרור 104 אסירים פוליטיים. בין המשוחררים היה גם אנטאנאס סניאצקוס – המזכיר הראשון של הוועד המרכזי של מק”ל²⁸. תוך מספר ימים שוחררו כ־400 אסירים, בחלקם הניכר – יהודים²⁹. רבים מהאסירים הללו עתידים תוך זמן קצר לאייש תפקידים חשובים ואף מרכזיים בתחום הממלכתי והמפלגתי. בינתיים היוו המה מוקד בחגיגות השמחה וההפגנות הרבות מספור, שהתקימו אותם ימים בערי ליטא ועיירותיה. להלן תיאור אחת מהם:

“נישאו נאומים נלהבים ששודרו בראדיו. התקבלו בהתלהבות ובמחיאות כפיים סוערות. בגאווה וברמה הדהדו ברדיופון הקובאני גם הנאומים, הברכות והשירים ביידיש לכבוד הבנים המשוחררים של העם. הושמעו קריאות אהדה לכבוד הממשלה העממית החדשה בליטא, לכבוד בריה”מ, ולכבוד מנהיגה, סטאלין”³⁰.

אסיפות רבות נתקימו במקומות עבודה פרטיים וציבוריים, וכן במקומות אחרים. רובן ככולן הביעו את הכרת התודה, הזדהות ואיחולים לפאלצקיס, לממשלת העם, לצבא האדום המשחרר ולבריה”מ. חלק מהחלטות אלו פורסם בעיתונות הליטאית והיהודית.³¹ אחת מהעצרות (מיטיניגים) הגדולות ביותר מאותם ימים שנערכו בהשראת השלטון החדש, התקיימה בהשתתפות רבבות איש ב־24 ביוני בכיכר מרכזית בקובנה, ובה חזרו בנוסח אחר התביעות המרכזיות שהובאו כשבוע לפני כן במינשר של המק”ל: לגאליזציה של מק”ל ושל האגודות המקצועיות וכן גם: החרמת הרכוש של הריאקציונרים שברחו לחו”ל, הרחקת אויבי העם³² מהמנגנון הממשלתי ומהצבא, הענקת חלקות קרקע למחוסרי אדמה ולמיעוטי אדמה; עזרה מידית למובטלים; החרפת המלחמה בספקולאציה. באירועים המוניים אלה, שכביכול נערכו בצורה ספונאטאנית, היתה יד מכוונת ומתכננת (את ההופעות) בסדר הבא:

א) הוקעת המשטר הקודם ואישיו הבולטים; הודיה נלהבת לבריה”מ המשחררת והמגינה. ב) העלאה של דרישות אקטואליות, שלמעשה כבר הוחלט עליהן בחיוב מראש; ג) האסיפה או ההפגנה היתה מסתיימת בדרך כלל במספר סיסמאות לחיי ליטא המשוחררת, בריה”מ, המפלגה הקומוניסטית וכד’. במשך הזמן החל יותר ויותר להשתרש הנוהג לסיים בברכה נלהבת למנהיג סטאלין, בצירוף מספר תוארים כמו הנערץ, הרם, החכם, אבי העמים, המורה וכד’. ברם, בתקופה המדוברת עדיין מיעטו בכך, וכן גם במנהג של הנפת תמונות אישים מרכזיים, כמו פאלצקיס, סניאצ’קוס, סטאלין, מולוטוב ואחרים.

אכן, לא זו בלבד שהמפלגה הקומוניסטית הוכרה כחוקית יום לאחר העצרת ההמונית הנ”ל, אלא שב־27 ליוני, פירסם³³ שר הפנים בפועל צוו “להשעות פעילותן של כל האגודות ושלוחותיהן שנרשמו במסגרת מירשם האגודות עד ה־20 דנא. האגודות המושעות ושלוחותיהן תוכלנה להמשיך בפעולותיהן רק בתנאי שיקבלו רשיון מיוחד”³⁴. כתוצאה מצוו זה נסגרו למעשה רוב רובן של של המפלגות, התנועות והארגונים הרוחניים, הכלכליים והפוליטיים למיניהם, פרט למפלגה הקומוניסטית (שהרי היא לא היתה רשומה עד ה־20 ביוני), וכן פרט לתנועת הנוער הקומוניסטית – הקומסומול. הדבר נומק בכך “שאין יותר מקום למפלגות אחרות שבמשך זמן רב לחמו נגד העם ונגד העצמאות של ליטא”³⁵. עם זאת ניתן עדיין זמנית לפעול “עד להודעה חדשה” למספר אגודות סעד ציבוריות, מכבי אש מתנדבים, וכד’. לפי צוו שר הפנים הופסקו בסוף יוני הופעתם של מספר ניכר של עיתונים ושבועונים בשפה הליטאית, הפולנית ובאידיש, וביניהם “דאס ווארט”, “דער מאמענט”. מבין האחרים שנותרו לפי שעה היו כמה בעלי מסורת ליבראלית או אופוזיציונית לשלטון הקודם, כמו “ליאטובוס ז’יניוס” הליטאי ו”פאלקסבלאט” היהודי. במקביל חידש את הופעתו כיומון הבטאון הוותיק של המק”ל “טייסא,” (מאז 1919), שהופיע שנים רבות לסירוגין במחתרת.

בסוף יוני הוחל גם בחילופי־גברא בין הפקידות הבכירה, במיוחד במימשל הפנים, במישור הבטחוני־צבאי ובתחום המוניציפאלי. הסיים הליטאי פוזר ב־1 ביולי, בוטל הקונקורדאט בין ליטא והוואטיקאן, והמשטרה הוכרזה כמיליציה. נראה שכל הצעדים הללו, ואלה שבאו לאחר מכן, היוו פעולות שיטתיות מחושבות היטב, ונועדו לקדם בצורה הדרגתית ושקטה, יחסית, את תהליך הסובייטיזאציה של ליטא (וכן של שאר הארצות הבאלטיות, ושטחי רומניה). אין ספק, שהפעלת תהליך זה התבססה במידה לא קטנה על הנסיון שנרכש כשמונה חדשים קודם לכן בשטחי פולין המזרחיים, שסופחו לבריה"מ. עם זאת, הושקעו מאמצים רבים לשוות לתהליך זה אופי חוקי ודימוקראטי, כביכול. ברם, משמעותו האמיתית של תהליך זה, שכוון במידה רבה מאחורי הפרגוד ע”י הנציגים הסובייטיים דקנוזוב ופוזדניאקוב (לימים הצטרף אליהם נציג המפלגה הקומוניסטית שופיקוב, ורבים אחרים) לא נעלם מעיניהם של אנשי ציבור ליטאיים, שהם חברי המפלגה עצמה. כמה מהם, במיוחד בעלי רקע ליבראלי ודמוקראטי לא השלימו וביקשו להתפטר. לפני כן עשה שר החוץ קראבא־מיצקיאוויציוס נסיון אחרון לעכב את התפתחות הזו, ע”י קיום פגישה אישית עם מולוטוב במוסקבה. במהלך השיחות הדראמאטיות שהתקימו ביניהם, הובהר סופית לשר החוץ הליטאי, שארצו עומדת להיהפך לחלק אינטגראלי של בריה”מ, לאחר שבני עמו “יוכלו להביע את דעתם אם הם מסכימים להיספח למשפחת עמי בריה”מ”³⁶. ואכן, עם חזרתו לליטא נכח במספר צעדים נוספים שנועדו לקידום תהליך הסיפוח: הצבא הליטאי הוכרז ב־3 ביולי כצבא עממי. בראשו מונו מספר קצינים ליטאים, מוותיקי היחידות הבולשביסטיות שלחמו בליטא ב־1918/19. כמו כן הופקע רכוש אזרחי ליטא שיצאו לחו"ל, והוכרזו כנפקדים. הצעד הגורלי והמכריע לקראת הסיפוח התבטא בהכרזת בחירות לסיים העממי, שבאמצעותו “יוכלו אזרחי ליטא – אליבא דמולוטוב – להביע את דעתם אם הם מסכימים”. לפי הודעה שפורסמה ב־6 ביולי נועדו הבחירות להתקיים כשבוע לאחר מכן, דהיינו ב־14 ביולי. במקביל פורסמו התקנות לבחירות אלו, לפיהן “המועמדים לסיים ייבחרו באסיפות העובדים” שיתקיימו במסגרת 8 איזורי הבחירה הארציים³⁷ בו ביום פורסם גם דבר הקמתה של “גוש העבודה בליטא”, המהווה למעשה את הרשימה היחידה והבלעדית בבחירות הללו. מתוך 79 המועמדים שנבחרו, ולמעשה שנקבעו, בחירות, היו למעלה מחציים חברי המפלגה הקומוניסטית, וביניהם גם 4 יהודים. מאחר שהשלטון החדש ייחס לבחירות אלו חשיבות רבה מאד, נעשו באותה תקופה מאמצים עצומים להצלחתן המירבית. לשם כך הופעלו שיטות שונות, וננקטו צעדים רבים ומגוונים, לכאורה סותרים זה את זה, אך למעשה משלימים אהדדי. את רובם ניתן להכליל באחד משני הסוגים הבאים.

א) אמצעים מרתיעים – אלה נועדו, בשורה ראשונה, כלפי אנשים, שלפי השקפתם האידיאולוגית והתפקידים שתפסו בעבר, עשויים להוות גורם מחבל או מפריע למהלך הבחירות. אי לכך, נאסרו ע”י שרות הבטחון (שבראשו עמד אז א. סניאצ’קוס) בליל ה־11 ל־12 ביולי כ־2,000 אישים, בעיקר ליטאיים, או גם יהודים ואחרים – שהיו בעבר מנהיגים ופעילים מרכזיים של מפלגות וארגונים, שפוזרו כשבועיים לפני כן, וכן בעלי תפקידים בכירים ברחבי המדינה, לרבות רה”מ לשעבר מרקיס, שר החוץ אורבשיס ורבים אחרים. רובם ככולם הוגלו מיד, או מאוחר יותר, לירכתי בריה”מ. לאלה שעשויים להסס מלהשתתף בבחירות מבחינה מצפונית ולאומית, נרמז, שגם ההימנעות בהצבעה תצויין בתעודות הזהות³⁸, ובעליהן יוכרזו כ”אויבי מולדת", על כל המשתמע מכך.

ב) אמצעים אטראקטיביים – הכוונה בעיקר למסע התעמולה העצום, שאליו גויסו רבבות אנשים במקומות העבודה, במוסדות חינוך, כשבראשם מופעלות יחידות תעמולה נודדות בשם “אגיטפרופ”. חומר תעמולה בכתב, שידורים מעל גבי האתר בכל השפות המדוברות בליטא, וכן גם אסיפות המוניות המכונות “מיטינגים”, מלוות הופעות אמנותיות ובידוריות של להקות הצבא האדום ושל כוחות מקומיים; כל אלה פעלו כמעט יום ולילה בתקופת מערכת הבחירות, שנמשכה, כאמור, מה־6 ליולי ועד ה־14 בו. המגמה העיקרית בתקופה זו היתה, בין השאר, לדבר אל כל ציבור ואל כל קבוצה (פרט ל”אויבי המולדת" המובהקים) בשפתה ובסגנונה, על בסיס של הסכמה רחבה מצד אחד, ומאידך – מבלי לעורר, לעת עתה, ניגודים מיותרים, או חששות מצד חוגים רחבים. כך, למשל, ניסו להרגיע את האכרים – הקבוצה הגדולה ביותר במדינה – "לא להאזין לשמועות המופצות ע”י אויבי המולדת, שהממשלה העממית תיכפה עליהם קולחוזים”³⁹ וכדו’.

תשומת לב מיוחדת במסע התעמולה ניתנה לאוכלוסיה העניה והרב־לאומית מאיזור וילנה. הדבר התבטא בין השאר בהדגשה מיוחדת של הצורך בסולידאריות בין בני הלאומים השונים שבתוכה. כמו כן התבשרו התושבים כמעט מידי יום ביומו על העלאת שכר העבודה, הורדת שכר־דירה וכו'. בנוסף לעיתונות פורסמו בשורות אלו בעלונים, חוברות וכרוזים על הקירות.

מבלי לבדוק בשלב זה בציציותיהם יתר על המידה, הוזמנו להשתתף במסע הבחירות כל “היסודות המתקדמים”, ובמיוחד בקרב חוגי התרבות, האמנות והמדע. כל אלה נתבעו לתרום את תרומתם “למהלך המהפכה החברתית החיובית העוברת בימים אלה על ליטא”.

עם סיום מערכת הבחירות הדינאמית והחפוזה, פורסמו התוצאות הרשמיות, לפיהן השתתפו בבחירות אלו 1,386,569 מצביעים – 95.51% מכלל בעלי זכות בחירה, ורשימת “גוש העבודה בליטא” זכתה ב־1,373,349 קולות, דהיינו 99.19% מכלל קולות המצביעים⁴⁰. הסיים העממי נבחר, איפוא, ברוב עצום ביותר, ובהסכמה מירבית, לכאורה.

 

4. תקופת הסיפוח (וספיחיו) (21.7.1940–12.1.1941)    🔗

ב־21 ביולי, שבוע לאחר היבחרם, התכנסו 79 חברי הסיים העממי⁴¹ לישיבה החגיגית הראשונה, שנפתחה בנאום נלהב של הנשיא בפועל ור”ה פאלצקיס. בין ההישגים של הממשלה העממית, הוא ציין גם את עובדת שיחרורם של 400 אסירים פוליטיים. כרקע להתכנסות זו של הסיים למושבו הראשון שימשו אסיפות המוניות בכל הארץ, בהן הועלו שתי דרישות מרכזיות⁴²:

א) להנהיג בליטא את “חוקת סטאלין" (דהיינו החוקה הסובייטית);

ב) לשלב את ליטא במסגרת בריה”מ. אכן, כבר במשך הישיבה החגיגית הראשונה החליט הסיים העממי פה אחד, תוך הבעת רצונו האחיד והחפשי של העם העובד בליטא⁴³, על הנהגת משטר סובייטי בליטא. בהמשך החלטה זו נאמר: “ליטא מוכרזת בזה כרפובליקה סוציאליסטית וסובייטית. מיום זה כל השלטון ברפובליקה הליטאית הסוציאליסטית־סובייטית שייך לאנשי העבודה בעיר ובכפר, המיוצגים באמצעות נציגיהם במועצות”.

באותה ישיבה גם הוחלט "לבקש מהסובייט העליון של ברית־המועצות לקבל את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית להרכב של ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות על פי אותם יסודות, כפי שנכללת במסגרת בריה”מ אוקראינה, ביילורוסיה וריפובליקות סובייטיות אחרות”⁴⁴ בנוסף לכך התקבלו במושב זה של הסיים החלטות בדבר הפיכת הקרקע לרכוש המדינה, וכן גם החלטה המטילה על הממשלה “להתקין מיד רשימה מאושרת הכוללת את הבאנקים והמפעלים הגדולים החייבים להיות מולאמים”. החלטת יסוד זו היוותה, למעשה, בסים תחוקתי לשורת הצווים והתקנות להלאמה, להפקעה ולהסדרים אחרים במישור הכלכלי־סוציאלי, שפורסמו למכביר באותו חודש, וגם לאחר מכן. בין היתר נומקה ההחלטה הזו בכך ש”כל המערכת הכלכלית של הארץ התרכזה בידי הבורגנות והיוותה אמצעי לניצול העם העובד. באנקים כמו הבאנק היהודי המרכזי, הבאנק הליטאי (למעשה הבאנק הממלכתי), הבאנק המסחרי (קומרץ באנק), הבאנק החקלאי ואחרים וכן גם מפעלי חרושת גדולים כמו אינקאראס, דרובא, ניאמונאס, מאטאלאס – ואחרים – שיחקו כאן את התפקיד החשוב ביותר”⁴⁵.

כמו כל ההחלטות הקודמות שהתקבלו במושב זה פה־אחד⁴⁶, הוחלט, לקראת סיומו, לבחור במשלחת מחברי הסיים שייצאו למוסקבה, ויבקשו את קבלת ליטא למסגרת ברית המועצות. בו במקום נבחרו 20 איש (וביניהם הנציג היהודי איציק מסקופ). במעמד חגיגי מסרו הללו במוסקבה את דבר הבקשה לסובייט העליון. בישיבתו מה־3 באוגוסט 1940. החליט הסובייט העליון כדלקמן:⁴⁷

* * *

ו) למלא את בקשת הסיים הליטאי ולקבל את הרפובליקה הסובייטית־הסוציאליסטית הליטאית לברית הרפובליקות הסובייטיות־סוציאליסטיות, כרפובליקה סובייטית סוציאליסטית שוות זכויות של הברית.

2) לקבל את הצעת הסובייט העליון של ס.ס.ר. הביילורוסית בדבר מסירה לרפובליקה הסובייטית־סוציאליסטית הליטאית את איזור שוויינצ’יאן וחלקי טריטוריה בעלי רוב מכריע של אוכלוסיה ליטאית של האיזורים ווידז, אדוטישוק, אוסטרובו, וורונובו וראדון משל ס.ס.ר הביילורוסית.

3) לבקש את הסובייט העליון של ס.ס.ר הביילורוסית ואת הסובייט העליון של ס.ס.ר הליטאית להביא לעיון הסובייט העליון של בריה”מ הצעה מדויקת של הגבול המתוחם בין הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הביילורוסית לבין הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית. 

4) לערוך ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית בחירות של צירים לסובייט העליון של בריה”מ, לפי הסעיפים 34 ו־35 של חוקת בריה”מ.

5) להטיל על הנשיאות של הסובייט העליון של בריה”מ את קביעת מועד הבחירות.

יום לאחר:מכן אישר הסובייט העליון, בצורה דומה, את סיפוח לטביה לבריה”מ, ולאחר יומיים – את סיפוח אסטוניה. לעומת תגובות האהדה והאושר שהובעו במסגרת “האסיפות הספונטאיות הרבות ברחבי ליטא לכבוד הסיפוח”, הרי אזרחים רבים, במיוחד הליטאים, הגיבו בהרגשת זעם, מרירות ומחאה. אמנם, אותו זמן טרם הוקמו מסגרות של התנגדות מאורגנת, אך פה ושם נתנו הם ביטוי למחאתם בשירת ההימנון הליטאי הלאומי, בביקורים מוגברים בכנסיה, וכד’. שגריר ליטא בברלין ק. שקירפא – הגיש תזכיר מחאה חריפה לממשלת גרמניה על “הזיוף השפל של רצונו האמיתי של העם הליטאי”⁴⁸. כמוהו עשו רוב רובם של השגרירים הליטאיים בשאר המדינות. חלקם היפנו בנוסף לכך, מברקי מחאה למשרד החוץ הליטאי עצמו. בעוד שממשלת גרמניה, שטיפחה אז יחסים טובים עם בריה”מ, התחמקה, בנימוקים פורמאליים, מלקבל את המחאה הליטאית, והסתפקה במתן מקלט לדיפלומאטים הבאלטיים⁴⁹, באה תגובה חריפה ומשמעותית מצד ממשלת ארצות־הברית, שסירבה בתוקף להכיר בסיפוח. בהודעה שמסר ב־23 ביולי⁵⁰ 1940 מזכיר המדינה סאמנר וואלס, הוא ציין בצער את העובדה – ש”העצמאות הפוליטית והשלמות הטריטוריאלית של הארצות הבאלטיות אסטוניה, לטביה וליטא ההולכות ונהרסות מצד אחד משכניהן האדירים"⁵¹. כן הביע התנגדות בשם העם האמריקאי “נגד כל צורה של התערבות מצד מדינה כלשהיא, גם אם תהיה חזקה, בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת, גם אם תהיה זו חלשה”.

הצהרות דומות, ברוח זו, השמיעו ראשי ארצות בהזדמנויות שונות בפורומים שונים, לרבות בכנסים של יוצאי הארצות הבאלטיות. הממשלה האמריקאית הקפיאה גם את רזרבות הזהב של הארצות הבאלטיות שנמצאו אז בארה”ב. השגריר האמריקאי בליטא יצא את קובנה כבר ב־30 ביולי⁵². גם יתר השגרירויות החלו להסגר בקובנה במשך חודש אוגוסט, ואילו לקונסוליות ניתנה ארכה מטעם משרד החוץ הסובייטי להמשיך בפעילותן עד אמצע ספטמבר. הנציגות הגרמנית הורשתה, למעשה, להישאר בקובנה לתקופה נוספת, עד אשר תסתיים הרפטריאציה של הגרמנים מליטא, שעליה סוכם בשעתו בנספח סודי ב־28.8.1939 בין בריה”מ לגרמניה⁵³.

לאחר קיום הבחירות לסיים העממי, כשהצורך לזכות באהדת הציבור פחת במידה רבה, וכשלמשטר החדש ניתנה סמכות פעולה ע”י לגיטימציה, שוב לא היו לשלטונות שום מיגבלות בפני מימוש יעדיהם בצורה אינטנסיבית ביותר, ולפי לוח זמנים דחוס. כבר במחצית השניה של יולי 1940, עוד לפני שבריה”מ אישרה את הסיפוח באופן פורמאלי, פורסמו בליטא שורה של צווים, הגבלות וחוקים, בעיקר במישור הכלכלי, וביניהם חוק הלאמת הבאנקים ומפעלי התעשיה הגדולים, שפורסם ב־26 ביולי. בהתאם לכך הולאמו מאז ואילך קרוב ל־986 מפעלים על 38,000 עובדיהם. לשם ניהול התעשיה המולאמת הוקם מיניסטריון מיוחד לתעשיה מקומית, ובראשו השר בפועל חיים אלפרוביץ. חוק הלאמת המסחר שפורסם לאחר כחודש הביא במשך הזמן להלאמת 1592 בתי מסחר. בשלב ההלאמה מינו במפעלים אלה קומיסארים מטעם הממשלה. כן הולאמו בתים ורכוש אחר. מאחר שרוב האוכלוסיה היוו בליטא האיכרים, הרי משמעות יתירה נודעה אז לחוקים שפורסמו באותו זמן, כדי להסדיר את הבעלות על קרקעות כדי 30 הקטארים ליחידה חקלאית.

בישיבה מיוחדת של הסיים העממי ב־25 לאוגוסט, התקבל ואושר נוסח החוקה החדשה, לפיה הפך הסיים העממי לסובייט העליון של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית בראשותו של פאלצקיס. בו ביום קיבל מוסד זה גם החלטה חגיגית, להעביר את משרדי הממשלה ושאר המוסדות המרכזיים של הרפובליקה לבירתה וילנה, וזאת עד ה־1 במאי 1941. כן הוחלט על הקמת בית משפט עליון בן 9 חברים (ביניהם שני יהודים).⁵⁴

יום לאחר מכן פורסם על הקמת מועצת קומיסארים עממיים (כמקום מועצת המיניסטרים). לראש המועצה (כלומר הממשלה) החדשה בת 16 החברים מונה מ. גדווילה (שהיה שר הפנים בממשלה הקודמת). בראש הקומיסאריאט, המיניסטריון לעניני פנים (נ.ק.וו.ד), מונה א. גוזיאוויטשיוס. פרט לסגן הקומיסאר העממי למסחר (א. פלאקחין) ולסגן הקומיסאר העממי לתעשיה (ח. אלפרוביץ) לא נמצאו בממשלה, בשלב זה, יהודים.⁵⁵ כמעט כל שאר סגני הקומיסארים העממיים היו “מומחים” סובייטיים שהובאו לכאן ממוסקבה.

ב־30 באוגוסט הפך הצבא העממי של ליטא לקורפוס הטריטוריאלי ה־29 של הצבא האדום. כדי לבצע כראוי את המדיניות החדשה לאור החלטת הסיפוח של ליטא לבריה”מ ולפי הנוהג הסובייטי, הובאו לליטא אלפי קצינים, פקידים ופונקציונרים מפלגתיים ואחרים מבריה”מ. רובם ככולם שוכנו בחדרים שהופקעו מתוך 7,333 דירות פרטיות⁵⁶.

צעד נוסף בשילוב הכלכלה של ליטא עם זו של בריה”מ נעשה ב־25 לספטמבר, ע”י הכרה רשמית ברובאל כאמצעי תשלום. וזאת לאחר שבמשך כ־4 חודשים הציפו אנשי הצבא האדום את ליטא בשטרות הכסף הסובייטיים, תוך כדי קנייתם הנלהבת של מוצרים שונים, מכל הבא ליד. עם זאת הוסיף גם המטבע הליטאי (“ליט”) להיות מטבע עובר לסוחר. מדי⁵⁷ פעם בפעם הועלה שכר עבודתם של פועלי תעשיה, תחבורה, קשר, בנין ומשק ציבורי בשעורים ניכרים כדי 30%. אולם אותה שעה האמירו המחירים של מוצרי חרושת ומזון מסויימים כדי 300%⁵⁸. יחד עם זאת, הכריזו השלטונות החל מ־10 לאוקטובר מלחמת חרמה בספקולאציה ובמעורבים בה, שכונו “מחבלים במשק הסובייטי”. ב־23 בנובמבר הונהגה שיטת ה”פרמיות” האחידה בתעשיה ובחקלאות ע”פ דוגמת בריה”מ. תשומת לב אוהדת, וכן העדפה בולטת, ניתנו ע”י השלטונות למסגרות הקואופרטיביות, כולל,ארטלים". במקביל לתהליך הסובייטיזאציה במישור הכלכלי סוציאלי, שנערכו שינויים⁵⁹ רבים גם במישורים האחרים, כמו בחינוך ותרבות. לקראת שנת הלימודים החדשה, שהחלה אז ב־1 בספטמבר, הוכרז על ביטול שכר לימוד והנהגת מערכת לימוד אחידה לפי המתכונת בבריה”מ, ואילו מוסדות החינוך הדתיים נסגרו. תמורות קיצוניות חלו גם בסגנון הלבוש, הבידור והאמנות, כשנותן־הטון היוותה בעיקר שכבת העילית החדשה: מנהיגות המפלגה הקומוניסטית, הפקידות הבכירה, והקצונה הסובייטית, שהובאו לכאן, כאמור לעיל, במספרים גדולים.

ב־29 ביולי פורסמה הוראה רשמית מטעם הממשלה, המבטלת מעתה ואילך את השימוש במילה “פונאס” (אדון). אחת התמורות האופייניות שפגעו בעיקר בחוגים רבים של האוכלוסיה הליטאית היה שינוי השם של הרחוב הראשי בקובנה “שדרות החופש”, לשם הזר להם מכל בכל – “סטאלין פרוספקט”.

ליטאים רבים החלו לגלות הסתייגות הולכת וגוברת גם לגבי הסמלים, הטכסים, “ההתחרויות הסוציאליסטיות”, המופעים והחגיגות למיניהן, שהמשטר החדש התברך בהם בשפע, ושיאם בתקופה זו התמקד ביום השנה ה־23 למהפיכת אוקטובר. תגובה מסוייגת, אם לא עויינת, מצד ליטאים רבים הורגשה גם בחג סובייטי מובהק אחר שנכפה על האוכלוסיה ב־5 לדצמבר, הוא יום הקונסטיטוציה הסטאלינאית. כנהוג, נתלוו לחגים אלה גם “ימי עיון, הסברה על משמעותם ולימוד קטעים של הקורס הקצר של קורות המפלגה הקומוניסטית”. כן צויין בחגיגיות יתירה יום ה־31 בדצמבר, במלאת 22 שנה לנפילתם של 5 חברי מועצת הפועלים בוילנה מידי הליגיונרים הפולנים. ביטוי לחגיגות אלו ניתן לא רק בעיתונות, אלא גם במסגרת מקומות העבודה, בתי הספר, יחידות הצבא, ובמקומות ציבוריים⁶⁰ שונים.

יסודות מסויימים (בעיקר לאומניים) מבין קציני הצבא והמשטרה שפוטרו ומבין חברי המפלגות, התנועות והארגונים שנסגרו בשעתו בכל רחבי הארץ, החלו פה ושם לגלות פעילות, אם ע”י פגישות ואם ע”י עריכת תכניות לפעולה. מזמן לזמן נתגלו גם עלונים בשפה הליטאית, הקוראים תגר על המשטר החדש. אחד מהם, שנמצא ב־27 באוקטובר 1940 באיזור אניקשט שבצפון ליטא, כלל תמונתו של הנשיא לשעבר סמטונה, והסיסמאות הבאות⁶¹: “הלאה מהפיכת אוקטובר! הלאה המפלגה הקומוניסטית! הלאה היהודים, החזירו את המיניסטר ראשטיקיס ואת הנשיא סמטונה". באותו חודש גם התקיימה בוילנה פגישה ארצית ראשונה של נציגי קבוצות לאומניות של ליטאים, שכבר פעלו במחתרת לשם תיאום הפעולה ביניהם. לחלק מהם היתה זיקה לקבוצה הליטאית הימנית שקמה עוד לפני הסיפוח⁶², ושבראשה עמד עתה השגריר הליטאי בברלין ק. שקירפא, כחודשיים לאחר מכן (17.9.40),הונח היסוד לתנועת מחתרת רחבה בשם “ל.א.פ.” (ליאטוּבוס אקטיביסטוֹ פרוֹנטאס – חזית הפעילים הליטאים). לימים עתידה תנועה זו להוות מסגרת כללית – לכל קבוצות המחתרת הלאומיות הפועלות בליטא הסובייטית⁶³. שירותי הבטחון הסובייטיים, שבתוכם היה מספר ניכר של פונקציונרים יהודים,⁶⁴ הגיבו במעצרים, חקירות ומאסרים. בשלהי “חגיגות אוקטובר” ב־9–9 בנובמבר בוצע גל מאסרים של כ־600 איש, וביניהם מיניסטרים לשעבר, קציני צבא, חברי אירגונים צבאיים, מורים ופעילי תרבות. ב־29 בנובמבר פנה גוזיאוויציוס הקומיסאר העממי של נ.ק.וו.ד בליטא בחוזר פנימי חשאי (מס. 0054) בדבר הצורך הדחוף לקבלת נתונים מלאים ומפורטים על אנשי המשטרה לשעבר, חברי מפלגות אנטי סובייטיות וכו’ “כדי לקבוע את ממדי כוחה של הקונטרבוליוציה ומידת הכמות המיבצעית שלנו הנחוצה לטיפול בהם ולחיסולם”⁶⁵. בין השאר, אמורות היו רשימות אלו לכלול גם את “כל אותם האנשים שכתוצאה מעברם הסוציאלי או הפוליטי, מהשקפתם הלאומית שוביניסטית, או, בגלל חוסר יציבותם המוסרית והפוליטית – הם מתנגדים למשטר הסוציאליסטי, ובשל כך עלולים לשרת מטרות אנטי סובייטיות, מנוצלים על ידי סוכני ביון של מדינות זרות, ומרכזים קונטרבולוציוניים”⁶⁶. בנוסף לרישום חברי מפלגות אזרחיות לאומניות ופאשיסטיות, נצטוו סניפי מוסדות הבטחון להכליל ברשימות אלה גם את הסוגים הבאים: חברים שגורשו מן המפלגה הקומוניסטית, טרוצקיסטים, סוציאלדמוקרטים, מהגרים, אנשים שניהלו התכתבות עם חו”ל, אספרנטיסטים ופילטליסטים, מהגרים פוליטיים ואזרחי מדינות זרות. במקביל (החל מה־2 לאוקטובר 1940) הוחרף גם המאבק ב”אוייב הכנסייתי", ובמידה מסויימת גם בבעלי התפקידים המשמשים בקודש⁶⁷. לראשונה בתולדות ליטא הקאתולית לא נחוג שם רשמית “חג המולד”; עם זאת צויין בנשפים ובמסיבות ראש השנה האזרחית 1941, שהוכרז כשבתון, כפי שהיה נהוג גם במשטר הקודם.

במחצית הראשונה של ינואר 1941 נכנסה להילוך גבוה התכונה סביב הבחירות לסובייט העליון ולמועצת הלאומים של בריה”מ במוסקבה, שנועדו ל־12 בינואר. באותו יום התקיימו בחירות כנ”ל גם בשאר המדינות הבאלטיות, וכן גם באיזורים של רומניה (בסרביה וצפון־בוקובינה) שסופחו, כמו ליטא, לבריה”מ, והפכו חלק אינטגראלי ממנה. קודם לכן נתקבלו כל המפלגות הקומוניסטיות של איזורים אלה לתוך המפלגה הקומוניסטית הכלל סובייטית.

ב־12 בינואר 1941 נבחרו 10 נציגים מליטא לסובייט העליון, ו־25 (ביניהם 2 ביילורוסים ו־1 יהודי) – למועצת הלאומנים. בחירות אלו היוו, איפוא, את האקט הרשמי האחרון במערכת הצעדים של סיפוח הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית לברית הריפובליקות הסובייטיות־סוציאליסטיות.

 

5. תקופת התבססות והחרפת ההתמודדות ⁶⁸    🔗

הפנימית בצל המלחמה הקרבה (12.1.1941–22.6.1941)

עם סיום שורת ההליכים הפורמאליים של סיפוח ליטא לבריה”מ בשלו, לכאורה, התנאים להעמקת השילוב במישורי החיים השונים על מנת להגיע לאינטגראציה מלאה ואמיתית ככל האפשר. כך, למשל, הוחלט ב־16 לינואר 1941 על הקמת האקדמיה למדעים של ליטא, כפי שמקובל בשאר הרפובליקות הסובייטיות. ב־25 למרץ 1941 בוטל כליל השימוש במטבע הליטאי (ה”ליט") לאחר תקופת ביניים בה שימש במקביל לרובאל הסובייטי. בעלי פקדונות בבאנקים הורשו למשוך 1,000 רובל בלבד והיתר הועבר ל”חשבון מוגבל". בתקופה זו קמו מספר קולחוזים בליטא. המוסדות הממלכתיים והציבוריים וכן גם חלק מהאוכלוסיה סיגלו לעצמם את הדפוסים המקובלים בבריה”מ, הן מבחינת המיבנה המינהלי והכלכלי, הפרוצידורה, המינוח והסגנון, כולל הזכרת שמו והנפת תמונתו של סטאלין, וכן של מנהיגים סובייטים אחרים. השפה הרוסית הפכה כשווה במעלה לליטאית, ובמספר מוסדות מרכזיים, שם היה ריכוז יתר של פקידות סובייטית – אף כשלטת.

בראש הקומיסאריאט העממי החדש לבטחון המדינה (נ.ק.ג.ב.) שהוקם ב־8 למרץ בליטא כשלוחה של הקומיסאריאט הראשי במוסקבה (בראשות מארקולוב וסגנו א. סארוב) הועמד קצין הבטחון הסובייטי הוותיק פיוטר אנדרייביץ גלאדקוב, שבעבר היה סגנו של הקומיסאר העממי לעניני פנים (הליטאי) גוזיאוויטשיוס. בנוסף לחג האחד במאי, שנחוג לראשונה ברוב הדר ופאר, ושלמשמעותו היו מודעים פועלים רבים, וכן גם חוגים סוציאלדמוקראטים ואחרים, צויינו השתא גם אירועים סובייטיים מובהקים, כמו יום השנה ה־17 למותו של לנין (21 לינואר) יום הצבא האדום (22 בפברואר). כן צוינו אותה שנה יום האשה הבין־לאומי (8 במרץ) יום הקומונה הפריזאית (ב־18 במרץ) ועוד.

אחד האירועים המרכזיים במישור הפוליטי־הציבורי היה הכנס ה־5 של המק”ל (הראשון לאחר הלגאליזציה) שהתקיים מה־5 עד ה־9 לפברואר 1941 בקובנה, בהשתתפות 294 צירים ו־66 צירים בעלי זכות מיעצת. הללו ייצגו 2,504 חברי המפלגה ו־634 מועמדים. לכנס קדמו שורה ארוכה של כנסים איזוריים ועירוניים, בהם נתקיימו דיונים ארוכים, ונבחרו הצירים. בתום הכנס נבחרה הלשכה הפוליטית (בת 11 איש) של הוועד המרכזי ובראשה א. סניאצ’קוס כמזכיר ה־1, א. מסקופ כמזכיר שני. בין חברי הלשכה בלטו הפונקציונרים הסובייטיים, פ. א. גלאדקוב הנ”ל, וו. מורוזוב, נ. גרידין וד. שופיקוב. האחרון היה מופקד על המחלקה לארגון, ובתוך כך פיקח על אישור חברותם של חברים וותיקים, וכן קבלת חדשים. מתוך 5,388 איש, וותיקים וחדשים, שבקשו לקבל כרטיסי מפלגה, אושרו עד 1.1.1941 – 2,012 כחברים, ו־510 כמועמדים. אך במרץ־יוני 1941 אושרו 1,000 נוספים.

אם כי הגבול בין הרפובליקה הליטאית לבין שאר האיזורים של בריה”מ טרם בוטל, הרי ניתנו אפשרויות לאנשי ליטא לבקר בתוככי בריה”מ: אם במסגרת השתלמות מקצועית, אם במסגרת משלחות של תרבות, ספורט וכד’, ואם תוך כדי נסיעה בתפקיד במישור הכלכלי, צבאי, מפלגתי, מדעי וכד’. כן הלך ורב מספר המשלחות, והאישים הרשמיים ממוסקבה, ממינסק וממקומות אחרים בבריה"מ, שערכו ביקורים בליטא. יחד עם זאת חלפו ונותקו הקשרים בין ליטא לארצות חוץ אחרות, ובמיוחד – מעבר לים, הן מסיבות המלחמה והן מתוך חששותיהם של האנשים לנהל קשרים עם “העולם הקאפיטאליסטי”. פרט למכתבים אישיים שעברו צנזורה קפדנית, לא נתאפשר לאוכלוסיה לקבל דברי דואר מחו"ל, ובמיוחד ספרים, עיתונים ופרסומים אחרים.

כמקובל בבריה”מ, הופסקה להלכה כמעט כליל יציאת האוכלוסיה המקומית לחו”ל, וכן גם כניסת אנשים מחו”ל לליטא. אולם בשל גורמים שונים הקשורים בעיקר במלחמת העולם, נתאפשרו תנאים לתנועת אנשים מבוקרת מליטא לחו"ל, וכן גם להיפך. הכוונה קודם כל ל־52,000 התושבים הגרמנים, וכן גם לליטאים ממוצא גרמני, והמכונים “פולקסדויטשה”, שהועברו בין ינואר למאי 1941 לגרמניה, בהתאם להסכם שהוזכר לעיל. כמו כן ניתנה רשות מיוחדת לצאת למספר אזרחי חו"ל, ובעיקר לפליטים מפולין, שהיו בידיהם היתרי כניסה לארצות מסויימות. מאידך, היתירו שלטונות בריה”מ את הכניסה לליטא לחלק מילידי ארץ זו, או אזרחיה לשעבר, ששהו בחו”ל, ועתה הביעו רצונם לחזור אליה. מבין אלה בלטו במיוחד מתנדבים לשעבר, שנטלו חלק בצד הרפובליקאנים במלחמת האזרחים בספרד, ושלאחר מכן שהו בצרפת. באותו זמן כבר היתה צרפת, בחלקה, כבושה בידי הנאצים. אך גם שלטונות הכיבוש שם, וכן גם במקומות אחרים באירופה, כיבדו עדיין את בעלי האזרחות הליטאית, ונתנו להם אפשרות לחזור למולדתם. יחד עם זאת, היתה שמירה קפדנית ביותר משני עברי הגבול הסובייטי־גרמני, הן בקטע בין ליטא לחבל סובאלק הדרומי (שהגרמנים כבשוהו מידי פולין) והן בקטע עם פרוסיה המזרחית, ואיזור ממל. לא מעט אנשים, וביניהם אנשי תנועת המחתרת הליטאית הלאומית, שניסו לחצות את הגבול הזה, נורו למוות, או נתפסו ונדונו למאסר ממושך והגלייה.⁶⁹

עם זאת, התקיימה, לפחות בדצמבר 1940, תנועה דו סטרית בין ליטא וגרמניה, של שליחי המחתרת, וכן גם של סוכנים שהיו קשורים עם “האבוואהר” (שרות הריגול הנגדי) הגרמני⁷⁰. בין האישים הליטאיים שהצליחו לעבור לגרמניה ולקבל שם מקלט היו כ־200 קציני צבא, ובתוכם הרמטכ”ל הליטאי לשעבר, גנרל ראשטיקיס.

באביב 1941 חלה הרעה בולטת ביחסים בין בריה”‘מ לבין גרמניה הנאצית. לא זו בלבד ששוב אי אפשר היה להסתיר את המתיחות שהשתררה בין שני השותפים הללו, אלא שבצורה גוברת והולכת התפשטו שמועות על מלחמה אפשרית ביניהם בעתיד הקרוב ביותר⁷¹. אם כי הסובייטים ניסו, כלפי חוץ, להמעיט בחשיבות המתיחות ביניהם לבין הגרמנים, ולהכחיש מפעם לפעם עובדות על ריכוז חריג של כוחות צבא בגבולות, הרי למעשה היו כבר מודעים לאפשרות לכך שהמלחמה עם שותפתם הגרמנית היא בלתי־נמנעת. אמנם, מצד אחד, קיוו שיצליחו לדחות את הדבר עד⁷² 1942 לכשהתעשיה שלה תהיה כבר מוכנה למצב מלחמה, אך מצד שני כבר עשו מספר צעדים לקדם פני אפשרות כזו לאלתר. כך למשל הוחל במרץ 1941 להזיז כוחות צבא מהמזרח הרחוק מערבה; הוגברה בניית הביצורים באיזורים המערביים שסופחו לאחרונה לבריה”מ; נעשו הכנות לגייס מילואים. וכמו כן החלו תועמלנים להסביר במסגרת הצבא ומקומות עבודה אפשרות של מלחמה עם גרמניה. מאחר שליטא גבלה לאורך כ־300 ק”מ עם גרמניה, היתה חשיבותה האיסטרטגית ניכרת. ההכנות למלחמה, הגם שנעשו באיטיות ובחשאיות מסויימת לא נעלמו מעיני האוכלוסיה: חלק – בדאגה ובחששות, כמו היהודים וחלק – תוך תקוות לשינויים חיוביים, כמו הלאומנים הליטאים.

אותו זמן גדלה תנועת ההתנגדות הליטאית במידה רבה מאד. רשת התאים המחתרתיים הקיפה כדי 36,000 איש⁷³ וביניהם קבוצה של סטודנטים, אנשי צבא, פקידים ואחרים. במשך הזמן התמקדה פעילותן של הקבוצות הללו יותר ויותר סביב ההכנות לעריכת מרד כללי עם פרוץ המלחמה הצפויה בין גרמניה ובריה"מ הנחייות כלליות, ואף הוראות מפורטות כיצד לנהוג בשעת ה־ש מיוחלת, הועברו לתאי המחתרת באמצעות שליחים מעבר לגבול, ע”י מטה ל.א.פ. בברלין ושלוחותיו. למשל, בכרוז מה־19 במרץ 1941, המתחיל בקביעה ש”שעת השיחרור של ליטא כבר על הסף”, מובאות בין היתר ההוראות הבאות⁷⁴:

★ עם תחילת הפעולות תיפסו את הגשרים, צמתי רכבת חשובים, שדות־תעופה, בתי־חרושת וכו'. אל תשמידו אותם ואל תרשו לרוסים להשמיד, ובעיקר את הגשרים. יש לכך חשיבות רבה מבחינות צבאיות וכלכליות.

★ עם תחילת הפעולות יונחתו צנחנים צבאיים. מיד קישרו עמהם מגע, ובמידת הצורך סייעו בידיהם.

★ הצבא הגרמני יעבור על פני הכפרים, העיירות והערים. בשורותיו יימצאו הרבה מבני עמכם המוכרים לכם. את כולם כאחד קבלו בלבביות ובנועם והעניקו להם את העזרה הדרושה. באותו זמן חייבת כבר לפעול בכל מקום הממשלה הליטאית הזמנית שתקום.

בחלק ניכר התייחסו ההנחיות לגורל הבוגדים הליטאיים והיהודים בבוא “יום הדין”.

בגלל דחיית שעת ה־"ש" של ההתקפה הגרמנית על בריה”מ, וכן בגלל סיבות אחרות, הצליחו שלטונות⁷⁵ הבטחון הסובייטיים לחשוף חברים לא מעטים של המחתרת, ובצורה זו או אחרת ניתן היה להם לעמוד על היקפה ומהותה.

מסיבה זו, ובעיקר מסיבות הקשורות בהתקרבות המלחמה הצפויה, החליט הדרג העליון של שלטונות הבטחון להפעיל את תכנית ההגליה ההמונית, שעובדה קודם לכן לפרטיה, והתייחסה לא רק לליטא, אלא גם לכל הארצות והאיזורים שסופחו באחרונה לבריה"מ⁷⁶. בליטא החלו ההכנות הבסיסיות למיבצע זה למעשה עוד בסתיו 1940, כאשר נדרשו סניפי הנ.ק.וו.ד. להכין חומר אישי על “אויבי המולדת” בכוח ובפועל⁷⁷. רמז ברור לכך ניתן לראות גם בדבריו של מזכ”ל מק”ל, סניאצ’קוס, שתבע בהודעתו מה־2 בפברואר 1941, (בכנס המפלגה ה־5) מכל הקומוניסטים יותר “עירנות מהפכנית”. עתה, עם גבור הסכנה לפרוץ מלחמה, נכנסו ההכנות להילוך גבוה. ב־16 באפריל 1941 פנה פ. א. גלאדקוב, שכאמור, הפך בינתיים לקומיסאר העממי של נ.ק.ג.ב., בחוזר דחוף למפקדי הסניפים לשנס מתניהם כדי להשלים במהירות את החומר על “אויבי המולדת”, כי לנושא זה יש להקדיש את תשומת הלב המירבית, שכן הינו “בעל חשיבות ממדרגה עליונה”⁷⁸. זאת ועוד, לפי פקודה מה־25 לאפריל 1941 מס. 0023 ממשרד נ.ק.ג.ב. של ליטא הסובייטית, הוטל על כל סניף איזורי של המשרד להגיש למרכז מדי⁷⁹ 5 ימים “סיכום חשאי של הרשימות הנערכות לגבי היסודות האנטי סובייטיים והקונטרבוליוציוניים” שבאיזורם והם⁸⁰: 1) אנשי הפקידות הבכירה לשעבר במנגנון הממלכתי. 2) הקונטרבולוציה הלאומית הליטאית. 3) הקונטרבולוציה הלאומית הפולנית. 4). הקונטרבולציה היהודית הלאומית. 5) מסגרות רוסיות של אנשי הגווארדיה הלבנה. 6) הקונטרבולציה האוקראינית. 7) הקונטרבולציה הביילורוסית. כן עשויים היו להיכלל ברשימות אנשים הקשורים בצורות שונות בחו”ל, לרבות בני המשפחות של אלה שברחו לחו”ל, או שסירבו לחזור (דיפלומאטים ליטאיים, וכד').

ההחלטה הסופית לבצע גירוש המוני מליטא, וכנראה גם משאר האיזורים, נפלה בסוף מאי 1941 במוסקבה. עם זאת, ניסו לשוות למיבצע זה צורה של היענות ליוזמתו של המימשל המקומי.⁸¹

ככל שהלר וקרב המועד המשוער של המיבצע, גברו הפעילות הקדחנית וההכנות לקראתו. מידי יום הורכבו רשימות שמיות מקרב “היסודות הקונטרבולוציוניים” לסוגיהם השונים, תוך ציון מספרם של בני ביתו של כל אחד מהם, והגורל הצפוי להם: מאסר או הגלייה. גם אלה וגם אלה צפויים היו להיכלל במסגרת הגירוש ההמוני. כן עמדו להיכלל במסגרת הגירוש רובם, אם לא כולם, של 12,000 האסירים שנאסרו בליטא מאז קיץ 1940⁸²

בחוזר המסווג כ”מידי" וכ”סודי ביותר” מ־6.6.41, בחתימת ראש הנ.ק.ג.ב בליטא, מאיור גלאדקוב⁸³ ושנועד לחברי “השלישיות המיבצעיות” המחוזיות (הוא גוף העליון האחראי בכל מחוז לביצוע הגירוש), חויבו הללו (באחריות אישית) לדאוג שהמבצע הזה, שמטרתו “לטהר את הרפובליקה הליטאית מאלמנט קונטרבולוציוני ינוהל בצורה חלקה בלי רעש ופאניקה, ותוך התאמה מלאה עם הוראות הקומיסר העממי לבטחון המדינה, של ס.ס.ס.ר, החבר מרקולוב”.

בהתאם להנחיות, נדרש כל מחוז להקים, בחשאיות רבה, מספר תאים של צוותות (לרוב שלישיות) שעליהם הוטלה עיקר המשימה, דהיינו: איתור המועמדים למאסר ולגירוש, עריכת חיפושים מדוקדקים בבתים, הסעתם משם יחד עם בני משפחותיהם לנקודות האיסוף, כמו תחנות מסילות ברזל, וכו'. לפני ההנחיות בחוזר דלעיל⁸⁴, הורכבו הצוותות הללו כדלקמן: 1) ראש הצוות אשר “חייב להיות עובד פעיל של נ.ק.ג.ב., נ.ק.וו.ד, או, המיליציה, או מפקד אחראי של הסגל הפוליטי של צבאות נ.ק.וו.ד”. במקרים מיוחדים ניתן היה למנות לראש הצוות – "עובד מנוסה מקרב סגל הוועד המפלגתי”. 2) עובד מסגל האקטיבה הסובייטית־המפלגתית (סובפארטאקטיב) או מפקד צבאי זוטר. 3) חייל מצבאות נ.ק.וו.ד, או ממשמר הגבול או מיליציונר מקומי וכדומה.

בנוסף לשלישיה זו, ניתן היה לצרף עוד 2–4 איש מבין האקטיבה המקומית ש”ינהלו את רישום הרכוש ויסייעו בביצוע". תשומת לב הוקדשה לטיבם של חברי המפלגה או המנגנון (“סובפארטאקטיב”), שהיו צריכים לאייש את השלישיות או את החוליה המסייעת. בחירתם לתפקיד היתה מותנית ב”תכונותיהם האישיות", ואילו את הבלתי מתאימים היה צורך לנפות. כל חברי הצוותים נדרשו לא לשוטט ברחובות ולא לנוע בקבוצות גדולות, “כדי למנוע גילוי הופעתם בעיירות וערי המחוז הקטנות”. ההכנות המקומיות לביצוע הגירוש כללו גם חלוקת נשק לחברי השלישיות המיבצעיות, ריכוז אמצעי תחבורה להסעת המגורשים לנקודות האיסוף הגדולות, עד לשילוחם מתחומי הרפובליקה.

מכל מיני סיבות, וביניהן, כנראה, בשל סימנים גוברים והולכים על פרוץ המלחמה הצפויה עם גרמניה הנאצית, נקבע תחילת הגירוש לליל שישי ה־13, אור ליום שבת ה־14 ביוני 1941. על המיבצע בארצות הבלטיות, ובכללן ליטא, ניצח סגן הקומיסאר העממי לבטחון המדינה ‘(נ.ק.ג.ב), הקומיסאר בעל הדרגה השלישית שעל בטחון המדינה איוואן סארוב. במסגרת מערכת הוראות חשאיות של סארוב על אופן ביצוע הגרושים של היסודות האנטי־סובייטיים מליטא, לטביה ואסטוניה⁸⁵ – צויין במיוחד שהמבצע חייב “להיעשות עד פציעת השחר”. בהמשך מובאות ההוראות הבאות: “עם הכניסה לביתו של האיש שיש לגרשו, חייב החבר האחראי של הצוות המבצעי, לרכז את בני משפחת המגורש לחדר אחד, תוך כדי נקיטת אמצעים מתאימים נגד כל התפרצות אפשרית”. לאחר ביקורת זהותם של בני המשפחה, בהתאם לרשימה, מחייבות ההוראות לבצע גם חיפוש קפדני אחר נשק, ספרות קונטרבולוציונית, מטבע זר ודברי־ערך בכמויות גדולות. “לאחר החיפוש חייבים להודיע למגורשים שלפי החלטת הממשלה, עומדים להעבירם לאיזורים אחרים של בריה”מ”. לפי ההוראות הללו הורשו המגורשים לקחת עמם “בכמות שלא עולה על 100 ק”ג מצרכים וחפצים מהסוגים הבאים: 1) בגדים, 2) נעליים. 3) לבנים. 4) כלי מיטה. 5) צלחות. 6) כסות. 7) כלי מטבח. 8) מזון – כדי קיום המשפחה לחודש. 9) הכסף שברשותם. 10) שק חפצים או ארגז לאריזת חפצים".

בליל שישי, אור ליום שבת – פשטו הצוותים המבצעיים – “השלישיות” על ערי ליטא, כפריה ועיירותיה, ופרצו באקדוחים שלופים לבתי אלפי התושבים למטרת מאסרים וגירושים. מבתיהם הוסעו כל המגורשים במשאיות צבאיות, ותחת משמר, לתחנות הרכבת, שם חיכו להם קרונות משא. בכל אחד מ־50 עד 55 הקרונות שנועדו להכיל את כל מרכבות הגרוש, ניתן היה לרכז, לפי ההוראות של סארוב, 25–30 מבוגרים וילדים על רכושם. ברם, במקרים רבים, נדחסו לקרון הרבה יותר. לפי ההוראות הוקצו קרונות מיוחדים לאסירים שכונו "קבוצה א’ ", ושכללו בעיקר ראשי משפחות ואנשים בעלי רקע פוליטי לשעבר; קרונות מיוחדים הוקצו לבני המשפחות ולכל האחרים שכונו "קבוצה ב’ ". במידה שהוראת ההפרדה בין אנשי שתי הקבוצות הללו לא הוצאה לפועל מלכתחילה, היא בוצעה אחר כך בתחנת הרכבת בנובו־ווילייקא. למעשה נותרו משפחות רבות ביחד גם לאחר מכן וביניהם גם כאלה שלפי ההוראות חוייבו בהפרדה.

במהלך השלב הזה של המיבצע רוכזו אלפי המגורשים מכל מחוזות ליטא במאות קרונות, והובלו תוך ימים אחדים לנקודת האיסוף העיקרית שם – דהיינו לתחנת הרכבת בנובו־ווילייקא שבביילורוסיה, הסמוכה לגבול ליטא. כאן הושלמה כאמור הפרדת ראשי המשפחות ממשפחותיהם וכולם הוסעו בקרונות המשא לכיוונים שונים בתוככי בריה”מ: אוקראינה, אסיה המרכזית, סיביר והרפובליקה הקארלו־פינית. שלב זה של המיבצע נמשך למעשה כשבוע ימים, עד סמוך לפרוץ המלחמה. בסך הכל הספיקו בשלב זה לגרש מליטא למעלה מ־30,000 איש⁸⁶: למעלה ממחציתם ליטאים⁸⁷, כ־7,000 יהודים, והשאר: פולנים, רוסים, ביילורוסים ואחרים.

לפי המשוער, צפויים היו להתבצע שלבים נוספים של מיבצע הגירוש ההמוני, וקבוצות אוכלוסיה נוספות אמורות היו להיכלל בו⁸⁸. ברם, פריצתה הפתאומית של המלחמה, והצלחתו של האויב לחדור מיד לתוך ליטא, העמידה בעדיפות ראשונה מספר משימות חיוניות ביותר והן: א) התארגנות הגנה מפני התקדמות טורי הצבא הנאצי וכן גם מפני כנופיות לאומנים ליטאיים שצצו עם נשק ביד לזנב בצבא האדום הנסוג ולתפוש מיתקנים אסטרטגיים. ב) טיפול באלפי האסירים הפוליטיים והפליליים שהיו כלואים בבתי כלא, מחנות ומנזרים. ג) פינוי אנשי המנגנון הממלכתי, פעילי המפלגה וחומר יקר ערך לתוך פנים בריה"מ.

מחמת העובדה שליטא נכבשה תוך 3 ימים ע”י הצבא הגרמני כשחלק ניכר מבין חיילי הקורפוס הטריטוריאלי ה־29 התמרד⁸⁹ ובארץ השתררו אי־סדר, מבוכה ופאניקה, משימה א' כמעט לא בוצעה. רק פה ושם, בעיקר במזרח ליטא, צוינה התנגדות צבאית כלשהי, שהיתה יותר סמלית מאפקטיבית. משימה ב’ נפתרה ע”י הובלת חלק מהאסירים הפוליטיים לפנים בריה”מ, או חיסולם במקומות שונים⁹⁰. הרוב הניכר הצליח לפרוץ את בתי הכלא ולהימלט. גם משימה ג' מולאה חלקית בלבד: סך הכל הצליחו להגיע לעמקי בריה"מ, באמצעות פינוי מאורגן וביוזמה עצמית (ברובם הניכר יהודים), רק כ־20,000 איש וביניהם כ־2,500 חברי המפלגה הקומוניסטית (55%) וכ־2,200 חברי הקומסומול (18%).⁹¹ למעשה, היה מספרם של היוצאים גדול יותר, אלא שחלק נפגע, או חזר על עקבותיו, מחמת הפעילות המלחמתית.

ב־25 ביוני 1941 כבר לא היתה בליטא שום התנגדות צבאית רצינית מצד הכוחות הסובייטיים, וכן לא נותרה שום רשות סובייטית מוסמכת. בצורה זו הסתיימה תקופת השלטון הסובייטי בליטא, שנמשכה כשנה בלבד.