דרמה של חמשה תפוחי־אדמה
“ומה, האפשר כבר לסנן את המים מתפוחי־האדמה?” – שאלה פרידה מתוך הבעת פנים רצינית מאד, בהביטה אל שולחן־העבודה, במקום שם ישב בעלה, שלמה החיט, ותפר ביחד עם שני פועליו.
לשלמה לא היה אמנם פנאי להניח עכשיו את העבודה מידיו. הוא היה צריך לגמור עוד שרוול אחד ולגזור זוג מכנסים בשביל הפועלים; אך מששמע את המלה תפוחי־אדמה, נתלקח בו כל־כך, ה“יצר־הרע” של האכילה, עד שקם וקרא תיכף:
“לשם מה את שואלת, אשה פתיה? בודאי לסנן! תפוחי־אדמה משהם מתבשלים – מיד מסננים את מימיהם. ואלא מה, – לתת להם להתבשל יתר על המידה?”
“את הכל הוא יודע!” אמרה פרידה בעקימת־שפתים.
“ומה, הטובים הם תפוחי־האדמה? נפרכים הם?” – שאל שלמה, שלא ראה בעקימת שפתיה של פרידה…
“לכשתאכל, – תדע!” ענתה פרידה ברוגז.
“ובכן, “חברה”! – סלקו מעל השולחן, הבו ונאכל ארוחת־בוקר!” – פקד שלמה ובעיניו רקדה שלהבת עליזה.
ה“חברה”, שהיתה בעצם בת שני בחורים צעירים וכחושים, השליכו בזריזות את העבודה מידם, כאלו לא היו זקוקים לה עוד לעולם, העמידו את המגהץ תחת השולחן, והיו מוכנים ומזומנים לבלוע בפיותיהם הרעבים, כל מה שפרידה, “בעלת־הבית” ה“טובה” תגיש להם לאכילה…
אך נראה הדבר, שאצל פרידה עוד לא היה הכל “מוכן ומזומן”, כי היא התחבטה עוד שם מתוך טרדה רבה אצל התנור והכיריים, כאלו היתה צולה שם תרנגולים אבוסים.
וכאשר סוף־סוף הוציאה פרידה בעזרת־השם, את קדרת תפוחי־האדמה מן התנור והעמידה אותה על הכירה – נשמו שני “הפועלים” לרוחה; שלמה עצמו, “מעשה בעל־בית”, נגש מתוך הרחבת־הדעת אל הכירה, ועוד טרם התחילה פרידה לסנן את המים – חטף והוציא תפוח־אדמה חרוך מן הקדרה; – אך התפוח היה חם מאד, לא יכול היה שלמה להחזיקו בידו והוא נפל ארצה…
שני “הפועלים” שמתוך צרות־עין קנאו בו מתחלה, בראותם כי ניגש הוא לקדרה ומוציא מתוכה תפוח־אדמה, – התפרצו עכשו בצחוק, מתוך רגש של נקמה ושמחה לאיד…
פתחה פרידה את פיה והתחילה לצעוק:
“קלקל תפוח־אדמה! “קיבה טרפה” שכמותו! אינו יכול להתאפק, כאלו אמרתי להוציאם למכירה בשוק!”
שלמה לא היה שם לב מעולם לקולותיה של פרידה, בפרט כשהענין נוגע לתפוח־אדמה אחד, ולפיכך כשהתחילה פרידה לסנן את המים מן הקדרה – התכונן לחטוף שוב תפוח־אדמה; אך פרידה שהשגיחה בדבר (הוי, כמה היא מכירה אותו כבר) קראה בכעס פראי:
“התניח לי, זולל וסובא, לטגן את תפוחי־האדמה, או לא? ולא – שופכת אני אותם על הרצפה!”
שלמה מתירא היה פן בשל תפוח־אדמה אחד יאבד את כל מנת חלקו, – ובהביטו בתיאבון על הקדרה, – הלך לטול את ידיו.
“חושש אתה, כנראה, לרותחין”, נסה ברצ’יק, אחד “הפועלים” הכחושים, להכנס בשיחה עם שלמה, בענין תפוח־האדמה שנפל ארצה…
שלמה לא ענה לו דבר ורק העיף עליו מבט רוגז. ה“פועל” התחרט על כך שהתגרה ב“בעל הבית” לפני הארוחה, ובלבו נדר “נדר” לא לשוחח עוד עם “בעל הבית” בענינים צדדיים. “ישאהו הרוח!” “יתלה את עצמו!”…
ה“עולם” התישב ליד השולחן. פרידה הגישה תחלה את ככר־הלחם ואחר־כך הביאה על צלחת קשואים חמוצים בציר.
– "טוב! טוב! " – שבח שלמה, “תפוחי־אדמה – קשואים חמוצים יפים להם, זה מונח כבר בטבע הדברים… טוב! טוב!”
ומיד העמידה פרידה על השולחן קערה גדולה וריקה… זה היה מעין “צלצול שלישי” להודיעך, כי תפוחי־האדמה הולכים ובאים תכף! – ואמנם כעבור רגע הביאה פרידה את הקדרה עצמה ובזריזות רבה הפכה והריקה אותה לתוך הקערה. שלמה שב והתבונן כיצד רדפו התפוחים זה את זה והתגלגלו בעליצות לתוך הקערה, והוא קרא בשביעת־רצון:
“יפה! מצוין! “בריה” גדולה את! אך כמדומני שמעט במקצת!” – העיר לבסוף, בראותו כי הקערה אינה מלאה כל צרכה.
יספיק לך, כדי לחיות!" – ענתה פרידה ברוגזה.
שלמה נטל את תפוח־האדמה הראשון, ואחריו החזיקו שני “הפועלים” הכחושים, ברצ’יק והרצ’יק, ולקחו כל אחד תפוח־אדמה, וה“סעודה” התחילה במצב־רוח טוב. עם נטילת התפוח השני נכנס כבר שלמה לתפקידו לגמרי ושמט מעט את כובעו למעלה, כאלו זה מפריע לו בשעת בליעה… שני “הפועלים” הכחושים והחורים לטשו עליו את עיניהם בתמהון; בשבילם היו תפוחי־האדמה חמים יותר מדי; ומאידך גיסא, לחכות עד שיתקררו קצת, מתיראים היו, פן יקפח אותם “בעל־הבית” באופן “מכוער”, ועל־כן התחילו לבלוע אותם פלחים שלמים ורותחים…
והנה כשהגיע כבר שלמה לתפוח־האדמה הששי, – נפתחה פתאום הדלת והחדרה נכנסה חינה הסנדלרית, קרובתה של פרידה, הגרה בשכנות, בבית הסמוך ממול. שלמה בכבודו ובעצמו, – שישאר הדבר בינינו, – גם כן לא היה מ“שלשלת־היוחסין” הגדולה, ואף על פי כן היה מתביש קצת בסנדלרית זו; בכל אופן לא היה מרוצה בה ולא היה יכול לסבול אותה.
“היכן היא פרידה?” שאלה חינה, בהביטה אל השולחן, במקום שם ישבה ה“חברה” ו“שרפה” את הסעודה…
“היודע אני היכן?!” נהם שלמה בקול יבש, “מסתמא במטבח!”
“כאן אני, חינה!” שמע את קולה של פרידה מן המטבח. ומיד באה החדרה.
נחוץ להאכיל “עדה” שלמה, “חברותא” כזאת!" – התאוננה פרידה באזני חינה “וכל היום את עסוקה וטרודה, ברוך־השם!”
“הבישלת היום תפוחי־אדמה לארוחת הבוקר?” שאלה חינה, בהביטה בעינים רעבות אל שולחן המסובים.
– “כן, תפוחי־אדמה”, ענתה פרידה כמו מתוך אנחה, “אין לי אפילו פנאי לאכול. קחי, חינה, תפוח־אדמה”, הוסיפה לבסוף כמעט בחצי־פה.
שלמה התחיל להשתעל מתוך כעס, ושני ה“פועלים” החוירו עוד יותר. – “צריך באמת לטעום תפוח־אדמה”, אמרה חינה ונתקרבה לשולחן.
שלמה התרומם בעצבנות מעל הספסל וישב שנית, מבלי לדעת מה לעשות מרוב כעס…
– “תפוחי־אדמה טובים!” שבחה חינה באכלה את התפוח בתיאבון רב.
“תיחנקי בו!” קלל אותה שלמה בלבו.
“תפוחי־אדמה משובחים מאד, היכן קנית אותם?”
– לא חדלה חינה מהלל ומשבח, ונטלה עוד תפוח אדמה אחד.
שלמה רעד כלו, לולא התביש, היה חוטף את הקערה ומקרבה אליו, ולא היה מניח לה לקחת. אך הוא לא היה חזק כל־כך ברוחו, ועל־כן רק השתעל בכעס…
– “תפוחי־אדמה מצויינים, נמסים בפה!” המשיכה חינה בתשבחותיה ולקחה תפוח־אדמה שלישי…
“יכנס הרוח באבי אביך!” איזו חוצפה היא זאת?!" – רתח שלמה בסתר, – “אני ארוצץ את גלגולתה!”…
– מחר, אם ירצה השם, צריכה גם אני לבשל תפוחי־אדמה, – מזמן שלא בשלתי תפוחי־אדמה".
– “כשאין, אין מבשלים ואין אוכלים”, נהם שלמה בלי כל קשר הגיוני, ורק מתוך חשק פראי להרגיז את הסנדלרית המאוסה עליו, הזוללת את תפוחי־האדמה שלו…
“לא, לא זה”, ענתה חינה, – שלא הבינה את סבת כעסו של שלמה ונטלה שוב תפוח־אדמה, “אין לי פנאי לקלוף אותם”…
“רע מאד!” חשב שלמה בלבו והעיף מבט של יאוש על שני “הפועלים” כאלו רצה לומר: “חברה”, מה אתם מחשים? – הצילו! כבר ארבעה תפוחי אדמה!…
אבל “הפועלים” לא הבינו כלום, – וחינה לקחה תפוח־אדמה חמישי………………………….
“את!!!” התפרץ שלמה כפרא־אדם, לאחר שיצאה חינה מן החדר, – “את!!! לשם מה הזמנת אותה לאכילת תפוחי־אדמה, מה?… “בעלת־צדקה” שכמותך!”
“היודעת אני, ענתה פרידה כאשמה, הרי אי־אפשר להיות “חזיר” – אדם נכנס בשעת הסעודה – מזמינים אותו לשולחן; – אך גם היא אינה צריכה להיות “חזירה”, גם היא – צריך שיהיה לה מעט “עדינות” משלה ולא לאכול”…
“קרובה” שלך – תהיה לה עדינות!" נהם שלמה.
“לא, כי “קרוביך” “עדינים” הם! ליבטשי, דודך היקר, כשהוא בא לבקרנו ביום־השבת, הוא זולל וסובא הכל”…
– “שתקי!” התרתח שלמה, בראותו כבר את תחתית הקערה הריקה ובהזכרו, כי לולא הסנדלרית, כי אז היו עוד חמשה תפוחי־אדמה, – ובחלקו היו עולים עוד שנים, ואפילו שלשה…
– “אני באמת מתירא מפניך!” לא נכנעה פרידה.
ברצ’יק והרצ’יק נטלו כל אחד עוד תפוח־אדמה… הקערה נתרוקנה עוד יותר, ובשלמה נתעורר חשק עז לאכול ולבלוע אותם עוד ועוד, לבלוע עד אין קץ, וחמשת תפוחי־האדמה שחינה, זו הסנדלרית המאוסה, זללה אותם, לא נתנו לו מנוחה, והוא נהם שוב. “התשתקי?!… הנני מרוצץ את גולגולתך!…”
– “הריני לועגת לך!” לא חפצה פרידה להכנע מפניו.
הקערה נתרוקנה כבר לגמרי ושלמה בא לידי כעס נורא; חמשת תפוחי־האדמה חסרו לו באמת, – והיא עודה לועגת לו. היא, שיש לה “זוללת” כזאת במשפחתה. מרוב כעס ניטל ממנו כח הדבור.
הוא חפש רק דבר־מה על השולחן ולבו היה מלא רגש של רציחה. פרידה הרגישה בדבר וגם חמתה בערה בה; היא לא טעמה אפילו תפוח אדמה אחד, לא היה לה פנאי לכך, והוא אכל וזלל הכל כאכר גס, – ועוד הוא כועס וצועק. – והיא פרצה בצעקה: – גזלן שכמוך, זולל וסובא – שכור!"
– היכן הם המספרים? המספרים – היכן הם? המספרים?!“… צעק שלמה מתוך רתיחה, אני ארוצץ את גלגלתה!…”
והבית נמלא רעש, מהומה ומבוכה…
לפני שנים אחדות שכרתי לי חדר קטן אצל פועל יהודי – בנאי־טיח לפי מקצועו.
בעצם לא דיקתי בלשוני: את החדר שכרתי לא אצלו, כי אם אצלה, אצל אשתו; הוא עצמו לא היה אותה שעה בבית. בעלי יוצא השכם בבוקר, בשעה שש, – לעבודתו, וחוזר הביתה בשעה עשר בערב", סיפרה לי בקול שנשמע בו גם צער וגם גאווה במקצת.
בשעה עשר בלילה עוררה אותי ברכת “ערב טוב” עליזה של גבר. התיצבתי על מפתן חדרי הקט וראיתי לפני בן־אדם בגיל שלשים וחמש בערך, בעל קומה בינונית, כתפים רחבות ופנים מטויחים טיח וסיד, שמתוכם הציצו שתי עינים שחורות ועליזות.
“זה הוא, כנראה, דירנו החדש?!” פנה כאלו בשאלה אל אשתו בהביטו עלי.
“זה אני, בכבודי ובעצמי!” עניתי במקום אשתו.
מבטו העליז ואופן התנהגותו הטבעית קרבו אותו אלי – משום־מה, למן הרגע הראשון.
"אמנם מעין אשכנזי מן “החדשים” אתה, פנה אלי אחרי רגע קל ואמר בחיוך טוב, “ואף על פי כן אתן לך “שלום־עליכם” יהודי”, ובדברו הושיט לי יד מלוכלכת אבל חמה.
“אדרבה”, גימגמתי בלשוני, "אוהב אני דוקא את ברכת “שלום־עליכם”.
“בשלום־עליכם, יהודי” לא תאבד בתבל כולה!" אמר בנחת־רוח. “העובד אתה כל היום?” שאלתיו, מבלי דעת מה לומר.
“ואלא מאי? כלום ללכת בטל “תכלית היא? “אדם לעמל יולד”, – הוסיף ואמר, ופניו קבלו ארשת רצינית. נכר היה, כי גאה הוא על ה”פסוק” מן התנ"ך שנתגלגל בקושי רב מעל קצה לשונו. אך בכל־זאת בלי תקלה ומכשול…
“אה, הרי גם בן־תורה אתה!” העירותי, ברצותי לגרום לו מעט נחת־רוח.
מחמאתי גרמה לו הנאה רבה. מבעד הטיט והטיח שפניו היו מלוכלכים בהם, הציצה והזהירה אדמימות קלה, והוא ענה ואמר:
“אמנם “למדן” גדול אינני, אך גם לא “עם הארץ” גמור. בשבת מעיין אני לפעמים בספר”.
“יפה מאד! נאה מאד!” – שבחתיו, – טובה תורה שיש עמה מלאכה, כי סוף שתיהן להתקים"…
“ככתוב בפרקי־אבות”! ענה והביא פסוק שלם מ“ממסכת־אבות”. אם־כן, הרי באמת “למדן” אתה!" אמרתי כאלו מתוך התפעלות. “לא לחטוא בשפתיים!” חייך ואמר כבר בגאוה.
אשתו שאף היא היתה באותו מעמד, שבעה נחת גם היא ואמרה לבסוף מתוך גערה של חיבה:
“ובכן, חיים שב כבר לאכול!”
“המתיני, מה את נחפזת?! הרי רואה את, כי משוחח אני עם אדם”.
נכר היה שהוא מרוצה ממני מאד. דבר זה גרם לי הנאה רבה. מודה ומתוודה אני, כי אוהב אני מאד למצוא חן בעיני אנשים עניים ועמלים. לרוב מרגיש אני את עצמי אשם כנגדם, וכשיש ביכלתי לגרום להם הנאה קצת, הרי אני כמאושר.
שוחחנו עוד מעט, עד שפנה אלי ואמר בחיוך “ובכל זאת יש לטול את הידים ולאכול. אם לא אוכל – לא יהיה לי כוח לעבוד; ואז יורידוני, חלילה מדרגתי”…
הבטתי בו מתוך תמהון; “מה זאת אומרת– מדרגתי”?
“הרי זכיתי לזוג “כתפות” בעבור עבודתי”.
“הוא מתחיל כבר ב”חכמות" שלו!" אמרה אשתו כאלו מתוך תרעומת. – “אוי ואבוי ל”כתפות" שכאלה' סימה באנחה.
“וכי מה? שמא “כתפות” לא נאות הן? לא הסכים הוא, “ואני לא אחליפן ולא אמירן ב”כתפותיו” של הקצין הגבוה ביותר".
“כתפות” אלה, מה הן?" – התענינתי לדעת.
“אל דאגה, – “כתפות” הגונות הן, בהזדמנות אראן לך”. ושמא יכול אתה להראותן לי עכשיו?" אמרתי בקול של בקשה. “עכשו? – עכשו?!” אמר בהרהור. “ומה דעתך, חסיה, הלהראותן עכשו, או מוטב שאדחה זאת ליום הששי לפנות ערב, כשאני מתרחץ”?… “אין צורך להראות, – סרבה האשה ולא הסכימה, – אין מה לראות.” “וכי כתפותי” אינן מוצאות חן בעיניך?" – שאל בחיוך. אחר־כך, או אחר הארוחה", – לחש לי על אזני…
נכנסתי לחדרי וחכיתי בקוצר־רוח.
כעבור שעה, כשהייתי כבר שקוע בקריאת ספר ושכחתי את כל ענין ה“כתפות”, שמעתי פתאום קול לחש חשאי: “רצונך לראות?” "בוודאי ובוודאי! נזכרתי וקמתי ממושבי.
הוא עמד לפני בלי מעיל וחייך. “הנה, מיד אראך. אל תדמה בנפשך, כי הנני מי־שהוא מ”קוטלי־קנים", התחיל לדבר ובשעת־מעשה פשט מעליו את כותנתו. הרואה אתה את “כתפותי”? – שאלני כבר בקול רציני.
התבוננתי בו – ורעד עברני. על שכמו הימינית והשמאלית, היו לו שתי חבורות גדולות כאגרופים… מה מקורן – לא שאלתי… הבינותי, כי ערבות הטיט, החמר והלבנים עשו זאת; “וכי לא יכאב לך?” – גמגמתי בקושי ולא יכלתי להביט ישר אל עיניו, כאילו עשיתי לו עול גדול מאד… “כאב?” – חזר כאילו בשאלה, “אט, כאב! וכי “כתפות” גורמות כאב? אולי בעת הראשונה!… כעת אבר מן החי הן”… “כן,???!” – מלמלתי, – אלה הן “כתפות” נאות מאד… ראוי אתה באמת כי יתנו לך “כבוד”. “אט, וכי זקוק אני ל”כבוד“?!” – הניע בידו, הלוואי ויתן אלהים רק כוח לעבוד. ליל־מנוחה! – צריך לשכב לשיון. מחר בבוקר נחוץ להשכים קום לעבודה." “ליל־מנוחה ושלם!” – ברכתיו, והייתי מרוצה שהוא משאירני עתה לבדי; התבישתי להביט ישר אל עיניו.
הנה, הללו הן “כתפות” כשרות, שנרכשו ביושר ותום! – הרהרתי בלבי, כאשר נשארתי לבדי בחדר; וכל אותו הלילה הגיתי הרבה מאד בדבר, וזמן רב לא יכלתי להרדם…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.