מימות רמח“ל עד אד”ם הכהן לא נגלתה שירתו בעתרת חילה ובשפעת נוֹיָה (אם ידָלג על שלמה לויזון, זה המוזר שהבריק לרגע כבזק באהבתו, שגעונו ושירתו הנאדרה). נדמה היה: שירת אד“ם הכהן גם היא אך הופעה היתה בספרותנו. אולם, לאשרנו, היתה זו טעות. מימיו של אד”ם הכהן נעשתה השירה בספרותנו דבר שבקבע. כהנים גדולים וקטנים ממנו לאין ערוֹך קמו לה מאז לשירתנו. אך השירה לא הוגתה שוב ממסילתה, ושוב לא תהא נוטה ממנה לעד. אד"ם הכהן החל הראשון לבנות את השירה הספרותית.

לשוא חשבו את חכתת הנקוד לחטא לו – בשעה שבאמת תעודה שירתית חשובה היתה אז לחכמה זו. קפדנות זו, שהוטלה עליו מתוך אחריות ספרותית גדולה, בגללה בלבד נוצר לנו הסדר השירי ודיוקו, שהנם כל עיקרה של ספרות. כי אם תוצר המסגרת הספרותית, וחדלה השירה להיות אך סגולת-יחידים, שחוצבים את לשונם מתוך לבבם. אד"ם הכהן היה איפוא הראשון, שהחל לברוא אטמוספירה שירתית שלא תחדל לעולם.

וההשכלה – השאיפה הנאמנה של קומץ אנשים לדעת ומחשבה, ששאפו לחרוג מכבלי הגיטאות ששתו עלינו מסביב; ההשכלה – ששרשיה ננעצו בקרב חלק חי ומפרכס שבאומה – היא שמשה יסוד לשירה הספרותית של אד“ם הכהן. וכך לא חסרה שוב את האופי הלאומי וגם העממי במובן המצומצם –כל כמה שהאינטליגנציה בת-עמה היא – שזולתו השירה נמנעת היא בכלל. ההשכלה – כלומר, הבטוי המוחש למאויי חבורת-המשכילים – אותה הניח אד”ם הכהן לבסיס השירה.

אולם אליה זו – היינו: ההשכלה – גם קוצה בה. רמח“ל, למשל, היה נקי לגמרי מהרבה חסרונות שדבקו באד”ם הכהן בגלל ההשכלה. מלבד המגמה המוסרית, לא ידע משה חיים לוצטו שום מניעים אחרים לרוחו, זולת השירה, הפואזיה לשמה. ואד“ם הכהן נשא על גבו את טרחם וסבלם, קהות טעמם ודקדוקי-עניותם של בני חבורתו המשכילים. הלא המה: האידיאלים הצרים של חסדי-מלכים ויראת-שמים הבלתי-פוריה, שתוצאתה היתה: האודה הרעיונית המעושה. רמח”ל, הגם שההיררכיה סמכה ידיה עליו, אולם לכשנחה עליו רוח השירה, לא ידעה שום מעצור: “אם עיפה נפשו, בבין שדיה ישכח עמלו”; כי היתה השירה בלב רמח“ל כאש עצורה, זו השירה הפרימיטיבית הפורצת כלַבָּה ואינה ידועת שום מחסום לרוחה. לא כן היתה שירת אד”ם הכהן הספרותית. שירה זו היתה משועבדת כבר לשותפים במעשיה. שירת “ההשכלה” צנועה היא. וכשהתפרצו מלבב אד"ם הכהן רגשות-אהבה, נכלאו לגמרי או נתגלו לעין תחת “פירמה” זרה:

גַּם זֶה הַזָּמִיר שָֹמָּה,

יָפָתוֹ כִּי חָמָקָה,

שִׁירָתוֹ לָהּ מָה רָמָה,

מִקּוֹל עוֹגָב מָתָקָה.

אולם המשורר לא יתחמק מעינינו, אף אם יתעלם תחת מסוה רעהו. בשירו “כלה נאה וחסודה”, שהקדיש המשורר לאחד מידידיו, הנהו מגלה לנו פרצוף ה“יפה” שלו, כפי שהיא מצטיירת בדמיונו:

מִבֵּין שֶׂעֲרֵך כִּי יִקְרַן עוֹר פָּנַיִךְ,

אוֹר שֶׁמֶשׁ יוּצַף מִשְחוֹר צֵל הַיַעַר,

וּצְחוֹק כִּי תוֹצִיאִי מִשִּׂפְתוֹתַיִךְ,

תִּשְׁלוֹף הַצְּפִירָה קַו שַׁחַר מִתַּעַר,

קוֹל צַעְדֵּךְ כִּי יִטְפּוֹף עַל רִצְפַּת בַּיִת,

קוֹל רוּחַ מִתְדַּפֵֹק עַל עֲלֵי זַיִת. –

החרוזים הנפלאים הללו, שאין ערוך לעומק יפים, שבודאי יעמדו לדורות בתוך יתר השורות הבודדות של שׂירתנו – מעמידים אותנו מיד על אופיו השירי המיוחד של אד"ם הכהן. הם מצטיינים בחותמו המיוחד, היינו: הגשמת המופשט.

כי אד“ם הכהן רואה את מהותם של העצמים, שנתפסת רק בהלך-רוחנו, בהיותה המוחשת. כי אד”ם הכהן הנהו משורר-פילוסוף. אולם איננו כזה לפי המובן שמבקרינו יחסו לו. לא בפילוסופיה ההשכלית בת-דורו, שבה בא לידי בטויו השכל האנושי – לא בה גדולתו של אד“ם הכהן, אלא בפילוסופיה זו, שהיא בעצם תכונת שירתו. כי מטבעו של אד”ם הכהן להעמיק ראות את האידיאה של כל דבר בצורתה הגשמית.

והדוגמה היותר טפוסית לאופיו השירי הזה ניתנת לנו בשירו “חלום עובר”. פה נראה, אין מושג מופשט, מושג “הזמן”, הולך ומתגשם לנגד עינינו, כאילו היתה פה חטיבה חומרים, שניתנה למשמוש ידים:

מָה רַב, מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם בַּשַּׁעַר,

הַלַיִלָה בַחֲלוֹמִי הוּבֵאתִי שָׁמָּה!

מָה רַב הֶהָמוֹן הַעוֹבֵר כַּסַּעַר,

דֶֹרֶך שַׁעַר זֶה מִקָּדִים הַיָמָּה!

הוֹי אָרְחוֹת נוֹסְעִים כַּחִצִּים יָעוּפוּ,

וּכְגַלֵּי יָם נִגְרָשׁ יֶהֱמוּ יָצוּפוּ!

מִי הֵמָּה אֵלֶּה, מֵחוֹל יַמִים רַבּוּ,

יַעַרְכוּ מֵימֵיהֶם מַר מִדְּלִי לָמוֹ?

מִפֶּתַח קָדִים אֶל פֶּתחַ יָם סַבּוּ,

אוֹיָה, מִי יָכִיל רֶגֶש מַַהַלְכָמוֹ;

אֵבִּיט קָדִים – כִּשְׂאֵת מִדְבָּר אַבְקֵהוּ,

אֶחְזֶה הַיָמָּה – כַּעֲרוֹת יָם מֵימֵיהוּ¹

והמשורר מעיר בשולי העמוד: “נקוה כי הקורא המבין היודע עמל החוקרים לצייר לנו בציור ברור את “הזמן”, יסלח אם נבקשו לשנות ולשלש קרוא השירה הזאת, למען הרגיש היטב את מלאכת הגשמת מושג דק כזה במלות קלות כאלה”. הערתו זו של המשורר פוטרת אותנו כבר מכל באורים יתירים לשיר הנ"ל. הערה זו בלבד תעיד נכוחה על ערכו המיוחד, כי אין כמוה מבטאת מצב-רוח המשורר בנפשו, ששעת-רצון גדולה היתה לו הפעם, שבה באה פילוסופית-החיים לידי הגשמה נפלאה, ושאנוס הוא להדגיש הדבר הזה. כי, אמנם, כשקראנו את הטורים: “אביט קדים – כשאת מדבר אבקהו, אחזה הימה – כערות ים מימיהו”, שמגשימים את התמלאותם של החיים בתחילתם והתרוקנותם בסופם, היתה לנו הרגשה, שאף העצמים היותר מופשטים יוצאים מצומדים עם תארם, ריחם וצביונם שמבראשית ברייתם.

ומפני שמטבעו של אד“ם הכהן לתור אחרי פְנִים הדברים, שהנהו מעבר להכרת האדם, לכן הונח מקום אצלו גם לאותו הגוון המיסטי, הרך, העומד, לכאורה, בנגוד גמור להאמצעים הפלסטיים, שהם כל עיקרה של התכונה הפילוסופית-השירית שלו. הפְּנים מדבר אלינו בקול כזה, כאילו בא מעולם אחר. וכך הגיע אד”ם הכהן לכתוב גם שירה מוזרה, שבודאי לא הולידתה שום השפעה חיצונית. באשר רחוק היה אד"ם הכהן מאותו החוג הספרותי הנכרי של השירה המיסטית הגרמנית שבדורו, שלאזנו בטח לא חדרה –

מִתּוֹךְ הַרְרֵי שֶׁלֶג, מִגִּבְעוֹת קֶרַח,

תֵֹצֵא עֲגָלָה, וֹמַנְהִיג לָהּ אָיִן;

בָּה אִישׁ וְיָפָתוֹ הַגְרָתָם הוֹד פֶּרַח,

וּבְנֵיהֶם עַל בִּרְכָּם מַחְמַדֵּי עָיִן;

הוֹי אוֹרְחַת מֵתִים כַּחַיִּים יִסָּעוּ,

נָסְעוּ וַיִּתְעוּ וּבְקָרָה גָוָעוּ.

“המות” שנגלה לאד“ם הכהן בעוד בימי חרפו, בשעה שתקפתהו מחלה מסוכנת, ושמאז התחבט כל ימיו לקבוע במלים את “דמותו”, כאשר יעידו עליו הקונצפציות המרובות, המגובבות אצלו בנושא זה, שביניהן תמצא גם תמונה אכזרית כזו: “מה לדת בנים, הרבות מתי חלד – כנושק עצמות מת, נושק הילד”, –”המות" עוד לא “נתגשם” בספרותנו כמו בטורים הנ"ל: “מתוך הררי שלג וכו'”. מלבד שאנו עומדים נפעמים בפני הוד “האנדרתא של הכליון” הלזו, עומדים אנו משתאים בפני מראות סמויים שמאחורי המלים המפורשים.

“בית” זה שהבאנו פה נבלע בתוך המון “בתים” בשירו הארוך “החמלה”, שרובם הם פרי הדור, שה“השכלה” ראתה בהם נקודת-גבהה של שירת תקופתה. מובן, כי ה“החמלה” המשכילית נכנעת לבסוף בפני בורא העולם, מתפייסת עמו וטענותיה תסתתמנה. אולם הרוח שבאד“ם המשורר לא ניתן להכלא. לאחר איזה זמן חורגת “החמלה” שוב ממסגרותיה, שאסרתה בהן ה”השכלה“, והיא מופיעה לנגדנו בצורה של “מבכה” עוטיה. והדרמתיות הנלבבה שבשיר “המבכה” מוכיחה שוב, כמה מוחש למשוררנו כל נושא מופשט, ול”חמלה" יש דמות-גוף של “מבכה” בעלת בשר.

אף אד“ם הכהן קשה-המזג ומחושל האופי לא יכול להבליע לגמרי קול המיתר הדק, אף שהיה פורט עליו לעתים רחוקות-רחוקות. שירים מסוגו של “המבכה”, שעלו עליו עוד בפשטותם ואלגיותם, שהנם מכחידים לגמרי את המזג הכהונתי החריף – הם “האורחים” ו”הגווע". הקלות שבהם היא תוצאה של הויתור העילאי. פועם באזנינו ריתמוס-הריזיגנציה של אדם שעומד על סף-החיים מעברו השני. אין זאת כי אם כתב אותם המשורר לעת זקנתו, בשעה שחודה של מלחמת-חייו קהה כבר, וכאילו הוארו לו עתה החיים בצביונם השכיח ובממשיותם הסטַטית. ההתחלה של השיר “הגווע” מכניסה אותנו מיד, עם נקישת הטַקט הראשון, לאטמוספירה של בציר… לאויר מלא רשרוש של עלי השלכת…

צִפֳּרִים רִנְּנוּ שָׁרוּ,

גַּם אַחַת אַחַת עָפוּ,

עַל פָּנַי פֹה עָבָרוּ,

שׁוֹרְרוּ – וּפִתְאוֹם סָפוּ.

נוֹעַר וַעֲלוּמֵי נַחַת,

יַלְדוּת כַּצֵל בּוֹרַחַת.

ניתן לשער, שאת השיר “הגווע” חבר המשורר באחד מרגעי-חייו, שבהם יבליג על יגונו האבהי במות עליו בנו מיכ“ל, ובו השלים אד”ם הכהן עם החיים והיה חומדם גם על מרירותם ועוקצם המתוק. וכן גם יוכיח הבית האחרון של השיר הזה, שמחלחל בו הד אדם המבקש מפלט מן החדלון. ונאמנה עלינו גם עדותם של ה“מספרים אחרי מטתו” של אד“ם הכהן, כי במדה שהזקין, בה במדה התגבר בו כוסף-החיים, מה שנתגלה בכל אדם שסאת-חייו נתמלאה. אולם לשוא נטרח בכלל למצוא אצל אד”ם הכהן כרונולוגיה שירית מדויקת, והיא ממילא לא תסכון בשביל להעריך לפיה את מדרגות ההתפתחות של כשרונו. כי גם אצל אד“ם היתה השירה במובן זה רק הופעה אלמנטרית, למרות בסיסה של ההשכלה. אף ששירתו תחָשב כבר בתור פרי הקולטורה. נכונה מזה תהיה הנחתנו: כי בשלה דוקא – בשל ההשכלה – יסתר קנה-ההערכה הכרונולוגי של התפתחות המשורר הרגילה. ההשכלה, שאלצתהו להביע במשל ומליצה גם את הדרישה היותר פרוזאית, את הצורך היום-יומי; ההשכלה, שאלצתהו להכניס במסגרת שירתו גם את הדברים היותר שכליים, היותר רציונליים, באופן שניתן ללמוד על-פי שיריו מעט ממדעי-הטבע בשיטה נעימה מאד; – ההשכלה הזאת היא ששעבדה את שירתו ועשתה אותה אך כלי-שרת, אמצעי למטרה. ואמנם אך כהופעה תתגלה לנגדנו השירה האמתית, בעת התקלנו בה בדמותה הנכונה אצל אד”ם הכהן. ויותר מכולם חש זה המשורר בעצמו, ידע המשורר, שישנם בקבצו שירים הטעונים תשומת-לב יתירה. ולו היו לדעתו כולם ראויים לזה, לא היה מזדרז להעיר את אזנינו על חלק ידוע מהם. על-כרחנו היינו מגיחים אותם אל לבנו בהעלם אד, כמו שיארע לנו לא אחת בכל ספר שירים אמתי. אולם המשורר ראה עצמו אנוס להטעים ולהדגיש את היש, כדי שלא יכרוך אותו הקורא ביחד עם שירתו הטפלה. “לזה יאכפני הנסיון הרב – ילחש המשורר באזנינו – להעיר עוד אוזן הקורא, כי גם בשירותי יבואו אמרים רבים שיש להתבונן בהם היטב ולקראם פעמים ושלש עד שיובן כל מה שכונתי בם, כי הוא מסתתר מן הקורא אותם בחפזון, אף כי הוא מבואר והוא מסגולות השיר. וכאשר גם הגידו לי רבים מן הקוראים אותן, כי בקראי אני לפניהם שמעו תמיד את אשר לא התבוננו” (מההקדמה ל“שירי שפת-קודש”, חלק ב').

אולם נֵחָשב בצדק לקצרי-ראיה, אם נעלים עינינו מראות, עד כמה הופרתה שירתו של אד“ם הכהן מאת ההשכלה, והונחה בצורתה זו בתור יסוד לתכני-חיים חדשים ובסיס לשירתנו החדשה. כי כשהרעים עלינו אד”ם הכהן בקולו האדיר בשירו “אל בת עמי” שבו יקרא תגר על הלוקסוס – שאלה אקטואלית שנעוצה בחיי-החולין היום-יומיים – האם לא נדמה לנו כאילו ראינו כבר את יל"ג עומד ומטיף מעל בימת-השירה? –

הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אִם תִּמְצָא עֹשֶׁר,

לֹא מֵאֲדָמָה הוּא, לֹא מִגַּן וָכֶרֶם,

אֲשֶר טוּבָם נֶצַח וֹפִרְיָם אֹשֶׁר –

הֲטֶרֶם תֵּדַע עַם יַעֲקֹב! הֲטֶרֶם…?

עַל כֵּן לֹא כַאֲדָמָה יַעֲמֹד יַרְגִּיַע

כִּי לֹא בָאֲדָמָה תִּזְרַע זַרְעֶךָ…

אֶפֶס כִּי כֵן גַּם תִּזְרַע אַךְ בָּרוּחַ –

תִּזְרַע שָׁמֶיךָ בִּמְקוֹם שָׁם תָּנוּחַ.

ובמקום אחר:

וּסְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, כִּתְבֵי דָת אֵין חֵקָר,

וּדְבָרִים לֹא תָכִיל אֶרֶץ, לָשֵׂאת נִלְאָתָה,

כִּי הוֹגַע אֶת כָּל הָעָם, הֶלְאָה כָל יוֹשְׁבֶיהָ,

וְחָלוּ מִמַּשָׂאוֹ וּנְשׂוֹא בַּל יוּכָלוּ.

חַיַת אָדָם לֹא מָצָאוּ, אֵין עֵת לִמְצֹא חֵפֶץ

כָּל יָד נֶאֱסָרָה, מִבְּלִי יוּכְלוּ לְבַקֵּש טָרֶף.

כל קורא, הבקי בחדרי שירתנו, ימצא בנקל בחרוזים אלו את הגרעין לשירו הקלסי של יל“ג “צדקיהו בבית הפקידות”. הדוגמות המעטות הללו, שהבאתי באחרונה, יכילו בקרבן כבר את מיטב שאיפותיה של תקופת ההשכלה. הקונקרטיות שבמשאלותיה בולטה כבר בשירה זו מפורש בלי גמגום כל-שהוא. ואם כי ניתן אמנם לציין ריגרס אמנותי מ”לישרים תהלה" של רמח"ל עד הדרמה “אמת ואמונה” (שמתוכה הובא הקטע הנ"ל), כמו שנופלת בכלל האליגוריה מהסמל, – אולם מכל מקום הרי חזיון זה ראי נאמן הוא של דעות האינטלקטואליים שבאותה תקופה, ובתור דוקומנט כזה ישאר גם לימים הבאים, מצבת-תקופה נכונה. ולא עוד, אלא: אם החזיון הזה מצדו האחד הנהו הבטוי הריאלי שניתן לצרכיו, שאיפותיו ואידיאליו של קומץ-אנשים חשוב באיכותו – הרי האיש צבעון הנהו סגנון החיים המוחשים, שרוחשים מעבר למחיצתה של חבורת המשכילים.

עשרים וחמש שנה כלאו אד“ם הכהן לחזיונו זה במגֵרת שלחנו ולא הראהו את האור. אולם לא גנז אותו לשם טיוב ושכלול, כמו שעשה אחריו מאפו ל”אהבת ציון“. פשוטה מזה היתה הסבה. חושש היה אד”ם הכהן למצבו החמרי, שלא יבולע לוה בעבורו. כזה היה גורלו של החזיון “האמת והאמונה”, שהיה כרוז-המלחמה הראשון נגד החשוכים ומורדי-האור. ואין תימא בדבר. כח-הענקים שהיה מניע את אד"ם הכהן ליצירה, הוא שהיה גם מונע אותו מתת פרסום לדבריו בעת הצורך.

ובאחד הערבים שב אד"ם הכהן משוטו בשוקי ווילנה, שהתעהו גורלו לבקש בהם יום ביומו טרף לביתו. וידו שהעבירה לפני מספר רגעים מבעד אצבעותיה מטבעות שונות בזריזות זו המיוחדת לסרסורים (סרסרות היתה פרנסתו של משוררנו זה) – ידו החלה להרעיף אות אחרי אות אל הנייר הלבן, כנטפים הללו שמרעיפים הערבים לחיי-אורו של היום. והנה התחולל לעינינו גוש שחור, כבד ואיום –

אַךְ עָבְרָה כִּמְעַט, / מִזֶּה אַךְ הֶעְתִּיקָה,

אַךְ הָלְכָה לָהּ שֶׁמֶשׁ, / עוֹד לֹא הִרְחִיקָה,

עוֹד עַל אַחֲרִית יָם / נַכִּיר אֲשׁוּרֶיהָ,

וּבְעֵינֵי חֶמְלָה / עוֹד תַּבִּיט אַחֲרֶיהָ,

עוֹדֶנָּה יוֹרֶדֶת / מִקְּצֵה שָׁמֵינוּ,

עוֹד שׁוּלֵי שַׂלְמָתָה / נִרְאִים אֵלֵינוּ,

וַיֵּדֵעַ וַיָּקָם / חֹשֶׁךְ מֵאָרֶב,

נֵעוֹר חִישׁ לָצֵאת / כִּזְאֵבֵי הָעֶרֶב,

מִתַּחְתִּית אֲבַדּוֹן / מֵעִמְקֵי שַׁחַת,

מִסָּבִיב לַאָרֶץ / מִתְּהוֹמוֹת תַּחַת,

יָצָא זֶה וַיִּרֶב / פָּשַׁט – וַיַּעַל

עַל תֵּבֵל כֻּלָהּ / עַד עָבִים מִמַּעַל,

כִּחֵשׁ בָּאָרֶץ / אָמַר אֵין שָׁמַיִם,

וַיִּבְלַע כֹּל בָּמוֹ / כַּמַּבִּוּל מַיִם,

תֵּבֵל זוֹ וִיקוּמָהּ / אֵיךְ לֹא נוֹדָעוּ,

וִיפִי צֶאֱצָאֶיהָ / אֵיפֹה נִבְלָעוּ.

וכן הלאה עד גמירא.

בעיקרו נשאר אד"ם הכהן ענק גם בחלוקו של הגמד. כי אך לבוש היתה לו ההשכלה, אשר עטהו ופשטהו כמעיל. אולם בעצם לא עלתה לה להפוך בו תכונתו.

ואנו, ילידי דור ההווה, מעריצים כהיום באד“ם הכהן את אפיו הכהונתי, זה סמל הרצינות והיושר. אנו אוהבים את לבב-הארי שלו, ואת בלוריתו-שיבה, הבלורית הלבנה המרושה מעניות-מעניות – אלו חריצי הרעמה, המסתירים כח בקרבם. כי איתן האזרחי הוא לנו אד”ם הכהן.

כסלו, תרע"ה.

ר' מֹשֶׁה חַיִים לוּצַטּוֹ / שלום שטרייט

מאמר ראשון: אישיותו

עוד נער הייתי, בהתודע אלי משה חיים לוצטו, נער בן עשר. והימים היו ימות ערבי פסחים, בעונת הפשרת השלגים ושעת מתן החופש מעול חורף-למודים ממושך ומיגע. אז הגה המורה שלנו רעיון מצוין, להציל את תלמידיו משכחת הלמודים ומבטלה משעממת כאחת, ויציע לפנינו ללמוד איזה “חזיון”, בשביל להציגו בפני הקהל בחולו של פסח. החזון שבחר המורה היה “לישרים תהלה” מאת רמח“ל. ועלי, הקטן שבחבורת התלמידים, הוטל התפקיד של “תהלה”, מפני שקולי היה מתאים לזה יותר מקולותיהם של יתר בני-גילי המגודלים. ועדיין חרותה בזכרוני ההתחלה של תפקידי מלה במלה, אעפ”י שפרושה נשתנה הרבה הרבה מכפי שהובן לי אז בימי אביבי –

הוֹי צֵל כְּצוּף מָתוֹק. הוֹי יִבְלֵי מָיִם

מִפָּז יְקָרִים יָחַד.

הָרֵי מְנוּחָה, כָּל סַלְעֵי מַרְגּוֹעַ,

הַבּוֹדְדִים שַׁלְוָה וּמְפִיקֵי שֶׁקֶט.

מָה אֶבְחֲרָה בָכֶם, כַּמָּה אָגִילָה

עַל שִׂיחֲכֶם כִּי שָׂח, עַל עַנְוַת דֶּשֶׁא,

מִכָּל שְׁאוֹן עָרַי כִּי הִכְרִיעוּנִי.

האם צריך אני להזכיר שאז, באותם ימות-הבקר הטלולים, עדיין נמצאו אצלנו דברי שירה מחוץ לגדר הערכה ובחינה בקרתית? מי מבינינו התלמידים כבר שמע את המלה “ליריקה”, או את המושג “דרמה שירית”? דברי החזיון “לישרים תהלה” ששִנַנו בע"פ היטב היטב, נבעו מפינו כפזמון של “סדור”, סתום ואטום ומלא כח אלהי סמוי ופלאי. האם יש מחבר לחזיון זה? האם נפלו החרוזים הללו באחד הימים מעטו של בן-אדם, בן-תמותה שכמותנו? שאלות כאלו לא נעורו אצלנו בתקופת-חיינו הלזו, שהסרים היו מושטים לנו ישר מפי הגבורה, ביד נעלמה –

אולם התודע נתודע אלי משה חיים לוצאטו בשמו רק לאחר מספר שנים. ב“היסטוריה” של גרץ, שבלעדיה באותה שעה במלוא פי לכל עליה, דף אחרי דף, נתגלה אלי פתאום בעל “לישרים תהלה” בכל שעור גדלותו. איזה טפוס פלאי גדול הכחות! איזה זרם מהפכה חיות וכחות יצירה! הרי במשך מהלך הקריאה ב“היסטוריה” שלפני, לא נתקלתי עדיין בכדומה לזה. ראה זה חדש! וברור היה לי מיד – למרות שההיסטוריון ממעט משום מה את דמותו – שזהו ה“טפוס” שלפניו ניתן למוד בהחלט את מושג ה“גניאליות” לכל שעורו. גאון טרגי הנהו אמנם רמח"ל זה שקרקעו תמוט מתחתיו. אולם לפי שפעת כחותיו וסכום נקודות-הראות שבהיקפו, הריהו מסמל את הגאונות מאין כמוהו.

מאז החילותי לבקש אחרי יצירותיו של רמח“ל, אחרי כל שיָר של שאר-רוחו. רשב”ע – איזה ספריה עשירה, איזה בזבוז-הרוח בכל המקצועות השונים ומשונים לקצוותיהם ההפוכות! מה הנהו איפוא רמח"ל זה? האם הנהו משורר או פילוסוף, דרמטורג או חסיד, מבקר או “מקובל”, אידיליקן או לוחם? ספריו מעידים עליו שהנהו כל זה ביחד. כל חבור מחבוריו הנהו אחת הנקודות מהיקף-ראיה מרוכז של אישיות גאונית בעלת עין-נשרים, שממנה לא תתעלם שום נקודת-מראה. אולם מהו סוד-טרגיותו, שמאפיל מכל אחד ואחד שבערוצי-יצירותיו החלולים?

זו היתה הטרגדיה שלו. רמח“ל זה שהיה מחונן בכלי-הרגשה והשגה פלאיים וחושי אדם גאוניים, אררו הגורל שכַּן שְתִיָתו שעליו עמד יהא עשוי גרגרי-אבנים מתפוררים מבלי שום דבק פנימי. זולת עצמו מצא רמח”ל התנונות גמורה מסביבו. שירת ימי הבינים היתה קרובה לגסיסה. השירה החדשה טרם נבטה. היה רמח"ל מנצח גניאלי בלי חברי מקהלה. דרמטורג בלי משחקים, בלי קהל שומעים ובלי קהל קוראים. היש להכם מושג בדידות גדול מזה?

מי היו רבותיו? אומרים: גוּאָרִינִי האיטלקי בעל “הרועה הנאמן”. אבסורד גדול מזה אי אפשר להמציא. לו היתה דעה זו אמתית, כי אז היו “מגדל עוז” ו“לישרים תהלה” ויתר נסיונותיו הדרמתיים דומים ליצורות “המליצים” שהיו רק חקויים, מפני שנעשו במתכונתם של האחרים. היצירה של רמח“ל הריהי מסוג אחר לגמרי. רמח”ל, אם כי לא היתה לו אטמוספירה חיה של חברים ותלמידים, הרי היו מעורים שרשי-יניקתו הרוחניים בקרקע דורות-עברנו הרחוקים. רמח“ל היה המשך אורגני בשלשלת התפתחות שירתנו, שניתן לו כח-הקסמים לגשור מעברות על תהומות-בהו ריקות, ולרקוע ממעל להן כפת-שחקים טהורה. לרמח”ל ניתן לשמש בריח התיכון השירי, שיהא מעביר זרם מרוצתה של שירתו מימי הבינים לתקופת חייה החדשה. מבלי שישאר שום חלל פנוי. הפרוזה שלו מזכירה אמנם את פסיעת-המהלך הכבושה והמתונה של ריה"ל ובני-העזרא בטוי-הרוח של כל אישיות מחושלת ומרוכזת. לא כך היתה דמות-מראה של בת שירתו. זו היתה הד החופש והמרחב. שלמות רחבותה, הרי היתה רק בטוי אישיי סוביקטיבי. אפילו “כתר מלכות” של גבירול אינו אלא צקון-לחש מארך של נפש המשורר.

רמח“ל היה הראשון בשירתנו שהשתחרר מעצמו, ונתן לטבע, לאדם, לבעלי החיים ולעלילותיהם לעבור בעצמם על פנינו בהויתם המוחשית. לרמח”ל ניתן הכשרון להתבונן ולהסתכל במהלך חיי העצמים, ולמצוא ענין בהם לכשעצמם, מחוץ ליחסו הפרטי אליהם. הוא היה מסוגל לתת לפנינו חטיבת-חיים עם טפוסי בני-אדם שונים ומרובים, שיחיו על הגיגיהם וחלומותיהם המיוחדים שלהם, מבלי שיהא אף הוא נטפל עמהם וישקיע בהם שותפותו. הוא הסיענו איפוא מרשות הפרט למרחב של רגשות, הרגשות ורעיונות של אוכלוסין מרובים. ולא היתה שירתו של רמח“ל רק המשך הדרגי בשלשלת התפתחות שירתנו בלבד, אלא היה היתה הדרמה שלו גורם נמרץ ודוחף ליצירת הספור העברי הפרוזאי, שחסר היה בספרותנו כמעט מיום שנחתמה ה”אגדה“. רמח”ל היה המספר הראשון – אם אמנם בצורה דרמתית שירית – אחר יובלות ודורות, שכלו אצלנו מבלי הותיר שום רחש-בטוי וזכר של חיים. בחזיונותיו יש תאור חיי בני האדם מכל צדדיהם, עם רחשי-הבטוי של כל רגשות האדם השונים: אהבה, שנאה, נקמה וקנאה, שלבב-האדם לא יתרוקן מהם לנצח. אולם יותר מכל, הרי רמח“ל דרמטורג. איש-ההיקף הלזה, בעל נגודי-הרוח המדומים, היה מחונן בכל הסגולות שעושות את האדם לחוזה חזיונות: טמפרמנט, הרגשת-מציאות אינסטינקטיבית ומשורר. עוד בהיותו נער בן שש עשרה כתב דרמה “שמשׁון ודלילה”, שחרוזיה כבר מעידים על בגרות דרמתית. האהבה והמחקר, שני המוטיבים העיקריים שבחזיונותיו, מזכירים לעתים קרובות את הריתמוס של השירה הדרמתית הביבלית שלנו, שרמח”ל היה ממשיכה הראשון בספרותנו:

הַבֵּט, יְדִיד אַכְזָר, רְאֵה הַבִּיטָה!

גַּם בַּהֲמוֹת שָׂדַי וְחַיְתוֹ אֶרֶץ,

רוֹעֵי גְבָעוֹת אֵלֶּה,

אֶל נַאֲקוֹת לִבִּי אֲשֶׁר הְרְעִימוּ

מִבֵּין נְאוֹת מִרְעָם, בְּשִׂיחִי שָׁמָּה

גוֹלָה, שְׂבֵעַת רֹגֶז –

האם אינה מזכירה איָה הסוררה, הכלה ומפרפרת בשלהבת אהבתה, את דמות-מראה של שולמית הנודדה שב“שיר השירים”? או האם לא נדמה לשמוע ב“לישרים תהלה” הד קולו של אויב החוקר לכל תכלית? ההיה רמח“ל בשירתו ליריקן או אפיקן, פטטי או פילוסוף? זה היה משורר האשכולות, שיסודות אין מספר התמזגו בו לחטיבה נאדרה אחת. כי ביחד עם ריח-דורות של תרבות שבירושה שנסתפג בו רמח”ל, הרי לא נתנדפה הימנו זו האלמנטאריות השמשונית, שהיתה מוטבעת כסגולת-נפש יקרה בתכונת רוח. אברך-המשי הלזה, למרות שנתגדל באטמוספירה של טעם-חכמים ומסורת-אצילית ממושכה, לא נכחדה בקרבו התכונה השמשונית הפראית, ששום מרות שבעולם אינה משעבדתה. הוא חתם בעצם ידו כמה וכמה פעמים כתב-התחיבות באלה ובשבועה, שלא לשוב לעסוק בקבלה מעשית ובתורת המסתורין, ולא חש שום מוסר כליות בשעת חלול-שבועתו התכוף, מפני שבנפשו לא נקלט שום רגש התחיבות לשום שעבוד, משום מין שהוא. נקי היה איפוא רמח“ל מאלתו, כשם שנקי היה ואמתי בשעה שספר לנו שנראו לו בהקיץ אליהו הנביא וה”מגיד" וגלו לו סודות מן השמים. כי הודות למעוף דמיונו הכביר, היו ספוריו אלו עובדה גמורה בלי שום צל של שקר.

ואיש-הפלאות הלזה,

הודות לתעצומות עוזו האמין ששלחו אֵלוֹ להיות גואל לעמו, ראה עצמו כבר בשחר-חייו מוקף אויבים ואורבים מכל הצדדים, ובעודו נער הנהו מתריע בקול-שמשון אדיר:

אֶת מִשְׁבְּרֵי לִבִּי אֲנִי אַכְרִיעַ,

אֶלְבַּשׁ גְּבוּרָה וְנַפְשִׁי אָמִיתָה;

אָמוּת כְּמוֹת גִּבּוֹר וְאָז אַרְגִּיעַ,

אֶחְיֶה בְמוֹתִי וּכְאֵבִי אַשְׁבִּיתָה,

אָמוּת, מוֹת לֹא אָגוּר, אֶשְׂחַק לַפָּחַד.

ואחר שנות מספר, בהתעצם בו זרם-עלומיו, הולך קול זה הלוך ועוז:

… הָאֵשׁ, אֲבָל אִם פַּעַם

הֵסִיר גְּבוּל, יָצָא, וְאָדוֹן אַיִן

עָלָיו וְיִסְגּוֹר בַּעֲדוֹ, הֵן אֶלֶף

בָּתִּים וּמִבְצָרִים בְּשֶׁצֶף קֶצֶף,

יְכַלֶּה וְיָשִׂים אֵפֶר.

אש הלהבה הזו ומשברי-הלב הללו – לאן שופכו ונפנה באין מוצא? ושוב אתה עומד לפניו כלפני חידת נצח: מה היה סוף סוף רמח“ל זה? האם מחבר החזיון “מגדל עוז”, הוא גופו חבר גם את הספר, “מסלת ישרים” (ספר מוסר שנעשה לספר הכי עממי-חסידי), שיהא דודי הוגה בו בין תפלה לתפלה ברוח נמוכה בשביל לכבוש בהשפעתו תעלולי יצרו הרע? הוא היה היהודי הראשון שכתב בעבורנו חזיונות-במה ושתל בקרבנו רגשות אהבה ותאוה. והוא הוא עצמו שנעל דלתות-הלב במנעולים וטבע עליהם שבע חותמות לבל יפרצו הרגשות הללו חוצה, לבלי יבקעו קירות הברזל. ההיה רמח”ל זה איש המדע או טח תפל ולהג? הוא היה במחננו אחד ממבקרי התלמוד הראשונים, וביחד עם זה חבר את “זהר תנינא”, ספר מלא הזיה ותפלות.

כן, הוא הוא זה האדם האחד בכל אותם פרצופי-גלגוליו השונים. כי, כאמור, היה רמח“ל לפי כמות כשרונותיו הטבעיים גאון אמתי, שחסרו לו אמנם בעוונות הזמן שטת חיים והשקפת עולם מרוכזת. אולם לא חסרו לו, כמו לשום גאון שהנהו גדוש ומלא על כל גדותיו, צרכי ההענקה וההשפעה,שאותם פזר ובזבז בכל המקצועות שהם. לא היה חשוב פה בעבורוגלוי אישיותו, כי אם הרקתו את שפעת כחותיו והשתחררו מלחץ-האונים הלזה. מבחינה זו זכו בעינינו כל מפעליו מאיזה סוג שהם, כי כחות-הענק יגלו לעינינו במדה השוה בכל אחד מחבוריו, אם כי כולם ביחד משוללים שטת חיים בסיסית. ומפני העדרה של שטה מוצקה, נחל רמח”ל את מדוי לבו הנאמנים, שנחשב היה בעיני בניר-דורו להפכפך, בשעה שבאמנה היה זה איש האשכולות שהיה כולל בנפשו דבר דבר והפוכו. וכן גם – יצוין זה לשבחו – שונו דרכי בטוייו הלשוניים בהתאם לנושאי-עניניו וסוגי-השירה המיוחדים השונים למיניהם. מענין להתבונן לאלו דוגמאות שיריות טפוסיות לסוגיהן השונים ולהבדל סגנונן המיוחד, בשביל להכיר את היקף הסתכלותו הטבעי של רמח"ל, שהיה רואה כל עצם בצביונו וסגנונו העצמיים, ולא מהרהורי לבו. הנה לדוגמא קטע רווי מכאובים –

יְסַפְּרוּ מַכְאוֹב לְבָבִי אֵלֶּה

סַלְעֵי מְרוֹם הָרָיִךְ,

אוֹתָם אֲשֶׁר לִמַּדְתִּי

תֵּת אֶל שְׁמֵךְ הֵד רָם, וְיוֹם וָלָיְלָה

יַגִּיד כְּאֵבִי בַּהֲמוֹת הָרוּחַ

כָּל עֵץ פְּרִי, כָּל עוֹף כָּנָף –

ולעומתו קטע אידִילִי מרגיע:

רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר

אֵין מִמְּנָת חֶלְקוֹ טוֹבָה בָאָרֶץ,

כָּל מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ תִּשְׁפַּלְנָה שֶׁבֶת,

בַּל תַּחֲמוֹד נַפְשׁוֹ בִגְדוֹלוֹת לֶכֶת,

כִּי אִם רְעוֹת צֹאנוֹ אֶל עֵין הַמָּיִם

וּלְפִיו חֶלְבָּם קַחַת.

יַבִּיט כְּצֵאת אָדֹם מִקָּדִים שֶׁמֶשׁ,

מַעְיָן אֲשֶר נֶאֶמְנוּ

מֵימָיו וְלֹא יִכְזָבוּ

יָשׁוּר בְּלֵב שָׂמֵחַ.

הָלוֹךְ וְנַגֵּן מִתְהַלֵּךְ אֶל רֶגֶל

צֹאנוֹ כְמַרְעִיתָם, עֵינָיו יִבְחָנוּ

עִשְׂבֵי הֲרָרָיו, אַף שִׂפְתוֹתָיו שֶׁבַח

אֶל יוֹצְרָם תַּבַּעְנָה.

ובאותה שעה גופא כתב רמח“ל גם את “זהר תנינא” שלו ויתר ספרי המסתורין בסגנון הקבלה המדויק. ומעין הקורא הותיק לא יבצר למצוא את הדבק המאחד את נקודות-הרחוק המפורדות שבחבוריו, למרות הבדלם הקיצוני, בין הפנימי ובין החיצוני. כי אם אמנם היה רמח”ל חסר נקודת-מרכז קרקעית, מוחשית מתחת לרגליו, הרי נחן תחת זאת בנקודת-מרכז רוחנית, ר“ל שמימית, שיסודתה היתה באמונתו העמוקה והתמה במשיחיות שבעצמו. וחוט של ההשראה העילאית הלזו הרי הולך ומתמשך בכל יצירותיו השיריות, המסתוריות וגם המדעיות, בתור חוט-נעימה מיוחד. והודות לרוח-המשיחיות הלזו, שמובלעת בכל אחד מחבוריו, היה רמח”ל מורדף, מעונה ומנודה מבני-תקופתו הרציונליסטים (שמוראה של כת השבתאים עדיין לא סר מעליהם), למרות זרוע-הגבירים של אביו שמנעתהו מכמה וכמה פגעים, אופיו המשיחי לא יכול היה להבָּלם, למרות השתעבדותו התכופה לדַבָּרי-האומה הקפדנים והיחידים. ובכל מקומות-נדודיו, שלגם עקר ביתו מחמת מציקיו, לא נעקר רוח-הגאולה מלבבו. ואף באמשטרדם המשכלת, שלשם טולטל באחרונה וימצא בה מרגוע בחוג חבר-תלמידיו וקהל-מעריצים זעיר – גם בה לא ארכה מנוחתו ימים מרובים. כי הדביקתהו גם שם המשיחיות שבנפשו ולא נתנה דמי לו. לבסוף נלאֹה נלאה רמח“ל לשאת את דממת-השלוה שירדה עליו באמשטרדם השקטה, ונפשו נשאתהו אל שדה פעולה נרחב, שדמת-עלילה פוריה. ואז הבהיקה לעיניו העיר צפת תובב”א בשלל מאורותיה המגוונים: הרשב“י, האר”י וויטל. ויצרור משה חיים לוצטו חיש את מטלטליו העלובים ומטלטלי אשתו וילדם היחיד, ויחישו פעמיהם אל הארץ הקדושה.

וגם עתה, כשהננו מדפדפים אחרי מאתים שנה בחזיונותיו של רמח“ל וביתר חבוריו החילוניים, ועל פנינו חולפת רוח-בקר טלולה, שמנשבת ועולה מבין עליהם הרעננים-רטובים, הננו תופסים בכל רגשות-ההשגה שלנו, שאמנם משיח-צדק היה בעבורנו רמח”ל זה, כמו שהרגיש נכונה בשעתו בכל רמ“ח אבריו ושס”ח גידיו, משיח שירתנו וגואל ספרותנו החדשה. –

(למלאת מאה שנה להולדתו)

צדק אד“ם הכהן בהערכתו את רנה”ו, בחרוזו:

“אַךְ הוּא לִשְׂפַת עֵבֶר אָמַר: הִגָּלִי!”

נסבה היתה זאת מאת הגורל, ויותר מזה מתכונתו האישות, שנפתלי הירץ ויזל יהיה אבי ספרות-ההשכלה, אבי הספרות החדשה – כלומר: המפלס לשפה העברית, להקדושה, שרך לשמוש חוּלוני.

נסבה היתה זאת מהיסטוריה. כשנולד מ. ה. ויזל, היה משה חיים לוצטו בן שמונה עשרה. זה עתה פלט את הדרמה “שמשון ודלילה”. והוא כולו מין וֶזוב בעצם התגעשותו, בעצם לַבַּת היצירה. אבל הדור היה בעצם רחוק אז מרמח“ל. הוא, שביסודו היה מיסטיקן לא נקלט כראוי בתקופה הרציונליסטית, שהאידיאל שלה היה רק השכל, ההשכלה, הנגוד להזיה המחריבה, שסִמל אותה שבתי-צבי. היצירות האיתנות של רמח”ל עברו על דורו בלי הרושם הראוי. רק מאה שנה לאחר הוָצרה התגלתה הדרמה “מגדל עוז”. ההשכלה שהחלה צומחת זה עתה, כאילו דלקה על הופעה מיסטית זו ששמה רמח“ל. היא לא שמשה לה ליסוד מוסד. “שלטון השכל” היה האידיאל של הדור, וגם היתה זו מצות השעה. מצד אחד: עוד לחשה ההזיה של המקובלים כגחלים מבעד גל של רמץ, וחסידות נבטה ועלתה. ומצד שני: השתרשו בערות ואמונות-תפלות בתוך ההמונים. לתורת ה”נגלה" נזקק הדור הנאור. ה“באור” של התורה, שיצא מהאסכולה של מנדלסון, כאילו בא לשובב את ה“שיות הפזורות” מכל נתיבות-התוהו. הרמבמ"ן, במלוא כובד אישיותו וגדלה, העמיד עצמו בתור בלם, החוסם בעד זרמי התנועות המיסטיות, לבלי ישטפו ולבלי יגרפו הכל בדרכן.

נִתָּן לשער, בלי הגזמה, שאילו הושתתה ספרותנו החדשה על רמח"ל, כי אז היתה לשירתנו קפיצת-דרך בכל חזיותיה – והיו מפולשים האופקים לכל העברים.

אבל החיים יש להם חשבונם והגיונם הם. והיה אז מן ההגיון לצאת ממערבולת המסתורין שבעָבְיָם הועם זהב השכל. לאחר ההמראה בשחקים עד כדי סחרחורת הראש היה צורך למצוא מנוח לכף הרגל, לשמוע לשכל מלים. הדור היה זקוק לתורת ה“נגלה”. ומשאת-נפש זו של התקופה נתגשמה באישיותו של ר' נפתלי הירץ ויזל.

*

רנה“ו זכה להיות יוצרה של ספרות-ההשכלה. באשר הוא היה בעל ה”נגלה" שהתקופה נזקקה לו. אישיות בלי מסתורין, ומחונן בחוש-מציאות חד, שלא טושטש בספרו “דברי שלום ואמת” עד היום. אולם סגולות חשובות אלה, לא הן בלבד הכשירוהו להיות הכַּן לספרות החדשה. סגולה אחת העולה על כולן היתה לו, והיא שהיתה המניע העיקרי ליצירתו הענפה, זוהי: האהבה בלי מצרים ללשון העברית. והיא שעשתה אותו למשפיע הגדול בתנועת ההשכלה, למניח השתות לספרות החוּלונית. תאמרי: והרמבמ"ן? אמנם כן, משה מנדלסון היה אישיות גדולה שאצלה מהודה על התקופה כולה, ורק מכחו נִתְּנָה לתנועה זו דחיפה כה נמרצה. אולם, אין להסיח דעת מהעובדה, שמנדלסון היה לתנועת-ההשכלה שלנו רק מעין שר החוץ. כלומר: יותר, לאין ערוך יותר, משנתן מנדלסון מרוחו להשכלה שלנו גופה, מששקע עצמו בה – ניזונה היא בעיקר מכבושיו בחוץ, בתור פילוסוף כללי, בתור יוצר סגנון גרמני, שבהם התימרה והתכבדה בשעתה. אך אין לשכוח ביחד עם זה, שהתולדות השליליות של המנדלסוניות בחיינו נבעו בעצם גם מתוך כפירתו שלא מדעת בעתידו הלאומי של עמנו ובחטיביותו. בעצם העובדה, שחשש מנדלסון להפקיד פירות-רוחו בכלי-לשוננו, שהוא היה בה אמן-הסגנון, והלך וסלל כביש למחקר-היהדות בשפה זרה – בפקפקנות פנימית זו בנשמת-חייה של אומתנו, הותוו כבר קוי הכפירה בגורל-חייה העצמי, שלא נרתעו אחור גם בפני חזיון ההמרה. לעומתו ר' נפתלי הירץ ויזל, אם כי כשרונו היה לא-נחשב לגבי זה של מנדלסון, זכה בגלל סגולת-האהבה שקננה בלבו לשפתנו, שלא תגרע אף טפה מהפראת יצירתו. את כל חילו נתן ללשוננו. בהבעת אמון בלתי מוגבל זה לשפתנו – מבלי לזנות אחרי שפות אחרות כאחרים, אם גם בכונה רצויה – הוכח, שבחזיון ספרותי זה גופו משוקע האינסטינקט של הקיום הלאומי ונצחו אשר לא ישקר. זהו בעיקר אשר גרם לנפתלי הירץ ויזל להעשות למיסד הספרות העברית החדשה.

*

ויזל היה חברו של מנדלסון וגם תלמידו, אם כי היה גדול במספר שנים ממנו. הוא עבד ביחד עם הרמבמ“ן ב”באור" התורה, ועוד לפני הפגשו עמו חבר את ספרו “לבנון”¹, מחקר פילולוגי-פילוסופי, שבו הוא מתחקה על שרשי-הלשון ושמות שונים וכמה מושגים מורכבים. יש לשער, שהונע לזה מתוך צורך החיאת הלשון, אם גם לא בדבור, אלא לתכלית שבירת קפאון הלשון. אך מלבד מה שטפל בעבודות הנזכרות, שאצל תלמידי מנדלסון הנאמנים נהפכו לארכיאולוגיה – הרי היו לויזל יסודות חיוניים, שהם היו מקור-ההפראה העיקרי להשכלה: השירה והפובליציסטיקה. חוללו את הרושם היותר עז, כמעט מהפכה בלבבות, הספרים שלו: “דברי שלום ואמת” ו“שירי תפארת”. שני אלה סמלו כמעט את ארחות-הבטוי של ה“השכלה” החיה: שפור נשמת-האדם מישראל באמצעות השירה, וישור עקמומיות-הלב באמצעות החנוך. וכמה הרפתקאות עדו עליו בגלל מלחמתו לשנוי-הערכין בתקופתו! בביוגרפיה שלו מאת קלמן שולמן מסופר עליו שבית אביו היא “אוד מוצל מגזרת ת”ח, שניצל לבדו כל משפחתו מהחרב הרעה של בוגדן חֲמִיל“, אך שפטים יותר נוראים מאבחת חרבו של חמיל נכונו לרנה”ו בצורת חרמות, שמתות ונדויים מצד רבני ישראל, בגלל מלחמתו לשפור החנוך של עמו, בהתוותו לו כוון נורמלי. ואכן, אם ניצל רנה"ו, כעדות שולמן, ממר המות, לא נמלט איפוא בחייו משתין הפולמוסין – שנועדו לו מהגורל…

*

נפתלי הירץ ויזל היה בעצם לוחם, למרות “דברי השלום” שלו. הוא היה הראשון, שעסק בעִצוב האדם החדש אצלנו, האדם מן הישוב. מנדלסון הרי היה שקוע לעצמו ראשו ורובו בעולם-חוץ, ובפנים הרי המשיך את היחס התיאולוגי או הארכיאולוגי. ולא מנדלסון בלבד, אלא אפילו אדם כרמח“ל, אשר פתח את כל הנקבים והחלולים של הגוף הישראלי, שנסתתמו בעוונות הגלות, הרי במציאות היתה גם אישיותו “תיאולוגית”. רק רנה”ו החל למעשה, לרגלי “צאת דבר מלכות מאת מלך אוסטריה הנאור יוזעפוס השני ללמד בני יהודה כתב ולשון”, לעַצב את האדם הישראלי החדש. כי מהפכן היה, אם כי באמצעים אבולוציוניים. שנוי-החנוך תבע הפיכת הקערה בחיינו. הוא היה הראשון אצלנו, בעל אימפולסים ערים, שהשתחרר בדרך-נס מההפשטה המסורתית חסרת-הדם, וההווה כהויתו היה לו לענין. בו טפל והוא היה נושא ליצירתו. כי היה רנה“ו בטבע פובליציסטן, ותקון ההויה היה לו תכלית-התכליות. ולשם כך התקין ויזל בספרו “דברי שלום ואמת” תכנית למודים מפורטה לפרטי-פרטיה, וחלוקת שעות מדויקה, וסדרה של ספרי-חנוך שצריכים להוָצר אצלנו בכל המקצועות. “תורת האדם ותורת החנוך לנערי בני ישראל” שלו, אם כי היתה אנושית בכללותה, התבססה בעיקר בעל העצמיות הישראלית המסורתית. בכל זה היתה לצנינים בעיני כמה רבנים, והתחילו עפות לנגדו אבני בליסטראות מכל העברים. אך רנה”ו לא נרתע אחור, כי אם כסוס אשר יריח מלחמה, השיב מלחמה שערה. חפירות-ההגנה על שדה-קרב זה נשמרו עוד בעינן מספרו “דברי שלום ואמת”. גם הפגיונות ויתר כלי-הזין – בצורה של מכתבים וסוניטות המשובצים בספר הנ"ל – עוד לא החלידו ולא ניטל מהם חודם עד היום.

לקול תרועת “דברי שלום ואמת” כאילו הקיץ פתאום ישראל משנת מרמוטא. החל לשפשף באצבעותיו הגרומות את עיניו, ונתחוור לו: שנתעה מני דרך, ששכן עד כה בעולם ההזיה. ואט-אט התחיל מסתמן לנגדו מרחוק שוב הדרך שעזבו מאז, שהנהו שוקק מהמוניות, המוניות…

*

מִמְּרֹום שֻׁלַּח אֵש בְּרִגְשַׁת נַפְשֶׁךָ,

וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל שִׁירֵי קָדְשֶׁךָ,

נִטְעֵי עֵדֶן אֵלֶּה אַךְ בְּגַן אֱלֹהִים יִפְרָחוּ!

כה שר בן-תקופתנו בנימין זאב על רנה“ו. וזו היתה גם דעת-הקהל כולו. כי למרות ששוטטה רוחו בכל המקצועות, הרי היתה פסגת עצמיותו של רנה”ו: השירה. כי בעיקר היה הוא “המשורר המפואר”. ואם כי יסודיות משכילית היתה בכל יצירתו הענפה, החל מ“הלבנון” שלו, ומבאורו ל“ויקרא”, ו“דברי שלום ואמת” ו“ספר המדות” המופלא (לספר זה ראוי ליחד מאמר לעצמו) וכַלה בהקדמות ובסופי-דבר ל“שירי תפארת” החותכים כאיזמלים – מכל מקום בעיקר ספרו “שירי תפארת” הוא הוא שקבעו בספרותנו כעמוד תיכון בל ימוט.

ספרו “שירי תפארת” הנה אֶפוס בעל ששה חלקים “שכולל שמונה עשר שירים, שכולם מספרים תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה לאבותינו בהוציאו אותם מארץ מצרים וקרבם אל הר סיני”. הספר פותח בלידת משה ומסיים במתן תורה. כבעלי האגדה הקדמונים התכון גם רנה“ו, שספרו ישמש מעין “פירוש” שכמה מקומות סתומים בתורה. “אין מגמתנו בשירי כבוד כאלה לשעשע זולתנו במליצות ערבות לקוראיהם, בצחות הלשון וביופי המאמרים. כל הנאמר הוא בעבור תת דעת לבני גילי להבין בספורי התורה ולקשר בקרסי המליצות מאמריה הקצרים, ומה שראוי להתבונן בהם”. אולם ביחד עם זה שמש לו חומר זה בכמה מקומות ג”כ כלבעלי האגדה רק אמתלא בשביל לחשוף כחו האדריכלי ועשרו הפיוטי. ויש שידע רנה"ו גם סוד הצמצום שבשירה, טעם התמצית. “כשיר השירים לשלמה, כשצייר עזות האהבה אמר בדרך שיר, כי “עזה כמות אהבה”. השומע משל המות יחרד, וכרגע יבין מן המשל הכל, כי יודע שהמות עז מכל. והנה מלות ארבע אלה בדרך שיר פעלו יותר מהגדות רבות כל היום. ויתרון רב יש עוד בשיר, שבהיות מליו מעטות, בנקל יוחקו בנפש ובכוח הזוכר”.

כן. בלבירינט זה של מליצה, שבאה לבאר פסוקים סתומים, בצבצה פה ושם גם שירה כבושה ועזה, מסוג זה שמהותו הגדיר לנו רנה“ו בטוריו שלעיל. הפרק על דבר “רעואל כהן מדין, שהיו לו שבע בנות יפות, שרבים חפצו קרבתן, והן רחקו מחברתם, כי מאנו לשמוע עגבים מפי לצים”, פרק לא קטן זה נשמר בירקותו האביבית, ובצביונו זה יעמוד לעד. ובכלל, כל הסמנים של ספר, במשמעותה החשובה של מלה זו, נמנו ב”שירי תפארת" – אעפ“י שמלווה אותו הגמגום המליצי. כי בספר גדול, לא בלבד התקופה ההיסטורית שהוא מטפל בה, עומדת חיה לנגד העינים, כי אם גם הדי ההווה שבו נוצר יגונבו מבלי משים לאוזן. וברור” לא ההתעלסות באהבים של מנדלסון עם לסינג היתה הד-החיים של אומתנו באותה שעה, אלא הטורים הבאים היו בטוי-הדור:

שַׁוְעַת בָּנִים בָּחַרְתָּ כַּאֲבוֹתָם מִקֶּדֶם.

כִּי זֵדִים נָשְׂאוֹ רֹאשׁ, עַל עַמְּךָ סוֹד יַעֲרִימוּ,

שַׂמוּ זֶרַע אֹהַבְךָ רוֹמְסֵי טִיט וָחֹמֶר.

שׁוּר נָא מָה רַב עָנְיֵנוּ, תַּחְתִּיּוֹת יָרַדְנוּ –

משורר האומה שבאותה התקופה נשא כעמו בשרו בשניו, וכאב ודאב, ויזעק זעקה גדולה ומרה:

לָמָּה כָאֲרִי בַּמַּאֲרָב יִטְרֹף עֲנִיֶיךָ,

לָמָּה בַּצָרָה הַזֹאת מֵרָחוֹק עָמַדְתָּ? וכו

קוֹל קָמֶיךָ עוֹלֶה תָמִיד –

אך מעבר להרי החושך הנערמים הכסיף לעינים כמו נצנוץ של שחר. “כִי קָרוֹב יוֹם יְיָ הָרָעוֹת יִתָּמּוּ”.

כעובר במעי אמו כבר היה מקופל בספר זה רעיון הגאולה. עצם בחירת הנושא “משה”, סמל הגואל הנצחי, בתור הגבור הראשי של האפוס, מוכיח כמה חזקה היתה הנהיה ל“תחיה”, זו שבאה אחר דור אחד בתור תולדת ההשכלה העברית – בנגוד להשכלת מנדלסון – שנביאה היה נפתלי הירץ ויזל.

לֵאמֹר: הַסְּתָו עָבַר, גִשְמֵי זַעַם חָלָפוּ,

גֶּפֶן יִשְׂרָאֵל תָּנֵץ, שָׂרִיגָיו יִפְרָחוּ,

גַם אַשְׁכְּולוֹתֵיהֶם פִּתְאֹם עֲנָבִים יַבְשִׁילוּ.

כאמור, כל הסמנים שמנו בספר גדול ניתנו ב“שירי תפארת”. הדי ההוה היו מנסרים בחלל אוירו. נשמעה אנקה בוקעת שחקים של שלול בשלשלאות, שמכח השועה האיומה נתפקקו חוליות אזיקיו.

ועדיין קרובים אנו יותר מדאי בזמן ליצירה זו, שנוכל העריכה כיאות. עדיין מוקפים אנו מאויר התקופה שלאחר ההשכלה, שכל מה שיש בו מרוח ההשכלה פגול הוא בעיניה מלכתחילה. אכן, לאמתו של דבר יש באפוס זה השפעה מסגנון גדול ומרומם. השפעה מתקופת קלופשטוק ופוסס, וגם של הרדר ולסינג, יוצרי ההיקף הגרמני העולמי.

וכיום, ביום-ההולדת המאתים של נפתלי הירץ ויזל, ברור לנו, כי אם אנו נמצאים עתה בארץ-ישראל, והלשון העברים שומה בפינו ובלבבנו, וכל מעשינו עתה מכוונים לנתינה נורמלית, חוּלונית – הרי חלק לא קטן בחתוך חיינו בצורה כזו, יש לזקוף גם על חשבון רנה“ו. וקדוש ויקר לנו זכר אותו האיש, הראשון בספרותנו, שהעמידנו באורח-ההשכלה כלומר: באורח-האמת, ש”תקופת-התחיה" שלנו שאנו נושמים אוירה עתה, הנה בלי שום בפקפוק, מתוצאי-תוצאותיו; זו ה“התחיה” שהנֶה סוף-המעשה של תחילת-המחשבה שלא-מדעת, שנתרקמה כבר אז בלבבו של רנה"ו.

תרפ"ו

יוֹסֵף קְלוֹזנֶר / שלום שטרייט

הענין הרב אשר לנו בקלוזנר, הוא: שאינו איש-מדע בלבד, אם כי מקצועו הוא המחקר, – הואיל והוא משועבד לאידיאה, שלפיה מכוונת דרכו תמיד. כאן אין “מחקר לשם מחקר”, כדוגמת “אמנות לשם אמנות”, – כי יוסף קלוזנר הוא כלי-שרת למגמה נפשית. לפיכך, גם בשעה שהוא משתמש בכל מכשירי העיון וההגיון, – האוקטבה של סגנונו גבוהה מכפי הנוסח המדעי, ונימה של חזון מנהמת תמיד מבין שורותיו. הפתוֹס הקלוזנרי – אלמנט שקנה לו מקום בספרותנו – הרווח בכל כתביו יוודע לקוראיו בין השטין. לקלוזנר הספרות, בהיקף כולל, יקרה לאין ערוך מהענף הבודד: מדע. ובזה צוּינה מהות אישיותו, וזה חותמו. ומובטחני שלא תחשב לו לפרופיסור קלוזנר לפחיתות-כבוד להמנות עם הסופרים מסוגם של שד“ל וסמולנסקין, שהיו בעלי שיטות מיוחדות בתורת-הלאומיות, אלא שהחיות שבנפשם הכריעה אצלם את היובש המדעי. משום כך, למרות שריונו המדעי תמיד, אין גופו מהודק כלל. אינו חושש לחזרות ולהסברות. מפני שהוא מכוון את פניו כלפי הקהל הקורא, ולא לחוג מוגבל של אנשי-מדע. הספרות היא לו הקנין הנערץ ביותר בערכי-האומה (באיזה רטט-קדושה עומד הוא עוד היום, בן הששים, לפני כמה חזיונות ספרות ואישים-סופרים!). לה נשבע אמונים עוד בילדותו, להיות לה עבד לצמיתות. “ציון למשורר יהודה גורדון” (את ליב, השם הז’רגוני, השמיט כבר אז), היתה עבודתו הראשונה, או מן הראשונות. מחברתו זו, יותר משיש בה הערכה בקרתית, יש בה למוד סנגוריה על הענק הספרותי בדורו, שנתן מקום לחשדות, ביחסיו ללאומיות. קלוזנר מוכרח היה, על-פי מהות נפשו, לנקותו מחשדות אלה, כי אהבת הספרות התמה שלו לא יכלה להשלים עם אפשרות שלילית כזו, אף כי באמנה המשכיל שביל”ג גדול היה לאין-ערוך מהלאומי שבו. הלאומיות בזמן ההוא היתה הד ענות חלושה לעומת השקפת-עולמו ההשכלתית, שהיה מעצבה ומבססה באמצעי פיוט נמרצים. לא כל סופר עברי הוא “לאומי” עד כדי שה“לאומיות” תניע את יצירתו. כבר נזדמן לי לספר, כיצד נכוה פעם דוד פרישמן בשעת בקורו בארץ מדבריו של אכר אחד, שהטיח בפניו בשל היותו אנטיציוני. פרישמן החוויר מהתרגשות וצווח: “סופר עברי הנותן את דם-התמצית שלו לספרות עמו, הוא אנטיציוני?!” ואכן צדק פרישמן בהתרגשותו. הכנוי “אנטיציוני” לסופר עברי בודאי הגדרה מוטעית היא. אולם עובדה היא, שפרישמן לא הוצעד ביצירתו בכוח האידיאל הציוני. גם יל"ג לא רעה בשדה זה, ופרישמן היה במובן זה תלמידו הותיק. אולם קלוזנר נמצא מלכתחילה בשטח-יצירה שונה משלהם. עוד בעלומיו שרה עליו האידיאל הזה, ומבלי-משים התחיל לארות “פרחי-תחיה” בשדה-היצירה של גדול-היוצרים שבתקופתו. כי רק באזור הלאומיות וחיבת-ציון נמצא האויר לנשימתו. במחברת ילדותית זו גלומה כבר עצמיותו של קלוזנר מראשה ועד סופה. תכהית-תכונתו נגולה שם מאליה לעינינו. לפנינו מתיצב הטיפוס של הסופר-הציוני, שכל מעשיו והליכותיו נחתכים לפי מזג מהותי זה, ללא שנוי ותמורה.

מה תבואתו של קלוזנר, שיהא תורם ממנה לתנועת התחיה? כמובן – ספרות. בה הוא בן-בית, היא הגיגיו יומם ולילה, אותה יאהב יותר מכל, והיא לו חזות-הכל. וכה ניתך שפע של יצירה ממקורו הברוך, ובמקצועות שונים: בקורת, פובליציסטיקה, פילוסופיה והיסטוריה. דרך-כתיבתו היא הדרך הרחבה והארוכה. רחוק הוא מצמצום ומקמוץ. רב לו רב, ממה שאגר בחוץ ומה שיָקַר מתוך מעינו פנימה. מהרגע הראשון הוא נראה כפופולריזטור. גם בנושאים דקי-העיון שואף הוא לברור וללבון. עמעום, טשטוש, רמזים וכוונים לא יגרוס. על-כן לא ירתע מפני חידושים בשפה, ולא ילא לחטט במכמני-לשון כדי לשמש את צורך הזמן. הוא נתן את ידו בהתלהבות לאליעזר בן-יהודה לשם-הרחבת הלשון, וכן כפ פנה בספרות שיש בה משום תחיה מוצאת בו עוזר נאמן. מיד בהופעתו נתגלה בו הסופר רחב-הנפש. מצד אחד מוצא הוא יניקה באחד-העם. מורשה-היהדות, שמפתחות אוצרות-תרבותנו הופקדו בידו, ומצד שני הוא קולט גם גרעיני-המרד של ברדיצ’בסקי, וגם יונותו של חברו טשרניחובסקי הכתה בו שת שרשיה העמוקים. כל יסודות-הנגוד הללו לא התבוללו בתוכו כמין ערב-רב, כסברת ברדיצ’בסקי (מתוך נקודת-ראיה אישית וחד-צדדית), אלא הגיעו בו לידי מזיגה נאה, והם הם המהוים את פרצופו הספרותי המיוחד במינו. כה גמלה בקרבו המחשבה על יהדות-ואנושיות, שבאה לבטוי לא רק בספרו הנושא שם זה, אלא היא עוברת כחוט-השני בעל מערכת יצירתו מאז ועד היום. לא ארכו הימים, וקלוזנר נעשה לאחד מעמודי הספרות, ואחד-העם עשהו לאחד מאבני-הפנה של “השלח”. וכשהסתלק אחד-העם מעריכתו, לא נמצא לו באותה שעה סופר מוכשר מקלוזנר להעמידו ליד הגה הספרות, והוא סמך את ידו עליו באמון גמור. ואמנם קלוזנר מלא את שליחותו כהוגן, אף כי לא תמיד ברוחו של אחד העם. ניתנה לו בזה ההזדמנות לתת באור חי להשקפתו היהודית-האנושית, והוא הרחיב את גבולות יפיפותו של יפת, ןעל ידי כך הרחיב שטח הספרות-היפה בכלל. כי הוא גרס חופש-יצירה ושחרורה מעול-היהדות. ברחשו אמון לדור-היוצרים הצעיר ובטפלו בהם מאהבה, הורגש ריח-אביב בכרכי-“השלח” הראשונים בעריכתו של קלוזנר. ודבר זה לא ישכח לו גם בהחליף משמרות ובהמיר טעם.

רבים במקצועות מרובים כתב קלוזנר. בפריו מגיעים לעשרות ומאמריו למאות. הערכה מפורטת של יצרת קלוזנר צריכה, בלי ספק, ספר שלם רב-דפים. אני רוצה לתת רק הד מה של רשמים ההומים בי למקרא חלק מזער מספריו, שעיינתי בהם בימים האלה.

יש מונים את קלוזנר בהבלטת ערכו מדעת, בהפרזה יתרה באצבע על שפע יצירתו – יתכן שקלוזנר נכנס בזה, באמת, קצת לתחום מעריכיו. אבל חסרון קטן זה אינו עלול להטיל פגם בספריו הרחבים כערבות רחבות-אפקים, המעוררים השתוממות והערצה לבקיאות היתרה, ליכולת הכתיבה, לפתוס-החיים, ופה ושם גם לחושו האינטואיטיבי. קלוזנר, יתכן לומר, זקוק למסגרת-הרומן הרחבה, במובן משאל. צורת-הנובילה המצומצמת, – שוב בהשאלה – לא תכלול את שפעת-החומר, המון הידיעות והמון רגשותיו הפורצים בסערה החוצה. כבר בעלומיו, בראשית דרכו, כללה בקורת אחת על מאספי “פרדס” ספר מלא. (“רוחות מנשבות”). זוהי מידתו. הוא נוצר לכתוב ספרים רבי-ההיקף, – כי יצר-ההענקה הסוכן בו, רב הוא מהכיל… תמיד יש לו הרבה לומר: בפה מלא. אמנם מתוך-כך אינו נקי מחזרות. אולם גם החזרות בעלות תכונות שונות הן. יש מהן שנשתרבבו במאמרים אחדים להערכת איזה סופר, שנכתבו לסרוגין בתקופות שונות, ונאספו יחד בספרו “יוצרים ובונים”, – החזרות הללו, שנבלעו במאמרים אגב כתיבה חדשה על נושא ישן, טעונות השמטה. ויש מהן שמותנות מטבע הענין הנידון, שיש בהן משום הדגשה ושנון לקורא, כאמצעי-בטוי של נואם. אף המאמר הבודד ב“יהדות ואנושיות”, שכל אחד הוא חטיבה בפני עצמה, אינו אלא חלק מאידיאה שלמה ומקיפה. ולשבחו יש להטעים: הוא, החוקר לתיאבון, אינו סובל קמיטת-מצח וישיבת “שבעה נקיים”, אלא פריקת החומר והכשרתו לקהל. ברור הרעיון ותועלת הקורא קודמים אצלו לכל דבר.

כשאנו צוללים בשפעת הספרים, שהיניקה רוחו לספרותנו, ואנו מתחקים אחרי מהותו המיוחדה, אנו מתחזקים בהכרתנו, כי קלוזנר הוא צמח תנועת תחיתנו (קרי: תנועת-התחיה בערגונה, ולא פרי התחיה), שכל יצירתו הוצעדה, כאמור, בכח האידיאל הציוני וצרכיו: בנין הספרות, בנין השפה, מזיגת האנושיות ביהדות, גלוי היסודות ההירואיים בהיסטוריה שלנו בשבת עמנו על אדמתו, וחשיפת המקורות המשיחיים. תמיד ראינוהו כחסיד נלהב של אומתו, המזהיר, בטוח שזקנותה לא תבייש את ילדותה.¹

לכל אדם יש “חולשה” שלו לגבי דבר אחד, שהוא נמשך אחריו בכל ארחות חייו. יש שדבר זה מתעלם לעתים, אך תמיד הוא מבצבץ ונגלה ביתר עצמה ובכל מיני פתויי קסם. “חולשתו” של קלוזנר היא המשיחיות. לבב מי יערוג באינטנסיביות כזו לנושא-קסם זה, אם לא איש הכָמה תמיד לגאולה? משיח היה לכולנו הנוחם בצרותינו. במשאת-נפש זו מצאנו תגמול לכל פורענויותינו, לקלוזנר הרי זה הגיגו תמיד. “הרעיון המשיחי בישראל”, כבר שם החבור בלבד משרה רוח של חמימות, ושפע המקורות הזורמים ומפכים בצבעי-הקשת לעינינו מרוים את צמאון-הנשמה.

נעזה גדולה גלה קלוזנר, בהרימו בתנופה של גבורה נושא משיחי אחר: “ישו הנוצרי”. לבלי חת עבר את חתחתי הנושא המסוכן הזה. כי שוֵה-נפש לגמרי אין העברי יכול להיות ביחס לחזיון זה. מאז היותו, שזור היה גורלנו בחזיון זה לבלי הפרד. חרוק-שנים יחד עם רטט-רגש לא נדע כנוֹתו (על-כל-פנים רחוק הוא מהיות חיובי) מעורבים בו יחד. קלוזנר בודאי הגה בנושא זה עוד מילדותו. רבות בשנים עבד בספר זה, והוא יכנהו “עבודת חיי”. ואמנם שִקע בו קלוזנר באמת את מיטב חילו. משנה סדורה קב-ונקי, מדע אוביקטיבי עד תכלית; ועם זה לא תכחד הרגשת היהודי הטבעית, היונקת משתין של דורות. קלוזנר לא יכול לפסוח על גלוי זה שנבע מאומתנו, אף כי יודע הוא, כהיסטוריון ותיק, כל אשר עוללו לנו תוצאותיו, – כי סופר כקלוזנר לא יוַתר לעולם אף על נטף של גֶניוס שבאומתנו, מכל-שכן גלוי שעבר את סאת גאוננו. העולם ברובו השתעבד למאור-היהדות, שאותו איש גרר החוצה. קצת יוהרא על שכל זה ממעי היהדות יצא, לא לעבירה תחשב.

על כל פנים, רוגזם של שני הצדדים הקיצוניים מעיד כמאה עדים על מדעיותו ואוביקטיביותו של הספר. והספר גם מהצד הארדיכלי הוא מלאכת-מחשבת מופלאה.

כהיום, ביום-ההולדת הששים, יש לו יסוד לפרופיסור קלוזנר להיות שבע-נחת מעמל-ישרים גדוש במשך ארבעים שנה ומעלה, ללא הפסקה וללא מנוחה. מעטים יגעו ועמלו באופן נמרץ כמוהו, עמל ממושך כזה, אולם גם מתי-מספר זכו כמוהו לראות את האידיאלים שלהם מתגשמים ויוצאים לפועל, כמו שעלו במחשבה תחילה. רוח של אופטימיות שורה מאז ועד היום על יצירתו כולה של קלוזנר, וטעמה ונמוקה עמה. כי רשאי הוא באמת להיות מרוצה. הדרך ממחברתו “ציון למשורר”, הצנומה והדלה מאת Joseph Klausner באותיות לטיניות, עד לספרו “היסטוריה של הספרות העברית החדשה” מאת יוסף קלוזנר, פרופיסור באוניברסיטה העברית בירושלים, מעוטרת כבושי-רוח ונצחונות-גבורה. כי אכן מה שחזה בדמיונו קם ויהי: עם עברי דובר בלשונו, שוכן בארצו, והוא קלוזנר גופו משמש פרופיסור במכללה שבירושלים, בדיוק וממש כפי חזון-רוחו במעמקי נפשו לפני עשרות בשנים. אמנם הרבה תשוקות בודאי נתלבו שוב בהמשך הזמנים, והן עצורות כאש בעצמות, – כי במדה שאנו קרבים למחוז-חפצנו, המחוז הולך ומתרחק מאתנו; אך אין גם לפטור את ההישגים שמאחורינו בלא ברכה, בשעה שפנינו מועדות תמיד הלאה, קדימה.

מה טוב ומה נעים לראות בעולמנו תגמול על אידיאליזם ומסירות-נפש של עשרות בשנים. חזיון יקר-מציאות כזה משמש לנו פצוי-מה על אכזבות-חיים שהן מנות גורלנו ולחם חוקנו. יאה ביחוד גמול זה לקלוזנר ולרוחו האופטימית.

רַמְחַ"ל בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / שלום שטרייט

מאמר שני: פנטסיה

יום הלולא היה יום זה שבו נכנס רמח"ל לארצנו, וגדול לאין שעור היה אז משושה.

ותתקשט הארץ ביום ההוא לכבוד האורח. ביחוד היתה נהדרת קבלת-הפנים שערך לכבודו עמק יזרעאל, שעל פניו עברו רמח“ל ובני ביתו בדרכם צפתה תובב”א.

צהרי-חורף רעננים הבהיקו בטללי אורותם, כפנינים האלו שלטשן משה חיים לוצאטו באמשטרדם המעטירה. וקול לצהרים כקול הפנינים בהשחזן. וריח הציטרוס נשא מכל העברים. ועמק יזרעאל שכסהו בר החרף, הוריק היום עמוק יותר מבשאר הימים.

נשתתק קול הים, שהד המתו צלל עוד באזני רמח“ל. גוע לאט לאט לקול המות גלי הקמה. ולכשראתה אמא-אדמה, כי הולך הים הלוך והתעלם מן העין, ותלבש פתאום גאוה ותחשף לפני רמח”ל את יקר-גנזיה:

שָׁם הַרְרֵי אֵל רָמוּ,

עַד מִפְרְשֵׂי עָב, עַד נִבְלֵי שָׁמַיִם

רֹאשָׁם הֲכִי יַגִּיעַ;

שָׁם מֵי מְנוּחוֹת, מַעְיָנִים נָזֹלוּ,

בֵּין הַרְרֵי עַד יַחְדָּו יִתְהַלְּכוּ,

שָׁם מִפְלְשֵׂי מִטְרוֹת עֹז יָרִיקוּ,

שָׁם טַלְלֵי אוֹר יַעַרְפוּ שָׁמָיִם.

ומאחר שבטוחה היתה אמא-אדמה בהכרעת השפעתה המחלטה, אז השפילה גם קולה ותתענו ותאמר:

כי הַסְּתָו עָבַר, חָלַף הַגֶּשֶם,

אָבִיב יְבַכִּר פֶּרַח,

אָז כָּל נְאוֹת מִדְבָּר, כָּל מוֹצָא דֶשֶׁא

בֶּגֶד יְרַקְרַק לְמִכְסֶה יִלְבָּשׁוּ,

צֵדָה לְחַיְתוֹ יַעַר

וֹלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ,

נֶפֶשׁ עֲיֵפָה כִּי תִמְצָא מָנוֹחַ,

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה לִבְנֵי אִישׁ יַגִּיעַ,

עַל כָּל פְּנֵי שָׂדֶה, שָׁרוֹן וָעֵמֶק

מֶגֶד תְּבוּאוֹת שֶׁמֶשׁ

מֵהָאֲדָמָה נִצָּנִים יְצְמָחוּ.

הרגיש רמח"ל פתאום כי הפך להיות גם הוא לכלי-שיר, אחד מכלי-זמר הרבים שמסביב, שקולותיהם נשמעים ופניהם אינם נראים. והיה בגבור קולו, ויחבאו מפניו שאר הקולות, כאילו עצרו כולם את נשמתם. לבד ההד נתדרדר בכל מלא שטח האור:

הוֹי הַרְרֵי עוֹלָם נְעִימֵי שֶׁבֶת,

סִתְרֵי נְאוֹת שָׁלוֹם, אֲשֶׁר לָבֶטַח

בָּדָד הֲלוֹם תִּגְבַּהּ.

מַה יָקְרוּ לִי אֵלֶּה

חֻפּוֹת אֲשֵׁרֵיכֶם מָשִׁיבוֹת נָפֶשׁ –

וירא רמח“ל את עדר הכבשים הצחור שגלש לו מהתבור, כשפיותיהם פעורים וקולותיהם נראו ממרחק מבלי שנשמעו. מאחורי העדר יתהלך שפי כמו על בהונות רגליו, הרועה עטוף בטליתו, וחלילו כאילו גנוזות ילאט. והיה לרמח”ל כאילו עבר בשכבר הימים דרכים אלו. כאילו ראה בימיו את ההרים האלה, ובחביון סלעיהם עקבותיו חרת.

רוֹעֶה עֲדָרָיו נָעַר,

מַה טּוֹב מְנָת חֶלְקוֹ וּמַה נָּעֵמָה!

בֵּין מִכְלְאוֹת צֹאנוֹ מְנַהֵל יֵלֵךְ,

הָלוֹךְ וְרָץ וָשָׁב, בְּעֵינָיו יָגֶל,

פָּנָיו וְלִבּוֹ תוֹאֲמִים יָשִׂישׂוּ,

בֵּין צֶאֱלִים יִשְׁכָּב וְהוּא בּוֹטֵחַ,

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ.

נתקלה עינו של רמח“ל ברעיתו המתנהלת לשמאלו על הפרדה, מרופדת בכרים רעננה כבערשה. חלף מבטו על-פני הנער, יוצא חלציו, שהרחיק רכוב אחרי שובבות לבו, הרחק כמטחוי קשת מאביו. ותֵכל נפשו של רמח”ל שבעתים מבראשונה. קמה לעיניו מנטובה הנאוה, קרית דוד פינצי. והימים מאז נעורו, אשר אורו לו שם. שם, בעת שהמה אל צפורה זו שלו – כאשר תהמה עתה לעיניו היונה על אפיקי הירדן.

עַלְמָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינָיו שָׁמָּה,

עַלְמָה אֲשֶׁר תִּתֵּן לְחֶלְקוֹ חֵשֶׁק,

בָּהּ יַעֲלוֹז לִבּוֹ, וְהִיא כָמוֹהוּ

בּוֹ יַעֲלוֹז לִבָּהּ, וְלֹא יֵדָעוּ

רַק תַּעֲנוּגוֹת סֶלָה –

ובראות לוצטו שרגש-הבושה האדים את פני רעיתו שִסהו יצרו להוסיף גרותה עוד:

אִם עֲיֵפָה נַפְשׁוֹ, בְּבֵין שָׁדֶיהָ

יִשׂכַּל עֲמָלוֹ, כִּי לְאוֹר פָּנֶיהָ

אֶת כָּל עֲבוֹדָתוֹ כְּבָר זוֹנֵחַ:

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵ –

נחנקה ההברה השניה של המלה “שמח”. הכנרת נגלתה פתאום לעיניו, כאילו נבעה זה עתה ראשונה מאפיקה. מקופלה, הדוקה, ודחוקה במצָרֶיהָ האינסטרומֶנטַליים. מיתריה נכונו וקשת מתוחה מנצחת עליה. נאלם רמח"ל לגמרי. נטל משוש שובבותו מלבבו, ואיזה זהר תכול עמוק חדר למשכיות נפשו, ורצד בה כרצד ההרים בכנרת בחופיה, וכהנוד בה בבואת ידו של הספרדי, במשותו עכשו מכמרתו המלאה דגים.

פתח הדיג הספרדי שנטפל אל רמח“ל – לאחר שהעמיס את מכמרתו שמלאה דגים, על אתונו – אגב נתינת שלום לרמח”ל: “התבונן כבודו? תנין שהתהפך עתה על צדו, והוא הרתיח כך את המצולה. לו היתה נמצאת עכשו סירה על הים, כי אז נהפכה על פיה. לכאורה אין כגלי הכנרת שקטים בין גלי הימים – אולם קרבם הוות וקבר”.

שש רמח“ל לקראת הספרדי כשישו למצוא חרוז מוצלח. כי על כן שפתו של הספרדי צחה ונמלצה, ויש בה מריח הארץ. כפטר מים חיים נבעו מצפונות לב רמח”ל חוצה בשפת עבר. ולזה הלא כמהה נפשו מאז, וכאבן שואבת היתה לו השפה הקדושה בארץ. “והנה הכשילהו מזלו במחמר, שזולת המלים העבריות הבודדות המעורבות בלשונו הערבית, זעיר פה וזעיר שם – לא ישמע כלל שפתנו. וגם הדבור שנסה אליו בארמית, גם הוא היה בעיניו כלשון החרטומים”.

“חזקה על יהודי חַלַב שלא יוציאו מקרבם בר-אורין” – התלוצץ הספרדי מתוך הכרת ערך חשיבותו.

חייך גם המחמר החלבי מתוך התבטלות, טמטום ותמהון לבב. ולזיו האור שהגיה את פני החלבי, הכירו רמח“ל כי אחיו הנהו. ולפתע פעם בלבב רמח”ל משהו שמוליד בעין את הדמעה. זו שרק הזהר תזהיר, וסף העין לא תעבור.

פתח רמח"ל שנית ויאמר: “הדגים שהועלו בחכתך, אחא, הרי הנם מוזמנים מתחלת בריאתם לכבוד שבת מלכתא, כי מצווים ועומדים הדגים לקבוע צורת השבת. כי צא וראה – שבת בלא דגים – איזה דמות תערך לה”.

ובדברם כה וכה הגיעו אל הררי הגלים העליון, שעליהם להעפיל ולעלות לשיא-ראשיהם. והאור והסוד המנצנצים מבין ערוצי סלעיהם מפתים את הלבב בסתרי-ה“קבלה”. עקצה של החמה ניטל, חדלו הרוחות לשקשק בכנפיהן. והירח שטיל כל היום בשמי-רום, והיה מאיר כנר זה שהודלק בבית בחצות היום – הלך והבהיר עתה יותר ויותר. רשמו של הירח היה כבר נכר היטב, בחפזה ירדו הערבים.

פתאום היה לרמח"ל, כאילו הנהו רואה את האותיות של חזיונו החדש “לישרים תהלה”, שהיה ארוז עמו בילקוטו, פורחות פה בחלל האויר. נמלטו לנפשן האותיות מעליהן שהיו צרורות בהם, וחיות הן מהלכות פה עלי ראשי ההרים.

אימה נפלה על רמח"ל פתאום. מה היה לו לספרו היקר הזה? הנה הנם מחשבותיו וסרעפיו נפוצים על ההרים, ופזורים בתוך חגויהם. אל אלהים, מי יאספם לאהלם כקדם? הלא אלו הנן מסות-נפשו, שאמר לגנזן לדורות, – מי ישוב ויכנסן שנית? והאם אכף עליהן את עולו? הרי נכנסו בעצמן מרצונן הטוב כמו בתיבתו של נח. נכנסו חוצץ אחת לאחת, בשקט ובסדר. כשפניהן נהרו מגיל. לא הקדים המאוחר את המוקדם.

וירא רמח“ל את ילדי-רוחו, כמה צלולים וזכים הם, והיתה בנפשו הרגשה, שהשיג מחוז חפצו. ומה תכלית האדם בחיים, אם לא השגת הבטוי, שאין בו שום התכנסות ורמיה? שמח משה חיים לוצטו שמחה רבה למראית סמני ההשתלמות. כי אם בחזיונו “מגדל עוז” היו מפולשים מבואות ל”מליצה“, מפני ש”יסודתו בהררי קדם", וניתן מקום רחב לדמיון להתגדר בו. לא כזה הוא חזיונו האחרון “לישרים תהלה”, שהנהו משלה וסמלה של הממשות התמידות, מפני הוסדו על מערכי אנוש הקבועים וחזיונות-המציאות הבלתי מתמוטטים.

חשש הספרדי שלא יהא עובר האיש הנכבד הלזה את זמן המנחה. והיה בהתבוננו שהונח לו לרמח“ל רגע ממחשבותיו, נזדרז ויאמר: “ומה סובר כבודו, ההיא חוזר כבר בשעה זו יצחק אבינו משוחו בשדה””

הבין רמח“ל את כונתו של הספרדי, ויתפעל מהדר נמוסו של דיג עברי זה. מיד התחיל קול תפלתו מסתלסל ויורד לגאיות שמתחת להררים, והסהר מלוה את בני-חבורתנו על דרכם. נגוהותיו נתקלים ומשתברים לרסיסים, מהבהבים ולוחשים מבין חגוי הסלעים. שפתי התולדה כולה ינועו וגם יזועו. ורמח”ל הנהו שליחה העובר מפני התיבה.

ועצב צח הגיח ממחבא הירח, ונכנס לו ללב רמח"ל – ויכרסמנו חרש: “שלמה יעַוְדוני אחי, שלמה ישטמוני ויצררוני. מה ארצה אני, ולא ירצה אלי. מה אדרש, ולא ידרשהו גם הוא. הלא אך לפדות וגאולה שקקה נפשי כל הימים, הלא אך לקץ הימין צמאתי – כי זולתי איככה אשאף רוח, איככה אשׁם” –

ויתאו הספרדי מאד לשוב להכנס עמו בשיחה שנית, מובטח היה כי לפניו איש קדוש. כי על כן עורקי מצחו של רמח"ל וורידי פניו יתנועעו בלי הרף, ומראהו משתנה לרגעים כדמות גון ההרים האלו שמשתנה חליפות.

לא יכול הספרדי להתאפק עוד ויפתח וישיר:

בַּר יֹוחָאִי, בַּר יֹוחָאִי,

נִמְשַׁחְתָּ, אַשְׁרֶיךּ.

בַּר יֹוחָאִי, בַּר יֹוחָאִי,

נִמְשַׁחְתָּ, אַשְׁרֶיךּ.

שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ,

שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ.

וייטב הזמר בעיני רמח“ל, כי חנו של המזרח היה חופף עליו, וכרוח שנשבה בין ההרים כה היתה מלודיה זו ללבו. נלוה רמח”ל אליו גם בקולו הוא. פתאום נראה לו לרמח“ל אגב שוררו, שראשו של נערו השתוחח ארצה, וכמעט קט וצנח מעל אתונו. הבין רמח”ל שסוגרו עיני בנו, ויעט עליו כנשר על גוזלו, ויעבירו מאתונו על סוסו ברחמי-אב גדולים. ומיד עטפו בסודרו שהוציא מילקוטו, כמו שתעטה הלבנה חרש את ההרים האלה ברדיד אורה. אמצהו רמח"ל לבנו יחידו אל לבבו, ויקשב למשק-המולתו של קול הספרדי הרוטט.

הספרדי סח לו, מתחלתו של אייר מתחילים הדרכים האלו שוקקים משאונם והמונם של העולים העליזים לקברו דרשב“י, לחוג את ההלולא המפוארת בל”ג בעומר. ספר: הנסים והנפלאות שהתרחשו בימיו ולעיניו בקברו של אותו צדיק. ואחרון אחרון קשר מספד: “על השרפה שנשתלחה השתא בנחלת ד‘, כי גדולה היתה מנשוא, בהלקח מעלינו נזר ראשנו, “אור החיים” שלנו. ואנו אמרנו כבר בחפזנו, כי משיח ד’ שמו חיים. ועכשו מי ימלא לנו את חסרוננו זה, הוי מי ימלאנו”, ועיני הספרדי תלויות אל רמח"ל, כמי שנטרפת עליו ספינתו ויוחיל שאך הימנו תבוא עזרתו.

דממת הלילה נשתררה. באה האשמורה שאיש לא יפריע את דממתה, ואף נשים מרבות שׂיחה לא תעמודנה בפניה ותכנענה לה. עמוקה היתה הדממה עד כי נמנע כל פה מהפצות. חלפו בדממה שלשה בידואים עטויים שחורים. והיו הם כנשמת הליל שהופיעה כבזק פתאום ואיננה. לשמע המלה “בידואים” שיצאה מפי החלבי, נזכר לו לרמח“ל אחיו הבכור הגדול יהודה הלוי, מי שמצא את מותו תחת פרסות סוסה ערבית. וירא רמח”ל את הלבב המרוטש והמתיז דם חי, מכבד העקה שיעיק גופו של הבידואי הרכוב על הסוסה. ויחש רמח"ל את הכאב, כאילו קרה האסון הזה את אחיו, זה עתה.

בתי צפת צצו ונראו לעין. ונראה היה העולם, כאלו מחה את פיו לאחר המתיקו את סודו, וחזר לו להרגלי-חייו השקטים. בית-העולם שכן לו בעמק – והרפאים כאילו אך זה סוגרו קבריהם תחתם, לאחר טיול-הלילה. נתגלה לו לרמח“ל אליהו הנביא בצורתו מאז, ולצדדיו שני בני-לויה. מובטח היה רמח”ל כי אלו הם האר"י ור' חיים ויטל. זוהי דמותם שערך להם תמיד בדמיונו. ויחש משה חיים לוצטו בנפשו, כי כשחר בוקע הוא ועולה… בוקע ועולה…

תרע"ד

א.

המחברת “הצופה לבית ישראל”, למרות זקנותה, נשתיר בה מה, ששני-הזמן אינן שולטות בו. הקורא המובהק, שמנוסה להפלות את העיקר מהבלי-הדור – שלא ינָקה מהם שום ספר – משומרת לו במחברת זו ההנאה כביום הנתנה, בגלל המונוֹמנטליות ששקע בתוכה בעל-הכשרון. והגם שחיצוניותו של הספר הזה מעידה בכל – הן בסגנון-הלשון והן בהשקפת-החיים – שהנהו פרי תקופה מוקדמת שבספרות, עם זה מדובבים אלינו מבפנים רוח נבונה, כובד-ראש וחשיבות של נשואי-פנים ונכבדי-קרת.

נקל להבין את רושמו של ארטר בתוך המולת הצעקנים, ששררה ב“בכורי העתים”, שלא ניתן להציל לעולם דבר ברור מפיהם. כבר במאמרו הראשון “מאזני משקל” (חזיון ליל) תבוא ההשפעה עלינו מבחובו, הגם שלמראית עין לא נסתלקה המליצה השכיחה. ויותר משתבענה המלות בפירוש, פעלה פה מבעדן במסתרים: האישיות. למרות שהמליצה ב“חזיון ליל” זה נתמעכה מיושן, לא יכלה לטשטש עקבות כבושיו של היוצר.

זולת ציוניו הארעיים של זמנו, שבשבילנו נמחקו כמעט מספרו לגמרי, בולטים לעיני הקורא במחברתו של ארטר, רושמי רוחו הרפרזנטטיבית אשר לסופר. יפים עדיין כח-ניבו ודמות-מראותיו להרנין את נפשנו ולענגה לאחר יובלות בשנים, ממש כביום גיחם מעטו עלי הגליון. הרעננות הטלולה המשומרה עדיין עם דבריו וכח-עולתם התדירי, מוכיחים את הכרחיותם הטפוסית, בהיותם נובעים מתכונת-האדם הנצחית, שאינה מוחלפה עם תמורות העתים. נכרת בו גם השפעת מורו-חברו ר' נחמן קרוכמל, בתפיסתו את המוחלט, הקבוע ועומד, והוא גם ששמר על שני ספריהם – גם של רנ"ק וגם של ארטר – שצביונם לא ישתנה מבראשונה, ושלא יתנדף ליחם.

ב.

ניתן להמליץ על ספרו של ארטר: שרצונו הוא כבודו. בספר זה מדובב אלינו ישר רצון המחבר בלי שום עקיפין, בנגוד לפרוזה הספורית שלפניו, שרצונה נקנה לנו באמצעות “משל ומליצה”. אמנם מתבטא גם פה הרצון רק מצד גלויו השלילי, כלומר: רואים אנו פה לפרקים שאיזו “מליצה” מתפוררת ביד ארטר, לשם השגת “מובן” יותר מתאים לחפצו ולתכליתו, אולם רשמי-ההתפוררות הללו מזכירים כבר את פרוצס-ההתפרדות הפנימי של גוש הקרח הנקשה, בטרם נראו פעמי האביב…

כך מתרשם כל הקורא בעיון את הספרות המליצית בסדרה הכרונולוגי, בשעה שהנהו מגיע ל“פרקו” של יצחק ארטר. על ידי מהותו הספרותית של ארטר, תפקחנה עיני הקורא לראות ולהכיר שהמסַפרים שלפניו, כביכול, היו נוטלים חוליות חוליות מבנין מפואר, בנין התנ“ך, והיו עושים להם מין “צריף” מטולא מחלקים שאינם הולמים זה את זה. הספון שמש להם לקיר, והדלת האהילה עליהם כגג. כה עלובה היתה דמות-מראה אהלם המסכן. לא כזו היתה גם “מליצתו” של ארטר. בהפוך למליצה ללפניו, שהיתה נותנת לנו רק דמות-מה של הנִרְצֶה, של הנחפץ – היתה זו של ארטר פרי ברירתו לצרכו ותכליתו, שהסדר והשיטה שבה היו פירותיו של רצונו המיוחד (הרומנים “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” של מאפו, היו נקודת-גבהה של הכרה אמנותית כזו). חלקי הבנין שבחר ארטר להצטרכותו, נקבעו אצלו במקומם המתאים ותפקידם לא נתחלף. החלון העמד בתור חלון, והדלת שמשה פתח-כניסה. בצרוף-הרצון, רצונו המיוחד, הבלתי כפות, בערך, והבלתי משועבד זולת לו לעצמו. והקורא הותיק יוכח עוד לדעת: שאם בשירה החרוזית שלנו ניתן אף לבעלי שאר-רוח זעיר ויכולת שירית דלה, לעשות רושם כל-שהוא מפני עֵרותו התמידית של מקצוענו זה, שלא היה זקוק כלל לבעלי מהות תקיפים למען העירהו לחיים; לא כן הפרוזה הספורית העברית, שלרגלי חָסרה בעלי-מהות חדשים, לרגלי חסרה גואלים כמו גבירול, ריה”ל בני-עזרא ובסופם רמח"ל – פרוזה זו נקפאה כענק חנוט בלתי מתנועע, כאילו לא היתה מימיה פרי רוח-האדם התוסס והחי. ועתה נעורה לעינינו כמו משנת-מרמוטא בהשפעת המצוי האתי והאמנותי הארטרי, שאינו מתכחש לעצמו, שאינו מוַתר ואינו מכזב. –

אמנם הקורא בספרו של ארטר רואה, ששנויי-נוסחאות בולטים לא נראו פה בלשון, אולם גם היא כמות שהיא לא יכלה להבליע את ה“עצם” הארטרי, שרושמו לא יהא נכר בה. כי למרות מה שהנהו משתמש במלות השמוש הרגילות, נמצא שאחר הנהו ארטר מאלו המשתעשעים ב“מליצה” גרידא, מבלי שעדרוה ומבלי שהפכוה, אלא באים ונוטלים אותה מן המוכן, ואינם משקיעים בה את עצמם.

וה“עצם” הארטרי מתגלה לעינינו משני צדדיו: מן הצד האישי והצד האמנותי.

האישיות מתגלה באחדות היחס אל זמנו, בהרמוניה הצלולה שביצירתו הסַטירית. הסטירה הנה גם פה, כמו בכל מקום, פרי האישיות. בכל מתבטא הבוז לכל נתעב ונאלח שבחיינו. בזה היה ארטר יוצרו של הפיליטון העברי. אף בטויו החיצוני נשתמר אצל הפיליטוניסתנים המאוחרים שלנו: “ואנכי לא אדע מה לי, לא אדע מה הנשמה הזאת, אשר נפח ד' באפי, כי אם יעבור עלי מה אשר יעיר את רוחי, או אז בהקיץ או בחלום חזון נראה אלי”. האין זו ממש לשונו של דוד פרישמן? (וכן אין זו מן המפורסמות, שהרבה מאוצר-יצירתו שוקע במנדלי, ולא ב“סוסתי” בלבד, אלא בכל יתר מפעליו).

אולם יותר מאשר בסטירה, שהנה בכל מקום בטוי ההשקפה ולא של האינסטינקטים, יש בטוי ה“רצון” בתפיסתו האמנותית של ארטר. כי למרות מלחמותיו התדירות עם סביבת החשוכים ומורדי האור (ברשימת-תקוניו לא נחסר אף אחד מאלו, שנלחמו עליהם המאוחרים), לא נטרד ארטר אף לשעה קלה מתעודתו האמנותית. ב“מאזני משקל”, למשל, בשעה שהנהו מניח על הכף האחת את החכמה, והון ועושר על הכף השנית, כמעט בא אל תוך הכפות, ותעף כף ההון למעלה “ותך במוט המאזנים”. האמן אינו מסתפק כאן בסטירה בלבד, שהחכמה הכריעה את כף העושר, אלא הוטל עליו גם להזכיר ש“הכתה הכף במוט המאזנים”, פרט מיותר לגמרי לכשעצמו, לעצם הענין הנידון, אבל מוסיף הארה ציורית. וכאלו יש מקומות רבים.

האמן שבארטר מתגלה בשלמותו בחבורו “גלגול נפש” ספור זה מכיל שׂבעה עשר טפוסי בני-אדם ובעלי-חיים שונים למיניהם. שימו נא לב אל רחבות-הבד, שעליו נתרקמה התמונה רבת-הצבעים. כמה עשיר ועסיסי כאן הדמיון כשהוא לעצמו! המון אדם ובהמה רבה, המרהיבים את העין: 1. החסיד. 2. הצפרדע. 3. החזן. 4. הדג. 5. המוכס. 6. הינשוף. 7. המקובל. 8. החפרפרת. 9. ראש חברה קדישא. 10 הכלב. 11. הקנאי. 12. השועל. 13. הצדיק. 14. החמור. 15. הרופא. 16. תרנגול הודו. 17. בן הצדיק. לו גם היה נשמט היסוד הסטירי מתוך הספור, גם אז היה “גלגול נפש” מענין את הקורא בתור קובץ קטן של ספורים קטנים טפוסיים-ריאליים. ויפה עשה בוקי בן יגלי (תלמידו של ארטר בכמה מובנים) שהוציא את הספור “גלגול נפש” מנוקד בשביל קריאה לילדים. כי אמנם הסטירה אינה משביתה את האמנות הבלתי אמצעית שבספור זה מטהרתה ומתמימותה, שרק לה פתוחה תמיד נפש הילד. כשאנו קוראים את הספורים החיים האלה (הצפרדע, הכלב, הדג, וכו') אין אנו מרגישים כלל ב“מליצות” שלהם, בשעה שבאמת מצורף גם “גלגול נפש” רק מפסוקים. אלא שה“מליצות” נבלעו כאן בהמולת-קול האמן המיוחדת. ורק הודות לפעולתו האמנותית של ארטר, כלומר: הודות לזה שהדבור של האמן הנהו פרי תכונת הדברים גופא, משוחרר מכל נטיה אישית חולפת – היה יצחק ארטר לאבי מספרי ספרותנו החדשה.

ג.

בספורו של ארטר “גלגול נפש”, רואים אנו כבר – יותר מאשר כתב על-גבי כתב – כיצד האמן מתעלל בסדרי הלשון הקודמים, כמו שמתאנה לפרקים הטבע בסדרי-בראשית מקובלים. האמן מסתולל פה ושם בהוראתם הישנה של הכתובים, מטשטש ומוחק את הכתב הקודם על-ידי הדגישו והבליטו את עצמו. התוכן שלו סולל לו את דרכו בערבות המליצה. בולטים פה ביחוד פתוחיו של האמן בתאורו המפורט והאחראי של בעלי-החיים, שלמראיתם לא יעור בלבו שום רמז של התחכמות אליגורית, מלבד יחס האמן האובייקטיבי בתכלית. גם טפוסי בני-האדם מסתמנים בצביונם האמתי לנגד עינינו, למרות שנטפל עמם לצונו של המחבר. מפתיעים אותנו גם בטויים דקים של הסתכלות חדה, הגם שעם זה אינם מכחידים בנו את ההרגשה, כאילו ראינו ברזל מתכופף בידי החרש. הכלב, למשל, אומר “אם קם לנגדי ויראני את מטהו, ואתיצב מרחוק ואוסיף לנבוח. אך זחלתי ואירא לגשת אליו, כי מפני מקל יראתי. ואם הכני או ירה אבן בי, ואבך ואיללה ואסע את זנבי בבין רגלי ואמהר לנוס וכו'”. הדיוק האמנותי מבקיע את עצמו וממריץ את הלשון להתנועע חפשית ולכל מיני נטיות דקות, למען שוב לסדר-מרוצתו הרגיל והטבעי של עורק חי. רק הודות ליתרונות הארטריים האלו, נתשחררה הפרוזה הספורית מהשתתקותה הממושכה, והכשרה לשוב מחדש אל הפונקציה הבלתי פוסקת שלה.

אמנם גם “גלגול נפש” אינו מצניע מעינינו את יסורי-ההתחבטות האיומים והמיוחדים של בטוי-ההתחלה (המכוון: ההתחלה של הפרוזה הספורית בכלל, ולא הפרטית של ארטר), שמנוסה בהם כל אמן לעצמו, אף בכל “התחלה” מחבוריו. גם פה נתבזבזו הכוחות יותר לפתוח לאחרים, לבאים – מאשר שמשו כבר לעצמם. “בתור תכלית כשלעצמו”. אולם תמונות-החיים שב“גלגול נפש”, אלו שהספיקו כבר לעבור את מפתן ה“התחלה”, גורמות לנו אותה ההנאה האסתיטית שטעמנו בספורי הביבליה והאגדה שכַוָנת כתבי-הקודש אינה מטשטשת בהם את האמן אף במשהו. גם אצל ארטר טפלה היא הפיליטוניות ומבטלת היא לגבי תעודתו של האמן, שקֹרָא כאחד השׂרידים לתת שם ושארית לעצמים שבטבע ובחיים. לכן רושמו של יצחק ארטר ננעץ בספרותנו בכתב לא ימָחה.