לנשמת הורי היקרים יעקב וצביה, זכרונם לברכה

בעלות השחר

מאת

שלום שטריט

---

ר' מֹשֶׁה חַיִּים לוּצַטוּ

מאת

שלום שטריט

מאמר ראשון: אישיוּתו

עוד נער הייתי בהתודע אלי משה חיים לוצטו, נער בן עשר. והימים היו ימות ערבי פסחים, בעונת הפשרת השלגים ושעת מתן החופש מעול חורף־למודים ממושך ומיגע. אז הגה המורה שלנו רעיון מצוין, להציל את תלמידיו משכחת הלמודים ומבטלה משעממת כאחת, ויציע לפנינו ללמוד איזה “חזיון”, בשביל להציגו בפני הקהל בחולו של פסח. החזיון שבחר המורה היה “לישרים תהלה” מאת רמח“ל. ועלי, הקטן שבחבורת התלמידים, הוטל התפקיד של “תהלה”, מפני שקולי היה מתאים לזה יותר מקולותיהם של יתר בני־גילי המגודלים. ועדיין חרותה בזכרוני ההתחלה של תפקידי מלה במלה, אעפ”י שפרושה נשתנה הרבה הרבה מכפי שהובן לי אז בימי אביבי ­–

הוֹי צֵל כְּצוּף מָתוֹק. הוֹי יִבְלֵי מָיִם

מִפָּז יְקָרִים יָחַד.

הָרֵי מְנוּחָה, כָּל סַלְעֵי מַרְגּוֹעַ,

הַבּוֹדְדִים שַׁלְוָה וּמְפִיקֵי שֶׁקֶט.

מָה אֶבְחֲרָה בָכֶם, כַּמָּה אָגִילָה

עַל שִׂיחֲכֶם כִּי שָׂח, עַל עַנְוַת דֶּשֶׁא,

מִכָּל שְׁאוֹן עָרַי כִּי הִכְרִיעוּנִי.

האם צריך אני להזכיר, שאז, באותם ימות־הבקר הטלולים, עדיין נמצאו אצלנו דברי שירה מחוץ לגדר הערכה ובחינה בקרתית? מי מבינינו התלמידים כבר שמע את המלה “ליריקה”, או את המושג “דרמה שירית”? דברי החזיון “לישרים תהלה” ששנַנו בע"פ היטב היטב, נבעו מפינו כפזמון של “סדור” סתום ואטום ומלא כח אלהי סמוי ופלאי. האם יש מחבר לחזיון זה? האם נפלטו החרוזים הללו באחד הימים מעטו של בן־אדם, בן־תמותה שכמותנו? שאלות כאלו לא נעורו אצלנו בתקופת־חיינו הלזו, שהספרים היו מושטים לנו ישר מפי הגבורה, ביד נעלמה

* * *

אולם התודע נתודע אלי משה חיים לוצטו בשמו רק לאחר מספר שנים. בהיסטוריה של גרץ, שבלעתיה באותה שעה לכל עליה, דף אחרי דף, נתגלה אלי פתאום בעל “לישרים תהלה” בכל שעור גדולתו. איזה טפוס פלאי גדול הכחות! איזה זרם מפכה חיות וכחות יצירה! הרי במשך מהלך הקריאה בהסטוריה שלפני, לא נתקלתי עדיין בבדומה לזה. ראה זה חדש! וברור היה לי מיד – למרות שההיסטוריון ממעט משום מה את דמותו – שזהו “טפוס”, שלפיו ניתן למוד בהחלט את מושג הגניאליות לכל שעורו. גאון טרגי הנהו אמנם רמח"ל זה שקרקעו תמוט מתחתיו. אולם לפי שפעת כחותיו וסכום נקודות־הראות שבהיקפו, הריהו מסמל את הגאונות מאין כמוהו.

מאז החילותי לבקש אחרי יצירותיו של רמח“ל, אחרי כל שיָר של שאר־רוחו. רבש”ע! איזה ספריה עשירה, איזה בזבוז־הרוח בכל המקצועות השונים ומשונים לקצוותיהם ההפוכות! מה הנהו איפוא רמח"ל זה? האם הנהו משורר או פילוסוף, דרמטורג או חסיד, מבקר או מקובל, אידיליקן או לוחם? ספריו מעידים עליו שהנהו כל זה ביחד. כל חבור מחבוריו הנהו אחת הנקודות מהיקף־ראיה מרוכז של אישיות גאונית בעלת עין־נשרים, שממנה לא תתעלם שום נקודת־מראה. אולם מהו סוד־טרגיותו, שמאפיל מכל אחד ואחד שבערוצי־יצירותיו החלולים?

וזו היתה הטרגדיה שלו. רמח“ל זה שהיה מחונן בכלי־הרגשה והשגה פלאיים וחושי אדם גאוניים, אֵררו הגורל שכַּן שתיתו שעליו עמד יהא עשוי גרגרי־אבנים מתפוררים מבלי שום דבק פנימי. זולת עצמו מצא רמח”ל התנונות גמורה מסביבו. שירת ימי הבינים היתה קרובה לגסיסה. השירה החדשה טרם נבטה. היה רמח"ל מנצח גאוני בלי חברי מקהלה. דרמטורג בלי משחקים, בלי קהל שומעים ובלי קהל קוראים. היש לכם מושג של בדידות גדול מזה?

מי היו רבותיו? אומרים: גוּאָריני האיטלקי בעל “הרועה הנאמן”. אבסורד גדול מזה אי אפשר להמציא. לו היתה דעה זו אמתית, כי אז היו “מגדל עוז” ו“לישרים תהלה” ויתר נסיונותיו הדרמטיים דומים ליצירות “המליצים” שהיו רק חקויים, מפני שנעשו כמתכנתם של האחרים. היצירה של רמח“ל הריהי מסוג אחר לגמרי. רמח”ל, אם כי לא היתה לו אטמוספירה חיה של חברים ותלמידים, הרי היו מעורים שרשי־יניקתו הרוחניים בקרקע דורות־עברנו הרחוקים. רמח“ל היה המשך אורגני בשלשלת התפתחות שירתנו, שניתן לו כח־הקסמים לגשור מעברות על תהומות־בהו ריקות, ולרקוע ממעל להן כפת־שחקים טהורה. לרמח”ל ניתן לשמש בריח התיכון השירי, שיהא מעביר זרם מרוצתה של שירתנו מימי הבינים לתקופת חייה החדשה, מבלי שישאר שום חלל פנוי. הפרוזה שלו מזכירה אמנם את פסיעת המהלך הכבושה ומתונה של ריה"ל ובני־העזרא, בטוי־הרוח של כל אישיות מחושלת ומרוכזת. לא כך היתה דמות־מראֶהָ של בת שירתו. זו היתה הד החופש והמרחב. היא הסיעתנו מחוג שירתנו הקלסי־המצומצם של ימי הבינים, שלמרות רחבותה, הרי היתה רק בטוי אישי סוביקטיבי. אפילו “כתר מלכות” של גבירול אינו אלא צקון־לחש מארך של נפש משורר.

רמח“ל היה הראשון בשירתנו שהשתחרר מעצמו, ונתן לטבע, לאדם, לבעלי החיים ולעלילותיהם לעבור בעצמם על פנינו בהויתם המוחשית. לרמח”ל ניתן הכשרון להתבונן ולהסתכל במהלך חיי העצמים ולמצוא ענין בהם כשלעצמם, מחוץ ליחסו הפרטי אליהם, הוא היה מסוגל לתת לפנינו חטיבת־חיים עם טפוסי בני־אדם שונים ומרובים, שיחיו על הגיגיהם וחלומותיהם המיוחדים שלהם, מבלי שיהא אף הוא נטפל עמהם וישקיע בהם שותפותו. הוא הסיענו איפוא מרשות הפרט למרחב של רגשות, הרגשות ורעיונות של אוכלסין מרובים. ולא היתה שירתו של רמח“ל רק המשך הדרגי בשלשלת התפתחות שירתנו בלבד, אלא היה היתה הדרמה שלו גורם נמרץ ודוחף ליצירת הספור העברי הפרוזאי, שחסר היה בספרותנו כמעט מיום שנחתמה ה”אגדה“. רמח”ל היה המספר הראשון – אם אמנם בצורה דרמתית שירית – אחר יובלות ודורות, שכלו אצלנו מבלי הותיר שום רחש־בטוי וזכר של חיים. בחזיונותיו יש תאור חיי בני האדם מכל צדדיהם, עם רחשי־הבטוי של כל רגשות האדם השונים: אהבה, שנאה, נקמה וקנאה, שלבב־האדם לא יתרוקן מהם לנצח. אולם יותר מכל הרי רמח“ל דרמטורג. איש־ההיקף הלזה, בעל נגודי־הרוח המדומים, היה מחונן בכל הסגולות שעושות את האדם לחוזה חזיונות: טמפרמנט, הרגשת־מציאות אינסטינקטיבית ומשורר. עוד בהיותו נער בן שש עשרה כתב דרמה “מעשה שמשון”, שחרוזיה כבר מעידים על בגרות דרמתית. האהבה והמחקר, שני המוטיבים העיקריים שבחזיונותיו, מזכירים לעתים קרובות את הריתמוס של השירה הדרמתית הביבלית שלנו, שרמח”ל היה ממשיכה הראשון בספרותנו:

הַבֵּט יְדִיד אַכְזָר, רְאֵה הַבִּיטָה!

גַּם בַּהֲמוֹת שָׂדַי וְחַיְתוֹ אֶרֶץ,

רוֹעֵי גְבָעוֹת אֵלֶּה,

אֶל נַאֲקוֹת לִבִּי אֲשֶׁר הִרְעִימוּ

מִבֵּין נְאוֹת מִרְעָם, בְּשִׂיחִי שָׁמָּה

גוֹלָה, שְׂבֵעַת רֹגֶז –

האם אינה מזכירה איה הסוררה, הכלה ומפרפרת בשלהבת אהבתה, את דמות־מראה של שולמית הנודדה שב“שיר השירים”? או האם לא נדמה לשמוע ב“לישרים תהלה” הד קולו של איוב החוקר לכל תכלית? ההיה רמח“ל בשירתו ליריקן או אפיקן, פַטֶטי או פילוסוף? זה היה משורר האשכולות, שיסודות אין מספר התמזגו בו לחטיבה נאדרה אחת. כי ביחד עם ריח־דורות של תרבות שבירושה שנסתפג בו רמח”ל, הרי לא נתנדפה הימנו זו האלמנטריות השמשונית, שהיתה מוטבעת כסגולת־נפש יקרה בתכונת רוחו. אברך־המשי הלזה, אף כי נתגדל באטמוספירה של טעם־חכמים ומסורת־אצילות ממושכה, לא נכחדה בקרבו התכונה השמשונית הפראית, ששום מרות שבעולם אינה משעבדתה. הוא חתם בעצם ידו כמה וכמה פעמים כתב־התחיבות באלה ובשבועה, שלא לשוב לעסוק בקבלה מעשית ובתורת המסתורין, ולא חש שום מוסר כליות בשעת חלול־שבועתו התכוף, מפני שבנפשו לא נקלט שום רגש התחיבות לשום שעבוד, משום מין שהוא. נקי היה איפוא רמח“ל מאלָתו, כשם שנקי היה ואמתי בשעה שספר לנו שנראו לו בהקיץ אליהו הנביא וה”מגיד" וגלו לו סודות מן השמים. כי הודות למעוף דמיונו הכביר, היו ספוריו אלו עובדה גמורה בלי שום צל של שקר.

ואיש־הפלאות הלזה, שהודות לתעצומות עוזו האמין ששלחו אֵלוֹ להיות גואל לעמו, ראה עצמו כבר בשחר־חייו מוקף אויבים ואורבים מכל הצדדים, ובעודו נער הנהו מתריע בקול־שמשון אדיר:

אֶת מִשְׁבְּרֵי לִבִּי אֲנִי אַכְרִיעַ,

אֶלְבַּשׁ גְּבוּרָה וְנַפְשִׁי אָמִיתָה;

אָמוּת כְּמוֹת גִּבּוֹר וְאָז אַרְגִּיעַ,

אֶחְיֶה בְמוֹתִי וּכְאֵבִי אַשְׁבִּיתָה,

אָמוּת, מוֹת לֹא אָגוּר, אֶשְׂחַק לַפָּחַד.

ואחר שנות מספר, בהתעצם בו זרם־עלומיו, הולך קול זה הלוך ועוז:

… הָאֵשׁ, אֲבָל אִם פַּעַם

הֵסִיר גְּבוּל, יָצָא, וְאָדוֹן אַיִן

עָלָיו וְיִסְגוֹר בַּעֲדוֹ, הֵן אֶלֶף

בָּתִּים וּמִבְצָרִים בְּשֶׁצֶף קֶצֶף,

יִכַלֶּה וְיָשִׂים אֵפֶר.

אש הלהבה הזו ומשברי־הלב הללו – לאן שופכו ונפנו באין מוצא? ושוב אתה עומד לפניו כלפני חידת נצח: מה היה סוף סוף רמח“ל זה? האם מחבר החזיון “מגדל עוז”, הוא גופו חבר גם את הספר “מסלת ישרים” (ספר־מוסר שנעשה לספר הכי עממי־חסידי), שיהא דודי החסיד הוגה בו בין תפלה לתפלה ברוח נמוכה בשביל לכבוש בהשפעתו תעלולי יצרו הרע? הוא היה היהודי הראשון שכתב בעבורנו חזיונות־במה ושתל בקרבנו רגשות אהבה ותאוה. והוא הוא עצמו שנעל דלתות־הלב במנעולים וטבע עליהן שבע חותמות לבל יפרצו הרגשות הללו חוצה, לבלי יבקעו קירות הברזל. ההיה רמח”ל זה איש המדע או טח תפל ולהג? הוא היה במחננו אחד ממבקרי התלמוד הראשונים, וביחד עם זה חבר את “זהר תנינא”, ספר מלא הזיה ותפלות.

כן, הוא הוא זה האדם האחד בכל אותם פרצופי־גלגוליו השונים. כי, כאמור, היה רמח“ל לפי כמות כשרונותיו הטבעיים גאון אמתי, שחסרו לו אמנם בעוונות הזמן שיטת חיים והשקפת עולם מרוכזות. אולם לא חסרו לו, כמו לכל גאון שהנהו גדוש ומלא על כל גדותיו, צרכי ההענקה וההשפעה, שאותם פזר ובזבז בכל המקצועות שהם. לא היה חשוב בעבורו גלוי אישיותו, כי אם הרקתו את שפעת כחותיו והשתחררו מלחץ־האונים הלזה. מבחינה זו זכו בעינינו כל מפעליו מאיזה סוג שהם, כי כחות־הענק יגְלו לעינינו במדה שוה בכל אחד מחבוריו, אם כי כולם ביחד משוללים שיטת חיים בסיסית. ומפני העדרה של שיטה מוצקה, נחל רמח”ל את מדוי לבו הנאמנים, שנחשב היה בעיני בני־דורו להפכפך, בשעה שבאמנה היה זה איש האשכולות שהיה כולל בנפשו דבר דבר והפוכו. וכן גם – יצוין זה לשבחו – שונו דרכי בטוייו הלשוניים בהתאם לנושאי־עניניו וסוגי־השירה המיוחדים השונים למיניהם. מענין להתבונן לאלו דוגמאות שיריות טפוסיות לסוגיהן השונים ולהבדל סגנונן המיוחד, בשביל להכיר את היקף הסתכלותו הטבעי של רמח"ל, שהיה רואה כל עצם בצביונו וסגנונו העצמיים, ולא מהרהורי לבו. הנה לדוגמא קטע רווי מכאובים –

יִסַפְּרוּ מַכְאוֹב לְבָבִי אֵלֶה

סַלְעֵי מְרוֹם הָרָיִךְ,

אוֹתָם אֲשֶׁר לִמַּדְתִּי

תֵּת אֶל שְׁמֵךְ הֵד רָם, וְיוֹם וָלָיְלָה

יַגִּיד כְּאֵבִי בַּהֲמוֹת הָרוּחַ

כָּל עֵץ פְּרִי, כָּל עוֹף כָּנָף –

ולעומתו קטע אידִילִי מרגיע:

רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר

אֵין מִמְּנָת חֶלְקוֹ טוֹבָה בָאָרֶץ,

כָּל מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ תִּשְׁפַּלְנָה שֶׁבֶת,

בַּל תַּחֲמוֹד נַפְשׁוֹ בִגְדוֹלוֹת לֶכֶת,

כִּי אִם רְעוֹת צֹאנוֹ אֶל עֵין הַמָּיִם

וּלְפִיו חֶלְבָּם קַחַת,

יַבִּיט כְּצֵאת אָדֹם מִקָּדִים שֶׁמֶשׁ,

מַעְיָן אֲשֶׁר נֶאֶמְנוּ

מֵימָיו וְלֹא יִכְזָבוּ

יָשׁוּר בְּלֵב שָׂמֵחַ.

הָלוֹךְ וְנַגֵּן מִתְהַלֵּךְ אֶל רֶגֶל

צֹאנוֹ כְּמַרְעִיתָם, עֵינָיו יִבְחָנוּ

עִשְׂבֵי הֲרָרָיו, אַף שִׂפְתוֹתָיו שֶׁבַח

אֶל יוֹצְרָם תַּבַּעְנָה.

ובאותה שעה גופא כתב רמח“ל גם את “זהר תנינא” שלו ויתר ספרי המסתורין בסגנון הקבלה המדויק. ומעין הקורא הותיק לא יבָצר למצוא את הדבק המאחד את נקודות־הרחוק המפורדות שבחבוריו, למרות הבדלם הקיצוני, בין הפנימי ובין החיצוני. כי אם אמנם היה רמח”ל חסר נקודת־מרכז קרקעית, מוחשית מתחת לרגליו, הרי נחַן תחת זאת בנקודת־מרכז רוחנית, ר“ל שמימית, שיסודתה היתה באמונתו העמוקה והתמה במשיחיות שבעצמו, וחוט של ההשראה העילאית הלזו הרי הולך ומתמשך בכל יצירותיו השיריות, המסתוריות וגם המדעיות, בתור חוט־נעימה מיוחד. והודות לרוח־המשיחיות הלזו, שמובלעת בכל אחד מחבוריו, היה רמח”ל מורדף, מעונה ומנודה מבני־תקופתו הרציונליסטים (שמוראה של כת השבתאים עדיין לא סר מעליהם), למרות זרוע־הגבורים של אביו שמנעתהו מכמה וכמה פגעים. אופיו המשיחי לא יכול היה להבּלם, למרות השתעבדותו התכופה לדבּרי־האומה הקפדנים והיחידים. ובכל מקומות־נדודיו, שלשם עקר ביתו מחמת מציקיו, לא נעקר רוח־הגאולה מלבבו. ואף באמשטרדם המשכלת, שלשם טולטל באחרונה וימצא בה מרגוע בחוג חבר־תלמידים וקהל־מעריצים זעיר – גם בה לא ארכה מנוחתו ימים מרובים. כי הדביקתהו גם שם המשיחיות שבנפשו ולא נתנה דמי לו. לבסוף נלאה נלאה רמח“ל לשאת את דממת־השלוה שירדה עליו באמשטרדם השקטה, ונפשו נשאתהו שוב אל שדה פעולה נרחב, שדמת־עלילה פוריה. ואז הבהיקה לעיניו העיר צפת תובב”א בשלל מאורותיה המגוונים: הרשב“י, האר”י, וויטל. ויצרור משה חיים לוצטו חיש את מטלטליו העלובים ומטלטלי אשתו וילדם היחיד, ויחישו פעמיהם אל הארץ הקדושה.

וגם עתה, כשהננו מדפדפים אחרי מאתים שנה בחזיונותיו של רמח“ל וביתר חבוריו החולוניים, ועל פנינו חולפת רוח־בקר טלולה, שמנשבת ועולה מבין עליהם הרעננים־רטובים, הננו תופסים בכל רגשות־ההשגה שלנו, שאמנם משיח־צדק היה בעבורנו רמח”ל זה, כמו שהרגיש נכונה בשעתו בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, משיח שירתנו וגואל ספרותנו החדשה.

מאמר שני: רמח"ל ובני דורו

בקראנו את אגרות רמח“ל, שכונסו וסודרו ע”י דר. ש. גינצבורג, יתחוור לנו, כי בנוף־האקלים הלזה נקודת־הכובד של הויתו. לא שירה וספרות הן קוטב אישיותו, אלא עצם חייו הממשיים. כלום בדברים שבהפשט אנו עוסקים? הרי יריעות־חיים מפעפעות נגולות לעינינו, לא שעשאן רמח“ל לחדות בשמחות את פניהן, אלא שהוא עצמו נושאן, הוא גופו הגבור שהושלך ביורה הרותחת שלהן. החיים גופם של רמח”ל רווחים בזה לעינינו, – לאו דרכי יצירתו ומהותה, אלא מה שרחש והגה הוא ממש; מה שהוסב לו מסביב, ומה שסבל, דאב ושתת דם במשך כ"ד השעות מהמעת־לעת. אכן, אין זו אישיות השואפת לתיקון המדות גרידא ולשכלול העצמיות בלבד, שמחמת השתלמותה ההולכת ומוסיפה, מתווספת ממילא תוספת לערכי־האומה, בבחינת רציפות־נכסים איבולוציונית, אלא אישיות מעשית היא, הפועלת ועושה מבלי־משים באופן ריבולוציוני ונאבקת לשנוי־גורל: שכינתא בגלותא וטעונה גאולה. נפשו גחלים תלהט, ולבא לפומא לא גלי. להפך: השמרנות החנוטה, שנכותה ברותחין של כת שבתי־צבי נערמה עליו לערמת־דשן שמתחתה הבהבו ניצוצות די־נור שלו. הוא, כאילו נחבא אל כליו. ברם, כל אבריו, רוחו ונשמתו שבאפו, העידו ואמרו, שאין הוא קרוץ אלא מהחומר שהמשיחים נלושים הימנו. ענות תורתו ואהבת השלום שלו צמצמו אמנם את גלוי דיוקנו בצביונו האמתי, – אולם מעין־הסתרים שלו הבקיע לו מבעד הררי־עד, בבחינת “בית אבנים יחזה”.

בקראנו את אגרותיו של רמח“ל אנו למדים, שספרי־החולין שלו, החל מ”לשון למודים" וכלה ב“לישרים תהלה”, הספרים שנשתמרו ברעננותם עד היום, היו כֵלים בלבד. (הם היו רק יצירה אליגורית לתורת הנסתר, שהיתה כל עיקרו) מלבד ספרו “לשון למודים”, אינו נזכר במכתביו שום ספר חילוני משלו. כי רק אישיותו בחייה האינטנסיביים בלבד גלמה את יצירתו. אנו סבורים היינו שהוא היה גואל השירה העברית (ושלא במתכוון נעשה הוא לכזה), אולם באמנה לא לחוף זה חתרו משוטיו. הספרות החולונית היתה לו לשעשוע־נפש, שמבלי־משים נעשתה חשובה ביותר, מפאת גדלות אופיו. אולם הוא היה נעוץ בראשו ורובו בנבכי השכבות של המסורת והיה אמון עלי האמונה, והיא היתה כל הויתו, ולכך גם שאף להישג הנישא מכל, שמוּנה אי־שם לאדם מישראל מצד ההשגחה: להעשות למשיח. המשעולים הותוו אמנם כבר ב“זהר” דרבי שמעון בר יוחאי ובספרות הקבלה הענפה, אלא צריך היה רק למצוא מוצא מהמבוך¹; ורמח“ל אמנם הֶנחה בעבי העלטה כתינוק רך ביד אבא, – והנה יבהיק לנגדו בזוהר־פלא נוגה ההויה המאירה, כאילו הגיח ממנהרה אפלה. גלוי אליהו, – הריהי עובדה, חזיון שבהקיץ. ודיבור המגיד, – אינו אלא קול מוחשי. והשפונות שלא ניתנו להכּתב אפילו להאר”י הקדוש: “צֻויתי לכתוב, – ע”כ רבו הכתבים מאד, ונראים פלא“. מה העניק איפוא רמח”ל על־פי המגיד ועל־פי צוויו של אליהו? גדולות ונצורות. “אך הנה ג' ספרים יש לי מן המגיד לבדו עד הגלות אליהו ז”ל, וס' ‘קהלת’ יהיה כאלף דפים קטנים בקירוב, וס' ה’תיקונים' – מאתים דפים, והחיבור אשר אני עושה על התורה עד עתה שאני מגיש לכ' ‘אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים’ ת“ק דפים. ועוד יש לי מאמר ‘משכני עליון’ אשר ראה כ”ת ו’מאמר הגאולה' ו’מאמר החכמה‘, ו’מאמר הדין’ ועוד דרושים רבים, ופי' שם מ“ב, ופי' המרכבה, ו’מאמר השם'. כל אלה מלבד חידושים שונים הנאמרים לי בשבתות ויו”ט או בימים אשר אין אני עוסק בחיבורי הגדול“. מדת ההאצלה היתה בלתי מוגבלת. הוא היה שופע תמיד, ללא גורמים ומניעים מסוימים כלל. לא היו אלה סתם הברקות, אלא השכינה היתה שורה במהותו כולה. איזו עליזות־תום של אדם ששפרה עליו נחלתו היתה מפכה מכל הויתו. אף לבעל־דבביה, ר' משה חאגיז, זה הטורקוומדו היהודי שעֶברתו לרמח”ל בערה בו עד להשחית; אף במכתבו אליו נבצר הימנו להתאפק משפוך כל שפע־חדותו מתוך תמימות־ילד לפניו: “כי רק בחלקי אשר חלק לי אלוקי ישראל, לא בזכות ולא בצדקה כי בחסד וברחמים גדולים, ככל האמת אשר כתב באגרתו הח”ר יקותיאל אשר עמדי השבה אלי מהמבורגו – שמחתי ושימחתי אחרים, ונשמח ונעלוז, אשר גלה לי שערי אורה למען דעת להבין ולהשכיל ביקר תפארת גדולתו ולעבוד לפניו בלב שלם. וברוך ד' אשר לא עזב חסדו את עמו ישראל, כי גם בהסתר פנים ידו נטויה עלינו, והעמיד לנו רוח והצלה זה כמה פעמים על ידו אשר בחר בם: האר“י דבי עילאי מאור עינינו ועטרת ראשינו ואחריו כל ישרי לב, כאיש גבורתו”.

בהתפתחות דו־הקרב שבין רמח“ל ובין הרבנים, ניתן לציין שלש תקופות. בתקופה הראשונה, באה ההתקפה על רמח”ל כחתף־פתאום. הוא, בתמימותו, לא השיג בתחילה בכלל את טיב המערכה הלזו. שהרי הוא כמתכנתם, כבעלי־הפלוגתא שלו, ירא־שמים ובעל־מוסר, ואין בינו ובינם שום הפרש כלל, כאילו נעשו מעור אחד. שהרי לא הוא בלבד עוסק בתורת־האמת. שהרי רבו ישעיה באַסאן גם הוא אינו טירון במקצוע זה. ואין צריך לומר ר' בנימין כהן ויטלי מריגיו, חותנו של באסאן, המקובל האלוקי חסיד־הדור. לא תפס רמח"ל בכלל את מהות הפלוגתא. הטון שלו היה רך² וענותני. בקורת תהא – תבע נמרצות. הוא ידע במעמקי לבו שחף־מפשע³ הנהו. שהרי בכוון אחד נכונו פעמי כולם, מה חטא יכלו למצוא בו?

בתקופתו השניה: עם התלקחות אש־המלחמה, עם התגלות גרויי־היצרים בלבבות הקנאים, כשהחלו לרדוף אותו עד חרמה וירדו ממש לחייו, – אז נתרתח גם רמח“ל, אורייתא דקא מרתחי ביה. הוא שהרגיש נאמנה, שהוא בחיר־יה, שההשגחה יעדתהו לגלות את שפוניה לעמו, שהוא צנור שמבעדו יקרן אור־אלוה לעמו, – דוקא הוא מורדף ונענה על ידי חרדים לדבר ד', רבנים ודיינים שמחמרם קרוץ גם הוא, שכל כוונתם אינה אלא לשם שמים. זהו הקו התהומי שבטרגדיה זו. שהרי אין הוא מסוג שפינוזה ואקוסטא, שאפיקורסותם היתה מעבירתם מחוץ לתחום, שהרי הוא בתוך עמו יושב, והרהורי מינות לא הציקו לרוחו. כל פעולתו הרי נעשתה מתוך מגמה יהדותית־חרדית, באשר הוא הנהו חד מחבריא, בעל סמיכת־רבנות כמוהם, ופני כולם מועדות לתכלית נרצה אחת. והרי כולם ביחד, כאחד, מצפים לביאת הגואל. ומה הוא כי ילונו עליו אם סגולת־הגורל הזו תהא מנת חלקו בחיים מצד ההשגחה העליונה? רבש”ע, מה כל הרעש וכל החרדה הלזו? “והשכינה הקדושה הממתנת לבניה שינהלו אותה מן הגלות ואין מנהל לה מכל בנים ילדה. הייטב בעיני ה'?” והמלחמה ניטשה, המערכה כבדה, החזית רחבה ונסבה מכל העברים. אש־המלחמה אחזה בכל התפוצות: איטליה, גרמניה, פולין, הולנד וארץ־הקודש. הוא עמד כנד בל ימוט, האחד כנגד המרובים. אולם אט אט נסתרו מבצריו, והנה גם המצודה האחרונה נכבשה: באָלה ובשבועה מקבל עליו רמח“ל שלא להרביץ מעתה תורת־הנסתר ברבים. כשמשון גבורו הוסרה גם הימנו עטרת מחלפותיו. האמנם ניטל כוחו? הנדם קול־הגאולה באזניו? האמר רמח”ל נואש לחלומו הגדול?

בתקופתו השלישית נצטלל ונסתנן, לא זרק בליסטראות, כסמבטיון השובת. ירד איזה שקט בנפשו, וזעף־חייו שכך. עד שנת הארבעים שלו הבטיח לא לשנות בקבלה ברבים: כל אותה תקופה היתה הרת־הכנות, שעת־ערגון ליום הגאולה. והנה קרב היום, הולכת ובאה השעה, שעת התגשמות משאלת־לבו. ארץ חמדתנו משעשעת את דמיונו. צפת עיר האר“י ור' חיים וויטל מושכת את לבו. ממשמש ובא זה היום, עשה ד' נגילה ונשמחה בו. המכתבים המעטים שכתב רמח”ל למורו ורבו באסאן ולתלמידיו, וההמלצות אודותיהם מאמשטרדם, מוצפים נוגה שלות־הנפש של אדם העומד על מפתן מחוז־חפצו, מתוך מנוחה ושמחה שלאחר סער, מעין־נפשו לא נעכר שוב על ידי חלוקי־אבנים שנזרקו למצולותיו. שלוה פילוסופית וויתור עילאי אפפוהו. מתוך רקע־נפש כזה יכול היה לצמוח ספר צלול כ“מסלת ישרים”, שנעשה ברבות הזמן ללחם־חוקם של כל שוחרי־מוסר, ושבגללו נעשה המחבר לעצם עילאי בעיני הגאון מווילנה. ממה שהיה לאחר זה, בהשיג רמח“ל את משאת־נפשו, – נשארה לנו רק אגרת צנומה מעכו. עם כל תשוקתנו לדעת את ההמשך, – לוט הוא בערפל. גם קצו נעטר, אמנם בלי חן־האגדה, כבריה”ל: במות שלא כדרך הטבע. גם הוא אוּכל, כאחיו ר' יהודה הלוי, במדויו הצורבים לגאולה מוחשית.

אוסף־האגרות הלזה, הוא ספר חי, דרמטי, רב־העלילה, מלא התאבקות יצרי־האדם וכוח תקפו של גבורו. דרמה רבת־מערכות ומרובת־התנגשויות. ליד רמח"ל מבהיקה גם דמות־הפלאים של רבו באסאן, בישרו ובזיו מדותיו. לרגעים הוא גם מיסר את תלמידו, אולם בהוכחו בצדקת־נפשו, שנתחורה לו בעצם במעמקי־נפשו עוד לפני תהותו וחקירתו עליה, – הוא נלחם בחרף נפש מלחמת־מצוה עם כל משטיניו ומקטרגיו, כמובן בתחום הספירה התיאולוגית. בספר־האגרות הזה מפוזרים גם רעיונות מיסטיים עמוקים, שברי־לוחות של תורת־הנסתר. רב־ענין הדבר לבר־סמכא לאסוף את כל נפוצות־הניצוצות האלה, לאגור כל הפירורים למסכת אחת. היתה מצטללת לעינינו באין ספק שיטה מיסטית מסוימת בהשגת האלהות.

סגנון אגרותיו של רמח“ל שונה לחלוטין מזה של חזיונותיו. סגנון חזיונותיו בן־חורין גמור, שוטף בזרמת־בטוייו, וכאן עסיסיות והתאפקות. בחזיונותיו הוא מקראי, – וכאן חרדי, מזיגה תלמודית־קבלתית. מזיגת העברית והארמית טבעית בסגנונו, שלא כבבני־דורו שסגנונם היה גיבוב של גושים בלתי־מלוכדים. באגדות רמח”ל סגנון הרמוני, ממוזג, פרי אישיות שלמה. כשקוראים אנו את כל המון החרמות, השמתות והנדויים שניתכו על ראש רמח“ל מכל העברים; כשמתלבטות לעינינו שפע הידים המידות אבנים אחריו בשצף קצף היסטֶרי, – אנו עומדים תוהים ומשתוממים על גלגולי־גורלות בעולם: כשאותו האיש המוחרם, דוקא הוא, נעשה ברבות השנים, לסמל המהות המוסרית לאותם החוגים האדוקים, שהיו ברודפיו. כמעט בכל הישיבות ובבתי־מדרשים מתחנכים רוב שלומי־אמוני־ישראל בחסידות ובמוסר על “מסילת־ישרים” לרמח”ל, ואינם פוסקים מגירסתו. בעידנא דריתחא, בעצם ימות המחלוקת שבין הרבנים ובין רמח"ל, נראה היה רקע־מה מדומה לעלילותיהם ומעשי־הרדיפה שלהם. אולם כהיום, בריחוק הדורות, בהשתמט המניע ההווי מהעין, ונראה ובולט רק המעשה הברוטלי כלפי גאון־רוח בלתי־מצוי, – נפלטת מאליה מהפה, מבלי משים, מלת־החירוף המתאימה: ייזואיטיות.

“ואני שמתי איתן משגבי, אלקים חיים ומלך עולם, הוא נחני והוא ינחני; כי אם מגיד שלח לי – הוא שלח לי, ואם אליהו עבדו ושאר נשמות קדושות – הלא הוא השולח, ובדבריהם עשיתי כל הדברים אשר עשיתי. ואם הוא הוציא לגילוי את אשר הסתרתי – הוא היה המגלה, כל אלה ידו עשתה. ואני איני אלא עומד לשמוע בקול דברו לעשותו. מעתה מה אחשוב, ולמה אחשוב, כל גויי הארץ ומלכיהם בראשם כי יעמדו בחרב ובחנית ובכל כלי קרב? אם לנצח ואם להנצח – עבד ה' אנכי; ואם אפר שרוף הייתי על גפי מרומי קרת – אז ידעתי כי אלקים לי, לא באיש בטחתי ואל אדם לא פניתי, ולא אבטח ולא אפנה, כי בה' בטחתי לא אירא, מה יעשה בשר לי? כל קולות וכל לפידים לא ייראוּני ומקול המון גבורים לא אֵחת ולא אענה”.

האם אישיות איתנה כזו עלולה להשבר פעם? היתכן משבר באדם העשוי כמוהו לבלי חת? ואיככה הגיע בכל זה לנמיכות־הרוח שב“שבועה” שלו? נוסח־דיבור כזה, כיצד להלמו לרמח“ל? מכתבו בנידון זה למורו באסאן מאיר לנו כזרקור פינה סמויה זו,– ואנו נוכחים לדעת שלא חל שנוי כל־שהוא באדם וחוסן־רוחו לא נגרע אף במשהו; ויותר מהכנעה יש בהודאתו, כביכול, ביטול הזולת, זלזול בבעל־דבביה. כי כה דברו השנון בודויו לרבו: “… אני מה איכפת לי? והם חישבו שכבר לכדו מבצר גדול, וגם את הנזר לקחו; וחיי ראשי, משחק אני בהם ומתפלא עליהם לאמר: איך אובדי עצות המה, כאלו לבם בל עמם. וכי אם האמת אתי – הודאתי להם תסירהו ממני?” או נוסח אחר באותו ענין באגרת שניה למורו הנ”ל: “האותי יוכיח במוסר אשר שתקתי ואחריש ואשר לא בחרב אצא לקראתם? כמדומה לי שלא עשיתי דבר יפה מזה מימי, אשר הנחתי למתרגזים להתעשש בקנאתם ויהי אשם ללבבם וזיקות בערו לחטאת נפשותם”.

ומאידך גיסא, ככוחו וגבורתו כך גם עקת־נפשו מרובה מהכיל. בנוהג שביוצר, כל עיקר סיפוקו בפרסום יצירתו. והוא, רמח“ל, מוכרח היה לתת אישורו לקבור את ילדי־טיפוחיו בעודם בחיים. נאלץ היה להסכים להקבר חי, הוא גופו, בהיותו בריא אולם. הלא זו החלטתו הנמרצה באזני רבו באסאן: “הנה כ”ת אינו צריך לעצתי. אמנם אם בשל תיבת הספרים כל הסער הגדול הזה, יצוה כ”ת ויקחה אצלו וישרפנה לעיניו. וכעל גמולות כעל ישלם חימה ונקם למי שגורם לזה ולבו לא הוטהר בכונתו לשים, וש“ר”. ומתוך זעזוע־נפש נקראות השורות המחרידות במכתב ר' יעקב כהן פאפורש לר' משה חגיז, שנכתבו מתוך סיפוק של חדות־מצוה: “בכן הנני מהודענא להון שכבר נעשה מעשה זה שני חדשים מקרוב, דהיינו מועטין בשריפה ורובן בקבורה במקום אשר לא ידע איש את קבורתן, חוץ משני שלוחי מצוה יראי אלוקים אנשי אמת אשר קברו אותן עמוק עמוק בקרקע קשה להוציא משם עוד, ואף גם שם גניזתן באופן שבזמן קרוב ירקיבו וישחיקו אותן קרקע עולם. וממני יראו וכן יעשו מי שיש בידו שום דבר מאותן כתבי הנ”ל, שאל ישהה הטומאה בידו וימסרנו לב“ד והמה יבערו אותן כנ”ל". האין בזה מצלילי מעשה תלין?

אכן קרני־זוהר יגיהו גם במאפלית החיים. מצודדת־לב זו השלשלת של זיקה ואחות־רעים הנמשכת מהישיש החכם הרב ר' ישעיהו באסאן לתוך חוליות רמח"ל ומרעיו. יחס־הידידות נוגע ממש עד הנפש. קשרי־האהבה והאוירה של חסידות מהוים חטיבה הגונה וכשרה “והיתה לי ולחברי כלם קדושים, ואין לזר אתנו”. ספירה של אינטימיות וליכוד־חברים מסביב לאידיאה מאירה שכל אחד מהם ממלא שליחות נעלה, ומהוים הם מעגל־קסמים ללא פרוץ. “כלם כאיש אחד יחשבו ולא יעשה שום אחד בשביל עצמו אלא בשביל כל ישראל”.

גם מקום הולדתו, מקור־מחצבתו, קהלת־הקודש פדובה, היה משמש לו מבצר חזק. אנשי פדובה שראו את רמח"ל בצמיחתו, והכירוהו עד למעמקי שרשיו, הם היו מסוגלים לשפוט עליו ועל עלילותיו. ונאמנה עלינו עדותם הנלבבת בלא משוא־פנים: “מכבד את ה' מהונו תמידין כסדרן, בכונה נכונה ונפש נענה; ומדי שבת בשבתו דרוש דרש משה דברים טובים ונעימים, כלם יראת שמים ודרך חיים תוכחות מוסר, לא נפל דבר מכל דברו הטוב ולא חסר, והכל ברוח נדיבה בלי כסף ובלי מחיר, ולא נהנה אפילו באצבע קטנה, כי באמונה היה עושה”. אהבת־הרעים העזה היתה מורגשת עוד ביתר־שאת עם הפרידה הקשה: “לא תעצור כח לשוני לדבר ולא לבי להרהר, אף כי ידי למושך בעט סופר, כי מעת נשארתי לבדי – מצאתי את עצמי כלב באין אברים, כצפור משולחת מאפרוחיה”. והוא מעודד ומחזק את חבריו־תלמידיו, ובכל אשר יהיה, שם הוא כולל עצמו אתם, וזאת אשר יבקש מאתם: “הנה הפתחים הקטנים אשר נפתחו לנו בדרכי ה' למבראשונה ללכת בנתיבות סודותיו באמת, אתם אל תניחום ולא יסורו מלבכם הדברים. אך לפחות את אשר השגתם אל תאבדו. ושמחתם בכבוד ה', לבכם יהגה אימה ועיניכם עמוקים יתורו”.

ומעכו בא לתלמידיו מכתבו הראשון מארץ־ישראל וגם האחרון. אנו עורגים לשוא לדעת מה הגיעהו בארצו עם הגשימו את משאת־נפשו. תאבים אנו לדעת את הרגשתו לאחר השיגו פדות נפשו והיכולת לבצע את אידיאַלי־החרות. האם רותה נפשו עדנים לאחר שהותרה מחרצובותיה, או שמא דכאתהו הגלמודות לאחר הרחיקו נדוד מעדת תלמידיו, אחיו לצרה ולטעם־הסבל ולמשוש־הדבקות שבבדידותם? נסתם כל חזון העתיד ואין כל זכר להמשך־חייו במולדת ושום סימן לחדות ההתרפקות על הארץ וסבל ההתערות בה. אחרי המכתב מעכו, סמוך לו, יש בספר עוד קינה מרה מרבני טבריה, על פטירת “הרב הכולל, המקובל האלהי, רכב ישראל ופרשיו, אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא כמוה”ר משה חיים לוצטו“. סתומה הידיעה ואין ברורות באופן המות. כחברו רבי יהודה הלוי, נעקר גם הוא מיד להופעתו על מפתן הארץ, בלי לוית־החן ששתה האגדה בראש אחיו הבכור. גם מקום קבורתו סמוי ושנוי במחלוקת. לפי אגרת־הקינה הנ”ל מקום־קבורתו ב“טבריה אצל רבי עקיבא ע”ה", ואחרים סבורים: בבית־יוסף. ואנו שבי־המולדת, מאתים שנה לאחר האספו, איננו יכולים אפילו לבוא להשתטח על קברו הקדוש.

תרצ"ז.

מאמר שלישי: רמח"ל בארץ ישראל

(בחזון)

יום הלולא היה יום זה שבו נכנס רמח"ל לארצנו, וגדול לאין שעור היה אז משושה.

ותתקשט הארץ ביום ההוא לכבוד האורח. ביחוד היתה נהדרת קבלת־הפנים שערך לכבודו עמק יזרעאל, שעל פניו עברו רמח“ל ובני ביתו בדרכם צפתה תובב”א.

צהרי־חורף רעננים הבהיקו בטללי אורותם, כפנינים האלו שלטשן משה חיים לוצטו באַמשטרדם המעטירה. וקול לצהרים כקול הפנינים בהשחזן. וריח האתרוג נשא מכל העברים. ועמק יזרעאל שכסהו בר החרף, הוריק היום עמוק יותר מבשאר הימים.

נשתתק קול הים, שהד המיתו צלל עוד באזני רמח“ל. גוע לאט לאט לקול המולת גלי הקמה. ולכשראתה אמא־אדמה, כי הולך הים הלוך והתעלם מן העין, ותלבש פתאום גאוה ותחשף לפני רמח”ל את יקר־גנזיה:

שָׁם הַרְרֵי אֵל רָמוּ

עַד מִפְרְשֵׂי עָב, עַד נִבְלֵי שָׁמַיִם

רֹאשָׁם הֲכִי יַגִּיעַ;

שָׁם מֵי מְּנוּחוֹת, מַעְיָנִים נָזֹלוּ,

בֵּין הַרְרֵי עַד יַחְדָּו יִתְהַלָּכוּ,

שָׁם מִפְלְשֵׂי מִטְרוֹת עֹז יָרִיקוּ

שָׁם טַלְלֵי אוֹר יַעַרְפוּ שָׁמַיִם.

ומאחר שבטוחה היתה אמא־אדמה בהכרעת השפעתה המחלטה, אז השפילה גם קולה ותתענו ותאמר:

כִּי הַסְּתָו עָבַר, חָלַף הַגֶּשֶׁם,

אָבִיב יִבַכֵּר פֶּרַח,

אָז כָּל נְאוֹת מִדְבָּר, כָּל מוֹצָא דֶשֶׁא

בֶּגֶד יְרַקְרַק לְמִכְסֶה יִלְבָּשׁוּ,

צֵידָה לְחַיְתוֹ יַעַר

וּלִבֶהֱמַת הָאָרֶץ,

נֶפֶשׁ עֲיֵפָה כִּי תִמְצָא מָנוֹחַ,

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה לִבְנֵי אִישׁ יַגִּיעַ,

עַל כָּל פְּנֵי שָׂדֶה, שָׁרוֹן וָעֵמֶק

מֶגֶד תְּבוּאוֹת שֶׁמֶשׁ

מֵהָאֲדָמָה נִצָּנִים יִצְמָחוּ.

הרגיש רמח"ל פתאום כי הפך להיות גם הוא לכלי־שיר, אחד מכלי־זמר הרבים שמסביב, שקולותיהם נשמעים ופניהם אינם נראים. והיה בגבור קולו, ויחבאו מפניו שאר הקולות, כאילו עצרו כלם את נשימתם. לבד ההד נתדרדר בכל מלא שטח האור:

הוֹי הַרְרֵי עוֹלָם נְעִימֵי שֶׁבֶת,

סִתְרֵי נְאוֹת שָׁלוֹם, אֲשֶׁר לָבֶטַח

בָּדַד הֲלוֹם תִּגְבַּהּ,

מַה יָּקְרוּ לִי אֵלֶּה

חֻפּוֹת אֲשֵׁרֵיכֶם מְשִׁיבוֹת נֶפֶשׁ –

וירא רמח“ל את עדר הכבשים הצחור שגלש לו מהתבור כשפיותיהם פעורים וקולותיהם נראו ממרחק מבלי שנשמעו. מאחורי העדר יהלך שפי כמו על בהונות רגליו, הרועה עטוף בטליתו, וחלילו כאילו גנוזות ילאט. והיה לרמח”ל כאילו עבר בשכבר הימים דרכים אלו. כאילו ראה בימיו את ההרים האלה, ובחביון סלעיהם עקבותיו חרת.

רוֹעֶה עֲדָרָיו נָעַר,

מַה טּוֹב מְנָת חֶלְקוֹ וּמַה נַּעֲמָה!

בֵּין מִכְלְאוֹת צֹאנוֹ מְנַהֵל יֵלֵךְ,

הֲלוֹךְ וְרָץ וָשָׁב, בְּעֵינָיו יָגֶל,

פָּנָיו וְלִבּוֹ תוֹאֲמִים יָשִׂישׂוּ,

בֵּין צֶאֱלִים יִשְׁכַּב וְהוּא בוֹטֵחַ,

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ.

נתקלה עינו של רמח“ל ברעיתו המתנהלת לשמאלו על הפרדה, מרופדת בכרים רעננה כבערשה. חלף מבטו על־פני הנער, יוצא חלציו, שהרחיק רכוב אחרי שובבות לבו, הרחק כמטחוי קשת מאביו. ותכל נפשו של רמח”ל שבעתים מבראשונה. קמה לעיניו מנטובה הנאוה, קרית דוד פינצי, והימים מאז נעורו, אשר אורו לו שם, שם, בעת שהמה אל צפורה זו שלו – כאשר תהמה עתה לעיניו היונה על אפיקי הירדן.

עַלְמָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינָיו שָׁמָּה,

עַלְמָה אֲשֶׁר תִּתֵּן לְחֶלְקוֹ חֵשֶׁק,

בָּהּ יַעֲלוֹז לִבּוֹ, וְהִיא כָמוֹהוּ

בּוֹ יַעֲלוֹז לִבָּהּ, וְלֹא יֵדָעוּ

רַק תַּעֲנוּגוֹת סֶלָה –

ובראות לוצטו שרגש־הבושה האדים את פני רעיתו שִסָהו יצרו להוסיף גרותה עוד:

אִם עֲיֵפָה נַפְשׁוֹ, בְּבֵין שָׁדֶיהָ

יִשְׁכַּח עֲמָלוֹ, כִּי לְאוֹר פָּנֶיהָ

אֶת כָּל עֲבוֹדָתוֹ כְּבָר זוֹנֵחַ:

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵ –

נחנקה ההברה השניה של המלה “שמח”. הכנרת נגלתה פתאום לעיניו, כאילו נבעה זה עתה ראשונה מאפיקה. מקופלה, הדוקה, ודחוקה במצריה האינסטרומנטליים. מיתריה נכונו וקשת מתוחה מנצחת עליה. נאלם רמח"ל לגמרי. נִטַל משוש שובבותו מלבבו, ואיזה זהר תכול עמוק חדר למשכיות נפשו, ורצד בה כרצד ההרים בכנרת בחופיה, וכהנוד בה בבואת ידו של הספרדי, במשותו עכשו מכמרתו המלאה דגים.

פתח הדיג הספרדי שנטפל אל רמח“ל – לאחר שהעמיס את מכמרתו שמלאה דגים על אתונו – אגב נתינת שלום לרמח”ל: “ההתבונן כבודו? תנין שהתהפך עתה על צדו, הוא הרתיח כך את המצולה. לו היתה נמצאת עכשו סירה על הים, כי אז נהפכה על פיה. לכאורה אין כגלי הכנרת שקטים בין גלי הימים – אולם קרבם הוות וקבר”.

שש רמח“ל לקראת הספרדי כשישו למצוא חרוז מוצלח. כי על כן שפתו של הספרדי צחה ונמלצה, ויש בה מריח הארץ. כפטר מים חיים נבעו מצפונות לב רמח”ל חוצה בשפת עבר. ולזה הלא כמהה נפשו מאז, וכאבן שואבת היתה לו השפה הקדושה בארץ. ‘והנה הכשילהו מזלו במחמר, שזולת המלים העבריות הבודדות המעורבות בלשונו הערבית, זעיר פה וזעיר שם – לא ישמע כלל שפתנו. וגם הדבור שנסה אליו בארמית, גם הוא היה בעיניו כלשון החרטומים’.

“חזקה על יהודי חלב שלא יוציאו מקרבם בר־אורין” – התלוצץ הספרדי מתוך הכרת ערך חשיבותו.

חייך גם המחמר החלבי מתוך התבטלות טמטום ותמהון לבב. ולזיו האור שהגיה את פני החלבי, הכירו רמח“ל כי אחיו הנהו. ולפתע פעם בלבב רמח”ל משהו שמוליד בעין את הדמעה. זו שרק הזהר תזהיר, וסף העין לא תעבור.

פתח רמח"ל שנית ויאמר: “הדגים הללו שהועלו בחכתך, אחא, הרי הנם מזומנים מתחלת ברייתם לכבוד שבת מלכתא, כי מצווים ועומדים הדגים לקבוע צורת השבת. כי צא וראה – שבת בלא דגים – איזה דמות תערך לה”.

ובדברם כה וכה הגיעו אל הררי הגליל העליון, שעליהם להעפיל לעלות לשיא־ראשיהם. והאור והסוד המנצנצים מבין ערוצי סלעיהם מפתים את הלבב כסתרי ה“קבלה”. עקצה של החמה ניטל. חדלו הרוחות לשקשק בכנפיהן. והירח שטייל כל היום בשמי־רום, והיה מאיר כנר זה שהודלק בבית בחצות היום – הלך והבהיר עתה יותר ויותר. רשמו של הירח היה כבר נכר היטב. בחפזה ירדו הערבים.

פתאום היה לרמח"ל, כאילו הנהו רואה את האותיות של חזיונו החדש “לישרים תהלה”, שהיה ארוז עמו בילקוטו, פורחות פה בחלל האויר. נמלטות לנפשן האותיות מעליהן שהיו צרורות בהם, וחיות הן מהלכות פה על ראשי ההרים.

אימה נפלה על רמח"ל פתאום. מה היה לו לספרו היקר הזה? הנה הנם מחשבותיו וסרעפיו נפוצים על ההרים, ופזורים בתוך חגויהם. אל אלהים, מי יאספם לאהלם כקדם? הלא אלו הנן מסות־נפשו, שאמר לגנזן לדורות, – מי ישוב ויכנסן שנית? והאם אכף עליהן את עולו? הרי נכנסו בעצמן מרצונן הטוב כמו בתיבתו של נח. נכנסו חוצץ אחת לאחת, בשקט ובסדר, כשפניהן נהרו מגיל. לא הקדים המאוחר את המוקדם.

וירא רמח“ל את ילדי רוחו, כמה צלולים וזכים הם, והיתה בנפשו הרגשה, שהשיג מחוז חפצו. ומה תכלית האדם בחיים, אם לא השגת הבטוי, שאין בו שום התכסות ורמיה? שמח משה חיים לוצטו שמחה רבה למראית סמני ההשתלמות. כי אם בחזיונו “מגדל עוז” היו מפולשים מבואות ל”מליצה“, מפני ש”יסודתו בהררי קדם", וניתן מקום רחב לדמיון להתגדר בו, לא כזה הוא חזיונו האחרון “לישרים תהלה”, שהנהו משלה וסמלה של הממשות התמידית, מפני הוָסדו על מערכי אנוש הקבועים וחזיונות־המציאות הבלתי מתמוטטים.

חשש הספרדי שלא יהא עובר האיש הנכבד הלזה את זמן המנחה. והיה בהתבוננו שהונח לו לרמח"ל רגע ממחשבותיו, נזדרז ויאמר: “ומה סובר כבודו, ההיה חוזר כבר בשעה זו יצחק אבינו משוחו בשדה?”

הבין רמח“ל את כונתו של הספרדי, ויתפעל מהדר נמוסו של דייג עברי זה. מיד התחיל קול תפלתו מסתלסל ויורד לגאיות שמתחת להררים, והסהר מלוה את בני־חבורתנו על דרכם. נגהותיו נתקלים ומשתברים לרסיסים, מהבהבים ולוחשים מבין חגוי הסלעים. שפתי התולדה כולה ינועו וגם יזועו. ורמח”ל הנהו שליחה העובר לפני התיבה.

ועצב צח הגיח ממחבא הירח, ונכנס לו ללב רמח"ל – ויכרסמנו חרש: “שלמה יעֲודוני אחי, שלמה ישטמוני ויצררוני. מה ארצה אני, ולא ירצה אלי. מה אדרש, ולא ידרשהו גם הוא. הלא אך לפדות וגאולה שקקה נפשי כל הימים, הלא אך לקץ הימין צמאתי – כי זולתו איככה אשאף רוח, איככה אשם” –

ויתאו הספרדי מאד לשוב להכנס עמו בשיחה שנית, מובטח היה כי לפניו איש קדוש. כי על כן עורקי מצחו של רמח"ל וורידי פניו יתנועעו בלי הרף, ומראהו משתנה לרגעים כדמות גון ההרים האלו שמשתנה חליפות.

ולא יכול הספרדי להתאפק עוד ויפתח וישר:

בַּר יוֹחָאִי, בַּר יוֹחָאִי,

נִמְשַׁחְתָּ, אַשְׁרֶיךָ.

בַּר יוֹחָאִי, בַּר יוֹחָאִי,

נִמְשַׁחְתָּ, אַשְׁרֶיךָ.

שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ,

שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ.

וייטב הזמר בעיני רמח“ל, כי חנו של המזרח היה חופף עליו, וכרוח שנשבה בין ההרים כה היתה מלודיה זו ללבו. נלוה רמח”ל אליו גם בקולו הוא. פתאום נראה לו לרמח“ל אגב שוררו, שראשו של נערו השתוחח ארצה, וכמעט קט וצנח מעל אתונו. הבין רמח”ל שסוגרו עיני בנו, ויעט עליו כנשר על גוזלו, ויעבירו מאתונו על סוסו ברחמי־אב גדולים. ומיד עטפו בסודרו שהוציא מילקוטו, כמו שתעטה הלבנה חרש את ההרים האלה ברדיד אורה. אמצהו רמח"ל לבנו יחידו אל לבבו, ויקשב למשק־המולתו של קול הספרדי הרוטט.

והספרדי סח לו, שמתחלתו של אייר מתחילים הדרכים האלו שוקקים משאונם והמונם של העולים העליזים לקברו דרשב“י, לחוג את ההלולא המפוארת בל”ג בעומר. ספר: הנסים והנפלאות שהתרחשו בימיו ולעיניו בקברו של אותו צדיק. ואחרון אחרון קשר מספד: “על השרפה שנשתלחה השתא בנחלת ד‘, כי גדולה היתה מנשוא, בהלקח מעלינו נזר ראשנו, “אור החיים” שלנו. ואנו אמרנו כבר בחפזנו, כי משיח ד’ שמו חיים. ועכשו מי ימלא לנו את חסרוננו זה, הוי מי ימלאהו”, ועיני הספרדי תלויות אל רמח"ל, כמי שנטרפת עליו ספינתו ויוחיל שאך הימנו תבא עזרתו.

דממת הלילה נשתררה. באה האשמורה שאיש לא יפריע את דממתה, ואף נשים מרבות שיחה לא תעמדנה בפניה ותכנענה לה. עמוקה היתה הדממה עד כי נמנע כל פה מהפֶצות. חלפו בדממה שלשה בידואים עטויים שחורים. והיו הם כנשמת הליל שהופיעה כבזק פתאום ואיננה. לשמע המלה “בידואים” שיצאה מפי החלבי, נזכר לו לרמח“ל אחיו הבכור הגדול יהודה הלוי, מי שמצא את מותו תחת פרסות סוסה ערבית. וירא רמח”ל את הלב המרוטש והמתיז דם חי, מכבד העקה שיעיק גופו של הבידואי הרכוב על הסוסה. ויחש רמח"ל את הכאב, כאילו קרה האסון הזה את אחיו זה עתה.

בתי צפת צצו ונראו לעין. ונראה היה העולם, כאלו מחה את פיו לאחר המתיקו את סודו, וחזר לו להרגלי־חייו השקטים. בית־העולם שכן לו בעמק – והרפאים כאילו אך זה סוגרו קבריהם תחתם, לאחר טיול־הלילה. נתגלה לו לרמח“ל אליהו הנביא בצורתו מאז, ולצדדיו שני בני־לויה. מובטח היה רמח”ל כי אלו הם האר"י ור' חיים ויטל. זוהי דמותם שערך להם תמיד בדמיונו. ויחש משה חיים לוצטו בנפשו, כי כשחר בוקע הוא ועולה… בוקע ועולה…

תרע"ד.

---

נַפְתָּלִי הִירְץ וַיְזֶל

מאת

שלום שטריט

(מאתים שנה להולדתו)

צדק אד“ם הכהן בהערכתו את רנה”ו, בחרוזו:

“אַךְ הוּא לִשְׂפַת עֵבֶר אָמַר: הִגָּלִי!”

נסבה היתה זאת מאת הגורל, ויותר מזה מתכונתו האישית, שנפתלי הירץ ויזל יהיה אבי ספרות־ההשכלה, אבי הספרות החדשה – כלומר: המפלס לשפה העברית, להקדושה, דרך לשמוש חוּלוני.

נסבה היתה זאת מההיסטוריה. כשנולד נ. ה. ויזל, היה משה חיים לוצאטו בן שמונה עשרה. זה עתה פלט את הדרמה “מעשה שמשון”. והוא כולו מין וֶזוב בעצם התגעשותו, בעצם לבת היצירה, אבל הדור היה באותה שעה רחוק מרמח“ל. הוא, שביסודו היה מיסטיקן לא נקלט כראוי בתקופה הרציונליסטית, שהאידיאל שלה היה רק השכל, ההשכלה, הנגוד להזיה המחריבה, שסִמל אותה שבתי־צבי. היצירות האיתנות של רמח”ל עברו על דורו בלי הרושם הראוי. רק מאה שנה לאחר הוָצרה נתגלתה הדרמה “מגדל עוז”. ההשכלה שהחלה צומחת זה עתה, כאילו דלגה על הופעה מיסטית זו ששמה רמח“ל. היא לא שמשה לה ליסוד מוסד. “שלטון השכל” היה האידיאל של הדור, וגם היתה זו מצות השעה. מצד אחד: עוד לחשה ההזיה של המקובלים כגחלים מבעד גל של רמץ, והחסידות נבטה ועלתה. ומצד שני: השתרשו בערות ואמונות־תפלות בתוך ההמונים. לתורת ה”נגלה" נזקק הדור הנאור. ה“באור” של התורה, שיצא מהאסכולה של מנדלסון, כאילו בא לשובב את ה“שיות הפזורות” מכל נתיבות־התוהו. הרמבמ"ן, במלוא כובד אישיותו וגדלה, העמיד עצמו בתור בַלֶם, החוסם בעד זרמי התנועות המיסטיות, לבלי ישטפו ולבלי יגרפו הכל בדרכן.

נתּן לשער, בלי הגזמה, שאילו הושתתה ספרותנו החדשה על רמח"ל, כי אז היתה לשירתנו קפיצת־דרך בכל חזיותיה – והיו מפולשים האופקים לכל העברים.

אבל החיים יש להם חשבונם והגיונם הם. והיה אז מן ההגיון לצאת ממערבולת המסתורין שבעביָם הועם זהב השכל. לאחר ההמראה בשחקים עד כדי סחרחורת הראש היה צורך למצוא מנוח לכף הרגל, לשמוע לשכל מלים. הדור היה זקוק לתורת ה“נגלה”. ומשאת־נפש זו של התקופה נתגשמה באישיותו של ר' נפתלי הירץ ויזל.

רנה“ו זכה להיות יוצרה של ספרות־ההשכלה. באשר הוא היה בעל ה”נגלה" שהתקופה נזקקה לו. אישיות בלי מסתורין, ומחונן בחוש־מציאות חד, שלא טושטש בספרו “דברי שלום ואמת” עד היום. אולם סגולות חשובות אלה, לא הן בלבד הכשירוהו להיות הכַּן לספרות החדשה. סגולה אחת העולה על כולן היתה לו, והיא שהיתה המניע העיקרי ליצירתו הענפה, זוהי: האהבה בלי מצרים ללשון העברית. והיא שעשתה אותו למשפיע הגדול בתנועת ההשכלה, למניח השתות לספרות החוּלונית. תאמרו: והרמבמ"ן? אמנם כן, משה מנדלסון היה אישיות גדולה שאצלה מהודה על התקופה כולה, ורק מכחו נתּנה לתנועה זו דחיפה כה נמרצה. אולם, אין להסיח דעת מהעובדה, שמנדלסון היה לתנועת־ההשכלה שלנו רק מעין שר החוץ. כלומר: יותר, לאין ערוך יותר, משנתן מנדלסון מרוחו להשכלה שלנו גופה, מששִקע עצמו בה – ניזונה היא בעיקר מכבושיו בחוץ, בתור פילוסוף כללי, בתור יוצר סגנון גרמני, שבהם התימרה והתכבדה בשעתה. אך אין לשכוח ביחד עם זה, שהתולדות השליליות של המנדלסוניות בחיינו נבעו בעצם גם מתוך כפירתו שלא מדעת בעתידו הלאומי של עמנו ובחטיביותו. בעצם העובדה, שחשש מנדלסון להפקיד פירות־רוחו בכלי־לשוננו, שהוא היה בה אמן־הסגנון, והלך וסלל כביש למחקר־היהדות בשפה זרה – בפקפקנות פנימית זו בנשמת־חייה של אומתנו, הותרו כבר קוי הכפירה בגורל־חייה העצמי, שלא נרתעו אחור גם בפני חזיון ההמרה. לעומתו ר' נפתלי הירץ ויזל, אם כי כשרונו היה לא־נחשב לגבי זה של מנדלסון, זכה בגלל סגולת־האהבה שקננה בלבו לשפתנו, שלא תגרע אף טפה מהפראת יצירתו. את כל חילו נתן ללשוננו. בהבעת אמון בלתי מוגבל זה לשפתנו – מבלי לזנות אחרי שפות אחרות כאחרים, אם גם בכונה רצויה – הוכח, שבחזיון ספרותי זה גופו משוקע האינסטינקט של הקיום הלאומי ונצחו אשר לא ישקר. זהו בעיקר אשר גרם לנפתלי הירץ ויזל להעשות למיסד הספרות העברית החדשה.

ויזל היה חברו של מנדלסון וגם תלמידו, אם כי היה גדול במספר שנים ממנו. הוא עבד ביחד עם הרמבמ“ן ב”באור" התורה, ועוד לפני הפגשו עמו חבר את ספרו “לבנון”¹, מחקר פילולוגי־פילוסופי, שבו הוא מתחקה על שרשי־הלשון ושמות שונים וכמה מושגים מורכבים. יש לשער, שהונע לזה מתוך צורך החיאת הלשון, אם גם לא בדבור, אלא לתכלית שבירת קפאון הלשון. אך מלבד מה שטפל בעבודות הנזכרות, שאצל תלמידי מנדלסון הנאמנים נהפכו לארכיאולוגיה – הרי היו לויזל יסודות חיוניים, שהם היו מקור־ההפראה העיקרי להשכלה: השירה והפובליציסטיקה. חוללו את הרושם היותר עז, כמעט מהפכה בלבבות, הספרים שלו: “דברי שלום ואמת” ו“שירי תפארת”. שני אלה סמלו כמעט את ארחות־הבטוי של ה“השכלה” החיה: שפור נשמת־האדם מישראל באמצעות השירה, וישור עקמומיות־הלב באמצעות החנוך. וכמה הרפתקאות עדו עליו בגלל מלחמתו לשנוי־הערכין בתקופתו! בביוגרפיה שלו מאת קלמן שולמן מסופר עליו, שבית אביו היה “אוד מוצל מגזרת ת”ח, שניצל לבדו מכל משפחתו מהחרב הרעה של בוגדן חמיל“, אך שפטים יותר נוראים מאבחת חרבו של חמיל נכונו לרנה”ו בצורת חרמות, שמתות ונדויים מצד רבני ישראל, בגלל מלחמתו לשפור החנוך של עמו, בהתוותו לו כוון נורמלי. ואכן, אם ניצל רנה"ו, כעדות שולמן, ממר המות, לא נמלט איפוא בחייו משתין הפולסין – שנועדו לו מהגורל…

נפתלי הירץ ויזל היה בעצם לוחם, למרות “דברי השלום” שלו. הוא היה הראשון, שעסק בעצוב האדם החדש אצלנו, האדם מן הישוב. מנדלסון הרי היה שקוע לעצמו ראשו ורובו בעולם־חוץ, ובפנים הרי המשיך את היחס התיאולוגי או הארכיאולוגי. ולא מנדלסון בלבד, אלא אפילו אדם כרמח“ל, אשר פתח את כל הנקבים והחלולים של הגוף הישראלי, שנסתתמו בעוונות הגלות, הרי במציאות היתה גם אישיותו “תיאולוגית”. רק רנה”ו החל למעשה, לרגלי “צאת דבר מלכות מאת מלך אוסטריה הנאור יוזעפוס השני ללמד בני יהודה כתב ולשון”, לעצב את האדם הישראלי החדש. כי מהפכן היה, אם כי באמצעים איבולוציוניים. שנוי־החנוך תבע, הפיכת הקערה בחיינו. הוא היה הראשון אצלנו, בעל אימפולסים ערים, שהשתחרר בדרך־נס מההפשטה המסורתית חסרת־הדם, וההווה כהויתו היה לו לענין. בו טפל והוא היה נושא ליצירתו. כי היה רנה“ו בטבע פובליציסטן, ותקון ההויה היה לו תכלית־התכליות. ולשם כך התקין ויזל בספרו “דברי שלום ואמת” תכנית למודים מפורטה לפרטי־פרטיה, וחלוקת־שעות מדויקה, וסדרה של ספרי־חנוך שצריכים להוָצר אצלנו בכל המקצועות. “תורת האדם ותורת החנוך לנערי בני ישראל” שלו, אם כי היתה אנושית בכללותה, התבססה בעיקר על העצמיות הישראלית המסורתית. בכל זה היתה לצנינים בעיני כמה רבנים, והתחילו עפות לנגדו אבני בליסטראות מכל העברים. אך רנה”ו לא נרתע אחור, כי אם כסוס אשר יריח מלחמה, השיב מלחמה שערה. חפירות־ההגנה על שדה־קרב זה נשמרו עוד בעינן בספרו “דברי שלום ואמת”. גם הפגיונות ויתר כלי הזין – בצורה של מכתמים וסוניטות המשובצים בספר הנ"ל – עוד לא החלידו ולא ניטל מהם חודם עד היום.

לקול תרועת “דברי שלום ואמת” כאילו הקיץ פתאום ישראל משנת מרמוטא. החל לשפשף באצבעותיו הגרומות את עיניו, ונתחוור לו: שנתעה מני דרך, ששכן עד כה בעולם ההזיה. ואט־אט התחיל מסתמן לנגדו מרחוק שוב הדרך שעזבו מאז, שהנהו שוקק מהמוניות, המוניות…

מִמָּרוֹם שֻׁלַּח אֵשׁ בְּרִגְשַׁת נַפְשֶׁךָ,

וְרוּח אֱלֹהִים מְּרַחֶפֶת עַל שִׁירֵי קָדְשֶׁךָ,

נִטְעֵי עֵדֶן אֵלֶּה אַךְ בְּגַן אֱלֹהִים יִפְרָחוּ!

ככה שר בן־תקופתו בן־זאב על רנה“ו. וזו היתה גם דעת־הקהל כולו. כי למרות ששוטטה רוחו בכל המקצועות, הרי היתה פסגת עצמיותו של רנה”ו: השירה. כי בעיקר היה הוא “המשורר המפואר”. ואם כי יסודיות משכילית היתה בכל יצירתו הענפה, החל מ“הלבנון” שלו, ומבאורו ל“ויקרא”, ו“דברי שלום ואמת” ו“ספר המדות” המופלא (לספר זה ראוי ליחד מאמר לעצמו) וכלה בהקדמות ובסופי־דבר ל“שירי תפארת” החותכים כאיזמלים – מכל מקום בעיקר ספרו “שירי תפארת” הוא הוא שקבָעו בספרותנו כעמוד תיכון בל ימוט.

ספרו “שירי תפארת” הנהו אפּוס גדול בעל ששה חלקים “שכולל שמונה עשר שירים, שכולם מספרים תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה לאבותינו בהוציאו אותם מארץ מצרים וקרבם אל הר סיני”. הספר פותח בלידת משה ומסיים במתן תורה. כבעלי האגדה הקדמונים התכון גם רנה“ו, שספרו ישמש מעין “פירוש” לכמה מקומות סתומים בתורה. “אין מגמתנו בשירי כבוד כאלה לשעשע זולתנו במליצות ערבות לקוראיהם, בצחות הלשון וביופי המאמרים. כל הנאמר הוא בעבור תת דעת לבני גילי להבין בספורי התורה ולקשור בקרסי המליצות מאמריה הקצרים, ומה שראוי להתבונן בהם”. אולם ביחד עם זה שמש לו חומר זה בכמה מקומות ג”כ כלבעלי האגדה רק אמתלא בשביל לחשוף כחו הארדיכלי ועשרו הפיוטי. ויש שידע רנה"ו גם סוד הצמצום שבשירה, טעם התמצית. “בשיר השירים לשלמה, כשצייר עזות האהבה אמר בדרך שיר, כי “עזה כמות אהבה”. השומע משל המות יחרד, וכרגע יבין מן המשל הכל, כי יודע שהמות עז מכל. והנה מלות ארבע אלה בדרך שיר פעלו יותר מהגדות רבות כל היום. ויתרון רב יש עוד בשיר, שבהיות מליו מעטות, בנקל יוחקו בנפש ובכוח הזוכר”.

כן. בלבירינט זה של מליצה, שבאה לבאר פסוקים סתומים, בצבצה פה ושם גם שירה כבושה ועזה, מסוג זה שמהותו הגדיר לנו רנה“ו בטוריו שלעיל. הפרק על דבר “רעואל כהן מדין, שהיו לו שבע בנות יפות, שרבים חפצו קרבתן, והן רחקו מחברתם, כי מאנו לשמוע עגבים מפי לצים”, פרק לא קטן זה נשמר בירקותו האביבית, ובצביונו זה יעמוד לעד. ובכלל, כל הסמנים של ספר, במשמעותה החשובה של מלה זו, נמנו ב”שירי תפארת" – אעפ"י שמלווה אותו הגמגום המליצי. כי בספר גדול, לא בלבד התקופה ההיסטורית שהוא מטפל בה, עומדת חיה לנגד העינים, כי אם גם הדי ההווה שבו נוצר יגונבו מבלי משים לאוזן. וברור: לא ההתעלסות באהבים של מנדלסון עם לסינג היתה הד־החיים של אומתנו באותה שעה, אלא הטורים הבאים היו בטוי־הדור:

תַּעַל נָא שַׁוְעָתֵנוּ אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ,

שַׁוְעַת בָּנִים בָּחַרְתָּ כַּאֲבוֹתָם מִקֶּדֶם.

כִּי זֵדִים נָשְׂאוּ רֹאשׁ, עַל עַמְּךָ סוֹד יַעֲרִימוּ,

שָׂמוּ זֶרַע אֹהַבְךָ רוֹמְסֵי טִיט וָחֹמֶר.

שׁוּר נָא מָה רַב עָנְיֵנוּ, תַחְתִּיוֹת יָרַדְנוּ –

משורר האומה שבאותה התקופה נשא כעמו בשרו בשניו, וכאב ודאב, ויזעק זעקה גדולה ומרה:

לָמָּה כַאֲרִי בַּמַאֲרָב יִטְרֹף עֲנִיֶּיךָ,

לָמָּה בַּצָּרָה הַזֹאת מֵרָחוֹק עָמַדְתָּ? וכו'

קוֹל קָמֶיךָ עולֶה תָמִיד –

אך מעבר להרי החושך הנערמים הכסיף לעינים כמו נצנוץ של שחר.

“כִּי קָרוֹב יוֹם יְיָ, הָרָעוֹת יִתָּמּוּ”.

כעוּבר במעי אמו כבר היה מקופל בספר זה רעיון הגאולה. עצם בחירת הנושא “משה”, סמל הגואל הנצחי, בתור הגבור הראשי של האפוס, מוכיח כמה חזקה היתה הנהיה ל“תחיה”, זו שבאה אחר דור אחד בתור תולדת ההשכלה העברית – בנגוד להשכלת מנדלסון – שנביאה היה נפתלי הירץ ויזל.

לֵאמֹר: הַסְּתָו עָבַר, גִּשְׁמֵי זַעַם חָלָפוּ,

גֶּפֶן יִשְׂרָאֵל תָּנֵץ, שָׂרִיגָיו יִפְרָחוּ,

גַּם אֶשְׁכְּלוֹתֵיהֶם פִּתְאֹם עֲנָבִים יַבְשִׁילוּ.

כאמור, כל הסמנים שמנו בספר גדול ניתנו ב“שירי תפארת”. הדי ההווה היו מנסרים בחלל אוירו. נשמעה אנקה בוקעת שחקים של שלול בשלשלאות, שמכח השַועה האיומה נתפקקו חוליות אזיקיו.

ועדיין קרובים אנו יותר מדאי בזמן ליצירה זו, שנוכל להעריכה כיאות. עדיין מוקפים אנו מאויר התקופה שלאחר ההשכלה, שכל מה שיש בו מרוח ההשכלה פגול הוא בעיניה מלכתחילה. אכן, לאמתו של דבר יש באֶפוס זה השפעה מסגנון גדול ומרומם. השפעה מתקופת קלופשטוק ופוסס, וגם של הֶרדר ולֶסינג, יוצרי ההיקף הגרמני העולמי.

וכיום, ביום־ההולדת המאתים של נפתלי הירץ ויזל, ברור לנו, כי אם אנו נמצאים עתה בארץ־ישראל, והלשון העברית שומה בפינו ובלבבנו, וכל מעשינו עתה מכוונים לנתיבה נורמלית, חוּלונית – הרי חלק לא קטן בחתוך חיינו בצורה כזו, יש לזקוף גם על חשבון רנה“ו. וקדוש ויקר לנו זכר אותו האיש, הראשון בספרותנו, שהעמידנו באורח־ההשכלה, כלומר: באורח־האמת, ש”תקופת־התחיה" שלנו שאנו נושמים אוירה עתה, הנה בלי שום פקפוק, מתוצאי־תוצאותיו; זו “התחיה” שהנה סוף־המעשה של תחילת־המחשבה שלא־מדעת, שנתרקמה כבר אז בלבבו של רנה"ו.

תרפ"ו.

---

יִצְחָק אֶרְטֶר

מאת

שלום שטריט

א

המחברת “הצופה לבית ישראל”, למרות זקנותה, נשתיר בה מה, ששני־הזמן אינן שולטות בו. הקורא המובהק, שמנוסה להפלות את העיקר מהבלי־הדור – שלא ינָקה מהם שום ספר – משומרת לו במחברת זו ההנאה כביום הנָתנה, בגלל המונוּמנטליות ששקע בתוכה בעל־הכשרון. והגם שחיצוניותו של הספר הזה מעידה בכל – הן בסגנון־הלשון והן בהשקפת־החיים – שהנהו פרי תקופה מוקדמת שבספרות, עם זה מדובבים אלינו מבפנים רוח נבונה, כובד־ראש וחשיבות של נשואי־פנים ונכבדי־קרת.

נקל להבין את רושמו של ארטר בתוך המולת הצעקנים, ששררה ב“בכורי העתים”, שלא ניתן להציל לעולם דבר ברור מפיהם. כבר במאמרו הראשון “מאזני משקל” (חזון ליל) תבוא ההשפעה עלינו מבחובו, הגם שלמראית עין לא נסתלקה המליצה השכיחה. ויותר משתבענה המלות בפירוש, פעלה פה מבעדן במסתרים: האישיות. למרות שהמליצה ב“חזיון ליל” זה נתמעכה מיושן, לא יכלה לטשטש עקבות כבושיו של היוצר.

זולת ציוניו הארעיים של זמנו, שבשבילנו נמחקו כמעט מספרו לגמרי, בולטים לעיני הקורא במחברתו של ארטר, רושמי רוחו הרפרזנטטיבית אשר לסופר. יפים עדיין כח־ניבו ודמות־מראותיו להרנין את נפשנו ולענגה לאחר יובלות בשנים, ממש כביום גיחם מעטו עלי הגליון. הרעננות הטלולה המשומרה עדיין עם דבריו וכח־פעולתם התדירי, מוכיחים את הכרחיותם הטפוסית, בהיותם נובעים מתכונת־האדם הנצחית, שאינה מוחלפה עם תמורות־העתים. נכרת בו גם השפעת מורו־חברו ר' נחמן קרוכמל, בתפיסתו את המוחלט, הקבוע ועומד, והוא גם ששמר על שני ספריהם – גם של רנ"ק וגם של ארטר – שצביונם לא ישתנה מבראשונה, ושלא יתנדף ליחם.

ב

ניתן להמליץ על ספרו של ארטר: שרצונו הוא כבודו. בספר זה מדובב אלינו ישר רצון המחבר בלי שום עקיפין, בנגוד לפרוזה הספורית שלפניו, שרצונה נקנה לנו באמצעות “משל ומליצה”. אמנם מתבטא גם פה הרצון רק מצד גלויו השלילי, כלומר: רואים אנו פה לפרקים שאיזו “מליצה” מתפוררת בידי ארטר, לשם השגת “מובן” יותר מתאים לחפצו ולתכליתו, אולם רשמי־ההתפוררות הללו מזכירים כבר את פרוצס־ההתפרדות של גוש הקרח הנקשה, בטרם נראו פעמי האביב…

כך מתרשם כל הקורא בעיון את הספרות המליצית בסדרה הכרונולוגי, בשעה שהנהו מגיע לפרקו של יצחק ארטר. על ידי מהותו הספרותית של ארטר, תפקחנה עיני הקורא לראות ולהכיר שהמסַפרים שלפניו, כביכול, היו נוטלים חוליות חוליות מבנין מפואר, בנין התנ“ך, והיו עושים להם מין “צריף” מטולא מחלקים שאינם הולמים זה את זה. הספון שמש להם לקיר, והדלת האהילה עליהם כגג. כה עלובה היתה דמות־מראה אהלם המסכן. לא כזו היתה גם “מליצתו” של ארטר. בהפוך למליצה שלפניו, שהיתה נותנת לנו רק דמות־מה של הנרצה, של הנחפץ – היתה זו של ארטר פרי ברירתו לצרכו ולתכליתו, שהסדר והשיטה שבה היו פירותיו של רצונו המיוחד (הרומנים “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” של מאפו, היו נקודת־גבהה של הכרה אמנותית כזו). חלקי הבנין שבחר ארטר להצטרכותו, נקבעו אצלו במקומם המתאים ותפקידם לא נתחלף. החלון הֶעמד בתור חלון, והדלת שמשה פתח־כניסה. בצרוף הפסוקים שנשתנו אצלו ממטבעתם הקבועה והרגילה – בו נתגלה הרצון, רצונו המיוחד, הבלתי כפות, בערך, והבלתי משועבד זולת לו לעצמו. והקורא הותיק יוכח עוד לדעת: שאם בשירה החרוזית שלנו ניתן אף לבעלי שאר־רוח זעיר ויכולת שירית דלה, לעשות רושם כל־שהוא מפני ערותו התמידית של מקצוענו זה, שלא היה זקוק כלל לבעלי־מהות תקיפים למען העירהו לחיים; לא כן הפרוזה הספורית העברית, שלרגלי חָסרה בעלי־מהות חדשים, לרגלי חסרה גואלים כמו גבירול, ריה”ל, בני־עזרא ובסופם רמח"ל – פרוזה זו נקפאה כענק חנוט בלתי מתנועע, כאילו לא היתה מימיה פרי רוח־האדם התוסס והחי. ועתה נעורה לעינינו כמו משנת־מרמוטא בהשפעת המצוי האתי והאמנותי האֶרטרי, שאינו מתכחש לעצמו, שאינו מוַתר ואינו מכזב. –

אמנם הקורא בספרו של ארטר רואה, ששנויי־נוסחאות בולטים לא נראו פה בלשון, אולם גם היא כמות שהיא לא יכלה להבליע את ה“עצם” האֶרטרי, שרושמו לא יהא נכר בה. כי למרות מה שהנהו משתמש במלות השמוש הרגילות, נמצא שאחר הנהו ארטר מאלו שמשתעשעים ב“מליצה” גרידא, מבלי שעדרוה ומבלי שהפכוה, אלא באים ונוטלים אותה מן המוכן, ואינם משקיעים בה גם את עצמם.

וה“עצם” האֶרטרי מתגלה לעינינו משני צדדיו: מן הצד האישי והצד האמנותי.

האישיות מתגלה באחדות היחס אל זמנו, בהרמוניה הצלולה שביצירתו הסטירית. הסטירה הנה גם פה, כמו בכל מקום, פרי האישיות. בכל מתבטא הבוז לכל נתעב ונאלח שבחיינו. בזה היה ארטר יוצרו של הפיליטון העברי. אף בטויו החיצוני נשתמר אצל הפיליטוניסתנים המאוחרים שלנו: “ואנכי לא אדע מה לי, לא אדע מה הנשמה הזאת, אשר נפח ה' באפי, כי אם יעבור עלי מה אשר יעיר את רוחי, או אז בהקיץ או בחלום חזון נראה אלי”. האין זו ממש לשונו של דוד פרישמן? (וכן אין זו מן המפורסמות, שהרבה מאוצר־יצירתו שוּקע במנדלי, ולא ב“סוסתי” בלבד, אלא גם בכל יתר מפעליו).

אולם יותר מאשר בסטירה, שהנה בכל מקום בטוי ההשקפה ולא של האינסטינקטים, יש בטוי ה“רצון” בתפיסתו האמנותית של ארטר. כי למרות מלחמותיו התדיריות עם סביבת החשוכים ומורדי האור (ברשימת־תקוניו לא נחסר אף אחד מאלו, שנלחמו עליהם המאוחרים), לא נטרד ארטר אף לשעה קלה מתעודתו האמנותית. ב“מאזני משקל”, למשל, בשעה שהנהו מניח על הכף האחת את החכמה, והון ועושר על הכף השנית, כמעט בא אל תוך הכפות, ותעף כף ההון למעלה “ותך במוט המאזנים”. האמן אינו מסתפק כאן בסטירה בלבד, שהחכמה הכריעה את כף העושר, אלא הוטל עליו גם להזכיר ש“הכתה הכף במוט המאזנים”, פרט מיותר לגמרי כשלעצמו, לעצם הענין הנידון, אבל מוסיף הארה ציורית. וכאלו יש מקומות רבים.

האמן שבארטר מתגלה בשלמותו בחבורו “גלגול נפש”. ספור זה מכיל שבעה עשר טפוסי בני־אדם ובעלי־חיים שונים למיניהם. שימו נא לב אל רחבות־הבד, שעליו נתרקמה התמונה רבת־הצבעים. כמה עשיר ועסיסי כאן הדמיון כשהוא לעצמו! המון אדם ובהמה רבה, המרהיבים את העין: 1. החסיד. 2. הצפרדע. 3. החזן. 4 הדג. 5 המוכס. 6 הינשוף. 7. המקובל. 8. החפרפרת. 9. ראש חברה קדישא. 10. הכלב. 11. הקנאי. 12. השועל. 13. הצדיק. 14. החמור. 15. הרופא. 16. תרנגול הודו. 17. בן הצדיק.

לו גם היה נשמט היסוד הסטירי מתוך הספור, גם אז היה “גלגול נפש” מענין את הקורא בתור קובץ קטן של ספורים קטנים טפוסיים־ריאליים. ויפה עשה בוקי בן יגלי (תלמידו של ארטר בכמה מובנים) שהוציא את הספור “גלגול נפש” מנוקד בשביל קריאה לילדים. כי אמנם הסטירה אינה משביתה את האמנות הבלתי אמצעית שבספור זה מטהרתה ומתמימותה, שרק לה פתוחה תמיד נפש הילד. כשאנו קוראים את הספורים החיים האלה (הצפרדע, הכלב, הדג, וכו') אין אנו מרגישים כלל ב“מליצות” שלהם, בשעה שבאמת מצורף גם “גלגול נפש” רק מפסוקים. אלא ש“המליצות” נבלעו כאן בהמולת־קול האמן המיוחדת. ורק הודות לפעולתו האמנותית של ארטר, כלומר: הודות לזה שהדבור של האמן הנהו פרי תכונת הדברים גופא, משוחרר מכל נטיה אישית חולפת – היה יצחק ארטר לאבי מספרי ספרותנו החדשה.

ג

בספורו של ארטר “גלגול נפש” רואים אנו כבר – יותר מאשר כתב על־גבי כתב – כיצד האמן מתעלל בסדרי הלשון הקודמים, כמו שמתאנה לפרקים הטבע בסדרי־בראשית מקובלים. האמן מסתולל פה ושם בהוראתם הישנה של הכתובים, מטשטש ומוחק את הכתב הקודם על־ידי הדגישו והבליטו את עצמו. התוכן שלו סולל לו את דרכו בערבות המליצה. בולטים פה ביחוד פתוחיו של האמן בתאורו המפורט והאחראי של בעלי־החיים, שלמראיתם לא יעור בלבו שום רמז של התחכמות אליגורית, מלבד יחס האמן האובייקטיבי בתכלית. גם טפוסי בני־האדם מסתמנים בצביונם האמתי לנגד עיניו, למרות שנטפל עמם לצונו של המחבר. מפתיעים אותנו גם בטויים דקים של הסתכלות חדה, הגם שעם זה אינם מכחידים בנו את ההרגשה, כאילו ראינו ברזל מתכופף בידי החרש. הכלב, למשל, אומר: “אם קם לנגדי ויראני את מטהו, ואתיצב מרחוק ואוסיף לנבוח. אך זחלתי ואירא לגשת אליו, כי מפני מקל יראתי. ואם הכני או ירה אבן בי, ואבך ואילילה ואסע את זנבי בבין רגלי ואמהר לנוס וכו'”. הדיוק האמנותי מבקיע את עצמו וממריץ את הלשון להתנועע חפשית ולכל מיני נטיות דקות, למען שוב לסדר־מרוצתו הרגיל והטבעי של עורק חי. רק הודות ליתרונות האֶרטריים האלו, נשתחררה הפרוזה הספורית מהשתתקותה הממושכה, והוכשרה לשוב מחדש אל הפונקציה הבלתי פוסקת שלה.

אמנם גם “גלגול נפש” אינו מצניע מעיניו את יסורי־ההתחבטות האיומים והמיוחדים של בטוי־ההתחלה (המכוון: ההתחלה של הפרוזה הספורית בכלל, ולא הפרטית של ארטר), שמנוסה בהם כל אמן לעצמו, אף בכל התחלה מחבוריו. גם פה נתבזבזו הכחות יותר לפתוח לאחרים, לבאים – מאשר שמשו כבר לעצמם, בתור תכלית כשלעצמו. אולם תמונות־החיים שב“גלגול נפש”, אלו שהספיקו כבר לעבור את מפתן ה“התחלה”, גורמות לנו אותה ההנאה האסתיטית שטעמנו בספורי הביבליה והאגדה שכונת כתבי־הקדש אינה מטשטשת בהם את האמן אף במשהו. גם אצל ארטר טפֵלה היא הפיליטוניות ומבוטלת היא לגבי תעודתו של האמן, שקורא כאחד השרידים לתת שם ושארית לעצמים שבטבע ובחיים. לכן רושמו של יצחק ארטר ננעץ בספרותנו בכתב לא ימחה.

תרע"ו.

---

אָדָ"ם הַכֹּהֵן

מאת

שלום שטריט

מימות רמח“ל עד אד”ם הכהן לא נגלתה שירתנו בעתרת חילה ובשפעת נוֹיה (אם ידלג על שלמה לויזון, זה המוזר שהבריק לרגע כבזק באהבתו, שגעונו ושירתו הנאדרה). נדמה היה: שירת אד“ם הכהן גם היא אך הופעה היתה בספרותנו. אולם, לאשרנו, היתה זו טעות. מימיו של אד”ם הכהן נעשתה השירה בספרותנו דבר שבקבע. כהנים גדולים וקטנים ממנו לאין ערוֹך קמו לה מאז לשירתנו. אך השירה לא הוגתה שוב ממסילתה, ושוב לא תהא נוטה ממנה לעד. אד"ם הכהן החל הראשון לבנות את השירה הספרותית.

לשוא חשבו את חכמת הנקוד לחטא לו – בשעה שבאמת תעודה שירית חשובה היתה אז לחכמה זו. קפדנות זו, שהוטלה עליו מתוך אחריות ספרותית גדולה, בגללה בלבד נוצרה לנו הסדר השירי ודיוקו, שהנם כל עיקרה של ספרות. כי אם תוָצר המסגרת הספרותית, וחדלה השירה להיות אך סגולת־יחידים, שחוצבים את לשונם מתוך לבבם. אד"ם הכהן היה איפוא הראשון, שהחל לברוא אטמוספירה שירתית שלא תחדל לעולם.

וההשכלה – השאיפה הנאמנה של קומץ אנשים לדעת ומחשבה, ששאפו לחרוג מכבלי הגיטאות ששתו עלינו מסביב; ההשכלה – ששרשיה ננעצו בקרב חלק חי ומפרכס שבאומה – היא שמשה יסוד לשירה הספרותית של אד“ם הכהן. וכך לא חָסרה שוב את האופי הלאומי וגם העממי במובן המצומצם – כל כמה שהאינטליגנציה בת־עמה היא – שזולתו השירה נמנעת היא בכלל. ההשכלה – כלומר, הבטוי המוחש למאויי חבורת־המשכילים – אותה הניח אד”ם הכהן לבסיס השירה.

אולם אליה זו – היינו: ההשכלה – גם קוצה בה. רמח“ל, למשל, היה נקי לגמרי מהרבה חסרונות שדבקו באד”ם הכהן בגלל ההשכלה. מלבד המגמה המוסרית, לא ידע משה חיים לוצטו שום מניעים אחרים לרוחו, זולת השירה, הפואיזיה לשמה. ואד“ם הכהן נשא על גבו את טרחתם וסבלם, קהות־טעמם ודקדוקי־עניותם של בני חבורתו המשכילים. הלא המה: האידיאלים הצרים של חסדי־מלכים ויראת־שמים הבלתי־פוריה, שתוצאתה היתה: האוֹדה הרעיונית המעושה. רמח”ל, הגם שההיררַכיה סמכה ידיה עליו, אולם לכשנחה עליו רוח השירה, לא ידעה שום מעצור: “אם עיפה נפשו, בבין שדיה ישכח עמלו”; כי היתה השירה בלב רמח“ל כאש עצורה, זו השירה הפרימיטיבית הפורצת כלבּה ואינה יודעת שום מחסום לרוחה. לא כן היתה שירת אד”ם הכהן הספרותית. שירה זו היתה משועבדת כבר לשותפים במעשיה. שירת ה“השכלה” צנועה היא. וכשהתפרצו מלבב אד"ם הכהן רגשות־אהבה, נכלאו לגמרי או נתגלו לעין תחת “פירמה” זרה:

גַּם זֶה הַזָּמִיר שָׁמָּה,

יָפָתוֹ כִּי חָמָקָה,

שִׁירָתוֹ לָהּ מָה רָמָה,

מִקּוֹל עוּגָב מָתָקָה.

אולם המשורר לא יתחמק מעינינו, אף אם יתעלם תחת מסוה רעהו. בשירו “כלה נאה וחסודה”, שהקדיש המשורר לאחד מידידיו, הנהו מגלה לנו פרצוף ה“יפה” שלו, כפי שהיא מצטיירת בדמיונו:

מִבֵּין שַׂעֲרֵךְ כִּי יִקְרַן עוֹר פָּנַיִךְ,

אוֹר שֶׁמֶשׁ יוּצַף מִשְּׁחוֹר צֵל הַיַּעַר,

וּצְחוֹק כִּי תוֹצִיאִי מִשִּׂפְתוֹתַיִךְ,

תִּשְׁלוֹף הַצְּפִירָה קַו שַחַר מִתַּעַר,

קוֹל צַעְדֵּךְ כִּי יִטְפּוֹף עַל רִצְפַּת בַּיִת,

קוֹל רוּחַ מִתְדַּפֵּק עַל עֲלֵי זַיִת. –

החרוזים הנפלאים הללו, שאין ערוך לעומק יפים, שבודאי יעמדו לדורות בתוך יתר השורות הבודדות של שירתנו, מעמידים אותנו מיד על אופיו השירי המיוחד של אד"ם הכהן. הם מצטיינים בחותמו המיוחד, היינו: הגשמת המופשט.

כי אד“ם הכהן רואה את מהותם של העצמים, שנתפסת רק בהלך־רוחנו, בהויתה המוחשת. כי אד”ם הכהן הנהו משורר־פילוסוף. אולם איננו כזה לפי המובן שמבקרינו יחסו לו. לא בפילוסופיה ההשכלית בת־דורו, שבה בא לידי בטויו השכל האנושי – לא בה גדולתו של אד“ם הכהן, אלא בפילוסופיה זו, שהיא בעצם תכונת שירתו. כי מטבעו של אד”ם הכהן להעמיק ראות את האידיאה של כל דבר בצורתה הגשמית.

והדוגמה היותר טפוסית לאופיו השירי הזה ניתנת לנו בשירו “חלום עובר”. פה נראה, איך מושג מופשט, מושג “הזמן”, הולך ומתגשם לנגד עינינו, כאילו היתה פה חטיבה חומרית, שניתנה למשמוש ידים:

מָה רַב, מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם בַּשַּׁעַר,

הַלַּיְלָה בַחֲלוֹמִי הוּבֵאתִי שָׁמָּה!

מָה רַב הֶהָמוֹן הָעוֹבֵר כַּסַּעַר,

דֶּרֶךְ שַׁעַר זֶה מִקָּדִים הַיָּמָּה!

הוֹי אָרְחוֹת נוֹסְעִים כַּחִצִּים יָעוּפוּ

וּכְגַלֵּי יָם נִגְרָשׁ יֶהֱמוּ יָצוּפוּ!

מִי הֵמָּה אֵלֶּה, מֵחוֹל יַמִּים רַבּוּ,

יַעַרְכוּ מֵימֵיהֶם מַר מִדְּלִי לָמוֹ?

מִפֶּתַח קָדִים אֶל פֶּתַח יָם סַבּוּ,

אוֹיָה, מִי יָכִיל רֶגֶשׁ מַהַלְכָמוֹ;

אַבִּיט קָדִים – כִּשְׂאֵת מִדְבָּר אַבְקֵהוּ,

אֶחְזֶה הַיָּמָּה – כַּעֲרוֹת יָם מֵימֵיהוּ¹

והמשורר מעיר בשולי העמוד: “נקוה כי הקורא המבין היודע עמל החוקרים לצייר לנו בציור ברור את “הזמן”, יסלח אם נבקשו לשנות ולשלש קרוא השירה הזאת, למען הרגיש היטב את מלאכת הגשמת מושג דק כזה במלות קלות כאלה”. הערתו זו של המשורר פוטרת אותנו כבר מכל באורים יתירים לשיר הנ"ל. הערה זו בלבד תעיד נכוחה על ערכו המיוחד, כי אין כמוה מבטאת מצב־רוח המשורר, בשעת שָבתו מיצירת־אמת שעשה. חש המשורר בנפשו, ששעת־רצון גדולה היתה לו הפעם, שבה באה פילוסופית־החיים לידי הגשמה נפלאה, ושאנוס הוא להדגיש הדבר הזה. כי, אמנם, כשקראנו את הטורים: “אביט קדים – כשאת מדבר אבקהו, אחזה הימה – כערות ים מימיהו”, שמגשימים את התמלאותם של החיים בתחילתם והתרוקנותם בסופם, היתה לנו הרגשה, שאף העצמים היותר מופשטים יוצאים מצומדים עם תארם, ריחם וצביונם שמבראשית ברייתם.

ומפני שמטבעו של אד“ם הכהן לתור אחרי פּנים הדברים, שהנהו מעבר להכרת האדם, לכן הונח מקום אצלו גם לאותו הגוון המיסטי, הרך, העומד, לכאורה, בנגוד גמור להאמצעים הפלסטיים, שהם כל עיקרה של התכונה הפילוסופית־השירית שלו. הפּנים מדבר אלינו בקול כזה, כאילו בא מעולם אחר. וכך הגיע אד”ם הכהן לכתוב גם שירה מוזרה, שבודאי לא הולידתה שום השפעה חיצונית. באשר רחוק היה אד"ם הכהן מאותו החוג הספרותי הנכרי של השירה המיסטית הגרמנית שבדורו, שלאזנו בטח לא חדרה –

מִתּוֹךְ הַרְרֵי שֶׁלֶג, מִגִּבְעוֹת קֶרַח,

תֵּצֵא עֲגָלָה, וּמַנְהִיג לָהּ אָיִן;

בָּהּ אִישׁ וְיָפָתוֹ הַדְרָתָם הוֹד פֶּרַח,

וּבְנֵיהֶם עַל בִּרְכָּם מַחְמַדֵּי עָיִן;

הוֹי אוֹרְחַת מֵתִים כַּחַיִים יִסָּעוּ,

נָסְעוּ וַיִּתְעוּ וּבְקָרָה גָוָעוּ.

“המות”, שנגלה לאד“ם הכהן עוד בימי חרפו, בשעה שתקפתהו מחלה מסוכנת, ושמאז התחבט כל ימיו לקבוע במלים את “דמותו”, כאשר יעידו עליו הקונצפציות המרובות, המגובבות אצלו בנושא זה, שביניהן תמצא גם תמונה אכזרית כזו: “מה לדת בנים, הרבות מתי חלד – כנושק עצמות מת, נושק הילד”, – “המות” עוד לא “נתגשם” בספרותנו כמו בטורים הנ”ל: “מתוך הררי שלג וכו'”. מלבד שאנו עומדים נפעמים בפני הוד האנדרטא של הכליון הלזו, עומדים אנו משתאים בפני מראות סמויים שמאחורי המלים המפורשות.

“בית” זה שהבאנו פה נבלע בתוך המון “בתים” בשירו הארוך “החמלה” שרובם הם פרי הדור, שה“השכלה” ראתה בהם נקודת־גבהה של שירת תקופתה. מובן, כי “החמלה” המשכילית נכנעת לבסוף בפני בורא העולם, מתפייסת עמו וטענותיה תסתתמנה. אולם הרוח שבאד“ם המשורר לא ניתן להכלא. לאחר איזה זמן חורגת “החמלה” שוב ממסגרותיה, שאסרתה בהן ה”השכלה" והיא מופיעה לנגדנו בצורה של “מבכה” עוטיה. והדרמתיות הנלבבה שבשיר “המבכה” מוכיחה שוב, כמה מוּחש למשוררנו כל נושא מופשט, ול“חמלה” יש דמות־גוף של “מבכה” בעלת בשר.

אף אד“ם הכהן קשה־המזג ומחושל האופי לא יכול להבליע לגמרי קול המיתר הדק, אף שהיה פורט עליו לעתים רחוקות־רחוקות. שירים מסוגו של “המבכה” שעלו עליו עוד בפשטותם ואלגיותם, שהנם מכחידים לגמרי את המזג הכהונתי החריף – הם “האורחים” ו”הגווע". הקלות שבהם היא תוצאה של הויתור העילאי. פועם באזנינו ריתמוס־הריזיגנציה של אדם שעומד על סף־החיים מעברו השני. אין זאת כי אם כתב אותם המשורר לעת זקנתו, בשעה שחודה של מלחמת־חייו קהה כבר, וכאילו הוארו לו עתה בצביונם השכיח ובממשיותם הסטטית. ההתחלה של השיר “הגווע” מכניסה אותנו מיד, עם נקישת הטקט הראשון, לאטמוספירה של בציר… לאויר מלא רשרוש של עלי השלכת…

צִפֳּרִים רִנְנוּ שָׁרוּ,

גַּם אַחַת אַחַת עָפוּ,

עַל פָּנַי פֹּה עָבָרוּ,

שוֹרְרוּ – וּפִתְאוֹם סָפוּ.

נוֹעַר וַעֲלוּמֵי נַחַת,

יַלְדּוּת כַּצֵּל בּוֹרַחַת.

ניתן לשער, שאת השיר “הגווע” חבר המשורר באחד מרגעי־חייו, שבהם יבליג על יגונו האבהי במות עליו בנו מיכ“ל, ובו השלים אד”ם הכהן עם החיים והיה חומדם גם על מרירותם ועוקצם המתוק. וכן גם יוכיח הבית האחרון של השיר הזה, שמחלחל בו הד אדם המבקש מפלט מן החדלון. ונאמנה עלינו גם עדותם של המסַפרים אחרי מטתו של אד“ם הכהן, כי במדה שהזקין, בה במדה התגבר בו כוסף־החיים, מה שמתגלה בכל אדם שסאת־חייו נתמלאה. אולם לשוא נטרח בכלל למצוא אצל אד”ם הכהן כרונולוגיה שירית מדויקת, והיא ממילא לא תסכון בשביל להעריך לפיה את מדרגות ההתפתחות של כשרונו. כי גם אצל אד“ם היתה השירה במובן זה רק הופעה אלמנטרית, למרות בסיסה של ההשכלה, אף ששירתו תחָשב כבר בתור פרי הקולטורה. נכונה מזה תהיה הנחתנו: כי בשלה דוקא – בשֶל ההשכלה – יסתר קנה־ההערכה הכרונולוגי של התפתחות המשורר הרגילה. ההשכלה, שאלצתהו להביע במשל ומליצה גם את הדרישה היותר פרוזאית, את הצורך היום־יומי; ההשכלה, שאלצתהו להכניס במסגרת שירתו גם את הדברים היותר שכליים, היותר רציונליים, באופן שניתן ללמוד על־פי שיריו מעט ממדעי־הטבע בשיטה נעימה מאד; – ההשכלה הזאת היא ששעבדה את שירתו ועשתה אותה אך כלי־שרת, אמצעי למטרה. ואמנם אך כהופעה תתגלה לנגדנו השירה האמתית, בעת נתקלנו בה בדמותה הנכונה אצל אד”ם הכהן. ויותר מכולם חש זה המשורר בעצמו. ידע המשורר, שישנם בקבצו שירים הטעונים תשומת־לב יתירה. ולו היו לדעתו כולם ראויים לזה, לא היה מזדרז להעיר את אזנינו על חלק ידוע מהם. על־כרחנו היינו מגיחים אותם אל לבנו בהעלם אחד, כמו שיארע לנו לא אחת בכל ספר שירים אמתי. אולם המשורר ראה עצמו אנוס להטעים ולהדגיש את היש, כדי שלא יכרוך אותו הקורא ביחד עם שירתו הטפלה. “לזה יאכפני הנסיון הרב – ילחש המשורר באזנינו – להעיר עוד אוזן הקורא, כי גם בשירותי יבואו אמרים רבים שיש להתבונן בהם היטב ולקראם פעמים ושלש עד שיובן כל מה שכוַנתי בם, כי הוא מסתתר מן הקורא אותם בחפזון, אף כי הוא מבואר והוא מסגולות השיר. וכאשר גם הגידו לי רבים מן הקוראים אותן, כי בקראי אני לפניהם שמעו תמיד את אשר לא התבוננו” (מהקדמה ל“שירי שפת־קודש”, חלק ב').

אולם נחָשב בצדק לקצרי־ראיה, אם נעלים עינינו מראות, עד כמה הופרתה שירתו של אד“ם הכהן מאת ההשכלה, והונחה בצורתה זו בתור יסוד לתכני־חיים חדשים ובסיס לשירתנו החדשה. כי כשהרעים עלינו אד”ם הכהן בקולו האדיר בשירו “אל בת עמי”, שבו יקרא תגר על הלוקסוס – שאלה אקטואלית שנעוצה בחיי־החולין היום־יומיים – האם לא נדמה לנו כאילו ראינו כבר את יל"ג עומד ומטיף מעל בימת־השירה? –

הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אִם תִּמְצָא עֹשֶׁר,

לֹא מֵאֲדָמָה הוּא, לֹא מִגַּן וָכֶרֶם,

אֲשֶׁר טוּבָם נֶצַח וּפִרְיָם אֹשֶׁר –

הֲטֶרֶם תֵּדַע, עַם יַעֲקֹב! הֲטֶרֶם…?

עַל כֵּן לֹא כַאֲדָמָה יַעֲמֹד יַרְגִּיעַ

כִּי לֹא בָאֲדָמָה תִּזְרַע זַרְעֶךָ…

אֶפֶס כִּי כֵן גַּם תִּזְרַע אַךְ בָּרוּחַ –

תִּזְרַע שָׁמֶיךָ בִּמְקוֹם שָׁם תָּנוּחַ.

ובמקום אחר:

וּסְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, כִּתְבֵי דָת אֵין חֵקֶר,

וּדְבָרִים לֹא תָכִיל אֶרֶץ, לָשֵׂאת נִלְאָתָה,

כִּי הוֹגַע אֶת כָּל הָעָם, הֶלְאָה כָל יוֹשְבֶיהָ,

וְחָלוּ מִמַשָּׂאוֹ וּנְשׂוֹא בַּל יוּכָלוּ.

חַיַּת אָדָם לֹא מָצָאוּ, אֵין עֵת לִמְצֹא חֵפֶץ

כָּל יָד נֶאֱסָרָה, מִבְּלִי יוּכְלוּ לְבַקֵּש טָרֶף.

כל קורא, הבקי בחדרי שירתנו, ימצא בנקל בחרוזים אלו את הגרעין לשירו הקלסי של יל“ג “צדקיהו בבית הפקידות”. הדוגמות המעטות הללו, שהבאתי באחרונה, יכילו בקרבן כבר את מיטב שאיפותיה של תקופת ההשכלה. הקונקרטיות שבמשאלותיה בולטה כבר בשירה זו מפורש בלי גמגום כל־שהוא. ואם כי ניתן אמנם לציין ריגרס אמנותי מ”לישרים תהלה" של רמח"ל עד הדרמה “אמת ואמונה” (שמתוכה הובא הקטע הנ"ל), כמו שנופלת בכלל האליגוריה מהסמל, – אולם מכל מקום הרי חזיון זה ראי נאמן הוא של דעות האינטלקטואליים שבאותה תקופה, ובתור דוקומנט כזה ישאר גם לימים הבאים, מצבת־תקופה נכונה. ולא עוד, אלא: אם החזיון הזה מצדו האחד הנהו הבטוי הריאלי שניתן לצרכיו, שאיפותיו ואידיאליו של קומץ־אנשים חשוב באיכותו – הרי האיש צבעון הנהו סגנון החיים המוחשים, שרוחשים מעבר למחיצתה של חבורת־המשכילים.

עשרים וחמש שנה כלאו אד“ם הכהן לחזיונו זה במגֵרת שלחנו ולא הראהו את האור, אולם לא גנז אותו לשם טיוב ושכלול, כמו שעשה אחריו מאפו ל”אהבת ציון“. פשוטה מזה היתה הסבה. חושש היה אד”ם הכהן למצבו החמרי, שלא יבולע לו בעבורו. כזה היה גורלו של החזיון “האמת והאמונה”, שהיה כרוז־המלחמה הראשון נגד החשוכים ומורדי־האור. ואין תימה בדבר. כח־הענקים שהיה מניע את אד"ם הכהן ליצירה, הוא שהיה גם מונע אותו מתת פרסום לדבריו בעת הצורך.

ובאחד הערבים שב אד"ם הכהן משוטו בשוקי ווילנה, שהתעהו גורלו לבקש בהם יום ביומו טרף לביתו. וידו שהעבירה לפני מספר רגעים מבעד אצבעותיה מטבעות שונות בזריזות זו המיוחדת לסרסורים (סרסרות היתה פרנסתו של משוררנו זה) – ידו זו החלה להרעיף אות אחרי אות אל הנייר הלבן, כנטפים הללו שמרעיפים הערבים לחלל־אורו של היום. והנה התחולל לעינינו גוש שחור, כבד ואיום –

אַךְ עָבְרָה כִּמְעַט,

אַךְ הָלְכָה לָהּ שֶׁמֶשׁ,

עוֹד עַל אַחֲרִית יָם

וּבְעֵינֵי חֶמְלָה

עוֹדֶנָּה יוֹרֶדֶת

עוֹד שׁוּלֵי שַׂלְמָתָהּ

וַיֵּדַע וַיָּקָם

נֵעוֹר חִישׁ לָצֵאת

מִתַּחְתִּית אֲבַדּוֹן

מִסָּבִיב לָאָרֶץ

יָצָא זֶה וַיִּרֶב

עַל תֵּבֵל כֻּלָּה

כִּחֵשׁ בָּאָרֶץ

וַיִּבְלַע כָּל בָּמוֹ

תֵּבֵל זוֹ וִיקוּמָהּ

וִיפִי צֶאֱצָאֶיהָ

מִזֶּה אַךְ הֶעְתִּיקָה,

עוֹד לֹא הִרְחִיקָה,

נַכִּיר אֲשׁוּרֶיהָ,

עוֹד תַּבִּיט אַחֲרֶיהָ,

מִקְצֵה שָׁמֵינוּ

נִרְאִים אֵלֵינּוּ,

חֹשֶׁךְ מֵאָרֶב,

כִּזְאֵבֵי הָעֶרֶב,

מֵעִמְקֵי שַׁחַת,

מִתְּהוֹמוֹת תַּחַת.

פָּשַׁט – וַיַּעַל

עַד עָבִים מִמַּעַל,

אָמַר אֵין שָׁמַיִם,

כַּמַבּוּל מַיִם,

אֵיךְ לֹא נוֹדָעוּ,

אֵיפֹה נִבְלָעוּ

וכן הלאה עד גמירא.

בעיקרו נשאר אד"ם הכהן ענק גם בחלוקו של הגמד. כי אך לבוש היתה לו ההשכלה, אשר עטהו ופשטהו כמעיל. אולם בעצם לא עלתה לה להפוך בו תכונתו.

ואנו, ילידי דור ההווה, מעריצים כהיום באד“ם הכהן את אופיו הכהונתי, זה סמל הרצינות והיושר. אנו אוהבים את לבב־הארי שלו, ואת בלוריתו־שיבה, הבלורית הלבנה החרושה מעניות־מעניות – אלו חריצי הרעמה, המסתירים כח בקרבם. כי איתן האזרחי הוא לנו אד”ם הכהן.

כסלו, תרע"ה

---

אַבְרָהָם מַאפּוּ

מאת

שלום שטריט

רשימה ראשונה

מדי אקח לידי את ספר “אהבת ציון” בהוצאתו הישנה, מדי אָעיף עיני באותיותיו קצוצות־הרגל־והראש, מדי אדפדף בעלים צהבהבים הללו – וידעתי נאמנה, כי לא הוצאתי לשוא ולבטלה את התפעלות נפשי. כי אין כזב במקסם זה.

אֵלי, אֵלי, מה לא פעל איש זה לעמנו הדל, מה לא העניקה לנו נפש זו!

צא ותפוס האֵימה שבדבר: ניטל משוש חייו של העם, כי הלב אשר נעדר אהבה – חלל הנהו בקרב האדם. וישראל שכח במשך ימי נדודיו הרבים את האהבה.

ומה גדול הנס שנעשה לו. בן נולד לו, אשר השיב לו אהבה זו. איש אחד ששמו אברהם בן־יקותיאל מאפו, איש קוֹבנוֹ בא וספר בידו, “תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים”.

ותתעטף עליו נפשו של הרשלי, הגבור הראשי ב“ימות המשיח” של גולדפדן, וישפך תפלה ויאמר: מאפו, מאפו! ראה נא מה עוללת לי ב“אהבת ציון” שלך. למה פקחת עיני שאראה כמה ערוֹם אני, ואבוא לידי בושה וכלימה?

כי גם בושה וכלימה וצער עד לבלתי הכיל הביא אתו הספר לכל לב ששמה יבוא: הביטו וראו מה רב העושר, ואנו חלקנו מה דל ורש בחיים.

והנשתאה, שעם חדירתו של ספר זה לתוך חיינו, נעשתה האהבה לציון ברורה ומוחשת, ותחפש בהכרח מוצא ודרך להגשמה. כי בתנאים שבהם היתה האומה נתונה אי־אפשר היה להמשיך את ההויה. מבחינה זו האמן הגאון הוא יוצר החיים. ואין שום ספק, שמאפו היה אחד מיוצרי התנועה הציונית.

כי תכריע ותיף עד לאין־ערוך ממשות החיים שב“אהבת ציון” יותר מאשר האוטופיה הכי נשגבה, ולו יחזה אותה אפילו חולם כהרצל. כי מה שיעשה האמן, שבתוכו נטועים כל הרגשות הערטילאים שבאומה ועל ידו ימצאו תקונם, הזדככותם ובטוים, בכח האינסטינקט שאינו יודע רמיה – יבּצר גם מתנועת־העם הכי חזקה.

את ציון מכלול־יופי השיב לנו מאפו. את ירושלים של מטה. הוא חולל את כל אשר אתנו היום. כל הטוב והיפה שבנו – מידו בא לנו.

ובכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר, אשר שמה יגיע הספר – שם יעשה את הפלא ויעיר האהבה בלב. אהבה לתמר, אהבה לציון, אהבה לכל נשגב וטוב.

וזכורני: הספר ביידיש “אמנון אוּן תמר” הגיע לידי, כשאני נער בן שש או שבע. והספר חסר־שערים מרוב יושן, והעלים צהבהבים, ספוגים רסיסי דמעה. מרבית האותיות נשתחקו מרוב שמוש, כי עבר מיד ליד בעיירה. ואני בלעתיו כבלוע את הבּכּורה. ולבי לבי הקט המה לחננאל הישיש. וידע ידעתי כי אמי, אחרי נעמי המסכנה החפה מפשע נהתה. ודודתי צפורה אשר לה העינים הקודחות – לאמנון תשא נפשה. וכשבקשתי את הספר למחרתו בבקר כדי לסימו – לא מצאתיו. כי מתחת לכר של צפורה לן באותו לילה.

ולמלשינים שבעירתי, הנזלי וחזקאלי, כּנוּ חפר ובוקיה. ומה גברה ההתענינות כי הרשעה תאבד. והתפלה תעז לצדק ויושר כי ישבו לכסא מדין.

כל זה, כמובן, הצד החיצוני שביצירה הוא. אך ספר זה במחשך עשה מעשהו בנפש. ומי ישער ויתכּן עוצם מעלליו.

ואני נער בן עשר. נער את הנערים בני גילי, עת נמסרתי למורה שפת עבר. שם מצאתי על יד מושבי בשלחן הארוך את “אהבת ציון”. כאילו הוכן הספר במתכון בשבילי. ספר זה היה הראשון לספרי־קריאה שלי בעברית. ואני לא אצטער על זה חלילה (ילעגו הפדגוגים כאות־נפשם). ואני מקפץ בו ומדלג כאיל בתוך רכסיו ועמקיו. ושוב צדוני אותם הקסמים, שוב לנגד עיני אותם מעשי־אשפים לא אדע כּנותם בשם. ושוב תתעורר בנפשי צעקת הילד הדל על הזדון כי ישלט בארץ, ויתקפני החשק להמצא שם באותו מעמד, כדי להתיר את הפקעת, להגיה את האפלה.

מאז ועד יום בואי לארצנו, ארץ האבות, לא שבתי לקרוא – קריאה ממש – בספר זה. והיה כי נקרה לי לדפדף בו כלאחר־יד, ויעלו לאזני קולות ומחזות נצבו לעיני. תג לא יחסר, צליל לא יעדר מכל מה שקלטו אזני ועיני בימים ההם. ולא עוד אלא אף נסתרות ונצורות הגיחו ממחבואם ונגררו אחריהם.

וזהו, לדעתי, אחד הסמנים המובהקים כי אמת הוא הספר הזה, וכי חיי עולם נטועים בתוכו.

שהרי, אם ספר קראת בילדותך, הוא התור אשר לא ידע לבך הבחין מהו הסוג שאליו מתיחס ספר זה, התור שבו אמנם ההרגשה רבה ועמוקה אך סתומה ובלתי ברורה. וכי בגרת ושבת אליו, ועדיין יהמו הקולות מאז בלבבך, יבצבצו המחזות ההם לעיניך, וגם סתרי־הסתרים יגיחו מתוך חביונם, והכל יפורש לעיניך כאותם החיים עצמם הסתומים ואטומים, חיי הילדות שלך, ההולכים ואורים לעיניך – וידעת נאמנה כי ספר זה ספר אמת הוא וחיי אמת נטועים בתוכו.

ואחת האמתיות הגדולות והחשובות שבספר זה היא: החזרת האטמוספירה של ארצנו – האטמוספירה האמתית – ליושנה. כי נזדיפה אטמוספירה זו. נזדיפה לרגל המועקה שמבחוץ ושמבפנים. נזדיפה בהכרח מכמה וכמה טעמים ותנאי המצב המר והבלתי טבעי. עקלקלות תעינו עדי הגענו לירושלים של מעלה. ונס גדול היה מוכרח להעשות. למעלה מלמעלה. ושאו והשתוממו! בא הפלא. בא אדם ששמר בלבו את שיר השירים אשר לשלמה עם חיותו האמתית בשרשו, אשר לא ידע את ל"ב הפרושים שקרמו עליו קלפה. בא האיש אשר נשא בלבו את האוירה של ארצנו בטהרתה ובאמתוּתה. שירת האמת השיב לנו. והכל צף ועלה למקרא ספר זה כשמן על־פני חלקת־המים.

את טבע ארצנו בלתי־האמצעי, בלי הפרושים, נתן לנו מאפו, וגם את האידיליה. כי מה בצע בחיים ובכל תהפוכותיהם, בלי שובר זה בצדם? ומחזות ממחזות הארץ יעברו לפניך – וכמה תעלוז לקראתם. ומשפעת האושר תאולץ להפסיק לרגעים, לעצום עיניך, כי בך ירן מה וירועע בקול, עד כדי נטילת הנשימה…

האידיליה. לא זו המלאכותית האומרת שלום שלום ומסיחה את דעתה מצללי החיים, כי אם האידיליה של אמת, זו שנותנת לנו את האַליה עם הקוץ שבה. אך עם זה נתון ומעורה בתוכה בדרך הטבע: הנצחון. תגבורת השלוה על הבהלה. התגברות ההרמוניה על ההרס. האמונה הודאית בנצחונו של הטוב. בקי הוא מאפו מאין כמותו ברע המוחלט שבחיי קריה (ראה “אהבת־ציון” עמוד 54). מכיר הוא היטב חברת המרעים. אך האם יפגום זה בהרמונית החיים? שמא ההרמוניה דוקא, היא שמַתנה ומסבבה את הדברים בצורה כזו?

וכששבתי לארצי, ארץ־אבותי, וכששבתי אל התנ"ך ונגלו לי – לא סתומות הכתובים, כי אם התעלומות אשר יתלחשו יקומו בספר זה, נאלצתי לקרוא שלישית את “אהבת ציון”.

כבר היו מי שהעירו, שהבנת התנ“ך לעמקו ולכל צדדיו, נקנית לאדם רק בא”י. לכאורה, אין בזה משום חדוש, שהרי פתגם נושן הוא: רצונך להכיר המשורר, לך בארצו התגורר. אך בנידון דידן אחר לגמרי הוא הערך.

לנו יש גם תנ"ך של הגולה, שגם בקולותיו, המיתו וקויו הוא – גדול לנו ערכו. בשביל הנשמה יש גם בו מזון למכביר. כי הלא ידוע, שאין לו לנגון רק מלותיו, פרושיו וצליליו. הוא מתנשא ממעל לאלה, אוחז וכורך וסוחף אתו הכל שעל דרכו. ולא עוד: כי שבת לשיר נגון זה לאחר איזה זמן, צפו ועלו לעיניך דברים וקולות אשר לא ראיתם, וגם לא שמעתם, ומכל מקום את פניהם הכרת…

זהו סוד גלגולו של הנגון…

והיה בעברך את ארצך, ארץ־האבות, ואחר תראה ללב התנ"ך, יתחוור לך: כל שהונח ביסוד הארץ עם חזון־הנפש הנלוה; בלשון אחרת: היד שהוצבה בארץ בהכרח מראשית בריתה – תחזינה עיניך!

וזהו גם סוד נצחיוּתם של “אהבת־ציון” ו“אשמת־שומרון”.

כי נגלה נגלתה לאברהם מאפו ידנו, שהצבנו לנו בארץ בימות־הקדומים הרחוקים. היד שמעמידה לה כל אומה במולדתה – והיא בלבד מכון עוזה. תאמרו: מראה־קסמים זה נתון מאליו ומעורה ממילא עם כל ציור־קדומים. אכן ראינו כי כמה וכמה אמנים אִווּ להם חומר כזה ליצירה, והיה הוא בידיהם כספור המעשה, בלי צל של ממשיות. לא כך מאפו. הוא מצא את חוט־החיים שנפסק ואָבד בשכבר הימים ומלַגו התחיל לטוותו שנית. נתחדשה שוב רקמת חיינו ממקום שפסקה, מבלי שתהא בולטה נקודת־האֵחוי של החוטים. האדם הביבלי זו היתה האידיאה של מאפו, ולזה היה המכוון.

גבורי “אהבת־ציון” ו“אשמת שומרון” הנם כחות אלמנטריים, העלולים להתפרץ עם כל מגע קל. ה“גבּוֹרה” היא עלת־העלות, הגורם־המניע הנצחי שלהם. ציור־נוף של מאפו – בו בא הכל לידי תעוּרה, כל עקבותינו שנשארו אחרינו בארץ, נעורים על ידו בבליטות, כמו עם נדנוד קל של מטה־קסמים. רגע הואר לנו: דמותה האמתית הזו של ארצנו קמה לנגדנו כה חיה, דוקא הודות למרחקי הדורות. המרחקים, אך המה עלולים לתת לה דמות־אמת מוחלטה כזו. ויותר מכל מצטין מאפו בהעלותו על הבמה המון חוגג. אז הביאנו לאחים חסונים, ששלותם באה להם לאחר סער־קרבות. ולאחיות הביאנו – שעזה כמות אהבתן, והן מגבירות חילנו שיעצם ויאמץ.

שני הספרים הגדולים האלה לא חוּללו ע"י מגמה מלכתחלה, ולא פרי תעמולה הם, כי אם יצירות ווּלקניות, פלאי־בראשית. ועם זה הוצבה בהם בצורה מפורשת הפרובלימה של החלמת האורגניזם הלאומי שלנו:

“לינו בכפרים וראיתם את שוכביהם משכימי קום בעוד דומית ליל שלטת על הארץ, וההרים והגבעות מסירים לאט לאט את מסכת הקיטור והאפל, מכסה הליל אשר התכסו בה. אז הגברים יוצאים השדה לפעלם. ונשיהם טובות המראה והבריאות כפרות הבשן עושות בצמר ופשתים להכין מלבוש לבני ביתן. עד כה וכה והנה מראש גבעות התומכות בגאותן שחקים, תציץ השמש בהִלה. ולקול זמיר צפרים וכנף רננים נעלסה בנועם המאור הגדול, ישא האכר גם הוא רנה ותפלה לאל משושו ותפלתו תעלה כעתר ענן הקטרת השמימה. אז ישוב הביתה ונות־ביתו תשיש לקראתו ונעם וחן מזהירים בעיניה. יעירו צאצאיהם ויאכלו יחד מטוב ד'”. –

שירה זו שאין מָשלה לשלוה ולנועם החיים, שירת האכר הזו – מי יתַכן את עוצם ההפכה שהביאה זו בחיינו?

אברהם מאפו בא ויצר לנו את הרומן העברי. ואנו לא על זה נשתאה. לא נשתאה על כח־החדירה שלו, כח־צפיתו, או יותר מזה, קפיצתו מעל לתהומות־בהו של דורות לאין חזון ספּוּרי בספרותנו. הרי אלה סגולות נפשו ויתרונותיו שבהם נחן, ואותם הביא עמו מגנזי מרומים. אלא כמה גאוניות היתה לו לאדם זה, שיכול לסביבה שלו שבה נִטע, ונצח את היום העכור והמחניק… בזה עוז ופליאה!

ובאגרתו לקפלן הנהו מסיח לתומו בטון ענותני והתבטלות על “משפט החכם הגדול ריג’יו שבאיטליה אשר חרץ על מחברותי וינשאם וינטלם על כתבי: Sue, Dumas, Manzoni – ואנכי ידעתי כי לא אגיע לקרסוליהם”.

וזרח השמש ובא השמש. ולא ידע בצאתו ובבואו. ולא ידע את קרניו ואת אשן שישלח ללב בני אדם.

תרע"ג.

רשימה שניה

(יובלותים וחצי להולדתו)

אודך, אברהם מאפו, על שלאחר קכ“ה שנה להולדתך, לא נמר טעמך ולא נס לחך, אלא רענן אתה ושגיא־כח עכשו כפלי־כפלים מאשר קודם, כאילו היובלות שחלפו עליך רק חסנוך, ולא נגרע במאומה מחיונותך. רק עתה, בשוב ד' את שיבת־ציון, בהמצא לנו מחדש זיקה ממשית, בלתי־אמצעית, עם מולדתנו, – מחוור ובולט, לבלי ערעור, שלך נִתנה למורשה סגולה מיוחדת, שהיא מנת־חלקך בלבד, ועד היום יחיד הסגולה הלזו הנך. יחיד ומיוחד וזולתך אין. רצוני לומר: לך לבד נִתנה הסגולה לעצב את האטמוספירה של ציון, האוירה המיוחדה העומדת לעד, הסטַטית, המהוה את דמותה, או יותר נכון: את עצם נשמתה. שהרי רבים וכן שלמים באו לתאר את חיי־הקדומים בציון, ונמצאו שעושים הם זה בחכמה ובהכשר־דעת, – ברם, רחש־החיים עצמו היה חסר בהם. המלאכותיות היתה נודפת. כמוך, אִווּ גם הם להם את “סגנון־התנ”ך”, – ונתעלמה מהם הלכה, שהתנ“ך מתפצל לכמה סגנונים בעלי־משמעות שונים (וברובם הם בלתי “תנכ”יים"), ונמצאה מסכתם פגומה, הודות לטלאי־כתובים הסותרים זה את זה. אולם אתה, מאפו המחונן, אתה לא השתמשת בפסוקי־תנ”ך, אלא חצבת לך את יצירתך ממעמקי־השתין של הויה מוחשית, מעין סטיכיה של טבע, באקראי וללא כל חותם־תכנית. דבריך קורצו ישר מטבע הארץ גופא. מזג־הארץ המיוחד, על כל חליפותיו והצבא שעמו, נגלה אליך, המיוחד, כאילו חוננת בעין־אַיה ורק בודדים במשוררי התנ“ך ידמו וישוו לך בזה. אכן, פליאה נשגבה לפנינו: האם לא יליד־סלובּוֹדקה, פרוָרה של קובנה, מעבר לנהר ויליא הנך? (כפי שיורונו תולדות־הספרות). האם לא טבעו רגליך שם ביון־הגלות, טבוע ההערכת החיים הדתיים שהביאה לידי קיפוחה של העבודה-שבלב.יה להן אותו חינוך שנתחנך הרוח התיאלוגי לדקדוקי-פלפול כאלה. ההלכה באיסלאםבמצולה ללא הצלה? ואיככה יסתבר הדבר, בשוטטנו בחוצות ירושלים, בהריה ובגיאותיה, ובמאפל־סמטאותיה, – נמצאנו פתאם מרגישים, שהָחיו לעינינו כמה מראות וחזונות של “אהבת־ציון” ו”אשמת־שומרון“, כאילו נגלתה לנו, במראות־נוף מרהיבות עין אלה, בבואתם. ואותם הספרים, בשעת־סיורנו, מהדדים בנו כפרקי־תהלים, כמזמורי־ציון, ומשמשים לנפשנו כמוהם מעין מורה־דרך במסתרי היקום הלזה, מין בֶּדֶקר בלע”ז. כיצד תתואר רוח חפשית כזו, רוח־מרחביה, בחומר עכור שכזה? ולא נתנכר איפוא לאמת: אף שירת־ציון התנ“כית, העסיסית, המוצקה, כמה פרגמנטרית היא לגבי אפופיאה נאדרה זו של חזון־ציון, לעומת זו היד הגדולה, שהוצבה כאנדרטא של שיש, ב”אהבת־ציון" שלך. יזהירו נא איפוא פניך מאושר, מאפו, אך לא יסמיקו: אם אבותינו כמלאכים, הרי אנו, – אין אנו ראויים לבטול־היש של עצמותנו. ו“אשמת־שומרון” שלך, למשל, על כל מראות־החמד, האוכלוסיה, רחש־היצרים וגעש־החיים, האופיניים לרצועת־אדמה המיוחדת שלנו, האלשַנית, – האם ספר זה איננו המשך של התפתחות השרטוט הביבלי, המשך נעלה בקו־ההתקדמות? הרי זו גדולתך, מאפו, שהקטע הביבלי הפך להיות בידך גוש של רומן, ומבעד לאספקלריתך נראו לנו חיי־הקדומים מפולשים לכל תפוצותיהם. ונאמנה עלינו עדותו של אחד מחוקרינו, שסח לנו שנתגלגל לידו, באחת הפנות הנדחות באפריקה, הספר “אהבת־ציון”, פרוע ה“שער”, שיחסוהו אחינו הרחוקים בתום־לבב לכתבי־הקודש, שרק בטעות לא נכלל לתוכם. ועד היום אין למולדתנו פרשן כמוך, ותמיד תמיד, כשתאבים אנו להטעימנו את הטעם של ארצנו, – אליך נשובה. כי רק בנשמתך יש לציון תפיסה מסוג prima loco, ובכל מספרינו המעולים האחרים, הארץ הנה על כרחם השכבה השניה בנפש, לא פג עדיין מהם רוח הארצות ששכנו בתוכן. אתה הוא זה, מאפו, אשר לא בלבד שהחיית לנו את ציון בכליל־שלמותה ותפארתה; שלא בלבד שטוית את המשך החזון הביבלי מגוו, והעברת אותו מתחום הצמצום והתמצית לצורת־ההיקף (לצורת־הרומן), שנדמה היה שזה מחוץ לגדר טבעו ומהותו; אלא אתה הוא גם הראשון, שזכית את ספרותנו ברומן בכלל. רומן, קודם־כל במושג הישן־נושן: אהבה. אתה העירות ועוררת את האהבה בלב החנוט: אהבה לאשה, אהבה לציון, אהבה לעבודת־האדמה, אהבה לכל נעלה, טוב ויפה. הסעת אותנו מהאופק של הפרובינציה, ומרחבי־הטבע נגולו לעינינו מאפסים, ורוח לנשמה. לפני בוא האירופיות לספרותנו, היית אתה לנו בזה האירופאי הראשון, איש־הטבע, בעל־הדיסציפלינה. בתוך האנדרלמוסיא של מליצה ובוסר־יצירה חוללת נס־פלאים בדמות “אהבת־ציון”, זו החטיבה האמנותית, הקלסית, ששִנתה פתאום את פני ספרותנו והצעידה אותה ת"ק פרסה קדימה. הורית לרעות בשדות־הטבע עצמם, ולא לנוע אחרי בנות־קול, בבואות ומליצות, שאין להן שחר.

האח, מאפו הנערץ, אשר בחייך המוחשיים היית נושא עמל ותלאה, צער ויסורים, שגבך היה שחוח תמיד תחת משא אימת־הגלות, – ברם עם היותך חפשי מחרצובות־החומר, בהיותך כולך נשמה, רוח עילאית, – מה רבה האורה מסביבך!

---

מִיכַ"ל

מאת

שלום שטריט

כי את מיכ"ל נזכורה – ועלה לאזנינו קול עִנְבָּלים של פעמוני הזהב אשר יעטרון מעילי־השרד של פרחי־הכהנים. גם תפארת הוד מקדשנו ראינו רגע, ונפשנו עָטָה העצב אשר יסָתר באפל־זויותיו. כי הֵפר עלם מסכן זה את נדרו, ומעם הערָבים שעל נהרות בבל נכלם הוריד לו את כנורו, ועמו נתעה ברחבי־החלד.

כנחשול של זוהר הוטל מיכ“ל בסבך חשכת־חיינו. כעד־ראיה בא הוא אלינו, שהוד־מלכינו וחסן־גבורינו בטהר תפארתם שמורים רעננים בלבבו. לא חצצו מבעדם שנים, יובלות לא הפסיקו. וצחוק תמים זה אשר לעלם עלה בהופיעו כתקוה בלב כל רואהו. וקרנים ממנו לכל פנה כקרנים אשר מיד הרחבה שלפני מגרש־המקדש. אז נדמה לנו פתאום, כאילו בעינינו ראינו איך נזדעזעה נוצה מהבל־נשימתה של אומתנו הגוססה. ברור מכל יתַנו את הרגשת־הדור שבאותה שעה מכתבי יש”ר, שד"ל ומאיר הלוי לטריס. וגם צונץ וזקש יעידון, מה חמה נתהותה האטמוספרה עם הופעת העלם. ועוד כהיום חמים הוא הרוח אשר יחליק ויעבור על פנינו, עם שכרון הימים ההם.

מתח המשורר את קשתו ומיתרי כנורו יהמיון. אולם אין יש ממצהלת שחקו בקולו, אף אין בו משלות־פניו המדומה. כי נוגים נמלטו להם הצלילים ודמות למו כמִלי־התהלים בהשתפכן מלבבות שבורים מדור דור. אז ידענו כי חמק העלם מבין צבא הלויים משוררי התהלים, ויתגנב לבוא אלינו. ובשאון רעש העולם והמיתו התכופה, מתפלל הוא תפלת־היחיד, שירתו שבבין הערבים: “גם כל תבל כלה לי קול התפלה – מקול כוכבי נשף עד קול הרמש”. ואנו הָעמדנו פנים אל פנים למול הערב. רחש־לחש של תפלה צורבה־מרגיעה – הריהו מראהו של “הערב” בעצמו. ודומה הדבר, כי מן הנמנע הנהו הערב בלי תפלת־האדם, שרק היא תשוה לו תארו האמתי:

אוּלָם בְּרוּכָה אַתְּ, הַתְּפִלָּה, בַּת הַלְּבָבוֹת,

הֵן בִּכְנָפַיִךְ מַרְפֵּא אֶל כָּל שֶׁבֶר

כַּטַּל שֶׁיּוֹרֵד פֹּה גִשְׁמֵי עֲרָבוֹת,

תַּרְוִי לֵב אֱנוֹשׁ, תִּגְהִי לֵב גָּבֶר.

ערער בתפלתו עמד לו העלם באמצע תבל ההומיה – והיא, תבל ההומיה, קיר עמום בפני תפלתו – אזנה שתומה משמוע קולו.

והיה המשורר כציטרוס השתול בארץ קרה – נָבל עָלהו. נשרו זלזליו ונוגה מרחף לו קול “הדליה הנדחת” על פני הים:

הַיָּם יֵהוֹם בְּשָׁאוֹן וָרַעַשׁ,

עַל פְּנֵי מֵימָיו דָּלִיָּה נוֹסַעַת.

אֲהָהּ דָּלִיָּה!

אָן אַתְּ עֲנִיָּה,

אָנָה תִסָּעִי?

בַּסַּעַר וָשׁוֹאָה

כִּי תֵלְכִי תוֹעָה,

הֲבַל תִּרָאִי?

נָא הֵעָצֵרִי,

אַל נָא תִבְרָחִי!

נָא הִשָׁמֵרִי

לִבְלִי תִדָּחִי.

מעולם לא הובע הדחי כה מפורש ובהיר, כמו שתבטא פה מתוך מזג־התמונות הללו וערבוב־הקולות הלזה. אימת יתמות היא זו של הנער הלוי, שנדח מעל בני־גילו העליזים, שלא נדַמו עדיין מצהלת־נגינתם באזניו. קול המשורר העברי הוא, אשר רוחות נֵכר מסתוללות בו והא שר את שירו על תהומות הכליון.

קָרס, כרע העלם תחת נטל־יגונו. אבד לו המשקל. אבדה לו נקודת־הכובד, נסח ונתעה הוא נסחף ונדף עם כל גל. נזכרו לו אחיו, בני־המולדת שלו. אולם גם בהם אף פגעי רוחו יראה. שלמה, שמשון ומשה רַעיו ליגונו. הטרגדיה שלו עצמו אותה ראה אצל “משה על הר־העברים”, על ראש גבוה, על הר־העברים, גלמוד כערער יעמוד שם גבר, אדמת קדש ישור, וירושלים מעודו ועד כה שם בה כל מעיניו. ועד הקריב – ובֹא לא יוכל אליה –

הַלַּיְלָה חָלַף גַּם שֶׁמֶשׁ יָצָאָה,

אַךְ לָבְשָׁה קַדְרוּת עָלָיו בַּשָּׁמָיִם.

הוּא יִשְׁכַּב דּוּמָם, כִּי שִׁמְשׁוֹ בָאָה

וּנְטוּיָה עוֹד עֵינוֹ לִירוֹשָׁלָיִם.

רגע יעורו בלב המשורר עוד פעם, לפני הדעכם לגמרי, רגשות הנְהִיָּה החזקים לבית אל חי, וכאילו תעור עמם רגע על שפתותיו תפלת־נעוריו, אותה שהִשָּׁהו אֵלו עד כה ושרק בת־קולה היתה שמורה עמו –

פֶּתַע מֵרֹאשׁ מִגְדָּל גָּבֹהַּ,

שָׁם יַרְעֵם נִפְלָאוֹת קוֹל הֹלֶם פָּעַם.

פִּי הַבַּרְזֶל פָּעַר, וּלְשׁוֹן הַנְּחשֶׁת

וִימַלֵּל אֶל רִבְבוֹת עָם… מִבְּלִי אֹמֶר

כָּל הֶלֶךְ יַעֲמֹד וּבְרֶגֶשׁ יַט אֹזֶן

לַאֲזִין קוֹל קוֹרֵא אֶל רִנַּת הָעֶרֶב

לָצֶקֶת שִׂיחַ, לִשְׁפּוֹךְ לֵב וָנֶפֶש, –

אכן שעת־רצון נפלאה היתה לו זו השעה, שהופיעה עליו כדמות אילת־השחר “תפלתו” שמאז, שנתן לו פעם כמו למשוררי התהלים למצות בה כל עומק שברו:

כְּעָלֶה נִדָּף עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ

וּגְנָבַתּוּ בִכְנַף עֻזָּהּ סוּפָתָה,

לְעָלֶה נָבֵל דָּמִיתִי גַם אָנִי –

שָׂאוּנִי, סַעֲרוֹת שֹׁד, עַל אֶבְרַתְכֶנָה – –

מבלי משים מזכירים אותנו החרוזים הללו את בן־תקופתו – עלם לוי גם הוא שהֵמר לו שדי מאד, פיטן עלומי זה שהרעיד חלל־אוירו של כל העולם בהחרגו מסוגר־כלובו. ואני, אם גם לא אזכירהו בשׁמו, הרי שיובן שכונתי היא: היינריך היינה. לא ידע היינה שבאֵיזו־פנה בחלד יש לו אח רך, צעיר, ששמו מיכ“ל. לא שער שיש בימיו אדם בישראל ושמו: אברהם מאפו. משום מה נדמה לי, כי אלמלא ידע היינה, כי חבר כמיכ”ל שמור לו באיזו פנה שבעולם – לא היה כה מפקיר את עצמו לכל הרוחות שבעולם. ההליכה בחבורה היתה מפכחת את ערירותם של שניהם, והיתה מקילה עליהם ימי־נדודיהם הבודדים והקצרים בעולם.

מיכ"ל לא בקע כהיינה את החומה – והוא כלל לא ידע גם אם הקיפתהו חומה. וזהו סוד יצירתו הבלתי־אמצעית, האמתית והטבעית. ואלם גם מבית לא נרצעו לו. כמה משיריו היו לנחלת־העם? כמה מהם יושרו בפיות בנותינו? ושיריו הרי רובם רגשות רגליוזיים, שכל לב־אנוש הנהו כלי־קבולם. וחרוזיו הרי פועלים עלינו כחרוזי־התהלים הלבנים, שהובעו במלואם המוחלט, ששום כתם לא יַכהה את בהירותם.

עשרים וארבע שנים בתהום שנות־אלפים של אפלה מודחה – אכן כחלום־לילה אחד חלפונו. ונכון יותר מכל יספרו הטורים הבאים, יספרו לדורי־דורות מה שהיה לנו מיכ"ל בחייו המעטים ואת אשר נחסרנו בהעדרו:

מִקִּנִּי צִפּוֹרִי, הָּה, מִי הִבְרִיחַ,

מִבֵּיתִי מִזְמוֹרִי מִי זֶה הִשְׁכִּיחַ,

מִי נִפֵּץ כִּנּוֹרִי וַיִקְרָא נֶהִי –

כי לא היתה זאת קנאת אביו אד"ם הכהן, יללת הנמר הפצוע בלבד, כי אם יללת הדור כלו – שתספר לדורות באים את גֹדל שֵבר חייו ושברו אשר כרמז נתגלה לו העלם הנדח, וכשביב תקוה נדעך ואפלתו שבה עליו כשהיתה.

כסלו, תרע"ה.

---

י. ל. גּוֹרְדוֹן

מאת

שלום שטריט

לעולם לא תרָאה האמת ערומה, כבאותו בעל מזג קשה שבאתהו צרה. התגלות־הלב, שבאה לרוב בתור תוצאת האסון, תחרידנו באימת רצינותה. וכה יצא גם מסובכו לפני עינינו המשורר יל“ג, בפודש מקום־גלותו. מבעד סבך גבותיו, שהורמו כוילאות מסך־הבימה – קרנה פתאום אֲמִתּו בכל מערומיה. פתאום נודע לנו שלא בגלל “ופסי הרב” ו”שמגר הפרנס" היו פניו תמיד מרעימים. נימוק עמוק מזה טבע זעפו בקלסתר־צורתו של יל“ג. והרי הוא בא עתה לידי הופעה בולטת בשירו שנכתב בפודש: “צדקיהו בבית־הפקידות”. הראה המשורר בשירו זה בעליל, כי לא נכחדה מנגדו עִלַּת־עלתם של הוָפסים האלה. מסובבים המה – רק מסובבים, – אולם בכל זה נקה לא ינקו מידיו. וזהו עצבו של המשורר, אשר יסתר בערוצי־פניו הקפדניים. “ידיעת הסבה” – אשר היא שהיתה אבן־שתיתה של שירת יל”ג, וגם אנו נשתמש בה בתור מפתח אשר יפתח לנו חדרי־משכיתו. הרושם שקובע יל“ג בלבנו הוא: כאילו היה יליד התקופה, שבה נשתרבבה בראשונה השגגה, ועל סכנתה הוא עומד ומתריע (סמני הרגשת־הסכנה כבר נראו בשירו של מורו אד"ם הכהן, כמרומז לעיל). כח שריריו הוא ממש כזה, שהיה מצוי באומתנו בטרם הוגתה ממסילתה. אולם ביחד עם זה – או דוקא בשל רגש־ממשיותו המוצק – הוא יודע להעריך את מדת תקפן של שכבות־החיים המאוחרות, אם גם הושתתו על יסודות כוזבים; והוא גם מכיר את שעור־אפשרויותיו של כחו הוא בעצמו. רצוני לומר: מצד אחד נעוץ יל”ג בתקופת־בחרותה של האומה; אולם מצד שני לא תתנהו ריאליותו לעבור את גבול תקופתו ההווה, שבה נולד וחי. וזהו סוד־המזיגה של תוכן־עניניו ההווה עם כח סגנונו הקדום. נושאים בעלי תוכן הווה מתלכדים אצלו עם כח אלמנטרי מאז, נבואי. או נושאים קדומים מתמזגים עם רעננותו של ההווה החי.

כי ראליותו של יל“ג אינה ספרותית בלבד, כזו של בני תקופתו, היינו: השאיפה הנמרצה לדמויות־אמת בשביל חיים הווים. הגדרתו של יל”ג, שהגדיר את הריאליות, היא עמוקה מזה בהרבה. ריאליותו: העמדת החיים בכללם על אמתותם. והיסוד שעליו נבנו חיינו – אם כי נאמנו החיים בהתאמה גמורה עד היסוד – יסוד זה אך שגיאה נוראה היא, שעכרתנו עד כה. וזה מקור הטרגדיה הנצחית שלנו, כי:

כָּל עַם הָאָרֶץ מִקְּטַנָּם עַד גְּדוֹלָם

יִלְמְדוּ דִבְרֵי סֵפֶר תּוֹרָה וּתְעוּדָה.

כָּל הָעָם – מִן הַיּוֹגְבִים עַד הַנְּשִׂיאִים

כֻּלָּם יִהְיוּ סוֹפְרִים וּבְנֵי הַנְבִיאִים.

והעיקר הוא זה:

הֲיְהְיֶה גּוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם?

כִּי יִהְיֶה – הֲיַעֲמֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם?

מִי יָנִיר נִירוֹ, מִי יוֹצִיא לוֹ לֶחֶם

וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלָּחֶם?

גּוֹי כָּזֶה לֹא יִצְלַח לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה,

חָרֹב יֶחֱרַב וִיהִי לִמְעִי מַפָּלָה…

ריאליות זו הביאה את יל“ג בהכרח לידי המסקנה היותר איומה. היא הביאתהו לידי שלילת הנבואה: מהות העצמיות שלנו, המשמשת יסוד ובטוי לגאוננו הלאומי. ריאליות זו פסלה למפרע כל מה שסותר את אוביֶקטיביותה. ושום זכות־מורשה לא שחדתה, ולו גם נערמו עליה ערמות מלאות חיים. כי השקפת־חיים זו של יל”ג היא ההפך הגמור מזו של אברהם מאפו. אותן התמונות גופן, שנגלו אלינו מבעד עיני מאפו בתור מראות־זוהר, הן הן ששמשו ליל’ג לבנים לבנין סגנונו הסטירי. מלה זו של יל"ג – ניכרת בה הבריחה מפני משהו מזיגה מליצית, שעלולה לברוא חזון־לב. מלה ריאלית גמורה, ברורה ופשוטה כמשמעה.

הסניגוריה על שאול המלך והקטיגוריה על שמואל הרואה – בשנוי־הערכה זה הכרנו מיד את מקורו הברוך. ואמנם גדול היה החסד שעשה עמנו יהודה ליב גורדון, ששב לקשרנו עם שבטינו האבודים – אלו אנשי הקומה שמעבר לסמבטיון. שעל־ידי כך האדיר והגביר את מכסת רגשותינו והרגשותינו. והוא הגבר שהוליד וחולל לנו דור העובדים הנאמנים לאלהי־עולם השונים והמרובים בכל גילוייהם הרב־גווניים. על־ידיו הורחבו גבולותינו. חרגה ספרותנו מסוגר כלובה.

ריאליותו של יל“ג – תרי אנפין לה. מצד אחד לא היה לפניה “אלא מה שעיניה רואות”. זו הריאליות השכיחה והחשובה ביותר לספרותנו, ששרשיה מעורים בתחומי עבר, לבלי תת להם שטר־שחרור הימנו. ומצד שני: הריאליות בעלת הטנדנציה הריפורמטורית, המוחלטת, שתובעת לחזור אל המציאות והממשיות האנושיות בכלל. ולא נקל להכריע, מי משתיהן פעלה עליו ביותר. למשל, השיר “בין שִני אריות” שנדפס בספרו “שירי יהודה” בשנת תרכ”ח, שמונה שנים אחרי פרסמו את ספרו “משלי יהודה”¹; שיר זה שבא בין יתר הפואמות ההיסטוריות (מה שמעיד שוב על נקודות־המגע היסודיות שבין המשורר ובין תקופות־העבר, שחזר שוב על עקבן, לאחר שכבר הגיע במשליו הנ"ל אל צורה אמנותית ריאלית גמורה), בו נאמר:

הוֹרוּךָ הָהּ לַהֲלוֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים,

הִסָגֵר בָּדָד בִּגְדָרִים וּבְחוֹמוֹת,

לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם,

וּבְהָקִיץ לַחֲלוֹם וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת;

וּבְכֵן נָס לֵחֶךָ, נָבְקָה רוּחֶךָ,

חֳמַרְמְרוּ מֵעֶיךָ, יָבֵשׁ כֹּחֶךָ,

אַבְקַת סוֹפְרִים וַעֲלֵי שִׂיחַ מִלְּאוּךָ

וּכְחָנוּט חַי לַדֹּורוֹת הִצִּגוּךָ.

הטורים הללו, אשר הושרו אחת־עשרה שנה בטרם נברא “צדקיהו בבית הפקידות”, ואשר “ידיעת־הסבה” הנזכרת לעיל הראתה בהם את רשמה מתחת לרגש־ההכרה של משוררנו, – מי יפתור, אם נולדו בתור בטוי השעה שבה חי במשורר, או בתור בטוי התקופה שבה טפל בשירו? אפשר ליחס את הבטוי לשתיהן ביחד. כי היא הסינתיזה היל"גית, אשר הורכבה משני סוגי הריאליות הנזכרים לעיל, והיא גם סוד התערותם זה בזה, העושה את הטורים האלה לריאליים מוחלטים, נצחיים. הייתי אומר: נבואיים.

אמנם כן. ריאלסטן־אמן לא היה יל"ג. לא יכול היה להיות כזה, לפי מדורו שנקבע לו בבית־ספרותנו בתקופת־חייו שבה נולד. אולם הופעה נפלאה היה הוא, דוקא הודות לתנאיו שניתן בהם, שאותם ואת הכחות הלשוניים, ששלטו בתקופת־חייו, ידע להביא בהתאמה עם כחותיו השיריים העצמיים. הריאליות בתור שאיפה, משאלת־דורו היחידה, מתבטאת אמנם ביצירתו בכל חום תקפה, וניכרת למעשה גם במפעליו השיריים, הן בהתפתחותם הריאלית הפנימית ובירור התכנים, והן לפי התקדמותם של אמצעיו הספרותיים. “משלי יהודה” – בהשתחררותם מהמליצה, בתאורי הטבע הקצרים, שנבלעו בהם אגב־גררא, ובהשתעבדותם הגמורה בתוך מסגרת התוכן – בפיהם כבר היתה הבשורה. ואולם הנה שורות אחדות לדוגמה מהשיר “בין שִׁני אריות”, שמעידות בעיקר גם על התקדמותה הענקית של האמנות הריאליסטית:

רֶגַע עָמַד הַטּוֹרֵף הִתְבּוֹנֵן בַּטָּרֶף

(כִּמְנַסֶּה אִם מַאֲכַל תַּאֲוָה הוּא טוֹב טָעַם

הָרָאוּי לַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ)

אַחַר נָשָׂא רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ

הָלוֹךְ וְדוּשׁ אֶרֶץ וְצָעֹד בַּזָּעַם,

הַקֵּף הַמַּעְגָּל פַּעַם אַחַר פַּעַם

וּמִטַּרְפּוֹ עֵינוֹ לֹא יִגְרָע לֹא יֶרֶף,

כִּמְרַגֵּל חֶרֶשׁ הַסּוֹבֵב הָאָרֶץ

לָתוּר עֶרְוָתָהּ וּמְקוֹם יֵשׁ בָּהּ פָּרֶץ.

האריה של יל“ג, בהשואה לזה של מאפו ב”אהבת ציון“, ילמדנו יותר מכל להעריך את מדת ההתפתחות הריאליסטית של יל”ג. אצל מאפו זוג הנאהבים הסמוכים לאריה ואופן יחוסיהם ההדדיים במצבם האיום הזה – הם, ורק הם, מעוררים את כל תשומת־לבנו. לא כן האריה של יל"ג. הוא אינו מניח מקום פנוי בלב לאחרים זולתו. הוא כובש אותנו במדה כזו, עד כי זו ההשתתפות עם הגבור, שנעורה בקרבנו בתחילת הופעתו, נבלעה ונשתתקה לחלוטין, כאילו לא היתה ולא נבראה.

השאיפה לריאליות – ריאליות החיים והספרות ־ “לה כל חושיו לצמיתות מכר”. ואף בתקופתו השניה, שבה, לכאורה, תאר רק חיי ההווה, גם בה לא הגיע למעלה ממדרגת שואף, וגם לא נתכחש מימיו לתפקידו זה – והיא תהלתו. כי זה כלל בכשרון: התאמה גמורה בין הרצון והיכולת, שלא יהא מעדיף האחד על חברתו. ואמנם לא התעלה יל"ג לזו האובייקטיביות, שיוכל לסקור מבחוץ את מראות־הדברים ויהא עלול ליהנות משפעת האורות שאוצלים החיים, וגם תתעטף נפשו בצלליהם. לא. מתוך הקלחת הרותחת – שבתוכה ישב גם המשורר – זרק מרה, הטיל דופי, שוע כארי, שהושם מחנק לצוארו בסוגר כלובו.

לוחם זה לא מֻנו לו רגעי־המנוחה שלאחר הקרבות, אלו שמלחמה בעצמה נושאת כבר בקרבה גרעיני ערובתם. ואף בפואימות־ההווה שלו, שבהן רק המציאות מבקשת את הבעתה האמנותית, שקלסיות סגנונן מעידה על מחברן, כי השלים עם המציאות הזאת, מבלי אשר ישית שוב את לבו ליסודן הכוזב שעליו הושתתו, כי־אם היה חותר בלבד למצא את שפתן המיוחדה – אף בפואימות האפיות הללו, אשר בהן אמר המשורר להרגיע את רוחו הסוערה, לא זכה לנופש שברגעי היצירה המרגיעים. הגיח גם מפה ממחבואו יל"ג הטנדנציוזי, הריפורמטור, וגם כאן עשה חובתו.

ויפה – מנקודת־מבט ידועה – ראה פרץ סמולנסקין בתקופתו זו של יל"ג ירידה ספרותית בשבילו, הגם שהכיר והוקיר את חשיבותה היתירה של יצירתו זו. ידע אמנם סמולנסקין, כי השירים הללו: “הטובים המה בכל שיריו”. “כי לא לשפת עבר ננוד בזה, כי היא אמנם הרויחה הרבה מאד מאד בזה, כי על ברכה נולדו שירים, אשר לא פללו מאז כי השפה המתה הזאת תעצור כח להוליד כאלה. רק לנפשו ננוד, כי עשה את עצמו ממשורר לדורות למשורר בשעתו”. כי למשורר לדורות עשוהו השירים ההיסטוריים, אשר בהם התקופות שהרחיקו מאתנו הפכו להיות לנו לגורמים סמליים, שאינם עלולים להכרך אחרי צורך־הרגע, ונטולות הן כל טביעות השעה. ורק צרכים לאומיים, יסודיים ונצחיים באים לרגלן לידי תעורה. לא כן שירי־ההווה. שפתם תהא בלתי־נשמעת לדור יולד. באשר אותו הצורך הארעי, שלשם הגשמתו בזבז המשורר אש־לבבו – נפחתה חשיבותו בעיני הדור הבא. או אם כבר יצא לכלל מעשה, אז פועל כל־שאונו באזנינו כקול מוזר זה. שיעלה אלינו מתוך גל עתונים עתיקים, שבהם נתלה קיומו של כל העולם כולו בבחירתו של איזה ציר לבית־המחוקקים.

כן, בעיקר הדבר לא שגה סמולנסקין. אלא שחובה לנו לראות את הצד השני שבדבר. חובה לנו לראות, שאם בספוריו בא יל“ג לידי גילוי ה”אפיקורס" בכל הצרכים הקטנטנים ילידי־השעה עם לגלוגו המביש, לא כן הדבר בשיריו. כאן לא ערכם של הצרכים מענין אותנו, כי־אם היחס היל“גי אליהם. כי יצק יל”ג בצורך־השעה הלזה את השאיפה לריאליות הנצחית שלו, שעל־ידיה חדל הצורך מהיות בן־השעה והפך להיות צורך אנושי־כללי. השאיפה למציאות ממשית בנגוד לערטילאיותנו חסרת־השרשים. מנקודה זו לא נפלו השירים הללו משירי־העבר שלו. אותו הצד האובייקטיבי, הריפורמטורי. הנבואי, ש“ידיעת הסבה” שלעיל מניעתו ומזרזתו לחפוש האמת המוחלטת, מתגלה גם בהם, ושפה אחת לשניהם גם יחד. וכשהמשורר פותח ב“קוצו של יוד” להאשה העבריה:

בַּחֹשֶׁךְ בָאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֶכִי;

עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְ

יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי, –

אנו מכירים את זכות המשורר לשיר כך. אמנם, בת־שוע איננה “טפוס”, שׁבא ללמד על מצב־האשה הטפוסי בכלל, הואיל ויל"ג אינו רק אמן. אולם באותם האמצעים המצויים בידו הצליח במלים העזות הללו להשיג מאוייו, לעורר בנו את רגשות ההשתתפות בגורלו של אותו:

צֶמַח אֲדוֹנָי אוֹבֵד בִּמְקוֹם צִיָּה,

גַּם שֶׁמֶש לֹא יָדַע לֹא רָאָה לָעָיִן!

ולא רק גורלה של “גבורתו” יתיצב לעינינו, כי־אם גם גורל “האשה העבריה” בתור תוצאה הכרחית, טבעית, בתור מסקנת חיי סביבתה לכל תנאיה ומצב־חייה המשונה. וככה פושטת פרובלימה פרטית זו של בת־שוע את צורתה המוגבלה ולובשת צורה כללית, מקיפה, ונעשית לפרובלימת “העבריה” של כל הדורות.

כזו היא בת־שירתו של יל“ג, ובצורתה זו נבין להעריכה ולאהוב אותה תמיד. אמנם לא נחליט לאמר, כי כולה נובעת ומכוונת מבתחילה רק על פי תכונתו השירית הזאת. הרבה סתירות גם מעידות על חסרונה של הכוונה בהכרה. אולם לוא היה חי יל”ג גם עד היום, כי גם עתה לא היה אופיו העיקרי, שציינוהו בזה, משתנה הרבה על ידי השתלמותו האמנותית. כי היה יל"ג משורר בעל תכונה, ואין תכונה משתנית.

אופיו – ברכתו זו מצויה אצל יל“ג בכל שיריו. ברזל זה טבע בהם, והוא יכביד משקלם. ובזה יבדל יל”ג מיתר חבריו הלוחמים. הדבר שהיה לחבריו “שאלה אקטואלית” בלבד, תולדת גורמים חיצוניים שמחוץ למפתן הרגשתם – היה ליל“ג פרובלימה תכונתית, שנבעה ישר מצפוני־מצפונו. לילינבלום, ברודס וחבריהם רצו בתקון־הדת, תקון־התורה. הם רצו שתתפתח גם להבא על פי יסודותיה, ואמרו, שעלולה היא להשתנות לפי צרכי עתותיהם, כי עלולים הדת והחיים להתמזג ביחד. יל”ג היה מחאה חיה כנגדם. הוא חתר תחת בסיס הויתם של התורה והחוקים. הוא העלה את ה“המלוכה” ממעל ל“נבואה” ו“תעודת המעשה והכח” למעלה מ“תורה ותעודה”, – לפיכך, כאשר נולדה התנועה הלאומית והשלימה עם הדת בעקב הרומנטיקה, שבה תושענה שתיהן ביחד – שבו גם חבריו הסופרים הנ“ל והשלימו עם הדת. מפני שהם רק אפיקורסים היו, שדרכם תמיד לחזור בתשובה. לא דמה להם יל”ג. פתרון הפרובלימה שלו לא ניתן להזדייף. הוא לא יתן להשלות את נפשו. כי תמיד המריצהו אופיו להעמיד את החיים על אמתותם. כי תכונה היתה זאת לו.

בעל־כרחו נשאר יל“ג עומד במריו כל ימות חייו. ודרשות הפרופגנדה שלו בשביל ההגירה לאמריקה נמשכו עד יום־שקיעתו האחרון. כי אמריקה לכל גלוייה הטכניים והריאליים, ארץ־החופש המוחלטה, הרי היא הפוכה הגמור של ארץ־ישראל, מולדתן של התורה והמצוות; אמריקה זו היתה בשבילו הבטוי היותר ברור לתביעותיו הריאליות הקיצוניות. ארץ־ישראל לא היתה נקודת־מרכז בלבב יל”ג. וזוהי הטרגדיה העצומה של אדם גדול זה, שנולדה לרגלי הנגוד השירי והמעשי ששרר בלבבו. כל האידיאלים הנם מוץ נדף בפני אותו הכח החומרי שקנן בקרבו. כאילו נכנעו בפני יד קשה… ופרי קונפליקט פנימי זה היא הליריקה היל"גית המיוחדת במינה.

מועטים אמנם שיריו הליריים של יל"ג. אולם בכולם טבוע יגון־מלחמתו זה. ולו נאספו השירים האלה בקבצה של הליריקה העברית, היה עומד הקורא משתאה לראות, כי מכובד ביותר הוא המקום שראויים השירים הללו לתפוס בו. כי מיוחדה במינה היא הליריקה של האפיקנים, אשר לעולם לא תברא מתוך הרגל או מַנְיֶרָה, כי־אם בנפול תוגה גדולה כעופרת על רוחם:

"שָׂא אֵפוֹא כִּנּוֹרְךָ, נַחֵת קַסְתֶּךָ;

הֵא שַׂלְמַת אוֹר, צֹר בָּהּ חֲלוֹמוֹתֶיךָ.

עֲלֵי אִתִּי מִזֶּה, נִסַּק גָּבוֹהַּ;

שָׁם – מַחֲזוֹת שַׁדַּי, פִּתְרוֹנִים לֵאלֹהַּ".

ככה לחשה לאזנו השכינה באחד מרגעי־חייו הקשים, שבהם היה תוהה אחרי תוגת־לבו. ואם יל“ג לא יכול היה אמנם להענות לקולה של השכינה, אולם ניתן לשער, מה עצומה היתה המלחמה שבלב זה, שמחונן היה בחלומות שכאלו, בהתנגשו עם כח חמרי עצום שכנגד. ויל”ג לא אבד את כח הכבוש העצמי. יותר מבכל מקצועות־השירה בולט היה בליריקה שלו זה הכח הגברי שהכניס יל“ג לספרותנו, שמלאה היתה רוח־נשים ודמעות־כזב שהורישתה ההשכלה בתוך יתר סגולות חמודותיה. רגש מוכר היה רגשו של יל”ג, והריהו ערב עבורו בהכרה גמורה. גם בו מתכונתו הריאליסטית. המלה מלאה ודמות גוף לה. הליריקה היל"גית היא רבת התמונות והציוריות המוחשת, שבאמצעותן אנו קונים רושם זה, שנותנת לנו הליריקה הטפוסית בכלל רק מתוך רמזי־דברים וחצאי־הברות.

תמוז, תרע"ה.

---

פֶּרֶץ סְמוֹלֶנְסְקִין

מאת

שלום שטריט

א.

ביום ט“ז שבט תרמ”ה כשנכנסה האחות הרחמניה לחדרו של סמולנסקין במקום־המרפא מֶרַן שבמדינת טירול, מצאה אותו מוטל על הרצפה בלי רוח חיים. ורגש־ההבעה שמאז, רגש האחריות – הקו הכי בולט שבפרצופו – קפא וגָבש בפניו. אין כמוֶת שומר את שהפקד בידו. ירד הסופר, בהנטל הימנו רוח־הנשימה, לשאוף מעט אויר ליד החלון, ויגהר אחורנית ארצה. וכשקרב אליו המות, ומכאוביו הגופניים של הסופר הלכו הלך ורפה, אז שב ללבבו רגשו מאז, רגש האחריות, וטָבע בדיוקן מראהו. והמות חתָמו לו, לרגש זה.

כזה היה מראה האנדרטה, שיקימו ברבות הימים לזכרו של סמולנסקין, ולו פסָל הייתי ונטל עלי ל“הגשים” את “רוח האחריות”, הייתי בוחר לזה בפרץ סמולנסקין בתור נושא.

ומטעים אני בכוון את המלים “רוח האחריות” במקום המלים “רגש האחריות”, שפלטן עטי קודם לכן. כי אין המכוון בזה ל“רגש האחריות” המקובל, זה שעושה אותנו ערבים ביחס לאיזה דבור או מעשה שנפלט פעם מפינו או מידינו באחד הרגעים, שאליו נֵעָגֵן ונתחיב. האחריות של סמולנסקין לא היתה מסוג זה. אלא רוח היתה זאת בו, שהטילה עליו האחריות על מה שעוד לא נעשה ומחויב להעשות, ועליו המלאכה, מפני שאין אחר שיעשנה. הוא היה כפות לרוח ממרום זו. אין לו מנוס ממנה. ואנו בני הדור הזה, שלא התהלכנו עמו ביחד עלי אדמות; אנחנו, שאיננו משועבדים כבר לטעמו, נטיותיו והרגליו של בני־דורו; אנחנו, שהרבה הרבה מהשגותיו של סמולנסקין זרות הן לרוחנו: כשהננו עוברים כיום על שתים־עשרה שנות “השחר”, על מאמריו־ספריו, ידיעת־הספרים, ספוריו והערותיו – נראה את הרוח הזו רווחת בעין בכל אלה ביחד. אחריות איומה רובצת על הכל. עליו הוטל הכל. אחראי הוא לא לבד בפני בני דורו, שהטילו עליו לבנות להם ספרות מתוקנה, ספרות־מושג שלא היה אז עדיין בגדר השגתו; אלא, איך תִנָעֵץ ספרות זו בקרקע חיינו ואיך תהא נקלטת בה? זו היתה בימי סמולנסקין פרובלימה. מצד אחד הריהו אחראי בפני דורות עברו; ומצד שני יש לו אחריות בפני דורו, שהוא הנהו החלוץ שלו. ככח מֶטַפיזי נראה לנו “רוח” זו של סמולנסקין, שאין לה שום נגיעה עם כחותיו הגופניים. ונהפוך הוא, רוח זו כאלו עומדת בנגוד גמור עם הפיזיונומיה החולנית שלו, כעצם מובדל שמעבר לבשרו ודמו. לא דבק בה מאומה מבצילי השחפת.

ואמנם כן. רוח־האחריות החיה הִנֶהָ אבן הפנה ליצירת סמולנסקין. האחריות בפני דורות עברו ויותר מזה, בפני דורו, בפני עצמו – כאמור לעיל – הקדישתו למלחמה עם השכלת מנדלסון. אמנם היא העיקר והסבה. אולם עלת־העלות מהי? מהי תכונתו היסודית שממנה לאחריות זו תוצאה? מהי תכונתו, שהיא חוללה בו “רוח” זו?

שאלה זו הרי תשובתה מצויה בצדה: סמולנסקין היה הליטֶרַט העברי הראשון, ובהתאם לתפקידו זה תפס עמדתו בחיים. הוא נִסח את הספרות, יען כי סופר היה, שזולתה אין לו בעולם שום זכות־קיום – בנגוד לבעלי “המאספים” שלפניו, שהספרות היתה בידיהם מין כלי שעשועים, מאחר שהיו חסרים מניע היצירה הלוהט. בעלי המאספים, שההִדַּמות לגויים היתה להם תכלית ועיקר, שאמרו להעביר ספרות כמות שהיא אצל אחרים בדמותה ובצלמה – חסר היה בעצם למעשיהם כל גורם ספרותי פנימי. “ספרות” – נטע זה היה, כאמור, נטע זר בכלל לישראל. אנו “ספָרים” ידענו. גם הסופרים החוּלוניים נתקדשו, הוצאו מכלל חולין והיו לנו “ספרים” במרכאות כפולות. ספרים טובים אמנם מכל המינים, אך בודדים, בלי הרגשת־אחוה ביניהם ובלי שום מדת־שכנות. אולם בית־כנוס, שבו יתלכדו כל הספרים לכח אחד אדיר וחפשי: ספרות כזו החל פרץ סמולנסקין לבנות. ספרות שפרושה: שחרור גמור משעבודם המקודש של הספרים – זו היתה פעולתו של סמולנסקין. ומכאן זו האחריות האיומה. יצירה מאוחרת היתה צריכה להִמָּזֵג באורגניזמוס הרוחני שלנו, ודרוש היה לממזג חוש יצירתי חד בשביל לשמור על אחדות המפעל. וסמולנסקין נגש לעבודתו בזהירות הדרושה. בהתאמה עם כחות הלשון ודרכי התפתחותה הטבעית כִוֵן את פסיעותיו. הכיר בראש ובראשונה, עד היכן מגיע שעור אפשרויותיה של לשוננו, ולפיו אמר ליסד ספרות עברית מקורית. הוא היה מחמיר על עצמו לבלי הכניס במחיצת ירחונו תרגומים וספרי מדע כלליים, שאין בהם מסמני־יחוד המטעימים את עצמיותנו (מובן שלא עמד בנסיונו זה, ולא נמנע מלפרסם ב“השחר” חבורי מדע כלליים, כמו שלא הניח שום הזדמנות מגמור את ההלל על יע"ס המומר בשביל תרגומיו הנפלאים, באשר האינסטיקנט הספרותי של סמולנסקין הכריע אם את נמוקיו הארכי־לאומיים). ספורים ריאליים מחיי ההווה בקשר עם חקירת תולדות ימינו – אותם אמר סמולנסקין להניח בתור יסוד מוסד של ספרותנו. ההווה והעבר – עליהם יבָנה עתיד חיינו: חיים שלמים. וכאן נתקל פתאום סמולנסקין באיזה מפריע. ה“השכלה” המערבית־המנדלסונית כבר חדרה לפני ולפנים חיינו והשמיטה מתחת הרגלים את היסוד. ולא עוד, אלא עלולה היא לקבוע את נפש האומה כולה, עלולות תולדות־חיינו להזדייף על ידה ולנטות אל הלך־דרך בלתי רצוי. והוא, הסופר, היבצר מידו להכריענה?

וראוי להטעים, שלא במובן זה בלבד היה סמולנסקין סופרנו הראשון. הוא היה האדם־הסופר הראשון שלנו במובן אנושי־עולמי. הוא לא ידע שום מועקה חיצונית, זולת טרחן ומשאן של האומה וספרותה. הוא נהג בנפשו חרות אינדיבידואלית, מנה זו שעולה בחלקם של בני אדם גדולים שיודעים וָעד בנפשם, שרק בזכותם העצמית הם מתקימים. מל"ל וחבריו צעקו מרה, לפי שהיו משועבדים. עליהם העיקו החוקים, לפיכם התריעו על אפיקורסותם. סמולנסקין היה חפשי לנפשו. הוא לא היה מתרגז במדה כזו על החוקים לישראל ולא נלחם בהם. ניתן לסמולנסקין לטפל באפן אקטיבי בערך הדת, כמי ששופט איזה ענין מבלי היות נוגע בדבר. מתוך זה תתואר זו הנשימה הרחבה שלו תמיד.

והעובדא, שיסד סמולנסקין את ירחונו דוקא בוינה, בירה רחוקה ממרכזים ספרותיים עבריים – גם היא מסַיעתנו לעמוד בנקל יותר על מהותו של חזיון ספרותי מופלא זה. אטמוספירה כזו היתה דרושה לו: לעכל את המערב ולהתעלות עליו. את חכמי־המערב שלנו התהלך סמולנסקין ויכנעו לו. החתירה מתחת להשכלת ברלין היתה מוכרחה להפתח ממערב. אמנם בעיקר נלחם בזה סמולנסקין עם חבריו בני־המזרח. יל“ג, אב”ג ומל“ל – הם עמדו על בסיס ה”השכלה". והוא ידע: בשביל להסיע את הבסיס הזר הזה מתחתם ולבנות במקומו בסיסנו הפנימי, נחוץ להכריע ראשית כל את המערביים. והגם שמדת־הבקורת הזעומה צינה את סמולנסקין בתור “שולל” – ושלילתו הנפרזה של “השכלת ברלין” תוכיח – מכל מקום גם שלילתו זו לא היתה אלא תולדה של חיוב. כי האם נתוח המכה גורם פחָת לגוף? האם לא “מחַיב” יקרא למי ששולל דבר שיש בו חשש של רקב?

אמנם, הערכתנו אנו של חזיון ה“השכלה” נשתנתה בינתים תכלית שנוי מכפי הערכתו של סמולנסקין. אנו כיום הרינו סוקרים את החזיון הזה מבימה של שנים יותר גבוהה – ורואים את הדברים בצורה אחרת לגמרי. אנו כיום, בהשקיפנו על מנדלסון אפילו, מעל פסגתנו אנו, עלינו לשאת עינינו אליו, בשביל שנוכל לתפוס את שעור קומתו. כי מהותה של אישיות זו עדין לא נחקרה כראוי בספרותנו. ולא עוד, אלא אפילו ה“השכלה” שחלליה רבו מספור¹, גם כיום אנו נהנים מפרותיה המשובחים. ה“השכלה” הביאה לנו את האהבה לעבודת האדמה, אם בדרכי־חקוי או באיזה דרכים שהם – מתנה יקרה זו מידה היא לנו. אד“ם הכהן היה משורר ההשכלה. מאפו עמד בתחומה ושתל בלבותינו את “אהבת ציון”. יל”ג הפך אותה בשירתו לפרובלימה עולמית. ואף ה“ריאליות” שסמולנסקין גופו היה מחלוציה העיקריים – אף זו יש ליחס לה. ולילינבלום העסקן הישובי הכי מעשי – גם הוא הנהו ה“המשך” שלה. אמנם כל אלו הסופרים הנקובים בזה יצאו אח“כ מתחום ההשכלה ונכנסו לכלל הלאומיות. אבל אף אחד מהמה לא יכול להתפאר, שהוא לא קורץ מחמרה. כל אלה הן עובדות קיימות. בכל זה, אם נקרא אפילו כיום דברי־הקטרוג של סמולנסקין כנגד מנדלסון ו”השכלתו" – נענה אמן אחריו. אנו נדע אמנם ביחד עם זה, כי טענותיו עלולות להסתר בנקל, אם יבוא מי־שהוא להקיש עליהן מנקודות־ידועות. אולם הכשרון שהושקע בטענותיו אלו של סמולנסקין, זה קסם־הפתוי שאין לעמוד בפניו, זה אינו עלול להבטל.

כן, מנדלסון היה סְנֶה לא אֻכָּל בשביל הטמפרמנט של סמולנסקין. הוא גֵרה בו את תאות־הפולמוס עד נשימת־רוחו האחרונה. לֶטֶריס אך נכוה מהבל רוחו של סמולנסקין. אִשו של סמולנסקין העדיפה על האוביקט עד לאין ערוך. אולם משה מנדלסון – דמות־האיקונין שלו נטבעה על תמונה אחת ביחד עם משה רבנו והרמב“ם. “ממשה עד משה לא קם כמשה” – עברה כמו רנה בתוך העם. הרבה בתים בישראל התחילו להתקשט בתמונה זו. העם הרכין את ראשו וקבל עליו את מרותו. והתוצאות האיומות מי ישורן? העוּגב הוריש מפניו את התורה מבתי־הכנסיות. ה”מטיף" ירש את מקומו של הרב. הרמבמ“ן את הגר”א. תקות הגאולה הולכת ונמחקת מעל הלבבות. אולם כאן בהכרח גם הסיָג שה“השכלה הברלינית” נתקלה בו, חפץ־הטמיעה המחלט הזה, הוליד מבחוץ את השנאה הטבעית, הצודקת, השמורה בשביל כל גוף זר שלא יעכל לעד. את הופעתה של התנועה האנטישמית קדם פרץ סמולנסקין בשמחה רבה.

והודות לתכונתו החיובית, שהיתה לו לקו בכל, נעשה סמולנסקין לסופרנו הלאומי בה' הידיעה: הקובע לנו עיקרים לחיות ולהתקים בהם. יסוד־השלילה הזעיר שיש גם בספריו “עם עולם”, “עת לטעת” – בא רק להגביר ולהבליט יותר את אופיו החיובי, שמתגלה בכל עצמתו בספרים האלה. סמולנסקין נעשה לנערץ־העם לא בגלל אשו בלבד – אש־תמיד שהיתה גדולה מזו של חבריו לאין ערוך – אלא בשל המקוריות העברית שהעם הרגיש בו. ההרגשה הלאומית עֵרה לרב, והיא ששׁמרה גם יחס דומה לזה גם לאחד־העם. נקדש סמולנסקין בעיני העם בגלל האורה, החמימות והמפלט שתכונתו היתה מעניקה לו. רק סמולנסקין יכול היה להציע לעם את ה“תורה” בתור סורוגַט של מדינה, יען כי קשור היה לתורה לא בעבותות. סמולנסקין הציע את ה“תורה” בתור “מצע” לאחדותנו בלאומית, מבלי שיהא חושש כי בחשֻכים ימָנה. מתוך יחס חיובי שפט גם את העבר הקרוב. וכך יתבאר ביחוד אותו היחס האפי, השלו בערך והמוזר של סמולנסקין לתנועת החסידות, שאמר לתקן את נושאיה ולהעלותם רק על ידי המצעים ספרותיים גרידא, היינו: ע“י תאור חייהם של החסידים ופגימותיהם. לא דנם ברותחין, כמו שקבל עליו בפתיחתו ל”השחר“. הוא צפה וראה כמעט הראשון את היסוד הלאומי־מקורי למעשה שבחסידות, הגם שערער את שתותיה העיקריות: ה”קבלה" וה“זהר”. ואך הודות לתכונתו החיובית יכול היה כבר אז להתיחס אל החסידות במדה ידועה כמו לחומר היסטורי. ועוד: אף בעודו באִבוֹ, סופר־נער, בשעה שההכרה הספרותית וההיסטורית שלו עדיין בלתי מבוררת לו לעצמו כל עיקר; בעת שמאויי ההשכלה והעויותיה היו עוד המניעים היסודיים שביצירתו: אף אז כבר חבה יתרה נודעת הימנו לזקנים ולאבות, בנגוד לחבריו בני דורו שבזבזו עליהם כל חציהם. סמולנסקין מעטר את זקנינו בזֵר הנצחון. גבורה היתה דרושה בשעתו לכך. אולם זהו הרגש הריאקציוני שמחונן בו הסופר הלאומי, ולפרקים קרובים ביותר הנהו מבצבץ ועולה.

ומתוך יחס חיובי התגבר בשעת הצורך גם על ההשקפה, שבכבודה התימר דורו בצדק, כוונתי: הריאליות. סמולנסקין בעצמו הרי היה בטויה הכי נמרץ של השקפה זו. שהרי מלחמתו התמידית היתה: להשליט את המציאות במקום הֵעָדרה (ובשעתו הרי היתה נעדרת אצלנו בכל מקום). ועד כמה שהצליח בזה, יסקור הקורא את שטח־ההתפתחות הארוך מ“עיט צבוע” של מאפו עד “קבורת חמור” שלו, ויוכח. אולם הוא גם גבר, כאמור, על הכרתו הריאליסטית, לכשנדרש לו ה“רוח” לשם פתרון קיומנו, בתור תריס בפני כל מיני פורעניות. אמנם כשנעין היטב בדבר נמצא, שלא התגבר כלל על עצמו, מפני שבעצם הדבר הרי היה סמולנסקין “רוחני” ומימיו לא התנכר לרוח. וכי מהו הרוח כי יכלא? האם אין הרוח חלק מעצמנו? האם אין הוא החלק הכי תמציתי שבגופנו? אמנם אין סמולנסקין “רוחני” מסוגו של הרנ“ק, שהאבסטרקציה לכשעצמה לו העיקר: המחשבה לשמה. הסופר – ורק כזה היה סמולנסקין – מחשבתו תמיד יונקת מעובדות ומעשים, כי על כן יתקע הסופר את יתדותיה בלבב העם, שאך את המוחש אהב. ובזה שונה סמולנסקין מבעלי־התעודה, שהרוח שלהם הוא “סתם רוח”, מרחף באויר – ורוח־סמולנסקין הנהו רוח האדם החי, המעריך הכל עפ”י חושו המציאותי. הסופר הריהו רוחני־מעשי. בתולדות הימים שלנו שהפכו וגבשו להיות כבר לרוח, היה סמולנסקין ממזג תמיד את ההווה בחיוניותו המפרכסת הגופנית. חיוניות זו לא היתה נותנת לימים עברו להחָנט והיתה מעוררתם לתנועה בלתי פוסקת, כדמים הללו שירוצו בעורקי־האדם רצוא ושוב. כזה היה סמולנסקין ההיסטוריקן. הוא שפך תמיד את היסוד ההווי לתוך ההיסטוריה. סמולנסקין קבע, כאמור לעיל, את התורה בתור סורוגט לטריטוריה, לא רק מפני שהנהו איש רוחני, אלא גם מפני שיש בזה צד מעשי. יען כי משמשת התורה דבק טוב לכמה וכמה מליונים מבני עמנו לאחדם אחדות גמורה. ומה שנכבד מזה: אפשר לדרוש על חשבונה בתור גוף דתי זכויות לעמנו, שזולתה הן מן הנמנעות. מאמין אני, שאלמלי היה נמצא לו לסמולנסקין ה“ישוב” קודם, כי אז לא היה מסתייע ב“תורה” בתור בסיס־חיים. כי אז היה מבכר עליה קרקע זו של ממש. ואמנם האינטואיציה הספרותית נבאה לו את קורבתה של התנועה הלאומית הזו, אולם הוא היה רק סופר בלבד, ולא הוא נועד לברוא אותה. רק לאחר שהתנאים חוללוה לתנועה זו עפ"י הכרח מציאותי, אז נקרא הסופר להיות שופרה. אז חשלתו אשו הגדולה של סמולנסקין לרעיון הלאומי, והיא שנתנה לו את בטויו הספרותי. אז התעלה הפתוס הטבעי שלו למדרגה של חזון אמתי. בטיחות מאין כמותה שופעת מכל משפטיו שבמאמריו אלו. מפעם בכל דבריו איזה רגש־יוהרא של בן־אצילים זה, שאצר בנפשו נכסי־אבות גנוזים מדורי דורות. ובחורי ישראל עלובים, שמשתוקקים וכלים להשיב לעצמם גזלת כבודם הנחמס, היו פוסעים מאוששים אחרי קול־הדברים הלזה לקראת מטרתם, בהרגישם נאמנה שפרץ סמולנסקין יאיר דרכם כעמוד־אש בלתי מתעה.

ב.

אולם בתור סופר היה לו – ביחוד בספרות עצמה, כלומר: בבנין הסגנון – לעשות הרבה, הרבה. כאן היתה המלחמה פנימית, אורגנית, אולם עצומה שבעים ושבע ממלחמתו בחוץ. בספורו המתורגם “הגמול”, תכריעהו עוד ה“מליצה” לגמרי. אי אפשר היה לו לתרגם את הספר הזה שלא באופן חפשי. ה“מליצה” עשתה בו אשר היא רצתה. ולבסוף נאלץ סמולנסקין לסלק את ידו לגמרי מהתרגום ולחבר את הפרק השלישי בעצמו. אולם כל הרוצה לעמוד על הפרוצס הנפלא הזה שאין מָשלו בכל ספרות שבעולם, היינו: כיצד הולכת שפת־קדומים והויָה לשפה של חיים הוויים; כיצד משתנים קולותיה וצליליה מאז, והיא הולכת ולובשת צורה הווית – דוגמא של אֶבולוציה כזו נִתֶּנֶת לנו בספרי סמולנסקין. ה“מליצה” הכבדה, שבה השתמשו עד בואו רוב סופרי ישראל – כאילו הגדירו בזה את סגולתה המיוחדת של לשוננו וכאילו היתה זאת תכונתה באמת – המליצה הכבדה הזו פנתה את מקומה לקלה הימנה. המליצה הקלה הניחה אח"כ את מקומה למלה הפשוטה. נתפרדו חבילות המלים, המליצות המרכבות הותרו. נתפזרו המלות אשה אשה לאהלה. וכך ניתנה האפשרות של הרכבת־מלים חדשה, בהתאם למאוייו וחדושיו של הדור, שאליהם יכַון וישאף. שעבודה של המלה חדל. וזהו הנצחון הכביר שהנחיל לנו דורו של סמולנסקין.

ולא זה בלבד הוא ענינו של הסופר, שייגע וימצא את המלה הפשוטה, הקלה, ששעתה היא בכל יום תמיד, באשר ניתנה להצטרף יום יום בצרוף־מלים חדש, שמכוון לצרכו של אותו יום ולדרישתו, ושלא יהא חסר, הודות לזה, בשום פעם הדיוק – אלא גם הסגנון האמנותי כי ימצא, אף זו היא מחובת הסופר לספרות. וככה אנו מוצאים עקבות של קלסיות בספורי סמולנסקין – ביחוד ב“קבורת חמור” – הגם כי לענות בזה ניתן ענין רק להאמן. אך גם בזה הסופר מקדים את האמן. עליו להכין את כל החומר לבנין הספרות כולו. והגם שקלסיות מרחיקה שוב את המלה הקלה, הפשוטה ביותר – אין זה פוטר אותו. כי מהי קלסיות בעצם? גם היא מליצה הנה – אלא לא “סתם מליצה”. קלסיות היא: הצרוף האמתי והמחויב של החיים עצמם. אולם שוב אסור להן למלים כי תתפרדנה, וכי אחת מהן נעדרת ומוחלפת, באשר החיים עצמם יפָגמו בשל פגם כזה. בקלסיות – המלים כאלו נתונות בעבותות. הבחירה החפשית בטלה. ההכרח בלבד שולט. זוהי מהות הקלסיות. הסופר רק מרמז עליה. האמן לא יתקים בלעדיה. סמולנסקין ומנדלי המה הדוגמאות הכי טפוסיות לשני הסוגים הללו. שניהם עלו כמעט בעונה אחת על בימת־הספרות. פרץ סמולנסקין הסופר בא בסערה וכבש לו עמדתו המזומנה לו מיד בבואו, מנדלי האמן – גם ספורו הראשון “למדו היטב” (אח"כ “האבות והבנים”) נתקבל אמנם באהבה, מפני שהיה עשוי לפי טעמו של הקהל. הפרובלימה היתה אקטואלית, וגם השפה היתה צחה ונמלצת. אולם האמן בעצמו, כלומר מנדלי, מוכרח היה להתחמק ולעביר, להסתר מעיני עצמו. וכאן התחילה זו מלחמת־הסתרים של האמן. החתירה והיגיעה שאין ערוך להן בעמל האדם. הסופר – אך בנין הספרות לנגד עיניו. אותה, ורק אותה ישַוה לנגדו תמיד, ואך בשבילה יעמול יום יום ולילה לילה. והאמן? לכשהוזמן מאפו – מספר לנו בריינין – מאת “המליץ”, “הכרמל” וכהן הצדק לבוא ולהשתתף במכתבי־העתים שלהם, ובימים ההם הרי “חדושו” של עתון עברי עלול היה לשחד כל הלבבות, אז נענו מכתבי־העתים הנ“ל מאת האמן כדברים האלה: “קצה נפשי במכתבי־העתים ובכל המונם ושאונם לא אשמע קול נעים ועָרֵב הדופק לב רגש, כי אם קול דברים אשר יעברו לפני כשריקת הילק, אשר פשט ויעף”. האמן – אך לנפשו יעשה. אנכיי הוא. קפדן. לאטו יתנהל, ישכלל ויוסיף וישכלל את עצמו. ואין לו שופט אחר זולתו בעצמו. בשעה שנלחם מנדלי בחדרי חדריו – הוציאו כבר יל”ג, סמולנסקין, ברודס וברנדשטטר מגלות מגלות של קלסיות ריאליסטית מתחת ידיהם. לא כן יעשה האמן. לא יבהל שמא יקדמנו אחר. אין מוקדם ומאוחר חל בזה שהוא עוסק. ואי אפשר כי יתפוס אחר את מקומו – באשר מקומו אינו מזומן לפניו אלא הוא הוא בעצמו קובעו בידיו. ודבר בלתי מתוקן כל צרכו לא יוציא. הוא את נפשו לא יונה. וזו האחריות בפני עצמו, היא הכי חזקה והכי איומה שבכל מיני רגשות־האחריות שבעולם. וכך ניתן לו לסופר לרכוש לעצמו רק קלסיות של אינדיבידיאליות נאמנה, כזו שהשיגה האישיות סמולנסקין במאמריו הפובליציסטיים וגם במאמריו המובלעים בתוך ספוריו, בתוך ספוריו, ששמשו דוגמא קלסית בשביל מאמרים חגיגיים, בשל התלהבותם הטפוסית ואִשם התמידית היוקדת בהם. ואין ספק שאלמלי נתנסחו קצת מאמריו אלו יותר, ואלמלי הוצבו להם נקודות ופסוקים והיו מסתדרים למחלקותיהם השונות, כי אז נותרו הדברים הללו של סמולנסקין לשארית־תמיד בשל בטוים הסוביקטיבי־הטפוסי. לא כן הספור הריאליסטי שעמד להִוָצר באותה שעה. הוא הרי הפקיע מלכתחלה את מציאותו הסוביקטיבית של המסַפר. המספר העמד בו בכונה מלבר. לכן היתה כל פעולתו הענקית של סמולנסקין בספרות הספורית, עם כל עוצם חילו ושפע כשרונותיו ששוקעו בה – אך מלחמה גדולה, מלחמת סופר ולא יותר.

אולם מלבד סימני הקלסיות המתגלים בספורי סמולנסקין – כמרומז לעיל – תפליאנו ביתר נטיתו היתרה אחרי חזיונות בלתי שכיחים ואופן תפיסתו אותם שאינו מקובל. למשל: יעקב חיים שבספורו “קבורת חמור”, טפוס משונה זה שנעשה למלשין העירה, למפלצת הקהלה, – להבעית בו את ילדי “החדר” הממרים – רק בעטים של כחותיו החפשיים והפראיים, שהושם מחסום לזרמם בהתנגשותו עם האדיקות החנוטה והעקשנית; אופי־אדם משונה זה, שעלול לחבל כל מיני תחבולות יומם ולילה להכשיל את בני סביבתו, וביחד עם זה אינו מסוגל לותר על הנאת־ההתודות של חטאו ברבים, מבלי להתחשב כלל עם גמולו שמצפה לו בעבור מעשהו. קו זה של תמימות שנשתמר ב“אפיקורס” הפרובינציאלי, כמה טבעי הוא ואמתי וכמה אור הנהו שופך על “טפוס־האדם” שהחברה הקיאתו. או מה שמענין הרבה יותר מזה: עצב החיים שמחלחל בטיפוסים המוזרים גד ופנינה שבספורו “הירושה”, כמה עומק אנושי מתבטא בו! פנינה נושאת את ירושת־החטא בכליותיה, טפוס מודרני זה ששמש לאחר זמן חמר לאמנים ממדרגה ראשונה, בא כבר לידי בטוי אצל הסופר. וגד, אחד מל"ו הצדיקים, שבזכותם בלבד יש זכות־קיום עוד לעולם־הרשע שלנו (אשר יש לו יורש בספרותנו המאוחרה: אליהו חזקוני “במעבר לגבולין” של ברנר), המה הטפוסים המגלמים את הצדדים האנושיים החיוביים, התמימים והבלתי פגומים שלנו, שהמה ינחמונו מעצבנו. גד זה מה יעיד נאמנה על כשרונו הכביר של יוצרו. וחתוך־הדבור האופיי של בני־האדם – ששמש אחר־כך ליסוד מוסד בשביל גבורי שלום עליכם – חתוך־דבור זה, שלפיו יגלה אלינו אופים היסודי של בני האדם, כמה הנהו נפרץ כבר בספורי סמולנסקין. כי, כאמור, זהו מתפקידו התמידי של הסופר: להפריז באצבע על כל אופן אמנותי חדש שינהג בבית־הספרות.

ויש שגבורי סמולנסקין מהלכים עלינו רושם של “שלדים” שמחכים לגמר התגלמותם. אופנים, צורות, רשומים מפוזרים ונערמים כה וכה כמה גרוטאות של כלים בבית־היצירה של המספר. הרבה אמצעי יצירה לפנינו" הומור, סטירה, פתוס ותאור – הכל משמש בערבוביא. ערמות, ערמות שצריכות לבא לידי עבוד אמנותי. והעבוד לא אחר לבא: מנדלי מצד אחד ואחד העם מצד שני – להם שמשו כבר כל אותם האמצעים, שהיו בכח אצל סמולנסקין, לכלי־בטוי. הם כבשו את עצמותם הפרטית לחלוטין וראו את הדברים מחוץ לבשרם. עמידתם היתה מחוץ לעצמם, כאשר תבעה זאת מידם: הריאליות. ההומור והסטירה נעשו אצל מנדלי סממני־ציור. ואצל אחד העם נכבש הפתוס ונברא המאמר המזוקק כזהב.

וודאי הדבר בעינינו, שאלמלי היה סמולנסקין חי עכשיו בימינו, לא היה יורד מעמדתו שבצר לו בספרות, למרות כל גלגולי התפתחותה. כי סמולנסקין היה הסופר הטפוסי, שכח השפעתו אינו פוסק בשום דור ודור. כי הסופר הנהו פטרונה של הספרות ועליו בלבד היא מתרפקת כמו על אביה־מחוללה. האמן – יחסו אליה מלבר; והסופר – יחסו אליה מלגֵו. מבפנים הנהו ממלא לה כל צרכיה ומחסוריה. הוא העסקן שלה, הדיפלומט הגדול שנלחם לה כל ימיו לבצר לה עמדה שאינה מתערערת. לא יד הכשרון תפעל זה, ואף לא הגאוניות תחולל כל אלה – כי אם האהבה הגדולה. גם כשרון וגם גאוניות לא נמנעו מבא לעזרתו של סמולנסקין בשעת־הצורך הדרושה – ועקבותיהם אמנם לא נכחדו ממפעליו עד היום הזה.

---

ר. א. בְּרוֹדֶס

מאת

שלום שטריט

יכול להיות שמחזה זה נגלה לי בהשפעת ההודעה הקצרה שבאה בעתונות: “השנה מלאו שבעים וחמש שנה להולדת המסַפר ראובן אשר ברודס”. אך עובדה היא, שהתיצב לנגדי ר. א. ברודס כמו חי בכל ממשיותו. והדברים הבאים יצאו מפיו דחופים, מחמת בהילות לבטאם עד גמירא, בטרם ימוג שנית כצל…

וכה נבעו דבריו בחפזה, כשארשת קפדנות של מתנגד ליטאי יצוקה בפניו, והאות שין מתלבטה כמטוטלת בין שפתותיו: "הגיע לאָזני שנשתרש מנהג בספרות, כי הסופר מדבר על עצמו, מעריך בעצמו את יצירתו. יורשה נא, אפוא, גם לי הדַל להיות מודֶרני לשעה קלה, ולהתערטל לעיניכם למלוא כל הויתי ומהותי – ".

“כי אלו אמרתי לצפות לחסדי ה”בקורת" – היה הדבר כאלו הסכמתי מלכתחילה להיות נידון לגניזה. כי לו נחרץ גורל הסופר שלנו לפיה – מי מהקוראים היה מנחש, שהיתה פעם בספרות העברית בריה ושמה ברודֶס, או ראובן אבי“ב? רק הסַפרנים, המה יודעים את האמת, שהרוצה לקרוא את הרומן “שתי הקצוות”, חיב לחכות גם כיום זמן ארוך, עד שיגיע “תורו” לזכות בספר. כה רבו עוד הלהוטים אחריו –”.

“ואף בקורת זעומה זו שנפלה לי לחבל, מסוגלה אולי להלום כל עצם שהוא, רק לא את עצמי אני. ומי לנו גדול במבקרים מידידי ראובן בריינין – אף הערכתו אותי כה רחוקה היתה מקלוע אל העיקר. מונה הוא אותי על שהתיחסתי בנטות יומי בזלזול ובצרות־עין ל”צפרים החדשות“. ומודה אני שלא בלבד כנטות יומי ולא “לחדש” בלבד, כי אם לרוב לא “התיחסתי” כלל לשום “זולת” ולא התענינתי בו. כי מעונין ושקוע הייתי רק בי בעצמי ובתפקידי שצָפד להויתי כעור לבשר. העצמיות הזרה של “הזולת” גֵרתה אתי תמיד רק במדה ששמשה אילוסטרציה בנגוד שלה, להבלטת עצמיותי השונה והמיוחדה. וזו ממדת האמנים כולם בכל הדורות”…

“כי אני הנני בראש וראשונה אמן, עם כל האטריבוטים של אישיות כזו. בנקודה זו יש למצוא תעודתי המיוחדה. אולי האמן־הפרוזאיקון הראשון בתקופה הריאליסטית. אברהם מאפו הריאליסטן (הרומנטיקן הגאון לא יובא בחשבוננו זה), משה ליב לילינבלום, ואין צריך לומר פרץ סמולנסקין, כולם עלו עלי בכל המובנים, והָכרעתי לגמרי בפני עוצם כשרונותיהם. האחד עלה בהיקף וקומבינציה. השני: בטהר נפש ובהקרבת־עצמו לאידיאות־האמת. והשלישי: בטמפרמנט ובכח־דמיון ריאליסטי לבלי מעצור. בכל זאת, הודות לחוש־ההרמוניה, חוש־האמנות, שמנה לי הגורל נֵחנתי מכולם להיות נקודת־הגובה של האמנות הריאליסטית בתקופתנו. בלי התפארות־שוא: נקודת־הגובה האמנותית, כי בזה נפליתי משלשתם ביחד, שהם היו בעצם אידיאליסטים. היו להוטים, למשל, אחרי האידיאה של ההשכלה – ואני תארתי את ההשכלה ותקופתה ואשר מסביב לה. אצלם, אצל הנקובים לעיל, היו הגושים הפובליציסטיים מעורים ומעורבבים עם התֵאורים, מבלי שיהא להם שום חוש־הבחנה מה עיקר ומה טפל. המציאות היתה משועבדת תמיד אל השאיפה שלהם. ואמנם הרומנים שלי לא נוקו מגושים פובליציסטיים, הם המִסים והארנוניות שחַבנו לתקופה, אלא שהגושים האלה עומדים כמעט כמובדלים לעצמם, כאילו ניתנו להִפָלט בכל עת מבלי קעקֵע את עצם היצירה, מבלי שיבולע לה…”.

“כאמור, אני הנני האמן הראשון, אמן שלם כמעט מתקופת “ההשכלה” במזרח, (לא יצלצל משפטי זה בהתגנדרות שבו, כחִקוי לסגנונן תקופתם, כי עובדא היא זו לאמתה) אמן עם כל הפסיכולוגיה של יצור כזה. מאפו, סמולנסקין ולילינבלום, שכאבו אמנם את חורבנות האידאלים שלהם, חורבן היהדות וחורבן ההשכלה, שהם היו השמשים שלהם – משנתמוטטו האשיות הללו, נזקקו תיכף למשען־מבטחים אחר, שנגלה להם בצורת “חבת־ציון”. ואני? ההיה לי כאב? אולי לא היה. ואולי נבלע הוא בדמי. ביצירתי, לכאורה, לא חִלחֵל ההֵד… כי בעצם הָפקדתי אני רק לשוער של המציאות בהויתה המוחשית, בלי תוספת סוביקטיבית. עלי נִטל ליצור בדמותו ובצלמו את שמואל לילינבלום הרֶפורמַטור הנצחי על סביבתו הנצחית שמימות עולם. ואם תמצאו לומר: הדֶקַדַנס של טודרוס “בעל הגימטראות”, הנהו בבואתי אני לחלקים. אבל זהו סוד כמוס שלי ואינו שייך לכאן. בעיקר הרי אני רק מתאר. ומחובתי היתה, בכח התקופה, שבה חוללתי, לגלם שני דורות על חלומותיהם וחורבנותיהם, לתאר ב”הדת והחיים" את ההשכלה במזרח, שגשוגה וכבושיה את חזית־החיים, ולהראות ב“שתי הקצוות” את השכלה זו בעריתה בהִכָרעה מתבוססת בדמיה. (הסינתיזה של שתי־הקצוות הִנֶה בעצם טפֵלה ולא מוכחת ומסקנתית מעובדות־החיים.) אמנם אין זו שליחות נעימה לבשר כשלון ה“השכלה”, שכולנו היינו מאביריה ולוחמיה. אולם השקט האֶפי שב“שתי הקצוות”, למרות הארס המפעפע, לא פעל כלל על הקורא כבשורה רעה…"

“שני הרומנים שלי “הדת והחיים” ו”שתי הקצוות“, הגם, כאמור לעיל, שנפלו מבחינת־היכולת בכל המובנים מ”עיט צבוע" “התועה בדרכי החיים” ו“חטאת נעורים” – וּהיו הם מכל מקום נקודת־הגבה האמנותית של התקופה. הם היו המונומנט של הדור, שבהם הָגדרה מאין כמותה הפרובלימה התקופתית: פרובלימת ההשכלה, פתרונה וההתאכזבות שבה בסופי־הסופות. התמצית האמנותית של נשמת התקופה באינטנסיביותה גובשה בשני הספרים האלה. עליהם חיו דורי ובני־דורי במלוא משמעותו של מושג זה. הספרים הפכו להיות להם גוש־חיים דוחף, מניע ומכריע…".

“והאיך לא נפרצו איפא אוגני הכור (כי האמן האמתי הנהו כור־המצרף) משפעת החיים שמלאוהו, וזרמת המשבָרים שעברי על גדותיו?…”.

“הנה הגענו אפוא למקום התורפה שלי, שממנו דוקא ניתן לעמוד על יחוד עצמיותי. בנקודה זו מתגלים אפוא הפסיכולוגיה של האמן מסוגי ויחסו המיוחד. היחוד בהקבלה עם יתר אישי־התקופה. מענין שדוקא אנשי הפַתוס, הקנאים ונאדוקים, סמולנסקין ולילינבלום שסבלו מאכזבת ההשכלה, הם דוקא לא הָשברו בשעתם. להם הָזמנו מלמפרע עוגני־ההצלה, עד שננעצו לבסוף ב”התחיה“, לבלי הִמוט. ואני? מה היה עלי?… לעולם לא תענה בנו הכרת פנינו על מצב־רוחנו האמתי. ואני גם כן העמדתי אז, כביכול וכמובן, לשרות “התחיה”. וספורַי של אותם הימים “הרמון” “שירים עתיקים” הרי היו יצירות נאות ושקטות למדי. (אוי שלקט עמום זה, שמתחתיו נסתתמו התהומות, שפערו לוען ברומנים שלי!) אולם כל כמה שאלך סחור־סחור מסביב לבטוי “משבר” ואשים באפר פני, הרי בכל מקום ובעצם אני הוא האחד בפרוזַאיקנים, (במקצוע השירה קדם לי יל"ג) שהחתך בא עמוק עמוק בבשרי החי. סמולנסקין ולילינבלום אנשי הפתוס, שנזקקו יותר מכל למקום־מוצא לטמפרמנט שלהם, לא היו מחוברים דוקא עם גוש חיים קבוע. הם יכלו להתנחם בנקל עם “חבת־ציון” במקום ה”השכלה“. אולם אני האמן, בבואת נֵד־חיים אחד מוגבל, ושהנני בעצמי נד חיים זה – עם התערערות יסודו, הרי נתערערתי גם אני בעצמי עם היסוד בו. חסל סדר ברודס. מאותו יום ואילך ברודס לא נתן שוב רומנים, אופקי־חיים רחבים משתרעים לאפסַים. הצטמקתי, הגם שהעוָית הפנים היתה, לכאורה, רעננה ומאוששה. מטיף נעשיתי מאז לתנועת “התחיה”. ובמותב סטודנטים חביבים הייתי למוקיון, ללץ, שעוד כהיום הרַקֵיטות של חדודי מנצנצות בחלל האויר…”.

“כי לא לילינבלום נעשה לכופר, למין. הוא במדה שהיה קנאי להשכלה, בה במדה נעשה מניה וביה אדוק לתנועת “חבת־ציון”. אלא אני הנני האחד שנעשיתי באמת ובתמים לאפיקורס. אני הנני התולדה המוחלטת של ההשכלה עד הקצה האחרון, תוצאת החקירה המערערת שלה. אני היחיד האפיקורס הבוֹהֶם, אשר היאוש העָקר, לאסוני, נשאר טמון בחֻבי, במשאון חיי, הלחוכים מאש. ולמראית עין, כאמור, הייתי מלהיב לציוניות, עורך עתונים, מניע גלגלי התחיה, בעל פוזה נמרצה של איש העזמה והמרץ…”.

“לא, באותה התקופה לא הייתי כבר שלם עם עצמי, הגם שברק אישיותי הזהיר עוד למרחוק. ובמדה שהזוהר שלי סִמא עוד את העינים, בה במדה גדלה יותר התבוסה, המפלה. ואתם סטודנטים נלבבים, הגליצאיים התמימים שהתחממתם לאורי הדועך, מכם בלבד חיב אני לבקש סליחה ומחילה. כי לא פעם העטיתי עליכם חרפה, ואתם נשאתם את סבלי בדממה. לא פעם קרה, שהלבשתם את ברודס שלכם “שיראין”, ולאחר חצי שעה מצאוהו בקלקלתו, מתגולל בקיאו בשלולית־מים, להוַתכם ולדאבון לבבכם. אללי לי שלא יכולתי לשבור באין־אופן את יצר־הצמאון שבי,ורק הודות ל”טפה המרה" המבהקת והמעמעמת, “סחבתי” עוד את קיום הויתי העלובה…".

“אמנם, גרעין של אמת יש בדברי בריינין, באמרו: “הוא זכר עוד את ימי גוטלובר”. אבל לא היה הדבר כרוך עם “כעס על הצפרים החדשות”. להיפך. בלי שום צל של טרוניא, יש שבערוב יומי היה מנצנץ לעיני אביב־ימי המלבלב, הריחני והמשכר. העת שהייתי צועה בבטחה כגלגל חמה לאין מעצור בשפריר שמי הספרות. אז בתקופת “הבוקר אור”, כשהוזמנתי מאב”ג, אני הרך, שרק עתה צמחה לי חתימת זקן, לשם תחרות עם בעל “התועה”. וההמשכים של “הדת והחיים” שם שרבבוני בבת אחת לשורה הראשונה של הפרוזַאיקנים שלנו. אז, באותם גליונות “הבוקר אור”, הבלתי ריקים מתוכן כלל וכלל, נתפרסם באותו זמן מאמר בהמשכים רבים “השקפה כללית על הדגים” מאת שלום יעקב אברַמָויץ. וגם “החדש” של אותה תקופה (אכן הכל היה כבר לעולמים!), נבט ועלה. “קדוש השם” ו“נגניאל” של י. ל. פרץ ו“יום כפורים” מאת דוד פרישמאנן. הלא שלשתם יחד הנם שמות שהיו בהמשך השנים בספרות לנס ודגל. אך אז לא הם הסבו אליהם שימת־לב הקוראים. מרכז הירחון הייתי אני. לכל חוברת הענקתי: המשך של הרומן, נובילה, ידיעת־ספרים, הערה במקרא וכו'. שהרי הזמנני אב“ג, כאמרו, להיות דוקא המתחרה של סמולנסקין. וזה לא היה תפקיד קל, כי סמולנסקין היה מין וֵיזוב. ולזכותי צריך לומר, שלא “התנפחתי”, ולא היתה לי פריטנסיה להעשות ל”סמולנסקין השני“, אלא נזהרתי בתור מסַפר מפגימותיו של סמולנסקין, וזה היה יתרוני היחידי והודות לדלותי דוקא, יצאה היצירה שלי יותר הרמונית.”

“אכן תקופה מלאת תסיסה היתה זאת לנו, אם כי בהשואה עם זו שלכם, נראית היא עלובה. מלבד הפסגה האמנותית ברומן של התקופה, שעדיה טפסתי בכח, וגם עליתי כפי המוכח – הייתי שותף באותה שעה לסמולנסקין וברנדשטטר ביצירת הנובילה הריאליסטית קלסית. זו שבעסיסיותה ובהתרכזותה באה בתור ריאקציה כנגד השטח וההתפשטות לבלי־מצרים של הרומנים. והיא היא שהכשירה את בואם של מנדלי מצד אחד ופרץ, פרישמן מצד שני, וגרמה לשכלול ובגרות היצירה”.

“כן. כשהעליתי על לבי זכרון אביבי, ונחירי אפי התרחבו לרֵיח האהבה והעדנים, שהיה נודף מדפי ספָרי הרטובים עוד מבית־האבנים; ביחוד מזו ערוגת־הבושם של נובילות שכללתין בקובץ אחד “זקנים עם נערים” – כשימות חרפי נצבו לנגדי על כל תפארתם וזיום, לעומת שממון וחשכת ימי האחרונים, וסבך הפקעת של יחוס־החיים המגוונים, יתכן מאד שבשעת־פגישה כזו עם בריינין חזות־פני היתה באמת חמוצה וזועפה. אבל בשום פעם לא מתוך קנאה ומרות־נפש. כיצד תהא עיני צרה בשגשוג ספרותנו, בשעה שכל מעיני וכל הגיגי היו קודש תמיד אך ורק להפרחת ספרותנו העברית, והיא בלבד היתה תוכן־חיי האחד והמיוחד? כי החִיות, ההתפתחות של שפתנו היתה לי משאת־נפש נצחית, ונלחמתי תמיד נגד קפאונה. “הרשות אשר ניתנה לקהלת לכתוב לעם חקירותיו בשפה שיבינוה, הרשות אשר ניתנה לבעלי־המשנה לכתוב בשפתם לפני בני־דורם, – הרשות הזאת ניתנה גם לנו לכתוב בשפה, אשר יבין העם עתה”. מי שפלט כתובים מהפכניים כאלה, איככה אפשר לחשדו, שהוא לא גרס את ה”חדש" הממשמש ובא בדרך הטבע?…"

“קנצי למלין, כי הגיעה השעה לשוב למאורתי. ועלי אפוא להתודות עוד מספר־מלים. דרך יצירתי היתה תמיד, לפי ההגדרה שנסחתי בהקדמה ל”זקנים עם נערים“: העין רואה, הלב מרגיש והיד כותבת – זאת היא תכונת הספור; הוא הנהו הרושם אשר עשתה החברה על נפש המחבר, הוא הנהו הד החיים, צורת הרגשות, והעתקה נאמנה מן תמונות האנשים, מעשיהם, פעולתם והגות לבם”.

“העתקה נאמנה – בצרוף השם, הד־חיים וצורת הרגשות, הם היו אופני־יצירתו וגם אופיו של הריאליזמוס שלי. וזהו אולי סוד הלחלוחית, שיצרתי מלאה אותה גם כהיום”…

“הכברתי בזה מלים, אולי יותר מכפי שהורשה. אכן, הודות לנמוס־הדור הלזה, הנוח והמשונה כאחד – עלתה לי לחשוף לעיניכם בזה את צומת השרשים של טבעי, כי אמרתי בלבי: הנה הותרע והוכרז ברבים עתה יום־הולדתי השבעים וחמשה. ובודאי ובואו חברינו, ימשמשו וגששו באופיי, וספק אם יחדרו לסבך מהותי. לכך מצאתי לנכון להציע בזה בצמצום ראשי־פרקים על אישיותי, הברורה והאפלולית כאחת, למען הסיר מכשול”…

וכאן כאילו נפסק. היה הרושם שעוד היה דבר בפיו שחוצץ באמצע. אולי המלה השגורה בפי כל “להתראות”, שהחניקה ברודס המזיד לפני הִפָלטה חוצה. ברם הוא העָלה מעלי לפתע פתאום, כאחד החזיונות הקדמונים מתקופת התנ"ך, כשסֵבר־ הקַדרות בפרצופו (שבתחלת הופעתו) נכחד כליל, ובמקומו עטהו חיוך חִוֵר, בטוי הסֵבל והוִתור כאחד…

חשון תרפ"ז

---

מ. ד. בְּרַנְדְשְׁטֶטֶר

מאת

שלום שטריט

א.

בשמונים ושלש שנותיו עומד הוא עדיין בחיים, כמונומנט חי של תקופת־ההשכלה, דור סמולנסקין־יל"ג. הוא משיירי הענקים של מספרי הדור ההוא. שלשה הם היו בדורם, מספרים על כרחם, שיצר התאור בער בהם כאש: סמולנסקין, ברודס וברנדשטטר. הראשונים עלו על האחרון בהיקף־עולמות, בעושר־חיים, הואיל והרבה ראו והתרשמו בנדודיהם, כי לא ידעו מנוח מעולם. לעומתם ברנדשטטר ראה בחייו את המנוחה, וגם נעמה לו. והיא שהעמידתהו על דוכנו המיוחד, ויחדה לו את תפקידו העצמי, שהוטל עליו למלא בספרות –

כי הוא היה ההומוריסטן הראשון בספרותנו, הודות למזגו השקט; ועל הכל הודות לתנאי־חייו המרווחים והנוחים. בשעה שחבריו פשעו בהכרח על פת לחם (“פשעו” בדרך השאלה!), היה מ. ד. ברנדשטטר פבריקנט עשיר ושופט אזרח קיסרי במלכות קיר“ה. הוא לא אוּכּל באִבו, כסמולנסקין בלהט־אישיותו, באהלה של תורה. לו ניתן להתבונן במנוחת־נפש על יצוריו, לסקרם מן החוץ. ולמראית כל העוית־חיים נפסדה היה ברנדשטטר מגַחך. מגחך מטוב־לב ולא לועג, מפני ששורש־ההפסד לא נכחד מעיניו הפקחות. ואם כי ברנדשטטר היה צעיר מסמולנסקין בס”ה רק שנתיים, ואף גדול מברודס שמונה שנים – נראה הוא, לפי אופי יצירתו ומדרגת־היחס שלה לחמר־החיים המשותף לשלשתם, בעל גיל הרבה צעיר מהם, יותר מאוחר מהם בכרונולוגיה הספרותית. כי חבריו הנ"ל נראים, שהם עצמם מעורים מבלי משים בחיים ההם. טובלים בכל גופם בתוך היורה הרותחת. מְשַוְעים וקוראים להחלץ ממנה. וברנדשטטר נראה, שהנהו מורחק מהחיים ההם בזמן, משוחרר כמעט מהם. כמסתכל מן הצד… יצירתו של ברנדשטטר לא פוגעת, לא מוחצת ולא עולבת, מפני שארס־הסטירה אינו מפעפע בה, הואיל והוא גופו אינו נוגע בדבר. אמנם יצירתו כולה היא בבואת ההעויה הנפסדה המעוררת גחוך, והקורא את ספוריו של ברנדשטטר, אם הוא במקרה בעל־ההעויה, יגחך גם הוא במלוא פיו, בשעה שהעויתו זו עצמה תהא נעקרת מאליה משרשה, לבלי שוב אליו שנית. –

מ. ד. ברנדשטטר הנהו בן הדור השני מתקופת ההשכלה בגליציה. לאחר אסכולת־הרנ“ק בלטו עוד פה ושם ספיחים, שבלתם היתה האסכולה פגומה: ד”ר שלמה רובין, פרופיסור מילר, שלמה באבער ומ. ד. ברנדשטטר ועוד. ברנדשטטר היה ההמשך המודרג של יצחק ארטר מגליציה, קרוץ מאותה משפחת היוצרים, אלא שיחס ברנדשטטר ליצוריו הנהו של בן דור שני. מתוך חנינת המרחק. הוא השיג פסגה של יחס: ההומור. ולא היתה זו רק סגולה אישית או מורשתית מצד ארטר, אלא היתה זאת מדרגת־ההתפתחות של ספרותנו החדשה בכלל. הספרות זכתה בזה למנה היקרה ששמה: הומור.

גליציה תוארה בספוריו של ברנדשטטר בכל מהותה, לטפוסיה ולמנהגיה המיוחדים, וכל חטיביותה העצמית. ברם, האקורד החזק ביותר בספוריו, המחריש הכל מסביביו הוא: האהבה. הוא, שהנהו ריאליסטן בכל תפיסתו, מזורה אצלו רשת של נסים סביב המציאות החולונית שמחוללים בכ"ז פלא האהבה. ועל הכל מהדד צחוק ממלוא כל הריאה על הבטלנות. וביתר עוז על זו של “המשכילים”, כביכול, מטפוס קיטני קריניצא…

הִמָשחו לסופר מצד ה“כהן הגדול” סמולנסקין ראוי להזכר. בבוא ברנדשטטר וינה לשם מסחרו, שִחֵר את בית בעל “השחר” מתוך יראת־הרוממות של קורא גליצאי. אגב בקורו, מסר “הסוחר” בידי סמולנסקין כתב־יד לא בלי בשת־פנים והסוס־לב, לעיון בשעת־פנאי. ומה נפעם ברנדשטטר למחרת עם ההשכמה לראות באכסניתו את “התועה” כלומר, סמולנסקין בכבודו ובעצמו למולו, ובידו “בירשטענאבצוג” מספורו אשר נתן אתמול לידו. שחור על גבי לבן באותיות מרובעות “אליהו הנביא, מאת…”

מאותה שעה הוקדש ברנדשטטר ע"י סמולנסקין להיות סופר “השחר”. ומאותו ספור־שירי נעשה חביב "הקורא " – ועלתה מכסת חתומי “השחר” לכמה עשרות. וסמולנסקין החזיק באיש־הפרקמטיה המעשי הלזה, בכל מחמאות הלשון ודברי פתויים – ולא הרפה ממנו עד נשימת־רוחו האחרונה. ופעם גם הפליט סמולנסקין במכתבו אליו אמת־הלצה, מעריכה את יקר ערכו של המספר ברנדשטטר בלי שפת־חונף: “לולא הייתי סמולנסקין. כי אז חפצתי להיות ברנדשטטר”.

ב.

הני נמי בני עלמא דאתי

ננהו. אזל לגַבייהו אמר להו:

“מה עובדייכו?” "אינשי בדיחי

אנן, מבדחיני עציבי"…

תענית כ“ב ע”א.

סמולנסקין ויל"ג, מחזיקי הגה הספרות בתקופתם, שניהם חבבו את מ. ד. ברנדשטטר, ופנקוהו כילד שעשועים, כאילו התחרו זה בזה לקנות לעצמם כל אחד מהמה, את לב בן־הזקונים הזה של ספרותנו…

כשנתבשר יל"ג שנמצא גואל לספוריו המפוזרים של ברנדשטטר, שיקבצם ויוציאם לאור, הפליט קולמוסו משמחה: “ידעתי כי רבים ישמחו כמונו על אבן־החן הזאת הנוספת בעטרתה של כנסת ישראל”.

שניהם, גם יל"ג וגם סמולנסקין, הסַמבטיונים שלא נחו מזעפם, נתקנאו מאד בתכונה אחת שבברנדשטטר, שהם היו משוללים אותה כל ימיהם: המנוחה. כי תכונה זו בלבד היתה יתד ופנה לעצמיות המופלאת של ברנדשטטר, שהיתה בספרות המשכילית כאי־שֶקֶט בלב ים. הם הרגישו נכוחה, שלמרות הצמצום שבו, למרות דלות־רוחו בהשוָאה לעושר הנפרז של חבריו, היה דוקא הוא העשיר של הקריה. לפי כל תנועותיה והעויותיה של רוחו. כי באזור יצירתו היו נושמים אויר אחר לגמרי, מהרגיל באותה תקופה: רוח דזֶ’נטלמני, בלא התפעלות יתרה ובלא התרגשות נפרזה, בלי כל סימן של פרובינציַליות…

סמולנסקין ויל“ג, מלבד סְנֵה־הנפש שבער בתוכם תמיד ולא אוּכּל, היו גם מרוגָזים בתוך תוכם, סתם מתוך סבות חיצוניות. כי ה”משכיל“, זה אידיאל־האדם שרחף לנגד עיניהם, היה להַוָתם לא פעם, בהתגשמותו בחיים – קטנטן, אנוכיי, מטושטש־פרצוף ודוחה עד לגועל. לא מותאם כלל למשאת־נפשם. ולא פעם היו הם למראיתו מסוערים עד תהום־הנפש, מדוכדכים עד היסוד – והחשו (סמולנסקין לא תמיד החשה). לעומתם ברנדשטטר – הוא לא התפעל כלל מאכזבה זו, כביכול. הגחוך שבמשכיל היה בשבילו חומר הגון למהתלות לא פחות מזה של החסיד. אדרבא, אם תדוקו ותמצאו גם קצת חריפות בסגנונו, כעין גַון סטירי, דוקא בהוקעתו את המשכיל. כאן, כאילו הרגיש חובה לגלות את קלונו ברבים¹. אולם גם בספוריו על ה”משכילים" אין כאֵב מחלחל. האם בהִפָּסל המשכיל תהא נפסלת עמו גם ההשכלה? חס וחלילה! ההשכלה – זו משאת־הנפש לחיים אירופיים, נאורים, תרבותיים, היא גם למ. ד. ברנדשטטר נשמת כל היצירה, מגדל־האור של ההויה כולה. הדרך המובילה אליה עלולה להיות אצלו אפילו חלקלקה, ביותר כמו בספורו “צורר היהודים בעיר גריליב”, או מן הנמנעות לגמרי כגון “ד”ר יוסף אלפסי". ההשכלה בתור השקפת־עולם של מוסר ואסטטיקה היא גם ליצירתו חזות־הכל. והיא בעיקר גם סוגה בפרחי־אהבה בכל העברים עם שפעת ריחות עדנים לא משוערים. כל זה אמת ויציב. אולם ביחד עם זה, האם המשכילים מסוגם של הקיטנים בקריניצא, אינם מגָרים בלי הפסק את שקדי־הצחוק? ומי מכם יעצור כח להתאפק מצחוק למראה פניהם הנעוים מאריסטוקרטיות מלאכותית?…

בכלל, הצחוק הטוב, החונֵן והמחמם, בלי קורטוב של מרה ופנִיה שהיא בדבר; זה ההומור המאיר שהוא פסגת החכמה בחיים ובספרות – נראה בספרותנו החדשה, כאמור, רק עם הופעת מ. ד. ברנדשטטר. איני זוכר שקָדם אותו בזה מישהו, וזוהי חשיבותו המוחלטה, שקובעת לברנדשטטר זכות אזרח־נכבד לא בממלכת קיר"ה בלבד, כי אם בממלכת הספרות העברית כולה. וגם עתה, בטפלי לרגלי עבודתי הנוכחית בימים האחרונים ביצירתו של ברנדשטטר, עשרות שנים אחרי הוָצרה, נשקפה לי מכל דַפֶּיה, ממלוא תיבותיה ותגיה, הודאות הגמורה, שמ. ד. ברנדשטטר גם כן בן עולם הבא הנהו. הואיל והוא ידע לבדח את האנשים העצובים ביותר בעולם. הואיל והוא הצליח להעלות חיוך של הנאה על שפתותיה המרופטות של כנסת־ישראל הדוויה…

ג.

ועוד זכות אחת הכתירה את ברנדשטטר בתואר “ראשון” בספרותנו החדשה. בשעתו גָאה לבלי הפוגות שֶטף של דבור בספורתנו, ועבר את כל גדות הנפש. בכח־ההתאפקות לא נֵחַנָה ספרותנו בימים ההם. הכל השתמשו בצורת הרומן הרחבה. נתעורר אפוא צורך אמנותי להכניס את היצירה לאפיקיה הטבעיים, לחתור אל התמצית, הצמצום. הנובליסטן האמתי הראשון, שידע בדרך־הטבע ובהכרה אמנותית לשלוט על החומר, היה מ. ד. ברנדשטטר. היתה זו שאיפתם של רבים וגם שלמים להגיע לרכוז – כי הכתיבה הרומניסטית לא היתה שוב תוצאה של שפע פנימי, כי אם חוסר־יכולת של בלום־עצמו, מין שבלונה גרידא. והנה נסו רבים ליצור נובילה. ברם הנובילות של האחרים היו בעצם פרקים בודדים, מעין פרַגמנטים של רומנים לפי אפים הפנימי. לעומתם ברנדשטטר בעל המזג הכבוש – המצע של יצירתו היה עשוי אצלו מלכתחילה במדה כזו, שתכיל את התוכן כולו של הציור מבלי שיָר כל שהוא. הוא היה אפוא הנובליסטן הטבעי ולפי מהותו בכל המובנים בין בתוכן ובין בצורה.

וזאת היתה הפתעה בשביל סמולנסקין, ואולי גם מקצת מקנאת־ספרים פורִיה. הוא שרוחו לא ידעה שום מחסום, ולא עצר כח באין־אופן לעצרָהּ – ראה פה לפניו פתאום חטיבה מסוימה בתחומיה, שהכל בה צפוי מראש, ומותנה באיכות ובכמות להתגלמות קבועה מלמפרע, בצורה אחת ידועה, בלתי משתנית.

נובילה זו של ברנדשטטר, שהיתה עשויה תשבץ של טבע, אהבה, יופי וצחוק, שהיתה בטוי כח מגובש של אישיות מאוששת, סיעה להבשיל את תפיסת מנדלי הקלסית ופִלסה את הנתיב למרחביה של שלום־עליכם. ועוד נִכּרים גם כהיום עקבות השפעתו, בהומור ובטכניקה לחלקים, על אחד מגדולי המסַפרים האחרונים, בן־מולדתו של ברנדשטטר: ש"י עגנון.

הטכניקה של ברנדשטטר מרהיבה עוד היום כל עין. היא ידעה כבר אז כל הקפנדריות, להגיע בקפיצת־דרך אל התכלית הנִרצה. מבעד העוית־פנים אופיית אחת או דיאלוג מפעפע חִיות, הובררו לנו טפוסים שונים למכביר ושכבות בני־אדם מכל המינים. כי מלבד במקומות בודדים, ספורים, אין ברנדשטטר מתפרץ כחבריו באמצע הספור בהשתפכויות מליציות או בדברי־תעמולה לטובת ההשכלה, וכדומה. אצלו המגמה שלו, (וכזו יש לו כמו לכל הסופרים המשכילים), נובטה ועולה בדרך בלתי־אמצעית מבפנים, מבעד קרקע החיים המתוארים.

ומתוך שברנדשטטר הנהו חטיבה מסוימה, מוגבלה בתוכה ובתקופתה, לכן כמעט נזדרז לסַים את פעולתו מבעוד מועד. בשעה שנראה היה עדין הדבר כהפסק שלא בעונתו. הוא נשל מהבימה הספרותית כתפוח זה שהבשיל עד גמירא, שלא התליע ולא הרקיב, זהו סוד מיוחד של אמנים גדולים, מיוחדים במינם, שאיזה אינסטינקט מזהיר אותם בפני אֹנֶס־עצמם, שלא ישַחתו לבטלה.

וכשנשאל פעם ברנדשטטר ממשורר צעיר לסבת השתתקותו באמצע היצירה, דוקא בשעה שדבריו עוד עוררו ענין, והקהל עוד יִחל להם, והשם ברנדשטטר עוד היה “כח־מושך” בשבילו. מהו הסוד שבדבר?

– “אין שום סוד בדבר, חביבי!” – נענה המשורר ברנדשטטר – “כמו בכל הויתי כולה, כך גם בעובדה זו שבחיי יש רק פשַט ולא סוד. פשט בתכלית הפשטות. האינסטינקט שלי לחש לי ברגע הנכון: חדל: והוא לא הוליכני שולל. קראתי את יצירת הצעירים, בלי קנאה ותחרות, ונתחַור לי שהגיעה שעתי להסתלק לפחות מעולם הספרות, אם לא מהעולם ממש בכלל. ויפה עשיתי שנעניתי להרגשה זו שבי. כהיום, אם בא מישהו לחקור את תולדות הספרות החדשה, ונתקל מבלי משים בההופעה “ברנדשטטר”. אי אפשר לו למבקר לדלוג על חזיון ספרותי זה, שמִלא בשעתו תפקיד מיוחד בספרות, זה שהיה חוליה הכרחית בשלשלת שלה. לא כן אלו המשכתי ליצור גם הלאה, בין בנוסחתי הישנה ובין בנוסחתכם החדשה. כתיבתי זו היתה גורמת לסרוס אופיי ולטשטוש חטיביותי, והייתי באפן כזה נטרד מזה ומבא”…

יפים וראויים הדברים לאומרם. ואפילו הראיה ממנדלי, למשל, לא תהא עלולה לסתור אותם. למנדלי, שבשעת־הפריחה של ברנדשטטר וחבריו – אם כי היה כביר לימים מהם – היה בלתי בולט כלל, קרה זה מפני שעדין לא בָגר לגמרי באותה שעה לתפקידו. כי מנדלי שאני. הוא לא נמדד בקנה־המדה הרגיל. כי תעודתו היתה, כמקובל: יצירת נוסח, לא לדורו בלבד, אלא לספרות בכלל. לא כן ברנדשטטר, שהיה יוצר לדורו ובדורו, אישיותו משובצה במסגרת תקופתו, ועם הִסָפותה יהא נספֶּה גם הוא במדה ידועה, כי על יוצר מסוג זה יציב ונאמן הפתגם: “מי שיצר לדורו – לדורות יצר”. כי מ. ד. ברנדשטטר חי עמָנו גם כהיום, ויהא גם קים לדורי־דורות.

שבט תרפ"ד

---

באור הבוקר

מאת

שלום שטריט

באור הבוקר

מאת

שלום שטריט

---

ריאליות (ראה להלן מאמר בשם “אמנות המציאות”, בתוך “פני הספרות”)

ריאליות (ראה להלן מאמר בשם “אמנות המציאות”, בתוך “פני הספרות”)
ריאליות קלאסית (ראה להלן, בתוך “פני הספרות”)
יצירה בת חורין (ראה להלן, בתוך “פני הספרות”)

---

דבר חתימה ל"בעלות השחר: מסות"

מאת

שלום שטריט

רואה אני צורך לעצמי לחתום בדברים אחדים, כדי לברר במקצת את תכונת קובצי זה.

יש שתי מחלקות לספר צנום זה, שלא ראיתי הכרח להעמיד חַיץ גמור ביניהן, באשר הן תתלכדנה בתוכניהן ובעניניהן בעצם לחטיבה אחת. המחלקה האחת משַוָה לנגדנו את התמונה “עם הנץ”. השחר התחיל זורח עם הופעת רמח“ל (יש גורסים עם רנה“ו, אך בלי השפעת רמח”ל לא תתואר הספרות החדשה), והיה בוקע ועולה עם פרץ סמולנסקין כבר עד למישור כפת השמים. למראית תמונה טבעית זו, כמו שהיא נגולה לעינינו במחברת הנוכחית, בעשר המסות מרמח”ל עד ברנדשטטר (רק בקוים יסודיים) מתפרצת מבלי משים מהלב קריאת חדוָה: בַרקאי! השחר עלה!

ולאחר המראה הזה, מתגלית לעינינו במחלקה השניה התמונה: “כאור בוקר”. הדרכים נזרעים אור. השמש תזרח כבר בנחת ממעל לראשינו. אין כושל. הסגנון חוּשל. הקלסיות במובן מופתיות, בין הריאליסטית ובין הרומנטית, משתררת בספרות. על השָתות של המחלקה הראשונה הוצבו כבר עמודי הברזל: אחד־העם ומנדלי, פרץ ופרישמן, ביאליק וברדיצ’בסקי.

“בעלות השחר” – לא במובן המוגבל־הרוחני, שחר הספרות בלבד, אלא שחר הרֶינֶסַנס שלנו, למלוא משמעותו של מושג זה, בנוסח שמתגשם עתה בחיינו. שחר התחיה הממשית, הגופנית, הארצית. הוא התחיל מַפציע ועולה עם ה“השכלה” העברית מיסודו של רנה“ו, (בנגוד לקו הרמבמ"ן) זה מבשר הגאולה ששָר: “הַסְּתָו עָבַר, גִשְׁמֵי זַעַם חָלָפוּ, גֶּפֶן־יִשְׂרָאֵל תָּנֵץ, שָׂרִיגָיו יִפְרָחוּ”. מיסודו של רנה”ו, כי ההופעה רמח“ל, משיח האמת, שהִפְרָה ועדין עומד להַפרוֹת את העתיד הרחוק, היה לשעתו גַלגל חמה מַכְהֶה את העינים – והתקופה שלו הצֵלה על עצמה בידיה מזיוו המעַוֵר. מהופעת רנה”ו מתחילה הספרות העברית כָלה ונכספת בדרך הדרגה, בהתאמה עם יקיצת האומה, ל“גאולה” קרובה ושלמה, למלוא רוחב הפֵרוש של מלה זו. כרכֶבת מהירה עברה הרגשת־געגועים זו מגרמניה לאוסטריה, לגליציה, (יזָכר לֶטֶריס המשורר!) והגיעה לבסוף לרוסיה ולליטא החמוּרה של הגר“א, ושם דוקא גאֹה גאה האפיק לנהר רחב, שוטף ועובר על גדותיו ברומניו הרומנטיים של מאפו וב”שירי בת ציון" למיכ“ל עד החזיון הלוהט רפ”ס. ברקאי! השחר עלה!…

בעברנו אפוא את תולדותיה של הספרות העברית החדשה, מתחור לנו, שהדרך שלה, שדרכנו עליו עתה, הוא גופו הנהו דרך התחיה שלנו. לא בבואתה בלבד, אלא כח־המניע שלה, רוח־החיה שבה.

כאור בוקר יופיעו אחד־העם, ביאליק ומנדלי. הם לא היו עוד הנהִיה לתחיה, אלא עצם התחיה. ההתגלמות שלה. נכסי התחיה הממשיים עם כל אותות הבִכור של פֵרות מבושלים.

מעין שתי תקופות כלולות בקובץ זה: השׁאיפה לסגנון ועצם הסגנון.

אולם קובץ זה חסר גם כמה פרשיות, שבהעדרן אין התקופות מובלטות למדי. למשל, מהאסכולה של הרנ“ק בחר הרושֵם רק את יצחק אֶרטר, שהרצאת המסה מנסה למסור את הגַון של המסִבה הלזו – ואולם האסכולה בכל היקפה, שהיתה בשעתה רק פרק של קלסיות, ביחוד הרנ”ק, לא נִתנה. הטעמים לדבר הם אולי, מפני שהמחלקה “בעלות השחר” שבקובץ, מבליטה בעיקר את הבֶלֶטריסטיקה. מטעמים אלה הָשמט גם שד"ל, שבלעדיו לא תתואר הספרות העברית החדשה במהותה זו. מן הנמנע, שחסרון פרשיות כאלו, לא יהא פוגֵם במסכת כולה.

והנה, אם נתבונן למהלך השתלשלותה של ספרותנו החדשה, גם בצרוף הכחות האמנותיים המאוחרים שלאחר התקופות הנידונות בקובצנו, נגיע למסקנה, שכל דרך התפתחותה וחתירתה של ספרותנו במשך שני דורות היתה מן הכמות אל האיכות. במובן של תמצית הגיעה לפסגת־הגובה. המַסָה של אחד־העם, השיר של ביאליק, הסקיצה של שופמן – הָעמדו כמעט בפני חוסר־המוצא… עתה מתרוצץ בקרב ספרותנו הכוסף לצהרי היצירה, להאיכות הכמותית. כי בדרך הטבע הגיע ליצירתנו תורה של הדרמה, האֶפּוֹפֵיאָה, הרומן – כאֹרח הספרויות בכל הלשונות. ואמנם, בשעה שמתגלים סמני אמת־המדה הגדולה, שרק לה זקוקים אנו עתה בכל מקצועות חיינו, יפוג השממון המכַלה אותנו עתה מנפש ועד בשר. היצירה בנוסח האופק הרחב, היא החוליה הטבעית עתה בשלשלת ספרותנו, שאליה הגיעה בזמננו.

כי הגיעה שעת־צהרים לספרותנו.

ועכשיו עוד מלים מספר לתכונת הקובץ מצדו הפרטי. מתוך התאריכים שמתחת לכל מאמר ומאמר, יראה הקורא שהם בני זמנים שונים. וכן גם יוָכח הקורא על פי הבדל האופי של כל רשימה ורשימה לחוד, שכל אחת מהן היא מצד סגנונה והרצאתה, פרי התרשמות והסתפגות מאוירת הנושא הנידון. אין הספר הזה בעל חטיבה אחת. הקורא גם יגלה, שביחד עם מה שנתכוון הכותב לעמוד על האחרים, בקש בעיקר את עצמו. מתוך יחס־הערכה שכזה מוצא המחבר זכות־פרסום גם לחלק מהרשימות, שחותם ההתחלה טבוע בהן.

ש. ש.