“ברנזילי” – זה שמו וזה זכרו. מסופקני, אם רבים מהילדים, חבריו ויריביו, ידעו את שמו האמתי. מסופקני, אם גם רבים מהמבוגרים, רודפיו ושונאיו, ידעוהו. עדין־גזרה, גבה־קומה, בהיר־שערות וכחול־עינים גדולות, דולקות ומלגלגות, היה מתרוצץ על רגליו הדקות והיחפות מרחוב לרחוב, מגן לגן, מגג לגג, יד כל בו וידו בכל. את אמו האלמנה, גרוניה הכובסת, הכרנו כולנו. אשה צעירה עוד, אך סחוטת עמל, שתקנית ועצובה. היא גרה בעלית גג, בבית ישן־נושן, בסמטה קטנה אשר מאחרי גן הפירות שלנו. היא הייתה מכבסת כמעט בכל בתי הרחוב והיתה חביבה על נותני העבודה שלה בחריצותה ובנאמנותה, וביחוד בזה, שמעולם לא עמדה על המקח. “מזג יקר” היו אומרים עליה, “יהלום”. על גרוניה רחמו הכל, רחמו כל כך, שהיו נמנעים מלהביא לפניה את התלונות, שהיו כמעט לכל אחד ואחד על התכשיט שלה, על ברנזילי. ואילו על ברנזילי לא רחם איש. על “פרא אדם” זה כעסו הכל, גדולים וקטנים גם יחידו. ההיה בית ברחוב, אשר בו לא נופצה לכל הפחות זגוגית אחת באבן שנזרקה בידי ברנזילי, המתאמן בקליעה אל המטרה? ההיה גן (וברחוב שלנו היו מאחרי הבתים כמה וכמה גנים, גני פרי וגני ירק), אשר ברנזילי לא ברך שם הראשון את ברכת הנהנין על תפוח שזה רק הבשיל, על שזיף שזה רק התליעה לחיו, או על מלפפון ירוק ורענן, על גזר ורדרד או צנונית אדמדמת? ומובן מאליו, שאם איזו חצר היתה מבורכה גם בשובך של יונים, הרי הכיר שם ברנזילי כל יונה ויונה, ובהפרחתן עסק בעיקר לא הנער בעל השובך, כי אם הוא, ברנזילי. כאן לא הועילו שום ערעורים וצעקות וגם לא מהלומות, בעל השובך היה מוכרח להשלים סוף סוף עם ה"פגע רע", ויש להודות, כי לעתים קרובות נהפכו היריבים לחברים טובים, שכן גם יריביו של ברנזילי הודו שאכן מומחה גדול הוא בעניני יונים. בקיצור, ברנזילי היה “שם־דבר” בכל הרחובות הסמוכים, וכשהיו הגדולים מטיפים מוסר לקטנים שסרחו, היו מוסיפים פעם בפעם: “כולם רוצה אתה להיות דומה לברנזילי? אבל ברנזילי, רחמנא לצלן, הוא יתום, ואין מי שישגיח עליו, ואילו אתה, שגץ שכמותך, הן לומד בחדר ולא ב’תלמוד תורה', ויש לך, ברוך השם, אבא ואמא, ויש לך מלמד ‘בעל־פועל’, ואוי ואבוי לך, אם תהיה דומה לברנזילי”. מה שנוגע אלי, לא אוכל לומר, שהייתי רוצה להיות דומה לברנזילי, אבל משהו מעין כבוד מעורב בחיבה נסתרת הרגשתי אליו. כיון שדירת גרוניה האלמנה גבלה עם הגדר של גן הפירות שלנו, הרי היינו שכנים, ולא פעם נזדמן לי לראותו, את ברנזילי, רוכב על צמרת עץ שזיפים או עץ דובדבנים שבגננו. כטוב לבו בפירות, בין אם הם בשלים, ובין אם הם בוסר (בררן גדול לא היה), היה קוטפם וזורקם גם לי, העומד למטה, ועל פי רוב גם מזמין אותי לטפס במחילה ולעלות אליו, מה שהייתי עושה בודאי בחשק גדול, לולא הפחד מהסכנה הצפויה למכנסי וגם לחלק מסוים שבגופי, אם אמא וסבתא תוכחנה, שהמכנסים אמנם נקרעו. סכנה זו לא הייתה צפויה כלל למכנסיו של ברנזילי, שכן גם בלאו־הכי היו קרועים־בלואים, והפרוץ שבהם מרובה על העומד. מובן, שלברנזילי לא הייתי מגלה את הסיבה האמיתית לסירובי, אלא הייתי אומר לו: “אני צריך ללכת ל’חדר', וגם אתה ברנזילי, לו שמעני, מהר רד מהאילן ורוץ ל’תלמוד־תורה', שאם לא כן יכה אותך גינזל מכות רצח בסרגל!” אבל ברנזילי מעקם את פרצופו הנאה בהעויות משונות וצועק מהצמרת: “מה? גינזל? ילך לו לכל הרוחות עם הסרגל שלו, אני אשבר לו את עצמותיו יחד עם הסרגל, רשע מרושע שכמותו, ימח שמו וזכרו!” אך הנה נשמע קולה הרך הערב של גרוניה: “אברהמ’לי, בוא מהר, הנה כבר מרחתי לך את הפּת בשום. בוא מהר ולך ל’חדר'”. היא היתה בוררת לה לשון נקיה, ובמקום “תלמוד־תורה” השנוא כל כך על בנה, היתה אומרת “חדר”. ותמיד הייתי משתומם לצייתנותו של ברנזילי. לקול אמו היה ממהר לרדת מהעץ, לוקח את פת הקיבר המרוחה בשום, ומבטיח לה שהפעם לא “יברח”. אך כעבור שעה קלה, כשאני וחברי יושבים אל שולחנו של ר' זלמן טוביה ולומדים “עברי”, היינו שומעים מבעד החלון הפתוח, לא בלי קנאה, את קולו הצלול של אברהמ’לי, המתרוצץ ברחוב וצורח מתוך צחוק: “ברנזילי!”

וכאן עלי לבאר את פשר המלה המופלאה הזאת. עיר מולדתי, שבגבולותיה התנוסס מבצר מהולל לפנים, איכסנה צבא רב לא רק בתוך כתלי המבצר עצמו, כי אם גם בעיר גופה, וגם ברחוב שלנו היה קסרקטין בחצרו של החייל הניקולייבי הזקן, עושה המשאבות. בבוקר בבוקר, כאשר שר הגונדה היה בא אל הקסרקטין ומברך את החיילים הערוכים כבר לקראת ביקורו שורות שורות: “שלום, בחורים!”, היתה כל הגונדה מרעימה קול אחד: “זדראַויאַ ז’אֶלאַים ואשע בּלגוֹרוֹדיה (מאחלים בריאות לרוּם יחסך)! אך מכל ברכת התשובה בת ארבע המלים, שהיתה מידרדרת הברות הברות מרוסקות ומטושטשות, כקטעי נביחה אדירה ההולכת וגוועת במרחקים, היו בולטות בעיקר שתי המלים הראשונות, וגם הן בצלילים עמומים ולא ברורים שנקלטו באזנינו בצורת “ברנזילי!” טכס הברכה הזה, למרות השנותו יום יום, היה עושה רושם כביר עלינו, ואילו אברהמ’יל נתרשם ממנו ביחוד, ובמשך היום בהתרוצצו ברחוב, היה מפעם לפעם מרעים פתאום “ברנזילי!”, כשהוא מצמיד את כף ימינו אל רקותיו, כלומר מצדיע, או כפי שהיינו אומרים אז “נותן כבוד”, בכל ההוד וההדר הצבאיים. ה”ברנזילי" של אברהמ’יל היה נשמע לעתים כל כך קרובות עד שהמלה הזאת נטפלה אליו כשם פרטי. רק גרוניה אמו היתה קוראת לו תמיד “אברהמ’לי”. ואיזה רוך בקולה! היא, העצובה, השתקנית, הייתה מתנערת ומתעוררת רק כשהשיחה היתה מוסבה עליו, על אברהמ’לי שלה. “לו יכלתי לשלם שכר לימוד בשבילו, הייתי שולחת אותו ל’חדר', ל’חדר' אמתי, למלמד טוב. ואז היה אברהמ’לי מניה וביה נהפך לאחר… הן הוא בטבעו ילד טוב, ילד יקר… אך את התלמוד־תורה הוא שונא… גינזל מכה שם את כל הילדים, וביחוד אותו… כמה פעמים הוא שב הביתה, כששתי ידיו נפוחות ממכות הסרגל… כך דרכו של גינזל זה… להכות את הילדים על כף ידם בסרגל, עד שהיד תצבה… וכי מי לומד בתלמוד־תורה? הן כמעט כולם שם יתומים מסכנים… הגבאים יודעים רק לשלוח אותם ללויות… כל יום הם צריכים ללכת ללויה, עד בית־הקברות… את כל נעליהם הם קורעים… ילדים מסכנים…”

כיון שה"תלמוד־תורה" התנוסס בדיוק מול ה"חדר" שלי, חדרו של ר' זלמן־טוביה, הרי הייתי לעתים קרובות עד שמיעה לנעשה שם. ר' זלמן טוביה, מלמדי הראשון, היה זקן מופלג, קרוב לגבורות, אם כי בראשו ובזקנו לא מרובה היתה השיבה. בעוד שאנחנו, תלמידיו, יושבים מסביב לשולחן העץ הגדול וקוראים בצותא בסידור או בתהלים, והוא, לבוש מעל כותנתו רק טלית־קטן ארוך, מזרזנו בקריאת “נוּ”, היתה התנומה חוטפתו פעם בפעם, עיניו מתעצמות, ה"נוּ" הולכת ונחלשת, הרצועה הנתונה בימינו רק לשם השפעה מוסרית (בפועל כמעט שלא השתמש בה) נשמטת מידו ונופלת אל מתחת לשולחן, ואנחנו, כאילו לפי הסכם חשאי מנמיכים לאט לאט את קולנו, עד שאנו משתקקים לגמרי, מביטים זה בזה מתוך עליצות בלתי־מסותרת ומתאפקים בכל הכוח שלא לפרוץ בצחוק. ופתאום, והדממה הנעימה לנו כל כך, נחתכת על ידי ילל־אימים, הבוקע מעבר לרחוב, מבעד לחלונות של ה"תלמוד־תורה". הרבי מקיץ מתנומתו, בפתח מופיעה ה"רבנית", כשבידה היא מחזיקה בולבוס קלוף למצה, ולידה בת־הזקונים המתכוננת לנסוע בקרוב לאמריקה, אל חתנה, ולעת־עתה היא עוסקת בסריגת גרבים. הרבי משפשף את עיניו, מביט מסביב בתמיהה ומחפש, על כל צרה שלא תבוא, את הרצועה, אך הרבנית מסבירה בקיצור נמרץ: “גינזל!” ושבה על עקבותיה למטבח. הבתולה־הכלה מנפנפת בצנורות־הסריגה בכיוון ה"תלמוד־תורה" ומפטירה מתוך כעס: “המשומד יהרוג סוף סוף את כל הילדים!”, ואנחנו מביטים אליה מתוך הכרת־טובה כנה. אמנם בינינו, תלמידי ה"חדר", בני ה"בעלי־בתים", ובין ה"תלמוד־ת"ת’ניקים" (כן נקראו חניכי ה"תלמוד תורה" בפי כל) אין היחסים ידידותיים ביותר, ולא פעם ניטשים בינינו קרבות עזים ומרים, שבהם על פי רוב ידנו על התחתונה, אך כש"המשומד", כלומר, גינזל, מכה אותם בסרגל וצעקותיהם נשמעות בכל הרחוב, הרינו נכונים כולנו לקרוע את גינזל כדג. גינזל הוא מגומרי ה"אינסטיטוט למורים" הוילנאי, והוא מלמד בתלמוד־תורה את לשון המדינה מטעם הרשות, והוא חובש לראשו כובע עם מין ציץ, קוקרדה בלע"ז, וביומי דפגרא הוא לובש זיג עם כפתורי זהב, והרי הוא מעין “מלכות” לכל דבר, והגבאים של התלמוד־תורה, יהודים בעלי־בתים חשובים, אינם מעזים לפצות פה נגדו, ביחוד לאחר שגינזל אינו מפריע גם להם לנקוט בשיטות חינוך משלהם. ולגבאים הנכבדים יש כנראה איזה חוזה נסתר עם חברה קדישא, ולכל לוית מת שמתן שכרה בצדה, שולחת ה"תלמוד תורה" נציגות ניכרת מאד של חניכיה, כלומר את כל אלה שיש נעלים לרגליהם, והרי הם הולכים בסך לפני המטה ב"מדיהם", כלומר במעילים עם ברדסים, כמעילי הנזירים־הקפוצינים, ושרים בקול עגום ושומם “צדק לפניו יהלך”. אין איפוא בעצם להתפלא הרבה, אם אברהמ’יל היה מבכר את הביקורים בגני הפרי והירק על הביקור במוסד החינוך של גינזל ואת הקריאה הנלהבת “ברנזילי!” על השירה העגומה והשוממה של “צדק לפניו יהלך”.

אך הנה עוברים ימים וברנזילי כאילו נעלם מהרחוב. אין אבנים עפות בחלל הרחוב, אין הקריאה הנלהבת, המלחמתית, ההרפתקנית ומלאת הגבורה “ברנזילי!” מנסרת באויר, אין סיעות יונים פורחות מעל לגגות, והמלחמות בין תלמידי החדר של ר' זלמן טוביה ובין חניכי ה"תלמוד־תורה" מתנהלות בעצלתים. שכן הרוח החיה בכל המלחמות האלה היה ברנזילי, ובהעדרו כאילו תש כוחם של ה"ת"ת’ניקים", ושוב אין להם חשק להתגרות בנו. אך בשבת, בצהרי יום, בשבתי מתחת לעץ השזיפים ומשחק עם אחי הקטן, נגלה אלי פתאום ברנזילי מבין הענפים. בשבת אינו קוטף פירות, חס וחלילה, יהודי כשר הוא ברנזילי ולא יחלל שבת, אך כלום אסור להתנדנד קצת על הענף העבה? וממרום שבתו, כמעט על הצמרת, מספר לי ברנזילי, כי אמו מסרה אותו לדודו הנפח, שילמדהו מלאכה. “עוד מעט ואוכל כבר לפרזל סוס!” מבטיח לי ברנזילי בגאוה ובהנאה, ואני רואה שהוא שמח בחלקו. “תבוא פעם למפחה, ותראה איך דודי מכה בקורנס על הברזל המלובן… אח, איך עפים הניצוצות! ואני עוזר לו… תבוא ותראה. אבקש את הדוד ויתן גם לך להכות בקורנס… אומר לו, שאתה חבר שלי… הוא איש טוב, הדוד שלי. הוא אחי אמא שלי…”

לעשות ביקור לברנזילי במפחה של דודו – ודאי שזה ענין מושך את הלב ביותר, אבל מתי? מהבוקר עד הערב – בחדר, ובשבת הן המפחה סגורה, והדוד הגבור של אברהמ’לי במקום להכות בקורנס על הברזל המלובן ולהעיף ניצוצות, יושב בבית התפילה של ר' מיכל’ה ואומר תהלים בקול נוגה ורך כל כך, הדומה מאד לקולה הערב של גרוניה. ובינתים – וגם בחיי הצעירים נתחדשו חידושים ואירעו מאורעות. “מ”היד הראשונה" עברתי ל"יד השניה", כלומר מהחדר של ר' זלמן טוביה, המלמד “עברי”, נכנסתי לחדרו של ר' יענק’ל קויצ’יצר, המלמד חומש ורש"י. ובעקב החידושים האלה נערמו עננים כבדים על שמי ילדותי. הדרך ל"חדר" החדש עברה על יד חצרו המפוארת של בועז רבינוביץ, זה הגביר האגדי של עירנו ושל המחוז כולו. חצר זו הקיפה בעצם רובע שלם, ובה היו בנינים מבנינים שונים. בראש וראשונה דירתו של הגביר עצמו עם האכסדראות והגזוזטראות המזוגגות ועם החממות המופלאות, ואחר כך בניני המשרדים, ואחר כך דירותיהם של פקידיו, ואחר כך בית התפילה המיוחד שלו, ואחר כך דירותיהם של הרב שלו ושל “המגיד העוור” וכולי וכולי. ואולם לי נדמה כי השליט האמיתי של החצר הוא לא הגביר המפורסם בועז רבינוביץ, כי אם השומר הערל, יותר נכון לא השומר עצמו, אלא בן השומר, יוּרקה בן השתים־עשרה, בעל שערות פשתן ועינים אפורות קטנות, שקויות־רשעות. מדי עברי ליד ביתו של בועז בדרך ל"חדר", היה משסה בי את כלבו, בן לויתו הנאמן. אמנם רמוז רמז לי יורקה ברורות (את לשונו הרוסית לא הבינותי אז עדיין), כי אם אתן לו את דברי המאכל אשר אני לוקח אתי ל"חדר", יכרות אתי ברית שלום, ופעמים אחדות גם נאותי לו, כי מוטב היה לי לרעוב כל היום מאשר להנשך בשני כלבו, אבל סוף סוף הבינותי, כי לא זו הדרך. ואולם מה הדרך אשר אבור לי, לא ידעתי. התביישתי משום מה לספר בבית על הנגישות של השקץ וגם לא ידעתי מה תועלת בכך. אבי כל השבוע ביער, לרגל עסקיו, וכלום אמא או סבתא תלכנה בבוקר בבוקר ללוות אותי החדרה? וכלום זה נאה ל"בחור" כמוני, שאמא או סבתא ילווהו החדרה, כאילו היה תינוק של אלף־בית? ולא ידעתי מאין יבוא עזרי.

ופתאום בא עזרי. בבוקר לא עבות אחד ואני עובר ליד אותה חצר הרת־האסונות ולבי רועד מפחד: היופיע יוּרקה או לא? ויוּרקה אמנם מופיע וכלבו נובח בשצף קצף – ופתאום: “ברנזילי!” הכרתי תיכף את צריחת הגבורה של אברהמ’יל, ותיכף לאחר הצריחה – נביחת־כאב איומה, שכן אברהמ’יל קולע אל השערה ולא יחטיא, והאבן שזרק בכלב פגעה כנראה במקום הדרוש, ובעל החי החצוף והמרושע כבעליו מיהר להסתלק, כשהוא צולע ומיבב. ואולם יוּרקה התלקח כאש והשתער לעומת אברהמ’יל. אך הלה לא רק שלא נרתע אחורנית, אלא קפץ על המתנפל וסטר לו בפרצופו סטירה אחת אפים. אם לא זכיתי לראות את הניצוצות שהתמלטו מתחת הקורנס של דודו במפחה, הרי נדמה היה לי, כי ראה ראיתי יפה את הניצוצות שעפו מעיניו של יורקה. בילל דומה לזה של כלבו ברח יורקה על עקבותיו, כשאברהמ’יל מזהיר אותו, שבאם יעז עוד פעם לשסות את כלבו בעוברים יעשה בו כלה. אברהמ’יל כבר דיבר, כפי שנדמה לי אז, רוסית נהדרת, הואיל ואל המפחה של דודו סרו לעתים קרובות אכרי הכפרים לפרזל את סוסיהם. אך תהא הרוסית שלו מה שתהא, על כל פנים יורקה הבין אותו, כנראה, יפה, ומאז חדל להציק לי.

הרושם שעשה עלי המאורע הזה היה עז ומורכב מאד. ראשית כל התפעלתי מה"גבורה" של ברנזילי. שנית, נתעורר בי כעין תמהון: מדוע לא נפלתי בעצמי על ההמצאה הזאת – לסטור פעם על פרצופו של יורקה, כמו שעשה זאת ברנזילי? אמנם יורקה גדול וחזק ממני, וגם כלב לו, אבל כלום לא היה גלית גדול מדוד בן ישי? שלישית, הכרתי פתאום בחוש, כי אין לי כלל להתבייש על החיבה המסותרת, שהיתה נודעת ממני תמיד לברנזילי: אכן ראוי וראוי הוא לחיבה זו! הן הוא התנהג ממש כמשה רבנו בשעתו, כשראה איש מצרי מכה את העברי. החלטתי איפוא לספר בבית את כל המעשה מאלף ועד תיו, וגם ספר סיפרתי, וגם הכרזתי בפירוש, כי מכאן ולהבא אני וברנזילי חברים לנצח, וכי יהיה מה שיהיה ולמפחה של דודו אסור בהזדמנות הראשונה, וכי כשאגדל אהיה גם אני נפּח! אמא וסבתא צחקו לשמע החלטתי האחרונה, אלטע, הנערה העוזרת בבית, החזיקה אחריהן בצחוק רועם, וגם יעצה לי עצה נאמנה, כי לפני שאלמוד להיות נפּח אל אשכח ללמוד לקנח את החוטם כהלכה, ותוך כדי דיבור עוותה את פרוצופה כיד “ההעויות” הטובה עליה, וגרפה את אפה ברעש גדול, כדי להורותני הלכה למעשה כיצד עושים מלאכה זו. על כל פנים לא נתקלתי בהתנגדות חריפה להתרועעותי עם ברנזילי, אם לא להביא בחשבון קינטור קל מצד אלטע: “חבר טוב קנית לך, תהיה בקרוב שאלאטן כמוהו (רוצה לומר: שרלטן, היינו: ריק ופוחז).”

אבל כשישבתי עם ברנזילי בשבת הקרובה תחת עץ השזיפים המצל וקראתי לפניו בקול מתוך הספר אחד מקרא ואחד תרגום, כלומר, אחד “לשון קודש” ואחד אידיש את סיפור המעשה על הרב הצדיק מחברון אשר חצה את המדבר הגדול והנורא כשהוא רכוב על אריה, והואילה גם אלטע בכבודה ובעצמה להצטרף אלינו והקשיבה רב קשב. אלטע אהבה “נורא” כל מיני “געשיכטעס” (ספורי מעשיות), וכל פעם, שמשה’נקי ה"פאקענטרעגער" (נושא־הספרים) העוור היה בא לביתנו עם הצרור הגדול על גבו, שבתוכו היה אוצר בלום של סידורים ו"תהלים’ליך" ו"בענטשערליך" (קונטרסים קטנים עם ברכת המזון ועוד ברכות) וביחוד של כל מיני “געשיכטעס”, היתה אלטע מכריזה על בואו בקולי קולות, עוזרת לו לפרוק את הצרור, שואלת לשלומו ולשלום ביילקה זוגתו ולשלום כל ילדיו, בגדול החלה ובקטן כלתה, ומתחילה לתהות על קנקנן של ה"געשיכטעס" אשר בצרורו. היא אמנם לא ידעה קרוא, אבל משה’נקי העוור היה מוסר לה דין וחשבון מפורט מהתוכן של ה"געשיכטעס" השונות (כל “געשיכטע” – 32 עמודים מנוקדים, המחיר 2 קופיקות), פרי עטם הזריז של שמ"ר, בלובשטין ועוד רבים וכן שלמים. אז היתה אלטע מגישה לו כוס תה מתוך הכרת־טובה מיוחדת, ומשדלת את אמא או את סבתא לקנות לכבוד שבת דוקא אותה “געשיכטע”, שמשום מה נראתה לה מענינת ביותר. “אוי מטלה’צקי שתחיי” (היתה פונה לסבתא) או “אוי מלכה’לי שתחיי” (היתה פונה לאמא) “קחי נא את המכשפה היפהפיה. זה נורא יפה! או קחי את הנסיך הקבצן, או שמא תקנינה הפעם ספר גדול: “ויכנע דוואָשע נוסעת לאמריקה”? אין דבר, מלכה’לי שתחיה תספיק בליל שבת אחרי הסעודה לקרוא לפנינו את כל הסיפור, וגם דויד יוכל לעזור לה, הן הוא קורא פחז כמים. אחלי, קחו נא את ויכנע דוואָשע, זה מצחיק כל כך, אפשר להתפקע, אך מוטב שתקחו גם את היהלומים השחורים, זה נורא מענין! ר' משה’נקי סיפר לי”… ואולם הספר, שממנו קראתי עכשיו היה לא מה"געשיכטעס" של משה’נקי העוור. זה היה ספר עברי שהביא אבי, ואלטע ששמעה את המלים ב"לשון קודש" יוצאות מפורשות מפי ומתרגמות תוך כדי קריאה לאידיש פשוטה ומובנת, הביטה עלי בהערצה נלהבת, אפשר לומר בהתפעלות, כמעט כמו על עושה־כשפים. “חכה, דויד, חכה קצת – פנתה אלי פתאום – אני ארוץ ואביא משהו, אך אל תקרא עד שאשוב” – תוך כדי דיבור שמה את פניה לעבר הבית. למרות גופה המסורבל נישאה קלה כאילה, ואמנם תיכף ומיד שבה וידה מלאות גרעיני דלועים. הגרעינים הללו הם רכושה הפרטי של אלטע, זה היה מאכל התאוה שלה, ואמה, שימע אופת הכעכים, היתה מביאה פעם בפעם לבת־זקוניה, ל"לקקנית שלה", כפי שהיתה מכנה אותה, את המעדנים האלה. לשם מיצוי מלא של עונג השבת, עונג המנוחה ועונג סיפור המעשה כאחד, מצאה, כנראה, אלטע להכרחי לפצח גם גרעינים תוך כדי שמיעה, וביד נדיבה העניקה כיבוד גם לי וגם לברנזילי: “אך אתה, דויד, אל תפצח עכשיו, תאכל אחר כך. אם תאכל ותקרא בבת אחת, עלול אתה להחנק חס ושלום”. ידעתי גם ידעתי, כי אלטע יעצה לי את אשר יעצה לא מתוך פחד שמא אחנק ח"ו, אלא מתוך רצון שלא אפסיק את סיפור המעשה המרתק, אך התענינותה הרבה הרהיבתני מאד ונתנה לי את הכוח להתגבר על יצרי ולהחביא את הגרעינים בכיסי. ואולם למען האמת עלי להגיד, כי התלהבתי בעצמי מספור המעשה על הרב הקדוש והאריה, ואם כי כבר קראתיו קודם פעם ושתים, הרי עכשיו בצהרי שבת שלוים אלה, בדממת הגן, בצל עץ השזיפים העתיק, וביחוד בהשפעת הנימים הכמוסות שנמשכו אל לבי מ"קהל השומעים" שלי, התלקחה התלהבותי ביתר עוז. הנה אני רואה אורחת ישמעאלים באה (אמנם לא מגלעד להוריד מצרימה, כי אם ממצרים להעלות לארץ הקודש) וגמלים נושאים נכאת וצרי ולוט, ממש כמו בחומש, בפרשת “וישב”. אך האורחה מתרחקת והולכת, מתרחקת ונעלמת ובמדבר נשאר לבדו הרב הזקן מחברון, שלא רצה לחלל את השבת. דמותו של הרב קמה לנגדי כמו חיה; הרי הוא דומה בדיוק לאותו השד"ר הספרדי מירושלים, שבא פעם לביתנו, אל סבא, לקבל ממנו תרומה בשביל איזו ישיבה שבעיר הקודש. לבושו גלימה ארוכה, שחורה, המגיעה עד כפות הרגלים ושרווליה רחבים כשרוולי מעיליהם של הכמרים להבדיל אלף הבדלות, ולראשו מצנפת מוזרה (ודאי כזו של הכהן הגדול) המעוררת תמיהה ויראת כבוד כאחת. רק במקום הזקן השחור של אותו שד"ר שויתי לרב החברוני זקן לבן כשלג היורד על פי מדותיו. החמה שוקעת, וחול המדבר מאדים־מזהיב מנוגה השקיעה כמו המגרש של בית התפלה דר' מיכל’ה, אותו מגרש־החול רחב הידים, אשר באמצעיתו הבאר עם הקילון. האם גם בחלל המדבר מתעופפים סיסים ועטלפים לפנות ערב, כמו בחללו של מגרש בית־התפלה? אך הנה הרב משפשף ידיו בחול המדבר (במקום נטילת ידים במים) ועומד להתפלל מנחה של ערב שבת: “הודו לד' כי טוב, כי לעולם חסדו… יאמרו גאולי ד' אשר גאלם מיד צר… תעו בישמון דרך, עיר מושב לא מצאו… ויצעקו אל ד' בצר להם, ממצוקותיהם יצילם”… ואחר תפלת מנחה – קבלת שבת. “לכו נרננה לד', נריעה לצור ישענו…” שקט במדבר. טל וכוכבים. ובדממה נשאת שירה ערבה ומלאה כיסופים: “מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה”, ופתאום שאגה אדירה, ואריה נורא הוד מזנק מתוך הלילה. הרב נבהל, אך פחדו חולף כרגע, בראותו כי האריה כורע לפניו ומלקק את כפות רגליו… לילה במדבר, ואני רואה את הרב הצדיק ישן בשלוה על החול, כשהוא משעין את ראשו אל צלע האריה הרובץ. ושוב אני רואה את הרב בבוקר יום השבת, כשהוא עומד עטוף בטלית ומתפלל בדבקות “נשמת”: “פודה ומציל ומפרנס ועונה בכל עת וצרה ומצוקה”. חבל שאין המן יורד במדבר כבימים מקדם. אני מצטער מאד על כך, אך הרב הזקן מרגיש את עצמו בכי טוב, שכן הוא מזמר זמירות בשמחה רבה. כל המדבר מוצף זוהר. חם. נחש, שרף ועקרב רוחשים בחול, הנה הם מתקרבים אל הרב, הנה צפעוני איום מתנכל להכנס אל השרווּל הרחב של גלימתו, אך האריה מנפנף בזנבו כה וכה, ובני השחץ נרתעים בפחד וביראה. האריה אינו שואג עכשיו. אינו רוצה להפריע לזמירותיו של הצדיק. האריה גם הוא מתענג על מנוחת השבת וגם על זמירותיו של הרב:

פְּרֹק יַת עָנָךְ מִפּוּם אַרְיָוָתָא

וְאַפֵּק יַת עַמָּךְ מִגּוֹ גָלוּתָא…

אך התעוררותו הולכת וגוברת עם קרוב הלילה. רק נראו שלושה כוכבים ברקיע, והאריה משתטח לפני הצדיק ומנענע ברעמתו, פשוט כאילו אומר לו: “מהר ועלה, והחזק יפה ברעמתי, שכן נטוס טיסה כהלכה”. הרב מבין את הרמז, המדבר כולו רועד מדהרות האביר, ובטרם השחר עלה, והרב כבר בחברון, ואילו אורחת הישמעאלים עוד מתנהלת בכבדות בחולות המדבר העמוקים…

האם מסרתי לשומעי רק את המסופר בקונטרס שהביא לי אבי, או גם מה שקראה נפשי בין השיטין? קרוב לודאי שהוספתי לא מעט נופך משלי, על כל פנים הרגשתי, שאלטע וברנזילי הם שותפים נלהבים לחדותי ולהתפעלותי¹. לאחר שגמרתי את סיפור המעשה הוספתי עוד לדבר, “לבקשת הקהל”, על פלאי חברון, על מערת המכפלה, וממערת המכפלה עברתי אל כותל המערבי ואל קבר דויד המלך ועוד ועוד דברים יקרים ונשגבים, אשר קראתי עליהם ב"שבחי ירושלים" וב"שבחי חברון", ואשר שמעתי עליהם מפי הקרובה הישישה של סבתא, אותה הקרובה, שחזרה לא מזמן מירושלים. אלטע כבר הספקה בינתים לפצח את כל הגרעינים, והודיעה לנו שעכשיו היא הולכת לעשות ביקור של שבת אצל אמא שלה. אני וברנזילי נשארנו לבדנו תחת העץ, ופתאום הוא פונה אלי ואומר:

“את הרב מחברון אני אוהב מאד. הוא גבור, רכב על אריה. והוא גם צדיק. כדויד המלך. אבל לא מוצא חן בעיני, מה שסיפרה לכם הקרובה שלך.”

“איזו קרובה?”

“זו הזקנה שבאה מירושלים.”

“מה לא מוצא חן?”

“מה שאמרה, שהגויים יעברו את הים על גשר של ברזל, ואנחנו על גשר של נייר”.

“שוטה שכמותך! ומה איכפת לך? הן גשר הברזל שלהם יישבר תחתם, ואנחנו נעבור בשלום על גשר הנייר”.

“ואף על פי כן… הרי לומד אני להיות נפח. אני יודע מה זה ברזל. אה, ברזל כשמלבנים אותו ומחשלים אותו הוא חזק מאד. הרבה יותר חזק מנייר… מוטב, שהם יעברו על גשר של נייר”.

אני צוחק: “טפשוני! הן זה יהיה נס! הן משיבוא משיח יהיה הכל נסים ונפלאות! הן זהו כל הפלא: הם על גשר של ברזל – ופתאום טרח־טררח! ואנחנו על גשר של נייר – ומגיעים בשלום! שוה בנפשך: יורקה עם כלבו רץ על גשר הברזל ומלעיג עלינו וצועק לנו: הוי יהודים מצורעים, תיכף תפלו לים! ועוד הוא מדבר, ופתאום – הגשר נשבר, ואין זכר ליורקה ולכלבו”.

ברנזילי צוחק בהנאה: “אכן הרבצתי לו כראוי, לשקץ משוקץ זה!” והנה הוא שוב שוקע בהרהורים, מביט אלי במבוכת־מה ואומר:

“אבל הן יש גויים טובים. יש גויים המביאים לדודי מן הכפר קמח ותפוחי אדמה ולפעמים גם תרנגולת. גם לי הם מביאים לעתים תפוחים. רוצה אתה, אתן לך פעם תפוח משלהם. יין!”

“טוב, תביא לי פעם תפוח. ואתה תקטוף שזיפים בגננו כמה שתחפוץ”.

וברנזילי ממשיך שוב:

“רחמנות על הגויים הטובים. למה שיטבעו גם הם בים?”

“אַל ירדפו אחרינו ולא יטבעו”.

“ואם ירצו איזה גויים טובים ללכת אתנו לארץ ישראל, הנקחם?”

“נקחם. ילכו אתנו יחד על גשר הנייר”.

“אבל אם לא יסכימו ללכת על גשר הנייר?”

“אם לא יסכימו – לא יסכימו. אז מה אנחנו אשמים?”

נימוקי האחרון מרגיע לחלוטין את מצפונו של ברנזילי, אך פתאום פניו מתקדרים:

“ומה עם גינזל?”

“כלומר?”

“על איזה גשר יעבור גינזל?”

“הן גינזל יהודי? ומה אם הוא נושא קוקרדה? כלום אינו יהודי?”

ברנזילי צוחק במרירות:

“גינזל – יהודי! הן הוא גרוע מגוי! הן הוא הורג את כל הילדים! שיישרפו מעיו!”

“אבל הוא יכול עוד לעשות תשובה. כל יהודי יכול לעשות תשובה”.

מצחו של ברנזילי מתקמט. נראה לי, כי העובדה שגינזל יכול לעשות תשובה אינה משמחת אותו ביותר. השמש מתחילה לנטות מערבה. ברנזילי קם.

“צריך ללכת. אמא מחכה לי. לשלש־סעודות אנו הולכים אל הדוד. הוא עוד מעט ישוב מ”מנחה". יודע אתה, דויד? תספר לי תמיד ספורים כאלה. האח, מה הייתי רוצה לרכב על גבו של אריה; אקרא לו: רבץ! הוא ירבץ, אקרא לו: דהר! הוא ידהר. כל הגויים יראו ואז מפני. הם יתנו לי כבוד ויצעקו: ברנזילי!

ותוך כדי דיבור הוא מטפס על גדר הגן וקופץ לעברו השני, לבית אמו.

באחד הימים באה אלינו גרוניה האלמנה לכבס, ופניה קורנות. ממש קשה להכיר אותה. היא, העצובה, העגומה, סחוטת העמל, כאילו נעשתה פתאום צעירה בהרבה, יפה, שמחה. היא, השותקת תמיד, כאילו קיבלה פתאום את מתנת הדבור: “אברהמ’לי שלי, תהלות לאל עליון, כאילו נשמה חדשה נכנסה בו. מיום שסיפר לו דויד’ל (כלומר, אני) על משיח, התחיל אברהמ’לי שיחיה להתפלל יום יום. בבוקר – רק קם ונוטל את ידיו – “מודה אני”! ולפני שהוא הולך לישון: “המפיל”! גם תהלים הוא אומר. עזב את כל תעלוליו. גם יונים אינו מפריח. והן ידוע, כמה היה להוט אחרי היונים! דויד’ל אמר לו, כי כל זמן שהיהודים לא יעשו תשובה, לא יבוא משיח. ובכן אברהמ’לי עושה תשובה. איני יודעת במה להודות לדויד’ל. הלואי שאבא ואמא יראו ממנו הרבה נחת. הלואי, רבונו של עולם!” כל זאת מדברת גרוניה אל סבתא מבלי לפנות אלי, אף כי אני עומד כאן ליד הגיגית הרתחת, המלאה כבסים. אך כשסבתא הולכת, לוחשת לי גרוניה: “שתשחק גם להבא עם אברהמ’לי. שתהיו חברים. שחק עמו, דויד’ל, ויאריך השם שנותיך”. מדוע היא נבוכה כמתביישת? האומנם מפני, הנער הקטן, היא מתביישת? ומדוע דמעות בעיניה? נבוך ומבויש מהרתי להסתלק, אף כי תמיד אהבתי מאד להסתכל באש העליזה המרצדת מתחת לגיגית.

אך אם גרוניה האלמנה היתה מרוצה מאד מההתרועעות שלנו, הרי אמי וזקנתי התחילו להביע חששות מסוימים. אמנם בתחילה לא מצאו כל פגם בחברותנו, אבל מהזמן שאל קיר ביתנו הושען הסולם הארוך המגיע עד הגג וגם על הגג המשופע עצמו הונח סולם המוליך אל החבית המלאה מים שנקבעה בראש הגג, כשהיא מחוזקת אליו במסגרת של קרשים, מאותו זמן התחילו סבתא ואמא להביע חששות מסוימים. הסולם וחבית המים – גזרה שנגזרה על כל בעלי הבתים מטעם הרשות. עירנו, שבזמן ההוא היה עוד כל בתיה בניני עץ (כיון שאסור היה לבנות בתי אבנים בעיר מבצר) טעמה טעם דליקות לעתים לא רחוקות, והנה נצטוו בעלי הבתים להעמיד חבית מים על גג כל בית, ובמקרה של שרפה לעלות על הגג וליצוק עליו את המים מתוך החבית. שכן אם יפלו ניצוצות על הגג הרטוב – וכבו. על ההמצאה הגאונית הזאת נפלו שליטי העיר רק לאחר שבמשך שנים רבות היו נשרפים כל קיץ וקיץ רחובות ורבעים שלמים. איני יודע, איך הגיבו בעלי הבתים על הגזרה החדשה, אני על כל פנים שמחתי עליה מאד. ולא משום שאהבתי לטפס על הסולם, יותר נכון על שני הסולמות, זה הנשען אל הגג וזה המונח עליו, ולא מפני שאהבתי להכות בכף ידי על חלקת המים בחבית הגדולה ולהתיז מסביב רסיסים מזהירים. הנאות אלו היו רק תופעות לואי, ואילו התענוג האמיתי, העיקרי, התענוג הגדול והעצום נגרם לי מהנוף רחב הידים, שנגלה לי ממרום הגג הגבוה. ממרום הגג המשופע והגבוה, כשהייתי נאחז במסגרת הקרשים שבתוכה נתונה חבית המים, הייתי רואה עולם גדול ונפלא, עולם של ירק וזהב, עולם של שדות ויערות שהשתרע מעבר לגבולות העיר, עד לקצות האופק. פה ושם האפירו־הצהיבו גגות קש של בתי הכפרים הקרובים, פה ושם הכסיפו־הבהיקו רצועות מתפתלות: נחלי מים. אך גם הכפרים, גם הנחלים נבלעו בשטחים העצומים של ירק וזהב, של שדות בר ואפרים, שמאחריהם הכחילו־האפילו יערות. ביערות האלה אולי משוטט עכשו אבא, אבא שלי היקר והגבור, אשר תמיד מדי צאתו ליערות הוא לוקח אתו אקדוח טעון, נתון בנרתיק אפור. כשאבא בעיר, האקדוח טמון במגרה התחתונה של הקומודה, ואז אסור לנו, הילדים, לפתוח את המגרה. אבל כשהוא יוצא לדרך וניקולקה הרכב כבר מצליף בחצר בשוטו, אנו מתאספים כולנו ליד הקומודה, שכן יודעים אנו שתיכף יפתח אבא את המגרה ויוציא את הכלי המסוכן, המפיל פחד ומעורר כבוד ומגרה כל כך את הסקרנות. אולם עכשו, על הגג, לא היערות, כי אם בעיקר השדות והאפרים מושכים את לבי, יותר נכון: את לבנו, כי על הגג נמצא לא אני לבדי. לידי עומד גם ברנזילי חברי. אגב, אנו לא רק עומדים, אנו גם יושבים, על פי רוב יושבים, על מצע הקרשים שמסביב לחבית, והישיבה היא נוחה למדי. מצע הקרשים מסביב לחבית עשוי כעין רצפה קטנה, ועל הרצפה הגבוהה הזאת נוח מאד לשבת, ואין בישיבה זו, לדעתי, משום סכנה כלשהי. אך לאמא ולסבתא יש דעה אחרת בענין זה. כשהן רואות אותנו על הגג לבּן נמס מפחד, ואלטע צווחת כך שאפשר לחשוב, שכבר נפלנו ונתרסקו עצמותינו חלילה. אבל כלום אני וברנזילי יכולים תמיד להתחשב בכך, שנשים לבן רך מטבען? ואולם צר לי על זאת, שאמא וסבתא חושדות, שברנזילי הוא הוא שהדיח אותי מהדרך הישרה, הוא הוא המפתה אותי לסכן את חיי. ולא היא! ברנזילי חף מפשע! אני הוא שעליתי בראשונה על הגג, ואני הוא שראיתי בראשונה ממרום הגג את העולם הנפלא, עולם השדות והאפרים והיערות, ואני הוא שמשכתי את ברנזילי אחרי! כל זאת אמרתי לאמא ולסבתא בגלוי, וגם בארבע כנפות שלי נשבעתי על אמתות דברי, כלומר שברנזילי אינו אשם כל עיקר בענין הגג, אבל הללו לא נסתלקו, כנראה, מהחשדות שלהן, וגם איימו עלי, שאם אוסיף לטפס על הגג, לא יתנו לברנזילי דריסת רגל בחצר. הוכרחתי איפוא לתת הבטחות מסוימות, אמנם בלי נדר ובלי שבועה, ואל רחום וחנון יסלח לי, אם לא קיימתין במלואן. לא קשה היה לי אולי לוותר על הגג, אבל אי אפשר היה לי, לחלוטין אי אפשר היה לי, לוותר על השדות והאפרים והיערות. כמה פרנסו אלה את רגשותי, את דמיוני, את חלומותי. וביחוד שביחוד, לאחר שמראות הנוף הללו נקשרו קשר אמיץ עם חלום חלומותי, עם שיר השירים שבנפשי, עם ארץ ישראל.

שכן לא הרביתי להתעכב אצל “הרב מחברון והאריה”. קונטרסים חדשים התחילו להופיע בביתנו ובהם ענינים חדשים וספורים חדשים. שוב אין יהודים מחכים עד שיבוא משיח ויעלם לארץ ישראל ויושיבם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא יהודים הולכים לאודיסה, העיר הגדולה לאלהים, ושם הם יורדים באניה ישר לארץ ישראל. ובארץ ישראל יש עכשיו מלבד הכותל המערבי וקבר רחל ומערת המכפלה גם מזכרת־בתיה, היא עקרון, וראשון לציון, היא עין־הקורא, ופתח תקוה וגדרה וראש פנה ורחובות. “בוא מהר, ברנזילי, – אני מזרז את חברי – נעלה מהר על הגג, אמא וסבתא ואלטע הלכו לאיזו חתונה, בוא מהר ואראה לך… אה, מה שאַראה לך…” וכשאנו ישובים כבר על רצפת הקרשים ליד החבית, הנני מוציא מכיסי קונטרס לא גדול, לוח, והלוח פתוח באותו הדף, שבו מצויר נער יהודי חורש בשדה, ולראש הנער כובע קש גדול, והנער מתקדם לעומת ההרים, אשר מאחריהם יוצאת שמש גדולה, שקרניה מפציעות לכל צד. “אתה יודע, ברנזילי, גם אני רוצה לנסוע לארץ ישראל. לחרוש שם בשדה. רואה אתה את השדות האלה? – ואני מצביע על הנוף הנגלה לנו מהגג – גם בארץ ישראל יש שדות כאלה, שדות של יהודים. וגם כרמים שם, כרמי ענבים, שעושים מהם יין”.

“ענבים? – אומר ברנזילי – לא אכלתי ענבים מעולם, אומרים שיש להם טעם נפלא. אבל חרוּב אכלתי פעם בחמשה־עשר. אח, כמה זה טעים! הן בארץ ישראל העזים אוכלות חרובים. ובכן אפשר לבוא לארץ ישראל עוד לפני בוא המשיח? אך מה אני סח. בודאי אפשר. הן הקרובה הזקנה שלך היתה שם”.

הנני מסביר לברנזילי את ענין “ישוב ארץ ישראל”, מספר לו על הקולוניות, כפי ששמעתי עליהן מפי אבי וכפי שקראתי על אודותיהן בספרים ובקונטרסים שונים בעברית ובאידיש, שאבא היה מביא הביתה מפעם לפעם. ואגב אני מוסר לו מפה לאוזן, שגם אבא שלי חושב לקנות קולוניה בארץ ישראל.

“אני אוהב את אבא שלך – אומר לי ברנזילי – הוא גבור. יש לו אקדוח, הוא אינו מפחד מהגויים, וגם מהגזלנים ביער אינו מפחד. אני אבקש את אבא שלך שיקח גם אותי לארץ ישראל. אבא שלך אוהב אותי. הוא תמיד מחליק על ראשי, ואינו מורט את אזני אף פעם. אני אהיה שם נפח ואפרזל את הסוסים של אבא שלך. וכשאגדל וארויח כסף אקנה גם לי שדה ואחרוש. למה לי לחכות כאן עד שיבוא משיח? מוטב שאחכה שם. כל כך אני אוהב לטייל בשדות ויערות! בשדות וביערות של יהודים לא אפחד ללכת גם עד קצה העולם. גם בלילה”.

היום פונה. אני מביט כמוקסם אל הנוף הרחוק, אל השדות, האפרים והיערות, אשר ערפל הערביים כבר חופף עליהם. אך ברנזילי אינו יכול להסיר מבטו מתמונת הנער החורש. “אתה יודע – הוא אומר לי – כשנבוא לארץ ישראל נמצא את הנער הזה והיה לנו לחבר. אם תיפגם המחרשה שלו אני אשחיז אותה. הן לומד אני גם לתקן מחרשות”.

מי גילה לאלטע את הנסתרות שלי ושל ברנזילי, מי הודיע לה על התכניות שלנו, שנתכנו ברובן על הגג, ליד חבית המים, לאור האפקים הרחוקים הסוגרים על השדות והיערות? אך אין, כנראה, סודות בפני אלטע, בפני אזניה הצמאות לכל רחשוש, בפני עיניה הקולטות כל תנועה נעלמה שבפנים, כל הבהוב שבעין, כל רמז שבבת־צחוק קלה. ואלטע לא איחרה להכריז ברבים על טיב התיעצויותינו והתלחשויותינו, כלומר, שלי ושל ברנזילי. “הנה הולכים ה’ארץ־ישראל אידען' (יהודי ארץ־ישראל) – מודיעה אלטע בקול רם בראותה אותי ואת חברי מתהלכים בחצר – פּנו דרך, פּנו דרך, הם הולכים, הם הולכים!” הקול שלה רועד מרוב התפעלות והערצה (כמובן מעושה) ולפניה היא משוה ארשת של יראת כבוד הגובלת כמעט בפחד, ולא רק אמא וסבתא, אחי ואחיותי, אלא גם אני וברנזילי, עם כל כעסנו על אלטע המתקלסת בנו, איננו יכולים להתאפק מצחוק. “נדמה לי – מכריזה אלטע – שה’ארץ־ישראל אידען' מתכוננים לעלות על הגג ולעוף משם לארץ־ישראל או לירושלים… “הוי, ‘ארץ־ישראל אידען’ שכמותכם – צועקת אלינו אלטע בראותה אותנו מטפסים על עץ השזיפים – מהרו רדו, משיח בא ומחכה לכם ליד חנותו של זלמן השחור!” אך מה לנו ולאלטע ומה עכשיו אלטע לנו: שוב איננו מעונינים בכל להטוטיה, בכל ה”תריאתרין" שלה, גם “איך שהיא מתה” איננו משתוקקים לראות. מי יודע, אולי היא קצת גם כועסת על אדישותנו זו למעשי־משחק שלה, והיא מתנקמת בנו לפי דרכה. ביחוד נטפלה לברנזילי, שמלבד “ארץ ישראל איד” הוסיפה לו גם את הכינוי “בעל תשובה”. אך הלה לא השגיח בה כל עיקר. הלה היה כולו נתון לחלומותיו־חלומותי. ופעם לפנות ערב, בצאתי מה"חדר" ראיתי את ברנזילי ממתין לי. הוא הלך מהמפּחה, וכנראה לא היתה לו סבלנות לחכות עד שנפגש בחצרנו לאחר פּת ערבית. הבינותי כי דבר גדול לו אלי.

“דויד – הוא אומר לי בלחישה, אף כי אין איש הולך לפנינו שיוכל לשמוע את דבריו – התדע? היום בקשתי את הדוד, שילמדני לעשות חרבות. הן נפחים יודעים לעשות גם חרבות”.

“למה לך חרבות?”

“הן סיפרת לי, כי לפני בוא המשיח תהיה בארץ ישראל מלחמת גוג ומגוג. והן אנחנו נהיה או בארץ ישראל. למה שנהיה בלי כלי זין כשגוג ומגוג יתנפלו עלינו? לאבא שלך יש אקדוח, אבל לנו אין כלום. אעשה איפוא חרבות, ואז – ברנזילי!”

ואברהמ’יל מוציא מפיו את הקריאה האהובה עליו בקול אדיר, כתרועת קרב, כאילו הוא נכון תיכף ומיד לעשות שפטים בגוג ומגוג…

איכה תרעה, איכה תרבץ, ברנזילי היקר שלי? החיים הפרידו בינינו עוד בשחר ילדותנו, נפרדנו – ושוב לא התראנו. אם זכרוני לא יטעני עבר דודך, הנפּח, לרגל איזו ירושה לאחת העיירות הסמוכות ולקח אתו גם אותך ואת אמך. הנשארת בעיירה מחזיק במלאכת דודך, או הרחקת נדוד למדינות הים? ואולי הגעת גם למחוז חפצך, למחוז כיסופיך, לארץ־ישראל? על כל פנים ברור לי, כי באשר היית נשאת בלבך תמיד את להט הדרור, את אומץ הרוח ואת חלום הגאולה. בין אם נתחברת ל"פועלי־ציון" ובין אם נעשית בּוּנדאי, או גם מהפכן־קוסמופּוליט – בלבך הטהור והאמיץ קננו תמיד געגועים לחופש, למרחב, למסירות־נפש. או אולי עברה גם עליך כוס השמד והכליון? ואולם איני יכול לתאר לי, כי מסרת את חייך בלי קרב נואש.

אברהמ’לי היקר! גם עתה די לי רק לעצום לרגע את עיני, ואני רואה נער יפהפה, עדין־גזרה, גבה קומה, בהיר שערות וכחול עינים, רץ קל כצבי ברגליו היחפות והדקות מרחוב לרחוב, מגן לגן, ומרעים בקולו הצלול: ברנזילי! ואולם זכור אזכרנו בעיקר, כשהוא עומד לידי על הגג ליד חבית המים, עינינו בשדות וביערות הזוהרים בנוגה השקיעה ונפשנו משוטטת בנוף רחוק רחוק…

באחד מימי אלול תרס"ח שמתי את פני לפאבלובסק, בסביבות פטבורג, כדי למסור למזרחן המפורסם, פרופיסור פאַבל קונסטנטינוביץ' קוקובצב, מכתב המלצה אשר נתן לי הברון דוד גינזבורג. בחודש מאי של אותה שנה נבחנתי בחינות בגרות בועדה מיוחדת לאקסטרנים אשר ליד גליל הלימודים הפטרבורגי, וגם עמדתי במבחן, אבל תעודתי לא היתה טלית שכולה תכלת, כלומר, היו בה ציונים גם למטה מ"טוב מאד", ועובדה זו הספיקה למנוע ממני, בתור יהודי, את האפשרות להתקבל כתלמיד באוניברסיטה הרוסית. הברון דוד גינזבורג, שיסד שנה לפני כן קורסים למדע המזרח, שעם שומעיהם נמניתי גם אני, יעץ לי לפנות אל הפרופיסור קוקובצב וגם נתן לי, כאמור, מכתב אליו, ובמכתב כתוב, שהצעיר המוכ"ז הוא משורר עברי “המעורר תקוות”, והברון ישמח מאוד אם פאבל קונסטנטינוביץ' ימצא לאפשר להמליץ על הצעיר לפני שלטונות האוניברסיטה, שיקבלוהו, מחוץ לנורמה, למחלקה המזרחית. לגמרי לא בטוח בהצלחת נסיעתי שמחתי אף על פי כן להזדמנות לסייר את פאבלובסק, עיר קטנה אבל מפורסמת בארמונות של צארי רוסיה, בגני הפאר שלה ובאגמי הברבורים אשר בגנים האלה.

פטרבורג, הבירה הצפונית של רוסיה, עשתה עלי רושם אדיר. עוד לפני בואי בשעריה ידעתיה קצת על פי תיאוריהם של פושקין, גוגול ודוסטוייבסקי. תיאורים אלה הם מעטים ומצומצמים ולא יכלו לתת מושג בהיר מ"תדמור הצפונית". ואולי דוקא מפני שרב בהם הנרמז מהמפורש גירו את דמיוני, ובבואי לגור בה אמנם נוכחתי, כי הכרך הרועש והסואן הזה, זכה בצדק לשם “כרך פנטסטי” שאחד מגדולי סופרי רוסיה כינהו בו. מצד אחד פרוזה שבפרוזה, עיר של משרדים ופקידים, של בתי חרושת וביורוקרטיה, ומצד שני – הניאֶבה המעטירה ותעלותיה, סופות שלג וקור לוהט המקפיא את הדם בחורף, וחוורון־כשפים בלילות הקיץ המופלאים. “הלילות הלבנים” המפורסמים, אשר נסכו עלי תמיד הלך־רוח של הזיה וחלום. ואולם מלבד לילות יש גם ימים, וימי הקיץ בפטרבורג קשים ומעיקים, והחום הנודף מבתי־החומה הגבוהים ומהמרצפות, ועשן בתי החרושת והאבק מכבידים על הנשימה ומעוררים געגועים לשדה, לעיר, לכפר. ומפני כך רחשתי תודה לברון גינזבורג על הצעתו לבקר את קוקובצב בפאבלובסק.

על יפיה של העיירה הזאת, שבעצם היתה קייטנה של בית המלוכה ושל המקורבים למלכות, שמעתי רבות, ואולי לא אפריז באמרי, כי בשימי פעמי אליה חשבתי יותר על האגמים והברבורים מאשר על הפרופיסור קוקובצב והמחלקה המזרחית. צעיר לימים הייתי אז, כבן עשרים ושתים, ובודאי לא מעטים היצרים שהסעירו את דמי, אבל נדמה לי כי תאותי הנלהבה ביותר היתה התאוה לטבע, לנוף, ליער ולנהר, לפסגות הרים ולמרחבי ערבה, אשר אם לא תמיד עלה בידי לשוטט בהם במציאות, הרי הפלגתי בהם כאוות נפשי על כנפי דמיוני, מתפרנס מתאורי נוף של ספרים ותמונות, ובעיקר מחלומות, שחלמתי לא רק בשנתי, כי אם גם בהקיץ. ואמנם פאבלובסק לא הכזיבה אותי. הקדמתי בכוונה לבוא אליה שעה ארוכה לפני הזמן המיועד אצל הפרופיסור לקבלת אורחים, ועוד בשבתי ב"צ’יינאַיאַ" (בית התה) בקרבת בית הנתיבות, מזיע על קומקום חמים וגלוסקה גדולה, ששמשה לי ארוחת־צהרים, נהניתי מראש מההנאות הנפלאות המחכות לי בגנים המפוארים.

בגנים המפוארים התחילה כבר פה ושם השלכת, האדמה היתה רפודה בשכבת עלי זהב ואודם, ואיזו עצבות ענוגה וטמירה רחפה בחלל האויר. הגן רחב הידים, עתיר השדרות, אשר אותו בחרתי לסיורי הראשון, היה כמעט ריק מאדם בשעה זו, שעת הצהרים, ורק פה ושם נראתה על ספסל בצל אילן אומנת עוסקת בסריגה, כשהיא משגחת באותו זמן גם על ילד־טפוחיה המנמנם בעגלתו או המשחק על ידה בעלי השלכת. על כל פנים, ליד האגם הגדול, שעל שפתו אויתי מושב לי, לא נראתה נפש חיה, ועובדה זו היתה לפי רוחי. לא מפני שאני שונא חברה, אלא מפני שהבאתי אתי חתיכה הראויה להתכבד מהגלוסקה הגדולה שאכלתי לסעודת הצהרים ושהשארתי אותה בכוונה בשביל הברבורים. לא הייתי בטוח כל עיקר, אם בגנים המלכותיים מותר למבקרים לפרוס מלחמם לברבורים המלכותיים, אבל בראותי כי אין איש סביבי הוריתי היתר לעצמי. על ספסל אבן עם משען עץ בצל אלון עתיק ישבתי להנאתי, כשעיני רתוקות לאגם המוקף כולו עצים. על מימיו החלקים כראי שטו הברבורים בשלווה מפוארה, בתנועות קבוצות ומדודות להפליא, הייתי אומר באיזה ריתמוס מוסיקלי, שכמעט נתפס לאזני. שעה ארוכה לא יכולתי להסיר עיני מבעלי־הכנף הנהדרים, הצחורים מצחור והאצילים להפליא. כממלכת קסמים נדמה לי האגם העגול מוקף העצים, אשר קרני השמש שחדרו אליו מבעד לסבך ובעיקר מלמעלה צבעו את מימיו בגווני גוונים. ליד הגדות היו המים כהים־אפלולים ואילו באמצע נראו ירוקים־זהובים, והברבורים בחרו דוקא את האמצע המבהיק למסעם החגיגי. החלטתי לקרב אותם אלי והוצאתי את חתיכת הגלוסקה מכיס מעילי העליון, שהיה מונח לידי על הספסל. את המעיל העליון הזה, שמילא אחר כך תפקיד חשוב במאורעות היום, סחבתי אתי מפטרבורג מטעמים הגיוניים למדי. היום אמנם היה חם, אבל ידעתי יפה שהלילות קרירים, ולפי תכניתי הייתי צריך לשהות בפאבלובסק עד צאת הרכבת האחרונה בשעה מאוחרת בלילה. רציתי לבלות כמה שעות קסומות של הלילה הלבן, שעות הזיה וחלום, לא בין החומות של עיר הבירה, כי אם על גדות האגמים המלכותיים בחברת הברבורים הצחורים, ותכניתי הייתה לשוב אל גני החמד תיכף אחרי ביקורי אצל הפרופיסור. אימצתי את כל כשרון הקליעה שלי¹ ואזרוק חתיכה הגונה של לחם אל אמצע האגם, אל תוך הלהקה הצחורה, קלעתי וגם לא החטאתי את המטרה. איני יודע מה היה פתבגם הרגיל של העופות המלכותיים, שלחמם ניתן להם בודאי משולחן הצאַרים, ואולי היו אלה מטעמים מיוחדים במינם, אבל שמחתי מאוד, שהם לא התיחסו בבוז למנחתי הדלה, ואדרבה, הם התענינו בה מאוד, הם הקיפוה מכל צד, וכנראה גם מצאה חן בעיניהם לאחר שעמדו על טעמה. כיוון שזכיתי להסב את תשומת לבם הוספתי לזרוק להם פירורים הגונים, כשאני מקטין את המרחק ביני וביניהם מפעם לפעם, עד שסוף סוף התקרבה הלהקה הנהדרה כמעט אל שפת האגם, קרוב למקום שבתי. היתה לי איפוא האפשרות והשהות להתוודע אליהם מקרוב, כמעט פנים אל פנים, להתבונן בהם מכל צד ולספוג בכל כוח ראייתי את יפים הנעלה. ידעתי את הביטוי “שירת הברבור”, ידעתי את האגדה שהברבור שר רק פעם אחת ויחידה, לפני מותו, ובראותי עכשיו את היצורים הנפלאים בכל הדרם, הייתי בטוח, כי שיר הברבור גם הוא בודאי נהדר ונשגב מאין כמוהו. אבל אני לא חפצתי כלל וכלל במות היצורים הנפלאים כדי לשמוע את שירם הנפלא, אני רק חפצתי לא להפרד מהם ולהוסיף להזין את עיני בזיו מראיהם. אך פירורי הגלוסקה אזלו סוף סוף, ואורחי הנעלים, בהיוכחם כי מתנות בשר ודם הן מוגבלות, פנו אלי עורף, אמנם בלי תרעומות ובלי רוגז חלילה; ומתוך אותו השקט האצילי שבו הצטיינו כל תנועותיהם הפליגו ממני והלאה הרחק, הרחק. בינתיים נזכרתי כי הזמן המיועד לקבלת אורחים אצל הפרופיסור הולך וקרב, ואני קמתי ממקומי מתוך עונג ומתוך צער, אך גם מתוך תקוה, שבלילה אזכה שוב ליהנות מהמראה היקר, ואולי יהיה המראה עוד הרבה יותר יפה מאשר לאור היום…

כמו הצבי והצביה, העופר והעפרה בשירת ישראל בספרד (בהשפעת שירת ערב ואולי בהשפעה עוד יותר קדומה של “שיר השירים”: “דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים”), כן הברבור והברבורה בשירה העממית הרוסית וגם בלשון־הדיבור העממית מסמלים את העלם היפהפה ואת העלמה כלילת החן, את האוהב ואת האהובה. המשרתת הזקנה של הפרופיסור קוקובצב שפתחה לי את הדלת לא הזכירה לי במאום את בעלי הכנף הנהדרים שזה לא כבר הזינותי את עיני ביפים, ומשום מה נצטייר תיכף בדמיוני גם הפרופיסור כזקן קמוט וזעום. כפופה וכמושה הסתכלה בי בחשדנות מה, ואולם כשבקשתיה למסור לפרופיסור קוקובצב את המכתב שהבאתי בשבילו בקשתני באדיבות לשבת רגע בחדר הכניסה. כעבור רגע יצאה, לקחה מידי את כובעי ואת המעיל העליון, תלתה אותם על הקולב, והזמינתני להיכנס אל אדוניה. הוא התרומם לקראתי מכסאו ליד שולחן הכתיבה, הושיט לי יד והציע לי לשבת על הכסא שממולו, מעבר השולחן מזה. ידעתי שהוא מתקרב לגיל החמישים, אבל הוא נראה לי זקן הרבה יותר. אולי משום שבפגרת הקיץ, על סמך הזכויות המיוחדות של קייטן, הרשה לעצמו לא להתגלח בכל יום, וספיחי שער־שיבה שבצבצו בלחייו לא הוסיפו רעננות לפניו הרזים, שנראו לי באמת, כמו ששיערתי תחילה, נזעמים במקצת. גם גלימת הבית שבה היה לבוש ושהיה מזמן לזמן מפשיל אחורה מתוך רוגזה כלשהי את שרווליה הארוכים שירדו עד קצות אצבעותיו, שיוו למראהו משהו מהעיפות ומהרישול. שולחן הכתיבה הגדול גם הוא לא היה מסודר ביותר, ספרים, עתונים, כתבי יד, מכתבים נערמו עליו לערמות משני הצדדים. הוא החזיק בידו את מכתבו של הברון גינזבורג ובקול צרוד ונרגז קצת אמר:

“את המכתב של הברון דויד הורצייביץ' קראתי. הוא, הברון, אדם טוב, באמת טוב. ואם הוא ממליץ עליך, ודאי שאתה ראוי להמלצה. ובחפץ לב הייתי משתדל, שתתקבל לפקולטה המזרחית. אבל תגיד לי, בבקשה, איזה ענין יש לך ללמוד במחלקה זו? הן את הלשון העברית בודאי שאינך צריך ללמוד בה… אגב, לא רק אתה, שהנך משורר עברי, אלא הן בעצם כל יהודי סבור כי הוא יודע עברית יותר מכל הפרופיסורים של המחלקה המזרחית גם יחד…”

הבטתי בו בתמיהה. בדבריו וגם בקולו היה משהו מהרוגז, אבל בעיניו נצנצה תמימות וגם לבביות. הוא לא שם לב לתמיהתי והמשיך:

“ותאמר לי, במטותא, כלום מפני שאני מבטא לא “בראשיס בורו” כי אם ‘בראשית ברא’ כלום מפני כך נסתחפה שדי? ושוב, הנה בא עלי אחד ממכרי הטובים, יהודי מלומד, בטענות, שלא קראתי אף שורה אחת מביאליק, אבל מה אעשה, ולא הרגשתי שום הכרח לקרוא את ביאליק… די לי ביהודה הלוי…”

כאן כדאי להעיר, כי בחורף של אותה שנה, 1908, היה ביאליק בפטרבורג, והאנגלינגציה היהודית, גם זו שלא ידעה עברית, קבלה את פניו בחגיגיות מיוחדת. ודאי בקשר לביקור זה העיר מישהו מידידיו היהודים של הפרופיסור, שכדאי לו להכיר את יצירותיו של המשורר המפורסם.

“וכלום טענתי אי־פעם שהנני אוהב שירה? אפשר שאני אוהב, ואפשר שלא, אבל זהו עניני הפרטי בהחלט. כאדם המתעסק בבלשנות שמית, אני יודע בעצמי מה חשוב ומה לא חשוב לי בשביל עבודתי המדעית… האם לא כך?”

מתוך אדיבות הרכנתי את ראשי לאות הסכמה. הסכמתי כאילו הרגיעה קצת את רוגזו, ועל פני הבהיק פתאום חיוך קל. והנה הוא מנפנף במכתב של הברון ואומר:

“קראתי את המכתב. כבר אמרתי לך, שהברון הוא אדם חביב וגם אדם הגון למופת. אבל בכל זאת נכשלתי בעטיו איזה פעמים. איני זוכר, פעמים או שלוש. כן, כן, שלוש. הנה המליץ פעם על אדון ליפשיץ. אולי במקרה הכרת אותו? השתדלתי ואדון ליפשיץ נתקבל כתלמיד המחלקה המזרחית. אבל לא עברה שנה, ואדון ליפשיץ נעלם, התנדף. איפה אדון ליפשיץ? התברר, שאדון ליפשיץ השתמש בזכות הניתנת לכל סטודנט לעבור מפקולטה לפקולטה ועקר למחלקת המשפטים. וכן היה גם עם האדון רוזנברג או רוזנטל (הוא עבר כמדומני למחלקה המאתמטית). וכן היה גם עם עוד אדון אחד, שאיני זוכר כרגע את שמו. תאמר לי איפוא, בבקשה, כיצד עלי להתנהג? אמנם ענינך הוא קצת אחר, אתה הנה משורר עברי, ואולי יש לך ענין מיוחד בלשונות השמיות, אבל תסלח לי מאוד, אם אשאלך בגלוי־לב: האומנם חושב אתה להשאר במחלקה המזרחית עד גמרך בה את חוק הלימודים?”

הוא הביט בי ממושכות, ואני הרגשתי כי בקרבי נרקמת איזו חיבה לבן שיחתי, שנראה לי גם תמים וגם פיקח מאד, גם זעום וגם טוב לב. דבריו הביאוני במבוכה. אמנם בלכתי אליו לא היו בלבי שום תכניות של הונאה והערמה. ידעתי כי בחלק ניכר משולבת הפקולטה המזרחית בפקולטה ההיסטורית־פילולוגית, ואם אכנס למחלקה המזרחית, הרי ממילא אוכל, וגם אהיה חייב, ללמוד מלבד הלשונות השמיות גם מדעים אחרים, הנכנסים בסוג המדעים ההומניסטיים. לא היו איפוא בלבי שום כוונות של הונאה והערמה, וראיה לכך, שכעבור שנתים, כשנתקבלתי לאוניברסיטה הברלינית, בחרתי לי למקצוע ראשי את הבלשנות השמית. אבל משהבינותי מדברי קוקובצב שעלי כאילו לקבל התחייבות מוסרית לא לעבור מהמחלקה המזרחית למחלקה אחרת חשתי בזה משהו מכבילת החופש, ואיזה רגש פנימי עמוק עצרני מענות בחיוב על שאלתו. אמרתי לו:

“ירשני בטובו להימנע כרגע מתשובה. אבקשהו רק להאמין לי, כי כשהלכתי אליו לא היה בלבי שום רעיון על דבר עקירה ממחלקה למחלקה”.

דברי, כנראה, עשו עליו רושם. אולי גם התמיהו אותו. בעיניו הסתמן משהו של חרטה. אפשר, סבור היה שדבריו גרמו לי צער ואולי גם עלבון. אבל הבהיק במבטו גם ניצוץ שבידידות והשתתפות, ולאחר שהפשיל שוב נמרצות את השרוולים הארוכים של גלימתו אמר:

“זה נאה מצדך, שאינך ממהר להשיב. “שבע פעמים מדוד ופעם אחת חתוך” אומר הפתגם הרוסי. על כל פנים אשמח, אם אוכל להיות לך להועיל”.

הודיתי לו, קמתי ואמרתי שלום. אבל גם הוא קם מכסאו והלך אתי יחד, ולא רק עד הדלת, כי אם גם מעבר לדלת, לחדר הכניסה. והנה המלומד המפורסם ניגש אל הקולב, מוריד מעליו את מעילי, אוחזהו בשתי ידיו מוכן ומזומן להלבישני בו. אני במבוכה גדולה מההתכוננות הזאת לשרות מצד בעל הבית נשוא־הפנים וממלמל משהו. בודאי אני מבקשהו לא להטריח את עצמו, אבל הוא עומד בכל תוקף על רצונו לשמשני. ואף כי לא חשבתי קודם כלל ללבוש את המעיל, הן בעצם סחבתי אותו רק בשביל שעות הלילה, שאותן החלטתי לבלות בגני פאבלובסק ליד אגמי הברבורים, הוכרחתי לעשות את רצונו של בעל הבית והתחלתי להכניס את ידי בשרוולים. וכאן נפל דבר, דבר לא נעים בהחלט. תפר הבטנה של אחד השרוולים נפרם כנראה, וידי, במקום להיכנס לתוך השרוול באה בין המצרים, כלומר בין הבטנה ובין האריג. אני חש בצרה הגדולה, והנני מוכרח להוציא את היד ומנסה להכניסה שוב למקום הדרוש, ושוב הנני מחטיא את המטרה. הפרופיסור עומד מאחרי בסבלנות גמורה, אני מתבלבל יותר ויותר וזיעה מכסה את כולי. אני מתנצל לפני בעל הבית ומפציר בו שירשה לי ללבוש את המעיל בעצמי (כלום אתחיל לספר לו, שלא חשבתי כלל ללבוש אותו ביום?). אבל הוא עומד על שלו: “אין דבר, אין דבר, כנראה משהו לא בסדר בשרוול שלך, אבל זה קורה, זה קורה… אין בכך כלום…”

כשסוף סוף עלה בידי להיכנס לתוך מעילי הייתי כל כך מיוגע ובעיקר נבוך, שאיני זוכר אם גם הודיתי לו על טרחתו. אך הוא הושיט לי את ידו בחביבות רבה וביקשני למסור בשמו שלום לברון, כשאראנו. כשיצאתי החוצה הרגשתי בטיפות זיעה גדולות שנשרו מפני. מהרתי לפשוט את המעיל ביש־המזל, וכאילו מישהו רדף אחרי צעדתי בצעדים פזיזים, כמעט רצתי, אל תחנת מסילת הברזל.

ורק בשבתי כבר ברכבת, שנישאה בין שדות וחורשות אל עיר הבירה נזכרתי, שבעצם צריך הייתי עכשיו להמצא בחברה המלכותית של הברבורים הצחורים, על שפת אחד האגמים באחד מגני הפאר… המעיל ביש המזל היה מונח על הספסל לצדי, ולו היה יצור חי היה בודאי מבכר להיקבר תשע אמות באדמה מאשר לשאת את המבטים, שהעיפותי עליו. אך מדי הביטי בו עלו בי הרהורים על תעלולי הגורל, שהוא בעצם ליצן גדול, בעיקר ליצן שלהכעיס, וחביבה עליו ההתקלסות בבני אדם. הנה, למשל, מעיל זה שלא חסתי על טרחתי וסחבתי אותו ביום חם מפטרבורג לפאבלובסק רק בשביל כך, שאוכל, בלי לחשוש מהצינה, לבלות שעות אחדות בחיק הטבע ולהתיחד כאוות נפשי עם קסמי הלילה הלבן בחברה הדמומה והאגדית של העופות כלילי־היופי, הנה דוקא מעיל זה הביאני במבוכה עצומה וגרם לך, ששכחתי לגמרי את המשימה החשובה שנטלתי עלי. הרהרתי גם בפרופיסור קוקובצב, שפתאום הופיע לפני באור חדש. לא מזרחן מפורסם, לא אחד מעמודי־התווך של האוניברסיטה הקיסרית בסנקט־פטרבורג, כי אם זקן בודד, אשר מלבד המסירות לכתובות שמיות עתיקות, אשר על פיענוחן הוא שוקד, יש בודאי בלבו גם קצת געגועים לידידות, לשיחת רעים, ואולי גם השיחה היום עם אדם צעיר בלתי־מוכר לו בעצם הכניסה לרגע שנוי באורח חייו האפורים וגרמה לו קצת קורת רוח. נדמה היה לי, שהוא רחש לי ידידות, ושוב התחלתי להרהר בגורל, שמנעני מלתת לפרופיסור תשובה חיובית על שאלתו אם ברצוני לגמור את חוק הלימודים בפקולטה המזרחית. בעצם, מדוע נמנעתי מתשובה זו? הן באמת ובתמים חשבתי ללמוד בלשנות שמית! האם לא חמד לו הגורל גם כאן איזה לצון?

שנים רבות עברו מאז, ואם כי במשך השנים הרבות האלה היו לי לפעמים קרובות דיונים קשים ומרים עם הגורל על תעלוליו ועל תהפוכותיו, הריני מרגיש בכל זאת חובה נעימה להביע לו הפעם תודה נאמנה ועמוקה על שהסב את הדברים ככה, שלא נכנסתי למחלקה ללשונות המזרח של האוניברסיטה הפּטרבורגית. כעבור חצי שנה אחרי ביקורי אצל קוקובצב הפלגתי לארץ־ישראל, ובמקום ללמוד אצלו לפענח כתובות עתיקות, למדתי לפענח סודות ותעלומות שלחש לי האויר העתיק והמחיה של המולדת העתיקה־החדשה, אויר זה שנשמתי במלוא חזי בעבודה, בשמירה, בטיולים, בפרדסי פתח־תקוה ובכרמי רחובות, על שפת הכנרת ובהרי הגליל. אמנם ברור לי, כי לארץ־ישראל הייתי בא כך ובין כך, אבל אילו התחלתי אז את לימודי בבירה הצפונית, כי אז בודאי היה מתאחר בואי לכמה שנים, וטוב, טוב לי, שהקדמתי לבוא בשעריה, שזכיתי לספוג את אורה ואוירה כשעודני במלוא כוחי ורעננותי. אמנם רק שנה אחת עשיתי בה אז, אבל זאת היתה השנה הגדולה שלי, השנה המאושרת בחיי.

ואולם עד היום, כשמישהו ממארחי מנסה לשמשני ולסייע לי בלבישת מעילי, תוקף אותי פחד, ואם כי בדרך כלל אינני סרבן מושבע, הרי לסיוע זה אני מסרב בכל תוקף. ובודאי כמה מידידי כבר שמעו מפי את “המעשה בשרוול”, שהוא משמש לי כעין התנצלות על סירובי לקבל את עזרתם האדיבה.

יש שהסכנה גורמת לבלבול־המוחין, למבוכה וגם לאיבוד החושים, כזה של הציפור המודהמת ממבט הנחש ונופלת ישר לתוך לועו, ויש שדוקא בשעת סכנה המוח מצטלל ומתבהר, וההגיון כאילו אוזר את כל הכוחות הצפונים בו, והוא עובד במתיחות ובדריכות, אבל גם בבטחון ובדיוק. במקרה השני גם אדם שמטבעו הוא נוטה לספקנות, להססנות, לשיקול־דעת מרובה כדי לקבל איזו החלטה נעשה פתאום תקיף בדעתו ומסוגל להכרעה מהירה, מידית. על שני מקרים בחיי, שבהם עמד לי חישוב מתון ומהיר כאחד אני רוצה בזה לספר, אבל אני מוצא לטוב להזהיר את קוראי מראש, שדברי ההקדמה שלי אל יעוררו בהם צפיה לסיפור מותח ורב ענין. אף לא רמז של הרפתקה, אף לא שמץ של מאורע מסובך ומפותל. לא התפרצות הר געש ולא שטפון, לא רעידת אדמה ולא מלחמה. שום עלילה מפוארה, שום מעשה גבורה. שני מקרים פשוטים ושכיחים.

אספר עליהם בסדר כרונולוגי. המקרה הראשון היה זמנו בין השנים 1904–1906. בעצם אין כל חשיבות לתאריך, ולא הייתי מתעכב עליו כלל, אילולי קראתי במאמרו של ב. דינבורג על ב. כצנלסון (“מפלסי דרך” ע' 227) את הדברים הבאים הנוגעים אלי: “בראשית ינואר 1906 נתפרסם בבוברויסק כרוז חריף ונאה (ברוסית) ליום 9 בינואר בשם ס. ס. וכששאלתי על מחברו, אמרו לי שמחברו הוא דוד שמעונוביץ”. תשעה בינואר חל כידוע בחורף ואילו המקרה שעליו אני רוצה לספר ושיסודו גם הוא בכרוז מהפכני, קרה, עד כמה שזכרוני אינו מטעה אותי, דוקא בקיץ. כמו כן נדמה לי, שהכרוז ששימש עילה למקרה המסופר היה כתוב אידיש. ומפני כך אני נוטה להניח שהכרוז במקרה דנן הוא כרוז אחר, שגם מחברו הייתי אני, והולדתו לא ב־1906, כי אם שנה או שנתיים קודם. על כל פנים כיוון שאיני יכול לסמוך על זכרוני כמו על חומה בצורה, וכיוון שברור לי כשמש, כי כשם שהזכרון עלול להטעות את זולתי הוא עלול להטעות גם אותי, הנני נמנע מלתאר פה את יפיו של הלילה, שכן יש הבדל גדול בין ליל קיץ לליל חורף, ורק אסתפק בהערה, שהלילה היה בהיר, ליל ירח במילואו. פרט זה זכור לי בודאות מוחלטת, והוא גם קשור בעצם המעשה. ובכן, בלילה אחד בהיר, בשתים אחרי חצות, צעדתי לאט ברחוב־פושקין הארוך, רחוב מגורי, בדרך לביתי. צעדתי לאטי, מפני שהייתי עיף קצת, ועיף הייתי אולי לא כל כך ממאמץ פיסי כמו מהתרגשות פנימית. שעה וחצי או שעתיים לפני כך לקחתי חלק בפעולה אי־לגלית רצינית, בכיבוש בלתי־חוקי של בית דפוס חוקי לשם הדפסת פרוקלמציה נגד המשטר הקיים. ב"כיבוש" זה השתתפו כמה בחורים וגם בחורות. האחרונות עמדו על המשמר ליד הבנין וברחובות הסמוכים, כדי להתריע על הסכנה, אם תהיה צפויה כזאת. איני זוכר בדיוק לאיזה מאורע מיוחד היה מכוון הכרוז, כמובן, אם נניח שזה לא היה אותו הכרוז, שאותו מזכיר ב. דינבורג במאמרו. עלי העיקה במקצת גם העובדה, שבעל בית הדפוס יעקב הכהן גינזבורג, שעסק גם במסחר ספרים וקצת גם במו"לות, לא יכול בודאי גם להעלות על דעתו, שאנכי, אחד המבקרים הקבועים של בית מסחרו, מסוגל למין “שערוריה” כזאת. אמנם זה היה רק כיבוש ארעי, רק למשך שעות מועטות, ומובן שלא בלי ידיעתם של כמה מעובדי־הדפוס הותיקים. יש לשער, שיעקב הכהן גינזבורג ישן אז שנת ישרים וחלם חלומות נעימים על עוד איזו “הגדה של פסח” עתיקה, שתבוא לידו, והוא ימציאנה לאקדמיית־המדעים הקיסרית, הואיל וזמן קצר לפני כך המציא אמנם לאקדמיה במתנה הגדה עתיקה ונתכבד על זאת במכתב תודה מהמוסד החשוב. למכתב־תודה זה נעשה פרסום גדול בעירנו, גם בעתונות הופיעה ידיעה על כך, ויעקב הכהן גינזבורג שהיה מטבעו קפדן ורתחן היה נעשה רך כחמאה, כשהיו הקונים שלו מזכירים לו את המאורע הזה תוך כדי עמידה על המקח של איזה ספר. ואולם שבבית הדפוס שלו ייעשו מעשים אשר לא ייעשו על ידי איזה אורחים־פורחים, על ידי איזה נערים קלי דעת האומרים בטפשותם למגר את המשטר הצארי, שבחסותו נמצאת גם האקדמיה הקיסרית למדעים, שממנה נתכבד במכתב תודה – לדבר זה בודאי ובודאי שלא היה מסכים בשום פנים ואופן, וברתחנותו היה גורם בודאי לכמה תקלות. אך כאמור התחלנו עבודתנו בשעה מאוחרת, קרוב לחצות, ובשעה זו ודאי כבר ישן שנה עמוקה וחלם מה שחלם, על כל פנים לא על מה שנעשה כעת בבית הדפוס שלו. מה היתה בעצם פעולתי אני באותו מבצע לא אוכל להגיד בדיוק, אך כיוון שבסדרות לא היתה לי שום ידיעה, יש לשער שבתור מחבר הכרוז השגחתי על ההגהה, ואולם לאחר שההדפסה נגמרה היה עלי להעביר חלק מן הטפסים, חבילה הגונה למדי, לדירה מסויימת. הבאתי איפוא את החבילה לדירה המסויימת, שגם היא נמצאה ברחוב מגורי, אך בקצה השני של הרחוב, במרחק די הגון מביתי. נפרדתי מבעל הדירה בלחיצת־יד חזקה כראוי ל"לוחמים" צעירים, ושמתי פני הביתה מתוך קורת־רוח ניכרת על הצלחת המשימה. אך באמצע הדרך, בפרשת רחובות, עמד שוטר מזויין ברובה על משמרתו, משמרת הלילה. כרגיל היו השוטרים חגורי חרב, אך כיוון שהזמן היה זמן חירום, נוסף להם על חרבם גם רובה טעון בזמן העמידה על המשמר. השוטרים בעירנו, כמו במקומות אחרים, לא התיחסו בחיבה יתרה למהפכנים, וביחוד כשהמהפכנים הם “יהודים ארורים”, ואין להעלים, כי גם המהפכנים לא רחשו ידידות ל"כלבי המשטר הצארי", ובהזדמנויות נוחות גם העניקו להם “הענקות” לא רצויות ביותר. בקיצור, בין הצדדים שררה אי־אהדה הדדית וגם פחד הדדי. מראה השוטר המזויין על פרשת הדרכים לא שמחני איפוא, ביחוד לאור העובדה, שבכיסי נמצא גם נשק, אקדוח ברוינינג, ומובן שלא ברשיון המשטרה. איני חושב, שאת האקדוח לקחתי אתי רק לשם התגנדרות, אפשר שכך נצטוינו, מבצעי הפעולה האי־לגלית, מטעם הממונים עלינו. ואולם בעיקר נעשה לי לא נוח, כששמעתי את הצו “עמוד”. אך בו ברגע, עוד לפני שהפחד הספיק לחדור אל לבי, הובהר לי, כי עלי להמשיך את דרכי, ובלי בהלה ובלי פזיזות כלשהי. כאמור למעלה צעדתי לאט, והנה גם אחרי שקבלתי את הצו לעמוד הוספתי לצעוד לאטי בלי להחיש את צעדי אף כמלוא נימה, אף כי הייתי קל רגלים. ביני ההולך על המדרכה ובין השוטר העומד באמצע פרשת הרחובות היו כעשרה צעדים ואולי קצת יותר. במהירות הבזק, כמעט שהייתי אומר מתחת לסף ההכרה, למדני ההגיון דברים די הגיוניים, אבל גם די מורכבים: “אם תעמוד, יגש השוטר אליך, ימשש בכיסיך, ימצא את האקדוח, ואז אוי ואבוי לך. אם תברח – ישלח בך כדור, ושוב אוי ואבוי לך. אבל אם תצעד לאטך כמו שצעדת קודם – אז ישנן שתי אפשרויות: או שהשוטר יחשוב שאינך שומע ואז לא ימהר להשתמש ברובו, או שיחשוד בך שאינך מפחד מפניו שכן גם לך יש איזה ‘צעצוע’, ואז בודאי לא יהיה לו חשק ‘להרקיח מרקחה’ ולהתגרות מלחמה, כיוון שהשוטרים כאן מלומדי נסיון ואינם ששים לסיכון בריאותם. על כל פנים עד שהשוטר יבוא לידי איזו החלטה, תספיק להתחמק ממנו לעוד כמה וכמה צעדים, וזהו רווח גדול, ובינתיים, אם יהיה צורך בכך, אולי יעלה בידך להתחמק לאיזו חצר מפולשה או לנטות לאיזו סמטה ותעלם מעיניו”. את כל המסכת ההגיונית הזאת למדני ההגיון כהרף עין, עוד בטרם הספיק הפחד לחדור אל לבי, ואני אמנם צעדתי לאטי על המדרכה בשקט גמור כאדם אשר מצפונו נקי במאה אחוז ומפני כך הוא נהנה הנאה שלמה מהאויר הזך של הלילה ומהאור הבהיר של הלבנה. מובן שלא פניתי אחורה אף פעם ואמנם הצו “עמוד” לא נשנה, וכעבור שעה קלה כבר שכבתי במטתי בביתי. מהחדרים הסמוכים הגיעה אלי נשימתם של בני ביתי הישנים, ורק עכשיו התכווץ לבי, בתארי בדמיוני מה רב הצער והכאב שהיה עלול להיגרם להם על ידי. תוך כדי כך עלתה לפני דמותו של השוטר בפרשת הרחובות, שהוא ודאי עיף ומשתוקק לשנה כמוני, והתפלאתי בעצמי שאני רוחש לו כעת לא את השנאה הרגילה, אלא להפך: משהו מעין השתתפות בצער על עבודתו הקשה והבלתי־נעימה, וגם קצת הכרת־טובה… סוף סוף הן היה רק כפשע בין שכיבתי הנוחה עכשיו במטתי ובין מכות רצח במשטרה (שגם היא, אגב, היתה במרחק צעדים אחדים מביתי), שלאחריהן הייתי מוזמן בודאי לטיול נחמד לסיביריה. עם כל אהבתי לטבע ועם כל התענינותי ב"טייגה" (יער־עד) של סיביריה ובנהרותיה האיתנים, וביחוד בצבאים הצפוניים, הרי שמחתי, שהיה בידי להמנע לעת עתה מטיול רב־ענין זה.

והמקרה השני קרה שנים אחדות אחרי הראשון, ולא ברוסיה, כי אם בארץ ישראל. באדר תר"ע עלה בלבי רעיון נאה לערוך טיול, ועד כמה שאפשר ביחידות, מ"קוסטינה ועד ראש פינה". הואיל ומיפו לבאר טוביה (קוסטינה) כבר טיילתי לא פעם מצאתי לטוב לוותר על החרוז המוצלח ולהסתפק בהליכה מיפו למתולה. אך כשם שלא עלה אז בידי לבקר את מתולה (הגעתי רק עד ראש פינה), כן גם לא ביצעתי במלואו את סעיף היחידות. בכמה קטעי דרך היו לי בני לוויה. כך, למשל, מפתח תקוה עד חדרה הלכתי בחברתו של מנדל פורטוגלי ז"ל, ומחדרה לזכרון־יעקב נלווה אלי צבי שץ ז"ל עם חברו. משהו מרשמי מכברת הדרך שעשיתי עם מנדל פורטוגלי מסרתי באידיליה “מלחמת יהודה והגליל”, כמובן מתוך מתן חופש גמור לדמיון הפיוטי, ואולם לא אעלים, כי אם דמותו של אלקנה הגלילי מעוררת רגשות חיבה מסויימים, הרי הללו הם הדים מרגשות החיבה שעורר בי בן לוויתי החביב, השומר האמיץ, אם כי לא צילמתי וגם לא נתכוונתי לצלם בדמות זו את פרצופו של מלווי. פחות נתרשמתי מצבי שץ, חברי לדרך מחדרה עד זכרון יעקב. הוא כנראה לא ידע עוד אז עברית, וכמעט כל הזמן דיבר רוסית עם חברו, דיבר בהתלהבות, כנראה מרוב התפעלות ממראות הנוף. לא הקשבתי לשיחתו, כיוון שמנעורי ועד היום איני מסוגל לעשות שתי מלאכות בבת אחת, וכשהנני סופג לתוכי בטיול את לשון המראות קשה לי לשמוע באותו זמן גם לשון אחרת. אגב, לא ידעתי אז כלל, כי שץ כותב שירים ברוסית, כשם שהוא לא ידע בודאי שאני כותב שירים בעברית, ורק כעבור שנתים, כשישבתי בברלין, קבלתי מברנר חוברת שירים רוסיים של שץ, כדי שאחווה את דעתי עליהם, ואז רק אז נודע לי, שחברי לטיול היה גם חברי לעט. ראוי לציין, שההשגחה העליונה דאגה לכך, כי לאחר כל ארבע שעות של הליכה תזדמן לטיילים תחנת חנייה שאפשר וגם כדאי להתעכב בה. כך, למשל, אחרי ארבע שעות של הליכה מיפו הגענו לכפר סבא, שבסך הכל היו שם אז שני צריפי עץ. הלינה בכפר סבא (הגענו אליה בערב) היתה מוצלחת ביותר, הואיל ומשפע היתושים שעקצונו בלי רחמים הוכרחנו לבלות את רוב הלילה לא בשינה, כי אם בשיחות נעימות, ונוסף לכך גם השכמנו לקום ולצאת לדרכנו עוד לפני הנץ החמה, והודות לזאת זכיתי ליהנות מבוקר אביבי נפלא בשדות השרון, שהתנוצצו והבריקו משפעת הטל כמרבד ענקי הזרוע כולו אבני חן. מכפר סבא לחדרה אמנם דרך של שמונה שעות, אבל בדיוק באמצע הדרך במרחק מה מתול־כרם הופיע לפנינו בכל הדרו צריף־עץ ישן נושן, ששימש “לוקנדה” (מלון אורחים), ובו מצאנו מנוחה נעימה, הואיל ולא היתה בו נפש חיה מלבד נער ערבי שישן מתחת מצע קרשים המחובר לכותל ומלבד לטאות וזבובים, שחנו בו כבוד בבקיעי הכתלים ובחלל האויר. מחדרה לזכרון יעקב, גם כן דרך ארבע שעות וכן גם מזכרון לעטלית ומעטלית לחיפה, וכאן, בדרך בין עטלית לחיפה, קרה לי המקרה השני.

זכור לי עד היום ביקורי בעטלית, יותר נכון זכורים לי האשה ובעלה, שאל ביתם סרתי לפנות ערב. לא היו אז עדיין קבוצות וקיבוצים מכניסי אורחים, אבל גם האיכרים במושבות הדלות והמוזנחות שמחו מאוד לקראת כל פנים חדשות. כיוון שהיום היה גשום ומוטרד־רוחות ואני הייתי עייף ורעב, נכנסתי ישר לבית הראשון של המושבה הקטנה. על הרצפה ישבה אשה ובררה בידה האחת גרעיני חטה מהערמה אשר על המחצלת, כשבידה השניה היא מנענעה עריסת תינוקה. פניה היו עדינים ועצובים מאוד, זאת ראיתי תיכף, אבל כשהזמינה אותי לשבת על הספסל הסמוך לקיר (כזכורני לא היו כסאות בחדר) האירה בת צחוק טובה את עיניה. “עוד מעט יבוא בעלי מן השדה ונאכל ארוחת ערב. רואה אני שהנך עיף וקר לך”. ופתאום צחקה בקול: “אבל מדוע אינך מסיר את התרמיל מגבך?” צחקתי גם אני על שהתישבתי ברחבות על הספסל והתרמיל על גבי. בעצם היה זה לא תרמיל, כי אם כתפיה מקופלת, ובתוכה כמה חפזים הכרחיים כגון מעט לבנים, מגבת, חולצה של שבת, מחברת לכתיבה וספר או שנים לקריאה. האשה הוסיפה לעשות או מלאכתה, אך התבוננתי שמפעם לפעם היא מרימה את עיניה מערמת החטים ומסתכלת בצילום התלוי על הקיר מנגד, צילום נערה צעירה עם תלתלים בהירים ועינים שוחקות, מסתכלת ומתאנחת בחשאי. “זאת היא בתי – אמרה לי כשהיא מפסיקה פתאום את עבודתה וגם חדלה מלנענע את עריסת התינוק – זאת היא בתי היפהפיה, שנחטפה ממני בחצות הלילה, בחצות הלילה… כבר עברה שנה, והיא לא תשוב, לא תשוב”… ברגע הראשון לא הבינותי על איזו חטיפה כאן מדובר, אבל לאט לאט נתחוור לי, שהנערה החמודה מתה מקדחת צהובה, אך האם השכולה לא הוציאה מפיה אף פעם את המלה מות, ודברה כל הזמן על חטיפה… פתאום הואר החדר האפלולי באור גדול: הדלת נפתחה, והשמש השוקעת שפרצה מבעד לעננים, מצד הדלת הפתוחה, הציפה בזוהר עז את ערמת החטים, את עריסת התינוק ואת האשה האבלה. נכנס גבר חסון בעל קומה ופניו עטורות זקן שחור, וברך את האשה במאור פנים. ראיתי, כי עם בואו התבהרו פני האשה, והיא רמזה לו תיכף עלי ואמרה: “זכינו לאורח!” הוא הושיט לי את ידו הגדולה והנוקשה ב"שלום עליכם" שבשמחה אמתית. אחר כך כשהאשה יצאה למטבח להכין את סעודת הערב הסביר לי: “אורחים אצלנו נדירים, ומובן שאנו שמחים להם תמיד, אבל בזמן האחרון כל אורח הוא בבחינת מתנה מהשמים… אשתי המסכנה אינה יכולה לשכוח אף לרגע את האסון הגדול, וכשבא אורח והיא משיחה קצת את יגונה, היא נרגעת לכמה ימים… אני מקווה שבמשך הזמן ירווח קצת לנפשה הדווה, אבל לעת עתה עודנה כהלומת רעם… אמנם איך אפשר לשכוח פרח יקר כזה, פרח נפלא כזה…”

עם הנץ החמה נפרדתי ממארחי הנוגים והחביבים. בעל הבית שיצא יחד אתי ליווני עד הדרך והראה לי את הכיוון לחיפה. “תלך ישר בדרך הזאת ותגיע לחיפה בשלום. אי אפשר לתעות כאן: מימינך ההרים ומשמאלך הים. ואם כי הסימן היה ברור מאוד, נדמה לי אחרי שעה של הליכה, שתעיתי: הים נעלם מעיני. וכיוון שבשעת הליכתי הייתי שקוע בהרהורים על הנערה החמודה ואמה האבלה עלה בדעתי שמא מתוך הרהורים נטיתי מהדרך, ובאמת, אם כי מימיני התנשאו ההרים כקודם, הרי משמאלי נראה לי עכשיו לא הים כי אם שדה רחב ידים. האיכר מעטלית לא מצא כנראה לנחוץ להגיד לי, כי פה ושם מתרחקת הדרך מהים, ואני מצדי שכחתי כי הנני קצר־רואי… והנה למזלי נראית לי ערביה עובדת בשדה. ברכתיה לשלום בקול רם, והשתמשתי כמעט בכל אוצר המלים הערביות הידועות לי כדי לשאול, אם זאת היא הדרך לחיפה. היא הסתכלה בי ארוכות, ביחוד כנראה משך את תשומת לבה התרמיל המוזר, כלומר כתפיתי המקופלת, אשר על גבי, שהיה עכשיו מלא וגדוש, הואיל ומארחי החביבים הכריחוני לקחת אתי צידה לדרך: ככר לחם, חריץ גבינה, זיתים וביכורי מלפפונים, שרק הבוקר נתלשו מערוגתם. אך אחרי הסתכלות ממושכת שבשתיקה אמרה לי, וליתר בטחון גם הראתה לי בידה, כי כדי להגיע לחיפה עלי לפנות ימינה אל המשעול המשתרע מהשדה לעבר ההרים. הודיתי לה ב”כתר חירק" עליז על תשובתה שהניחה את דעתי ופניתי למשעול. אך מה נדהמתי אחרי כמה רגעים של הליכה, כשהמשעול נפסק פתאום לפני משוכת צבר, שמאחריה נגלו לעיני בתי חומר של כפר ערבי. הבינותי שהערביה הטעתני בכוונה, ואם כי כוונתה לא היתה ברורה לי, ומהרתי לשוב על עקבותי אל הדרך הקודמת. והנה הערביה שוב נראית לי מתוך השדה, וכשרק נגליתי לעיניה התחילה לחרף אותי בחמה שפוכה, אך מכל חרפותיה וגידופיה הבינותי רק את המלים “מוסקוב חנזיר!” (מוסקוב – זה היה בפי הערביים הכנוי לא רק לרוסים, כי אם גם, ובעיקר, ליהודים עולי רוסיה, אך מובן שהם לא הבחינו בין ליטאי וגליצאי, וכל יהודי לובש אירופית נחשב למוסקוב). לא שמתי אליה לב והמשכתי דרכי, ועובדה זו כנראה הרגיזה אותה ביותר, והנה היא צועקת בקולי קולות: – “מוחמד, מוחמד!” אני מפנה לרגע את פני לעברה, והנה אני רואה, שמקצה השדה צועד ערבי ענק ונגש אל הערביה. הם משוחחים רגע והנה גם הוא קורא לי בקול רם: “סטנה שווֹיה” (כתר זעיר). ה"סטנה שווֹיה" שלו לא מצא חן בעיני כלל וכלל. כל הענין נראה לי תמוה ביותר. מה רצתה ממני הערביה? לשם מה הטעתני? על מה היא כועסת? ולמה הזעיקה את מוחמד? ולשם מה נחוץ לו למוחמד, שאמתין לו? מה לו ולי? יותר נכון, מה להם ולי? אבל תוך כדי מחשבות אלה איני מעכב את הליכתי אף לרגע ומוסיף לצעוד קדימה. בינתים והים נגלה לי שוב משמאלי, ונעשה לי ברור, שהדרך שאני צועד בה היא הנכונה. אך קריאתו של מוחמד אינה פוסקת. נראה, שהוא הולך אחרי ורוצה להדביקני. אבל הוא עוד רחוק ממני כברת דרך הגונה. ופתאום נעשה לי ברור, כי מוחמד זה רוצה לעשות לי רעה. ברור כשמש בצהרים. אך עם זה נתחוור לי עוד דבר אחד: אסור לי לעמוד, אך אסור לי גם לברוח, כלומר להחיש את צעדי. אם אברח – יתחיל גם הוא לרוץ ובודאי ידביקני, שכן הוא גדול וחסון ממני בהרבה, ואני גם עייף. עלי איפוא לצעוד בצעידתי הרגילה ולהוכיח לו, שאיני מפחד ממנו. לשם הוכחה זו אני מפנה אליו לרגע את ראשי בשחצנות מודגשת ושם את ידי הימנית בכיס מכנסי הריק, כאילו אני ממשמש את הנשק הטמון בו. זה נמשך רק כהרף עין, אני מפנה אליו שוב את גבי, אך את ידי מהכיס אינני מוציא וממשיך ללכת בשקט גמור. וראה זה פלא: קולו של מוחמד מתנמך עד שהוא משתתק לגמרי, ובהפנותי שוב את ראשי לצדו כעבור רגעים מספר, הנני רואה רק את גבו המתרחק.

לא ידועה לי, כמובן, עד היום הסיבה האמיתית של המקרה הזה. אך סבור הייתי אז, כשם שסבור אני גם היום, שהערביה נתנה עינה בתרמיל שעל גבי, שבודאי חשבה שהוא מלא כל טוב. את המוסקובים חשבו בני־הכפר הערביאים לעשירים מופלגים. מלשוני ה"ערבית" הכירה מיד כי חדש הנני בארץ ושביליה אינם נהירים לי. חשוב חשבה אפוא כי עד שאגיע למשוכת הצבר ואעמוד על תרמיתה תספיק להודיע למוחמד, שהיה כנראה בעלה, על מציאותי, והוא ילך אחרי ויתעשר עושר רב בלי עמל מיוחד. לפי מראי החיצוני החליטה כנראה בלי פקפוק שעל מוחמד שלה לא יכבד המאבק עמי, והאפשרות שמאבק זה עלול אולי להיגמר ביציאת נשמתו של המוסקוב – אפשרות זו, יש לשער, לא הדאיגה אותה כלל. אך היא נתאכזבה מרה בראותה אותי שב על עקבותי לפני שעלה בידה להפיק את זממה. בחרפות וגידופים שהמטירה עלי חשבה אולי לעכבני עד שלשמעם יגש אליה מוחמד. בראותה שאיני מתעכב התחילה לצעוק לו שיתקרב. הוא היה מוכן כמובן לעשות את רצונה שהיה בודאי גם רצונו, אך לפי הליכתי המתונה ולפי מצב ידי הנתונה בכיס מכנסי שיער כנראה, שבכיסי שוכן לו כבוד אקדוח טעון, ומצא לטוב לא להסתכן יתר על המדה. הוא נסוג איפוא אחורנית נסיגה לא מכובדת ביותר ואפשר ששקל למטרפסיה מאשת החיל שלו.

בהגיעי בשלום לחיפה ובשבתי מתוך זחיחות דעת וקורת רוח בפתח החצר של האכסניה העלובה, פתח זה שבעדו נשקף לי הים בכל הדרו, סעדתי את לבי בהנאה מרובה בלחם הטעים ובמלפפונים הטריים שנתנו לי מארחי בעטלית ונזכרתי באזהרותיו המרובות של ברנר, שלא אעז בשום פנים להלך יחידי בדרכים המשובשות של ארצנו. בבטחון הנעורים שלי החלטתי שסוף סוף לא הוא, כי אם אני צדקתי והראיה, שהנני, ברוך השם, חי וקיים, ונוגס בתאבון מופלא את המלפפונים האביביים שהוצאו רק הבוקר מערוגתם. בכל זאת בשובי כעבור כמה שבועות מטיולי לא מצאתי לנחוץ לספר לו על ה"אינצידנט" הזה, אף כי היתה לי כאן הזדמנות נאה להתפאר לפניו ב"חישוב המהיר והקולע אל השערה" של ההגיון שלי. אגב, התפלאתי על הדמיון הגדול שבין המקרה בדרך עטלית־חיפה ובין המקרה ברוסיה. בשניהם מילאו תפקיד מכריע אותם החישובים, אותו שיקול הדעת, אותה המסקנה, ושניהם נסתיימו באותן התוצאות. אך ברור לי, שב"סכנה" הארצישראלית לא נסתייע הגיוני כלל בנסיוני הרוסי. בשעה שמוחמד צעק לי, שאחכה לו קצת, לא עלה כלל בזכרוני השוטר הבוברויסקאי שציוה לי לעמוד, וכוח השיפוט שלי פעל מתוך עצמאות גמורה. מכל מקום בשבתי בפתח החצר של האכסניה העלובה שבעדו נשקף לי הים, הייתי מרוצה בהחלט מעצמי ומהעולם כולו, ונדמה היה לי, כי מעולם לא היה הים נפלא והדור כל כך.

לאחי היקר, צבי

הצבי היה בעל החי החביב עלי ביותר מילדותי. האם החלה אהבה זו מהזמן שראיתי את תמונת הצבי בספר לימוד לזואולוגיה? ספר זה בשפה הרוסית היה ישן נושן, כריכתו מעוכה מאד, אבל דפיו האפורים־כהים, שהצהיבו קצת מזוקן, היו שלמים, ומקומו היה בארגז עץ בין עוד ספרי לימוד ישנים ומשומשים בלשון הרוסית, אשר הביא אבי מעיר מולדתו לעיר מגוריו החדשה, עיר מולדת אמי. לא ראיתי שהוא יעיין בהם, אך כנראה היו יקרים לו כמזכרת מימי נעוריו. על כל פנים לא כיהה בי בראותו אותי מטפל בהם ומשחק בהם להנאתי. אחד המשחקים היה עשיית טחנה משני ספרים, וזה מעשה הטחנה: לוקחים שני ספרים, שמים את לוח הכריכה העליון של האחד על לוח הכריכה התחתון של השני, ואחר כך הופכים דף אחר דף משני הספרים זה על זה, כלומר דף של ספר אחד מכסה על הדף של השני, עד תום כל הדפים, ואז מעמידים את שני הספרים על שני לוחות הכריכה האחרים בצורת שולחן. הדפים מתחילים להפרד זה מזה ולנשור, או יותר נכון לזרום בזרם מרהיב עין כקמח הנשפך בשעת טחינה. אך בספר הזואולוגיה לא השתמשתי במשחק הטחנה: חששתי פן יבולע לתמונות היפות, שהקסימוני כל כך. הן מי לא היה שם בספר הנפלא הזה? ואם לבי היה גס קצת בפרה ובסוס, בכלב ובעז, באוז ובתרנגולת, בעורב ובסנונית, בעלי־חיים שנזדמנו לעיני, מי פחות ומי יותר, לעתים רחוקות גם בחצרנו, הרי ענין אחר לגמרי היוו בשבילי הגמל והדוב, האריה והנמר, הנשר ובת־היענה, הפתן והלויתן, וכיוצא באלה. אמנם שמחתי היתה רבה בהיתקלי בספר פעם בפעם במכרים טובים, כגון סוס ופרה וכלב ותרנגולת, שידעתי לקרוא להם בשם, אבל את סקרנותי גירו דוקא אותם היצורים המוזרים או הנוראים, אשר גם את שמם לא ידעתי. לצערי לא באה סקרנותי על סיפוקה. סבתא ואמא היו עסוקות במשק הבית, ועל שאלותי המרובות והטרדניות “מה זה” ו"מה זה" היו יוצאות כרגיל ידי תשובה בעצה טובה לשאול את אבא לכשיבוא. אבל אבא נמצא רוב הזמן מחוץ לבית, וכשהייתי תופס אותו סוף סוף, היה אמנם מכנה לי בסבלנות רבה כל חי וחי בשמו, ואולם בעלי החיים היו רבים, והפנאי שלו היה מועט, ובין שיחה אחת לשניה היה הכל מתערב ומתבלבל בזכרוני, ולא פעם הייתי קורא ליצור רודף שלום ושקט ביותר כגון השפן והכבשה בשם חית־טרף איומה כמו ליש או ברדלס. יצאו מן הכלל רק ברואים מעטים למשל הפיל, הדב, האריה והצבי שבשמותיהם לא טעיתי, ומבעלי חיים אלה האהוב ביותר עלי היה הצבי. אין זאת כי לקח את לבי ביופי הרך והאצילי, שהיה נסוך על כלו, מרגליו הדקות והחטובות ועד קרניו המסתעפות ועד עיניו הגדולות והעצובות. את אבא הייתי מבקש שיביא לי מהיער צבי קטן, חי. איני זוכר, אם אבא הבטיח למלא את בקשתי, קרוב לודאי שנתן לי איזו תשובה מתחמקת, כלומר שאם יזדמן לו ביער צבי קטן לא יחמיץ את ההזדמנות. על כל פנים לא זכיתי לקבל מאבי את המתנה הזאת, שכל כך, נכספתי אליה.

וכשגדלתי קצת פגשתי את הצבי ב"חדר", כלומר בתנ"ך. קודם כל בחומש, ושמחתי מאד להיוכח כי הצבי הוא בעל חי טהור, ואחר כך גם בנביאים, בקינה הנשגבה של דוד על שאול ויהונתן: “הצבי ישראל, על במותיך חלל!” על שאול ידעתי, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, אבל על חיצוניותו של יהונתן לא ניתנו שום פרטים, ברם מהדברים הנפלאים של דוד “הצבי ישראל” נתבהרה לי חיצוניותו במלואה: עלם תמיר, גמיש, קל רגלים; עינים לו גדולות, תוהות, עצובות קצת, אך על שפתיו חיוך נפלא של מסירות וטוב לב ונדיבות רוח. את הפרטים האחרונים “שאלתי” בודאי מאחי הבכור, צבי, הגדול ממני בשלוש שנים, ושדמותו הנאה, התמירה והגמישה התמזגה לא פעם בדמיוני הילדותי עם דמותו של יהונתן ועם תמונת הצבי שבספר הזואולוגיה הרוסי. לבני צרויה הקשים לא הרגשתי בדרך כלל אהדה מיוחדת, אך יצא מן הכלל האח הצעיר עשהאל, אשר עליו מסופר כי היה “קל ברגליו כאחד הצבָים אשר בשדה”. לא יכלתי לתאר לי, כי אדם המשול בספר התנ"ך לאחד הצבאים, לא יהיה כליל השלמות, ואמנם שמחתי מאד, כשהבינותי סוף סוף מעצמי, כי מה שאמר דוד “והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני” לא היו יכולים להיות מכוונים גם לעשהאל, שכן הלה מת קודם לכך, והן את מותו בעצם נקם אחיו יואב מאבנר בן נר. למותר להגיד, כי יראת־כבוד בלתי רגילה עוררו בלבי גבורי החיל משבט גד אשר “נבדלו אל דוד למצד מדברה” ואשר “פני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר”. פשוט נשימתי נעצרה מרוב התפעלות: “פני אריה וכצבאים על ההרים!” ומובנים מאליהם, כמעט מיותרים, היו לי הדברים הבאים באחד הפסוקים הקרובים: “אלה הם אשר עברו את הירדן בחודש הראשון והוא ממלא על כל גדותיו ויבריחו את כל העמקים למזרח ולמערב”. וכי מי, אם לא אלה, כלומר גבורי החיל מן הגדי, יבריחו את כל יושבי העמקים? ולא היה לי ספק קל שבקל, שאילו היה צורך בכך, היו מבריחים גם את כל ההרים למזרח ולמערב… המגבורי החיל לגדי, אשר “פני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר” ייבצר דבר? אך בכל זאת עלי להודות על האמת, כי גם בגבורי החיל מן הגדי משכה את לבי ביותר לא המחצית הראשונה של התאור “פני אריה פניהם”, כי אם דוקא המחצית השניה “וכצבאים על ההרים למהר”. וכשהרבי לימד אותנו בראשית חודש האביב את “שיר השירים” ואנחנו קראנו בניגון התנ"ך הערב את דברי השולמית, זו כנסת ישראל: “דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים על הרי בתר”, הרי יותר מהגעגועים להרי בתר המסתוריים אשר מובנם היה קצת מעורפל ומשום כך מושך ומלבב – יותר מהגעגועים אל ההרים המופלאים האלה, גאה גאו כסופי אל הצבי ואל עופר האילים… ידעתי, שעופר זהו צבי קטן, ובאותה שעה נזכרתי בעצב וגם לא בלי טינה כלשהי, שאבי היקר עוד טרם הביא לי מהיער צבי חי קטן…

אך עברו ימים ושנים, ואני כבר הפלגתי לא פעם הרחק מבית אבי, וכבר לא פעם ראיתי צבאים חיים, גדולים וקטנים, בגני חיות שונים בארצות שונות, ואהבתי לבעל־החי הזה לא נחלשה כלשהו. אף בחלומות הופיעו אלי לעתים, וגם בשירי הזכרתים פעם בפעם. ראיתי אותם בחזוני בלילות הלבנים שבירכתי צפון “עת נדים ביערות הצפון, מתרחצים בנגוהות אשפים, הצבאים נבוכים ונוגים”, וראיתי אותם בחלומי בדמדומי שקיעה, בחורש מושלג אשר צמרותיו בוערות באש, ועל “צבאים צחורים, קלים, דוהרת אשה חוורה וקרני שקיעה משחקות בקווצות המפוזרות…” ופעם בנכר, בלילה קודר וזועם אחד, עת תוך הרגשת־בדידות מעיקה ביותר, בחינת “אימה חשכה גדולה”, שקעתי בתרדמה כבדה ומסוכסכת־בעותים. נשמע לי פתאום ניגון מוצץ לב ביגונו ובמתיקותו, הרי זה ניגון התהלים, שאבי עליו השלום היה נוהג לומר בשעות המוקדמות שלפנות בוקר. אמנם ידעתי שמרחקים גדולים מבדילים עתה ביני ובין אבי, אך את ניגונו שמעתי בבהירות, והיה לי ברור שזה לפנות בוקר של חורף, אך הפליאני ביותר, שלניגון זה מתלווה איזה גירוד מוזר, וכשהשתדלתי לעמוד על טיבו של גירוד זה נגלה לי פתאום עופר אילים העומד בחצר המכוסה שלג של בית אבי ועיניו תלויות בשמים האפלים הזרועים עוד כוכבים, אך תוך כדי כך הוא מתחכך בקרניו בתריסי החלון, החלון של חדר האוכל אשר בבית אבי הרחוק, שמבעד לחרכיהם מנצנץ אור קלוש ומסתנן בלחש הניגון רב העצבות וכלות־הנפש של מזמורי התהלים… כשהקיצותי הרגשתי, כי נטל־הבדידות כאילו נגול מעל לבי, ובסופת החורף הקרה והעלוטה שלתוכה נקלעתי בהקיצי, הרגשתי משהו ממשב רוחות־האביב…

ושוב עברו ימים ושנים, ואני – בארץ ישראל. חנוכה, שנת תר"ע. אני הולך למודיעין. זאת השנה הראשונה לבואי לארץ, ועיני עוד לא שבעו מראות את יפי שממתה ואת שממת יפיה. כל גבעה וכל בקעה, כל ערוץ וכל נחל, כל אילן וכל סלע קסמו לנפשי בשפע קסמים. אך את צעיף תעלומותיהם הסירו לפני בעיקר בהיותי יחידי, באין איש עמדי. וגם הפעם הלכתי יחידי. גבעות ועמקים, שדות חרושים וכרים מכוסים עשב רענן, מרחבים זרועי אבנים שביניהן מזדקרים פה ושם פרחי־חורף ראשונים ופה ושם על הגבעות משחירים־מאפירים בתי חומר של כפרים ערביאים. אך הנה פתאום על סלע ממולי, ממש ממולי (רק גיא צר מפריד ביני ובין הסלע) – צבי! מהיכן הופיע פתאום? בלי חשוב הרבה אני גולש לגיא, כדי להעפיל ממנו על הסלע שממול, אבל עוד לא הספקתי להגיע למטה וכבר נעלם קל הרגלים ואיננו. אף על פי כן אני מטפס בסלע ובעמל רב הנני מגיע לשיאו, ואמנם לא היה עמלי לשוא. מאחרי הגבעה הקרובה מזדקרות קרנים ענפות, וכעבור רגע מתגלה שנית הצבי לעיני, אך כבר לא על הגבעה כי אם בחורשת החרובים אשר בבקעה. לא התעצלתי וירדתי למטה, אך היצור החמוד כבר לא היה שם, ואולם עוד ראיתיו מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, ממש כמו ב"שיר השירים"… עיף ויגע הגעתי למודיעין, אך זכרון הפגישה עם אהוב־חלומותי, עם הצבי, ריענן אותי מאד. נדמה היה לי, כי גם הצבי כמוני ערך היום טיול מיוחד למודיעין, לכבוד חנוכה, לכבוד המכבים, אשר על קברותיהם באתי להשתטח…

כשלשים ושש שנים עברו מאז, ובחנוכה שנת תש"ו יצאתי למודיעין לא יחידי, כי אם בלויית חבורה גדולה, חבורה עליזה והומיה של נוער, תלמידים ותלמידות של בית־ספרי. רוב הדרך עשינו לא ברגל, לא בשבילים ומשעולים שוממים, כי אם נסענו במכוניות לבן־שמן, ורק משם המשכנו את דרכנו ברגל אל קברי החשמונאים. האם הנוף השתנה כל כך במשך שלשים ושש השנים, או הלכנו עכשיו בדרך אחרת, או השנוי חל בי, בכושר הקליטה של המראות, בכושר ההתרשמות של החושים? מה שנראה אז לרכסים גבוהים ולבקעות עמוקות, נראה לי עכשיו כמעט כאדמת מישור. אמנם הליכתי האטית ב"כמעט אדמת מישור" היתה לי עכשיו קשה יותר, הרבה יותר קשה, מדילוגי וקפיצותי אז בהרים ובעמקים, ואולם הצטערתי לא מעט על שהעקוב היה למישור, על שהנוף הפראי והמרהיב שנגלה לעיני אז, הופיע לעיני עכשיו כנוף “כמעט תרבותי”. גם הקברים עצמם נראו לי עתה פחות מסתוריים, פחות חגיגיים ומופלאים מאשר אז. גם אחדים מתלמידי באו אלי בטענות, אמנם מתוך טוב לב ובדיחות הדעת, אבל הטענות היו מוצדקות. הם קראו את רשימתי “על קברות הגבורים”, ולפי רשימה זו תארו להם את המקום הזה, את מודיעין, את קברות־החשמונאים, בצורה הרבה יותר נהדרה ונשגבה מאשר זו, שנתגלתה עתה לעיניהם במציאות. ביחוד תבעו ממני את הצבי הקטן, שבתאורו נפתחת רשימתי הנזכרת, “צבי מהרי יהודה הצבי ישראל”… כלום יש צבאים במקומות האלה? מדוע איפוא אינם רואים עתה אף רמז של צבי, אף סימן של עופר?

היום היה גשום במקצת, והרי יהודה נראו עטופים בצעיף כחול־כהה, ואני נסיתי להסביר לחבורה העליזה וההומיה, כי בטיולי הראשון למודיעין היה היום בהיר בשחקים, ואילו עכשיו יום סגריר, ומראות הנוף פושטים צורה ולובשים צורה בהתאם למזג האויר, בתלות מצירופי האור והצל, ואשר לצבי – התחת אלהים אנכי, אשר תאמרו הבה לנו צבי!? ואולם עוד אני מדבר – ופתאום פרצה קריאת־תמהון אדירה, במקהלה: הביטו! ואמנם היה מה לראות: צבי יפה קרנים להפליא, רץ מעבר ההרים ישר אל המשעול, שבו צעדנו, והנה חצה גם את המשעול ועבר הלאה, הלאה במהירות החץ כשרגליו כמעט אינן נוגעות בקרקע, מדלג ומקפץ על הסלעים בקפיצות ודילוגים קלים, כאילו הוא מעופף בלי כנפים, ונשימתי נעצרה מתדהמה (גם היופי עלול להדהים!) למראה ההוד הבלתי־מובע שבכל תנועה ותנועה שלו, עד כי נעלם מעבר לגבעות…

עוד כמה רגעים הביטה החבורה העליזה וההומיה לעבר הצבי הנעלם, אבל הפעם לא המו ולא רעשו. גם הם כנראה היו נדהמים כמוני. אך כשהסבו את פניהם אלי, ראיתי בהם גם מבוכה שבהתנצלות וגם סיפוק שבאושר בלתי־צפוי. אך ניכר שהיה להם גם נעים להיוכח, כי המורה שלהם לא המציא “מהראש” מה שסיפר להם ברשימתו. אחד מהם פתח סוף סוף את פיו ואמר בעליצות:

“מורי, סבורני, כי הצבי בא במיוחד אליו לקבל דמי חנוכה. הן הוא מכרו הישן, ידידו מלפני שנים רבות…”

ואולם הפוחח העליז לא ידע, כי הצבי בא אלי לא לקבל ממני, כי אם לתת לי דמי־חנוכה. מסתבר, כי מעולם לא קבלתי מתנת־חנוכה נאה כזאת.

לא אוכל לומר בוודאות, כי החורף של שנת 1916–1917 היה באמת קר יותר מאשר בשנים אחרות; כלומר, לא אוכל לקבוע אם הטמפרטורה בחורף זה היתה נמוכה מאשר בחרפים אחרים. אבל אוכל לומר בוודאות, כי לי וכן גם לרוב האוכלוסיה הכבירה אשר בפטרוגראד היה קר מאד באותו חורף, לפעמים עד לבלתי נשוא. מלחמת־העולם הראשונה הגיעה אז לשיאה, האבדות היו עצומות, הגיוס הקיף לא רק את כל חיל המילואים, כי אם גם את אלה שהוכרו קודם כבלתי כשרים בהחלט לעבודת הצבא, היה מחסור בפועלים גם במקומות־עבודה חשובים ביותר, שירות התחבורה היה עמוס למעלה ראש בהסעת הלוחמים וחמרי המלחמה, ולא יפלא איפוא אם גם לעיר המלוכה הגיעו המצרכים החיוניים ביותר, וביניהם חמרי מזון והסקה, במדה זעומה, או שלא הגיעו כלל. קיצור הדברים, בעלת־הבית שלי למרות כל רצונה ורצוני לא הסיקה את חדרי במשך ימים ושבועות, ולעתים קרובות לא יכלה להגיש לי גם את המיחם, זה הכלי הרוסי הנפלא, שהיה תמיד לא רק מרווה ומחמם, כי אם גם משרה רוח של ביתיות ומשפחתיות בתוך הקרירות והבדידות של הנכר. ידוע כי לשם חימום המיחם גם כן נחוצים פחמים, ואלה היו אז יקרי המציאות. הנני מדבר כאן בעיקר על הקור שהציק לי, מפני שהענין שעליו רצוני לספר קשור בקור, ואולם לא שבעתי הרבה נחת גם מהרעב. מנת הלחם שהוקצבה לנו היתה קטנה מאד ולא תמיד ניתנה במלואה, אבל גם זו שניתנה לנו היתה דומה יותר לטיט מאשר ללחם ממש. אני כותב את דפי אלה בשנת תשי"א, כמעט לאחר שלושים וחמש שנים מזמן המעשה, ואולם כשאני שומע לפעמים תלונות ותרעומות על משטר הצנע השורר עכשיו בישראל, קמים וניצבים לפני הימים ההם ברוסיה (ימים שנמשכו שנים!), ואני מתמלא רגשות שונים ומשונים, גם רגשות רוגז על המתלוננים וגם רגשות תמיהה על הטבע האנושי, המסוגל לקבל בסבלנות ייסורים גדולים וחריפים, אבל הוא עלול להתמרד דוקא נגד פגיעות קטנות בהרגליו. הן לו קם מישהו בשנים הקודרות ההן והיה מתאר לפני את משטר הצנע השורר עכשיו בישראל, האם לא הייתי מתפעל מכוח הדמיון העצום של אותו מישהו המיטיב כל כך לספר בתוך תוכו של הגיהינום על מנעמי גן העדן. אבל מוטב שלא אסור לצדדים ואמשיך בסיפורי. ובכן, רעב וקור היו מנת חלקו של רוב האוכלוסיה הכבירה בפטרוגראַד המעטירה, וכמובן גם מנת חלקי. אבל לא על הלחם והפחם לבדם יחיה האדם. ודאי שהיו שעות של דכדוך, של סבל, אולי גם של נפילת המוחין, אבל היו גם שעות של התרוממות הרוח, של צפיה גדולה להתרחשויות נשגבות, של התמזגות מופלאה של הדופק החלש הפרטי עם הדופק העז של ההיסטוריה, שכן הרגשת אז בחוש את הלמות לבה של ההיסטוריה. יש שעונים (שעון כזה היה תלוי גם בחדרי בפטרוגראַד), שבסיום כל שעה מתחיל פתאום משהו לזמזם במעיהם זמזום בלתי ברור, הנהפך אחר כך לנעימה המבשרת את הולדת השעה החדשה. יש גם אשר במעי ההיסטוריה מתחיל פתאום משהו לזמזם, והמסוגל להקשיב לזמזום זה תופס מיד כי זהו סימן של סיום תקופה. וגם זמזום זה נהפך לפעמים למנגינה סוערת ואדירה, המבשרת את בואה של תקופה חדשה. המהפכות הגדולות העתידות לבוא, בתחילה מהפכת פברואר של קֶארֶאנסקי ואחר כך מהפכת אוקטובר של לנין, כבר נתנו אותותיהן אותות. אבל בתוך הלמות הדופק של ההיסטוריה העולמית חיפשנו אנחנו, צעירי ישראל החולמים חלום ישראל סבא, גם הדים של דפיקות מיוחדות, דפיקות ההיסטוריה שלנו, ההיסטוריה העברית. ניחשנו והרגשנו כי תמורות עצומות מתרגשות לבוא גם בתפוצות ישראל, ביחוד בתפוצה הגדולה והחשובה ביותר – ברוסיה. אבל בעיקר העסיקו את מוחנו ולבנו השיפוטים והניחושים על התוצאות הצפונות בחיק התמורות האלה בשביל פתרון חלום־חלומותינו, חלום גאולת ישראל.

בעצם הייתי עסוק אז – בבחינות. חדשים אחדים אחרי פרוץ מלחמת־העולם הראשונה הורשיתי לצאת מגרמניה (שבאוניברסיטאות שלה למדתי במשך ארבע שנים) לרוסיה. דוקא כשתעודת הדוקטור לפילוסופיה היתה כמעט מונחת בקופסתי (את הדיסאֶרטציה שלי כבר גמרתי) – דוקא אז עלה בדעתו של שר ההיסטוריה להביא אנדרלמוסיה לעולם בצורת מלחמת עולם, ועל ידי כך לשלול ממני את הכבוד ואת העונג להיות מוכתר בכתר דוקטור של אוניברסיטה טבטונית. לאחר שבליתי כשנה בשממון ובדכאון בעיר מולדתי בוברויסק, ולאחר שהמקצוע הראשי שלי היתה הפילולוגיה השמית, וללשונות המזרח היתה מחלקה מיוחדת רק באוניברסיטה של פטרוגראַד, החלטתי לנסוע לעיר הבירה ולהבחן שם. אולי ייראה קצת מוזר הקשר שקשרתי את שממוני ודכאוני עם הפילולוגיה השמית, אבל באמת קשה לי לומר בוודאות מה דחף אותי יותר להפליג למרחקים – אם שממוני ודכאוני או הנטיה לפילולוגיה שמית, ואולי יותר מכל, ובלי יודעים, חיבתי המסורתית לבירה הצפונית שבה חייתי כמה שנים לפני כן ושבה קיבלתי גם את תעודת הבגרות שלי. מגרמניה הצלחתי להוציא אתי גם את תעודות הלימוד שלי וגם את הדיסאֶרטציה, וכיוון שגם תעודת בגרות של גימנסיה רוסית היתה בידי, הורשיתי בלי שום קושי לגשת לבחינות הגמר, או כפי שנקראו אז – בחינות ממלכתיות. לשם התכוננות לבחינות הייתי מבלה כמעט יום־יום שעות מרובות במוזיאום האסיאתי ובספריה הקיסרית. אך לא רק לשם הבחינות הרביתי לשבת אז בשני המוסדות החשובים האלה. הבחינות לא יכלו כמובן לפרנסני, לא הספיקו למחיתי הצנועה גם אילו עבודות ארעיות שנזדמנו לי, ולכן קיבלתי ברצון רב את הצעת מחלקת התרבות של הקהילה היהודית בפטרוגראַד להרצות בכל מוצאי שבת על הספרות העברית לפני הסטודנטים היהודים של בתי הספר הגבוהים שבעיר הבירה. אמנם פרנסה בשפע לא נתנה לי גם העבודה הזאת שתבעה ממני עבודת־הכנה מרובה, אבל סיפוק נפשי גדול נתנו לי פגישותי השבועיות עם הנוער העברי הנלבב והנלהב, ואם כי אולם ההרצאות לא היה מחומם ביותר, הרי החמימות שבנפש כיפרה על הכל. להתכוננות להרצאות אלה הקדשתי זמן לא פחות מאשר לבחינות, ובשני המוסדות שהזכרתי למעלה מצאתי את כל החומר הספרותי שהיה דרוש לי בשביל הרצאותי. אבל לא נכון יהיה מצדי, אם לא אגלה תיכף ומיד גם את הסיבה השלישית, שחיבבה עלי את הישיבה במוזיאונים ובספריה. הסיבה השלישית לא היה בה מהרוחניות ולא כלום. זו היתה סיבה פשוטה וגשמית ביותר: בשני המוסדות החשובים הנ"ל היו מזמן לזמן מסיקים את התנורים.

היה קור והיה רעב והיה צער נוקב על הסבל האנושי שמסביב ועל האכזריות המטומטמת של המלחמה (אכזריות של מי: של האדם? של המשטר? של הגורל? של ההשגחה העליונה?) והיתה התמרמרות כפולה ומכופלת, שגם במצור ובמצוק הזה לא שכחו קברניטי הממלכה הגדולה לשפוך את כל חמתם וזעמם, ואולי גם יאושם, על ראש השעיר־לעזאזל הנצחי, על ראש היהודים. ביחוד הצטיינו בכך ראשי המצביאים, ואת הקולר על המפלות המבישות תלו לעתים קרובות בצוארם של בוגדים, כביכול, חלאת מין האדם, ובוגדים אלה נתגלו דוקא בקהלות יהודיות, בערי הספר, ועשרות ואולי גם מאות יהודים מכובדים וחפים מכל פשע הוקעו כמוכרי המולדת וגם הוקעו בפועל ממש על התליות, אות לבני מרי. עשרות ומאות ניתלו, ואילו אלפים ורבבות הוגלו ממקומות מושבותיהם. בים הדמים והדמעות שנשפכו אז בכל רחבי העולם, אולי לא יכלו להתבלט ביותר סבלותיהם המיוחדים של אלפי נקיים אובדים, ואולם זה היה לא רק סבל, זה היה בעיקר עלבון מר וצורב, שנחרת בנפש כברזל מלובן. הייפלא איפוא כי חכינו בכליון עיניים להתמוטטות המשטר הרקוב, משטר העריצות והשחיתות הצאַריסטית? אבל בלילות החורף הארוכים, עת השינה נדדה לעתים קרובות מעיני (מרעב, מקור, מהרהורים) התמזג בנפשי הצער הישראלי המיוחד עם הצער הכל־אנושי, אולי יותר נכון הכל־יקומי, זה הצער הקוהלתי, או כפי שרגילים לקרוא לו בספרות “צער העולם”. ביטוי מה לצערי זה נתתי לאחר שנים בפואימות “קרן זוית”, “ממדבר למדבר” ו"אשת איוב".

אבל בזמן המדובר לא כתבתי פואימות. לכל היותר הייתי מוציא מתחת עטי איזה שיר לא גדול. לא אומר, כי הסתלקה ממני רוח השירה. לא אומר, כי בחלל האויר לא היתה השירה שרויה אז. בקדרות הגדולה שמסביב, ביגון ובסבל, וביחוד בייחול הלוהט לתמורות ונצורות שתבאנה, הורגש משק כנפים נעלמות, רחשה שירה טמירה ונשגבה. אבל הכל היה כל כך מסובך ומעורפל, כל כך מטושטש ורוטט עד כי כל כוחות הנפש התרכזו בהקשבה ובהאזנה ובצפייה. ולו אמר לי מישהו כי הנני עומד לכתוב בקרוב אידיליה, הייתי מביט עליו כעל חומד לצון. והנה קרה ונהיה הדבר הזה. בעצם הייתי יכול לספר את “המאורע” הזה בשורות מספר. אבל לכותב זכרונות הן תורשינה לפעמים סטיות מסוימות. הן מי שמספר על חיי עצמו יקר לו וחשוב לו לפעמים הרקע שעליו אירע מה שאירע מהמאורע עצמו. וכיוון שהקור הוא הוא היה הרקע העיקרי שעליו נתרקם אותו “מאורע”, אטפל עוד קצת בנושא הצדדי הזה, כלומר בקור. ואולי נעים לי עכשיו לדבר על הקור, כיוון שאת פרקי זה אני כותב בחודש סיון בתוככי תל־אביב.

ובכן, היה קר. נהר הניבה שעל גדותיו משתרעת תדמור הצפונית, כפי שנקראה קרית־פטר בפי מעריציה ופייטניה, הוא נהר לא ארוך, אבל רחב מאד, ואמנם ראוי הוא לכנוי “ניבה המלכותית”, שבו עיטרהו אלכסנדר פושקין, אבל כשהייתי צריך פעם בפעם לעבור את “גשר טוצ’קוב” בעצם ימי החורף, כדי לחצות את הנהר המלכותי, היתה הרגשתי כלל וכלל לא מלכותית. ודאי שהכל יחסי, וברור לי, שאילו היתה לי פרוה חמה, הייתי בודאי גם בחורף מתענג על הנהר הנפלא כמו שהתענגתי עליו בשאר תקופות השנה. אבל מעיל החורף שלי אף כי היה מרופד בצמר גפן היה רחוק מפרוה כרחוק תל־אביב מפטרוגראַד, וכשהגוף מדולדל מחוסר תזונה, וסופת קפאון סוערת במלוא התנופה על פני המרחב העצום והשומם של קרח ושלג (כזה היה המראה של הנהר בחדשי החורף), הרי אין לתמוה אם מזכרוני פרחו אז לגמרי החרוזים הנהדרים של פושקין, ובמקומם הייתי מפריח (אמנם בלחש, כדי לא לצנן את הגרון) כינויים מסוימים, לאו דוקא אדיבים ביותר על חשבון מייסדי העיר ובוניה, אשר בחרו דוקא את אי־ווסילי לשכן בו את האוניברסיטה ואת הספריה הקיסרית ואת המוזיאום האַסיאַתי, כלומר כל אותם המוסדות, שכדי להגיע אליהם, הייתי צריך לחצות את הניבה כמעט יום יום, הואיל ודירתי נמצאה מעבר לאי, על “הצד הפטרבורגי”. דירתי! בעצם היה זה רק חדר אחד, קטן למדי, באחת הדיוטות העליונות של בית־אבנים גדול וישן. אבל בדירה שבה היה חדרי, שרר כרגיל שקט, ובשעות שבהן הייתי מצוי בבית יכולתי לעבוד ולהרהר באין מפריע. בעל ביתי, פיני לפי מוצאו, היה מנגן באיזו תזמורת, בעלת־הבית היתה מיילדת, ומשום מה היו שניהם עוזבים את דירתם בשעות הבוקר המוקדמות וחוזרים בשעות הערב המאוחרות. רק באחד בשבת הייתי פוגשם, ואולם גם ביום זה היו לעתים יוצאים לעיירה פינית הסמוכה לעיר הבירה, שם היו להם קרובי־משפחה, ומעיירה זו היו מביאים פעם בפעם צרכי אוכל, וביניהם לחם וכרוב כבוש. מלחם וכרוב כבוש זה הייתי נהנה גם אני לפעמים, ולעתים יחד אתי גם שאול טשרניחובסקי. דירתו של טשרניחובסקי היתה קרובה לזו שלי, והיינו נפגשים תכופות. היתה לו אז מרפאה פרטית, ואיני סבור שהיה עמוס עבודה. חדר־הקבלה שלו היה רחב־ידים מאד וקר מאד, וכשאמרתי לו, כי בחדרי הקטן אין הקור מורגש כל כך, הסכים לי ולא התחשב אתי בביקורים. על פי רוב היו ביקוריו אצלי חלים באחד בשבת בערב. מה לעשות? השבת הגויית הורגשה גם אצל היהודים הפזורים בין הגויים. בעלי־דירתי היו אז כרגיל שבים מהעיירה הפינית עמוסים “כל טוב”, ולכבוד יום הראשון היו “מעמידים” את המיחם ומיטיבים את לבם. אז היתה נשמעת דפיקה נימוסית בדלת חדרי, והעוזרת גבוהת־הקומה, פאשה, היתה מכניסה את ראשה הערמוני ושואלת מתוך ביישנות בשם בעלת הדירה, אם רצוי לי שתכניס את המיחם לחדרי. מובן, שהייתי מסכים בתודה, ויחד עם המיחם היו מופיעים על שולחני גם חצי כיכר לחם אפוי יפה (מפינלנד!) וגם צלחת מלאה כרוב כבוש. איני יכול לזכור עכשיו בדיוק איך החלו היחסים הידידותיים ביני ובין בעל־דירתי, אבל היחסים היו הדדיים; כלומר, גם אני הייתי לפעמים מגיש להם שי קטן, והשי היה בקבוקון של ספירט נקי, בן תשעים מעלות. הה, הזכרונות, הזכרונות! ענין גורר ענין וכל פרט קשור בפרט אחר, ואם הזכרונות נכתבים על ספר, הלא אי־אפשר להשאיר את הקורא באי־ידיעה ובמבוכה. מוכרח אני איפוא גם לספר, מה לי, למרצה הרצאות על הספרות העברית החדשה, לנבחן בחינות ממלכתיות בפילולוגיה שמית, וביחוד, לנזיר בדרך כלל מאלכוהול, מה לי ולספירט נקי של תשעים מעלות? ובכן, ליהוי ידוע, כי מלבד כל המעלות האחרות הייתי מוכתר גם בכתר של סגן־רוקח. בהיותי בן ארבע־עשרה עמדתי בבחינות של תלמיד רוקחים, שלוש שנים הייתי רשום כחוק כמתמחה בבית־מרקחת (אמנם הייתי בעיקר רק רשום, ועל התמחותי מוטב שלא אדבר), וכתום שנות־ההתמחות החוקיות נבחנתי באוניברסיטה של וולאדימיר הקדוש בקיוב כדת וכדין, וקיבלתי דיפלומה הדורה מודפסת על קלף, ובדיפלומה נאמר שפלוני בן פלוני זכה לתואר של סגן־פרוביזור, ובאופן כזה הוא מופקע עכשיו ממעמד “העירוניים” ומתעלה למעמד “האזרחים”, עם כל הזכויות הקשורות במעמד החדש, שביניהן גם הזכות לשבת מחוץ לתחום־המושב המוקצה לבני הדת היהודית. זכות זו חשיבותה היתה גדולה בשביל יהודי רוסיה, והיא שעמדה לי אחר כך, כשאויתי את פטרבורג־פטרוגראַד למושב לי. אבל זכות זו היתה קשורה בתנאי מסויים: שומה היתה על בעל הזכות להסתפח לאיזה בית־מרקחת. כלומר, לעבוד במקצועו. מחצית התנאי הזה מלאתי, כלומר: נרשמתי כעובד. ידידי הנעלה ד"ר י. ל. קצנלסון (בוקי בן יגלי) סייע לי בכך, ובעל בית־מרקחת מפורסם סיפחני לסגל עובדיו, ומשום עינא בישא התחייבתי גם לבקר בבית־המרקחת מזמן לזמן. סבורני, שמה שסיפרתי מספיק כדי לבאר מהיכן בא לידי ספירט נקי: מבית המרקחת! ספירט זה ניתן לי כדת וכדין, לפי ראֶצפט של רופא לשימוש חיצוני (כלום אין צורך לאדם לשפשף את גופו בספירט לשם חיסון? או לנקות פצע וכיוצא באלה?). ובודאי לא תבואו עלי בטרוניות על שהרשיתי לעצמי להשתמש בנוזל יקר זה לפעמים גם לשם שימוש לא חיצוני, או יותר נכון חיצוני־פנימי. כלומר, חלק ממנו, וחלק הארי, הייתי נותן במתנה לבעל ביתי, שהיה להוט מאד אחרי הטיפה המרה. טיפה זו היה קשה להשיג בזמן המלחמה, שאז נאסרה מכירת משקאות חריפים. לא אשגה הרבה אם אביע השערה, כי גם לפינלנד היה בעל דירתי נוסע באחד בשבת לא רק כדי להשתעשע בחברת קרוביו ומכריו ולא רק לשם הצטיידות בלחם וכרוב כבוש, כי אם גם לשם המרצת והגברת כוחותיו הגופניים והנפשיים באמצעות “מי החיים” המרים והמעוררים (פינלאנד שנחשבה לנסיכות אוטונומית לא חלו עליה חוקי החירום שבכל הממלכה). “אין מוסיקאי הגון מסוגל למלא את תפקידו כראוי אם לא ישאב לפרקים מכוס־התנחומים” – היה אומר לפעמים בהתרגשות, שהיה בה גם קצת מהגאוה אך הרבה יותר מהמרירות, כיוון שכוס־התנחומים מחמת מסיבות הזמן לא היתה כוס רוויה… על כל פנים היחסים ביני ובין בעלי ביתי היו ידידותיים, והואיל ולפי הפתגם הרומאי: “ידיד ידידך – ידידך!” הרי התייחסו בידידות ובכבוד גם לטשרניחובסקי, ועל פי רוב את הכנסת המיחם לחדרי כיוונו לשעת ביקורו. הוא בודאי עשה עליהם רושם חזק גם בחיצוניותו: גבר יפה, זקוף, עם בלורית שחורה עצומה, ועל הכל לבוש פרווה נהדרה. בנוגע לפרווה אמנם יש להעיר כי לא היה תוכה כברה. הצוארון מעור הבונים היה אמנם נפלא, גדול ורחב, מסוגל לעשות רושם חזק גם על אנשים לא מתלהבים מטבעם, אבל מבפנים, כלומר מצד הביטנה. הרי היתה פרווה זו בעצם לא פרווה כלל, שכן היתה זו ביטנה רגילה מרופדת במוך. אבל רק ד' יראה ללבב, והאדם יראה לעינים ואשר לעינים הרי הן רואות את הצוארון הנפלא, ומי יכול להעלות על הדעת, כי האדרת הנהדרת הזאת המקושטת בצוארון־בונים נפלא, היא פרווה רק משכמה ומעלה… על כל פנים גם טשרניחובסקי היה שבע רצון מהכנסת־האורחים של בעלי דירתי, לא רק זו שהתבטאה בהכנסת המיחם, אלא גם זו שהצטיינה במאור הפנים שהראו לו בבואו ובצאתו. כמה מעט נחוץ לאדם כדי להיות שרוי במצב־רוח טוב! המיחם מזמזם בביתיות מלטפת, הלחם האפוי יפה (מפינלנד) והכרוב הכבוש חורקים תחת השנים כדואט מותאם יפה, וכשהתה הרותח, לפעמים גם ממותק בסוכר הפינלנדי, משתפך באיברים כיין־הרקח ומחמם את כל הגוף בחמימות גנעדנית – הרי שוטפת וזורמת השיחה על כל מיני ענינים, בעיקר ספרותיים־אמנותיים, כאילו אין מלחמה בעולם, אין זוועות, אין צרות, אין דאגות… וצרות ודאגות היו אז רבות מהכיל גם אצל האורח וגם אצל המארח… ויש גם שלאחר ימים, כשהיינו נפגשים במקרה ברחוב הפטרוגראַדי הרועש והקר, היה טשרניחובסקי מפסיק פתאום את דיבורו בעברית, קורץ לי עין ערמומית ואומר ברוסית הטובה שלו:

(ומה שלום פינלנד? הכרוב היה מצוין, מאד חשוב!).

ודאי שפגישות אלה עם טשרניחובסקי, עם עוד ידידים מעטים וביחוד עם בני־הנעורים שומעי הרצאותי, חיממוני, אבל בין פגישה לפגישה עברו לפעמים ימים רבים של בדידות וקור (ולא רק קור גופני!…). עזים היו געגועי גם לביתי, להורי ולבני משפחתי שעזבתים במצור ובמצוק, וגם לארץ־ישראל שגם בה היו לי נפשות קרובות, ואשר בעצם הייתי צריך לבוא שמה בסוף תרע"ד, זאת אומרת סמוך לפרוץ המלחמה. לילה בעיצומו. בעד החלונות הכפולים אך הבלתי־מותרסים מסתננת לחדרי אשר בדיוטה העליונה אפלולית חיוורה וערפלית, אשר רטיטי פּנסי החשמל והבהובי הלובן של השלג הנופל בחוץ ואולי גם נצנוצים של כוכב בודד שפרץ לו דרך מבין העננים והערפלים ממוזגים בה, ויחד עם אפלולית חיוורת־מעורפלת זו חודרת פנימה גם איזו המיה עמומה ומוזרה. האם נוחר בשנתו הכרך הענקי והגועש? האם סופה מתחוללת בין השמים ובין הארץ? האם מתבקעים קירות ואילנות מעצמת הקור? אך ההמיה העמומה והמסתורית מעמיקה עוד יותר את דממת הלילה, לילה בעיצומו. שינה רחקה מעיני. דאגות, טרדות, הרהורים, געגועים, ולא מעט גם הקור, הדידוה מעיני. אך הנה נשמע פתאום איזה זמזום צרוד. לרגע נרעדתי. אבל תיכף אני נזכר בשעון העתיק התלוי על הקיר שממול מיטתי. והנה הזמזום עובר למנגינה חרישית של איזה רומאנס נוגה. עתיק הוא השעון, עתיקה גם המנגינה, חרישית וצרודה, אבל דווקא צרידות זו נותנת בה תבלין, נוסכת לתוכה איזו חמימות ולבביות ומתיקות. היגונים הכבדים מתכנפים, הגעגועים הצורבים והעוקצים מתרככים ומתעדנים, המציאות הקשה והמקפיאה נעלמת, ובמקומה מלטפים את הנפש זכרונות ודמיונות המתמזגים יחד עד כדי טשטוש התחומים בין מה שהיה ובין מה שנחלם…

בַּלַּיְלָה הֵצִיפָה מַנְגִּינָה רְחוֹקָה בַּלְהוֹתַי הַחִוְרוֹת וּשְׂעִפַּי הַכְּבֵדִים.

הַלֵּבָב הַלֵּאֶה הַתְנַעֵר וּפִרְפֵּר. מָה עוֹקֵץ הָאשֶׁר וּמְתוּקִים הַיְגוֹנִים.

פַּעֲמוֹנֵי הַכֶּסֶף וּצְחוֹק יַעֲלוֹת חֶמֶד וּנְגֹהוֹת הַלְּבָנָה עַל שְׂדֵרוֹת הַשְּׁקֵדִים.

וּשְׁלָגִים צַחְצַחִים בְּיַעֲרוֹת הַצָּפוֹן וּפְלָגִים עִם שְׁקִיעָה בֵּין רִכְסֵי חֶרְמוֹנִים.

אך הנה המנגינה מסתיימת, ושוב זמזום צרוד העובר פתאום לצלצול: שתים, או שלוש, או ארבע… זאת אומרת: ליל־החורף הארוך עודנו בעיצומו. עוד רחוק, רחוק הבוקר… ושוב מסתננת החדרה אפלולית חיוורה וערפלית, ויחד אתה המיה עמומה ומסתורית המעמיקה עוד יותר את דממת הלילה. להמיה הזאת עודני מקשיב זמן רב, עד כי סוף סוף מוחי מתערפל ואני שוקע בתרדמה כבדה.

כאשר הבוקר הדלוח והעכור נכנס לחדרי דרך זגוגיות־החלון המכוסות כפור, הריני מתעורר ומתלבש בחפזון. בבית שקט. בעלי דירתי כבר יצאו לפעלם. גם העוזרת פּאַשה עוד לא חזרה מהתור, שבו היא עומדת שעות על שעות כדי להשיג את מנות המזון הזעומות. אני גוחן על שולחני ומדפדף בספרים שונים העוסקים בבלשנות השמית, אך בינתים כאילו שלא בהכרה הנני מוציא ממגרתי חוברת מוצנעת ורושם בה:

וַיְהִי בִהְיוֹת הַדְּמָמָה וּבִנְפֹל הַשֶּׁלֶג

וּבִנְבֹל הַבֹּקֶר הַשּׁוֹמֵם

וָאֵשֵׁב בְּחַדְרִי דּוֹמֵם.

הִקְשַׁבְתִּי לִדְפִיקַת לִבּוֹ שֶׁל עוֹלָם,

עוֹלָם דָּלוּחַ וְיָשָׁן,

הַהוֹלֵךְ וְנָמוֹג כְּעָשָׁן…

אך הנה פּאַשה דופקת בדלת ונכנסת לאט כשהיא מכורבלת במטפחת צמר עבה ממעל למעילה, מברכת אותי בבוקר טוב ושמה על שולחני את מנת הלחם, שכדי להשיגו יצאה אל “התור” עוד לפני עלות השחר. בחורה טובה מאד היא פּאַשה, ואם כי פניה מחוטטים קצת ממחלת האבעבועות הרי הם בכל זאת נעימים. יפות מאד שערותיה הערמוניות הקלועות מאחורי ראשה בצמה עבה הגולשת על צוארה הלבן, אבל ביחוד נאות עיניה האפורות הגדולות, שאיזו שלוה גדולה ועמוקה זורמת ממעמקיהן. היא ממעטת מאד בדיבור, כמעט שלא שמעתיה צוחקת, ביישנית ורצינית (נדמה לי, שהיא מתביישת גם בקומתה הגבוהה והתמירה), ואף על פי כן כולה מוארת באיזה אור רך, אור של חיוך פנימי, זה שעושה את פניה המחוטטים לנעימים וגם יפים. היא ילידת פסקוב, עיר רוסית קדומה, ולפעמים נדמה לי, כי מאחד המנזרים העתיקים שביערות פסקוב באה לבירה הרועשת והחוטאת לשם איזו מטרה נעלמה הידועה רק לה. העובדה, שאין באפשרותה להגיש לי בכל בוקר את המיחם מצערת אותה מאד, אולי יותר מאשר אותי. על כל פנים היא דואגת לכך, שהקומקום המלא חמין, שהיא מכניסה לחדרי, יהיה באמת חם. לשם כך היא מלפפת אותו במטפחת הצמר שלה, ואם כי היא שתקנית גדולה הריהי מזרזת אותי: ישתה נא אדוני מיד, שלא יתקרר התה. היום קר מאד.

ואמנם קר מאד, קר ביותר, היה אותו היום שבו קרה “המקרה”, שעליו בעצם רציתי לספר בפרק זכרונות זה. וכשחציתי את הניבה המלכותית בגשר טוצ’קוב כמעט שנפסקה נשימתי מעצמת הרוח המקפיאה שנהמה על פני הנהר הרחב – ישימון הקרח והשלג. כל עוד רוחי בי הגעתי לספריה הקיסרית והייתי זקוק לנופש של כמה רגעים כדי להתאושש ולגשת לספרן למען קבל ממנו את הספר הנחוץ לי. הספרן כבר הכיר אותי ועוד טרם פירשתי לו את שם הספר הוציאהו ממקומו ונתנהו לי. ניכר שמעטים היו הדורשים לספר זה, ונדמה היה לי לפעמים, כי העובדה שאנכי, עוד אדם צעיר בערך, מטפל בספר נדיר זה, מעוררת בו רגשי כבוד אלי. זה היה Corpus Inscriptionum Semiticarum (אוסף הכתובות השמיות), שגם ממדיו החיצוניים עלולים היו להחשיד את העוסק בו, שהוא אינו שייך לסוג האנשים קלי־הדעת. ואולם הפעם הייתי אדיש גם לתשומת לבו של הספרן. ישבתי אל השולחן הגדול והרחב, שמתי את הספר לפני, הוצאתי מתיקי מחברת ועט, על מנת להעתיק איזו כתובת כנענית. אבל העט לא נשמע לאצבעותי הנוקשות מקור. ואולי לא רק אצבעותי היו נוקשות. כל הוויתי היתה נוקשה מקור, מקור שבגוף ועוד יותר מזה – מקור שבנפש. הנמנמתי קצת? אפשר, שהמעבר מהקפאון של הניבה אל החום היחסי של אולם־הספריה המוסק נסך עלי תנומה קלה. על כל פנים, אם גם היתה זאת תנומה, הרי נמשכה רק כהרף עין. ואולם בהרף־עין זה נקלעתי (לא פחות ולא יותר!) אל הכרם שלי, כלומר, אל הכרם הרחוק בכרמי רחובות, שאותו הייתי נוטר לפני שש־שבע שנים, אל הכרם אשר עם גבול רמלה. אבל עד שהגעתי אל כרמי צעדתי כברת־דרך ארוכה בחול העמוק והלוהט, שצרב את רגלי. כשהתעוררתי מתנומת־הפתע (אם בכלל היתה זאת תנומה), עוד הרגשתי את הצריבה ברגלי. אמנם אחר כך ידעתי שזאת היתה צריבה של קפאון, אבל באותה שעה היתה זו צריבה של החול הלוהט, ובעיני ממש ראיתי את החול הלבן והמסנוור, אשר בו צעדתי אל הכרם. בעד החלונות הגדולים של אולם־הספריה העצום, העדויים כפור, זרם נוגה עז, נוגה זהב של שמש הצפון השוקעת. אבל אני ראיתי אור אחר, אור שמשה של ארץ־ישראל בבוקר יום־שרב של תמוז. נראה שצריבת־הקפאון ברגלים החיתה באחד מתאי־הזכרון של המוח זכר של צריבה אחרת, זו שחשתי פעם ביום חמסין כשירדתי יחף מהשומירה שלי על החול. וכל כך נעים היה לעבור פתאום מהבדידות, מהנכר, מהקדרות, מהזוועות של המלחמה, מהיגונות המכרסמים, אל השקט, אל הזוהר, אל תמימות הנעורים, אל השלוה הנוהרת של “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. והנה אל המחברת המונחת ליד “אוסף הכתובות השמיות” התחילו פתאום לפלוש, במקום הכתובת הכנענית שהתכוננתי להעתיק, כוריאים עליזים וממושטרים, ארבעה ארבעה כוריאים לחרוז, וכאשר צלצל הפעמון לסימן שהספריה עומדת להיסגר, כבר מילא גדוד הפולשים הבלתי־צפויים כמעט את כל המחברת. זאת היתה האידיליה “כרמית” שיותר ממחציתה נכתב בהעלם אחד באותו יום קר, זו שאולי יותר מכל שירה אחרת שלי מגיע לה בצדק השם “אידיליה”, זו שאין בה, לא כבאידיליות אחרות שלי, לא לבטים ולא ספקות מרים ולא הרהורים מטרידים, כי אם רק שלוה שבאור ואור שבשלוה, שעליהם ומתוכם רועף פה ושם הוּמוֹר קל:

חַם! מֶה חָם! וְהַחוֹל מֶה עָמֹק.

וְהַחוֹל מַה לָּבָן לְלַהֲבוֹת בֹּקֶר,

לֶהָבוֹת צְחוֹרוֹת וְדוֹמֵמוֹת…

הִשְׁבַּעְתִּיכֶם, אַחִים־שׁוֹמְרִים,

אִם תּוֹסִיפוּ בִי תְקַנְּאוּ

עַל שֶׁנָּפַל לִי לְחֶבֶל

זֶה הַכֶּרֶם עַל הַגִּבְעָה…

אָמְנָם נָאָה הִיא הַקְּטַנָּה,

בַּת הַכּוֹרֵם מֵהַגִּבְעָה,

אַךְ עָיַפְתִּי לְלַוּוֹתָהּ

בֹּקֶר בֹּקֶר אֶל בֵּית אִמָּהּ

וּלְהֵחָרֵךְ מִדֵּי בֹּקֶר

בְּשַׁלְהָבוֹת יוֹנְקוֹת לֵחִי

מִדֵּי שׁוּבִי אֶל הַכֶּרֶם,

זֶה הָרָחוֹק שֶׁבַּכְּרָמִים…

הִשְׁבַּעְתִּיכֶם, אַחִים־שׁוֹמְרִים,

אִם תּוֹסִיפוּ בִי תְקַנְּאוּ

וְאִם תְּגַלּוּ אֶת זֶה סוֹדִי

לְהַכּוֹרֵם מֵהַגִּבְעָה..

– – – – – – – – – –

הִנֵּה נִרְאוּ כְבָר הַכְּרָמִים

שֶׁבַּמִּישׁוֹר וּבַגְּבָעוֹת,

וְהַגְּפָנִים כְּאִמָּהוֹת

קְטַנּוֹת, רַכּוֹת, רַחֲמָנִיּוֹת,

הוֹזוֹת כְּפוּפות עַל עוּלֵיהֶן.

סִתְרָה לָמוֹ מֵהַשֶּׁמֶשׁ…

– – – כָּל הָעוֹלָם צָף בִּנְגֹהוֹת,

אֵשׁ מֵרוֹם וְאֵשׁ מִתַּחַת,

אַף גַּם דָּמִי יַז נִיצוֹצוֹת,

רִשְׁפֵּי אַהֲבָה, לַהֲבוֹת קַיִץ…

– – – שׁוּבִי שׁוּבִי, הַשּׁוּלַמִּית…

– – – – – – – – – –

מִתּוֹךְ תְּכֶלְתּוֹ שֶׁל הָאֹפֶק

נִתַּק פִּתְאֹם נֶשֶׁר אָפֹר

וּכְאֶבֶן נִקְלַע מָטָּה

אַךְ כְּרֶגַע נַסְעַר רוֹמָה,

צָלַל, גָּז בְּזֹהַר שְׁחָקִים,

רַק עוֹד רָעֲדָה צְרִיחָתוֹ,

צְרִיחַת לַהַב וְגַעְגּוּעִים:

שוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלָמִּית!..

– – – – – – – – – –

צִלְצֵל, צִלְצֵל פַּעֲמוֹן כֶּסֶף,

מִתּוֹךְ תְּנוּמָה הֶאֱזַנְתִּיהוּ,

צִלְצוּל רָחוֹק, צִלְצוּל כֶּסֶף,

צְחוֹק וְרִנָּה בּוֹ נָשָׁקוּ,

שְׁמֵי הַמִּזְרָח בּוֹ הִזְהִירוּ,

לַהֲבוֹת קַיִץ בּוֹ לָהָטוּ,

לַהֲבוֹת קַיִץ בִּגְבוּרָתוֹ,

עַת הַתְּאֵנָה כְּבָר הִבְשִׁילָה

וְהַגְּפָנִים יִטְּפוּ עָסִיס…

במקרה זה הנני נזכר תכופות למקרא טענותיהם וסברותיהם של כמה מבקרים חריפים ושנונים, אשר כל רז מרזי היצירה לא אניס להם ושבילי ההתרקמות וההתהוות של דרכי שירה וחזון או גם דרכי הגות ומחשבה נהירים להם כשביל המוליך אל בית הקפה שלהם או אל שולחן הכתיבה שלהם. לבם ממש מתחמץ בקרבם על פלוני הוגה הדעות שבזמן זעזועים חברתיים עצומים תקע את עצמו לתוך הרהורים מופשטים על היחסים ההדדיים של הדמיון והרצון. וכלום אין זו שערוריה מצד פלוני המשורר, שבימי מלחמה איומה כתב על רוחות, עבים וצללים וגם חתם בלי בושה מתחת לשיר את התאריך המעיד כאלפי עדים, כי באותו יום או באותו חודש התלקחו בשדה הקטל הקרבות העזים ביותר. למותר להוסיף כי המבקרים המכובדים אינם מסתפקים בזאת, שהם רק מציינים את העובדות המחפירות; הם, הממונים מטעם ההשגחה העליונה להדריך את אנשי הרוח, תובעים בפה מלא את שידוד המערכות וההערכות, וגם מאיימים בפירוש שפלוני ההוגה ואלמוני המשורר, אם לא יחזרו בתשובה, עלולים לאבד את כל עולמם ולהיות מסולקים לחלוטין מההיכל, אשר הם, כלומר המבקרים הנעלים, הופקדו שומרים על כשרותו. אמנם קצת עיון בספרות העולם יכול היה לאלף את המבקרים השנונים והעמוקים, כי גם יוצרים גדולים, וגם גדולים מאד, לא התחשבו מעולם עם הלוח. יותר מזה, קצת עיון גם בכתביו של אותו ביש־גדא, בעל “הרוחות, העבים והצללים” יכול היה ללמדם, כי באותו זמן ששר על רוחות, עבים וצללים, שר גם על ענינים אחרים לגמרי, וביניהם גם על הטמטום האנושי שכוונות רצויות ורשע־כסל ממוזגים בו במזיגה מתמיהה ומחרידה… אך העיון המטריד אינו כנראה לפי טיבם של המבקרים המוכיחים, ומכיוון שלפי הכרתם נקראו מבטן להורות ולהדריך את אנשי האינטואיציה, כלומר את המשוררים, הרי ברור להם שהם בעצמם נֵחַנוּ באינטואיציה עילאית, והם יכולים לסמוך עליה ורק עליה, ואין להם כל צורך להיזקק לקריאה הגונה של חיבורי אותם המסכנים שזכו לבקרתם. יש גם מבקרים מלומדים היודעים לקבוע בדיוק את התאריכים הבלתי־מסומנים שבהם נוצרה יצירה זו או אחרת, כמובן של יוצרים ששבקו חיים לכל מבקר. הם קובעים את אשר הם קובעים לפי תיאורי הטבע או לפי סימני היכר של הנוף, לפי הנושא והתוכן, לפי ההתרגשות או המתינות של הביטוי וכיוצא באלה סימנים מובהקים, ממש כמו שהלוח־החקלאי קובע בדיוק את עונות תפוחי האדמה והחצילים ושאר ירקות ואת זמני בציר הענבים וקטיף התפוזים ומסיק הזיתים. והם תמהים מאד, אם לפתע ייודע להם, כי באותו קיץ או חורף ממש שבו נוצרה הטרגדיה המזעזעת של הפייטן פלמוני, נכתבה גם הקומדיה העליזה או האידיליה ספוגת השלוה והנועם בניגוד גמור להשערותיהם או גם להחלטותיהם.

ואולם איני רוצה ואיני מוכן כלל וכלל לבוא בריב עם המבקרים. אני רוצה בסיום פרקי רק להעיר, ובכל הענוה וההכנעה שהמבקר רשאי לתבוע מהמבוקר, כי כמה וכמה הופעות בהוויה האינסופית הנראות לנו כניגודיות כגון אור וצל, סער ודממה, עונג וצער, ואולי גם חיים ומות אינן, אולי, אלא משלימות זו את זו; אינן, אולי, אלא שני צדדים של מטבע אחד, של ההוויה האינסופית…

אבל נראה לי כי הרחקתי לסטות מהנושא הישיר של פרק זכרונות זה. סוף־סוף גם לחופש הפיוטי יש גבולות, לא כל שכן לחופש המימואריסטי.

בקשיים עצומים עלה בידי להגיע בקיץ של שנת 1918 לעיר מולדתי, לבוברויסק. לא קלה היתה גם היציאה ממוסקבה, וכיבוש מקום בקרון הרכבת יכול היה להיחשב בצדק למבצע לא פחות קשה, ואולי גם לא פחות מסוכן, מכיבוש נקודה מבוצרת בשדה הקרב. אך הבעיה העיקרית התעוררה בכל רצינותה רק לאחר שבאתי לתחנת הגבול, לאוֹרשה. מה פירוש תחנת הגבול? כלום אין אורשה עיר מחוז בפלך מוהליב, וכלום אין מוהליב, ממש כעיר מולדתי בוברויסק, חלק בלתי נפרד מרוסיה הלבנה, וכלום אין רוסיה הלבנה שייכת לממלכה הרוסית האדירה? אבל כאן קבור הכלב. הענין הוא בזה, כי בשנת 1918 היתה רוסיה הלבנה עוד בידי הגרמנים, ודוקא באורשה עבר הגבול בין השלטון הסוואֶטי ובין השלטון הגרמני, וגם עיר מולדתי נמצאה בידיהם של הכובשים. בשנה ההיא היו שני השלטונות גם יחד, הסוואֶטי והגרמני, שרויים במצב של רפיון ונדנוד: השלטון הסוואֶטי מפחד מהפכת הנגד והשלטון הגרמני – מעצמת מהלומותיה של האַנטאַנטה, ואי־הבטחון והאנדרלמוסיה שררו בכל. והנה בתוך האנדרלמוסיה הזאת עלי לחבל תחבולות ולקבל גם החלטה איך לעבור את הגבול. הקושי היה בזה שלא נצטיידתי בתעודות הדרושות לאזרח הגון הרוצה לעבור מארץ לארץ. מוסקבה בודאי לא היתה נעלבת מזה, שאזרח רוסיה הלבנה מתכונן לעזוב את עיר הבירה כדי לנסוע לעירו הנמצאת בשטח הכיבוש הגרמני, לא היתה נעלבת ולא היתה מצטערת, ואפשר שהיתה גם מרוצה להיפטר מפה מיותר, אלא שבודאי לא היתה גם מזרזת את עצמה זירוז מיוחד כדי להמציא לאזרח דנן את התעודה הדרושה, ובלי זירוז מיוחד יכול היה הדבר להימשך חדשים רבים, ואני לא יכולתי לחכות חדשים רבים. גברו מאז געגועי למשפחתי ועצמו מאד כיסופי גם לארץ־ישראל, וחששתי שכל התעכבות מיותרת מצדי במוסקבה תוכל לגרום עיכובים רבים ושונים מצד אחרים, ובבוקר לא עבות אחד החלטתי: אני נוסע הביתה! אך בבואי לאורשה שוב לא יכולתי להתחמק מפתרון הבעיה הקשה: איך עוברים את הגבול בלי תעודות? לאורשה באתי בבוקר, ונודע לי שם, כי הרכבת יוצאת מהגבול הגרמני בכיוון לעיר מולדתי לפנות ערב, ולא עלה גם על דעתי להישאר באורשה זמן־מה כדי לטכס עצה. ברור היה לי כי עוד היום לפנות ערב עלי לשבת ברכבת היוצאת בכיוון לעיר מולדתי. ואולם איך עושים זאת? באורשה כבר הייתי פעם לפני שנים אחדות בשליחות של אבי. זה היה בחורף, כשהדנאֶפּר היה כולו מכוסה קרח ושלג, ואם כי גם אז היתה שעתי דחוקה (ברשותי היו רק שעות מספר של שהייה בעיר), הלכתי לראות את הנהר, שהכרתיו אמנם יפה מאד מקיוב, ששם התגלה לי בכל יפעת יפיו ועוזו. ידעתי גם ידעתי, שלא הרי הדנאֶפּר הצנוע של אורשה כהרי הדנאֶפּר רב־הכוח של קיוב, ואף־על־פי־כן הלכתי לראות את הדנאֶפּר של אורשה, יותר נכון – הדנאָפּר של שופמן. מוזרים הם דרכי ההתרשמות! בסיפור־נעורים אחד שלו “ליד הדרך” מזכיר שופמן דרך אגב את הדנאֶפּר: “…שלגים ורוחות משנים עברו, משנות הילדות. גגות, גדרי גנים, כבסים מתנפנפים ברוח ליד הדנאַפּר…” ודוקא פרט זה, “כבסים מתנפנפים ברוח ליד הדנאֶפּר”, נחרת משום מה בזכרוני, ומדי הגותי בשופמן הייתי נזכר גם בדנאַפּר, וכשנזדמן לי להיות בעיר מולדתו של הסופר, סרתי להסתכל בנהר שעליו שר. ואולם הפעם לא עניין אותי הנהר כלל וכלל, אך עניין אותי מאד מאד היער ששימש עתה שטח הפקר בין גבולות שני השלטונות: הסוואֶטי והגרמני. את היער הזה עלי לעבור בהתגנב – ויעבור עלי מה! אפשר מאד ששמעתי בתחנת־הרכבת של אורשה כי אין ההשגחה מצד שומרי הגבול חמורה ביותר, אפשר כי עודדה אותי העובדה, שהיה לי דרכון המעיד עלי שהנני תושב בוברויסק, ובכן גם אם איתפס לא יוטל עלי עונש קשה מדי, על כל פנים את זממי הוצאתי לפועל ואת היער עברתי, וגם הספקתי להגיע בזמן ולקנות כרטיס נסיעה ולשבת בקרון ההולך בכיוון לעיר מולדתי.

לא אבוא עכשיו להיזקק לענין הנסים, כי בעצם רק בנס עברתי את היער בשלום. מומחה לא הייתי בגניבת גבולות, ויש לשער כי שלכת העלים שבה היה מרופד היער רשרשה מתחת רגלי, ויש לשער כי גם אני בעצמי וגם המזוודה הכבדה שנשאתי אתי פגעו לא פעם בענפי העצים. על כל פנים שמעתי קריאות ושמעתי גם יריות, ובודאי זה היה אָשרי, שלא ידעתי את הדרך הנכונה, ובהגיעי לקצה היער מצאתי את עצמי עומד כמעט ליד התחנה. שומרי הגבול בודאי גם לא העלו על דעתם, שאדם המתכוון לעבור גבול בחשאי יבוא ישר לקראתם עם מזוודה בידו! הם בודאי חיכו (אם בכלל חיכו) לגונבי הגבול בנקודות אחרות לגמרי. אבל לא אבוא עכשיו לדבר על ענין הנסים, ורק זאת אעיר, כי כשם ש"אח לצרה יוולד", כלומר, כשם שצרה גוררת צרה, כך גם “אח לנס יוולד”, וגם בקרון הרכבת קרה לי משהו מעין נס כשנכנס לקרון קצין גרמני צעיר עם שני חיילים מלוויו לבדוק את תעודות הנוסעים. הושטתי לו את הדרכון הרוסי שלי, “והיכן רשיון הכניסה שלך ?” — “אין לי, אבל אני נוסע הביתה”, ואני מצביע לו על השורה בדרכוני, שבה מתנוסס שחור על גבי לבן השם, “בוברויסק”. הוא פרץ בצחוק גדול, החזיר לי את הנייר ועבר הלאה. מה עורר את צחוקו? האם ארשת המבוכה בפני? האם התירוץ המגוחך שאני נוסע הביתה? או אולי היה פשוט בגילופין? או אולי המצב המפוקפק של הרייך המתמוטט עורר בו את רגש ה"לא־איכפתיות" וערער בו את יסודות ה"מורל" הגרמני? מכל מקום, כשבאתי לביתי וסיפרתי קצת מהרפתקאותי נאמר לי, כי עלי לברך את ברכת־הגומל. רק מכּר אחד, סקאֶַפּטיקון גדול מטבעו, באר את הכל בדרך הטבע: “הגרמנים יושבים עכשיו על מזוודותיהם, מוכנים בכל רגע ליטול את המטלטלין ולזוז ל’פאטאֶרלאַנד' שלהם, ומפני כך גם השמירה על הגבול אינה בגדר שמירה, היריות אינן יריות וגם הבדיקות אינן בגדר בדיקות. כל זה רק למראית עין. ואפשר מחר־מחרתיים נקיץ משנתנו ונמצא כאן במקום האשכנזים את ה’חברים'. הה, איפה נקח אז את ה’בּאֶרלינאֶר טאַַגאֶבּלאַט' שכבר התרגלנו אליו?”

אמנם לא יום־יומיים וגם לא שבוע־שבועיים עברו עד אשר נעלמו הגרמנים מבוברויסק, ישיבתם נמשכה זמן הרבה יותר מששיער מכּרי הסקאֶפּטיקון, עד שהספקתי גם אני להתרגל שנית אל ה"בּאֶרלינאֶר טאַגאֶבּלאַט" שמיום עזבי את ברלין עם פרוץ מלחמת העולם בשנת 1914, לא ראיתיו. למרות ההתמוטטות הנראית לעין כל של ה"רייך" של וילהלם השני, הרי שמרו עוד הגרמנים על ה"חיצוניות" ובחנות הספרים שהתנהלה בהשגחת איזה אוּנטר־אופיצר אפשר היה למצוא לא רק את גדולי העתונים הגרמנים מ"בּאֶרלינאֶר טאַגאֶבּלאַט" ועד “פרנקפורטאֶר צייטונג” ועד “פוסישאֶ צייטונג”, כי אם גם את התוצרת של כמה הוצאות־ספרים חשובות. לחנות זו הייתי נכנס לעתים לקנות עתונים, ומה"בּאֶרלינאֶר טאַגאֶבּלאַט" נודע לי, כי סיפורו של ש. י. עגנון “והיה העקוב למישור” תורגם לגרמנית, וסופר בלתי־ידוע לי, אפרים פריש, דיבר בשבחו. נתקשרו איפוא קשרים בין בוברויסק ובין העולם הגדול, ובסתר נפשי קויתי, כי אולי אמצא היום או מחר איזו ידיעה על החיים בארץ־ישראל. אבל יגעתי ולא מצאתי. ופתאום – וכאן צדק בהחלט ידידי הסקאֶפּטיקון – נעלמו הגרמנים, בדיוק כמו שניבא: נקיץ משנתנו ונמצא כאן במקום האשכנזים את ה"חברים". או כמו שניבא נביא אחר (אמנם גם על נושא אחר): “בטרם בוקר – ואיננו!” בטרם בוקר נשמעה פתאום בעיר המנמנמת שירה רוסית מוכרת לי יפה. כשהתושבים המנומנמים יצאו מבתיהם, גם לא לבושים עדיין כראוי, יכלו כבר להבחין בנפנוף דגלים אדומים. המעבר משלטון לשלטון היה ללא כל זעזועים. אף לא יריה אחת. כנראה, היה הסכם מוקדם בין הצדדים. על כל פנים – על ה"בּאֶרלינאֶר טאַגאֶבּלאַט" וחבריו הקיץ הקץ.

אין כוונתי בפרק זה לספר על המהפכה הבולשאֶוויסטית בעיר יהודית טיפוסית כעיר מולדתי, אף כי יש הרבה והרבה לספר בזה. שתי מהפכות אדירות זכיתי לראות באותה תקופה, את מהפכת פברואר (מהפכת קאַראֶנסקי) של שנת 1917 בפּטרוגראד ואת מהפכת השבעה־עשר באוקטובר (מהפכת לאֶנין) של אותה שנה במוסקבה. התבוננתי בהן מקרוב, מאד מקרוב. קלטתי לתוכי את אויר נשימתן, ספגתי לנפשי את קולותיהן ואת בנות־קולותיהן, את צבעיהן וגוניהן רבי החליפות והתמורות. אלה היו סימפוניות עצומות שבהן צלצלו בכוח ענקים כל צלילי הנשמה הרוסית, של הפרט ושל הכלל, של העבר ושל העתיד, של העבד המתפרץ מפני אדוניו ושל האידיאַליסטן שוחר החופש, של שכרון הנקמה ושל להט הצדק, של השנאה העמוקה מתהום ושל האהבה העזה ממות. בסימפוניה העצומה הזאת רטטו ולפעמים גם רעמו צלילים לא רק של הנשמה הרוסית, כי אם גם של נשמות יתר העמים, הגדולים והקטנים, שאיכלסו את הממלכה הענקית, מהרי קרים וקאַווקאַז ועד הרי אַלטאַי, ממישורי אוקראינה ועד הטונדרה הסיבירית, מהדון השקט ועד הים הלבן. ואולם “המנגן הראשי” היתה כאן הנשמה הרוסית. אך בהיכנס המהפכה הבולשאֶוויסטית לתחומי העיר היהודית, במקרה דנן לתחומי עיר מולדתי, ניתנה לי האפשרות לראות את המהפכה גם בצמצומה, בחלק קטן ממנה, וכן גם בצביון מיוחד שלה, או אם להשתמש בציור הקודם, ניתן לי לשמוע את הסימפוניה העצומה לא במלוא היקפה, כי אם רק בחלק זעיר ממנה, בביצוע תזמורת צנועה, שגם לכלי הנגינה שלה היה חיטוב־ניגון מיוחד להם. אין עכשיו בכוונתי לתאר את מה שהתרחש אז על פני השטח של חיי העיר היהודית, על אחת כמה וכמה מה שתסס ורתח מתחת לפני השטח, מה שהמה וגעש במעמקים. ודאי שהיו תגובות מתגובות שונות. אם ה"בעלי־בתים", כלומר, הסוחרים והחנוונים וכלי הקודש ויתר “האלמנטים הבלתי־פרודוקטיביים” פחדו פחד ולבשו חדרות מאימת “ימי הדין”, הרי הפועלים וביחוד הצעירים שבהם נתמלאו תקוות ובטחון, התאזרו עוז ולבשו גיאות. ואולם חלוקה זו לשני סוגים, סוג המפחדים וסוג הבוטחים, היא בודאי שטחית מדי. היה גם סוג ביניים, ואולי דוקא על סוג־ביניים זה נמנו אלה, שמבחינה פסיכולוגית־נפשית עוררו בקרבי את ההתעניינות המרובה ביותר. על סוג־הביניים נמנו כמה ממכרי, אשר פחות מכל עוררה בהם התמורה הגדולה את הפחד לעורם, את החשש לשלומם הם. באה תמורה גם בהלך־רעיונותיהם, בהשקפותיהם. היו כאלה שהתמורה שהתחוללה בנפשם לא היתה מושלמת והתבטאה בתהייה, בהיסוסים, בשיקולים בעד וכנגד, והיו כאלה שסער המהפכה כאילו עקר אותם בבת־ראש ממקום מטעם הקודם, ובבת־ראש גם נעץ את שרשיהם העקורים במעמקי הקרקע החדש. כאילו פתאום נשמעו להם צעדי המשיח, כאילו פתאום הופיע להם בכל הדר גאונו ו"עיניהם ראו מלכותו"… הה, היכן אתה, היכן אתה, נישקה המסכן והיקר? נישקה זה (קיצור מניסן) קרוב־משפחה שלי, היה חנווני זעיר ועני, ונוסף לזאת גם חולני. הוא היה בצעירותו “משכיל”, אבל נבדל בזה, שגם בהגיעו לשנות העמידה לא חדל מהגות בספרים, ולמרות מצוקתו החמרית, שלא הרפתה ממנו כל הימים, היה מוחו נתון תמיד למחשבות על תיקון העולם. אל ביתנו היה בא לעתים קרובות, ביחוד בשבתות וימים טובים, והיה תיכף ומיד ניגש לארון הספרים ומשתקע בקריאה תוך כדי עמידה. אך לפעמים היה הוא מביא אלינו איזה ספר או קונטרס והוא כולו קורן משמחה: ספר מצא שאין דוגמתו! ביחוד עשתה עליו רושם אדיר האוטופיה הסוציאַליסטית של באֶלאמי: “לאחר מאה שנה”. עם בוא הבולשאֶוויקים ידע יפה, כי מצבו הרע גם בלאו הכי יורע עוד יותר. הן לפי מקצועו הוא שייך ל"אוכלים ואינם עושים" (אוי ואבוי לאכילה זו שלו!), ולפי מצב בריאותו אינו מסוגל לשום עבודה גופנית. אבל מה לו מצבו הפרטי, אם העולם כולו קרוב עכשיו לתיקונו? נישקה היקר! כעבור שנים אחדות, ואני כבר בארץ־ישראל, הריצות אלי אגרות מרות מאד על פיסות־נייר בלויות וממורטות, ואני קראתי בהן בין השיטין שלא רק החומר שלך בכל רע, כי אם גם “הרוח”, ואולם פתאום נפסקו גם מכתביך…

והנה נזכר אני בעוד אחד, בחברו של אחי הצעיר, עלם כבן עשרים ומשהו, מ"צעירי־ציון", מורה לעברית, תמים־נפש ונלהב, ששיא חלומותיו היתה העליה לארץ, ופתאום – את מי אני רואה צועה ברוב כוחו במצעד חגיגי של הבולשאֶוויקים, כשבידיו דגל אדום ענקי ולבושו כולו אדום, מהחולצה ועד המכנסיים? למראה המכנסיים האדומים האלה אחזני בולמוס של צחוק, אבל בהסתכלי בפניו החמורים והזוהרים כאחד לא היה לי קשה לכבוש את צחוקי. לא, לא היה כאן מקום לצחוק. ברור היה לי, כי לא לשם התפּארות ולשם התגנדרות לבש מכנסיים אדומים, כי אם לכבוד המשיח, המשיח האדום! סופר לי אחר כך (וסיפרו לי זאת חבריו הנאמנים), כי הבחור דנן הוחדר כולו באמונה שלמה כי גאולת העולם באה, כי הולכת ומתקיימת נבואת אחרית הימים, ומכיון שכך שוב אין לדאוג לגאולת ישראל, שכן בכלל גאולת העולם גם גאולת ישראל. על השאלה מהיכן לקח לו מכנסיים אדומים נשמעו תשובות שונות, מהן רציניות ומהן מבדחות, אבל אין זה עכשיו מעניני.

והנה משפחת עגול. ראש המשפחה – בנאי, מומחה לבניית בתי עץ וגם קבלן לבניינים. אדם למעלה מגיל החמשים. שתי בנות יפות לו, תופרות, שסיפרו עליהן שהן נבונות מאד ובעלות מרץ, ובן יחיד, יפה־מראה ומשכיל, שגמר את חוק לימודיו בגימנסיה והוא גם משורר. את שיריו הוא כותב רוסית (העברית שרכש ב"חדר" דלה היא) וגם פירסם כבר ספר, בהוצאת עצמו, המעיד על כשרון. הוא שרת בצבא, בימי המהפכה של קאַַראֶנסקי הועלה לדרגת קצין, ואחרי המהפכה הבולשאֶַוויסטית עבר לצבא האדום. עוד לפני שנים היה נכנס אלי מדי בואו מהנכר לביקור לעיר מולדתי, ואולם אז לא הראה התעניינות בשאלות חברתיות ומדיניות – כל מעייניו היו בספרות ובעיקר בשירה. ליריקן צרוף. במשפחתו בודאי לא מצא השתתפות בחייו הרוחניים. אביו היה עם־הארץ גמור, וגם אחיותיו היפות מחוסרות השכלה. אני הייתי מקרב אותו והוא רחש לי אמון וחיבה. והנה כשנכנסו גדודי הבולשאֶוויקים לעירי היה גם הוא בתוכם. לאחר שנודע לו כי הנני בעיר בא לבקרני. אבל הוא כבר היה אחר: כולו בוער באש המהפכה. הוא השתומם מאד בשמעו כי שאיפתי היא לעלות במוקדם האפשרי לארץ־ישראל. כאילו רצה לומר: “כלום לא בא כבר המשיח? כלום לא נמחו כבר כל הגבולות בין עם לעם? כלום גם עכשיו יש צורך בהתבדלות? כלום לא כל העולם כולו הולך ונעשה עכשיו ארץ אחת, מולדת אחת, מולדת כל בני האדם החפשיים?” לא היה לי שום פקפוק ביושר כוונותיו, בטוהר אמונתו. אבל מה שהפליא אותי היא התמורה הגדולה שחלה גם במשפחתו. אביו שהיה כאמור עם הארץ גמור, ואגב אורחא: גם אדם אמיד, נהפך לבולשאֶוויק נלהב. אבל הוא לא הסתפק בתמורה שחלה בו, הוא התחיל גם להפיץ מעיינותיו חוצה, לעשות נפשות לבולשאֶַוויזם. והנה נתגלה בו כשרון של נואם, והנה נבחר לראש ועד הפועלים. האחיות היפות גם הן גילו כשרונות של תעמולה ואירגון, וגם הן נתמנו או נבחרו למשרות חשובות ב"מועצת" צירי הפועלים והאכרים, ובמשך הזמן הקצר בערך שהבולשאֶוויקים שהו אז בעירי הספיקו לעשות גם מעשים של ממש. שתי הבנות נישאו לבחורים רוסים, אבל הגדיל מהן האב: הוא, שהיה אלמן, התחתן שנית בהסכמת הבן והבנות, אבל אשתו החדשה היתה דוקא “גויה”, קומוניסטית רוסית שעבדה באיספולקום (הועד הפועל).

אין ספק, כי למרות כל היחס השלילי לדת שהבולשאֶַוויזם הבליט בכל הופעותיו, בעיקר בראשיתו, הרי היה הבולשאֶַוויזם עצמו חדור בראשיתו אֶכּסטאַזה דתית, והוא הקרין על רבים מהבאים אתו במגע קרוב מין אַכּזאַלטאַציה משיחית, וגם מתוך ההפקרות ושרירות הלב והשחיתות שהמהפכה היתה מלווה בהן התמלטו ניצוצות של שיכרון שבקדושה, של שגעון שבמסירת נפש (אמנם לעתים קרובות נפש הזולת). הנה הופיע באחד הימים אחד אַקסאֶלרוד והוא ראש משלחת העונשין של הצ’אֶקאַ (קומיסיה על־מיוחדת), והוא בא לטהר את העיר והסביבה מכל האֶלאֶמנטים המזיקים המסוכנים למשטר חדש והעוטים קלון על החברה החדשה “ההולכת ונבנית ביסורים ובטהרה”. לא הכרתי את אַקסאֶלרוד זה, רק ראה ראיתיו: בחור שחרחר, נמוך־קומה, לבוש מדי הצבא האדום וכולו חגור נשק מכף רגל ועד ראש. הוגד לי עליו, שהוא יודע פרק ב"נקודות השחורות", כי למד פעם ב"ישיבה" והוא ידען בספרות העברית. והנה יום אחד לפנות בוקר ניתך פתאום מטר יריות, שנמשך שעה לא קצרה. נודע אחר כך, שבפקודת אַקסאֶלרוד זה הובאו לפוליגון, זה המגרש רחב־הידים שבין העיר והמבצר, כל הגנבים וכל היצאניות שנאסרו בזמן האחרון, והוצאו שם להורג. בלי דין ובלי דיין, רק לפי שיקול המצפון הריוולוציוני של אַקסאֶלרוד וחבריו. “כדי לטהר את העיר והסביבה מכל… וכולי…” והיה מחנך טהור…

אך לא רק באזובי הקיר, כי אם גם בארזי הלבנון נפלה שלהבת, שלהבת האֶכּסטאַזה נטולת־הרסן, שלהבת האמונה העיורת, כי “קץ הימים” בא, כי המהפכה הרוסית הולכת ונהפכת למהפכה גלובלית, וכי זו היא רק שאלה של זמן קרוב ביותר, של חדשים, של שבועות, אולי של ימים. בארמון־העמל (כן הוסב שמו של בית־הספר היהודי למלאכה שהוחרם כדי לשמש מועדון לפועלים) התקיימה אספה חגיגית מאד, אספה יוצאת מן הכלל: בא אורח חשוב מהיושבים ראשונה במלכות המהפכה, הלא הוא החבר מאַנואילסקי, שכיהן אחר־כך בתפקידים ראשונים במעלה וביניהם גם כראש־הממשלה האוקראינית. האולם הגדול היה מקושט אדום מהמסד ועד הטפחות. מובן שגם הבמה וגם שולחן הנשיאות היו מרופדים ומכוסים שטיחים אדומים (מהיכן השיגו אותם?). מפות אדומות ודגלים אדומים. והנה קם מאַנואילסקי מעם שולחן הנשיאות לרעש מחיאות כפיים שלא שכך זמן רב, ניגש אל ה"עמוד" אשר בקצה הבמה (מובן שגם הוא עטוף אדום) ונושא מדברותיו. ישבתי לא רחוק מהבמה ויכולתי להתבונן היטב בנואם ולשמוע יפה כל מלה ומלה. הוא היה בעל קומה, לבוש מעיל־עור קצר מצבע חום בהיר ונעול מגפיים גבוהים צהובים־חומים, כמעט אדומים. בקיצור: התאים בהחלט לרקע האדום של ארמון העמל. הכל בו הביע בטחון, החל מהבלורית השופעת, מהקומה הזקופה, מקול הבאַריטון הרווה, וכלה במעיל העור והמגפיים הצהובים־חומים. אך בעיקר פרץ הבטחון מהנאום עצמו, מהתוכן של הנאום, והתוכן – הוא הוא הבטחון! הבטחון שבבוקר לא עבות אחד, והוא קרוב כדי תפיסה גם של עין קצרת־רואי, והעולם כולו יקיץ משנתו והנה הוא קומוניסטי! “כלום יש ספק בדבר, כי גרמניה תהיה לקומוניסטית במשך הזמן הקצר ביותר? הראיות? כלום אין די ראיות? כלום לא ראיתם, חברים, בעצמכם, באיזו נכונות עזבו החיילים הגרמנים את עירכם גם ללא נסיון של מאבק, של התגוננות? וכולי, וכולי…” ואולם ביחוד נחרתו בזכרוני דבריו על איטליה: “מה ששייך לאיטליה – הרי היא כבר מונחת בקופסתנו. החברה אַנג’ליקה באלאַבאַנובה סחה לי רק לפני ימים מועטים, שהשאלה היא שאלה של ימים, לכל היותר – שבועיים”. כאשר עברתי באיטליה בדרכי לארץ־ישראל בערך שנה וחצי או שנתיים לאחר נאומו של מאַנואילסקי, נזכרתי בדבריו. רצה המקרה שבצעדי הראשונים על אדמת איטליה איתקל בהפגנת־פועלים גדולה, הפגנה מהפכנית עם דגלים אדומים ועם שירת האינטרנציונל. בספר המסעות שלי “ממדבר למדבר” הזכרתי את ההפגנה הזאת:

בְּאִיטַלְיָה

הַשְּׁקוּיָהּ רֵיחַ וְרָדִים וְאֶתְרוֹגִים

וּסְפוּגָה זְמִיר־הָאַהֲבָה שֶׁל פֶּטְרַרְקָה

פְּגָשׁוּנִי פָּנִים נַעֲוִים מִמַּשְׁטֵמָה,

מְתָּאֲוַת קְרָב וְחָרוֹן,

וְרֵיחַ אֲבַק־שְׂרֵפָה צָרַב אַפִּי…

אך כמה רחוקה היתה גם ההפגנה הזאת מהקופסה של מאנואילסקי, שבה היתה מונחת איטליה הקומוניסטית… ומה שבא אחרי ההפגנה הזאת והפגנות רבות אחרות הדומות לה הן כולנו יודעים. בא מוסוליני, בא הפאַשיזם, בא היטלר. איני יודע איפה עכשיו החברה אנג’ליקה באַלאַבאַנובה, איני יודע גם היכן עכשיו החבר מאַנואילסקי, אבל אין לי ספק גם עתה, לאחר למעלה משלוש עשרות שנים, שהם עצמם האמינו בדבריהם. ואם הם האמינו, מה יש להתפלא על המשורר הלירי עגול ועל אביו הבנאי עם־הארץ ועל אחיותיו ועל עשרות ומאות שכמותם שנסחפו בזרם הלוהט של האמונה העיורת, כי את חזון אחרית־הימים כבר אפשר למשש בידים?

בינתיים והחיים נעשו קשים יותר ויותר. הונהג קיצוב חמור במזונות. האיכרים מהכפרים הסמוכים, שבשנים כתיקונן היו מביאים העירה מכל טוב, נעלמו מהאופק. יהודים מחפשי פרנסה נעשו פתאום להולכי־ארחות, למטיילים, בחינת “נצא השדה, נלינה בכפרים”. אם ההר אינו הולך אל מוחמד, מוחמד הולך אל ההר, ואם הכפר אינו בא העירה, העיר הולכת אל הכפר. מי שהצליח היה מביא מהטיול שק דגן, או שק תפוחי אדמה תמורת שקיק של מלח, או תמורת איזה מלבוש או איזה כלי, אבל בשום אופן לא תמורת כסף נייר. לכסף הנייר התייחסו האכרים בביטול גמור. הרבה הרבה מלבושים וכלים של יהודי בוברויסק נדדו אז אל הכפרים הסמוכים, אבל קרה גם שהמטיילים לא זכו לשוב מטיולם. בדרכים ובמשעולים, בשדות וביערים, שוטטו אז כל מיני אנשי הפקר, עבריינים, עריקים, שונאי המשטר הסוואֶטי, ואם הללו נתקלו ביהודי אחת היתה דתו למות. לכולם היה ברור, כי היהודי אשם בכל. אבל גם הסכנות לא עיכבו את מחוסרי הפרנסה לנסות את מזלם, ומחוסרי הפרנסה היו רבים. הסיסמה השלטת היתה “מי שאינו עובד אינו אוכל”, אבל העבודה לא ניתנה לכל דורש, ביחוד אם הדורש השתייך למעמד “הבורגנים” וביתר יחוד אם היה כבר בגיל העמידה. הנוער הסתגל איך שהוא; מורים לעברית נעשו מורים לאידיש, פקידי בתי מסחר נעשו פקידים ממשלתיים, קרה גם שסוחרים צעירים, ביחוד במקצוע מסחר העצים, הצליחו להסתדר בתור מומחים למקצועם. אבל רובם של בעלי הבתים נשארו ללא עבודה וללא פרנסה. ורבים רבים רעבו ללחם ממש ובחורף לא היה להם במה להסיק את דירותיהם.

רתוק לערש דוי, חולה בדיזאֶנטאֶריה קשה הייתי, כשפתאום נזדעזע חדרי מרעש תותחים. הפולנים באים! לא היתה לי היכּרוּת קרובה עם פולנים עד הזמן ההוא. אמנם באוכלוסיה הבּאֶלורוסית היה אחוז ניכר של פולנים. “פריצים” (בעלי־אחוזות) פולניים לא מעטים חיו גם בפלך מינסק, בסביבת בוברויסק ובבוברויסק עצמה. מפורסם ביחוד היה בעירי בעל־אחוזה פולני אחד, שנתלווה לו הכינוי “הפריץ המשוגע”. הוא היה לעתים קרובות מופיע ברחוב מגורי, כשהוא נוהג באיזו כרכרה משונה, עשויה כעין סולם שכוב, שבקצהו האחד הקרוב לסוס יושב הוא, ובקצהו האחורי — משרתו, כשרגליו מתנדנדות לשני עברי הסולם. כשהפריץ היה עוזב את מושבו, היה הקצה האחורי של הסולם נשמט למטה יחד עם המשרת. הופעת הכרכרה המשונה הזאת ברחוב היתה תמיד מעוררת שמחה גדולה אצל הילדים, שהיו למראיה מתחילים לצעוק בקולי־קולות: “הפריץ המשוגע נוסע!” אך מלבד הפריץ המשוגע חיו בסביבתנו גם “פריצים” צלולים בדעתם, ביניהם בעלי נכסים גדולים, וכמה מהם עמדו בקשרי־עסק עם יהודי עירי. לא מעטים היו בין יהודי בוברויסק, ביחוד בין הזקנים, ששמעו פולנית וגם היטיבו לדבר בה. והרושם שנוצר אצלי ממה ששמעתי בסביבתי על הפולנים היה זה, שאלה הם אנשים גאוותנים, קאפּריזיים, רודפי כבוד ושטופים בהתפּארות. יודעים להחניף לחזקים ותובעים חנופה והתרפסות מהחלשים ונהנים הנאה משונה מהשפלת הזולת, ובעד הנאה זו הם מוכנים גם לשלם ביד נדיבה. חיבה יתירה לא היתה נודעת ממני לפולנים עוד מילדותי, ביחוד לאחר שידיעותי עליהם נתעשרו גם מהספרים שקראתי, לאחר שקראתי על יחסם ל"מושקה’ס" (המוכסנים היהודים) שלהם, שהיו מכריחים אותם לבזות את צלם האדם של עצמם, לרקוד כדוב ולשיר “מה יפית”. כשנתבגרתי באו לידי יצירותיהם של סופרי פולניה בתרגום רוסי, וכשקראתי את אוז’אַשקו וכשקראתי את מיצקביץ ועל מיצקביץ, וכשנודעה לי קצת גם ההיסטוריה של פולניה ומה שעבר עליה התחילו לחדור איזה שינויים לטובה לתוך יחסי הבלתי־אוהד אל העם הזה. השתדלתי להכריח את עצמי לא לדון לכף חובה עם שהושפל עד שאול תחתיה בידי שלושת שכניו האדירים והחמסניים, שחילקו את ארצו וקיפחו את עצמאותו. אולם הנה באו הפולנים לעירי ככובשים, כמנצחים – ואוי לי שראיתים בכך! זו ההתעללות בחלש, זו העמדת הפנים החסודה והאדיבה, כשהצפרניים העשויות למשעי קורעות את סגור לבך, זו השחצנות ההדיוטית וההתנשאות המטורפת, זו השמחה להעליבך, להשפילך, כשהפה הכוזב נוטף מור וחלקות, זה חוסר הכנות, זה הרשע המוסווה באדיבות ממותקת וזו ההתאכזרות על מי שאין בכוחו להתנגד! ההתפרצויות הסאדיסטיות שלהם התחילו כמעט תיכף לבואם. עוד לא הספיקו לכאורה לנוח מעמל “הכיבוש”, וכבר החלו לחטוף יהודים ל"עבודה". מובן שלא העבודה היתה כאן העיקר, כי אם החטיפה, ובין החטופים גם זקנים מופלגים ותשושים. נדמה לי, כי בעיקר שמחו לזקנים, הואיל והללו היו על־פי־רוב בעלי זקן, ואת הזקנים אפשר לגזוז. לגזוז זקן של יהודי בעל כרחו – כלום יש עונג גדול מזה? מובן שהגזיזה לא נעשתה על פי כל כללי הספָּרות האמנותית, המסכנים יצאו מתחת ידי גוזזיהם מושחתי־צורה, לעתים קרובות גם זבי־דם, ולא לעתים רחוקות היו יהודים יראי־שמים מוכרחים לפנות לספרים מומחים שיתקנו להם מה שקילקלו המנוולים. היתה זו יותר מריטה מגזיזה. עד היום אני נזכר מתוך הזדעזעות, איך נפתחה פעם דלת ביתנו, ובפתח הופיע אבי שאיחר לשוב וכבר עורר בנו דאגה באיחורו. הוא הפתיעני בחיורונו, אך עוד יותר בזרות שבפניו. אך תיכף עמדנו על סיבת זרות זו: זקנו היה גזוז, נכון יותר מרוט. הוא חייך אלינו. ודאי שרצה בחיוכו זה להרגיענו. אך מובטחני שחיוכו לא היה מלאכותי. הוא באמת חייך, יותר נכון לעג לפראותם ולבהמיותם של מבזיו. מובטחני, שהוא, אדם עדין־נפש ועמוק־תבונה, לא יכול שלא לבטל מעומק הלב את הפרחחים הנקלים שהתקלסו בו. מאז הבוקר כשנחטף על ידי “הכובשים” ועד הערב העבידוהו בטלטול משאות. עבודה שלפי דבריו לא היה בה שום צורך ושום תועלת, ושהיתה כמובן לא לפי כוחותיו, שהזקנה וביחוד פורענויות המלחמה הספיקו להתישם. אך “הגבורים” לא הסתפקו בזוטות אלה. אם “הנערים” שחקו בגזיזת זקנים, הרי הגדולים עסקו בכריתת ראשים. כל מי שנחשד במגע־ומשא עם הבולשאֶוויקים נאסר, עונה והוצא להורג. משפחה שלמה שאחד מבניה ברח עם הצבא האדום הושמדה כולה בעוון בריחה זו על זקניה, נשיה וטפה. לא! אם חיבה יתירה לא היתה נודעת ממני לפולנים עוד מימי ילדותי, הרי שנה זו בערך, שבה נמצאתי ב"חסות" ה"כיבוש" הפולני, לא חיזקה כלל וכלל את אהדתי אליהם. ואם כי הכרתי אמרה לי גם אז ואומרת לי גם עכשיו שאי אפשר ואסור לדון עם שלם על פי יחידים, ואם כי יחידים אלה הם רבים למדי, הרי לא הצלחתי לצערי לעקור מלבי כליל את הרגש השלילי לפולנים, ביחוד את רגש אי־האימון שקנה לו אחיזה בלבי. ההושפעתי בזה מחוות־דעתם של סופרים רוסים גדולים, ביחוד לאחר שחוות־דעה זו לא נמצאה בסתירה עם נסיוני אני, עם מראה עיני? ידועים הבוז והשנאה שרוחש דוסטוייבסקי לפולנים, ואולם הסופר הגדול הזה רחש בוז ושנאה לכל אלה שאינם רוסים, ולכן את דעתו של דוסטוייבסקי איני מביא כאן בחשבון כלל. אבל הנה, גם טורגאֶניאֶב, אולי הסופר המתקדם ביותר בספרות הרוסית של המאה שעברה, זה הליבאֶראַל־למופת החדור כולו ברעיונות ההומאַניים של תקופתו, גם הוא בסיפורו “אהבה ראשונה” רומז אגב אורחא על תפיסתו של יסוד עיקרי באופי הפולני. גיבורת הסיפור בתארה תגובות שונות של גברים אחוזי קנאת אהבה על הצלחתו של המתחרה המאושר שלהם, אומרת כי הפולני (הרוזן מלבסקי שתכונותיו העיקריות הן חוסר כנות, רוע־לב ולשון רמיה) היה מגיש למתחרהו סוכריה מורעלת. והרי מי לנו גדול ממאַכּסים גורקי באהבת אדם ובחוסר הפלייה כלפי אומות שונות, והנה גם הוא נותן בפי “הזקנה איזרגיל” דברים מרים כלענה על הפולנים:

“…כתולעת הוא התפתל לפני… הוא היה מגוחך ומנוול. כשהיתה נחוצה לו אשה היה מתרפק עלי כחתול ומלשונו זב דבש, וכשלא רצה בי הצליף עלי בדברים כמו בפרגול…”

“…והנה הפולני אוהב־הכבוד, מנומס ואכזרי מנעים־דברים וקר…”

“…בפולין היה לי קשה. שם חיים אנשים קרים וכוזבים. אני לא ידעתי את לשון־הנחשים שלהם, הם תמיד נושפים. למה הם נושפים? ה' נתן להם לשון־נחשים כזאת, מפני שהם כוזבים…”

אני חוזר ושואל את עצמי: האפשר שהושפעתי ברגשותי לפולנים גם ממה שקראתי על אודותיהם אצל יוצרים נערצים? כיהודי אני יודע יפה־יפה עד כמה אין לסמוך על חוות־דעת מעין אלה שהבאתי ביחס לעמים, וביחוד לעמים מדוכאים, וביחוד שביחוד אם מחווי־הדעת האלה שייכים לבני העם המדכא. הן המדכא שמתחת לסף הכרתו הוא מרגיש בחטאו כלפי מדוכאיו ממציא לו, וגם זה מתחת לסף ההכרה, כל מיני אמתלאות המאשימות את הללו, כדי להצדיק את פשעיו. ואין תימה בדבר, כי גם אנשים גדולי רוח וברי לב, אשר בהיותם שייכים לעם המדכא ספגו מילדותם כל מיני דיבורים שליליים ודעות והרגשות שליליות ביחס לבני העם המדוכא, לא יכלו להשתחרר מהם גם בהתבגרם, גם לאחר שהגיעו לשיאים של חופש העיון והדיון. נדמה לי, שאני יכול להשיב בודאות, כי יחסי לפולנים נקבע בעיקרו לא בלחץ השפעה זרה, כי אם בתוקף חוויות מרות ומכאיבות מאד, חוויות שניזונו מעובדות, שצרבו את לבי והרעילו את דמי. אולי צערי וחרוני גברו שבעתיים מהמחשבה, שאנשים שהיו בעצמם מדוכאים במשך דורות מסוגלים להתעלל כל־כך באנשים מדוכאים עוד יותר מהם, ותוך כדי כך, מתוך צביעות שטנית, גם להעמיד פנים של אוהבי קידמה ושוחרי חופש. כשלוש שנים לאחר החוויות המרות הנזכרות, כבר בארץ־ישראל, כש"הלב היגע מתלאות, ממוסר כליות, מנדודים, מאכזבות, מעלבון" נרגע קצת באויר המולדת, הקדשתי בספר שירי־המסע “ממדבר למדבר” (מאירופה אשר היתה למדבר – למדבר יהודה) כמה דפים לתאור הזעזוע הנפשי שגרמה לי הפגישה עם הפולנים.

הַאִם לֹא הָיָה מַר הַמָּוֶת בְּאֵלֶּה הַפְּחָדִים?

הַאִם לֹא הָיוּ אֵלֶּה בִּעוּתֵי שְׁאוֹל?

יוֹם וָלַיְלָה רָעַדְתִּי

כֶּעָלֶה בַּסַּעַר.

הַאִם לֹא הָיָה לִי, כְּמוֹ נִתַּתִּי

לְמִשְׂחָק לִשְׂטָנִים מְשֻׁגָּעִים,

אֲשֶׁר יִתְעַלְּלוּ בִּי כִּרְצוֹנָם

כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ?

אמנם “הלב היגע מתלאות, ממוסר כליות, מנדודים, מאכזבות, מעלבון” נרגע קצת, אבל רק קצת. העלבון והצער עוד הוסיפו לכרסם ולצרוב. והפרק הראשון “שטנים משוגעים” (בספרי “ממדבר למדבר”) המוקדש כולו לפולין מסתיים בשורות אלו:

– – – מִי יִתֵּן וְשֹׁרַשְׁתְּ גַם אַתְּ

מֵאַדְמַת מַטָּעֵךְ,

מִי יִתֵּן וְנָדַדְתְּ גַם אַתְּ

ללֹא מוֹלֶדֶת,

נָכְרִיָּה וּבְזוּיָה,

נֶצַח שְׂנוּאָה.

נֶצַח חֲשׁוּדָה וְזָרָה…

מִי יִתֵּן וְגַם… אַךְ לֹא! לֹא! לֹא!

רֶגַע עָלָה עַל לִבִּי,

כִּי בִּתְעוֹתֵךְ בַּגּוֹיִים

תִּתָּעִי גַם אֵלַי,

וַאֲנִי שׁוֹלֵחַ לָךְ יָד לְעֶזְרָה

יָד אַמִּיצָה וּנְדִיבָה,

לָךְ, הַנַּהֲלָאָה וְהַנּוֹאָשָׁה…

אַךְ לֹא! לֹא! לֹא!

עִבְרִי אָנֹכִי.

נֵצֶר מִגֶּזַע רַחֲמָנִים בְּנֵי רַחֲמָנִים,

וְאִם גַּם אֵין גְּבוּל לֶעֱנוּתִי –

נִקְמָתִי לֹא תַעֲבֹר גְּבוּל…

השורות האלה נכתבו בראשית תרפ"א, בתקופת הגיאות של קהיליית פולין הקמה לתחיה, ומי פילל ומי מילל כי האמור בשורות האלה יתקיים במהרה, כי כעבור עשרים שנה בערך יבואו פליטי פולין “הנהלאה והנואשה” לארץ־ישראל… לא פליטים יהודים מפולין, כי אם פולנים טהורי־דם, יחסנים בני יחסנים, ש"שורשו מאדמת מטעם" במלחמת העולם השניה. לא שמחתי לאידם, ואם כי גם כאן, בארצנו, לא יכלו רבים מהם להסתיר את שנאתם המפעפעת… להיפך, הרביתי אז עוד יותר מקודם להרהר בשאלות, אם מותר גם מבחינת ההגיון וגם מבחינת המוסר לדון עם על פי ההתנהגות של חלקים ממנו, ואם גם חלקים חשובים; אם מותר לדון עם לדורותיו על פי התנהגותו בדור מסויים, ואם אין הצו הנעלה “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו” חל גם על מקרים, שבהם הנידון אינו “חבר”, כלומר פרט, כי אם ציבור שלם, עם? שאלות מסובכות מאד, מכאיבות מאד, וביחוד כשהנידון הוא ציבור, שאינך מכיר אותו היכרות מקיפה, עמוקה, יסודית. השאלות האלה הסתבכו בשבילי עוד ביתר עוז לאחר שנוכחתי, כי יהודים רוסים מסוגלים לסלוח הרבה לעם הרוסי על פשעיו כלפי היהודים, בזמן שקשה להם למצוא צדדם מקילים על עבירות דומות אצל הפולנים או אחרים. ולהיפך, יהודים פולנים, למשל, ייגעו וימצאו תירוצים לא מעטים כדי להסביר את רשעות הפולנים כלפי היהודים, אמנם רק להסביר ולא להצדיק… זוכרני, כי בשהותי בואַרשה בדרכי לארץ־ישראל בשנת 1919 ובשוחחי עם כמה אישים יהודים שם, שתפסו עמדות חשובות בציבוריות ובספרות היהודית (ביניהם ה. ד. נומברג ז"ל ויבדל לחיים, יצחק גרינבוים). על מעשי הזוועה של הפולנים כלפי היהודים, ראיתי אמנם שהם מדוכאים ומצטערים לא פחות ממני, אבל הגבתם על טענותי המרות, על דרישתי הנמרצת להרים קול צעקה נגדה־נא לכל העולם, ביחוד על הרצח המתועב והמזעזע של ל"ה צעירי פינסק – הגבתם נראתה לי אובייקטיבית יותר מדי, יותר מדי שקולה במאזני שיקול הדעת, יותר מדי מפוכחת… יתר על כן: עם כל כאבם הנאמן והעמוק על שבר עמם ועם כל התמרמרותם על מבצעי־התועבות, על המנהיגים והמצביאים, לימדו גם סניגוריה על האופי של העם הפולני בכללותו. ואולם לאחר זמן תפסתי את עצמי באותו “חטא” עצמו: תמיד מצאתי דברי סניגוריה על העם הרוסי, כששמעתי עליו דברי קיטרוג כלליים… הטראגדיה של “הכבשה בין שבעים זאבים” היא בעיקר אולי זאת, שברוב המכריע של המקרים אין הזאבים מחזיקים בכבשה בעל כרחה, והם נכונים להיפטר ממנה, אלא שהיא, באין לה מקום מרעה, זקוקה לשכנותם וחסותם… אגב, כבר נאמר בפתגם מפורסם: “Homo homini lupus est” (האדם לאדם – זאב) – ובכן האדם הוא זאב לאו דוקא ביחס לכבשה… ואילו אני, שאיני מאמין בזאביותו של טבע האדם, ואיני רוצה ואיני יכול להאמין בזאביותו של טבע עם שלם – הרי דבר אחד ברור לי: כבשה המתלבטת בין הרגליים, כבשה תועה ועזובה לנפשה, מוכרחה סוף־סוף לנפול לטרף, אם לא לזאב הרי גם לאדם… ועד שיתקיים החזון הגדול של אחרית הימים “וגר זאב עם כבש” – מוטב שהכבשה לא תזדקק לא רק לחסד זאבים, כי אם גם לחסד האדם…

הזכרתי למעלה את העובדה, שהיהודים מסוגלים לסלוח הרבה לעם שבתוכו הם יושבים על פשעיו כלפיהם, בשעה שקשה להם לדון לכף זכות עמים אחרים על פשעיהם כלפי עם ישראל. כלום אין עובדה זו מתבארת בכך, שקל לנו יותר לדון לכף־חובה את הזולת הרחוק מאתנו מאשר את הזולת הקרוב לנו, השרוי במחיצתנו. “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”, וגם אם איננו מגיעים למקומו ממש, אבל נמצאים בקרבת מקום ממנו, הרי יחסי־חברות שבינינו, ואם גם היחסים כמו החברות עצמה הם פרובלימטיים למדי, נוטעים בקרבנו אמון מסויים כלפיו, בה בשעה שכל לשון־הרע וכל דיבה המופצים על חבר שאנו רחוקים ממקומו מוצאים אצלנו בנקל אוזן קשבת. דוגמה מאַלפת להופעה זו אולי יוכל לשמש המקרה הזה:

יום אחד הודיעו לי ידידי משמנה וסלתה של האינטאֶליגנציה הבוברויסקאית שבאו אורחים לעירנו: דימיטרי מאֶראֶז’קובסקי, אשתו המשוררת זינאַאידה גיפּיוס, המבקר והפּובליציסטן פילוסופוב ועוד איזה משורר צעיר, שאת שמו שכחתי. בברחם מפני הבולשאֶוויקים מצאו להם מחסה זמני בשטח הכיבוש הפולני ומגמת פניהם פּאַריזה. אך עד לסידור כמה עניינים הקשורים בנסיעתם יצטרכו לעשות ימים אחדים בבוברויסק. הודיעו לי איפוא ידידי, כי הם רוצים לבקר אצל האורחים המכובדים, ושהאורחים הביעו את הסכמתם לקבל אותם לראיון. ובכן הם מציעים לי להצטרף לביקורם. הסכמתי. האורחים שהתאכסנו בבית מלון צנוע, קיבלונו באדיבות, ואולם איזו קרירות הורגשה מצדם במשך כל זמן השיחה. היה אז יום אביב, השמש הציפה את החדר רחב־הידיים באור וחמימות, מבעד לחלונות הפתוחים התנועעו למשב רוח קל שיחי הלילך המלבלבים בפרחיהם הלבנים והסגולים, ובשמם הנעים נצטרף לריח־הבשמים הדק שנדף מבגדיה של מרת גיפיוס. ואולם למרות מזג־האויר האביבי, למרות הצהלה והנהרה שבטבע, היתה קדרות נסוכה על פני האורחים, ביחוד על פני מאֶראֶז’קובסקי וגיפיוס. את שניהם, כלומר, את יצירותיהם, הכרתי יפה. מאֶראֶז’קובסקי שהיה פעיל בכמה שטחים של הספרות, בשירה, בסיפור, בביקורת ובמסה הפילוסופית הצטיין ברוחב השכלתו ובשאיפתו לחבק זרועות עולם, להקיף חזיונות היסטוריים־רוחניים גדולים, לתארם גם מצדם העלילתי, הגלוי, וגם לחשוף את מהותם הרוחנית, הנסתרת, מהות זו שהתבטאה לדעתו בעיקר בכיסופים לאור הגנוז, במאבק בין השטן לאלוקים. הטרילוגיה המפורסמת שלו (יוליאן הכופר, ליאונרדו דה וינצי, פּטר ואַלכּסיי) משכה אליה בזמנה תשומת לב רבה, לא רק ברוסיה, כי אם גם מחוץ לגבולותיה. גם מאמריו הבקרתיים לא היו מאמרי ביקורת במובן הרגיל, אלא מסות פילוסופיות־רליגיוזיות, שגם בהם ניכר היה המכחול של האמן והפּתוס של הפייטן, ואף־על־פי־כן, על־אף כל הסגולות החשובות של כשרונו לא שבה מעולם את לבי. משהו שכלתני, ספּאֶקולאַטיבי, נדף עלי מהפּתוס שלו, ולהיפך, במסקנותיו הפילוסופיות חסר לדעתי שיקול־הדעת האובייקטיבי והעמקות של האמת. רעיתו, גיפיוס, היתה משוררת מאד מעודנת, דקת־טעם ומקורית בביטויה, וגם יצירותיה כמו יצירות בעלה היו מקוטרות בבושם רליגיוזי־מיסטי, אך גם בשיריה, ורבים מהם מצויינים בציוריותם ובנגיניותם, היתה חסרה לעתים קרובות אי־האמצעיות, שבלעדיה לא תיתכן שירה גדולה. שניהם היו אז בשנות העמידה ואולי למעלה מכך. במאֶראֶז’קובסקי, בפניו החיורים והסחוטים, בזקנו המחודד, שכבר זרקה בו שיבה, ובחליפתו הפשוטה, המהוהה, היה משהו נזירי, וכל חיצוניותו עוררה בי רגש של אמון והשתתפות הרבה יותר מזה שעוררו בי ספריו. מרת גיפיוס, בניגוד אליו, היתה לבושה יפה, גם מפורכסת, ואולם פניה הביעו חומרה יתרה. שניהם נראו עצובים, רגוזים ומדוכאים. בעצם לא היה בכך משום הפתעה. לא קל, לגמרי לא קל, לעזוב את ארץ המולדת ולהגר לנכר, ביחוד, כשהמולדת נתונה בסכנת־מות. לדעתם של מאֶראֶז’קובסקי וגיפּיוס הרי הבולשאֶוויזם אינו אלא גילוי של השטן, של האַנטיכריסט, שלקרבנו בחר דוקא את הארץ הנוצרית ביותר, את רוס הפּראַווסלאַווית, הארץ הקלאסית של מבקשי־אלוקים. אפשר שאני טועה, אבל נדמה לי, כי האורחים החשובים בדברם על האַנטיכריסט שיוו לעיניהם גם את לאֶוו טרוצקי שהיה אז בשיא פרסומו ואת יתר חבריו היהודים שתפסו אז עמדות גבוהות ביותר בצמרת הבולשאֶוויסטית. אפשר, שאני טועה, אבל לרגעים נדמה לי, שהדכאון של האורחים עוד הוגבר על ידי ביקורם של מכבדיהם, שהיו כולם יהודים. אמנם רובם המכריע של המשתתפים בביקור לא רחשו חיבה יתירה לבולשאֶוויזם, אף־על־פי־כן הן היו כולם שארי־בשר לטרוצקי ולזינובייב ולקאמיניב ולסוואֶרדלוב ולליטוינוב ולעוד ועוד נציגי האַנטיכריסט. ניסיתי להעביר את השיחה מהמסלול התיאורטי על טיבה של המהפכה הרוסית הגדולה לפסים ממשיים יותר, לשאלות על המצב ברוסיה בכלל ובערי הבירה בפרט. האורחים עזבו את רוסיה רק לפני ימים מועטים; ואנוכי, שיצאתי ממוסקבה לפני הרבה חדשים ומלאֶנינגראַד לפני שנה וחצי, התעניינתי בנעשה בשני הכרכים האלה, שחיבה יתירה היתה נודעת להם ממני. האורחים סיפרו מה שסיפרו, בעיקר על מעשי הכפייה והאכזריות מצד השליטים החדשים. דבריהם היו ספוגים צער ומרירות, אבל דיבורם היה שקט, מתון, מתוך הבלגה שבחינוך טוב ושבנימוסי אנשי תרבות גבוהה. והנה מישהו מחברי לביקור שאל אותם על יחסו של מאַכּסים גורקי למעשים האלה. ופתאום כאילו נפרץ איזה סכר, והמרירות המאופקת והמרוסנת נהפכה לשצף קצף. אם בלאֶנינגראד ובמוסקבה נגנבו ונשדדו אוצרות האמנות מתוך בתי־הנכאת הממלכתיים ומתוך גנזיהם של אספנים פרטיים, הרי גם גורקי בעצמו, כן! כן! הוא בעצמו, בעצם ידיו ולטובתו ולהנאתו הפרטית לקח חלק בגניבות ובגזילות האלה! בקיצור, לא היה חטא ופשע שגורקי לא השתתף בו…

בין ידידי המשתתפים בביקור היה גם סולומון לבוביץ גינזבורג, אחד מלויתני האינטאֶליגנציה הבוברויסקאית, ובאמת אדם מעניין מכמה בחינות. עוד בילדותי הייתי נכנס לביתו כדי לשחק עם אחיו הקטן שהיה בן גילי ולמד אתי ב"חדר" אחד, ואז הייתי קורא לו, לאח הבכור, פשוט, ז’אַמקה (זלמן). הוא היה כבר אז עלם כבן עשרים, יפה־תואר ויפה מראה, עם רעמה עצומה של תלתלים שחורים. שלא כ"אינטאֶליגנטים" אחרים היה בחור גברתן וחסון, ואולם בחור חסון ויפהפה זה הגה בספרים יומם ולילה, וכיוון שהיה בן עשירים לא נמנע מלהתמסר כולו לתאוות הלימוד. כמה שנים בילה אחר כך באוניברסיטאות של גרמניה, ואולם תורתו היתה תורה לשמה, וכידוע לי לא רכש לו שום דיפּלומה, וגם לא שאף לכך. ושוב שלא כרוב האינטאֶליגנטים הבוברויסקאים היה שייך לא למפלגה מהפּכנית, לא לס. ד. ולא לס. ר. וגם לא לבונד או לס. ס. כי אם דוקא למפלגה הליבאֶראַלית של הקאדאֶטים. את הציונות שלל, ולפי השקפותיו היה מתבולל, אף כי הספרות העברית לא היתה זרה לו. והנה לאחר שנפרדנו מהאורחים ויצאנו החוצה, פונה אלי אדם חכם ונבון זה ואומר מתוך רצינות גמורה:

“ומה תאמר על גורקי? נורא ואָיום! גנב ושודד!”

אני עונה לו מתוך צחוק:

“לא נורא ולא אָיום! לא גנב ולא שודד!”

“הכיצד? האיש כמאֶראֶז’קובסקי ישקר?”

“האיש כגורקי יגנוב ויגזול?”

הוא הביט אלי במבוכה, הרהר רגע ופרץ בצחוק גדול:

“אָכן צדקת. הלוגיקה שלי צלעה הפעם”.

אין אדם נתפס על צערו. ברגעי התמרמרות וכעס אין האדם שוקל את דבריו. ודאי שמאֶראֶז’קובסקי עצמו התחרט מיד או לאחר זמן על כמה ביטויים לא שקולים ולא נכונים. אבל מעניין הפינומן הפסיכולוגי. הן סלומון לבוביץ לא הכיר עד היום את מאֶראֶז’קובסקי, כשם שלא הכיר היכרות אישית את גורקי. האדם המשכיל והמפוכח הזה שהיה רחוק מאד ממיסטיציזם לא היה כלל וכלל מחסידיו של מאֶראֶז’קובסקי, ואילו את גורקי הריאליסטן, אמנם ריאליסטן מיוחד במינו, ריאליסטן רומאַנטיקן, העריץ מאד, אף כי היה רחוק מדעותיו הפוליטיות. והנה רק מפני כך, ששהה שעה קלה במחיצתו של מאֶראֶז’קובסקי נתמלא אליו אימון עד כדי כך, שלא יכול להניח שמאֶראֶז’קובסקי מסוגל להוציא מפיו דברים לא נכונים, אבל יכול ויכול היה להניח שגורקי מסוגל לגנוב ולגזול¹…

אמנם לעתים קרובות הפסיכולוגיה אינה עולה בד בבד עם הלוגיקה…

במידה שהתקרב יום פרידתי מעיר מולדתי הלך וכבד עלי לבי, הלך ונעשה חצוי עלי. אם מצד אחד הלכו ונמאסו עלי חיי הבטלה והיגון והחורבן (הן חורבן היהדות ברוסיה היה כבר גם אז בשבילי כמעט בגדר עובדה) והלכו וגברו געגועי לארץ־ישראל, שכל חלומותי ושאיפותי היו נתונים לה, הרי מצד שני הרגשתי דוקא אז ביתר עוז וביתר כאב כמה עמוקים ועזים הקשרים המקשרים אותי לארץ בה נולדתי, גדלתי וחייתי מחצית חיי אדם. אך יותר מכל הכאיבה לי הפרידה ממשפחתי, אף כי לא היה לי צל של ספק, כי בהגיעי למחוז חפצי תהיה משימתי הראשונה להעלות את משפחתי לארץ. אולם הורי היו כבר בגיל הזקנה, עייפים מתלאות החיים, ונפשי בכתה במסתרים על שאני עומד לעזבם. אמנם אתם נשארים אחי ואחיותי המסורים להם בכל נפשם, ואף־על־פי־כן הייתי בעיני לא כחלוץ העובר לפני המחנה, כי אם כבורח ממקום הסכנה. עם כל הגיון הברזל שחייב את נסיעתי (לצאת לכולנו יחד לא היתה שום אפשרות, ואם אני אישאר תאפס כל תקוה לעליית המשפחה) לא ידעתי מנוחה. לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי – ויבוא רוגז! את אבי זכיתי לראות עוד אחר כך בואַרשה, שאליה בא להירפא ממחלה קשה שתקפה אותו, וזכיתי שילווני לתחנת הרכבת שממנה יצאתי לוינה בדרכי לארץ־ישראל, אבל את אמי לא ראיתי שוב אחרי היפרדי ממנה בבוברויסק. כמעט שנה תמימה עברה מיום עזבי את ביתי עד שעלה בידי סוף־סוף להגיע לארץ־ישראל. כחמשה חדשים אחרי בואי לארץ נפטרה אמי, אך אלי הגיעה הידיעה רק אחרי למעלה מחצי שנה לפטירתה, וכשמונה חדשים אחרי מותה הלך גם אבי בדרך כל הארץ, והוא בא אז בפעם השניה לואַרשה בלויית אחי הבכור ואחותי כדי לעלות לארץ. בספרי “ממדבר למדבר” תיארתי מקצת מן המקצת של יסורי הפרידה (תיאורים אלה נכתבו עוד בחיי הורי ז"ל). אלה היו לא רק יסורים, זה היה מין קפּאון, מין תדהמה, ונדמה לי גם עכשיו, כי כל ההכנות שהתכוננתי לדרכי נעשו כאילו באופן מיכני, בלי שגם הכרתי תשתתף בהן. בה בשעה שפרידתי השניה מאבי בואַרשה נחרתה בזכרוני, הרי איני זוכר כלום מפרידתי הראשונה ממשפחתי בבוברויסק. איני זוכר לא את שעת היום ולא את עונת השנה ולא שום פרט אחר. הייפלא איפוא, כי לפני עזבי את עיר מולדתי לנצח (ואני ידעתי אז כי לנצח!) לא סרתי לראות בפעם האחרונה את הבית שבו נולדתי, בית אבי אמי, שכל כך הרבה זכרונות־ילדות יקרים לי היו קשורים בו, לא נכנסתי לבית התפילה של ר' מיכל’ה, בית תפילה זה שתפס מקום גדול בחיי ילדותי ושהזכרתיו לא פעם בפרקי זכרונותי, וגם לא הלכתי לבית־הקברות להיפרד מקרובי ואהובי, שמצאו שם את מנוחתם, וביניהם אחי הצעיר, שמואל, שנפשי היתה קשורה בנפשו. הייתי נדהם והמום. אמנם לתדהמה זו סייעו מלבד יסורי הפרידה, גם גורמים אחרים, פרטיים־אינטימיים וגם כלליים, וביניהם גם האכזבה המרה מהקידמה האנושית… הה, במלחמת העולם הראשונה לא יכולתי גם להעלות בדעתי, שאפשרי עוד משהו איום ממנה: מלחמת העולם השניה עם כל מה שהביאה בכנפיה…