יש שהסכנה גורמת לבלבול־המוחין, למבוכה וגם לאיבוד החושים, כזה של הציפור המודהמת ממבט הנחש ונופלת ישר לתוך לועו, ויש שדוקא בשעת סכנה המוח מצטלל ומתבהר, וההגיון כאילו אוזר את כל הכוחות הצפונים בו, והוא עובד במתיחות ובדריכות, אבל גם בבטחון ובדיוק. במקרה השני גם אדם שמטבעו הוא נוטה לספקנות, להססנות, לשיקול־דעת מרובה כדי לקבל איזו החלטה נעשה פתאום תקיף בדעתו ומסוגל להכרעה מהירה, מידית. על שני מקרים בחיי, שבהם עמד לי חישוב מתון ומהיר כאחד אני רוצה בזה לספר, אבל אני מוצא לטוב להזהיר את קוראי מראש, שדברי ההקדמה שלי אל יעוררו בהם צפיה לסיפור מותח ורב ענין. אף לא רמז של הרפתקה, אף לא שמץ של מאורע מסובך ומפותל. לא התפרצות הר געש ולא שטפון, לא רעידת אדמה ולא מלחמה. שום עלילה מפוארה, שום מעשה גבורה. שני מקרים פשוטים ושכיחים.

אספר עליהם בסדר כרונולוגי. המקרה הראשון היה זמנו בין השנים 1904–1906. בעצם אין כל חשיבות לתאריך, ולא הייתי מתעכב עליו כלל, אילולי קראתי במאמרו של ב. דינבורג על ב. כצנלסון (“מפלסי דרך” ע' 227) את הדברים הבאים הנוגעים אלי: “בראשית ינואר 1906 נתפרסם בבוברויסק כרוז חריף ונאה (ברוסית) ליום 9 בינואר בשם ס. ס. וכששאלתי על מחברו, אמרו לי שמחברו הוא דוד שמעונוביץ”. תשעה בינואר חל כידוע בחורף ואילו המקרה שעליו אני רוצה לספר ושיסודו גם הוא בכרוז מהפכני, קרה, עד כמה שזכרוני אינו מטעה אותי, דוקא בקיץ. כמו כן נדמה לי, שהכרוז ששימש עילה למקרה המסופר היה כתוב אידיש. ומפני כך אני נוטה להניח שהכרוז במקרה דנן הוא כרוז אחר, שגם מחברו הייתי אני, והולדתו לא ב־1906, כי אם שנה או שנתיים קודם. על כל פנים כיוון שאיני יכול לסמוך על זכרוני כמו על חומה בצורה, וכיוון שברור לי כשמש, כי כשם שהזכרון עלול להטעות את זולתי הוא עלול להטעות גם אותי, הנני נמנע מלתאר פה את יפיו של הלילה, שכן יש הבדל גדול בין ליל קיץ לליל חורף, ורק אסתפק בהערה, שהלילה היה בהיר, ליל ירח במילואו. פרט זה זכור לי בודאות מוחלטת, והוא גם קשור בעצם המעשה. ובכן, בלילה אחד בהיר, בשתים אחרי חצות, צעדתי לאט ברחוב־פושקין הארוך, רחוב מגורי, בדרך לביתי. צעדתי לאטי, מפני שהייתי עיף קצת, ועיף הייתי אולי לא כל כך ממאמץ פיסי כמו מהתרגשות פנימית. שעה וחצי או שעתיים לפני כך לקחתי חלק בפעולה אי־לגלית רצינית, בכיבוש בלתי־חוקי של בית דפוס חוקי לשם הדפסת פרוקלמציה נגד המשטר הקיים. ב"כיבוש" זה השתתפו כמה בחורים וגם בחורות. האחרונות עמדו על המשמר ליד הבנין וברחובות הסמוכים, כדי להתריע על הסכנה, אם תהיה צפויה כזאת. איני זוכר בדיוק לאיזה מאורע מיוחד היה מכוון הכרוז, כמובן, אם נניח שזה לא היה אותו הכרוז, שאותו מזכיר ב. דינבורג במאמרו. עלי העיקה במקצת גם העובדה, שבעל בית הדפוס יעקב הכהן גינזבורג, שעסק גם במסחר ספרים וקצת גם במו"לות, לא יכול בודאי גם להעלות על דעתו, שאנכי, אחד המבקרים הקבועים של בית מסחרו, מסוגל למין “שערוריה” כזאת. אמנם זה היה רק כיבוש ארעי, רק למשך שעות מועטות, ומובן שלא בלי ידיעתם של כמה מעובדי־הדפוס הותיקים. יש לשער, שיעקב הכהן גינזבורג ישן אז שנת ישרים וחלם חלומות נעימים על עוד איזו “הגדה של פסח” עתיקה, שתבוא לידו, והוא ימציאנה לאקדמיית־המדעים הקיסרית, הואיל וזמן קצר לפני כך המציא אמנם לאקדמיה במתנה הגדה עתיקה ונתכבד על זאת במכתב תודה מהמוסד החשוב. למכתב־תודה זה נעשה פרסום גדול בעירנו, גם בעתונות הופיעה ידיעה על כך, ויעקב הכהן גינזבורג שהיה מטבעו קפדן ורתחן היה נעשה רך כחמאה, כשהיו הקונים שלו מזכירים לו את המאורע הזה תוך כדי עמידה על המקח של איזה ספר. ואולם שבבית הדפוס שלו ייעשו מעשים אשר לא ייעשו על ידי איזה אורחים־פורחים, על ידי איזה נערים קלי דעת האומרים בטפשותם למגר את המשטר הצארי, שבחסותו נמצאת גם האקדמיה הקיסרית למדעים, שממנה נתכבד במכתב תודה – לדבר זה בודאי ובודאי שלא היה מסכים בשום פנים ואופן, וברתחנותו היה גורם בודאי לכמה תקלות. אך כאמור התחלנו עבודתנו בשעה מאוחרת, קרוב לחצות, ובשעה זו ודאי כבר ישן שנה עמוקה וחלם מה שחלם, על כל פנים לא על מה שנעשה כעת בבית הדפוס שלו. מה היתה בעצם פעולתי אני באותו מבצע לא אוכל להגיד בדיוק, אך כיוון שבסדרות לא היתה לי שום ידיעה, יש לשער שבתור מחבר הכרוז השגחתי על ההגהה, ואולם לאחר שההדפסה נגמרה היה עלי להעביר חלק מן הטפסים, חבילה הגונה למדי, לדירה מסויימת. הבאתי איפוא את החבילה לדירה המסויימת, שגם היא נמצאה ברחוב מגורי, אך בקצה השני של הרחוב, במרחק די הגון מביתי. נפרדתי מבעל הדירה בלחיצת־יד חזקה כראוי ל"לוחמים" צעירים, ושמתי פני הביתה מתוך קורת־רוח ניכרת על הצלחת המשימה. אך באמצע הדרך, בפרשת רחובות, עמד שוטר מזויין ברובה על משמרתו, משמרת הלילה. כרגיל היו השוטרים חגורי חרב, אך כיוון שהזמן היה זמן חירום, נוסף להם על חרבם גם רובה טעון בזמן העמידה על המשמר. השוטרים בעירנו, כמו במקומות אחרים, לא התיחסו בחיבה יתרה למהפכנים, וביחוד כשהמהפכנים הם “יהודים ארורים”, ואין להעלים, כי גם המהפכנים לא רחשו ידידות ל"כלבי המשטר הצארי", ובהזדמנויות נוחות גם העניקו להם “הענקות” לא רצויות ביותר. בקיצור, בין הצדדים שררה אי־אהדה הדדית וגם פחד הדדי. מראה השוטר המזויין על פרשת הדרכים לא שמחני איפוא, ביחוד לאור העובדה, שבכיסי נמצא גם נשק, אקדוח ברוינינג, ומובן שלא ברשיון המשטרה. איני חושב, שאת האקדוח לקחתי אתי רק לשם התגנדרות, אפשר שכך נצטוינו, מבצעי הפעולה האי־לגלית, מטעם הממונים עלינו. ואולם בעיקר נעשה לי לא נוח, כששמעתי את הצו “עמוד”. אך בו ברגע, עוד לפני שהפחד הספיק לחדור אל לבי, הובהר לי, כי עלי להמשיך את דרכי, ובלי בהלה ובלי פזיזות כלשהי. כאמור למעלה צעדתי לאט, והנה גם אחרי שקבלתי את הצו לעמוד הוספתי לצעוד לאטי בלי להחיש את צעדי אף כמלוא נימה, אף כי הייתי קל רגלים. ביני ההולך על המדרכה ובין השוטר העומד באמצע פרשת הרחובות היו כעשרה צעדים ואולי קצת יותר. במהירות הבזק, כמעט שהייתי אומר מתחת לסף ההכרה, למדני ההגיון דברים די הגיוניים, אבל גם די מורכבים: “אם תעמוד, יגש השוטר אליך, ימשש בכיסיך, ימצא את האקדוח, ואז אוי ואבוי לך. אם תברח – ישלח בך כדור, ושוב אוי ואבוי לך. אבל אם תצעד לאטך כמו שצעדת קודם – אז ישנן שתי אפשרויות: או שהשוטר יחשוב שאינך שומע ואז לא ימהר להשתמש ברובו, או שיחשוד בך שאינך מפחד מפניו שכן גם לך יש איזה ‘צעצוע’, ואז בודאי לא יהיה לו חשק ‘להרקיח מרקחה’ ולהתגרות מלחמה, כיוון שהשוטרים כאן מלומדי נסיון ואינם ששים לסיכון בריאותם. על כל פנים עד שהשוטר יבוא לידי איזו החלטה, תספיק להתחמק ממנו לעוד כמה וכמה צעדים, וזהו רווח גדול, ובינתיים, אם יהיה צורך בכך, אולי יעלה בידך להתחמק לאיזו חצר מפולשה או לנטות לאיזו סמטה ותעלם מעיניו”. את כל המסכת ההגיונית הזאת למדני ההגיון כהרף עין, עוד בטרם הספיק הפחד לחדור אל לבי, ואני אמנם צעדתי לאטי על המדרכה בשקט גמור כאדם אשר מצפונו נקי במאה אחוז ומפני כך הוא נהנה הנאה שלמה מהאויר הזך של הלילה ומהאור הבהיר של הלבנה. מובן שלא פניתי אחורה אף פעם ואמנם הצו “עמוד” לא נשנה, וכעבור שעה קלה כבר שכבתי במטתי בביתי. מהחדרים הסמוכים הגיעה אלי נשימתם של בני ביתי הישנים, ורק עכשיו התכווץ לבי, בתארי בדמיוני מה רב הצער והכאב שהיה עלול להיגרם להם על ידי. תוך כדי כך עלתה לפני דמותו של השוטר בפרשת הרחובות, שהוא ודאי עיף ומשתוקק לשנה כמוני, והתפלאתי בעצמי שאני רוחש לו כעת לא את השנאה הרגילה, אלא להפך: משהו מעין השתתפות בצער על עבודתו הקשה והבלתי־נעימה, וגם קצת הכרת־טובה… סוף סוף הן היה רק כפשע בין שכיבתי הנוחה עכשיו במטתי ובין מכות רצח במשטרה (שגם היא, אגב, היתה במרחק צעדים אחדים מביתי), שלאחריהן הייתי מוזמן בודאי לטיול נחמד לסיביריה. עם כל אהבתי לטבע ועם כל התענינותי ב"טייגה" (יער־עד) של סיביריה ובנהרותיה האיתנים, וביחוד בצבאים הצפוניים, הרי שמחתי, שהיה בידי להמנע לעת עתה מטיול רב־ענין זה.

והמקרה השני קרה שנים אחדות אחרי הראשון, ולא ברוסיה, כי אם בארץ ישראל. באדר תר"ע עלה בלבי רעיון נאה לערוך טיול, ועד כמה שאפשר ביחידות, מ"קוסטינה ועד ראש פינה". הואיל ומיפו לבאר טוביה (קוסטינה) כבר טיילתי לא פעם מצאתי לטוב לוותר על החרוז המוצלח ולהסתפק בהליכה מיפו למתולה. אך כשם שלא עלה אז בידי לבקר את מתולה (הגעתי רק עד ראש פינה), כן גם לא ביצעתי במלואו את סעיף היחידות. בכמה קטעי דרך היו לי בני לוויה. כך, למשל, מפתח תקוה עד חדרה הלכתי בחברתו של מנדל פורטוגלי ז"ל, ומחדרה לזכרון־יעקב נלווה אלי צבי שץ ז"ל עם חברו. משהו מרשמי מכברת הדרך שעשיתי עם מנדל פורטוגלי מסרתי באידיליה “מלחמת יהודה והגליל”, כמובן מתוך מתן חופש גמור לדמיון הפיוטי, ואולם לא אעלים, כי אם דמותו של אלקנה הגלילי מעוררת רגשות חיבה מסויימים, הרי הללו הם הדים מרגשות החיבה שעורר בי בן לוויתי החביב, השומר האמיץ, אם כי לא צילמתי וגם לא נתכוונתי לצלם בדמות זו את פרצופו של מלווי. פחות נתרשמתי מצבי שץ, חברי לדרך מחדרה עד זכרון יעקב. הוא כנראה לא ידע עוד אז עברית, וכמעט כל הזמן דיבר רוסית עם חברו, דיבר בהתלהבות, כנראה מרוב התפעלות ממראות הנוף. לא הקשבתי לשיחתו, כיוון שמנעורי ועד היום איני מסוגל לעשות שתי מלאכות בבת אחת, וכשהנני סופג לתוכי בטיול את לשון המראות קשה לי לשמוע באותו זמן גם לשון אחרת. אגב, לא ידעתי אז כלל, כי שץ כותב שירים ברוסית, כשם שהוא לא ידע בודאי שאני כותב שירים בעברית, ורק כעבור שנתים, כשישבתי בברלין, קבלתי מברנר חוברת שירים רוסיים של שץ, כדי שאחווה את דעתי עליהם, ואז רק אז נודע לי, שחברי לטיול היה גם חברי לעט. ראוי לציין, שההשגחה העליונה דאגה לכך, כי לאחר כל ארבע שעות של הליכה תזדמן לטיילים תחנת חנייה שאפשר וגם כדאי להתעכב בה. כך, למשל, אחרי ארבע שעות של הליכה מיפו הגענו לכפר סבא, שבסך הכל היו שם אז שני צריפי עץ. הלינה בכפר סבא (הגענו אליה בערב) היתה מוצלחת ביותר, הואיל ומשפע היתושים שעקצונו בלי רחמים הוכרחנו לבלות את רוב הלילה לא בשינה, כי אם בשיחות נעימות, ונוסף לכך גם השכמנו לקום ולצאת לדרכנו עוד לפני הנץ החמה, והודות לזאת זכיתי ליהנות מבוקר אביבי נפלא בשדות השרון, שהתנוצצו והבריקו משפעת הטל כמרבד ענקי הזרוע כולו אבני חן. מכפר סבא לחדרה אמנם דרך של שמונה שעות, אבל בדיוק באמצע הדרך במרחק מה מתול־כרם הופיע לפנינו בכל הדרו צריף־עץ ישן נושן, ששימש “לוקנדה” (מלון אורחים), ובו מצאנו מנוחה נעימה, הואיל ולא היתה בו נפש חיה מלבד נער ערבי שישן מתחת מצע קרשים המחובר לכותל ומלבד לטאות וזבובים, שחנו בו כבוד בבקיעי הכתלים ובחלל האויר. מחדרה לזכרון יעקב, גם כן דרך ארבע שעות וכן גם מזכרון לעטלית ומעטלית לחיפה, וכאן, בדרך בין עטלית לחיפה, קרה לי המקרה השני.

זכור לי עד היום ביקורי בעטלית, יותר נכון זכורים לי האשה ובעלה, שאל ביתם סרתי לפנות ערב. לא היו אז עדיין קבוצות וקיבוצים מכניסי אורחים, אבל גם האיכרים במושבות הדלות והמוזנחות שמחו מאוד לקראת כל פנים חדשות. כיוון שהיום היה גשום ומוטרד־רוחות ואני הייתי עייף ורעב, נכנסתי ישר לבית הראשון של המושבה הקטנה. על הרצפה ישבה אשה ובררה בידה האחת גרעיני חטה מהערמה אשר על המחצלת, כשבידה השניה היא מנענעה עריסת תינוקה. פניה היו עדינים ועצובים מאוד, זאת ראיתי תיכף, אבל כשהזמינה אותי לשבת על הספסל הסמוך לקיר (כזכורני לא היו כסאות בחדר) האירה בת צחוק טובה את עיניה. “עוד מעט יבוא בעלי מן השדה ונאכל ארוחת ערב. רואה אני שהנך עיף וקר לך”. ופתאום צחקה בקול: “אבל מדוע אינך מסיר את התרמיל מגבך?” צחקתי גם אני על שהתישבתי ברחבות על הספסל והתרמיל על גבי. בעצם היה זה לא תרמיל, כי אם כתפיה מקופלת, ובתוכה כמה חפזים הכרחיים כגון מעט לבנים, מגבת, חולצה של שבת, מחברת לכתיבה וספר או שנים לקריאה. האשה הוסיפה לעשות או מלאכתה, אך התבוננתי שמפעם לפעם היא מרימה את עיניה מערמת החטים ומסתכלת בצילום התלוי על הקיר מנגד, צילום נערה צעירה עם תלתלים בהירים ועינים שוחקות, מסתכלת ומתאנחת בחשאי. “זאת היא בתי – אמרה לי כשהיא מפסיקה פתאום את עבודתה וגם חדלה מלנענע את עריסת התינוק – זאת היא בתי היפהפיה, שנחטפה ממני בחצות הלילה, בחצות הלילה… כבר עברה שנה, והיא לא תשוב, לא תשוב”… ברגע הראשון לא הבינותי על איזו חטיפה כאן מדובר, אבל לאט לאט נתחוור לי, שהנערה החמודה מתה מקדחת צהובה, אך האם השכולה לא הוציאה מפיה אף פעם את המלה מות, ודברה כל הזמן על חטיפה… פתאום הואר החדר האפלולי באור גדול: הדלת נפתחה, והשמש השוקעת שפרצה מבעד לעננים, מצד הדלת הפתוחה, הציפה בזוהר עז את ערמת החטים, את עריסת התינוק ואת האשה האבלה. נכנס גבר חסון בעל קומה ופניו עטורות זקן שחור, וברך את האשה במאור פנים. ראיתי, כי עם בואו התבהרו פני האשה, והיא רמזה לו תיכף עלי ואמרה: “זכינו לאורח!” הוא הושיט לי את ידו הגדולה והנוקשה ב"שלום עליכם" שבשמחה אמתית. אחר כך כשהאשה יצאה למטבח להכין את סעודת הערב הסביר לי: “אורחים אצלנו נדירים, ומובן שאנו שמחים להם תמיד, אבל בזמן האחרון כל אורח הוא בבחינת מתנה מהשמים… אשתי המסכנה אינה יכולה לשכוח אף לרגע את האסון הגדול, וכשבא אורח והיא משיחה קצת את יגונה, היא נרגעת לכמה ימים… אני מקווה שבמשך הזמן ירווח קצת לנפשה הדווה, אבל לעת עתה עודנה כהלומת רעם… אמנם איך אפשר לשכוח פרח יקר כזה, פרח נפלא כזה…”

עם הנץ החמה נפרדתי ממארחי הנוגים והחביבים. בעל הבית שיצא יחד אתי ליווני עד הדרך והראה לי את הכיוון לחיפה. “תלך ישר בדרך הזאת ותגיע לחיפה בשלום. אי אפשר לתעות כאן: מימינך ההרים ומשמאלך הים. ואם כי הסימן היה ברור מאוד, נדמה לי אחרי שעה של הליכה, שתעיתי: הים נעלם מעיני. וכיוון שבשעת הליכתי הייתי שקוע בהרהורים על הנערה החמודה ואמה האבלה עלה בדעתי שמא מתוך הרהורים נטיתי מהדרך, ובאמת, אם כי מימיני התנשאו ההרים כקודם, הרי משמאלי נראה לי עכשיו לא הים כי אם שדה רחב ידים. האיכר מעטלית לא מצא כנראה לנחוץ להגיד לי, כי פה ושם מתרחקת הדרך מהים, ואני מצדי שכחתי כי הנני קצר־רואי… והנה למזלי נראית לי ערביה עובדת בשדה. ברכתיה לשלום בקול רם, והשתמשתי כמעט בכל אוצר המלים הערביות הידועות לי כדי לשאול, אם זאת היא הדרך לחיפה. היא הסתכלה בי ארוכות, ביחוד כנראה משך את תשומת לבה התרמיל המוזר, כלומר כתפיתי המקופלת, אשר על גבי, שהיה עכשיו מלא וגדוש, הואיל ומארחי החביבים הכריחוני לקחת אתי צידה לדרך: ככר לחם, חריץ גבינה, זיתים וביכורי מלפפונים, שרק הבוקר נתלשו מערוגתם. אך אחרי הסתכלות ממושכת שבשתיקה אמרה לי, וליתר בטחון גם הראתה לי בידה, כי כדי להגיע לחיפה עלי לפנות ימינה אל המשעול המשתרע מהשדה לעבר ההרים. הודיתי לה ב”כתר חירק" עליז על תשובתה שהניחה את דעתי ופניתי למשעול. אך מה נדהמתי אחרי כמה רגעים של הליכה, כשהמשעול נפסק פתאום לפני משוכת צבר, שמאחריה נגלו לעיני בתי חומר של כפר ערבי. הבינותי שהערביה הטעתני בכוונה, ואם כי כוונתה לא היתה ברורה לי, ומהרתי לשוב על עקבותי אל הדרך הקודמת. והנה הערביה שוב נראית לי מתוך השדה, וכשרק נגליתי לעיניה התחילה לחרף אותי בחמה שפוכה, אך מכל חרפותיה וגידופיה הבינותי רק את המלים “מוסקוב חנזיר!” (מוסקוב – זה היה בפי הערביים הכנוי לא רק לרוסים, כי אם גם, ובעיקר, ליהודים עולי רוסיה, אך מובן שהם לא הבחינו בין ליטאי וגליצאי, וכל יהודי לובש אירופית נחשב למוסקוב). לא שמתי אליה לב והמשכתי דרכי, ועובדה זו כנראה הרגיזה אותה ביותר, והנה היא צועקת בקולי קולות: – “מוחמד, מוחמד!” אני מפנה לרגע את פני לעברה, והנה אני רואה, שמקצה השדה צועד ערבי ענק ונגש אל הערביה. הם משוחחים רגע והנה גם הוא קורא לי בקול רם: “סטנה שווֹיה” (כתר זעיר). ה"סטנה שווֹיה" שלו לא מצא חן בעיני כלל וכלל. כל הענין נראה לי תמוה ביותר. מה רצתה ממני הערביה? לשם מה הטעתני? על מה היא כועסת? ולמה הזעיקה את מוחמד? ולשם מה נחוץ לו למוחמד, שאמתין לו? מה לו ולי? יותר נכון, מה להם ולי? אבל תוך כדי מחשבות אלה איני מעכב את הליכתי אף לרגע ומוסיף לצעוד קדימה. בינתים והים נגלה לי שוב משמאלי, ונעשה לי ברור, שהדרך שאני צועד בה היא הנכונה. אך קריאתו של מוחמד אינה פוסקת. נראה, שהוא הולך אחרי ורוצה להדביקני. אבל הוא עוד רחוק ממני כברת דרך הגונה. ופתאום נעשה לי ברור, כי מוחמד זה רוצה לעשות לי רעה. ברור כשמש בצהרים. אך עם זה נתחוור לי עוד דבר אחד: אסור לי לעמוד, אך אסור לי גם לברוח, כלומר להחיש את צעדי. אם אברח – יתחיל גם הוא לרוץ ובודאי ידביקני, שכן הוא גדול וחסון ממני בהרבה, ואני גם עייף. עלי איפוא לצעוד בצעידתי הרגילה ולהוכיח לו, שאיני מפחד ממנו. לשם הוכחה זו אני מפנה אליו לרגע את ראשי בשחצנות מודגשת ושם את ידי הימנית בכיס מכנסי הריק, כאילו אני ממשמש את הנשק הטמון בו. זה נמשך רק כהרף עין, אני מפנה אליו שוב את גבי, אך את ידי מהכיס אינני מוציא וממשיך ללכת בשקט גמור. וראה זה פלא: קולו של מוחמד מתנמך עד שהוא משתתק לגמרי, ובהפנותי שוב את ראשי לצדו כעבור רגעים מספר, הנני רואה רק את גבו המתרחק.

לא ידועה לי, כמובן, עד היום הסיבה האמיתית של המקרה הזה. אך סבור הייתי אז, כשם שסבור אני גם היום, שהערביה נתנה עינה בתרמיל שעל גבי, שבודאי חשבה שהוא מלא כל טוב. את המוסקובים חשבו בני־הכפר הערביאים לעשירים מופלגים. מלשוני ה"ערבית" הכירה מיד כי חדש הנני בארץ ושביליה אינם נהירים לי. חשוב חשבה אפוא כי עד שאגיע למשוכת הצבר ואעמוד על תרמיתה תספיק להודיע למוחמד, שהיה כנראה בעלה, על מציאותי, והוא ילך אחרי ויתעשר עושר רב בלי עמל מיוחד. לפי מראי החיצוני החליטה כנראה בלי פקפוק שעל מוחמד שלה לא יכבד המאבק עמי, והאפשרות שמאבק זה עלול אולי להיגמר ביציאת נשמתו של המוסקוב – אפשרות זו, יש לשער, לא הדאיגה אותה כלל. אך היא נתאכזבה מרה בראותה אותי שב על עקבותי לפני שעלה בידה להפיק את זממה. בחרפות וגידופים שהמטירה עלי חשבה אולי לעכבני עד שלשמעם יגש אליה מוחמד. בראותה שאיני מתעכב התחילה לצעוק לו שיתקרב. הוא היה מוכן כמובן לעשות את רצונה שהיה בודאי גם רצונו, אך לפי הליכתי המתונה ולפי מצב ידי הנתונה בכיס מכנסי שיער כנראה, שבכיסי שוכן לו כבוד אקדוח טעון, ומצא לטוב לא להסתכן יתר על המדה. הוא נסוג איפוא אחורנית נסיגה לא מכובדת ביותר ואפשר ששקל למטרפסיה מאשת החיל שלו.

בהגיעי בשלום לחיפה ובשבתי מתוך זחיחות דעת וקורת רוח בפתח החצר של האכסניה העלובה, פתח זה שבעדו נשקף לי הים בכל הדרו, סעדתי את לבי בהנאה מרובה בלחם הטעים ובמלפפונים הטריים שנתנו לי מארחי בעטלית ונזכרתי באזהרותיו המרובות של ברנר, שלא אעז בשום פנים להלך יחידי בדרכים המשובשות של ארצנו. בבטחון הנעורים שלי החלטתי שסוף סוף לא הוא, כי אם אני צדקתי והראיה, שהנני, ברוך השם, חי וקיים, ונוגס בתאבון מופלא את המלפפונים האביביים שהוצאו רק הבוקר מערוגתם. בכל זאת בשובי כעבור כמה שבועות מטיולי לא מצאתי לנחוץ לספר לו על ה"אינצידנט" הזה, אף כי היתה לי כאן הזדמנות נאה להתפאר לפניו ב"חישוב המהיר והקולע אל השערה" של ההגיון שלי. אגב, התפלאתי על הדמיון הגדול שבין המקרה בדרך עטלית־חיפה ובין המקרה ברוסיה. בשניהם מילאו תפקיד מכריע אותם החישובים, אותו שיקול הדעת, אותה המסקנה, ושניהם נסתיימו באותן התוצאות. אך ברור לי, שב"סכנה" הארצישראלית לא נסתייע הגיוני כלל בנסיוני הרוסי. בשעה שמוחמד צעק לי, שאחכה לו קצת, לא עלה כלל בזכרוני השוטר הבוברויסקאי שציוה לי לעמוד, וכוח השיפוט שלי פעל מתוך עצמאות גמורה. מכל מקום בשבתי בפתח החצר של האכסניה העלובה שבעדו נשקף לי הים, הייתי מרוצה בהחלט מעצמי ומהעולם כולו, ונדמה היה לי, כי מעולם לא היה הים נפלא והדור כל כך.