לא אוכל לומר בוודאות, כי החורף של שנת 1916–1917 היה באמת קר יותר מאשר בשנים אחרות; כלומר, לא אוכל לקבוע אם הטמפרטורה בחורף זה היתה נמוכה מאשר בחרפים אחרים. אבל אוכל לומר בוודאות, כי לי וכן גם לרוב האוכלוסיה הכבירה אשר בפטרוגראד היה קר מאד באותו חורף, לפעמים עד לבלתי נשוא. מלחמת־העולם הראשונה הגיעה אז לשיאה, האבדות היו עצומות, הגיוס הקיף לא רק את כל חיל המילואים, כי אם גם את אלה שהוכרו קודם כבלתי כשרים בהחלט לעבודת הצבא, היה מחסור בפועלים גם במקומות־עבודה חשובים ביותר, שירות התחבורה היה עמוס למעלה ראש בהסעת הלוחמים וחמרי המלחמה, ולא יפלא איפוא אם גם לעיר המלוכה הגיעו המצרכים החיוניים ביותר, וביניהם חמרי מזון והסקה, במדה זעומה, או שלא הגיעו כלל. קיצור הדברים, בעלת־הבית שלי למרות כל רצונה ורצוני לא הסיקה את חדרי במשך ימים ושבועות, ולעתים קרובות לא יכלה להגיש לי גם את המיחם, זה הכלי הרוסי הנפלא, שהיה תמיד לא רק מרווה ומחמם, כי אם גם משרה רוח של ביתיות ומשפחתיות בתוך הקרירות והבדידות של הנכר. ידוע כי לשם חימום המיחם גם כן נחוצים פחמים, ואלה היו אז יקרי המציאות. הנני מדבר כאן בעיקר על הקור שהציק לי, מפני שהענין שעליו רצוני לספר קשור בקור, ואולם לא שבעתי הרבה נחת גם מהרעב. מנת הלחם שהוקצבה לנו היתה קטנה מאד ולא תמיד ניתנה במלואה, אבל גם זו שניתנה לנו היתה דומה יותר לטיט מאשר ללחם ממש. אני כותב את דפי אלה בשנת תשי"א, כמעט לאחר שלושים וחמש שנים מזמן המעשה, ואולם כשאני שומע לפעמים תלונות ותרעומות על משטר הצנע השורר עכשיו בישראל, קמים וניצבים לפני הימים ההם ברוסיה (ימים שנמשכו שנים!), ואני מתמלא רגשות שונים ומשונים, גם רגשות רוגז על המתלוננים וגם רגשות תמיהה על הטבע האנושי, המסוגל לקבל בסבלנות ייסורים גדולים וחריפים, אבל הוא עלול להתמרד דוקא נגד פגיעות קטנות בהרגליו. הן לו קם מישהו בשנים הקודרות ההן והיה מתאר לפני את משטר הצנע השורר עכשיו בישראל, האם לא הייתי מתפעל מכוח הדמיון העצום של אותו מישהו המיטיב כל כך לספר בתוך תוכו של הגיהינום על מנעמי גן העדן. אבל מוטב שלא אסור לצדדים ואמשיך בסיפורי. ובכן, רעב וקור היו מנת חלקו של רוב האוכלוסיה הכבירה בפטרוגראַד המעטירה, וכמובן גם מנת חלקי. אבל לא על הלחם והפחם לבדם יחיה האדם. ודאי שהיו שעות של דכדוך, של סבל, אולי גם של נפילת המוחין, אבל היו גם שעות של התרוממות הרוח, של צפיה גדולה להתרחשויות נשגבות, של התמזגות מופלאה של הדופק החלש הפרטי עם הדופק העז של ההיסטוריה, שכן הרגשת אז בחוש את הלמות לבה של ההיסטוריה. יש שעונים (שעון כזה היה תלוי גם בחדרי בפטרוגראַד), שבסיום כל שעה מתחיל פתאום משהו לזמזם במעיהם זמזום בלתי ברור, הנהפך אחר כך לנעימה המבשרת את הולדת השעה החדשה. יש גם אשר במעי ההיסטוריה מתחיל פתאום משהו לזמזם, והמסוגל להקשיב לזמזום זה תופס מיד כי זהו סימן של סיום תקופה. וגם זמזום זה נהפך לפעמים למנגינה סוערת ואדירה, המבשרת את בואה של תקופה חדשה. המהפכות הגדולות העתידות לבוא, בתחילה מהפכת פברואר של קֶארֶאנסקי ואחר כך מהפכת אוקטובר של לנין, כבר נתנו אותותיהן אותות. אבל בתוך הלמות הדופק של ההיסטוריה העולמית חיפשנו אנחנו, צעירי ישראל החולמים חלום ישראל סבא, גם הדים של דפיקות מיוחדות, דפיקות ההיסטוריה שלנו, ההיסטוריה העברית. ניחשנו והרגשנו כי תמורות עצומות מתרגשות לבוא גם בתפוצות ישראל, ביחוד בתפוצה הגדולה והחשובה ביותר – ברוסיה. אבל בעיקר העסיקו את מוחנו ולבנו השיפוטים והניחושים על התוצאות הצפונות בחיק התמורות האלה בשביל פתרון חלום־חלומותינו, חלום גאולת ישראל.

בעצם הייתי עסוק אז – בבחינות. חדשים אחדים אחרי פרוץ מלחמת־העולם הראשונה הורשיתי לצאת מגרמניה (שבאוניברסיטאות שלה למדתי במשך ארבע שנים) לרוסיה. דוקא כשתעודת הדוקטור לפילוסופיה היתה כמעט מונחת בקופסתי (את הדיסאֶרטציה שלי כבר גמרתי) – דוקא אז עלה בדעתו של שר ההיסטוריה להביא אנדרלמוסיה לעולם בצורת מלחמת עולם, ועל ידי כך לשלול ממני את הכבוד ואת העונג להיות מוכתר בכתר דוקטור של אוניברסיטה טבטונית. לאחר שבליתי כשנה בשממון ובדכאון בעיר מולדתי בוברויסק, ולאחר שהמקצוע הראשי שלי היתה הפילולוגיה השמית, וללשונות המזרח היתה מחלקה מיוחדת רק באוניברסיטה של פטרוגראַד, החלטתי לנסוע לעיר הבירה ולהבחן שם. אולי ייראה קצת מוזר הקשר שקשרתי את שממוני ודכאוני עם הפילולוגיה השמית, אבל באמת קשה לי לומר בוודאות מה דחף אותי יותר להפליג למרחקים – אם שממוני ודכאוני או הנטיה לפילולוגיה שמית, ואולי יותר מכל, ובלי יודעים, חיבתי המסורתית לבירה הצפונית שבה חייתי כמה שנים לפני כן ושבה קיבלתי גם את תעודת הבגרות שלי. מגרמניה הצלחתי להוציא אתי גם את תעודות הלימוד שלי וגם את הדיסאֶרטציה, וכיוון שגם תעודת בגרות של גימנסיה רוסית היתה בידי, הורשיתי בלי שום קושי לגשת לבחינות הגמר, או כפי שנקראו אז – בחינות ממלכתיות. לשם התכוננות לבחינות הייתי מבלה כמעט יום־יום שעות מרובות במוזיאום האסיאתי ובספריה הקיסרית. אך לא רק לשם הבחינות הרביתי לשבת אז בשני המוסדות החשובים האלה. הבחינות לא יכלו כמובן לפרנסני, לא הספיקו למחיתי הצנועה גם אילו עבודות ארעיות שנזדמנו לי, ולכן קיבלתי ברצון רב את הצעת מחלקת התרבות של הקהילה היהודית בפטרוגראַד להרצות בכל מוצאי שבת על הספרות העברית לפני הסטודנטים היהודים של בתי הספר הגבוהים שבעיר הבירה. אמנם פרנסה בשפע לא נתנה לי גם העבודה הזאת שתבעה ממני עבודת־הכנה מרובה, אבל סיפוק נפשי גדול נתנו לי פגישותי השבועיות עם הנוער העברי הנלבב והנלהב, ואם כי אולם ההרצאות לא היה מחומם ביותר, הרי החמימות שבנפש כיפרה על הכל. להתכוננות להרצאות אלה הקדשתי זמן לא פחות מאשר לבחינות, ובשני המוסדות שהזכרתי למעלה מצאתי את כל החומר הספרותי שהיה דרוש לי בשביל הרצאותי. אבל לא נכון יהיה מצדי, אם לא אגלה תיכף ומיד גם את הסיבה השלישית, שחיבבה עלי את הישיבה במוזיאונים ובספריה. הסיבה השלישית לא היה בה מהרוחניות ולא כלום. זו היתה סיבה פשוטה וגשמית ביותר: בשני המוסדות החשובים הנ"ל היו מזמן לזמן מסיקים את התנורים.

היה קור והיה רעב והיה צער נוקב על הסבל האנושי שמסביב ועל האכזריות המטומטמת של המלחמה (אכזריות של מי: של האדם? של המשטר? של הגורל? של ההשגחה העליונה?) והיתה התמרמרות כפולה ומכופלת, שגם במצור ובמצוק הזה לא שכחו קברניטי הממלכה הגדולה לשפוך את כל חמתם וזעמם, ואולי גם יאושם, על ראש השעיר־לעזאזל הנצחי, על ראש היהודים. ביחוד הצטיינו בכך ראשי המצביאים, ואת הקולר על המפלות המבישות תלו לעתים קרובות בצוארם של בוגדים, כביכול, חלאת מין האדם, ובוגדים אלה נתגלו דוקא בקהלות יהודיות, בערי הספר, ועשרות ואולי גם מאות יהודים מכובדים וחפים מכל פשע הוקעו כמוכרי המולדת וגם הוקעו בפועל ממש על התליות, אות לבני מרי. עשרות ומאות ניתלו, ואילו אלפים ורבבות הוגלו ממקומות מושבותיהם. בים הדמים והדמעות שנשפכו אז בכל רחבי העולם, אולי לא יכלו להתבלט ביותר סבלותיהם המיוחדים של אלפי נקיים אובדים, ואולם זה היה לא רק סבל, זה היה בעיקר עלבון מר וצורב, שנחרת בנפש כברזל מלובן. הייפלא איפוא כי חכינו בכליון עיניים להתמוטטות המשטר הרקוב, משטר העריצות והשחיתות הצאַריסטית? אבל בלילות החורף הארוכים, עת השינה נדדה לעתים קרובות מעיני (מרעב, מקור, מהרהורים) התמזג בנפשי הצער הישראלי המיוחד עם הצער הכל־אנושי, אולי יותר נכון הכל־יקומי, זה הצער הקוהלתי, או כפי שרגילים לקרוא לו בספרות “צער העולם”. ביטוי מה לצערי זה נתתי לאחר שנים בפואימות “קרן זוית”, “ממדבר למדבר” ו"אשת איוב".

אבל בזמן המדובר לא כתבתי פואימות. לכל היותר הייתי מוציא מתחת עטי איזה שיר לא גדול. לא אומר, כי הסתלקה ממני רוח השירה. לא אומר, כי בחלל האויר לא היתה השירה שרויה אז. בקדרות הגדולה שמסביב, ביגון ובסבל, וביחוד בייחול הלוהט לתמורות ונצורות שתבאנה, הורגש משק כנפים נעלמות, רחשה שירה טמירה ונשגבה. אבל הכל היה כל כך מסובך ומעורפל, כל כך מטושטש ורוטט עד כי כל כוחות הנפש התרכזו בהקשבה ובהאזנה ובצפייה. ולו אמר לי מישהו כי הנני עומד לכתוב בקרוב אידיליה, הייתי מביט עליו כעל חומד לצון. והנה קרה ונהיה הדבר הזה. בעצם הייתי יכול לספר את “המאורע” הזה בשורות מספר. אבל לכותב זכרונות הן תורשינה לפעמים סטיות מסוימות. הן מי שמספר על חיי עצמו יקר לו וחשוב לו לפעמים הרקע שעליו אירע מה שאירע מהמאורע עצמו. וכיוון שהקור הוא הוא היה הרקע העיקרי שעליו נתרקם אותו “מאורע”, אטפל עוד קצת בנושא הצדדי הזה, כלומר בקור. ואולי נעים לי עכשיו לדבר על הקור, כיוון שאת פרקי זה אני כותב בחודש סיון בתוככי תל־אביב.

ובכן, היה קר. נהר הניבה שעל גדותיו משתרעת תדמור הצפונית, כפי שנקראה קרית־פטר בפי מעריציה ופייטניה, הוא נהר לא ארוך, אבל רחב מאד, ואמנם ראוי הוא לכנוי “ניבה המלכותית”, שבו עיטרהו אלכסנדר פושקין, אבל כשהייתי צריך פעם בפעם לעבור את “גשר טוצ’קוב” בעצם ימי החורף, כדי לחצות את הנהר המלכותי, היתה הרגשתי כלל וכלל לא מלכותית. ודאי שהכל יחסי, וברור לי, שאילו היתה לי פרוה חמה, הייתי בודאי גם בחורף מתענג על הנהר הנפלא כמו שהתענגתי עליו בשאר תקופות השנה. אבל מעיל החורף שלי אף כי היה מרופד בצמר גפן היה רחוק מפרוה כרחוק תל־אביב מפטרוגראַד, וכשהגוף מדולדל מחוסר תזונה, וסופת קפאון סוערת במלוא התנופה על פני המרחב העצום והשומם של קרח ושלג (כזה היה המראה של הנהר בחדשי החורף), הרי אין לתמוה אם מזכרוני פרחו אז לגמרי החרוזים הנהדרים של פושקין, ובמקומם הייתי מפריח (אמנם בלחש, כדי לא לצנן את הגרון) כינויים מסוימים, לאו דוקא אדיבים ביותר על חשבון מייסדי העיר ובוניה, אשר בחרו דוקא את אי־ווסילי לשכן בו את האוניברסיטה ואת הספריה הקיסרית ואת המוזיאום האַסיאַתי, כלומר כל אותם המוסדות, שכדי להגיע אליהם, הייתי צריך לחצות את הניבה כמעט יום יום, הואיל ודירתי נמצאה מעבר לאי, על “הצד הפטרבורגי”. דירתי! בעצם היה זה רק חדר אחד, קטן למדי, באחת הדיוטות העליונות של בית־אבנים גדול וישן. אבל בדירה שבה היה חדרי, שרר כרגיל שקט, ובשעות שבהן הייתי מצוי בבית יכולתי לעבוד ולהרהר באין מפריע. בעל ביתי, פיני לפי מוצאו, היה מנגן באיזו תזמורת, בעלת־הבית היתה מיילדת, ומשום מה היו שניהם עוזבים את דירתם בשעות הבוקר המוקדמות וחוזרים בשעות הערב המאוחרות. רק באחד בשבת הייתי פוגשם, ואולם גם ביום זה היו לעתים יוצאים לעיירה פינית הסמוכה לעיר הבירה, שם היו להם קרובי־משפחה, ומעיירה זו היו מביאים פעם בפעם צרכי אוכל, וביניהם לחם וכרוב כבוש. מלחם וכרוב כבוש זה הייתי נהנה גם אני לפעמים, ולעתים יחד אתי גם שאול טשרניחובסקי. דירתו של טשרניחובסקי היתה קרובה לזו שלי, והיינו נפגשים תכופות. היתה לו אז מרפאה פרטית, ואיני סבור שהיה עמוס עבודה. חדר־הקבלה שלו היה רחב־ידים מאד וקר מאד, וכשאמרתי לו, כי בחדרי הקטן אין הקור מורגש כל כך, הסכים לי ולא התחשב אתי בביקורים. על פי רוב היו ביקוריו אצלי חלים באחד בשבת בערב. מה לעשות? השבת הגויית הורגשה גם אצל היהודים הפזורים בין הגויים. בעלי־דירתי היו אז כרגיל שבים מהעיירה הפינית עמוסים “כל טוב”, ולכבוד יום הראשון היו “מעמידים” את המיחם ומיטיבים את לבם. אז היתה נשמעת דפיקה נימוסית בדלת חדרי, והעוזרת גבוהת־הקומה, פאשה, היתה מכניסה את ראשה הערמוני ושואלת מתוך ביישנות בשם בעלת הדירה, אם רצוי לי שתכניס את המיחם לחדרי. מובן, שהייתי מסכים בתודה, ויחד עם המיחם היו מופיעים על שולחני גם חצי כיכר לחם אפוי יפה (מפינלנד!) וגם צלחת מלאה כרוב כבוש. איני יכול לזכור עכשיו בדיוק איך החלו היחסים הידידותיים ביני ובין בעל־דירתי, אבל היחסים היו הדדיים; כלומר, גם אני הייתי לפעמים מגיש להם שי קטן, והשי היה בקבוקון של ספירט נקי, בן תשעים מעלות. הה, הזכרונות, הזכרונות! ענין גורר ענין וכל פרט קשור בפרט אחר, ואם הזכרונות נכתבים על ספר, הלא אי־אפשר להשאיר את הקורא באי־ידיעה ובמבוכה. מוכרח אני איפוא גם לספר, מה לי, למרצה הרצאות על הספרות העברית החדשה, לנבחן בחינות ממלכתיות בפילולוגיה שמית, וביחוד, לנזיר בדרך כלל מאלכוהול, מה לי ולספירט נקי של תשעים מעלות? ובכן, ליהוי ידוע, כי מלבד כל המעלות האחרות הייתי מוכתר גם בכתר של סגן־רוקח. בהיותי בן ארבע־עשרה עמדתי בבחינות של תלמיד רוקחים, שלוש שנים הייתי רשום כחוק כמתמחה בבית־מרקחת (אמנם הייתי בעיקר רק רשום, ועל התמחותי מוטב שלא אדבר), וכתום שנות־ההתמחות החוקיות נבחנתי באוניברסיטה של וולאדימיר הקדוש בקיוב כדת וכדין, וקיבלתי דיפלומה הדורה מודפסת על קלף, ובדיפלומה נאמר שפלוני בן פלוני זכה לתואר של סגן־פרוביזור, ובאופן כזה הוא מופקע עכשיו ממעמד “העירוניים” ומתעלה למעמד “האזרחים”, עם כל הזכויות הקשורות במעמד החדש, שביניהן גם הזכות לשבת מחוץ לתחום־המושב המוקצה לבני הדת היהודית. זכות זו חשיבותה היתה גדולה בשביל יהודי רוסיה, והיא שעמדה לי אחר כך, כשאויתי את פטרבורג־פטרוגראַד למושב לי. אבל זכות זו היתה קשורה בתנאי מסויים: שומה היתה על בעל הזכות להסתפח לאיזה בית־מרקחת. כלומר, לעבוד במקצועו. מחצית התנאי הזה מלאתי, כלומר: נרשמתי כעובד. ידידי הנעלה ד"ר י. ל. קצנלסון (בוקי בן יגלי) סייע לי בכך, ובעל בית־מרקחת מפורסם סיפחני לסגל עובדיו, ומשום עינא בישא התחייבתי גם לבקר בבית־המרקחת מזמן לזמן. סבורני, שמה שסיפרתי מספיק כדי לבאר מהיכן בא לידי ספירט נקי: מבית המרקחת! ספירט זה ניתן לי כדת וכדין, לפי ראֶצפט של רופא לשימוש חיצוני (כלום אין צורך לאדם לשפשף את גופו בספירט לשם חיסון? או לנקות פצע וכיוצא באלה?). ובודאי לא תבואו עלי בטרוניות על שהרשיתי לעצמי להשתמש בנוזל יקר זה לפעמים גם לשם שימוש לא חיצוני, או יותר נכון חיצוני־פנימי. כלומר, חלק ממנו, וחלק הארי, הייתי נותן במתנה לבעל ביתי, שהיה להוט מאד אחרי הטיפה המרה. טיפה זו היה קשה להשיג בזמן המלחמה, שאז נאסרה מכירת משקאות חריפים. לא אשגה הרבה אם אביע השערה, כי גם לפינלנד היה בעל דירתי נוסע באחד בשבת לא רק כדי להשתעשע בחברת קרוביו ומכריו ולא רק לשם הצטיידות בלחם וכרוב כבוש, כי אם גם לשם המרצת והגברת כוחותיו הגופניים והנפשיים באמצעות “מי החיים” המרים והמעוררים (פינלאנד שנחשבה לנסיכות אוטונומית לא חלו עליה חוקי החירום שבכל הממלכה). “אין מוסיקאי הגון מסוגל למלא את תפקידו כראוי אם לא ישאב לפרקים מכוס־התנחומים” – היה אומר לפעמים בהתרגשות, שהיה בה גם קצת מהגאוה אך הרבה יותר מהמרירות, כיוון שכוס־התנחומים מחמת מסיבות הזמן לא היתה כוס רוויה… על כל פנים היחסים ביני ובין בעלי ביתי היו ידידותיים, והואיל ולפי הפתגם הרומאי: “ידיד ידידך – ידידך!” הרי התייחסו בידידות ובכבוד גם לטשרניחובסקי, ועל פי רוב את הכנסת המיחם לחדרי כיוונו לשעת ביקורו. הוא בודאי עשה עליהם רושם חזק גם בחיצוניותו: גבר יפה, זקוף, עם בלורית שחורה עצומה, ועל הכל לבוש פרווה נהדרה. בנוגע לפרווה אמנם יש להעיר כי לא היה תוכה כברה. הצוארון מעור הבונים היה אמנם נפלא, גדול ורחב, מסוגל לעשות רושם חזק גם על אנשים לא מתלהבים מטבעם, אבל מבפנים, כלומר מצד הביטנה. הרי היתה פרווה זו בעצם לא פרווה כלל, שכן היתה זו ביטנה רגילה מרופדת במוך. אבל רק ד' יראה ללבב, והאדם יראה לעינים ואשר לעינים הרי הן רואות את הצוארון הנפלא, ומי יכול להעלות על הדעת, כי האדרת הנהדרת הזאת המקושטת בצוארון־בונים נפלא, היא פרווה רק משכמה ומעלה… על כל פנים גם טשרניחובסקי היה שבע רצון מהכנסת־האורחים של בעלי דירתי, לא רק זו שהתבטאה בהכנסת המיחם, אלא גם זו שהצטיינה במאור הפנים שהראו לו בבואו ובצאתו. כמה מעט נחוץ לאדם כדי להיות שרוי במצב־רוח טוב! המיחם מזמזם בביתיות מלטפת, הלחם האפוי יפה (מפינלנד) והכרוב הכבוש חורקים תחת השנים כדואט מותאם יפה, וכשהתה הרותח, לפעמים גם ממותק בסוכר הפינלנדי, משתפך באיברים כיין־הרקח ומחמם את כל הגוף בחמימות גנעדנית – הרי שוטפת וזורמת השיחה על כל מיני ענינים, בעיקר ספרותיים־אמנותיים, כאילו אין מלחמה בעולם, אין זוועות, אין צרות, אין דאגות… וצרות ודאגות היו אז רבות מהכיל גם אצל האורח וגם אצל המארח… ויש גם שלאחר ימים, כשהיינו נפגשים במקרה ברחוב הפטרוגראַדי הרועש והקר, היה טשרניחובסקי מפסיק פתאום את דיבורו בעברית, קורץ לי עין ערמומית ואומר ברוסית הטובה שלו:

(ומה שלום פינלנד? הכרוב היה מצוין, מאד חשוב!).

ודאי שפגישות אלה עם טשרניחובסקי, עם עוד ידידים מעטים וביחוד עם בני־הנעורים שומעי הרצאותי, חיממוני, אבל בין פגישה לפגישה עברו לפעמים ימים רבים של בדידות וקור (ולא רק קור גופני!…). עזים היו געגועי גם לביתי, להורי ולבני משפחתי שעזבתים במצור ובמצוק, וגם לארץ־ישראל שגם בה היו לי נפשות קרובות, ואשר בעצם הייתי צריך לבוא שמה בסוף תרע"ד, זאת אומרת סמוך לפרוץ המלחמה. לילה בעיצומו. בעד החלונות הכפולים אך הבלתי־מותרסים מסתננת לחדרי אשר בדיוטה העליונה אפלולית חיוורה וערפלית, אשר רטיטי פּנסי החשמל והבהובי הלובן של השלג הנופל בחוץ ואולי גם נצנוצים של כוכב בודד שפרץ לו דרך מבין העננים והערפלים ממוזגים בה, ויחד עם אפלולית חיוורת־מעורפלת זו חודרת פנימה גם איזו המיה עמומה ומוזרה. האם נוחר בשנתו הכרך הענקי והגועש? האם סופה מתחוללת בין השמים ובין הארץ? האם מתבקעים קירות ואילנות מעצמת הקור? אך ההמיה העמומה והמסתורית מעמיקה עוד יותר את דממת הלילה, לילה בעיצומו. שינה רחקה מעיני. דאגות, טרדות, הרהורים, געגועים, ולא מעט גם הקור, הדידוה מעיני. אך הנה נשמע פתאום איזה זמזום צרוד. לרגע נרעדתי. אבל תיכף אני נזכר בשעון העתיק התלוי על הקיר שממול מיטתי. והנה הזמזום עובר למנגינה חרישית של איזה רומאנס נוגה. עתיק הוא השעון, עתיקה גם המנגינה, חרישית וצרודה, אבל דווקא צרידות זו נותנת בה תבלין, נוסכת לתוכה איזו חמימות ולבביות ומתיקות. היגונים הכבדים מתכנפים, הגעגועים הצורבים והעוקצים מתרככים ומתעדנים, המציאות הקשה והמקפיאה נעלמת, ובמקומה מלטפים את הנפש זכרונות ודמיונות המתמזגים יחד עד כדי טשטוש התחומים בין מה שהיה ובין מה שנחלם…

בַּלַּיְלָה הֵצִיפָה מַנְגִּינָה רְחוֹקָה בַּלְהוֹתַי הַחִוְרוֹת וּשְׂעִפַּי הַכְּבֵדִים.

הַלֵּבָב הַלֵּאֶה הַתְנַעֵר וּפִרְפֵּר. מָה עוֹקֵץ הָאשֶׁר וּמְתוּקִים הַיְגוֹנִים.

פַּעֲמוֹנֵי הַכֶּסֶף וּצְחוֹק יַעֲלוֹת חֶמֶד וּנְגֹהוֹת הַלְּבָנָה עַל שְׂדֵרוֹת הַשְּׁקֵדִים.

וּשְׁלָגִים צַחְצַחִים בְּיַעֲרוֹת הַצָּפוֹן וּפְלָגִים עִם שְׁקִיעָה בֵּין רִכְסֵי חֶרְמוֹנִים.

אך הנה המנגינה מסתיימת, ושוב זמזום צרוד העובר פתאום לצלצול: שתים, או שלוש, או ארבע… זאת אומרת: ליל־החורף הארוך עודנו בעיצומו. עוד רחוק, רחוק הבוקר… ושוב מסתננת החדרה אפלולית חיוורה וערפלית, ויחד אתה המיה עמומה ומסתורית המעמיקה עוד יותר את דממת הלילה. להמיה הזאת עודני מקשיב זמן רב, עד כי סוף סוף מוחי מתערפל ואני שוקע בתרדמה כבדה.

כאשר הבוקר הדלוח והעכור נכנס לחדרי דרך זגוגיות־החלון המכוסות כפור, הריני מתעורר ומתלבש בחפזון. בבית שקט. בעלי דירתי כבר יצאו לפעלם. גם העוזרת פּאַשה עוד לא חזרה מהתור, שבו היא עומדת שעות על שעות כדי להשיג את מנות המזון הזעומות. אני גוחן על שולחני ומדפדף בספרים שונים העוסקים בבלשנות השמית, אך בינתים כאילו שלא בהכרה הנני מוציא ממגרתי חוברת מוצנעת ורושם בה:

וַיְהִי בִהְיוֹת הַדְּמָמָה וּבִנְפֹל הַשֶּׁלֶג

וּבִנְבֹל הַבֹּקֶר הַשּׁוֹמֵם

וָאֵשֵׁב בְּחַדְרִי דּוֹמֵם.

הִקְשַׁבְתִּי לִדְפִיקַת לִבּוֹ שֶׁל עוֹלָם,

עוֹלָם דָּלוּחַ וְיָשָׁן,

הַהוֹלֵךְ וְנָמוֹג כְּעָשָׁן…

אך הנה פּאַשה דופקת בדלת ונכנסת לאט כשהיא מכורבלת במטפחת צמר עבה ממעל למעילה, מברכת אותי בבוקר טוב ושמה על שולחני את מנת הלחם, שכדי להשיגו יצאה אל “התור” עוד לפני עלות השחר. בחורה טובה מאד היא פּאַשה, ואם כי פניה מחוטטים קצת ממחלת האבעבועות הרי הם בכל זאת נעימים. יפות מאד שערותיה הערמוניות הקלועות מאחורי ראשה בצמה עבה הגולשת על צוארה הלבן, אבל ביחוד נאות עיניה האפורות הגדולות, שאיזו שלוה גדולה ועמוקה זורמת ממעמקיהן. היא ממעטת מאד בדיבור, כמעט שלא שמעתיה צוחקת, ביישנית ורצינית (נדמה לי, שהיא מתביישת גם בקומתה הגבוהה והתמירה), ואף על פי כן כולה מוארת באיזה אור רך, אור של חיוך פנימי, זה שעושה את פניה המחוטטים לנעימים וגם יפים. היא ילידת פסקוב, עיר רוסית קדומה, ולפעמים נדמה לי, כי מאחד המנזרים העתיקים שביערות פסקוב באה לבירה הרועשת והחוטאת לשם איזו מטרה נעלמה הידועה רק לה. העובדה, שאין באפשרותה להגיש לי בכל בוקר את המיחם מצערת אותה מאד, אולי יותר מאשר אותי. על כל פנים היא דואגת לכך, שהקומקום המלא חמין, שהיא מכניסה לחדרי, יהיה באמת חם. לשם כך היא מלפפת אותו במטפחת הצמר שלה, ואם כי היא שתקנית גדולה הריהי מזרזת אותי: ישתה נא אדוני מיד, שלא יתקרר התה. היום קר מאד.

ואמנם קר מאד, קר ביותר, היה אותו היום שבו קרה “המקרה”, שעליו בעצם רציתי לספר בפרק זכרונות זה. וכשחציתי את הניבה המלכותית בגשר טוצ’קוב כמעט שנפסקה נשימתי מעצמת הרוח המקפיאה שנהמה על פני הנהר הרחב – ישימון הקרח והשלג. כל עוד רוחי בי הגעתי לספריה הקיסרית והייתי זקוק לנופש של כמה רגעים כדי להתאושש ולגשת לספרן למען קבל ממנו את הספר הנחוץ לי. הספרן כבר הכיר אותי ועוד טרם פירשתי לו את שם הספר הוציאהו ממקומו ונתנהו לי. ניכר שמעטים היו הדורשים לספר זה, ונדמה היה לי לפעמים, כי העובדה שאנכי, עוד אדם צעיר בערך, מטפל בספר נדיר זה, מעוררת בו רגשי כבוד אלי. זה היה Corpus Inscriptionum Semiticarum (אוסף הכתובות השמיות), שגם ממדיו החיצוניים עלולים היו להחשיד את העוסק בו, שהוא אינו שייך לסוג האנשים קלי־הדעת. ואולם הפעם הייתי אדיש גם לתשומת לבו של הספרן. ישבתי אל השולחן הגדול והרחב, שמתי את הספר לפני, הוצאתי מתיקי מחברת ועט, על מנת להעתיק איזו כתובת כנענית. אבל העט לא נשמע לאצבעותי הנוקשות מקור. ואולי לא רק אצבעותי היו נוקשות. כל הוויתי היתה נוקשה מקור, מקור שבגוף ועוד יותר מזה – מקור שבנפש. הנמנמתי קצת? אפשר, שהמעבר מהקפאון של הניבה אל החום היחסי של אולם־הספריה המוסק נסך עלי תנומה קלה. על כל פנים, אם גם היתה זאת תנומה, הרי נמשכה רק כהרף עין. ואולם בהרף־עין זה נקלעתי (לא פחות ולא יותר!) אל הכרם שלי, כלומר, אל הכרם הרחוק בכרמי רחובות, שאותו הייתי נוטר לפני שש־שבע שנים, אל הכרם אשר עם גבול רמלה. אבל עד שהגעתי אל כרמי צעדתי כברת־דרך ארוכה בחול העמוק והלוהט, שצרב את רגלי. כשהתעוררתי מתנומת־הפתע (אם בכלל היתה זאת תנומה), עוד הרגשתי את הצריבה ברגלי. אמנם אחר כך ידעתי שזאת היתה צריבה של קפאון, אבל באותה שעה היתה זו צריבה של החול הלוהט, ובעיני ממש ראיתי את החול הלבן והמסנוור, אשר בו צעדתי אל הכרם. בעד החלונות הגדולים של אולם־הספריה העצום, העדויים כפור, זרם נוגה עז, נוגה זהב של שמש הצפון השוקעת. אבל אני ראיתי אור אחר, אור שמשה של ארץ־ישראל בבוקר יום־שרב של תמוז. נראה שצריבת־הקפאון ברגלים החיתה באחד מתאי־הזכרון של המוח זכר של צריבה אחרת, זו שחשתי פעם ביום חמסין כשירדתי יחף מהשומירה שלי על החול. וכל כך נעים היה לעבור פתאום מהבדידות, מהנכר, מהקדרות, מהזוועות של המלחמה, מהיגונות המכרסמים, אל השקט, אל הזוהר, אל תמימות הנעורים, אל השלוה הנוהרת של “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. והנה אל המחברת המונחת ליד “אוסף הכתובות השמיות” התחילו פתאום לפלוש, במקום הכתובת הכנענית שהתכוננתי להעתיק, כוריאים עליזים וממושטרים, ארבעה ארבעה כוריאים לחרוז, וכאשר צלצל הפעמון לסימן שהספריה עומדת להיסגר, כבר מילא גדוד הפולשים הבלתי־צפויים כמעט את כל המחברת. זאת היתה האידיליה “כרמית” שיותר ממחציתה נכתב בהעלם אחד באותו יום קר, זו שאולי יותר מכל שירה אחרת שלי מגיע לה בצדק השם “אידיליה”, זו שאין בה, לא כבאידיליות אחרות שלי, לא לבטים ולא ספקות מרים ולא הרהורים מטרידים, כי אם רק שלוה שבאור ואור שבשלוה, שעליהם ומתוכם רועף פה ושם הוּמוֹר קל:

חַם! מֶה חָם! וְהַחוֹל מֶה עָמֹק.

וְהַחוֹל מַה לָּבָן לְלַהֲבוֹת בֹּקֶר,

לֶהָבוֹת צְחוֹרוֹת וְדוֹמֵמוֹת…

הִשְׁבַּעְתִּיכֶם, אַחִים־שׁוֹמְרִים,

אִם תּוֹסִיפוּ בִי תְקַנְּאוּ

עַל שֶׁנָּפַל לִי לְחֶבֶל

זֶה הַכֶּרֶם עַל הַגִּבְעָה…

אָמְנָם נָאָה הִיא הַקְּטַנָּה,

בַּת הַכּוֹרֵם מֵהַגִּבְעָה,

אַךְ עָיַפְתִּי לְלַוּוֹתָהּ

בֹּקֶר בֹּקֶר אֶל בֵּית אִמָּהּ

וּלְהֵחָרֵךְ מִדֵּי בֹּקֶר

בְּשַׁלְהָבוֹת יוֹנְקוֹת לֵחִי

מִדֵּי שׁוּבִי אֶל הַכֶּרֶם,

זֶה הָרָחוֹק שֶׁבַּכְּרָמִים…

הִשְׁבַּעְתִּיכֶם, אַחִים־שׁוֹמְרִים,

אִם תּוֹסִיפוּ בִי תְקַנְּאוּ

וְאִם תְּגַלּוּ אֶת זֶה סוֹדִי

לְהַכּוֹרֵם מֵהַגִּבְעָה..

– – – – – – – – – –

הִנֵּה נִרְאוּ כְבָר הַכְּרָמִים

שֶׁבַּמִּישׁוֹר וּבַגְּבָעוֹת,

וְהַגְּפָנִים כְּאִמָּהוֹת

קְטַנּוֹת, רַכּוֹת, רַחֲמָנִיּוֹת,

הוֹזוֹת כְּפוּפות עַל עוּלֵיהֶן.

סִתְרָה לָמוֹ מֵהַשֶּׁמֶשׁ…

– – – כָּל הָעוֹלָם צָף בִּנְגֹהוֹת,

אֵשׁ מֵרוֹם וְאֵשׁ מִתַּחַת,

אַף גַּם דָּמִי יַז נִיצוֹצוֹת,

רִשְׁפֵּי אַהֲבָה, לַהֲבוֹת קַיִץ…

– – – שׁוּבִי שׁוּבִי, הַשּׁוּלַמִּית…

– – – – – – – – – –

מִתּוֹךְ תְּכֶלְתּוֹ שֶׁל הָאֹפֶק

נִתַּק פִּתְאֹם נֶשֶׁר אָפֹר

וּכְאֶבֶן נִקְלַע מָטָּה

אַךְ כְּרֶגַע נַסְעַר רוֹמָה,

צָלַל, גָּז בְּזֹהַר שְׁחָקִים,

רַק עוֹד רָעֲדָה צְרִיחָתוֹ,

צְרִיחַת לַהַב וְגַעְגּוּעִים:

שוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלָמִּית!..

– – – – – – – – – –

צִלְצֵל, צִלְצֵל פַּעֲמוֹן כֶּסֶף,

מִתּוֹךְ תְּנוּמָה הֶאֱזַנְתִּיהוּ,

צִלְצוּל רָחוֹק, צִלְצוּל כֶּסֶף,

צְחוֹק וְרִנָּה בּוֹ נָשָׁקוּ,

שְׁמֵי הַמִּזְרָח בּוֹ הִזְהִירוּ,

לַהֲבוֹת קַיִץ בּוֹ לָהָטוּ,

לַהֲבוֹת קַיִץ בִּגְבוּרָתוֹ,

עַת הַתְּאֵנָה כְּבָר הִבְשִׁילָה

וְהַגְּפָנִים יִטְּפוּ עָסִיס…

במקרה זה הנני נזכר תכופות למקרא טענותיהם וסברותיהם של כמה מבקרים חריפים ושנונים, אשר כל רז מרזי היצירה לא אניס להם ושבילי ההתרקמות וההתהוות של דרכי שירה וחזון או גם דרכי הגות ומחשבה נהירים להם כשביל המוליך אל בית הקפה שלהם או אל שולחן הכתיבה שלהם. לבם ממש מתחמץ בקרבם על פלוני הוגה הדעות שבזמן זעזועים חברתיים עצומים תקע את עצמו לתוך הרהורים מופשטים על היחסים ההדדיים של הדמיון והרצון. וכלום אין זו שערוריה מצד פלוני המשורר, שבימי מלחמה איומה כתב על רוחות, עבים וצללים וגם חתם בלי בושה מתחת לשיר את התאריך המעיד כאלפי עדים, כי באותו יום או באותו חודש התלקחו בשדה הקטל הקרבות העזים ביותר. למותר להוסיף כי המבקרים המכובדים אינם מסתפקים בזאת, שהם רק מציינים את העובדות המחפירות; הם, הממונים מטעם ההשגחה העליונה להדריך את אנשי הרוח, תובעים בפה מלא את שידוד המערכות וההערכות, וגם מאיימים בפירוש שפלוני ההוגה ואלמוני המשורר, אם לא יחזרו בתשובה, עלולים לאבד את כל עולמם ולהיות מסולקים לחלוטין מההיכל, אשר הם, כלומר המבקרים הנעלים, הופקדו שומרים על כשרותו. אמנם קצת עיון בספרות העולם יכול היה לאלף את המבקרים השנונים והעמוקים, כי גם יוצרים גדולים, וגם גדולים מאד, לא התחשבו מעולם עם הלוח. יותר מזה, קצת עיון גם בכתביו של אותו ביש־גדא, בעל “הרוחות, העבים והצללים” יכול היה ללמדם, כי באותו זמן ששר על רוחות, עבים וצללים, שר גם על ענינים אחרים לגמרי, וביניהם גם על הטמטום האנושי שכוונות רצויות ורשע־כסל ממוזגים בו במזיגה מתמיהה ומחרידה… אך העיון המטריד אינו כנראה לפי טיבם של המבקרים המוכיחים, ומכיוון שלפי הכרתם נקראו מבטן להורות ולהדריך את אנשי האינטואיציה, כלומר את המשוררים, הרי ברור להם שהם בעצמם נֵחַנוּ באינטואיציה עילאית, והם יכולים לסמוך עליה ורק עליה, ואין להם כל צורך להיזקק לקריאה הגונה של חיבורי אותם המסכנים שזכו לבקרתם. יש גם מבקרים מלומדים היודעים לקבוע בדיוק את התאריכים הבלתי־מסומנים שבהם נוצרה יצירה זו או אחרת, כמובן של יוצרים ששבקו חיים לכל מבקר. הם קובעים את אשר הם קובעים לפי תיאורי הטבע או לפי סימני היכר של הנוף, לפי הנושא והתוכן, לפי ההתרגשות או המתינות של הביטוי וכיוצא באלה סימנים מובהקים, ממש כמו שהלוח־החקלאי קובע בדיוק את עונות תפוחי האדמה והחצילים ושאר ירקות ואת זמני בציר הענבים וקטיף התפוזים ומסיק הזיתים. והם תמהים מאד, אם לפתע ייודע להם, כי באותו קיץ או חורף ממש שבו נוצרה הטרגדיה המזעזעת של הפייטן פלמוני, נכתבה גם הקומדיה העליזה או האידיליה ספוגת השלוה והנועם בניגוד גמור להשערותיהם או גם להחלטותיהם.

ואולם איני רוצה ואיני מוכן כלל וכלל לבוא בריב עם המבקרים. אני רוצה בסיום פרקי רק להעיר, ובכל הענוה וההכנעה שהמבקר רשאי לתבוע מהמבוקר, כי כמה וכמה הופעות בהוויה האינסופית הנראות לנו כניגודיות כגון אור וצל, סער ודממה, עונג וצער, ואולי גם חיים ומות אינן, אולי, אלא משלימות זו את זו; אינן, אולי, אלא שני צדדים של מטבע אחד, של ההוויה האינסופית…

אבל נראה לי כי הרחקתי לסטות מהנושא הישיר של פרק זכרונות זה. סוף־סוף גם לחופש הפיוטי יש גבולות, לא כל שכן לחופש המימואריסטי.