לאחי היקר, צבי

הצבי היה בעל החי החביב עלי ביותר מילדותי. האם החלה אהבה זו מהזמן שראיתי את תמונת הצבי בספר לימוד לזואולוגיה? ספר זה בשפה הרוסית היה ישן נושן, כריכתו מעוכה מאד, אבל דפיו האפורים־כהים, שהצהיבו קצת מזוקן, היו שלמים, ומקומו היה בארגז עץ בין עוד ספרי לימוד ישנים ומשומשים בלשון הרוסית, אשר הביא אבי מעיר מולדתו לעיר מגוריו החדשה, עיר מולדת אמי. לא ראיתי שהוא יעיין בהם, אך כנראה היו יקרים לו כמזכרת מימי נעוריו. על כל פנים לא כיהה בי בראותו אותי מטפל בהם ומשחק בהם להנאתי. אחד המשחקים היה עשיית טחנה משני ספרים, וזה מעשה הטחנה: לוקחים שני ספרים, שמים את לוח הכריכה העליון של האחד על לוח הכריכה התחתון של השני, ואחר כך הופכים דף אחר דף משני הספרים זה על זה, כלומר דף של ספר אחד מכסה על הדף של השני, עד תום כל הדפים, ואז מעמידים את שני הספרים על שני לוחות הכריכה האחרים בצורת שולחן. הדפים מתחילים להפרד זה מזה ולנשור, או יותר נכון לזרום בזרם מרהיב עין כקמח הנשפך בשעת טחינה. אך בספר הזואולוגיה לא השתמשתי במשחק הטחנה: חששתי פן יבולע לתמונות היפות, שהקסימוני כל כך. הן מי לא היה שם בספר הנפלא הזה? ואם לבי היה גס קצת בפרה ובסוס, בכלב ובעז, באוז ובתרנגולת, בעורב ובסנונית, בעלי־חיים שנזדמנו לעיני, מי פחות ומי יותר, לעתים רחוקות גם בחצרנו, הרי ענין אחר לגמרי היוו בשבילי הגמל והדוב, האריה והנמר, הנשר ובת־היענה, הפתן והלויתן, וכיוצא באלה. אמנם שמחתי היתה רבה בהיתקלי בספר פעם בפעם במכרים טובים, כגון סוס ופרה וכלב ותרנגולת, שידעתי לקרוא להם בשם, אבל את סקרנותי גירו דוקא אותם היצורים המוזרים או הנוראים, אשר גם את שמם לא ידעתי. לצערי לא באה סקרנותי על סיפוקה. סבתא ואמא היו עסוקות במשק הבית, ועל שאלותי המרובות והטרדניות “מה זה” ו"מה זה" היו יוצאות כרגיל ידי תשובה בעצה טובה לשאול את אבא לכשיבוא. אבל אבא נמצא רוב הזמן מחוץ לבית, וכשהייתי תופס אותו סוף סוף, היה אמנם מכנה לי בסבלנות רבה כל חי וחי בשמו, ואולם בעלי החיים היו רבים, והפנאי שלו היה מועט, ובין שיחה אחת לשניה היה הכל מתערב ומתבלבל בזכרוני, ולא פעם הייתי קורא ליצור רודף שלום ושקט ביותר כגון השפן והכבשה בשם חית־טרף איומה כמו ליש או ברדלס. יצאו מן הכלל רק ברואים מעטים למשל הפיל, הדב, האריה והצבי שבשמותיהם לא טעיתי, ומבעלי חיים אלה האהוב ביותר עלי היה הצבי. אין זאת כי לקח את לבי ביופי הרך והאצילי, שהיה נסוך על כלו, מרגליו הדקות והחטובות ועד קרניו המסתעפות ועד עיניו הגדולות והעצובות. את אבא הייתי מבקש שיביא לי מהיער צבי קטן, חי. איני זוכר, אם אבא הבטיח למלא את בקשתי, קרוב לודאי שנתן לי איזו תשובה מתחמקת, כלומר שאם יזדמן לו ביער צבי קטן לא יחמיץ את ההזדמנות. על כל פנים לא זכיתי לקבל מאבי את המתנה הזאת, שכל כך, נכספתי אליה.

וכשגדלתי קצת פגשתי את הצבי ב"חדר", כלומר בתנ"ך. קודם כל בחומש, ושמחתי מאד להיוכח כי הצבי הוא בעל חי טהור, ואחר כך גם בנביאים, בקינה הנשגבה של דוד על שאול ויהונתן: “הצבי ישראל, על במותיך חלל!” על שאול ידעתי, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, אבל על חיצוניותו של יהונתן לא ניתנו שום פרטים, ברם מהדברים הנפלאים של דוד “הצבי ישראל” נתבהרה לי חיצוניותו במלואה: עלם תמיר, גמיש, קל רגלים; עינים לו גדולות, תוהות, עצובות קצת, אך על שפתיו חיוך נפלא של מסירות וטוב לב ונדיבות רוח. את הפרטים האחרונים “שאלתי” בודאי מאחי הבכור, צבי, הגדול ממני בשלוש שנים, ושדמותו הנאה, התמירה והגמישה התמזגה לא פעם בדמיוני הילדותי עם דמותו של יהונתן ועם תמונת הצבי שבספר הזואולוגיה הרוסי. לבני צרויה הקשים לא הרגשתי בדרך כלל אהדה מיוחדת, אך יצא מן הכלל האח הצעיר עשהאל, אשר עליו מסופר כי היה “קל ברגליו כאחד הצבָים אשר בשדה”. לא יכלתי לתאר לי, כי אדם המשול בספר התנ"ך לאחד הצבאים, לא יהיה כליל השלמות, ואמנם שמחתי מאד, כשהבינותי סוף סוף מעצמי, כי מה שאמר דוד “והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני” לא היו יכולים להיות מכוונים גם לעשהאל, שכן הלה מת קודם לכך, והן את מותו בעצם נקם אחיו יואב מאבנר בן נר. למותר להגיד, כי יראת־כבוד בלתי רגילה עוררו בלבי גבורי החיל משבט גד אשר “נבדלו אל דוד למצד מדברה” ואשר “פני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר”. פשוט נשימתי נעצרה מרוב התפעלות: “פני אריה וכצבאים על ההרים!” ומובנים מאליהם, כמעט מיותרים, היו לי הדברים הבאים באחד הפסוקים הקרובים: “אלה הם אשר עברו את הירדן בחודש הראשון והוא ממלא על כל גדותיו ויבריחו את כל העמקים למזרח ולמערב”. וכי מי, אם לא אלה, כלומר גבורי החיל מן הגדי, יבריחו את כל יושבי העמקים? ולא היה לי ספק קל שבקל, שאילו היה צורך בכך, היו מבריחים גם את כל ההרים למזרח ולמערב… המגבורי החיל לגדי, אשר “פני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר” ייבצר דבר? אך בכל זאת עלי להודות על האמת, כי גם בגבורי החיל מן הגדי משכה את לבי ביותר לא המחצית הראשונה של התאור “פני אריה פניהם”, כי אם דוקא המחצית השניה “וכצבאים על ההרים למהר”. וכשהרבי לימד אותנו בראשית חודש האביב את “שיר השירים” ואנחנו קראנו בניגון התנ"ך הערב את דברי השולמית, זו כנסת ישראל: “דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים על הרי בתר”, הרי יותר מהגעגועים להרי בתר המסתוריים אשר מובנם היה קצת מעורפל ומשום כך מושך ומלבב – יותר מהגעגועים אל ההרים המופלאים האלה, גאה גאו כסופי אל הצבי ואל עופר האילים… ידעתי, שעופר זהו צבי קטן, ובאותה שעה נזכרתי בעצב וגם לא בלי טינה כלשהי, שאבי היקר עוד טרם הביא לי מהיער צבי חי קטן…

אך עברו ימים ושנים, ואני כבר הפלגתי לא פעם הרחק מבית אבי, וכבר לא פעם ראיתי צבאים חיים, גדולים וקטנים, בגני חיות שונים בארצות שונות, ואהבתי לבעל־החי הזה לא נחלשה כלשהו. אף בחלומות הופיעו אלי לעתים, וגם בשירי הזכרתים פעם בפעם. ראיתי אותם בחזוני בלילות הלבנים שבירכתי צפון “עת נדים ביערות הצפון, מתרחצים בנגוהות אשפים, הצבאים נבוכים ונוגים”, וראיתי אותם בחלומי בדמדומי שקיעה, בחורש מושלג אשר צמרותיו בוערות באש, ועל “צבאים צחורים, קלים, דוהרת אשה חוורה וקרני שקיעה משחקות בקווצות המפוזרות…” ופעם בנכר, בלילה קודר וזועם אחד, עת תוך הרגשת־בדידות מעיקה ביותר, בחינת “אימה חשכה גדולה”, שקעתי בתרדמה כבדה ומסוכסכת־בעותים. נשמע לי פתאום ניגון מוצץ לב ביגונו ובמתיקותו, הרי זה ניגון התהלים, שאבי עליו השלום היה נוהג לומר בשעות המוקדמות שלפנות בוקר. אמנם ידעתי שמרחקים גדולים מבדילים עתה ביני ובין אבי, אך את ניגונו שמעתי בבהירות, והיה לי ברור שזה לפנות בוקר של חורף, אך הפליאני ביותר, שלניגון זה מתלווה איזה גירוד מוזר, וכשהשתדלתי לעמוד על טיבו של גירוד זה נגלה לי פתאום עופר אילים העומד בחצר המכוסה שלג של בית אבי ועיניו תלויות בשמים האפלים הזרועים עוד כוכבים, אך תוך כדי כך הוא מתחכך בקרניו בתריסי החלון, החלון של חדר האוכל אשר בבית אבי הרחוק, שמבעד לחרכיהם מנצנץ אור קלוש ומסתנן בלחש הניגון רב העצבות וכלות־הנפש של מזמורי התהלים… כשהקיצותי הרגשתי, כי נטל־הבדידות כאילו נגול מעל לבי, ובסופת החורף הקרה והעלוטה שלתוכה נקלעתי בהקיצי, הרגשתי משהו ממשב רוחות־האביב…

ושוב עברו ימים ושנים, ואני – בארץ ישראל. חנוכה, שנת תר"ע. אני הולך למודיעין. זאת השנה הראשונה לבואי לארץ, ועיני עוד לא שבעו מראות את יפי שממתה ואת שממת יפיה. כל גבעה וכל בקעה, כל ערוץ וכל נחל, כל אילן וכל סלע קסמו לנפשי בשפע קסמים. אך את צעיף תעלומותיהם הסירו לפני בעיקר בהיותי יחידי, באין איש עמדי. וגם הפעם הלכתי יחידי. גבעות ועמקים, שדות חרושים וכרים מכוסים עשב רענן, מרחבים זרועי אבנים שביניהן מזדקרים פה ושם פרחי־חורף ראשונים ופה ושם על הגבעות משחירים־מאפירים בתי חומר של כפרים ערביאים. אך הנה פתאום על סלע ממולי, ממש ממולי (רק גיא צר מפריד ביני ובין הסלע) – צבי! מהיכן הופיע פתאום? בלי חשוב הרבה אני גולש לגיא, כדי להעפיל ממנו על הסלע שממול, אבל עוד לא הספקתי להגיע למטה וכבר נעלם קל הרגלים ואיננו. אף על פי כן אני מטפס בסלע ובעמל רב הנני מגיע לשיאו, ואמנם לא היה עמלי לשוא. מאחרי הגבעה הקרובה מזדקרות קרנים ענפות, וכעבור רגע מתגלה שנית הצבי לעיני, אך כבר לא על הגבעה כי אם בחורשת החרובים אשר בבקעה. לא התעצלתי וירדתי למטה, אך היצור החמוד כבר לא היה שם, ואולם עוד ראיתיו מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, ממש כמו ב"שיר השירים"… עיף ויגע הגעתי למודיעין, אך זכרון הפגישה עם אהוב־חלומותי, עם הצבי, ריענן אותי מאד. נדמה היה לי, כי גם הצבי כמוני ערך היום טיול מיוחד למודיעין, לכבוד חנוכה, לכבוד המכבים, אשר על קברותיהם באתי להשתטח…

כשלשים ושש שנים עברו מאז, ובחנוכה שנת תש"ו יצאתי למודיעין לא יחידי, כי אם בלויית חבורה גדולה, חבורה עליזה והומיה של נוער, תלמידים ותלמידות של בית־ספרי. רוב הדרך עשינו לא ברגל, לא בשבילים ומשעולים שוממים, כי אם נסענו במכוניות לבן־שמן, ורק משם המשכנו את דרכנו ברגל אל קברי החשמונאים. האם הנוף השתנה כל כך במשך שלשים ושש השנים, או הלכנו עכשיו בדרך אחרת, או השנוי חל בי, בכושר הקליטה של המראות, בכושר ההתרשמות של החושים? מה שנראה אז לרכסים גבוהים ולבקעות עמוקות, נראה לי עכשיו כמעט כאדמת מישור. אמנם הליכתי האטית ב"כמעט אדמת מישור" היתה לי עכשיו קשה יותר, הרבה יותר קשה, מדילוגי וקפיצותי אז בהרים ובעמקים, ואולם הצטערתי לא מעט על שהעקוב היה למישור, על שהנוף הפראי והמרהיב שנגלה לעיני אז, הופיע לעיני עכשיו כנוף “כמעט תרבותי”. גם הקברים עצמם נראו לי עתה פחות מסתוריים, פחות חגיגיים ומופלאים מאשר אז. גם אחדים מתלמידי באו אלי בטענות, אמנם מתוך טוב לב ובדיחות הדעת, אבל הטענות היו מוצדקות. הם קראו את רשימתי “על קברות הגבורים”, ולפי רשימה זו תארו להם את המקום הזה, את מודיעין, את קברות־החשמונאים, בצורה הרבה יותר נהדרה ונשגבה מאשר זו, שנתגלתה עתה לעיניהם במציאות. ביחוד תבעו ממני את הצבי הקטן, שבתאורו נפתחת רשימתי הנזכרת, “צבי מהרי יהודה הצבי ישראל”… כלום יש צבאים במקומות האלה? מדוע איפוא אינם רואים עתה אף רמז של צבי, אף סימן של עופר?

היום היה גשום במקצת, והרי יהודה נראו עטופים בצעיף כחול־כהה, ואני נסיתי להסביר לחבורה העליזה וההומיה, כי בטיולי הראשון למודיעין היה היום בהיר בשחקים, ואילו עכשיו יום סגריר, ומראות הנוף פושטים צורה ולובשים צורה בהתאם למזג האויר, בתלות מצירופי האור והצל, ואשר לצבי – התחת אלהים אנכי, אשר תאמרו הבה לנו צבי!? ואולם עוד אני מדבר – ופתאום פרצה קריאת־תמהון אדירה, במקהלה: הביטו! ואמנם היה מה לראות: צבי יפה קרנים להפליא, רץ מעבר ההרים ישר אל המשעול, שבו צעדנו, והנה חצה גם את המשעול ועבר הלאה, הלאה במהירות החץ כשרגליו כמעט אינן נוגעות בקרקע, מדלג ומקפץ על הסלעים בקפיצות ודילוגים קלים, כאילו הוא מעופף בלי כנפים, ונשימתי נעצרה מתדהמה (גם היופי עלול להדהים!) למראה ההוד הבלתי־מובע שבכל תנועה ותנועה שלו, עד כי נעלם מעבר לגבעות…

עוד כמה רגעים הביטה החבורה העליזה וההומיה לעבר הצבי הנעלם, אבל הפעם לא המו ולא רעשו. גם הם כנראה היו נדהמים כמוני. אך כשהסבו את פניהם אלי, ראיתי בהם גם מבוכה שבהתנצלות וגם סיפוק שבאושר בלתי־צפוי. אך ניכר שהיה להם גם נעים להיוכח, כי המורה שלהם לא המציא “מהראש” מה שסיפר להם ברשימתו. אחד מהם פתח סוף סוף את פיו ואמר בעליצות:

“מורי, סבורני, כי הצבי בא במיוחד אליו לקבל דמי חנוכה. הן הוא מכרו הישן, ידידו מלפני שנים רבות…”

ואולם הפוחח העליז לא ידע, כי הצבי בא אלי לא לקבל ממני, כי אם לתת לי דמי־חנוכה. מסתבר, כי מעולם לא קבלתי מתנת־חנוכה נאה כזאת.