“ברנזילי” – זה שמו וזה זכרו. מסופקני, אם רבים מהילדים, חבריו ויריביו, ידעו את שמו האמתי. מסופקני, אם גם רבים מהמבוגרים, רודפיו ושונאיו, ידעוהו. עדין־גזרה, גבה־קומה, בהיר־שערות וכחול־עינים גדולות, דולקות ומלגלגות, היה מתרוצץ על רגליו הדקות והיחפות מרחוב לרחוב, מגן לגן, מגג לגג, יד כל בו וידו בכל. את אמו האלמנה, גרוניה הכובסת, הכרנו כולנו. אשה צעירה עוד, אך סחוטת עמל, שתקנית ועצובה. היא גרה בעלית גג, בבית ישן־נושן, בסמטה קטנה אשר מאחרי גן הפירות שלנו. היא הייתה מכבסת כמעט בכל בתי הרחוב והיתה חביבה על נותני העבודה שלה בחריצותה ובנאמנותה, וביחוד בזה, שמעולם לא עמדה על המקח. “מזג יקר” היו אומרים עליה, “יהלום”. על גרוניה רחמו הכל, רחמו כל כך, שהיו נמנעים מלהביא לפניה את התלונות, שהיו כמעט לכל אחד ואחד על התכשיט שלה, על ברנזילי. ואילו על ברנזילי לא רחם איש. על “פרא אדם” זה כעסו הכל, גדולים וקטנים גם יחידו. ההיה בית ברחוב, אשר בו לא נופצה לכל הפחות זגוגית אחת באבן שנזרקה בידי ברנזילי, המתאמן בקליעה אל המטרה? ההיה גן (וברחוב שלנו היו מאחרי הבתים כמה וכמה גנים, גני פרי וגני ירק), אשר ברנזילי לא ברך שם הראשון את ברכת הנהנין על תפוח שזה רק הבשיל, על שזיף שזה רק התליעה לחיו, או על מלפפון ירוק ורענן, על גזר ורדרד או צנונית אדמדמת? ומובן מאליו, שאם איזו חצר היתה מבורכה גם בשובך של יונים, הרי הכיר שם ברנזילי כל יונה ויונה, ובהפרחתן עסק בעיקר לא הנער בעל השובך, כי אם הוא, ברנזילי. כאן לא הועילו שום ערעורים וצעקות וגם לא מהלומות, בעל השובך היה מוכרח להשלים סוף סוף עם ה"פגע רע", ויש להודות, כי לעתים קרובות נהפכו היריבים לחברים טובים, שכן גם יריביו של ברנזילי הודו שאכן מומחה גדול הוא בעניני יונים. בקיצור, ברנזילי היה “שם־דבר” בכל הרחובות הסמוכים, וכשהיו הגדולים מטיפים מוסר לקטנים שסרחו, היו מוסיפים פעם בפעם: “כולם רוצה אתה להיות דומה לברנזילי? אבל ברנזילי, רחמנא לצלן, הוא יתום, ואין מי שישגיח עליו, ואילו אתה, שגץ שכמותך, הן לומד בחדר ולא ב’תלמוד תורה', ויש לך, ברוך השם, אבא ואמא, ויש לך מלמד ‘בעל־פועל’, ואוי ואבוי לך, אם תהיה דומה לברנזילי”. מה שנוגע אלי, לא אוכל לומר, שהייתי רוצה להיות דומה לברנזילי, אבל משהו מעין כבוד מעורב בחיבה נסתרת הרגשתי אליו. כיון שדירת גרוניה האלמנה גבלה עם הגדר של גן הפירות שלנו, הרי היינו שכנים, ולא פעם נזדמן לי לראותו, את ברנזילי, רוכב על צמרת עץ שזיפים או עץ דובדבנים שבגננו. כטוב לבו בפירות, בין אם הם בשלים, ובין אם הם בוסר (בררן גדול לא היה), היה קוטפם וזורקם גם לי, העומד למטה, ועל פי רוב גם מזמין אותי לטפס במחילה ולעלות אליו, מה שהייתי עושה בודאי בחשק גדול, לולא הפחד מהסכנה הצפויה למכנסי וגם לחלק מסוים שבגופי, אם אמא וסבתא תוכחנה, שהמכנסים אמנם נקרעו. סכנה זו לא הייתה צפויה כלל למכנסיו של ברנזילי, שכן גם בלאו־הכי היו קרועים־בלואים, והפרוץ שבהם מרובה על העומד. מובן, שלברנזילי לא הייתי מגלה את הסיבה האמיתית לסירובי, אלא הייתי אומר לו: “אני צריך ללכת ל’חדר', וגם אתה ברנזילי, לו שמעני, מהר רד מהאילן ורוץ ל’תלמוד־תורה', שאם לא כן יכה אותך גינזל מכות רצח בסרגל!” אבל ברנזילי מעקם את פרצופו הנאה בהעויות משונות וצועק מהצמרת: “מה? גינזל? ילך לו לכל הרוחות עם הסרגל שלו, אני אשבר לו את עצמותיו יחד עם הסרגל, רשע מרושע שכמותו, ימח שמו וזכרו!” אך הנה נשמע קולה הרך הערב של גרוניה: “אברהמ’לי, בוא מהר, הנה כבר מרחתי לך את הפּת בשום. בוא מהר ולך ל’חדר'”. היא היתה בוררת לה לשון נקיה, ובמקום “תלמוד־תורה” השנוא כל כך על בנה, היתה אומרת “חדר”. ותמיד הייתי משתומם לצייתנותו של ברנזילי. לקול אמו היה ממהר לרדת מהעץ, לוקח את פת הקיבר המרוחה בשום, ומבטיח לה שהפעם לא “יברח”. אך כעבור שעה קלה, כשאני וחברי יושבים אל שולחנו של ר' זלמן טוביה ולומדים “עברי”, היינו שומעים מבעד החלון הפתוח, לא בלי קנאה, את קולו הצלול של אברהמ’לי, המתרוצץ ברחוב וצורח מתוך צחוק: “ברנזילי!”

וכאן עלי לבאר את פשר המלה המופלאה הזאת. עיר מולדתי, שבגבולותיה התנוסס מבצר מהולל לפנים, איכסנה צבא רב לא רק בתוך כתלי המבצר עצמו, כי אם גם בעיר גופה, וגם ברחוב שלנו היה קסרקטין בחצרו של החייל הניקולייבי הזקן, עושה המשאבות. בבוקר בבוקר, כאשר שר הגונדה היה בא אל הקסרקטין ומברך את החיילים הערוכים כבר לקראת ביקורו שורות שורות: “שלום, בחורים!”, היתה כל הגונדה מרעימה קול אחד: “זדראַויאַ ז’אֶלאַים ואשע בּלגוֹרוֹדיה (מאחלים בריאות לרוּם יחסך)! אך מכל ברכת התשובה בת ארבע המלים, שהיתה מידרדרת הברות הברות מרוסקות ומטושטשות, כקטעי נביחה אדירה ההולכת וגוועת במרחקים, היו בולטות בעיקר שתי המלים הראשונות, וגם הן בצלילים עמומים ולא ברורים שנקלטו באזנינו בצורת “ברנזילי!” טכס הברכה הזה, למרות השנותו יום יום, היה עושה רושם כביר עלינו, ואילו אברהמ’יל נתרשם ממנו ביחוד, ובמשך היום בהתרוצצו ברחוב, היה מפעם לפעם מרעים פתאום “ברנזילי!”, כשהוא מצמיד את כף ימינו אל רקותיו, כלומר מצדיע, או כפי שהיינו אומרים אז “נותן כבוד”, בכל ההוד וההדר הצבאיים. ה”ברנזילי" של אברהמ’יל היה נשמע לעתים כל כך קרובות עד שהמלה הזאת נטפלה אליו כשם פרטי. רק גרוניה אמו היתה קוראת לו תמיד “אברהמ’לי”. ואיזה רוך בקולה! היא, העצובה, השתקנית, הייתה מתנערת ומתעוררת רק כשהשיחה היתה מוסבה עליו, על אברהמ’לי שלה. “לו יכלתי לשלם שכר לימוד בשבילו, הייתי שולחת אותו ל’חדר', ל’חדר' אמתי, למלמד טוב. ואז היה אברהמ’לי מניה וביה נהפך לאחר… הן הוא בטבעו ילד טוב, ילד יקר… אך את התלמוד־תורה הוא שונא… גינזל מכה שם את כל הילדים, וביחוד אותו… כמה פעמים הוא שב הביתה, כששתי ידיו נפוחות ממכות הסרגל… כך דרכו של גינזל זה… להכות את הילדים על כף ידם בסרגל, עד שהיד תצבה… וכי מי לומד בתלמוד־תורה? הן כמעט כולם שם יתומים מסכנים… הגבאים יודעים רק לשלוח אותם ללויות… כל יום הם צריכים ללכת ללויה, עד בית־הקברות… את כל נעליהם הם קורעים… ילדים מסכנים…”

כיון שה"תלמוד־תורה" התנוסס בדיוק מול ה"חדר" שלי, חדרו של ר' זלמן־טוביה, הרי הייתי לעתים קרובות עד שמיעה לנעשה שם. ר' זלמן טוביה, מלמדי הראשון, היה זקן מופלג, קרוב לגבורות, אם כי בראשו ובזקנו לא מרובה היתה השיבה. בעוד שאנחנו, תלמידיו, יושבים מסביב לשולחן העץ הגדול וקוראים בצותא בסידור או בתהלים, והוא, לבוש מעל כותנתו רק טלית־קטן ארוך, מזרזנו בקריאת “נוּ”, היתה התנומה חוטפתו פעם בפעם, עיניו מתעצמות, ה"נוּ" הולכת ונחלשת, הרצועה הנתונה בימינו רק לשם השפעה מוסרית (בפועל כמעט שלא השתמש בה) נשמטת מידו ונופלת אל מתחת לשולחן, ואנחנו, כאילו לפי הסכם חשאי מנמיכים לאט לאט את קולנו, עד שאנו משתקקים לגמרי, מביטים זה בזה מתוך עליצות בלתי־מסותרת ומתאפקים בכל הכוח שלא לפרוץ בצחוק. ופתאום, והדממה הנעימה לנו כל כך, נחתכת על ידי ילל־אימים, הבוקע מעבר לרחוב, מבעד לחלונות של ה"תלמוד־תורה". הרבי מקיץ מתנומתו, בפתח מופיעה ה"רבנית", כשבידה היא מחזיקה בולבוס קלוף למצה, ולידה בת־הזקונים המתכוננת לנסוע בקרוב לאמריקה, אל חתנה, ולעת־עתה היא עוסקת בסריגת גרבים. הרבי משפשף את עיניו, מביט מסביב בתמיהה ומחפש, על כל צרה שלא תבוא, את הרצועה, אך הרבנית מסבירה בקיצור נמרץ: “גינזל!” ושבה על עקבותיה למטבח. הבתולה־הכלה מנפנפת בצנורות־הסריגה בכיוון ה"תלמוד־תורה" ומפטירה מתוך כעס: “המשומד יהרוג סוף סוף את כל הילדים!”, ואנחנו מביטים אליה מתוך הכרת־טובה כנה. אמנם בינינו, תלמידי ה"חדר", בני ה"בעלי־בתים", ובין ה"תלמוד־ת"ת’ניקים" (כן נקראו חניכי ה"תלמוד תורה" בפי כל) אין היחסים ידידותיים ביותר, ולא פעם ניטשים בינינו קרבות עזים ומרים, שבהם על פי רוב ידנו על התחתונה, אך כש"המשומד", כלומר, גינזל, מכה אותם בסרגל וצעקותיהם נשמעות בכל הרחוב, הרינו נכונים כולנו לקרוע את גינזל כדג. גינזל הוא מגומרי ה"אינסטיטוט למורים" הוילנאי, והוא מלמד בתלמוד־תורה את לשון המדינה מטעם הרשות, והוא חובש לראשו כובע עם מין ציץ, קוקרדה בלע"ז, וביומי דפגרא הוא לובש זיג עם כפתורי זהב, והרי הוא מעין “מלכות” לכל דבר, והגבאים של התלמוד־תורה, יהודים בעלי־בתים חשובים, אינם מעזים לפצות פה נגדו, ביחוד לאחר שגינזל אינו מפריע גם להם לנקוט בשיטות חינוך משלהם. ולגבאים הנכבדים יש כנראה איזה חוזה נסתר עם חברה קדישא, ולכל לוית מת שמתן שכרה בצדה, שולחת ה"תלמוד תורה" נציגות ניכרת מאד של חניכיה, כלומר את כל אלה שיש נעלים לרגליהם, והרי הם הולכים בסך לפני המטה ב"מדיהם", כלומר במעילים עם ברדסים, כמעילי הנזירים־הקפוצינים, ושרים בקול עגום ושומם “צדק לפניו יהלך”. אין איפוא בעצם להתפלא הרבה, אם אברהמ’יל היה מבכר את הביקורים בגני הפרי והירק על הביקור במוסד החינוך של גינזל ואת הקריאה הנלהבת “ברנזילי!” על השירה העגומה והשוממה של “צדק לפניו יהלך”.

אך הנה עוברים ימים וברנזילי כאילו נעלם מהרחוב. אין אבנים עפות בחלל הרחוב, אין הקריאה הנלהבת, המלחמתית, ההרפתקנית ומלאת הגבורה “ברנזילי!” מנסרת באויר, אין סיעות יונים פורחות מעל לגגות, והמלחמות בין תלמידי החדר של ר' זלמן טוביה ובין חניכי ה"תלמוד־תורה" מתנהלות בעצלתים. שכן הרוח החיה בכל המלחמות האלה היה ברנזילי, ובהעדרו כאילו תש כוחם של ה"ת"ת’ניקים", ושוב אין להם חשק להתגרות בנו. אך בשבת, בצהרי יום, בשבתי מתחת לעץ השזיפים ומשחק עם אחי הקטן, נגלה אלי פתאום ברנזילי מבין הענפים. בשבת אינו קוטף פירות, חס וחלילה, יהודי כשר הוא ברנזילי ולא יחלל שבת, אך כלום אסור להתנדנד קצת על הענף העבה? וממרום שבתו, כמעט על הצמרת, מספר לי ברנזילי, כי אמו מסרה אותו לדודו הנפח, שילמדהו מלאכה. “עוד מעט ואוכל כבר לפרזל סוס!” מבטיח לי ברנזילי בגאוה ובהנאה, ואני רואה שהוא שמח בחלקו. “תבוא פעם למפחה, ותראה איך דודי מכה בקורנס על הברזל המלובן… אח, איך עפים הניצוצות! ואני עוזר לו… תבוא ותראה. אבקש את הדוד ויתן גם לך להכות בקורנס… אומר לו, שאתה חבר שלי… הוא איש טוב, הדוד שלי. הוא אחי אמא שלי…”

לעשות ביקור לברנזילי במפחה של דודו – ודאי שזה ענין מושך את הלב ביותר, אבל מתי? מהבוקר עד הערב – בחדר, ובשבת הן המפחה סגורה, והדוד הגבור של אברהמ’לי במקום להכות בקורנס על הברזל המלובן ולהעיף ניצוצות, יושב בבית התפילה של ר' מיכל’ה ואומר תהלים בקול נוגה ורך כל כך, הדומה מאד לקולה הערב של גרוניה. ובינתים – וגם בחיי הצעירים נתחדשו חידושים ואירעו מאורעות. “מ”היד הראשונה" עברתי ל"יד השניה", כלומר מהחדר של ר' זלמן טוביה, המלמד “עברי”, נכנסתי לחדרו של ר' יענק’ל קויצ’יצר, המלמד חומש ורש"י. ובעקב החידושים האלה נערמו עננים כבדים על שמי ילדותי. הדרך ל"חדר" החדש עברה על יד חצרו המפוארת של בועז רבינוביץ, זה הגביר האגדי של עירנו ושל המחוז כולו. חצר זו הקיפה בעצם רובע שלם, ובה היו בנינים מבנינים שונים. בראש וראשונה דירתו של הגביר עצמו עם האכסדראות והגזוזטראות המזוגגות ועם החממות המופלאות, ואחר כך בניני המשרדים, ואחר כך דירותיהם של פקידיו, ואחר כך בית התפילה המיוחד שלו, ואחר כך דירותיהם של הרב שלו ושל “המגיד העוור” וכולי וכולי. ואולם לי נדמה כי השליט האמיתי של החצר הוא לא הגביר המפורסם בועז רבינוביץ, כי אם השומר הערל, יותר נכון לא השומר עצמו, אלא בן השומר, יוּרקה בן השתים־עשרה, בעל שערות פשתן ועינים אפורות קטנות, שקויות־רשעות. מדי עברי ליד ביתו של בועז בדרך ל"חדר", היה משסה בי את כלבו, בן לויתו הנאמן. אמנם רמוז רמז לי יורקה ברורות (את לשונו הרוסית לא הבינותי אז עדיין), כי אם אתן לו את דברי המאכל אשר אני לוקח אתי ל"חדר", יכרות אתי ברית שלום, ופעמים אחדות גם נאותי לו, כי מוטב היה לי לרעוב כל היום מאשר להנשך בשני כלבו, אבל סוף סוף הבינותי, כי לא זו הדרך. ואולם מה הדרך אשר אבור לי, לא ידעתי. התביישתי משום מה לספר בבית על הנגישות של השקץ וגם לא ידעתי מה תועלת בכך. אבי כל השבוע ביער, לרגל עסקיו, וכלום אמא או סבתא תלכנה בבוקר בבוקר ללוות אותי החדרה? וכלום זה נאה ל"בחור" כמוני, שאמא או סבתא ילווהו החדרה, כאילו היה תינוק של אלף־בית? ולא ידעתי מאין יבוא עזרי.

ופתאום בא עזרי. בבוקר לא עבות אחד ואני עובר ליד אותה חצר הרת־האסונות ולבי רועד מפחד: היופיע יוּרקה או לא? ויוּרקה אמנם מופיע וכלבו נובח בשצף קצף – ופתאום: “ברנזילי!” הכרתי תיכף את צריחת הגבורה של אברהמ’יל, ותיכף לאחר הצריחה – נביחת־כאב איומה, שכן אברהמ’יל קולע אל השערה ולא יחטיא, והאבן שזרק בכלב פגעה כנראה במקום הדרוש, ובעל החי החצוף והמרושע כבעליו מיהר להסתלק, כשהוא צולע ומיבב. ואולם יוּרקה התלקח כאש והשתער לעומת אברהמ’יל. אך הלה לא רק שלא נרתע אחורנית, אלא קפץ על המתנפל וסטר לו בפרצופו סטירה אחת אפים. אם לא זכיתי לראות את הניצוצות שהתמלטו מתחת הקורנס של דודו במפחה, הרי נדמה היה לי, כי ראה ראיתי יפה את הניצוצות שעפו מעיניו של יורקה. בילל דומה לזה של כלבו ברח יורקה על עקבותיו, כשאברהמ’יל מזהיר אותו, שבאם יעז עוד פעם לשסות את כלבו בעוברים יעשה בו כלה. אברהמ’יל כבר דיבר, כפי שנדמה לי אז, רוסית נהדרת, הואיל ואל המפחה של דודו סרו לעתים קרובות אכרי הכפרים לפרזל את סוסיהם. אך תהא הרוסית שלו מה שתהא, על כל פנים יורקה הבין אותו, כנראה, יפה, ומאז חדל להציק לי.

הרושם שעשה עלי המאורע הזה היה עז ומורכב מאד. ראשית כל התפעלתי מה"גבורה" של ברנזילי. שנית, נתעורר בי כעין תמהון: מדוע לא נפלתי בעצמי על ההמצאה הזאת – לסטור פעם על פרצופו של יורקה, כמו שעשה זאת ברנזילי? אמנם יורקה גדול וחזק ממני, וגם כלב לו, אבל כלום לא היה גלית גדול מדוד בן ישי? שלישית, הכרתי פתאום בחוש, כי אין לי כלל להתבייש על החיבה המסותרת, שהיתה נודעת ממני תמיד לברנזילי: אכן ראוי וראוי הוא לחיבה זו! הן הוא התנהג ממש כמשה רבנו בשעתו, כשראה איש מצרי מכה את העברי. החלטתי איפוא לספר בבית את כל המעשה מאלף ועד תיו, וגם ספר סיפרתי, וגם הכרזתי בפירוש, כי מכאן ולהבא אני וברנזילי חברים לנצח, וכי יהיה מה שיהיה ולמפחה של דודו אסור בהזדמנות הראשונה, וכי כשאגדל אהיה גם אני נפּח! אמא וסבתא צחקו לשמע החלטתי האחרונה, אלטע, הנערה העוזרת בבית, החזיקה אחריהן בצחוק רועם, וגם יעצה לי עצה נאמנה, כי לפני שאלמוד להיות נפּח אל אשכח ללמוד לקנח את החוטם כהלכה, ותוך כדי דיבור עוותה את פרוצופה כיד “ההעויות” הטובה עליה, וגרפה את אפה ברעש גדול, כדי להורותני הלכה למעשה כיצד עושים מלאכה זו. על כל פנים לא נתקלתי בהתנגדות חריפה להתרועעותי עם ברנזילי, אם לא להביא בחשבון קינטור קל מצד אלטע: “חבר טוב קנית לך, תהיה בקרוב שאלאטן כמוהו (רוצה לומר: שרלטן, היינו: ריק ופוחז).”

אבל כשישבתי עם ברנזילי בשבת הקרובה תחת עץ השזיפים המצל וקראתי לפניו בקול מתוך הספר אחד מקרא ואחד תרגום, כלומר, אחד “לשון קודש” ואחד אידיש את סיפור המעשה על הרב הצדיק מחברון אשר חצה את המדבר הגדול והנורא כשהוא רכוב על אריה, והואילה גם אלטע בכבודה ובעצמה להצטרף אלינו והקשיבה רב קשב. אלטע אהבה “נורא” כל מיני “געשיכטעס” (ספורי מעשיות), וכל פעם, שמשה’נקי ה"פאקענטרעגער" (נושא־הספרים) העוור היה בא לביתנו עם הצרור הגדול על גבו, שבתוכו היה אוצר בלום של סידורים ו"תהלים’ליך" ו"בענטשערליך" (קונטרסים קטנים עם ברכת המזון ועוד ברכות) וביחוד של כל מיני “געשיכטעס”, היתה אלטע מכריזה על בואו בקולי קולות, עוזרת לו לפרוק את הצרור, שואלת לשלומו ולשלום ביילקה זוגתו ולשלום כל ילדיו, בגדול החלה ובקטן כלתה, ומתחילה לתהות על קנקנן של ה"געשיכטעס" אשר בצרורו. היא אמנם לא ידעה קרוא, אבל משה’נקי העוור היה מוסר לה דין וחשבון מפורט מהתוכן של ה"געשיכטעס" השונות (כל “געשיכטע” – 32 עמודים מנוקדים, המחיר 2 קופיקות), פרי עטם הזריז של שמ"ר, בלובשטין ועוד רבים וכן שלמים. אז היתה אלטע מגישה לו כוס תה מתוך הכרת־טובה מיוחדת, ומשדלת את אמא או את סבתא לקנות לכבוד שבת דוקא אותה “געשיכטע”, שמשום מה נראתה לה מענינת ביותר. “אוי מטלה’צקי שתחיי” (היתה פונה לסבתא) או “אוי מלכה’לי שתחיי” (היתה פונה לאמא) “קחי נא את המכשפה היפהפיה. זה נורא יפה! או קחי את הנסיך הקבצן, או שמא תקנינה הפעם ספר גדול: “ויכנע דוואָשע נוסעת לאמריקה”? אין דבר, מלכה’לי שתחיה תספיק בליל שבת אחרי הסעודה לקרוא לפנינו את כל הסיפור, וגם דויד יוכל לעזור לה, הן הוא קורא פחז כמים. אחלי, קחו נא את ויכנע דוואָשע, זה מצחיק כל כך, אפשר להתפקע, אך מוטב שתקחו גם את היהלומים השחורים, זה נורא מענין! ר' משה’נקי סיפר לי”… ואולם הספר, שממנו קראתי עכשיו היה לא מה"געשיכטעס" של משה’נקי העוור. זה היה ספר עברי שהביא אבי, ואלטע ששמעה את המלים ב"לשון קודש" יוצאות מפורשות מפי ומתרגמות תוך כדי קריאה לאידיש פשוטה ומובנת, הביטה עלי בהערצה נלהבת, אפשר לומר בהתפעלות, כמעט כמו על עושה־כשפים. “חכה, דויד, חכה קצת – פנתה אלי פתאום – אני ארוץ ואביא משהו, אך אל תקרא עד שאשוב” – תוך כדי דיבור שמה את פניה לעבר הבית. למרות גופה המסורבל נישאה קלה כאילה, ואמנם תיכף ומיד שבה וידה מלאות גרעיני דלועים. הגרעינים הללו הם רכושה הפרטי של אלטע, זה היה מאכל התאוה שלה, ואמה, שימע אופת הכעכים, היתה מביאה פעם בפעם לבת־זקוניה, ל"לקקנית שלה", כפי שהיתה מכנה אותה, את המעדנים האלה. לשם מיצוי מלא של עונג השבת, עונג המנוחה ועונג סיפור המעשה כאחד, מצאה, כנראה, אלטע להכרחי לפצח גם גרעינים תוך כדי שמיעה, וביד נדיבה העניקה כיבוד גם לי וגם לברנזילי: “אך אתה, דויד, אל תפצח עכשיו, תאכל אחר כך. אם תאכל ותקרא בבת אחת, עלול אתה להחנק חס ושלום”. ידעתי גם ידעתי, כי אלטע יעצה לי את אשר יעצה לא מתוך פחד שמא אחנק ח"ו, אלא מתוך רצון שלא אפסיק את סיפור המעשה המרתק, אך התענינותה הרבה הרהיבתני מאד ונתנה לי את הכוח להתגבר על יצרי ולהחביא את הגרעינים בכיסי. ואולם למען האמת עלי להגיד, כי התלהבתי בעצמי מספור המעשה על הרב הקדוש והאריה, ואם כי כבר קראתיו קודם פעם ושתים, הרי עכשיו בצהרי שבת שלוים אלה, בדממת הגן, בצל עץ השזיפים העתיק, וביחוד בהשפעת הנימים הכמוסות שנמשכו אל לבי מ"קהל השומעים" שלי, התלקחה התלהבותי ביתר עוז. הנה אני רואה אורחת ישמעאלים באה (אמנם לא מגלעד להוריד מצרימה, כי אם ממצרים להעלות לארץ הקודש) וגמלים נושאים נכאת וצרי ולוט, ממש כמו בחומש, בפרשת “וישב”. אך האורחה מתרחקת והולכת, מתרחקת ונעלמת ובמדבר נשאר לבדו הרב הזקן מחברון, שלא רצה לחלל את השבת. דמותו של הרב קמה לנגדי כמו חיה; הרי הוא דומה בדיוק לאותו השד"ר הספרדי מירושלים, שבא פעם לביתנו, אל סבא, לקבל ממנו תרומה בשביל איזו ישיבה שבעיר הקודש. לבושו גלימה ארוכה, שחורה, המגיעה עד כפות הרגלים ושרווליה רחבים כשרוולי מעיליהם של הכמרים להבדיל אלף הבדלות, ולראשו מצנפת מוזרה (ודאי כזו של הכהן הגדול) המעוררת תמיהה ויראת כבוד כאחת. רק במקום הזקן השחור של אותו שד"ר שויתי לרב החברוני זקן לבן כשלג היורד על פי מדותיו. החמה שוקעת, וחול המדבר מאדים־מזהיב מנוגה השקיעה כמו המגרש של בית התפלה דר' מיכל’ה, אותו מגרש־החול רחב הידים, אשר באמצעיתו הבאר עם הקילון. האם גם בחלל המדבר מתעופפים סיסים ועטלפים לפנות ערב, כמו בחללו של מגרש בית־התפלה? אך הנה הרב משפשף ידיו בחול המדבר (במקום נטילת ידים במים) ועומד להתפלל מנחה של ערב שבת: “הודו לד' כי טוב, כי לעולם חסדו… יאמרו גאולי ד' אשר גאלם מיד צר… תעו בישמון דרך, עיר מושב לא מצאו… ויצעקו אל ד' בצר להם, ממצוקותיהם יצילם”… ואחר תפלת מנחה – קבלת שבת. “לכו נרננה לד', נריעה לצור ישענו…” שקט במדבר. טל וכוכבים. ובדממה נשאת שירה ערבה ומלאה כיסופים: “מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה”, ופתאום שאגה אדירה, ואריה נורא הוד מזנק מתוך הלילה. הרב נבהל, אך פחדו חולף כרגע, בראותו כי האריה כורע לפניו ומלקק את כפות רגליו… לילה במדבר, ואני רואה את הרב הצדיק ישן בשלוה על החול, כשהוא משעין את ראשו אל צלע האריה הרובץ. ושוב אני רואה את הרב בבוקר יום השבת, כשהוא עומד עטוף בטלית ומתפלל בדבקות “נשמת”: “פודה ומציל ומפרנס ועונה בכל עת וצרה ומצוקה”. חבל שאין המן יורד במדבר כבימים מקדם. אני מצטער מאד על כך, אך הרב הזקן מרגיש את עצמו בכי טוב, שכן הוא מזמר זמירות בשמחה רבה. כל המדבר מוצף זוהר. חם. נחש, שרף ועקרב רוחשים בחול, הנה הם מתקרבים אל הרב, הנה צפעוני איום מתנכל להכנס אל השרווּל הרחב של גלימתו, אך האריה מנפנף בזנבו כה וכה, ובני השחץ נרתעים בפחד וביראה. האריה אינו שואג עכשיו. אינו רוצה להפריע לזמירותיו של הצדיק. האריה גם הוא מתענג על מנוחת השבת וגם על זמירותיו של הרב:

פְּרֹק יַת עָנָךְ מִפּוּם אַרְיָוָתָא

וְאַפֵּק יַת עַמָּךְ מִגּוֹ גָלוּתָא…

אך התעוררותו הולכת וגוברת עם קרוב הלילה. רק נראו שלושה כוכבים ברקיע, והאריה משתטח לפני הצדיק ומנענע ברעמתו, פשוט כאילו אומר לו: “מהר ועלה, והחזק יפה ברעמתי, שכן נטוס טיסה כהלכה”. הרב מבין את הרמז, המדבר כולו רועד מדהרות האביר, ובטרם השחר עלה, והרב כבר בחברון, ואילו אורחת הישמעאלים עוד מתנהלת בכבדות בחולות המדבר העמוקים…

האם מסרתי לשומעי רק את המסופר בקונטרס שהביא לי אבי, או גם מה שקראה נפשי בין השיטין? קרוב לודאי שהוספתי לא מעט נופך משלי, על כל פנים הרגשתי, שאלטע וברנזילי הם שותפים נלהבים לחדותי ולהתפעלותי¹. לאחר שגמרתי את סיפור המעשה הוספתי עוד לדבר, “לבקשת הקהל”, על פלאי חברון, על מערת המכפלה, וממערת המכפלה עברתי אל כותל המערבי ואל קבר דויד המלך ועוד ועוד דברים יקרים ונשגבים, אשר קראתי עליהם ב"שבחי ירושלים" וב"שבחי חברון", ואשר שמעתי עליהם מפי הקרובה הישישה של סבתא, אותה הקרובה, שחזרה לא מזמן מירושלים. אלטע כבר הספקה בינתים לפצח את כל הגרעינים, והודיעה לנו שעכשיו היא הולכת לעשות ביקור של שבת אצל אמא שלה. אני וברנזילי נשארנו לבדנו תחת העץ, ופתאום הוא פונה אלי ואומר:

“את הרב מחברון אני אוהב מאד. הוא גבור, רכב על אריה. והוא גם צדיק. כדויד המלך. אבל לא מוצא חן בעיני, מה שסיפרה לכם הקרובה שלך.”

“איזו קרובה?”

“זו הזקנה שבאה מירושלים.”

“מה לא מוצא חן?”

“מה שאמרה, שהגויים יעברו את הים על גשר של ברזל, ואנחנו על גשר של נייר”.

“שוטה שכמותך! ומה איכפת לך? הן גשר הברזל שלהם יישבר תחתם, ואנחנו נעבור בשלום על גשר הנייר”.

“ואף על פי כן… הרי לומד אני להיות נפח. אני יודע מה זה ברזל. אה, ברזל כשמלבנים אותו ומחשלים אותו הוא חזק מאד. הרבה יותר חזק מנייר… מוטב, שהם יעברו על גשר של נייר”.

אני צוחק: “טפשוני! הן זה יהיה נס! הן משיבוא משיח יהיה הכל נסים ונפלאות! הן זהו כל הפלא: הם על גשר של ברזל – ופתאום טרח־טררח! ואנחנו על גשר של נייר – ומגיעים בשלום! שוה בנפשך: יורקה עם כלבו רץ על גשר הברזל ומלעיג עלינו וצועק לנו: הוי יהודים מצורעים, תיכף תפלו לים! ועוד הוא מדבר, ופתאום – הגשר נשבר, ואין זכר ליורקה ולכלבו”.

ברנזילי צוחק בהנאה: “אכן הרבצתי לו כראוי, לשקץ משוקץ זה!” והנה הוא שוב שוקע בהרהורים, מביט אלי במבוכת־מה ואומר:

“אבל הן יש גויים טובים. יש גויים המביאים לדודי מן הכפר קמח ותפוחי אדמה ולפעמים גם תרנגולת. גם לי הם מביאים לעתים תפוחים. רוצה אתה, אתן לך פעם תפוח משלהם. יין!”

“טוב, תביא לי פעם תפוח. ואתה תקטוף שזיפים בגננו כמה שתחפוץ”.

וברנזילי ממשיך שוב:

“רחמנות על הגויים הטובים. למה שיטבעו גם הם בים?”

“אַל ירדפו אחרינו ולא יטבעו”.

“ואם ירצו איזה גויים טובים ללכת אתנו לארץ ישראל, הנקחם?”

“נקחם. ילכו אתנו יחד על גשר הנייר”.

“אבל אם לא יסכימו ללכת על גשר הנייר?”

“אם לא יסכימו – לא יסכימו. אז מה אנחנו אשמים?”

נימוקי האחרון מרגיע לחלוטין את מצפונו של ברנזילי, אך פתאום פניו מתקדרים:

“ומה עם גינזל?”

“כלומר?”

“על איזה גשר יעבור גינזל?”

“הן גינזל יהודי? ומה אם הוא נושא קוקרדה? כלום אינו יהודי?”

ברנזילי צוחק במרירות:

“גינזל – יהודי! הן הוא גרוע מגוי! הן הוא הורג את כל הילדים! שיישרפו מעיו!”

“אבל הוא יכול עוד לעשות תשובה. כל יהודי יכול לעשות תשובה”.

מצחו של ברנזילי מתקמט. נראה לי, כי העובדה שגינזל יכול לעשות תשובה אינה משמחת אותו ביותר. השמש מתחילה לנטות מערבה. ברנזילי קם.

“צריך ללכת. אמא מחכה לי. לשלש־סעודות אנו הולכים אל הדוד. הוא עוד מעט ישוב מ”מנחה". יודע אתה, דויד? תספר לי תמיד ספורים כאלה. האח, מה הייתי רוצה לרכב על גבו של אריה; אקרא לו: רבץ! הוא ירבץ, אקרא לו: דהר! הוא ידהר. כל הגויים יראו ואז מפני. הם יתנו לי כבוד ויצעקו: ברנזילי!

ותוך כדי דיבור הוא מטפס על גדר הגן וקופץ לעברו השני, לבית אמו.

באחד הימים באה אלינו גרוניה האלמנה לכבס, ופניה קורנות. ממש קשה להכיר אותה. היא, העצובה, העגומה, סחוטת העמל, כאילו נעשתה פתאום צעירה בהרבה, יפה, שמחה. היא, השותקת תמיד, כאילו קיבלה פתאום את מתנת הדבור: “אברהמ’לי שלי, תהלות לאל עליון, כאילו נשמה חדשה נכנסה בו. מיום שסיפר לו דויד’ל (כלומר, אני) על משיח, התחיל אברהמ’לי שיחיה להתפלל יום יום. בבוקר – רק קם ונוטל את ידיו – “מודה אני”! ולפני שהוא הולך לישון: “המפיל”! גם תהלים הוא אומר. עזב את כל תעלוליו. גם יונים אינו מפריח. והן ידוע, כמה היה להוט אחרי היונים! דויד’ל אמר לו, כי כל זמן שהיהודים לא יעשו תשובה, לא יבוא משיח. ובכן אברהמ’לי עושה תשובה. איני יודעת במה להודות לדויד’ל. הלואי שאבא ואמא יראו ממנו הרבה נחת. הלואי, רבונו של עולם!” כל זאת מדברת גרוניה אל סבתא מבלי לפנות אלי, אף כי אני עומד כאן ליד הגיגית הרתחת, המלאה כבסים. אך כשסבתא הולכת, לוחשת לי גרוניה: “שתשחק גם להבא עם אברהמ’לי. שתהיו חברים. שחק עמו, דויד’ל, ויאריך השם שנותיך”. מדוע היא נבוכה כמתביישת? האומנם מפני, הנער הקטן, היא מתביישת? ומדוע דמעות בעיניה? נבוך ומבויש מהרתי להסתלק, אף כי תמיד אהבתי מאד להסתכל באש העליזה המרצדת מתחת לגיגית.

אך אם גרוניה האלמנה היתה מרוצה מאד מההתרועעות שלנו, הרי אמי וזקנתי התחילו להביע חששות מסוימים. אמנם בתחילה לא מצאו כל פגם בחברותנו, אבל מהזמן שאל קיר ביתנו הושען הסולם הארוך המגיע עד הגג וגם על הגג המשופע עצמו הונח סולם המוליך אל החבית המלאה מים שנקבעה בראש הגג, כשהיא מחוזקת אליו במסגרת של קרשים, מאותו זמן התחילו סבתא ואמא להביע חששות מסוימים. הסולם וחבית המים – גזרה שנגזרה על כל בעלי הבתים מטעם הרשות. עירנו, שבזמן ההוא היה עוד כל בתיה בניני עץ (כיון שאסור היה לבנות בתי אבנים בעיר מבצר) טעמה טעם דליקות לעתים לא רחוקות, והנה נצטוו בעלי הבתים להעמיד חבית מים על גג כל בית, ובמקרה של שרפה לעלות על הגג וליצוק עליו את המים מתוך החבית. שכן אם יפלו ניצוצות על הגג הרטוב – וכבו. על ההמצאה הגאונית הזאת נפלו שליטי העיר רק לאחר שבמשך שנים רבות היו נשרפים כל קיץ וקיץ רחובות ורבעים שלמים. איני יודע, איך הגיבו בעלי הבתים על הגזרה החדשה, אני על כל פנים שמחתי עליה מאד. ולא משום שאהבתי לטפס על הסולם, יותר נכון על שני הסולמות, זה הנשען אל הגג וזה המונח עליו, ולא מפני שאהבתי להכות בכף ידי על חלקת המים בחבית הגדולה ולהתיז מסביב רסיסים מזהירים. הנאות אלו היו רק תופעות לואי, ואילו התענוג האמיתי, העיקרי, התענוג הגדול והעצום נגרם לי מהנוף רחב הידים, שנגלה לי ממרום הגג הגבוה. ממרום הגג המשופע והגבוה, כשהייתי נאחז במסגרת הקרשים שבתוכה נתונה חבית המים, הייתי רואה עולם גדול ונפלא, עולם של ירק וזהב, עולם של שדות ויערות שהשתרע מעבר לגבולות העיר, עד לקצות האופק. פה ושם האפירו־הצהיבו גגות קש של בתי הכפרים הקרובים, פה ושם הכסיפו־הבהיקו רצועות מתפתלות: נחלי מים. אך גם הכפרים, גם הנחלים נבלעו בשטחים העצומים של ירק וזהב, של שדות בר ואפרים, שמאחריהם הכחילו־האפילו יערות. ביערות האלה אולי משוטט עכשו אבא, אבא שלי היקר והגבור, אשר תמיד מדי צאתו ליערות הוא לוקח אתו אקדוח טעון, נתון בנרתיק אפור. כשאבא בעיר, האקדוח טמון במגרה התחתונה של הקומודה, ואז אסור לנו, הילדים, לפתוח את המגרה. אבל כשהוא יוצא לדרך וניקולקה הרכב כבר מצליף בחצר בשוטו, אנו מתאספים כולנו ליד הקומודה, שכן יודעים אנו שתיכף יפתח אבא את המגרה ויוציא את הכלי המסוכן, המפיל פחד ומעורר כבוד ומגרה כל כך את הסקרנות. אולם עכשו, על הגג, לא היערות, כי אם בעיקר השדות והאפרים מושכים את לבי, יותר נכון: את לבנו, כי על הגג נמצא לא אני לבדי. לידי עומד גם ברנזילי חברי. אגב, אנו לא רק עומדים, אנו גם יושבים, על פי רוב יושבים, על מצע הקרשים שמסביב לחבית, והישיבה היא נוחה למדי. מצע הקרשים מסביב לחבית עשוי כעין רצפה קטנה, ועל הרצפה הגבוהה הזאת נוח מאד לשבת, ואין בישיבה זו, לדעתי, משום סכנה כלשהי. אך לאמא ולסבתא יש דעה אחרת בענין זה. כשהן רואות אותנו על הגג לבּן נמס מפחד, ואלטע צווחת כך שאפשר לחשוב, שכבר נפלנו ונתרסקו עצמותינו חלילה. אבל כלום אני וברנזילי יכולים תמיד להתחשב בכך, שנשים לבן רך מטבען? ואולם צר לי על זאת, שאמא וסבתא חושדות, שברנזילי הוא הוא שהדיח אותי מהדרך הישרה, הוא הוא המפתה אותי לסכן את חיי. ולא היא! ברנזילי חף מפשע! אני הוא שעליתי בראשונה על הגג, ואני הוא שראיתי בראשונה ממרום הגג את העולם הנפלא, עולם השדות והאפרים והיערות, ואני הוא שמשכתי את ברנזילי אחרי! כל זאת אמרתי לאמא ולסבתא בגלוי, וגם בארבע כנפות שלי נשבעתי על אמתות דברי, כלומר שברנזילי אינו אשם כל עיקר בענין הגג, אבל הללו לא נסתלקו, כנראה, מהחשדות שלהן, וגם איימו עלי, שאם אוסיף לטפס על הגג, לא יתנו לברנזילי דריסת רגל בחצר. הוכרחתי איפוא לתת הבטחות מסוימות, אמנם בלי נדר ובלי שבועה, ואל רחום וחנון יסלח לי, אם לא קיימתין במלואן. לא קשה היה לי אולי לוותר על הגג, אבל אי אפשר היה לי, לחלוטין אי אפשר היה לי, לוותר על השדות והאפרים והיערות. כמה פרנסו אלה את רגשותי, את דמיוני, את חלומותי. וביחוד שביחוד, לאחר שמראות הנוף הללו נקשרו קשר אמיץ עם חלום חלומותי, עם שיר השירים שבנפשי, עם ארץ ישראל.

שכן לא הרביתי להתעכב אצל “הרב מחברון והאריה”. קונטרסים חדשים התחילו להופיע בביתנו ובהם ענינים חדשים וספורים חדשים. שוב אין יהודים מחכים עד שיבוא משיח ויעלם לארץ ישראל ויושיבם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא יהודים הולכים לאודיסה, העיר הגדולה לאלהים, ושם הם יורדים באניה ישר לארץ ישראל. ובארץ ישראל יש עכשיו מלבד הכותל המערבי וקבר רחל ומערת המכפלה גם מזכרת־בתיה, היא עקרון, וראשון לציון, היא עין־הקורא, ופתח תקוה וגדרה וראש פנה ורחובות. “בוא מהר, ברנזילי, – אני מזרז את חברי – נעלה מהר על הגג, אמא וסבתא ואלטע הלכו לאיזו חתונה, בוא מהר ואראה לך… אה, מה שאַראה לך…” וכשאנו ישובים כבר על רצפת הקרשים ליד החבית, הנני מוציא מכיסי קונטרס לא גדול, לוח, והלוח פתוח באותו הדף, שבו מצויר נער יהודי חורש בשדה, ולראש הנער כובע קש גדול, והנער מתקדם לעומת ההרים, אשר מאחריהם יוצאת שמש גדולה, שקרניה מפציעות לכל צד. “אתה יודע, ברנזילי, גם אני רוצה לנסוע לארץ ישראל. לחרוש שם בשדה. רואה אתה את השדות האלה? – ואני מצביע על הנוף הנגלה לנו מהגג – גם בארץ ישראל יש שדות כאלה, שדות של יהודים. וגם כרמים שם, כרמי ענבים, שעושים מהם יין”.

“ענבים? – אומר ברנזילי – לא אכלתי ענבים מעולם, אומרים שיש להם טעם נפלא. אבל חרוּב אכלתי פעם בחמשה־עשר. אח, כמה זה טעים! הן בארץ ישראל העזים אוכלות חרובים. ובכן אפשר לבוא לארץ ישראל עוד לפני בוא המשיח? אך מה אני סח. בודאי אפשר. הן הקרובה הזקנה שלך היתה שם”.

הנני מסביר לברנזילי את ענין “ישוב ארץ ישראל”, מספר לו על הקולוניות, כפי ששמעתי עליהן מפי אבי וכפי שקראתי על אודותיהן בספרים ובקונטרסים שונים בעברית ובאידיש, שאבא היה מביא הביתה מפעם לפעם. ואגב אני מוסר לו מפה לאוזן, שגם אבא שלי חושב לקנות קולוניה בארץ ישראל.

“אני אוהב את אבא שלך – אומר לי ברנזילי – הוא גבור. יש לו אקדוח, הוא אינו מפחד מהגויים, וגם מהגזלנים ביער אינו מפחד. אני אבקש את אבא שלך שיקח גם אותי לארץ ישראל. אבא שלך אוהב אותי. הוא תמיד מחליק על ראשי, ואינו מורט את אזני אף פעם. אני אהיה שם נפח ואפרזל את הסוסים של אבא שלך. וכשאגדל וארויח כסף אקנה גם לי שדה ואחרוש. למה לי לחכות כאן עד שיבוא משיח? מוטב שאחכה שם. כל כך אני אוהב לטייל בשדות ויערות! בשדות וביערות של יהודים לא אפחד ללכת גם עד קצה העולם. גם בלילה”.

היום פונה. אני מביט כמוקסם אל הנוף הרחוק, אל השדות, האפרים והיערות, אשר ערפל הערביים כבר חופף עליהם. אך ברנזילי אינו יכול להסיר מבטו מתמונת הנער החורש. “אתה יודע – הוא אומר לי – כשנבוא לארץ ישראל נמצא את הנער הזה והיה לנו לחבר. אם תיפגם המחרשה שלו אני אשחיז אותה. הן לומד אני גם לתקן מחרשות”.

מי גילה לאלטע את הנסתרות שלי ושל ברנזילי, מי הודיע לה על התכניות שלנו, שנתכנו ברובן על הגג, ליד חבית המים, לאור האפקים הרחוקים הסוגרים על השדות והיערות? אך אין, כנראה, סודות בפני אלטע, בפני אזניה הצמאות לכל רחשוש, בפני עיניה הקולטות כל תנועה נעלמה שבפנים, כל הבהוב שבעין, כל רמז שבבת־צחוק קלה. ואלטע לא איחרה להכריז ברבים על טיב התיעצויותינו והתלחשויותינו, כלומר, שלי ושל ברנזילי. “הנה הולכים ה’ארץ־ישראל אידען' (יהודי ארץ־ישראל) – מודיעה אלטע בקול רם בראותה אותי ואת חברי מתהלכים בחצר – פּנו דרך, פּנו דרך, הם הולכים, הם הולכים!” הקול שלה רועד מרוב התפעלות והערצה (כמובן מעושה) ולפניה היא משוה ארשת של יראת כבוד הגובלת כמעט בפחד, ולא רק אמא וסבתא, אחי ואחיותי, אלא גם אני וברנזילי, עם כל כעסנו על אלטע המתקלסת בנו, איננו יכולים להתאפק מצחוק. “נדמה לי – מכריזה אלטע – שה’ארץ־ישראל אידען' מתכוננים לעלות על הגג ולעוף משם לארץ־ישראל או לירושלים… “הוי, ‘ארץ־ישראל אידען’ שכמותכם – צועקת אלינו אלטע בראותה אותנו מטפסים על עץ השזיפים – מהרו רדו, משיח בא ומחכה לכם ליד חנותו של זלמן השחור!” אך מה לנו ולאלטע ומה עכשיו אלטע לנו: שוב איננו מעונינים בכל להטוטיה, בכל ה”תריאתרין" שלה, גם “איך שהיא מתה” איננו משתוקקים לראות. מי יודע, אולי היא קצת גם כועסת על אדישותנו זו למעשי־משחק שלה, והיא מתנקמת בנו לפי דרכה. ביחוד נטפלה לברנזילי, שמלבד “ארץ ישראל איד” הוסיפה לו גם את הכינוי “בעל תשובה”. אך הלה לא השגיח בה כל עיקר. הלה היה כולו נתון לחלומותיו־חלומותי. ופעם לפנות ערב, בצאתי מה"חדר" ראיתי את ברנזילי ממתין לי. הוא הלך מהמפּחה, וכנראה לא היתה לו סבלנות לחכות עד שנפגש בחצרנו לאחר פּת ערבית. הבינותי כי דבר גדול לו אלי.

“דויד – הוא אומר לי בלחישה, אף כי אין איש הולך לפנינו שיוכל לשמוע את דבריו – התדע? היום בקשתי את הדוד, שילמדני לעשות חרבות. הן נפחים יודעים לעשות גם חרבות”.

“למה לך חרבות?”

“הן סיפרת לי, כי לפני בוא המשיח תהיה בארץ ישראל מלחמת גוג ומגוג. והן אנחנו נהיה או בארץ ישראל. למה שנהיה בלי כלי זין כשגוג ומגוג יתנפלו עלינו? לאבא שלך יש אקדוח, אבל לנו אין כלום. אעשה איפוא חרבות, ואז – ברנזילי!”

ואברהמ’יל מוציא מפיו את הקריאה האהובה עליו בקול אדיר, כתרועת קרב, כאילו הוא נכון תיכף ומיד לעשות שפטים בגוג ומגוג…

איכה תרעה, איכה תרבץ, ברנזילי היקר שלי? החיים הפרידו בינינו עוד בשחר ילדותנו, נפרדנו – ושוב לא התראנו. אם זכרוני לא יטעני עבר דודך, הנפּח, לרגל איזו ירושה לאחת העיירות הסמוכות ולקח אתו גם אותך ואת אמך. הנשארת בעיירה מחזיק במלאכת דודך, או הרחקת נדוד למדינות הים? ואולי הגעת גם למחוז חפצך, למחוז כיסופיך, לארץ־ישראל? על כל פנים ברור לי, כי באשר היית נשאת בלבך תמיד את להט הדרור, את אומץ הרוח ואת חלום הגאולה. בין אם נתחברת ל"פועלי־ציון" ובין אם נעשית בּוּנדאי, או גם מהפכן־קוסמופּוליט – בלבך הטהור והאמיץ קננו תמיד געגועים לחופש, למרחב, למסירות־נפש. או אולי עברה גם עליך כוס השמד והכליון? ואולם איני יכול לתאר לי, כי מסרת את חייך בלי קרב נואש.

אברהמ’לי היקר! גם עתה די לי רק לעצום לרגע את עיני, ואני רואה נער יפהפה, עדין־גזרה, גבה קומה, בהיר שערות וכחול עינים, רץ קל כצבי ברגליו היחפות והדקות מרחוב לרחוב, מגן לגן, ומרעים בקולו הצלול: ברנזילי! ואולם זכור אזכרנו בעיקר, כשהוא עומד לידי על הגג ליד חבית המים, עינינו בשדות וביערות הזוהרים בנוגה השקיעה ונפשנו משוטטת בנוף רחוק רחוק…