בקשיים עצומים עלה בידי להגיע בקיץ של שנת 1918 לעיר מולדתי, לבוברויסק. לא קלה היתה גם היציאה ממוסקבה, וכיבוש מקום בקרון הרכבת יכול היה להיחשב בצדק למבצע לא פחות קשה, ואולי גם לא פחות מסוכן, מכיבוש נקודה מבוצרת בשדה הקרב. אך הבעיה העיקרית התעוררה בכל רצינותה רק לאחר שבאתי לתחנת הגבול, לאוֹרשה. מה פירוש תחנת הגבול? כלום אין אורשה עיר מחוז בפלך מוהליב, וכלום אין מוהליב, ממש כעיר מולדתי בוברויסק, חלק בלתי נפרד מרוסיה הלבנה, וכלום אין רוסיה הלבנה שייכת לממלכה הרוסית האדירה? אבל כאן קבור הכלב. הענין הוא בזה, כי בשנת 1918 היתה רוסיה הלבנה עוד בידי הגרמנים, ודוקא באורשה עבר הגבול בין השלטון הסוואֶטי ובין השלטון הגרמני, וגם עיר מולדתי נמצאה בידיהם של הכובשים. בשנה ההיא היו שני השלטונות גם יחד, הסוואֶטי והגרמני, שרויים במצב של רפיון ונדנוד: השלטון הסוואֶטי מפחד מהפכת הנגד והשלטון הגרמני – מעצמת מהלומותיה של האַנטאַנטה, ואי־הבטחון והאנדרלמוסיה שררו בכל. והנה בתוך האנדרלמוסיה הזאת עלי לחבל תחבולות ולקבל גם החלטה איך לעבור את הגבול. הקושי היה בזה שלא נצטיידתי בתעודות הדרושות לאזרח הגון הרוצה לעבור מארץ לארץ. מוסקבה בודאי לא היתה נעלבת מזה, שאזרח רוסיה הלבנה מתכונן לעזוב את עיר הבירה כדי לנסוע לעירו הנמצאת בשטח הכיבוש הגרמני, לא היתה נעלבת ולא היתה מצטערת, ואפשר שהיתה גם מרוצה להיפטר מפה מיותר, אלא שבודאי לא היתה גם מזרזת את עצמה זירוז מיוחד כדי להמציא לאזרח דנן את התעודה הדרושה, ובלי זירוז מיוחד יכול היה הדבר להימשך חדשים רבים, ואני לא יכולתי לחכות חדשים רבים. גברו מאז געגועי למשפחתי ועצמו מאד כיסופי גם לארץ־ישראל, וחששתי שכל התעכבות מיותרת מצדי במוסקבה תוכל לגרום עיכובים רבים ושונים מצד אחרים, ובבוקר לא עבות אחד החלטתי: אני נוסע הביתה! אך בבואי לאורשה שוב לא יכולתי להתחמק מפתרון הבעיה הקשה: איך עוברים את הגבול בלי תעודות? לאורשה באתי בבוקר, ונודע לי שם, כי הרכבת יוצאת מהגבול הגרמני בכיוון לעיר מולדתי לפנות ערב, ולא עלה גם על דעתי להישאר באורשה זמן־מה כדי לטכס עצה. ברור היה לי כי עוד היום לפנות ערב עלי לשבת ברכבת היוצאת בכיוון לעיר מולדתי. ואולם איך עושים זאת? באורשה כבר הייתי פעם לפני שנים אחדות בשליחות של אבי. זה היה בחורף, כשהדנאֶפּר היה כולו מכוסה קרח ושלג, ואם כי גם אז היתה שעתי דחוקה (ברשותי היו רק שעות מספר של שהייה בעיר), הלכתי לראות את הנהר, שהכרתיו אמנם יפה מאד מקיוב, ששם התגלה לי בכל יפעת יפיו ועוזו. ידעתי גם ידעתי, שלא הרי הדנאֶפּר הצנוע של אורשה כהרי הדנאֶפּר רב־הכוח של קיוב, ואף־על־פי־כן הלכתי לראות את הדנאֶפּר של אורשה, יותר נכון – הדנאָפּר של שופמן. מוזרים הם דרכי ההתרשמות! בסיפור־נעורים אחד שלו “ליד הדרך” מזכיר שופמן דרך אגב את הדנאֶפּר: “…שלגים ורוחות משנים עברו, משנות הילדות. גגות, גדרי גנים, כבסים מתנפנפים ברוח ליד הדנאַפּר…” ודוקא פרט זה, “כבסים מתנפנפים ברוח ליד הדנאֶפּר”, נחרת משום מה בזכרוני, ומדי הגותי בשופמן הייתי נזכר גם בדנאַפּר, וכשנזדמן לי להיות בעיר מולדתו של הסופר, סרתי להסתכל בנהר שעליו שר. ואולם הפעם לא עניין אותי הנהר כלל וכלל, אך עניין אותי מאד מאד היער ששימש עתה שטח הפקר בין גבולות שני השלטונות: הסוואֶטי והגרמני. את היער הזה עלי לעבור בהתגנב – ויעבור עלי מה! אפשר מאד ששמעתי בתחנת־הרכבת של אורשה כי אין ההשגחה מצד שומרי הגבול חמורה ביותר, אפשר כי עודדה אותי העובדה, שהיה לי דרכון המעיד עלי שהנני תושב בוברויסק, ובכן גם אם איתפס לא יוטל עלי עונש קשה מדי, על כל פנים את זממי הוצאתי לפועל ואת היער עברתי, וגם הספקתי להגיע בזמן ולקנות כרטיס נסיעה ולשבת בקרון ההולך בכיוון לעיר מולדתי.

לא אבוא עכשיו להיזקק לענין הנסים, כי בעצם רק בנס עברתי את היער בשלום. מומחה לא הייתי בגניבת גבולות, ויש לשער כי שלכת העלים שבה היה מרופד היער רשרשה מתחת רגלי, ויש לשער כי גם אני בעצמי וגם המזוודה הכבדה שנשאתי אתי פגעו לא פעם בענפי העצים. על כל פנים שמעתי קריאות ושמעתי גם יריות, ובודאי זה היה אָשרי, שלא ידעתי את הדרך הנכונה, ובהגיעי לקצה היער מצאתי את עצמי עומד כמעט ליד התחנה. שומרי הגבול בודאי גם לא העלו על דעתם, שאדם המתכוון לעבור גבול בחשאי יבוא ישר לקראתם עם מזוודה בידו! הם בודאי חיכו (אם בכלל חיכו) לגונבי הגבול בנקודות אחרות לגמרי. אבל לא אבוא עכשיו לדבר על ענין הנסים, ורק זאת אעיר, כי כשם ש"אח לצרה יוולד", כלומר, כשם שצרה גוררת צרה, כך גם “אח לנס יוולד”, וגם בקרון הרכבת קרה לי משהו מעין נס כשנכנס לקרון קצין גרמני צעיר עם שני חיילים מלוויו לבדוק את תעודות הנוסעים. הושטתי לו את הדרכון הרוסי שלי, “והיכן רשיון הכניסה שלך ?” — “אין לי, אבל אני נוסע הביתה”, ואני מצביע לו על השורה בדרכוני, שבה מתנוסס שחור על גבי לבן השם, “בוברויסק”. הוא פרץ בצחוק גדול, החזיר לי את הנייר ועבר הלאה. מה עורר את צחוקו? האם ארשת המבוכה בפני? האם התירוץ המגוחך שאני נוסע הביתה? או אולי היה פשוט בגילופין? או אולי המצב המפוקפק של הרייך המתמוטט עורר בו את רגש ה"לא־איכפתיות" וערער בו את יסודות ה"מורל" הגרמני? מכל מקום, כשבאתי לביתי וסיפרתי קצת מהרפתקאותי נאמר לי, כי עלי לברך את ברכת־הגומל. רק מכּר אחד, סקאֶַפּטיקון גדול מטבעו, באר את הכל בדרך הטבע: “הגרמנים יושבים עכשיו על מזוודותיהם, מוכנים בכל רגע ליטול את המטלטלין ולזוז ל’פאטאֶרלאַנד' שלהם, ומפני כך גם השמירה על הגבול אינה בגדר שמירה, היריות אינן יריות וגם הבדיקות אינן בגדר בדיקות. כל זה רק למראית עין. ואפשר מחר־מחרתיים נקיץ משנתנו ונמצא כאן במקום האשכנזים את ה’חברים'. הה, איפה נקח אז את ה’בּאֶרלינאֶר טאַַגאֶבּלאַט' שכבר התרגלנו אליו?”

אמנם לא יום־יומיים וגם לא שבוע־שבועיים עברו עד אשר נעלמו הגרמנים מבוברויסק, ישיבתם נמשכה זמן הרבה יותר מששיער מכּרי הסקאֶפּטיקון, עד שהספקתי גם אני להתרגל שנית אל ה"בּאֶרלינאֶר טאַגאֶבּלאַט" שמיום עזבי את ברלין עם פרוץ מלחמת העולם בשנת 1914, לא ראיתיו. למרות ההתמוטטות הנראית לעין כל של ה"רייך" של וילהלם השני, הרי שמרו עוד הגרמנים על ה"חיצוניות" ובחנות הספרים שהתנהלה בהשגחת איזה אוּנטר־אופיצר אפשר היה למצוא לא רק את גדולי העתונים הגרמנים מ"בּאֶרלינאֶר טאַגאֶבּלאַט" ועד “פרנקפורטאֶר צייטונג” ועד “פוסישאֶ צייטונג”, כי אם גם את התוצרת של כמה הוצאות־ספרים חשובות. לחנות זו הייתי נכנס לעתים לקנות עתונים, ומה"בּאֶרלינאֶר טאַגאֶבּלאַט" נודע לי, כי סיפורו של ש. י. עגנון “והיה העקוב למישור” תורגם לגרמנית, וסופר בלתי־ידוע לי, אפרים פריש, דיבר בשבחו. נתקשרו איפוא קשרים בין בוברויסק ובין העולם הגדול, ובסתר נפשי קויתי, כי אולי אמצא היום או מחר איזו ידיעה על החיים בארץ־ישראל. אבל יגעתי ולא מצאתי. ופתאום – וכאן צדק בהחלט ידידי הסקאֶפּטיקון – נעלמו הגרמנים, בדיוק כמו שניבא: נקיץ משנתנו ונמצא כאן במקום האשכנזים את ה"חברים". או כמו שניבא נביא אחר (אמנם גם על נושא אחר): “בטרם בוקר – ואיננו!” בטרם בוקר נשמעה פתאום בעיר המנמנמת שירה רוסית מוכרת לי יפה. כשהתושבים המנומנמים יצאו מבתיהם, גם לא לבושים עדיין כראוי, יכלו כבר להבחין בנפנוף דגלים אדומים. המעבר משלטון לשלטון היה ללא כל זעזועים. אף לא יריה אחת. כנראה, היה הסכם מוקדם בין הצדדים. על כל פנים – על ה"בּאֶרלינאֶר טאַגאֶבּלאַט" וחבריו הקיץ הקץ.

אין כוונתי בפרק זה לספר על המהפכה הבולשאֶוויסטית בעיר יהודית טיפוסית כעיר מולדתי, אף כי יש הרבה והרבה לספר בזה. שתי מהפכות אדירות זכיתי לראות באותה תקופה, את מהפכת פברואר (מהפכת קאַראֶנסקי) של שנת 1917 בפּטרוגראד ואת מהפכת השבעה־עשר באוקטובר (מהפכת לאֶנין) של אותה שנה במוסקבה. התבוננתי בהן מקרוב, מאד מקרוב. קלטתי לתוכי את אויר נשימתן, ספגתי לנפשי את קולותיהן ואת בנות־קולותיהן, את צבעיהן וגוניהן רבי החליפות והתמורות. אלה היו סימפוניות עצומות שבהן צלצלו בכוח ענקים כל צלילי הנשמה הרוסית, של הפרט ושל הכלל, של העבר ושל העתיד, של העבד המתפרץ מפני אדוניו ושל האידיאַליסטן שוחר החופש, של שכרון הנקמה ושל להט הצדק, של השנאה העמוקה מתהום ושל האהבה העזה ממות. בסימפוניה העצומה הזאת רטטו ולפעמים גם רעמו צלילים לא רק של הנשמה הרוסית, כי אם גם של נשמות יתר העמים, הגדולים והקטנים, שאיכלסו את הממלכה הענקית, מהרי קרים וקאַווקאַז ועד הרי אַלטאַי, ממישורי אוקראינה ועד הטונדרה הסיבירית, מהדון השקט ועד הים הלבן. ואולם “המנגן הראשי” היתה כאן הנשמה הרוסית. אך בהיכנס המהפכה הבולשאֶוויסטית לתחומי העיר היהודית, במקרה דנן לתחומי עיר מולדתי, ניתנה לי האפשרות לראות את המהפכה גם בצמצומה, בחלק קטן ממנה, וכן גם בצביון מיוחד שלה, או אם להשתמש בציור הקודם, ניתן לי לשמוע את הסימפוניה העצומה לא במלוא היקפה, כי אם רק בחלק זעיר ממנה, בביצוע תזמורת צנועה, שגם לכלי הנגינה שלה היה חיטוב־ניגון מיוחד להם. אין עכשיו בכוונתי לתאר את מה שהתרחש אז על פני השטח של חיי העיר היהודית, על אחת כמה וכמה מה שתסס ורתח מתחת לפני השטח, מה שהמה וגעש במעמקים. ודאי שהיו תגובות מתגובות שונות. אם ה"בעלי־בתים", כלומר, הסוחרים והחנוונים וכלי הקודש ויתר “האלמנטים הבלתי־פרודוקטיביים” פחדו פחד ולבשו חדרות מאימת “ימי הדין”, הרי הפועלים וביחוד הצעירים שבהם נתמלאו תקוות ובטחון, התאזרו עוז ולבשו גיאות. ואולם חלוקה זו לשני סוגים, סוג המפחדים וסוג הבוטחים, היא בודאי שטחית מדי. היה גם סוג ביניים, ואולי דוקא על סוג־ביניים זה נמנו אלה, שמבחינה פסיכולוגית־נפשית עוררו בקרבי את ההתעניינות המרובה ביותר. על סוג־הביניים נמנו כמה ממכרי, אשר פחות מכל עוררה בהם התמורה הגדולה את הפחד לעורם, את החשש לשלומם הם. באה תמורה גם בהלך־רעיונותיהם, בהשקפותיהם. היו כאלה שהתמורה שהתחוללה בנפשם לא היתה מושלמת והתבטאה בתהייה, בהיסוסים, בשיקולים בעד וכנגד, והיו כאלה שסער המהפכה כאילו עקר אותם בבת־ראש ממקום מטעם הקודם, ובבת־ראש גם נעץ את שרשיהם העקורים במעמקי הקרקע החדש. כאילו פתאום נשמעו להם צעדי המשיח, כאילו פתאום הופיע להם בכל הדר גאונו ו"עיניהם ראו מלכותו"… הה, היכן אתה, היכן אתה, נישקה המסכן והיקר? נישקה זה (קיצור מניסן) קרוב־משפחה שלי, היה חנווני זעיר ועני, ונוסף לזאת גם חולני. הוא היה בצעירותו “משכיל”, אבל נבדל בזה, שגם בהגיעו לשנות העמידה לא חדל מהגות בספרים, ולמרות מצוקתו החמרית, שלא הרפתה ממנו כל הימים, היה מוחו נתון תמיד למחשבות על תיקון העולם. אל ביתנו היה בא לעתים קרובות, ביחוד בשבתות וימים טובים, והיה תיכף ומיד ניגש לארון הספרים ומשתקע בקריאה תוך כדי עמידה. אך לפעמים היה הוא מביא אלינו איזה ספר או קונטרס והוא כולו קורן משמחה: ספר מצא שאין דוגמתו! ביחוד עשתה עליו רושם אדיר האוטופיה הסוציאַליסטית של באֶלאמי: “לאחר מאה שנה”. עם בוא הבולשאֶוויקים ידע יפה, כי מצבו הרע גם בלאו הכי יורע עוד יותר. הן לפי מקצועו הוא שייך ל"אוכלים ואינם עושים" (אוי ואבוי לאכילה זו שלו!), ולפי מצב בריאותו אינו מסוגל לשום עבודה גופנית. אבל מה לו מצבו הפרטי, אם העולם כולו קרוב עכשיו לתיקונו? נישקה היקר! כעבור שנים אחדות, ואני כבר בארץ־ישראל, הריצות אלי אגרות מרות מאד על פיסות־נייר בלויות וממורטות, ואני קראתי בהן בין השיטין שלא רק החומר שלך בכל רע, כי אם גם “הרוח”, ואולם פתאום נפסקו גם מכתביך…

והנה נזכר אני בעוד אחד, בחברו של אחי הצעיר, עלם כבן עשרים ומשהו, מ"צעירי־ציון", מורה לעברית, תמים־נפש ונלהב, ששיא חלומותיו היתה העליה לארץ, ופתאום – את מי אני רואה צועה ברוב כוחו במצעד חגיגי של הבולשאֶוויקים, כשבידיו דגל אדום ענקי ולבושו כולו אדום, מהחולצה ועד המכנסיים? למראה המכנסיים האדומים האלה אחזני בולמוס של צחוק, אבל בהסתכלי בפניו החמורים והזוהרים כאחד לא היה לי קשה לכבוש את צחוקי. לא, לא היה כאן מקום לצחוק. ברור היה לי, כי לא לשם התפּארות ולשם התגנדרות לבש מכנסיים אדומים, כי אם לכבוד המשיח, המשיח האדום! סופר לי אחר כך (וסיפרו לי זאת חבריו הנאמנים), כי הבחור דנן הוחדר כולו באמונה שלמה כי גאולת העולם באה, כי הולכת ומתקיימת נבואת אחרית הימים, ומכיון שכך שוב אין לדאוג לגאולת ישראל, שכן בכלל גאולת העולם גם גאולת ישראל. על השאלה מהיכן לקח לו מכנסיים אדומים נשמעו תשובות שונות, מהן רציניות ומהן מבדחות, אבל אין זה עכשיו מעניני.

והנה משפחת עגול. ראש המשפחה – בנאי, מומחה לבניית בתי עץ וגם קבלן לבניינים. אדם למעלה מגיל החמשים. שתי בנות יפות לו, תופרות, שסיפרו עליהן שהן נבונות מאד ובעלות מרץ, ובן יחיד, יפה־מראה ומשכיל, שגמר את חוק לימודיו בגימנסיה והוא גם משורר. את שיריו הוא כותב רוסית (העברית שרכש ב"חדר" דלה היא) וגם פירסם כבר ספר, בהוצאת עצמו, המעיד על כשרון. הוא שרת בצבא, בימי המהפכה של קאַַראֶנסקי הועלה לדרגת קצין, ואחרי המהפכה הבולשאֶַוויסטית עבר לצבא האדום. עוד לפני שנים היה נכנס אלי מדי בואו מהנכר לביקור לעיר מולדתי, ואולם אז לא הראה התעניינות בשאלות חברתיות ומדיניות – כל מעייניו היו בספרות ובעיקר בשירה. ליריקן צרוף. במשפחתו בודאי לא מצא השתתפות בחייו הרוחניים. אביו היה עם־הארץ גמור, וגם אחיותיו היפות מחוסרות השכלה. אני הייתי מקרב אותו והוא רחש לי אמון וחיבה. והנה כשנכנסו גדודי הבולשאֶוויקים לעירי היה גם הוא בתוכם. לאחר שנודע לו כי הנני בעיר בא לבקרני. אבל הוא כבר היה אחר: כולו בוער באש המהפכה. הוא השתומם מאד בשמעו כי שאיפתי היא לעלות במוקדם האפשרי לארץ־ישראל. כאילו רצה לומר: “כלום לא בא כבר המשיח? כלום לא נמחו כבר כל הגבולות בין עם לעם? כלום גם עכשיו יש צורך בהתבדלות? כלום לא כל העולם כולו הולך ונעשה עכשיו ארץ אחת, מולדת אחת, מולדת כל בני האדם החפשיים?” לא היה לי שום פקפוק ביושר כוונותיו, בטוהר אמונתו. אבל מה שהפליא אותי היא התמורה הגדולה שחלה גם במשפחתו. אביו שהיה כאמור עם הארץ גמור, ואגב אורחא: גם אדם אמיד, נהפך לבולשאֶוויק נלהב. אבל הוא לא הסתפק בתמורה שחלה בו, הוא התחיל גם להפיץ מעיינותיו חוצה, לעשות נפשות לבולשאֶַוויזם. והנה נתגלה בו כשרון של נואם, והנה נבחר לראש ועד הפועלים. האחיות היפות גם הן גילו כשרונות של תעמולה ואירגון, וגם הן נתמנו או נבחרו למשרות חשובות ב"מועצת" צירי הפועלים והאכרים, ובמשך הזמן הקצר בערך שהבולשאֶוויקים שהו אז בעירי הספיקו לעשות גם מעשים של ממש. שתי הבנות נישאו לבחורים רוסים, אבל הגדיל מהן האב: הוא, שהיה אלמן, התחתן שנית בהסכמת הבן והבנות, אבל אשתו החדשה היתה דוקא “גויה”, קומוניסטית רוסית שעבדה באיספולקום (הועד הפועל).

אין ספק, כי למרות כל היחס השלילי לדת שהבולשאֶַוויזם הבליט בכל הופעותיו, בעיקר בראשיתו, הרי היה הבולשאֶַוויזם עצמו חדור בראשיתו אֶכּסטאַזה דתית, והוא הקרין על רבים מהבאים אתו במגע קרוב מין אַכּזאַלטאַציה משיחית, וגם מתוך ההפקרות ושרירות הלב והשחיתות שהמהפכה היתה מלווה בהן התמלטו ניצוצות של שיכרון שבקדושה, של שגעון שבמסירת נפש (אמנם לעתים קרובות נפש הזולת). הנה הופיע באחד הימים אחד אַקסאֶלרוד והוא ראש משלחת העונשין של הצ’אֶקאַ (קומיסיה על־מיוחדת), והוא בא לטהר את העיר והסביבה מכל האֶלאֶמנטים המזיקים המסוכנים למשטר חדש והעוטים קלון על החברה החדשה “ההולכת ונבנית ביסורים ובטהרה”. לא הכרתי את אַקסאֶלרוד זה, רק ראה ראיתיו: בחור שחרחר, נמוך־קומה, לבוש מדי הצבא האדום וכולו חגור נשק מכף רגל ועד ראש. הוגד לי עליו, שהוא יודע פרק ב"נקודות השחורות", כי למד פעם ב"ישיבה" והוא ידען בספרות העברית. והנה יום אחד לפנות בוקר ניתך פתאום מטר יריות, שנמשך שעה לא קצרה. נודע אחר כך, שבפקודת אַקסאֶלרוד זה הובאו לפוליגון, זה המגרש רחב־הידים שבין העיר והמבצר, כל הגנבים וכל היצאניות שנאסרו בזמן האחרון, והוצאו שם להורג. בלי דין ובלי דיין, רק לפי שיקול המצפון הריוולוציוני של אַקסאֶלרוד וחבריו. “כדי לטהר את העיר והסביבה מכל… וכולי…” והיה מחנך טהור…

אך לא רק באזובי הקיר, כי אם גם בארזי הלבנון נפלה שלהבת, שלהבת האֶכּסטאַזה נטולת־הרסן, שלהבת האמונה העיורת, כי “קץ הימים” בא, כי המהפכה הרוסית הולכת ונהפכת למהפכה גלובלית, וכי זו היא רק שאלה של זמן קרוב ביותר, של חדשים, של שבועות, אולי של ימים. בארמון־העמל (כן הוסב שמו של בית־הספר היהודי למלאכה שהוחרם כדי לשמש מועדון לפועלים) התקיימה אספה חגיגית מאד, אספה יוצאת מן הכלל: בא אורח חשוב מהיושבים ראשונה במלכות המהפכה, הלא הוא החבר מאַנואילסקי, שכיהן אחר־כך בתפקידים ראשונים במעלה וביניהם גם כראש־הממשלה האוקראינית. האולם הגדול היה מקושט אדום מהמסד ועד הטפחות. מובן שגם הבמה וגם שולחן הנשיאות היו מרופדים ומכוסים שטיחים אדומים (מהיכן השיגו אותם?). מפות אדומות ודגלים אדומים. והנה קם מאַנואילסקי מעם שולחן הנשיאות לרעש מחיאות כפיים שלא שכך זמן רב, ניגש אל ה"עמוד" אשר בקצה הבמה (מובן שגם הוא עטוף אדום) ונושא מדברותיו. ישבתי לא רחוק מהבמה ויכולתי להתבונן היטב בנואם ולשמוע יפה כל מלה ומלה. הוא היה בעל קומה, לבוש מעיל־עור קצר מצבע חום בהיר ונעול מגפיים גבוהים צהובים־חומים, כמעט אדומים. בקיצור: התאים בהחלט לרקע האדום של ארמון העמל. הכל בו הביע בטחון, החל מהבלורית השופעת, מהקומה הזקופה, מקול הבאַריטון הרווה, וכלה במעיל העור והמגפיים הצהובים־חומים. אך בעיקר פרץ הבטחון מהנאום עצמו, מהתוכן של הנאום, והתוכן – הוא הוא הבטחון! הבטחון שבבוקר לא עבות אחד, והוא קרוב כדי תפיסה גם של עין קצרת־רואי, והעולם כולו יקיץ משנתו והנה הוא קומוניסטי! “כלום יש ספק בדבר, כי גרמניה תהיה לקומוניסטית במשך הזמן הקצר ביותר? הראיות? כלום אין די ראיות? כלום לא ראיתם, חברים, בעצמכם, באיזו נכונות עזבו החיילים הגרמנים את עירכם גם ללא נסיון של מאבק, של התגוננות? וכולי, וכולי…” ואולם ביחוד נחרתו בזכרוני דבריו על איטליה: “מה ששייך לאיטליה – הרי היא כבר מונחת בקופסתנו. החברה אַנג’ליקה באלאַבאַנובה סחה לי רק לפני ימים מועטים, שהשאלה היא שאלה של ימים, לכל היותר – שבועיים”. כאשר עברתי באיטליה בדרכי לארץ־ישראל בערך שנה וחצי או שנתיים לאחר נאומו של מאַנואילסקי, נזכרתי בדבריו. רצה המקרה שבצעדי הראשונים על אדמת איטליה איתקל בהפגנת־פועלים גדולה, הפגנה מהפכנית עם דגלים אדומים ועם שירת האינטרנציונל. בספר המסעות שלי “ממדבר למדבר” הזכרתי את ההפגנה הזאת:

בְּאִיטַלְיָה

הַשְּׁקוּיָהּ רֵיחַ וְרָדִים וְאֶתְרוֹגִים

וּסְפוּגָה זְמִיר־הָאַהֲבָה שֶׁל פֶּטְרַרְקָה

פְּגָשׁוּנִי פָּנִים נַעֲוִים מִמַּשְׁטֵמָה,

מְתָּאֲוַת קְרָב וְחָרוֹן,

וְרֵיחַ אֲבַק־שְׂרֵפָה צָרַב אַפִּי…

אך כמה רחוקה היתה גם ההפגנה הזאת מהקופסה של מאנואילסקי, שבה היתה מונחת איטליה הקומוניסטית… ומה שבא אחרי ההפגנה הזאת והפגנות רבות אחרות הדומות לה הן כולנו יודעים. בא מוסוליני, בא הפאַשיזם, בא היטלר. איני יודע איפה עכשיו החברה אנג’ליקה באַלאַבאַנובה, איני יודע גם היכן עכשיו החבר מאַנואילסקי, אבל אין לי ספק גם עתה, לאחר למעלה משלוש עשרות שנים, שהם עצמם האמינו בדבריהם. ואם הם האמינו, מה יש להתפלא על המשורר הלירי עגול ועל אביו הבנאי עם־הארץ ועל אחיותיו ועל עשרות ומאות שכמותם שנסחפו בזרם הלוהט של האמונה העיורת, כי את חזון אחרית־הימים כבר אפשר למשש בידים?

בינתיים והחיים נעשו קשים יותר ויותר. הונהג קיצוב חמור במזונות. האיכרים מהכפרים הסמוכים, שבשנים כתיקונן היו מביאים העירה מכל טוב, נעלמו מהאופק. יהודים מחפשי פרנסה נעשו פתאום להולכי־ארחות, למטיילים, בחינת “נצא השדה, נלינה בכפרים”. אם ההר אינו הולך אל מוחמד, מוחמד הולך אל ההר, ואם הכפר אינו בא העירה, העיר הולכת אל הכפר. מי שהצליח היה מביא מהטיול שק דגן, או שק תפוחי אדמה תמורת שקיק של מלח, או תמורת איזה מלבוש או איזה כלי, אבל בשום אופן לא תמורת כסף נייר. לכסף הנייר התייחסו האכרים בביטול גמור. הרבה הרבה מלבושים וכלים של יהודי בוברויסק נדדו אז אל הכפרים הסמוכים, אבל קרה גם שהמטיילים לא זכו לשוב מטיולם. בדרכים ובמשעולים, בשדות וביערים, שוטטו אז כל מיני אנשי הפקר, עבריינים, עריקים, שונאי המשטר הסוואֶטי, ואם הללו נתקלו ביהודי אחת היתה דתו למות. לכולם היה ברור, כי היהודי אשם בכל. אבל גם הסכנות לא עיכבו את מחוסרי הפרנסה לנסות את מזלם, ומחוסרי הפרנסה היו רבים. הסיסמה השלטת היתה “מי שאינו עובד אינו אוכל”, אבל העבודה לא ניתנה לכל דורש, ביחוד אם הדורש השתייך למעמד “הבורגנים” וביתר יחוד אם היה כבר בגיל העמידה. הנוער הסתגל איך שהוא; מורים לעברית נעשו מורים לאידיש, פקידי בתי מסחר נעשו פקידים ממשלתיים, קרה גם שסוחרים צעירים, ביחוד במקצוע מסחר העצים, הצליחו להסתדר בתור מומחים למקצועם. אבל רובם של בעלי הבתים נשארו ללא עבודה וללא פרנסה. ורבים רבים רעבו ללחם ממש ובחורף לא היה להם במה להסיק את דירותיהם.

רתוק לערש דוי, חולה בדיזאֶנטאֶריה קשה הייתי, כשפתאום נזדעזע חדרי מרעש תותחים. הפולנים באים! לא היתה לי היכּרוּת קרובה עם פולנים עד הזמן ההוא. אמנם באוכלוסיה הבּאֶלורוסית היה אחוז ניכר של פולנים. “פריצים” (בעלי־אחוזות) פולניים לא מעטים חיו גם בפלך מינסק, בסביבת בוברויסק ובבוברויסק עצמה. מפורסם ביחוד היה בעירי בעל־אחוזה פולני אחד, שנתלווה לו הכינוי “הפריץ המשוגע”. הוא היה לעתים קרובות מופיע ברחוב מגורי, כשהוא נוהג באיזו כרכרה משונה, עשויה כעין סולם שכוב, שבקצהו האחד הקרוב לסוס יושב הוא, ובקצהו האחורי — משרתו, כשרגליו מתנדנדות לשני עברי הסולם. כשהפריץ היה עוזב את מושבו, היה הקצה האחורי של הסולם נשמט למטה יחד עם המשרת. הופעת הכרכרה המשונה הזאת ברחוב היתה תמיד מעוררת שמחה גדולה אצל הילדים, שהיו למראיה מתחילים לצעוק בקולי־קולות: “הפריץ המשוגע נוסע!” אך מלבד הפריץ המשוגע חיו בסביבתנו גם “פריצים” צלולים בדעתם, ביניהם בעלי נכסים גדולים, וכמה מהם עמדו בקשרי־עסק עם יהודי עירי. לא מעטים היו בין יהודי בוברויסק, ביחוד בין הזקנים, ששמעו פולנית וגם היטיבו לדבר בה. והרושם שנוצר אצלי ממה ששמעתי בסביבתי על הפולנים היה זה, שאלה הם אנשים גאוותנים, קאפּריזיים, רודפי כבוד ושטופים בהתפּארות. יודעים להחניף לחזקים ותובעים חנופה והתרפסות מהחלשים ונהנים הנאה משונה מהשפלת הזולת, ובעד הנאה זו הם מוכנים גם לשלם ביד נדיבה. חיבה יתירה לא היתה נודעת ממני לפולנים עוד מילדותי, ביחוד לאחר שידיעותי עליהם נתעשרו גם מהספרים שקראתי, לאחר שקראתי על יחסם ל"מושקה’ס" (המוכסנים היהודים) שלהם, שהיו מכריחים אותם לבזות את צלם האדם של עצמם, לרקוד כדוב ולשיר “מה יפית”. כשנתבגרתי באו לידי יצירותיהם של סופרי פולניה בתרגום רוסי, וכשקראתי את אוז’אַשקו וכשקראתי את מיצקביץ ועל מיצקביץ, וכשנודעה לי קצת גם ההיסטוריה של פולניה ומה שעבר עליה התחילו לחדור איזה שינויים לטובה לתוך יחסי הבלתי־אוהד אל העם הזה. השתדלתי להכריח את עצמי לא לדון לכף חובה עם שהושפל עד שאול תחתיה בידי שלושת שכניו האדירים והחמסניים, שחילקו את ארצו וקיפחו את עצמאותו. אולם הנה באו הפולנים לעירי ככובשים, כמנצחים – ואוי לי שראיתים בכך! זו ההתעללות בחלש, זו העמדת הפנים החסודה והאדיבה, כשהצפרניים העשויות למשעי קורעות את סגור לבך, זו השחצנות ההדיוטית וההתנשאות המטורפת, זו השמחה להעליבך, להשפילך, כשהפה הכוזב נוטף מור וחלקות, זה חוסר הכנות, זה הרשע המוסווה באדיבות ממותקת וזו ההתאכזרות על מי שאין בכוחו להתנגד! ההתפרצויות הסאדיסטיות שלהם התחילו כמעט תיכף לבואם. עוד לא הספיקו לכאורה לנוח מעמל “הכיבוש”, וכבר החלו לחטוף יהודים ל"עבודה". מובן שלא העבודה היתה כאן העיקר, כי אם החטיפה, ובין החטופים גם זקנים מופלגים ותשושים. נדמה לי, כי בעיקר שמחו לזקנים, הואיל והללו היו על־פי־רוב בעלי זקן, ואת הזקנים אפשר לגזוז. לגזוז זקן של יהודי בעל כרחו – כלום יש עונג גדול מזה? מובן שהגזיזה לא נעשתה על פי כל כללי הספָּרות האמנותית, המסכנים יצאו מתחת ידי גוזזיהם מושחתי־צורה, לעתים קרובות גם זבי־דם, ולא לעתים רחוקות היו יהודים יראי־שמים מוכרחים לפנות לספרים מומחים שיתקנו להם מה שקילקלו המנוולים. היתה זו יותר מריטה מגזיזה. עד היום אני נזכר מתוך הזדעזעות, איך נפתחה פעם דלת ביתנו, ובפתח הופיע אבי שאיחר לשוב וכבר עורר בנו דאגה באיחורו. הוא הפתיעני בחיורונו, אך עוד יותר בזרות שבפניו. אך תיכף עמדנו על סיבת זרות זו: זקנו היה גזוז, נכון יותר מרוט. הוא חייך אלינו. ודאי שרצה בחיוכו זה להרגיענו. אך מובטחני שחיוכו לא היה מלאכותי. הוא באמת חייך, יותר נכון לעג לפראותם ולבהמיותם של מבזיו. מובטחני, שהוא, אדם עדין־נפש ועמוק־תבונה, לא יכול שלא לבטל מעומק הלב את הפרחחים הנקלים שהתקלסו בו. מאז הבוקר כשנחטף על ידי “הכובשים” ועד הערב העבידוהו בטלטול משאות. עבודה שלפי דבריו לא היה בה שום צורך ושום תועלת, ושהיתה כמובן לא לפי כוחותיו, שהזקנה וביחוד פורענויות המלחמה הספיקו להתישם. אך “הגבורים” לא הסתפקו בזוטות אלה. אם “הנערים” שחקו בגזיזת זקנים, הרי הגדולים עסקו בכריתת ראשים. כל מי שנחשד במגע־ומשא עם הבולשאֶוויקים נאסר, עונה והוצא להורג. משפחה שלמה שאחד מבניה ברח עם הצבא האדום הושמדה כולה בעוון בריחה זו על זקניה, נשיה וטפה. לא! אם חיבה יתירה לא היתה נודעת ממני לפולנים עוד מימי ילדותי, הרי שנה זו בערך, שבה נמצאתי ב"חסות" ה"כיבוש" הפולני, לא חיזקה כלל וכלל את אהדתי אליהם. ואם כי הכרתי אמרה לי גם אז ואומרת לי גם עכשיו שאי אפשר ואסור לדון עם שלם על פי יחידים, ואם כי יחידים אלה הם רבים למדי, הרי לא הצלחתי לצערי לעקור מלבי כליל את הרגש השלילי לפולנים, ביחוד את רגש אי־האימון שקנה לו אחיזה בלבי. ההושפעתי בזה מחוות־דעתם של סופרים רוסים גדולים, ביחוד לאחר שחוות־דעה זו לא נמצאה בסתירה עם נסיוני אני, עם מראה עיני? ידועים הבוז והשנאה שרוחש דוסטוייבסקי לפולנים, ואולם הסופר הגדול הזה רחש בוז ושנאה לכל אלה שאינם רוסים, ולכן את דעתו של דוסטוייבסקי איני מביא כאן בחשבון כלל. אבל הנה, גם טורגאֶניאֶב, אולי הסופר המתקדם ביותר בספרות הרוסית של המאה שעברה, זה הליבאֶראַל־למופת החדור כולו ברעיונות ההומאַניים של תקופתו, גם הוא בסיפורו “אהבה ראשונה” רומז אגב אורחא על תפיסתו של יסוד עיקרי באופי הפולני. גיבורת הסיפור בתארה תגובות שונות של גברים אחוזי קנאת אהבה על הצלחתו של המתחרה המאושר שלהם, אומרת כי הפולני (הרוזן מלבסקי שתכונותיו העיקריות הן חוסר כנות, רוע־לב ולשון רמיה) היה מגיש למתחרהו סוכריה מורעלת. והרי מי לנו גדול ממאַכּסים גורקי באהבת אדם ובחוסר הפלייה כלפי אומות שונות, והנה גם הוא נותן בפי “הזקנה איזרגיל” דברים מרים כלענה על הפולנים:

“…כתולעת הוא התפתל לפני… הוא היה מגוחך ומנוול. כשהיתה נחוצה לו אשה היה מתרפק עלי כחתול ומלשונו זב דבש, וכשלא רצה בי הצליף עלי בדברים כמו בפרגול…”

“…והנה הפולני אוהב־הכבוד, מנומס ואכזרי מנעים־דברים וקר…”

“…בפולין היה לי קשה. שם חיים אנשים קרים וכוזבים. אני לא ידעתי את לשון־הנחשים שלהם, הם תמיד נושפים. למה הם נושפים? ה' נתן להם לשון־נחשים כזאת, מפני שהם כוזבים…”

אני חוזר ושואל את עצמי: האפשר שהושפעתי ברגשותי לפולנים גם ממה שקראתי על אודותיהם אצל יוצרים נערצים? כיהודי אני יודע יפה־יפה עד כמה אין לסמוך על חוות־דעת מעין אלה שהבאתי ביחס לעמים, וביחוד לעמים מדוכאים, וביחוד שביחוד אם מחווי־הדעת האלה שייכים לבני העם המדכא. הן המדכא שמתחת לסף הכרתו הוא מרגיש בחטאו כלפי מדוכאיו ממציא לו, וגם זה מתחת לסף ההכרה, כל מיני אמתלאות המאשימות את הללו, כדי להצדיק את פשעיו. ואין תימה בדבר, כי גם אנשים גדולי רוח וברי לב, אשר בהיותם שייכים לעם המדכא ספגו מילדותם כל מיני דיבורים שליליים ודעות והרגשות שליליות ביחס לבני העם המדוכא, לא יכלו להשתחרר מהם גם בהתבגרם, גם לאחר שהגיעו לשיאים של חופש העיון והדיון. נדמה לי, שאני יכול להשיב בודאות, כי יחסי לפולנים נקבע בעיקרו לא בלחץ השפעה זרה, כי אם בתוקף חוויות מרות ומכאיבות מאד, חוויות שניזונו מעובדות, שצרבו את לבי והרעילו את דמי. אולי צערי וחרוני גברו שבעתיים מהמחשבה, שאנשים שהיו בעצמם מדוכאים במשך דורות מסוגלים להתעלל כל־כך באנשים מדוכאים עוד יותר מהם, ותוך כדי כך, מתוך צביעות שטנית, גם להעמיד פנים של אוהבי קידמה ושוחרי חופש. כשלוש שנים לאחר החוויות המרות הנזכרות, כבר בארץ־ישראל, כש"הלב היגע מתלאות, ממוסר כליות, מנדודים, מאכזבות, מעלבון" נרגע קצת באויר המולדת, הקדשתי בספר שירי־המסע “ממדבר למדבר” (מאירופה אשר היתה למדבר – למדבר יהודה) כמה דפים לתאור הזעזוע הנפשי שגרמה לי הפגישה עם הפולנים.

הַאִם לֹא הָיָה מַר הַמָּוֶת בְּאֵלֶּה הַפְּחָדִים?

הַאִם לֹא הָיוּ אֵלֶּה בִּעוּתֵי שְׁאוֹל?

יוֹם וָלַיְלָה רָעַדְתִּי

כֶּעָלֶה בַּסַּעַר.

הַאִם לֹא הָיָה לִי, כְּמוֹ נִתַּתִּי

לְמִשְׂחָק לִשְׂטָנִים מְשֻׁגָּעִים,

אֲשֶׁר יִתְעַלְּלוּ בִּי כִּרְצוֹנָם

כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ?

אמנם “הלב היגע מתלאות, ממוסר כליות, מנדודים, מאכזבות, מעלבון” נרגע קצת, אבל רק קצת. העלבון והצער עוד הוסיפו לכרסם ולצרוב. והפרק הראשון “שטנים משוגעים” (בספרי “ממדבר למדבר”) המוקדש כולו לפולין מסתיים בשורות אלו:

– – – מִי יִתֵּן וְשֹׁרַשְׁתְּ גַם אַתְּ

מֵאַדְמַת מַטָּעֵךְ,

מִי יִתֵּן וְנָדַדְתְּ גַם אַתְּ

ללֹא מוֹלֶדֶת,

נָכְרִיָּה וּבְזוּיָה,

נֶצַח שְׂנוּאָה.

נֶצַח חֲשׁוּדָה וְזָרָה…

מִי יִתֵּן וְגַם… אַךְ לֹא! לֹא! לֹא!

רֶגַע עָלָה עַל לִבִּי,

כִּי בִּתְעוֹתֵךְ בַּגּוֹיִים

תִּתָּעִי גַם אֵלַי,

וַאֲנִי שׁוֹלֵחַ לָךְ יָד לְעֶזְרָה

יָד אַמִּיצָה וּנְדִיבָה,

לָךְ, הַנַּהֲלָאָה וְהַנּוֹאָשָׁה…

אַךְ לֹא! לֹא! לֹא!

עִבְרִי אָנֹכִי.

נֵצֶר מִגֶּזַע רַחֲמָנִים בְּנֵי רַחֲמָנִים,

וְאִם גַּם אֵין גְּבוּל לֶעֱנוּתִי –

נִקְמָתִי לֹא תַעֲבֹר גְּבוּל…

השורות האלה נכתבו בראשית תרפ"א, בתקופת הגיאות של קהיליית פולין הקמה לתחיה, ומי פילל ומי מילל כי האמור בשורות האלה יתקיים במהרה, כי כעבור עשרים שנה בערך יבואו פליטי פולין “הנהלאה והנואשה” לארץ־ישראל… לא פליטים יהודים מפולין, כי אם פולנים טהורי־דם, יחסנים בני יחסנים, ש"שורשו מאדמת מטעם" במלחמת העולם השניה. לא שמחתי לאידם, ואם כי גם כאן, בארצנו, לא יכלו רבים מהם להסתיר את שנאתם המפעפעת… להיפך, הרביתי אז עוד יותר מקודם להרהר בשאלות, אם מותר גם מבחינת ההגיון וגם מבחינת המוסר לדון עם על פי ההתנהגות של חלקים ממנו, ואם גם חלקים חשובים; אם מותר לדון עם לדורותיו על פי התנהגותו בדור מסויים, ואם אין הצו הנעלה “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו” חל גם על מקרים, שבהם הנידון אינו “חבר”, כלומר פרט, כי אם ציבור שלם, עם? שאלות מסובכות מאד, מכאיבות מאד, וביחוד כשהנידון הוא ציבור, שאינך מכיר אותו היכרות מקיפה, עמוקה, יסודית. השאלות האלה הסתבכו בשבילי עוד ביתר עוז לאחר שנוכחתי, כי יהודים רוסים מסוגלים לסלוח הרבה לעם הרוסי על פשעיו כלפי היהודים, בזמן שקשה להם למצוא צדדם מקילים על עבירות דומות אצל הפולנים או אחרים. ולהיפך, יהודים פולנים, למשל, ייגעו וימצאו תירוצים לא מעטים כדי להסביר את רשעות הפולנים כלפי היהודים, אמנם רק להסביר ולא להצדיק… זוכרני, כי בשהותי בואַרשה בדרכי לארץ־ישראל בשנת 1919 ובשוחחי עם כמה אישים יהודים שם, שתפסו עמדות חשובות בציבוריות ובספרות היהודית (ביניהם ה. ד. נומברג ז"ל ויבדל לחיים, יצחק גרינבוים). על מעשי הזוועה של הפולנים כלפי היהודים, ראיתי אמנם שהם מדוכאים ומצטערים לא פחות ממני, אבל הגבתם על טענותי המרות, על דרישתי הנמרצת להרים קול צעקה נגדה־נא לכל העולם, ביחוד על הרצח המתועב והמזעזע של ל"ה צעירי פינסק – הגבתם נראתה לי אובייקטיבית יותר מדי, יותר מדי שקולה במאזני שיקול הדעת, יותר מדי מפוכחת… יתר על כן: עם כל כאבם הנאמן והעמוק על שבר עמם ועם כל התמרמרותם על מבצעי־התועבות, על המנהיגים והמצביאים, לימדו גם סניגוריה על האופי של העם הפולני בכללותו. ואולם לאחר זמן תפסתי את עצמי באותו “חטא” עצמו: תמיד מצאתי דברי סניגוריה על העם הרוסי, כששמעתי עליו דברי קיטרוג כלליים… הטראגדיה של “הכבשה בין שבעים זאבים” היא בעיקר אולי זאת, שברוב המכריע של המקרים אין הזאבים מחזיקים בכבשה בעל כרחה, והם נכונים להיפטר ממנה, אלא שהיא, באין לה מקום מרעה, זקוקה לשכנותם וחסותם… אגב, כבר נאמר בפתגם מפורסם: “Homo homini lupus est” (האדם לאדם – זאב) – ובכן האדם הוא זאב לאו דוקא ביחס לכבשה… ואילו אני, שאיני מאמין בזאביותו של טבע האדם, ואיני רוצה ואיני יכול להאמין בזאביותו של טבע עם שלם – הרי דבר אחד ברור לי: כבשה המתלבטת בין הרגליים, כבשה תועה ועזובה לנפשה, מוכרחה סוף־סוף לנפול לטרף, אם לא לזאב הרי גם לאדם… ועד שיתקיים החזון הגדול של אחרית הימים “וגר זאב עם כבש” – מוטב שהכבשה לא תזדקק לא רק לחסד זאבים, כי אם גם לחסד האדם…

הזכרתי למעלה את העובדה, שהיהודים מסוגלים לסלוח הרבה לעם שבתוכו הם יושבים על פשעיו כלפיהם, בשעה שקשה להם לדון לכף זכות עמים אחרים על פשעיהם כלפי עם ישראל. כלום אין עובדה זו מתבארת בכך, שקל לנו יותר לדון לכף־חובה את הזולת הרחוק מאתנו מאשר את הזולת הקרוב לנו, השרוי במחיצתנו. “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”, וגם אם איננו מגיעים למקומו ממש, אבל נמצאים בקרבת מקום ממנו, הרי יחסי־חברות שבינינו, ואם גם היחסים כמו החברות עצמה הם פרובלימטיים למדי, נוטעים בקרבנו אמון מסויים כלפיו, בה בשעה שכל לשון־הרע וכל דיבה המופצים על חבר שאנו רחוקים ממקומו מוצאים אצלנו בנקל אוזן קשבת. דוגמה מאַלפת להופעה זו אולי יוכל לשמש המקרה הזה:

יום אחד הודיעו לי ידידי משמנה וסלתה של האינטאֶליגנציה הבוברויסקאית שבאו אורחים לעירנו: דימיטרי מאֶראֶז’קובסקי, אשתו המשוררת זינאַאידה גיפּיוס, המבקר והפּובליציסטן פילוסופוב ועוד איזה משורר צעיר, שאת שמו שכחתי. בברחם מפני הבולשאֶוויקים מצאו להם מחסה זמני בשטח הכיבוש הפולני ומגמת פניהם פּאַריזה. אך עד לסידור כמה עניינים הקשורים בנסיעתם יצטרכו לעשות ימים אחדים בבוברויסק. הודיעו לי איפוא ידידי, כי הם רוצים לבקר אצל האורחים המכובדים, ושהאורחים הביעו את הסכמתם לקבל אותם לראיון. ובכן הם מציעים לי להצטרף לביקורם. הסכמתי. האורחים שהתאכסנו בבית מלון צנוע, קיבלונו באדיבות, ואולם איזו קרירות הורגשה מצדם במשך כל זמן השיחה. היה אז יום אביב, השמש הציפה את החדר רחב־הידיים באור וחמימות, מבעד לחלונות הפתוחים התנועעו למשב רוח קל שיחי הלילך המלבלבים בפרחיהם הלבנים והסגולים, ובשמם הנעים נצטרף לריח־הבשמים הדק שנדף מבגדיה של מרת גיפיוס. ואולם למרות מזג־האויר האביבי, למרות הצהלה והנהרה שבטבע, היתה קדרות נסוכה על פני האורחים, ביחוד על פני מאֶראֶז’קובסקי וגיפיוס. את שניהם, כלומר, את יצירותיהם, הכרתי יפה. מאֶראֶז’קובסקי שהיה פעיל בכמה שטחים של הספרות, בשירה, בסיפור, בביקורת ובמסה הפילוסופית הצטיין ברוחב השכלתו ובשאיפתו לחבק זרועות עולם, להקיף חזיונות היסטוריים־רוחניים גדולים, לתארם גם מצדם העלילתי, הגלוי, וגם לחשוף את מהותם הרוחנית, הנסתרת, מהות זו שהתבטאה לדעתו בעיקר בכיסופים לאור הגנוז, במאבק בין השטן לאלוקים. הטרילוגיה המפורסמת שלו (יוליאן הכופר, ליאונרדו דה וינצי, פּטר ואַלכּסיי) משכה אליה בזמנה תשומת לב רבה, לא רק ברוסיה, כי אם גם מחוץ לגבולותיה. גם מאמריו הבקרתיים לא היו מאמרי ביקורת במובן הרגיל, אלא מסות פילוסופיות־רליגיוזיות, שגם בהם ניכר היה המכחול של האמן והפּתוס של הפייטן, ואף־על־פי־כן, על־אף כל הסגולות החשובות של כשרונו לא שבה מעולם את לבי. משהו שכלתני, ספּאֶקולאַטיבי, נדף עלי מהפּתוס שלו, ולהיפך, במסקנותיו הפילוסופיות חסר לדעתי שיקול־הדעת האובייקטיבי והעמקות של האמת. רעיתו, גיפיוס, היתה משוררת מאד מעודנת, דקת־טעם ומקורית בביטויה, וגם יצירותיה כמו יצירות בעלה היו מקוטרות בבושם רליגיוזי־מיסטי, אך גם בשיריה, ורבים מהם מצויינים בציוריותם ובנגיניותם, היתה חסרה לעתים קרובות אי־האמצעיות, שבלעדיה לא תיתכן שירה גדולה. שניהם היו אז בשנות העמידה ואולי למעלה מכך. במאֶראֶז’קובסקי, בפניו החיורים והסחוטים, בזקנו המחודד, שכבר זרקה בו שיבה, ובחליפתו הפשוטה, המהוהה, היה משהו נזירי, וכל חיצוניותו עוררה בי רגש של אמון והשתתפות הרבה יותר מזה שעוררו בי ספריו. מרת גיפיוס, בניגוד אליו, היתה לבושה יפה, גם מפורכסת, ואולם פניה הביעו חומרה יתרה. שניהם נראו עצובים, רגוזים ומדוכאים. בעצם לא היה בכך משום הפתעה. לא קל, לגמרי לא קל, לעזוב את ארץ המולדת ולהגר לנכר, ביחוד, כשהמולדת נתונה בסכנת־מות. לדעתם של מאֶראֶז’קובסקי וגיפּיוס הרי הבולשאֶוויזם אינו אלא גילוי של השטן, של האַנטיכריסט, שלקרבנו בחר דוקא את הארץ הנוצרית ביותר, את רוס הפּראַווסלאַווית, הארץ הקלאסית של מבקשי־אלוקים. אפשר שאני טועה, אבל נדמה לי, כי האורחים החשובים בדברם על האַנטיכריסט שיוו לעיניהם גם את לאֶוו טרוצקי שהיה אז בשיא פרסומו ואת יתר חבריו היהודים שתפסו אז עמדות גבוהות ביותר בצמרת הבולשאֶוויסטית. אפשר, שאני טועה, אבל לרגעים נדמה לי, שהדכאון של האורחים עוד הוגבר על ידי ביקורם של מכבדיהם, שהיו כולם יהודים. אמנם רובם המכריע של המשתתפים בביקור לא רחשו חיבה יתירה לבולשאֶוויזם, אף־על־פי־כן הן היו כולם שארי־בשר לטרוצקי ולזינובייב ולקאמיניב ולסוואֶרדלוב ולליטוינוב ולעוד ועוד נציגי האַנטיכריסט. ניסיתי להעביר את השיחה מהמסלול התיאורטי על טיבה של המהפכה הרוסית הגדולה לפסים ממשיים יותר, לשאלות על המצב ברוסיה בכלל ובערי הבירה בפרט. האורחים עזבו את רוסיה רק לפני ימים מועטים; ואנוכי, שיצאתי ממוסקבה לפני הרבה חדשים ומלאֶנינגראַד לפני שנה וחצי, התעניינתי בנעשה בשני הכרכים האלה, שחיבה יתירה היתה נודעת להם ממני. האורחים סיפרו מה שסיפרו, בעיקר על מעשי הכפייה והאכזריות מצד השליטים החדשים. דבריהם היו ספוגים צער ומרירות, אבל דיבורם היה שקט, מתון, מתוך הבלגה שבחינוך טוב ושבנימוסי אנשי תרבות גבוהה. והנה מישהו מחברי לביקור שאל אותם על יחסו של מאַכּסים גורקי למעשים האלה. ופתאום כאילו נפרץ איזה סכר, והמרירות המאופקת והמרוסנת נהפכה לשצף קצף. אם בלאֶנינגראד ובמוסקבה נגנבו ונשדדו אוצרות האמנות מתוך בתי־הנכאת הממלכתיים ומתוך גנזיהם של אספנים פרטיים, הרי גם גורקי בעצמו, כן! כן! הוא בעצמו, בעצם ידיו ולטובתו ולהנאתו הפרטית לקח חלק בגניבות ובגזילות האלה! בקיצור, לא היה חטא ופשע שגורקי לא השתתף בו…

בין ידידי המשתתפים בביקור היה גם סולומון לבוביץ גינזבורג, אחד מלויתני האינטאֶליגנציה הבוברויסקאית, ובאמת אדם מעניין מכמה בחינות. עוד בילדותי הייתי נכנס לביתו כדי לשחק עם אחיו הקטן שהיה בן גילי ולמד אתי ב"חדר" אחד, ואז הייתי קורא לו, לאח הבכור, פשוט, ז’אַמקה (זלמן). הוא היה כבר אז עלם כבן עשרים, יפה־תואר ויפה מראה, עם רעמה עצומה של תלתלים שחורים. שלא כ"אינטאֶליגנטים" אחרים היה בחור גברתן וחסון, ואולם בחור חסון ויפהפה זה הגה בספרים יומם ולילה, וכיוון שהיה בן עשירים לא נמנע מלהתמסר כולו לתאוות הלימוד. כמה שנים בילה אחר כך באוניברסיטאות של גרמניה, ואולם תורתו היתה תורה לשמה, וכידוע לי לא רכש לו שום דיפּלומה, וגם לא שאף לכך. ושוב שלא כרוב האינטאֶליגנטים הבוברויסקאים היה שייך לא למפלגה מהפּכנית, לא לס. ד. ולא לס. ר. וגם לא לבונד או לס. ס. כי אם דוקא למפלגה הליבאֶראַלית של הקאדאֶטים. את הציונות שלל, ולפי השקפותיו היה מתבולל, אף כי הספרות העברית לא היתה זרה לו. והנה לאחר שנפרדנו מהאורחים ויצאנו החוצה, פונה אלי אדם חכם ונבון זה ואומר מתוך רצינות גמורה:

“ומה תאמר על גורקי? נורא ואָיום! גנב ושודד!”

אני עונה לו מתוך צחוק:

“לא נורא ולא אָיום! לא גנב ולא שודד!”

“הכיצד? האיש כמאֶראֶז’קובסקי ישקר?”

“האיש כגורקי יגנוב ויגזול?”

הוא הביט אלי במבוכה, הרהר רגע ופרץ בצחוק גדול:

“אָכן צדקת. הלוגיקה שלי צלעה הפעם”.

אין אדם נתפס על צערו. ברגעי התמרמרות וכעס אין האדם שוקל את דבריו. ודאי שמאֶראֶז’קובסקי עצמו התחרט מיד או לאחר זמן על כמה ביטויים לא שקולים ולא נכונים. אבל מעניין הפינומן הפסיכולוגי. הן סלומון לבוביץ לא הכיר עד היום את מאֶראֶז’קובסקי, כשם שלא הכיר היכרות אישית את גורקי. האדם המשכיל והמפוכח הזה שהיה רחוק מאד ממיסטיציזם לא היה כלל וכלל מחסידיו של מאֶראֶז’קובסקי, ואילו את גורקי הריאליסטן, אמנם ריאליסטן מיוחד במינו, ריאליסטן רומאַנטיקן, העריץ מאד, אף כי היה רחוק מדעותיו הפוליטיות. והנה רק מפני כך, ששהה שעה קלה במחיצתו של מאֶראֶז’קובסקי נתמלא אליו אימון עד כדי כך, שלא יכול להניח שמאֶראֶז’קובסקי מסוגל להוציא מפיו דברים לא נכונים, אבל יכול ויכול היה להניח שגורקי מסוגל לגנוב ולגזול¹…

אמנם לעתים קרובות הפסיכולוגיה אינה עולה בד בבד עם הלוגיקה…

במידה שהתקרב יום פרידתי מעיר מולדתי הלך וכבד עלי לבי, הלך ונעשה חצוי עלי. אם מצד אחד הלכו ונמאסו עלי חיי הבטלה והיגון והחורבן (הן חורבן היהדות ברוסיה היה כבר גם אז בשבילי כמעט בגדר עובדה) והלכו וגברו געגועי לארץ־ישראל, שכל חלומותי ושאיפותי היו נתונים לה, הרי מצד שני הרגשתי דוקא אז ביתר עוז וביתר כאב כמה עמוקים ועזים הקשרים המקשרים אותי לארץ בה נולדתי, גדלתי וחייתי מחצית חיי אדם. אך יותר מכל הכאיבה לי הפרידה ממשפחתי, אף כי לא היה לי צל של ספק, כי בהגיעי למחוז חפצי תהיה משימתי הראשונה להעלות את משפחתי לארץ. אולם הורי היו כבר בגיל הזקנה, עייפים מתלאות החיים, ונפשי בכתה במסתרים על שאני עומד לעזבם. אמנם אתם נשארים אחי ואחיותי המסורים להם בכל נפשם, ואף־על־פי־כן הייתי בעיני לא כחלוץ העובר לפני המחנה, כי אם כבורח ממקום הסכנה. עם כל הגיון הברזל שחייב את נסיעתי (לצאת לכולנו יחד לא היתה שום אפשרות, ואם אני אישאר תאפס כל תקוה לעליית המשפחה) לא ידעתי מנוחה. לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי – ויבוא רוגז! את אבי זכיתי לראות עוד אחר כך בואַרשה, שאליה בא להירפא ממחלה קשה שתקפה אותו, וזכיתי שילווני לתחנת הרכבת שממנה יצאתי לוינה בדרכי לארץ־ישראל, אבל את אמי לא ראיתי שוב אחרי היפרדי ממנה בבוברויסק. כמעט שנה תמימה עברה מיום עזבי את ביתי עד שעלה בידי סוף־סוף להגיע לארץ־ישראל. כחמשה חדשים אחרי בואי לארץ נפטרה אמי, אך אלי הגיעה הידיעה רק אחרי למעלה מחצי שנה לפטירתה, וכשמונה חדשים אחרי מותה הלך גם אבי בדרך כל הארץ, והוא בא אז בפעם השניה לואַרשה בלויית אחי הבכור ואחותי כדי לעלות לארץ. בספרי “ממדבר למדבר” תיארתי מקצת מן המקצת של יסורי הפרידה (תיאורים אלה נכתבו עוד בחיי הורי ז"ל). אלה היו לא רק יסורים, זה היה מין קפּאון, מין תדהמה, ונדמה לי גם עכשיו, כי כל ההכנות שהתכוננתי לדרכי נעשו כאילו באופן מיכני, בלי שגם הכרתי תשתתף בהן. בה בשעה שפרידתי השניה מאבי בואַרשה נחרתה בזכרוני, הרי איני זוכר כלום מפרידתי הראשונה ממשפחתי בבוברויסק. איני זוכר לא את שעת היום ולא את עונת השנה ולא שום פרט אחר. הייפלא איפוא, כי לפני עזבי את עיר מולדתי לנצח (ואני ידעתי אז כי לנצח!) לא סרתי לראות בפעם האחרונה את הבית שבו נולדתי, בית אבי אמי, שכל כך הרבה זכרונות־ילדות יקרים לי היו קשורים בו, לא נכנסתי לבית התפילה של ר' מיכל’ה, בית תפילה זה שתפס מקום גדול בחיי ילדותי ושהזכרתיו לא פעם בפרקי זכרונותי, וגם לא הלכתי לבית־הקברות להיפרד מקרובי ואהובי, שמצאו שם את מנוחתם, וביניהם אחי הצעיר, שמואל, שנפשי היתה קשורה בנפשו. הייתי נדהם והמום. אמנם לתדהמה זו סייעו מלבד יסורי הפרידה, גם גורמים אחרים, פרטיים־אינטימיים וגם כלליים, וביניהם גם האכזבה המרה מהקידמה האנושית… הה, במלחמת העולם הראשונה לא יכולתי גם להעלות בדעתי, שאפשרי עוד משהו איום ממנה: מלחמת העולם השניה עם כל מה שהביאה בכנפיה…