באחד מימי אלול תרס"ח שמתי את פני לפאבלובסק, בסביבות פטבורג, כדי למסור למזרחן המפורסם, פרופיסור פאַבל קונסטנטינוביץ' קוקובצב, מכתב המלצה אשר נתן לי הברון דוד גינזבורג. בחודש מאי של אותה שנה נבחנתי בחינות בגרות בועדה מיוחדת לאקסטרנים אשר ליד גליל הלימודים הפטרבורגי, וגם עמדתי במבחן, אבל תעודתי לא היתה טלית שכולה תכלת, כלומר, היו בה ציונים גם למטה מ"טוב מאד", ועובדה זו הספיקה למנוע ממני, בתור יהודי, את האפשרות להתקבל כתלמיד באוניברסיטה הרוסית. הברון דוד גינזבורג, שיסד שנה לפני כן קורסים למדע המזרח, שעם שומעיהם נמניתי גם אני, יעץ לי לפנות אל הפרופיסור קוקובצב וגם נתן לי, כאמור, מכתב אליו, ובמכתב כתוב, שהצעיר המוכ"ז הוא משורר עברי “המעורר תקוות”, והברון ישמח מאוד אם פאבל קונסטנטינוביץ' ימצא לאפשר להמליץ על הצעיר לפני שלטונות האוניברסיטה, שיקבלוהו, מחוץ לנורמה, למחלקה המזרחית. לגמרי לא בטוח בהצלחת נסיעתי שמחתי אף על פי כן להזדמנות לסייר את פאבלובסק, עיר קטנה אבל מפורסמת בארמונות של צארי רוסיה, בגני הפאר שלה ובאגמי הברבורים אשר בגנים האלה.

פטרבורג, הבירה הצפונית של רוסיה, עשתה עלי רושם אדיר. עוד לפני בואי בשעריה ידעתיה קצת על פי תיאוריהם של פושקין, גוגול ודוסטוייבסקי. תיאורים אלה הם מעטים ומצומצמים ולא יכלו לתת מושג בהיר מ"תדמור הצפונית". ואולי דוקא מפני שרב בהם הנרמז מהמפורש גירו את דמיוני, ובבואי לגור בה אמנם נוכחתי, כי הכרך הרועש והסואן הזה, זכה בצדק לשם “כרך פנטסטי” שאחד מגדולי סופרי רוסיה כינהו בו. מצד אחד פרוזה שבפרוזה, עיר של משרדים ופקידים, של בתי חרושת וביורוקרטיה, ומצד שני – הניאֶבה המעטירה ותעלותיה, סופות שלג וקור לוהט המקפיא את הדם בחורף, וחוורון־כשפים בלילות הקיץ המופלאים. “הלילות הלבנים” המפורסמים, אשר נסכו עלי תמיד הלך־רוח של הזיה וחלום. ואולם מלבד לילות יש גם ימים, וימי הקיץ בפטרבורג קשים ומעיקים, והחום הנודף מבתי־החומה הגבוהים ומהמרצפות, ועשן בתי החרושת והאבק מכבידים על הנשימה ומעוררים געגועים לשדה, לעיר, לכפר. ומפני כך רחשתי תודה לברון גינזבורג על הצעתו לבקר את קוקובצב בפאבלובסק.

על יפיה של העיירה הזאת, שבעצם היתה קייטנה של בית המלוכה ושל המקורבים למלכות, שמעתי רבות, ואולי לא אפריז באמרי, כי בשימי פעמי אליה חשבתי יותר על האגמים והברבורים מאשר על הפרופיסור קוקובצב והמחלקה המזרחית. צעיר לימים הייתי אז, כבן עשרים ושתים, ובודאי לא מעטים היצרים שהסעירו את דמי, אבל נדמה לי כי תאותי הנלהבה ביותר היתה התאוה לטבע, לנוף, ליער ולנהר, לפסגות הרים ולמרחבי ערבה, אשר אם לא תמיד עלה בידי לשוטט בהם במציאות, הרי הפלגתי בהם כאוות נפשי על כנפי דמיוני, מתפרנס מתאורי נוף של ספרים ותמונות, ובעיקר מחלומות, שחלמתי לא רק בשנתי, כי אם גם בהקיץ. ואמנם פאבלובסק לא הכזיבה אותי. הקדמתי בכוונה לבוא אליה שעה ארוכה לפני הזמן המיועד אצל הפרופיסור לקבלת אורחים, ועוד בשבתי ב"צ’יינאַיאַ" (בית התה) בקרבת בית הנתיבות, מזיע על קומקום חמים וגלוסקה גדולה, ששמשה לי ארוחת־צהרים, נהניתי מראש מההנאות הנפלאות המחכות לי בגנים המפוארים.

בגנים המפוארים התחילה כבר פה ושם השלכת, האדמה היתה רפודה בשכבת עלי זהב ואודם, ואיזו עצבות ענוגה וטמירה רחפה בחלל האויר. הגן רחב הידים, עתיר השדרות, אשר אותו בחרתי לסיורי הראשון, היה כמעט ריק מאדם בשעה זו, שעת הצהרים, ורק פה ושם נראתה על ספסל בצל אילן אומנת עוסקת בסריגה, כשהיא משגחת באותו זמן גם על ילד־טפוחיה המנמנם בעגלתו או המשחק על ידה בעלי השלכת. על כל פנים, ליד האגם הגדול, שעל שפתו אויתי מושב לי, לא נראתה נפש חיה, ועובדה זו היתה לפי רוחי. לא מפני שאני שונא חברה, אלא מפני שהבאתי אתי חתיכה הראויה להתכבד מהגלוסקה הגדולה שאכלתי לסעודת הצהרים ושהשארתי אותה בכוונה בשביל הברבורים. לא הייתי בטוח כל עיקר, אם בגנים המלכותיים מותר למבקרים לפרוס מלחמם לברבורים המלכותיים, אבל בראותי כי אין איש סביבי הוריתי היתר לעצמי. על ספסל אבן עם משען עץ בצל אלון עתיק ישבתי להנאתי, כשעיני רתוקות לאגם המוקף כולו עצים. על מימיו החלקים כראי שטו הברבורים בשלווה מפוארה, בתנועות קבוצות ומדודות להפליא, הייתי אומר באיזה ריתמוס מוסיקלי, שכמעט נתפס לאזני. שעה ארוכה לא יכולתי להסיר עיני מבעלי־הכנף הנהדרים, הצחורים מצחור והאצילים להפליא. כממלכת קסמים נדמה לי האגם העגול מוקף העצים, אשר קרני השמש שחדרו אליו מבעד לסבך ובעיקר מלמעלה צבעו את מימיו בגווני גוונים. ליד הגדות היו המים כהים־אפלולים ואילו באמצע נראו ירוקים־זהובים, והברבורים בחרו דוקא את האמצע המבהיק למסעם החגיגי. החלטתי לקרב אותם אלי והוצאתי את חתיכת הגלוסקה מכיס מעילי העליון, שהיה מונח לידי על הספסל. את המעיל העליון הזה, שמילא אחר כך תפקיד חשוב במאורעות היום, סחבתי אתי מפטרבורג מטעמים הגיוניים למדי. היום אמנם היה חם, אבל ידעתי יפה שהלילות קרירים, ולפי תכניתי הייתי צריך לשהות בפאבלובסק עד צאת הרכבת האחרונה בשעה מאוחרת בלילה. רציתי לבלות כמה שעות קסומות של הלילה הלבן, שעות הזיה וחלום, לא בין החומות של עיר הבירה, כי אם על גדות האגמים המלכותיים בחברת הברבורים הצחורים, ותכניתי הייתה לשוב אל גני החמד תיכף אחרי ביקורי אצל הפרופיסור. אימצתי את כל כשרון הקליעה שלי¹ ואזרוק חתיכה הגונה של לחם אל אמצע האגם, אל תוך הלהקה הצחורה, קלעתי וגם לא החטאתי את המטרה. איני יודע מה היה פתבגם הרגיל של העופות המלכותיים, שלחמם ניתן להם בודאי משולחן הצאַרים, ואולי היו אלה מטעמים מיוחדים במינם, אבל שמחתי מאוד, שהם לא התיחסו בבוז למנחתי הדלה, ואדרבה, הם התענינו בה מאוד, הם הקיפוה מכל צד, וכנראה גם מצאה חן בעיניהם לאחר שעמדו על טעמה. כיוון שזכיתי להסב את תשומת לבם הוספתי לזרוק להם פירורים הגונים, כשאני מקטין את המרחק ביני וביניהם מפעם לפעם, עד שסוף סוף התקרבה הלהקה הנהדרה כמעט אל שפת האגם, קרוב למקום שבתי. היתה לי איפוא האפשרות והשהות להתוודע אליהם מקרוב, כמעט פנים אל פנים, להתבונן בהם מכל צד ולספוג בכל כוח ראייתי את יפים הנעלה. ידעתי את הביטוי “שירת הברבור”, ידעתי את האגדה שהברבור שר רק פעם אחת ויחידה, לפני מותו, ובראותי עכשיו את היצורים הנפלאים בכל הדרם, הייתי בטוח, כי שיר הברבור גם הוא בודאי נהדר ונשגב מאין כמוהו. אבל אני לא חפצתי כלל וכלל במות היצורים הנפלאים כדי לשמוע את שירם הנפלא, אני רק חפצתי לא להפרד מהם ולהוסיף להזין את עיני בזיו מראיהם. אך פירורי הגלוסקה אזלו סוף סוף, ואורחי הנעלים, בהיוכחם כי מתנות בשר ודם הן מוגבלות, פנו אלי עורף, אמנם בלי תרעומות ובלי רוגז חלילה; ומתוך אותו השקט האצילי שבו הצטיינו כל תנועותיהם הפליגו ממני והלאה הרחק, הרחק. בינתיים נזכרתי כי הזמן המיועד לקבלת אורחים אצל הפרופיסור הולך וקרב, ואני קמתי ממקומי מתוך עונג ומתוך צער, אך גם מתוך תקוה, שבלילה אזכה שוב ליהנות מהמראה היקר, ואולי יהיה המראה עוד הרבה יותר יפה מאשר לאור היום…

כמו הצבי והצביה, העופר והעפרה בשירת ישראל בספרד (בהשפעת שירת ערב ואולי בהשפעה עוד יותר קדומה של “שיר השירים”: “דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים”), כן הברבור והברבורה בשירה העממית הרוסית וגם בלשון־הדיבור העממית מסמלים את העלם היפהפה ואת העלמה כלילת החן, את האוהב ואת האהובה. המשרתת הזקנה של הפרופיסור קוקובצב שפתחה לי את הדלת לא הזכירה לי במאום את בעלי הכנף הנהדרים שזה לא כבר הזינותי את עיני ביפים, ומשום מה נצטייר תיכף בדמיוני גם הפרופיסור כזקן קמוט וזעום. כפופה וכמושה הסתכלה בי בחשדנות מה, ואולם כשבקשתיה למסור לפרופיסור קוקובצב את המכתב שהבאתי בשבילו בקשתני באדיבות לשבת רגע בחדר הכניסה. כעבור רגע יצאה, לקחה מידי את כובעי ואת המעיל העליון, תלתה אותם על הקולב, והזמינתני להיכנס אל אדוניה. הוא התרומם לקראתי מכסאו ליד שולחן הכתיבה, הושיט לי יד והציע לי לשבת על הכסא שממולו, מעבר השולחן מזה. ידעתי שהוא מתקרב לגיל החמישים, אבל הוא נראה לי זקן הרבה יותר. אולי משום שבפגרת הקיץ, על סמך הזכויות המיוחדות של קייטן, הרשה לעצמו לא להתגלח בכל יום, וספיחי שער־שיבה שבצבצו בלחייו לא הוסיפו רעננות לפניו הרזים, שנראו לי באמת, כמו ששיערתי תחילה, נזעמים במקצת. גם גלימת הבית שבה היה לבוש ושהיה מזמן לזמן מפשיל אחורה מתוך רוגזה כלשהי את שרווליה הארוכים שירדו עד קצות אצבעותיו, שיוו למראהו משהו מהעיפות ומהרישול. שולחן הכתיבה הגדול גם הוא לא היה מסודר ביותר, ספרים, עתונים, כתבי יד, מכתבים נערמו עליו לערמות משני הצדדים. הוא החזיק בידו את מכתבו של הברון גינזבורג ובקול צרוד ונרגז קצת אמר:

“את המכתב של הברון דויד הורצייביץ' קראתי. הוא, הברון, אדם טוב, באמת טוב. ואם הוא ממליץ עליך, ודאי שאתה ראוי להמלצה. ובחפץ לב הייתי משתדל, שתתקבל לפקולטה המזרחית. אבל תגיד לי, בבקשה, איזה ענין יש לך ללמוד במחלקה זו? הן את הלשון העברית בודאי שאינך צריך ללמוד בה… אגב, לא רק אתה, שהנך משורר עברי, אלא הן בעצם כל יהודי סבור כי הוא יודע עברית יותר מכל הפרופיסורים של המחלקה המזרחית גם יחד…”

הבטתי בו בתמיהה. בדבריו וגם בקולו היה משהו מהרוגז, אבל בעיניו נצנצה תמימות וגם לבביות. הוא לא שם לב לתמיהתי והמשיך:

“ותאמר לי, במטותא, כלום מפני שאני מבטא לא “בראשיס בורו” כי אם ‘בראשית ברא’ כלום מפני כך נסתחפה שדי? ושוב, הנה בא עלי אחד ממכרי הטובים, יהודי מלומד, בטענות, שלא קראתי אף שורה אחת מביאליק, אבל מה אעשה, ולא הרגשתי שום הכרח לקרוא את ביאליק… די לי ביהודה הלוי…”

כאן כדאי להעיר, כי בחורף של אותה שנה, 1908, היה ביאליק בפטרבורג, והאנגלינגציה היהודית, גם זו שלא ידעה עברית, קבלה את פניו בחגיגיות מיוחדת. ודאי בקשר לביקור זה העיר מישהו מידידיו היהודים של הפרופיסור, שכדאי לו להכיר את יצירותיו של המשורר המפורסם.

“וכלום טענתי אי־פעם שהנני אוהב שירה? אפשר שאני אוהב, ואפשר שלא, אבל זהו עניני הפרטי בהחלט. כאדם המתעסק בבלשנות שמית, אני יודע בעצמי מה חשוב ומה לא חשוב לי בשביל עבודתי המדעית… האם לא כך?”

מתוך אדיבות הרכנתי את ראשי לאות הסכמה. הסכמתי כאילו הרגיעה קצת את רוגזו, ועל פני הבהיק פתאום חיוך קל. והנה הוא מנפנף במכתב של הברון ואומר:

“קראתי את המכתב. כבר אמרתי לך, שהברון הוא אדם חביב וגם אדם הגון למופת. אבל בכל זאת נכשלתי בעטיו איזה פעמים. איני זוכר, פעמים או שלוש. כן, כן, שלוש. הנה המליץ פעם על אדון ליפשיץ. אולי במקרה הכרת אותו? השתדלתי ואדון ליפשיץ נתקבל כתלמיד המחלקה המזרחית. אבל לא עברה שנה, ואדון ליפשיץ נעלם, התנדף. איפה אדון ליפשיץ? התברר, שאדון ליפשיץ השתמש בזכות הניתנת לכל סטודנט לעבור מפקולטה לפקולטה ועקר למחלקת המשפטים. וכן היה גם עם האדון רוזנברג או רוזנטל (הוא עבר כמדומני למחלקה המאתמטית). וכן היה גם עם עוד אדון אחד, שאיני זוכר כרגע את שמו. תאמר לי איפוא, בבקשה, כיצד עלי להתנהג? אמנם ענינך הוא קצת אחר, אתה הנה משורר עברי, ואולי יש לך ענין מיוחד בלשונות השמיות, אבל תסלח לי מאוד, אם אשאלך בגלוי־לב: האומנם חושב אתה להשאר במחלקה המזרחית עד גמרך בה את חוק הלימודים?”

הוא הביט בי ממושכות, ואני הרגשתי כי בקרבי נרקמת איזו חיבה לבן שיחתי, שנראה לי גם תמים וגם פיקח מאד, גם זעום וגם טוב לב. דבריו הביאוני במבוכה. אמנם בלכתי אליו לא היו בלבי שום תכניות של הונאה והערמה. ידעתי כי בחלק ניכר משולבת הפקולטה המזרחית בפקולטה ההיסטורית־פילולוגית, ואם אכנס למחלקה המזרחית, הרי ממילא אוכל, וגם אהיה חייב, ללמוד מלבד הלשונות השמיות גם מדעים אחרים, הנכנסים בסוג המדעים ההומניסטיים. לא היו איפוא בלבי שום כוונות של הונאה והערמה, וראיה לכך, שכעבור שנתים, כשנתקבלתי לאוניברסיטה הברלינית, בחרתי לי למקצוע ראשי את הבלשנות השמית. אבל משהבינותי מדברי קוקובצב שעלי כאילו לקבל התחייבות מוסרית לא לעבור מהמחלקה המזרחית למחלקה אחרת חשתי בזה משהו מכבילת החופש, ואיזה רגש פנימי עמוק עצרני מענות בחיוב על שאלתו. אמרתי לו:

“ירשני בטובו להימנע כרגע מתשובה. אבקשהו רק להאמין לי, כי כשהלכתי אליו לא היה בלבי שום רעיון על דבר עקירה ממחלקה למחלקה”.

דברי, כנראה, עשו עליו רושם. אולי גם התמיהו אותו. בעיניו הסתמן משהו של חרטה. אפשר, סבור היה שדבריו גרמו לי צער ואולי גם עלבון. אבל הבהיק במבטו גם ניצוץ שבידידות והשתתפות, ולאחר שהפשיל שוב נמרצות את השרוולים הארוכים של גלימתו אמר:

“זה נאה מצדך, שאינך ממהר להשיב. “שבע פעמים מדוד ופעם אחת חתוך” אומר הפתגם הרוסי. על כל פנים אשמח, אם אוכל להיות לך להועיל”.

הודיתי לו, קמתי ואמרתי שלום. אבל גם הוא קם מכסאו והלך אתי יחד, ולא רק עד הדלת, כי אם גם מעבר לדלת, לחדר הכניסה. והנה המלומד המפורסם ניגש אל הקולב, מוריד מעליו את מעילי, אוחזהו בשתי ידיו מוכן ומזומן להלבישני בו. אני במבוכה גדולה מההתכוננות הזאת לשרות מצד בעל הבית נשוא־הפנים וממלמל משהו. בודאי אני מבקשהו לא להטריח את עצמו, אבל הוא עומד בכל תוקף על רצונו לשמשני. ואף כי לא חשבתי קודם כלל ללבוש את המעיל, הן בעצם סחבתי אותו רק בשביל שעות הלילה, שאותן החלטתי לבלות בגני פאבלובסק ליד אגמי הברבורים, הוכרחתי לעשות את רצונו של בעל הבית והתחלתי להכניס את ידי בשרוולים. וכאן נפל דבר, דבר לא נעים בהחלט. תפר הבטנה של אחד השרוולים נפרם כנראה, וידי, במקום להיכנס לתוך השרוול באה בין המצרים, כלומר בין הבטנה ובין האריג. אני חש בצרה הגדולה, והנני מוכרח להוציא את היד ומנסה להכניסה שוב למקום הדרוש, ושוב הנני מחטיא את המטרה. הפרופיסור עומד מאחרי בסבלנות גמורה, אני מתבלבל יותר ויותר וזיעה מכסה את כולי. אני מתנצל לפני בעל הבית ומפציר בו שירשה לי ללבוש את המעיל בעצמי (כלום אתחיל לספר לו, שלא חשבתי כלל ללבוש אותו ביום?). אבל הוא עומד על שלו: “אין דבר, אין דבר, כנראה משהו לא בסדר בשרוול שלך, אבל זה קורה, זה קורה… אין בכך כלום…”

כשסוף סוף עלה בידי להיכנס לתוך מעילי הייתי כל כך מיוגע ובעיקר נבוך, שאיני זוכר אם גם הודיתי לו על טרחתו. אך הוא הושיט לי את ידו בחביבות רבה וביקשני למסור בשמו שלום לברון, כשאראנו. כשיצאתי החוצה הרגשתי בטיפות זיעה גדולות שנשרו מפני. מהרתי לפשוט את המעיל ביש־המזל, וכאילו מישהו רדף אחרי צעדתי בצעדים פזיזים, כמעט רצתי, אל תחנת מסילת הברזל.

ורק בשבתי כבר ברכבת, שנישאה בין שדות וחורשות אל עיר הבירה נזכרתי, שבעצם צריך הייתי עכשיו להמצא בחברה המלכותית של הברבורים הצחורים, על שפת אחד האגמים באחד מגני הפאר… המעיל ביש המזל היה מונח על הספסל לצדי, ולו היה יצור חי היה בודאי מבכר להיקבר תשע אמות באדמה מאשר לשאת את המבטים, שהעיפותי עליו. אך מדי הביטי בו עלו בי הרהורים על תעלולי הגורל, שהוא בעצם ליצן גדול, בעיקר ליצן שלהכעיס, וחביבה עליו ההתקלסות בבני אדם. הנה, למשל, מעיל זה שלא חסתי על טרחתי וסחבתי אותו ביום חם מפטרבורג לפאבלובסק רק בשביל כך, שאוכל, בלי לחשוש מהצינה, לבלות שעות אחדות בחיק הטבע ולהתיחד כאוות נפשי עם קסמי הלילה הלבן בחברה הדמומה והאגדית של העופות כלילי־היופי, הנה דוקא מעיל זה הביאני במבוכה עצומה וגרם לך, ששכחתי לגמרי את המשימה החשובה שנטלתי עלי. הרהרתי גם בפרופיסור קוקובצב, שפתאום הופיע לפני באור חדש. לא מזרחן מפורסם, לא אחד מעמודי־התווך של האוניברסיטה הקיסרית בסנקט־פטרבורג, כי אם זקן בודד, אשר מלבד המסירות לכתובות שמיות עתיקות, אשר על פיענוחן הוא שוקד, יש בודאי בלבו גם קצת געגועים לידידות, לשיחת רעים, ואולי גם השיחה היום עם אדם צעיר בלתי־מוכר לו בעצם הכניסה לרגע שנוי באורח חייו האפורים וגרמה לו קצת קורת רוח. נדמה היה לי, שהוא רחש לי ידידות, ושוב התחלתי להרהר בגורל, שמנעני מלתת לפרופיסור תשובה חיובית על שאלתו אם ברצוני לגמור את חוק הלימודים בפקולטה המזרחית. בעצם, מדוע נמנעתי מתשובה זו? הן באמת ובתמים חשבתי ללמוד בלשנות שמית! האם לא חמד לו הגורל גם כאן איזה לצון?

שנים רבות עברו מאז, ואם כי במשך השנים הרבות האלה היו לי לפעמים קרובות דיונים קשים ומרים עם הגורל על תעלוליו ועל תהפוכותיו, הריני מרגיש בכל זאת חובה נעימה להביע לו הפעם תודה נאמנה ועמוקה על שהסב את הדברים ככה, שלא נכנסתי למחלקה ללשונות המזרח של האוניברסיטה הפּטרבורגית. כעבור חצי שנה אחרי ביקורי אצל קוקובצב הפלגתי לארץ־ישראל, ובמקום ללמוד אצלו לפענח כתובות עתיקות, למדתי לפענח סודות ותעלומות שלחש לי האויר העתיק והמחיה של המולדת העתיקה־החדשה, אויר זה שנשמתי במלוא חזי בעבודה, בשמירה, בטיולים, בפרדסי פתח־תקוה ובכרמי רחובות, על שפת הכנרת ובהרי הגליל. אמנם ברור לי, כי לארץ־ישראל הייתי בא כך ובין כך, אבל אילו התחלתי אז את לימודי בבירה הצפונית, כי אז בודאי היה מתאחר בואי לכמה שנים, וטוב, טוב לי, שהקדמתי לבוא בשעריה, שזכיתי לספוג את אורה ואוירה כשעודני במלוא כוחי ורעננותי. אמנם רק שנה אחת עשיתי בה אז, אבל זאת היתה השנה הגדולה שלי, השנה המאושרת בחיי.

ואולם עד היום, כשמישהו ממארחי מנסה לשמשני ולסייע לי בלבישת מעילי, תוקף אותי פחד, ואם כי בדרך כלל אינני סרבן מושבע, הרי לסיוע זה אני מסרב בכל תוקף. ובודאי כמה מידידי כבר שמעו מפי את “המעשה בשרוול”, שהוא משמש לי כעין התנצלות על סירובי לקבל את עזרתם האדיבה.