ספר ראשון

א. הַנָּדִיב־הַסַּבָּל

בימים ההם, בעת אשר הלורד ג’ורג' גרדון בא בברית היהדות – ויחשבוהו למשגע; בעת אשר, למרות נבואות הסופרים הגדולים, מנעה אנגליה מן היהודים היושבים בקרבה כל זכיות האזרחים, מלבד הזכות היחידה – לשלם את המסים הרבים והשונים בעתם; בעת אשר העתון “Gentleman’s Magazine” חשב לו לחובה קדושה לחרף ולגדף את “הגרים הנבזים” בלי הרף; בעת אשר נשואי היהודים נחשבו לעשויים שלא כדת, ולצואותיהם ועזבוניהם לטובת בתי־ספריהם לא היה כל כח על פי חקי הארץ; בעת אשר לוּ קם חוזה עתידות והתנבא לימי “הפרימרוֹז”¹ (Primrose) אסרוהו בלי ספק בזיקים, בבית המשגעים, אף כי לא נמנע פִּיט (Pitt) משמע לעצת בנימין גולדסמיד בשיחותיו הפרטיות עמו וישם לב לחות דעתו על דבר ההלואות החיצוניות, – בימים ההם, ימי היות רבי טֵבֵלי שיף הרב לעדת ישראל, והדוקטור פַלק, האַשָׁף הקדוש לקבלה המעשית, היה מכֻבד מאד ב“וֵילקלוז סקוֵיר”, ומחבר המנגינה “מות נילסון” היה עוד משורר צעיר במקהלת בית־הכנסת הגדול – אז באחד מימי האביב הבהירים יצא מבית הכנסת ההוא ביחד עם המון המתפללים אחד מעמודי התָּוֶך לעדת האשכנזים – יוסף גרובסטוק שמו. גִּחוך קל רחף על שפתי האציל־היהודי וילקוט־בד גדול נשא תחת זרועו.

בבית הכנסת נשאו ביום ההוא רנה ותפלה לאלהי מרום, אשר שלח עזרתו מקדש להוד מלכותו וירפאהו ממחלתו האנושה. המקהלה שרה מזמורים יפים וקול החזן הצטַין ביחוד בצלצולו הנעים בהתפללו בנגינה מעוררת לב לשלום “המלכה האהובה שרלוטה”. אל התפלה ההיא, אשר נערכה לכבוד מושלי הארץ, נאספו ובאו רבים מבני הספירות העליונות, המוקירים רגליהם מבוא לתפלה פשוטה הערוכה רק ליושב בשמים. על כן מלאה הפעם חצר בית הכנסת המון קבצנים לבושי סחבות עד אפס מקום בחצר התֵּיאטרון המלאה לה רכבים לבושי מכלול.

זה היה אספסוף קבצנים היותר שפלים ומזהמים, אשר העירו גֹעל נפש בלב רואיהם בזקניהם הפרועים ובשערותיהם הארכות והסבוכות, שלא נדמו כלל אל התלתלים העשויים בטעם המּוֹדה של הימים ההם. אמנם החבורה הקבצנית הזאת כבר החליפה ברֻבה את הבגדים הארכים, שהביאה עמה מן הגיטו הגֶּרמני, במכנסים קצרים עד הברכים ומעילים עם טורי כפתורים ככל אשר ילבשו יושבי לונדון. כי מה יעשה העני הנודד מארץ אל ארץ, בראותו כי שמלתו האחת לעורו כבר בלתה מעליו? הלא אם יאבה או ימאן יקבל עליו גזרת המוֹדה השוררת בארץ־מגורו החדשה, אם אין ידו משגת לעשות לו בגד חדש. רבים היו מתניהם חגורים במטפחות בעלות צבעים שונים ומקלותיהם בידיהם, כמו היו נכונים בכל רגע לעזב את ארץ גלותם וללכת את ארץ אבותיהם. זוהמת הפנים, אשר לא רֻחצו זה ימים רבים, הוסיפה עוד עצב ויגון קודר על מראיהם המעורר חמלה. אמנם לא בשנאתם הטבעית לנקיון הם נמנעים מרחץ את פניהם, כי אם בחפצם להבליט יותר את כל שפלות מצבם המורה. הפנים המזהמים הלא יעידו כמאה עדים על תלאות הגוף ועצבון הרוח של בעליהם; אף אין איש בעולם, אשר ידע להראות ולהבליט כל כך בחריצות את כל נגעיו ופצעיו כאשר ישכילו לעשות זאת מצֹרעי איטַליה ונֶכַאֵי־קונסטַנטינופול. אך הקבצנים המצוינים בכשרונם נמנעים מהשתמש באמצעים גסים כאלה. בין האספסוף ההוא נראו גם קבצנים עם משקפים כחולים על חוטמיהם, למופת חותך על מחלת עיניהם. רק הקבצן העוֵּר לגמרי, אשר עמד בלי נוע בין יתר אחיו ולא שָׂם לב אל כל אשר יֵעשה מסביב, – רק הוא לא מצא לנחוץ לרַקלֵם את מומו הגדול, אשר נודע היטב לעדה הרחמניה שהריקה לו תמיד גשם נדבות די מחסורו והותר. בכלל יכלה החבורה הזאת להֵחשב ל“ערוגת הפרחים” של כל החברה הקבצנית בישראל, אף כי רק זעיר שם נראה איזה קטוע־יד המניע את שַׁרְוֻלוֹ הריק באויר ואיזה קטוע־רגל הדופק בקב שלו על רצפת החצר.

אך ראו הקבצנים את יוסף גרובסטוק התנפלו עליו מסביב ויברכוהו כלם יחד בקול גדול. אך הוא הלך לו במנוחה שלמה הלוך ועבור תחת זרם הברכות, אשר נתך עליו מסביב. ובת־צחוק מלאה רצון הופיעה על שפתיו.

כאשר הגיע הנדיב אל שערי הברזל אשר בקצה הרחוב, מקום שם חכו מרכבות מפֹארות לבעליהן העשירים היושבים בחלקי העיר הרחוקים, עמד רגע על מקומו; ובהעיפו את עיניו הבוחנות על פני המון הקבצנים המביטים אליו מסביב, שלח את ידו לאט אל ילקוט־הבד אשר נשא אתו. והקבצנים כמו נקפאו כלום בתוחלת ממֻשכה ויביטו בתאוה עזה אל הנדיב אשר אִחר להוציא את ידו הפתוחה, למען התענג דַּיּוֹ על מצבו הרם, מצב נדיב־לב, בין אחיו העניים המיחלים לחסדו.

וזאת לדעת, כי במאה השמונה עשרה, זמן ספורנו זה, לא היתה עוד בין היהודים באנגליה מפלגה בינונית. כל עדת היהודים נחלקה אז רק לשתי מפלגות: לעשירים ולעניים. ויען כי העשירים היו עשירים מאד, והעניים – עניים מאד מאד, על כן כאלה כן גם אלה הכירו את מקומם הראוי להם. גם יוסף גרובסטוק הכיר את מקומו ויהי מרֻצה מאד ממצבו הנעים ברגעים ההם. זה היה איש טוב לב ובריא בשר, בעל פנים מסבירים, סַנטרו הכפול היה מגֻלח למשעי וכל מראהו כלו אומר כבוד ואצילות. הוא היה לבוש בגד ירוק, יקר ערך ויפה מאד, ועל חזהו התנוצצו שני טורי כפתורים כתומים ומבהיקים, ומבעד הצוארון הרם כחקת המוֹדה, אשר לכתנתו המגֻהצה. המוסב בענק רחב ולבן כשלג, נראה צוארו הבריא והאדמדם. מתחת לכובעו היפה נראה הַקַּפְלֵט² עם מקלעת השער על ערפו; זו האחרונה נחשבה בימים ההם לאפיקורסות, אבל רק להלכה.

וגרובסטוק מִשמש בילקוטו רגעים מספר ויוציא ממנו תכריך־ניר קטן, ובבדיחות דעתו מצא לטוב לפניו להושיטו לא אל הקרובה אליו, כי אם אל היותר רחוקה מן הידים הפשוטות אליו מסביב. הִתוליו בכלל לא הצטינו כל כך בדקותם ופעולתם לא נעמה כלל.

זאת היתה תכונת האיש, אשר אליו היו נטויות הפעם עיני העדה המרודה והרעבה כאל שמש צדקה, אשר מרפא וחֹם וחיים בכנפיה. הקבצן אשר אֻשַׁר לקבל את הנדבה הראשונה קרע בידים רועדות מקצר־רוח את תכריכו וימצא בו זָהוּב; ובטרם הספיק עוד להוציאו כלה מחתולתו וכבר נודע לכל בני החבורה, מלבד הזקן העור, כי הואיל יוסף גרובסטוק לנדב היום זהוב, זהוב לגלגלת. והנדיב הערום לא דבר דבר, אף קפץ את שפתיו הנעות מעט כמתאפק משחוק. במנוחת נפש הביא את ידו שנית אל ילקוטו, ובהוציאו עוד תכריך קטן נתנהו הפעם ביד היותר קרובה אליו. הפנים הזועפים אורו רגע משמחה, אך כעבור רגע קדרו מאד ויפיקו פחד ויאוש יחד.

– אין זאת כי שגית, אדוני, הלא נתת לי רק פֶּנִי אחד! – צעק הקבצן.

– יהי נא לך, ידידי, לתשורה על ישרת לבך – ענהו גרובסטוק במנוחה שלמה, כמו לא שם לב אל הצחוק הגדול אשר פרץ מפיות כל הנצבים שמה. אך הצחוק העלז נעלם פתאם משפתי המקבל השלישי בקרעו את תכריכו הכפול ומכֻפל וימצא בו מטבע קטנה בת ששה פֶנְסִים. אז הבינה כל החבורה כי לא באופן פשוט חפץ הנדיב הגדול לחלק את נדבותיו הפעם, כי אם בגורל – והתעוררות הרוחות גברה עוד יותר בעדת הקבצנים.

וגרובסטוק מוסיף לעבוד עבודת הצדקה במנוחה ובגאון. הנה הוא מוציא תכריך אחר תכריך מבלי שום לב אל העינים הרבות התלויות אליו בתאוה עזה ומביטות בחרדת לב אל כל תנועה מתנועות ידו הנדיבה. מטבעות זהב היו במספר קטן מאד בילקוט־הגורלות, ובנפול אחת מהן בגורל נָכֶה אחד קטוע־רגל גדלה עליצותו כל כך עד אשר התחיל לרקוד ברגלו האחת.

הקבצן העור, אשר קבל רק חצי פֶני, לא ידע כלל מה רע ומר “גורלו” הפעם, אך התפלא מאד למה זה כרכו את פרוטתו בניר.

וגרובסטוק, המוסיף להפיל את גורלותיו אל הידים הפשוטות אליו, לא יכל עוד התאפק וימלא גם הוא צחוק פיו מדי מלאו ידי הקבצנים בנדבותיו הנעלמות, אף התענג מאד וישמח בכל לב על המצאתו המחֻכמה. אל החלוקה החדשה במינה נלווּ המון מחזות יפים ומלבבים מאד, אשר לא התענג עוד עליהם מיום עמדו על נדיבות; לעיניו עברו לרגעים פנים מפנים שונים, פנים מאירים ומגחכים, פנים קודרים וזועפים, ובעלי הפנים האלה מניעים לרגעים את ידיהם בעז בלוית קריאות של עצב או של שמחה וברכה. זה היה באמת מחזה יקר ומלַבב, אשר שִׂמח ויענג מאד את לב האציל אהוב ההצלחה אשר לא ידע עצב ודאגה מעודו וגם אהב תמיד לעשות טוב וחסד.

אף כי רב היה מספר הקבצנים, רבו עוד יותר מספר הגורלות בילקוטו של גרובסטוק; הידים הפשוטות כלו והם לא כלו, ונדיבנו גם הוא לא חפץ לחלק בפעם אחת את כל גורלותיו, אשר עִנגו כל כך את לבבו. אז סגר גרובסטוק את פי ילקוטו, אשר כחש וידל מאד, וילך לו לאט לאֹרך הרחוב. פניו הפיקו מנוחת נפש וגאון פנימי, וצעדיו היו מדודים כיאות לאיש רם המעלה כמהו; ובהתהלכו כה לאטו על פני הרחוב עם אוצר נדבותיו נִדמה לאניה גדולה ומפֹארה המלאה לה משא אבני חפץ ופנינים ומשוטטת על פני גלי מנוחות לאור קוי השמש, אשר יעטפוה מסביב. מן הרחוב ההוא שם פעמיו לרחוב “שדי גודמן”, ששם ביתו היפה. ולבבו היה סמוך ובטוח, כי הודות לרוח־היום הנעים פָּגוֹש יפגשוהו עוד המון קבצנים ברחוב ונדבותיו הנשארות בילקוטו עוד תעברנה כלן אל כיסיהם הנקובים. ואמנם חשבונו לא הטעהו הפעם, כי בטרם עבר עוד צעדים מספר, ראה והנה איש מוזר במראהו לבוש קרעים עומד לנגדו.

בראש המעבר הצר ההולך לרחוב “ביביס מרק” עמד נשען אל אחד העמודים איש גבה־קומה, חבוש כובע סרוח וזקנו השחור והרחב כסה את כל חזהו. ואך הביט גרובסטוק אליו הכיר וידע כרגע, כי אחד מאחיו בני עמו תראינה עיניו. אז שלח ידו כמו בבלי דעת אל ילקוטו ויוצא ממנו תכריך־ניר קטן ויתנהו לאיש הזר.

האיש הזר לקח מידו את נדבתו בתודה; ובמנוחה שלמה החל לפתח את התכריך הנתון לו. נדיבנו נִכסף הפעם לדעת מה עלה בגורל הקבצן הזה. פתאם ראה כי פניו השחרחורים שחרו כעננה הרת רעם ועיניו הפיצו ברקים.

– ארורים יהיו אבותיך מקברותם! תקיאם האדמה מקרבה ושדי שחת יפזרו את עצמותיהם לרוח! – הרעים הקבצן בקולו ויחרק את שניו הלבָנות. – הלהתל בי באת הנה?

– סלח נא, בשם ה', סלח נא! – גמגם האציל הנפחד במבוכה. – אני חשבתיך ל – ל – לאחד העניים.

– ועל כן באת אלי להכלימני?

– לא, לא! האמינה לי, כי חפצתי לעזרך בנדבת כסף, הוסיף גרובסטוק לגמגם; ומבוכתו גדלה עוד יותר ופניו האדמים אדמו כשני. האמנם חטא הפעם בשגגה לתת נדבה לאחד המיליונירים הלבוש כאד מדלת העם? לא! גם בעד ענני מבוכתו וחמת מתנגדו ראה יראה ברור דמות קבצן אמתי לנגד עיניו. כי מי זה, מלבד קבצן, יחבש לראשו כובע־סמרטוט כזה, אשר, כנראה, כבר חלו בו ידי עקרת הבית להטליאו ולפארו במטפחת לבָנה? מי זה מלבד קבצן לא יבוש להתהלך ברחובות עיר בחָזִיָה פרוּפָה רק עד החצי? ואם יאמר ללמד עליו זכות כי אך מחם היום פתח את כפתוריו, הלא יוסיף להתפלא על המעיל העב כשמיכה עם טורי כפתורים הגדולים התלוי לו מעל לקפוטתו הארכה המגיעה עד קרסולי היצור הנִּפְלֶה הזה. ואחרי כל אלה הנה כל אשר עינים לו יכיר כרגע, כי לא לו נתפרו הבגדים הפרועים האלה, כי אם מכתף איש אחר עברו אל בעליהם זה. ואולם מבלי שים לב אל הסחבות הבלות ואל אופן תפירתם המוזר, התאם התאימו הבגדים האלה באופן נפלא אל גו בעליהם הנפלה בתמונתו ובכל תנועותיו, אשר יכלו למשך עליהן גם עיני הנפשות הענוגות והרכות במעיני הישועה, אשר לא ראתן עינו מעודו. זקנו השחור והפרוע התרומם עד שערות ראשו השחורות כעורב, ופניו המפיקים עז היו מוסבים במסגרת שחורה; ממעל להפנים הארכים ומחדדים מעט מלמטה השתרע מצח רחב, אם לא רם, המכסה בקוצות שער, אשר הציצו מתחת לכובעו הגדול; שתי עינים גדולות המתנוצצות בחוריהן העמקים הפיצו מבטי גאון מבעד לגבותיהן השחורות והעבות; מביניהן התרומם אף ארך וחד שראשו היה כפוף מעט מעל לשפתיו האדמות, אשר האדימו עוד יותר מבינות לשער שפמו וזקנו השחורים. בידו הימנית אחז האיש מטה־אֹרֶן פשוט ועב.

וככל אשר הוסיף להתבונן אל האיש המוזר והנפלה הזה, כן הוסיפה תמונתו לעשות עליו רשם עמק, עד אשר לא יכל לשאת עוד את מבטי זעמו החודרים קרב ולב ויסב פניו ממנו.

– האמינה לי, כי חפצתי רק לעזרך – הוסיף גרובסטוק במרך־לב.

– וככה אתה עוזר את בני עמך העניים! – קרא הקבצן בזעם וישלך את התכריך ישר בפניו. התכריך נגע אמנם בחטמו, אך הנגיעה היתה קלה כל כך, עד כי הבין כרגע פשר הדבר: התכריך היה ריק. במספר הגורלות, אשר היו בידיו לחלק לעניי אחיו, היה גם אחד ריק לגמרי, והתכריך הריק הזה עלה בגורל הקבצן הזועם הזה.

עזות הקבצן עוררה את גרובסטוק מעט ממבוכתו; החרפה הזאת הכעיסתהו מאד, אך התאפק הפעם מהשיב לו כגמולו. לבו הטוב גבר על כעסו, ובפנים נכלמים החל למשש בכיסו להוציא ממנו “כתר”; ובמצאו את אשר בקש עמד רגע שקוע במחשבותיו. הוא חשב, כנראה, כי גם נדבה כזאת איננה מספקת עוד לכפר פני איש בעל שאר רוח כזה. לא בכסף נמאס יצדיק את נפשו בעיניו, כי אם בהתגלות לבו יתקן הפעם את המעות; ואת חובתו זאת מהר לעשות, אמנם כאיש היודע את ערכו.

– אתה נבל ועז פנים מאין כמוך, – קרא אליו בגאון, – ובכל זאת אחשב לי לחובה להגיד לך, כי בבלי דעת הכלמתיך. כן, בלי דעת ובלי כל חפץ, יען כי לא עלה גם על לבבי לחשוב שאין בתכריך הזה מאומה.

– אם כן אפוא סוכנך הוא, אשר גנב ממני את כספי, – נהם הקבצן בקצף, – אתה מסרת לו לכרֹך בניר את נדבותיך בעד העניים, והנבל הזה לקח את כספי ושם בכיסו – הגנב, הפושע, ארור יהיה לפני ה' איש החמס המרבה הונו משוד עניים!

– הנני רואה כי לא הבנת את דברי, – ענהו הנדיב רכות, – אך לשוא תאשים את מי שיהיה, כי אני בעצמי כרכתי את נדבותי הפעם.

– אתה בעצמך? אם כן אפוא איככה זה לא ידעת כי לא היה בו מאומה? ואיככה זה מְלָאֲךָ לבך להתל באחיך האביון באופן אכזרי כזה?

– אבל שמעני נא עד אם כליתי לדבר את דברי! – קרא גרובסטוק כנואש. – דע לך, כי בתכריכי ניר אלה היו גם מטבעות כסף, גם מטבעות נחשת, ורק אחד מהם היה ריק, והתכריך הריק הזה בא לידך. עיניך הרואות אפוא, כי רק מזלך הרע אשם בדבר הזה.

– מזלי הרע! – שנה הקבצן את דבריו בכעס גדול, – לא, לא מזלי הרע, כי מזלך אתה הרע אשם בזה. לא אני הוצאתי את הגורל מילקוטך. ואתה הטרם תראה בדבר הזה אצבע אלהים ליסרך שבע על חטאותיך, בעשותך לך מחזה שעשועים להתענג על מחסור אחיך וענים הנורא כאשר התענגו הפלשתים הרשעים לראות בצחוק שמשון. כן, המקרה אנה לידך לעשות טוב וחסד, אך ה' לא מצאך ראוי והגון לפניו וימנעך מעשות חסד לאיש אשר כמוני. סורך לך אפוא מעל פני, רוצח!

– רוצח? – מה זה, מה זה אמרת?! – קרא הנדיב בקול פחדים, בשמעו כי הצחוק התמים הזה יֵחָשב לו לעון גדול מנשוא.

– כן, רוצח! הלא כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה: “כל המלבין פני חברו ברבים כאלו שופך דמים”. ואתה האם לא חפצת להלבין את פני ברבים? הלא כל העוברים עלינו שחקו ולעגו לי לוּ ראו את הנדבה אשר נתת לי.

דבריו אלה הרעישו מאד את לבב הגבאי־הראשי לבית הכנסת; הוא חש, כי גם בטנו רגזה מפחד.

– האמנם? – רָטַן³ גרובסטוק בקול תחנונים – האמנם שפכתי דמי אחי העניים? לא! האם לא פזרתי ונתתי להם מכספי אשר עמלתי בו?

– הלא זה הוא הדבר, כי פזרת את כספך רק להנאתך הפרטית, – ענהו הקבצן קשה. – ומה נאמר במדרש? “גלגל הוא החוזר בעולם; לא מי שהוא עשיר היום יהא עשיר גם למחר, כי אם מי שיעלה לרצון לפני הקדוש ברוך הוא, כמה דאת אמר: כי אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים; ואומר: אל תרימו למרום קרנכם, תדברו בצואר עתק”.

והקבצן־הלמדן הביט אל העשיר האמלל בגאוה ובוז כאחד מנביאי קדם בהרעימו קולו על מלך עריץ. והנדיב הפושע היה נבוך כל כך מתוכחתו הקשה, עד כי לא העז גם להביט בפני שופטו הרם. כה עמד רגעים מספר ויתופף באצבעו על צוארונו הגבוה מבלי דעת איך ובמה להצטדק.

– אך איש רע לב אתה – קרא לאחרונה בחמו. – שקר הדבר! לא להנאתי ולתענוגי עשיתי זאת. כי אם לכבוד אבינו שבשמים. ידעתי כי הגלגל החוזר בעולם איננו חוזר מעצמו, כי אם בידי יושב מרום, על כן מצאתי לטוב לפני לעזוב את מעשה צדקתי בידי ההשגחה העליונה, והיא תבחר למי הזהב, למי הכסף, למי הנחשת ולמי התכריך הריק, אשר שמתי בילקוטי. ומלבד זאת הן אך אל דעות הוא ידע מי הוא הנצרך באמת לתמיכתי, על כן אך בו בחרתי לחלק את נדבותי ועליו השלכתי יהבי, ככתוב: “השלך על ה' יהבך”.

– הוי, אפיקורוס! הוי, מנאץ ה‘! – הרעים עליו הקבצן בקולו. – התאמר עוד לגלות פנים בתורה שלא כהלכה? הידעת מה שכתוב הלאה במזמור ההוא? “ואנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם”. בוש והכלם – אתה הגבאי בבית הכנסת הגדול! הנך רואה אפוא, כי ידעתיך, יוסף גרובסטוק. האם לא התהלל באזני שמש בית הכנסת, כי נתת לו גיניאה על נקותו את נעליך? העלה על לבבך לתת גם לו אחד מגורלותיך? חלילה! אך את העניים תרמס ברגליך, את אלה הנעלים רב יתר מאיזה שמש נקלה, הראויים באמת לתמיכה. אבל דע לך, כי בוא יבוא היום, אשר יקח ממך ה’ את אוצרו הטוב ונתנו למלוים אחרים הטובים ממך, כי “מלוה ה' חונן דל”. אתה אינך בן נאמן לעם ישראל.

הדרשה הארכה הזאת נתנה די זמן לגרובסטוק להתעורר ממבוכתו ולשוב למנוחתו ולהכרת ערכו.

– לוּ ידעתני באמת, אז ידעת כי לעתים קרובות מאד אני “מלוה ה' מהוני”, – ענהו גרובסטוק במנוחה. – אם יש את נפשך לחקור ולדרוש על אדותי, פנה לך לא אל השמש, כי אם אל “קוראי התהלים” בבית הכנסת. שאל אותם והגידו לך, כי לא אשיב ריקם פני עני ואביון הפונה אלי ולעזרה. וגם עתה, מבלי שים לב אל החרפות והגדופים אשר דברת אלי בעזותך, הנני נכון לפתח לך את ידי ולהעניק לך מטובי, אם יחסר לך דבר־מה.

– “אם יחסר לי דבר מה!” – שנה הקבצן את דבריו בכעס, – היש דבר אשר לא יחסר לי?

– היש לך אשה ובנים?

– אכן, נוקשתי באמרי פי. האשה והבנים הם כל הוני, אשר חנני ה'.

– ההון הזה לא יחסר גם לעני אחד – העיר גרובסטוק בגחוך־ערמה.

– אמנם כן – ענה הקבצן קשה. – העני ירא את ה' ושומר כל חקיו ומצותיו; על כן ישתדל לקחת לו אשה בנעוריו ואשתו כגפן פוריה באהלו הדל. לא כן העשיר! הוא איננו חרד לדבר ה', על כן לא ימהר לבוא בברית הנשואים.

– האמנם? – קרא גרובסטוק בצחוק. – הא לך אפוא גיניאה בשם אשתי; ויען כי אתה אינך אוהב, כנראה, לנקות נעלי אחרים, קח מידי עוד גיניאה אחת.

– קבל נא מפי תודה בשם אשתי, – קרא הגבצן בגאון.

– טוב תעשה כי תודני בשמך אתה, לאמר: הגידה לי מה שם האיש אשר אכבד לדבר אתו.

– שמי – מנשה בואֶנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה, ענה מנשה בגאוה.

– אם כן, ספרדי אתה – קרא הנדיב.

– הלא כל תוי פני יעידו בי על מוצאי הרם, כאשר יעידו בך פניך כי אתה – אשכנזי. זאת לי הפעם הראשונה, אשר אקבל נדבה מאיש אשר לא מגזענו הוא.

– האמנם? – קרא הנדיב, אשר חש ברגע ההוא, כי הנצחון אשר האיר פניו אליו רגע שב ויעזבהו ולשון איש ריבו רוממה.

– הטרם תדע, כי עדתנו עשירה ונכבדה רק יתר מעדתך? – הוסיף הקבצן. – ולמה זה אמנע את אחי מעשות עמדי צדקה וחסד? ומה גם כי יש בינינו עשירים במספר רב. ואך לעתים רחוקות יוכלו להתענג על מעשה הצדקה. בעדתנו רבים הם הסרסורים, הסוחרים בתוצאות הודו המזרחית.

– אבל הן גם אני עשיר מפורסם ושמי נמנה בין גדולי הסוחרים בארצנו. שסע גרובסטוק את דבריו.

– אפשר הדבר; אבל עדתך עודנה צעירה מאד, ועוד טרם הספיקה להכונֵן כראוי ולבצר עמדתה והשפעתה. הן מספר עשיריה מצער מאד כמספר הצדיקים בסדום החטאה. הלא נודדים אתם כלכם ותמול בואכם הנה מירכתי הגיטו הפולני והגרמני לא כן אנחנו תושבי הארץ זה שנות מאות; אבותינו היו לתפארת בחצרות המלכים, ועל פיהם יִשַׁקּוּ כל עסקי הנסיכים; בהולנדיה היו אך הם המניעים גלגלי סחר הארץ. מקרבנו יצאו כל משוררי ישראל, חכמיו ומלֻמָדָיו המהללים. אם כן אפוא היכל תוכל עדתך – אספסוף גרים גרורים המחללים את כבודנו בעיני עם אנגליה – להדמות לעדתנו? אנחנו מכבדים שם ישראל בעמים, ואתם מבזים ומחללים אותו. על כן אנחנו מביטים עליכם כעל ה“ערב הרב” אשר עלה עם אבותינו ממצרים.

– הבל הבלים – קרא גרובסטוק בכעס עצור. – כל בני ישראל אחים המה.

– הלא אח היה גם עשו ליעקב – ענה מנשה בגאון. – אך היה שלום; אני ממהר ללכת אל השוק. אתם, העשירים, הבן לא תבינו והרגש לא תרגישו מה טוב ומה נעים לאיש עני ואביון לאחז בידו שקלי זהב, הוסיף מנשה בגחוך מעורר חמלה, אשר החליש כרגע את הרושם הרע, אשר עשו דבריו הראשונים על רוח גרובסטוק הסוער והנכלם. אז זכר, כי לא טוב יעשה את העני הרעֵב העומד לנגדו, אשר במעונו הדל מחכה לו בכליון נפש משפחתו העניה והרעבה כמוהו.

– לך לך אפוא, לך מהר, – ענה ברוח נדיבה.

– שלום. אקוה כי עוד נפגש ונתראה יחדו, – אמר מנשה; ובהניעו מעט בראשו לקראת איש חסדו הלך לו ברגלים מהירות לאֹרך הרחוב, הלוך ודפוק במטהו הגדול על רצפת האבנים.

וגרובסטוק נצרך גם הוא ללכת בדך אשר הלך בה מנשה. אמנם לא היה לו כל חפץ ללכת בעקבות הקבצן ולהתבונן אל המעשה אשר יעשה, אבל לא מצא גם לנחוץ לסור מן הדרך ההיא רק יען כי הקבצן הולך בה, ומה גם בראותו כי איננו חוזר לאחוריו להביט אליו ואל הדרך אשר הוא הולך. עתה בהשאר גרובסטוק לבדו זכר את ילקוטו ואת גורלותיו; אך לא מצא עוד כל חפץ להשתעשע בצחוק התמים הזה. רגשי הרצון והמנוחה הנעימה חלפו עברו מקרב לבבו ורוח כהה מלאה רגשי נחם לקחה עמדתם; ובפגשו הפעם קבצנים בדרכו לא הלך עוד לבו אחרי גורלותיו, כי אם שלוח שלח את ידו הפתוחה ישר אל כיסו המלאה ויעניק להם מטובו.

וככל אשר הוסיף גרובסטוק להתקרב אל השוק כן רבו הקבצנים על כל צעד, וכן הוסיפו הידים הריקות להפשט אליו מסביב; והוא מלא את הנפשות הנענות האלה רצון. בשוק ההוא לא היה קונה דבר מלבד דגים, שהיה “מבין” ובעל טוב טעם בהם, ועוד דברים קלי ערך, אשר רכש לו רק למען עשות צדקה וחסד למוכריהם העניים. גם ביום ההוא קנה לו המון דברים וחפצים שונים אשר לא מצא בהם כל חפץ: סכריות, תופינים, וָוֵי נעלים, משרקים ועוד דברים קלי ערך כאלה, אשר השאיר את כלם בשוק ההוא למזכרת לאחיו הדלים. פתאם ומבעד האספסוף המתנגש ומתנגח לפני תריס חנותו של אחד הדַּיָּגים נראתה לעיניו אֱלָתִית⁴ לא גדולה, אבל שמנה וטובה מאד. עיניו התנוצצו רגע, על שפתו הופיע גחוך נעים וידיו החלו לפנות לו דרך בין ההמון הסוער אל תריס החנות. בראות הדיג את פני גרובסטוק המאירים האיר גם הוא את פניו בצחוק־חן וישתחוה לעמתו בהדרת הכבוד.

– שלום, יונתן, – קרא גרובסטוק ברצון. – מה מחיר האלתית? אני חפץ לקנותה ממך.

– סלח נא, אדוני, – נשמע פתאם קול מבין ההמון, – אני כמעט שקניתי אותה בעדי.

גרובסטוק נבהל מאד. הוא הכיר כרגע את הקול הקשה – הלא הוא קול מנשה.

– רב לך דבר הבלים, די־קוסטה, – קרא הדיג. – הטרם תבין כי לא תשיג ידך לשלם לי את מחירה? ומלבד זאת הלא רק אחת היא לי האלתית הזאת היום, הוסיף הדיג להגדיל תשוקת הקונה החדש, וממילא מובן כי לא אמכרה בפחות משתי גיניאות.

– קח לך את כספך! – קרא מנשה בבוז וישלך על התריס שתי מטבעות זהב, אשר צלצלו באזני הדיג כמנגינה נעימה מאד.

כל הנאספים שמה היו כמֻכֵּי תמהון, ובלבב הנדיב התחוללה סערת קצף וקנאה על הקבצן החצוף הזה. פניו אדמו כדם. רגעי מספר עמד על מקומו מבלי נוע ומבלי דבר דבר ועיניו היו נטויות על האלתית, המתנוצצת בקשקשותיה לאור השמש כמו לעגה לו ולאולתו.

– שלח את האלתית אלי, יונתן, – קרא בכעס עצור, – ואני אתן לך במחירה שלש גיניאות.

– סלח נא אדוני, – קרא מנשה שנית, – אחרת המועד. פה שוק ולא מכירה בפומבי. ומבלי הכנס בוכוחים אחז בזנב הדג וימשכהו אליו.

– אתה! – נתן עליו האציל בקולו ועיניו הפיצו אש. – אתה – אתה־בליעל! איככה נועזת לקנות אלתית!

– אתה הוא בליעל! – ענה מנשה. – ומדוע לא אקנה את האלתית? ההיה עלי לגנוב אותה?

– אתה גנבת את כספי, נבל, גנב!

– רוצח! שופך דם! האם לא נתת לי את הכסף ברצונך הטוב בשם אשתך? הנני דורש ממך להודות כרגע באזני כל הקהל הזה כי שקר טפלת עלי.

– ואני אומר לך, כי נוכל נבזה ועז פנים אתה! אתה – קבצן נעלה – חוזר על הפתחים בעל אשה ובנים, איך לא ידעת בֹּשת לפזר שתי גיניאות, שתי גיניאות שלמות, כל הונך בתבל, על מותרות כאלתית?

מנשה הרים אליו גבותיו העבֻתות בתמהון־תם.

– ואם לא אקנה לי אלתית בהיות בכיסי שתי גיניאות – ענהו הקבצן בתמימות, – מתי אוכל לטעום טעם אלתית טובה כזאת? אמנם צדקת בדבריך כי אלתית תחשב למותרות לאיש כמוני; היא יקרה מאד. אבל הנני מבטיחך כי לעתים רחוקות מאד תשיג ידי לפנק את בשרי במותרות כאלה.

בדברים האלה, אשר נאמרו אמנם בגאוה ועז, נשמעה גם תוגה חרישית, אשר הניחה מעט את רוח האציל הזועם. עתה הודה גם הוא בסתר לבבו, כי דברי הקבצן אינם בלי כל יסוד, אף כי בשכלו הוא לא היה יכול להבין ולרדת לסוף דעתו של הקבצן הזה. בכל זאת לא נחה דעתו עוד. ידוע ידע כי הוא צריך להָשִׁיב וכי יש מה להשיב על דברי מתנגדו המצֻינים אמנם בהגיונם הנפלא; אך כאשר לא נמצאה לו התשובה הדרושה החשה בפנים נזעמים.

– בשם אשתי, – הוסיף מנשה בהניעו את האלתית בזנבה – הנני מבקשך לכפר פני ולהסיר את החרפה אשר נשאת על שמי הטוב באזני האנשים האלה. הנני דורש ממך שנית להודיע קבל עם, כי בחפץ לבבך נתת לי את שתי הגיניאות האלה בתור נדבת איש עשיר לאחיו העני.

– אמנם כן, אנכי נתתי לך את שתי הגיניאות האלה – גמגם גרובסטוק במבוכה. הוא הרגיש את עצמו נלחץ אל הקיר, וישתומם מאד על הדברים הפשוטים האלה, אשר לא היה להם כל ערך לוּ יצאו מפי איש אחר, ובצאתם מפי הקבצן הנפלה הזה יש להם ערך מיוחד.

– אודך הפעם בשם אשתי, – ענהו מנשה במנוחה. – האלתית תנעם לחכה מאד, אף היא יודעת לצלותה באופן שאין כמוהו. עתה הנני לשרתך, אדוני, ולהקל ממך משא הילקוט הכבד, אשר עתה אין לך חפץ בו עוד, ובו יקל לי לשאת את האלתית לביתי.

בדברים האלה הוציא במנוחה שלמה את הילקוט מידי בעליו וישם בו את האלתית השמנה. ראשה הציץ מפי בית כלאה ויפץ מבט קר ומלא הִתול על כל הנאספים שמה.

– שלום, אדוני הנכבדים! – הוסיף מנשה בקול ידידות וישתחו לכל עבר.

– חכה נא רגע! – צעק הנדיב בהתעוררו ממבוכתו. – הנה לקחת לך את ילקוטי, אבל הילקוט איננו ריק – עוד נשארו בו נדבות קטנות העולות לסך הגון.

– לאשרי ולאשרך יחד, אדוני, ענהו מנשה בקול עלז. – אתה תמָּנע משפך עוד דמי אחיך כמים, ואני אנצל מרגשי הנֹּחם המציקים לי על הוציאי את כל נדבתך לקנות את הדג הנחמד הזה. כן, עתה ידעתי, כי הרעותי לעשות בפזרי את כל כספי לדבר הזה.

– אבל – אבל – גמגם גרובסטוק.

– בלי כל “אבל”, אדוני! – שסעהו מנשה בהניעו את הילקוט באויר. – עתה ידעתי להוקיר ולכבד את ישרת לבבך, אחרי אשר הואלת להודות באזני כל הקהל הזה, כי בלא צדק הכלמתני; ועל כן הנני נכון גם אני להשיב לך כגמולך ולהודות באזני כל הנאספים על עון פזרנותי, אשר הוכחתני עליו בצדק. אמנם הסכלתי עשות בתתי את שתי הגיניאות במחיר הדג הזה, ומה גם כי איננו שוה במחיר רב כזה. ועתה לכה ונלכה יחד – עוד דבר לי אליך, הוסיף מנשה וירמז בידו אל גרובסטוק בהתקרבות גדולה, כאשר ירמז איש לרעהו ומכרו מאז. והאציל הנדיב לא יכל למרות את פיו וילך אחריו מבלי סרב הרבה.

– מה זה חפצת לדבר אתי? – שאל גרובסטוק בפנים נזעמים.

– הרואה אתה, – התחיל מנשה לדבר בידידות, – חפצתי להזהירך לשום עין על כיסך לימים יבואו. זה האיש יונתן הוא, פשוט, שודד בצהרים. זאת האלתית אשר קניתי ממנו איננה שוה שתי גיניאות; חי אני, כי איננה שוה! לולא חפצת גם אתה לקנותה, הנני בטוח, כי מכרה לי בעשרים וחמשה שילינג; אך בראותו אותך הרבה הנבל במחירה. על כן הנני מקוה כי תשיב לי את הנזק, אשר הסבות לי בבואך, ואם ימָּצא בילקוט פחות משבעה עשר שילינג תמלא לי בטובך את חסרוני.

הדרישה החדשה הזאת הפליאה כל כך את לבב הנדיב, עד אשר כל רגשי הכעס והחמה אשר בערו בקרבו עוד לפני רגע נדפו כמץ לפני רוח.

– ידעתי, כי גֶ’נטֶלמַן אתה היודע להתהלך עם אחיו העניים ברוח נדיבה – הוסיף מנשה בחלקות.

המחמאה הנעימה הזאת הכריעה את כף הנצחון לטובת הקבצן, אשר הגדיל את נצחונו עוד יותר בהעירו לסוף:

– על כן אמצא לטוב למנע ממך רגשי נחם לא־נעימים, אשר יפריעו בלי ספק את מנוחת נפשך העדינה, בדעתך כי גרמת נזק לאחיך האביון בשילינגים אחדים.

– לדבר הזה אל תדאג, – ענהו גרובסטוק בפנים מאירים. – היה סמוך ובטוח, כי תמצא בילקוט יותר משבעה עשר שילינג.

– הוי, מדוע זה נולדת אשכנזי ולא ספרדי! – קרא מנשה ברגש. – הידעת את הרעיון הנפלא אשר עלה על לבבי הפעם? להיות אורחך ביום השבת! כן, ביום הששי הבא אבוא אליך וקבלנו יחד את פני הכלה – שבת קדש – וסעדנו יחד ארוחת הערב. מיום עמדי על דעתי לא ישבתי עוד לאכול על שלחן אשכנזי; אך אתה, אתה איש כלבבי. נשמתך היא ספרדיה. אם כן ביום הששי בשש שעות לפנות ערב – אל תשכח!

– אבל – אבל מעודי לא אכלו אורחים על שלחני ביום השבת – גמגם גרובסטוק במבוכה.

– אין אורחים על שלחנך ביום השבת! לא, לא! לבי לא יתנני להאמין בשום אופן, כי אתה תהיה כאחד העשירים בני הבליעל, אשר נחת שלחנם מלא דשן רק בעד העשירים, ולא יחשבו להם לחובה להראות לפחות פעם בשבוע, כי הם חושבים גם את בני עמם העניים לאחים להם ולדומים אליהם. ידעתי, כי רק בענותך הרבה תמנע מהודיע לכל את כל מעשה צדקתך ותבחר לך ל“הצניע לכת עם אלהיך”. האם לא יאכל גם על שלחני אני, מנשה בואנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה, אחד הנודדים הפולנים יענקעל’ה בן יצחק מדי שבת בשבתו? ואם אנכי, הספרדי, לא אמנע ממני את הענג להכניס אל ביתי אורח אשכנזי, איככה אוכל למנע ממך, האשכנזי, את הענג הזה להכניס אל ביתך אורח ספרדי? אם כן, ביום הששי בערב. ידעתי מקום מעונך, ויכל אוכל רק להגיד לך, כי היכלך הנחמד והכלול בהדרו יעיד על טוב טעמך. ואתה אל תדאג, היה סמוך ובטוח, כי לא אחל דברי ולא אאחר מבוא אליך לסעודת הערב.

הפעם הניע מנשה את ידו בידידות אל גרובסטוק וילך לדרכו. רגעים מספר עמד גרובסטוק על מקומו ויבט אחריו במבוכה. ידוע ידע כי אך לשוא יתנגד לדבר, אשר אין להשתמט ממנו בשום אופן. פתאם עלה רעיון מרגיז על לבבו; מבוכתו גדלה על אחת שבע ועיניו תעו מסביב כנואשות.

האמת נתנה להגיד, כי נדיבנו זה כשפל רוח מטבעו היה מקבל בביתו גם אורח כמנשה מבלי בוא במבוכה; אך גם אשה היתה לו וגם, מה שרע ביותר, משרת נוצרי היה לו בביתו, ואותו ירא מאד. מה יחשב אפוא המשרת המתגאה בבגדי השרד אשר עליו למראה אורח כזה הבא לסעודת הערב אל אדוניו? אמנם הוא, גרובסטוק, יוכל לצאת את העיר ביום הששי לפנות ערב; אבל הדבר הזה יביאהו לידי וכוחים לא־נעימים ומנשה הלא בוא יבוא אל ביתו בליל השבת הבא; בזה אין כל ספק. כן, מן הבִּקור הזה אין להנָּצל, כאשר לא ינצל איש מן המות המוצא את קרבנו בכל מקום שהוא. ומה מעציב, כן, מה נורא מצב כזה! אבל נחוץ למצוא עצה להמלט מן הבקור הזה; נחוץ, ןיעבר עליו מה! ובהיותו הפעם במצב מעציב כזה, תקוע בין הפשיט והסדן, בין מנשה והמשרת, הרגיש נדיבנו האמלל, כי טוב טוב לו לשמוע הפעם חרפות וגדופים מפי הקבצן הזועם מהיות למטרה למבטי הבוז אשר יעיף עליו משרתו הגאה.

– די קוסטה! – קרא בקול רם בהתאמו להסתיר את מבוכתו. – די קוסטה!

מנשה חזר לאחוריו. אך ברגע ההוא נוכח הנדיב האמלל כי טעה מאד בחשבו כי יקל לו לעמוד נגד הקבצן פנים אל פנים מהיות לבוז בעיני משרתו.

– האתה קראת לי? – שאל מנשה.

– כ – כ– כן, – ענהו גרובסטוק ויאלם דֹּם כמֻכֵּה־פלצות.

– ובמה אוכל לשרתך, אדוני? ־ שאל מנשה ברגש כבוד.

– אתה – אתה – הן לא תחשב לי לחרפה, אם אבקשך… “לבלי תבוא אלי”, עלה כבר על לשונו, אך חסר לו אמץ הלב להביע בשפתיו את חפצו העז.

– שאל נא, שאל כל אשר בלבבך – קרא מנשה בגחוך נעים.

– לקחת לך איזה בגד מבגדי, – כלה גרובסטוק את מאמרו הנפסק, וישמח מאד על הרעיון הטוב אשר עלה פתאם על לבו. הן מראה מנשה ותאר פניו יפים מאד; ולוּ רק הואיל להחליף את בלואי סחבותיו בבגדים נאים, כי אז הלא חשבוהו כל רואי לאחד הנסיכים, – וזקנו השחור והרחב יענה בו, כי בן ארץ אחרת הוא. בכל אופן יוכל להיות בטוח, כי יעשה רושם טוב על משרתו המתהדר. אז שאף רוח ברוָחה, אף התברך בלבבו כי כבר הצליח לפתר את השאלה הסבוכה והמרגיזה הזאת באופן טוב מאד.

– אתה חפץ לתת לי את בגדיך הבלים? – שאל הקבצן בנגון משֻׁנה מעט, אשר הביאו שנית במבוכה.

– לא, לא בגדים בלים אני חפץ לתת לך, כי אם בגדים שעודם חדשים כמעט, – באר לו גרובסטוק בידידות. – את בגדי הישנים כבר נתתי עוד לפני הפסח לשמעון בעל התפלה.

– סלח נא בטובך, ואנכי לא אוכל לקבל הפעם את נדבת לבך – ענהו הקבצן בגאון.

– אבל מדוע זה? מדוע? – שאל גרובסטוק בלב נפעם. ומנשה הניע בראשו:– לא אוכל!

– אבל השיבה נא אל לבך, כי בגד עשויים באמת כפי מדתך – התחנן אליו הנדיב.

– ועל כן לא טוב תעשה לתתם לשמעון בעל התפלה, – העיר מנשה בקר רוח, – ובכל זאת יען כי כבר יש לו הזכות לקבל תמיד את בגדיך הישנים, לא יעלה גם על לבבי לקפח את זכותו. לא! לא זה דרכי. ומאד אתפלא על שאלתך, אם לא יחשב לי הדבר הזה לחרפה. בלי כל ספק, אדוני, הצעה כזאת תחשב לי לחרפה גדולה.

– אבל מי זה הגיד לך, כי שמעון מקבל את בגדי הישנים! – קרא גרובסטוק בקצר־רוח. – רק פעם אחת קבל ממני איזה בגד, וגם זאת היתה רק יען אשר מת עלי קרובי חיים רוזינשטיין, אשר היה מקבל תמיד את בגדי הישנים.

– אמנם כן, אבל עתה הלא יחשב שמעון בלבבו, כי הוא יורש קרובך המנוח, ועל כן יקוה לקבל תמיד את בגדיך.

– לא! אנכי לא הבטחתיו כדבר הזה מעודי.

– אם כן הדבר…

– אם כן הדבר? – שאל גרובסטוק בדאגה.

– אם כן הדבר אעתר הפעם לבקשתך, אבל בתנאי כי תהיה לי הזכות לקבל תמיד את בגדיך הישנים.

– את הזכות הזאת נתתי לך.

– הנני מציע לפניך את התנאי הזה, יען כי כל איש מעשה צריך לבַסס את משלח ידו על בסיס נאמן,– אמר מנשה בצחוק־ערמה.

– כן, כן, בלי כל ספק; הנני מבין! – קרא גרובסטוק בצחוק עלז. אך כרגע השפיל את קולו ויוסף בחרדת לב: אבל עלי להגיד לך מראש, כי לא תמיד תקבל ממני בגדים טובים כבפעם הראשונה, יען כי…

– רב לך, רב! – שסעהו מנשה בגחוך קל. – הכדאי לדבר בהבלים כאלה? הנני הולך כרגע אליך ונקיתי את ארון בגדיך מכל דבר יָתר, אשר לא תמצא בו חפץ.

– לא, לא! אני אשלחם אליך הביתה, – קרא גרובסטוק בקול פחדים.

– לא, היה לא תהיה! – התעקש מנשה. – האמנם תדמה כי אעזב עליך את כל העמל והטרח הראויים לי? אני הולך אליך כרגע, ואתה אל תדאג מאומה, אני, אני אדע לכלכל את הדבר הזה ולא אאחר לעשותו, ככתוב: “חשתי ולא התמהמתי”. ועתה לכה ונלכה.

ברב עמל עצר גרובסטוק בעד האנחה המרה, אשר פרצה מקרב לבבו. רָאה ראה הפעם, כי כל תחבולותיו המחֻכמות הגדילו עוד את מבוכתו. הנה בעוד רגעי מספר יֵרָאה הקבצן המנול הזה לעיני המשרת בבלואי סחבותיו ופניו הַמְזֹהָמִים! תחת אשר לולא חרד את כל החרדה הזאת היה יכל לקות, לפחות, כי יבא אליו ביום הששי בפנים מרוחצים לכבוד השבת. ועל כן, למרות הוכחתו הנצחת של הקבצן המלֻמד מן הכתוב המחיבהו להחיש את מעשהו, נסה עוד פעם לדחות ככל האפשר את הראיון הנורא.

– אולי תסור בראשונה אל ביתך למסר את האלתית לרעיתך? – העיר גרובסטוק לסוף.

– חובתי היא ראשית כל להיות לך לעזר במעשה הצדקה והחסד, – ענהו מנשה במנוחה, – ולמה זה אמרה ללכת הביתה? אשתי איננה יודעת מאומה על דבר האלתית אשר קניתי.

לשמע הדברים האלה עלה רעיון חדש על לב גרובסטוק. הלא טוב טוב לו, כי ילוה אליו הקבצן עם הדג אשר בידו מאשר ילך אתו בידים ריקות. כן, האלתית הזאת תעשה עמו הפעם חסד ואמת. בקנותו דגים בשוק היה שוכר לו פעם בפעם אחד הסַּבלים להביאם הביתה; וזה מנשה האיש בסחבותיו המגאלות ידמה באמת לאחד מאלה. בסתר לבבו כבר הודה לה' חסדו, אשר לא נתן כבודו לכלמה. הן בתור סַבָּל לא ימשוך עוד מנשה עין משרתיו; ואך יבוא אל ביתו פנימה, כבר ימצא לו דרך לשלחו החוצה מבלי שיראוהו. וביום הששי הלא יופיע אל ביתו במראה אחר לגמרו: את כתנתו השחורה והעבה יחליף בכתנת נקיה ומגהצה, את סחבותיו הצואות – בבגדי כבוד התפורים לכל חוקי המודה ואת כובעו־הסמרטוט – בכובע שחור ויפה העשוי לפי מדתו.

ובלכתם כה הלאה עברו רחוב “לאדגֵיט” ויבואו אל רחוב “לימן”, מקום מושב עשירי לונדון וסוחריה הגדולים, ומשם סרו אל רחוב “פריסקוט”. אפס כי ככל אשר הלך גרובסטוק הלוך וקרוב אל היכלו, כן הרגיש כי מנוחת נפשו תעזבהו. אז הוציא מכיסו את קוּפְסָתוֹ המפֹארה המלאה לה טַבַּק ויענק ממנה את נחיריו ביד נדיבה. הסגולה הבדוקה הזאת עודדה כרגע את רוחו ויפן בצעדי און אל פתח היכלו הקרוב.

אך מנשה עמד פתאם ויעצרהו מלכת באחזו בכפתור מעילו.

– עמד נא רגע, חכה מעט – קרא בקול מצוה.

– מה זה? מה קרה? – קרא גרובסטוק בפחד.

– הנה שפכת את הַטַּבַּק על פני כל המעיל, – קרא הקבצן ברגז. – תנני נא ואנקהו, ואתה אחז נא רגע את ילקוטי עד אם נקיתי את מעילך.

גרובסטוק לקח בידו את הילקוט עם האלתית, ומנשה החל להסיר את הטבק מעל מעילו בהניעו אותו בידיו ובנפחו בפיו בשקידה עצומה, עד אשר לא יכל גרובסטוק להתאפק עוד.

– חן חן לך על עמלך. די, די! – קרא בקֹצר רוח.

– לדעתך די, אבל לדעתי לא די עוד, ענהו מנשה בהוסיפו להניע ולנענע את קרבנו האמלל: הנני משוה בנפשי מה יהיה מראה בגדי, אם לא אדאג בעוד מועד כי תשמרם מכל חלאה ורבב.

– עתה ידעתי מדוע חרדת את כל החרדה הזאת, ־ העיר גרובסטוק בצחוק מְעֻשֶׂה.

– בודאי, כי אם לא בשביל זה למה זה הבל איגע? הלא אינני שמש בית הכנסת, כי אנקה את בגדיך, – ענה הקבצן בגאון. – הנה עתה, כמדומני, הוא נקי; ולבל יצאו על בגדיך כתמי הטבק איעצך לאחז את הקופסה כן! ובדברו הוציא את הקופסה מיד הנדיב ובלכתו הלאה צעדים מספר החל להורותו איך מריחים מבלי לטנף את הבגדים.

– אך הנה הבית! – קרא בהפסיקו פתאם את שִׁעורו בהלכות דרך ארץ. אז פתח את השער ויחל לעלות מהר על המדרגות. בהגיעו עד לפני הדלת צלצל בפעמון בחזקה ויעמד רגע; אז פתח בעֹנג את קופסת הזהב המשֻׁבצת באבנים טובות ויכבד את נחיריו הרחבים מן הטבק הטוב, אשר היה לו לריח ניחוח.

ויוסף גרובסטוק התנהל לאטו וברב כח על המדרגות בהתנועעו מצד אל צד ובידו הילקוט עם האלתית, אשר למנשה די־קוסטה.

ב. ממשלת הוד מלכותו

בראות גרובסטוק, כי היה מבלי משים כאחד הסַּבָּלִים לשאת דג לא־לו, החיש את צעדיו לעמד לפחות בשורה אחת עם הקבצן, ולא מאחריו, כאשר תפתח דלת מעונו.

המשרת יצא מהר לקול צלצול הפעמון, ויתאַבֵּן כמעט מרב תמהון למראה המחזה המוזר הזה.

– קח את הדג הזה ושאהו אל המִּטְבָּח! – צעק האציל הנבוך והנכלם מאד.

די־קוסטה הביט אליו בזעם, אך עיני גרובסטוק הנטויות אליו הפיקו ברגע ההוא מבט מלא תחנונים ורחמים רבים; על כן לא ערב מנשה את לבבו להביע את מחאתו על החמס הנעשה לו.

– חכה נא רגע; היה סמוך ובטוח כי תבוא על שכרך, – אמר גרובסטוק, וישמח מאד על המאמר הסתום הזה, אשר יוכל וילקונסון משרתו להבינו על פי דעתו הוא.

וגרובסטוק שאף רוח ברוחה בשוב המשרת אל חדרו ויעזוב את שניהם באולם המרוח המפאר בפסילי אבן־שיש וצמחים שונים.

– אבל זה חמס ושֹׁד! – צעק מנשה בכעס. – מי שמע כזאת? איך מלאך לבך…

– הס, הס! חלילה לי מחמס! הנני לתת לך את מחירה!

– אבל מי הגיד לך, כי חפץ אני למכרה? ידעתי, כי עוד ברגע הראשון חמדת לך את האלתית ותעבר על הדבור העשירי, אשר השמיענו ה' על הר סיני. כאשר עברת על הדבור השני בתתך מקום בביתך לפסילי אבן אלה. עתה אבין לנכלי ממותיך, עתה ידעתי למה משכתני אחריך הנה, עתה הנני רואה למה זה התחננת אלי.

– רב לך, די־קוסטה! בכבודי נשבעתי לך, כי לא עלה גם על לבבי לעשות כדבר הזה. אך אתה עזבת את הדג בידי לעת כזאת, אשר לא יכולתי עשות אחרת ממסר אותו לוילקונסון; יען כי… יען כי… התחיל גרובסטוק וידֹם, מבלי דעת אין לבאר להקבצן המתאנה אליו את הסבה, אשר הביאתהו לענות כדבר הזה.

– למסר את דגי לוילקונסון! – צעק מנשה בקצף. – אני חשבתיך לאיש ישר ונאמן, על כן הפקדתי את דגי בידך; הכה יהיה הגמול, אשר שלמת לי על אמונתי בך?!

גרובסטוק האמלל נדהם ונבוך מאד, מבלי מצא מענה על עצומות איש ריבו; אך בשמעו את המלה שלמת מהר להשתמש בה כטובע האוחז בראש שבלת.

– הלא אמרתי לך, כי אשלם לך מחיר הדג! – קרא ברגש. – השמעת? תכף אשלם לך! הנה לפניך שתי גיניאות; בהן תוכל לקנות לך אלתית אחרת ועוד זולה מזו, כאשר אמרת לי בפיך כי יכלת לקנותה בעשרים וחמשה שילינג.

– שתי גיניאות! – צעק מנשה בבוז – וליונתן הדיג חפצת לתת שלש!

גרובסטוק השתומם למשמע אזניו, אבל הוא חשב כי לא לכבוד הוא לו להרבות בוכוחים וחשבונות עם הקבצן הזה; ועם זה זכר ברגע ההוא, כי סוף סוף הלא יתענג הוא על האלתית הנחמדה הזאת.

לו יהי כדבריך, הא לך שלש גיניאות, – ענהו בקר רוח בתתו לו את הכסף.

– שלש גיניאות! – שנה מנשה בבוז בדחפו את היד הפשוטה אליו. – ואיה הרֶוח?

– הרוח!?

– כן, הרוח! הנה עשית אותי הפעם לסוחר בדגים למרות חפצי וכבודי; האין לי הצדקה לדרש ממך גם איזה רוח?

– הנה לפניך עוד “כתר”.

– ושכרי?

– מה זאת? עוד שכר – בעד מה? – צעק גרובסטוק, אשר בא הקץ לסבלנותו.

– בעד מה? בעד שני דברים עליך לשלם לי, – ענהו מנשה בבטחה. – ראשית (עתה התחיל לדבר בנגון הגמרא) השכר על אשר לא אוכל עתה לאכל מבשר האלתית הטעים מאד לחך מאד. אל תשכח, כי לא במתנה נתתיה לך, כי אם לשמרה; ומה כתוב בתורתנו? “כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר… ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. על כל דבר פשע! על שור, על חמור על שה ועל שלמה.. ישלם שנים לרעהו”. אם כן אפוא עלי לקבל ממך לא שלש כי אם שש גיניאות במחיר האלתית, ושנית…

– ואני אומר לך, כי לא אתן לך יותר אף פרוטה! – קרא גרובסטוק בכעס ופניו האדימו כפני ברבור־הודי.

– טוב אפוא, – אמר הקבצן בקר־רוח, ובפנותו אל הדלת קרא בקול רם: “וילקונסון!”

– הס! – קרא גרובסטוק בחרדה. – מה אתה חפץ לעשות?

– אני חפץ לצות את וילקונסון להשיב לי את הדג, אשר גזלת ממני.

– וילקונסון לא ישמע לך.

– לא ישמע לי?! זה המשרת! הבא נראה נא. הן הוא איננו אפילו מן הכושים! לכל אצילי הספרדים, אשר אני מבקר בביתם, יש נערים כושים לבושי מכלול רב יתר מוילקונסון משרתך, והם עומדים לפני ביראת הכבוד כעבדים לפני אדוניהם. בבית הבַּרון די אגילר, אשר ב“ברוד סטריט בילדינג” ראיתי המון נערים ומשרתים כאלה וכלם יחד…

– ומה היא אפוא טענתך השניה?

– טענתי השניה היא, כי עליך לפַיסֵני על השפילך אותי למדרגת מוכר דגים פשוט, מבלי שים לב כי כבודי לא יֵחד בקהל החנונים ותגרני השוק, כי אחד הלמדנים התלמודים הנני.

– אם תסתפק ב“כתר” לכל תביעה מתביעותיך אלה, הנני נכון…

– אינני עלוקה, אדוני, ואני זוכר היטב דברי הגמרא במסכת פסחים: “חביב האדם המעביר על מדותיו ומוַתֵּר משלו”. על כן אסתפק הפעם במועט, בשלש גיניאות ושלשה כתרים.

– טוב אפוא. הנה הכסף לפניך.

הקראת לי, אדוני? – נשמע פתאם קול וילקונסון, אשר נראה בפתח.

– לא, אני הוא הקורא לך, קרא הקבצן בגאון, – לתתלך כתר למנחה.

ומנשה הושיט לו אחד משלשת הכתרים, אשר קבל מגרובסטוק לפני רגע. וילקונסון לקח את הכסף מיד האורח המוזר בתנועת תמהון, ומבלי דבר דבר שב אל חדרו.

– הרואה אתה מה מאד השכלתי לפטר אותו מזה? – אמר מנשה שבע רצון. – והראית אפוא כאשר עמד לפני בהכנעה כעבד לפני אדוניו?

– כ– כן.

– עתה לא אדרש ממך רק את הכתר, אשר נתתי למשרתך למען הציל את כבודך.

– להציל את כבודי?!

– בודאי. האם לא היתה לך לחרפה לוּ הוכחתיך על עון חמס בפני משרתך? לא, אדוני, בדבר הזה אין נפשי לעשות כמעשיך, לשפך דמי חברי חנם.

– הנה קח לך עוד כתר אחד, – קרא גרובסטוק בכעס, – לא, גם כתר אחד לא נשאר לי בכיסי, רק שלשה שילינגים. הרואה אתה? הוסיף גרובסטוק בהראותו לו את כיסו הריק.

– לא, לא. הנני לקחת ממך רק שנים ואת השלישי אשאיר לך – ענהו מנשה בחסד. – בודאי עוד תצטרך למטבע קטנה. ובקחתו את שלש המטבעות שם אחת מהן ביד האציל.

– אל נא תפזר כסף חנם, – הוסיף מנשה להוכיחו בידידות. – ידעתי גם ידעתי מן הנסיון מה מאד לא ינעם לאיש להשָּׁאר עם כיס ריק; ומאד מאד יצר לי לראותך במצב לא־נעים כזה.

גרובסטוק עמד נבוך ונדהם באחזו בידו את המטבע אשר נתן לו הקבצן הנדיב. ובעמדם ככה באולם נדמו פני האדון ההוא לפני וילקונסון משרתי בקבלו את “הכתר” מיד האורח הנפלה.

די־קוסטה הוציאו הפעם ממבוכתו בתתו לו להריח מעט טבק מקופסתו היקרה. וגרובסטוק התעורר וימהר להוציאה מיד הקבצן, אשר לא סרב לו הפעם להשיב לו את אשר לו. הוִּתּוּר הזה מצד מנשה השביח מעט סערת רוח נדיבנו הנכלם, ובשומו בכיסו נדבת הקבצן הרים פעמיו לבוא אל חדריו גרובסטוק נזהר מהרבות שאון בלכתו, כי ירא מאד פן יעיר את רעיתו הרכה והענוגה משנת הצהרים, אשר אהבה מאד, ויצאה מחדרה והתנפלה עליו, כאשר תתנפל השממית על הזבוב. לא כן מנשה מודענו, הוא לא הרבה מחשבות וילך לו כדרכו אחרי אדון הבית הלוך ודפוק במטהו העב על הרצפה המכֻסה, לאֹשר גרובסטוק, במצעות עבים ורכים.

בבואם אל חדר משכבו הערוך ומקֻשט בכל פאר, נגש גרובסטוק אל ארון בגדיו היפה העשוי עץ אדם וממרט ויפתחהו ויחל להתבונן אל בגדיו הרבים והשונים.

ומנשה נגש לו אל החלון הנשקף אל גן הטיול המשתרע מאחורי הבית, ובהסירו הצדה את הוילון המרֻקם והלבן כשלג, החל להביט בשום לב אל המחזה אשר נגלה לעיניו. נשען על מטהו עמד ויתבונן אל הצעירים המתהלכים להם עם רעיותיהם הצעירות לרוח היום בין ערגות הפרחים והשיחים, אשר ראשיהם יפזו קוי זהב השמש השוקעת. זעיר שם הופיעו לעיניו פנים רעננים ומלאים עם עינים שחורות ומבריקות של אחת היפהפיות אשר נדמתה בעיניו לשושנה חיה, ויסתכל בה ויתענג עליה בהתרגשות רבה, כאשר התענג בכלל על כל המחזה הנפלא. רגשי רצון מלאו אז את לבבו, ויחש בנפשו כי הוא שלום עם אלהים ואדם.

הוא חשב לו לפחיתות הכבוד גם להביט אל הבגדים הנבררים למענו, ויסב את פניו אליהם רק באמר גרובסטוק אליו:

– הנה לפניך, כמדומני, כל אשר עלי לתת לך.

אך גם המבט אשר העיף הפעם על ערמת הבגדים הנתונים לו ביד נדיבה, הפיק גאון ומנוחת נפש כדרכו תמיד.

ובערמת הבגדים, אשר הָשלכה על המטה בלי סדר, נראו ענקים יפים תקועים בכובעים בעלי שלש קצות, חזִיות לבָנות ועליהן נעלים קלים ועוד בגדים מבגדים שונים השַׁיכים לתלבשת גבר. אך מנוחת נפש הקבצן היתה עדי רגע, כי אך נגש אל המטה לשום עין על אוצר כלי החמדה הנתן לו, נוצצו עיניו פתאם, פניו אדמו כתולע וַיֵּעָוּו רגע מפלצות עורקיהם.

– סלח נא, – קרא מנשה וימהר אל הדלת.

– חכה נא, חכה נא! אנה אתה רץ? – קרא אחריו הנדיב נבהל ומשתומם.

– תכף, תכף אשוב, – ענהו מנשה ברדתו מהר מעל המדרגות.

אך גם התשובה הזאת לא הרגיעה עוד את רוחו וימהר אל העזרה, אשר לפני הפתח.

אבל מה תבקש? – צעק אחריו.

– את כספי! – נשמע קול מנשה מן המדרגות התחתונות.

גרובסטוק חשב אז בלבבו כי שכח מנשה באולם את הכסף, ויעף עיניו מבלי משים על הבגדים הנערמים על המטה בלא סדרים. וירא והנה בין הבגדים הצבורים שמה מונח זוג מכנסים חדשים ויקרים מאד, אשר לא לבשם אף פעם אחת, ואך בשגגה הניחם בין הבגדים הישנים אשר הכין בעד הקבצן. ובטרם הספיק לשים את המכנסים בארון, הגיע לאזניו קולות בלולים, – והנה הוא שומע צפצוף קול הטַּבחת, קול דברים לא־ברורים בהברה אירלַנדית.

הדבר הזה הרעישהו כל כך, עד אשר לא יכל להִשָּׁאר בחדרו ויצא אל העזרה; ובהשענו על המעקה עשה אזנו כאפרכסת לשמע ולדעת מה נהיתה. לשמחתו נדמו מהר הקולות וכעבר רגעי מספר נראה לעיניו על המדרגה התחתונה בראשונה הראש ואחרי כן כל תמונת מנשה, הנושא בתרועות נצחון את הילקוט הידוע, הוא ילקוט הגורלות אשר בבקר נדמה נדמָה לנדיבנו למקור ענג הנושא ברכה לעניי אחיו, ועתה היה בעיניו כמקור תלאה ופגע.

– הנה אוצרי! – קרא מנשה בקול עלז בנופפו את הילקוט מעל לראשו; – הנה הצלתיו מידיה, כאמור בכתבי הקדש: “ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק”. לפתע פתאם לקחת לך את האלתית, אשר קניתי לי, ומרב תמהוני על חמס ידך שכחתי כי ביחד עם הדג גזלת ממני גם את ילקוטי עם הכסף אשר בו.

לאשרי לא נגעה בו עוד יד הטבחת, כי לא הוציאה עוד את האלתית מן הילקוט לשומו במים. כמובן חשבתי לי לחובה לגער בה ולחרף אותה כראוי על עצלותה. אך האשה המבישה הזאת שלחה בי את לשונה הרעה ותחרפני ותגדפני הריקים. לולא היתה “גויה” עצלה ופתיה אזי חשדתיה, כי שלוח שלחה ידה בילקוטי ותגנוב מכספי, ולכסות על עונה שמה את הדג בילקוטי; ואני הן לא אוכל לדעת כמה כסף היה בגורלות. אך עתה עלי להודות כדוד המלך לאלהי חסדי, אשר שמר את הוני מידי העצלה הנתעבה הזאת.

פני גרובסטוק קֻמטו מרגז בתארו בדמיונו את המחזה המשֻׁנה בהתפרץ מנשה אל המטבח, אך הפעם מצא לטוב להמָּנע מדבר עוד בדבר הזה.

– ואיככה זה נזכרת פתאם על דבר הכסף? – שאלהו כעבר רגע.

– פשוט מאד. בהביטי אל הבגדים האלה חשבתי ראשית לי: אולי תמָּצאנה גם מטבעות כסף או זהב בכיסי הבגדים הנתונים לי בזה. וכרגע זכרתי את ילקוטי וכספי.

הנדיב התחלחל; הוא ידע את עצמו לבטלן גדול בשמירת כספים, ועל כן נדחף מבלי משים אל המטה; אך מבט זעם אשר הפיצו עיני מנשה עצרהו משלח ידו אל הבגדים.

אקוה, כי לא…כי לא…תכעס עלי, אם אבדק את כיסי בגדי אלה.

– הכלב אנכי, אם גנב, – קרא הקבצן בזעם, – כי תאמר למשש בכיסי? האמנם תחשב בלבבך הוסיף לדבר בהרימו את אצבעו למעלה, כי אם אמצא בכיסַי דבר, אשר אין לי חפץ בו, לא אשיבנו אליך? ולהפך – אם אצליח למצא בהם דבר חפץ, לא אדע להשתמש במציאתי כראוי?

דברי מנשה אלה לא יכלו, כמובן, להרגיע את רוחו, להפך, עוד הגדילו מבוכתו, כי מהם ראה והבין אשר מנשה דן על השאלה הזאת לא בלי נטיה פרטית, כקבצן מומחה.

– אבל… אבל… החל גרובסטוק לגמגם וידם במבוכה.

– אבל מה? – שאל מנשה – הנני מקוה, כי ידוע תדע היטב את חקי התורה בנדון זה, ועל כן אחשב למותר להורותך את אשר עליך לעשות כדת.

– בתורת משה אין גם זכר לדין זה.

– האמנם? ומה כתוב בספר דברים? “כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה, לא תשוב לקחתו; לגר, ליתום ולאלמנה יהיה… כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך… לגר, ליתום ולאלמנה יהיה. כי תבצר כרמך לא תעולל אחריך; לגר, ליתום ולאלמנה יהיה”. אם כן אפוא הלא נקל להבין, כי משה רבנו היה אוסר בלי ספק גם לבדק כיסי הבגדים הנתונים לעני, לולא נאנסו אבותינו לנוע במדבר ארבעים שנה בשמלתם לעורם, אשר גדלה עמהם יחד בדרך נס. לא, הנני סמוך ובטוח, כי אתה יודע להוקיר לא רק את האותיות המתות, כי אם גם את רוח תורתנו; ומה גם אחרי ראותי בביתך “מזוזה” תלויה גם על מזוזת המטבח. הדבר הזה לי לעד נאמן, כי כבודך יחד בקהל שלומי אמוני ישראל, ולא בין החנפים הגאיונים התולים מזוזה רק בפתחי חדר האורחים.

דברי החנף האלה עשו את פעולתם הרצויה ויעוררו רגשי רצון ואהבת חסד בלב הנדיב. אז ראה ונוכח פתאם, כי לא גאוה לאיש כמוהו למשמש בכיסי בגדיו הישנים, בתקוה למצא שם איזו מטבעות קטנות; ואם ימָּצאו שם כתבים שאינם דרושים למנשה הלא השב ישיבם לו בלי כל ספק.

לוּ יהי כדבריך! קח לך את הבגדים כמו שהם, – ענהו גרובסטוק ברצון. הוא התנחם בתקוה, כי עוד מעט ובא הקץ לעצבו ורגזו, לפחות, ליום הזה.

– נקל לך להגיד: קח את הבגדים, – טען מנשה באי־רצון, – אבל הרשני נא ואשאלך: במה ואיך אשא מזה את הערֵמה הזאת?

– כן, כן – שכחתי, ־ כמדומני שהיה פה איזה שק ישן.

– “שק ישן”?, התחפוץ כי יחשבני משרתך לסוחר בבלואי סחבות המתהלך מחצר לחצר ושקו על שכמו? לא שק דרוש לי, כי אם ארגז יפה כאחד מאלה העומדים על יד ארון בגדיך.

– מה אעשה לך אפוא? קח לך אחד הארגזים האלה, אם תמצא בהם אחד ריק, – נענה לו גרובסטוק בפנים עצובים, כאיש המקריב עצמו לקרבן לטובת רעהו.

מנשה הניח את מטהו העב על שלחן־התלבשת היפה ויחל כרגע לבקר ולבדק את הארגזים, אשר רובם היו פתוחים ומפתחותיהם תקועים בחורי המנעולים. הארגזים האלה כבר עברו ארצות רבות ויראו את התבל ומלואה, ביחד עם בעליהם אשר אהב תמיד לחבר את המועיל עם הנעים, העסקים עם התענוגים.

– ריק לגמרו אין אף אחד, – הודיע מנשה כאשר כלה את בדיקתו. – אבל הנה בארגז הזה מונחים איזה בגדים בלים, מכנסים וחזיות ישנים ועוד כאלה. ואם אך תואיל בטובך לתתם לי, אז יהיה הארגז ריק.

– קח לך, קח לך אפוא! ענהו גרובסטוק בצחוק עלז. הדעת, כי עוד מעט ונפטר מן הפגע הרע הזה, מלאה את לבבו שמחה וגיל.

מנשה הגיש את הארגז אל המטה, ויחל לבדק בשום לב את רכושו, אשר עד כה כבדהו רק במבט קל מן צד.

והנדיב השמח עמד על ידו ולא גרע עין ממנו. פתאם ראה לחרדת לבבו והנה פניו קמטו ויהיו זועפים מאד. הקבצן גמגם בשפתיו איזו קריאה לא־ברורה ויפץ אל פני הנדיב הנבהל מבט מלא שאלה ושממון.

ומה זה היה לך עוד? – רטן גרובסטוק.

– זוג מכנסים אבד ממני!

פני הנדיב הלבינו ויאדימו חליפות.

– הבל הבלים! הבל הבלים! לא אבד ממך דבר.

– זוג מכנסים – אבד – ממני!! קרא הקבצן בכעס ובנגון משֻׁנה.

– אנא, הרף מאף, – התחנן האציל כמעט בדמעות עינים. – הנה נתתי לך פה כל אשר ילכתי לתת לך מבגדי.

ומנשה מהפך ומהפך בערמת הבגדים הנה והנה בידים רועדות כמו מחם הקדחת. פניו אדמו כדם ועיניו הפיצו אש.

– זוג – מכנסים – אבד – ממני!!! – צעק בשצף קצף וכל מלה ומלה נלותה במכת אגרוף גדולה על השלחן.

הנדיב הַוַּתְּרָן ואֲנִין־הדעת הרגיש ברגע ההוא רגשות לא־נעימים כלל.

– אולי כ– כונתך אל המכנסים החדשים, אשר הנחתי פה בשגגה, גמגם גרובסטוק לאחרונה ופניו האדימו מבּשׁת כפני הגנב בהתָּפשו ביד.

– בודאי כונתי אל המכנסים החדשים. ואתה לקחתם ממני! שלא בפני! – בוש והכָּלם!! בצאתי מן החדר עזבתי את בגדי אתך, יען כי חשבתיך לאיש ישר, אשר לא ישלח ידו ברכוש רעהו כאחד הגנבים. והנה לוּ לקחת לך איזו מכנסים בלים – החרשתי; אבל לגנב מאיש עני ואביון כמוני מכנסים חדשים שאין לי אחרים כמוהם – זה שוד וחמס! זה עון רצח!

– המכנסים האלה דרושים לי, – קרא גרובסטוק בכעס. – אני קרוא מחר לארוחת הצהרים בבית אחד האצילים ממכרי, ומלבד המכנסים האלה אין לי פשוט מה ללבש. עיניך הרואות, כי…

טוב, טוב אפוא, –שסעהו הקבצן בכעס עצור.

ודומית מות שררה אז בחדר. בפנים זועפים החל מנשה להניח את הבגדים בארגזו. בראשונה ברר לו את בגדי המשי ויסדרם ויכפלם וישימם בשולי הארגז; אחרי כן סדר את יתר הבגדים ובמנוחת נפש הניחם במקומם הראוי. ולבב יוסף גרובסטוק היה מלא עצב; רגשי נחם הציקו לו מאד. כעבר זמן מה כלה די־קוסטה את עבודתו, אך לא יכל להוריד את המכסה עלפני הארגז המלא בגדים על כל גדותיו. גרובסטוק חשב לו לחובה להיות לו לעזר בדבר הזה, וישב על המכסה להעיק עליו בגופו הכבד. אך הקבצן קבל את שֵׁרוּתו זאת לא בסבר פנים יפות, ובסגרו את הארגז על מסגר הוציא את המפתח וינע את הארגז בכח, עד אשר עוד מעט ונפל אצילנו הנכבד לארץ. אז הרים את הארגז על שכמו ואת מטהו לקח בידו וישם פעמיו אל הדלת.

גרובסטוק חפץ ללותו עד האולם, אך הוא הניע ידו בקצר־רוח כמוחל על הכבוד שהוא אומר לעשות לו.

– בוא אפוא ביום הששי, – קרא אחריו האציל הנכלם.

במקום תשובה סגר הקבצן לפניו דלת חדרו בכח גדול, עד אשר נעו אמות הספים, וילך לו.

עיף, נרעש ונכלם התנפל גרובסטוק על המטה וישתטח עליה בכל גופו הבריא והשמן, אשר נדמה אז לערמת הבגדים שהיו צבורים שם לפני רגעי מספר. כעבר רגע או שני רגעים קם ויגש אל החלון, ויבט אל השמש השוקעת מאחרי העצים הגבוהים והרעננים הנטועים בככר ההיא. “לכל הפחות נפטרתי ממנו הפעם”, דבר לנפשו ויחל לשיר בלחש איזה זמר. אך שירו נאלם כרגע על שפתיו לקול הדלת אשר נפתחה פתאם. בחרדת לב הפך את פניו אל עבר פני הדלת, ותהי זאת נחמתו לראות, כי אך אשתו היא הבאה אליו הפעם להפריע את מנוחתו.

– אנה זה שלחת את וילקונסון? – קראה בזעם. היא היתה מטרונה בריאה בעלת פנים מלאים וחִורים המפיקים גאון אשר העידו בה, כי לא שכחה אף רגע את הסכום הגדול אשר הביא לו לנדה.

– את וילקונסון, יקירתי? אני לא שלחתיו.

– אבל איננו בבית. הנה שלחתי לקרא לו ותאמר הטבחת כי שלחתו החוצה.

– אני? לא! – ענה גרובסטוק במבוכה ויסב את עיניו ממבט רעיתו המפיק רגז מהול בחשד. פתאם לטש את שתי עיניו: מחזה מוזר ונפלא הופיע נגדו מבעד לחלון. עין בעין ראה את וילקונסון – וילקונסן הגאה, וילקונסון קשה הערף – הולך שחוח תחת משא הארגז לארך השביל הצר אשר בין שדרות העצים. והקבצן פוסע בגאון לפניו.

מאז בא וילקונסון לשבת בבית גרובסטוק לא נשא עוד על שכמו מאומה מלבד הבגדים היפים, בגדי משרת בבית עשירים, אשר התקשט בהם תמיד. גרובסטוק יכול להאמין כדבר הזה על אדות משרתו הגאה, כאשר האמין לראות את אשתו המפֻנקה לובשת שמלת בד פשוטה. אז העביר ידו על עיניו ויבט שנית, אך המחזה עומד כמו חי לנגד עיניו.

אז הרגיש כי ראשו סובב עליו כגלגל ויאחז בוילון לבל יפול ארצה.

– למה זה תמעך בידיך את וילוני היקרים! – צעקה רעיתו. – מה זה היה לך?

– אין זאת, כי הוא ה“בעל שם” בעצמו! – דובבו שפתיו מבלי משים.

– מה זאת? אל מה תביט שמה?

– אין דבר.

הגברת גרובסטוק נגשה אל החלון ותבט בעין חשד החוצה. רָאֹה ראתה גם היא את וילקונסון ההולך שם כפוף תחת משאו, אך לא הכירה אותו מרחוק במצבו המוזר. ברגע ההוא נמשכו עיניה אל אחת היפהפיות היושבת לכסא בין שדרות האלונים ומתענגת על רוח היום הנעים, ותדע כי היא היא אשר הרעישה את לב אישה הפעם; אך משלה ברוחה הסוער.

– הנה הטבחת מתאוננת, כי קבצן מזהם, אשר הביא את האלתית מן השוק, פרץ אל המטבח ויחרפנה, – הוסיפה לקרא בלעג.

– האמנם? – קרא גרובסטוק הנבוך. האין כל עצה להפָּטר מן האיש הזה? חשב בלבבו.

– אבל למה זה שלחת אותו אליה? – שאלה ברגז.

כעסו ורגזו על מנשה התעוררו שנית בקרבו בכל עז לשמע דבריה אלה.

– האמיני לי, יקירתי, – קרא אליה בקול תחנונים, – כי לא עלה גם על לבבי לשלחו שמה. אמנם חפצתי לשלחו – לעזאזל.

– יוסף! מבטאים גסים כאלה תדבר באזני העלמות השובבות שם בשדרות האלונים.

והגברת יצאה מן החדש לקול משק שאון שמלתה הרוגזת גם היא כמוה.

עיף ויגע שב וילקונסון הביתה. הפנים המפיקים תמיד גאוה ומנוחת נפש הפיקו הפעם לֵאות ושפלות רוח, כמו נמסה גאותו ותהי לנטפי זעה, אשר שטפו ועברו על כל גויתו. בבואו אל חדר אדוניו מהר להודיעהו כדברים האלה:

– האדון די־קוסטה שולח לך את ברכתו שלום ומתכבד להודיעך, כי סוף סוף גמר אמר לשמר את הבטחתו לבוא אליך בערב ליל השבת.

– כן, רטן גרובסטוק ברגז. – עתה הגידה לי: למה זה הלכת לשאת ארגזו?

– הלא אתה אדוני צויתני לעשות כדבר הזה!

– אני צויתיך?!

– הוא אמר כן בשמך, – ענהו וילקונסון בתמהון. – האמנם לא צויתני כזאת?

גרובסטוק לא מהר לענותו, אחרי אשר גמר מנשה אֹמר להיות אורחו. הטוב לפניו לעשותו בדאי בעיני משרתו? ומלבד זאת שמח הפעם בלבו לראות את משרתו הגאה בשפלותו. לולא הקבצן הזה לא ראה ולא ידע, כי תחת הבגדים הנאים והמגהצים האלה תסָּתר נפש קטנה ושפלה. גרובסטוק שכח ברגע ההוא את הפתגם הידוע: “כעבד כאדוניו”.

– אנכי חשבתי, כי תשא את הארגז רק עד העגלה, אשר אמר לשכר, – גמגם האדון.

– הוא אמר, כי אין שׁוֶה לשכר עגלה – ביתו לא רחוק מזה.

– אם כן אפוא ראית גם את ביתו? – שאל גרובסטוק באות נפש.

– כן, אדוני, בית יפה להלל ברחוב לאדגיט עם מסדרון נהדר ומפאר בשני אריות־אבן בביאה.

גרובסטוק התאפק בכל כח מהביע את תמהונו.

– את הארגז מסרתי לידי המשרת אשר יצא לקראתנו.

וגרובסטוק משתומם ומתאפק בכל מאמצי כחו.

וּוילקונסון הוסיף בגיחוך קל: התאמין אדוני, כי אנכי חשבתיהו בראשונה לאחד הסבלים העניים, אשר נשא אחריך את האלתית הביתה! בגדיו פשוטים כל כך! עתה אבינה, כי הוא אחד האצילים המוזרים בהליכותיהם.

– כן, כן; איש מוזר מאד כהברון די־אגולאר רעהו, – ענה גרובסטוק במבוכה. – “ומי יודע אם לא באמת כן הוא? הגה ברוחו הסוער. – אולי אך הָתֵל הֵתֶל בו איזה עשיר מתחפש? האם לא יֵרָאו בכל תנועות האורח הנפלא הזה אותות אצילות מלדה? האם לא יעידו בו כל הגה, כל מלה היוצאים מפיו, כי למשֹׁל ולצַות נוצר?”

– ועם זה, הוסיף גרובסטוק בקול, עליך לדעת כי ספרדי הוא.

– כן, אדוני, ־ ענה וילקונסון בכבוד – מראהו מעיד בו כי ספרדי הוא.

– אין ספק בעיני, כי בבואו לאכל לחם בבית מכריו ילבש מלבושי כבוד כאחד האצילים – העיר גרובסטוק, – והפעם אך במקרה בא הנה. כן, עתה נזכרתי, חושה אל הגברת, היא קראה לך.

– הנני הולך כרגע, אדוני. כן, שכחתי להגיד לך, כי האדון די־קוסטה מבקש להשאיר בעדו חתיכה מן האלתית, אשר נתן לך היום.

– חושה אל הגברת!

– ומדוע לא הגדת לי, כי אחד האצילים הספרדים יאכל אתנו לחם בליל השבת הבא? – שאלתהו רעיתו בערב היום ההוא.

– כן, שכחתי.

– הבאמת הוא אציל ספרדי?

– לא. בכל אופן איננו אציל.

– ומה הוא אפוא? האם לא הצחוק הוא, כי עלי לשמע על דבר אורחי מפי המשרתים!

– הנה שמעת הפעם.

– והדבר הזה טוב בעיניך?

– מה, לפטפט עם המשרתי? בודאי לא.

– אבל מה אעשה אם אישי איננו מספר לי מאומה, – אם עיניו ולבו רק אל העלמות השובבות המשוטטות שם בין האלונים?

גרובסטוק מצא לטוב לו הפעם לחבק את רעיתו ולנשק לה.

– ומה הוא אפוא? – הוסיפה לשאל ברצון, – אחד מחבריך, ראש בית מסחר?

– אחד מבני עמנו, יהודי. הבטח הבטיחני לבוא אלינו ביום הששי בשעה הששית בערב. –

ומנשה שמר את מוצא שפתיו ויבוא לזמן הנועד, וּוילקונסון הביאהו אל חדר האורחים. הגברת לבשה את בגדיה החמודות לכבוד האורח, אשר בעלה חכה לו בלב חרד כל כך. היא היתה נהדרה מאד בשמלת המשי הכחולה אשר עליה, בשרשרת הזהב הגדולה אשר על צוארה ובמקלעות שערותיה העשויות תלתלים מעל למצחה. על השלחן הערוך בהדר התנוססה מנורת כסף גדולה ומברקת, בקבוקי יין, כוס־הַקִּדוּש העשויה כסף טהור מעשי צעצועים, קערות יפות מלאות פֵּרות שונים, ועל קצות השלחן סירי פרחים נותני ריח נעים. חדר האֹכל גם הוא היה נחמד למראה; מִזְנוֹנָיו⁵ הזהירו במראותיהם המלֻטשות ובאגרטלי הגביש⁶ אשר עליהם; פה ושם התרוממו גְלוֹבּוּסִים גדולים על בסיסים נהדרים בפטורי ציצים ובתבניות דגים מָזהבים ומָכְסָפִים.

דמי גרובסטוק קפאו בעורקיו למראה האורח הבא החדרה. מנשה לא שנה במאומה מאשר היה ביום החול; לא החליף אף אחת מסחבותיו. אך דמו הקפוא רֻתַּח רגע כסיר מכעס וקצף, בראותו כי מאחרי מנשה עומד עוד קבצן אחד שפל קומה, לבוש סחבות ומזֹהם עוד יותר מדי־קוסטה, מבלי היות בו אף צל האצילות והגאון אשר תפיק תמונת די־קוסטה – קבצן פשוט, כפוף־גב ושפל רוח, שערות ראשו וזקנו סבוכות ופרועות, פניו מגאלים ומלאים אבעבועות ועל שפתיו מרחף גִּחוּך קל. בבואם הביתה לא הסירו את כובעיהם מעל ראשם.

וגברת גרובסטוק כמעט שהתאַבנה על כסאה מתמהון למראה הפנים החדשות האלה.

– שלום עליכם! – קרא מלך הקבצנים. – הנה הבאתי עמדי את יענקעל’ה בן יצחק אשר אמרתי לך.

יענקעל’ה הניע בראשו ויגחך יותר מהרגיל.

– אתה לא הגדת לי מאומה על דבר בואו אלינו, – קרא גרובסטוק בכעס עצור.

– הלא אמרתי לך, כי הוא אוכל תמיד על שלחני בלילי השבת, – הזכירהו מנשה, – ומאד היטיב עשו, כי הואיל ללכת לאכל עמי יחד על שלחנך – הוא יהיה השלישי ל“מזֻמן”.

בעל הבית העיף את עיניו בחרדת לב על פני רעיתו, אשר העידו בה כי ראשה סחרחר מהמון מחשבות וספקות גדולים על דבר אצילותם הספרדית של האורחים הנכבדים, וכנראה חרד לבה גם על אישה, אם לא נטרפה דעתו עליו.

גרובסטוק התאושש וימהר לפתר לה את ספקותיה.

– יקירתי, קרא באמץ לב, הנה האדון די־קוסטה.

– מנשה בואנה ברזלי איבידו די־קוסטה, ־ קרא הקבצן.

השם הארוך הזה העיר אותה מעט ממבוכתה ותנע לו בראשה, אך לשונה דבקה עוד לחכה ולא יכלה להוציא גם הגה מפיה.

– וזה ידידי ורעי יענקעל’ה בן יצחק, – הוסיף מנשה. – לא אפונה, גברת נכבדה, כי אתְּ כאשה יראת אלהים, בתו של משה בירנברג זכרונו לברכה, תחפצי בודאי לברך ברכת המזון ב“זמון”.

– ביתי יהיה פתוח תמיד לפניך ולפני רעיך, – מללו שפתיה לסוף אחת הפרַזוֹת הרגילות בפיה תמיד.

– ואנכי לא הטלתי ספק בדבר הזה אף רגע, – קרא מנשה ברגש. – האם לא היתה בתו היפה של משה בירנברג למופת בהכנסת אורחיה?

והבת היפה של משה בירנברג לא יכלה להכחיש את דבריו אלה, יען כי סַלוֹנה היה באמת בית־ועד לסוחרים עשירים או מתעשרים, לבנקירים ולסרסורים שונים, בהם נערים וזקנים יחדו; ולבל יחסר המזג בחבורה הכבודה ההיא, לא נפקד שם גם מקום עלמות יפות או מתיפות. אמנם רב הבאים אל ביתה לא היו מבני אמונת ישראל, כאשר לא היו גם בני אמונה אחרת; ומעודה לא אִנה עוד המקרה לידה להכניס אורחים כהקבצן הספרדי המתגאה בסחבותיו, או כהקבצן הפולַני הענָו והמזוהם. יוסף ירא להפָּגֵש עם מבטה.

– שב פה, יענקעל’ה, – קרא אדון הבית במהירות וַיַּרְאֵהו על הכסא העומד בקצה השלחן, במקום היותר רחוק ממושב הגברת; את מנשה הושיב על יד הקבצן הפולני, והוא תקע את מושבו בין אורחיו הנדיבים ובין רעיתו, כמו אמר להגן בנפשו מפני הקבצנים עזי הנפש, אשר היו לאורחיו בעל כרחו. חמתו בערה בו כאש ויקט בנפשו על הבגדים הטובים אשר נתן להקבצן חנם, אך לא העז גם לפתח שפתיו עמו באזני רעיתו.

– מה טוב ומה יפה המנהג להכניס אורחים ביום השבת! הלא, גברתי? – העיר מנשה בשבתו על כסאו. – אנכי נזהר מאד לקים את המצוה הזאת גם בהיותי בעצמי אורח בערב זה.

ובלבב העלמה בירנברג לפנים התעוררו הפעם זכרונות מן הימים הראשונים הטובים: הנה היא רואָה כמו חי את אביה, אשר חלק את כל עתותיו לתורה ולסחורה, כיהודי נאמן לדתו וכסוחר נאמן לעסקיו, ויהי מסור בכל לבו למסרת אבותיו ולמנהגיהם העתיקים. “אבל מי יודע – חשבה אז בלבבה – אולי המנהגים ההם, אשר כבר עברו ובטלו אצלנו בחליפות הזמנים, עודם נשמרים ונעשים בין אצילי הספרדים”. וכאשר פנה “האציל הספרדי” אל וילקונסון לקחת מידו את ספר הַקַּהֲוָה אשר הושיט לו, מצאה לה שעת הכֹּשר לשאל בלחש את אישה בדבר הזה, והוא מהר, כמובן, להחליט את השערותיה. ידוע ידע היטב את מנשה ואת הליכותיו בעסק הקבצנות, כי לא יעבר על דל שפתיו אף רמז של תודה והכרת טובה כראוי לאציל מלדה. ולחזק עוד את השערותיה הוסיף להעיר באזנה, כי אין לשים לב את תלבשתו הפשוטה, כי אך שלא לביש את רעהו העני לבש בגדים כאלה. הגברת גרובסטוק ידעה אמנם להוקיר ולהתפלא על הליכותיו הטובות והזרות של דון קישוט זה בתמונת אציל ספרדי, גם האמינה בהן בכל לב; בכל זאת חשבה בלבה, כי ענוה יתרה כזאת נאה ויאה רק בביתו הוא.

– הנני רואה כי לא שכחת להשאיר בעדי חתיכה מן האלתית, – אמר מנשה בהתבוננו אל הדג אשר לפניו.

– מאיזו אלתית. – שאלה הגברת ותעש אזניה כאפרכסת.

– היא האלתית, אשר קבלתי מהאדון די־קוסטה לתשורה ביום הרביעי, – באר לה יוסף.

– כן, כן. אך זאת היתה אלתית נפלאה! ומה טוב אתה, אדוני, בתתך לנו מתנה יפה כזאת, – קראה הגברת במאור פנים. – אמש באו אלינו רבים ממכרינו וכלם מלאו פיהם תהלת הדג ההוא אשר נעם לחכם מאד, ולא נשאר ממנו מאומה. זה דג אחר; אך אקוה כי גם זה ינעם לחכך.

– אמנם כן, הוא טוב מאד, הוא טוב מאד באמת. זה ימים רבים אשר לא אכלתי דגים טובים מאלה, מלבד בבית ראש הנבחרים. אבל הנה יענקעל’ה זה הוא מבין גדול בדגים ומבקר חרוץ. מה משפטך אתה, יענקעל’ה, על הדג הזה?

יענקעל’ה גמגם גם הוא תהלת הדג בפה מלא וגדוש.

– קח לך מן הלחם והחמאה, יענקעל’ה! – קרא מנשה. – היה כמו בבית; אל תשכח כי אורחי אתה ואכל לשבע.

גרובסטוק הביע את אי־רצונו בבקרת קשה על הַחַסָּה⁷ כי היא מחֻסרת חמץ.

– חדל לך מדבר הבלים, – קראה הגברת. – החסה טובה מאד. הטבחת היא מומחה בדבר הזה.

מנשה טעם מעט מן החסה ויבט אליה כמבקר חרוץ.

– בואו נא אל ביתי וידעתם לעשות חסה. החסה איננה מחסרת חמץ, חרץ את משפטו, אך לוּ הוסיפה בה עוד מעט שמן הוטב טעמה הרבה. אין איש אשר ידע להיכן חסה כהֵימָן.

תהלת הימן בתור “ראש הטבחים” הגיעה זה כבר עד אזני הגברת גרובסטוק; הוא כהן פאר באחד מבתי המרזח היותר גדולים בלונדון. ובשמעה הפעם את שמו מפרש יוצא מפי אורחה הנכבד התפלאה מאד על רחב ידיעתו גם בענינים כאלה.

– אומרים עליו, כי הוא מומחה גדול במעשה תופינים,– אמרה גם היא חלקה, להראותו כי גם היא יודעת פרק בהלכות המטבח.

– כן, במעשי תופינים אחד הוא הימן ואין שני לו.

– במעשי אופה אחשב, כי גם טבחתנו איננה נופלת ממנו, – קרא גרובסטוק בפנים נזעמים.

– הבה נטעמה ונראה, – ענה מנשה במנוחה. – אך זאת אוכל להגיד לכם, כי עֻגות השקדים אשר אכלתי בבית בן־אחי, ברזלי היושב בפיצ’ורצ' סטריט, עולות גם על מעשי ידי הימן.

– בן־אחיך! – קרא גרובסטוק בתמהון, – הסוחר בתוצאות הודו המערבית?

– הוא ולא אחר. אך זאת אוכל להעיד כי הטבחת יודעת לבשל קהוה כראוי, אף כי כנראה אינכם מקבלים את הקהוה מעצם מקום מטעה, כאשר יעשו ראשי עדתנו.

בלבב גרובסטוק התעורר עוד פעם ספק על מהות הקבצן המשֻׁנה הזה.

– הנה הוכחתני על אשר שמתי פסלי־אבן בבית, – קרא בעֹז, – ומה המה האריות אשר במסדרון ביתך?

– אין אריות בביתי, – ענהו מנשה.

– וילקנסון ספר לי זאת. הלא, וילקונסון?

– וילקונסון הוא כסיל ומוציא דבה. הלא זה היה בית נתנאל פורטדו.

חמת גרובסטוק בערה בו עד להשחית. עתה הבין כרגע, כי הקבצן הזה מכר את כל בגדיו לאיש העשיר ההוא הסוחר בבגדים ישנים.

– הוי, הוי, – צעק הקבצן בהתרגשות, – הנה שפכת מרק על פני כל החזיה מבלי שים לב אלי.

יוסף גרובסטוק התאפק הפעם בכל כחו. ידוע ידע כי אם יענהו הפעם כעזותו, אז יוָּדע הדבר לאשתו; והוא נאחז כל כך ברשת הכזבים הרבים אשר דבר באזניה, עד בלי המָּלט עוד ממנה. אך הוא מצא לו שעת הכֹּשר ללחש באזניו בכעס:

– ומדוע כזבת לוילקוסון באמרך לו, כי אני צויתיו לשאת אחריך את הארגז?

– להציל את כבודך בעיניו. לולא זאת הלא הבין כרגע כי היתה מריבה ביננו, ומה היה חושב אז בלבבו על הליכותיך עם אורחך?

– כל זה טוב ויפה; אבל למה מכרת את בגדי?

– ואתה חשבת כי אני אלבשם? לא, למדרגה כזאת לא הגעתי עוד. אני יודע ומכיר את ערכי, הודות לאל.

– על מה זה דברת, אדוני די־קוסטה? – שאלה הגברת.

– אנחנו מדברים על אודות דון־מנדוזה, – מהר גרובסטוק לענות. – אנכי אמרתי כי הוא יכה שוק על ירך את דיק הומפרי בדונקסטר.

– רב לך, יוסף; האם לא דברת עוד דַּיֶּךָּ על אדותיו אתמול בערב? – גערה בו רעיתו.

– אין נפשי לדבר על האיש הזה, – קרא הקבצן ועיניו הפיקו מבט תוכחה על אדון הבית.

בלב מלא יאוש ומבוכה נגע גרובסטוק ברגלו מתחת השלחן. ידוע ידע היטב כי בדבר הזה הוא מוכר את גופו ונשמתו למלך הקבצנים, אך במֹרך לבו לא יכל עשות אחרת.

– אמנם די־קוסטה לא חפץ לדבר בו, – הוסיף במבוכה, – אך בהיות דון מנדוזה איש פורטוגיזי שאלתיו, אם יראהו לפעמים בבית הכנסת.

לוּ שמעו בקולי, – קרא מנשה בזעם, – אזי כבר הבדילו מקהל ה' את ההולל הזה, אשר מחה כבר צלם אלהים מעל פניו.

– אלי, מה זה דברת! – קרא גרובסטוק ברגש. – לוּ אך ראית כאשר הכריע את התחש⁸ במשך שלשים וחמשה דק על הבמה הגבוהה עשרים וחמשה רגל…

– יוסף, יוסף! – צעקה הגברת. – זכר נא כי שבת היום!

– בכל חפץ לבבי הייתי מחליף את דון מנדוזה שלנו בדוד לוי שלכם, – אמר די־קוסטה בפנים נזעמים.

דוד לוי נחשב אז בגיטו לתפארת הספרות העברית. הוא היה סנדלר וגם מתקן כובעים, אשר הגה הרבה בתורת שפת עבר ובשירה, אף יצא כגבור להגן על אמונתו במלחמתו עם הדוקטור פריסטלי, מגלה החמצן ועם הדוקטור תום פין, מגלה התבונה.

– פפוי! דוד לוי! הסנדלר המשגע! – צעק גרובסטוק בבוז. – הן מלבד ספריו איננו יודע וגם איננו חפץ לדעת מאומה.

– טוב עשית לוּ קנית לך אֶכְּסמפלַרים אחדים מספריו. – העיר מנשה.

לוּ חברתם אתה אין ספק בעיני, כי כבר נמצאו בביתי במספר הגון, – ענהו גרובסטוק בהתול.

– אני קניתי לי ששה אכסמפלירים מספרו “Lingua Sасга” (הלשון הקדושה) ותריסר מתרגום התורה אשר חבר, – אמר מנשה בגאון.

– הנקל לך לקנות גם ספרים כאלה, – רטן גרובסטוק בלעג שנון; – אבל אנכי לא בלי עמל ימָּצא לי הכסף.

– אך טוב יעש האדון די־קוסטה לתמך בידי מחברים חכמי לב, – ענתה הגברת חלקה. – רבים הם, לדאבון לב, העשירים בקרבנו אשר לא ישימו לב למדע ולספרות.

– צדקת מאד, גברתי, – קרא מנשה ברצון. – הידעת מדוע? יען כי רובם הם עמי הארץ פשוטים וגסים.

ככלות הסעודה ברך מנשה ברכת המזון בקול רם ובנגון עלז בלוית יענקל’ה, אשר החרה החזיק אחריו בקולו הצרוד. בקומו ללכת הביתה פנה אל הגברת ויאמר: "יברכך ה' בבנים גברתי הכבודה!

חן, חן לך, אדוני, – ענתה ברגש.

– לוּ היתה לכם בת חפצתי מאד לראות אותה מאֻשרת על ידי.

– מה טוב אתה, אדוני, – קראה הגברת ברצון, אך קול דבריה נחבא לקול קריאת אישה:

– לראות את בתי מאשרת על ידך!

– ומי עוד כמוני, אשר יש לו מהלכים בכל בתי האצילים ואשר יוכל למצא לה חתן כראוי לכבודם?

– אך זאת היתה כונת דבריך, – אמר גרובסטוק.

– ואיזו כונה אחרת יכלת למצא בדברי? הן לא יעלה על לבבך לחשב, כי אני, הספרדי, אקח לי את בתכם לאשה.

– בכל אופן אקוה כי הבת אשר תִּוָּלֵד לנו לא תצטרך לעזרתך, – העיר גרובסטוק.

– לעת עתה בודאי לא, – ענהו מנשה בפנותו אל הדלת; – אבל כאשר תבוא העת, איה תמצא לך שדכן טוב ממני? לא מעט הוא מספר החתנים אשר מצאתי לבנות העשירים היותר גדולים. בשעה שאני מציע איזה שדוך, אני יודע ומכיר היטב את העלם המדֻבר, או את העלמה המדֻברת. ראשונה אשים לבי לדעת ולחקר את תכונת נפשם והליכותיהם בבית הוריהם, ואז אוכל להעיר על טוב לבבם ואהבתם לעשות צדקה וחסד. ועתה שבת שלום!

– שלום! – ענו האדון והגברת יחד.

הגברת גרובסטוק כבדה אותו בלבבה בגלל מכריו הרבים בין אצילי לנדון. ובכל זאת נמנעה מהושיט לו את ידה.

– הנה הדרך, יענקעל’ה, – קרא הקבצן אל בן לויתו בהראותו לו את הדלת. – שמחתי מאד על בואך אתי הנה, ואקוה כי עוד תוסיף לאכל אתי פה לחם.

ג. הוד כבוד מלכותו בְתֵיאַטְרוֹן

ומנשה הגדול, הקבצן הראשון באירופה, הלך לו בלוית רעהו הפולני לאֹרך הרחוב “שדי גודמן”. לב שניהם היה טוב עליהם וכרשם – מלאה מן המעדנים אשר נִתנו להם ביד רחבה על שלחן הגזבר לבית הכנסת הגדול, יוסף גרובסטוק. אויר הערב היה קריר ונעים מאד ודומיה שררה בכל הרחוב ההוא. פתאם הגיע לאזניהם קול מנגנים, אשר הפריע את הדומיה ויפעל פעולה נעימה על עצבי הקבצנים. מקצה הרחוב השני הופיע גדוד אנשי צבא לבושים מבגדים לבָנים כשלג ובראשם הפקידים הרוכבים על סוסיהם, אשר יפו מאד במעיליהם הכחולים ובמכנסיהם האדמים.

הוי! – קרא מנשה בגדל לבבו, – הנה אנשי צבאי הולכים לקראתנו!

– אנשי צבאך! – קרא יענקעל’ה משתומם.

– כן. האם לא ראית כי פניהם מועדות אל הקַּסַרְקֵט ההודי אשר ברחוב “לינדהל?”

– והיוצא מזה? – קרא יענקעל’ה בהניעו בכתפיו ובפרשו את ידיו.

– היוצא מזה? – הטרם תדע, כי זה הכסיל אשר הביאותיך הערב אל ביתו לאכל אתי לחם. הוא ראש החברה ההודו־מזרחית? ולמי אפוא אנשי הצבא האלה אם לא לי?

– הוי, הוי! – קרא יענקעל’ה בשחוק; אך השחוק נעלם כרגע מעל שפתיו. למראה מבטי הזעם אשר הפיצו עליו עיני הספרדי, ויבט אל פטרונות הגאה בענוה וכבוד. יענקל’ה היה בטבעו איש עלז מאד; ועל כן כבד ממנו לשמע כפעם בפעם את דברי התפארותו בכבד ראש. לא כן היה מנשה בואנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה. ההתול בכלל היה זר לרוחו, לולא זאת לא התפאר כל כך ולא האמין בעצמו יותר מדי. אף אין להתפלא על זאת; כל האנשים הגדולים רבי העלילה הם קצרי ראות. קיסר הרומאי לא יכל “לבוא, לראות ולנצח” לוּ ראה כראוי.

נכלם מן הצחוק אשר עבר על שפתי הקבצן הפולני, הלך לו מנשה סרוזעף בעקבות אנשי הצבא.

– מה טוב ונעים הערב הזה! – העיר יענקל’ה בחפצו להסיח את פטרונו לדבר אחר, ואך יצאו הדברים האלה מפיו נשא עיניו מבלי משים השמימה וירא לתמהונו כי דבר אמת דבבו שפתיו הפעם. הלבנה נשקפה מבעד לעננה לבָנה ככסף, האויר היה נעים ורך, צללי שדרות העצים השתרעו לרחב הרחוב, ובינותם צף לרגעים הירח באורו הצח. המנגנים השמיעו מנגינה נעימה מלאה אהבה ועז, ועל לבב יענקעל’ה עלה זכר בתו היפה והנעימה של מנשה די־קוסטה. באור פני הירח ראה את פניה הנעימים.

וחמת מנשה טרם שככה. הוא הניע בכתפיו ויחשה רגעים מספר; אחרי כן ענהו ברֹגז:

– אחרי ארוחה שמנה הָיה יהיה כל ערב טוב ונעים.

ברגע ההוא נדמה ליענקעל’ה, כי עננה שחורה כסתה את פני הירח, וצעיף אפל העלים מעיניו את פני יפתו הנעימה. אכן כעבר רגע התאושש מהר.

– אמנם כן, – קרא בשפת חנף, – אך מידך לי הערב הנעים הזה.

מלך הקבצנים הניע בחמת רוחו את מטהו ולא ענה דבר.

– אף כל ערב וערב ינעם לי ככה בשבתי עמך, – הוסיף יענקעל’ה בשפת חלקות.

– מה זה הדבר, – דבר מנשה כמו לנפשו, – כי בחרתי לי להתרועע אל איש אשר לא מבני ישראל, כי אם מן “הערב רב” מוצאו; ותמעט עוד זאת בעיני כי הביאותיו גם עד שלחן גרובסטוק.

– אבל הן גם גרובסטוק אשכנזי הוא, – העיר יענקעל’ה.

– אמנם כן, – ענה מנשה, – אף על זאת אתפלא, איככה זה נואלתי להתודע אליו.

– הרואה אתה אפוא, – קרא הקבצן הפולני בלב חרד– ולו יש בת לגרובסטוק מי יודע אם לא לקחת אותה לך לאשה.

– אך הכל יפצה פיך! הספרדי לא יוכל לקחת לו אשה אשכנזיה, כי חרפה היא לו.

– אמנם כן; אבל נדון נא על השאלה הזאת מצד אחר, _ קרא הפולני בערמה הן אשכנזי יוכל לקחת לו אשה ספרדיה; נשואים כאלה עוד ירוממוהו ויכבדוהוּ. אם כן אפוא, מדוע זה לא יכלת לקחת לך בת גרובסטוק לאשה ולהאציל מכבודך גם עליה?

– כנים דבריך, – הסכים מנשה המתפיס ברצון. – אבל לגרובסטוק אין עוד בת, ואשתו עודנה…!

– כן; אבל לוּ היית במקומי – קרא יענקעל’ה – מה בחרת לך, אשכנזיה או ספרדיה?

– מובן הדבר, כי ספרדיה. אבל…

– וכן אעשה גם אני, – שסעהו הפולני הערום. – אכן אתה החכם מכל האדם אשר ראיתי מעודי ודבריך קדש לי תמיד.

– אבל… שנה מנשה.

– אל נא תכחישני; אתה איש נעלה מאין כמוך! אחת דברתי ולא אשנה, אבקש לי נערה מבנות הספרדים ולקחתיה לי לאשה. ואולי תנחני אתה בעצתך המחֻכמה, אף תבחר לי נערה כחפצי.

דבריו אלה נגעו עד לב מנשה.

– הן לא אוכל לדעת איזו נערה תישר בעיניך, – ענהו מנשה אחרי דומיה קצרה.

– הוי, כל נערה ספרדיה תחשב לי לאשר מאין כמוהו, – קרא יענקעל’ה ברגש, – ולוּ גם יהי מראה פניה כמראה מצת הפסח. מובן הדבר כי תנעם לי יותר אם תיף כפרח האביב.

– איזה סוג של יופי אתה אוהב ביותר?

– סוג יפיה של בתך, – ענה הפולני באֹמץ הלב.

– אבל אין למצא יפהפיות רבות כמוה, – העיר הספרדי בתמימות.

– אין כל ספק, היא יפה ונחמדה כחבצלת השרון; אבל גם אבות נעלים ונכבדים כאביה מעטים מאד.

– הנה ידעתי את בת גבריאל שומר בית הקברות, – אמר מנשה אחרי מחשבת רגע, – העלמה הזאת מוצאת חן בעיני כל רואיה.

– פפוי! המכֹערת! הן תארה כתאר פני אביה המנֻול! ומלבד זאת הלא תשית לב לעבדותו הבזויה! אקוה, כי לא תיעצני להתחתן במשפחה בזויה ושפלה כזאת, אדוני מטיבי ואיש חסדי!

– אמנם כן, אבל אינני יודע כל נערה יפה אשר תכשר לך.

יענקעל’ה הביט אליו בגחוך מלא ערמה ומזמה.

– אל נא תדבר כדברים האלה! האם לא אמרת בפיך לגרובסטוק, כי שדכן נפלא אתה מאין כמוך?

מנשה הניע בראשו ולא ענה דבר.

– אכן צדקת ממני, – הוסיף יענקל’ה בעצב, – אין למצא בעדי עלמה יפה וחכמה באמת, בלתי אם אקח לי את דבורה בתך לאשה.

– אל נא תשלה נפשך בתקות שוא, – ענהו מנשה ברצון.

– פני יאנקל’ה קדרו מאד.

– הה, מדוע זה לא תהי לי תקוה לקרא לך חותני?

פני מנשה נעוו מכעס ותמהון יחד, ולא ענהו דבר.

– ראה נא ראה! – קרא יענקעל’ה בשמחה בהראותו על תמונת אש בדמות מפלצת המרחפת על פני תהום אפל. – אך זה מחזה יפה.

הם באו עד רחוב לימן ויעמדו לפני התיאטרון של גודמֵן פילד. למראה הבית הזה אורו פני מנשה הזועפים.

– הלא זאת היא “בירת החזיון”, – קרא מנשה ברצון, – היש את נפשך לבוא פנימה?

– אבל הנה כבר עבר חצי…

– לא, לא, – קרא מנשה, בהעיפו את עיניו על פני המודעה הדבוקה על הקיר. – בראשונה הציגו פה חזיון התולים של או’קיף. עוד הלילה גדול. אנחנו נבוא עוד לראשית המחזה.

– אבל הלא שבת היום, ואיככה זה נשלם בעד הכרטיסים?

פני מנשה רעמו שנית מקצף.

– האמנם תחשב כי יש עם לבבי לחלל את השבת? קרא מנשה בבוז.

– ל – ל– לא, – גמגם הפולני נכלם, – אבל הן לא קנית לך כרטיסים.

– כרטיסים? בעדי? האין נפשך לסור אל לשכתי המיוחדת פה?

– אל לשכתך?

– כן, לשכה יפה ומרֻוחה. עתה לכה ונלכה, – קרא מנשה בגאון. – הנה זה כשנה, אשר לא סרתי הנה לראות במחזה מרוב טרדותי. הבה, נבואה נא פנימה ונתענג מעט.

יענקעל’ה הביט אליו משתומם.

– בוא נא, בוא – גער בו מנשה, – הנה הפתח; קום אפוא ולך לפני.

– אבל הן לא יתנוני לבוא פנימה?

– לא יתנוך! בתתי לך מקום בלשכתי! השוטה אתה אם משגע? עתה הנני מצוך להכנס לבדך, אני מצוה. הפעם הנני להראותך כי מנשה מואנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה הוא איש אשר דבריו – תורת משה. לך ישר דרך האולם, ואם ישאלך שומר הפתח לכרטיס הכניסה, וענית ואמרת לו כי האדון די־קוסטה נתן לך מקום בלשכתו.

– מבלי העז להטיל ספק אף רגע, או יותר נכון בהאמינו כמעט באמונה בדברי פטרונו הנפלא, הרים יענקעל’ה פעמיו על סף התיאטרון.

– אבל הן גם אתה תבוא, – קרא יענקעל’ה בהסבו את פניו אל מנשה.

– אבוא, אבוא, מושבי לא יפָּקֵד הלילה; אל תירא.

ויענקעל’ה הלך לו הלאה באֹמץ לב ויעבר לפני שומר הפתח, מבלי אשר משך את עיניו עליו. ואמנם למראה האורח ההולך לו במנוחה שלמה לא יכל המשרת לחשב אחרת בלתי אם כי הוא אחד הנאספים אשר יצא החוצה בעת ההפסקה. אבל האורח הזה היה מזהם יותר מדי משבת באיזה מקום נכבד בבית־המשחק; הוא נדמה בעיניו לאחד היצורים המרובים המתגנבים לפעמים אל אחת הפנות אשר בירכתי היציע. ובראותו אותו הולך הלוך וקרוב אל הלשכות מהר אחריו משרת התיאטרון (ליצן שפל קומה) ויקרא: הו, הו!

– מה חפצך? – קרא יענקעל’ה בפנותו אליו.

– איה כרטיס הכניסה?

– אינני צריך לכרטיס כניסה.

– אינך צריך? אבל אני, אדוני הנכבד, אני צריך וצריך – קרא הליצן הקטן.

– האדון די־קוסטה נתן לי מקום בלשכתו.

– האמנם? ואתה נכון להשבע לי, כי אמת בפיך?

– חי ראשי! הוא שלחני הנה.

– לשבת בלשכתו?

– כן, אדוני.

– האדון די־קוסטה אמרת, הלא?

– כן, כן אדוני.

– הו! אם כן הלא זה הוא הדרך לפניך!

והליצן הראהו את הדלת בצחוק בוז.

אבל יענקעל’ה לא ינוע ולא יזוע ממקומו.

– הנה הדרך לפניך, ידידי! – נתן עליו הליצן הקטן בקולו.

– הלא אמרתי לך, כי אני הולך לשבת בלשכת האדון די־קוסטה!

– ואני אמרתי לך, כי אתה הולך אל האשפה!

והמשרת אחז בצוארון קפוטתו וידחפהו הלוך ודחוף אל עבר הפתח בבעטו בו לרגעים בברכיו.

– הו, הו, מה זה?! – הרעים כקול רעם מחריד באזני הליצן, אשר נבהל מאד וירף רגע מן הקבצן. אז נשא עיניו למעלה, וירא והנה תמונה מוזרה, מגאלה ועטופה סחבות, אבל מפיקה גאון ואֹמץ לב עומדת ומבטת עליו מגבה.

– מדוע אתה דוחף את המסכן הזה החוצה? – שאל מנשה.

– הוא חפץ להתפרץ פנימה, – הצטדק הליצן הנבהל, – ובשאלי אותו לכרטיסו בדה לו ספור הבלים, כי יש לו מקום באחת הלשכות.

– בודאי בלשכת די־קוסטה, – אמר מנשה במנוחה מדומה ועיניו נוצצו כאש.

– כ–כן, – ענהו הליצן נבהל ונרעש. אז התחוללה הסערה.

– הוי, ראש כלב! הוי, בליעל נבזה! הוי, קבצן נתעב ונאלח! האתה תמנע את אורחי מבוא אל לשכתי!

– האתה זה האדון די־קוסטה? – גמגם הליצן.

– כן, אני הוא האדון די־קוסטה; אבל אתה לא תהיה עוד פה שומר הפתח, אם זה דרכך להתהלך ככה עם האנשים הבאים הנה לראות במחזה. האם יען כי מראהו כאחד העניים, תחשב כי לך הצדקה להכלימהו ולדחפו באין אומר השב? – סלח נא לי הפעם, יענקעל’ה; מה מאד יצר לי, כי לא יכלתי לבוא עמך יחד ולמנע ממך את כל החרפה הזאת! – ואתה, בריה יפה, הרשני להגיד לך, כי תשגה מאד בשפטך את כל האנשים על פי מראיהם. הנה יש לי מכרים אחדים, אשר תשיג ידם לקנות את כל התיאטרון הזה עמך ועם נשמתך האמללה והפעוטה יחד; ואם תביט אליהם ואמרת, אך עניים מרודים המה. נסה נא אפוא עוד פעם – השמעת?! – לדחף מזה איש נכבד, ונדחפת אתה ממוקמך!

– צר, צר לי, אדוני!

– אל תדבר כזאת אלי. הלא תבקש סליחה מאורחי זה. אמנם איננו מנטילי הכסף, כי אם את אשר הוא למראה עיניו. ובכל זאת – חי אני, כי החרפה הזאת לא תכֻפר לך חנם! האמנם לא אוכל לתת מושב בלשכתי להמסכן הזה, אשר אולי לא דרכו רגליו על סף התיאטרון מעודו, כי אם לשכר לו פנה נדחה בירכתי היציע? לא! יכול אוכל לעשות בלשכתי כחפצי ולהושיב בה את כל אשר יישר בעיני. אין חק כזה המפריעני מעשות בדבר הזה; האין זאת?

– לא, אדוני הנכבד, אין כל חק האוסר כדבר הזה, – ענה הליצן בהכנעה. – אבל הרשני נא להעיר, כי זה מקרה זר.

– מקרה זר! בודאי הוא מקרה זר, חמלה ושום לב לעני הוא תמיד מקרה זר. העני יֵרָמֵס ברגלים, יען כי יחשב ככלב ולא כאיש. לוּ הבאתי עמי אחד השכורים הלבוש בגדי כבוד, אז פגשת אותו בראש גלוי ובכל הדרת הכבוד (לא, לא, אך לשוא תסיר עתה את הכובע לפני; אחרת המועד)! אבל את איש עני, נזיר מיין – חי אני! כי אודיע הדבר הזה לאדוניך, ומאֻשר תהיה אם לא אדוש כרגע את בשרך הנאלח במטה הזה על עזותך הנוראה.

– אבל איככה זה יכלתי לדעת את כל זאת. אדוני?

– הלא אמרתי לך, אל תוסף דבר אלי עוד! אם יש לך במה להצטדק ולבקש סליחה על הליכותיך הרעות, פני לך אל אורחי.

– הלא תסלח לי הפעם, אדוני, – קרא הליצן הקטן בפנותו אל יענקעל’ה.

– בפעם אחרת אולי תאמין לי באמרי אליך, כי יש לי מקום בלשכת האדון די־קוסטה, – ענה יענקעל’ה מתפיס ומתרצה.

– טוב אפוא; אם אתה מרֻצה, יענקעל’ה, קרא מנשה בקול תוכחה, – אין לי מה לדבר עוד. ואתה, משרת, לך לפנינו והביאנו אל לשכתנו.

המשרת השתחוה בהדרת הכבוד וילך לפניהם ויביאם אל המסדרון. אז עמד רגע ויפן אליהם:

– איזו היא הלשכה אשר לאדוני? – שאל בקול רועד.

– ראש חמור! – נתן עליו מנשה בקולו. – איזו לשכה תוכל להיות שלי? כמובן הריקה.

– אבל, אדוני, אנה יש פה שתי לשכות ריקות, – ענה הליצן בהכנעה רבה. – לשכת הבמה ולשכת היציע.

– כסיל! התחשבני לאיש אשר ימצא חפץ בלשכה הסמוכה אל התקרה? לך לך אפוא אל מקומך. ידוע אדע למצא את לשכתי גם בלעדיך. יחוס נא אלהים עליך ונתן לך מעט חכמה בלבבך. שוב אפוא מהר, פן יתגנב שמה אחד מן השוק והשיב לך כגמולך.

נרעש ונפעם מן הסערה, אשר התחוללה פתאם על ראשו, מהר האיש הקטן להמָּלט על נפשו; אף שמח מאד כי הצליח להתמלט הפעם בעור שניו מן האדון הנורא הזה. כעבר רגע בא מנשה בלוית יענקעל’ה אל הלשכה הריקה. על שפתי הפולני רחף גחוך ערמה ועיניו הקטנות התרוצצו בחוריהן.

בשבת מנשה על מקומו נשמע זעיר שם בין הנאספים קול מחיאת כפים ורקיעת רגלים מקצר רוח לחכות לסוף ההפסקה הארֻכה. מנשה הוציא את ראשו מן הלשכה להתבונן אל הבית ואל המון הנאספים, אשר מצאו להם עתה ענין לענות בו, ויביטו גם הם מסביב אל תמונתו המוזרה. היו שם אנשים אשר חשבו לתמם, כי מחיאת הכפים היא לכבוד האורח החדש, אשר מראה פניו כמראה אחד האצילים מארץ נכריה – וימחאו כף גם המה. כרגע היו כל העינים נטויות אל מנשה וידים למאות מחאו לכבודו ויריעו לו בתשואות חן מכל עברים, כאשר יעשו לאחד הגדולים אשר בארץ. מנשה השתחוה פעמים ושלש לעמת הנאספים בגאון והדר.

בין הנאספים היו גם אנשים אשר ידעוהו ויכירוהו היטב, וגם המה לקחו חלק בתרועת ההמון, כי מצאו ענין נעים לענות בו. רב הנאספים היו יהודים, כי “גודמן פילד’ס” היה התיאטרון של הגיטו, וקדושת השבת לא עצרה עוד כח למנע את הדור הצעיר מלבקר בו את התיאטרון. הנאספים, רבם יהודים אשכנזים או פולנים, היו באים אל התיאטרון הקטן והפשוט הזה כבני משפחה אחת. הבדל מצב האנשים על פי מקומות מושבותם לא נכר שם במאומה. יושבי היציע שוחחו פעם בפעם עם יושבי המרכז על כסאותם, והמה באו בדברים עם בעלי הלשכות. רבים ערכו להם על ספסליהם ארוחת הערב ויאכלו וישיחו יחד.

באחת הלשכות התיכונות ישבה לה בהרחבת הדעת אשה יהודיה צעירה לימים, אשר התגאתה, כנראה, מאד בשמלתה היקרה התפורה מאטון הודו דק ומבריק, בחרוזי הפנינים המבריקים על צוארה ובתלתלי שערותיה המתנוססים מעל לראשה ומפארים בפרחים יפים.

– ביטסי! – נשמע בצלצול נעים קול אשה מאחד הכסאות כשֹׁך מחיאות הכפים מסביב. ו“ביטסי” לא נעה ממקומה, אך לחייה אדמו מכעס. היא היתה כבר ל“גברת כבודה”, על כן לא תאבה עוד לדעת את מכרותיה מימים עברו.

– ביטסי! – נשמע קול האשה הטובה, – חי נפשך, יקירתי, כי טעום הטעמי מן הדג הצלוי הזה. – ובדברה הושיטה לה חתיכת דג־צלויה.

ביטסי נסוגה אל ירכתי הלשכה, בהעמידה פניה כמו לא שמעה ולא ידעה מאומה; אך לשוא, כי לחייה, אשר האדימו עוד יותר, העידו בה את מבוכתה. לרוחתה הורם המסך ברגע ההוא, והמחזה החל שנית. יענקעל’ה, אשר לא ראה מימיו כל מחזה, מלבד המשחקים הלאומיים המציגים, למשל, לעין הרואים מפלת המן צורר היהודים ונצחון אסתר המלכה (פעם אחת היה הוא אסתר המלכה בשמלת־אמו הבלה) – יענקעל’ה זה היה הפעם כאיש עברו יין מרב עליצותו למראה עיניו ולמשמע אזניו. בסוף המערכה השניה התרגש כל כך משיחת “הגבורה” היפה והאמללה על במת החזיון, עד אשר זכר פתאם את חפצו ותשוקתו הוא. אז החל לבוא בדברים עם פטרונו הגדול ולהסב את השיחה לענינו.

– אך זה לילה נפלא! – קרא ברגש.

– מאד ינעם לי לדעת, כי תתענג נפשך בגללי. זה מחזה נעים ומשמח לב באמת, – ענהו מנשה ברצון.

– ודבורה בתך – העז יענקעל’ה לשאל – תבוא לפעמים לראות במחזה?

– לא, את אשתי ואת בתי לא ארשה להתענג על דברים כאלה. חובתן היא לשבת בית, הלא כה דברי חכמינו זכרונם לברכה: אני קורא לאשתי “ביתי”.

– אבל שוה נא בנפשך מה מאד התענגו על המחזות לוּ באו הנה!

– לא להתענג ולשמח נוצרנו בתבל.

– אמנם כן, צדקת מאד – קרא יענקעל’ה בפנים של יראת שמים – אך לשמר ולעשות ככל הכתוב בתורתנו הקדושה שֻׁלחנו הנה. אך אל נא תזכירני את עוני אני, כי אמנם חוטא ופושע אני.

– מה פשעך ומה חטאתך, ידידי?

– הנה כבר מלאו לי עשרים וחמש ואני שרוי בלא אשה.

– ואני חושב כי יש לך נשים רבות בפולין.

– חי נפשי, אף לא אחת! אמנם לקחתי לי אשה, אך היא היתה עקרה ואגרשנה כדת משה וישראל. אם לא תאמין לי תוכל לכתוב על עדותי אל הרב אשר בעירי.

- למה זה אכתב אני? הדבר הזה איננו נוגע לי במאומה.

- אבל הלא זה חפצי, כי יגע הדבר אליך.

מנשה הביט אליו בזעם.

- הנה החלת שנית לדבר על אדות זאת! - קרא בזעם.

- אינני חפץ כל כך כי תהיה בתך לי לאשה, כאשר אחפץ כי אתה תהיה לי לחותן.

- אבל הדבר הזה לא יוכל היות! – ענהו מנשה רכות.

- הה, מדוע זה לא נולדתי ספרדי! – קרא יענקעל’ה באנחת יאוש.

- אך הנעשה הלא אין להשיב עוד, – אמר מנשה ברצון.

- אומרים אמור, כי אין דבר רע אשר אין להשיב ממנו, – נאנח הפולני. – האמנם אין עוד כל עצה לפני לבוא בברית היהדות הספרדית? הן לא יבצר ממני לבטא עברית גם במבטאכם הנעים.

– היהדות הספרדית איננה נבדלת ברב מן היהדות האשכנזית. ההבדל הגדול הוא בדם הנוזל בעורקינו, ואת דמך הן לא תוכל להחליף ולשנות, ככתוב: כי הדם הוא הנפש.

- ידעתי גם ידעתי כי אני שואף לגדולות. הה, למה, זה היית לי לרע טוב? למה זה הפלאת את חסדיך עמדי, קנית את לבבי, עד אשר יומם ולילה אך בך כל מעיני, ועתה בהפילי את תחנתי לפניך להיות לי לחותן תאמר, כי הדבר הזה לא יוכל היות. דבריך אלה – מדקרות חרב בלבי! שוה נא בנפשך מה מאֻשר הייתי ומה מאד התגאיתי לקרא לך בשם חותני! את כל חיי הייתי מקדיש לך – כל משאת נפשי היה להָּכבד להיות לך לחתן, לך, איש מאד נעלה!

- לא אתה הוא הראשון, אשר הייתי אנוס להשיב את פניו ריקם בדבר הזה, – ענהו מנשה ברגש.

- ומה יועיל לי אם יש עוד “שלומיאלים” בתבל? – נאנח יענקעל’ה מרה. – איך אוכל לחיות מבלי היות לי חותן כמוך?

- צר לי, צר לי מאד עליך. האמינה לי, כי זה כבר לא נעצבתי ככה אל לבבי.

- אם כן אפוא, עוד לבך טוב אלי! טוב, אנכי לא אמר עוד נואש לתקותי, אף כי השיבות פני ריקם. מה הוא הדם, כי יבדיל בין יהודי ליהודי, כי ימנעני מהיות לחתן לאיש האחר, אשר אהבתי מעודי? אל נא תדבר כדברים האלה. אנא, הרשני נא לשאל עוד את פיך כעבר חדש או שנים – גם שנה תמימה אוכל לחכות, אם אך תבטיחני כי בין כה וכה לא תבקש חתן אחר לבתך.

- אבל אם גם אהיה לך לחותן – זכר, כי אמרתי רק אם – הן לא תאכל עוד על שלחני ועליך יהיה לפרנס גם את דבורה בתי.

- ומה בכך?

- ואתה הן לא תוכל לפרנס את אשתך!

- לא אוכל? מי אמר לך כדבר הזה? – קרא יענקעל’ה בכעס.

- מי? אתה בפיך אמרת לי זאת! כאשר הבאתיך אל ביתי אמרת לי, כי אין לך אף פרוטה.

- כדברים האלה אמרתי לך בתור “קבצן”. אבל עתה אני מדבר אליך בתור חתן.

- אמנם כן, טוב מאד, – הסכים מנשה ברצון. התשובה הזאת מצאה חן בעיניו.

- וכחתן אני אומר לך, כי יכול אוכל “לקבץ” די כסף לפרנס גם שתי נשים.

- אבל את דבריך אלה תדבר אל די־קוסטה האב או אל די־קוסטה השדכן?

הס–ס–ס! נשמע פתאם מכל קצות התיאטרון. ברגע ההוא הורם המסך ועיני כל הנאספים נִטוּ אל הבמה. אך לב יענקעל’ה לא הלך עוד אחרי המחזה; חזיונות־השוא חדלו לעורר את עצביו וה“גבורה” היפה – לקחת את לבבו. כל מחשבותיו היו נתונות הפעם לחשבון הכנסותיו לחבר ולצרף כל פרוטה ופרוטה הבאה אל כיסו מעסק “השנורֶרות”. שקוע במחשבותיו אלה הוציא מכיסו פסת ניר ועט עֹפרת, אך ברגע ההוא נפגשו עיניו עם עיני מנשה, וימהר להשיבו אל כיסו.

- שכחתי, – הצטדק יענקעל’ה. – שבתי בזה השכיחתני לגמרה כי שבת היום.

אז הוסיף לחשב את חשבונותיו במחשבה. זאת הן לא תחשב כל כך למלאכה.

כאשר נגמר המחזה יצאו להם שני הקבצנים מן הלשכה וישימו פעמיהם אל פתח האולם.

- הנה חשבתי ומצאתי – התחיל יענקעל’ה לדבר ברגש בטרם יצאו עוד את האולם, – כי אני “מקבץ” לכל הפחות מאה וחמשים… – אז הפסיק פתאם את שיחתו בעברם על פני הליצן הקטן אשר השתחוה לפניהם בהדרת הכבוד – מאה וחמשים לטרה לשנה.

- האמנם?! – קרא מנשה בתמהון ויבט אליו ברגשי כבוד.

- כן! כן! עתה עשיתי חשבון מכל הכנסותי. מעשרה מקרים שונים לצדקה אני…

- ככתוב – שסעהו מנשה בפנים מסבירות: – בעשרה מאמרות נברא העולם; עשרה דורות מנח ועד אברהם; בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו; עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים; ועשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות! ועתה צריך להוסיף: בעשרה מיני צדקה מזכה העני את העשיר. דבר, דבר יענקעל’ה!

- ראשית אני מקבל את קצבתי מבית הכנסת – שמונה לטרות. פעם בשבוע אני בא ונוטל חצי “כתר”.

- ולא יותר? אנחנו מקבלים מבית כנסתנו שלשה כתרים וששה פֶּנסים לשבוע.

- אה! – נאנח הפולני באות־נפש, – הלא אמרתי לך זה כבר כי נעלים אתם עלינו.

- אבל אם כן, – הוסיף מנשה – הלא תקבל מבית הכנסת רק שש לטרות ועשרה שילינגים.

- ידעתי, את השלשים שילינג הנותרים אני מקבל למצות הפסח ויתר צרכי החג. מלבד זאת בעד הקריאה לבית הכנסת אני מקבל עוד עשר גיניאות.

- די! די! – הואיל מנשה להתחסד פתאם, – הלא עון פלילי הוא לי לשמע חשבונות כאלה בשבת.

- אמנם כן, אבל מחשבונותי אלה תוצאות לחתונתי, אשר תחשב למצוה גדולה, אם כן אפוא אין כל ספק בעיני, כי דברינו אלה נחשבים לפני הקדוש ברוך הוא כאלו עסקנו בדברי תורה.

- צדקת הפעם. דבר אפוא, דבר. אבל דע לך, כי אם גם תוכל להוכיח כי “תקבץ” די כסף לפרנס את אשתך, אינני מבטיחך עוד את הסכמתי.

אבל הן היית לי עד כה כאב רחמן, מדוע זה תמאן להיות לי לחותן? איך שיהיה – מהר יענקעל’ה להוסיף בראותו כי רעמו פני די־קוסטה – ידעתי כי תמצא לי חותן.

- נחדל נא מזה הפעם, – קרא מנשה כמשתמט; – ועתה הוסיפה לחשב את הכנסותיך.

- עשר גיניאות בשכר הקריאה לבית הכנסת. יש לי עשרים בעלי בתים אשר…

- חכה נא רגע! אני לא אוכל לחשב את ההכנסה הזאת בחשבון.

- מדוע לא? ההכנסה זאת נכונה כנכון היום.

- אפשר! אבל הקריאה לבית הכנסת היא עבודה.

- עבודה?

- אמנם כן. אם ההליכה לדפק על פתחי עשרים איש איננה עבודה, הלא יחשב גם שמש בית התפלה לנוצרים, המצלצל בפעמון מדי יום ביומו, לקבצן. לא, לא, ההכנסה ממקור זה מתנגדת לרוח ה“שנוררות” האמתית.

- אבל הן רב הקבצנים עוסקים בדבר הזה.

- רב הקבצנים הם “בטלני העדה” או קוראי תהלים" – קרא הספרדי בזעם. ואני קורא לעבודה כזאת – שפלות. מה זאת! לבוא אל בית הכנסת כשכיר יום! להתפלל אל ה' במחיר! אם כן הלא תהיה התפלה לה' לעבודה גסה.

ובדברו את הדברים האלה הרים את ראשו ויבט אליו מגבוה וכעס יחד.

- ואני לא אוכל לחשב זאת לעבודה, – התנגד הקבצן הפולני. – כי לדבריך יהיו גם החזן, גם המגיד לעובדי עבודה. הנה גם אני נחשב לאחד מ“כלי הקדש” ומן המקור הזה תבואני הכנסה טובה מאד – ארבע עשרה לטרה לשנה.

- ארבע עשרה לטרה! האמנם? – השתומם משה.

- כן, כן! כי מלבד הכנסת בית הכנסת יש לי עוד מקורים פרטיים. בהיות אחד מ“בעלי בתַּי” לאבל, וקשה לו לאסף אל ביתו עשרה אנשים ל“מנין”, אז אבוא להשלים את המנין. התוכל לחשב זאת לעבודה? גמילות חסד היא ולא יותר. נקל להבין, כי ככל אשר יוסיפו לתת לי בשכרי, כן אוסיף גם אני לגמל חסד ל“בעלי בתי”, – הוסיף יענקעל’ה בצחוק ערמה. – מלבד זאת הנני מקבל פרס מיוחד מבית הכנסת על קריאתי ל“מת מצוה”.

בימים הטובים ההם, בעת אשר גם לא חלמו עוד על דבר עתון יהודי, אז נתפרסמו ההודעות על דבר איזה מת ביחוד על ידי קבצן, אשר סבב הלך מקצה הגיטו ועד קצהו ויצלצל בֻקפת־נחשת סגורה על מסגר לאסף נדבות. והיה בשמע איש את צלצול המות, ופנה אל הקבצן ושאלהו:

- הוי, מי מת היום?

- פלוני בן פלוני, יענה הקבצן, והקבורה תהיה ביום פלוני ובשעה פלונית.

אז יתן האיש השואל נדבת כסף אל הקפה והלך לו. הכסף הנאסף נמסר ל“חברה קדישא”.

- אולי תקרא גם לזאת עבודה? – קרא יענקעל’ה בתרועת נצחון.

- בודאי. ומה הוא השם אשר תקרא לה אתה?

- טִיוּל לשם תענוג הטוב מאד לבריאות. הנה אחד מבעלי־בתי, אשר אני מקבל ממנו חצי “הכתר” לשבוע, אמר לי, כי כבר קצה נפשו לתת קצבתי בכל יום ששי, ועל כן הוא חפץ לתת לי בפעם אחת שש לטרות לכל השנה; אך אני לא חפצתי שמע לו.

- אבל הצעתו היתה טובה מאד; הוא פחת מסכום נדבתו רק עשרה שילינגים רבית כספו לשנה.

- אל הרבית לא שמתי לב כלל; אבל אנכי דרשתי ממנו לטרה אחת יתרה על מנעו ממנו תענוג הטיול; וכאשר מאן להוסיף, הוא אנוס לתת לי חצי הכתר בשבוע כבראשונה. בכלל ראיתי כי רב הנדיבים הם מדקדקים גדולים בדקדוקי עניות. מה חפצתי להגיד לך? כן! בלכתי אם קֻפָּתי אני בוחר ללכת ברחוב מושב “בעלי־בתי”, והדבר הזה יחזק את מעמדי בתור קבצן.

- לא, לא, זאת היא טעות גדולה! האמנם טח לבך מהבין כי דרכיך אלה לא יתכנו? אמנם הנדיבים יטיפו, כמובן, לעבודה, אבל עליך לדעת כי אין לערבב את הקבצנות בעבודה. אין איש אשר יעסק בשני עסקים שונים כראוי. כל איש צריך לבחר לו עסק אחד ולהקדיש לו את כל כחותיו וכשרונותיו. אחד מרעי נואל פעם אחת לשמע לעצת הנדיבים מבלי שאל את פי. לאיש הזה היה הגליל היותר טוב בכל ערי השדה; אך בכל עיר ועיר הטה אזנו לדברי ראש העדה, אשר עוררהו לעבודה. לאחרונה נתן את כל הכסף, אשר אסף וקבץ במשך שנים רבות, באבנים טובות ויהי לרוכל הסובב בעירות. כל ראשי העֵדוּת קנו אמנם ממנו איזה דבר לחזק את ידיו (אף כי המעיטו כל כך במחירו עד בלי השאיר לו איזה רוח), וכלם יחד הביעו שמחתם על דרכו החדשה וחפצו הטוב לחיות מעמל כפיו. “אבל אני “מקבץ” גם נדבות”, הזכירם הקבצן־הרוכל בשמעו את תהלתו, ויפשט להם את ידו. אבל לשוא! לא היה אף איש אחד אשר יתן לו פרוטה. כן עשה מעֻות אשר לא יכל לתקן. בחדא מחתא אבד בידים את מקור פרנסתו, אשר הביא לו ברכה רבה, יותר מאשר יכל קבצן אחר לראות גם בחלום, מבלי לקבל מאומה בעד חפצו הטוב. ועל כן אם תאבה לשמע בקולי, יענקעל’ה, איעצך לבלתי עשות כל עבודה למען מצא חן בעיני הנדיבים, כי בדבר הזה אך הסר תסיר את לבם מעליך. הקבצן צריך לשים לב רק לעסקו הוא, ואם אך תִּוָאֵל לשלח ידך לעבודה תאבד דרך ואחריתך עדי אובד.

- אבל הן גם אתה עוסק בשדכנות, לא נזהר ביענקעל’ה מהעיר.

- זאת! – הרעים עליו מנשה בקולו – זאת איננה עבודה כי אם עֹנג!

- ראה נא, ראה, הנה הֶנְרִי סימנס – קרא יענקעל’ה בחפצו להסיחו לדבר אחר. אבל תחת להיטיב הרע לו.

הנרי סימנס היה ידוע לכל בשם: היהודי המשחק, הררי הרקדן. באחרית הימים קנה לו פרסום גדול, בהיותו “הגבור” במשפט על עון הוצאת דבה, אשר המטיר על אנגליה מטר פַּסקבִילים מצדדים שונים; אבל לעת עתה יכול רק לעורר רגשי קצף בלבב אחיו הקבצנים בנטיתו המוזרה, ביחוד בעת ההיא, אל הדת הקתולית. ברגע ההוא עמד הנרי בין האספסוף הרב אשר נאסף סביבו ויעש לעיניהם מעשי תעתועים ואחיזת עינים. תמונתו היתה מוזרה מאוד: מתחת לכפה (ירמולקה) החבושה לראשו פרצו קוצות שערותיו הפרועות, פניו הארֻכים והחורים המוסבים בזקן קצר ומסֻבך נשאו עליהם חותם עצבת עמֻקה ומטפחת גדולה אדֻמה היתה חגורה על מתניו.

- הנה לפניך תוצאות העבודה, – צעק מנשה. – היא מביאה את האדם גם לחלל את השבת בפרהסיה. הנה האפקורוס הלז מחלל שבת קדש לעין כל ולא ידע בֹּשת! נסורה נא מזה! הקבצן האמתי בטוח הרבה יתר בחלקו לעולם הבא. לא, אחת דברתי ולא אשנה, לא אתן את בתי לעובד עבודה או לקבצן המוצא לו הכנסות ממקורים המתנגדים לקבצנות.

- איך שיהיה, אבל הכנסותי רבות הנה, – קרא יענקעל’ה ברגש.

- הכנסותיך רבות היום, אבל מה יהיה מחר? אין לבטח בכמו אלה. כל עבודה, איזו שתהיה, היא בטבעה מקור אכזב. יש אשר העובד מבקש לו עבודה – וָאָיִן. יש אשר יחדלו האנשים מהתחסד, ואז אין חפץ להם עוד בקריאה לבית הכנסת; או אם יוסיפו להתחסד – ואין צֹרך להם עוד בבטלני העדה.

- אבל לעמת זאת הלא יִבָּנוּ עוד בתי־כנסיות חדשים לבקרים, – ענה יענקעל’ה.

- מיסדי בתי כנסיות חדשים מצוינים בהתלהבותם ואין כל צֹרך להם לשכר בטלנים.

צחוק ערמה הופיע על שפתי יענקעל’ה לשמע דברי מתנגדו אלה.

- הקבצן האמתי יודע עת לכל חפץ.

מנשה הניע בראשו.

- הקבצנות הוא העסק היחידי אשר הכנסותיו ידועות וקצובות לכל השנה, – קרא מנשה אחרי דומית רגע. – כל יתר העסקים אינם בטוחים כלל. גם בתי המסחר היותר גדולים נופלים למשואות ואובדים בין לילה כקקיון דיונה, ככתוב: משפיל גאים. אך הקבצן לבדו יחיה לבטח. האחד יִוָּרֵש ויפֹל – ונשארו לו עוד רבים וכן שלמים למשלח ידו. לוּ היית, יענקעל’ה, אב כמוני, אז ידעת את לבבי. ומי הוא האיש אשר יִוָּאֵל לכונן את אֹשׁר בתו על יסוד רעוע מאד כהעבודה? לא, לא. – ומה היא הכנסת החזרה על הפתחים? הלא היא היא ההכנסה העקרית.

- עשרים וחמשה שילינג לשבוע!

- האמנם?

- תורת משה! הנדבות הן של ששה פנסים, שילינגים וגם חצאי הכתר. הלא בהונדסדיץ לבדה יש לי שני רחובות שלמים מלבד בתים מספר.

- האם ההכנסה הזאת בטוחה? העשירים הנדיבים מתמעטים, הרחובות הטובים הולכים וכלים.

- איך שיהיה, עשרים וחמשה שילינג אלה בטוחים לי כהכנסת עסקי מוקטה. כל הכנסותי כתובות אצלי בספר: אם יש את נפשך אראהו לך בבית.

- לא, לא, – קרא מנשה בהניעו את מטהו אנה ואנה. – לולא האמנתי לך, לא שמתי לב להצעתך אף רגע. מאד מאד ישמח לבי לשמע, כי תשים לב למשלח ידך כראוי. הלא כה דברי תמיד, כי העניים צריכים לבוא בעצמם אל בתי העשירים, ומאד יצר לי לראות, כי הקשר והיחס הקרוב בין העניים ובין נדיבי העם הולכים הלוך ורפה, הודות להמנהגים החדשים של גבאי הצדקה בימינו אלה. החובה על כל אחד מאתנו לעורר את לבב עשירינו לעשות את מעשה הצדקה והחסד כחמלה ברחמים רבים, לבל יכחד כלה הרגש האנושי מלבבם והיו למכונות חיות היודעות רק לחתם על המחאותיהם. רק בבואנו אליהם נוכל לעורר את לבבם לחמלה עלינו ועליהם, כאמור: וצדקה תציל ממות. אולם הנדבה הנתנת על יד הגזבר והמתפרסמת אחרי כן בספרי החשבון מדי שנה בשנה – הנוכל לחשב אותה לצדקה? הלא כמוה כאין לעמת הנדבה האמתית הנתנת בחשאי מיד העשיר ליד העני, אשר יחשב לו לחובה, כמובן, להסתיר נדבת הנדיב האחד מן השני.

- מאד ינעם לי לשמע, כי לא תחשב גם את החזרה על הפתחים לעבודה, – העיר יענקעל’ה בהִתול.

- לא, לא! ענה די־קוסטה בתמימות. – את זאת לא אחשב לעבודה, אם אך אין ביד הנותן שובר המעיד על קבלת נדבתו. בבקורים כאלה, יענקעל’ה, יש הרבה יתר ידידות וגמילות חסד מן הבקורים בבית האבל להתפלל שם בעד בצע כסף.

- הוי, הוי! – קרא יענקעל’ה בקול רועד, – אם כן אפוא אולי לא תקבל בחשבון גם את הכנסותי מן ה“יָרְצַיטִיס”!

- ירציטיס! מה זה?

- האינך יודע מה זה “ירציט”? – קרא הפולני בתמהון – הלא זה היום, אשר בו יזכר כל איש את אחיו האביון.

- יום הזכרון למות אחד הקרובים? אנחנו הספרדים קוראים לו: יום פטירה. הרבים המה הימים האלה בבית כנסתך?

- מי יתן ורבו יותר. לעת עתה יביאו לי הימים האלה הכנסה בסך לא יותר מחמש עשרה לטרה לשנה. עדתנו, כאשר אמרת בצדק, עודנה צעירה מאד. “בית הקברות” שלנו ברחוב גלוב־רוד הוא כמעט ריק, ממש כבית הכנסת בימי החול. אבל בעוד שנים מספר הלא ימותו אבות ואמות במספר הגון, וכל אב ואם הלא ישאיר אחריו שנים או שלשה בנים, וכל ילד הלא ישאיר שנים או שלשה אחים והורים. ומלבד זאת הן האחים האשכנזים מרבים לבוא הנה מיום ליום, וברבות מספרם הלא ירב גם מספר המתים. הדבר הזה נותן תקוה בלבי, כי הכנסותי אלה תרבינה בקרב הימים פי שנים ויותר.

- לא, לא; אין לו לאדם אלא מה שעיניחו רואות. אף גם לא טוב לקות לטוב אשר יבוא מאסון אחרים.

- אם טוב ואם רע, אבל אחי בני עמי הלא צריכים למות, למען אשר אוכל אני לחיות – ענה יענקעל’ה בצחוק ערמה. – וגם אתה הלא הזכרת את הפסוק: וצדקה תציל ממות. שוה נא בנפשך, לוּ חיו האנשים לעולם, הלא תמו כל הקבצנים לגוע.

- הבל הבלים! העולם לא היה יכול להתקים בלי קבצנים, כאמור: “ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רֹע הגזרה”. שלש אלה אמורים פה בהדרגה. אמור מעתה, כי הצדקה האמורה לאחרונה הוא הדבר היותר גדול ונכבד בעולם. על כן גם הקבצן הוא האדם היותר גדול בעולם, כאשר אמרו חכמינו: גדול המעשה יותר מן העושה. הנה כי כן הקבצן מעורר לעשות צדקה גדול הוא מן הנותנה

- הוי, הוי! אל נא תרקיע לשחקים, – קרא יענקעל’ה אשר לא יכל עוד להתאפק ולשמע בכבד ראש דברי גאון־אולת אלה. – אך הנה גרינבום הולך שמה, אשר אתמול מת עליו אביו. נעבר נא אל עבר פניו וברכנוהו בחיים ארֻכים.

- גרינבום מת! האם לא זה הוא גרינבום האיש, אחד מאדירי הבירזה, זה הנבל ורועה זונות?

- הוא ולא אחר, – ענה יענקעל’ה, אשר מהר לקדם את פני בנו.

- שבת שלום, אדוני גרינבום; יתן לך ה' חיים ארכים. הה, מה גדולה האבדה לעדתנו!

- חן חן לך על דברי נחומיך, – ענה הבן באנחה.

- כן, – הוסיף יענקעל’ה בשפתי חן, – אביך היה אדם גדול וטוב – שפל קומה כמוני.

- כבר נתתי את בגדיו לברוך הזגג, – ענה האבל.

- אבל לברוך יש עבודה להתפרנס ממנה ולי אין כל, בלתי אם שמלתי הקרועה לעורי, ומה מאד לבשוני בגדי אביך המנוח.

- ברוך הוא איש אמלל, – הצטדק גרינבום הצעיר. – צרות רבות ורעות באו עליו בחרף הזה. אחד מבניו מת עליו בימי השלג והקֹּר היותר גדול, ושבעת ימי האבל היה כלוא בביתו ולא יכל להרויח מאומה.

גרינבום הלך לו.

- הרואה אתה אפוא, כי העבודה היא מקור אכזב? – קרא מנשה כמנצח.

- לא תמיד – התעקש הקבצן הפולני. – הנה שש הגיניאות אשר אני מכניס מדי שנה בשנה בחג הסכות על הביאי את הלולב אל בתי מכרי בעד הנשים, אשר לא תוכלנה ללכת אל בית הכנסת להתפלל, כן גם מתקיעת שופר באזני הנשים ההן בראש השנה למען תוכלנה לאכל בעתן – הגם ההכנסה הזאת איננה בטוחה?

- סך קטן כזה איננו שוה גם לדבר עליו ומה גם להתוכח. חשב נא יתר הכנסותיך.

- יש לי עוד הכנסות קטנות מזאת: שלש גיניאות ממתנות לאביונים בפורים ומחתן־תורה וחתן־בראשית בשמחת תורה; ארבע לטרות ועשרה שילינגים – מן הבגדים הישנים הנתונים לי במשך השנה. מלבד כל אלה יתנו לי גם ארוחות חנם – והנה חשבתי ומצאתי כי שוות הנה שבע לטרות. גם ההכנסות שאינם ידועות מראש תעלינה בלי ספק לעשר גיניאות. הלא ידעת כי צַוָּאוֹת, מתנות ונדבות שונות היורדות לאחינו כמו מן השמים.

- כן, הנדבות שאינן נראות מראש תעלינה בלי ספק לסך כזה, – הסכים מנשה. – הנה גם אני נקריתי בימים האלה בבית־הקהוה אשר לשמעון, ושם ישבו אחדים מסרסרי הבירזה על כוס יין; ראיתי כי לבם טוב עליהם מעסקי היום ההוא, ואך נגשתי אליחם נתנו לי נדבה הגונה, אשר השביעתני רצון.

- ואני – התהלל יענקעל’ה בקנאה – קבלתי מגדעון העשיר שתי לטרות ברגע אחד. הוא אוהב לתת לקבצנים לטרות כמו בטעות תחת שילינגים לראות את הרושם אשר תעשה הנדבה עליהם. השוטים ממהרים להִפָּרד ממנו, או הולכים להם לאטם ומסתירים את המטבע בכיסם. לא כן החכמים, הם ממהרים להעירו על טעותו ואז יתן להם עוד לטרה אחת. את גדעון טוב מאד להתהלך בישר לבב. כן גם הדוקטור פַלק “בעל השם” המקֻבל הגדול בשעה…

- אבל אחרי כל אלה – שסעהו מנשה קצר־הרוח, – לא תעלינה עוד הכנסותיך למאה וחמשים לטרה לשנה.

פני יענקעל’ה נפלו.

- לא תעלינה, יען כי לא קבלת בחשבון אחדות מהכנסותי.

- לא, לא! גם אם תחשב כל הכנסותיך יחד לא תעלינה ליותר ממאה וארבעים ושלשה לטרה ותשעה עשר שילינג.

- הבל הבלים! – קרא יענקעל’ה בתמהרון. – איככה תוכל לדעת את החשבון בדיוק?

• התחשב כי אינני יודע את ה“חבור” הפשוט? – ענהו מנשה בפנים זועפים. – אלה הן עשר הכנסותיך:

שילינג לטרה

א) קצבת בית הכנסת עם התמיכה לחג הפסח. 0 – 8

ב) קריאה לבית הכנסת. 0 – 10

ג) מחזרה על הפתחים. 0 – 65

ד) מבית הכנסת בתור בטלן ומן הקפה 0 – 14

ה) מימי הזכרון למתים 0 – 15

ו) הכנסות הלולב והשופר 6 – 6

ז) נדבות לפורים ועוד 3 – 3

ח) ממכירת בגדים ישנים 0 – 4

ט) מחיר ארוחות חנם 0 – 7

י) נדבות שאינן ידועות מראש 10– 10

* * *

ובס"ה 19 ש. 143 ל.

- גם ילד קטן ידע לחַשֵׁב חשבון פשוט כזה, – קרא מנשה בגאון.

יענקעל’ה השתומם מאד על זכרונו הנפלא וכשרונו הגדול של די־קוסטה ולבו מלא רגשי כבוד ויקר לפטרונו הגדול. אך הוא התעורר כרגע וימצא מענה.

- אני חשבתי כי גם כלתי תביא נדה לפחות בסך מאה ליטרה.

- לוּ יהיה כדבריך; אבל אם גם תניח את הכסף בהבנק של הממשלה לא יביאו לך יותר מארבע ליטרות רבית לשנה, – ענהו מנשה מבלי חשב הרבה.

- את היותר, – השיב יענקעל’ה כרגע, – אקמץ מארוחות חנם. לא אפונה כי בהביאי את בתך אל ביתי תקראני לעתים יותר קרובות מאשר עד כה לאכל אתך לחם; כי על כן חתנך אני.

- אף לא פעם אחת – קרא מנשה, – כי על כן ידעתי עתה את הכנסותיך הרבות ולא תֵחָשב לי לצדקה להאכילך מלחמי.

- אל נא; ידעתי, ידעתי כי תקראני – ענה יענקל’ה בשפת חנף. – הנני סמוך ובטוח, כי אתה כאיש ישר ובעל רוח נדיבה לא תשים לב לדברים שאמרתי לך בתור שדכן, חותן וחבר בקבצנות. ומלבד זאת הלא בהיותך לי לחותן אתכבד לאכל על שלחנך לא בתור קבצן, כי אם בתור חתן.

- אבל אז הלא תהיה גם לי הצדקה לאכל על שלחנך אתה!

- האמת אגיד לך, כי מעולם לא ערבתי את לבי לקות לכבוד גדול כזה. ולוּ גם יהי כדבריך, אבל אני לא אוכל לתת לך ארוחות טובות ושמנות כארוחותיך. אם כן הלא גם ארויח מזה.

- אמנם כן, – ענה די־קוסטה שקוע במחשבות, – אבל אחרי כל אלה תחסר עוד גיניאה אחת לחשבון.

יענקעל’ה נלחץ הפעם אל הקיר, אך כרגע מצא לו צנעה לצאת מן המצר.

- אל תשכח שאני מתנהג בחסידות שמתן שכרה בצדה. הנה אני מתענה עשרים יום בשנה, והם ימלאו לי את החסרון הקטן הזה.

- אבל גם בנים יהיו לך בקרב הימים.

יענקעל’ה הניע בכתפו.

- זה הוא עסקו של הקדוש ברוך הוא. הבורא נפשות ידאג למחיתן. אף גם זאת אל תשכח, כי בתך תביא לי נדה. הרבה יתר ממאה לטרה.

- אין כל ספק כי אתן לבתי נדה הראוי למצבה – קרא מנשה בגאון. – אבל אני חשבתי תמיד להשיאה לאיש אשר יהיה “מלך הקבצנים”.

- טוב אפוא; וגם אניח אם אֲאֻשַּׁר לקחתה לי לאשה הָיֹה אהיה באמת מלך הקבצנים.

- ואיככה זה?

- אם יצליח בידי לקבל בנדבה את בתך – זו אבן החן היותר יקרה בתבל! ואת הנדבה הזאת אקבל ממלך הקבצנים!! ומלך הקבצנים בעצמו יהיה לי לשדכן בנדבה!!! האם לא אהיה אז מלך הקבצנים באמת?!

ד. הַתְּנָאִים

מנשה בואנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה נרעש ונרתע כל כך מפני התשובה החרוצה, אשר שמע הפעם מפי העתיד להיות חתנו, עד כי לא מצא מלים לענותו ויעמד רגע שקוע במחשבותיו. המענה החרוץ והמחֻכם הזה העיר בקרב לבבו רגשי כבוד לרעהו, הקבצן הפולני, רב יתר מהכנסתו הגדולה; ואת רחשי לבבו אלה הביע קולו הרך בכל הדברים אשר דבר אליו אחרי כן. הוא לא היה מאלה אשר המטבע היא שרש נשמתם ואלילם האחד. הכסף היה בעיניו רק כאמצעי ומעורר לעבודת השנוררות אשר עסק בה לשמה. השכל והחריצות – אלה הם אשר הפליאו כל כך את לבבו הפעם.

- אכן צדקת, – ענהו לסוף, – כי אם תדע ותשכיל להפציר בי עד אשר אעתר לך ונתתי לך את בתי לאשה, אז תצטיֵן באמת והיית ראוי לשם “מלך הקבצנים” ושׁוֶה בכבוד להיות לי לחתן ולבתי לאיש; אבל בקֹרת תהיה לכשרונך הפעם אשר תראני לדעת, כי אמנם קבצן משכיל וחרוץ אתה.

יענקעל’ה הניע את כתפיו.

- אבל מה הוא האות והמופת אשר אוכל לתת לך עוד? – צעק יענקעל’ה בפרשו את כפיו.

- אות אמת ומופת חותך! – ענהו מנשה. – אני חפץ לראות לדֻגמה במה כחך גדול. בפעם האחת אשר ראיתיך “מקבץ” לעיני, נכשלת.

- אותי! מתי? – קרא יענקעל’ה בכעס.

- עוד בלילה הזה, כאשר פנית אל גרינבום הצעיר בבקשה לתת לך את בגדי אביו המת.

- הלא כבר נתן אותם לאחר, – קרא הפולני נכלם.

- ומה בכך? לוּ נתן איש את בגדי לאחרים הייתי דורש ממנו כסף מחירם. לא, יענקעל’ה, אם חפץ אתה להיות חתני אינך צריך לשים לב לתרוצים ודחיות כאלה. לא, לא, אני זוכר היטב את דברי חכמינו זכרונם לברכה: כל המשיא בתו לעם־הארץ כאלו כופתה ומניחה לפני ארי.

- אבל הלא ראיתני כבר לא אחת מצליח במשלח ידי!

- כזאת לא ראיתי מעודי! – הכחישו מנשה ברגז.

- ואני אומר לעתים קרובות מאד!

- אצל מי?

- אצלך! – קרא יענקעל’ה כמנצח.

- אצלי! – קרא מנשה בבוז, –וכי מה ראיה היא זו? אני איש נדיב לב! הבה אראה נא אם תוכל להוציא כסף מכִּילי.

- הנני נכון להוציא נדבה מכל כִּילי אשר תבחר! – התנדב יענקעל’ה בחם.

- אתה נכון?

- כן, בחר לך את הקבצן.

- לא, את הבחירה אני מוסר לך – ענהו מנשה במאור פנים.

- טוב אפוא, אנסה נא דבר אל שמואל לצרוס הקצב!

- לא, לא זה הוא האיש, הוא נתן לאחד הקבצנים ממכרי אחד עשר פֶּנס.

- אחד עשר פנס! – צעק יענקעל’ה משתומם.

- כן; זה היה האופן האחד, אשר יכל להוציא בו את השילינג. הוא לא היה פסול לגמרו אך שָׁחוק מעט; ובאשר לא נמצא איש אשר יקחהו מידו, נתנהו להקבצן בנדבה וידרש ממנו לתת לו פֶּני אחד עודף. מובן הדבר כי ידע הקבצן להוציאו אחרי כן בחנות לצרוס. בכל זאת לוּ היה קמצן אמתי, כי אז בחר לשים את השילינג השחוק בכיסו מהחליפו גם בפֶנִי היותר טוב וטבוע.

- אבל מה בצע במטבע שאי־אפשר להוציאה? ומדוע לא יתננה לעני?

- אמנם כן, – ענה די־קוסטה, – אבל מכילי כזה לא יקשה עוד להוציא נדבה.

- הגידה נא לי איך תוכל להחליט כדבר הזה?

- פשוט מאד. הנה ראינו את לצרוס נותן לעני אחד עשר פֶּנס. הכילי אשר תרע אינו להוציא פרוטה על עצמו ועל בשרו, יוכל באופן יוצא מן הכלל לתת גם נדבה הגונה לעני. אך האיש המפנק את נפשו הוא בכל התענוגים והמותרות ועינו רעה רק באחיו האביון לבלי תת לו מאומה, הוא הכילי, אשר יקשה להוציא ממנו נדבה. הוא מוציא תועלת מכספו – לעצמו! ואם מאיש כזה תבקש נדבה, תגע אל עצמו ואל בשרו, את נפשו אתה קובע! לקבל נדבה מכילי־פזרן כזה יחשב בעיני לחריצות יותר גדולה מאשר להוציא דבר מה מקמצן פשוט.

- טוב אפוא, קרא בשם איש כזה!

- לא, הלא אמרתי לך כי לא אוכל לקחת ממך זכות הבחירה, – ענהו מנשה בגדל לבבו. – בחר באשר תבחר, אני סומך עליך. הן לולא האמנתי בך ובישרת לבבך, העלה גם רגע הרעיון על לבבי, כי תהיה לי לחתן?

- אם כן אלך אל מנדיל יעקב’ס ברחוב מרי־אֵקס.

- מנדיל יעקב’ס? לא, לא! הלא הוא נשוא! בעל משפחה לא יוכל לדאג רק לנפשו.

- ומדוע לא? הן גם האשה לתענוג תחשב! אף תעלה לו בזול יותר מסוכנת.

- אינני רוצה להתוכח אתך בזה. אחת אמרתי: אין נפשי אל מנדיל יעקב’ס.

- ושמעון קֵילוצקי מוכר היין?

- הוא! הן הוא כמעט נדבן בקופסתו המלאה לה טבק והפתוחה לכל באי חנותו. גם לי הושיט פעם אחת את קופסתו; כמובן לא קבלתי את נדבתו זאת. – יענקעל’ה קרא בשם עוד אנשים רבים, אך מנשה מאס בכלם.

- כמדומני שיש רב אחד בעדתך – אמר לו מנשה אחרי חשבו רגעים מספר, – אשר קמצנותו כבר היתה למשל בפי כל; הגידה נא לי מה שמו כי אדע?

- רב, רב? – גמגם יענקעל’ה בתמימות מעֻשָׂה, בעת אשר לבו פעם בקרבו מאד.

- כן, רב, בעל־כרש.

יענקעל’ה הניע בראשו. עיניו חשכו בחוריהן ולבבו נבא לו חרבן כל תקותיו הנעימות.

- כמדומה לי שמכנים אותו בשם איזה דג – רבי דג –הפעמון ⁹ … לא, לא כן, רבי דג…

יענקעל’ה ראה והבין, כי כבר נחתם גזר דינו.

- אולי רבי “חרטה דג מלוח”? – שאל בגרון נחר; קולו עזבהו מרב פחד והתרגשות.

- כן, כן, רבי “חרטה דג מלוח”! – קרא מנשה בשמחה. – מפי רבים שמעתי – אנכי לא ראיתיו מעודי – כי הוא זולל וסובא וקמצן נבזה מאין כמוהו. עתה, אם תאכל אתו ארוחת הצהרים אז תקרא בצדק " מלך הקבצנים".

פני יענקעל’ה הלבינו כסיד וכל עצמותיו רעדו.

- הלא גם הוא בעל אשה! – קרא לסוף בקול עלז, והתקוה החלה להאיר פניה אליו.

- אכל אתו לחם מחר בצהרים, – חרץ מנשה את משפטו; \– מעדני מלכים עולים על שלחנו ביום השבת. מצא את הדרך אל שלחנו, ומצאת את האשה אשר חפצת בה.

- אבל אינך יודע את האיש הזה – אי־אפשר הדבר! – צעק יענקעל’ה כנואש.

- תרוצים כאלה ראויים לאיזה קבצן־שלומיאל. הלא שמעת את ההתראה האחרונה: אם אין ארוחה – אין אשה; אין אשה – אין נדה.

- ומה הוא הנדה אשר תתן לדבורה? – שאל יענקעל’ה הנפעם אגב אורחא.

- נדה נכבד ונפלא במינו. ראשית, תקבל את הכסף העולה לחלקה מקפת העדה. עדתנו נותנת לנערות עניות סכום הגון לנדה. עזבונות גדולים מיוחדים לצדקה זו.

עיני יענקעל’ה נוצצו מאד.

- הוי, מה נדיבים הם הספרדים!

- מלבד זאת הנני חושב לתת לחתני את כל אחוזתי אשר בירושלם.

- היש לך אחוזה בארצנו הקדושה? – שאל יענקעל’ה משתומם.

- ראשונה במעלה, מעידית שבעידית. וכמובן הייתי נותן לך גם גליל שלם בארץ הזאת.

- מה? – קרא יענקעל’ה וישאף רוח בחזקה.

- האוכל עשות אחרת? – הוסיף מנשה ברגש. – זכר כי עצמי ובשרי היא! אך הנה ביתי. עתה כבר מְאֻחָר מקרא אותך אל ביתי. שבת שלום! אל תשכח את התנאי – לאכל מחר בצהרים על שלחן רבי “חרטה דג־מלוח”.

- שבת שלום! – רטן יענקעל’ה, אשר נדחף סר וזעף אל מעונו ב“טְרַיְפְּיַרְדְ” בחלק העיר “אואיטצ' פיל”, אשר שמה נשאר שמו לזכרון עד היום הזה.

רבי “חרטה דג־מלוח” לא היה מגיד מאֻשר מטעם העדה, כי כהן בתור ספדן בבתי אנשים פרטים; אף היה בעל לשון מדברת גדולות, ביחוד ידע לפזר תהלות ותשבחות למתיו. הוא היה רם הקומה, עב בשר ובעל כרש מלאה וזקן אדם ומגֻדל, אשר ידע לקחת לבבות במשליו ולהוציא דמעות מעיני שומעיו בתנחומותיו אשר הטיף בבית אבל. כל אנשי העדה ידעו אמנם את פזרנותו הגדולה לקבתו הכבודה – וקמצנותו הנוראה לדברים שבצדקה; אבל הם ידעו גם להבדיל בין חייו הפרטים בביתו פנימה ובין הליכותיו בקהל ועדה. כספדן ידע למלא את כל דורשיו רצון. ידוע ידע את עתו, ולא נתן את הנאספים לחכות לו הרבה, אף השכיל תמיד להטיף נחומים על לבות נשברים.

את תנחומותיו הביא בחמשה אופנים – הכל לפי האדם, לאמר: המת והמצב. אם לא נודע לו המת מתמול שלשום – וזה היה לעתים לא רחוקות – היה פונה בשאלה אל אחד האבלים: מי הוא? איש או אשה? נער או נערה, נשוי או פנוי? ההיו לו בנים? זקן או צעיר?

ואך קבל תשובה על שאלותיו אלה היה כבר הכל מוכן ומזֻמן. הוא ידע כבר באיזה מחמשת הספדיו הוא צריך להשתמש הפעם. בכלל הצטַינו הספדיו בתכן מבֻלבל ובהמון דברים כוללים המתאימים למצבים שונים; ואם קרה לפעמים על פי טעות, כי עורר קינים והגה על האלמן החי וקים תחת אשתו המתה, לא הביא הדבר הזה לשום תוצאה רעה, חלילה. הנאספים ידעו תמיד להטיל את האשמה עליהם, כי אך נִדְמה נדמה להם לשמע מפיו דברים מוזרים כאלה, יען כי לא שמעו בשים לב. היה גם – אמנם לעתים רחוקות מאד – אשר ערב את לבו להוסיף על הספדו השגור בפיו מאמר או שנים הנוגעים בפרטות בעצם המקרה אשר לפניו, אבל בזהירות יתרה; כי מה יעשה ספדן מהֻלל ברב התשבחות כמוהו, אם לא יַראה לפעמים את כשרונו הגדול להטיף דבר בעתו גם מבלי להכין את עצמו!

לעמת זאת בתור דרשן על הבמה לא נחל כבוד כלל. בפעם האחת, אשר נסה לדרש מעל הבמה בבית הכנסת הגדול בלונדון, רכש לו שם לְוָי. תבן הדרשה היה – החרטה, אשר ירגיש החוטא בלבבו; ואותה התאמץ לבאר ולהסביר לפני קהל שומעיו.

"למשל, קרא הדרשן, אתמול הלכתי לטַיל על “גשר לונדון”, והנה אשה עניה לנגדי ובידה סל מלא דגים מלוחים למכירה. “מה מחירם” – שאלתיה. “שנים בשני פנסים וחצי”, ענתני. “הוי, קראתי, הלא זה יוקֶר נורא! אני אמצא לי בלי כל עמל שלשה בשני פנסים?”. אבל היא לא חפצה, כנראה, להִפָּרֵד מדגיה המלוחים במחיר כזה, ואני הלכתי לי הלאה, בחשבי כי עוד אפגש אשה אחרת המוכרת דגים מלוחים בקצה הגשר השני. ועליכם לדעת, רבותי, כי הדגים המלוחים היו שמנים ונחמדים מאד, ובראותי אותם ירד רירי על זקני מרב תאוה. באתי עד קצה הגשר השני ולא מצאתי שם כל אשה המוכרת דגים מלוחים. אז גמרתי בלבי לשוב אל האשה אשר פגשתי, יען כי ידעתי היטב שהדגים הם בזול גדול, ואני התאוננתי על מחירם הרב רק משום דרכי המסחר. אך בשובי אל האשה ראיתי – והנה כל הדגים המלוחים נמכרו, לא נשאר מהם עד אחד. מה אֹמר לכם, מורי ורבותי? את כל שערות ראשי חפצתי למרט אז מרב יגון וחרטה! הרואים אתם אפוא, מורי ורבותי, מה זאת חרטה?,

הודות לדרשתו זאת כנוהו בשם: “רבי חרטה דג־מלוח”.

אבל גם אחרי כל אלה לא חדל הרב הדרשן להסביר את הדעות הנאצלות בדרך מוחשי, ובדברו בכל אחד מחמשת הספדיו על הצדקה וגדל ערכה היה מסַיֵם תמיד בקול קורע לבבות:

- ובכן, מורי ורבותי, מי מכם אשר יש לו מכנסים ישנים ימהר ויביאם אל “הרבי”.

רבי חרטה דג־מלוח, ככל אחיו המגידים, לא היה בעצמו סמל המעשים הטובים אשר צעק והריע עליהם בדרשותיו המחֻכמות. הוא חי ברוחה מנדבות אחרים, אבל לא היה גם אחד אשר יכל להתפאר, כי קבל מידי הרב הספדן אף פרוטה אחת יתרה לא רק בתור נדבה, כי גם בקנותו איזה דבר נזהר בכל מיני זהירות מהוסיף גם מעט על מחירו. הקבצנים הרגילים לחשב כי הם באים רק לגבות את חובם מאחיהם העשירים, הביטו עליו כעל אוכל כספם ושודד נחלתם. גם הוא מצדו לא היה שמח בחלקו, כי התאונן תמיד על אנשי עדתו, אשר לא יכבדוהו כערכו ולא יוקירו את פעלו כראוי. “שכר עמלי – התאונן תמיד מרה – מעט מאד, עד אשר לא היה מספיק גם ללחם ביתי, לולא ימי הצומות הרבים בשנה”. ואמנם ימי הצומות יקרו לו הרבה יתר מאשר ליענקעל’ה מודענו; ארוחתו הצטַינה תמיד במאכלים ממאכלים שונים וחסכון הצומות השאיר בכיסו סכום הגון מאד.

כבר שמענו מפי יענקעל’ה, כי הוא היה בעל אשה. אשתו ילדה לו בן, אשר הלך לעולמו במלאת לו שבע שנים. זאת היתה הדאגה האחת אשר ידע האיש הזה בכל ימי חייו. במות הילד רעה עינו בחבריו הספדנים המתחרים בו לקרא להם להספיד את בנו יחידו, ובחמשת הספדיו לא היה גם אחד אשר יתאים אל האסון אשר קרהו. בימים הרעים ההם לא אכל גם את ארוחותיו השמנות בסדר הרגיל במשך חדשים מספר.

לא היה עוד איש אשר אכל על שלחנו מלבד האשה והבן שהיה מחויב להאכיל על פי דין. ואף כי במשפחתו היו רק שתי נפשות, בכל זאת הסכינה אשתו להכין תמיד ארוחה לשלש נפשות, בחשבה את אישה הנכבד ליותר מ“יחידה” פשוטה; ואת עצמה חשבה תמיד רק לחצי נפש, לפלג גופא.

אחרי כל אלה נקל להבין מבוכת יענקעל’ה וחרדת לבבו בגשתו ביום המחרת, והוא לבוש בגדי שבת, אל בית הרב “חרטה דג־מלוח”, כרבע שעה לפני זמן ארוחת הצהרים, למען יוכל לקחת בה חלק גם הוא.

“אם אין ארוחה – אין חתונה”! צלצל באזניו גזר הדין שיצא מפי די־קוסטה. לא יפָּלא אפוא אם הארוחה הזאת, אשר אליה נשא את נפשו ואשר רחקה ממנו כרחוק מזרח ממערב, יקרה בעיניו כסעודת החֻפה! פני דבורה הנעימים רחפו לנגד עיניו וירעימוהו ויעוררו את רגשותיו מאד.

יום השבת היה יום מעֻנן מאד, אך עננה יותר שחורה העיבה הפעם את רוחו. מעון הרב היה ברחוב סטוּארט בדיוטה התחתונה של בית יפה ונהדר מאד, כי לא אָצל הרב הנכבד מעצמו ובשרו כל ענג ורוחה מלבד הצדקה. לפני הפתח היה מסדרון יפה מתחת לתקרה העשויה בתבנית קשת מחֻדדת ונשענת על שני עמודים מפארים. בעלות יענקעל’ה על שלש מעלות־העץ, הכהו לבבו כהלם פעם וישאף רוח בחזקה, כמו עלה לא על שלש כי אם על שלש מאות מעלה, וכמעט שלא האמין כי יעצר כח לעבר את סף הדלת. אז עבר כברק רעיון נפלא במוחו: לשוב על מעונו ולאכל שם את ארוחתו במנוחה, והגד יגיד לדי־קוסטה, כי אכל לחם על שלחן הרב. – “הן לא יעלה גם על לבבו כי רמיתיו – חשב יענקעל’ה בלבבו. ואיככה זה יוכל לדעת את הדבר הזה? הלא האמין בי בתֻמתו. קלות דעת כזאת ראויה לענש כזה”. אך בזכרו את אמונת מנשה בישרת לבבו ובטחונו בו נִחם על מחשבתו הרעה. גדָל נפש פטרונו ושאָר רוחו אמצו את לבבו ויעודדו את רוחו לעשות את חובתו כאיש ישר.

אז החליט לנסות את כחו הפעם, ואם לא יצליח הלא יוכל גם אז להוליך את מנשה שולל, באמרו לו כי עשה את חפצו והצליח לאשר שלחהו.

בידים רועדות מפחד ומהתרגשות משך בכף הפעמון ויצלצל. הוא לא הכין עוד את תכנית המלחמה אשר עליו לאסור בעוד רגע, בהשליכו יהבו על המקרה ועל חריצותו.

הגברת “חרטה דג־מלוח” פתחה את הדלת למחצה ותוציא את ראשה החוצה.

- אני חפץ לראות את פני הרב, – אמר יענקעל’ה ויצג רגל ימינו על סף הדלת.

- הוא טרוד עתה, – ענתה הרבנית, אשה קטנה וצנומה, אשר בשכבר הימים היתה, כנראה, עלמה יפה ובריאה. – הוא מדבר עתה את איש נכבד מאד.

- אין דבר, אני יכול לחכות.

- אבל עוד מעט וישב לאכל ארוחת הצהרים.

- אז אוכל לחכות עד אם כלה לאכל – אמר יענקעל’ה בתנועת־חן.

- אבל הרב מאריך בשלחנו.

– אין דבר, אין דבר, – קרא יענקעל’ה בנעימות. – יאריך בשלחנו כחפצו ואני אחכה לו.

האשה נבוכה ותבט עליו רגע כאובדת־עצות.

- אם כן אלך ואגיד לאישי, – קראה לסוף.

רגעים נוראים עברו אז על יענקעל’ה; רוחו הסוער רחף בין תקוה ויאוש.

- הרב מבקש לדעת מה חפצך, – אמרה הרבנית בשובה אליו.

- אני חפץ לקחת לי אשה, – ענה יענקעל’ה בהתגלות לבו.

- אישי איננו עוסק בנשואים.

- ומדוע לא?

- הוא מטיף נחומים לאבלים, – בארה לו הרבנית, – ולענינים אחרים לא ישים לב.

- אבל אנכי לא אוכל לקחת לי אשה בלי עזרת הרב, – רטן יענקעל’ה בקול עצב.

האשה הקטנה שבה משתוממת אל אלוף נעוריה. כעבר רגע הופיע הספדן בכבודו ובעצמו באולם. כַּפָֹּה שחורה כסמל הקדושה היתה חבושה לראשו, אך פניו היו בפני זולל וסובא ועיניו הפיקו ערמה ועז נפש.

- שבתא טבא, אדוני! מה זה חפצת לבקש ממני על דבר חותנתך?

- זה ספור ארוך, רבי, – ענהו יענקעל’ה, – וכאשר שמעתי מפי אשתך הטובה כי נכון אתה לאכל ארוחת הצהרים, לא אוכל לעצרך עתה.

- לא, עוד יעברו רגעים מספר עד אשר אשב אל השלחן. הגד מה חפצך?

יענקעל’ה הניע בראשו.

- לא, לא אוכל לעצרך פה ברוח הנושב מסביב.

- אין דבר, אינני מרגיש פה כל רוח.

- הלא זאת היא הסכנה הכרוכה ברוח. עתה אינך מרגיש מאומה, וכעבר ימים תחלה מחלת הריבמַטיזם; אז תבוא החרטה לאחר זמנה, – קרא יענקעל’ה בקריצת עינים קלה. – חייך, רבי, יקרים מאד. אם אתה תמות, חלילה, מי ינחם אבלים? מי יחבש לנשברי לב?

הדברים האלה יצאו מפי יענקעל’ה בגחוך קל, אך הרב הבינם במובן היותר נעים לו ועיניו הקטנות נוצצו מגיל.

- חפצתי מאד להביאך אל ביתי פנימה, – אמר לו הרב בידידות, – אבל אורח יושב שם.

- אין דבר, – ענהו יענקעל’ה, – לא דבר סתר בפי; גם האורח יוכל לשמע את דברי.

הרב עמד רגע שקוע במחשבות מבלי דעת מה לעשות, אחרי כן שאלהו:

- הלא חפצת לשאל בעצתי על דבר חתונתך?

- חפצתי, כי תואיל בטובך לסדר את הקדושין.

- אבל מעודי לא קראו לי לסדור קדושין.

- הן יכול תוכל לעשות כדבר הזה.

- זר – זר הדבר, – רטן הרב כשקוע במחשבותיו.

- מה זר?

- כי באת אלי היום. אבל מדוע לא הלכת אל הרב סנדמן?

- הרב סנדמן! – קרא יענקעל’ה בבוז, – מי זה יִוָאֵל ללכת אליו?

- ומדוע לא?

- כל הקבצנים הולכים אליו, – ענהו יענקעל’ה בגאון.

- הום! – חשב הרב בלבבו, – מי יודע אולי תפָּתח לפני הכנסה חדשה בהיותי למסדר קדושין לעשירי עם.

- בוא אפוא פנימה, – קרא לסוף, – ואני אאציל לך רגעים מספר לשמע בקשתך, אם תוכל לדבר דבריך גם באזני האיש הזר.

הרב פתח את הדלת וילך לפניו אל חדר האורחים.

ויענקעל’ה הלך אחריו בעליצות נפש; רָאּה ראה כי כבר פרץ לו דרך בחומה הבצורה. התקוה הנעימה האירה לו שנית את פניה ולבבו פָּעם בחזקה; אך בבואו עד סף הדלת התחלחל מאד ועוד מעט ונפל לארץ.

נשען אל התנור בגאון עמד – מנשה בואנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה!

- שבת שלום, יענקעל’ה! – קרא אליו די־קוסטה בידידות.

- שב–בת שלום, – גמגם יענקעל’ה.

- אתם מכירים איש את רעהו? – קרא הרב בתמהון.

- כן, – ענה מנשה, – וכנראה הוא גם ממכריך.

- לא, הוא בא אלי זאת הפעם הראשונה לשאל בעצתי, – ענה הרב.

- ואני חשבתי, לא התאפק יענקעל’ה מהעיר, כי אינך יודע את רבנו הנכבד.

- לא, אך זה כחצי שעה אשר נכבדתי להכירו. פגשתי את הרב ברחוב בלכתו מבית הכנסת הביתה, וכבודו הואיל בטובו להזמינני לאכל אתו לחם.

יענקעל’ה היה כמֻכה בשממון; למרות לעגו לפעמים בסתר לבבו לחלומות מנשה המתברך בלבבו כי הוא מלך הקבצנים, היו רגעים אשר התפלא הפלא ופלא לכשרונו הגדול ולבבו רחש לו כבוד ויקר. איככה זה יכל הספרדי הנפלא הזה להשיג את חפצו זה על נקלה!

בהעיפו את עיניו אל השלחן ראה יענקעל’ה, כי השלחן כבר ערוך והכל מוכן לסעודה – בעד שלשה אנשים. “הוי, מי יתן והייתי אני השלישי!” התפלל אז יענקעל’ה בלבבו. השוב עשה מנשה הפעם להיות לו לצור מכשול על דרכו? מובן הדבר כי הנקל היה לו לקות להיות השלישי בסעודה מהיות הרביעי הפעם – ואולי גם אין הסעודה מספקת לכלם.

- אבל הנני חושב, כי לא יעלה על לבבך לאכל פה לחם, – פנה יענקעל’ה אל די־קוסטה במבוכה.

- את מוצא שפתי לא אחלל, – ענהו מנשה; – ואיככה אוכל להשיב ריקם פני רבנו למרות עיני כבודו?

- אני אינני חרד כל כך לכבודי, – קרא רב “חרטה דג־מלוח” בידידות; – אם יש את נפשך אוכל לסור אל ביתך אחרי הצהרים ודברנו את דברינו.

- תלמיד חכם שמחל על כבודו אין כבודו מחול – ענה מנשה. – ואף גם זאת כי אחרי הצהרים אינני מקבל כל איש בביתי; אז אישן ואנוח מעט.

הרב לא העז עוד להתנגד לחפץ די־קוסטה, ויפן אל יענקעל’ה.

- עתה הגידה לי מה חפצך בדבר חתונתך?

- לא אוכל לדבר את דברי בפני האדון די־קוסטה.

- ומדוע לא? הלא אמרת לי, כי תוכל לדבר את דבריך גם באזני איש זר.

- כן, באזני איש זר; אבל האדון די־קוסטה איננו זר לי. הוא יודע את הדבר יותר מדי.

- ומה נעשה אפוא? – רטן הרב.

- אני אוכל לחכות עד אחרי הסעודה, ענהו יענקעל’ה במאור פנים, – אני לא אישן…

ובטרם הספיק הרב לענותו, הביאה אשתו תופינים ותשם על השלחן. אישה הביט אליה בקצף, אך היא כמטוטלת המתנועעת בלי דעת וחשב מאומה, נגשה אל הארון ותוציא ממנו בקבוק שחור מלא יין שרף ותשם גם אותו על השלחן. היא יודעת כי עליה להגיש את המאכלים בעתם, ולאורח הלא־קרוא כבר ידאג אישה להפָּטר ממנו. לוּ אחרה מעט כי עתה נתן עליה בקולו כדרכו תמיד; היא לא היתה רק אשה כי גם שפחה ומשרתת יחד.

מנשה ראה כי ההכנה לסעודה הולכת וקרובה אל קצה, וישב אל השלחן. הגברת “דג־מלוח” הבינה הפעם את מבט אישה ותשב לה בקצה השלחן. הרב בכבודו ובעצמו ישב ראש לפני הקערה המלאה. הוא אהב תמיד לחלק את הארוחה למסֻביו; הוא מכיר ערכו וכשרונו הגדול ויודע כי אין מומחה כמוהו בענינים כאלה. ויענקעל’ה נשאר עומד על מקומו במבוכה. ריח הבשר הצלוי ותפוחי האדמה המטֻגנים היטב בשומן מלא את אויר החדר שירת־תאוָה עזה.

פתאם נשא הרב את עיניו אל יענקעל’ה.

- אולי תחפץ גם אתה לעשות כמעשינו? – קרא אליו בקול נעים מאד.

- מאד מאד חפצתי לעשות כמעשיך, רבי! – קרא יענקעל’ה במאור פנים.

- אם כן לך הביתה ואכל את ארוחתך, – ענהו הרב.

לבב יענקעל’ה אשר דפק רגע בעז נדם פתאם ויהי לאבן; רעד קר עבר בכל עצמותיו, עיניו הפיקו מבט מלא יסורי הנפש, חמלה ותחנונים אל מנשה היושב לו במנוחה ושוחק על מפלתו.

- חלילה לי מלכת הביתה ולעזב אתכם בלי שלילי ל“זמן” – קרא יענקעל’ה בקול מוכיח. – אם כבר אני פה, הלא יחָשב לי לעון עם אעזבכם עתה.

הרב, אשר על פי מצבו ידע להזהר בעניני הדת, נלחץ הפעם אל הקיר; למרות חפצו לא יכל לעזב הפעם את המקרה לברך בשלשה כאשר יעשו החרדים לדבר ה'.

- מאד חפצתי להזמין גם אותך לסעודה, – אמר הרב, – אבל לדאבוני, רק שלש פְּנָכוֹת¹⁰ של בשר יש לנו בבית.

- אין דבר, אני אוכל לאכל מן הקערה.

- שב אפוא לַשלחן.

ולבב יענקעל’ה דפק שנית מגיל ועליצות, ובשבתו לכסא הפיץ מבט נצחון אל עבר פני מנשה, אשר לא חדל עוד מצחוק.

בעלת הבית, אשר לא הבינה למבטי בעלה ולרמיזותיו, קמה מכסאה ותוצא מן הארון כף, סכין ומזלג ותגש ליענקעל’ה, המאֻשר האחד בתבל. בעל הבית מלא בראשונה את פנכתו על כל גדותיה בתפוחי אדמה מטגנים ומכרכמים עד היות להם ברק, אחרי כן לקח לו מן הצלי חתיכה הראויה להתכבד לבוא אל קבתו הכבודה, ואת הנותר חלק לשני חלקים לא־שוים בין מנשה ואשתו, בערך שוה לקומתם, ולסוף הגיש ליענקעל’ה את הקערה הריקה.

עיניך הרואות, כי לא נשאר בעדך מאומה, – קרא הרב בתמימות; – אנחנו לא חכינו גם לאורח אחד.

- כל הקודם זכה, – העיר מנשה במנוחה אכזריה.

יענקעל’ה ישב על כסאו כנציב קרח בעינים לטושות אל הקערה הריקה; גם מוחו היה ריק כהקערה אשר לפניו. כל תקותו אבדה.

“ארוחה כזאת – האין זה צחוק אכזרי?”, הגה יענקעל’ה ברוחו הקשה, “ומנשה הגאה האוהב תמיד להתלוצץ ולהתל בו היואיל לחשב לו זאת לארוחה? לא, לא!” רגעים אחדים ישב משמים כמשגע ממראה עיניו, מנגינת הסכינים והמזלגים צלצלה באזניו כלעג מר ורירו ירד על זקנו לריח המאכלים הטובים הממלא את כל החדר. אחרי כן התאושש וכאיש נואש גמר בלבבו להוסיף להלָּחם בכל כשרונותיו וחריצותו עד אשר יבקיע אליו את הארוחה, ויעבר עליו מה! מנשה שוחח אז עם בעל הבית על דבר הספרות העברית.

- גם אני חשבתי להוציא עתון עברי בהורודנה, – אמר הרב, – אך הכסף…

- היליד הורודנה אתה? – שסעהו יענקעל’ה.

- כן, בה נולדתי וגדלתי, – רטן הרב, – אך זה לי עשרים שנה אשר עזבתיה. פיו היה מלא על כל גדותיו והוא העביד את שניו עבודה רבה מבלי תת להן מנוחת רגע.

- הוי! – קרא יענקעל’ה ברגש, – אם כן אתה הוא הדרשן המהֻלל עד היום בפי כל בני עירי? אני אינני זוכר אותך, יען כי הייתי עוד נער בשבתך אתנו, אך שמוע שמעתי תמיד מפי כל אחינו שמה, כי אין עוד דרשן נפלא כמוך.

- בהורודנה היה לנו בית־משקה. אישי לא היה שם “מגיד” – אמרה הרבנות בתמימות.

דומיה לא־נעימה שררה רגע בחדר. לשמחת יענקעל’ה התאושש מהר הספדן הנבוך ויאמר:

- כן, אבל האדון הזה (הלא תסלח לי בקראי לך כך, כי איננו יודע את שמך) כִּיוֵּן בודאי אל השם הטוב, אשר יצא לי בעירי בתור נער־מגיד. בהיותי עוד כבן חמש שנים כבר דרשתי לפני מאות אנשים מעל הבמה בבית הכנסת הגדול; וידיעתי בכתבי הקדש ובמדרשים והחדושים הנפלאים והרעיונות העמקים אשר גליתי בהם לא כפשוטם, הפליאו כל כך את לבות השומעים, עד אשר גם אנשים באים בימים, אשר הגו בתורה מילדותם, בכו מרב התפעלות הנפש. על כן הייתי למלה בפי כל באי שער עירי, כי לא היה עוד ילד נפלא כזה מימות בן סירא.

- ומדוע עזבת אחרי כן את הדרשנות? – שאל מנשה.

- לא אני עזבתי את הדרשנות, כי אם היא עזבתני, – ענה הספדן באנחה, וינח את הסכין והמזלג לשפך את שיחו הפעם. – נער־מגיד יוכל להיות רק שנים מספר. במלאת לי תשע שנים הפלאתי עוד לבבות בדרשותי. אך משנה לשנה הלך הפלא הלוך ומעוט, ובהיותי ל“בר־מצוה” לא עשתה עוד הדרשה שדרשתי לכבוד היום ההוא רושם יותר גדול מדרשות יתר הנערים בני גילי, אשר אני חברתין בעדם. אני התאמצתי עוד בכל כחותי הדלים לבלתי עזב את מקומי, אבל לשוא. מיום ליום גדלתי, משנה לשנה זקנתי, כדברי דוד המלך עליו השלום: “נער הייתי גם זקנתי”, וזאת היתה בעוכרי. לשוא הוספתי לחבר דרשות נמרצות לקחת בהן לב אנשי עירי, לשוא עמלתי לחדש באורים חדשים במקראות ובמדרשים ולהסבירן במשלים נעימים הלקוחים מן החיים – שומע לא היה לי עוד מן ההמון קל הדעת, אשר אהב רק את פלאי הילדות. וכן עזבתי הדרשנות ואהי למוכר־משקה.

- חבל! חבל! צעק יענקעל’ה בעצב. – דרשן נפלא ולמדן מהלל יעסק בעסק כזה!

- ומה יכלתי עשות? הן לא יכלתי להִשָׁאֵר תמיד נער, ובכן פתחתי בית משקה. ככה נפלתי משמים ארץ. לאשרי נמצאה עוד תרופה למכאובי: כל כספי אבד בעסק ההוא ואני הכרחתי לנדוד לאנגליה, ופה, מאין כל עבודה אחרת, הייתי שנית לדרשן.

אז מלא את כוסו ביין־שרף מבלי למזגו במים.

- אנכי לא שמעתי דבר על אדות בית המשקה, – אמר יענקעל’ה, – כל פה מלא רק תהלתך.

הרב הריק את הכוס בגמיעה אחת, ובלקקו את שפמו פקד לטובה את סכינו ומזלגו. גם מנשה, מבלי לחכות הרבה עד אשר יגישו לו את הבקבוק, שלח ידו אליו וימלא גם את כוסו. הרב הַזָהִיר השכיל להקריב את הבקבוק אליו לבל תשיגהו עוד יד מנשה.

- הזה כבר באת לאנגליה? – שאל הרב את הפולַני.

- לא כבר, – ענה יענקעל’ה.

- ומה שלום גבריאל החזן? העודנו חולה מחלת העצבים?

- לא, – קרא יענקעל’ה בקול עצב, – הוא – מת.

- האמנם?! אכן גם בהיותי בעירי כבר היה חלש. קולו החזק הלך הלוך ורפה משנה לשנה. ומה שלום אחיו הצעיר שמואל?

- כבר מת, – ענה יענקעל’ה.

- מה! גם הוא מת! הוי, הוי! הוא היה איש גבור. ולמנדלסון נולדו עוד בנות יפות?

- הוא מת, – ענה יענקעל’ה.

– הבל ורעות רוח! – צעק הרב בהניחו את סכינו ומזלגו, – הן לפני חדשים אחדים שמעתי כי שלום לו.

- הוא מת, – שנה יענקעל’ה את דברו.

- אל מלא רחמים! מנדלסון מת! – אחרי התרגשות רגע שב לפקד את פנכתו.

- אבל בניו ובנותיו שלמים ובריאים, כאשר אקוה. שלמה בנו הבכור היה איש צעיר ירא שמים, ונחמה בתו השלישית נתנה תקוה להיות בקרב הימים עלמה יפהפיה מאד.

- כלם מתו, – קרא יענקעל’ה.

הפעם חורו פני הספדן כפני מת וסכינו ומזלגו נפלו מידו.

- מ – מתו! – נאנח הרב בשאפו רוח בחזקה. – כלם?

- עד אחד. החלירע שת קציר לכל המשפחה.

הרב כסה את פניו בידיו.

- ואשת שלמה נשארה אלמנה אמללה? אני חושב כי השאיר לה די כסף למחיתה.

- לא, אך אחת היא לה, – ענה יענקעל’ה

- איך זה אחת היא לה? – השתומם הרב

- גם היא מתה, – ענה יענקעל’ה.

רבקה שְׁבַרְץ מתה! – צעק הרב נבהל. בשכבר הימים אהב הוא את העלמה הנעימה הזאת, וגם כאשר נשאה לאיש רחש עוד לבבו אהבה אליה.

- הגם היא מתה במגפה?

- לא, מפלצות הלב.

רבי “חרטה דג־מלוח” הרחיק מעל פניו את הפנכה ויורד ראשו על כפות ידיו ואת סנטרו על הבקבוק העומד לפניו וישקע במחשבות נוגות.

- מדוע אינך אוכל, רבי? – השתתף יענקעל’ה בצערו.

- התאבון עזבני כלה, – ענה הרב.

- חבל על מאכלים טובים כאלה כי יצטַננו ונשחתו! התאושש, רבי, ואכל!

הרב הניע ראשו במאון.

- אם כן אֹכל אני תחתיך – קרא יענקעל’ה באמץ לב,

- צלי חם וטוב כזה!

- עשה כחפצך, – ענה הרב באנחה.

וכמהר חץ מקשת התנפל יענקעל’ה על הפנכה ויחל לאכל את הבשר בכל פה, בקרצו באחת מעיניו רגע אל מנשה ורגע אל הבקבוק, אשר סנטרו של הרב נשען עליו. פתאם הרים הרב את ראשו:

- האמת הדבר כי כל האנשים האלה מתו? – שאל את הפולני בעינים מפיקות חשד.

- ישָּׁפֵך נא דמי כיין־שרף זה, – קרא יענקעל’ה ברגש באחזו בבקבוק וימלא את כוסו, – אם חי עוד אף אחד מאלה!

הרב הוריד שנית את ראשו ויכס את פניו בכפות ידיו. במצב כזה ישב עד אשר הגישה אשתו לַשלחן קערה מלאה תפוחים ושזיפים מטֻגנים לקִנוח סעודה. הפעם הגישה לא שלש כי אם ארבע פנכות, ויענקעל’ה גמר את הסעודה ביחד עם כל המסֻבים כאורח נכבד.. הרב התאושש מעט ובדומית עצב מלא את הפנכה העומדת לפניו על כל גדותיה ויריקנה שנית; והעצב לא חלפה מעל פניו עד אשר פתח את פיו לברך ברכת המזון בנגון עלז.

כאשר כלו לברך פנה הרב אל מנשה:

- ומה היא העצה, אשר אמרת, למצא לי מהלכים גם בבתי עשירי הספרדים?

- אני אוכל רק להתפלא על אשר לא הרחבת עד כה את חוג עבודתך בתור ספדן גם בין היהודים הספרדים, – ענהו מנשה, – אך עתה, אחרי שמעי על דבר מקרי־המות הרבים אשר קרו בהורודנה איעצך באמת לשוב אל עיר מולדתך.

- לא, הם לא יוכלו לשכח כי בשכבר הימים הייתי נער, – ענה הרב בתמימות, – על כן אבחר לשבת פה, ומאד ינעם לי למצא מהלכים בבתי הספרדים העשירים ונדיבי הלב. אמנם מספר המתים לא רב הוא ביניהם כאשר ביהודי רוסיה, אבל באשר ימותו, ימותו בכבוד, על כן אקוה כי תורני את המעשה אשר אעשה, אף תדבר עלי טובות באזני מכריך הנדיבים, הלא בנת לרעך?

- בנת לרעך! – שנה מנשה את דבריו בתמהון. – לא, לא בנתי לרעי כלל, ואנכי לא עלה גם על לבבי לעשות כדבר הזה.

- הלא אתה אמרת לי בפיך לעשות למעני את הדבר הזה! – צעק הרב מתרגש מאד.

- אני? מעודי לא אמרתי לך כדבר הזה. שמוע שמעתי את שמעך בתור ספדן ומנחם אבלים, ובפגשי אותך היום ברחוב בפעם הראשונה, לא יכלתי להתאפק משאל אותך מדוע תמנע מהטיף תנחומיך גם על לבות הספרדים, היודעים להשיב גמול ביד נדיבה רב יתר מאחיך האשכנזים; גם הבעתי לך את תמהוני, כי לא שמת לב לדבר הזה בראשית בואך הנה. ואתה – הזמנתני לארוחת הצהרים, גם עתה אתפלא על הדבר הזה. רק אלה היו דברי אליך, אישי הטוב.

מנשה קם ללכת לדרכו.

הדברים האלה, אשר נאמרו בעז ובגאון, סתמו פעם אחת את כל טענות הרב, אף כי לבבו התחמץ בקרבו מאד.

- הלא תלך גם אתה עמדי, יענקעל’ה? – פנה אליו מנשה במנוחה.

הרב פנה פתאם אל האורח השני:

- ולמתי תבקשני לסדר לך את הקדושין?

- כבר סדרת לי את הקדושין, – ענהו יענקעל’ה.

- אני? – קרא הספדן במבוכה וישאף רוח בחזקה.

- כן, אתה! האין זאת אדוני די־קוסטה?

לב יענקעל’ה התפעם בקרבו בחזקה ברגע ההוא.

- בודאי, – ענה מנשה בלי התמהמה.

ופני יענקעל’ה אורו מאד. אך שנים מארבעת האנשים ידעו סוד עליצותו.

- אם כן, רבי, – קרא יענקעל’ה בקול שמחה, – שבתא טבא!

- שבתא טבא! – הוסיף מנשה.

- שבתא טבא, רטן הרב הנבוך מאד.

- שבתא טבא, הוסיפה גם אשתו.

- ברכני אפוא! – קרא יענקעל’ה בשמחה אחרי צאתם אל הרחוב.

- על מה? – שאל מנשה.

- מובן, על היותי לך לחתן!

- על הדבר הזה? כן, הנני מברכך מקרב ולב. ושני הקבצנים חבקו איש ידי רעהו. – ואני חשבתי כי תבקש ברכה ותפלה על חריצותך הנפלאה ונצחונך הגדול.

- ובאמת, האם אינני ראוי לתהלה?

- לא, – ענהו מנשה קשה.

- לא? – שאל יענקעל’ה ולבו נפל בקרבו. – מדוע לא?

- יען כי הֵמַתָּ נפשות רבות בלי חמלה.

- ימותו להם אחרים למען אשר אחיה אני!

- את התורה הזאת כבר שמעתי מפיך – ענהו מנשה קשות. – הקבצן הטוב לא ימית נפשות רבות בשביל ארוחה אחת. זה חמר יקר שאין לפזרו בלי חשבון. ומלבד זאת הלא דברת כזבים!

- ומאין תדע כי לא מתו?

מנשה הניע ראשו באי־רצון.

- קבצן מהמדרגה הראשונה לא ישקר, – החליט מנשה.

- גם בדבר אמת יכלתי להשיג את חפצי, לולא באת אתה לאכל על שלחנו.

- אך הבל יפצה פיך! אני באתי רק לאמץ את לבבך ולהראותך מה קלה היא העבודה אשר לפניך.

- ותהי להפך – כי תחת להקל עוד הכבדת עלי, כי לא נשאר עוד בעדי מאומה.

- אבל לעמת זאת עליך להבין, כי אם הואיל להזמין אורח אחד לא יכל עוד להקשיח את לבבו גם מאורח שני.

- הן לא תוכל לדון מעצמך על אחרים, – התנגד יענקעל’ה, – לא קבצן אתה כי אם עושה פלא!

- אבל אנכי חפצתי כי גם חתני יהיה עושה פלא כמוני, – רטן המלך.

- והקבצן אשר יוכל לקבל מידך נדבה נפלאה כבתך הנחמדה, הלא יהיה באמת עושה פלא!

- אמנם כן, – העיר מנשה ברצון, – ועל כן אחשב כי תחפץ בבתי גם בלי נדה.

- מצדי, בלי כל ספק, – הסכים יענקעל’ה, – אבל אתה לא תחפץ לחלל מוצא שפתיך. על כן אקוה כי ביום החתונה אקבל מידך את הנדה אשר הבטחתני.

- ביום החתונה תקבל מידי את – כל בתי, מבלי השאיר ממנה בעדי מאומה. אני חושב כי מתנה כזאת דַּיָה לך.

- טוב אפוא. אבל מתי אקבל את הכסף אשר ינָּתן לבתך מקפת העדה?

- כמובן, בו ביום אשר ינתן לה.

- כמה ינתן לה לנדה?

- אולי מאה וחמשים לטרה, – ענה מנשה בגאון.

עיני יענקעל’ה נוצצו מאד.

- ואולי גם פחות, – הוסיף מנשה שקוע במחשבותיו.

- בכמה פחות? – שאל יענקעל’ה בדאגה.

- במאה וחמשים לטרה, – ענה מנשה.

- אם כן יוכל היות כי לא אקבל מאומה?

- בודאי, אם לא תקבל בתי מאומה. אני הבטחתיך רק את הכסף אשר תקבל מקפת העדה. והיה אם תצליח בגורל…

- בגורל? מה זה?

- הנדה אשר הבטחתי לך יֵחלק בגורל. לבתי יש זכות בכסף לא פחות מאשר ליתר הנערות העניות. ואם יעלה הכסף בגורלה הלא תזכה במאה וחמשים לטרה, זה הוא סכום הגון מאד. אין אבות רבים אשר ידאגו לבנותיהם כמוני, – כלה מנשה לדבר בגאון כאיש המכיר את רום ערכו.

- ומה על דבר חבל האדמה בירושלים? – שאל יענקעל’ה, אשר מצא לטוב להשיאו לדבר אחר, – הן לא יעלה על לבבי ללכת ולהתישב שמה; המשיח לא בא עוד.

- לא, לא אאמין, כי תוכל לחיות בה, – הסכים מנשה.

- אם כן, לא תמנעני ממכר את האדמה לאחר?

- הוי, לא! יכול תוכל למכרה, אם כה שפלה נפשך בך, אם אין כל רגש יהודי נאמן בלבבך!

- מתי תבוא האדמה ברשותי?

- גם ביום חתונתך, אם תאבה.

- טוב יהיה לגמר את הדבר בהקדם, – אמר יענקעל’ה בחככו את ידיו ברצון, – כמאמר חכמינו זכרונם לברכה! טב קבא מארעא ולא כורא מאגרא.

- טוב מאד, הנני להביאה אליך אל תחת החפה.

- אל תחת החפה!? – שנה יענקעל’ה את דבריו בתמהון, – בודאי כונתך אל שטר המקנה, אשר תמסרהו לי.

- מה? שטר המקנה! התחשב בלבבך כי אֶוָּאֵל להוציא כסף על שטרי מקנה? לא, אני אביא לך את האדמה בעצמה.

- ואיככה תוכל לעשות כדבר הזה?

- ומדוע לא אוכל, – קרא מנשה בבוז; – גם ילד יוכל להביא ארגז אדמה מביתי אל תחת החפה.

- ארגז אדמה! האם כל אחזתך בירושלים היא רק ארגז אדמה?

- ומה היא אפוא? הֶעָלָה על לבבך לחשב, כי אתן לך ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות? – קרא מנשה בקצף. – בעיני יהודי נאמן ייקר ארגז אדמה מירושלם מכל אבני החן שבעולם.

- אבל מי יודע אם ארגז האדמה הוא באמת מאדמת ירושלים? – קרא יענקעל’ה בלב נשבר.

בדבר הזה תוכל להיות בטוח; אין פה כל זִיוּף. ידעתי, כי ישנם אנשים רבים המוכרים אדמת חול תחת אדמת הקדש, ורבים המה המתים השוכבים בקבריהם ועל פניהם אדמה טמאה, אשר קנו קרוביהם בכסף מלא. אבל את הארגז הזה קבלתי מרב אחד צדיק וקדוש. זאת היתה הנדבה האחת אשר יכל לתת לי ואשר יכלתי לבקש ממנו.

- איך שיהיה, אני חושב כי לא אקבל בעד כל האדמה יותר מ“כתר” אחד, – קרא יענקעל’ה בכעס.

- הלא זה הדבר אשר דברתי באזניך לפני רגע, – אמר מנשה. – מעודי לא פללתי, כי חתני יאמר למכור את אדמת הקדש בכסף נמאס, בחמשה שילינגים! את מוצא שפתי לא אשנה; חלילה לי מחלל את הבטחתי; אולם דע לך, כי תקותי בך נכזבה – עד היסוד בה! לוּ ידעתי כי האדמה הזאת לא תכסה את עצמותיך, אזי ירדה עמי יחד אל קברי אני כאשר הבעתי כבר את חפצי האחרון בצואתי הספונה בארוני יחד עם הארגז.

- טוב אפוא, הנני מבטיחך כי לא אמכרנה.

- ברוך תהיה לה' כי נחמתני. הלא כה דברי המשנה: “הנושא אשה לשם ממון, הוין לו בנים שאינם מהוגנים”.

- ומה על דבר הגליל, אשר הבטחת לתת לי באנגליה? – שאל יענקעל’ה בקול עצב ופניו זועפים. הוא לא האמין אף רגע בהבטחתו זאת, אך עתה בראותו כי כל תקותיו הנעימות היו לאֵל ויאוש מר לחץ את לבבו בלי חמלה, התעורר בקרבו עוד זיק תקוה, אולי יציל עוד דבר־מה מן המהפכה.

- יָכוֹל תוכל לבחר לך בגליל אשר יישר בעיניך, – ענהו מנשה בנדיבות רוחו. – הביאה מַפַּת לונדון, ואני אֲתַוֶה לפניך בעט־עפרת אָדֹם את כל גלילות העיר אשר רכשתי לי “לקבץ” בהם; ואתה תבחר לך מהם את אשר תבחר – לוּ גם שנים מן הרחובות היותר עשירים ותריסר מבואות. והתוית עליהם תָּו בעט־עפרת כחול; והיה הגליל, אשר תבחר לך מגלילות ממשלתי, לך לאחזת עולם. ואני מקבל עלי כי לא תדרך כף רגלי עוד בגבולך מיום חתונתך והלאה. הנני חושב למותר להעירך מה רב ערך גליל כזה גם עתה ומה גם בבואו לרשות מפקח חרוץ ומשכיל כמוך, כי אז תגדל הכנסתו פי שנים או גם פי שלש. ואנכי לא דרש ממך מס יותר מעשרה אחוזים למאה.

יענקעל’ה התנהל אחרי פטרונו הנפלא כמֻכה־ירח, ראשו סבב עליו כגלגל ולבבו התפעם מאד.

- והנה אנחנו בביתנו! – קרא מנשה בשמחה; – ואתה האין את נפשך לבוא פנימה ולברך את כלתך בשלום?

ברק שמחה האיר את פני יענקעל’ה המכֻסים בענן עצבת. סוף סוף הנה דבורה הנעימה והנחמדה יָכול תוכל להשביעהו רצון גם בלי נדה. אז שמח מאד, כי לפחות, לא היתה גם היא לאחד מחלקי הנדה אשר הבטיחהו אביה.

הנערה, אשר היתה לכלה מבלי ששאלו את פיה, פתחה להם את הדלת.

- הוי, הוי, יענקעל’ה – קרא מנשה; לב האב מלא שמחה וגיל למראה פניה הנעימים, – אתה תהיה לא רק למלך, כי גם למלך עשיר; הלא כה דברי חכמינו זכרונם לברכה: איזהו עשיר? מי שיש לו אשה נאה.

ה. המלךְ סוגר ישׁיבת הַמַּהַמַד

“מנשה די־קוסטה (כן היה כתוב בכתב הרִשמי) נקרא לעמד לפניי המהמד”. השמועה, כי הוא נכון לתת את בתו לאשה ליהודי פולַני, העירה פחד וקצף בלבות ראשי העֵדה הספרדית. מי שמע כזאת?! ספרדי טהור ישיא את בתו ליהודי אשר גם קרא עברית לא ידע כמוהם!

ה“מהמד” היה ועד של חמשה חברים, אשר הפיל פחדו ומוראו על כל אשר נשמה באפו לא פחות מ“ועד העשרה” הידוע בדברי ימי העולם. כמוהו כה“טריבונל” הוֵּינֵיצִי שלו ממשלה בלי מצרים ויתחרו יחד בעריצותם. הועד נבחר פעם בשנה על ידי ראשי העדה, כאשר נבחר ועד העשרה על ידי האצילים. “האדונים חברי הועד”, כאשר קראו אז, היו המפקחים היחידים על כל עניני העדה הספרדית־פורטוגיזית, מבלעדם לא הרים, פשוט, איש את ידו ואת רגלו בחייו הכלליים והפרטיים. עריצות “האדונים” האלה יכלה, בלי ספק, להיות למשל לכל ממשלת זדון ורשע בדברי ימי העמים והארצות, אך כל מעשיהם כֻּסו באפל מעיני כל, וגם מציאותם לא נודעה לעם הארץ. לעמת זאת. בעיניהם הם נחשב “המהמד” למרכז הבריאה. גם קרה מקרה, אשר מאן “המהמד” לסור למשמעת הלּורְד־מֶר הלונדוני. כל ספרדי חי, התנועע ויהי “נמצא” רק ב“רשיון המהמד”. בלי הסכמתו לא היתה לו זכות גם להֵחָשב בין הנמצאים ולתפס מקום ביניהם. בלי רשיון המהמד. לא יכל הפנוי לקחת לו אשה והנשוי – לגרשה. אמנם למות יכל גם בלי הסכמת “ועד החמשה”; אבל זה היה המעשה הגדול היחידי, אשר היה חפשי לעשותו בלי קבלת רשות. לעמת זאת לא יכל לבוא לקבורה בלתי עם ברשיון המהמד. גם “החכם” בכבודו ובעצמו, הרב הגדול לכנסת הספרים, לא יכל להביא את צאן מרעיתו במסרת הנשואין בלי רשיון המעמד וכח הממשלה הזאת לא היה גדול רק בשלילה וב“שב ואל תעשה”, כי אם גם בחיוב וב“קום ועשה”. בשביל להיות “יחיד” – לאמר, חבר העדה – היה אנוס כל אחד להביא את צוארו בעל קשה הרבה יתר מעל התורה הקדושה, מבלי לדבר עוד על המסים והארנוניות שהיה עליו לשלם במועדם. ואוי לו לאיש, אשר מאן לקבל עליו משרת משגיח על האסירים – אשר נטל עליו לפדות אסירי עני וברזל בידי הַמַוְרים שודדי־הים, או את שבויי המלחמה אשר נעצרו בידי התוגרמים, או להיות ראש העדה, או פרנס הארץ הקדושה, או אחת המשרות הקטנות בחברות הרבות והשונות, – כי ענשי־כסף רבים ומסים כבדים לקפת הצדקה היו מוכנים להמורד ההוא “מטעם המהמד”. אוי אוי לו לעז הפנים, אשר לא ידע להתנהג כשורה בבית הכנסת “בפגעו בכבוד ראש העדה או בכבוד איש אחר”, – בסגנון הרגיל בכתב האשמה – כי ענשים מענשים שונים היו נכונים לפועלי און אלה “מטעם המהמד”: שלילת זכות המצות" – פתיחת הארון,  גלילת התורה;  ויש גם אשר נגזר עליו לרדת ממקום כבודו אל תחת הבמה, לֻקחה ממנו זכות הבחירה וגם נאסר עליו להסתפר במשך שבועות וירחים מספר! גם ה“יחיד” הנושא איזו משרה על שכמו ולא נזהר למלא בדיוק את כל החובות המוטלות עליו היה למטרה לחצי הועד המרומם. ענש כסף של ארבעים לטרה הוציא מעדת ישראל את יצחק דיזרַאֶלי, חובב הספרות ומאסף עתיקותיה, אשר ממנו תוצאות להפוליטיקה העתיקה של לורד ביקונספילד. זקני העדה, מחברי ספר־החקים ברוח קסטילי טהור, שמו את לבם ביחוד לחוקק חקים קשים, אשר יחברו ויאגדו את בני עדתם בקשר של קימא. אבל עריצות “המהמד” החטיאה את המטרה. ההנהגה הקשה היתה בכח חקי־הברזל, אשר חוקקו ב“תקופת הזהב של המלך הטוב קַרְל”, בימים אשר העדה הספרדית־הולַנדית היתה כמחנה פרוע בארץ אויב; אז היה דרוש להנהיג בה ראשית כל משטרי מלחמה. אולם במשך הזמן הועילו החקים הקשים האלה אך לרעת העדה, בצאת ממנה משפחות נכבדות אשר קנאו בחפש שכניהם הנוצרים ויעזבו את הגיטו לבלי שוב אליו עוד. אתונה היתה תמיד צרה מסֻכָּנָה לשפַּרטה.

אבל “המהמד” נזהר מאד למלא אחרי כל החקים הכתובים בספר, ולא סרו מהם ימין ושמאל. הרוח העברי, אשר המציא את ספר החקים היותר גדול לתורת החיים והמוסר, עורר גם את המחוקקים האלה לחבר ספר חקים חדש בשפה הפורטוגיזית, אשר רחב ונסב על מאתים עמודים ונקרא בשם “הסכמות”. הספר הזה היה מלא חקים מחקים שונים על כל עניני העדה הגדולים עם הקטנים: מן חקים על דבר מריבות וקטטות על אדות מקומות הכבוד בבית הכנסת עד החקים על דבר המקומות בבית הקברות; מן חקים על דבר חלוקת “הַמִּצְוֹת” בבית הכנסת בין העשירים ועד החקים על דבר חלוקת “הַמִּצְוֹת” בחג הפסח בין העניים. אם גלגל החיים של העדה התנועע רק ברשיון “המהמד” הנה “המהמד” בעצמו התנועע רק ברשיון ה“הסכמות”.

הועד הנכבד, לאמר: המהמד, בא הפעם לישיבה במלוא מספר חמשת חבריו; גם ראש זקני העדה נכנס לישיבה זו בזכות משרתו הכבודה למלא את המספר ששה, מלבד המזכיר אשר ישב לימין היושב־ראש ויעַלְעֵל כדרכו במהירות נפלאה את ספר החקים הפורטוגיזי. הוא היה איש קטן, תערובה משֻׁנָה של אצילות והתפארות, שפתו העליונה היתה מכסה תמיד באבק הטבק, וחטמו האדם טבל תמיד את קצהו בכוס היין אשר הגיח בעליו אל פיו לעתים קרובות. ידוע ידע והכיר מאד את ערכו הרב ויתגאה מאד במצבו הרם; אך גאותו היתה ממין אותה הגאוה שמקורה שפלות והכנעה רבה; הוא היה גדול בעיניו על היותו עבד לגדולים. הוא חיה “ברשיון המהמד”. כאיש הנושא משרה גבוהה חשב לו לחובה להתרחק מהמון העם ככל האפשר; ובקרוב אליו איש לשאל ממנו דבר היה פורש את כפיו ועונה בקול תחנונים: “עלי לשאל על זאת רשיון המהמד”. ולצני הדור ספרו עליו כי כאשר נשאל פעם אחת: כמה שעות עתה לפני הצהרים? ענה ואמר בקול תחנונים: “עלי לשאל על זה רשיון המהמד”. באמת היתה מועצת הועד רק דְּמוּת, ובפעל היתה השפעת המזכיר גדולה הרבה יתר מהשפעת הרב הראשי, אשר לא הורשה לו גם להציע לתת מקפת הצדקה עזר ותמיכה לאיש הפונה אליו לעזרה – מטעם פשוט מאד, כי מרוב הכבוד והיקר אשר ירחש לבם לרבם הגדול לא יכלו לדון על הבקשה הזאת בלי משוא פנים. ויען כי חברי המהמד לא יכלו לדעת היטב במשך שנת משרתם את כל החקים הכתובים בספר “ההסכמות” ומה גם, כי אך לעתים רחוקות מאד היה חבר המבין מעט את השפה הפורטוגיזית, שבה נערכו החקים, על כן היה המזכיר, אשר כהן במשרתו זאת שנים רבות, המומחה האחד לבאר את החקים על פי רוחו וטעמו. כמובן, במצב הזה היו החקים בידו כחמר ביד היוצר – ברשיון “המהמד”.

מקום מועצת הועד היה בחדר יפה ומרוח מאד; קירותיו היו מפארים בתמונות יקרות, ובינותן הזהירו באותיות זהב שמות נדיבי העדה לזכר עולם. במשך שנות מאות כבר ישבו לשלחן המועצה כל כבוד היהדות הספרדית ותפארתה; ה“גרַנַדִים” הגאיונים מקֻשטים בנוצותיהם על כובעיהם ובחרבם על ירכם, נועצו, התוכחו ויתקוטטו פה יחד; אולם גם בוכוחיהם ומריבותיהם לא שכחו אף רגע את אצילותם הנעלה, את נמוסיהם הדקים והליכותיהם הקסטיליות, אשר עקבותן נכרו עוד בהליכות צאצאיהם האדונים הנאספים הפעם אל בית המועצה, אף כי זכר אבותיהם הגדולים כבר הוּעם בלבבם במשך הזמן, כאשר הועמו מרב ימים גם שמותיהם החרותים באותיות זהב על קירות החדר. גם אלה, צאצאי הגרנדים הקדמונים, ברכו איש את רעהו בכבוד וידידות וכמוהם ישבו גם הם לשלחן בפנים מפיקים גאה וגאון לדין על השאלות העומדות על הפרק בהנהגת העדה. האדונים האלה. היו, כמובן, כלם “יראי אלהים ושונאי בצע”, כאשר דרשו “ההסכמות”; אבל יחד עם זה נחשבו כלם, הפעם יותר בצדק, לנטילי הכסף בעדת הספרדים; והדבר הזה עוד הוסיף להם כבוד על כבוד מולדתם וגאון משרתם הכבודה. גם פני הוד מלכותו מלך בריטניה הגדולה לא יכלו להפיק יותר גאון ויקר מפני ראש המהמד בשבתו על כסא כבודו בראש השלחן הארוך, לשמאלו ראש זקני העדה, לימינו המזכיר, וכל חברי הועד מסביב לשלחן. קוי השמש הבוערים חדרו החדרה בעד החלונות והיריעות אשר עליהן, ובודאי “ברשיון המהמד”.

– קראו לדי־קוסטה ויבוא לפנינו! – צוה היושב־ראש כאשר הודיעו כי הקבצן הגדול עומד באולם.

המזכיר קם מהר מכסאו וכחץ מקשת מהר אל הדלת ויפתחנה; אז הניע בידו רגעי מספר עד אשר נוכח כי אין מנשה באולם. תחתיו מהר אליו השמש.

– ואיה איפה די־קוסטה? – צעק המזכיר, – קרא לדי־קוסטה ברגע.

– די־קוסטה!!! קרא השמש בכל כחו, כראוי לאיש העובד את אדוניו באמונה. בת־קולו מלאה את כל האולם הריק, ומנשה איננו.

– מה זאת? – קרא השמש משתומם, – הלא ראיתיו פה לפני רגע!

אז רץ מהר אל פתח האולם וימצאהו שם עומד במנוחה בפתח היוצא אל הרחוב. מלך הקבצנים משוחח בפנים מפיקים גאון עם איש נכבד אחד.

די־קוסטה! – קרא השמש בעז. בקולו נשמע עוד הרעד וההכנעה, אשר נשמע בו בקראו לפני פתח חדר המועצה. אך הקבצן לא פנה אליו.

– די־קוסטה! – קרא השמש שנית בגשתו אליו ועל פניו נראו אותות הכבוד אשר רחש לבו אליו למראה תמונתו המפיקה גאון ועז רוח. אז הראה הקבצן לדעת, כי חוש השמיעה שב אליו.

– מה לך נכבדי? – קרא מנשה בפנותו אליו. – חכה נא רגע, גרובסטוק, קרא בהסבו פניו אליו, עוד דברים לי אליך.

– האם לא שמעת כאשר קראתי לך? שאל השמש.

– שמעתיך קורא בשם די־קוסטה, וכמובן חשבתי, כי אתה קורא לאחד מחבריך בבית המשקה, – ענהו מנשה קשה.

– המהמד מחכה לך, – גמגם השמש נכלם.

– אמור לאדוני המהמר, – ענהו מנשה בגאון, – כי עוד רגע אכבד להיות בחברתם.

– ואתה, גרובסטוק יקירי, למה זה תמהר ככה? – הוסיף בעמדו לימין הנדיב האשכנזי, – אם כן תלך רעיתך הכבודה לשתות ממעינות התרופה אשר בטורנברידג', באמת, המים ההם יעלו ארוכה לכל מחלת הקבה. ואני חושב לשלח את רעיתי לבֶקסטון. – גם משגיח בית החולים שלנו יושב שם כעת.

אבל הלא שם מחכים לך, רטן גרובסטוק אשר קצרה רוחו להמָּלט מידידו זה; אך עיניו נפגשו ברגע ההוא עם מבט הקבצן, וישאר על מקומו.

– נקרא נקראתי לבוא היום לישיבת המהמד, – ענהו מנשה בקרת רוח; – הענין איננו נכבד כל כך, אבל החובה היא חובה.

גרובסטוק הביט אליו בתמהון גדול.

– ואני חשבתי תמיד, כי “המהמד” הוא הועד הראשי לעדת הספרדים, – קרא לסוף.

 – כן, אני ועוד ארבעה חברים מפקחים על כל עניני עדתנו, – ענה מנשה במנוחה..

 גרובסטוק היה כמכה בשממון למשמע אזניו. ברגע ההוא הופיע המזכיר בכבודו ובעצמו, פניו היו חורים מרגז ומבוכה.

– אתה נותן את אדוני המהמד לחכות לך, – קרא המזכיר וישאף רוח.

– אכן צדקת הפעם, גרובסטוק, – קרא מנשה באנחה קלה. – עיניך הרואות כי לא יוכלו לעשות שם מאומה אם אינני אתם. אתה תסלח לי בטובך. שמחתי מאד לראותך הפעם. בקרב הימים אסור אל ביתך וגמרנו שיחתנו. זכרונות נעימים מאד נשארו בלבבי מבקורי הראשון בביתך.

– אבל אשתי תלך מזה לחדש ימים, – העיר גרובסטוק במבוכה.

– הַ! ה! ה! – צחק מנשה בקול גדול, – חן חן לך, כי הזכרתני, היה סמוך ובטוח, כי לא אמנע מבוא אליך, אף אעזרך להוציא תועלת מהעָדרה; אולי תלך גם אשתי מפה לבקסטון, אז נהיה שנינו רוקים, הַ! הַ! הַ! – ויושט את ידו לגרובסטוק ויברכהו לשלום. אז פנה אל המזכיר אשר חכה לו בקצר רוח, וילך אחריו לאט ובמנוחה, הלוך ודפוק במטהו על רצפת האולם.

– שלום לכם אדוני! – קרא מנשה במנוחת נפש בבואו אל חדר המועצה.

– מדוע נתתנו לחכות לך? – קרא היושב ראש. הוא היה איש בריא בשר ושחור פנים, הדור מאד בלבושו. והוא נשען אז על ידות הכסא הרפודות באטון יקר ומתופף על שלחן באצבעותיו המתנוצצות בטבעות אבני חן.

– אנכי חכיתי לכם רב יתר, – ענה מנשה קשות. – לוּ ידעתי כי קראתם לי לעמד פה באולם מאז הבקר, לא באתי כלל, ולולא עצרני פה ידידי, הגזבר בבית הכנסת הגדול, אשר סר הנה לשוחח אתי לא עמדתי פה אף רגע.

– הנך מעז פנים, אדון, – התקצף ראש המהמד עוד יותר.

– ואני חושב, כי עליך, אדוני, לבקש ממני סליחה, – ענהו מנשה במנוחה; – ובדעתי את החנוך הטוב והנמוסים היפים, אשר הצטינה בהם משפחתך הנדיבה, אוכל לבאר את הליכותיך אלה עמדי, אך מבלי דעת את הצער והחרפה אשר הסב לי מזכירך בהועידו אותי לבוא הנה כשעה לפני הזמן.

הדברים האלה, אשר נאמרו בעז ובמנוחה, הניחו מעט את רוח הראש הסוער, אשר הביט בשאלה אל המזכיר הנבוך והרועד מכעס עצור.

– האנשים הנקראים לבוא לפני הועד הנכבד צריכים לבוא תמיד טרם תפתח הישיבה, – קרא המזכיר בקצף. – אנחנו לא נוכל לדעת כמה ארכו הענינים העומדים ראשונה על הפרק לדון עליהם.

– אם כן – קרא מנשה, – אתכבד להציע לפני ראש זקני העדה, כי בישיבה הבאה ישים הועד הנכבד לחק, כי האנשים הנקראים לפני המהמד יהיו הראשונים לכל עניני הישיבה.

ראש הזקנים הביט במבוכה אל ראש המהמד, אשר נבוך פחות ממנו.

– ובכל זאת לא אעמוד הפעם על דעתי, – הוסיף מנשה, – כן גם אין את נפשי להעיר את הועד על ההזמנה השלוחה אלי בשמי, אשר לא נערכה בשום לב ובכבד ראש הראוי לה, ולוּ הייתי דקדקן בדברים אלה לא מצאתי לי לחובה לבוא לקריאת שם מנשה די־קוסטה.

– אבל זה הוא שמך, – קרא המזכיר.

– אם תשים עיניך על רשימת הצדקה תראה ונוכחת, כי שמי הוא מנשה בואנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה. אבל רב לך, כי למה תפריע את חברי המהמד מעבודתם?

וכאיש חסד החפץ לשכח את הרעה אשר עשו לו ישב לו על כסא הקרוב לשלחן, בהשענו בזרועותיו על השלחן הביט ישר אל פני הראש היושב נגדו.

דברי מנשה הקשים בלבלו כל כך את מוחות הועד ויביאום במבוכה עד אשר לא שמו עוד לב אל חצפתו האחרונה. אך המזכיר, אשר קנא תמיד לכבוד המהמר, קרא בקצף:

– קום לך, אדון! והכסאות האלה נועדו רק לאדונים הנכבדים חברי המהמד.

– ואם אדונים נכבדים הם, – ענהו מנשה בבוז, – הלא ידעו יותר ממך להדר פני זקן ולבלתי תת אותו לעמד לפניהם על רגליו הרפות.

– ולוּ היית אתה אדון נכבד, קרא המזכיר, כי עתה ידעת להסיר את התחבשת הזאת מעל ראשך.

– ולולא הייתה אתה עם הארץ, ענהו הקבצן, כי עתה ידעת כי לא מחֹסר רגשי כבוד המהמד לא אגלה את ראשי, כי אם מרגשי הכבוד לדתנו העומדת למעלה מן המהמד. האיש העשיר יוכל להרשות לו לעבר על מצות תורתנו הקדושה, אבל לאיש הרש אין כל בלתי אם דת אלהיו; היא כל משושׂו ותענוגיו.

הדברים האלה אשר נאמרו ברגש ובקול עז העירו כעין מוסר כליות בקרב לב האדונים חברי המהמד. הראש לא העז לעמד לימין המזכיר, בדעתו נאמנה כי חרפתו תשוב שבעתים אל חיקו; על כן פנה במבוכה אל המזכיר ויצוהו לשבת במנוחה.

– כונתו היתה לטובה, – צדד מנשה בזכותו; – הוא לא יוכל להרגיש את הרגשות הנעלים אשר ירחש לב נדיבי עם כאדוני המהמד. ועתה, הוסיף מנשה בגאון, אבקשכם, אדוני, כי תואילו לדין בשאלה, אשר בְּשֶׁלָּה קראתם אותי הנה. היום קצר והמלאכה מְרֻבָּה לפני להתראות עם אנשים רבים ושונים בדבר ענינים נכבדים.

ראש המהמד התחיל עוד הפעם לתופף על השלחן באצבעותיו המתנוצצות בטבעות אבני חן אשר עליהן. הוא הרגיש כי הנאשם חושב את עצמו לא רק לנקי, כי גם למאשים.

– האמת הדבר – קרא לבסוף בקול קשה, – כי אתה חושב לתת את בתך לאשה ליהודי פולני?

– לא, – ענהו מנשה בקצרה.

– לא?! – קרא הראש בקול עז, ותנועת תמהון נראתה על פני כל האנשים היושבים סביב לשלחן; תשובה כזאת לא פללו כלל לשמע.

– הלא בתך הגידה זאת לאשתי, – קרא אחד החברים, אשר ישב לימין מנשה.

מנשה הגיש את כסאו מול פני החבר ההוא ויפן אליו בכל רמ"ח אבריו.

אמנם כן, בתי נכונה להיות אשה ליהודי פולני – באר מנשה בהניעו אצבעותיו, – אבל אני איני חושב לתתה לו.

– אם כן, אין נפשך להסכים לשדוך הזה, – קרא החבר בהסבו את כסאו לאחור כמו חפץ להמלט ככל האפשר מקרבת הקבצן.

– חלילה לי מזאת, – ענהו מנשה בהגישו את כסאו עוד יותר אל החבר הדובר בו, – כבר נתתי את הסכמתי לשדוך הזה. אני אינני חושב  להסכים לדבר הזה.

– חדל לך מתהפוכותיך, די־קוסטה! – נתן עליו הראש בקולו ופניו השחורים אדמו כשני מקצף; – הטרם תדע כי נשואים כאלה חרפה הם לך, לבתך ולכל העדה אשר הרבתה חסדיה עמך? מה? ספרדיה תנשא לאשכנזי! חרפה וקלון!

– התחשב לבבך, כי אינני מרגיש גם אני את החרפה הזאת כמוך? – שאל מנשה ברגש. – הידעתם, אדוני, כי רבות, רבות סבלתי ואסבל מאהבת האשכנזי לבתי? אני באתי הנה בתקוה לשמע מפיכם דברים טובים ונחומים, והנה באתם עוד לזרות מלח על פצעי לבבי! ואולי תחשב אדוני – פה הגיש שנית את כסאו אל שכנו היושב לימינו, אשר מהר להמלט מעז פני הקבצן בהסבו את כסאו הצדה וַַיֶּפֶן את שכמו אל האצבע השלוחה אליו – אולי תחשב, כי גם אחרי תתי את הסכמתי לא אוכל עוד להצטער עמך יחד מקרב לב על החרפה אשר יעטה הדבר הזה על דגל עדתנו? אולי תחשבו, אדוני – פה הסב מהר את כסאו אל עבר פני החבר המשתמט ממנו – כי יען אשר לא יצר לכם בצרת נפשי לא אשתתף עוד בצערכם על כבוד עדתנו המתחלל? דעו לכם אפוא, כי אם נתתי את הסכמתי, לא יכלתי עשות אחרת, כי מה אעשה לבתי? אבל יחד עם זה מחיתי מעל לוח לבבי את זכר בתי הסוררה, אשר תוכל להחשב מעתה כיתומה, כמובן יש לה עתה הזכות לקבל את הסכום הקצוב לנדה בעד יתומות עניות מעזבון רודריגץ רִיל עליו השלום.

– הצחוק הדבר הזה בעיניך?! – הרעים עליו ראש המהמד, אשר שכח פתאם את נמוסיו הדקים מרב הגותו בהם.

– חלילה לי מצחוק, – ענה מנשה במנוחה, ויסב את כסאו למקומו הראשון וישב נוכח הראש.

– הידעת את העֹנשים הנכונים לך, אם תקשה ערפך בדבר הזה? – שאל הראש בזעם.

– אינני יודע ואינני חפץ לדעת על ענש, אשר איננו נכון לי, – ענה הקבצן.

– האמנם?! התדמה בנפשך, כי איש ירמס ברגל גאוה את חקי “הסכמותינו” העתיקות ונקה?

– הסכמותינו העתיקות! – קרא מנשה בתמהון, – וכי מה ענין נשואי ספרדיה עם אשכנזי אל הסכמות?

חברי הועד כמו הֻכו בשממון לשמע עזות גדולה כזאת שיצאה מפרש מפי הקבצן.

ומנשה ענה בעצמו על שאלתו:

– לא, אין כל הסכמה האוסרת נשואים כאלה.

דומית פחד שררה בחדר המועצה. על פני כלם נראו התרגשות, תמהון ופחד, כמו שמעו אזניהם כפירה נוראה בעשרת הדברות.

– העוד תעז להטיל ספק ביסוד הראשי לחקי עדתנו? – קרא הראש בכעס עצור מעט; – התערב עוד את לבך להגיד, כי בתך איננה בוגדת? התוכל.. .

– שאל את פי מזכירך, – שסעהו מנשה במנוחה; הוא אמנם עם הארץ, בכל זאת אקוה כי הוא יודע תֹכֶן ההסכמות; יגיד נא אם יש עול בבתי על פי החק.

– רב לך דבר עזות! – צעק הראש בזעם. – אדוני המזכיר, קרא את ההסכמה!

המזכיר התנועע על כסאו ופניו הלבינו והאדימו חליפות; כל העינים היו נטויות אליו בקצר רוח. כעבר רגע התאושש מעט ויגנח וישעל בקול גדול, אחרי כן נקה את חטמו ברעש וימלא את נחיריו באבק־טבק.

– ב – אמת אין כל הסכמה בנדון זה, – גמגם לסוף.

מנשה הפיץ מבט נצחון על כל הנאספים ולא דבר דבר.

חבר הועד אשר ישב לימינו הפריע הפעם את הדומיה הלא־נעימה. זאת היתה הערתו הראשונה.

– כמובן הדבר, כי לא ימצא חק כזה בכתובים – הביע את דעתו הרחבה, – יען כי לא מצאו לנחוץ לאמר דבר כזה אשר חשבוהו לאי־אפשר; כי אין גם להעלות על לב דברים כאלה אשר יבין כל ספרדי אמתי אשר לא נטרפה דעתו עליו. כלום הוצאנו חקים נגד התחתנות עם הנוצרים?

מנשה סובב את כסאו עוד הפעם ויכונן את אצבעו אל מול פני הדובר בו.

– בודאי הוצאנו חק כזה– קרא בחֹם, – הנה הוא נמצא בפרק העשרים, סעיף שני. בקולו העב והצלול קרא לפניהם על פה את הסעיף ההוא ככתבו וכלשונו הפורטוגיזית. – אם כן אפוא לוּ אמרו מחוקקים לאסר עלינו גם להתחתן באחינו־האשכנזים, לא נמנעו מביא את החק הזה בספר החקים.

– יש תורה שבכתב ויש תורה שבעל פה – קרא המזכיר, אשר הספיק להתעורר מעט ממבוכתו, – כן הדבר בתורת אמונתנו הקדושה וכן גם בחקי עדתנו.

– כן, כן, – החליט הראש ברצון – ולא אפונה כי גם קרו כבר מקרים כאלה.

– הלא כדבר הזה היה עוד בימי ג’ורג' השני, – קרא המזכיר במאור פנים לשמע הסכמת הראש לדבריו, – כי אחד הגזברים בעדתנו אמר לקחת לו עלמה יפה מבנות האשכנזים לאשה.

– ולא הרשוהו, גמר ראש המהמד את סרפור מזכירו.

– המ! – שעל המזכיר, – אמנם הרשוהו לסוף, אבל רק בתנאים משפילים את כבודו. ראשי עדתנו אסרו על חברי ה“בית־דין” והחזנים לקחת חלק בסדור הקדושין; לא עשו להחתן כל כבוד בבית הכנסת, לא נדבו לכבודו ולא נתנוהו גם לעלות לתורה בשבה החתונה.

אנכי מקוה, כי ראשי עדתנו לא ימתחו גזר דין קשה כזה על חתני, – קרא מנשה בהסבו את כסאו מסביב לכסא שכנו וישב ליד ראש זקני העדה;  – הן הוא איננו מבני עדתנו, וחפצו להספח אלינו יהיה לנו לאות על הכבוד אשר ירחש לבו אל עדתנו. אם אמנם מחללים הנשואים האלה את חקי עדתנו, הנה רק בתי אשמה בדבר הזה; אבל אין לשכח שהיא איננה איש כהגזבר ההוא; היא איננה פועלת כי אם נפעלת; לא היא בחרה לה יהודי אשכנזי לאיש, כי אם נבחרה. הנה כי כן מקרה הנזכר איננו דומה למקרה הזה, ואין לכם, אדוני, כל צדקה וכל יכלת לענש את בתי.

– אבל יכול נוכל לענש אותך, – קרא הגזבר אשר ישב לימין המזכיר נֹכַח מנשה.

– האמנם תאמר לענשני בענש כסף? – קרא מנשה אליו בזעם. – טוב מאד, ענשני כחפצך אם תוכל. הלא ידעת כי תלמוד חכם ושומר תורה הנני, וכי אין לי כל מקור למחיתי מלבד התמיכה הנתנת לי מקֻפת העזרה; אם תחפצו לשלם בעדי גם כסף הענושים – הדבר נוגע לכם. בקפת הצדקה ימָּצא תמיד מקום פנוי לכל מיני כסף ענושים, ואני אשמח לשמע על דבר ענשים כאלה. אולם לוּ לעמתי שמעתם, אדוני, כי עתה יעצתיכם לבלתי שים עוד לב לדבר הזה, אשר אין לשנותו, כאשר כן עשיתי גם אני. ב“הסכמותינו” אין כל חק אשר ימע מחתני את זכותו הראויה לו. האמת אגיד כי באתי הנה הפעם אך לבקשכם לצַוֹת, כי יקראוהו לעלות לתורה בשבת שלפני החתונה. על פי הסעיף הראשון לפרק השלישי יש לכם אדוני, הכח להרשות לעלות לתורה את כל איש הנושא בת “יחיד”. – בחדר המועצה נשמע שנית קול מנשה בקראו לפניהם על פה סעיף ההסכמה בשפה הפורטוגיזית, וכל חברי הועד שמעו ביראת כבוד את החק העתיק מצלצל באזניהם בשפה לא מובנה להם;  חֹסֶר ההבנה הגדיל, כמובן, עוד יותר את קדושת החק בעיניהם.

החקים האלה תרגמו לאנגלית כעבר עשרים וחמש שנה מזמן ספורנו, ולמן היום ההוא אשר סרה מהם תמונתם העתיקה ירד גם ערכם הרב ונפגמה קדושתם.

המזכיר היה הראשון אשר התאושש אחרי הרושם אשר עשתה קריאת החק הקדוש במקורו העתיק. מקריאתו לעתים קרובות בספר החקים הקדושים והעתיקים קהה בלבבו רגש יראת הכבוד אליהם, ומבוכת הראש עוררה את לבבו לחוש לעזרתו.

– אבל אתה אינך “יחיד”, – קרא המזכיר במנוחה; – הסעיף החמשי לפרק הנזכר אומר בפרוש: מי האיש אשר שמו כתוב ברשימת הצדקה יחדל מהיות “יחיד”.

– אך זה חק יפה! – קרא מנשה בהתול, – לכל איש יש זכות הבחירה, מלבד להקבצן! – מבלי שים לב עוד אל המזכיר פנה אל ראש זקני העדה היושב לידו.

– מה זה הדבר כי זקני העדה לא יוכלו להבין, אשר רק האנשים המתפרנסים מן הצדקה הם הם עמודי התוך לעדתנו? מה הוא הדבר המאַגֵד את אנשי העדה בקשר לא ינָּתק? – ענש כסף. מה הוא המכריח לכבד את ספר החקים? – ענש כסף. מה הוא מעורר את כל ממונה לעשות חובתו? – ענש כסף. לאחרונה הוא הכח של ה“המהמד” בעצמו? – ענש כסף. ולמי כל כסף הענושים? הלא לעניים! האמנם תחשבו בלבבכם כי בני העדה סרו כלם למשמעתם לשלם ככל אשר תשיתו עליהם, לולא ידעו כי כספם הולך לדבק שבצדקה? “הצדקה היא מלח העשירים” אמר חכמינו, ואמנם כן, היא היא המלח המעמיד ומקים את העדה לבל תפרד.

– רב לך, די־קוסטה, רב לך! – צעק הראש אשר שכח מרב כעסו את הנמוסים הדקים השוררים תמיד בחדר המועצה, – השכחת לפני מי אתה עומד ואל מי תדבר דבריך אלה?

– אני יושב ומדבר את דברי אלה אל ראש זקני העדה, – ענהו מנשה קר־הרוח, – אך אם יש את נפשך כי אדבר אליך, הבה… וברגע הסב את כסאו מסביב לכסא ראש זקני העדה וישב לשמאל הראש.

– החרש, בן־אדם! – הרעים עליו הראש, אשר נרתע לאחוריו משכנו החדש, – דברי המזכיר צדקו מאד: לאיש כמוך אין כל זכות בעדתנו! קבצן איננו “יחיד”, איננו חבר המועצה.

– אם כן אפוא, גם חקי העדה אינם חלים עלי, – ענה הקבצן במנוחה; – אך “היחיד” הוא מחויב למלא אחריהם, אך לו אסור לעשות מה שאסרו ה“הסכמות”; אין כל הסכמה אשר תזכיר את הקבצן אשר תתן לכם להרשות למשל בו ולצות עליו דבר־מה.

– להפך, – קרא המזכיר בראותו כי בא הראש עוד הפעם במבוכה. – הוא מחויב לבוא בימי החול לבית הכנסת להתפלל; אך האיש הזה איננו ממלא את חובתו זאת באמונה.

– אני אינני עושה את חובתי זאת כלל, – תקן מנשה את דברי המזכיר, – החובה הזאת מוטלת עלי למען אוכל לקבל את התמיכה הנתונה לי מקפת העדה; אבל הנני ירא לעמד לפני קוני ולהתפלל לפניו בעד בצע כסף.

– ומה הוא הדבר אשר יפריעך לשמר את בית הקברות בבוא זמנך על הסדר? – שאל המזכיר בעקיצה.

שני המתנגדים אשר ישבו איש מול רעהו, האחד מימין הראש והשני משמאלו, הפיצו מבטי זעם איש אל רעהו; פני הראש רעמו מאד ואצבעותיו תופפו על השלחן מהתרגשות עצביו.

– מה יפריעני? זקנתי! – קרא מנשה ברגז. – הלא יגדל עוני מנשא אם אמנע שנת מעיני בעמדי כל הלילה על משמרתי. לוּ עשיתי כדבר הזה מי יודע אם לא מצאוני הקברנים בבקר שוכב מת בשער בית הקברות. אבל את חובתי זאת אני ממלא, – אני שוכר תמיד איש אחר במקומי.

 אין כל ספק, – קרא הגזבר, – אני זוכר כי באת אלי באחד הימים לבקש תמיכת כסף בעד איש זקן למען יוכל לשכר שומר בית הקברות תחתיו. עתה ידעתי מי הוא האיש.

– כן – קראו עוד שנים מן החברים, – ואני…

– אל הסדר, אל הסדר, אדוני! – שסע הראש את דבריהם בראותו פתאם כי כבר פנה היום, השמש שקעה וצללי ערב החלו למלא את חדר המועצה. ­– אנא חדלו לכם מוכוחים עם האיש הזה. השמעת אפוא, אישי הנכבד? אנחנו לא נאבה להסכים בשום אופן לנשואי חרפה כאלה; אנחנו לא נתן את הרב ואת החזנים לסדר את הקדושין ולא נתן לחתנך זכות “יחיד” בעדתנו.

אם כן, כתבו את שמו ברשימת מקבלי הצדקה, קרא מנשה.

– אנחנו נוטים יותר למחות גם את שמך מן הרשימה, קרא הראש בקצף. – בנפשי נשבעתי, הוסיף הראש בהכותו באגרופו על השלחן, כי אם לא תשים כרגע קץ לשערוריה הזא, יוציאוך מזה בחרפה!

– אולי תאמר, אדוני, לאים עלי בענש החרם? – קרא מנשה בקומו על רגליו, ועיניו נוצצו מזעם.

– צריך לשים פעם אחת קץ לשערוריה הזאת! – שנה הראש את דבריו, ויקם גם הוא מכסאו מרב התרגשות רוחו.

– כל אחד מחברי הועד יוכל לשים קץ לה כרגע, וגם אתה אם תאבה.

– אם אֹבֶה? – שאל הראש בתמהון.

– אם תאבה לקחת את בתי לאשה, הלא פנוי אתה. לבי סמוך ובטוח בבתי, כי לא תשיב ריקם פני אחד היושבים פה – מלבד המזכיר. אבל אין גם אחד בכם אשר יואיל להסיר חרפה מעל עדתנו, על כן אין דרך אחרת לבתי בלתי אם להנשא לאיש אשר בחר בה. ועם זה עלי להגיד לכם, כי היא עלמה יפהפיה מאד, אשר יכירנה מקומה גם באחת הטירות אשר בהַקְּנֵי.

הדברים האלה, אשר יצאו מפי מנשה במנוחה שלמה הרעימו את הראש עוד יותר.

– טוב אפוא, תנשא בתך לפולני ההוא! – צעק הראש בכל כחו, – אבל אתה תבָּדֵל מקהל עדתנו בחייך ובמותך. בחייך תתפלל מאחרי דלת בית כנסתנו, ובמותך – תּקָּבר מאחרי הגדר של בית קברותנו.

– העני יבדל מקהל העדה – דבר מנשה כמו לנפשו – והעשיר יוכל לקחת לו גם אשכנזיה לאשה.

– צא לך מזה כרגע, בליעל! – צעק הראש בגרון נחר, – כבר שמעת בזה את התראתנו האחרונה.

ומנשה לא קם ולא זע.

– ואתה תשמע את התרעתי האחרונה, – ענהו מנשה, אשר הרגיז את הראש יותר ויותר עד אשר כל דמי עורקיו רתחו בקרבו מאד; – אל נא תשכח, אדוני, כי כמוני כמוך צריכים להכיר טובה לעדתנו על מצבנו; אל תשכח, כי אלה אשר שמו את המשרה הכבודה הזאת על שכמך יכולים להסירה מעליך בבחירה הבאה; אל תשכח, כי גם מבלי היות לי זכות הבחירה גדולה השפעתי מאד, כי אין “יחיד” בעדתנו אשר לא אבקר בביתו מדי שבוע בשבוע; כי אין גם קבצן אחד, אשר לא ילך אחרי אם יבדילוני מקהל עדתנו. אל תשכח, כי יש עוד עדה יהודית לפנות אליה – הלא היא העדה האשכנזית, – אשר תמאסו בה, ואשר זה עתה שוחחתי עם גזברה הנכבד, – העדה הולכת וגדולה מיום ליום בעשרה ובכבודה, בשעה שאתם נרדמים בעצלותכם ויורדים מטה מטה.

קומתו הגבוהה דמתה כמו גבהה עוד יותר, וראשו כמו הגיע עד התקרה לעיני חברי המהמד, אשר ישבו נדהמים מקול חזיז ורעם.

– בליעל! נבל! בוגד! – צעק הראש הנרעש, ויתנפל אל פעמון ויחל לצלצל בו בשארית כחו כמשוגע. פני המזכיר הלבינו כסיד מפחד  ותמהון.

– לא, לא אעזב את החדר אשר עד אמצא לטוב לפני, – קרא מנשה, וישב לו על הכסא הקרוב אליו בשלבו את זרועותיו על חזהו.

קול פחדים התפרץ פתאם מפיות כל חברי המהמד, אשר קפצו ממקומם כנשוכי נחש ויעמדו על רגליהם; עיניהם הפיצו מבטי זעם על מנשה, אשר הביט מסביב וירא והנה הוא יושב על כסא הכבוד של ראש המהמד!

– שבו נא, שבו אדוני, – קרא אליהם במנוחה.

לקול המהומה פנה הראש אל השלחן בראותו את הקבצן יושב על כסאו היה כמשגע ממראה עיניו ויתנודד מרב קצף. חברי המועצה עמדו כלם כפסילי שיש בשעה שעיני המזכיר תעו במבטי פחד על קירות החדר, כמצפה לעזרה משמות הזהב החקוקים עליהם. השמש נדחף החדרה נבהל ונרעש מקול הפעמון אשר צלצל בחזקה, ובהביטו מבלי משים אל כסא היושב ראש לשמע את פקודתו נשאר כפסיל אבן על המפתן ויבט אל מנשה מבלי דבר דבר.

והראש עומד משומם ויִּשם וישאף רוח בחזקה כדג אשר הקיאוהו המים אל היבשה. לשוא התאמץ לצות להשליך את הקבצן החוצה, כי לא יכל להוציא הגה מפיו.

– למה זה תביט אלי, גּוֹמֵץ! – קרא מנשה בקול נגיד ומצוה אל השמש, והאינך רואה כי דרוש להביא כוס מים בעד הראש?

השמש הביט רגע אל פני ראש המהמד בהתבוננו אל מצבו מהר לצאת לעשות כדבר מנשה.

הפקודה הזאת יצקה עוד שמן על אש חמתו, אשר בערה בו עד להשחית. המעט כי גזל הקבצן המנול הזה את כסא כבודו כי נועז עוד לצות בקול מושל בחדר המועצה, לחלל את כבודו גם לעיני השמש. הרעיון הזה הכה אותו בשגעון. רגעים מספר התאמץ לשפך את חמתו בקללות וגדופים על חבריו מוגי הלב ועל הקבצן עז הפנים יחד, אך מפיו התפרץ רק קול צעקה צרודה ויתנודד במלא קומתו, מנשה קפץ מעל כסאו ויקדמנו בזרעותיו לבל יפֹּל ארצה.

ובחדר המועצה שררה רגע דממה נוראה, אשר הפרעה אך על ידי הדברים המגומגמים ולא־מובנים, אשר דובבו בלי דעת שפתי הראש השוכב בזרעות מנשה. לאחרונה קרא מנשה בקצף:

– התנועעו נא אפוא, אדוני! האינכם רואים את הראש כי ברע הוא?

אז הגיש את משאו אל השלחן בעזרת החברים הנדהמים השכיבהו על השלחן וַיִפַתַּח פי כתנו המגהצה; ובעשותו כה וכה השליך בכונה את ספר הזכרון מעל השלחן ארצה, כמו למען שים מקום פנוי בעד הראש.

– רוץ מהר אחרי הרופא! – צוה מנשה בשפכו את המים אל עבר פני המזכיר הנבוך מאד.

– האין פה מעט יין שרף? – הוסיף מנשה לשאל, אך לא מצא מענה.

– מהרה נא אתה, אדוני המזכיר, הוציאה אלי את בקבוקך!

המזכיר מלא את שאלתו בבשת פנים.

– האין פה לאחד מכם, אדוני, מרכבה? – שאל מנשה את חברי המהמד.

כאשר לא נמצאה שם מרכבה שלח את ראש הזקנים להביא פוריון¹¹ בעד החולה. אז לא נשאר עוד למנשה לעשות מאומה, בלתי אם לחכות לבא הרופא.

הרואים אתם אפוא, כי ממשלת בן־תמותה עדי רגע! קרא הקבצן בקול מוכיח בשער, בעת אשר שכב הראש על השלחן כבול עץ ויאטם אזניו משמע את תוכחתו, – התעיף עיניך בו – וכל תקפו ועשרו יפלו למשואות כלִסַּבון עיר הדמים. ארור האיש אשר יבוז לאחיו העני! ומה צדקו דברי חכמינו: “הדלת הסגורה לפני העני תפָּתח לפני הרופא”.

ועיני מנשה הבריקו בחשך אשר כסה את החדר.

וחברי הועד הנבוכים רעדו לקול דבריו כנוע עצי יער מפני רוח, או כמלכים עריצים בימי קדם לקול הנביאים המוכיחים אתם על פניהם.

הרופא מהר לבוא, ובהתבוננו אל החולה הודיע כי שבץ קל אחזהו וגם פלצות זמנית ברגלו הימנית. החולה, אשר בין כה וכה שב רוחו אליו, נִשא אל ביתו בפוריון אשר הובא מהר בפקודת מנשה; וישיבת המהמד נסגרה בבהלה.

מנשה היה האחרון אשר יצא מחדר המועצה. בצאתו אל האולם סגר אחריו הדלת במפתח, אשר השמיע קול שריקת נקמה. אז הביא ידו אל כיס מכנסיו ויוציא ממנו “כתר” ויתנה לשמש באמרו:

– ובכל זאת עליך לקבל את אשר לך.

לב השמש נמלא רחשי כבוד ותודה עמקה להנדיב הנפלא העומד לפניו.

– הראש נותן לי תמיד רק חצי כתר.

– כן, אבל מי יודע אם יוכל הראש לבוא אל הישיבה הבאה, – ענהו מנשה, – ואולי לא אבוא גם אני.

ו. נדבות הוד מלכותו לבית הכנסת

בית הכנסת “שערי שמים” היה מלא מפה לפה: כל חברי העדה, היתומים מבית המחסה, הקבצנים, כלם יחד באו לתפלת שחרית ביום השבת. אך מקום ראש המהמד נפקד הפעם. הוא לא שב עוד לאיתנו מן המחלה אשר הכשילה את כחו מאד, וגם מצא לטוב לו להתפלל בביתו הפעם. חברי בית המועצה לא נכנסו עוד לישיבה למן היום אשר סגר מנשה את אספת המהמד, וכן נשארה השאלה על דבר נשואי בתו בלי פתרון. חזון כזה לא היה יקר בכלל בכל מוסדות הספרדים בימים ההם. כאשר רפו ידי ראשי העדה, ידע מנשה להטות אליו לב הפקידים הנמוכים בלי עמל רב; המה לא מצאו, כנראה, לנחוץ להרבות בוכוחים על דבר כבוד עדתם וחקיה העתיקים ויאותו לחפצו. הכל היה כבר מוכן ומזומן להביא את בתו תחת חפת הספרדים ולבלתי חסר מאומה מכל הכבוד הראוי להנָּתן לחתנו בבית הכנסת. ובשבת הזאת – האחרונה לפני החתונה – היה צריך יענקעל’ה לעלות לתורה בבית כנסת הספרדים כפורטוגיזי מלדה. בלב מלא חרדת קדש הופיע יענקעל’ה בפעם הראשונה בבית הכנסת אשר לעדת הספרדים. אמנם שמוע שמע את מנשה לא אחת בדברו בגאון על בית כנסת עדתו המלא הוד ותפארת אשר אין על עפר משלו; אך הנסיון כבר הורהו לראות בעיניו אחרת מאשר חזה המיועד להיות חתנו בדמיונו הכביר, ועל כן השתומם לראות את אשר לא פלל, כי אמנם צדקו הפעם דברי חותנו אשר אמר, כי הוד והדר שפוכים על בית־מקדש־מעט זה. אז שמח מאד כי לבש את בגדיו היותר יפים. כובעו העשוי מעור ביבר, מכנסיו הירוקים ומעילו השזוף ¹² נאוו בעיניו אל העמודים הגבוהים והעבים, אל המנורות הגדולות רבות־הקנים המפיצות פלגי אור מסביב ואל הכִּפה גבוהה והיפה הנטויה מעל לראשו. לא כן די־קוסטה; הוא לא מצא לנחוץ להחליף את סחבותיו הבלות, כי אצל הוד מלכותו גם על סחבותיו המגאלות ומעילו הטלוא היה בעיניו כפורפירה¹³ . ואמנם קרעיו אלה נחשבו בעיני המתפללים בגדי השרד אשר ישרת בהם בקדש, ולא התפלאו עליהם כלל. אחרי כל אלה לא יפלא אפוא אם נקרא הוד מלכותו ראשונה לעלות לתורה, לוּ גם לא היה מזרע אהרן הכהן הגדול הראשון בישראל, אשר כמובן, לא יכל לשכח גם את יחוסו זה ויתגאה בו מאד.

כאשר קרא החזן בקול רם: “יעלה ויעמד השם הטוב מנשה בן יהודה הכהן לקרא בתורה, עמד בכבוד”, היו כל העינים נטויות אל המחֻתן הנפלא, אשר קם ממושבו במנוחה; בהרימו מעט את טליתו אשר נשמטה מעל שכמו, עלה על הבמה ויברך על התורה בקול רם מלא רגש ויעמד בגאון לימין הקורא עד סוף הפרשה. בין המתפללים היו רבים בעלי קומה ונשואי פנים, אך לא היה גם אחד אשר ידמה למנשה. נעים היה לראות את הכבוד אשר חלק מנשה לספר התורה; המחזה הזה הזכיר פגישת שני מושלי ארץ. ככלות הקורא את הפרשה בא הרגע הגדול, אשר בו השמיע מנשה את נדבתו לבית הכנסת. הנדבות, אשר השמיעו תמיד העולים לתורה, היו כרוכות בברכת “מי שברך” ארֻכה כמטבע קטנה בגליון־ניר גדול. רגעים כאלה עִנינו תמיד את המתפללים, אשר אהבו לדון ולהתוכח בנדבת לב העולים לתורה עוד בטרם השמיעו את נדבתם, ולהוסיף עליה וכוחים ובאורים אחרי כן. הפעם היו כל המתפללים בטוחים, כי יַראה מנשה את כל נדבת לבו למרות קבצנותו ונתן נדבה הגונה מאד – כששה כתרים ושבעה פֶּנסים בפעם אחת. החכמים החוקרים לכל תכליות מצאו, כי חלק את הסכום למעשי צדקה שונים למען הגדיל ביותר את ערך נדבתו.

ונבואת החוקרים האלה נתקימה ולא נתקימה, בדרך הטבע.

הקורא התחיל בנוסח הרגיל: מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב הוא יברך את… עבור שנדב… פה עמד רגע למלא את הנוסח החסר בסכום ידוע. עברו עוד רגעים מספר והקורא לא מלא עוד את החסרון, אם יען אשר שכח מהר את סכום הנדבה אשר שמע מפי המנדב, או יען אשר חפץ לשמע שנית את אשר שמע כבר פעם אחת.

– בעבור שנדב.. – ועיני כל המתפללים נטויות אל שפתי הקורא אשר השח מעט את ראשו, אזנו היתה נטויה לעמת פי מנשה ועל פניו נכרו אותות מבוכה. הקרובים אל הבמה ראו, כי נפל וכוח קצר בין המנדב העומד בגאון־מנוחה ובין הקורא הנבוך משתאה מאד. לסוף הבליג הקורא על תמהונו ויקרא בקול צלול ובמהירות:

– בעבור שנדב – Cinco Livros – (חמש לטרות) לצדקה לחיי יעקב בן יצחק חתנו וכו' וכו'. אך מעטים היו בין המתפללים אשר שמעו איזו מלה אחרת מלבד שתי המלות המפליאות Cinco livros, ושריקת תמהון נשמעה כרגע בכל הבית הגדול. כל האנשים עשו אזניהם כאפרכסת, כמו לא האמינו למשמע אזנם, וישוחחו ויתלחשו איש עם רעהו. ואיש אחד עזב את מקומו ויגש אל מקום מושב ראש הזקנים, אשר היה הפעם ממלא מקום ראש המהמד.

– לא שמעת היטב – כמה נדב? – שאלהו.

– חמש לטרות, – ענהו ראש הזקנים בקצור. הוא חשב כי אך לצון חמד לו הקבצן בנדבתו והיטב חרה לו על חלול בית הכנסת בתעתועים כאלה.

ה“מי שברך” נגמר, אך בטרם הספיקו עוד השומעים להוָּכח אם נכון הדבר אשר שמעו, התחיל הקורא שנית את הנוסח הרגיל:

– מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב –

ותמהון לב המתפללים הלך הלוך וגדול.

– בעבור שנדב…

והתלחשות המתפללים נדמה כרגע, כמו חדלו לשאף רוח.

– Cinco livros –

ותנועת תמהון התעוררה שנית בין הנאספים, והקורא הוסיף:

– לשמן זית – לחיי בתו דבורה, וכו' וכו'.

– מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב!

והמהומה התעוררה יותר ויותר בבית הכנסת למטר הנדבות אשר נִתך מעל הבמה.

– בעבור שנדב Cinco livros לנרות שעוה.

הפעם עלתה השתוממות המתפללים עד מרום קצה התלחשות וקריאות תמהון רחבו ונסבו מלא רחב הבית ותהיינה בגאון על במה ואור התהלה והתפארת זרוע על פניו. גם ילדי בית היתומים, אשר ישבו תמיד על ספסלם המיוחד בירכתי הבית ולא שמו לב אל כל אשר מסביב להם, התעוררו הפעם, הרימו ראשיהם ופשטו את צוואריהם לנֹכח הבמה. הן גם העשירים הנדיבים אינם מרבים להראות את צדקת פזרונם בנדבות גדולות כאלה!

בעזרת הנשים רבה ההתרגשות מאד; עינים רבות הביטו ממעל בעד השבכה אל הבמה; ואשה יפה אחת כבת ארבעים לבושה שמלות יקרות ועדויה בחרוזי פנינים ואבני חן, קמה נרעשה ממקומה ותנע ראשה ממעל לשבכה והנוצות הארכות אשר על מגבעתה התנועעו בזעם; היא אשת מנשה.

לשמע הסכומים הגדולים אשר נדב אישה הֻכתה כמו בשגעון. כל נדבה ונדבה היתה כחץ משוח ברעל על לבבה. אך לשוא עמלה למשך עליה עיני אישה האכזר. הנה היא רואָה את כל מעיליה היפים, את שמלותיה היקרות, את תכשיטיה ועדייה הנחמדים בוערים באש לעיניה מבלי יכלת להרים יד ורגל להצילם כל “מי שברך” בולע תנין גדול מרכושה ואין אומר השב. ברב כח התאפקה מרדת אל עזרת האנשים להתנפל לפני אישה בבכי תחנונים לחמל עליו ועליה. לשוא התאמצה דבורה בתה היושבת לימינה להרגיע את רוחה, כי לא יעלה גם על לב אביה לשלם את נדריו אלה, כי לא יכלה להתנחם.

– מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב – התחיל הקורא בפעם הרביעית – הוא יברך… בעבור שנדב – Cinco livros – לארץ ישראל!

וההשתוממות והמהומה הלכו הלוך וגדול.

– לחיי כל הקהל הקדוש וכו' – הרעים הקול הקורא נפלאות באזני הנאספים.

כאשר כלה הקורא את ה“מי שברך” הרביעי עלה השמש על הבמה וילחש באזני מנשה:

– אדוני, ראש הזקנים מצוה אותך לחדל מנדבותיך. הִתוליך אלה מחללים את הקדש, ואתה הלא עני ואביון, קבצן פשוט.

מנשה היה האחד אשר שמע את הדברים האלה.

השמש ירד מעל הבמה אחרי עבר רגעי מספר בוכוח קצר וקשה בין די־קוסטר ובין קורא השמיע האחרון עוד פעם קולו:

– מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב–

פני ראש הזקנים רעמו מאד וימשך בזעם את קצות טליתו; נה זה הוא ה“מי שברך” החמשי! אבל הקורא, אשר ירא את חמת מנשה הקרוב אליו יותר מחמת ראש הזקנים, הוסיף בנגונו הרגיל:

– בעבור שנדב – Cinco livros – לפדיון שבויים, לחיי ראש הזקנים!

ראש זקני העדה נשך את שפתיו מכעס אין־אונים לשמע הנקמה הכבודה הזאת, אשר יכלה להולך שולל את כל המתפללים לחשב, כי הוא בקש את הקבצן על ידי השמש לעשות לו את הכבוד הזה; כי כן היה מנהג ראשי העדה לברך איש את רעהו בעלותם לתורה ולנדב לכבודם סכום כסף ידוע לדברים שבצדקה.

וזרם הנדבות הולך ושוטף בלי הרף, והתפעלות, ההשתוממות והמהומה גדלה מרגע לרגע. כל פקיד, כל ממונה, כל איש נושא משרה בעדת ספרדים, מראש המהמד עד הבַּלָּן, נפקד בברכה מיוחדת; גם הנכבדים “בעלי הבתים”,  שהיה מכבדם בבקורו מדי שבוע בשבוע, עמדו כלם על הברכה ביום שמחת לבו. רב הנאספים חִשבו את סכום כסף הנדבות אשר הלך הלוך וגדול, הלוך ורב…

פתאם נשמעה מהומה גדולה מעזרת הנשים, צעקות וקריאות שונות. השמש מהר לעלות שמה להשקיט את המהומה המפריעה את עבודת אלהים בבית הכנסת. והשמועה באה כי גברת די־קוסטה התעלפה ויוציאוה החוצה. השמועה הזאת הגיעה גם עד מנשה, אך הוא לא נע ולא זע ממקומו ויוסף לברך ולנדב.

– מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב… בעבור שנדב – Cinco livros – לחיי חיה שרה רעיתו!

וצחוק־השטן עבר על שפתי הקבצן.

המתפללים חדלו כבר להאמין כי יבוא הקץ למבול הברכות והנדבות. הנדבות עלו כבר לסכום רב כזה, אשר לא נִדַּב עוד גם במקרים יותר יקרים והיותר כבדים בבית הכנסת. כל המוחות היו מלאים סברות והשערות שונות. ראש הזקנים, אשר נרגז תחתיו מבלי יכלת לעשות מאומה, לא היה אחד אשר חשב כי רק התולים עם הקבצן לחלל את כבוד העדה וכבוד בית הכנסץ יחד. אך רב המתפללים חשבו אחת משתי אלה: או כי נפל לו הון רב בירושה בימים האחרונים, או כי היה תמיד בעל הון ועתה הוא אומר להשיב לבית הכנסת על כסף התמיכה אשר קבל מקפת העדה עד כה.

וזרם הנדבות שוטף והולך כמעין שאינו פוסק.

לסוף עלו הנדבות לסכום הגון מאד, ואז מצא הנדיב הגדול לאפשר לאמר די לנדבותיו. וכאשר נתן רשות להקורא האמלל, – אשר כבר עיפה נפשו מאד מחזרת ה“מי שברך” פעמים אין מספר – לקרא את הלוי לתורה, נתעשרה קפת בית הכנסת בסך מאה לטרה. הנדבה האחרונה, אשר נדב לכבוד הקבצן היותר עני בעדתו, היתה כעין פרסום זכות המפלגה אשר אליה נמנה הנדיב הגדול בעצמו. היום הזה הראה מנשה באמת את כל כבוד מלכותו בהפיצו את מעינות צדקתו כיד המלך. לפני כלות התפלה פנה מנשה אל ראש הזקנים בבקשה, כי ירשהו לשאת רנה ותפלה בעד חולה אחד הקרוב ללבבו. הראש, אשר מצא מקום לנקם בו את נקמתו, השיב את פניו ריקם; אך לחרפתו היה אנוס כרגע למלא את בקשתו בקראו לפניו בשם החולה, הוא  – ראש המהמד.

אבל הגבור הראשי בים ההוא היה יענקעל’ה מודענו, הוא ולא אחר. אמנם הוא היה רק חמר עכור, אשר קבל אורו מן המאור הגדול, בכל זאת האיר הפעם באור יקרות רב יתר מן הספרדי הגדול, יען כי הוא האיר באור משנה כחתן וכנר, אף הוא הסבה והמרכז לכל הגדולות והנפלאות אשר ראתה עדת הספרדים ביום הגדול הוא. אמנם ידוע ידע את ערכו הרב ועיניו הקטנות השקועות בחוריהן נוצצו לרגעים באור נעים מאד.

*

ביום המחרת יצא מנשה לאסף את מאת הלטרה אשר נדב לבית הכנסת. ובהיות היום ההוא הראשון לשבוע, קוה למצא את כל “בעלי־בתיו” בביתם. בראשונה הואיל לכבד בבקורו את גרובסטוק היושב לא רחוק ממעונו; אך הסוחר הנכבד והמנהל החרוץ לחברת הדי־המזרחית ראהו מרחוק בעד החלון וימהר להמָּלט על נפשו דרך מבוא הפשוט בירכתי היכלו ל“שדי גודמן”. הזהירות המחֻכמה הזאת לא היתה יתרה. יען כי משה הלך לחפשו בכל חדריו הרבים ויבדק היטב את כל פנותיהם. במקרים כאלה ידע מנשה תמיד להתנהג כקַסְדּור¹⁴ מֻמְחֶה לדבר.

המלך התעצב אל לבו כי לא הצליח בבקורו הראשון; אך עד מהרה התנחם בעלות הרעיון על לבבו לבקר הפעם את אחד ממיודעיו, אשר לא יוכל בשום אופן להמלט מידו – הלא הוא ראש המהמד החולה.

האדון הזה ישב לו בהיכלו הבודד והיפה אשר ב“ריבונשיר סְקְוֵיר”. מחלתו כבר סרה מעליו, אך לא שב עוד לאיתנו, בבוא מנשה אליו ישב לו בחדר ספריו ויסדר איזה כתבים מוכנים לדפוס. מנשה הגיד למשרתו, כי אחד העסקנים בצרכי הצבור הספרדי חפץ לראות את פני אדוניו; האיש הנכבד הזה, אשר רוחו ונפשו היו נתונים לעניני עדתו, נעתר לבקשתו לקבלו בחדר עבודתו. אך בראותו את פני העסקן והנה הוא מנשה – רעמו פניו הלאים, אנחה התפרצה מפיו וידו הרועדת נשמטה ותשען בירכו.

– האתה הוא?! – קרא בהתרגשות גדולה וישאף רוח חזקה.

הרגע נא, אדוני היקר! הרגע נא! קרא מנשה בדאגה וישב על הכסא הריק אשר עמד לפניו. – הלא עודך חלש מאד. ואני חלילה לי מהלאותך ברב דברים מהיות למשא על האיש אשר חייו יקרים מאד לעדתנו ואשר נשא כבר זעף ה' כאשר הקשיח לבבו מאחיו האביון.

מנשה ראה תכף, כי דבריו פועלים פעולתם הרצויה. וזאת לדעת, כי האדונים הנכבדים, עמודי העדה בימים ההם, האמינו בכל הבלי השוא, וביחוּד בעת מחלתם. אז החל מנשה לדבר רכות.

– על כן הנני להגיד לך את חפצי בקצור: הנני חושב לחובה להודיעך (כי מי יודע כמוני?) כי בימי מחלתך שֻנה מצב בית הכנסת וחוב גדול רובץ עליו כעת.

– חוב גדול! – קרא ראש המהמד ועיניו נוצצו מכעס. מנהג ישן נושן שרר אז בעדה הספרדית להלות כסף לחבריה מקפת העדה; אך הראש החרוץ הזה השתדל תמיד בכל כחו למעט בהלואות כאלה. – לוּ יכלתי לקחת חלק בהנהגת העדה, לא היה כדבר הזה!

– בלי כל ספק, – הסכים מנשה. – אתה יכלת לעצור בעד הרעה בראשונה. אמנם גם ראש הזקנים נסה לעשות כדבר הזה, אך לא הצליח.

– כסיל־אדם! – צעק הראש. – גבר לא יצלח למאומה. כמה הוא החוב?

– מאה לטרה!

– מאה לטרה! – שנה הראש את דבריו בדאגה ובתמהון. הרעיון כי קרה כדבר הזה בשנת משרתו הרגיזהו מאד. – ומי הוא הלוה אשר לא תשיג ידו להשיב את הכסף?

– אני הוא.

– אתה! אתה לוית מקפת העדה מאה לטרה? – אתה – קבצן נרפה!

מנוחה, אדוני! איככה תעז לחרפני? האמינה לי כי עזבתי את החדר הזה כרגע, לולא קויתי כי תמהר לבקש ממני סליחה על גדופיך אלה. אנכי לא לויתי מעודי מאה לטרה, לא רק מאה לטרה כי גם פרוטה אחת לא לויתי ממי שיהיה; חלילה לי מעסק הלואות כאחד הסוחרים! ואתה אם ישרה נפשך בך עליך לבקש את סליחתי.

– צר לי מאד כי הכלמתיך אם לא הבינותי את דבריך, – קרא הראש נכלם; – אבל הבין לא אוכל איככה זה אתה חייב סכום גדול כזה?

– “איככה זה?” – שנה מנשה את שאלתי. – מדוע לא תבין כי אני נדבתי את הסכום הזה לבית הכנסת.

הראש הביט אליו משתומם ופיו פעור.

– אני נדבתי אתמול מאה לטרה לזכר חתונת בתי.

אנחת הֲנָחָה פרצה מפי הראש הפתוח וגחוך קל חלף על שפתיו.

– זה הוא כל הדבר? נדבה כזאת גאוה לאיש לא ידע בשת כמוך;  ובכל זאת הנה בית הכנסת לא אבד מאומה ועל כן לא ישוה כל הדבר גם לדבר בו.

מה זאת דברת? – קרא מנשה קשה. – היש עם לבבך להגיד, כי אוכל להמָּנע מלשלם את נדרי?

– איך תוכל לשלם?

– איך אוכל? הנה באתי אליך גם אבוא אל עשירים אחרים לדרש כי תשלמו אתם בעדי.

– הבל הבלים! קרא הראש אשר החל שנית להתקצף. – אנחנו מוחלים לך את החוב הזה, ואתה חדל לך מדבר בדבר הזה עוד.

– ובדברים האלה ידבר ראש המהמד! – קרא מנשה במרירות כמדבר לנפשו, – בחיר עדתנו העתיקה השומרת אמונים! מה זה היה לך? אדוני?! האמנם תחשב בלבבך כי אין כל ערך לדברים הנאמרים בבית הכנסת בפני כל עם ועדה? התאמר, כי אחלל את נדרי? האתה תאמר לשים את כל חקי עדתנו ללעג ולקלס? האתה – האיש היודע את יד ה' כי קשתה – תאמר להעיר עליך שנית את כל חמתו!

פני ראש המהמד הלבינו כסיד – ראשו עליו סחרחר

– לא! חלה נא את פני ה' כי יסלח לחטאת שפתיך, אדוני! – הוסיף המלך להטיף את מוסרו הקשה, – ושלם את נדרי לאות כי שבת אליו באמת ובלב תמים, כאמור: “ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה”.

אף פרוטה אחת לא תקבל ממני! – צעק הראש בשארית כחו, יתרומם ממושבו בחמת רוח לצלצל בפעמון, אך התאפק הפעם בזכרו את המחזה הדומה לזה בחדר המועצה.

למה תטריח את עצמך לצלצל? הנני נכון לצאת ברצוני הטוב, – קרא מנשה בזעם. – רב לי, הנני רואה כי חפץ אתה לחלל את בית־האלהים, גם הנדבה והברכה אשר נשאתי בכל רגשי הכבוד והיקר לשלום ראש המהמד תהיינה לאפס, ללעג ולקלס בעיני היושב בשמים!

נרעש ונפעם ישב הראש על כסאו וכל יצורי גוו רעדו יחד.

– וכמה נדבת לכבודי?

– חמש לטרות.

בידים רועדות הוציא הראש מכיסו המחאה להבנק האנגלי על סך חמש לטרות.

– הא לך, לֵך ותן זאת להמזכיר, קרא, וישען באין אונים על גב הכסא.

– צר לי כי לא נדבתי לכבודתך עשר לטרות, – קרא מנשה בלעג בשומו את ההמחאה בכיסו ויקם ויצא מאת פניו.

באופן כזה תבע את המס ביום ההוא גם מיתר אצילי הספרדים בהוכיחו אותם על פניהם, כי הנה עיניהם הרואות כי בא יהודי אשכנזי – הלא הוא יענקעל’ה – לחסות בצל עדתם, ועל כן עליהם להראותו את נדבת לבבם ויקר רוחם;  מה יחשב יענקעל’ה בלבבו, בראותו את הספרדי אומר ואינו מקים, נודר ואינו משלם את נדרו? הן הרושם הראשון, אם טוב ואם רע, יחרת עמק עמק בלב ולא ימָּחֶה על נקלה; ומי יודע אם לא ילך זה האיש, יענקעל’ה, ויגלה את חרפתם בקהל אחיו האשכנזים, ואנה יוליכו את כלמתם? לאלה אשר הוכיחוהו על פזרנותו הנוראה, ענה ואמר, כי בתו זאת יחידה היא לו. מה לא יעשה האב הרחמן בעד בתו היחידה? גם העיר את לבבם על הרושם שעשו נדבותיו על יתר הקרואים לתורה בשבת הזאת, כי בהיותו להם למופת לא העיז גם אחד לנדב חצי “כתר”. הוא הרים את דגל התורה ביום הזה ויצפהו זהב, מי יועל להעריך את התוצאות הגדולות אשר תהיינה ליום הגדול הזה בימים יבואו?

כל איש אשר נעתר להפצרת מנשה סלל לפניו את הדרך אל בית השני ולכיסו; כי עשה מנשה רשימת המנדבים בדברי מוסר ותוכחה הציגם למופת לאלה אשר קפצו את ידם מתת. אמנם היו גם אנשים אשר הקשו את ערפם ולא אבו שמע לכל הוכחותיו ודברי מוסרו. אחד מאלה היה איש עשיר, ורודריגץ שמו, אשר הראה לדעת כי אמנם לב אבן בקרבו.

– לוּ באתי אליך במרכבה רתומה לסוסים אבירים, הלא מהרת לתת לי גם עשר לטרות בעד בית הכנסת? – קרא מנשה בקול עצור מכעס וכל דמו רתח בקרבו.

– בלי כל ספק, – ענהו רודריגץ ויצחק בקול גדול.

ומנשה מהר לנער את האבק מעל רגליו על מפתן האיש הקשה בשאט נפש.

הודות למקרים לא־נעימים כאלה אסף מנשה ביום הראשון לא יותר משלשים לטרה; בסכום הזה נכללו גם איזו מניות פורטוגליות, אשר ירד מחירן והוא קבלן בטוב לבבו במחיר הקצוב.

נעצב וזועם על רע לב האנשים האלה וקטנות מוחם, לבלי הבין את רעיונותיו העמקים והנעלים, גמר מנשה אמר להרחיב חוג פעלו. בסגרו בארון את כל הכסף אשר אסף ביום הראשון – כי כן היה דרכו לעזב את כספו בבית בצאתו לעבודתו למען ימנע מהוצאות יתרות – יצא ביום השני בבקר מביתו וישם פעמיו אל “שער הבישוף” לנסע משם בעגלה קְלַפְטוֹנָה. היום היה בהיר, האויר צח ונעים; והוא החל לשיר בדומיה נגון אחת התפלות של ראש השנה ויתנהל לאטו על הַמִּדְרֶכֶת הצרה וההומיה מאדם רב, הגדורה מעבר מזה בהמון עגלות משא מרכבות כבודות העוברות ומשתקשקות על רצפת הרחוב, ומעבר השני בשורת בתים ישנים אשר קירותיהם מכוסים שלטים המשוחים בצבעים גסים.

אך בבואו אל האכסניה אמרו לו כי הַקָּרוֹן הולך לקלפטון כבר הלך לו. מבלי חשב מחשבות רבות שכר לו מרכבת הפוסטה הרתומה לשני סוסים אבירים, ואחרי אשר בקר את הסוסים כמבקר חרוץ ונבון דבר, ישב לו במרכבה ויסע קלפטונה לקול תקיעת הקרן אשר בפי העגלון. חיש מהר יצאה המרכבה מן הרחוב ההומה מרב העוברים והשבים, מרעש העגלות והמרכבות המתרוצצות ומשתקשקות על מרצפת האבנים, ותבוא במסלה המשתרעת בין השדות והגנים המכוסים בירק דשא האביב ועלים רעננים אשר מחוץ לעיר. כעבר זמן מה באה המרכבה עד לפני “החצר האדמה”, המתנוססת בהדרה בין העצים הרעננים הסוככים לה מסביב הצמחים היפים המתרוממים ומתפתלים על הקנים הגבוהים התקועים בארץ מזהירים לעין השמש בנצניהם האדמים מדם. מנשה התפלא על יפי כר־הדשא המשתרע לפני מבוא הבית, על שביליו העקלקלים המתפתלים מבינות השיחים הזמורים ועל פסילי השיש והַמַּתֶכֶת היפים, אשר התנוססו מצדיהם, ויצו את העגלון לעצור. אדון החצר, בשמעו קול תקיעת הקרן, חשב בלבו כי אחד האצילים בא לבקר בהיכלו, וישלח את משרתו להביא את אורחו הנכבד אל חדר האורחים ולבקש ממנו סליחה על שלא יוכל לצאת אליו כרגע, יען כי הוא מסתפר עתה; בעוד כחצי שעה הוא נכון לשרתו. האיש הצעיר הזה, בֵּילַסְקוֹ שמו, – כאשר ספרו על אדותיו למנשה – אהב מאד להתיפות ויפזר כסף כאפר על חָזִיוֹת משי ונעלים יקרים המצופים בוָוֵי כסף לכל חקי המודה האחרונה, בבואו בחברת אנשים לא זז קנה־הראי מידו. מנשה לא ראה את האדון הצעיר הזה מעודו, כי עסקיו הרבים בעיר לא נתנוהו לצאת חוצה לה; אך למראה המדרגות המפארות והאולם המרוח והיפה, השתעשע בתקוה כי בקורו זה יביא פרי שוה לו. החדרים אשר עבר בהם הפליאו עוד יותר את לבבו ברהיטיהם היקרים, בתמונותיהם הנפלאות ובכל מיני המותרות. קירות חדר האורחים היו משוחים בצבע כהה ומן התקרה נוצצה מנורת זכוכית יקרה בעלת שבעה קנים.

אחרי אשר היטיב מנשה להתבונן אל הרהיטים היקרים ואל כל אשר בחדר, קצרה רוחו לחכות עוד, מבלי הִקָּרֵא בא אל חדר המטות, מקום מושב אדון הבית.

– סלח נא, מר בילסקו, – קרא מנשה בבואו החדרה בעד הדלת הפתוחה, – כי הדבר אשר הביאני אליך נחוץ מאד.

– השָׁמר לך, אדוני – ענה האדון הצעיר, אשר ישב ממול מראה גדולה ולטושה, מבלי פנות אליו, – פן תפריע את הַסַּפָּר ממעשהו.

– חלילה לי מהפריע בזדון את חכם החרשים בעשותו את מלאכתו הנכבדה, – ענה מנשה בלעג, – גם בראותו עתה את המלאכה הנפלאה הכלולה בהדרה הנני סמוך ובטוח, כי דברי לא יפריעוה אף כמלוא השערה. אבל תקותי חזקה כי הדבר אשר הביאני עד הלום יכָּבֵד בעיני בן בנימין בילסקו רב יתר מכל הבלי המודה.

– לא, לא, אדוני. מה הוא הדבר אשר לדעתך יכבד בעיני יותר מן המודה?

– בית הכנסת! – ענה מנשה קשה.

 הוֹ – הו­! – מה זאת אמרת, אדוני? – קרא בילסקו ויבט בפעם הראשונה אל תמונת האיש הדובר אליו: מה לבית הכנסת ולי? הנני משלם את כל קצבתי השנתית ואת כל המסים אשר דרשו הנבלים אלה ממני. וחי אני, כי כבר הוציאו ממני סכומים…

אבל אתה אינך מבקר בבית הכנסת!

– לא. איש צעיר החפץ חיים וחי לא יספיק להיות בכל מקום. המעט ממני ה“כְּלֻבִּים” השונים ובתי המשחק הרבים, כי…

– מה מאד יצר לי – קרא מנשה בהתול, – על הִפָּקֵד מקומך בקהל עדתנו. כי מה היא כל העדה אם לא אספסוף נאלח ומגואל מאין גם אחד אשר ידע ויורם טוב טעם ביפי.

האדון הצעיר הסתכל הפעם בפני הדובר בו ובמלבושיו בשום לב.

– הו, בוערים, – קרא בילסקו בבוז, – בנוגע לטעם היופי הנה תוכל אתה בלבושך להיות להם למופת בטעמך הקיצוני ביֹפִי. אבל אני אוהב את טעם היפי הישן והמקֻבל.

– טוב עשית לוּ אהבת גם את הישן המקבל באמונתנו הקדושה, – הוכיחו מנשה. – אביך היה איש קדוש ואתה – פושע ישראל. שובה אפוא אל בית הכנסת בלב תמים ולאות תשובתך תתן לי נדבה הגונה לאוצרו. חוב גדול רובץ עתה על עדתנו ואני הולך עתה לאסוף נדבות די שלם את החוב.

בילסקי פתח את פיו ופהק.

– אינני יודע, והאמת אגיד לך, אדוני, כי אין לי גם כל חפץ לדעת מי אתה, קרא לסוף. – אך למראה עיני אשפט כי אינך אחד ממנו. אשר לבית הכנסת, חפצתי באמת לעשות בו שנויים ותקונים על פי טעמי ורוחי, אבל בנפשי נשבעתי כי לא אתן אף שילינג אחד לקפת העדה. ישלם לו האספסוף הנאלח שכר חזניו “בעלי תקיעותיו” – אנכי לא אוכל לתת להוצאות כאלה.

– אתה לא תוכל!?

– לא. עיניך הרואות את טעמי הטוב העולה לי בדמים מרֻבים.

– אבל גם אני באתי לתת לך היכלת לפזר כסף על מותרות, – קרא מנשה ברגש, – כי כלום יש עוד מותרות במעשה הצדקה והחסד?

– רב לך, אדוני! לך לך ועזבני לנפשי. חי נפשי כי אינני יודע למה באת אלי להפריע את סַּפָּר ממעשיו.

– האמינה לי, כי לא ישבתי עוד אף רגע במעון ־רשע זה למרות פיו ותפארתו. – ענהו מנשה קשות בפנותו מעט אל הדלת, – לולא חשבתי לי לחובה להוכיחך עוד הפעם למען אביך המנוח, לסור מדרכיך אלה הרעים.

לך לעזאזל אתה עם דברי מוסרך יחד! – נתן עליו בילסקו בקולו. – אני תומך בכספי גאונים בעלי כשרון במלאכה מחשבת, וחלילה לי לפזר את כספי לטובת חנונים נאלחים.

מנשה זקף את רום קומתו ועיניו הפיצו אש.

– היה שלום אפוא ! הרעים מנשה בקולו. – ואתה תהיה השלישי בבוא יומך!

מנשה פתח את הדלת ויצא – ובילסקו נבהל מאד. החזון הסתום אשר שמעו אזניו הפעם עשה עליו רושם מבהיל.

– חכה נא, מה פשר דבריך אלה? – קרא אחריו בקול פחדים.

– חפצתי להגיד לך, – ענהו מנשה אשר הופיע שנית על מפתן החדר, – כי מיום ברא ה' אדם על הארץ היו רק שני אנשים אשר עברו מן העולם הזה לעולם הבא בבגדים אשר לבשו בחייהם. האחד היה קרח, אשר פתחה האדמה את פיה ותבלעהו חיים, והשני היה אליהו, אשר עלה בסערה השמימה. מובן אפוא הדרך אשר ילך בה השלישי אחריהם.

מיתרי האמונה בהבלי שוא אשר נרדמו בקרב האיש הצעיר נעורו פתאם בגעת בהם רוח פי מנשה.

– שמח בחור בימי בחורותיך! – הוסיף הקבצן להרעים קולו, – אבל בוא יבוא היום, אשר שמשי החברה הקדושה יכינו את תלבשתך. בבגדים לבנים ופשוטים ילבישוך, ואז לא יוכל גם השטן בעצמו להכיר כי פגר־אדם זה אהב בחייו להתיפות ולהתהדר ביום הזה.

אבל מי אתה כי אתן לך כסף בעד בית הכנסת? – שאל בילסקו בחרדת לב, – איה תעודותיך?

– האך להתל בי קראתני לשוב אליך? הכגנב אני בעיניך? לא, השיבה כיסך למקומו, אין חפץ לי עוד בכספך הנמאס והנני ללכת לדרכי.

סוף סוף נעתר מנשה לבקשת בילסקו ויקבל ממנו עשר לטרות.

– אך למען אביך הנני לוקח ממך את הנדבה הזאת, – אמר מנשה בהושיטו את הכסף לכיסו, – והדבר האחד אשר אקח ממך למענך הוא – כסף לנסיעה. הנה השכרתי לי עגלת הפוסטה לבוא אליך, ומקפת בית הכנסת אין להוציא כסף לדבר הזה.

בילסקו הוסיף בשמחה עוד לטרה אחד וישב שנית לפני המראה במנוחת נפש נקיה מעון.

– הרואה אתה – העיר כמצטדק בראותו כי מנשה לא מהר לעזב את מעון הרשע. – כי אדם לא יוכל לעשות מעשים רבים ברגע אחד, ומי האיש החפץ חיים בטוב טעם ויפי צריך להקדיש לדבר הזה כל עתותיו. – ובדברו הניף את ידו בגאון אל מול קרות החדר המכסים בבגדים מבגדים שונים והשיכים לתלבשתו. – הנה המכנסים האלה לא יצאו מידי החיט עד אם לבשתים תשע פעמים. ועתה הרואה אתה מה מאד ילבישוני?

– הנני מסֻפק מאד אם יעידו המכנסים האלה אל טוב טעמך המפֹרסם – העיר מנשה בהתגלות לב.

פני בילסקו הלבינו כסיד. הערת מנשה הרעישה אותו רב יתר מהרעיון על דבר השטן ובקיעת אדמה תחתיו.

– האמנם אינך רואה כי ילבישוני באופן היותר טוב?

– יוכל להיות! אבל האם הצבע הוא לפי המודה החדשה? – שאל מנשה, – והנה אני רואה פה עוד זוג מכנסי בד, אשר לבשו כאלה עוד בשנה שעברה.

– חַיָּטִי אמר כי הם תפורים לכל חקי היפי. ואני אומר להנהיג עתה את המודה הזאת – ללבשם עם כתנת מעשה רקמה.

מנשה הניע בראשו כמספק בדבר. ובילסקו בקשהו כי יואיל בטובו לשים עין על כל תלבשתו ואת כל הבגדים אשר מצא בהן חסרון מקוריות או חטא נגד חקי המודה יניח הצדה. אחרי סרבו מעט, כמובן, נעתר לסוף לבקשתו ובבקרו את כל התלבשת הניח הצדה רק איזה ענקים, כתנות, קַפלֵטִים וערכי־בגדים אחדים.

– רק אלה מצאת! – קרא בילסקי בתרועת נצחון.

– כן, – ענהו מנשה בעצב. – מכל ערמת הבגדים הרבים מצאתי את אלה, אשר יוכיחו על טעמך הטוב וידעתך העמקה בהלכות המודה; ויתרם הם פשוטים למדי, אשר ילבשום גם הסוחרים הקטנים והחנונים הפשוטים בשוק.

– הסוחרים והחנונים! – קרא בילסקו נרעש מאד.

– אמנם כן. גם איש כמוני ילבש כמו אלה.

– חן חן לך, אדוני! אכן אתה איש ישר. אני אוהב מאז את הבקרת הנאמנה בשעה שהיא בלי כל פניה. את כל הסחבות האלה אמסר למשרתי.

– לא, כי למה זה תמסור ממון ישראל ביד עכו"ם? – קרא מנשה, אשר עלה רעיון פתאם על לבבו. – תנם לי ואמכרם לטובת בית הכנסת.

– אחלי, אם רק לא כבד עליך הטרח לעסק במכירתם.

– ומה כבד ממני לעשות לשם שמים? – קרא מנשה בענות צדק. בדברו פתח מהר את הדלת אל החדר השני וירא את המשרת עומד על ברכיו, מביט בעד חור המנעול ושומע לדבריהם.

– קח את הבגדים האלה ושא אל מרכבתי, – קרא מנשה אליו בקול נגיד מצוה.

המשרת שמח מאד להסתיר את מבוכתו וימהר לקחת מלא זרועותיו בגדי צמר ומשי וישאם אל המרכבה.

ומנשה החל לאסף את יתר הבגדים ויניע ראשו.

– לכל הסחבות האלה אין די מקום במרכבתי – דבר מנשה כמו לנפשו, על כן אקוה כי תואיל לתת לי את מרכבתך.

– האם לא תוכל לשוב הנה שנית במרכתבך לקחת יתר הבגדים?

– למה זה אפזר כסף בית הכנסת להוצאות יתרות? לא! למען יהיה מעשה צדקתך שלם תשלח גם את עגלונך והוא יעזר לי להניח את החפצים במרכבתך ולהוציאם ממנה, וכעבר שעה או שעתים תשוב המרכבה בשלום הנה.

כעבר רגעי מספר כבר עמדה מרכבה יקרה רתומה לשני סוסים אבירים לפני פתח הבית, ומנשה העביד את המשרת, את העגלון ועוזרו למלא את שתי המרכבות בתלבשת בילסקו אדוניהם. אז ישב לו ברוחה בתוך המרכבה, העגלון ועוזרו ישבו להם על מושבתם ולקול תקיעת הקרן נע המסע ממקומו. מנשה הביט בעד חלון המרכבה וברוב חסדו הואיל להניע בראשו אל אדון ה“חצר האדמה”, אשר הניע אליו ידו הרכה והלבָנה בעד חלון הבית המפוֹאר בפרחים יפים. אחרי טיול נעים בין השדות והגנים אשר מחוץ לעיר, עמדו שתי המרכבות לפני הבית, אשר שני אריות אבן עומדים לפנים בביאה, הלא היא בית מודיענו נתנאל פורטדה הסוחר בבגדים, אשר הואיל לתת במחיר ערמת הבגדים היקרים חמש עשרה לטרה, מלבד הגיניאה אשר נאנס לתת על חוב בית הכנסת. אז נתן מנשה שכר מרכבת הפוסטה ביד נדיבה וישלחנה, והוא ישב לו במרכבת בילסקו הריקה ויצו את הרכב לנסוע לרחוב “פינסברי צירקוס” לעמוד לפני מעון רודריגץ.

– הנה באתי אליך לקבל את עשרת הלטרות, – קרא מנשה בבואו אל חדר העשיר הקמצן הזה, ויזכירהו את הבטחתו. רודריגץ צחק וישבע ויצחק וישבע שנית כי המרכבה שכורה בכסף אשר הוא אומר לקבל ממנו.

שכורה? – קרה מנשה בכעס, – הטחו עיניך מראות ומהכיר את מרכבת ידידי הצעיר בילסקו?

רודריגץ, אשר זכר היטב את מוצא שפתיו, נאנס לתת המחאה על עשר לטרות ומנשה ישב לו במרכבתו ויסע לדרכו. בעבר רגעי מספר שלח את המרכבה לאדוניה והוא הואיל ללכת ברגליו למעון קרובו העשיר ברזלי, מי־שהיה נַטָּע בבַרבַרוס ועתה – סוחר בתוצאות הודו המזרחית.

ברזלי, אשר בוש מפני סופריו לקבל את פני קרובו הקבצן בבית מסחרו, הביא את קרובו אל בית־הקַהוה הקרוב ויכבדהו בכוס יין טוב.

– אבל מי נתן לך המשפט והצדקה לנדב כסף בשעה שאין לך אף פרוטה בכיסך? – קרא ברזלי בכעס. – זה היה פשוט מעשה עול!

– חזיז ורעם! – צעק מנשה בהכותו על השלחן בכח עד אשר עוד מעט נשברה הכוס לרסיסים, – האם לא עלית גם אתה לתורה? האם לא נדבת גם אתה לבית הכנסת?

– אמנם כן! אבל לי הן היה כסף.

– מה! בכיסך?

– לא, לא. אני אינני מטלטל כסף ביום השבת.

– וגם אני לא אעשה כדבר הזה.

– אבל כספי היה מונח אז בבתי הבנקים אשר לי.

– וגם כספי היה מונח שם. אתה הוא הבנק שלי, אתה וחבריך העשירים. אתה לוקח כסף מהבנק שלך – אני משלי.

קרובו נבוך ולא מצא מענה. מנשה הצליח בלי עמל רב להוציא ממנו שתי לטרות.

– ועתה הנני חושב לצדק, כי עליך למלא את חסרון בית הכנסת, – אמר מנשה במנוחה.

– אבל הלא זה עתה נתתי לך! – קרא ברזלי בהמהון.

– את זאת נתת לי, לקרובך, למען יוכל לשלם את נדרו. את שתי הלטרות האלה אני חושב להכנסתי הפרטית; ועתה אני דורש ממך נדבה לבית הכנסת השקוע בחוב גדול. הלא ספרדי אתה לא פחות מאשר הנך קרובי, ואתה חיב לי צדקה לא רק יען כי קרובך אני, כי אם גם יען כי קבצן אנכי.

אחרי הוציאו מכיס הסוחר הנבוך עוד גיניאה אחת, שׂם מנשה פעמיו לבית מסחרו של גרובסטוק לצוד גם את הדג הגדול הזה בחרמו.

אבל “הידיד” הבוגד הזה, אשר נזהר כבר מראש על ידי הבטחת מנשה לבקרו בביתו ואחרי כן על ידי בקורו ביום ראשון, נתן צו לכל משרתי בית מסחרו לבלתי תת לבוא אליו איש אשר כזה; ועל כן לא הצליח גם הפעם לחפש את “הבורח” עד לפנות ערב. כי בא אז אל בית הקהוה של שמשון אשר בשדרת הבירזה מקום מקלט הסרסורים, סוחרי הבירזה, הסטודנטים המתקוממים נגד פקידיהם וכל מיני הבריות למיניהן השואפות להתעשר בלי עמל רב. מנשה גלה ברגע עקבות הבוגד, אשר ישב לו על השלחן באחת הפנות ויתסר את פניו בגליון גדול של אחד העתונים.

– מדוע זה תבוא תמיד אלי? – גמגם התפוש במבוכה.

– מה זאת אמרת, אדוני? – שאל מנשה אשר לא האמין למשמע אזניו, – הנני מבקש סליחתך.

– אם עדתך לא תוכל לתמך בידך, – קרא גרובסטוק בקול יותר רם ובכל שארית אמץ לבבו כחיה הנלחמת על נפשה, – מדוע לא תפנה לעזרה אל אברהם גולדסמיד, או אל אחיו בַּין, או אל וַוֹ־אוֹבֶן, או אל אָפֶנהֵם – הם כלם עשירים ממני.

– אדוני! – ענהו מנשה בכעס. – אתה סוחר חרוץ ומהֻלל מאד בשערי הבירזה. אתה יודע עת לכל חפץ, עת לקנות מניות ועת למכר, עת להעלות את המחיר ועת להוריד. אך תודיע הממשלה על דבר מלוה חדשה ועיני אלפי ספסרים מביטים עליך להורות להם את המעשה אשר יעשו. מה היית אומר לוּ באתי אני להתערב בעסקיך אלה – לוּ באתי אני לחות לך את עצתי? האם לא עניתני: “הרף ממני ולך לך לעסקיך אתה!” ומאד צדקת אז בדבריך, ועתה הלא הקבצנות היא עסקי, ולמה זה תתערב בדבר הנוגע לי? האמינה לי כי ידוע אדע אל מי לפנות לעזרה וממי לבקש נדבה. כלך לך אל מניותיך וחדל מחות לי דעה ועצה בעסק הקבצנות. אתה הוא מלך הפיננסיסטים, אבל אני הנני מלך הקבצנים.

המחמאה הנעימה על דבר כשרונו הגדול בעסקי כסף כפרה את פני גרובסטוק וחמתו שככה. הוא שמח לשמע כי הוא עומד לפחות בשורה אחת עם הקבצן הזה.

– התחפוץ לשתות כוס קהוה?

– האמת אגיד לך, כי לא חפצתי עוד לשתות עמך יחד אחרי ראותי את פניך הזועפים. – ענהו מנשה בגאון, – אבל לא לבקש נדבה בעדי, כי אם בעד בית הכנסת באתי אליך הפעם, בחפצי לזכותך במעשה הצדקה הגדולה הזאת.

– הו הו! ואיה אפוא פיך המלא תמיד תהלת עדתך המצוינת בצדקת פזרונה? – קרא יוסף בלעג.

– אדוני! עדתנו היא היותר עשירה בעולם ואיננה צריכה מתנת אחרים, – קרא מנשה בשצף קצף בהגישו אליו כמו בבלי דעת את כוס הקהוה אשר נתנו לו בפקדת גרובסטוק. – סבת המצב הדחוק כעת היא חתונת בתי, אשר נדבתי לכבודה מאה לטרה לקפת בית הכנסת, ואת הסכום הזה לא יכלתי עוד לקבץ, אף כי כבר הקדשתי לדבר הזה יום וחצי מעתי היקרה לי מאד.

– אבל מדוע זה באת הפעם אלי?

– מה! הנך שואלני שנית את השאלה הזאת?

– חפצתי – להגיד לך – גמגם גרובסטוק – כי אין לי כל חפץ לנדב לטובת בית כנסת פורטוגיזים.

מנשה שרק בשפתיו מרב תמהון על גסות רוחו.

– הכה קצרה בינתך מהבין כי עליך לנדב לדבר הזה יותר מן הפורטוגיזים?

– עלי לנדב ?! – קרא גרובסטוק כלו משתומם.

– כן, כן. האם לא נדבתי את סכום הכסף הזה לזכר חתונת אחד אחיך האזכנזים? הן הנדבה הזאת הרימה את כבוד עדתך.

– זה יותר מדי! – צעק גרובסטוק בכעס גדול.

­– האמנם גדולה יותר מדי הנדבה אשר נדבתי לזכר ההתחתנות הראשונה בין הספרדים והאשכנזים! חי אני, כי לא פללתי לשמע כדברים האלה מפיך. אנכי חשבתי, כי גם הלל תהללני על נדבת רוחי הפעם.

– אחת היא לי אם חשבת ככה או אחרת, – הרעים עליו גרובסטוק בקולו. הוא התקצף מאד על עזות פני הקבצן לבקש ממנו נדבה לדבר כזה, אף שמח מאד בהראותו את אמץ לבבו נגד הקבצן הנפלא הזה. “צריך להיות פעם אחת קשה כסלע – חשב עם לבבו – ולא יוסיף עוד להלאותו בדרישותיו הנבערות. כן, עליו להראותו הפעם קשה ונפטר ממנשה לעולם”?

– ואנכי לא אתן לך אף פרוטה! – צעק בכל כחו.

– אם תוסיף להרבות שאון לא אעמד פה אף רגע, – קרא מנשה במנוחה. – רבות הנה האזנים והעינים הנטויות אלינו, ועל פי דבריך וקצפך הלא יוכלו לחשב כי אני נושה בך חוב גדול וידך קצרה משלם אותו לי.

– ילכו כלם לעזאזל! – הרעים גרובסטוק –, ואתה עמהם יחד!

– מחרף ומגדף! אתה שולח אותי לעזאזל לבקש ממנו נדבה לבית הכנסת! אין חפץ לי עוד גם לדבר אתך. אם כן ממָאֵן אתה לנדב לדבר הזה?

– כן, יען כי הדבר הזה איננו נוגע לי במאומה.

– ולא תחשב לך לחובה לשלם לפחות את חמשת הלטרות אשר נדבתי לכבוד יענקעל’ה – אחד מבני עדתך?

– מה! אני אשלם לכבוד איזה יענקעל’ה – איזה קבצן מזהם!

– וכה ידבר איש ישר באורחיו? – קרא מנשה בתמהון עצבת. – השכחת כי זה יענקעל’ה האיש אכל לחם על שלחנך? ואולי תדבר ככה גם בי בשעה שאינני עמך יחד. שמע אפוא דברי האחרונים! אל תשכח את דברי חכמינו: "אין אני והוא יכולים לדור במחיצה אחת? – אומר הקדוש ברוך הוא לבעל גאוה. די לי אפוא להשחית אמרי על אזן לא שומעת. אם כן תמנע ממני גם חמש הלטרות הנמאסות האלה?

– אף פרוטה לא אתן לך.

– טוב אפוא!

מנשה קרא להמשרת.

– מה אתה אומר לעשות? – קרא גרובסטוק נבהל.

– עתה תראה את אשר אעשה, – ענהו מנשה, ובגשת המשרת אליהם הושיט לו מנשה מחיר כוס הקהוה.

גרובסטוק הרגיש את עצמו נכלם מאד, ומנשה קם מכסאו.

אך אֹמץ לב גרובסטוק עזבהו בעצם רגע הנצחון.

– הנני בטוח, כי גם אתה תבין כי בלי צדק דרשת ממני נדבה לדבר הזה.

– אל נא תנסה להצטדק לפני! – ענהו מנשה ברגז. – כבר גמרתי את כל חשבונותי עמך. כבר גמרתי את חשבונותי עם גרובסטוק הנדיב. מהיום והלאה תוכל לטנף את בגדיך בטבק ובמרק כחפצך. אך הדבר הזה לא יפריעני בכל זאת לכבד אותך בתור עשיר גדול וחרוץ בעסקי הבירזה. בעניני כספים אולי אבוא אליך לשאל בעצתך, אבל לבקש נדבה – חלילה לי.

– אם אך אוכל להיות לך לעזר בעצתי לא אמנענה ממך, – גמגם גרובסטוק.

– הבה נראה נא! – קרא מנשה במחשבה עמקה, – כן, אך זאת היא רעה נפלאה! הנה כבר אספתי ששים לטרה. לוּ רק חפצתי לתת את הכסף במניות…

– בודאי, בודאי, – שסעהו גרובסטוק בלב חרד לכפר פניו.

– טוב אפוא! בידיעתך העמקה בעסקי כספים יכול תוכל להגדיל את הסכום הזה עד המספר הדרוש במשך יום או יומיים. ואולי גם יצלח בידך לעשות גדולות ונצורות אשר לא פללתי.

גרובסטוק הניע ראשו במבוכה, הוא ראה ונוכח פתאם כי הדבר הזה איננו לפי כבודו; הלא איננו ספסר ומעודו לא עשה כדבר הזה בעד איש אחר.

– אבל שוה בנפשך, מה היה אם אבד הכסף בשחוק הבירזה? – שאלהו לסוף, בחפצו להשתמט.

– היה לא תהיה! – קרא הקבצן בבטחה. – אל תשכח כי הכסף הוא לבית הכנסת. התחשב כי ה' יתן את כספו לבהלה?

– אם כן אפוא מדוע לא תחפץ לקנות בעצמך איזו מניות? – קרא גרובסטוק בערמה.

– יען כי אני חפץ לעבוד את מלך מלכי המלכים בכל הכבוד והמורא אשר יעבדו מלך בשר ודם. האינני יודע כי יש לך עסקי כספים עם חצר המלכות? עבודת ה' דורשת את האיש היותר טוב, היותר חרוץ והיותר ראוי לה. אני הייתי האיש היותר טוב לקבץ את הכסף, ואתה הוא האיש היותר טוב לתתו בעסקי הבירזה. מחר בבקר אביא לך את הכסף.

– על דבר הכסף אל תדאג. אין לי כל צרך בכסף מוכן לעסק בו.

 חן חן לך על אמונתך בי, – קרא מנשה ברגש. – עתה שמעתי קול גרובסטוק הנדיב מדבר אלי. והנני משיב אחור את הדברים הקשים שהטחתי כלפי כבודך; והיה סמוך ובטוח כי עוד בוא אבוא אל גרובסטוק הנדיב לא פחות מאשר אבוא אל גרובסטוק אביר הבירזה. ואני, אני מצטער עתה מאדד, – הוסיף מנשה בקול רועד, – על אשר שלמתי בעד כוס הקהוה.

דבריו אלה נגעו עד לב גרובסטוק. כרגע הוציא מכיסו מטבע כסף וישב לאורחו מחיר כוס הקהוה עם רבית הגונה. מנשה שם את המטבע בכיסו בדברו עוד רגעים מספר את ספסרו נפרד ממנו ברצון.

גרובסטוק החליט לתת את הכסף בעסק היותר טוב. החפץ להתפאר ולהַפְתִיעַ את הקבצן גבר בקרבו. וביום המחרת שלח גם את סירת מנשה הדלה, וששים הלטרה היו לשש מאות.

כעבר ימים מספר אחרי חתונת הוד מלכותם, אשר על רוב הודה ותפארתה יעידו לדור הקבצנים הקטנים עד היום הזה, הפתיע מנשה את המזכיר בהביאו אליו שק לא קטן המלא מטבעות זהב בסך מאה לטרה. הנה כי כן שלם מנשה את נדרו הגדול לבית הכנסת בזמן קצר מאד. ותמעט עוד זאת בעיניו, כי עשה בישרת לבבו עוד יותר מחובתו, ובמסרו להמהמד מלבד מאת הלטרה אשר נדב, גם את חמש מאות הלטרה אשר הביא לו גרובסטוק בחריצותו. ובתתו את הסך הגדול הזה ליד המהמד לקרן קימת (אשר נקרא על שם די־קוסטה) התנה רק תנאי אחד, כי הרבית אשר יביא הסך הזה הנתן לאחד מעניי עדת הפורטוגיזים תמיכה לכל ימי חייו, ובנוגע לבחירת העני תהיה דעת המנדב המכרעת בדבר. מועצת החמשה הסכימה לתנאיו בכל חפץ לב ותקרא את זקני העדה לאספה מיוחדת אשר תעסק בדבר הבחירה. בחירת המנדב נפלה על מנשה בואנה ברזלי אזיבידו די־קוסטה. אשר מן היום ההוא והלאה נודע לתהלה ולתפארת בפי הדור ההוא והדורות הבאים אחריו בשם מלך הקבצנים.

I.

"ואל תשלט בנו יצר הרע…

ותרחיקנו משטן המשחית".

(תפלת השחר)

היום חם מאד, האויר קשה ומעיק; מחנות, מחנות עננים שחורים ירומו מהר מכל קצות השמים ומראיהם אימה, כמו היה עם לבבם להשחית ולבלע רגע את כל היקום, להרוס ולפוצץ בקול רעמם את השמים והארץ יחד.

ובבית־הכנסת הקטן לחברת “אהבת חסד”, למרות היותו הפעם מלא אנשים מפה לפה עד אפס מקום, לא היה גם חלון אחד פתוח, המתפללים הלבושים בגדי שבת שמו כל מעיניהם בקול החזן הקורא בתורה ומטעים את הנגינה המסלסלת, העולה ויורדת בלי־חליפות, עד בלי שים לב אל הלחץ והדחק והאויר המחניק. הם שמו את לבבם אל מצחיהם המזיעים ואל כתנותוהם, אשר דבקו לבשרם, ככל אשר שמו לב אל מובן המלות העבריות היוצאות מפי הקורא בנגונן המקבל. השפה העבריה אמנם לא היתה מוזרה להם אך כל רעיונותיהם היו נתונים נתונים אך לנגינה לבדה – הרעיון שהתלבש בקולות והטעמים הידועים והחביבים, אשר נקדשו מרוב ימים כמהו, כמו התגשם עמהם באחדות שלמה לבלי הפרד. הזעה גם היא היתה כמעט, הודות לההרגל, לאחד מחלקי עבודת האלהים בבית־הכנסת במקרים רבי־הערך. והפעם היה אמנם מקרה רב־הערך מאד.

הדבר היה באחת משבתות השנה הפשוטות בעת תפלת המנחה, אך אז רבה התכונה לקראת מקרה נכבד, אשר לא רבים כמוהו בבית־הכנסת ההוא: הרב הגדול רוּצינסקי מבּראָדי, היה נכון להטיף שמה בעוד רגעי מספר; הנה כי כן נאספו ובאו שמה הפנים המכרכמים והנזעמים, העינים השקועות והנוצצות והשערות הפרועות והסבוכות של הסנדלרים־המטליאים, החַיָטים, פועלי בתי־החרשת, הרוכלים וכל העניים למיניהם הבאים בסוד החברה להתענג על נעם אמרותיו של המגיד המהלל המתֻבּלים במליצות וחדודים, בבאורי־מקראות נפלאים ובאגדות יפות ונעימות. ולא רק האנשים לבדם באו שמה; רבים מהם הביאו עמהם גם את נשותיהם המקֻשטות בפאותיהן הנכריות ובעגילי אזניהן, אשר ישבו מעבר למסך המבדיל בין עזרת האנשים לעזרת הנשים לבל ירָאו פניהן; אף כי למראה הפנים הגסים, הלחיים הצנומות אשר שפו עצמותיהן, העינים הכהות והסנטרים הבולטים תחשב הצניעות היתרה הזאת לזהירות נפרזה. ובעזרת הנשים, אשר היתה קטנה מעזרת האנשים, גדל הלחץ והדחק בין הספסלים הצרים והתכופים רב יתר מאשר בין האנשים; ולא יפלא אפוא, כי בעת אשר השמיע אחד העולים לתורה את קולו בברכה מעל הבמה, התעורר פתאם שאון גדול מעזרת הנשים: אשה אחת התעלפה; ברב עמל בדחיפות רבות בלב ובכתף מכל עברים, אשר הגדילו עוד יותר את המהומה והמבוכה, הוציאוה החוצה להשיב רוחה אליה, ומעזרת האנשים, אשר לא ידעו סבת המהומה, נשמעו קולות קוראים: “הס! הס!”. השמש מהר לבוא אל אחורי המסך, ומדאגה מדבר פן ישָנה המקרה הזה, אמר לפתוח את החלון הקטן אשר בירכתי החדר, הנשקף אל הרחבה¹, ולהביא הביתה רוח צח. אך האשנב אשר שכן במנוחה על מקומו זה ימים רבים, התעצל הפעם גם לסבב על צירו מעט; אז שב השמש על עקביו ויפנה לו דרך בזרועותיו עד בואו אל עזרת האנשים ושם משך בחבל בחזקה ויפתח חלון ארוך וצר הסמוך לתקרה מבלי שים לב לתלונות אנשים רבים.

ובטרם יכלה השמש את מעשהו וכל הצללים העבים, אשר מלאו את פנות בית־הכנסת, כל הערפל, אשר אצלו עבי הזעם ממראיהם האפל על היום ההוא ואשר גדל וירב שבעתים הודות לחלונות המכֻסים בחלאה והלוטים בקורי עכביש, עפו ויעלמו רגע מלהט ברק פתאם – והכתלים המשוחים בצבע כהה, ארון הקדש המכֻסה בפרכת לא־נקיה, הספסלים הנאלחים והפנים השחורים הצפופים בין שורותיהם רחצו רגע בים־אש, וכעבור רגע הרעים רעם אדיר ונורא ברגז קולו, המודיע כי העננה הרת האֶלקטרוּן קרובה מאד.

התפלה נפסקה כרגע; כל הנאספים עמדו על רגליהם, ומכל העברים נשמע קול הברכה: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית!” ותכופה אחריה, כרעם אחרי הברק: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שכחו וגבורתו מלא עולם!” אז הביטו עיני הנאספים מבלי־משים אל פני הרב הגדול – והפנים המפיקים מחשבה עמקה והיפים מאד מתחת לכפה השחורה החבושה לראשו, וישבו על מקומותיהם ברגש בטחון. הרעיון הרצוף בברכות האלה – הוא לא פחות ולא יותר מהכרת עזוז אלהי עולם המתגלה במחזות הטבע ויסודי הבריאה; אך טבע האדם הנלחם בלי־הרף עם האימות והפחדים אשר בתבל ומלואה, לא יגיע לעולם למרום מעלת אמונתו, ובתם לבו חשוב יחשב את הברכה לסגולה, אשר תשמר עליו מאיתני הטבע הסוערים להפילהו. כעבור רגע קמו הנאספים שנית על רגליהם, באחוז משה גרינביץ העטוף בטליתו בספר התורה, אשר נגלל זה עתה ויקשר במפת משי ויושם עליו מעטפת רקמה ובראשו התנוסס ה“כתר” רב הפעמונים וה“יד”.

ובעמוד משה גרינביץ על הבמה ומשאו הקדוש בזרועיותיו – וברק מבהיל, אשר נלוה כמעוף עין ברעם נורא, החריד שנית את המתפללים. וזרועות משה חרדו ותרעדנה ועל לבו עלה רעיון נורא: “פן יפל ספר־התורה ארצה!” בעלות הרעיון הנורא הזה על לבבו עבר הרעד בכל עצמותיו. ספר־התורה הוא דבר היותר יקר והיותר קדוש ללב היהודי, ומה גם בעיני חברת “אהבת חסד”, אשר ספר תורתם היה יקר ללבבם מכל יקר, וקדוש מכל קדש, יען כי אחד הוא להם. העניים האלה לא יכלו גם לקוות להכין להם מותרות; וכה היה ספר התורה היחידי סמל דמות חברתם וחותמה, אשר במציאותו תלויה גם אפשרות מציאותם בתור חברה. אמנם גם בנפל ספר־התורה ארצה לא יפסל עוד, כי אותיות הכתובות בידים אמונות על קלף בחור וטוב לא תמחינה על נקלה; ובכל זאת תחשב להם נפילת ספר־התורה לאסון היותר גדול והיותר נורא מהכיל. על כל איש ואיש מהמתפללים תהיה חובה לצום יום תמים לאות תוגה ואבל. ומשה חש בלבבו, כי לוּ קם ונהיה באמת הרעיון אשר עבר במחו, לא ערב עוד את לבו להביט בפני אשתו החסודה והאדוקה, אחרי אשר נכתם עונו לנצח. וכל חברי החברה גם הם, אשר כבדוהו מאד ואשר חכו עתה להאציל עתרת נשיקות לספר־התורה האחוז בזרועותיו, בעברו ביניהם עד הגיעו אל ארון הקדש, הלא המירו כבודו בקלון, על אשר לא ידע להזהר בעשותו את חובתו זאת, אשר רבים התאוו תאוה ולא זכו לכבוד הזה. כל המחשבות האלה, אשר עברו כברקים במוחו מבלי השאיר אמנם רושם ברור בקרבו, הביאוהו לחבק בחזקה אל חזהו את ספר־התורה, אשר התרומם מעט מעל לראשו, וברגש בטחון מפני הסכנה הנשקפת לו, צעד צעד אחד לפנים; אך פעמוני ה“כתר” צלצלו באזניו בקול זעם כמו נבאו לו עתידות לא טובות, ובהגיעו עד שתי המעלות היורדות מן הבמה, תקפהו רעיון נורא, כי יכשל ונפל ברדתו מעל הבמה. בדאגה ופחד מעיקים לב ונפש ירד על אחת המעלות, והנה הרגש, כי אין כח בשמים ובארץ אשר יוכל לעצר בו מנפל ארצה, גבר חילים שבעתים. הכרה לא ברורה, כי בעוד רגע תפתח הרעה, שפכה עליו את ממשלתה כלה; האויר גם הוא כמו מלא רוח פחדים וזעם, אשר יהיה תמיד כרץ מבשר שמועה רעה בטרם יחגרו איתני הטבע ממסגרותם. אז גברו בו רגשותיו, והרגשות נוראים מאד. הדעת הברורה, כי בוא יבוא האסון ולא יאחר שנתה פתאם ותהי לחפץ אדיר לקחת בו חלק בפעל ולמהר לעשותו. זרועותיו כמו התאוו תאוה להרפות מספר־התורה. הוי! לוּ אך יכול להשליך את המשא ארצה, כן, לרמס אותה, לרקע עליה ברגליו, לבטא בשפתיו חרפות וגדופים נוראים ולהחלץ פעם אחת מן העננה השחורה, אשר כמו סביב שתה עליו לשים מחנק לו. וניצוץ קטן של חפץ, של תבונה ישרה, עוד נלחם נלחם במאויי לבו אלה. נחלי זעה שטפו מעל מצחו. זה אך רגעי מספר מאז לקח את ספר־התורה בזרועותיו, אך בעיניו היו כשנות אלף.

רגלו רחפה עוד בין המעלה הראשונה והשניה, ולפתע קרה מקרה מוזר. מבעד לחלון הצר, אשר נפתח בידי השמש, התפרץ פנימה זרם אש לוהט, אשר סגר רגע עיני המתפללים הנרעשים, ואחריו קולות אדירים ונוראים הרעידו רגעי מספר את הבית כמו בצחוק שדי תפת; ובשוב רוח האנשים אליהם ויפקחו את עיניהם ראו והנה משה גרינביץ יושב משומם על מעלות הבמה, ידיו אוחזות בשולי טליתו וספר־התורה מתגולל בעפר על הרצפה.

המחזה הנורא הזה הכה ככה את האנשים בשממון, עד אשר לא יכלו להוציא הגה מפיהם או לנוע ממקומם. בבית שררה דממה עמקה ואיומה, אשר הָפרעה אך מקול הגשם השוטף המתדפק בחזקה על הגג והחלונות. ארבות השמים נפתחו ובעד החלון הפתוח התפרץ הביתה זרם מים כבירים. השמש התאושש כרגע וכמו בבלי דעת התנפל אל החבל וימשכהו ויסגר את החלון. מעשהו זה עורר את האנשים מתמהונם, וכעשרת אנשים, אשר פניהם השחורים חשכו עוד יותר מפחד ורגז, התנפלו להרים את ספר־התורה מעפר הרצפה, לקול המולה גדולה של קריאות ואנחות נפסקות, אשר קמה מכל עבר.

אפס כי בטרם השיגה יד אחד מהם להרים את ספר־התורה התנפל משה גרינביץ עליו כחץ מקשת ויאחז בו. “לא! לא!” קרא בקול בשפת יהודית, אשר דברו בה כלם ברגעים ההם: “מה לכם פה? המצוה לי היא, אני, אני אשאנו!” ובדברו הרים את הספר ויחבקנו בזרועותיו.

“נשק את התורה, נשק אותה, למצער!” קרא הרב רוּצינסקי בגרון נחר מהתרגשות וזעם.

“לנשק אותה?” ענה משה גרינביץ בצחוק לעג: “מה! את אשתי, בבית הכנסת! המעט ממנה כי אחבקנה?” ומבלי חכות עד אשר יבינו השומעים דברי העתק והחרפות, אשר הביע בשפתיו, הוסיף ויאמר: “הוי, עתה אוכל אשאך על נקלה; עתה אוכל אחבקך ואשאף רוח בלי מעצור; הביטו!” ובדברו השפיל את הספר הצדה ויראם את שרשרות הכסף המצפים זהב, את ה“יד” ואת הפעמונים אשר נשחתו בידי הברק. “אני לא פגעתי בך!” קרא בפנותו אל התורה: “ה' פגע בך!” בתנועת יד קלה הרים את המעטפה ויראם כי גם הקלף שחר וישָחת.

אנחה פרצה מלב רבים; ורבים הביטו דומם כמֻכּי שממון. אבדן הכסף, נוסף לאות חמת ה' אשר בערה בם, הרגיז את נפשם עד היסוד בה. “עתה אין עוד רוח בקרבך להחלץ מזרועותי!” הוסיף משה גרינביץ בלעג ובוז. “ראו נא!” קרא פתאם “הברק שב וירד שאולה!” האנשים הקרובים אליו התחלחלו, ויביטו אל הרצפה, אל המקום, אשר הראם בקצה הספר אשר השפל לארץ. לוח־העץ שחר כפחם וחור צר גלה עקבות הזרם האֶלקטרי. ובהביטם ככה בדמית־פלצות, פרצה יללה איומה מאחורי המסך. השמועה הרעה, כי נשחת ספר התורה, הגיעה עד הנשים, ונפשותיהן הנפעמות מצאו נחם בהשתפכן בבכי ויללה. “הריחו! הריחו!” קרא משה גרינביץ, בהריחו ריח הגפרית הממלא את האויר, בשמחה גלויה.

“אוי ואבוי!” יללו הנשים “אויה! אויה לנו!”

“הסו, הסו כלכם!” הרעים בקולו המגיד, אשר התאושש פתאם. “הסינה, נשים! האזנה אפוא לדברי הפעם. הלא זאת היא נקמת ה' על כל הרעה אשר עשיתם בארץ הזאת. מאז עזבתם את ארץ מולדתכם עזבתם גם את תורת אלהינו ותשכחוה. הנה פה עמנו בבית־הכנסת אנשים אשר גלחו פאת זקנם; הנה פה עמנו נשים, אשר לא הפרישו חלה מעסת יום השבת. שמעו אפוא! יום המחרת יהיה יום צום לכלכם. ואתה, משה גרינביץ, עליך לברך ברכת “הגומל”, להודות לשמו יתברך, אשר הציל את נפשך ממות”.

“אנכי לא!” ענה משה גרינביץ “ואתה אך הבל יפצה פיך. אם אמנם הציל הקדוש ברוך הוא את חיי, הלא הוא אשר הביאני עד שערי מות. לולא הוא שהיה לי אזי לא ידעתי גם כל פחד”.

לשמע דברי חרוף וגדוף כאלה יוצאים מפי יהודי נאמן ותמים דרך כמשה גרינביץ, היו המתפללים כמֻכּי תמהון, השתוממו ולא ידעו מה; אבל ההשתוממות היתה עד ארגיעה. כעבור רגע התפרץ מפיות למאות קול קורא בזעם: “אפיקורוס! אפיקורוס!” ובלולים עם הקריאה הנוראה הזאת, אשר טפלה עליו חטאת שאול, עון הכפירה, עלו קולות מקולות שונים מכל עברים: “אכן עונותיו סבלנו! השליכוהו החוצה! הנה זה יונה, בשלו כל הרעה! הנה זה הפושע!” הנאספים קמו זה כבר על רגליהם ופני זעם נשקפו מאחרי פני זעם, ומהירי חמה אחדים כבר קפצו ממקומם. “משה גרינביץ!” צעק הרב הגדול בקול אדיר, אשר נשמע בתוך ההמולה הרבה, “ההֻכּית בשגעון?”

“עוד נכון רוחי בקרבי” ענה האיש, ופניו מפיקים עזות, על קומתו הגבוהה, הנטויה מעט לפנים, נסוך עֹז וקשי־ערף, חזהו הצר בולט וירום לרגעים, ראשו נטוי לאחוריו והכובע הרם והבלה החבוש לו, ירד גם הוא אחורנית אל מול ערפו. אכן מראה פני משה גרינביץ היה תמיד עז וזר, בעורו החִוֵּר, בעיניו השחורות המפיקות עצבת, בחוטמו הרם והכפוף כחרטם הנשר, בפאותיו המסלסלות היורדות מעל רקותיו ובשפתיו האדֻמות והמלאות הנשקפות מעט מבעד לשער שפמו וזקנו השחורים; והפנים האלה, אשר שֻנו הפעם מאד, הפיצו אימה. “עתה ידעתי כי צדקו הסוציאליסטים והכופרים, צדקו מאד, כי אך לשוא נעמל ונקרא עד אשר יחד גרוננו בתורה, שאֵל עליון, אם ישנו באמת, ישליכנה ארצה כנצר נתעב וישימנה למרמס רגלינו. הידעתם אפוא, אחי? קומו ונלכה יחד אל בית־חבר הסוציליסטים ונעשן שמה את מקטרותינו. התמאנו? אין זאת כי הֻכֵּיתם אתם בשגעון!” אך יצוא יצאו הדברים הנוראים האלה מפיו וברק זעם שפך שנית זרם אור נורא על צללי הערפל, אשר מלאו את הבית; אחריו הריע רעם אדיר ונורא, הבית חשב לנפל ולהתפוצץ לרסיסים; אצבעות הסערה התדפקו בחזקה על החלונות מסביב. מעזרת הנשים נשמע קול חרדה ונהי: “חוס נא, רחם נא, אל רחום! סלח נא לעונותינו! הה, הנה קץ התבל בא!” אך מספסלי האנשים עלו פתאם קולות־זעם בלולים, אשר השתפכו יחד ויהיו לקול אדיר ונורא כקול הנמר, ומכל עברים התנפלו בחמה שפוכה על המגדף. ומפי משה גרינביץ התפרץ צחוק־פרא, צחוק שגעון, ובספר התורה, אשר בידו, הכה את כל הקרב, הקרב אליו מסביב. אך איש זרוע אחד ליטאי אחז בחזקה בקצה הספר ועליו נוספו עוד אחדים וברוב עמל הוציאוהו מזרועותיו. והוא הוסיף להלחם בחמת כח, וזרועותיו, אשר כמו גידי ברזל להן, עופפו על פני אויביו, אשר צבו ויזובו דם; והאנשים שכחו רגע את חפצם להשליכו החוצה, ויסערו עליו מסביב לעשות בו כלה; עוד רגע והיתה אחריתו להכרית, לולא נשמע פתאם קול קורא, אשר החריד רגע לבות כל האנשים, מלבד לב משה גרינביץ, אשר לא נע ולא זע ממקומו; והקול קול איש המדבר יהודית כדברים האלה: “טוב אפוא, אם זה הוא הדרך, אשר בחרו להם בני “אהבת חסד”, וזה הוא המעשה אשר יעשון ביום השבת, הלא טוב טוב יעשו, לדעתי, ללכת אל בית־חבר הסוציליסטים לעשן שם את מקטרתם; האין זאת, אחי?”

הדברים האלה הנמרצים והנכוחים כשהם לעצמם, נאמרו בקול עז מלא לעג שנון ונמרץ, לא במריבות, כי אם בשחוק־בוז על אולתם, ומבלי משים פנו עיני כל אלה המדבר.

מי הוא זה? מאין בא כרגע זה הגבן לבוש השחורים, חבוּש כבע העור, אשר משך עליו עיני כל בשערותיו האדמות, במצחו הצח והרם, בעיניו הגדולות המפיקות עז ומנוחה ומבטן חד וחודר, ובשפתיו היפות המגֻלחות למשעי ועליהן לעג מר? אין איש אשר יזכור כי ראהו בבואו – אין איש אשר ראהו יושב על ידו או קרוב אליו. האיש הזה לא היה מבאי בית־הכנסת ההוא, אף לא חבר לחברתם או לאחת מאגדותיהם בכלל. ואף גם זאת, אך הביטו אליו, נדמו פתאם קריאות הזעם על שפתותיהם, ידיהם הנטויות רפו ותרדנה, וזרם־רעד וזכר מרגיז עבר פתע בלב כל האנשים. ולא היה שם איש, אשר לא נדמה לו כי ידעהו פנים, ולא היה שם גם אחד אשר יכול להגיד מי הוא או מתי ואיה ראהו. גם על לב הרב הגדול רוּצינסקי, אשר אך זה כשבועים מאז דרכה רגלו על אדמת אַנגליא, עלה כצל זכר האיש המוזר הזה, ומצחו הקמוט נקמט עוד יותר בחשבו להזכר מי הוא. ודומיה עמוקה שררה פתאם בבית־הכנסת; גם אנחות הנשים הנפעמות נאלמו. אך המית הסער וקול המון הגשם השוטף בלי הרף רעשו כבראשונה. בחוץ סערו החיים הרועשים של לונדון הגדולה, למרות הסער והגשם, ובפנים בית־הכנסת הקטן נאלם דומיה מפחד נעלם ומוזר.

הגבן הלועג הוציא את ספר־התורה מידי הליטאי הרפות ויניפהו כמו בבוז. “נשחת! על לא עון!” קרא בקול “הנה השם הגדול והקדוש בכבודו ובעצמו, והברק התעלל בו ויכריעהו! הנה זה הוא אשר תעבדוהו בכל לב ובזעת אפים – לאסף כסף רב למען יכתבו דבריו על קלף נבחר, ועתה הנה הוא לועג לכם, לעמלכם ולכל הקרבנות אשר תביאו לו בנפשכם. חדלו לכם אפוא משמוע בקולו; אל תקריבו את היום השביעי לכבודו באפס מעשה בעת אשר אלהיכם יחללהו בשלחו בו ברקים ממעל. רב לכם לשעות בהבלי שוא, בעלים בלים, אשר כבר אבד עליהם כלח תחת אבק אלפי דורות. עזבוהו אפוא אותו ואת תורתו, כי גם הוא לועג לתעתועיכם אלה, הוא וכל מלאכיו צוחקים עליכם ועל אולתכם. מה הוא הטוב אשר עשה לעמו בחירו על כל התלאות וכל מצוקי השאול, אשר מצאוהו במשך שנות מאות? הן אך להיות למשחק לו בחר בכם. הוא נתנכם לבז ולמשסה בידי אויביכם; הייתם חרפה בגוים ומשל בלאֻמים; הייתם מטרה לכלמות ורוק. פה באַנגליה הונח לכם מעט, אבל גם פה תאכלו לחמכם הצר בדאגה ובעמל נפש. השֵנה זרה לעיניכם ובתיכם – חורים צרים ונאלחים; בניכם ובנותיכם אובדים עמכם ועיניכם רואות וכלות; ככה תלכו מטה מטה עד אשר תרדו ביגון שאולה. הרומו אפוא והיו לאנשים חפשים. אל תקריבו את חייכם לא לה' ולא לאנשים. או, אם יש את נפשכם לעבוד, עבדו אלהים אחרים, וכהניהם יריקו מטר זהב עליכם. – אכלו, שתו ועלזו, כי מחר תמותו!”

ודומית קסם שוררת בבית. רגשות הנקמה והפחד מתו כרגע; כמו רוח זלעפות נשף בנפשותם פנימה ויצת בקרבם אש לוהט; זרם מחשבות רעות פרץ בלבותם וירגיזם עד היסוד בם ויהיו כמֻכּי שממון. הם חשו כי כל רוחם נרעש ונפעם מרוח כביר אמרי פי הנואם, אשר נדמה להם עתה כבורא ניב שפתים למחשבות לא־ברורות המעיקות זה כבר על לבבם; אך עתה ירגישון היטב בכל גדלן ובכל עמקן. כן, אך אוילים המה: מה טוב ומה נעים לצאת פעם אחת לחפשי ולשתות לרויה מיין החיים, בטרם יבוא מלאך המות ושפך את הכוס על פניהם. ועיני משה גרינביץ המפיקות עצבת נוצצו הפעם כאש.

“דֹם, מגדף נתעב ונאלח!” גמגם הרב הגדול, האחד אשר לא דבקה לשונו לחכו. “שומר ישראל לא ינום ולא יישן”. הגבן הרים את פניו ויפץ מבט קר אל מול פני הרב הנכבד. “העלמות באנגליה יפות הנה!” קרא בלעג “יפות הנה גם מנשי בּראָדי!”

ופני הרב הגדול הפכו לבן כסיד ועיניו הפיצו אש. ידיו הרפות התרוממו מעט כמו חפץ להדף מפניו מחזה בלהות.

“אני ואתה דברנו שנינו יחד, רבי” אמר הגבן “נוסיפה נא לדבר על – הנשים, על היין ועוד דברים טובים כאלה. זקנך ארך ולבן, אך אל יפל לבך, רבי, עוד נכונו לך ימי זהר רבים; חשכת הקבר רחוקה עוד ממך”.

הרב נסה לבטא דבר־מה, אך שפתיו הרועדות סגרו יחד.

“חלל רשע!” קרא לאחרונה בקול רועד “לך לך למעשיך ליינך ולתענוגיך, אם חפץ אתה לחלל את היום הקדוש הזה; אך אל תתעה אחרים ללכת בדרכיך הרעים. ברח לך מזה, ואלהינו בשמים ישלח נא ברקיו ממעל ויפוצצוך”.

“אלהיך שולח ברקים לפוצץ אך את הקדוש לו”, ענה הגבן הננס בזעם בהרימו את ספר־התורה, והמולה דקה של הסכמה נשמעה בבית. “הלא אמרתי לכם, כי אך צחוק ולעג הייתם לו? הנה נאספתם פה להמוניכם לשפך שיח לפניו, ורוח מפיכם יצא יפלג דרך באויר לברק זעמו ואתם תהיו מטרה לחציו. אתם תפארו את תורתו בשרשרות כסף ופעמוני זהב, ועדי הזהב ימשך אליו את ברקיו ממעל”.

אז הביט מסביב, ובעיניו התנוצץ כבעיני החתול ברק נצחון בהתבוננו אל הרושם אשר עשו דבריו. הוא החשה רגע ובמלוא רחבי הבית שררה שנית דממה עמקה ונוראה, אשר נרגשה עוד יותר לקול המון הגשם ההולך הלוך ורפה. פתאם הפרעה הדומיה המעיקה באופן מוזר מאד.

“יתגדל ויתקדש שמיה רבא” צלצל קול ילד מירכתי בית־הכנסת. ילד יתום קטן בא אל בית־הכנסת להתפלל תפלת ה“קדיש”, ומרוב החם אשר בבית נרדם באחת הפנות ויישן כל עת הרעם והסער; ובהקיצו משנתו התבונן אל הדומיה אשר מסביב לו ויחשב לתמו, כי הקהל יחכה לתפלת הקדיש אשר עליו להתפלל. הילד הזה היה האחד בעזרת האנשים, אשר לא ראה את הגבן המגדף ולא שמע את דבריו.

פני הגבן היפים נעוו פתאם ומצחו קמט מאד; בשצף קצף רקע ברגלו הצולעה על הרצפה, והילד אשר קול דברים לא הפריעהו, הוסיף לקרא בניניו הסגורות בכונה:

“בעלמא די ברא כרעותיה…”

“הגשם חלף הלך לו, אחי” קרא הגבן בקול צרוד ודבריו כמו נחבאו בגרונו “קומו ולכו עמדי ואני אגדכם איכה תעשו ואיכה תתענגו בחיי העולם הזה כי עולם אחר זולתו אין”. אולם גם איש אחד לא קם ולא זע. תפלת הילד צלצלה הלאה בנעימות ועז. הגבן הזר החיש צעדיו אל הפתח; בהגיעו אל המפתן הביט לאחור, והנה – אך משה גרינביץ לבדו הולך אחריו. בזעם אפו השליך את ספר־התורה על ראש הילד, והילד אשר כלה אז את תפלתו, פסע שלש פסיעות לאחוריו; והספר נפל ויך בקיר. הגבן יצא את הבית ומשה גרינביץ עמו. כגל פחדים עבר במלוא רחבי הבית, האנשים שאפו רוח בחזקה, כמו נשא הרוח עתה את העננה הכבדה, הרת גפרית ואש, אשר שמה מחנק להם. הילד הרים בכל כחו את הספר הנופל לרגליו וישקהו ויתנהו לאיש הקרוב אליו, אשר חבקהו בחרדת קדש וישימהו בארון. קוי אור שמש פרצו הביתה ממעל ויפזו גלי האבק המרחפים בבית בשלל צבעי קסם, ויהיו כחצי אור ארוכים שלוחים משמים ארץ. החזן והקהל החלו להתפלל הלאה, כמו היה כל המקרה המוזר הזה אך חזיון לילה; אף גם לא דברו ולא השתוממו אליו; כן גם לא זכר הרב את הדבר בדרשתו הנפלאה אשר דרש אחרי התפלה, אך בסוף דבריו הזכירם כי יום צום להם היום הבא. ולמן העת ההיא והלאה רחקו כלם ממשה גרינביץ, כאשר ירחק איש מצרעת ממארת, יען כי מראהו העלה על לבבם זכר רעהו הכופר הנורא, המטיף לכפירה באלהים, אשר התגנב במרמה אל בית תפלתם ויולך שולל אחד מחבריהם ויתעהו בתהו לא דרך. זכר הגבן המוזר ההוא הרתיח דמי לבם כסיר וראשם סחרחר מהמון מחשבות זרות והרהורים רעים. השמועה על דבר האסון אשר קרה בבית תפלתם עוררה לב נדיבים מספר לקנות להם ספר־תורה חדש. ובטרם חגגו עוד חג חנכת ספר־התורה ברב פאר והדר, והרושמים העמקים, אשר השאיר המחזה המרעיש והנורא ההוא בעתו, היו לצללים דקים בנפשות האנשים, אשר הסכינו אמנם לריבות ומדנים בבית תפלתם וגם מכות ומהלומות לא זרו להם.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

II.

“גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה”.

(משלי לא יב).

ומשה גרינביץ הלך אחרי רעהו החדש במבואות הצרים והעקומים והמובילים אל מעונו הוא; וכל רוחו ונפשו היו נתונות, נתונות הפעם אל החפש הנעים והחדש. השמש, אשר כמו הופיע מבין העננים לקדם את פניו ברגע עברו על מפתן בית־הכנסת היה בעיניו כסמל דמות החיים החדשים הנשקפים לפניו. אז זקף את גויתו הדלה מלוא קומתו ויתאמץ ליַשֵּׁר את גבו, הכפוף מרוב עבודה על מכונת התפירה, וירומם מעט את כובעו ויהדקהו לראשו הכן. לא רגש של שובה ונחת מלא הפעם את לבבו, כי אם תסיסה מהירה של מחשבות ורעיונות, התרגשות זרמי העצבים, התעוררות כל כחות הנפש להחלץ ממסגרותיה, תנועת דם עצומה בכל גוו פנימה. המון המושגים והדעות אשר הכו שרש עמוק ברוחו במשך כל ימי חייו, או יותר נכון, נֵטל ההרגל הרב, אשר העיק עליו עד כה מבלי הרגיש אמנם את כבד משאו, השלך מעליו כלה. הוא לא ידע עוד מה לעשות בחיים החדשים המפעמים בו בכל עזו. הוא הרגיש אך, כי חי חי הוא בכל יצורי גוו.

“הוי, אחי!” הצהיל קולו אל הגבן, אשר מהר ללכת לפניו “הפתאים ההם אשר בבית־הכנסת הלא הטיבו עשו לצאת החוצה ולהתענג על האויר הנעים”.

"הם שואפים אל קרבם את האויר המשחת, אשר יעלה כקטרת לאלהיהם לריח נחוח ענה הננס, אשר עצר את צעדיו רגע עד אשר יגיע רעהו אליו.

הליכתם הקצרה מלאה חליפות מחזות שונים. עגלון הכה בשוט את סוסו באכזריות חמה עד אשר התהולל הסוס במרוצתו, שני ילדים הלכו יחד אחוזי יד ולפתע החלו להאבק ולהכות איש את רעהו; איש, אשר מראהו כבן־נכר, לבוש הדר כאחד העשירים יחוג ינוע כשכור לארך הרחוב. ולבב משה התחמץ בקרבו למראה שרשרת־זהב עבה על חזהו, אשר יכלה להיות למחיה למשפחה עניה לירח ימים והותר; אפס כי בטרם גברה הקנאה לנסות דבר אליו, הָשלך האיש האֻמלל ארצה במכת פתאם, ותמונת האיש ההדור בלבושו נעלמה כרגע בין שדרת העצים עם שללו הנחמד. משה שמח בלבו על הדבר הזה ולא נסה גם לעמד לימין השדוד, וברגע נמשכו עיניו אחרי נערים מספר, אשר החלו לקשר חבל בזנב חתול. עודנו מתבונן כה וכה ולבבו נע פתאם למראה הבית אשר יגור בו. רעהו ההולך לפניו כבר סר אל המסדרון, כי הדלת היתה פתוחה תמיד; ומשה חש בלבבו כי אך טוב וחסד יעשה עמו רעהו להעתר לבקשתו ולבקרו בביתו. שמח ושבע רצון בא משה אחרי רעהו אל המסדרון; אולם אך דרוך דרכה רגלו צעד אחד לפנים ורגש אי־אמון התעורר בלבבו. הבית היה גדול ורם מאד, מראהו הזועף וחסר־טרם הבניה והגזרה העידו בו, כי לא תמול הוא עלי אדמות; לפני מאה שנים נחשב אולי לאחד הבתים היפים והנהדרים, ועתה יגורו בו שתים עשרה משפחות, כרֻבּן עבריות. החדר האחד אשר היה למעון למשה גרינביץ היה במכפלה העליונה, וקירותיו העקמים משני עבריו היו חלקי הגג. וככל אשר הוסיף משה לעלות במעלות העולות אל מעונו, כן זעף רוחו בקרבו הלוך וזעוף, הלוך וקדור, כמו ספג אל קרבו את החשך המכסה את המעלות ואת ידותיהן העבות העטופות בקורי עכביש, אשר לא חדר ישר אליהן ברק אור שמש מעודן; אולם אך הגיע משה אל העזרה הקטנה, והאפלה אשר לפני פתח מעונו ורגשי העצב והרגז, אשר העיבו נפשו ורוחו כעננים קלים, היו לרגש אחד מר ונורא, עמק ומעיק; זכר נפש אחת עלה במוחו וירעישהו מאד, רגש נחם וחרדה העיק על לבבו אשר הלם כהלם פעם בחזהו. אשתו! זו הנפש הזכה, הנדיבה ויראת האלהים! איככה יוכל הפעם להבינה בינה? אך כעבר רגע באה מחשבה בלבו אשר הקלה מעט נטל החרפה והדאגה אשר העיק עליו. אשתו איננה בבית; עודנה בבית־הכנסת “אהבת חסד” אשר, הודות להמסך המבדיל, אולי איננה יודעת גם עתה מכל המעשה אשר עשה שמה. פתאם הסב פניו אל רעהו, ולעיניו נגלו עקבות קמטי זעם על מצחו הצח והרם, אשר נעלמו פתאם מתחת לכובע העור החבוש לראשו. שערות הגבן בערו כאש באֹפל הזרוע מסביב, ועיניו הפיצו ברקים.

“אשתי, כנראה, עודנה בבית־הכנסת” אמר משה “אם כן הדבר, בידה המפתח ולא נוכל לבוא פנימה”.

“המפתח לא יפריענו מאומה” לחש הגבן “אבל ראשית כל עליך להסיר זאת מפה”.

עיני משה פנו בתמהון אל המקום אשר הראה אליו הגבן באצבעו הארוכה והלבנה ותעמדנה על ה“מזוזה” התקועה בתיק פח־לבן דבוקה אל המזוזה.

“להסיר אותה מזה?” שנה משה את דבריו.

“הסר אותה מזה כרגע!” ענה הגבן “לא תדרך כף רגלי על מפתן הבית, אשר הבלי שוא ומדוחים כאלה יפארו הפתח”.

ומשה עודנו מחכה; המחשבה: מה תאמר אשתו לכל הדברים האלה? התעוררה בלבבו שנית בכל עז; המחשבות והשאיפות החדשות, אשר סערו בו זה עתה בכל עז, כמעט כלו פתאם ואינן. אך מבט בוז הבריק מעיני הזעם אשר לנגדו ויחדר אל נפשו פנימה. אז שם את ידו על ה“מזוזה”, אך ההרגל הרב משנים רבות גבר הפעם על החפץ, וידו אשר אך נגעה בה, שבה אל פיו וישקנה. פתאם שֻנו מחשבותיו כלה, נפשו נכספה ברגע ההוא לאחז בגבן ולשום מחנק לנפשו. אך החפץ הזה היה חסר אונים; כי אך הגיעה לאזניו שריקת בוז ונאצה רבה, אשר התמלטה משפתי רעהו, הרים מהר את ידו וימשך בחזקה את קצה ה“מזוזה”, וה“מזוזה” משה מעט ממקומה. ברגע ההוא הגיע לאזניו קול נעים ורך הקורא בנגון־עצב:

“אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב”.

והקול קול רבקה גרינביץ הקוראה בספר התהלות מדי שבת בשבתו אחרי הצהרים.

פני משה גרינביץ התפלצו מפחד פתאם; ידו נחה על ה“מזוזה”, מלחמה עזה פרצה בנפשו רגעי מספר. אז השיב ידו וישקנה למו פיו, ובפנותו אל רעהו במבט זעם ובוז, ראה והנה הוא מתחמק לאטו ויורד במעלות אשר עלה בהן. תרועת גיל פרצה משפתיו; אבן כבדה התגלגלה מעל לבבו.

“רבקה’לי, רבקה’לי!” קרא משה בקול נרעש, בהתדפקו בדלת; וכעבור רגע היה אחוז בזרועות רעיתו הנעימה המתרפקת עליו באהבה.

“ומי הגיד לך, כי אני הייתי זאת?” שאלה רבקה אחרי עבר רגעי מספר בענג ואֹשר אין־קץ לשניהם “אנכי בקשתים לבלי הגיד לך מאומה, למען תתענג על הדרשה במנוחת נפש; כי ידעתי גם ידעתי מה חרד ופחד לבבך, גם עזוב תעזוב את בית־הכנסת בהודע לך כי התעלפתי”.

“וגם איש לא הגיד לי כי התעלפת!” קרא משה, אשר שכח רגע את מבוכתו הוא.

“ואף גם זאת נבא לך לבך הדבר הזה!” קראה רבקה. בת צחוק הופיעה על שפתיה ומערוץ יקהת לחיה החורת נשקף אֹשר אין־קץ “ותבוא הנה לראות מה היה לי”. וענן עצבת כסה פתאם את פניה היפים, ותאמר: “השטן המקטרג היסתנו שנינו לעזוב את בית־הכנסת, וגם עתה אך החלותי לקרא תהלים בבית, הפריעני בשלחו לי את אישי היקר”.

משה נשק לה למענה על דבריה האחרונים, וישאל: “אבל מה הביא אותך, יונתי, להתעלף?”, ובלבו שמח מאד על טעותה, אשר תחשוך אותו הפעם מוכוחים לא נעימים. “מדוע לא פתחו שמה את החלון אשר בירכתי עזרת הנשים?”

רבקה התחלחלה. “חלילה, חלילה!” קראה בעז “לא החם היה בעוכרי – כי אם הוא”. ועיניה הביטו רגע לעמתה כמו תמונה נעלמה עומדת לנגדה.

“מי?” קרא משה, ויתחלחל גם הוא.

“הוא חפץ לבוא פנימה” ענתה רבקה.

“אבל מי הוא אשר חפץ לבוא פנימה?” הוסיף לשאל ברגש.

“השטן המקטרג” ענתה בלחש “הוא עמד בחוץ ויבט אלי בזעם כמו עצרתי בעדו מבוא פנימה”.

דומיה ממשכה שררה בחדר. לבב משה התפעם מאד. צחוק מוזר מאד התפרץ פתע מפיו ויאמר: “אין זאת כי נרדמת שמה מרב חם ותחלמי חלום רע”.

“לא, לא” התנגדה אשתו בעז. “חי נפשי, לא! הנה אני יושבת שמה ומבטת בחוּמשי לשמוע קריאת התורה, ולפתע פתאם חשתי כי דבר־מה מושך את לבי ואת עיני להביט אל החלון אשר מאחורי, השתוממתי מאד על השטן המקטרג, המבלבל את מחשבותי באמצע התפלה. עת ארוכה התאמצתי ולא הסבותי את עיני מספרי, אך כאשר נפסקה הקריאה רגע, לא יכלתי עוד התאפק, הבטתי בחלון ואראהו”.

“ומה מראהו?” שאל משה בקל רועד, למרות התאמצותו לדבר במנוחה.

“אל נא תשאלני” קראה רבקה ותתחלחל שנית “שד גבן, שערותיו אדמות, כבע עור חבוש לראשו, מצחו לבן ורם, עיניו מפיצות פלצות ורגלי תרנגול לו”.

צחוק מוזר ופרוע פרץ שנית משפתי משה. “פתיה נעימה!” קרא אליה “אני ידעתי את האיש. הלא הוא יהודי אחינו – חיט עני או עושה סִגַּרות, הלועג ליהדות, יען אין לו אשה כאשתי הטובה, אשר תפקח את עיניו לראות אור חיי עולם. האמנם לא ראית אותו אחרי כן? אך לא, בבואו פנימה כבר הלכת אַתּ הביתה”.

“אשר ראיתי לא היה בן־אדם” ענתה רבקה קשות “אין ילוד־אשה אשר יוכל לפלח כה את לבבי במבטיו. שם היה השטן בעצמו, המשוטט בארץ ומתהלך בה. אין זאת כי הרהורים רעים מלאו את לבבי ביום השבת הזה. בחשבי מחשבות על דבר שמלתי החדשה, אשר על כן עזבני מלאך השלום בשבת הזה, להיות למפגע לשטן המשחית בלי מפריע”. ובדברה נשבר לבה בקרבה ותמרר בבכי.

“האמנם חשבה יונתי התמה מחשבות רעות?” קרא משה בהחליקו את לחיה “כאשר תלבש רבקה’לי שמלה חדשה לכבוד השבת הלא יתענג עליה גם אל ממעל? ואיה השמלה החדשה?”

“פשטתיה מעלי ואלבש שמלה ישנה” נאנחה רבקה “אין נפשי לראות את השד עוד”.

“אבל שמעיני נא, יקרה, השטן לא היה ולא נברא” קרא משה בהתרגשות רוחו “הוא אך סמל דמות המחשבות הרעות המתרגשות בקרבנו להניאנו מאחרי התורה והמצוה; הוא אך התאוה המתעוררת בנפשנו פנימה לתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו”.

“משה!” קראה רבקה בקול רועד “האמנם הייתי לאשה לאפיקורוס? אבי הרב, עליו השלום, היה אומר, כי מעשיך כמעשי…, כי אוהב אתה לשאל שאלות רבות יותר מדי”.

“אם יש שטן באמת ואם אין” ענה משה “אַּתּ לא יכלת לראותו; התמונה אשר תארת לפני היא תמונת האיש אשר הגדתי לך בזה”.

“ואתה תתרועע עם איש אשר כזה!” קראה בקצף “עם איש הלועג ליהדות! יסלח נא הקדוש ברוך הוא לעונך! עתה ידעתי מדוע מנע ה' ממנו פרי בטן, מדוע אין לנו בן אשר יתפלל תפלת ה”קדיש" אחרינו". ורבקה בכתה בכי תמרורים – על הבנים אשר מנע מהם ה'.

והעצבת המשֻתּפת הזאת, אשר עלתה פתאם על לבבם ותכאיבהו, השביחה את הסערה אשר קמה בנפש איש על רעהו, ותפזר את ענני הרגז אשר החלו להעיב את רוחם. לעיני שניהם נגלתה תמונה מעציבה מאד: הנה הם שוכבים על הארץ בלי נע, עטופים בתכריכיהם, ודומיה עמקה ונוראה מסביב, מאין בן אשר יענג את נשמתם בתפלת ה“קדיש”. אהה! נשמותיהם תטבענה ככה במעמקי הגיהנום מבלי היות להם בן אשר ימציא להם מנוחה בתפלתו! אך עברו רגעים מספר ושניהם ישבו אחוזי יד ויקראו יחד בספר ה“תהלים”.

ומנוחה שלמה שררה הפעם בנפש משה.

ומה רב ההפך בין שתי התמונות האלה – האיש רם הקומה, כפוף הגב, לבן הפנים ושחור הזקן והאשה הרכה שפלת הקומה, יפת העינים המלאות עז וטובת התאר בפאתה הנכרית החבושה לראשה ובשמלתה הפשוטה והיפה אשר עליה; ובשבתם כה יחד ובקראם כה יחד ברגש בספר התהלים הלאה והלאה בנגון מוזר מלא עצבת והשתפכות הנפש, לא התבוננו כי כבר בא השמש וינטו צללי ערב, אשר מלאו את מעונם הצר ערפלים כהים. מטת הברזל, כסאות העץ, ה“מזרח” העשוי במסגרת מזהבת, הלכו הלוך והעלם, הלוך והעטף במכסה האפל מזמורי התהלים תמו, והאיש ואשתו עודם ישובים אחוזי יד ומשוחחים ומתיעצים על המעשים אשר עליהם לעשות בשבוע הבא, ואין דובר דבר ואין חושב מחשבה ללכת לבית־הכנסת “אהבת חסד” לתפלת ערבית. קו כסף מנגה הירח חדר פתאם בעד החלון וישתרע לרחבי מכסה־הרקמה המכסה את המטה העומדת נכחו בעבר השני. אז קמה רבקה ממקומה, ובהביטה אל שמי־התכלת הטהורים, המשתרעים מעל החומות הגבוהות החתולות בערפל, אמרה: “הנה נראו שלשה כוכבים בשמים”. אז הפנו שניהם את פניהם לפאת מזרח וישירו יחד בכונה את השירה העברית אשר תושר תמיד בצאת השבת.

כאשר כלו להתפלל תפלת ערבית, הוציאה רבקה מארון־עץ בקבוק יין־צמוקים, כוס־כסף ישנה, נר־שעוה קלוע ואת ה“הדס” לברך ברכת ה“הבדלה”.

משה מלא את הכוס ביין־הצמוקים וירימה בידו הימנית ויקרא בנגון עצב וברגש:

“הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד!” אחרי ברכו על היין העמיד את הכוס על השלחן ויקח את ה“הדס” ובברכו על הבשמים הריח מעט ויתנהו לאשתו. אז הגיש את ידיו אל ה“הבדלה” ואחרי ברכו “בורא מאורי האש” כפף את אצבעותיו ויבט חליפות אל האור אשר עליהן ואל הצל אשר מתחת להן. אז לקח שנית את הכוס בידו ובקול עז, בהתרגשות נעימה ובמנוחת נפש מאמנת הודה לאלהי השמים “המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך”.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

III.

“הלילה ההוא יקחהו אֹפל”.

(איוב ג ו).

ליל “כל־נדרי”, ליל יום הכפורים הקדוש והנורא, אחרי התפלה. בתי־הכנסת נעזבו זה עתה; וברבע היהודים רבה התנועה. המונים המונים, אנשים ונשים, ממלאים את הרחובות ופניהם מפיקים עצבת קלה, התרגשות הנפש והתרוממות הרוח, אשר השאירה בקרבם התפלה הרוממה. ובהפגשם יחד הם מברכים איש את רעהו כי יעבר עליהם הצום בשלום. הלילה היה אפל, גם כוכב אחד לא נראה על פני השמים הכהים, כמו לקח גם הטבע חלק בעצבת השוררת מסביב.

ובין ההמון הרב הממלא את הרחוב מתנהלת לאטה אשה רכה, בודדה ועצובת רוח מאד; על רגליה ערדלים כדת היום, ראשה נטוי לארץ, לחייה החורות, אשר קמטו ולא עת, רטובות מדמעות היורדות בלי הרף; והדמעות – לא הטפות האחרונות הדולפות מהתעוררות־נפש עיפה, לא נטפי מים מביעים התרגשות קלה ועוברת הנה. הדמעות – דמעות היו, דמעות מרות ומלוחות הנוזלות ממקור דאגה עמקה ומעיקה. התפלה הארכה והמלאה, התחנות והבקשות המעוררות את הנפש ומרוממות את הרוח בכל עז, היה היו לה לברכה, לוּ יכלו להסיח דעתה מעט מיגונה הגדול. אבל לא כן היה הדבר. אֻמללה! היא חשבה עוד מחשבות על אדות אישה.

אך עליו סבבו מחשבותיה, גם בעת אשר השתפכה נפש החזן העטוף לבנים בתפלה ובתחנונים אשר רגע ירים קולו ביללה, רגע כמו ישבר באנחה מרה ורגע ישפל כלה ויאנק דום; אך עליו סבבו מחשבותיה בעת אשר בכו כל המתפללים העטופים בטליתותיהם ויתנועעו אנה ואנה במצוקת יגון קודר ויתדפקו על שערי השמים בשירי עז ותחנוני־נהי; אך על אדותיו סבבו מחשבותיה בעת אשר הכתה באגרופה על חזה בקראה את הודוי על עונותיה ופשעיה ותבקש סליחה ומחילה. היא יודעת מאד כי רבו פשעיה – אבל פשעיו הוא! הה, אלי! פשעיו הוא! כי הלך משה הלוך ורע. הוא מאן לבוא עוד אל בית־הכנסת, אשר עשו בו שמה בחמת קנאה ונקם. דבריו היו פעם בפעם דברי נאצה וגדופים. חדול חדל להתפלל; גם תפלין לא הניח עוד. שלום ביתה השָלו הָשבת, אמונתה באישה חלפה ואיננה, אך נפשה דבקה בו עוד בתקותה לימים יבואו. היו ימים אשר לא האמינה כי דעתו מיושבת עליו. מעט מעט הגיעו לאזניה שמועות על דבר המקרים הזרים אשר עשה והדברים הנוראים אשר דבר בבית־הכנסת ביום השבת אשר התעלפה בו, ובזכרה כי כל הזרות והתהפוכות אשר ראתה בו, החלו לממחרת השבת אשר קראו בו יחד בספר התהלים, נטתה להאמין כי אין ברוחו נכונה. אבל אמריו מה נמרצים ודבריו מה מחכּמים, כאשר עמקו נאצותיו וכאשר רבו גדופיו; פיהו מלא משלי־אפר ופתגמים מוזרים, אשר לא שמעתם מעודה לא מפיו ולא מפי אחרים, מוחו היה מלא דעות חדשות; כפעם בפעם נשא דעו על הפּוֹליטיקה, על השטה הסוּציאַלית ועוד דברים ומעשים אשר אין מועיל בם, ויתאר לו מחוזות עֹשר ואֹשר לפועלים ועובדים עניים. בין כה וכה ושכר עבודתו הלך הלוך וחסור, כי אדוניו אשר היה הראש לחברת “אהבת חסד” גרשהו מבית עבודתו. היפלא אפוא אם שחק וילעג תמיד לדברי אשתו ומחשבותיה בדברי אמונה ובדברי חול יחד? הנה כי כן היה לה משה בעצמו לשטן מקטרג.

ועד הלילה ההוא עוד השתעשעה בתקוה: כי בהגיע יום הכפורים יעבר זרם כביר כזרם האֶליקטרון בעולם היהודים. אנשים ונשים, אשר לא שמרו לעשות גם חק אחד מחקי התורה כל ימי השנה, ובא היום הגדול הזה, וזכר אמונת אבותם יתעורר פתאם בלבבם וצמו והתפללו והכניעו לבבם מפני אלהי הרחמים. קולות התקיעה השברים והתרועה היוצאות מן השופר אשר יתקע בראש השנה כמו יאספו ויקבצו יחד כל נפוצות ישראל מכל המקומות אשר נשקעו שמה ביון הכפירה והשיבם יחד תחת כנפי השכינה. הנה כי כן קותה רבקה, כי בלילה הזה יחלפו כליל ענני השפק, אשר העיבו את רוחו בעת האחרונה; הטבעת היחידה הזאת תקשרהו עוד בלי ספק אל אמונת אבותיו; והטבעת היחידה הזאת עוד תפדהו, עוד תציל את נפשו ממצולות הכפירה אשר תצעידהו לאבדון. אך גם תקותה זאת האחרונה נכזבה. מבלי התפעל מאומה בימי הדין הגדולים והנוראים, ימי ראש השנה, לא הראה האיש האובד הזה כל אותות חרטה גם בעת אשר קרב לבוא היום הקדוש והנורא עוד יותר, יום הכפורים – היום האחרון לתשובה לפושעים – וחטאים היום אשר בו יכתב ויחתם גזר דינם מבלי להשיב עוד. הנה כי כן הלכה האשה האֻמללה אל בית־הכנסת לבדה.

בבואה הביתה עלתה ברב עמל על המעלות ותגע בכף המנעול. אך פתוח פתחה את הדלת וקול פחדים התפרץ מגרונה. היא טרם ראתה כל תמונה לנגדה, בלתי אם צל־ענק מתנועע באופן מוזר על הקיר העקום ועל קצה התקרה. אין זאת כי אך צל גויתה הוא נראה לעיניה, יען כי כל נפש אדם לא נראה בחדר. ואיה אישה? אנה הלך לו? מדוע עזב כה את הבית מבלי סגור את הדלת?

אז הביטה אל השלחן המכֻסה בצָפית לבנה ומזהירה מאד; נר־השעוה הגדול, “נר יום כפור”, אשר הדליקה לפנות ערב ואשר הפיץ אור כהה מלא קסם וזיו קדש לכבוד הלילה הקדוש והנורא וכמו הבטיח ברב גדלו להאיר גם בכל היום הבא, נמס כמעט כלו, ואשו נדעכה לרגעים מפני הרוח הנושף בחזקה בעד החלון הפתוח לעמתו. רעד גדול עבר בכל עצמותיה למראה הזה; לבה נבא לה עתידות נוראות אשר דכאו לעפר נפשה. היא זוכרת אשר בכל שנה ושנה דלק הנר אַט ויפץ אור מנוחה נעימה וגם ימי חייה חלפו הלכו להם בשלות השקט כמי השלוח ההולכים לאט, ועתה – אהה! ההיה עוד צרך באותות הנר לנבא לה עמל וּתלאה?

“אלי שבשמים! חוסה נא, רחם נא עלי!” קראה בקול נואש, וזרם דמעות חדש פרץ מעיניה. עוד מלתה על לשונה וחתול שחור נורא למראה התרומם פתאם מתחת לשלחן ויקפץ על החלון ויעלם כרגע בשריקת עצבת. כמשגעה מרב פחד התנפלה האֻמללה אל החלון ותסגרהו בידים רועדות; אפס כי בטרם נגע האשנב אל ספו התעופף דבר־מה לבן ודק מן החדר בעד החלון הפתוח החוצה, ולהד קול האשנב הנסגר בחזקה, אשר נשמע בדממת החדר הריע צחוק לעג ובוז.

“קלעת אל המטרה, רבי משה!” נשמע קול מוזר “עתה, אחרי אשר נצחת סוף סוף את המורא והכבוד, אשר הנה לבך לחתיכת פח ופסת קלף, הנני לכבדך לבקר בביתך”.

ברגע ההוא חשה רבקה בנפשה תשוקה עזה לשמח ולעלז גם היא ולפכח פחד לבבה בצחוק והוללות; אך שפתיה דובבו איזה פסוק ל“סגולה”, ואז הסבה פניה ותבט אל אישה ואל אורחו. חזיון לבה לא כזב הפעם – האורח היה הגבן הידוע לה מיום השבת הנורא ההוא. הפעם לא התעלפה עוד.

“מה זר החפץ להביא אורח הביתה לעת כזאת, משה!” אמרה האשה קשות, ופניה הפכו לבן כסיד בהגיע אל אפה ריח עלי־קטרת וריח האַלכּוהול הנודף מנשמת שני האנשים האלה.

“אשתך הטובה, כנראה, איננה מכנסת אורחים בסבר פנים יפות מאד” אמר האורח.

“אבל הלא יום־כפור היום, על כן אחשב למשפט, כי עליה לדבר אך אשר יהגה לבבה”.

“הנה הבאתיו הלום, רבקה’לי, למען הוכיחך לדעת מה מאד נואלת להאמין אז כי ראית את ה… – אבל אנכי אין נפשי לביש את פני אורחי” שסע משה את דבריו הוא בצחוק פרוע, “לי אין כל חפץ וחשבון לדבר אמת, יען כי יום־כפור היום. אנחנו כבדנו שמה בכלוּב את החג בדבר יותר טוב ומשמח מן האמת – זה הבית גדול ורחב ידים! וידידנו זה הטוב כבדני בנבל יין שמפניה! יין שמפניה, רבקה’לי! שימי נא לבך! יין שמפניה טוב, אמתי, יין־חמר המתנוצץ בעינו הנחמד על שלחן הלורד־מאיר. הוי! אך זה איש טוב ועלז! וככה יאמרו כלם עליו, ואף גם זאת עוד תאמרי אַתּ, כי הוא איננו איש כלל”.

בעת ההיא ופניו החורים נהפכו לירקון כפני שכור, והאור היוצא מלהבת־הנר הקופצת ונדעכת לרגעים בטרם תכבה כלה, שפך עליו מראה פלצות.

“רשע! פושע!” קראה האשה בקול רעם. אז הביטה ישר אל עיני הגבן המפיקות אכזריות ורע לב, פניה החורים אדמו כדם מהתרגשות נפש עצומה וכל גוה הרך כמו התפלץ מחמת רוחה. “לך לך מזה, שטן מקטרג!” צעקה בזעם אפה “צא לך מביתי – צא מזה כרגע. בשם ה', צא מזה ולך – לשאולה!”

גם פני הגבן פני הנחושה האלה, נעוו רגע מעזוז אפה; אך הוא אחז יד רעהו החמה באצבעותיו הארכות והרועדות, כמו אצל לו ממנו עז רוח בנגעו בו.

“אם אני אלך מזה, אקח גם את אישך עמדי!” שרט הגבן וילטש לה את עיניו הגדולות “הוא לא יעזבני עוד. הוציאיני אפוא מזה, אם זה חפצך”.

“כן, אל תגרשי את רעי זה מביתי!” גמגם משה גרינביץ “גשי² נא אליו וברכי את בואו בשלום, כאשה טובה ונאמנה, אשר אותה היית תמיד”.

ורבקה צעקה צעקה גדולה ונוראה ותשב לארץ וכל גוה התפלץ וינע אנה ואנה.

המחזה הזה נגע עד לב השכור. “קומי נא, רבקה’לי!” קרא אליה בקול רועד “אם יראך איש יושבת ככה, הלא יחשב כי יושבת אַתּ “שבעה” אחרי מותי” ובדברו שלח את ידו אליה כמו להרימה מן הארץ.

“הרף!” שאגה בשצף קצף ותסב מפניו “אל תגע בי; לא אשתך אני עוד!”

“השומע אתה, בן־אדם?” קרא הגבן בזעף “עתה חפשי אתה. אני הוא העד. חשב אפוא את דרכיך; חפשי אתה לנפשך”

“אמנם כן, חפשי אני” שנה משה את דבריו בתרועת נצחון־גיל, ופניו הזועפים נוראו מאד. צלו הרם, הנטוי על הקיר מאור הנר ההולך הלוך וכבה, נדמה נדמה כיוצא במחול בתרועת־זעם, תלתלי פאותיו הארכות התנועעו בתמונה הנוראה אשר על הקיר כנזמים ארכים אשר באזני הפראים, בעת אשר צל־הגבן הפרוע והמוזר כמו הניע ראשו בתשואות חן. ולרגלי הלהבה העולה ויורדת, לוחכת וקופצת פעם בכה ופעם בכה הלך הצל העקם והמעקל, צל הגבן, הלוך וקרוב אל צלה היא, ולפתע פתאם התלכדו שני הצללים יחד, כמו חבקו איש את רעהו בזרועות אהבה. דמי האֻמללה קפאו בעורקיה ונשמתה נפסקה מפחד ותסב את עיניה לצד אחר. אז הביטה מבלי משים אל המראה המלאה בקיעים התלויה על הקיר ותרא – או נדמה לה ככה בדמיונה המתרגש – את פני אישה המת ומסביב להם יתפתל פתן נורא המקיא ארסו במקום התפלין, אשר חדל להניח, והמון תמונות נראות מזרות אימה, אשר מצחיהם שיש לבן, עיניהם – גחלי אש בוערות ושערותם – נחשים ושרפים מאש לוהט, מכתירים אותו מסביב ומתעללים בו.

היא מרגשת כי כל חושיה יעזבוה ובינתה תסתתר, אך היא נלחמת בכל כחות נפשה עם העננה הכבדה השמה מחנק לה. “משה!” שאגה כמשגעה בקול קורא לעזרה, ותעצם בעצמה עיניה מראות את המחזה הנורא ההוא.

“אינני אישך עוד” ענה האיש בלעג “לא אוכל לגעת בך עוד!”

“השומעת אַתּ אפוא, אשה?” שרק קול הגבן “הנה קרא לך דרור. אני הוא העד!”

“אני הוא העד!” הריעו באזניה אלפי קולות בלעג ובשריקות משֻנות.

ודממה איומה שרה בבית. כעבוֹר עת לא מעטה הסבה את פניה הלבנים והקמוטים, אשר ההפך בינם ובין הפאה הנכרית השחורה הנשקפת מעליהם הוסיף עליהם לבנת מות, לעמת האיש אשר היה לה לבעל עד כה ותבט אליו עת רבה, ומבטה, המלא רפיון, אַות נפש גם תוכחה מגֻלה, חדר עמק אל עיניו המלאות דם.

והתרגשות־נפש עזה תקפתהו עוד הפעם ותרעידהו מכף רגלו ועד קדקדו.

“אל תביטי אלי ככה, רבקה’לי!” כמעט שאג בקול נחר “אין נפשי לדבר הזה. אין נפשי לראותך עוד. ארור יהיה זה הנר! עד אנה ילהט כה לנצח ולא יסתיר את פניך מעיני?” ובדברו נפח בחזקה על השלהבת הלוהטת ואפלה כסתה את החדר. אך כעבוֹר רגע קפצה הלהבה ותלהט ותבער ביתר עז מאשר עד כה.

“משה!” שרקה רבקה בקול פחדים מוזר מאד “השכחת כי ליל “כל־נדרי” הלילה הזה? איככה תערב את לבבך לכבות את הנר? מלבד היותו נר יום כפור – הלא הוא סמל חיינו ואשרנו. אם תכבה את הנר, בנפשי ובשמו הקדוש נשבעתי, כי לא תוסיף עוד לראות את פני”.

“הלא יען כי אין נפשי עוד לראות את פניך אני אומר לכבותו!” ענה משה בצחוק מוזר.

“לא, לא!” התחננה רבקה “אני, אני אצא מזה. עוד מעט ונדעך אורו, הנח לו לכבות”.

“לא! הנר לא יכבה כה מהר, הנה הוא בושש מאד, כאשר בושש אביך הרב במותו עד אשר מת אחד מחברי “חברה־קדישא” אשר עטרו לו סביב!” קרא משה גרינביץ בצחוק פרוע. “אני אני אכבנו!” ובדברו השח כה את ראשו אל הפתילה הלוחכת בלשון אש את הדונג הנמס על פני החול הממלא את הקדרה, אשר תקעו בה את הנר, עד אשר נראה רגע צל גדול ורחב מאד על התקרה ממעל, ויכבה את הנר כלה.

וחשכה גדולה כחשכת קבר כסתה כרגע את החדר, והד קול צחוק אָיום התחולל פתאם ויריע מכל פנות החדר. רבבות פנים נוראים נראו מתוך האפלה לעיני האשה האֻמללה ויתנועעו ויפטפטו באזניה. בעד החלון הבריקו עיני החתול הירוקות והמפיצות זעה באור הפֿוספור. מקלעת נחשים ושרפים התפתלו יחד בנפתולי זעם ויפיצו ברקים כהים מעל למצח השיש אשר יעטרוהו. המון שדי שחת, רבבות רוחות הטומאה התעופפו אנה ואנה וישתקשקו בכנפיהם בחשך הממלא את החדר.

כל רגשות נפשה הנפעמה, כל כחות רוחה המסתער אמרו להתפרץ מגרונה בצעקה נוראה ואיֻמה, אך היא חשה כי דבר־מה ישים מחנק לה ולא ישמע קולה. אז התנפלה אל הדלת הידועה לה וכמהר חץ מקשת ירדה מן המעלות ותרץ כמשגעה לקול המון שריקות לעג, אשר צלצלו באזניה על כל מדרגה ומדרגה, ולמראה אלפי תמונות אֹפל מתהוללות ומתלוצצות המביטות אליה מכל עבר ופנה, עד הגיעה אל הדלת הפתוחה תמיד אל הרחוב; אז שאפה רוח כתנים ותוסף לרוץ הלאה, הלאה מבלי הביט ומבלי דעת לאן, ברחובות ושדרות העצים, הריקים והשוממים כבר מאדם – אך בבתי המרזח נכרו עוד עקבות החיים –; וכה רצה הלאה, הלאה בלי נוח ובלי הרף עד אשר נפלה בלא כח על מעלות הפתח אשר לפני בית־הכנסת “אהבת חסד”.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

IV.

“כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”

(פרקי אבות).

השמש הזקן אשר לבית־הכנסת יצא החוצה לקול השאון אשר הגיע לאזניו.

“הצילני נא! בשם ה', הצילני נא, רבי יצחק!” צעקה אשה נופלת “הצילני נא מידי השטן המקטרג! אין לי בית… אין לי בעל… אין לי מאומה! אספני נא!”

“לאסף אותך הביתה?” קרא רבי יצחק בקול מלא רחמים, כי לבו הגיד לו שמץ דבר מכל הקורות אותה “אבל אנה אאספך? הלא ידעת כי אך חדר אחד קטן וצר לי ולאשתי פה”.

“אספני נא!” התחננה האשה “הנני לבלות את הלילה בבית־הכנסת. חפצה אני להתפלל בעד נשמת אישי; בן אין לו אשר יתפלל בעדה. אספני נא שמה! הצילני נא מידי השטן המקטרג!”

"ברחוב ולעת כזאת יכול תוכלי לפגש לא אחת את השטן המקטרג, כן – " אמר הזקן בהעמיקו מחשבותיו “אבל האין לך פה כל קרוב ומודע ללכת אליו?”

“אלי לי כל… אין לי כל… אך ה' לי! אספני נא אפוא ואלכה לי אליו. חמל נא, רחם נא עלי, וחמל ה' גם עליך בעת נעילת שער מחר לפנות ערב!”

מבלי דבר דבר שב רבי יצחק אל חדרו, וכעבור רגע יצא שנית ומפתח בית־הכנסת בידו. אז נגש ויפתח דלת עזרת הנשים ויעצם רגע את עיניו לזרם האור הגדול היוצא מן הנרות הרבים הגדולים והקטנים הדולקים שמה במנורותיהם. המסך המבדיל בין עזרת הנשים לעזרת האנשים הורם עד החצי, בידי האנשים הטובים הבאים לשאל לשלום נשותיהם ככלות התפלה. בעת ההיא נראה הבית והנה הוא גדול ורחב ידים מאד מאד; אך האויר היה עוד חם ומחניק מנשמת המתפללים הרבים ומן הקיטור הרב העולה מסביב מנרות החלב והשעוה הרבים.

באנחת תודה רבה התנפלה רבקה על ספסל העץ.

“אולי תמצאי חפץ בשמיכה והבאתי לך?” שאל האיש הזקן.

“לא, לא! יברכך ה'!” ענתה האשה “פה אשב ואבכה, לא אתן שנת לעיני. עוד מעט וספר החיים יסגר ומדת הדין מתוחה על כל”.

הזקן נאנח בחמלה ורחמים רבים ויפן ויצא ויעזב אותה לבדה בבית־הכנסת.

רגעים מספר ישבה רבקה מבלי התפלל ומבלי דבר דבר. נפשה מלאה מנוחה מוזרה. אז החלה למנות את הקולות היוצאים ברעש ושאון מפעמון המגדל הקרוב: אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת עשרה, שתים עשרה!" –

אך חדול חדל הקול האחרון לנוע באויר, התעוררה רבקה פתאם ולתמהונה הגדול נוכחה כרגע כי שנת מנוחה נעימה אחזה שמורות עיניה: כי זה שעות מספר עברו מאז השמיע הפעמון את השעה השתים עשרה וכי עוד מעט והאיר השחר ליום הגדול והקדוש, יום הכפורים. שתי העזרות לבית־הכנסת כבר מלאו המונים מתפללים. ברגש נפלא וזר, אשר מלא את כל לבבה, הסבה מעט את עיניה לעמת ה“מחזור” אשר לשכנתה. האשה הגישה כרגע את מחזורה אליה בבת־צחוק נפלאה, מלאה אהבה ורחמים רבים, אשר חדרה עמק עמק אל לב רבקה, אף כי לא זכרה היטב אם ראתה אותה בשכבר הימים, ובהעיפה רגע את עיניה מסביב נדמה לה, לתמהונה, כי כל הקהל הסובב אותה כמו זר ומוזר לה, אך כי לא ידעה איככה זה ומדוע. גם קהל האנשים שמה – הנה הם עוטים בגדים לבנים כלם, כתכריכי המתים, אשר לא הסכינו באלה עד כה בלתי אם החזן וזקנים אחדים מן החסידים ביותר; מה זאת? והאם לא שֻנה גם מראה בית־הכנסת? הנדמה לה ככה אך בעד הערפל הפרוש על עיניה אשר עששו מבכי, או אולי המחזה הכהה של המתפללים הרבים מרחוק ישתרע ככה לבלי חק לכל עברים, וישוה לנגד עיניה מרחביה, מבלי לשנות בכל זאת את תבנית הבית הידוע לה כה היטב.

אפס כי כל הזרות והפלאות האלה, אשר מלאוה ככה בתמהון, ארכו רק רגע. וכעבור הרגע והיא כבר הסכינה אל המחזה הסובב אותה. הכל פשוט וידוע לפניה זה כבר, הכל ערוך ומסדר כראוי, וכאשר חכתה מראש; עתה תשוב לשפך שיחה לפני ה' במנוחת נפש מבלי מחשבות נוגות על דבר אישה, אשר תבאנה תמיד להפריעה, כל נפשה רוחצת בנעימות נצח, כל רוחה שואף שלום ואהבה מאלהי השמים הממלא עתה את כל מעיניה, את כל חושיה בה. פתאם עלה זכרון נעים על לבבה, וזרם אהבה רבה יחמם את לבבה, ובהביטה אל פני שכנתה ראתה בעליצות נפשה, כי פני אמה המה.

והקהל מתפלל הלאה, האם והבת מתפללות במחזור אשר לפניהן. עברו שעות מספר אשר הקהל הגדול והעצום שר בהן חליפות עם החזן את התפלות והפיוטים הנפלאים אשר בתפלת שחרית; אז הוּרם המסך הלבן מעל דלתות ארון הקדש, הדלתות נפתחו ושני ספרי־תורה הוּצאו. רבקה ראתה מרחוק ותתבונן לשמחת לבבה, כי מלא הארון ספרי־תרה גדולים וקטנים עטופים במעטפות יקרות אדֻמות וכחולות, ושני הספרים המוּצאים עטופים במעטפות רקמה יקרה לבנה כשלג ועליהם יתנוססו ה“כתרים” העשויים כסף טהור ופעמוני הזהב מצלצלים בקול נעים מאד.

ואנשים מספר מן המתפללים נקראם ועולים חליפות על הבמה לקרא בספר־התורה כדת היום. כלם אנשים ידועים לה היטב מכבר הימים. ראשונה נקרא משה בן עמרם: הנה הוא קם ממקומו והולך בענוה רבה ובראש שחוח לארץ, עטוף מכף רגלו ועד קדקדו טליתו הזכה והארכה, עד עלותו על הבמה. הנה היא רואה היטב את פניו המזהירים כשמש בצהרים מבעד המסוה המכסה עליהם.

“ברכו את ה' המברך!” קרא משה בן עמרם, וכל מלה ומלה, אשר דובבו שפתיו בגמגום קל, צלצלה בעז ונעימות אין קצה.

“ברוך ה' המברך לעולם ועד!” עונה הקהל הגדול לעמתו ברגש קדש, והקול מצלצל ומתפשט הלאה הלאה למרחבי אין קץ ומתרומם ועולה מעלה מעלה עד לב השמים.

“ברוך ה' המברך לעולם ועד!” נשמע מעל הבמה כהד הרים. ובקול אדיר ונעים מלא עליצות קדש, כקול מקהלת מנגנים, אשר כמו התגלגל וימלא את כל חללו של הבית הגדול והרם בנעימות נצח, הוסיף משה: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו; ברוך אתה ה' נותן התורה!”

אחריו עלו: אהרן בן עמרם, בזקנו הלבן היורד על פי מדותיו ומגיע עד ברכיו, אברהם בן תרח, יצחק בן אברהם, יעקב בן יצחק – כלם מלאים הדרת קדש ואת פניהם ראתה רבקה ותבן, והנה הם מזהירים כאור נגה ומפיקים חמלה ורחמי־אין־קץ לנפשות אֻמללות ונעזבות כמוה – איש אחרי רעהו; ואחרי האבות עלה אליהו הנביא. לאחרונה עלה איש שיבה שפל קומה ושחוח מעט, אשר הליכותיו וכל תנועה מתנועות גוו העידו בו, כי הוא הוא אביה הרב. ומה עלץ לבבה למראה הכבוד הגדול הנעשה לו! ובהקשיבה הוד קולו הרועד והנעים נדמה לה כמו נָגֹלוּ ונעלמו פתע אבני הבור וערמות העפר מעל קברות התמונות היקרות לה מאד, תמונות ימי נעוריה, ותקמנה ותחיינה שנית יחד עם כל עליצותן הנפלאה ותוגתן הנעימה, ומראיהן איננו אמנם כאשר היה אז, כי אם נחמד ונעלה ביתר הוד והדרת קדש.

כאשר כלתה קריאת התורה עלה על הבמה דוד בן ישי, איש שיבה אשר על פניו המאירים על זקנו הלבן ככסף שפוך הוד מלך, וירם את ספר־התורה ויסבבנו לארבע רוחות הבית ושלמה בנו, המלך החכם, גולל את הספר. אז נִתַּן הספר על ידי רבי עקיבה בן יוסף, אשר פניו מפיקים ענות נפש ומראיהם נורא הוד, להכניסו אל ארון הקדש. כל הקהל הגדול קמו על רגליהם ברעש גדול אשר נשמע למרחוק וישירו כלם בעליצות נפש שירת נעם ועז, אשר מלאה את כל היקום נעימות קסם נפלא. אך רבקה לבדה לא יכלה לשיר. זאת לה הפעם הראשונה, אשר תחסר לה חברת משה אישה. מדוע זה נפקד מקומו פה בין כל ידידי נפשה אלה, אשר פניהם הנעימים מכתירים אימה מכל עברים וממלאים את נפשה שלוה ומנוחה נעימה? מה הוא המעשה אשר עצרהו מבוא בקהל הקדוש הזה? מדוע? לוּ בא הלום, כי עתה נִתַּן ספר־התורה על ידיו להכניסו אל ארון הקדש כמשפטו כל הימים? היא מרגשת כי דמעות חמות שוטפות ויורדות על לחייה. עוד מעט ונפלה באין אונים לארץ. “אמי! אמי היקרה!” קרא בקול “הנני מתעלפת!”

“עליך לשאף רגע רוח צח, בתי היקרה” ענתה אמה, והקול הידוע לה צלצל הפעם באזניה בנעימות אהבה ורחמים רבים, אשר אין לתאר באמר ודברים.

היא פושטת את ידה אל אמה, והנה! ידה הולכת הלוך וארוך, הלוך וארוך עד הגיעה אל התקרה, והתקרה והגג יעלמו ברגע ורוח צח מלא ריח עדנים נושף ממרום אל פניה הלוהטים.

ומה גדול תמהונה בהביטה אל הנרות הקדושים והנה הם דולקים במנוחה ואשם לא תכבה ברוח הצח הנושף עליהם מסביב. ולפתע פתאם נבקעו השמים הכהים בהוד נפלא. החשך הופיע בהדר תפארת. זרמי זהר צח ונגהות־הוד נפלאות הבריקו מסביב וימלאו מרומי אין קץ ומרחביה באור אלהים ובמנגינות קסם־פלא המלאות אהבה בלי קץ ורחמים בלי גבול, ורבבות אלפי שנאן וכרובים מזהירים מתעופפים בכנפיהם המבריקות כברקים ומשוררים: “קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו!” וכל הקהל הגדול נופלים על פניהם וקוראים: “קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו!” ומשה בן עמרם קם ויפרש את כפיו אל ההוד והזהר אשר ממעל, ויקרא: “ה‘, ה’ אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת! היום הזה יחתם גזר דינך על כל החיים. אנא, כתב וחתם את עמך בספר החיים. סלח נא להם ומחל לעונותיהם למען אברהם יצחק וישראל עבדיך ולמען קדושיך אשר שפכו דמם כמים ויבואו באש ובמים על קדוש שמך. שא נא להם, מחה כעב פשעיהם, וכתבם בספר החיים והשלום!”

“אמן!” קרא כל הקהל ברגש.

וזרם תקוה נעימה שטף ועבר בלבב רבקה ובכל נפשה ובכל יצוריה פנימה ויעמידנה על רגליה, ותפרש את כפיה לעמת ההוד והזהר אשר ממעל, ותקרא: “סלח נא לעון אישי, אשר נפל בידי השטן המשחית. פצהו והצילהו מבאר שחת בזרועך הנטויה ובימינך הפשוטה לקבל שבים. הצילנו נא וסלח נא לעונו כגדל רחמיך”. ודממה נפלאה וַאֲיֻמָה שררה פתע במלא רחבי־אין־קץ השמים, עד אשר נשמע קול־הוד יוצא מלבב ההוד הנורא במרומי השמים, אשר הריע בכל רחבי התבל והקול קול מנגינות כל נבלי השמים יחד – קול סערות תימן, קול מים אדירים, קול רעם בגלגל, קול שיר שרפי מעל וקול תהלות בני תמותה בלולים יחד בהרמוניה נפלאה בקול־אלהים זה הקורא בהדר: “סלחתי!”

ובשׂבע נעימות קול אל סולח המצלצל באזניה כמנגינות־יה, ובעליצות בטחונה אשר היא, העניה והסערה, אשת־חיט אֻמללה, הנתונה למרמס לרגלי כל זד יהיר וללעג וקלס לסביבותיה, התלוננה בצל אביה שבשמים, אשר פקח עיניה לראות כל הוד הנצח ולשבוע עליצת עולמי עד יחד עם כל הנפשות האהובות לה, במקום שם תִּמָחֶה כל דמעה מעל כל פנים, התעוררה רבקה לראות אור בּקר כי יהל עליה מסביב ורוח צח נושף על מצחה הלוהט מבעד לחלון הנפתח עתה בידי רבי יצחק.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

V.

“כי הוא יצילך מפח יקוש”.

(תהלים צא ג).

תכריכי השלג עטפו את האדמה המתה מסביב. ממעל לה נשקפים בזעם השמים העוטים ערפל וענני עפרת. ובעליתו הקטנה והכהה, הריקה כמעט מכל רהיטיה, שוכב למעצבה משה גרינביץ ויצורי גוו כצל נהלכו. על זקנו לא עברה מסרק זה ימים רבים, עצמות לחייו שפו מאד ועורן צפד עליהן, עיניו הנוצצות באש קדחת גדולות מאד ומביטות נכחן, פאותיו סבוכות ופרועות. כל תמונתו הדלה והרזה מפיקה רפיון ולאות נוראה; ואף גם זאת בהתפרץ השעול מגרונו יתפלץ כל גוו הצנום בכח אדיר וחזק מאד.

“האמנם לא ישוב עוד הלום?” דובבו שפתיו ברגז קול דממה דקה.

“אל תירא, כי אתך אני להושיעך בכל אשר תהיה לאל ידי!” ענה קול הגבן, אשר בא זה עתה החדרה “אבל אהה! ובידי אין כמעט מאומה להשיב נפשך. דפקתי על דלתי בתי־משאות רבים לתת את מעילי בעבוט וגם אחד לא נעתר לבקשתי. אז מכרתיו באגורות אחדות. ועתה הנה הבאתי לך מעט חלב עודנו חם!”

משה התרומם מעט לאחז בפך החלב ויפל כרגע אחור באין אונים. עננה הרת דאגה וחמלה רבה כסתה את פני רעהו. “האמנם טעיתי בחשבוני?” גמגם בדממה. אז הגיש את הפך אל שפתי החולה בידו האחת ובידו השנית הרים מעט את ראשו ויסעדנו בחמלה. משה שתה את החלב וראשו צנח כרגע על הכר אשר מראשותיו וילחץ את יד רעהו בתודה.

“רעי האֻמלל”, קרא הגבן. "חרפה שברה לבי על פזרי להבל את כל הכסף הרב, אשר השאיר לי אבי לפני שבעה ירחים! הה, איככה יכלתי לדעת מראש, כי תפל למשכב במחלה עזה וממֻשכה כזאת?

“לא, לא, אל תנחם ואל תעצב אל לבך”, גמגם משה בקול רועד, ופניו אורו רגע. “הלא ראינו ימים טובים, ימים טובים מאד, בהיות עוד הכסף. הה, אתה היית לי אוהב נאמן – אוהב נאמן וטוב. לולי הכרתיך לדעת, אזי ירדה דומה נפשי מבלי דעת משתה ושמחה והוללות. ועתה – כבר ראיתי רגעי ענג ושמחה, כבר שבעתי תענוגות בשרים, – שתיתי מכוס החיים לשכרה, ורב לי. אין כח בשמים ממעל או בשאול מתחת, אשר יוכל לגזול ממני את הרגעים ההם. והחפש הנעים לעשות כמעשיך, לחשב כמחשבותיך, לעוף אל עָל בכנפים לא אסורות בכבלי³ הבלי־השוא – מידך, מידך לי כל אלה! ומאז נפלתי למשכב תסעדני על ערש דוי ותשמר עלי כ… כאשה אוהבת”.

דבריו נעתקו מפיו באנחה מרה, ודממה עמקה שררה שנית בחדר; אך השעול אשר תקפהו פעם בפעם, הפריע את הדומיה בקול שריקה איֻמה, אשר צלצלה בעז בכל פנות החדר הריק. כעבור רגעי מספר הוסיף ויאמר:

“חטא חטאה לך רבקה’לה בשפתיה! באחד הימים אמרה לי” – ובדברו צחק רגע בצחוק מלא עצב – “כי אתה הוא השטן המקטרג בכבודו ובעצמו”.

“עניה סוערה!” ענה הגבן בהתול מר. “במאה התשע עשרה, שכבר אבדה ונכרתה האמונה באלהים מלב כל חכמי לב, עוד המצא ימצאו פתאים מאמינים במציאות השטן. אבל גם היא אמרה זאת כמשל ודמיון”.

החולה הניע במו ראשו “היא דברה על פי הפעולה הרעה – כמובן, לדעתה היא רעה – אשר פעלה חברתך עליה, וביחוד על הלך מחשבותי אני, בכח כה נעלה וכה נשגב מכח אנוש”.

“אמנם כן לא אוכל לכחד כי יתר שאת ויתר עז לרוחי על רוח רב בני האדם. כן הוא הדבר, ולולי הייתי את אשר אני, אזי ישבתי ואקרא תפלות ומזמורים לעת כזאת. אבל מדוע זה תנוח רוח גבורה על איש הצבא למבט עיני פקידו? מה הוא הכח הנעלם בקרב האדם היחידי המושך אחריו בחבלי קסם ושופך מרוחו על גוי ועל אדם יחד? איככה זה ימצא לו רעיון איש, הטמון בחבו ולא עבר עוד על דל שפתיו, מסלות בלבב רעהו? שאל את המדע ויגדך, צא ולמד חכמת המֶסְמֶריזם, ההיפנוטיזם ותורת המחשבה וידעת דבר עלי ועל השפעתי”.

“כן, רבקה’לה לא ידעה ולא הבינה דבר היוצא מחוג “סדורה” ותחנותיה. רבקה’לי…”

“אל נא תזכיר את שמה באזני” שסעהו הגבן בקצף. “האשה העוזבת את אישה…”

“הלא נשבעה אז לעזבני, אם אכבה את הנר. ואני כביתי”.

“האשה היוצאת מדעתה על אשר נפקחו עיני אישה לדעת”! לעג הגבן “אין כל ספק בעיני כי דמיונה המהביל העביר אז לעיניה באפל מחזות ממחזות שונים. הא! הא! הא!” צעק הגבן בקול מוזר. הנני חושב למשפט, כי לא תשוב עוד אליך. כנראה יכול תוכל לחיות גם מבלעדיך, ומי יודע אם לא מצאה לה כבר בעל אחר כלבבה?"

פני משה נעוו רגע וכל גוו התפלץ. “אל תוסף דבר באזני כדבר הזה!” שרק בגרון נחר בהתרוממו מעט. “רבקה’לי שלי!” ושעול חזק החרידהו פתאם וינע את כל עצמותיו ושפתיו הלבנות אדמו מדם.

עיני הגבן הקרות הבריקו באש זרה למראה הדם. “בכל אופן” הוסיף הגבן בקול יותר רך מבראשונה “הן לא תוכל לחלל את השבועה הגדולה אשר נשבעה אז. לא תשוב עוד הלום”.

“לא, רבקה’לי לא תשוב עוד אלי לנצח”, נאנח החולה בקול נואש. “אבל אכזר הייתי בגרשי אותה מפני. מי יתן וי…”

הגבן העביר מהר את ידו על שׂפתי החולה וימח את הדם מעליהן. “כאשר ירוח לי” קרא משה בהחלטת פתאם “אלכה לי ואבקשנה עד אם מצאתיה: אולי היא גועת כעת ברעב”.

“עשה כחפצך. ידוע תדע כי יכול תוכל למצא את לחמה ואת מימיה במלאכת־הפארים; אבל אדון אתה לנפשך. וביום שובך לאיתנך – והיום ההוא ימהר לבוא – תבקשנה ומצאתה והבאתה אותה אל ביתך לחיות יחד כבראשונה” ודבריו צללו בכל פנות החדר בלעג מר.

“מה טוב אתה לי!” גמגם משה ויצנח על הכר במנוחת נפש.

הגבן השח את ראשו על המטה, עד אשר נגע כמעט מצחו הרם במצח החולה ועיניו הנפלאות היו על עיניו. “ואף גם זאת לא תתנני עוד להחיש לך ישועה בדרך אשר הגדתי לך”.

“לא, לא!” ענה משה ורעדה אחזה את כל גוו “ומה מני יהלך אם אשכב פה שבוע ימים פחות או יותר?”

“שכב פה!” שרק רעהו “בעוד שבוע ימים תשכב במנוחה – בקבר!”

זעקה מרה התפרצה מבין השפתים אשר כֻסו שנית בדם. “לא אמות! לא אמות! זה עתה אמרת לי כי אשוב מהר לאיתני”.

“אמנם כן; אמנם כן, אבל אך אם ימצא לנו כסף. פרוטתנו האחרונה, חפצינו האחרונים להשיג במחירם פרוטה אזלו ואינם. מבלי מאכלים מבריאים, מבלי גחלת לחמם איככה תוכל להאריך את נפשך בעת קרה כזאת? לא, אם אין נפשך לעזוב את אור החיים ותענוגיהם לרדת אל ירכתי בור אפל בלא עת, עליך להמיר דתך כרגע”.

“להמיר דתי! חלילה לי!” קרא החולה ברגש געל־נפש עמק יותר מאשר ברגש תבונה; ושעול חזק התפרץ מגוו הרעוע ויפצפצהו.

“אבל ראה נא גם ראה את אשר האויר הקר עושה לך. אך זהב המסיתים יוכל להיות לך לישועה. אך אז אוכל להביא לך פחמים לחמם את נפשך הקפואה – לחמם את נפשך הקפואה” שנה הגבן את דבריו בהתרגשות נוראה “הנה אתה אומר כי בן־בלי־אמונה אתה. אם כן אפוא, מה ממך יהלך? למה זה תמות על משפט־קדום אוילי? אבל אינך עוד בן־לא־אמון. כל עוד אשר תרתע לאחור מבוא בברית איזו אמונה שתהיה, יש עוד אמונה בלבבך. כפירתך אך שכבת קצף על פני ים האמונה, אך דבר שפתים, בעת אשר לבבך כלו נגוע בצרעת הבלי השוא. קומה אפוא וצו אותי להביא אליך את הכהן. קומה אפוא! התאושש נא וחיה!”

“לא, לא, אחי! אתאושש למות!”

“כסיל ובער!” שרק הגבן “לא נאוה לאיש, אשר חיה ויתענג ירחים מספר מזהב המסיתים, להיות אנין־דעת כזה!”

“שקר תדבר!” גנח משה.

“בשבעת הירחים אשר נודענו איש לאחיו הלא אך מזהב המסיתים חמות ותאכל ותשת ותתענג, הלא זהבם הוא אשר נמס ויבוא כיין בקרבך. ומאין אפוא לקחתי כסף למסך ביין את בשרנו ולהתענג בכל תענוג?”

“מאביך! כה אמרת לי”.

אמנם כן, מיד ה“אב־המטביל”!" ענה בחמה “בהיותי בן האמונה היקרה כה ללבבך, ואני לעגתי לכל, כפרתי בכל, זולתי בתענוגים, אז המירותי את דתי. בימים הראשונים ראיתי טובה באמונתי החדשה אשר העניקה לי די כסף וזהב, אך כעבור השנה הראשונה חדלו לתת לי משען כסף. אמנם יכול אוכל לבוא שנית בברית אמונתם בעיר או בארץ אחרת, אבל איככה אוכל ועזבתיך לעת כזאת? ואתה עתה לכה אביאך אל המנוחה ואל הנחלה הטובה אשר ינחילונו המה, או אז, תחת פת חרבה ומעט מלח, אשר ישובבו כעת את נפשך היבשה, תמסך את בשרך ביין שמפניה ואכלת למעדנים כנפשך שבעך”.

משה הרים מעט את ראשו ויבט רגעי מספר אל המסית והמדיח, ומבטו מוזר ופרוע מאד. אז הסב עיניו ממנו ויבט אל זרועותיו הצנומות ויתחלחל.

הוא הרגיש יד המות הקרה הנטויה עליו. הלא עודנו צעיר לימים, האמנם נטל עליו לרדת בדמי ימיו אל ירכתי בור צלמות, בעת אשר נעימות החים תמשכהו אליה לנוח בזרועות אהבתה ולשבע ענג ועדנים? לא! הבו לו חיים, חיים, חיים, לו גם טבולים ביון הכפירה, מגֹאלים בבץ המינות, אבל חיים הבו לו, חיים נעימים!

ועיני הגבן מבריקות לעמתו כחניתות ונכונות עוד למלחמה. פתאם שֻנו הפנים הנעוים – ראשו צנח על הכר, מראהו הפך לבן כסיד, מצחו כעין הקרח ועיניו סגרו. כמו קיטור דק מלא כרגע את החדר ויכס את כל אשר בו, כאשר יעלה האד מן הארץ וכסה את פני האדמה. הגבן נבהל מאד ויאחז ביד החולה למשש את הדופק. אז הבריקו עיניו כגחלי אש מגיל ומנוחת נפש.

“אל עוד, אל עוד, עזריאל אחי!” קרא בלעג מר, ובפנותו אל הקיטור הדק הוסיף לאמר: “האתה אשר רקמת כלך מעינים, לא תוכל לראות, כי טרם באה העת להטיף אל גרוני את טפתך המרה? גש־הלאה, גש־הלאה!”

והקיטור הולך ורב, הולך ועב. הרגעים חולפים לאט איש אחרי רעהו. הגבן יושב ומחכה ומביט אל הפנים הנשקפים כפני מת מעל הכר המגֹאל. אחרי כן פתח החולה את עיניו, וברגע ההוא נוצצו מאד מעליצות נפש מוזרה.

“תודה לאל, רבקה’לי!” דובבו שפתי הגוע, “ידעתי גם ידעתי כי תבואי”.

עודנו מדבר וקול דופק בחזקה מאחרי הדלת נשמע בחדר. פני הגבן נעוו מזעם.

“מהרה, מהרה, עזריאל אחי!” קרא הגבן.

הקיטור התפזר מעט. משה גרינביץ כמו התאושש, פניו בערו מקצף.

“פתח את הדלת! פתח את הדלת!” צעק החולה “הלא זאת היא רבקה’לי – רבקה’לי רעיתי באה אלי!”

והיד אשר התדפקה לשוא על הדלת, הוסיפה להתדפק ביתר עז, אך אין שם לב לדבר הזה. מאז הופיעה תמונת הגבן הארור במעון צר זה נהפכו היונים לבני נץ, ובני הנץ – לעורבים… אין שלום, אין מרגוע, בכל רגז וקטטה.

“שכב במנוחה!” קרא הגבן “הלא אין דבר, בלתי אם דמיונך הרגש הוא אשר יחזה לך משאות שוא ומדוחים. שתה!” ויגש את הפך אל שפתי הגוע, אך כרגע הָשלך הפך מידו ויפל לארץ ברעש ושאון גדול וישבר לרסיסים דקים.

“אל תתן לי דבר הקנוי בכסף המסיתים!” גנח משה בגרון נחר ונשימתו חללה כחלילים בגרונו “חלילה לי להנות במאומה מן הכפירה!”

“אם כן אפוא מוּת ככלב!” הרעים הגבן קולו “מהר, מהר עזריאל אחי!”

והקיטור הולך ורב, הולך ועב בחדר ומסביב לו. והדלת הכפולה תדחף בזעף אף ותתנועע כמו הגיחה עליה רוח סועה וסער.

“משה! משה!” נשמע קול מאחורי הדלת “תנני לבוא פנימה… אותי…. רבקה’לי אשתך! בשם ה', תנני לבוא הביתה! הנה הבאתי לך תשורה יקרה! או אולי כבר מתּ, מתּ, מתּ? הה, אלי! מדוע לא נודע לי עד עתה כי חולה הוא?!”

“אישך גוסס עתה!” ענה הגבן “אחרי מותו תראי את פניו. עתה לא יוכל לראות את פניך, כאשר נשבעת בפיך”.

“שד משחת!” שאגה האשה בקול עז “אמנם נשבעתי בליל “כל־נדרי”, אבל הלא התחננתי אז אל אלהי השמים לבל יפקד עלי עון הנדרים אשר נדרתי והשבועות אשר נשבעתי באפי. תנני לבוא הביתה, תנני לבוא כרגע!”

“לא, לא אתנך לחלל לעיני את השבועה הגדולה אשר נשבעת באזני!” ענה הגבן בשמחת נקם “אני, אני אמנע את נפשך מעון!”

“תאלתי לך, שטן המשחית! ארור תהיה לנצח נצחים!” ענתה האשה “התפלל נא, משה, התפלל בעד נשמתך! התפלל, כי מת אתה!”

“שמע, ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!” נשמע קול החולה.

“שמע, ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!” יללה האשה מאחרי הדלת. גם הקיטור הממלא את החדר כמו השמיע בהד קולו את המלות הקדושות האלה לאט, לאט, מלה אחר מלה. אך הגבן לבדו עמד במנוחה על מקומו, רוחו לא התרגש בקרבו, אבל מפיו נעתקו מלים. אז הוסיפה האשה להתדפק על הדלת בחמת כחה, עד אשר נפתחה ברעש ושאון גדול ורבקה התפרצה נפעמה ונרעשה הביתה; ותמונת הגבן כמו נמסה ותעלם בחשך המכסה את המעלות.

ורבקה לא התבוננה אל הפנים הנעוים מחמת קנאה ואיבת נצח, מתחת לשערות האדמות כאש והסבוכות במקלעת פתנים; כחץ מקשת מהרה אל מטת אישה ותשח עליו ותשק על שפתיו החורות; אז קראה רגע בעיניו הלטושות את משפטו החרוץ ותנח דבר קטן וחם בין זרועותיו.

“קח נא זאת מידי, משה!” קראה אליו “ותתנחם נפשך ברגעיך האחרונים, הנה הבן אשר נתן לנו ה‘. בליל יום־הכפורים – לפני ששה ירחים – חלמתי עליך חלום נעים, כי סלח ה’ לכל עונותיך ואשמח מאד. במוצאי יום־הכפורים אמרתי לשוב הביתה, אך אז הקשיבה אזני כי בלית את כל היום הקדוש והנורא בחברת השטן המקטרג, ויפל לבי עליך, כי ידעתי גם ידעתי אשר חלומי אך פרי מחשבות לבבי ומשאת נפשי; ואתה, אשר הלכת שולל בדרכיך הנלוזים לא תנצל עוד מנקמת אלהינו. אז הרחקתי נדוד מזה, עבדתי קשה ואחיה בבדידות ועצב ולא האמנתי עוד בדברי חלומי. אבל התפלל התפללתי עליך לה' יומם ולילה, קראתי אליו – ויענני בהודע לי, כי ילד יולד לנו. אז יספתי להתחנן אליו כי ירחם עלינו ויחננו בבן, למען יתפלל בעדך ואולי ישיבך מדרכך הרעה, ולהתפלל תפלת ה”קדיש" אחריך, כאשר יקרבו ימיך למות, אף כי לא ידעתי עוד, כי מספר ימיך חצצו; ולפני שבועות מספר חנני ה' ברחמיו ויתן לי את שאלתי".

רבקה חדלה מדבר, ופניה אורו מאד. אמונתה הכבירה, בטחונה החזק ותקותה העמקה לא הועמו גם למראה המות הנורא, אשר פרש את כנפיו השחורות על פני אישה האהוב. ומשה חבק בזרועותיו הרועדות את הילד המצפצף אל חזהו הקר וישק ברגש את הפנים הקטנים והדקים.

“רבקה’לי!” נאנח החולה מרה, ודמעות נזלו על לחייו “מה רזה ומה דלה אַתּ! הה, אלי, עוני גדול מנשׂא!”

“לא, לא!” קראה אליו בחבקה את ידו הקרה באהבה “השטן המקטרג הוא אשר הוליכך שולל. ואני בריאה ושלמה. אנכי אעבד ואעמל לבננו, אחנכהו ואלמדהו להתפלל בעדך ולאהב אותך. קראתי לו בשם “יעקב”, למען אשר ישׂר גם הוא אל המלאך הרע ויוכל לו”.

וחשכת המות הולכת הלוך וקדור על פני משה גרינביץ, אבל מנוחה נפלאה פרושה עליהם ממעל.

“הה! אַים הימים הראשונים הטובים והנעימים, אשר ראינו ב”חדר" בפולין" נאנח החולה “ה”רבי" קצף עלינו לפעמים, אבל אנחנו הילדים היינו תמיד שמחים ועליזים; ובהגיע יום “שמחת־תורה” מה רב הענג ומה רבה השמחה אשר שבעה לה נפשנו בסובבנו את הבמה ובידינו דגלים עם נרות דולקים תחובים בתפוחים עליהם ממעל. אני אהבתי תמיד חג “שמחת־תורה” רבקה’לי. כמה ירחים עוד עד “שמחת־תורה”?"

“עוד ירחים מספר, עתה עבר חג הפסח!” ענתה רבקה בחבקה את ידו.

“הכבר עבר חג הפסח?” שאל החולה בעצב “אינני זוכר אם ערכתי את ה”סדר“. מדוע זה לא הזכרתני, רבקה’לי? הרעות עשו בדבר הזה. הלא ידעת מה מאד התענגתי על מראה השלחן הערוך – תמיד נדמה לי כמו רחפו המלאכים ממעל לו”. “חד גדיא! חד גדיא!” החל החולה לשיר בקול צרוד ונפסק לרגעים. הילד פרץ בבכי. “הס, הס, יענקלי!” קראה האֵם בקחתה אותו על זרועותיה ותחלץ לו שד.

“אָ־אָ־אָה!” פרצה שריקה מוזרה מגרון החולה “ה”קדיש" שלי! אל נא תקח ממני את ה“קדיש” שלי!" אז התרומם מעט, ועל מצחו צלמות, עיניו אשר כבר כבה אורן תעו אנה ואנה וידיו הרועדות מששו מסביב. זרם־דם דק פרצה⁴ מפיו.

“שמע, ישראל!” צעקה האשה בהגישה את ידה למו פיו למחות את הדם.

אך הוא הדף אותה בחזקה. “לא אותך! לא אותך בקשתי! את ה”קדיש" שלי!" גנח החולה בקצף מאין אונים “אני חרפתי את אלהי ישראל! תני לי את ה”קדיש" שלי! תני לי את ה“קדיש” שלי!"

רבקה הניחה את הילד בזרועותיו, וילחצהו אל לבו בכל עז. ובחושו את יצורי גוו הדקים, עברה מנוחה נפלאה על פניו. צעקות הילד נאלמו כמו מפחד, האֵם עמדה נדהמה ולבה היה בה לאבן. מסביב התנועעו גלי האד בעצלתים באויר החדר.

כעבור רגע ואנחה קשה וממשכה הפריעה את הדומיה. ראש החולה צנח לאחור וזרועותיו הרפו מן הילד; בצעקה מרה חטפה האם את הילד ותחבקהו אל לבה. הקיטור העב התרומם מעט, ושלשת התמונות האלה נראו לעינים המפיקות זעם וענות נפש המביטות נכחן מפתח החדר. הגבן עמד שמה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

“במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו: שתני בבור תחתיות במחשכים במצלות: עלי סמכה חמתך וכל־משבריך ענית סלה: הרחקת מידעי ממני, שתני תועבות למו כּלא ולא ואצא: עיני דאבי מני עני, קראתיך ה' בכל־יום שטחתי אליך כפי:”

(תהלים פח).

מסביב לבית־המחסה רבה התנועה. עוד רגעים מספר ונפתחו דלתי הבית לפני קרובי החולים ומיודעיהם. אז יטו החולים האנוּשים אזנם לשמע את כל הדברים, אשר קרו ויאתיו בגיטו בעת האחרונה, כי כה נִתַּן העולם עמק בקרב הלבבות־החרבות החיים־הגועים האלה, הצמאים עוד לחדשות העומדות ברומו ובתחתיתו של עולם היהודי.

ובית־המחסה מוסד פשוט מאד – עשוי שני בתי־אבן נשענים אחד אל אחד בפנת שני רחובות – קרוב לחלק המזרחי, אשר ללונדון העיר` הכנסתו ברֻבָּה באה מידי עניי־עם, המנדבים לטובתו פרוטה פרוטה לשבוע, העשירים כמעט לא ישימו אליו לב; על כן נראה שמה חולים במחלות שונות לעשרות השוכבים למעצבה צפופים, דחוקים וסגורים בחדריהם הצרים. ואף גם זאת היֹה היה המוסד הזה למופת, והחולים העצורים בו לא חסרו דבר, גם לא בקשו מאומה, כי אם לצאת לחפשי מתגרת יד יסוריהם הקשים. גם בית־כנסת קטן היה שם לחולים לשפך שיחם לפני האלהים ולנשים עזרה מיוחדת כמשפט הדת, כמו יכלו שרידי החרבות האלה, אשר נחשבו בשכבר הימים למיניהם המיוחדים, להפריע גם עתה איש את כונות רעהו בהתפללו לאלהיו.

אבל חכמינו היטיבו לדעת טבע האדם. לאה ההומיה, הפסחת והנגועה במחלת מי־ראש הובאה פעם בפעם בכסאה המיוחד אל חדר האנשים לבלות שמה את העת, וצחוק לעג עבר על שפתיה בהביטה אל האיש החרש והעור המעביר את ראשי אצבעותיו על פני התנ"ך אשר לפניו וקורא בו בתמימות מעוררת צחוק כאחד הקדושים. משה המשגע התחמק תמיד אל חצר הנשים, ומבלי שים לב אל המשגיחות הנוצריות היפות, החגורות סינוריהן הלבנים כשלג, התרפק פעם בפעם על אשה גבנת עקומת הפנים וחרומת האף, הנשקף כחנית אדוּמה מתחת למשקפים הגדולים הרוכבים עליו תמיד. כרב החולים היתה גם היא ערה ויושבת לבושה; אך זעיר שם נראו חולים השוכבים במטותיהם הלבנות העומדות לארך הקירות.

“לאה אומרת, כי חשבה את עצמה למאֻשרה, לוּ יכלה ללכת ברגליה כמוך” אמר משה המשגע אל הגבנת בחן ובנעימות “הנה היא אומרת תמיד: “מה יפו פעמי מלכה בלכתה!” אף ספרה לי כי יכולה את ללכת לבדך מקצה הגן ועד קצהו”. מלכה היושבת על כסאה נבוכה רגע ובת־צחוק מהולה ביגון רחף על שפתותיה.

“הנה תוסיפי לבכות, רבקה!” קראה בתלונה אשה גמדה, לבנת הפנים ושחורת העינים באחזה ביד רעותה הבלה והצנומה, ודבריה באַנגלית צחה “הנה נחה עליך שנית רוחך הרעה. הלא העלה הזה כלו רטוב מדמעה”.

“לא!… אך טוב ושלום לי” ענתה אשה רוסית גם היא בשפת אַנגלית בהביטה בעיניה המפיקות עצבת אל הדוברת אליה “אל נא תדמי בנפשך כי בוכיה אני, יען כי אֻמללה אני בעיני. בקראי דברים מעציבים – כמקרי חיי – אך אז הנני מאֻשרה”.

הגמדה נתנה קולה בצחוק, עד אשר נעו העגילים הארוכים אשר באזניה, ותאמר: “ואני חשבתי, כי שקועה אַתּ ברעיונות אהבה”.

“אנכי!” קראה רבקה “אהבה לא ידעתי מעודי, כי עוד בימי עלומי אבדה לי אחת מרגלי. לא, כל מעיני עתה במזמור השמונים ושמונה אשר בתהלות: “עני אני וגוע מנער”. כן, עודני עלמה צעירה לימים וכבר נטל עלי לנסוע לקניגסבּרג למצא לי רופא אשר יכרת את רגלי “הרחקת ממני אוהב ורע, מידעי מחשך!””

פניה נהרו מרגש.

“הס!” לחשה הגמדה בהרימה את ידה ותנע בראשה אל מול המטה הקרובה, אשר שכבה עליה בלי נוע אשה כבת ארבעים, פניה חורים כסיד, עיניה סגורות והיא ערה.

“אבל היא איננה מבינה אַנגלית!” קראה רבקה בגאון.

“עוד טרם תדעי נאמנה כי כן; הביטי אל המשגיחות הנוצריות וראית כי סגלו להן על נקלה את השפה היהודית!”

רבקה הניעה בראשה בחסר־אמנה, ותאמר: “שרה אשה פולנית. זה שנים רבות היא יושבת באַנגליה ולא למדה עוד מאומה”.

“איך בּין קראַנק! קראַנק! קראַנק!” נאנחה פתאם אשה פולנית זקנה כבת מאה ויותר כמו להוכיח צדקת האשה הרוּסית. היא שכבה תמיד ותתהפך כקוף על מטתה אף נאנחה ותתאונן לרגעים על מחלתה הממשכה, ואל המשגיחות התחננה בלי הרף לסגר את כל החלונות. האויר הצח היה לה תמיד לזרא וכפעם בפעם התעוררה בכל עז להסתר מפניו כמפני כל צר ואויב בנפש.

עוד הזקנה נאנחת ומתיפחת, ומן החדר אשר ממעל נשמעו קולות מרים ואנחות איֻמות אשר לשמעם יקפא הדם בעורקי השומע, קולות המזכירים את האיש המבקר שמה, כי לא מחזות תוגה בבית משחק לנגד עיניו, כי את צבא הנוראות האמתיות, את אלפי העננים השונים אשר בתבל ארצה תחזינה עיניו. האחות היפה מרגריטה, אשר כל המצוקות והיסורים אשר מסביב לה לא הקשיחו עוד את לבבה, נאנחה בחמלה רבה, כמו נצבו פתאם לנגד עיניה פני האפר המכֻסים זעה, אשר לחולה האֻמללה היושבת שמה כל היום על כסא המנוחה ורועדת תמיד, את הידים הצבות כנאדות נפוחים המונחים בלי נוע כגזרי עץ על ידות הכסא, המצפות אֵטוּן צמר וכר נפוח בין ברכיה, את כל גויתה אשר תעוה ותתפלץ לרגעים באחוז אותה השבץ הנורא, את עיניה הכהות הנטויות תמיד אל הציורים השונים המטשטשים והמחוקים הנשקפים מבעד לזכוכית התמונה התלויה על הקיר; היא מבטת בעין חשד על כל אֹכל ועל כל משקה, אשר יגישו לפניה, אם לא שמו בהם סם־מות, ונוסף לקללת אלהים הרובצת עליה יצוּק בה כח־חיים אדיר וקשה מיסוריה הקשים.

ושרה שוכבת על משכבה במנוחה, מחשבות מרות סוערות בקרבה מתחת לפניה הלבנים והקפואים כזרמי מים כבירים מתחת למכסה הקרח. פניה הזועפים המפיקים עוד אמץ, מביעים עתה יסורים רעים ועליהם נכרו עוד זעיר שם עקבות היפי בשכבר הימים. היא היתה בודדה וגלמודה בין כל האנשים והנשים אשר מלאו את הבית, גם כל העולם כלו היה ריק ושמם לפניה. רב ימי חייה עברו בגיטו אשר בוואַרשא העיר; שם נשאת לאיש בשנת השש עשרה לימי חייה, ומני אז עברו זה תשע עשרה שנה. בנה האחד הנשאר בחיים – עלם צעיר, אשר האויר האַנגלי לא פעל עליו לטובה – נסע יצא באניה לבקש אשרו בארצות ואיים רחוקים ואישה לא בא לבקרה זה שבועים ימים!

כאשר החלו המבקרים לבוא אל הבית פנימה נעלם הקפאון מעל פניה. חצי גויתה, אשר לא הֻכּה בפלצות התרומם לאט לאט עד אשר ישבה על מטתה ותבט מסביב בקצר רוח. אך ברק התוחלת אשר התנוצץ בעיניה הגדולות והאמוצות הלך הלוך וכבה מרגע לרגע. בבית רבה ההמולה מקול המבקרים המדברים ומשוחחים זה בכה וזה בכה – לאה העלמה מכת מי־הראש היתה לנקודת המרכז להמון המבקרים אשר סבוה מכל עברים; האשה הזקנה הפולנית, אשר קללה תמיד את נכדיה בעת אשר לא באו כבעת אשר באו לבקרה, הוכיחה הפעם את נכדיה על פניהם על אשר לא ישימו לה לב; כל איש ואשה מצא לו קרוב או גואל לנשק לו או להתקוטט בו. אחד או שנים ממכריה לפנים נגשו גם אל האשה היושבת על המטה, אך היא לא דברה דבר, גאון לבה לא נתנה לשאל על אדות אישה; ובשובם אל יתר החולים מכריהם, שלחו מבטים מלאי־ענין אל עבר פניה. בין כה וכה פרשה את המסך האדם מסביב למטתה ותסך לה מהמון המבקרים בקירות הרקמה אשר סבּוּה; אף נעם לה מאד לשבת לבדה באהלה הקטן והשלו הזה. עתה ידע אישה בבואו אנה לפנות ועל מה לשום עין.

“אויה לי!” יללה הזקנה בת־המאה בהתנועעה אנה ואנה “מה פשעי ומה חטאתי כי נתן לי ה' נכדים כאלה? הנה אתם באים הלום אך לראות אם לא מתה כבר אמכם הזקנה. ואני חולה אנושה! חולה אנושה! חולה אנושה!”

צללי ערב מלאו את חדרי הבית. המטות הלבנות הופיעו כמתים מבין הערפל. המבקר האחרון נפרד וילך לו. בעל שרה לא בא עוד.

“אין זאת כי חולה הוא, מרת קריצנוב!” נסתה האחות מרגריטה לדבר על לבה יהודית “או טרוד הוא בעבודתו. העבודה איננה מעטה עוד כאשר עד כה”. בכל האנשים הנמצאים במוסד ההוא היתה היא האחת מלבד שרה, אשר לא ידעה את הנבלה אשר עשה קריצנוב. השיחות והספורים אשר רבו כמו רבו על אדות הדבר הזה נאלמו פתאם מפני הוד עלומיה ותמת נפשה הזכה.

“לוּ היה כדבר הזה אזי כתב לי” ענתה שרה במרירות “כבר יגע בי, כי הייתי עליו למשא. זה לי כשנה תמימה אשר אני שוכבת פה. קללת איוב רובצת עלי”.

“היש את נפשך כי…” האחות מרגריטה הפסיקה רגע להזכר את המלה היהודית הדרושה לה “אכתב” אליו?"

“לא! זכרונו עודנו מפעם בלבבו”.

ניצוצי שירה זרה ופראית מתנוצצים עוד גם בקרב הנפשות אלה, הגסות אבל קשורות זו לזו בקשר אמיץ.

האחות מרגריטה המכשרת עוד להתפעל ולהתרגז גמגמה בלחש: “אבל…”

“הרפי ממני!” צעקה האשה בשצף קצף כחיה אשר נפצעה מחץ פתאם.

המשגחת חבקה באהבה את ידי החולה ותמשכנה אליה. “אני אכתב אליו” לחשה לה.

ויהי לילה. אבל השנה אחזה אך שמורות־עין מספר. שרה קריצנוב התהפכה מצד אל צד על משכבה ורגש בדידות נוראה הכאיב את לבבה מאד. הה, היא יודעת נאמנה כי בעלה לא שכח אותה עדנה – כן, היא לא תאבה וגם לא תוכל לשכב ככה עד יום המות – יום המות הרחוק – רגש האמונה החזק בלבבה לא יתננה לחשב אחרת. היא יצאה מבית אישה להכנס אל בית־המחסה, לחשוך אותו מראות תמיד את ענוּתה הנוראה ומהוציא עליה את שארית הכסף אשר ימצא בעמלו הקשה. האמנם נטל עליה לבלתי ראות נצח את פניו היפים והבריאים?

ביום המחרת בא אל בית־המחסה – בבקור מיוחד. פניו היו חורים, מוסבים במסגרת שער שחור, שפתיו המלאות מפיקות תאוה עזה. הוא הוריד את ראשו כמו חפץ להסתיר את עיניו המלאות ערמה.

האחות מרגריטה מהרה לבשר את שרה. פני שרה אדמו כאש.

“הורד את המסך!” לחשה לו ותמשכהו אליה ותחבק את ראשו אל חזה ושפתיה דבקו אל שערותיו השחורות.

הוא נרעש פתאום ויהי נבוך מאד. “ואני אמרתי” דובבו שפתיו בלי דעת “כי גועת אַתּ”.

ברק אור נעים התנוצץ בעיניה האמוצות.

“אמנם לבך נבא לך דבר אמת, מחמדי. כן, נפשי יצאה לראות את פניך, נשמת אפי”.

“אבל המשגחת קראה לי לבוא, כי הדבר נחוץ” התמלט מפיו מענה על דבריה האחרונים. ובדברו הרגיש כי חזה מתרומם לרגעים ודופק בחזקה; אז הדפה אותו מפניה בידיה הרועדות.

“אך כסיל ובער אנכי… איככה זה לא הבינותי זאת? הן לא יום הבקורים היום הזה. כל יודעי ינודו לי… כלם יודעים את יגוני הגדול… כבר הייתי למלה בפי כל”.

נשימתו נפסקה רגע. “הכבר דברו בי סרה באזניך?” גמגם בלשונו.

“אנכי לא בקשתי מאיש לנוד לי. אבל עיניהם הרואות את כל ענותי ומצוקות נפשי… אין איש אשר יוכל להסתיר בחבו את מכאובי לבבו לבל יראו לעין זר”.

“אבל אין להם המשפט לדבר בי!” דובבו שפתיו בהתרגשות נמהרה.

“להם המשפט והצדקה!” ענתה האשה קשות “לוּ אך באת לבקרני למצער, פעם בשבוע – מדוע לא באת?”

“אני… אני… עברתי בכפרים למכר תכשיטים. מלאכת החיטים מעטה עתה מאד”.

“הביטה נא ישר אל עיני! תורת משה! לא, שקר הדבר! יסלח נא ה' לחטאת שפתיך. מדוע לא באת לראות את פני?”

“הלא אמרתי לך!”

הגד זאת אל “גוית־השבת” מדוע לא באת לראות פני? הכה יכבד ממך להקדיש למעני שעה אחת או שתים בשבוע? לוּ יכלתי ללכת ברגלי כאחדים מהחולים פה, כי עתה באתי אליך. אבל כבר הוגעתיך, כבר הייתי עליך למשא כבד מנשוא!…"

“לא, לא, שרה!” גמגם האיש בחרדת לב.

“ומדוע אפוא?…”

כלמה נצחת כסתה את פני האיש הנבוך מאד. אז הסב את פניו מנגדה. “אין נפשי לבוא הלום!” ענה לסוף כנואש.

“ומדוע זה?” כתמים אדמים כשני נראו ויעלמו חליפות על לחייה הלבנות ולבבה הלם כהולם פעם.

“אדמה כי תוּכלי להבין זאת על נקלה!”

“מה אּוּכל להבין? אני שואלת בחטים ואתה עונה בשעורים!”

“הנני עונה על הדבר אשר תשאלי!”

“אבל אתה אינך עונה מאומה!”

“גם אי־התשובה לתשובה תחשב” ענה האיש בתלונה חרישית. “הלא תביני זאת על נקלה? הלא כה אמרת לי בפיך כי כבר היה הדבר למלה בפי כל?”

“אַה־ה־ה!” התפרצה מפיה אנחה מלאה יאוש ומרירות. לבה נבא לה הפעם את כל אסונה. השמועות הלא־ברורות, אשר הגיעו לאזניה זעיר שם ואשר התאמצה עד כה בכל כחות נפשה התמה לבלתי שים לב אליהן, היו פתאם לתמונות קימות, לדבר אמת. ראשה צנח על הכר אשר למראשותיה, עיניה סגרו.

הוא נשאר על עמדו כפוף על מטתה.

“חולה אנושה! חולה אנושה! חולה אנושה!” נאנחה האם הזקנה.

“הנה אַתּ אומרת כי ינודו לך בדברם בי סרה!” גמגם האיש לאחרונה בקול תחנונים ותוכחה יחד “אבל האם לא יתעורר לבכם לחמלה גם עלי?”

דומיתה העבירה רעד קר בכל עצמותיו. “אבל בלבך אַתּ, שרה, הלא יתעורר עוד רגש חמלה עלי” התחנן אליה “אַתּ תביני וידעת את מכאובי”.

שרה פקחה שנית את עיניה.

“האם לא עזבתני עוד?” גמגמה החולה בלשונה.

“לא… עיניך הרואות, כי לא יגעתי בך, שרה, נשמת חיי! אבל…”

“התאמר להוליכני על גחלים ורגלי לא תכוינה?” שסעה את דבריו במרירות “לך הביתה, לך הביתה אליה!”

“אין נפשי ללכת הביתה”.

“אם כן אפוא, לך לעזאזל!”

הוא נדחף החוצה. הלילה ההוא היה לה ליל אפל שבעתים. שאול בדידותה הנוראה העמיק הרחיב יותר ויותר, בהגלות נגלות לעיניה חור קטן להשקיף בעדו אל העדן – אל העדן אשר לאדם וחוה באכלם מפרי עץ־הדעת האסור, ימים מספר נאלמה דומיה ולא ענתה דבר על כל אותות האהבה, אשר הראו לה אנשי בית־המחסה. מה יתן ומה יוסיף לה דבר שפתים? היכול יוכל לכבות את להבת הקנאה היוקדת בלבבה בחמת נקם?

ביום הבקורים הבא חכה אישה במסדרון, אשר לפני בית־המחסה, ברגש חרטה; אך היא מאנה לראות את פניו עוד. אז שב נכלם וזועף הביתה ואשתו החדשה נחמתהו בדברים ולא יסף עוד לבוא לבקרה.

בשכבך על משכבך כל היום וכל הלילה, די עת לך לחשב מחשבות ממחשבות שונות ולהעמיק בהן חקר, ומה גם בעת אשר תדד שנתך מעיניך. כל דבר יופיע לעיניך במראות שונים מבקר עד ערב ומערב עד בקר. באחד המראות האלה נגלה נגלה לעיניה העדן ההוא, אשר נדמה לה אך כמסדרון המוביל ישר אל הגיהנום, קללת אלהים תרבץ על אישה בעולם הבא ככל הקללה הרובצת עליה בעולם הזה. הכרת תכרת שמה נפשו החוטאת מעמיה.

במחשבה הזאת היתה שקועה ימים מספר, עד אשר הופיע לעיניה מחזה נורא מתוך האֹפל אשר ישופנה מסביב. לאחרונה קראה מפיה באזני המשגחת את הדברים אשר עם לבבה לכתב לאישה. במכתבה בקשתהו לבוא אליה לראותה.

הירצל נעתר לבקשתה, כי מהר לבוא ויעמד לפניה ככלי מלא בושה וכלמה במששו בידו בלי הרף את כובעו הבלה והמעוך. פניה הנזעמים הפיקו למראהו רך ונעימות. חזה התרומם לרגעים בחזקה, ואנחות כלואות התפרצו מגרונה.

“האת שלחת לקרא לי?”

“כן… ואולי דמית בנפשך גם הפעם כי גועת אנכי!” ענתה האשה בהתול מר.

“אבל לא כן, שרה! הלא חפצתי לראותך גם מבלי הקרא… אך את מאנת לראות את פני”.

“ראה ראיתי אותם לפני עשרים שנה… עתה נהפכו ולא אכירם עוד”.

הירצל החשה ולא ענה דבר.

“אמנם אחת היא לי עתה… זאת מטתי… מטת המות”.

הירצל התנודד. כחץ מות פלח את לבבו פתאם, ויבט אליה בהתרגשות עצומה.

“האין זאת? במטתי זאת אגוע ואמות. אך ה' יודע כמה שנות עמל מנה לי עוד לשכב עליה”.

דבריה אלה, אשר דברה במנוחה הרעישו נפשו עד היסוד בה.

“ועד היום אשר יעלה לרצון לפני שמו הקדוש לאסף רוחי אליו, תוסיף אתה חטא על פשע מיום ליום”.

“אינני מוצא בנפשי כל עון אשר חטא. יסור יסרני ה' וַיַשִּׁים את נוי; ואני עודני איש צעיר לימים”.

“חוטא ופושע אתה!” עיניה הבריקו אש. “רשע! החיים נעימים לך כעת… אבל מי יודע אם לא תמות בטרם אמותה אני?”

פניו הלבינו כסיד. “איש צעיר לימים אני” שנה את דבריו בקול רועד.

“השכחת את דברי רבי אליעזר: “שוב יום אחד לפני מיתתך”?… והנה זה הוא היום, כי מי יודע?”

“מה אַתּ דורשת ממני לעשות?”

“גרש…”

“לא, לא!” שסע האיש את דבריה “אך לשוא תשחיתי את דבריך. לא אוכל. ואנכי כה גלמוד ונעזב!”

“גרש!” שנתה את דבריה בעז “את אשתך!”

“מה זאת אמרת? את אשתי! אבל היא איננה¹ אשתי. אַתּ היא אשתי!”

“אמנם כן, גרש אותי. תן לי גט!”

נשימתו חדלה רגע, לבבו התפעם בחזקה לשמע דבריה האחרונים.

“לתת לך גט!” קרא בקול מלחשים.

“כן! מדוע לא שלחת לי ספר כריתות אחרי עזבי את ביתך למען האשה הזאת?”

הירצל הסב את פניו ממנה. “אמנם בראשונה חשבתי לעשות כדבר הזה” גמגמם בלשונו.

“אך אחרי כן…”

“ואחרי כן?” ברגע ההוא נדמה לו כברק זעם נורא מתנוצץ בעיניה האמוצות.

“אני… יראתי!”

“ירא!” קראה בצחוק מכאיב לב “ירא מפני אשה מוטלת על מטת־המות!”

“יראתי לעשות כדבר הזה, פן אעשה אותך לאֻמללה” ברק הזעם חלף רגע מעיניה, אשר הפיקו פתאם רך וחמלה, אך כעבור רגע הבריקו שנית עוד ביתר שאת מבראשונה.

“ועל כן בחרת לך לעשות אותי למאֻשרה!”

“אל נא תיסריני שבע על חטאתי. אנכי לא האמנתי, כי ימצאו אכזרים כאלה לספר לך על אדות הדבר הזה”.

“שפתיך ספרו זאת!”

“חלילה לי… חי נפשי אם עשיתי כדבר הזה!” קרא בקול ויתנודד.

“אם כן אפוא עיניך ספרו לי זאת”.

“אמנם יגרתי כי יהי כן” ענה האיש ויסב את עיניו ממנה “מאז באה אל ביתי לא… לא ערבתי את לבי לבוא לראות את פניך… זה הדבר אשר לא בקרתיך כשבועים ימים, אף כי נפשי נכספה אליך, שרה יקירתי, יראתי לשאת עיני אל עיניך אשר ידעתי כי תקראנה בעיני את הסוד הכמוס עמדי… ועל כן יראתי מאד”.

“יראתי מאד!” שנתה את דבריו במרי רוחה “ירא מאד פן אנקרן מחוריהן! לא, עיניך עינים טובות הנה. הלא הן הרואות את לבבי בשכבר הימים. לפני עשרים שנה אך באורן היה לי אור… העינים האלה ועיני אני ראו במות ילדינו”.

אנחות מרות פרצו אחת אחר אחת מגרונה. אחרי כן התאפקה ותוסף לדבר: “והיא… האם לא בקשתך לתת לי ספר כריתות?”

“לא, היא נאותה לבוא אל ביתי גם אם לא אגרשך. היא אמרה לי, כי כבר במתים נחשבת… אל נא תביטי אלי ככה. זה חפץ ה'. אך למענך, שרה, לא היתה לי לאשה כדת. והיא גם היא חפצה מאד לבל תדעי על אדותיה דבר”.

“כן, אך לב טוב לשניכם יחד! היא אֵם בישראל, גם לך ניצוץ מנשמת אברהם אבינו”.

“האם לא תאמיני לדברים אשר אני אומר אליך?”

“יכול אוכל גם לבלתי האמין ולהיות בכל זאת עבריה נאמנה!” רוח ההתולים אשר נחה עליה רגע, נהפך פתאם ויהי לרוח מלא התרגשות עצומה; אז נתנה עליו בקולה:

“רב לנו דבר דברי רוח! האמנם תחשב בלבבך כי אינני יודעת את הדין… אני, נכדתו של רבי שלמה (זכר צדיק לברכה)? האמנם תדמה כי נבערה אני מדעת אשר לא תוכל, לוּ גם תאבה,לכתב לי ספר כריתות… לי, אשר ילדתי לך בנים, אשר לא מצאת בי מעודי כל עון אשר חטא נגדך? לא אדבר על ה”בית דין" פה, כי בארץ המופקרת הזאת לא ישמרו גם המה למלאות אחר כל החקים והמשפטים, ובבית־הדין האנגלי הלא לא יכלת לגרשני בשום אופן, אף כי לא הייתי לך לאשה בזה וגם לא לפי חקיהם. אני דוברת על רבנינו אנו… הלא ידעת כי גם ה“מגיד” לא יכתב לך ספר כריתות לגרשני רק יען כי חולה אני ומוטלת על ערש דוי. זה… זה הוא הפחד אשר פחדת!"

“אבל אם חפצה אַתּ!…” קרא בתחנונים, בלי שים לב לתוכחתה הקשה.

דבריו אלה, אשר הראוה לדעת, כי נכון הוא לקבל את הקרבן הגדול אשר היא אומרת להקריב למענו, היו כמלח על פצעי לבבה.

“אכן שוה אתה כי אתנך לצלל ככה במעמקי הגיהנום!” קראה בשצף קצף.

“אלהינו שבשמים חנון ורחום הוא יותר ממך!” ענה הירצל “הלא כה דבריו בספר־התורה: “לא טוב היות האדם לבדו”. ואף גם זאת, כל קרובי ורעי רחקו ממני… כלם ישיחו וידברו בי… והיא… גם היא נכונה לעזבני בכל רגע והייתי גלמוד ונעזב” קולו רעד מדאבון־נפש “הנה פה יש לך רעים, משגיחות, מבקרים, ולי… לי אין כל. אמנם הרית וגם ילדת לי בנים, אך כלם נבלו כחציר גגות ואינם. בני היחיד עבר ארחות ימים; לבו לא יהגה אהבה לא אלי ולא אליך”.

השתפכות נפשו על דבר תוגתם המשתפת הרכה את לבבה אליו.

“לך אפוא!” לחשה אליו “לך ושלח לי את הגט. לך אל ה”מגיד“, הוא הכיר את אבי זקני. הוא האיש אשר יאות לך לעשות לך את הדבר כדת. הגד לו, כי זה חפצי”.

“יגמלך ה' על טוב לבך וחמלתך עלי. כי איככה אוכל להשיב תודות לך על תגמוליך אלה עלי?”

“ואני מה אתן ומה אוסיף לך עוד, הירצל יקירי, אני האוכלת לחם חסד? אכן צדקו מאד דברי הפתגם: “המבקש מעני נדבת כפים, יצחק עליו גם אל בשמים!””

“הנני לשלח לך את הגט מהר ככל האפשר”.

“צדקת מאד; כקוץ מכאיב הנני בעיניך. מהר אפוא ועקרני משרש!”

“אבל הלא נכונה אַתּ לקבל את הגט ברצון כאשר יובא אליך?” שאל אותה בדאגה.

“האין חובת האשה לסור אל משמעת הבעל?” שאלתהו בהתול מר “לא, אל תירא. אחת אמרתי, כי לא תפגש כל מעצור בנתינת הגט. היה סמוך ובטוח, כי לא אשליכהו אל פני השליח… ואתה תקח אותה לך לאשה?”

“אמנם כן. אז יסכר פי כל הדוברים בי סרה, והיא תשב בביתי והיתה לי לאשה. זה חפצי האחד!”

“חפצך זה חפצי גם אני. עליך לכפר את פני ה' ולהציל נפשך מגיהנום!”

והירצל חכה בדברים כפוסח על שתי הסעפים.

“ואת כתֻבּתך?” שאל לאחרונה “האם לא תדרשי ממני מאומה לגמוּל על הסכמתך?”

“הרגע והשקט… אינני יודעת גם אם ימצא שטר כתֻבתי. ומה חפץ לי בכסף? הלא כה דבריך, כי לא אדע פה מחסור כל דבר. ואני אין נפשי גם לקנות קבר… אחרי שכבי זה ימים על שנה בקבר של חסד. אכן, כבר סר מר המות!”

רעד עבר בכל יצורי גוו. “מה טובה אַתּ אלי!” קרא ברגש. “היי בשלום!”

אז השח ראשו אליה… והיא אחזה בשמיכה בידיה הרועדות ותכס את פניה.

“אל נא תשקני!”

“היי בשלום אפוא” גמגם בלשונו. “ייטיב לך ה' על כך טובך עלי!” ויסב את פניו ללכת.

“הירצל!” קראה בקול נואש ותגל את פניה. הוא פנה אליה בלב נפעם וחרד לבל תנחם.

“אל תשלח אלי את הגט… הביאהו אלי אתה. אני חפצה לקבלו מידך”.

אז יחוש הירצל כי דבר־מה עולה מקרבו אל גרונו ושם מחנק לו. “הנני להביאו אליך אני!” קרא בקול רועד.

וימי הרעה הארוכים הלכו הלוך וארוך… השמש שלחה את קויה המזהירים, אשר האירו את חדרי בית־המחסה, וכמו לעגו בברק זהבם להפנים הקודרים והנעוים מעני ויסורים רבים השוכבים שמה למעצבה. הקוים האלה היו כרצים מבשרים לשוכני אפל וצלמות אלה, כי הקיץ הולך וקרב. ובערב אשר בו הביא אליה הירצל את הגט, יכלה שרה על נקלה לקרא כל מלה ומלה הכתובה על הנייר, לולא חשכו עיניה פתאם מזרם הדמעות אשר פרץ מהן וישטף שטף ועבור על לחייה הצנומות.

שרה הושיטה את ידיה אל אישה לקבל מידיו את הגט, אשר נתן אל כפות ידיה הבוערות כאש. אצבעותיה דבקו יחד מבלי משים אל הגט המונח ביניהן, אך כעבר רגע רפו פתאם והגט נפל לארץ. אבל שרה לא היתה עוד אשתו.

הירצל שמח בלבו, כי אנה המקרה לידו להסתיר את פניו הלוהטים ברגע ההוא, בהשחו את ראשו להרים את הגט מן הארץ. במצב הזה התמהמה רגעי מספר. כאשר נפגשו עיניו שנית את עיניה כבר שכבה על מטתה. שתי דמעות גדולות נזלו לאט לאט במורד לחייה, ואף גם זאת לקחה מידו את הגט במנוחה ותשימהו בחיקה.

“יהי נא מונח פה!” קראה בקול דממה כאוב מארץ “פה במקום אשר בשכבר הימים מצאת מנוחה נעימה לנפשך. ברוך דין האמת!”

“האם לא תכעסי עלי, שרה?”

“ומדוע זה אכעס עליך? אכן היא צדקה ממני… אך אשה גועת. אשה מתה אני. אם כי אין לקרא עוד תפלת ה”קדיש" בעדי, אין להתפלל עוד בעד מנוחת נשמתי. חלילה לי מקצף עליך, הירצל. הלא על האשה להדליק נר של שבת, להפריש חלה מעיסת השבת, וביתך עתה היה חרב ושמם, מאין אשה לעשות את המעשים הטובים האלה. הנה אנכי לא אחסר פה דבר, ועתה היה גם אתה מאֻשר וצולח!"

דבריה נגעו עד לבבו. “אך אשה טובה היית לי, שרה!” גמגמו שפתיו במבוכת נפש.

“אל נא תזכר לי ראשונות, עתה זרים אנחנו איש לרעהו!” ענתה אותו קשות.

“ובכל זאת הלא תרשיני לבוא הלום לראותך… כפעם בפעם?” רגשי נחם הציקו לו בבוא רגע פרידתם.

“התאמר לבוא ולזרות עוד מלח על פצעי?”

“היי בשלום אפוא!” קרא בקול רועד ויושט את ידו בלב חרד; שרה חבקה את ידו ברגש.

“כן, כן, הירצל! אל נא תעזבני כלה! בוא נא לבקרני כרע, כמַכָּר, כאיש אשר אחפץ לדעתו. האחרים לא ישימו אלי לב, כלם שכחוני… והנה נטל עלי לשכב פה… ומי יודע אם לא ישכחני מלאך המות גם הוא!” ובדברה לחצה את ידו בחזקה עד אשר הרגיש כאב.

“כן, אבוא… אבוא לראותך לעתים קרובות!” קרא באנחה מעצמת הכאב אשר חש בידו.

אז הרפתה ממנו ותשלח את ידו לחפשי.

“אבל אל תבוא הלום לפני בואך בברית הנשואים!”

“לוּ יהי כדבריך!”

“אבל חתונתך הלא תהיה חתונה נעלמה? בבית־הכנסת האַנגלי לא יסדרו לך את הקדושין”.

“ה”מגיד" יסדר לנו את הקדושין!"

“הלא תראני את ה”כתבה" בבואך לראות את פני בקרוב?"

“כן… אשתדל להשיג אותה ולהביא עמדי הלום!”

כשבוע ימים עבר והירצל בא ויבֵא עמו גם את הכתבה. פניה אשר הפיקו מנוחה לא גלו הפעם על הסערה אשר בנפשה פנימה. אז העיפה בה את עיניה. “מהלל שם ה'!” קראה ותשיבה לידו. אחרי כן דברו וישוחחו יחד בשכנים ובמעשיהם ובעוד ענינים קלי ערך. בקומו להפרד ממנה אמרה אליו: “התוסיף לבוא הלום?”

“כן, עוד אוסיף לראות את פניך!”

“מה טוב אתה לי להקדיש למעני את עתך היקרה. אבל אשתך… האם לא תעבר עליה רוח קנאה?”

הירצל הביט אליה כמכה בתמהון משאלתה המוזרה.

“לקנא אותי אליך?” גמגם הירצל במבוכה.

דבריו אלה הכעיסוה תמרורים ושפתיה החורות רעדו רגע, אך היא התאפקה ותאמר: “היודעת היא כי באת הלום?”

הירצל הניע בכתפיו. “האדע? אנכי לא הגדתי לה”.

“הגד לה!”

“כחפצך אעשה”.

אז החשו שניהם זמן־מה. לאחרונה הפריעה היא את הדומיה.

“האין נפשך להביא גם אותה עמך לראות אותי בזה? תבוא נא ותרא כי אין עוד בלבבך אהבה אלי…”

הירצל נרתע לאחור כמו ממכת לחי. ואחרי רגע דומית עצב אמר אליה: “הבאמת ובתמים דברת את דבריך אלה?”

“הן לא בדחן הנני. הביאה נא אותה אלי… האין נפשה לבוא ולבקר אשה חולה? הלא מצוה היא לבקר חולים. תבוא נא ואני כפרתה”.

“בוא תבוא”.

והיא באה. שרה הביטה אליה רגע בתאבון גדול למאד, אך הסבה מהר את עיניה מהביט אל יפעת הרך והעלומים אשר על פני הנצבת לנגדה. תנועותיה היו אטיות ומפיקות עצלה, אבל יפה היתה להלל מאד – נערה יפה עליזה ובריאה, בת אחד הכפרים ברוּסיה, ועל לחייה האדמות כשושנים ילין חן עלומים ובשת הנער.

ובלבב שרה דקרו בעת ההיא אלפי מחטים, אשר הפסיקו את נשימתה. אך כעבר רגעים מספר התאוששה מעט. “ברוכה תהיי… לה', מרת… קריצנוב!” נאנחה בלחישה. ותחבק יד הנערה. “מה טובה אַתּ לבוא לבקר חולה אנושה כמוני היום!”

“אישי דרש זאת ממני!” התנצלה האשה הצעירה מבלי הרגש את אולתה. פניה הפיקו מנוחה ותמימות שאינן מתאימות אל מצבה המוזר ברגעים ההם.

“לך הצדקה, בתי, כי שמעת בקול אישך. היי נא טובה לו תמיד, בתי. זה לו שלש שנים אשר חכה לי בשכבי על ערש דוי. רבות, רבות נשא וסבל עד כה. היי אפוא טובה לו!” ובמהירות רבה ובהתרגשות עזה משכה אליה את ראש האשה הצעירה ותשק לה על שפתיה. אז קראה כמעט בקול־פחדים: “הרפו ממני היום!” ותכס את פניה בשמיכה ותבך בכי תמרורים. שמוע שמעה בלכת הירצל ואשתו החדשה הלוך וקרוב אל הדלת. יפי הנערה הופיע לעיניה גם מבעד השמיכה הכהה המכסה את פניה.

“הה, אלי!” יללה האֻמללה “אלהי אברהם, יצחק ויעקב! קח נא את נפשי ממני. חוסה נא עלי בזכות אבותינו הקדושים, אמותה נא כרגע, אמותה נא כרגע!”

אבל תפלתה ויללתה מתחת למכסה נאלמו לקול השריקות, האנחות והגניחות, אשר נשמעו מן הקומה השניה – גניחות הגסיסה עלו בלולות עם תלונות הזקן כי שמו רעל במאכלו – והעולה על כלן קול גניחות האשה מֻכַּת הפלצות הצועקת מרה וצמאה לחיים. והקול הבלול והנורא הזה חדר אל לב מרגריטה ויזעזע את נפשה עד היסוד בה. אז הרימה את עיניה היפות והרטובות השמימה, ותקרא ברגש: “הה, אלי! לוּ יכלתי למות אני תחת שרה האֻמללה!”

וימי האם הזקנה בת־המאה בבית־המחסה קרבו למות. הרופא, אשר התבונן אליה, החליט, כי לא תחיה עוד יותר מרבע שעה. השנוי לרעה במצב בריאותה בא לפתע פתאם, ונכדיה המקֻללים בפיה תמיד לא יכלו להיות באותו מעמד.

וכבר עברו עליה היסורים הקשים… הרצים המשברים דבר בוא המות, ורוחה רחף כבר מעל לגבולות מעונה הצר בארץ מתחת. המשגיחות שכחו רגע את כל הטרח והעמל אשר השביעתם ברב תלונותיה, תואנותיה והחליפות הרבות אשר לרוחה הסוער ובהמון הפצרותיה ודמיונותיה המשונים במאכל ובמשתה, ותעמדנה מסביב למטה אשר שכב עליה גל עצמות קטן ודל. והן לא ידעו, כי חי, חי עוד הגל הדל הזה, כי מקרה אחד הגדול בכל מקרי חייה הארוכים עומד עתה כמו חי בזכרונה.

הסבר היה לפני שלשים שנה. ובעת ההיא כבר קרבה לשנת השבעים ותהי אלמנה מאישה. והיא יושבת אז בכפר קטן אשר בארץ פולין, ומקום אחר זולתו לא ידעה תחת כל השמים. באחד מימי הקיץ, יום מעֻנן וגשוּם, לפנות ערב הביאו לה מכתב. והיום יום ערב שבת היה והמכתב מבנה האהוב, מבנה היחיד מחזיק בית־מלון במרחק שלשים ושבעה פרסאות מכפר מושבה ובעל משפחה. היא פתחה את המכתב בחרדת־לב ובאות־נפש עזה. בנה — ה“קדיש” שלה — היה יקר לה כבבת עינה. האשה הזקנה העיפה את עיניה בדאגה רבה על הטורים הכתובים עברית. אז עזבה כחה, ועוד מעט והתעלפה ותפל לארץ. בין המאמרים הרבים במכתב הממלאים ארבעה עמודים שלמים נגלה לעיניה מאמר קצר אשר נדמה לה כי כתוב הוא בדם: “אין שלום בעצמי בעת האחרונה; האויר ביום קשה ומחניק מאד והלילות — לילות ערפל ואד, הפועלים עלי את פעולתם הרעה. אבל אין דבר; קיבתי נתקלקלה מעט, ולא יותר”. במכתב היו רצופים גם רוּבלים אחדים, אבל היא לא שמה עליהם לב ויפלו לארץ. שמועת־פחד עברה בארץ במהירות יותר רבה מן הפּוּסתּה, אשר התנהלה בעצלתים בימים ההם, כי פרצה מחלת החלי־רע בפלך, אשר בנה יושב שמה. עוד בטרם בוא המכתב אליה גברו בלבבה הפחד והדאגה לשלום בנה היחיד, והמכתב קים הפעם את האימות והפחדים אשר הגה רוחה הקשה. אמנם המכתב הזה הכתוב בידי בנה היֹה היה לה לעד, כי לא נגעה בו עוד המחלה האיוּמה לרעה, אבל על פי דבריו הוא על דבר מצב בריאותו, ראתה ותבן לה, כי במצב כזה יכול תוכל המחלה לגעת בו על נקלה. בעת רעה כזאת הוא שוכב על ערש דוי — ואולי על מטת מותו, אם לא מת כבר בטרם קבלה את מכתבו. כבר בימים ההם הגיעה האם הזקנה לזקנה, במשך ימי חייה הארוכים ראתה אנשים רבּים אשר מתו לעיניה, ותדע כי לא תמיד התהלך מלאך המות בעצלתים; ומה גם בעת־מגפה, אשר ידיו מלאות עבודה, עד בלתי יכלת לשים לב הרבה להקדיש מעתו היקרה לכל נפש. רגש־אהבת־אם הכה בחזקה על מיתרי לבבה וימשכנה בּכל עז אל בנה האהוב. בסוף המכתב היה כתוב כדברים האלה, אשר קימו ויאשרו עוד יותר את פחד לבבה: “מהרי נא, אמי האהובה, לבוא אלי ולראות את פני, כי אנכי לא אוכל לבוא אליך בימים האלה”. כן, עליה ללכת אליו כרגע… מי יודע אולי תהיה זאת הפעם האחרונה, אשר תראה את פניו הנעימים? אבל פתאם עלה על לבבה רעיון מחריד מאד: הלא עוד מעט ושקעה החמה וליל השבת קרוב לבוא, ובמשך עשרים וארבע שעות הלא אסור על פי הדין לנסע בעגלה וגם ללכת ברגל בדרך רחוקה כזאת. אז החלה לחשב מחשבות מה עליה לעשות. האמונה מתרת לחלל את השבת אך בתנאי אחד ומיוחד: אם יש בדבר הזה משום פקוח נפש. והיא לא יכלה בשום אופן להחליט בנפשה, כי בחללה את השבת תציל את נפש בנה ממות — לא, ובהעמיקה חקר בדבר הזה בהתבוננות אכזריה, ברוח האמונה אשר לא תדע רחם, ראתה, כי כל מחלת בנה, אשר בשלה היא אומרת לחלל את השבת, היא אך השערה ילידת דמיונה. לא! נעלה מעל כל ספק כי ההליכה אליו תחשב לחלול־שבת.

ואף גם זאת, למרות כל חקירותיה אלה, הדעת, כי חלה בנה למות, גברה בקרבה מרגע לרגע והחלטתה ללכת אליו לא רפתה. אחרי מלחמה כבדה בנפשה פנימה באה לידי פשרה. חלילה לה לנסע בעגלה — כי אם כה תעשה, הלא תוסיף חטא על פשע להביא גם אחרים לידי עברה, בעשותה עמהם מקנה וקנין לשכר את העגלה ולשלם בכסף. כן, עליה ללכת! ידוע ידעה מה נורא העון ללכת ביום השבת יותר מאלפים אמה מחוץ לכפר והלאה, אבל היא לא תוכל לעשות אחרת. מכל אופני הנסיעה אסור ההליכה הוא היותר קל וה' יתברך יודע, כי אין נפשה לחלל את השבת. אולי יסלח הפעם ברחמיו לאשה זקנה ואֻמללה, אשר לא חללה את יום השבת הקדוש מעודה.

עוד בערב ההוא אכלה האשה הזקנה את ארוחתה הדלה בחפזון. ואחרי הסתירה בחיקה את המכתב היקר, חגרה מתניה ותלך לדרכה. מטה לא לקחה בידה, כי על פי הדין יחשב המטה למשא, ומטעם זה לא לקחה עמה גם מחסה־ממטר, אף כי היו הימים ימי־גשם. וכה הלכה הזקנה הלאה, הלאה, פרסא אחר פרסא לקראת הפנים החורים הרחוקים ממנה מרחק רב, ובכל זאת האיר על עבר פניה ככוכב מזהיר מורה־הדרך. “הנני באה, הנני באה, נשמת אפי!” דובבו שפתיה “אמך הזקנה הולכת וקרבה”.

הלילה היה ליל ערפל ואד, השמים עטו מעטה לבן־כהה, וכמו נטיו מעל האדמה עטופים תכריכי מת ארוכים ורחבים לאין קץ. שדרות העצים, אשר עמדו לאֹרך הדרך, חברו יחד ויתעטפו באד העב המכסה את כל היקום. בחצות הלילה מחה האד גם את הכוכבים המעטים, אשר נוצצו זעיר שם בשמים הכהים, אבל האם הזקנה ידעה, כי הדרך הילך ישר למחוז חפצה. כל הלילה הלכה ביער מבלי פחד ולא פגשה בדרכה כל נפש אדם או חיתו יער, גם הזאב והדוב נחבאו הפעם בחוריהן והנחשים נסתרו בסבכי העצים אך הסנאים התמימים לבדם רצו פעם בפעם לרחב הדרך. הבקר אור והיא עיפה מאד וצולעת על ירכה; אבל היא הולכת הלאה. עוד כחצי הדרך היה עליה ללכת אף לא היה לה מאומה לאכל, כי גם האֹכל יחשב למשא ביום השבת; גם לא יכלה לקנות דבר־מה בכסף ביום הקדוש. ככה הלכה רעבה וצמאה הלאה ותתפלל בלכתה תפלת שחרית, ותקותה היתה חזקה, כי יסלח ה' לעונה. תפלתה השכיחה אותה מעט את מכאובה וצרת לבבה. בעברה דרך אחד הכפרים נתאמתה לה השמועה הנוראה על דבר החלי־רע אשר פרץ בארץ. אז שמה רגליה כאילות ותרץ הלאה, הלאה; אך בעבר עשרה רגעים גבר רפיון גוה על רגשות נפשה הסוערת. אז היה עליה לעבר אל עבר הגדר אשר מאחורי הכפר. כבר הגיעה עת הצהרים. עני אחד אשר עבר לפניה נתן לה פת לחם ותסעד את לבבה ותנפש מעט. אך בקוּמה ללכת לדרכה חשה עוד יותר כאב ברגליה, אשר מאנו לנוע ממקומן. מאד, מאד חפצה לרחץ את רגליה הצבות בנחל השוטף לארך הדרך, אך גם הדבר הזה אסור לעשות בשבת. אז הוציאה מחיקה את המכתב ותקראהו שנית ולמקרא דבריו התאוששה ותקרא כמו בקצף על רגליה העיפות והצבות: “הוי, הוי, הלאה, הלאה! חזק ואמץ, נשמת אפי! הנה אמך הולכת וקרבה אליך!” והעננים, אשר כסו את פני השמים, החלו להוריד טפות גדולות, אשר נפלו על פניה המזיעים וישובבו את נפשה ברגעים הראשונים; אבל חיש מהר הרטיבו את בגדיה וגם את כתנתה לעורה ויהיו עליה למשא כבד מנשׂא. רגליה העיפות טבעו לרגעים בבץ, אשר כסה את כל הדרך; גם רוח קר, אשר נשף לנגדה וירעיד את כל עצמותיה, עמד לה לשטן בדרכה, אבל היא לא שמה לב לכל אלה ותדָחף הלא הלאה. אז באה דאגה חדשה אל לבבה ותכריענה כלה — התעצר כח לבוא אל מחוז חפצה? מרגע לרגע צרו צעדיה ותתנהל בעצלתים כשבלול. וככל אשר הוסיפו רגליה הצבות לנוע אט אט הלאה, כן הוסיף רוחה הקשה לתאר לפניה בתמונה יותר חיה ויותר בהירה את אשר יקרה באחרית נסיעתה. התזכה עוד לשמוע את מלתו האחרונה? ואולי — מה נורא הרעיון! — תספיק אך לראות את פניו המתים! אמנם יכול היות, כי יסור ייסרנה ה' על חללה את השבת. “חזק ואמץ, נשמת אפי!” יללה הזקנה “אל נא תמות עוד. אמך הזקנה באה אליך!”

הגשם חדל. השמש יצאה על הארץ ותשלח את קויה הלוהטים כאש אל פניה הרטובים וייבשום, אך כעבר רגע רטבו שנית מזרמי הזעה אשר שטפו ועברו ממרום מצחה. כל צעד ושעל הסב לה עתה מכאובים רבים, אבל רגליה גברו חילים ותלכנה הלאה, הלאה. כבר עיפו, כבר צבו, כבר היו כגזרי־עץ ובכל זאת התרוממו בשארית כחן הלאה! הלאה! קול נפש גועת — אהה, רחוקה היא ממנה עדנה! — הוא הקורא אליה, והיא כמו ענתהו מרחוק: “הנני באה, הנני באה, נשמת אפי! חזק ואמץ! אמך הזקנה באה אליך. חזק! עוד אביט אל פניך הנעימים, עוד אמצאך בחיים!”

עגלון אחד, אשר עבר על פניה ויתבונן אל מצבה, הציע לפניה לשבת מעט בעגלתו, אבל היא הניעה ראשה בקשי ערף. השעות אחרי הצהרים ארכו לה מאד — והיא התנהלה הלאה, דרך היער הארוך לעין קצה, ותכשל לרגעים מאין אונים, ופניה וידיה נשרטו לרגעים בענפי העצים העומדים לצדי הדרך. השמש האכזריה החלה לאחרונה לרדת ואדים עבים החלו להתרומם מלב היער, והפרסאות הארוכים עודם משתרעים לפניה בארכם הנורא, והיא נדחפת הלאה הלאה, וכחותיה יעזבוה מרגע לרגע; ראשה סחרחר מרב רפיונה ורגליה נשאות כמו בלי דעת. וכפעם בפעם דובבו שפתיה: “התאושש נא, נשמת אפי, הנני באה!”. כבר שקע השמש והכוכבים אשר נוצצו זעיר שם בשמים הכהים הודיעוה, כי כבר יצאה השבת. הנה כלה גם היער ובית המלון אשר לבנה נשקף לה מרחוק. רוחה נבא לה דבר נורא ולבבה פג בקרבה. הנה היא הולכת וקרובה אל הבית וקולות עצב הרעידו את האויר ויגיעו לאזניה. ואיש לבוש בגד ארוך פתח לה את הדלת וינע לעמתה באצבעו לאות כי תבוא הביתה בלי שאון. האם הזקנה באה הביתה ותבט אנה ואנה ותרא, והנה כלתה ונכדיה יושבים לארץ — כאבלים.

“ברוך דין האמת!” קראה הזקנה ותקרע את שמלתה ממול פניה.

“ומתי מת?”

“אתמול! גם הוכרחנו לקבר אותו מהר לפני בוא השבת”.

האֵם הזקנה הרימה את קולה הרועד ותקרא גם היא את מזמורי התהלים עם אנשי הבית: “שיר חדש אשירה לך, בנבל עשור אזמרה לך!”

* * *

המשגיחות ראו כן תמהו אל זרם החיים, אשר עבר פתאם בגוה הצנום והצפוד, ויעודדנה ויושיבנה הכן על המטה. האֵם הזקנה הביאה את ידה הרועדת אל חיקה ותוצא משם פסת־ניר קמוטה כתובה פנים ואחור ואותיותיה מחוקות כמעט מרב ימים אשר עברו עליה, ותגש אותה אל עיניה הלטושות. ברק־אור נעים הופיע בהן ויאר את פניה הקמוטים ברבבות קמטים דקים, ושפתיה דובבו בדממה: “הנני באה, נשמת אפי! התאושש נא, מחמדי! אמך הולכת וקרבה אליך! עוד אראה את פניך הנעימים! עוד אמצאך בחיים!”

א.

– לא אוכל לחכות עוד, – קרא מנשה בשפל קולו, – עוד מעט וחצות הלילה הגיעה.

רחל עצרה באנחותיה, אף האירה מעט את פניה בגשת אישה לברך על הנרות; אך הפעם לא שמחה בלבבה לזכר הנסים והנפלאות, אשר עשה אלהי אבותיה לעמו ולמקדשו, אשר הציל אותם מידי היונים. לבה היה קרוע לגזרים מפחד ודאגה לגורל בנה, בנה החכם והטוב, אשר נעדר מביתה בפעם הראשונה לימי חייו בעת העלות נרות הזכרון והתקוה של חג החנכה. ומה מעשהו שם – מחוץ לשערי הגיטו – ברומי, זאת העיר הגדולה הצרה והאפלה למרות חק הפַּפָּא? ויגונה וחרדתה גדלו שבעתים, בזכרה כי הלילה הזה הוא גם חג הולדת משיחם. בעינים רטובות מדמעה הביטה אל פני אישה העצובים והקמוטים הנשקפים בהוד הזקנה מבין תלתלי ראשו הלבנים וזקנו המגֻדל הלבן כצמר צחר, בקחתו את ה“שמש” להדליק בו נרות־השעוה התקועים במנורת הכסף המתנוססת בתשעת קניה. הוא היה לבוש מעיל שחור וארוך עד קרסוליו, ומתחת למעיל נראתה קַפוטתו היפה והנקיה וחגורת המשי שעל מתניו. הבגדים האלה לא היו יקרים ביותר. ראשי העדה לא נתנו אז להנהיג בגיטו את המותרות אשר מלאו את רומי הנוצרית. גם בהדור¹ הצעיר, אשר נאסר עליהם מטעם ממשלת הפפא להקרא בתאר הכבוד “סניוֹר”, נמנעו בפקודת מנהיגי העדה להתקשט ולעדות עדי ה“סניורים”.

– ברוך אתה ה' – התחיל מנשה הזקן בנגון עלז, – אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנֻכה.

ובקול רועד ענתה גם רחל אחרי אישה בשוררו את השיר העתיק כמנהג ישראל:

מָעוז צוּר יְשׁוּעָתִי

לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ;

תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי

וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ:

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ

לַצָּר הַמְנַבֵּחַ.

אָז אֶגְמֹר

בְּשִׁיר מִזְמוֹר

חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.

היא שרה, אבל רוחה התעופף ברחובות ובשוקים של העיר החשכה, בשביל להפיץ אור האהבה. אין כל ספק בעיניה, כי הוא אסור כבר בידי השוטרים; ומי יודע את האסון הנשקף לו עוד? אמנם זאת רומי העיר היתה בטוחה ליהודים רב יתר מערים אחרות; הדבר היה ויהיה תמיד לפלא ולנס הגדול אולי גם מנס חנכה, כי למיום הולדת משיחם ועד הנה ישבו היהודים בלב הכנסיה הנוצרית וגם החזיקו בה מעמד, – עם עולם ישב בעיר העולם.

הגיטו הרומית לא ראתה את המחזות הנוראים, אשר ראו לעתים קרובות הגיטות בברצלונה, פרנקפורט ופרג. נהרי נחלי הדם, אשר שפכו נוסעי הצלב הפראים, שטפו הרחק מאד מעיר בירת הצלב. באנגליה, בצרפת, בגרמניה עשה היהודי, זה השעיר המשתלח של כל העמים, כל דבר עול ותועבה: שׂם רעל בבארות המים ויבא את “המות השחור” לעולם, דקר את תמונת הגואל, שחט ילדים להשתמש בדמם, חרף וגדף את הקדושים; באחת, עשה את כל חטאות האדם וכל אשר אך יכול להמציא דמיונם העז של רואי־מומיו ההוללים. לא בן יהודי רומי, הם היו אך כופרים זעומי האלהים. ואולי זכות עניותם, בערך ליתר הגיטות, עמדה להם לשפך עליהם אך די בוז וקלון, תחת הדמים אשר נשפכו ביתר מושבות אחיהם. ובכל זאת אין לכחד כי שֶׁפך דם יהודי היה חזון יקר גם שם.

קול השיר נאלם מהר על שפת רחל, אך מנשה ידע למשול ברוחו ויוסף לשיר:

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי

אֲזַי בִימֵי חַשְׁמַנִּים,

וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָלַי

וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.

וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים

נַעֲשֶׂה נֵס לַשׁוֹשַׁנִּים

בְּנֵי בִינָה,

יְמֵי שְׁמוֹנָה,

קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים.

הם היו אנשים עשירים, כאשר העידו בה שמלותיה וקשוטיה היפים, אבל לא יקרים ביותר, ככל אשר הרשו חקי המועצה נגד המותרות – שמלת משי הפרופה מתחת לצוארה במחט־זהב מְשֻׁבָּץ במרגלית יחידה, צמיד זהב על אחת מזרועותיה, טבעת בלי מלואת אבן על אחת מאצבעותיה, ענק פשוט ויפה על צוארה ועל ראשה צעיף לבן ונקי.

רחל הביטה אל המנורה ואל תשעת קנותיה, ועצבת נוראה לחצה את לבבה. לוּ היו לה תשעה שתילי זיתים, כאשר לאם מרים, האם הברוכה בישראל; אבל, אהה, ואך נר אחד לה – נר קטן יחידי. רוח קל יפוח בו – ואיננו, ואור חייה ישוב לגיא צלמות.

כי לא היה יוסף בגיטו, בזה לא היה כל ספק. לבו הטוב לא נתנהו בשום אופן לגרם להם דאגה ופחד כאלה, לוּ יכל לבוא הביתה. ואמנם גם רחל, גם מנשה וגם מרים כבר רצו רצוא ושוב פעמים מספר בכל פנות הרֶבַע ההוא לחפשו בכל המקומות אשר אך יכל להעצר שמה; גם עד המבואות הצרים המלאים בצה וחלאה ממי הַטִּבֶּר, אשר יגאו והעלו שמה רפש וטיט, מקום שם יושבים דלת העם, עשר משפחות בבית אחד – גם שמה הגיעו ויחפשוהו בכל פנותיהם, אבל לשוא! רב צער ודאגה שבעה לה נפשם בימי חייהם, אך דאגה כזאת לא ידעו מעודם. ומה רבה אהבת מנשה ורחל לבנם היחיד, זה יוסף “בעל החלומות”, כאשר כנוהו מכיריו ורעיו; זה העלם היפה והנלהב, אשר אש תמיד תוקד בעיניו השחורות ורוח חן וחסד, רוח אצילות שפוכה על כל תוי פנים הרכים והנעימים; זה האיש הצעיר, אשר הביט בבוז על כל סחר הגיטו המגבל מאד בימים ההם, ואשר היה נכון להיות בקרב הימים לרב העדה, אף כי ברק שכלו החד הכה לפעמים בסנורים את עיני מוריו ורבותיו התמימים ויעורר בהם מחשבות זרות, שטוב היה לו ולהם לוּ נרדמו בסתר לבבם. ומדוע זה לא יהיה גם לבחיר הבנים? מדוע זה יתהלך תמיד ברחובות עיר בעינים תועות? מדוע זה תדמענה עיני היהודי בקראו את “הסליחות”? מדוע זה לא יקח לו לאשה את מרים, זאת העלמה הנפלאה, חמדת עין כל רואיה? מדוע זה יהתל בכל מנהגי הגיטו ולא יאבה שמע על דבר השדוך הטוב הזה בין בני רעים וידידים מנער, אשר שניהם יחד עשירים ולשניהם זכות “החזקה” בַבתים אשר ידורו בהם, בתים גדולים ומפארים, שאך בנין עתיק אחד מבדיל ביניהם, העומדים בקצה הרחוב הגדול Via Rua“”? מדוע? מדוע?… אבי מרים היה אב למשפחה גדולה וישבו לבדם בביתם, אבל מנשה השכיר חלק גדול מביתו לאחרים; החדרים היו יקרים מאד בגיטו, הצר מאד מהכיל את כל תושביו הרבים ההולכים ומתרבים מיום ליום.

___________

ב.

מנשה שכב על מטתו; גם רחל נשענה על משכבה, כי חזקו עליה דברי אישה. ידוע ידעו, כי אך שוא יחכו לבואו עד הבקר. מנשה הצטַין תמיד באמץ לבו, וכאשר ידע למשל ברוחו כן משל גם בנפש רחל הרכה להטותה לחפצו, והיא הסכינה מעודה לעשות ככל אשר יצונה; אך הפעם היה בעיניה כאביר לב, כאכזרי. הלילה ארך לה מאד. מחזות נוראים עברו לנגד עיניה, אשר לא סֻגרו רגע, וירעישוה מאד. הבוקר אור; השמש שלחה את קויה מבעד לבתים הגבוהים, אשר ממול בית מנשה, גם אל הגיטו האפל. חמשת שערי הגיטו נפתחו, אך יוסף לא בא גם באחד מהם. רוכלי היהודים נראו ברחוב בכובעיהם הכתֻמים החבושים לראשם, ובידיהם ארגזי סחורות מיוחדות לחג־הלדה. אחדים מהם מכרו מיני עשבים שונים לרפואה, קמעות חלולים וסגלות בעד ילדים לשמרם מעין רעה ומכל מחלה ופגע. הוֹ, הוֹ! יקראו הרוכלים בעברם ברחובות רומי. – מנשה קם בבקר, פניו היו נזעמים וקמוטים מאד, וילך לו לבית מסחרו. והזהר הזהיר את אשתו משאל ודרש על דבר יוסף מחוץ לשערי הגיטו, פן יוָּדע מפיה לאויב כי עבר יוסף חק והמיטה עליו את הרעה. יחכו נא עד הצהרים, אולי ישוב בין כה וכה הביתה. בית מסחר מנשה היה ב“מגרש היהודים”. חנויות רבות חסמו שם את הדרך בפני העוברים. כל סחר החנויות ההן היה בבגדים ישנים; המסחר בבגדים חדשים נאסר ליהודים בבוּלה² מיוחדת, אשר יצאה מאת האפיפיור, ואף בגדים פשוטים מאד נמצאו שם למכירה, מבגדי הרועים והאכרים עד הבגדים הישנים של השרים היושבים ראשונה בחצר האב הקדוש. במרכז הרחוב מַזרֵקת־מים חדשה בדמות שני דרַקונים, אשר הספיקה מים לכל הגיטו מתעלת פאול החמישי, תחת מי הטבר העכורים, אשר שתו היהודים עד הימים ההם. בקצה הרבע ההוא התנשאו ביפי חרבנם בנינים מספר עתיקים מאד, אשר נשקפו כענקים המביטים ממרום על בתי הגיטו הקטנים והנמוכים: הארמון העתיק של Boccapaduli, היכל עזוב עם מגדל גבוה ושלשה בתי תפלה חרבים. דרך שער רם ונשא, אשר נסגר תמיד כבוא השמש, עברו אל “מגרש יהודים” שני, מקום שם נאספו ובאו הנוצרים לעשות מסחר וקנין עם היהודים. חנות מנשה לא היתה רחוקה מביתו, אשר עמד בקצה הרחוב Via Rua“” הסמוך ל“מגרש היהודים”. הקצה השני של הרחוב ההוא הגיע עד רחוב Via Pescheria, ומשם נטה עד שער אוקטפיוס ועד הגשר Qualtro Capi. זאת תכנית הגיטו במאה השש עשרה.

אך יצוא יצא מנשה מביתו, ומרים באה לשאל אם כבר שב יוסף הביתה. פניה היו עצובים מאד. מרים היתה יפה להלל, לפניה היה טפוס מזרחי, עיניה השחורות הפיצו אור אהבה וחמלה רבה; היא היתה לבושה שמלת צמר פשוטה בלי כל קשוטי רקמה ותכשיטה היחיד היה צמיד כסף על ידה הימנית. רחל ספרה לה בדמעות על לחייה כי אין עוד כל בשורה מוצאת. אבל מרים לא בכתה עמה, אף אמצה לבב האם האֻמללה בתקוה, כי עוד מעט ושב בנה הביתה בשלום.

ואמנם כעבר רגעי מספר הופיע יוסף בבית. פניו הפיקו התעוררות והתרגשות, שערות ראשו וזקנו השחורות היו סבוכות ופרועות ועיניו הפיצו אש זרה. זה היה עלם יפה תאר ונפלֶה במראהו, במלבושו האדֹם־כהה ובכובעו הכָּתֹם־שחרחר.

“Pax vobiscum”!

– מה זה היה לך, יוסף? – קראה רחל, והיא נפעמה מאד, – השכור אתה או כסיל?

–Gloria in altissimis Deo! (שבח לאל עליון) ושלום על כל ישרי לב בארץ! – הוסיף יוסף בעליצות נפש. – הלא חג הלדה היום, אמי. – ואז התחיל לשיר חרוז אחד משיר תפלה קתולי:

“שמעון הקדוש בימי –”

יד רחל הורמה פתאום ותך בחזקה על שפתיו.

– מחרף ומגדף! – נתנה עליו בקולה ופניה נהפכו למראה אפר.

יוסף הסיר את ידה בנחת מעל שפתיו. “את היא המחרפת, אמי”, קרא אליה. “גילי ושמחי, כי זה היום עשה ה', בו נולד המשיח הגואל – אשר הואיל למות בעון העולם”.

זרם דמעות פרץ מעיני רחל.

“אהה ליום! בננו השתגע – בננו משגע! הה, אלי, מה זה היה לו”?

לבה נבא לה נוראית.

ומרים עמדה לפני החלון ופניה הנעימים הפיקו דאבון נפשה הרכה.

– משגע! הוי, אמי, חלילה לי משגעון, כי כאיש אשר יעור משנתו הארֻכּה הנני היום הזה. גילי ושמחי גם את עמי יחד! נקחה נא חלק בשמחה הכללית, נהיה נא חברים עם כל בני האדם.

בת־צחוק מעֻשה הופיעה רגע על פני רחל הרטובים מדמעה.

– רב לך דבר הבלים, יוסף, – התחננה אליו – חג חנכה לנו היום, וחגים אחרים לא נדע ולא נחפץ לדעת.

– יוסף, מה זה היה לך? – נשמע פתאום קול נעים מאד, והקול קול מרים. "מה זה עשית הלילה? איפה היית?

– הגם את פה, מרים? – קרא יוסף בהסבו עיניו אל מול פני מרים, אשר לא ראה אותה בבואו – מי יתן והיית גם את עמי יחד!

– איפה?

– בבית כנסת פטר הקדוש. האח, מנגינות שמים!

בכנסת פטר! – קראה רחל בקול צרוד. אתה יוסף בני, המלֻמד בתורה ה' חללת ככה את נפשך?

– איזה חלול יש פה? קראה מרים בנחת. – האם לא ספרת לי במו פיך כאשר הלכו אבותינו אל בית כנסת הנוצרים מדי שבת בשבתו?

– אמנם כן, ענתה רחל. – אבל הדבר הזה היה בעת אשר מיכל אנג’ילו בּוֹנָרוטִי צִיֵּר את ציוריו הנפלאים מדברי ימי ישראל. אז הלכו אבותינו לראות את תמונת מחוקקנו על קבר הפפא. גם שמעתי אומרים כי היו יהודים, אשר התגנבו אל כנסת פטר לראות שם את העמוד הנפלא ממקדש שלמה, שנפל בעוונותינו בידי צוררינו אלה. אבל האפיקורוס הזה הלא הלך שמה לשמוע אל הרנה ואל התפלה, אשר ערכו שם בחצות הלילה.

– אמנם כן, קרא יוסף כחולם, – אל תפלת החצות. – עשן הקטרת, נרות ככוכבים, תמונות הקדושים, חלונות מבהירים בציורי־פלא, המון רב מתפללים ובוכים, והמקהלה והעֻגב בכו גם הם לעמתם, רגע השמיעו קול זעקת שבר כהד קול המעונים הקדושים, ורגע – המיה חרישית המלאה לה מנוחת נצח – המית הרוח הקדושה.

– אבל איככה ערבת את לבבך להֵרָאות שמה? יללה רחל.

– ומי זה יעלה על לבבו לבקש איש יהודי בקרב ההמון הגדול ההוא? בחוץ היה חשך אפלה ובִפנים אור־כהה. אני הסתרתי פניך ואבך. עיני המתפללים היו נטויות אל הקרדינלים המפוארים בהדרת קדש, אל הפפא, אל המזבח. ומי זה ישים עין ולב אלי?

– אבל הכובע הַכָּתם, יוסף!

– בבית התפלה עומדים בראש גלוי, אמי.

– ואתה גלית שם את ראשך ובשעת התפלה? הוי, חטאת שאול!

– לא להתפלל באתי שמה, אמי. תשוקה עזה משכתני שמה. – נכסף נכספתי לראות בעיני ולשמע באזני איככה יעבדו שם את המשיח מנצרת, אך גלי המנגינה הנפלאה שטפוני, נשאוני וירימוני מעלה, מעלה למרומי שחקים עד לפני כסא כבוד האלהים. פתאם נפקחו עיני רוחי לדעת אל מה זה ערגה נפשי תמיד, מה היא התשוקה העזה, אשר בערה בי תמיד כאש, ותאכל את בשרי ותלחך את דמי, אף כי לא דברתי עליה מעודי! ידעתי מה הם הגעגועים הזרים, השאיפות והרגשות הנעלמים, אשר הציקו לי – בין רגע הבינותי סוד מנוחת הנפש.

– ומה הוא – יוסף? שאלה מרים בנעם קולה. ורחל נפעמה מאד עד אשר לא יכלה גם השיב רוחה ואף כי לדבר.

– להיות לקרבן – ענה יוסף בנחת ועיניו הפיקו גיל ועליצות, – לסבל, למסר בחפץ לב את הגוף והנפש בעד העולם; למות לעצמו ביסורי נעם, לגוע בחיי נצח כִּגְוֹעַ הקולות הנעימים היוצאים מפי מקהלת־הילדים, הקולות הרועדים ומרחפים במרומי־אין־קץ עד כס אל עליון. הוֹי, מרים, מי יתן ויכלתי להוציא את אחינו האמללים מחשכת הגיטו, מי יתן ויכלתי למות בעדם ולהביא להם במותי אֹשר אמתי, לעשותם לבני חורין ברומי העיר!

– זה חפץ טוב, בני; אבל לעשות כדבר הזה יוכל רק איש המלא כח את רוח ה', שלוח מרצונו יתברך.

– אמנם כן. נגבר נא לאמונה. כאשר נתנצר תפלנה חומות הגיטו כרגע!

– להתנצר!? – קראו רחל ומרים בקול פחדים.

– כן, נתנצר! – קרא יוסף בעז.

רחל רצה מהר אל הדלת ותסגרנה היטב. כל אבריה רעדו מאד.

– הס! – קראה ותשאף רוח בחזקה. – אל נא יודע שגעונך לאיש. אלהי אברהם, שוה בנפשך מה היה לו שמע איש את דבריך וספר אותם לאביך! והיא פרשה בידיה ותבך מרה.

– יוסף, יוסף, התובנן נא היטב –, התחננה מרים בלב נשבר. – אני אינני מלֻמדת, אך עלמה פתיה הנני, אבל אתה – אתה בידיעותיך הרבות – התוכל להִתָּעות בשוא על ידי נביאי השקר אלה העושים את דברי נביאינו הקדושים פלסתר? האמנם לא תוכל להראותם את משוגתם וזיופיהם בכתבי קדשנו?

– הה, מרים! – קרא יוסף ברגש, – הגם את תהיי ככל אחינו? הם לא ידעו ולא יבינו. השאלה הזאת איננה תלויה בבאור איזה פסוק סתום באופן זה או באופן אחר, כי שאלת הלב היא, ולו הפתרונים. מה הוא הדבר היותר נעלה, היותר קדוש, היותר אלהי שאני מרגיש בלבבי? להיות לקרבן! ועל כן הוא, שהיה כלו קרבן, כלו אהבה – ומעֻנֶה, אך הוא – האלהים!

– אל נא תדברי אליו, מרים! – צעקה האם מרה. – הוי, בן־בלי־אמון, אשר טפחתי ורביתי בעוני! מדוע זה לא ירדה אש מן השמים ותלהט את נפשך הטמאה בעמדך שמה?

– אם הסובל והמעֻנה קדוש ונעלה בעיניך, יוסף, – קראה מרים ברגש מבלי שום לב לדברי רחל, – הלא אנחנו היהודים הם הסובלים והמענים על לא חמס בכפינו, אנחנו ולא אחרים. אנחנו כלואים פה כבהמות שדה; אנחנו מסֻמָנִים בתוי חרפה וקלון; ספרי תלמודנו היו לשרפה; נחלתנו נהפכה לזרים; שמונו לחרפה ולקלס, כל תאר־כבוד שללו ממנו; גם את מתינו לא נתנונו לקבר בכבוד או להעמיד מצבת זכרון על קבריהם. – סערת רוחה הציתה את פניה הנעימים באש לוהט ויהי מראיהם כמראה פני יהודית או יעל…

– הלא אך רפיון רוחנו הוא המביא עלינו את כל התלאות והחרפות האלה, מרים. איה הוא רוח החשמונאים, אשר לכבודם נחג³ חג חנֻכה זה? הפפא מוציא בּוּלוֹת ואנחנו נכנעים – למראית עין. התנגדותנו היא רק בסתר, בערמה. הוא מצוה לנו כובעים כְּתֻמים, ונשים בראשנו כובעים כתֻמים; אבל לאט לאט נחליף את הצבע הכתם בכתם־כהה, באדמדם, באדמדם־כהה, עד אשר יהיו כובעינו אדמים ככובעי הקרדינלים, אז יוציאו חק חדש על דבר צבע כובעים ועוד ביתר תקף ועז. הרשונו לבנות אך בית־כנסת אחד, ואנחנו בנינו לנו חמשה כמספר עדותינו השונות; אך עשׂה עשינו בערמה ונבן את כלם תחת גג אחד, ולארבעה היתרים קראנו בשם “בתי מדרש ולמוד”.

– הס, שונא ישראל! – צעקה האם האמללה. – אל תדבר דברים כאלה בקול רם. הה, אלי, אלי! מה רבו פשעי נגדך!

– ומה חפצך להוכיח בדברך אלה, יוסף? – קראה מרים – איש לא יוכל להתגרוּת מלחמה בעדת זאבים. אנחנו כל כך מעטים – היש לנו דרך אחרת מהתהלך עמם בערמה?

– הוי, אבל אנחנו נבראנו להיות עֵדי ה', לשאת את דגלו ביד רמה. ומה היא אמונתנו עתה? אך איזה גמגומי תפלה ומנהגי קדושה צבועה. שליחי הנוצרים הם הם אשר הרימו דגל אלהים וישאוהו ביד רמה בכל העמים והארצות עד אפסי הארץ. הלא טוב לחיות זמן קצר בגבורה ואמץ לב מהאריך ימים בחרפה ובוז. – ופתאם פרץ זרם דמעות מעיניו ויפל בלי כח על הכסא.

כרגע עמדה אמו לימינו, הרכינה את ראשה אליו ופניה הרטֻבים נגעו כמעט בפניו.

– תהלה לאל! תהלה לאל! – קראה באנחה. –. השגעון עבר.

והוא לא ענה מאומה. כנראה לא עצר כח עוד להתוכח. דממה ארוכה וממשכה מאד שררה בבית.

– ואיפה מצאת מחסה בלילה? – שאלה רחל לסוף.

– בארמון אַנִבַּל די בְרַנְקִי –.

מרים התנודדה.

– הלא הוא אבי הילני די ברנקי היפהפיה? – שאלה מרים.

– הוא, הוא –, ענה יוסף ופניו אדמו.

– ואיככה זה מצאת לך מהלכים בבית אחד האצילים הגדולים, קרוב למשפחת האפיפיור? –

– הלא ספרתי לך, אמי, כי עשיתי חסד עם בתו בחג “הקרניבל” האחרון, כשאשר נסחפה בין ההמון הרב אל בינות לראֵמים ברוצם במעגל ועוד מעט ונרמסה ברגליהם!

– לא, אינני זוכרת מאומה מן הדבר הזה –, ענתה רחל בהניעה ראשה. אתה ספרת לי רק מה הנוצרים האלה עושים לנו, כי יריצונו שמה במעגל כבהמות השדה.

יוסף היה כלא שומע את התוכחה הזאת.

– הסניור די ברנקי נכון לעשות למעני רב יתר –, הוסיף יוסף לספר, – אבל אני בקשתי ממנו רק, כי ירשני לבוא לעתים קרובות אל בית־הספרים הגדול אשר לו. הלא ידעת, אמי, את צערי הגדול תמיד על אשר ימנעו הנוצרים את ספריהם ממנו. שם ישבתי יום יום זה שבועות וחדשים וקראתי בספרים עד אשר נשמע קול פעמון הערב, אשר הזכירני כי עלי לשוב מהר אל הגיטו.

– אהה! זה היה אסונך, בני!

– לא, אמי, שם לא דברנו דבר בעניני אמונה.

– ותמול היית שקוע מאד בקריאתך שמה? – שאלה מרים.

– כן, וכאשר התעוררתי ממחשבותי כבר עבר המועד, מרים.

– אבל מדוע לא הזהירה אותך הילני בעוד מועד?

יוסף התנודד הפעם; אך כרגע התאושש ויען במנוחה:

“אנחנו ישבנו וקראנו יחד את טַסָּא. לה כשרונות מצוינים. יש שהיא מבארת לי את אפלטון ואת סופוקלוס”.

– ואתה, העתיד להיות רבנו, שמעת? – צעקה רחל.

– בכל דבריהם אין אף מלה בדבר האמונה הנוצרית, אמי. גם כל דבריהם לא יוכלו להביא מנוחה לנפש. מה מאד השכיל המשורר יהודה הלוי באמרו: “אל חכמת יון אל תקרב”.

– הישבת קרוב אליה בבית תפלתם? – שאלה מרים.

יוסף הביט אליה בעינים מפיקות תם ובר לבב.

– היא לא הלכה אל בית התפלה –, ענה במנוחה.

מרים פנתה פתאום אל מול הדלת.

– עתה אחרי שובך בשלום לבית הוריך, יוסף, אין דבר אשר יעצרני עוד פה.

פניה אדמו וחורו חליפות וחָזֶהָ התרומם בחזקה; ותעזב מהר את הבית.

– מרים, מרים –, נאנחה רחל. – אך זאת היא נפש יקרה המלאה לה אהבה ואמונה אֹמֶן. מפיה לא יצא אף הגה על דבר נאצותיך אלה.

יוסף קפץ ממקומו כנשוך נחש.

“מפיה לא יצאה אף הגה”! אבל אני, אמי, אני ארעים בקולי עד אשר ישמעו דברי מקצה הגיטו ועד רצהו.

– הס! הס! עוד מעט ושמעו השכנים את דבריך –, קראה האם בחרדת לבב.

– הלא זה הוא חפצי!

– עוד מעט ובא אביך לראות אם שבת כבר הביתה.

– אני אלך אליו להרגיע את רוחו.

– לא! – קראה רחל ותאחז בבגדו. – אני לא אתנך ללכת. השבעה לי, כי לא תדבר באזניו את גדופיך ונאצותיך אלה, פן יככה ארצה כרגע.

– התחפצי כי אשקר לו? לא! עליו לדעת את כל אשר אמרתי לך.

– לא, לא! אמר לו כי אחרת לבוא, כי נסתרת במחבוא כל הלילה.

– האמת היא נעלה על כל. הנני הולך להגיד לו את האמת. – ובדברו נתק את בגדו מכפות ידיה ויצא מהר מן הבית.

רחל ישבה לארץ ותפרש כפיה ותתנועע אנה ואנה ממצוקות נפשה. הרגעים והשעות ארכו לה מאד, והיא יושבת בודדה ומחכה בכליון נפש לבוא בנה ובעלה, אך גם אחד מהם לא בא עוד. דמיונה העביר לפניה מחזות נוראים, אשר נפלו בין בנה ובין אישה – ותתחלחל. כאשר קרבה שעת הצהרים קמה מעל הארץ, וכמו מבלי משים החלה להכין ארוחת הצהרים. ומנשה בא במועדו, כשאר הסכין מדי יום ביומו, לארוחת הצהרים. עיני רחל החודרות ראו את פניו הזועפים והנה חורו מאד, אך לא גלו לה מאומה. הוא רחץ את ידיו כדין ויברך וישב אל השלחן. פעמים רבות רחפה השאלה על שפתי רחל, אך לא ערבה את לבה להביע אותה עד קרוב לסוף הסעודה.

– בננו שב. הראית אותו

– בננו? איזה בן? אין לנו בן.

ומנשה כלה את ארוחתו וילך לו.

_________

ג.

הכנסיה הקתולית קבלה בזרעות פתוחות את הבן הנדה מהוריו, מעמו ואלהיו. וחבה יתרה נודעה לו מראשי הכנסיה, יען כי בא לחסות בצלה ברצונו החפשי והכרתו הפנימית: גם מאן לקבל את הפרס השנתי הקצוב מטעם הפפא לכל המומרים מבני ישראל על חשבון הגיטו; כי היהודים היו אנוסים לפרנס את הבנים הכחשים שיצאו מקרבם. טבילת המומרים היתה תמיד ברב פאר והדר; אבל בהיות המקרה הזה נכבד בעיניהם מאד וגם יען כי חג גדול קרב לבוא, החליטו לעשות ליוסף בן מנשה כבוד גדול מאד בהיות הטבילה בפומבי ובכל הוד ותפארת. עד יום הטבילה נעצר יוסף במִנְזָר ללמד שם תורת דתו החדשה מבלי יכלת, לוּ גם חפץ, לראות את הוריו או את אחיו בני עמו. ומאת הקרדינלים יצאה פקודה מיוחדת האוסרת עליו לשוב אל הגיטו, לאכל, לשתות, לישון וגם לדבר את אחיו בני עמו כל ימי הבחינה, ואם יעבר חק – יאסר בכבלים וגם שבטים נכונים לו. מדי יום ביומו התהלכו רחל ומרים בסביבות המנזר, בקוותן כי תוכלנה לראותו; אך נזהרו מאד לעמד רחוק מן המנזר, לפחות תשעים אמה, כי כל יהודי אשר יהין לגשת יותר יֻכֶּה מכות רצח והָגלה מן העיר. אך מלה אחת, רמז קל או תוכחה להשיבו אל דת אבותיו – והאיש ההוא ישלח לעבודת פרך לכל ימי חיו.

והחג בא. המון רב מלא את ה“בסטיליגה די לטרן”; הפפא בעצמו היה באותו מעמד, ובין כל ההוד והתפארת השפוכים מסביב ולקול מנגינות מקהלת המנגנים עמד יוסף נרעש ומתרגש עד היסוד בו; אחד הקרדינלים זרק עליו את המים הקדושים, ויקֻבל בחיק הכנסיה הקתולית. אַנִבַּל די פרנקי, אשר שם כבודו נקרא על המומר מן היום ההוא והלאה, היה לו ל“אבי־הטבילה”. הקרינל המכהן ביום ההוא דרש דרשה נלהבה ויברך את כל הנאספים הרואים עין בעין את הפלא הגדול אשר קרה ביום ההוא. ככלות הדרשה עבר ה“זר” הצעיר, לבוש בגדי משלי לבנים כשלג, בסך בכל רחובות רומי, למען אשר יראו כל יושבי עיר־העולם איך נצלה נפש אחת ממצולות הגיהנום לאור באור אמונת אמת. ובעליצותו הרבה ברגע האחדות עם כל המין האנושי, עם האב שבשמים ועם בנו המשיח, אשר היה לו לסמל לא ראה “יוסף די פרנקי” – כאשר נקרא בשמו החדש – את הפנים הזועפים והקודרים, פני אחיו בני עמו, אשר היו בקרב ההמון הרב, לא התבונן אל השנאה העמֻקה והבוז העז, אשר הפיקו עיניהם הכהות בעבר ההמון החוגג על פניהם. גם בכרעו על ברכיו בלילה ההוא לפני הצלב והתמונה הקדושה לא עלתה כל מחשבה על לבבו על דבר הצירימוניה אשר נעשתה בבית הכנסת לאחיו בני עמו לפנים, מחזה כהה ומעציב מאד אשר עשה רושם עז על כל נפש, רב יתר מכל ההוד והתפארת, אשר הזהירו ביום ההוא בבית תפלתו הוא.

בית הכנסת היה בניין עתיק אשר לא הצטין במראהו החיצוני מכל יתר הבתים הסובבים אותו, אך בפנים היה מלא הוד והדרת קדש: כתבי זהב וכסף עם פעמוניהם הרבים אשר על ספרי התורה, ורקמת הזהב בפרכת שעל ארון הקדש התנוצצו בברק יפעתם. שמשות אחד החלונות אשר בקיר המזרח, היו משנים עשר צבעים שונים למספר שבטי ישראל, סמל דמות האורים והתומים. באמצע בית־הכנסת עמדה תבנית בית המקדש לכל פרטיו, זכרון תפארתם בימים מקדם.

מועצת העדה חרצה משפט למתח על יוסף בן מנשה מדת הדין היותר קשה שיש לדת ישראל. כל היהודים יושבי הגיטו נקראו לבוא ביתה הכנסת; דומית מות הרת פחד וחרדה שררה בכל ההמון הרב; כל איש ואיש אחז בידו נר שחור, אשר הפיץ אור אדמדם־כהה על צללי הבית הגדול ההוא. אז הריע השופר בקול פחדים נורא ואיום מאד, ולקול השופר הוטל החרם, הקללה האיומה השוללת מן הבוגד הארור כל זכות אדם בחיים ובמות, וכל המון הנאספים כבו את נרותיהם ויקראו בקול גדול: “אמן!!!” החשך כסה את בית הכנסת ואת כל העם אשר בו; אך בלבב מנשה גדל החשך שבעתים כאשר נדחף בברכים כושלת הביתה לשבת עם אשתו יחד לארץ ולבכות את יוסף בנם המת. בפנת הבית דלקה מנורת־שמן קטנה, אשר הפיצה אור כהה ורועד בחשכת הבית, לזכר נשמת המת, וקול בכי מר ותפלה ותחנונים בעד מנוחת הנשמה האמללה נשמע בלילה ההוא בדומית הגיטו. ומרים, אשר פניה הנעימים חמרמרו מבכי, שרפה את הטלית אשר רקמה בידיה לָאיש, אשר אהבה בכל עזוז רגשותיה ואשר קותה כי אהוב יאהבנה גם הוא בקרב הימים, ותלך להתאבל עם האבלים ולבכות עמם יחד לשברם הגדול, בחבקה בידיה הרכות והענוגות את ידי האם האמללה.

אבל רחל בכתה על בנה היחיד בלי הרף ותמאן להתנחם.

_________

ד.

הילני די־פרנקי הודיעה את החדשות על דבר החרם את יוסף די־פרנקי. הדבר הזה נודע לה מפי נערותיה, אשר שמעו את כל פרטי הדבר מפי שלמה הלץ. זה היה בן בליעל ריק ופוחז, אשר מצא לו מהלכים בין היהודים והנוצרים יחד, ובתהפוכותיו אלה מצא לו תמיד מקום להשתכר.

בת־צחוק נראתה על שפתי יוסף בשמעו את דבר החרם ובעיניו נראו דמעות.

– אינם יודעים מה הם עושים, – ענה יוסף ואמר לה.

– הוריך מתאבלים עליך כעל מת.

– הם מתאבלים על היהודי המת, ואהבת הנוצרי החי תהיה להם לנחומים.

– אבל הן לא תוכל לגשת אליהם כאשר לא יוכלו המה לגשת אליך.

– האמונה תהפך משרש הרים; נפשי קשורה בנפשם ורוחי יחבק את רוחם. עוד יבוא יום בו נגילה יחד באור המושיע, כי אך “בערב ילין בכי, ולבקר – רנה”. ופניו החורים האירו בזהר הנצח.

הילני התבוננה אליו ורגש תמהון וחמלה מלאו את לבבה הרַגש.

– מה זר הלך־רוחך, סניור יקר, – אמרה אליו אחרי מחשבת רגע.

– לא זר הוא, סניורה, כי פשוט מאד – כהלך־רוח ילד, ענה יוסף, ועיניו הכהות והעמקות המלאות התפעלות והזיה נפגשו עם מבטה הבהיר.

היא היתה רמת קומה ויפה מאד, ובתבניתה נדמתה יותר לפסל יפה מעשה הפַּסָלים בימים ההם לפי טעם היונים מאשר לעלמה רומית. שמלת־המשי הלבנה אשר עליה גלתה האת כל חמודות גויתה המחטבת. בעד החלון הגדול אשר לבית־הספרים, מקום שם עמדו שניהם, השתעשעו קוי השמש על תלתליה הנפלאים וכתמי קסם נראו על עורות החיות הפרושים על הרצפה. התמונות היפות, פטורי השן, שדרות הספרים, הפסילים והפרוטומות הנהדרים – כל אלה יחד כללו תפארת האולם ההוא, אשר התאים מאד אל תמונתה העדינה. כאשר הביט אליה עבר רעד קל בכל יצוריה פנימה.

– ומה הוא הדרך, אשר בחרת לך בחיים מהיום והלאה? שאלתהו הילני.

– הכנעה, מסירת נפש, ענה יוסף כמעט בלחישה. – הורי צדקו מאד. יוסף מת. כל חפצו ומאוייו לאלהים המה, כל לבו ונפשו – למשיח. אין עוד חיים בעדי, בלתי אם עבודה.

– אבל למי ובעד מי תעבד?

– בעד אחי, סיניורה.

– הם מתעבים אותך.

– אני אינני מתעב אותם.

היא החרישה רגעים מספר; אחרי כן קראה ברגש:

– אבל עבודתך לא תוכל להביא כל תועלת. עמל דורות רבים לא הצליח להביאם אלינו; כל הבולות של האפיפיורים הקשו את ערפם עוד יותר.

– אבל עוד לא נסה אף אחד למשך את לבבם בחבלי אהבה, סניורה.

– אך את חייך תפקיר והועל לא תועיל מאומה.

– את שוכחת – קרא יוסף בצחוק־עצב – כי מת אני.

– לא, לא מת אתה, – לשד החיים נוזל בעורקיך. הנה תור האביב בא. שא נא עיניך וראה מה מזהיר השמש ברקיע התכלת! לא תמות – עליך לחיות, לשבע נעימות באור בחיים ולהתענג על יפי הטבע.

– אור השמש הוא אך סמל האהבה האלהית. פתוּח גביעי הפרחים – אות שובו לתחיה.

– אתה חולם, סניור יקר, אתה חולם בהקיץ בעינים פקוחות. ומה נפלאות העינים האלה! אני לא אוכל להבין את האהבה אשר הסבה את לבבך מכל חמודות הטבע, מכל קשרי משפחה ותקרע לבות הוריך לגזרים.

עיני יוסף מלאו דמעה.

– אל נא! כל חמודות הטבע, כל קשרי המשפחה אשר אמרת אך צל עובר המה. אכן את היא החולמת, סניורה. האמנם לא תחושי בלבבך מה חדל המה – הנה הנה גם הככר הנחמדה הזאת המשתרעת לנגד עינינו, גם הַמְקֵרָה הנפלאה ההיא הסוככת עליה ממעל עם מאורי האור התלויים בה להאיר לנו ולעַנג את רוחנו – אך תענוג עובר המה; זה המאור הגדול השוחה יום יום בים התכלת – אך חזות שוא, אפס ותהו הוא לעמת אהבת המשיח הנצבת לעד.

– דבריך אלה אך צלצלי שמע הם באזני, סניור יקר.

– הלא הם דברי אמונתך, סניורה.

– לא, לא דברי אמונתי המה! – קראה הילני ברגש. – הלא ידעת כי אינני נוצרית בלבבי. אף אין נוצרי בכל ביתנו, אם כי לא ידעו ולא ירגישו זאת בעצמם. אבי מתענה בימי הצומות, אך לבו ונפשו נתונים להגיונות אריסטו הכופר. רומי הגדולה סופרת את אבני־חרוזיה ומגמגמת את “פַּטֶרְנוֹסְטֵרֶיהָ”, אך רוחה לא נאמנה עוד את אמונתה. כל הליכותינו בסך, כל חגיגותינו בפומבי, כל חגינו הנהדרים ביקר תפארתם, כל בגדי־השָּׁרֵת המזהירים בזהב רקמתם – מה לכל אלה ולמשיח החִוֵר, אשר שמת לך לסמל כל נעלה ונשגב?

– אם כן אפוא עבודה רבה לי גם בקרב הנוצרים. ענה יוסף בנחת.

– אך אסון ופגע תביא להם ברוחך הרעה והקרה כמות אשר תקרא לה בשם אמונה. חכמי החרשים, הם אשר הביאו ענג וגיל לעולם, אך הם הרגישו בגאון רוחם את נשמת היפי והנעם הנמצאים בטבע וביצורים, ואם אמנם הפלא הפליאו לעשות בצירם את “המשפחה הקדושה”, את הצליבה, את המשיח המת ואת “הסעודה האחרונה”, הנה אך נעימות החיים והיפי הם אשר אצלו עליהם מרוחם לברא יצורי פלא אלה. ומה הוא הקסם הנפלא המרחף על פני יצירי ג’יאוטו החסיד? הלא אך גאון החיים, נעם הצבעים, יקר תפארת האדם, התפעלות ה“מוזות”! והאם לא נתנו גם אצילינו לציר את תמונותיהם כדמות השליחים? האם לא שמו על פניהם מסוה האמונה והאהבה? האם לא הבינו גם הם סוד הקדושה החופפת על חכמת החרשת? והאם לא מלאה לה רומי חכמת החרשת של עובדי האלילים? האם לא התנוססו פסילי לָאוֹקוּן, קליאופַּטרה, וֵינוס גם בגן תפוחי הזהב אשר להותיקן?

– ובכל זאת אוהבים צַיָּרַיִךְ ביותר לציר את “המַּדוֹנָה” ואת הילד.

– הלא אך את וינוס ואת קוּפיד אנחנו רואים בציוריהם.

– לא, דברים כאלה אינם ראויים להסניורה החכמה די־פרנקי. הן לא טחו עיניך מראות את הרוח ממרום החופף על המדונה להציר הגדול סַנדרוֹ בוֹטֵיצֵילִי.

– לוּ ראית את ציוריו ב“וילַה לימי” הסמוכה לפירינציה, את הרך והיפי אשר בתבניותיו, את הקסם הנפלא אשר בצבעיו, כי אז ידעת, כי אך ממקור היפי והנשגב אשר ברוחו ובנפשו הוא שופך על ציורי הקדש והחול יחד.

– אבל רפאלו די־אורבינו, אבל ליאונרדו –

– ליאונרדו, – שסעה אותו הילני – הראית את תמונתו “בקכוס” או את “המלחמה”? האינך יודע את הציור האחרון לרפאלו? ומה תאמר ל“האח לִפּוֹ לִפִּי”? הן נזיר נוצרי הוא, הלא? ומה תאמר לג’יאורג’יאוני מויניציה ולתלמידיו הרבים ההולכים בעקבותיו, לפַסָלֵינו, לארדיכלינו, לזַהָבֵינו ולמנגנינו? הוי, אנחנו מצאנו סוד היונים. אנחנו אוהבים את הומיר, את אפלטון, את החם והרך של סופוקלוס. אך שקר בפי דנטי האומר, כי וירגיל היה מנהלו; זה המשורר ממנטובה לא הוביל בני תמותה אל מערכות התפת. הוא שר לנו שירת העדרים, זמזום הדבורים, זִמְרַת הצפרים, המית הנחלים, אהבת הרועים; ואנחנו מקשיבים ומקשיבים לו, ונפשנו תמלא ענג ורוחנו יריח את הריח הנעים, ריח שדה, אשר ברכו הטבע; והריח הזה ינעם לנו שבעתים לזכר אבי התפת, אשר הרעילו את החיים זה שנות מאות. רק אפולון הוא האלהים!

– אפולון הוא הרוח הרעה המסית ומדיח את רומי בחמודות הטבע ותאות בשרים.

– הנה בגדת בתבונתך הפעם, יוסף יקירי. הלא ידעת כי הדברים האלה אך מרוממים את הנפש ואינם משפילים אותה. האם לא השמעת כמוני קול תרועות ועליצות נפש למראה היפי והחן בפנים המצוירים בכשרון, למראה האש הקודחת בשלל צבעי אור, למראה הזהר הבהיר אשר לפסל שמש?

– אמנם חטאתי אם אהבתי את היפי כשהוא לעצמו; וגם – סלחי לי אם יעצבו דברי אלה את רוחך גברתי – היפי היה ויהיה רק אלהי העשירים, המעטים מאד. אבל מה יעשו העניים והעשוקים תחת השמש, הנמקים בענים במחשכי אהליהם הצרים? מה המה התנחומים אשר תביא אמונתך לאמללים אלה? כל אלה הפלאים, יצירי יד האדם ומוחו, כאין המה לעמת לב טהור, פֹּעל צדק. תקופות ממשלת הָאֳמָנוּת היו תמיד תקופות ממשלת כל תועבה וכל רשע כסל, סניורה. אכן לא חנם הופיע לנו הגואל – לולא זאת כבר הייתם כילדים קטנים, ולא נפתחו לפניכם שערי מלכות השמים.

– פה הם השמים! – ועיניה הפיקו אש לוהט, חָזֶהָ התרומם, ברק עיניה הכהו רגע בסנורים וקסם יפעתה הרעיש את נפשו עד היסוד בה; פניה המבהיקים ותבנית גויתה הנחמדה המלאה קסם וחן, חֹם וחיים העיבו יפי הפסל הכי הנפלא.

– אמנם כן, באשר הגואל שם השמים. את גֻּדלת באור האמונה, בנגוהות הנצח, סניורה די־פרנקי, על כן לא תדעי ולא תרגישי את טובך ואשרך. לא כן אנכי, אשר מעודי הלכתי חשכים, הנני עתה כעור אשר השיבו לו פתאום את אור עיניו. מיום עמדי על דעתי רדפתי אחר הכבוד והתאוה ולבבי היה קרוע מספקות ושאלות; עתה הנני שוחה בים מנוחת הנצח, כל שאלותי נפתרו ודמי הרותח שב למנוחתו. האהבה, האהבה, היא הכל והכל בה. ההתמכרות אל אותה האהבה המניעה את השמש ואת הכוכבים במעגלותם, כדברי דנטי. והשמש והירח והכוכבים הולכים ומתנועעים רק לתכלית זו, סניורה – כי כל בני האדם יולדו יחיו וימותו באחדות האהבה. הוי, אחַי, אחי! – הוא פשט זרועותיו בהתרגשות נפשו, קולו רעד ועיניו מלאו דמעות – למה זה אתם מתרוצצים יחד ברחובות ובשוקים? למה זה תצברו זהב וכסף? למה זה תרדפו אחר צל עובר שלתענוגות אדמה? אך זה הוא ענג אמתי, אך זאת היא עליצות נצח – להתמכר לאלהים בכל, בכל; לשאל ולבקש אך את זאת, להיות הַצִּנור לרצונו הקדוש.

פני הילני הפיקו תמהון; עיניה המזהירות הביטו אליו רגעים מספר מבלי דבר דבר, כמו העמיקה מחשבות להבין את עליצותו הזרה, אשר לא יכלה להבין.

– כל דבריך מהבל המה יחד. אחיך ישמעו אליך כאשר הם שומעים את דבריך עתה.

– ואני אתפלל לאלהי יומם ולילה עד אשר תגע אש קדש, אש אלהים בשפתי.

– גם האהבה אש קדש היא, התאמר לחיות בלעדה?

ובדברה את דבריה אלה התקרבה אליו; נשימתה החמה נגעה בתלתל השחור אשר התפתל מעל למצחו הזך. יוסף נרתע לאחור ברעדה.

– חיה אחיה באהבת הגואל, סיניורה.

– האמנם יש עם לבבך להיות נזיר דומיניקני?

– כן החלטתי.

– והמִּנְזָר ימלא את כל משאלות לבך?

– המנזר יהיה לי לשמים.

– שם – במקום אין נשואים ואין נעם חיי משפחה. הה, אלי! מה היא האמונה אשר תלפת כשמשון בעמודי התוך של החברה האנושית ותפילם למשואות?

– לא, האמונה מכבדת את הנשואים – סמל הנשואים האלהיים. אבל לא לכל איש המה, לא לאלה היודעים לתאר להם ענינים אלהיים באופן אחר, המבארים ומטיפים לאחיהם צליבת הגוף והתרוממות הנפש, לא לכהנים.

– אבל אתה אינך כהן.

– זאת היא שאלה, אשר תפתר בימים האלה. אבל גם אם לא יצליח חפצי זה בידי, אשאר פנוי כל ימי חיי.

– פנוי כל ימי חייך! מדוע?

– יען כי נכרַתי מקרב עמי. ולוּ אמרתי לקחת לי אשה נוצרית כאשר יעשו יהודים מתנצרים אחרים, לא יכלתי עוד להיות למופת לבני עמי לעשות כמוני. אז יאמרו עלי כאשר יאמרו עליהם, כי לא אור האמונה הנוצרית הופיעה עלי, כי אם אור עיני עלמה נוצרית לקח את לבבי שבי וירחיקני מדת אבותי. האנשים האלה קשים הם מאד; הם לא יוכלו להאמין, כי ימיר יהודי את דתו בדת הנוצרית באמונה ולב תמים. היו יהודים אשר העשירו ויאספו הון רב בהמירם את דתם, או עשירים, אשר נמלטו מכסף ענושים ומסים כבדים מנשא. לא כן אנכי, אשר בעזבי את דתי אבדה לי זכות ירושתי הגדולה וגם מאחי החדשים אין את נפשי לקחת מאומה. זה הוא הדבר אשר מאנתי לקבל עלי את המשרה הכבודה בפקידות־החותם, אשר הציע לפני אביך הישר באדם, אף גם את המשרה פחותה ממנה להיות נושא שרביט הזהב להוד קדושתו. לבי סמוך ובטוח, כי כאשר יראו אחי כי אינני דורש מהם כל פרס וכל מתת כסף, כי אין נפשי להנות מהם אף בשוה פרוטה, כי אני מטיף להם תורת האהבה חנם אין כסף; כאשר יראו כי אני חי חיים נקיים מכל שמץ דפי, חיי בדידות מבלי כל ענג – אז ישמעו אלי, אז ימצאו דברי מסלות בלבבם ועיניהם תפקחנה לראות את האמת.

ופניו החורים הזהירו מאד. אכן זאת היתה התשוקה האחת, המטרה היחידה, אשר אליה נשא את נפשו ואשר קוה והאמין כי המלא תמלא. לא היה עוד יהודי, אשר עמד לפני אחיו כנוצרי אמתי בלב ונפש נעלה מכל חשד נקי מכל עון אשר חטא ובלי פחד כמוהו. האח, מה מאֻשר יהיה למלא את מפעלות השליחים הקדושים!

– אבל השיבה נא אל לבך – הילני שהתה רגעים מספר; היא נשאה את עיניה הנעימות ותבט אל עיניו בעז – כי העלמה אשר אהבת איננה נוצרית!

כל גופו רעד, לבו הלם כהלם פעם, זרם תשוקה עזה התרומם בקרבו לאור עיניה כאשר ירומו מי הנהר לאור הירח.

– אם כה ואם כה עלי להסיר את האהבה כלה מלבבי, קרא בגרון נחר. – היהודים הנם עם קשה ערף. הם לא ידעו להבדיל בין מושגים דקים כאלה; הם יודעים אך כי יש יהודים ונוצרים.

– אם לא אשגה הנני רואה שם את אבי רוכב על סוסו הדוהר לארך הרחוב, אמרה הילני בפנותה אל החלון.

– כן, הנה הנוצה אשר על כובעו וזה הוא סוסו הָאָמֹץ; אך קוי השמש לא יתנוני לראות את פניו. עתה אלכה לי.

הילני פנתה ותלך לה אל נכח הדלת מבלי הביט אליו. אז הסבה פתאם את פניה אל עבר פניו. ברק עיניה הכהו כמעט בסנורים ולבבו נרעש מאד.

– רוחי ונפשי נתונים לך בכל אשר תבחר, קראה אליו. – רק השיבה נא אל לבבך היטב בטרם תשים עליך מעיל הנזירים, זה הבגד הנורא, אשר, אם אדבר בסגנונך, הוא סמל העצבת וחרבן החיים. ועתה שלום!

יוסף נגש אליה ויאחז בידה וישח אליה וישקנה ברגש. היא לא השיבה ידה.

– היש לך די כח ואמץ לשאת את המעיל העב והחבל, יוסף יקירי? – קראה ברחמים רבים.

הוא הרים את ראשו, ובחבקו את ידה באהבה קרא:

– כן! את היא אשר תשפיעי עלי שפע אמץ, הילני.

הרעיון על דבר בר נפשך הזכה יאמצני ויעודדני לשאת הכל במנוחת נפש.

פני הילני נעוו רגע, ותשב ידה אליה.

– לא, אני לא אוכל להשפיע לַמָּוֶת, קראה אליו, – יכול אוכל להשפיע רק לחיים.

עיני יוסף סֻגרו ורוח דמיונו המריא למרום –

– לא מות הוא, כי אם חיי הנצח, דובבו שפתיו.

כאשר פקח את עיניו לא היתה עוד בחדרו. אז נפל על ברכיו וישפך את נפשו בתפלה הומיה – הד יסורי צליבת הגוף על חשבון הנפש.

__________

ה.

עוד בימי הבחינה, בטרם נדר עוד את נדר נזרו, הטיף בפעם הראשונה “דרשה אל היהודים” באחד האולמים הגדולים הקרוב אל הגיטו. בבית תפלה אי אפשר היה לתת מקום לדבר הזה, פן יחללוהו הכופרים בכפות רגליהם ובנשמת אפם; גם איזה מכלי השרת לעבודת האלהים אשר נמצאו באולם הוצאו לפני הדרשה. אל האולם נקבצו ויבואו המון רב מן הנוצרים הנכבדים בברק מעיליהם המזהירים ברקמת זהבם ובכובעיהם הנהדרים בקשורים המזהבים שעליהם, כי כבר יצא לו שם בכשרונו להטיף בקהל; ואַנִבָל די פרנקי ישב שם. רק יהודי אחד בא שמה – שלמה הלץ, אשר בטח בכשרנו להנצל מן הנדוי הנכון לכל העובר על החרם; ואף תקוה נשקפה לו כי יתנו גם על פיו בספרו מכל אשר יראה וישמע פה לראשי הגיטו וזקניו המשתוקקים בלי ספק לדעת זאת. זה שלמה האיש היה בעל תחבולות ערום מאד, ולא יפלא עוד איך העז היהודי הזה להתהלך בגאון ברחובות רומי העיר הקדושה וכובע אדֹם יפה חבוש לראשו במשך שבועות וירחים, וכאשר הובא לפני השופט הוכיח את צדקו על נקלה, כי הכובע אשר שם על ראשו היה אך דוגמה מן הכובעים הטובים שנמצאים למכירה, וכובעו הכָּתֹם נסתר מבלי משים מתחתיו. אבל יוסף די־פרנקי שמח גם לקראת היהודי הזה.

– הוא פטפטן, חשב יוסף בלבבו, והפץ יפיץ את הזרע ברחוב היהודים.

למחרת היום ההוא אחר הצהרים הלך לו המטיף הצעיר לטיל ברחוב “לֶפִּידָה” בסביבות המנזר של סט. דומיניק. פתאם הרגיש כי יד אדם נגעה במעילו ויבט מסביב.

– מרים! קרא וירתע לאחור.

– מדוע זה נרתעת ממני, יוסף?

– הטרם תדעי כי קללת החרם רובצת עלי? הביטי, הנה שם יהודי עומד ומביט אלינו.

– אין כל פחד לנגד עיני. ואנכי דבר לי אליך.

– אבל קללתי תדבק גם בך.

– דבר לי אליך, שנתה מרים את דבריה ועיניה הבריקו מאד.

– הוי, את מאמנת! קרא יוסף בעליצות נפש. – גם עיניך, מרים, נפקחו.

– לא, יוסף, העולה על רוחך היה לא תהיה. אני אוהבת בכל לב את דת אבותי, אשר כנראה, היטבתי להבינה ממך, אף כי לא העמקתי חקר בתורתנו הקדושה כמוך. אני מבינה, אני מרגשת אותה בנפשי ובלבבי.

– אם כן אפוא למה זה באת אלי? אך נסורה נא מזה ונרדה עד הקוֹליזֵיאום.⁴ שם מקום שוקט, גם אחינו לא יבאו שמה במספר רב כבמקום הזה.

אז עזבו את הרחוב ההומה מהמון מרכבות משתקשקות, משואבי מים וחמוריהם הנוֹערים, מאצילים רוכבים על סוסיהם האבירים בראש בני לויתם, משוטרים ופקידי צבא המצלצלים בחרבותם היכולים לפגע גם בכבוד מרים בראותם את יפי תארה ואת הטלאי הכָּתֹם, טפח וחצי רחבו, שעל ראשה. הם הלכו להם בדומיה ולא דברו דבר עד בואם לפני שער טיטוס. מבלי משים עמדו שניהם מלכת הלאה, כי למראה תבנית המנורה וכלי הקדש, אשר בפתח שער הנצחון לזכר השלל אשר הביא טיטוס מבית המקדש, נמנעו היהודים לעבר תחתיו. טיטוס וממשלתו כבר אבדו ואינם, אך היהודי עודנו קשור בזיכרונותיו והוגה בתקותיו וחלומותיו. השמש שוקעת, קוי זעם כמראה גפרית בוערה נראו על שרידי החרבות של היכלי האלילים הקדמונים, תפארת גאון רומי העתיקה. כמראה אש מהולה בדם נראתה על ראש קיר הקוליזיאום, אשר בקרבתו ערכו מלחמה שבויי היהודים ופריצי חיות לעיני מושלי התבל. פני שרידי היכל הטיטַנים קדרו מאד.

– השלום להורי? – קרא יוסף לאחרונה.

– העוד ימלאך לבך לשאל אותי עליהם? אמך בוכיה יומם ולילה מלבד בעת היות אביך בבית; אז תקשה את לבבה ותתאַבן כמהו. והוא – גבאי בית הכנסת! – אתה הורדת את שיבתו ביגון שאולה.

יוסף עצר באנחתו לבל תתפרץ מפתחי פיו. אז אמץ את לבבו ובמנוחת אבן כמנוחת לב אביו ענה ואמר:

– יסורים ממרקים עונות. זה מוסר אלהים.

– אל תאשים את האלהים באכזריותך. תעב אתעב אותך. ובדברה החישה פעמיה הלאה.

– בגיטו יצא הקול – הוסיפה – כי יש עם לבבך להיות לנזיר דומיניקני. שלמה הלץ הפיץ את השמועה הזאת.

– כן הדבר, מרים. הנני נכון בכל רגע לנדר את נדרי.

– אבל איככה זה תוכל להיות לכהן ואתה אוהב אשה?

יוסף עצר־פתאם מלכת ויתנודד.

– מה זאת אמרת, מרים?

– לא, אך לשוא תנסה לכחד ממני. אני ידעתיה; גם ידעתי את רגשי אהבתך אליה, לא היא הילני די־פרנקי.

פניו הלבינו כסיד והוא מתרגש מאד.

– לא, אינני אוהב כל אשה.

– אתה אוהב את הילני.

– ואיככה זה תדעי זאת?

– אני – אשה.

הם הוסיפו ללכת הלאה בדומיה.

– וזה הוא הדבר אשר באת להגיד לי?

– כן, זה הוא. עליך לקחתה לך לאשה, והיית מאשר בחיים.

– לא אוכל, מרים. את לא תוכלי להבין.

– לא אבין?! אני קוראה את כל מחשבות לבך כאשר קראת אתה בתורה – בלי אותיות. אתה חושב כי אנחנו היהודים מביטים עליך בשאט נפש, באמרנו, כי אך את הילני, לא את הצלב, אהבת, כי לא נבוא לשמע את דרשותיך

– והאם לא כן הדבר?

– כן הוא.

– ואם כן –

– וכן יהיה בכל אשר תעשה. אף אם תנתח את בשרך לנתחים קטנים לא נאמין בך ובדרשותיך. אני היא האחת המאמינה, לפחות, בתם לבבך, ובעיני אתה כאיש אשר נטרפה דעתו עליו מרב הגותו בספרים. יוסף, חלומך הוא הבל הבלים. היהודים מתעבים אותך. הם קוראים לך בשם המן. כל משאת נפשם הוא לראותך תלוי על עץ גבוה. זכרך יהיה לקללה לדור שלישי ורביעי. אתה לא תוכל להם כאשר לא יכלו להם שבע גבעות רומי. הם עמדו בנסיונות יותר קשים ועודם קימים.

– הם קימים כאבנים! אני אמסה אותם, אני אציל אותם.

– אתה תאַבד אותם. הלא טוב טוב תעשה להציל את נפשך אתה – קחנה לך לאשה והיה מאשר.

הוא הביט אליה בדומיה רגעים מספר.

– והיה מאשר, – שנתה את דבריה. זאת היא מלתי האחרונה אליך; ולמן הרגע הזה והלאה הנני, כבת נאמנה לעמה ולדתה, לשמע בקול החרם; ואם אהיה עוד אם בישראל אלמד את בני לתעב את שמך וזכרך כאשר תתעבם נפשי. ועתה שלום!

יוסף אחז בשמלתה.

– אל נא תעזביני בטרם תקבלי את תודתי על עצתך הנאמנה, אף כי לא אוכל למלא אחריה. מחר אכנס בברית “אַחֲוַת הצדק”. בצללי הערב האירו פניו באור קסם מפיק עליצות נצח מבינות לשערותיו השחורות כעורב.

– אבל למה זה הבאת בסכנה את שמך הטוב למען הגיד לי, כי את מתעבת אותי?

– יען כי אני אוהבת אותך. שלום!

ומרים הלכה לה מהר ותעלם בצללי הערב.

יוסף פשט את זרועותיו אחריה. אד אפל כסה את עיניו.

– מרים, מרים! קרא בקול. – שובי נא, שובי, אך נוצרית את כמוני! שובי נא, אחותי הנעימה באהבת הגואל!

נזיר דומיניקי שִכּור התנפל בין זרועותיו הפתוחות.

________

ו.

היהודים לא אבו שמוע את דרשותיו של “האח” יוסף. את כל התלהבות רוחו, את כל נפשו המתפעלת שפך באזני קהל נוצרים ואספסוף של מומרים, אשר המירו את דתם פעמים מספר. לשוא הראה את כל כח פלפולו בהוכחותיו, לשוא השתמש גם בנשק התלמוד במלחמתו נגד התלמודיים, כי לא היה לו שומע. לשוא לקח לו גם את מסתרי הקבלה לעֵזֶר להוכיח על ידם, כי שם הפפא ופקודתו הגבוהה מרומזים בכתבי הקדש, כי נביאי ישראל כבר נבאו עליו ברוח קדשם – קולו החוצב להבות היה כקול קורא במדבר, ופני אחיו הזועפים ומפיקים בוז ומשטמה נראו לו רק ברחובות העיר. כן הוסיף לשאת מדברותיו הנלהבות במשך חדשים מספר, עד אשר קצה נפשו בעמל שוא, ויבקש לו קבלת־פנים מכבוד הפפא, לחלות את פניו כי יצוה על היהודים במפגיע לבוא ולשמע את דרשותיו. בבואו אל חדר הפפא מצאו שוכב על מטתו, כי היה קצת חולה, וישוחח ויצחק עם הבישוף מסלמנקה וראש בית האוצר. שיחתם נסבה, כנראה, על מקרה מגוחך אשר קרה את הציר הצרפתי.

פני הפפא היו חורים כפני איש מלֻמד והוגה דעות, כפת ארגמן היתה חבושה לראשו הנשען על כר־משי לבן; גם תוי אמץ לב לא נעלמו עוד מעל הפנים החורים האלה. יוסף עמד בהכנעה רבה לפני הפתח, עד אשר נגש אליו אחד השרים הקדושים המשרתים את פני הפפא ויקראהו לבוא פנימה. ביראת הכבוד נגש עד לפני מטת האב הקדוש, ובכרעו על ברכיו לפני המטה נשק את רגל הוד קדושתו. אז עמד ויציע לפניו את בקשתו. אך פני ראש האמונה הקתולית רעמו מאד. הוא היה איש מלמד ונדיב רוח, גם אהב את הספרות ואת הָאֳמָנוּת היפה. ויען כי עלה בחכמתו על כל מלכי ארץ בעת ההיא, התהלך עם היהודים אשר בארץ ממשלתו במישור, בערך. את כל כחו ואמץ לבו הראה בהליכות עולם בעניני חוץ, ולעומת זאת נחשב בהנהגתו בעניני הארץ פנימה למושל ישר וטוב לבב. ובשעה שעמד יוסף די־פרנקי לפני אחד ההגמונים הגדולים ויבאר לו איככה יוכל לפתר פעם אחת את שאלת היהודים, איככה יָכל לנגן על מיתרי לבב היהודים, כאשר נגן דוד על מיתרי כנורו, לוּ רק באו לשמע בקול דבריו, – בעת ההיא בא אחד האצילים המשרתים את הוד קדושתו החדרה ובידו טס כסף ועליו ממתקים מעשה־מרקחת. אחד המשרתים טעם מהם לדעת אם לא שמו בהם רעל, אף כי הוכנו הממתקים האלה במִבְשָׁל של הוד קדושתו, ויגישם לפני הפפא, אשר רמז ליוסף לסור הצדה ולחכות. יוסף עמד ויחכה בקצר רוח. אך בטרם כלה עוד הפפא לאכל נמצאו מפריעים אחרים. ראש התִּזְמרֶת אשר בחצר הויתיקן בא לקבל פקודה על דבר ה“קונסירט” הנועד ליום הראשון לחדש אבגוסט; וכמו להכעיסו עוד יותר באו שני זַהָבִים, אשר התחרו בדוגמאותיהם ממעשי ידיהם בעד הוד קדושתו. ולבב יוסף התחמץ בקרבו בראותו, כי האב הקדוש שם משקפים על אפו ויבחן ויתבונן בשום לב על טס הכסף המפֹאר בפתוחים ופטורי ציצים ופרחים נחמדים למראה העשוי לקבל בו את הפרורים מעל שלחנו, ועוד טס כסף אחד ועליו תבנית סט. אמברוזיה ברכבו על סוסו ורודף אחרי הָאַרִיִים, – להגיש עליו מים להוד קדושתו. כאשר יצא אחד מהם עמוס בשקלי זהב אשר קבל מיד הסוכן, נשאר עוד השני לשבת זמן רב; וכנראה התענג האב הקדוש מאד על תבנית עשויה משעוה, אשר הראהו הַזַּהָב, ויתפלא על יפי דמות האל האב היושב לכסא במנוחת נפש, ומה מאד השכיל לשבץ את הבָּרֶקֶת הגדולה במרכז התבנית הנפלאה בהדרה.

– מהרה נא, בני, וכלה את מלאכתך, – אמר הוד קדושתו אל האמן בשלחו אותו מעל פניו, – מאד מאד חפצתי לראותה בטרם אמות.

– ומה חפצת אפוא להגיד, אח יוסף? כן, זכרתי! יש עם לבבך להטיף לבני עמך. טוב אפוא. חפץ כזה ראוי לתהלה. לוג’ו, הזכירני מחר בבקר להוציא את הבולה הדרושה.

בעליצות נפש נפל הנזיר לפני הפפא וישק את כפות רגליו וימהר לשוב בשמחה אל המנזר.

הבולה יצאה בעתה והיהודים צֻוו לבוא לשמע את הדרשה, אשר תדָּרש לפניהם ביום השבת הקרוב. בכליון נפש ובהתרגשות עצומה חכה יוסף ליום המאשר ההוא וכבר הכין לו דרשה נפלאה; והיהודים הן לא יעיזו לעבר על דברי הפקודה הנמרצה, כן, בוא יבואו, לא יוכלו להמלט. ידוע ידע כי התנגדותם הרבה תֵרָאֶה תמיד אחרי אשר ישכל כח סבלם, ובין כה וכה יעשה ויוכל. ימים אחדים עברו והפקודה לא הושבה, אף כי נודע לו מאחורי הפרגוד, כי נסו הבנקירים היהודים להראות את השפעתם על הפפא. הפקודה נשארה בתקפה מבלי אשר הוסיפו עליה אפילו איזו הגבלה, כאשר הסכינו האפיפיורים לעשות לבולותיהם הקשות יותר מדי. לשוא, אין דבר אשר יוכל להציל את היהודים מדרשותיו.

ביום השלישי לשבוע ההוא פרצה מגפה בגיטו, ועד היום הששי מת החלק העשירי מיושביו. גם מי הטבר גאו מאד ובעברם על גדותיו מלאו את רחובות הגיטו הצרים רפש וטיט ורמשים רבים וַיִּשָּׁחֵת האויר מאד ומספר המתים הולך וגדול. ביום השבת סגרו שערי הגיטו על פי פקודה רשמית לבלתי תת להדבר לצאת מן הגיטו וחוצה.

כשלשה חדשים היו היהודים סגורים יומם ולילה בכלאם המלא אדי קטב לחיות או למות בו כחפצם. כאשר נפתחו לסוף שערי הגיטו היו המתים, לא החיים, אלה אשר מלאו את הרחובות.

__________

ז.

יסף בעל החלומות ראה שנת כי חלומותיו רחוקים מן המציאות, ויפל לבו בקרבו. לשוא התאמץ להבליג על יגונו הקודר, אשר העיק על לבבו כל ימי המגפה, אשר התגנבה מכלאה למרות כל הזהירות ותשם שמות בעיר כמו חפצה ליסר את מולידיה ומחולליה בגיטו העכור. נפשו חרדה לרגעים ולא ידעה מנוחה. אבל פחדו וחרדתו לא היו לנפשו כי אם לאמו, לאביו ולמרים היקרה. כאשר נקרא פעם בפעם לבוא אל מתי המגפה והחולים הנוצרים התהלך בלב חרד ובנפש נרעשת לפני שערי הגיטו, “עיר המות”, בתקוה אולי יגֻנב אליו דבר על אדות הנפשות היקרות לו, אך לשוא. כאשר נודע לו לסוף כי אהובי נפשו בריאים ושלמים נגולו אבנים כבדות מעל לבבו. אך כמעט רָוַח לו, והנה צרה חדשה באה עליו ותרעישהו מאד. הבולה נשארה אמנם בתקפה, אך הפפא הרך מעט את לבבו ויט אזנו לבקשת פליטי המגפה; הוא שם לבו לרגשי הבוז והשנאה הכבושה, אשר יהגה לבם להנזיר יוסף, וכאשר הגידו לו, כי הם נכונים לשמע דברי מטיף אחר, יהיה מי שיהיה, אך לא יוסף, נעתר להם ויתן צו, כי כל רעיו הנזירים הדומיניקנים יטיפו לפני היהודים איש איש את שבתו, אך על יוסף לבדו נאסר להטיף. לשוא בקש כי יתנוהו לבוא לפני האב הקדוש להתחנן לפניו להשיב את רע הגזרה המתוחה עליו, כי לא נתנוהו לבוא לפני הוד קדושתו.

הנה כי כן יצאה לפעולות הגזרה המוזרה, הדרשות המעֻשות. מדי שבת בשבתו ככלות התפלה בבית הכנסת נאספו היהודים, שליש מכל יושבי הגיטו, בהם איש ואשה זקן ונער, מבן שנים עשרה ומעלה ויובאו חליפות לקבל את “הסם שכנגד” בבית התפלה “סט. בינידיטו אַלאַ ריגולה”. שם עמדו כלם בפנה מיוחדת ואחד הנזירים באר להם על פי דרכו את פרשת התורה, אשר קרא באזניהם בבקר ההוא החזן בבית הכנסת. האב הקדוש, אשר היטיב לדעת את רוח היהודים מן הכהנים והנזירים הסרים למשמעתו, הואיל להביע את חפצו, כי ימנעו המטיפים מהזכיר בדרשותיהם את שם ישוע והעלמה הקדושה השורטים שרטת עמקה באזני היהודים, או להבליע אותם בנעימה. אך המטיפים שכחו מהר את עצת הפפא, ובעמדם על הבמה הרעימו בקולם נפלאות ויגבירו ללשונם וידברו ככל העולה על רוחם. יהודים למאות התנועעו בלי חפץ לארך הרחוב ועדת שוטרים מושים בשוטים כתרום מסביב וימשכום וידחפום אל בית־התפלה. המחזה הזה, בהִמָּשֵׁך המון עם, אנשים, נשים וילדים כעדר צאן אל רועיהם החדשים היה למחזה שעשועים לכל יושבי רומי; עוד תענוג אחד נוסף לבני האספסוף, עוד תואנה להתעלל ביהודים שנואי נפשם, והדרשות האלה רבות הנעם והתועלת עלו בהוצאות לא מעטות, כי לבל יתענגו עליהן היהודים חנם אין כסף, הושם עליהם מס הגון לשלם בכסף מלא בעד הכבוד הגדול אשר עשו להם. להשתמט מבוא לבית התפלה לא יכלו בשום אופן, כי בפתח בית התפלה עמד מזכיר אשר כתב בספר שמות כל האנשים החסרים; וכבר היה נכון להם ענש ממון וענש הגוף, אבל למלא חובת מזכיר יכל רק מומר היודע פנים את כל היהודים גרי הגיטו, ואז, מלבד שלא יוכלו להשתמט לגמרה, יבצר מהם גם לשלח אחרים למלא מקומם. והיש מזכיר טוב מן הנזיר החדש? לשוא התנגד יוסף לדבר הזה; אחת דבר ראש הנזירים ואין להשיב. הנה כזה היה סוף החלום הנשגב לכַהן בהיכל הכנסיה הנוצרית כאחד השליחים לאחיו העברים העורים בלי כסף ובלי מחיר, כי עתה נטל על יוסף, האשם בכל הרעה הזאת, לעמד כפוף על עמוד־הכתיבה ולהביט מן הצד מי ומי המה הבאים לשמע דרשות חבריו. והַרגש הרגיש בלבבו, כי הוסיף מכאוב על מכאובי בני עמו האנוסים לבוא במגע ומשא עם אחיהם הבוגד, אשר המיט עליהם את האסון הנורא הזה, ואשר למראה העט אשר בידו ביום השבת יתחמץ לבם בקרבם מכאב ומחרפה. פעמים רבות נטל עליו לראות את אביו, איש שיבה ומדוכא עצבת נוראה, מֻכֶּה בשוט בשעה שהריצוהו אל בית התפלה. אז הרגיש הוא את המכה יותר מאביו. פעם אחת ראה את הנזיר, המשגיח על הנאספים כי יטו אזן קשבת לדברי המטיפים, וביחוד לבל ינמנמו בשעת הדרשה, מכה את רחל בשוט ברזל, – אז כסתה זעה קרה את מצחו וידע, כי אמלל הוא מאין כמוהו. ובראותו פעם בשלש שבתות את מרים עוברת לפני שלחנו ועיניה הפיצו אליו מבט בוז ושאט נפש, רעדו כל עצמותיו מקור וחם ויהי כאחוז קדחת עזה. נחמתו האחת היתה לראות המונים, המונים מאחיו עומדים ושומעים בשום לב תורת האמונה האמתית. סוף סוף הלא עשה איזה דבר, הביא איזה תועלת.

אפילו שלמה הלץ היטיב את דרכו ויהפך כמעט לאיש אחר; הנה הוא מקשיב לדברי המטיפים בשום לב ובכל יראת הכבוד.

ולא ידע יוסף בעל החלומות, כי כל היהודים המקשיבים האלה עשו כעצת שלמה הנפלאה וימלאו את אזניהם עמוק במוך, עד אשר לא יכלו לשמע אף מלה מכל דברי המטיפים.

בין כה וכה ויוסף קנה לו שם בדרשותיו אשר דרש לפני הנוצרים, ומקרוב ומרחוק נהרו אליו לשמע את דרשותיו הנפלאות. הוא התהלך תמיד את ההמון ויקן את לבבם לאהבה אותו. הוא היה מטיף למובלים על במתי־המטבח, ומעילו השחור וכַפָּתוֹ הלבנה העירו תמיד רגשי שמחה בלבות אסירי־עני בחדרי בתי־הכלא. הוא היה בא לכפר עון הנוטים למות ויגרש רוחות רעות. אך חוטא אחד היה, אשר לא יכול לכפר את עונותיו, והחוטא ההוא היה – יוסף בעצמו; ואך רוח רעה אחת היתה, אשר לא יכל לגרש, והיא שכנה בקרב לבבו הוא. עצבת נוראה העיקה על נפשו בלי הרף; והנפש הזאת התמרמרה מאד על המציאות המרה; היא היתה קרועה לגזרים למראה האמונה הנוצרית, אשר לא תמלא עוד את מאוייו, כאשר לא מִלְאָתַם לפנים היהדות בקרב הגיטו.

_________

ח.

עוד פעם בא שבוע הקַּרנֵיבַל – ימי הֵעָשות כל נבלה, כל תועבה וכל רשע כסל. הרחובות מלאו אספסוף שונה ומשֻׁנה בצבעי בגדיו וסחבותיו, וקול רעם הצחוק הפרוע הפורץ לרגעים החריש אזנים; והשאון וההמולה התחדשו לרגעים בבוא כנחל שוטף המונים חדשים לרגעים מהערים אשר מסביב. מן החלונות והגגות השחורים, מראשי אלפי אנשים נזרקו לפעמים בידים נדיבות מטבעות כסף, ולרב – מים עכורים, ביצים מוזרות וגם שמן רותח על ראשי הרגלִים והרוכבים המכסים את עין הרחובות. מהומות רצח מלאו את העיר, והוללים פרועים במסכות על פניהם פרצו גם אל בתי־התפלה ויחללו כל קדש לאלהים ואדם. השוטים בידי השוטרים היו מלאים עבודה. גם הַתַּלְיָנִים והתליות עבדו בלי הרף, אך כל אלה יחד לא הועילו מאומה לעצור בעד משובת ההמון. כל פקודה, כל אזהרה נמרצה מגבוה היו – אך אותיות מתות. בימי משובה אלה ידעו היהודים מאד את הסכנה הנשקפת להם מידי פריצים עם אלה, הלא הם – הקתולים העליזים. אמנם אין לכחד, כי האנשים העליזים האלה הצטינו תמיד בהמצאותיהם הנפלאות להתעלל בעם עברתם, אך בימי הקרניבַל הראו את חריצותם על אחת שבע.

ביום הראשון שלחו היהודים מקרבם את ראשי העדה ורבניה אל ארמון הסינט. לבושים בגדים כְּתֻמִים־אדמדמים עברו הצירים דרך כל העיר מן שערי הגיטו עד הקפיטוליום, ומטר חרפות, גדופים ותעלולות נתַּך עליהם מסביב בכל הדרך הארֻכה הזאת. בבואם אל הקפיטוליום נקראו אל ארמון הכסא, ששם ישבו על כסאות־הכבוד המצֻפים סַמֶט אדם שלשת השופטים הראשים, ראש הנזירים, גם קטגור הקפיטוליום לבוש תַּגָּא שחורה ומגבעת סַמֶט חבושה לראשו. ראש הרבנים כרע על המדרגה הראשונה של הכסא, את ראש־שיבתו השח לארץ ויקרא את הברכה בנוסח הקבוע:

“בלב מלא רגשי כבוד והכנעה לעם הרומי באנו אנחנו ראשי עדת היהודים הנכנעה ורבניה, להתיצב לפני הכסא הרם והנשא של הוד מעלתם, להגיש לפניהם את רגשי האמונה וההכנעה בשם כל בני אמונתנו ולהתחנן אליהם, כי יחנונו ויסוככו עלינו בחמלה ורחמים רבים. ואנחנו לא נחדל מהתפלל לאל עליון להשפיע שפע שנים, מנוחה ואֹשר על ראש אדונינו המלך־הפפא, המושל בארץ לאֹשר כלנו, על הכסא הקדוש של השליחים, על הוד מעלת הסינט הנאור והנהדר מאד, ועל כל עם רומי”.

וראש השופטים ענה ואמר:

“הננו מקבלים ברצון את רגשי האמונה, ההכנעה והכבוד, אשר הבעתם לנו היום בשם כל עדת היהודים. ובבטחוננו כי תדעו לכבד את חקי הסינט ופקודותיו וכי תוסיפו לשלם, כאשר עד עתה, את כל המסים השומים עליכם, הננו מבטיחים אתכם את הגנתנו, בתקוה, כי תדעו לעשות את עצמכם ראויים לזה”.

אז שם רגלו על צואר הרב ויקרא: Andante (הלאה)!

הרב קם מעל הארץ ויַּגש להשופטים תשורה: זר פרחים יקר מאד וספל זהב ובו עשרים “כתר” לפאר בהם את ככר הסינט. אז יצאו הצירים מארמון הקפיטוליום ויעברו שנית במלבושיהם המשֻׁנים דרך הרחובות המלאים להם שכורים והוללים, בין שדרות האספסוף הפרא, אשר לא מנע מהם בוז וקלון, וילכו להביע את רגשי עבדותם הנאמנה לפני הדום רגלי הסינטור הראשי.

ותהלוכות־לעג נראו ברחובות, אשר חִקו את תהלוכת היהודים אל הקפיטוליום. מוכרי הדגים, אשר היו קרובים תמיד אל הגיטו וידעו רבים ממנהגי היהודים ומלבושיהם, העשירו את הקרניבַל ב“פרודיות” שונות מחיי היהודים. פה נראתה תהלוכת אבל בדמות הלוית אחד הרבנים; שם – תהלוכת יהודים רוכבים על חמורים דוהרים ובראשם רב זקן לבוש סחבות רוכב על סוס ופניו מָפְנים אל זנב הסוס, אשר אחז בידו האחת, ובידו השנית כתבנית ספר־תורה, וככה תעבר ברחובות העיר לשמחת לבב האספסוף, אשר הריע לקראתה בצחוק פרוע. אמנם הכעס והחרפה אשר השביעו אז את היהודים היו רק כתבלין קלי הערך בתוך ההוללות של הקרניבל; קרעו את כובעיהם הכּתֻמים מעל ראשם, השליכו בוץ בפניהם, ולא יותר. בשנה ההיא התערב שר העיר בדבר ויוציא פקודה נמרצה, כי לא ישליכו בפני היהודים כל דבר מלבד פירות רקובים. ומַרקיז אחד מאצילי רומי קנה לו שם תפארת, בהשליכו בפני היהודים תפוחי־אֹרֶן.⁵ אך הפקודה הזאת לא יצאה עד היום השלישי לקרניבל, אחרי עבר תהלוכת החמורים, אשר הכעיסה את היהודים מאד, ואחרי אשר השפילו את כבודם לעפר בכל מיני הוללות ומשובה נצחת.

הבקר היה צח וקר; אך מהר התקדרו השמים בעבים והאספסוף הפרוע חכה בשמחה לקול המון הגשם. לפני קשת סט. לורינצה דלוסינה, ברחוב הארוך והצר הנקרא בשם “ויא קוֹרסוֹ”, מקום שם כל פתחי הבתים, החלונות והגגות, גם המבואות הצרים אשר מסביב היו מלאים אנשים, עמדו יהודים מספר. זה עתה כלו לאכול את ארוחתם השמנה, אך פניהם לא הפיקו רצון. הם היו כמעט ערומים מבגד, מלבד הכתנת הלבנה המרֻקמת בחוטי זהב ומקֻשטת בעלי־דפנים באופן מעורר צחוק, אשר כסתה עד החצי את גויותיהם הרזות והצנומות. ככה עמדו רועים מקּוֹר ויחכו לַפקודה להתחיל את המרוץ בין שדרות ההמון, המתענג לראות בענות היהודים האמללים. לסוף הופיע פקיד־צבא ויתן צו ללכת. קול תרועת שמחה פרץ מפיות האספסוף, והנפשות האמללות, אשר נכרו בפניהם המזרחיים המפיקים עצבת, החלו את המרוץ הנורא לאֹרך רחוב קוֹרסוֹ. המטרה היתה על יד ארמון סט. אנג’ילו. בכל שנה ושנה היתה מטרת המרוץ בקצה רחוב קורסו, אך הפעם האריכו בכונה את המרוץ, לעשות רצון הפפא, אשר הביע חפצו להתענג על המחזה הזה בשבתו בחדר משכיתו, המלא פסילי שיש ותמונות נשים ערומות של הציר גויאוליאוֹ רוֹמנוֹ. מהר, מהר מאד עפו הרצים, בדעתם כי ככל אשר יקדימו לבוא עד המטרה כן יחשכו נפשם ממטר־חרפות המעורב באבנים, אשר נתך עליהם מסביב, ממכות המקלות של הנאספים העליזים העומדים בצדי הרחוב, ומדחיפות האצילים, אשר חסמו לפניהם את הדרך שלא כדת. למען החיש את מרוצתם עוד יותר, דהר בעקבותם פקיד הצבא ועמו גדוד אנשי חיל מזוינים על סוסיהם האבירים, והרצים האמללים היו נכונים בכל רגע להֵרָמס תחת פרסותיהם. והם רצו הלאה, הלאה רוץ והאנח, רוץ ושאף רוח בחזקה ונחלי זעה שטפו מבשרם. – “הוי, נבלים! הלאה! הלאה! אך זה מחזה שעשועים! אך זה תענוג”! – והנה איש צעיר לימים, אשר משך עליו עיני הרואים בפניו הרזים והחורים ובראשו הקרוח לא לפי שנותיו, נוסף גם הוא על הרצים לקול צחוק הרואים העליזים. בעבֹר הרצים לפני היכלי האצילים, נראו מעל המעקות הפנים השוחקים של הנשים העדינות חשופות החזה והזרעות בלי מסוה על פניהן היפים, ותלבבנה בעיניהן את האצילים הצעירים, השמחים על המחזה הנפלא בכל לבב, ורעם צחוק הריע מסביב:

“אך זה הוא חג נעים! אך לזאת היא שמחה החג!”

והאמללים ירוצו וימהרו הלאה, הלאה, בלי השב רוחם ובלי ראות את אשר לפניהם, רוץ ונשום ושאוף בלי הרף, ופניהם וגופם מכוסים בטיט חוצות, אשר הָשלך עליהם מסביב; והסוסים דוהרים אחריהם ובועטים בהם לרגעים בפרסותיהם. והלאה, הלאה הם רצים ונדחפים בדרך הארֻכה לאין קצה, הלאה, הלאה. רוץ והכָּשל והדָּחף והנָּגף, הלאה, הלאה; הנה הם הולכים וקרבים אל המטרה, וכבר עברו לפני סט. מרקו, ששם היתה המטרה תמיד. והיהודי הצעיר העביר כמעט את כל הרצים, אך יהודי אחר זקן ובריא השיגו וירוצו יחד. התרגשות ההמון גדלה מרגע לרגע. אלפי קולות וקריאות לעג אמצו ויעודדו את לב המתחרים. הנה באו עד הגשר; וארמון סט. אנגילו עם מגדליו הנקראים בשמות השליחים כבר נראה מרחוק. היהודי הזקן והבריא הוסיף לרוץ בכל מאמצי כחו, מדאגה מדבר פן יקדמנו אחר ולקח לו את הפרס של שלשים וששה “כתר”, אשר נועד מראש להזריז מכלם, ואז יהיה כל עמלו הנורא לשוא. אך הרץ הצעיר המאֻשר ממנו הקדימו פתאם, ויעף כחץ מקשת ויעבור לפני חלון הפפא ויבא עד המטרה, והפרס היה לו. צחוק רעם הרעים מסביב למבוכת חבריו השואפים רוח כתנים ורועדים מאד. כעבר רגעי מספר וההמון הריע שנית בקול אדיר וחזק למראה היהודי הזקן והבריא, אשר נפל מלוא קומתו ארצה כבול עץ.

אחד הפקידים מסר להזוכה את הפרס – חתיכת ארג אדום מויניציה.

היהודי הצעיר לקח את הפרס מידו ויתבונן אליו בתמהון, אך השופט קרא פתאֹם:

“פקיד הצבא אמר לי, כי הרצים לא עמדו בשורה אחת תחת הקשת; על כן עליהם לרוץ מחר שנית”.

זאת היתה המצאה חרוצה להתענג גם ביום המחרת על המחזה הזה.

עיני הרץ הזוכה ירו ברקים.

– הלא עמדנו כלנו בשורה כאשר ירו שם מקנה־הרובה.

– הס, הס! השב לו את הפרס – לחש לו אחד הרצים. – גם מחר יתנו את הפרס להזוכה הראשון.

אך הצעיר לא שם לב לדבריו.

– ומדוע לא עצר בנו הפקיד שם? – הוסיף לשאל את השופט.

– שים מחסום לפיך, כלב ארור! – ענהו השופט – בכל אופן עליכם לרוץ שנית, כי על פי החק צריך שיהיו שמונה רצים לכל הפחות.

– ואנחנו שמונה, – ענהו היהודי הצעיר.

השופט הביט בזעם אל עז־הפנים; אז הרים את מטהו ובהכותו בו על שכם הרצים האמללים אחד אחד, מנה בקול:

– אחד־שנים־שלשה־ארבעה־חמשה־ששה־שבעה!

– שמונה! – קרא האיש הצעיר בהראותו על האיש הזקן השוכב לארץ ויגש אליו להרימו.

– היצור הנבזה הזה? לא! הוא לא יחשב במספר הרצים. הוא שִׁכּוֹר.

– הוי, ראש כלב! – קרא היהודי, ובהישירו פתאם את קומתו הכפופה בגאון, הוציא צלב זהב מתחת לכתנתו. – אכן צדקת, קרא בקול רעם, אך שבעה יהודים היו פה, יען כי אני אינני יהודי. אני הוא יוסף הנזיר הדומיניקַני! וינופף את הצלב לעיני כל ההמון.

נרעש ונפחד נרתע השופט לאחור. אנשי הצבא עמדו על מקומם כמֻכֵּי תמהון, וההמון הסוער מסביב נדמה פתאם להקשיב לדברי הנזיר האהוב מאד. הגשם והרוח חדלו, השמש יצאה מבין העננים וקויה נגעו בצלב הזהב אשר הזהיר מאד.

– בשם הגואל המשיח הנני מתעב את צחוק השטן על בני העם הנבחר לאלהים, – הרעים הדומיניקני. – סורו מזה כלכם! האין בכם אף אחד אשר יביא לזקן האמלל הזה כוס מים קרים?

– האם לא נתנו לו היום השמים מים קרים די והותר? – התלוצץ אחד מן האספסוף, אך איש לא צחק לדבריו.

– אם כן אפוא, אש נצח תאכלכם! – הרעים הנזיר בזעם. אז שח שנית לארץ וירם את ראש הזקן בנחת. פתאם קדרו פניו מזעם וכרגע חור כסיד.

– מת, מת! – קרא בעצב מר. – הגואל, אשר לא האמין בו, אספהו אליו ברחמיו הרבים. – אז הניח את ראש הזקן לארץ ויסגר את עיניו הלטושות. רעדה אחזה רגע את כל העומדים מסביב. המות הרים, כנראה, בעיניהם גם ערך יהודי זקן. הוא נפל לארץ מֻכה פלצות מן העמל הרב אשר עמל במרוצתו, אחרי הארוחה הקשה אשר האכילוהו על כרחו. חוטי הזהב הזהירו על כתנתו הקצרה, שוקיו הערֻמות היו קפואות וקרות. ומרחוק נשמע קול תרועת ההוללים הפרועים המשתובבים ברחובות; קול חלילים וכנורות, אשר הגיעו עד אזני הזקן אך אל תוכן לא חדרו עוד. פקיד הצבא היה נבוך ונרעש מאד. אמנם הדוף הדף לרגעים את הרצים להחיש את מרוצתם, אך מחשבת רצח רחקה מלבבו. כל הרואים היו נרעשים ונפעמים; אך השופט התאושש מהר.

– אחזו בכהן הבוגד הזה! – קרא בזעם. – הוא כפר באמונתו וישב אל עמו. הוא שב ויהי ליהודי כשהיה; את עורו יפשטו מעליו חיים.

– הרף, בשם הגואל האמתי! – צעק יוסף ויסב את פניו מול פקיד הצבא, אשר נשאר אמנם על מקומו ולא זע לדברי השופט. – שקר הדבר! אינני יהודי. נוצרי אמתי אני לא פחות מהוד קדושתו, אשר ישב לפני רגע בארמונו ויתענג על שעשועי השטן אלה.

– אם כן אפוא מדוע רצתּ עם היהודים? הלא חללת בזה כבוד אמונתנו, חללת את בגדיך הקדושים.

– אני לא לבשתי את בגדי. האם זה הוא הבגד אשר עלי לכבד? זה הסמרטוט, אשר כל בני עירכם שמוהו למטרה לטיט ורפש?

– הלא אתה הוא אשר הטית עליך את החרפה הזאת, קרא הפקיד בנחת – למה זה רצת עם היצורים הארורים האלה?

– זה לי לשלומים, – ענהו בקול רועד. – חטאתי לאחי, הוספתי מכאוב על מכאוביהם העצומים; על כן חפצתי להיות כאחד מהם ברגע שפלותם היותר אכזריה; ולמען אוכל להתענות בענוייהם הנוראים בקשתי מאחד הרצים, כי יתנני לרוץ תחתיו. אבל לא זה בלבד עוררני לדבר הזה. – אז הרים את עיניו הבוערות, אשר הפיצו פחדים סביב, וקולו היה כקול רעם בגלגל, אשר הרעים באזני כל ההמון, וישמע עד למרחוק:

– בנים נאמנים ובנות נאמנות לכנסיתנו הקדושה! אתם היודעים אותי, אתם אשר שמעתם לעתים קרובות את דברי אליכם, אתם אשר הבאתי אל ביתכם תנחומות אלהים, התאחדו נא עמי ונעשה קץ לענות היהודים אחיכם. אך באהבה, לא שנאה, מושל גואלנו עולם! והנה אמור אמרתי, כי בראותכם אותי, אשר ידעתי כי תאהבוני, מכוסה בטיט ורפש, יִגַּע המחזה הזה עד לבכם לחֻמלה גם על האמללים האלה; אבל הנה הזקן האמלל הזה מתחנן אליכם בשפה יותר נמלצה. השפתים הקפואות האלה תעוררנה בקרבכם חמלה ורחמים יותר מדברי הבוערים כאש. לכו הביתה, לבלתי הביט אל תעלולי השטן אלה. חגרו שקים, שבו לארץ והתפללו לאלהים כי יחדש בקרבכם רוח נכון, למען תהיו לנוצרים טובים, נוצרים אמתים.

תנועה גדולה נראתה בקרב ההמון: מראהו המוזר, כתנתו הקצרה המכסה בטיט חוצות ושוקיו הערֻמות הוסיפו אמץ ועז לדבריו החוצבים להבות. הוא נדמה אז לנביא מוזר ונפלא מימים מקדם, אשר הופיע אליהם מעבר לגבולות המקום והזמן.

– הס, מחרף ומגדף! – קרא השופט. – השעשועים האלה הם סמל דמות האב הקדוש בשמים. הן קללת אלהים רובצת על הכופרים הנאלחים האלה. פפֿוי! – ובדברו דחף ברגלו את גוית היהודי המת.

חזה הנזיר התרומם, ראשו בער עליו באש.

– לא קללת אלהים, כי אם קללת הפפא רובצת עליהם – ענהו הנזיר. – ומדוע לא יגרשם מארצו? הוי, הוא יודע מה נחוצים המה לארצו. ידוע ידע כי לוּ גרשם מערי מושבותם, אז קראו סוחרי היהודים חרם על חף אלקונה, עד אשר לא נוכל להביא את לחמנו ממרחק. האם לא מהר אז הוד קדושתו להשיב את היהודים הנדחים לעריהם ולהכיר את זכיותיהם? כן, עלינו להראות להם אהבה וחבה יתרה, לא שנאה ובוז ופקודות למאות להבזותם ולהשפילם עד עפר.

– שָׂרף תִּשָּׂרֵף חיים ברחוב העיר על דבריך אלה! – צעק השופט – מי אתה כי באת להתקומם נגד מול האלהים?

– האם הוא מול האלהים? לא! אני, אני הוא מול האלהים! רוח אלהים דובר בי.

פניו החִורים והרזים האירו באור אלהים, וכנביא אלהים היה בעיני ההמון ברגע ההוא.

– זה חרוף וגדוף, זה בגד בוגדים – צעק השופט – אסרוהו! – והנזיר הביט בפני אנשי הצבא מבלי הסוג לאחור, אף כי רק גוית היהודי הזקן הבדילה בינו ובין הרוכבים האבירים.

– לא – קרא במנוחת נפש, וצחוק נעים רחף על שפתיו ועיניו השחורות והעמקות הזהירו מאד – ידעתי כי אלהים עמדי. הוא בנה סוללת המות ביניכם ובין חיי. חלילה לכם להלָּחם תחת דגל ה“אנטי־כריסטוס”!

– מות לבוגד, – נשמע קול קורא מבין ההמון. – הנה הוא קורא את הפפא בשם “אנטי־כריסטוס”!

– כן. מי אשר לא לנו, הוא לצרינו. האמנם אך לכבוד הגואל הוא מושל ברומי? האך את היהודים יעשק וירוצץ בזדון לבבו? האם לא הביאה תאותו לממשלת זדון גם את האויב עד שערי רומי? האם לא התעללו גדודי שכיריו בבני עירנו? ידענו גם ידענו מה מאד סבלה רומי מתעלולות בנו הממזר ומידי גדוד השודדים והמרצחים אשר עמד בראשם. הבשם גואלנו מלא רחובותינו שוד ורצח?

– מות לבַצִיָה וַלוֹרִי! – נשמע קול אדיר מבין ההמון ואחריו הריעו עוד אנשים מספר.

– כן, מות לבציה ולורי! – קרא הדומיניקני.

– מות לבציה ולורי!! – הריע כל ההמון קל הדעת, אשר שכח רגע את חגו ואת תעלולותיו ויתמכר להוללות חדשה. אחדים מהם, אשר אהבו את הנזיר הזה בכל לב, התפעלו באמת מדבריו החוצבים להבות אש, ויתר ההמון ההולל שמח מאד לקראת איזו מהפכה ויהי נכון להשתתף בה. אחדים מהם, והם הצועקים בקול רם מאד, היו גנבים ושודדים.

– כן, אבל לא לבציה ולורי לבדו – הרעים הנזיר בקולו. – מות לכל צמחי הממזרות הפורחים בבירת האמונה הקתולית, מות לכל זרע התפת, היא הכפירה בתורת גואלנו! מות לסולח לעונות! אלהי השמים איננו סוחר לסלוח במחיר. אין חפץ לאם הקדושה בנרות השעוה אשר תדליקו לכבודה; אך לב טהור, אך האש הבוערת בנפש ברה, אך באלה חפצה. הלאה המחרוזות וה“פטרנוסטרים” החנופה והכריעות! הלאה הקרניבלים, חגי הזמה והתועבה בהנזרכם מאכל בשר! כלכם יחד נשחתם! לא עיר האלהים היא העיר הזאת, כי עיר החנופה והצביעות, עיר הזמה והתאוה, עיר הדמים וכל תועבה. מות להקרדינלים החנפים המפטפטים לפני המזבח ולוים כסף מן היהודים שנואי נפשם לצרכי תאותיהם הנמבזות! מות להנזיר אשר בּוֹקַצִ’יא הוא סדור תפלתו! מות למשנה לאל עליון הסוחר בכובעי קרדינלים, הירא לאכל מלחם הקדש בטרם יטעם אחר ממנו, השקוע בספרי היונים הכופרים, בחרשת מעשה הזהב ואבנים טובות, בתהפוכות הפוליטיקה ואינטריגות החצר. הרוכב על סוסו האביר בלבוש ארגמן ורקמה בלוית הקרדינלים גלויי הראש ומאת רוכבים בבגדיהם המזהירים ברקמת זהב סביבותיו, ההוא יהיה ממלא מקום הגואל העני ורוכב על חמור, אשר אמר: “מכר רכושך ותן הכסף לעניים ולך אחרי”?! לא! – התרגשותו גברה ותעבר כל גבול. – אף כי הוא שוכן בהוַּתִּיקַן, אף כי מאת בישופים לבושי מכלול כורעים לפניו ונושקים ביראת הכבוד את כפות רגליו; בכל זאת הנני אומר גלוי לכל: כי כלו כחש ומרמה, זדון ורשע כסל. איננו חונן דלים, איננו אבי־יתומים, איננו מושל האמונה, איננו ממלא מקום הגואל, כי אם “אנטי־כריסטוס” כעצמו.

– מות לאנטי־כריסטוס! – הריעו שכורים אחדים.

– מות לאנטי־כריסטוס! – הריע ההמון הגדול. השנאה הכבושה, אשר נשרשה בלב ההמון לממשלת הפפא הקשה, התפרצה הפעם ברעם ורעש.

– פקיד צבא, עשה את חובתך! – צעק השופט.

– אבל כל דברי הנזיר אמת וצדק, קרא הפקיד. – שא מזה את גוית הזקן, אלכסנדרוֹ!

– האמנם השתגעה רומי? יעקוֹבוֹ, הביאה מהר גדוד שומרי העיר!

ויוסף קשר מהר את הפרס אל הצלב אשר בידו, ובנופפו את הארג האדם ברוח הרעים בקולו:

– זה הוא הדגל האמתי של גואלנו! זה הוא סמל ענויי אחינו! הביטו, הנה צבע הדם אשר שפך בעדנו. מי לישוע – אחרי!

– לישוע, לגואל! יחי הגואל! – הריע האספסוף הפרוע מסביב.

ורוח יוסף התלהבה יותר ויותר.

– לכו אחרי! זה היום עשה הגואל, היום נכונן את מלכותו ברומי!

וברחוב מהומה נוראה. ההמון סוער כים זועף; אנשי הצבא שוטפים על סוסיהם האבירים; אנשים נופלים תחת פרסות הסוסים ונרמסים. התרגשות־השגעון הגיעה עד מרום קצה. הנזיר הדומיניקני רץ לפני ההמון ומנופף את דגלו האדֹם וההמון הולך אחריו, הולך ורב מרגע לרגע. ככה הלך לו עד אשר הגיע בלי מעצור אל הככר הגדולה, מקום שם הקימו לכבוד הפפא פסל חדש משיש לבן ומזהיר כשלג.

– מות לאנטי־כריסטוס! – קרא אחד הגנבים.

– מות לאנטי־כריסטוס!!! – ענה האספסוף לעמתו.

הנזיר הֵניע בידו ומסביב הָשלך הס. הוא ראה כובע כָּתֹם על ראש יהודי אשר נסחף בזרם ההמון הגדול, ויצו להגיש את הכובע אליו. כרגע הורם הכובע מראש בעליו ויעף מיד ליד עד הגיעו לידו. הנזיר הרים את הכובע למעלה.

– אנשי רומי, בנים נאמנים להכנסיה הקדושה! הביטו וראו את תָּו־הקלון אשר שמנו על ראש אחינו, למען אשר יכירם כל איש רע ובליעל וירק בפניהם, הצבע הכתם – זה צבע החרפה, סמל הנשים המפזרות דרכיהן – אשר שמנו לתָו־קלון על מצח הרבנים הישישים, על ראש הסוחרים הנכבדים. הוי! הנה אני שם תָּו־הקלון הזה על ראש האנטי־כריסטוס, והיה זה לאות תועבת נפשנו לכל הרחוק מאהבה ורחמים.

ובהתרוממו על הרכָּבָה⁶ של פקיד הצבא הרוכב לימינו עטר את ראש הפסל בכובע הכּתֹם.

תרועת צחוק פרוע הרעידה את האויר מסביב; קריאות בוז, גדופים וקללות הרעישו את הככר.

– מות לאנטי־כריסטוס.

– מות להפפא!

– מות לבַצִיה וַלוֹרי!.

– מות להנסיכה תיריזה! (אהובת הפפא)

אך כעבר רגע שֻׁנו פני המחזה. גדוד שומרי העיר רוכבים על סוסים דוהרים וחמושים בחניתות, בקני־רובים ובחרבות שלופות פרצו אל הככר הגדולה מרחוב אחד, וגדודי הפפא מרחוב אחר, ויתנפלו על ההמון. גם גדוד הפקיד המורד מרדו בו ויתנפלו גם הם על ההמון ההולך אחריהם – ובכל הככר מהומה ומבוסה ומבוכה. קול אנחות וגנִיחות, קול יריות קני־הרובים; להט חרבות וחניתות מרוטות מתעופפות, חצים עפים כברקים ועשן מתַמר ועולה מסביב; ובני האספסוף נבהלו וימהרו להמלט על נפשם אל הרחובות אשר מסביב, ויעזבו על הככר נחלי דם וחללים למאות.

ובטרם שקטה עוד סערת ההמון, אשר הוסיף להלחם ולעמוד על נפשו בכל עז ברחובות רומי, שכב יוסף “בעל החלומות” בלי אונים בבור צלמות, אשר במצודת נוֹנָה, על מחצלת רקובה עטוף בכתנתו הקצרה הטבולה בדם הנוזל מפצעיו הרבים, אשר נפצע בהלחמו בשארית כחו עם שוביו. כחותיו עזבוהו ובמוחו אש לוהט, עד שלא יכל גם לחשב רגע על דבר אחריתו המרה.

________

ט.

אף לא נטל עליו לחכות זמן רב לאחריתו. מחזה משפט מות באדם נחשב תמיד לשעשוע נעים בחג הקרניבל. ואת שמחת־החג הזאת לא מנעו מההמון תמיד. הפושעים, אשר נחרץ עליהם ענש הגוף, נעצרו תמיד בבית כלאם עד הקרניבל. אל מחזות נעימים כאלה חכה ההמון כאל מלקוש. ומה מאד התעצבו יושבי רומי אל לבם כאשר נכזבה תוחלתם הנעימה, בראותם כי אין כל פושע, מלבד איזו זונה אשר הכוה בשוטים על שומה מסוה על פניה שלא כדת. לעמת זאת התענגו מאד לראות כאשר הֻכה יהודי בשוטים, לרַצות עון לכתו ברחובות עיר בלי תָו־הקלון. המחזה הזה היה חשוב בעיניהם כמעט כמחזה התזת ראש של איש נוצרי, יען כי המַּכה קבל אז שכר כפול (על חשבון המֻּכה), ועל כן התאמץ תמיד להראות את חריצותו הרבה בעבודתו, עבודת הקדש. אבל מחזה משפט מות ביהודי נחשב להם לתענוג היותר גדול. וכי יוסף הנזיר היה יהודי הן לא היה כל ספק. השאלה היתה רק: אם בגד בדתו החדשה וישב לדת אבותיו, או גם מתחלתו היה רק מרַגל. איך שיהיה, אחת דתו להמית. ומלבד זאת הלא חרף וגדף את כבוד הוד קדושתו – חטאת, אשר לא תכֻפר. הפפא הזה, שלא היה מרוצה לעם, השכיל לסלח לעון כל האנשים אשר השתתפו במרידה – אך היהודי לבדו היה השעיר המשתלח.

עוד בטרם האיר הבֹּקר נאסף המון רב על ככר העם – המרכז להוללות הקרניבל – אשר שם הכינו במת המטבח עוד מיום האתמול. ההמון הרב התנגח ויתרוצץ יחד; כל אחד התאמץ לחפש לו פנה, אשר משם יוכל לראות היטב את כל הנעשה – מלחמה עליזה ומבַדחת מאד. מזרקת־מים, אשר עמדה בלב הככר, זרקה את רסיסי מימיה, המזהירים כפנינים לאור קוי השמש אל מול שמי התכלת. כאשר באה מרכבת המות אל הככר הריעו באזני הפושע המון שירי־התולים, ועיניו הבוערות כלפידים ראו אלפי פנים צוהלים, אשר אך לפני יום הריעו לקראתו תרועות כבוד וילכו אחריו בשם האהבה והצדק. בין הפנים האלה ראה גם את פני אחיו הזועפים, המפקידים שנאה ותאות נקמה. לא בא גם נזיר אחד מאחיו להטיף לו נחומים, או לשים את הצלב לנגד עיניו לפני מותו – כי הלא הוא כופר נתעב ונאלח הנדח מן העולם הזה והעולם הבא יחד. גם ראש השופטים עמד לפני הבמה, וגדודים מזוינים סבבוה, מדאגה מדבר פן יש אוהבים להמשגע, אשר ינסו כחם להצילו ממות. אך הזהירות הזאת היתה נפרזה מאד. בכל אלפי הפנים והעינים הנטויות אליו לא נראה אף מבט אחד של חמלה; כל אלה אשר לקח את לבבם בקסם שפתיו וילכו אחרי דגלו – הצלב וארג הפרס – התאמצו להראות עתה את עליצותם לבל יכירום; והיהודים שמחו בכל לב על נקמת אלהים בבוגד הארור הזה.

היהודי הדומיניקני⁷ נקשר אל העמוד, אחרי אשר הלבישוהו בלואי סחבות וישימו כובע כָּתֹם על ראשו הגלוח. פניו הפיקו מנוחה, אך היו עצובים מאד. הוא התחיל לדבר.

סתמו בעפר פיו! – קרא ראש פקידות העיר, – הנה הוא חפץ לחרף ולגדף.

– אנא, אל תעשו כן! – נשמע קול תחנונים מקרב ההמון, – כי אז הן לא נוכל לשמוע צעקות הבליעל.

– הוי אל תפחדו, לא אחרף ולא אגדף, – קרא יוסף בבת־צחוק עצובה. – אני חפץ רק להתודות על עונותי אשר אמות בהם. אני אמרתי ללכת בגדולות, לצאת בעקבות הגואל, להשריש את האהבה ולשרש את השנאה, ומה עשיתי? הרימותי יד חמס גם באחי הישנים היהודים, גם באחי החדשים הנוצרים; הֵסַתִּי את הפפא ביהודים ואחר הסתי את הנוצרים בהפפא, גֵרִיתִי מדנים ושפך דם. נוח היה לי שלא נולדתי כלל. עתה יאסף נא הגואל את נשמתי אליו ברחמיו הרבים. יסלח נא לי כאשר אני סולח לכם!

וידם. וענן יאוש קודש כסה את פניו החורים.

הלהבה התרוממה ולשונה החלה כבר ללחך את אבריו; מסביב שררה דומיה נוראה, אך קול משק הקוצים בהשפרם נשמע למרחוק. מקרב ההמון עלה קול בכי ונאקה, אך זה היה קול בודד. בין כה וכה התקדרו השמים עבים, מבלי אשר התבונן עליהם אף אחד, ופתאם הבריק ברק וקול רעם אדיר נלוה אליו ואחריו נתך גשם שוטף אשר כבה את המדורה.

כעבר רגעי מספר חדל הגשם, אך העצים רטבו מאד עד אשר לא יכלו להבעירם שנית. ראש העיר נתן צו לשר הטבחים ויבתק בחרבו את בטן הפושע, עד אשר נשפכו מעיו לארץ. אז התירו את הגוף מן העמוד וכרגע התגלגל ויפל בקול רעש על קרשי הבמה; הגויה שכבה אפרקדן והפנים החִורים והרזים נשקפו אל מול פני השמים. אז לקח שר הטבחים את הגרזן בידו וינתח את הגוף לארבעה נתחים; אחדים נאנחו ויסבו את פניהם, אך ההמון הרב הריע בקול ששון.

אז עלה נזיר פרנציסקני על הבמה העקֻבה מדם ויטף ברגש על דבר הגואל ותורת האהבה. וההמון נמוג וילך איש לביתו בעינים רטובות מדמעה.

_______

י.

ובבית מנשה אבי יוסף אורה ושמחה, כי עשה מנשה משתה גדול וישכר מנגנים לחג ברוב פאר חג מיתת הבוגד הצורר לעמו. קרובים רבים באו ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם אף יצאו במחול. האנשים לבד והנשים לבד. במנוחה מְעֻשָׂה הגיש מנשה לאורחים פירות, מיני מתיקה ויין; והאם הזקנה רקדה בלי הרף כמשגעה. בת־צחוק משֻׁנה רחפה על פניה הקמוטים, אשר נעוו לרגעים מצחוק נורא אשר פרץ מפיה.

מרים עזבה את הבית לבל תשמע את הצחוק הנורא הזה. אז הלכה לה הלאה, הלאה עד צאתה מחוץ לשערי הגיטו, ותמצא את המקום הטמא, אשר הָשלכו שם עצמות יוסף “בעל החלומות”. גל האבנים, אשר השלכו שמה בידי יהודים תמימים, לזכר הסקילה שהתורה מחַיבת את הבוגד באמונתו, העיר על קברו. אנחות מרות פרצו מלבב מרים ועיניה מלאו דמעה, עד בלי ראות מאומה מכל אשר מסביב לה. כעבר רגעי מספר הכירה בעד האד, אשר כסה את עיניה, תמונת אשה רמת הקומה הכפופה על הגל קרוב לה. וכמעט מבלי הביט אליה ידעה כי היא הילני די־פרנקי.

– גם אני אהבתיו, סיניורה די־פרנקי, קראה אליה.

– האת היא מרים? הוא דבר עליך לא אחת באזני. וקולה הנעים רעד מאד.

– כן, סיניורה.

ועיני הילני נזלו דמעה מאין הפוגות. – אהה! אהה! “בעל החלומות”! יכֹל יכל להיות מאֻשר – מאשר עמי, מאשר בתענוגות האהבה, באור השמש, ביפי הטבע, בנעימות המוסיקה!…

– לא, סיניורה. הוא היה יהודי. יכֹל יכל להיות מאשר עמי, באור התורה, במנוחת חיי משפחה המלאים תפלה, צדקה וחמלה וכל המעשים הטובים. אני הייתי מדלקת נרות השבת לעיניו והושבתי את בנינו על ברכיו לברכם… אהה! אהה, “בעל החלומות”!

– כזה כן גם זה לא עלה בגורלו, מרים. נשקיני נא, ננחם אשה את רעותה…

שפתותיהן דבקו ודמעותיהן התבוללו יחד.

– למן היום הזה והלאה אחיות הננו, מרים.

– אחיות, – ענתה מרים באנחה.

אז נפלו אשה בזרעות אחותה. – הנפש העדינה של הרומאית המאמנת באפולון והלב החם של היהודיה המאמנת באלהי ישראל התאחדו יחד על קבר הנוצרי.

פתאם נשמע קול צלצול פעמונים. מרים התנודדה ותֵּחָלֶץ מזרעות אחותה.

– עלי ללכת, קראה במהירות.

– הלא זה קול הקורא לתפלת הערב לכבוד האם הקדושה, – אמרה הילני – ולא לך העובדה הזאת.

מרים העבירה ידה על הקשור התם אשר על ראשה.

– אבל עוד מעט ונסגרו שערי הגיטו, אחותי.

– אהה, ואני שכחתי זאת. חשוב חשבתי כי תמיד נהיה כן יחד. עתה אֲלַוֵךְ עד המקום אשר אוכל ללכת עמך, אחותי.

ושתיהן עזבו מהר את הקבר הבודד והארור, בחבקן אשה ידי רעותה.

צללי ערב נִטו מסביב, ובהגיען עד שערי הגיטו כבר היה חשך.

אך באה מרים אל תוך הגיטו נסגרו השערים בקול שריקה איומה, ויפרידו ביניהן בחשכת הלילה.

עיר N. מוצאי שבת, השעה השתים עשרה.

כן! המלים הראשונות כבר נכתבו. זאת לי הפעם הראשונה בימי חיי, אשר אני מתחיל לכתוב ספר זכרונות. האמנם אמצא לי בו נחומים לנפשי, כאשר שמעתי? האמנם יוכלו העלים החורים והקרים האלה להיות לי לידידים ורעים בקרב הימים, עד אשר אפנה אליהם כאשר יפנה איש אל רעהו האהוב, עד אשר ימלא לי הספר הקטן והדל הזה חסרון לב נאמן, אשר ערגה אליו נפשי הבודדה זה כמה? הספר הזה הכתוב שחור על גבי לבן יהיה לי לכהן להתודות לפניו. כהן כְּפָרנוּ, אשר התודיתי לפניו כפעם בפעם על כל דבר מלבד – האמת, רגז וכעס מאד, לוּ יכל לפתוח שפתיו עם אחיו החדש… מה רב מספר השקלים, אשר נדרשו לי אז להרגיע את רוחו! הה, אלי! הה, אלהי ישראל! איככה זה נהיתה, כי האיש, אשר ידע והרגיש את האהבה בכל מוסרותיה הרכים, יהיה כה עזוב, כה גלמוד במבחר שנותיו, מבלי היות לו גם זכרון אחד, אשר יקשרהו בנפש כגילו? אכן, הקללה העתיקה רובצת עלי – מוסר שדי על הבגד אשר בגדתי בעמי ואלהי. זה לי שני ימים אשר החל הרעיון המר הזה להעיק על לבבי, אחרי עבור עלי ארבעים שנות מנוחה ושכחה שלמה. הקללה ההיא מלאה את כל רוחי ונפשי חלחלה ופלצות, והיא היא אשר משכתני אליך לבקש את קרבתך, ספר קטן, להתרועע אל ה“אני” שלי מיום אתמות. – “הִכָּרֵת תכרת הנפש ההיא מקרב עמה”. כן, וגם מיתר בני האדם! ימים רבים ושנים רבות היתה לי אננה לרעיה נאמנה; ואנכי אהבת נפש אהבתיה, אבל היא היתה רק השמש, אשר הכתה את עיני בסנורים, עד אשר לא יכלתי עוד להביט אל נפשי אני; היא היתה רק המסך המבדיל ביני ובין ימי נעורי המתים. והנה השמש שקעה לנצח; המסך נפל. גם מחזה כהה לא יופיע לעיני מן העולם ההוא להזכירני ימי אשרנו. השנים ההן עם כל עליצותן ותענוגותיהן היו לתהום־תהו. אך שנות הילדות והנער קמו ותחיינה ברוחי –­ ומחזותיהן מה חיים, קולותיהן מה צלולים!..

ומדוע זה? הֲמות אננה היה בכל אלה? ואולי ימי הזקנה? האם שובי אל מחזות חיי הכפר, אחרי בלותי מחצית ימי חיי בערים הגדולות? אם מראה בתי־החמר, פני־יושביהים הקפואים הנשקפים מבין שערותיהם הסבוכות עם אדרות־השער אשר עליהם, המִּקשאות וגני הירק הגדולים עוררו לתחיה את התמונות הבהירות מערמת עפר העבר הרחוק? הן מלבד מחזיק בית־המשקה אין אף יהודי אחד במקום הזה. איך שיהיה ופני אננה כהים ומעוננים לעמת פני אמי הבהירים הנשקפים לנגדי. ואמי הלא מתה עלי זה ארבעים שנה, וקבר אשתי החליף את שלמתו הירוקה אך שתי פעמים. וּפַּאול? הנה הוא חי – אף נשקני מנשיקות פיו לפני רגעים מספר – ובכל זאת מראהו הוא רחוק, רחוק ממני – חזות־פניו – חזות־שוא; ופני אבי – מה בהירים ומה בולטים תוי החיים עליהם! אב אמלל, קצר־הדעת וחם הלבב, אשר שברתי. לאשרי לא נשאר לי זכר מבטו האחרון, מבט המות, אך יכול אוכל לתארו בדמיוני כאשר ראיתיו בימים הרעים והמאשרים ההם. עודני מרגיש את נשיקת אבי החמה על שפתי, הקרות מנשיקת בני שנשקני לפני רגע. ובכל זאת מה מאד אאהבך, בני היפה והנעים, בעל הכשרון והמאשר במלחמת החיים! הוי, מה קשה היא המלחמה הזאת לאיש, אשר ישרה נפשו בו! הבך האשם כי סוד נורא מפריד כקיר ברזל בין נפשותינו; כי קיר הברזל, אשר הכינותי בידי ואשר יחסר לי אמץ הלב או היכלת לפוצצו לרסיסים, הרחיקני מרחק רב מנפשי ולבבי ויעש אותנו לנכרים? לא; אתה הוא הבן הטוב בבנים, הנך אוהב אותי באמת. אבל לוּ נפקחו עיניך לראות, להסתכל ולחדר עמק אל מעמקי לבבי הנשחת, וראית את כל נפשי המגאלה והנתעבה! לא, לא! היה לא תהיה. האהבה הטהורה, אשר ירחש לבך הטהור אלי, היא לי הדבר הקדוש האחד אשר נשאר לי עלי אדמות. אם גם זה יאבד ממני, אם יִנָתֵּק רוחי גם מן החוט הדק הזה, אשר יחברני עוד אל החיים – תאטר נא באר פיה על גויתי, כאשר נקברה בה נשמתי בשכבר הימים. אבל האם לא יחסר לי אז אמץ־הלב למות? לא; כי אז הלא ידוע ידע פאול הכל; פאול יעשה את בקשתי האחרונה וקבָרני בין אחי בני עמי. פאול ישכר לי איש אשר יקרא תפלת ה“קדיש” בעד נשמתי – הה, אלי! לשכר לי “קדיש” בשעה שיש לי בן! – פאול יעשה חובתו, אף לבו ישבר בקרבו. אך אלה דברים נוראים! לשבר את לב בני כאשר שברתי לב אבי – – – הוי, ישמרני האל! – מסבות מתנגדות… מה זר הוא העולם! האמנם תהיה האמונה לקללה, אשר תפריד תמיד איש מרעהו? לא, חלילה לי ממחשבות און כאלה. הה, בני! בני האמלל והטוב!

יום קשה נכון לי מחר.

יום ראשון בלילה.

זה עתה קראתי את הפתיחה לספר זכרונותי. מה קלות ומה דלות הן המלים לעמת הסערה המתחוללת בקרבי. בכל זאת אני מרגיש כי ירוח לי בהוציאי את רוחי, בשפכי את נפשי העטופה בינוני על הניר. אלה הטורים המעטים כבר נקדשו בעיני; זאת ההתבודדות, זאת המנוחה השפוכה מסביב, בשבתי לשוחח עם גליונותי אלה, כבר היתה לי למקדש, אשר אשאף אליו בכליון נפש. כל היום הגיתי בספר זכרונותי. כל רגשותי הסוערים נחו מעט מזעפם, בזכרי, כי אבוא הנה ואתבונן אליהם במנוחה, ובתקותי, כי בהגיגי בהם במנוחת נפש אביאם אל חוף מנוחות. ראשית כל עלי להתודות, כי אשמח מאד על חפץ בני לשוב אל עיר הבירה ביום השלישי. אמנם מאד ינעם לי אם ישב עמי יחד ימים מספר, ובכל זאת, הה, מה ירעד לבבי להפגש עם מבטו הבהיר! מה מעיקה ומה מכאיבה הנגיעה הרכה הזאת בפצעי רוחי האנושים. מה נמאסתי היום בעיני בעשותי שקר בנפשי בעת התפלה, בבית תפלתנו הקטן. – – המון זכרונות מתים ומוזרים רחפו לנגד עיני – באויר המלא עשן הקטרת, מחזות כהים והד צלצלי קולות רחוקים, רחוקים מאד. ובעבור הסגן על פני עם הנר הדולק אשר בידו עבר כברק במוחי זכרון ילדותי, בעברי בסך עם ילדים כגילי סביב לבמה ודגלים עם נרות דולקים בידינו; ואז מלאו עיני דמעות מרות מאד. מזבח השיש, מנרות הכסף הגדולות ויתר כלי השרת הנוצצים בברק זהבם נעלמו מעיני ונתכסו כמו באד כהה. אז שרה המקהלה ונפשי שבה למנוחתה. איך שיהיה, האמונות נוסדו בעד בני האדם; והאמונה הזאת מתאמת מאד לרוח המתפללים הפשוטים והתמימים האלה הממלאים את הבית מפה לפה.

אבל מה לי ולדברים כאלה? – אני בן העם אשר הגה והורה את התורה הגדולה, תורת אחרות האל לכל באי עולם הטבועים ביון התאוות והבלי השוא; אני, אשר מים דעתי קרֹא אבי ואמי למדוני לקרא “שמע”; אני היודע כי האמונה הקתולית רחוקה מלבי! אני – איככה אוכל להסכים ולהפוך בזכות אמונות אשר כזאת? ובה בשעה הנה פאול יחזה בה חזות הכל, סמל כל הרגשות הנעלות, התרוממות־הנפש והתפעלות־הרוח היותר קדושות! אבל אני היודע ועד כי הוא מֻכה סנורים או רואה את כל הדברים באותה ההשקפה הזרה והמשונה, שעל פיה שמעתיו מאשים ומנאץ היהודים – את אחי בני ימי. הוא מאמין בתומתו בכל אשר למדוהו, ומי הורהו את כל אלה? הה, אלי! האם לא אני הוא האיש אשר הורהו להאמין בכל אלה? והוא יחשוב בלבבו, כי גם אני מאמין באמונתו? אלהי ישראל! הכזה יהיה מוסרי הקשה, כי יאמין הוא בכל לב באמונה אשר הורהו אביו הבוגד באמונתו הוא? אכן, לדבר הזה היו די סבות, אתה ידעת. ומדוע זה היו לי אז אלה המנהגים וצירימוניות המזהירים לי עתה בקסם יפים מבעד לאד הדמעות – לכבלי ברזל, לנחשתים כבדים, אשר לא נתנוני להניע יד ורגל בימי נעורי? הבאבי אם בי היה האשם אז, כי “אורח החיים”, השמם ומכסה באבני נגף, עם המון הדינים, האזהרות והמנהגים החנוטים עוררו בקרבי געל נפש לאמונתנו? הבי אם באבי היה האשם, כי הבטתי עליו כעל עריץ אכזר, בסחבו אותי מעל מטתי החמה בטרם יאיר הבקר ללכת עמו אל בית הכנסת, או לפטפט בשפתי מאה פעמים ואחת את השעורים המוגיעים אשר צוני ה“רבי” להכין ליום ההוא? מבעד לערפלי ארבעים שנה אוכל לזכר אך צל הרגשות המרים והתמרמרות הרוח, למראה כל דבר וענין, אשר נשא עליו חותם אמונת ישראל – מה מאד הרעילה אז את נפשי הדעת, כי בן אני להעם הבזוי והנתעב, כי עלי להיות תמיד ללעג ולקלס בשם “יהודי”, כי בכל שנאתי לעמי ולכל הקדוש לו עלי לקחת חלק בכל תלאותיו ולהיות בזוי ושנוא כמוהו. בכל התמרמרות רוחי עתה עוד אוכל להבין וגם להצדיק מעט את המעשה הרע ההור, את המשגה המר שעשיתי בחם נעורי.

אמנם עתה יכול אוכל לשוב לדת אבותי, להיות “יהודי” ככל אחי בני עמי, ובלי שים לב לכל הצפוי לי. כבר עשרתי, קניתי לי דעת וחכמה, אשר אִוְתָה נפשי, ועל כלם כבר חייתי. הוי, מה מאד שונה מראה החיים בתקותיהם ובפחדיהם, בכבודם ובקלונם בעיני איש צעיר המטפס ועולה לאטו במעלה ההר, ובעיני האיש היורד ונדחף מההר אל העמק? אבל הדעת כי “הכל הבל” באה תמיד לאחר זמנה; כן, גם זה הבל. די לי, כי הקרבתי פעם אחת את האמת ואת הנכוחה שבחיים בגלל חזות שוא ואחיזת עינים, אשר יקרו אז בעיני מכל יקר. לא היה לי עם מי להועץ ובקול מי לשמוע. ברחתי מבית אבי ואמר את דתי. המים הקדושים רחצו רגע מעלי את החרפה והקללה, אשר דברו בי ביום צאתי מרחם אמי, ולעיני נָגוֹלָה פתאם הדרך הפתוחה והרחבה, דרך החיים המלאים והנעימים. בפעם אחת נמסו מעל ידי אסורי החקים המוזרים, אשר עשוני ללעג ולקלס לכל נער שובב ברחובות עיר הבירה ולזועה בעיני כל אזרח אמתי. ומה מני יהלך, חשבתי אז, אם אשא שם האמונה הקתולית על שפתי אף אם לבי יֵלֵך אחריה כאשר הָלַך אחרי היהדות?… מעודי לא חזרתי לאחורי; כל חיי הקודמים נמחו מהר מזכרוני. אז יצאתי לבדי למלחמת החיים – לבדי, בלי עזרת איש ובלי תקוה לאלהים. עסקים אחדים בהבירזה, אשר נעשו בהשכל ודעת, הביאו לי הון רב. אהבתי ואהיה לבעל אשה. אַננה, פניך הנעימים היו לי לקיר מבדיל ביני ובין רגשי הנחם אשר הרגיזו את מנוחתי לעתים. כל ימיך לא יָדַעַתְּ, גם משפחתך לא ידעה, כי לא בן עמך מלֵּדה אני. החיים החדשים בחליפות תענוגותיהם כסו ויעלימו כלה את החיים הישנים עם כל תלאותיהם. וחיי נשואי הנעימים נעמו לי עוד יותר, למן היום אשר נולדת וגדלת אתה, פאול בני, פאול יקירי! אף הֵד קול לא הגיע עוד לאזני מן החף העזוב והשכוח ההוא, מלבד פעם אחת, כאשר נודע לי – לא אדע עד היום באיזה דרך הגיעה אלי הידיעה ההיא – או לבי נבא לי כי מת אבי. כל האויר נמלא פתע המון תוכחות, אשר הרעישו את נפשי עד היסוד בה. בכל השנים ההן נמנעתי בכל יכלתי מבוא במגע ומשא עם היהודים, ואם לא יכלתי להמנע מן הדבר הזה השתדלתי להמעיטו ככל האפשר. זכר האנשים ההם בבגדיהם הארכים, בפאותיהם המסלסלות, בתנועות ידיהם המשונות, והנשים בפניהן הדלים המכסים עד החצי בפאות נכריות; זכר שפתם הבלולה, ערמומיותם ומוסרם הנורא, מלאוני רגשי בוז וגעל נפש. כמו להצדיק את נפשי בעיני ראיתי בהם רק רע, רק שפלות. רק הצללים נראו לעיני וכאלו חֻברו כלם יחד הראוני מפלצת נתעבה – ואתנודד.

כן, הייתי אזרח טוב, קתולי טוב. לא נקפתי אף באצבעי הקטנה לטובת היהודים הסובלים עני וכל צרה ומצוקה; לאפס היו לי. בשבתי בסוד מרעים על כוס יין שמפניה התלוצצתי גם אני ככל חברי על היהודים ודרכי חייהם, מבלי להרגיש כי גם אני הייתי אחד מהם. ומה הם אפוא הגעגועים המוזרים המתרגשים עתה בקרבי? מה הם הרגשות – לא, אך צללי הרגש הם, אבל חזקים ומוצקים עד בלתי יכלת להסירם מקרבי כצללי המות – מה הם? מה מקורם? האם דעת צלולה, או סמני רגשות שגעון המה? האמנם הנני שוקע שנית בתקופת ילדות חדשה, אשר השיבה לתחיה את כל המחזות, אשר קפאו בקרבי בשכבר הימים, וישפכו עלי את ממשלתם? ואולי הנני נוטה למות? אומרים אמור כי מחזה שלפני יובל שנים עומד כמו חי לעיני האיש הגוע, רב יתר ממראה החדר אשר ימות בו. ואולי מות אַננה הוא אשר השאיר רקניות בלבבי, ויבואו הזכרונות הנעימים האלה וימלאוה? האמנם אור פניה הוא אשר הכני בסנורים לבלי ראות גם בעיני רוחי את הפנים הנעימים ההם – פני אבי ואמי? ומה היה לי לוּ לא פגשתיה, איך היה אז מצב הדברים? האם מהר אז הנחם למלא את נפשי הריקה? האם אמונתה העזה ואדיקותה בדתה הן אשר הרגיעו את רוחי להשלים עם כל המנהגים אשר שררו בביתי ובחיי משפחתי? העל כן ישטפו הזרמים העתיקים כל כך בחזקה, יען כי נעצרו ימים רבים באופן מלאכותי? אך מה מועיל אם אשאל לנפשי את השאלות האלה? כבר שאלתין אתמול, וגם מחר לא אחכם יותר, אין איש אשר יוכל לבקר ולנתח את רגשותיו, ואף כי אנכי. מבלי יכלת לצלול במעמקי נפשי ובחקר תהומה, להיות מרוצה אם אך פניה ממעל נראים כשוקטים. ואולי פאול הוא המקים את הסערה, אשר הכתה גלים בנפשי? איך שיהיה ואני שמח במצב כזה יותר מקפאון המכסה בירוקה של חלודה. כן, מאז שמנו את גוית אננה הקרה בקברות אבותיה, ואני ופאול התקרבנו יותר איש לרעהו, פקח הוא את עיני לראות כי עירום אנכי. האור המזהיר מנפשו הזכה המלאה לה תום ואמונה אמן הראני מה שחורה ומה נאלחה היא נשמתי בקרבי. כל חיי הם תערובה של שקר וחנופה. לו אך האמנתי מעט באשר יאמינו היהודים, אז זאת היתה חובתי – גם חובתי הקדושה – לשוב בגלוי אל עמי ואל דת אבותי. לו הייתי באמת, כאשר האמנתי באולתי, נעלה על אחי בני עמי, כי עתה מהרתי להחשב ביניהם ולהאציל מכבודי על דגלם. אחי האמללים, מכתכם אנושה מאד – ונאקתכם המרה קורעת שמים – אך לא הלבבות – זה שנות מאות, ומאין יבוא עזרכם? ואולי – מי יודע? – יכלתי להיות להם לעזר מעט, לו ישרה נפשי בי, לו נאמנה רוחי לעמי כאשר נאמנה רוח פאול לדעותיו. הה, לו היה פאול יהודי! – אלי! האמנם פאול הוא יהודי? האמנם נטל עלי לשאת גם עון האבדה הזאת להיהדות?

יכול אוכל לנתח ולבקר את רגשותי, להשליך שקוצים על נפשי, למלא פי תוכחות על דרכי הרעים, להטיל ספק אם רוחי נכונה בקרבי; אולם דבר אחד ברור אצלי כשמש בצהרים: בל לבי ונפשי הנני נכסף, הנני מתגעגע, הנני מתאוה – והתאוה הזאת בוערת בי כאש – לשוב אל אמונת ילדותי. מה מאד ינעם לי לשיר את המלים העבריות אשר נשארו עוד בזכרוני ושפתי תמללנה אותן ברב עמל! אני מתאוה להתפלל יחד עם אחי, לשבת עמהם בבית הכנסת, לשמע בשבתם אל השלחן להגות בתורה, לאכל ולברך עמהם, לקחת חלק בששונם ויגונם ובתלאותיהם ותענוגותיהם. יכול אוכל לצחק כחפצי, אבל לבי מלא תאוה יזה לקשר את התפלין על ידי ועל ראשי, להתעטף בטלית ולהתפלש בעפר לפני אלהי ישראל; כן, ללבש גם את הבגדים הארכים והמזהמים, אשר לָעַגְתִּי ואבוז להם תמיד ולגדל גם את פאותי כמוהם. אולי החפץ הזה הוא רק פרי התרגשות הנפש, אבל החפץ הוא אדיר כל כך עד בלי יכלת להתנגד אליו, ואני אנוס להוציאו לפעולות; גם הרוח מסביב לי יפוח בתשוקה עזה; הוי, מי יגיד לי מדוע אטֻלטל ככה בסערת נפשי?

יום שני בלילה.

פאול הלך לו אל חדר משכבו לישן ומחר בבקר יסע לו. – איזה דבר קרה פתאם, אשר הניעהו לשנות את דרכו ותחת לנסע לעיר ג. הוא נוסע שמה. הנה הוא ישן עתה שנת הנער מלאת־התקוה וגילת־תם. הה, הדבר אשר ימלא את לבבו שמחה וגיל ימלאני…; אך אכתב נא כל אשר קרה. היום בשבתנו יחד לארוחת הבקר קבל פאול מכתב, אשר קראהו בתרועת גיל ותמהון. “ראה נא, גם ראה, אב יקר”, קרא אלי בהושיטו לי את המכתב. קראתיו בשים לב ואתאמץ להבליג על רגשותי ולקחת חלק בשמחתו. זה היה מכתב ממוציאי־ספרים ידועים לשם בו., אשר הציעו להדפיס את הספר על דבר הכנסיה הקתולית אשר חבר פאול וישלחהו אליהם בכתב־יד.

– הנה כי כן, אבי, – קרא אלי, – הספר הזה יהיה כרעם ביום בהיר לכל התיאולוגים אשר ביתר כנסיות האמונה הנוצרית.

ההערה המרה, אשר הגה לבבי ברגע ההוא, לא עברה על דל שפתי, ותחתיה שאלתיו:

– אבל מדוע לא הגדת לי מאומה על דבר חבורך עד עתה?

הוי, אבי! יען כי לא חפצתי להדאיב את רוחך. ידעתי את אהבתך העזה אלי, ולו אך ידעת את הדבר הזה לא חשכת נפשך מכל עמל ויגיעה להמציא לי כסף למען אוכל להדפיס את הספר על חשבוני; ומה מאד נעצבת אל לבך לו נכזבה תקותי, ואני חפצתי כי תקח חלק בשמחתי – כיום הזה. זה לי שנתים ימים אשר חפשתי לי מוציא לספרי זה, אשר חברתי כשנה לפני מות אמי, נשמתה תתלונן בין נשמות הקדושים. ועתה הנה פרי עמלי ושכרי נכון לפני. ופניו החורים הזהירו ועיניו השחורות הבריקו בגיל ועליצות נפש.

ואמנם היטיב פאול לעשות, כדרכו תמיד. ואני אך טוב עשיתי בהסתירי ממנו תמיד את מצב רכושי; הדעת, כי אין לו על מי להשען, אמצה את לבבו ותכשירהו למלחמת החיים בכח כשרונותיו הטובים. המעט ממני כי מנעתיו מעֹל היהדות הקשה, אשר העיק על ימי נעורי אני? אמנם עד עתה לא הצליח עוד כמוני. ספרות הארץ בערי השדה לא תפזר שושנים על דרך סופריה; אך פאול מרוצה בתמימותו גם בנצחון קל ערך. ומה הנה החדשות אשר גלה בספרו כי תוכלנה לעורר את הלבבות? מובטחני כי לא המציא אבק שרפה.

קול פאול נפסק פתאם בראותו אותי שקוע במחשבות; אך כעבר רגע הוסיף בחומו:

– ספרי זה יעורר את הלבבות. בו אספתי המון ראיות חדשות, גם מן הברית החדשה, גם מדברי הימים, המוכיחות בעליל כי אין כל יסוד ליתר הכנסיות הנוצריות מלבד הכנסיה הקתולית.

– האמנם? – גמגמתי במבוכה קלה, – ובאמת מה היא הכנסיה הקתולית?

פאול הביט אלי בתמהון.

– כַּוָּנָתִי – מהרתי להוסיף – מה הוא המושג שנתת על אדות הכנסיה הקתולית?

– המושג? קרא פאול. – אני חושב כי כונתך איככה הוכחתי, כי מושג האמונה הנוצרית התגשם בכל מנהגינו ובסדרי עבודת האלהים השוררים בכנסיתנו? – ובטרם הספקתי עוד לענותו הציע לפני שורה ארכה של ראיות והוכחות שונות, אשר לא יכלתי לשמוע במנוחת נפש לולא חשבתי אחרת בעת ההיא. נער מסכן! הנה זה החמר המעוך מרב משמוש, אלה הפלפולים המסובכים הם אשר הוגיעו את מוחך כל הימים – –

פאול מדבר בלי הרף, ואני, מבלי שמע את דבריו, מנענע לו בראשי לרגעים לאות הסכמה להוכחותיו. אך כאשר קרא בהמשך דבריו: “ואנחנו עודנו סובלים בקרבנו את הכופרים, את היהודים קשי הערף, הקוראים אמונה לאי־אמונה והטובעים בחלאה, ביון כל רשע כסל וחמס” קראתיו אליו:

– לא כל היהודים, פאול!

– לא, אולי לא כל היהודים טבעו בחלאה, – הסכים לדברי בצחוק־התול! – כי רבים מן הנבלים האלה ישכנו כאצילים בהיכלי תפארה. רבים מהם אינם גם יהודים. גם ספרותנו מלאה כבר את העלוקות האלה המוצצות דמי אחינו הישרים בלבותם, ויש אשר התנשאו גם לערוך עתונים מקדשים לעניני הדת הקתולית. האמינה לי, אבי היקר, כי הלבלרים היהודים האלה, אשר תקעו כבר יתדם בכל מקצעות הספרות, הכאיבו לא אחת את לבבי ויביאוני לידי תוחלת נכזבה.

זאת לי הפעם הראשונה לשמע דברים, אשר לא פללתי לשמעם מפי פאול. דבריו אלה הפיצו אור על המלחמות אשר נלחם כבר בדרך החיים ואשר נמנע תמיד מדבר עליהן באזני. אז עלה על לבבי: אולי לא טוב עשיתי בשלחי עלם לא־נִסָּה כזה למלחמת החיים, לישר לפניו את הדרך ככל אשר יוכל. אך איככה יכלתי לראות מראש כי יהיה לסופר וכי יסבול גם קלון מסופרים יהודים העולים עליו בכשרונם וכי תגדל שנאתו לעמי?

– אבל הן גם סופרינו אנו – עניתיו אחרי דומית רגע, – לא כולם הם קתולים נאמנים.

– אמנם כן, – הסכים לי באנחה. – אבל במי האשם אם לא באוניברסיטות? תחת להחרים את כל ספרי הכפירה בכל האידיאלים הנעלים אשר חרת עמנו על דגלו הרם, ירשו להגות בספרי ספנסר, טֶן, קרל מרקס וכל מין וכופר המרעילים ומשחיתים נפש ורוח. אבל בוא תבוא ריאקציה. ריאקציה, הוסיף ברגש, אשר ספרי זה יחיש את בואה.

עוד מעט מלאתי פי צחוק על חלומותיו ועל דבריו, לולא התעורר בי החפץ לבכות. חסידות פאול הרגיזה את נפשי עד היסוד בה. האם יען כי נפשי אני נקעה מאמונת בני וכל אידיאליו, או יען כי מעודו לא גלה לי עוד את מבטו הצר והשקפותיו הנבערות באופן בולט כזה? אינני יודע. אך זאת אדע, כי רגשי חמה בערו בקרבי בכל עז.

– ואיככה זה ידעת כי תבוא ריאקציה? שאלתיו.

– הגואל לא יעזוב את הארץ בידי מרעים לארך ימים, – ענני בבטחה. – אף גם ישנם כבר סמנים המוכיחים כי תורת בעלי־החמר לא תמלא את הנפש. הביטה נא אל ל. נ., אשר שב אל חיק האמונה, אחרי אשר הרחיק ללכת בשדה המדעים ותורת החיים; אמנם אין לכחד כי אמונתו הבנויה על יסודות המדע רחוקה עוד מרחק רב מן האמונה הטהורה, אך כבר עמד על הדרך הנכוחה המובילה אל מקור החיים. אבל, אב יקר, מה זה היה לך כי לא אכירך במעט היום? שאל פתאם וישם את ידו על מצחי החם. – קצת חולה אתה היום. – וישקני. – הבה אמלא לך עוד כוס תֵּה, קרא ויקח את כוסי וימלאנה.

גמעתי מכוסי גמיעות אחדות בלי חפץ, אך לבלי אשיב את פניו ריקם, והתאמצתי להסתיר את סערת רוחי ככל אשר יכלתי.

– אבל מדוע תתמרמר ככה נגד היהודים?

– ומה זה עשה אותך פתאם לסנגורם? – ענני בהתרגשות רוחו.

– מתי למדתי עליהם סנגוריה? – שאלתיו.

– סלח נא, אבי, ענני בנעימות. – מובן כי הדברים האחדים אשר דברת בזכותם נאמרו אך בדרך וכוח, למען אברר לך יותר את ראיותי. אך אגידה נא לך את האמת, כי יקצר רוחי לשמע אף מלה בזכות העלוקות האלה, אשר מלאה ארצנו אותן. כל אזרח נאמן לא יוכל לבלי תעב ושקץ אותם בכל לב ונפש. הלא תעב יתעבו את דתנו הקדושה, אף יבוזו לכל אדיאלינו! הם משתמטים מכל חובות האזרחים; הם חיים רק לנפשם ומביטים עלינו כעל שללם הטבעי; אכרינו נהרסים ממצבם על ידי בתי־משקם, והפליטה הנשארת תפל בידי המלוים ברבית המוצצים נטפי דמם האחרונים; ועל כל אלה פשטו בנכליהם כילק על כל כפרינו ובערמתם ונכליהם יכניסו את רעל הכפירה בלב האכרים התמימים. הם כלם זרע מרעים, בוגדים וערומים כנחשים. האמינה לי, אבי, כי כבר נתַנו להם רחמים יותר מדי!

– לא, רחמים לא נתנו להם כלל – עניתיו, – הם היו למה שאנחנו עשינו אותם. מי כלא אותם במעונותיהם הצרים ובמרתפיהם המלאים רקבון? הם עובדים במוחם, ואתם – ואנחנו – מאשימים אותם על אשר לא עבדו בידיהם. הם עובדים בידיהם ואנחנו מנַשלים אותם מעל האדמה אשר הרטיבו בזעת אפם. הלא זה הוא משל הזאב והכבשה לאזופוס.

– אמנם כן, אבל, – קרא פאול – ביהודי נוכל לבטח תמיד כי ידע לדאג לנפשו; ערמתו היא ערמת השטן. כל זמן אשר לא יתבולל בעמי הארץ ישאר היהודי תמיד ישמעאל של העולם החדש: “ידו בכל ויד כל בו”.

– ואהבת לרעך כמוך, – קראתי במהירות.

– אמנם כן, קרא פאול. – אבל היהודי צריך להכרת מקרבנו כאשר על הנוצרי לנקר את עינו החומדת כדבר הגואל¹: “ואם עינך הימנית תכשילך נַקרה והשליכה ממך”. בראותנו כי התולעים האלה משחיתים כל חלקה טובה במלכות המשיח עלינו להשמידם ולכלותם לאֹשר עמנו וכל האנושיות כלה.

– תולעים, אמנם כן! – קראתי בחֻמִי, כי לא יכלתי עוד לעצר ברוחי. – ומה אתה יודע על דבר התולעים האלה אשר תדבר על אדותם כל כך בבטחה? מה תדע מחייהם הפנימים, מטהרת חיי משפחתם, מכל התלאות והמצוקות, אשר ישאו ויסבלו בדומיה? החדרת אל תוך לבבם וראית את התמימות היפה השוררת בחייהם? את אמונתם הפשוטה באלהיהם מגנם ומצילם, אף כי תחשב בעיני אחרים להבלי שוא, את חרוף נפשם בעד בני ביתם, את אהבתם לדת אבותם, את חגיגות מועדיהם וצומותיהם, את האחדות השוררת בין איש לרעהו, את חייהם הפשוטים ותשוקתם הכבירה לכל דבר חכמה ומדע, את עבודתם הקשה בשביל רֶוַח של פרוטות אחדות, ואת אמץ רוחם לשאת בדומיה את כל התלאות, הקלון והבוז? – הרגשתי כי עוד מעט תפרצנה דמעות מעיני ואעזב את השלחן.

פאול הלך אחרי אל חדרי בתמהון. גם אני בכל סערת רוחי התפלאתי על אשר נואלתי לדבר באזניו כדברים האלה.

– מה זה היה לך, אבי? – קרא בחבקו את צוארי בזרועותיו. – למה זה לך להתעבר כה על ריב המשפחה הארורה הזאת בדברים אשר לא שמעתים מפיך מעודי?

– אמנם כן; ומה בכך? – גמגמתי בלשוני בהתאמצי למשל ברוחי – בכל אופן התמונה, אשר תארתי אני, נעלה מאד ביפיה, כאשר תעורר געל נפש התמונה אשר תארת אתה. אני חפצתי רק להגיד לך כי גם הם אנשים כמונו.

– הוי, הלא על זה יכאב לב כל איש ישר, כי אנשים כמונו יפלו כה עמק. אבל מי הגיד לך את כל המעלות הנפלאות אשר יחסת לעם לא־היה זה.

– איש לא הגיד לי זאת.

– אם כן אתה בראת אותן בדמיונך. הַ, הַ, הַ! – הביע בצחוק עלז. הצחוק הזה היה כחרב ללבבי וכקיר ברזל ביני ובין פאול; אך אני הבלגתי על סערת לבבי ובת צחוק מְעֻשָּׂה עברה על שפתי, ופאול שב אל חדרו בלב שמח.

עוד פעם נפגשנו יחד לארוחת הצהרים ואחר לארוחת הערב, אך פאול היה מלא תקוה וגיל על דבר ספרו ואני שקוע במחשבותי הנוגות עד בלי יכלת לחדש את הוכוח. אך זאת ראיתי ונתון אל לב, כי גם הקדושים אשר היו בארץ לא זרו מאהבת עצמם; וגם מבעד לדברי פאול והתרגשות לבבו על הרעה אשר יביאו הסופרים המהרסים בספריהם המלאים כפירה לכל האידיאלים הנעלים של האמונה, ראיתי את השטן ההוא מרקד בכל נולותו. ואשר לספרו הנני בטוח כי אם אך נערך בסגנון הדברים אשר דבר באזני ימציא לו, לפחות, המון קוראים.

אבל את מי טפחתי ורביתי? – בן צבוע ומתחסד!

וככל אשר יוסיף הוא להתחסד כן תערג נפשי לשוב לדת אבותי הפשוטה והרוממה, אשר מבעד כל החקים והמנהגים הרבים והשונים יראה כל איש אשר עינים לו לראות ולב להבין ולהרגיש, את רוח האמונה הגדולה בפשטותה והרוממה בעֻזָה ותקפה שבה עד אשר כל הסערות והזועות המתחוללות עליה לא תעצרנה כח להזיזה ממקומה. הרוח הזאת התגשמה בבשר, למען אשר תראה לעיני האדם ותחיה בו; והרוח עם הבשר היו ליציר אחד נעלה ונשגב לבלי הפרד, כאשר לא תפרד המנגינה מן הקול והאהבה מן העינים.

אך יסע מחר פאול לדרכו אעשה לי תכנית לחיי העתידים. ספרו יביא לו בלי ספק תהלה ואֹשר. אבל מה בצע לי בכל אלה? לחיות כאשר חייתי עד עתה לא אוכל בשום אופן. לחיות חיים רקים² מבלי עשות מאומה לעמי, לא בקולי ולא ברכושי, לשבת פה בודד וגלמוד בכפר הנרדם הזה, רחוק מחברת אנשים, מוזר לאחי בני עמי, לתלאותיהם ולתקותיהם – הלא נבחר המות מחיי־מות כאלה. כן. אבל היכול אוכל לחבר את חיי העתידים אל חיי הנער? היכול אוכל לשוב רגע אל החוף אחרי אשר סחפוני גלי החיים ויטלטלוני הרחק, הרחק מאד זה שנות ארבעים? איככה יוכלו אחי להושיב נחש כמוני בחיקם? ויהי מה, אבל בוא יבוא הקץ לחיים כאלה! הנה ברגע הזה תרעשנה באזני תוכחות מרות; ובעוד רגע בהניחי את עטי מידי ללכת אל חדר משכבי להתהפך על מטתי עד אור הבקר, מבלי יכלת לתת שנה לעיני, עלי להדליק נר בטרם תכבה המנורה. כי אם אשאר רגע באפלה יבעתוני חזיונות נוראים וצלמי פחדים ימלאו את האויר אשר מסביב. ברקים ורעם קולות מעולם ילדותי המלא קסמי נֹעם בלולים בבלהות מות, פני הורי המתים, שברי אנחות והדי בכי מר, יללת הרוח בין עצי “בית החיים”, קול החזן השר נגינה עצובה המלאה שברון־לב ויאוש נפש מרה, והקול שר ובוכה, בוכה ושר… המית ה“חדר” הצר שתלמידים אחדים ממלאים את כל פנותיו, קול ה“רבי” המבאר לנו את שעורו המַלְאֶה, מכת האבן אשר השליך בליסלב הקטן במצחי על אשר “הרגתי את המשיח” – לא, עורקי לא יעצרו כח לשאת את המחזות ואת הקולות האלה.

בכל ימי חיי הייתי בודד לנפשי ומוזר לכל הסובבים אותי; לבי היה סגור ומסוגר תמיד, איש לא ראה ולא ידע מסתריו ומצפוניו – אף לא אננה; אבל עתה עלי לגולל את האבנים הכבדות המעיקות על נפשי בטרם אמות, עלי לגלות את כל נפשי, את כל לבבי – ולנפש חיה כמוני, יען כי הגליון המת הזה, הנני רואה, לא יועיל לי מאומה.

מוצאי שבת.

זה כשבוע ימים עבר מיום כתבי את הטורים האחרונים, ועתה הנני שב שנית אל עַליך, ספרי ורעי. אמרתי לגשת אליך אתמול בלילה, אך פתאם זכרתי, כי ליל שבת הוא. אני שומר את השבת מחללו. גם התפללתי איזה שברי תפלות, אשר נעורו בארח פלא בזכרוני, ולא עשיתי היום כל מלאכה. נזהרתי גם מהבעיר אש בתנור, אף כי כל יצורי רעדו מקור, ומנוחה נעימה מלאה את נפשי.

פאול הודיעני כי כבר גמר את הענין עם המוציאים בו., וכי תקוות טובות נשקפות לו מן הספר הזה. מובן כי השמועה הזאת שמחתני מעט, כי סוף סוף הלא אתגאה בפאול. והעלם הזה הלא יכול להיות רב וגדול בישראל! כנראה יוציאו המוציאים האלה גם עתון חדש ופאול יקח חלק בעריכתו בשכר הגון אשר יספיק את מחיתו. הנה כי כן ישאר חדשים מספר בו. לשים עין על הדפסת ספרו. הוא דואג כי רחוק המקום לא יתנהו לבקרני כל כך מהר, כאשר חשב לעשות לוּ ישב בעיר ג.. ואנכי אף כי יש אשר ארגיש געגועים אליו, אשמח סוף סוף על הדבר הזה, יען כי עתה יקל לי רב יתר. יום המחרת בלי פאול ינעם לי יותר מן היום הראשון הקודם. לא אלך אל בית התפלה, ואשר לשכנַי – יקומו נא זקן הכפר וסגניו, הפקיד השב מק., ואפילו המכונה נסיך ש. וישיחו בי ויפטפטו ככל העולה על רוחם. לא אוכל לשבת פה יותר משבועות אחדים, כי אם אשב פה עוד – וחליתי. ואולי לא אחלה; כבר הסכנתי עם היגון והמרירות.

ביום ראשון.

יום עצב ויאוש מר. נסיתי לקרא בכתבי הקודש, כמובן, בתרגום בשפה המדוברת פה, כי ספר עברי לא יראה ולא ימצא בביתי, והנני מסופק גם אם ידעתי לקרא עברית לוּ גם היה ספר כזה. אבל העננה השחורה נשארה. היא תעיק עלי גם עתה בכתבי את טורי אלה. כל אברי מכבידים עלי כעופרת וראשי אש לוהט. ובכל זאת ידעתי, כי לא מחלת הגוף היא.

יום שני.

לחץ לבבי לא יעזבני. היום הרביתי לטיל בשדה וביער. ישבתי בסירה ואשוט בנהר; התאמצתי לשכח הכל מלבד מראה היער ומשק הגלים. האויר לא היה קר כבימים האחרונים; אך העלים האדמדמים על האלונים לחשו לי דבר מר, עצבת וכליון. אדומה כדם שקעה השמש אחורי הגבעות. רגע הגיעה לאזני יללת זאבים, אך הם רחקו ממני מאד.

יום שלישי.

כן. כבר עבר שבוע תמים. הרופא צוה עלי לבל אכתב, אבל אני צריך לכתב את רשימותי, לוּ גם בקצרה. מה זר הדבר כי כל הרגל, גם כתיבת ספר זכרונות, מעביד את האדם ולא יתן לו מנוחה. הנה כי כן; הייתי חולה, ולאשרי חליתי בעת שגם איש בריא יבחר שבת בית. מה נֹראו הסערות בימים האלה! הרופא אומר כי מחלתי היתה אינפלוּאנצה קלה. ישמרני אלהים מאינפלואנצה קשה! ואולי טוב היה לי לבלי קום מן המטה אשר שכבתי אליה? לא! זה רעיון רע. עלי להיות נכון באמץ לב לקראת העתיד, עלי לתקן את אשר קלקלתי אני וליַשֵּׁר את אשר העויתי בידי. מה ירעד העט בידי הפעם! עתה אדברה נא דברים אחדים על הרופא. זה איש ישר וטוב לב, הוא רופא כפרנו; שוחחתי עמו פעמים ושלש בשכבי על מטתי ושיחתו נעמה עלי מאד. אני חושב כי ידידי זה איננו קתולי אדוק, כי שמעתי מפיו דברים אחדים בעניני אמונה, אשר היו בעיני טובים ונכוחים לוּ הייתי באמת את אשר הנני בעיניו, אך באזני צלצלו הדברים האלה כהתול חד. מה מגוחך היה ספורו על דבר כהן הכפר.

יום שלישי אחר הצהרים.

כנראה ירדתי ממטתי קודם הזמן ועל כן נפלתי שנית למשכב. אך מכאובים כמכאובי הראשונים לא סבלתי עוד. בימים האלה נקשרה נפשי בנפש ידידי החדש הרופא נ.; הוא הבטיחני לבלות עמי יחד הערב. עתה הנני מרגיש כי שלום בעצמי, אך לא ברוחי. דומית פאול הרגיזה את מנוחתי. זה לי שנים עשר יום אשר לא כתב לי מאומה. מה פשר הדבר המוזר הזה? אני משער כי הוא עובד עתה רב יתר מכחותיו. אלכה נא לי להכין “סיגַרות” טובות בעד ידידי הרופא. מה זר הדבר כי מחלתי תביא לי רֵע נאמן. אבל אהה! אין דבר אשר יתן לי רע, אשר אוכל לשפך לפניו את כל נפשי…

יום רביעי בבקר.

אך זה דבר נפלא! הרופא נ. הוא – יהודי; אינני יודע איככה זה נודע לי הדבר; אך דבר יצא מפיו, ואנחנו הבטנו פתאם איש בפני רעהו, וכמו ברק אור חלף על פנינו, וכרגע קראנו איש בעיני רעהו את סודנו המְשֻׁתָּף; מבלי משים חֻבקו ידינו יחד ונרגיש כי אחים אנחנו. ובכל זאת מה רב המרחק בין רגשות לבּותינו! עולם מלא מפריד בינינו! מה זר ומה נפלא הוא הקשר המאגד ומאחד לבות בני עמנו למרות השנויים הגדולים במצב, בארץ מולדת, וגם באמונה! כי זה האיש הוא כופר בכופרים; לבו רחק מאמונת אבותי רב יתר אולי מאשר ירחק ממנה לב קתולי אדוק באמונתו; ובכל זאת נפשי קשורה בו רב יתר מאשר במכרי הקתולים, אפילו באחי אננה. ספרתי לו הכל. כן, ספרי האהוב, גם לפניו שפכתי את כל נפשי, והוא לועג לי; אבל בלעגו זה הנני מרגיש יותר אחוה וידידות מאשר בתהלת איזה קתולי. אנחנו נבדלים, כן, רחוקים איש מרעהו בדעותינו; אבל נפשותינו במקורן היו לנפש אחת כשני סלעים המתרוממים מעל שטח מי הים בראשיהם הרחוקים זה מזה ומתחת יתאחדו והיו לסלע אחד היורד עד עמקי התהום. נ. לועג לתחית היהדות וקיומה, ולדעתו אין לה גם זכות הקיום. הוא מחליט, כי “העם הנבחר” נבחר רק להיות למשחק בידי מזלו הרע, מוחו מלא המון חזיונות שוא ורעיוני רוח וגמול אמונתו ותם דרכו – תלאות ורדיפות. הוא חומל עליהם כאשר יחמל גם על הכלב המשוטט סביב לקבר אדוניו וימאן לאכול מרוב עצב. ובאמת, מלבד החמלה הזאת, הלא הוא עתה את אשר הייתי אני בטרם נחה עלי הרוח החדשה. למראית עין הוא קתולי, יען כי לולא זאת לא יוכל לחיות ברוחה, אבל לבו מלא רק רגשי בוז להאכרים האמללים, אשר ימשש לעתים קרובות את מצחם הקמוט בידו הרכה. הוא מביט עליהם כעל סוג מעולה של בהמות, ועל העשירים פה – כעל סוג בהמות, שיש להם כל המגרעות והמדות הרעות של האכרים, מבלי היות להם מדותיהם הטובות. על געגועי אל היהדות הוא מדבר בצחוק ומחליט, כי הם היו רק סמני האינפלואנצה; מקור סערת לבבי הוא בגו ולא בנפש; מות אננה השאיר רושם מעיק על לבבי; עקת לבבי משכתני אל חיי בדידות, והבדידות מצדה הוסיפה עוד להעיק על לבבי. לדעתו כל אמונה היא יְלִידַת מחלת הנפש. ואשר ליהדותי הנה תנדף מחר כמוץ לפני רוח ביחד עם עקבות האינפלואנצה. ובאמת יש הרבה אֹמץ ועז בדבריו והרבה אמת במשפטו על מצב רוחי. הוא יעצני להרבות בטיולים בשדה וביער ולשוב שנית לחיי עיר גדולה. לשוב אל היהדות, להתאחד עם עַם ממשך ומרט ולקבל אמונה מתה מבלי הביא כל תועלת למי שיהיה, לדעתו, אך אולת היא, אם לא שגעון. הוא מאמין ובטוח, כי הזמן יבלה את כל האמונות השונות עד בלי השאיר להן שם ושארית, כאשר יפיח במנוחה בעשן הסיגרה אשר בפיו. אף העירני, ובצדק, כי לא אני הוא האחד, אשר בחלה נפשו באמונתו, כי רבים, רבים כאלה בכנסיה הקתולית. ואמנם, ספירות האמונה אשר יוציא ראש הכנסיה אינן אלא תכן מעציב של עוּבדות מקוימות כאלה. טוב אפוא, “צרת רבים חצי נחמה”. אינני מסכים לכל דבריו ומשפטיו, אך הוא פעל עלי לטובה. העננה השחורה, אשר הקדירה את רויי, החלה להתפזר מעט מעט – מי יודע אולי היתה באמת סערת רוחי זו אך סמני מחלת הגוף? אני מרגיש עתה כי לבי ינוח ורוחי עלז כאשר לא הייתי עוד זה שבועות וירחים. איך שיהיה, אם באמת אשוב בקרב הימים לעמי ולדתי, הנה יכול אוכל עתה, לפחות, לחשב על הדבר הזה במנוחה. אין לשכח כי לוּ גם עצרתי כח לשאת את הבוז, אשר יבוז לי פאול בכל שאט בנפשו, הנה כאשר העיר נ. בצדק, סכנה גדולה נשקפת לי בעזבי את הכנסיה הקתולית. אמנם יכול אוכל לשחד את הכהנים והפקידים; אך אם כן אעשה איה הוא הקרבן אשר אקריב על מזבח דעותי? הלא זה חלופי חֹנֶף בְּחנֶף. והאם לא אביא בדבר הזה קץ למנוחת פאול ולכל תקותיו בחיים, בהודע לו כי אביו היה “יהודי”? אך לא אוכל לחשב על כל אלה עתה. שתיקת פאול החלה למלא את לבבי רגשי פחד ודאגה רבה. לבי ינבא לי דבר מר. בני יקירי, ששון חיי!

יום ששי

ומפאול אין עוד כל מכתב. האמנם קרהו אסון? כבר כתבתי לו והודעתיו בקצרה כי חליתי ימים מספר. אחכה נא עוד יום או יומים ואם לא יבואני מכתבו אלך לי אל התחנה ז. ואטַלגרף אליו.

יום שבת בבקר.

כל סערת רוחי, כל מחשבותי הנוגות נבלעו כלן במחשבה אחת על דבר פאול. ומה גדלה אנכיותי בתתי אותו לשבת לבדו הרחק ממני בעיר גדולה צפוי לסערות החיים ותמורותיהם. אולי הוא חולה, אולי עבד יותר מכחו בעבודתו הספרותית?

ליל מוצאי שבת.

מה אכזריה היא התוחלת הנכזבה! בא מכתב, אבל לא מפאול, כי אם ממנהל מסחרי המחכה לפקודתי בדבר המניות של אמריקה הדרומית. הרשיתיו לעשות ככל אשר ימצא הוא לטוב. ומה בצע לי בכספי? הן גם פאול לא ימצא בו חפץ בדרך החיים אשר בחר לו. הוא יצלח רק למעיל הנזירים. אבל מדוע לא יכתב לי בני מחמדי?

יום ראשון.

נעתרתי הפעם לקול רעש הפעמונים ואלוה אל נ. בלכתו לבית התפלה ובלי כונה, כמכונה, התפללתי, כי כבר שבתי למנוחתי ולקרת־רוחי הקודמת כאשר נבא לי נ. מראש. ואני כבר עשיתי את כל ההכנות הדרושות ומחר אלך לז.; שם אשב ברַכֶּבת ההולות לו.. אם אשאלהו בטלגרמה, ידעתי כי לא יודיעני דבר אמת. – – האויר קר מאד והתנורים פה מה קטנים המה. – – הנה אני חש עוד פעם רעד בעצמותי, אבל כוס יין שרף יחלימני – – הנה קול דופק – הזקנה ק. מהרה אל הדלת. מי הוא זה הבא?

לא, זה לא היה פאול, כי אם נ.. שמוע שמע בכפר כי אני מכין את עצמי לדרך, ויבוא לשאל על דבר הנסיעה ולהוכיחני על פני על הסתירי ממנו את הדבר הזה. הוא שמח, כנראה, לשמוע מפי כי הנני נוסע רק לו. לראות את שלום פאול. הוא חשב, כנראה, כי הנחם יציקני על תפלתי בבקר וישתדל לבדח את דעתי. מלבד מחזיק בית־המשקה אין אף יהודי אחד בפנה הזאת, הנשכחה מאלהים ואדם. מובן הדבר, כי אינני חושב אותי, או את הדוקטור. ואולי גם כהננו הוא – יהודי! אני מתלוצץ – אבל מי יודע? בין כה וכה שֻׁנה הדבר ובלבשי כבר את מעיל הדרך העב, נחלט כי נ. יסע תחתי לו.. ויסע. הוא צדק מאד באמרו כי עודני רפה־כח לעשות את דרכי, ואף כי בעגלתי הפשוטה אשר תוכל לרַסֵּק גם אברי איש בריא. הנני מסופק מאד אם אמת הדבר אשר אמר לי כי דבר נחוץ גם לו בו. כן, אך איש טוב הוא נ. אחי. מחר אדע מה היה לבני האהוב, לבני היחיד.

יום השלישי בלילה.

תהלה לאל! טלגרמה מנ.. “ראיתי את פאול שלום לו. מכתב יבוא”. ברוך תהיה לי, רע נאמן, על עמלך בעדי. עתה אחוש כי טוב לי. הנני משער כי התמכר פאול בכל לב ונפש לעבודתו הספרותית וישכח גם את אביו אוהבו. ובאמת מה כל החרדה הזאת? הן אך כשבועים ימים לא כתב אלי, אף כי לי ארכו כחדשים. איך שיהיה הנני מקוה לקרא את מכתבו בעוד יום או יומים. אך – רעיון פתע הפחידני. “מכתב יבוא”. אבל ממי? מפאול או מנ.? אין כל ספק, מפאול. נ. ספר לו את דאגת לבבי וחרדתי לשלומו. כן, מחר בערב או למחרתים בבקר יבואני מכתב מפאול הכל הולך למישרים.

ומה היה לוּ הגדתי לפאול את האמת? אך, היה לא תהיה!

יום החמישי בצהרים.

בא מכתב מנ., והנני מוצא לטוב להעתיקו בזה:

“יקירי! אקוה כי קבלת את הטלגרמה ונפשך שבה למנוחתה. נסיעתי הביאה לי ענג רב, כי נלוה אלי בדרך אחד הפקידים בלשכת שר הפלך המתגאה מאד במצבו ובפתיל אות הכבוד שעל צוארו. חמור גאה כזה לא ראיתי מעודו; הוא עולה הרבה גם על ידידנו הנסיך ש. בשעה שהוא לבוש בגדי־חגו והשגל אחוזה בזרועותיו. נקל לך אפוא להבין כי מצאתי בו חפץ וענין רב לענות בו. אף יש לי די ספורי הִתול לספר לך בשובי. אך אשובה נא אל פאול. בבואי הנה ראיתי ראשית לי ללכת אל בית־מסחר מוציאי ספרו – היא אחת ה”פירמות" היותר גדולות פה – ושם נודע לי כי לא החליף עוד את מעונו הרשום במכתבו הראשון אליך. אך לא מהרתי ללכת ישר למעונו, כי מצאתי לטוב לי לראותו בפעם הראשונה מבלי להראות אליו, ואז אולי יהיה לי דבר־מה להודיעך מדעתי. וכן עשיתי. סרתי אל בית מערכת עתונו ובשבתי שמה באחד החדרים התבוננתי אליו מרחוק והוא לא ראני. פניו מפיקים לֵאות והתרגשות וכל מראהו איננו טוב ביותר. אני משער כי הוא מתרגש ועובד יותר מדי בהוצאת ספרו. בכתבי את טורי אלה לא ראני עוד, גם לא אֵרַאֵה לפניו עד אשר אדע כי לא קרהו כל דבר רע. אך שתקיתו המוזרה היא המביאה אותי לחשב כי קרה דבר־מה; לולא זאת לא היה כל ספק בעיני כי חורת פניו והתרגשות רוחו הן פרי עבודתו הרבה ואולי גם תוצאות התפעלותו העזה והתמכרותו לאמונתו. ככלותו את עבודתו הוא הולך תמיד אל בית התפלה. אני אתמהמה פה ימים מספר ועוד אוסיף לכתב אליך. פה שורר קר נורא. מודד־החם ירד מאד. ואני יושב עטוף באדרתי החמה ורועד מקרה. ושלום לך מאת אוהבך נ. א."

המכתב הזה לא ישביעני כל כך רצון. מדבריו נִכָּר, כי יש הרבה יותר להודיע ממה שכתוב בו. מראהו רע כמראה חולה או מתרגש או שניהם יחד. ובכל זאת דאגתי העקרית כבר עברה. עתה אוכל לחכות במנוחה למכתבו השני. אך מדוע לא כתב בני בעצמו? הלא קבל את מכתבי על דבר מחלתי; ובכל זאת – אף לא מלה אחת של נחומים והשתתפות! לא טובה בעיני עצת נ. להיות לו כמרגל ולהתחקות על דרכיו מסביב, אף כי אין לכחד שאין להאמין לדברי פאול בעצמו. ומה יוכל להיות החשד שהוא חושד בו? אבל נ. אוהב תמיד להמציא דבר סתר כדי לגלותו. אלה אנשי המדע אוהבים תמיד להתחכם יותר מדי עד אשר לפעמים – יבערו ויכסלו.

יום הששי אחר הצהרים.

סוף, סוף, בא מכתב מפאול:

"אבי יקירי!

נפלאתי מאד לשמע כי דואג אתה מאד לשלומי, ואני שלום ומאשר. כבר גברתי על כל המכשולים והמעצורים אשר פגשתי פה על דרכי בראשונה. מה זה היה לך, אב יקר, כי חלית? אקוה כי נ. דואג לשלומך באמת. היום בבקר בעברי בהמון חוגג אל בית התפלה נדמה לי כי ראיתיו עומד על הגשר ומביט אל הנהר, אך הרעיון הזה עלה על לבבי אחרי אשר נסחפתי הלאה בזרם ההמון הרב. וגם לא האמנתי בי רופא מחוזנו יבוא הנה, על כן לא שבתי על עקבי להתבונן בו. כבר הגהתי גליונות רבים מספרי, אשר הקדשתיו ברשיון מיוחד לכבוד ההגמון ו.. מאמרי בהעתון החדש מושכים עליהם לבות הקוראים. צויתי להמוציאים לשלח לך את מאמרי האחרון אשר ידפס מחר. היה שלום והאם הקדושה וכל הקדושים עמה יסוככו עליך באברתם. בנך הנאמן פאול.

.S,P אני מרויח פה כסף יותר מדי מחיתי ומאד ינעם לי לשלח לך סכום ידוע אם תמצא בו חפץ".

בני יקירי! בני יקירי! הבין לא אוכל איככה זה יכלתי להעלות על לבבי להפרד ממך? הנני בא אליך, ואחיה עמך יחד ואשמח בשמחת נצחונותיך. כל רעיון מעציב לא יפריד עוד בין נפשותינו. את העבר אין להשיג עוד; ועתה עלי להתענג על פריו בעתיד. כן יקום! כל התרגשות רוחי וגעגועי העצומים היו רק תוצאות מחלתי! צדק נ. בדבריו. עתה אקרא נא את מאמר בני הרשום מסביב בעט־עופרת. רב לי לשעות ברעיוני רוח וחטאתי לנפשי ולנפש בני.

מוצאי שבת.

זכרון מימים עברו עלה על לבבי, כי כאשר יֵרָאו שלשה כוכבים בשמים הוא מועד צאת השבת. והנה פה ברקיע־הקרח הנורא הנטוי על ראשי מזהירים כבר אלפי כוכבים הנשקפים במרומי־אין־סוף. הנה כי כן, יום השבת עבר ואנכי שבתי עוד פעם אל שלחן־כתיבתי לשפך דאבון נפשי הנורא. כל היום ישבתי ואתבונן אל הגבעות הגבוהות אשר בקצה האופק. מה יפות הן ומה נעימות! מנוחת נצח נסוכה עליהן מסביב. ובלבבי? הה, אלי, הודיעני נא גם אותי סוד המנוחה!

בטרם העיפותי עוד את עיני באהבה וענג על מאמרו כבר נבא לי לבי את אשר אראה בו. נושא המאמר הוא – פתרון שאלת היהודים, אבל מה יְדֻבַּר בו? פפֿוי! לעג מהול ברעל, דברי נבלה ורשע כסל. זאת היא שנאת־הגזע הצבועה בתורת המוסר והאמונה; דבה נמבזה ואכזריות נתעבה ובכל זאת רוח אמת וצדק שפוכה עליהן; שנאת מות ואבדון, אך גם אהבה טהורה כטהר הרקיע; רוח פראות ועריצות, רוח טורקוֶמַדה, אך גם רוח קדושה והתחסדות. בכל שורה ראיתי את נפש פאול העדינה והקנאית ואת מוחו העקום והרופף. ובקראי את דבריו רעדו כל עצמותי; התרגשות והתמרמרות הרתיחו את דמי באש־קדחת. כל געגועי הנרדמים לעמי ולדתי התעוררו שנית לתחיה ועיני נפקחו שנית לקרות מה אמלל ומה שפל הנני. מה נורא הרעיון כי בני, בני ינבל וינאץ ככה את גזעו! אך מה אוכל עשות? אלי שבשמים, מה אוכל עשות? איככה אוכל ועצרתי בעד הדבר הנורא, חטאת שאול זאת? איככה אוכל ועצרתי בעד הדבר הנורא, חטאת שאול זאת? לא אערב את לבי לפקח את עיניו למען יראה את אשר הוא עושה. ובכל זאת הלא חובתי… חובתי היא לעשותה. כן, אבל ידוע אדע כי לא אעשנה. אלי, חוסה נא עלי!

יום שלישי.

אלי, חוסה נא על פאול! הנה מכתב מנ. אשר באני היום.

"יקירי!

חדשות זרות אודיעך הפעם. אכן אצבע אלהים היא (אני משתמש במבטא הזה בלי כל הזיה) כי באתי הנה. ויען כי הסכנה כבר עברה, תוכל לקרא את דברי הלאה בלי כל פחד ודאגה. ביום השלישי העבר ואני עודני מתהלך כמרגל בסביבות פאול מבלי להראות אליו, נקריתי פנים אל פנים עם ידידנו הצעיר; אך עיניו הלטושות הביטו נגדי מבלי לראות אותי. פניו היו חורים כסיד ומבין תויהם הנעוים מעט נשקפה החלטה קשה. שפתיו נעו כמדבר לנפשו אך קולו לא הגיע לאזני; מכתב חתום היה בידו וגם ראיתי את הכתבת. המכתב נועד להשלח אליך. רעיון מחריד עבר פתאם במוחי, כי גמר אמר לשלח יד בנפשו והמכתב הוא ברכת הפרידה. הלכתי בעקבותיו עד בית הפּוסטה. אחרי מסרו את המכתב שב על עקביו ויתהלך כמֻכֵּה־ירח לארך הגשר מבלי קרב בכל זאת אל המעקה; ככה הלך לו הלאה עד בואו אל חדר מעונו ויתקע את המפתח בחור המנעול, אז התנודד ויפל מתעלף – בזרועותי. ברוב עמל העליתיו על המדרגות, ספרתי לבעל מעונו את אשר קרהו ואשכיבהו על מטתו, והנה – אני כותב לך את דברי בירכתי המטה. ה“קריזיס” עבר; קדחת המוח רפתה; ועתה ילך הלוך וטוב עד שובו לאיתנו, אף כי רפואתו תארך יותר מהרגיל אצל צעירים לימים כמוהו. בשרו כחש מאד מצומות וסגופים שונים, ובהביטי אליו אקלל את האמונה אשר סכה בסירים את דרך החיים המלא מכשולים ואבני נגף גם בלעדיה. אבל הן חףץ אתה לדעת מה הוא הדבר הזה, מה היא הסבה אשר הביאתהו עד הלום. טוב אפוא, יקירי. “בקש את האשה” וידעת הכל. וה“אשה” היא – מה זר הדבר – עלמה יפה מאד מבנות עמנו, יקירי! עבריה היא בת משפחה היותר נכבדה ושומרת אמונים בעדת היהודים בו. ומן הדבר הזה תוצאות למצבו כעת. מובן הדבר, כי פאול איננו יודע כי נגלה לי סודו זה; אך אני שמעתיו מפיו בדברו מחֹם הקדחת. על פי המאמרים המקטעים, אשר התמלטו מפיו ואשר חברתים יחד, נודע לי כי כבר נועדו יחד הנאהבים והנעימים האלה במקום סתר ויודו על אהבתם; אך רגשי הנחם אשר העיקו את לבות שניהם הפרידום מהר איש מרעהו, ועוד פעם נמשכו איש לרעהו בחבלי אהבתם העזה, אך בפעם הזאת נפרדו לנצח. פאול דמה את עצמו לסט. אנטוני. העלם האמלל הזה סבל כנראה מכאובים רבים במלחמתו זאת, ובכמה עלה לו הנצחון הלא תעיד מחלתו העזה. אני משער, כי כתב לך על דבר האהבה הזאת במכתבו האחרון. היש לך דבר מעורר צחוק מכאיב לב כענין הרע הזה? רחל בת יעקב היא שם העלמה; להוריה חנות גדולה לממכר בגדים ואביה הוא הפרנס – הלא תזכר עוד פשר השם הזה – בבית הכנסת. היא עלמה נעימה מאד ולפאול יש טעם, כנראה, לא רק בספרות היפה כי גם ביפות אחרות. מכל הדברים אשר ספרתָּ לי על תכונת נפשו היה לראות מראש כי יקרהו כדבר הזה. העלם המסכן הזה מביט עתה אלי מבעד לתחבשת הקרח ופניו הדלים מפיקים הכנעה מפני רצון נ. א. אשר השיבו אל העולם הזה המלא תלאות ופגעים שונים, ברגע פרשו את כנפיו לעוף למרום. הוי, עלם מסכן! הוא מביט אלי, אך העלה על לבבו כי אני מגלה לפניך את מסתריו? מבלי דעת את דברי הימים כראוי הוא חושב לעול לאהב עלמה עבריה, בשעה שהוא מקדיש חצי עתותיו להביע רגשות אהבתו לפני ה“מַדונָה”. מה מאד התרגש והסתער לבבו לוּ דברתי כדברים האלה באזניו! אך עטי לא ידע מעצור היום והחולה צמא כנראה. ושלום. נ. א.".

P.S. – לפי מצבו עתה אין כל סכנה נשקפת לו, אם אך לא יוסיף ראות פני העלמה הקוסמת. ואני משתדל תמיד להשיאו לדבר אחר; ומלבד זה הנה, כנראה, נצח את תאותו כלה וגם מחלתו תעיד על החלטתו הגמורה. אני שמעתיו גם מדבר את הדברים אשר כתב אליה במכתב הפרידה. זאת היתה פרידה לנצח".

הנה כי כן, זאת היתה סבת שתיקתך, זאת היא הטרגדיה הנסתרה מאחרי דבריך הפשוטים במכתך: “גברתי על כל המעצורים והמכשולים אשר פגשתי על דרכי בראשונה”. זאת היא אשר עוררה את ידך לכתב את הטורים המרים ההם על גזענו, לקפד בפעם אחת את החבלים, אשר קשרוך אל הנפש ההיא ולמנע ממך את היכלת להתקרב אליה גם במחשבה. עתה הנני מבין הכל, בני האמלל. ומה רבו המכאובים אשר הביאה לך האהבה האמללה הזאת! מה מאד התחמץ גאון לבך נגד הרעיון כי תצטרך להתודות לפני על האהבה הזאת – מבלי דעת מה מאד שמחתני בדברך אלה. והאהבה הזאת הוסיפה מכאוב על מכאוביך, ביחוד בימים האלה בהדפס ספרך הגדול על דבר אידיאל הכנסיה הקתולית. אמנם כן. נפלאים הם דרכי ההשגחה. ומדוע לא תהיה אחרית טובה לאהבה הזאת? מדוע מנע אלהים ממני את הענג הזה, אשר הייתי נכון לתת את נפשי, את כל חיי במחירו? אבל אי אפשר להאמין, כי אהבת בני כבר מתה בלבבו. לא, להבות כאלה תכֻסינה מעין רואה, אבל לא תכבינה. אלכה לי אפוא אליו ואספר לו הכל. הדעת, כי יהודי הוא, תביא מהפכה בלבבו, האהבה תגבר חילים אף יַחְשְׁבֶהָ לו לחובה קדושה. האהבה גם ההגיון הישר יורוהו לדעת, כי אין עוד דבר אשר יעצרהו משוב אל הגזע, אשר דמו נוזל בעורקיו, ואל אמונת אביו. העלמה הזאת תהיה בעיניו כמלאך אלהים השלוח אליו ממרומים להשיבו אל עמו ואל אלהיו; תהיה למלאך השלום המביא בכנפיו מרפא ונחומים לרוחי הנכאה. עיני מלאות דמעות; כמעט שאינני רואה מה לכתב. האֹשר, אשר אחזה לי בדמיוני גדול יותר מדי. ברוכה תהיה לי, רחל בת יעקב, וברוך יפיך, בתי היקרה! מה מאֻשרה אתְּ, כי נפל בגורלך להיות הפותרת את חידתי הנוראה ולהשיב לב אב אל בנו. כן, אך רחום וחנון הוא אלהי השמים. מחר הנני נוסע לו.

יום שלישי.

איככה זה יכלתי לכתב כדברים האלה? לא, אין חמלה בשמים. השמים מביטים עלינו בבוז ולועגים בצר לנו. פאול הולך ושב לאיתנו, אך לב קרח בקרבו. ומה מאֻשר הוא האיש אשר יוכל להתאכזר כמקרה האכזר! באתי לו. ואשב במרכבה, אשר נשאתני מהר לארך הגשר הידוע לי אל מעון פאול והנה תהלוכה נוראה עצרתני בדרך. נושאי סבל אחדים נשאו גוית עלמה צעירה, אשר התנפלה ממרום הגשר למצולות הנהר המכוסה זעיר שם בקרח. למראה הזה נפעמתי מאד ולבי נבא לי דבר מר. ובטרם הספקתי עוד לפתח פה, והנה איש זקן לבוש בגדים ארוכים, עיניו הפיקו יאוש נורא וזקנו הלבן והארוך מתנופף ברוח, התנפל על הגויה המתה ויסר את הצעיף מעל פניה, אז נגלו לעיני פנים חורים ונעימים מאד; ומפי הזקן האמלל התפרצה נאקה איומה, אשר תצלצל עוד באזני. כרגע נאנק דם ויחבק את הגויה בזרועותיו רגעי מספר; אחר קם ויבטא בשפתיו איזה מלים עבריות בקול פולח לבבות ויקרע את בגדו ממול פניו, וישב ויכסה את פניה. התהלוכה התנועעה ממקומה והאב האמלל הלך הלוך ובכה תמרורים אחריה. ולחישה קלה עברה מפה לפה: “רחל בת יעקב”.

מוצאי שבת.

היום בבקר הלכתי לבית הכנסת. כמעט שגליתי את ראשי בבואי פנימה, אך זכרתי כרגע את המקום הקדוש הזה ומנהגיו. אחד המתפללים הגיש לי טלית ואני התעטפתי בו במבוכה גלויה. התפלה עשתה עלי רשם עמוק מאד. אין מלה בפי להביע את כל אשר רחש לבבי שמה. באחת, הרגשתי כי שבתי לימי עלומי. כל השנים הרבות ומקריהן, אשר הפרידו ביני ובין הימים הטובים ההם, חלפו עברו כצל. אבי רחל התפלל תפלת ה“קדיש”. מנוחה נפלאה, אשר לא ידעתיה זה כבר, מלאה את נפשי. פאול ישן עתה. נ. צוהו לנוח עוד ימים מספר. אני קורא ספר תהלים בעברית והנני זוכר מעט, מעט פרוש המלים.

יום שני.

פאול יושב וקורא את עלי ההגהה מספרו הנדפס. היום הלכתי לבקר את אבי רחל ולנחמו. בבואי אל ביתו מצאתיו יושב לארץ. אמרתי לו כי אורח אני פה ושמעתי על דבר האסון אשר קרהו. נדבתי חמש מאות רובל לבית הכנסת. כל בני העדה נרעשים ופיהם מלא תהלת היהודי העשיר, אשר בא הנה מאחת מערי השדה. לאשרי אין כל פחד לנגד עיני פן יוָּדע לפאול כל אשר אני עושה. הוא כלוא במעונו כאסיר בכלא ואני ונ. שומרים עליו חליפות.

יום שלישי.

זה עתה שבתי מאספת החברה ל“ישוב ארץ ישראל”; אלי! מה נעלים הם האידיאלים הממלאים את הלבבות ההם. אלה הם הלבבות אשר יֵאָמַר עליהם, כי מלאים הם אך תוך ומרמה. הלבבות האלה פונים אך אל המזרח כפנות המחט המַּגְנֵטִי אל הציר. ומה רבה דאגת בני העליה לאחיהם הקטנים! ומה רבה התפעלות נפשם בהוָּעצם יחד להביא את אחיהם האמללים אל המנוחה בארצות אחרות, ולכל לראש במרכז חיי היהדות ונשמתה, בארץ הקדושה! ומה רבה שמחתם בהכפילי בפעם אחת את הכנסות החברה! ראיתי גם את הדמעות אשר נוצצו ביעינהם!

הוי, אחי האמללים!

עיר א. יום ראשון.

זה כשנה אשר סגרתי את הספר הזה ולא כתבתי בו אף שורה אחת, ועתה אחרי עבר ימי מנוחת נפשי, הנני שב אליו שנית. פאול הטיל עוד הפעם סער בחיי השלוים. זה לי אחד עשר חדש, אשר אני יושב פה במעוני הקטן והיפה, בית של שתי דיוטות הנשקף אל חֹף הים, ורבי יצחק והמשרתת העבריה הם כל בני ביתי. והנה כל עוד יכלתי לשפך שיחי באזני הרב הישיש, אשר רעב ללחם מחסר פרנסה, בהביאי אותו אל ביתי, כל הימים הטובים ההם לא מצאתי חפץ בך, ידידי הנאמן מאז. אך היום בא פאול הנה לבקרני ויקרע את העור אשר נקרם לאט לאט על פצעי לבבי, והפצעים האלה יזובו וידוו מאד. את הרב מהרתי להוציא מביתי לבל יראה לעיני פאול, ולו גם היה עמי לא יכול להרגיש את כל אשר אני מרגיש במצבי הנורא הזה. אלהי ישראל לבדו הוא יודע את מכאובי בהיותי אנוס לכחש בו, להסתיר את אמונתי מבני. אמנם לא ירבו עוד ימי שבתו עמי; עוד מעט והגיע ראש השנה עם כל החגים והצומות. אך כאיש אשר מרגלי חרש יארבו לו מסביב כן היה לי פאול הפעם, ואני ירא מאד פן יִוָּדַע על ידו, כי אינני את אשר יחשבוני פה פקידי המקום. אולי טוב היה לי לעזב את העיר הזאת ולשוב אל הכפר. לא, שם אהיה אנוס ללכת אל בית תפלתם, כי הכפר קטן מאד. לא כן פה, בעיר הגדולה וההומיה הזאת, מי ידעני ומי יכירני? טפה קטנה אני בים הגדול הזה.

הלילה אדע מה הנה החדשות אשר הביאוהו הנה. פאול מלא שמחה וגיל, והוא משתעשע בחדשותיו הנסתרות כאשר ישתעשע ילד בצעצועיו החדשים. הוא מתרפק עלי כל היום ודבריו מלאים רמיזות אשר לא אבין פשרן. הוא מחכה עד הלילה, כאשר תכלינה רגלי המלחים והאכרים הרבים מן החוף, ואז, בשבתנו יחד במנוחה בחדר עבודתי, סִגַּרותינו בפינו ועינינו נטויות אל הים המוּאר בעששיות למאות, אשר על תרני האניות, יגלה לי את סודותיו. מובן, כי טובות הן החדשות אשר בפיו. – אלי שבשמים, חוס נא ועזרני, ירא אני מאד את חדשותיו הטובות. חדשות, אשר נשאוהו מעיר ג. הנה, אשר יוכל להודיעני רק מפה לאזן, צריכות להיות נוראות מאד. יתן ה' ועבר עלי הלילה הזה בשלום.

מה מוג־לב הנני! האם לא חלטתי זה כבר בלבבי כי פאול ילך לו בדרכו, ואני בדרכי? ומה הנה אפוא השנויים, אשר תבאינה חדשותיו בחיי אני? חלילה לי מהודיעהו כי יהודי אני עד רגעי האחרון, בהשיבי את רוחי אל האלהים בקריאת “שמע ישראל”. כן החלטתי בבואי הנה. פאול עשה לו שם כסופר בשאלות הדת, ואם אודיעהו את האמת אעציב את רוחו והועל לא אועיל לו במאומה; ומה גם אם אודיע גלוי לכל את יהדותי אמיט עלינו רעה גדולה, וכל תקותיו תכלינה בעשן. יוכל היות כי הטעמים האלה הם אך כסות עינים לרפיון רוחי, ליראתי מפני הענש הנכון לי; אבל הטעמים האלה אמתים הם. הה, אלי! המעט ממני הענש הקשה, אשר לא אוכל לשפך שיחי לפניך ביחד עם אחי בני עמי? כן, אין דרך אחרת לפני בלתי אם להשאר פה ולשמר את אמונתי בצנעה. הדעת כי בתוך בני עמי אנכי יושב תתן מנוחה לנפשי. הנה אנחנו פה יותר מרבע למספר תושבי העיר. הדירות ויתר צרכי החיים יקרים פה מאד, אבל אנחנו עושים חיל בכל מקצועות המסחר וחרשת המעשה וחיים ברוחה. אני שולח את נדבותי לעניים על ידי רבי יצחק, אבל מעטים הם האנשים הדורשים עזרתי. אני מתענג למראה בתי הכנסיות היפים, אף כי לא אערב את לבבי להכנס בהם. כן, אך טוב לי פה. ולמה זה ארגיז את מנוחת נפשי לרגלי בקור בני. פאול יגיד לי את חדשותיו, ואני אברכהו, הוא ישוב מהר אל עיר ג., ואני אוסיף לחיות באשר חייתי פה. כן, הכל יהיה כשהיה.

יום שני, בחצות הלילה.

לא, לא יוכל עוד להיות כשהיה. עוד צעד אחד נשאר להפריד ביני וביניו לנצח. פאול חפץ בזאת.

כאשר חשבתי כן היה. בערב ישבנו שנינו לפני החלון. הערב היה נפלא בהדרו ורוח קל וקריר נשב על פנינו מן הים. הפנסים האירו את כל החף והכוכבים התנוצצו ברקיע התכלת הכהה. אולם כאשר פתח פאול את שפתיו עמי ויספר לי את “חדשותיו הטובות” נהפכו פני כל הככר ללהבת שלהבת גדולה בעיני. הוא התחיל לספר לי את ספורו באריכות מפרטת ויודיעני גם את אשר ידעתי מכבר, כי הצליח מאד בספרו, אשר בֻּקַר בכל עתוני הדת היוצאים באירופה, ונדפס בארבע תוצאות בשנה הראשונה, וגם תֻּרְגַם גרמנית ואיטלקית. כי נקרא לבוא לעיר ג. ועבודתו הספרותית עשתה לו שם גדול. אז בא אל החדשות הנכבדות – כי הציעו לפניו להיות עורך העתון * * *, העתון היותר גדול בעיר ג.!

כרגע הבינותי פשר הדבר הזה וכמעט התעלפתי מפחד לבבי. פאול יערך וינהל את העתון האנטישמי הזה, פאול יכתב מדי יום ביומו מאמרים מלאים רעל על היהודים עם חרמו והסית בהם את ההמון להשמידם ולהאביד כל זכר להם. פאול ינהל ויפקח על זרם החרפות והגדופים, אשר ישפך העתון הזה יום יום על ראש אחינו האמללים על לא חמס בכפם. הפחד אשר הגה לבבי בקראי לפני שנה את מאמרו, נפל עלי שנית וירעישני עד היסוד בי; אך בכל מאמצי כחי התאפקתי מהביע את סערת רוחי כרגע. אף חפצי הצליח בידי לשים מסוה על פני ולאסר את המלחמה מצד אחר.

– פאול קראתי אליו, – אך איש מאשר אתה. – ובשפתי קרח נשקתיו על מצחו. הוא ראה כי מתרגש אני; אך לא התפלא על זאת מאומה.

– כן, ענני, – איש מאֻשר וצולח הנני. זה דבר גדול. מעטים הם האנשים אשר הגיעו עד הלום בשנת העשרים וחמש לימי חייהם.

– אם כן אפוא, איככה תאמר לערוך את העתון? מה הם השנויים אשר תעשה בו? שאלתיו.

– עלי לנהל את העתון מבלי לשנות את רוחו ומגמתו בכלל, ענני, – אך כמובן בשנויים לטובה.

– אקוה כי אחד השנויים הטובים יהיה להסיר ממנו את תעלולי האנטישמות³, אשר מלאו את עמודיו עד הנה.

פאול הביט בי בתמהון.

– חלילה לי מזאת. המוציאים התנו עמי בפרוש לשמר את רוחו ומגמתו. אף הזהר הזהירוני מהיות רך כקנה, אך להוסיף אמץ בדרך אשר סללו לעתונם, כי על כן הם משלמים לי שכר טוב מאד. כן, אך פה יכירני מקומי ומה לי עוד?

– ההיה עלי להגיד לו תכף, כי לא יוכל לעשות כדבר הזה, יען כי גם הוא – יהודי? לא; את זאת, חשבתי עם לבבי, אגיד לו אחרי ראותי כי אין כל עצה אחרת.

– ואתה קבלת את המשרה הזאת? קראתי באנחה עצורה.

– מובן הדבר, כי קבלתיה, אבי. ההיה עלי לחכות עד אשר ימצאו איש אחר במקומי?

– אני חושב, כי טוב עשית להועץ עמי בראשונה.

– מעודי לא שאלתי בעצתך על דבר עבודתי, ולמה זה היה עלי לעשות זאת הפעם? קרא בתמהון.

– והמשרה הזאת תתן לך מצב בטוח בחיים, הלא?

– בוַדַּי. ועל כן קבלתיה, אף חשבתי כי תשמח על הדבר הזה.

– על כן לא היה לך לקבלה.

– לא אבינך הפעם, אבי.

– שמעני אפוא, יקירי, – קראתי אליו בחבקי את צוארו בזרועותי. – מלחמת הקיום, אשר נלחמת עד עתה, היתה רק מלחמה לשם מלחמה, כי לא ככל חבריך הצעירים הנך גם אתה. ההצלחה האירה פניך אליך; טוב אפוא. אבל בהגיע התור לקבל את הפרס, עליך למשך את ידך ממנו ולהשאירו לאלה הנצרכים לו. מלחמתך היתה רק צחוק, אשר נתתיך לענות בו. אתה עשיר.

– עשיר?

– עשיר! כמעט כל ימי הייתי איש אמיד. יש לי אחוזות אדמה בכל חלקי ארצנו הגדולה; יש לי מניות רבות בכל העסקים הגדולים והמצליחים בארצנו. הסתרתי ממך את הדבר הזה, למען אשר תתענג אחרי כן יותר בהודע לך האמת.

– עשיר? שנה בתמהון. – אח! מדוע לא ידעתי זאת מקודם?

– לו ידעת זאת, בני, לא קנית לך דעת החיים, לא רכשת לך את נסיונותיך, פאול יקירי. אבל עתה עבודתך נגמרה, או יותר נכון, עתה תתחיל את עבודתך האמתית. עתה, בהיותך חפשי מעֹל קשה, מעבודה מוגיעה כעריכת עתון יומי. יכול תוכל לכתב את ספריך במנוחה ולהביע בהם את הגיונותיך ודעותיך מרב טובה ומבלי דאג להוצאות הדפוס.

– כן, הדבר הזה יכול היה להיות באמת אידיאל נעים ויפה מאד – בימים עברו, ענני; אחרי כן קרא ברגש: – עשיר? ואני לא ידעתי זאת.

– אבל מבלי הדעת הלא היית לאיש מאֻשר וצולח במלחמת החיים.

– לא, אבי. המלחמה היתה נוראה מאד. היו ימים אשר ישבתי ובכיתי מרה. גם הספר, אשר עשה לי שם נכבד, הוּשב לי פעמים אחדות מן המוציאים אשר פניתי אליהם להדפיסו על חשבונם, וידי לא השיגה להדפיסו בעצמי!

רגשי נחם לחצו את לבבי. האמנם הרעותי לעשות בהסתירי ממנו את מצבי.

– אבל עתה הלא תוכל להתגאות בנצחונותיך בלי עזרת אחרים.

– והזכרונות המרים; גם היו ימים –

– מה?

– היו ימים אשר אהבתי עלמה. היא מתה זה כבר, ועל כן אין מה לדבר בזה. מכשולים רבים ושונים פגשנו אז על דרך אהבתנו. לוּ היה לי אז כסף יכלתי להסירם מדרכי.

– עלם מסכן! קראתי בהתרגשות ובתמהון כאלו לא ידעתי מאומה על דבר האהבה הזאת. – סלח נא לי, בני, אם הסכלתי לעשות בהסתירי ממך את מצבך עד הנה. אך מן הרגע הזה והלאה אדאג רק לאשרך, מחמד לבבי.

– לא, קרא בהחלטת פתאם. – אחרת המועד. ידעתי כל אתה, אבי, חשבתהּ לטובה; אבל עתה אין חפץ ואין צרך לי בכסף. כבר יש לי משלי גם כסף גם – כבוד. למה זה אעזב מידי את אשר רכשתי לי בכישרונותיי?

– יען כי אני מבקש זאת ממך, פאול; יען כי אני מתחנן לפניך כי תתנני לתקן את המעֻות אשר עשיתי.

– התקון היותר טוב יהיה להשאיר את הדבר לא־מתקן, ענני בלעג קל –, אני אהיה מאֻשר רב יתר להיות עורך העתון הזה. היש לי מקום יותר טוב להפיץ את דעותי מעתון גדול ונכבד כזה? היש כלי חפץ טוב מזה להרים בו קרן עמנו למדרגה יותר גבוהה? לא, אבי, תנה את חלקי בהונך הרב לחברה העוזרת לצעירים בעלי כשרון במלחמת הקיום. אני אינני נלחם עוד. הניחני נא ללכת הלאה בדרך אשר סללתי לי בעטי.

אז כרעתי לפניו על ברכי ואתחנן אליו לעשות את בקשתי, אך הוא הקשה את לבבו כחלמיש. פתחתי לפניו את ארוני ואפזר על פניו חבילות של שטרי מניות, והוא זרה אותם לארץ. אחד השטרות התעופף בעד החלון החוצה ואיש ממנו לא הניע ידו לאחז בו בעופו.

אז ראיתי כי אך האמת תוכל אולי להשיבו מדעתו, אך אני מצאתי לטוב לנסות עוד דבר אליו בטרם אשתמש בנשק המסוכן הזה.

– שמעני נא, יקירי, קראתי אליו ברגש. – אם הוני לא יקח את לבבך, איככה תוכל להתאכזר ככה לבקשת אביך המתחנן אליך בדמעות עינים? דע לך אפוא, כי לבי יחרד מאד בדעתי כי בעמדך בראש העתון הזה תתנפל על היהודים בלי הרף –

– כראוי להם, שסע הוא את דברי.

– לוּ יהי כן. אבל אני – אני מרגיש רגש אהבה וחמלה לעם העשוק הזה.

הוא הביט אלי במנוחה כמחכה לשמע פשר דברי ואני מהרתי לעשות זאת בדבר שקר, אשר יצא מפי במבוכה גלויה.

– בימי נעורי אהבתי עלמה עבריה. מובן הדבר, כי לא יכלתי לקחתה לי לאשה, אך למן היום ההוא והלאה ירחש עוד לבבי רגשי אהבה לעמה האמלל.

– אבי, קרא אלי ברגש, – אם כן תוגה נצחת אחת לשנינו. העלמה, אשר ספרתי לך על אדותיה, היתה עבריה.

– האמנם? – קראתי בתמהון מעושה.

– כן, אבי; היא היתה עבריה. אך אני הוריתיה דעת אמונת אמת, ועיניה כבר נפקחו לאור באור דתנו. היא היתה נכונה לברח עמי, לולא חסרו לנו האמצעים לעשות כדבר הזה ולוּ השיגה ידי למלא את כל מחסוריה בארץ אחרת. אך לא ערבה את לבבה להמיר את דתה ולהשאר עמי בו., או באיזו עיר קרובה. היא אמרה לי כי אם תעשה כזאת יכֶּנה אביה נפש. אז לא נשארה לי עצה אחרת בלתי אם לבוא בברית היהדות. נקל לך להבין, אבי, כי לא יכלתי לעשות כדבר הזה, וכלימה תכסה פני להודות לפניך, כי⁴ באותה העת, אשר תקנתי את עלי ההגהה של ספרי, נטשה בקרבי מלחמה עצומה, מלחמת האמונה והאהבה, ועוד מעט ונפלתי ברשת הכפירה בת־התפת אשר בשם יהדות תכונה. נלחמתי ונצחתי. בכמה עלה לי הנצחון הזדה נקל לך להבין, אך האמונה הקדושה, אשר נולדתי בה ואשר לא על נקלה יכלתי להפרד ממנה גברה סוף סוף על אהבתי. רחל החליטה לברח עמי לארץ אחרת, אך אני ידעתי היטב, כי תסבל מחסר והיתה אמללה כל הימים, על כן מאנתי להוציא תועלת לעצמי מהתרגשות נפשה הרכה. אחרי כן שמעתי כי התנפלה בנהר ותטבע. – ודמעות נזלו על לחייו.

– אנחנו החלטנו לחכות עד אשר אאסף די כסף להוצאות דרכנו; אך הדחיה הזאת היתה בעוכרינו. באחד הימים בא אלי אבי רחל לבקרני. אינני יודע באיזה דרך נגלה לו סודנו. הוא נפל לרגלי ויגז את ראשו ויבך ויתחנן לי וישביעני לבל אחריב את ביתו, לבל אוריד את שיבתו ביגון שאולה. יהודיה – אמר לי – תוכל להיות לאשה רק ליהודי. לו אך נולדתי יהודי חשב לו לאֹשר להיות לחותן לי. יוכל היות כי בתו אמרה להמיר את דתה. אך האינני יודע כי הדבר הזה אי אפשר? לבה ישאר תמיד נאמן לאמונת אבותיה. והאמנם עורה כה אהבתי את עיני עד בלי ראות, כי אם גם דברה להיות לקתולית, חפצה אך להפיק רצוני? בבית, נשבע לי בשבועי שבועות, היא מתלוצצת ולועגת תמיד לאמונתנו. ואני האמנתי לו – אלי, אני האמנתי לו! – כי יש אשר עלו גם על לבבי מחשבות כאלה. אז נתתי לו מכתב הפרידה ושלחתיו מעל פני. כאשר עזב את חדרי הרגשתי כי נמלטתי מרשת השטן; אז נפלתי על ברכי⁵ ואודה לקדושים, אשר הצילוני מן הכפירה הנוראה.

– אבל מדוע לא הודעתני מכל זאת בעתו? צעקתי מנהמת לבי.

– לאיזו תועלת? הידיעה הזאת הכאיבה אך לבבך. הן לא ידעתי, כי עשיר אתה.

– בעת ההיא הצעת לפני תמיכת כסף! קראתי בזכרי את דברי מכתבו.

– אחרי שלא היה לי כסף די מחסורי אז, יכלתי לשלח גם לך מעט מן המעט שהיה לי. עיניך הרואות, אבי, כי המקרה המעציב הזה לא פעל על דעותי במאום. מובן הדבר כי אחרי כל אלה לא אקח לי עוד אשה; אבל בשביל זה לא בא שנוי בדעותי על היהודים מכבר, להפך, הדעה הזאת התחזקה עוד יותר בלבבי. רחל ספרה לי מכל הבלי השוא והעבדות הקשה, אשר חיתה בהם בבית אביה. עתה אין כל ספק בעיני, כי אביה סבבני בכחש ויחפא עליה דברים אשר לא כן. לולא שקרוי וכזביו, לולא שפלות נפשו הקנאית, כי עתה היתה רחל בחיים כיום הזה. על כן לא אוכל להבין, כי אהבתך לעלמה עבריה בשכבר הימים תשאר בקרב לבבך, אבי היקר, אהבה לעמה. אין כלל בלי יוצא ממנו – רחל היתה האחת, והאשה אשר אהבת – השנית. אך כבר אחרנו לשבת; אלכה לי לנוח.

אז נשק לי ויעזב את חדרי. כעבור רגע שב וישב לימיני. בת־צחוק נעימה ועצובה הופיעה על פניו החורים והמפיקים מחשבה ורגש.

– אני אכתב את שמך, אבי, ברשימת האנשים המקבלים את העתון בחנם, אמר אלי. – ועתה שלום, אב יקר.

ומה יכלתי להגיד לו? מה יכלתי לעשות? בבת־צחוק מעֻשה על שפתי הסוערות עניתיו בחבה:

– שלום, שלום, פאול יקירי!

עד יומי האחרון לא אגיד לו עוד את האמת.

יום שלישי אחר הצהרים.

הנני פותח עוד פעם את ספר זכרונותי לרשם בו מקרה־התולים, אשר היה כמאסף למקרי היום המר הזה. מרב התרגשות נפשי לבוא פאול פתאם, לא קראתי את המכתבים, אשר הביאה לי הפוסטה האחרונה. אך אחרי שבתי בחדרי שעות מספר נפעם ונדהם מן החדשות המרות, אשר השמיעני פאול הפעם, זכרתי פתאם את המכתבים. אחד מהם כתוב אלי בידי מנהל עסקי, ובו הוא מודיעני, כי בקבלו ממנו את הרשיון לעשות בשטרי המניות שתחת ידו ככל אשר ימצא לטוב, מכר את מניות אמריקה הדרומית. הנה כי כן עליתי על משכבי בלב מלא פצעים חדשים נוספים על פצעי הישנים, ובחמשת אלפים שקל רֶוַח נוספים על הוני הרב.

* * *

א. יום רביעי, לילה.

עברו ששה חדשים. אני מקבל את העתון * * * חנם אין כסף כאשר הבטיחני פאול בלילה ההוא. כל יום ויום הוא מביא לי מכאובים חדשים, כל עלה ועלה – פצע אנוש. ובכל זאת “קורא תמידי” אני לעתונו. זהו ענשי ואני נושא אותו במנוחה. אחרי דומיה ממשכה קבלתי הום מכתב מנ. א.. הוא ישא לו בקרוב אלמנה עשירה. הוא כותב לי, כי הוא מאֻשר וצולח בחיים. איש אין־לב ומאֻשר. כנראה לא יעלה גם על לבבו כי יעשיר מאד אחרי מותי. ואני הנני נכון לאשרי, למות גם היום. כבר עשיתי שלום, כאשר אקוה, לאלהים ואדם, אף כי פאול לא ידע מכל זאת מאומה. לוּ אך בא שנית לא, לא הייתי יכול עוד להסתיר ממנו את הדבר הזה. אין איש פה אשר יעלה על לבבו כי יש איזה יחס ביני ובין עורך העתון * * * צורר היהודים. עתה הנני רואה כי יכלתי לחיות זה כבר בין אחי בני עמי לולא הייתי מוג לב כארנבת. אך מפאול אני מכסה עוד את הדבר. זה הוא רפיוני האחד. נ.א. כותב לי בשולי מכתבו, כי מאמרי פאול מעוררים את הלבבות מאד. אהה, אני יודע זאת. המעטים המה שונאי ישראל במדינה הזאת הבולעים את דבריו כבכורה? האם לא ימהרו העתונים מקומיים להעתיק את מאמריו החוצבים להבות שנאה ובוז לעמי האמלל? האם לא קראתי כבר את מאמריו שנית בעתוני א.? עתה לא יפלא בעיני גם אם ישלח האספסוף ידו ביהודים. כבר היו אתמול מהומות קלות במבואות אחדים, הנושבים מאחינו. הה, לבי ינבא לי עתידות נוראות… אלי שבשמים! מה היא המהומה, אשר אני שומע?… כן; הנה היום! הנה בא! “מות ל”יהודים“!” הנה אדמו פני השמים שמה. הה, אלי! הנה הלהבה! שם מתנפלים על רבע היהודים. השמש שוקעת בדם, כאשר שקעה ביום עברות ההוא מאחרי גבעות הכפר… אָח! פאול, פאול! מדוע זה לא עצרתי בעטך, עט הרצח?… אך לולא אתה – כתבו אחרים מרורות על עמי… לא, הדבר הזה לא יצדיקני… סלח נא לי, אלי, על רפיון רוחי. רפה רוח, מוג לב הייתי למיום עזבי אותך ועד היום הזה… אינני שוה בדם הנוזל בעורקי, אינני שוה להיות בן לעמי… הנה הם הולכים וקרבים דרך הנה… חרב חדה דוקרת בלבבי. “מות להיהודים!” “מות להיהודים!” הנה אני רואה אותם עתה. אספסוף פראים, שכורים מרב היין אשר חמסו בבתי המשקה של היהודים. אל רחום! הנה גם סכינים ורובים בידיהם. הולך בראשם מנופף בידו איזה גליון של עתון וקורא ממנו דבר־מה. גם אנשי־צבא ומלחים שמה והמון אכרים פראים ופרועים. ואיה הם פקידי המשטר?… הנה האספסוף עובר מתחת לחלוני. אלי, חוסה נא עלי! הלא דברי פאול הם אשר יקראו בקול. כבר עברו, כבר עברו הלאה. אין שם לב אלי. תהלה לאל, עתה אני בטוח. אני בטוח מנפל בידי שדי שחת אלה. אך מה הבטחון הזה?!… הה, אלי! הנה תפשו את רבי יצחק, הנה הם סוחבים אותו בזקנו הלבן לארך הרחוב. הוי! עתה אכיר את מקומי – לימינו. הבה, אעורר את אחי לקום נגדם בזרוע רמה, הן לא מעטים אנו. נקומה נא על המרעים האלה ונשלם להם כגמולם. שלום לך, ספרי האהוב. שלום! הננה שב אל עמי ואלהי!

הערה. – כמה מונחים פילוסופיים, וגם פסוקים שלמים מ“תורת המדות” של שפינוזה, הפזורים בספור זה, ניתנו כאן על פי תרגומו של ד"ר יעקב קלצקין. – המתרגם.

כשירד הנוסע הכחוש, השזוף והגבן במקצת, שהצטיין מן ההולנדים הצהבהבים בפניו הספרדיות האציליות, עם גבות העינים השחורות וקווצות התלתלים הארוכות, מרפסודת הספינה לשפת התעלה בס' גראווינהאג, לא עמד מבטו התועה בראשונה על פרצופיהם הנזעמים של הטיילים, המתחממים לאור השמש, עם כניסתה של הרפסודה. הוא לא היה מן המשקיפים המדקדקים בחיצוניות, ואם כי היתה לו שעה של קורת־רוח יתרה בנסיעה זו מאוטריכט לביתו, לארכה של רצועת־המים הנאה, בינות לכתלים ירוקים של אילנות וגדרות, שמפעם לפעם נצנצו מראות־טבע שטוחים וטחנות־רוח מבעד לעליהם, לא הבחין, מתוך הרגשה זו של הטבע, בשפעת גווני הירק והמים הזורמים מסביב; הוא לא השגיח ביותר באילנות למיניהם, התרזה, הבוקיצה והערבה, ועוד פחות מזה באצאות ובפרחים שכסו את פני התעלה כשטיח רב־גוונים.

גם אחרי שהיה עולה מתוך הרהורים הביתה, דרך רחובותיה הנאים של האג, והכיר סוף סוף צרות־עין ידועה בפרצופים שבאו בדרכו, לא מצא בזה בראשונה כל סמוכין לעצמו, אלא לבולמוס־המלחמה הכללי, שתקף את האוכלסין. אף על פי שנסיך אוראנז' הצעיר גמל את המורדים שהעלוהו לשלטון, וקרא להם דרור מן היאוש שתקפם, בעלות הצרפתים על ארצם והצי האנגלי על חופיה; אף על פי שהולאנד לא שאפה עוד לאבד את עצמה לדעת בפתיחת סכריה, משעה שהשמיע הוא את אמרתו הנודעת לשם: “יקר לי המות בחפירה האחרונה”, לא שככו עוד נחשולי התאוות העממיות אלא במקצת. אבן ששרטה את לחיו ופגעה בילקוט הצנום, שהכיל את כל מטענו, הפתיעה אותו כדי הבנה־למחצה.

אליו איפוא נשלחו מבטי־הזעם הללו! קריאות מעין “בוגד!”, “סוף כופר לגרדום!”, “הלאה המשומד הארור!” פזרו את ספקותיו האחרונים. צל צלה של מילנכוליה העמיק את ארשת הפה החקרני והענוג; אחרי כן, כאילו בכח הרצון, חזרה ההבעה של עליצות מתוך הרהורים, והוא המשיך את דרכו במנוחה שלמה.

ובכן נגלה הדבר, אפילו בעיר זו שלו – מקום שם נביא נעלם ימלט נפשו מחרפות – כי הוא הוא מחברה של ה“מסכת התיאולוגית־המדינית” הבזויה, זה “הבוגד במדינה ובכנסיה” בפי מחבריהם של כתבי־הפלסתר כנגדו, זה מפלצתם של כהני העם. לשוא, איפוא, יצאה המסכת בכתובת “האמבורג” על גבי השער. לשוא התאמץ למזג שלוה אישית עם מחשבה נאצלה, לסגור את גופו בעלית־גג ולפזר את נשמתו ברחבי עולם. אדם המשלח רעם כזה לא יוכל להסתר מעיני אירופה. אולי אותם אנשי־השם מארצות נכריות והלמדניות היפה־פיות, שטפסו על מדרגות עליתו – והפריעו את עבודתו בלטישת הזכוכיות יומם – הם שהעלו ריח גפרית באפיה של האג. יתכן עוד, שתלמידיו הצעירים והרתחנים, אשר למד להם לקח בעל פה או בכתב, הם שהודיעו את שמו בשערים להלל – או לחלל. והוא העלה בדעתו, שכן היה הדבר מאז ומעולם, גם באותם הימים הראשונים, השכוחים למחצה, כשהיה משחרר את עצמו מן הגיטו, ומעריצים נרגזים, לא פחות מציידי כפירה, הביאו באזני בית־הדין את השמועה הנוראה, שהוא כופר בנסים ובמנהגי אבות. שאול מורטירה המסכן! ודאי רבות סבל רבו הזקן, בבטאו את דבר החרם הגדול, אם אמנם לא היה עוד דבר שיפתיע אותו בתלמיד זה, שהתחצף כל כך בשאלותיו בעודו בן חמש עשרה! וכעת, אחרי שנפטר מן הגיטו, או שהגיטו נפטר ממנו, גרם שערוריה מרגיזה לא פחות מזו לאותה הנצרות, שבגללה נשתמד, לדמיונו של הגיטו: הוא סתר בלי פחד כל שיטה שבדור, את הפילוסופיה של דיקארט לא פחות מעיקרי האמונה של הכנסיה, וקריאתו לחופש המחשבה הוכיחה דבר זה במלואו. אמנם ארצות השפלה, לאחר שחרורן מעינויי האינקוויזיציה בספרד, פרסמו הכרזה נאצלה על חופש הדת, אולם גם הסבלנות ההולנדית תפקע בפני העיון המדעי בכתבי־הקודש, ולא תתע אחרי הקול הקורא למדינה לבסס את יסודותיה על דת־אמת ולהסיח את דעתה מפירושי הכהנים. “היש לדמות במדינה רעה גדולה מזו, שאנשים נכבדים, באשר להם מחשבות משלהם ואין ביכלתם לפעול דבר שקר, יוגלו מארצם כפושעים, או שיוליכו אותם לגרדום?” מושל המדינה כבר החרים את החיבור, הכולל שאלה זו, ואסר את הפצתו: כעת נראה, שהוא גופו יהא נתבע לדין, והנצרות תגדיש את סאת היסורים שמנתה לו היהדות. הוא זכר את היהודי הקנאי, שנסיונו לדקור אותו בלבו הכריחו להתגורר בסביבות אמשטרדם, עוד לפני שעלה בידי היהודים להשפיע על הרשות האזרחית, לגרש אותו מ“ירושלים החדשה” שלהם, ומתוך נחשול של מרירות נראה לו, שהקללות הפורטוגזיות הנמלצות של בין־הדין הרבני נושאות פרי. “בגזרת עירין וקדישין, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מנדים, מחרימים ומקללים את ברוך ד’אספינוזה לנגד ספרי התורה האלה… ארור הוא ביום, ארור הוא בלילה, ארור בשכבו וארור בצאתו וארור בבואו. לא יסלח לו ד' לנצח! וחרה אפו ועברתו באיש הזה ובאו עליו כל הקללות והתוכחות האמורות בתורה…” כלום ארבו מלים אלה בקרן־זוית אפלה שבמוחו, בשעה שכתב את ה“מסכת”? – שאל את עצמו, כשהוא נבוך למצוא אותן חרותות בזכרונו. כלום העביר אותו כעסו על מדת האמת בחלקים הנוגעים ליהדות? כלום חי בדמו הספרדי החם זכר הפגיון שניסה לשפכו? כלום סילף הסבל את יושר שכלו? “דבר זה אינו מכריחני לשום דבר, שלא הייתי עושהו, בלאו הכי,” אמר לידידו המינוני, כשהגיע אליו גזר־הדין למעונו ברחוב אודיקירק. אולם כלום נכון היה הדבר? אילו לא נכרת מעל אביו ואחיו ואחיותיו ורעי ילדותו, כלום היה משקיף על סגולות החמדה של אמונת אבותיו בעין קפדנית כל כך? הספק הביא אותו במבוכה, מתוך שגילה פעם יתרה, כמה קשה לאדם להיות שולט בעצמו, מתוך הכנעה גמורה לאמת מוחלטת. הרדיפות מעולם לא העמידו אותו בנסיון, כמו את אוריאל אקוסטה – אשר על קברו, מאחורי הגדר, עמד בעודו ילד בן שמונה, – אולם, כלום אלה לא ארבו לרוחו לעכרה?

“אהה!” עלתה מחשבה במוחו, “הנטל הכבד ביותר שבני־אדם מעמיסים עלינו, איננו זה, שהם מרדפים אותנו בשנאתם ולעגם, אלא שהם נוטעים בכך שנאה ולעג בנשמותינו. זה הדבר שאינו נותן לנו לנשום ברווחה או לראות נכוחה”. מתוך ראיה לאחור, נתרכך בעיניו קשי־לבם של רודפיו היהודים; הללו לא היו אלא ילדים לדור רודף, ובאמת, קשה היה לעדה של פליטי ספרד ופורטוגל להטות אזנה לספקות בנוגע לאותה האמונה, שלמענה וותרו הם ואבותיהם על עושר ועל מולדת. עוד בשעה זו עצמה שהכריזו עליו את החרם, היתה האינקוויזיציה מעלה את קדושי ישראל על המוקד, ותלמידי־חכמים חבריו כתבו חרוזים רומאיים לזכרם הקדוש. כלום יכול אדם, שזכה ונעשה בן־חורין להחזיק בדת זו, המביאה את מאמיניה לידי קרבנות כאלה על קידוש השם, לסלק אותה דת הצדה? איכה יבינו הללו, שמות על קידוש השם אינו ראיה לאמת, אלא לאמונה? מילא, אם לא גמל את אחיו אהבה תחת שנאה, ללא הועיל יתעצב אל לבו כעת, כי העצבות היא גופה רעה, מעבר לשלימות פגומה, לחיוניות מופחתת. מוטב שישיש אל גיל, כי יצירת־חייו האמתית – זו “תורת המדות”, שהוא מציע על יסוד עיקרים הנדסיים טהורים – לא יהא בה שמץ של אישיות, לא תשא שמו עליה, ואפילו לא תצא לאור, עד שישלול המות את האפשרות האחרונה של ענין אישי בעתידותיה. “כי,” כפי שהורה בספר זה עצמו, “כל הרוצה לסייע לאחרים בעצה או במעשה, שיהיו הללו נהנים עמו בטוב הנעלה ביותר, הרי ישתדל קודם כל לרכוש לו את אהבתם ולא להביאם לידי התפלאות בשביל שיקרא שמו על תורתו.”

אבן שניה ושריקה של בוז, מתוך עדת פוחזים, הזכירו לו, שהמות יכול להקדים את גמר עבודתו. “מוזר הדבר”, אמר אל לבו, כי כל שלא למד צורת אות מימיו יהא אץ לקלל." ובזכרונו עלה שוב אותו היום האיום – עוד שנה לא עברה מאז – כששסע האספסוף האכזרי את האנשים האציליים ביותר שבמדינה – את ידידיו, האחים די־וויט. עוד כעת עצר בקושי רב את דמעותיו, לזכרון הפטריוטים המעונים, שאת גויותיהם המוקעות לקלסת טמאים לא העיזה המשטרה לסלק אלא בסודי סודות לאחר חצות. קשה היה אפילו לפילוסוף לזכור, שערלי־לב אלה רק הביעו את תמצית הויתם, כשם שהוא מביע את שלו. אף על פי כן, לא מן השכל היה הדבר, שחוויתם של אלה תחריב את זו שלו: אילו ניתן לו הכח, היה עושה דוקא את ההפך. לפיכך, נטה הצדה בקרן הרחוב ובבית־מסחר־הספרים בספואיסטראַאַט, שנתחבב עליו ביחוד, נתעלם, מתוך בקשת מקלט וקור־רוח כאחת, בין ספרי קדמונים והוצאות חדשות בלשון רומי ובין העתקות מפוארות של האלזיווירים דאמשטרדם.

“היש אתך “דת ההולנדים” של סטופּ?” שאל מתוך מחשבת־פתאום.

“שאל במקום אחר,” השיב מוכר הספרים גסות.

“גם אתה, ברוטוס!” אמר שפינוזה בבת־צחוק. “הגם אתה מתחבר לריקים ופוחזים? דומני, שהכפירה ברכה בה למסחרך. תהו־ובהו של מלחמות־דברים, מסות, פירושים, כתבי־פלסתר – כן ירבו, הלא?”

מוכר־הספרים לטש את עיניו. “אתה בא ושואל לספרו של סטופ? הרי זו – הרי זו – חוצפה!”

הדבר הפתיע את שפינוזה. “חוצפה? האם מפני שהוא מדבר בי בספר?”

“מר שפינוזה,” אמר מוכר הספרים בקול חגיגי, “פירושך לדיקארט הכניס לי פרוטות לא מעטות, ואם אמנם אתה גופך היית מחטט יותר משהיית קונה, הרי רשאי היית ליטול מכאן ככל אשר יכולת שאת בראשך זה הארוך. אולם לשרתך כעת הוא למעלה מעזותי, כי כה עלתה חמת התושבים עליך. האמנם אמרת בלבך, שלא יגיע הנה שמע מעשיך באוטריכט?”

“מעשי באוטריכט!”

“כן, בפקידות־הצבא הראשית שבמחנה אויב – שם מכרת אותנו לפאות־הנכריות!”

שפינוזה נבוך. הענין היה רציני יותר מכפי ששער. האחים די־וויט לא נרצחו אלא מפני שנחשדו בנטיה לצרפתים. השנאה המדינית הרשיעה אפילו מן הדתית. אולי שלא מחכמה נענה בימי מלחמה להזמנה המפתה של הנסיך קונדי לשיחה בפילוסופיה. להגיע למחנה הצרפתי ברשות־המעבר של המצביא לא היה קשה ביותר: ברם, לשוב למעונו הוא הרי זה ענין אחר, כנראה. אולם, הואיל וכך, למה הרשו לו השלטונות בהולנד לצאת? הרי ודאי, שאמון מלא כזה משמש לו המלצה מספיקה.

“אח, הרי זו טפשות!” אמר לבסוף. “כל אזרח בהאג יודע שאני נאמן לרפובליקה, ומעולם לא היתה לי כל שאיפה אחרת זולת כבודה וטובתה של המדינה. יתר על כן, אני אף לא ראיתי את קונדי. הוא נקרא לאיזה מקום, ולא היה ברצוני לחכות עד שובו.”

“כן, אולם אתה ראית את לוקסימבורג; אתה סעדת אצל המפקד סטופ, מן הגדוד השווייצרי.”

“אמנם כן, אולם הוא גם איש־צבא וגם תיאולוג.”

“הוא לא אמר לשחד אותך?”

“כן, זה היה בדעתו,” אמר שפינוזה בבת־צחוק. "הוא הציע לי קצבה – "

מוכר הספרים אטם את אזניו. “הס! איני רוצה לדעת. איני רוצה לתת יד לרוצחי נפשך.”

“לא, אולם הדבר יענין אותך בתור מוכר ספרים. את הקצבה הייתי מקבל מידי אדונו היושב על הכסא, אילו הקדשתי ספר להוד המלכותו.”

“ואתה סרבת?”

“כמובן. לואיס הארבעה־עשר יש לו חנפים למדי.”

מוכר הספרים תפס את ידיו ולחץ אותם מתוך דמעות. “כזאת אמרתי להם. מה בכך, אם ראו את האצילים הצרפתיים בין באי ביתך? שליחים מדיניים, באמת! תואילו איפוא לחשוש גם לתומתן של הגבירות העדינות המשכימות לפתחו, כן אמרתי. הללו אינם מבקשים אלא פירושים חדשים לדיקארט שלהם. אח, צרפת יכולה להוליד פילוסוף, אולם מחסה ימצא הוא בהולנד, והבנה – בבניה. אותו טרזן הטובל בבושם – מרגל! אולם הרי זה D’Henault, המשורר. מן־אין לי? במטותא, כשאדם שואל לשירי D’Henault, ושמח לכתחילה, שהספר נמצא אתי, ובדיעבד הוא מתרעם על שהוא צריך לקנותו –! אפיקורס ופוחז בשפתו, בן נאמן לבנות ־השיר! ונניח, אומר אני שנתקבל בשבילו מכתב מאנגליה, עם החותמת של החברה המלכותית.”

“האם נתקבל מכתב מאנגליה?”

“אתה לא היית עדיין במעונך? אותה החברה המלכותית, אומר אני, היא מושב חכמים – למרות השם שקורא לה – ואין בינה ובין המלך צ’ארלס ובני־לויתו, ולא כלום. בני־לויה מנוולים הללו הם שמשסים אותו בארצנו!”

שפינוזה חייך. “ודאי זה מאת ידידי אולדינבורג, המזכיר.”

"וכן אמרתי להם. הוא בא לבית־מסחרי, כשהיה כאן – ".

“לבקש את ספרו?”

“לא, את שלך.” ומוכר הספרים השיב בבת־צחוק לזו של שפינוזה. “הוא צוני לשלוח העתקות מ”עיקרי הפילוסופיה של דיקארט" לאנשי־שם במקומות שונים. אני תפילה לאל עליון, שתכתוב ספר חדש!"

“אל עליון אולי לא יסכים לדעתך”, מלמל שפינוזה, שהיה מדפדף אותה שעה בדפי התקפה על ספרו החדש, וקורא בה על עצמו בתור “אדם עז־פנים, קנאי, ומתנכר לכל אמונה.”

“הרי זה ספר משובח שבא לידך”, אמר מוכר הספרים. “מאת מוזיאוס, הפרופסור ביינא. Tractatus Theologieo-Politicus ad veritatis Lancem Examinatus – שקולה במאזני האמת, אל נכון. שם מושך, בלי ספק. אומרים שזאת היא הטובה בכל ההכחשות ל”מסכתך“, המלאה סם המות.”

“ורואה אני כאן כמה העתקות מן ה”מסכת“, תחת מסוה של שמות מזויפים.”

"הס! תמיד יש דרישה לפירות גנובים. ברם, כל זמן, שאני מקדים את הרפואה למכה – "

“היש להקדים רפואה לפירות?”

“לתפוחי עץ־הדעת, הנתונים מידי הנחש.”

“הנחש הקדמון, באמת,” אמר שפינוזה, כשהוא קורא את ה“רפואה” בקול. – “הוא לא הניח כל סגולה שכלית, כל ערמומיות וכל אמנות, שלא ניסה בהן, כדי להעלים את זיופו תחת טלית שכולה זוהר, ויש לנו איפוא יסוד מספיק להטיל ספק בדבר, אם בכל שכיריו הרבים של השטן עצמו, שנשלחו להשחית כל זכות אנושית ואלהית, ימצא אחד מקנא לעבודת־ההרס יותר מבוגד זה, שנולד להותה של הכנסיה ולאסונה של המדינה.” – היאך הוא מוחץ את ראשו של הנחש, אותו הפרופסור לתיאולוגיה!" – קרא שפינוזה; “היאך הוא מניח אותו מת על מאזני האמת!” ובלבו אמר: “היאך הנבערים ביותר הם, על פי רוב, החצופים ביותר, והם המקדימים לרוץ לבית־הדפוס!” הוא צפה מראשית אחרית עוממת, ששמו – אם אמנם יודע זה בקהל, למרות כל אמצעי־הזהירות, שאחז בהם – עתיד להיות שם נרדף לכפירה בעיקר, שחיתת המדות, מזל רע וסימן רע, במשך שנות מאה או מאתים; אולם הוא הוסיף לחייך, מתוך בטחון בשכל הטוב והצדק, שהוא הכרח ליקום.

“התקח את הספר?” אמר מוכר הספרים.

“לא, כי לא במליצות כאלו האמת תמצא. ברם, אולי יש אתך הפירכה של לאמבירט ווילטהויזן?”

מוכר הספרים הניד ראשו בשלילה.

“ספרו של זה שוה במאה אחרים. נא להשיג אותו ולהציעו ללקוחותיך, כי ווילטהויזן שולט בדיאלקטיקה הגונה, העשויה לעורר מחשבה.”

בדרך העולה לביתו עוד נתקל בפרצופים נזעמים, אולם הוא קבל אותם בעינים גלויות ועליזות. בקצה ספואיסטראַאט הצר נפתח ככר השוק הרחב, שבלע את כל מעיניו של ההמון, והפילוסוף המשיך את דרכו בין כנות ועגלות־זיילאנד מכוסות בד מבלי שישגיח בו איש; ורק כשהגיע לפאַוויליאנסגראכט – במקום שהוא יושב כעת בשלום בתוך האבן, ורושם מחשבה נצחית כאבן זו עצמה – נתקל במפגע חדש. כאן, בפתח ביתו, בצל העצים העוטרים לחוף התעלה, קדמו בעל ביתו, וואן דיר ספיק, הצייר – שהיה מרחף כל ימיו, מתוך עצלות, בענן המקטרת – בברכה נרגשה לשובו בשלום, אלא שחסם לפניו את הכניסה לבית. “שוב אין אתה יכול להתאכסן כאן.”

“כאן אלון הלילה,” אמר שפינוזה חרש, " אם יש חוק ומשפט בהולאנד."

חוק! ההמון פורץ גדר החוק ואין מוחה בידו. חלונותי ישברו, דלתותי תפקענה. ואתה תפול בידי מרצחים ואל התעלה תושלך."

הדייר צחק. “כל כך למה? אופטיקן ישר ירצח! לאט לך, ידידי!”

“הלואי שהיית יושב בבית ולוטש את זכוכיותיך תחת לנסוע לאוטריכט! רוב הימים הרי אתה סגור ומסוגר כל כך, עד שאשתי טוענת, כי אתה שוכח לפעמים לאכול, משך שלשה ימים רצופים – ובודאי שלא תוכל לאכול הרבה, כל זמן שאינך יוצא מפתח הבית לקנות צרכיך. איזה רוח זלעפות נשא אותך לנסיעה ארוכה בשעה זו של התלהבות ותסיסה? ולא, שאני מאמין אף במלוא נימא להיותך בוגד – יקל לי מזה להאמין, כי מטה־הציירים שלי יהי לנחש, כמטה אהרן בשעתו – אולם בביתי לא תומת.”

“הרגע נא. כל העיר יודעת את הענין שהיה לי אל סטופ; לכל הפחות, הגדתי למוכר־הספרים שלי, והרי זה ענין של שעות מועטות בלבד.”

“אכן מהיר האיש להלך רכיל.”

“כן,” אמר שפינוזה בזעף. “ידוע לו אפילו, שמזומן בשבילי מכתב מאת החברה המלכותית באנגליה.”

פניו שלל וואן דיר ספיק הסמיקו. “אני לא פתחתי אותו,” מהר להתנצל.

“מובן. אולם את הדלת תוכל פתוח.”

הצייר היה מהסס. “הם יסחבו אותך מכאן, כשם שסחבו את האחים די־וויט מבית־הסוהר.”

שפינוזה חייך בעצב. “אז לא נתת לי לצאת החוצה; כעת אינך נותן לי להכנס פנימה.”

“ראיות שתים לדבר, שאני דואג לך יותר משאתה דואג לעצמך. אילו נתתי לך אז לקפוץ החוצה, כדי להדביק על לוח־המודעות אותו כתב־המחאה שכתבת על האספסוף הברברי, לא היה ביכלתך לסכן את חייך כיום הזה. ברח מן העיר הזאת, ראה בקשתיך, או מצא לך כתלים חזקים משלי. אתה יודע, שאילו היה הדבר לאל ידי, הייתי נותן לך מחסה במעוני. כלום לא אליך יבואו שאר דיירינו, בחלים וביגונם, למצוא נחומים בדבריך הרכים? כלום אף הפעוטות שלנו אינם אוהבים אותך ואינם שומעים בקולך יותר משהם נשמעים לאמם ולי? ברם, אילו בביתנו נרצחת, מה גדול היה שברנו, ומה נורא הזכרון לימים יבואו, לכולנו!”

“ידעתי גם ידעתי, מה רבה אהבתכם אלי,” אמר שפינוזה, שהדברים נגעו עד לבו. “אולם אל נא תחרדו בגללי: יכול אני להוכיח את צדקתי על נקלה. אזרחים לא מעטים, ובהם גם מרבי־המדינה, יודעים היטב את מטרת נסיעתי. אולם, יהיה אשר יהיה, בו ברגע שיפתח האספסוף במהומה כל שהיא עם פתח ביתך, יצא אצא אליו ולא אתמהמה, אף אם יעשה בי ככל אשר עשה באחים האומללים די־וויט.”

וואן דיר ספיק פתח את הדלת לרווחה. “כשבועה לי מוצא־פיך”.

על המדרגות הופיעה עקרת־הבית, אשת־חיל עליזה, חגורה סינור לבן ושביס שחור לראשה, ופתילים ירוקים ואדומים מקשטים לחולצתה. קריאה של גיל פרצה מגרונה, והיא עפה לקראתו, עם המטאטא ביד: “ברוך בואך הביתה, האדון שפינוזה! מה תרב שמחתם של הפעוטות לכשישובו מבית־הספר! להקת־פוחזים יש כאן, שהיתה מוציאה עליך לעז כל הימים: כמה מהם ניסו להוציא דבר מפי הנרי, אולם הם העלו חרס בידם. – לא כן, הנרי?”

הנרי חייך מתוך ביישנות.

“העקשנית שבכולם היתה חבורה של שלשה – אדם זקן ובתו, וצעיר אחד. שתי פעמים באו, ומאד הצטערו על העדרך, גם התאמרו להיות ידידיך משכבר הימים, מאמשטרדם; אמנם לא הצעיר – זה נשא קינה על שלא עלה בידו לראות את החכם המפורסם, כאשר הבטיחו לו. הם הציפו אותי בשאלות, אולם לא מפי הוציאו מלים!”

לחיו השזופה של שפינוזה הסמיקה לפתע. “האם הגידו את שמותיהם?” שאל מתוך זריזות בלתי שכיחה.

“השם גומר באינדה – זאת אני זוכרת.”

“ואן דין אינדה?”

“או בדומה לזה.”

“הבת היא – יפהפיה?”

“בת־אלים!” התערב הצייר בשיחה.

“האמנם!” קראה האשה. “אני בוחרת בצעיר. הן לא כפסל־שיש קר תהיה בת־אלים.”

“זוהי בת־אלים יונית”, אמר שפינוזה מתוך קלות מעושה. "אמנם ידידי הם משכבר הימים – להוציא את הצעיר, שבלי ספק הוא תלמידו של הזקן. דוקטור וואן דין אינדה זה הרי הוא בלשן מלומד מאד: הוא שלמדני רומאית – "

“ובנות־אלים יוניות,” פסקה האשה מתוך חבה.

שפינוזה רצה לומר דבר־מה, אלא שהשעול הפריע בעדו, והוא התחיל לעלות במדרגות חדרו. הוא היה נרגש, וכלל זה נקט בידו, שיעזוב חברת אנשים בכל שעה שהרגשותיו הנפשיות עמדו לטרוף את מתינותו הפילוסופית.

“חכה! המפתח הוא אצלי,” קראה עקרת הבית, כשהיא רודפת אחריו. ואהה! מה רב האבק בחדרך! לא פלא הוא איפוא, שאתה חש בריאותיך."

“את לא סדרת כל דבר?” קרא הוא מתוך פחד.

“מגע קל במברשת_הנוצה, כשהכנסתי את מכתביך – ותו לא; ידי היתה נמשכת אל ניירותיך, אולם ראה! אף אחד מהם איננו בסדר!”

היא פתחה את הדלת לתוך חדר קטן, שבו נתגלתה תערובת מוזרה של ספרים וניירות עם רהיטים ומכשירים ושלחן־המלאכה. וילאות אדומים ובלואים קשטו את שני החלונות. על מסמרים שבכתלים היו תלויים בגדים שונים, בהם החזיה, שדקר אותו הקנאי בשעתו, שלא שמשה אלא מזכרת, אף על פי שגם שאר הבגדים לא הצטיינו בחידושם. “מי ישים את הדבר הבינוני במעטפה יקרה?” אמר הפילוסוף. מעל לכירה (שעליה התגוללו, בין מקטרות ישנות, שני רכסי כסף, תכשיטיו היחידים), נקבע רישום־פחם של מאזאניאילו, בשרוולים גלויים, ורשת על כתפיו, מעשה ידי שפינוזה עצמו, מתוך דמיון לשרטוטי פניו הוא – אולי באחד מאותם הרגעים הנרגשים, שבהם דמה את עצמו מהפך את קערת השכל על פיה. בתיק, שנסמך למשקפת, היו מונחים תרשימי שחור־ולבן של אילו מאורחיו אנשי־השם, בהם נתפסו יפה השרטוטים היסודיים, אם כי לא הרבו בפרטים. שאר התמונות על הכתלים נעשו בידי אחרים. שפינוזה ישב על מטתו הנמוכה ונאנח מתוך קורת־רוח מרובה. “Desideratoque aequiescimus lecto”, מלמל לעצמו. הוא הביט על סביבותיו ונאנק: “קורי העכביש שלי נעלמו!”

“הן לא יכולתי להפריע עד מה בשעה שטאטאתי את הללו!” הוכיחה אותו עקרת־הבית.

“את הפרעת אותי!” את כל תורתי למדתי מתוך הסתכלות בעכבישים!" אמר בבת־צחוק.

"לא, אתה חומד לך לצון.”

“אין אני מתלוצץ כל עיקר. העכביש והזבוב – הרי החיים כולם. כל תיאולוגיה כה ריקה היא, מפני שהיא מעלימה עין מאלה. יתר על כן, מי יצוד כעת את הזבובים למשקפתי?”

“אין אני מאמינה, כי לרצון לך הדבר, שילדי־הזבובים המסכנים יפלו ברשת העכבישים המגודלים והשמנים. מעולם לא הבינותי את פטפוטיו של הכומר קורדיס על מתן הלחי השניה, עד שהכרתי אותך.”

“לא, זו אינה תורתי אני. תורתי היא פולחן הששון. לדעתי, המאמץ לקיים את הויתנו הוא בגדר מדה טובה.”

“הרי אתה הולך לבי־כנישתא לפעמים?”

“לשמוע למטיף.”

“נימוק מוזר.” היא הוסיפה מתוך הרהורים: “הנצרות אינה איפוא האמת הצרופה?”

“אינה אמת בשבילי.”

“אם אתה אינך יכול להאמין בה, לא אאמין גם אני.”

“יהי לך ד”ר קורדיס הוא לעינים."

עקרת־הבית נבוכה. “כסבור אתה איפוא, שתורתו של דוקטור קורדיס נותנת חיים בעולם הבא?” שאלה בחרדה.

“כן, תורת לותר טובה היא במאד; היי בטוחה, שתזכי בה לחיי העולם הבא, ובלבד שתחיי בשלום עם שכניך.”

מאור פניה שב אליה. “כדברך כן אעשה.”

שפינוזה חייך. עלתה מחשבה במוחו, שהתיאולוגיה דורשת משמעת שלמה, כשם שהפילוסופיה דורשת דעת שלמה, ובשתיהן כאחת יש מחיי עולם; הילכך, האספסוף המאמין, שבשבילו אמונה פירושה – הכנעת השכל, קורא לדעות של הסתכלות בשם צדק או רשע, לא לפי אמתן או שקרן, אלא בה במדה שהן מקיימות או סותרות את משמעתו של המאמין.

הוא השיב ריקם את הזמנתה החביבה לסעודת חמין, ואחרי שבקש מאתה לקנות ככר לחם בשבילו, פתח בקריאת המכתבים שנצברו כאן בהעדרו, כשהוא נוטלם בזה אחר זה, בלא חפזון, אלא מתוך התענינות מיושבת. המכתבים היו רבים ושונים, מהם, שמתחו בקורת על שיטתו – ילדי דור רוגע, שבו היו הוגי־דעות שבאירופה אנשים אחים, הקוראים זה לזה מעל לערפלי אומות; מהם שהביעו מתוך יראת הכבוד את ספקותיהם של תלמידים ותיקים או שאלותיהם הנמלצות של פרחי־פילוסופיא, ומהם מכתבי־ידידות, שהיה מחליף עם פיסיקאים נסייניים כבויל והויגינס, שטיליסקופם הגדיל את עולמו של הפילוסוף עם אלהיו של הוגה־הדעות; כאן היתה קבלה מאת אגודת הצעירים באמשטרדם Nil Volentibus arduum – שהיה שולח לה את “תורת המדות” שלו חלקים חלקים לשם שקלא־וטריא; עיר־מטרפולין זו, שגרשה אותו, לא עצרה כח לנעול שער בפני מחשבתו. היתה הדרישה הרגילה לביאורים מאת הסוחר בליאנבורג, מטובי העיר דורט, והפעם הצטרפה לזו שאיפה חרדה לברוח חזרה מן השכל אל ההתגלות. והמכתב החתום בגושפנקא של החברה המלכותית, אף זה הצטיין בחלישות־הדעת, ואולדינבורג מתחנן לפניו שלא יאמר בספרו הבא דבר העשוי להתיר את החטא. “הינריך היקר!” אמר שפינוזה בלבו. “מה מוזרים הם בני האדם! כל אותן השנים מעת שנפגשנו ראשונה ברינבורג, היה משפיע עלי ומעודד אותי, לגלות את חביון מחשבותי לעולם. התמידה אמרתו: “אל תירא פן תקים עליך את גמדי הזמן – האמת קודמת לכל – נשלח מפרשינו לרוח הדעת האמתית”. וכעת שירה אחרת בפיו: “אנא הזהר מתת יד לפושעים!” כך, כך, אסור לי איפוא להגיד לבני־האדם, שהחוק הנעלה ביותר הוא זה, שאדם מטיל על עצמו; שאין טוב גם במדות טובות ואינן מביעות את תמצית הויתו של אדם. אה, וביחוד עלי להזהר מהגיד להם, שאין בנפש רצון חפשי, ורק נדמה להם כך, מפני שהם מכירים ברציותיהם, ולא בסבותיהן. חוששני, כי גם אולדינבורג אינו מבין, שמדות טובות הן תולדה מחויבת של הדעת הצרופה, כשם שמתוך טבע המשולש מתחייב שווי זויותיו לשתי נצבות. משער אני, שעלי גם להניח לבריות לחשוב, שמערכת המזלות מהלכת סביב להם, ושרעמים וברקים יספו אותם בעוונם. אולדינבורג ודאי שנבהל מפני ההפקרות בבית־המלכות המחודש, אולם לא תורתי היא שתוציא לתרבות רעה את אבירי ווהייטהול. כל אלה, שמוטב להם לחיות בהתגלות מתוך מסורת, טוב שיחזיקו בה, אולם ההתגלות מתוך השכל היא הציווי החי של דבר ה', שאינו עשוי להשחת ברשעת האדם, דוגמת האות המתה. מוזר הדבר, שלא לפשע יחשב לדבר בגנות השכל, זה נר האמת האלהית; ולא לחטא – להאמין, שהאלהים ימסור אוצר זה, המגיד כח מעשיו לאמתו, לרשות עצם, שהוא פחות בר־קיימא מלבבו של אדם.”

מכתב מעולם המעשה הסיח את דעתו מן הפילוסופיה. זה היה בנוגע לנכסיו של תלמיד־הרפואה המנוח שמעון די־ווריס, תלמידו המסור, אשר בדעתו את הגזירה שנגזרה עליו, למות בדמי ימיו, היה עומד להורישם למורהו, אילמלא השפיע עליו שפינוזה, בהסכימו לקבל תמיכה שנתית פעוטה, להוריש את נכסיו לאחיהו. היורש אסיר־התודה הציע כעת להעלות את קצבתו של שפינוזה עד חמש מאות פלורינים.

“אין בינה בבני־אדם!” הרהר הפילוסוף שוב. “אחת אמרתי והסכמתי לקבל שלש מאות, ובודאי לא אכביד על עצמי אף בפרוטה אחת נוספת.”

עקרת־הבית הביאה את ככר־הלחם, ושפינוזה, לאחר ששילם ורשם את הסכום בפנקס להוצאות הבית, פרס לו פת והוסיף עליה שרידי גבינה הולנדית מתוך חפיסה שבצקלונו.

“עוד לך בבקבוק מעט יין,” הזכירה היא לו.

“טוב לו ליין שיושין,” ענה הוא, “בפנקסי כבר נרשמו בחודש שעבר יותר משני לוגים, וגם נסיעתי עלתה ביוקר. כדי לקמץ בהוצאות”, הוסיף מתוך ליצנות, “אהיה צריך להתפתל כאותו הנחש, המתאמץ ליתן את זנבו בין שניו.” הוא פתח חבילה אחת ומצא שאחד מידידיו באמשטרדם שלח לו תשמורת של ורדים אדומים. “זאת לי שמירה מפני הקדחת!” אמר בעליצות, והוסיף תוך זכרון: “תקחי נא מזה בשביל החולה העלוב שלנו. שכחתי לשאול לשלומו!”

“אח, זה שוב יצא ללמד את תלמידיו, כי עשית אתו חסד. הוא הדליק נר לשמך בבית־הכנסיה.”

בת־צחוק ענוגה שחקה על שפתו של הפילוסוף, כשנסגרה הדלת מאחריה.

לקריאת אגרת מאת לייבניץ היה תמה, מתוך מבוכה, מה הוציא את הגרמני הצעיר מפראנקפורט, ומה זה עושה בפאריס. הרבה שיחות היו להם במעון זה הדל, אולם עדיין לא היה לו בטחון בישרנותו של אותו צעיר. ברם, באגרת זו היה כדי לגרום לו קורת־רוח, כי לא היתה נוגעת לפילוסוף, אלא לבעל־המלאכה. אף ידידיו הקרובים ביותר לא היו מתיחסים בחבה יתרה לשאיפתו העקשנית של היהודי המנודה להתפרנס ממלאכתו, בדומה לחכמי התלמוד הגדולים; לא יכלו להבין את הסיפוק הנפשי הנתון לבעל־המלאכה; להשיג, שליטוש זכוכיותיו הקטנות כדי שלימות אפשרית הוא חלק מחייו, לא פחות מאותה הפעולה הפילוסופית, שהיא בלבד מענינת אותם. עובדא זו, שהאדון לייבניץ נזקק לו, בתור אופטיקן מומחה, גרמה לו קורת־רוח שלא ידע כמותה בכל הכתרים שקשרו לראשו בתור פילוסוף. אולם דא עקא, שהוא לא הבין, למה לייבניץ מתכוון. – “שהקרנים הבאות מנקודות שמחוץ לציר האופטי, תהיינה עשויות להתלכד באותה המדה ממש, שבה הן מתלכדות בפנים הציר, באופן שפתחי־הזכוכיות יהיו נתונים להעשות בכל גודל הרצוי, מבלי להזיק לבהירות הראיה!” הוא קמט את בין־גביניו והתחיל רושם דיאגראמות הנדסיות על המעטפה, אולם גם ההלכה המתימאטית וגם יכולת המעשה של בעל־המלאכה לא הספיקו לו לפתרון שאלה כה מעורפלה, ומתוך הרהורים שכח לאכול את פתו. הוא עיין במסכת שכתב הוא עצמו על הקשת, אולם ללא הועיל. מתוך יאוש פתח לבסוף את המכתב האחרון ומצא, שהפתעה גדולה מזו צפויה לו – מכתב מאת הפרופסור פאבריציוס, ובו הזמנה מאת הדוכס השליט לקתידרה באוניברסיטה של הידלברג. חירות גמורה הובטחה לו בפילוסופיה ובלבד, שלא יהרוס את הדת.

את מקום ההפתעה לקחה במהרה החשדנות. האין זה נסיון מצד הנצרות לשחד אותו? האין הכנסיה חוזרת על תכסיסיו של בית־המדרש? לא עברו עדיין שנים מרובות מאז באו לפניו שליחי העדה בהצעה של תמיכה, בסך אלף פלורינים, על מנת שלא יהרוס את “הדת השלטת” אצלה. חירות גמורה בפילוסופיה, האמנם! כיצד להתאים את זו עם ההכנעה הגמורה לדת השלטת? עבד־החצר כדיקארט יכול היה לפתוח בבחינת הספק המוחלט ולסיים כעולה רגל אל הבתולה הקדושה בלוריטו; אולם הוא כשהוא לעצמו, הוא הכופר בכל מעשי נסים, אין לו פשרה עם דת, שמראשית ברייתה הועמדה על הנס. אמנם, מבחינה ידועה אפשר היה לראות את הנוצרי פה לאלהים – אולם לא מבחינה זו ראה אותו העולם, זה העולם המעקם את פני כל הכתובים הגדולים; הרואה יראת־שמים ואמונה, ובהחלט כל הסגולות המנויות בגדלותה של נשמה, כראות נטל, שמסלקים אותו הצדה לאחר מיתה, כראות עמל, ששכרו נועם־שמים המפיל תרדמה; הרואה את האושר כראות פרס למעשים טובים, ולא כשם נרדף לאלה. לא, לא, אף החסד הבלתי־צפוי של קארל לודוויג הנאור לא היה עשוי לפייס את מחשבותיו עם התיאולוגיה ההמונית.

מה מוזרים הם הנסיונות המתמידים האלה של אוהבים ואויבים כאחד, לספק את צרכיו, ומה מוטעה הוא הכבוד שנחל בסרוביו המתמידים! מה ההתפעלות וההערצה הזאת, כשהוא מציית לחוק הטבעי שבנפשו, כשהוא בוחר לחיות מתוך פשטות, להתפרנס במלאכה פשוטה, בעוד שהפושעים – הנשמעים גם הם לחוקים הטבעיים שבנפשם – נידונים במדת־הדין, וכל זכות לא תמצא להם. האם נהלל את הדבורה על תתה את דבשה, והאם נשבח את הורד על ריח הניחוח שהוא מפיץ באויר. ודאי שיש בטבעו דבש יותר מעוקץ, ורד יותר מחוח; שפלות־רוח היא תוספת יתרה לסבלו של עולם; ברם, לאחיותיו נתגלה, שלא חסר לו אף מן העוקץ ומן החוח, בשעה שניסו לנשל את אחיהן המנודה מירושת בית אביו. כמה הופתעו מרים ורבקה כשהכריח אותן בפסק בית־דין למסור את הכסף לידו, ואחר כך החזיר אותו להן במתנה. טחו עיניהן מראות, כי להוכיח, שהיהודי המנודה יש לו עדיין זכיותיו החוקיות, חובה היא; וידו נמשכה מאליה אל כתב־היד הגדל והולך של ראש יצירותיו, והחזיקה בו באהבה. עינו לטפה את שרשרת ההנחות הרתוקות, המפרידות לחלקיו את סודו של עולם וחושפות אותו לעין כל; תוצאה בלתי־ישרה של תעיה עורגת על פרשת דרכי האושר, של שאיפה לעוגן מתמיד של אהבה בתוך נחשולי הנצח, אהבה, שבה ימצא ששון נצחי ושלם. עושר, כבוד, תענוגות החושים – לא באלה ימצא האושר האמתי, המתמיד. מחכמה התגבר על התאוה, שהדליקה בו בתו של וואן דין אינדה, ולא נתן לה להתפרץ. אולם בעצם האין־סופי מצא את המטרה: היש הנצחי הדרוש, שבו ודרך בו מתקיים כל השאר, שבין סגולותיו הרבות הן המחשבה וההתמשכות, המהוות את היקום העלוב היחידי, שנודע לאדם; שאותו יכול אדם לאהוב מבלי לבקש אהבה תחת אהבה, בעוז הבטחון, שאין הוא נמצא מחוץ למשטר האלהי. היתה לו הרגשה, שספרו יהפוך את התיאולוגיה לתיאונומיה, כשם שהפכו קופירניקוס וקיפלר וגאליליאו את האסטרולוגיה לאסטרונומיה. שרשרת־רעיונות זו שחשלה חוליה בחוליה, בלי הרף ובלי חפזון, בשעה שהיה יושב ולוטש את זכוכיותיו, מיום ליום ומשנה לשנה: הנחות אלו שלוטשו בעמל רב כזכוכיות של הטיליסקופים והמיקרוסקופים שלו, נתכוונו לא פחות מאלה להרחיב ולהבהיר את הראיה האנושית.

ובכל זאת, לא ראיה, בעיקר. היהודי הראשון, שיצר פילוסופיה מקורית, נשאר בכל זאת יהודי, מתוך ששאף לא לדעת מופשטת, אלא לדרך־ארץ ממשית: ויותר מכל היה יהודי מתוך שהכריז על האחדות. הוא בא להורות לעולם מפורד ומפורר במלחמת אמונות את הדרך הנעלה מזו לאושר רוחני; להביא לו את הברכה העברית – שלום. ברם, הוא עצמו לא הבין עד כמה אופיני הוא – אף בעצם בדידותו – לגזע שגרש אותו, כי הפילוסופיה הסטאטית שלו שללה מאתו את הרגשת הקשר ההיסטורי והשכינה הגזעית, שאינה פוסקת.

אולם כשהעיף עין על דפי החלק השלישי, “על מקור ההפעלות וטבען,” הרגיש את עצמו משום מה מחוץ לניתוח הקר של רגשות האדם, מחוץ לשרשרת זו של הצעות מתימטיות, כביכול, עם הסדר האיקלידאי בגדרים והערות, המעבירים את התאוות כבני מרץ לפני כסא־הקרח של השכל. דמותה הגדושה של קלארטיה וואן דין אינדה – זו השיבו לתחיה דבריה של עקרת הבית, היתה מרחפת בינות להוכחות. עקבותיה היו מנצנצות בין המדרגות. פניה היוניים בתכלית הופיעו ונעלמו שוב, כמתוך משובה עליזה, בת־צחוקה היתה מהבהבת לעיניו. מה מלומדת היא, מה חכמה, מה חריפה, מה יפה־פיה! ובו ברגע שהרשה לעצמו הרהורים אלה, הופיעה בכל קסם תפארתה, כשהיא מחליקה בגאון על קרחי תעלות, או מחייכת לעומתו ממרום המעקה העתיק של חלונה. מענינות היו שיחות־החולין בבית אביה, שם נפתח העולם העתיק בראשונה לעיניו של תלמיד הישיבה המדוכא, והאפיקורסות המזהירה של הדוקטור הזקן, עם האפקים הרחבים בהשקפותיהם של תלמידיו הנוצרים, השלימה את שחרורו מארבע אמותיו הקודמות. לאחר הויכוחים המתים של הלל ושמאי בירושלים העתיקה, כמה השיבו את הנפש ויכוחים חיים אלה בשאלה, אם היתה הולנד צריכה לתת מפלט לצ’ארלס סטיוארט מפני קרומוויל רוצח מלכו, או אם תמונותיו של רימבראנדט וואן רין צוירו בכשרון, כתמונותיו של וואן ראבוסטין. ברובע היהודי, אף על פי שרימבראנדט התגורר שם, לא היה איש מתענין בו אלא כמספר הזהובים, שהרויחו זקנים מזוהמים בשבתם לפניו. מה רבה היתה השקידה על המדע החדש ביותר, מה גדולה הערצת דיקארט וההתנגדות לפילוסופים שקדמו לו! ואותה הנעימה הרומנטית, רווית בושם, בשיחות על המושבות החדשות בהודו! אל אלהים אדירים! האמנם מחכמה כבה את יקוד הנוער, עד שבאתהו שנתו הארבעים דומם? הוא נתן לה להעלם מאופק־חייו – לילדה זו שכה מהרה לפרוח ותהי לאשת־תפארת – הוא חשבה למתה בשבילו, אולם רעיון פתאומי זה של קרבתה היתרה הקים אותה לתחיה בתרועת נצחון, והפילוסוף היה תמה לנס שהתרחש, לכחו הוא באונאת עצמו.

כלום נתח את רגש האהבה כהלכתו? הוא פתח במשפט ל"ג: “כשאנו אוהבים דבר דומה לנו, אנו שואפים להעליל, עד כמה שאפשר לנו, שהוא יגמול לנו אהבה.” הוא העיף עינו על המופת, עם סיכומו המכריע: “זאת אומרת (לפי ההערה למשפט י“ג ח”ג) שיהא גומל לנו האהבה.” הגיון שאין אחריו כלום, אולם כמה מן האמת יש בדבר? כלום ניסה להשפיע על קלארטיה, שתהא גומלת לו אהבה? לא, אלא אם כן יביא בחשבון שאיפות סתומות להצטיין במלחמות־דברים חריפות והסתודדות שכלית אתה, בגדלה! אולם ההצליח? לא, זה אינו בגדר האפשרי, ומתוך עליות וירידות שבנפשו עמד על המשפט הבא: “יותר שגדולה לפי דימוינו ההפעלה, שהדבר האהוב מופעל בה ביחס אלינו, יותר נהיה מכובדים בעינינו.” לא, היא לא גרמה לו מעולם להיות מכובד בעיניו, אם כי לפעמים היה נדמה לו, שהיא מבכרת אותו ואת שיחתו אפילו על בני האצילים הגאיונים, ששלחום הוריהם להתחמם לאור תורתו של אביה.

בכל אופן, אולי היטיב לעשות שלא התודה לפני הנערה. הנשואין מעולם לא נראו בעיניו בגדר האפשרויות הגדולות – חייו של הוגה־דעות יש להזהר בהם מן התסבכות והדעות הקדומות הכרוכות באושר המשפחתי: האהבה השכלית לאלהים נותנת לאדם הרבה יותר מאהבת־אדמה זו.

אולם ברגע זה תקפה אותו ודאות פתאומית, שאין דבר נעלה מאהבה זו, שהיא מיסוד העצמות האישית – ותלחך את נפשו כלהבה. בת־ריח עדינה של הרגשה, כאושת פרדסים של תפוחי־זהב בבורגוס, מקום שם נדדו אבות אבותיו, הרעידה את לבו של בן הערפלים והבצות. אולי היה זה רק ריח התשמורת של הורדים האדומים. בכל אופן, זו לא תועיל בקדחת זו.

הוא נטל את מכשיריו מתוך החלטה, אולם לעבוד לא יכול עוד. הוא התחיל להתעסק שוב במתכנתו הערוכה לאלגיברה ברורה, אולם על כל הנוסחאות הברורות כסה ערפל. הוא ירד למטה ושחק עם הילדים המאושרים, והקשיב לפטפוטיה של עקרת־הבית, כשהוא מעיר בדיבור או בשנים על עניני יום יום שנזכרו בשטף השיחה. לבסוף שאל אותה, אם לא שמעה מפי וואן דין אינדה ובתו משהו על תכניותיהם לעתיד.

“אח, יש בדעתם לבלות את עונת הרחצה בשיווינינגן.”

לבו נתר בקרבו. “שיווינינגן! הרי הם כאן, למעשה.”

“אם לא חזרו עדיין לאמשטרדם.”

“אמנם כן,” אמר הוא מתוך אכזבה.

“אולם מדוע לא תלך לראות? הנרי היה בא אצלי בכל ראשון לשבת, מהלך עשר פרסאות.”

שפינוזה הסב את פניו. “לא, יש לשער, שכבר עזבו את המקום. ועוד, שאין אני יודע את כתובתם.”

“כתובת? בשיווינינגן! בכפר זה יודעת כל אשה את המתבשל בקדירת חברתה.”

שפינוזה עלה במדרגות: “לא, כי אחרתי המועד.”

הוא אחר את המועד באמת! מה לפילוסוף בן ארבעים ולאהבה?

בחדרו נטל זכוכית לליטוש, אולם במהרה מצא את עצמו שוב קורא את מאמרותיו על הנשואין. “הנשואין ודאי שהם מתאימים לתבונה, אם תאות הזיווג מתעוררת לא ע”י הדמות הנאה בלבד, אלא גם ע“י התשוקה להוליד בנים ולגדלם לחכמה; ואם נוסף על זה, שסבתה של אהבת שתיהם, אהבת האיש והאישה, אינה הדמות הנאה בלבד, אלא היא בעיקרה חירות־הרוח.” ודאי, עד כמה שהדבר נוגע לו, התשוקה להוליד בנים, שיקבלו חנוך נבון יותר ומאושר יותר ממה שקבל הוא עצמו, היתה חלק מחלומותיו המעטים בהקיץ; ולא רק הדמות האצילית, אלא גם הנשמה האצילית, שהאמין למצוא בקלארטיה וואן דין אינדה, היא שסערה את רגשותיו, והיא שקראתהו כעת לששון, אשר ככל ששון אחר פירושו המעבר לשלימות רבתי, לממשות מלאה. ובאמת, מה קדושה היתה אהבת־אשה זו, שפתח לה לרגע פתח בלבו, מה קרוב המעבר ממנה אל הששון הגדול ביותר – השלימות הנשגבה ביותר – אהבת־אלהים!

מדוע לא ישא לו אשה? מזונותיו מובטחים לו! אין לו אלא לקבל מתלמידיו העשירים שכר לימודם, אם אמנם עד עכשיו, כחכמי ישראל הקדמונים, בחר להורות את האמת לשמה, ולא עשאה קרדום לחפור בו. סוף סוף, אף בהצעתו של קארל לודוויג יש משום חופש הפעולה הפילוסופית.

הוא גרש מפניו את הדמויות המגרות ונסה להתעמק בפתרון השאלה, שהוצעה ע“י לייבניץ. לשוא! דפי חיבורו היו מונחים עדיין פתוחים לפניו, ועינו נפלה על משפט ל”ה:

“כשאדם מדמה לו, שהדבר האהוב עליו מתקשר באחר קשרי ידידות שוה או גדולה מזו, שהיה מוחזק בה הוא לבדו, יבוא לידי שנאה ביחס לאותו הדבר האהוב ולידי קנאה ביחס לאותו אחר.”

מי הוא אותו הצעיר?

שיניו נתהדקו: הוא לא התפתח איפוא עדיין כאדם בן־חורין, השכל לא גאל אותו עדיין מעול אותן התאוות, שנתח את פעולתן המוכנית בדייקנות כזו, עוד רב המרחק בינו ובין חירות הרוח, לא פחות מאותו האכר שלא ברר מעולם את התאוות הפועלות בנשמתו מאליהן. אם קדחת זו לא תעבור, יהיה צריך להקיז דם לעצמו. הוא חזר לעבודה מתוך החלטה גמורה. אולם לאחר ששחז ולטש כחצי שעה, והיתה לו הרוחה, שאל לעצמו: “מדוע לא אלך לשיווינינגן, בכל זאת?” למה יחמיץ הזדמנות כל שהיא, לראות את ידידיו משכבר הימים, שהטריחו את עצמם לבקרו פעמים?

כן, הוא ילך ברגל לכפר, ויהא מהרהר באותה השאלה האופטית, ומבקש אמשלות לדחית הצעתו של הדוכס השליט. הוא יצא תכף לדרך, מתוך שכחת הסכנה האורבת לו ברחובות, אם אמנם מהלכו הבטוח היה עשוי לבטל כל חשד. החמה היתה שוקעת תוך ערפלים, והתקפות שיעולו הזכירו לו, שראוי היה לו, לעטוף את צוארו יותר וללבוש בגד עבה מחזית־הקטיפה שלו. היה בדעתו לחזור, על מנת לקחת את אדרת הגמלית, אולם כיון שראה את עצמו מחוץ לשער צפוני־מערבי, העלה אש במקטרתו והמשיך את דרכו בכביש החדש והנוח, העולה בין שדרות אלונים ותרזות לשיווינינגן. עינו לא הבחינה ביותר במשחק הנפלא של בנות־גוונים, בין הפירספיקטיבות הירוקות, המאפילות משני צדי הדרך; הוא לא שם לב כמעט לכפריות הנאות, באדרותיהן המגוונות עם בטנת־השני ומצנפותיהן המבריקות, שעברו כתות כתות ססגוניות בעגלותיהן המדרדרות. ההלך היה שקוע עדיין בהרהוריו בחצי הדרך, כשהפתיעה אותו לחיצת־יד חמה, יד האיש, שאליו יצא לראותו.

“Salve, O Benedicte” קרא הישיש בגיל ובעינים לוהטות. “ראות תלתליך השחורים לא עוד פללתי!” שערותיו של וואן דין אינדה עצמו היו פזורות ופרועות כקדם מתחת למגבעת רחבת־השולים, אם כי הלבינו כבד שלכתנתו, דמו תוסס ורותח כמאז, ולאחר ששוחח אתו רגעים מועטים, נוכח שפינוזה לדעת, כי נשמתו של הפדגוג הזקן נשתמרה עוד יותר מגופו: אותו רוח הכפירה העליז, אותו חוסר־האמונה האדוק, אותו הבטחון באולתו של אדם, בו התמזגו ללא כל הגיון תכניות למדינה כלילת־שלימות, כקדם: תמורות הזמנים, נראה, לא חרכו את דעותיו, לא הקהו את חריפותן. עתה זה בא, לדבריו, מתוך נסיון נואש ואחרון, לבקר את תלמידו המפורסם, בעוד שהשאר עובדים. השאר – באר לשפינוזה – הם קלארטיה הפעוטה שלו ותלמידו החדש בתכלית, קירקקרינק, צעיר עשיר וטפש, אולם ישר־דרך וטוב־לב. הוא מסר אותו למעשה בידיה האמונות של קלארטיה, המסוגלת להורות את המדעים האנושיים לא פחות ממנו – וביחוד, לטפשים. “צעירה מדאי היתה בימיך בנדיקט,” סיים הזקן בהלצה.

בנדיקט העלה בדעתו, שהיא צעירה מדאי כעת, להורות לקח לצעירים רכי־לבב, אולם לזקן אמר: אודה ולא אבוש, כי בער הייתי. צריך אדם ללמוד נטיות־הפעלים בלשון רומי בעודו ילד, ואני בן ארבע־עשרה הייתי, ומוסמך להוראה בישראל, ולא ידעתי אפילו שהיה אדם כציצירו בדברי הימים."

“וכעת אתה כותב רומית כציצירו. אל תניע בראשך, שבח זה הוא לעצמי ולא לך. מה בכך, אם יש בסגנונך יותר מן הדיוק מאשר יש בו מן הנוי – צא וחשוב, כמה קורי־עכביש עבריים היה עלי לטאטא מתוך מוחך זה, לפני שעשיתי את ברוך לבנדיקט!”

“לא, כי היו בהם קורי־משי. כעת אני רואה, כמה בנדיקט חייב לברוך. השחיה בים־התלמוד אינה עשויה להזיק, אם כי אין בה כל שיטה. הרמב”ם כבר שלל את תכונות הגוף מאלהים, הקבלה נאבקת עם שאלת הפילוסופיה, אם אמנם מתוך הערפל."

“לא תמיד דברת דברים טובים כאלה על גירסת ילדותך. דומני, כי שכחת את סבלותיך עם פתשגן הקללות. הייתי אוסר אותך שבוע ימים עם משה זכות, ומעניש את שניכם זה בחברתו של זה: בחדר של ד' על ד' אמות, ונמצא משה זכות עובר על דבר החרם, ושוהה בתוך ארבע אמותיך.”

“אתה שוכח את תורת החשבון,” צחק שפינוזה. “היינו בורחים לשני קצות האלכסון, ופורשים זה מזה מרחק חמש אמות ושני שלישי האמה.”

“אח, בנדיקט, אל תבלבל אותי במרובעים שלך. בעל חשבון לא הייתי מעולם.”

“ומשה זכות לא היה אדם קשה ביותר. דומני, שגם הוא למד שפת רומי מפיך.”

“כן, וכעת הוא יורק לפניו מדי ראותו אותי. ארבעים יום היה שרוי בתענית על חטא שחטא בלמדו את לשון השטן.”

“מה העביר אותו על דעתו?”

“אותו משיח־השקר הטורקי, כמדומני.”

“שבתי צבי?”

“כן; עדיין הוא נאמן למשיחו, גם אחרי שקבל הלה את דת מחמד. חמשה כתבים חבר, בשם “סהדותא דמהימנותא,” להוכיח, שמשיחו מתכוון להכניס את המושלימים תחת כנפי היהדות. חה! חה! לקח טוב בתולדות הדתות! הזקנים שהחרימו אותך הוכו מכה נצחת – נקמה כה מתוקה בשבילך. הו! הו! מה נואלו בני־אנוש הללו, כמאמר הפייטן האנגלי. היה ברצוני לטלטל את הנוצרים שלנו ולקרוא אליהם קול גדול: טפשים, נבערים מדעת, ריקים ופוחזים, הביטו בעיני היהודים האלה וראו את דמותכם האוילית אתם.”

“לא זה הדרך לעזרת האנושיות ולהרמתה,” אמר שפינוזה רכות. “יש לנטוע בלב בני האדם הרגשה של כחם, ולא של חולשתם.”

“הוה אומר,” צחק הדוקטור, “הדרך להרמת בני־האדם הוא לקרוא בשם המדות הטובות, שלא ניתנו להם.”

“ולו יהי כן,” הסכים שפינוזה במנוחה. “המדות הטובות יכולים הם להקנות לעצמם. יש ללמד את בני־האדם, שישאו עיניהם לטובים ולא לרעים.”

“ומה התועלת? משה זכות יכול היה לישא עיניו אלי ואליך,” צחק הזקן חרש. “לא, בנדיקט, אני אומר כשלמה: ענה כסיל כאולתו. רך־הלבב אתה – אתה כופר באלהים, ודמיונך כעבד האומר, שאין אדוניו בבית – שכן אתה נותן תקוה להיותו שם כל אותה השעה. יש לגרש מגו את האלילים ההקדושים.”

שפינוזה הבין, שבשום אופן לא יוכל לבאר לזקן, עד כמה רחוקים הם זה מזה ברעיונותיהם. “בוחר אני לבנות מאשר להרוס,” אמר רכות.

הספקן הזקן צחק: “פלא הדבר, שאין אתה תורם לבנין הבית השלישי,” קרא לאיש שיחו. “בשם זה הם קוראים לבית־הכנסת החדש, שהם בונים באמשטרדם בשקידה כזו.”

“האמנם כן? ואני לא שמעתי. אילו יכולתי לקוות, שזה הוא הבית השלישי, באמת,” ואור מסתורי הבריק בעיניו, “כי אז הייתי נותן כל אשר לי.”

“אתה הנוצרי היחידי שידעתי בימי!” אמר וואן דין אינדה מתוך לגלוג ורחמים כאחת. “ואתה – יהודי.”

“כן היה ישו.”

“אמת, אדם עשוי לשכח זאת. ברם, התפקידים מתחלפים והולכים. אתה סולח למשנאיך, ובאמשטרדם היהודים הולכים אצל הנוצרים ללוות מעות לבנין בית הכנסת!”

“מה שלום העלמה הצעירה?” שאל שפינוזה לבסוף.

“קלארטיה! היא עולה כפורחת. אויר קשה זה הפך את החבצלת שלי לשושנה. לחייה עשויות להכחיש את כל השוטים הללו, שחדלו לדרוש בעצתו של ד”ר הארווי המסכן, שכן תנועת הדם נראית בהן. אגב, עמיתך ד“ר לודוויג מאיר בקש למסור לך ברכת אהבתו.”

“סבור אתה, שהיא זוכרת אותי?”

“זוכרת אותך, בנדיקט? האם לא היא שלחתני אליך היום? שמך נשא תמיד על שפתיה הורודות – לזרז תלמידים נבערים. כיצד קנית מחצית לשונותיה של אירופה לפני שלמדו הם פעל יוני אחד!” שפינוזה השתעל. הוא פנה הצדה וכסה את פיו בכף ידו. “אנו מתוכחים על המסכת שלך – היא ואני – כי מובן, שהיא מכירה בזו את הוכחותיך הקדומות, כשם שאני מכיר את דרכי סגנוני המיוחדים לי.”

“היא קוראת איפוא את דברי?”

“כשם שבן־עדתו של לותיר קורא את הביבליאה שלו. תקותה לשמוע מפיך ביאורים למקומות הקשים השפיעה עלינו במקצת לבוא לשיווינינגן. אין אני אומר, שהיער המצויר בידי פאול פוטיר העלוב אף הוא לא השפיע במקצת.”

ששון, שפרץ כל גדרי השכל, גאה בלבו של הפילוסוף. שלא מדעת הוחשו פסיעותיו. הוא עודד את בן לויתו לפטפט עוד ועד על אודות בתו, היאך יצר וואן טיר בורק על פיה אחת מיצירותיו הנשגבות בסאטין לבן, היאך בלתה היא עתותיה באמנויות היפות, אולם הזקן היה חוזר מדי פעם לעניני פוליטיקה, המטיר אש וגפרית על הצרפתים, דבר על בקורו הקרוב לפאריס בשליחות דיפלומאטית, ומתוך אמון גדל והולך, רמז על תכנית כבירה, קשר בנורמאנדיה, התקפת האדמירל טרומפ על קיליביף, טיפוחה של רפובליקה אפלטונית על חרבותיה של ממלכת צרפת. אילו ראה שפינוזה את צל המות המחפיר, המרחף לראש הישיש הזריז, אילו צפה מראש, שהזקן העלוב – כלי־שרת בידי שני נוכלים נועזים ואשה אצילית – יהא נדון למיתה בפאריס על קשר זה עצמו, כי אז הבחינה אזנו נעימה כבודה של גורל טראגי במלים המשעממות, לכאורה.

הם התקרבו לכפר, ובתיו הקטנים נצנצו חגיגיים, בין האילנות והחולות בדמדומים הרכים. משפחת וואן דין אינדה התאכסנה אצל קאפיטאן של אנית־דוגה, בבית־עצים מארך וצר, עם רעפים מכוסי אזוב לגגו וזגוזיות זעירות לחלונותיו. הזקן פתח את הדלת לטרקלין הזעיר, המקושט בצדפים, והציץ פנימה. “קלארטיה” צלל קולו בחלל האויר. תוכי בראזילי השיב בצווחה, אולם שפינוזה שמע רק את הקול הרך: “כן, אבא”, שנשא בנעימות מאיזו עליה.

“נחשי, את מי הבאתי לך!”

“בנדיקט!” היא נתרה למטה, כחזון קסמי־יופי, עם רשרוש משי ופנינים לבנות. ידו של שפינוזה רעדה בידה המנצנצת, לבנת־שלג, מתוך קפלי השרוול הקצר; בחמימות הרכה היתה הפילוסופיה למאכול. הם החליפו את האמרות השכיחות במצב זה.

“אולם היכן הוא קירקקרינק?” שאל הדוקטור.

“הרי הוא מתקין את עצמו”. היא החליפה בת־צחוק נמהרת עם שפינוזה, ורעד מתוק עברהו.

“ובכן אלך גם אני להתקין את עצמי,” קרא אביה. “אנו סועדים פת ערבית בעוד חצי שעה, בנדיקט. אתה תשאר, מחר הרי אנו יוצאים מכאן. זאת לנו הסעודה האחרונה.” והכופר הזקן והעליז נעלם מתוך צחוק, כאילו עלה בידו לחלל את השם, ולא ראה את צלו של גזר־הדין האורב לו.

כשדברה קלארטיה בעינים מבריקות על ספרו ודנה על הפרטים בקולה המתנגן בשקט, התלקח משהו איתני, פרוע בלבו של הפילוסוף, משהו קרא לו למזוג את עצמו בחיים העולמיים מתוך קרבה הגדולה מזו של השכל. ספקותיו והיסוסיו היו כלא היו: עליו לדבר כעת, כי הרגע הזה והלך־הנפש הזה לא ישובו עוד לעולם אילו רק היה ביכלתו להטות את השיחה מן הפילוסופיה. במקרה, נטתה השיחה מאליה בכיוון אישי; אביה אין ברצונו לקחתה אתו לפאריס, הוא דבר על סכנות אפשריות ורמז, שהגיעה שעתה לצאת מרשותו. כעין וידוי היה רוטט בעינה הצוחקת. הדבר אמץ את לבו לתפוס באצבעותיה, כשהוא ממלמל בקשה לבוא אליו – להיידלברג! הששון כבה פתאום מעל פניה: הם נתארכו וחורו.

לאחר שתיקה מתוך הלמות־לב אמרה: “אולם אתה יהודי!”

הוא נרתע לאחוריו, הוא שמט את אצבעותיה מידו. מגרונו הנחר נפלטו המלים: “אולם את – אינך נוצריה.”

“אני יודעת – אולם בכל זאת – אח, מעולם לא חלמתי על דבר בדומה לזה אתך – הכל נבע מן המוח, מן הנפש.”

“נפש וגוף הם דבר אחד.”

"נשים אינן פילוסופים. אני – " היא הפסיקה. אצבעותיה שחקו מתוך עצבנות במחרוזת הפנינים, שהיתה עולה ויורדת על חזה. הוא מצא את עצמו מתבונן בפרטיה, ותמה, מן אין התפתחה בה אותה הנטיה למותרות. לבסוף, כשנעור לעקת־נפשה אמר חרש: “אין לי איפוא כל תקוה?”

ארשת הסבל היתה נחה עדיין על פניה.

“לא לעולם? לא היה ביכלתה לעולם –?” השעול הרעיד את גופו.

“אילו אחר לא בא,” לחשה, וכאילו מתוך התנצלות הורידה את עינה אל המחרוזת.

מרורי מות היו בנפשו. היתה לו לפתע הרגשה לגלגנית של חוליא חסרה בפילוסופיה המתימטית שלו. הוא דלה מני תהומות את סוד ההויה, הוא נתח ואחד את כל הדברים מן העולם ועד העולם, ואולם הנה כח מתבודד – רצונה של אשה – זה קם כמחיצה עקשנית בינו לבין האושר. נדמה לו, שהוא רואה בעיניו אותו הכח ולעגו המתעתע, מתחת למסוה פניה הרציניים.

כף־המנעול הקישה בדלת, ואיש צעיר נכנס. הוא היה לבוש לתפארה – אדרת, משי־ונציה, התפזרה בקפלים מלוא קומתו הזקופה, צוארונו – תחרי פלאנדירס, מכנסי־סאטין לברכיו, רכסי־זהב לנעליו, פגיונו משובץ אבנים טובות. מרץ היה מבריק מעיניו, ועוז קורן מכל תנועה שלו.

“אח, דידריך!” קראה ופניה האירו, כי רווח לה. “הנה האדון שפינוזה; סוף סוף! זה הוא האדון קירקקרינק!”

“שפינוזה!” רטט של אימה היה בקולו של הצעיר, יראת הרוממות של הכסיל המכיר באולתו בפני המוחות הגדולים על אדמות. הוא לא נטל את יד שפינוזה השלוחה אליו בידו, כי אם הגיע אותה אל שפתיו.

הוגה־הדעות הבודד והאוהב המאושר עמדו כה רגע, מתוך קנאה והערצה הדדית. אז אמר שפינוזה בידידות: “ועכשיו, אחרי שהיה לי העונג להפגש את האדון קירקקרינק, עלי לחוש חזרה לעיר, עד שתחשך הדרך.”

“אולם אבא בקש, שתסעד פת־ערבית אתנו,” מלמלה לקארטיה.

“הלילה ירח לא יהל, וחמסנים שבדרך אולי יחשדו בי, שאני יהודי,” אמר הוא בבת־צחק. “תבקשי סליחה בשמי מאת הדוקטור.”

לילה אין ירח היה באמת, אולם הוא לא יצא לדרך המלך. מתוך הרגשה פנימית פנה לצד הים.

ערפלים קלים האפילו על הכל ורק אורות מועטים מן הכפר בקעו לתוך הלילה. על רצועת־החוף הרחבה, הזרועה חול, עוד הבחין בקושי שרטוטי סירות ורשתות דייגים. הוא נשען אל אחת הסירות כשהוא נושם מלוא ריאתו ריחות זפת ומים מלוחים, ושומר לצללי תנועותיה של אנית־מפרשים אפלולית, שהיתה מוכנה, לכאורה, להפליג הימה עם כל נחשול שיבוא עליה, למרות העוגן האדום והגדול אשר לרגליו.

הים השתרע לפניו ללא קול ותנועה, ומן הלילה המאפיל עליו בטליתו נמלט רק הקצף הלבן שעל הגלים המלחכים את רגליו; עם האופק קמה מן המים עדת־עננים שחורה כזפת ותתלכד עם הרקיע האפרורי המתמר מעל למרחבים השטוחים. ובהעדר כוכבים, כאילו גדלה האדמה עצמה ותתרחב ותמלא מסתורין, ותהי אדירה־איומה במרוצתה בין עולמות אין־סופיים. ובליל דומיה זה, באלם שמים וים, ממרחקי חולות ויערות קפדניים וחגיגיים, שבהם גועו צורות וצבעים מתוך אחדות מלאתי־הרהורים, באה לשפינוזה הרגשה רעננה ומעודדת של ההויה הנצחית, האין סופית, אשר לאהבה ולעבדה הוא ששון עולם. הפילוסוף הבודד חבק לאחד הבודד.

“הן יקטלני,” לחש קול בלבו, – “לו איחל.”

כן, ואם רסקו גלגלי מרכבת החיים את גופו, עוד לו הוא ששון התנועה העולמית, הנושאת אושר בכנפיה לאחרים.

אחרים! העולם מלא הויות, כל כל הויה שלמה כשהיא לעצמה, חוקי הטבע האלהי יוצרים בצלמו ובדמותו. באדם עצמו כמה מינים, סוגים, אישים – קדושים ופושעים, פילוסופים זקנים וצעירים רודמים וקלי־דעת, את כולם יש להבין ואין לשנוא אחד מהם. ואין אדם אלא תשבורת־חיים של כוכב זעיר אחד, אף זה לא יסוב על ציר האדם, ולא אל מטרת האדם יכסף. הים הזה, המשתרע לפניו בלא זיע כל שהוא, אף הוא לא שבק חיים – אף בעיני הנבערים מדעת – אלא חדור הוא רגשנות רוטטת, הרגשה רעננה ומעודדת של דגים מדלגים ושטים, בשלל צבעי סנפיר וקשקשת, רודפים ונרדפים, טורפים ונטרפים: באויר כנפי רננים נעלסות, על פני האדמה חיות מתהלכות כבגן־עדן, ומן האבק נהימת אושר ישמיעו אוכלוסין רומשים ושורצים, ובתאוה מרושלת מעפר בני־תולעה יגיחו; בכל יצור זעיר שבזעירים – ארשת שלימה לרעיון הויתו, ועצמות ניתנת לו בשאיפתו העקשנית להתקיים בדרכיו הוא, אם אמנם רק לאדם לבדו ניתן הכח לחדור בשכלו הנאצל לספירת האהבה, אשר בה יאהב אלהים עצמו – לשמוח בגבורת הארי, בחין העפרה וביפי האשה הנתונה לאחר. ברוכים האוהבים המאושרים, ברוכים כל יצורי עולם הנפלאים, שבח, שבח להויה הנצחית, שנפחה מרוחה בתהלוכת־התפארת העולמית!

דורות עולמים לפניו כבר היתה קיימת זו תהלוכת התפארת הכבירה להויה, דורות עולמים אחריו עוד תהיה מפרפרת ביקוד, עוד תוסיף להעלות ולרומם את נשמת־האדם הנכנעת. רק רגע ניתן לו לראותה, אולם להבין את מהותה, לדעת את החוקים הכבירים לפעולה, להסתכל בה sub specie aeternitatis הרי זה ליטול חק בנצחיותה. אין צורך להיות תועה במקום או בזמן, כדי לגלות את תנועתה, שהיא אחת בכל מקום, כלילת שלימות בעבר קדמון ביותר ובעתיד רחוק ביותר, ולא כדעת הנבערים שהיא שואפת להשלמה עתידה;נובעת בכל מקום מאותם הצרכים המתמידים של החירות האלהית… התקדמות! מקסם־דמיון, כתנועתה של אותה הסירה הדלה, הדבקה בעוגן ומפליגה למראית־עין תמיד לאופק.

וכן, מתוך הערצה רבה שעברתהו כולו, מתוך תפארת שבקדושה, מתוך אותה ההתלהבות שבהכרה, כי נלחם מלחמה אחרונה בהפעלות המשעבדות, נוצרו בנשמתו – כשלהבת אחת לבנה ומאירה – המאמרות האחרונות ביצירת־חייו: –

“מתברר איפוא, עד כמה גדולה יכלתו של החכם ובמה יפה כחו משל עם־הארץ הנמשך רק אחר זנות־הלב. לא בלבד שסבות חיצוניות מטלטלות את עם־הארץ כמה וכמה טלטולים ואינו מגיע לעולם לידי ספוק־נפש אמתי, אלא הוא חי כמו ללא דעת־עצמו וללא דעת אלהים וללא דעת הדברים: ומשהוא פוסק להיות נפעל, פוסקת עם זה אף ישותו. ואלו החכם באשר הוא חכם כמעט שאינו מתרגז ברוחו; והואיל ויש בו דעת־עצמו ודעת־אלהים ודעת־הדברים באיזו בחינה של הכרח נצחי, אין ישותו פוסקת לעולם, אלא קורת־רוח אמתית זה חלקו כל הימים. אף על פי שהדרך המוליכה לידי כך נראית כאילו היא קשה ביותר, מכל מקום ניתן לך למצוא אותה. ומן הדין שקשה הוא מה שאינו בנמצא אלא לעתים רחוקות. שאלמלי האושר שכיח ונמצא לנו בלי יגיעה מרובה – אפשר ויהא מזלזל בו כמעט כל העולם כולו? אמנם כל דבר נעלה הוא קשה, כשם שאינו שכיח.”

כה השתפכו המלים בנות־האלמות.

פתאום נשאה משפתו העליונה של הענן השחור בשורת ירח, מבקיע לו דרך מאופל: חרמש אדמדם תוך הערפלים, שעלה והתעגל, עד היות לו כעין הזהב אשר לשמש.

שפינוזה התנער מחלומותיו: הטל הרטיב את בגדיו, והערפל נשתקע בגרונו. הוא השתעל, והיה הדבר דומה בעיניו, כאילו מלא פיו מלח מתוך האויר; ובשעה שירק מדמו ידע, שלא תארך פרידתו מן האחדות הנצחית.

אולם אין לך דבר שיהרהר בו אדם בן־חורין פחות מאשר ביום המיתה. מתוך רצון להעלות את רעיונותיו על הנייר, נטה שפינוזה מן החוף והמשיך את דרכו השלוה הביתה.

הספר עובד בידי מאיר טשודנר

פֶּרֶק רִאשׁוֹן: לֶחֶם עֹנִי

בְּאֶחָד מַעַרְבֵי טֵבֵת הַקָּרִים הָלְכָה לָהּ אֶסְתֵּר אַנְסִיל בִּ“רְחוֹב הַמּוֹדָה”¹ עֲטוּפָה בְּמִטְפַּחַת אֲדֻמָּה וְכַד בְּיָדָהּ. מַרְאֶהָ וְתִלְבָּשְׁתָּהּ הִזְכִּירוּ אֶת רִבְקָה אִמֵּנוּ בְּלֶכְתָּהּ אֶל עֵין הַמָּיִם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְעִישׁוּ בָרְחוֹב הַהוּא אֶת הָאֲוִיר קוֹלוֹת מַנְגִּינָה מוּזָרָה הַיּוֹצְאִים מִפִּי אִשָּׁה אַחַת מְשׁוֹרֶרֶת־הָרְחוֹב וּמִפִּי יְלָדִים יְחֵפִים אֲחָדִים, הַנּוֹדְדִים עִמָּהּ לִהְיוֹת לָהּ לְמַקְהֵלָה.

בְּצַד הָרְחוֹב שָׁכַב שִׁכּוֹר אֶחָד וּשְׂפָתָיו דּוֹבְבוּ דְבָרִים קְטוּעִים. לֹא רָחוֹק מִמֶּנּוּ עָמַד אִישׁ לָבּוּשׁ סְחָבוֹת בַּעַל־חֹטֵּם כָּחֹל וַיְנַגֵּן בִּכְלִי־שִׁיר וַאסַפְסוּף יְלָדִים עֲרֻמִּים לְמֶחֱצָה רָקְדוּ מִסָּבִיב לְאוֹר פַּנַס־הָרְחוֹב.

אֶסְתֵּר הִתְעַטְּפָה הֵיטֵב בְּמִטְפַּחְתָּהּ, וּמִבְּלִי הִתְבּוֹנֵן אֶל הַמַּחֲזוֹת הָרְגִילִים הָאֵלֶּה שֶׁבָּרְחוֹב, הֵחִישָׁה פְעָמֶיהָ, בִּכְדֵי לְחַמֵּם עַל־יְדֵי־כַךְ אֶת רַגְלֶיהָ הַקְּפוּאוֹת מִקֹּר וְהָרְטֻבּוֹת מִמֵּי־הָרְקַק הַמְכַסִּים אֶת הַמַּרְצָפֶת. אֶת הַנְּעָלִים הַגְּדוֹלִים וְהַנְּקוּבִים אֲשֶׁר עַל רַגְלֶיהָ נָפְלוּ, כְּפִי הַנִּרְאֶה, מֵרַגְלֵי אַחַד הַשִּׁכּוֹרִים בָּרְחוֹב, וַיִּמְצָאֵם אָבִיהָ וַיְבִיאֵם הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵם לָהּ לִנְעֹל אוֹתָם לְרַגְלֶיהָ. אָמְנָם זֶה לִפְנֵי שָׁבוּעַ יָמִים קִבְּלָה אֶסְתֵּר נְעָלִים חֲדָשִׁים מִבֵּית סִפְרָהּ, אַךְ בִּהְיוֹת לָהּ כְּבָר נַעֲלֵי הַשִּׁכּוֹר מְכָרָתַם בַּחֲצִי “כֶּתֶר”, שֶׁהִסְפִּיק לִקְנוֹת לְאָחֶיהָ וּלְאַחְיוֹתֶיהָ דֵי לֶחֶם לְשָׁבוּעַ. בְּבוֹאָהּ אָז אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר פָּחֲדָה לִרְגָעִים, פֶּן יַבִּיטוּ הַמּוֹרִים אֶל רַגְלֶיהָ וְהִכִּירוּ תֵּכֶּף אֶת הַמַּעַל אֲשֶׁר מַעֲלָה; אַךְ כַּעֲבֹר יָמִים מִסְפָּר עָבַר הַפַּחַד, גַּם הַנֹּחַם אֲשֶׁר הֵצִיק לָהּ בָּרִאשׁוֹנָה עֲזָבָהּ מַהֵר וּבִמְקוֹמוֹ בָא רֶגֶשׁ־רָצוֹן, כִּי הִשְׂבִּיעָה אֶת הַנְּפָשׁוֹת הָאֲהוּבוֹת לָהּ הָרְעֵבוֹת לַלֶּחֶם.

לְתַּלְמִידִים וּלְתַלְמִידוֹת מִבְּנֵי־הָעֲנִיִּים נִתְּנוּ אָמְנָם בְּבֵית הַסֵּפֶר גַּם לֶחֶם וְחָלָב לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר, אַךְ לֹא אֶסְתֵּר וְלֹא אַחֶיהָ וְאַחְיוֹתֶיהָ נֶהֱנוּ מִצְּדָקָה זוּ, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יֹאמְרוּ עֲלֵיהֶם חַבְרֵיהֶם וְחַבֵרוֹתֵיהֶם, כִּי אֵין בְּבֵיתָם לָחֶם. הִנֵּה כִּי כֵן הָיָה קָשֶׁה לִילָדִים אֵלֶּה לְהוֹדוֹת עַל רַעֲבוֹנָם לִפְנֵי חַבְרֵיהֶם הָרַבִּים, הָעֲנֻגִּים וְהַמְפֻנָּקִים בְּבֵית הוֹרֵיהֶם וְהַמּוֹצִיאִים יוֹם יוֹם גַּם פְּרֻטּוֹת מִסְפָּר לְמַמְתָּקִים, וְלֹא יָכְלוּ לִסְבֹּל אֶת הִתְנַשְּׂאוּת חַבְרֵיהֶם הַמְּאֻשָּׁרִים עֲלֵיהֶם.

אֲבִי הַיְלָדִים הָאֻמְלָלִים וְהָרְעֵבִים הָאֵלֶּה, מֹשֶׁה אַנְסִיל, לֹא מָצָא לוֹ מֵעוֹלָם דֵּי עֲבוֹדָה לְסִפּוּק פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת בֵּיתוֹ, אוּלָם אִם כָּל יָמָיו הָיָה עוֹד מַרְוִיחַ לְפָחוֹת קִמְעָה קִמְעָה, הִנֵּה בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים לֹא הִרְוִיחַ כִּמְעַט מְאוּמָה וּבְנֵי בֵּיתוֹ רָעֲבוּ לַלֶּחֶם וָאָיִן.

הוּא פָנָה אָמְנָם לְעֶזְרָה אֶל חֶבְרַת הַצְּדָקָה לַעֲנִיִּים, אַךְ הָעֶזְרָה הַזְּמַנִּית הֵן לֹא תְגָרֵשׁ אֶת הָרָעָב לְעוֹלָמִים, וְגַם חֶבְרַת הַצְּדָקָה כְבָר נִלְאֲתָה לָתֵת לוֹ עֶזְרָתָהּ, כִּי עַל כֵּן הָלַךְ זֶה הָאִישׁ מֹשֶׁה לִשְׁאֹב לֹא אַחַת מִמַּעְיַן־יְשׁוּעָה זֶה. אַךְ הִנֵּה עוֹד דֶּרֶךְ צְדָקָה אַחַת נִמְצְאָה לוֹ לְרַוְחָתוֹ.

בַּיָּמִים הָהֵם נוֹדְעָה לַעֲנִיִּים חֲדָשָׁה מְשַׂמַּחַת, כִּי נִפְתַּח בִּ“רְחוֹב הַמּוֹדָה” בֵּית־תַּמְחוּי², שֶׁשָּׁם יִנָּתֵן לֶחֶם וּמָרָק לְכָל דּוֹרְשֵׁיהֶם שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁבוּעַ חִנָּם אֵין כֶּסֶף, וְאַנְשֵׁי בית אַנְסִיל חִכּוּ מֵרֹאשׁ לְיוֹם הִפָּתַח הַבַּיִת הַהוּא, כְּאֶל תְּקוּפַת הַזָּהָב, שֶׁאָז לֹא יִרְעֲבוּ לְפָחוֹת אֶלָּא יָמִים אֲחָדִים בַּשָּׁבוּעַ, וְזֵכֶר הַמָּרָק, אֲשֶׁר נִשְׁכַּח זֶה כְבָר מִפִּיהֶם עָלָה עַתָּה שׁוּב עַל לְבָבָם וַיְנַחְמֵם לְהַשְׂבִּיעָם וּלְחַמְּמָם בַּקֹּר שֶׁל יְמֵי־הַחֹרֶף הַמְמַשְׁמְשִׁים וּבָאִים.

לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר מֵתָה הָאֵם הָיְתָה הַיַּלְדָּה אֶסְתֵּר לְבַדָּהּ צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת הַבַּיִת, הִיא הַמּוֹצִיאָה וְהַמְּבִיאָה אֶת כָּל הַדָּרוּשׁ לְבֵית אָבִיהָ. הִנֵּה כִּי כֵן הָלְכָה אֶסְתֵּר הָעֶרֶב וְכַדָהּ הָאָדֹם בְּיָדָהּ אֶל בֵּית הַתַּמְחוּי וּבִמַהֲרָה לָלֶכֶת עָבְרָה עַל פְּנֵי נָשִׁים רַבּוֹת, אֲשֶׁר נָהֲרוּ גַם הֵן אֶל עֵבֶר פְּנֵי הַבַּיִת הַהוּא וְסִירֵי חֶרֶשׂ בִּידֵיהֶן.

לִפְנֵי שַׁעֲרֵי בֵית הַתַּמְחוּי, אֲשֶׁר נִדְמוּ לְשַׁעֲרֵי אֻרְוָה, נִרְאָה לְעֵינֶיהָ הָמוֹן רַב שֶׁל רְעֵבִים, אֲשֶׁר אַךְ מְעַטִּים מֵהֶם רָאוּ הַיּוֹם פַּת־לֶחֶם בְּבֵיתָם. רֹב הָאֲסַפְסוּף הַזֶּה הָיוּ נָשִׁים, אַךְ בֵּינֵיהֶן נִרְאוּ גַּם יְלָדִים מִסְפָּר וְכִתְרֵיסָר גְּבָרִים, רֻבָּם דַּלֵּי בָשָׂר וְשִׁפְלֵי קוֹמָה, אֲשֶׁר נִדְמוּ יוֹתֵר לִנְעָרִים מֵאֲשֶׁר לַאֲנָשִׁים בָּאִים בַּיָּמִים. פְּנֵיהֶם הָיוּ חִוְּרִים וּמְזֹהָמִים, עֵינֵיהֶם הַבּוֹעֲרוֹת שְׁקוּעוֹת בְּחוֹרֵיהֶן וְשַׂעֲרוֹתֵיהֶם פְּרוּעוֹת. הֵם הָיוּ לְבוּשִׁים בְּגָדִים בָּלִים וּטְלוּאִים, עַל רָאשֵׁיהֶם לָרֹב כּוֹבְעֵי־לֶבֶד³, הַמְכֻסִּים אָבָק וְזֵעָה וּמִבְּעַד לִזְקָנָם הַפָּרוּעַ הָיוּ בוֹלְטִים קְצוֹת מִטְפְּחוֹת צֶמֶר כֵּהֶה, הַכְּרוּכוֹת סָבִיב לְצַוָּארָם. זְעֵיר שָׁם נִרְאוּ גַם פָּנִים יָפִים שֶׁל נָשִׁים וַעֲלָמוֹת נָאוֹת, שֶׁלֹּא הִסְפִּיקָה עוֹד הָעֲנִיּוּת לְנַוְּלָן, אַךְ הָרֹב הַיּוֹתֵר גָּדוֹל הָיָה אֹסֶף מְשֻׁנֶּה שֶׁל פָּנִים קְמוּטִים וּבָלִים בְּלֹא עֵת, עֵינַיִם כָּבוֹת וּשְׁקוּעוֹת וְקוֹמוֹת כְּפוּפוֹת מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן וּלְרָאשֵׁיהֶן מִטְפָּחוֹת מִמִּטְפָּחוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁל גַּוָּנִים שׁוֹנִים. אֲחָדוֹת מֵהֶן נָשְׂאוּ גַם אֶת עוֹלְלֵיהֶן עַל זְרוֹעוֹתֵיהֶן, וְהַקְּטַנִּים הֵרִימוּ מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם קוֹל בְּכִי וִילָלָה.

בַּחֲצִי הַשָּׁעָה הַשִּׁשִּׁית נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי בֵית הַתַּמְחוּי וְהֶהָמוֹן הָרַב נִדְחַק אֶל מָבוֹא אָרֹךְ וְצַר הַמּוֹבִיל אֶל חֶדֶר גָּדוֹל וְרֵיק, שֶׁהָיָה דּוֹמֶה לְאָסָם, קִירוֹתָיו מְסֻיָּדִים וְתִקְרָתוֹ נִשְׁעֶנֶת עַל עַמּוּדֵי־עֵץ. מִשָּׁם בָּאוּ כֻלָּם אֶל הַחֶדֶר הַמְיֻחָד לַדָּבָר, אֲשֶׁר נִדְמָה בְמַרְאֵהוּ לְרֶפֶת־בָּקָר וְשָׁם עָמְדוּ כֻלָּם צְפוּפִים וּדְחוּקִים וַיְחַכּוּ בְּקֹצֶר־רוּחַ לָרֶגַע הַמְאֻשָּׁר. קֶרֶן הַגַּז, הַיּוֹרֶדֶת מִן הַתִּקְרָה, הֵפִיצָה אוֹר בָּהִיר עַל פְּנֵי הֶהָמוֹן הֶהָטוּב⁴, ⁵ הָרָעָב מְאֹד וַאֲשֶׁר לְכָל אֶחָד מֵהָעוֹמְדִים פֹּה יֶשְׁנָן בְּוַדַּי עוֹד נְפָשׁוֹת מִסְפָּר הָרְעֵבוֹת בַּבָּיִת.

בִּשְׁאֹף הָאֲנָשִׁים בְּאַוַּת נַפְשָׁם אֶת רֵיחַ הַמָּרָק אֲשֶׁר עָלָה בְאַפָּם, הֶעֱלוּ אֲחָדִים עַל לִבָּם אוֹ אַף הִזְכִּירוּ בְשִׂיחָתָם אֶת זֵכֶר הַ“תַּקִּיפִים” הָעֲשִׁירִים אֲשֶׁר בְּחֶמְלָתָם עֲלֵיהֶם יָשִׁיבוּ אֶל לִבָּם לְהַשְׂבִּיעָם לֶחֶם וּמָרָק. גַּם אֶסְתֵּר מוֹדָעָתֵנוּ חָשְׁבָה עַל אֵלֶּה כְּעַל בְּנֵי אֵלִים רְחוֹקִים, הַיּוֹשְׁבִים הַרְחֵק מְאֹד מֵרְחוֹב הַגֶּטוֹ וַאֲשֶׁר שָׁמְעָה עֲלֵיהֶם, כִּי אַף הַמִּשְׁפָּחָה הַיּוֹתֵר קְטַנָּה מֵהֶם יוֹשֶׁבֶת לְבַדָּהּ בְּבַיִת בַּעַל חֲדָרִים אֲחָדִים, בְּלִי כָל “שְׁכֵנִים”. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְכְּרָה אֶסְתֵּר בִּ“גְבִירוֹת” אֲחָדוֹת מֵאֵלֶּה, הַלְּבוּשׁוֹת שִׂמְלוֹת־מֶשִׁי רוֹעֲשׁוֹת וּפְנֵיהֶן מְפִיקִים הוֹד וְגָאוֹן נַעֲלֶה מִבְּנֵי תְמוּתָה פְּשׁוּטִים, שֶׁבָּאוּ לִפְעָמִים אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר בְּלִוְיַת הַמְנַהֶלֶת הַצּוֹהֶלֶת וַאֲשֶׁר לְבוֹאָן עָמְדוּ כָל הַנְּעָרוֹת וַתִּשְׁתַּחֲוֶינָה בְּיִרְאַת הַכָּבוֹד; וְאַחַת הַתַּלְמִידוֹת הַטּוֹבוֹת, שֶׁהָיְתָה מִצְטַיֶּנֶת בִּידִיעָתָהּ לְהַרְאוֹת עַל הַמַּפָּה וּלְסַפֵּר קוֹרוֹת שָׁאוּל וְדָוִד, הִפְלִיאָה אֶת לְבַב בְּנוֹת אֵלִים אֵלֶּה שֶׁהוֹאִילוּ לְהָאִיר פְּנֵיהֶן לַמְּנַהֶלֶת הַמְאֻשֶּׁרֶת וְהָיוּ שְׂבֵעוֹת־רָצוֹן.

גַּם בְּעֶרֶב הַזֶּה חִכּוּ, כִּי יוֹפִיעוּ בְנֵי הָאֵלִים בְּרֹב פְּאֵר וְהָדָר אֶל בֵּית הַתַּמְחוּי, וּכְבָר יָשְׁבוּ נְדִיבִים אֲחָדִים עַל הַכִּסְּאוֹת, אֲשֶׁר הֵכִינוּ לָהֶם. וּבַחֶדֶר עָמְדוּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, סִירִים, דְּוָדִים וְקַלָּחוֹת מִמַּרְאוֹת וּמִמִּינִים שׁוֹנִים; בַּפִּנָּה עָמְדָה מְכוֹנַת־בִּשּׁוּל וּמִסָּבִיב לָהּ הַטַּבָּחִים וְהַטַּבָּחוֹת חֲגוּרִים בְּסִנּוֹרִים לְבָנִים וַחֲמֻשִּׁים בְּכַפּוֹת־עֵץ אֲרֻכּוֹת, אֲשֶׁר בָּהֶן נִעֲרוּ אֶת הַקְּדֵרוֹת הַמְּלֵאוֹת מָרָק רוֹתֵחַ וּמַעֲלֶה קִיטוֹר; רַבָּנִים אֲחָדִים לְבוּשֵׁי בִגְדֵי־כָבוֹד שְׁחוֹרִים וַאֲרֻכִּים הִתְהַלְּכוּ לָהֶם בְּעַנְוַת־גָּאוֹן אָנֶה וְאָנָה.

כַּאֲשֶׁר נֶאֶסְפוּ כְבָר הָעֲשִׁירִים, הַיְצוּרִים הַנַּעֲלִים, בְּמִסְפָּר הָגוּן, פָּנָה הַיּוֹשֵׁב רֹאשׁ אֶל הַנֶּאֱסָפִים הַנִּכְבָּדִים בִּדְרָשָׁה אֲרֻכָּה וַיִּתְאַמֵּץ לְהוֹכִיחַ לָרַבָּנִים וְהַנְּדִיבִים, כִּי מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה תֵּחָשֵׁב לִצְדָקָה, וּלְחַזֵּק אֶת דְּבָרָיו הֵבִיא הֲמוֹן רְאָיוֹת מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, מִן הַקּוֹרַן וּמִן הַוֵּידָה⁶. עוֹד בְּרֵאשִׁית הַדְּרָשָׁה הָיוּ אֲנוּסִים לִסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת הַמַּבְדֶּלֶת בֵּין הֶהָמוֹן וּבֵית הַמִּטְבָּח, כִּי זֶה הֶהָמוֹן הַנִּבְעָר מִדַּעַת הִרְבָּה שָׁאוֹן וּמְהוּמָה מִבְּלִי שִׂים לֵב אֶל הַדֵּעוֹת הַנַּעֲלוֹת, אֲשֶׁר הִבִּיעַ הַמַּטִּיף הַנִּכְבָּד; גַּם הָעוֹלָלִים וְהַיּוֹנְקִים הַפְּרוּעִים, אֲשֶׁר בִּזְרוֹעוֹת אִמּוֹתֵיהֶם, צִפְצְפוּ וַיִּבְכּוּ לִרְגָעִים נֶגֶד חֻקֵּי הַנִּמּוּס.

אֵין זֹאת כִּי אֵין אֵלֶּה יוֹדְעִים אֶלָּא אֶת הָרָעָב שֶׁהֵם רְעֵבִים וְאֶת לֶחֶם־הַחֶסֶד שֶׁהֵם אוֹכְלִים; וַיְשׂוֹחְחוּ וַיְפַטְפְּטוּ רַבִּים מֵהֶם בִּשְׁעַת הַדְּרָשָׁה וְרַבִּים פָּרְצוּ אֶל הַמִּטְבָּח וַיִּתְהַלְּכוּ אָנֶה וְאָנָה וְיִתְרָם דָּחֲפוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה אֶת רְעוּתָהּ וַיִּתְנַגְּחוּ וַיַּחְתְּרוּ גַם הֵם לָבוֹא פְנִימָה, וְאֶסְתֵּר מוֹדָעָתֵנוּ נִלְחֲצָה אָז אֶל הַקִּיר, עוֹד מְעַט וְנֶחֶנְקָה מֵרֹב הַלַּחַץ וְהַדֹּחַק. מִחוּץ לְבֵית הַתַּמְחוּי נֶאֶסְפוּ הֲמוֹן נְעָרִים וּנְעָרוֹת רְעֵבִים וַיְשׁוֹטְטוּ כֹּה וְכֹה בְּחַכּוֹתָם בְּכִלְיוֹן עֵינַיִם לְצֵאת אֲבוֹתֵיהֶם וְהָאֹכֶל בִּידֵיהֶם.

כְּכַלּוֹת הַיּוֹשֵׁב רֹאשׁ אֶת דְּרָשָׁתוֹ, הֵחֵל לִדְרֹשׁ אַחַד הָרַבָּנִים, וְגַם הוּא הֶאֱרִיךְ בִּדְרוּשׁוֹ לֹא פָחוֹת מֵהַיּוֹשֵׁב רֹאשׁ וְגַם הוּא הוֹכִיחַ בִּלְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת, כִּי הַצְדָּקָה תֵּחָשֵׁב לִצְדָקָה.

לַסּוֹף נִפְתְּחָה דֶּלֶת הָ“רֶפֶת” וּשְׁנֵי עֲנִיִּים נִכְנְסוּ פְנִימָה; יֶתֶר הָעָם נֶהְדַּף לְאָחוֹר בִּידֵי הַמַּשְׁגִּיחִים הֶחָרוּצִים. הַטַּבָּח הָרָאשִׁי שָׁאַב מְלֹא הַכַּד מָרָק מִן הַדּוּד וַיְמַלֵּא שְׁתֵּי צַלָּחוֹת. אָז נָשָׂא הָרַב אֶת עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה וַיְבָרֵךְ:

“בָּרוּךְ אַתָּה ד אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִדְבָרוֹ”.

אָז טָעַם הָרַב מִמְּלֹא כַף הַמָּרָק, אַחֲרָיו – הַיּוֹשֵׁב רֹאשׁ וְיֶתֶר הַקְּרוּאִים, וְכַף הַמָּרָק, אֲשֶׁר עָבְרָה מִיַּד לְיַד, הִשְׂבִּיעָה אֶת כֻּלָּם רָצוֹן, כַּאֲשֵׁר הֵעִיד צְחוֹק הָרָצוֹן אֲשֶׁר הוֹפִיעַ עַל פְּנֵיהֶם.

לְמַרְאֵה פְנֵי הַנְּדִיבִים הַנַּעֲלִים וּצְחוֹק־הָרָצוֹן בְּטַעֲמָם אֶת הַמָּרָק הִרְגִּישָׁה אֶסְתֵּר עוֹד יוֹתֵר אֶת הָרָעָב, אֲשֶׁר הֵצִיק לָהּ כָּל הַיּוֹם, וַתַּחְגֹּר שְׁאֵרִית כֹּחָהּ לְפַנּוֹת לָהּ דֶּרֶךְ אֶל חֲדַר הַתַּמְחוּי, אֲשֶׁר הָיָה כְגַן־עֵדֶן בְּעֵינֶיהָ. הִיא כְבָר רָאֲתָה בְדִמְיוֹנָהּ אֶת “יְלָדֶיהָ”, אֶת שְׁלֹמֹה הֶחָרוּץ וְהַסּוֹעֵר, אֶת רָחֵל הַנְּעִימָה וְהַשְּׁקֵטָה וְאֶת שָׂרָה וְיַעֲקֹב הַפְּעוּטִים בְּאָכְלָם יַחַד בְּתַאֲוַת־נֶפֶשׁ מִן הַמָּרָק הַטּוֹב אֲשֶׁר תָּבִיא לָהֶם. גַּם מַרְאֵה פְנֵי אָבִיהָ וּזְקֶנְתָּהּ עָמַד לְנֶגֶד עֵינֶיהָ – וְסַעֲרַת רוּחָהּ קָמָה לִדְמָמָה. כָּל בְּנֵי בֵּיתָהּ לֹא אָכְלוּ בַיּוֹם הַהוּא מְאוּמָה, מִלְּבַד פַּת לֶחֶם יָבֵשׁ בַּבֹּקֶר, וּפֹה, לְנֶגֶד עֵינֶיהָ עַל הָאָרֶץ, נֶעֶרְמוּ צִבּוּרִים, צִבּוּרִים שֶׁל חֲצָאֵי כִּכְּרוֹת לֶחֶם וּבְיַרְכְּתֵי הַבַּיִת עַל הַדַּפִּים הַדְּבוּקִים אֶל הַקִּירוֹת תִּשְׂתָּרַעְנָה עוֹד שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת שֶׁל כִּכְּרוֹת לֶחֶם, וְהַשּׁוּרוֹת אֲרֻכּוֹת מְאֹד עַד לְאֵין קֵצֶה. שְׁקוּעָה בְהִתְבּוֹנְנוּתָהּ בְּמִגְדְּלֵי הַלֶּחֶם הַמִּתְרוֹמְמִים לְנֶגֶד עֵינֶיהָ, הִרְגִּישָׁה פִּתְאֹם קֹר בְּעַצְמוֹתֶיהָ, כִּי נִפְתְּחָה רֶגַע הַדֶּלֶת מֵאַחֲרֶיהָ. הַקֹּר הַזֶּה הִזְכִּירָה שֵׁנִית אֶת “יְלָדֶיהָ”, הַיּוֹשְׁבִים וְרוֹעֲדִים מִקֹּר בְּלוּלָם הַצַּר, שֶׁלֹּא הוּסַק זֶה יָמִים מִסְפָּר. וּמָה רַב הָאֹשֶׁר הַצָּפוּן לָהֶם בְּעֶרֶב זֶה! אַךְ הִיא לֹא תִּתֵּן לָהֶם לֶאֱכֹל אֶת שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם בָּעֶרֶב הַזֶּה: מוֹתְרוֹת כָּאֵלֶּה אֲסוּרוֹת לָנוּ. כִּכָּר אַחַת תַּסְפִּיק לִסְעוּדַת הָעֶרֶב וְהַכִּכָּר הַשְּׁנִיָּה תִּשָּׁאֵר לְיוֹם הַמָּחֳרָת.

אַךְ הַסְּעוּדָה הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר חָזָה לָהּ דִּמְיוֹנָהּ, עֲדַיִן רָחֲקָה מִמֶּנָּה. הִנֵּה הַדֶּלֶת הַפְּתוּחָה לִפְנֵי הָרְעֵבִים נִסְגְּרָה שֵׁנִית, כִּי אֵלִים וּבְנֵי־אֵלִים (בִּכְבוֹדָם וּבְעַצְמָם) חֲדָשִׁים הוֹפִיעוּ בְּבֵית־הַתַּמְחוּי וּדְרָשׁוֹת חֲדָשׁוֹת וּשְׁבָחִים חֲדָשִׁים (בַּאֲרִיכוּת יְתֵרָה) לִכְבוֹד הַיּוֹשֵׁב רֹאשׁ, לָרַבָּנִים וּלְכָל הָעוֹסְקִים בִּדְבַר מִצְוָה זוּ נִשְׁמְעוּ שׁוּב בַּבָּיִת. לְסוֹף פָּקְדוּ שֵׁנִית לְטוֹבָה אֶת הַקֵּבוֹת הָרְעֵבוֹת, וְהָאֲסַפְסוּף הֵחֵל שׁוּב לְהִתְנַגֵּחַ וּלְהִתְרַחֵק דֶּרֶךְ הַפֶּתַח הַפָּתוּחַ אֶל חֲדַר הַתַּמְחוּי; הַנְּדִיבִים הַנַּעֲלִים הֵאִירוּ לָהֶם פָּנִים בִּצְחוֹק־חֵן עַל שִׂפְתוֹתֵיהֶם; הָעֲנִיִּים הָרְעֵבִים שׁוֹטְטוּ סְבִיבוֹת הַסִּירִים וְהַדְּוָדִים הַמְּלֵאִים מָרָק וַיִּשְׁאֲפוּ אֶת רֵיחוֹ בְתַאֲוַת נָפֶשׁ; וּבַבַּיִת שָׁאוֹן וּמְהוּמָה: קוֹל צוֹחֲקִים, מִתְלוֹצְצִים וּמְדַבְּרִים וְעַל כֻּלָּם – קוֹל הַמָּרָק הַנִּשְׁפָּךְ מִן הַסִּירִים וְהַדְּוָדִים אֶל כְּלֵי הָעֲנִיִּים.

לַסּוֹף הִגִּיעַ גַּם תּוֹר אֶסְתֵּר לְקַבֵּל חֶלְקָה וַתָּרָץ מַהֵר הַבַּיְתָה בְּעַד הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר כִּסָּה אֶת הָרְחוֹב; כָּל עַצְמוֹתֶיהָ רָעֲדוּ מֵרָעָב וּמִקֹּר, אַךְ הִיא אִמְּצָה אֶת כַּד הַמָּרָק אֶל לִבָּהּ וַתִּתְחַמֵּם וַתִּתְעַנֵּג מֵרֵיחוֹ. בְּרֹב עָמָל הִתְאַפְּקָה מִפְּרֹס פַּת לֶחֶם מִן הַכִּכָּרוֹת אֲשֶׁר בְּסִנּוֹרָהּ וַתָּרָץ הָלְאָה הָלְאָה עַד בּוֹאָהּ אֶל הַבַּיִת, אֲשֶׁר שָׁם מְעוֹנָם. בְּרַגְלַיִם מְהִירוֹת רָצָה עַל הַמַּדְרֵגוֹת אֶל הַחֶדֶר הַצַּר אֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַדְּיוֹטָה הָעֶלְיוֹנָה. קוֹל בְּכִי שָׂרָה הַקְּטַנָּה הִגִּיעַ לְאָזְנֶיהָ מֵרָחוֹק; וּבְדַעַת אֶסְתֵּר, כִּי בְּבוֹאָהּ הַחַדְרָה תִּהְיֶה לָרְעֵבִים מַמָּשׁ כְּמַלְאָךְ מוֹשִׁיעַ, הֵחִישָׁה פְעָמֶיהָ וַתֹּאמֶר לַעֲלוֹת עַל שְׁתֵּי הַמַּעֲלוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת בְּפַעַם אֶחָת, אַךְ בַּחֹשֶׁךְ נִכְשְׁלָה וַתִּפֹּל עַל סַף הַדֶּלֶת אֲשֶׁר נִפְתְּחָה בְרַעַשׁ וְשָׁאוֹן וְהִיא נָפְלָה אֶל תּוֹךְ הַחֶדֶר. הַכַּד נִשְׁבַּר לִרְסִיסִים תַּחַת חָזֶהָ הַכּוֹאֵב וְהַמָּרָק נִשְׁפַּךְ עַל רִצְפַּת הַקְּרָשִׁים אֶל מִתַּחַת לִשְׁתֵּי הַמִּטּוֹת שֶׁבַּחֶדֶר וּמִבַּעַד לַסְּדָקִים אֲשֶׁר בֵּין קַרְשֵׁי הָרִצְפָּה זָב וַיְפַעְפֵּעַ אֶל הַחֶדֶר אֲשֶׁר בַּדִּירָה שֶׁבַּקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה מִתַּחַת לְחַדְרָם.

אֶסְתֵּר נָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי; שִׂמְלָתָהּ הָיְתָה רְטֻבָּה וּמְגֹאָלָה וְיָדֶיהָ הָיוּ פְצוּעוֹת וְזָבוֹת דָּם. שָׂרָה הַקְּטַנָּה חָדְלָה לִבְכּוֹת לְמַרְאֵה הָאָסוֹן אֲשֶׁר קָרָה פִתְאֹם.

מֹשֶׁה אַנְסִיל לֹא שָׁב עוֹד הַבַּיְתָה מִתְּפִלַּת הָעֶרֶב, אַךְ הָאֵם הַזְּקֵנָה, אֲשֶׁר פָּנֶיהָ הַחִוְּרִים נִרְאוּ הֵיטֵב בַּחֶדֶר הָאָפֵל וְהַקַּר, יָשְׁבָה עַל הַמִּטָּה וַתְּחָרֵף וַתְּקַלֵּל אֶת אֶסְתֵּר וַתִּקְרָא לָהּ בְּשֵׁם “שְׁלוּמִיאֵלִית”.

הַחֲרָפוֹת, אֲשֶׁר נִתְּכוּ עָלֶיהָ שֶׁלֹּא בְצֶדֶק הִכְאִיבוּ אֶת לִבָּהּ מְאֹד וַתָּמֵר עוֹד יוֹתֵר בַּבֶּכִי. מֵעוֹדָהּ לֹא שָׁבְרָה כָל כְּלִי בַבָּיִת

אָז קָם יַעֲקֹב, יֶלֶד יָפֶה בֶּן אַרְבַּע וָחֵצִי, טִפֵּס עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו עַד גִּשְׁתּוֹ אֵלֶיהָ וּבְחַבְּקוֹ אוֹתָהּ בְּיָדָיו הַקְּטַנּוֹת קָרָא:

– אַל נָא, אֶסְתֵּר; אָבִי יַעֲשֵׂה לִי מִטָּה חֲדָשָׁה, וּבָהּ נִישַׁן שְׁנֵינוּ יַחַד, אֲנִי וָאָתְּ.

הַנִּחוּמִים, אֲשֶׁר הִבִּיעַ לָהּ הַיֶּלֶד, כִּי יִתְּנֶנָּה לִישׁוֹן בְּמִטָּתוֹ הַחֲדָשָׁה, אֲשֶׁר חָזָה לוֹ בְדִמְיוֹנוֹ, עָשׂוּ, כַּנִּרְאֶה, אֶת פְּעוּלָתָם, כִּי הִנֵּה קָמָה אֶסְתֵּר מֵעַל הָאָרֶץ וַתּוֹצֵא אֶת כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם מִסִּנּוֹרָהּ.

אָז נָחָה עָלֶיהָ רוּחַ אַחֶרֶת, וְתַחַת אֲשֶׁר אָמְרָה בָרִאשׁוֹנָה לַחֲשֹׁךְ כִּכָּר אַחַת לְיוֹם הַמָּחֳרָת, הֶחֱלִיטָה עַתָּה לִכְרוֹת לָהֶם הַלַּיְלָה כֵּרָה גְדוֹלָה – שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת לֶחֶם תֵּאָכַלְנָה בְפַעַם אַחַת – וִיהִי מָה! שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת רְעֵבוֹת לֹא תִשְׂבַּעְנָה בְכִכָּר אֶחָת.

לְמַרְאֵה הַלֶּחֶם בִּידֵי אֶסְתֵּר הִתְנַפְּלוּ עָלֶיהָ שְׁלֹמֹה וְרָחֵל כִּזְאֵבִים רְעֵבִים עַל טַרְפָּם וַיַּחְטְפוּ מִיָּדָהּ כִּכָּר אַחַת וְכָל אֶחָד פָּרַס לוֹ מִמֶּנָּה פְּרוּסָה אַחַת וַיָּחֵלוּ לֶאֱכֹל.

– גּוֹי! – קָרְאָה הַזְּקֵנָה בְקֶצֶף – וְלִרְחֹץ אֶת הַיָּדַיִם? וּלְבָרֵךְ?

שְׁלֹמֹה כְּבָר הִסְכִּין לִשְׁמֹעַ אֶת הַכִּנּוּי הַזֶּה מִפִּי הַזְּקֵנָה; וּבְכָל זֹאת לֹא אָבָה הַפַּעַם לְהַכְעִיסָהּ וַיָּשֶׂם כּוֹבָעוֹת עַל רֹאשׁוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל דְּלִי הַמַּיִם, אֲשֶׁר עָמַד בְּפִנַּת הַחֶדֶר, וַיִּשְׁפֹּךְ מְעַט מַיִם עַל אֶצְבְּעוֹתָיו. אֶת הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה בִּמְהִירוּת גְּדוֹלָה, עַד אֲשֶׁר יֵשׁ לַחֲשׁשׁ, כִּי לֹא מִלֵּא הַפַּעַם אֶת כָּל דִּינֵי “נְטִילַת יָדָיִם”; אַךְ חֶשְׁכַּת הַחֶדֶר הִסְתִּירָה אֶת הַחֵטְא הַזֶּה מֵעֵינֵי הַזְּקֵנָה הַכֵּהוֹת. שְׂפָתָיו דּוֹבְבוּ בְלַחַשׁ אֵיזוֹ בְּרָכָה תּוֹךְ כְּדֵי נַגְּבוֹ אֶת יָדָיו וּכְבָר פָּתַח אֶת פִּיו לְבָרֵךְ עַל הַפַּת, אַךְ רָחֵל, הַפְּטוּרָה מִן הַמִּצְווֹת שֶׁאֲנָשִׁים חַיָּבִים בָּהֶן, כְּבָר הִסְפִּיקָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לִטְעֹם מִן הַלֶּחֶם בְּלִי נְטִילַת יָדַיִם, וּבְגֶשֶׁת שְׁלֹמֹה הִנִּיחָה אֶת הַלֶּחֶם מִיָּדָהּ וַתְּעַוֶּה פָּנֶיהָ. שְׁלֹמֹה לֹא שָׂם לֵב אֵלֶיהָ וַיְמַלֵּא פִיו בִּפְרוּסַת לֶחֶם גְּדוֹלָה, אַךְ כָּרֶגַע הֵקִיאָה בְּגֹעַל־נָפֶשׁ.

הַלֶּחֶם נֶאֱפָה בְלִי מֶלַח.

פֶּרֶק שֵׁנִי

אַךְ בָּזֶה עוֹד לֹא מָלְאָה הַסְּאָה. עַל הָרִצְפָּה הַרְטֻבָּה מִן הַמָּרָק הַשָׁפוּךְ וְעַל שִׁבְרֵי הַכַּד נִמְצְאוּ חוּטֵי־בָּשָׂר דַּקִּים, שְׁאֵרִית הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר שָׂמוּ בַמָּרָק לְהֵיטִיב אֶת טַעֲמוֹ; וּשְׁלֹמֹה, זֶה הַיֶּלֶד הֶחָרוּץ, גִּלָּה מַהֵר אֶת מְצִיאוּתָם וַיֹּאמֶר לְהֵיטִיב בָּהֶם אֶת טַעַם הַלֶּחֶם הַתָּפֵל.

פִּתְאֹם נִשְׁמַע קוֹל דּוֹפֵק עַל הַדֶּלֶת, אֲשֶׁר נִפְתְּחָה מַהֵר וְעַלְמָה צְעִירָה וִיפַת־תֹּאַר בָּאָה הַחַדְרָה.

– הוֹי, מַה־זֶּה הָיָה לָכֶם פֹּה?! הִנֵּה מֵי שׁוֹפְכִין מְטַפְטְפִים עַל רָאשֵׁינוּ מִן הַתִּקְרָה! – קָרְאָה הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה בְקֶצֶף.

הָעַלְמָה, בֶּקִי (רִבְקָה) בֶּלְקוֹבִיץ הָיְתָה בַעֲלַת־נֶפֶשׁ עַלִּיזָה. פָּנֶיהָ הָעֲגֻלִּים וְהָאֲדֻמִּים הָיוּ מְלֵאִים חֵן וְחַיִּים; כְּשׁוֹשַׁנַּת־הַשָּׁרוֹן הָיְתָה בְעֵמֶק הַבָּכָא שֶׁל הַגֶּטּוֹ, הַמָּלֵא פָנִים חִוְּרִים וְדַלִּים, קְמוּטִים וּכְמוּשִׁים. רֹאשָׁה הַיָּפֶה הָיָה מְכֻסֶּה תַלְתַּלִים שְׁחוֹרִים, הַיּוֹרְדִים עַל צַוָּארָהּ הַלָּבָן וְעַל מִצְּחָה הַצַּח וַתְּהִי חֶמְדַּת עֵין כָּל רוֹאֶיהָ. הִיא הָיְתָה אָז הָעַלְמָה הַיְפֵהפִיָּה הַיְדוּעָה בְ“רוֹיַל סְטְרִיט” (רְחוֹב הַמֶּלֶךְ) וְלֹא יִפָּלֵא אֵפוֹא, כִּי לָקְחָה שְׁבִי לֵב כָּל הַצְּעִירִים, אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ קִרְבָתָהּ.

אוּלָם אֶת שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה שְׁנוֹת נְעוּרֶיהָ הִקְדִּישָׁה הַיְפֵהפִיָּה לַעֲבוֹדָה חָרוּצָה בְבֵית הַמְּלָאכָה לִתְפִירַת בְּגָדִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, וּמִקְצוֹעַ־עֲבוֹדָתָהּ הָיָה תְפִירַת אִבְקוֹת לְבִגְדֵי־אַצִילִים. הָעֶרֶב הָיְתָה לְבוּשָׁה שִׂמְלַת מֶשִׁי וַעֲדוּיָה בַעֲדִי עֲדָיִים וּפָנֶיהָ הֵפִיקוּ הוֹד יָתֵר, כִּי בָעֶרֶב הַזֶּה חָגְגוּ בְּבֵיתָהּ אֶת חֲגִיגַת הַתְּנָאִים שֶׁל אֲחוֹתָהּ הַבְּכִירָה פַנִּי.

אַנְסִיל הַזְּקֵנָה סִפְּרָה לָהּ בַּאֲרִיכוּת יְתֵרָה אֶת כָּל הַמּוֹצְאוֹת אוֹתָם בָּעֶרֶב הַהוּא, וּפִיהָ מָלֵא חֵרוּפִים וְגִדּוּפִים עַל אֶסְתֵּר הָאֲשֵׁמָה בְּכָל הָרָעָה, אֲשֶׁר מְצָאָתַם.

– אֲבָל מַדּוּעַ לֹא תְנַגְּבִי אֶת הָרִצְפָּה, פְתַיָּה? – קָרְאָה בֶּקִי לְאֶסְתֵּר – אוֹ אוּלַי יֵשׁ עִם לְבָבֵךְ לְשַׁלֵם לְפֶסַח אֶת מְחִיר מְעִילוֹ הֶחָדָשׁ, אֲשֶׁר נִכְתַּם וְנִשְׁחַת בְּאַשְׁמָתֵךְ?

– צַר לִי, צַר לִי מְאֹד עָלָיו, בֶּקִי, – קָרְאָה אֶסְתֵּר וַתִּתְאַפֵּק בְּכָל כֹּחָהּ מִבֶּכִי. וּבְקַחְתָּהּ בְּיָדָהּ סְחָבָה מִפִּנַּת הַבַּיִת, כָּרְעָה עַל בִּרְכֶּיהָ, כִּמְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה, וַתָּחֶל לְנַּגֵב מַהֵר אֶת הָרִצְפָּה.

בֶּקִי עָזְבָה מַהֵר אֶת הַחֶדֶר הָאָפֵל לָשׁוּב לְבֵית אָבִיהָ וְאֶל הַקְּרוּאִים הַנֶּאֱסָפִים שָׁם כָּעֵת לָחֹג אֶת חַג הַתְּנָאִים שֶׁל אֲחוֹתָהּ.

בֵּית הָעֲבוֹדָה אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, שֶׁהוּא גַם מְעוֹנָם, קִבֵּל הַיּוֹם מַרְאֶה חָדָשׁ וַיְהִי לְאוּלָם נֶהְדָר מָלֵא אוֹר וּנְגֹהוֹת. אַרְבַּע קַרְנוֹת הַגַּז הֵפִיצוּ אֶת אוֹרָם בְּכָל פִּנּוֹת הַחֶדֶר הַגָּדוֹל וְהַמְקֻשָּׁט בְּכָל פְּאֵר וְהָדָר. רַק תְּמוּנַת בְּגָדִים אֲחָדִים הַדְּבוּקָה עַל הַקִּיר מִמּוּל הַפֶּתַח כְּשֶׁלֶט לִמְלֶאכֶת הַבַּיִת, הֵעִידָה עַל הֶעָבָר וְהֶעָתִיד שֶׁל הָאוּלָם הַנֶּהְדָר הַזֶּה. שֻׁלְחָן אָרֹךְ וְצַר הַמְכֻסֶּה בְמַפָּה לְבָנָה הָעֳמַד בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר וְעָלָיו בַּקְבּוּקֵי יַיִן, סְפִּירְט, תּוּפִינִים וּפֵרוֹת, הַחוֹנִים סָבִיב לִמְנוֹרַת נְחֹשֶׁת בַּעֲלַת שְׁנֵי קָנִים עִם נֵרוֹת הַשַּׁעֲוָה הַדּוֹלְקִים בָּהּ, וּמִסָּבִיב לוֹ עָמְדוּ אוֹ יָשְׁבוּ יְהוּדִים פּוֹלַנִּים, לְבוּשִׁים בִּגְדֵי יוֹם־טוֹב וְכוֹבָעִים גְּבוֹהִים בְּרָאשֵׁיהֶם. לֹא רָחוֹק מֵהֶם עָמְדוּ נָשִׁים מִסְפָּר, לְבוּשׁוֹת שִׂמְלוֹת מֶשִׁי, קַפְלֵטִים⁷ בְּרָאשֵׁיהֶן וְשַׁרְשְׁרוֹת זָהָב עַל צַוָּארֵיהֶן.

בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים יָשַׁב הַמַּגִּיד חַנִּכְבָּד בִּגְלִימָתוֹ הַאֲרֻכָּה, בְּגַבּוֹ הַכָּפוּף וּבְפֵאוֹתָיו הַמְּסֻלְסָלוֹת, הַמִּתְנוֹעֲעוֹת לִרְגָעִים מִתַּחַת לְכִפָּתוֹ הַחֲבוּשָׁה לְרֹאשׁוֹ; עֵינָיו הַתְּרוּטוֹת הִבִּיטוּ אֶל הַשְּׁקֵדִּים וְהַצְּמוּקִים, אֲשֶׁר עָזְבוּ מִבְּלִי מֵשִּׂים אֶת מְקוֹמָם וַיִּתְכַּבְּדוּ לְהִכָּנֵס אֶל פִּיו. לְפָנָיו הָיוּ מוּכָנִים קֶסֶת, עֵטִים וְגִלְיוֹן נְיָר לִכְתִיבַת הַתְּנָאִים.

בְּשׁוּב בֶּקִי הַבַּיְתָה עָמְדוּ שְׁנֵי הַצְּדָדִים לַחְתֹּם עַל כְּתַב הַתְּנָאִים. הֶחָתָן הָיָה רָם הַקּוֹמָה, לְבֶן ־ הַפָּנִים וְצוֹלֵעַ מְעַט עַל רֶגֶל אַחַת. שְׁמוֹ פֶּסַח וַיְנְגוֹט. הוּא הָיָה סַנְדְּלָר, אֲשֶׁר יָדַע לְהִתְפַּלְפֵּל בַּתַּלְמוּד כְּאַחַד הַלַּמְדָנִים, וְגַם לְנַגֵּן בְּכִנּוֹר כְּאַחַד הַמְנַגְּנִים, אַךְ אַחֲרֵי כָל אֵלֶּה לֹא יָכֹל לְהַרְוִיחַ דֵּי מִחְיָתוֹ. הַכַּלָּה, פַנִּי בֶּלְקוֹבִיץ, הָיְתָה נַעֲרָה בְּרִיאָה וְיָפָה, אִם כִּי כְבָר עָבַר אֲבִיב נְעוּרֶיהָ. צֶבַע פָּנֶיהָ הָיָה רַךְ וְכָל תְּנוּעוֹתֶיהָ וַהֲלִיכוֹתֶיהָ הָיוּ בְנַחַת וּבְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט; הִיא לֹא הָיְתָה יָפָה כַאֲחוֹתָהּ הַצְּעִירָה, אֲבָל טוֹבָה וּנְעִימָה מִמֶּנָּה בִתְכוּנַת נַפְשָׁהּ. קוֹלָהּ הָיָה נָעִים מְאֹד,

וַתֵּדַע גַּם לָשִׁיר בְּרֶגֶשׁ שִׁירִים רַבִּים בִּיהוּדִית וּבְאַנְגְּלִית. בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָיְתָה גַם מְשׁוֹרֶרֶת בְּאַחַד הַתֵּיאַטְרוֹנִים בִּמְחִיר עֲשָׂרָה שִׁילִינְגִּים לְשָׁבוּעַ, אַךְ נַפְשָׁהּ בָּחֲלָה מַהֵר בְּבָמַת הַתֵּיאַטְרוֹן וַתְּלַמֵּד יָדָהּ לִמְלֶאכֶת אָבִיהָ, וְכַעֲבֹר חֳדָשִׁים מִסְפָּר הָיְתָה “יַד יְמִינוֹ” שֶׁל אָבִיהָ בְּבֵית מְלַאכְתּוֹ. מֵאָז הַבֹּקֶר עַד חֲצוֹת לַיְלָה יָשְׁבֶה כְּפוּפָה עַל מְכוֹנַת הַתְּפִירָה וַתִּתְפֹּר בְּגָדִים בַּחֲרִיצוּת יְתֵרָה. אַף הֵחֵלָּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב בֶּחָזֶהָ עוֹד טֶרֶם הִרְגִּישָׁה, כִּי אוֹהֶבֶת הִיא אֶת פֶּסַח וַיְנְגוֹט.

אַךְ נֶחְתְּמוּ הַתְּנָאִים רָעַשׁ הַבַּיִת לְקוֹל הַקְּרוּאִים: מַזָּל טוֹב! מַזָּל טוֹב! וְאַחֲרֵי הָרַעַשׁ הַזֶּה קוֹל נֵפֶץ קְדֵרוֹת, קְעָרוֹת וְכַדִּים לְזֵכֶר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אַךְ הֲמוֹן הַקְּרוּאִים לֹא הֶעֱלוּ כְלַל עַל לְבָבָם אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת הַמַּעֲצִיבִים מִימֵי הַחֻרְבָּן, וַיִּתְלוֹצְצוּ וַיִּשְׂמְחוּ בְּכָל לֵב וְכָל פֶּה מָלֵא מַהֲתַלּוֹת וְחִדּוּדִים הַמְּתֻבָּלִים בְּמִלִּים רוּסִיּוֹת וּפּוֹלַנִּיּוֹת. רַבִּים הִבִּיעוּ בִרְכָּתָם, כִּי יִזְכּוּ מַר וּמָרַת בֶּלְקוֹבִיץ לִשְׂמֹחַ גַּם בְּשִׂמְחַת בִּתָּם הַצְּעִירָה וְלִרְאוֹת אֶת בְּנוֹת בְּנוֹתֵיהֶם מוּבָלוֹת לְחֻפָּה. לְחָיֵי בֶקִי הָאֲדֻמּוֹת אָדְמוּ עוֹד יוֹתֵר לִשְׁמֹעַ הַבְּרָכוֹת וְהַמַּהַתַלּוֹת הָאֵלֶּה.

בֵּין כֹּה וְכֹה יָשַׁב פֶּסַח וַיְנְגוֹט עַל יַד אַלְטֵי, הֲלֹא הִיא פַנִּי בֶּלְקוֹבִיץ וְיָדָהּ אֲחוּזָה בְיָדוֹ בְאַהֲבָה. וְצָרִיךְ לָדַעַת, כִּי לֹא אַלְטֵי הָיָה שְׁמָהּ, זֶה הָיָה אַךְ כִּנּוּיָהּ, וּשְׁמָהּ הָאֲמִתִּי נֶעְלַם גַּם מִמֶּנָּה. וְזוֹהִי סִבַּת הַדָּבָר:

יָמִים רַבִּים רָבְצָה קִלְלַת אֱלֹהִים עַל מַר וּמָרַת בֶּלְקוֹבִיץ, כִּי בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נוֹלְדוּ לָהֶם מֵתוּ בְּעוֹדָם בְּאִבָּם. אָז פָּנוּ אֶל אַחַד הַצַּדִּיקִים, “הַיְּהוּדִים הַטּוֹבִים” אֲשֶׁר בְּפוֹלַנִּיָּה. צַדִּיק זֶה אָמַר לָהֶם, כִּי הֵם עַצְמָם הִנָּם אֲשֵׁמִים בַּאֲסוֹנָם בָּאַהֲבָה הָרַבָּה שֶׁאָהֲבוּ אֶת בְּנֵיהֶם וּבַדְּאָגָה הַיְתֵרָה שֶׁדָּאֲגוּ לָהֶם וּבְזֹאת עוֹרְרוּ עֲלֵיהֶם אֶת זַעַם ד'; לְפִיכָךְ עֲצָתוֹ יִעוּצָה לָהֶם, שֶׁלְּיָמִים יָבוֹאוּ יֵיטִיבוּ אֶת דַּרְכָּם, וּבְהִוָּלֵד לָהֶם בֵּן אוֹ בַת יַסְתִּירוּ אֶת שְׁמוֹ גַם מִן הַיֶּלֶד עַצְמוֹ, עַד אֲשֶׁר יִגְדַּל וְיִכָּנֵס בְּשָׁלוֹם לַחֻפָּה.

עֲצַת הַ“יְהוּדִי הַטּוֹב” נֶעֶשְׂתָה וְ“אַלְטֵי” חִכְּתָה בְּקֹצֶר־רוּחַ לַיּוֹם, אֲשֶׁר תַּחַת הַחֻפָּה תַּחֲלִיף אֶת שְׁמָהּ הַבָּדוּי עִם כִּנוּי מִשְׁפַּחְתָּהּ יָחַד. בֵּין כֹּה וְכֹה קָרְאָה לָהּ אִמָּהּ בְּשֵׁם הַבָּדוּי “אַלְטֵי”, לֵאמֹר: זְקֵנָה, אֲשֶׁר צִלְצֵל בִּנְעִימוּת בְּאָזְנֶיהָ בִהְיוֹתָהּ יַלְדָּהּ וְשָׂרַט שָׂרֶטֶת עֲמֻקָּה בְנֶפֶשׁ הַנַּעֲרָה הַבּוֹגֶרֶת זֶה שָׁנִים מִסְפָּר. יֵשׁ אֲשֶׁר קָרְאָה לָהּ אִמָּהּ בְּשֵׁם “פַנִּי” כְּכָל מַכָּרֶיהָ, כַּאֲשֶׁר הִסְכִּינָה גַם לְכַנּוֹת אֶת עַצְמָהּ בְּשֵׁם מָרַת בֶּלְקוֹבִיץ, אַף כִּי שֵׁם מִשְׁפַּחְתָּהּ הָאֲמִתִּי הָיָה קוּזְמִינְסְקִי. הַשֵּׁם בֶּלְקוֹבִיץ בָּא לָהּ מֵהַיּוֹם הָרִאשׁוֹן לְבוֹאָהּ לְבֵית סִפְרָהּ לִלְמֹד. כִּי בִפְנוֹת אָז אֵלֶיהָ הַמְנַהֶלֶת בִּשְׁאֵלָה:

– “What’s your name?” (מַה שְּׁמֵךְ?)

וְהַ“זְּקֵנָה” הַקְּטַנָּה, שֶׁלֹּא יָדְעָה אֶת הַשָּׂפָה הָאַנְגְּלִית, לֹא הֵבִינָה אֶת שְׁאֵלָתָהּ. אַךְ תַּחַת לְכַסּוֹת אֶת פָּנֶיהָ בְּסִנּוֹרָהּ וְלִבְכּוֹת, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ רַבּוֹת מֵחֲבֵרוֹתֶיהָ הַחֲדָשׁוֹת, הֶרְאְתָה יַלְדָּה זוּ אֹמֶץ לֵב וּבִינָה יְתֵרָה, וּבְזָכְרָהּ אֶת הַתְּשׁוּבָה שֶׁעָנְתָה יַלְדָּה אַחַת לְפָנֶיהָ עַל שְׁאֵלַת הַמּוֹרָה: “פַנִּי בֶּלְקוֹבִיץ” חִקְּתָה גַם הִיא אֶת תְּשׁוּבַת הַיַּלְדָּה הַהִיא וְאֶת קוֹלָהּ הַצָּלוּל כְּכָל אֲשֶׁר יָכֹלָה.

– “פַנִּי בֶּלְקוֹבִיץ”? – קָרְאָה הַמְנַהֶלֶת בִּתְמִיָּה. אַלְטֵי הֵנִיעָה בְּרֹאשָׁהּ הַמְכֻסֶּה שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת כַּפִּשְׁתִּים. – “פַנִּי בֶּלְקוֹבִיץ!” – קָרְאָה הַיַּלְדָּה שֵׁנִית בְּמִבְטָא יוֹתֵר בָּרוּר.

הַמְנַהֶלֶת פָּנְתָה אַל הַמּוֹרָה הָעוֹמֶדֶת אֶצְלָהּ. – פֶּלֶא הוּא הַדָּבָר – אָמְרָה אֵלֶיהָ: – שְׁתֵּי תַּלְמִידוֹת זוּ אַחַר זוּ קְרוּאוֹת בְּשֵׁם אֶחָד וּבְכִנּוּי אֶחָד!

וּפְלָאִים כָּאֵלֶּה הָיוּ אָמְנָם לִפְעָמִים בְּבֵית־הַסֵּפֶר, לְרֶגֶל קִרְבַת הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁל תַּלְמִידוֹת יְדוּעוֹת.

וּמַר קוּזְמִינְסְקִי לֹא יָדַע בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים אֶת הַמַּעַל, אֲשֶׁר מַעֲלָה בוֹ בִתּוֹ, בְּהִתְנַכְּרָה לוֹ וְלִשְׁמוֹ וַתִּקְרָא לָהּ שֵׁם אַחֵר. וְגַם כַּאֲשֶׁר כְּבָר נוֹדַע לוֹ הַדָּבָר לֹא נֶעֱצַב אֶל לִבּוֹ, כִּי הִסְכִּים תֵּכֶּף לְשֵׁם בִּתּוֹ הֶחָדָשׁ. בְּפְרָטִים קְטַנִּים כָּאֵלֶּה בְּחַיֵּי הַבַּיִת הָיָה רָגִיל תָּמִיד לְוַתֵּר מֵחֶפְצוֹ לְחֵפֶץ בְּנוֹתָיו. וּלְאַט לְאַט הֵחֵל גַּם הוּא גַם אִשְׁתּוֹ חַיָּה לְהַאֲמִין, כִּי אָמְנָם בֶּלְקוֹבִיץ שְׁמָם מִלֵּדָה, אוֹ, כִּי בֶּלְקוֹבִיץ הוּא הַתִּרְגּוּם הָאַנְגְּלִי שֶׁל הַשֵּׁם קוּזְמִינְסְקִי.

שָׂמֵחַ וְעָלֵז הָיָה דֹּב בֶּלְקוֹבִיץ בָּעֶרֶב הַהוּא וַיְכַבֵּד אֶת קְרוּאָיו מִמִּבְחַר הַמַּטְעַמִּים, אֲשֶׁר הֵכִינוּ לְחַג הַתְּנָאִים. יָדֹעַ יָדַע, כִּי לֹא בְּכָל יוֹם יָחֹגוּ בְבֵיתוֹ חַגִּים כָּאֵלֶּה, – יֹאכְלוּ לָהֶם, אֵפוֹא, הָאוֹרְחִים וְיִתְעַנְּגוּ כְנַפְשָׁם שָׂבְעָם.

וּבְקוּם סַעַר הַ“בְּרָכוֹת” וְהַקְּרִיאוֹת שֶׁל הַחֲגִיגָה מְעַט לִדְמָמָה, קָרְאָה פִתְאֹם רִבְקָה אֶל חֲתַן אֲחוֹתָהּ:

– מְצָא־נָא, פֵסַח, מַה נָטַף פֹּה מֵהַתִּקְרָה עַל רָאשֵׁינוּ? הֲלֹא זוּ אֶסְתֵּר הַקְּטַנָּה שָׁבְרָה אֶת הַכַּד וְשָׁפְכָה אֶת כַּף הַמָּרָק, אֲשֶׁר הֵבִיאָה מִבֵּית הַתַּמְחוּי.

– יַלְדָּה אֻמְלָלָה! – קָרְאָה הַגְּבֶרת קוּזְמִינְסְקִי, אֲשֶׁר הָיְתָה בָעֶרֶב הַזֶּה בְמַצַּב־רוּחַ מִתְרַגֵּשׁ מְיוּחָד: – אֵין סָפֵק בְּעֵינַי, כִּי הַיְלָדִים רְעֵבִים שָׁם לַלֶּחֶם בַּיָּמִים הָאֵלֶּה, שֶׁאֵין עֲבוֹדָה לַאֲבִיהֶם.

– שְׁמָעִינִי נָא, אִמִּי – קָרְאָה פַנִּי: – טוֹב נַעֲשֶׂה, כִּי נִתֵּן לָהֶם אֶת הַמָּרָק, אֲשֶׁר הֵבִיאָה לָהּ הַדּוֹדָה לֵאֶה מִבֵּית הַתַּמְחוּי. הֲלֹוא הֲכִינוֹנוּ גַּם לָהּ הַיּוֹם אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

– אִם כֵּן אֵפוֹא – הוֹסִיפָה הַכַּלָּה – מָה תֹּאמְרִי, אִמִּי? הַאֵלֵךְ וְהֵבֵאתִי לָהֶם אֶת הַמָּרָק?

וּבַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָזְבָה אֶת יַד פֵּסַח וַתְּמַהֵר לָלֶכֶת אֶל הַמִּטְבָּח וַתִּשָּׂא מִשָּׁם אֶת הַקְּדֵרָה הַמְּלֵאָה מָרָק רוֹתֵחַ אֶל הָעֲלִיָּה. גַּם פֵּסַח נִלְוָה אֵלֶיהָ וַיִּקַּח עִמּוֹ פְּרוּסוֹת לֶחֶם אֲחָדוֹת גַּם חֲתִיכַת נֵר דּוֹלֵק לְהָאִיר לְפָנֶיהָ בַעֲלוֹתָהּ עַל הַמַּעֲלוֹת.

וּבְצֵאת שֵׁנִי הַנֶּאֱהָבִים מִן הַחֶדֶר הָאָפֵל שֶׁל מִשְׁפַּחַת אַנְסִיל, הָיוּ עֵינֵיהֶם רְטֻבּוֹת מִדִּמְעָה וּבְיָדַיִם חֲבוּקוֹת יָרְדוּ לְאַט מִן הַמַּדְרֵגָה וּבְסֵתֶר לַבָּם הִרְגִּישׁוּ, כִּי נַפְשׁוֹתֵיהֶם נִקְשְׁרוּ עַתָּה בְקֶשֶׁר יוֹתֵר אַמִּיץ מֵאֲשֶׁר עַד כֹּה.

הִנֵּה כִּי כֵן הֶרְאֲתָה הַהַשְׁגָּחָה הַפַּעַם אֶת חַסְדָהּ וַאֲמִתָּה בְּהַעֲבִירָהּ אֶת הַמָּרָק מִבֵּית אֲנָשִׁים אֲמִידִים, כִּבְנֵי מִשְׁפַּחַת בֶּלְקוֹבִיץ, אֶל שִׁכְנֵיהֶם הָרְעֵבִים, הַנִּצְרָכִים לוֹ בֶאֱמֶת.

– וּמָתַי נָחֹג אֶת חַג חֲתוּנָתְךָ אַתְּ, רִבְקָה? – קְרָא הָאָב הַמְאֻשָּׁר לְאַחַר הַחֲגִיגָה לְבִתּוֹ הַצְּעִירָה וַיְלַטֵּף בְּאַהֲבָה אֶת תַּלְתַּלֶּיהָ הַיָּפִים.

בָּקִי הֵנִיעָה אֶת תַּלְתַּלֶּיהָ הַפְּזוּרִים עַל צַוָּארָהּ וְהַמִּתְפַּתְּלִים עַל שִׁכְמָהּ וְלֹא עָנְתָה דָבָר.

הִיא הָיְתָה מַפְלִיאָה אֶת עֵין כָּל רוֹאֶיהָ וּבְיִחוּד, אֶת הַצְּעִירִים מְבַקְּשֵׁי קִרְבָתָהּ, בְּעַנְוַת תֻּמָּתָהּ וּבְצַהֲלַת רוּחָהּ הַטִּבְעִית יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּיָפְיָהּ; חִנָּהּ גָּדַל שִׁבְעָתַיִם, יַעַן כִּי לֹא הִשְׁתַּדְּלָה לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הַבַּחוּרִים הַסּוֹבְבִים אוֹתָהּ.

– וַאֲנִי לֹא אֶתֵּן יָדִי לְאֵיזֶה חָתָן שֶׁיִּהְיֶה, כַּאֲשֶׁר עָשְׂתָה פַנִּי, – קָרְאָה רִבְקָה בִתְמִימוּת אֶל פֵּסַח וַיְנְגוֹט בְּהֶמְשֵׁךְ הַדְּבָרִים.

בַּת־צְחוֹק הוֹפִיעָה עַל שְׂפָתָיו, בְּשָׁמְעוֹ אֶת שִׂיחָתָהּ הַתַּמָּה. – פַנִּי הִנֶּהָ בַּעֲלַת טַעַם פָּשׁוּט, וַאֲנִי הֲלֹא כֹה דְבָרַי תָּמִיד, כִּי אַךְ לְגֶ’נְטֶלְמֶן אֶנָּשֵׂא.

– וַאֲנִי חוֹשֵׁב – קָרָא פֵסַח הַנֶּעֱלָב מִדִּבְרֶיהָ אֵלֶּה – כִּי גַם פַנִּי הָיְתָה יְכֹלָה לְהִנָּשֵׂא לְגֶ’נְטֶלְמֶן, לוּ חָפְצָה.

– אַל נָא תֵלְכִי, רִבְקָה, בִּגְדוֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת – קָרְאָה הַגְּבֶרֶת בֶּלְקוֹבִיץ בְּתוֹכָחָה גְלוּיָה – טוֹב תַּעֲשִׂי, כִּי תַּכִּירִי אֶת מְקוֹמֵךְ גַּם אָתְּ.

רִבְקָה הֵנִיעָה בְרֹאשָׁהּ וְלֹא עָנְתָה דָבָר.

– נוּ, פֵּסַח, נִשְׁתֶּה נָא עוֹד כּוֹס “רוֹם” – קָרָא מַר בֶּלְקוֹבִיץ אֶל חֲתָנוֹ בְּפָנִים מְאִירוֹת מִשִּׂמְחָה.

– הָבָה, הָבָה – עָנָה פֵּסַח – הֵן זֶה הַחַג לִי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לִימֵי חַיָי.

הָ“רוֹם” הַזֶּה הָיָה מַעֲשֵׂה יְדֵי מַר בֶּלְקוֹבִיץ בְּעַצְמוֹ; וְאַף כִּי אוֹפַן עֲשִׂיָּתוֹ וַחֲלָקָיו הַכִימִיִּים לֹא נוֹדְעוּ לְאִישׁ, בְּכָל זֹאת נִשְׁמְעָה תְהִלָּתוֹ מִקְּצֵה הַבַּיִת וְעַד קָצֵהוּ. גַּם הָעֲנִיִּים, גָּרֵי הָעֲלִיָּה, הֵרִיחוּ הַפַּעַם אֵיזוֹ רֵיחַ חָרִיף, וְלֹא יָדְעוּ מָה הוּא.

פֵּסַח הֵרִים אֶת הַכּוֹס וַיִּקְרָא: לְחַיִּים! וַיְרִיקֵהוּ אֶל פִּיו. כְּנַחַל גָּפְרִית הִשְׁתַּפֵּךְ הַ“נָּזִיד” הַמְשֻׁנֶּה הַזֶּה אֶל גְּרוֹנוֹ וְעֵינָיו מָלְאוּ דִמְעָה, בְּהַעֲמִידוֹ אֶת הַכּוֹס הָרֵיקָה עַל הַשֻּׁלְחָן.

– אַךְ זֶה מַשְׁקֶה טוֹב! – קָרָא פֵסַח. – לֹא כְמַשְׁקֵה־אַנְגְּלִיָה “שֶׁלְּךָ”, מַה־תֹּאמַר? – קְרָא מַר בֶּלְקוֹבִיץ בְּגָאוֹן.

– גַּם אַנְגְּלִיָּה הִיא אֶרֶץ – קְרָא פֵסַח בְּבוּז שֶׁל גַּאֲוָה – וְשֵׁכָר הוּא מַשְׁקֶה.

– וַאֲנִי לֹא אֶתֵּנְךָ לִשְׁתּוֹת מַשְׁקֶה יוֹתֵר חָרִיף מִשֵּׁכָר – קָרְאָה פַנִּי בִצְחוֹק – אֵין אֶת נַפְשִׁי לִהְיוֹת אִשָּׁה לְשִׁכּוֹר.

– אֲבָל הֵן אוּכַל לְהִשְׁתַּכֵּר גַּם מִשֵּׁכָר – עָנָה פֵסַח בִּצְחוֹק גַּם הוּא.

– הוֹי, אַתְּ זֹאת לֹא אוּכַל נְשׂא כְלַל – הוֹסִיפָה פַנִּי לְהִתְלוֹצֵץ – חֵי נַפְשִׁי!

– הַ־הַ־הַ! הִנֵּה כִי כֵן לֹא אוּכַל אַף פַּעַם לְפָחוֹת לִהְיוֹת שִׁכּוֹר. רַע הַדָּבָר!

אָז מָצְאָה לָהּ רִבְקָה שְׁעֵת כּשֶׁר לְהִתְלוֹצֵץ גַּם הִיא עַל פֵּסַח.

– אָכֵן כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי תַּרְבִּי לַעַג הָעֶרֶב – הִתְעָרְבָה מָרַת בֶּלְקוֹבִיץ, בִּפְנוֹתָהּ אֶל רִבְקָה בְּתוֹכָחָה גְלוּיָה – עַד אֲשֶׁר לֹא תִדְאֲגִי גַם לִשְׁלוֹמִי כְלָל. הֵן טוֹב תַּעֲשִׂי כִּי תֵלְכִי לְהָבִיא אֶת רְפוּאוֹתַי אֲשֶׁר עַל הַ“קּוֹמוֹדָה” בַחֲדַר הַמִּטּוֹת.

בֶּקִי הִתְנוֹעֲעָה בְקֹצֶר רוּחַ וַתַּעֲזֹב אֶת הַחֶדֶר. – הֵן לֹא תוּכַל לְשָׁעֵר – הִתְאוֹנְנָה הַגְּבֶרֶת הַכְּבוּדָה בְּאָזְנֵי אַחַד הַצְּעִירִים מִמְּבַקְּשֵׁי קִרְבָתָהּ שֶׁל בֶּקִּי, שֶׁבָּאוּ אַף הֵם לְהִשְׁתַּתֵּף בַּחֲגִיגָה – מָה רַבּוּ יִסּוּרַי, שֶׁאֲנִי סוֹבֶלֶת מֵרַגְלָי. הֵן רַגְלִי הָאַחַת עָבָה, נְפוּחָה, וְהַשְּׁנִיָּה דַּקָּה כִשְׁחִיף עֵץ.

הַצָּעִיר הֶעֱמִיד פָּנִים כְּאִלּוּ הָיָה מִשְׁתַּתֵּף בִּיסוּרֶיהָ בֶאֱמֶת.

– וּמֵאַיִן בָּאָה לָךְ הַמַּחֲלָה הַזֹּאת? – שָׁאַל.

– הֲיָדַעְתִּי? לוּ הָיָה לִי מֹחוֹ שֶׁל אֲרִיסְטוֹ הַפִּילוּסוּף, אוּלַי חָקַרְתִּי וָאֵדַע סִבַּת מַחֲלָתִי הָאֲרוּרָה. וְכֹה אֶסְבֹּל וַאֲעֻנֶּה כָל יְמֵי חַיַּי עַל אֲדָמוֹת.

כַּאֲשֶׁר הֵבִיאָה בֶקִּי אֶת בַּקְבּוּק הָרְפוּאוֹת, זָכְרָה אִמָּהּ פִּתְאֹם, כִּי טַעֲמָן רַע מְאֹד, אִם כִּי, עַל־פִּי־רֹב, הָיְתָה בֶקִי מְמַלְּאָה, שֶׁלֹּא בִידִיעַת אִמָּהּ, אֶת הַבַּקְבּוּק מַיִם, לְבַל תִּצְטָרֵךְ לְהַטְרִיחַ אֶת עַצְמָהּ לָלֶכֶת לְהָבִיא רְפוּאוֹת מִן הַהַפְּתֵּק. וְיַעַן כִּי הַגְּבֶרֶת הַחוֹלָה לֹא יָדְעָה אֶת זֹאת, לְפִיכָךְ פָּעֲלוּ, כַּנִּרְאֶה, גַּם הַמַּיִם אֶת פְּעוּלַת הַסַּמִים…

________________

וּבֵין כֹּה וְכֹה שָׁב מֹשֶׁה אַנְסִיל מִתְּפִלַּת הַמַּעֲרִיב לְבֵיתוֹ וַיֵּשֶׁב לוֹ בִדְמָמָה אֶל הַשֻּׁלְחָן לְאוֹר הַנֵּר, אֲשֶׁר לֹא חִכָּה לוֹ כְלָל, לֶאֱכֹל אֶת אֲרוּחַת הָעֶרֶב, אֲשֶׁר אֵלֶיהָ חִכָּה זֶה יָמִים מִסְפָּר. הוּא לָקַח אֶת הַמָּרָק וְאֶת הַלֶּחֶם וַיְבָרֵךְ אֶת ד' עַל שְׁתֵּי הַמַּתָּנוֹת הַטּוֹבוֹת, אֲשֶׁר נָתַן לוֹ.

כָּל בְּנֵי הַבַּיִת כְּבָר אָכְלוּ אֶת אֲרוּחָתָם, וְאֶסְתֵּר הִשְׁכִּיבָה אֶת שְׁנֵי הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים עַל מִשְׁכָּבָם (רָחֵל כְּבָר יָדְעָה לִפְשֹׁט אֶת בְּגָדֶיהָ בְעַצְמָהּ), וְהִיא וּשְׁלֹמֹה יָשְׁבוּ אֶל הַשֻּׁלְחָן לִכְתֹּב אֶת שֵׁעוּרֵיהֶם לְיוֹם הַמָּחֳרָת. בְּרֹב עָמָל אָחֲזָה הַפַּעַם אֶת הָעֵט בֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַפְּצוּעוֹת הַכְּרוּכוֹת בִּסְחָבוֹת אֲדֻמּוֹת מִדָּם. הַזְּקֵנָה נִמְנְמָה בְכִסְּאָהּ. מְנוּחָה נְעִימָה וּדְמָמָה שָׂרְרוּ מִסָּבִיב, אַךְ הָאֲוִיר הָיָה קָרִיר יוֹתֵר מִדָּי.

מֹשֶׁה אָכַל אֶת אֲרוּחָתוֹ בְּתֵאָבוֹן גָּדוֹל וּבְעֹנֶג, כַּאֲשֶׁר הֵעִידָה עַל זֶה מְצִיצַת שְׂפָתָיו. כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לֶאֱכֹל, נֶאֱנַח מְעַט וַיִּקְרָא בְּכַוָּנָה עֲצוּמָה וּבְנִגּוּן מְיֻחָד אֶת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֲשֶׁר אָרְכָה כַעֲשָׂרָה דַקִּים. אָז קָם מִמְּקוֹמוֹ וַיִּשְׁאַל אֶת שְׁלֹמֹה, אִם הִתְפַּלֵּל מַעֲרִיב. שְׁלֹמֹה הֵעִיף עֵינָיו אֶל עֵבֶר פְּנֵי הַזְּקֵנָה וּבִרְאוֹתוֹ, כִּי הִיא יְשֵׁנָה, עָנָה: הֵן! וַיִּלְחַץ בְּרַגְלוֹ אֶת רֶגֶל אֶסְתֵּר מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן.

– עַתָּה קְרָא אֶת “שְׁמַע”.

מִזֹּאת לֹא יָכֹל עוֹד לְהִשְׁתַּמֵּט; אָז מִהֵר לְהַשְׁלִים אֶת שְׁאֵלַת הַחֶשְׁבּוֹן, וַיִּשְׁתַּדֵּל לִכְתֹּב אֶת מִסְפְּרֵי הַתְּשׁוּבוֹת בְּכְתָה דַק וְחִוֵּר, לְמַעַן אֲשֶׁר יוּכַל מָחָר לְתַקְּנָם וּלְשַׁנּוֹתָם, עַל פִּי מֵחְבְּרוֹת חֲבֵרָיו, אִם תִּמָּצֵא בָהֶם שְׁגִיאָה. אַחֲרֵי כֵן הוֹצִיא מִיַּלְקוּטוֹ סִדּוּר בָּלֶה מֵרֹב מִשְׁמוּשׁ־הַיָּדַיִם וַיָּחֶל לִקְרֹא בּוֹ אֶת “שְׁמַע” בְּקוֹל וּבְנִגּוּן מְיֻחָד. הַקְּרִיאָה אָרְכָה רְגָעִים מִסְפָּר וְאַחַר שָׁכַב לִישׁוֹן. גַּם אֶסְתֵּר הִשְׁלִימָה אֶת שֵׁעוּרֶיהָ וַתַּשְׁכֵּב אֶת הַזְּקֵנָה בְּמִטָּתָהּ, וַתִּשְׁכַּב גַּם הִיא בְצִדָּהּ. עֵת רַבָּה לֹא יָכְלָה לִסְגֹּר אֶת עֵינֶיהָ וַתַּקְשֵׁב לְקוֹל אָבִיהָ, אֲשֶׁר קָרָא בְסֵפֶר אִיּוֹב וַיְעַיֵּן לִרְגָעִים בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י, וּלְצִלְצְלֵי כִנּוֹרוֹ שֶׁל פֵּסַח וַיְנְגוֹט, אֲשֶׁר חָדְרוּ לְאָזְנֶיהָ מִתַּחַת לְרִצְפַּת חַדְרָם הַצָּר. כִּנּוֹרוֹ שֶׁל פֵּסַח הֵעִיר זִכְרוֹנוֹת נְעִימִים מְאֹד בְּלֵב שׁוֹמְעָיו. מְחֻתָּנוֹ הַנִּכְבָּד עָמַד מֵאַחֲרָיו מִתְרַגֵּשׁ מְאֹד, וְלִרְגָעִים דָּפַק בְּרַגְלוֹ עַל הָרִצְפָּה וְאִשְׁתּוֹ הַמִּתְחַלָּה וְהַחִוֶּרֶת הֵנִיעָה אֶת רֹאשָׁה הַמְכֻסֶּה בְקַפְלֵט וַתִּתְעַנֵּג מְאֹד. הַצִּלְצוּלִים הַנְּעִימִים הָאֵלֶּה הֵעִירוּ בִלְבַב שְׁנֵיהֶם אֶת זִכְרוֹן פְּגִישָׁתָם הָרִאשׁוֹנָה בְּיַרְכְּתֵי רְחוֹב עִיר מְגוּרָם בְּפוֹלַנִּיָּה וְאֶת חַג לֵיל חֲתוּנָתָם.

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי: מַלְכָּה

עוֹד לֹא הִגִּיעָה הַשָּׁעָה הָאַחַת־עֶשְׂרֵה בַבֹּקֶר וּכְבָר מִלֵּא הֶהָמוֹן אֶת כָּל פִּנּוֹת הָרְחוֹב וְעוֹדֶנּוּ הוֹלֵךְ וְגָדוֹל מֵרֶגַע לְרֶגַע. הַמּוֹכְרִים עוֹמְדִים וּמַכְרִיזִים בְּקוֹלוֹת מְשֻׁנִּים עַל סְחוֹרוֹתֵיהֶם וְהַקּוֹנִים מְנִיעִים רָאשֵׁיהֶם, מוֹלְלִים בִּידֵיהֶם וְקוֹרְאִים בִּגְרוֹנָם וְקוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה.

וּמֹשֶׁה אַנְסִיל הוֹלֵךְ אָנֶה וְאָנָה בָרְחוֹב בְּלִי כָל חֵפֶץ וּמַטָּרָה זֶה כְבָר שְׁעוֹת אֲחָדוֹת. מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם הוּא עוֹמֵד לִקְרֹא אֶת הַמּוֹדָעוֹת הַדְּבוּקוֹת בֶהָמוֹן עַל קִירוֹת הַבָּתִּים וְעַל עַמּוּדֵי הָרְחוֹב, מֵאֵין לוֹ כָל עִנְיָן אַחֵר לַעֲנוֹת בּוֹ בַשּׁוּק הַהוֹמֶה מִסָּבִיב. לִבּוֹ סָמוּךְ וּבָטוּחַ, כִּי לֹא יְאַחֵר אֶת מוֹעֵד אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם…

וְהִנֵּה פָנָה בְּלִי מֵשִׂים אֶל קְצֵה “וֵינְטְבּוֹרְט סְטְרִיט” וְשָׁם נִמְשְׁכוּ עֵינָיו אֶל מוֹדָעָה אַחַת, הַדְּבוּקָה אֶל חֲנוּתוֹ שֶׁל אַחַד הַסַּנְדְּלָרִים. מוֹדָעָה זוֹ הָיְתָה כְתוּבָה יְהוּדִית בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

דְּרוּשִׁים

טַלָּאִים, חַתָּכִים, סַמָּרִים, עוֹזְרִים

וְאוּמָנִים

לְבָרוּךְ עִמָּנוּאֵל הַסַּנְדְּלָר

עוֹשֶׂה וּמְתַקֵּן נְעָלִים

טוֹב­­ וּבְזוֹל

כְּמָרְדְּכַי שְׁוַרְץ

מִגּוֹלְסְטֵין סְטְרִיט נוּמֶר 12

הַמִּלִּים “מָרְדְּכַי שְׁוַרְץ” הָיוּ כְתוּבוֹת בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּשְׁחוֹרוֹת מְאֹד, אֲשֶׁר הִשְׂתָּרְעוּ כִמְעַט עַל פְּנֵי כָל הַחַלּוֹן. בָּרוּךְ עִמָּנוּאֵל יָדַע וְהִכִּיר, כַּנִּרְאֶה, מַה־קָּטֹן עֶרְכּוֹ מֵעֵרֶךְ מִתְחָרֵהוּ הַגָּדוֹל, אַף כִּי מֹשֶׁה לֹא שָׁמַע מֵעוֹדוֹ אֶת שֵׁם מָרְדְּכַי שְׁוַרְץ. מֹשֶׁה אַנְסִיל בָּא אֶל הֶחָנוּת וַיֹּאמֶר בְּעִבְרִית: “שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם”. וּבָרוּךְ עִמָּנוּאֵל, אֲשֶׁר יָשַׁב בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְהִכָּה וַיְרַקַּע בְּפַטִּישׁוֹ אֶת הַסּוּלִיָּה, עָנָהוּ: “עֲלֵיכֶם שָׁלוֹם”.

אָז יְדַבֵּר מֹשֶׁה: – אֲנִי מְבַקֵּשׁ עֲבוֹדָה. אוּלַי תּוּכַל לָתֵת לִי אֵיזוֹ מְלָאכָה?

– אֵיזוֹ מְלָאכָה אַתָּה יוֹדֵעַ?

– אֲנִי הָיִיתִי טַלָּא.

– לֹא אוּכַל לְקַבֵּל עוֹד טַלָּאִים, כְּבָר יֵשׁ לִי מֵהֶם רָב. מֹשֶׁה הִבִּיט אֵלָיו כְּנוֹאָשׁ.

– גַּם סַמָּר הָיִיתִי זְמַן רַב – הוֹסִיף מֹשֶׁה. – גַּם מֵאֵלֶּה רַב לִי רָב.

פְּנֵי מֹשֶׁה קָדְרוּ עוֹד יוֹתֵר.

– לִפְנֵי שְׁנָתַיִם יָמִים עָבַדְתִּי גַם בְּתוֹר אֻמָּן. בָּרוּךְ הֵנִיעַ אֶת רֹאשׁוֹ בַדּוּמִיָּה. הַאָצַת הָאִישׁ הַזֶּה הֵחֵלָּה, כַּנִּרְאֶה, לְהַרְגִּיז אֶת עֲצָבָיו. עַתָּה נִשְׁאֲרָה לְמֹשֶׁה אַךְ תִּקְוָה אַחַת לַעֲבֹד בְּתוֹר עוֹזֵר.

– וְלִפְנֵי זֶה עָבַדְתִּי בְתוֹר עוֹזֵר שָׁבוּעַ יָמִים – הוֹסִיף מֹשֶׁה.

– אֵין צֹרֶךְ לִי בְשּׁוּם אִישׁ! – צָעַק בָּרוּךְ עִמָּנוּאֵל, אֲשֶׁר פָּקְעָה כְּבָר סַבְלָנוּתוֹ.

– אֲבָל בְּמוֹדָעָתְךָ כָּתוּב בְּפֵרוּשׁ, כִּי דְּרוּשִׁים לְךָ אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה – קְרָא מֹשֶׁה בְתִמָּהוֹן.

– וּמַה־לְּךָ וְלַמּוֹדָעָה, הַדְּבוּקָה עַל חַלּוֹנִי? – עָנָהוּ בָּרוּךְ עִמָּנוּאֵל בְּחֹם – וְכִי אֵין לְךָ מֹחַ בְּקָדְקָדְךָ לְהָבִין, כִּי כָל עִקָּרָהּ שֶׁל מוֹדָעָה זוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְמַרְאִית עַיִן? לַאֲסוֹנִי, עָלַי לְהִסְתַּפֵּק בִּשְׁתֵּי יָדַי אֲנִי, אַךְ מַה אִיכְפַּת לִי אִם לְמַרְאֵה הַמּוֹדָעָה יַחְשְׁבוּ עָלַי אַחֶרֶת? אַדְרַבָּה, מַחֲשָׁבָה כָזוֹ עוֹד תִּתֵּן כָּבוֹד לִשְׁמִי וְלִמְלַאכְתִּי. אַף גַּם לֹא שִׁקַּרְתִּי, חָלִילָה, בְּמוֹדָעָתִי. בְּוַדַּאי דְּרוּשִׁים לִי חַתַּכִים, סַמָּרִים, עוֹזְרִים וָאֳמָנִים, כִּי אָז יָכֹלְתִּי לִפְתֹּחַ בֵּית־מְלָאכָה גָדוֹל עַל אַפּוֹ וַחֲמָתוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי שְׁוַרְץ. אַךְ הִנֵה אֵל עֶלְיוֹן מָנַע מִמֶּנִּי פוֹעַלִים וְעוֹזְרִים וְעָלַי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ רַק בִּשְׁתֵּי יָדַי אָנִי.

מֹשֶׁה הֵבִין, כַּנִּרְאֶה, וְהִכִּיר אֶת צִדְקָתוֹ שֶׁל בָּרוּךְ עִמָּנוּאֵל וּבְצֵאתוֹ מֵאֵת פָּנָיו שָׂם פְּעָמָיו אֶל מְעוֹנוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי שְׁוַרְץ, שֶׁמְּקוֹמוֹ נוֹדַע לוֹ בְחֶסֶד אוֹיְבוֹ וּמְקַנְּאוֹ בָּרוּךְ עִמָּנוּאֵל.

הוּא עָבַר מִוֵינְטְבּוֹרְט סְטְרִיט אֶל רְחוֹב צַר אַחֵר הַמָּלֵא רֶפֶשׁ וְחֶלְאָה וַיֵּלֶךְ הָלְאָה, הָלְאָה. עַל רַעְיוֹנוֹ עָלָה זֵכֶר הַ“דְּרוּשׁ”, שֶׁשָּׁמַע אֶתְמֹל מִפִּי הַמַּגִּיד, שֶׁבֵּאֵר פָּסוּק אֶחָד בַּחֲבַקּוּק וּבְבֵאוּרוֹ הַנִּפְלָא הֵאִיר אוֹר חָדָשׁ עַל עוֹד פָּסוּק אַחֵר שֶׁבְּסֵפֶר דְּבָרִים. זֵכֶר הָעִנְיָן הַזֶּה עִנְּגָהוּ מְאֹד וּבִהְיוֹתוֹ שָׁקוּעַ בְּמַחְשְׁבוֹתָיו עָבַר הָלְאָה עַל־פְּנֵי חֲנוּתוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי שְׁוַרְץ; אַךְ הִנֵּה קוֹל פַּעֲמוֹן נְחֹשֶׁת הֵעִירוֹ פִתְאֹם מִמַּחְשְׁבוֹתָיו, אֲשֶׁר חָשַׁב וּמֵחֲלוֹמוֹ אֲשֶׁר חָלַם בְּלֶכְתּוֹ בִרְחוֹב הָעִיר. זֶה הָיָה פַעֲמוֹן בֵּית־הַסֵּפֶר הַגָּדוֹל וְהַמְפֹאָר, הַבָּנוּי בְלֵב הַגֶּטוֹ וְהִנֵּה הוּא קוֹרֵא לְתַלְמִידָיו מִן הַמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, מִן הַחֲצֵרוֹת הַצָּרוֹת, מִן עֲלִיּוֹת הַגַּג וּמִן הַמַּרְתְּפִים: “מִי בָכֶם הֶחָפֵץ חַיִּים יָבוֹא הֵנָּה וְיִּתְאַנְגֵּל!” הוּא קוֹרֵא לָהֶם – וְהֵם בָּאִים: הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים יִנְהֲרוּ מִכָּל עֵבֶר וּפִנָּה, מִכָּל חָצֵר וּמָבוֹא; יְלָדִים גְּדוֹלִים וִילָדִים קְטַנִּים; נְעָרִים בְּבִגְדֵי־צֶמֶר בָּלִים וּנְעָרוֹת בְּשִּׂמְלוֹת־בַּד מְעוּכוֹת וּמְטֻשְׁטָשׁוֹת מֵרֹב כְּבִיסָה; יְלָדִים לְבוּשִׁים בִּגְדֵי כָבוֹד וִילָדִים לְבוּשִׁים סְחָבוֹת; יְלָדִים חוֹלַנִּים וִילָדִים בְּרִיאִים; יְלָדִים בַּעֲלֵי עֵינַיִם בְּהִירוֹת וְעַלִּיזוֹת וִילָדִים בַּעֲלֵי עֵינַיִם כֵּהוֹת וּשְׁקוּעוֹת; יְלָדִים חַלָּשִׁים, חִוְּרִים וּמְזֹהָמִים כְּיַלְדֵּי הַ“גֵּרִים” וִילָדִים בְּרִיאִים, אַדְמוֹנִים וּנְקִיִּים כְּיַלְדֵי הָאַנְגְּלִים; בָּהֶם רָאשִׁים גְּדוֹלִים וַעֲגֻלִּים, רָאשִׁים קְטַנִּים וְיָפִים כְּתַבְנִית אֲגָסִים; בָּהֶם פָּנִים שֶׁל זְקֵנִים, פָּנִים שֶׁל קוֹפִים וּפָנִים שֶׁל כְּרוּבִים נֶחְמָדִים; יְלָדִים קְפוּאִים מִקֹּר וּרְעֵבִים וִילָדִים לְבוּשִׁים הֵיטֵב וּשְׂבֵעִים; שַׁקְדָּנִים וַעֲצֵלִים, מְנֻמָּסִים וְגַסִּים, בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִים וְנִכְנָעִים, בַּעֲלֵי כִּשְׁרוֹנוֹת וְהֶדְיוֹטִים, נִשְׁחָתִים וִילָדִים – לְמוֹפֵת – כֻּלָּם מְמַהֲרִים לְקוֹל הַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל, אָצִים, רָצִים לְהִשְׁתַּתֵּף בַּעֲבוֹדַת הַמְּכוֹנָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר אֲשֶׁר לַמֶּמְשָׁלָה.

וּפֹה, לִפְנֵי בֵית הַסֵּפֶר, הָיָה אַךְ כְּעֵין שׁוּק בִּזְעֵיר אַנְפִּין. אֲנָשִׁים וְנָשִׁים סָכוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי הַיְלָדִים בְּסִירִים מְלֵאִים “כָּל טוּב”, הַמְסִירִים אֶת לֵב הַקְּטַנִּים מֵחַיֵּי עוֹלָם אֶל חַיֵּי שָׁעָה; שָׁם נִמְכְּרָה בְּזוֹל גָּדוֹל חוּמְצָה⁸ מְבֻשֶּׁלֶת הֵיטֵב, עַרְמוֹנִים, אֱגוֹזִים, תּוּפִינִים וְכָל מִינֵי מַמְתַּקִּים שׁוֹנִים.

הַלַּחַץ וְהַדֹּחַק גָּדְלוּ עוֹד יוֹתֵר עַל־יְדֵי הָאָבוֹת וְהָאִמּוֹת הַמְּלַוִּים אֶת בְּנֵיהֶם עַד חֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר. הַנָּשִׁים הָיוּ גְלוּיוֹת־רֹאשׁ אוֹ מְכֻסּוֹת בְּמִטְפָּחוֹת, עוֹלְלֵיהֶן עַל זְרוֹעוֹתֵיהֶן וִילָדִים מִסְפָּר כְּרוּכִים אַחֲרֵיהֶן וַאֲחוּזִים בְּסִנּוֹרֵיהֶן, וְהָאֲנָשִׁים הָיוּ לְבוּשִׁים קְרָעִים וּפְנֵיהֶם וִידֵיהֶם מְזֹהָמִים. פֹּה נִדְחֶקֶת עַלְמָה צְעִירָה וְיָפָה וְיָדָהּ אוֹחֶזֶת בְּיַד אָחִיהָ הֶעָצֵל וְלֹא תִרֶף מִמֶּנּוּ עַד הִכָּנְסוֹ אֶל חֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר. שָׁם יִסָּחֵב בְּחָזְקָה נַעַר פֶּרֶא כְּבֶן שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה וְהוּא צוֹעֵק וּבוֹכֶה וּבוֹעֵט בְּכָל כֹּחוֹ.

– עַרְמוֹנִים! עַרְמוֹנִים! – קָרְאָה אְשָּׁה זְקֵנָה בְקוֹל חֶרֶס נִּשְׁבָּר.

– חוּמְצָה! חוּמְצָה! – עָנָה לְעֻמָּתָהּ בְּקוֹל צָרוּד הוֹלַנְדִּי זָקֵן. בְּיָדוֹ הָאַחַת נָשָׂא הַהוֹלַנְדִּי קְדֵרָה גְּדוֹלֶה מְלֵאָה חוּמְצָה חַמָּה וּבְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה כַּד מָלֵא מִינֵי מְתִיקָה שׁוֹנִים. הַיְלָדִים בָּלְעוּ מַהֵר אֶת הַמַּטְעַמִּים מִסְפָלִים קְטַנִּים וַאֲחֵרִים לְקָחוּם בְּמַעַטְפוֹת נְיָר וַיְבִיאוּם עִמָּם אֶל בֵּית הַסֵּפֶר פְּנִימָה לְאָכְלָם שָׁם בַּסֵּתֶר.

וְרַק בָּנָיו שֶׁל מֹשֶׁה אַנְסִיל לֹא הִשְׁתַּתְּפוּ בַּתְּמוּנָה הַזֹּאת. פְּרוּסַת לֶחֶם וְתֵה, שֶׁגַּרְעִינָיו בֻּשְּׁלוּ כְבָר פַּעֲמַיִם וְשָׁלשׁ, הָיוּ לָהֶם לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר, וַאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם לֹא הָיְתָה לָהֶם כָּל תִּקְוָה לִמְצֹא בְּבֵית אֲבִיהֶם הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּתְהַלְּכוּ בַּשָּׁעוֹת הֶחָפְשִׁיּוֹת מֵהַלִּמּוּדִים בַּחֲצַר בֵּית־הַסֵּפֶר מִבְּלִי טְעֹם מְאוּמָה מֵהַמַּמְתָּקִים הַנִּקְנִים בְּכָסֶף.

מֹשֶׁה אַנְסִיל הִתְעַצֵּב מְאֹד בְּחָשְׁבוֹ עַל יְלָדָיו הָאֻמְלָלִים וְנַפְשׁוֹ מָרָה לוֹ. אָז שָׁכַח אֶת הַמַּגִּיד וְאֶת חֲבַקּוּק, אֶת הַפָּסוּק וְאֶת פֵּרוּשׁוֹ הַנִּפְלָא. וַיָּשָׁב עַל עֲקֵבָיו לְבַקֵּשׁ אֶת חֲנוּתוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי שְׁוַרְץ. אַךְ גַּם הוּא, כְּבָרוּךְ עִמָּנוּאֵל, הֵשִׁיב פָּנָיו רֵיקָם, בְּאָמְרוֹ, כִּי כְבָר יֵשׁ לוֹ יָדַיִם חָרוּצוֹת לִמְלַאכְתּוֹ דַי וְהוֹתֵר; אַךְ יַעַן אֲשֶׁר עָבְרוּ שְׁמוּעוֹת בָּעִיר עַל דְּבַר שְׁבִיתָה כְּלָלִית שֶׁל הַפּוֹעֲלִים, שֶׁאָז נִצְרָכִים יִהְיוּ לְנוֹתְנֵי עֲבוֹדָה יָדַיִם חֲדָשׁוֹת בִּמְקוֹם יְדֵי הַשּׁוֹבְתִים, לָכֵן עָמַד מֹשֶׁה וַיִּרְשֹׁם אֶת שֵׁם הַסַּנְדְּלָר הַזֶּה וּמְקוֹם מְעוֹנוֹ.

עֲצֶבֶת נוֹרָאָה הֵעִיקָה עַל לְבַב מֹשֶׁה בְּצֵאתוֹ מֵאֵת פְּנֵי שְׁוַרְץ, וַיֶּתַע זְמַן רָב בָּרְחוֹבוֹת וּבַמְּבוֹאוֹת בְּלִי חֵפֶץ וּמַטָּרָה; שְׁעַת אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם הִגִּיעָה. יְלָדִים וִילָדוֹת עָבְרוּ עַל פָּנָיו וּבִידֵיהֶם תּוּפִינִים חַמִּים מִבֵּית־הַמַּאֲפֶה וְרֵיחָם הַטּוֹב עָלָה בְאַפּוֹ. מֹשֶׁה הִרְגִּישׁ, כִּי לֹא יוּכַל לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל בָּנָיו וּבְיָדָיו אֵין כֹּל. לְסוֹף אָסַף אֶת כָּל אֹמֶץ לְבָבוֹ וַיַּחֲלֵט הַחֲלָטָה קָשָׁה; אָז שָׂם פָּנָיו אֶל עֵבֶר פְּנֵי הֶ“חֳרָבוֹת” וַיָּרָץ הָלְאָה, כְּמוֹ יָרֵא, פֶּן יַעַזְבֵהוּ אֹמֶץ לִבּוֹ וְהָיָה עֲדֵי אוֹבֵד.

בְּשֵׁם “חֳרָבוֹת” נִקְרְאָה כִכָּר גְּדוֹלָה מוּקֶפֶת בָּתִּים גְּדוֹלִים, שֶׁתְּנוּעַת הַחַיִּים נִכֶּרֶת בָּהּ בְּיוֹתֵר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ, שֶׁאָז תִּהְיֶה לְעָנָף לַשּׁוּק הַגָּדוֹל, הַמִּסְתַּעֵף לְכָל הָרְחוֹבוֹת וְהַמְּבוֹאוֹת, אֲשֶׁר בָּרֹבַע הַהוּא. שָׁם יָכֹל הָיָה מֹשֶׁה לִקְנוֹת חֲפָצִים מֵחֲפָצִים שׁוֹנִים, מִכִּתְפוֹת־גּוּמִי עַד תֻּכִּיִּים יְרֻקִּים בִּכְלוּבִים מוּזְהָבִים, אִלּוּ הָיָה לוֹ כֶסֶף בְּכִיסוֹ. אֶפֶס, לְפִי שָׁעָה לֹא הָיָה בְכִיסוֹ מְאוּמָה מִלְּבַד – נְקָבִים.

מֹשֶׁה אַנְסִיל הָלַךְ שָׁמָה לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי קְרוֹבַת אִשְׁתּוֹ הַמְּנוּחָה, אֲשֶׁר יָשְׁבָה בְּבֵיתָהּ בִּקְצֵה “כִּכַּר זְכַרְיָה” לֹא רָחוֹק מִן הֶ“חֳרָבוֹת”. מֹשֶׁה כְבָר לֹא הָיָה בְּבֵיתָהּ זֶה כְחֹדֶשׁ יָמִים, יַעַן כִּי מַלְכָּה הָיְתָה הָעֲשִׁירָה הַיְחִידָה בְּמִשְׁפַּחְתָּהּ וְלֹא יָכְלוּ לָגֶשֶׁת אֵלֶיהָ בְלִי יִרְאָה וָרַעַד. הִיא הֶחֱזִיקָה חָנוּת לְמִמְכַּר בְּגָדִים בְּ“הוֹנְדְסְדִיץ” וְשֻׁלְחָן עִם סְחוֹרוֹת שׁוֹנוֹת עַל הַ“חֳרָבוֹת” בְּכָל יוֹם רִאשׁוֹן.

אַךְ בָּא מֹשֶׁה עַד קְצֵה הָרְחוֹב הִגִּיעוּ לְאָזְנָיו קוֹלוֹת זַעַם וַחֲרָפוֹת. שְׁתֵּי נָשִׁים שְׁכֵנוֹת, אֲשֶׁר שׂוֹחֲחוּ יַחַד בִּיְדִידוּת לִפְנֵי פֶתַח בֵּיתָן, הִתְחִילוּ פִתְאֹם לִצְעֹק וְלִשְׁפֹּךְ מְטַר קְלָלוֹת וְגִדּוּפִים אִשָּׁה עַל רְעוּתָהּ.

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ, הַקּוֹרֵא, לִמְצֹא מְקוֹר כָּל הַקְּלָלוֹת וְהַמְּרִיבוֹת הָרַבּוֹת בְּ“כִכַּר זְכַרְיָה”, אַל “תְּבַקֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה”, בַּקֵּשׁ אֶת הַיֶּלֶד: שְׁנֵי יְלָדִים אוֹ נְעָרִים מְצַחֲקִים יַחַד, פִּתְאֹם וְהִנֵּה הֵם לוֹחֲמִים מִלְחֶמֶת־בֵּינַיִם, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר עָיְפוּ הַמְּנַצֵּחַ וְהַמְּנֻצָּח גַּם יַחַד, הֵם הוֹלְכִים לְהִתְאוֹנֵן לִפְנֵי אִמּוֹתֵיהֶם הַכְּבוּדוֹת; אִם הַמְּנֻצָּח הַמֻּכֶּה מְאַיֶּמֶת עַל הַמְּנַצֵּחַ הַמַּכֶּה לִצְרֹם אֶת אָזְנוֹ אוֹ לְחַכֵּךְ אֶת חָטְמוֹ עַד שְׁפָךְ־דָּם – וְלִפְעָמִים הִיא גַם “גּוֹזֶרֶת וּמְקַיֶּמֶת”. בֵּין כֹּה וְכֹה תוֹפִיעַ אֵם הַמְּנַצֵּחַ, וְאָז תִּפְרֹץ מִלְחֶמֶת־בֵּינַיִם בֵּין הָאִמּוֹת, וְהַיְלָדִים יָשׁוּבוּ שֵׁנִית לִשְׂחוֹקָם וּלְשַׁעֲשׁוּעֵיהֶם, אֲשֶׁר נִפְסְקוּ עַל־יְדֵי הַמְּרִיבָה.

כַּדָּבָר הַזֶּה נָפַל הַפַּעַם גַּם בֵּין מָרַת יִצְחָקִי וּמָרַת יַעֲקֻבִּי. מָרַת יִצְחָקִי הוֹכִיחָה בְמִבְטָאִים קָשִׁים, כִּי מַחְמַד־עֵינֶיהָ מֻכֶּה וּפָצוּעַ עַד בְּלִי יְכֹלֶת לְהַכִּירוֹ; וּמָרַת יַעֲקֻבִּי הוֹכִיחָה בִלְשׁוֹנָהּ וּבִידֶיהָ מַמָּשׁ אֶת הַהֶפֶךְ, כִּי אַךְ מַחְמַד־עֵינֶיהָ הוּא מְכֻסֶּה פְצָעִים וַחַבּוּרוֹת וְאֵין בּוֹ מְתֹם.

– חַיָּה אֲנִי, אִם לֹא אֶמְרֹט אֶת לֶחְיֵי אֶחָד מִ“שְּׁרָצַיִךְ”, אֲשֶׁר יַעֲבֹר עַל פָּנָי. עַתָּה תִרְאִי! – צָעֲקָה מָרַת יִצְחָקִי.

– שִׁלְחִי נָא אֶצְבַּע לָגַעַת בְּאֶחָד מִילָדַי וְרָאִית אִם לֹא אֲעִידֶךְ לַמִּשְׁפָּט – קָרְאָה מָרַת יַעֲקֻבִּי בְקוֹל גָּדוֹל, לְשִׂמְחַת לֵב הָאֲסַפְסוּף הַמִּתְעַנֵּג עַל הַמַּחֲזֶה הַזֶּה.

– אוֹי לִי, יִרְאָה וְרַעַד יָבוֹא בִּי! – קָרְאָה מָרַת יִצְחָקִי בִצְחוֹק – הָבִי נָא! הוֹעִידִינִי לַמִּשְׁפָּט. הוֹי, גַּם הַשּׁוֹפֵט יוֹדֵעַ מִי וּמָה אָתְּ.

– וּמִי הָיְתָה אִמֵּךְ? – קָרְאָה מָרַת יַעֲקֻבִּי בְקֶצֶף גָּדוֹל כְּדֶרֶךְ הַנָּשִׁים, הָאוֹהֲבוֹת תָּמִיד לְהַזְכִּיר זְכוּת אָבוֹת.

– הוֹי, הוֹי! וּמִי אָבִיךָ? הַגִּידִי לִי בְטוּבֵךְ! – בָּאָה הַתְּשׁוּבָה בִמְהִירוּת הַבָּזָק.

בְּנוּסְחָאוֹת כָּאֵלֶּה הוֹסִיפוּ שְׁתֵּי הַנָּשִׁים לְהִתְקוֹטֵט וּלְחָרֵף וּלְגַדֵּף אִשָּׁה אֶת רְעוּתָהּ, עַד אֲשֶׁר חָרַב לְסוֹף כָּל מְקוֹר הַחֲרָפוֹת וְהַזִּלְזוּלִים הַשָּׁמוּר אֵצֶל כָּל אַחַת מֵהֶן וְעַד אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת מְקוֹמָן וַתָּבֹאנָה אִשָּׁה אִשָּׁה אֶל בֵּיתָהּ וַתִּסְגֹּרְנָה הַדְּלָתַיִם בַּעֲדָן.

עָבְרוּ רְגָעִים מִסְפָּר וּמָרַת יִצְחָקִי הוֹפִיעָה שֵׁנִית בַּחוּץ. כַּנִּרְאֶה, מָצְאָה לָהּ בְּבֵית־גִּנְזָהּ עוֹד דְּבַר־מָה לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ. אָז נִגְּשָׁה אֶל פָּתַח בֵּית רִעוּתָהּ וַתִּקְרָא בְחוֹר הַמַּנְעוּל:

– אֲבָל לִילָדַי אֵין רַגְלַיִם עֲקוּמוֹת! כָּרֶגַע נִפְתַּח חַלּוֹן הַמִּטּוֹת אֲשֶׁר לְמָרַת יַעֲקֻבִּי וּבְעַד הַחַלּוֹן הוֹפִיעַ הַגְּבֶרֶת בְּגָאוֹן וּבִתְנוּעַת נִצָּחוֹן הֵנִיעָה בְיָדָהּ אֵיזֶה אֶרֶג צָהֹב, אֲשֶׁר מַרְאֵהוּ כְדֶגֶל אָרֹךְ וְרָחָב.

– אַ־הַ! – קָרְאָה בִשְׂחוֹק רָצוֹן, בְּהַנִּיעָהּ אֵת הָאֶרֶג אָנֶה וְאָנָה – אַךְ זֶה אֶרֶג יָפֶה! הָאֶרֶג נִפְנֵף בָּרוּחַ, וּמָרַת יַעֲקֻבִּי הֶחֱלִיקָה אוֹתוֹ בְאֶצְבְּעוֹתֶיהָ.

– אַךְ זֶה מֶ–שִׁי נִפְ–לָא! – קָרְאָה בְהִתְפַּעֲלוּת.

מָרַת יִצְחָקִי עָמְדָה כְמֻכַּת פַּלָצוּת לַתְּשׁוּבָה הַנִּמְלָצָה שֶׁל אֵשֶׁת־רִיבָהּ. מָרַת יַעֲקֻבִּי נֶעֶלְמָה רֶגַע, אַךְ שָׁבָה מַהֵר וּבְיָדָהּ שִׂמְלַת־מֶשִׁי אֲדַמְדַּמָּה. אַךְ זֶה מֶשִׁי נִפְלָא!

כַּעֲבֹר רִגְעֵי מִסְפָּר הֵבִיאָה שִׂמְלַת מֶשִׁי שְׁחוֹרָה. – אַךְ–זֶה – מֶ–שִׁי – נִפְ–לָא! – קָרְאָה מָרַת יַעֲקֻבִּי בִתְרוּעַת נִצָּחוֹן וְאֶצְבְּעוֹתֶיהָ עָבְרוּ בְּעֹנֶג מְיֻחָד עַל חֶלְקַת הַמֶּשִׁי הָרָךְ. כַּעֲבֹר רֶגַע הִתְנוֹפְפוּ בָאֲוִיר עוֹד שְׂמָלוֹת אֲחָדוֹת: יְרֹקָה, אֲפוּרָה, לְבָנָה – וּבְלִוְיַת אוֹתָהּ הַקְּרִיאָה הַמְּמֻשָּׁכָה: אַךְ – זֶה – מֶ–שִׁי נִפְ–לָא!

מָרַת יִצְחָקִי לֹא יָכְלָה עוֹד לָשֵׂאת אֶת הַמַּחֲזוֹת הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה, פָּנֶיהָ אָדְמוּ כְשִׂמְלַת צָרָתָהּ הָאֲדֻמָּה וּלְבָבָהּ – יַם סוֹעֵר.

– מִידֵי הַסּוֹחֵר בִּבְגָדִים בָּלִים קָנִית לָךְ אֶת אֵלֶּה! – נִסְּתָה לַעֲקֹץ אֶת צָרָתָהּ, אַךְ דְּבָרֶיהָ נֶאֶלְמוּ בִגְרוֹנָהּ וְלֹא נִשְׁמַע קוֹלָהּ. לְאָשְׁרָהּ רָאֲתָה פִתְאֹם, כִּי “כִּבְשָׂתָהּ הַתַּמָּה” מְצַחֶקֶת עִם הַכִּבְשָׂה הַתַּמָּה שֶׁל אוֹיַבְתָּהּ, אָז הִתְנַפְּלָה עָלָיו בְּקֶצֶף רַב וַתִּצְרֹם אֶת אָזְנוֹ בְקָרְאָהּ בְּקוֹל: הוֹי, בְּלִיַּעַל קָטָן, אִם אֶרְאֲךָ עוֹד פַּעַם מְשַׂחֵק אֶת בְּנֵי־בְלִיַעַל כָּאֵלֶּה, אָסִיר אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ. וּבְדַבְּרָהּ סָחֲבָה אֶת “כִּבְשָׂתָהּ” הַבַּיְתָה וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ בְקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל.

מַחֲזוֹת כָּאֵלֶּה הָיוּ מַעֲשִׂים ־ בְּכָל ־ יוֹם בָּרְחוֹב הַהוּא, וּבְכָל זֹאת מָצָא בָּהֶם מֹשֶׁה עִנְיָן וָחֵפֶץ, כִּי בִרְאוֹתוֹ, שֶׁלֹּא הוֹפִיעָה מַלְכָּה קְרוֹבָתוֹ עַל הַסַּף אוֹ בַחַלּוֹן לִרְאוֹת בְּרִיב שְׁכֵנוֹתֶיהָ, הֵבִין, כִּי אֵינָהּ בְּבֵיתָהּ, אוֹ עָזְבָה אֶת לוֹנְדּוֹן לִזְמַן־מָה; אִם כֹּה וְאִם כֹּה יָדַע נֶאֱמָנָה, כִּי כָּל תִּקְווֹתָיו הַפַּעַם כָּלוּ כֶעָשָׁן.

אָז נִסָּה עוֹד לָלֶכֶת אֶל מְעוֹן מִילִי בַּת מַלְכָּה קְרוֹבָתוֹ וַיִּדְפֹּק בְּדַלְתָּהּ בְּתִקְוָה אוּלַי עוֹד יִמְצָא אֶת מַלְכָּה שָׁם.

מְשָׁרֶתֶת זְקֵנָה פָתְחָה לוֹ אֶת הַדֶּלֶת. עַל הַשֻּׁלְחָן הַמְכֻסֶּה בְמַפָּה מְגֻוָּנָה עָמְדוּ בַקְבּוּקֵי סְפִּירְט אֲחָדִים וְאַרְגְּזֵי “בִּיסְקְבִיט” שֶׁלֹּא נִפְתְּחוּ עוֹד. לְמַרְאֶה הַסִּמָּנִים הַמּוּבְהָקִים שֶׁל חֲגִיגָה בַבַּיִת הִרְגִּישׁ מֹשֶׁה בַעֲלִיל, כִּי מְיֻתָּר הוּא פֹה וְעָלָיו לָשׁוּב מַהֵר עַל עֲקֵבָיו. הוּא לֹא יָדַע עוֹד פֵּשֶׁר דְּבַר הַחֲגִיגָה, אַךְ זֹאת יָדַע הֵיטֵב, כִּי קְרוֹבוֹתָיו הָעֲשִׁירוֹת לֹא תִשְׂמַחְנָה עַל אוֹרֵחַ לֹא־קָרוּא כָמוֹהוּ הַיּוֹם. הַמְשָׁרֶתֶת הַזְּקֵנָה, בַּעֲלַת פָּנִים קְמוּטִים וּשְׁחוֹרִים מִפִּיחַ הַתַּנּוּר, הוֹדִיעַתְהוּ, כִּי מִילִי יוֹשֶׁבֶת בַּעֲלִיָּה וְכִי מַלְכָּה אִמָּהּ הָלְכָה זֶה כְבָר לְבֵיתָהּ וַתִּקַּח עִמָּהּ אֶת הַמִּבְרָשֶׁת.

פְּנֵי מֹשֶׁה נָפָלוּ. בִּהְיוֹת אִשְׁתּוֹ בַחַיִּים הָיְתָה הִיא הַטַּבַּעַת הַמְחַבֶּרֶת אוֹתוֹ אֶל הַמִּשְׁפָּחָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הוֹאִילָה בְרֹב חַסְדָהּ לְקַחְתָּהּ לִמְשָׁרֶתֶת לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, וְעַל כֵּן יָדַע מָה הוּא פֵּשֶׁר דִּבְרֵי הַזְּקֵנָה “וַתִּקַּח עִמָּהּ אֶת הַמִּבְרָשֶׁת”. מַלְכָּה הָיְתָה קַפְּדָנִית גְּדוֹלָה בְנוֹגֵעַ לְנִקָּיוֹן וּמְאֹד מְאֹד דִּקְדְּקָה, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא רְבָב עַל שִׂמְלָתָהּ; וּבְכָל זֹאת לֹא מָצְאָה לְנָחוּץ לִקְנוֹת לָהּ מִבְרֶשֶׁת, כִּי הִנֵּה אֶת רֻבֵּי עִתּוֹתֶיהָ בִלְּתָה בְּבֵית מִילִי בִתָּהּ. אַךְ כַּאֲשֶׁר פָּרְצָה מְרִיבָה בֵינֵיהֶן, הִתְקַצְּפָה וַתֵּלֵךְ לְהִתְבּוֹדֵד וּ“לְהִתְנַפַּח” בְּבֵיתָהּ, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ עָלֶיהָ בִתָּהּ וַחֲתָנָהּ. וְכַאֲשֶׁר לָקְחָה עִמָּהּ אֶת הַמִּבְרֶשֶׁת וַתְּהִי זֹאת לְאוֹת, כִּי גָּדְלוּ הָאַף וְהַחֵמָה, אֲשֶׁר קָצְפָה עַל בִּתָּהּ וְכִי גָּמְרָה אֹמֶר לְהִנָּזֵר מִמֶּנָּה לְיָמִים רַבִּים. וְאָז יֵשׁ אֲשֶׁר יַעַבְרוּ שָׁבוּעַ יָמִים וְיוֹתֵר, אֲשֶׁר לֹא חָדְלוּ שְׁנֵי הַבָּתִּים הָאֵלֶּה מֵהַבִּיט אִישׁ עַל אָחִיו בְּעֵין רֹגֶז; וַחֲמַת מִילִי בָעֲרָה בָהּ כָּאֵשׁ עַל הַמִּבְרֶשֶׁת, אֲשֶׁר גָּזְלָה אִמָּהּ מִמֶּנָּה בְיַד חֲמָסִים. בִּשְׁעַת חֵרוּם כָּזוּ הָיָה רָגִיל אֶפְרַיִם לְהַחֲלִיט, כִּי יֵשׁ לְחוֹתַנְתּוֹ מִבְרֶשֶׁת מִשֶּׁלָּהּ, כִּי לוּלֵא זֹאת, הוֹסִיף לְהוֹכִיחַ צִדְקַת הַחֲלָטָתוֹ, בַּמֶּה הִיא מְנַקָּה אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ בִהְיוֹתָהּ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת בַּדֶּרֶךְ לְרֶגֶל מִסְחָרָהּ? עַל כֵּן הֵעֵז לְהַחֲלִיט, כִּי הִיא לוֹקַחַת אֶת הַמִּבְרֶשֶׁת מִן הַבַּיִת, לְמַעַן תִּהְיֶה לָהּ אַחֲרֵי כֵן אֲמַתְלָה לָשׁוּב וּלְבַקְּרָם כַּעֲבֹר יְמֵי הָרֹגֶז. וְאָמְנָם, הַנִּסָּיוֹן כְּבָר הֶרְאָה לָדַעַת, כִּי כַּאֲשֶׁר אָרְכוּ יְמֵי הָרֹגֶז, וּמִילִי לֹא וִתְּרָה מִשֶּׁלָּהּ, הָיְתָה הַמִּבְרֶשֶׁת לְמַלְכָּה לִישׁוּעָה וּבְבֹקֶר לֹא־עָבוֹת אֶחָד הוֹפִיעָה בְּבֵית בִּתָּהּ בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: “הוֹי, מִילִי, הִנֵּה הֵבֵאתִי לָךְ אֶת מִבְרַשְּׂתֵּךְ! זֶה עַתָּה רְאִיתִיהָ בַחֲדַר מִטָּתִי, וָאֹמַר: אוּלַי הִיא דְּרוּשָׁה לָךְ”… וְאַחֲרֵי כֵן תִּסֹּב הַשִּׂיחָה עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל כָּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לְבָבָן וְהַשָּׁלוֹם יוּשַׁב עַל מְכוֹנוֹ.

מֹשֶׁה נִזְהַר תָּמִיד מֵרְאוֹת אֶת פְּנֵי מַלְכָּה בִ“תְקוּפַת־הַמִּבְרֶשֶׁת”, וְעַל כֵּן שָׁב גַּם הַפַּעַם עַל עֲקֵבָיו בְּרוּחַ נְכֵאָה וַיֵּלֶךְ אֶל עֵבֶר הַ“חֳרָבוֹת” לָשׁוּב לְבֵיתוֹ בְיָדַיִם רֵיקוֹת – וְהִנֵּה קוֹל עוֹלֶה בְאָזְנָיו:

– הוֹי, הוֹי, מֹשֶׁה, אָנָה אַתָּה רָץ כָּכָה? אוּלַי צִוְּתָה מִילִי עָלֶיךָ לְבַל תִּרְאֶה אֶת פָּנָי?

מֹשֶׁה הֵסֵב פָּנָיו וְהִנֵּה מַלְכָּה עוֹמֶדֶת בְּפֶתַח בֵּיתָהּ.

– לֹא. אֲנִי חָשַׁבְתִּי, כִּי – כִּי לֹא שַׁבְתְּ עוֹד מִן הַשּׁוּק הַבַּיְתָה – גִּמְגֵּם מֹשֶׁה בִמְבוּכָה.

וְאָמְנָם כָּל הַיּוֹם יָשְׁבָה מַלְכָּה בַחֲנוּתָהּ, וְאַךְ לִפְנֵי חֲצִי שָׁעָה שָׁבָה אֶל בֵּיתָהּ. הִיא לֹא חָפְצָה לְהוֹדוֹת לְעַצְמָהּ וְאַף כִּי לְהַגִּיד זֹאת לְמֹשֶׁה, כִּי הִיא יוֹשֶׁבֶת וּמְחַכָּה לְמַלְאַךְ הַשָּׁלוֹם, אֲשֶׁר יָבוֹא אֵלֶיהָ מִמַּחֲנֵה בִתָּהּ לְהַזְמִינָהּ אֶל סְעוּדַת “פִּדְיוֹן הַבֵּן” שֶׁל נֶכְדָּהּ, אֲשֶׁר הוּחַג בַּיּוֹם הַהוּא.

– אִם כֵּן, אֵפוֹא, – קָרְאָה מַלְכָּה – הִנֵּה עֵינֶיךָ הָרוֹאוֹת אוֹתִי וְלֹא תִשְׁאָלֵנִי לִשְׁלוֹמִי. כַּנִּרְאֶה, לֹא תִדְאַג לִי הַרְבֵּה.

– מַה־שְּׁלוֹמְךָ כָּעֵת?

– שְׁלוֹמִי כִשְׁלוֹם כָּל אִשָּׁה זְקֵנָה כָּמוֹנִי, בָּרוּךְ ד' – עָנְתָה מַלְכָּה בִנְעִימוּת, כְּמוֹ חָפְצָה לְהַרְאוֹת לוֹ אֶת טוּב־לִבָּהּ וּלְהוֹכִיחַ לוֹ עַל יְדֵי כַךְ, מָה רַב עֲוֹן בִּתָּהּ בְּרִיבָהּ עִמָּהּ.

– אִם כֵּן, אֵפוֹא, לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ? – הוֹסִיפָה בִידִידוּת – הֶחָפֹץ תַּחְפֹּץ, כִּי אֶתְקָרֵר וְאֶפֹּל לַמִּשְׁכָּב? בּוֹא, אֵפוֹא, וְנָבוֹא הַבַּיְתָה.

מֹשֶׁה הָלַךְ אַחֲרֶיהָ, וּבְעָמְדוֹ עַל הַסַּף כָּפַף אֶת רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ יָרֵא, פֶּן יִגְּפֶנּוּ בַּמַּשְׁקוֹף. חַדְרָהּ זֶה שֶׁל מַלְכָּה הָיָה הַעְתָּקָה נְכוֹנָה מֵחֲדַר הָאוֹרְחִים שֶׁל מִילִי בִתָּהּ, אַךְ תַּחַת הַבַּקְבּוּקִים וְהַתּוּפִינִים הָעַלִּיזִים, אֲשֶׁר נִשְׁקְפוּ הַיּוֹם מֵעַל שֻׁלְחָן מִילִי, נִשְׁקְפָה פֹּה לְעֵינָיו הַמִּבְרֶשֶׁת הַיְדוּעָה. כְּבַחֲדַר מִילִי נִרְאָה גַּם פֹּה שֻׁלְחָן גָּדוֹל, קוֹמוֹדָה וְעָלֶיהָ מִינֵי צַעֲצוּעִים שׁוֹנִים, קָמִין גָּבֹהַּ מְפֹאָר בְּצִיצִיוֹת יְרֻקּוֹת מַעֲשֵׂה רוֹקֵם, מְנוֹרוֹת יָפוֹת וְקִשּׁוּטִים יָפִים וְזָלִים. בְּפִנַּת הַחֶדֶר הָיְתָה מַדְרֵגָה מוּצַעַת בְּמַצָּעוֹת רַכּוֹת לַעֲלוֹת בָּהּ אֶל הָעֲלִיָּה. יוֹשְׁבֵי “כִכַּר זְכַרְיָה” יָכְלוּ לָשֶׁבֶת אִישׁ בְּבֵית רֵעֵהוּ וְלַחֲשֹׁב בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בִּרְוָחָה בְּבֵיתוֹ הוּא, כִּי עַל כֵּן לֹא הָיָה כִמְעַט כָּל הַבְדֵּל מַמָּשִׁי בֵין בַּיִת אֶחָד לַבַּיִת הַשֵּׁנִי.

מֹשֶׁה יָשַׁב בִּמְבוּכָה עַל הַכִּסֵּא אֲשֶׁר הִגִּישָׁה לוֹ הַגְּבֶרֶת. הִיא הוֹאִילָה בְטוּבָהּ גַּם לְכִבְּדָהוּ בְדַנְדַּנָה⁹, אַךְ הוּא הוֹדָה לָהּ בְכָבוֹד וְלֹא קִבֵּל; תַּחַת זֶה קִבֵּל בְּחֵפֶץ־לֵב אֶת הַתַּפּוּחַ, אֲשֶׁר הִגִּישָׁה לוֹ, וְאַחֲרֵי בֵרְכוֹ בְכַוָּנָה אֶת הַבּוֹרֵא פְּרִי־עֵץ נֶחְמָד כָּזֶה, פָּתַח פִּיו בְּתֵאָבוֹן גָּדוֹל וַיִּבְלְעֵהוּ כִמְעַט בְּבֶלַע אֶחָד.

– וַאֲנִי לֹא אוּכַל בְּלִי דַנְדַּנָּה – הֵעִירָה מַלְכָּה – זֹאת הִיא רְפוּאָה בְדוּקָה לְמַחֲלַת הַשָּׁבָץ.

– אֲבָל הֵן אָמַרְתְּ לִי, כִּי שָׁלוֹם לָךְ – הֵעִיר מֹשֶׁה מִצִּדּוֹ.

– אָמְנָם כֵּן; אַךְ לוּלֵא הַדַּנְדַּנָּה, שֶׁאֲנִי לוֹעֶסֶת תָּמִיד, אֲזַי חָלִיתִי לֹא אַחַת בְּמַחֲלַת הַשָּׁבָץ. רוֹזִינָה אֲחוֹתִי (עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם) סָבְלָה מְאֹד מִן הַמַּחֲלָה הָרָעָה הַזֹּאת. זֹאת הִיא מַחֲלַת מִשְׁפָּחָה אֶצְלֵנוּ. כֵּן, וּמַה־שְּׁלוֹמְךָ אָתָּה? – שָׁאֲלָה הִיא, בְּזָכְרָהּ, כִּי גַם לְמֹשֶׁה יֵשׁ הַזְּכוּת לַחֲלוֹת לֹא פָחוֹת, וְאוּלַי עוֹד רַב יֶתֶר, מִמֶּנָּה. בְּסֵתֶר לִבָּהּ כִּבְּדַתְהוּ מַלְכָּה מְאֹד וְהוּא לֹא יָדָע. וְזֶה הָיָה לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר רְאָתְהוּ גוֹזֵר בְּסַכִּינוֹ אֶת קְצֵה שֻׁלְחָנָהּ הֶעָגֹל וְהַיָּפֶה; הוּא עָשָׂה אֶת צִפָּרְנָיו כַּהֲלָכָה וְנִצְרַךְ לוֹ שָׁבָב שֶׁיִּשְׂרֹף כְּ“עֵד” עִם הַצִּפָּרְנַיִם יָחַד. מַלְכָּה קָצְפָה אָז עָלָיו קֶצֶף גָּדוֹל, אֲבָל בְּסֵתֶר לְבָבָהּ הִתְפַּלְּאָה הַפְלֵא וְפֶלֶא עַל חֲסִידוּתוֹ וְתֹם רוּחוֹ.

– זֶה לִי שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת אֲשֶׁר אֵין לִי כָל עֲבוֹדָה – עָנָה מֹשֶׁה בַאֲנָחָה; הוּא חָשַׁב לְיֶתֶר גַּם לְדַבֵּר עַל בְּרִיאוּתוֹ, עַל כֵּן עָבַר עַל שְׁאֵלָתָהּ בִּשְׁתִיקָה וַיִּגַּע בְּעִנְיָן יוֹתֵר נִכְבָּד וְיוֹתֵר נָחוּץ.

– הוֹי, שׁוֹטֶה אֻמְלָל! – קָרְאָה כְמִשְׁתַּתֶּפֶת בְּצַעֲרוֹ – מַה מָּצְאָה בְךָ גִּיטְל (עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם), כִּי בָחֲרָה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ? אֵינֶנִי יוֹדָעַת.

גַּם מֹשֶׁה בְעַצְמוֹ לֹא יָכֹל לְהָשִׁיב לָהּ תְּשׁוּבָה בְרוּרָה עַל שְׁאֵלָתָהּ זֹאת.

– אֲנִי הֲעִידוֹתִי בָהּ, כִּי לֹא תּוּכַל לְפַרְנְסָהּ, אֻמְלָלָה! – הוֹסִיפָה מַלְכָּה לְדַבֵּר – אֲבָל הִיא – תִּמְחֹל לִי – הָיְתָה תָּמִיד עַקְשָׁנִית נוֹרָאָה, וְנוֹסָף לָזֹאת הָיְתָה גַם גַּאַוְתָנִית מֵאֵין כָּמוֹהָ, כְּאִלּוּ הָיְתָה לָהּ הַכְנָסָה קְבוּעָה חָמֵשׁ לִטְרוֹת לְשָׁבוּעַ! בְּשׁוּם אוֹפָן לֹא חָפְצָה לָתֵת אֶת יְלָדֶיהָ הַקְּטַנִּים לְהַרְוִיחַ כֶּסֶף, כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ כָּל יַלְדֵּי הָעֲנִיִּים. אֲבָל אַתָּה אַל תִּתְעַקֵּשׁ, הֲלֹא אִישׁ אַתָּה וּבְוַדַּי תֶּחְכַּם מִמֶּנָּה (עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם!); הֵן אַתָּה אֵינְךָ מִמִּשְׁפַּחְתֵּנוּ. מַדּוּעַ לֹא יוּכַל, לְמָשָׁל, שְׁלֹמֹה בִנְךָ לְסוֹבֵב בַּשְּׁוָקִים וְלִמְכֹּר גַּפְרוּרִים?

– יַעַן כִּי נֶפֶשׁ גִּיטְל תִּתְעַצֵּב עַל זֶה בַשָּׁמַיִם. – אֲבָל לַחַיִּים יֵשׁ גּוּף וְקֵבָה הַדּוֹרֶשֶׁת תַּפְקִידָהּ! כַּנִּרְאֶה, טוֹב בְּעֵינֶיךָ, כִּי יֵשְׁבוּ בָנֶיךָ בְּטֵלִים וְיִרְעֲבוּ, מֵאֲשֶׁר יַעַבְדוּ וְיִשְׂבְּעוּ. הִנֵּה אֶסְתֵּר הַמִּתְפַּנֶּקֶת וְהָעֲצֵלָה יוֹשֶׁבֶת וְקוֹרְאָה תָמִיד סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת; מַדּוּעַ לֹא תִמְכֹּר פְּרָחִים אוֹ לֹא תַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה אַחֶרֶת?

– אֶסְתֵּר וּשְׁלֹמֹה צְרִיכִים לַעֲסֹק בַּלִּמּוּדֵיהֶם. – לִמּוּדִים! – קָרְאָה מַלְכָּה בְּלַעַג – וּמָה הַתּוֹעֶלֶת אֲשֶׁר יָבִיאוּ לָהֶם לִמּוּדֵיהֶם? הֵן אַךְ אַנְגְּלִית, לֹא עִבְרִית, יְלַמְּדוּם שָׁם בְּבֵית־הַסֵּפֶר. הִנֵּה אֲנִי לֹא לָמַדְתִּי מֵעוֹדִי כָּל שָׂפָה וָדָעַת, מִלְּבַד קְרִיאָה עִבְרִית וּמְעַט כְּתִיבָה, וּבְכָל זֹאת, תּוֹדָה לָאֵל, לֹא חָסַרְתִּי דָבָר. וּמַה יְלַמְּדוּם שָׁם? הֲבֵל הֲבָלִים! הַמּוֹרִים הֵם “גּוֹיִם” גְּמוּרִים, אוֹכְלֵי טְרֵפָה וְלֹא יוֹתֵר; אַךְ מִי יָשִׂים לֵב בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה לֶאֱמוּנָה וָדָת? אֲנִי מִתְבַּיֶּשֶׁת בְּךָ, מֹשֶׁה! מַדּוּעַ לֹא תִּשְׁלַח אֶת בְּנֶיךָ לְבֵית־סֵפֶר עִבְרִי בָעֶרֶב? – יַעַן כִּי אֵין לִי כֶסֶף, וְהֵם צְרִיכִים לְהָכִין אֶת שְׁעוּרֵיהֶם בָּעֶרֶב; אִם לֹא יִשְׁקְדוּ עַל לִמּוּדֵיהֶם הָאַנְגְּלִים, יַחְדְּלוּ מִתֵּת לָהֶם בְּגָדִים בְּבֵית־הַסֵּפֶר. וּמִלְּבַד זֶה אֲנִי בְעַצְמִי מְלַמְּדָם בְּכָל יוֹם שַׁבָּת וְיוֹם רִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ. שְׁלֹמֹה יוֹדֵעַ לְתַרְגֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה וּפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י.

– כֵּן, תּוֹרָה אוּלַי יֵדַע מְעַט, אֲבָל בִּגְמָרָא וּבְמִשְׁנַיּוֹת בְּוַדַּי לֹא יֵדַע מְאוּמָה! מַלְכָּה לֹא יָדְעָה מְאוּמָה מִתֹּכֶן הַסְּפָרִים, אֲשֶׁר דִּבְּרָה עֲלֵיהֶם בְּבִטְחָה; הִיא יָדְעָה רַק, כִּי הֵם סְפָרִים גְּדוֹלִים בְּאוֹתִיּוֹת קְטַנּוֹת, שֶׁחֻבְּרוּ עַל־יְדֵי אֲנָשִׁים קְדוֹשִׁים.

– גַּם בַּגְּמָרָא הוּא יוֹדֵעַ מְעַט – עָנָה מֹשֶׁה – בַּבַּיִת לֹא אוּכַל לְלַמְּדוֹ, יַעַן כִּי אֵין לִי גְמָרָא – הֲלֹא יָדַעְתְּ מְחִיר הַגְּמָרָא כִּי רַב הוּא, אַךְ הוּא הוֹלֵךְ עִמִּי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ לִשְׁמֹעַ אֶת הַשִּׁעוּר הַחָפְשִׁי שֶׁל הַמַּגִּיד, וְכֵן עָבַרְנוּ עַל מְסֶכֶת גְּמָרָא שְׁלֵמָה.

– אֲבָל “קַבָּלָה” בְּוַדַּי לֹא יֵדַע! – קָרְאָה מַלְכָּה, אֲשֶׁר לֹא חָפְצָה לִהְיוֹת הַמְנֻצַּחַת – וְאוּלָם אֵין לְכַחֵד, כִּי מִימוֹת רַבִּי פַלֶּק (זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה!) אֵין אִישׁ יְלִיד אַנְגְּלִיָּה, אֲשֶׁר יֵדַע אֶת תּוֹרַת הַקַּבָּלָה, אַף גַּם אֶת הַתַּלְמוּד לֹא יֵדָעוּ. בַּאֲוִיר הָאָרֶץ הַזֹּאת יֵשׁ דְּבַר־מָה הַמַּפְרִיעַ מֵעֲסֹק בַּלִּמּוּדִים הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלֶּה. בְּעִיר מוֹלַדְתִּי הָיָה רַב אֶחָד, אֲשֶׁר יָדַע לַ“עֲשׂוֹת” קַבָלָה; הוּא יָכֹל לְהַעֲלוֹת גַּם אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ מִקִּבְרוֹ, אֲבָל בָּאֶרֶץ הַטְּמֵאָה הַזֹּאת אֵין צַדִּיקִים וּקְדוֹשִׁים הַיּוֹדְעִים לַעֲמֹד לְפָנָיו, בָּרוּךְ הוּא! אֵינִי מַאֲמִינָה גַם כִּי הַשּׁוֹחֲטִים שׁוֹחֲטִים פֹּה עַל פִּי דִין תּוֹרָה; הֵן גַּם הַצַּדִּיקִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת אוֹכְלִים חֶמְאָה וּגְבִינָה “טְרֵפָה”. חָלִילָה לִי מֵהַאֲשִׁים גַּם אוֹתְךָ, מֹשֶׁה, בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, אֲבָל בָּנֶיךָ לֹא יִהְיוּ טוֹבִים מִכָּל יֶתֶר הָאֲנָשִׁים פֹּה. אֲבָל אַיֵּה הַתַּפּוּחַ? כִּמְדֻמַּנִי שֶׁלֹּא אֲכַלְתּוֹ עוֹד.

מֹשֶׁה הֶרְאָה בְאֶצְבָּעוֹ עַל כִּיס מִכְנָסָיו, שֶׁבָּלַט מִמֶּנּוּ כְעֵין דַּבָר עָגֹל. אַחֲרֵי הַבֶּלַע הַגָּדוֹל, שֶׁבָּלַע מִן הַתַּפּוּחַ בְּתֵאָבוֹן גָּדוֹל, זָכַר פִּתְאֹם אֶת בָּנָיו הָרְעֵבִים וַיִּטְמְנֵהוּ בְכִיסוֹ.

– זֶה – בְעַד – בָּנַי, – גִּמְגֵּם בִּמְבוּכָה.

– בְּעַד בָּנֶיךָ! – קָרְאָה מַלְכָּה בְּבוּז – וּמַה יִתְּנוּ לְךָ בְּעַד זֶה? הִנְנִי בְטוּחָה, כִּי גַם “חֵן־חֵן” לֹא יֹאמְרוּ לְךָ. בִּימֵי יַלְדוּתֵנוּ יָרֵאנוּ אֶת אָבִינוּ וְאֶת אִמֵּנוּ, וְאִמִּי – עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם! סָטְרָה פַעַם אַחַת עַל פָּנַי אַחֲרֵי חֲתֻנָּתִי. אֶת הַמַּכָּה הַהִיא לֹא אֶשְׁכַּח כָּל יָמַי – כִּידוֹדֵי־אֵשׁ הִתְמַלְּטוּ מֵעֵינַי וָעוֹד מְעַט וְנָפַלְתִּי לָאָרֶץ, לֹא כֵן עָתָּה; בַּיָּמִים הָרָעִים הָאֵלֶּה פּוֹסְעִים בָּנֵינוּ עַל רָאשֵׁנוּ. הִנֵּה כָּל אֲשֶׁר לְמִילִי בִתִּי מִיָּדִי בָא לָהּ – נָתַתִּי לָהּ בַּיִת, חָנוּת, בַּעַל, כָּרִים וּכְסָתוֹת וּלְבָנִים יְקָרִים; וְעַתָּה כַּאֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּיהָ לִקְרֹא לַיֶּלֶד בְּשֵׁם יוֹסֵף כְּשֵׁם בַּעֲלִי הָרִאשׁוֹן (עָלָיו הַשָּׁלוֹם!), הֲלֹא הוּא אָבִיהָ, לֹא שָׁמְעָה לִי וּלְהַכְעִיסֵנִי קָרְאָה שְׁמוֹ יְחֶזְקֵאל.

קוֹלָהּ רָעַד, בְּדַבְּרָהּ אֶת הַדְּבָרִים הָאַחֲרוֹנִים הָאֵלֶּה. נַפְשָׁהּ נִכְסְפָה מְאֹד לְכַבֵּד וּלְהוֹקִיר אֶת זֵכֶר אִשָּׁהּ וּמֵאוּן מִילִי לַעֲשׂוֹת אֶת שְׁאֵלָתָהּ זֹאת הִדְאִיב אֶת לְבָבָהּ בֶּאֱמֶת.

מֹשֶׁה לֹא מָצָא מִלִּים לְנַחֲמָהּ, בִּלְתִּי אִם בְּשָׁאֲלוֹ אוֹתָהּ לִשְׁלוֹם בַּעֲלָהּ הַהֹוִי.

– הוּא עוֹבֵד יוֹתֵר מִכֹּחוֹתָיו – עָנַתוּ מַלְכָּה, בַּהְנִיעָהּ בְּרֹאשָׁהּ – כָּל אֲסוֹנוֹ הוּא בִטְחוֹנוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ בְעַצְמוֹ; הוּא חוֹשֵׁב אֶת עַצְמוֹ לְסוֹחֵר מוּבְהָק, וְעַל כֵּן הוּא עוֹשֶׂה עֲסָקִים שׁוֹנִים מִבְּלִי שְׁאֹל בַּעֲצָתִי. וּמָה רַבָּה הַתּוֹעֶלֶת, אֲשֶׁר יָכֹלְתִּי לְהָבִיא בַעֲצָתִי!

מֹשֶׁה נָד בְּרֹאשׁוֹ לְקַלּוּת דַּעְתּוֹ שֶׁל מִיכָאֵל בִּירְנְבּוֹים. – וּמִיכָאֵל בְּבֵיתוֹ הַיּוֹם? – שָׁאַל מֹשֶׁה. – לֹא; אֲבָל אֲנִי מְחַכָּה לוֹ בְּכָל רֶגַע שֶׁיָּבוֹא. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת כִּי הִזְמִינוּהוּ הַיּוֹם לְ“פִדְיוֹן הַבֵּן”.

– הַאִם הַיּוֹם הוּא “פִדְיוֹן הַבֵּן”?

– בְּוַדַּי הַיּוֹם; וְאַתָּה לֹא יָדַעְתָּ?

– לֹא. שׁוּם אִישׁ לֹא הִגִּיד לִי.

– אֲבָל זִכְרוֹנְךָ וְשִׂכְלְךָ הֲלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד לְךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה; הֲלֹא יוֹם הַשְּׁלשִׁים וְאֶחָד לַלֵּדָה הַיּוֹם הַזֶּה. אַךְ סָמוּךְ לִבִּי וּבָטוּחַ, כִּי אִישִׁי לֹא יְקַבֵּל אֶת הַהַזְמָנָה, בְּהִוָּדַע לוֹ, כִּי בִתִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי, גֵּרְשַׁתְנִי מִבֵּיתָהּ.

– הַאֻמְנָם? – קְרָא מֹשֶׁה נִבְהָל.

– אָמְנָם כֵּן – קָרְאָה מַלְכָּה בֵאֲנָחָה – וּבִשְׁבִיל מָה? שְׁמַע וְהִשְׁתּוֹמֵם! הַיֶּלֶד בָּכָה בְלִי הֶרֶף, וָאֹמַר אֵלֶיהָ, כִּי תָּשִׂים עַיִן עַל הַחִתּוּלִים, אוּלַי יִמָּצֵא שָׁם מַחַט הַדּוֹקֵר אֶת בְּשָׂרוֹ הָרַךְ, תַּחַת לִמְרֹחַ אֶת בִּטְנוֹנוֹ בְאֵיזוּ מִשְׁחָה מְשֻׁנָּה.

– אֲנִי בְעַצְמִי חִתַּלְתִּי אוֹתוֹ, אִמִּי – אָמְרָה אֵלָי. – אַךְ פְּתַיָּה אַתְּ וְעַקְשָׁנִית כֶּחָתוּל, מִילִי – אָמַרְתִּי לָהּ – אֲנִי אוֹמֶרֶת, כִּי יֵשׁ שָׁם מַחַט.

– וַאֲנִי יוֹדַעַת יוֹתֵר מִמֵּךְ – אָמְרָה אֵלָי.

– אֵיךְ תּוּכְלִי לָדַעַת יוֹתֵר מִמֶּנִּי? – אָמַרְתִּי אֵלֶיהָ – וַאֲנִי הָיִיתִי אֵם עוֹד טֶרֶם נוֹלָדְתְּ!

וּבְדַבְּרִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לָקַחְתִּי אֶת הַיֶּלֶד וָאָסֶר אֶת הַחִתּוּלִים, וּמִתַּחַת לָהֶם מַמָּשׁ עַל הַבֶּטֶן

מָצָאתִי…

– אֶת הַמַּחַט! – קְרָא מֹשֶׁה וַיָּנַע רֹאשׁוֹ בִתְמִימוּת יְתֵרָה.

– לֹא אֶת הַמַּחַט מַמָּשׁ, כִּי אִם סִמָּן אָדֹם, מְקוֹם שָׁם דָּקַר הַמַּחַט בִּבְשַׂר הַיָּלֶד. – וּמָה אָמְרָה מִילִי אָז? – שֶׁאַל מֹשֶׁה בְהִשְׁתַּתְּפוּת גְּדוֹלָה. – הִיא הֶחֱלִיטָה, כִּי זֶה אַךְ עֲקִיצַת פַּרְעוֹשׁ; וַאֲנִי אָמַרְתִּי: אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם! מַה־זֶּה הָיָה לָךְ, מִילִי, הַעֵינַי תְּנַקְּרִי? בִּבְשַׂר כָּל שׂוֹנְאַי צִיּוֹן תִּהְיֶינָה עֲקִיצוֹת פַּרְעוֹשִׁים כָּאֵלֶּה. וְיַעַן כִּי בַחֶדֶר הַהוּא הָיְתָה גַם רִבְקָה הָאֲדֻמָּה, אָמְרָה, כִּי אֲנִי “שׁוֹפֶכֶת אֶת דָּמָהּ” וַתִּתֵּן בִּבְכִי קוֹלָהּ, כְּאִלּוּ חָטָאתִי נֶגְדָּהּ חַטַּאת־שְׁאוֹל בְּדַאֲגָתִי לְיֶלֶד שַׁעֲשּׁוּעֶיהָ. אָז עָזַבְתִּי אוֹתָהּ וְאֶת בְּנָהּ בּוֹכִים יַחַד וָאֵצֵא מִן הַבַּיִת. זֶה הָיָה לִפְנֵי שָׁבוּעַ יָמִים.

– וּמַה־שְּׁלוֹם הַיֶּלֶד?

– הַאֵדַע? הֵן אַךְ אֵם־אִמּוֹ אָנִי. אֶת חוֹבָתִי עָשִׂיתִי וְנָתַתִּי בַעֲדוֹ חִתּוּלִים טוֹבִים. אַךְ זֶהוּ יֶלֶד יָפֶה “בְלִי עַיִן רָעָה”. אִם אַךְ יְבֻלַּע לוֹ, חָלִילָה, תִּהְיֶה זֹאת בְּחַטַּאת אִמּוֹ, אֲשֶׁר תֶּאֱסֹף אֶל בֵּיתָהּ אֶת כָּל שְׁכֵנוֹתֶיהָ הַפְּתַיּוֹת וְהֵן מִתְפַּלְּאוֹת עַל יְפִי הַיֶּלֶד, מִבְּלִי אֲשֶׁר תֹּאמַרְנָה אֲפִילוּ: “בְלִי עַיִן רָעָה”. אַף גַּם זֹאת יַפְחִידֵנִי מְאֹד: אֵיזוּ קַבְּצָנִית, מְכַשֵׁפָה זְקֵנָה, הָיְתָה מְקַבֶּלֶת מֵאֶפְרַיִם חֲתָנִי, אֲבִי הַיֶּלֶד, שִׁילִינְג לְשָׁבוּעַ. אַךְ עַתָּה הֵחֵל לָתֵת לָהּ אַךְ תִּשְׁעָה פֶּנִּים. “מַדּוּעַ?” – שְׁאָלַתְהוּ הַזְּקֵנָה – “יַעַן כִּי נָשׂוּי אֲנִי וּבַעַל מִשְׁפָּחָה וְלֹא אוּכַל לָתֵת יוֹתֵר” – “מַה?” – שָׁרְקָה בְזַעַם – אַתָּה נָשָׂאתָ לְךָ אִשָּׁה עַל חֶשְׁבּוֹנִי?!" וּפַעַם אַחַת, כַּאֲשֶׁר בָּאָה הַמְּכַשֵּׁפָה הַזְּקֵנָה לָקַחַת אֶת קִצְבָתָהּ נִפְגְּשָּׁה אִם הָאוֹמֶנֶת וְהַיֶּלֶד עַל זְרֹעוֹתֶיהָ, וְהִבִּיטָה בּוֹ בְעֵינָהּ הָרָעָה. אָכֵן אֲנִי מְקַוָּה לֵאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, כִּי לֹא תְאֻנֶּה לַיֶּלֶד כָּל רָעָה חָלִילָה.

– אֲנִי אֶתְפַּלֵּל בְּעַד הַיֶּלֶד יְחֶזְקֵאל – אָמַר מֹשֶׁה.

– הִתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד מִילִי, כִּי יִתֵּן לָהּ ד' לֵב לְהָבִין וְלָדַעַת אֶת חוֹבָתָהּ לְאִמָּהּ כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ. תַּמָּה אֲנִי וְלֹא אֵדַע, לָמָּה זֶה נִסְבֹּל כָּכָה מִצֶּאֱצָאֵינוּ? הִנֵּה בִתִּי הַשְּׁנִיָּה לֵאָה חֲפֵצָה לְהִנָּשֵׂא לִשְׁמוּאֵל לֵוִין. אָמְנָם עַל שְׁמוּאֵל עַצְמוֹ אֵין לִי מְאוּמָה, אֲבָל אֲנִי חוֹשֶׁבֶת בְּצֶדֶק, כִּי לֵאָה הָיְתָה צְרִיכָה לְסַפֵּר לִי וּלְהִוָּעֵץ אִתִּי בְּטֶרֶם תֶּאֱהָבֵהוּ. וּבְכָל זֹאת לוּ רָאִיתָ אֶת הֲלִיכוֹתֵינוּ עִם הֶחָתָן. בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה אַחַר הַ“תְּנָאִים” בֵּרַךְ מִיכָאֵל שֶׁלִּי אֶת הֶחָתָן בְּ“מִי שֶׁבֵּרַךְ” וַיְנַדֵּב לִכְבוֹדוֹ לֹא אֵיזֶה חַ"י פֶּנִּים, כִּי אִם גִּינֵאָה שְׁלֵמָה, גַּם אֶת הוֹרָיו וְאֶת כָּל הַקָּהָל בֵּרַךְ וַיְנַדֵּב עוֹד חֲצִי “כֶּתֶר”, גַּם לַחַזָּן נָתַן חֲמִשָּׁה שִׁילִינְגִּים…

– אַךְ זֶה פַזְרָן גָּדוֹל! – קָרָא מֹשֶׁה מִשְׁתּוֹמֵם.

– אֲנִי אוֹהֶבֶת לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר בְּהוֹד וְהָדָר כָּרָאוּי לִכְבוֹדִי. אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יוּכַל לְהַטִּיל סֶפֶק בְּנִדְבַת רוּחִי וְצִדְקַת פִּזְרוֹנִי. וּמַה ־ מַצָּבְךָ אַתָּה כָעֵת? וּמַה־שְׁלוֹם אִמֶּךָ?

מֹשֶׁה הוֹרִיד אֶת רֹאשׁוֹ וַיֵּאָנַח מָרָה. – אִמִּי כָל כָּךְ חַלָּשָׁה – עָנָה מֹשֶׁה בַאֲנָחָה – הִיא אִשָּׁה זְקֵנָה מְאֹד, וּמֵאֵין לֶחֶם בְּבֵיתִי תָּמוּת מַהֵר בָּרָעָב.

– עָלֶיךָ לִפְנוֹת בְּבַקָּשָׁה אֶל הַוַּעַד הַמְּפַקֵּחַ עַל בֵּית הַמַּחֲסֶה לְאַלְמָנוֹת זְקֵנוֹת, כִּי יַאַסְפוּהָ אֶל הַבָּיִת. גַּם אֲנַחְנוּ נַחְתֹּם עַל כְּתַב הַבַּקָּשָׁה.

– יַאֲרִיךְ נָא ד' אֶת יָמֶיךָ עַל טוּב לִבֵּךְ וְחֶמְלָתֵךְ עָלֶיהָ. אַךְ הִנֵּה חַבְרֵי הַוַּעַד אוֹמְרִים, כִּי כְבָר הִגְדִּילוּ חַסְדָּם עִמָּדִי בְקַבְּלָם אֶת בִּנְיָמִין בְּנִי לְבֵית הַיְתוֹמִים שֶׁלָּהֶם, וְכִי לֹא טוֹב עָשִׂיתִי בַּהֲבִיאִי אוֹתָהּ מִפּוֹלַנִּיָּה הֵנָּה. הֵם אוֹמְרִים, כִּי יֵשׁ אַלְמָנוֹת רַבּוֹת יְלִידוֹת אַנְגְּלִיָּה הַמְּבַקְּשׁוֹת לְהַכְנִיסָן אֶל הַבָּיִת.

– וְהַצֶּדֶק אִתָּם – בְּכָל אוֹפָן הֵן יָכְלָה לָמוּת שָׁם בְּאֶרֶץ שֶׁל יְהוּדִים, לֹא בְאֶרֶץ “גוֹיִים” כָּאָרֶץ הַזֹּאת.

– אֲבָל הִיא הָיְתָה שָׁם גַּלְמוּדָה וַעֲזוּבָה מִכָּל קְרוֹבֶיהָ, וַאֲנִי הִרְוַחְתִּי אָז לִטְרָה לְשָׁבוּעַ; הַחַיָּטוּת הֵבִיאָה אָז בְּרָכָה רַבָּה לְעוֹבְדֶיהָ, וְהָרֻבִּלִים הָאֲחָדִים שֶׁשָּׁלַחְתִּי לָהּ לֹא הִסְפִּיקוּ אֶת צְרָכֶיהָ.

– כֵּן; אֲבָל בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה לְךָ כָּל מִשְׁפָּט וְצֶדֶק לִשְׁלֹחַ לָהּ כֶּסֶף וְאַף לֹא לַהֲבִיאָהּ הֵנָּה. הֵן לָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה אֶת גִּיטְל קְרוֹבָתִי (עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם!) וַתְּהִי רֵאשִׁית חוֹבָתְךָ לְפַרְנֵס אוֹתָהּ וְאֶת יְלָדֶיהָ. אִמְּךָ גָּזְלָה אֶת פַּת הַלֶּחֶם הָאַחֲרוֹנָה מִפִּי גִּיטְל, וְלוּלֵא הִיא אָז חָיְתָה עוֹד כַּיּוֹם הַזֶּה.

– לֹא; שָׁגִיתָ הַפַּעַם – עָנָה מֹשֶׁה: הֲלֹא תוֹדִי בְעַצְמֵךְ, כִּי גִיטְל לֹא הָיְתָה אוּרְשִינָה¹⁰, שֶׁלֹּא טָעֲמָה מִפְּרִי עֵץ־הַדַּעַת וְחַיָּה לְעוֹלָם. וּמִלְּבַד זֶה – פֹּה הִתְחִיל מֹשֶׁה לְדַבֵּר בְּנִגּוּן הַגְּמָרָא וַאֲגֻדָּלוֹ גַם הִיא הָיְתָה לוֹ לְעֵזֶר מְעַט – הִנֵּה הָאִשָּׁה לוֹקַחַת גַּם הִיא חֵלֶק בְּמִצְוַת בַּעֲלָהּ וִילָדֶיהָ, וּבְכֵן הֲלֹא תַרְוִיחַ גִּיטְל הַרְבֵּה מִן הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַהֲבִיאִי אֶת אִמִּי הֵנָּה לְפַרְנְסָהּ. וְלוּ רַק חָפֵץ ה' כִּי עַתָּה הָיְתָה עוֹד גִּיטְל שֶׁלִּי בַחַיִּים אַף בִּהְיוֹת אִמִּי עִמָּנוּ פֹּה. וְאַף בְּנוֹגֵעַ לְבָנַי, הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הַזָּן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו הוּא יָזוּן וִיפַרְנֵס גַּם אוֹתָם. הוּא – בָרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ! – זָן אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא עַל־יְדֵי הָעוֹרְבִים וַאֲקַוֶּה, כִּי לֹא יַעֲזֹב גַם אוֹתִי וְאֶת בְּנֵי־בֵיתִי לָמוּת בָּרָעָב.

– אָכֵן אִישׁ קָדוֹשׁ אַתָּה, מֹשֶׁה – קָרְאָה מַלְכָּה בְרֶגֶשׁ – לוּ לָמְדוּ כָּל הָאֲנָשִׁים תּוֹרָה וְיָדְעוּ אוֹתָהּ כָּמוֹךָ, אָז כְּבָר בָּא הַמָּשִׁיחַ. הֵא לְךָ חֲמִשָּׁה שִׁילִינְגִּים. בַּכֶּסֶף הַזֶּה תוּכַל לִקְנוֹת לְךָ סַל לִמּוֹנִים טוֹבִים בְּשׁוּק הַפֵּרוֹת שֶׁבְּ“כִכַּר הַדּוּכָס”, וְאִם תִּמְכְּרֵם אַחַר כַּךְ לְיוֹשְׁבֵי “פִּיטִיקוֹט לֵין” בַּחֲצִי פֶּנִי כָּל אֶחָד, אָז תַּרְוִיחַ סַךְ הָגוּן, וְהָיָה לְךָ הָרֶוַח לְפַרְנְסָתְךָ וּבְקָרוֹב תִקְנֶה, עוֹד סַל לִמּוֹנִים וְכֵן תַּעֲשֶׂה עַד אֲשֶׁר תִּמְצָא לְךָ עֲבוֹדָה.

מֹשֶׁה שָׁמַע לִדְבָרֶיהָ בְּשׂוּם לֵב, כְּמוֹ לוּ יֶדַע עַד מָה מִיסוֹדֵי הִלְכוֹת הַמִּסְחָר הַזֶּה. – הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יְבָרֵךְ אוֹתָךְ בְּחַיִּים טוֹבִים וּנְעִימִים וְתִזְכִּי לִרְאוֹת בְּשִׂמְחוֹת נְכָדָיךְ! מֹשֶׁה הָלַךְ לוֹ בְלֵב שָׂמֵחַ וַיִּקֶן לִבְנֵי בֵיתוֹ אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם וּמֵרב שִׂמְחָתוֹ קָנָה לְבָנָיו גַּם כְּעָכִים.

לְמָחָר בַּבֹּקֶר יָצָא מִבֵּיתוֹ וַיֵּלֵךְ לוֹ אֶל שׁוּק הַפֵּרוֹת וַיִּקֶן בִּשְׁאֵרִית הַכֶּסֶף לִמּוֹנִים. אָז שָׁב לוֹ אֶל רְחוֹב “פִיטִיקוֹט לֵין” וַיִּקְרָא בְאַנְגְּלִית נִלְעָגָה: – לִמּוֹנִים! לִמּוֹנִים טוֹבִים מְאֹד! שְׁנֵי פֶּנִּים כָּל אֶחָד, שְׁנֵי פֶּנִּים כָּל אֶחָד!

פֶּרֶק רְבִיעִי: פִּדְיוֹן הַבֵּן וְהַבַּת

וּמַלְכָּה לֹא חִכְּתָה הַרְבֵּה לְאַלּוּף “נְעוּרֶיהָ”, כִּי הוּא בָא כַּעֲבֹר שָׁעָה קְצָרָה. זֶה הָיָה אִישׁ צָעִיר כְּבֶן שְׁלשִׁים, פָּנָיו מְלֵאִים וַאֲדֻמִּים, מַבָּטוֹ מַזְהִיר וְחוֹדֵר וְכָל מַרְאֵהוּ אוֹמֵר חַיִּים וְעֵסֶק.

מִיכָאֵל בִּירְנְבּוֹים, אִם כִּי הָיָה יְלִיד גֵּרְמַנִיָּה, בְּכָל זֹאת דִּבֵּר אַנְגְּלִית כִּיהוּדִי בְרִיטִי גָמוּר. הוּא הָיָה נִכְבָּד מְאֹד בַּעֲדָתוֹ הַקְּטַנָּה, לֵאמֹר: בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲשֶׁר לָהּ. בָּעֵת הָאַחֲרוֹנָה נִבְחַר לְגַבַּאי וּלְפַרְנָס יַחַד, וּלְאוֹת תּוֹדָה עַל הַכָּבוֹד אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ, עָמַד וְנָדַב לְבֵית־הַכְּנֶסֶת פָּרֹכֶת יְקָרָה מְרֻקֶּמֶת־מֶשִׁי וַעֲדוּיָה בְ“מָגֵן־דָּוִד” שֶׁל זָהָב, אֲשֶׁר הִתְנוֹסְסָה לְתִפְאֶרֶת עַל־פְּנֵי אֲרוֹן־הַקֹּדֶשׁ.

הוּא הָיָה הַהֶפֶךְ מִמֹּשֶׁה אַנְסִיל. חֲרִיצוּתוֹ לֹא יָדְעָה מְנוּחָה. מִמּוֹכֵר עִתּוֹנִים בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר עָלָה מַעְלָה מָעְלָה, וַיְהִי לְסוֹחֵר בְּתַכְשִׁיטֵי־זָהָב וְאַבְנֵי־חֵן מְזֻיָּפוֹת, בַּעַל לְקוּחוֹת רַבִּים בְּכָל הַכְּפָרִים וְעָרֵי הַשָּׂדֶה עוֹד בְּטֶרֶם מָלְאוּ לוֹ עֶשְׂרִים שָׁנָה. הוּא לֹא עָסַק בְּשׁוּם דָּבָר, אֲשֶׁר לֹא יָדַע מֵרֹאשׁ, כִּי שְׂכָרוֹ נָכוֹן לְפָנָיו. וְכַאֲשֶׁר נָשָׂא בִשְׁנַת הָעֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ אִשָּׁה זְקֵנָה מִמֶּנּוּ כִמְעַט כִּפְלַיִם, הָיָה גַם כֵּן הָעֵסֶק וְהָרֶוַח לְנֶגֶד עֵינָיו. תֵּכֶּף אַחַר חֲתֻנָּתוֹ הֵחֵל לִסְחֹר בְּאַבְנֵי־חֵן אֲמִתּוֹת וַיַּעַשֹׁ חַיִל בְּמִסְחָרוֹ.

– שָׁלוֹם, “אִמָּא”! – אָמַר מִיכָאֵל בִּירְנְבּוֹים לְאִשְׁתּוֹ בְבוֹאוֹ הַחַדְרָה. הוּא קָרָא לָהּ בְּשֵׁם “אֵם”, לֹא יַעַן כִּי הָיוּ לוֹ בָנִים מִמֶּנֶּה, כִּי אִם יַעַן כִּי הָיוּ לָהּ בָּנִים.

– שָׁלוֹם, מַחְמַדֵּי! – עָנְתָה מַלְכָּה וַתַּבֵּט

אֵלָיו בְּאַהֲבָה – וּמָה? הַהֵבִיאָה נְסִיעָתְךָ הָאַחֲרוֹנָה רֶוַח

טוֹב?

– לֹא. הָעֲסָקִים הוֹלְכִים וְרָעִים. אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁלַח יָדוֹ לְכִיסוֹ. וּפֹה?

– פֹּה אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יוֹצִיא יָדוֹ מִכִּיסוֹ –

כְּלָבִים עֲצֵלִים! הַכֹּל קוֹרְאִים שְׁבִיתָה וְגַם הַיְּהוּדִים עִמָּהֶם. נְבָלָה שֶׁלֹּא נִשְׁמְעָה עוֹד! הַסַּנְדְּלָרִים, עוֹשֵׂי הַכּוֹבָעִים, הַבּוּרְסְקִים – כֻּלָּם קוֹרְאִים פֶּה אֶחָד שְׁבִיתָה! וְהִנֵּה שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים, כִּי גַם הַחַיָּטִים מִתְעוֹרְרִים לִקְרֹא שְׁבִיתָה; פְּתָאִים! מָצְאוּ לָהֶם שְׁעַת הַכֹּשֶׁר בָּעֵת כָּזֹאת, אֲשֶׁר סְחַר הַבְּגָדִים יָרַד מְאֹד.

– הוֹי, הוֹי, הָרָעָה אֵינָהּ גְּדוֹלָה כָל כַּךְ, אִמָּא – קָרָא מִיכָאֵל בִּצְחוֹק בְּסוֹבְבוֹ עַל אֶצְבָּעוֹ טַבַּעַת עָבָה מְשֻׁבֶּצֶת בְּאֶבֶן־חֵן – וּמָה הַיָּלֶד?

– אֵיזֶה יֶלֶד? – שָׁאֲלָה מַלְכָּה כְאִלּוּ לֹא הֵבִינָה אֵת שְׁאֵלָתוֹ.

– פוּי! – שָׁרַק מִיכָאֵל – כַּנִּרְאֶה כְבָר קָרוּ פֹה חֲדָשׁוֹת, הֲלֹא? אֵין כָּל חָדָשׁ, מַחְמַדֵּי.

– טוֹב אֵפוֹא, אֲנִי הוֹלֵךְ שָׁמָה, נֵלְכָה נָא יַחַד,

אִמָּא. חַכִּי־נָא רֶגַע הַאֵין פֹּה מִבְרֶשֶׁת לְנַקּוֹת אֶת

מִכְנָסָי?

– יֵשׁ, יַקִּירִי – עָנְתָה מַלְכָּה, אֲשֵׁר לֹא חָשְׁדָה אוֹתוֹ בִמְאוּמָה – הִנֵּה לְפָנֶיךָ.

צְחוֹק־מִרְמָה עָבַר עַל שִׂפְתֵי מִיכָאֵל בְּנַקּוֹתוֹ אֶת מִכְנָסָיו בַּמִּבְרֶשֶׁת הַיְדוּעַה לוֹ; וּמִבְּלִי דַּבֵּר עוֹד רָץ מַהֵר עַל־פְּנֵי רֹחַב הָרְחוֹב אֶל בֵּית מִילִי. כַּעֲבֹר רְגָעִים מִסְפָּר בָּאָה מִשָּׁם הַמְּשָׁרֶתֶת, וַתֹּאמֶר: – הַגְּבֶרֶת מְבַקֶּשֶׁת, כִּי תוֹאִילִי בְטוּבֵךְ לָבוֹא אֵלֵינוּ, הַיֶּלֶד בּוֹכֶה וּמִתְגַּעְגֵּעַ אֶל זְקֶנְתּוֹ.

– הוֹי, מַחַט! חַיָּה אֲנִי, כִּי גַם הַפַּעַם מַחַט! – קָרְאָה מַלְכָּה בְשִׂמְחָה עַל נִצְחוֹנָהּ, אֲבָל לֹא נָעָה מִמְּקוֹמָהּ. כַּעֲבֹר חֲמִשָּׁה דַקִּים קָמָה בְגָאוֹן מִכִּסְּאָהּ וַתִּגַּשׁ אֶל הַמַּרְאָה וַתְּכוֹנֵן אֶת הַקַּפְלֵט עַל רֹאשָׁה וַתָּסֶר אֶת הָאָבָק, שֶׁלֹּא הָיָה כְלַל, מֵעַל שַׁרְוֻלָּה, אַחֲרֵי־כֵן שָׂמָה מִגְבַּעְתָּהּ עַל רֹאשָׁה וְהַנְדַּנָּה בְפִיהָ, וּבְקַחְתָּהּ אֶת הַמִּבְרֶשֶׁת בְּיָדֶיהָ, הָלְכָהּ לָהּ הָלֹךְ וְקָרֹב אֶל בֵּית מִילִי.

הַפֶּתַח הָיָה פָּתוּחַ לְמֶחֱצָה, אַךְ הִיא דָפְקָה בָרִאשׁוֹנָה בַדֶּלֶת, אַחֲרֵי כֵן שָׁאֲלָה אֶת הַמְשָׁרֶתֶת:

– הַגְּבֶרֶת פִילִיפְּס בַּבָּיִת?

– כֵּן, גְּבִרְתִּי, כֻּלָּם לְמָעְלָה.

– אִם כֵּן אֵלְכָה לִי וַאֲשִׁיבֶנָּה לָהּ בְּיָדַי.

– מַלְכָּה עָבְרָה בֵּין הָאוֹרְחִים עַד בּוֹאָהּ לִפְנֵי מִילִי הַיּוֹשֶׁבֶת עַל הַסַּפָּה וִיחֶזְקֵאל שָׁכַב בִּמְנוּחָה

בִזְרֹעוֹתֶיהָ.

– מִילִי יַקִּירָתִי, הִנֵּה בָאתִי לְהָשִׁיב לָךְ אֶת מִבְרַשְׁתֵּךְ, וְחֵן־חֵן לֵךְ עַל אֲשֶׁר הִשְׁאַלְתְּ אוֹתָהּ לִי

– הֲלֹא יָדַעְתְּ, אִמִּי, כִּי אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים בָּךְ תָּמִיד – אָמְרָה מִילִי בִמְנוּחָה.

וְהַנָּשִׁים חִבְּקוּ אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ. גַּם אֶפְרַיִם, אִישׁ קְצַר קוֹמָה וְדַל בָּשָׂר, נָשַׁק לְחוֹתַנְתּוֹ, אֲשֶׁר רָם לְבָבָהּ מְאֹד בַּכָּבוֹד הַנַּעֲשֶׂה לָהּ. – וּמַה, הַכְּבָר עָבַר סִמַּן דְּקִירַת הַמַּחַט מֵעַל בֶּטֶן הָאוֹצָר הַקָּטָן שֶׁלִּי? – שָׁאֲלָה מַלְכָּה אֶת מִילִי, בְּקַחְתָּהּ אֶת הַיֶּלֶד בִּזְרֹעוֹתֶיהָ, מִבְּלִי שִׂים לֵב, כִּי שֻׁנּוּ פִתְאֹם פְּנֵי הַיֶּלֶד, הַנָּכוֹן לְהִתְפָּרֵץ בְּבֶכִי.

– כֵּן, זֹאת הָיְתָה רַק עֲקִיצַת פַּרְעוֹשׁ – עָנְתָה מִילִי, אַךְ הוֹסִיפָה תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר: – אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת הֵיטֵב אֶל הַחִתּוּלִים הָרַכִּים בְּטֶרֶם אֶחְתֹּל בָּהֶם, לִרְאוֹת אִם אֵין שָׁם מַחַט.

– זֶה טוֹב מְאֹד! גַּם מְחָטִים, גַּם פַּרְעוֹשִׁים נִמְצָאִים תָּמִיד מִבְּלִי מֵשִׂים – הֵעִירָה מַלְכָּה בְתוֹר פְּשָׁרָה לַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁפָּרְצָה בֵינֵיהֶן – וְאַיֵּה לֵאָה?

– לֵאָה עֲסוּקָה עַתָּה בָרְחָבָה¹¹ לְבַשֵּׁל אֶת יֶתֶר הַדָּגִים הַאֵינֵךְ חָשָׁה פֹה אֶת הָרֵיחַ?

– וְאַיֵּה הַכֹּהֵן?

– כְּבָר שָׁלַחְנוּ לִקְרֹא לְחַיִימְ’ס הַזָּקֵן, הַיּוֹשֵׁב בִּקְצֵה הֶ“חֳרָבוֹת” וּמְחַכִּים לוֹ שֶׁיָּבוֹא.

פִּתְאֹם הֵחֵל הַיֶּלֶד יְחֶזְקֵאל לִבְכּוֹת בְּקוֹל גָּדוֹל וּמַלְכָּה לֹא יָכְלָה לְהַשְׁתִּיקוֹ.

– לֶךְ־לְךָ אֵפוֹא! לֵךְ אֶל אִמֶּךָ – קָרְאָה מַלְכָּה בְרֹגֶז – כָּל יְלָדַי הָיוּ כֵן. אַךְ הִנֵּה רֵד הַיּוֹם. צָרִיךְ לִשְׁלֹחַ שֵׁנִית אַחֲרֵי חַיִימְ’ס הַזָּקֵן.

– אֵין כֹּל צֹרֶךְ לְמַהֵר, אִמָּא – הִרְגִּיעַ מִיכָאֵל בִּירְנְבּוֹים אֶת אִשְׁתּוֹ – הֵן עָלֵינוּ לְחַכּוֹת עוֹד לִשְׁמוּאֵל.

– וּמִי הוּא זֶה שְׁמוּאֵל? – הוֹסִיפָה מַלְכָּה לְהִתְרַגֵּשׁ.

– הֲלֹא הוּא “חֲתַן” לֵאָה – עָנָה מִיכָאֵל בִּמְנוּחָה.

– אַךְ זֶה יָפֶה! – קָרְאָה מַלְכָּה בְהִתּוּל מְרִי – נֶכְדִי צָרִיךְ לְחַכּוֹת לִבְנוֹ שֶׁל “גֵּר”… וּמַדּוּעַ לֹא בָא עַד הֵנָּה?

– עוֹד מְעַט וְיָבֹא.

– וּמֵאַיִן אַתָּה יוֹדֵעַ זֹאת?

– הוּא בָא עִמִּי בְּרַכֶּבֶת אַחַת, וְהִנֵּה סָר הַבַּיְתָה לִרְאוֹת אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ, לִרְחֹץ וְלִלְבֹּשׁ וְלָבוֹא הֵנָּה. וְיַעַן כִּי בָא הָעִירָה אַךְ בִּשְׁבִיל חַג מִשְׁפַּחְתֵּנוּ, אֵין מִן הַנִּמּוּס לְהַתְחִיל אֶת פִּדְיוֹן הַבֵּן לִפְנֵי בוֹאוֹ. נְסִיעָה אֲרֻכָּה כָזֹאת בָּאֲוִּיר קַר כָּזֶה לֹא דָבָר קַל הוּא. הִנֵּה גַּם אֲנִי קָפְאוּ רַגְלַי בְּשִׁבְתִּי בַמֶּרְכָּבָה.

– כִּבְשָׂתִי הַמִּסְכֵּנָה! – קָרְאָה מַלְכָּה בְאַהֲבָה וְרַחֲמִים רַבִּים וַתַּעֲבֵר יָדָהּ עַל לְחָיָיו הַמְּלֵאוֹת וְהָאֲדֻמּוֹת.

כָּרֶגַע הוֹפִיעַ שְׁמוּאֵל לֶוִּין, וְלֵאָה מִהֲרָה לָבוֹא מִן הַמִּטְבָּח אֲשֶׁר בָּרְחָבָה לְבָרְכוֹ בְשָּׁלוֹם.

זֶה הָיָה אִישׁ רָם הַקּוֹמָה וְחָסוֹן כָּאַלּוֹן, פָּנָיו צָחִים וַאֲדֻמִּים, שְׂפָמוֹ שָׁחוֹר וּמְסֻלְסָל וְכָל תְּמוּנָתוֹ אוֹמֶרֶת חֲרִיצוּת וְחַיִּים.

בְּבוֹאוֹ הַבַּיְתָה נָשַׁק לְלֵאָה.

לֵאָה הָיְתָה עַלְמָה רָמַת קוֹמָה וְנֶחְמָדָה לְמַרְאֶה בְּפָנֶיהָ הַצַּחִים וְשַׂעֲרוֹתֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת. קוֹלָהּ נִשְׁמַע תָּמִיד בְּכָל פִּנּוֹת הַבָּיִת. הִיא מָשְׁכָה עָלֶיהָ אֶת עֵינֵי כָל רוֹאֶיהָ בִיפִי־גִזְרָתָהּ וּבְיִחוּד, בְּרַעֲנַנּוּתָהּ, בְּכָל תְּנוּעוֹתֶיהָ הַמְּלֵאוֹת חַיִּים. אַגָּדָה הָיְתָה שְׁגוּרָה בְּפִי יוֹשְׁבַי הַ“לֵּין”, כִּי עַלְמָה כָזֹאת הָיְתָה בָרְחוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר מָצְאָה חֵן בְּעֵינֵי אַחַד הַנְּסִיכִים וַיִּקָּחֶנָּה לוֹ לְאִשָּׁה. אַךְ לֵאָה שָׂמְחָה בְחֶלְקָהּ – בִּשְׁמוּאֵל, אֲשֶׁר גַּם בִּיפִי־מַרְאֵהוּ, גַּם בִּתְכוּנוֹתָיו הָיָה רָאוּי וְהָגוּן לִהְיוֹת בֶּן־זוּגָהּ.

אַחֲרֵי רְגָעִים מִסְפָּר בָּאוּ עוֹד קְרוּאִים רַבִּים בֵּינֵיהֶם הָיְתָה מָרַת יַעֲקֹב’ס, אֵשֶׁת הָרַב רַבִּי שְׁמוּאֵל, עִם בִּתָּהּ הַיָּפָה חַנָּה. לְאַחֲרוֹנָה בָא הָאָדוֹן חַיִימְ’ס הַכֹּהֵן מֶנְדִיל חַיִימְ’ס לֹא הִתְגָּאֶה בִכְהֻנָּתוֹ, אַף כִּי אִם נַאֲמִין לְדִבְרֵי קַבָּלָה, הִתְיַחֵס לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, יִחוּס גָּדוֹל רַב יֶתֶר גַּם מִיחוּסָהּ שֶּׁל הַמַּלְכָּה וִיקְטוֹרְיָּה.

זֶה הָיָה אִישׁ שְׁפַל־רוּחַ כְּבֶן שִׁשִּׁים, לָבוּשׁ קַפּוֹטָה שְׁחוֹרָה וּבָלָה מְעַט וּבַת־צְחוֹק שֶׁל יֶלֶד רִחֲפָה עַל שְׂפָתָיו. כָּל גֵּאוּת מִשְׁפַּחְתּוֹ הִצְטַמְצְמָה, כַּנִּרְאֶה, בְּמִרְיָם בִּתּוֹ, אֲשֶׁר תַּבְנִית חָטְמָה הִבִּיעָה גֵאוּת בְּיַחַס לְכָל הַסּוֹבְבִים אוֹתָהּ. הִיא נִלְוְתָה הַפַּעַם אֶל אָבִיהָ אַךְ מֵחֶפְצָהּ לִרְאוֹת פִּדְיוֹן הַבֵּן. הִיא הִצְטַיְּנָה בְסַקְרָנוּתָהּ. עַל כּוֹבָעָה הִסְנוֹסְסָה נוֹצָה מְגֻוֶּנֶת גְּדוֹלָה וְעַל צַוָּארָהּ מַעֲטָפָה יָפָה. הִיא הִרְוִיחָה שְׁלשִׁים שִׁילִינְג לְשָׁבוּעַ, כִּי הָיְתָה מוֹרָה (בְּבֵית סִפְרָהּ לָמְדָה גַם אֶסְתֵּר אַנְסִיל). נִכָּר הָיָה, כִּי הוֹדוֹת לְתִלְבָּשְׁתָּהּ אֵחַר אָבִיהָ הַזָּקֵן לָבוֹא לְפִדְיוֹן הַבֵּן.

בִּיאַת הַכֹּהֵן הַזָּקֵן הָיְתָה כְעֵין סִסְמָה, כִּי כְבָר הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְהַתְחִיל אֶת הַטֶּקֶס הַדָּתִי, וְהַגְּבָרִים שָׂמוּ כּוֹבָעֵיהֶם עַל רָאשֵׁיהֶם.

אֶפְרַיִם לָקַח בִּזְהִירוּת רַבָּה אֶת הַיֶּלֶד מִזְּרֹעוֹת מִילִי, אֲשֶׁר הֵנִיקַתְהוּ וַיִּמְסְרֵהוּ אֶל הַכֹּהֵן הַזָּקֵן. לָאֹשֶׁר, כְּבָר שָׁתָה יְחֶזְקֵאל לִרְוָיָה מֵחֲלֵב אִמּוֹ וַיִּדֹּם וְלֹא הִתְעַנְיֵן כְּלַל בַּמִּסְחָר שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ. – זֶהוּ בְנִי בְכוֹרִי – קָרָא אֶפְרַיִם, בְּמָסְרוֹ אֶת יְחֶזְקֵאל לַכֹּהֵן – הוּא פֶטֶר רֶחֶם לְאִמּוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא צִוָּה לִפְדּוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה כְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא; וְנֶאֱמַר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם בִּבְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, לִי הוּא.

וְאֶפְרַיִם פִילִיפְּס מָסַר לַכֹּהֵן חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁילִינְג כֶּסֶף, וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַכֹּהֵן אֲרַמִּית:

– מַה בָּעִית טְפֵי¹² לִתַּן לִי: בִּנְךָ בְּכוֹרְךָ, שֶׁהוּא פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמּוֹ, אוֹ בָעִית לִפְדּוֹתוֹ בַחֲמִשָּׁה סְלָעִים כְּדִמְחֻיַבְתְּ מִדְּאוֹרַיְתָא

וְאֶפְרַיִם עָנָה אֲרַמִּית וְעִבְרִית יָחַד!

– “חָפֵץ אֲנִי לִפְדּוֹת אֶת בְּנִי, וְהֵילָךְ דְּמֵי פִּדְיוֹנוֹ כְּדִמְחֻיַבְתִּי מִדְּאוֹרַיְתָא”.

אָז לָקַח חַיִּימְ’ס אֶת הַכֶּסֶף וַיָּשָׁב אֶת הַיֶּלֶד לְאָבִיו אֲשֶׁר קִבְּלָהוּ בִּבְרָכָה לֵאלֹהֵי־מָרוֹם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁהוּ בְמִצְוֹתָיו וְהֶחֱיָהוּ וְקִיְּמָהוּ לַזְּמַן הַזֶּה. אָז לָקַח הַכֹּהֵן הַזָּקֵן אֶת הַכֶּסֶף וַיְסוֹבֵב אוֹתוֹ מֵעַל רֹאשׁ הַיֶּלֶד, וַיֹּאמֶר:

– “זֶה תַחַת זֶה, זֶה חִלּוּף זֶה, זֶה מָחוּל עַל זֶה, ויִכָּנֵס זֶה הַבֵּן לְחַיִּים, לְתוֹרָה וּלְיִרְאַת שָׁמָיִם. יְהִי רָצוֹן, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לְפִדְיוֹן כֵּן יִכָּנֵס לְתוֹרָה, לְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים! אָמֵן”. אָז פָּרַש יָדָיו עַל רֹאשׁ הַיֶּלֶד, וַיְּבָרְכֵהוּ.

– "יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶׁה.

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. כִּי אֹרֵךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ. ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ".

– “אָמֵן”! – עָנוּ כָל הַקְּרוּאִים וּבְכָל פִּנּוֹת

הַחֶדֶר נִשְׁמְעוּ שִׂיחוֹת עַלִיזוֹת, בְּדִיחוֹת וַהֲלָצוֹת שׁוֹנוֹת; כֻּלָּם הִפְלִיאוּ לְהַלֵּל אֶת הַנְהָגָתוֹ שֶׁל יְחֶזְקֵאל הַמְצֻיָּנָה.

לֵאָה הַיָּפָה הֵבִיאָה כוֹסוֹת תֵּה לְכָל הַקְּרוּאִים, אַף הוֹצִיאָה לָאוֹר אֶת הַתּוּפִינִים מֵחֶבְיוֹן חֲבִילוֹתֵיהֶם. אֶפְרַיִם פִילִיפְּס וּשְׁמוּאֵל לֶוִּין נִדְבְּרוּ יַחַד בִּסְחַר הַסּוּסִים, וְחַיִּימְ’ס הַזָּקֵן וּמַלְכָּה הִתְוַכְּחוּ בְאוֹתָהּ שָׁעָה, מַה־לַּעֲשׂוֹת בַחֲמִשָּׁה־עָשָׂר הַשִּׁילִינְגִּים דְּמֵי פִדְיוֹן נֶכְדָּהּ. יָדֹעַ יָדְעָה מַלְכָּה, כִּי זֶה חַיִּימְ’ס הָאִישׁ עָנִי וְיוֹדֵעַ מַחְסוֹר וְעַל כֵּן לֹא חָפְצָה בְשׁוּם אוֹפָן לְקַבֵּל בַּחֲזָרָה אֶת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹן בְּתוֹר מַתָּנָה לַבְּכוֹר, כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִים הַכֹּהֲנִים לַעֲשׂוֹת, וּלְעֻמָּתָהּ הָיָה הַכֹּהֵן אִישׁ גֵּאֶה, וּבִפְנֵי בִתּוֹ מִרְיָם – גַּם תַּקִּיף בְּדַעְתּוֹ. לְסוֹף הִסְכִּימוּ בֵינֵיהֶם, כִּי יְנַדֵּב הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף לְבֵית הַכְּנֶסֶת וִיבָרֵךְ בְּ“מִי שֶׁבֵּרַךְ” אֶת הַבְּכוֹר הַקָּטָן.

______________

אָז יָרְדוּ כָל הַקְּרוּאִים אֶל אוּלַם הָאוֹרְחִים לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב, שֶׁעַל פִּי חֻקֵּי הַגֶּטּוֹ לֹא יֵרָאֶה וְלֹא יִמָּצֵא בָהּ כָּל בְּשַׂר בְּהֵמָה וְעוֹף, בִּלְתִּי אִם דָּגִים.

וְאָמְנָם הַמַּאֲכָל הַיּוֹתֵר נִכְבָּד בַּסְּעֻדָּה הָיוּ דָגִים, וְלֹא דָּגִים מְבֻשָּׁלִים, כִּי אִם צְלוּיִם.

בְּשֶׁבֶת הַקְּרוּאִים מִסָּבִיב לַשֻּׁלְחָן וְעָסְקוּ בְּכֹבֶד רֹאשׁ בֶּחָכְמוֹת הַנִּתּוּחַ שֶׁל הַדָּגִים אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם עָלָה רַעְיוֹן עַל לֵב שְׁמוּאֵל לֶוִּין. אָז הִנִּיחַ אֶת סַכִּינוֹ וּמַזְלֵגוֹ וַיִּקְרָא בְקוֹל!

– שִׁמְעוּ, בָּנַי!

כָּל הָעֵינַיִם נִשְּׂאוּ אֵלָיו.

– שִׁמְעוּ, בָּנַי! – שָׁנָה שְׁמוּאֵל בִּרְצִינוּת נוֹרָאָה. וְאַחֲרֵי דֻמִּיַּת רְגָעִים מִסְפָּר הוֹסִיף: הִנֵּה שָׁכַחְתִּי לִמְסֹר לְלֵאָה אֶת הַמַּתָּנָה מֵחֲתָנָהּ.

– הוֹ – הוֹ – הוֹ! – נֶאֶנְחוּ הַקְּרוּאִים, אֲשֶׁר הִתְעַנְיְנוּ מְאֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. לֵאָה, אֲשֶׁר יָשְׁבָה בִקְצֵה הַשֻּׁלְחָן מִמּוּלוֹ קָמָה מִכִּסְּאָהּ בְּהִתְרַגְּשׁוּת.

אִם בָּאֱמֶת שָׁכַח שְׁמוּאֵל עַל־דְּבַר מַתְּנָתוֹ, אוֹ כִי בָחַר לוֹ בְכַוָּנָה אֶת הָרֶגַע הַזֶּה בִּכְדֵי לְהַגְדִּיל אֶת הָרֹשֶׁם – דָבָר זֶה לֹא יָדוּעַ; אַךְ הָרֹשֶׁם הַתֵּאַטְּרַלִּי שֶׁעָשׂוּ דְבָרָיו וּתְנוּעַת יָדוֹ, בְּהוֹצִיאוֹ מִכִּיס־חָזִיָּתוֹ תַּכְרִיךְ־נְיָר קָטָן, הָיָה נַעֲלֶה מֵעַל כָּל סָפֶק.

– זֹאת – קְרָא בְקוֹל בְּדָפְקוֹ בְיָדוֹ עַל הַתַּכְרִיךְ, בִּתְנוּעַת קוֹסֵם, שֶׁבָּא לְהַשְׁבִּיעַ אֵיזֶה רוּחַ רָעָה – קָנִיתִי אֶתְמֹל בַּבֹּקֶר בְּעַד כַּלָּתִי הַיָּפָה. רְאֵה נָא, אָמַרְתִּי לְנפְשִׁי – הִנֵּה אַתָּה נָכוֹן לָלֶכֶת הָעִירָה לִכְבוֹד יְחֶזְקֵאל פִילִיפְּס, וְיַעַן כִּי עַלְמָתְךָ הַמִּסְכֵּנָה מְחַכָּה לְבוֹאֲךָ אַךְ לְחַג הַפֶּסַח, עַל כֵּן עָלֶיךָ לִגְמֹל עָלֶיהָ עַל רְאוֹתָהּ אֶת פָּנֶיךָ בְּלֹא־עֵת.

וּבְדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה קָם וַיּוֹצֵא מִן הַתַּכְרִיךְ הַלָּבָן טָבַּעַת זָהָב עָבָה מְשֻׁבָּצָה בְאֶבֶן־חֵן, אֲשֶׁר הִבְרִיקָה לְעֵינֵי כָל הַקְּרוּאִים.

קְרִיאַת “אָ – אָ – אָ!” אֲרֻכָּה נִשְׁמְעָה בַחֶדֶר וְרַבִּים מֵהַקְּרוּאִים הֵחֵלּוּ לְהַעֲרִיךְ מֵהָרֶגַע הָרִאשׁוֹן אֶת מְחִיר הַטַּבָּעַת.

לֵאָה קָמָה עַל רַגְלֶיהָ, בְּרַק אֶבֶן־הַחֵן מָשַׁךְ אֵלָיו אֶת עֵינֶיהָ הַמַּבְרִיקוֹת גַּם הֵן; אָז הוֹשִׁיטָה אֶת אֶצְבָּעָהּ לְקַבֵּל אֶת הַתְּשׁוּרָה מִידֵי אֲהוּבָהּ. שְׁמוּאֵל הִגִּישׁ אֶת הַטַּבַּעַת אֶל אֶצְבָּעָהּ, אַךְ פִּתְאֹם הֵשִׁיבָהּ אָחוֹר.

– לַמְּבַקֵּשׁ לֹא יִנָּתֵן – קָרָא בְקוֹל עָלֵז – הֵן עֵינַיִךְ לֹא תִשְׂבַּעְנָה! רְאִי, כַּמָּה טַבָּעוֹת כְּבָר נָתַתִּי לָךְ.

הַמַּחֲזֶה הַזֶּה שִׂמַּח אֶת כָּל הַקְּרוּאִים.

– תְּנֶנָּה לִי – קָרְאָה מִרְיָם בִּצְחוֹק וַתּוֹשֵׁט אֶצְבָּעָהּ לְעֻמָּתוֹ – וַאֲנִי אֹמַר לְךָ תּוֹדָה כָל כַּךְ יָפֶה.

– לֹא – עָנָה שְׁמוּאֵל – גַּם אַתְּ לֹא יָשַׁבְתְּ בִּמְנוּחָה; כִּי לָעַלְמָה הַיְשָׁרָה וְהַמְצֻיֶּנֶת בְּהַנְהָגָתָהּ אֶתְּנֶנָּה. קוּמִי נָא אֵפוֹא, חַנָּה יַעֲקֹב’ס, לְקַבֵּל אֶת הַתְּשׁוּרָה.

בַּת־צְחוֹק הוֹפִיעָה עַל שִׂפְתֵי חַנָּה, אֲשֶׁר יָשְׁבָה בִשְׁנֵי מְקוֹמוֹת הַרְחֵק מִמֶּנּוּ, אַךְ לֹא קָמָה מִמְּקוֹמָהּ וַתּוֹסֶף לֶאֱכֹל אֶת הַדָּג אֲשֶׁר לְפָנֶיהָ. וּשְׁמוּאֵל קָם מִמּוֹשָׁבוֹ לִתְרוּעַת צְחוֹק הַקְּרוּאִים מִסָּבִיב וַיֹּאחֶז בְּיָדָהּ הַיְמָנִית וַיָּשֶׂם אֶת הַטַּבַּעַת עַל אֶצְבָּעָהּ בְּחָזְקָה וַיִּקְרָא בְקוֹל שֶׁל רְצִינוּת מְעֻשָּׂה: – הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְטַבַּעַת זוּ כְדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל!"

צְחוֹק גָּדוֹל פָּרַץ מִפִּי הַמְּסֻבִּים, אֲשֶׁר הִתְעַנְּגוּ, כַּנִּרְאֶה, מְאֹד עַל מַחֲזֵה־הִתּוּלִים זֶה, וּפְנֵי לֵאָה הָעַלִּיזִים אָדְמוּ עוֹד יוֹתֵר. חִדּוּדִים וַהֲלָצוֹת וּבְרָכוֹת לַ“זִּוּוּג” הֶחָדָשׁ עָפוּ מִקְּצֵה הַשֻּׁלְחָן וְעַד קָצֵהוּ; גַּם מָרַת יַעֲקֹב’ס צָחֲקָה בְּכָל לֵב, כְּאִלּוּ הִצְלִיחַ בְּיָדָהּ בָּאֱמֶת לְהַשִּׂיא אֶת בִּתָּהּ לְאִישּׁ. וַעֲלִיצוּת הַקְּרוּאִים עָבְרָה כָל גְבוּל, כּוֹסוֹת שֶׁל בְּרָכָה הוּרְמוּ וּשְׁמוּאֵל עָנָה עַל בִּרְכוֹת מְבָרְכָיו בִּבְרָכָה עַל כּוֹס מְלֵאָה קַהֲוָה! פִּתְאֹם, מִבֵּין הַקְּרִיאוֹת הָעַלִּיזוֹת, צִלְצוּל הַסַּכִּינִים וְהַצְּחוֹק נִשְׁמַע קוֹל דַּק מְדַבֵּר חֶרֶשׁ. וְהַקּוֹל קוֹל מַר חַיִּימְ’ס, אֲשֶׁר יָשַׁב לוֹ כָל הָעֵת וַיִּדֹּם, וּמִצְחוֹ קֻמּט מְאֹד.

– מַר לֶוִּין, – קְרָא בְּקוֹל נָמוּךְ וּבִרְצִינוּת – הִנֵּה אֲנִי חוֹשֵׁב עַל־דְּבַר הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ; חוֹשֵׁשׁ אֲנִי מְאֹד, פֶּן לֹא דְּבַר־צְחוֹק הוּא הָרְצִינוּת אֲשֶׁר נִשְׁמְעָה בִקוֹלוֹ מָשַׁךְ אֵלָיו לִבּוֹת הַמְּסֻבִּים; הַצְּחוֹק חָדָל.

– מָה אַתָּה חוֹשֵׁשׁ? – קְרָא שְׁמוּאֵל אַנְגְּלִית.

– אַתָּה קִדַּשְׁתָּ לְךָ אֶת חַנָּה יַעֲקֹב’ס לְאִשָּׁה.

דֻּמִּיָּה מְעִיקָה שָׂרְרָה בַחֶדֶר; אֵיזֶה זִכְרוֹנוֹת לֹא־בְרוּרִים עָלוּ עַל לֵב הַמְּסֻבִּים.

– אֲנִי קִדַּשְׁתִּי לִי אֶת חַנָּה יַעֲקֹב’ס לְאִשָּׁה?! – קְרָא שְׁמוּאֵל בִּתְמִיָּה.

– כֵּן, – הֶחְלִיט מַר חַיִּימְ’ס – עַל־פִּי חֻקֵּי הַתּוֹרָה קִדַּשְׁתָּ אוֹתָהּ לְךָ לְאִשָּׁה בְמַעֲמָד שְׁנֵי עֵדִים.

דְּמָמָה עֲמֻקָּה שָׂרְרָה בַחֶדֶר, אַךְ שְׁמוּאֵל הִפְרִיעָהּ בְּקוֹל־צְחוֹק גָּדוֹל.

– לֹא, לֹא, זָקֵן – קָרָא – אוֹתִי לֹא תְרַמֶּה.

כְּמוֹ אֲבָנִים כְּבַדוֹת נָגֹלוּ פִתְאֹם מֵעַל לִבּוֹת כָּל הַמְּסֻבִּים, אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ שֵׁנִית לִדְחֹק מִטּוּב לֵב. וְחַנָּה הֵסִירָה בִצְחוֹק קַל אֶת הַטַּבַּעַת הַמַּזְהִירָה מֵעַל אֶצְבָּעָהּ וַתְּשִׂימֶנָּה עַל אֶצְבָּעָהּ שֶׁל לֵאָה. אַךְ מַר חַיִּימְ’ס לְבַדּוֹ לֹא הִשְׁתַּתֵּף בַּעֲלִיצוּת הַמְּסֻבִּים.

– צַחֲקוּ לָכֶם כְּאַוַּת נַפְשְׁכֶם – קָרָא הַזָּקֵן –

עוֹד מְעַט וִידַעְתֶּם, כִּי צָדַקְתִּי. כֵּן הוּא דִין הַתּוֹרָה.

– יוּכַל לִהְיוֹת – קָרָא שְׁמוּאֵל, אֲשֶׁר חָדַל שֵׁנִית לִצְחֹק – אֲבָל שָׁכַחְתָּ, כַּנִּרְאֶה, כִּי כְבָר אֵרַשְׂתִּי לִי אֶת לֵאָה.

– לֹא שָׁכַחְתִּי מְאוּמָה – עָנָה מַר חַיִּימְ’ס –

אֲבָל אֵין בֵּין עִנְיָן זֶה לָזֶה וְלֹא כְלוּם; שְׁנֵיכֶם הֲיִיתֶם פְּנוּים, וְעַתָּה הִנְּכֶם – אִישׁ וְאִשָּׁה.

לֵאָה, אֲשֶׁר יָשְׁבָה חִוֶּרֶת וּמִתְרַגֶּשֶׁת, פָּרְצָה פִתְאֹם בַּבֶּכִי. פְּנֵי חַנָּה נִזְעֲמוּ וַיֶּחֱוָרוּ.

– מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ, לֵץ פָּרוּעַ! – קָרְאָה מַלְכָּה בְזָּעַם.

הַהֻכֵּינוּ כֻלָּנוּ בְּשִׁגָּעוֹן?! – קְרָא שְׁמוּאֵל מִתְרַגֵּשׁ מְאֹד – אֵיךְ תּוּכַל הֲלָצָה רֵיקָה לְהֵחָשֵׁב לְקִדּוּשִׁין?

– הַדָּת לֹא תֵּדַע הֲלָצוֹת – עָנָה מַר חַיִּימְ’ס הַזָּקֵן בִּמְנוּחָה.

– וּמַדּוּעַ לֹא עָצַרְתָּ בִּי מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה? – צָעַק הֶחָתָן בְּקֶצֶף גָּדוֹל.

– הַדָּבָר נַעֲשָׂה בִן־רֶגַע, גַּם אֲנִי צָחַקְתִּי בָרִאשׁוֹנָה, בְּטֶרֶם הִסְפַּקְתִּי לַחֲשֹּׁב מַחֲשָׁבוֹת.

שְׁמוּאֵל הִכָּה בְאֶגְרוֹפוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן

– נִשְׁלַח נָא אַחֲרֵי אִישׁ מוּמְחֶה בְעִנְיָנִים כָּאֵלֶּה.

– כֵּן, נִשְׁלַח לִקְרֹא לְרַבִּי שְׁמוּאֵל, אֲבִי חַנָּה. אַךְ הוּא הוּא הָאִישׁ! – קָרְאָה מָרַת פִילִיפְּס.

– הֲלֹא אָמַרְתִּי לָךְ, כִּי אִישִׁי הָלַךְ לְיוֹם אוֹ לְיוֹמַיִם לְמַנְצֶסְתֶּר – קָרְאָה מָרַת יַעֲקֹב’ס.

– הִנֵּה לֹא רָחוֹק מִפֹּה יוֹשֵׁב הַמַּגִּיד לְחֶבְרַת “בְּנֵי־בְרִית” – קָרָא אַחַד הַקְּרוּאִים – אֵלֶךְ וַאֲבִיאֶנּוּ.

וְהַמַּגִּיד הַגִּבֵּן לְבֶן־הַפָּנִים וּשְׁחוֹר הַזָּקָן הוֹפִיעַ מַהֵר בַּחֲדַר הַקְּרוּאִים. אַךְ הִבִּיטוּ אֵלָיו וַיָּבִינוּ כָרָגַע, כִּי הוּא כְבָר יוֹדֵעַ מִכָּל הַנַּעֲשֶׂה וְכִי פַחֲדָם אֵינֶנּוּ פַחַד שָׁוְא.

הוּא בֵאֵר לָהֶם אֶת הַדִּין בַּאֲרִיכוּת גְּדוֹלָה וְהֵבִיא לָהֶם גַּם הֲמוֹן רְאָיוֹת וּמַעֲשִׂים שֶׁהָיוּ מֵעֵין זֶה. פְּנֵי שְׁמוּאֵל הִלְבִּינוּ כַסִּיד. הַסְּעֻדָּה הָעַלִּיזָה נֶהֶפְּכָה פִתְאֹם לַחֲתֻנָה עֲצוּבָה.

בְּלֵב שְׁמוּאֵל בָּעַר אָז כָּאֵשׁ הָרַעְיוֹן, מַה תַּחֲשֹּׁב עָלָיו לֵאָה כַלָּתוֹ כָעֵת. אָז פָּנָה אֶל הַמַּגִּיד בְּקוֹל תַּחֲנוּנִים:

– אֲבָל הַאֻמְנָם אֵין עוֹד כָּל עֵצָה וְתַחְבּוּלָה לָצֵאת מִן הַמְּבוּכָה הַזֹּאת; הֲיִפָּלֵא מֵאִישׁ חָכָם וְנָבוֹן כָּמוֹךָ לְהוֹצִיאֵנִי מִמְּבוּכָתִי? הֵן לֹא דָבָר קָטָן הוּא.

דִּבְרֵי הֶחָתָן הָאֵלֶּה הִבִּיעוּ הִתְמַרְמְרוּת.

– בְּוַדַּי יֵשׁ דֶּרֶךְ לָצֵאת מִן הַמְּבוּכָה – עָנָהוּ הַמַּגִּיד בִּמְנוּחָה.

וּמָה הִיא? – שָׁאֲלוּ כָּל הַמְּסֻבִּים בְּהִתְעוֹרְרוּת רַבָּה.

– הוּא צָרִיךְ לָתֵת לָהּ גֶּט.

– מוּבָן הַדָּבָר – הִרְעִישׁ שְׁמוּאֵל בְּקוֹלוֹ – אֲנִי אֲגָרְשֶׁנָּה כָרֶגַע. שְׁמוּאֵל צָחַק מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת, אַחֲרֵי־כֵן קָרָא:

– אַךְ חֶבֶר פְּתָאִים הָיִינוּ כֻלָּנוּ! אַךְ זֶה דִין נִפְלָא! וְלֵאָה חָדְלָה לִבְכּוֹת, גַּם אַנְחוֹתֶיהָ נֶאֶלְמוּ מַהֵר. כָּל הַקְּרוּאִים הֵחֵלּוּ לִצְחֹק כְּבָרִאשׁוֹנָה. יָדַיִם רַבּוֹת חָבְקוּ אֶת יְדֵי הַמַּגִּיד וְיָדַיִם אֲחֵרוֹת מְשָׁכוּהוּ וְהוֹשִׁיבוּהוּ לַשֻּׁלְחָן; אָז מָסְכוּ לוֹ כוֹס מִיֵּין־שְּׂרָף וַיַּגִּישׁוּ לוֹ צַלַחַת מְלֵאָה דָּגִים צְלוּיִים. הַמַּגִּיד, אֲשֶׁר יָדַע מַחְסוֹר וַיִּרְעַב לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מְאֹד, הָיָה רֶגַע לִמְאֻשָּׁר.

– טוֹב תַּעֲשֶׂה, כִּי לֹא תִקְרָא לָזֹאת גֵּרוּשִׁין – הִזְהִיר הַמַּגִּיד אֶת הֶחָתָן בְּפֶה מָלֵא בְשַׂר דָּגִים – עֲצָתִי לְךָ, כִּי תֵלֵךְ אֶל רַבִּי שְׁמוּאֵל אֲבִי הַנַּעֲרָה, וְהוּא יְסַדֵּר לְךָ אֶת הַגֵּט בְּלִי הֲכָנוֹת יְתֵרוֹת.

– אֲבָל רַבִּי שְׁמוּאֵל אֵינֶנּוּ עַתָּה בָעִיר – קָרְאָה מָרַת יַעֲקֹב’ס. – וְגַם אֲנִי צָרִיךְ לָלֶכֶת מָחָר לְדַרְכִּי בָרַכֶּבֶת הָרִאשׁוֹנָה, – קָרָא שְׁמוּאֵל – אָמְנָם אֵין כָּל צֹרֶךְ לְמַהֵר בַּדָּבָר. אֲנִי אֶשְׁתַּדֵּל לָבוֹא הֵנָּה בְּעוֹד שְׁבוּעַיִם אוֹ עֶשְׂרִים יוֹם, וְאָז יְסַדֵּר לִי רַבִּי שְׁמוּאֵל אֶת הַגֵּט כַּדִּין.

בַּת־צְחוֹק רִחֲפָה עַל שִׂפְתֵי לֵאָה, בְּהַבִּיטָה אֶל שְׁמוּאֵל אֲהוּבָהּ אֲשֶׁר שָׁב לִמְנוּחָתוֹ. אָז צָחֲקוּ שְׁנֵיהֶם וְגַם חַנָּה צָחֲקָה.

– שְׁמַע נָא, שְׁמוּאֵל, – אָמְרָה לֵאָה – אוּלַי תוּכַל לָבוֹא הֵנָּה לַשַּׁבָּת הַבָּאָה?

– לָמָּה זֶה?

– לְמַעַן נוּכַל לָלֶכֶת אֶל מִשְׁתֵּה הַפּוּרִים אֲשֶׁר יַעַרְכוּ בַ“קְּלוּבּ”. הֵן עָלֶיךָ לָבוֹא הֵנָּה לָתֵת לְחַנָּה אֶת הַגֵּט, וּמַה־בְכַךְ אִם תַּקְדִּים לָבוֹא בְּיָמִים אֲחָדִים לְמַעֲנִי, לָלֶכֶת עִמִּי אֶל הַ“קְּלוּבּ”.

– צָדַקְתְּ מִמֶּנִּי! – קָרָא שְׁמוּאֵל בַּעֲלִיצוּת נָפֶשׁ.

לֵאָה מָחֲאָה כָף. – אַךְ זֶה יִהְיֶה עֹנֶג! – קָרְאָה – וְגַם אֶת חַנָּה נִקַּח עִמָּנוּ – הוֹסִיפָה אַחֲרֵי־כֵן.

– “הַכֹּל טוֹב וְיָפֶה אִם אַחֲרִיתוֹ טוֹבָה” – אָמַר שְׁמוּאֵל – וְהוֹדוֹת לַצְּחוֹק אֲשֶׁר עָשִׂיתִי הַיּוֹם לַקְּרוּאִים רָאוּי אֲנִי לְהִתְכַּבֵּד עוֹד פַּעַם בַּחֲתִיכַת דָּג. וְאַתָּה, אֲדוֹנִי הַמַּגִּיד, הַרְשֵׁנִי נָא לְהַגִּיד לְךָ, כִּי אִישׁ קָדוֹשׁ וְתַלְמוּדִי גָדוֹל אָתָּה.

פְּנֵי הַמַּגִּיד אוֹרוּ רֶגע וּשְׂחוֹק נָעִים עָבַר עַל שְׂפָתָיו. כִּכְלוֹת הַסְעֻדָּה בֵרַךְ הַמַּגִּיד בְּקוֹל אֶת “בִּרְכַּת הַמָּזוֹן” וְכָל הַמְּסֻבִּים עָנוּ אַחֲרָיו. אָז עָזַב הַמַּגִּיד אֶת הַבַּיִת; אַךְ הַקְּרוּאִים הַקְּרוֹבִים עוֹד אֵחֲרוּ לָשֶׁבֶת שָׁם לְאוֹר־הַגַּז הַבָּהִיר לִפְנֵי שֻׁלְחָן מָלֵא בִרְכַּת ה'! תּוּפִינִים, פֵּרוֹת, מַמְתַקִּים, יַיִן וְשֵׁכָר וּמִבְּלִי כָל דְּאָגָה שָׂחֲקוּ וְהִשְׁתַּעְשְׁעוּ עוֹד עַד אוֹר הַבֹּקֶר.

בָּעֵת הַהִיא שָׁכַב הַבֵּן הַפָּדוּי בִּמְנוּחָה בַעֲרִיסָתוֹ הַקְּטַנָּה עָטוּף בְּחִתּוּלִים וּמְכֻסֶּה בִּשְׂמִיכָה חַמָּה וַיִּישָׁן.

פֶּרֶק חֲמִישִׁי: עָנִי מָרוּד

מֹשֶׁה אַנְסִיל הָיָה גַלְמוּד בְּתֵבֵל, וּמִלְּבַד אִמּוֹ הַזְּקֵנָה לֹא הָיָה לוֹ כָל קָרוֹב וְגוֹאֵל, בַּעֲלוֹת עַל לְבָבוֹ לָקַחַת לוֹ אֶת גִּיטְל זִילְבֶּרְשְׁטֵין לְאִשָּׁה, וּבָזֹאת קִוָּה לִבְנוֹת לוֹ בַיִת וּלְהַשְׁאִיר אַחֲרָיו יוֹרֵשׁ, לֹא לָרֶשֶׁת הוֹנוֹ וַאֲחֻזּוֹתָיו, אֶלָּא לְהִתְפַּלֵּל אַחֲרָיו תְּפִלַּת הַ"קַּדִּישׁ. וְאָמְנָם הָאֱלֹהִים בֵּרְכָהוּ בְּשִׁשָּׁה יְלָדִים! שָׁלשׁ בָּנוֹת וּשְׁלשָׁה “קַדִּישִׁים”.

גִּיטְל הָיְתָה לוֹ, מִלְּבַד זֶה, לְעוֹזֶרֶת חָרוּצָה בְּמִלְחֶמֶת הַחַיִּים. יֵשׁ אֲשֶׁר נִשְׂכְּרָה לַעֲבֹד בְּבֵית מַלְכָּה קְרוֹבָתָהּ הָעֲשִׁירָה בְּשִׁילִינְג לְיוֹם; יֵשׁ אֲשֶׁר כִּבְּסָה לְבָנִים, אָרְגָה גַּרְבַּיִם, מַנּוּלִים¹³ וְכוֹבָעִים מִצֶּמֶר וַתַּעֲסֹק בִּמְלַאכְתָּהּ זֹאת בְּחֵפֶץ כַּפַּיִם כָּל הַיּוֹם עַד חֲצוֹת לָיְלָה. אַךְ כָּל עֲמַל גִּיטְל וַחֲרִיצוּתָהּ לֹא יָכְלוּ לְכוֹנֵן אֶת מַצָּבָם בְּמָקוֹם אֶחָד, וַיִּהְיוּ נָעִים וְנָדִים מֵעִיר לְעִיר בְּתִקְוָתָם, כִּי בְשִׁנּוּי מְקוֹמָם יְשֻׁנֶּה גַם מַזָּלָם.

בְּכָל עִיר וְעִיר, קְהִלָּה וּקְהִלָּה, אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ לְטוֹב לְהֵאָחֵז בָּהּ, נִתְּנוּ לָהֶם הוֹצְאוֹת־דַּרְכָּם עַד הָעִיר הַקְּרוֹבָה. רָאשֵׁי הָעִיר אוֹ הַקְּהִלָּה אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם בָּאוּ בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַדַּלָּה לְבַקֵּשׁ מֵהֶם עָזְרָה, הָיוּ מַסְפִּיקִים לָהֶם אֶת צָרְכֵי נְדוּדֵיהֶם וַיִּשְׁלְחֵם לְמָקוֹם אַחֵר. כָּכָה טֻלְטְלוּ מֵעִיר לְעִיר, מִפֶּתַח גַּבַּאי־צְדָקָה זֶה לְפֶתַח גַּבַּאי־צְדָקָה אַחֵר, וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת הָיוּ חוֹזְרִים אַף לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ. אָמְנָם בְּכָל מָקוֹם הָיָה מֹשֶׁה מִשְׁתַּדֵּל תָּמִיד בְּכָל כֹּחוֹ לִמְצֹא לוֹ עֲבוֹדָה, וּלְמַרְבֶּה הַפֶּלֶא הָיֹה הָיָה מֹשֶׁה אוּמָן בְּכָל מִינֵי אֻמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי הִנֵּה בְמֶשֶׁךְ יְמֵי נְדוּדָיו הָרַבִּים הָיָה גַם זַגָּג, גַּם שַׁמַּשׁ בֵּית־כְּנֶסֶת, גַּם עוֹשֶׂה מִסְגָּרוֹת לִתְמוּנוֹת, גַּם חַזָּן, גַּם רוֹכֵל, גַּם סַנְדְּלָר, גַּם מוֹכֵר בְּגָדִים יְשָׁנִים, גַּם שׁוֹחֵט עוֹפוֹת, גַּם מוֹרֵה עִבְרִית, גַּם מוֹכֵר פֵּרוֹת, גַּם מוֹהֵל, גַּם שׁוֹמֵר בָּתִּים. עַתָּה הָיָה לְחַיָּט מְחֻסַּר־עֲבוֹדָה.

אֵין כָּל סֶפֶק, כִּי צָדְקָה מַלְכָּה בְאָמְרָהּ לְמֹשֶׁה, כִּי הוּא “שְׁלוּמִיאֵלִי”, וּבְכָל זֹאת הֶאֱמִין מֹשֶׁה אֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְכִשְׁרוֹנוֹתָיו הַטּוֹבִים לְכָל מְלָאכָה וּמִשְׁלַח־יַד וּבְיִחוּד נֶחֱשַׁב בְּעֵינָיו לְרוֹכֵל מְצֻיָּן, וַיְהִי סָמוּךְ וּבָטוּחַ, כִּי לוּ יָכֹל לִמְצֹא דֵי סְחוֹרָה, כִּי אָז הָיָה יָכֹל לִהְיוֹת בְּקֶרֶב הַיָּמִים לְמִילְיוֹנֵר. וְאָמְנָם בְּאַהֲבָתוֹ אֶת הָרוֹכְלוּת וּבְתִקְוָתוֹ לְהִבָּנוֹת מִמֶּנָּה עָסַק בָּהּ יָמִים עַל שָׁנָה; לֹא הָיְתָה סְחוֹרָה זוֹלָה, אֲשֶׁר לֹא נְשָׂאָהּ בְּסַל עַל כְּתֵפוֹ אֶל הֶעָרִים וְהַכְּפָרִים הָרְחוֹקִים וְהַקְּרוֹבִים. וּבִנְיָמִין בְּנוֹ יוֹכִיחַ: זֶה הַנַּעַר בִּנְיָמִין זָכָה לְהִכָּנֵס אֶל בֵּית הַיְתוֹמִים, וַיְהִי הַיּוֹם וַיְצַוֵּהוּ הַמּוֹרֶה לִכְתֹּב “חִבּוּר” עַל “אוֹפְנַי הַמַּסָּעוֹת” הַשּׁוֹנִים, וְכַאֲשֶׁר נִקְרָא חִבּוּרוֹ בֵין חִבּוּרִי יֶתֶר הַתַּלְמִידִים, רָעֲשׁוּ חַדְרֵי בֵּית־הַסֵּפֶר לְקוֹל צְחוֹק הַתַּלְמִידִים חֲבֵרָיו; כִּי הִנֵּה בְחִבּוּרוֹ הוֹאִיל בִּנְיָמִין לְבָאֵר, כִּי אוֹפְנֵי הַמַּסָּעוֹת שׁוֹנִים הֵמָּה: יֵשׁ נוֹסֵעַ מִכְּפָר לִכְּפָר לִמְכֹּר סְפוֹג, לִמּוֹנִים, רוֹבִיָּה¹⁴ בְּגָדִים יְשָׁנִים, תַּכְשִׁיטֵי־זָהָב… וְכֵן הָלַךְ וּמָנָה, כְּרוֹכֵל בֶּן רוֹכֵל, סְחוֹרוֹת מִסְּחוֹרוֹת שׁוֹנוֹת עַד אֲשֶׁר מִלֵּא דַף שָׁלֵם בְּמַחְבַּרְתּוֹ כִּי עַל כֵּן חָשַׁב בִּנְיָמִין בִּתְמִימוּתוֹ, כִּי הַ“נּוֹסְעִים” הֵם פָּשׁוּט רוֹכְלִים, הַמַּחֲזִירִים בָּעֲיָרוֹת לְשֵׁם עֵסֶק, וּבְקָרְאוֹ בַסְּפָרִים עַל־דְּבַר הַנּוֹסְעִים־הַתָּרִים בְּאַרְצוֹת אַפְרִיקָה הָיוּ בְעֵינָיו אֵלֶּה כְּרוֹכְלִים, הָעוֹשִׂים מִסְחָר וְקִנְיָן עִם שׁוֹכְנֵי הָאֲרָצוֹת הָרְחוֹקוֹת הָהֵן וּבְהַרְוִיחָם כֶּסֶף רַב, יָשׁוּבוּ לְאַרְצָם וּלְבֵיתָם.

עֵת קְצָרָה לִפְנֵי מוֹת גִּיטְל הוּטַב מְעַט מַצָּבָם, כִּי הִתְיַשְּׁבוּ בְלוֹנְדוֹן הָעִיר וּמֹשֶׁה הֵחֵל לְהַרְוִיחַ שְׁמוֹנָה־עָשָׂר שִׁילִינְג לְשָׁבוּעַ בְּתוֹר תּוֹפֵר בּמְּכוֹנָה וּמְגָהֵץ, וְלֹא הָיוּ עוֹד נָעִים וְנָדִים בָּאָרֶץ. אַךְ עֵת־הָאֹשֶׁר הַזֹּאת לֹא אָרְכָה. מֹשֶׁה הֵבִיא אֵלָיו אֶת אִמּוֹ הַזְּקֵנָה מִפּוֹלַנִּיָּה, וּבְבוֹאָה חָדַל שְׁלוֹם בֵּיתוֹ. גִּיטְל הָיְתָה לִפְעָמִים קְרוֹבוֹת מְדַבֶּרֶת דִּבְרֵי כְבוּשִׁים לְאִישָׁהּ וּמְעִירָה אֶת אָזְנוֹ, כִּי טוֹב לְמַעֵט בְּלִמּוּד תּוֹרָה וּלְהַרְבּוֹת בַּעֲבוֹדָה, בִּכְדֵי לְכַלְכֵּל אֶת הַבָּנִים. וּדְבָרִים אֵלֶּה הָיוּ מְעוֹרְרִים תָּמִיד הִתְנַגְּדוּת מִצַּד הַזְּקֵנָה, שֶׁהָיְתָה חוֹשֶׁדֶת בְּגִיטְל, שֶׁאֵינָהּ יְרֵאַת־שָׁמָיִם.

אַךְ הִנֵּה בָא הַמָּוֶת וְשָׂם קֵץ לַוִּכּוּחִים וְלַמְּרִיבוֹת הָאֵלֶּה, וְהַזְּקֵנָה, אֲשֶׁר הוֹכִיחָה תָמִיד אֶת בְּנָהּ עַל הֱבִיאוֹ אוֹתָהּ לָאָרֶץ הַזֹּאת, נָפְלָה עַתָּה לְמַשָּׂא עַל הַמִּשְׁפָּחָה, אֲשֶׁר לֻקְּחָה מִמֶּנָּה אֵם וּמְפַרְנֶסֶת יָחַד. הַאֵם הַזְּקֵנָה לֹא יָכְלָה לַעֲשׂוֹת כָּל עֲבוֹדָה, בִּלְתִּי אִם לִרְטֹן וּלְהִתְאוֹנֵן וּלְבַקֵּשׁ חֲטָאִים, וְכָל מַשַּׂא הַבַּיִת הָיָה עַתָּה עַל אֶסְתֵּר הַיַּלְדָּה, אֲשֶׁר מוֹת אִמָּהּ עָשָׂה אוֹתָהּ לְבַעֲלַת־בַּיִת וּלְאֵם לְאַחֶיהָ וּלְאַחְיוֹתֶיהָ.

וּלְמִשְׁפַּחַת־אַנְסִיל הָיוּ שְׁכֵנִים רַבִּים, יַעַן כִּי הַבַּיִת נ. 1 שֶׁל “רְחוֹב־הַמֶּלֶךְ” הֵכִיל בְּקִרְבּוֹ כִמְעַט מוֹשָׁבָה יְהוּדִית שְׁלֵמָה, וְיוֹשְׁבַי הַבַּיִת הַגָּדוֹל הַזֶּה רַבּוּ כִרְבוֹת הַ“יָּדַיִם” הָעוֹבְדוֹת אֵצֶל בֶּלְקוֹבִיץ וְכִרְבוֹת הַמִּתְפַּלְּלִים בְּמִנְיַן “בְּנֵי בְרִית”, אֲשֶׁר בַּדְּיוֹטָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל הַבַּיִת הַגָּדוֹל הַזֶּה.

בַּדְּיוֹטָה הַתַּחְתּוֹנָה, עַל־יַד בֵּית־הַתְּפִלָּה יָשַׁב סֻכֶּרְמַן הַשַּׁדְכָן, עֲלֵיהֶם בַּדְּיוֹטָה הַשְּׁנִיָּה – מָרַת סִימוֹנְ’ס וְהַהוֹלַנְדִּית מָרַת דֶּבִּי, בַּשְּׁלִישִׁית הַבֶּלְקוֹבִיצִים, וּמִשְׁפַּחַת אַנְסִיל וְגַבְרִיאֵל הַמְבּוּרְג הַמְלֻמָּד הַמְּפֹרְסָם עַל־גַּבֵּיהֵם.

הִנֵּה כִי כֵן הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה מָלֵא מִפֶּה לְפֶה כְצֹאן אָדָם; אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטַף הָמוּ וַיָּשׂקּוּ וַיְשׁוֹטְטוּ בְכָל פִּנּוֹתָיו, עַד כִּי צַר הַמָּקוֹם מֵהֲכִילָם. אַרְבַּע הַשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת אַחֲרֵי מוֹת אַנְסִיל וּקְבוּרָתָהּ בְּהוֹצָאַת חֶבְרַת הַצְּדָקָה, לֹא הָיוּ שְׁנוֹת אֹשֶּׁר וּבְרָכָה, אַךְ לֹא עֲשִׁירוֹת בְּמִקְרִים וּמַעֲשִׂים יוֹצְאִים מֵהָרָגִיל.

בִּנְיָמִין נִלְוָה עַל שְׁלֹמֹה לָלֶכֶת אֶל בֵּית־הַתְּפִלָּה לְהִתְפַּלֵּל “קַדִּישׁ” לְנִשְׁמַת אִמּוֹ עַד אֲשֶׁר נִתְקַבֵּל בְּבֵית־הַיְתוֹמִים וַיִּרְחַק מִבְּנֵי בֵית־אָבִיו. שְׁלֹמֹה, רָחֵל וְאֶסְתֵּר הָלְכוּ אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר הַגָּדוֹל, וְיִצְחָק – אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר לִקְטַנִּים, בְּעֵת אֲשֶׁר שָׂרָה הַפְּעוּטָה, אֲשֶׁר נוֹלְדָה בִמְחִיר חַיֵּי אִמָּהּ, זָחֲלָה עַל רִצְפַת הַחֶדֶר, וְהַזְּקֵנָה מָצְאָה לָהּ עַתָּה אֵיזֶה עִנְיָן וּמֹשֶׁה מָצָא בָהּ אֵיזוֹ תוֹעֶלֶת בְּהַשְׁגִּיחָהּ עַל הַפְּעוּטָה הַזֹּאת.

הַמְּעַט שֶׁהָיָה לָהֶם לְבַשֵּׁל בִּשְּׁלָה אֶסְתֵּר לִפְנֵי לֶכְתָּהּ לְבֵית־הַסֵּפֶר אוֹ אַחֲרֵי שׁוּבָהּ מִשָּׁם. הִיא וִ“ילָדֶיהָ” הָיוּ רְגִילִים לָקַחַת עִמָּהֵם פַּת־לֶחֶם חֲרֵבָה לַאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם, וְאַךְ לְעִתִּים רְחוֹקוֹת מָשְׁחָה לָהֶם אֶת הַלֶּחֶם בִּמְעַט דְּבָשׁ. לִבְנֵי בֵית אַנְסִיל הָיוּ צוֹמוֹת בַּשָּׁנָה רַב יֶתֶר מִמִּסְפָּרָם בַּ“לּוּחַ”, וְיַעַן כִּי הַצּוֹמוֹת הָרְשׁוּמִים בַּלּוּחַ לֹא חָלוּ תָּמִיד בִּימֵי הַצּוֹמוֹת הַמְּיֻחָדִים שֶׁל בֵּית אַנְסִיל, עַל כֵּן נָטַל עַל מֹשֶׁה וְאִמּוֹ הַזְּקֵנָה, אֲשֶׁר נִזְהֲרוּ בְמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה, לָצוּם גַּם צוֹמוֹת־מִצְוָה אֵלֶּה. אַךְ עַל דָּבָר אֶחָד הִצְטָעֲרוּ מְאֹד, וְהוּא, כִּי לֹא יָכְלוּ לַחֲדֹל מֵאֲכִילַת בָּשָׂר בִּ“שְׁלֹשֶׁת הַשָּׁבוּעוֹת”, יַעַן כִּי גַם בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה לֹא בָא בָשָׂר אֶל פִּיהֶם. לְעִתִּים רְחוֹקוֹת קָנוּ לָהֶם דָּג מָלוּחַ, תַּפּוּחֵי־אֲדָמָה, אוֹ הֵבִיאוּ לָהֶם אֵיזֶה תַבְשִׁיל שֶׁל אֹרֶז מֵחֲנוּת־הַמָּזוֹן הַקְּרוֹבָה לָהֶם וַיִּתְעַנְּגוּ עֲלֵיהֶם מְאֹד. בִּימֵי הַחַגִּים, אִם פָּקְדָה אוֹתָם מַלְכָּה לְטוֹבָה וַתִּשְׁלַח לָהֶם שִׁילִינְגִּים מִסְפָּר, הֵכִינָה לָהֶם אֶסְתֵּר מַטְעַמִּים: מִתַּעֲרֹבֶת גִּזְרֵי תַּפּוּחֵי־אֲדָמָה, שׁוּמָן וְסֻכָּר, מַה שֶׁקוֹרִין “צִימֶס”, וְעוֹד מַעֲדַנֵּי־מְלָכִים כָּאֵלֶּה. מַאֲכָל־דָּגִים נֶחְשַׁב לָהֶם לִ“יקַר הַמְּצִיאוּת” מְאֹד. וְאִם עָלָה מַאֲכָל־דָּגִים זֶה עַל שֻׁלְחָנָם בָּא לָהֶם אַךְ מִמִּטְבָּחָהּ שֶׁל מָרַת סִימוֹנְ’ס, אִשָּׁה אַלְמָנָה טוֹבַת־לֵב, אֲשֶׁר יָשְׁבָה בַדְּיוֹטָה הַשְּׁנִיָּה, וַתִּתְמֹךְ תָּמִיד בִּידֵי כָל הַנָּשִׁים וְהַיְּלָדִים הַחוֹנִים בַּשְּׁכוּנָה הַהִיא.

כַּאֲשֶׁר מֵתָה מָרַת אַנְסִיל וַתַּשְׁאֵר אֶת שָׂרָה הַקְּטַנָּה בַת שְׁבוּעַיִם, לָקְחָה אוֹתָהּ מָרַת סִימוֹנְ’ס תַּחַת חֲסוּתָהּ, וּבָעֵת הַהִיא הֵינִיקָה דִינָה בִתָּהּ הַנְּשׂוּאָה אֶת בְּנָהּ, וַתַּעֲשֶׂנָּה לְמֵינֶקֶת גַּם לְשָׂרָה הַקְּטַנָּה, אַף דָּאֲגָה לָהּ וַתְּרַחֲמֶנָּה כְּרַחֵם אִשָּׁה אֶת נֶכְדָּתָהּ, חַיֵּי בְנֵי בֵית־אַנְסִיל הָיוּ מָרִים וַחֲשֵׁכִים לוּלֵא הָאִשָּׁה הָרַחֲמָנִיָּה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הָיְתָה לָהֶם לְעֵזֶר וּלְנִחוּמִים בְּאַהֲבָתָהּ וּבְחֶמְלָתָהּ הָרַבָּה. גַּם בְּגָדִים יְשָׁנִים נָתְנָה מָרַת סִימוֹנְ’ס לַיְלָדִים, אֲשֶׁר נִדְרְשׁוּ לָהֶם מְאֹד לִהְיוֹת לְמִלּוּאִים לְמַלְבּוּשִׁים הַנִּתָּנִים לָהֶם מִבֵּית־הַסֵּפֶר. וּבַיָּמִים אֲשֶׁר חָלָה אַחַד הַיְלָדִים אֲשֶׁר לְבֵית אַנְסִיל הִרְבְּתָה מָרַת סִימוֹנְ’ס לְבַקֵּר בַּבַּיִת וּבְבוֹאָהּ לֹא רָאֲתָה פְנֵיהֶם רֵיקָם. לִרְאוֹת אֶת מַרְאֶהָ הַנָּאֶה וְהַמֵּפִיק חֶמְלָה וְרַחֲמִים רַבִּים, לָחוּשׁ אֶת יָדָהּ הָרַכָּה וְהַקְּרִירָה עַל הַמֵּצַח הַחַם נֶחְשַׁב לְעֹנֶג מֵאֵין כָּמוֹהוּ לַיָּתוֹם הַקָּטָן, אֲשֶׁר לֹא יָדַע רַחֲמֵי־אֵם.

מָרַת סִימוֹנְ’ס הָיְתָה טְרוּדָה וַעֲסוּקָה מְאֹד, גַּם לֹא הָיְתָה עֲשִׁירָה כְלַל, וּבְנֵי בֵית אַנְסִיל אָהֲבוּ תָמִיד לְהַסְתִּיר אֶת עָנְיָם וּמַחְסוֹרָם מֵעֵינֵי כֹל, עַל כֵּן לֹא הִתְעַנְּגוּ הַיְלָדִים לְעִתִּים קְרוֹבוֹת עַל נִדְבוֹתֶיהָ וְעֶזְרָתָהּ, כַּאֲשֶׁר אֶפְשָׁר הָיָה לְקַוּוֹת מִמֶּנָּה. בְּכָל זֹאת כַּאֲשֶׁר צַר לָהֶם מְאֹד יָכְלוּ תָמִיד לִבְטֹחַ בְּעֶזְרָתָהּ.

בְּכָל יַלְדֵּי בֵית אַנְסִיל הִצְטַיֵּן שְׁלֹמֹה בַעֲלִיזוּתוֹ וּבִבְדִיחַת דַּעְתּוֹ בְכָל עֵת; גַּם בַּיָּמִים הַיּוֹתֵר רָעִים בְּבֵיתָם לֹא נָפְלוּ פָנָיו וְלֹא הוֹרִיד אֶת רֹאשׁוֹ הַיָּפֶה בְשַׂעֲרוֹתָיו הַמְסֻלְסָלוֹת בִּהְיוֹתוֹ בֵין חֲבֵרָיו בְּבֵית־הַסֵּפֶר. הוּא עָשָׂה לוֹ מִנְּיָר כְּמִין פַּנּוֹרַמָּה, אֲשֶׁר הִצִּיג בָּהּ כְּבַמַּחֲזֶה אֶת הַמִּלְחָמָה עַל־יַד פְּלִבְנָה. וַחֲבֵרָיו הַסּקְרָנִים הִתְאַוּוּ תַאֲוָה לְהִתְעַנֵּג עַל הַמַּחֲזֶה הַנִּפְלָא הַזֶּה, וַיְהִי מְחִיר הַתַּעֲנוּג הַזֶּה שֶׁבֶר מַכְתֵּב אוֹ שְׁנֵי כַּפְתּוֹרִים כֵּן רָכַשׁ לוֹ הֲמוֹן כַּפְתּוֹרִים וְצַעֲצוּעִים רַבִּים וְשׁוֹנִים, וַחֲבֵרָיו קִנְּאוּ בוֹ מְאֹד.

בְּחַג הַפּוּרִים הָיוּ לוֹ אֱגוֹזִים לְשַׂחֵק כְּאֶחָד מִבְּנֵי הָעֲשִׁירִים; וּלְיוֹם הַכִּפּוּרִים הֵכִין לוֹ תָמִיד קוּפְסָה מְלֵאָה טַבַּק לְהָרִיחַ מִמֶּנָּה וְאָז הָיָה חוֹזֵר עַל הַזְּקֵנִים וּמְכַבְּדָם מִקּוּפְסָתוֹ וּמֵרֵיחַ עִמָהֶם יַחַד וְיִתְעַנֵּג מְאֹד עַל הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוּהוּ לְכָל עֲטִישָׁה וַעֲטִישָׁה: מַרְפֵּא! מַרְפֵּא! וְאַף הוּא הָיָה עוֹנֶה כְנֶגְדָּם וַיְהִי לָהֶם לְחָבֵר.

הוּא לֹא מָצָא חֵפֶץ כְּלַל בְּלִמּוּדִים עִיּוּנִיִּים, אַף לֹא שָׂם לֵב לְדִבְרֵי מְבָאֲרֵי־הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר בֵּאֵר לוֹ אָבִיו. אוּלָם אִם לֹא חָשַׁק בְּלִמּוּדִים אֵלֶּה, אָהַב לְעֻמַּת זֶה לִקְרֹא סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שׁוֹנִים. אַחַד הַסְּפָרִים מִמִּין זֶה, הַמְסַפֵּר מֵעְלִילוֹת “דֶּרְדֵּיבִיל דִּיק” וּגְבוּרוֹתָיו הַנִּפְלָאוֹת, לָקַח אֶת לְבָבוֹ מְאֹד. אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה רָכַשׁ לוֹ מֵאֶחָד מֵחֲבֵרָיו בִּמְחִיר כַּפְתּוֹרִים רַבִּים, וַיְהִי שַׁעְשׁוּעָיו, וַיֶּהְגֶּה בוֹ יוֹמָם וְלַיְלָה בְבֵית־הַסֵּפֶר בְּעֵת הַשֵּׁעוּרִים וּבְבֵית אָבִיו בְעֵת הַתְּפִלָּה. אַךְ שַׁעֲשׁוּעָיו אֵלֶּה לֹא אָרְכוּ, כִּי בְאַחַד הַיָּמִים נִתְפַּשׂ בִּגְנֵבָתוֹ. אָז נָדוֹן סִפְרוֹ הַיָּקָר בִּשְׂרֵפָה לְעֵינָיו, אֲשֶׁר הוֹרִידוּ עָלָיו כַּנַחַל דִּמְעָה.

פֶּרֶק שִּׁשִׁי: רַבִּי שְׁמוּאֵל

אַךְ לְעִתִּים רְחוֹקוֹת סָר מֹשֶׁה אַנְסִיל לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת לְחֶבְרַת “בְּנֵי בְרִית”, אֲשֶׁר בַּדְּיוֹטָה הַתַּחְתּוֹנָה מִתַּחַת לְדִירָתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁבֵּית־כְּנֶסֶת זֶה הָיָה קָרוֹב לִמְעוֹנוֹ יוֹתֵר מִדַּי וּמֹשֶׁה לֹא רָצָה בְּשׁוּם אוֹפָן לְוַתֵּר עַל “שְׂכַר הַפְּסִיעוֹת”, הַנָּכוֹן לוֹ בָעוֹלָם הַבָּא מִלְּבַד שְׂכַר הַתְּפִלָּה. וְעַל כֵּן הָלַךְ לוֹ אֶל בֵּית־כְּנֶסֶת אַחֵר. הוּא הָיָה נִזְהָר בְּכָל דִּינֵי הַשֻּׁלְחָן־עָרוּךְ וּמִנְהָגָיו, הַמְלַוִּים אֶת הָאָדָם הַתָּמִים מֵרֶגַע פָּקְחוֹ אֵת עֵינָיו בַּבֹּקֶר עַד סָגְרוֹ אוֹתָן עַל מִשֶׁכָּבוֹ בַלָּיְלָה.

הִנֵּה כִּי כֵן הָיָה מֹשֶׁה יָדוּעַ בְּכָל הַ“חֶבְרוֹת”, לֵאמֹר: בְּכָל בָּתֵּי־הַכְּנֵסִיּוֹת הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, אֲשֶׁר הָיָה בָּא שָׁמָּה לְהִתְפַּלֵּל וְלַהֲגוֹת בַּתּוֹרָה.

בְּאַחַד הַיָּמִים הִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל עִם שְׁלֹמֹה בְּנוֹ. אַחֲרֵי הַתְּפִלָּה נָתַן רַבִּי שְׁמוּאֵל לִשְׁלֹמֹה חֲצִי פֶנִּי וַיִּפֶן אֶל מֹשֶׁה:

– מַה־שְׁלוֹמְךָ וּמַה־מַעֲשֶׂיךָ, רַבִּי מֹשֶׁה? – קָרָא בְפָנִים מַסְבִּירוֹת.

– רַע, רַע מְאֹד – נֶאֱנַח מֹשֶׁה – זֶה לִי חֹדֶשׁ יָמִים אֲשֶׁר לֹא מַצַאתִי כָל עֲבוֹדָה, אַךְ אֲקַוֶּה לַה', כִּי לֹא יַעַזְבֵנִי.

– וּמַדּוּעַ לֹא תַעֲסֹק מְעַט בְּמִסְחָר? – שֶׁאַל

רַבִּי שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי הַעֲמִיקוֹ בְמַחְשְׁבוֹתָיו רִגְעֵי מִסְפָּר וַיַּעֲבֵר אֶת יָדוֹ עַל זְקָנוֹ הָאָרֹךְ וְהַשָּׁחוֹר, אֲשֶׁר כְּבָר זָרְקָה בוֹ שֵׂיבָה.

– מָכַרְתִּי לִמּוֹנִים בָּרְחוֹב; אַךְ אַרְבַּעַת אוֹ חֲמֵשֶׁת הַשִּׁילִינְגִּים שֶׁהָיוּ לִי אָזְלוּ לְלֶחֶם לַיְלָדִים אוֹ לִשְׂכַר־דִּירָה. הַכֶּסֶף יִמַּס בַּיָּדַיִם כַּשֶּׁלֶג, וְאַף כִּי לְמִשְׁפָּחָה בַעֲלַת חָמֵשׁ נְפָשׁוֹת וּבְחֹרֶף קַר כָּזֶה. הָרַב נֶאֱנַח בְּהִשְׁתַּתְּפוּת רַבָּה וְיִתֵּן לְמֹשֶׁה כֶתֶר, וַיֵּלֵךְ לוֹ.

לֵוִי בְּנוֹ נִשְׁאַר עוֹד בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ לִגְמֹר אֶת הַמִּסְחָר שֶׁהָיָה לוֹ עִם שְׁלֹמֹה בַעֲשׂוֹתוֹ אִתּוֹ חִלּוּפִין: הוּא נָתַן לוֹ קֶשֶׁת קְטַנָּה וְקִבֵּל מִמֶּנּוּ כַפְתּוֹרִים שֶׁל נְחֹשֶׁת.

– בּוֹא אֵפוֹא, שְׁלֹמֹה – קְרָא מֹשֶׁה, אֲשֵׁר עָמַד כְּבָר עַל הַסָּף. בַּדֶּרֶךְ קָנָה מֹשֶׁה שְׁתֵּי חַלּוֹת סֹלֶת וַיִשָּׁאֵן הַבַּיְתָה לְהַפְתִּיעַ אֶת בְּנֵי־בֵיתוֹ הָרְעֵבִים בַּאֲרוּחַת־בֹּקֶר טוֹבָה.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְרַבִּי שְׁמוּאֵל הָלַךְ גַּם הוּא לֶאֱכֹל אֲרוּחַת־הַבֹּקֶר. בֵּיתוֹ הָיָה קָרוֹב לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ, אַךְ בִּכְדֵי לָבוֹא עַד פֶּתַח בֵּיתוֹ הָיָה עָלָיו לַעֲבֹר בֵּין שִדְרוֹת קַבְּצָנִים; וְהוּא בָא הַפַּעַם הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם, אַךְ בְּלִי קַפּוֹטָה.

– מַהֲרִי נָא, שִׂמְחָה, וּתְנִי לִי אֶת קַפּוֹטָתִי הַחֲדָשָׁה, כִּי קַר הַבֹּקֶר מְאֹד.

– הֲנָתַתָּ שׁוּב אֶת בִּגְדְּךָ לַעֲנִיִּים!? – נָתְנָה עָלָיו אִשְׁתּוֹ בְקוֹלָהּ, אֲשֶׁר לַמְרוֹת שְׁמָהּ הַטּוֹב הָיְתָה תָמִיד זוֹעֶפֶת וְרַגְזָנִית גְּדוֹלָה.

– כֵּן. אֲבָל הֵן זֶה הָיָה בֶגֶד בָּלֶה, שִׂמְחָה – קְרָא הָרַב בְּנַחַת וַיָּסֶר אֶת כּוֹבָעוֹ הַגָּבֹהַּ מֵעַל רֹאשׁוֹ וַיְכַסֵּהוּ בְּכִפָּה קְטַנָּה.

– אוֹיָה לִי! – נֶאֶנְחָה שִׂמְחָה וַתִּפְרֹשׂ כַּפֶּיהָ – הֵן בְּמַעֲשֶׂיךָ אֵלֶּה תְּבִיאֵנִי עַד כִּכַּר לָחֶם. גַּם אֶת כֻּתָנְתְּךָ לְעוֹרְךָ תִּתֵּן לְחֶבֶר הַקַּבְּצָנִים שָׁמָּה!

– כֵּן, זֹאת הִיא חוֹבָתֵנוּ – קְרָא הָרַב וְעֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת הִזְהִירוּ מְאֹד – וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא נָתַתִּי אֶת בִּגְדִּי לְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא?

– אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא! – קָרְאָה שִׂמְחָה בְהִתּוּל מָהוּל בְּרֹגֶז – אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא הֵן לֹא יִוָּאֵל לָרֶדֶת מִשָּׁמַיִם וְלָנוּעַ עָרֹם בָּאָרֶץ הַטְּמֵאָה הַזֹּאת! – אַטְּשׁוּ! – הָיְתָה תְשׁוּבַת הָרַב הַזָּקֵן שֶׁהִתְעַטֵּשׁ.

– לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'! – קָרְאָה שִׂמְחָה בְכַוָּנָה; אַחֲרֵי כֵן הוֹסִיפָה בְהִתְרַגְּשׁוּת – רְאֵה נָא, שְׁמוּאֵל, כִּי רָעָה נֶגֶד פָּנֶיךָ!

וּבְדַבְּרָהּ הִתְחַמְּקָה מִן הַחֶדֶר הַהוּא. כַּעֲבֹר רֶגַע שָׁבָה הַחַדְרָה וּבֶגֶד חָדָשׁ בְּיָדָהּ וְהִיא מִתְרַגֶּשֶׁת מְאֹד.

– הוֹי, סָכָל אֵין לֵב! הֲיָדַעְתָּ מָה עָשִׂיתָ הַפָּעַם?! הֵן בְּיַחַד עִם הַבֶּגֶד נָתַתָּ גַּם אֶת כָּל מַטְבְּעוֹת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר הָיוּ בְכִיסוֹ.

– הַאֻמְנָם? – קְרָא רַבִּי שְׁמוּאֵל נָבוֹךְ מְעַט; אַךְ מְנוּחַת נַפְשׁוֹ שָׁבָה אֵלָיו כָּרֶגַע וַיֹּאמֶר:

– לֹא, אֶת הַכֶּסֶף הוֹצֵאתִי מִן הַכִּיס לִפְנֵי תִתִּי אֶת הַבֶּגֶד לֶעָנִי

– בָּרוּךְ ה'! – קָרְאָה שִׂמְחָה בְרֶגֶשׁ – וְאֵיפֹה הַכֶּסֶף? אֲנִי זְקוּקָה לְשִׁילִינְגִּים אֲחָדִים לְתִתָּם בֶּחָנוּת לְצָרְכֵי אֹכֶל־נֶפֶשׁ.

– אֶת הַכֶּסֶף הוֹצֵאתִי מן הַכִּיס וְחִלַּקְתִּים לָעֲנִיִּים. אֲנָחָה מָרָה פָרְצָה מִלֵּב שִׂמְחָה, אֲשֶׁר נָפְלָה עַל הַכִּסֵּא בְּכָל גּוּפָה עַד אֲשֶׁר נָעוּ הַכּוֹסוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן.

– הִנֵּה יוֹם הַחֲמִישִׁי בָא – נֶאֶנְחָה מָרָה – וּבְיָדִי אֵין פְּרוּטוֹת לִקְנוֹת דָּגִים לַשַּׁבָּת.

– אַל נָא, שִׂמְחָה – קָרָא רַבִּי שְׁמוּאֵל, בְּהַעֲבִירוֹ אֶת יָדוֹ עַל זְקָנוֹ בִתְנוּעַת רֹגֶז – הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יְמַלֵּא אֶת כָּל צָרְכֵינוּ לַשַּׁבָּת. שִׂמְחָה הִבִּיטָה אֵלָיו בִּצְחוֹק־רֹגֶז. יָדֹעַ יָדְעָה, כִּי אַךְ הוֹדוֹת לְחִסְכוֹנָהּ הִיא יְכֹלָה לְהָכִין אֶת כָּל הַדָּרוּשׁ לִכְבוֹד שַׁבָּת. בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי הַשָּׁבוּעַ חָסְכָה מִן הַכֶּסֶף הַנִּתָּן לָהּ לְהוֹצָאוֹת הַבַּיִת וַתְּצָרֵף פְּרוּטָה לִפְרוּטָה לְמַעַן לֹא תֵדַע מַחְסוֹר בָּעֵת אֲשֶׁר תִּכְלֶה פְרוּטָה מִן הַכִּיס.

הָרַבָּנִית הִגִּישָׁה לוֹ כּוֹס קַהֲוָה מְהוּלָה בְחָלָב, אֲשֶׁר נֶחֱלַב מֵעֲטִינֵי הַפָּרָה יָשָׁר אֶל כַּדָּהּ; גַּם חֶמְאָה וּגְבִינָה כְשֵׁרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בִידֵי יְהוּדִים הוֹלַנְדִּים שָׂמָה לְפָנָיו וַיֵּשֶׁב לֶאֱכֹל אֲרוּחַת־הַבֹּקֶר.

כַּעֲבֹר רְגָעִים מִסְפָּר בָּאָה חַנָּה הַחַדְרָה. – שָׁלוֹם, אָבִי – קָרְאָה וַתִּגַּשׁ אֵלָיו וַתִּשַּׁק לוֹ – לָמָּה זֶה לָבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת בִּגְדְּךָ הֶחָדָשׁ? הֲיֵשׁ חֲתֻנָּה הַיּוֹם?

– לֹא, יַקִּירָתִי – עָנָה רַבִּי שְׁמוּאֵל – הַחֲתֻנּוֹת הָיוּ לְחָזוֹן יָקָר מְאֹד. לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר נֶאֶרְשָׂה בִתּוֹ הַבְּכִירָה שֶׁל בֶּלְקוֹבִיץ לְפֶסַח וַיְנְגוֹט לֹא הָיוּ עוֹד מִקְרֵי אֵרוּשִׂין אוֹ נְשׂוּאִים.

– הוֹי – קָרְאָה הָרַבָּנִית בְּרֶגֶשׁ – הִנֵּה חַנָּה בִתֵּנוּ – נַעְרָה יָפָה כָמוֹהָ לֹא תֵרָאֶה וְלֹא תִמָּצֵא בְכָל הַ“לִּין” – וּבְכָל זֹאת לֹא נִמְצָא לָהּ עוֹד גּוֹאֵל. חַנָּה נָשְׁכָה אֶת שְׂפָתֶיהָ תַחַת הַלֶּחֶם וְהַחֶמְאָה אֲשֶׁר לְפָנֶיהָ; הִיא רָאְתָה, כִּי גַם הַפַּעַם תִּסַב עָלֶיהָ הַשִּׂיחָה הַיְדוּעָה לָהּ וַאֲשֶׁר הָיְתָה מַרְגִּיזָה אוֹתָהּ מְאֹד. זֶה לָהּ שְׁתֵּי שָׁנִים, אֲשֶׁר הִיא שׁוֹמַעַת אֶת הַתְּלוּנָה הַזֹּאת מִפִּי אִמָּהּ, לְאַחַר שֶׁכְּבָר נִמְלְאוּ לָהּ שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

– רַב לָךְ, אִמִּי! – קָרְאָה חַנָּה – הֲלֹא תִתְּנִינִי לֶאֱכֹל בִּמְנוּחָה? לָמָּה זֶה תִדְאֲגִי לִי? הַנִּיחִי לִי! אֵינִי חֲפֵצָה לְהִנָּשֵׂא עוֹד לְאִישׁ.

עֵינֵי הָרַבָּנִית הֵפִיקוּ תּוֹכָחָה עֲמֻקָּה אֶל מוּל פְּנֵי הָרָב.

– הַרוֹאֶה אַתָּה, שְׁמוּאֵל? – קָרְאָה שִׂמְחָה – הַרוֹאֶה אַתָּה אֶת צָרוֹתָי. הִנֵּה הִיא חַיָּה וּבְרִיאָה וּמְשֻׁגָעַת.

עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת וְקוֹל צְעָדִים נִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, אֲשֶׁר נִפְתְּחָה כָרֶגַע וּפִינְחָס מַלְכִּי־צֶדֶק הוֹפִיעַ לְעֵינֵיהֶם.

פֶּרֶק שְׁבִיעִי: הַמְשׁוֹרֵר הָעִבְרִי.

הוּא נִגַּשׁ אֶל הָרַבָּנִית וַיִּשּׁק אֶת יָדָהּ הַחֲמוּשָׁה בְקוּמְקוּם הַקַּהֲוָה. אַחֲרֵי כֵן נִגַּש אֶל חַנָּה וַיִּשַּׁק גַּם אֶת יָדָהּ הָרַכָּה וַיֹּאמֶר: – הִנָּךְ יָפֶה הַיּוֹם כְשׁוֹשַׁנַּת הַכַּרְמֶל; אַחֲרֵי כֵן נָגְעוּ שְׂפָתָיו בִּקְצֵה מְעִיל הָרָב. לְאַחֲרוֹנָה פָּנָה אֶל לֵוִי: שָׁלוֹם לְךָ, אֲדוֹנִי הַצָּעִיר!

– שָׁלוֹם מַר מַלְכִּי־צֶדֶק! – עָנָהוּ הַנָּעַר.

– וּמַה־שְּׁלוֹמְךָ, פִּינְחָס? – קָרָא הָרַב – הִנֵּה לֹא רְאִיתִיךָ הַבֹּקֶר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אַף כִּי רֹאשׁ־חֹדֶשׁ הַיּוֹם.

– הַיּוֹם הָלַכְתִּי לְהִתְפּלֵּל בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל – עָנָה פִינְחָס – כַּאֲשֶׁר לֹא יִרְאֵנִי כְבוֹדוֹ בְּבֵית־תְּפִלָּתוֹ הֲלֹא יָבִין, כִּי אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּבֵית־כְנֶסֶת אַחֵר. אִישׁ כָּמוֹנִי, אֲשֶׁר יָשַׁב זְמָן רַב בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, לֹא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא בְצִבּוּר. בְּאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה הָיִיתִי רָגִיל לִלְמֹד כְּשָׁעָה לִפְנֵי הַתְּפִלָּה. אַךְ לֹא לָזֹאת בָּאתִי הֵנָּה, כִּי אִם לְבַקֵּשׁ אֶת כְּבוֹדוֹ, כִּי יְכַבְּדֵנִי לְקַבֵּל מִיָּדִי לְאוֹת כָּבוֹד וְאַהֲבָה אֶת חוֹבֶרֶת שִׁירַי, אֲשֶׁר קְרָאתִיהָ בְשֵׁם “לַהֲבוֹת מַטַטְרוֹן”. הַאִם לֹא טוֹב וְיָפֶה הוּא הַשֵּׁם הַזֶּה? כִּי הִנֵּה כַחֲנוֹךְ אֲשֶׁר לְקָחוֹ אֱלֹהִים חַיִּים הַשָּׁמַיְמָה וַיְהִי לְאֵשׁ אוֹכֵלָה, לְשַׂר הַפְּנִים, כֵּן גַּם יָעוּף רוּחִי לִמְרוֹמֵי שְׁמֵי הַשִּׁירָה וְשָׁאַב מִשָּׁם לַהֲבוֹת־קֹדֶשׁ וְזֹהַר־נֶצַח.

הַמְּשׁוֹרֵר הָיָה אִישׁ שְׁפַל־קוֹמָה, דַּל־בָּשָׂר, בַּעַל פָּנִים שְׁחַרְחוֹרִים וּשְׂעָרוֹת אֲרֻכּוֹת; מַרְאֵהוּ לֹא הָיָה יָפֶה, אַךְ עֵינָיו הִזְהִירוּ מְאֹד. בְּיָדוֹ הָאַחַת אָחַז חֲבִילַת־סְפָרִים כְּרוּכָה בִנְיָר וּבַשְּׁנִיָּה – סִיגַרָה – סוֹף־סוֹף – קָרָא, בְּהַנִּיחוֹ אֶת הַחֲבִילָה עַל הַשֻּׁלְחָן – זָכָה לִרְאוֹת אוֹר בַּדְּפוּס – זֶה הַחִבּוּר הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר הַיַּהֲדוּת הָאַנְגְּלִית לֹא שָׂמָה אֵלָיו לֵב לְהוֹצִיאוֹ לְאוֹר עַל חֶשְׁבּוֹנָהּ.

– וּמִי שִׁלֵּם עַתָּה הוֹצְאוֹת הַדְּפוּס, מַר מַלְכִּי־צֶדֶק? – שָׁאֲלָה הָרַבָּנִית.

– מִי? מְ – מְ – מִי? – גִּמְגֵּם מַלְכִּי־צֶדֶק – מִי אִם לֹא אָנִי?

– אֲבָל הֵן אָמַרְתָּ תָּמִיד, כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָתָּה. – אֱמֶת וְיַצִּיב! אֲבָל בָּעֵת הָאַחֲרוֹנָה כָתַבְתִּי מַאֲמָרִים רַבִּים בְּעַד עִתּוֹנִים זַ’רְגּוֹנִים. הָעוֹרְכִים לֹא יִתְּנוּ לִי מְנוּחָה וְקוֹרְאִים: הַב, הַב! יַעַן כִּי בְּכָל עוֹזְרֵיהֶם אֵין אַף אֶחָד, אֲשֶׁר עֵט סוֹפֵר מָהִיר בְּיָדוֹ. הִנֵה כִּי כֵן עֲבוֹדָה לֹא אֶחְסַר, אַךְ אֵינִי רוֹאֶה כָּל שָׂכָר בַּעֲמָלִי, כִּי לְהוֹצִיא פְרוּטָה מִיַּד הָאֲדוֹנִים הָעוֹרְכִים קָשֶׁה כִקְרִיעַת יַם־סוּף, עַל כֵּן אֶרְעַב תָּמִיד לַלֶּחֶם וְגַם הַיּוֹם לֹא בָא עוֹד אֶל פִּי מְאוּמָה. אַךְ לְאָשְׁרִי נוֹדַע לִי, כִּי אַחַד הָעוֹרְכִים הוּא גַם מַדְפִּיס וַיֵּאוֹת לִי לְהַדְפִּיס אֶת שִׁירַי בִּשְׂכָרִי. אוּלָם גַּם אַחֲרֵי כָל אֵלֶּה הֲלֹא תָבִינִי, רַבָּנִית יְקָרָה, כִּי לֹא אוּכַל לְמַלֵּא אֶת קֵבָתִי בְשִׁירַי אֵלֶּה – וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יְבָרֵךְ אוֹתָךְ, רַבָּנִית נְדִיבָה, עַל כּוֹס הַקַּהֲוָה, אֲשֶׁר תַּגִּישִׁי לִי לְהָשִׁיב נַפְשִׁי. אַף אֵין עוֹד אֲשֶׁר יָדַע לְבַשֵּׁל קַהֲוָה טוֹבָה וְנִפְלָאָה בְטַעֲמָהּ וּבְרֵיחָהּ כָּמוֹךְ, רַבָּנִית יְקָרָה. אָכֵן מְאֻשָּׁר אַתָּה, רַבִּי; וְעַתָּה הֲלֹא תַרְשׁוּנִי לָשֶׁבֶת אֶל הַשֻּׁלְחָן עִמָּכֶם.

וּמִבְּלִי חַכּוֹת לְקַבָּלַת הָרִשָׁיוֹן לָקַח לוֹ כִסֵּא וְיָשַׁב בֵּין לֵוִי וְחַנָּה; אַחֲרֵי כֵן קָם וַיֵּלֶךְ לְרַחֵץ אֶת יָדָיו וַיָּשָׁב אֶל מְקוֹמוֹ; אָז לָקַח לוֹ לֶחֶם וּבֵיצָה וַיָּחֶל לֶאֱכֹל בְּתֵאָבוֹן גָּדוֹל.

– הִנֵּה הַסֵּפֶר, שֶׁאֲנִי מַגִּישׁ אֵלֶיךָ, רַבִּי שְׁמוּאֵל – הֵחֵל הַמְּשׁוֹרֵר אַחֲרֵי הַפְסָקָה קְצָרָה – עֵינֶיךָ הָרוֹאוֹת, רַבִּי, כִּי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת סִפְרִי זֶה לָרָאשֵׁי הַיַּהֲדוּת בְּאַנְגְּלִיָּה. אֱמֶת הַדָּבָר, כִּי אֵין גַּם אֶחָד בָּהֶם אֲשֶׁר יָבִין עִבְרִית; אֲפִילּוּ הָרַב הַכּוֹלֵל, אֲשֶׁר מִפְּנֵי הַנִּמּוּס הִנְנִי שׁוֹלֵחַ גַּם אֵלָיו סֵפֶר אֶחָד, אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת שְׂפָתֵנוּ. אוּלַי יָבִין מְעַט אֶת שִׁירַי בְּעֶזְרַת מִלּוֹן, אֲבָל לִכְתֹּב לֹא יֵדַע, כְּיָדוּעַ, מִבְּלִי שֶׁתִּמָּצֶאנָה בְכָל מִלָּה שְׁתֵּי שְׁגִיאוֹת, לְפָחוֹת. אַל־נָא תַמְלִיץ עָלָיו, רַבִּי שְׁמוּאֵל, יַעַן כִּי אַתָּה עוֹמֵד תַּחַת פְּקֻדָּתוֹ. הוּא צָרִיךְ לַעֲמֹד תַּחַת פְּקֻדָּתֶךָ. אַךְ הוּא יוֹדֵעַ לְדַבֵּר אַנְגְּלִית, וְרַבִּים מַאֲמִינִים, כִּי הָאִישׁ הַיּוֹדֵעַ לְפַטְפֵּט הֲבָלִים בְּאַנְגְּלִית רָאוּי וְהָגוּן לִהְיוֹת רַב וְגָדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל.

דְבָרָיו אֵלֶּה נָגְעוּ, אָמְנָם, בְּמָקוֹם כּוֹאֵב שֶׁבְּלֵב הָרָב. כִּי הִנֵּה תָמִיד הִכְאִיבָה אֶת לִבּוֹ הַדַּעַת, כִּי יְהוּדִים רַבִּים מִן הַסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת אֵינָם שְׂבֵעֵי־רָצוֹן מִמֶּנּוּ, בְּחָשְׁבָם אֶת הַשְׁפָּעָתוֹ לְמַפְרִיעָה בְעַד הִתְאַנְגְּלִיוּת הַגֶּטוֹ. וְהוּא יָדַע אָמְנָם, כִּי חָסֵר הוּא הַשְׂכָּלָה אַנְגְּלִית. אַךְ הָבֵן לֹא יָכֹל הָרַב מַה חֵפֶץ לַיְּהוּדִים הָאֵלֶּה בְהִתְאַנְגְּלִיּוּת? מִי זֶה לֹא יֵדַע, כִּי הַיַּהֲדוּת צָצָה וַתִּפְרַח וַתִּקַּח לֵב כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ עוֹד בְּטֶרֶם הָיָה אַנְגְּלִיָּה לְעָם? עַל כֵּן קָלְעוּ דִבְרֵי הַמְּשׁוֹרֵר אֶל הַמַּטָּרָה.

– הֲלֹא יָדַעְתָּ כָּמוֹנִי – הוֹסִיף פִּינְחָס מַלְכִּי־צֶדֶק – כִּי בְכָל יְהוּדֵי לוֹנְדּוֹן אַךְ אֲנִי וְאַתָּה הֵם הַיּוֹדְעִים לִכְתֹּב כֵּן בִּשְׂפָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה.

– לֹא, לֹא! – קָרָא הָרַב בַּעֲנָוָה.

– כֵּן, כֵּן! – עָנָה פִינְחָס בְּחֹם – אַתָּה, רַבִּי, יוֹדֵעַ לִכְתֹּב עִבְרִית כָּמוֹנִי. הוֹאִילָה נָא לִקְרֹא אֶת הַהַגָּשָׁה הַמְיֻחֶדֶת שֶׁכָּתַבְתִּי לְךָ עַל שַׁעַר סִפְרִי בִּכְתַב־יָדִי

“לִכְבוֹד מְאוֹר הַדּוֹר, הַגָּאוֹן הַגָּדוֹל, הַמְפֹרְסָם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְכָל קַצְוֵי־אָרֶץ, הַמּוֹרֶה צֶדֶק לְעַמּוֹ וְתוֹרַת אֱמֶת יְבַקְּשׁוּ מִפִּיו, הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל הַמְעוֹפֵף בִּמְרוֹמִים עַל כַּנְפֵי הַדַּעַת, לְרַבִּי שְׁמוּאֵל, נֵרוֹ יָאִיר וְיָהֵל לָעַד וּבְיָמָיו יָבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, אָמֵן!”

– הִנֵּה קָחֵהוּ נָא מִיָּדִי כְמַזְכֶּרֶת אַהֲבָה וְכָבוֹד מֵאִישׁ הָרוּחַ לְאִישׁ הַדַּעַת, כִתְשּׁוּרָה דַלָּה מֵעִבְרִי מְלֻמָּד אֶחָד בְּאַנְגְּלִיָּה אֶל רֵעֵהוּ.

– תּוֹדָה רַבָּה לְךָ! – קָרָא הָרַב הַזָּקֵן בְּרֶגֶשׁ

– וַאֲנִי אֶקְרָא בוֹ בְעֹנֶג רַב וְאֶתְּנֵהוּ בֵין הַסְּפָרִים הַיּוֹתֵר יְקָרִים לִי, כִּי יָדַעְתִּי, כִּי מְשׁוֹרֵר גָּדוֹל אָתָּה.

– כֵּן, אֲנִי מְשׁוֹרֵר! אֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת! אֲנִי מַרְגִּישׁ זֹאת! הַשִּׁירָה עֲצוּרָה כָאֵשׁ בְּקִרְבִּי. צָרַת בַּת עַמִּי תִגְזֹל שְׁנָתִי מֵעֵינַי בַּלֵּילוֹת, וְתִקְוָתִי הַלְּאֻמִּית הִיא רוּחַ הַחַיִּים לְנִשְׁמָתִי; עֵינַי תֵּרַדְנָה דִמְעָה מֵאֵין־הֲפוּגוֹת עַל מִשְׁכָּבִי בָאֹפֶל; רוּחַ… – פִּינְחָס הִפְסִיק פִּתְאֹם, בִּכְדֵי לָקַחַת פַּת לֶחֶם מְשׁוּחָה בְחֶמְאָה – אָז יֵעָרֶה עָלַי רוּחַ מִמָּרוֹם, אָז אָשִׁיר בְּשִׁירִים, הַחֲרוּזִים יֵחָרְזוּ בְמֹחִי בְהַרְמוֹנִיָּה נִפְלָאָה, וַאֲנִי שָׁר כִּישַׁעְיָהוּ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן, אֶת גְּאֻלַּת בַּת־עַמִּי; וְאָז אֶהְיֶה מְשׁוֹרֵר לְאֻמִּי לְעַמִּי אֲשֶׁר אָהָבְתִּי! אֲבָל הָאַנְגְּלִים הָאֵלֶּה! הֵם יוֹדְעִים רַק לֶאֱסֹף הוֹן לְעַצְמָם. לַמְדָּנוּתִי שִׁירָתִי, חֲלוֹמוֹתַי לְעַמִּי – מָה הֵם כָּל אֵלֶּה וּלְחֶבֶר עַמֵּי־אָרֶץ אֵלֶּה? הִנֵּה שָׁלַחְתִּי סֵפֶר אֶחָד לְבוֹקֶלְדּוֹרְף, זֶה הַבַּנְקִיר הֶעָשִׁיר, וְעַל שַׁעַר הַסֵּפֶר כָּתַבְתִּי בִכְתַב יָדִי אֶת הַהַגָּשָׁה גֶרְמַנִּית, לְמַעַן יֵדַע וְיָבִין אֶת הַכָּתוּב שָׁם. וּמַה שָּׁלַח לִי הוּא בִמְחִירוֹ? חֲמִשָּׁה שִׁילִינְגִּים, כֶּסֶף נִמְאָס! חֲמִשָּׁה שִׁילִינְגִּים לַמְשׁוֹרֵר הָאֶחָד, אֲשֶׁר אֵשׁ־אֱלֹהִים לוֹהֶטֶת בִּלְבָבוֹ! וַאֲנִי כִּמְעַט שֶׁאָמַרְתִּי לַהֲשִׁיבָם לוֹ. הִנֵּה גִדְעוֹן, חָבֵר בֵּית־הַנִּבְחָרִים, הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמוֹ אֶת אֶחָד מִשִּׁירַי, גַּם שַׂמְתִּי אֶת שְׁמוֹ בְרָאשֵׁי הַחֲרוּזִים, לְמַעַן יִנּוֹן שְׁמוֹ לְעוֹלָם; הִנֵּה הַשִּׁיר, לֹא; בַּצַּד הַשֵּׁנִי, הִנֵּהוּ לְפָנֶיךָ. גַּם כָּתַבְתִּי אֶת הַהַגָּשָׁה עַל שַׁעַר הַסֵּפֶר בְּאַנְגְּלִית, יַעַן כִּי הַבּוּר¹⁵ הַגֵּאֶה הַזֶּה לֹא יָבִין לֹא עִבְרִית וְלֹא גֶּרְמַנִּית.

– וּמָה הָיָה? לֹא שָׁלַח לְךָ מְאוּמָה בִמְחִיר הַסֵּפֶר? – שָׁאַל הָרָב.

– עוֹד רַע מִזֶּה! הוּא הֵשִׁיב לִי אֶת הַסֵּפֶר. אֲבָל נָקֹם אִנָּקֵם מִמֶּנּוּ. הָסֵר אָסִיר אֶת הַשִּׁיר אֲשֶׁר שַׁרְתִּי לִכְבוֹדוֹ מִן הַמַּהֲדוּרָה הַשְּׁנִיָּה וְאָבַד שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ מִן הָאָרֶץ. כְּבָר עָבַרְתִּי בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל הֶעָרִים הַגְּדוֹלוֹת, אֲשֶׁר אָחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חוֹנִים שָׁם, בְּרוּסְיָה, בְתֻרְקִיָּה, בְגֶרְמַנִּיָּה, בְּרוּמֶנִיָּה, בְּאֶרֶץ יָוָן, בְּמַרוֹקוֹ וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הָרַבָּנִים הַגְּדוֹלִים שֶׁבְּכָל עִיר וָעִיר קִבְּלוּנִי בִזְרֹעוֹת פְּתוּחוֹת וְיִשְׂמְחוּ לִקְרָאתִי מְאֹד, הֶאֱכִילוּנִי מַעֲדַנֵּי מְלָכִים וְיַלְבִּישׁוּנִי בִגְדֵּי כָבוֹד. דָּרַשְׁתִּי בְּבָתֵּי־כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי־מִדְרָשׁוֹת וְאַלְפֵי שׁוֹמְעַי הֵעִידוּ וְהִגִּידוּ פֶה אֶחָד, כִּי קָם גָּאוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, הַדּוֹמֶה לַגָּאוֹן הַוִּילְנָאִי. מִקָּרוֹב וּמֵרָחוֹק בְּמֶרְחָק פַּרְסָאוֹת בָּאוּ אֵלַי אֲנָשִׁים וְנָשִׁים לָשֵּׂאת מֵאִתִּי בְרָכָה. קְרָא נָא אֶת הַתְּעוּדוֹת הָרַבּוֹת הַכְּתוּבוֹת בִּידֵי הָרַבָּנִים וְהַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְיָדַעְתָּ כִּי כֵנִים הֵם דְּבָרַי. אֲבָל בְּאַנְגְלִיָה – בְאַנְגְּלִיָּה לְבַדָּהּ – אֵיךְ קִבְּלוּנִי? הֶאָמְרוּ לִי: בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ, פִּינְחָס מַלְכִּי־צֶדֶק, גְּאוֹן הָרוּחַ וְרַב הַדַּעַת, אוֹצָר מָלֵא פְנִינֵי סַפְרוּתֵנוּ הָעִבְרִית; הִנֵּה אֲנַחְנוּ כֻלָּנוּ פֹה נִבְעָרִים מִדַּעַת, בּוֹא וֶהֱיֵה לָנוּ לְרַב רָאשִׁי". הֶאָמְרוּ לִי כַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? לֹא וָלֹא! הֵם הִבִּיטוּ אֵלַי מִגָּבֹהַּ; בִּשְׁאָט נָפֶשׁ. הִנֵּה זֶה הַמַּטִּיף אֶלְקָנָה בִנְיָמִין מִתְנַפֵּחַ כְּבַרְבּוּר בְּחָכְמָתוֹ הָרַבָּה לִישֹּׁן אֶת בְּנִי עֲדָתוֹ הָעֲשִׁירִים בְּפִטְפּוּטָיו, אֲשֶׁר יִקְרָא לָהֶם דְּרָשׁוֹת. – אֲנִי, אֲנִי אָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה מֵעַל פָּנָיו, חֵי נַפְשִׁי! וְיָדְעוּ כָל יוֹשְׁבַי תֵבֵל אֶת מַעֲלָלָיו… הַשָּׁעוֹן הִשְׁמִיעַ תֵּשַׁע, וְלֵוִי קָפַץ מִמּוֹשָׁבוֹ.

– עוֹד מְעַט וְאֵחַרְתִּי מוֹעֵד בֵּית־הַסֵּפֶר! – קָרָא וַיִּקַּח מַהֵר אֶת יַלְקוּטוֹ וַיִּפֶן אֶל הַדֶּלֶת לָלֶכֶת אֶל הַבַּיִת נ. 1 אֲשֶׁר “בִּרְחוֹב־הַמֶּלֶךְ”, אֶל מִשְׁפַּחַת אַנְסִיל.

גַּם מַלְכִּי־צֶדֶק הָלַךְ לוֹ אַחֲרֵי רְגָעִים מִסְפָּר וּבִלְבָבוֹ חָשַׁב אֶת רַבִּי שְׁמוּאֵל לְקַמְצָן וְרַע־עַיִן, כִּי מִלְּבַד הָאֲרוּחָה הַשְּׁמֵנָה לֹא נָתַן לוֹ מְאוּמָה בִמְחִיר הַסֵּפֶר.

אַךְ יָצָא מַלְכִּי־צֶדֶק מִן הַבַּיִת הָלַךְ לוֹ רַבִּי שְׁמוּאֵל אֶל חַדְרוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה, וְהָרַבָּנִית הִזְדַיְּנָה בְמַטְאֲטֵא לְכַבֵּד אֶת הָרִצְפָּה.

פֶּרֶק שְׁמִינִי: אֶסְתֵּר וִ“ילָדֶיהָ”.

אֶסְתֵּר אַנְסִיל לֹא קִבְּלָה בִּשְׂבִיעַת־רָצוֹן יְתֵרָה אֶת הָאוֹרֵחַ הַקָּטָן לֵוִי יַעֲקֹב’ס בֶּן רַבִּי שְׁמוּאֵל. זֶה עַתָּה הֵסִירָה מֵעַל הַשֻּׁלְחָן אֶת הַשִּׁירַיִם מֵאֲרוּחַת הַבֹּקֶר וְאֶת הַכֵּלִים וַתְּנַקֵּם וַתְּשִׂימֵם עַל מְקוֹמָם בְּתִקְוָה, כִּי עַתָּה תּוּכַל לִקְרֹא בְאֵין־מַפְרִיעַ כְּחֶפְצָהּ, עַל כֵּן לֹא שָׂמְחָה הַפַּעַם עַל הַשָּׂטָן הַקָּטָן וְהַיָּפֶה, שֶׁהוֹפִיעַ פִּתְאֹם בִּדְמוּת הָאוֹרֵחַ לֵוִי יַעֲקֹב’ס.

וְהַנַּעַר לֵוִי הָיָה בֶאֱמֶת יָפֶה לְהַלֵּל בְּעֵינָיו וְשַׂעֲרוֹתָיו הַשְּׁחוֹרוֹת, בִּשְׂפָתָיו הָאֲדֻמּוֹת וּבְפָנָיו הַשְּׁחַרְחוֹרִים.

– הִנֵּה בָאתִי לְצַחֵק בְּ“מַחֲבוֹאִים”, שְׁלֹמֹה. הוֹ, הוֹ, מַה־גְּבֹהָה דִירַתְכֶם!

– וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי, כִּי עָלֶיךָ לָלֶכֶת לְבֵית־הַסֵּפֶר – הֵעִיר שְׁלֹמֹה – מֵילָא אֲנַחְנוּ, אֲנִי וַאֲחוֹתִי, אֵינֶנִי הוֹלְכִים הַיּוֹם לְבֵית־סִפְרֵנוּ, כִּי בֵית־סִפְרֵנוּ סָגוּר הַיּוֹם. אֲבָל אַתָּה, הֵן אָמַרְתָּ לִי הַיּוֹם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, כִּי בֵית־סִפְרְךָ פָּתוּחַ?

– וּבְכָל זֹאת לֹא אֵלֵךְ גַּם אֲנִי לְבֵית־הַסֵּפֶר – עָנָהוּ לֵוִי – הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ, וְעַתָּה הַצִּיגֵנִי לִפְנֵי אֲחוֹתֶךָ.

– הֲלֹא יָדַעְתָּ אֶת אֶסְתֵּר כָּמוֹנִי – קָרָא שְׁלֹמֹה וַיִּשְׁרֹק בִּשְׂפָתָיו.

– וּמַה־שְּׁלוֹמְךָ, אֶסְתֵּר? – פָּנָה לֵוִי אֵלֶיהָ בְּבֹשֶׁת־פָּנִים.

– חֵן חֵן לְךָ, שָׁלוֹם לִי – עֲנַתּוּ אֶסְתֵּר, שֶׁהֵרִימָה אֶת עֵינֶיהָ רֶגַע מִן הַסֵּפֶר וַתָּשָׁב לְעַיֵּן בּוֹ.

הַיּוֹם הָיָה אֶחָד מִימֵי הַסְּתָו הַקָּרִים וְהַכֵּהִים. בַּחֶדֶר הָיְתָה שְׁרוּיָה אַפְלוּלִית; לַהֲבַת הָאָח, אֲשֶׁר הִסִּיקוּ הַיּוֹם מִנִּדְבַת רַבִּי שְׁמוּאֵל, הֵאִירָה לִרְגָעִים אֶת פָּנֶיהָ הַחִוְּרִים וְהָרְצִינִים. וְלַפָּנִים הַחִוְּרִים הָאֵלֶּה הָיָה תָמִיד אֵיזֶה צֶבַע מְיֻחָד; שַׂעֲרוֹתֶיהָ הָיוּ שְׁחוֹרוֹת וַאֲרֻכּוֹת, עֵינֶיהָ גְדוֹלוֹת וּמְפִיקוֹת מַחֲשָׁבָה, אַפָּהּ חַד וְדַק וְכָל תָּוִי פָנֶיהָ הִזְכִּירוּ אֶת הַטִּפּוּס הַפּוֹלַנִּי. מִצְחָהּ הָיָה צַח, שִׁנֶּיהָ הָיוּ לְבָנוֹת וְיָפוֹת מְאֹד, עַל פָּנֶיהָ הָיָה מָתוּחַ אֵיזֶה חוּט שֶׁל חֶסֶד וְתַלְתַּלֶּיהָ הַיָּפִים, אֲשֶׁר יָרְדוּ חָפְשִׁים עַל שִׁכְמָהּ מִבְּלִי הֵאָסֵר בְּמִקְלָעָה אַחַת, הִגְדִּילוּ אֶת חִנָּהּ שִׁבְעָתָיִם. הִיא לֹא הָיְתָה רָמַת קוֹמָה לְפִי שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתֶיהָ, אַךְ כָּל מִבְנֵה גֵּוָהּ נָתַן תִּקְוָה, כִּי עוֹד תִּגְדַּל וְתִיף גַּם בְּקוֹמָתָהּ גַּם בְּמַרְאֶהָ.

שָׁרָה וְיִצְחָק קָפְצוּ מִסָּבִיב לַמִּטּוֹת, רָחֵל יָשְׁבָה לַשֻּׁלְחָן וַתַּעֲנֹד עֲנָק־צֶמֶר בְּעַד שְׁלֹמֹה, הַזְּקֵנָה יָשְׁבָה שְׁקוּעָה בְאֵיזֶה סֵפֶר עַתִּיק, וּמֹשֶׁה הִתְהַלֵּךְ אָז בָּרְחוֹב לְבַקֵּשׁ עֲבוֹדָה. אַף אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת לֹא שָׂם לֵב בְּיוֹתֵר לָאוֹרֵחַ.

– מָה אַתְּ קוֹרְאָה? – שָׁאַל אֶת אֶסְתֵּר בִּידִידוּת.

– שׁוּם דָּבָר – עָנְתָה אֶסְתֵּר וַתְּמַהֵר לִסְגֹּר אֶת סִפְרָהּ כְּמוֹ פָחֲדָה, פֶּן יִגַּשׁ אֵלֶיהָ וְרָאָה אֶת שְׁמוֹ.

– וַאֲנִי אֵינֶנִי מוֹצֵא כָל חֵפֶץ בִּקְרִיאַת סְפָרִים מִחוּץ לְבֵית־הַסֵּפֶר – אָמַר לֵוִי.

– הֵן לֹא סִפְרֵי־לִמּוּד אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים בַּבַּיִת – קָרָא שְׁלֹמֹה כְמִצְטַחֵק.

– אַחַת הִיא. אֵינִי מוֹצֵא בָהֶם כָּל עֹנֶג.

– אִם כֵּן, לֹא תַחְפֹּץ לִקְרֹא סְפָרִים גַּם כַּאֲשֶׁר תִּגְדַּל – קָרְאָה אֶסְתֵּר בְּבוּז.

– בְּוַדַּאי לֹא – עָנָה לֵוִי – כִּי לוּלֵא זֹאת מַה חֵפֶץ לִי לִהְיוֹת גָּדוֹל? כַּאֲשֶׁר אֵצֵא מִבֵּית־הַסֵּפֶר, אֵינֶנִי חוֹשֵׁב לִפְתֹחַ עוֹד אֵיזֶה סֵפֶר.

– אוּלַי תִּפְתַּח אָז חֲנוּת – אָמַר שְׁלֹמֹה בִצְחוֹק.

– וּמַה־תַּעֲשֶׂה, לְמָשָׁל, בְּיוֹם גֶּשֶׁם? – שָׁאֲלָה אֶסְתֵּר.

– אָז אֲעַשֵּׁן סִיגַרָה – עָנָה לֵוִי.

– טוֹב. וּמַה־תַּעֲשֶׂה, אִם יֵרֵד הַגֶּשֶׁם גַּם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת? הַנַּעַר נָבוֹךְ וְלֹא מָצָא מַעֲנֶה כָרֶגַע.

– הֵן לֹא כָל הַיּוֹם יֵרֵד הַגֶּשֶׁם – עָנָה לְסוֹף – אַף אֵין בְּכָל הַשָּׁנָה יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שַׁבָּתוֹת. הָאִישׁ יִמְצָא לוֹ תָּמִיד מַה־לַּעֲשׂוֹת.

– וַאֲנִי חוֹשֶׁבֶת, כִּי יִנְעַם רַב יֶתֶר לִקְרֹא מֵעֲשׂוֹת אַחֶרֶת – הֵעִירָה אֶסְתֵּר.

– אַתְּ עַלְמָה אַתְּ – עָנָה אוֹתָהּ לֵוִי –

וְהָעֲלָמוֹת עֲתִידוֹת לָשֶׁבֶת בָּיִת; גַּם אֲחוֹתִי חַנָּה יוֹשֶׁבֶת וְקוֹרְאָה תָמִיד. אֲבָל הָאִישׁ הֲלֹא יוּכַל תָּמִיד לָלֶכֶת אֶל אֲשֶׁר יִשָּׂאֵהוּ רוּחוֹ וְלַעֲשׂוֹת כַּטּוֹב בְּעֵינָיו. וְיִצְחָק הַקָּטָן נִגַּשׁ אֶל לֵוִי מֵאֲחוֹרָיו וַיִּמְשְׁכֵהוּ בְּבִגְדוֹ וַיֵּחָבֵא תַחַת הַמִּטָּה בְקוֹל שִׂמְחָה.

– מְנוּחָה, יִצְחָק! – גָּעֲרָה בוֹ אֶסְתֵּר – אִם תִּתְהוֹלֵל, לֹא אִישַׁן עִמְּךָ בְּמִטָּתְךָ הַחֲדָשָׁה.

– תִּישְׁנִי, תִּישְׁנִי, אֶסְתֵּר – גִּמְגֵּם הַיֶּלֶד וּפָנָיו הַנְּעִימִים הוּעֲבוּ מְעָט.

– וַאֲנִי כַלְכֵּל לֹא אוּכַל אֶת הַפְּעוּטוֹת הָאֵלֶּה; וּמָה רַב טִרְחָם! הַאֵין זֹאת, אֶסְתֵּר?

– לֹא, לֹא תָמִיד – עָנַתְהוּ – וּמִלְּבַד זֶה הֵן גַּם אֲנַחְנוּ הָיִינוּ פְעוּטוֹת.

– הֲלֹא עַל זֶה אֲנִי מִצְטַעֵר תָּמִיד – עָנָה לֵוִי – מַדּוּעַ זֶה לֹא נוֹלַדְנוּ גְדוֹלִים?

– אֲבָל הֵן זֶה הוּא מִן הַנִּמְנָעוֹת – הִתְעָרְבָה רָחֵל בְּשִׂיחָתָם.

– אֵין זֶה מִן הַנִּמְנָעוֹת כְּלַל – קָרְאָה אֶסְתֵּר – וְאֵיךְ עָשָׂה ה' אֶת אָדָם וְאֶת חַוָּה?

לֵוִי הִבִּיט אֵלֶיהָ בְתוֹדָה. הוּא הִרְגִּישׁ, כִּי כְבָר הִתְקָרֵב אֵלֶיהָ, אַף אָמַר לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ לְצַחֵק יָחַד. אַךְ לֹא עָרַב אֶת לִבּוֹ לְהַבִּיעַ אֶת חֶפְצוֹ זֵה וַיַּעַזְבֶנָּה וַיֵּלֶךְ לְשַׂחֵק עִם שְׁלֹמֹה.

אַךְ יָצְאוּ שְׁנֵיהֶם יָשְׁבָה אֶסְתֵּר וַתּוֹסֶף לִקְרֹא. וְאֶסְתֵּר לֹא דָמְתָה כְלַל לִשְׁלֹמֹה אָחִיהָ הֶעָלֵז וְטוֹב־הַלֵּבָב תָּמִיד. עוֹד בְּטֶרֶם הָיְתָה לְבַעֲלַת־הַבַּיִת וּלְ“אֵם” הַבָּנִים, לָשֵׂאת אֶת טִרְחָם וּמַשָּׂאָם, הָיְתָה כְבָר שְׁקוּעָה בְמַחֲשָׁבוֹת. מֹחָהּ הָרַךְ עָבַד בְּלִי הֶרֶף לִמְצֹא פִתְרוֹן לִשְׁאֵלוֹת רַבּוֹת, אֲשֶׁר לֹא נָתְנוּ לָהּ מָנוֹחַ, אַף רָכְשָׁה לָהּ הַשְׁקָפוֹת מְשֻׁנּוֹת עַל הַחַיִּים הַסּוֹבְבִים אוֹתָהּ.

כַּאֲשֶׁר הִלְבִּישׁוּ אֶת אִמָּהּ לְאַחַר מוֹתָהּ בְּתַכְרִיכִים וְכָל אַחֶיהָ וְאַחְיוֹתֶיהָ הִבִּיטוּ בְּסַקְרָנוּת עַל הָעֲגָלָה הַשְּׁחוֹרָה, אֲשֶׁר עָמְדָה לִפְנֵי פֶתַח מְעוֹנָם, עָמְדָה אֶסְתֵּר עַל־יַד הַמֵּתָה בִתְשׁוּקָה רַבָּה לִרְאוֹת וְלָדַעַת אֶת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בָהּ, אַךְ לְדַאֲבוֹנָהּ לֹא רָאֲתָה מְאוּמָה. כְּמוֹ כֵן לֹא רָאֲתָה בַעֲלוֹת הַנְּשָׁמָה מִגְּוִיַּת אִמָּהּ הַשָּׁמַיְמָה, אַף כִּי לֹא מָשָׁה מִן הַמִּטָּה בְמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת רְצוּפוֹת וְעֵינֶיהָ כָלוּ לִרְאוֹת אֶת הַתְּמוּנָה הָאֲרֻכָּה וְהַדַּקָּה וְהַכְּפוּפָה הַכְּתֻמָּה כְּשַׁעֲוָה, כַּאֲשֶׁר תֵּאֲרָה לָהּ בְדִמְיוֹנָהּ אֶת הַנְּשָׁמָה עַל־פִּי תְמוּנוֹת הָ“רוּחוֹת” אֲשֶׁר רָאֲתָה בַּסִּפּוּרִים שֶׁהֵבִיא בִנְיָמִין אָחִיהָ הַבָּיְתָה.

לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, כַּאֲשֶׁר הֵצִיקוּ לָהּ סְפֵקוֹתֶיהָ, הִצְטָעֲרָה מְאֹד, כִּי נִלְקַח מִמֶּנָּה בִנְיָמִין אָחִיהָ הַטּוֹב לִהְיוֹת־כָּלוּא בְּבֵית הַיְתוֹמִים. לְפָנָיו יָכְלָה לְהַרְצוֹת אֶת שְׁאֵלוֹתֶיהָ וּסְפֵקוֹתֶיהָ וְהוּא, בְשִׂכְלוֹ הֶחָרוּץ וּבְבִינָתוֹ הַיְשָׁרָה יָכֹל לְהַתִּירָן לָהּ, אוֹ, לְפָחוֹת, לְהִתְוַכֵּחַ עִמָּהּ עֲלֵיהֶן. שְׁלֹמֹה הָיָה קַל־דַּעַת וְאֵינוֹ מוּמְחֶה כְלַל בְּעֵינֶיהָ בְוִכּוּחִים וּבְהַתָּרַת שְׁאֵלוֹת כָּאֵלֶּה.

שָׂרָה וְיִצְחָק הָיוּ מְצֻיָּנִים עוֹד בְּיַלְדוּתָם בִּנְטִיָּה מְיֻחֶדֶת. יִצְחָק הָיָה אָז בָּן חָמֵשׁ וְשָׂרָה, אֲשֶׁר לֹא הִכִּירָה אֶת אִמָּהּ מֵעוֹדָהּ, הָיְתָה בַת אַרְבַּע. מַחְשְׁבוֹת שְׁנֵי הַיְלָדִים הָאֵלֶּה סָבְבוּ עַל צִיר אֶחָד וְהוּא – מִלּוּא הַקֵּבָה. הֵם בִּכְּרוּ אֵיזוּ תַּפּוּחֵי־אֲדָמָה צְלוּיִים עַל כָּל הַמִּשְׂחָקִים הַיָּפִים אֲשֶׁר בְּגן־הַיְלָדִים, תַּאֲוָה מְיֻחֶדֶת הָיְתָה עוֹד לְיִצְחָק וְהִיא – עֲרִיסָה חדָשָׁה מוּצַעַת בְּכָרִים רַכִּים, מַמָּשׁ כְּאוֹתָהּ הָעֲרִיסָה, אֲשֶׁר יָשֵׁן בָּהּ פַּעַם אַחַת בְּבֵית מַלְכָּה, וּמֹשֶׁה הִבְטִיחָהוּ לְמַלֵּא אֶת תַּאֲוָתוֹ זֹאת בְּקֶרֶב הַיָּמִים. בְּכָל זֹאת אֵין לְכַחֵד, כִּי אָמנָם הָיוּ גַם לְיִצְחָק הַקָּטָן שְׁאֵלוֹת שׁוֹנוֹת, אֲשֶׁר הֶעֱסִיקוּ אֶת מֹחוֹ הַקָּטָן. אַחַת הַשְּׁאֵלוֹת הָאֵלֶּה הָיְתָה שְׁאֵלַת הַמּוֹלָד. הוּא נוֹלַד בְּאַרְבָּעָה יָמִים לְכִסְלֵו, וְשָׂרָה נוֹלְדָה בַּשָּׁנָה הַשְּׁנִיָּה בִשְׁלשָׁה לְכִסְלֵו.

– לֹא, אִי־אֶפְשָׁר, – הָיָה אוֹמֵר תָּמִיד – מוֹלָדֵךְ לֹא יוּכַל לִהְיוֹת לִפְנֵי מוֹלָדִי.

– כֵּן, אֶסְתֵּר אוֹמֶרֶת כָּךְ – תַעֲנֵהוּ שָׂרָה.

– אֶסְתֵּר הִיא שַׁקְרָנִית – יִקְרָא יִצְחָק בְּכָעַס.

– שְׁאַל אֶת אַבָּא.

– אֲבָל הַאִם אֵינֶנִּי בֶּן חָמֵשׁ?

– כֵּן.

– וְאַתְּ? הַאֵינֵךְ בַּת אַרְבַּע?

– כֵּן.

– הַאֵינֶנִי גָדוֹל מִמֵּךְ.

– גָּדוֹל מִמֶּנִּי.

– הַאִם לֹא נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ?

– כֵּן, יִצְחָק.

– אִם כֵּן, אֵיךְ יוּכַל לִהְיוֹת מוֹלָדֵךְ לִפְנֵי מוֹלָדִי?

– אֲבָל כֵּן הוּא.

– פְּתַיָּה!

– כֵּן הוּא, כֵּן הוּא. שְׁאַל אֶת אֶסְתֵּר – תִּתְעַקֵּשׁ שָׂרָה.

– אִם כֵּן – יִקְרָא יִצְחָק בְּאִיּוּם – לֹא אֶקָּחֵךְ אֶל עֲרִיסָתִי הַחֲדָשָׁה.

– וַאֲנִי אֶשְׁכַּב בָּהּ אִם אֶרְצֶה.

– לֹא, לֹא.

אָז תִּתֵּן שָׂרָה בִבְכִי קוֹלָהּ, וְיִצְחָק יָדַע כְּבָר מִן הַנִּסָּיוֹן, כִּי דְבָרִים לֹא יוֹעִילוּ וְגַם דְּמָעוֹת אֵינָן מוֹכִיחוֹת מְאוּמָה. אָז הֵחֵל לְהוֹכִיחַ אֶת צִדְקָתוֹ בְאֶגְרוֹפוֹ הַקָּטָן. וְשָׂרָה גַּם הִיא לֹא אֵחֲרָה מֵהָשִׁיב מַכָּה אֶל מַכֶּהָ; גַּם הַכֵּה תַּכֵּה, גַּם צָעֹק תִּצְעַק: הִי – י – י! אוֹי לִי! – וְהִתְנַפְּלָה עַל הָאָרֶץ וּבָעֲטָה בְרַגְלֶיהָ וְיִלְּלָה תַמְרוּרִים.

גַּם בַּיּוֹם הַזֶּה פָרְצָה מְרִיבָה בֵּין יִצְחָק וְשָׂרָה. יִצְחָק הִכָּה אֶת שָׂרָה וַתֵּבְךְּ הִיא, אֶסְתֵּר הִכְּתָה אֶת יִצְחָק וַיֵּבְךְּ הוּא; אָז שָׂמָה אֶסְתֵּר עוֹד אֵיזֶה גִזְרֵי־עֵץ עַל הָאָח וַתָּשַׁר לָהֶם אֵיזֶה שִׁיר לְהַרְגִּיעָם.

אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה הָיְתָה שָׁרָה אִמָּם לְעִתִּים קְרוֹבוֹת וְהוּא פָּסוּק מִמַּחֲזֶה “מְכִירַת יוֹסֵף”, אֲשֶׁר יַצִּיגוּ אוֹתוֹ בַפּוּרִים. תֹּכֶן הַמַּחֲזֶה הוּא אַגָּדָה נִפְלָאָה לְקוּחָה מִן הַמִּדְרָשׁ. כַּאֲשֶׁר נִמְכַּר יוֹסֵף לַמִּדְיָנִים בָּרַח מִן הָאֹרְחָה אֶל בֵּית־לֶחֶם וַיִּתְנַפֵּל שָׁם עַל קֶבֶר אִמּוֹ וַיָּשַׁר בִּנְעִימָה קוֹרַעַת־לֵב:

"אוֹי, אוֹי לִי, אִמִּי,

מָה אֻמְלָל אֲנִי

בַּנֵּכֶר בְּאִבִּי גָלִיתִי,

אַהֲבָתֵךְ בַּמֶּרְחָק נָשִׁיתִי".

אָז יִשָּׁמַע קוֹל רָחֵל אִמּוֹ הָרַחֲמָנִיָּה

מִיַּרְכְּתֵי קֶבֶר וְהִיא מְנַחֶמֶת אוֹתוֹ וּמְעוֹרֶרֶת אֶת רוּחוֹ,

כִּי יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתוֹ וּמִשְׁנֵה טוֹבָה יִרְאֶה עַל כָּל

הֲרָעָה אֲשֶׁר מְצָאַתְהוּ.

אֶסְתֵּר לֹא יָכְלָה לָשִׁיר אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה בְלִי דְמָעוֹת עַל לְחָיֶיהָ. הֲזָכְרָה גַם הִיא אֶת אִמָּהּ הַמֵּתָה וְאֶת אַהֲבָתָהּ אוֹתָהּ?

הַנְּעִימָה הָעֲצוּבָה הַזֹּאת הֵשִׁיבָה תָמִיד אֶת יִצְחָק הַהוֹלֵל הַקָּטָן לִמְנוּחָתוֹ.

עוֹד זֶמֶר אֶחָד הָיְתָה שָׁרָה אֶסְתֵּר לִילָדֶיהָ בִנְעִימָה עֲצוּבָה וְהַזֶּמֶר הַזֶּה מְסַפֵּר עַל

"מַעֲשִׂים נוֹרָאִים, עֲלִילוֹת נוֹרָאוֹת,

מִלְחָמוֹת מִימֵי קֶדֶם, נִצְחוֹן חַלָּשִׁים –"

כֵּן הָיוּ כָל הַנִּגּוּנִים, כָּל הַסִּפּוּרִים מְלֵאֵי־תוּגָה נִצָּחַת. הֵד אַנְחַת הָעָם הַנִּרְדָּף וְהַנַּעֲנֶה זֶה שְּׁנוֹת אַלְפָּיִם. גַּם בַּסֵּפֶר הַזַּ’רְגּוֹנִי הֵקָּטָן, קֹבֶץ סִפּוּרִים וְאַגָּדוֹת, אֲשֶׁר קָרָא מֹשֶׁה אַנְסִיל בְּאָזְנֵי בְנֵי־בֵיתוֹ לְאוֹר הַנֵּר הַיָּחִיד, הַמֵּאִיר אֶת חֶשְׁכַּת חֶדְרוֹ, נִכְּרוּ עִקְבוֹת הַיָּגוֹן הָעוֹלָמִי לְעַם עוֹלָם.

רַבּוֹת, רַבּוֹת שָׁמְעָה אָז אֹזֶן הַיְלָדִים בִקְרֹא לָהֶם אֲבִיהֶם עַל־דְּבַר הַמָּשִׁיחַ, גוֹאֵל הַצֶּדֶק. דִּמְיוֹן אֶרֶץ הַקֶּדֶם תֵּאֲרָהוּ וַיְפָאֲרֵהוּ בְכָל פְּאֵר וְקֶסֶם־הוֹד לְנַחֵם לַאֲבֵלֵי־צִיּוֹן. לִפְנֵי יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ יָקוּם מָשִׁיחַ שֵׁנִי, מָשִׁיחַ בֶּן־יוֹסֵף, אַחֲרָיו יָקוּם מֶלֶךְ אֶחָד, וְלוֹ אֹזֶן אַחַת, וְהָאֹזֶן אֲטוּמָה מִשְׁמֹעַ טוֹב וּפְתוּחָה לְכָל דְּבַר רֶשַׁע וָרָע; דַּלֶּקֶת לוֹ עַל הַמֵּצַח, יָדוֹ הָאַחַת אֲרֻכָּה זֶרֶת וְהַשְּׁנִיָּה – שָׁלשׁ פַּרְסָאוֹת.

בַּסֵּפֶר הַקָּטָן הַזֶּה הָיוּ גַם קְטָעִים מִסֵּפֶר הַמַּסָּעוֹת הַמְהֻלָּל לְאֶלְדָּד הַדָּנִי, אֲשֶׁר הֵעִיד, כִּי מָצָא אֶת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים הָאֲבוּדִים. יֵשׁ אֲשֶׁר קָרָא מֹשֶׁה בְאָזְנֵי בָנָיו הַמַּקְשִׁיבִים אֶת “הַתּפֶת וְהָעֵדֶן” לְעִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי, וְיֵשׁ אֲשֶׁר בָּחַר לִקְרֹא אֶת רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזָה הַמְתֻרְגָּם לִיהוּדִית.

בַּלַּיְלָה הַזֶּה בָחַר לִקְרֹא אֶת סִפּוּרוֹ שֶׁל אֶלְדָּד עַל־דְּבַר “בְּנֵי מֹשֶׁה”, הַיּוֹשְׁבִים מֵעֵבֶר לִנְהַר סַמְבַּטְיוֹן, הַשּׁוֹבֵת בִּימֵי הַשַּׁבָּת. "וְעוֹד מִבְּנֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, חוֹנִים אֵצֶל הַנַּחַל שֶׁשְּׁמוֹ שַׁבַּתְּיוֹן, וְנִקְרָא כֵן עַל שֵׁם שֶּׁנָּסוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְשָׁבְתוּ שָׁם. וְהַגּוֹיִם קוֹרְאִים לַנַּחַל הַהוּא סַמְבַּטְיוֹן. הֶיקֵף הַנָּהָר מַהֲלַךְ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים מְרֻבָּע. וְהֵם (בְּנֵי־מֹשֶׁה) שׁוֹכְנִים בְּבָתִים וּבַחֲצֵרוֹת וּבְמִגְדָּלִים וְאֵין עִמָּם לֹא עוֹף טָמֵא וְלֹא חַיָּה טְמֵאָה וְלֹא כְלָבִים וּזְאֵבִים, וְלֹא חַיָּה רָעָה, לֹא זְבוּב, לֹא פַרְעוֹשׁ וְלֹא עוֹרְבִים וְלֹא עַקְרַבִּים וְלֹא נְחָשִׁים וְלֹא שׁוּעָלִים וְלֹא נְמֵרִים וְלֹא אֲרָיוֹת, זוּלַת צֹאן וּבָקָר, וְצֹאנָם יוֹלְדוֹת שְׁתֵּי פְעָמִים בַּשָּׁנָה. וְהֵם זוֹרְעִים וְקוֹצְרִים וְעִמָּהֶם כָּל מִינֵי פֵּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְכָל מִינֵי קִטְנִיּוֹת וְקִשּׁוּאִים וַאֲבַטִּיחִים וּבְצָלִים וְשׁוּמִים וְהֵם בַּעֲלֵי אֱמוּנָה וּבַעֲלֵי תוֹרָה וּבַעֲלֵי מִשְׁנָה וּבַעֲלֵי תַלְמוּד וּבַעֲלֵי אַגָּדָה. וּכְשֶׁהֵם שׁוֹנִים, הֵם אוֹמְרִים: אָמַר יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְאֵינָם מַזְכִּירִים שֵׁם חָכָם וְלֹא יוֹדְעִים אוֹתָם (אֶת הַתַּנָּאִים וְאֶת הָאֲמוֹרָאִים). וְאֵינָם יוֹדְעִים לְדַבֵּר בְּשׁוּם שָׂפָה, כִּי אִם בִּלְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ. וְיִחְיוּ הַרְבֵּה, כְּמוֹ: מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא יָמוּת לָהֶם בֶּן בְּחַיֵּי אָבִיו, וְיִרְאוּ בָנִים וּבְנֵי בָנִים, שְׁלשָׁה וְאַרְבָּעָה דוֹרוֹת. וְהֵם זוֹרְעִים וְקוֹצְרִים וְנַעַר קָטָן הוֹלֵךְ עִם מִקְנֵיהֶם מַהֲלַךְ כַּמָּה יָמִים וְאֵינָם מִתְיָרְאִים מִשּׁוּם דָּבָר, לֹא מֵחַיָּה רָעָה וְלֹא מִשֵּׁדִים וְלֹא מִכָּל נֶזֶק שֶׁבָּעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים וְצַדִּיקִים וַחֲסִידִים שֶׁעֲדַיִן הֵם מַחֲזִיקִים בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, לְפִיכָךְ נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת כָּל הַטּוֹבָה הַזֹּאת. וְהֵם יוֹשְׁבִים לְבַדָּם וְאֵינָם רוֹאִים בְּנֵי־אָדָם וְלֹא בְנֵי־אָדָם רוֹאִים אוֹתָם, אֶלָּא אֶת אַרְבַּעַת הַשְּׁבָטִים (נַפְתָּלִי, גָּד, אָשֵׁר וְדָן), הַיּוֹשְׁבִים לְצִָּם וְהֵם מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ וּנְהַר שַׁבַּתְּיוֹן חוֹלֵק בֵּינֵיהֶם. וְיֵשׁ לָהֶם זָהָב הַרְבֵּה מְאֹד וְהֵם זוֹרְעִים פִּשְׁתָּן וּמְגַדְּלִים תּוֹלַעַת שָׁנִי וְעוֹשִׂים מֵהֶם בְּגָדִים נָאִים, וְהֵם רַבִּים בְּיוֹתֵר, יוֹתֵר מִכִּפְלַיִם מִיּוֹצְאֵי־מִצְרָיִם.

"וְרֹחַב נְהַר שַׁבּתְּיוֹן מָאתַיִם וְעֶשְׂרִים אַמָּה כִמְטַחֲוֵי קָשֶׁת. וְהַנָּהָר מָלֵא חוֹל וַאֲבָנִים וְקוֹלוֹ הוֹלֵךְ לְמֵרָחוֹק, וְקוֹל הָאֲבָנִים כְּרַעַשׁ גָּדוֹל וּכְגַלֵּי־הַיָּם וּכְרוּחַ סְעָרָה, וּבַלַּיְלָה נִשְׁמַע קוֹלוֹ עַד מַהֲלַךְ חֲצִי יוֹם. וְיֵשׁ לָהֶם מַעֲיָנוֹת רַבִּים וְיִקָּבְצוּ הַמּיִם אֶל בְּרֵכָה אַחַת וְיַשְׁקוּ מֵהֶם אֶת אַרְצָם. וּבְאוֹתָהּ הַבְּרֵכָה יִשְׁרְצוּ כָל מִינֵי דָגִים וּסְבִיבוֹתֶיהָ יִשְׁרְצוּ כָל מִינֵי עוֹף טְהוֹרִים וְהָאֲבָנִים שֶׁל הַנָּהָר נִזְרָקוֹת כָּל יְמֵי הַשָּׁבוּעַ וּבְשַׁבָּת יִשְׁבֹּת הַנָּהָר וְיָנוּחַ מֵעֶרֶב שַׁבָּת עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת.

וּמֵעֵבֶר לַנַּחַל אֵשׁ, שֶׁלֹּא יוּכַל שׁוּם אָדָם לָגַעַת אֶל הַנַּחַל כְּמַהֲלַךְ מִיל, וְהָאֵשׁ יְלַחֵךְ כָּל מַה שֶׁסְּבִיבוֹת הַנַּחַל, שֶׁתּוֹצִיא הָאֲדָמָה. וְאַרְבַּעַת שְׁבָטִים הֲלָלוּ הוֹלְכִים עִם מִקְנֵיהֶם אֵצֶל שְׂפַת הַנָּהָר לִגְזֹז אֶת צֹאנָם, כִּי הִיא אֶרֶץ שְׁטוּחָה וּנְקִיָּה, לֹא תַשְּׁרֵשׁ לֹא קוֹץ וְלֹא דַרְדָּר וְלֹא עֵשֶׂב וְלֹא יֶרֶק, וּכְשֶׁרָאוּ אוֹתָם בְּנֵי מֹשֶׁה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הֵם מִתְקַבְּצִים וְעוֹמְדִים עַל שְׂפַת הַנַּחַל וְצוֹעֲקִים אֲלֵיהֶם: “הוֹי, הוֹי! הַרְאוּנוּ, בְּנֵי־דָּן, הַסּוּסִים וְהַגְּמַלִּים שֶׁלָּכֶם!” וכו' וכו'.

כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִקְרֹא אֶת “הַסִּפּוּר הַנִּפְלָא” הַזֶּה, בִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה שֶׁיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם גַּם עַל־דְּבַר הַגֵּיהִנֹּם. הוּא אָהַב תָּמִיד לִשְׁמֹעַ עַל אֹדוֹת יִסּוּרֵי הָרְשָׁעִים וְעִנּוּיֵיהֶם הַנּוֹרָאִים; וּמֹשֶׁה לֹא נִצְרַךְ לְאֵיזֶה סֵפֶר בִּכְדֵי לְסַפֵּר עַל הַגֵּיהִנֹּם, כִּי כָל מַצְפּוּנָיו וּמִסְתָּרָיו נָגֹלוֹ לוֹ כְּפִנּוֹת חַדְרוֹ הַצָּר. וּמֹשֶׁה מְתָאֵר לִפְנֵי שׁוֹמְעָיו הַקְּטַנִּים אֶת הַגֵּיהִנֹּם לְמַחְלְקוֹתָיו. וּבְאַחַת מֵאֵלֶּה הַמַּחֲלָקוֹת נְדוֹנִים הָרְשָׁעִים לַעֲשׂוֹת בְּלִי־הֶרֶף אֶת הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים, שֶׁעָשׂוּ בִימֵי חַיֵּיהֶם.

– הוֹי, הוֹי, שָׁם צָרִיךְ לִהְיוֹת טוֹב וְעָלֵז! – קָרָא שְׁלֹמֹה. – לֹא, שָׁם נוֹרָא מְאֹד – הֶחֱלִיט מֹשֶׁה. הוּא דִבֵּר יְהוּדִית וְהַיְלָדִים דִּבְּרוּ אַנְגְּלִית. – בְּוַדַּאי – קָרְאָה אֶסְתֵּר – שַׁוֵּה בְּנַפְשְׁךָ, שְׁלֹמֹה, לֶאֱכֹל לֶחֶם מְעֻפָּשׁ כָּל הַיּוֹם בְּלִי־הֶרֶף!

– יוֹתֵר טוֹב מֵאֲשֶׁר לִבְלִי לֶאֱכֹל כָּל הַיּוֹם מְאוּמָה – עָנָה שְׁלֹמֹה.

– אֲבָל לֶאֱכֹל אֶת זֶה כָל הַיָּמִים, כָּל הַיָּמִים, בְּלִי כָל הַפְסָקָה – קָרָא מֹשֶׁה – אֵין מְנוּחָה לָרְשָׁעִים אַף רֶגַע.

– מַה? הֲגַם בַּשַּׁבָּת לֹא יֵדְעוּ מִנוּחַה? – שָׁאֲלָה אֶסְתֵּר.

– לֹא, בַּשַּׁבָּת יָנוּחוּ הַכֹּל. גַּם נְהַר סַמְבַּטְיוֹן יָנוּחַ בְּשַׁבַּת־קֹדֶשׁ, גַּם לַהֲבוֹת הַתֹּפֶת תְּנוּחֶינָה בוֹ.

– הַאֵין לִמְצֹא שָׁם “גּוֹיַת שַׁבָּת”? – שֶׁאַל יִצְחָק הַקָּטָן וְכָל בְּנֵי־הַבַּיִת הֵרִיעוּ בִּצְחוֹק עָלֵז.

– יוֹם הַשַּׁבָּת קָדוֹשׁ הוּא בַגֵּיהִנֹּם – בֵּאֵר מֹשֶׁה לִבְנוֹ הַקָּטָן – וְעַל־כֵּן לֹא טוֹב לְמַהֵר לְהַדְלִיק נֵר בְּמוֹצָאֵי־שַׁבָּת, כִּי אָז יְמַהֲרוּ לְהָשִׁיב גַּם אֶת הָרְשַׁעִים אֶל הַשְּׁאוֹל לְעַנּוֹתָם כְּדֵי רִשְׁעָתָם.

מֹשֶׁה לֹא עָזַב כָּל הִזְדַּמְּנוּת, בִּכְדֵי לְשַׁנֵּן לְבָנָיו אֶת חֻקֵּי הַדָּת וּמִנְהָגֶיהָ הַקְּדוֹשִׁים.

וְאֶסְתֵּר תֵּאֲרָה לָהּ בְּדִמְיוֹנָהּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת שֶׁל נְשָׁמוֹת אֻמְלָלוֹת, כְתֻמּוֹת, קְמוּטוֹת וּכְפוּפוֹת הוֹלְכוֹת לְאִטָּן בְּמַר־נֶפֶשׁ לָשׁוּב אֶל הַלְּהָבוֹת הַנּוֹרָאוֹת.

– קוּם־נָא, שְׁלֹמֹה – קָרָא מֹשֶׁה פִתְאֹם – דַּי לָנוּ לְסַפֵּר סִפּוּרִים הַלָּיְלָה; בּוֹא וְלָמַדְנוּ מְעָט.

– הֲלֹא חַג הַיּוֹם – הִתְאוֹנֵן שְׁלֹמֹה.

– גַּם בְּיוֹם חַג מֻתָּר לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה.

– הַנַּח לִי, אָבִי, אַךְ הַפַּעַם – הִתְחַנֵּן שְׁלֹמֹה – נְצַחֶק נָא וְנִשְׁתַּעֲשַׁע הָעֶרֶב הַזֶּה.

מֹשֶׁה נֶעְתַּר הַפַּעַם לְבקָּשַׁת שְׁלֹמֹה וְיִצְחָק וְיִשְׁתַּעֲשַׁע עִם הַיְלָדִים, וּבְטוֹב לִבּוֹ עָלָיו הוֹסִיף לְסַפֵּר לִילָדָיו סִפּוּר נָעִים עַל־דְּבַר נִירוֹן קֵיסָר מֶלֶךְ “אֱדוֹם”:

“נִירוֹן הָיָה מֶלֶךְ רַע וּבְשִׂנְאָתוֹ לַיְּהוּדִים לָחַץ אוֹתָם בְּלִי חָמְלָה וַיְמָרֵר חַיֵּיהֶם מְאֹד. וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּגְזֹר עַל הַיְּהוּדִים לְהָבִיא אֶל אוֹצְרוֹתָיו מְאַת אֶלֶף אֲדַרְכְּמוֹנִים, וְאִם לֹא יַעֲשׂוּ כִדְבָרוֹ בְמֶשֶׁךְ חֹדֶשׁ יָמִים יְגָרְשֵׁם מִן הָאָרֶץ וְכָל רְכוּשָׁם יָחֳרַם לְאוֹצַר הַמְּלוּכָה. הַיְּהוּדִים בָּכוּ וַיִּתְפַּלְּלוּ לַד', כִּי יְרַחֲמֵם וְהוֹשִׁיעָם בִּזְכוּת אֲבוֹתֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים, אַךְ יְשׁוּעָה רָחֲקָה מֵהֶם. בִּרְאוֹת הַיְּהוּדִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ, פָּנוּ אֶל חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, הַיּוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת נִפְלָאוֹת בְּצֵרוּפֵי שֵׁמוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם: חָנוּנוּ נָא אַתֶּם וְהוֹשִׁיעוּנוּ אַךְ הַפַּעַם! אָז נוֹסְדוּ הַמְּקֻבָּלִים וַיִּוָּעֲצוּ יַחַד וּבַחֲצוֹת הַלַּיְלָה קָרְאוּ לְנִשְּׁמוֹת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּלְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, אֲשֶׁר בָּכוּ לִשְׁמֹעַ אֶת צָרַת בְּנֵיהֶם. וְאַבְרָהָם, יִצְחָק, יַעֲקֹב וְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לָקְחוּ אֶת מִטַּת הַקֵּיסָר וַיָּבִיאוּהָ אֶל לֶב יַעַר נוֹרָא. שָׁם הוֹצִיאוּ אֶת הַקֵּיסָר מִמִּשְׁכָּבוֹ הַחַם וַיַּכּוּהוּ בְשׁוֹטִים עַד שְׁפָךְ־דָּם, וְהוּא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים, בָּכָה וְהִתְחַנֵּן אֲלֵיהֶם. אָז שְׁאָלוּהוּ! הַתְּבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, אֲשֶׁר גָּזַרְתָּ עַל הַיְּהוּדִים? “אֲבַטֵּל”, עָנָה הַקֵּיסָר בַּאֲנָחָה, אַךְ כַּאֲשֶׁר הֵקִיץ בַּבֹּקֶר מִשְּׁנָתוֹ קָרָא לְשַׂר הֶחָצֵר וַיִּשְׁאָלֵּהוּ: אֵיכָכָה נוֹעַזְתָּ לָתֵת לַאֲנָשִׁים זָרִים, כִּי יָבוֹאוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת מִטָּתִי מֵחַדְרִי? פְּנֵי הַשַּׂר חָוְרוּ כַסִּיד וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, כִּי שׁוֹמְרֵי הַקֵּיסָר עָמְדוּ כָל הַלּיְלָה עַל מִשְׁמַרְתָּם לִפְנֵי פֶתַח הַחֶדֶר וְאֵין אִישׁ, אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת מִטָּתוֹ הַחוּצָה. אָז חָשַׁב הַקֵּיסָר, כִּי אַךְ חֲלוֹם הוּא וַיִּשְׁלַח אֶת הַשַּׂר מֵעַל פָּנָיו בְּשָׁלוֹם. בַּלַּיְלָה הַשֵּׁנִי בָאוּ שֵׁנִית אַבְרָהָם אָבִינוּ, יִצְחָק, יַעֲקֹב וְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיָּבִיאוּ אֶת הַקֵּיסָר הַיַּעֲרָה וַיַּכּוּהוּ בְשׁוֹטִים הַכֵּה וּפָצֹעַ עַד אֲשֶׁר הִבְטִיחַ שֵׁנִית לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה. בַּבֹּקֶר לְמָחֳרָתוֹ צִוָּה הַקֵּיסָר לִתְלוֹת אֶת שַׂר הֶחָצֵר וּבַלַּיְלָה צִוָּה הַקֵּיסָר לְהַכְפִּיל אֶת מִסְפַּר הַשּׁוֹמְרִים לְרֹאשׁוֹ, אַךְ הַמִּטָּה הוּבְאָה שְׁלִישִׁית הַיַּעֲרָה וְהַקֵּיסָר הֻכָּה בַשּׁוֹטִים בְּאַכְזָרִיּוּת רֶצַח. אָז בִּטֵּל הַקֵּיסָר אֶת הַגְּזֵרָה וְלַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה”.

– וּמַדּוּעַ לֹא יָכְלוּ הַמְּקֻבָּלִים הָהֵם לְהוֹשׁיעַ אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, לְהוֹצִיאָם מִן הַגָּלוּת וּלְהָבִיאָם לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה? – שָׁאֲלָה אֶסְתֵּר.

– הַקַּבָּלָה – עָנָה מֹשֶׁה שָׁקוּעַ בְּמַחֲשָׁבוֹת – הוּא כֹחַ גָּדוֹל מְאֹד, אַךְ אֵין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת. כֵּן, בִּתִּי, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּצֵרוּפֵי שְׁמוֹ־יִתְבָּרֵךְ, הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִזָּהֵר יָמוּת כָּרָגַע הֲיוּכְלוּ הַמְּקֻבָּלִים לִבְרֹא גַּם אֲנָּשִׁים? – שָׁאֲלָה אֶסְתֵּר בְּקוֹל רוֹעֵד מִפָּחֵד.

– בְּוַדַּאי – עָנָה מֹשֶׁה בְּבִטְחָה – וּמַה־לָּךְ עוֹד? הֲלֹא כֵּן כָּתוּב בְּפֵרוּשׁ, כִּי רַבִּי חֲנַנְיָא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָה בָרְאוּ לָהֶם עֶגְלָה שְׁמֵנָה בַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיֹּאכְלוּהָ בְיוֹם הַשַּׁבָּת

– הוֹ, הוֹ, אָהִי! – קָרָא שְׁלֹמֹה – וְאַתָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ חָכְמַת הַקַבָּלָה?

פֶּרֶק תְּשִׁיעִי: דֶּבִּי הַהוֹלַנְדִּית

כְּשָׁנָה לִפְנֵי הַכִּירֵנוּ אֶת אֶסְתֵּר אַנְסִיל הִכִּירָה הִיא אֶת דֶּבִּי הַהוֹלַנְדִּית, וְהַהַכָּרָה הַזֹּאת הֵבִיאָה שִׁנּוּיִים בְּחַיֶּיהָ.

דֶּבִּי הַהוֹלַנְדִּית הָיְתָה עַלְמָה רָמַת־קוֹמָה, חִוְּרַת־פָּנִים וְלֹא יָפָה כְלָל. הִיא יָשְׁבָה בַדְּיוֹטָה הַשְּׁנִיָּה מֵאַחֲרֵי חַדְרָהּ שֶׁל מָרַת סִימוֹנְ’ס וַתְּחַיֶּה אֶת נַפְשָׁהּ וְנֶפֶשׁ כַּלְבָּהּ בַּעֲמַל־כַּפֶּיהָ – הַתְּפִירָה. הִיא הָיְתָה בוֹדֵדָה, וְאִישׁ לֹא בָּא לְבַקֵּר בְּחַדְרָהּ. הִיא מָתְחָה עַל עַצְמָהּ קַו שֶׁל חֶשֶׁד בְּהַחֲזִיקָהּ כֶּלֶב בִּמְעוֹנָהּ – דָּבָר זָר לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל תְּמִימוֹת. הַכֶּלֶב בּוֹבִּי רָבַץ תָּמִיד עַל הַמַּדְרֵגָה וַיִּשְׁמַר פֶּתַח מְעוֹן גְּבִרְתּוֹ. וְיַעַן כִּי בַמַּדְרֵגָה הָיְתָה אֲפֵלָה, פָּחֲדָה אֶסְתֵּר, פֶּן תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלָהּ עַל זְנָבוֹ וְהִתְנַפֵּל עָלֶיהָ לַעֲשׂוֹת בָּהּ נְקָמוֹת.

וְאָמְנָם בִּהְיוֹתָהּ תָּמִיד שְׁרוּיָה בְפַחַד זֶה לֹא נִזְהֲרָה פַעַם לִפְנוֹת עֶרֶב וּכְרֶגַע בָּאוּ בְרַגְלָהּ שִׁנֵּי הַכֶּלֶב הַזּוֹעֵם. לְקוֹל צַעֲקָתָהּ יָצְאָה דֶבִּי הַהוֹלַנְדִּית וַתֵּאַסְפֶנָּה אֶל חַדְרָהּ וַתַּרְגִּיעֶנָּה בִדְבָרִים טוֹבִים וְנִחוּמִים. כֵּן בָּאָה אֶסְתֵּר בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶל חַדְרָהּ הָאָפֵל, אֲשֶׁר הִבִּיטָה אֵלָיו תָּמִיד בְּתַאֲוַת נֶפֶשׁ, לָדַעַת אֶת מִסְתָּרָיו, אַף דִּבְּרָה פָּנִים בְּפָנִים אֶת דֶּבִּי, אֲשֶׁר יָרְאָה אוֹתָהּ רַב יֶתֶר מֵאֲשֶׁר פָּחֲדָה מִבּוּבִּי כַלְבָּהּ.

אֲבָל בֵּין־הָעַרְבַּיִם הַהוּא הֵחֵלָּה הַיְדִידוּת, אֲשֶׁר הִשְׁפִּיעָה בְרֹב עַל הַיַּלְדָּה הָרַכָּה הַזֹּאת. כִּי הָיֹה הָיְתָה דֶּבִי עַלְמָה טוֹבַת־לֵב מֵאֵין כָּמוֹהָ, אַף הֵיטִיבָה לְדַבֵּר אַנְגְּלִית צַחָה, וְנוֹסף לַזֶה נִמְצָא בְחַדְרָהּ אֹסֶף גִּלְיוֹנוֹת “הָעִתּוֹן הַלּוֹנְדּוֹני”, אֲשֶׁר נֶחְשְׁבוּ בְעֵינֵי אֶסְתֵּר כְּאוֹצַר כָּל יְקָר. הָאוֹצָר הַזֶּה הָיָה מוּנָח תַּחַת הַמִּטָּה, מֵאֵין מָקוֹם פָּנוּי אַחֵר בְּחַדְרָהּ הַצָּר.

וּבְעַרְבֵי יְמֵי הַקַּיִץ וּבִימֵי הַשַּׁבָּתוֹת אַחַר הַצָּהֳרַיִם, עֵת אֲשֶׁר שִׂחֲקוּ הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים וַיִּשְׁתַּעַשְׁעוּ יַחַד כַּחֲתוּלִים עַל רִצְפַת הַחֶדֶר אוֹ בְמִסְדְּרוֹן וְלֹא דָרְשׁוּ הַשְׁגָּחָה יְתֵרָה, נִכְנְסָה אֶסְתֵּר אֶל חֲדַר רְעוּתָהּ, מְקוֹם מִשְׁכַּן הָ“אוֹצָר” וּלְיַד הַחַלּוֹן הַנִּשְׁקָף אֶל מוּל פְּנֵי הָרְחָבָה וְאֵל גַּגֵּי הָרְעָפִים הָאֲדַמְדַּמִּים יָשְׁבָה אֶסְתֵּר שְׁקוּעָה בִקְרִיאַת סִפּוּרִים מַפְלִיאִים וְרוֹמַנִּים מַרְעִישִׁים לִבָהּ הָרָךְ. עַל־פִּי־רֹב קָרְאָה בְקוֹל לְשַׂמֵּחַ לֵב רְעוּתָהּ, הַתּוֹפֶרֶת הַחִוֶּרֶת. הִנֵּה כִי כֵן בְּכָל עַרְבֵי־הַקַּיִץ יָשְׁבוּ לָהֶן דֶּבִּי הַהוֹלַנְדִּיָּה וְאֶסְתֵּר אַנְסִיל וְרוּחָן רָחַף בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, עוֹלָם שֶׁל “גִּבּוֹרִים” יָפִים וְ“גבּוֹרוֹת” יָפוֹת, עוֹלָם, שֶׁאֵין בּוֹ לֹא עֲבוֹדָה קָשָׁה, לֹא רְעֵבִים לַלֶּחֶם וְלֹא קְרוּעֵי בְגָדִים וּנְעָלִים, אֶלָּא אֲהוּבִים וַאֲהוּבוֹת הַמִּתְעַנְּגִים עַל חַיֵּיהֶם הַנְּעִימִים. וְאֶסְתֵּר לֹא חָקְרָה כְלַל לָדַעַת, אִם יֵשׁ אֵיזֶה יַחַס וְקֶשֶׁר בֵּין זֶה עוֹלַם־הַפְּלָאוֹת וּבֵין עוֹלָמָהּ, שֶׁהִיא רוֹאָה בְחַיֶּיהָ; הִיא לֹא הֶאֱמִינָה כְלַל בִּמְצִיאוּת עוֹלָם כָּזֶה בְאֵיזֶה מָקוֹם, מִלְּבַד בָּ“עִתּוֹן הַלּוֹנְדּוֹנִי” שָׁחוֹר עַל גַּבֵּי לָבָן, וְעַל כֵּן לֹא הִרְבְּתָה מַחֲשָׁבוֹת עָלָיו. גַּם בּוֹבִּי הָיָה מָצוּי לִפְעָמִים בִּשְׁעַת הַקְּרִיאָה, אַךְ לִבּוֹ לֹא הָלַךְ, כַּנִּרְאֶה, אַחֲרֵי עוֹלַם־הַפְּלָאוֹת, כִּי יָשַׁב לוֹ בִמְנוּחָה עַל רַגְלָיו הָאֲחוֹרוֹת וַיִּשָּׂא רֹאשׁוֹ וְחָטְמוֹ הַמְכֹעָר וַיַּבֵּט אֶל אֶסְתֵּר בִּשְׁאֵלָה.

– יָמִים רַבִּים שִׁלַּמְתִּי פֶנִּי שָׁלֵם לְשָׁבוּעַ מְחִיר הָעִתּוֹן הַזֶּה, – אָמְרָה דֶבִּי בַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לִידִידוּתָן – עַד אֲשֶׁר נוֹדַע לִי לְאָשְׁרִי, כִּי זִכְרוֹנִי חָלַשׁ מְאֹד.

– וּמָה הוּא הָאֹשֶׁר בָּזֶה? – שָׁאֲלָה אֶסְתֵּר.

– כְּשֶׁנּוֹדַע לִי, כִּי זִכְרוֹנִי חָלַשׁ חָשַׂכְתִּי מֵאָז שִׁילִינְגִּים רַבִּים. כִּי הִנֵּה פַעַם אַחַת לָקַחְתִּי גִּלָּיוֹן אֶחָד יָשָׁן וָאֶקְרָא בוֹ אֵיזֶה סִפּוּר, אֲשֶׁר עִנְיְננִי מְאֹד כְּאִלּוּ עוֹד לֹא קְרָאתִיו מֵעוֹדִי, אַף כִּי זֶה לִפְנֵי שָׁנָה כְבָר קְרָאתִיו מֵהָחֵל וְעַד כָּלָּה. מִנִּי אָז חָדַלְתִּי לִקְנוֹת אֶת הָ“עִיתּוֹן” וְהִתְחַלְתִּי לִקְרֹא אֶת הַגִּלְיוֹנוֹת הָרַבִּים, שֶׁיֵּשׁ לִי וְהִנְנִי עוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶם בְּכָל שְׁתֵּי שָׁנִים. שֵׁעוּל חָזָק הִפְסִיק פִּתְאֹם אֶת שִׂיחָתָהּ; כִּי שִׂיחוֹת אֲרֻכּוֹת אֵינָן רְצוּיוֹת לַיּוֹשְׁבוֹת תָּמִיד עַל מַחֲטָן בְּחֶדֶר אָפֵל וְרָטֹב. כַּאֲשֶׁר הוּנַח לָהּ מְעַט הוֹסִיפָה: – וְאַחֲרֵי כֵן אָחֵל שֵׁנִית לְקָרְאָם. וְאַתְּ לֹא תוּכְלִי לַעֲשׂוֹת כָּמוֹנִי? הֲלֹא?

– לֹא, לֹא אוּכַל לִקְרֹא סֵפֶר אֶחָד שְׁתֵּי פְעָמִים – עָנְתָה אֶסְתֵּר בְּעֶצֶב – אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת כָּל מַה־שֶּׁקָּרָאתִי.

– כַּאֲשֶׁר תִּגְדְּלִי תִהְיִי אִשָּׁה חֲכָמָה – אָמְרָה דֶבִּי בְּלַטְּפָהּ אֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ הַיָּפוֹת.

– הַאֻמְנָם? – קָרְאָה אֶסְתֵּר וְעֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת נוֹצְצוּ מֵעֹנֶג.

– בְּוַדַּאי. הֲלֹא אַתְּ הִיא תָמִיד הָרִאשׁוֹנָה בְּבֵית הַסֵּפֶר; הַאֵין זֹאת?

– מִזֶּה אֵין רְאָיָה – קָרְאָה אֶסְתֵּר – הַתַּלְמִידוֹת בְּבֵית־סִפְרֵנוּ נִבְעָרוֹת מִדַּעַת וְכָל דָּבָר מִלְּבַד כּוֹבְעֵיהֶן וְשִׂמְלוֹתֵיהֶן לֹא יִקַּח אֶת לְבָבָן. טוֹב לָהֶן לְהִתְהוֹלֵל וּלְצַחֵק בַּהֲבָלִים מִקְּרֹא אֶת הַסִּפּוּר “אַרְבָּעָה שׁוֹדְדִים”.

הֵן אֵינָן דּוֹאֲגוֹת, אִם תֵּשַׁבְנָה שָׁנָה תְמִימָה וְגַם שְׁתֵּי שָׁנִים בְּמַחְלְקָה אַחַת, אֲבָל אֲנִי – מַה־מִּצְטַעֶרֶת אֲנִי עַל כִּי הַלִּמּוּדִים מִתְנַהֲלִים כָּל־כַּךְ לְאַט! אֶת כָּל לִמּוּדֵי הַשָּׁנָה יָכֹלְתִּי לָדַעַת בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. אֲנִי חֲפֵצָה לִלְמֹד כָּל דָּבָר לְמַעַן אֵדַע כָּל דָּבָר כַּאֲשֶׁר אֶגְדַּל וְהָיִיתִי לְמוֹרָה בְבֵית־סִפְרֵנוּ.

– וּמוֹרַתְכֶם יוֹדַעַת כָּל דָּבָר?

– כֵּן, הִיא יוֹדַעַת הוֹרָאַת כָּל מִלָּה וּמְסַפֶּרֶת לָנוּ סִפּוּרִים יָפִים עַל אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת.

– וְאַתְּ חֲפֵצָה לִהְיוֹת מוֹרָה?

ֹ– לוּ אַךְ קָנִיתִי לִי דֵי חָכְמָה – נֶאֱנְחָה אֶסְתֵּר – וּמִלְּבַד זֶה הֵן רָאִית אֶת מוֹרוֹתֵינוּ בְּבֵית־הַסֵּפֶר וְהִנֵּה בֶן “גְּבִירוֹת” וְהֵן לְבוּשׁוֹת – הֶאָח, מַה יָפֶה! – בְּמַחֲלָצוֹת יְקָרוֹת וּבִכְסָיוֹת בַּעֲלוֹת שִׁשָּׁה כַפְתּוֹרִים. אַךְ אָנֹכִּי לֹא אֶתְאַוֶּה לַעֲשׂוֹת לִי מוֹתְרוֹת כָּאֵלֶּה, כִּי לוּ גַּם לָקַחְתִּי בִשְּׂכָרִי חֲמִשָּׁה שִׁילִינְגִּים לְשָׁבוּעַ, הָיִיתִי נוֹתֶנֶת אֶת הַכֶּסֶף לְאָבִי וְלַיְלָדִים.

– אֲבָל אִם תִּהְיִי טוֹבָה מְאֹד, אֲקַוֶּה כִּי הַגְּבִירוֹת הַגְּדוֹלוֹת כַּגְּבִירוֹת לְבֵית רוֹטְשִׁילְד תִּקְנֶינָה לָךְ שְׂמָלוֹת יְקָרוֹת וְיָפוֹת מְאֹד; שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים, כִּי הֵן טוֹבוֹת מְאֹד לִילָדוֹת חֲכָמוֹת.

– לֹא, אֵינִי רוֹצֶה בָזֶה, כִּי אָז תֵּדַעְנָה יֶתֶר הַמּוֹרוֹת, כִּי אֲנִי מְקַבֶּלֶת צְדָקָה, וְלָעֲגוּ לִי. וְגַם הַתַּלְמִידוֹת הָיוּ יוֹדְעוֹת.

אֶסְתֵּר פָּסְקָה פִתְאֹם וַתִּתְאַדֵּם.

– מָה הָיוּ יוֹדְעוֹת, יַקִּירָתִי?

– כֵּן, הָיוּ יוֹדְעוֹת – עָנְתָה אֶסְתֵּר בְּלַחַשׁ –

אֶת אָבִי, וְהָיוּ רוֹאוֹת אוֹתוֹ סוֹחֵר וּמוֹכֵר בְּהַ“לֵּין” וְאָז לֹא הָיוּ שׁוֹמְעוֹת עוֹד בְּקוֹלִי לַעֲשׂוֹת אֶת אֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה לָהֶן.

– הֲבֵל הֲבָלִים, אֶסְתֵּר! גַּם אֲבוֹת יֶתֶר הַמּוֹרוֹת אֵינָם עֲשִׁירִים מֵאָבִיךְ. הַבִּיטִי אֶל אֲבִי הָעַלְמָה חַיִימְ’ס.

– הַאֻמְנָם, דֶּבִּי? אָכֵן צָדַקְתְּ מִמֶּנִּי.

וּמִלְּבַד זֶה, לוּ הִרְוַחְתִּי חֲמִשָּׁה שִׁילִינְגִּים לְשָׁבוּעַ, כִּי אָז הִשִּׂיגָה יָדִי לִקְנוֹת לוֹ בֶגֶד חָדָשׁ. הַאֵין זֹאת? וְאָז לֹא הִצְטָרֵךְ גַּם לַעֲמֹד בְּ“הַלֵין” וְלִמְכֹּר לִימוֹנִים וְצִיצִיּוֹת, הֲלֹא?

– בְּוַדַּאי, יַקִּירָתִי. אֲנִי מְנַבְּאָה לָךְ, כִּי הָיֹה תִּהְיִי לְמוֹרָה, וְאוּלַי גַם – מִי יוֹדֵעַ – לִמְנַהֶלֶת!

אֶסְתֵּר צָחֲקָה רְגָעִים מִסְפָּר צְחוֹק רוֹעֵד וְנִפְסָק וְכִמְעַט שֶׁנִּשְׁמְעָה בוֹ אֲנָחָה.

– מִי? אֲנִי אֶהְיֶה לִמְנַהֶלֶת וְאֵלֵךְ מִמַּחְלְקָה לְמַחְלְקָה לְהַשְׁגִּיחַ עַל כָּל הַמּוֹרוֹת, כִּי תַּעֲשֶׂינָה אֶת מְלַאכְתָּן בֶּאֱמוּנָה! הוֹי, אָז לֹא הוֹסִיפוּ עוֹד לְפַטְפֵּט! – הוֹי, הוֹי – קָרְאָה דֶבִּי בִצְחוֹק – הִנֵּה כְבָר הֲחִלּוֹתְ לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶן בְּעַיִן פְּקוּחָה!

– לֹא, לֹא – מָחֲתָה אֶסְתֵּר בִּרְצִינוּת – אֲנִי אוֹהֶבֶת לִשְׁמֹעַ אֶת שִׂיחוֹתֵיהֶן. בְּעֵת אֲשֶׁר תְּדַבֵּר מוֹרָתִי אֶת הָעַלְמָה דֵבִיס, הַמְלַמֶּדֶת בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ, וְעוֹד מוֹרוֹת נֶאֱסָפוֹת אֲלֵיהֶן, אָז, הוֹי, אֶלְמַד רַבּוֹת, רַבּוֹת מִשִּׂיחָתָן!

– אִם כֵּן, מְלַמְּדוֹת הֵן אוֹתָךְ גַּם בְּשִׂיחוֹתֵיהֶן הַפְּרָטִיּוֹת – הוֹסִיפָה דֶבִּי לִצְחֹק. – כֵּן, הֵן מְלַמְּדוֹת אוֹתִי, אֲבָל לֹא תָּמִיד אֶת מַה שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לִלְמֹד… כֵּן, אֵיפֹה עָמַדְנוּ בִקְרִיאָתֵנוּ? הִנֵּה “לוֹרְד סִיגִיסְמוּנְד נָשַׁק אֶת אֲהוּבָתוֹ עַל שְׂפָתֶיהָ שׁוֹשַׁנִּים וְהִיא גַם הִיא נָשְׁקָה לוֹ בְאַהֲבָה רַבָּה. לְסוֹף, כַּאֲשֶׁר שָׁב אֵלֶיהָ רוּחַ בִּינָתהּ, קָרְאָה אֵלָיו בְּתוֹכָחָה: אֲהָהּ, סִיגִיסְמוּנְד, לָמָּה זֶה תָבוֹא הֵנָּה לַמְרוֹת פִּי הַדּוּכָס, אֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיךָ, לְבַל תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְךָ עַל מִפְתַּן בֵּיתִי?” – הוֹי, הֲיָדַעַתְּ, דֵּבִּי? אַבָּא צִוַּנִי, כִּי אֵחְדַּל מִלֶּכֶת אֵלָיִךְ.

– אַל־נָא, אַתְּ צְרִיכָה, אתְּ אֲנוּסָה לָבוֹא אֵלָי! – קָרְאָה דֶבִּי בְרֶגֶשׁ – עַתָּה לֹא אוּכַל עוֹד לְהִפָּרֵד מִמֵּךְ!

– אַבָּא אוֹמֵר, כִּי הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים עָלַיִךְ, כִּי לֹא טוֹבָה אָתְּ – הוֹסִיפָה אֶסְתֵּר בִּתְמִימוּת. דֶּבִּי נֶאֶנְחָה בִמְרִירוּת.

– טוֹב אֵפוֹא! – קָרְאָה בְקוֹל צָרוּד.

– אֲבָל אֲנִי אָמַרְתִּי, כִּי שֶׁקֶר בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, כִּי טוֹבָה אַתְּ מְאֹד!

– הוֹי, אֶסְתֵּר, אֶסְתֵּר! – נֶאֶנְחָה דֶבִּי וַתִּשַּׁק אֶת הַפָּנִים הַתְּמִימִים וְהַיָּפִים בְּהִתְרַגְּשׁוּת עַזָּה, אֲשֶׁר הִפְתִּיעָה וְהִפְלִיאָה אֶת לֶב הַיַּלְדָּה.

– וַאֲנִי חוֹשֶׁבֶת – הוֹסִיפָה אֶסְתֵּר – כִּי אַבָּא אָמַר לִי כַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אַךְ בְּחָשְׁבוֹ, כִּי אֵינֶנִּי מַשְׁגִּיחָה עַל שָׂרָה וְיִצְחָק בִּהְיוֹתוֹ בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת וְאָז הֵם מְרִיבִים וּמִתְנַגְּחִים יַחַד עַל־דְּבַר יוֹם הִוָּלְדָם. מַה־דַּעְתֵּךְ, דֶּבִּי, אוּלַי אוּכַל לְהָבִיא עִמִּי אֶת שָׂרָה בְּבוֹאִי הֵנָּה?

– טוֹב, אֲבָל הַאִם לֹא תִּבְכֶּה הַיַּלְדָּה בְקָרְאֵךְ בַּסֵּפֶר וּבְאֵין יִצְחָק פֹּה לְשַׂחֵק עִמָּהּ?

– לֹא, לֹא – קָרְאָה אֶסְתֵּר בְּבִטְחָה – הִיא תִּשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִם בּוֹבִּי.

וְאָמְנָם קִבֵּל בּוֹבִּי אֶת שָׂרָה הַקְּטַנָּה בְסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. הוּא לֹא יָדַע כְּלָבִים אֲחֵרִים לְהִתְרוֹעֵעַ עִמָהֵם וַיִּשְׂמַח הַפַּעַם עַל הַחֲבֵרָה הַחֲדָשָׁה, אֲשֶׁר נִמְצְאָה לוֹ.

וְאֶסְתֵּר הוֹקִירָה רַגְלָהּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר מֵחֲדַר דֶּבִּי בְחָדְשֵׁי הַחֹרֶף, בִּדְאָגָה פֶן תִּתֵּן לָהּ הַתּוֹפֶרֶת דְּבַר־מָה לֶאֱכֹל, בְּשָׁעָה שֶׁכִּכַּר לֶחֶם הָיָה חָזוֹן יָקָר בְּבֵית אָבִיהָ; גַּם הַיְּלָדִים דָּרְשׁוּ הַשְׁגָּחָה יְתֵרָה בִימֵי הַחֹרֶף. בִּכְלַל הִשְׁתַּמְּטָה אֶסְתֵּר מִדַּבֵּר וּמִסַּפֵּר מְאוּמָה עַל־דְּבַר חַיֵּי בֵיתָם, אַף כִּי סִפְּרָה לְדֶבִּי מֵחַיֶּיהָ וַהֲלִיכוֹתֶיהָ בְּבֵית־הַסֵּפֶר, מֵחֲבֵרוֹתֶיהָ וּמוֹרוֹתֶיהָ בִּפְרָטוּת יְתֵרָה.

בְּאֶחָד מִימֵי הַקַּיִץ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָבְרָה אֶסְתֵּר לְמַחְלְקָה, שֶׁעָמְדָה בִרְשׁוּת הָעַלְמָה מִרְיָם חַיִּימְ’ס, בָּאָה לִפְנוֹת עֶרֶב אֶל חֲדַר דֶּבִּי בְפָנִים עֲצוּבִים

וַתֹּאמֶר:

– הוֹי, דֶּבִּי, הָעַלְמָה חַיִּימְ’ס אֵינֶנָּהּ גִבּוֹרָה כָּלַל.

– הַאֻמְנָם? – קָרְאָה דֶּבִּי בִצְחוֹק – הֵן בָּרִאשׁוֹנָה לֹא מָצָאת דֵּי מִלִּים לְהַלְּלָהּ וּלְשַׁבְּחָהּ.

– כֵּן, הִיא יָפָה מְאֹד. גַּם כּוֹבָעֶיהָ נֶחְמָדִים מְאֹד; אֲבָל אֵינֶנָּהּ גִבּוֹרָה.

– סַפְּרִי לִי אֵפוֹא, מַה נִּהְיָתָה?

– הֲלֹא יָדַעַתְּ, מַה־טּוֹב וְנָעִים הָאַוִּיר הַיּוֹם?

– כֵּן.

– אִם כֵּן, שִׁמְעִי וְיָדַעַתְּ הַכֹּל. בַּבֹּקֶר בְּאֶמְצַע הַשֵּׁעוּר שֶׁל כִּתְבֵי־הַקֹּדֶשׁ דִּבְּרָה אֵלֵינוּ – וּמַה־נָּעִים קוֹלָהּ וּמַה־יָפוּ מִבְטָאֶיהָ בְדַבְּרָהּ! – לֵאמֹר: “מַה־מְּאֹד יֵצַר לִי, נְעָרוֹת, כִּי עָלֵינוּ לִהְיוֹת כְּלוּאוֹת פֹּה יַחַד בְּיוֹם בָּהִיר כָּזֶה! יֶשְׁנָם בָּתֵּי־סֵפֶר, אֲשֶׁר בָּהֶם יִקְרְאוּ דְרוֹר לְתַלְמִידוֹת בְּכָל יוֹם רְבִיעִי אַחַר הַצָּהֳרַיִם בְּמֶשֶׁךְ יְמֵי הַקָּיִץ. הַאִם לֹא יִנְעַם גַּם לָכֶן לִשְׁאֹף רוּחַ צַח וּלְטַיֵּל בְּ”גַן וִיקְטוֹרִיָּה" הַיּוֹם אַחַר הַצָּהֳרָיִם?

– הוֹ, הוֹ! בְּוַדַּאי, בְּוַדַּאי! – עָנִינוּ כֻלָּנוּ פֶה אֶחָד. – אִם כֵּן – אָמְרָה הַמּוֹרָה – מַדּוּעַ זֶה אֵין לְבַקֵּשׁ אֶת הַמְנַהֶלֶת, כִּי תִקְרָא לָכֵן דְּרוֹר הַיּוֹם אַחַר הַצָּהֳרָיִם? הֵן אַתֶּן הַתַּלְמִידוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּבֵית־הַסֵּפֶר, עַל־כֵּן אֲקַוֶּה, כִּי אִם אַךְ תְּבַקֵּשְׁנָה אַתֶּן וְיִקָּרֵא הַיּוֹם דְּרוֹר לְכָל בֵּית־הַסֵּפֶר. מִי מִכֶּן חֲפֵצָה לִהְיוֹת הַמְבַקֶּשֶׁת בְּשֵׁם כָּל הַמַּחְלְקָה? – כָּל הַתַּלְמִידוֹת אָמְרוּ פֶה אֶחָד, כִּי עָלַי לִהְיוֹת שְׁלִיחַת הַצִּבּוּר, יַעַן כִּי אֲנִי הָרִאשׁוֹנָה בַּמַּחְלְקָה. וְאַחֲרֵי־כֵן כַּאֲשֶׁר בָּאָה הַמְנַהֶלֶת אֶל מַחְלַקְתֵּנוּ, קַמְתִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לְפָנֶיהָ בְהַדְרַת הַכָּבוֹד וַאֲבַקְּשֶׁנָּה, כִּי תִתְּנֵנוּ לְטַיֵּל הַיּוֹם אַחַר הַצָּהֳרַיִם, יַעַן כִּי הַיּוֹם בָּהִיר וְהָאַוִּיר נֶחְמָד מְאֹד. אָז שָׂמָה הַמְנַהֶלֶת אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם עַל עֵינֶיהָ, פָּנֶיהָ הַקְּמוּטִים קָדְרוּ, גַּם אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ חָשַׁךְ רֶגַע בְּחַדְרֵנוּ. “מָה! – קָרְאָה בְרֹגֶז – הַמְעַט לָכֶן הַחֹפֶשׁ, הַנִּתָּן לָכֶן בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה, חֹדֶשׁ יָמִים בָּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּשְׁבוּעַיִם בְּחֹדֶשׁ נִיסָן מִלְּבַד יְמֵי הַחַגִּים עַצְמָם, כִּי תְבַקֵּשְׁנָה לָכֶן עוֹד יְמֵי בַטָּלָה!? מְאֹד מְאֹד אֶתְפַּלֵּא עֲלֵיכֶן, נְעָרוֹת, עַל עַצְלוּתְכֶן וְרִפְיוֹן־יְדֵיכֶן בַּלִּמּוּדִים, וּמַדּוּעַ זֶה לֹא תִהְיֶה מוֹרַתְכֶן לָכֵן לְמוֹפֵת? הַבֵּטְנָה אֶל הָעַלְמָה חַיִּימְ’ס!” עֵינֵינוּ נִטּוּ כָרֶגַע אֶל מוּל פְּנֵי הָעַלְמָה חַיִּימְ’ס, אַךְ הִיא בִקְּשָׁה אָז, כַּנִּרְאֶה, אֵיזֶה סֵפֶר אוֹ נְיָר בְּמִכְתַּבְתָּהּ – “הַבֵּטְנָה וּרְאֶינָה, אֵיךְ הִיא עוֹבֶדֶת – הוֹסִיפָה הַמְנַהֶלֶת – הִיא לֹא תִתְאוֹנֵן עַל עֲבוֹדָתָהּ, הִיא לֹא תְבַקֵּשׁ לָהּ חֹפֶשׁ מֵעֲבוֹדָה!” כֻּלָּנוּ הִבַּטְנוּ שֵׁנִית אֶל הָעַלְמָה חַיִּימְ’ס, אַךְ הִיא לֹא מָצְאָה עוֹד אֶת מְבֻקָּשָׁהּ וּבַחֶדֶר שְׂרָרָה דְמָמָה נוֹרָאָה, לֹא נִשְׁמַע קוֹל שֵׁעוּל, אִישַׁת שִׂמְלָה, כִּי עָצַרְנוּ גַּם בְּעַד נִשְׁמָתֵנוּ. אָז פָּנְתָה הַמְנַהֶלֶת אֵלַי וַתֹּאמַר: “וְאַתְּ, אֶסְתֵּר אַנְסִיל, אֲנִי חֲשַׁבְתִּיךְ לְתַלְמִידָה מְצֻיֶּנֶת, עַל־כֵּן אֶתְמַהּ מְאֹד לִרְאוֹת אוֹתָךְ מְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנִּי בַקָּשָׁה רָעָה כָזֹאת! אַתְּ צְרִיכָה לִהְיוֹת יוֹתֵר טוֹבָה. הַדָּבָר הַזֶּה יִהְיֶה שָׁמוּר אִתִּי, אֶסְתֵּר אַנְסִיל!” בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה שָׂמָה פָנֶיהָ אֶל הַדֶּלֶת וַתִּתְנַהֵל לְאַט לְאַט בְּצַעֲדֵי גָאוֹן עַד אֲשֶׁר יָצְאָה וְהַדֶּלֶת נִסְגְּרָה אַחֲרֶיהָ בְרָעַשׁ.

– כֵּן. וּמָה אָמְרָה אָז הָעַלְמָה חַיִּימְ’ס? – שָׁאֲלָה דֶבִּי, אֲשֶׁר הִתְעַנְיְנָה מְאֹד בַּסִּפּוּר הַזֶּה.

– הִיא אָמְרָה: “סִילִינָה גְרִין, וּמֶה עָשָׂה מֹשֶׁה כַאֲשֶׁר נִקְהֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיָּלוֹנוּ עָלָיו, כִּי יִתֵּן לָהֶם מָיִם?” הִיא הִמְשִׁיכָה אֶת שִׁעוּר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ לֹא קָרָה מְאוּמָה.

– אֲנִי הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לַמְנַהֶלֶת, כִּי הִיא הִיא אֲשֶׁר שָׂמָה בְּפִי אֶת הַבַּקָּשָׁה הַזֹּאת – קָרְאָה דֶבִּי בְכָעַס.

– לֹא, דֶבִּי – קָרְאָה אֶסְתֵּר וַתָּנַע בְּרֹאשָׁהּ –

זֶה הָיָה מְגוּנֶה וְשָׁפֵל. יְהִי נָא הַדָּבָר הַזֶּה מָסוּר לְלִבָּהּ הִיא. אֲבָל אֲנִי חָפַצְתִּי בֶאֱמֶת, כִּי יִקָּרֵא לָנוּ הַיּוֹם דְּרוֹר! מַה־נָּעִים הָיָה לְטַיֵּל בְּגַן וִיקְטוֹרִיָּה!

גַּן וִיקְטוֹרִיָּה הָיָה גַן הַטִּיּוּל שֶׁל הַגֶּטוֹ. מִבְּלִי שִׂים לֵב לְרִחוּק הַמָּקוֹם שֶׁל שְׁנֵי פַרְסָאוֹת, הָיָה הַטִּיּוּל אֶל הַגַּן הֶעֹנֶג הַיּוֹתֵר גָּדוֹל לִבְנֵי הַגֶּטוֹ. גַּם בְּנֵי בֵית אַנְסִיל הָלְכוּ לָהֶם בְּיוֹם שַׁבָּת וּמוֹעֵד לְטַיֵּל “בְּצִבּוּר”, מִלְּבַד הָאֵם הַזְּקֵנָה, בְּגַן וִיקְטוֹרִיָּה. וּמֹשֶׁה נָשָׂא אָז אֶת יִצְחָק וְאֶת שָׂרָה עַל שִׁכְמוֹ חֲלִיפוֹת. אֶסְתֵּר אָהֲבָה אֶת הַגַּן בְּכָל עִתּוֹת הַשָּׁנָה, אַךְ בְּיִחוּד בִּימֵי הַקַּיִץ, בְּעֵת אֲשֶׁר הַנַּחַל הַגָּדוֹל הָיָה מָלֵא תְשׁוּאוֹת מֵהֲמוֹן הַסִּירוֹת אֲשֶׁר כִּסּוּהוּ וְהַצִּפֳּרִים צִפְצְפוּ בֵּין עַנְפֵי הָעֵצִים הָרַעֲנַנִּים וְהֶעָלִים הַיְרֻקִּים בְּתַבְנִיּוֹתֵיהֶם הַשּׁוֹנוֹת חֻבְּרוּ יַחַד וַיִּהְיוּ לִירִיעָה נִפְלָאָה הַמְרֻקֶּמֶת בְּכָל הוֹד מֵעַל לְרֹאשָׁהּ.

אָז הִתְנַפְּלָה עַל מַצַּע הָעֵשֶׂב הָרַךְ וּבַעֲלִיצוּת־נֶפֶשׁ הִבִּיטָה אֶל שְׁמֵי־הַתְּכֵלֶת הַטְּהוֹרִים, אֲשֶׁר נִשְׁקְפוּ לָהּ מִבַּעַד הָעֵצִים הָעֲבֻתִּים וַתִּשְׁכַּח גַּם אֶת הַסֵּפֶר אֲשֶׁר הֵבִיאָה עִמָּהּ לְמִקְרָא וְאֶת “יְלָדֶיהָ” הָעַלִּיזִים, אֲשֶׁר הִשְׁתּוֹבְבוּ מִסָּבִיב לָהּ וַיִּצְהֲלוּ קוֹלָם מִטּוּב לֵב. אוּלָם אַךְ פַּעַם אַחַת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת אַחַר הַצָּהֳרַיִם וּמֹשֶׁה לֹא אָבָה אָז לְטַיֵּל, פָּעֲלָה אֶסְתֵּר עַל דֶבִּי לָצֵאת מִגֶּדֶר בְּדִידוּתָהּ וּלְהִלָּוֹת אֵלֶיהָ בְּטִיּוּלָהּ לְגַן וִיקְטוֹרִיָּה, אַךְ זֶה לֹא הָיָה בִימֵי הַקַּיִץ, כִּי אִם בִּימֵי הַבָּצִיר הָאַחֲרוֹנִים, עֵת אֲשֶׁר עַצֶּבֶת עֲמֻקָּה כִסְּתָה אֶת כָּל הַטֶּבַע מִסָּבִיב; עָלִים נוֹבְלִים וּכְתֻמִּים כִּסּוּ אֶת כָּל הַשְּׁבִילִים, הָעֵצִים הַחֲשׂוּפִים הֵנִיעוּ בָרוּחַ אֶת זְרוֹעוֹתֵיהֶם הָעֲרוּמוֹת; וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאֲדָמָה הָרְטֻבָּה וְהָיָה לְעַנְנֵי עוֹפֶרֶת, אֲשֶׁר יְכַסּוּ אֶת הַשָּׁמַיִם הַכֵּהִים; בְּמֵימֵי הַנַּחַל הָאֲפוּרִים נִשְׁקְפוּ הֶעָלִים, אֲשֶׁר עַל גְּדוֹתָיו כְגָדֵר נְצָרִים יְבֵשִׁים, בַּרְבּוּר יְחִידִי פָרוּעַ־הַנּוֹצָה שָׂחָה בְצַוָּאר נָטוּי עַל שְׂפַת הַנַּחַל וּתְמוּנָתוֹ נִשְׁקְפָה בַמַּיִם הָעֲכוּרִים הַנּוֹזְלִים לְאִטָּם. פִּתְאֹם נִשְׁמַע קוֹל מְשׁוֹטִים וּמְנוּחַת הַנַּחַל הַנִּרְדָּם הָפְרְעָה עַל־יְדֵי הַסִּירָה הָעוֹבֶרֶת לְאָרְכּוֹ, אֲשֶׁר נָשְׂאָה בְתוֹכָהּ צֶמֶד צָעִיר וְעָלֵז…

דֶּבִּי הַהוֹלַנְדִּית הֵחֵלָּה פִתְאֹם לִבְכּוֹת וַתְּמַהֵר לָשׁוּב אֶל מְעוֹנָהּ. אָז נִסְגְּרָה שֵׁנִית בְּחַדְרָהּ הַצַּר וַתִּתְרוֹעֵעַ אַךְ עִם בּוֹבִּי, עִם אֵסְתֵּר וְעִם גִּלְיוֹנוֹת “הָעִתּוֹן הַלּוֹנְדוֹנִי”.

פֶּרֶק עֲשִׂירִי: מִשְׁפָּחָה שַׁתְקָנִית.

יָמִים מִסְפָּר לִפְנֵי הַפּוּרִים נִכְנַס סֻכֶּרְמַן הַשַּׁדְכָן בְּלִוְיַת נְחֶמְיָה בְּנוֹ הַקָּטָן אַל בַּיִת בֶּן שְׁתֵּי דְיוֹטוֹת, שֶׁיָּשְׁבָה בּוֹ מוֹרָתָהּ שֶׁל אֶסְתֵּר אַנְסִיל. נְחֶמְיָה הָיָה נָעוּל נְעָלִים קְטַנּוֹת וְלָבוּשׁ מִכְנָסַיִם קְצָרִים מְאֹד, רַגְלָיו הָיוּ חֲשׂוּפוֹת, כְּתִלְבֹּשֶׁת הַנְּעָרִים הָאַנְגְּלִים. גַּם סֻכֶּרְמַן בְּעַצְמוֹ הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי כָבוֹד וְיַעַן כִּי הָיָה אָז יוֹם־חוֹל, לָכֵן נִשְׁקַף קְצֵה מִטְפַּחְתּוֹ הַכְּחֻלָּה מִכִּיסוֹ, שֶׁבִּכְנַף בִּגְדוֹ, תַּחַת אֲשֶׁר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת תִּהְיֶה לוֹ לַחֲגוֹרָה עַל מָתְנָיו מִמַּעַל לְבִגְדוֹ.

– שָׁלוֹם, גְּבִרְתִּי! – קָרָא בְקוֹל עָלֵז.

– שָׁלוֹם, מַר סֻכֶּרְמַן – עָנְתָה מָרַת חַיִּימְ’ס. זֹאת הָיְתָה אִשָּׁה קְטַנָּה צְנוּמָה וּכְפוּפָה כְּבַת שִׁשִּׁים, פָּנֶיהָ הָיוּ קְמוּטִים וְשַׂעֲרוֹתֶיהָ לְבָנוֹת, שֶׁלֹּא שָׂמָה אֶת קַפְלֵטָהּ הַשָּׁחוֹר עֲלֵיהֶן, מִיּוֹם שֶׁהָיְתָה בִתָּהּ מִרְיָם לְמוֹרָה בְבֵית־הַסֵּפֶר וַתִּגְזֹר גְּזַר־דִּין קָשֶׁה, רֵאשִׁית כֹּל, עַל קַפְלֵטָהּ שֶׁל אִמָּהּ.

– שֶׁב־נָא מְעַט – אָמְרָה הַזְּקֵנָה לְסֻכֶּרְמַן. – לֹא, אֵינֶנִּי עָיֵף, אַךְ הַרְשִׁינִי־נָא לְהוֹשִׁיב אֶת נְחֶמְיָה בְנִי עַל הַכִּסֵּא. הוֹי, אוּלַי תּוּכְלִי לְהַשְׁאִילֵנִי אֶת הַמַּחֲלֵץ¹⁶

– בְּחֵפֶץ לֵב – קָרְאָה מָרַת חַיִּימְ’ס.

– חֵן־חֵן לָךְ. הֲיָדַעְתְּ, כִּי לֶאֱלִיעֶזֶר בְנִי תִמָּלֶאנָה בַשָּׁבוּעַ הַבָּא שְׁלשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְעָלַי לַעֲרֹךְ חַג בַּר־מִצְוָה, וּמִי יוֹדֵעַ, אִם אֶעֱבֹר עוֹד לִפְנֵי בֵיתֵךְ עַד הַיּוֹם הַהוּא. הֲתָבוֹאִי אֵלֵינוּ?

– לֹא אֵדַע גַּם אָנִי – עָנְתָה מָרַת חַיִּימְ’ס אַחֲרֵי חָשְׁבָהּ רֶגַע. הִיא הָיְתָה מְסֻפֶּקֶת, אִם נֶחְשַׁב מַר סֻכֶּרְמַן לְמַכָּר וּלְמוֹדָע בְּעֵינֵי מִרְיָם, כִּי תִמְצָא טוֹב לְבַקְּרוֹ…

– אַל־נָא, גְּבִרְתִּי. כְּבָר הֲכִינוֹנוּ שְׁלשָׁה־עָשָׂר בַּקְבּוּקֵי לִימוֹנַדָּה לָאוֹרְחִים, עַל־כֵּן אֲקַוֶּה, כִּי לֹא תִמָּנְעִי מִבּוֹא גַם אַתְּ, גַּם אִישֵׁךְ מַר חַיִּימְ’ס, גַּם כָּל מִשְׁפַּחְתֵּךְ.

– חֵן־חֵן לְךָ, וְאָנֹכִי אַגִּיד זֹאת לְמִרְיָם, לְדָנִיּאֵל וּלְאִישִׁי.

– וּמַה־שְׁלוֹם דָּנִיּאֵל בְּנֵךְ? – שָׁאַל סֻכֶּרְמַן

– טוֹב מְאֹד, בָּרוּךְ־הַשֵּׁם. וּמַה־שְׁלוֹם אִשְׁתֶּךָ?

– בָּרוּךְ־הַשֵּׁם!

– וּבַתְיָה שֶׁלָּךְ?

– בָּרוּךְ הַשֵּׁם! וְדָנִיּאֵל יוֹשֵׁב בְּחַדְרוֹ? כֵּן.

– בָּרוּךְ־הַשֵּׁם!.. הְמְ… כַּוָּנָתִי… הַאוּכַל לִרְאוֹתוֹ?

– כֵּן, אֲבָל מַה־יּוֹעִילְךָ זֶה?

– לֹא, לֹא זֹאת – עָנָה סֻכֶּרְמַן – אַךְ חָפַצְתִּי מְאֹד לְבַקְשׁוֹ לָבוֹא אֶל חַג הַ“בּר־מִצְוָה” שֶׁאֶעֱרֹךְ.

– דָּנִיּאֵל! – קָרְאָה מָרַת חַיִּימְ’ס בְּקוֹל.

דָּנִיּאֵל בָּא מִן הָרְחָבָה וְשַׁרְוֻלֵּי כֻּתָּנְתּוֹ כְפוּלִים וּמֻפְשָׁלִים עַל זְרֹעוֹתָיו הַחֲשׂוּפוֹת וּמְכֻסּוֹת בְּקֶצֶף לָבָן שֶׁל סָבוֹן¹⁷. זֶה הָיָה עֶלֶם טוֹב־מַרְאֶה וְשַׂעֲרוֹתָיו צְהֻבּוֹת־בְּהִירוֹת כִּמְעט לְבָנוֹת. פָּנָיו הֵפִיקוּ אֹמֶץ־לֵב וְרָצוֹן חָזָק וְעֵינָיו – רֹךְ וָרָגֶשׁ.

– שָׁלוֹם, אֲדוֹנִי! – קָרָא סֻכֶּרְמַן – אֱלִיעֶזֶר בְּנִי יִהְיֶה לְ“בַר־מִצְוָה” בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא. הֲתוֹאִיל לְכַבְּדֵנִי וְלָבֹא אֵלַי בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הַבָּא עִם הוֹרֶיךָ הַנִּכְבָּדִים?

פְּנֵי דָּנִיּאֵל הוּעֲבוּ וְכִמְעַט שֶׁעָבְרָה הַמִּלָּה “לֹא” עַל שְׂפָתָיו אַךְ הִתְאַפֵּק כָּרֶגַע וַיָשָּׁב אֶת פָּנָיו בִּדְבָרִים רַכִּים.

– אַל־נָא תָשִׁיב אֶת פָּנַי – קָרָא סֻכֶּרְמַן –

וַאֲנִי כְבָר הֲכִינוֹתִי לִי שְׁלשָׁה־עָשָׂר בַּקְבּוּקֵי לִימוֹנַדָּה, אַף שָׁאַלְתִּי מֵאִמֵּךְ הַטּוֹבָה אֶת הַמַּחֲלֵץ.

– נָכוֹן אֲנִי לִשְׁלֹחַ לֶאֱלִיעֶזֶר בִּנְךָ אֵיזוֹ תְּשׁוּרָה קְטַנָּה; אַךְ לָבֹא לֹא אוּכַל – לֹא אוּכַל בֶּאֱמֶת. וְאַתָּה סְלַח לִי.

וַיִפֶן לָשׁוּב אֶל הָרְחָבָה.

– טוֹב אֵפוֹא – קָרָא סֻכֶּרְמַן, בְּחֶפְצוֹ לְהַבְטִיחוֹ, כִּי אֵין בְּלִבּוֹ כָל טִינָה עָלָיו – אִם תִּשְׁלַח לוֹ תְשׁוּרָה, תֵּחָשֵׁב בְעֵינַי כְּאִלּוּ הָיִיתָ בְּעַצְמְךָ אֶצְלֵנוּ.

– טוֹב מְאֹד – קָרָא דָּנִיּאֵל וַיִּצְחָק.

סֻכֶּרְמַן אָחַז בִּזְרֹעוֹת בְּנוֹ וַיִּפֶן לָלֶכֶת, כַּנִּרְאֶה, בְּלִי רָצוֹן, לְדַרְכּוֹ.

– הֲלֹא תֵּלְכִי אֶל סֻכֶּרְמַן, אִמִּי – קָרָא אֵלֶיהָ אַחֲרֵי צֵאת הַשַּׁדְכָן הַחוּצָה – כֵּן, אַתְּ וְאַבָּא תֵּלְכוּ לָכֶם, אַךְ אֲנִי לֹא אוּכַל לָלֶכֶת שָׁמָּה, כִּי בַיּוֹם הַהוּא עָלַי לָלֶכֶת לְמָקוֹם אַחֵר.

הָאֲמַתְלָה הַזֹּאת הָיְתָה מְיֻתֶּרֶת מִשַּׁתְקָן כְּמוֹ שֶׁהָיָה דָּנִיּאֵל מִטִּבְעוֹ תָמִיד.

– אָכֵן אֵין נַפְשׁוֹ לְהַרְאוֹת בַּחוּץ עִמָּנוּ יָחַד – חָשְׁבָה דִינָה חַיִּימְ’ס, אַךְ הִיא שָׁתְקָה כְדַרְכָּהּ.

– עַד הַיּוֹם לֹא יוּכַל לִסְלֹחַ לִי עַל כִּי הִשְׂכַּרְתִּי אוֹתוֹ בְבֵית־הַמִּסְחָר שֶׁהוּא עוֹבֵד בּוֹ וּמַרְוִיחַ – חָשַׁב גַּם מֶנְדִּיל חַיִּימְ’ס, אַךְ שָׁתַק כְּדַרְכּוֹ.

גַּם אַחֲרֵי צֵאת דָּנִיּאֵל מִן הַבַּיִת לֹא מָצָא הַזָּקֵן לְטוֹב לְפָנָיו לְהַבִּיעַ אֶת מַחְשַׁבְתּוֹ לְאִשְׁתּוֹ. הֵם חִלְּקוּ בֵינֵיהֶם אֶת שִׂמְחָתָם בַּחַיִּים, אַךְ לֹא אֶת יְגוֹנָם. הֵם נִשְׂאוּ יַחַד לִפְנֵי אַרְבָּעִים שָׁנָה, וּבְכָל הַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם לֹא דִבְּרוּ אַף רֶגַע אֶחָד בְּהִתְגַּלּוּת־לֵב, דִּינָה יָלְדָה לְאִשָּׁהּ אַרְבָּעָה בָנִים וְהַשְּׁנַיִם הַבְּכִירִים בָּהֶם מֵתוּ בְיַלְדוּתָם. כָּכָה חָיוּ לָהֶם בְּשָׁלוֹם וּבְשַׁלְוָה; דִּינָה הָיְתָה אִשָּׁה כְשֵׁרָה וַעֲקֶרֶת־הַבַּיִת וּמֶנְדִּיל חַיִּימְ’ס גַּם הוּא עָבַד בֶּאֱמוּנָה לְהַסְפִּיק לָהּ אֶת כָּל צְרָכֶיהָ. אַךְ בִּכְלַל לֹא הִרְבּוּ שִׂיחָה בֵינֵיהֶם. דִּינָה עָסְקָה בַהֲלִיכוֹת הַבַּיִת, מִבְּלִי הִשְׁתַּמֵּשׁ כִּמְעַט בְּעֶזְרַת הַמְשָׁרֶתֶת שֶׁשָּׂכְרוּ לָהֶם בָּעֵת הָאַחֲרוֹנָה לִכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת.

וּמֶנְדִּיל, אֲשֶׁר נֶאֱנַס עַתָּה לָשֶׁבֶת בָּטֵל, הֵחֵל לַהֲגוֹת בְּתוֹרָה. וּשְׁנֵיהֶם שָׁתָקוּ.

הַזְּקֵנִים הָאֵלֶּה, שֶׁהִגִּיעוּ כְבָר לִשְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים, לֹא יָכְלוּ, כְּמוּבָן, לְהַפְרִיעַ עַתָּה אֶת הַדֻּמִּיָּה שֶׁחָיוּ בָהּ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה תְּכוּפוֹת. אַךְ תְּשׁוּקָה אַחַת בָעֲרָה בְלֵב הַזָּקֵן הַקַּר וְהַשַּׁתְקָן הַזֶּה, תְּשׁוּקָה, אֲשֶׁר בָּלְעָה אֶת כָּל רִגְשׁוֹתָיו וְאֶת כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו, אֶת כָּל עוֹלָמוֹ – וְהִיא: לָמוּת בִּירוּשָׁלָיִם. כְּרֹב הַיְּהוּדִים הַנַּעֲנִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה תֵאֵר לוֹ בְדִמְיוֹנוֹ אֶת צִיּוֹן בְּהוֹד עֲבָרָהּ הַגָּדוֹל הַמְעֻלָּף בְּחֶזְיוֹנוֹת נִפְלָאִים וּבְקֶסֶם־קְדֻשָּׁה. אֶל תְּשׁוּקָתוֹ זֹאת נִלְוָה גַם הַפַּחַד, פֶּן יָמוּת וְיִקָּבֵר, חָלִילָה, בְּמָקוֹם אַחֵר וְנָטַל עָלָיו לְהֵעָנוֹת בְּגִלְגּוּל מְחִלּוֹת, בְּעֵת אֲשֶׁר יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, לְעוֹרֵר יְשֵׁנֵי־עָפָר מִקִּבְרוֹתֵיהֶם.

מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה בְלֵילוֹת הַפֶּסַח הָרִאשׁוֹנִים הִבִּיעַ אֶת תִּקְוָתוֹ בַמִּלִּים: “לְשָׁנָה הַבָּאָה בִירוּשָׁלָיִם!”.

הַפֶּרֶק הָאַחַד־עָשָׂר: מִשְׁתֵּה הַפּוּרִים

וּשְׁמוּאֵל לֶוִּין שָׁמַר אֶת מוֹצָא שְׂפָתָיו וַיָּשָׁב לוֹנְדּוֹנָהּ לְמִשְּׁתֵּה הַפּוּרִים. שְׁמוּאֵל וְלֵאָה יָשְׁבוּ בְמֶרְכָּבָה וַיֵּלְכוּ עַד בֵּית חַנָּה, וּמִשָּׁם נָסְעוּ שְׁלָשְׁתָּם אֶל “הַכְּלוּבּ”, שֶׁהָיָה רָחוֹק מִשָּׁם מַהֲלַךְ שִׁשִּׁית הַפַּרְסָה.

הַ“כְּלוּבּ” הָיָה “בֵית־הָעָם” בַּגֶּטּוֹ. שָׁם נֶעֶרְכוּ קוֹנְצֶרְטִים וְשַׁעֲשׁוּעִים שׁוֹנִים. שָׁם תִּמָּלֵא הָאֹזֶן מִשְּׁמֹעַ צְחוֹק עַלִּיזִים וְשִׂיחוֹת מְבַדְּחוֹת, שָׁם גַּם יִמָּלֵא הַפֶּה מִגְּמֹעַ וּמִבְּלֹעַ בַּקְבּוּקֵי הַלִּימוֹנַדָּה וּמִינֵי הַתּוּפִינִים הַשּׁוֹנִים.

מִשְׁתֵּה הַפּוּרִים, שֶׁנֶּעֱרַךְ שָׁם, הָיָה מְפֹאָר בְּיֶרֶק וּבְפִרְחֵי־חֹרֶף מַרְהִיבֵי־עָיִן. הַמְחוֹלְלוֹת הָיוּ לְבוּשׁוֹת פְּאֵר וְכָל פִּנּוֹת הָאוּלָם מָלְאו יֹפִי וָנֹעַר. הַמְּחוֹלוֹת הֵחֵלּוּ וּצְמָדִים צְמָדִים הִתְעוֹפְפוּ כַצִּפֳּרִים לְמֶרְחֲבֵי הָאוּלָם וּלְאָרְכּוֹ, לְקוֹל מַנְגִּינוֹת הַתִּזְמֹרֶת הָעַלִּיזָה, אֲשֶׁר נִלְוְתָה לִרְגָעִים לְקוֹל הַמְחוֹלְלוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהַנִּגּוּן הָיָה יָדוּעַ לָהֶן הֵיטֵב. חַנָּה רָקְדָה מְעַט, וּבְשִׁבְתָּהּ עַל כִּסְאָה בְּאַחַת הַפִּנּוֹת עֲדוּיָה בְשִׂמְלַת הַמֶּשִׁי הַלְּבָנָה וְהַמַּזְהִירָה, דָּמְתָה לְפֶרַח נֶחְמָד, אֲשֶׁר זֶה עַתָּה פִתַּח אֶת גְּבִיעָיו הַנֶּהֱדָרִים וַתִּמְשֹּׁךְ אֵלֶיהָ אֶת עֵינֵי הַצְּעִירִים הָרַבִּים מִכָּל פִּנּוֹת הָאוּלָם. הִיא יָצְאָה בִמְחוֹלוֹת שֶׁל חוֹבָה רַק עִם שְׁמוּאֵל לֶוִּין וְעִם דָּנִיּאֵל חַיִּימְ’ס, אֲשֶׁר הוּבָא גַם הוּא אֶל הַמִּשְׁתֶּה בִגְזֵרַת מִרְיָם אֲחוֹתוֹ.

שְׁמוּאֵל לֶוִּין הִתְבּוֹנֵן, כִּי חַנָּה יוֹשֶׁבֶת בּוֹדֵדָה, וַיִּגַּשׁ אֵלֶיהָ עִם אִישׁ צָעִיר בַּעַל פָּנִים שְׁחַרְחוֹרִים וְלָבוּשׁ הָדָר כְּגֶ’נְטֶלְמֶן אֲמִתִּי, וְאַחֲרֵי הַצִּיגוֹ אוֹתוֹ לְפָנֶיהָ, שָׁב מַהֵר אֶל אֲהוּבָתוֹ הַמְּחַכָּה לוֹ בְקֹצֶר־רוּחַ.

– סְלַח־נָא לִי, אֲדוֹנִי, וַאֲנִי לֹא אוּכַל לְחוֹלֵל עוֹד בָּעֶרֶב הַזֶּה – עָנְתָה חַנָּה בִקְרִירוּת עַל הַזְמָנַת הָאִישׁ הַצָּעִיר לָצֵאת עִמּוֹ בְמָחוֹל.

– טוֹב מְאֹד – קָרָא הַצָּעִיר בִּצְחוֹק־חֵן – עָלֵי הַחוֹבָה, כְּמוּבָן, לְהַזְמִינֵךְ לְמָחוֹל, אַךְ אוֹדֶה וְלֹא אֵבוֹשׁ, כִּי לֹא אֶמְצָא חֵפֶץ כְּלַל לְהִסְתּוֹבֵב בָּאוּלָם בֵּין הֶהָמוֹן הָרַב הַזֶּה, כִּי לֹא הִסְכַּנְתִּי.

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נֶאֶמְרוּ בְפַשְׁטוּת וּבִתְמִימוּת כָּזוּ עַד שֶׁמָּשְׁכוּ אֶת לֶב־חַנָּה וְעַד שֶׁהֵחֵלָּה לְהִתְעַנְיֵן בָּאִישׁ הַצָּעִיר וַתִּשְׁאָלֵהוּ:

– הַאִם לֹא הָיִיתָ עוֹד פֹּה בְעַרְבֵי הַמָּחוֹל?

– כֵּן, הָיִיתִי, אַךְ לִפְנֵי שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע שָׁנִים; בְּמֶשֶׁךְ הָעֵת הַזֹּאת קִבֵּל הַבַּיִת צוּרָה אַחֶרֶת, כְּאִלּוּ נִבְנָה מֵחָדָשׁ, הַאֵין זֹאת? גַּם הַצְּעִירִים, חַבְרֵי הַבַּיִת, שֻׁנּוּ לְטוֹבָה בִלְבוּשֵׁיהֶם הַהֲדוּרִים, דָּבָר אֲשֶׁר לֹא רָאִיתִי פֹה לִפְנֵי לֶכְתִּי אֶל “כֵּף הַתִּקְוָה הַטּוֹבָה”. וַאֲנִי אַךְ תְּמוֹל בָּאתִי מִדַּרְכִּי וָאָסוּר הֵנָּה לִרְאוֹת וְלֵיהָנוֹת מְעַט מִזִּכְרוֹנוֹת הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים.

דְבָרָיו אֵלֶּה פָעֲלוּ עָלֶיהָ לְרָעָה; נִדְמֶה הָיָה לָהּ, כִּי בְגַאֲוָה וְהִתְפָּאֲרוּת הִזְכִּיר אֶת שֵׁם “כֵּף הַתִּקְוָה הַטּוֹבָה”, מְקוֹם מוֹשָׁבוֹ בְמֶשֶׁךְ שָׁנִים אֲחָדוֹת, וְהִיא שָׁבָה וַתְּהִי לִנְצִיב קֶרַח בְּיַחַס אֶל הַצָּעִיר. חַנָּה יָדְעָה הֵיטֵב אֶת טִפּוּס הַבַּחוּרִים, הַשָּׁבִים מֵאַפְרִיקָה הַדְּרוֹמִית, אֲשֶׁר הָיוּ לָהּ תָּמִיד לְגֹעַל־נֶפֶשׁ. אֵין סֶפֶק, כִּי מִלֵּא זֶה שָׁם זָהָב כִּיסוֹ – אִם בְּישֶׁר אוֹ שֶׁלֹּא בְישֶׁר…

אָמְנָם אֶת הָאִישׁ הַצָּעִיר הַזֶּה חָשְׁדָה חַנָּה בַמֶּה שֶׁאֵין בּוֹ, כִּי לֹא בְעָוֶל וּרְמִיָּה מָצָא לוֹ הוֹן, כִּי אִם בַּחֲרִיצוּת־כַּפַּיִם בְּחֵפֶץ כַּבִּיר וּבְמֶרֶץ נִפְלָא; וּבִהְיוֹתוֹ בְאֶרֶץ נָכְרִיָּה לֹא שָׂם לֵב לְמַה שֶּׁיֹּאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת וַיַּעֲבֹד כָּל עֲבוֹדָה פְשׁוּטה וְקָשָׁה, אִם אַךְ הֵבִיאָה לוֹ שָׂכָר טוֹב, וְכֹה עָבַד וְעָמַל בִּשְׁקִידָה עֲצוּמָה וּבִקְשִׁי־עֹרֶף, וּבְהַגִּיעוֹ אֶל מַטָּרָתוֹ לֶאֱסוֹף רְכוּשׁ גָּדוֹל שָׂם פָּנָיו לָשׁוּב מָלֵא וְגָדוּשׁ אֶל אַרְצוֹ, לֹא כִשְׂכִיר־יוֹם עָנִי, כִּי אִם כְּגֶ’נְטֶלְמֶן, הַיּוֹדֵעַ אֶת עֶרֶךְ הַכֶּסֶף וְגַם אֶת עֶרְכּוֹ הוּא.

הַפֶּרֶק הַשְּׁנֵים־עָשָׂר: חֶבְרַת “בְּנֵי־בְּרִית”

גַּבָּאֵי בֵית־הַכְּנֶסֶת נֶאֶסְפוּ יַחַד לְהִוָּעֵץ בְּעִנְיָן הָעוֹמֵד עַל פֶּרֶק.

– אַךְ זֶהוּ אִישׁ נִפְלָא – קָרָא הַשַּׁמָּשׁ – הוּא גָדוֹל גַּם מִנָּסִיךְ. – אִלּוּ שָׂמוּ אֶת כָּל נְסִיכֵי אֶרֶץ בְּכַף אַחַת – עָנָה מַר בֶּלְקוֹבִיץ חֶלְקוֹ – וְאֶת רַבִּי מֹשֶׁה מַגִּידֵנוּ בְּכַף שְׁנִיָּה הָיָה מַכְרִיעַ הוּא אֶת כֻּלָּם.

– “מִמֹּשֶׁה וְעַד מֹשֶׁה לֹא קָם כְּמֹשֶׁה” – הִבִּיעַ מֶנְדִּיל חַיִּימְ’ס הַזָּקֵן אֶת דַּעְתּוֹ בַפִּתְגָּם הָעִבְרִי הַיָּדוּעַ.

– כֵּן, הוּא חוֹנָן בְּכִשְׁרוֹן מַגִּיד אֲמִתִּי – קָרָא קֶרֶלְקֶמֶר הֶחָסִיד, בְּהֵנִיעוֹ בְרֹאשׁוֹ כְּבַעַל־מַחֲשָׁבוֹת – הֵן אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ עוֹלוֹת בְּגִמַטְרִיָּה כְמִסְפַּר אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ שֶׁל מֹשֶׁה דֵי לִיאוֹן הַגָּדוֹל.

דַּעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה קֶרֶלְקֶמֶר הֶחָסִיד נִשְׁמְעָה תָּמִיד בְּשִׂים־לֵב, יַעַן כִּי הוּא נֶחְשַׁב לְחָבֵר נִכְבָּד מְאֹד בַּוַּעַד, אַף שָׂכַר לוֹ שְׁנֵי מְקוֹמוֹת בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת, אִם כִּי הִתְפַּלֵּל שָׁם אַךְ לְעִתִּים רְחוֹקוֹת. אַךְ הַשַּׁמָּשׁ, בְּאַהֲבָתוֹ אֶת הַוִּכּוּחַ, לֹא יָכֹל לַעֲצֹר בְּרוּחוֹ בִפְנֵי מִי שֶׁיִּהְיֶה.

– וְאֵיכָכָה זֶה? – שָׁאַל הַשַּׁמָּשׁ אֶת קֶרֶלְקֶמֶר –

שֵׁם הַמַּגִּיד מֹשֶׁה עוֹלֶה, כְּמוּבָן, כְּשֵׁם מֹשֶׁה דֵי לִיאוֹן, אַךְ כִּנּוּיוֹ שֶׁל הַמַּגִּיד עוֹלֶה בְמִסְפָּר שִׁבְעִים וְשָׁלשׁ וְהַכִּנּוּי לִיאוֹן הֵן עוֹלֶה לְתִשְׁעִים וָשָׁבַע. – הוֹי, שְׁאֵלָתְךָ זֹאת מוֹכִיחָה בַעֲלִיל, כִּי אֵין לְךָ כָּל יְדִיעָה בְגִמַטְרִיאוֹת – קָּרָא קֶרֶלְקֶמֶר קְטַן־הַקּוֹמָה בְהַבִּיטוֹ בְבוּז אֶל הַשַּׁמָּשׁ הָעֲנָק הָעוֹמֵד לְפָנָיו – אַתָּה חוֹשֵׁב אֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן אֶחָד וּבְאוֹפָן אֶחָד וּמְצָרְפָן לְמִסְפָּר וְזֹאת הִיא טָעוּתֶךָ.

קֶרֶלְקֶמֶר הָיָה אַחַד הַטִּפּוּסִים יִקְרֵי־הַמְּצִיאוּת בַּגֶּטּוֹ הַלּוֹנְדּוֹנִית. הוּא הָיָה חָסִיד שֶׁבַּחֲסִידִים וְאָדוּק שֶׁבַּאֲדוּקִים. הוּא הָיָה מִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם בְּכַוָּנָה עֲצוּמָה וּבְהִתְלַהֲבוּת אֲמִתִּית וְהָיָה מַנִּיחַ שְׁנֵי זוּגֵי תְפִלִּין גְּדוֹלִים שֶׁל רַשִׁ"י וְשֶׁל רַבֵּנוּ תָם, כְּמִנְהַג הַמְהַדְּרִין. בְּלֶכְתּוֹ לְהִתְפַּלֵּל הָיָה מִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וּמַנִּיחַ אֶת הַתְּפִלִּין בְּבֵיתוֹ וְעוֹבֵר כָּכָה בִרְחוֹבוֹת לוֹנְדוֹן בְּגַאֲוָה וְגָאוֹן עַד בּוֹאוֹ אֶל בֵּית־הַכְּנֶסֶת וְדוֹפֵק שָׁלשׁ דְּפִיקוֹת עַל הַדֶּלֶת וּבָא פְנִימָה. הוּא הָיָה מַרְבֶּה תָמִיד בְּצוֹמוֹת וּבְסִגּוּפִים הַיְדוּעִים רַק לְיוֹדְעֵי־חֵן¹⁸. זֶה הָיָה בַעַל חֵפֶץ כַּבִּיר וְתַקִּיף בְּדַעְתּוֹ, אֲשֶׁר אִם אַךְ יֵדַע אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָלָיו לַעֲשׂוֹת, יַעֲשֶׂנּוּ וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי כֹל. הוּא הָיָה חָכָם גָּדוֹל בְּקַבָּלָה, הֵבִין בְּחָכְמַת הַתְּכוּנָה¹⁹, וּבִכְלַל יָדַע לְדַבֵּר וּלְהִתְוַכֵּחַ גַּם בְּכָל עִנְיְנַי הַחַיִּים הָרְחוֹקִים מֵעִנְיְנֵי הָאֱמוּנָה. הוּא שָׁנָה הַרְבֵּה וְקָרָא הַרְבֵּה בְּכָל מִקְצוֹעוֹת הַסַּפְרוּת הָעִבְרִית וּמַאֲמָרָיו הַסַּפְרוּתִיִּים בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל הִצְטַיְּנוּ בְעֵרֶב פְּסוּקִים וּקְטָעִים מִסְּפָרִים רַבִּים וְשׁוֹנִים. הוּא בָא בִכְתוּבִים עִם חֲכָמִים רַבִּים מִחוּצָה לָאָרֶץ וְכָל יוֹדְעֵי שְׁמוֹ כִּבְּדוּהוּ וְנָדוּ לוֹ גַם יָחַד. – אֲבָל, אֲדוֹנַי, – קָרָא מַר בֶּלְקוֹבִיץ – הֵן לֹא בָאנוּ הֵנָּה לְהִתְוַכֵּחַ עַל־דְּבַר הַגִּימַטְּרִיָּה שֶׁל שֵׁם הַמַּגִּיד, כִּי אִם לָדוּן עַל־דְּבַר הוֹסָפָה עַל שְׂכִירוּתוֹ. – הִנֵּה עִיַּנְתִּי הֵיטֵב בְּסֵפֶר הַהוֹצָאוֹת –

הֵעִיר מַר קֶרֶלְקֶמֶר – וְלֹא מָצָאתִי כָל מָקוֹר לְהוֹסִיף לַמַּגִּיד עַל הַלִּטְרָה לְשָׁבוּעַ שֶׁהוּא מְקַבֵּל בִּשְׂכָרוֹ.

– אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְרוּצֶה בִשְׂכָרוֹ זֶה – הֵעִיר מַר בֶּלְקוֹבִיץ.

– וְאָנֹכִי לֹא אָבִין, מַדּוּעַ לֹא יִהְיֶה מְרוּצֶה – קָרָא הַשַּׁמָּשׁ – לִטְרָה לְשָׁבוּעַ דַּי וְהוֹתֵר לְאִישׁ יָחִיד.

חַבְרֵי “בְּנֵי־בְרִית” לֹא יָדְעוּ, כִּי זֶה הַמַּגִּיד הֶעָנִי, אַכוּל־הַשַּׁחֶפֶת, שׁוֹלֵחַ אֶת חֲצִי שְׂכָרוֹ לְאַחְיוֹתָיו בְּפוֹלנִּיָּה. מִלְּבַד זֶה חֲשָׁבוּהוּ, כַּנִּרְאֶה, הָאֲנָשִׁים הַפְּשׁוּטִים הָאֵלֶּה לְאִישׁ קָדוֹשׁ, הָעוֹמֵד לְמַעְלָה מִן הַטֶּבַע וְשׂוֹחַק לַמָּוֶת וּלְכָל פִּגְעֵי בְּנֵי־אָדָם, לְאִישׁ, אֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ דוֹאֵג לוֹ לְמַלֵּא מַחְסוֹרָיו, וַאֲשֶׁר יוּכַל, בְּכָל אוֹפָן, לִבְרֹא לוֹ מָזוֹן מֵאַיִן בְּעֶזְרַת הַקַּבָּלָה הַמַּעֲשִׂית.

– וַאֲנִי צָרִיךְ לְפַרְנֵס בְּלִטְרָה אַחַת גַּם אֶת אִשְׁתִּי וּבָנַי – רָטַן גְּרִינְבֶּרְג הַחַזָּן.

זֶה הָאִישׁ גְּרִינְבֶּרְג הָיָה לִ“בְנֵי־בְרִית”, מִלְּבַד חַזָּן, גַּם קוֹרֵא, תּוֹקֵעַ, שׁוֹחֵט, מוֹהֵל, מְלַמֵּד, שַׁמָּשׁ וְגַבָּאי יַחַד, וּבְעַד כָּל הָעֲבוֹדוֹת הָאֵלֶּה שִׁלְּמוּ לוֹ “בְּנֵי־בְרִית” רַק חֲמִשִּׁים לִטְרָה לְשָׁנָה, מִלְּבַד מַה שֶּׁנָּתְנוּ לוֹ עוֹד אֶת הַזְּכוּת לָקַחַת חֵלֶק בִּישִׁיבוֹת הַוַּעַד כְּאַחַד הַחֲבֵרִים.

– אַתָּה לֹא תוּכַל לְהִדַּמוֹת לַמַּגִּיד – נִחֲמָהוּ הַשַּׁמָּשׁ הָרָאשִׁי – חַזָּנִים כָּמוֹךָ נִמְצָאִים בַּשּׁוּק לְמֵאוֹת, יֵשׁ נִגּוּנִים רַבִּים וּתְפִלּוֹת רַבּוֹת, אֲשֶׁר לֹא תָבִין לָשִׁיר אַף הַחֵצִי מֵאֲשֶׁר יָדַע הַחַזָּן שֶׁהָיָה לְפָנֶיךָ, וּמִלְּבַד זֶה אָמַרְתִּי לְךָ לֹא אַחַת, כִּי בַנִּגּוּן שֶׁל “יִגְדַּל” בְּחַג הַפֶּסַח אַחֲרֵי מַעֲרִיב תְּעַרְבֵּב תָּמִיד אֶת הַנִּגּוּן שֶׁל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה. אַף גַּם זֹאת כִּי בְנִגּוּן לִפְנֵי “אָשַׁמְנוּ” אַתָּה קוֹרֵא תָּמִיד: אֶיְ – אֶיְ – אֶיְ – אֶיְ – אֶיְ! (פֹה חִקָּה הַשַּׁמָּשׁ אֶת קוֹל גְּרִינְבֶּרְג וְנִגּוּנוֹ) בְּשָׁעָה שֶׁצָּרִיךְ לִקְרֹא: אוֹי, אוֹי, אוֹי, אוֹי, אוֹי!

– לֹא, לֹא! שִׁסְּעָהוּ בֶּלְקוֹבִיץ – כָּל הַחַזָּנִים שֶׁשָּׁמַעְתִּי קוֹרְאִים: אֶיְ – אֶיְ – אֶיְ! – אַתָּה, מַר בֶּלְקוֹבִיץ, אֵינְךָ מוּמְחֶה כְלַל בִּדְבָרִים כָּאֵלֶּה – הִתְקַצֵּף הַשַּׁמָּשׁ הָרָאשִׁי – אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת כָּל הַחַזָּנִים הַגְּדוֹלִים בְּאֵירוֹפָּה. – מַה שֶּׁהָיָה טוֹב לְאָבִי צָרִיךְ לִהְיוֹת טוֹב גַּם לִי – עָנָה בֶּלְקוֹבִיץ – בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת, אֲשֶׁר שָׁמָּה לְקָחַנִי אָבִי בְיַלְדּוּתִי, הָיָה חַזָּן נִפְלָא וְהוּא הָיָה מְשׁוֹרֵר תָּמִיד: אֶיְ – אֶיְ – אֶיְ!

– אֲבָל מַה לִּי וְלַחַזָּן, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ שָׁם בְּעִיר מְגוּרֶיךָ? בְּאַנְגְלִיָה מְשׁוֹרְרִים כָּל הַחַזָּנִים: אוֹי, אוֹי אוֹי!

הַוִּכּוּחִים הִתְחַמְּמוּ, גָּדְלוּ וְרָחֲבוּ וּמִכָּל פִּנּוֹת בֵּית־הַכְּנֶסֶת נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת קוֹרְאִים: “אוֹי! – וְאֶיְ!”

– הַס! הַס! – קָרָא הַיּוֹשֵׁב רֹאשׁ – הָאֵין קֵץ לְכָל אֵלֶּה? וְשָׁעָה אֲרֻכָּה עוֹד עָבְרָה, עַד שֶׁקְּרִיאוֹת אֵלֶּה נִשְׁתַּתְּקוּ וְשָׁבוּ לְדַבֵּר עַל מַטְּרַת הָאֲסֵפָה, עַל הוֹסָפַת הַשְׂכַר לַמַּגִּיד, וְחִישׁ מַהֵר בָּאוּ כֻלָּם לִכְלַל דֵּעָה מֻחְלֶטֶת, שֶׁהוֹסָפָה זוּ אֵין לָהּ יְסוֹד. – אֲבָל הֶעָנִי הַזֶּה כָל כַּךְ חוֹלֶה, הוּא מְשָׁעֵל בְּדָם – דִּבֶּר מֶנְדִּיל תַּחֲנוּנִים, בִּרְאוֹתוֹ, כִּי דַעְתּוֹ בִדְבַר הַהוֹסָפָה לֹא נִתְקַבְּלָה.

– הוּא צָרִיךְ לָלֶכֶת לְשָׁבוּעַ יָמִים לְאֵיזֶה מָקוֹם לִשְׁאוֹף שָׁם רוּחַ צַח – קָרָא בֶּלְקוֹבִיץ בְּחֶמְלָה. – כֵּן, אֶת זֹאת נַעֲשֶׂה לוֹ בְחֵפֶץ־לֵב – קָרָא קֶרֶלְקֶמֶר – נוֹדִיעֵהוּ אֵפוֹא, כִּי אֵין יָדֵנוּ מַשֶּׂגֶת לְהוֹסִיף לוֹ עַל שְׂכָרוֹ, אַךְ אָנוּ נוֹתְנִים לוֹ חֹפֶשׁ לְשָׁבוּעַ יָמִים לִשְׁאוֹף רוּחַ צַח בְּאַחַת מֵעָרֵי־הַשָּׂדֶה, וּמִלְּבַד זֶה, יִכְתֹּב הַשַּׁמָּשׁ הָרָאשִׁי עַל־אֹדוֹתָיו מִכְתָּב לְרוֹטְשִׁילְד. רוֹטְשִׁילְד הוּא שֵׁם־קְסָמִים בַּגֶּטּוֹ, וּמַעֲלָתוֹ הָיְתָה קְרוֹבָה לְמַעֲלַת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כְּרוֹפֵא חוֹלִים, עוֹזֵר דַּלִּים וּמְחַבֵּשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, וְהַשַּׁמָּשׁ הָרָאשִׁי מָצָא אֶת רֹב מִחְיָתוֹ מִכְּתִיבַת מִכְתָּבִים אֵלָיו. הוּא הָיָה לוֹקֵחַ שְׁנֵי פֶנְסִים וְחֵצִי בִשְׂכַר כְּתִיבַת כָּל מִכְתָּב.

הַוַּעַד הִסְכִּים לָדַעַת בֶּלְקוֹבִיץ וַיַּחֲלֵט לָתֵת חֻפְּשָׁה לַמַּגִּיד לִשְׁאֹף רוּחַ בְּאַחַת מֵעָרֵי־הַשָּׂדֶה שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם, וְהַשַּׁמָּשׁ הָרָאשִׁי קִבֵּל בְּגָאוֹן שְׁנֵי פֶנְסִים וְחֵצִי בִשְׂכַר כְּתִיבַת הַמִּכְתָּב, אַף הוֹאִיל לָשֶׁבֶת כָּרֶגַע אֶל הַשֻּׁלְחָן לַעֲרֹךְ אֶת הַמִּכְתָּב, כַּמּוּבָן לֹא בְשֵׁם הָעֵדָה, כִּי בְשֵׁם הַמַּגִּיד עַצְמוֹ.

אָז הָלַךְ לוֹ עִם מִכְתָּבוֹ אֶל הַמַּגִּיד לַחְתֹּם עָלָיו וַיִּמְצָא אוֹתוֹ מִתְהַלֵּךְ אָנֶה וְאָנָה בִ“רְחוֹב הַמֶּלֶךְ” וּמְחַכֶּה לִגְזַר־דִּינוֹ. קוֹמָתוֹ הַגְּבֹהָה הָיְתָה כְפוּפָה מְאֹד עַד אֲשֶׁר עוֹד מְעַט וְנָגַע קְצֵה זְקָנוֹ הַשָּׁחוֹר וְהָאָרֹךְ בְּבִרְכָּיו הַכּוֹשְׁלוֹת. חָטְמוֹ הָאָרֹךְ וְהַדַּק הִתְאָרֵךְ וַיִּדַּק עוֹד יוֹתֵר, קַפּוֹטָתוֹ הַאֲרֻכָּה הִבְהִיקָה מְעַט, מַבָּטוֹ בָעֵר בְּאֵשׁ קַדַּחַת, פֵּאוֹתָיו הַמְסֻלְסָלוֹת הָיוּ סְבוּכוֹת, מִדֵּי דַבְּרוֹ בְּקוֹלוֹ נִשְׁמְעָה כְעֵין שְׁרִיקָה לֹא־נְעִימָה, עַל רֹאשׁוֹ הִתְרוֹמֵם צִילִינְדֶּר גָּבֹהַּ, אֲשֶׁר נִדְמָה לְמִגְדַּל עַתִּיק וְשָׁחוֹר

הַשַּׁמָּשׁ הָרָאשִׁי באֵר לוֹ בִקְצָרָה אֶת הַחֲלָטַת הַוַּעַד וְאֶת אֲשֶׁר עָשָׂה הוּא לְטוֹבָתוֹ.

– יְיַשֵּׁר כֹּחֲךָ. – עָנָהוּ הַמַּגִּיד.

– כֹּחֲךְ דָּרוּשׁ לָנוּ יוֹתֵר – קְרָא הַשַּׁמָּשׁ

הָרָאשִׁי בִּצְחוֹק שֶׁל חִבָּה, וּבְלֶכְתָּם יַחַד הֵחֵל לִקְרֹא בְאָזְנָיו אֶת הַבַּקָּשָׁה, שֶׁעָרַךְ בַּעֲדוֹ. הַמַּגִּיד שָׁתַק וַיֵּלֶךְ לוֹ הָלְאָה שָׁקוּעַ בְּמַחְשְׁבוֹתָיו. – וּמָה הוּא הַמָּקוֹם בוּרְמוּנְד שֶׁשָּׁמָּה עָתִיד אֲנִי לִהְיוֹת נִשְׁלַח לְשָׁבוּעַ יָמִים? – שָׁאַל הַמַּגִּיד לִבְסוֹף.

– בּוּרְנֵימוּט – תִּקְּנָהוּ הַסּוֹפֵר – זֶהוּ מָקוֹם עַל הַחוֹף הַדְּרוֹמִי. שָׁמָּה נוֹסְעִים כָּל הָעֲשִׁירִים הַחוֹלִים בְּמַחֲלַת הַשַּׁחֶפֶת.

– אֲבָל שָׁם בְּוַדַּאי הַכֹּל בְּיֹקֶר – הֵעִיר הַמַּגִּיד בִּדְאָגָה.

– בְּיֹקֶר? בְּוַדַּאי בְּיֹקֶר – קָרָא הַסּוֹפֵר

בְּגָאוֹן – אַךְ הֲנוּכַל לָשִׂים לֵב לְכֶסֶף נִמְאָס בְּשָׁעָה שֶׁאָנוּ דּוֹאֲגִים לִבְרִיאוּתֶךָ?

לֵב הַמַּגִּיד הָיָה מָלֵא רִגְשֵׁי תוֹדָה לִבְנֵי עֲדָתוֹ הַיְקָרִים.

____________

אוּלָם אֶל בּוּרְנֵימוּט לֹא הִסְפִּיק הַמַּגִּיד לִנְסֹעַ, כִּי הִנֵּה בֵינְתַּיִם בָּא הַיּוֹם אֲשֶׁר עָלָיו הָיָה לָלֶכֶת לָנוּחַ בִּמְקוֹם מְנוּחוֹת יוֹתֵר פָּשׁוּט וְשָׁלֵו מִבּוּרְנֵימוּט.

קִירוֹת בֵּית־הַכְּנֶסֶת, הַבִּימָה וַאֲרוֹן־הַקֹדשׁ הָיוּ אָז מְכֻסִּים וַעֲטוּפִים בִּירִיעוֹת שְׁחוֹרוֹת. הֶהָמוֹן הָרַב, אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת הַבַּיִת הַגָּדוֹל מִפֶּה לְפֶה, נֶאֱנַח בִּמְרִירוּת וְרַבִּים בָּכוּ הַרְבֵּה בֶכֶה לְדִבְרֵי הַסַּפְדָּן הַמִּתְמוֹגֵג בִּדְמָעוֹתָיו גַּם הוּא. פּוֹעֲלִים וּבַעֲלֵי מְלָאכָה לַאֲלָפִים נָהֲרוּ אַחֲרֵי מִטַּת מוֹרָם וּמַדְרִיכָם הָאָהוּב לְהַסִּיךְ נֶסֶךְ דִּמְעָתָם עַל קִבְרוֹ אֲשֶׁר כָּרוּ לוֹ בְבֵית־הַקְּבָרוֹת הַגָּדוֹל.

הַפֶּרֶק הַשְּׁלשָׁה־עָשָׂר: תִּקְוַת־הַמִּשְׁפָּחָה.

עַל הַמַּדְרֵגָה הָאֲפֵלָה וְהַמְלֻכְלָכָה הָעוֹלָה לִמְעוֹן אַנְסִיל הִנֵּה עָלָה נַעַר כְּבֶן שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה, יְפֵה־תֹאַר וּשְׁחוֹר־הַשֵּׂעַר, הַלָּבוּשׁ מַלְבּוּשׁ שָׁחוֹר וְיָפֶה וְצַוָּארוֹן לָבָן וּמַבְהִיק יָסֵב אֶת צַוָּארוֹ הַצַּח. פָּנָיו הַיָּפִים הֵפִיקוּ אִי־רָצוֹן לְמַרְאֵה הַחֶלְאָה הַמְכַסָּה אֶת הַמַּעֲלוֹת.

בְּעָבְרוֹ עַל פְּנֵי חֲדַר דֶּבִּי הַהוֹלַנְדִּית נָפְלָה תִגְרָה קְצָרָה בֵּינוֹ וּבֵין בּוֹבִּי הַקַּפְּדָן, וְהִנֵּה בְהַגִּיעוֹ לִפְנֵי מְעוֹן אַנְסִיל, פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת מִבְּלִי לְהִתְדַּפֵּק עָלֶיהָ בָרִאשׁוֹנָה וּבְעָמְדוֹ עַל הַסַּף, הֵסִיר מִבְּלִי מֵשִׂים אֶת כּוֹבָעוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ. אָז הִבִּיט מִסָּבִיב כְּמוֹ בְמַפַּח־נֶפֶשׁ. הַחֶדֶר נִדְמָה לוֹ רֵיק מִיּוֹשֵׁב. – מַה חֶפְצֵךְ, אֶסְתֵּר? – רָטְנָה הַזְּקֵנָה הַמְּנַמְנֶמֶת.

הַנַּעַר הִבִּיט אֶל עֵבֶר הַמִּטָּה וַיִּתְנוֹדֵד. הוּא לֹא הֵבִין לִשְׁאֵלַת הַזְּקֵנָה, כִּי זֶה אַרְבַּע שָׁנִים אֲשֶׁר לֹא שָׁמַע מִלָּה אַחַת יְהוּדִית. הוּא שָׁכַח גַּם אֶת דְּבַר מְצִיאוּתָהּ שֶׁל שָׂפָה כָזֹאת. אַךְ בְיוֹתֵר עָשָׂה עָלָיו רֹשֶׁם מְדַכֵּא מַרְאֵה הַחֶדֶר הָאָפֵל, הַקַּר וְהָרֵיק, שֶׁכֻּלּוֹ אוֹמֵר עֹנִי וְדַלּוּת נוֹרָאָה.

– הוֹי, מַה־שְּׁלוֹמֵךְ, זְקֶנְתִּי? – קָרָא בְגִשְׁתּוֹ אֵלֶיהָ וּבְנָשְׁקוֹ לָהּ בְּלִי חֵפֶץ: – וְאַיֵּה כָל בְּנֵי־בֵיתֵנוּ.

– הָאַתָּה זֶה, בִּנְיָמִין? – קָרְאָה הַזְּקֵנָה

וּפָנֶיהָ הַבָּלִים וְהַקְּמוּטִים הֵפִיקוּ תִּמָּהוֹן וְסֶפֶק גַּם יָחַד.

– בִּנְיָמִין הֵבִין אֶת שְׁאֵלָתָהּ זוּ וַיָּנַע בְּרֹאשׁוֹ בְהַסְכָּמָה. – אֲבָל מַה יָּפֶה הִלְבִּישׁוּךָ שָׁם! אוֹי לִי, לִבִּי יַגִּיד לִי, כִּי לָקְחוּ מִמְּךָ אֶת כָּל רוּחַ הַיַּהֲדוּת בִּמְחִיר הַבְּגָדִים הָאֵלֶּה. הֵן זֶה אַרְבַּע שָׁנִים – הַאֵין זֹאת? – אַתָּה יוֹשֵׁב שָׁם יוֹמָם וְלַיְלָה בֵין הָאַנְגְּלִים הָאֵלֶּה. אוֹי וַאֲבוֹי לִי! לוּ הָיְתָה אִמְּךָ בַּחַיִּים וְהָיְתָה יְרֵאַת־שָׁמַיִם, אָז הָיִיתָ יוֹשֵׁב כַּיּוֹם אִתָּנוּ פֹה, תַּחַת לִהְיוֹת בֵּין אֲנָשִׁים זָרִים. אִלּוּ הִשְׁאִירַנִי אָבִיךְ בְּפוֹלַנִּיָּה, כִּי עַתָּה מַתִּי בִמְנוּחָה שָׁם, מִבְּלִי רְאוֹת בְּעֵינַי הַכֵּהוֹת אֶת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת. פְּתַח־נָא אֶת בִּגְדְּךָ וְרָאִיתִי, הֲיֵשׁ לְךָ צִיצִית, לְפָחוֹת, אִם לֹא?

מִכָּל הַמַּאֲמָר הָאָרֹךְ וְהַמְקֻטָּע הַזֶּה, אֲשֶׁר הָיָה הֵד קוֹל מִמַּחְשְׁבוֹתֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה הַזֹּאת, הֵבִין בִּנְיָמִין אַךְ אֵיזוֹ מִלָּה בוֹדֶדֶת פֹּה וָשָׁם. זֶה אַרְבַּע שָׁנִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר וְהָגָה וְקָרָא רַק אַנְגְּלִית וְגַם מִסָּבִיב לוֹ לֹא שָׁמַע בִּלְתִּי אִם הַדִּבּוּר הָאַנְגְּלִי, וּבַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לְבוֹאוֹ שָׁמָּה הִשְׁתַּדֵּל בְּכָל יְכָלְתּוֹ לִשְׁכֹּחַ אֶת הַשָּׂפָה הַיְּהוּדִית. וְעַתָּה הִנֵּה הוּא שׁוֹמֵעַ שֵׁנִית אֶת הַשָּׂפָה הַמּוּזָרָה הַזֹּאת, הַמְעוֹרֶרֶת בְּקִרְבּוֹ אֵיזֶה זִכְרוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים, אַךְ כֵּהִים וּמְטֻשְׁטָשִׁים מְאֹד.

– וְאַיֵּה אֶסְתֵּר? – שָׁאַל הַנַּעַר.

– אֶסְתֵּר? – רָטְנָה הַזְּקֵנָה, שֶׁהֵבִינָה מִן הַשֵּׁם אֶת תֹּכֶן שְׁאֵלָתוֹ – אֶסְתֵּר יוֹשֶׁבֶת בַּחֲדַר דֶּבִּי הַהוֹלַנְדִּית. הִיא יוֹשֶׁבֶת תָּמִיד אֶצְלָהּ. דֶּבִּי אוֹמֶרֶת, כִּי הִיא אוֹהֶבֶת אוֹתָהּ כְאֵם.

בִּרְאוֹת הַנַּעַר, כִּי לֹא יָבִין עַד מָה מִדִּבְרֵי זְקֶנְתּוֹ, גִּמְגֵּם אֵיזוֹ מִלִּים וַיֵּצֵא מִן הַחֶדֶר וַיֵּרֶד מֵעַל הַמַּעֲלוֹת לְבַקֵּשׁ אֶת אַחַד הַצְּעִירִים מִבֵּית אָבִיו. וְהִנֵּה הִתְנַפֵּל עָלָיו שׁוּב בּוֹבִּי, אֲשֶׁר שָׁמַר לוֹ אֵיבָתוֹ מִן הַתִּגְרָה הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיְתָה בֵינֵיהֶם, וַיִּנְבַּח בְּקוֹל גָּדוֹל, עַד אֲשֶׁר יָצְאָה אֶסְתֵּר מִן הַחֶדֶר עִם הַסֵּפֶר שֶׁבְּיָדָהּ לְהַשְׁקִיטוֹ, וְכָרֶגַע הִתְנַפְּלָה בִזְרֹעוֹת אָחִיהָ בְקוֹל שִׂמְחָה וְהַסֵּפֶר נָפַל מִיָּדָהּ יָשָׁר עַל חָטְמוֹ שֶׁל בּוֹבִּי.

– “הֶאָח, בִּנְיָמִין! הָאַתָּה הוּא? הָהּ, אֵלִי! מַה־שְּׂמֵחָה אֲנִי! מַה־שְּׂמֵחָה אֲנִי! יָדַעְתִּי, כִּי בוֹא תָּבוֹא בְאֵלֶּה הַיָּמִים. הוֹי, בִּנְיָמִין! – וְאַתָּה, בּוֹבִּי, כֶּלֶב רַע, כֶּלֶב כְּסִיל! הֲלֹא זֶה בִנְיָמִין, זֶה אָחִי! דֶּבִּי, אֲנִי הוֹלֶכֶת אֶל חַדְרֵנוּ; בִּנְיָמִין בָּא אֵלֵינוּ! בִּנְיָמִין בָּא אֵלֵינוּ!”

– טוֹב, טוֹב, יַקִּירָתִי, – עָנְתָה דֶּבִּי – הֲלֹא תִתְּנִינִי לְהַבִּיט אֵלָיו גַּם אָנִי. שְׁלְחִי־נָא לִי אֶת בּוֹבִּי, אִם אַתְּ הוֹלֶכֶת מִזֶּה.

וְשֵׁעוּל נִשְׁמַע מִן הַחֶדֶר. אֶסְתֵּר דָּחֲפָה מַהֵר אֶת בּוֹבִּי הַחַדְרָה, אַחֲרֵי כֵן אָחֲזָה בִזְרוֹעַ אָחִיהָ וַתִּסְחְבֵהוּ אַחֲרֶיהָ עַל מַעֲלֵה הַמַּדְרֵגָה. הַזְּקֵנָה נִרְדְּמָה שֵׁנִית וְקוֹל נַחֲרָה קַלָּה נִשְׁמַע בַּחֶדֶר.

– דַּבֵּר בְּלַחַשׁ, בִּנְיָמִין – קָרְאָה אֶסְתֵּר – פֶּן תִּתְעוֹרֵר הַזְּקֵנָה מִשְּׁנָתָהּ.

– טוֹב. אֵין נַפְשִׁי כְלַל לַהֲעִירָהּ. כְּבָר הָיִיתִי פֹה וְלֹא הֲבִינוֹתִי אַף מִלָּה מִכָּל אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָי.

– אַף אֵין כָּל פֶּלֶא; הֲלֹא כְבָר נָפְלוּ לָהּ כָּל שִׁנֶּיהָ, עֲנִיָּה!

– לֹא, לֹא בִשְׁבִיל זֶה. הִיא מְדַבֶּרֶת יְהוּדִית, וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי, כִּי בְמֶשֶׁךְ הָעֵת כְּבָר לִמְּדָה לְשׁוֹנָהּ לְדַבֵּר אַנְגְּלִית, אַךְ אֲקַוֶּה, כִּי אַתְּ, אֶסְתֵּר, אֵינֵךְ מְדַבֶּרֶת עוֹד יְהוּדִית.

– אֲנִי אֲנוּסָה לְדַבֵּר, בִּנְיָמִין! הִנֵּה אָבִינוּ וְאִמֵּנוּ הַזְּקֵנָה מְדַבְּרִים תָּמִיד יְהוּדִית, מִבְּלִי דַעַת אַנְגְּלִית, וְאֵיךְ אֲדַבֵּר אִתָּם? אוּלָם אֶת הַיְלָדִים אֵינִי מַנִּיחָה לְדַבֵּר יְהוּדִית; אֲלֵיהֶם אֲנִי מְדַבֶּרֶת רַק אַנְגְּלִית. אַךְ הִנֵּה מַה־יָּפֶה אַתָּה וּמַה־נָּעִים מַרְאֲךָ בְצַוָּארוֹנְךָ זֶה הַלָּבָן כַּשֶּׁלֶג מַמָּשׁ, כַּלּוֹרְד הַקָּטָן לוּנְצִיסְטוֹן, אֲשֶׁר אֶת תְּמוּנָתוֹ רָאִיתִי בַיָּמִים הָאֵלֶּה! הָהּ, לוּ יָכֹלְתִּי לְהַרְאוֹתְךָ לַחֲבֵרוֹתַי! וּמַה־יַּגִּיד שְׁלֹמֹה בִרְאוֹתוֹ אוֹתְךָ? וְהוּא, נַעַר מִסְכֵּן, עוֹדֶנּוּ לָבוּשׁ קְרָעִים כַּאֲשֶׁר אַתָּה בִּימֵי שִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֵנוּ.

– אֲבָל מַדּוּעַ זֶה לֹא הִסִּיקוּ פֹה הַיּוֹם בַּבַּיִת הַזֶּה? – קְרָא בִנְיָמִין בְּקֹצֶר־רוּחַ – כָּל עַצְמוֹתַי רוֹעֲדוֹת מִקֹּר

– וּמָה אֶעֱשֶׂה לְךָ, יַקִּירִי! לְאָבִינוּ הִבְטִיחוּ לָתֵת מָחָר כַּרְטִיס לְקַבָּלַת לֶחֶם, בָּשָׂר וּפֶחָמִים. צַר לִי, צַר לִי מְאֹד, אָחִי! לוּ יָדַעְתִּי, כִּי תָּבוֹא הַיּוֹם, הָיִיתִי לוֹוָה מְעַט פֶּחָמִים מִמָּרַת בֶּלְקוֹבִיץ. וּמַדּוּעַ לֹא כָתַבְתָּ לִי, כִּי אַתָּה בָא הַיּוֹם?

– יַעַן כִּי לֹא יָדַעְתִּי גַּם אָנִי. “הַנֶּשֶׁר הַזָּקֵן” (כֵּן אָנוּ קוֹרְאִים לְאֶחָד מִמּוֹרֵינוּ) הָלַךְ הַיּוֹם לוֹנְדּוֹנָה וְלוֹ הָיָה נָחוּץ נַעַר אֶחָד לָשֵׂאת אֶת הַחֲבִילוֹת שֶׁהוּא צָרִיךְ לִקְנוֹת, וְיַעַן כִּי אֲנִי הוּא הַתַּלְמִיד הָרִאשׁוֹן בְּמַחְלַקְתִּי, לְקָחַנִי עִמּוֹ. עַתָּה הִרְשָׁנִי לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם וַיְצַוֵּנִי לָבוֹא בְשֶׁבַע שָׁעוֹת אַל תַּחֲנַת – “גֶּשֶׁר לוֹנְדּוֹן”. וְאַתְּ, אֶסְתֵּר, כִּמְעַט שֶׁלֹּא שֻׁנֵּית מְאוּמָה.

– הַאֻמְנָם? – קָרְאָה אֶסְתֵּר בְּבַת־צְחוֹק שֶׁל עֶצֶב – הַאִם לֹא גָדַלְתִּי כְלָל?

– בְּכָל אוֹפָן – בְּהַבִּיטִי עָלַיִךְ, אוּכַל לַחְשֹׁב בְּדִמְיוֹנִי, כִּי לֹא נִפְרַדְתִּי מִמֵּךְ כְּלָל. כָּכָה עָבְרוּ עָלֵינוּ אַרְבַּע שָׁנִים וְכָל כַּךְ מַהֵר! עוֹד מְעַט וְהָיִיתִי בַר־מִצְוָה.

– כֵּן; וְהִנֵּה הַיּוֹם, כְּשֶׁזָּכִיתִי לִרְאוֹתְךָ שֵׁנִית, אֲנִי רוֹצָה לְדַבֵּר וּלְדַבֵּר אִתְּךָ כָּל כַּךְ הַרְבֵּה, עַד שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת מִמַּה לְהַתְחִיל. אָמְנָם אָבִינוּ הָלַךְ פַּעַם אַחַת לִרְאוֹתְךָ, אַךְ מִפִּיו לֹא יָכֹלְתִּי לְהַצִּיל יְדִיעוֹת רַבּוֹת עָלֶיךָ, וּמִכְתָּבֶיךָ אֵלֵינוּ כָל־כַּךְ מְעַטִּים.

– לְכָל מִכְתָּב דָּרוּשׁ פֶּנִי, אֶסְתֵּר, מֵאַיִן אוּכַל לָקַחַת לִי אֶת הַפֶּנִּי?

– יָדַעְתִּי, יַקִּירִי, יָדַעְתִּי, כִּי הָיִיתָ חָפֵץ לִכְתֹּב לָנוּ הַרְבֵּה. אֲבָל עַתָּה הֲלֹא תְּסַפֵּר הַכֹּל בְּפִיךְ. אֱמֹר־נָא, הֶהָיוּ לְךָ גַּעְגּוּעִים רַבִּים עָלֵינוּ בָעֵת הָרִאשׁוֹנָה?

– כֵּן, הָיוּ לִי גַּעְגּוּעִים עָלַיִךְ, אֶסְתֵּר. אַךְ שָׁם הֲחִלּוֹתִי לִחְיוֹת חַיִּים חֲדָשִׁים, כָּל אֲשֶׁר רָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי מִסָּבִיב לִי הָיָה חָדָשׁ בְּתַכְלִית הַחִדּוּשׁ וְכָל מַחְשְׁבוֹתַי וְרִגְשׁוֹתַי הָיוּ נְתוּנִים לָהֶם.

– הֲטוֹב לְךָ שָׁם, בִּנְיָמִין?

– כֵּן, אֲרֻחָתֵנוּ טוֹבָה וּבְרִיאָה, וְהִיא נִתֶּנֶת לָנוּ בְעִתָּהּ, גַּם תַּפּוּחֵי־זָהָב וּמַמְתָּקִים; לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יֶשְׁנָה מִטָּה רַכָּה; אָנוּ יוֹשְׁבִים בַּחֲדָרִים חַמִּים וּבְ“סַלּוֹן” גָּדוֹל וּמְרֻוָּח; יֵשׁ לָנוּ כִכָּר גְּדוֹלָה מְכֻסָּה עֵשֶׂב, גַּם כַּדּוּרִים וְצַעֲצוּעִים שׁוֹנִים לְצַחֵק בָּהֶם. – כִּכָּר גְּדוֹלָה! – קָרְאָה אֶסְתֵּר בְּתִמָּהוֹן – הִנֵּה כִי כֵן אַתֶּם מְטַיְּלִים גַּם בְּכָל יוֹם כְּמוֹ בִּגְרִינֶבִיץ.

– הַכִּכָּר הַהִיא יָפָה רַב יֶתֶר מִגְּרִינֶבִיץ, שֶׁאַתֶּן, הַבָּנוֹת, מְטַיְּלוֹת שָׁם פַּעַם בַּשָּׁנָה.

– הַאִם שָׁם יוֹתֵר יָפֶה מֵאֲשֶׁר גַּם בְּ“אַרְמוֹן הַבְּדֹלַח”, שֶׁשָּׁמָּה יֵלְכוּ הַנְּעָרִים לְטַיֵּל בְּעֵת הַחֹפֶשׁ?

– הִנֵּה “אַרְמוֹן הַבְּדֹלַח” קָרוֹב אֵלֵינוּ מְאֹד; וְהִנְנוּ יְכוֹלִים לִרְאוֹת אֶת מִזְרְקוֹת־הָאֵשׁ, אֲשֶׁר יַעֲלוּ שָׁם בְּכָל יוֹם חֲמִישִׁי.

אֶסְתֵּר הִבִּיטָה אֵלָיו בְּאַוַּת־נֶפֶשׁ גְּדוֹלָה.

– סַפֵּר לִי אֵפוֹא עַל־דְּבַר חַיֶּיךָ שָׁם.

– חַיַּי שָׁם טוֹבִים. יֵשׁ אֲשֶׁר לִפְעָמִים קְרוֹבוֹת אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אֶל הַשָּׂדוֹת. שָׁם דֶּשֶׁא מִסָּבִיב, שָׁם עֵצִים וּפְרָחִים וְצִפֳּרִים. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֲנִי קוֹצֵר חָצִיר בָּאָחוּ.

אֶסְתֵּר הִשְׁמִיעָה אַנְחַת־תִּמָּהוֹן.

– הֲלֹוא זֶה מַמָּשׁ כַּכָּתוּב בַּסְּפָרִים! – קָרְאָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת־עֹנֶג.

– גַּם סְפָרִים יֵשׁ לָנוּ לְמֵאוֹת, לְמֵאוֹת – בִּיבְּלִיּוֹתֵּיקָה שְׁלֵמָה: דִּיקֶנְס, מַיין רִיד, ג’וֹרְג' אֶלְיוֹט, מַרְיֵט, תֶּקֶרֵי – אֲנִי קָרָאתִי אֶת כֻּלָּם.

– הוֹי, בִּנְיָמִין אָחִי! – קָרְאָה אֶסְתֵּר

בְּמָחֲאָהּ כַּף מֵרֹב הִתְפָּעֲלוּת גַּם עַל הַבִּיבְּלִיּוֹתֵּיקָה גַם עַל אָחִיהָ הַמְּאֻשָּׁר – הָהּ, מַה מְּאֹד חָפַצְתִּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹמֶךָ.

– וּמַדּוּעַ לֹא? אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל נְקַלָּה.

– וְאֵיךְ זֶה? – שָׁאֲלָה אֶסְתֵּר בְּתִמָּהוֹן.

– יֵשׁ שָׁם גַּם מַחְלְקָה מְיֻחֶדֶת לִנְעָרוֹת; וְאַתְּ הֵן יְתוֹמָה כָמוֹנִי. אִמְרִי לְאָבִינוּ, כִּי יַגִּישׁ בַּקָּשָׁה עַל שְׁמֵךְ.

– אֵיכָכָה אוּכַל לָלֶכֶת שָׁמָּה, בִּנְיָמִין אָחִי? –

קָרְאָה אֶסְתֵּר וּפָנֶיהָ נָפְלוּ מְאֹד – וּמִי יָשִׂים עַיִן עַל שְׁלֹמֹה, עַל יִצְחָק, וְעַל שָׂרָה הַקְּטַנָּה?

– הֲלֹא יֵשׁ לָהֶם אָב וְאֵם זְקֵנָה, הָאֵין זֹאת?

– הוֹי, קַל־דַּעַת! הֲיוּכַל אָבִינוּ לְכַבֵּס וּלְבַשֵּׁל? וְאִמֵּנוּ הַזְּקֵנָה – זָקְנָה מְאֹד.

– וּמַדּוּעַ לֹא יַרְוִיחַ אָבִינוּ דֵי כֶסֶף לְמַעַן אֲשֶׁר יוּכַל לְשַׁלֵּם בְּעַד הַכְּבִיסָה. שִׁמְעִי נָא אֶת אֲשֶׁר עִם לְבָבִי – קָרָא בִּנְיָמִין בְּהַחֲלָטָה גְמוּרָה – כַּאֲשֶׁר אֶגְדַּל, אֶהְיֶה לְעָשִׁיר גָּדוֹל.

– הַאֻמְנָם? – שָׁאֲלָה אֶסְתֵּר בִּצְחוֹק קַל.

– בְּוַדַּאי! אֲנִי אֶכְתֹּב סְפָרִים רַבִּים וְטוֹבִים

– כְּדִיקֶנְס וְעוֹד. דִּיקֶנְס אָסַף הוֹן רַב בְּכָתְבוֹ עַל סֵפֶר עִנְיָנִים פְּשׁוּטִים מְאֹד, אֲשֶׁר יִרְאֵם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר מִסָּבִיב לוֹ.

– אֲבָל אַתָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ לִכְתֹּב סְפָרִים.

בִּנְיָמִין צָחַק כְּאִישׁ, הַיּוֹדֵעַ אֶת עֶרְכּוֹ.

– אֵינִי יוֹדֵעַ! – קָרָא – וּמַה־תֹּאמְרִי עַל מְאַסְפֵנוּ.

– מַה־זֶּה?

– הֲלֹא זֶה עִתּוֹנֵנוּ. אֲנִי עוֹרֵךְ אוֹתוֹ. הַאִם לֹא סִפַּרְתִּי לָךְ עוֹד עַל זֶה? כֵּן, וַאֲנִי כוֹתֵב בּוֹ עַתָּה סִפּוּר אֶחָד בְּשֵׁם “כַּלָּתוֹ שֶׁל אִישׁ־צָבָא”. תָּכְנוֹ לָקוּחַ מִן הַחַיִּים בְּאַפְגַנִיסְתַּן.

– הוֹי, וְאֵיפֹה אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אֶת הָעִתּוֹן הַזֶּה?

– הוֹי, פְּתַיָּה! הֲתַחְשְׁבִי, כִּי הוּא נִדְפָּס?

לֹא! הוּא יוֹצֵא רַק בְּהַעְתָּקוֹת אֲחָדוֹת בִּכְתָב־יָד וְעַל כֵּן לֹא תוּכְלִי לְהַשִּׂיגוֹ. לוּ נִכְנַסְתְּ אֶל מַחְלְקַת הַנְּעָרוֹת. שָׁם יָכֹלְתְּ לִרְאוֹתוֹ.

– אֲבָל אֲנִי לֹא אוּכַל לְהִכָּנֵס שָׁמָּה! – קָרְאָה אֶסְתֵּר בִּדְמָעוֹת עַל עֵינֶיהָ.

– טוֹב אֵפוֹא; אֲנִי אֶרְאֵהוּ לָךְ בְּאַחַד הַיָּמִים.

כֵּן, מֶה חָפַצְתִּי לְהַגִּיד לָךְ? – אַךְ זֶה הוּא – עַל עֲתִידוֹתַי. דְּעִי לָךְ, כִּי בְּעוֹד חֳדָשִׁים מִסְפָּר אֶגְמֹר אֶת חֹק לִמּוּדַי שָׁם, וְאָז, אֲקַוֶּה, אִכָּנֵס אֶל בֵּית־סֵפֶר יוֹתֵר גָּבֹהַּ וּמִשָּׁם אֵלֵךְ לָאוּנִיבֶרְסִיתָּה אֲשֶׁר בְּאוֹקְסְפוֹרְד אוֹ בְּקֶמְבְּרִיגִי.

– וְתָשׁוּט שָׁם בְּסִירוֹת עִם יֶתֶר חֲבֵרֶיךָ – קָרְאָה אֶסְתֵּר בְּהִתְרַגְּשׁוּת שֶׁל שִׂמְחָה.

– הֲבָלִים! אֲנִי אֵשֵׁב וְאֶלְמַד שְׂפַת יָוָן וְרוֹמִי. שְׂפַת צָרְפַת כְּבָר הֲחִלּוֹתִי לִלְמֹד. עָלַי לָדַעַת עוֹד שָׁלשׁ שָׂפוֹת.

– אַרְבַּע! – קָרְאָה אֶסְתֵּר – שָׁכַחַתְּ לַחְשֹׁב עִבְרִית.

– כֵּן, גַּם עִבְרִית אֵדָע. עָלַי לִלְמֹד כָּל אֲשֶׁר יִהְיֶה לִי לְתוֹעֶלֶת וַאֲשֶׁר יַכְשִׁירֵנִי לִכְתֹּב סְפָרִים.

– וְדִיקֶנְס יָדַע עִבְרִית וּשְׂפוֹת יָוָן וְרוֹמִי? – שָׁאֲלָה אֶסְתֵּר.

– לֹא, אֶת הַשָּׂפוֹת הָאֵלֶּה לֹא יָדַע. וּבַדָּבָר

הַזֶּה הֵן אֶעֱלֶה עָלָיו! – קָרָא בִנְיָמִין בְּגָאוֹן – וְכַאֲשֶׁר אֶהְיֶה לְעָשִׁיר, אֶקְנֶה לְאָבִינוּ מַלְבּוּשׁ חָדָשׁ, גַּם כּוֹבַע חָדָשׁ וְיָפֶה – אֲבָל מַה־נּוֹרָא הַקֹּר בַּחֶדֶר הַזֶּה, אֶסְתֵּר! הִנֵּה יָדַי קָרוֹת כַּקֶּרַח! – וְאוֹשִׁיב אוֹתוֹ וְאֶת הָאֵם הַזְּקֵנָה בְחֶדֶר יָפֶה וּמְרֻוָּח, גַּם אֲמַלֵּא אֶת כָּל מַחְסוֹרָיו בְיַד רְחָבָה, לְמַעַן אֲשֶׁר יוּכַל לְהִתְעַנֵּג כָּל הַיָּמִים עַל הַסְּפָרִים הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר אָהָב; – הַעוֹדֶנּוּ עוֹמֵד גַּם עַתָּה, בַּהֲגוֹתוֹ בִסְפָרָיו, שָׁבוּעַ יָמִים עַל דַּף אֶחָד? – אֶת שָׂרָה, אֶת יִצְחָק וְאֶת רָחֵל אַכְנִיס לְבָתֵּי־סֵפֶר טוֹבִים, וְאֶת שְׁלֹמֹה – בֶּן כַּמָּה שָׁנִים יִהְיֶה אָז?

– נַנִּיחַ, כִּי עֶשֶׂר שָׁנִים תַּעֲבֹרְנָה עַד אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לְךָ שֵׁם וְעֹשֶׁר, וְאָז יִהְיֶה כְבָר שְׁלֹמֹה כְבֶן עֶשְׂרִים – עֲנַתְהוּ אֶסְתֵּר.

– לֹא, פָּחוֹת מֵעֶשֶׂר שָׁנִים; אַךְ לוּ יְהִי

כִדְבָרַיִךְ, עוֹד נִרְאֶה וְנִוָּעֵץ שְׁנֵינוּ, מַה לַּעֲשׂוֹת לִשְׁלֹמֹה, בְּבֹא הָעֵת הַמְאֻשָּׁרָה. וּבְנוֹגֵעַ אֵלַיִךְ… – מַה, מַה בִּנְיָמִין? – קָרְאָה בְקֹצֶר־רוּחַ, בִּרְאוֹתהּ, אוֹתוֹ מַפְסִיק בִּדְבָרָיו.

– אֶתֵּן לָךְ כֶּסֶף רַב וְנִשֵּׂאת לְאִישׁ. כֵּן! – קָרָא לְסוֹף כִּמְנַצֵּחַ.

– וּמָה אִם אֵינֶנִּי חֲפֵצָה לְהִנָּשֵׂא לְאִישׁ?

– הַאֻמְנָם?.. אַךְ חַכִּי נָא עַד אֲשֶׁר אֶכְתֹּב אֶת סִפּוּרָי!

– וַאֲנִי חָפַצְתִּי, כִּי תִכְתֹּב אוֹתָם תֵּכֶּף – וְהָיוּ לִי לְמִקְרָא. אֲהָהּ!

– מַה־זֶּה?

– אָבַדְתִּי אֶת הַסֵּפֶר. אֵיפֹה סִפְרִי הַקָּטָן?

– כִּמְדֻמַּנִי, שֶׁנָּפַל מִיָּדֵךְ סֵפֶר קָטָן שָׁם עַל הַכֶּלֶב. הַאֻמְנָם? אֲהָהּ! מִי יוֹדֵעַ, אִם לֹא נִרְמס כְּבָר בָּרַגְלָיִם. אָרוּצָה נָא לְבַקְּשׁוֹ, אוּלַי אֶמְצְאֵהוּ עוֹד. וְאֶסְתֵּר מָצְאָה אֶת הַסֵּפֶר עַל הַמַּדְרֵגָה וַתָּשָׁב בְּשִׂמְחָה הַחַדְרָה.

– מָה הַסֵּפֶר הַזֶּה? – שָׁאַל בִּנְיָמִין בְּשׁוּבָהּ וְהַסֵּפֶר בְּיָדָהּ.

– אֵין דָּבָר! אוֹתְךָ לֹא יְעַנְיֵן כְּלָל.

– כָּל הַסְּפָרִים מֵעִנְיָנִים אוֹתִי – קָרָא

בִנְיָמִין בְּגָאוֹן. בְּקַחְתּוֹ מִיָּדָהּ אֶת הַסֵּפֶר וּבְעַלְעֲלוֹ

בוֹ בְלִי שִׂימַת לֵב יְתֵרָה.

– וְאִם אֵין לָךְ עוֹד מַה לִקְרֹא – הוֹסִיף – אֶשְׁלַח לָךְ אֶת מְאַסְפֵנוּ.

– הַאֻמְנָם? מַהּ־טוֹב אַתָּה, אָחִי! – קָרְאָה בְשִׂמְחָה וַתִּפֹּל עָלָיו וַתִּשָּׁקֵהוּ.

בָּרֶגַע הַהוּא נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת בְּרַעַשׁ, אֲשֶׁר הֵעִיר אֶת הַזְּקֵנָה מִשְּׁנָתָהּ, וּשְׁלֹמֹה וְיִצְחָק קָפְצוּ אֶל תּוֹךְ הַחֶדֶר.

– מַה־שְּׁלוֹמְךָ, שְׁלֹמֹה? – קָרָא בִּנְיָמִין – וּמַה שְּׁלוֹמְךָ אַתָּה, אִישִׁי הַקָּטָן? – הוֹסִיף, בְּלַטְּפוֹ אֶת רֹאשׁ יִצְחָק הַפָּעוּט.

שְׁלֹמֹה נִפְתַּע מְאֹד בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן, אַךְ הִתְאוֹשֵׁשׁ מַהֵר וַיִּקְרָא בְשִׂמְחָה:

– הֵידָד! בִּנְיָמִין בָּא אֵלֵינוּ! הַאִם לֹא הֵבֵאתָ לִי אֵיזֶה כַפְתּוֹרִים יָפִים. אַךְ יִצְחָק הַקָּטָן, אֲשֶׁר לֹא יָדַע, מִי הוּא הָאוֹרַח הַזָּר הַזֶּה הִתְחַמֵּק מִפָּנָיו וַיַּעֲמֹד מֵרָחוֹק, בְּתָּחְבוֹ אֶת אֶצְבָּעוֹ לְתוֹךְ פִּיו.

– הֲלֹא זֶה בִּנְיָמִין אָחִיךָ, יִצְחָק, – קָרָא שְׁלֹמֹה.

– אֵינִי חָפֵץ עוֹד אַחִים – עָנָה הַיֶּלֶד הַזָּעוּם.

– אֲבָל אֲנִי נוֹלַדְתִּי זְמָן רַב לְפָנֶיךָ – קָרָא בִנְיָמִין בִּצְחוֹק.

– הֲגַם יוֹם־הֻלַּדְתְּךָ הָיָה לִפְנֵי יוֹם־הֻלַּדְתִּי?

– כֵּן, אִם לֹא אֶשְׁגֶּה.

יִצְחָק חָשַׁב רְגָעִים מִסְפָּר. – רְאִי נָא! – קָרָא אֶל שָׂרָה אֲחוֹתוֹ, שֶׁנֶּעְדְּרָה אָז, בְּסִגְנוֹן וְכּוּחוֹ הָרָגִיל, אַךְ בִּרְאוֹתוֹ, כִּי אֵינֶנָּהּ בַבַּיִת, פָּנָה אֶל בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר: אִם כֵּן, אֶתֵּן גַּם אוֹתְךָ לִשְׁכַּב בְּמִטָּתִי הַחֲדָשָׁה, אַךְ נַשֵּׁק לֹא אֲנַשֶּׁקְךָ.

– אֲבָל אַתָּה צָרִיךְ לְנַשֵּׁק אֶת אָחִיךְ זֶה – קָרְאָה אֶסְתֵּר אֵלָיו. הַיֶּלֶד נִשְׁמַע לָהּ וַיִּשַּׁק לְבִנְיָמִין.

אָז הָלְכָה אֶסְתֵּר לְהָבִיא אֶת שָׂרָה מִבֵּית מָרַת סִימוֹנְ’ס וּבְשׁוּבָהּ, מָצְאָה אֶת שְׁלֹמֹה מַרְאֶה לְאָחִיו אֶת כָּל צַעֲצוּעָיו הַשּׁוֹנִים וְגַם אָבִיהָ הָיָה כְבָר בַּבָּיִת. עֵינָיו הֱיוּ אֲדֻמּוֹת מִבְּכִי עַל הַמַּגִּיד כִּי מֵת, וְחָטְמוֹ הָיָה כָחֹל וְקָפוּא מִקֹּר בְּעָמְדוֹ זְמָן רַב עַל בֵּית־הַקְּבָרוֹת. – אַךְ זֶה הָיָה אָדָם גָּדוֹל – דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל אִמּוֹ – הוּא יָכֹל לִדְרֹשׁ אַרְבַּע שָׁעוֹת רְצוּפוֹת עַל כָּל עִנְיָן וְעִנְיָן, שֶׁהִצִּיעוּ לְפָנָיו, וּבְסוֹף הַדְּרָשָׁה גָמַר תָּמִיד בַּמֶּה שֶׁהִתְחִיל. וּמַה־נָּעֲמוּ מְשָׁלָיו! מֶה עָמְקוּ רַעְיוֹנוֹתָיו! וּמַה־נִּפְלְאוּ בֵאוּרָיו עַל מִדְרְשֵׁי־פְלִיאָה! אֲהָהּ! אֲהָהּ!

– אֲהָהּ! אֲהָהּ! – נֶאֱנְחָה גַם הַזְּקֵנָה – לָמָּה זֶה בָא אִישׁ כָּזֶה לְאַנְגְּלִיָּה? בְּפוֹלַנִּיָּה הָיָה עוֹד בַּחַיִּים. וְלָמָּה זֶה בָאתִי אֲנִי לְאַנְגְּלִיָּה? אֲהָהּ! אֲהָהּ!

רֹאשָׁה צָנַח עַל הַכַּר, אַנְחוֹתֶיהָ נָדַמּוּ וְקוֹל נַחֲרָתָהּ נִשְׁמַע בַּחֶדֶר.

אָז פָּנָה מֹשֶׁה אֶל בְּנוֹ הַבְּכוֹר:

– דַּע לְךָ, בִּנְיָמִין בְּנִי, כִּי עוֹד מְעַט וְהָיִיתָ לְבַר־מִצְוָה – קָרָא אֵלָיו בְּחִבָּה וְכָבוֹד וַיְלַטֵּף אֶת לֶחְיוֹ בְאֶצְבְּעוֹתָיו הַדַּקּוֹת, שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶן כָּל צֶבַע.

– בִּנְיָמִין הֵבִין אֶת דְבָרָיו מִשְּׁתֵּי הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת וַיָּנַע אֶת רֹאשׁוֹ בְהַסְכָּמָה.

– וְאָז הֲלֹא תָּשׁוּב אֵלֵינוּ – הוֹסִיף מֹשֶׁה – בְּוַדַּאי אַתָּה לוֹמֵד שָׁם אֵיזוֹ מְלָאכָה

– מָה הוּא אוֹמֵר, אֶסְתֵּר? – שָׁאַל בִּנְיָמִין בְּקֹצֶר־רוּחַ הִיא תִרְגְּמָה לוֹ אֶת דִּבְרַי אֲבִיהֶם.

– אֲנִי לוֹמֵד אֵיזוֹ מְלָאכָה! – שִׁנָּה אֶת דִּבְרַי אָבִיו. אִמְרִי לוֹ אֵפוֹא, כִּי מִבֵּית־סִפְרִי אִכָּנֵס אַחֲרֵי־כֵן אֶל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה.

עֵינֵי מֹשֶׁה הִזְהִירוּ מִגִּילַת נַפְשׁוֹ. – אִם כֵּן אֵפוֹא, אַתָּה חָפֵץ לִהְיוֹת לְרַב! – קָרָא בְעֹנֶג וַיֹּאחֶז רֶגַע בְּסַנְטֵרוֹ וַיַבֵּט אֶל פָּנָיו הַיָּפִים.

– אֵיזֶה רַב? – שָׁאַל בִּנְיָמִין אֶת אֶסְתֵּר – הוּא חָפֵץ כִּי אֶהְיֶה לְרַב בְּיִשְׂרָאֵל; אִמְרִי לוֹ, כִּי הָיֹה אֶהְיֶה לְסוֹפֵר, לִמְחַבֵּר סְפָרִים רַבִּים.

– בָּרוּךְ תִּהְיֶה לִי, בְּנִי הַיָּקָר! בֵּאוּר טוֹב עַל שִׁיר־הַשִּׁירִים דָּרוּשׁ מְאֹד. אוּלַי תַּתְחִיל לִכְתֹּב אֶת הַחִבּוּר הַזֶּה?

אֶסְתֵּר תִּרְגְּמָה לוֹ אֶת דִּבְרַי אָבִיהָ.

– וּמָה הוּא עַתָּה מַצָּבוֹ הֶחָמְרִי שֶׁל אַבָּא? –

שָׁאַל בִּנְיָמִין – בְּוַדַּאי הוּא יוֹשֵׁב גַּם עַתָּה כְּפַעַם בְּפַעַם בְּלִי עֲבוֹדָה.

– וּמָה אֶעֱשֶׂה? – עָנָה מֹשֶׁה – לוּ הָיָה בְיָדִי עַתָּה אֵיזֶה סְכוּם קָטָן, אֲזַי יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עֵסֶק טוֹב.

– אוּלַי יוּכַל בֶּאֱמֶת לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה עֵסֶק טוֹב – הֵעִיר בִּנְיָמִין.

וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה הִשְׁתַּדֵּל יִצְחָק הַקָּטָן לְבָאֵר לְשָׂרָה הַקְּטַנָּה, מָה הוּא לָהֶם בִּנְיָמִין, גַּם הִגִּיד לָהּ, כִּי בִּנְיָמִין מַסְכִּים לְדַעְתּוֹ בִדְבַר יְמֵי־הַהֻלֶּדֶת. אָז פָּרְצָה בֵינֵיהֶם הַמְּרִיבָה הַנּוֹשָׁנָה, מִי מִשְּׁנֵיהֶם נוֹלַד רִאשׁוֹנָה, עַד אֲשֶׁר נֶאֶנְסָה אֶסְתֵּר לְהִתְעָרֵב בְּרִיבָם. – הוֹי, יְלָדִים, חִדְלוּ הַיּוֹם מֵרִיב! עָלֵינוּ לִשְׂמֹחַ בְּבִנְיָמִין אָחִינוּ, כִּי בָא אֵלֵינוּ. עָלֵינוּ לָחֹג אֶת הַיּוֹם הַזֶּה וְלַעֲשׂוֹת לִכְבוֹדְךָ, בִּנְיָמִין, דְּבַר־מָה – כֵּן, נְבַשֵּׁל לָנוּ תֵּה וְנִשְׁתֶּה לִפְנֵי לֶכְתְּךָ מֵאִתָּנוּ. אוּלַי תָּשׁוּב מַהֵר גַּם רָחֵל מִטִּיּוּלָהּ בַּגָּן. הֵן לֹא רָאִיתָ אוֹתָהּ עוֹד.

– לֹא אוּכַל לְחַכּוֹת – עָנָה בִנְיָמִין – כִּי שְׁלשָּׁה רִבְעֵי שָׁנָה עָלַי לָלֶכֶת עַד בּוֹאִי עַד הַתַּחֲנָה, וּמִלְּבַד זֶה אֵין לָכֶם פֶּחָמִים לְבַשֵּׁל תֵּה.

– הוֹי, בִּנְיָמִין! כְּבָר שָׁכַחְתָּ אֶת כָּל

סִדְרֵי־חַיֵּינוּ פֹה. הִנֵּה יֵשׁ לָנוּ בָאָרוֹן מְעַט תֵּה וְסֻכָּר. שְׁלֹמֹה, לֵךְ וְהָבֵא בְחָמֵשׁ פְּרוּטוֹת מַיִם רוֹתְחִים מֵהָאַלְמָנָה פִינְקֶלְשְׁטֵיין.

לְשֵׁמַע שֵׁם הָאַלְמָנָה פִינְקֶלְשְׁטֵיין הִתְעוֹרְרָה הַזְּקֵנָה וַתֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה.

– לֹא, אֲנִי עָיֵף – עָנָה שְׁלֹמֹה – יֵלֵךְ יִצְחָק.

– לֹא, – קָרָא יִצְחָק – תֵּלֵךְ אֶסְתֵּר.

אֶסְתֵּר לָקְחָה אֶת הַקּוּמְקוּם וַתֵּפֶן אֶל הַדֶּלֶת.

– מֹשֶׁה – קָרְאָה הַזְּקֵנָה – לֵךְ אַתָּה אֶל הָאַלְמָנָה פִינְקֶלְשְׁטֵיין.

– הֵן גַּם אֶסְתֵּר תּוּכַל לָלֶכֶת – עָנָה מֹשֶׁה.

– כֵּן, אֲנִי הוֹלֶכֶת – קָרְאָה אֶסְתֵּר.

– מֹשֶׁה – קָרְאָה הַזְּקֵנָה – לֵךְ אַתָּה אֶל הָאַלְמָנָה פִנְקֶלְשְׁטֵיין.

מֹשֶׁה הָלָךְ.

– הַכְּבָר הִתְפַּלַּלְתֶּם מִנְחָה, נְעָרִים? – שָׁאֲלָה הַזְּקֵנָה.

– כֵּן! – עָנָה שְׁלֹמֹה – בְּעֵת אֲשֶׁר יָשַׁנְתְּ הִתְפַּלַּלְנוּ כֻלָּנוּ. אֶסְתֵּר הִבִּיטָה אֵלָיו בְּתוֹכָחָה וַתָּנַע בְּרֹאשָׁהּ.

הַפֶּרֶק הָאַרְבָּעָה־עָשָׂר: חֶבְרַת חוֹבְבֵי־צִיּוֹן

– הוֹי, הַיְהוּדִים־הָאַנְגְּלִים הָאֵלֶּה! – קָרָא פִינְחָס מַלְכִּי־צֶדֶק גֶּרְמַנִּית.

– וּמַה־זֶּה עָשׂוּ לְךָ הַפַּעַם?! – שְׁאָלוֹ גְדַלְיָהוּ מוֹכֵר־הַיְרָקוֹת יְהוּדִית.

– אֲנִי שָׁלַחְתִּי אֶת סִפְרִי לְכָל אֶחָד מֵהֶם, וְהַכֶּסֶף שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵהֶם בִּמְחִירוֹ לֹא יִסְפֹּק לִי אֲפִילוּ לְיָמִים אֲחָדִים לְמִחְיָה – עָנָהוּ מַלְכִּי־צֶדֶק. שַׂעֲרוֹתָיו הַשְּׁחוֹרוֹת הָיוּ פְרוּעוֹת וּסְבוּכוֹת וְעֵינָיו בָעֲרוּ בָאֵשׁ.

– אֶחָד מֵהֶם, גִּדְעוֹן הַסִּרְסוּר, שְׂכָרַנִי לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ וּלְהָכִינוֹ לְבַר־מִצְוָה, – הוֹסִיף מַלְכִּי־צֶדֶק – אַךְ הַנַּעַר כָּל־כַּךְ בַּעַר! הֲרֵי אֲנִי מְלַמֵּד אוֹתוֹ אֶת הַפַּרְשָׁה – אֲנִי שָׁר לְפָנָיו אֶת הַמִּלִּים בְּקוֹל נָעִים וְיָפֶה, וְהוּא – הֲיֵשׁ אָזְנַיִם לְבוּל־עֵץ? הֲרֵי אֲנִי כוֹתֵב לוֹ דְרָשָׁה, דְּרָשָׁה נִפְלָאָה וּמְצֻיָּנָה בְמִינָהּ, שֶׁעָלָיו לִדְרֹשׁ בְּעֵת הַמִּשְׁתֶּה, שֶׁעָשׂוּ לִכְבוֹד הֶחָג, בִּדְרָשָׁה זוֹ הוּא מוֹדֶה וּמְשַׁבֵּחַ אֶת הוֹרָיו עַל כָּל הַחֲסָדִים, שֶׁעָשׂוּ עִמּוֹ וּמַבְטִיחָם לִהְיוֹת, בְּעֶזְרַת־הַשֵּׁם, יְהוּדִי טוֹב, לְחוֹנֵן בְּיַד נְדִיבָה אֶת הַסַּפְרוּת הָעִבְרִית וְאֶת הָאֲנָשִׁים הַמְלֻמָּדִים. וְהִנֵּה הוּא מַרְאֶה אֶת הַדְּרָשָׁה לְאָבִיו וְהוּא אוֹמֵר לוֹ, כִּי אֵינָהּ כְּתוּבָה אַנְגְּלִית צַחָה וְכִי יְצַוֶּה לְאִישׁ אַחֵר לִכְתֹּב דְּרָשָׁה לִבְנוֹ, אַנְגְּלִית צֵחָה! יָדַעְתִּי, כִּי אֵינֶנִּי מְדַבֵּר אַנְגְּלִית, כְּאַנְגְּלִי מִלֵּדָה, אֲבָל הֲיֵשׁ שָׂפָה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אֲשֶׁר לֹא אֵדַע לִכְתֹּב בָּהּ כְּהֹגֶן? צָרְפָתִית, גֶּרְמַנִּית, סְפָרַדִּית, עַרְבִית. וְעִבְרִית – הֲלוֹא יָדַעְתָּ גְּדַלְיָהוּ, כִּי אֲנִי וְאַתָּה הֵם הַשְּׁנַיִם בְּכָל אַנְגְּלִיָּה, הַיּוֹדְעִים לִכְתֹּב עִבְרִית כָּרָאוּי. וּבְכָל זֹאת עוֹד יָעֵזּוּ אֵלֶּה לְהַגִּיד, כִּי אֵינִי יוֹדֵעַ לִכְתֹּב אַנְגְּלִית כְּהֹגֶן, וּפוֹטְרִים אוֹתִי מֵהוֹרוֹת אֶת בְּנֵיהֶם.

– מַה! הַאֻמְנָם פִּטְרוּךָ מִלַּמֵּד אֶת הַנַּעַר גַּם אֶת הַקְּרִיאָה בַתּוֹרָה בִשְׁבִיל שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ לִכְתֹּב אַנְגְּלִית?!

– לֹא, עַל זֶה מָצָא תּוֹאֲנָה אַחֶרֶת… אַךְ אַיֵּה הִיא כַאן הַיַּהֲדוּת בְּכָל הַתְּכוּנָה הָרַבָּה שֶׁל הַיְּהוּדִים־הָאַנְגְּלִים? מִי יַשְׁרִישׁ בְּלֶב־הַנַּעַר הַנִּבְעָר מִדַּעַת אֶת הָאַהֲבָה לְעַמּוֹ, אֶת הָאַהֲבָה לְצִיּוֹן, לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ?

– אָכֵן אַתָּה אִישׁ כִּלְבָבִי! – קָרָא גְדַלְיָהוּ מוֹכֵר־הַיְרָקוֹת בְּהִתְפָּעֲלוּת רַבָּה – וּמַדּוּעַ לֹא תֵלֵךְ עִמִּי הָעֶרֶב אֶל בֵּית־הַמִּדְרָשׁ אֶל הָאֲסֵפָה שֶׁתִּהְיֶה שָּׁם בִּדְּבַר יִסוּד חֶבְרַת “חוֹבְבֵי צִיּוֹן”? – הַכְּרוּב הַזֶּה? מְחִירוֹ אַרְבָּעָה פֶּנְסִים, גְּבִרְתִּי – פָּנָה אֶל אִשָּׁה אַחַת, אֲשֶׁר נִגְּשָׁה אֵלָיו.

– מַה־זֹּאת? אֵיזוֹ חֶבְרָה? – שָׁאַל פִּינְחָס. – כֵּן; זְמָן רַב הָגִיתִי בַדֵּעָה הַזֹּאת וְהָעֶרֶב נִתְאַסֵּף לָדוּן, לְהִתְוַכֵּחַ וּלְהִוָּעֵץ יָחַד. – יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אִישׁ הוֹגֶה דֵעוֹת נַעֲלוֹת. אַתָּה אִישׁ חָכָם וְקָדוֹשׁ, גְּדַלְיָהוּ. כָּל דֵּעוֹתֶיךָ וְהֶגְיוֹנוֹתֶיךָ, שֶׁקָּרָאתִי בָעִתּוֹנִים הָעִבְרִים נֶאֶמְרוּ בְחָכְמָה עֲמֻקָּה. אַךְ אֵלֶּה הָעֲשִׁירִים הָאַנְגְּלִים – מַה־יּוֹשִׁיעוּךָ אֵלֶּה?

– צָדַקְתָּ, צָדַקְתָּ, פִּינְחָס! – קָרָא גְדַלְיָהוּ. גְּדַלְיָהוּ הָיָה אִישׁ רָם־הַקּוֹמָה וְדַל־הַבָּשָׂר, בַּעַל פָּנִים חִוְּרִים, שֶׁאָדְמוּ מְאֹד בְּרֶגַע הִתְפָּעֲלוּתוֹ וְהִתְרַגְּשׁוּתוֹ הָרַבָּה. הוּא הָיָה לָבוּשׁ קְרָעִים וּפַרְנָסָתוֹ הַדַּלָּה מָצָא מִמְּכִירַת־יְרָקוֹת, שֶׁעָסַק בָּהּ כָּל הַיּוֹם, אַךְ בֵּין קוֹנֶה לְקוֹנֶה חָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת עַל־דְּבַר תְּחִיַת יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ אֲבוֹתָיו.

– כֵּן, פִּינְחָס; הָרַעְיוֹן הַזֶּה עָלָה גַם עַל לְבָבִי – הוֹסִיף גְּדַלְיָהוּ – עֲשִׁירֵינוּ נוֹתְנִים וְחוֹזְרִים וְנוֹתְנִים לִדְבָרִים שֶׁבִּצְדָקָה; לֵב טוֹב לָהֶם, אַךְ לֹא לֵב עִבְרִי! – הִנֵּה לְפָנַיִךְ, גְּבִרְתִּי, חֲבִילַת רוֹבִיָה²⁰, שְׁתֵּי לִטְרוֹת כְּרוּב וּשְׁלשָׁה פֶנְסִים וַחֲצִי הַיֶּתֶר. חֵן־חֵן לָךְ. – אִם כֵּן, חָשַׁבְתִּי בִּלְבָבִי, מַדּוּעַ לֹא נִשְׁתַּדֵּל אָנוּ בְעַצְמֵנוּ לְטוֹבָתֵנוּ? מַדּוּעַ לֹא נִתְאַמֵּץ בְּכָל כּוֹחוֹתֵינוּ הַדַּלִּים לְכוֹנֵן אֶת מַצָּבֵנוּ בְתוֹר עַם הַיּוֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ? הֵן אַחֵינוּ הָעֲנִיִּים, הָעֲשׁוּקִים וְהָרְצוּצִים הֵם אֲשֶׁר נַפְשָׁם תַּעֲרֹג לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתָם, וַאֲנַחְנוּ נֵשֵׁב בְּחִבּוּק יָדַיִם וְלֹא נַעֲשֶׂה מְאוּמָה לְעֶזְרָתֵנוּ? נָקוּמָה נָא, אֵפוֹא, לִפְעֹל וְלַעֲשׂוֹת לְעַמֵּנוּ וּלְאַרְצֵנוּ. יִתֵּן כָּל אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת נִדְבָתוֹ כַאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ, וּבִפְרוּטוֹתֵינוּ נִבְנֶה אֶת חָרְבוֹת אַרְצֵנוּ וְאֶת עִיר קָדְשֵׁנוּ וְשָׁב עַמֵּנוּ לָשֶׁבֶת שָׁם כִּימֵי קֶדֶם וְשָׁקַט וְשַׁאֲנָן וְאֵין מַחֲרִיד. יָדַעְתִּי, כִּי רֵאשִׁית עֲבוֹדָתֵנוּ תִּהְיֶה מִצְעָר, לְאַט לְאַט תִּתְקַדֵּם הָלְאָה אֶל הַמַּטָּרָה הַגְּדוֹלָה, אַךְ אַחֲרִיתָהּ תִּשגָּא מְאֹד; מִכָּל קְצוֹת לוֹנְדּוֹן הַמִּזְרָחִית וּמֵעָרֵי־הַשָּׂדֶה יִתְּנוּ הַיְּהוּדִים לָנוּ יָדָם וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יִתֵּן נִדְבָתוֹ בְשִׂמְחָה רַבָּה. כַּאֲשֶׁר יֵאָסֵף בְּיָדֵינוּ סְכוּם הָגוֹן, נִשְׁלַח חֲבוּרָה קְטַנָּה מֵאַחֵינוּ הָרְצוּצִים לְאַרְצֵנוּ וְנַעַזְרֵם לְהֵאָחֵז בָּהּ, וְאַחֲרֵי כֵן נִשְׁלַח עוֹד חֲבוּרָה וְעוֹד חֲבוּרָה. כָּכָה תִּגְדַּל וְתִתְפַּשֵּׁט הַתְּנוּעָה בֵין בְּנֵי עַמֵּנוּ בְכָל אַרְצוֹת פִּזּוּרֵיהֶם. וְאָז, הוֹ! אָז תָּחֵל הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית בֶּאֱמֶת…

– כֵּן; אָז יָבוֹאוּ גַם הָעֲשִׁירִים אֲלֵיכֶם – קָרָא מַלְכִּי־צֶדֶק מִתְרַגֵּשׁ וּמִתְפָּעֵל יַחַד – אָכֵן, זֹאת הִיא דֵעָה רָמָה וְנִפְלָאָה בְכָל דֵּעוֹתֶיךָ. כֵּן, גַּם אֲנִי אָבוֹא אֶל הָאֲסֵפָה, גַּם אָכִין בִּשְׁבִילָהּ נְאוּם נִפְלָא, נְאוּם, אֲשֶׁר כָּל מִלָּה וּמִלָּה מִמֶּנּוּ תִּהְיֶה אֵשׁ לוֹהֶטֶת. אֲנִי אַלְהִיב אֶת כָּל הַלְּבָבוֹת וְעוֹרַרְתִּי אֶת כָּל אַחֵינוּ לַעֲבוֹדָה הַלְּאֻמִּית הַזֹּאת. לֹא עוֹד נִשָּׂא וְנִסְבֹּל בַּדֻּמִּיָּה, כִּי נִשְׁאַג כַּכְּפִירִים בַּלְּבָנוֹן. אֲנִי, אֲנִי אֶהְיֶה הַשּׁוֹפָר לְקַבֵּץ אֶת נִדְחֵי עַמֵּנוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ! – קְרָא מַלְכִּי־צֶדֶק בְּהִתְרַגְּשׁוּת וְהִתְפָּעֲלוּת רַבָּה עַד אֲשֶׁר שָׁכַח גַּם לְעַשֵּׁן אֶת סִיגַרְתּוֹ.

– שָׂמֵחַ אֲנִי לִרְאוֹתְךָ מִתְלַהֵב בַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה. אַךְ הִנֵּה עוֹד לֹא הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְדַבֵּר עַל קִבּוּץ גָּלִיּוֹת מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. נַעֲשֶׂה נָא רִאשׁוֹנָה דְבַר־מָה בְפוֹעַל. נְאַסֵּף נָא דֵי כֶּסֶף לִשְׁלֹחַ, לְפָחוֹת, מִשְׁפָּחָה אַחַת לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.

– כֵּן, כֵּן – עָנָהוּ מַלְכִּי־צֶדֶק, שֶׁהִצְטַנֵּן מְעַט מִדִּבְרַי חֲבֵרוֹ – אַךְ עָלֵינוּ לִרְאוֹת אֶת הַנּוֹלָד. הִנְנִי רוֹאֶה כְבָר אֶת עֲתִידֵנוּ הַמַּזְהִיר בִּשְׁלַל צְבָעָיו. הִנְנִי רוֹאֶה אֶת פַּלֶשְׂתִּינָה בִידֵי הַיְּהוּדִים. אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הִיא מְדִינָה חָפְשִׁית וְנָשִׂיא יֵשֵׁב בָּהּ לְכִסֵּא, וְהַנָּשִׂיא גִּבּוֹר וְחָכָם… – כָּל הַמַּחֲזֶה הַנִּפְלָא הַזֶּה יוֹפִיעַ לְנֶגֶד עֵינַי בְּכָל קֶסֶם־תִּפְאַרְתּוֹ.

– מוּבָן הַדָּבָר, כִּי כֻלָּנוּ מְחַכִּים לַיָּמִים הַטּוֹבִים הָאֵלֶּה – עָנָהוּ מוֹכֵר־הַיְרָקוֹת – אוּלָם בָּעֶרֶב הַזֶּה נִוָּעֵץ רַק אֵיךְ וּבְאֵיזֶה אוֹפָן תִּוָּסֵד הַחֶבְרָה.

– כֵּן, כֵּן, אֲנִי מֵבִין זֹאת הֵיטֵב. כֵּן, צָדַקְתָּ מְאֹד. כָּל יוֹדְעֶיךָ אוֹמְרִים תָּמִיד, כִּי אֵין אִישׁ יָשָׁר וְחָכָם כִּגְדַלְיָהוּ. אֲנִי אָבוֹא אֵלֶיךָ לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב וְדִבַּרְנוּ וְנוֹעַצְנוּ יַחַד בָּעִנְיָן הַגָּדוֹל הַזֶּה, אַף אַרְאֲךָ אֶת הַמַּאֲמָרִים, אֲשֶׁר אֶעֶרֹךְ בְּעַד “הַמִּצְפָּה” לְבֵרוּר הַדֵּעָה הַזֹּאת. אֲנִי אֶהְיֶה לָכֶם לְעֵזֶר. וּמַה־מְּאֻשָּׁר אֲנִי, כִּי בָאתִי לְעֵת כָּזֹאת לְאַנְגְּלִיָּה! יָמִים רַבִּים יָשַׁבְתִּי בְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְשָׁם נָחָה עָלַי רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ, רוּחַ הַשִׁירָה הָאֲמִתִּית. אֵין מְשׁוֹרֵר אֲשֶׁר יוּכַל לָשִׁיר עַל יְפִי־הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וְקֶסֶם־הֲדָרָהּ כָּמוֹנִי. בְּאַחַת, אֲנִי, אַךְ אֲנִי הוּא הָאִישׁ הַדָּרוּשׁ לָכֶם עָתָּה. וּבְכָל זֹאת לֹא נַעֲשֶׂה מַעֲשֵׂינוּ בְרַעַשׁ וּבְחִפָּזוֹן, כִּי בְנַחַת וּבְבִטְחָה תִהְיֶה גְבוּרָתֵנוּ – הִנֵּה כִּי כֵן עֲצָתִי הִיא לֶאֱסֹף בָּרִאשׁוֹנָה פְרוּטָה לִפְרוּטָה עַד אֲשֶׁר יִהְיֶה לָנוּ דֵי כֶסֶף לִשְׁלֹחַ, לְפָחוֹת, מִשְׁפָּחָה אַחַת לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. אֶת הַדָּבָר הַזֶּה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת. זֹאת הִיא דַעְתִּי. וּמָה הִיא בְעֵינֶיךָ? הַהִנְּךָ מַסְכִּים?

– כֵּן, כֵּן! זֹאת הִיא גַם דַּעְתִּי. – הַרוֹאֶה אַתָּה אֵפוֹא, כִּי אֵינֶנִּי נַפּוֹלִיּוֹן לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת גְּדוֹלוֹת בִּלְבַד, כִּי מֵבִין אֲנִי גַם אֶת פִּרְטֵי הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אַף כִּי, כִּמְשׁוֹרֵר, אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הַפְּרָטִים. בָּעֶרֶב בְּעֵת אֲרוּחַת־הָעֶרֶב אֲבָאֵר לְךָ אֶת הַנְהָגַת הַחֶבְרָה בִּפְרָטוּת. טוֹב אֵפוֹא; כָּעֵת אֶעֱזָבְךָ לְקוֹנֶיךָ הַצָּרִים עָלֶיךָ מִסָּבִיב. אוּלָם דַּע לְךָ, כִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר סִפַּרְתָּ לִי הַפַּעַם שִׂמַּח אֶת לְבָבִי מְאֹד. לִבִּי נִמְשַׁךְ תָּמִיד אַחֲרֶיךָ. אֲנַחְנוּ נְיַסֵּד אֶת חֶבְרַת חוֹבְבֵי־צִיּוֹן, אֲנִי וְאָתָּה. אַתָּה תִּהְיֶה רֹאשׁ הַחֶבְרָה – הַכָּבוֹד הַזֶּה רָאוּי לְךָ לְבַדְּךָ – וַאֲנִי חָפֵץ לִהְיוֹת הַגִּזְבָּר. כֵּן?

– נִרְאֶה, נִרְאֶה – עָנָה גְדַלְיָה.

מַלְכִּי־צֶדֶק קָם מִמְּקוֹמוֹ וַיָּשֶׂם פָּנָיו אֶל הַדֶּלֶת וַעֲתַר עֲשַׁן הַסִּגַּרָה כִסָּה כִמְעַט אֶת כָּל רֹאשׁוֹ.

כַּאֲשֶׁר יָצָא מַלְכִּי־צֶדֶק מִן הֶחָנוּת, שָׂם גְדַלְיָהוּ אֶת עֵינָיו עַל אַרְגָּז אֶחָד מָלֵא תַפּוּחֵי־אֲדָמָה. פִּתְאֹם נָשָׂא עֵינָיו וְהִנֵּה רֹאשׁ נָטוּי מִבְּעַד הַחַלּוֹן, וּפָנִים חִוְּרִים וְרָזִים, מוּקָפִים בְּזָקָן שָׁחוֹר עִם צְחוֹק חֹנֶף עַל הַשְּׂפָתַיִם, וְאֶצְבַּע בַּעֲלַת־צִפֹּרֶן שְׁחַרְחוֹרָה בְקָצֶהָ נוֹגַעַת בְּצַד הַחֹטֶם בְּקָצֵהוּ – נִשְׁקְפוּ אֵלָיו מִשָׁם. – אִם כֵּן, לֹא תִּשְׁכַּח? – שָׁאַל הָרֹאשׁ וַיְגַחֵךְ וַיְשָׁעֵל מְעָט. – לֹא אֶשְׁכַּח, לֹא אֶשְׁכַּח, – עָנָהוּ גְדַלְיָהוּ בְרֹגֶז קַל.

___________

וְהָאֲסֵפָה הָיְתָה בְעֶשֶׂר שָׁעוֹת בָּעֶרֶב בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ, אֲשֶׁר יִסֵּד גְּדַלְיָהוּ. זֶה הָיָה חֶדֶר גָּדוֹל, אֲשֶׁר לֹא נִתְכַּבֵּד בְּמַטְאֲטֵא זֶה זְמָן רָב. לִפְנֵי אַחַד הַסַּפְסָלִים הָאַחֲרוֹנִים עָמַד אִישׁ צָעִיר, דַּל־בָּשָׂר וּבַעַל שְׂעָרוֹת אֲרֻכּוֹת וַיִּתְנוֹעֵעַ מְלוֹא קוֹמָתוֹ אָנֶה וְאָנָה עַל הַגְּמָרָא הַפְּתוּחָה לְפָנָיו וְקוֹרֵא בָהּ בִּנְעִימַת הַגְּמָרָא הַיְדוּעָה. לִפְנֵי הַבִּימָה יָשְׁבָה כְנוּפְיָה קְטַנָּה שֶׁל לְאֻמִּיִּים נִלְהָבִים וּבֵינֵיהֶם נִכַּר קֶרֶלְקֶמֶר בְּגוּפוֹ הַדַּק, שֶׁנִּדְמָה לְשֶׁלֶד וּבְשַׂעֲרוֹתָיו הָאֲדֻמּוֹת וְהֶעָבוֹת.

– שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, קֶרֶלְקֶמֶר! – קְרָא מַלְכִּי־צֶדֶק אֵלָיו עִבְרִית. – עֲלֵיכֶם שָׁלוֹם, מַלְכִּי־צֶדֶק! – עָנָהוּ קֶרֶלְקֶמֶר. – הֶאָח! – קְרָא מַלְכִּי־צֶדֶק בְּרֶגֶשׁ – מַה־יִּנְעַם לִי לְדַבֵּר עִם אָחִי בֶן עַמִּי בִשְׂפַת אֲבוֹתַי הָעִבְרִים הַקַּדְמוֹנִים. אַךְ, אֲהָהּ! כִּי נִתְמָעֲטוּ הַלְּבָבוֹת, הַיַּהֲדוּת נִשְׁכַּחַת וְדוֹבְרֵי עִבְרִית מְעַטִּים מְאֹד. אֲנִי וְאַתָּה, קֶרֶלְקֶמֶר, הִנְנוּ הַשְּׁנַיִם בְּכָל אֶרֶץ אַנְגְּלִיָּה, הַיּוֹדְעִים לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה. וּמַה־גָּדוֹל הַדָּבָר שֶׁנִּתְאַסַּפְנוּ יַחַד הָעֶרֶב הַזֶּה! הִנְנִי רוֹאֶה כְבָר אֶת צִיּוֹן הָאֲבֵלָה מִתְנַעֶרֶת מֵעָפָר, אֶת הָרֶיהָ הַשּׁוֹמֵמִים כִּי יַעֲטוּ גִיל, וְכָל עֲצֶיהָ יִמְחֲאוּ כָף. אֲנִי אֶהְיֶה גִּזְבַּר הַחֶבְרָה, קֶרֶלְקֶמֶר – הֲתִבְחַר בִּי? יָדַעְתִּי כִּי כֵן, יַעַן כִּי אָז אַךְ אָז תִּגְדַּל חֶבְרָתֵנוּ וְתִפְרַח כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם.

קֶרֶלְקֶמֶר, אֲשֶׁר לֹא הָיָה אִישׁ דְּבָרִים, גִּמְגֵּם אֵיזוֹ תְשׁוּבָה וּמַלְכִּי־צֶדֶק פָּנָה אֶל הַמְבּוּרְג הַמְלֻמָּד. וּבַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִגַּשׁ גַּם אֶל חִירָם לֵיאוֹנְס וְאֶל שִׁמְעוֹן גְּרַדְקוֹבְסְקִי וְאֶל יוֹסֵף סְטְרֶלִיצְקִי.

יֶתֶר הָאֲנָשִׁים, שֶׁלָּקְחוּ חֵלֶק בָּאֲסֵפָה הַהִיא הָיוּ אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים מִמִּפְלַגַּת בַּעֲלֵי־הַמְּלָאכָה, – בָּהֶם סַנְדְּלָר, מַסְגֵר, מִי שֶׁהָיָה זַגָּג (מֶנְדִּיל חַיִּימְ’ס), אוֹפֶה,מְלַמֵּד, בַּנָּאי, גַּהָץ, עוֹשֵׂה מִסְגֵּרוֹת, חֶנְוָנִי אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – מֹשֶׁה אַנְסִיל מוֹדָעֵנוּ. הַנֶּאֱסָפִים הָיוּ יְלִידֵי אֲרָצוֹת שׁוֹנוֹת: אוֹסְטְרִיָּה, הוֹלַנְדִּיָּה, פוֹלַנִּיָּה, רוּסִיָּה, גֶּרְמַנִיָּה, אִיטַלִיָּה, טוּנִיס, וּבְכָל זֹאת הִרְגִּישׁוּ בְעַצְמָם, כִּי אַחִים הֵמָּה, בְּנֵי עַם אֶחָד וְאֶרֶץ־מוֹלֶדֶת אַחַת עַתִּיקָה. פַּלֶשְתִּינָה, יְרוּשָׁלַיִם, יַרְדֵּן, הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הָיוּ לָהֶם כְּשֵׁמוֹת־קֶסֶם. גַּם הַמָּוֶת לֹא יֵמַר לָהֶם, אִם אַךְ יַצִּיעוּ אֶת קִבְרָם בִּמְלוֹא כַף עָפָר מֵאֶרֶץ אֲבוֹתָם.

אַךְ גְּדַלְיָהוּ מוֹכֵר־הַיְרָקוֹת לֹא הָלַךְ בִּגְדוֹלוֹת וְלֹא שָׁגָה בְדִמְיוֹנוֹת שָׁוְא. בִּדְבָרִים קְצָרִים וּבְרוּרִים בֵּאֵר אֶת תָּכְנִית הַחֶבְרָה, וְהִיא: לִבְנוֹת מָכוֹן לַיְּהוּדִים וְלַיַּהֲדוּת בְּאַרְצָם הַהִיסְטוֹרִית. הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת דּוֹרֶשֶׁת סַבְלָנוּת רַבָּה, אַךְ עָלֵינוּ לִסְבֹּל וְלַעֲבֹד אֶת עֲבוֹדָתֵנוּ הַקָּשָׁה וְהַקְּדוֹשָׁה לְאַט לְאַט, כִּי שָׁנִים רַבּוֹת מְאֹד דְּרוּשִׁים לַעֲבוֹדָתֵנוּ.

הַנֶּאֱסָפִים, אֲשֶׁר קִוּוּ לִשְׁמֹעַ הַבְטָחוֹת נְעִימוֹת וּמַזְהִירוֹת בְּיוֹתֵר, הָשְׁלוּ לְשֵׁמַע דִּבְרַי גְדַלְיָהוּ. אֲחָדִים הִתְנַגְּדוּ לִפְעֻלּוֹת קְטַנּוֹת; הֵם נָטוּ אַחֲרֵי מַלְכִּי־צֶדֶק, אֲשֶׁר דִּבֶּר גְּבֹהָה גְּבֹהָה וַיִּדְרֹשׁ לַעֲשׂוֹת וְלִפְעֹל גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת.

יוֹסֵף סְטְרֶלִיצְקִי קָפַץ מִמְּקוֹמוֹ וַיִּקְרָא: הִנֵּה אַנְחַת עַמֵּנוּ עוֹלָה מִכָּל קְצוֹת הָאָרֶץ, וַאֲנַחְנוּ נַחֲשֶׁה, נִתְאַפֵּק וְנִסְתַּפֵּק בְּמַעֲשִׂים קְטַנִּים וּבִפְעֻלּוֹת פְּעוּטוֹת? דַּם עַמֵּנוּ וְדִמְעוֹתָיו צוֹעֲקִים אֵלֵינוּ מֵאַדְמַת הַגָּלוּת וַאֲנַחְנוּ לֹא נְמַהֵר לַעֲשׂוֹת פְּעֻלָּה מַמָּשִׁית לִגְאֻלָּתֵנוּ?

יוֹסֵף סְטְרֶלִיצְקִי הֶאֱרִיךְ עוֹד בְּדִבּוּרוֹ וְגָמַר אֶת נְאוּמוֹ בְשִׁיר “מִשְׁמַר הַיַּרְדֵּן” מֵאֵת הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי, נַפְתָּלִי אִימְבֶּר. אַחֲרָיו דִּבֶּר שִׁמְעוֹן גְּרַדְקוֹבְסְקִי. הוּא דִּבֶּר לְאַט, בִּמְנוּחַת נֶפֶשׁ שְׁלֵמָה וּבְהִגָּיוֹן יָשָׁר וּדְבָרָיו הָיוּ כְמַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ הַשּׁוֹמְעִים, שֶׁהָיוּ נִרְעָשִׁים וַעֲיֵּפִים מִדְּבָרָיו הָאֲרֻכִּים שֶׁל סְטְרֶלִיצְקִי.

אַחֲרֵי שִׁמְעוֹן גְּרַדְקוֹבְסְקִי דִּבֶּר הַמּוֹרֶה הָעִבְרִי גְרוֹנוֹבִיץ, שֶׁנָּטָה אַחֲרֵי יוֹסֵף סְטְרֶלִיצְקִי. עוֹד דְּבָרִים אֲחָדִים דִּבְּרוּ בָאֲסֵפָה הַהִיא, אַךְ לָאַחֲרוֹנָה נִצַּח גְּדַלְיָהוּ מוֹכֵר־הַיְרָקוֹת, אֲשֶׁר נִבְחַר לְרֹאשׁ הָאֲגֻדָּה וְשִׁמְעוֹן גְּרַדְקוֹבְסְקִי לְגִזְבָּר, וּבְאוֹתוֹ מַעֲמָד נֶאֱסַף סַךְ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה שִׁילִינְגִּים. בְּכָל עֵת הָאֲסֵפָה עָמַד הַבָּחוּר הַחִוֵּר בְּפִנָּה עַל הַגְּמָרָא הַפְּתוּחָה לְפָנָיו וַיִּתְנוֹעֵעַ. וְאַךְ כָּלְתָה הָאֲסֵפָה הֵחֵל לִקְרֹא שֵׁנִית בְּקוֹלוֹ וּבְנִגּוּנוֹ הַמְיֻחָד.

כָּכָה לָמַד כָּל הַלָּיְלָה.

הַפֶּרֶק הַחֲמִשָּׁה־עָשָׂר: זִוּוּגוֹ שֶׁל יוֹסִי שְׁמֶנְדְּרִיק

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, תֵּכֶּף אַחֲרֵי הַהַבְדָּלָה, לָקַח סֻכֶּרְמַן אֶת מַקְּלוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל בֵּית בֶּלְקוֹבִיץ, וַיְסַפֵּר לוֹ, כִּי מָצָא חָתָן טוֹב לְבֶקִּי בִתּוֹ. – יָדַעְתִּי – אָמַר הַשַּׁדְכָן – כִּי רַבִּים הֵם הַבַּחוּרִים הַחֲפֵצִים בָּהּ וְהַשּׁוֹאֲפִים צִלָּהּ תָּמִיד, אַךְ מָה הֵם כֻּלָּם? בַּחוּרִים רֵיקִים וּפוֹחֲזִים וְלֹא יוֹתֵר. לֹא כֵן הוּא אוֹתוֹ חָתָן הָגוּן, שֶׁאֲנִי מַצִּיעַ לְפָנֶיךָ. אַךְ אַתָּה אֱמָר־נָא לִי, לְמָתַי אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ לִרְאוֹתוֹ?

– מָחָר אַחַר הַצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ בֶּקִּי לְטַיֵּל עִם מַכָּרֶיהָ, כִּי יוֹם רִאשׁוֹן הוּא. טוֹב, כִּי אֶרְאֵהוּ אָנֹכִי בָרִאשׁוֹנָה.

אָז חִכֵּךְ סֻכֶּרְמַן אֶת כַּפּוֹת־יָדָיו בְרָצוֹן וַיֵּלֵךְ לוֹ לִרְאוֹת אֶת הֶחָתָן וּלְדַבֵּר אִתּוֹ. אַף מְצָאָהוּ בְסֻכָּה קְטַנָּה בַחֲצַר מְעוֹן אָבִיו, שֶׁשָּׁם עָסַק בִּמְלַאכְתּוֹ, כִּי נַגָּר הָיָה, וּשְׁמוֹ יוֹסִי. הוּא הָיָה עָסוּק אָז לִגְמֹר אֶת מַעֲשַׂי יָדָיו: כִּסְאוֹת קְטַנִּים, כַּפּוֹת־עֵץ, אַרְגָּזִים קְטַנִּים וְעוֹד, לְמָכְרָם בְּיוֹם הַמָּחֳרָת בָּרְחוֹב.

– שָׁלוֹם לְךָ, יוֹסִי! – קָרָא סֻכֶּרְמַן. – שָׁלוֹם! – רָטַן יוֹסִי, בְּהוֹסִיפוּ לְנַסֵּר אֵיזֶה קֶרֶשׁ זֶה הָיָה בָחוּר מְכֹעָר, בַּעַל עֵינֵי־חָתוּל וּפָנִים מִצֶּבַע חוֹל; כְּתֵפוֹ הָאַחַת הִכְרִיעָה מְעַט אֶת הַשְּׁנִיָּה וְרַגְלָיו מֵאֲנוּ, כַּנִּרְאֶה, לָשֵׂאת עֲלֵיהֶן אֶת מַשָּׂא גְוִיָּתוֹ, וְעַל־כֵּן הִתְנוֹעֲעוּ לִרְגָעִים בְּלֶכְתּוֹ.

– דָּבָר לִי אֵלֶיךָ, יוֹסִי. – קָרָא הַשַּׁדְכָן. יוֹסִי הִבִּיט אֵלָיו בְּעֵין חָשֶׁד. – אַל נָא תַפְרִיעֵנִי; אֲנִי עָסוּק עַתָּה – עָנָהוּ הֶחָתָן וְיַעֲבֵר אֶת הַמַּקְצוּעָה עַל רֶגֶל שֶׁל כִּסֵּא. – אֲבָל אֲנִי חָפֵץ לְדַבֵּר אִתְּךָ בְּעִנְיָן נִכְבָּד רַב יֶתֶר מִכִּסְאוֹתֶיךָ אֵלֶּה. אֱמָר לִי, הַאֵינְךָ חָפֵץ לָקַחַת אִשָּׁה

פְּנֵי יוֹסִי אָדְמוּ מְאֹד.

– אַל נָא תִּצְחַק עָלָי.

– אֲבָל בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים הִנְנִי מְדַבַּר אִתְּךָ הַפָּעַם. הֵן כְּבָר מָלְאוּ לְךָ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁנִים, וּכְבָר יָכֹלְתָּ לִהְיוֹת בַּעַל לְאִשָּׁה וְאָב לְאַרְבָּעָה בָנִים. – אֵינִי רוֹצֶה בְאִשָּׁה וּבְאַרְבָּעָה בָנִים, – עָנָהוּ יוֹסִי. – כֵּן, צָדַקְתָּ מְאֹד. אֲבָל גַּם אֲנִי אֵין בְּדַעְתִּי לְשַׁדֵּךְ אוֹתְךָ עִם אִשָּׁה אַלְמָנָה וְאֵם לְאַרְבָּעָה בָנִים יְתוֹמִים, כִּי עַלְמָה הִיא הַכַּלָּה, אֲשֶׁר מָצָאתִי לְךָ הַפָּעַם.

– הֲבָלִים! אֵיזוֹ עַלְמָה תַּחְפֹּץ בִּי? – קְרָא יוֹסִי בִמְרִירוּת מְהוּלָה בְּחָשֶׁד.

– אֵיזוֹ עַלְמָה? מָרֵי דְעַלְמָא כֻלָּא! ²¹ וְאֵיזוֹ עַלְמָה לֹא תֵּלֵךְ אַחֲרֵי בָחוּר יָפֶה, חָזָק וּבָרִיא, הַמּוֹצֵא מִחְיָתוֹ בְכָבוֹד וּבִרְוָחָהּ?

יוֹסִי עָזַב מִיָּדוֹ אֶת הַמַּקְצוּעָה וַיִּזְקֹף קוֹמָתוֹ. רְגָעִים אֲחָדִים הִבִּיט בְּדֻמִּיָּה, אַחֲרֵי־כֵן קִבְּלָה תְמוּנָתוֹ עוֹד הַפַּעַם אֶת מַרְאֶהָ הָרָגִיל, רֹאשׁוֹ צָנַח מְעַט עַל כְּתֵפוֹ הַשְּׂמָאלִי, גַבּוֹ נִכְפַּף וְיָדָיו בִּקְּשׁוּ מִבְּלִי מֵשִּׂים אֶת הַמַּקְצוּעָה.

– הֲבַל הֲבָלִים! כָּל הַנְּעָרוֹת צוֹחֲקוֹת עָלַי וְלֹא יוֹתֵר.

– אַךְ אַל־נָא תְהִי גֹלֶם שֶׁל חֶרֶס! הִנֵּה אֲנִי יוֹדֵעַ עַלְמָה, הַחֲפֵצָה בְךָ וְכִמְעַט אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ. פָּנָיו אָדְמוּ שֵׁנִית כַּדָם, יוֹסִי עָמַד כְּנִדְהָם מִמִּשְׁמַע אָזְנָיו וַיַּבֵּט בְּחֶשֶׁד וּבְתִמָּהוֹן אֶל הַדּוֹבֵר אֵלָיו

אָז הָיְתָה הַשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית בָּעֶרֶב. וּמִן הַשָּׁמַיִם הַטְּהוֹרִים נִשְׁקַף הַיָּרֵחַ וַיָּפֶץ אוֹר נָעִים, אוֹר כֶּסֶף עַל פְּנֵי הֶחָצֵר, עַל הֶחָתָן וְעַל הַשַּׁדְכָן יָחַד. – וְהָעַלְמָה יָפָה מְאֹד – הוֹסִיף סֻכֶּרְמַן – הִיא בַעֲלַת לְחָיַיִם אֲדֻמּוֹת, עֵינַיִם שְׁחוֹרוֹת וְיֵשׁ לָהּ גַּם אַרְבָּעִים לִטְרָה לִנְדוּנְיָה.

וְהַיָּרֵחַ נִשְׁקַף אֶל יוֹסִי בְּבַת־צְחוֹק נְעִימָה וַיִּשְׂחֶה לְאַט בְאַוִּיר־הַתְּכֵלֶת. הַמַּיִם נָזְלוּ מִן הַדְּלִי אֶל תּוֹךְ הַבְּאֵר בַּהֲמֻלָּה נְעִימָה. וְיוֹסִי הִסְכִּים לְחֵפֶץ הַשַּׁדְכָן לָלֶכֶת מָחָר אֶל בֵּית בֶּלְקוֹבִיץ.

וּבֶלְקוֹבִיץ לֹא עָשָׂה כָּל הֲכָנָה לִכְבוֹדוֹ. הַכֹּל הָיָה בַבַּיִת כָּרָגִיל. עַל שֻׁלְחָן הָעֵץ הָיוּ שְׁנֵי חֲצָאֵי לִמּוֹן יָבֵשׁ, חֲתִיכַת גִּיר, שְׁתֵּי כוֹסוֹת, אַחַת שְׁלֵמָה וְאַחַת שְׁבוּרָה, וַחֲתִיכַת סַבּוֹן.

בֶּלְקוֹבִיץ לֹא נִפְתַּע יוֹתֵר מִדַּי לְמַרְאֵה הֶחָתָן הַיָּפֶה הַזֶּה, אַךְ גַּם הוּא מָצָא, כִּי הוּא חָתָן הָגוּן לְבִתּוֹ. אָבִיו, מֶקִישׁ שְׁמֶנְדְרִיק, יָדוּעַ לְחָסִיד בַּעַל תּוֹרָה וְשׁוֹמֵר אֱמוּנִים, שְׁתֵּי אַחְיוֹתָיו כְבָר נְשׂוּאוֹת גַּם הֵן לַאֲנָשִׁים הֲגוּנִים.

הִנֵּה כִּי כֵן יָצָא יוֹסִי מִמְּעוֹן בֶּלְקוֹבִיץ בְּתוֹר חֲתַן בֶּקִּי. אֶסְתֵּר אַנְסִיל פְּגָשַׁתְהוּ עַל הַמַּדְרֵגָה וַתִּתְפַּלֵּא לִרְאוֹת אֶת הַשִּׂמְחָה הַשְּׁרוּיָה עַל פָּנָיו הַמְכֹעָרִים. הוּא הָלַךְ לוֹ כִמְעַט בְּרֹאשׁ נָטוּי, וְהַרְגֵּשׁ הִרְגִּישׁ, כִּי הוּא אוֹהֵב כְבָר אֶת כַּלָּתוֹ, וְאַךְ דָּבָר אֶחָד חָסֵר לוֹ הַפַּעַם – לִרְאוֹת אוֹתָהּ, לְפָחוֹת, מֵרָחוֹק. אַךְ לֹא הִסְפִּיקָה לוֹ הַשָּׁעָה לָלֶכֶת וְלִרְאוֹתָהּ בִּזְמַן אַחֵר מִלְּבַד בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אַחַר הַצָּהֳרַיִם, וְאָז נֶעְדְּרָה תָמִיד בַּבַּיִת. תַּחַת זֶה הָיְתָה מְקַבֶּלֶת אוֹתוֹ מָרַת בֶּלְקוֹבִיץ בְּחִבָּה יְתֵרָה. הָאִשָּׁה הַחוֹלַנִּית הַזֹּאת סִפְּרָה לוֹ בִּשְׂפַת יֶתֶר וּבִפְרָטִיּוּת רַבָּה עַל־דְּבֵר מַחֲלוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת וְעִנּוּיֶיהָ הָרַבִּים.

– אֲנִי כָּל כָּךְ חוֹלָה, רַגְלַי כָּל כַּךְ כּוֹאֲבוֹת

– הִתְחַטְּאָה מָרַת בֶּלְקוֹבִיץ תָּמִיד לִפְנֵי יוֹסִי – יַסֵּר יִסְּרַנִּי יָהּ בְּרַגְלַיִם כּוֹאֲבוֹת מִלֵּדָה, רֶגֶל אַחַת עָבָה וְהַשֵּׁנִית דַּקָּה. כָּכָה אֲנִי סוֹבֶלֶת יִסּוּרִים וְעִנּוּיִים כָּל יָמָי.

יוֹסִי נֶאֱנַח בִּמְרִירוּת וְהִבִּיעַ הִשְׁתַּתְּפוּת עֲמֻקָּה בִיסּוּרֶיהָ הַנּוֹרָאִים, וּמַצָּבוֹ בְתוֹר חָתָן הָלַךְ הָלֹךְ וָטוֹב. יֵשׁ אֲשֶׁר מָצָא בַבַּיִת גַּם אֶת פַנִּי וּפֵסַח וַיְנְגוֹט וְגַם הֵם הִתְהַלְּכוּ אִתּוֹ בְסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. אָז הִתְחַזְּקָה בְּקִרְבּוֹ אֱמוּנָתוֹ בְעַצְמוֹ וַיֶּחְדַּל לְהִתְבַּיֵּשׁ וּלְהִתְנוֹדֵד בַּהֲלִיכָתוֹ, כַּאֲשֶׁר עַד הָעֵת הַהִיא. הָאַהֲבָה שָׂמָה גַּם פֶּה לְגִבּוֹרֵנוּ זֶה וַיֶּחְדַּל לִרְטֹן וּלְגַמְגֵּם, כַּאֲשֶׁר עַד כֹּה, וּבְסַפֵּר לוֹ בֶלְקוֹבִיץ אֵיזֶה סִפּוּר, הָיָה אוֹהֵב לַחֲזֹר לִרְגָעִים עַל קְרִיאָתוֹ. “הַאֻמְנָם”? אֲשֶׁר לִפְעָמִים הָיְתָה גַם בְּעִתָּהּ.

– בִּהְיוֹתִי בְפוֹלַנִּיָּה – הָיָה מְסַפֵּר בֶּלְקוֹבִיץ לַחֲתָנוֹ – קַמְתִּי פַעַם אַחַת בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת בַּבֹּקֶר לָלֶכֶת לְבֵית־הַכְּנֶסֶת לִסְלִיחוֹת. בַּחוּץ הָיָה חֹשֶׁךְ וְהַשַּׁחַר טֶרֶם יַעֲלֶה. פִּתְאֹם רָאִיתִי וְהִנֵּה חֲזִיר שָׁחוֹר הוֹלֵךְ אַחֲרָי. הֲחִלּוֹתִי לְהָחִישׁ פְּעָמַי, וְהִנֵּה גַם הַחֲזִיר עוֹשֶׂה כֵן. הֲחִלּוֹתִי לָרוּץ כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת, וְהִנֵּה אֲנִי רָץ וְרָץ בְּכָל כֹּחִי, רָץ כָּל עוֹד רוּחַ בִּי, וְשׁוֹמֵעַ קוֹל צַעֲדֵי פַרְסוֹתָיו עַל הָאֲדָמָה הַקְּפוּאָה מִקֹּר; פָּנִיתִי רֶגַע לְאָחוֹר, וָאֵרֶא אֶת עֵינֵי הַחֲזִיר כְּגֶחָלִים בּוֹעֲרוֹת בַּחֹשֶׁךְ. אָז יָדַעְתִּי, כִּי הַ“לֹּא־טוֹב” רוֹדֵף אַחֲרָי. “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל”! – קָרָאתִי בְכָל כֹּחִי וָאֶשָּׂא עֵינַי הַשָּׁמַיְמָה, אַךְ אֵד עָב מְכַסֶּה אֶת הַכּוֹכָבִים וְרוּחַ קָרָה נוֹשֶׁבֶת וּמִסָּבִיב חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה. הוֹסַפְתִּי לָרוּץ בִּשְׁאֵרִית כֹּחִי וְהַחֲזִיר־הַשֵּׁד אַחֲרָי. לְסוֹף קָרַבְתִּי אֶל בֵּית־הַכְּנֶסֶת. אָז אִמַּצְתִּי אֶת כָּל כֹּחוֹתַי וָאָרוּץ, עַד אֲשֶׁר נָפַלְתִּי בְאֵין־אוֹנִים עַל הַמִּפְתָּן הַקָּדוֹשׁ וְהַחֲזִיר נֶעֱלָם וְאֵינֶנּוּ.

– הַאֻמְנָם? – קָרָא יוֹסִי בְתִמָּהוֹן גָּדוֹל וַיִּשְׁאַף רוּחַ בְּחָזְקָה. – תֵּכֶּף אַחַר הַתְּפִלָּה סִפַרְתִּי אֶת הַדָּבָר לָרַב וְהוּא אָמַר לִי: דֹּב, הֲיָדַעְתָּ, כִּי הַתְּפִלִּין שֶׁלְּךָ כְּשֵׁרִים? כֵּן, רַבִּי – עָנִיתִי; תְּפִלַּי גְּדוֹלִים מְאֹד, וַאֲנִי קָנִיתִי אוֹתָם מִן הַסּוֹפֵר הַצַּדִּיק רַבִּי נַפְתָּלִי, גַּם רָאִיתִי אֶת הָרְצוּעוֹת וְהַקְּשָׁרִים וְהִנָּם כְּשֵׁרִים. אַךְ הוּא עָנַנִי: תְּנֵם נָא לִי וַאֲנִי אֶבְדְּקֵם. הֵבֵאתִי לוֹ אֶת הַתְּפִלִּין, וַיִּפְתַּח אֶת הַתְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ וְהִנֵּה – תַּחַת הַפַּרְשִׁיוֹת הָיוּ שָׁם פֵּרוֹרֵי־לֶחֶם. – אוֹי! אוֹי! – קָרָא יוֹסִי בְפַחַד וְיָדָיו הָאֲדֻמּוֹת רָעָדוּ. – כֵּן, הוֹסִיף בֶּלְקוֹבִיץ בְּעֶצֶב – וַאֲנִי כְבָר הִנַּחְתִּי אוֹתָם עֶשֶׂר שָׁנִים וּבְחַגֵּי־הַפֶּסַח נִמְצָא הֶחָמֵץ בְּבֵיתִי.

וּבֶלְקוֹבִיץ סִפֶּר לַחֲתָנוֹ גַּם מִכָּל הֲלִיכוֹת הַחֶבְרָה “בְּנֵי בְרִית”, מִכָּל הַסִּכְסוּכִים וְהַמְּרִיבוֹת, שֶׁפָּרְצוּ בֵינֵיהֶם וְיוֹסִי מָצָא בְכָל זֶה עִנְיָן רָב. וְאַהֲבָתוֹ שֶׁל יוֹסִי לְבֶקִּי גָדְלָה מִשָּׁבוּעַ לְשָׁבוּעַ בְּמִדָּה שֶׁהוֹסִיף לְהִתְקָרֵב לִבְנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ וְהֵם אֵלָיו. וּלְסוֹף הִנֵּה בָאָה גַּם תְּשׁוּקָתוֹ לִרְאוֹתָהּ. בֶּקִי נֶעֶתְּרָה אַחֲרֵי הַפְצָרוֹת מְרֻבּוֹת שֶׁל אָבִיהָ לְהִשָּׁאֵר פַּעַם בַּבַּיִת וּלְחַכּוֹת לְבוֹא חֲתָנָהּ. בַּיּוֹם הַהוּא יָרַד גֶּשֶׁם וּבֶקִּי לֹא יָכְלָה לָלֶכֶת עִם חֲבֵרוֹתֶיהָ וּבְכֵן נִשְׁאֲרָה בַבָּיִת.

אַךְ בָּא יוֹסִי אֶל הַבַּיִת כְּדַרְכּוֹ, הִכִּיר מִיַּד, כִּי חֲדָשׁוֹת תִּהְיֶינָה הַפָּעַם. מִבְּלִי מֵשִׂים הֵעִיף אֶת אַחַת מֵעֵינָיו הָעֲקֻמּוֹת אֶל אַחַת הַפִּנּוֹת וַיַּרְא וְהִנֵּה עַלְמָה יָפָה מְאֹד עוֹמֶדֶת מֵאַחֲרֵי מְכוֹנָה אַחַת לִתְפִירָה. פָּנָיו בָּעֲרוּ פִתְאֹם כָּאֵשׁ וְרַגְלָיו רָעֲדוּ תַּחְתָּיו. בָּרֶגַע הַהוּא הָיָה בְלִבּוֹ רַק חֵפֶץ אֶחָד – כִּי תִפְתַּח הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וְתִבְלָעֵהוּ כָרָגַע.

– בֶּקִּי, – קְרָא בֶלְקוֹבִיץ – הָאָדוֹן יוֹסִי שְׁמֶנְדְּרִיק מַכָּרֵנוּ הֶחָדָשׁ בָּא. עַל שִׂפְתֵי יוֹסִי הוֹפִיעָה בַת־צְחוֹק מְשֻׁנָּה וַיָּנַע בְּרֹאשׁוֹ, כִּמְקַיֵּם אֶת הוֹדָעַת אָבִיהָ וְכוֹבָעוֹ הֶעָגֹל צָנַח עַל עָרְפּוֹ וְעַל שְׁתֵּי אָזְנָיו. רֹאשׁוֹ סָבַב עָלָיו כַגַּלְגַּל, כְּמוֹ אֵד עָב כִּסָּה אֶת עֵינָיו וּמִבְּעַד הָאֵד הוֹפִיעָה הָעַלְמָה הַיָּפָה וַתְּכַסֵּהוּ בְסַנְוֵרִים.

בֶּקִּי הִבִּיטָה אֵלָיו רְגָעִים מִסְפָּר בְּגָאוֹן וּבוּז. אַחֲרֵי כֵן הֵחֵלָּה לִצְחֹק. יוֹסִי הוֹשִׁיט לָהּ אֶת יָדוֹ הָאֲדֻמָּה, אַךְ בָּקֶיּ הָיְתָה כְלֹא רוֹאָה.

– בֶּקִּי, בֶּקִּי! – קָרָא לָהּ בֶּלְקוֹבִיץ בִּלְחִישָׁה, שֶׁנִּשְׁמְעָה בְכָל פִּנּוֹת הַבָּיִת.

– מַה־שְּׁלוֹמְךָ? טוֹב? – קָרְאָה בֶקִּי בְקוֹל

גָּדוֹל, בְּחָשְׁבָהּ, כִּי נוֹסַף עַל כָּל יָפְיוֹ וּמַעֲלוֹתָיו הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת גַּם חֵרֵשׁ.

יוֹסִי עָנָה עַל שְׁאֵלָתָהּ בִּצְחוֹק נָעִים. וּדְמָמָה שָׂרְרָה בַבָּיִת.

וְיוֹסִי הָיָה נָבוֹךְ מְאֹד, מִבְּלִי דַעַת, אִם מִן הַנִּמּוּס הוּא לְהִפָּרֵד עַתָּה וְלַעֲזֹב אֶת הַבַּיִת וְאִם לֹא. עַד הַיּוֹם הָיָה הַכֹּל עַל הַצַּד הַיּוֹתֵר טוֹב; לְעֹנֶג־נֶפֶשׁ הָיָה לוֹ לָשֶׁבֶת עִם חוֹתְנוֹ וְחוֹתַנְתּוֹ וּלְדַבֵּר עִמָּהֵם וְלִשְׁמֹעַ אֶת סִפּוּרֵיהֶם, כָּכָה הָיָה הַכֹּל טוֹב וְיָשָׁר, וְהִנֵּה בָאָה אֵיזוֹ עַלְמָה, אֲשֶׁר לֹא יְדָעָהּ מֵעוֹדוֹ וַתְּבַלְבְּלֵהוּ.

אַךְ מַר בֶּלְקוֹבִיץ חָשׁ לְעֶזְרָתוֹ. – הֲתִשְׁתֶּה מְעַט “רוּם”? – שְׁאָלָהוּ. – הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה – עָנָהוּ יוֹסִי. – חַיָּה! הַגִּישִׁי הֵנָּה אֶת הַבַּקְבּוּק. מָרַת בֶּלְקוֹבִיץ נִגְּשָׁה אֶל הַמִּזְנוֹן, אֲשֶׁר עָמַד בְּפִנַּת הַחֶדֶר, וַתּוֹרֵד מֵעָלָיו בַּקְבּוּק גָּדוֹל מָלֵא מַשְׁקֶה, אֲשֶׁר אוֹתוֹ הֵכִין בַּעַל־הַבַּיִת בְּעַצְמוֹ; אַחַר לָקְחָה שְׁתֵּי כוֹסוֹת פְּשׁוּטוֹת וַתְּמַלְּאֵן מִן הַבַּקְבּוּק וַתַּגֵּשׁ אַחַת לִפְנֵי יוֹסִי וְאֶת הַשֵּׁנִית לִפְנֵי אִישָּׁהּ. יוֹסִי הִגִּישׁ אֶת הַכּוֹס אֶל פִּיו, גִּמְגֵּם אֶת הַבְּרָכָה וּבְהַבִּיטוֹ בְּאֹמֶץ־לֵב אֶל בְּנֵי־הַבַּיִת, קָרָא בְקוֹל גְּדוֹל:“לְחַיִּים!”

– לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם! – עָנָהוּ הַמְחֻתָּן הַנִּכְבָּד וַיְּרֶק אֶת כּוֹסוֹ כָרֶגַע.

גַּם יוֹסִי הֵחֵל לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂהוּ. פִּתְאֹם נִפְגְּשׁוּ עֵינָיו בְּמַבָּטָהּ שֶׁל בֶּקִּי וַיִּתְחַלְחָל. שֵׁעוּל חָזָק תְּקָפָהוּ בְּמֶשֶׁךְ חֲמִשָּׁה דַקִּים²² רְצוּפִים, וְלֹא יָכֹל לְהֵרָגַע, וּמָרַת בֶּלְקוֹבִיץ תּוֹפְפָה אָז עַל גַּבּוֹ כְּאֵם רַחֲמָנִיָּה. כַּאֲשֶׁר שָׁב רוּחוֹ אֵלָיו, גָּדְלָה מְבוּכָתוֹ עוֹד יוֹתֵר; וּבֶקִּי עוֹמֶדֶת מֵאַחֲרֵי מְכוֹנַת הַתְּפִירָה וְצוֹחֶקֶת. יוֹסִי יֶדַע וְהִכִּיר, כִּי הַחוֹבָה עָלָיו לְהַגִּיד דְּבַר־מָה וְלֹא יָדַע מָה. הוּא הֵעִיף עֵינָיו עַל נְעָלָיו וּבִרְאוֹתוֹ, כִּי מֵהֶם לֹא תָבוֹא עֶזְרָתוֹ, הֵרִים עֵינָיו שׁוּב אֶל בְּנֵי־הַבַּיִת בְּגִחוּךְ מְשֻׁנֶּה, כִּמְבַקֵּשׁ מֵהֶם עָזְרָה. אַךְ גַּם הֵם שָׁתְקוּ וְלֹא דִבְּרוּ דָבָר. אָז הֵחֵל לְנַקּוֹת אֶת חָטְמוֹ בְכֹחַ גָּדוֹל, עַד אֲשֶׁר נָעוּ אַמּוֹת־הַסִּפִּים מִקּוֹל נְחִירָיו.

מַר בֶּלְקוֹבִיץ רָאָה אֶת מְבוּכָתוֹ וַיִּרְמֹז לְאִשְׁתּוֹ וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם מִן הַחֶדֶר וְיוֹסִי נִשְׁאַר לְבַדּוֹ עִם הָעַלְמָה הַיָּפָה וְהַנּוֹרָאָה הַזֹּאת.

בֶּקִּי נִשְׁאֲרָה בִמְנוּחָה עַל מְקוֹמָהּ, וּבְשׁוֹרְרָהּ אֵיזוֹ נְעִימָה יְדוּעָה, כּוֹנְנָה אֶת מַבָּטָהּ אֶל הַתִּקְרָה, כְּמוֹ לוּ שָׁכְחָה לְגַמְרֵי אֶת מְצִיאוּת יוֹסִי עִמָּהּ בַּחֶדֶר. בִּהְיוֹת עֵינֶיהָ נְטוּיוֹת לְמַעְלָה, מָצָא יוֹסִי בוֹ אוֹן לְהַבִּיט אֵלֶיהָ. בָּרִאשׁוֹנָה הִבִּיט אֵלֶיהָ מִן הַצַּד, וּמְעַט מְעַט אִמֵּץ אֶת לִבּוֹ וַיִּשְׁלַח אֶת מַבָּטוֹ יָשָׁר אֶל פָּנֶיהָ.

וּמַה־יָּפָה וּמַה־נְּעִימָה הָיְתָה אָז! עֵינָיו הִבְרִיקוּ מִגִּילַּת־נֶפֶשׁ וְעַל שְׂפָתָיו עָמְדָה בַת־צְחוֹק. פִּתְאֹם הוֹרִידָה אֶת עֵינֶיהָ וּמַבָּטֵיהֶם נִפְגָּשׁוּ. בַּת־הַצְּחוֹק נֶעֶלְמָה כָּרֶגַע, פָּנָיו הִתְאַדְּמוּ וּמַבָּטוֹ נִדְמָה לְמַבָּט עֵגֶל. הָעַלְמָה הַיָּפָה וְהַנּוֹרָאָה הֵחֵלָּה לִצְחֹק בְּקוֹל וַתְּכוֹנֵן שֵׁנִית אֶת מַבָּטָהּ אֶל הַתִּקְרָה. וְיוֹסִי הֵחֵל שֵׁנִית לְהִתְבּוֹנֵן אֵלֶיהָ. אָכֵן, אֱמֶת דִּבֶּר סֻכֶּרְמַן עַל יָּפְיָהּ וַהֲדָרָהּ.

וְיוֹסִי הֵחֵל לְהִתְקָרֵב מְעַט מְעַט אֵלֶיהָ וּכְבָר פָּתַח שְׂפָתָיו לְדַבֵּר אִתָּהּ. בָּרֶגַע הַהוּא הֵעִיפָה בֶקִּי עָלָיו מַבַּט זַעַם, עַד כִּי הִתְחַלְחֵל וּלְשׁוֹנוֹ נֶאֱלָמָה. רְגָעִים מִסְפָּר עָמַד נָבוֹךְ לְעֻמָּתָהּ, פִיו פָּתוּחַ וּבִלְשׁוֹנוֹ אֵין מִלָּה. לָאַחֲרוֹנָה הִתְעוֹרֵר רֶגַע מִמְּבוּכָתוֹ וַיֵּדַע, מַה מְּגֹחָך הוּא לִסְגֹּר אֶת פִּיו מִבְּלִי לְדַבֵּר דָּבָר.

כֵּן, עָלָיו לְדַבֵּר וְיַעֲבֹר עָלָיו מָה! אָז הִתְאוֹשֵׁשׁ וַיִּקְרָא: “אַשְּׁרֵי יוֹשְׁבַי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְּלוּךָ סֶלָה!” הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָצְאוּ מִפִּיו וְאֶבֶן גְּדוֹלָה נָגוֹלָה מֵעַל לְבָבוֹ. הוּא הֵחֵל לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, וַיְהִי בָטוּחַ, כִּי בָזֶה יָפִיק רָצוֹן מִמֶּנָּה, וּבִרְאוֹתָהּ, כִּי יְרֵא־שָׁמַיִם הוּא, הֲלֹא תּוֹסִיף לְאַהֲבָה אוֹתוֹ. וּבְשִׂמְחָה רַבָּה עַל הָרַעְיוֹן הַנִּפְלָא הַזֶּה הוֹסִיף לְהִתְפַּלֵּל: “אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ, אַשְׁרֵי הָעָם שׁה' אֱלֹהָיו” וְגוֹמֵר עַד סוֹף הַפֶּרֶק.

אָז הִפְנָה אֶת שִׁכְמוֹ לְבֶקִּי וּפָנָיו אֶל קִיר הַמִּזְרָח, וּבְעָמְדוֹ שָׁלשׁ פְּסִיעוֹת לְפָנָיו, עָמַד לִתְפִלַּת “שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה”. הוּא הָיָה רָגִיל לִגְמֹר אֶת תְּפִלָּתוֹ בְדַקִּים מִסְפָּר, אַךְ הַפַּעַם הֶאֱרִיךְ בָּהּ מְאֹד עַד אֲשֶׁר שָׁמַע אֶת קוֹל הָאָבוֹת הַשָּׁבִים הַחַדְרָה, אָז מִהֵר לִגְמֹר אֶת תְּפִלָּתוֹ.

כַּאֲשֶׁר בָּאוּ מַר וּמָרַת בֶּלְקוֹבִיץ הַחַדְרָה וְרָאוּ אֶת הַמְּנוּחָה הַשְּׁלֵמָה הַשְּׁרוּיָה עַל פְּנֵי חֲתָנָם הֶהָגוּן, חָשְׁבוּ, כִּי כְבָר הִתְוַדְּעוּ “הַצְּעִירִים” כָּרָאוּי וְלֹא עֲצָרוּהוּ עוֹד בְּקוּמוֹ לְהִפָּרֵד מֵהֶם.

גַּם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הַבָּא בָא יוֹסִי כְדַרְכּוֹ אֶל בַּיִת בֶּלְקוֹבִיץ וּלְשִׂמְחָתוֹ לֹא מָצָא אֶת בֶּקִּי בַבַּיִת, אַף כִּי קִוָּה לִרְאוֹתָהּ. וּמַר בֶּלְקוֹבִיץ וְאִשְׁתּוֹ הֶרְאוּ לוֹ הַפַּעַם חִבָּה יְתֵרָה מִכְּפִי הָרָגִיל, בְּחָפְצָם לְפַיְּסוֹ עַל הַעְדֵּר בֶּקִּי, אֲשֶׁר מֵאֲנָה הַפַּעַם לְהִתְעַנֵּג בְּחֶבְרַת חֲתָנָהּ. בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁבוּעַ הָיוּ בְבֵית בֶּלְקוֹבִיץ וִכּוּחִים תְּכוּפִים וּבֶקִּי לָעֲגָה לַאֲבוֹתֶיהָ וּלְכָל הַשְּׁבָחִים, שֶׁפִּזְּרוּ לוֹ, בְּאָמְרָם, כִּי “בָּחוּר יָקָר” הוּא. וּבֶקִּי הוֹדִיעָה לְהוֹרֶיהָ, כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן הַבָּא וְהָלְאָה לֹא תֵרָאֶה וְלֹא תִמָּצֵא עוֹד בְּיוֹם רִאשׁוֹן בַּבָּיִת. אָז עָשׂוּ הוֹרֶיהָ בְעָרְמָה וַיַּזְמִינוּ אֶת הֶ“חָתָן הֶהָגוּן” לָבוֹא אֶל בֵּיתָם בְּאֶחָד מִימֵי הַמַּעֲשֶׂה. וּבְבֹא יוֹסִי, מָצָא אֶת כַּלָּתוֹ עוֹשָׂה אֶת מְלַאכְתָּהּ הַתְּדִירָה תְּפִירַת הָאִבְקוֹת; גַּם יֶתֶר בְּנֵי־הַבַּיִת עָסְקוּ אִישׁ אִישׁ בַּעֲבוֹדָתוֹ; מַר בֶּלְקוֹבִיץ בְּעַצְמוֹ גֵּהַץ בְּגָדִים בְּמַגְהֵץ־בַּרְזֶל חַם; פַנִּי הִרְעִישָׁה אֶת הַחֶדֶר בִּמְכוֹנַת הַתְּפִירָה הַקָּשָׁה, אֲשֶׁר עָבְדָה עָלֶיהָ; פֵּסַח וַיְנְגוֹט גָּזַר אֶרֶג מְסֻמָּן בְּקַוֵּי־גִּיר בְּמִסְפָּרִים גְּדוֹלִים שֶׁבְּיָדוֹ; מָרַת בֶּלְקוֹבִיץ נִעֲרָה אַבְקַת־רְפוּאָה בְּכַף מְלֵאָה מָיִם. בְּחֶבְרַת בְּנֵי־הַבַּיִת בְּמִלּוּאָה אִמֵּץ יוֹסִי אֶת לְבָבוֹ לָשֶׁבֶת וַאֲפִילוּ לְדַבֵּר בְּלִי מְבוּכָה. בִּצְחוֹק־חֵן בֵּרַךְ בְּשָׁלוֹם אֶת הַחֲבוּרָה בִכְלַל, וּמִבְּלִי לְחַכּוֹת הַרְבֵּה פָנָה אֶל הַפִּנָה, שֶׁשָּׁם יָשְׁבָה בֶּקִּי.

וְהָעַלְמָה הַיָּפָה וְהַנּוֹרָאָה צָחֲקָה בְקוֹל, בִּרְאוֹתָהּ אוֹתוֹ בָא הַחַדְרָה, וַתָּבֶן, כִּי עָרְמַת הוֹרֶיהָ הִיא שֶׁעָמְדָה לְ“הֶחָתָן הֶהָגוּן” לִרְאוֹתָהּ שֵׁנִית. מַר בֶּלְקוֹבִיץ הִבִּיט אֵלֶיהָ מִן הַצַּד מִבְּלִי לְהַפְסִיק מִמְּלַאכְתּוֹ.

– וּמַה־שְּׁלוֹמֵךְ, בֶּקִּי? – רָטַן הֶחָתָן.

וּבֶקִּי עֲנַתּוּ

– טוֹב מְאֹד; וּשְׁלוֹמְךָ אָתָּה?

– בָּרוּךְ הַשֵּׁם, אֵין לִי עַל מַה לְהִתְאוֹנֵן – עָנָה יוֹסִי, אֲשֶׁר שָׂמַח וַיְאַמֵּץ לִבּוֹ מִקַבָּלַת הַפָּנִים הַחַמָּה – חוֹלֶה אֲנִי מְעַט בְּעֵינֵי, אַךְ טוֹבוֹת הֵן רַב יֶתֶר מֵאֲשֶׁר בַּשָּׁנָה שֶׁעָבָרָה.

בֶּקִּי לֹא עָנְתָה מְאוּמָה, וְיוֹסִי הוֹסִיף:

– אַךְ אִמִּי הִיא חוֹלָה תָמִיד. הִיא שׁוֹתָה רְפוּאוֹת שׁוֹנוֹת וְגַם שֶׁמֶן־דָּגִים לְמַכְבִּיר, אַךְ לַשָּׁוְא. לִבִּי יַגִּיד לִי, כִּי יָמֶיהָ סְפוּרִים עֲלֵי אֲדָמוֹת.

– הֲבֵל הֲבָלִים! – קָרְאָה מָרַת בֶּלְקוֹבִיץ, אֲשֶׁר הוֹפִיעָה פִתְאֹם מֵאַחֲרֵי הַצֶּמֶד הַנָּעִים – בָּנַי וּבְנֵי־בָנַי לֹא יִהְיוּ חַלָּשִׁים וְחוֹלִים יוֹתֵר מִמֶּנָּה; מִתְפַּנֶּקֶת הִיא יוֹתֵר מִדָּי.

– לֹא, לֹא; הִיא אוֹמֶרֶת, כִּי הִיא חוֹלָה מְסֻכֶּנֶת רַב יֶתֶר מִמֵּךְ – עָנָה יוֹסִי, בְּהָפְכוֹ אֶת פָּנָיו אֶל מֵחֻתַנְתּוֹ.

– בְּוַדַּאי! – קָרְאָה הַמְּחֻתֶּנֶת בְּכַעַס – כָּל אוֹיְבַי, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֶחֱלוּ כָמוֹנִי וְיֵדְעוּ אֶת יִסּוּרַי! לוּ חָלְתָה אִמְּךָ כָּמוֹנִי כִּי עַתָּה לֹא יָרְדָה עוֹד מֵעַל הַמִּטָּה; וַאֲנִי – חוֹלָה מְסֻכֶּנֶת, בַּעֲלַת יִסּוּרִים נוֹרָאִים – הוֹלֶכֶת, הוֹלֶכֶת בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹתַי הַדַּלִּים. הַבֶּט נָא אֶל רַגְלַי; הֲיֵשׁ גַּם לְאִמְּךָ רַגְלַיִם כָּאֵלֶּה? הָאַחַת עָבָה וְהַשֵּׁנִית דַּקָּה.

וְיוֹסִי נָבוֹךְ מְאֹד וּפָנָיו אָדְמוּ כַדָּם; הַרְגֵּשׁ הִרְגִּישׁ אֶת הַשְּׁגִיאָה הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר שָׁגָה הַפָּעַם. זֹאת הָיְתָה הָעֲנָנָה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר הִקְדִּירָה מְעַט אֶת שְׁמֵי אַהֲבָתוֹ. אָז פָּנָה אֶל בֶּקִּי, בְּתִקְוָה כִּי הִיא תָחִישׁ לְעֶזְרָתוֹ, וְהִנֵּה – אֵינֶנָּהּ! הִיא הִשְׁתַּמְּשָׁה בְעֵת הַשִּׂיחָה, שֶׁנָּפְלָה בֵינוֹ וּבֵין אִמָּהּ, וַתִּתְחַמֵּק מִפָּנָיו. הִיא יָשְׁבָה לָהּ לִפְנֵי מְכוֹנַת־תְּפִירָה הָעוֹמֶדֶת בִּקְצֵה הַחֶדֶר הַשֵּׁנִי. אָז עָבַר אֶת הַחֶדֶר לְאָרְכּוֹ בְּאֹמֶץ־לֵב וַיִּגַּשׁ וַיַּעֲמֹד עַל־יָדָהּ.

– הַאִם לֹא קַר לָךְ עָתָּה? – שָׁאַל יוֹסִי, בְּהָרְכִּינוֹ אֶת רֹאשׁוֹ.

– בְרְ – רְ – רְ – רְ! – הִשְׁתַּקְשְׁקָה הַמְּכוֹנָה,

שֶׁבֶּקִּי הֵנִיעָה אוֹתָהּ בִּמְהִירוּת, בְּהַעֲבֵירָה בְּיָדָהּ אֶת הָאֶרֶג תַּחַת הַמַּחַט. אַךְ רַעַשׁ הַמְּכוֹנָה לֹא הִפְחִיד אֶת “הֶחָתָן הֶהָגוּן” וַיָּחֵל לְסַפֵּר לְכַלָּתוֹ בַאֲרִיכוּת יְתֵרָה, בְּלִוְיַת רַעַשׁ הַמְּכוֹנָה, סִפּוּרִים וּמְשָׁלִים שׁוֹנִים לְפִרְטֵי פִרְטֵיהֶם, שֶׁשָּׁמַע בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ מִפִּי הַמַּגִּיד. וְאַחֲרֵי הוֹצִיאוֹ לְפָנֶיהָ אֶת כָּל רוּחוֹ בְסִפּוּר מְשָׁלָיו, נִפְרַד מִמֶּנָּה בְהַבְטָחָה לְהָבִיא לָהּ בַּפַּעַם הַבָּאָה דוּגְמָאוֹת מִמַּעֲשֵׂי־יָדָיו.

אַף שָׁמַר יוֹסִי אֶת מוֹצָא שְׂפָתָיו, כִּי כַעֲבֹר יָמִים מִסְפָּר הוֹפִיעַ יוֹסִי אֶל בֵּית בֶּלְקוֹבִיץ וּשְׁתֵּי יָדָיו מְלֵאוֹת גִזְרֵי־עֵץ, שׁוֹנִים בְּתַבְנִיתָם וּבְמַרְאֵיהֶם, וַיְשִׂימֵם לִפְנֵי בֶקִּי בִּכְדֵי שֶׁתִּתְעַנֵּג עַל יָפְיָם וְעַל חָכְמָתוֹ הָרַבָּה.

אֵלֶּה הָיוּ כַדּוּרִים, כַּפְתּוֹרִים וְצַעֲצוּעִים שׁוֹנִים מַעֲשֵׂה־עֵץ לְפָאֵר בָּהֶם עֲרִיסוֹת יְלָדִים. הָאֹדֶם הַנִּשְׁקָף מִלְּחָיַי בֶקִּי הִתְפַּשֵּׁט כָּרֶגַע עַל כָּל פָּנֶיהָ וּמִצְחָהּ, וַיְהִי דִמְיוֹנָהּ כִּנְיָר לָבָן, שֶׁנִּשְׁפַּךְ עָלָיו דְיוֹ אָדֹם. וּפְנֵי יוֹסִי הֶאֱדִימוּ עוֹד יוֹתֵר. בֶּקִּי קָמָה פִתְאֹם וַתֵּצֵא מִן הַחֶדֶר וְקוֹל צַחֲקָהּ הִרְעִים בְּאָזְנֵי יוֹסִי מֵעַל הַמַּדְרֵגָה.

אָז עָלָה בְרַעְיוֹנוֹ, כִּי הַדּוּגְמָאוֹת שֶׁהֵבִיא אֵינָן עֲשׂוּיוֹת בְּטוּב טַעַם וְעַל כֵּן לֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינֵי כַלָּתוֹ.

– מָה־זֶה עָשִׂיתָ לְבִתִּי, כִּי עָזְבָה פִתְאֹם אֶת הַחֶדֶר? – שָׁאֲלָה מָרַת בֶּלְקוֹבִיץ.

– לְ – לֹא עָשִׂיתִי לָהּ מְ – מְאוּמָה – גִּמְגֵּם

יוֹסִי – אֲנִי אַךְ הֵבֵאתִי לָהּ אֵיזֶה דוּגְמָאוֹת מִמַּעֲשֵׂי־יָדַי

לִרְאוֹתָם.

– וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה מַרְאִים לְעַלְמָה צְעִירָה? – שָׁאֲלָה הָאֵם בְּכָעַס.

– פֹּה יֵשׁ רַק כַּדּוּרִים וְצַעֲצוּעִים שׁוֹנִים לַעֲרִיסוֹת יְלָדִים. אֲנִי חָשַׁבְתִּי, כִּי יִנְעַם לָהּ לִרְאוֹת אֶת מַעֲשַׂי אֵלֶּה; הַבִּיטִי נָא, מַה־יָּפֶה הַכַּפְתּוֹר הַזֶּה! וְהַמִּסְגָּרוֹת הָאֵלֶּה מַה־יָּפוֹת הֵן, הָאַחַת עָבָה וְהַשֵּׁנִית דַּקָּה.

– הוֹי, עַוָּל לֹא יָדַע בֹּשֶׁת! הַעוֹד תָּעֵז גַּם לִלְעֹג לְרַגְלַי הַכּוֹאֲבוֹת? – קָרְאָה מָרַת בֶּלְקוֹבִיץ בְּכַעַס גָּדוֹל – צֵא לְךָ מִזֶּה, קוֹף נִבְזֶה! צֵא לְךָ מִזֶּה, בְּלִיָעַל!

יוֹסִי אָסַף מַהֵר אֶת דּוּגְמְאוֹתָיו בְּכַפּוֹת יָדָיו וַיִּמָּלֵט מִן הַחֶדֶר. עַל הַמַּדְרֵגָה פָגַשׁ אֶת בֶּקִּי, אֲשֶׁר לֹא פָסְקָה עוֹד מִצְּחֹק וּלְמַרְאֶהָ נָבוֹךְ הָאֻמְלָל וַיְבַהֵל עוֹד יוֹתֵר; יָדָיו רָעֲדוּ וְהַצַּעֲצוּעִים וְהַכַּפְתּוֹרִים וְהַכַּדּוּרִים הַשּׁוֹנִים נָפְלוּ וְנִפְזְרוּ בְרַעַשׁ עַל הַמַּדְרֵגוֹת וַיְמַהֵר לְאָסְפָם שֵׁנִית בְּבֶהָלָה.

כָּל עֲמַל סֻכֶּרְמַן לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר עָלָה בַתֹּהוּ. יוֹסִי הִתְהַלֵּךְ יָמִים רַבִּים בְּלֵב נִשְׁבָּר וּפָנָיו קָדְרוּ מְאֹד. כָּל כַּךְ קָרוֹב, כָּל כַּךְ קָרוֹב הָיָה אֶל מַטְּרָתוֹ, אֶל אֹשֶׁר חַיָּיו, וּפִתְאֹם, בִּן־רֶגַע, שָׁב הַכֹּל לְתֹהוּ וָבֹהוּ!

וּמַה־שֶּׁהֵמַר לוֹ בְיוֹתֵר הִיא הַבּוּשָׁה מִפְּנֵי יוֹדְעָיו וּמַכִּירָיו, אֲשֶׁר הִתְהַלֵּל לִפְנֵיהֶם בְּנִצְחוֹנוֹ הַגָּדוֹל, וּבְיִחוּד מִפְּנֵי שְׁנֵי הַנַּגָּרִים, אֲשֶׁר עָמְדוּ גַם הֵם מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ בְשֻׁלְחְנוֹתֵיהֶם בִּרְחוֹב “פְטִיקוֹט לֵין” לִמְכֹּר אֶת סְחוֹרָתָם מַעֲשֵׂי־יְדֵיהֶם בְּכָל יוֹם רִאשׁוֹן. הַלֵּצָנִים הָאֵלֶּה לֹא נָתְנוּ לוֹ מְנוּחָה בְהִתּוּלֵיהֶם וּבְלַעֲגָם הַמָּר, וַיִּזְרוּ מֶלַח עַל פִּצְעֵי לְבָבוֹ הָאֲנוּשִׁים. הָאַכְזָרִים הָאֵלֶּה הֵצִיקוּ לוֹ עַד מָוֶת, עַד אֲשֶׁר הָיָה אָנוּס לָתוּר לוֹ מָקוֹם אַחֵר לְשֻׁלְחָנוֹ וּסְחוֹרוֹתָיו. אַף מָצָא לוֹ מָקוֹם בְּצַד חוֹמָתָהּ שֶׁל הָאַלְמָנָה פִינְקֶלְשְׁטֵיְן, שֶׁנִּמְצָאָה בְפִנָּה בֵין שְׁנֵי רְחוֹבוֹת, וְשָׂכֹר שָׂכַר מִמֶּנָּה אֶת הַמָּקוֹם לְשֻׁלְחָנוֹ בִמְחִיר חֲצִי שִׁילִינְג לְשָׁבוּעַ. יוֹסִי קִוָּה, כִּי הָעוֹבְרִים מִשְּׁנֵי הָרְחוֹבוֹת יַחַד יָסוּרוּ אֵלָיו לִקְנוֹת אֶת מַעֲשֵׂי־יָדָיו וְרָאָה בְרָכָה רַבָּה בְמִסְחָרוֹ; גַּם הָאַלְמָנָה פִינְקֶלְשְׁטֵיְן, אֲשֶׁר מָכְרָה בַחֲנוּתָהּ רַק נֵרוֹת וּמַיִם רוֹתְחִים, לֹא רָאֲתָה כָל תַּחֲרוּת בְּמִשְׁלַח יָדוֹ שֶׁל יוֹסִי, הַמּוֹכֵר רַק נֵרוֹת שֶׁל עֵץ, כִּסְאוֹת קְטַנִּים, מַאֲפֵרוֹת²³ וְעוֹד כֵּלִים קְטַנִּים, מַעֲשֵׂי־צַעֲצוּעִים כֻּלָּם.

אוּלָם בְּשִׁנּוּי הַמָּקוֹם נִשְׁתַּנָּה גַם מַזָּלוֹ שֶׁל יוֹסִי לְרָעָה, כִּי לְקוּחוֹתָיו²⁴ הַתְּדִירִים²⁵ דְּרָשׁוּהוּ בִמְקוֹמוֹ הַיָּשָׁן וְלֹא מְצָאוּהוּ, וְקוֹנִים חֲדָשִׁים לֹא סָרוּ אֵלָיו, וּבְכֵן לֹא מָצָא שָׁם אֲפִילוּ פִּדְיוֹן שֶׁל פְּרוּטָה. מֶה עָשָׂה יוֹסִי? בַּשָּׁעָה הַשְּׁנִיָּה אַחַר הַצָּהֳרַיִם קָם וְצָרַר אֶת סְחוֹרָתוֹ וַיָּשֶׂם אוֹתָהּ בְּעֶגְלַת־יַד קְטַנָּה לְהָבִיאֶנָּה הַבָּיְתָה; אָז יָצְאָה הָאַלְמָנָה פִינְקֶלְשְׁטֵיְן וַתִּדְרֹשׁ מִמֶּנּוּ אֶת חֲצִי הַשִּׁילִינְג בִּשְׂכַר הַמָּקוֹם כַּאֲשֶׁר נִדְבָּרוּ. יוֹסִי עָנָה לָהּ, כִּי לֹא מָכַר בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם אֲפִילוּ בְפֶנִּי אֶחָד וּמֵאַיִן יִקַּח לָהּ חֲצִי שִׁילִינְג לִשְׂכַר הַמָּקוֹם? אַךְ הָאַלְמָנָה פִינְקֶלְשְׁטֵיְן עָמְדָה עַל דַּעְתָּהּ, כִּי עָלָיו לְשַׁלֵּם לָהּ שְׂכָרָהּ, אַף שָׁלְחָה יַד אַל הַסְּחוֹרָה אֲשֶׁר בְּעֶגְלָתוֹ. אָז פָּרַץ בֵּינֵיהֶם וִכּוּחַ קָצֵר וָחַם, חֲרָפוֹת וּקְלָלוֹת נִתְּכוּ מִשְּׁנֵי הַצְּדַדִים; גַּם יוֹסִי גַּם הָאַלְמָנָה פִינְקֶלְשְׁטֵּיְן הֵנִיעוּ בִידֵיהֶם וּבְכָל רְמַ"ח אֵבְרֵיהֶם, לְהוֹכִיחַ אֶת צִדְקָתָם; וּפְנֵי יוֹסִי הַדַּלִּים וְגַם פְּנֵי בַעֲלַת־רִיבוֹ הַמְּלֵאִים בָּעֲרוּ כָאֵשׁ מֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת.

פִּתְאֹם הִתְעוֹרֵר יוֹסִי וַיֹּאחֶז בְּמוֹטוֹת הָעֲגָלָה וַיַּטֶּנָּה בְחָזְקָה אֶל עֵבֶר הָרְחוֹב; אַךְ הָאַלְמָנָה פִינְקֶלְשְׁטֵיְן אָחֲזָה גַם הִיא בְעֶגְלָתוֹ בְיָדֶיהָ הַחֲזָקוֹת וְלֹא נְתָנַתָּה לָמוּשׁ מִמְּקוֹמָהּ. יוֹסִי הִתְקַצֵּף מְאֹד, לִצְחוֹק הָעוֹבְרִים שֶׁמִּסָּבִיב לוֹ, וּבְחָגְרוֹ שְׁאֵרִית כֹּחוֹ דָחַף אֶת הָעֲגָלָה דְחִיפָה עֲצוּמָה עַד אֲשֶׁר לֹא יָכְלָה עוֹד אֵשֶׁת־הַחַיִל לְהַחֲזִיק מַעֲמָד וַתִּפֹּל בְּכָל גּוּפָהּ הַבָּרִיא עַל הָעֲגָלָה, וְיוֹסִי הוֹסִיף לִדְחֹף בִּמְהִירוּת אֶת הָעֲגָלָה הַטְּעוּנָה צַעֲצוּעֵי־עֵץ דּוֹמְמִים וּגְוִיַּת אַלְמָנָה צוֹעֶקֶת. כָּכָה רָץ לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב בִּלְוָיַת הָאֲסַפְסוּף הַמֵּרִיעַ לִקְרָאתוֹ תְרוּעַת נִצָּחוֹן עַד בּוֹאוֹ אֶל קָצֶהָ. שֵׁם עָמַד רֶגַע, כִּי כָשַׁל כֹּחוֹ מִכֹּבֶד הַמַּשָּׂא הַחַי, הַשָּׁקוּל כְּנֶגְדּוֹ וּכְנֶגֶד עֶגְלָתוֹ וְצַעֲצוּעָיו יָחַד.

– הֲתִתֵּן לִי אֶת חֲצִי הַשִּׁילִינְג, שׁוֹדֵד בַּצָּהֳרָיִם?

– לֹא פָּדִיתִי הַיּוֹם חֲצִי שִׁילִינְג, וְטוֹב תַּעֲשִׂי לָשׁוּב אֶל חֲנוּתֵךְ, פֶּן יָבוֹאוּ אֵלֶיהָ גַּנָּבִים רָעִים מִמֶּנּוּ.

דְּבָרָיו אֵלֶּה קָלְעוּ אֶל הַמַּטָּרָה, כִּי קָמָה הָאַלְמָנָה וַתַּחֲלֵק בְּיָדָהּ אֶת קַפְלֵטָהּ הַפָּרוּעַ וּבְרַגְלַיִם מְהִירוֹת רָצָה אֶל חֲנוּתָהּ.

אַךְ בְּעֶרֶב הַיּוֹם הַהוּא, אַחֲרֵי סָגְרָה אֶת חֲנוּתָהּ, שָׂמָה אֶת פְּעָמֶיהָ אֶל מְעוֹן אֲבוֹת יוֹסִי, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם הִסְפִּיקָה לַחֲקֹר וְלִדְרֹשׁ וְלָדַעַת אֶת מְקוֹמוֹ אֶל נָכוֹן. אָחִיו הַקָּטֹן פָּתַח לָהּ אֶת הַדֶּלֶת וַיַּגֵּד לָהּ, כִּי יוֹסִי עוֹבֵד בַּסֻכָּה שֶׁבְּחָצֵר.

וְיוֹסִי הָיָה עָסוּק בְּחִבּוּר הַמִּסְגְּרוֹת וְהַצַּעֲצוּעִים אֶל תֵּבַת עֲרִיסָה, וְנַפְשׁוֹ הָיְתָה מְלֵאָה זִכְרוֹנוֹת מָרִים־נְעִימִים מִמִּקְרֵי הַיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים. פִּתְאֹם וּתְמוּנַת אִשָּׁה צְעִירָה הוֹפִיעָה לְעֵינָיו בְּאוֹר הַלְּבָנָה. לֵב יוֹסִי הָלַם רֶגַע כְּהוֹלֵם פָּעַם. הוּא חָשַׁב רֶגַע, כִּי בֶקִּי עוֹמֶדֶת לְפָנָיו. – הִנֵּה בָאתִי לְקַבֵּל אֶת חֲצִי הַשִּׁילִינְג, שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי. הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֱעירוּהוּ מֵחֲלוֹמוֹ הַנָּעִים. אַךְ זֹאת הִיא – הָאַלְמָנָה פִינְקֶלְשְׁטֵיין.

יוֹסִי עָזַב אֶת עֲבוֹדָתוֹ, וּבְהַטּוֹתוֹ אֶת רֹאשׁוֹ הַצִּדָה פָּנָה אֵלֶיהָ בִצְחוֹק־חֵן: – אַל נָא תִהְיִי פְתַיָּה; הֵן לֹא פָדִיתִי אֲפִילוּ פְרוּטַת נְחֹשֶׁת; אֲנִי בְחוּר עָנִי, וְאַתְּ הֵן יֵשׁ לָךְ כֶּסֶף רַב קָשׁוּר בְּגרְבֵּךְ.

– וְאֵיךְ יָדַעְתָּ זֹאת? – שָׁאֲלָה הָאַלְמָנָה, בְּהַבִּיטָהּ אֶל רַגְלָהּ הַיְמָנִית וְאֶל הַגֶּרֶב הַנִּשְׁקֶפֶת מִפִּי הַנָּעַל.

– אַחַת הִיא אֵיךְ יָדַעְתִּי, דַּי לִי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ – עָנָה יוֹסִי וַיִּקְרֹץ בְּאַחַת מֵעֵינָיו.

– לוּ יְהִי כֵן – קָרְאָה בְשִׂמְחָה – אֱמֶת הַדָּבָר, כִּי יֵשׁ לִי מָאתַיִם וְשִׁבְעִים לִטְרָה זָהָב מִלְּבַד חֲנוּתִי. אַךְ אַחֲרֵי כָל אֵלֶּה הִנְנִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתְךָ, אִם יֵשׁ לְךָ הַזְּכוּת לִגְזֹל מִמֶּנִּי חֲצִי שִׁילִינְג? –

וּבַת־צְחוֹק נְעִימָה הוֹפִיעָה עַל פָּנֶיהָ הַמְּלֵאִים. עַל שְׁאֵלָתָהּ זוּ וּבְיִחוּד עַל בַּת־הַצְּחוֹק לֹא מָצָא יוֹסִי מַעֲנֶה. שְׂפָתָיו נִפְתְּחוּ פִתְאֹם וְקוֹלוֹ לֹא נִשְׁמָע.

וְהַלְּבָנָה בִּשְׁמֵי־הַתְּכֵלֶת שָׁטָה לְאַט וַתִּשְׁפֹּךְ אוֹר נָעִים עַל הֶחָצֵר, עַל הָעֲרִיסָה וְעַל הָאִשָּׁה הַצְּעִירָה הַנִּצֶּבֶת נֶגְדּוֹ וְהַמַּיִם נָזְלוּ מִתּוֹךְ הַדְּלִי אֶל הַבְּאֵר בַּהֲמוּלָה נְעִימָה מְאֹד. וּפִתְאֹם נִדְמָה לְיוֹסִי, כִּי מַרְאֵה הָאַלְמָנָה דוֹמֶה הַרְבֵּה לְמַרְאֵה הָעַלְמָה הָרִאשׁוֹנָה, הַיָּפָה וְהַנּוֹרָאָה. אָז פָּשַׁט פִּתְאֹם אֶת זְרוֹעוֹ וַיְחַבֵּק אֶת הָאִשָּׁה הַצְּעִירָה; אַךְ הָאַלְמָנָה פִינְקֶלְשְׁטֵין עָנְתָה לוֹ אַף הִיא בִנְשִׁיקָה חַמָּה עַל שְׂפָתָיו…

מִלְּבַד סֻכֶּרְמַן הַשַּׁדְכָן, אֲשֶׁר הִפְסִיד מִכִּיסוֹ אֶת דְּמֵי הַשַּׁדְכָנוּת, שָׂמְחוּ הַכֹּל בַּצֶּמֶד הַנֶּחְמָד הַזֶּה. מֶקִּישׁ וְיוֹסִי שְׁמֶנְדְּרִיק רָקְדוּ יַחַד כְאֵילִים בְּיוֹם הַחֲתֻנָּה וּלְעֻמָּתָם יָצְאוּ בְמָחוֹל הַכַּלָּה פִינְקֶלְשְׁטֵין עִם מְכִירָתָהּ “הָאִשָּׁה הַגְּדוֹלָה” מֵרוּסְיָה.

הַגְּבָרִים רָקְדוּ בַחֲצִי הַחֶדֶר הָאֶחָד וְהַנָּשִׁים בַּחֲצִי הַחֶדֶר הַשֵּׁנִי.

הַפֶּרֶק הַשִּׁשָּׁה־עָשָׂר: פְּרִידַת הָאָבוֹת מִבְּנֵיהֶם.

– בִּינָה, הֲשָׁמַעַתְּ אֶת אֲשֶׁר יְדֻבַּר בְּדָנִיֵּאל. וּפְנֵי מַר חַיִּימְ’ס הַזָּקֵן וְקוֹלוֹ הֵפִיקוּ רֹגֶז.

– הֲלֹא שָׁמַעַתְּ מְאוּמָה עָלָיו וְעַל בִּתּוֹ שֶׁל סֻכֶּרְמַן?

– לֹא; וּמַה לּוֹ וָלָהּ?

וּפְנֵי הַזְּקֵנָה הַקְּפוּאִים תָּמִיד הֵפִיקוּ אֵיזוֹ הִתְרַגְּשׁוּת. – אִישׁ אֶחָד סִפֶּר לִי, כִּי בְנוֹ רָאָה אֶת דָּנִיֵּאל מִתְרוֹעֵעַ עִם בַּתְיָה סֻכֶּרְמַן.

– אַיֵּה? מָתַי?

– בְּנֶשֶׁף הַפּוּרִים.

מִרְיָם בָּאָה הַבַּיְתָה וְהִיא עֲיֵפָה מְאֹד מֵעֲבוֹדָתָהּ בְּבֵית־הַסֵּפֶר. הַזְּקֵנִים חָדְלוּ לְדַבֵּר יְהוּדִית וַיָּחֵלוּ לְדַבֵּר אַנְגְּלִית.

– לוּ הָיָה בֵינֵיהֶם דְּבַר־מָה הַאִם לֹא הִגִּיד לָנוּ?

– בְּוַדַּאי, בְּוַדַּאי הָיָה מְסַפֵּר לָנוּ – הִסְכִּים לָהּ הַזָּקֵן.

וּשְׁנֵיהֶם נִמְנְעוּ מֵהִפָּגֵשׁ בְּמַבָּטֵי־עֵינֵיהֶם. וְהַזְּקֵנָה קָמָה מִכִּסְּאָהּ וַתִּתְנַהֵל לְאִטָּהּ לְאֹרֶךְ הַחֶדֶר, וְהִיא מוֹלֶלֶת בְּרַגְלֶיהָ עַל הָרִצְפָה, כְּשֶׁהִיא מַגֶּשֶׁת כּוֹס תֵּה לְמִרְיָם.

– כַּמָּה פְעָמִים בִּקַּשְׁתִּיךָ, אִמִּי, כִּי לֹא תִּסְחֲבִי אֶת רַגְלַיִךְ עַל הָרִצְפָּה. אֲנִי עֲיֵפָה מְאֹד וְאַתְּ מוֹסִיפָה לְהַרְגִּיז אֶת עֲצָבָי. וּמִי זֶה סִפֶּר לָכֶם אֵיזֶה דָבָר – וּמַה?

בִּינָה הִבִּיטָה אֶל אִישָּׁהּ.

– שָׁמַעְתִּי, כִּי דָנִיֵּאל רוֹצֶה לָשֵׂאת לוֹ אִשָּׁה – עָנָה הַזָּקֵן בְּקוֹל רוֹעֵד.

מִרְיָם הִשְׁתּוֹמְמָה וַתִּתְאַדֵּם.

– אֶת מִי? – קָרְאָה בְהִתְרַגְּשׁוּת

– אֶת בַּתְיָה סֻכֶּרְמַן.

– בִּתּוֹ שֶׁל סֻכֶּרְמַן? – קָרְאָה בְקוֹל רָם.

– כֵּן.

– בִּתּוֹ שֶׁל סֻכֶּרְמַן הַשַּׁדְכָן? – קָרְאָה בְקוֹל יוֹתֵר רָם.

– כֵּן.

צְחוֹק גָּדוֹל פָּרַץ מִפִּי מִרְיָם.

– הַאֻמְנָם יִקַּח לוֹ דָנִיֵּאל אִשָּׁה מִמִּשְׁפָּחָה כָזוּ?

– מִשְׁפַּחְתָּהּ שֶׁל סֻכֶּרְמַן כְּבוּדָה כְמִשְׁפַּחְתֵּנוּ אָנוּ – הֵעִיר מֶנְדִּיל בִּשְׂפָתַיִם חִוְּרוֹת.

מִרְיָם הִבִּיטָה אֵלָיו בְּתִמָּהוֹן.

– אֶת מָרַת סֻכֶּרְמַן יָדַעְתִּי עוֹד בְּפוֹלַנִּיָּה,

כִּי הִיא מִמִּשְׁפָּחָה כְבוּדָה מְאֹד – הֵעִיר הַזָּקֵן בְּקוֹל רוֹעֵד.

– אֵינֶנּוּ עַתָּה בְּפוֹלַנִּיָּה, כִּי אִם בְּאַנְגְּלִיָּה – עָנַתּוּ מִרְיָם קָשֶׁה.

– וְאַתְּ לֹא רָאִית אוֹתוֹ יוֹשֵׁב עִמָּהּ בְּנֶשֶׁף הַפּוּרִים, – שָׁאַל מַר חַיִּימְ’ס אֶת בִּתּוֹ.

– לֹא שַׂמְתִּי לֵב לָהֶם כְּלַל – עָנְתָה מִרְיָם

בְּאִי־רָצוֹן, – מַה־זֶּה אִמִּי? הַאֵין סֻכָּר בְּכוֹס הַתֵּה אוֹ הַמַּיִם לֹא טוֹבִים, כִּי אֵין טַעַם וְאֵין רֵיחַ הַיּוֹם בַּתֵּה? וּמַדּוּעַ לֹא צִוִּית אֶת דִּינָה לְהָכִין הַיּוֹם עֻגּוֹת לַתֵּה, תַּחַת לָשֶׁבֶת בְּחִבּוּק־יָדַיִם?

– דִּינָה כִּבְּסָה כָּל הַיּוֹם עַד אֲשֶׁר עָיְפָה מְאֹד – הִצְטַדְּקָה הַזְּקֵנָה.

– הוֹי! – קָרְאָה מִרְיָם, וּפָנֶיהָ הַיָּפִים הֵפִיקוּ לֵאוּת וְרֹגֶז; תְּנַסֶּה נָא דִינָה לַעֲצֹר בְּשִׁשִּׁים וְשָׁלשׁ נְעָרוֹת, שֶׁאֲבוֹתֵיהֶן יִתְּנוּן לְהִתְהוֹלֵל וְלָרוּץ בַּחוּצוֹת וּבַשְּׁוָקִים וְאֵין לָהֶם כָּל מוּשָּׂג מִסֵּדֶר וּמִשְׁמָעַת. הִיא כִלְּתָה לִשְׁתּוֹת אֶת הַתֵּה וַתַּחֲלֵף אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ וַתֵּלֶךְ לָהּ אֶל הַתֵּיאַטְרוֹן בְּחֶבְרַת עַלְמָה־רֵעָה אַחֲרֵי עֲבוֹדָתָהּ הַקָּשָׁה וְהַמְּלֵאָה בְמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת רַבּוֹת בַּיּוֹם.

דָּנִיֵּאל בָּא הַבַּיְתָה רְגָעִים מִסְפָּר אַחֲרֵי צֵאתָהּ וַיֹּאכַל אֶת אֲרוּחַת הָעֶרֶב, הִיא אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם, שֶׁהִטְמִינוּ בַעֲדוֹ בַתַּנּוּר הַחַם לְבַל תִּצְטַנֵּן. וּמֶנְדִּיל יָשַׁב לִפְנֵי הַתַּנּוּר וַיְעַיֵּן בִּגְמָרָא. כַּאֲשֶׁר כִּלָּה דָנִיֵּאל לֶאֱכֹל, עָמַד גַּם הוּא לִפְנֵי הַתַּנּוּר וַיִתְמוֹדֵד וַיפַהֵק. פִּתְאֹם פָּנָה אֵלָיו הַזָּקֵן וַיֹּאמֶר:

– וּמַדּוּעַ לֹא תְבַקֵּשׁ מֵאֵת אָבִיךָ בִּרְכַּת מַזָּל טוֹב לְאֵרוּשֶׂיךָ?

– לְאֵרוּשַׂי! – קָרָא דָנִיֵּאל וּלְבָבוֹ הוֹלֵם פָּעַם.

– כֵּן, עִם בַּתְיָה סֻכֶּרְמַן.

מֶנְדִּיל הִבִּיט הֵיטֵב אֶל פְּנֵי בְּנוֹ וְרָאָה הֵיטֵב, כִּי אָדְמוּ וְחָוְרוּ חֲלִיפוֹת.

– אֲבָל שֶׁקֶר הוּא הַדָּבָר! – קָרָא דָנִיֵּאל בְּחֹם – מִי סִפֶּר לְךָ כַּדָּבָר הַזֶּה?

– שׁוּם אִישׁ לֹא אָמַר לִי זֹאת בְּבֵרוּר, רַק מִכְּלַל הַדְּבָרִים, בְּרֶמֶז, שָׁמָעְתִּי.

דּוּמִיָּה מְעִיקָה שָׂרְרָה בַחֶדֶר רְגָעִים מִסְפָּר.

– וּמַדּוּעַ לֹא? – קָרָא חַיִּימְ’ס הַזָּקֵן – הֵן אַתָּה אוֹהֵב אוֹתָהּ. דָּנִיֵּאל הִבִּיט אֵלָיו בְּתִמָּהוֹן. לִבּוֹ הָלַם בְּחָזְקָה, רֹאשׁוֹ סְחַרְחַר וּבְאָזְנָיו צָלְלָה מַנְגִּינָה נְעִימָה.

– הֵן אַתָּה אוֹהֵב אוֹתָהּ – שָׁנָה הַזָּקֵן אֶת

דְבָרָיו בִּמְנוּחָה – וּמַדּוּעַ לֹא תְבַקֵּשׁ אֶת יָדָהּ? הֲיָרֵא אַתָּה פֶן תָּשִׁיב אֶת פָּנֶיךָ?

צְחוֹק אִיסְתֵּירִי²⁶ פָּרַץ מִפִּי דָנִיֵּאל; אַךְ בִּרְאוֹתוֹ אֶת מַבַּט אָבִיו, שֶׁהֵפִיק תּוֹכָחָה וּמְבוּכָה יַחַד, הִתְאַפֵּק פִּתְאֹם וּפָנָיו אָדְמוּ מִבֹּשֶׁת.

– סְלַח נָא לִי, אָבִי; וַאֲנִי בְשָׁמְעִי אוֹתְךָ מְדַבֵּר עַל־אֹדוֹת הָאַהֲבָה לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק מִצְּחוֹק, וְאַתָּה סְלַח נָא.

הַזְּקֵנָה הֵחֵלָּה לְהָסִיר אֶת כְּלֵי אֲרוּחַת הָעֶרֶב מֵעַל הַשֻּׁלְחָן.

דָּנִיֵּאל יָשַׁב שָׁם עוֹד כַּחֲצִי שָׁעָה וַיְּעַיֵּן בְּעִתּוֹן הָעֶרֶב, וְאָז הָלַךְ לוֹ לַחֲדַר מִטָּתוֹ. עֵינֵי מַר חַיִּימְ’ס וְרַעֲיָתוֹ נִפְגְּשׁוּ יַחַד אַךְ לֹא דִבְּרוּ דָבָר. מָרַת חַיִּימְ’ס הֵכִינָה נַקְנִיק לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב בְּעַד מִרְיָם וַתְּשִׂימֵהוּ בַתַּנּוּר לְמַעַן יִצְטַמֵּק וְיֵּחָם. אַחֲרֵי כן יָשְׁבָה מִמּוּל אִישָׁהּ וַתָּחֵל לְתַקֵּן אֵיזֶה בֶגֶד יָשָׁן. בַּחֶדֶר שָׂרְרָה דוּמִיָּה עֲמֻקָּה. אַךְ מַשַׁק הָאֵשׁ אֲשֶׁר הִתְלַקְּחָה עַל הָאָח בִּלְשׁוֹנוֹת אֲדֻמּוֹת וּכְחֻלוֹת שֶׁהִתְנַשְּׂאוּ וְהִתְפַּתְּלוּ בֵין גִּזְרֵי־הָעֵץ הַיְבֵשִׁים וְתִקְתּוּק שְׁעוֹן הַקִּיר הִפְרִיעוּ אֶת הַדּוּמִיָּה. בִּינָה הִשְׁחִילָה אֶת הַחוּט בְּמַחַט בְּפַעַם אֶחָת. – עוֹדֶנִּי יְכוֹלָה לִרְאוֹת בְּלִי מִשְׁקָפַיִם – חָשְׁבָה בִמְרִירוּת, אַךְ לֹא דִבְּרָה דָבָר.

מֶנְדִּיל הֵרִים עֵינָיו מִסִּפְרוֹ וַיַּבֵּט אֵלֶיהָ פְעָמִים אֲחָדוֹת. פָּנֶיהָ הָרָזִים וְהַקְּמוּטִים וְצִבְעָם הַכָּתוֹם וְשַׂעֲרוֹתֶיהָ הַלְּבָנוֹת עָשׂוּ עָלָיו רֹשֶׁם מַכְאִיב מְאֹד. – בִּינָה.

קוֹל הַזָּקֵן רָעַד מְאֹד.

– מַה, מֶנְדִּיל?

– הֲשָׁמַעַתְּ?

– כֵּן, מֶנְדִּיל.

– הוּא אוֹמֵר, כִּי אֵינֶנּוּ אוֹהֵב אוֹתָהּ.

– כֵּן הוּא אוֹמֵר.

– הֲלֹא תֵדְעִי, כִּי אֵין רְצוֹנוֹ, שֶׁנַּחְשֹּׁב, כִּי אַךְ בִּשְׁבִילֵנוּ הוּא יוֹשֵׁב בְּגַפּוֹ. אֶת כָּל כַּסְפוֹ הוּא נוֹתֵן לְצָרְכִי בֵיתֵנוּ, הַאִם לֹא רָאִית אֶת פָּנָיו בְּדַבְּרִי בְּבַת סֻכֶּרְמַן?

בִּינָה פָּרְצָה בְּבֶכִי.

– אַל־נָא, בִּינָה; מַה־יּוֹעִיל הַבֶּכִי? – קְרָא מֶנְדִּיל רַכּוֹת וּבָרֶגַע הַהוּא חָפֵץ גַּם הוּא לִבְכּוֹת עִמָּהּ יָחַד – אַל־נָא! הֵרָגְעִי נָא. – הֵן הָיֹה לֹא תִהְיֵה; הוּא צָרִיךְ לָקַחַת אֶת בְּחִירַת־לְבָבוֹ לְאִשָּׁה.

וְהוּא קָם מִמּוֹשָׁבוֹ וַיַּעֲבֵר אֶת יָדוֹ הַקְּמוּטָה עַל שַׂעֲרוֹתֶיהָ הַלְּבָנוֹת בְּחִבָּה וְחֶמְלָה רַבָּה! לֹא, אֵין עָלָיו לְחַכּוֹת כְּלָל. רְאִי־נָא כַּמָּה חִכָּה כְבָר דָּנִיֵּאל עַד כֹּה.

– בְּנִי הָאֻמְלָל, בְּנִי הָאֻמְלָל! – נֶאֶנְחָה הַזְּקֵנָה.

– אִם יִשָּׂא דָנִיֵּאל אִשָּׁה – קָרָא הַזָּקֵן, וְהוּא מִתְאַמֵּץ לְדַבֵּר בִּמְנוּחָה – אֵין לָנוּ אֲפִילוּ פְרוּטָה אַחַת לְמִחְיָתֵנוּ. מִרְיָם מוֹצִיאָה אֶת כָּל שְׂכָרָהּ לִצְרָכֶיהָ הִיא. הֵן “לֵדִי” הִיא עַל־פִּי מַצָּבָה הָרָם וְהִיא אֲנוּסָה לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי־פְאֵר, וַאֲנַחְנוּ, אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים, עוֹד נִהְיֶה לָהּ לְשָׂטָן עַל דַּרְכָּהּ לִמְצֹא לָהּ אִישׁ גְ’נְטֶלְמֶן כִּלְבָבָהּ וּכְטַעֲמָהּ, אֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לַעֲמֹד בִּמְקוֹם גְּדוֹלִים. אוּלָם לַמְרוֹת כָּל אֵלֶּה צָרִיךְ דָּנִיֵּאל לְיִשָׂא אִשָּׁה, וַאֲנִי אֶשְׁתַּדֵּל לִמְצֹא אֶת מִחְיָתֵנוּ אָנוּ כַאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְעוֹד יְלָדֵינוּ צְעִירִים.

– אֲבָל מַה־תַּעֲשֶׂה? – קָרְאָה בִינָה, שֶׁחָדְלָה לִבְכּוֹת וַתַּבֵּט אֶל אִישָׁהּ בְּפַחַד וְתִמָּהוֹן – הֵן לֹא תוּכַל לָשׁוּב לִמְלֶאכֶת הַזְּגִיגָה, פֶּן לֹא תִהְיֶה זֹאת לְתִפְאֶרֶת לְמִרְיָם. וּמַה־תַּעֲשֶׂה אֵפוֹא, מַה־תַּעֲשֶׂה? וּבְמִסְחָר אֵין לְךָ כָּל יְדִיעָה!

– אָמְנָם בְּמִסְחָר אֵין לִי כָל יְדִיעָה – עָנָה הַזָּקֵן בִּמְרִירוּת – בְּאֶרֶץ־מוֹלַדְתֵּנוּ, כַּאֲשֶׁר יָדַעַתְּ, הָיִיתִי סַתָּת. אֲנַסֶּה נָא, אוּלַי אוּכַל לְהַרְוִיחַ דְּבַר־מָה בִמְלָאכָה זוּ.

וּמֶנְדִּיל אָחַז בְּיַד אִשְׁתּוֹ הַצְּנוּמָה. הִיא הָיְתָה קָרָה מְאֹד, לַמְרוֹת שִׁבְתָּהּ קָרוֹב אֶל הָאָח.

– אַל תִּדְאֲגִי, בִּינָה, אַל תִּוָּאֲשִׁי – הוֹסִיף הַזָּקֵן – אָמְנָם אֵין דָּבָר, אֲשֶׁר אוּכַל לַעֲשׂוֹת פֹּה וַאֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה לְחֶרְפָּה לְמִרְיָם; אַךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לֹא יַעַזְבֵנִי. הִנְנִי נָכוֹן לָלֶכֶת מִפֹּה.

– לָלֶכֶת מַפֹּה! – וְיַד בִּינָה חָבְקָה וַתִּלְחַץ בְּחָזְקָה אֶת יַד אִישָׁהּ הַזָּקֵן – אַתָּה תִהְיֶה לְרוֹכֵל בְּעָרֵי הַשָּׂדֶה?

– לֹא; אִם כְּבָר נִגְזַר עָלַי לְהִפָּרֵד מִבָּנַי, טוֹב יִהְיֶה לִי לְהַרְחִיק נְדֹד כְּכָל הָאֶפְשֶׁר. גַּם מִרְיָם תִּשְׂמַח בָּזֶה… אֲנִי נָכוֹן לָלֶכֶת לְאַמֶּרִיקָה.

– לְאַמֶּרִיקָה! – וְלֶב בִּינָהּ הָלַם בְּחָזְקָה – וְאוֹתִי תַעֲזֹב פֹּה?

רֶגֶשׁ שֶׁל בְּדִידוּת נוֹרָאָה תְקָפָהּ וַיִּכְאַב לָהּ מְאֹד. – כֵּן, לִזְמָן קָצֵר. אַתְּ לֹא תוּכְלִי לְהִתְעַנּוֹת עִמִּי בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לְבוֹאִי שָׁמָּה. אַחֲרֵי זְמַן־מָה אֶמְצָא לִי אֵיזוֹ עֲבוֹדָה. יֶשְׁנָם בְּאַמֵרִיקָה סוֹחֲרִים יְהוּדִים רַבִּים מִפֹּה וְהֵם יִתְּנוּ לִי עֲבוֹדָה. ד' לֹא יַעַזְבֵנוּ. שָׁם אוּכַל גַּם לִמְכֹּר סְחוֹרָה בָרְחוֹב, לַעֲשׂוֹת כָּל מַה שֶׁאֶחְפֹּץ. בָּאוֹפָן הַיּוֹתֵר רַע אֶעֱסֹק בִּזְגִיגָה. בִּטְחִי בַּד', יוֹנָתִי, וְאַל תִּדְאָגִי

מִלַּת הַחִבָּה הַזֹּאת בָּאָה עָמֹק, עָמֹק בְּנֶפֶשׁ הַזְּקֵנָה וַתְּעַנֵּג אוֹתָהּ עֹנֶג נִפְלָא.

– אֲנִי אֶשְׁלַח לָךְ מְעַט כֶּסֶף, וְכַאֲשֶׁר אַךְ אֶרְאֶה, כִּי דַרְכִּי נָכוֹן לְפָנַי וּפרְנְסָתִי קְבוּעָה, אֶשְׁלַח לַהֲבִיאֵךְ אֵלַי, וְאַתְּ תָּבוֹאִי מַהֵר וְחָיִינוּ יַחַד בִּמְנוּחָה וְאֹשֶׁר שָׁם, וּבָנֵינוּ יִחְיוּ בִמְנוּחָה וּבְאֹשֶׁר פֹּה.

אַךְ בִּינָה הוֹסִיפָה לִבְכּוֹת. – אֲהָהּ! אֲהָהּ! – נֶאֶנְחָה מָרָה – אֵיכָכָה תוּכַל לַעֲבֹר אָרְחַת יַמִּים, לָשֶׁבֶת בֵּין אֲנָשִׁים זָרִים לְעֵת זִקְנָתֶךָ? הֵן חַלָּשׁ, אֵין־אוֹנִים אַתָּה, וְאֵיךְ תּוּכַל אֵפוֹא לַעֲסֹק בִּזְגִיגָה? אֵיכָכָה תוּכַל לָשֵׂאת שָׁם מַשָּׂא כָבֵד עַל שִׁכְמֶךָ?

– ד' יִתֵּן לִי כֹחַ לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. וְקוֹל הַזָּקֵן רָעַד מְאֹד וְנִפְסַק פִּתְאֹם. בִּינָה פָּשְׁטָה אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ וַתְּחַבֵּק אֶת צַוָּארוֹ. – לֹא, לֹא! – קָרְאָה בִּבְכִי – לֹא תֵלֵךְ לְאַמֶּרִיקָה! לֹא תַעַזְבֵנִי לְבַדִּי!

– אֲנִי צָרִיךְ, אֲנִי אָנוּס לָלֶכֶת – עָנָה הַזָּקֵן בִּשְׂפָתַיִם רוֹעֲדוֹת.

מִשְׁקְפָיו רָטְבוּ מִדִּמְעוֹתָיו וְלֹא יָכֹל לִרְאוֹת הֵיטֵב בָּרֶגַע הַהוּא אֶת פְּנֵי רַעֲיָתוֹ, אֲשֶׁר הִלְבִּינוּ כִקְוֻצּוֹת שַׂעֲרוֹתֶיהָ הַלְּבָנוֹת שֶׁיָּרְדוּ עַל מִצְחָהּ הַקָּמוּט.

– אֲנִי אָנוּס! קוֹל אֱלֹהִים הוּא הַדּוֹבֵר בִּלְבָבִי; הוּא מְצַוֵּנִי לָלֶכֶת.

– אִם כֵּן אֵפוֹא, אֵלֵךְ גַּם אֲנִי עִמְּךָ. אֵל כָּל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֵלֵךְ גַּם אָנִי.

– לֹא, לֹא; אַתְּ לֹא תוּכְלִי לְהִתְעַנוֹת עִמִּי יַחַד בָּעֵת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי לְבַדִּי אֶשָּׂא וְאֶסְבֹּל.

– וּלְבָבֵךְ יִתְּנֵנִי לְעָזְבַנִי פֹה גַלְמוּדָה, בּוֹדֵדָה לְנַפְשִׁי?

הִיא הִבִּיטָה אֵלָיו בְּתַחֲנוּנִים, אַךְ הוּא לֹא יָכֹל לִרְאוֹתָהּ הֵיטֵב, כִּי עֵינָיו כֻסּוּ בְאֵד שֶׁל דְּמָעוֹת נִגָּרוֹת בְּלִי הֶרֶף. אָז עָבַר עוֹד פַּעַם כִּבְרַק־אוֹר בְּמֵעֲמַקֵּי־נַפְשׁוֹ הַקּוֹדֶרֶת וַיְחַבֵּק אֶת רַעֲיָתוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו, וְלֶחְיֵיהֶם הָרְטֻבּוֹת מִדִּמְעָה נָגְעוּ יָחַד, עֲבָרָם הָעֶצֶב הַקּוֹדֵר, נִשְׁכַּח וְנֶעְלַם כִּמְעַט כָּלָּה. כָּל אַרְבָּעִים שְׁנוֹת חַיֵּיהֶם יַחַד הָיוּ לִנְקֻדָּה קְטַנָּה וְכֵהָה מְאֹד. הַדְּמָמָה הַמַּעֲצִיבָה, שֶׁאָרְכָה אַרְבָּעִים שָׁנָה, פָסְקָה, וְאַהֲבָה חַמָּה, אַהֲבַת אֱמֶת, חִבְּרָה לְסוֹף אֶת נַפְשׁוֹתֵיהֶם.

אַחֲרֵי עֲבֹר רִגְעֵי־הָעֹנֶג הָרִאשׁוֹנִים בְּחַיֵּיהֶם, הִגִּישׁ מֶנְדִּיל אֶת כִּסְאוֹ אֶל הַשֻּׁלְחָן וַיֵּשֶׁב לִכְתֹּב אֵיזֶה מִכְתָּב בְּעִבְרִית, אֲשֶׁר שָׂמָהוּ אַחֲרֵי־כֵן בְּאַרְגַּז הַפּוֹסְתָּה. וּבִינָה יָשְׁבָה עַל מְקוֹמָהּ וַתּוֹסֶף לְתַקֵּן אֶת הַבֶּגֶד הַבָּלֶה. מַשַּׁק גִּזְעֵי־הָעֵצִים שֶׁעַל הָאָח חָדַל וּלְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ הַכְּחֻלּוֹת וְהָאֲדַמְדַּמּוֹת הִתְחַבְּרוּ וַתִּהְיֶינָה לְלַהֲבַת־אֵשׁ אַחַת גְּדוֹלָה מְאִירָה וּמְחַמֶּמֶת. מְטוּטֶלֶת הַשָּׁעוֹן הוֹסִיפָה לְהִתְנוֹעֵעַ וּלְתַקְתֵּק כְּבָרִאשׁוֹנָה; אַךְ אֵיזֶה דָבָר חָדָשׁ, נָעִים וְקָדוֹשׁ בָּא פִתְאֹם בְּחַיֵּיהֶם.

כַּאֲשֶׁר שָׁבָה מִרְיָם מִן הַתֵּאַטְרוֹן, הֵבִיאָה הַחַדְרָה אֵיזוּ רוּחַ קָרָה מִן הַחוּץ. בִּינָה קָמָה וְסָגְרָה אֶת הַדֶּלֶת. אַחֲרֵי כֵן הִגִּישָׁה לְמִרְיָם אֶת אֲרוּחָתָהּ. הַפַּעַם לֹא מוֹלְלָה עוֹד בְּרַגְלֶיהָ עַל הָרִצְפָּה.

וּלְמָחֳרָת הָעֶרֶב הַהוּא, כַּאֲשֶׁר יָשְׁבוּ כָּל בְּנֵי בֵית חַיִּימְ’ס לַשֻּׁלְחָן לַאֲרֻחַת הַבֹּקֶר, קִבֵּל חַיִּימְ’ס הַזָּקֵן מִכְתָּב בַּפּוֹסְטָה הָרִאשׁוֹנָה. בִּמְנוּחָה שְׁלֵמָה הֵסִיר אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם מֵעַל חָטְמוֹ וַיְנַקֵּם וַיְשַפְשְפֵם וַיְשִׁיבֵם לִמְקוֹמָם עַל חָטְמוֹ; וְאַחֲרֵי הַשְׁלִיכוֹ מִבְּלִי מֵשִׂים אֶת הַמַּעֲטָפָה עַל הָאָח, הֵחֵל לִקְרֹא אֶת הַמִּכְתָּב; אַחֲרֵי קָרְאוֹ בוֹ שׁוּרוֹת אֲחָדוֹת, הִתְפָּרְצָה מִפִּיו קְרִיאַת תִּמָּהוֹן וְהַמִּכְתָּב נָפַל מִיָּדוֹ.

– מַה־זֶּה, מַה־זֶּה, אַבָּא? – קָרָא דָנִיֵּאל. גַּם מִרְיָם הִבִּיטָה אֶל אָבִיהָ בִשְׁאֵלָה.

– בָּרוּךְ הַשֵּׁם! – קָרָא הַזָּקֵן וַיִּדֹּם.

– אֲבָל מַה־זֶּה? אֱמָר־נָא! – קָרְאָה הַזְּקֵנָה בְהִתְרַגְּשׁוּת לֹא־רְגִילָה. וּפְנֵי מִרְיָם אָדְמוּ גַּם הֵם מֵהִתְרַגְּשׁוּת־רוּחָהּ וַתִּיף מְאֹד

– אָחִי הַיּוֹשֵׁב בְּאַמֶרִיקָה זָכָה בַגּוֹרָל אֶלֶף לִטְרָה וְהוּא קוֹרֵא לִי וּלְבֵינָה לָבֹא אֵלָיו וְלִחְיוֹת עִמּוֹ יָחַד.

– אָחִיךְ הַיּוֹשֵׁב בְּאַמֶּרִיקָה! – קָרְאוּ דָנִיֵּאל וּמִרְיָם מִשְׁתּוֹמְמִים מְאֹד.

– וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי אֲפִילוּ, כִּי יֵשׁ לְךָ אָח בְּאַמֶּרִיקָה! – הוֹסִיפָה מִרְיָם.

– כַּאֲשֶׁר הָיָה עָנִי, לֹא הָיָה מַה לְדַבֵּר עַל אֹדוֹתָיו – עָנָה הַזָּקֵן בְּהִתּוּל – אֲבָל אֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלָיו לְעִתִּים קְרוֹבוֹת. אֲנִי וְהוּא בָאנוּ הֵנָּה יַחַד, אַךְ חֶבְרַת הַצְּדָקָה שָׁלְחָה אוֹתוֹ עִם עוֹד נוֹדְדִים רַבִּים לְאַמֶּרִיקָה.

– אוּלָם אַתָּה לֹא תֵּלֵךְ אֵלָיו, אַבָּא! – קָרָא דָנִיֵּאל.

– וּמַדּוּעַ לֹא אֵלֵךְ? אֲנִי חָפֵץ לִרְאוֹת אֶת אָחִי בְטֶרֶם אָמוּת.

– אֲבָל אֶלֶף לִטְרָה אֵינֶנּוּ סְכוּם עָצוּם כְּלַל – לֹא הִתְאַפְּקָה מִרְיָם מֵהָעִיר.

מַר חַיִּימְ’ס הַזָּקֵן חָשַׁב אֶת הַסְּכוּם הַזֶּה לְהוֹן עָצוּם מְאֹד, אַךְ עַתָּה הִצְטַעֵר מְאֹד עַל אֲשֵׁר לֹא זִכָּה אֶת אָחִיו בִּזְכִיָּה יוֹתֵר גְּדוֹלָה.

– הַסְּכוּם הַזֶּה יַסְפִּיק בְּכָל אוֹפָן לְמִחְיָה

לִשְׁלָשְׁתֵּנוּ – לוֹ, לְבֵינָה וְלִי; כִּי אִשְׁתּוֹ מֵתָה עָלָיו וּבָנִים אֵין לוֹ.

– הֲתַחְשֹׁב בֶּאֱמֶת לָלֶכֶת לְאַמֶּרִיקָה? – קָרָא דָנִיֵּאל, אֲשֶׁר לִבּוֹ לֹא נְתָנָהוּ לְהַאֲמִין בַּדָּבָר הַזֶּה: –

וּמֵאַיִן תִּקַּח לְךָ כֶּסֶף לְהוֹצָאוֹת הַדֶּרֶךְ?

– קְרָא־נָא – עָנָהוּ מֶנְדִּיל, בְּהוֹשִׁיטוֹ לוֹ אֶת הַמִּכְתָּב – הוּא מַבְטִיחֵנִי לִשְׁלֹחַ לִי אֶת הַהוֹצָאוֹת.

– אֲבָל הוּא כָתוּב עִבְרִית – קָרָא דָנִיֵּאל בְּאָחֲזוֹ אֶת הַמִּכְתָּב מְהֻפָּךְ.

– הַאֵינְךָ יוֹדֵעַ לִקְרֹא עִבְרִית? – שָׁאַל הַזָּקֵן.

– יָדַעְתִּי לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת. זְכוּרַנִי, כִּי לִמַּדְתַּנִי כְּתֹב וּקְרֹא עִבְרִית. אַךְ בְּמֶשֶׁךְ הָעֵת לֹא הִסְפַּקְתִּי לַחֲזֹר עַל לְמוּדֵי בְּעִבְרִית. צְחוֹק פָּרַץ מִפִּיו וַיִּמְסֹר אֶת הַמִּכְתָּב לְמִרְיָם, אֲשֶׁר הִבִּיטָה בוֹ רֶגַע, וְעֵינֶיהָ הֵפִיקוּ רָצוֹן בַּהֲשִׁיבָהּ אוֹתוֹ לְאָבִיהָ.

– דּוֹד עָשִׁיר כָּזֶה הָיָה צָרִיךְ לִשְׁלֹחַ אֵיזוֹ תְשׁוּרָה גַּם לִבְנֵי אָחִיו – הֵעִירָה מִרְיָם בְּהִתּוּל מָהוּל בִּרְצִינוּת.

– וְאוּלַי גַּם יַעֲשֶׂה אֶת זֹאת. בְּבוֹאִי לְאַמֶּרִיקָה וְסִפַּרְתִּי לוֹ, מַה־טּוֹבָה וּמַה־יָּפָה אַתְּ, בִּתִּי – עָנָה מֶנְדִּיל בְּרָצוֹן.

בַּבֹּקֶר הַזֶּה הָיוּ מַר וּמְרַת חַיִּימְ’ס שְׂמֵחִים וְעַלִּיזִים.

– וּמַה־מְּאֹד שְׂמֵחָה אַתְּ, אִמִּי, הַיּוֹם הַזֶּה! –קָרָא דָנִיֵּאל – הֲכָכָה יִנְעַם לָךְ לְהִפָּרֵד מִבָּנֶיךָ?

– אֲנִי חָפַצְתִּי תָמִיד לִרְאוֹת אֶת אַמֶּרִיקָה – עָנַתּוּ הַזְּקֵנָה בְּבַת־צְחוֹק עַל שְׂפָתֶיהָ – שָׁם אֲקַוֶּה לְהִתְרָאוֹת עִם אֶחָד מִמַּכִּירַי הַיְשָׁנִים־הַטּוֹבִים. הִיא שָׁלְחָה אֶת מַבָּטָהּ אֶל אִישָׁהּ וְעֵינוֹ הַכֵּהָה עָנְתָה גַם הִיא לְעֻמָּתָהּ בְּמַבַּט אַהֲבָה.

– אֲבָל אִי־אֶפְשָׁר הַדָּבָר! – קָרָא דָנִיֵּאל

בְּהִתְרַגְּשׁוּת עַזָּה – וַאֲנִי מַאֲמִין, כִּי כָל דְּבַר הַמִּכְתָּב אֵינוֹ אֶלָּא מַעֲשֵׂה־עָרְמָה וְלֹא יוֹתֵר

– מֶנְדִּיל הֵחֵל לִגְמֹא מַהֵר אֶת כּוֹס הַקַּהֲוָה.

– מַעֲשֵׂה עָרְמָה! – רָטַן הַזָּקֵן מִתּוֹךְ הַכּוֹס.

– כֵּן, אֲנִי מַאֲמִין, כִּי אִישׁ אֶחָד חָפֵץ לְהָתֵל בְּךָ וְלֹא יוֹתֵר.

– הֲבָלִים! – קָרָא מֶנְדִּיל, בְּשִׂימוֹ אֶת כּוֹסוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן וַיִּקַּח אֶת הַמִּכְתָּב בְּיָדוֹ – הַאִם אֵינֶנִּי מַכִּיר אֶת כְּתַב־יָדוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָחִי? וּמִלְּבַד זֶה, מִי זֶה יָכֹל לָדַעַת אֶת הַפְּרָטִים מִמִּקְרֵי־חַיַּי בְּעָבָר, הַנִּזְכָּרִים בַּמִּכְתָּב, אִם לֹא אָחִי כְתָבוֹ?

דָּנִיֵּאל חָדַל לְהִתְוַכֵּחַ, אַךְ נִשְׁאַר בַּבַּיִת גַּם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָלְכָה מִרְיָם לַעֲבוֹדָתָהּ בְּבֵית־הַסֵּפֶר.

– תֵּכֶּף אֶכְתֹּב לְיַעֲקֹב, כִּי נָכוֹן אֲנִי לַעֲשׂוֹת חֶפְצוֹ – הוֹסִיף הָאָב – וּמַה־טּוֹב, כִּי שָׂכַרְנוּ לָנוּ אֶת דִּירָתֵנוּ לְשָׁבוּעוֹת, וְעַל כֵּן יָכֹל תּוּכְלוּ עַל נְקַלָּה לִשְׂכֹּר לָכֶם דִּירָה אַחֶרֶת, אִם הִיא גְדוֹלָה יוֹתֵר מִדַּי לְךָ וּלְמִרְיָם. וּבְנוֹגֵעַ לְמִרְיָם הִנֵּה סָמוּךְ לִבִּי וּבָטוּחַ, כִּי תִהְיֶה לָהּ לְאָח טוֹב וְתָשִׂים עֵינְךָ עָלֶיהָ לְטוֹבָה. הַאֵין זֹאת, דָּנִיֵּאל?

דָּנִיֵּאל הֵחֵל עוֹד פַּעַם לְהִתְנַגֵּד לְחֶפְצוֹ, אַךְ הַזָּקֵן עָמַד עַל דַּעְתּוֹ, וַיֹּאמֶר:

– אָחִי הוּא בוֹדֵד וְעָזוּב לְנַפְשׁוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לָבוֹא הֵנָּה, כִּי חוֹלֶה הוּא. וּמִלְּבַד זֶה, מַה לּוֹ לַעֲשׂוֹת פֹּה בְאַנְגְּלִיָּה? וְאִמְּךָ, כַּמּוּבָן, לֹא תַּחְפֹּץ לְהִפָּרֵד מִמֶּנִּי. אוּלַי אֶצְלַח לְהַטּוֹת אֶת לֶב אָחִי לִנְסֹעַ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְאָז נְבַלֶּה אֶת שְׁאֵרִית יָמֵינוּ בִירוּשָׁלַיִם, שֶׁזֶּה הָיָה תָמִיד מַשְׂאַת־נַפְשִׁי, כַּאֲשֶׁר יָדָעְתָּ.

וְגַם הָאָב וְגַם הַבֵּן לֹא הִזְכִּירוּ הַפַּעַם אֶת שֵׁם בַּתְיָה סֻכֶּרְמַן.

– לָמָּה זֶה תִתְרַגֵּשׁ וְתִצְטַעֵר כָּכָה עַל נְסִיעַת הוֹרֵינוּ לְאַמֶּרִיקָה? – אָמְרָה מִרְיָם לְדָנִיֵּאל בְּעֶרֶב הַיּוֹם הַהוּא – לְדַעְתִּי, אַךְ טוֹב לָנוּ וְלָהֶם כִּי נִמְצָא לָנוּ גוֹאֵל, אֲשֶׁר יוֹרִישֵׁנוּ בְמוֹתוֹ אֵיזֶה סְכוּם כֶּסֶף – דָּבָר, אֲשֶׁר לֹא פִלַּלְנוּ מֵעוֹדֶנּוּ; וּמְאֹד יִנְעַם לִי לְסַפֵּר אֶת זֹאת לִרְעוֹתַי.

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְאַחַר הַתְּפִלָה בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת נִגַּשׁ מֶנְדִּיל אֶל בֶּלְקוֹבִיץ וַיֹּאמֶר לוֹ:

– אוּלַי תּוּכַל לְהַלְווֹתֵנִי שֵׁשׁ לִטְרוֹת? בֶּלְקוֹבִיץ כְּמוֹ נִבְהַל לְמִשְׁמַע אָזְנָיו.

– שֵׁשׁ לִטְרוֹת! – קָרָא בְתִמָּהוֹן.

– כֵּן, אֲנִי חָפֵץ לָלֶכֶת לְאַמֶּרִיקָה עִם אִשְׁתִּי. וַאֲנִי דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כְּמִבֶּן־עִיר, כִּי תִּתְקַע לִי אֶת כַּפֶּךָ, אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד לְאִישׁ מִכָּל אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַפָּעַם. אֲנִי וּבִינָה מָכַרְנוּ אֵיזֶה חֲפָצִים, שֶׁנָּתְנוּ לָנוּ בְנֵינוּ לִתְשׁוּרָה, אַף חָשַׁבְנוּ וּמָצָאנוּ, כִּי אִם יִהְיוּ בְיָדֵינוּ עוֹד שֵׁשׁ לִטְרוֹת, יַסְפִּיק לָנוּ כַסְפֵּנוּ לְהוֹצָאוֹת הַדֶּרֶךְ וּלְמִחְיָה בַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים עַד אֲשֶׁר אֶמְצָא לִי עֲבוֹדָה.

– אֲבָל שֵׁשׁ לִטְרוֹת הוּא סְכוּם הָגוּן מְאֹד! וְגַם בְּלִי כָל עַרְבוּת וּבִטָּחוֹן – קָרָא בֶּלְקוֹבִיץ, בְּמָעֲכוֹ בְיָדוֹ אֶת כּוֹבָעוֹ הַבָּלֶה.

– יָדַעְתִּי, יָדַעְתִּי, כִּי כֵּןּ הוּא, אַךְ עֵדִי בַמָּרוֹם, כִּי אֶשְׁתַּדֵּל לְהָשִׁיב לְךָ אֶת הַכֶּסֶף עַד הַפְּרוּטָה הָאַחֲרוֹנָה. וְאִם יִקְרַב יוֹמִי לָמוּת בְּטֶרֶם אוּכַל לְהָשִׁיב לְךָ אֶת חוֹבֶךָ, הִנְנִי מַבְטִיחֲךָ, כִּי אֲצַוֶּה לִבְנִי לְדָנִיֵּאל לְהָשִׁיב לְךָ אֶת הַכֶּסֶף. הֲלֹא יָדַעְתָּ אֶת דָּנִיֵּאל, כִּי אִישׁ טוֹב וְיָשָׁר הוּא מֵאֵין כָּמוֹהוּ.

– אַךְ מֵאַיִן אֶקַּח לְךָ שֵׁשׁ לִטְרוֹת? – קָרָא דֹב בֶּלְקוֹבִיץ – וַאֲנִי חַיָּט עָנִי וּבִתִּי עוֹמֶדֶת לְהִנָּשֵׂא בְקֶרֶב הַיָּמִים. זֶה סְכוּם גָּדוֹל מְאֹד – עַל דִּבְרָתִּי. מֵעוֹדִי לֹא הִלְוִיתִי לְאִישׁ הַלְוָאָה גְדוֹלָה כָזוּ, גַּם לֹא עָרַבְתִּי בְּעַד חוֹב גָּדוֹל כָּזֶה

מֶנְדִּיל הוֹרִיד אֶת רֹאשׁוֹ לָאָרֶץ; שְׁנֵיהֶם הֶחֱשׁוּ רְגָעִים מִסְפָּר, וְדֹב הֶעֱמִיק בְּמַחְשְׁבוֹתָיו.

– אֲנִי אַגִּיד לְךָ אֶת אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה – קָרָא דֹב לְאַחֲרוֹנָה – אַלְוְךָ חָמֵשׁ לִטְרוֹת, אִם יַסְפִּיק לְךָ הַסְּכוּם הַזֶּה לְהוֹצָאוֹתֶיךָ.

פְּנֵי מֶנְדִּיל אוֹרוּ מִשִּׂמְחָה וְאַנְחַת־רְוָחָה פָרְצָה מִלִּבּוֹ.

– ד' יִגְמָלְךָ עַל טוּב לִבֶּךָ! – קָרָא בְרֶגֶשׁ וַיְחַבֵּק אֶת יְדֵי מֵיטִיבוֹ – וַאֲנִי כְבָר אֶמְצָא לִמְכֹּר דְּבַר־מָה וּלְמַלֵּא אֶת הַלִּטְרָה הַחֲסֵרָה לִי.

ומֶנְדִּיל וּבִינָה שָׂמוּ לַדֶּרֶךְ פַּעֲמֵיהֶם לַעֲבֹר אָרְחוֹת יַמִּים וּלְהָחֵל לִחְיוֹת חַיִּים חֲדָשִׁים בָּאָרֶץ הַחֲדָשָׁה. דָּנִיֵּאל לִוָּה אוֹתָם עַד לִיבֶרְפּוֹל, וּמִרְיָם אָמְרָה, כִּי לֹא קִבְּלָה רִשָּׁיוֹן מִמְּנַהֶלֶת בֵית־הַסֵּפֶר לְבַטֵּל יוֹם אֶחָד מֵהַלִּמּוּדִים; וְאוּלַי מֵאֲנָה גַם לְבַקֵּשׁ אֶת הָרִשָּׁיוֹן, כִּי זָכְרָה אֶת גַּעֲרַת הַמְנַהֶלֶת בְּאֶסְתֵּר אַנְסִיל.

בְּבֹקֶר קַר וּמְעֻנָּן עָלוּ מֶנְדִּיל וְאִשְׁתּוֹ וְגַם דָּנִיֵּאל עִמָּם עַל מִכְסֵה הָאֳנִיָּה, הַנְּכוֹנָה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ. אָז נָשַׁק מֶנְדִּיל אֶת מֵצַח בְּנוֹ וַיֹּאמֶר בְּקוֹל נִפְסָק לִרְגָעִים:

– שָׁלוֹם לְךָ, בְּנִי; הֱיֵה מְאֻשָּׁר בְּחַיֶּיךָ, בְּנִי יַקִּירִי! – הוּא חָפֵץ מְאֹד, אַךְ לֹא עָרַב אֶת לִבּוֹ, לְהַגִּיד: “בְּחֶבְרַת בַּתְיָה סֻכֶּרְמַן אֲהוּבָתֶךָ”. אַךְ לִבּוֹ הָגָה בְרָכָה גַם לְכַלָּתוֹ הָעֲתִידָה.

דָּנִיֵּאל הֵסֵב אֶת פָּנָיו מִמֶּנּוּ וְהוּא עָצוּב מְאֹד, אַךְ הַזָּקֵן נָגַע בִּכְתֵפוֹ וַיּוֹסֶף בְּקוֹל רוֹעֵד:

– הֲלֹא תִּסְלַח לִי, בְּנִי, עַל הַמִּשְׂרַה הַקָּשָׁה וְהַדַּלָּה, אֲשֶׁר נָשָׂאתָ בִּשְׁבִילִי?

– אַל־נָא, אַל־נָא, אָבִי! – עָנָהוּ דָּנִיֵּאל בְּקוֹל רוֹעֵד גַּם הוּא.

– הָיֹה תִּהְיֶה, בְּנִי, יְהוּדִי נֶאֱמָן, גַּם אַחֲרֵי הִפָּרְדִי מִמְּךָ, יַקִּירִי – קָרָא הַזָּקֵן וְעֵינָיו רְטֻבּוֹת מִדִּמְעָה.

– בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם, אָבִי – עָנָהוּ דָּנִיֵּאל.

וּמֶנְדִּיל פָּנָה אֶל בִּינָה וַיִּשַּׁק לָהּ וַיֵּבְךְּ וְגַם הִיא בָכְתָה, אַךְ פְּנֵי הַזּוּג הַזָּקֵן הַזֶּה הֵפִיקוּ אֹשֶׁר מִבְּעַד הַדְּמָעוֹת, אֲשֶׁר זָרְמוּ עֲלֵיהֶם וְדָנִיֵּאל עָמַד זְמַן רַב עַל הַחֹף, עַד אֲשֶׁר הֵרִימָה הָאֳנִיָּה אֶת עָגְנָה וַתָּחֵל לָנוּעַ לְאַט לְאַט בֵּין הַגַּלִּים הָעַלִּיזִים, עַד אֲשֶׁר נֶעֶלְמָה מֵעֵינָיו. וְאִישׁ לֹא יָדַע וְלֹא הִרְגִּישׁ אֶת אֲשֶׁר הִרְגִישׁ הַזּוּג הַמְאֻשָּׁר הַזֶּה בַּיָּמִים הָאֵלֶּה, אַחֲרֵי עֲבֹר אַרְבָּעִים שְׁנוֹת עָמָל לַחֲתֻנָּתָם.

______________

בִּינָה חַיִּימְ’ס מֵתָה כִשְׁנָתַיִם אַחֲרֵי בוֹאָם לְאַמֶּרִיקָה, וּמַר חַיִּימְ’ס הַזָּקֵן נָשַׁק בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה אֶת עַפְעַפֶּיהָ הַסְּגוּרוֹת. וְאָז כַּאֲשֶׁר נִשְׁאַר בָּדָד וְגַלְמוּד בָּעוֹלָם, מָכַר אֶת כָּל אֲשֶׁר הָיָה לוֹ וַיִּשְׁלַח לְבֶלְקוֹבִיץ אֶת חוֹבוֹ עִם לִטְרָה אַחַת רִבִּית, אֲשֶׁר לֹא דָרַשׁ מִמֶּנּוּ; וְהוּא חָגַר אֶת מָתְנָיו וַיִּסַּע אֶל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, לִירוּשָׁלַיִם הָעִיר, אֲשֶׁר הָיְתָה כָל תִּקְוָתוֹ, כָּל חֲלוֹמוֹ בַחַיִּים.

אוּלָם טוֹב הָיָה לַזָּקֵן, לוּ נִשְׁאַר חֲלוֹמוֹ הַנָּעִים הַזֶּה אַךְ חֲלוֹם. רָאֹה רָאָה מֶנְדִּיל אֶת הָרֵי־יְהוּדָה וְאֶפְרַיִם, אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶת הַר הַמּוֹרִיָה, מְקוֹם־הַמִּקְדָּשׁ, יַד אֲבִישָׁלוֹם, בְּרְכַת שְׁלֹמֹה וְאֶת כָּל אֲשֶׁר חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ לִרְאוֹת עוֹד בִּימֵי־נְעוּרָיו – אַךְ לֹא זוּ הִיא הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם, אֲשֶׁר חָזָה לוֹ תָמִיד בְּדִמְיוֹנוֹ. אָמְנָם הַר הַמּוֹרִיָה עוֹדֶנּוּ עַל מְכוֹנוֹ, אַךְ מַה־יִּתְנוֹסֵס עָלָיו? מִסְגַּד עוֹמָר²⁷ וּמִמִּקְדַּשׁ אֱהלֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נִשְׁאַר אֶלָּא כְתֵל חָרֵב אֶחָד.

וּבְכָל יוֹם שִׁשִּׁי הָלֹךְ יֵלֵךְ מֶנְדִּיל לְהַסִּיךְ אֶת נֶסֶךָ דִּמְעוֹתָיו עַל הָאֲבָנִים הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁל הַכֹּתֶל הֶחָרֵב הַזֶּה וּלְנַשְּׁקָן מִנְּשִׁיקוֹת פִּיו; וּבְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה עַד הֵאָסְפוֹ אֶל אֲבוֹתָיו הָיָה קוֹרֵא בְכָל לֵיל־פֶּסַח בְּדִמְעוֹת עֵינַיִם: לְשָׁנָה הַבָּאָה – בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה!

הַפֶּרֶק הַשִּׁבְעָה־עָשָׂר: לֵיל־הַשַּׁבָּת.

הָרַב רַבִּי שְׁמוּאֵל הִנֵּה שָׁב עַתָּה מִבֵּית הַתְּפִלָּה וּמַלְכִּי־צֶדֶק מְלַוֵּהוּ בְדַרְכּוֹ הַקְּצָרָה. אַחֲרֵיהֶם מִתְנַהֵל בַּעֲצַלְתַּיִם לֵיבֶּל בֵּן הָרַב וְלִימִין שְׁמוּאֵל הוֹלֵךְ אֱלִיפָז שׁוֹחוֹבְסְקִי, יְהוּדִי פּוֹלַנִּי עָנִי וּקְרוּעַ בְּגָדִים, אֲשֶׁר הִזְמִינוֹ רַבִּי שְׁמוּאֵל לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב, כְּדֶרֶךְ כָּל יְהוּדִי נֶאֱמָן, הַמַּרְאֶה בְפֹעַל אֶת הַשִּׁוּוּי וְהָאַחֲוָה הַשּׂוֹרְרִים בְּקֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹ וְהַשָּׂמֵחַ בְּכָל לֵב לְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת בְּאוֹרֵחַ עָנִי, שֶׁיֹּאכַל עַל שֻׁלְחָנוֹ וְיִתְעַנֵּג מִבִּרְכַּת ד' אֲשֶׁר נָתַן לוֹ.

– וּבְכֵן הַתְּדַבֵּר אֵפוֹא אֶל בִּתֶּךָ? – הִמְשִׁיךְ מַלְכִּי־צֶדֶק אֶת שִׂיחָתוֹ עִם רַבִּי שְׁמוּאֵל – אֱמָר־נָא לָהּ, כִּי כָּל מַה שֶׁכָּתַבְתִּי לָהּ אֵינוֹ אַף אֶחָד מֵרְבָבָה מִכָּל אֲשֶׁר יִרְחַשׁ לָהּ לְבָבִי; כִּי הִיא שִׁמְשִׁי בַיּוֹם, יְרֵחִי וְכוֹכָבִי בַלַּיְלָה; כִּי שְׁנֵי דְרָכִים לִי: דֶּרֶךְ הַחַיִּים עִמָּהּ וְדֶרֶךְ הַמָּוֶת בִּלְעָדָהּ! כִּי אֵין לִי בְעוֹלָמִי אֶלָּא הִיא וְאַהֲבָתִי אוֹתָהּ; כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת, לִכְתֹּב וְלַחְשֹׁב מְאוּמָה בִלְעָדָהּ; כִּי לֹא אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינַי בַלַּיְלָה וְאֹכֶל לְחִכִּי בַּיּוֹם; כִּי בְעַד צְחוֹק־חֵן אֶחָד אָשִׁיר לָהּ שִׁירֵי־אַהֲבָה גְּדוֹלִים וְנִפְלָאִים… הֲתַגִּיד לָהּ אֶת כָּל אֵלֶּה?

– הַגֵּד אַגִּיד לָהּ – עָנָהוּ רַבִּי שְׁמוּאֵל – בְּחָתָן כָּמוֹךָ יִשְׂמַח לֵב כָּל אִישׁ. אַךְ הָעַלְמָה אֵינָהּ נוֹטָה חֶסֶד לַמְבַקְּשִׁים אֶת יָדָהּ וּמַה גַּם לְךָ, הַזָּקֵן מִמֶּנָּה בְּאַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

– כִּי אָז תִּהְיֶה אַהֲבָתִי אוֹתָהּ גְּדוֹלָה כִפְלַיִם מֵאַהֲבַת יַעֲקֹב אָבִינוּ לְרָחֵל. הֲלֹא כָתוּב, כִּי שֶׁבַע הַשָּׁנִים שֶׁעָבַד אֶת לָבָן הָיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ. וּבְעֵינַי תִּהְיֶינָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה כְיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתִי אֶת חַנָּה.

רַבִּי שְׁמוּאֵל צָחַק בְּקוֹל לְשֵׁמַע הוֹכָחָתוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר־הָאוֹהֵב, וַיֹאמֶר:

– הִנֵּה אָמַרְתָּ הַפַּעַם כַּאֲשֶׁר עָנָה אַחַד הַחֲתָנִים, בֶּאֱמֹר לוֹ, כִּי הוּא זָקֵן מִן הָעַלְמָה כַלָּתוֹ הַיָּפָה בְעֶשְׂרִים שָׁנָה: – אֲבָל כַּאֲשֶׁר אַךְ אַבִּיט אֵלֶיהָ, אֶצְעַר בְּעֶשֶׂר שָׁנִים, וְכַאֲשֶׁר תַּבִּיט הִיא אֵלַי, תִּזְקַן בְּעֶשֶׂר שָׁנִים, וְאָז נִשְׁוֶה שְׁנֵינוּ יָחַד. פִּינְחָס מַלְכִּי־צֶדֶק שָׂחֵק בְּכָל לֵב לְדִבְרֵי הָרַב, וַיֹּאמֶר: – בְּכָל זֹאת אֲקַוֶּה, כִּי תְדַבֵּר עָלַי טוֹבוֹת בְּאָזְנֵי בִתֶּךָ. הַאַף אֵין זֹאת?

– אֲבָל הֲיֵשׁ לְךָ מָקוֹר נֶאֱמָן לְמִחְיָתְךָ כַּאֲשֶׁר תִּשָּׂא אִשָּׁה?

– הַאִם לֹא תַּסְפִּיק לִי עֲבוֹדָתִי בַסַּפְרוּת לִמְקוֹר פַּרְנָסָתִי? אִם אֵין חוֹשְׁבִים וְתוֹמְכִים אֶת סַפְרוּתֵנוּ וְסוֹפְרֶיהָ בְאַנְגְּלִיָּה, נֵלֵךְ לָנוּ מִזֶּה – נָשׁוּב לְאֶרֶץ־מוֹלַדְתֶּךָ, רַבִּי שְׁמוּאֵל, לְעֶרֶשׂ הַחָכְמָה וְהַסַּפְרוּת.

עוֹד רַבּוֹת, רַבּוֹת דָּבָר הַמְּשׁוֹרֵר בְּאָזְנֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל, אַךְ קוֹלוֹ הָרָם וּדְבָרָיו הָרוֹעֲשִׁים הָיוּ לָרַב כְּקוֹל הָרַעַם וְהָרוּחַ הַסּוֹעֵר בַּחוּץ לָאִישׁ הַיּוֹשֵׁב בִּמְנוּחָה בְחֶדְרוֹ וּמְנַמְנֵם לִפְנֵי הָאָח הַבּוֹעֶרֶת. נַפְשׁוֹ הָרַכָּה הִרְגִּישָׁה מֵרֹאשׁ אֶת מְנוּחַת הַשַּׁבָּת הַנְּעִימָה, הַמְחַכָּה לוֹ בִמְעוֹנוֹ, מְעוֹן הַשָּׁלוֹם. יְמֵי־הַמַּעֲשֶׂה וְהַדְּאָגָה עָבְרוּ וְיוֹם הַמְּנוּחָה בָא. וְהִנֵּה הוּא עוֹבֵר כָּעֵת דֶּרֶךְ הָרְחוֹבוֹת הַצָּרִים, אֲשֶׁר נִדְמוּ לוֹ, כְּמוֹ לָבְשׁוּ גַם הֵם מַחְלְצוֹת הַשַּׁבָּת; בַּכֹּל מְנוּחָה, בַּכֹּל עֹנֶג וָנַחַת, וּבְאָזְנָיו מְצַלְצֵל קוֹל־נֹעַם:

– לְכָה, דּוֹדִי, לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה! וּלְבָבוֹ מָלֵא חֹם רַב, אַהֲבָה לְכָל הַיְצוּר, לְכָל הַבְּרִיאָה הַגְּדוֹלָה וְהַנִּפְלָאָה, אֲשֶׁר נִגְלְתָה לְעֵינָיו בְיִפְעָה נְעִימָה, בְּקֶסֶם־הוֹד נִפְלָא. כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל בֵּיתוֹ, רָאָה אֶת הָאוֹר הַנָּעִים, הַשָׁפוּךְ בִּמְעוֹנוֹ מִן הַנֵּרוֹת הַמְּאִירִים כַּכּוֹכָבִים בִּרְקִיעַ־הַתְּכֵלֶת.

הוּא קָרָא גַם לְפִינְחָס לָסוּר אֶל מְעוֹנוֹ, אַךְ הַמְּשׁוֹרֵר מָצָא לְטוֹב לוֹ לְהוֹקִיר אֶת רַגְלָיו מִבֵּית אֲהוּבָתוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ הָלְאָה לְדַרְכּוֹ.

הָרַב נָשַׁק אֶת הַמְּזוּזָה, אֲשֶׁר מִחוּץ לַבַּיִת, וְאֶת בִּתּוֹ, אֲשֶׁר קִדְּמָה אֶת פָּנָיו בִּפְנִים הַחֶדֶר.

וּבַחֶדֶר מְנוּחָה וְנִקָּיוֹן. שְׁנֵי נֵרוֹת שַׁעֲוָה גְדוֹלִים תְּקוּעִים בִּמְנוֹרוֹת־כֶּסֶף גְּדוֹלוֹת וְעָבוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן, הַמְּכֻסֶּה בְמַפָּה לְבָנָה כַּשֶּׁלֶג וּנְקִיָּה מִכָּל כָּתֶם. הִנֵּה קַעֲרַת הַדָּגִים הַצְּלוּיִים וּמְפֹאָרִים בִּירַק פִּטְרוּשְלִין²⁸, שְׁתֵּי הַחַלּוֹת, הָאֲפוּיוֹת מַעֲשֵׂה מִקְלַעַת, מְשׁוּחוֹת בְּחֶלְמוֹן וּפְזוּרוֹת בְּקֶצַח²⁹ וּמְכֻסּוֹת בְּמַפָּה קְטַנָּה הָרְקוּמָה מִלִּים עִבְרִיּוֹת וּבַקְבּוּק הַיַּיִן וְהַכּוֹס לְקִדּוּשׁ.

הַמַּחֲזֶה הַזֶּה הָיָה יָשָׁן וְחָדָשׁ בְּכָל פַּעַם לְרַבִּי שְׁמוּאֵל. הוּא נִשְׁנֶה וְחוֹזֵר בְּכָל לֵיל־שַׁבָּת, וּבְכָל פַּעַם הוּא עוֹשֶׂה עָלָיו רֹשֶׁם נָעִים כִּמְקוֹר כָּל בְּרָכָה וָעֹנֶג.

– שַׁבַּת־שָׁלוֹם, שִׂמְחָה! – קָרָא רַבִּי שְׁמוּאֵל.

– שַׁבַּת־שָׁלוֹם, שְׁמוּאֵל! – עָנְתָה שִׂמְחָה.

עֵינֶיהָ הִזְהִירוּ בְאַהֲבָה, תָּוִי פָנֶיהָ הַדַּקִּים הֵאִירוּ וַיָּפִיקוּ רָצוֹן, שַׁלְוַת נֶפֶשׁ וְהַדַּעַת, כִּי מִלְּאָה אֶת חוֹבָתָהּ: הִפְרִישָׁה אֶת הַחַלָּה, אַף הִדְלִיקָה אֶת הַנֵּרוֹת לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת. רַבִּי שְׁמוּאֵל שָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו עַל רֹאשׁ חַנָּה וַיֹאמֶר בְּלַחַשׁ: יְשִׂימֵךְ, אֱלֹהִים, כְּשָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה! – וְאַחַר שָׂם יָדָיו עַל רֹאשׁ בְּנוֹ וַיֹּאמֶר: יְשִׂימְךָ, אֱלֹהִים, כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה!

גַּם לֵוִי הַנַּעַר הַהוֹלֵל הִרְגִּישׁ, כִּי אֵיזֶה קֶסֶם, אֵיזוֹ קְדֻשָּׁה מְרַחֲפִים כְּמַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן בִּמְעוֹנָם הַשָּׁלֵו. כֵּן, הוּא הִרְגִּישׁ, כִּי מַלְאָךְ טוֹב יָסֵךְ לוֹ בִכְנָפַיִם וִירַחֵף לוֹ מִסָּבִיב בְּרִגְעֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה, וְזֶה לוֹ הָאוֹת, כִּי צֵל כָּפוּל לוֹ עַל הַקִּיר, בְּשָׁעָה שֶׁמַּלְאָכוֹ הָרַע נִשְׁאַר עוֹמֵד מֵאַחֲרֵי הַדֶּלֶת.

אָז קָרָא רַבִּי שְׁמוּאֵל שָׁלשׁ פְּעָמִים:

– שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי הַשַּׁרֵת, מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן! וּבְהַבִּיטוֹ בְחִבָּה עַל שִׂמְחָה רַעֲיָתוֹ, קָרָא בְנִגּוּן נָעִים:

– אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחוֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ. וְכֵן עַד סוֹף הַפֶּרֶק.

אָז מִלֵּא רַבִּי שְׁמוּאֵל אֶת כּוֹסוֹ יַיִן וַיְקַדֵּשׁ עָלָיו בְּשִׂמְחָה וְכָל הַמְּסֻבִּים עָנוּ אָמֵן וַיִּטְעֲמוּ מִכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר רָחֲצוּ כֻלָּם אֶת יְדֵיהֶם, בֵּרַךְ הָרַב עַל הַלֶּחֶם וַיִּתֵּן מִמֶּנּוּ פְּרוּסָה פְרוּסָה לְכָל הַמְּסֻבִּים וּבֵינֵיהֶם גַּם לַיְּהוּדִי הַפּוֹלַנִּי הָרָעֵב. בַּעֲלַת־הַבַּיִת הַגִּישָׁה לְכָל אֶחָד מָנָה יָפָה מִן הַדָּגִים הַטּוֹבִים וְצִלְצוּל הַסַּכִּינִים וְהַמִּזְלָגוֹת נִשְׁמַע בַּחֶדֶר. אַחֲרֵי הַדָּגִים הִגִּישָׁה אֶת הַמָּרָק וְיֶתֶר מַאֲכָלֵי הַשַּׁבָּת.

כִּכְלוֹת הָאֲרוּחָה נָתַן רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּשִׁיר קוֹלוֹ וְאַחֲרָיו כָּל הַמְּסֻבִּים, וַיָּשִׁירוּ זְמִירוֹת בְּנִגּוּן נָעִים:

יוֹם שַׁבָּת קֹדֶשׁ הוּא,

אַשְׁרֵי הָאִישׁ שׁוֹמְרֵהוּ,

וְעַל הַיַּיִן זוֹכְרֵהוּ!

\– – – – – – – –

\– – – – – – – –

נֶפֶשׁ, כִּי נֶאֶנְחָה

בָּא שַׁבָּת – בָּאָה מְנוּחָה,

גִּיל, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה!

צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַלְנוּ,

בָּרְכוּ אֱמוּנַי,

שָׂבַעְנוּ וְהוֹתַרְנוּ,

כִּדְבַר־אֲדֹנָי.

הַזָּן אֶת עוֹלָמוֹ,

רוֹעֵנוּ אָבִינוּ

אָכַלְנוּ אֶת לַחְמוֹ

וְיֵינוֹ שָׁתִינוּ –

עַל כֵּן נוֹדֶה לִשְׁמוֹ

וּנְהַלְּלוֹ בְפִינוּ;

אָמַרְנוּ וְעָנִינוּ:

אֵין קָדוֹשׁ כַּאֲדֹנָי.

יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה, שַׁבַּת מְנוּחָה.

חֶמְדַּת הַלְּבָבוֹת לְאֻמָּהּ שְׁבוּרָה,

לִנְפָשׁוֹת נִכְאָבוֹת – נְשָׁמָה יְתֵרָה

מִנֶּפֶשׁ מְצֵרָה יָסִיר אֲנָחָה שַׁבַּת מְנוּחָה. –

יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ, עִיר צִיּוֹן תִּמָּלֵא –

שָׁם נָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ וּבִרְנָנָה נַעֲלֶה

הָרַחֲמָן הַנִּקְדָּשׁ יִתְבָּרֵךְ וְיִתְעַלֶּה!

בְּעֵת הַסְּעֻדָּה סִפֶּר הָאוֹרֵחַ לְבַעַל־הַבַּיִת מִכָּל הַתְּלָאוֹת, הַמּוֹצְאוֹת אֶת בְּנֵי עַמֵּנוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר גָּלָה מִשָּׁם, אֲשֶׁר לַמְרוֹת כָּל הַגְּזֵרוֹת וְהַהַגְבָּלוֹת הָרַבּוֹת נֶאֶמְנָה רוּחָם עִם אֱלֹהִים וְתוֹרָתוֹ, וְאַךְ מְעַטִּים הֵם הַבּוֹגְדִים בְּעַמָּם וֶאֱמוּנָתָם.

וְחַנָּה הִשְׁתַּמְּשָׁה בְאַחַת הַהַפְסָקוֹת שֶׁל הַשִּׂיחָה וַתֹּאמֶר לְאָבִיהָ:

– מְאֹד מְאֹד יִנְעַם לִי, אָבִי, כִּי לֹא הֵבֵאתָ הַפַּעַם אֶת הָאִישׁ הַהוּא הַבָּיְתָה.

– אֵיזֶה אִישׁ? – שָׁאַל רַבִּי שְׁמוּאֵל.

– כַּוָּנָתָהּ עַל הַמְּשׁוֹרֵר, עַל מַלְכִּי־צֶדֶק – עָנְתָה הָאֵם. רַבִּי שְׁמוּאֵל הִבִּיט אֵלֶיהָ בְשִׂים־לֵב, בְּזָכְרוֹ אֶת דִּבְרַי הַמְשׁוֹרֵר אֵלָיו לִפְנֵי בוֹאוֹ הַבָּיְתָה.

– הוּא כָתַב לִי מִכְתָּב – הוֹסִיפָה חַנָּה.

– הוּא סִפֶּר לִי זֹאת, – עָנָה רַבִּי שְׁמוּאֵל – הוּא אוֹהֵב אוֹתָךְ אַהֲבָה עַזָּה מְאֹד.

– לָמָה תְדַבֵּר הֲבָלִים, שְׁמוּאֵל? – הִתְעָרְבָה שִׂמְחָה בְשִׂיחָתָם, בְּהַעֲמִידָהּ אֶת קוּמְקוּם הַקַּהֲוָה עַל הַשֻּׁלְחָן בְּהִתְרַגְּשׁוּת – מַה־זֶּה הָרַעְיוֹן, כִּי חַנָּה תִּנָּשֵׂא לְאִישׁ, שֶׁאֵין לוֹ אֲפִילוּ פְרוּטָה אֶחָת! הֲלֹא כַעֲבֹר חֹדֶשׁ יָמִים אַחֲרֵי חֲתֻנָּתָם יִפְּלוּ לְמַשָּׂא עַל חֶבְרַת הַצְּדָקָה.

– הַכֶּסֶף אֵינֶנּוּ הָעִקָּר. חָכְמָה וְדַעַת יְקָרִים מִכָּל הוֹן. אָמְנָם, אֲנִי מַסְכִּים עִם הָרַמְבַּ"ם, הָאוֹמֵר, כִּי עַל הָאָדָם לִמְצֹא לוֹ רִאשׁוֹנָה מָקוֹר לְפַרְנָסָתוֹ, אַחֲרֵי כֵן לִבְנוֹת בַּיִת וְאַחֲרֵי כֵן לָקַחַת אִשָּׁה. אֲבָל מַלְכִּי־צֶדֶק הִנֵּהוּ עוֹבֵד גַּם הוּא בְעֵטוֹ. הוּא כוֹתֵב מַאֲמָרִים בָּעִתּוֹנִים. וְהַדָּבָר הַטּוֹב שֶׁבּוֹ, חַנָּה, כִּי הוּא אוֹהֵב אֶת הַתּוֹרָה.

חַנָּה רָאֲתָה אֶת אָבִיהָ בְמַצַּב־רוּחַ עָלֵז וַתַּחְלַט לְהַרְאוֹתוֹ אֶת הַמִּכְתָּב, אֲשֶׁר שָׁלַח לָהּ מַלְכִּי־צֶדֶק עִם חֲרוּזִים אֲחָדִים בְּרֵאשִׁיתוֹ וְשָׁב בְּרָאשֵׁי הַחֲרוּזִים:

חָנִינִי נָא, הַיְפֵה פִיָּה! הַטִּי נָא לִי אָזְנַיִךְ:

נַפְשִׁי, רוּחִי בִי הוֹמִיָּה, שׁוֹאֶפֶת אַךְ אֵלַיִךְ.

הִנָּהּ שׁוֹאֶפֶת, – עֲנִיָּה! – הֲתָבֹא עוֹד עָדַיִךְ?

אַחֲרֵי בִרְכַּת הַמָּזוֹן קָם הָאוֹרֵחַ הַפּוֹלַנִּי שָׂמֵחַ וּשְׂבַע־רָצוֹן מְאֹד וַיֵּלֶךְ לוֹ, אַחֲרֵי בֵרְכוֹ אֶת אַנְשֵׁי הַבַּיִת הַטּוֹבִים בְּשָׁלוֹם; שִׂמְחָה הָלְכָה לָהּ אֶל הַמִּטְבָּח לְהַשְׁגִּיחַ עַל נִקְיוֹן־הַכֵּלִים שָׁם בִּידֵי הַמְּשָׁרֶתֶת; לֵוִי הָלַךְ לוֹ לְבַקֵּר אֶת אֶסְתֵּר אַנְסִיל, כִּי הַשָּׁעָה הָיְתָה עֲדַיִן מֻקְדֶּמֶת וְהָעֶרֶב הָיָה נָעִים מְאֹד, וְהָאָב וְהַבַּת נִשְׁאֲרוּ בַחֶדֶר לְבַדָּם.

רַבִּי שְׁמוּאֵל לָקַח אֶת הַחֻמָּשׁ וַיֵּשֶׁב לִקְרֹא בוֹ כְדַת הַיּוֹם אֶת פְּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ.וְחַנָּה יָשְׁבָה לָהּ מִנֶּגֶד וַתִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב

אֶל הַפָּנִים הַנְּעִימִים הַמְכֻסִּים בִּקְמָטִים דַּקִּים, אֶל הַגַּבּוֹת הַסְּבוּכוֹת, אֶל הַזָּקֵן הַלָּבָן, הַמִּתְנוֹעֵעַ בִּתְנוּעַת שְׂפָתָיו, אֶל הָעֵינַיִם הַשְּׁחוֹרוֹת הַנְּטוּיוֹת אֶל הַסֵּפֶר הַפָּתוּחַ, אֶל הַמֵּצַח הַגָּבֹהַּ הַמֻּסְתָּר בְּכִפָהּ שְׁחוֹרָה וְיָפָה.

וְהִיא הִרְגִּישָׁה, כִּי דְּמָעוֹת עָלוּ בְעֵינֶיהָ הַנְּטוּיוֹת אֵלָיו.

– אַבָּא! – קָרְאָה לָאַחֲרוֹנָה בְנָחַת.

– הֲקָרָאת לִי, חַנָּה? – שָׁאַל הָרַב בַּהֲרִימוֹ אֶת עֵינָיו אֵלֶיהָ.

– כֵּן, אַבָּא, חָפַצְתִּי לְדַבֵּר אִתְּךָ עַל־אֹדוֹת הָאִישׁ הַזֶּה, מַלְכִּי־צֶדֶק.

– וּמַה, חַנָּה?

– צַר לִי, כִּי לָעַגְתִּי לוֹ עַד כֹּה.

– אַךְ זֶה טוֹב וְיָפֶה, בִּתִּי. אִם עָנִי הוּא וּלְבוּשׁ קְרָעִים, עָלֵינוּ לְכַבְּדוֹ עוֹד יוֹתֵר. אֶת הַתּוֹרָה וְהַמַּדָּע צְרִיכִים לְכַבֵּד גַּם כְּשֶׁהֵם עֲטוּפִים בִּסְחָבוֹת. אַבְרָהָם קִבֵּל אֶת מַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים, אַף כִּי נִרְאוּ אֵלָיו בִּדְמוּת עוֹבְרֵי־אֹרַח פְּשׁוּטִים.

– יָדַעְתִּי, יָדַעְתִּי, אָבִי. אַף לֹא בִגְלַל מַרְאֵהוּ וּלְבוּשָׁיו אֵינִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ. אַךְ אִם הוּא בֶאֱמֶת מְלֻמָּד וּמְשׁוֹרֵר, אֶשְׁתַּדֵּל לְכַבְּדוֹ, כַּאֲשֶׁר אַתָּה מְכַבְּדוֹ.

– אָכֵן, כְּבַת יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנָה דִּבַּרְתָּ הַפַּעַם, בִּתִּי. – אוּלָם בְּנוֹגֵעַ לְחֵפֶץ מַלְכִּי־צֶדֶק – הֵן לֹא בְכָל לֵב אַתָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה; הָאֵין זֹאת?

– הוּא חָפֵץ בָּךְ בְּכָל לֵב – עָנָה שְׁמוּאֵל כְּמִשְׁתַּמֵּט.

– הוֹי! יָדַעְתִּי, כִּי לֹא תַּחְפֹּץ בּוֹ בֶאֱמֶת! – קָרְאָה בְשִׂמְחָה. אַתָּה יוֹדֵעַ, כִּי לֹא אוּכַל לְהִנָּשֵׂא לְאִישׁ

כָּזֶה.

רַבִּי שְׁמוּאֵל אָחַז בִּידֵי חַנָּה, אֲשֶׁר סִלְסְלָה אֶת זְקָנוֹ וַיְחַבְּקֶנָּה בִשְׁתֵּי יָדָיו. חַנָּה צָחֲקָה בְּכָל לֵב.

– טוֹב אֵפוֹא, אָב יָקָר, אֲנִי שְׂמֵחָה מְאֹד לָדַעַת, כִּי גַם אַתָּה בְטוּבְךָ הַגָּדוֹל וּבְחָכְמָתְךָ הָעֲמֻקָּה אֵינְךָ מוֹצֵא לְטוֹב לְפָנַי לִהְיוֹת לְמַלְכִּי־צֶדֶק לְאִשָּׁה.

– לֹא כֵן, בִּתִּי הַיְקָרָה; מַלְכִּי־צֶדֶק חָפֵץ בָּךְ, וַאֲנִי לֹא הִתְנַגַּדְתִּי לְחֶפְצוֹ, כִּי עַל כֵּן בֶּן־תּוֹרָה הוּא, אִישׁ כִּלְבָבִי. וּמִלְּבַד שֶׁהוּא יוֹדֵעַ תּוֹרָה הוּא גַם סוֹפֵר מָהִיר, אַף הוּא בִקְּשַׁנִי לְדַבֵּר טוֹבוֹת עָלָיו בְּאָזְנַיִךְ וַאֲנִי עָשִׂיתִי אֶת בַקָּשָׁתוֹ.

– אַךְ אֲקַוֶּה, כִּי לֹא תַּחְפֹּץ, שֶׁאִנָּשֵׂא לְאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא אֹהֲבֶנּוּ?

– חָלִילָה לִי מִזֹּאת! חַנָּה בִתִּי תִהְיֶה לְאִישׁ, אֲשֶׁר יִקַּח אֶת לְבָבָהּ.

כְּזֶרֶם שֶׁל רֶגֶשׁ עָמֹק עָבַר עַל־פְּנֵי הָעַלְמָה. – הַאֻמְנָם תָּשִׂים לֵב רַק לְחֵפֶץ לְבָבִי? – קָרְאָה וַתָּנַע בְּרֹאשָׁהּ.

– וּמַדּוּעַ זֶה תִּשְׁאָלִי? חַי אֲנִי, כִּי בֶאֱמֶת וּבְתָמִים דִּבַּרְתִּי אֶת דְּבָרָי

– אֲבָל אִם אֶבְחַר, לְמָשָׁל, בִּיהוּדִי חָפְשִׁי בַדָּת, הֲלֹא יֵרַע הַדָּבָר בְּעֵינֶיךָ.

– לֹא, לֹא! – קָרָא רַבִּי שְׁמוּאֵל וַיָּנַע

בְּרֹאשׁוֹ: – מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה? הַיְהוּדִי הוּא תָמִיד יְהוּדִי. גַּם הַיְהוּדִי הַיּוֹתֵר גָּרוּעַ לֹא יוּכַל לְהִתְכַּחֵשׁ לְגַמְרֵי לַיַּהֲדוּת, נִשְׁמָתוֹ קִבְּלָה עָלֶיהָ אֶת עֹל הַתּוֹרָה בְמַעֲמַד הַר סִינָי.

– אִם כֵּן, אֵפוֹא, בֶּאֱמֶת אֵין דָּבָר, אִם אֶבְחַר לְהִנָּשֵׂא לִיהוּדִי חָפְשִׁי?

הָרַב הִבִּיט אֵלֶיהָ רֶגַע בְּעֵין־חֶשֶׁד.

– הַדָּבָר הַזֶּה לֹא יִיטַב בְּעֵינַי – עָנָה הָרַב בְּנַחַת – אַךְ אִם אוֹהֶבֶת אַתְּ אוֹתוֹ, מוּבְטָחַנִי, כִּי יִהְיֶה לִיהוּדִי כָשֵׁר.

הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה עוֹרֵר אֶת לְבָבָהּ מְאֹד. עֵינֶיהָ מָלְאו דְמָעוֹת, אַךְ הִיא הִתְאַפָּקָה.

– הֲבֶאֶמֶת אֵין רַע בְּעֵינֶיךָ, אִם אֶבְחַר לְהִנָּשֵׂא לִיהוּדִי חָפְשִׁי?

– עֲשִׂי לָךְ, בִּתִּי, כְּחֵפֶץ לְבָבֵךְ; מוּבְטָחַנִי, כִּי לִבֵּךְ הַטּוֹב לֹא יִבְחַר בְּדָבָר רָע.

חַנָּה הֵסֵבָּה מְעַט אֶת פָּנֶיהָ לְהַסְתִּיר אֶת הַדְּמָעוֹת, אֲשֶׁר פָּרְצוּ מֵעֵינֶיהָ וַאֲשֶׁר לֹא יָכְלָה עוֹד לַעֲצֹר בָּהֵן. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל הֵחֵל שֵׁנִית לִקְרֹא אֶת פְּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ.

אוּלָם אַךְ הִסְפִּיק לִקְרֹא אֵיזֶה פְּסוּקִים וְהִנֵּה זְרוֹעַ רַכָּה וְחַמָּה חוֹבֶקֶת אֶת צַוָּארוֹ וּלְחִי לַחָה נָגְעָה וַתִּדְבַּק בְּלֶחְיוֹ.

– סְלַח־נָא לִי, אָבִי! – דּוֹבְבוּ שְׂפָתֶיהָ בְלַחַשׁ – צַר לִי, אָבִי, צַר לִי מְאֹד. אֲנִי חָשַׁבְתִּי – כִּי אֲנִי – כִּי אַתָּה – הוֹי, אֲבִי, אָבִי! הִנְנִי רוֹאָה, כִּי לֹא יְדַעְתִּיךָ עַד הָעֶרֶב הַזֶּה!

– מַה־זֶּה, מָה הָיָה לָךְ, בִּתִּי? – קָרָא רַבִּי שְׁמוּאֵל וְהוּא נִרְעַשׁ מְאֹד – מַה־זֹּאת עָשִׂית?

– כְּבָר נֶאֱרַשְׂתִּי, אָבִי; נֶאֱרַשְׂתִּי לְאִישׁ וּלְךָ וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי.

– לְמִי? – שָׁאַל בְּפַחַד פִּתְאֹם.

– לִיְהוּדִי, אַךְ אֵינֶנּוּ תַלְמוּדִי, אַף לֹא אוֹרְתּוֹדוֹכְּסִי. הוּא שָׁב זֶה לֹא כְבָר מִ“כַּף הַתִּקְוָה הַטּוֹבָה”.

– כֵּן, אֵלֶּה חָפְשִׁים מְאֹד – דּוֹבְבוּ שְׂפָתָיו בְּעֶצֶב – וְאַיֵּה וּמָתַי נִפְגַּשְׁתְּ עִמּוֹ בַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה?

– בַּ“כְּלוּבְּ”, בְּנֶשֶׁף־הַפּוּרִים – בְּלֵיל הַיּוֹם, שֶׁקִּבַּלְתִּי אֶת הַגֶּט מִשְּׁמוּאֵל לֶוִּין.

מִצְחוֹ קֻמַּט מְאֹד.

– וּמַה שְּׁמוֹ?

– דָּוִד בְּרַנְדּוֹן. הוּא אֵינֶנּוּ כְכָל בַּחוּרֵי לוֹנְדּוֹן מִבְּנֵי עַמֵּנוּ. בָּרִאשׁוֹנָה חֲשַׁבְתִּיו לְאַחַד הַבַּחוּרִים הָרֵיקִים, וְכַאֲשֶׁר לָקַח דְּבָרִים עִמִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לָעַגְתִּי לוֹ, אַךְ לְאַט לְאַט קָנָה אֶת לְבָבִי בַהֲלִיכוֹתָיו וָאֵדַע, כִּי עָשִׂיתִי לוֹ עָוֶל. שִׂיחָתוֹ נְעִימָה מְאֹד, הוּא מְדַבֵּר בְּנַחַת וּבְמַחֲשָׁבָה תְחִלָּה; וּבְחָשְׁבִי כִּי לֹא תַסְכִּים בְּשׁוּם אוֹפָן לְשִׁדּוּךְ כָּזֶה, נִפְגַּשְׁנוּ עוֹד פְּעָמִים רַבּוֹת בַּכְּלוּבּ, וַ–וַ– הֲלֹא יָדַעְתָּ אַחֲרִית הַדָּבָר.

וְהָעַלְמָה הֵסֵבָּה מִמֶּנּוּ אֶת פָּנֶיהָ הָאֲדֻמִּים, אֲשֶׁר הֵפִיקוּ בוּשָׁה, פַּחַד, אֹשֶׁר וְתִקְוָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל הֶעֱבִיר יָדוֹ עַל שַׂעֲרוֹת רֹאשָׁהּ.

– הַאֲמִינָה לִי, אָבִי, כִּי לֹא הָיִיתִי מְמַהֶרֶת

לַעֲנוֹת “כֵּן” עַל שְׁאֵלָתוֹ, אִם אֲנִי בוֹחֶרֶת בּוֹ; אַךְ דָּוִד הָיָה אָנוּס לָלֶכֶת לְגֶרְמַנְיָּה לִמְסֹר לְהוֹרִים זְקֵנִים אֶת הַמִּכְתָּב הָאַחֲרוֹן עִם הַבְּרָכָה הָאַחֲרוֹנָה מִבְּנָם הַיָּחִיד, אֲשֶׁר מֵת בַּ“כֵּף” בִּדְמִי עֲלוּמָיו. דָּוִד הִבְטִיחַ לְרֵעֵהוּ הַגֹּוֵעַ, כִּי כַאֲשֶׁר יָבֹא לוֹנְדּוֹנָה, יֵלֵךְ בְּעַצְמוֹ, מִבְּלִי הִתְמַהְמֵהַּ, לְגֶרְמַנִּיָּה לִרְאוֹת אֶת הוֹרָיו וְלִמְסֹר לָהֶם אֶת חֶפְצוֹ הָאַחֲרוֹן (זֹאת הָיְתָה בַקָּשַׁת סְלִיחָה וּבְרָכָה לְכָל אֲהוּבָיו). אַךְ אַחֲרֵי פָגְשׁוֹ אוֹתִי דָחָה אֶת נְסִיעָתוֹ זֹאת מִיּוֹם לְיוֹם. אֲנִי הוֹכַחְתִּיו עַל פָּנָיו עַל מַעֲלוֹ, אַךְ הוּא עָנַנִי, כִּי לֹא יוּכַל לְהִפָּרֵד מִמֶּנִּי, וְכִי לֹא יַעֲזֹב אֶת לוֹנְדּוֹן עַד אִם הִגַּדְתִּי לוֹ, כִּי אֶאֶהָבֶנּוּ. לְסוֹף אָמַרְתִּי לוֹ, כִּי אִם יֵלֵךְ לְדַרְכּוֹ תֵכֶּף, מִבְּלִי עֲסֹק בַּהֲכָנַת טַבָּעוֹת וְעוֹד הֲבָלִים כָּאֵלֶּה וּבְיוֹם הַמָּחֳרָת בַּבֹּקֶר יַעֲזֹב אֶת לוֹנְדּוֹן, נְכוֹנָה אֲנִי לְאָהֳבֵהוּ מְעַט עַל אֱמוּנָתוֹ לְרֵעֵהוּ. וְכֵן הָיָה. בַּיּוֹם הָרְבִיעִי שֶׁעָבַר הָלַךְ לְדַרְכּוֹ. הָהּ, נוֹרָא הַדָּבָר! לָלֶכֶת בְּלֵב מָלֵא אַהֲבָה וְשִׂמְחָה אֶל בֵּית זְקֵנִים אֻמְלָלִים, הוֹרֵי רֵעֵהוּ הַמֵּת. הַאֵין זֹאת, אָבִי?

רֹאשׁוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל הָיָה מֻטֶּה עַל הַסֵּפֶר. חַנָּה הֵרִימָה אוֹתוֹ, בְּאָחֲזָהּ בְּסַנְטֵרוֹ וַתַּבֵּט בְּתַחֲנוּנִים אֶל עֵינָיו הַשְּׁחוֹרוֹת:

– הַאֵינְךָ כּוֹעֵס עָלַי, אָבִי?

– לֹא, חַנָּה. אַךְ צַר לִי, כִּי לֹא סִפַּרְתְּ לִי עַל כָּל זֶה בָרִאשׁוֹנָה.

– מְאֹד מְאֹד חָפַצְתִּי לְסַפֵּר לְךָ, אָבִי, אַךְ יָרֵאתִי, פֶּן אַעֲצִיב אֶת רוּחֲךָ.

– וּמַדּוּעַ זֶה אֶתְעַצֵּב? הֵן יְהוּדִי הוּא הָאִישׁ, וְאַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ, הֲלֹא תֶאֶהֲבִיהוּ?

– בְּכָל לִבִּי וְנַפְשִׁי, אָבִי!

רַבִּי שְׁמוּאֵל נָשַׁק לָהּ עַל שְׂפָתֶיהָ.

– רַב לִי, בִּתִּי. אִם אַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ בֶאֱמֶת מוּבְטָחַנִי, שֶׁיֶּאֱהַב גַּם הוּא אֶת עַמּוֹ וְדָתוֹ. הָאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ אִשָּׁה טוֹבָה כְבִתִּי, הַחֲפֵצָה, כִּי בֵיתָהּ יִהְיֶה בַיִת יְהוּדִי, הָאִישׁ הַזֶּה לֹא יוּכַל עוֹד לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ חַטָּאִים. חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה הַנְּעִימִים יְשִׁיבוּהוּ אֶל אֱלֹהָיו, וּלְאוֹרָם יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה.

חַנָּה חִבְּקָה אֶת אָבִיהָ וַתִּדֹּם. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל שָׂם אֶת יָדָיו עַל רֹאשָׁהּ וַיִּקְרָא שֵׁנִית בְּלַחַשׁ:

– יְשִׂימֵךְ אֱלֹהִים כְּשָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה!

וְאַחֲרֵי כֵן הוֹסִיף: – לְכִי אֵפוֹא, בִּתִּי, וְשַׂמְּחִי אֶת לְבַב אִמֵּךְ בַּבְּשׂוֹרָה הַטּוֹבָה.

_______________

וְסַמְבַּטְיוֹן־הַחַיִּים נָח מִזַּעְפּוֹ בִרְחוֹבוֹת הַגֶּטּוֹ; בְּאַלְפֵי בָתֵּי־עֹנִי מְאִירִים הַנֵּרוֹת וּמְפִיצִים אוֹר נָעִים, אוֹר קָדוֹשׁ. מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מְרַחֲפִים עַל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב אֵלֶּה, וְלוֹחֲשִׁים תִּקְוָה וְנִחוּמִים בְּאָזְנֵי הָרוֹכֵל הַיָּגֵעַ וְהַחַיָּט הַכּוֹאֵב, וּמַרְעִיפִים טַל־תְּחִיָּה, צְרִי שָׁמַיִם עַל הַנְּפָשׁוֹת הָעֲגוּמוֹת, אֲשֶׁר תַּחֲלֹמְנָה חֲלוֹמוֹת־קֶסֶם וְאוֹר – וְהִנֵּה הֵם מְלָכִים יוֹשְׁבִים לְכִסְאוֹת־זָהָב בְּעֵדֶן גַּן־אֱלֹהִים. בְּנֵי הַגֶּטּוֹ קִדְּמוּ אֶת הַשַּׁבָּת־הַמַּלְכָּה בְּשִׁירֵי־נֹעַם בְּבֵית־אֱלֹהִים וּבְמִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה קְדוֹשָׁה בְקֶרֶב בֵּיתָם וַיְלַוּוּהָ בְדַרְכָּהּ עַל הָאֵשׁ, עַל הַיַּיִן, עַל הַבְּשָׂמִים, וְעַל הָאוֹר וְהַצֵּל וּבִזְמִירוֹת מְלֵאוֹת הִשְׁתַּפְּכוּת־נֶפֶשׁ הוֹמִיָּה וּמְקַוָּה, מְקַוֶּה לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת…

הַפֶּרֶק הַשְּׁמוֹנָה־עָשָׂר: נִכְזְבָה הַתִּקְוָה.

בַּיָּמִים הָהֵם הָיְתָה פִתְאֹם הָרְוָחָה לְמֹשֶׁה אַנְסִיל, כִּי, לְתִמְהוֹנוֹ, מָצָא לוֹ עֲבוֹדָה, לְפָחוֹת, שְׁלשָׁה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ, וְאֶת שְׁלשֶׁת הַיָּמִים הַיְתֵרִים בִּלָּה, בְּעָמְדוֹ עַל הַמִּשְׁמָר בְּפִתְחֵי בָתֵּי־הַמְּלָאכָה לְחַכּוֹת עַד אֲשֶׁר יִתְּנוּ לוֹ אֶת הַמְּלָאכָה הַהִיא הַפְּשׁוּטָה וְהַגַּסָּה, אֲשֵׁר קִבֵּל עַל עַצְמוֹ וְעָשָׂה אוֹתָהּ כָּרָאוּי.

וְהַהַצְלָחָה הוֹסִיפָה עוֹד לְהָאִיר פָּנֶיהָ לְבֵית אַנְסִיל: אֶסְתֵּר קִבְּלָה פְרַס בְּבֵית־הַסֵּפֶר בְּסַךְ חָמֵשׁ לִטְרוֹת־זָהָב. זֶה הָיָה פְרַס שְׁנָתִי חָדָשׁ, אֲשֶׁר נָדְבָה הַלֵּדִי הֶנְרִי גוֹלְדְשְׁמִיט לְהַשְׂכָּלַת בְּנֵי־הַנְּעוּרִים וַאֲשֶׁר נִקְרָא עַל שְׁמָהּ. הַגְּבֶרֶת הַיָּפָה הַזֹּאת, הַלְּבוּשָׁה פְאֵר וַעֲדוּיָה אַבְנֵי־חֵן כְּאַחַת הַנְּסִיכוֹת בְּסִפּוּרִי הָאַגָּדוֹת, הוֹפִיעָה בִכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ בְּבֵית־הַסֵּפֶר וַתְּהַלֵּל אֶת אֶסְתֵּר בְּפָנֶיהָ עַל חֲרִיצוּתָהּ וּשְׁקִידָתָהּ בַּלִּמּוּדִים; וְאַף כִּי הַכֶּסֶף לֹא נִמְסַר לִידֵי אֶסְתֵּר עַד סוֹף הַשָּׁנָה, בְּכָל זֹאת מִהֲרוּ הַשְּׁכֵנִים לְבָרֵךְ אֶת מִשְׁפַּחַת אַנְסִיל, שֶׁנִּתְעַשְּׂרָה פִתְאֹם לְפִי מוּשָׂגָם.

וּבְבֹקֶר אֶחָד עָמַד מֹשֶׁה בִמְעוֹנוֹ הַצַּר וְהוּא עָטוּף בְּטַלִּיתוֹ וּבִתְפִלָיו הַגְּדוֹלִים וּמִתְפַּלֵּל. אִמּוֹ הַזְּקֵנָה הָיְתָה חוֹלָה אָז מַחֲלַת הַשֶּׁבֶץ, עַל כֵּן לֹא הָלַךְ הַפַּעַם לְהִתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת. כָּל בְּנֵי־הַבַּיִת כְּבָר קָמוּ מִשְּׁנָתָם, וּמֹשֶׁה הִשְׁגִּיחַ גַּם בְּעֵת הַתְּפִלָּה עַל כָּל הַנַּעֲשֶׂה בַבָּיִת; כְּפַעַם בְּפַעַם הֵעִיר אֶת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי, לָזֶה צִוָּה לָשֶׁבֶת בִּמְנוּחָה וּלְאֶסְתֵּר רָמַז לְהָכִין אֲרוּחַת הַבֹּקֶר.

אַךְ בְּעָמְדוֹ לְהִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנָה־עֶשְׂרֵה, הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִכָּל עִנְיְנֵי־הַבַּיִת, וַיָּשֶׂם אֶת כָּל מַעְיָנָיו אַךְ בַּמִּלִּים הַמּוּבָּעוֹת בִּשְׂפָתָיו בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה; וְעַל כֵּן לֹא שָׂם לֵב גַּם אֶל הַתֶּלֶגְרַמָּה, אֲשֶׁר הוּבְאָה בִידֵי נַעַר אֶחָד הַבָּיְתָה; גַּם קוֹל הַצְּעָקָה, אֲשֶׁר הִשְׁמִיעָה אֶסְתֵּר, בְּפָתְחָהּ אֶת הַתֶּלֶגְרַמָּה וּבְקָרְאָהּ אֶת הַכָּתוּב בָּהּ, לֹא עָשָׂה עָלָיו כִּמְעַט כָּל רֹשֶׁם, אַף כִּי שְׂפָתָיו הֵחֵלּוּ לְהִתְנוֹעֵעַ בִּמְהִירוּת כְּפוּלָה מֵאֲשֶׁר עַד כֹּה. כַּעֲבֹר רְגָעִים מִסְפָּר פָּסַע שָׁלשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְיָמִין, לִשְׂמֹאל וּלְפָנָיו, וּבְגָּמְרוֹ לִקְרֹא אֶת הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת, שָׂם פָּנָיו הַחִוְּרִים אֶל אֶסְתֵּר.

– אָבִי! – קָרְאָה אֶסְתֵּר בְּאָחֲזָהּ בְּיָדֶיהָ הָרוֹעֲדוֹת אֶת הַתֶּלֶגְרַמָּה – עָלֵינוּ לָלֶכֶת תֵּכֶּף לְבַקֵּר אֶת בִּנְיָמִין; הוּא חוֹלֶה מְאֹד.

– הַאֻמְנָם? הַהוּא בְעַצְמוֹ כוֹתֵב זֹאת?

– לֹא; זֹאת תֵּלֵגְרַמָּה. אֲהָהּ, אוּלַי כְּבָר מֵת.

רַבּוֹת קָרָאתִי בַסְּפָרִים מֵעֵין זֶה. עַל הָאִישׁ הַמֵּת מוֹדִיעִים, שֶׁהוּא חוֹלֶה אָנוּשׁ.

קוֹלָהּ נִפְסָק. זֶרֶם דְּמָעוֹת פָּרַץ מֵעֵינֶיהָ וַתֵּבְךְּ מָרָה. הַיְלָדִים נֶאֶסְפוּ יַחַד סְבִיבָה; רָחֵל וּשְׁלֹמֹה נֶאֶבְקוּ שְׁנֵיהֶם; כָּל אֶחָד חָפֵץ לִקְרֹא אֶת הַתֶּלֶגְרַמָּה קֹדֶם. יִצְחָק וְשָׂרָה עָמְדוּ שְׁנֵיהֶם בִּרְצִינוּת וְעֵינֵיהֶם נְטוּיוֹת אֶל הַגְּדוֹלִים. הַזְּקֵנָה הַחוֹלָה הֵרִימָה אֶת רֹאשָׁה וַתֵּשֶׁב.

– אָבִי – קָרְאָה אֶסְתֵּר, בִּרְאוֹתהּ אוֹתוֹ שָׁקוּעַ

בְּמַחֲשָׁבוֹת – הֲשָׁמַעְתָּ? עָלֵינוּ לָלֶכֶת כָּרֶגַע אֶל בֵּית

הַיְתוֹמִים.

– קִרְאִי־נָא! מַה־כָּתוּב פֹּה בַמִּכְתָּב? –קָרָא מֹשֶׁה.

אֶסְתֵּר לָקְחָה אֶת הַתֶּלֶגְּרַמָּה מִידֵי שְׁלֹמֹה.

– כָּתוּב: בֹּא מַהֵר, בִּנְיָמִין חוֹלֶה מְאֹד.

– בְּנִי הַמִּסְכֵּן! – נֶאֱנַח מֹשֶׁה – אַךְ אֵיךְ נוּכֵל לָבֹא שָׁמָּה? אַתְּ לֹא תוּכְלִי לָלֶכֶת שָׁמָּה; גַּם אִישׁ כָּמוֹנִי צָרִיךְ לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הַהִיא יוֹתֵר מִשָּׁלשׁ שָׁעוֹת.

טַלִּיתוֹ נָפְלָה מֵעַל שִׁכְמוֹ לָאָרֶץ וְהוּא לֹא הִרְגִּישׁ בָּזֶה.

– גַּם אַתָּה לֹא תֵלֵךְ רַגְלִי! – קָרְאָה אֶסְתֵּר וְהִיא מִתְרַגֶּשֶׁת מְאֹד – עָלֵינוּ לָבֹא שָׁמָּה בְהֶקְדֵּם הָאֶפְשָׁרִי! וּמִי יוֹדֵעַ, אִם נִמְצְאֵהוּ בַחַיִּים בְּבוֹאֵנוּ שָׁמָּה? עָלֵינוּ לָלֶכֶת בָּרַכֶּבֶת מִגֶּשֶׁר לוֹנְדּוֹן, כַּאֲשֶׁר בָּא בִנְיָמִין אֵלֵינוּ בַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה. הָהּ בִּנְיָמִין אָחִי! אָחִי הַמִּסְכֵּן!

– הָשִׁיבִי לִי אֶת הַנְּיָר, אֶסְתֵּר – הִפְסִיקָהּ שְׁלֹמֹה בְקַחְתּוֹ אֶת הַתֶּלֶגְּרַמָּה מִיָּדָהּ – חֲבֵרַי לֹא רָאוּ מִכְתָּב כָּזֶה מֵעוֹדָם.

– אֲבָל מֵאַיִן נִקַּח לָנוּ כֶסֶף לְהוֹצָאוֹת

הַדֶּרֶךְ? – קָרָא מֹשֶׁה כְאוֹבֵד עֵצוֹת – יֶשׁ לִי רַק אֵיזֶה מַטְבֵּעוֹת קְטַנּוֹת לְצָרְכֵי הַיּוֹם וְלֹא יוֹתֵר. שְׁלֹמֹה, הִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי! אַתָּה אוֹהֵב לְהַפְסִיק לִרְגָעִים אֶת תְּפִלָּתְךָ בְּכָל אֲמַתְלָה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא. רָחֵל, הַנִּיחִי לוֹ לְהִתְפַּלֵּל וְאַל תִּהְיִי לוֹ לְשָׂטָן! הֲשָׁמַעַתְּ?

– אִם כֵּן לֹא נֹאכַל הַיּוֹם בַּצָּהֳרַיִם – קָרְאָה אֶסְתֵּר. שָׂרָה יָשְׁבָה לָאָרֶץ וַתִּצְעַק: וַי וַי לִי! וַי וַי לִי! – אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי לָהּ דָּבָר! – קָרָא יִצְחָק הַקָּטָן נִבְהָל וּמִשְׁתּוֹמֵם. – לֹא הוּא, לֹא הוּא – נֶאֶנְחָה שָׂרָה הַקְּטַנָּה – חֲפֵצָה אֲנִי לֶאֱכֹל בַּצָהֳרָיִם!

– הֲשָׁמַעַתְּ? וּמֵאַיִן נִקַּח אֵפוֹא דְמֵי־נְסִיעָה?

– מַה־מְּחִיר כַּרְטִיס הַמַּסָּע? – שָׁאֲלָה אֶסְתֵּר.

– שִׁילִינְג לְכָל אֶחָד שָׁמָּה וּבַחֲזָרָה – עָנָה מֹשֶׁה, שֶׁהָיָה בָקִי בָּעִנְיָנִים הָאֵלֶּה מִימֵי הֱיוֹתוֹ רוֹכֵל, הַמַּחֲזִיר בָּעֲיָרוֹת – וּמֵאַיִן לִי אֵפוֹא סַךְ רַב כָּזֶה? – אֲבָל לָמָּה תּוֹסִיף לִי חֳדָשִׁים אֲחָדִים עַל שְׁנוֹתָי? הֵן לֹא מָלְאו לִי עוֹד שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיָכֹל אוּכַל לָלֶכֶת בָּרַכֶּבֶת בַּחֲצִי הַמְּחִיר?

– אָמְנָם צָדַקְתְּ; אַךְ מֵאַיִן לָנוּ שִׁילִינְג וָחֵצִי? – אֵין צֹרֵךְ לָנוּ בְּשִׁילִינְג וָחֵצִי! – קָרְאָה אֶסְתֵּר, שֶׁהָיְתָה עֲשִׁירָה בְעֵצוֹת בִּשְׁעַת הַדֹּחַק – אֵין לָנוּ לָקַחַת כַּרְטִיסִים לְשָׁם וּבַחֲזָרָה; הֵן יָכֹל נוּכַל לָשׁוּב בָּרֶגֶל.

– אֲבָל אֵיכָכָה נוּכֵל לְהֵעָדֵר שְׁנֵינוּ מִן הַבַּיִת עֵת רַבָּה? – קְרָא מֹשֶׁה – הֵן גַּם אִמָּא חוֹלָה, וְאֵיךְ יִשָּׁאֲרוּ פֹה הַיְלָדִים בִּלְעָדַיִךְ? אֲנִי לְבַדִּי אֵלֵךְ!

– לֹא, לֹא! אֲנִי צְרִיכָה לִרְאוֹת אֶת בִּנְיָמִין! – קָרְאָה אֶסְתֵּר בְּקוֹל.

– אַל נָא תִהְיִי קְשַׁת־עֹרֶף, אֶסְתֵּר! וּמִלְּבַד כָּל אֵלֶּה, הֵן כָּתוּב בַּתֶּלֶגְּרַמָּה, כִּי אֲנִי אָבֹא – וְאוֹתָךְ לֹא קָרָאוּ. וּמִי יוֹדֵעַ, אִם לֹא יִכְעֲסוּ שָׁם הָאֲדוֹנִים הַגְּדוֹלִים בִּרְאוֹתָם, כִּי הֵבֵאתִי גַּם אוֹתָךְ עִמִּי? וּלְבִנְיָמִין אַל תִּדְאֲגִי, בָּטוּחַ אֲנִי, כִּי יָשׁוּב מַהֵר לְאֵיתָנוֹ.

– טוֹב אֵפוֹא, אֲבָל אַל־נָא, אָבִי! לֵךְ מַהֵּר! – קָרְאָה אֶסְתֵּר בְּהִתְבּוֹנְנָהּ אֶל הַמַּעֲצוֹרִים, אֲשֶׁר לֹא נְתָנוּהָ לָלֶכֶת גַּם הִיא – קוּם וְלֵךְ תֵּכֶּף!

– תֵּכֶּף, אֶסְתֵּר; חַכִּי־נָא כִמְעַט רֶגַע, עַד אֲשֶׁר אֶגְמֹר אֶת הַתְּפִלָּה, אַךְ רְגָעִים אֲחָדִים…

– לֹא! לֹא! – קָרְאָה אֶסְתֵּר בְּהִתְרַגְּשׁוּת – אַתָּה מִתְפַּלֵּל כָּל כַּךְ הַרְבֵּה, ה' יִסְלַח לְךָ, אִם לֹא תִגְמֹר הַיּוֹם אֶת תְּפִלָּתֶךָ. עָלֶיךָ לָלֶכֶת כָּרֶגַע, אַךְ עָלֶיךָ לָשׁוּב בָּרַכֶּבֶת – לְמַעַן נֵדַע גַּם אָנוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ שָׁם. אֲנִי אֲמַשְׁכֵּן אֶת תְּשׁוּרָתִי הַחֲדָשָׁה, אֲשֶׁר נָתְנוּ לִי בְּבֵית־הַסֵּפֶר, וְהָיָה לְךָ דַּי כֶסֶף לְהוֹצָאוֹת הַדֶּרֶךְ. טוֹב מְאֹד! – קָרָא מֹשֶׁה – וְעַד שֶׁתְּמַשְׁכְּנִי אֶת סִפְרֵךְ, אַסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַתְּפִלָּה.

אָז הֵרִים אֶת טַלִּיתוֹ מִן הָאָרֶץ וְהֵחֵל לְהִתְפַּלֵּל בִּמְהִירוּת וְאֶסְתֵּר לָקְחָה אֶת סִפְרָהּ וַתַּעֲזֹב מַהֵר אֶת הַחֶדֶר. הַסֵּפֶר הָיָה מְכֹרָךְ בִּכְרִיכָה מְהֻדָּרָה וּקְצוֹת עָלָיו מָזְהָבִים וּמַבְרִיקִים מְאֹד. אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה, שֶׁשְּׁמוֹ הָיָה “אוֹצְרוֹת הַמַּדָּע”, – כְּבָר קָרְאָה אֶסְתֵּר פַּעֲמַיִם וְשָׁלשׁ וַתֵּדַע הֵיטֵב אֶת הַכָּתוּב בּוֹ, וּבְכָל זֹאת נִפְרְדָה מִמֶּנּוּ בְדַאֲבוֹן־לֵב.

וְהַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן יָשַׁב בְּפִנַּת הָרְחוֹב לֹא רָחוֹק מִמְּעוֹן אַנְסִיל. הוּא הָיָה אִישׁ נוֹצְרִי, בָּרִיא וּשְׁפַל־קוֹמָה וּבַעַל פָּנִים אֲדֻמִּים.

– שָׁלוֹם, שָׁלוֹם לָךְ, יָפָתִי הַקְּטַנָּה – קָרָא הַמַּלְוֶה בְּחִבָּה, כְּשֶׁאַךְ בָּאָה אֶסְתֵּר הַחַדְרָה – אָכֵן הִשְׁכַּמְתְּ לָקוּם הַיּוֹם; וַאֲנִי אַךְ זֶה עַתָּה פָתַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת וּתְרִיסַי־הַחַלּוֹנוֹת. הַגִּידִי לִי, אֵפוֹא, בַּמֶּה אוּכַל לְשָׁרְתֵךְ, יַקִּירָה? הִנָּךְ חִוֶּרֶת הַיּוֹם, יָפָתִי; מַה־לָּךְ?

– הִנֵּה יֶשׁ לִי סֵפֶר חָדָשׁ, שֶׁמְּחִירוֹ שִׁבְעָה שִׁילִינְגִּים וָחֵצִי – עָנַתּוּ אֶסְתֵּר בִּמְהִירוּת, בְּהוֹשִׁיטָה לוֹ אֶת הַסֵּפֶר.

הוּא הִבִּיט מִבְּלִי מֵשִׂים עַל שַׁעַר הַסֵּפֶר. – סֵפֶר חָדָשׁ – קָרָא הַמַּלְוֶה – וּמָה הַכְּתֹבֶת הַזֹּאת: לְאֶסְתֵּר אַנְסִיל – עַל שְׁקִידָתָהּ וַחֲרִיצוּתָהּ? אֵיזֶה עֶרֶךְ יֵשׁ לְסֵפֶר עִם כְּתֹבֶת?

– הֲלֹא זוֹ הַכְּתֹבֶת הִיא הַמַּגְדִּילָה אֶת עֶרְכּוֹ שִׁבְעָתָיִם – קָרְאָה אֶסְתֵּר בִּדְמָעוֹת עַל עֵינֶיהָ.

– יוּכַל הֱיוֹת – עָנָה אֲדֹם־הַפָּנִים – אַךְ הַתְּדַמִּי, כִּי גַם הַקּוֹנֶה אֶת הַסֵּפֶר מִיָּדִי יִקָּרֵא בְשֵׁם אֶסְתֵּר אַנְסִיל? הַאִם כָּל אִישׁ יִקָּרֵא בְשֵׁם אֶסְתֵּר אַנְסִיל. אוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת חָרוּץ וְשׁוֹקֵד כָּמוֹךְ?

– לֹא – עָנָה אֶסְתֵּר בְּעִצָּבוֹן – אֲבָל אֲנִי, אֲנִי אֶפְדֵּהוּ מַהֵר מִיָּדְךָ, וְלִי הוּא יָקָר מְאֹד.

– בָּעוֹלָם הַזֶּה – קָרָא אֲדֹם־הַפָּנִים וַיָּנַע רֹאשׁ בְּסַפְּקָנוּת – אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, מַה־שֶּׁיִּהְיֶה וּמַה־שֶּׁיִּקְרֶה בְעוֹד רָגַע. אִם כֵּן אֵפוֹא, כַּמָּה אַתְּ חֲפֵצָה לִלְווֹת עַל הַמַּשְׁכּוֹן הַזֶּה?

– אַךְ שִׁילִינְג אֶחָד – עָנְתָה אֶסְתֵּר – וּשְׁלשָׁה פֶּנִּים – הוֹסִיפָה כָרֶגַע בְּשָׂמְחָה עַל הָרַעְיוֹן, שֶׁעָלָה עַל לְבָבָהּ.

– הִנֵּה כִי כֵן – יְהִי כִדְבָרֶיךָ – הִתְרַצָּה הַמַּלְוֶה לְסוֹף – פָּנַיִךְ יָעִידוּ בָךְ, כִּי הַכֶּסֶף נָחוּץ וַאֲנִי חָפֵץ לִהְיוֹת בְעֶזְרֵךְ הַפָּעַם. הֵא לָךְ אֶת הַכָּסֶף.

וְאֶסְתֵּר לָקְחָה מַהֵר אֶת הַכֶּסֶף, וּבְקָפְצָהּ אֶת יָדָהּ הֵיטֵב מִהֲרָה לָשׁוּב אֶל מְעוֹנָם.

בֵּינְתַּיִם גָּמַר מֹשֶׁה אֶת תְּפִלָּתוֹ, כָּרַך אֶת תְּפִלָּיו וּבְחִפָּזוֹן הֵחֵל לִגְמֹעַ מְעַט קַהֲוָה.

– הֵא לֵךְ אֶת הַשִּׁילִינְג, הַדָּרוּשׁ לִשְׂכַר

הָרַכֶּבֶת – קָרְאָה אֶסְתֵּר – וְשְׁנֵי פֶנִּים שְׂכַר הָאוֹמְנִיבּוּס; לֵךְ, אֵפוֹא, מַהֵר! אָז שָׂמָה אֶסְתֵּר אֶת הַכֶּסֶף בְּכִיס־הָעוֹר הַיָּשָׁן שֶׁמָּצָא מֹשֶׁה בְאַחַד הַיָּמִים בָּרְחוֹב וַתַּבְהִילֵהוּ לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ. אוּלָם אַךְ יָצֹא יָצָא מִן הַבַּיִת וְקוֹל צְעָדָיו כְּבָר נֶאֱלַם מִן הַמַּדְרֵגוֹת, הִרְגִּישָׁה אֶסְתֵּר בִּלְבָבָהּ חֵפֶץ נִמְרָץ לָרוּץ אַחֲרֵי אָבִיהָ וְלָלֶכֶת עִמּוֹ יַחַד אֶל אָחִיהָ הָאָהוּב; אַךְ יִצְחָק הַקָּטָן הֵחֵל לִבְכּוֹת וּלְבַקֵּשׁ אֲרֻחַת הַבֹּקֶר. יֶתֶר הַיְלָדִים חָטְפוּ לָהֶם כָּל אֶחָד פְּרוּסַת לָחֶם וַיִּכּוֹנוּ לָלֶכֶת לְבֵית־הַסֵּפֶר. הַזְּקֵנָה גָנְחָה וְנֶאֶנְחָה בְקוֹל וְאֶסְתֵּר נֶאֶנְסָה לְהִשָּׁאֵר בַּבָּיִת. כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הַיְלָדִים מִן הַבַּיִת, עָשְׂתָה אֶסְתֵּר אֶת הַמִּטָּה הַפְּנוּיָה וַתַּהְפֹּך אֶת מִשְׁכַּב הַזְּקֵנָה לְמַעַן יֵרַךְ לָהּ לִשְׁכַּב.

אָז נְשָׂאָהּ רוּחָה אֶל בֵּית־סִפְרָהּ וְהִנֵּה הִיא רוֹאָה אֶת כָּל הַתַּלְמִידוֹת רְעוֹתֶיהָ יוֹשְׁבוֹת שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת עַל הַסַּפְסָלִים בִּמְנוּחָה שְׁלֵמָה, וְהַמּוֹרָה מְבָאֶרֶת לִפְנֵיהֶן דְּבָרִים חֲדָשִׁים וְנוֹתֶנֶת צִיּוּנִים חֲדָשִׁים. מַר, מַר הָיָה לָהּ הָרַעְיוֹן, כִּי אֵינָהּ עַתָּה שָׁם וּמְקוֹמָהּ פָּנוּי. הִנֵּה הִיא יוֹשֶׁבֶת פֹּה בְחֶבְרַת הַזְּקֵנָה, וְהַבְּדִידוּת מְעִיקָה וּמְעִיקָה עַל לִבָּהּ הָרַךְ, עַד כִּי לֹא אַחַת מִתְעוֹרֵר בְּלִבָּהּ הַחֵפֶץ לָרֶדֶת אֶל מְעוֹן דֶּבִּי, לִנְפֹּל עַל צַוָּארָהּ וְלִבַכּוֹת אֶת כָּל מָרַת נַפְשָׁהּ עַל חָזֶהָ.

הִיא הִתְאַמְּצָה לְתָאֵר לָהּ בְּדִמְיוֹנָהּ אֶת הַחֶדֶר, אֲשֶׁר בּוֹ שׁוֹכֵב בִּנְיָמִין אָחִיהָ עַל עֶרֶשׂ־דְּוָי – וְלֹא יָכְלָה גַם לְהַאֲמִין, כִּי אָחִיהָ זֶה הֶחָרוּץ וּבַעַל־הַכִּשְׁרוֹנוֹת שׁוֹכֵב עַתָּה וְגוֹנֵחַ, כַּזְּקֵנָה הַחוֹלָה הַמֻּטֶּלֶת פֹּה לְפָנֶיהָ

כָּכָה יָשְׁבָה שְׁקוּעָה בְמַחְשְׁבוֹת־עֶצֶב וָפַחַד וְאָזְנֶיהָ נְטוּיוֹת לְכָל אִוְשָׁה קַלָּה, אֲשֶׁר תִּשָּׁמַע מֵעַל הַמַּדְרֵגוֹת; הִיא חִכְּתָהּ לְאֵיזוֹ בְשׂוֹרָה מִבִּנְיָמִין אָחִיהָ. הִיא מְחַכָּה – וְהַשָּׁעוֹת מִתְנַהֲלוֹת לְאִטָּן וְהֵן אֲרֻכּוֹת מְאֹד; הִגִּיעָה עֵת־הַצָּהֳרָיִם. הַיְלָדִים שָׁבוּ מִבֵּית־הַסֵּפֶר וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲרֻחָתָם עֲרוּכָה לִפְנֵיהֶם, וְאֶסְתֵּר יוֹשֶׁבֶת וּמְחַכָּה. הִנֵּה חָדְרָה קֶרֶן־שֶׁמֶשׁ בְּעַד הַחַלּוֹן הַקָּטָן, כִּמְבַשֶּׂרֶת טוֹבוֹת וְנִחוּמִים.

___________

בִּנְיָמִין הָיָה שׁוֹקֵד תָּמִיד עַל לִמּוּדַיו וְעַל סְפָרָיו וְאַךְ לְעִתִּים רְחוֹקוֹת הָיָה יוֹצֵא אֶל חֲבֵרָיו לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ אִתָּם בְּמִשְׂחֲקֵיהֶם. וְהִנֵּה בְאֶחָד מִימֵי מֶרְץ הַקָּרִים שִׂחֵק בְּמִשְׂחַק הַכַּדּוּרִים עִם חֲבֵרָיו, וּכְחֹם לוֹ, פָּשַׁט אֶת מְעִילוֹ מֵעָלָיו וְצִנָּה קַלָּה אֲחָזַתְהוּ. וְיַעַן כִּי לֹא שָׂמוּ לֵב לְמַחֲלָתוֹ בָרִאשׁוֹנָה, גָּבְרָה וַתְּהִי לְמַחֲלָה יוֹתֵר חֲזָקָה, אַךְ גַּם אָז לֹא בִּקֵּשׁ הַנַּעַר לְהִכָּתֵב בִּרְשִׁימַת־הַחוֹלִים, כִּי עַל־כֵּן יוֹם צֵאת “הַמְאַסֵּף” הִגִּיעַ.

מַחֲלָתוֹ חָזְקָה מְאֹד וְכַאֲשֶׁר כְּבָר הִתְאוֹנֵן בְּאָזְנֵי הָרוֹפֵא הָיָה כְבָר חוֹלֶה בְקַדַּחַת עַזָּה וְהָרוֹפֵא אָמַר, כִּי דָבְקָה בוֹ דַלֶקֶת־הָרֵיאָה. בַּלַּיְלָה גָבַר הַחֹם מְאֹד, עַד אֲשֶׁר מָצְאוּ לְנָחוּץ לִקְרֹא מַהֵר לְרוֹפֵא, אֲשֶׁר נוֹכַח לָדַעַת, כִּי הַמַּצָּב מְסֻכָּן מְאֹד, וּבַבֹּקֶר צִוָּה לְתַלְגְּרֵף לַאֲבִי הַנָּעַר.

מֹשֶׁה מָצָא אֶת בִּנְיָמִין שׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ בְחֶדֶר מְיֻחָד וּמְשָׁעֵל וּמִתְנוֹדֵד לִרְגָעִים עַל מִשְׁכָּבוֹ. הַמַשְׁגַּחַת, אִשָּׁה צְעִירָה וְיָפָה מְאֹד, הִרְכִּינָה אֶת רֹאשָׁהּ אֵלָיו וַתִּתְבּוֹנֵן בְּחֶמְלָה רַבָּה אֶל כָּל תְּנוּעוֹתָיו.

הַמְשָׁרֶתֶת יָשְׁבָה דוּמָם בְּצַד הַמִּטָּה, גַּם הָרוֹפֵא עָמַד לְמַרְגְּלוֹתֵי הַחוֹלֶה וּפָנָיו הָיוּ עֲצוּבִים מְאֹד. הַמַשְׁגַּחַת פִּנְּתָה מְקוֹמָהּ לְמֹשֶׁה, אֲשֶׁר נִגַּשׁ מַהֵר אֶל בְּנוֹ וַיֹּאחֶז בְּיָדוֹ. בִּנְיָמִין לָטַשׁ אֵלָיו אֶת עֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת, מַבָּטוֹ הָיָה נוֹרָא וּמוּזָר. הוּא לֹא הִכִּירוֹ.

– מַה־שְּׁלוֹמְךָ אֵפוֹא, בִנְיָמִין? – קָרָא מֹשֶׁה בַעֲלִיזוּת מְעוּשָׂה.

– חֵן, חֵן לְךָ, נֶשֶׁר זָקֵן. מַה־טּוֹב אַתָּה כִּי בָאתָ לְבַקּרֵנִי. הֲלֹא זֶה דְבָרִי תָמִיד, כִּי בְעִתּוֹנֵנוּ לֹא צָרִיךְ לְהָתֵל בְּךָ, כִּי אִישׁ טוֹב אָתָּה.

– מָה הוּא אוֹמֵר? – שָׁאַל מֹשֶׁה, בִּפְנוֹתוֹ אֶל הַחֲבוּרָה – אֵינִי מֵבִין אַנְגְּלִית.

וְהַיּוֹשְׁבִים שָׁם לֹא הֵבִינוּ אֶת דִּבְרֵי מֹשֶׁה.

בִּנְיָמִין סָגַר אֶת עֵינָיו וּדְמָמָה שָׂרְרָה בַחֶדֶר. כַּעֲבֹר רֶגַע פָּקַח שֵׁנִית אֶת עֵינָיו. פָּנָיו הָאֲדֻמִּים כַּדָּם אָדְמוּ עוֹד יוֹתֵר, בְּהַכִּירוֹ אֶת אַבָּא. – וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי, כִּי אַתָּה הוּא הַ"נֶּשֶׁר

הַזָּקֵן" – גִּמְגֵּם הַנַּעַר בִּמְבוּכָה – הַאִם לֹא הָיָה הוּא פֹה זֶה עָתָּה?

– לְכִי וְקִרְאִי לָאָדוֹן קוֹלְמַן – אָמְרָה הַמַשְׁגַּחַת אֶל הַמְשָׁרֶתֶת. עֵינֶיהָ הָיוּ רְטֻבּוֹת מִדִּמְעָה, אַךְ עַל שְׂפָתֶיהָ רִחֲפָה בַת־צְחוֹק בְּשָׁמְעָהּ אֶת כִּנּוּיָו שֶׁל הַמּוֹרֶה וַתַּחְשֹׁב: מִי יוֹדֵעַ, מָה הוּא כִּנּוּיִי אֲנִי בְּפִי הַתַּלְמִידִים!

– הִתְאוֹשֵׁשׁ־נָא, בִּנְיָמִין – קָרָא מֹשֶׁה יְהוּדִית, בִּרְאוֹתוֹ שֶׁהִכִּירוֹ הַפָּעַם – בְּקָרוֹב תְּרָפֵא וְהָיִיתָ בָּרִיא כְבָרִאשׁוֹנָה; מַחֲלוֹת כְּבֵדוֹת מִזּוּ כְבָר עָבְרוּ עָלֶיךָ.

– מָה הוּא אוֹמֵר? – שָׁאַל בִּנְיָמִין, בִּפְנוֹתוֹ אֶל הַמַשְׁגַּחַת. – הוּא אוֹמֵר, כִּי צַר לוֹ מְאֹד לִרְאוֹת אוֹתְךָ חוֹלֶה הַפַּעַם – עָנְתָה הַמַשְׁגַּחַת עַל־פִּי הַשְׁעָרָה.

– אֲבָל הֵן אָשׁוּב מַהֵר לְאֵיתָנִי; הֲלֹא? הֵן לֹא אוּכַל לִדְחוֹת הַרְבֵּה אֶת הוֹצָאוֹת עִתּוֹנֵנוּ – לָחַשׁ בִּנְיָמִין.

– אַל־נָא תִדְאַג, יְדִידִי, לָעִתּוֹן – עָנַתּוּ הַמַשְׁגַּחַת, וַתַּחֲלֵק אֶת מִצְחוֹ בְאַהֲבָה.

מֹשֶׁה סָר מְעַט הַצִּדָה לִכְבוֹדָהּ.

– מָה הוּא אוֹמֵר? – שָׁאַל מֹשֶׁה. הַמַשְׁגַּחַת שִׁנְתָה לוֹ אֶת דְּבָרָיו, אַךְ הוּא לֹא הֵבִין אַנְגְּלִית. וְ“הַנֶּשֶׁר הַזָּקֵן” בָּא הַחַדְרָה. זֶה הָיָה אִישׁ צָעִיר וְיָפֶה, שֶׁפָּנָיו הֵפִיקוּ טוּב־לֵב. הוּא הִבִּיט רֶגַע אֶל הָרוֹפֵא, וְעֵינֵי הָרוֹפֵא הִגִּידוּ לוֹ הַכֹּל.

– הֶאָח, מַר קוֹלְמַן! – קָרָא בִנְיָמִין בְּהִתְרַגְּשׁוּת שֶׁל שִׂמְחָה – עַתָּה תִרְאֶה, כִּי עִתּוֹנֵנוּ יֵצֵא בְשָׁבוּעַ זֶה כִּבְכָל שָׁבוּעַ. אֱמָר־נָא לְיַעֲקֹב סִימוֹנְס לְהַעֲבִיר קַו שָׁחוֹר סְבִיב הֶעַמּוּד, אֲשֶׁר תָּבוֹא בוֹ הַקִּינָה עַל מוֹת בְּרוּנָה. “הַחֹטֶם הַצָּנוּם” – אֲנִי – אֲנִי חָפַצְתִּי לְהַגִּיד: מַר בֻּרְנְשְׁטֵין כָּתַב אוֹתָהּ לָנוּ בְרוֹמִית. אֱמֹר, אֵפוֹא, לוֹ עַל־דְּבַר הַקַּו הַשָּׁחוֹר. הוּא הָיָה כֶלֶב טוֹב, בְּרוּנָה זֶה, אַךְ פַּעַם אַחַת בְּכָל יְמֵי חַיָּיו נָשַׁךְ אֶת אַחַד הַתַּלְמִידִים.

– טוֹב מְאֹד; אֲנִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶיךָ – עָנָהוּ הַ“נֶּשֶׁר הַזָּקֵן” בְּהִתְרַגְּשׁוּת גַּם הוּא.

– מָה הוּא אוֹמֵר? – שָׁאַל מֹשֶׁה אֶת הַמּוֹרֶה כְנוֹאָשׁ.

– הַאֵין זֶה מַחֲזֶה מַעֲצִיב, מַר קוֹלְמַן? – קָרְאָה הַמַשְׁגַּחַת בְּקוֹל נָמוּךְ – אָב וּבְנוֹ – הָרְגָעִים הָאַחֲרוֹנִים – וְאֵין אִישׁ מֵבִין שְׂפַת רֵעֵהוּ.

– מֵהָרָאוּי, שֶׁיִּהְיֶה תֻרְגְּמָן בְּבֵית־הַסֵּפֶר – הֵעִיר הָרוֹפֵא. וּמִלְחָמָה הָיְתָה לְקוֹלְמַן בָּרֶגַע הַהוּא בְלִבּוֹ פְנִימָה. הוּא יָדַע הֵיטֵב יְהוּדִית, אֲשֶׁר בָּהּ דִּבְּרוּ אֲבוֹתָיו תָּמִיד, מִבְּלִי דַעַת כָּל שָׂפָה אַחֶרֶת, אַךְ הוּא עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ כְלֹא־יוֹדֵעַ וְהֶחֱרִישׁ.

– אִמְרוּ־נָא לְאָבִי, כִּי יֵלֵךְ הַבַּיְתָה וְאַל יִדְאַג לִי; הֵן אֲנִי כִּמְעַט בָּרִיא, רַק חַלָּשׁ מְעָט – לָחַשׁ בִּנְיָמִין.

וְקוֹלְמַן הָיָה נָבוֹךְ מְאֹד. הוּא הָיָה חָפֵץ לִהְיוֹת לְמֵלִיץ בֵּין הָאָב וְהַבֵּן הָאֻמְלָלִים, אַךְ הִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי יֶתֶר חֲבֵרָיו.

פִּתְאֹם שֻׁנּוּ פְנֵי הַנַּעַר וְעֵינָיו הִבְרִיקוּ מְאֹד. הָרוֹפֵא נִגַּשׁ אֵלָיו בְּבֶהָלָה וַיְמַשֵּׁשׁ אֶת הַדֹּפֶק.

– לֹא; אֵינֶנִּי חָפֵץ לִשְׁמֹעַ עוֹד אֶת הַ“מַּעֲשֶׂה” הַזֶּה! – קָרָא בִּנְיָמִין בְּקוֹל צָרוּד – סַפֶּר־נָא, אָבִי, עַל־דְּבַר הַסַּמְבַּטְיוֹן, הַמְמָאֵן לִשְׁטֹף בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

הוּא דִבֵּר יְהוּדִית. הוּא שָׁב וַיְהִי לְיֶלֶד. פְּנֵי מֹשֶׁה אוֹרוּ מִשִּׂמְחָה. בְּנוֹ הַבְּכוֹר מְדַבֵּר כִּיהוּדִי מַמָּשׁ; זֶה סִמָּן טוֹב, כִּי יָשׁוּב וְרָפָא לוֹ.

זֶרֶם אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ מִלֵּא פִתְאֹם אֶת הַחֶדֶר, וּמֹשֶׁה הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ עַל כַּר בִּנְיָמִין וְדִמְעָה חַמָּה נָזְלָה מֵעֵינָיו עַל־פְּנֵי הַנַּעַר הַיָּפִים. – הַס! הַס! בִּנְיָמִין בְּנִי! אַל־נָא תִבְכֶּה! – קָרָא בִנְיָמִין וְהִתְחִיל לָשִׁיר שִׁיר־עֶרֶשׂ יְהוּדִי, אֲשֶׁר שָׁרָה לוֹ אִמּוֹ, בִּהְיוֹתוֹ יֶלֶד:

שְׁכַב, בְּנִי, וַאֲנִי אָשִׁיר –

אָבִיךְ רַב גָּדוֹל בָּעִיר,

אִמְּךָ תָּבִיא לְךָ תַּפּוּחִים,

רְאֵה חַיִּים, בְּנִי, אֲרוּכִים!

וְהִנֵּה רוֹאֶה מֹשֶׁה לְעֵינָיו אֶת גִּיטֶל אִשְׁתּוֹ יוֹשֶׁבֶת וּמְשׁוֹרֶרֶת וּמְנַדְנֶדֶת אֶת הַיֶּלֶד לְיַשְּׁנֵהוּ. וּדְמָעוֹת רַבּוֹת שָׁטְפוּ מֵעֵינָיו וַתִּפֹּלְנָה עַל פְּנֵי בִנְיָמִין הַלְּבָנִים וְהַדַּקִּים.

– לֹא, מְחֵה דִמְעָה מֵעַל פָּנֶיךָ; אֲנִי אֲסַפֶּר לְךָ, בִּנְיָמִין בְּנִי, מַעֲשִׂיָּה יָפָה וְאָשִׁיר לְךָ שִׁיר יָפֶה – קָרָא בִנְיָמִין יְהוּדִית בְּקוֹל יוֹתֵר רַךְ מִבָּרִאשׁוֹנָה וְכָרֶגַע הֵחֵל לָשִׁיר בִּנְעִימָה מְשֻׁנָּה וַעֲצוּבָה מְאֹד:

"אוֹי, אוֹי לִי, אִמִּי,

מָה אֻמְלָל אֲנִי!

בַּנֵּכָר בְּאִבִּי גָלִיתִי,

אַהֲבָתֵךְ בַּנֵּכָר נָשִׁיתִי!"

“וְאֵם יוֹסֵף עָנַתּוּ מִתּוֹךְ קִבְרָהּ: הִנָּחֶם־נָא, בְּנִי יַקִּירִי, עֲתִידוֹת גְּדוֹלוֹת נְכוֹנוֹת לָךְ…”

– אַמַּץ לִבְּךָ, אָב אֻמְלָל, עוֹד מְעַט וּבָא הַקֵּץ – לָחַשׁ מַר קוֹלְמַן לְמֹשֶׁה יְהוּדִית. מֹשֶׁה הִתְפַּלֵּץ בְּכָל גּוּפוֹ.

– בִּנְיָמִין בְּנִי! בְּנִי הָאֻמְלָל! – יִלֵּל הָאָב – אֲהָהּ! קַוֵּה קִוִּיתִי, כִּי אַתָּה תִּתְפַּלֵּל “קַדִּישׁ” אַחֲרֵי, וְלֹא אֲנִי אַחֲרֶיךָ.

אָז הֵחֵל לִקְרֹא עַל פֶּה פִּרְקֵי תְהִלִּים.

וּבִנְיָמִין הִתְרוֹמֵם פִּתְאֹם מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ מִתְרַגֵּשׁ מְאֹד. – רְאִי נָא, אֶסְתֵּר! – קָרָא אַנְגְּלִית – הִנֵּה אִמִּי בָאָה וּמְעִיל בְּיָדָהּ! אַךְ מַה חָפֵץ לִי בוֹ עַתָּה?

רֹאשׁוֹ צָנַח לַאֲחוֹרָיו וַיִּפֹּל עַל הַכָּר. וְהַפָּנִים הַחִוְּרִים הַמְּלֵאִים עוֹד יְפִי־הַנֹּעַר הֵפִיקוּ פִתְאֹם עַצֶּבֶת עֲמֻּקָה.

– אֶסְתֵּר! – קָרָא הַחוֹלֶה – מַה־טּוֹב וּמַה־נָּעִים עַתָּה לָשֶׁבֶת בְּשָׂדֶה יָרֹק, בֵּין עֵצִים רַעֲנַנִּים; רְאִי־נָא, מַה־יִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ!

וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה בֶאֱמֶת בְּאוֹר נָעִים וְחֹם צַח, הַשָּׂדוֹת וְהַגַּנִּים אֲשֶׁר מִסָּבִיב רָחֲצוּ בְזִרְמֵי אוֹר־זָהָב, קַוִּים אֲחָדִים שִׂחֲקוּ עַל פְּנֵי הַנַּעַר הַגֹּוֵעַ; צִפֳּרִים צִפְצְפוּ מֵאַחֲרֵי הַחַלּוֹן שִׁיר עָלֵז מְאֹד.

– אֶסְתֵּר, – הוֹסִיף, כַּעֲבֹר רֶגַע, בְּעֶצֶב – וְאוּלַי תִּהְיֶה עוֹד לְוָיָה אֶחָת…

הַמַשְׁגַּחַת פָּרְצָה בִבְכִי וַתָּסָר מֵעַל הַמִּטָּה.

– בִּנְיָמִין בְּנִי – קָרָא הָאָב בְּקוֹל רוֹעֵד – קְרָא־נָא “שְׁמָע”. הַנַּעַר לָטַשׁ לוֹ אֶת עֵינָיו, אַךְ מַבָּטוֹ הִזְדַּכֵּךְ מַהֵר – קְרָא־נָא “שְׁמַע” – שָׁנָה הָאָב. הַמִּלָּה “שְׁמַע” וְקוֹל אָבִיו פִּזְרוּ אֶת הֲזָיוֹת הַנַּעַר הַגֹּוֵעַ.

– כֵּן, אָבִי; כָּרֶגַע, כָּרֶגַע – עָנָה הַנַּעַר בְּהַכְנָעָה.

– שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינו, ה' אֶחָד! – קָרָא הָאָב וְאַחֲרָיו הַבֵּן הַגֹּוֵעַ. עוֹד רִגְעֵי מִסְפָּר עָבְרוּ וּבִנְיָמִין הֵשִׁיב אֶת רוּחוֹ בִמְנוּחָה אֶל אֱלֹהִים.

– מֵת! – קָרָא הָרוֹפֵא.

– בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת! – קָרָא מֹשֶׁה, וַיִּקְרַע אֶת בִּגְדוֹ וַיַּעֲצֹם אֶת עֵינֵי בְנוֹ. אָז נִגַּשׁ אֶל שֻׁלְחַן־הַתִּלְבֹּשֶׁת וַיַהֲפֹךְ אֶת הַמַּרְאָה אֶל הַקִּיר. אַחֲרֵי־כֵן פָּתַח אֶת הַחַלּוֹן וַיִּשְׁפֹּךְ אֶת כַּד־הַמַּיִם עַל הָעֵשֶׂב הַיָּרֹק הַזָּרוּעַ בְּאוֹר־הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּהִיר.

הַפֶּרֶק הַתִּשְׁעָה־עָשָׂר: אוֹר לְאַרְבָּעָה־עָשָׂר.

אֵין בְּ“שָׁלשׁ הָרְגָלִים” חַג נָעִים וְיָפֶה כְּחַג הַפֶּסַח, הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ אֶת פְּנֵי כָל הַחֲדָרִים וְהָרְהִיטִים, וּבְיִחוּד, אֶת הַמִּטְבָּח וְכֵלָיו, וְשׁוֹפֵךְ אוֹר חָדָשׁ גַּם בַּפִּנּוֹת הָאֲפֵלוֹת.

וּמָה רַבָּה הַתְּכוּנָה בְּ“עֶרֶב הַפֶּסַח”! כָּל הַגֶּטּוֹ מִתְקַשֵּׁט וּמִתְיַפֵּה לִכְבוֹד הָאוֹרַח הַטּוֹב, הַבָּתִּים מִסְתַּיְּדִים וּמִתְכַּיְּרִים, הָרְהִיטִים מִתְגָּרְדִים וּמִתְרַחֲצִים, הַכֵּלִים מִשְׁתַּטְּפִים, מִתְמָרְקִים וּמִתְמָרְטִים עַד הֱיוֹת לָהֶם בָּרָק. יֵשׁ אֲשֶׁר יַעַבְרוּ רַק בַּמַּיִם וְטָהָרוּ, וְיֵשׁ אֲשֶׁר יַעַבְרוּ גַּם בָּאֵשׁ עַל קִדּוּשׁ הֶחָג. מוֹכֵר הַמַּשְׁקִים מַדְבִּיק גִּלְיוֹן־נְיָר לָבָן עַל דֶּלֶת הַמִּסְבָּאָה וְעָלָיו כָּתוּב בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּי נִמְצָא אֶצְלוֹ לִמְכִירָה “רוֹם” כָּשֵׁר לְפֶסַח בְּהֶכְשֵׁר הָרַב הָרָאשִׁי וּבִרְשׁוּתוֹ. גַּם הָאוֹפִים מַמְצִיאִים מִדַּי שָׁנָה בְשָׁנָה תּוּפִינִים מִתּוּפִינִים שׁוֹנִים הַכְּשֵׁרִים לְפֶסַח, וְגַם הֵם מְמַהֲרִים לְהוֹדִיעַ עַל זֹאת לַהֲמוֹן הַקּוֹנִים בְּהוֹדָעוֹת גְּדוֹלוֹת הַדְּבוּקוֹת עַל פֶּתַח חֲנוּיוֹתֵיהֶם.

בְּאוֹר לְאַרְבָּעָה־עָשָׂר הָלְכָה לָהּ אֶסְתֵּר אַנְסִיל לְ“פֵיטִיקוֹטלֵין” לִקְנוֹת דָּגִים בְּשִׁילִינְג לִכְבוֹד הַחַג, וְהָאַנְדְּרוּלוֹמוּסְיָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁרָאֲתָה שָׁם וְשֶׁבְּתוֹכָהּ נִמְצְאָה, מָשְׁכָה אֵלֶיהָ אֶת כָּל חוּשֶׁיהָ וְאֶת כָּל מַחְשְׁבוֹתֶיהָ. כִּי הָעֹנִי לֹא יִתֵּן לְהִתְאַבֵּל הַרְבֵּה.

צָרַת הַשָּׁעָה מַשְׁכַּחַת אֶת הָאֲבֵלוּת. אֶסְתֵּר וְאָבִיהָ הָיוּ נִרְעָשִׁים וּמְשׁוֹמְמִים מִמִּיתַת בִּנְיָמִין. אַךְ מֹשֶׁה נָשָׂא וְסָבַל אֶת הָאֲבֵדָה הַזֹּאת בִּמְנוּחָה, אַף מָצָא לוֹ מֵעֵין נִחוּמִּים בִּתְפִלַּת הַ“קַּדִּישׁ” אֲשֶׁר קָרָא יוֹם יוֹם; לֹא כֵן אֶסְתֵּר – יְגוֹנָהּ הָיָה מַר וְעָמֹק רַב יֶתֶר. פִּתְאֹם בָּא הַמָּוֶת וַיִּקְטוֹף אֶת הַפֶּרַח הַנָּעִים וְהַנֶּהְדָּר בְּיוֹתֵר, אֶת אָחִיהָ הָאָהוּב לָהּ בְּיוֹתֵר. עֶלֶם אֻמְלָל! מַה־נּוֹרָא הוּא לִשְׁכַּב קָפוּא תַחַת מִכְסֵה הַשֶּׁלֶג בַּחֹרֶף! וּמַה־בֶּצַע, אֵפוֹא, בְּכָל לִמּוּדָיו וַהֲכָנוֹתָיו לִכְתֹּב סִפּוּרִים גְּדוֹלִים? עַתָּה לֹא יִשָּׁמַע עוֹד שֵׁם אַנְסִיל בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל, בְּעֹנִי בָא וּבַחֹשֶּׁךְ יְכֻסֶּה. וּמָה הָיְתָה כָעֵת אַחֲרִית כָּל הַתִּקְווֹת הַגְּדוֹלוֹת, אֲשֶׁר שָׂמָה בְכִשְׁרוֹנוֹת אָחִיהָ וַחֲרִיצוּתוֹ? אֲהָהּ! מִי יוֹצִיא עַתָּה אֶת בֵּית אַנְסִיל מֵהָעֲנִיּוּת וְהַשְּׁפֵלוּת אֲשֶׁר טָבְעוּ בָהֶן? אֵלֶיהָ, אַךְ אֵלֶיהָ לְבַדָּהּ, תִּשָּׂא עַתָּה הַמִּשְׁפָּחָה הָאֻמְלָלָה אֶת עֵינֶיהָ; אַךְ מִמֶּנָּה תִּקְוָה נִשְׁקֶפֶת לָהּ לְרַוְחָתָהּ לִישׁוּעָתָהּ. טוֹב אֵפוֹא, אֶת הַחוֹבָה הַזֹּאת הִשְׁאִיר לָהּ אָחִיהָ לְמוֹרָשָׁה וְעָלֶיהָ לַעֲשׂוֹתָהּ, וְיַעֲבֹר עָלֶיהָ מָה! הִיא קָפְצָה אֶת אֶגְרוֹפֶיהָ הַקְּטַנִּים וְעֵינֶיהָ הֵפִיקוּ אֹמֶץ־לֵב. וְאָבִיהָ, מֹשֶׁה אַנְסִיל לֹא יָדַע מְאוּמָה מִכָּל מַחְשְׁבוֹתֶיהָ, סְפֵיקוֹתֶיהָ וּשְׁאִיפוֹתֶיהָ. הוּא מָצָא לוֹ עוֹד דֵּי עֲבוֹדָה לִשְׁלשָׁה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ וַיַּחְשֹּׁב לְתֻמּוֹ, כִּי בְנֵי־בֵיתוֹ חַיִּים עַתָּה בִרְוָחָה. גַּם יְגוֹן אֶסְתֵּר וְדַאֲבוֹן־נַפְשָׁהּ אָבְדוּ מְעַט אֶת מְרִירוּתָם עַל־יְדֵי עֲבוֹדָתָהּ הָרַבָּה בְלִמּוּדִי בֵית־הַסֵּפֶר, בַּהֲלִיכוֹת הַבַּיִת וְהַשְׁגָּחַת הַיְלָדִים.

עַתָּה הָיוּ כָל מַחְשְׁבוֹתֶיהָ נְתוּנוֹת לְצָרְכֵי הַחַג בִּכְלַל וְלִקְנִיַּת דָּגִים בִּפְרַט, וְהִיא הוֹלֶכֶת וְנִדְחֶקֶת בֵּין הֶהָמוֹן הָרַב לְאוֹר הַגַּז הַזָּרוּעַ עַל הַמִּפְסָעָה וְלֹא תָחוּשׁ גַּם אֶת הָרוּחַ הַקַּר, רוּחַ נִיסָן הַנּוֹשֵׁף בְּחָזְקָה.

וְעַל הַמִּפְסָעָה הִתְנַגְּשׁוּ יַחַד אֲנָשִׁים טְעוּנִים חֲבִילוֹת רַבּוֹת וְכָל אֶחָד הִתְאַמֵּץ לָלֶכֶת קְדִימָה, עֲשִׁירִים וַעֲנִיִּים הָדְפוּ בְמַרְפֵּק אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, גְּבִירוֹת לְבוּשׁוֹת “סַטִין” וַעֲטוּפוֹת בְּאַדָּרוֹת יְקָרוֹת וְקַבְּצָנִיּוֹת לְבוּשׁוֹת קְרָעִים. לֵיל זֶה מְיֻחָד מִכָּל הַלֵּילוֹת. בּוֹ יִקְנוּ וְיָכִינוּ אֶת כָּל צָרְכֵי הֶחָג. בּוֹ תַּעֲזֹבְנָה הַגְּבִירוֹת הַגְּדוֹלוֹת אֶת בְּנוֹתֵיהֶן הַמְנַגְּנוֹת עַל הַפְּסַנְתֵּר וְיוֹרְדוֹת בִּכְבוֹדָן וּבְעַצְמָן אֶל הַ“לֵין” לִשְׁלֹחַ אֶצְבַּע אֶל הַקִּשּׁוּאִים הַחֲמוּצִים הַצָּפִים בְּצִירָם³⁰ וּלְהוֹצִיא אֵיזֶה זַיִת כָּבוּשׁ מִן הֶחָבִית.

הַשָּׁמַיִם מִמַעַל זְרוּעִים בְּרִבּוֹא רִבְבוֹת כּוֹכָבִים מַזְהִירִים, אַךְ אִישׁ לֹא שָׂם אֶל לִבּוֹ לְהַבִּיט אֲלֵיהֶם; מִתַּחַת הָרַגְלַיִם מִתְמַתַחַת שִׁכְבַת־בֹּץ, אַךְ אִישׁ לֹא שָׂם לֵב גַּם לָזֶה. בִּכְלַל אִי־אֶפְשָׁר הָיָה לָשִׂים לֵב לִדְבַר־מָה בְמָקוֹם, שֶׁהֲמוֹנִים הֲמוֹנִים מִתְרוֹצְצִים, נֶהְדָּפִים, נִדְחָפִים וְנִדְחָקִים, וַהֲמוּלָה גְדוֹלָה וּמְהוּמָה נוֹרָאָה וּמְבוּכָה מִסָּבִיב, קוֹלוֹת מִקּוֹלוֹת שׁוֹנִים מַרְעִישִׁים אֶת הָאַוִּיר וּמַחֲרִישׁוֹת אֶת הָאָזְנַיִם: קְרִיאוֹת, גְּעָרוֹת, תּוֹכָחוֹת, שְׁרִיקוֹת, חֳרָפוֹת וּקְלָלוֹת, קוֹל צְחוֹק וְקוֹל בְּכִי – הַכֹּל הִתְעָרֵב יַחַד וַיְהִי לְרַעַשׁ גָּדוֹל, לִשְׁאוֹן גַּלִּים בְּיַם זוֹעֵף, אֲשֶׁר בּוֹ נִשְׁמַעַת לְעִתִּים קְרוֹבוֹת בְּיִחוּד הַקְּרִיאָה הַמַחֲרֶשֶׁת אֶת כָּל הַהֲמוּלָה:

– לְיוֹם־טוֹב! לְיוֹם־טוֹב! קְנוּ! קְנוּ! קְנוּ!

וְאוּלָם בְּיִחוּד גָּדֵל הַלַּחַץ וְהַדֹּחַק בִּמְקוֹם מַעֲמַד־הַדָּגִים. אֲנָשִׁים צְעִירִים, גְּבֹהִים וּבְרִיאִים עָמְדוּ בִזְרוֹעוֹת חֲשׂוּפוֹת לִפְנֵי סַלִּים מְלֵאִים דָּגִים מִמִּינִים שׁוֹנִים; וְהַדַּיָּגִים בְּנֵי־הַחַיִל הָאֵלֶּה הִטִּילוּ בְמַרְאֵהֶם אֵימָה אֲפִילוּ עַל “נְשֵׁי־הַחַיִל” שֶׁבְּקֶרֶב הַיְּהוּדִיּוֹת. וְאֶסְתֵּר הִרְגִּישָׁה אֶת זֶה בְּעֵינָהּ הַחַדָּה וּבְחוּשָׁהּ הַדַּק וַתֵּעֲמֹד רֶגַע מִן הַצַּד וַתִּתְבּוֹנֵן. בְּעִדָּן רוֹתֵחַ זֶה לֹא עָרְבָה אֶת לִבָּהּ לָגֶשֶׁת אֶל הַדַּיָּגִים “הַזּוֹעֲמִים” הָאֵלֶּה בִקְנִיָּה שֶׁל שִׁילִינְג וְלֹא יוֹתֵר, וְעַל כֵּן נִדְחֲקָה בֵּין הֶהָמוֹן לָגֶשֵׁת אֶל דַּיָּג אַחֵר.

בֵּין הַדַּיָּגִים הָיָה זָקֵן אֶחָד טוֹב־לֵב, אֲשֶׁר רָאָה רָעוֹת רַבּוֹת בִּימֵי חַיָּיו, וְאִתּוֹ בָאָה אֶסְתֵּר בְּמַשָּׂא־וּמַתָּן בָּעִתִּים הַטּוֹבוֹת, כַּאֲשֶׁר הֵאִירָה הַהַצְלָחָה פָנֶיהָ לְבֵית אָבִיהָ וְהָיוּ לָהּ פְּרוּטוֹת יְתֵרוֹת לִקְנוֹת בָּהֵן דָּגִים. אוֹתוֹ רָאֲתָה הַפַּעַם לְשִׂמְחָתָהּ לֹא רָחוֹק מִמֶּנָּה. הַזָּקֵן הַטּוֹב עָמַד לִפְנֵי מַעֲמָדוֹ, אֲשֶׁר עָלָיו הָיוּ צְבוּרִים דָּגִים מִמִּינִים שׁוֹנִים וְכֻלָּם נֶחְמָדִים לְמַרְאֶה וְטוֹבִים לְמַאֲכָל, וּכְבָר הִתְעַנְּגָה אֶסְתֵּר בְּדִמְיוֹנָהּ עַל טַעְמָם הַטּוֹב.

פִּתְאֹם חָוְרוּ פָנֶיהָ כַסִּיד, רַעַד עָבַר בְּכָל גּוּפָהּ וְלִבָּהּ כְּמוֹ חָדַל מִדְּפֹּק, כִּי כַאֲשֶׁר שָׁלְחָה יָדָהּ אֶל כִּיס־שִׂמְלָתָהּ לְהוֹצִיא אֶת הַכֶּסֶף, מָצְאָה בוֹ רַק אֶצְבָּעוֹן³¹ מַכְתֵּב וּמִטְפַּחַת־אָף. רְגָעִים אֲחָדִים לֹא חָפְצָה אוֹ לֹא יָכְלָה לְהַאֲמִין, כִּי כָל אַרְבַּעַת הַשִּׁילִינְגִים וְהַשִּׁבְעָה פֶנְסִים וַחֲצִי אָזְלוּ וְאֵינָם בֶּאֱמֶת! מַצּוֹת וְתַפּוּחֵי־אֲדָמָה לְחַג הַפֶּסַח, אָמְנָם, קִבְּלוּ מֵחֶבְרַת הַצְדָקָה, יֵין־צִמּוּקִים הֵכִינוּ בְעַצְמָם לִפְנֵי יָמִים אֲחָדִים, אַךְ הַבָּשָׂר וְהַדָּגִים וְעוֹד אֵיזֶה דְבָרִים הַדְּרוּשִׁים לְחַג הַפֶּסַח, הָיוּ עַתָּה לְשָׁלָל לַגַּנָּב הָאַכְזָר. אֵיזֶה יֵאוּשׁ מַר, אֵיזֶה שִׁמָּמוֹן הֵעִיק עַתָּה עַל לֵב הַיַּלְדָּה, וְהָרֶגֶשׁ הַזֶּה הָיָה נוֹרָא לָהּ רַב יֶתֶר מֵאֲשֶׁר זֶה שֶׁהִרְגִּישָׁה בְאוֹתוֹ עֶרֶב, אֲשֶׁר בּוֹ נִשְׁפַּךְ הַמָּרָק שֶׁהֵבִיאָה מִבֵּית הַתַּמְחוּי. הַדָּגִים, אֲשֶׁר כְּבָר נָגְעָה כִמְעַט בְּיָדֶיהָ רָחֲקוּ מִמֶּנָּה פִתְאֹם מֶרְחָק רַב; עוֹד רֶגַע וְהַדָּגִים וְהָאֲנָשִׁים וְכָל הֶהָמוֹן יַחַד נִמְחוּ בְזֶרֶם דְּמָעוֹת חַמּוֹת אֲשֶׁר פָּרַץ מֵעֵינֶיהָ, וְהִיא נֶהֶדְפָה וְנִדְחֲפָה אָנֶה וְאָנָה כְּמוֹ בַחֲלוֹם לַיְלָה בְזִרְמֵי הֶהָמוֹן הָרַב, הַמִּתְנַגֵּשׁ יָחַד. מִיּוֹם מִיתָתוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין אָחִיהָ לֹא הִרְגִּישָׁה עוֹד כְּמוֹ אֶת הָרֵיקָנִיּוּת, הַהֶפְסֵד וְהַכִּלָּיוֹן הַשּׂוֹרֵר בַחַיִּים וּבְכָל מַחֲמַדֵּיהֶם. וּמַה־יֹּאמַר עַתָּה אָבִיהָ, בְּהִכָּזֵב תִּקְוָתוֹ בַּלַּיְלָה הַזֶּה? אָב אֻמְלָל! הוּא שָׂמַח וַיִּתְגָּאֶה כָל כַּךְ בְּתִתּוֹ לָהּ דֵּי כֶסֶף לְסַפֵּק אֶת צָרְכֵי הַחַג, לְמַעַן יִהְיֶה לָהֶם “יוֹם־טוֹב” טוֹב וְשָׂמֵחַ, וְעַתָּה תָשׁוּב הַבַּיְתָה וְתֶעֱרַב אֶת כָּל הַשִּׂמְחָה; הִיא רוֹאָה כְבָר בְעֵינֶיהָ אֶת פְּנֵי “יְלָדֶיהָ” הָעֲצוּבִים, בְּשִׁבְתָּם בְּלֵיל הַ“סֵּדֶר” אֶל הַשֻּׁלְחָן הָרֵיק. הָהּ, נוֹרָא, נוֹרָא הַדָּבָר! –

וְהַיַּלְדָּה הִתְהַלְּכָה לָהּ וַתֵּבְךְּ בְכִי מַר בֵּין הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר לֹא הִבִּיט אֵלֶיהָ וְלֹא שָׁמַע לִבְכִיָהּ.

הַפֶּרֶק הָעֶשְׂרִים: הַקּוֹף הַמֵּת.

וּבְמֹחָהּ הַבּוֹעֵר עָלָה זֵכֶר מַעֲשִׂיָּה יָפָה שֶׁסִּפְּרָהּ לָהּ אִמָּהּ הַזְּקֵנָה:

אִישׁ יְהוּדִי זָקֵן יָשַׁב בְּעִיר אַחַת בְּרוּסִיָּה וַיְחִי חַיֵּי צָעַר; פְּרִי עֲמָלוֹ לֹא הִסְפִּיק לוֹ לֶחֶם לְשׂבַע, גַּם מִלַּחְמוֹ הַצַּר הָיָה אָנוּס עוֹד לַחְשׂךְ אֶת נַפְשׁוֹ, כִּי אֶת חֲצִי הָרֶוַח נָתַן לִפְקִידֵי הַמָּקוֹם לְמַעַן יִתְּנוּהוּ לָשֶׁבֶת שָׁם. כֹּה הָיָה סוֹבֵל וְנַעֲנֶה כָל הַיָּמִים, אַךְ בָּטַח בַּד' וַיּוֹדֶה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ עַל הַחַיִּים וְהַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ. וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרֵב חַג הַפֶּסַח לָבוֹא, וְהַחֹרֶף הָיָה קָשֶׁה מְאֹד, וְהַקֹּר גָּבַר בָּאָרֶץ, וּבְבֵית הַזָּקֵן אֵין לֶחֶם וְאֵין פֶּחָם. מוּבָן, כִּי אִשְׁתּוֹ לֹא הֵכִינָה מְאוּמָה לְחַג הַפֶּסַח; אַךְ אִישָׁהּ אָמַר לָהּ בְּנַחַת: סַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת, אִשְׁתִּי! הַ“סֵּדֶר” שֶׁלָּנוּ יִהְיֶה עָרוּךְ בַּכֹּל וּמָלֵא בִרְכַּת ד' כִּימֵי קֶדֶם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת. אַךְ הַחַג הוֹלֵךְ הָלֹךְ וְקָרֵב וּבְבֵיתָם אֵין פְּרוּסָה וְאֵין פְּרוּטָה. וְהַזְּקֵנָה מֵרְרָה אֶת רוּחַ הַזָּקֵן, בְּאָמְרָה: – הַתַחְשֹּׁב, כִּי יָבוֹא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לְבַקְּרֶךָ, אוֹ הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ יָסוּר אֵלֶיךָ? אַךְ הַזָּקֵן עָנָה וְאָמַר לָהּ: אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא הֵן לֹא מֵת וְהוּא עוֹבֵר בָּאָרֶץ לְאָרְכָּה וּלְרָחְבָּהּ; מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי – אוּלַי יָסוּר בֶּאֱמֶת אֵלֵינוּ לְהָבִיא אֶת הַבְּרָכָה אֶל בֵּיתֵנוּ? עֶרֶב הַפֶּסַח בָּא, הַיּוֹם כְּבָר נָטָה לַעֲרֹב. עוֹד שְׁעוֹת מִסְפָּר וְחַג הַפֶּסַח בָּא, וּבְבֵית הַזָּקֵן אֵין כָּל מְאוּמָה וְהַזָּקֵן עוֹדֶנּוּ מָלֵא אֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן. וְהִנֵּה בָעֵת הַהִיא יָשַׁב שַׂר־הַפֶּלֶךְ, אִישׁ קָשֶׁה וְאַכְזָר, בַּחֲדַר־מַשְׂכִּיתוֹ וּלְפָנָיו מַטְבְּעוֹת־זָהָב צִבּוּרִים צִבּוּרִים, אֲשֶׁר כְּרָכָם בְּתַכְרִיכֵי־נְיָר לְשַׁלֵּם שָׂכָר לִפְקִידָיו. עַל־יָדוֹ יָשַׁב קוֹפוֹ הָאָהוּב וַיַּעַשֹ גַּם הוּא כַאֲדוֹנָיו וַיִּכְרֹך אֶת הַמַּטְבֵּעוֹת בִּנְיָר, לְשִׂמְחַת לֵב הַשָּׂר. פַּעַם בְּפַעַם הִרְטִיב הַשָּׂר אֶת אֶצְבָּעוֹ בְפִיו לְמַעַן יֵקַל לוֹ לֶאֱחֹז בַּמַּטְבְּעוֹת הַקְּטַנּוֹת, וְהַקּוֹף עָשָׂה גַם הוּא כָמוֹהוּ; אַךְ בְחָשְׁבוֹ, כִּי אֲדוֹנָיו בּוֹלֵעַ כְּפַעַם בְּפַעַם אַחַת מִמַּטְבְּעוֹת־הַזָּהָב, עָשָׂה גַּם הוּא כֵּן. וּפִתְאֹם חָלָה הַקּוֹף וַיָּמָת. אָז אָמַר אֶחָד מֵעַבְדֵּי הַשָּׂר: – הִנֵּה הַקּוֹף מֵת וּמַה־נַּעֲשֶׂה לוֹ עַתָּה? וְהַשָּׂר הָיָה סָר וְזָעַף, כִּי לֹא הָיָה הַחֶשְׁבּוֹן נָכוֹן, וַיַּעֲנֵהוּ בְזַעַם: – אַל תַּפְרִיעֵנִי! קָחֵהוּ וְהַשְׁלִיכֵהוּ לְבֵית הַיְּהוּדִי הַזָּקֵן הַיּוֹשֵׁב בִּקְצֵה הָעִיר. הָעֶבֶד לָקַח אֶת הַפֶּגֶר וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיַּשְׁלִיכֵהוּ בְכָל כֹּחוֹ אֶל תּוֹךְ הַפְּרוֹזְדּוֹר שֶׁל בֵּית הַיְּהוּדִי וַיֵּלֶךְ לוֹ.

הַזְּקֵנָה יָצְאָה לִרְאוֹת מַה־קּוֹל הָרַעַשׁ בַּפְּרוֹזְדּוֹר, וַתֵּרֶא וְהִנֵּה קוֹף מֵת מָשְׁלָךְ בַּבִּיאָה. הִיא הֵבִינָה, כִּי זֶה מַעֲשֵׂה יְדֵי גוֹי וַתָּחֶל לְהוֹצִיא אֶת הַנְּבֵלָה הַחוּצָה, בִּכְדֵי לְהַשְׁלִיכֶנָּה לְאַחַד הַבּוֹרוֹת. עוֹדֶנָּה עוֹשָׂה כֹה וָכֹה וְהִנֵּה מְטַר מַטְבְּעוֹת־זָהָב נִתַּךְ פִּתְאֹם מִקֶּרֶב הַפֶּגֶר לָאָרֶץ. אָז קָרְאָה לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר: – רְאֵה־נָא, אִישִׁי, אֶת אֲשֶׁר שָׁלַח לָנוּ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא! אָז מִהֲרָה הָאִשָּׁה אֶל הַשּׁוּק וַתִּקֶן מַצּוֹת וּמָרוֹר וְיַיִן לְכָל צָרְכֵי הַסֵּדֶר, גַּם דָּג קָטֹן קָנְתָה לִסְעֻדַּת הַסֵּדֶר; וְהַזָּקֵן וְהַזְּקֵנָה הָיוּ שְׂמֵחִים וּמְאֻשָּׁרִים, אֶת הַקּוֹף קָבְרוּ בְכָבוֹד גָּדוֹל וְאַחֲרֵי־כֵן יָשְׁבוּ וְשָׁרוּ אֶת הַהַגָּדָה וַיְמַלְּאוּ אֶת כוֹסוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ עַל כָּל גְּדוֹתֶיהָ עַד אֲשֶׁר נִשְׁפַּךְ הַיַּיִן עַל הַמַּפָּה הַלְּבָנָה.

אֶסְתֵּר הֵנִיעָה רֹאשׁ, בְּחָשְׁבָה עַל הָאַחֲרִית הַטּוֹבָה הַזֹּאת. לֹא, נֵס כָּזֶה לֹא יִקְרֶהָ, אַף אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יַשְׁלִיךְ אֶצְלָם עַל הַמַּדְרֵגָה לֹא רַק קוֹף מֵת מְמֻלָּא דִּינְרֵי־זָהָב, כִּי גַם קוֹף הֶעָשׂוּי מִסֻּכָּר לְהָשִׁיב מְעַט אֶת נַפְשָׁהּ. רֶגַע שָׁכְחָה אֶת עִצְבוֹנָהּ הַגָּדוֹל וּמֹחָהּ הַקָּטָן אַךְ הָגָה: מֶה הָיָה, לוּ הֵשִׁיבָה יָדָהּ אֶל כִּיסָהּ וּמָצְאָה אֶת אַרְבַּעַת הַשִּׁילִינְגִּים וְשִׁבְעַת הַפֶּנְסִים וָחֵצִי?

הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת עָצְרָה מְעַט בְּעַד אַנְחוֹתֶיהָ; הִיא מָחֲתָה דִמְעָה מֵעַל פָּנֶיהָ בִמְנוּחַת יֵאוּשׁ, וּבְהַבִּיטָהּ מִסָּבִיב, רָאֲתָה וְהִנֵּה מַלְכָּה הִרְכִּינָה אֵלֶיהָ אֶת פָּנֶיהָ הַחִוְּרִים וּמִפִּיהָ נוֹדֵף רֵיחַ דַּנְדַּנָּה.

– מַה־לָּךְ, אֶסְתֵּר, כִּי תִבְכִּי? – קָרְאָה מַלְכָּה בִנְעִימוּת – וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי מֵעוֹלָם, כִּי בַעֲלַת־בְּכִי אָתְּ.

– כַּסְפִּי אָבַד מִמֶּנִּי – נֶאֶנְחָה אֶסְתֵּר, אֲשֶׁר לִבָּהּ הוּרַךְ לְמַרְאֵה פָנִים מַסְבִּירוֹת.

– הוֹי, שְׁלוּמִיאֵלִית, שְׁלוּמִיאֵלִית!… וְכַמָּה כֶסֶף הָיָה לָךְ?

– אַרְבָּעָה שִׁילִינְגִּים, שִׁבְעָה פֶנְסִים וָחֵצִי – נֶאֶנְחָה אֶסְתֵּר.

– הוֹ, הוֹ, הוֹ! – קָרְאָה מַלְכָּה בְתִמָּהוֹן – כֵּן, הֵן אַתְּ הִיא אֲסוֹן אָבִיךְ…

אָז פָּנְתָה אֶל הַדַּיָּג, אֲשֶׁר גָּמְרָה אִתּוֹ זֶה עַתָּה אֶת מִקְחָהּ, וַתִּמְנֶה עַל יָדוֹ חֲמִשָּׁה וּשְׁלשִׁים שִׁילִינְג.

– אֶסְתֵּר – קָרְאָה אֵלֶיהָ – קְחִי אֶת הַדָּגִים הָאֵלֶּה וּשְּׂאִי אֶל בֵּיתִי וַאֲנִי אֶתֵּן לָךְ שִׁילִינְג. נַעַר עָנִי וּמְזֹהָם, אֲשֶׁר עָמַד שָׁם וַיְחַכֶּה, כַּנִּרְאֶה, לְהַרְוִיחַ דְּבַר־מָה מִידֵי הָאִשָּׁה הָעֲשִׁירָה, הִבִּיט בְּזַעַם עַל אֶסְתֵּר בַּהֲרִימָהּ אֶת הַסַּל בִּשְׁאֵרִית כֹּחָהּ וַתִּתְנַהֵל לְאִטָּהּ אַחֲרֵי קְרוֹבָתָהּ, שֶׁהָלְכָה בְּבִטְחָה וּבְדַעַת־נֶפֶשׁ, כִּי צְדָקָה וְחֶסֶד עָשְׂתָה הַפָּעַם.

לְאָשְׁרָהּ הָיְתָה “כִכַּר זְכַרְיָה” קְרוֹבָה לְשׁוּק הַדָּגִים, וְאֶסְתֵּר קִבְּלָה מַהֵר אֶת הַשִּׁילִינְג. הַדָּגִים הוּבְאוּ לִמְעוֹן מִילִי, אֲשֶׁר הָיָה מוּאָר מְאֹד וַיְהִי בְעֵינֵי אֶסְתֵּר כְּהֵיכָל נִפְלָא מָלֵא קֶסֶם וָהוֹד. בֵּית מַלְכָּה הָעוֹמֵד מִמּוּל בֵּית בִּתָּהּ הָיָה מְכֻסֶּה בָאֹפֶל. כַּאֲשֶׁר הָיוּ שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת בְּשָׁלוֹם וּמִבְרֶשֶׁת מִילִי נָחָה לָהּ בְּשָׁלוֹם עַל מְקוֹמָהּ הָיָה בֵית מִילִי הַמָּעוֹן הָרָאשִׁי לְכֻלָּם יָחַד. לִכְבוֹד יוֹם־טוֹב שָׁבוּ כֻלָּם מִדַּרְכָּם הַבָּיְתָה. מִיכָאֵל, בַּעֲלָהּ שֶׁל מַלְכָּה, וְאֶפְרַיִם, בַּעֲלָהּ שֶׁל מִילִי, יָשְׁבוּ לַשֻּׁלְחָן וְסִגַּרוֹתֵיהֶם בְּפִיהֶם, וּלְעֻמָּתָם יָשְׁבוּ שְׁמוּאֵל לֶוִּין וְדָוִד בְּרַנְדּוֹן. שְׁנֵי הַבְּעָלִים הַצְּעִירִים שָׁבוּ בַיּוֹם הַהוּא מֵעָרֵי־הַשָּׂדֶה, כִּי אֵין מַצָּה בְבָתֵּי הַמָּלוֹן שָׁם, וְדָוִד בְּרַנְדּוֹן, לַמְרוֹת סַעֲרַת הַיָּם, שָׁב מִגֶּרְמַנְיָה לִפְנֵי הַמּוֹעֵד שֶׁחָשַׁב מֵרֹאשׁ. וּבְלֶכְתּוֹ בְּהַ“לֵין” פָּגַשׁ אֶת שְׁמוּאֵל לֶוִּין וַיִּקְרָאֵהוּ לָסוּר אֶל בֵּית גִּיסוֹ. הַשָּׁעָה כְבָר הָיְתָה מְאֻחֶרֶת מִלֶּכֶת אֶל חַנָּה אֲהוּבָתוֹ, לְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי הוֹרֶיהָ. גַּם בְּהַ“כְּלובּ” אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְפָגְשָׁהּ בָעֶרֶב הַזֶּה, אֲשֶׁר טִרְדַּת הַבַּיִת וַהֲכָנוֹת הַחַג וַדַּאי מַטְרִידוֹת גַּם אוֹתָהּ. גַּם יוֹם הַמָּחֳרָת וְלֵיל הַ“סֵּדֶר” לֹא יִהְיוּ מְסֻגָּלִים בְּיוֹתֵר לְהִתְיַצֵּב בָּהֶם לִפְנֵי אֲבוֹת אֲהוּבָתוֹ וּלְבַקֵּשׁ מֵהֶם אֶת בִּרְכָּתָם. אַךְ דָּוִד לֹא יָכֹל לִהְיוֹת בְּלוֹנְדּוֹן עוֹד יוֹם תָּמִים מִבְּלִי לִרְאוֹת אֶת אֲהוּבָתוֹ.

לֵאָה וּמִילִי הָיוּ עֲסוּקוֹת בַּמִּטְבָּח. שְׁתֵּי הַנָּשִׁים הַצְּעִירוֹת הָאֵלֶּה הָיוּ מְלֻכְלָכוֹת בְּקֶמַח, בְּפִיחַ וּבְשׁוּמָן, כִּי הָיוּ עֲסוּקוֹת כָּל הַיּוֹם בַּעֲשִׂיַּת דָּגִים, בְּטִגּוּן פֵּרוֹת, בְּשִׁפְשׁוּף כֵּלִים שֶׁל פֶּסַח וּבַעֲשִׂיַּת “אֶלֶף מַטְעַמִּים וְאֶחָד” לְזֵכֶר יְצִיאַת מִצְרַיִם.

– מִילִי! לֵאָה! – קָרְאָה מַלְכָּה בְקוֹל – בֹאֶנָה, אֵפוֹא, לִרְאוֹת אֶת הַדָּגִים! אַךְ זֹאת הִיא מְצִיאָה! צְאֶינָה וּרְאֶינָה!

– מַה־יָּפִים הֵמָּה, אִמִּי! – קָרְאָה לֵאָה, שֶׁנִּכְנְסָה הַבָּיְתָה. שַׁרְוֻלֶּיהָ הָיוּ מוּפְשָׁלִים עַד הַמַּרְפֵּק וַתִּגָּלֶינָה יָדֶיהָ הַיָּפוֹת, הַמְּלֵאוֹת וְהַלְּבָנוֹת.

שְׁתֵּי הָאֲחָיוֹת יָדְעוּ מִן הַנִּסָּיוֹן, כִּי אִמָּן חוֹשֶׁבֶת אֶת עַצְמָהּ לִמְבִינָה גְדוֹלָה בְדָגִים.

– וְכַמָּה, אַתֶּן חוֹשְׁבוֹת, נָתַתִּי בִמְחִירָם? – הוֹסִיפָה מַלְכָּה בִתְנוּעַת נִצָּחוֹן.

– שְׁתֵּי לִטְרוֹת וַעֲשָׂרָה שִׁילִינְגִּים – הֶעֱרִיכָה מִילִי. עֵינֵי מַלְכָּה הִבְרִיקוּ וַתָּנַע בְּרֹאשָׁהּ.

– שְׁתֵּי לִטְרוֹת וַחֲמִשָּׁה־עָשָׂר שִׁילִינְג – קָרְאָה לֵאָה בְּבִטְחָה כִּי מָצְאָה אֶת הַחִידָה. וּמַלְכָּה מְנִיעָה בְרֹאשָׁהּ.

– עַתָּה אֱמֹר אַתָּה, מִיכָאֵל: כַּמָּה, אַתָּה חוֹשֵׁב, הָיִיתִי צְרִיכָה לָתֵת בִּמְחִיר הַדָּגִים הַטּוֹבִים הָאֵלֶּה?

– אֲבָנִים יְקָרוֹת! – קָרָא מִיכָאֵל וַיָּסָר הַצִּדָּה.

– מִיכָאֵל! – הִרְעִימָה מַלְכָּה בְקוֹלָהּ – הֲלֹא תַבִּיט אֶל הַדָּגִים? כַּמָּה, אַתָּה חוֹשֵׁב, שִׁלַּמְתִּי בִמְחִיר הַדָּגִים הַנִּפְלָאִים הָאֵלֶּה?

– הַמְ… הַמְ… גִּמְגֵּם מִיכָאֵל כְּמִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב – שָׁלשׁ גֵּינֵאוֹת, לְפָחוֹת.

– שָׁלשׁ גֵּינֵאוֹת! – צָחֲקָה מַלְכָּה מִטּוּב־לֵב – בְאָשְׁרִי, כִּי לֹא הָיִיתִי שׁוֹלַחַת אוֹתְךָ לִקְנוֹת דָּגִים!

– כֵּן, הוּא הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת סוֹחֵר יָפֶה בְדָגִים – קָרָא שְׁמוּאֵל לֶוִּין בִּצְחוֹק.

– אֶפְרַיִם, כַּמָּה, תַּחֲשֹּׁב אַתָּה, נָתַתִּי בַּמְּחִיר הַדָּגִים?

– אֵינִי יוֹדֵעַ, אִמִּי – קָרָא אֶפְרַיִם בָּעֲנָוָה וַיִּקְרֹץ עַיִן – שָׁלשׁ לִטְרוֹת, אוּלַי, אִם נִמְכְּרוּ בְזוֹל.

גַּם שְׁמוּאֵל וְדָוִד הֶעֱרִיכוּ אֶת הַ“סְּחוֹרָה” וְהֵם הוֹרִידוּ אֶת הַמְּחִיר עַד שְׁתֵּי לִטְרוֹת וַעֲשָׂרָה אוֹ שְׁתֵּי לִטְרוֹת וַחֲמִשָּׁה־עָשָׂר שִׁילִינְג.

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר מָשְׁכָה אֵלֶיהָ מַלְכָּה אֶת עֵינֵי כָל בְּנֵי־הַבַּיִת קָרְאָה כִמְנַצַּחַת:

– שְׁלשִׁים שִׁילִינְג! לְהַגְדִּיל אֶת הַפֶּלֶא מָצְאָה לְטוֹב לְהַפְחִית מִן הַמְּחִיר חֲמִשָּׁה שִׁילִינְגִּים. כָּל בְּנֵי הַבַּיִת הִבִּיטוּ אֵלֶיהָ בְתִמָּהוֹן כְּאִלּוּ לֹא הֶאֱמִינוּ לְמִשְׁמַע אָזְנֵיהֶם.

– הוֹ, הוֹ! – הִשְׁמִיעוּ כֻלָּם בְּמַקְהֵלָה – אַךְ זֹאת הִיא מְצִיאָה!

מִילִי וְלֵאָה מִהֲרוּ לָשׁוּב אֶל הַמִּטְבָּח. הַהַעֲבָרָה מִן הַהִתְפַּלְּאוּת וְהַהִשְׁתּוֹמְמוּת אֶל הַסֵּדֶר הָרָגִיל בַּבַּיִת הָיְתָה מְהִירָה יוֹתֵר מִדַּי, עַד אֲשֶׁר נָתְנָה לְמַלְכָּה מָקוֹם לַחֲשֹׁד, כִּי הַתִּמָּהוֹן הָיָה שִׁטְחִי מְאֹד. אָז הִבִּיטָה סָבִיב בְּפָנִים נִזְעָמִים וַתֵּרְא אֶת אֶסְתֵּר עוֹמֶדֶת מֵאַחֲרֶיהָ. פָּנֶיהָ אָדְמוּ מְאֹד: הֲלֹא הַיַּלְדָּה הַזֹּאת יוֹדַעַת, כִּי הִיא, מַלְכָּה, שִׁקְּרָה לִבְנֵי־הַבַּיִת, בְּהַפְחִיתָהּ אֶת מְחִיר הַדָּגִים.

– לָמָּה אַתְּ מְחַכָּה פֹה? – קָרְאָה קָשֶׁה – הֵא לָךְ דַּנְדַּנָּה!

– וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי, כִּי אַתְּ צְרִיכָה לִי עוֹד לְאֵיזֶה דָבָר – עָנְתָה אֶסְתֵּר וַתִּתְאַדֵּם, וְאֶת הַדַּנְדַּנָּה לָקְחָה וַתֵּטמֵן בְּכִיסָהּ בְּעַד יִצְחָק אָחִיהָ הַקָּטָן – וַאֲנִי – וַאֲנִי – –

– דַּבְּרִי אֵפוֹא! מַה־תִּפְחֲדִי? הֵן לֹא אֲנַשְּׁכֵךְ.

– אֲנִי – אֲנִי – לֹא, לֹא צָרִיךְ כְּלָל – עָנְתָה אֶסְתֵּר וַתֵּפֶן לָלֶכֶת.

– פְּנִי־נָא אֵלַי, יַלְדָּהּ! – קָרְאָה מַלְכָּה בְאָחֲזָהּ בָהּ וְכִמְעַט בְּחָזְקָה הֵסֵבָּה אֶת פָּנֶיהָ לְעֻמָּתָהּ – אַל תִּהְיִי פְרָאִית! הַבִּיטוּ־נָא אֵלֶיהָ: כְּאִמָּהּ כְּבִתָּהּ; אִמָּהּ הָיְתָה נְכוֹנָה לִבְלֹעַ אוֹתִי חַיִּים, בְּאָמְרִי לָהּ, כִּי בַעֲלָהּ אֵינוֹ רָאוּי לָהּ, אַף הִתְקַצְּפָה שָׁבוּעַ יָמִים אַחֲרֵי כֵן – בָּרוּךְ ה', כִּי אֵין בְּבֵיתֵנוּ כַּעֲסָנִים כָּאֵלֶּה; אֲנִי לֹא אוּכַל לָדוּר אֲפִילוּ יוֹם אֶחָד עִם קַפְּדָנִיּוֹת וְרַגְזָנִיּוֹת כָּאֵלֶּה. וְכַעֲסָהּ אַף הוֹרִידָהּ שְׁאוֹלָה בְּלֹא עֵת, אַף כִּי לוּלֵא הֵבִיא אָבִיהָ אֶת אִמּוֹ מִפּוֹלַנִּיָּה, כִּי עַתָּה יָכְלָה עוֹד בַּת־אֲחוֹתִי לְהָבִיא אֶת הַדָּגִים הָעֶרֶב אֶל בֵּיתִי תַּחְתַּיִךְ, יַלְדָּה. גִּיטֶל הַמִּסְכֵּנָה – עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם!

הַגִּידִי נָא לִי אֵפוֹא, מַה חֶפְצֵךְ?

אֶסְתֵּר הֵסֵבָּה מְעַט אֶת רֹאשָׁה הַצִּדָּה וַתַּעַן בְּלַחַשׁ:

– אֲנִי חָשַׁבְתִּי, אוּלַי תַּלְוִי לִי אֶת שְׁלשֵׁת הַשִּׁילִינְגִּים וְשִׁבְעַת הַפֶּנְסִים וַחֲצִי, הַחֲסֵרִים לִי.

– לְהַלְווֹת לָךְ! – קָרְאָה מַלְכָּה בְקוֹל – וְאֵיךְ תוּכְלִי לְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹב?

– בְּוַדַּאי אוּכַל – עָנְתָה אֶסְתֵּר בְּבִטְחָה – יֵשׁ לִי כֶסֶף רַב בַּבַּנְק.

– הוֹ, הוֹ! מַה? בַּבַּנְק? – קָרְאָה מַלְכָּה בְתִמָּהוֹן.

– כֵּן! אֲנִי זָכִיתִי בְּבֵית־הַסֵּפֶר בַּפְּרָס שֶׁל חָמֵשׁ לִטְרוֹת, אֲשֶׁר אֲקַבֵּל בְּסוֹף הַשָּׁנָה, וּמִן הַכֶּסֶף הַזֶּה אֲשַׁלֵּם לָךְ.

– וְאָבִיךְ לֹא סִפֶּר לִי מִזֹּאת מְאוּמָה! – קָרְאָה מַלְכָּה – הוּא חָפֵץ שֶׁיִּהְיֶה זֶה בְסוֹד…

– אָבִי לֹא רָאָה אוֹתָךְ מִן הַיּוֹם הַהוּא – עָנְתָה אֶסְתֵּר בְּהִתְרַגְּשׁוּת קַלָּה – לוּ בָאת אֵלֵינוּ בְשָׁעָה שֶׁיָּשַׁב אָבִינוּ “שִׁבְעָה” עַל בִּנְיָמִין אָחִי, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה מְסַפֵּר לָךְ.

פְּנֵי מַלְכָּה אָדְמוּ כָאֵשׁ. מֹשֶׁה אַנְסִיל שָׁלַח אֶת שְׁלֹמֹה לְהוֹדִיעַ לְכָל הַ“מִּשְׁפָּחָה” וּלְמַלְכָּה בְרֹאשָׁהּ אֶת הָאָסוֹן אֲשֶׁר קָרָהוּ, אַךְ בְּשָׁעָה שֶׁאֲפִילוּ מַכָּרִים פְּשׁוּטִים חוֹשְׁבִים לָהֶם לְחוֹבָה לְבַקֵּר וּלְנַחֵם אֶת הָאָבֵל, לֹא מָצְאוּ הַקְּרוֹבִים, בְּנֵי הַ“מִּשְׁפָּחָה”, לְרָאוּי לְהֵרָאוֹת לְפָנָיו.

אֲבָל כִּי יַלְדָּהּ תָעֵז לְהוֹכִיחָהּ עַל פָּנֶיהָ עַל הַנְהָגָתָהּ הָרָעָה, לֹא יָכְלָה מַלְכָּה לִסְבֹּל, וּבִפְרַט בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לָהּ בַּמֶה לְהִצְטַדֵּק.

– הוֹי, חֲצוּפָה! – נָתְנָה עָלֶיהָ מַלְכָּה בְקוֹלָהּ – הֲשָׁכַחַתְּ אֶל מִי דִבַּרְתְּ כָּכָה?

– לֹא – עָנְתָה אֶסְתֵּר – אֶל קְרוֹבַת אָבִי, וְעַל־כֵּן הָיָה לָךְ לָבוֹא אֵלָיו וּלְנַחֲמוֹ בְּאֶבְלוֹ.

– אֲנִי אֵינֶנִּי קְרוֹבַת אָבִיךְ, יִשְׁמְרֵנִי הָאֵל!

– צָעֲקָה מַלְכָּה – אֲנִי הָיִיתִי קְרוֹבַת אִמֵּךְ – עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם! – אֲשֶׁר הוֹרַדְתֶּם שְׁאוֹלָה בִימֵי נְעוּרֶיהָ! עַתָּה אֵינֶנִּי קְרוֹבָה לָכֶם כְּלַל, בָּרוּךְ ד'! וּמִן הַיּוֹם הַזֶּה וְהָלְאָה אֵינֶנִּי חֲפֵצָה לָדַעַת אֶתְכֶם וּלְהַבִּיט אֲלֵיכֶם, חֶבֶר כְּפוּיֵי־טוֹבָה! יִשְׁלַח אֶתְכֶם אֲבִיכֶם לִמְכֹּר גַּפְרוּרִים בָּרְחוֹבוֹת; וַאֲנִי לֹא אוֹסִיף לְדַעְתְּכֶם!

– כְּפוּיֵי־טוֹבָה! – קָרְאָה אֶסְתֵּר בְּחֹם – וּמָה הִיא הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר עָשִׂית לָנוּ? בִּהְיוֹת אִמִּי הַמִּסְכֵּנָה בַחַיִּים, נָתַתְּ לָהּ לְשַׁפְשֵׁף אֶת רִצְפַּת חֲדָרַיִךְ וּלְנַקּוֹת אֶת חַלּוֹנוֹתֵיהֶם…

– חֲצוּפָה! עַזַּת־פָּנִים! – צָעֲקָה מַלְכָּה בְקֶצֶף

גָּדוֹל – “מָה הִיא הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם?” אֲנִי – אֲנִי – הְמְ… גַּם בּוֹשׁ לֹא תֵבוֹשׁ הַמְנֻוֶּלֶת הַזֹּאת! וְזֶהוּ הַ“דֶּרֶךְ־אֶרֶץ” וְזֹאת הִיא הָאֱמוּנָה, אֲשֶׁר לִמְּדוּךְ בְּבֵית־סִפְרֵךְ? מֶה עָשִׂיתִי – עַזַּת־פָּנִים! הֵן גַּם בָּרֶגַע הָזֶּה אַתְּ אוֹחֶזֶת בְּיָדֵךְ שִׁילִינְג שֶׁלִּי!

– קְחִיהוּ לָךְ! – קָרְאָה אֶסְתֵּר וַתַּשְׁלִיכֵהוּ עַל הָרִצְפָּה, וָשָׁם הִתְגַּלְגֵּל וַיִּסְתּוֹבֵב בִּמְנוּחָה רְגָעִים מִסְפָּר, וּבַבַּיִת שְׂרָרָה דֻמִּיָּה. גַּם עֵינֵי יֶתֶר יוֹשְׁבַי הַבַּיִת נִמְשְׁכוּ אֶל הַיַּלְדָּה הַזּוֹעֶמֶת.

– מַה־זֶּה? מַה־זֶּה הָיָה לָךְ, יַלְדָּתִי? – קָרָא מִיכָאֵל בְּחִבָּה – עַל מַה זֶּה הִתְקַצַּפְתְּ כָּכָה?

בְּכִי מַר, בְּכִי אִיסְטֶרִי פָרַץ מִגְּרוֹנָהּ לִתְשׁוּבָה עַל שְׁאֵלָתוֹ. נַפְשָׁהּ הָרַכָּה מָרָה לָהּ מְאֹד; בָּרֶגַע הַהוּא שָׂנְאָה וְתִעֲבָה אֶת כָּל הָעוֹלָם.

– אַל־נָא תִבְכִּי! אַל־נָא! – קָרָא דָוִד בְּרַנְדּוֹן בְּחֶמְלָה. אַךְ אֶסְתֵּר לֹא יָכְלָה לְהִתְאַפֵּק מִבֶּכִי. כָּל גּוּפַהּ הָרַךְ הִתְנוֹדֵד לִרְגָעִים וְיָדָהּ אָחֲזָה בְכַף הַמַּנְעוּל.

– מַה־זֶּה הָיָה לַיַּלְדָּה הַזֹּאת, אִמָּא? – שָׁאַל מִיכָאֵל.

– הִיא מְשֻׁגָּעָה! – עָנְתָה מַלְכָּה. פָּנֶיהָ הָיוּ חִוְּרִים וְהִיא דִּבְּרָה הַפַּעַם כְּמִצְטַדֶּקֶת – וּמִלְּבַד זֶה, הִיא גַם “שְׁלוּמִיאֵלִית” מֵאֵין כָּמוֹהָ; בָּעֶרֶב הַזֶּה אָבַד לָהּ אֶת כָּל כַּסְפָהּ בַּ“לֵּין” וַאֲנִי מְצָאתִיהָ עוֹמֶדֶת וּבוֹכָה, אָז נָתַתִּי לָהּ אֶת הַדָּגִים לָשֵׂאת אוֹתָם הַבַּיְתָה וָאֶתֵּן לָהּ שִׁילִינְג וְדַנְדַּנָּה, וְעַתָּה – הָרוֹאֶה אַתָּה אֶת הֲלִיכוֹתֶיהָ עִמִּי הָעֶרֶב?

– מִסְכֵּנָה קְטַנָּה! – קְרָא דָוִד בְּחֶמְלָה רַבָּה – גְּשִׁי־נָא, גְּשִׁי אֵלַי, יַלְדָּתִי! וְאֶסְתֵּר הוֹסִיפָה לִבְכּוֹת וְלֹא נָעָה וְלֹא זָעָה מִמְּקוֹמָהּ. – גְּשִׁי־נָא הֵנָּה – שָׁנָה דָוִד בְּרַחֲמִים רַבִּים – וַאֲנִי אָשִׁיב לָךְ אֶת אֲבֵדָתֵךְ! וְאֶסְתֵּר הוֹסִיפָה לִבְכּוֹת בְּקוֹל יוֹתֵר רָם וְלֹא נָעָה מִמְּקוֹמָהּ. דָּוִד קָם מִמּוֹשָׁבוֹ וַיִּקַּח אֶת מַטְבְּעוֹת הַכֶּסֶף בְּכַף יָדוֹ וַיִּגֵּשׁ אֶל הַיַּלְדָּה הַבּוֹכָה וַיָּשֶׂם אֶת הַכֶּסֶף בְּכִיסָהּ. מִיכָאֵל קָם מִמְּקוֹמוֹ וְהוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ חֲצִי “כֶּתֶר”. גַּם אֶפְרַיִם וּשְׁמוּאֵל רֵעָיו עָשׂוּ כָמוֹהוּ. אָז פָּתַח דָּוִד אֶת הַדֶּלֶת וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בְחִבָּה:

– רוּצִי אֵפוֹא, יַקִּירָה, וֶהֱוֵי זְהִירָה בְיוֹתֵר מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמְדָה מַלְכָּה בְלִי נוֹעַ עַל מְקוֹמָהּ, כִּנְצִיב מֶלַח, וַתַּבֵּט אֶל הַמַּחֲזֶה הַזֶּה כְּמֻכַּת־תִּמָּהוֹן. אוּלָם אַךְ פָּנְתָה אֶסְתֵּר לָצֵאת הִתְנַפְּלָה עָלֶיהָ וַתֹּאחֶז בָּהּ בִּקְצֵה צַוָּארוֹנָהּ.

– הָשִׁיבִי אֶת הַכֶּסֶף! – צָעֲקָה בְקֶצֶף גָּדוֹל. הַיַּלְדָּה נִשְׁאֲרָה עַל מְקוֹמָהּ כְּמֻכַּת־שִׁמָּמוֹן וּמִבְּלִי הַרְאוֹת כָּל אוֹת שֶׁל הִתְנַגְּדוּת הִנִּיחָה לְמַלְכָּה לְהָרִיק אֶת כִּיסָהּ. וּמַלְכָּה מָנְתָה אֶת הַמַּטְבֵּעוֹת.

– שִׁבְעָה־עָשָׂר שִׁילִינְג וָחֵצִי! – קָרְאָה בְזַעַם – אֵיכָכָה תָּעֵזִּי לָקַחַת כֶּסֶף מֵאֵת אֲנָשִׁים זָרִים, זָרִים לְגַמְרֵי? הֲיֵשׁ עִם לְבָבֵךְ לְבַיְּשֵׁנִי לְעֵינֵי בְנֵי בֵיתִי?

וּבְהַשְׁלִיכָהּ אֶת מַטְבְּעוֹת־הַכֶּסֶף בְּרַעַשׁ גָּדוֹל עַל הַשֻּׁלְחָן, הוֹצִיאָה מִכִּיסָהּ מַטְבֵּעַ־זָהָב אַחַת וַתְּשִׂימֶנָּה בִידֵי הַיַּלְדָּה הַנִּדְהָמָה.

– הִנֵּה – קָרְאָה – קִפְּצִי יָדֵךְ הֵיטֵב! זֹאת גֵינֵאָה; וְאִם תָּעֵזִּי עוֹד פַּעַם לָקַחַת כֶּסֶף מִבְּנֵי הַבַּיִת הַזֶּה מִלְּבַד מִקְּרוֹבַת אִמֵּךְ, לֹא אוֹסִיף עוֹד לְדַעְתֵּךְ כָּל יְמֵי חַיָי. עַתָּה לְכִי לָךְ, לְכִי לְשָׁלוֹם, וְאִמְרִי לָאָבִיךְ, כִּי אֲנִי מְבָרֶכֶת אוֹתוֹ בְחַג שָׂמֵחַ וְכִי אֲנִי מְקַוֶּה, כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לְדַאֲבָה.

בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה הוֹצִיאָה אֶת הַיַּלְדָּה הַחוּצָה וַתִּסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ, וְאֶסְתֵּר רָצָה מַהֵר אֶל הַשּׁוּק וְהִיא נִדְהָמָה וּמְאֻשָּׁרָה יַחַד, וְזֵכֶר אָבִיהָ הַטּוֹב וֶאֱמוּנָתוֹ הָעַזָּה בָ“הַשְׁגָּחָה” עָלוּ עַל לְבָבָהּ. וּמַלְכָּה הָעֲלוּבָה לָקְחָה לָהּ אֶת הַמִּבְרֶשֶׁת וּמִבְּלִי דַבֵּר דָּבָר עָזְבָה אֶת הַבַּיִת וַתָּשֶׂם פְּעָמֶיהָ אֶל מְעוֹנָהּ, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַכִּכָּר הַשֵּׁנִי.

דֻּמִּיָּה לֹא־נְעִימָה שָׂרְרָה פִתְאֹם בַּבָּיִת; כֻּלָּם הִרְגִּישׁוּ, כִּי הִתְחוֹלְלָה הַסְּעָרָה לְהַשְׁבִּית אֶת שְׁלוֹם שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת וְלַעֲרֹב אֶת שִׂמְחַת הֶחָג. כַּעֲבֹר רִגְעֵי מִסְפָּר קָם גַּם מִיכָאֵל מִמּוֹשָׁבוֹ וַיֵּצֵא אֶת הַבַּיִת בְּעִקְבוֹת אִשְׁתּוֹ.

וְדָוִד בְּרַנְדּוֹן נִפְרַד גַּם הוּא מִמַּכָּרָיו וַיְשׁוֹטֵט בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר עַד אֲשֶׁר הֱבִיאוּהוּ רַגְלָיו מִבְּלִי מֵשִׂים לִפְנֵי בֵית חַנָּה. הַחַלּוֹנוֹת הָיוּ מוּאָרִים מְאֹד, וּלְבָבוֹ דָפַק בְּחָזְקָה בְּהַבִּיטוֹ אֶל הַדֶּלֶת הַמַּבְדִּילָה בֵינוֹ וּבֵין אֲהוּבָתוֹ הַנְּעִימָה. הוּא רָאָה בְדִמְיוֹנוֹ אֶת עֵינֶיהָ הַמַּזְהִירוֹת בְּאוֹר־הָאַהֲבָה, וַיֵּדַע, כִּי נַפְשָׁהּ שׁוֹאֶפֶת אֵלָיו כְּנַפְשׁוֹ עַתָּה אֵלֶיהָ.

הוּא הוֹצִיא אֶת שְׁעוֹנוֹ; עוֹד הָעֶרֶב גָּדוֹל, תֵּשַׁע בְּלִי עֶשְׂרִים – חָשַׁב בִּלְבָבוֹ – הַאֻמְנָם לֹא מִן הַנִּמוּס הוּא לְבַקְּרָם בְּעֵת כָּזֹאת?

שְׁתֵּי פְעָמִים עָזַב אֶת הַבַּיִת וַיָּסַר הַצִּדָּה וּבַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית אִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ וַיִּגּשׁ וַיִּדְּפֹּק עַל הַדֶּלֶת, וּדְפִיקַת לְבָבוֹ הִגִּיעָה לְאָזְנָיו בָּרֶגַע הַהוּא.

הַפֶּרֶק הָעֶשְׂרִים וְאֶחָד: אֵין רַחֲמִים בַּדִּין.

הָעַלְמָה הַמְשָׁרֶתֶת, אֲשֶׁר פָּתְחָה לוֹ אֶת הַדֶּלֶת, הִבִּיטָה בַהֲנָחָה אֶל הָאוֹרֵחַ הַבָּא הַבַּיְתָה, תַּחַת אֲשֶׁר חִכְּתָהּ לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הָרַבָּנִית בְּשׁוּבָהּ מִן הַשּׁוּק בְּיָדַיִם מְלֵאוֹת חֲבִילוֹת. הִיא הִכְנִיסָה אוֹתוֹ אֶל חֲדַר הָאוֹרְחִים וְכַעֲבֹר רְגָעִים מִסְפָּר מִהֲרָה אֵלָיו חַנָּה לְקַבֵּל אֶת פָּנָיו, וְהִיא חֲגוּרָה סִנּוֹר גָּדוֹל וְרֵיחַ הַמִּטְבָּח נוֹדֵף מִמֶּנָּה.

– מַה־לּוֹהֲטִים פָּנַיִךְ, יַקִּירָה! – קָרָא דָוִד, בְּנָגְעוֹ בְחִבָּה בְלֶחְיָהּ הַחַמָּה – רוֹאֶה אָנֹכִי, כִּי נַפְשֵׁךְ תְּלַהֵט גֶּחָלִים…

– זֹאת לֹא זֹאת – קָרְאָה חַנָּה בִּצְחוֹק עַלִּיז – לֹא נַפְשִׁי, כִּי הָאָח תְּלַהֵט גֶּחָלִים לְבַשֵּׁל וְלִצְלוֹת אֶת הַדָּגִים לִכְבוֹד הֶחָג. אֲבָל לֹא טוֹב עָשִׂיתָ לָבֹא הֵנָּה פִתְאֹם וְלִמְצֹא אוֹתִי בְמַצָּב כָּזֶה – הוֹכִיחָה אוֹתוֹ בְחִבָּה – בְּמַלְבּוּשׁ כָּזֶה הֵן לֹא יָפֶה לְקַבֵּל אוֹרְחִים.

– וְאַךְ אַחַד הָאוֹרְחִים אֲנִי בְעֵינַיִךְ? – עָנָה אַף הוּא בְתוֹכָחָה – וְאוּלָם הַאֲמִינִי לִי, כִּי בְיָפְיֵךְ וְנָעֳמֵךְ תּוּכְלִי לְקַבֵּל אוֹתָם תָּמִיד; כֵּן, יָפָתִי. כָּכָה נִדְבְּרוּ לָהֶם הַנֶּאֱהָבִים עוֹד רְגָעִים מִסְפָּר; לָאַחֲרוֹנָה שָׁאֲלָה חַנָּה:

– וְאֵיךְ עָבְרָה עָלֶיךָ הַנְּסִיעָה הֵנָּה?

– הַיָּם זָעַף מְאֹד, אַךְ אֲנִי הִנְנִי מַלָּח רָגִיל.

– וְהוֹרֵי רֵעֲךָ הָאֻמְלָל מַה שְּׁלוֹמָם הֵם?

– הֲלֹא כָתַבְתִּי לָךְ עַל־אֹדוֹתָם.

– אָמְנָם כֵּן, אֲבָל לֹא יוֹתֵר מִשּׁוּרָה אֶחָת.

– אַל־נָא נְדַבֵּר הַפַּעַם עַל הַפְּגִישָׁה הַזֹּאת, יַקִּירָתִי; הִיא הָיְתָה מַעֲצִיבָה מְאֹד. וְטוֹב תַּעֲשִׂי, כִּי תַצִּיגִי אוֹתִי הַפַּעַם לִפְנֵי אָבִיךְ הַזָּקֵן. הֵן בָּאתִי לָקַחַת אֶת בִּרְכָּתוֹ, וּמַה מְּאֹד חָפַצְתִּי, כִּי יִתְּנֶנָּה לִי כָרָגַע.

– בִּרְכַּת אָבִי יְקָרָה מְאֹד וְשֹׁוָה, כִּי לֹא תְדַבֵּר בָּהּ בְּקַלּוּת רֹאשׁ – הֵעִירָה חַנָּה בִרְצִינוּת.

– אָמְנָם כֵּן – אַךְ אַיֵּהוּ הָרַב בֶּאֱמֶת?

– הוּא עָסוּק עַתָּה בִבְדִיקַת חָמֵץ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת אֲשֶׁר בַּדְּיוֹטָה הָעֶלְיוֹנָה. הוּא בוֹחֵן וּבוֹדֵק אֶת כָּל פִּנּוֹת הַחֶדֶר, הוּא מַבִּיט בְּשֶׁבַע עֵינַיִם עַל כָּל אָבָק דַּק, אוּלַי נִמְצָא אֵיזֶה פֵרוּר לֶחֶם־חָמֵץ, חַס וְשָׁלוֹם. – אִי שָׁמַיִם! – קָרְאָה פִתְאֹם – אֲנִי עוֹמֶדֶת וּמְפַטְפֶּטֶת פֹּה וְהַדָּגִים הָיוּ בְוַדַּאי לְמַאֲכֹלֶת־אֵשׁ.

וַתָּרָץ מַהֵר אֶל הַמִּטְבָּח וְהוּא הָלַךְ אַחֲרֶיהָ. אָז נִשְׁמַע בַּמִּטְבָּח קוֹל רַבִּי שְׁמוּאֵל הַקּוֹרֵא לְחַנָּה מִן הָעֲלִיָּה. רַבִּי שְׁמוּאֵל גָּמַר אֶת בְּדִיקַת הֶחָמֵץ, וְאֶת הַפֵּרוֹרִים אֲשֶׁר כָּרַך הֵיטֵב בְּתַכְרִיךְ קָטָן, מָסַר לְחַנָּה לְהַטְמִין לְמָחָר לְעֵת “הַבִּעוּר.” חַנָּה לָקְחָה מִיָּדוֹ אֶת הַתַּכְרִיךְ וַתֵּרֶד אֶל הַמִּטְבָּח וּבְשׁוּבָהּ לָקְחָה עִמָּהּ אֶת דָּוִד וַתַּצִּיגֵהוּ לִפְנֵי אָבִיהָ.

רַבִּי שְׁמוּאֵל לֹא חִכָּה, אָמְנָם, לְקַבְּלוֹ בְבֵיתוֹ עַד מָחָר: בְּכָל זֹאת קִדֵּם אֶת פָּנָיו בְּחִבָּה גְלוּיָה.

– בָּרוּךְ הַבָּא! – קָרָא אֵלָיו בְּשִׂמְחָה – יִתֵּן ד' וְהָיִיתָ אִישׁ טוֹב לְבִתִּי, כַּאֲשֶׁר תִּהְיֶה הִיא לְךָ לְאִשָּׁה טוֹבָה!

– בַּדָּבָר הַזֶּה יִהְיֶה נָא רַבִּי סָמוּךְ וּבָטוּחַ – עָנָה דָוִד בְּחַבְּקוֹ אֶת יָדוֹ בְחִבָּה.

– חַנָּה אוֹמֶרֶת, כִּי חָפְשִׁי אַתָּה בַדָּת – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בִּצְחוֹק קַל, אֲשֶׁר לֹא יָכֹל לְהַעֲלִים אֶת רִגְשַׁת לִבּוֹ פְנִימָה – בְּכָל זֹאת אֲקַוֶּה, כִּי יִהְיֶה לָכֶם בַּיִת כָּשֵׁר כְּחֹק לְיִשְׂרָאֵל.

גַּם בַּדָּבָר הַזֶּה אַבְטִיחֲךָ, רַבִּי. רַבִּי שְׁמוּאֵל תָּפַף לוֹ בְחִבָּה עַל שִׁכְמוֹ.

– כֵּן, יָדַעְתִּי, כִּי תִהְיֶה בְקָרוֹב לִיהוּדִי טוֹב. חַנָּה בִתִּי תִּחְיֶה תִהְיֶה לְךָ לְמוֹרָה טוֹבָה. קוֹלוֹ רָעַד מְעַט; הוּא הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ וַיְנַשֵּׁק לָהּ עַל מִצְחָהּ – אַךְ טוֹב וְרַחוּם הוּא אֱלֹהֵינו שֶׁבַּשָּׁמָיִם. וּלְךָ, דָּוִד בְּנִי, לֵב טָהוֹר, לֵב יְהוּדִי. חַנָּה, הָבִיאִי־נָא הֵנָּה אֶת הַיַּיִן שֶׁל יוֹם־טוֹב וְשָׁתִינוּ כוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְחַיֵּיכֶם וּלְאָשְׁרֵכֶם. אֲקַוֶּה, כִּי עוֹד מְעַט וְשָׁבָה אִמֵּךְ הַבַּיְתָה וְשָׁתְתָה גַם הִיא עִמָּנוּ.

חַנָּה רָצָה אֶל הַמִּטְבָּח. הִיא הִרְגִּישָׁה אֶת עַצְמָהּ לִמְאֻשָּׁרָה כַאֲשֶׁר לֹא הָיְתָה עוֹד מֵעוֹלָם. הִיא בָכְתָה מְעַט וְשָׂחֲקָה מְעַט וַתִּתְמַהְמַהּ מְעַט, עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב הִיא לִמְנוּחָתָהּ וּלְמַעַן יִתְוַדְּעוּ שְׁנֵי הַגְּבָרִים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ

וּמַה־שְּׁלוֹם אִישָׁהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁל כַּלָּתְךָ? – שָׁאַל הַזָּקֵן הָעַלִּיז בְּגֵחוּךְ נָעִים – כִּמְדֻמַּנִי כִּי רֵעֲךָ הוּא.

– אֲנִי וְהוּא הָיִינוּ חֲבֵרִים בְּבֵית־הַסֵּפֶר, וְלֹא יוֹתֵר, אָמְנָם בְּמִקְרֶה בִקַּרְתִּיו הָעֶרֶב בִּמְעוֹנוֹ, וְכַנִּרְאֶה שָׁלוֹם לוֹ וְהוּא חוֹשֵׁב לְיִשָׂא אִשָּׁה שֵׁנִית…

– אֶת כַּלָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה בְוַדַּאי?

– כֵּן! – עָנָה דָוִד וַיִּצְחָק.

– זֶה טוֹב, זֶה טוֹב! – קָרָא רַבִּי שְׁמוּאֵל – אֲנִי שָׂמֵחַ מְאֹד כִּי לֹא הָיְתָה לָהֶם אִי־נְעִימוּת בִּמְאֹרַע הַנִּשּׂוּאִין שֶׁל חַנָּה…

– אִי־נְעִימוּת? וְאֵיכָכָה זֶה יְכֹלָה לִהְיוֹת לָהֶם כָּזוּ? הֲלוֹא לֵאָה הֵבִינָה אָז הֵיטֵב, כִּי אַךְ צְחוֹק עָשָׂה אָז. הַכֹּל טוֹב אִם אַחֲרִיתוֹ טוֹבָה!

– וּבַמֶּה אַתָּה עוֹסֵק?

– אָסַפְתִּי מְעַט כֶּסֶף בְּ“כֵף הַתִּקְוָה הַטּוֹבָה”, וְעַתָּה אֲנִי חוֹשֵׁב לְכוֹנֵן לִי אֵיזֶה עֵסֶק.

– אֵיזֶה עֵסֶק, לְמָשָׁל?

– עוֹד לֹא הֶחֱלַטְתִּי דָבָר.

– וְלֹא תִּפְתַּח אֶת בֵּית־מִסְחָרְךָ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת?

דָּוִד שָׁהָה רְגָעִים מִסְפָּר. הוּא הִרְגִּישׁ, כִּי בְכָל חֹפֶשׁ דֵּעוֹתָיו לֹא יוּכַל לְחַלֵּל אֶת קְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת לְגַמְרֵי, אִם כִּי אָמְנָם יֵשׁ עֲסָקִים שֶׁיּוֹם הַשַּׁבָּת הוּא דַוְקָא יוֹמָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר; וּמִלְּבַד זֹאת הֵן רְאוּיָה הִיא, חַנָּה, לְהַקְרִיב בַּעֲדָהּ אֵיזֶה קָרְבָּן.

– בְּטַח בִּי, אֲדוֹנִי, כִּי לֹא אֲחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי שְׁמוּאֵל חָבַק אֶת יָדוֹ בְרֶגֶשׁ־תּוֹדָה. – אַל־נָא תַחְשְׁבֵנִי לְפוֹשֵׁעַ־יִשְׂרָאֵל – הוֹסִיף דָּוִד בְּרֶגֶשׁ – אַתָּה, רַבִּי, אֵינְךָ זוֹכְרֵנִי, אֲבָל אֲנִי קִבַּלְתִּי מִמְּךָ בְּרָכוֹת רַבּוֹת וְגַם חֲצָאֵי פֶנְסִים בִּהְיוֹתִי נָעַר.

פְּנֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל אוֹרוּ.

– הַאֻמְנָם? אֲנִי אֵינֶנִּי זוֹכֵר אוֹתְךָ כְּלַל, אַף לֹא אֶתְפַּלֵּא, כִּי רַבִּים הֵם הַיְלָדִים, אֲשֶׁר בָּאוּ לְקַבֵּל בְּרָכָה מִפִּי. וְהִנֵּה בְוַדַּאי תָבוֹא מָחָר בְּעֶרֶב אֵלֵינוּ אֶל הַסֵּדֶר וְטָעַמְתָּ מִמַּטְעֲמֵי חַנָּה. כִּי מֵעַתָּה הִנְּךָ אֶחָד מִבְּנֵי־בֵיתֵנוּ.

– מְאֹד מְאֹד יִנְעַם לִי לַעֲרֹךְ עִמָּכֶם יַחַד אֶת

הַ“סֵּדֶר” – עָנָה דָוִד, אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ נִקְשְׁרָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּנֶפֶשׁ הַזָּקֵן הַטּוֹב הַזֶּה.

– וּלְאֵיזֶה בֵית־כְּנֶסֶת תֵּלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל בְּחַג הַפֶּסַח? אֲנִי יָכוֹל לָתֵת לְךָ מָקוֹם בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת שֶׁלִּי.

– תּוֹדָה לְךָ, אֲדוֹנָי; אַךְ כְּבָר הִבְטַחְתִּי לְמַר בִּירְנְבּוֹים לָבוֹא אֶל בֵּית־הַכְּנֶסֶת הַקָּטָן שֶׁהוּא גַּבַּאי שָׁם. כַּנִּרְאֶה, אֵין כֹּהֲנִים רַבִּים בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת הַהוּא, עַל כֵּן הֵם חֲפֵצִים, כִּי אָבוֹא אֲלֵיהֶם וַאֲבָרְכֵם.

– מַה! – קָרָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּהִתְרַגְּשׁוּת – אַתָּה כֹּהֵן?

– אָמְנָם כֵּן. גַּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עָלִיתִי לְדוּכָן בִּטְרַנְסְבַל. וְאַתָּה חוֹשְׁבֵנִי לְ“פוֹשֵׁעַ־יִשְׂרָאֵל” – קָרָא דָוִד וַיִּצְחַק, אַךְ צְחוֹקוֹ נִפְסַק פִּתְאֹם.

פְּנֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל חָוְרוּ כְּסִיד וְיָדָיו רָעָדוּ. – מַה זֶּה הָיָה לְךָ? – קָרָא דָוִד נִבְהַל – הַחוֹלֶה אָתָּה? הַזָּקֵן הֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ. אָז הִכָּה בְאֶגְרוֹפוֹ עַל מִצְחוֹ.

– אֲהָהּ, אֵלִי! – קָרָא – אֵיכָכָה זֶה לֹא עָלְתָה זֹאת עַל לְבָבִי עַד עָתָּה? אַךְ בָּרוּךְ ה', כִּי נוֹדַע הַדָּבָר בְּעִתּוֹ…

– מַה־נּוֹדַע לְךָ בְּעִתּוֹ? שָׁאַל דָּוִד. הוּא חָשַׁב, כִּי נִטְרְפָה דַעַת הַזָּקֵן.

– בִּתִּי לֹא תוּכַל לְהִנָּשֵׂא לֵךְ – קָרָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּקוֹל רוֹעֵד.

– מַה? – קָרָא דָוִד נִבְהָל.

– הָיֹה לֹא תִהְיֶה!

– מַה־זֶּה אַתָּה סָח, רַבִּי שְׁמוּאֵל?

– אַתָּה כֹהֵן. חַנָּה לֹא תוּכַל לְהִנָּשֵׂא לְכֹהֵן.

– לֹא תוּכַל לְהִנָּשֵׂא לְכֹהֵן? כִּמְדֻמַּנִי, שֶׁהַכֹּהֲנִים נֶחְשְׁבוּ לַאֲצִילִים בְּיִשְׂרָאֵל.

– כֵּן הַדָּבָר, וְעַל־כֵּן אָסוּר לְכֹהֵן לָקַחַת אִשָּׁה גְרוּשָׁה.

דָּוִד הִרְגִּישׁ, כִּי רַעַד עָבַר בְּכָל אֵבָרָיו. לִבּוֹ הָלַם בְּחָזְקָה וַיַּכְאִיבֵהוּ מְאֹד.

– הַאֻמְנָם אָסוּר לִי לָקַחַת אֶת חַנָּה לְאִשָּׁה? – שָׁאַל מִתְרַגֵּשׁ מְאֹד.

– כֵּן הוּא הַדִּין. אִשָּׁה גְרוּשָׁה לֹא תוּכַל לְהִנָּשֵׂא לְכֹהֵן.

– אַךְ הֵן לֹא תוּכַל לַחְשֹׁב אֶת חַנָּה לְאִשָּׁה גְרוּשָׁה! – צָעַק דָּוִד בְּקוֹל צָרוּד.

– וּמַדּוּעַ לֹא? הַאִם לֹא אשּׁר הַבֵּית־דִּין אֶת הַגֵּט כַּהֲלָכָה?

– הָהּ, אֵלִי! – קָרָא בְקוֹל – הִנֵּה כִי כֵן הֶחֱרִיב שְׁמוּאֵל לֶוִּין בְּאִוַּלְתּוֹ אֶת חַיַּי שְׁנֵינוּ.

הוּא עָמַד רֶגַע כִּמְשׁוֹמֵם. אַחֲרֵי כֵן קָרָא: זֶהוּ, בְּוַדַּאי, אַחַד הַחֻקִּים שֶׁל הָרַבָּנִים וְלֹא חֹק הַיַּהֲדוּת…

– הַס! – קָרָא רַבִּי שְׁמוּאֵל קָשֶׁה – זֶהוּ חֹק תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה. הֲלוֹא כֵן כָּתוּב בַּתּוֹרָה בְסֵפֶר “וַיִּקְרָא”:

– “וְאִשָּׁה גְרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקַּח, כִּי קָדוֹשׁ הוּא לֶאֱלֹהָיו”.

דָּוִד עָמַד רֶגַע כַּהֲלוּם רָעַם; הַתּוֹרָה הָיְתָה עוֹד קְדוֹשָׁה בְעֵינָיו. אַךְ כַּעֲבֹר רֶגַע קָרָא בְכַעַס:

– אֲבָל מַה לַּחֹק הַזֶּה וְלִגְרוּשָׁה כְחַנָּה?!

– הַגְּרוּשָׁה הִיא גְרוּשָׁה, וְעָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים – עָנָהוּ רַבִּי שְׁמוּאֵל.

פְּנֵי הָרַב קָדְרוּ וּדְמָמָה מֵעִיקָה שָׂרְרָה רֶגַע בַּחֶדֶר.

– הִנֵּה הַיַּיִן, אַבָּא – קָרְאָה חַנָּה, אֲשֶׁר שָׁבָה הַחַדְרָה וּבַקְבּוּק יַיִן וְכוֹסוֹת בְּיָדָהּ. וְכָרֶגַע פָּרְצָה קְרִיאָה מִגְּרוֹנָהּ וְכִמְעַט שֶׁנָּפַל הַבַּקְבּוּק וְהַכּוֹסוֹת מִיָּדָהּ.

– מַה־זֹּאת? מַה־זֹּאת נִהְיָתָה, אָבִי? – שָׁאֲלָה בְהִתְרַגְּשׁוּת.

– הָסִירִי מִזֶּה אֶת הַיַּיִן – הַלַּיְלָה לֹא נִשָּׂא עוֹד כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה – קְרָא דָוִד קָשֶׁה.

– אֵלִי! – קָרְאָה חַנָּה, וּפָנֶיהָ הָאֲדַמְדַּמִּים וְהַמְּפִיקִים אֹשֶׁר כֻּסּוּ חִוְּרֵת־מָוֶת. הִיא שָׂמָה אֶת הַכּוֹסוֹת עַל קְצֵה הַשֻּׁלְחָן וַתִּתְנַפֵּל בִּזְרֹעוֹת אָבִיהָ: – מַה־זֶּה? הָהּ, מַה־זֶּה, אֲבִי? הֲפָרְצָה מְרִיבָה בֵינֵיכֶם?

הַזָּקֵן שָׁתַק וְהִיא הִבִּיטָה בִשְׁאֵלָה וּפַחַד אֶל אָבִיהָ וַאֲהוּבָה.

– לֹא, עוֹד רַע מִזֶּה – קָרָא דָוִד בְּקוֹל צָרוּד – הֲזוֹכֶרֶת אַתְּ אֶת קִדּוּשֵׁי־הַלָּצוֹן, אֲשֶׁר הָיִית בָּהֶם לְאִשָּׁה לִשְׁמוּאֵל לֶוִּין?

– כֵּן! אֲהָהּ, אֵלִי! אֲנִי מְבִינָה! הַגֶּט לֹא נַעֲשָׂה כְדִין, הֲלֹא?

– לֹא, לֹא זֹאת! כִּי אֱמוּנָתֵנוּ הַטּוֹבָה חוֹשֶׁבֶת אוֹתָךְ לְאִשָּׁה גְרוּשָׁה וְעַל־כֵּן לֹא תוּכְלִי לְהִנָּשֵׂא לִי, יַעַן כִּי כֹהֵן אָנִי.

– לֹא אוּכַל לְהִנָּשֵׂא לְךָ, יַעַן כִּי כֹהֵן אָתָּה! – שָׁנְתָה חַנָּה אֶת דְּבָרָיו כְּמֻכַּת שִׁמָּמוֹן.

– כֵּן גָּזְרָה תוֹרָתֵנוּ, וְעַל דְּבָרֶיהָ אֵין

לַעֲבֹר – קָרָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּקוֹל נָמוּךְ וּמָחֳלָט – לֶוִּין רֵעֲךָ הוּא הָאָשֵׁם בָּזֶה וְלֹא הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה.

– הַתּוֹרָה לֹא תוּכַל לִהְיוֹת כָּל־כָּךְ קָשָׁה,

לַחְשֹׁב אֵיזֶה צְחוֹק אֵיזֶה לָצוֹן לְקִדּוּשִׁין – קָרָא דָוִד בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה – וְאַף כִּי לִנְפָשׁוֹת נְקִיּוֹת מֵעָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה.

– בִּדְבָרִים קְדוֹשִׁים אֵין לִשְׂחֹק וּלְהִתְלוֹצֵץ – עָנָהוּ הַזָּקֵן בְּקוֹל רוֹעֵד מְעַט – עַל רֹאשׁ הַחוֹטֵא יָחוּל הֶעָוֹן.

– אַבָּא! – קָרְאָה חַנָּה בְקוֹל חוֹדֵר – הַאֵין עוֹד כָּל עֵצָה?

הַזָּקֵן הֵנִיעַ אֶת רֹאשׁוֹ בְעֶצֶב. פָּנֶיהָ הַנְּעִימִים וְהַחִוְּרִים הֵפִיקוּ כְאֵב־נֶפֶשׁ עָמֹק וְקָשֶׁה, אֲשֶׁר לֹא יֵדַע נִחוּמֵי־דְמָעוֹת. רַעַם שָׁמַיִם הָלַם אוֹתָהּ פִּתְאֹם, כֵּן, פִּתְאֹם יוֹתֵר מִדַּי, וְהַכְּאֵב נוֹרָא יוֹתֵר מִדָּי. הִיא צָנְחָה בְלֹא כֹחַ עַל הַכִּסֵּא.

– אֲבָל צָרִיךְ, נָחוּץ לִמְצֹא אֵיזוֹ עֵצָה! – הִרְעִים דָּוִד – אֲנַסֶּה לִפְנוֹת אֶל הָרַב הָרָאשִׁי.

– וּבַמֶּה יוּכַל הוּא לַעֲזֹר לָכֶם? הֲיוּכַל לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה? – הֵעִיר רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּעֶצֶב.

– כָּזֹאת לֹא אֲבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ. אַךְ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא, הֲלֹא יָבִין גַּם הוּא, כִּי הָעִנְיָן הַזֶּה יוֹצֵא מִן הַכְּלַל וְאֵין לִמְתֹּחַ עָלָיו מִדַּת־דִּין קָשָׁה.

– לְדִינֵי הַתּוֹרָה אֵין יוֹצֵא מִן הַכְּלַל – אָמַר

רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּקוֹל רַךְ – “תּוֹרַת ד' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ”, וְאַתֶּם, יְלָדַי הָאֲהוּבִים, שְׂאוּ אֶת יְגוֹנְכֶם בִּמְנוּחָה וּבְסַבְלָנוּת. זֶהוּ רְצוֹן אֱלֹהֵינו שֶׁבַּשָּׁמָיִם. הוּא נוֹתֵן וְהוּא לוֹקֵחַ, יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ.

– הַבִּיטָה־נָא אֶל חַנָּה! – קָרָא דָוִד – הִנֵּה הִיא מִתְעַלֶּפֶת.

– לֹא, שָׁלוֹם לִי – קָרְאָה חַנָּה כְנִדְהֶמֶת, בְּפָקְחָהּ אֶת עֵינֶיהָ, אֲשֶׁר סָגְרָה רֶגַע – אַל תַּחֲלִיט כָּכָה אֶת הַדָּבָר הַנּוֹרָא הַזֶּה, אַבָּא. חַפֶּשׂ־נָא בִסְפָרֶיךָ, אוּלַי תִמְצָא אֵיזוֹ עֵצָה בְנִדוֹן זֶה.

רַבִּי שְׁמוּאֵל הֵנִיעַ רֹאשׁוֹ בְלֹא תִקְוָה.

– לֹא, בִּתִּי, אֵין כָּל עֵצָה – עָנָה וְאָמַר לָהּ –

הַאֲמִינִי לִי, יַקִּירָתִי, כִּי לוּ הָיָה אַךְ נִיצוֹץ קַל שֶׁל תִּקְוָה, לֹא כִחַדְתִּי מִמֵּךְ: הֱיִי־נָא עַלְמָה יְשָׁרָה וּשְׂאִי אֶת יְגוֹנֵךְ כְּבַת־יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנָה. בִּטְחִי בַד', בִּתִּי. הוּא עוֹשֶׂה הַכֹּל לְטוֹבָה. קוּמִי אֵפוֹא, בִּתִּי, וְאִמְרִי לְדָוִד, כִּי תִּשָּׁאֲרִי לוֹ תָמִיד לְרֵעָה נֶאֱמָנָה, וְכִי גַּם אָבִיךְ יֶאֱהָבֶנּוּ, כַּאֲשֶׁר יֶאֱהַב אִישׁ אֶת בְּנוֹ. הוּא נִגַּשׁ אֵלֶיהָ וַיְנִיעֶנָּה מְעַט בְּחִבָּה. לִבּוֹ סָעַר בְּקִרְבּוֹ וְעֵינָיו מָלְאו דְמָעוֹת.

– לֹא אוּכַל, אָבִי! – קָרְאָה בְקוֹל נִפְסָק – לֹא אוּכַל.

דָּוִד עָמַד כִּנְצִיב־שַׁיִשׁ לִפְנֵי הַשֻּׁלְחָן הַמְכֻסֶּה בִסְפָרִים וּבְכִתְבֵי־יָד. מֵעַל הַקִּירוֹת נִשְׁקְפוּ אֵלָיו תְּמוּנוֹת רַבָּנֵי לִיטָה הַגְּדוֹלִים בְּמַבָּטֵיהֶם הַחוֹדְרִים.

רַבִּי שְׁמוּאֵל גָּחֵן אֶל חַנָּה וַיְחַבֵּק אֶת רֹאשָׁהּ בְּיָדָיו הָרוֹעֲדוֹת. עֵינֶיהָ נִסְגְּרוּ שֵׁנִית; חָזֶהָ הִתְרוֹמֵם לִרְגָעִים וַאֲנָחוֹת מָרוֹת פָּרְצוּ מִפִּיהָ. – הָהּ, אֵלִי! אֵלִי! – נֶאֱנַח הַזָּקֵן מָרָה – מַה־פִּשְׁעִי וּמַה חַטָאתִי, כִּי עָנַשְתָּ כֹּה קָשֶׁה אֶת בִּתִּי הָאֲהוּבָה?

– חֲדַל־נָא, חֲדַל, רַבִּי שְׁמוּאֵל! – קָרָא דָוִד בְּקֹצֶר רוּחַ – הִתְבּוֹנֶן־נָא הֵיטֵב וְרָאִיתָ, כִּי אֵין בָּזֶה כָל דָּבָר רָע. חַנָּה לֹא הָיְתָה מֵעוֹדָהּ מְקֻדֶּשֶׁת בֶּאֱמֶת, וְעַל כֵּן לֹא תוּכַל לְהֵחָשֵׁב לִגְרוּשָׁה אֲמִתִּית. אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים אוֹתְךָ, שִׂים־נָא לֵב לָזֶה.

הַזָּקֵן הֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ. לְחָיָיו הָיוּ חִוְּרוֹת וּרְטֻבּוֹת מִדִּמְעָה אַךְ פָּנָיו הֵפִיקוּ הַחֲלָטָה קָשָׁה.

– הָהּ, אֵלִי! וְאָנֹכִי הֲלוֹא הָיִיתִי אַף בּוֹחֵר בְּמָוֶת לְמַעַן חַנָּה בִּתִּי, לְמַעַן אָשְׁרָהּ וְחַיֶּיהָ? – קָרָא הַזָּקֵן בְּעוֹד רִגְעֵי מִסְפָּר וַיִפְרֹשּׂ כַּפָּיו – אַךְ אֱלֹהֵינו שֶׁבַּשָּׁמַיִם נָטַל עָלֶיהָ אֶת הַמַּשָּׂא הַכָּבֵד הַזֶּה, וַאֲנִי מָה? אֲנִי אוּכַל אַךְ לְעָזְרָה בְאַנְחָתִי וּבְהִשְׁתַּתְּפוּתִי בְצַעֲרָהּ. וְאוֹתְךָ, אֲדוֹנִי, אֲבַקֵּשׁ, שֶׁאַתָּה תַעֲזֹר לָהּ לִשְׁכֹּחַ אֶת צָרוֹתֶיהָ וְתַעֲזֹב אוֹתָהּ בְּהֶקְדֵּם.

– וּמַה־תֹּאמְרִי אַתְּ, חַנָּה? הֲתַחְפְּצִי, כִּי אֶעֶזָבֵךְ וְאֵלֵךְ לִי.

– כֵּן – מַה יּוֹעִילֵנוּ – עָתָּה? – נֶאֶנְחָה מָרָה, וּשְׂפָתֶיהָ הַחִוְּרוֹת רָעָדוּ.

– בִּתִּי! בִּתִּי! – קָרָא הַזָּקֵן בְּחֶמְלָה רַבָּה וַיְחַבְּקֶנָּה בִזְרֹעוֹתָיו.

– טוֹב אֵפוֹא – קָרָא דָוִד בְּקוֹל זָר וְצָרוּד, עַד בְּלִי הַכִּיר, כִּי זֶה קוֹלוֹ. – רוֹאֶה אֲנִי, כִּי בַת אָבִיךְ אָתְּ.

אָז לָקַח אֶת כּוֹבָעוֹ וַיִּפֶן לָלֶכֶת.

– דָּוִד! – קָרְאָה בְקוֹל מַבִּיעַ כְּאֵב אָנוּשׁ וַתִּפְרֹשׂ אֶת זְרֹעוֹתֶיהָ לְעֻמָּתוֹ.

דָּוִד לֹא פָנָה אֵלֶיהָ. – דָּוִד! – קָרְאָה שֵׁנִית בְּקוֹל נוֹרָא – הֵן לֹא תַּעַזְבֵנִי. דָּוִד פָּנָה אֵלֶיהָ.

– אִם כֵּן תֵּלְכִי עִמִּי!

– לֹא – לֹא – לֹא עַתָּה, לֹא עָתָּה, לֹא אוּכַל לַעֲנוֹתְךָ עַתָּה. אֶרְאֶה, אֶתְבּוֹנֵן – וּלְעֵת עַתָּה שָׁלוֹם לְךָ, יַקִּירִי, שָׁלוֹם לָךְ!

וּבְכִי מַר פָּרַץ מִגְּרוֹנָהּ. דָּוִד חֲבָקָהּ בִּזְרעוֹתָיו בְּכָל חֹם־נַפְשׁוֹ וַיֵּצֵא מַהֵר מִן הַחֶדֶר.

חַנָּה הוֹסִיפָה לִבְכּוֹת וְאָבִיהָ חִבֵּק אֶת יָדֶיהָ בְחֶמְלָה רַבָּה. – אֲהָהּ, מַה־קָּשָׁה הִיא אֱמוּנָתֵנוּ! – נֶאֶנְחָה מָרָה – קָשָׁה, קָשָׁה.

– חַנָּה! שְׁמוּאֵל! אַיֵּכֶם? – נִשְׁמַע קוֹל שִׂמְחָה, בְּשׁוּבָהּ מִן הַשּׁוּק – בֹּאוּ־נָא וּרְאוּ אֶת הָעוֹפוֹת הַטּוֹבִים אֲשֶׁר קָנִיתִי – וּמַמָּשׁ מְצִיאָה! הֲלוֹא הֵם שָׁוִים כִּפְלָיִם. הֶאָח! אַךְ זֶה יִהְיֶה לָנוּ חַג שָׂמֵחַ!

הַפֶּרֶק הָעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה: לֵיל הַסֵּדֶר.

לֵיל הַסֵּדֶר עָשָׂה תָּמִיד רֹשֶׁם נִפְלָא עַל לֶב יַלְדָּה רַגֶּשֶׁת כְּאֶסְתֵּר אַנְסִיל. הַמַּטְּעַמִּים הַמְּשֻׁנִּים – הַמָּרוֹר, הַחֲרוֹסֶת, הַ“זְּרוֹעַ” הַצְּלוּיָה, מֵי־הַמֶּלַח לַכַּרְפַּס וְיֵין־הַצִּמּוּקִים לְאַרְבַּע הַכּוֹסוֹת, הַמַּצּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְהָעֲגֻלּוֹת עִם הַנְּקָבִים הַדַּקִּים וְהָרַבִּים שֶׁעַל פְּנֵיהֶן; הַשִּׁירִים וְהַנִּגּוּנִים הַמְיֻחָדִים לַלַּיְלָה הַזֶּה, וְכָל הַטֶּקֶס הַיָּפֶה, אֲפִילוּ טְבִילַת הָאֶצְבַּע בְּכוֹס הַיַּיִן וַהֲזָיָתָהּ עַל הָאָרֶץ בְּעֵת קְרִיאַת עֶשֶׂר הַמַּכּוֹת – כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ רֹשֶׁם עָמֹק בְּקֶרֶב לְבָבָהּ; וְהָרֹשֶׁם הַנָּעִים הַזֶּה לֹא נִמְחָה מִלְּבָבָהּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמוֹת־הַשָּׁנָה, עַד כִּי קִדְּמָה תָמִיד אֶת הַחַג הַזֶּה בַעֲלִיצוּת־נֶפֶשׁ, וְאָז הִרְגִּישָׁה בְּלִבָּהּ וּבְנַפְשָׁהּ גָּאוֹן נָעִים, כִּי נוֹלְדָה יְהוּדִיָּה.

אָמְנָם הִיא לֹא יָכְלָה לְהָבִין אֶת הָעֶרֶךְ הַהִיסְטוֹרִי שֶׁל הַחַג הַזֶּה לְעַמָּהּ, כַּאֲשֶׁר לֹא יָכְלָה לָדַעַת גַּם אֶת שְׁאִיפוֹתָיו וְתִקְווֹתָיו בֶּעָתִיד. הִיא יָדְעָה הֵיטֵב אֶת הַסִּפּוּר הַנִּפְלָא שֶׁל יְצִיאַת־מִצְרַיִם וְגַם הֶאֱמִינָה בוֹ, אַךְ הוּא הָיָה בְעֵינֶיהָ כְאַחַד הַסִּפּוּרִים הַנִּפְלָאִים, אֲשֶׁר קָרְאָה בְסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹתֶיהָ, שֶׁהֶאֱמִינָה גַם בָּהֶם.

הַמַּצּוֹת שֶׁל חֶבְרַת הַצְּדָקָה, אֲשֶׁר אָכְלָה אֶסְתֵּר, לֹא הָיוּ מִן הַמִּין הַמִּבְחַר, וּבְכָל זֹאת הִתְעַנְּגָה גַם עֲלֵיהֶן, בְּטָבְלָהּ מֵהֶן פְּרוּסוֹת פְּרוּסוֹת בְּיֵין־הַצִּמּוּקִים. יַלְדֵי הַגֶּטוֹ הַקְּטַנִּים, אֲשֶׁר כָּל יְמֵיהֶם הֵם שׁוּרָה אֲרֻכָּה שֶׁל צוֹמוֹת וְחַגִּים, שְׂמֵחִים תָּמִיד עַל כָּל חִלּוּף קָטָן וּתְמוּרָה קַלָּה בְסִדְרֵי יוֹמָם וּמַאֲכָלָם. וְהַנְּסִיכָה הַיּוֹתֵר מְאֻשָּׁרָה בְסִפּוּרֵי־בַדִּים לֹא יָכְלָה לִהְיוֹת מְאֻשָּׁרָה וּשְׂמֵחָה מֵאֶסְתֵּר, בְּשִׁבְתָּהּ אֶל הַסֵּדֶר עַל־יַד אָבִיהָ – הָרוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם – הַיּוֹשֵׁב כְּמֶלֶךְ בִמְסִבּוֹ עַל שְׁנֵי כִסְאוֹת מֻצָּעִים בְּכָרִים וְסָדִינִים לְבָנִים פְּרוּשִׂים עֲלֵיהֶם כְּדִין. פַּרְעֹה עִם בִּגְדֵי הַבֹּץ וְהָאַרְגָּמָן אֲשֶׁר עָלָיו, עָזַב אֶת עָרֵי מִסְכְּנוֹתָיו וְיָרַד בִּמְצוּלוֹת כְּמוֹ אֶבֶן, אַחֲרֵי הַכּוֹתוֹ בְמאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת – וּמֹשֶׁה אַנְסִיל יוֹשֵׁב לוֹ בְרֹאשׁ מִשְׁפַּחְתּוֹ בְכָבוֹד גָּדוֹל, מוֹדֶה וּמְשַׁבֵּחַ לַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְטוֹעֵם מֵרֹאשׁ טַעַם הַ“גֵּן־עֵדֶן” הַצָּפוּן לוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא; וּבְטוּב לִבּוֹ עָלָיו הוּא קוֹרֵא “לְכָל דִּכְפִין” כִּי “יֵיתִי וְיֵיכוֹל” עִמּוֹ. בֵּין הַזְּבוּבִים הַקְּטַנִּים נִמְצָאִים עוֹד קְטַנִּים מֵהֶם, וּמֹשֶׁה אַנְסִיל בְּכָל עָנְיוֹ וְדַלּוּתוֹ לֹא יָרַד עוֹד לְמַדְרֵגָה כָזֹאת, אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהַזְמִין אוֹרֵחַ אֶל שֻׁלְחָנוֹ בְלֵיל הַלֵּילוֹת הַזֶּה, אֲשֶׁר כָּל יִשְׂרָאֵל, כְּעֶבֶד כַּאֲדוֹנָיו, מְסֻבִּים יַחַד כִּמְלָכִים אֶל שֻׁלְחָן מָלֵא דֶשֶׁן, וְהָאוֹרֵחַ הָיָה עַל־פִּי־רֹב אַחַד הַ“יְרֹקִים” מִקָּרוֹב בָּאוּ.

בַּחַג הַשָּׂמֵחַ הַזֶּה, וּבְיִחוּד, בְּלֵיל הַסֵּדֶר, הֻרְשָׁה לַיְלָדִים הָעַלִּיזִים לְהִתְהוֹלֵל עַל אַחַת שֶבַע, וּבְיוֹתֵר גָּדְלָה עֲלִיצוּת הַיְלָדִים בְּלֵילוֹת הַסֵּדֶר בְּחַיֵּי אִמָּם. אֶסְתֵּר זוֹכֶרֶת הֵיטֵב אֶת שִׂמְחַת כָּל בְּנֵי־הַבַּיִת, כַּאֲשֶׁר שָׁאַל בִּנְיָמִין בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶת “אַרְבַּע הַקֻּשְׁיוֹת” וּמֹשֶׁה וְהַזְּקֵנָה וְיֶתֶר הַמְּסֻבִּים קָרְאוּ בְנִגּוּן עָלֵז אֶת הַ“תֵּרוּץ” הַיָּדוּעַ: “עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְמִצְרַיִם” וְאֶת כָּל הַהַגְדָּה וּמֹשֶׁה סִפֵּר אֶת כָּל הַסִּפּוּרִים הָעַתִּיקִים וְהַחֲדָשִׁים תָּמִיד עַל־דְּבַר הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת, שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, וּלְאַחֲרוֹנָה שָׁרוּ כֻלָּם: “חַד גַּדְיָא! חַד גַּדְיָא!” וּמָה רַבָּה שִׂמְחַת הַיְלָדִים, בְּהַבִּיטָם אֶל הַיַּיִן הָאָדֹם הַנּוֹצֵץ בְּכוֹסוֹתֵיהֶם; וְכַמָּה גָדַל צַעֲרוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַלַּקְקָן בְּהִשָּׁפֵךְ הַיַּיִן מִכּוֹסוֹ טִפָּה אַחֵר טִפָּה בְעֵת קְרִיאַת עֶשֶׂר הַמַּכּוֹת? וּמַה־נִּפְלָא וְנֶהְדָּר הָיָה בְבוֹא הָרֶגַע הַגָּדוֹל, עֵת הִמָּלֵא הַכּוֹס הַגְּדוֹלָה יַיִן עַל כָּל גְּדוֹתֶיהָ וְהַדֶּלֶת נִפְתְּחָה לִרְוָחָה לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא! עֵינֵי כָל הַמְּסֻבִּים הָיוּ נְטוּיוֹת לִקְרַאת הָאוֹרֵחַ הַנִּפְלָא, אֲשֶׁר לֹא יֵרָאֶה, אַךְ אָזְנֵיהֶם תַּקְשֵׁבְנָה כִמְעַט מֵעֵין אִוְשָׁה קַלָּה, הֲלוֹא הוּא קוֹל כַּנְפֵי רוּחַ הַנָּבִיא הַמְרַחֵף עַל פְּנֵיהֶם. הֵם רָאוּ אָמְנָם, כִּי מִכּוֹסוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ לֹא חָסְרָה אַף טִפָּה אַחַת עַל־יְדֵי בִקּוּרוֹ, אַךְ הֲלוֹא אֵין בָּזֶה כָל פֶּלֶא. גַּם הַנָּבִיא, הַיָּכוֹל לְבַקֵּר בְּרֶגַע אֶחָד אֶת כָּל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּכָל חֶלְקֵי תֵבֵל, הֵן לֹא יוּכַל לְהָרִיק אֶת כָּל מִלְיוֹנֵי הַכּוֹסוֹת הַמְּלֵאוֹת אֲשֶׁר יִמָּסְכוּ לוֹ בַלַּיְלָה הַזֶּה.

אָז יֵאָכֵל הָאֲפִיקוֹמָן וְתִשָּׁתֶה הַכּוֹס הָאַחֲרוֹנָה. הַמְּסֻבִּים הַשְׂמֵחִים יֵלְכוּ לָהֶם לָנוּחַ עַל מִשְׁכָּבָם, וְרוּחַ קְדֻשָּׁה וּמְנוּחָה נִפְלָאָה חוֹפֶפֶת עַל כָּל פִּנּוֹת הַחֶדֶר; מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם וְהַבִּטְחָה יְרַחֲפוּ מִסָּבִיב וִיסוֹכְכוּ עֲלֵיהֶם בִּכְנָפֵיהֶם.

אוֹר נָעִים יְמַלֵּא הַלַּיְלָה אֶת כָּל בָּתֵּי הַגֶּטּוֹ, אֶת כָּל הַמְּעוֹנוֹת הַצָּרִים וְהַדַּלִּים וְאֶת לִבּוֹת יוֹשְׁבֵיהֶם, הַיּוֹדְעִים כָּל הַשָּׁנָה אַךְ עָמָל וּתְלָאָה, עֹנִי וּמַחְסוֹר.

דֶּבִּי הַהוֹלַנְדִּית יָשְׁבָה עַל־יַד מָרַת סִימוֹנְ’ס הַטּוֹבָה וְהָרַחֲמָנִיָּה אֶל שֻׁלְחָן בִּתָּהּ הַנְּשׂוּאָה. גַּם בּוֹבִּי רָבַץ לוֹ בְהַרְחָבַת הַדַּעַת עַל הַמַּחֲצֶלֶת הַפְּרוּשָׂה לִפְנֵי הַפֶּתַח, כְּאִלּוּ חִכָּה גַם הוּא לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא. עַל הַשֻּׁלְחָן הַהוּא נִרְאוּ גַם שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת דָּגִים – מַתָּנָה מֵאֶסְתֵּר אַנְסִיל, אֲשֶׁר חָשְׁבָה לָהּ לְעֹנֶג וּלְכָבוֹד מֵאֵין כָּמוֹהוּ “לְכַבֵּד” אֶת מַכִּירוֹתֶיהָ הַטּוֹבוֹת מִן הַטּוֹב אֲשֶׁר הִשְׁפִּיעָה לָהּ הַהַשְׁגָּחָה.

בְּבֵית בֶּלְקוֹבִיץ אָרַךְ הַסֵּדֶר מְאֹד, כִּי בַעַל־הַבַּיִת תִּרְגֵּם כָּל מַאֲמָר וּמַאֲמָר מִן הַהַגָּדָה לִיהוּדִית וְכָל הַמְּסֻבִּים שָׁמְעוּ אֶת דְּבָרָיו בְעִנְיָן רָב, בְּיִחוּד אַחֲרֵי הַסְעֻדָּה. פֵּסַח וַיְנְגוֹט יָשַׁב עַל־יַד פַּנִּי כַלָּתוֹ (חֲתֻנָּתָם הָיְתָה צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּקָרוֹב), וּבֶקִּי הִזְהִירָה בִיפִי־תָאֳרָהּ, אֲשֶׁר גָּדֵל שִׁבְעָתַיִם הוֹדוֹת לְתַלְתַּלֶּיהָ הַשְּׁחוֹרִים, אֲשֶׁר נָפְלוּ וַיִּתְפַּתְּלוּ עַל שִׁכְמָהּ הַצַּח מִשֶּׁלֶג. מִמּוּלָהּ יָשַׁב הָאוֹרֵחַ הַיְּהוּדִי הַפּוֹלַנִּי, אֲשֶׁר רְאִינוּהוּ בַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּלֵיל הַשַּׁבָּת יוֹשֵׁב אֶל שֻׁלְחָן רַבִּי שְׁמוּאֵל. גַּם מְקוֹם חַיָּה הַחוֹלַנִּית, הַסּוֹבֶלֶת יִסּוּרִים נוֹרָאִים מֵרַגְלֶיהָ הַכּוֹאֲבוֹת, לֹא נִפְקַד, כַּמּוּבָן, בֵּין הַמְּסֻבִּים.

גַּם מַלְכָּה מִהֲרָה בְוַדַּאי לְהָשִׁיב אֶת הַמִּבְרֶשֶׁת, לְמַעַן תּוּכַל לְהָסֵב כְּמַלְכָּה אֲמִתִּית לְשֻׁלְחָן מִילִי בִתָּהּ כְּמִשְׁפָּטָהּ שָׁנָה שָׁנָה.

וְיוֹסִי שְׁמֶנְדְּרִיק עָמַל לְבָאֵר לְאִשְׁתּוֹ הַחֲדָשָׁה, מִי שֶׁהָיְתָה הָאַלְמָנָה פִינְקֶלְשְׁטֵין, אֶת כָּל הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה ד' לַאֲבוֹתָיו וַאֲבוֹתֶיהָ בַלַּיְלָה הַזֶּה; גְּדַלְיָה מוֹכֵר־הַיְרָקוֹת עָרַךְ אֶת הַסֵּדֶר, כְּמִנְהָגוֹ בְכָל שָׁנָה, בְּרֹאשׁ חֲמִשִּׁים נוֹדְדִים עֲנִיִּים וּפָנָיו הִזְהִירוּ מֵרֹב שִׂמְחָה, מַמָּשׁ, כִּפְנֵי מֶלֶךְ בִּגְדוּד.

___________

פִּנְחָס מַלְכִּי־צֶדֶק הָיָה אוֹרְחוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּלֵילוֹת הַ“סְּדָרִים”. גָּדוֹל הָיָה הַלַּיְלָה הַזֶּה לְמַלְכִּי־צֶדֶק: הַזִּכְרוֹנוֹת הַהִיסְטוֹרִיִּים עוֹרְרוּ בְקִרְבּוֹ הָמוֹן רְגָשׁוֹת לְאוּמִיִּים. נוֹרָא הָיָה הַלַּיְלָה הַזֶּה לְחַנָּה, אֲשֶׁר יָשְׁבָה מִמּוּלוֹ וַתְּהִי מַטָּרָה לְמַבָּטָיו הַלּוֹהֲטִים. אָבִיהָ הִבִּיט אֵלֶיהָ לִרְגָעִים בְּאַהֲבָה וְחֶמְלָה רַבָּה, אַךְ גַּם בְּבִטָּחוֹן, כִּי הָרְגָעִים הַיּוֹתֵר רָעִים כְּבָר עָבְרוּ וְאֵינָם. אִמָּהּ הִצְטַעֲרָה גַם הִיא, אָמְנָם, עַל הַשִּׁדּוּךְ הַטּוֹב אֲשֶׁר נִתְבַּטֵּל פִּתְאֹם, אַךְ מִבְּלִי דַעַת אֶת פִּרְטֵי־הַדְּבָרִים וּמִבְּלִי רְאוֹת אֶת הַסְּעָרָה, אֲשֶׁר הִתְחוֹלְלָה פִתְאֹם, בְּהִוָּדַע לְרַבִּי שְׁמוּאֵל דְּבַר כְּהֻנָּתוֹ שֶׁל דָּוִד בְּרַנְדּוֹן, לֹא הִתְעַצְּבָה יוֹתֵר מִדָּי.

הִנֵּה כִי כֵן גַּם אָבִיהָ גַם אִמָּהּ לֹא יָדְעוּ עַד מָה מִכָּל הַנַּעֲשָׂה בְקֶרֶב לְבָבָהּ הַכּוֹאֵב. כָּל הַלַּיְלָה אַחֲרֵי הַמַּחֲזֶה הַנּוֹרָא, הַמְתָאֵר בַּפֶּרֶק הַקּוֹדֵם, לֹא יָכְלָה לָתֵת שֵׁנָה לְעֵינֶיהָ; רוּחָהּ הַסּוֹעֵר לֹא נָח אַף רֶגַע, וְלִבָּהּ הַדַּוָּי נִבָּא לָהּ, כִּי דָוִד אֲהוּבָה לֹא יָנוּם וְלֹא יָנוּחַ אַף הוּא כָמוֹהָ וְכִי גַם בְּמֹחוֹ תְלַהֵט הַשְּׁאֵלָה הַנּוֹרָאָה הַדּוֹרֶשֶׁת פִּתְרוֹנִים. בַּבֹּקֶר קִבְּלָה מִכְתָּב עַל־יְדֵי הַפּוֹסְתָּה וְאַךְ הִבִּיטָה אֶל הַמַּעֲטָפָה הִכִּירָה, כִּי מִדָּוִד הוּא שָׁלוּחַ. הוּא בִקַּשׁ מִמֶּנָּה וְעִידָה בְעֶשֶׂר שָׁעוֹת בִּקְצֵה הֶ“חֳרָבוֹת”, אַחֲרֵי אֲשֶׁר לֹא יָכֹל עוֹד לָסוּר אֶל בֵּיתָם. חַנָּה לָקְחָה סַל קָטָן בְּיָדָהּ וַתֵּלֶךְ לָהּ אֶל הַשּׁוּק לִקְנוֹת אֵיזֶה דְבָרִים קְטַנִּים הַדְּרוּשִׁים עוֹד לְצָרְכֵי הֶחָג.

קוֹל הָמוֹן עָלֵז מִלֵּא בְאוֹתָהּ שָׁעָה אֶת הַגֶּטּוֹ; כָּל הָרְחוֹב הָיָה מָלֵא תְשוּאוֹת “עֶרֶב יוֹם טוֹב”. בִּקְצֵה הֶ“חֳרָבוֹת” רָצוּ רָצוֹא וָשׁוֹב נְעָרִים עֲנִיִּים וּבִידֵיהֶם כִּיּוֹרֵי־אֵשׁ קְטַנִּים לְבָעֵר אֶת הֶחָמֵץ בִּשְׂכַר חֲצִי פֶּנִי.

הַשָּׁאוֹן הוֹלֵךְ וְגָדוֹל וְאִישׁ לֹא שָׂם לִבּוֹ לִשְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת הָעֲצוּבוֹת, אֲשֶׁר נוֹעֲדוּ יַחַד לְהֵרָאוֹת בַּפִּנָּה הַהוֹמִיָּה הַזֹּאת.

פְּנֵי דָוִד הַקּוֹדְרִים אוֹרוּ מְעַט, בִּרְאוֹתוֹ אֶת חַנָּה הַהוֹלֶכֶת לִקְרָאתוֹ.

– יָדַעְתִּי, כִּי תָבוֹאִי – אָמַר אֵלֶיהָ, בְּאָחֲזוֹ רֶגַע בְּיָדָהּ. כַּף יָדוֹ בָעֲרָה כְאֵשׁ, אַךְ כַפָּהּ הָיְתָה קָרָה וְרוֹעֶדֶת. גַּם בְּפָנֶיהָ לֹא נִרְאָה אַף נֵטֶף־דָּם, כְּאִלּוּ יִבְּשָׁה הַסְּעָרָה הָעַזָּה שֶׁהִתְחוֹלְלָה בְקִרְבָּהּ אֶת כָּל דְּמֵי פָנֶיהָ וַאֲבָרֶיהָ. רַעַד עָבַר בְּכָל גּוּפָה; אַךְ הַרְגֵּשׁ הִרְגִישָׁה, כִּי אֵשׁ לוֹהֵט בְּקֶרֶב לְבָבָהּ. עֵינֵי שְׁנֵיהֶם הֵפִיקוּ אֹמֶץ, הַחְלָטָה.

– נֵלֵךְ־נָא הָלְאָה – קְרָא דָוִד. הֵם הָלְכוּ לָהֶם לְאַט לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב. הַמִּרְצֶפֶת הָיְתָה חֲלַקְלַקָּה וּמְכֻסָּה בְּבֹץ וְהַשָּׁמַיִם – כַּעֲנָנִים קוֹדְרִים. אַךְ תְּשוּאַת הֶהָמוֹן הָרַב הִמְעִיטָה אֶת הָעֶצֶב הַשָׁפוּךְ מִסָּבִיב.

– וּמַה־נַּעֲשֶׂה אֵפוֹא? – הֵחֵל דָּוִד בְּקוֹל נָמוּךְ.

– וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי, כִּי כְבָר הֶחֱלַטְתָּ דְּבַר־מָה – הֵעִירָה חַנָּה בְּלָחַשׁ.

– תְּנִי־נָא לִי אֶת סַלֵּךְ.

– לֹא, לֹא; אֱמָר־נָא, מַה הֶחֱלַטְתָּ לַעֲשׂוֹת.

– כִּי לֹא אֶעֶזָבְךָ, חַנָּה, כָּל עוֹד רוּחִי בִי.

– כֵּן יָקוּם! – עָנַתּוּ בִמְנוּחָה – יָדַעְתִּי; וְגַם אֲנִי הֶחֱלַטְתִּי כִּי לֹא אֶפָּרֵד מִמְּךָ לָנֶצַח. אַךְ לֹא אוּכַל לְהִנָּשֵׂא לְךָ בְּאֵיזֶה בֵּית־כְּנֶסֶת שֶׁהוּא בְּלִי יְדִיעַת אָבִי, וְהוּא הֲלוֹא יְמַהֵר לְהוֹדִיעַ לָרַב אוֹ לִמְמַלֵּא־מְקוֹמוֹ אֶת הַדָּבָר הַמַּפְרִיד אֶת אֲגֻדָּתֵנוּ.

– יָדַעְתִּי, יַקִּירָה. אַךְ נֵלְכָה־נָא לְאַמֶּרִיקָה, מָקוֹם שָׁם אִישׁ לֹא יַכִּירֵנוּ. שָׁם נִמְצָא רַבָּנִים, אֲשֶׁר יַשִּׂיאוּנוּ כְדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל. אֵין דָּבָר אֲשֶׁר יִקְשְׁרֵנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת; יָכוֹל אוּכַל לַעֲסֹק בְּמִסְחָר שָׁם לֹא פָחוֹת מֵאֲשֶׁר פֹּה. גַּם הוֹרַיִךְ יְשַׁנּוּ אֶת דַּעְתָּם עָלַיִךְ לְטוֹבָה בִהְיוֹתֵךְ מֵעֵבֶר לַיָּם, כִּי מַה־קַּל לִסְלֹחַ מֵרָחוֹק.

וּמַה־תֹּאמְרִי אֵפוֹא, יַקִּירָה? הִיא הֵנִיעָה רֹאשָׁהּ בְּהַסְכָּמָה: – הִנְנִי נְכוֹנָה לַעֲשׂוֹת כַּעֲצָתֶךָ. הוּא חִבֵּק אֶת יָדָהּ וַיִּלְחְצֶנָּה בְאַהֲבָה. – אִם כֵּן, אַךְ לִי אַתְּ, חֶמְדַּת לְבָבִי! הָהּ, לוּ יָדַעַתְּ אֶת עִנּוּיֵי נַפְשִׁי הַנּוֹרָאִים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, בְּחָשְׁבִי, כִּי נִפְרַדְתְּ מִמֶּנִּי לָנֶצַח.

רִגְעֵי מִסְפָּר עָמְדוּ שְׁנֵיהֶם שְׁקוּעִים בְּמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם וְלֹא דִבְּרוּ דָבָר.

– אַךְ הֲיֵשׁ לָךְ דֵּי אֹמֶץ־לֵב לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה? – שָׁאַל דָּוִד.

– יֵשׁ וְיֵשׁ לִי אֹמֶץ־לֵב לְמַדַּי; אָכֵן צָדַקְתָּ בִּדְבָרֶיךָ, כִּי טוֹב לָנוּ לִנְסֹעַ מִזֶּה. עִם שִׁנּוּי הַמָּקוֹם נָקֵל יִהְיֶה לָנוּ לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכֵּי חַיֵּינוּ כְחֶפְצֵנוּ, מַה שֶׁאֵין כֵּן פֹּה. הֲלֹא תְבִינֵנִי.

– אֲבִינֵךְ הֵיטֵב, יַקִּירָתִי. קָשֶׁה מְאֹד לִחְיוֹת חַיִּים חֲדָשִׁים בִּסְבִיבָה יְשָׁנָה. וּבִכְלַל לָמָּה זֶה נִחְיֶה פֹּה וְנִהְיֶה לְשִׂיחָה בְפִי מַכָּרֵינוּ? הֵן הֵם לֹא יֶחְדְּלוּ מֵחַפֵּשׂ עָלֵינוּ עַוְלוֹת וְלִבְדּוֹת עֲלִילוֹת שׁוֹנוֹת. נֵלְכָה־נָא, אֵפוֹא, לְאַמֶּרִיקָה, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי.

– טוֹב מְאֹד. הֲנֵלֵךְ שָׁמָּה יָשָׁר מִלּוֹנְדּוֹן.

– לֹא, מִלִּיבֶרְפּוֹל

– אִם כֵּן נִנָּשֵׂא בְלִיבֶרְפּוֹל לִפְנֵי רִדְתֵּנוּ אֶל הָאֳנִיָּה.

– טוֹב הַדָּבָר! וּלְמָתַי תֹּאמְרִי לַעֲשׂוֹת דַּרְכֵּנוּ?

– תֵּכֶף – הַלָּיְלָה. כְּכָל אֲשֶׁר נַקְדִּים כֵּן נֵיטִיב לַעֲשׂוֹת. דָּוִד הִבִּיט אֵלֶיהָ כִמְסֻפָּק מְעָט.

– הֲבֶאֱמֶת תְּדַבְּרִי הַפַּעַם? – קָרָא דָוִד. לִבּוֹ הָלַם בְחָזֶהָ, כְּמוֹ חָפֵץ לְהִתְפּוֹצֵץ וְרֹאשׁוֹ עָלָיו סְחַרְחַר.

– בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, דָּוִד – עָנְתָה חַנָּה בִרְצִינוּת וּמְנוּחָה שְׁלֵמָה – הֲתַאֲמִין, כִּי אוּכַל לָשֵׂאת פָּנִים אֶל אָבִי וְאִמִּי, בְּדַעְתִּי אֶת הַפֶּצַע הֶעָמֹק אֲשֶׁר אָבִיא אֶל לִבָּם? הֵן כָּל יוֹם וְיוֹם, אֲשֶׁר נֵשֵׁב פֹּה, יַכְאִיב יוֹתֵר אֶת לְבָבִי.

הִיא הִפְסִיקָה וַתִּדֹּם רֶגַע מֵרִגְשׁוֹת לְבָבָהּ. אַחֵר כֵּן הוֹסִיפָה בִּמְנוּחָה שְׁלֵמָה:

– כֵּן, אֲנוּסִים אָנוּ לְנַתֵּק פַּעַם אַחַת אֶת מוֹסְרוֹתֵינוּ עִם הֶעָבָר. זֶה יִהְיֶה לָנוּ לֵיל הַפֶּסַח הָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר אַחֲרָיו נַתְחִיל לִחְיוֹת חַיִּים חֲדָשִׁים. קָחֵנִי אֵפוֹא, דָּוִד, וּשְׂאֵנִי אֶל לִיבֶרְפּוֹל עוֹד הַיּוֹם – אַתָּה אִישִׁי בְחִירִי, בְּךָ אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד.

הִיא הִבִּיטָה אֵלָיו בְּאֵמוּן רַב, וְעֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת שָׁחֲרוּ הַפַּעַם כִּפְלַיִם מִמַּרְאֵה פָּנֶיהָ הַחִוְּרִים. וְהוּא הִבִּיט אֶל הָעֵינַיִם הָהֵן וּבְרַק־אוֹר חָדַר עָמֹק בְּנַפְשׁוֹ.

– חֵן חֵן לְךָ, יַקִּירָתִי! – קָרָא דָוִד בְּקוֹל רוֹעֵד מִבְּכִי עָצוּר. הֵם הָלְכוּ לָהֶם הָלְאָה דֻּמִּיָּה. הֵם לֹא יָכְלוּ, כַּנִּרְאֶה, לְהַבִּיעַ בִּלְשׁוֹנָם אֶת כָּל הָרְגָשׁוֹת הַסּוֹעֲרִים בְּקִרְבָּם בְּכָל תֹּקֶף. כַּאֲשֶׁר הֵחֵלּוּ שֵׁנִית לְדַבֵּר, דִבְּרוּ בִמְנוּחָה שְׁלֵמָה. הַהַחֲלָטָה הַנֶּחֱרָצָה הֵבִיאָה מְנוּחָה וְעֹנֶג לְנפְשׁוֹתָם, אֲשֶׁר מָלְאוּ עַתָּה שִׂמְחָה וְגִיל עַל הַמַּעֲשֶׂה הַגָּדוֹל, שֶׁהֵם נְכוֹנִים לַעֲשׂוֹת בְּאַהֲבָתָם הַמְּשֻׁתֶּפֶת.

חַנָּה הָלְכָה הָלְאָה וְלֹא הִרְגִּישָׁה כְּלָל בְּכָל הֶהָמוֹן הָרַב, אֲשֶׁר הָיָה וַיִּתְנוֹעֵעַ בִּרְחוֹבוֹת־הַגֶּטּוֹ וּמְבוֹאוֹתֶיהָ הַצָּרִים. נִדְמָה לָהּ, כִּי הִיא מְטַיֶּלֶת בְּגַנֵּי־קֶסֶם וְשׁוֹאֶפֶת אֶל קִרְבָּה רֵיחַ־שׁוֹשַׁנִּים וְרוּחַ־הַיָּם הַמְלַחֵךְ עֲפַר אֶרֶץ־הַחֹפֶשׁ. חַיִּים חֲדָשִׁים, מְלֵאִים וּמְבֹרָכִים נִגְלוּ עַתָּה לְעֵינֶיהָ. כָּל הָאֵדִים הָרָעִים, אֲשֶׁר שָׂמוּ מֵחֲנֵק לָהּ בְּיָמִים עָבְרוּ, חָלְפוּ וְאֵינָם עוֹד. הַתְּסִיסָה הַחֲזָקָה שֶׁבְּנַפְשָׁהּ קִבְּלָה סוֹף־סוֹף הַחֲלָטָה מַעֲשִׂית, אֲשֶׁר תְּשַׁנֶּה אֶת חַיֶּיהָ תַּכְלִית שִׁנּוּי. הַדַּעַת הַזֹּאת מִלְּאָה אֶת נַפְשָׁהּ מְנוּחָה וְשִׂמְחָה מִבְּלִי הֱיוֹת עוֹד מָקוֹם לְמַחֲשָׁבוֹת וְלִרְגָשׁוֹת אֲחֵרִים.

– וּלְמָתַי תִהְיִי נְכוֹנָה? – שָׁאַל דָּוִד לִפְנֵי הִפָּרְדוֹ מֵאִתָּהּ.

– בְּכָל רֶגַע – עָנְתָה חַנָּה – אֲנִי לֹא אוּכַל לָקַחַת עִמָּדִי מְאוּמָה. אֶת כָּל הַדָּרוּשׁ אוּכַל לְהַשִּׂיג, כַּאֲשֶׁר אֲקַוֶּה, בְּלִיבֶרְפּוֹל. עָלַי לִלְבֹּשׁ רַק אֶת מְעִילִי וְלָשׂוּם אֶת מִגְבַּעְתִּי עַל רֹאשִׁי, וּבָזֹאת הִנְנִי נוֹסָעַת.

– אַף גַּם דַּי בָּזֶה – קָרָא דָוִד בְּחֹם – אֲנִי אַךְ בָּךְ חָפַצְתִּי.

– יָדַעְתִּי זֹאת, יַקִּירִי – עָנְתָה חַנָּה בִנְעִימוּת – לוּ הָיִיתָ כְּיֶתֶר הַבַּחוּרִים מִבְּנֵי עַמֵּנוּ, לֹא הִשְׁלַכְתִּי אַחֲרֵי גֵוִי אֶת כָּל הַיָּקָר לִי לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ.

– הֱיִי־נָא בְטוּחָה, יַקִּירָתִי, כִּי לֹא תִנָּחֲמִי עַל זֹאת – קָרָא דָוִד בְּרֶגֶשׁ; דְּבָרֶיהָ נָגְעוּ עַד לִבּוֹ וְהַרְגֵּשׁ הִרְגִּישׁ הֵיטֵב אֶת עֶרֶךְ הַקָּרְבָּן, אֲשֶׁר הִיא מַקְרִיבָה עַל מִזְבַּח אַהֲבָתָהּ. הוּא הָיָה תָמִיד נָע וְנָד בָּאָרֶץ, אֲבָל הִיא – עָלֶיהָ לְנַתֵּק פַּעַם אַחַת אֶת כָּל מוֹסְרוֹת חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה, אֶת כָּל עֲבוֹתוֹת הָאַהֲבָה אֲשֶׁר קְשָׁרוּהָ בְנֶפֶשׁ אָבִיהָ, עָלֶיהָ לְהֵעָקֵר עִם הַשֳּׁרָשִׁים הָעֲמֻקִּים מֵאַדְמַת מַטָּעָהּ, לְהַרְחִיק נְדוֹד מֵחֶבְרָתָהּ וּמִכָּל מַכָּרֶיהָ וּמוֹקִירֶיהָ וְלִהְיוֹת לְשִׂיחָה בְפִיהֶם עַל הַ“חֶרְפָּה”, אֲשֶׁר תַּעֲטֶה בִמְנוּסָתָהּ עַל כְּבוֹדָהּ וּכְבוֹד אָבִיהָ. רַעְיוֹן מַר עָלָה עַל לְבָבוֹ וַיִּרְעַד כֻּלּוֹ: אוּלַי אֵינֶנּוּ שָּׁוֶה בְקָרְבָּן גָּדוֹל כָּזֶה, אוּלַי לֹא יוּכַל לְהָשִׁיב לָהּ אֶת חַסְדָּהּ הַגָּדוֹל. הַסֶּפֶק הַזֶּה הִפְעִימָהוּ מְאֹד. אַךְ הוּא הִרְגִּיעַ מַהֵר אֶת רוּחוֹ וַיֹּאמֶר:

– וְלִי דָּרוּשׁ כָּל הַיּוֹם לִצְרֹר אֶת חֲפָצַי

וּלְסַדֵּר אֶת עִנְיָנִי בְּטֶרֶם נַעֲזֹב אֶת הָעִיר. אֲנִי צָרִיךְ לְהִתְרָאוֹת עִם הַבּנְקִירִים שֶׁיֵּשׁ לִי עִמָּהֶם עֲסָקִים; וּמִיֶתֶר מַכָּרַי לֹא אִפָּרֵד כְּלַל לְבַל אֲעוֹרֵר חֶשֶׁד בַּדָּבָר הַזֶּה.

הִנֵּה כִי כֵן אָבוֹא במֶרְכָּבָה אֶל קְצֵה רְחוֹבְכֶם בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בָּעֶרֶב, לְמַעַן נַסְפִּיק לָבוֹא אֶל הַתַּחֲנָה בְטֶרֶם תֵּצֵא הָרַכֶּבֶת הַמְיֻחֶדֶת בְּעֶשֶׂר. אִם נְאַחֵר מְעַט, נִצְטָרֵךְ לְהַמְתִּין עַד הָרַכֶּבֶת הַשְּׁנִיָּה הַיּוֹצֵאת בַּחֲצוֹת הַלָּיְלָה. אַךְ אֵין דָּבָר, אִישׁ לֹא יַכִּירֵנוּ בְחֶשְׁכַּת־הַלָּיְלָה. וַאֲנִי אָכִין בַּעֲדֵךָ סַל מָלֵא בְגָדִים וְצָרְכֵי־תִלְבֹּשֶׁת, אֲשֶׁר יִדָּרְשׁוּ לָךְ בַּדֶּרֶךְ, וְאֶשְׁלְחֵהוּ עִם הַכְּבוּדָה אֲשֶׁר לִי.

– טוֹב מְאֹד, יְדִידִי – אָמְרָה חַנָּה בִמְנוּחָה.

בְּעֵת הַפְּרִידָה לֹא נָשְׁקוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ; הִיא נָתְנָה לוֹ אֶת יָדָהּ וּבְחַבְּקוֹ אוֹתָהּ בְּאַהֲבָה נָתַן עַל אֶצְבָּעָהּ אֶת הַטַּבַּעַת אֲשֶׁר הֵבִיא לָהּ מִגֶּרְמַנִּיָּה. דִּמְעוֹת־גִּיל מִלְּאוּ אֶת עֵינֶיהָ בָרֶגַע הַהוּא. עֵינֵי הַנֶּאֱהָבִים נִפְגְּשׁוּ יַחַד וְהַרְגֵּשׁ הִרְגִּישׁוּ שְׁנֵיהֶם, כִּי כְבָר נִקְשְׁרוּ יַחַד בְּקֶשֵׁר נִצְחִי אֲשֶׁר לֹא יִנָּתֵק.

– שָׁלוֹם לְךָ אֵפוֹא – קָרְאָה חַנָּה בִשְׂפָתַיִם רוֹעֲדוֹת.

– שָׁלוֹם, חֶמְדָּתִי – עָנָה הוּא – בְּתֵשַׁע.

– בְּתֵשַׁע – עָנְתָה גַם הִיא בְלַחַשׁ, וַתֵּלֵךְ לָהּ מַהֵר מִבְּלִי לְהַבִּיט אַחֲרֶיהָ.

יוֹם נוֹרָא עָבַר עָלֶיהָ. הַדַּקִּים הִתְנַהֲלוּ לְאִטָּם, וּכְמוֹ בְּלִי חֵפֶץ, כַּשָּׁעוֹת, וְהַשָּׁעוֹת גַּם הֵן זָחֲלוּ בְאִטּוּת נוֹרָאָה לִקְרַאת הָעֶרֶב. הָאֲוִיר הִתְחַלֵּף לִרְגָעִים קְרוֹבִים; רֶגַע הִשְׁקִיף הַשֶּׁמֶשׁ וַיָּאֶר וַיָּחֶם לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ וְהַשָּׁמַיִם כְּמוֹ הִטֶּהָרוּ, וְרֶגַע הִסְתַּתֵּר מֵאַחֲרֵי הָעֲנָנִים הַשְּׁחוֹרִים, אֲשֶׁר רִחֲפוּ בָרוּחַ וַיִּקְדַּר הַיּוֹם.

לִפְנוֹת עֶרֶב לָבְשָׁה אֶת בְּגָדֶיהָ הַחֲמוּדוֹת לִכְבוֹד יוֹם טוֹב, לָקְחָה חֲפָצִים אֲחָדִים, אֲשֶׁר יָקְרוּ לָהּ, לְמַזְכֶּרֶת וַתְּשִׂימֵם בְּכִיסָהּ, וְאֶת תְּמוּנַת אָבִיהָ בְיַחַד עִם תְּמוּנַת בְּחִירָהּ שָׂמָה עַל חָזֶהָ. אֶת מְעִילָּה וּמִגְבַּעְתָּהּ תָּלְתָה עַל הַקֹּלֶב אֲשֶׁר בַּפְּרוֹזְדּוֹר קָרוֹב לַדֶּלֶת.

בַּמִּטְבָּח לֹא הָיְתָה לָהּ כִּמְעַט כָּל עֲבוֹדָה הַיּוֹם הַזֶּה וְאִמָּהּ אֲשֶׁר יָדְעָה אֶת יְגוֹנָהּ הִתְהַלְּכָה אִתָּהּ בְחִבָּה מְיֻחֶדֶת. פַּעַם בַּפַּעַם בָּאָה חַנָּה לַחֲדַר־מִשְׁכָּבָהּ לְהַבִּיט וּלְהִסְתַּכֵּל בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה אֶל הַכֵּלִים וְהַחֲפָצִים, אֲשֶׁר גָּדְלָה אִתָּם: מִטַּת־בַּרְזֶל קְטַנָּה, אֲרוֹן־בְּגָדִים, תְּמוּנוֹת וְצִיּוּרִים בְּמִסְגְּרוֹת יָפוֹת, הַכַּד, הָאֲגָן; כָּל אֵלֶּה יָקְרוּ לָהּ מְאֹד בּהבּיטהּ אֲלֵיהֶם בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה. הִיא מִשְׁמְשָׁה בְיָדָהּ כָּל דָּבָר קָטָן, כָּל חֵפֶץ קַל־עֶרֶךְ וְהָרַעְיוֹן, כִּי הִיא נִפְרֶדֶת מֵהֶם לָנֶצַח הִכְאִיב אֶת לִבָּהּ מְאֹד. בְּיִחוּד, חָפְצָה לָקַחַת עִמָּהּ, לְפָחוֹת אֲחָדִים מִסְּפָרֶיהָ הַטּוֹבִים, אֲשֶׁר קִבְּלָה לִתְשׁוּרָה עַל הִצְטַיְּנוּתָהּ בַּלִּמּוּדִים; אַךְ אֵיךְ תּוֹצִיא חֵפֶץ כָּזֶה אֶל הַפֹּעַל? כָּכָה הִתְהַלְּכָה גַּם בְּיֶתֶר חַדְרֵי־הַבַּיִת וַתִּתְבּוֹנֵן אֶל כָּל כְּלִי וְחֵפֶץ בְּדַאֲבוֹן־נָפֶשׁ מֵאֵין כָּמוֹהוּ.

לָאַחֲרוֹנָה עָרְכָה מִכְתַּב־פְּרִידָה לַאֲבוֹתֶיהָ וַתְּשִּׂימֵהוּ מֵאֲחוֹרֵי הַמַּרְאָה, בְּדַעְתָּהּ, כִּי הוֹרֶיהָ יְבַקְּשׁוּ אֶת עִקְבוֹתֶיהָ בְחַדְרָהּ וַתִּבְטַח, כִּי יִמְצָאוּהוּ. אָז הִבִּיטָה מִבְּלִי מֵשִׂים אֶל הַמַּרְאָה וַתִּתְנוֹדֵד לְמַרְאֵה־פָנֶיהָ הַמּוּזָר – לְחָיֶיהָ חָוְרוּ כַּשִׂיד וְעֵינֶיהָ בָעֲרוּ בְאֵשׁ זָרָה; יָדֹעַ יָדְעָה, כִּי יָפָה הִיא, וְהַדַּעַת הַזֹּאת נָעֲמָה לָהּ מְאֹד, כִּי אָהֹב אַהֲבָה תָמִיד אֶת הַיֹּפִי בְּכָל מַעֲשֶׂיהָ וּבְכָל הֲלִיכוֹתֶיהָ. הִיא רָאֲתָה כְבָר אֶת פָּנֶיהָ גַם בִּשְׁעַת כַּעֲסָהּ, גַּם בְּעֵת בִּכְיָהּ וְעָצְבָהּ; אַךְ מֵעוֹדָהּ לֹא הֵפִיקוּ פָּנֶיהָ עֶצֶב וּמְרִירוּת מְהוּלִים בְּתִקְוָה וּבִטָּחוֹן כְּמוֹ בַפַּעַם הַזֹּאת. נִדְמֹה נִדְמָה לָהּ עַתָּה, כִּי הַחֲלָטָתָהּ כְּתוּבָה בְאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת עַל כָּל תָּוֵי־פָנֶיהָ.

בָּעֶרֶב הָלְכָה עִם אָבִיהָ לְבֵית־הַכְּנֶסֶת. הִיא לֹא הָיְתָה רְגִילָה לְבַקֵּר בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת, אַךְ הַפַּעַם הִרְגִּישָּׁה פִתְאֹם אֶת הַחֵפֶץ לָלֶכֶת אֶת אָבִיהָ לִתְפִלַּת מַעֲרִיב. מִי יוֹדֵעַ, חָשְׁבָה עִם לְבָבָהּ, אִם תִּדְרַךְ כַּף־רַגְלָהּ עוֹד עַל סַף בֵּית־הַכְּנֶסֶת; וּמַדּוּעַ לֹא תִפָּרֵד גַּם מִבֵּית הָאֱלֹהִים, כַּאֲשֶׁר תִּפָּרֵד מִכָּל מַחְמַדֵּי לְבָבָהּ?

וּלְרַבִּי שְׁמוּאֵל הָיָה חֶפְצָהּ זֶה לְאוֹת עַל הַכְנָעָתָהּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וּבִטּוּל רְצוֹנָהּ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ; וְעַל כֵּן שָׂם יָדָיו עַל רֹאשָׁה וַיְבָרְכֶנָּה בְּעֵינַיִם נְשׂוּאוֹת הַשָּׁמַיְמָה, בְּתוֹדָה לֶאֱלֹהֵי חַסְדוֹ. חַנָּה הִרְגִּישָׁה בְטָעוּתוֹ וְנֹחֵם מַר הֵעִיק עַל לְבָבָהּ.

לִכְבוֹד הַחַג הָלַךְ רַבִּי שְׁמוּאֵל לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל; וְחַנָּה עָלְתָה אֶל עֶזְרַת הַנָּשִׁים, אֲשֶׁר בַּיָּצִיעַ הָעֶלְיוֹן; וּבְעַלְעֲלָה מִבְּלִי מֵשִׂים אֶת הַמַּחֲזוֹר הַפָּתוּחַ אֲשֶׁר לְפָנֶיהָ, הִבִּיטָה לְמַטָּה אֶל עֶזְרַת הָאֲנָשִׁים הַמְּלֵאָה לָהּ הֲמוֹן מִתְפַּלְּלִים לְבוּשִׁים בִּגְדֵי יוֹם טוֹב וְצִילִינְדְּרִים מַבְהִיקִים עַל רָאשֵׁיהֶם. נֵרוֹת רַבִּים הִזְהִירוּ כַּכּוֹכָבִים מִן הַמְּנוֹרוֹת הַמַּזְהִיבוֹת, הַיּוֹרְדוֹת מִן הַתִּקְרָה הַגְּבֹהָה וְהַתְּקוּעוֹת בּקִירוֹת מִסָּבִיב. גִּילַת־קֹדֶשׁ הָיְתָה שְׁפוּכָה עַל פְּנֵי הַהֵיכָל הָעַתִּיק עִם עַמּוּדָיו הֶעָבִים, חַלּוֹנוֹתָיו הַצָּרִים, כִּפָּתוֹ הַמְצֻיָּרָה וְלוּחוֹתָיו הַמַּזְהִירִים בְּאוֹתִיּוֹת־זָהָב לְמַזְכֶּרֶת נְדִיבִים.

גַּם הַמִתְפַּלְּלִים הָיוּ בְמַצַּב הִתְרַגְּשׁוּת נְעִימָה, הִתְרַגְּשׁוּת־הֶחָג. וְעֵינֵי חַנָּה תָּעוּ מִסָּבִיב וְתַעֲמֹדְנָה רֶגַע עַל אֲרוֹן־הַקֹּדֶשׁ הַיָּפֶה עִם לוּחוֹת “עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת” שֶׁעֲלֵיהֶם; אָז נֵעוֹרוּ בְקִרְבָּהּ זִכְרוֹנוֹת נְעִימִים מִימֵי יַלְדוּתָהּ מְהוּלִים בְּעֶצֶב מַר וְיָגוֹן קוֹדֵר. כַּאֲשֶׁר הָיְתָה יַלְדָּה קְטַנָּה סִפֶּר לָהּ אָבִיהָ פַּעַם אַחַת, כִּי בְּלֵיל הַפֶּסַח יוֹפִיעַ מַלְאַךְ אֱלֹהִים מֵאֲרוֹן־הַקֹּדֶשׁ מִבֵּין סִפְרֵי הַתּוֹרָה. שָׁנִים רַבּוֹת אַחֲרֵי כֵן הִבִּיטָה בְלֵיל הַפֶּסַח אֶל הַפָּרֹכֶת, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ וְלֹא רָאֲתָה דָּבָר, עַד אֲשֶׁר חָדְלָה מֵאֱרֹב לְמַלְאָךְ הָאֱלֹהִים; הִיא הֶחֱלִיטָה אָז אַחַת מִשְּׁתֵּי אֵלֶּה: אוֹ כִי עֵינֶיהָ אֵינָן טְהוֹרוֹת כָּרָאוּי, אוֹ כִי הוּא מוֹפִיעַ בְּבֵית־כְּנֶסֶת אַחֵר. הִיא זָכְרָה הַפַּעַם אֶת תְּמִימוּת יַלְדּוּתָהּ, וְעֵינֶיהָ נִטָיוּ מִבְּלִי מֵשִׂים אֶל הַפָּרֹכֶת כִמְחַכָּה עוֹד לְהִגָּלוֹת הַמַּלְאָךְ.

בְּדַבְּרָהּ בַּבֹּקֶר עִם דָוִד עַל־דְּבַר נְסִיעָתָם בַּלַּיְלָה הַזֶּה לֹא עָלָה עַל לְבָבָהּ, כִּי תִּשְׁתַּתֵּף גַּם הִיא בְטֶקֶס הַ“סֵּדֶר”; וּבְזָכְרָהּ עַתָּה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה עָבַר צְחוֹק מַר עַל שְׂפָתֶיהָ. מַה נִּפְלָא הוּא הַדָּבָר! בַּלַּיְלָה הַזֶּה תֵצֵא גַם הִיא מֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת. גַּם הִיא, כַאֲבוֹתֵינוּ בְצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, תֹּאכַל אֲרוּחָתָהּ בְּחִפָּזוֹן וּמַקְלָהּ בְּיָדָהּ לָצֵאת וְלִנְסֹעַ. וּמַה נְּעִימָה הַתִּקְוָה וּמָה רַב הַבִּטָּחוֹן בְּקֶרֶב לְבָבָהּ גַּם הִיא בְלֶכְתָּהּ אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה! כֵּן חָשְׁבָה, אָמְנָם, שָׁעוֹת אֲחָדוֹת לִפְנַי זֶה; אַךְ עַתָּה הִנֵּה שֻׁנָּה מַצַּב־רוּחָהּ וַהֲלָךְ־מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וּכְכָל אֲשֶׁר קָרְבָה עֵת עֲרִיכַת הַ“סֵּדֶר”, כֵּן הוֹסִיפָה לִפְחֹד וּלְהִתְנוֹדֵד לְזֵכֶר הַטֶּקֶס הַזֶּה. פַּלָצוּת אֲחָזָתָהּ עוֹד בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת, בְּתָאֲרָהּ בְּדִמְיוֹנָהּ אֶת הַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ, הַזָּרוּעַ בְּאוֹר נָעִים, אֶת פְּנֵי הַמְּסֻבִּים הָעַלִּיזִים הַיּוֹשְׁבִים לָהֶם מִסָּבִיב וְאָבִיהָ בְרֹאשָׁם, וְאֶת מְנוּסָתָהּ בְּלֵיל־אֹפֶל אַחֲרֵי מְאַהֲבָהּ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת וּלְחַיִּים אֲחֵרִים…

אֲהָהּ, מַדּוּעַ זֶה לֹא הוֹעִיד דָּוִד אֶת נְסִיעָתוֹ שָׁעוֹת אֲחָדוֹת לִפְנֵי זֶה, לִמְנֹעַ מִמֶּנָּה אֶת עִנּוּיֵי הַנֶּפֶשׁ הַנְּכוֹנִים לָהּ עוֹד מְעַט בְּבֵית אָבִיהָ?

הַמַּקְהֵלָה הֵחֵלָּה לָשִׁיר מַנְגִּינָה נְעִימָה מְאֹד, וּבְחָפְצָהּ לְהַרְגִּיעַ מְעַט אֶת סַעֲרַת לְבָבָהּ הַחַלָּה גַם הִיא לְשִׁיר עִמָּהּ יָחַד.

"אַהַבַת עוֹלָם בַּיִת יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהָבְתָּ – שׁוֹרְרָה חַנָּה לְאַט עִם הַמַּקְהֵלָה – תּוֹרָה וּמִצְוֹת, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים אוֹתָנוּ לִמַּדְתָּ. עַל כֵּן, ה' אֱלֹהֵינו, בְּשָׁכְבֵּנוּ וּבְקוּמֵנוּ נָשׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ וְנִשְׂמַח בְּדִבְרֵי תוֹרָתֶךָ וּבְמִצְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם וָעֶד; כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶה יוֹמָם וָלָיְלָה. וְאַהֲבָתְךָ אַל תָּסִיר מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', אוֹהֵב עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.

חַנָּה הֵבִינָה הֵיטֵב אֶת פֵּרוּשׁ הַמִּלִּים שֶׁל הַתְּפִלָּה הַזֹּאת, אַךְ מֵעוֹדָהּ לֹא הֵבִינָה וְלֹא הִרְגִּישָׁה אֶת תֹּכֶן הַתְּפִלָּה כַּאֲשֶׁר הֵבִינָה אוֹתָהּ הַפַּעַם בְּשׁוֹרְרָה יַחַד עִם הַמַּקְהֵלָה. זֶה הוּא כֹחַ הַשִּׁירָה, הַנּוֹפַחַת רוּחַ וּנְשָׁמָה בְמִלִּים מֵתוֹת וִיבֵשׁוֹת. כָּל מִלָּה וּמִלָּה, נִדְמָה לָהּ, מְלֵאָה רַעְיוֹן וְרֶגֶשׁ וְאַזְהָרָה מְיֻחֶדֶת לָהּ וּלְחֶפְצָהּ. כַּאֲשֶׁר נְדַמָּה הַמַּקְהֵלָה הִרְגִּישָׁה, כִּי לְחָיֶיהָ רָטְבוּ מִדְּמָעוֹת. אָז הִבִּיטָה שֵׁנִית אֶל אֲרוֹן־הַקֹּדֶשׁ הַמְכֻסֶּה בְפָרֹכֶת־הַמֶּשִׁי הַמְרֻקָּמָה בְחוּטֵי־זָהָב וְהַיָּפָה עַד לְהַפְלִיא. הָהּ, לוּ הוֹפִיעַ הַמַּלְאָךְ עַתָּה! לוּ רַק הוֹפִיעַ בְּחָזוֹן לְעֵנֶיהָ אַךְ רֶגַע אֶחָד! הָהּ, מַדּוּעַ לֹא יִגָּלֶה הַפַּעַם? מַדּוּעַ לֹא יָחוּשׁ לְעֶזְרָתָהּ? מַדּוּעַ לֹא יַצִּילָהּ?

לְהַצִּילָה? מִמָּה? – שָׁאֲלָה אֶת עַצְמָהּ – מַה פִּשְׁעָה וּמַה חַטָּאתָהּ כִּי נָטַל עָלֶיהָ, הַנֶּפֶשׁ הָרַכָּה בְּשַׁחַר נְעוּרֶיהָ לָלֶכֶת בַּגּוֹלָה וּלְהִנָּשֵׂא בְסֵתֶר רָחוֹק, רָחוֹק מִכָּל אוֹהֲבֶיהָ וּרְעוּתֶיהָ?.. לֹא, הִיא אֵינָהּ זְקוּקָה לְהַצָּלָה, אֲשֶׁר תָּשִׂים כְּבָלִים עָלֶיהָ כָּל יְמֵי־חַיֶּיהָ.

הַתְּפִלָּה הִגִּיעָה אֶל קִצָּהּ וְהַמַּקְהֵלָה שָׁרָה אֶת הַפִּזְמוֹן הָאַחֲרוֹן וְהַחַזָּן גָּמַר בְּנֹעַם־קוֹלוֹ: – מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדוֹ. בָּרוּךְ עַדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ. אָז נִשְׁמְעָה הֲמוּלַת הַמִּתְפַּלְּלִים בְּבָרְכָם אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְחַג שָׂמֵחַ וְרַעַשׁ הַ“מַּעֲמָדִים” הַנִּזָחִים מִמְּקוֹמָם, וְהֶהָמוֹן הָרַב זָרַם הַחוּצָה. חַנָּה גַם הִיא יָצְאָה וַתִּלָּוֶה אֶל אָבִיהָ, וְרֶגֶשׁ הַהִתְמַרְמְרוּת מִלֵּא עוֹד אֶת לְבָבָהּ. הָרוּחַ הַקַּר אֲשֶׁר נָשַׁב אֶל פָּנֶיהָ בַּחוּץ בְּצָעֲדָהּ עַל הַמִּרְצֶפֶת הָרְטֻבָּה לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב, סָעַר כַּמֹץ אֶת הָרֹשֶׁם הָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר עָשָׂה עָלֶיהָ בִקּוּרָהּ בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת. כָּל מַחְשְׁבוֹתֶיהָ הָיוּ שׁוּב מָפְנוֹת אֶל דָּוִד, אֲשֶׁר יִקָּחֶנָּה וְיוֹבִילֶנָּה רָחוֹק, רָחוֹק מִפֹּה, בָּעֵת אֲשֶׁר כָּל הַיְּהוּדִים הַטּוֹבִים הָאֵלֶּה הָעוֹבְרִים כָּעֵת עַל פָּנֶיהָ יִישְׁנוּ שֵׁנָה עֲרֵבָה אַחֲרֵי הַהַגָּדָה וְהַמַּטְעַמִּים שֶׁאַחֲרֶיהָ. דָּמָהּ הֵחִישׁ בִּמְרוּצָתוֹ בְעוֹרְקֶיהָ וְנַפְשָׁה לִהטָה גֶחָלִים מִקֹּצֶר רוּחַ לְבוֹאוֹ.

רִגְשׁוֹתֶיהָ אֵלֶּה לֹא עֲזָבוּהָ גַּם בְּשִׁבְתָּהּ אֶל הַ“סֵּדֶר”; דִּמְיוֹנָהּ הֶעֱבִיר לְפָנֶיהָ מַחֲזוֹת שׁוֹנִים מְאֹד וְהִיא הָיְתָה כְחוֹלֶמֶת. פְּנֵי אֲהוּבָה רָחֲפוּ לְנֶגֶד עֵינֶיהָ, קָרוֹב, צָפוּף אֵלֶיהָ כְּמוֹ שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת. הִיא הִסְתַּכְּלָה רֶגַע בִּפְנֵי הַמְּסֻבִּים אֶל הַשֻּׁלְחָן. אָב מִסְכֵּן! מָה הִלְבִּינוּ שַׂעֲרוֹת זְקָנוֹ בָעֵת הָאַחֲרוֹנָה; עַד עַתָּה לֹא הִרְגִּישָׁה כְלַל עַד כַּמָּה הוּא הוֹלֵךְ וּמַזְקִין. וְאִמָּהּ – כָּל פָּנֶיהָ מְכֻסִּים קְמָטִים. וּמַה מְּשֻׁנֶּה הוּא הָאִישׁ מַלְכִּי־צֶדֶק הַמְּשׁוֹרֵר בְּהִתְלַהֲבוּת סִפּוּרֵי הַנִּפְלָאוֹת שֶׁל הַהַגָּדָה. צְחוֹק קַל עָבַר עַל שְׂפָתֶיהָ לָרַעְיוֹן, כִּי הִיא – כַּלָּתוֹ.

בְּעֵת הָאֹכֶל הִתְאַמְּצָה לֶאֱכֹל מְעַט בִּכְדֵי לְחַזֵּק מְעַט אֶת כֹּחוֹתֶיהָ לַדֶּרֶךְ הָרְחוֹקָה הַנְּכוֹנָה לָהּ הַלַּיְלָה. בְּלֶכְתָּהּ אֶל הַמִּטְבָּח לְהָבִיא מִשָּׁם צַלָּחוֹת אֲחָדוֹת, הִבִּיטָה אֶל מְעִילָהּ וְכוֹבָעָהּ הַתְּלוּיִים קָרוֹב לְדַלְתוֹת הַפְּרוֹזְדּוֹר, אַף הֵנִיעָה לָהֶם בְּרֹאשָׁהּ כְּאוֹמֶרֶת: “חַכּוּ לִי עוֹד מְעַט, יַקִּירַי!” בְּעֵת הָאֹכֶל הִקְשִׁיבָה לְדִבְרֵי הַמְּשׁוֹרֵר, אֲשֶׁר לֹא חָדַל מִדַּבֵּר וּמִפַּטְפֵּט בְּקוֹלוֹ הַשּׁוֹרֵק.

וּלְמַלְכִּי־צֶדֶק הָיָה הַרְבֵּה הַרְבֵּה לְסַפֵּר: עַל מְנַהֵל יָדוּעַ שֶׁל תֵּאַטְרוֹן זַ’רְגוֹנִי, אֲשֶׁר קִלְקֵל בְּאִוַּלְתּוֹ אֶת הַקּוֹמֶדִּיָּה הַיּוֹתֵר נִפְלָאָה בְמֵאתָנוּ, הֲלוֹא הִיא הַקּוֹמֶדִּיָּה שֶׁחִבֵּר זֶה לֹא כְבָר הוּא עַצְמוֹ, מַלְכִּי־צֶדֶק וְעַל שְׁאָר אוֹיְבָיו וּמְשַׂנְאָיו, אֲשֶׁר עוֹד יִנָּקֵם בָּהֶם, בְּשִׁירוֹ שִׁירֵי־הִתּוּלִים לִקְלוֹנָם וְאֶת שְׁמָם וְזִכְרָם יַשְׁאִיר לְדִרְאוֹן עוֹלָם…

וְהָרוּחַ בַּחוּץ הָלְכָה וְגָבְרָה חַיָּלִים וּבְסוֹף הַסְעֻדָּה הֵנִיעַ בְחָזְקָה אֶת תְּרִיסַי הַחַלּוֹנוֹת וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף נִתַּךְ אַרְצָה וַיִּתְדַּפֵּק עַל רַעֲפֵי הַגָּג. רַבִּי שְׁמוּאֵל חִלֵּק אֶת הָ“אֲפִיקוֹמָן” לַמְּסֻבִּים וּבִמְנוּחַת־נֶפֶשׁ נִשְׁעַן עַל הַכָּרִים הַמֻּצָּעִים תַּחְתָּיו וַיֹּאכְלֶנּוּ בְשִׂמְחָה וּבְתֵאָבוֹן כַּדִּין, וּמֵרֹב שִׂמְחָה בִגְאֻלַּת כְּלַל יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שָׁכַח אֶת צַעַר מִשְׁפַּחְתּוֹ הַפְּרָטִי, וַיָּחֶל לָשִׁיר בְּקוֹל נָעִים וּבְהִתְלַהֲבוּת אֶת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.

הַשָּׁעוֹן הַקָּטָן, אֲשֶׁר בַּקִּיר הֵחֵל לְהַכּוֹת. חַנָּה לֹא נָעָה מִמְּקוֹמָהּ; חִוֶּרֶת וְרוֹעֶדֶת כֻּלָּהּ יָשְׁבָה כִרְתוּקָה אֶל הַכִּסֵּא. אַחַת – שְׁתַּיִם – שָׁלשׁ – אַרְבַּע – חָמֵשׁ – שֵׁשׁ – שֶׁבַע – שְׁמוֹנֶה. הִיא מָנְתָה אֶת הַדְּפִיקוֹת, כְּאִלּוּ לֹא יָכְלָה לָדַעַת אֶת הַשָּׁעָה בְאוֹפָן אַחֵר, כְּאִלּוּ כָהוּ עֵינֶיהָ לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁעוֹן. תִּקְוַת־שִׁגָּעוֹן בָּאָה בִלְבָבָהּ, כִּי הַשָּׁעוֹן לֹא יַכֶּה יוֹתֵר מִשְׁמוֹנֶה, וְכִי יֵשׁ לָהּ עוֹד פְּנַאי לַחֲשֹּׁב וּלְהִוָּעֵץ. תֵּשַׁע! הִיא חִכְּתָה, הִיא חָפְצָה מְאֹד לִשְׁמֹעַ עוֹד דְּפִיקָה אֶחָת. לוּ הָיָה עַתָּה עֶשֶׂר שָׁעוֹת, כִּי עַתָּה כְבָר אֵחֲרָה וְהַסַּכָּנָה כְבָר עָבְרָה, וְעַתָּה? – הִיא יָשְׁבָה כְפֶסֶל וְעֵינֶיהָ הָיוּ לְטוּשׁוֹת אֶל מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן. הֵם מִתְנוֹעֲעִים לְאִטָּם. כְּבָר עָבְרוּ חֲמִשָּׁה דַקִּים. הִיא יוֹדַעַת בְּבֵרוּר, כִּי דָוִד כְּבָר מְחַכֶּה לָהּ בְּפִנַּת הָרְחוֹב וְהוּא רָטֹב מִגֶּשֶׁם וּקְצַר־רוּחַ מְעָט.

הִיא הִתְרוֹמְמָה מְעַט מִכִּסְּאָהּ וַתִּצְנַח עָלָיו שֵׁנִית בְּלִי כֹחַ. לֵיל סַעַר וְגֶשֶׁם כָּזֶה אֵינוֹ מְסֻגָּל בְּיוֹתֵר לִבְרִיחָה. אוּלַי טוֹב לְחַכּוֹת עַד מָחָר בָּעֶרֶב? הִיא חָפְצָה כְבָר לָלֶכֶת וּלְהַגִּיד זֹאת לְדָוִד, אַךְ הוּא הֵן לֹא יָשִׂים לֵב לָאֲוִיר הָרַע, וְאִם אַךְ יִפָּגְשׁוּ, יוֹשִׁיבֶנָּה בְחָזְקָה עַל הַמֶּרְכָּבָה וְהָלְכוּ לַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר מִשָּׁם לֹא תָשׁוּב עוֹד. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל הַכִּסֵּא כְמֻכַּת פַּלָצוּת. הִיא מַרְגִּישָׁה, כִּי אֵין לָהּ דֵּי כֹחַ לְהִפָּרֵד מִן הַחֶדֶר הַחַם וְהַמְרֻוָּח הַזֶּה, מֵהָרְהִיטִים הַנְּקִיִּים וְהַיְדוּעִים לָהּ כָּל כַּךְ, מִשֻּׁלְחָן הַ“סֵּדֶר” הַמְכֻסֶּה בְמַפָּה לְבָנָה כַשֶּׁלֶג וְעָרוּךְ בְּבַקְבּוּקִים וְכוֹסוֹת מְלֵאוֹת, מֵאָבִיהָ וְאִמָּהּ עִם כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת הַקְּשׁוּרִים בָּהֶם – לֹא תוּכַל!

וְהַשָּׁעוֹן מְתַקְתֵּק בְּחָזְקָה וְקוֹלוֹ מְצַלְצֵל בְּאָזְנֶיהָ מְאֹד; הַגֶּשֶׁם מִתְדַּפֵּק עַל הַחַלּוֹנוֹת בְּקֹצֶר־רוּחַ; הָרוּחַ כְּמוֹ מִתְפָּרֵץ פְּנִימָה דֶרֶךְ הַתְּרִיסִים וְהָאֶשְׁנַבִּים. “לְכִי לָךְ, לְכִי לָךְ!” הֵם קוֹרְאִים אֵלֶיהָ. “לְכִי אֶל אֲהוּבֵךְ הַמְּחַכֶּה לָךְ, לָשֵׂאתֵךְ לְאֶרֶץ חֲדָשָׁה וּמוּזָרָה”… וּכְכֹל אֲשֶׁר יוֹסִיפוּ לִקְרֹא לָהּ, כֵּן יוֹסִיף רַבִּי שְׁמוּאֵל לִקְרֹא בְּקוֹל שִׂמְחָה אֶת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן: “עוֹשֵׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן!”

וּמְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן מִתְנוֹעֲעִים הָלְאָה. כְּבָר הִגִּיעַ חֲצִי הָעֲשִׂירִית; וְחַנָּה יוֹשֶׁבֶת נִדְהָמָה כְפֶסֶל, מִבְּלִי יְכֹלֶת גַּם לַחֲשֹׁב מְאוּמָה. עֲצָבֶיהָ, אֲשֶׁר הוּגְעוּ מְאֹד, חָלְשׁוּ לָאַחֲרוֹנָה עֵינֶיהָ מָלְאוּ דְמָעוֹת מָרוֹת־מְתוּקוֹת וְנַפְשָּׁהּ כְּמוֹ רָחֲפָה בַמְּרוֹמִים עַל־פְּנֵי גַלֵּי מַנְגִּינָה נְעִימָה וִידוּעָה לָהּ זֶה מִכְּבָר.

פִּתְאֹם הִרְגִּישָׁה, כִּי אָבִיהָ מִתְנַשֵּׂא מִמְּקוֹמוֹ וְרוֹמֵז לָהּ בְּיָדוֹ. הִיא הֵבִינָה אֶת הָרְמִיזָה וַתָּקָם מִבְּלִי מֵשִׂים וַתֵּלֶךְ אֶל הַדֶּלֶת. אַךְ זִכָּרוֹן מַחֲרִיד עָלָה עַל לְבָבָהּ וַתִּתְנוֹדֵד רֶגַע וַתִּשָּׁאֵר עַל עָמְדָהּ שְׁקוּעָה בְמַחְשְׁבוֹתֶיהָ. אָבִיהָ כְבָר מִלֵּא אֶת כּוֹסוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, וְזֹאת זְכוּתָהּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת. לִבָּהּ הַגִּיד לָהּ, כִּי דָוִד הוֹלֵךְ עַתָּה אָנֶה וְאָנָה מֵאַחֲרֵי הַדֶּלֶת בְּקֹצֶר־רוּחַ וְהוּא מִתְמַרְמֵר מְאֹד עַל רִפְיוֹן־רוּחָהּ. רַעַד קַר עָבַר בְּכָל יְצוּרֶיהָ; הִיא יְרֵאָה לְהִפָּגֵשׁ עִמּוֹ פָּנִים אֶל פָּנִים. הִיא יָדְעָה, כִּי רְצוֹנוֹ חָזָק מְאֹד וַיְהִי בְעֵינֶיהָ כְזֶרֶם־מַיִם אֲשֶׁר יָבֹא לְשָׁטְפֶנָּה כָרֶגַע וְלָשֵׂאת אוֹתָהּ אֶל מַעֲמַקֵּי הַתְּהוֹם..

הִיא פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת הַפְּנִימִית לִרְוָחָה בְחָשְׁבָהּ, כִּי בָזֶה תֵצֵא יְדֵי חוֹבָתָהּ.

– נוּ! נוּ! – קָרָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרָמְזוֹ לִפְתֹּחַ גַּם אֶת הַדֶּלֶת הַחִצּוֹנִית.

חַנָּה נִדְחֲפָה לְעֻמַּת הַפְּרוֹזְדּוֹר. הַמְּעִיל וְהַכּוֹבַע כְּמוֹ רָמְזוּ לָהּ בְּלַעַג מֵעַל הַקֹּלֶב. כָּל חוּשֶׁיהָ בָהּ הִשְׂתָּעֲרוּ מְאֹד וּלְבָבָהּ נִמְלָא אֹמֶץ וְעָצְמָה; הִיא הוֹשִׁיטָה אֶת יָדָהּ לְעֻמָּתָם. “נוּסִי, נוּסִי! זֹאת הִיא הַתִּקְוָה הָאַחֲרוֹנָה, הַהִזְדַּמְּנוּת הָאֶחָת!” צָלַל בְּאָזְנֶיהָ קוֹל דָּמָהּ הָרוֹתֵחַ בָּהּ, אַךְ יָדָהּ רָפְתָה וַתּוּשַׁב אֵלֶיהָ. וּבְרֶגַע הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה, אֲשֶׁר הִתְחוֹלְלָה בְקִרְבָּהּ, נִגְלָה פִתְאֹם לְעֵינֵי רוּחָהּ מַחֲזֵה חַיֶּיהָ הֶעָתִיד בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה, חַיִּים רֵיקִים מֵאַהֲבָה, מֵאֹשֶׁר, מִשַּׁלְוַת־נֶפֶשׁ, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בּוֹדְדָה בֵין קִירוֹת מְעוֹנָה הַלְּבָנִים וְהַגְּבֹהִים, יוֹשֶׁבֶת מְשַׁעֲמֶמֶת וּמִתְנַחֶמֶת… וְחַיֶּיהָ אֵלֶּה נִמְשָׁכִים לְאִטָּם הָלְאָה, הָלְאָה, עַד הַקֶּבֶר הַבּוֹדֵד. הִיא הִרְגִּישָׁה הֵיטֵב, כִּי יֶחֱסַר לָהּ הַכֹּחַ וְהָאֹמֶץ לָסֹל לָהּ דֶּרֶךְ לְחַיִּים חֲדָשִׁים, כִּי אֵין מוֹצָא לְכִלְאָהּ וּגְאֻלָּה לְעַבְדּוּתָהּ.

וּבְהִוָּכְחָהּ לָדַעַת יְדִיעָה בְרוּרָה בְרִפְיוֹנָהּ פָּתְחָה פִתְאֹם אֶת הַדֶּלֶת בַּהֲמוּלָה גְדוֹלָה.

לְעֵינֶיהָ נִרְאֲתָה תְּמוּנַת דָּוִד הַגְּבֹהָה וְהָעֲטוּפָה בִמְעִיל־דֶּרֶךְ, הָרָטֹב כֻּלּוֹ מִמֵּי־הַגֶּשֶׁם; טִפּוֹת־מַיִם גְּדוֹלוֹת נָטְפוּ מִכּוֹבָעוֹ עַל פָּנָיו הַנִּזְעָמִים וְהִתְגַּלְגְּלוּ כְנִטְפֵי דִמְעָה.

– סוֹף סוֹף יָצָאת! – קָרָא בְלַחַשׁ בְּהִתְרַגְּשׁוּת־גִּיל – מַדּוּעַ זֶה אֵחַרְתְּ כָּכָה?

– בָּרוּךְ הַבָּא! – נִשְׁמַע קוֹל רַבִּי שְׁמוּאֵל מִן הַחֶדֶר הַפְּנִימִי.

– הָס! – קָרְאָה חַנָּה – שְׁמַע־נָא רֶגַע. וְקוֹל רַבִּי שְׁמוּאֵל נִשְׁמַע וַיִּתְבּוֹלֵל עִם יִלְלַת הָרוּחַ בַּחוּץ: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ, וְעַל מַמְלָכוֹת, אֲשֶׁר בְּשִׁמְּךָ לֹא קָרָאוּ, כִּי אָכְלוּ אֶת יַעֲקֹב, וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ. שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעֲמֶךָ וַחֲרוֹן־אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם. תִּרְדֹּף בָּאַף וַתַּשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה' ".

– מַהֲרִי, מַהֲרִי, חַנָּה! – לָחַשׁ דָּוִד – לֹא נוּכַל לְחַכּוֹת אַף רֶגַע. לִבְשִׁי מַהֵר אֶת בְּגָדַיִךְ, לְבַל נְאַחֵר אֶת הָרַכֶּבֶת.

אֹמֶץ־לֵב נִפְלָא צָלַח עָלֶיהָ פִתְאֹם, בִּמְקוֹם תְּשׁוּבָה הוֹצִיאָה אֶת טַבַּעְתּוֹ מִכִּיסָהּ וַתָּשֶׂם בְּיָדוֹ.

– הֱיֵה שָׁלוֹם! – קָרְאָה בְקוֹל מוּזָר לָהּ וַתִּסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת לְפָנָיו.

– חַנָּה!! – קְרָא דָוִד בְּקוֹל יֵאוּשׁ נוֹרָא, אֲשֶׁר חָדַר עַד חֲדַר־הָאֹכֶל כִּשְׁרִיקָה מְשֻׁנָּה. וַיִּתְדַּפֵּק עַל הַדֶּלֶת כְּמֻכֶּה בְשִׁגָּעוֹן. – מַה־זֹּאת? מַה־שֵּׁם? – שָׁאֲלָה הָרַבָּנִית. – אַחֵד הַשִּׁכּוֹרִים מִתְהוֹלֵל בָּרְחוֹב – עָנְתָה חַנָּה. הַתְּשׁוּבָה הַזֹּאת נִתְקַבְּלָה עַל לֶב כָּל הַמְּסֻבִּים.

________________

הַגֶּשֶׁם שָׁטַף בְּחָזְקָה, וְהָרוּחַ גַּם הוּא גָבַר חַיָּלִים וַיִּסְעַר וַיֵּילִיל כָּל הַלַּיְלָה, וּבְנֵי הַגֶּטּוֹ הִתְעַנְּגוּ בִמְעוֹנוֹתֵיהֶם הַחַמִּים בְּלֵב מָלֵא אֲמוּנָה וּבִטָּחוֹן וְתִקְוָה לְאַחֲרִיתָם.

וּבַעֲלִיַּת הַקִּיר הַקְּטַנָּה, אֲשֶׁר בַּבַּיִת מִסְפַּר 1 בִּ“רְחוֹב הַמֶּלֶךְ” יָשְׁבָה לָהּ אֶסְתֵּר הַקְּטַנָּה לְשֻׁלְחָן אָבִיהָ וְלִבָּהּ הָיָה מָלֵא רִגְשֵׁי־נֹעַם, וְנַפְשָׁהּ כֻּלָּה אוֹמֶרֶת שִׁירָה לְמִנְהֲגֵי הַיַּהֲדוּת הַיָּפִים בְּקֶסֶם־תְּמִימוּתָם. כֵּן, כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ תַּקְדִּישׁ לְעַמָּהּ וְלֵאלֹהֶיהָ אֲשֶׁר אָהָבָה.

וְדִמְיוֹנָהּ הָרַךְ הִצִּיג לְפָנֶיהָ בִשְׁלַל צְבָעִים נְעִימִים וּבְכָל קֶסֶם־הַתִּקְוָה אֶת הַחַיִּים הַגְּדוֹלִים וְהַמְּלֵאִים הַנְּכוֹנִים לָהּ בְּיָמִים יָבוֹאוּ.

א.

הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר זָכַר הַיֶּלֶד הָיָה דְבַר הַשְׁקִיפוֹ בְּעַד הַחַלּוֹן וּרְאוֹתוֹ לְמַטָּה מַיִם יְרַקְרַקִּים זוֹרְמִים, וְעַל פְּנֵיהֶם שָׁטוֹת גּוֹנְדוֹלוֹת וְדוּגוֹת בַּעֲלוֹת מִפְרְשֵׂי־צִבְעוֹנִין, – וְיוֹשְׁבֵיהֶן דְּמוּת יְלָדִים דְּמוּתָם; כִּי יְלִיד הַגֶּטוֹ בְּוֶנֶצְיָה הָיָה, וּבַקּוֹמָה הַשְּׁבִיעִית שֶׁל בַּיִת עַתִּיק אֶחָד יָשַׁב. בְּבַיִת זֶה הָיוּ עוֹד שְׁתֵּי קוֹמוֹת אֲשֶׁר אֲלֵיהֶן לֹא עָלָה מֵעוֹדוֹ. מַדְרֵגוֹת אַפְלוּלִיּוֹת וְקִירוֹת דַּקִּים מְסֻיָּדִים הוֹבִילוּ מַטָּה־מַטָּה – עַל פְּנֵי דְלָתוֹת אֲשֶׁר “מְזוּזוֹת” קְבוּעוֹת בָּהֶן – אֶל הֶחָצֵר הַצָּרָה שֶׁל הַגֶּטוֹ, הָעַתִּיק בְּיוֹתֵר שֶׁבְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

בְּמֶרְחַק אַמּוֹת אֲחָדוֹת עָמַד בִּנְיַן־עַמּוּדִים הַמּוֹלִיךְ אֶל שְׂפַת יְאוֹר, אֶלָּא שֶׁשַּׁעַר־בַּרְזֶל חָסַם אֶת הַדֶּרֶךְ. מֵי יְאוֹר שֵׁנִי הִגִּיעוּ גַם הֵם עַד לְצַד אַחֵר שֶׁל הַגֶּטוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא הָיָה מוֹצָא גַם מִשָּׁם. גַּם בְּבִנְיְנֵי־הָעַמּוּדִים הָאֲחֵרִים הַמּוֹלִיכִים לְעוֹלַם־הַחוּץ נִקְבְּעוּ שְׁעָרִים, וַעֲלֵיהֶם הָפְקְדוּ שׁוֹמְרִים מִבְּנֵי וֶנֶצְיָה. שְׁעָרִים אֵלֶּה נִסְגְּרוּ בַּחֲצוֹת לַיִל וּבַבֹּקֶר נִפְתְּחוּ, חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וִימֵי־חַג נוֹצְרִיִּים, אֲשֶׁר בָּהֶם הָיוּ הַיְּהוּדִים, יוֹשְׁבֵי הַגֶּטוֹ, כְּלוּאִים בְּתוֹךְ הֶחָצֵר, הָרְחוֹב, הַכִּכָּר הַקְּטַנָּה וְהַגְּדוֹלָה וְהַסִּמְטָאוֹת הַמְּעַטּוֹת, שֶׁהִוּוּ אֶת הַגֶּטוֹ כֻּלּוֹ, לְמַעַן לֹא יוּכַל אִישׁ מֵהֶם לָצֵאת וְלָבוֹא. בַּלַּיְלָה הָיוּ הַשּׁוֹמְרִים חוֹתְרִים בְּגוֹנְדוֹלוֹת גְּדוֹלוֹת אָנָה

וָאָנָה עַל פְּנֵי כָּל הַיְאוֹרִים, כְּדֵי לְפַקֵּחַ עַל שַׁעֲרֵי הַגֶּטוֹ הַנְּעוּלִים, וְעַל הַיְּהוּדִים הָיָה לְשַׁלֵּם אֶת שְׂכָרָם.

הַיֶּלֶד לֹא הִרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ כְּאָסִיר. הוּא לֹא הִשְׁתּוֹקֵק לָצֵאת אֶת שַׁעֲרֵי הַגֶּטוֹ, וְלָכֵן לֹא חָשׁ בַּכְּבָלִים אֲשֶׁר מְשָׁכוּהוּ חֲזָרָה, כְּכֶלֶב לִמְאוּרָתוֹ. וְאִם כִּי כָּל אִישׁ וְאִשָׁה מִמַּכָּרָיו הָיוּ חוֹבְשִׁים כּוֹבָעִים צְהֻבִּים לְרָאשֵׁיהֶם וּטְלָאִים צְהֻבִּים גְּדוֹלִים לָהֶם עַל חָזָם בְּצֵאתָם מִחוּץ לְשַׁעֲרֵי הַגֶּטוֹ אֶל מֶרְחַב הָעוֹלָם, לֹא יָדַע הַיֶּלֶד כְּלָל, בְּמֶשֶׁךְ זְמַן רַב, כִּי יֵשׁ בָּעוֹלָם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם בְּנֵי־בְרִית. וְעוֹד פָּחוֹת מִזֶּה הֵבִין, כִּי כּוֹבָעִים וּטְלָאִים צְהֻבִּים אֵלֶּה אוֹתוֹת קָלוֹן הֵם, לְמַעַן הַפְלוֹת בֵּין יְהוּדִי לְשֶׁאֵינוֹ יְהוּדִי. הוּא גַם לֹא יָדַע, כִּי לֹא כָּל יֶלֶד קָטָן לוֹבֵשׁ מִתַּחַת לְמָתְנִיָּתוֹ “אַרְבַּע כְּנָפוֹת” עִם כְּתֵפוֹת צִבְעוֹנִין, וּבְכָל כָּנָף – רִבּוּעַ־אָרִיג וְצִיצִיּוֹת לְבָנוֹת בּוֹ, וְכִי לֹא כָּל יֶלֶד מְנַשֵּׁק לַצִּיצִיּוֹת וְקוֹרֵא: “שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, יְיָ אֶחָד”.

לֹא. הַגֶּטוֹ הָיָה כָּל עוֹלָמוֹ, וְעוֹלָם כַּבִּיר הָיָה זֶה, מָלֵא כָּל אֲשֶׁר יוּכַל לְבַב יֶלֶד לַחֲמֹד לוֹ. מָה רַב הַקָּהָל בַּכִּכָּר הַגְּדוֹלָה הַבְּהִירָה, מָקוֹם שָׁם הִתְנַשֵּׂא הַתֹּרֶן הַוֶּנֶצְיָנִי אֶל מוּל פְּנֵי הַשְּׁחָקִים, וְיוֹנִים צָעֲדוּ בְּגַאֲוָה בְּתוֹךְ הַקָּהָל אֲשֶׁר רָחַשׁ וְעָבַר עַל פְּנֵי הַחֲנֻיּוֹת הָרַבּוֹת וְהַצְּפוּפוֹת: בָּתֵּי־מַשְׁכּוֹנוֹת, חֲנֻיּוֹת לִבְגָדִים יְשָׁנִים, אִטְלִיזִים, אֲשֶׁר בְּנֵי־אָדָם שְׁחוֹרֵי־זָקָן וּצְהֻבֵּי־תַרְבּוּשׁ עָמְדוּ בָּהֶם עַל הַמִּקָּח בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ! מַה מַּקְסִימִים הָיוּ הַבָּתִּים הַגְּבֹהִים, מְרֻבֵּי הַחַלּוֹנוֹת, אֲשֶׁר סִיד־קִירוֹתֵיהֶם נִקְלַף וּטְלָאֵי לְבֵנִים אֲדֻמּוֹת נִרְאוּ בָּהֶם, בָּתִּים אֵלֶּה בַּעֲלֵי הַתְּרִיסִים הַיְרֻקִּים וְהַחוּמִים!

וּמַה טּוֹב וּמַה נָּעִים הָיָה לִרְאוֹת אֶת הַנָּשִׁים בְּבֹאָן עֶרֶב וָבֹקֶר אֶל הַמַּעְיָן הַגָּדוּר – בְּהִפָּתְחוֹ, וּבְמָשְׁכָן אֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת שֶׁמִּסָּבִיב לַסֶּרֶן! וּמַה מְלַבֵּב הָיָה לַעֲמֹד עַל הַגֶּשֶׁר הַמּוֹבִיל מֵהַגֶּטוֹ הָעַתִּיק לַגֶּטוֹ הֶחָדָשׁ, מְקוֹם שָׁם נֶעְלַם הַיְאוֹר מֵאֲחוֹרֵי שְׁתֵּי פִּנּוֹת רְחוֹב בְּמֶרְחָק לֹא רַב;

מַה מְלַבֵּב הָיָה לַעֲמֹד כֹּה וּלְנַחֵשׁ מַה יָּבוֹא וְיֵרָאֶה מֵאֲחוֹרֵי אַחַת הַפִּנּוֹת וּמֵאֵיזוֹ פִּנָּה יֵרָאֶה מַשֶּׁהוּ תְחִלָּה! אוּלַי תָּבוֹא סִירָה קְטַנָּה וְאָדָם חוֹתֵר בָּהּ; אוּלַי תָּצוּף רַפְסוֹדָה וּנְעָרִים יְחֵפִים יַעַמְדוּ עָלֶיהָ; וְאוּלַי גּוֹנְדוֹלָה חֲתוּרָה בְּמוֹטוֹת אֲרֻכִּים הַנְּתוּנִים בִּידֵי אֲנָשִׁים לְבוּשִׁים חֻלְצוֹת כְּחֻלּוֹת, אֶחָד בַּקָּצֶה מִזֶּה וּשְׁנַיִם לְעֻמָּתוֹ, וּמִטְעַן שַׁחַת־פָּז בָּהּ אוֹ מִטְעָן שֶׁל צָרְכֵי הַגֶּטוֹ – פֵּרוֹת מַבְהִיקִים וִירָקוֹת בְּהִירִים, אוֹ כְּבָשִׂים פּוֹעִים וּפָרִים גּוֹעִים מוּבָלִים לִשְׁחִיטָה.

הַיְאוֹר, זֶה גְבוּל הַגֶּטוֹ מֵאֲחוֹרָיו, מַרְאֵהוּ הָיָה רָחָב הַרְבֵּה יוֹתֵר, וְאוּלָם אִישׁ לֹא הֵעֵז כִּמְעַט לַעֲמֹד עַל שְׂפָתוֹ, כִּי עַל כֵּן הָיָה הַחוֹף הַשֵּׁנִי חוֹף זָר, וְהָעָם הַזָּר, הַנִּקְרָא “וֶנֶצָאִים”, יָשַׁב שָׁם, וְאֶפְשָׁר מְאֹד כִּי פּוֹחֲזִים אֵלֶּה יְיַדּוּ אֲבָנִים בְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִרְאוּךָ מַבִּיט אֲלֵיהֶם. וּבְכָל זֹאת אֶפְשָׁר הָיָה לָבוֹא שָׁם בַּלֵּילוֹת בַּחֲשָׁאי וּלְהַבִּיט בַּמַּיִם הַמּוּאָרִים בְּקַרְנֵי הַיָּרֵחַ וְאֶל הַכּוֹכָבִים.

עַל הָעוֹלָם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לַמַּיִם יָדַע הַיֶּלֶד רַק אַחַת: כִּי גָדוֹל הוּא וְשׂוֹנֵא הוּא וְאַכְזָרִי הוּא, אִם כִּי מִמְּרוֹמֵי חַלּוֹנוֹ אָהַב לְהַשְׁקִיף אֶל מֶרְחָבָיו הַגְּדוֹלִים הַפֶּלְאִיִּים, נְסוּכֵי־הַמִּסְתּוֹרִין, עַל כִּפּוֹת הַבִּנְיָנִים הַכַּבִּירִים וְרָאשֵׁי הַמִּגְדָּלִים הַנֶּאְדָּרִים הַנִּרְאִים בָּהֶם, אוֹ אֶל עֵבֶר הֶהָרִים הַמּוּזָרִים הָהֵם, אֲשֶׁר הִתְנַשְּׂאוּ אֶל מוּל פְּנֵי הַיָּם, וְהֵם נְסוּכֵי לֹבֶן וַעֲטוּפֵי עֲרָפֶל, כְּהַר סִינַי אֲשֶׁר בּוֹ דִבֶּר ה' אֶל משֶׁה. מֵעוֹלָם לֹא עָלָה עַל דַּעְתּוֹ, כִּי בֶּהָרִים שׁוֹכְנִים פֵיוֹת אוֹ שֵׁדִים, מִפְּנֵי שֶׁמִּיָּמָיו לֹא שָׁמַע עַל כְּגוֹן אֵלֶּה. אָמְנָם רוּחוֹת טוֹבוֹת וְגַם רָעוֹת קַיָּמוֹת הָיוּ בָּעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁהֵן רִחֲפוּ בָּאֲוִיר וְאַחַת מַטְּרָתָם: לַהֲפֹךְ יְלָדִים קְטַנִּים לְטוֹבִים אוֹ לְרָעִים

וְחַטָּאִים. בְּלִי הֶרֶף הָיוּ נִלְחָמוֹת אֵלֶּה בְּאֵלֶּה עַל נַפְשׁוֹת הַיְּלָדִים. רַק בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לֹא הָיְתָה לַמַּלְאָךְ הָרַע כָּל שְׁלִיטָה, וּמַלְאַךְ הַשַּׁבָּת הָיָה מְרַחֵף כִּמְנַצֵּחַ לְכָאן וּלְכָאן, עוֹזֵר לַמַּלְאָךְ הַטּוֹב שֶׁל יְמוֹת הַחוֹל, כְּפִי שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת נְכֹחָה בְּהָטִיל הַיֶּלֶד שְׁנֵי צְלָלִים בִּמְקוֹם הָאֶחָד בִּשְׁעַת הַדְלָקַת נֵרוֹת הַשַּׁבָּת.

מַה נִּפְלָאִים הָיוּ אוֹתָם עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, עֵת עֵין הַשֶּׁלֶג לַמַּפָּה הַלְּבָנָה, וְטַעַם עָרֵב לְכָל הַמַּאֲכָלִים, וְשַׁלְוָה בַּכֹּל! שַׁלְוָה נְעִימָה כָּל־כָּךְ לְאַבָּא וּלְאִמָּא אַחֲרֵי עֲמַל כָּל הַשָּׁבוּעַ כֻּלּוֹ.

“גּוֹיַת הַשַּׁבָּת”, זוֹ הַמַּצִּיתָה אֵשׁ בְּבֵיתָם בְּשַׁבָּתוֹת, הִיא הִיא שֶׁעוֹרְרָה בְּלֵב הַיֶּלֶד אֶת הָרַעְיוֹן, כִּי לֹא כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל הֵם יְהוּדִים; וְרַק לְאַחַר זְמַן רַב הֻבְרַר לוֹ לְאַט לְאַט, כִּי הַיּוֹשְׁבִים לִפְנִים מִן הַשְּׁעָרִים בְּנֵי עַם סְגֻלָּה הֵם, שֶׁהֻטַּל עֲלֵיהֶם לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הוֹצִיאָם מֵעַבְדוּת מִצְרַיִם וַיְשִׂימֵם עֲבָדִים לוֹ לְעַצְמוֹ, וְאִלּוּ הַיּוֹשְׁבִים מִחוּץ לַשְּׁעָרִים אֵינָם חַיָּבִים לִשְׁמֹר אֶת תּוֹרַת משֶׁה; לוֹ, לְמָשָׁל, אָסוּר הָיָה לִנְגֹעַ בְּאֵשׁ – וְאַף בְּפָמוֹטִים אֲשֶׁר בָּהֶם נָגְעָה הָאֵשׁ – מִלֵּיל שִׁשִּׁי וְעַד מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּת, וְזוֹ הַגּוֹיָה רַשָּׁאִית לַהֲפֹךְ וְלַהֲפֹךְ בְּגִזְרֵי הָעֵצִים כְּאַוַּת נַפְשָׁהּ, לְמִן הַקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה וְעַד לַקּוֹמָה הַשְּׁבִיעִית.

וְעוֹד זְכֻיּוֹת לְאִשָּׁה זְקֵנָה וּקְטַנָּה זוֹ, הַחֲבוּשָׁה סוּדָר לְרֹאשָׁהּ, כְּפִי שֶׁהָלַךְ וְנִתְחַוֵּר לַיֶּלֶד.

מֻתָּר הָיָה לָה לֶאֱכֹל בְּשַׂר חֲזִיר וּבְשַׂר עוֹפוֹת וּבָקָר שֶׁנִּשְׁחֲטוּ שֶׁלֹּא כַּדָּת וְכַדִּין; וּמִיָּד אַחֲרֵי אָכְלָהּ בָּשָׂר, בְּלִי לְחַכּוֹת שֵׁשׁ שָׁעוֹת, הִיא רַשָּׁאִית לֶאֱכֹל חֶמְאָה; יֶתֶר עַל כֵּן: הִיא רַשָּׁאִית לֶאֱכֹל חֶמְאָה וּבָשָׂר יַחַד, אֲפִלּוּ עַל צַלַּחַת אַחַת; וְאִלּוּ לְאֵם הַיֶּלֶד – מַעֲרֶכֶת מְיֻחֶדֶת שֶׁל צַלָּחוֹת וְסִירִים לְמַאַכְלֵי חָלָב לְחוּד וּלְמַאַכְלֵי בָּשָׂר לְחוּד. אָכֵן, בִּרְיָה שְׁפָלָה הָיְתָה זוֹ “גּוֹיַת הַשַּׁבָּת”, שֶׁלֹּא הָיְתָה קַיֶּמֶת אֶלָּא לְמַעַן הָחֵם בְּשַׁבָּת אֶת קֻמְקוּמֵי הַגֶּטוֹ עַד כְּדֵי רְתִיחָה וּלְמַעַן כַּבּוֹת אֶת נֵרוֹתָיו, וְהִיא בָּאָה עַל שְׂכָרָה בְּאָסְפָהּ אֶל כִּיסָהּ אֶת פְּרוּטוֹת הַנְּחשֶׁת מֵעַל הָאָח, מִיָּד לְאַחַר שֶׁמֻּתָּר הָיָה לִנְגֹּעַ בְּכֶסֶף. וּבְהֵרָאוֹת שְׁלשָׁה כּוֹכָבִים רִאשׁוֹנִים בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב בְּמוֹצָאֵי־שַׁבָּת, חָזְרָה “גוֹיַת הַשַּׁבָּת” וְשָׁקְעָה בְּאַפְסוּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה, וַאֲבִי הַיֶּלֶד הוֹדָה לַה' וְהִבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל וּבֵין אוֹר לַחשֶׁךְ. עַל כּוֹס יַיִן מְלֵאָה בֵּרַךְ, הִסְתַּכֵּל בְּצִפָּרְנָיו לְאוֹר נֵר שַׁעֲוָה קָטָן, לְמַעַן הַרְאוֹת כִּי אוֹר וְצֵל קַיָּמִים, וּמִקֻּפְסַת־בְּשָׂמִים הֵרִיחַ. כְּתֹם הַשִּׁירָה וְהַבְּרָכָה הֻגְּשָׁה הַכּוֹס גַּם לְשִׂפְתֵי הַיֶּלֶד לִלְגִימָה.

בְּמֹחוֹ קְשׁוּרוֹת כַּמָּה וְכַמָּה לְגִימוֹת־יַיִן בְּטִכְסֵי דָת: בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּרְגָלִים, וְגַם בְּבֵית הוֹרָיו, וּבְיִחוּד בְּחַג הַפֶּסַח, בִּשְׁנֵי לֵילוֹת “הַסֵּדֶר”. כּוֹסוֹ הַקְּטַנָּה נִמְלְאָה אָז אַרְבַּע פְּעָמִים בַּנּוֹזֵל הַמָּתוֹק, וְכוֹס גְּדוֹלָה אַחַת עָמְדָה מוּכָנָה לְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, וְהָאוֹרֵחַ הַבִּלְתִּי־נִרְאֶה שָׁתָה מִמֶּנָּה, אִם כִּי הַיַּיִן אֲשֶׁר בָּהּ לֹא נִתְמַעֵט מֵעוֹלָם.

בִּכְלָל הָיָה חַג הַפֶּסַח חַג נָעִים, לְמִן עֶרֶב הַחַג, שָׁעָה שֶׁנִּשְׂרְפוּ חֲגִיגִית פֵּרוּרֵי חָמֵץ אַחֲרוֹנִים, עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שֶׁל הַחַג, שָׁעָה שֶׁהַלֶּחֶם הָאָסוּר זֶה מִכְּבָר הָיָה עָרֵב וּמוּזָר בְּטַעְמוֹ.

עֶצַם חִלּוּפֵי הַכֵּלִים בַּמִּטְבָּח הָיָה מַקְסִים וְרַב־חֵן: מַרְחָשׁוֹת חֲדָשׁוֹת, צַלָּחוֹת חֲדָשׁוֹת, כַּפּוֹת חֲדָשׁוֹת – הַכֹּל חָדָשׁ בִּמְקוֹם יָשָׁן – וְעַל הַכֹּל מַצּוֹת הַפֶּסַח בִּמְקוֹם הַלֶּחֶם, אֵלּוּ הָעוּגוֹת הַגְּדוֹלוֹת, הַדַּקּוֹת, הָאֲפוּיוֹת בְּלֹא שְׁמָרִים וְהָעֲשׂוּיוֹת נְקָבִים. וּבְהֵעָרֵךְ הַשֻּׁלְחָן לַ“סֵּדֶר”, וְהַכֹּל עָלָיו מֵאִיר עֵינַיִם וּמְשֻׁנֶּה וְזָר כָּל־כָּךְ: כּוֹסוֹת־יַיִן וְצַלָּחוֹת מוּזָרוֹת, עֶצֶם־שׁוֹק צְלוּיָה שֶׁל כֶּבֶשׂ, מָרוֹר וַחֲרֹסֶת מְתוּקָה, וְכֻלָּם מְסֻבִּים עַל כָּרִים לְבָנִים – אָז מָלְאָה נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד שִׂמְחָה נְעִימָה, שֶׁהִגִּיעָה לְשִׂיאָהּ בְּשָׁאֳלוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: “מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים חָמֵץ וּמַצָּה – הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה?!…”

מִתּוֹךְ סֵפֶר גָּדוֹל וְדַק שָׁאַל אֶת הַקֻּשְׁיוֹת, סֵפֶר מֵאִיר אֶת הָעֵינַיִם בִּתְמוּנוֹת עֶשֶׂר הַמַּכּוֹת שֶׁבָּאוּ עַל מִצְרַיִם וְעַל פַּרְעֹה הָאַכְזָר אֲשֶׁר הִקְשָׁה אֶת לְבָבוֹ. וּתְשׁוּבַת אָבִיו, גַּם הִיא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אָרְכָה שְׁתַּיִם־שָׁלשׁ שָׁעוֹת, וּבְאֶמְצַע הַתְּשׁוּבָה הִפְסִיקוּ וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים הַטּוֹבִים וְהַמְשֻׁנִּים – זֶה הַחֵלֶק הַיָּחִיד בְּכָל הַתְּשׁוּבָה שֶׁהָיָה מוּבָן לַיֶּלֶד, כִּי הָעִבְרִית קָשְׁתָה עָלָיו מְאֹד.

אָמְנָם בְּדֶרֶךְ כְּלָל יָדַע מַה פֵּשֶׁר הַחַג, וּשְׁאֵלָתוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא מִדֶּרֶךְ הַטֶּכֶס, כִּי הֵן גָּדַל וְהוֹסִיף לְשָׁאֳלָהּ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, וְאוֹתָהּ הַבָּעַת־תִּמָּהוֹן בְּפָנָיו בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה. בֵּינָתַיִם הִסְפִּיק לִלְמֹד עִבְרִית יָפֶה־יָפֶה וְיָדַע לְתַרְגֵּם אֶת תְּפִלּוֹתָיו יוֹם־יוֹם לְאִיטַלְקִית מְשֻׁבֶּשֶׁת – כִּי הַמִּבְטָא הַוֶּנֶצְיָנִי הַמְסֹרָס חָדַר אֶל הַגֶּטוֹ בְּאֶמְצָעוּת הָאֲנָשִׁים הַנּוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים עִם הָעוֹלָם שֶׁמִּחוּץ לַגֶּטוֹ – אַף עַל פִּי כֵן לֹא חָשַׁב בֶּאֱמֶת עַל תֹּכֶן תְּפִלּוֹתָיו בְּמַלְמְלוֹ אוֹתָן חֲטוּפוֹת עֶרֶב וּבֹקֶר וְצָהֳרַיִם. כָּל כָּךְ אֲרֻכּוֹת הָיוּ תְפִלּוֹת אֵלֶּה – סְפָרִים שְׁלֵמִים! וּמַה גָּדוֹל הָיָה הַיֵּצֶר לְדַלֵּג עַל הָעַמּוּדִים הַמְשַׁעַמְמִים בְּיוֹתֵר, אַךְ הוּא לֹא נִשְׁמַע לוֹ מֵעוֹלָם, וְלֹא פָּסַח אֲפִלּוּ עַל פְּנֵי הָעַמּוּדִים, הַמֻּדְפָּסִים בְּאוֹתִיּוֹת זְעִירוֹת, אֲשֶׁר הָרוּחַ הַנְּסוּכָה עַל פְּנֵיהֶם יָכְלָה לְקַחַת רַק אֶת לֵב הַמְבֻגָּרִים.

מִקְצָת מִשִּׂמְחַת הַשַּׁבָּתוֹת וְהַחַגִּים הָיָה בְּשִׁנּוּי סֵדֶר הַתְּפִלּוֹת. אֲפִלּוּ בְּבִרְכַּת־הַמָּזוֹן הָיוּ שִׁנּוּיִים קַלִּים מְשִׁיבֵי־נֶפֶשׁ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא עַצְמוֹ לָבַשׁ לִכְבוֹד הַחַג אֶת בְּגָדָיו הַיָּפִים בְּיוֹתֵר, כֵּן לָבְשׁוּ תְפִלּוֹתָיו גַּם הֵן מִלִּים נָאוֹת יוֹתֵר, וְנִקְרְאוּ מִתּוֹךְ סְפָרִים יָפִים יוֹתֵר וּבְמַנְגִּינוֹת עֲרֵבוֹת יוֹתֵר. הַזֶּמֶר הָיָה חֵלֶק חָשׁוּב מֵעֲבוֹדַת ה' בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׂם לֵב לְתֹכֶן תְּפִלּוֹתָיו, הִנֵּה הָיוּ בְּזִכְרוֹנוֹ כַּחֲטִיבוֹת־זִמְרָה וּבַשָּׁנִים שֶׁלְאַחַר כָּךְ הָיוּ עוֹלוֹת מֵאֲלֵיהֶן בְּלִבּוֹ, בֵּין הָעֲגוּמוּת וּבֵין הָעַלִּיזוֹת. בִּימוֹת חַג הָיָה מִסְפַּר הַתְּפִלּוֹת כָּפוּל, בְּכָל זֹאת לֹא הִכְבִּידוּ עָלָיו, כִּי בְּתוֹך הַקְטָעִים הַשְּׁגוּרִים דָּמוּ הַקְּטָעִים הַנּוֹסָפִים כְּהָרִים אוֹ כִּפְרָחִים שֶׁעָלוּ וְצָצוּ בִּמְקוֹמוֹת אֲשֶׁר לֹא צִפּוּ לָהֶם, לְמַעַן הָפֵר אֶת הַחַדְגּוֹנִיּוּת שֶׁבַּדֶּרֶךְ הַסְּלוּלָה הַיְדוּעָה. וְנוֹסָף לְכָךְ הָיוּ תְפִלּוֹת־חַג אֵלּוּ מֻדְפָּסוֹת בְּאוֹתִיּוֹת יָפוֹת, וּמְקֻשָּׁטוֹת בַּחֲרוּזִים בְּיָד רְחָבָה וּנְדִיבָה, וְרַבּוֹת מֵהֶן עֲרוּכוֹת עַל פִּי סֵדֶר הָאָלֶף־בֵּית.

שִׁירִים אֵלֶּה, שֶׁנִּכְתְּבוּ בִּידֵי רַבָּנִים אֲדוּקִים בִּימֵי הַבֵּינַיִם, מִלְאוּ אֶת הַ“מַּחֲזוֹרִים” לְשָׁלשׁ רְגָלִים, וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה עַל הַיֶּלֶד לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאָיו – אוֹ עַל חֶטְאֵי הָעֵדָה כֻּלָּהּ, שֶׁהֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה – פֵּרַט אֶת הַחֲטָאִים עַל פִּי הָאָלֶף־בֵּית.

וּבְשָׁעָה שֶׁלַּתְּפִלָּה הָיָה חֲרוּז, כַּמָּה הָיָה מַרְנִין אֶת הַלֵּב לְהַדְגִּישׁ אֶת הַחֲרוּז וּלְקָרְאוֹ בְּהִתְלַהֲבוּת וָרֶגֶשׁ!

וְיֵשׁ שֶׁהַבַּיִת נִגְמַר בְּפָסוּק חוֹזֵר, כַּחֲרוּז הַחוֹזֵר בְּבַלַדָה, אוֹ כְּפִזְמוֹן הַחוֹזֵר בְּשִׁיר, וְאַחֲרֵי זֶה

מַה יִרְוַח, מַה יִרְוַח לָצֵאת שׁוּב, אַחֲרֵי הֲמֻלָּה וְחִפָּזוֹן וּמִתּוֹךְ קֹצֶר נְשִׁימָה עַל פְּנֵי בַּיִת זָר וּמוּזָר, לְחֶלְקָה יְדוּעָה וּשְׁגוּרָה, וְלִקְרֹא בְּשִׂמְחָה: “בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד!” אוֹ “מַרְאֵה כֹּהֵן!” וְיֵשׁ שֶׁקֶּטַע הַבֵּינַיִם הָיָה קָצָר – רַק שׁוּרָה אַחַת בִּלְבַד – וְזוֹ נִגְמְרָה בְּמִלָּה אַחַת: “מַיִם” אוֹ “אֵשׁ”, וּמַה גָּדְלָה בְּלֵב הַיֶּלֶד הַשִּׂמְחָה הַדָּתִית בְּעָבְרוֹ עַל הַכֹּל, עַד בּוֹאוֹ “בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם!” כִּידִידִים פְּשׁוּטִים וּגְלוּיִים בָּלְטוּ מִלִּים אֵלֶּה, וְכָל הַשְּׁאָר הָיָה כָּתוּב לִפְעָמִים בְּעִבְרִית מְשֻׁנָּה וּמְסֻבָּכָה כָּל־כָּךְ, שֶׁהַיֶּלֶד הֵעֵז לְפַקְפֵּק אִם אֲפִלּוּ אָבִיו מֵבִין אֶת הַכֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁבָּכָה תַמְרוּרִים וּלְלֹא הֲפוּגוֹת בְּקָרְאוֹ פִּזְמוֹנִים יְדוּעִים, וּבִפְרָט בַּ“יָּמִים הַנּוֹרָאִים”. פַּחַד נָפַל עַל הַיֶּלֶד בְּחָשְׁבוֹ, כִּי הַמַּלְאָכִים בַּשָּׁמַיִם מַקְשִׁיבִים לַתְּפִלּוֹת וּמְבִינִים לְכָל מִלָּה הַיּוֹצֵאת מִפִּי הַמִּתְפַּלְּלִים. נוֹטֶה הָיָה לְהַאֲמִין כִּי הַחַזָּן מֵבִין אֶת הַדְּבָרִים. הוּא הֲרֵי שָׁר וְהִנְעִים אֶת הַתְּפִלּוֹת בְּרֶגֶשׁ רַב כָּל־כָּךְ. הוּא זִמֵּר בְּמַנְגִּינָה מְלֵאָה הִתְלַהֲבוּת, וְכָל הָעֵדָה כֻּלָּהּ הִקְשִׁיבָה בְּהִתְפָּעֲלוּת וּבִדְמָמָה.

רַק בַּשַּׁבָּתוֹת הָיָה הַיֶּלֶד מִשְׁתַּעְמֵם, בְּשָׁעָה שֶׁקָּרְאוּ אֶת פַּרְשַׁת הַשָּׁבוּעַ עַל פִּי טַעֲמֵי־הַזִּמְרָה שֶׁמֵעַל לַמִּלִּים אוֹ מִתַּחְתֵּיהֶן, וְאוֹתוֹ “טַעַם”, הַיָּפֶה בְּכֻלָּם, זֶה הַמַּטְעִים אֶת הַמִּלִּים בְּסִלְסוּלִים מְמֻשָּׁכִים, כְּזֶמֶר הַצִּפּוֹר, בָּא רַק פְּעָמִים אֲחָדוֹת בְּכָל חֲמֵשֶׁת חֻמְשֵׁי תוֹרָה. בְּהַקְשֵׁב הַיֶּלֶד לַקְּרִיאָה הַחַדְגּוֹנִית, חָשַׁב כִּי הוּא הָיָה זוֹרֶה מִזְמוֹרֵי־צִפֳּרִים כָּאֵלֶּה עַל פְּנֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. אַךְ יָדוֹעַ יָדַע כִּי לֹא יִתָּכֵן כַּדָּבָר הַזֶּה, כִּי עַל כֵּן קָשָׁה הָיְתָה הַתּוֹרָה, וַחֲמוּרָה וַאֲצִילִית, מַמָּשׁ כְּרָאשֵׁי הָעֵדָה אֲשֶׁר עַל כַּפַּיִם נְשָׂאוּהָ, אוֹ שֶׁגּוֹלְלוּהָ וְהִלְבִּישׁוּהָ אֶת מְעִילָהּ וּפַעֲמוֹנֵי־הַכֶּסֶף הַמְצַלְצְלִים. אַךְ טַעֲמֵי הַזִּמְרָה הַפְּשׁוּטִים בְּיוֹתֵר לֹא צֻיְּנוּ בָּהּ. יֶתֶר עַל כֵּן: חֲסֵרָה הָיְתָה כָּל סִמָּנֵי הֶפְסֵק, וַאֲפִלּוּ נִקּוּד לֹא הָיָה בָּהּ. רַק הָאוֹתִיּוֹת נִרְאוּ עַל גַּבֵּי הַקְּלָף הַקָּדוֹשׁ, וְאִלּוּ כְּתוּבוֹת הָיוּ בַּיָּד וְלֹא מֻדְפָּסוֹת, כִּי לֹא הֲרֵי מַכְבֵּשׁ הַדְּפוּס כַּהֲרֵי יָדוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל הַסּוֹפֵר סְתָ"ם.

בְּעֵינֵי הַיֶּלֶד הָיְתָה הַקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה מַעֲשֶׂה רַב וְנִפְלָא, וְהַקְּרִיאָה עַל פִּי הַטְּעָמִים – לֹא כָּל שֶׁכֵּן. שִׁבְעָה הֵם שֶׁנִּקְרְאוּ לַעֲלוֹת לַתּוֹרָה וְלַעֲמֹד בִּשְׁעַת הַקְּרִיאָה: הָרִאשׁוֹן הָיָה מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְאַחֲרָיו לֵוִי, וְאַחֲרָיו חֲמִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִים – וַעֲלִיָּתָם וִירִידָתָם הֵפֵרוּ מְעַט אֶת חַדְגּוֹנִיּוּת הַזִּמְרָה. וְאַחֲרֵי פַּרְשַׁת הַשָּׁבוּעַ בָּאָה הַקְּרִיאָה בַּנְּבִיאִים, קְרִיאַת הַהַפְטָרָה, זוֹ אֲשֶׁר חִדְּשָׁה אֶת הִתְעַנְיְנוּתוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד, כִּי מַנְגִּינָה אַחֶרֶת, נוּגָה וְזָרָה לָהּ, מְלֵאָה חֲצָאֵי צְלִילִים וְעַגְמוּמִית עֲרֵבָה שֶׁנִּסְתַּיְמָה בִּתְרוּעוֹת שָׂשׂוֹן; כִּי הַנְּבִיאִים, לַמְרוֹת הַרְעִימָם קוֹלָם נֶגֶד פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְנַבְּאָם נְבוּאוֹת זַעַם, בִּשְּׂרוּ גַם בְּשׂוֹרוֹת נֶחָמָה וִישׁוּעָה כְּתֹם שְׁעַת הַשְּׁבִי וְהַצָּרָה, נִבְּאוּ כִּי בּוֹא יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ וִיקַבֵּץ אֶת נִדְּחֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, וּבֵית־הַמִּקְדָּשׁ יִבָּנֶה בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ, וּבָאוּ כָּל הַגּוֹיִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַה' אֲשֶׁר נָתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי. אַךְ עַד אָז חַיָּבִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹר כָּל תָּג וְקוֹץ שֶׁבַּתּוֹרָה, כִּי רַק הֵם קִבְּלוּ עַל עַצְמָם וְעַל בְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת כֵּן תּוֹךְ קוֹלוֹת וּבְרָקִים בְּסִינַי.

גַּם נִשְׁמָתוֹ הוּא, אֲשֶׁר טֶרֶם בָּאָה בּוֹ אָז, הָיְתָה נוֹכַחַת בְּמַעֲמַד הַר סִינַי וְקִבְּלָה עֹל תּוֹרָה. יֵשׁ שֶׁהוּא הִשְׁתַּדֵּל לְהַעֲלוֹת אֶת הַמְאֹרָע עַל לִבּוֹ, אַךְ לַמְרוֹת צַיְּרוֹ לְעַצְמוֹ אֶת כָּל הַתְּמוּנָה וּרְאוֹתוֹ אֶת הַנְּשָׁמוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת עַל פְּנֵי הֶהָרִים כַּעֲנָנִים לְבָנִים, לֹא יָכֹל לְהִזָּכֵר, כִּי גַם נִשְׁמָתוֹ נִמְצְאָה בֵּין נְשָׁמוֹת אֵלֶּה. אֵין זֹאת כִּי אִם שָׁכַח אֶת הַדָּבָר, יַחַד עִם כָּל הַקּוֹרוֹת אוֹתוֹ לִפְנֵי הַלֵּדָה – כְּמוֹ לְמָשָׁל אֶת שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר לִמְּדוּהוּ תוֹרָה וְהֶרְאוּהוּ אֶת הָעֵדֶן בַּבֹּקֶר וְאֶת הַגֵּיהִנּוֹם בָּעֶרֶב – בְּעֵת שֶׁסְּטָרוֹ הַמַּלְאָךְ עַל פִּיו בְּאֶצְבָּעוֹ בְּהִוָּלְדוֹ וְהוֹצִיאָהוּ לַאֲוִיר הָעוֹלָם בִּבְכִי־כְּאֵב, וּמִכָּאן הַגּוּמָה שֶׁמִּתַּחַת לְחָטְמוֹ, הַמְשַׁמֶּשֶׁת בִּפְנֵי כָּל אָדָם אוֹת לְשִׁכְחַת הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים.

בְּיוֹם מַתַּן הַתּוֹרָה, בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת, הָיָה בֵּית־הַכְּנֶסֶת טוֹבֵעַ כֻּלּוֹ בִּפְרָחִים. לֹא בְּנָקֵל אֶפְשָׁר הָיָה לְהַשִּׂיג פְּרָחִים בְּוֶנֶצְיָה, עִיר הָאֲבָנִים וְהַיָּם, וּבְכָל זֹאת הָיָה כָּל עַמּוּד וְכָל יָצִיעַ בְּשִׁבְעַת בָּתֵּי־הַכְּנֶסֶת שֶׁבַּגֶּטוֹ מְקֻשָּׁט שׁוֹשַׁנִּים, נַרְקִיסִים וַחֲבַצָּלֹות.

מִנְהֲגֵי חַג הַסֻּכּוֹת הָיוּ יָפִים עוֹד יוֹתֵר. בְּכָל הַחֲצֵרוֹת הוּקְמוּ סֻכּוֹת, לְזֵכֶר הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בַּמִּדְבָּר. אֲבִי הַיֶּלֶד הָיָה אָדוּק מְאֹד, וְהֵקִים לְעַצְמוֹ סֻכָּה מְיֻחֶדֶת. מֵעַל לָהּ סְכָךְ יָרֹק, וּבָהּ שֻׁלְחָן וְכִסְאוֹת אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם יָשַׁב גַּם הַיֶּלֶד.

שְׁמֵי־הַתְּכֵלֶת נִרְאוּ מִבֵּין הֶעָלִים, וְקַרְנֵי־שֶׁמֶשׁ רִתְּתוּ על גַּבֵּי הַמַּפָּה הַלְּבָנָה. בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל הַחַג אָכַל הַיֶּלֶד קִמְעָה־קִמְעָה מִן הַגַּג – מִן הַתַּפּוּחִים, תַּפּוּחֵי־הַזָּהָב וְאַשְׁכְּלוֹת הָעֲנָבִים הַתְּלוּיִים וְיוֹרְדִים מִן הַתִּקְרָה.

בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי הַחַג הַנֶּהְדָּר הַזֶּה הָיָה בֵּית־הַכְּנֶסֶת מָלֵא אִוְשַׁת לוּלָבִים, הַקְּשׁוּרִים בְּלוּלְאוֹת עַרְבֵי נַחַל וְעַנְפֵי עֵצִים אֲחֵרִים, כַּמְצֻוֶּה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וְכָל הַקָּהָל נִעֲנַע אוֹתָם לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, וּלְמַטָּה וּלְמַעְלָה; וְרֵיחַ אֶתְרוֹגִים, הַנְּתוּנִים בְּקֻפְסָאוֹת מְרֻפָּדוֹת בְּצֶמֶר לָבָן, מִלֵּא אֶת כָּל הֶחָלָל. הוֹאִיל וְאָסוּר לִיהוּדִי לֶאֱכֹל לִפְנֵי בָּרְכוֹ עַל הַלּוּלָב וְהָאֶתְרוֹג הָיָה הַשַּׁמָּשׁ נוֹשְׂאָם מִבַּיִת לְבַיִת וּמְבִיאָם לַנָּשִׁים, אֲשֶׁר עֲבוֹדוֹת הַבַּיִת עִכְּבוּן מִצֵּאת הַחוּצָה; כִּי הַבַּיִת הָיָה מְקוֹמָהּ הָעִקָּרִי שֶׁל הָאִשָּׁה, וְהַדְלָקַת נֵרוֹת הַשַּׁבָּת – חוֹבָתָהּ הָרָאשִׁית וְהָרִאשׁוֹנָה. בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת הָיָה מוֹשָׁבָהּ בַּעֲזָרָה מְיֻחֶדֶת, הַרְחֵק מִן הַגְּבָרִים שֶׁיָּשְׁבוּ לְמַטָּה.

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת הָיְתָה בְּיַד הַיֶּלֶד חֲבִילַת “הוֹשַׁעְנוֹת”, וְהוּא חֲבָטָן עַל סַפְסַל בֵּית־הַכְּנֶסֶת, וַחֲטָאָיו נָשְׁרוּ יַחַד עִם הֶעָלִים הַצּוֹנְחִים אַרְצָה, לְקוֹל קְרִיאוֹת: “הוֹשַׁע נָא! הוֹשַׁע נָא!” אָבִיו הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת כָּל הַלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי כֵן, אַךְ הַיֶּלֶד הָלַךְ הַבַּיְתָה לִישֹׁן, אַחֲרֵי מִלְחָמָה כַּבִּירָה שֶׁנִּלְחַם בְּעַפְעַפָּיו הַנֶּעֱצָמִים, וְלִבּוֹ מָלֵא תִקְוָה, כִּי לֹא יִרְאֶה בַּדֶּרֶךְ אֶת צִלּוֹ כְּרוּת־רֹאשׁ – כִּי זֶה סִמָּן לְמָוֶת.

הַיּוֹם הַתְּשִׁיעִי שֶׁל הַחַג הָיָה טוֹב מִכָּל הַיָּמִים. אוֹתוֹ יוֹם – יוֹם “שִׂמְחַת תּוֹרָה” הָיָה, בּוֹ סִיְּמוּ אֶת קְרִיאַת הַפַּרְשָׁה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל חֲמֵשֶת חֻמְשֵׁי תוֹרָה, וּמִיָּד הִתְחִילוּ שׁוּב בַּפַּרְשָׁה הָרִאשׁוֹנָה, לְאוֹת כִּי אֵין הַשִּׂמְחָה בָּאָה עַל שֶׁנִּפְטְרָה הָעֵדָה מִקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה! הָאִישׁ אֲשֶׁר עָלָה לַתּוֹרָה לַפַּרְשָׁה הָאַחֲרוֹנָה נִקְרָא “חֲתַן תּוֹרָה”, וְזֶה שֶׁעָלָה אַחֲרָיו לַפַּרְשָׁה הָרִאשׁוֹנָה – “חֲתַן בְּרֵאשִׁית”. שֶׁבַע הַקָּפוֹת הֻקְּפָה הַבָּמָה עִם סִפְרֵי הַתּוֹרָה בַּיָּד. הַנְּעָרִים הָלְכוּ בַּסָּךְ וּדְגָלִים בִּידֵיהֶם, וְנֵרוֹת־שַׁעֲוָה קְטַנִּים תְּקוּעִים בְּפָמוֹטֵי גֶזֶר נָבוּב בְּרָאשֵׁי הַדְּגָלִים, וְכֻלָּם – הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים – נוֹתְנִים קוֹלָם הָעַלִּיז בַּשִּׁיר הַחוֹזֵר: “אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא!” וְיוֹצְאִים בְּרִקּוּדִים.

לֹא הָיְתָה עוֹד שְׁעַת שִׂמְחָה כַּשָּׁעָה הַזֹּאת, לְהוֹצִיא אֶת יוֹם הַפּוּרִים, שֶׁהוּחַג לְזֵכֶר הַצָּלַת יִשְׂרָאֵל מִידֵי הָמָן הָרָשָׁע. בְּיוֹם זֶה נָהֲגוּ לִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וְהָיוּ מִתְחַפְּשִׂים וּמַצִּיגִים מַחֲזוֹת קְטַנִּים. חֹטֶם מְזֻיָּף גָּדוֹל הָיָה לַיֶּלֶד בְּאוֹתוֹ יוֹם, וּבְהִשָּׁמַע שֵׁם הָמָן בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַ“מְּגִלָּה”, שֶׁנִּקְרְאָה בְּהַטְעָמָה מְלַבֶּבֶת, הָיָה רוֹקֵעַ בְּרַגְלָיו לְאוֹת נְקָמָה אוֹ רוֹעֵשׁ בְּרַעֲשָׁנוֹ.

הַחַג הַשֵּׁנִי שֶׁהוּחַג לְזֵכֶר יְשׁוּעָה גְדוֹלָה שֶׁנּוֹשַׁע יִשְׂרָאֵל – חַג הַחֲנֻכָּה – גַם הוּא הִשְׁאִיר רִשּׁוּמוֹ בְּלֵב הַיֶּלֶד. לְזֵכֶר הַנֵּס שֶׁאֵרַע בְּפַךְ הַשֶּׁמֶן הַקָּטָן, שֶׁהִסְפִּיק לִמְאוֹר נֵר הַתָּמִיד בְּבֵית־הַמִּקְדָּשׁ בְּמֶשֶׁךְ שְׁמוֹנָה יָמִים, לְאַחַר שֶׁיְּהוּדָה הַמַּכַּבִּי גֵרַשׁ אֶת הַיְּוָנִים מִירוּשָׁלַיִם, הָיָה הַגֶּטוֹ מַדְלִיק נֵרוֹת – אֶחָד בְּלֵיל רִאשׁוֹן שֶׁל חֲנֻכָּה, שְׁנַיִם בְּיוֹם שֵׁנִי, וְכֵן הָלְאָה עַד שֶׁבַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן דָּלְקוּ שְׁמוֹנָה נֵרוֹת בְּשׁוּרָה אַחַת, מִלְּבַד הַנֵּר הַ“שַּׁמָּשׁ”, אֲשֶׁר תְּעוּדָתוֹ הָיְתָה לְהַדְלִיק אֶת כֻּלָּם. וְאָז הָיָה הַיֶּלֶד מִתְבּוֹנֵן בַּלֶּהָבוֹת הַצְּפוּפוֹת וְשָׁר שִׁירֵי שֶׁבַח לְמָעוֹז צוּר הַיְשׁוּעָה.

כָּכָה חַי וְגָדַל הַיֶּלֶד בְּתוֹךְ עוֹלָם־חֲלוֹמוֹת פְּנִימִי זֶה. דִּמְיוֹנוֹ הָיָה מַחֲזִירוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָעַתִּיקָה, וְכֵן גַּם צִפָּה לִגְאֻלָּה וּתְחִיָּה מִסְתּוֹרִיּוֹת, וְיָמָיו הָיוּ מְלֵאִים תְּפִלָּה וַעֲבוֹדַת קֹדֶשׁ.

ב

שְׁנֵי דְבָרִים הָיוּ בַּגֶּטוֹ, אֲשֶׁר מָשְׁכוּ אֶת לֵב הַיֶּלֶד בְּיִחוּד. הָאֶחָד הָיָה לוּחַ שַׁיִשׁ גָּדוֹל שֶׁעַל פְּנֵי הַכֹּתֶל הַסָּמוּךְ לְבֵיתוֹ, אֲשֶׁר לְאַט לְאַט הִצְלִיחַ לִקְרוֹא בּוֹ עַל גְּזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה עֶל כָּל יְהוּדִי, שֶׁהֵמִיר אֶת דָּתוֹ, לְבִלְתִּי שׁוּב עוֹד אֶל הַגֶּטוֹ אוֹ לְבִלְתִּי הִתְחַתֵּן בְּיוֹשְׁבָיו וְהָעוֹבֵר עַל הַגְּזֵרָה אַחַת דָּתוֹ לְהִתָּלוֹת, לְהֵאָסֵר, לְהִלָּקוֹת, לְהִקָּשֵׁר לְעַמּוּד הַקָּלוֹן. וְהַדָּבָר הַשֵּׁנִי הָיָה פֶּסֶל שַׁיִשׁ שֶׁל נַעֲרָה יְפַת־תֹּאַר, וְסִרְחֵי עֹדֶף שֶׁל אֲרִיגִים לוֹ; הַפֶּסֶל הָיָה נָתוּן בַּכֹּתֶל הַחִיצוֹנִי שֶׁל הַגֶּטוֹ וְעֵינָיו נְשׂוּאוֹת אֶל עֵבֶר הַגֶּטוֹ.

הַפֶּסֶל, שְׂרִיד תְּקוּפָה קְדוּמָה וְסִמְלָהּ, יַחַד עִם לוּחַ הַשַּׁיִשׁ הֶעֱלָה עַל לֵב הַיֶּלֶד אֶת הָעוֹלָם הַזָּר וְהַמְעֻרְפָּל אֲשֶׁר מִחוּץ לְשַׁעֲרֵי הַגֶּטוֹ, מְקוֹם שָׁם פִּסְּלוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי דָת אֲסוּרָה צוּרוֹת וּפְסָלִים אֲסוּרִים. וְאוּלָם הוּא לֹא יָצָא מֵעוֹדוֹ אֶת הַשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה אֶלָּא לְמֶרְחַק רחוֹבוֹת מִסְפָּר. כִּי מַה לּוֹ בְְּוֶנֶצְיָה? לְאַחַר שֶׁגָּדַל קְצָת, עָבַד בְּבֵית־הַמַּשְׁכּוֹנוֹת שֶׁל אָבִיו, וּבִשְׁעוֹת הַפְּנָאי הָיָה יוֹשֵׁב תָּמִיד בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת, וְהוֹגֶה בַּתְּנָ“ךְ וּפֵרוּשָׁיו וּבַשַּׁ”ס הַגָּדוֹל וְהָרָחָב. וּבְהִתְקָרְבוֹ לְגִיל הַשְּׁלשׁ־עֶשְׂרֵה, הִתְחִיל לְהִתְכּוֹנֵן לִהְיוֹת לְ“בַר־מִצְוָה”, כִּי בְּגִיל זֶה הֵחֵל לְהֵחָשֵׁב לְבֶן־אָדָם מְבֻגָּר. חֲטָאָיו, אֲשֶׁר עַד כֹּה הָיָה אָבִיו אַחֲרַאי לָהֶם וְהוּא שֶׁנְּשָׂאָם, יַכְבִּידוּ מֵעַתָּה עָלָיו. עַד כֹּה לֹא נֶחְשַׁב בָּעֵדָה אֶלָּא כְּאִשָּׁה,אַךְ מֵעַתָּה יוּכַל לְהִצְטָרֵף לְ“מִנְיָן”, אֲשֶׁר בִּלְעָדָיו אֲסוּרָה כָּל תְּפִלָּה בְּצִבּוּר. לְפִיכָךְ נִתְּנָה לוֹ טַלִּית, שֶׁפַּסֵי־תְכֵלֶת לָהּ; הוּא גַם הִתְחִיל להַנִּיחַ תְּפִילִין, כָּרַךְ אֶת רְצוּעַת־הָעוֹר הָאַחַת עַל זְרוֹעַ־שְׂמֹאלוֹ וְעַל אֶצְבְּעוֹתָיו, וְאֶת הָרְצוּעָה הַשְּׁנִיָּה עַל מִצְחוֹ. בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה הָיָה חוֹשֵׁב עַל אַחְדּוּת אֱלֹהִים וְעַל יְצִיאַת מִצְרַיִם כַּכָּתוּב: “וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה… לְאוֹת עַל יָדְךָ וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ” (דברים ו' ו־ח).

כְּמוֹ כֵן הִתְחִיל לִלְמֹד אֶת פְּסוּקָיו לְשֵׁם עֲלִיָּה לַתּוֹרָה, כִּי בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה לִשְׁנָתוֹ הַשְּׁלשׁ־עֶשְׂרֵה יִקָּרֵא לַתּוֹרָה, כְּבֶן־אָדָם גָּדוֹל מַמָּשׁ, וְעָלָיו יִהְיֶה לִקְרֹא בְּעַצְמוֹ פַּרְשָׁה מִן הַתּוֹרָה הַכְּתוּבָה עַל גַּבֵּי קְלָף חָלָק, בְּלִי נִקּוּד וְטַעֲמֵי־זִמְרָה. צָנוּעַ וּבַיְשָׁן הָיָה הַיֶּלֶד, וְעֶצֶם הָרַעְיוֹן שֶׁל הוֹפָעָה עַל הַבָּמָה בִּפְנֵי כָּל הַקָּהָל הִלֵּךְ עָלָיו מוֹרָא! מִלְּבַד זֶה חָרַד פֶּן יִטְעֶה בַּמִּלִּים אוֹ בַּטְּעָמִים. עֵת דְּאָגָה הָיוּ לוֹ הַיָּמִים הָאֵלֶּה. יֵשׁ שֶׁהָיָה נֵעוֹר בַּחֲצוֹת הַלַּיִל וְזֵעָה קָרָה שְׁטָפַתּוּ. בַּחֲלוֹמוֹ וְהִנֵּה הוּא עוֹמֵד עַל הַבָּמָה בְּאֵלֶם שֶׁל שִׁכְחָה, וְכָל הָעֵינַיִם תְּלוּיוֹת בּוֹ. וְאָז הָיָה שָׁר לְעַצְמוֹ אֶת הַפְּסוּקִים, שֶׁיִּהְיֶה עָלָיו לִקְרֹא בִּשְׁעַת הָ“עֲלִיָּה לַתּוֹרָה, לְמַעַן חַדֵּשׁ בִּטְחוֹנוֹ בְּעַצְמוֹ. וּמוּזָר הַדָּבָר כִּי הַפַּרְשָׁה אַף הִיא פָּתְחָה בַּמִּלִּים:”וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה…" לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר יָדַע פַּרְשָׁה זוֹ עַל בֻּרְיָהּ, כִּי הִשְׁקִיעַ בָּהּ הַרְבֵּה עָמָל וָטֹרַח. וַאֲשֶׁר לָעִבְרִית בְּלִי נִקּוּד – דָּבָר זֶה חָדַל מִזְּמַן לְהַפְחִידוֹ! הַנִּקּוּד לֹא הָיָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל שׁוֹטִים וּקְטַנִּים, וְאִלּוּ הוּא הֲרֵי בָּקִי כְּבָר בַּתַּלְמוּד, וְחָרִיף בְּוִכּוּחַ הֲלָכָה – רַב קָטָן כִּמְעַט, כְּפִי שֶׁאָמְרוּ עָלָיו בָּגֶּטוֹ! וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ וּבָא הָרֶגַע הַגָּדוֹל, רִחֵף קוֹלוֹ מִתּוֹךְ נִצָּחוֹן, אַחֲרֵי נַפְתּוּלֵי חֲרָדָה מְעַטִּים, וְעוֹרֵר אֶת תְּשׂוּמֶת־לִבּוֹ שֶׁל כָּל הַקָּהָל הַמַּקְשִׁיב. וּבְגָמְרוֹ רַבּוּ הַמְבָרְכִים אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ לְהַצְלָחַת בְּנָם בַּ“קְּרִיאָה”.

כְּשֶׁנִּתְבַּגֵּר וְהָיָה לְאִישׁ תָפְשׂוּ מָקוֹם חָשׁוּב בְּחַיָּיו עִנְיָנִים אֲחֵרִים שֶׁבַּיַּהֲדוּת. הוּא הָיָה לְחָבֵר בְּ“חֶבְרָא קַדִּישָׁא”, אֲשֶׁר טִהֲרָָה וְשָׁמְרָה אֶת גּוּפוֹת הַמֵּתִים לִפְנֵי שֶׁהוּבְאוּ לִקְבוּרָה בְּבֵית־הָעָלְמִין הַקָּטָן, שֶׁנִּקְרָא “בֵּית־הַחַיִּים”, שֶׁהֲרֵי מָוֶת אֵינוֹ קַיָּם כְּלָל בָּעוֹלָם! וְכֵן הָיָה שָׁר בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת: “מְחַיֶּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ…” מֵעַתָּה תָפַס מָקוֹם בְּתוֹךְ הַמִּתְפַּלְּלִים בְּבֵית הָאֲבֵלִים שֶׁיָּשְׁבוּ “שִׁבְעָה” וְהִתְפַּלְּלוּ עַל נִשְׁמוֹת מֵתֵיהֶם. הַנַּעַר הָיָה תָמֵהַּ מֶה הָיָה לִנְשָׁמוֹת אֵלּוּ; הוּא חָשַׁשׁ שֶׁחֵלֶק מֵהֶן הָלְכוּ לַאֲבַדּוֹן, כִּי יָדַע שֶׁבַּעֲלֵיהֶן עָבְרוּ עֲבֵרוֹת וְאָכְלוּ מַאֲכָלִים אֲסוּרִים. וּמַה נָּעִים הָיָה לַחְשֹׁב, כִּי אֲפִלּוּ בְּגֵיהִנּוֹם לֹא הָיְתָה הָאֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּשַׁבָּת, וְכֵן לֹא הָיְתָה שָׁם “גּוֹיַת שַׁבָּת”. וּבְבוֹא הַמָּשִׁיחַ אוּלַי יִסָּלַח לְכֻלָּם. הַאִם לֹא אָמְרוּ חֲזַ"ל, כִּי כָּל יִשְׂרָאֵל – לְרַבּוֹת חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם – יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא?

ג

הַרְבֵּה יְמֵי צוֹם הָיוּ קְבוּעִים בְּלוּחַ הַגֶּטוֹ, רֻבָּם נִמְשְׁכוּ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת וּמִקְצָתָם – יְמָמָה שְׁלֵמָה. מִשְׁקִיעַת יוֹם אֶחָד עַד רֶדֶת לֵיל־מָחֳרָתוֹ אָסוּר הָיָה לִטְעֹם אֲפִלּוּ פֵּרוּר־לֶחֶם קָטָן אוֹ לִלְגֹּם טִפַּת־מַיִם. וְאוּלָם לַיֶּלֶד מֻתָּר הָיָה לֶאֱכֹל בְּרֹב יְמֵי הַצּוֹם. וְגַם בָּאֲחֵרִים לֹא הָיְתָה אֲסוּרָה עָלָיו הָאֲכִילָה אֶלָּא בְּחֵלֶק מִן הַשָּׁעוֹת הַקְּבוּעוֹת.

הַצּוֹם הֶחָמוּר בְּיוֹתֵר לֹא הָיָה תִּשְׁעָה בְּאָב, שֶׁבּוֹ יָשְׁבוּ כָּל בְּנֵי הַקָּהָל חֲלוּצֵי־נַעַל לָאָרֶץ, וְקוֹנְנוּ עַל חֻרְבַּן יְרוּשָׁלַיִם, כִּי אִם יוֹם הַכִּפּוּרִים. קָדַם לוֹ חֹדֶשׁ אָרֹךְ שֶׁל תְּפִלּוֹת, וְאַחֲרָיו בָּאוּ הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים.

רִאשׁוֹנִים לְיָמִים אֵלֶּה הָיוּ יְמֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁבָּהֶם הִתְפַּלְּלוּ עַד חֲצִי־הַיּוֹם וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָר.

שְׁלשֶׁת מִינֵי הַתְּקִיעוֹת: תְּקִיעָה פְּשׁוּטָה, שְׁבָרִים וּתְרוּעָה יָצְאוּ מֵהַשּׁוֹפָר בְּצֵרוּפֵי־קוֹלוֹת מְשֻׁנִּים וּמִסְתּוֹרִיִּים, וּבֵין תְּקִיעָה לִתְקִיעָה בָּאוּ הִתְפָּרְצֻיּוֹת־תְּפִלָּה רַגְשָׁנִיּוֹת. כֻּלָּם הִשְׁתַּדְּלוּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, כִּי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא יוֹם הַדִּין. בְּיוֹם זֶה יִשְׁפֹּט אֱלֹהִים כָּל חַי וְיַחְתֹּךְ גּוֹרָלוֹ לַשָּׁנָה הַבָּאָה – מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת, מִי יֵעָשֵׁר וּמִי יֵעָנִי, מִי בְּמַגֵּפָה וּמִי לֹא בְּמַגֵּפָה, וְעִם נְעִילַת הַיּוֹם הָעֲשִׂירִי, יוֹם הַצּוֹם, נִסְגָּרִים סִפְרֵי הַדִּין לְמֶשֶׁךְ שָׁנָה שְׁלֵמָה. עַד שְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים הָיְתָה עוֹד שָׁהוּת לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים, אַךְ עִם עֶרֶב נֶחְתַּם גְּזַר הַדִּין, וּמִי שֶׁלֹּא שָׁב אֶל ה' בְּכָל לִבּוֹ אִבֵּד אֶת שְׁעַת הַכּשֶׁר הָאַחֲרוֹנָה לְקַבָּלַת סְלִיחָה. וּמַה פֶּלֶא, אֵפוֹא, אִם עוֹד בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נָהֲרוּ כָּל תּוֹשָׁבֵי הַגֶּטוֹ אֶל גֶּשֶׁר הַיְאוֹר לְהִתְפַּלֵּל, שֶׁכָּל עֲווֹנוֹתֵיהֶם יֻשְׁלְכוּ לִמְצוּלוֹת הַיָּם!

וּבְהַגִּיעַ הַיּוֹם הָעֲשִׂירִי מִלֵּא רֶגֶשׁ קְדֻשָּׁה אֶת הַגֶּטוֹ כֻּלּוֹ. בְּכָל בַּיִת דָּלַק נֵר־שַׁעֲוָה גָדוֹל וְלָבָן בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַלַּיְלָה. בְּשֵׁשׁ הִתְחִילָה הַתְּפִלָּה וְנִמְשְׁכָה עַד שֶׁבַע בָּעֶרֶב, בְּלִי הַפְסָקָה כָּלְשֶׁהִי. רַבִּים מִן הַמִּתְפַּלְּלִים לָבְשׁוּ תַכְרִיכִים לְבָנִים, וְהָאֲדוּקִים בְּיוֹתֵר עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם. כֻּלָּם הִתְנוֹעֲעוּ אָנֶה וָאָנָה, וְטָפְחוּ עַל חָזָם מִתּוֹךְ וִדּוּיֵי “עַל חֵטְא”. גַּם הַנַּעַר רָצָה לַעֲמֹד עַל רַגְלָיו, אַךְ מֻכְרָח הָיָה לָשֶׁבֶת מֵרֹב חֻלְשָׁה. אַף עַל פִּי כֵן הֶחְלִיט לָצוּם עַד הָעֶרֶב. עַד כֹּה הָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה לְבֵית אָבִיו בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה, וְשָׁבַר רַעֲבוֹנוֹ בְּחַלָּה עֲרֵבָה וּבְדָגִים. בְּגִיל שֶׁבַע אוֹ שְׁמוֹנֶה אָכַל אֲרֻחָה זוֹ בְּאֶמְצַע הַיּוֹם. אַךְ כְּכָל אֲשֶׁר גָּדַל בַּשָּׁנִים הָלַךְ גַּם צוֹמוֹ וְגָדַל, וְהוּא רָאָה חוֹבַת כָּבוֹד לְעַצְמוֹ לְהַאֲרִיךְ אֶת שְׁעוֹת צוֹמוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר. אֶשְׁתַּקֵּד לֹא אָכַל עַד שָׁעָה מְאֻחֶרֶת אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, וְהַשָּׁנָה לֹא יִסָּלַח לוֹ, אִם לֹא יוּכַל לַעֲמֹד בַּצּוֹם עַד הָעֶרֶב.

בִּשְׁעַת תְּפִלַּת “הַמִּנְחָה” חָוְרוּ פִּתְאֹם פָּנָיו, וְאָבִיו הִתְחַנֵּן לְפָנָיו שֶׁיֵּלֵךְ הַבַּיְתָה וְיִסְעַד אֶת לִבּוֹ. אַךְ הַנַּעַר אַחַת גָּמַר בְּלִבּוֹ: לָצּוּם צוֹם שָׁלֵם.

וּמִזְּמַן לִזְמַן שָׁכַח אֶת מֵחוּשׁ־רֹאשׁוֹ וְאֶת רַעֲבוֹנוֹ בְּהִשְׁתַּקְּעוֹ בַּתְּפִלָּה יַחַד עִם הַדְּמֻיּוֹת הַחִוְרוֹת הַבּוֹכוֹת וְהַמְיַלְּלוֹת בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת הָעַגְמוּמִי. פַּעַם רָאָה בְּדִמְיוֹנוֹ בְּהִבָּקַע הַשְּׁחָקִים וְהִנֵּה אֱלֹהִים יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין, וּמִסָּבִיב לוֹ הַכְּרוּבִים בְּנֵי שֵׁשׁ כְּנָפַיִם וְאוֹפַנֵּי הָאֵשׁ וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים: “קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת! מְלֹא כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ!”

פַּחַד רַב רָבַץ עַל פְּנֵי כָּל בֵּית־הַכְּנֶסֶת אוֹתָהּ שָׁעָה, כְּאִלּוּ הָיָה כָּל הָעוֹלָם אָחוּז חֲרָדָה שֶׁל צִפִּיָּה לִגְזַר הַדִּין הָאָיֹם. וְאָז חָשׁ רֵיחַ קָרִיר וְעָרֵב עַל מִצְחוֹ, וְקוֹל אָבִיו הִגִּיעַ אֵלָיו כְּאִלּוּ מִמֶּרְחַקִּים וּשְׁאֵלוֹ, אִם הוּא מַרְגִּישׁ עַצְמוֹ יוֹתֵר טוֹב.

הוּא פָּקַח אֶת עֵינָיו, בַּת־צְחוֹק חֲלוּשָׁה עַל פָּנָיו, וְאָמַר כִּי הוּא בְּסֵדֶר גָּמוּר; אַךְ הַפַּעַם עָמַד אָבִיו עַל כָּךְ כִּי עָלָיו לָלֶכֶת הַבַּיְתָה לֶאֱכֹל. הוּא עָבַר, כְּשָׁקוּעַ עֲדַיִן בַּחֲלוֹם, בֵּין הַמִּתְפַּלְּלִים הַמִּתְנוֹעֲעִים וְהַבּוֹכִים, עַד שֶׁיָּצָא לְבַסּוֹף אֶל הַכִּכָּר הַקְּטַנָּה, שָׁאַף מְלֹא־רֵאָתוֹ אֲוִיר צַח, וְעֵינָיו מְמַצְמְצוֹת בְּזִיו־הַחַמָּה הַפִּתְאוֹמִי. רֶגֶשׁ הַפַּחַד הַגָּדוֹל טֶרֶם פָּג מִלִּבּוֹ, כִּי הַגֶּטוֹ הָיָה עָזוּב כֻּלּוֹ, הַחֲנֻיּוֹת סְגוּרוֹת וּמְסֻגָּרוֹת, וְעַל פְּנֵי הָאֲבָנִים וְהַבָּתִּים נְסוּכָה הָיְתָה דְמָמָה, אֲשֶׁר הֻבְלְטָה בְּיוֹתֵר בְּהִשָּׁמַע שְׁאוֹן הַתְּפִלּוֹת הַבִּלְתִּי־פּוֹסְקוֹת, הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת וּבָאוֹת מִתּוֹךְ בָּתֵּי־הַכְּנֶסֶת. הוּא שָׂם פָּנָיו לַבַּיִת הַגָּדוֹל בַּעַל תֵּשַׁע הַקּוֹמוֹת, וְרֶגֶשׁ בּוּשָׁה רַבָּה תְקָפָהוּ. אָכֵן, הוּא נִכְנַע מַהֵר. אַךְ הִנֵּה כְּבָר שָׁבָה אֵלָיו רוּחוֹ קְצָת בָּאֲוִיר הַצַּח.

לֹא, הוּא לֹא יֹאכַל. הוּא יְטַיֵּל שָׁעָה קַלָּה, וְאַחַר יַחֲזֹר לְבֵית־הַכְּנֶסֶת. כָּךְ. טִיּוּל מָהִיר יָשִׁיב אֵלָיו אֶת רוּחוֹ בִּכְלָל. הִנֵּה אֵין שׁוֹמֵר בְּשַּׁעַר הַפָּתוּחַ; שׁוֹמְרֵי הַגֵּטוֹ גַּם לָהֶם חַג, בְּהַאֲמִינָם כִּי בְּיוֹם זֶה אֵין צֹרֶךְ בִּשְׁמִירָה.

סִירַת הַשּׁוֹמֵר קְשׁוּרָה לָעַמּוּד לְלֹא שְׁמִירָה. הַכֹּל הִתְאִים לְרֶגֶשׁ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבְּלֵב הַנַּעַר!

וְאוּלָם בְּטַיְּלוֹ כָּכָה וּבְעָבְרוֹ עַל פְּנֵי בֵּית הַבַּנְק קַנָּרִיגִ’יוֹ, הִרְחִיק לָלֶכֶת אֶל תּוֹךְ הָעִיר הַבִּלְתִּי־יְדוּעָה לוֹ, וְעַל נַפְשׁוֹ קָפְצָה רֻגְזָה מְשֻׁנָּה וְתִמָּהוֹן. בַּכֹּל, בַּכֹּל הָיוּ פְּתוּחוֹת חֲנֻיּוֹת, לַמְרוֹת הַמּוֹרָא הָרַב שֶׁרָבַץ עַל פְּנֵי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּבְנֵי אָדָם הִתְהַלְּכוּ בַּסִּמְטָאוֹת הָעַתִּיקוֹת בְּלֹא דְאָגָה; תִּינוֹקוֹת צָחֲקוּ בִּזְרוֹעוֹת אוֹמְנוֹתֵיהֶם; בַּעֲלֵי הַגּוֹנְדוֹלוֹת יָשְׁבוּ, כְּדַרְכָּם תָּמִיד, בְּסִירוֹתֵיהֶם הַיָּפוֹת וְהַשְּׁחוֹרוֹת, וְחָתְרוּ מִתּוֹךְ שַׁלְוָה וּמְתִינוּת. הַמַּיִם הִתְנוֹצְצוּ בְּאוֹר שֶׁמֶש־הַצָּהֳרָיִם. בְּכִּכָּר הַשּׁוּק הֶחֱלִיפוּ הַזְּקֵנוֹת הַשְּׁזוּפוֹת בְּחִפָּזוֹן דְּבָרִים עִם קוֹנֵיהֶן.

וְהוּא הָלַךְ לְלֹא מַטָּרָה הָלְאָה הָלְאָה, אֲחוּז תִּמָּהוֹן וְאִי־מְנוּחָה. אַךְ לְפֶתַע בָּא הַסּוֹף לְרֻגְזָתוֹ. קוֹל שִׁירָה הִגִּיעַ לְאָזְנָיו, שִׁירָה עַלִּיזָה שֶׁפָּרְצָה מִפִּי כַּמָּה וְכַמָּה אֲנָשִׁים, וְלִבּוֹ נָמֵס מֵרֹב שִׂמְחָה. הוּא הִתְחִיל לַעֲקֹב אַחֲרֵי הַצְּלִילִים הַזָּרִים הַלָּלוּ וּלְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם, עַד שֶׁיָּצָא לְפֶתַע לְכִכָּר גְּדוֹלָה, אֲשֶׁר בִּנְיְנֵי עַמּוּדִים עַל גְּבוּלוֹתֶיהָ, וּבְצִלָּם יָשְׁבוּ גְבָרִים וְנָשִׁים לְבוּשֵׁי־הָדָר לְיַד שֻׁלְחָנוֹת קְטַנִּים, שָׁתוּ וְהִקְשִׁיבוּ לַאֲנָשִׁים לְבוּשֵׁי־אֲדֻמִּים וְנוֹצוֹת שְׁחוֹרוֹת וּגְדוֹלוֹת בְּכוֹבְעֵיהֶם, שֶׁעָמְדוּ בְּשׁוּרָה אַחַת עַל בָּמָה וְתָקְעוּ בְּשׁוֹפָרוֹת גְּדוֹלִים וּמְנַצְנְצִים. הַכִּכָּר רַחֲבַת־הַיָּדַיִם הָיְתָה מְלֵאָה אֲנָשִׁים עַלִּיזִים מַרְבֵּי לַהַג וּפִטְפּוּט, וְיוֹנִים הִתְעוֹפְפוּ לְכָאן וּלְכָאן. מַרְֶאה זֶה הִכָּה אֶת הַיֶּלֶד בְּתִמָּהוֹן, וְהוּא נִשְׁאַר עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ, בְּמַצְמְצוֹ בְּעֵינָיו.

וְאָז, בְּנָשְׂאוֹ עֵינָיו, רָאָה דָבָר אֲשֶׁר עָצַר אֶת נְשִׁימָתוֹ מַמָּשׁ – בִּנְיָן מְפֹאָר וְנֶהְדָּר כַּבִּנְיָן אֲשֶׁר חָזָה בְּדִמְיוֹנוֹ עַל הַמִּקְדָּשׁ בְּצִיּוֹן, מַזְהִיר כֻלּוֹ בִּזְהָבוֹ וּמִתְנַשֵּׂא בְּכִפּוֹתָיו וּבְמִגְדָּלָיו הַנִּפְלָאִים, וּבְרֹאשׁוֹ עֲטָרָה שֶׁל אַרְבַּע חַיּוֹת נְחשֶׁת, הַדּוֹמוֹת לְסוּסֵי פַּרְעֹה בְּרָדְפוֹ אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְתוֹךְ יַם־סוּף.

וְסָמוּךְ לְבִנְיָן זֶה הִתְנַשֵּׂא מִגְדָּל עֲנָקִי אַחֵר, כְּמִגְדַּל בָּבֶל מַמָּשׁ, אֲשֶׁר מָשַׁךְ אֶת הָעַיִן אֶל עָל.

לִבּוֹ נִתְמַלֵּא עֹנֶג מוּזָר, דּוֹמֶה כֵּמְעַט לִכְאֵב. הַהֵיכָל מְשָׁכוּ בְּחַבְלֵי קֶסֶם. הוּא רָאָה אִשָּׁה גְלוּיַת־רֹאשׁ נִכְנֶסֶת לְשָׁם וְהָלַךְ אַחֲרֶיהָ. בְּלִבּוֹ נִתְעוֹרְרָה עַגְמוּמִית נִפְלָאָה לְמַרְאֵה הָעַמּוּדִים, הַכְּתָלִים הָעֲקֻמִּים וּתְמוֹנוֹת־הַצִּבְעוֹנִין. הָאִשָּׁה הָעֲנִיָּה גְלוּיַת־הָרֹאשׁ כָּרְעָה עַל בִּרְכֶּיהָ, וּכְהֶרֶף עַיִן הֵבִין כִּי הִיא מִתְפַּלֶלֶת – כֵּן, מִתְפַּלֶלֶת בְּעֶזְרַת הַגְּבָרִים!

בַּיִת זֶה אֵינֶנּוּ אֵפוֹא הֵיכָל, אֶלָּא אֶחָד מֵאוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת הָאֲסוּרִים הַנִּקְרָאִים בָּתֵּי תִפְלָה, אֲשֶׁר לְשָׁם הָלְכוּ הַכּוֹפְרִים הַבְּזוּיִים הַנִּזְכָּרִים בְּאוֹתוֹ לוּחַ־הַשַּׁיִשׁ שֶׁבַּגֶּטוֹ. בְּרִגְעֵי הֵאָבְקוּת וּמְבוּכָה אֵלֶּה, בָּאָה לִקְרָאתוֹ דְמוּת נֶהְדֶּרֶת, חֲבוּשָׁה כֹּובַע־נוֹצוֹת וַחֲגוּרָה חֶרֶב, בִּצְעָדִים זוֹעֲפִים, וּבְקוֹל סַר וְזָעֵף בִּקְשַׁתּוּ לְגַלּוֹת רֹאשׁוֹ. בְּפַחַד גָדוֹל יָצָא בִּמְרוּצָה אֶת הַבִּנְיָן הַנֶּהְדָּר, נִדְחַף וְנֶהְדַּף אֶל בִּנְיְנֵי־הָעַמּוּדִים הַמְרֻבִּים שֶׁבַּכִּכָּר וְלֹא עָמַד מֵרוּץ עַד שֶׁקּוֹל הַזִּמְרָה הָעַלִּיזָה נָדַם מֵאֲחוֹרָיו. וְגַם אָז מִהֵר לָלֶכֶת כְּנִרְדָּף עַל יְדֵי הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, הָרָחָב וְהַמּוּזָר, עוֹלָם אֲשֶׁר חָדַר אֵלָיו זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

לְפֶתַע מָצָא עַצְמוֹ עוֹמֵד בְּסִמְטָה אֲפֵלָה וְיָדַע, כִּי אֵין הוּא יָכוֹל לִמְצוֹא אֶת דַּרְכּוֹ חֲזָרָה אֶל הַגֶּטוֹ. כְּבָר מוּכָן הָיָה לִשְׁאֹל פִּי אִשָּׁה אַחַת, שֶׁפָּנֶיָה עָנוּ בָּהּ כִּי טוֹבָה הִיא, אַךְ מִיָּד נִזְכַּר בִּרְעָדָה, כִּי הַטְּלַאי הַצָּהֹב, שֶׁכָּל יְהוּדִי חַיָּב לְשֵׂאתוֹ, אֵינֶנּוּ עַל בִּגְדוֹ. לְרֶגַע אֶחָד תְּקָפָהוּ יֵאוּשׁ וְנִדְמָה לוֹ, כִּי שׁוּב לֹא יִמְצָא דַרְכּוֹ אֶל הַגֶּטוֹ; לְבַסּוֹף נִמְלַךְ בְּדַעְתּוֹ וְהֶחְלִיט לִשְׁאֹל לְבַנְק קַנָּרִיגִ’יוֹ, וְכָכָה, לְאַט לְאַט, בְּלֵב קוֹפֵא וּמַרְעִיד, הִגִּיעַ לְשַׁעַר־הַבַּרְזֶל הַיָּדוּעַ לוֹ וְהִתְחַמֵּק לְתוֹךְ הַגֵּטוֹ.

כָּאן הָיָה הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה. דִּמְמַת הַקֹּדֶשׁ הֻבְלְטָה בְּיוֹתֵר עַל יְדֵי הֶמְיַת־הַתְּפִלּוֹת הָעוֹלָה מִבָּתֵּי־הַתְּפִלָּה, וְהָאַפְלוּלִית הַהוֹלֶכֶת וְגוֹבֶרֶת הוֹסִיפָה קְדֻשָּׁה וּרְצִינוּת לַכֹּל.

– וּבְכֵן, אָכַלְתָּ? – שְׁאֵלוֹ הָאָב בְּשׁוּבוֹ לְבֵית־הַכְּנֶסֶת. הַנַּעַר הֵנִיעַ רֹאשׁוֹ: – כֵּן! – גַּל שִׂמְחָה עֲבָרוֹ וְלֶחְיוֹ הַחִוֶּרֶת הִסְמִיקָה: הִנֵּה בְּכָל זֹאת יַעֲמֹד בַּצּוֹם עַד תֻּמּוֹ. הַגְּבָרִים טָפְחוּ עַל חָזָם בְּ“עַל חֵטְא”. “עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּכַחַשׁ וּבְכָזָב” – הִשְׁמִיעַ גַּם הַנַּעַר אֶת קוֹלוֹ עִמָּהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׂם כִּמְעַט לֵב לְכַוָּנַת הַדְּבָרִים הָיָה בְּקוֹלוֹ מַשֶּׁהוּ מִן הָאֵשׁ וְהַהִתְלַהֲבוּת הַקּוֹדְמוֹת.

דִּמְדּוּמֵי הָעֶרֶב יָרְדוּ. הַצְּלָלִים הֶעֱמִיקוּ. הַדְּמֻוּיֹות הַלְּבָנוֹת, הַמְקוֹנְנוֹת וְהַבּוֹכִיּוֹת, לָבְשׁוּ מִסְתּוֹרִין. הִנֵּה קָרְבָה שְׁעַת חֲתִימַת סִפְרֵי הַדִּין.

הַדְּמֻיּוֹת הִשְׁתַּחֲווּ אַפַּיִם אַרְצָה, וּבְקוֹל מָלֵא הִתְרַגְּשׁוּת קָרְאוּ וְחָזְרוּ וְקָרְאוּ: ה' הוּא הָאֱלֹהִים! ה' הוּא הָאֱלֹהִים!

זוֹ הָיְתָה הַשָּׁעָה אֲשֶׁר תָּמִיד הִרְגִּישׁ בָּהּ הַנַּעַר אֶת הָאֵימָה בְּכָל כָּבְדָּהּ. אַךְ הַפַּעַם לֹא יָכֹל לְהִשְׁתַּחְרֵר מִזֵּכֶר הַכִּכָּר הָעַלִּיזָה וּבֵית־הַתְּפִלָּה הַנֶּהְדָּר, מְקוֹם שָׁם הִתְפַּלְּלוּ אֲנָשִׁים אֲחֵרִים תְּפִלּוֹת אֲחֵרוֹת. מַשֶּׁהוּ גָדוֹל בָּא אֶל תּוֹךְ חַיָּיו, רֶגֶשׁ שֶׁל עוֹלַם־חוּץ רָחָב, אֲשֶׁר רַחֲבוּתוֹ וְזָרוּתוֹ הִדְרִיכוּ אֶת מְנוּחַת נַפְשׁוֹ וְגָרְמוּ לוֹ דְאָגָה שֶׁלֹּא יָדַע לְכַנּוֹתָהּ בְּשֵׁם וְטִרְדָה עֲמוּמָה. מֵעַתָּה לֹא הָיָה עוֹד בֶּן־הַגֵּטוֹ!

א

– אֵין לְחַכּוֹת עוֹד, רָחֵל – אָמַר מְנַשֶּׁה בְּקוֹל נָמוּךְ, רְצִינִי אַךְ בָּרוּר. – שְׁעַת חֲצוֹת מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה.

רָחֵל עָצְרָה בְּבִכְיָהּ וְהֶעֱמִידָה פָּנִים שֶׁל יִרְאַת כָּבוֹד בְּעֵת שֶׁבַּעְלָהּ בֵּרַךְ עַל הַנֵּרוֹת, אַךְ לִבָּהּ לֹא רָחַשׁ שִׂמְחָה לְזֵכֶר הַנֵּס שֶׁעָשָׂה לָהֶם אֱלֹהֵי אֳבוֹתֶיהָ בְּהַצִּילוֹ אוֹתָם וְאֶת מִקְדָּשָׁם מִידֵי הַיְּוָנִים.

לִבָּהּ נִקְרַע בְּקִרְבָּהּ מִדְּאָגָה לְגוֹרַל בְּנָהּ, זֶה בְּנָהּ הַמַּתְמִיד, אֲשֶׁר נֶעְדַּר זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לְלֹא סִבָּה מִן הַבַּיִת בִּשְׁעַת הַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה. מַה הוּא עוֹשֶׂה שָׁם מִחוּץ לְשַׁעֲרֵי הַגֶּטוֹ, בְּעִיר רוֹמָא הַגְּדוֹלָה, הָאֲפֵלָה, הַבְּנוּיָה מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת? וּמַדּוּעַ יָפֵר אֶת חֹק הָאַפִּיפְיוֹר דַּוְקָא בְּלַיְלָה מְבַשֵּׂר־רָע זֶה, אֲשֶׁר בּוֹ חוֹגְגִים הַנּוֹצְרִים אֶת הֻלֶּדֶת מְשִׁיחָם?!

בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת הִבִּיטָה בִּפְנֵי בַּעְלָהּ הַזּוֹעֲפִים וְהַמְקֻמָּטִים וְרָאֲתָה שֶׁהוּא מִתְכּוֹנֵן לְהַדְלִיק בַּ“שַּׁמָּשׁ” הַקָּטָן שֶׁבְּיָדוֹ אֶת נֵרוֹת־הַשַּׁעֲוָה בִּמְנוֹרַת הַכֶּסֶף בַּעֲלַת תִּשְׁעַת־הַקָּנִים.

– "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר

קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה" –

בֵּרַךְ הַזָּקֵן.

וּבְקוֹל רוֹעֵד נִלְוְתָה גַם רָחֵל לְשִׁירַת הַפִּזְמוֹן הָעַתִּיק שֶׁבְּסוֹף הַטֶּקֶס:

"מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי, לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.

תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי, וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ,

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.

אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ".

הִיא שָׁרָה אַךְ רוּחָהּ שׁוֹטְטָה בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר הַחֲשֵׁכָה הַמּוּאָרִים בְּפַנָּסֵי שֶׁמֶן, וְלִבָּהּ מָלֵא הָיָה חֲרָדָה. בְּנָהּ נָתוּן בְּסַכָּנָה, וְהוּא עָלוּל לְהֵאָסֵר. אָמְנָם כֵּן, מַצַּב הַיְּהוּדִים בְּרוֹמָא הָיָה בָּטוּחַ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּהַרְבֵּה עָרִים אֲחֵרוֹת; בְּעִיר זוֹ, בְּלֵב לִבָּהּ שֶׁל הַנַּצְרוּת, יָשְׁבוּ בְּדֶרֶךְ נֵס לְמִן הֻלֶּדֶת הַנּוֹצְרִי. עַל הַגֶּטוֹ לֹא עָבְרוּ פֻּרְעָנֻיּוֹת כַּאֲשֶׁר בָּאוּ עַל בַּרְצֶלוֹנָה, פְרַנְקְפוּרְט אוֹ פְּרָג. סַעֲרַת הַפְּרָעוֹת וְהַשְּׁחִיטוֹת שֶׁל נוֹסְעֵי הַצְּלָב הִתְחוֹלְלָה הַרְחֵק מִבִּירַת־הַצְּלָב. בְּאַנְגְּלִיָּה, בְּצָרְפַת, בְּאַשְׁכְּנַז הָיָה הַיְּהוּדִי “הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל”. עָלָיו הֶעֱלִילוּ שֶׁהִרְעִיל אֶת מֵי הַבְּאֵרוֹת וְגָרַם לַמַּגֵּפָה הַשְּׁחוֹרָה, הוּא רָצַח אֶת בֶּן הָאֱלֹהִים, שָׁחַט יְלָדִים וּמָצַץ אֶת דָּמָם, נִאֵץ אֶת שֵׁם הַקְּדוֹשִׁים וְעָשָׂה כָּל מַעֲשֵׂי פֶּשַׁע. לֹא כֵן יְהוּדֵי רוֹמָא.

הֵם לֹא הָיוּ אֶלָּא כּוֹפְרִים טַרְדָּנִים! אוּלַי הָעֲנִיּוּת שֶׁבְּגֶטוֹ זֶה, שֶׁהֵבִיאָה אֶת יוֹשְׁבָיו לְהִתְנַוְּנוּת אִטִּית, הִצִּילָה אוֹתָם מִטֶּבַח לְעִתִּים מְזֻמָּנוֹת. בְּכָל זֹאת לֹא הָיְתָה שְׁפִיכַת־דָּמִים מִקְרֶה שֶׁלֹּא בָּא מֵעוֹלָם גַּם עַל גֶּטוֹ זֶה!

קוֹל הַשִּׁיר נָדַם עַל שִׂפְתֵי רָחֵל, אַךְ מְנַשֶּׁה הִמְשִׁיךְ:

"יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים.

וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים,

וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַֹנִּים,

בְּנֵי בִּינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים!"

הֵם הָיוּ אֲנָשִׁים אֲמִידִים, אִם כִּי שִׂמְלָתָהּ שֶׁל רָחֵל הֵעִידָה עַל הַגְּבוּל אֲשֶׁר שָׂמָה פְּקֻדַּת הַשִּׁלְטוֹן לְמוֹתָרוֹת: – שִׂמְלַת מֶשִׁי מְשֻׁמָּשָׁה הָיְתָה זוֹ וּבְצַוְּארוֹנָה סִכָּה מְשֻׁבֶּצֶת פְּנִינָה אַחַת, עַל זְרוֹעָהּ הָאַחַת צָמִיד, טַבַּעַת עַל אַחַת מֵאֶצְבְּעוֹתֶיהָ, לְצַוָּארָהּ מַחֲרֹזֶת יְחִידָה וְשַׂעֲרוֹתֶיהָ נְתוּנוֹת בְּרֶשֶׁת פְּשׁוּטָה וְזוֹלָה.

הִיא הִתְבּוֹנְנָה בַּמְּנוֹרָה בַּעֲלַת תִּשְׁעַת הַקָּנִים וְעֶצֶב מִסְתּוֹרִי מִלֵּא אֶת לִבָּהּ. אִלּוּ יָצְאוּ מֵחֲלָצֶיהָ תִּשְׁעָה בָּנִים, כַּאֲשֶׁר הָיוּ לְאִמָּהּ שֶׁל מִרְיָם!… אַךְ אוֹיָה! רַק נֵר אֶחָד לָהּ – נֵר קָטָן אֶחָד. מַשַּׁב רוּחַ קַל – וְאֵינֶנּוּ, וְעוֹלָמָהּ יֶחְשַׁךְ בַּעֲדָהּ!

יוֹסֵף אֵינֶנּוּ בְּתוֹךְ כָּתְלֵי הַגֶּטוֹ – בָּזֶה אֵין כָּל סָפֵק. מֵרְצוֹנוֹ הַטּוֹב לֹא הָיָה גוֹרֵם לָהּ דְּאָגָה זוֹ. לְעוֹלָם לֹא! אָמְנָם לֹא אַחַת רָצוּ הִיא, בַּעְלָהּ וּמִרְיָם לְכָל מָקוֹם בַּגֶּטוֹ לְחַפְּשׂוֹ וַאֲפִלּוּ לַסִּמְטָאוֹת הַנִּרְפָּשׁוֹת, מְקוֹם שָׁם מַשְׁאִירָה גֵאוּת הַטִּבֶּר תָּמִיד בִּצּוֹת־קַדַּחַת, מְקוֹם שָׁם גָּרוּ עֶשֶׂר נְפָשׁוֹת לְבַיִת, מְקוֹם שָׁם עָבְרוּ בָּרְחוֹבוֹת אֲנָשִׁים חוֹלָנִיִּים, וְהִתְגּוֹלְלוּ תִינוֹקוֹת עֲרֻמִּים לְמֶחֱצָה. כֵּן, הֵם כְּבָר שָׂבְעוּ צָרוֹת וּדְאָגָה – אַךְ מֵעוֹלָם לֹא בָּאָה עֲלֵיהֶם צָרָה כָּזוֹ.

יוֹסֵף בְּנָם הָיָה יְפֵה תֹּאַר, שְׁחוֹר עֵינַיִם, בַּעַל פָּנִים סְגַלְגַּלִּים עֲדִינִים וּפַרְצוּף שָׁזוּף וּמָלֵא רֹךְ. צָעִיר זֶה לֹא הָיָה בִּיכָלְתּוֹ לְהִסְתַּגֵּל לְצוּרוֹת־הַמִּסְחָר הַמֻּגְבָּלוֹת שֶׁבַּגֶּטוֹ וּלְהִצְטַמְצֵם בָּהֶן, וּבִכְלָל הָיָה מוּזָר בַּהֲלִיכוֹתָיו. מַדּוּעַ לֹא כְּכָל הַבָּנִים בְּנָם? לָמָּה יְהַלֵּךְ בָּרְחוֹבוֹת בְּלִי שֶׁעֵינָיו תִּרְאֶינָה דָבָר? מַדּוּעַ זֶה יִבְכֶּה עַל שִׁירֵי הַחוֹל שֶׁל מְשׁוֹרֵרי הָאַהֲבָה הַסְּפָרַדִּיִּים, כְּאִלּוּ הָיוּ פִּזְמוֹנֵי “סְלִיחוֹת”? מַדּוּעַ זֶה לֹא יִקַּח לוֹ לְאִשָּׁה אֶת מִרְיָם, אֲשֶׁר רָצְתָה בּוֹ – דָּבָר הַגָּלוּי לְעֵין כֹּל? מַדּוּעַ שָׂם לְאֶפֶס וּלְאַיִן אֶת מִנְהֲגֵי הַגֶּטוֹ, וְנִמְנַע מִשִּׁדּוּךְ נָאֶה כָּל כָּךְ בֵּין שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת מְיֻחָסוֹת וַאֲמִידוֹת?

ב

הֵם עָלוּ עַל יְצוּעָם. כָּךְ דָּרַשׁ מְנַשֶּׁה.

יוֹסֵף בְּנָם לֹא יָשׁוּב עַד אוֹר הַבֹּקֶר. תָּמִיד הָיְתָה מִצְוַת מְנַשֶּׁה חֲזָקָה עַל רָחֵל אִשְׁתּוֹ, אַךְ הַפַּעַם הָיְתָה מִצְוָתוֹ קָשָׁה לָהּ בְּיוֹתֵר. אָרַךְ לָהּ הַלַּיְלָה הַזֶּה, וּמֵאָה חֶזְיוֹנוֹת־בְּעָתָה עָבְרוּ לְנֶגֶד עֵינֶיהָ.

הַשֶּׁמֶשׁ עָלְתָה בִּשְׁמֵי הַגֶּטוֹ וְשָׁלְחָה קַרְנֵי־אוֹרָהּ אֶל בֵּין גַּגּוֹת־הַבָּתִּים הַצְּפוּפִים וְהָרָמִים. חֲמֵשֶׁת שַׁעֲרֵי הַגֶּטוֹ נִפְתְּחוּ לִרְוָחָה, אַךְ יוֹסֵף לֹא בָּא אַף בְּאֶחָד מֵהֶם. הָרוֹכְלִים הַיְּהוּדִים יָצְאוּ הַשּׁוּקָה, כּוֹבְעֵיהֶם הַצְּהֻבִּים לְרָאשֵׁיהֶם, וְדָחֲפוּ לִפְנֵיהֶם עֶגְלוֹת־יָד קְטַנּוֹת עֲמוּסוֹת סְחוֹרוֹת מְיֻחָדוֹת לְחַג־הַמּוֹלָד.

מֵהֶם שֶׁמָּכְרוּ עֲשָׂבִים, שִׁקּוּיֵי־אַהֲבָה וְקָמֵיעוֹת בִּדְמוּת קַתְרוֹסִים בַּעֲלֵי אַרְבָּעָה מֵיתָרִים – סְגֻלּוֹת לִילָדִים מִפְּנֵי מַחֲלוֹת. גַּם מְנַשֶּׁה הָלַךְ לְבֵית־מִסְחָרוֹ וּפָנָיו הַמְקֻמָּטִים זוֹעֲפִים עוֹד יוֹתֵר. הוּא אָסַר עַל אִשְׁתּוֹ לִשְׁאֹל וְלַחֲקֹר אֶת דְּבַר הֵעָדְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף מִחוּץ לַתְּחוּם, פֶּן תִּמְסֹר עַל יְדֵי כָךְ לָאוֹיֵב, כִּי הֵפֵר בְּנָם אֶת הַחֹק.

וּבֵינָתַיִם אוּלַי יָשׁוּב הָעֶלֶם הַתּוֹעֶה. בֵּית־מִסְחָרוֹ שֶׁל מְנַשֶׁה הָיָה בְּ“רַחֲבַת הַיְּהוּדִים”. אֶת כָּל הַמְּבוֹאוֹת חָסְמוּ חֲנֻיּוֹת רַבּוֹת, בְּעִקָּר חֲנֻיּוֹת לְמִמְכַּר בְּגָדִים יְשָׁנִים, כִּי הַמִּסְחָר בִּבְגָדִים חֲדָשִׁים הָיָה אָסוּר עַל הַיְּהוּדִים מִטַּעַם הָאַפִּיפְיוֹר. אֶפְשָׁר הָיָה לְהַשִּׂיג כָּאן כָּל מִינֵי בְּגָדִים מְשֻׁמָּשִׁים, הָחֵל בְּבִגְדֵי רוֹעֶה פְּשׁוּטִים וְכַלֵּה בִּגְלִימוֹת בָּלוֹת שֶׁל שָׂרֵי הֶחָצֵר. בְּמֶרְכָּזוֹ שֶׁל הָרְחוֹב נִמְצְאָה מַזְרֵקָה, שֶׁסִּפְּקָה לַגֶּטוֹ מַיִם מִתְּעָלַת פָּאוּלוּס הַחֲמִישִׁי, וְעַל פְּנֵי הַמַּזְרֵקָה הִתְנוֹסְסָה כְּתֹבֶת רוֹמָאִית. בִּקְצוֹת הָרֹבַע הִתְנַשְּׂאוּ בִּנְיָנִים אֲחָדִים בְּכָל הֲדָרָם הַמֻּזְנָח, וְטִשְׁטְשׁוּ אֶת הַמַּרְאֶה הַחַדְגּוֹנִי שֶׁל צְרִיפֵי הַגֶּטוֹ, הֲלֹא הֵם: הָאַרְמוֹן הָעַתִּיק שֶׁל בּוּקַפַּדוּלִי, הֵיכָל אֶחָד בַּעַל מִגְדָּל גָּבֹהַּ וּשְׁלשָׁה בָּתֵּי תְפִלָּה עֲזוּבִים. הָיָה עוֹד שַׁעַר אֶחָד, שֶׁהָיָה נִסְגָּר עִם שְׁקִיעָה, אֲשֶׁר בּוֹ אֶפְשָׁר הָיָה לָבוֹא לְ“רַחֲבַת יְהוּדִים” אַחֶרֶת, זוֹ אֲשֶׁר אֵלֶיהָ נָהֲרוּ הַנּוֹצְרִים לָשֵׂאת וְלָתֵת עִם הַיְּהוּדִים.

אַךְ יָצָא מְנַשֶּׁה אֶת הַבַּיִת, וּמִרְיָם בָּאָה לִשְׁאֹל אִם חָזַר יוֹסֵף. פָּנֶיהָ הַמִּזְרָחִיִּים יָפִים הָיוּ, וְעֵינֶיהָ לָחֲשׁוּ־רָחֲשׁוּ אוֹר אַהֲבָה וְרַחֲמִים. שִׂמְלַת־צֶמֶר פְּשׁוּטָה לְבוּשָׁה הָיְתָה, בְּלֹא כָּל מַלְמָלָה אוֹ רִקְמָה, וְרַק תַּכְשִׁיט אֶחָד לָהּ: צְמִיד כֶּסֶף. רָחֵל סִפְּרָה לָהּ בִּדְמָעוֹת, כִּי אֵין קוֹל וְאֵין שְׁמוּעָה מִבְּנָהּ, אַךְ מִרְיָם לֹא בָּכְתָה וּבִקְשַׁתָּה לְהִתְעוֹדֵד וּלְהִתְחַזֵּק.

וְאָמְנָם כֵּן. לֹא עָבַר זְמַן רַב וְיוֹסֵף הוֹפִיעַ. פָּנָיו הִבִּיעוּ פַּחַד וְהִתְלַהֲבוּת כְּאֶחָד, שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ הַשְּׁחוֹרוֹת הָיוּ פְּרוּעוֹת וְעֵינָיו הִבְרִיקוּ בְּאוֹר מוּזָר מִתּוֹךְ פָּנָיו הַשְּׁזוּפִים – דְּמוּת פִּיּוּטִית מְעַנְיֶנֶת, לְבוּשָׁה מְעִיל אֲדַמְדַּם־חוּם וַחֲבוּשָׁה כּוֹבַע צָהֹב־כֵּהֶה לְרֹאשָׁהּ.

– שָׁלוֹם, שָׁלוֹם – קָרָא בְּקוֹל חוֹגֵג. – יוֹסֵף, מָה רָאִיתָ לְהוֹלְלוּת זוֹ? – גִּמְגְּמָה רָחֵל.

– יְבֹרַךְ שֵׁם אֵל בִּמְרוֹמָיו וְשָׁלוֹם עַל כָּל אָדָם יְשַׁר־לֵב – עָמַד יוֹסֵף בְּשֶׁלּוֹ. – הֵן חַג הַמּוֹלָד הַיּוֹם, אִמָּא – וּמִיָּד פָּתַח בְּשִׁירַת חֲרוּז מֵאֶחָד מִשִּׁירֵי חַג הַמּוֹלָד: “הָהּ, שִׁמְעוֹן הַקָּדוֹשׁ וְהָרַחוּם…” רָחֵל הִכְּתָה בְּיָדָהּ עַל פִּי בְּנָהּ.

– מְחַרֵף וּמְנָאֵץ! – קָרְאָה, וּפָנֶיהָ כֻּסּוּ אַפְרוּרִית. יוֹסֵף סִלֵּק אֶת יָדָהּ בְּנַחַת. – אַתְּ, אִמָּא, אַתְּ הַמְנָאֶצֶת, – קָרָא – שִׂמְחִי וְעִלְזִי. הֵן בְּיוֹם זֶה נוֹלַד יֵשׁוּ, זֶה אֲשֶׁר הָיָה מְיֹעָד לְכַפֵּר עַל חַטְּאוֹת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

רָחֵל פָּרְצָה שׁוּב בְּבֶכִי.

– אֵין זֹאת כִּי אִם נִטְרְפָה דַעַת בְּנֵנוּ, נִטְרְפָה. מַה זֶּה עָשׂוּ לוֹ? וְרַעְיוֹן זֶה עָלָה וְגָבַר עַל כָּל מַה שֶּׁיָּגֹרָה.

יִסּוּרִים הֵעִיבוּ אֶת הַדְּמָמָה הַנְּעִימָה הַנְּסוּכָה עַל פְּנֵי מִרְיָם שֶׁעָמְדָה לְיַד הַחַלּוֹן.

– דַּעְתִּי נִטְרְפָה?! הָהּ, אִמָּא, הֵן אֲנִי כְּאָדָם שֶׁהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ. שִׂמְחִי נָא, שִׂמְחִי בְּשִׂמְחָתִי. נִשְׁתַּקַּע נָא בִּשְׂשׂוֹן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, נִצְטָרֵף לְכָל הָאֱנוּשׁוּת!

רָחֵל חִיְּכָה חִיּוּךְ כָּפוּי מִתּוֹךְ דִּמְעוֹתֶיהָ. – רַב לְךָ הֲבָלִים אֵלֶּה – הִתְחַנְּנָה לְפָנָיו. – רַק חַג הַחֲנֻכָּה הוּא לָנוּ יוֹם זֶה וְלֹא פּוּרִים. אֵין לְהִתְחַפֵּשׂ הַיּוֹם!

– יוֹסֵף, מַה לְּךָ, יוֹסֵף? – נִשְׁמַע קוֹלָהּ הַנָּעִים שֶׁל מִרְיָם. – מַה זֶּה עָשִׂיתָ? אֵיפֹה זֶה הָיִיתָ?

– הֲגַם אַתְּ פֹּה, מִרְיָם? – רַק עַתָּה רָאוּ אוֹתָהּ עֵינָיו וְחָשׁוּ בִּמְצִיאוּתָהּ. – מִי יִתֵּן וְהָיִית גַּם אַתְּ עִמָּדִי שָׁם!

– אֵיפֹה?

– בְּבֵית הַתְּפִלָּה שֶׁל פֶּטֶר הַקָּדוֹשׁ. הָהּ, מַה שָֹמַיְמִית וְנִשְׂגָבָה הָיְתָה הַשִּׁירָה!

– בְּבֵית הַתְּפִלָּה שֶׁל פֶּטֶר הַקָּדוֹשׁ! –

חָזְרָה וְאָמְרָה רָחֵל בְּקוֹל נִחָר – אַתָּה, בְּנִי יוֹסֵף, הַהוֹגֶה בְּתוֹרַת ה', אַתָּה טִמֵּאתָ נַפְשְׁךָ כָּל כָּךְ?

– לֹא, לֹא חִלּוּל יֵשׁ בְּכָךְ – הִפְסִיקָה מִרְיָם בְּנַחַת. – הַאִם לֹא סִפַּרְתְּ לָנוּ, כִּי אֲבוֹתֵינוּ הָלְכוּ גַם הֵם לְבֵית הַתְּפִלָּה שֶׁל סִיקְסְטוּס בְּשַׁבָּתוֹת אַחַר הַצָּהֳרַיִם?

– כֵּן, כֵּן. – אֲבָל זֶה הָיָה בְּשָׁעָה שֶׁמִּיכָאֵל אַנְגֶּ’לוֹ בּוּאוֹנָרוֹטִי צִיֵּר אֶת צִיּוּרֵי הַקִּיר שֶׁלּוֹ עַל גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל. וְכֵן הָלְכוּ לִרְאוֹת אֶת דְּמוּת משֶׁה רַבֵּנוּ עַל קִבְרוֹ הַנֶּהְדָּר שֶׁל הָאַפִּיפְיוֹר. וַאֲנִי אַף שָׁמַעְתִּי עַל יְהוּדִים שֶׁהִתְגַּנְּבוּ לְתוֹךְ בֵּית הַתְּפִלָּה שֶׁל פֶּטֶר הַקָּדוֹשׁ כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הָעַמּוּד הָרָעוּעַ שֶׁל מִקְדַּשׁ שְׁלֹמֹה, הַנָּתוּן בִּידֵי כּוֹפְרִים אֵלֶּה, בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים. אֲבָל אֶפִּיקוֹרוֹס זֶה הֵן הָלַךְ לִתְפִלַּת הַחֲצוֹת.

–כֵּן, כֵּן – אָמַר יוֹסֵף בְּקוֹל רַךְ וְעָנֹג כַּאֲחוּז חֲלוֹם – תְּפִלַּת חֲצוֹת: בְּשָׂמִים וּמְאוֹרוֹת וּדְמֻיּוֹת קְדוֹשִׁים, וּזְגוּגִיּוֹת־צִבְעוֹנִין הֲדוּרוֹת וַהֲמוֹן מִתְפַּלְּלִים בּוֹכִים, וְזִמְרָה נִפְלָאָה, מִתְיַפַּחַת גַּם הִיא.

רֶגַע וְהַקּוֹל הָיָה נוֹקֵב כְּיִלְלַת קְדוֹשִׁים וּמִשְׁנֵהוּ – כְּרַחַשׁ דִּמְמַת הָרוּחַ הַקְּדוֹשָׁה.

– וְאֵיכָה נוֹעַזְתָּ לְהֵרָאוֹת בַּכְּנֵסִיָּה? – שָׁאֲלָה רָחֵל בְּקוֹל בֶּכִי. וְכִי עַל לֵב מִי זֶה יַעֲלֶה, כִּי יְהוּדִי נִמְצָא בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן הָרַב? בַּחוּץ שָׂרְרָה אֲפֵלָה וּבִפְנִים אַפְלוּלִית. הֵלַטְתִּי פָּנָי וּבָכִיתִי. הַכֹּל הִבִּיטוּ בַּחַשְׁמַנִּים לְבוּשֵׁי הֶהָדָר, בָּאַפִּיפְיוֹר, בַּמִּזְבֵּחַ. וְכִי מִי זֶה שָׂם עֵינָיו בִּי?

וְהַכּוֹבַע הַצָּהֹב?

– אֵין נִכְנָסִים לְבֵית הַתְּפִלָּה בְּכִסּוּי רֹאשׁ. – וְאַתָּה נִאַצְתָּ אֶת הַשֵּׁם וְגִלִּיתָ רֹאשְׁךָ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה? – אָנֹכִי לֹא לִתְפִלָּה נִתְכַּוַּנְתִּי בְּבוֹאִי שָׁמָּה, אִמָּא יַקִּירָה. סַקְרָנוּת עַזָּה מְשָׁכַתְנִי. רָצִיתִי לִרְאוֹת בְּמוֹ עֵינַי וְלִשְׁמֹעַ בְּעֶצֶם אָזְנַי אֶת הָעֲבוֹדָה הַקְּדוֹשָׁה לְיֵשׁוּ הַקָּדוֹשׁ, אֲשֶׁר רַבּוֹתַי עוֹשִׂים אוֹתָהּ לְלַעַג וּלְקֶלֶס. אַךְ אָנֹכִי נִסְחַפְתִּי בַּזֶּרֶם הַכַּבִּיר שֶׁל נְעִימַת־הָעוּגָב, שֶׁעָלְתָה וְהִתְנַשְּׂאָה כְּלַפֵּי שָׁמַיִם, כִּמְחַשֶּׁבֶת לְהִנָּפֵץ אֶל הֲדוֹם רַגְלָיו שֶׁל הקב"ה בִּרְקִיעַ הַבְּדֹלַח. וּלְפֶתַע הִכַּרְתִּי לָדַעַת אֶל מָה וְלָמָּה תַעֲרֹג נַפְשִׁי. יָדַעְתִּי וַהֲבִינוֹתִי פֵּשֶׁר הָעֵרָגוֹן וְאִי־הַמְּנוּחָה אֲשֶׁר אֲכָלוּנִי תָּמִיד כָּאֵשׁ, אִם כִּי מֵעוֹדִי לֹא דִּבַּרְתִּי עַל כָּךְ דָּבָר. כְּהֶרֶף עַיִן בַּנְתִּי לְסוֹד הַשַּׁלְוָה.

– וּמַה הוּא, יוֹסֵף? – שָׁאֲלָה מִרְיָם רַכּוֹת, כִּי רָחֵל נָשְׁמָה כָּל כָּךְ קָשֶׁה שֶׁלֹּא יָכְלָה כִּמְעַט לְדַבֵּר.

– לִהְיוֹת לְקָרְבָּן – אָמַר יוֹסֵף בְּנַחַת, וּבְעֵינָיו בָּעֲרָה אֵשׁ הַשִּׂמְחָה. – לִסְבֹּל, לְהִתְמַסֵּר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּלֵב שָׁלֵם; לָמוּת בְּעוֹלָמִי הַפְּרָטִי תוֹךְ יִסּוּרִים נְעִימִים וַעֲרֵבִים, כְּאוֹתָם הַקּוֹלוֹת הָרוֹתְתִים שֶׁעָלוּ מִגְּרוֹנוֹ שֶׁל הַנַּעַר הַמְזַמֵּר בַּמַּקְהֵלָה. הָהּ, מִרְיָם, אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהוֹצִיא אֶת אַחֵינוּ מִן הַגֶּטוֹ! אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהָבִיא לָהֶם שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן, לַעֲשׂוֹתָם לִבְנֵי רוֹמָא מְשֻׁחְרָרִים!

– רָצוֹן טוֹב הוּא, בְּנִי, אַךְ רַק בִּידֵי ה' לַעֲשׂוֹתוֹ. – כֵּן, אֱמֶת דִּבַּרְתְּ. נִתְפַּלֵּל נָא לֶאֱמוּנָה. וּבִהְיוֹתֵנוּ לְנוֹצְרִים יִבָּטְלוּ שַׁעֲרֵי הַגֶּטוֹ מֵאֲלֵיהֶם.

– לְנוֹצְרִים?! – קָרְאוּ רָחֵל וּמִרְיָם מְלֵאוֹת חֲרָדָה. – כֵּן, לְנוֹצְרִים – אָמַר יוֹסֵף בְּלֹא פִּקְפּוּק כָּלְשֶׁהוּ. רָחֵל רָצָה לַדֶּלֶת וּסְגָרַתָּה יָפֶה יָפֶה. כָּל אֲבָרֶיהָ רָעֲדוּ.

– הַס! – נָשְׁמָה בִּכְבֵדוּת. – עַד פֹּה תָבוֹא רוּחַ־טֵרוּפְךָ וְלֹא תוֹסִיף. אֱלֹהֵי אַבְרָהָם! וּמָה אִם יִשְׁמָעוּךָ מְדַבֵּר כָּזֹאת וְהַדָּבָר יַגִּיעַ לְאָזְנֵי אָבִיךָ? – הִיא פֵּרְשָׂה יָדֶיהָ בְּדַבְּרָהּ.

– יוֹסֵף, שִׂים לֵב לְמַעֲשֶׂיךָ, – הִפִּילָה מִרְיָם אֶת תַּחֲנוּנֶיהָ לְפָנָיו וְלִבָּהּ רָצוּץ וְשָׁבוּר. – אֵין אֲנִי מְלֻמֶּדֶת. אִשָּׁה אֲנִי וְלֹא יוֹתֵר. אַךְ אַתָּה תַלְמִיד חָכָם, וּמְאַחֲזֵי־עֵינַיִם אֵלֶּה, הָעוֹשִׂים תַּרְמִית בְּכִתְבֵי קָדְשֵׁנוּ, וַדַּאי שֶׁלֹּא הִתְעוּךָ! אַתָּה הֵן יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב לְכָל סֵרוּסֵיהֶם וְזִיּוּפֵיהֶם בְּכִתְבֵי קָדְשֵׁנוּ!

– הָהּ, מִרְיָם, – עָנָה יוֹסֵף רַכּוֹת. – הַאִם גַּם אַתְּ כְּאַחֵינוּ הַיְּהוּדִים אַתְּ? הֵם אֵינָם מְבִינִים. הֵן הַלֵּב הוּא הָעִקָּר כָּאן, וְלֹא פֶּרֶק פְּלוֹנִי וּפָסוּק אַלְמוֹנִי! מַה הָרֶגֶשׁ הַנִּשְׂגָב בְּיוֹתֵר, הַנַּעֲלֶה בְּיוֹתֵר שֶׁבִּי? לִהְיוֹת קָרְבָּן! וְלָכֵן זֶה אֲשֶׁר הָיָה כֻּלּוֹ קָרְבָּן, כֻּלּוֹ סוֹבֵל, מְעֻנֶּה וְקָדוֹשׁ, הוּא הוּא הַנַּעֲלֶה, הוּא הָאֱלֹהִים!

– אַל תּוֹסִיפִי לְדַבֵּר עִמּוֹ, מִרְיָם, – קָרְאָה הָאֵם. – הָהּ, כּוֹפֵר שֶׁכְּמוֹתְךָ, אֲשֶׁר בַּעֲווֹנוֹתַי הֲרִיתִיךָ וִילִדְיתִּיךָ! מַדּוּעַ לֹא תֹאכֶלְךָ אֵשׁ־מָרוֹם בְּעָמְדְךָ כֹּה לְפָנַי?!

– אַתָּה מְדַבֵּר עַל סֵבֶל, עִנּוּיִים וְקִדּוּשׁ הַשֵּׁם, יוֹסֵף, – קָרְאָה מִרְיָם בְּלִי לָשִׂים לֵב לְדִבְרֵי רָחֵל.

– הֵן אָנוּ הַיְּהוּדִים, וְלֹא הַנּוֹצְרִים, הִנְנוּ מְעֻנִּים וְסוֹבְלִים וּמְקַדְּשֵׁי־הַשֵּׁם. אָנּו כְּלוּאִים פֹּה כִּבְהֵמוֹת בְּמִכְלְאוֹתֵיהֶן. אוֹתוֹת־קָלוֹן יַבְדִּילוּנוּ מִשְּׁאָר הַבְּרִיּוֹת. הַתַּלְמוּד שֶׁלָּנוּ נִשְׂרַף. אֲסוּרָה עָלֵינוּ כָּל עֲבוֹדָה שֶׁכָּבוֹד הִיא לְעוֹשֶׂיהָ. אַף אֶת מֵתֵינוּ אָסוּר לָנוּ לִקְבֹּר בְּכָבוֹד וְאַף לֹא לַחֲקֹק כְּתֹבֶת־זִכָּרוֹן עַל קִבְרָם. –

הַהִתְלַהֲבוּת שֶׁבְּפָנֶיהָ דָמְתָה לְזוֹ אֲשֶׁר בְּפָנָיו. רוּחָהּ שֶׁל יְהוּדִית אוֹ יָעֵל הָיְתָה נְסוּכָה עַל פָּנֶיהָ אוֹתָהּ שָׁעָה.

– בְּשֶׁל מֹרֶךְ לִבֵּנוּ מִתְיַחֲסִים אֵלֵינוּ בְּבוּז כָּזֶה, מִרְיָם. מֶה הָיָה לְרוּחַ הַמַּכַּבִּים אֲשֶׁר בְּשִׁבְחוֹ אָנוּ שָׁרִים בְּחַג חֲנֻכָּה זֶה? הָאַפִּיפְיוֹר גּוֹזֵר גְּזֵרוֹת וְאָנוּ נִכְנָעִים, אִם אָמְנָם לְמַרְאִית עַיִן. אָנוּ מִתְקוֹמְמִים בַּסֵּתֶר, בַּעֲקַלָּתוֹן. הוּא גוֹזֵר: כּוֹבָעִים צְהֻבִּים, וְאָנוּ חוֹבְשִׁים כּוֹבָעִים צְהֻבִּים, אֶלָּא שֶׁלְּאַט לְאַט הַצָּהֹב הוֹלֵךְ וְכֵהֶה. הַצָּהֹב נַעֲשָׂה זְהַבְהַב, וְהַזְּהַבְהַב מַחֲוִיר, עַד שֶׁלְּבַסּוֹף אָנוּ חוֹבְשִׁים כּוֹבָעִים אֲדֻמִּים כְּרַבִּים מִן הַחַשְׁמַנִּים, וְהַגְּזֵרָה צְרִיכָה לְהִתְחַדֵּשׁ. כֵּן עָלֵינוּ לְהִצְטַמְצֵם בְּבֵית־כְּנֶסֶת אֶחָד.

– שְׁתֹק, שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל שֶׁכְּמוֹתְךָ! – קָרְאָה אִמּוֹ – אַל תַּשְׁמִיעַ דְּבָרִים אֵלֶּה בְּקוֹל. הָהּ, אֵלִי! אֵלִי!

מֶה חָטָאתִי לְפָנֶיךָ, כִּי כָּכָה תְיַסְּרֵנִי? – וְמָה רוֹצֶה אַתָּה, יוֹסֵף? – אָמְרָה מִרְיָם. – הֵן אִי אֶפְשָׁר עִם זְאֵבִים! אָנּו הַמְּעַט. וְתַכְסִיסֵנוּ הָאֶחָד הוּא: עָרְמָה.

– אֲבָל אֲנַחְנוּ הֵן נוֹעַדְנוּ לִהְיוֹת עֵדֵי ה', מִרְיָם, וְלַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, אֵין אָנוּ אֶלָּא מַרְבֵּי לַהַג־תְּפִלָּה וּמִשְׂחָקִים דָּתִיִּים, וְזוֹ כָּל דָּתֵנוּ!

וְאִלּוּ שְׁלִיחֵי הַנּוֹצְרִים – הֵם עָבְרוּ בָּאָרֶץ וְהוֹדִיעוּ אֶת דְּבַר הָאֵל בְּכָל מָקוֹם! טוֹבִים חַיֵּי־גְבוּרָה קְצָרִים מֵחַיֵּי־בּשֶׁת אֲרֻכִּים אֵלֶּה!

הוּא פָּרַץ בִּבְכִי לְפֶתַע פִּתְאֹם וְשָׁקַע בְּכֻרְסָה, עָיֵף וְיָגֵעַ.

בִּן רֶגַע עָמְדָה אִמּוֹ לְצִדּוֹ, הִתְכּוֹפְפָה וְהִקְרִיבָה אֶת פָּנֶיהָ הָרְטֻבִּים מִדְּמָעוֹת לְפָנָיו.

– תּוֹדָה לָאֵל! תּוֹדָה לָאֵל! – בָּכְתָה. – הִנֵּה עָבְרָה רוּחַ הַטֵּרוּף!

הוּא לֹא עָנָה דָבָר. שׁוּב לֹא עָצַר כֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ וִכּוּחוֹ עִמָּהֶן. אַךְ לֹא עָבַר זְמַן רַב וְהָאֵם שָׁאֲלָה:

– וְאֵיפֹה עָבַר עָלֶיךָ הַלַּיְלָה?

– בְּאַרְמוֹנוֹ שֶׁל חֲנִיבַּעַל דֵּי־פְרַנְקוֹ.

מִרְיָם הִתְחַלְחֲלָה.

– זֶה אָבִיהָ שֶׁל הֶלֶנָה הַיָּפָה? – שָׁאֲלָה. – אָבִיהָ – עָנָה וּפָנָיו הִסְמִיקוּ.

– וְאֵיךְ זֶה בָּאתָ לְשָׁם, לְבֵית אֲצִילִים זֶה, לְבַיִת כֹּה קָרוֹב לָאַפִּיפְיוֹר? – וְכִי לֹא סִפַּרְתִּי לָךְ, אִמָּא, שֶׁהִצַּלְתִּי אֶת בִּתּוֹ בִּשְׁעַת הַקַּרְנִיבַל הָאַחֲרוֹן, כַּאֲשֶׁר נִסְחֲפָה עִם זֶרֶם הַקָּהָל הַגָּדוֹל בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי וְהָיְתָה כִּמְעַט לְמִדְרָס לְרַגְלֵי הַשְּׁוָרִים שֶׁנָּסוּ בְּבֶהָלָה מִזִּירַת הַתַּחֲרוּת?

– לֹא, אֵינִי זוֹכֶרֶת דָּבָר – אָמְרָה רָחֵל בַּהֲנִיעָה רֹאשָׁהּ. – אַתָּה רַק מַזְכִּירֵנִי עַתָּה, אֵיךְ יִרְדְּפוּנוּ הַנּוֹצְרִים כִּרְדֹף חַיּוֹת יַעַר.

הוּא לֹא שָׂם לִבּוֹ לִדְבָרֶיהָ. – סִנְיוֹר דֵּי־פְרַנְקוֹ הָיָה נָכוֹן לַעֲשׂוֹת הַרְבֵּה לְמַעֲנִי – הִמְשִׁיךְ. – אֶלָּא שֶׁאֲנִי רַק בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ דְּרִיסַת־רֶגֶל בְּסִפְרִיָּתוֹ הַגְּדוֹלָה. הֲלֹא תֵדְעִי עַד כַּמָּה אֲנִי מֵצֵר שֶׁהַנּוֹצְרִים מוֹנְעִים מֵאִתָּנוּ אֶת סִפְרֵיהֶם. פְּעָמִים רַבּוֹת יָשַׁבְתִּי בְּבֵיתוֹ עַד אֲשֶׁר רַד הָעֶרֶב וְעָלַי הָיָה לְהָחִישׁ צְעָדַי לָשׁוּב אֶל הַגֶּטוֹ.

– הִנֵּה, זֶהוּ מְקוֹר הָאָסוֹן! – לֹא, לֹא, אִמָּא. לֹא דִבַּרְנוּ בְּעִנְיְנֵי דָת.

– וְאֶמֶשׁ הָיִיתָ נָתוּן רֹאשְׁךָ וְרֻבְּךָ בִּקְרִיאָה וְשָׁכַחְתָּ! – הוֹסִיפָה מִרְיָם מִשֶּׁלָּהּ.

– כִּדְבָרַיִךְ כֵּן הוּא!

– אַךְ מַדּוּעַ זֶה לֹא הִזְהִירָה אוֹתְךָ הֶלֶנָה?

הַפַּעַם נִזְדַּעֲזַע יוֹסֵף. וְאוּלָם הוּא עָנָה פָּשׁוּט: – אָנוּ קָרָאנוּ אָז בְּדִבְרֵי טַסּוֹ. כִּשְׁרוֹנוֹת מְצֻיָּנִים לָהּ. יֵשׁ וְהִיא מְבָאֶרֶת לִי אֶת דִּבְרֵי אַפְּלַטוֹן וְאֶת דִּבְרֵי סוֹפוֹקְלֶס.

– וְאַתָּה, רַב לֶעָתִיד, שָׁמַעְתָּ? – קָרְאָה רָחֵל. – אֵין אַף שֶׁמֶץ נַצְרוּת בְּאֵלֶּה, אִמָּא, וְכֵן אֵין בָּהֶם כְּדֵי לְהַרְגִּיעַ וּלְסַפֵּק. הֵיטִיב יְהוּדָה הַלֵּוִי בְּשׁוֹרְרוֹ: אֶל חָכְמַת יָוָן אַל תִּקְרַב!

– הֲיָשַׁבְתָּ קָרוֹב אֵלֶיהָ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה? – שָׁאֲלָה מִרְיָם.

הוּא הֵסֵב אֶת עֵינָיו הַתְּמִימוֹת אֵלֶיהָ.

– הִיא לֹא הָלְכָה – אָמַר.

מִרְיָם פָּנְתָה פִּתְאֹם לַדֶּלֶת. – וְעַתָּה כְּשֶׁחָזַרְתָּ לְבֵיתְךָ וְשׁוּב אֵין לִדְאֹג לְךָ, אֵין לִי עוֹד מַה לַּעֲשׂוֹת כָּאן. יִשְׁמָרְךָ אֱלֹהִים!

חָזָהּ הִכָּה גַלִּים בְּדַבְּרָהּ. הִיא מִהֲרָה לָצֵאת. – מִרְיָם הַמִּסְכֵּנָה! – נֶאֶנְחָה רָחֵל. – נַעֲרָה אֲהוּבָה וְנֶאֱמָנָה הִיא, הִיא לֹא תְסַפֵּר דָּבָר מִכָּל דִּבְרֵי חֵרוּפְךָ וְגִדּוּפְךָ!

יוֹסֵף קָפַץ מִמְּקוֹמוֹ כְּמִי שֶׁנְּשָׁכוֹ עַקְרָב. – לֹא תְסַפֵּר דָּבָר! אֲבָל, אִמָּא, אֲנִי עַצְמִי אַכְרִיזֵם קֳבָל עַם וְעֵדָה בִּרְחוֹבוֹת הַגֶּטוֹ.

– הַס, הַס! – קָרְאָה הָאֵם וְהִיא כֻּלָּהּ רוֹעֶדֶת. – הֵן הַשְּׁכֵנִים יִשְׁמָעוּךָ.

– הֵן זֶה רְצוֹנִי!

– יִתָּכֵן כִּי עוֹד מְעַט יָבוֹא אָבִיךָ לִרְאוֹת אִם שַׁבְתָּ. – אֵלְכָה נָא וְאַרְגִּיעַ אֶת רוּחוֹ.

– לֹא. – הִיא תָפְשָׂה בִּכְנַף מְעִילוֹ – לֹא אֶתֶּנְךָ לָצֵאת. הִשָּׁבְעָה לִי, כִּי לֹא תַשְׁמִיע בְּאָזְנָיו אֶת דִּבְרֵי הַנֶּאָצָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ פֹּה, שֶׁאִם לֹא כֵן יַכְּךָ מַכַּת־מָוֶת!

– וְכִי רוֹצָה אַתְּ כִּי אֲשַׁקֵּר לוֹ? הֵן עָלָיו לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לָךְ. – לֹא, לֹא. אֱמֹר לוֹ כִּי נִסְגַּר הַשַּׁעַר בְּפָנֶיךָ וְכִי עָבַר עָלֶיךָ הַלַּיְלָה בַּמַּחֲבוֹא.

– הָאֱמֶת טוֹבָה מִכֹּל, אִמָּא. הוֹלֵךְ אֲנִי לְהַשְׁמִיעוֹ דְבַר אֱמֶת. – הוּא נֶחְלַץ מִיָּדֶיהָ וּפָרַץ הַחוּצָה.

הִיא יָשְׁבָה לָאָרֶץ וְהִתְנוֹעֲעָה הֵנָּה וָהֵנָּה בְּיִסּוּרִים קָשִׁים. הַשָּׁעוֹת הִתְנַהֲלוּ לְאִטָּן. אִישׁ לֹא בָּא. לֹא הַבֵּן וְלֹא הַבַּעַל. וּלְעֵינֶיהָ עָבְרוּ מַחֲזוֹת־בְּעָתָה עַל אֲשֶׁר נָפַל בֵּין הַשְּׁנַיִם. סָמוּךְ לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם קָמָה מִמְּקוֹם שִׁבְתָּהּ וְהִתְחִילָה מַתְקִינָה אֲרֻחָה לְבַעְלָהּ, אֲשֶׁר בָּא גַם הַפַּעַם בְּדִיּוּק בָּרֶגַע שֶׁהוּא רָגִיל לָבוֹא תָמִיד. בְּעֵינֶיהָ הַמְּפִיקוֹת דְּאָגָה נִרְאוּ פָּנָיו הַזּוֹעֲפִים חִוְרִים יוֹתֵר מִתָּמִיד, אֲבָל הֵם לֹא גִלּוּ דָבָר. הוּא נָטַל יָדָיו בִּדְמָמָה, בֵּרַךְ וְיָשַׁב אֶל הַשֻּׁלְחָן. כְּמֵאָה פְּעָמִים רִחֲפָה הַשְּׁאֵלָה עַל שִׂפְתֵי רָחֵל, אַךְ רַק בְּסוֹף הָאֲרֻחָה מְלָאָה לִבָּהּ לִשְׁאֹל: – הֵן בְּנֵנוּ שָׁב. הַאִם רָאִיתָ אוֹתוֹ?

– בְּנֵנוּ? אֵיזֶה בֵּן? אֵין לָנוּ בֵּן! וְסִיֵּם אֶת אֲרֻחָתוֹ.

ג

הַצָּעִיר, אֲשֶׁר נִדַּח עַל־יְדֵי בְּנֵי עֲדָתוֹ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ, חִפֵּשׂ מִקְלָט בְּחֵיק הַכְּנֵסִיָּה הַקַּתּוֹלִית, וְהִיא הִסְבִּירָה לוֹ פָּנֶיהָ וְקִבְּלָה אוֹתוֹ בְּחִבָּה יְתֵרָה, כִּי מֵרְצוֹנוֹ הַטּוֹב בָּא אֵלֶיהָ. בַּיָּמִים הָהֵם הָיָה מִסְפַּר הַמּוּמָרִים מִבֵּין הַיְהוּדִים מוּעָט בְּיוֹתֵר. אֵין פֶּלֶא אֵפוֹא, כִּי מִקְרֶה זֶה הָיָה חָשׁוּב מְאֹד בְּעֵינֵי הַכְּנֵסִיָּה. וְלָכֵן הָחְלַט לִטְבֹּל אֶת יוֹסֵף בֶּן מְנַשֶּׁה בְּרֹב פְּאֵר.

בֵּינָתַיִם, עַד יוֹם הַטְּבִילָה, יָשַׁב יוֹסֵף בַּמִּנְזָר וְשָׁם לָמַד אֶת עִקָּרֵי אֱמוּנָתוֹ הַחֲדָשָׁה. נֶאֱסַר עָלָיו לָבוֹא בִּדְבָרִים עִם הוֹרָיו וּבְנֵי עַמּוֹ, גַּם אִלּוּ הָיוּ הֵם רוֹצִים בְּכָךְ. הוּא נִצְטַוָּה לֹא לָשׁוּב אֶל הַגֶּטוֹ, לֹא לֶאֱכֹל, לִשְׁתּוֹת אוֹ לְדַבֵּר עִם בְּנֵי עַמּוֹ בְּמֶשֶׁךְ יְמֵי הַנִּסָּיוֹן, וְאִם יַעֲבֹר עַל פְּקֻדָּה זוֹ – יַלְקוּהוּ בִּשְׁבָטִים אוֹ יַאַסְרוּהוּ בַּחֲבָלִים. בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם הָיוּ רָחֵל וּמִרְיָם מְטַיְּלוֹת בְּקִרְבַת הַמִּנְזָר, אוּלַי תּוּכַלְנָה לִרְאוֹת אֶת פָּנָיו, אַךְ אָסוּר הָיָה לָהֶן לָגֶשֶׁת קָרוֹב לַמִּנְזָר. כָּל נִסָּיוֹן לְהַשְׁפִּיעַ עַל יוֹסֵף לַחֲזֹר בּוֹ הָיָה גוֹרֵר אַחֲרָיו מִשְׁפַּט מָוֶת.

חַג הַהִתְגַּלּוּת הִגִּיעַ. הָמוֹן רַב מִלֵּא אֶת כְּנֵסִיַּת דֵּי־לַטָרַנוֹ. הָאַפִּיפְיוֹר עַצְמוֹ בָּא וּבְתוֹךְ הֲדַר אַרְגָּמָן וְקוֹל זִמְרָה עָמַד יוֹסֵף נִרְעַשׁ כֻּלּוֹ. סַנְדַּק הַטְּבִילָה הָיָה חֲנִיבַּעַל דֵּי־פְרַנְקוֹ, אֲשֶׁר שְׁמוֹ יִקָּרֵא מֵעַתָּה עַל יוֹסֵף. הַחַשְׁמַן, שֶׁנִּצַּח אוֹתוֹ יוֹם עַל הַטֶּקֶס, דָּרַשׁ דְּרָשָׁה חֲגִיגִית וּבֵרַךְ אֶת כָּל הַקָּהָל לַנֵּס הַגָּדוֹל שֶׁהִתְרַחֵשׁ. אַחַר הֶעֱבִירוּ אֶת הַמּוּמָר הַצָּעִיר בִרְחוֹבוֹת רוֹמָא לָבוּשׁ בִּגְדֵי אַטְלַס לְבָנִים, לְמַעַן יִרְאוּ כֻּלָּם אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּאָה לַחֲסוֹת בְּצֵל אֱמוּנַת הָאֱמֶת וְנִצְּלָה מִכִּלָּיוֹן. בַּהִתְלַהֲבוּת הַזֹּאת שֶׁל אִחוּד עִם הָאַחֲוָה הָאֱנוֹשִׁית וְעִם הָאַבְהוּת הַשָּׁמַיְמִית וְעִם יֵשׁוּ, שְׁלִיחַ הָאֱלֹהִים, לֹא רָאָה יוֹסֵף דֵּי־פְרַנְקוֹ אֶת פְּנֵיהֶם הַקּוֹדְרִים שֶׁל אֶחָיו בְּתוֹךְ הֲמוֹן הָעָם וְאֶת הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר לָחֲשׁוּ עֵינֵיהֶם הַנּוּגוֹת בַּעֲבֹר הֶהָמוֹן הַחוֹגֵג עַל פְּנֵיהֶם. וְגַם בְּכָרְעוֹ עַל בִּרְכָּיו אוֹתוֹ לַיְלָה לִפְנֵי הַצְּלָב, לֹא הֶעֱלָה עַל לִבּוֹ אֶת דְּבַר הַטֶּקֶס הָאַחֵר, אֲשֶׁר נֶעֱרַךְ בּוֹ בַּיּוֹם בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת, שָׁם מֵעֵבֶר לַנָּהָר.

מוֹעֶצֶת הַקָּהָל הֶחְלִיטָה לְהָטִיל עַל יוֹסֵף בֶּן מְנַשֶּׁה אֶת הָעֹנֶשׁ הַקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר שֶׁל דַּת יִשְׂרָאֵל. כָּל הָעֵדָה נִקְהֲלָה לְבֵית־הַכְּנֶסֶת. אֵימָה כְּבֵדָה וְקוֹדֶרֶת רִחֲפָה עַל כָּל הַנֶּאֱסָפִים. כָּל אֶחָד נָשָׂא אֲבוּקָה שְׁחוֹרָה בְּיָדוֹ. קוֹל הַשּׁוֹפָר נִשְׁמַע וְהַחֵרֶם הוּטַל. הֻקְרְאָה הַקְּלָלָה הָאֲיֻמָּה הַמּוֹצִיאָה אֶת הַכּוֹפֵר מִכְּלָל יִשְׂרָאֵל, וְהַקָּהָל כִּבָּה אֶת אֲבוּקוֹתָיו וְעָנָה “אָמֵן”. אַחֲרֵי כֵן הָלְכוּ מְנַשֶּׁה וְאִשְׁתּוֹ לְבֵיתָם, יָשְׁבוּ לָאָרֶץ וְהִתְאַבְּלוּ עַל בְּנָם שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ. נֵר־נְשָׁמָה הָדְלַק, וְתְפִלּוֹת “הַקַּדִּישׁ” וְ“אֵל מָלֵא רַחֲמִים” הִתְנַשְּׂאוּ בַּאֲוִיר הַגֶּטוֹ רְווּי־הַקָּלוֹן. וּמִרְיָם, אֲשֶׁר פָּנֶיהָ הָיוּ רְטֻבִּים מִדְּמָעוֹת, שָׂרְפָה אֶת הַטַּלִּית שֶׁרָקְמָה בְּרַחֲשֵׁי אַהֲבָה נִסְתָּרָה לְיוֹסֵף, וְהָלְכָה לְנַחֵם אֶת הָאֲבֵלִים. אוּלָם רָחֵל בָּכְתָה לִבְנָהּ וּמֵאֲנָה לְהִנָּחֵם.

ד

הֶלֶנָה דֵי־פְרַנְקוֹ מָסְרָה אֶת דְּבַר הַחֵרֶם לְיוֹסֵף דֵּי־פְרַנְקוֹ. מִפִּי אַחַת מִנַּעֲרוֹתֶיהָ נוֹדַע לָהּ הַדָּבָר, וְזוֹ שְׁמָעַתּוּ מִפִּי שְׁלֹמֹה הַלֵּץ, הוֹלֵל חֲסַר־נִמּוּס וּמְגֻחָךְ, שֶׁהָיָה יוֹצֵא וּבָא לְבֵין הַנּוֹצְרִים.

יוֹסֵף חִיֵּךְ, אֶלָּא שֶׁדְּמָעוֹת הִתְעָרְבוּ בְּחִיּוּכוֹ. – אֵין הֵם יוֹדְעִים אֶת אֲשֶׁר הֵם עוֹשִׂים – אָמַר.

– וַאֲבוֹתֶיךָ מִתְאַבְּלִים עָלֶיךָ כְּעַל מֵת.

– הֵם מִתְאַבְּלִים עַל הַיְּהוּדִי שֶׁמֵּת, וְאַהֲבַת הַנּוֹצְרִי הַחַי הִיא שֶׁתְּנַחֲמֵם.

– אַךְ אָסוּר לְךָ לָבוֹא בִּתְחוּמָם, וְכֵן לֹא יִקְרְבוּ הֵם אֵלֶיךָ.

– הָאֱמוּנָה תַעֲקֹר הָרִים. רוּחִי תְּחַבֵּק אֶת רוּחָם. עוֹד יָבוֹא יוֹם וְנַפְשׁוֹתֵינוּ תָגֵלְנָה יַחַד בְּאוֹר הַמָּשִׁיחַ, כִּי בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה.

פָּנָיו הַחִוְרִים קָרְנוּ בְּאוֹר עֶלְיוֹן. הֶלֶנָה הִתְבּוֹנְנָה בּוֹ בְּרִגְשֵׁי חֶמְלָה וּתְמִיהָה. – מוּזָר הוּא: רוּחַ רָעָה מְעַכֶּרֶת אֶת נַפְשְׁךָ, סִנְיוֹר יוֹסֵף – אָמְרָה. – לֹא מוּזָר הוּא, סִנְיוֹרָה, פָּשׁוּט הַדָּבָר, כְּמַחֲשֶׁבֶת הַיֶּלֶד מַמָּשׁ! – וְעֵינָיו הָעֲמֻקּוֹת וְהַמְּלֵאוֹת־מִסְתּוֹרִין פָּגְעוּ בְּעֵינֶיהָ הַבְּהִירוֹת.

זְקוּפַת קוֹמָה הָיְתָה וִיפַת־תֹּאַר, דּוֹמָה יוֹתֵר לְאַחַד הַפְּסָלִים הַיְּוָנִיִּים מֵאֲשֶׁר לְנַעֲרָה רוֹמָאִית. שִׂמְלָה פְּשׁוּטָה עֲשׂוּיָה מֶשִׁי לָבָן הִבְלִיטָה אֶת גִּזְרָתָהּ הַיָּפָה. בְּעַד הַחַלּוֹן הַגָּדוֹל חָדְרוּ קַרְנֵי־הַשֶּׁמֶשׁ, נָגְעוּ בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ וְכִסּוּ בְּכִתְמֵי זֹהַר אֶת עוֹרוֹת־הַחַיּוֹת הַשְּׁטוּחִים עַל הָרִצְפָּה וְאֶת הַטַּפֵּיטִין עַל פְּנֵי הַקִּירוֹת.

הַתְּמוּנוֹת וּכְלֵי הַשֶּׁנְהָב, כִּתְבֵי הַיָּד וְהַפְּסָלִים – הַכֹּל הִצְטָרֵף לְרֶקַע הַרְמוֹנִי אֶחָד לִדְמוּתָהּ הָאֲצִילִית. יוֹסֵף הִתְבּוֹנֵן בָּהּ וְהִזְדַּעֲזַע כֻּלּוֹ.

– וְאֵיזוֹהִי הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ לָלֶכֶת בָּהּ מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה? – שָׁאֲלָה.

– הַכְנָעָה, קָרְבָּן – עָנָה בִּלְחִישָׁה קַלָּה. –

הוֹרֵי צָדְקוּ. יוֹסֵף מֵת, כִּי רְצוֹנוֹ לֵאלֹהִים וְלִבּוֹ לְיֵשׁוּ. מִחוּץ לָעֲבוֹדָה אֵין עוֹד חַיִּים בִּשְׁבִילִי.

– וְאֶת מִי תַעֲבֹד?

– אֶת אַחַי, סִנְיוֹרָה.

– וַהֲלֹא הֵם יִדְחוּךָ מֵעַל פְּנֵיהֶם.

– דָּבָר זֶה לֹא יְשַׁמֵּשׁ לִי עִכּוּב.

הִיא שָׁתְקָה רְגָעִים אֲחָדִים, אַחַר קָרְאָה בְּיֶתֶר הִתְרַגְּשׁוּת:

– אֲבָל, סִנְיוֹר יוֹסֵף, הֵן מְאוּמָה לֹא תַּשִּׂיג בְּדֶרֶךְ זוֹ. עַשְׂרוֹת דּוֹרוֹת רָצוּ לְהַשְׁפִּיעַ עֲלֵיהֶם וַעֲמָלָם עָלָה בַּתֹּהוּ. עַל אַף כָּל הָרְדִיפוֹת לֹא סָרוּ מִקְּשִׁי עָרְפָּם.

– וְאוּלָם אִישׁ לֹא בָּא אֲלֵיהֶם בְּדֶרֶךְ הָאַהֲבָה, סִנְיוֹרָה.

– אֶת חַיֶּיךָ תַּפְקִיר.

הוּא חִיֵּךְ כְּשָׁקוּעַ בְּמַחֲשָׁבוֹת. – אַךְ אַל נָא תִּשְׁכְּחִי, כִּי אֲנִי מַתִּי. – לֹא מַתָּ, לֹא מַתָּ, עוֹד לֵחַ חַיִּים בְּעוֹרְקֶיךָ. הִנֵּה מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא הָאָבִיב. רְאֵה נָא מַה תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת. לֹא, לֹא תָּמוּת. הִנֵּה זֶה חֶלְקְךָ בַּחַיִּים: לֵהָנוֹת מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וְלִשְׂבֹּעַ יְפִי תֵּבֵל.

– אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הוּא רַק סֵמֶל לְאַהֲבַת־עָל. הַנְּבָטִים הַנִּפְתָּחִים הֵם רַק רֶמֶז לְחַיֵּי עוֹלָם.

– חוֹלֵם אַתָּה, יוֹסֵף יַקִּירִי. עֵינֶיךָ הַיָּפוֹת פְּקוּחוֹת וְאַתָּה חוֹלֵם בְּהָקִיץ. הָבֵן לֹא אוּכַל לְרֶגֶשׁ הָאַהֲבָה הַזֹּאת שֶׁבְּלִבְּךָ הַפּוֹנֶה עֹרֶף לְכָל אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ, אַהֲבָה הַקּוֹרַעַת לִגְזָרִים אֶת לֵב הוֹרֶיךָ.

עֵינָיו מָלְאוּ דְמָעוֹת.

– סַבְלָנוּת! הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ אֵינָם אֶלָּא צֵל עוֹבֵר. אַתְּ הַחוֹלֶמֶת, סִנְיוֹרָה. הַאֻמְנָם אֵינֵךְ מַרְגִּישָׁה כִּי הַכֹּל חוֹלֵף־עוֹבֵר וְכָלֶה? הִנֵּה, רְאִי: הַדָּבָר מָרְגָּשׁ אֲפִלּוּ בְּמִישׁוֹר רָחָב זֶה אֲשֶׁר לְפָנֵינוּ, וּבָרָקִיעַ מֵעַל, עַל כָּל הָאוֹרוֹת הַנִּפְלָאִים הַקְּבוּעִים בּוֹ לַהֲנָאָתֵנוּ הַחוֹלֶפֶת. שֶׁמֶשׁ זוֹ, הַצָּפָה יוֹמָם בָּרָקִיעַ, אֵינָהּ אֶלָּא צֵל עוֹבֵר בְּהַשְׁוָאָה לְאַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ הַקַּיֶּמֶת לָעַד.

– דְּבָרֶיךָ פְּלִיאָה הֵם בְּאָזְנַי, סִנְיוֹר יוֹסֵף.

– דִּבְרֵי דָתֵךְ וֶאֱמוּנָתְךָ הֵם, סִנְיוֹרָה.

– לֹא, לֹא – קָרְאָה בְּקוֹל. – הֵן יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי אֵין אֲנִי נוֹצְרִית בְּלֵב וָנֶפֶשׁ. אִישׁ מִבְּנֵי בֵּיתֵנוּ אֵינוֹ נוֹצְרִי, אִם כִּי אֵין אָדָם מַרְגִּישׁ בְּכָךְ. אָבִי צָם בְּצוֹמָא רַבָּא, אַךְ, לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, אֲרִיסְטוֹ הָאֱלִילִי הוּא הַזָּן וּמְפַרְנֵס אֶת נַפְשׁוֹ וּמֹחוֹ. רוֹמָא חוֹזֶרֶת כְּמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה עַל הַתְּפִלּוֹת הַנּוֹצְרִיּוֹת, אַךְ הִיא נִתְבַּגְּרָה וְיָצְאָה מֵאוֹתָהּ תְּקוּפָה שֶׁל אֱמוּנָה טִבְעִית־רִאשׁוֹנָה. כָּל תַּהֲלוּכוֹתֵינוּ וַחֲגִיגוֹתֵינוּ הַנֶּהְדָרוֹת, בְּגָדֵינוּ הַנָּאִים

– מַה לְּכָל אֵלֶּה וּלְיֵשׁוּ הַחִוֵּר, אֲשֶׁר אַתָּה בְּסִכְלוּתְךָ

תֹּאמַר לְהַעֲמִידוֹ לְסֵמֶל לַכֹּל?

– אִם כֵּן הֲלֹא תַסְפִּיק לִי עֲבוֹדָה גַּם בֵּין הַנּוֹצְרִים – עָנָה רַכּוֹת.

– לֹא, לֹא. אַךְ רָעָה תָסֵב לָהֶם בֶּאֱמוּנָתְךָ הַמֵּתָה, הַמְּשֻׁלֶּלֶת כָּל רֶגֶשׁ וְחַיִּים. הָאֳמָנִים הֵם הֵם אֲשֶׁר הֵבִיאוּ גִיל וְשָׂשׂוֹן לָעוֹלָם וְחָשׁוּ אֶת הַיֹּפִי בַּכֹּל, וְאִם כִּי עָשׂוּ אֶת עַצְמָם כִּמְצַיְּרִים אֶת הַמִּשְׁפָּחָה הַקְּדוֹשָׁה וְאֶת הַצְּלִיבָה וְאֶת יֵשׁוּ הַמֵּת וְאֶת הַסְּעֻדָּה הָאַחֲרוֹנָה, הִנֵּה חֲמוּדוֹת הַחַיִּים הֵן אֲשֶׁר מִלְאוּ אֶת תְּמוּנוֹתֵיהֶם. הַאִם לֹא צִיְּרוּ אֶת אֲצִילֵינוּ כִּשְׁלִיחִים? הַאִם לֹא הִכְנִיסוּ פַּרְצוּפֵיהֶם בְּמַחֲזוֹת־קֹדֶשׁ? הַאִם לֹא הֵבִינוּ מַה הִיא הָאֳמָנוּת הַדָּתִית? הַאִם אֵין רוֹמָא מְלֵאָה אֳמָנוּת אֱלִילִית? הַאִם לֹא מָצְאוּ פִּסְלֵי לָאוֹקוֹאוֹן, קְלֵיאֹפַּטְרָה וּוֶנוּס אֶת מְקוֹמָם בְּתוֹךְ הַוַּתִּיקַן?

– וּבְכָל זֹאת אוֹהֲבִים צַיָּרַיִךְ לְצַיֵּר אֶת הָאֵם הַקְּדוֹשָׁה עִם יַלְדָּהּ יוֹתֵר מִכֹּל.

– אֵלֶּה אֵינָם אֶלָּא וֶנוּס וּקְיוּפִּיד בְּצוּרָה אַחֶרֶת.

– לֹא. דִּבְרֵי לֵיצָנוּת אֵלֶּה אֵינָם הוֹלְמִים אֶת סִנְיוֹרָה דֵי־פְרַנְקוֹ. הֵן אִי אַתְּ יְכוֹלָה לַעֲצֹם עֵינַיִךְ מַרְאוֹת אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַמְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמַּדוֹנָה שֶׁל בּוּטִיצֶ’לִי!

– אַתָּה לֹא רָאִיתָ אֶת צִיּוּרֵי־הַקִּיר שֶׁלּוֹ בִּנְוֵה לֶמִי, הַסְּמוּכָה לִפְלוֹרֶנְץ, אֶת עֶדְנַת גִּזְרוֹתָיו, גּוֹנָיו הַמַּקְסִימִים, אִלְמָלֵי כֵן הָיִיתָ מֵבִין כִּי לֹא אֶת הַיֹּפִי הָרוּחָנִי בִּלְבַד אִוְּתָה נַפְשׁוֹ.

– אֲבָל רְפָאֵלוֹ דָא אוּרְבִּינוֹ, אֲבָל לֵיאוֹנַרְדּוֹ – – לֵיאוֹנַרְדּוֹ, – אָמְרָה. – הֲרָאִיתָ אֶת “בַּכְּחוּס” שֶׁלּוֹ אוֹ אֶת צִיּוּר הַקְּרָב? הֲתֵדַע אֶת עֲבוֹדוֹת רְפָאֵלוֹ הַמְאֻחָרוֹת יוֹתֵר? הָהּ, מָצָאנוּ אֶת סוֹד הַיְּוָנִים.

אָהַבְנוּ אֶת הוֹמֵרוֹס, אֶת אַפְּלַטוֹן, אֶת פַּשְׁטוּתוֹ הָאֲצִילִית שֶׁל סוֹפוֹקְלֶס. אַךְ שֶׁקֶר הוּא בְּפִי דַנְטֵי שֶׁלָּנוּ, בְּאָמְרוֹ, כִּי וִירְגִילִיּוּס הָיָה אוֹר לְעֵינָיו. מְשׁוֹרֵר זֶה לֹא בִּקֵּר בַּתֹּפֶת. עַל עֶדְרֵי צֹאן שָׁר, עַל דְּבוֹרִים, צִפֳּרִים וְנַחֲלֵי מַיִם מְפַכִּים, וְעַל אַהֲבַת־רוֹעִים תְּמִימָה. אָנוּ מַקְשִׁיבִים וּמַקְשִׁיבִים לְשִׁירָתוֹ וְנוֹשְׁמִים אֶל קִרְבֵּנוּ אֶת אֲוִיר הַשָּׂדֶה הֶעָרֵב. אַפּוֹלוֹן הוּא הָאֱלֹהִים וְלֹא יֵשׁוּ!

– אַפּוֹלוֹן מֵסִית וּמַדִּיחַ אֶת רוֹמָא בַּהֲדַר הַטֶּבַע וּבְתַאֲוַת הַבָּשָׂר!

– אַתָּה סַרְתָּ מִדֶּרֶךְ הַבִּינָה, יוֹסֵף. הֵן יוֹדֵעַ אַתָּה כִּי דְבָרִים אֵלֶּה אֵינָם מַשְׁפִּילִים אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ אֶלָּא מְרוֹמְמִים אוֹתָן. הַאִם לֹא נִזְדַּעֲזַעְתָּ כָּמוֹנִי לְמַרְאֵה פָּנִים יָפִים, לִבְרַק הַצֶּבַע הַבְהִיר, לְזֹהַר הַלֹּבֶן שֶׁל פֶּסֶל?

– אָנֹכִי חָטָאתִי, אִם יֹפִי לִשְׁמוֹ אָהַבְתִּי, וְסִלְחִי נָא, גְּבִרְתִּי, אִם בִּדְבָרַי אֶפְגַּע בָּךְ: אַהֲבַת הַיֹּפִי אַךְ לָעֲשִׁירִים הִיא, לַשְּׂבֵעִים, לַיְחִידִים. וְהָעֲנִיִּים וְהַנִּדְכָּאִים, הַכָּלִים בְּדִמְעוֹתֵיהֶם בְּמַחֲשַׁכִּים, מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? מָה הַנֶּחָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא אֱמוּנָתֵךְ לָהֶם? כְּאַיִן וּכְאֶפֶס הֵן כָּל נִפְלְאוֹת יַד הָאָדָם וּמֹחוֹ לְעֻמַּת לֵב טָהוֹר וּמַעֲשֵׂי צְדָקָה. תְּקוּפוֹת הָאֳמָנוּת תָּמִיד הָיוּ תְּקוּפוֹת שֶׁל מַעֲשִׂים רָעִים, סִנְיוֹרָה. אֱלֹהֵינו מִתְגַּלֶּה בְּפַשְׁטוּת וְלֹא בְּעָרְמָה! אִם לֹא כִּילָדִים תְּמִימִים תִּהְיוּ לֹא תִּזְכּוּ לָבוֹא בְּשַׁעֲרֵי מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם – נֶאֱמַר.

– הִנֵּה פֹּה, עֲלֵי אֲדָמוֹת, הָרָקִיעַ!

עֵינֶיהָ לָהֲטוּ. חָזָהּ עָלָה וְיָרַד. אֵשׁ מַבָּטָהּ אָחַז בּוֹ. יָפְיָהּ לֹא נָתַן לוֹ מָנוֹחַ, וּבְפָנֶיהָ וְגִזְרָתָהּ נִצְטָרְפָה טָהֳרַת לֹבֶן פֶּסֶל עִם חֲמִימוּת גּוּף אִשָּׁה חַיָּה.

– אָכֵן צָדַקְתְּ. בַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שָׁם רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. אַתְּ גָּדַלְתְּ בְּאוֹר זוֹהֵר, סִנְיוֹרָה דֵי־פְרַנְקוֹ, לָכֵן אֵינֵךְ מַרְגִּישָׁה בְּאָשְׁרֵךְ. אֲבָל אֲנִי, אֲשֶׁר תָּמִיד הִלַּכְתִּי בְּמַחֲשַׁכִּים, הִנְנִי כְּעִוֵּר הַשָּׁב לִרְאוֹת אוֹר. נָשָׂאתִי נַפְשִׁי אֶל הַכָּבוֹד, שָׁטוּף הָיִיתִי בְּתַאֲוָה וּמָלֵא סְפֵקוֹת וּתְמִיהוֹת. אַךְ עַתָּה שְׁטָפַתְנִי שַׁלְוַת־יָהּ, סְפֵקוֹתַי נֶעֶלְמוּ, שְׁאֵלוֹתַי נִסְתַּתְּמוּ, סַעֲרַת־דָּמִי קָמָה לִדְמָמָה. רַק אַהֲבָה, אַהֲבָה וְלֹא יוֹתֵר. אֲנִי מִתְמַכֵּר כֻּלִּי לְאוֹתוֹ רֶגֶשׁ הָאַהֲבָה הַמֵּנִיעַ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַכּוֹכָבִים, כְּדִבְרֵי דַנְטֵי שֶׁלָּךְ. הַשֶּׁמֶשׁ, הַכּוֹכָבִים וְכָל הַיְקוּם רַק מַטָּרָה אַחַת לָהֶם: לְאַפְשֵׁר לָאָדָם לְהִתְיַחֵד כָּל יָמָיו עִם הָאַהֲבָה. הָהּ, אֶחָי. – לְפֶתַע הוֹשִׁיט יָדָיו בְּעֵרָגוֹן, וְעֵינָיו וְקוֹלוֹ הָיוּ רְווּיִים דְּמָעוֹת. – לָמָּה זֶה תִתְוַכְּחוּ עַל דְּבָרִים שֶׁל מַה בְּכָךְ בְּרֹאשׁ חוּצוֹת? מַה לָּכֶם כִּי תִצְבְּרוּ זָהָב וָכֶסֶף? לָמָּה זֶה תִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה? הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית הִיא: לְהִתְמַסֵּר לֵאלֹהִים, בְּכָל לֵב וָנֶפֶשׁ!

עַל פְּנֵי הֶלֶנָה הָיְתָה נְסוּכָה אֲרֶשֶׁת תִּמָּהוֹן רַב. לְרֶגַע קַל נִרְאָה בָּהֶם גַּם בְּרַק אוֹר, כְּאִלּוּ הָיְתָה צְמֵאָה לַהִתְלַהֲבוּת הַמְשֻׁנָּה וְהַבִּלְתִּי־מוּבָנָה הַזֹּאת.

– אַךְ הֲבָלִים תְּדַבֵּר. אַחֶיךְ לֹא יִשְׁמְעוּ לִדְבָרֶיךָ. – יוֹמָם וָלַיְלָה אֶתְפַּלֵּל כִּי תִגַּע גַּחֶלֶת־הַקֹּדֶשׁ בִּשְׂפָתַי. – גַּם הָאַהֲבָה הִיא אֵשׁ קֹדֶשׁ. הַאִם תֹּאמַר לִחְיוֹת בִּלְעָדֶיהָ?

וּבְדַבְּרָהּ דְּבָרִים אֵלֶּה הִתְקָרְבָה אֵלָיו. נְשִׁימָתָהּ הֵזִיעָה אֶת הַתַּלְתַּל הַשָּׁחוֹר שֶׁעַל מִצְחוֹ. הוּא צָעַד אֲחוֹרַנִּית בְּרֶטֶט.

– רְצוֹנִי בְּאַהֲבַת קֹדֶשׁ, אֱלֹהִית, סִנְיוֹרָה.

– הֲתֹאמַר לִהְיוֹת נָזִיר דּוֹמִינִיקָנִי?

– כָּךְ גָּמַרְתִּי אֹמֶר בְּלִבִּי.

– וְהַמִּנְזָר יְסַפֵּק אֶת כָּל דְּרִישׁוֹתֶיךָ?

– חַיַּי בַּמִּנְזָר יִהְיוּ חַיֵּי שָׁמַיִם.

– כֵּן, כֵּן, שָׁם אֵין נִשּׂוּאִין וְחַיֵּי

מִשְׁפָּחָה. אֵיזוֹ אֱמוּנָה הִיא זֹאת הָאוֹמֶרֶת לְהַפִּיל אֶת עַמּוּדֵי הַחֶבְרֶה הָאֱנוֹשִׁית?

– לֹא, אֱמוּנָה זוֹ רוֹחֶשֶׁת כָּבוֹד לְנִשּׂוּאִין, אַךְ לֹא לְכָל אָדָם הֵם, לֹא לַכֹּהֲנִים הֵם.

– אֲבָל אַתָּה אֵינְךָ כֹּהֵן!

– רַק שְׁאֵלַת יָמִים מִסְפָּר הִיא. אַךְ אִם גַּם לֹא יְקַבְּלוּנִי לַמִּנְזָר, בְּכָל זֹאת אֶהְיֶה פָּרוּש כָּל יְמֵי חַיַּי.

– בְּכָל זֹאת תִּהְיֶה פָּרוּש כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ! וּמַדּוּעַ?

– כִּי עַמִּי הוֹצִיאַנִי מִקִּרְבּוֹ. וְלוּ נָשָׂאתִי לִי נוֹצְרִיָּה לְאִשָּׁה כְּמַעֲשֵׂה מוּמָרִים אֲחֵרִים, שׁוּב לֹא הָיִיתִי יָכוֹל לְשַׁמֵּשׁ סֵמֶל לִבְנֵי עַמִּי. יֹאמְרוּ עָלַי, כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ עַל הַמּוּמָרִים הָאֲחֵרִים, כִּי לֹא אוֹר הַמָּשִׁיחַ הוּא שֶׁמְּשָׁכַנִי אֶלָּא אוֹר עֵינֶיהָ שֶׁל נַעֲרָה נוֹצְרִית יָפָה. קְשֵׁי־לֵב הֵם הַיְּהוּדִים. אֵין הֵם מַאֲמִינִים בַּהֲמָרַת אֱמֶת. הָיוּ יְהוּדִים עֲנִיִּים שֶׁנִּתְעַשְּׁרוּ עַל יְדֵי הַשְּׁמַד; הָיוּ יְהוּדִים עֲשִׁירִים, שֶׁהַשְׁמַד פְּטָרָם מִתַּשְׁלוּם קְנָסוֹת וּמִסֵּי יְרֻשָּׁה. אַךְ אֲנִי גֹרַשְׁתִּי מִנַּחֲלַת אֲבוֹתַי וּמְאוּם לֹא אֲקַבֵּל תְמוּרָתָהּ. לָכֵן סֵרַבְתִּי לְקַבֵּל אַחַת מִמִּשְׂרוֹת הַכָּבוֹד אֲשֶׁר הִצִּיעַ לִי אָבִיךְ. בִּרְאוֹת אַחַי כִּי אֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ הֲנָאָה לְעַצְמִי, כִּי אֵינֶנִּי מְבַקֵּשׁ גַּם מֵהֶם שׁוּם קִצְבָה, וַאֲנִי בָּא לִדְרֹשׁ לִפְנֵיהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, בִּרְאוֹתָם כִּי חַי אֲנִי חַיֵּי טָהֳרָה וּבְדִידוּת, יַקְשִׁיבוּ לִדְבָרַי. וְאוּלַי יִפָּתַח לַבָּם לְהָבִין; אוּלַי תִּפָּקַחְנָה עֵינֵיהֶם לִרְאוֹת.

פָּנָיו קָרְנוּ בְּאוֹר חוֹלָנִי־חִוֵּר. הוּא יִהְיֶה מוּמָר רִאשׁוֹן מִסּוּג זֶה. זֹאת יָדַע נֶאֱמָנָה. עוֹד לֹא הָיָה יְהוּדִי שֶׁעָמַד לִפְנֵי אֶחָיו כְּנוֹצְרִי לְלֹא דֹפִי, לְמַעְלָה מֵחֲשָׁדוֹת. הָהּ, מַה מְאֻשָּׁר הוּא שֶׁיּוּכַל לְמַלֵּא תַפְקִיד זֶה שֶׁל שְׁלִיחַ־קֹדֶשׁ!

– אַךְ נְדַמֶּה בְּנַפְשֵׁנוּ כִּי – הֶלֶנָה הִסְּסָה.

אֲבָל אַחֲרֵי רְגָעִים מִסְפָּר נָשְׂאָה אֵלָיו עֵינֶיהָ בְּגִלּוּי לֵב לְלֹא פַּחַד – נְדַמֶּה כִּי זוֹ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֵינֶנָּה נוֹצְרִית!

– כִּי אָז הָיִיתִי מְדַכֵּא אַהֲבָתִי בְּכָל זֹאת –

אָמַר בְּקוֹל נִחָר, רוֹעֵד כֻּלּוֹ. – קְשֵׁי־לֵב הֵם הַיְּהוּדִים. הֵם לֹא יַבְחִינוּ. הֵם מַכִּירִים רַק יְהוּדִים וְנוֹצְרִים.

– נִדְמֶה לִי כִּי אָבִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה. אֵלֵךְ לִקְרָאתוֹ. שָׁלוֹם.

הִיא פָּנְתָה לַדֶּלֶת בְּלִי לְהַבִּיט אֵלָיו. וּלְפֶתַע הֶחֱזִירָה רֹאשָׁהּ וְאָמְרָה:

– לִבִּי עִמְּךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. בְּטֶרֶם תִּלְבַּשׁ גְּלִימַת הַנָּזִיר הִמָּלֵךְ יָפֶה בְּדַעְתְּךָ. גְּלִימָה זוֹ מְסַמֶּלֶת אֶת כָּל הַקּוֹדֵר שֶׁבַּחַיִּים. הֱיֵה שָׁלוֹם!

הוּא קָרֵב אֵלֶיהָ וְאָחַז בְּיָדָהּ. בְּהַרְכִּינוֹ רֹאשׁוֹ נְשָׁקָהּ בְּרַחֲשֵׁי כָּבוֹד, וְהִיא לֹא מָשְׁכָה יָדָהּ.

– הַאִם עָז וְאַמִּיץ לִבְּךָ לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים אֵלֶּה, יוֹסֵף יַקִּירִי? – שָׁאֲלָה רַכּוֹת. הוּא יִשֵּׁר קוֹמָתוֹ, בְּהַחֲזִיקוֹ יָדָהּ בְּיָדוֹ.

– כֵּן – אָמַר. – אַתְּ מְמַלְּאָה אֶת לִבִּי עֹז וְאֹמֶץ, הֶלֶנָה.

רַעַד עָבַר בִּפְנֵי הֶלֶנָה. הִיא מָשְׁכָה יָדָהּ מִמֶּנּוּ. – לֹא אוּכַל לָפַחַת רוּחַ חַיִּים, עֹז וְאֹמֶץ בִּמְקוֹם שָׁם שׂוֹרֵר הַמָּוֶת – אָמְרָה. – רַק בִּמְקוֹם שָׁם חַיִּים אוּכַל לְהַשְׁפִּיעַ!

הוּא עָצַם עֵינָיו כְּבַחֲזוֹן פְּלָאִים.

– לֹא מָוֶת שָׁם, כִּי אִם חַיִּים וּתְחִיָּה – לָחַשׁ. וּבְפָקְחוֹ עֵינָיו – שׁוּב לֹא הָיְתָה הֶלֶנָה לְצִדּוֹ. הוּא כָּרַע עַל בִּרְכָּיו וְהִתְפַּלֵּל בְּהִתְלַהֲבוּת.

ה

עוֹד בִּימֵי הַנִּסָּיוֹן, לִפְנֵי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו חוֹבוֹת נָזִיר, נָשָׂא דְרָשָׁתוֹ “דָבָר לַיְּהוּדִים” בְּאַחַד הָאוּלַמִּים הַגְּדוֹלִים הַסְּמוּכִים לַגֶּטוֹ. נוֹצְרִים רַבִּים וְנֶאֱמָנִים הָיוּ שָׁם, וַחֲנִיבַּעַל דֵּי־פְרַנְקוֹ יָשַׁב בְּרֹאשׁ.

אַךְ מִן הַיְּהוּדִים בָּא רַק אֶחָד: שְׁלֹמֹה הַלֵּץ וְקַל־הַדַּעַת. אַף עַל פִּי כֵן שָׂמַח יוֹסֵף דֵּי־פְרַנְקוֹ לִקְרָאתוֹ.

– הוּא מַרְבֶּה דְבָרִים – אָמַר בְּלִבּוֹ. – הוּא יִזְרֶה אֶת הַזֶּרְעוֹנִים.

לְמָחֳרָת הַיּוֹם, לִפְנוֹת עֶרֶב, עָבַר יוֹסֵף בִּרְחוֹב לֶפִּידָה, סָמוּךְ לְמִנְזָר דּוֹמִינִיק הַקָּדוֹשׁ. מִישֶׁהוּ נָגַע בִּמְעִילוֹ. הוּא הֵסֵב פָּנָיו.

– מִרְיָם! – קָרָא וְנִרְתַּע לְאָחוֹר.

– לָמָּה נִבְהַלְתָּ כָּכָה, יוֹסֵף?

– הַאִם אֵינֵךְ יוֹדַעַת כִּי הוּטַל עָלַי חֵרֶם?

הַבִּיטִי נָא וּרְאִי: הַאִם לֹא יְהוּדִי הוּא הַלָּה הָעוֹקֵב

אַחֲרֵינוּ?

– לֹא אִכְפַּת לִי, דָּבָר לִי אֵלֶיךָ.

– אַךְ הֵן קְלָלָה תִּרְבַּץ עָלַיִךְ בְּדַבְּרֵךְ עִמִּי.

– דָּבָר לִי אֵלֶיךָ! עֵינָיו אֹרוּ.

– אִם כֵּן – קָרָא בְּגִיל, – גַּם אַתְּ רָאִיתָ אֶת אוֹר הָאֱמֶת?

– לֹא, יוֹסֵף, לֹא! לְעוֹלָם לֹא! אוֹהֶבֶת אֲנִי אֶת דַּת אֲבוֹתֵינוּ. אֵינֶנִּי מֵיטִיבָה לָדַעַת אֶת סִפְרֵי־קָדְשֵׁנוּ כָּמוֹךָ, אַךְ בְּלִבִּי אֲנִי מַרְגִּישָׁה בִּקְדֻשַּׁת דָּתֵנוּ.

– אִם כֵּן, לָמָּה בָּאת? נִפְנֶה נָא לַקּוֹלוֹסֵאוּם. לֹא רַב שָׁם הָרַעַשׁ, וְגַם אַחֵינוּ אֵינָם מַרְבִּים לָבוֹא שָׁמָּה.

הֵם עָזְבוּ אֶת הָרְחוֹב הַהוֹמֶה מֵהֲמוֹן כִּרְכָּרוֹת, סַבָּלִים, מֵאֲצִילִים הָרְכוּבִים עַל סוּסֵיהֶם, אֲשֶׁר כָּל אֶחָד מֵהֶם עָלוּל הָיָה לִפְגֹעַ בִּכְבוֹד מִרְיָם, שֶׁמָּשְׁכָה עֵין כֹּל בְּיָפְיָהּ וּבַטְּלַאי הַצָּהֹב הַמְרֻבָּע עַל בִּגְדָהּ. בְּלִי דַבֵּר דָּבָר פָּנוּ אֶל עֵבֶר שַׁעֵר טִיטוּס. כָּאן עָמְדוּ שְׁנֵיהֶם בְּלִי מֵשִׂים, כִּי מִפְּנֵי מְנוֹרַת הַקֹּדֶשׁ, שֶׁתַּבְנִיתָהּ הָיְתָה חֲקוּקָה עַל שַׁעַר הַנִּצָּחוֹן הַזֶּה, לֹא הָיָה שׁוּם יְהוּדִי עוֹבֵר בּוֹ. טִיטוּס וְשִׁלְטוֹנוֹ עָבְרוּ־חָלְפוּ מִזְּמַן, אַךְ הַיְּהוּדִים לֹא שָׁכְחוּ אֶת חֻרְבַּן מִקְדָּשָׁם וְאַרְצָם.

– הֲשָׁלוֹם לְהוֹרַי? – שָׁאַל יוֹסֵף לְבַסּוֹף. – הֲתָעֵז עוֹד פָּנִים לִשְׁאֹל? אִמְּךָ שׁוֹפֶכֶת דְּמָעוֹת כָּל הַיָּמִים, חוּץ לַשָּׁעוֹת אֲשֶׁר אָבִיךְ נִמְצָא בַּבַּיִת. אָז הִיא מִתְאַבֶּנֶת כָּמוֹהוּ! אַתָּה תּוֹרִיד אֶת שֵׂיבָתָם בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה.

דְּמָעוֹת חִנְּקוּ אֶת גְּרוֹנוֹ, אַךְ הוּא הִתְאוֹשֵׁשׁ וְאָמַר: – יִסּוּרִים מְצָרְפִים אֶת הַנֶּפֶשׁ, מִרְיָם. כְּלֵי זֵינוֹ שֶׁל אֱלֹהִים הֵם.

– אַל תַּרְשִׁיעַ אֶת הָאֱלֹהִים בְּרִשְׁעָתְךָ. שְׂנֵאתִיךָ! – וְאַחַר הִמְשִׁיכָה בְּחִפָּזוֹן: – בַּגֶּטוֹ נָפוֹצָה שְׁמוּעָה כִּי עוֹמֵד אַתָּה לִהְיוֹת לְנָזִיר דּוֹמִינִיקָנִי. שְׁלֹמֹה הַלֵּץ הֵבִיא אֶת הַבְּשׂוֹרָה.

– נָכוֹן, מִרְיָם.

– אֲבָל אֵיךְ תּוּכַל לִהְיוֹת לְנָזִיר וְאַתָּה אוֹהֵב אִשָּׁה?! הוּא עָמַד מִלֶּכֶת, נִדְהָם כֻּלּוֹ.

– מָה אָמַרְתְּ, מִרְיָם?

– לֹא, לֹא תַּעֲלִים מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר! אֲנִי מַכִּירָה אוֹתָהּ וְיוֹדַעַת אַהֲבָתְךָ לָהּ. הֲלֹא הִיא הֶלֶנָה דֵּי־פְרַנְקוֹ.

פָּנָיו חָוְרוּ.

– לֹא. אֵין אֲנִי אוֹהֵב שׁוּם אִשָּׁה.

– אֶת הֶלֶנָה אַתָּה אוֹהֵב.

– מִנַּיִן לָךְ דָּבָר זֶה?

– אִשָּׁה אֲנִי.

הֵם הִמְשִׁיכוּ לָלֶכֶת בִּדְמָמָה.

– וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר רָצִית לְהַגִּיד לִי?

– לֹא זֹאת בִּלְבָד. עָלֶיךָ לְשֵׂאתָהּ לְאִשָּׁה וְלִשְׂמֹחַ בָּהּ.

– לֹא, לֹא אוּכַל, מִרְיָם. אֵינֵךְ מְבִינָה.

– אֵינִי מְבִינָה?! יְכוֹלָה אֲנִי לִקְרֹא בְּךָ כַּאֲשֶׁר תִּקְרָא אַתָּה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה בְּלִי נִקּוּד! חוֹשֵׁשׁ אַתָּה כִּי אָנוּ, הַיְּהוּדִים, נַרְאֶה עָלֶיךָ בְּאֶצְבַּע וְנֹאמַר כִּי אֶת הֶלֶנָה אָהַבְתָּ וְלֹא אֶת יֵשׁוּ, מְפַחֵד אַתָּה כִּי לֹא נִשְׁמַע לִדְרָשׁוֹתֶיךָ.

– וְהַאִם לֹא נְכוֹנִים חֲשָׁשׁוֹתַי?

– נְכוֹנִים!

– וְאִם כֵּן?

– בֵּין כֹּה וָכֹה לֹא נִשְׁמַע לְךָ! גַּם אִם תִּגְזֹר עַצְמְךָ לְגִזְרֵי־גְזָרִים לֹא נַאֲמִין בְּךָ וּבְתוֹרָתְךָ. רַק לִי יֵשׁ אֵמוּן בְּכֵנוּתְךָ וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ כְּאָדָם שֶׁדַּעְתּוֹ נִתְבַּלְבְּלָה מֵרֹב לִמּוּד. יוֹסֵף, חֲלוֹמְךָ חֲלוֹם שָׁוְא הוּא.

הַיְּהוּדִים שָׂנוֹא יִשְׂנָאוּךָ. הָמָן יִקְרְאוּ לְךָ. בְּרָצוֹן רַב וּבְשִׂמְחָה הָיוּ רוֹאִים אוֹתְךָ מוּקָע עַל עֵץ רָם. שִׁמְךָ יִהְיֶה לִקְלָלָה וּלְנֶאָצָה לְדוֹרֵי דוֹרוֹת. לֹא תוּכַל לִמְשֹׁךְ לִבֵּנוּ אַחֲרֶיךָ כְּשֵׁם שֶׁלֹּא תוּכַל לְהָזִיז אֶת שֶׁבַע גִּבְעוֹת רוֹמָא.

רַבּוֹת סָבְלוּ הַיְּהוּדִים וְלֹא נִכְנְעוּ.

– אֲבָל אָנֹכִי אוֹשִׁיעֵם, אַצִּילֵם.

– אַתָּה תְכַלֵּם. טוֹב תַּעֲשֶׂה אִם אֶת עַצְמְךָ תּוֹשִׁיעַ. שָׂא לְךָ אֶת הֶלֶנָה לְאִשָּׁה וּרְאֵה אשֶׁר בְּחַיֶּיךָ.

הוּא הִסְתַּכֵּל בָּהּ.

– רְאֵה אשֶׁר בְּחַיֶּיךָ! – חָזְרָה עַל דְּבָרֶיהָ. – אַל תְּכַלֶּה יָמֶיךָ בִּרְדִיפָה אַחֲרֵי צֵל עוֹבֵר. רְאֵה בְּשִׂמְחָה וּבְטוֹב! זֶה דְבָרִי הָאַחֲרוֹן לְךָ. וּמֵעַתָּה, כְּבַת־יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה, הִנְנִי לְהִשָּׁמַע לִדְבַר הַחֵרֶם, וְאִלּוּ אֵם בְּיִשְׂרָאֵל הָיִיתִי, כִּי אָז הָיִיתִי מְלַמֶּדֶת אֶת בָּנַי לְשָׂנְאֲךָ מַמָּשׁ כְּשִׂנְאָתִי אֲנִי לְךָ. הֱיֵה שָׁלוֹם!

הוּא תָפַשׂ בְּשִׂמְלָתָהּ. – אַל תֵּלְכִי בְּטֶרֶם אַגִּיד לָךְ, כִּי לֹא אֶשְׁמַע לַעֲצָתֵךְ. מָחָר אֶהְיֶה לְנָזִיר – בְּאוֹר הַשְּׁקִיעָה הֵאִירוּ פָּנָיו בְּזֹהַר מִסְתּוֹרִי. – אַךְ מַדּוּעַ זֶה סִכַּנְתְּ אֶת שְׁמֵךְ הַטּוֹב כְּדֵי לְהַגִּיד לִי כִּי תִשְׂנָאִינִי?

– כִּי אֲהַבְתִּיךָ! שָׁלוֹם!

הִיא הֵחִישָׁה צְעָדֶיהָ וְנֶעֶלְמָה. הוּא פָּשַׁט זְרוֹעוֹתָיו אַחֲרֶיהָ.

– מִרְיָם, מִרְיָם! – קָרָא. – שׁוּבִי! הֵן גַּם אַתְּ נוֹצְרִיָּה אַתְּ! שׁוּבִי אֵלַי, אֲחוֹתִי הַטּוֹבָה!

אַךְ אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתָיו נָפַל נָזִיר דּוֹמִינִיקָנִי שִׁכּוֹר.

ו

הַיְּהוּדִים לֹא רָצוּ לָבוֹא לִדְרָשׁוֹתָיו שֶׁל הָאָח יוֹסֵף, וְהוּא הֶעֱרָה לֹא פַּעַם אֶת כָּל רוּחוֹ הַנִּלְהָבָה עַל קְהַל נוֹצְרִים וּמוּמָרִים. עַל אַף כָּל מַאֲמַצָיו וְהוֹכָחוֹתָיו לֹא הִצְלִיחַ לִמְשֹׁךְ אֵלָיו אֶת לֵב הַיְּהוּדִים, וְרַק בָּרְחוֹבוֹת הָיָה נִתְקָל בִּפְנֵיהֶם הַזּוֹעֲמוֹת. סוֹף סוֹף פָּקְעָה סַבְלָנוּתוֹ וְהוּא פָּנָה לָאַפִּיפְיוֹר בְּהַצָּעָה לְהַכְרִיחַ אֶת הַיְּהוּדִים לָבוֹא וּלְהַאֲזִין לִדְרָשׁוֹתָיו. הוּא מָצָא אֶת הָאַפִּיפְיוֹר שׁוֹכֵב חוֹלֶה בְּמִטָּתוֹ, וּמְשׂוֹחֵחַ עִם בִּישׁוֹף סַלַמַנְקָה וְעִם מְנַהֵל אוֹצַר הַמְּדִינָה, כַּנִּרְאֶה עַל מִקְרֶה מַצְחִיק שֶׁאֵרַע לְצִיר־הָאַפִּיפְיוֹר בְּצָרְפַת.

הַפָּנִים אֲשֶׁר נִשְׁקְפוּ מִתַּחַת לַכִּפָּה הַכְּחֻלָּה, הָיוּ פְּנֵי מְלֻמָּד חִוְרִים, אַךְ הֵם לֹא הָיוּ מְשֻׁלָּלִים קַוִּים חֲזָקִים. יוֹסֵף עָמַד חָרֵד בַּפֶּתַח, עַד שֶׁהֻרְשָׁה לָבוֹא פְּנִימָה. הוּא צָעַד קָדִימָה בְּיִרְאַת־כָּבוֹד יְתֵרָה, כָּרַע עַל בִּרְכָּיו וְנָשַׁק לְרַגְלֵי הָאַפִּיפְיוֹר. אַחֵר קָם וְהִצִּיעַ אֶת בַּקָּשָׁתוֹ.

שַׁלִּיט־הַנַּצְרוּת הָיָה אָדָם מְנֻמָּס, תַּלְמִיד חָכָם וְחוֹבֵב סֵפֶר וָאֳמָנוּת. הוּא נָהַג בְּיֶתֶר פִּקְּחוּת מִמְּלָכִים אֲחֵרִים, וַהֲלִיכוֹתָיו עִם הַיְּהוּדִים לֹא הָיוּ קָשׁוֹת.

אֶת כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ הֶרְאָה בְּעִקָּר בְּעִנְיְנֵי־חוּץ, וְאִלּוּ בְּעִנְיְנֵי פְּנִים טוֹב הָיָה וּרְחַב־לֵב. בְּשָׁעָה שֶׁיוֹסֵף דֵּי־פְרַנְקוֹ הִצִּיעַ לְפָנָיו אֶת בַּקָּשָׁתוֹ וְהִסְבִּיר אֵיךְ לִפְתֹּר אֶת שְׁאֵלַת הַיְּהוּדִים, אֵיךְ יְנַגֵּן לִפְנֵי אֶחָיו עַל כִּנּוֹרוֹ שֶׁל דָּוִד, אִם רַק יוּכַל לְמָשְׁכָם אֵלָיו וּלְהַקְסִימָם בְּקוֹלוֹ – הוּבְאָה לַחֶדֶר אֲרֻחָה עַל גַּבֵּי מַגַּשׁ־כֶּסֶף; אַחַד הַמְשָׁרְתִים טָעַם מִן הַמַּאֲכָלִים כְּדֵי לִהְיוֹת בָּטוּחַ שֶׁאֵין בָּהֶם רַעַל.

הָאַפִּיפְיוֹר סָעַד, וְיוֹסֵף נֶאֱלַץ לָסוּר הַצִּדָּה. עוֹד לֹא נִגְמְרָה הַסְּעֻדָּה וְרֹאשׁ הַתִּזְמֹרֶת בָּא לְקַבֵּל הוֹרָאוֹת בְּנוֹגֵעַ לַנֶּשֶׁף שֶׁיֵּעָרֵךְ בְּאֶחָד בְּאוֹגוּסְט בַּוַּתִּיקַן; וְאַחֲרָיו בָּאוּ שְׁנֵי צוֹרְפֵי זָהָב וְהֵבִיאוּ צִנְצְנוֹת כֶּסֶף מַעֲשֵׂי אֳמָנוּת. הָאָב הַקָּדוֹשׁ שׂוֹחַח אִתָּם אֲרֻכּוֹת וְהִתְפַּעֵל מְאֹד מִמְּלֶאכֶת יָדָם. הַדָּבָר נִמְשַׁךְ שָׁעָה אֲרֻכָּה, וְיוֹסֵף עָמַד מִן הַצַּד, רוֹגֵז כֻּלּוֹ.

לְבַסּוֹף נָשָׂא הָאַפִּיפְיוֹר אֶת פָּנָיו הַקּוֹרְנִים לְיוֹסֵף וְשָׁאַל:

– הַאִם בִּרְצוֹנְךָ לְבַקֵּשׁ עוֹד דָּבָר מִמֶּנִּי, אָח יוֹסֵף? הָהּ, כֵּן. אַתָּה רוֹצֶה לִדְרֹשׁ בְּאָזְנֵי בְּנֵי עַמְּךָ קְשֵׁי־הָעֹרֶף. אָכֵן, שְׁאִיפָה רְאוּיָה לְשֶׁבַח! לוּאִיגִ’י, הַזְכִּירֵנִי מָחָר לְהוֹצִיא פְּקֻדָּה עַל כָּךְ. בִּדְמָעוֹת בְּעֵינָיו נָפַל הַנָּזִיר שׁוּב לְרַגְלֵי הָאַפִּיפְיוֹר, נָשַׁק לוֹ וְהָגָה דִבְרֵי־תוֹדָה בִּלְתִּי בְּרוּרִים.

אַחַר קָם וְחָזַר לַמִּנְזָר. הָאַפִּיפְיוֹר קִיֵּם אֶת הַבְטָחָתוֹ: עַל הַיְּהוּדִים נִגְזַר לְהַקְשִׁיב לִדְרָשָׁתוֹ הַבָּאָה שֶׁל יוֹסֵף. בְּהִתְלַהֲבוּת טֵרוּף חִכָּה יוֹסֵף לְשַׁבָּת אַחַר הַצָּהֳרַיִם. דְּרָשָׁה נִפְלָאָה הֵכִין. הַיְּהוּדִים לֹא יַרְהִיבוּ בְּנַפְשָׁם לְבִלְתִּי הִשָּׁמַע לַפְּקֻדָּה. הֵם יָבוֹאוּ. אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לֹא לָבוֹא. הֵם נִסּוּ לְהַשְׁפִּיעַ עַל הָאַפִּיפְיוֹר לְבַטֵּל אֶת הַפְּקֻדָּה, אַךְ לֹא הִצְלִיחוּ בְּכָךְ. הֵם מֻכְרָחִים לָבוֹא לִשְׁמֹעַ אֶת דְּרָשָׁתוֹ.

אַךְ בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לַשָּׁבוּעַ הַהוּא, יוֹמַיִם לִפְנֵי מוֹעֵד הַדְּרָשָׁה, פָּרְצָה מַגֵּפָה בַּגֶּטוֹ, וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי מֵתוּ עֲשָׂרָה לְמֵאָה מִתּוֹשָׁבָיו. הַקַּדַּחַת, שֶׁבָּאָה בְּעִקְּבוֹת גֵּאוּת הַטִּבֶּר, שׁוּב קָצְרָה קְצִיר מָוֶת אָיֹם בַּסִּמְטָאוֹת הַצְּפוּפוֹת וּבַבָּתִּים הַצָּרִים הַמְּלֵאִים וְלָדוֹת לָרֹב. בְּשַׁבָּת נִתַּן צַו לִסְגֹּר אֶת שַׁעֲרֵי הַגֶּטוֹ, לְמַעַן לֹא יוּכַל אִישׁ לָבוֹא וְלָצֵאת וְלֹא תִּתְפַּשֵּׁט הַמַּגֵּפָה.

בְּמֶשֶׁךְ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים הָיוּ “נְדוּיֵי הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית” כְּלוּאִים בְּמִכְלְאוֹת הַמַּגֵּפָה שֶׁלָּהֶם יוֹמָם וָלַיְלָה, לְחַיִּים אוֹ לְמָוֶת, כְּאַוַּת נַפְשָׁם, וּבְהִפָּתַח שַׁעֲרֵי הַגֶּטוֹ מֵחָדָשׁ שׁוּב לֹא הֻרְגְּשָׁה צְפִיפוּת בֵּין הַחַיִּים. הַדֹּחַק הָיָה רַב הַרְבֵּה יוֹתֵר בֵּין הַמֵּתִים.

ז

יוֹסֵף בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת הָיָה נִדְהָם וְנִרְעָשׁ בִּרְאוֹתוֹ, כִּי חֲלוֹמוֹתָיו עָלוּ שׁוּב בַּתֹּהוּ. עַצֶּבֶת כְּבֵדָה, אֲשֶׁר לֹא רָצָה לְהוֹדוֹת בָּהּ, יָרְדָה עָלָיו לְמֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי הַמַּגֵּפָה, אֲשֶׁר פָּרְצָה מִתּוֹךְ הַגֶּטוֹ הַסָּגוּר וּמְסֻגָּר, עַל אַף כָּל אֶמְצְעֵי הַזְּהִירוּת. לֹא לְעַצְמוֹ דָאַג, כִּי אִם לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וּלְמִרְיָם. הוּא טִיֵּל סָמוּךְ לְשַׁעֲרֵי עִיר הַמֵּתִים, אַךְ שׁוּם יְדִיעָה עַל הַנַּעֲשֶׂה בָּהּ לֹא הִגִּיעָה לְאָזְנָיו.

וּבְהִוָּדַע לוֹ לְבַסּוֹף כִּי יִקְרֵי־נַפְשׁוֹ נִשְׁאֲרוּ בְּחַיִּים, הָנְחֲתָהּ עָלָיו מַהֲלֻמָּה חֲדָשָׁה. פְּקֻדַּת הַדְּרָשָׁה הָיְתָה עוֹד בְּתָקְפָּהּ, אַךְ הָאַפִּיפְיוֹר הִטָּה חַסְדוֹ לַנִּשְׁאָרִים מִן הַמַּגֵּפָה. הוּא בָּן לְשִׂנְאָתָם לְיוֹסֵף וּלְטַעֲנָתָם, כִּי יְבַכְּרוּ לִשְׁמֹעַ דְּרָשָׁתוֹ שֶׁל מַטִּיף אַחֵר. הַתַּפְקִיד לְהַטִּיף לִפְנֵי הַיְּהוּדִים הֻטַּל עַל נָזִיר אַחֵר וְנֶאֱסַר עַל יוֹסֵף. לַשָּׁוְא בִּקַּשׁ לְהֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי הָאָב הַקָּדוֹשׁ. הוּא לֹא הֻרְשָׁה לְהִכָּנֵס.

כָּךְ הִתְחִיל הַמִּנְהָג הַמּוּזָר שֶׁל הַדְּרָשָׁה הַכְּפוּיָה עַל הַיְּהוּדִים. שַׁבָּת שַׁבָּת, אַחֲרֵי הַתְּפִלָּה בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת, חַיָּב הָיָה שְׁלִישׁ מִתּוֹשָׁבֵי הַגֶּטוֹ – מִבְּנֵי שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה וָמַעְלָה – לָבוֹא לִכְנֵסִיַּת סַן בֵּנֶדֶטוֹ לִשְׁמֹעַ מִפִּי נָזִיר נוֹצְרִי אֶת בֵּאוּרוֹ הוּא לְפַרְשַׁת הַשָּׁבוּעַ, שֶׁקָּרָא חַזָּנָם בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת. הָאָב הַקָּדוֹשׁ צִוָּה אָמְנָם עַל הַמַּטִּיפִים לֹא לְהַזְכִּיר בִּדְרָשׁוֹתֵיהֶם אֶת שֵׁם יֵשׁוּ וְהַבְּתוּלָה הַקְּדוֹשָׁה, הַקָּשִׁים כָּל כָּךְ לְאָזְנֵי הַיְּהוּדִים, אוֹ לַהְגּוֹתָם לְפָחוֹת בְּקוֹל נָמוּךְ. אוּלָם דְבָרָיו נִשְׁכְּחוּ מִלֵּב הַמַּטִּיפִים בְּעָמְדָם עַל הַבָּמָה לִפְנֵי קָהָל הַנָּתוּן בִּידֵיהֶם וּבִיכָלְתָּם לְעַנּוֹתוֹ וּלְגַנּוֹתוֹ בְּכָל כֹּחַ דַּבְּרָנוּתָם.

הַיְּהוּדִים הִתְנַהֲלוּ לְאִטָּם בַּדֶּרֶךְ לַכְּנֵסִיָּה, וְלָכֵן הֵאִיצוּ בָּהֶם שׁוֹטְרִים בְּשׁוֹטֵיהֶם. תַּהֲלוּכָה מְשֻׁנָּה זוֹ שֶׁל אֲנָשִׁים, נָשִׁים וָטַף לַכְּנֵסִיָּה בְּשַׁבָּת נַעֲשָׂה לְאֶחָד מֵחֶזְיוֹנוֹת הַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁל רוֹמָא, תַּעֲנוּג חָדָשׁ לַהֲמוֹנֶיהָ. סִדּוּר הַדְּרָשׁוֹת הָיָה כָּרוּךְ בְּהוֹצָאוֹת לֹא קְטַנּוֹת, וְהַיְּהוּדִים אֲנוּסִים הָיוּ לְכַסּוֹתָן.

לְהִשְׁתַּמֵּט מִבּוֹא אֶל הַדְּרָשָׁה אִי אֶפְשָׁר הָיָה. בַּפֶּתַח עָמַד מַזְכִּיר וְרָשַׁם אֶת שְׁמוֹת הַנֶּעְדָּרִים, וְהָעֹנֶשׁ הָיָה: מַאֲסָר וּקְנָס. מַזְכִּיר הָיָה צָרִיךְ לְשַׁמֵּשׁ אַחַד הַמּוּמָרִים, שֶׁיָּדַע וְהִכִּיר כָּל אֶחָד מִבְּנֵי הָעֵדָה.

וּמִי יָכוֹל הָיָה לְמַלֵּא תַפְקִיד זֶה יוֹתֵר טוֹב מֵהַנָּזִיר הֶחָדָשׁ? יוֹסֵף מִחָה לַשָּׁוְא. בִּמְקוֹם לִהְיוֹת לְמוֹפֵת כִּשְׁלִיחַ־יָהּ שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, הָיָה עָלָיו לָשֶׁבֶת כָּפוּף עַל פְּנֵי שֻׁלְחָנוֹ, לְהָצִיץ בַּבָּאִים וְלִרְשֹׁם אֶת הַנֶּעְדָּרִים. לֹא פַּעַם רָאָה אֶת אָבִיו, אָדָם זָקֵן וְרָצוּץ, כְּשֶׁשּׁוֹט שׁוֹטֵר מִתְנַשֵּׁב בָּרוּחַ יָרַד גַּם עָלָיו וֶהֱרִיצוֹ לְדֶלֶת הַכְּנֵסִיָּה. שׁוֹט זֶה הִכְאִיב לְיוֹסֵף בְּיוֹתֵר.

בִּשְׁעַת הַדְּרָשָׁה הָיוּ שׁוֹטְרִים מַשְׁגִּיחִים, שֶׁהַיְּהוּדִים יַקְשִׁיבוּ יָפֶה וְלֹא יְנַמְנְמוּ, וּפַעַם רָאָה יוֹסֵף וְהִנֵּה הוּרַד שׁוֹט עַל רֹאשׁ רָחֵל אִמּוֹ, כְּדֵי לְהָעִיר אוֹתָהּ מִנִּמְנוּמָהּ. זֵעָה קָרָה כִּסְּתָה אָז אֶת פְּנֵי הַבֵּן הַמִּסְכֵּן. וּבַעֲבֹר מִרְיָם, אַחַת לְשָׁלשׁ שַׁבָּתוֹת, עַל פְּנֵי שֻׁלְחָנוֹ, וְעֵינֶיהָ מְשַׁלְּחוֹת בּוֹ מַבָּטֵי בּוּז וְנֶאָצָה, הָיָה כֻּלּוֹ קוֹדֵחַ: חֹם וְקֹר עֲבָרוּהוּ חֲלִיפוֹת.

רַק בְּאַחַת הִתְנַחֵם, כִּי הִנֵּה יוֹשְׁבִים יְהוּדִים אֲדוּקִים וּמַקְשִׁיבִים בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לְדִבְרֵי תוֹרַת יֵשׁוּ.

לְפָחוֹת פָּעַל מַשֶּׁהוּ, חָשַׁב. אֲפִלּוּ שְׁלֹמֹה הַלֵּץ הָיָה כְּנוֹלָד מֵחָדָשׁ, וְהִטָּה אָזְנוֹ לְדִבְרֵי הַמַּטִּיפִים בְּיִרְאַת כָּבוֹד. וְלֹא יָדַע יוֹסֵף, כִּי יְהוּדִים אֵלֶּה סָתְמוּ אָזְנֵיהֶם בְּצֶמֶר־גֶּפֶן לְבַל יִשְׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַחֵרוּף וְהַגִּדּוּף שֶׁהִשְׁמִיעַ הַנָּזִיר כְּלַפֵּי אֱמוּנָתָם.

בֵּינָתַיִם הָלַךְ שֵׁם הָאָח יוֹסֵף הָלוֹךְ וְגָדוֹל, בִּגְלַל דְּרָשׁוֹתָיו בִּפְנֵי הֲמוֹנַי נוֹצְרִים אֲשֶׁר בָּאוּ מִכָּל עֵבֶר לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרָיו. רַבִּים אֲהֵבוּהוּ. גְּלִימָתוֹ הַשְּׁחוֹרָה וְכִפָּתוֹ הַלְּבָנָה הִכְנִיסוּ גִּיל לְתוֹךְ בָּתֵּי הַכֶּלֶא. הוּא נִחֵם אֶת הַנּוֹטִים לָמוּת וְגַם גֵּרֵשׁ שֵׁדִים וְרוּחוֹת.

רַק לַעֲווֹנוֹת חוֹטֵא אֶחָד לֹא יָדַע לִמְצֹא כַּפָּרָה, לַעֲווֹנוֹתָיו הוּא עַצְמוֹ. רוּחַ רָעָה אַחַת לֹא הָיָה בִּיכָלְתּוֹ לְגָרֵשׁ: אֶת הָרוּחַ שֶׁנִּכְנְסָה בְּלִבּוֹ, וְנִפְגְּעָה וְסָבְלָה מִמִּגְרְעוֹתֶיהָ שֶׁל הַנַּצְרוּת, מַמָּשׁ כְּשֵׁם שֶׁקֹּדֶם לָכֵן סָבְלָה מִלִּקּוּיָיו שֶׁל הַגֶּטוֹ.

ח

וְשׁוּב בָּא שָׁבוּעַ הַקַּרְנִיבַל – יְמֵי טֵרוּף, חִלּוּל כָּל קֹדֶשׁ, יְמֵי הִלּוּלָא וְחִנְגָּא וְכָל מַעֲשֵׂי תוֹעֵבָה.

הָרְחוֹבוֹת הָמוּ מֵהֲמוֹנַי חוֹגְגִים לְבוּשִׁים בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין; מֵחַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים וּמֵעַל הַגַּגּוֹת שֻׁלְּחוּ יָדַיִם חוֹגְגוֹת וְהִטִּיפוּ דְּבַשׁ לָרֹב, הִזִּילוּ מַיִם דְּלוּחִים וְהוֹרִידוּ בֵּיצִים סְרוּחוֹת וְנִטְפֵי שֶׁמֶן רוֹתֵחַ עַל רָאשֵׁי הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים. דָּם נִשְׁפָּךְ פֹּה וָשָׁם, כַּאֲשֶׁר הִתְפָּרְצוּ מִתְחַפְּשִׂים מְנָאֲצֵי־שֵׁם לִכְנֵסִיּוֹת לִשְׁלֹל שָׁלָל. שׁוֹטֵי הַשּׁוֹטְרִים הִתְנוֹפְפוּ בְּאֵין מַפְרִיעַ, וְגַם הַגַּרְדֹּם לֹא הָיָה פָּנוּי, אַךְ אֵלֶּה לֹא יָכְלוּ לַעְצֹר בְּעַד הוֹלְלוּת הֶהָמוֹן. פַּחַד נָפַל בְּיָמִים אֵלֶּה עַל הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר הָיוּ בִּימֵי הַקַּרְנִיבַל לִמְקוֹר שַׁעֲשׁוּעִים מְיֻחָד.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַקַּרְנִיבַל הָיוּ הַיְּהוּדִים שׁוֹלְחִים לַסֶּנַט מִשְׁלַחַת שֶׁל זְקֵנִים מְכֻבָּדִים וְרַבָּנִים.

בְּתִלְבָּשְׁתָּם הָאֲדֻמָּה־הַצְּהֻבָּה הָיוּ חַבְרֵי הַמִּשְׁלַחַת עוֹבְרִים עַל פְּנֵי כָּל הָעִיר עַד הַגִּיעָם לְבֵית הַמֶּמְשָׁלָה, לְקוֹל קְרִיאוֹת בּוּז וְנִבּוּל פֶּה שֶׁל הַהֲמוֹנִים הַחוֹגְגִים.

בְּבוֹאָהּ לְבֵית הַמֶּמְשָׁלָה נִתְקַבְּלָה הַמִּשְׁלַחַת עַל יְדֵי שְׁלשֶׁת הַשּׁוֹפְטִים הָרָאשִׁיִּים וְרֹאשׁ הַנְּזִירִים. הָרַב הָרָאשִׁי כָּרַע עַל בִּרְכָּיו וּבֵרֵךְ אֶת הַבְּרָכָה הַמְקֻבֶּלֶת:

– מְלֵאֵי רֶגֶשׁ כָּבוֹד וּמְסִירוּת לָעָם הָרוֹמָאִי בָּאִים אָנוּ, רָאשֶׁיהָ וְרַבָּנֶיהָ שֶׁל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַשְּׁפָלָה, לִפְנֵי כִּסֵּא הוֹד מַעֲלָתוֹ הַמְרוֹמָם וְהַנִשָּׂא, לְהַבִּיעַ לְעַם זֶה אֶת נֶאֱמָנוּתֵנוּ וְהַכְנָעָתֵנוּ בְּשֵׁם אַחֵינוּ לְדָת וְלֶאֱמוּנָה, וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם. אָנוּ לֹא נֶחְדַּל לְהַפִּיל תְּחִנָּתֵנוּ לִפְנֵי הַיּוֹשֵׁב בַּמָּרוֹם לְהָבִיא אַךְ שָׁלוֹם רַב וּמְנוּחַת עַד עַל הַבִּישׁוֹף הַשַּׁלִּיט, הַמּוֹשֵׁל עַל כֻּלָּנוּ, לְמַעַן יִיטַב לְכֻלָּנוּ; נִתְפַּלֵּל לִשְׁלוֹם כִּסְאוֹ שֶׁל הָאַפִּיפְיוֹר, הַשָּׁלִיחַ הַקָּדוֹשׁ, לִשְׁלוֹם הוֹד מַעֲלַתְכֶם, חַבְרֵי הַסֶּנַט הַמְפֹאָר וְהַמְרוֹמָם, וְלִשְׁלוֹם כָּל הָעָם הָרוֹמָאִי כֻּלּוֹ.

וְרֹאשׁ הַשּׁוֹפְטִים הָיָה עוֹנֶה עַל כָּךְ:

– בְּרָצוֹן וּבְשִׂמְחָה נְקַבֵּל אֶת הַבָּעַת רִגְשֵׁי הַהַכְנָעָה, הַנֶּאֱמָנוּת, הַשִּׁעְבּוּד וְהַכָּבוֹד, אֲשֶׁר אַתֶּם מַבִּיעִים כַּיּוֹם מֵחָדָשׁ בְּשֵׁם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל. בְּטוּחִים אָנוּ כִּי תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל חֻקַּת הַסֶּנַט הַזֶּה וְאֶת מִצְווֹתָיו תִּשְׁמְרוּ, וְגַם תְּשַׁלְּמוּ מִסֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּיָמִים עָבָרוּ, וְלָכֵן נָחֹן אֶתְכֶם בַּהֲגָנָתֵנוּ גַּם לֶעָתִיד, וְאָנוּ תִקְוָה כִּי יָדֹעַ תֵּדְעוּ לִהְיוֹת רְאוּיִים לָהּ.

אַחַר שָׂם אֶת עֲקֵבוֹ עַל עֹרֶף הָרַב וְקָרָא:

– צְאוּ מֵעַל פָּנַי!

אָז קָם הָרַב עַל רַגְלָיו, הִגִּישׁ לַשּׁוֹפְטִים זֵר־פְּרָחִים וְכַד, אֲשֶׁר עֶשְׂרִים כֶּתֶר בּוֹ, וְהִצִּיעַ לְקַשֵּׁט אֶת בָּמַת הַסֶּנַט שֶׁבְּרַחֲבַת הָעָם. בָּזֶה נִגְמַר הַטֶּקֶס, וְהַמִּשְׁלַחַת עָבְרָה שׁוּב בִּרְחוֹבוֹת מְלֵאִים מְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים, בֵּין שׁוּרוֹת מְנָאֲצִים וּמְנַבְּלִים פִּיהֶם, עַד הַגִּיעָם אֶל שַׁעֲרֵי הַגֶּטוֹ.

תַּהֲלוּכוֹת מִתְחַפְּשִׂים עָבְרוּ בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר. מוֹכְרֵי הַדָּגִים, שֶׁהִכִּירוּ אֶת מִנְהֲגֵי הַגֶּטוֹ מֵחֲמַת קִרְבָתָם אֵלָיו, עָשׂוּ מִנְהָגִים אֵלֶּה לְלַעַג וּלְקְלָס: הִנֵּה פֹּה עָבְרָה הַלְוָיַת רַב שֶׁנִּפְטַר, וְשָׁם – אֹרְחַת “פָּרָשִׁים”:

יְהוּדִים רְכוּבִים עַל אֲתוֹנוֹתֵיהֶם הַדּוֹהֲרוֹת, וּבְרֹאשָׁם רַב רָכוּב עַל סוּס, פָּנָיו לְעֵבֶר זְנָבוֹ שֶׁל הַסּוּס וְהוּא תוֹפֵס בּוֹ בְּיָדוֹ הָאַחַת וּבִשְׁנִיָּה הוּא אוֹחֵז דְּבַר־מָה דוֹמֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה, וְהֶהָמוֹן רוֹאֶה וּמֵרִיעַ בִּצְחוֹק. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד: מַתְקִיפִים הָיוּ כָּל יְהוּדִי שֶׁהוֹפִיעַ בָּרְחוֹב, קוֹרְעִים בְּגָדָיו וְזוֹרְקִים אַשְׁפָּה בְּפָנָיו.

הַשָּׁנָה הִתְעָרֵב שַׂר הָעִיר רוֹמָא וְאָסַר לִזְרֹק בִּפְנֵי הַיְּהוּדִים מַשֶּׁהוּ מִלְּבַד פֵּרוֹת. אַךְ לְשִׂיא הַהִתְעַלְּלוּת בַּיְּהוּדִים הִגִּיעוּ הַחוֹגְגִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, אַחֲרֵי גְמַר מֵרוֹץ הָאֲתוֹנוֹת וְהַשְּׁוָרִים, הוּא יוֹם מֵרוֹץ הַיְּהוּדִים.

הַבֹּקֶר הָיָה בָּהִיר וָקַר, אַךְ בִּמְהֵרָה כֻּסּוּ הַשָּׁמַיִם עֲנָנִים וְהַהוֹלְלִים הַפְּרוּעִים שָׂמְחוּ שִׂמְחָה רַבָּה לִקְרַאת הַגֶּשֶׁם הָעוֹמֵד לָרֶדֶת. בְּשַׁעַר סַן לוֹרֶנְצוֹ, בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי הָאָרֹךְ וְהַצַּר, אֲשֶׁר כָּל פֶּתַח וְחַלּוֹן, כָּל גַּג וּמִרְפֶּסֶת בּוֹ מָלְאוּ פָּנִים צוֹחֲקוֹת, עָמְדוּ יְהוּדִים אֲחָדִים.

זֶה עַתָּה קִבְּלוּ אֲרֻחָה נָאָה, אַךְ הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּהֶם, כִּי אֵין הֵם מַכִּירִים תּוֹדָה עָלֶיהָ. כִּמְעַט עֲרֻמִּים הָיוּ וְרַק גְּלִימָה לְבָנָה קְצָרָה וְצָרָה לְגוּפָם, רְקוּמָה חוּטֵי זָהָב וָכֶסֶף וּמְקֻשֶּׁטֶת זֵרֵי דַפְנָה. כָּכָה עָמְדוּ רוֹעֲדִים בְּכָל גּוּפָם וְחִכּוּ לַפְּקֻדָּה: רוּצוּ! – לָרוּץ בְּתוֹךְ הַקָּהָל הַזּוֹעֵם, הַלּוֹעֵג וְהַמִּתְהוֹלֵל.

סוֹף סוֹף יָצָא הַצַּו מִפִּי פָּקִיד רָכוּב עַל סוּס, וּלְקוֹל תְּרוּעָה כַּבִּירָה שֶׁל שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן, שֶׁפָּרְצָה מִפִּי הֶהָמוֹן, הֵחֵלּוּ הַגּוּפוֹת הָעֲרֻמּוֹת־לְמֶחֱצָה, בַּעֲלוֹת הַפָּנִים הַמִּזְרָחִיִּים הַמּוּזָרִים נְסוּכֵי הַיָּגוֹן, לָרוּץ.

לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב הָרָאשִׁי רָצוּ. הַמַּטָּרָה הָיְתָה: הֵיכַל אַנְגֶּ’לוֹ הַקָּדוֹשׁ. בַּתְּחִלָּה הָיָה הַמֵּרוֹץ מַגִּיעַ לִידֵי גְמַר בִּקְצֵה הָרְחוֹב הָרָאשִׁי, אַךְ הַדֶּרֶךְ הָאָרְכָה בְּהַרְבֵּה כְּדֵי לְהַשְׂבִּיעַ רְצוֹנוֹ שֶׁל בִּישׁוֹף אֶחָד. הַלָּה רָצָה, שֶׁהַמֵּרוֹץ יִגָּמֵר לְיַד חַלּוֹנוֹתָיו מַמָּשׁ, מְקוֹם שָׁם יָשַׁב בְּחֶדְרוֹ מֻקָּף פְּסָלִים עֲרֻמִּים, מַעֲשֵׂי יְדֵי הַפַּסָּל גּ’וּלִיּוֹ רוֹמָנוֹ.

הַמִּתְחָרִים הַיְּהוּדִים מִהֲרוּ לָרוּץ, כִּי בְּמִדָּה שֶׁיְּמַהֲרוּ לְהַגִּיעַ לִמְחוֹז חֶפְצָם, בָּהּ בְּמִדָּה תְמַהֵר לָבוֹא גְאֻלָּתָם מִבְּרַד דִּבְרֵי הַלַּעַג, הָאֲבָנִים הַכְּבֵדוֹת, הַדְּקִירוֹת וְהַמַּכּוֹת שֶׁהֻנְחֲתוּ עֲלֵיהֶם עַל יְדֵי הֲמוֹן הַצּוֹפִים בַּמֵּרוֹץ. כְּדֵי לְזָרְזָם עוֹד יוֹתֵר, יָצָא בְּעִקְּבוֹתֵיהֶם הַפָּקִיד הַמְמֻנֶּה עַל הַמֵּרוֹץ וְעִמּוֹ גְּדוּד פָּרָשִׁים וְדָהֲרוּ אַחֲרֵיהֶם, וְכִמְעַט שֶׁדְּרָסוּם בְּרַגְלֵי סוּסֵיהֶם. הַיְּהוּדִים רָצוּ, רָצוּ, נָשְׁמוּ קָשׁוֹת וְהֵזִיעוּ, כִּי אַךְ זֶה עַתָּה פִּטְּמוּם בְּבָשָׂר לָרֹב. הָהּ, מָה רַב הַצְּחוֹק וְהָעֹנֶג! תַּאֲוָה לָעֵינַיִם!

וְהִנֵּה נִרְאָה בֵּין הָרָצִים אָדָם צָעִיר הַהוֹלֵךְ וּמִתְקָרֵב אֶל רֹאשׁ הַמֵּרוֹץ. עֵינֵי רַבִּים הוּסַבּוּ אֵלָיו, י

פָּנָיו הָיוּ דַלִּים וּצְנוּמִים וְקָרַחַת לוֹ מַבְהִיקָה שֶׁלֹּא לְפִי גִּילוֹ. הוּא רָץ בְּרֹאשׁ, וּשְׁאָר הַמִּתְחָרִים אַחֲרָיו, וְהַצּוֹפִים מִסָּבִיב, וּבֵינֵיהֶם אֲצִילִים מְכֻבָּדִים וּגְבָרוֹת יְפוֹת־מַרְאֶה, רוֹעֲמִים בִּצְחוֹק אַדִּיר. אַךְ הַיְּהוּדִים אֵינָם שָׂמִים לֵב. הָלְאָה, הָלְאָה יָרוּצוּ בְּלִי נְשִׁימָה, בְּלִי לִרְאוֹת אֶת אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם, מְלֻכְלָכִים בְּרֶפֶשׁ וּפְצוּעִים מֵאֲבָנִים שֶׁנִּקְלְעוּ בָּהֶם, וְהַסּוּסִים רָצִים בְּעִקְּבוֹתֵיהֶם וְכִמְעַט נוֹגְעִים בָּהֶם. הָלְאָה, הָלְאָה, בַּמֵּרוֹץ הָאָרֹךְ, בֶּן אֶלֶף הָאַמּוֹת, אֲשֶׁר לֹא קֵץ וְלֹא סוֹף לוֹ. הָלְאָה, הָלְאָה, נִכְשָׁלִים וְנִגָּפִים, רָצִים וּמִתְקָרְבִים לַמַּטָּרָה. הֵם כְּבָר עָבְרוּ עַל פְּנֵי מַרְקוֹ הַקָּדוֹשׁ, מְקוֹם הַמַּטָּרָה הַיְשָׁנָה. הַיְּהוּדִי הַצָּעִיר עוֹד הָיָה בְּרֹאשׁ הָרָצִים, אַךְ יְהוּדִי זָקֵן, בַּעַל־גּוּף, הָיָה קָרוֹב אֵלָיו מְאֹד. הִתְלַהֲבוּת הֶהָמוֹן גָבְרָה פִּי שִׁבְעָה. אַלְפֵי קוֹלוֹת לַעַג וָבוּז עוֹדְדוּ אֶת הַמִּתְחָרִים.

הֵם הִגִּיעוּ עַד לַגֶּשֶׁר. הִנֵּה כְּבָר נִרְאָה הֵיכַל אַנְגֶּ’לוֹ הַקָּדוֹשׁ. הַזָּקֵן בַּעַל הַגּוּף רָץ בְּכָל כֹּחוֹ, לְמַעַן יִזְכֶּה בִּשְׁלשִׁים וְשֵׁשֶׁת הַכְּתָרִים שֶׁל הַפְּרָס לַזּוֹכֶה. אַךְ בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן זִנֵּק גַּם הַצָּעִיר בְּכָל כֹּחוֹ – וְיָצָא הַמְנַצֵּחַ. קוֹל הַצְּחוֹק הִרְקִיעַ שְׁחָקִים בְּהַגִּיעַ גַּם יֶתֶר הָרָצִים לַמַּטָּרָה כָּל עוֹד נִשְׁמָתָם בָּם. הַזָּקֵן בַּעַל הַגּוּף נָפַל בְּצַד הַדֶּרֶךְ אֵין אוֹנִים וְקוֹל צְעָקָה כַּבִּירָה קִדְּמָה אֶת פָּנָיו בְּנָפְלוֹ.

אַחַד הַפְּקִידִים מָסַר לַזּוֹכֶה אֶת הַפְּרָס – אָרִיג וֶנֶצָאִי אָדֹם. הַיְּהוּדִי הַצָּעִיר לְקָחוֹ וְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ בְּמַבָּט זָר וְתָמֵהַּ. אַךְ לְפֶתַע קָרָא הַשּׁוֹפֵט:

– קְצִין הַצָּבָא מוֹדִיעֵנִי כִּי לֹא כֻּלָּם הִתְחִילוּ בַּמֵּרוֹץ בְּבַת־אַחַת, וְלָכֵן עֲלֵיכֶם לָרוּץ מָחָר שׁוּב.

זֶה הָיָה אֶמְצָעִי מְקֻבָּל לְמַעַן הַרְבּוֹת בַּשַּׁעֲשׁוּעִים, אַךְ עֵינֵי הַזּוֹכֶה זָרוּ נִיצוֹצוֹת מְבַשְּׂרֵי־רָעָה.

– הֲלֹא כֻּלָּנוּ הִתְחַלְנוּ עִם יְרִיַּת הָאֶקְדָּח.

– הַס, הַס! הָשֵׁב לוֹ אֶת הַפְּרָס! – לָחַשׁ לוֹ אָחַד הָרָצִים. – תָּמִיד דַּרְכָּם לְתִתּוֹ שׁוּב לַזּוֹכֶה הָרִאשׁוֹן.

אַךְ הַצָּעִיר זָעַם.

– וּמַדּוּעַ לֹא הֶעֱמִידָנוּ הַקָּצִין? – שָׁאַל.

– בְּלֹם אֶת פִּיךָ הָאָרוּר! – עָנָה לְעֻמָּתוֹ הַשּׁוֹפֵט. – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ עֲלֵיכֶם לָרוּץ מָחָר שׁוּב, כִּי עָל פִּי הַחֹק חַיָּבִים לָרוּץ שְׁמֹנָה אֲנָשִׁים. שְׁמֹנָה לְכָל

הַפָּחוֹת. – וַהֲרֵי אָנוּ שְׁמֹנָה! – קָרָא הַיְּהוּדִי הַצָּעִיר. הַשּׁוֹפֵט הִבִּיט בְּעֵינַיִם זוֹעֲמוֹת בַּמִּתְקוֹמֵם, אַחַר הֵרִים מַטֵּהוּ וְהוֹרִידוּ עַל רֹאשׁ כָּל אֶחָד מִן הָעֲלוּבִים בִּמְנוֹתוֹ בְּקוֹל:

– אֶחָד… שְׁנַיִם… שְׁלשָׁה… אַרְבָּעָה… חֲמִשָׁה… שִׁשָּׁה… שִׁבְעָה!…

– שְׁמֹנָה! – עָמַד הַצָּעִיר בְּשֶׁלּוֹ. בִּרְאוֹתוֹ מֵאֲחוֹרָיו בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶת הַזָּקֵן שֶׁנָּפַל לָאָרֶץ. הוּא כָּפַף עַצְמוֹ לַהֲרִימוֹ.

– יְצוּר נִבְזֶה וּמְתֹעָב זֶה אֵינֶנּוּ בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן. הֵן שִׁכּוֹר הוּא!

– הָהּ, כֶּלֶב שֶׁכְּמוֹתְךָ! – קָרָא הַיְּהוּדִי, וּבְזָקְפוֹ פִּתְאֹם קוֹמָתוֹ הוֹצִיא צְלָב מִתַּחַת לִגְלִימָתוֹ.

צָדַקְתָּ – הִרְעִים קוֹלוֹ. – רַק שִׁבְעָה יְהוּדִים רָצוּ, כִּי אֲנִי לֹא יְהוּדִי אֲנִי. הָאָח יוֹסֵף אֲנִי. – הוּא נוֹפֵף אֶת הַצְּלָב וְהֶהָמוֹן נָסוֹג אָחוֹר.

הַשּׁוֹפֵט חָרַד מֵרֹב תִּמָּהוֹן וָפַחַד. אַנְשֵׁי הַצָּבָא נִשְׁאֲרוּ עַל עָמְדָם מְאֻבָּנִים. הֶהָמוֹן הַסּוֹעֵר נָדַם לְרֶגַע וְכֻלּוֹ קֶשֶׁב. הַגֶּשֶׁם חָדַל וְקֶרֶן אוֹר־שֶׁמֶשׁ הִבְרִיקָה.

– בְּשֵׁם יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי מְגַנֶּה אֲנִי אֶת לַעַג הַשָּׂטָן הַנִּתָּךְ פֹּה עַל רֹאשׁ עַם סְגֻלָּתוֹ שֶׁל הָאֱלֹהִים – הִרְעִים הַדּוֹמִינִיקָנִי. – הִסּוֹגוּ אָחוֹר, כֻּלְּכֶם. הַאִם לֹא יִמָּצֵא בָּכֶם אִישׁ אֲשֶׁר יָבִיא כּוֹס מַיִם לַזָּקֵן הֶעָלוּב?

– וְכִי לֹא נָתְנוּ לוֹ הַשְּׁחָקִים הַיּוֹם מַיִם חַיִּים לָרֹב? – שָׁאַל לֵץ אֶחָד. אִישׁ לֹא זָע וְלֹא נָע.

– אִם כֵּן, תֵּרֵד אֵשׁ מִשָּׁמַיִם וְתֹאכֶלְכֶם עֲדֵי

עַד – אָמַר הַנָּזִיר. הוּא הִתְכּוֹפֵף שׁוּב וְהֵרִים אֶת רֹאשׁ הַזָּקֵן בְּיָדַיִם טוֹבוֹת. וְאָז הִתְקַשּׁוּ פָּנָיו עוֹד יוֹתֵר וְחָוְרוּ.

– הוּא מֵת! – קָרָא. – יַמְצִיא נָא לוֹ הַגּוֹאֵל, אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִין בּוֹ, מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כְּנָפָיו. – הוּא הִנִּיחַ אֶת רֹאשׁ הַזָּקֵן עַל הָאָרֶץ וְעָצַם אֶת עֵינָיו הַקְּפוּאוֹת.

חִיל אָחַז אֶת כָּל הָעוֹמְדִים מִסָּבִיב. הִנֵּה רוֹמֵם וְנִשָּׂא הַמָּוֶת אֶת הַזָּקֵן הַיְּהוּדִי. חוּטֵי הַזָּהָב הִבְהִיקוּ בְּאוֹר מוּזָר עַל גְּלִימָתוֹ הַלְּבָנָה וְהַרְטֻבָּה, וְרַגְלָיו הָעֲרֻמּוֹת הָיוּ קָשׁוֹת וְקָרוֹת. גַּלֵּי חֹם וְקֹר תָּקְפוּ אֶת קְצִין הַצָּבָא. הוּא רָץ בְּעִקְּבוֹת הַמִּתְחָרִים רַק לְמַעַן שַׁעֲשֵׁעַ עַצְמוֹ, אֲבָל לֹא נִתְכַּוֵּן לְמַעֲשֵׂה רֶצַח. מוּסַר כְּלָיוֹת תָּקַף אֶת כָּל הֶהָמוֹן. אַךְ הַשּׁוֹפֵט הִתְאוֹשֵׁשׁ חִישׁ מְהֵרָה.

– תִּפְשׂוּ בַּכֹּהֵן מוּג הַלֵּב! – קָרָא. – הוּא בּוֹגֵד. אֶל עַמּוֹ שָׁב. לִיהוּדִי הָיָה. עוֹרוֹ יִפָּשֵׁט מֵעָלָיו!

– אַל תִּגְעוּ בִּי! בְּשֵׁם הַכְּנֵסִיָּה הַקְּדוֹשָׁה! – קְרָא הָאָח יוֹסֵף, בַּהֲסֵבּוֹ פָּנָיו לִקְצִין הַצָּבָא אֲשֶׁר עָמַד בְּלִי נוֹעַ. – לֹא יְהוּדִי אָנֹכִי. נוֹצְרִי נֶאֱמָן אֲנִי כָּאָב הַקָּדוֹשׁ, אֲשֶׁר יָשַׁב זֶה עַתָּה בְּאַרְמוֹנוֹ וְהִשְׂבִּיעַ עֵינָיו בְּחִנְגַּת־פְּרִיצוּת זוֹ!

– וְלָמָּה אֵפוֹא רַצְתָּ עִם הַיְּהוּדִים? חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ הוּא. אֶת גְּלִימַת קָדְשְׁךָ חִלַּלְתָּ.

– לֹא לָבַשְׁתִּי הַפַּעַם אֶת גְּלִימָתִי. עָרֹם אֲנִי כִּמְעַט כֻּלִּי. הַאִם גְּלִימָה זוֹ עָלַי לְכַבֵּד, אֲשֶׁר בְּנֵי עִירְךָ שָׂמוּהָ לָהֶם לְמַטָּרָה לְכָל לִכְלוּךְ?

– אַתָּה הֵבֵאתָ עַל עַצְמְךָ כָּל הָעֶלְבּוֹן הַזֶּה – אָמַר הַקָּצִין בְּנַחַת. – מַדּוּעַ זֶה רַצְתָּ עִם בְּנֵי עַם אָרוּר זֶה? הַדּוֹמִינִיקָנִי כָּפַף רֹאשׁוֹ.

– זֶה לִי הִרְהוּר תְּשׁוּבָה – עָנָה בְּקוֹל רוֹעֵד. – חֵטְא חָטָאתִי לְאַחַי בְּנֵי עַמִּי. הוֹסַפְתִּי מַכְאוֹב עַל מַכְאוֹבָם. וְלָכֵן רָצִיתִי לִהְיוֹת עִמָּהֶם בִּשְׁעַת שִׁפְלוּתָם וְלָקַחַת חֵלֶק בְּיִסּוּרֵיהֶם. רַצְתִּי אֵפוֹא יַחַד אִתָּם. אַךְ לֹא לְהִרְהוּר־תְּשׁוּבָה בִּלְבַד נִתְכַּוַּנְתִּי.

הוּא נָשָׂא עֵינָיו הַמְזָרוֹת אֵימָה, וְקוֹלוֹ הִרְעִים שׁוּב וְהִתְגַּלְגֵּל בֶּהָמוֹן עַד לִקְצֵה הַגֶּשֶׁר.

– שְׁמָעוּנִי נָא אַתֶּם, הַמַּכִּירִים אוֹתִי, בָּנִים וּבָנוֹת נֶאֱמָנִים לַכְּנֵסִיָּה הַקְּדוֹשָׁה, אֲשֶׁר כֹּה תְכוּפוֹת הֶאֱזַנְתֶּם לִדְבָרַי; אַתֶּם, אֲשֶׁר אֶת דִּבְרֵי תַנְחוּמוֹתַי הֵבֵאתִי אֶל בֵּיתְכֶם, עִזְרוּנִי נָא לָשִׂים קֵץ לְעִנּוּיֵיהֶם הַמְמֻשָּׁכִים שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲחֵיכֶם. בְּאַהֲבָה וְלֹא בְּשִׂנְאָה יִמְשֹׁל יֵשׁוּ בָּעוֹלָם! סָבוּר הָיִיתִי כִּי אִם תִּרְאוּ בֵּין הָרָצִים אוֹתִי אֲשֶׁר תֶּאֱהָבוּ, כִּי אִם תִּרְאוּנִי מְכֻסֶּה חֶלְאָה, אֲשֶׁר לְעוֹלָם לֹא הֲיִיתֶם מַשְׁלִיכִים בִּי, אִלּוּ הִכַּרְתֶּם מִי אֲנִי מִבַּעַד לִגְלִימָתִי זוֹ, יִגַּע הַדָּבָר אֶל לִבְּכֶם! אֲבָל הִנֵּה זָקֵן עָלוּב זֶה טוֹעֵן טַעֲנוֹתָיו בְּיֶתֶר הַצְלָחָה מִמֶּנִּי. שְׂפָתָיו הַמֵּתוֹת תְּזַעֲזַעְנָה אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם. לְכוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ, לְכוּ נָא וְעִזְבוּ הִלּוּלָא שְׂטָנִית זוֹ וּשְׁבוּ לָאָרֶץ, חִגְרוּ שַׂק וְהִתְפַּלְּשׁוּ בָּאֵפֶר וְהִתְפַּלְּלוּ לָאֵל לַעֲשׂוֹתְכֶם נוֹצְרִים טוֹבִים יוֹתֵר.

אִי־מְנוּחָה הָרְגְּשָׁה בַּקָּהָל. הַגְּלִימָה הַמְשֻׁנָּה, הָרְקוּמָה חוּטֵי־זָהָב וּמְלֻכְלֶכֶת רֶפֶשׁ וָטִיט, וְכֵן רַגְלָיו הַחֲשׂוּפוֹת שֶׁל הַמְּדַבֵּר הִגְבִּירוּ אֶת רֹשֶׁם דְּבָרָיו. הוּא נִרְאָה כְּנָבִיא זָר וְזָקֵן שֶׁבָּא מִמֶּרְחֲקֵי תֵבֵל וּזְמַן.

– עָפָר לְפִיךָ, מְחָרֵף שֵׁם אֵל! – קְרָא הַשּׁוֹפֵט. – הֵן הָאָב הַקָּדוֹשׁ יָאִיר מַחֲזוֹת־שַׁעֲשׁוּעִים אֵלֶּה בְּאוֹר פָּנָיו. הֵן מִשָּׁמַיִם יָרְדָה הַמְּאֵרָה עַל כּוֹפְרִים מַסְרִיחִים אֵלֶּה. פוּ… וּבְאָמְרוֹ זֹאת בָּעֵט בַּיְּהוּדִי הַמֵּת בְּרַגְלוֹ.

חֲזֵה הַנָּזִיר הִכָּה גַּלִּים. רֹאשׁוֹ הִסְתַּחְרֵר עָלָיו כְּגַלְגַּל.

– לֹא מִשָּׁמַיִם, כִּי אִם מִפִּי הָאַפִּיפְיוֹר! – עָנָה בְּזַעַף וּבְעֹז – וּמַדּוּעַ לֹא יַגְלֵם מֵאַרְצוֹ? אָכֵן, יָדוֹעַ יֵדַע עַד כַּמָּה דְרוּשִׁים וּמוֹעִילִים הֵם לָאָרֶץ. כַּאֲשֶׁר נִסָּה לְהַגְלוֹתָם מֵאַרְצוֹ, וְהַסּוֹחֲרִים הַיְּהוּדִים בְּחוֹפֵי אַרְצוֹת הַמִּזְרָח הֶחֱרִימוּ אֶת נְמַל אַנְקוֹנָה שֶׁלָּנוּ, הַאִם לֹא נֶחְפַּז אָבִינוּ הַקָּדוֹשׁ לְהַחֲזִיר אֶת הַיְּהוּדִים אֶל בֵּיתָם וּלְהוֹדוֹת בְּעֶרְכָּם? וְאִם כֵּן, עָלֵינוּ לְהִתְיַחֵס אֲלֵיהֶם בְּחִבָּה וְלֹא יַחַס שִׂנְאָה וְעֶלְבּוֹן.

– עַל הַמּוֹקֵד תַּעֲלֶה לְעֵינֵי כֹּל עַל דַּבֶּרְךָ דְּבָרִים כָּאֵלֶּה! – קָרָא הַשּׁוֹפֵט. – מִי אַתָּה כִּי בָּאתָ לְהִתְקוֹמֵם נֶגֶד כֹּהֵן אֱלֹהִים?

– הוּא כֹּהֵן הָאֱלֹהִים? לֹא, לֹא! לִי יָאֶה שֵׁם זֶה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לוֹ. רוּחַ אֱלֹהִים מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנִי!

פָּנָיו הַחִוְרִים וְהַדַּלִּים קָרְנוּ, וּבְעֵינֵי הֶהָמוֹן אֲחוּז הַפַּחַד נִרְאָה כְּגָדוֹל וְנִשָּׂא.

– זוֹ הִיא בְּגִידָה וְחִלוּל הַשֵּׁם. אִסְרוּהוּ! – צָעַק הַשּׁוֹפֵט.

הַנָּזִיר הֵסֵב פָּנָיו לַחַיָּלִים בְּלִי הִסּוּס כָּלְשֶׁהוּ. רַק גּוּפַת הַיְּהוּדִי הַזָּקֵן חָצְצָה בֵּינוֹ וּבֵין סוּסֵיהֶם הַדּוֹהֲרִים.

– לֹא – אָמַר רַכּוֹת, וּבַת־צְחוֹק מִסְתּוֹרִית בְּעֵינָיו. – אֱלֹהִים הוּא לְצִדִּי. הוּא הוּא שֶׁהֵקִים דָּיֵק זֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינִי. תַּחַת דֶּגֶל שׂוֹנֵא הַנּוֹצְרִי הֵן לֹא תִּלָּחֲמוּ.

– מָוֶת לַמּוּמָר! – קָרָא קוֹל מִבֵּין הֶהָמוֹן. – הוּא קוֹרֵא לָאַפִּיפְיוֹר שׂוֹנֵא הַנּוֹצְרִי.

– אָכֵן, אֲשֶׁר לֹא לָנוּ הוּא, לְצָרֵינוּ הוּא! הַאִם לְשֵׁם הַנּוֹצְרִי יִמְשֹׁל בְּרוֹמָא? הַאִם רַק אֶת חַיַּי הַיְּהוּדִים יְמָרֵר? הַאִם לֹא תַאֲוָתוֹ לְשִׁלְטוֹן וְכֹחַ הִיא שֶׁהֵבִיאָה אֶת הָאוֹיֵב אֶל שַׁעֲרִי הָעִיר? הַאִם לֹא הָיוּ אֶזְרָחֵינוּ לְלַעַג וּלְקֶלֶס בְּעֵינֵי גְדוּדֵי חֵילוֹתָיו הַזָּרִים? יְדַעְתֶּם גַּם יְדַעְתֶּם כַּמָּה סָבְלָה רוֹמָא מִמְּזִמּוֹת מַמְזֵרוֹ, עִם גְּדוּד מְרַצְּחָיו הַשַּׁחֲצָנִיִּים! הַאִם לְשֵׁם שָׁמַיִם הֵבִיא זְוָעָה זוֹ עַל עִירֵנוּ?

– הַמָּוֶת לְבַּצְ’יוֹ וַלוֹרִי! – נִשְׁמַע קוֹל רָם, וְכַמָּה קוֹלוֹת הִתְלַהֲבוּת עָנוּ אַחֲרָיו.

– כֵּן, הַמָּוֶת לְבַּצְ’יוֹ! – קָרָא הַדּוֹמִינִיקָנִי.

– לָאֲבַדּוֹן! – הֵרִיעַ כָּל הֶהָמוֹן הַנּוֹחַ לְקַבֵּל הַשְׁפָּעָה. מֵהֶם, שֶׁאָהֲבוּ אֶת הַנָּזִיר, הָשְׁפְּעוּ הַשְׁפָּעָה שֶׁל מַמָּשׁ. אֲחֵרִים הָיוּ בְּמַצָּב שֶׁל טֵרוּף וּנְכוֹנִים לִקְרַאת כָּל שַׁעֲרוּרִיָּה, וּבֵינֵיהֶם רַבִּים הַגַּנָּבִים וְהַשּׁוֹדְדִים.

– כֵּן, אֲבָל לֹא רַק לְבַּצְ’יוֹ וַלוֹרִי! – הִרְעִים הָאָח יוֹסֵף. – הַמָּוֶת לְכָל נִטְעֵי הַמַּמְזֵרוּת וְהָעָוֶל הַשְּׁתוּלִים עַל אַדְמַת הַקָּתוֹלִיּוּת. הַמָּוֶת לְכָל זֶרַע הַשְּׁאוֹל וְהַכְּפִירָה בְּיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי! הַמָּוֶת לְמוֹחֵל הָעֲווֹנוֹת! לֹא סוֹחֵר אֵל וְיַעֲמֹד עַל הַמִּקָּח בִּסְלִיחָה וְכַפָּרָה. אֵין אִמֵּנוּ הַקְּדוֹשָׁה מְבַקֶּשֶׁת מִיֶּדְכֶם אֶת נֵרוֹת הַשַּׁעֲוָה אֲשֶׁר אַתֶּם מְבִיאִים לְפָנֶיהָ. לֵב טָהוֹר, נֶפֶשׁ טְהוֹרָה תְּבַקֵּשׁ הָאֵם הַקְּדוֹשָׁה! לַעֲזָאזֵל תְּפִלּוֹתֵיכֶם וּכְרִיעוֹתֵיכֶם! לַעֲזָאזֵל קַרְנִיבַלֵּיכֶם, חַגֵּיכֶם לְלֹא קֹדֶשׁ וָאֵל וְצוֹמֵיכֶם. כֻּלְּכֶם, כֻּלְּכֶם חֲטָאתֶם וַעֲוִיתֶם! לֹא עִיר אֱלֹהִים הִיא זוֹ. עִיר שֶׁל לִסְטִים וְרוֹצְחִים הִיא, עִיר נַאֲפוּפִים וְשִׁכְרוּת, תַּאֲוַת הָעֵינַיִם וְרוּם הַלֵּבָב! הַמָּוֶת לַחַשְׁמַן הַמָּשְׁחָת הַמַּרְבֶּה לַהְגּוֹ עַל הַבָּמָה וְלוֹוֶה כְּסָפִים מִידֵי הַיְּהוּדִים הַנִּתְעָבִים לְמַעַן הַרְשִׁיעַ בַּסֵּתֶר! מָוֶת לַנָּזִיר אֲשֶׁר דִּבְרֵי בּוֹקַצְ’יוֹ יְשַׁמְּשׁוּ לוֹ כְּסִדּוּר־תְּפִלּוֹת.

מָוֶת לְבָא־כֹחוֹ שֶׁל אֱלֹהִים, הַסּוֹחֵר בְּכוֹבָעֵי חַשְׁמַנִּים, אֲשֶׁר לֹא יָעֵז לֵהָנוֹת מִלֶּחֶם הַקֹּדֶשׁ בְּטֶרֶם יִטְעַם אַחֵר מִמֶּנּוּ לְפָנָיו; הַשָּׁקוּעַ בִּכְתָבִים יְוָנִיִּים חִילוֹנִיִּים, בְּתַכְשִׁיטִים מַעֲשֵׂי חָרָשׁ, בְּתִמְרוֹנִים מְדִינִיִּים וּבִמְרִיבוֹת־פְּנִים; הַבָּא רָכוּב עַל סוּסוֹ הָאַבִּיר, עוֹטֶה אַרְגָּמָן וּקְטִיפָה, וּמֵאָה פָּרָשִׁים מַזְהִירִים בְּזֹהַר־בִּגְדֵיהֶם מְלַוִּים אוֹתוֹ. הַאִם הוּא הִנֵּהוּ בָּא־כֹחוֹ שֶׁל יֵשׁוּ הַצָּנוּעַ שֶׁאָמַר: “מְכֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר לְךָ, פַּזֵּר אֶת הַכֶּסֶף לַעֲנִיִּים וְלֵךְ אַחֲרַי!”? לֹא, לֹא! – אֵשׁ צִדְקָתוֹ בָּעֲרָה בּוֹ וְרִתְּקָה אֶת לֵב שׁוֹמְעָיו. – אִם כִּי בַּוַּתִּיקַן יֵשֵׁב, וּמֵאָה בִּישׁוֹפִים לְבוּשֵׁי הָדָר מְנַשְּׁקִים אֶת כַּפּוֹת רַגְלָיו, בְּכָל זֹאת הֲרֵינִי מוֹדִיעַ פֹּה, קֳבָל־עַם, כִּי אַךְ שַׁקְרָן הוּא, צָבוּעַ וּמִתְחַפֵּשׂ! לֹא מְחוֹנֵן דַּלִּים, לֹא אֲבִי יְתוֹמִים, לֹא שַׁלִּיט הָרוּחַ, לֹא כֹּהֲנוֹ שֶׁל יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי.

לֹא! כִּי שׂוֹנֵא הַנּוֹצְרִי הוּא!

– הָאֲבַדּוֹן לְשׂוֹנֵא הַנּוֹצְרִי! – קָרְאוּ שְׁנֵי מְרַצְּחִים יְלִידֵי קוֹרְסִיקָה.

– הָאֲבַדּוֹן לְשׂוֹנֵא הַנּוֹצְרִי!– נָהַם הֶהָמוֹן. הַשִּׂנְאָה, הָעֲצוּרָה זֶה מִכְּבָר, לַכֹּחַ הַשַּׁלִּיט, הִתְפָּרְצָה בְּרַגְשָׁנוּת הִסְטֵרִית.

– אֲדוֹנִי הַקָּצִין, הֲשָׁמַעְתָּ? – קָרָא הַשּׁוֹפֵט.

– אַךְ הוּא הֵן אֱמֶת יְדַבֵּר!… שָׂא מִזֶּה אֶת גּוּפַת הַזָּקֵן, אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹ!

– הַאִם נִטְרְפָה דַעַת רוֹמָא? חוּשׁוּ וְקִרְאוּ לְשׁוֹמְרֵי הָעִיר!

הָאָח יוֹסֵף מִהֵר וְקָשַׁר לִצְלָבוֹ אֶת הַפְּרָס שֶׁקִּבֵּל וְנוֹפֵף אֶת הָאָרִיג הָאָדֹם בָּרוּחַ.

– הִנֵּה זֶה דִגְלוֹ הָאֲמִתִּי שֶׁל הַמָּשִׁיחַ הַגּוֹאֵל! זֶה סֵמֶל עִנּוּיֵי אַחֵינוּ. הֲתִרְאוּ? זֶה צֶבַע הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ הַגּוֹאֵל לְמַעֲנֵנוּ. מִי לְיֵשׁוּ אֵלַי!

– לְיֵשׁוּ! לַנּוֹצְרִי! יְחִי שֵׁם יֵשׁוּ! – פָּרַץ קוֹל רַעַם אַדִּיר וְחָזָק מִפִּי הֶהָמוֹן הַמִּתְגוֹדֵד. – אַחֲרַי בּוֹאוּ! הַיּוֹם הַזֶּה נַרְאֶה אֶת אֱמוּנָתֵנוּ בַּנּוֹצְרִי, וּנְכוֹנֵן מַלְכוּתוֹ בְּרוֹמָא. הַמְּבוּכָה הָיְתָה גְדוֹלָה. הַחַיָּלִים הֵאִיצוּ בְּסוּסֵיהֶם. אֲנָשִׁים הָיוּ לְמִדְרָס לְרַגְלֵיהֶם. טֵרוּף הַדַּעַת תָּקַף אֶת כֻּלָּם. הַדּוֹמִינִיקָנִי רָץ לִפְנֵי הֶהָמוֹן, נוֹפֵף בָּאָרִיג הָאָדֹם, וְחֵילוֹ הָלַךְ וְגָדַל בְּעָבְרוֹ לְיַד כָּל רְחוֹב צְדָדִי וְכָל סִמְטָה. לְלֹא כָּל עִכּוּב וּמַעְצוֹר הִגִּיעַ לָרְחָבָה הַגְדוֹלָה, מְקוֹם שָׁם הִתְנַשֵּׂא וְהִלְבִּין בְּזָהֳרוֹ פֶּסֶל חָדָשׁ שֶׁל הָאַפִּיפְיוֹר.

– הַמָּוֶת לְשׂוֹנֵא הַנּוֹצְרִי! – קָרָאַּ גַנָּב אֶחָד.

– הַמָּוֶת לְשׂוֹנֵא הַנּוֹצְרִי!– עָנָה הֶהָמוֹן אַחֲרָיו.

הַנָּזִיר נוֹפֵף בְּיָדוֹ לְאוֹת שֶׁקֶט. הוּא רָאָה כּוֹבַע צָהֹב עַל רֹאשׁ יְהוּדִי בְּתוֹךְ הַקָּהָל וּבִקֵּשׁ לָתֵת לוֹ אֶת הַכּוֹבַע. הוּא הָעֳבַר מִיָּד לְיָד עַד שֶׁהִגִּיעַ לָאָח יוֹסֵף. הוּא תְפָסוֹ וֶהֶרִימוֹ בָּאֲוִיר.

– אַנְשֵׁי רוֹמָא! בְּנֵי הַכְּנֵסִיָּה הַקְּדוֹשָׁה!

הַבִּיטוּ וּרְאוּ אֶת אוֹת־הַקָּלוֹן אֲשֶׁר שַׂמְנוּ עַל אָחִינוּ, לְמַעַן יֵדַע כָּל פּוֹחֵז וְגַס־נֶפֶשׁ לִירֹק בּוֹ וְלָבוּז לוֹ. שִׂימוּ לֵב לַצֶּבַע הַצָּהֹב: אוֹת הַקָּלוֹן, קָלוֹן הַנָּשִׁים הַסּוֹחֲרוֹת בְּגוּפָן. אוֹת קָלוֹן זֶה אָנוּ נוֹתְנִים עַל מִצְחֵי רַבָּנִים וְסוֹחֲרִים נְשׂוּאֵי־פָּנִים! הַבִּיטוּ וּרְאוּ! הִנֵּה אֲנִי נוֹתְנוֹ עַל רֹאשׁ שׂוֹנֵא הַנּוֹצְרִי הַזֶּה אֲשֶׁר לְפָנֵינוּ, אוֹת לְשִׂנְאָתֵנוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר חֲסַר אַהֲבָה הוּא!

בִּדְבָרִים אֵלֶּה הִכְתִּיר אֶת רֹאשׁ הַפֶּסֶל בַּכּוֹבַע הַצָּהֹב. קוֹל גָּדוֹל שֶׁל צְחוֹק וּמְשׁוּבָה קָרַע אֶת הָאֲוִיר. קוֹלוֹת שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים וּפְרוּעִים מִלְאוּ אֶת הֶחָלָל.

– הָלְאָה, שׂוֹנֵא הַנּוֹצְרִי!

– הַמָּוֶת לָאַפִּיפְיוֹר!

– יִמַּח שֵׁם בַּצְ’יוֹ וַלוֹרִי!

– לָאֲבַדּוֹן, תֵּרֶסָה הַנְּסִיכָה!

אַךְ בְּעוֹד רֶגַע הָיְתָה מְהוּמַת־קְרָב בַּכֹּל.

גְּדוּד שׁוֹמְרֵי הָעִיר – נוֹשְׂאֵי רֹמַח וְרוֹבֶה, וּפָרָשִׁים שׁוֹלְפֵי חֶרֶב סָגְרוּ עַל הָרְחָבָה מִצַּד אֶחָד, וְחֵילוֹת הָאַפִּיפְיוֹר מִצַּד שֵׁנִי. הֵם תָּקְפוּ אֶת הֶהָמוֹן. חַיָּלֵי הַקָּצִין הַמּוֹרֵד מָרְדוּ בִּמְפַקְּדָם וְהִתְנַפְּלוּ גַּם הֵם עַל הַקָּהָל. שְׁאוֹן אֲנָקוֹת וּצְוָחוֹת הָיָה בַּכֹּל! רוֹבִים יָרוּ; פִּגְיוֹנִים הִבְרִיקוּ; חֲרָבוֹת וּרְמָחִים דָּקְרוּ; נִיצוֹצוֹת פָּרְחוּ בָּאֲוִיר; עָשָׁן הִתַּמֵּר; הֶהָמוֹן נִמְלַט עַל נַפְשׁוֹ לְכָל עֵבֶר אֶל הָרְחוֹבוֹת אֲשֶׁר מִסָּבִיב, וְהִשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו רְחָבָה רְטֻבָּה מִדָּם, זְרוּעָה גוּפוֹת מֵתִים.

וְעוֹד זְמַן רַב לִפְנֵי שֶׁקָּמָה לִדְמָמָה סַעֲרַת רִגְשׁוֹתָיו שֶׁל הֶהָמוֹן, שָׁכַב יוֹסֵף בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת אֵין־אוֹנִים בְּבוֹר אָפֵל בִּמְצוּדַת נוֹנָה, עַל מִזְרָן רָקוּב, עָטוּף בִּגְלִימָתוֹ הָרְקוּמָה, הָרְטֻבָּה מִדָּמוֹ, הַזָּב מִפְּצָעִים רַבִּים. אֵין־אוֹנִים שָׁכַב אַחֲרֵי מִלְחַמְתּוֹ הַקָּשָׁה בְּשׁוֹבָיו וְלֹא הָיָה מְסֻגָּל אֲפִלּוּ לַחְשֹׁב עַל הָעֹנֶשׁ הַצָּפוּי לוֹ.

ט

לֹא הַרְבֵּה הָיָה עָלָיו לְחַכּוֹת. הוֹצָאַת פְּסַק־דִּין שֶׁל מָוֶת לַפֹּעַל בִּימֵי הַקַּרְנִיבַל נֶחְשְׁבָה לְשַׁעֲשׁוּעַ גָּדוֹל. הַפּוֹשְׁעִים שֶׁנִּדּוֹנוּ לְמָוֶת נִשְׁמְרוּ בִּמְיֻחָד לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁלִּפְנֵי יְמֵי הַתַּעֲנִית. וּמָה רַבָּה הָיְתָה הָאַכְזָבָה כְּשֶׁלֹּא הוּבְאוּ בְּאוֹתוֹ יוֹם אֶלָּא זוֹנוֹת וְנֶעֶנְשׁוּ עֹנֶשׁ מַלְקוֹת בִּלְבָד. הַלְקָאַת יְהוּדִי, אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֵין עָלָיו אוֹת־הַקָּלוֹן, הָיְתָה דָבָר מְעַנְיֵן יוֹתֵר, כִּי הַמַּלְקֶה קִבֵּל שָׂכָר כָּפוּל בְּעַד עֲבוֹדָתוֹ, עַל חֶשְׁבּוֹן הַנֶּאְשָׁם, וְלָכֵן הִכְפִּיל אֶת חֲרִיצוּתוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ.

אוּלָם הוֹצָאַת יְהוּדִי לַהוֹרֵג – שַׁעֲשׁוּעַ זֶה הָיָה לְמַעְלָה מִכֹּל. וַהֲרֵי לֹא הָיָה שׁוּם סָפֵק בַּדָּבָר, שֶׁהָאָח יוֹסֵף יְהוּדִי הוּא. הַשְּׁאֵלָה הָיְתָה רַק אִם בּוֹגֵד בְּעַמּוֹ הוּא שֶׁחָזַר בּוֹ, אוֹ שֶׁמָּא אֵינוֹ אֶלָּא מְרַגֵּל. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הַמָּוֶת הוּא עָנְשׁוֹ הָאֶחָד. וְנוֹסָף לְכָךְ הֵן עָשָׂה לְלַעַג וּלְקֶלֶס אֶת שֵׁם הָאַפִּיפְיוֹר, וְזֶה עַצְמוֹ הוּא חֵטְא אֲשֶׁר לֹא יְכֻפַּר. הָאַפִּיפְיוֹר הַזֶּה לֹא הָיָה אָהוּב בְּיוֹתֵר עַל הֶהָמוֹן.

הוּא עָשָׂה בְּחָכְמָה וְסָלַח לְכָל הַמִּתְקוֹמְמִים נֶגְדּוֹ, וְרַק אֶחָד נִדּוֹן לְמָוֶת – הַיְּהוּדִי. הַקָּהָל הִשְׁכִּים קוּם. בְּרַחֲבַת הָעָם, זֶה מֶרְכַּז הַקַּרְנִיבַל, מְקוֹם שָׁם הוּקַם עַמּוּד הָעֳנָשִׁים, נִלְחַם הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִתְפֹּשׂ מָקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ יוּכַל לִרְאוֹת בַּמַּחֲזֶה.

הַדֹּחַק הָיָה רַב וּמַצַּב הַנֶּפֶשׁ מְרוֹמָם. כַּאֲשֶׁר הוּבָא הַנֶּאְשָׁם אֶל הָרְחָבָה קִדֵּם הָאֲסַפְסוּף אֶת פָּנָיו בְּשִׁירִים גַּסִּים וְנִבּוּל פֶּה. עֵינָיו הַמְּלֵאוֹת יֵאוּשׁ נִתְלוּ בְּכַמָּה פָּנִים עַלִּיזִים, אֲשֶׁר רַק לִפְנֵי יָמִים מִסְפָּר הָלְכוּ אַחֲרָיו לְהִלָּחֵם אֶת מִלְחֶמֶת הַצֶּדֶק וְהַיֹּשֶׁר. בְּתוֹךְ הַקָּהָל רָאָה גַּם אֶת פְּנֵי אֶחָיו הַזּוֹעֲפִים וּמְלֵאִים שִׂמְחָה לְאֵיד וְשִׂנְאָה רַבָּה. שׁוּם כֹּמֶר לֹא בָּא לְהַשְׁמִיעַ לוֹ דִבְרֵי תַנְחוּמִים אוֹ לְהַחֲזִיק אֶת הַצְּלָב לְנֶגֶד עֵינָיו. הֵן כּוֹפֵר מְתֹעָב הוּא, מְנֻדֶּה וְנִדָּח מִשְּׁנֵי הָעוֹלָמוֹת גַּם יַחַד! רֹאשׁ הַשּׁוֹפְטִים הָיָה נוֹכָח. גְּדוּדֵי צָבָא הִקִּיפוּ אֶת הָרְחָבָה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִמָּצְאוּ אֲשֶׁר יְנַסּוּ לְהַצִּיל אֶת הַפּוֹשֵׁעַ.

אַךְ כָּל הַזְּהִירוּת הַזֹּאת הָיְתָה לַשָּׁוְא. בְּקֶרֶב הַקָּהָל לֹא הָיָה אַף פַּרְצוּף אֶחָד מוּאָר בְּאוֹר אַהֲדָה וְרַחֲמִים. אֵלֶּה אֲשֶׁר הֻקְסְמוּ מִדִּבְרֵי הַנָּזִיר וְהָלְכוּ אַחֲרָיו בְּיוֹם הַהִתְקוֹמְמוּת, הִרְבּוּ כָּעֵת לִשְׂמֹחַ, לְמַעַן לֹא יַכִּירוּם.

וְאִלּוּ הַיְּהוּדִים שָׂמְחוּ עַל נִקְמַת אֱלֹהִים בְּעוֹכֵר עַמּוֹ.

הַיְּהוּדִי הדּוֹמִינִיקָנִי נִקְשַׁר אֶל הָעַמּוּד. גְּלִימָה אֲרֻכָּה הִלְבִּישׁוּהוּ וְכוֹבַע צְהֹב שָׂמוּ עַל רֹאשׁוֹ הַמְגֻלָּח. פָּנָיו הָיוּ שְׁקֵטִים, אִם כִּי יָגוֹן הָיָה נָסוּךְ עֲלֵיהֶם. הוּא פָּתַח פִּיו לְדַבֵּר.

– שִׂים מַחְסוֹם לְפִיו! – קָרָא הַקָּצִין. – הִנֵּה הוּא אוֹמֵר לְחַלֵּל שׁוּב כָּל קֹדֶשׁ!

– אַל נָא, אַל נָא! – נִשְׁמַע קוֹל מֵהֶהָמוֹן. – אֵין אָנוּ רוֹצִים לִשְׁמֹעַ אֶת צְרִיחוֹת בֶּן־הַבְּלִיַּעַל.

– אַל תִּירְאוּ, אַל תִּירָאוּ. לֹא אֲחָרֵף וְלֹא אֲגַדֵּף וְלֹא אֲחַלֵּל אֶת הַקֹּדֶשׁ! – קָרָא יוֹסֵף בְּחַיְּכוֹ נוּגוֹת – בִּרְצוֹנִי לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאַי וּלְקַבֵּל עָלַי אֶת עָנְשִׁי הָרָאוּי לִי. יָצָאתִי בְּעִקְבוֹת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ – לִזְכּוֹת בְּדֶרֶךְ הָאַהֲבָה, לִלְחֹם בָּרַע. וְאוֹיָה לִי! אֲנִי הֵן בְּכֹחַ הָאֶגְרוֹף פָּנִיתִי אֶל אַחַי בְּנֵי עַמִּי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְכֹחַ הַיָּד נֶגֶד אַחַי הַחֲדָשִׁים, אַחַי לַבְּרִית, בְּנֵי הַנּוֹצְרִי. אֶת הָאַפִּיפְיוֹר עוֹרַרְתִּי לִגְזֹר גְּזֵרָה עַל הַיְּהוּדִים, וְאֶת הַנּוֹצְרִים קוֹמַמְתִּי נֶגֶד הָאַפִּיפְיוֹר.

גָּרַמְתִּי לִשְׁפִיכַת דָּם וּלְמַעֲשֵׂי שֹׁד וְאַכְזְרִיּוּת. מַה טּוֹב הָיָה לוּלֵא נוֹצַרְתִּי כְּלָל! קַבְּלֵנִי וּרְצֵנִי נָא, הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, בְּצֵל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. סְלַח וּמְחַל נָא כַּאֲשֶׁר אֶסְלַח וְאֶמְחַל אָנִי!

הוּא כִּלָּה דְבָרוֹ וְנָדַם, וְכֻלּוֹ אוֹמֵר יֵאוּשׁ עַד. הַשַּׁלְהֶבֶת שִׁלְּחָה לְשׁוֹנוֹתֶיהָ וְאָחֲזָה בִּבְגָדָיו וּבְגוּפוֹ. קוֹל בְּכִי נִשְׁמַע בַּקָּהָל. וּלְפֶתַע פִּתְאֹם הִבְרִיק בָּרָק מְסַנְוֵר, הִרְעִים רַעַם וּמָטָר סוֹחֵף נִתַּךְ מִמְּרוֹמֵי הַשְּׁחָקִים, אֲשֶׁר הִתְקַדְּרוּ בְּלִי שֶׁשָּׂם אִישׁ לֵב לְכָךְ. הָאֵשׁ כָּבְתָה. וְאִם כִּי גֶּשֶׁם אָבִיב זֶה לֹא נִמְשַׁךְ זְמַן רַב, שׁוּב לֹא יָכְלָה הָאֵשׁ לֶאֱחֹז בָּעֵצִים הָרְטֻבִּים.

אוּלָם הַקָּהָל לֹא אָמַר דַּי בָּזֶה, כִּי לֹא שָׂבַע שַׁעֲשׁוּעִים. עַל פִּי פְּקֻדַּת הַקָּצִין שָׁלַח הַתַּלְיָן אֶת חַרְבּוֹ אֶל בֶּטֶן הַנֶּאְשָׁם. הַגּוּפָה צָנְחָה אַרְצָה בְּקוֹל חֲבָטָה וְנָפְלָה עַל גַּבָּהּ, וְהַפָּנִים הַחִוְרִים הִיְשִׁירוּ מַבָּטָם לַשָּׁמַיִם. הַתַּלְיָן בִּתֵּק אֶת הַגּוּפָה בְּגַרְזֶן. חֵלֶק מֵהַצּוֹפִים הִרְגִּישׁוּ רֶגֶשׁ בְּחִילָה וְהֵסֵבּוּ פְּנֵיהֶם, אַךְ הָרֹב הִבִּיט בַּמַּחֲזֶה מִתּוֹךְ תַּאֲוָה יְתֵרָה.

אָז עָלָה עַל הַבָּמָה נָזִיר פְרַנְצִיסְקָנִי, וּלְנֹכַח הַגּוּפָה הַמִּתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָהּ דָּרַשׁ בְּהִתְרַגְּשׁוּת יְתֵרָה דְרָשָׁה נִלְהֶבֶת עַל יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי וְתוֹרַת־הָאַהֲבָה שֶׁלּוֹ וַיְמוֹגֵג אֶת כָּל הַקָּהָל בִּדְמָעוֹת.

י

וּבְבֵית מְנַשֶּׁה, אֲבִי יוֹסֵף, רַבָּה הַשִּׂמְחָה. נִשְׂכְּרוּ מְנַגְּנִים כְּדֵי לָחֹג אֶת מוֹת הַכּוֹפֵר, כַּנָּהוּג עַל פִּי הַמָּסֹרָה. הַנֶּאֱסָפִים יָצְאוּ בִּמְחוֹלוֹת וְרִקּוּדִים, גְּבָרִים לְחוּד וְנָשִׁים לְחוּד. מְנַשֶּׁה הִגִּישׁ לְאוֹרְחָיו פֵּרוֹת וְיַיִן מִתּוֹךְ רְצִינוּת, אַךְ הָאֵם הַזְּקֵנָה רָקְדָה כִּמְטֹרֶפֶת, וְכָל אֲבָרֶיהָ כִּמְעַט חָשְׁבוּ לְהִתְפּוֹרֵר מִצְּחוֹק מַבְעִית, פִּרְאִי.

מִרְיָם נִמְלְטָה מִן הַבַּיִת כְּדֵי לְהִנָּצֵל מִצְּחוֹק זֶה. הִיא יָצְאָה אֶת שַׁעֲרֵי הַגֶּטוֹ וּמָצְאָה אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁם נֶעֶרְמוּ לַעֲרֵמָה שְׁיָרֵי־גוּפָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת. מִתַּחַת לְגַל אֲבָנִים אֲשֶׁר יִדּוּ בָּהּ יְהוּדִים אֲדוּקִים, כַּאֲשֶׁר תְּצַוֶּה הַתּוֹרָה, שָׁם מָצָא אֶת קִבְרוֹ. בְּכִי גָּדוֹל עָלָה בִּגְרוֹן מִרְיָם. עֵינֶיהָ נִסְתַּמְּאוּ מֵרֹב דְּמָעוֹת. אַךְ לֹא עָבַר זְמַן רַב וְהִיא חָשָׁה בְּעוֹד דְּמוּת אַחַת, שֶׁעָמְדָה לְיָדָהּ כְּפוּפָה כְּמוֹתָהּ – דְּמוּת אִשָּׁה אֲצִילִית. בְּלִי לְהַבִּיט בָּהּ כִּמְעַט יָדְעָה, כִּי הֶלֶנָה דֵי־פְרַנְקוֹ הִיא זוֹ.

– גַּם אֲנִי אֲהַבְתִּיו, סִנְיוֹרָה דֵה־פְרַנְקוֹ – אָמְרָה לָהּ בְּפַשְׁטוּת. – הַאִם מִרְיָם שְׁמֵךְ? אָכֵן, הוּא סִפֵּר לִי עָלַיִךְ – קוֹלָהּ הַצָּלוּל שֶׁל הֶלֶנָה הָיָה נָמוּךְ וְרוֹעֵד.

– כֵּן, סִנְיוֹרָה.

דִּמְעוֹת הֶלֶנָה זָלְגוּ בְּאֵין מַעְצוֹר. – אוֹיָה! אוֹיָה! בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת! הוּא הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר, מְאֻשָּׁר אִתִּי יַחַד, מְאֻשָּׁר בְּאַהֲבַת אָדָם מְלֵאָה, בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, בִּיפִי הָעוֹלָם הַנָּאֶה הַזֶּה, בְּחֶדְוַת הָאֳמָנוּת, בְּנֹעַם הַזִּמְרָה!…

– לֹא, לֹא, סִנְיוֹרָה. יְהוּדִי הָיָה. הוּא צָרִיךְ הָיָה לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר אִתִּי יַחַד; מְאֻשָּׁר בְּאוֹר הַתּוֹרָה, בְּחַיֵּי מִשְׁפָּחָה שְׁלֵוִים, חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תְּפִלָּה וְלִמּוּד, חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם צְדָקָה וְחֶמְלָה וְכָל שְׁאָר הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת. אָנֹכִי הָיִיתִי מַדְלִיקָה נֵרוֹת שֶׁל שַׁבָּת לְמַעֲנוֹ, וְהָיִיתִי מוֹשִׁיבָה אֶת בָּנֵינוּ עַל בִּרְכָּיו לְמַעַן יַאֲצִיל בִּרְכָתוֹ עֲלֵיהֶם… אוֹיָה! אוֹיָה! בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת!…

– לֹא זוֹ וְאַף לֹא זוֹ! אַף אַחַת מִשְּׁתֵּי הָאֱמוּנוֹת לֹא לוֹ הָיוּ, מִרְיָם. נַשְׁקִינִי נָא וְנִמְצָא נֶחָמָתֵנוּ אִשָּׁה בְּחֵיק רְעוּתָהּ. שִׂפְתוֹתֵיהֶן נָשְׁקוּ וְדִמְעוֹתֵיהֶן נִתְעַרְבְּבוּ יַחַד. – מֵעַתָּה אֲחָיוֹת הִנֵּנוּ, מִרְיָם!

– אֲחָיוֹת – בָּכְתָה מִרְיָם. הֵן חִבְּקוּ זוֹ לָזוֹ: נֶפֶשׁ הָרוֹמָאִית הָאֲצִילִית וְלֵב הַיְּהוּדִיָּה הַחַם נִשְׁתַּלְּבוּ עַל קִבְרוֹ שֶׁל נוֹצְרִי.

פִּתְאֹם נִשְׁמְעוּ צְלִילֵי פַּעֲמוֹנִים בָּעִיר. מִרְיָם נִזְדַּעְזְעָה וְחִלְּצָה עַצְמָהּ מִבֵּין זְרוֹעוֹת הֶלֶנָה.

– עָלַי לָלֶכֶת – אָמְרָה.

– רַק תְּפִלַּת הָעֶרֶב הִיא – אָמְרָה הֶלֶנָה. – וַהֲרֵי לֹא לָךְ תְּפִלָּה זוֹ.

מִרְיָם נָגְעָה בְּאוֹת־הַקָּלוֹן שֶׁעַל רֹאשָׁהּ. – אַךְ הֵן הַשְּׁעָרִים יִסָּגְרוּ, אֲחוֹתִי. – אוֹיָה, שָׁכַחְתִּי! וְלִי נִדְמָה כִּי מֵעַתָּה נוּכַל לִהְיוֹת יַחַד לָעַד. הִנְנִי וַאֲלַוֵּךְ עַד לַמָּקוֹם אֲשֶׁר אוּכַל לָלֶכֶת עִמָּךְ שָׁמָּה.

הֵן נֶחְפְּזוּ מִמְּקוֹם הַקֶּבֶר הַבּוֹדֵד, הָאַחַת אֲחוּזָה בְּיַד רְעוּתָהּ. הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה, וּבְהַגִּיעָן לַגֶּטוֹ כִּמְעַט שֶׁהֶחְשִׁיךְ. מִרְיָם הִסְפִּיקָה לָבוֹא בַּשַּׁעַר אֲשֶׁר נִסְגַּר בְּקוֹל נְקִישָׁה אַכְזָרִיָּה־קָשָׁה וְהִפְרִיד בֵּינֵיהֶן לְמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה הָאָרֹךְ וְהַמְמֻשָּׁךְ.

חֵלֶק רִאשׁוֹן: גַּבְרִיאֵל דָּא קוֹסְטָא

א

גַּבְרִיאֵל דָּא קוֹסְטָא רָכַב עַל סוּסוֹ בְּנַחַת, וְהִשְׁתַּדֵּל לִשְׁכֹּחַ אֶת יִסּוּרִי הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהִתְפַּתְּלָה בִּשְׁאֵלוֹת־רוּחַ, וְאֶת תּוֹרַת הָאֱלָהוּת. יְפֵה תֹאַר הָיָה הָעֶלֶם, עֵינָיו קוֹרְנוֹת וּשְׂעָרוֹ הַשָּׁחוֹר יוֹרֵד עַל חֲזִיַּת הַמֶּשִׁי שֶׁלָּבַשׁ. יָפָה הָיְתָה הָאָרֶץ מִסָּבִיבֹ, אַךְ לוֹ, כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ, לֹא הָיוּ שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת שֶׁל פּוֹרְטוּגַל, לַבְנוּנִית נִצָּנֵי הַשָּׁקֵד, צֶבַע הַוָּרֹד שֶׁלְּעַנְפֵי הָאֲפַרְסֵקִים, רֵיחוֹת הַפְּקָעִים הָעֲדִינִים וְשִׁירַת הַצִּפֳּרִים הָעַלִּיזָה אֶלָּא רֶקַע עַרְפִלִּי וְרוֹפֵף לִסְחַרְחֹרֶת־הַמַּחֲשָׁבוֹת.

לֹא, לֹא יֵאָמֵן כִּי בְּהִתְוַדּוֹתוֹ עַל חֲטָאָיו, כַּמְצֻוֶּה מִפִּי הַכְּנֵסִיָּה, יִזְכֶּה לִסְלִיחָה גְמוּרָה. אִם אֵין לְהִגָּאֵל אֶלָּא עַל יְדֵי חֻקִּים קְבוּעִים שׁוּב אֵין לוֹ לָאָדָם לָשֵׂאת נַפְשׁוֹ לִגְאֻלָּה שְׁלֵמָה. גּוֹרָלוֹ נֶחֱרַץ לַאֲבַדּוֹן בְּשֶׁל סְפֵקוֹתָיו הָרַבִּים. הָהּ, מַה כָּמְהָה נַפְשׁוֹ לַגּוֹאֵל לְגוֹאֵל מִן הַשְּׁאֵלוֹת אֲשֶׁר הָפְכוּ אֶת הָעַצֶּבֶת הַנֶּהְדָּרָה שֶׁבְּבֵית־הַכְּנֵסִיָּה לְמַאְפֵּלְיָה לָרוּחַ! לַעֲזָאזֵל הַיֵּשׁוּעִים הַקַּנָּאִים הָאֵלֶּה! דָּמוֹ רָתַח בְּקִרְבּוֹ בְּהַעֲלוֹתוֹ עַל לִבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם. הוּא שָׁלַח אֶת יָדוֹ לְאֶקְדָּחוֹ וְכִוְּנוֹ אֶל צִפּוֹר שֶׁעָמְדָה עַל אַחַד הָעֲנָפִים.

וּבִשְׁעַת מַעֲשֶׂה שִׁעֲשַׁע נַפְשׁוֹ בָּרַעְיוֹן, כִּי הִנֵּה יִפְגַּע בְּאִגְנַטְיוּס לִוֹיוֹלָה, רֹאשׁ הַיֵּשׁוּעִים. אַךְ הוּא לֹא מָצָא עֹז בְּנַפְשׁוֹ לִנְגֹעַ בִּיצוּר חַי לְרָעָה, וּכְהֶרֶף עַיִן כִּוֵּן חִצּוֹ לֶעָנָף וְלֹא לַצִּפּוֹר.

לָמָּה לִמְּדוֹ אָבִיו אֶת תּוֹרַת הַכְּנֵסִיָּה? אָכֵן, אֱמֶת הַדָּבָר: זוֹהִי הַדֶּרֶךְ הַיְחִידָה לְעֶלֶם בַּעַל נְכָסִים, מִבְּנֵי הַשְּׂדֵרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּמַּעֲמָד הַבֵּינוֹנִי לִזְכּוֹת בְּשִׁוְיוֹן חֶבְרָתִי בְּקֶרֶב הָאֲצִילִים. אֲבָל לָמָּה קִבֵּל עָלָיו, כְּבָר אַחֲרֵי שֶׁהִתְעוֹרְרוּ בְּלִבּוֹ הַסְּפֵקוֹת הָרִאשׁוֹנִים, מִשְׂרַת גִּזְבָּר רָאשִׁי שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִכְמָרִים? אָמְנָם לֹא הָיָה בִּיכָלְתּוֹ לַחֲזוֹת מֵרֹאשׁ כִּי רֻגְזוֹת־נְעוּרִים אֵלּוּ תִגְדֵּלְנָה וְתִכְבַּדְנָה לְאַחַר שֶׁיַּעֲמִיק חֵקֶר, מִתּוֹךְ אֲדִיקוּת נִלְהָבָה בְּיוֹתֵר. מוּזָר הַדָּבָר: כָּל אֲשֶׁר עַל סְבִיבוֹ, בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ וּבְבֵית־הַכְּנֵסִיָּה, אוֹמֵר אֱמוּנָה וְשַׁלְוָה; וְרַק רוּחוֹ מְלֵאָה רֻגְזָה פִּלְאִית וּתְסִיסָה כְּבוּשָׁה, אֲשֶׁר אֵין לְהַשְׁקִיטָהּ וּלְהַרְגִּיעָהּ.

הוּא הִרְגִּישׁ, כִּי סוּסוֹ הֵאִיט צְעָדָיו פִּתְאֹם. הוּא הֵאִיץ בּוֹ בְּדָרְבֹנוֹתָיו מִתּוֹךְ רִשְׁעוּת – אַךְ לְלֹא הוֹעִיל. רַק אָז נוֹכַח לָדַעַת, כִּי הִגִּיעַ לִשְׂפַת נַחַל.

ב

הוּא חָזַר הָעִירָה. בְּהִתְקָרְבוֹ אֶל כִּכַּר־הַשּׁוּק אֲשֶׁר בִּקְצֵה הָעִיר מָצָא, כִּי הַדֶּרֶךְ אֵינָהּ פְּתוּחָה לְפָנָיו.

אוֹתוֹ יוֹם יוֹם הַשּׁוּק הָיָה, וְכָל הַכִּכָּר הָיְתָה מְלֵאָה אִכָּרִים שֶׁבָּאוּ מִן הַסְּבִיבָה וְסוֹחֲרִים שֶׁהִצִּיעוּ סְחוֹרָתָם לִמְכִירָה. בַּמָּבוֹא לַשּׁוּק, בִּמְקוֹם שָׁם מָכְרוּ זְקֵנוֹת פְּרָחִים וּפֵרוֹת, עָצַר גַּבְרִיאֵל בְּסוּסוֹ.

“מַה טּוֹב לָהֶן לִבְרִיּוֹת פְּשׁוּטוֹת אֵלּוּ”, הִרְהֵר בְּלִבּוֹ. “כַּמָּה בְּטוּחִים הֵם בִּגְאֻלָּתָם! עֲלֵיהֶם רַק לְהַרְבּוֹת בִּתְפִלָּה וְלֹא יוֹתֵר. אוֹתוֹ דַיָּג, אֲשֶׁר עֲגִיל זָהָב גָּדוֹל לוֹ בְּאָזְנוֹ, הַפּוֹרֵשׂ מִכְמְרוֹתָיו וְשׁוֹתֶה לְשָׁכְרָה עִם חֲבֵרָיו, מְאֻשָּׁר יוֹתֵר מִמֶּנִּי, הַמְבֹרָךְ בְּהוֹן, מְקֻלָּל בִּבְדִידוּת וְרוֹאֶה אֶת חֲבֵרַי כְּעֵדֶר כְּבָשִׂים הַנִּתְעִים עַל יְדֵי זְאֵבִים כְּמָרִים”.

בַּעַל מוּם אֶחָד הִפְסִיק אֶת הִרְהוּרָיו בְּבַקָּשַׁת יְלֵל. גַּבְרִיאֵל רָעַד כֻּלּוֹ לְמַרְאֶה פְּצָעָיו, נָתַן לוֹ מַטְבֵּעַ־כֶּסֶף וְשָׁקַע שׁוּב בַּהֲזָיוֹת.

– הֲמָכַרְתְּ אֶת כָּל הַמָּרוֹר שֶׁהָיָה לָךְ? – הִגִּיעַ לְאָזְנָיו קוֹל מֻכָּר לוֹ. הוּא הֵסֵב אֶת רֹאשׁוֹ וְרָאָה

אָדָם גְּבַהּ־קוֹמָה רָכוּב עַל גַּב פֶּרֶד מְדַבֵּר לְמוֹכֶרֶת־יְרָקוֹת זְקֵנָה אַחַת. הוּא הִכִּיר בְּאִישׁ אֶת דּוֹן דְּיֶגוֹ דֵי בֵּלְשַׁאצַּר, מִי שֶׁהָיָה פְּרוֹפֶסוֹר לְחָכְמַת הַהִגָּיוֹן

בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה שֶׁל קוֹיְמְבְּרָה, אֲשֶׁר הִתְיַשֵּׁב זֶה לֹא מִכְּבָר בְּפּוֹרְטוֹ כְּרוֹפֵא.

– כֵּן, אֲדוֹנִי, עוֹד בִּשְׁעוֹת הַבֹּקֶר! –

גִּמְגְּמָה הַזְּקֵנָה. – דּוֹמֶה, שֶׁפּוֹרְטוֹ כֻּלָּהּ רְעֵבָה הַיּוֹם לְמָרוֹר. כֵּן יִקְרֶה לְעִתִּים בְּמוֹעֵד הַפַּסְחָא, אִם כִּי אֲנִי עַצְמִי אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת עֲשָׂבִים מְרִירִים אֵלֶּה.

– מוּבָן, אַךְ טוֹב הַמָּרוֹר לַדָּם – צָחַק דּוֹן דְּיֶגוֹ בִּרְאוֹתוֹ אֶת גַּבְרִיאֵל. – וּבְכֵן אֵין לָךְ עוֹד מָרוֹר, זְקֶנְתִּי הַטּוֹבָה.

הַצָּעִיר הָרָכוּב עַל סוּסוֹ חִיֵּךְ לַלָּצוֹן אֲשֶׁר חָמַד לוֹ הָרוֹפֵא.

– וְהָאוֹכְלִים פִּקְחִים הֵם – אָמַר.

– אֵין פִּקְחִים זוּלָתָם בְּכָל פּוֹרְטוּגַל כֻּלָּהּ – עָנָה דוֹן דְיֶגוֹ הַפַּעַם בְּרוֹמִית – וְאֵין כְּדָמָם טוֹב, דָּא קוֹסְטָא – הוֹסִיף בִּקְרִיצַת עַיִן. אַךְ הַפַּעַם לֹא הֵבִין גַּבְרִיאֵל אֶת כַּוָּנַת דְּבָרָיו.

– וְאֵין כְּדָמָם טוֹב? – חָזַר עַל דְּבָרָיו. – אִם כֵּן דַּעְתְּךָ כְּדַעַת הַטְּרַפִּיסְטִים הָרוֹאִים בַּבָּשָׂר אֶת הַחֵטְא הַגָּדוֹל?

עַל פְּנֵי הָרוֹפֵא חָלְפָה אֲרֶשֶׁת מְשֻׁנָּה.

– בְּמִקְצָת – עָנָה. – בָּשָׂר דַּרְכּוֹ לְהַכְנִיס רֻגְזָה בַּדָּם. עַל כֵּן גָּזְרָה הַכְּנֵסִיָּה הַקְּדוֹשָׁה עַל הַצּוֹם הַגָּדוֹל. אֵין הַכְּנֵסִיָּה רוֹצָה בְּטוֹבָתֵנוּ, בְּטוֹבַת הָרוֹפְאִים. שָׁלוֹם וּבְרָכָה! – הוּא נוֹפֵף לָרוֹכֵב הַצָּעִיר בִּרְכַּת פְּרִידָה מִתּוֹךְ צְחוֹק וְהִתְרַחֵק עַל פִּרְדּוֹ.

גַּבְרִיאֵל הִמְשִׁיךְ דַּרְכּוֹ בָּרְחוֹבוֹת הַמְשֻׁפָּעִים, וְכַעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה חָזַר עַל דִּבְרֵי הַשִּׂיחָה בְּאָזְנֵי אַחַד הַנְּזִירִים שֶׁבְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ לִכְמָרִים.

ג

כַּעֲבֹר שָׁבוּעַ שָׁמַע גַּבְרִיאֵל, כִּי דוֹן דְּיֶגוֹ דֵי בֵּלְשַׁאצַּר נֶאֱסַר מִטַּעַם הָאִינְקְבִיזִיצְיָה עַל עֲווֹן הַיַּהֲדוּת שֶׁנִּמְצָא בּוֹ. יְדִיעָה זוֹ זִעַזְעַתּוּ. הוּא נִזְכַּר עַתָּה כִּי שְׁלשִׁים וְאַרְבַּע הֵן הַדְּרָכִים אֲשֶׁר בָּהֶן יִמְצְאוּ כַּלְבֵי־דָם אֵלֶּה אֶת הַיְּהוּדִי־בַסֵּתֶר, וְאַחַת הַדְּרָכִים הִיא: “אִם יָחֹג אֶת הַפֶּסַח בַּאֲכִילַת מָרוֹר וְחַזֶּרֶת”. לְתִמְהוֹנוֹ הָרַב נִתְעוֹרֵר בְּלִבּוֹ רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה חֲשָׁאִית לִיהוּדִי זֶה.

פִּתְאֹם נִזְכַּר, כִּי יֵשׁ עַם שָׁלֵם אֲשֶׁר לֹא קִבֵּל כְּלָל אֶת הַתּוֹרָה הַנּוֹצְרִית. וְעַם זֶה – הָיָה פַּעַם עַמּוֹ!

אוֹתוֹ יוֹם, בּוֹ אָזַל הַמָּרוֹר בַּשּׁוּק, עֶרֶב פֶּסַח הָיָה כַּנִּרְאֶה. עַתָּה הֵבִין פִּתְאֹם, כִּי הַיַּהֲדוּת עֲדַיִן קַיֶּמֶת בְּפוֹרְטוּגַל, קַיֶּמֶת בַּסֵּתֶר עַל אַף הַנְּגִישׂוֹת, הַלַּחַץ וְהַגֵּרוּשׁ. אוֹתוֹ רוֹפֵא לֹא נָהַג בּוֹ זְהִירוּת, כִּי חֲשָׁבוֹ לִיהוּדִי. דְּבָרָיו עַל הַדָּם הַטּוֹב רַק עַתָּה נִתְחַוְּרוּ לוֹ. “אֵל אֱלֹהִים”! חָשַׁב דָּא קוֹסְטָא בְּלִבּוֹ.

“הַדְּבָרִים שֶׁסִּפַּרְתִּי לַחֲבֵרִי הַנָּזִיר הֵם הֵם שֶׁהֵבִיאוּ לִידֵי מַאֲסָרוֹ שֶׁל דּוֹן דְּיֶגוֹ! אַךְ לֹא, הֵן אֵין בָּהֶם כְּדֵי לְהַרְשִׁיעַ, וְהֵם נִשְׁמָעִים לְכָאן וּלְכָאן”. הוּא הִסִּיח דַּעְתּוֹ מִן הַחֲשָׁשׁוֹת הַמְצַעֲרִים וּמִהֵר לִסְגֹר בַּעֲדוֹ אֶת דֶּלֶת חֲדַר־עֲבוֹדָתוֹ.

בִּבְדִידוּת חָדְרוֹ הֵחֵלּוּ סְפֵקוֹתָיו לְעַנּוֹתוֹ שׁוּב. לְבַסּוֹף נִצְנְצָה מַחֲשָׁבָה בְּמֹחוֹ, קָם, הוֹצִיא מִתּוֹךְ אֲרוֹן סְפָרָיו אֶת סֵפֶר הַתְּנָ"ךְ, אֲשֶׁר הִזְנִיחַ עַל פִּי מִצְוַת הַכְּנֵסִיָּה, וְהֵחֵל לִקְרֹא בּוֹ בְּעִיּוּן.

“בְּרִית יְשָׁנָה זוֹ סֵפֶר הָאֱמֶת הִיא”, הִרְהֵר, “שֶׁהֲרֵי הִיא מְכֻבֶּדֶת בְּעֵינֵי שְׁתֵּי הָאֱמוּנוֹת הַחוֹלְקוֹת בִּשְׁאֵלַת קְדֻשָּׁתָהּ שֶׁל הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה”. הוּא פָּתַח בִּישַׁעְיָהוּ פֶּרֶק נ"ג, וּבְקָרְאוֹ בְּעִיּוּן נוֹכַח מִיָּד לָדַעַת, כִּי הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים בּוֹ אֵינָם מְכֻוָּנִים דַּוְקָא לַמָּשִׁיחַ הַנּוֹצְרִי, כְּפִי שֶׁלִּמְּדוּהוּ, אֶלָּא אֶפְשָׁר לְגַלּוֹת בָּהֶם מוּבָן אַחֵר לְגַמְרֵי. עַד שָׁעָה מְאֻחֶרֶת אַחַר חֲצוֹת הַלַּיִל קָרָא בְּדִבְרֵי הַנְּבִיאִים, לֶחְיוֹ מַסְמִיקָה וְעֵינוֹ נוֹצֶצֶת, כְּשִׁכּוֹר מִיַּיִן. אֲמִתּוֹת נִשְׂגָּבוֹת כָּאֵלּוּ! שְׁאִיפוֹת נַעֲלוֹת כָּאֵלּוּ לְשָׁלוֹם וָצֶדֶק!

הוּא רָעַד לִקְרִיאַת עָמוֹס: “הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמַע. וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן” וְלִשְׁאֵלַת מִיכָה: “וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלהֶיךָ”. אָכֵן, צֶדֶק וְרַחֲמִים וּצְנִיעוּת – וְלֹא תְפִלָּה, עִנּוּיִים וְסִגּוּפִים. הוּא הִתְמוֹגֵג בִּדְמָעוֹת וְהוֹסִיף לִקְרֹא.

הוּא פָּתַח בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה, בַּמִּצְווֹת עַל הֶעָנִי, הַגֵּר, הַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה: “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, “וִהְיִיתֶם לִי לְגוֹי קָדוֹשׁ” וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלֶּה.

לָמָּה נִפְרְדוּ אֲבוֹת אֲבוֹתָיו מֵעַל אֻמָּה גְדוֹלָה זוֹ, אֲשֶׁר אֱמוּנָתָהּ הָיְתָה לְפָנִים כֹּה נִשְׂגָבָה וְכֹה פְּשׁוּטָה? כֵּן, הֵם עָשׂוּ זֹאת מִתּוֹךְ שֶׁעָמְדוּ כַּנִּרְאֶה בִּפְנֵי בְּרֵרָה בֵּין גָּלוּת וּבֵין הֲמָרַת דָּת. הוּא הִתְחִיל לְפַשְׁפֵּשׁ בְּאִצְטַבּוֹת־סְפָרָיו כְּדֵי לִמְצֹא סֵפֶר דִּבְרֵי יְמֵי טוֹרְקְבֵימַדוֹ. רַק דְּבָרִים מוּעָטִים סֻפְּרוּ בּוֹ, אַךְ הָיָה זֶה מוּעָט הַמַּחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה: רָעָב, מַגֵּפָה, גֶּזֶל, טֶבַח, אֹנֶס. וְכָל זֶה לָמָּה? בְּשֶׁל שְׁאִיפָה עַקְשָׁנִית שֶׁל מֶלֶךְ פּוֹרְטוּגַל לָבוֹא בִּבְרִית הַנִּשּׂוּאִין עִם בַּת מֶלֶךְ סְפָרַד וְלִמְלֹךְ עַל סְפָרַד.

אָכֵן, אֲבוֹת־אֲבוֹתָיו לֹא קִבְּלוּ אֶת הַנַּצְרוּת מֵאֹנֶס. הֵם נִצְטָרְפוּ לַכְּנֵסִיָּה עוֹד לִפְנֵי גֵרוּשׁ הַיְּהוּדִים, וְאָבִיו הָיָה נוֹצְרִי אָדוּק לְלֹא כָּל סָפֵק. תּוֹדָה לָאֵל! אִישׁ מִמִּשְׁפַּחַת דָּא קוֹסְטָא לֹא הָיָה מוּג־לֵב! וְגַם הוּא, גַּבְרִיאֵל, אֵינֶנּוּ מוּג־לֵב.

ד

בַּבֹּקֶר פָּגָה קְצָת הִתְלַהֲבוּתוֹ. “מִנַּיִן בָּאָה לוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לְמֹשֶׁה?” הִבְרִיק רַעְיוֹן בְּמֹחוֹ בְּרֶגַע שֶׁפָּקַח אֶת עֵינָיו. הוּא פָּתַח לִרְוָחָה אֶת חַלּוֹן חֲדַר־מִשְׁכָּבוֹ וְהִסְתַּכֵּל בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר הַיּוֹרְדִים בְּמִדְרוֹן הָהָר עַד לַנָּהָר. הַאִם בֶּאֱמֶת נִתְגַּלָּה הָאֱלֹהִים בְּהַר סִינַי? אוּלָם בִּמְהֵרָה הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִסָּפֵק חָדָשׁ זֶה.

שׁוּב נִתְעוֹרֵר בּוֹ הַחֲשָׁשׁ כִּי דִבְרֵי פִּטְפּוּטוֹ עַל דּוֹן דְּיֶגוֹ הֵם שֶׁהֵמִיטוּ אֶת הָאָסוֹן עַל הָרוֹפֵא הַזָּקֵן וְהָעַלִּיז. לְבַסּוֹף הֶחְלִיט לְבַקֵּר אֵצֶל מַזְכִּיר הָאִינְקְבִיזִיצְיָה בְּלִשְׁכָּתוֹ בְּמִנְזַר הַדּוֹמִינִיקָנִים. הַמַּזְכִּיר שִׁפְשֵׁף יָדָיו לְמַרְאֵהוּ וְאָמַר:

– הָהּ! וּמָה הַשּׁוּעָלִים הַחֲדָשִׁים אֲשֶׁר צַדְתָּ בְּחוּשׁ הָרֵיחַ הַטּוֹב אֲשֶׁר לְךָ?

– אַף לֹא שׁוּעָל אֶחָד – עָנָה, רוֹעֵד כֻּלּוֹ. – רוֹצֶה אֲנִי לָדַעַת, אִם אֲנִי הוּא הָאָשֵׁם בְּמַאֲסָרוֹ שֶׁל דּוֹן דְּיֶגוֹ.

– אָשֵׁם? – הִבִּיט בּוֹ הַמַּזְכִּיר בְּמַבָּט תִּמָּהוֹן – לְהֵפֶךְ, לִתְהִלָּה אַתָּה רָאוּי עַל כָּךְ. – לֹא. – עָנָה גַבְרִיאֵל. – יִתָּכֵן כִּי טָעִיתִי בִּדְבָרָיו. אֵין זֶה נִמּוּק מַסְפִּיק כְּדֵי לֶאֱסֹר אָדָם. מֻבְטָחְנִי, כִּי מְצָאתֶם נִמּוּקִים נוֹסָפִים.

– כֵּן, אַתָּה רַק פָּתַחְתָּ אֶת הַדֶּרֶךְ. אֲנַחְנוּ אַף לֹא הִטְרַחְנוּךָ לְהוֹפִיעַ בִּפְנֵי חֶבֶר הַדַּיָּנִים.

– וְהוּא בֶּאֱמֶת יְהוּדִי?

– עִבְרִי בֶּן עִבְרִים, בְּקַשְׁיוּת עָרְפּוֹ. אַךְ

הַדָּבָר טֶרֶם הוּכַח בִּשְׁלֵמוּתוֹ; עָרוּם הוּא שׁוּעָל זֶה. שָׁלשׁ הַחֲקִירוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת כְּבָר עָבְרוּ עָלָיו, וְאֵין הוּא רוֹצֶה לְהוֹדוֹת בְּשׁוּם פָּנִים. הַבֹּקֶר נְנַסֶּה דְּרָכִים אֲחֵרוֹת.

– עִנּוּיִים? – קָרָא גַבְרִיאֵל וְהוּא מַחֲוִיר כֻּלּוֹ. הַמַּזְכִּיר הֵנִיעַ רֹאשׁוֹ לְחִיּוּב.

– וְאִם חַף הוּא מִפֶּשַׁע?

– אֵין לַחֲשׁשׁ. הוּא יִתְוַדֶּה עִם רֶגֶשׁ־הַכְּאֵב הָרִאשׁוֹן. אָנָּא הַסַּח דַּעְתְּךָ מִזֶּה וְאַל תִּדְאַג! הַאִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת לָבֶטַח, אִם עָשִׂיתָ דָּבָר לְשֵׁם שָׁמַיִם? תִּשְׁמַע אֶת וִדּוּיוֹ, וְזֶה יִהְיֶה שְׂכָרְךָ עַל קִנְאָתְךָ לְדָתְךָ.

– הוּא יַחְשֹׁב כִּי בָּאתִי לְחֶזְיוֹן־שַׁעֲשׁוּעִים.

– הֲרֵי לְךָ מַסֵּכָה.

גַּבְרִיאֵל לָקַח אֶת הַמַּסֵּכָה בְּהִסּוּס, וְכַעֲבֹר חֲצִי שָׁעָה נִמְצָא יַחַד עִם מַזְכִּיר הָאִינְקְבִיזִיצְיָה, שׁוֹפְטָהּ, רוֹפְאָהּ וְעוֹד אָדָם אֶחָד לָבוּשׁ מַסֵּכָה בְּכוּךְ אֶחָד מִתַּחַת לָאֲדָמָה, הַמּוּאָר בִּמְנוֹרוֹת אֲחָדוֹת. מִצַּד אֶחָד הָיוּ דְלָתוֹת כְּבֵדוֹת וּמוּצָקוֹת שֶׁל תָּאִים חַסְרֵי־אֲוִיר, וַעֲלֵיהֶן מַנְעוּלִים מָחֳלָדִים; וּמִצַּד שֵׁנִי, הָיוּ קְבוּעוֹת בַּקִּיר טַבְּעוֹת בַּרְזֶל בִּנְקֻדּוֹת־גֹּבַהּ שׁוֹנוֹת. בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר עָמַד שֻׁלְחָן־כְּתִיבָה קָטָן אֲשֶׁר לְפָנָיו יָשַׁב הַשּׁוֹפֵט.

הַמַּזְכִּיר פָּתַח דֶּלֶת תָּא אֶחָד. עֵינוֹ שֶׁל גַּבְרִיאֵל הִבְחִינָה בִּדְמוּתוֹ שֶׁל הָרוֹפֵא הָעֲנָק, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהִתְכּוֹפֵף וּלְהִצְטוֹפֵף בְּתוֹךְ הַתָּא הַצַּר.

– עֲמֹד, דּוֹן אַבְרָהָם דֵּי בֵּלְשַׁאצַּר! – אָמַר הַשּׁוֹפֵט, בְּקָרְאוֹ מֵעַל גִּלָּיוֹן.

הָרוֹפֵא אַךְ מִצְמֵץ בְּעֵינָיו מֵחֲמַת הָאוֹר הָרַב, אַךְ לֹא זָז.

– דּוֹן דְּיֶגוֹ שְׁמִי – אָמַר.

– שֵׁם הַטְּבִילָה שֶׁלְּךָ אֵינוֹ חָשׁוּב בְּעֵינֵינוּ כְּלָל כְּשֵׁם שֶׁאֵין הוּא חָשׁוּב בְּעֵינֶיךָ אַתָּה. וְאוּלַי הָיָה עָלַי לֵאמֹר דּוֹן יִצְחָק. עֲמֹד!

הָרוֹפֵא יִשֵּׁר קוֹמָתוֹ וְהוּא סַר וְזָעֵף. – כָּךְ נוֹהֲגִים עִם בֵּן נֶאֱמָן לַכְּנֵסִיָּה הַקְּדוֹשָׁה אֲשֶׁר עָבַד אֶת שַׁלִּיט הָאֱמוּנָה בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה! – רָטַן – מִי הוּא זֶה שֶׁמָּצָא בִּי דֹפִי שֶׁל יַהֲדוּת? הָבִיאוּ לְפָנַי אֶת הַנָּבָל!

– נֶגֶד חֻקֵּינוּ הוּא – עָנָה הַמַּזְכִּיר.

– הַשְׁמִיעוּנִי אֶת הַהַאֲשָׁמוֹת אַחַת אַחַת. קִרְאוּ לְפָנַי אֶת הַפְּרָטִים. – בַּחֲדַר הַחֲקִירָה. תֵּכֶף וּמִיָּד.

– הִתְוַדֵּה! הִתְוַדֵּה! – קָרָא אֵלָיו הַשּׁוֹפֵט בַּחֲמַת זַעַם. – וִדּוּי צֹרֶךְ חֵטְא הוּא. חַף אֲנִי מִפֶּשַׁע, חוּץ מִמַּה שֶׁסִּפַּרְתִּי לִפְנֵי הַכֹּמֶר. אַךְ אֲנִי יוֹדֵעַ, מִי הִלְשִׁין עָלַי. גַּבְרִיאֵל דָּא קוֹסְטָא הוּא, צָעִיר רְצִינִי, שֶׁאֵינֶנּוּ מֵבִין דִּבְרֵי בְּדִיחָה, אֲשֶׁר לֹא הֵבִין כִּי אֲנִי אַךְ לִגְלַגְתִּי לַמּוֹכֶרֶת הַהִיא עַל שֶׁמָּכְרָה אֶת כָּל סְחוֹרָתָהּ לְאוֹתָם הַכּוֹפְרִים הַמַּסְרִיחִים. יְהוּדִי אֲנִי כְּדָא קוֹסְטָא מַמָּשׁ! – בּוֹ בָּרֶגַע יָדַע גַּבְרִיאֵל, כִּי שְׁנֵיהֶם

יְהוּדִים אַחִים הֵם, הוּא וְהָאָסִיר.

– צָבוּעַ שֶׁכְּמוֹתְךָ! – קָרָא שֶׁלֹּא מֵרָצוֹן.

– הָהּ! – קָרָא הַמַּזְכִּיר וְנִיצוֹץ נִצָּחוֹן בְּעֵינוֹ.

– אֵין תּוֹעֶלֶת בְּהַכְחָשׁוֹתֶיךָ – אָמַר הַשּׁוֹפֵט. – רַק עִנּוּיֵּי גוּף תָּבִיא בְּכָךְ עַל עַצְמְךָ.

– לְעַנּוֹת אָדָם חַף מִפֶּשַׁע! אָיֹם הוּא! – הִשְׁמִיעַ הָרוֹפֵא מְחָאָתוֹ. – כָּל יוֹדֵעַ חֹק יֹאמַר לְךָ, כִּי חוֹבַת הַהוֹכָחָה מֻטֶּלֶת עַל הַמַּרְשִׁיעַ.

– הַס! הַס! לֹא אוּנִיבֶרְסִיטָה כָּאן. הַתַּלְיָן, לַעֲבוֹדָתְךָ! לְבוּשׁ הַמַּסֵּכָה הַשֵּׁנִי תָּפַס בָּרוֹפֵא וְהִפְשִׁיטוֹ עָרֹם.

– הִתְוַדֵּה! – הִתְרָה בּוֹ הַשּׁוֹפֵט.

– לוּ הִתְוַדֵּיתִי כִּי יְהוּדִי אֲנִי, הָיִיתִי מֵטִיל

רְבָב כָּפוּל בְּנוֹצְרִיּוּתִי, שֶׁהֲרֵי גַּם הָיִיתִי דוֹבֵר שֶׁקֶר.

– הֶרֶף מִפִּלְפּוּלֶיךָ. אִם תֵּצֵא נַפְשְׁךָ בְּעִנּוּיִים אֵלֶּה, לֹא הַכְּנֵסִיָּה אַחְרָאִית לְמוֹתְךָ אֶלָּא עַקְשָׁנוּתְךָ אַתָּה.

– יִקֹּם יֵשׁוּ אֶת נִקְמַת מְקַדְּשֵׁי שְׁמוֹ – אָמַר דּוֹן דְּיֶגוֹ, וּפָנָיו הָיוּ מְלֵאִים אֲצִילוּת רַבָּה כָּל כָּךְ, שֶׁגַּבְרִיאֵל הִתְחִיל חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא, אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל, הִטְעָהוּ הָרֶגֶשׁ.

הַשּׁוֹפֵט נָתַן אוֹת מִתּוֹךְ קֹצֶר־רוּחַ וּבַעַל הַמַּסֵּכָה קָשַׁר אֶת יְדֵי הַקָּרְבָּן וְרַגְלָיו בְּחֶבֶל עָבֶה, כָּרַך אֶת הַחֶבֶל עַל חָזֵהוּ, הוֹשִׁיב אֶת הַגּוּף הֶעָרֹם וְהַכָּפוּף עַל שְׁרַפְרָף וְאֶת שְׁנֵי קְצוֹת הַחֶבֶל הִשְׁחִיל בִּשְׁתַּיִם מִן הַטַּבָּעוֹת הַקְּבוּעוֹת בַּכֹּתֶל. אַחַר בָּעֵט בַּשְּׁרַפְרָף, וְהָרוֹפֵא נִשְׁאַר תָּלוּי בָּאֲוִיר וְהַחֲבָלִים חָתְכוּ וְחָדְרוּ לְתוֹךְ בְּשָׂרוֹ.

– הִתְוַדֵּה! – קָרָא הַשּׁוֹפֵט.

אַךְ דּוֹן דְּיֶגוֹ שׁוֹתֵק. הַתַּלְיָן הִדֵּק אֶת הַחֲבָלִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַד כִּי קָלַח הַדָּם מִתַּחַת לְצִפָּרְנֵי הַקָּרְבָּן.

– הָהּ, מִרְיָם הַקְּדוֹשָׁה! – נֶאֱנַק הָרוֹפֵא סוֹף סוֹף.

– אֵלֶּה אַךְ רֵאשִׁית עִנּוּיֶיךָ, אִם מְמָאֵן אַתָּה לְהוֹדוֹת – אָמַר הַשּׁוֹפֵט. – הַדֵּק הֵיטֵב!

– לֹא – מִחָה רוֹפֵא הָאִינְקְבִיזִיצְיָה. – עוֹד מְשִׁיכָה אַחַת וּפָרְחָה נִשְׁמָתוֹ.

עוֹד הִדּוּק אֶחָד וְגַבְרִיאֵל דָּא קוֹסְטָא הָיָה מִתְעַלֵּף. מִתַּחַת לַמַּסֵּכָה הָיוּ פָּנָיו חִוְרִים כִּפְנֵי מֵת. רֶגֶשׁ בְּחִילָה תְקָפוֹ וְכָל עַצְמוֹתָיו כָּאֲבוּ – כְּאִלּוּ חָתְכוּ הַחֲבָלִים בִּבְשָׂרוֹ הוּא. לִבּוֹ הִתְקוֹמֵם נֶגֶד הַמְעַנִּים וְהוּא הֶעֱרִיץ אֶת אֹמֶץ לִבּוֹ שֶׁל דּוֹן דְּיֶגוֹ. כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָרוֹפֵא טִפֵּל בַּקָּרְבָּן כְּדֵי לְהַתְקִינוֹ לְעִנּוּיִים חֲדָשִׁים, רָאָה לְפָנָיו גַּבְרִיאֵל דָּא קוֹסְטָא תְּמוּנָה מַחֲרִידָה שֶׁל אֲסוֹן עַם יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ – תְּמוּנָה נִשְׂגָּבָה וְנִתְעָבָה כְּאַחַת!

ה

כַּעֲבֹר שָׁבוּעַ נוֹדַע לְגַבְרִיאֵל כִּי דוֹן דְּיֶגוֹ יָצַא זַכַּאי בַּדִּין, אַשְׁמַת הַיַּהֲדוּת הוּסְרָה מִמֶּנּוּ וְהוּא שֻׁחְרַר. מִתּוֹךְ דְּחִיפָה פְּנִימִית הָלַךְ גַּבְרִיאֵל לִרְאוֹת אֶת הַמְעֻנֶּה. רַק בְּקֹשִׁי נִתְּנָה לוֹ הָרְשׁוּת לָבוֹא אֶל הַחֶדֶר בּוֹ שָׁכַב הַזָּקֵן בְּמִטָּתוֹ, מֻקָּף כִּרְכֵי־סְפָרִים גְּדוֹלִים, וּדְמוּת יֵשׁוּ לִמְרַאֲשׁוֹתָיו.

– סְלַח נָא עַל בִּקּוּרִי – אָמַר גַּבְרִיאֵל. – רְצוֹנִי לָדַעַת מַה שְׁלוֹמְךָ אַחֲרֵי שֶׁכַּלְבֵי שְׁאוֹל אֵלֶּה הִכּוּךָ וּפְצָעוּךָ.

דּוֹן דְּיֶגוֹ הֵעִיף בּוֹ מַבַּט תִּמָּהוֹן וְחֶשֶׁד כְּאֶחָד.

– אָכֵן, כְּלָבִים אֵלֶּה לֹא הֵיטִיבוּ לְהָרִיחַ הַפַּעַם; אוּלָם לֹא כַּלְבֵי שְׁאוֹל הֵם אֶלָּא כַּלְבֵי מַעְלָה – עָנָה. – אִם אֲנִי עֻנֵּיתִי שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק, הֵן מִדֶּרֶךְ הַנּוֹצְרִי לִסְבֹּל וְלִסְלֹחַ.

– אִם כֵּן הוּא, סְלַח לִי! – אָמַר גַּבְרִיאֵל – כִּי אֲנִי הוּא אֲשֶׁר הֲסִבּוֹתִי לְךָ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה רָעָה אֶת כָּל יִסּוּרֶיךָ. מַעְדִּיף הָיִיתִי לַעֲקֹר אֶת לְשׁוֹנִי בִּמְקוֹם לְהָסֵב רָעָה לִיהוּדִי־אָח.

– לֹא יְהוּדִי אָנֹכִי – קָרָא הָרוֹפֵא בְּחֵמָה.

– אַךְ לָמָּה תְכַחֵד אֶת הַדָּבָר מִמֶּנִּי, אִם אֲנִי אוֹמֵר לְךָ כִּי גַם אֲנִי יְהוּדִי הִנֵּנִי?

– אַךְ לַשָּׁוְא פְּרוּשָׂה הַמַּלְכֹּדֶת – אָמַר דּוֹן דְּיֶגוֹ בְּכַעַס. – הֵן כָּמוֹךָ כָּמוֹנִי נוֹצְרִי טוֹב אַתָּה. אָכֵן, יְהוּדִי אֲשֶׁר לֹא יָדַע דָּבָר עַל מָרוֹר! לֹא אֶלָּכֵד בַּפַּח אֲשֶׁר אַתָּה טוֹמֵן לִי.

– אָכֵן צָדַקְתָּ. אֵין אֲנִי יְהוּדִי אַף לֹא נוֹצְרִי

– אָמַר הַצָּעִיר בְּעֶצֶב. – גָּדַלְתִּי כְּנוֹצְרִי, אַךְ נַפְשִׁי נִטְרֶפֶת בִּסְפֵקוֹת וּשְׁאֵלוֹת. רְאֵה, אֶת חַיַּי אֲנִי מַפְקִיד בְּיָדְךָ.

אַךְ דּוֹן דְּיֶגוֹ עָמַד בְּעַקְשָׁנוּתוֹ זְמַן רַב, אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁגַּבְרִיאֵל הוֹדָה לְפָנָיו בְּגִלּוּי־לֵב כִּי הוּא הוּא בַּעַל הַמַּסֵּכָה שֶׁקָּרָא “צָבוּעַ!” בַּחֲדַר הָעִנּוּיִים. לְבַסּוֹף יָרַד מֵעַל מִטָּתוֹ, נִגַּשׁ לַדֶּלֶת, כְּשֶׁהוּא צוֹלֵעַ, לִרְאוֹת אִם לֹא הֶעֱמִיד הַצָּעִיר אוֹרְבִים מֵאֲחוֹרֶיהָ. בְּחָזְרוֹ לְמִטָּתוֹ אָמַר: – אֲנִי רַק מִתְחַפֵּשׂ כְּדֵי לְהוֹצִיא מִלִּים מִפִּיךָ. – וְאָז קָרַץ בְּעֵינוֹ, הֵסִיר אֶת צֶלֶם יֵשׁוּ מֵעַל מִטָּתוֹ וֶהֱטִילוֹ לְתוֹךְ מְגֵרָה, מִלֵּא שְׁתֵּי כּוֹסוֹת־יַיִן וְקָרָא חֲגִיגִית: – מְהוּמָה וּמְבוּכָה לַכְּנֵסִיָּה הַקְּדוֹשָׁה!

מַשָּׂא כָּבֵד הוּרַם מֵעַל חָזֵהוּ שֶׁל הַצָּעִיר. הוּא חִיֵּךְ בְּגָמְעוֹ מִן הַיַּיִן הַטּוֹב. – וְלִי נִדְמֶה כִּי אַתָּה כְּבָר הֵבֵאתָ מְהוּמָה וּמְבוּכָה לַכְּנֵסִיָּה הַקְּדוֹשָׁה. – חָה, חָה! – צָחַק הָרוֹפֵא. – כֵּן. נִמְלַט הַשּׁוּעָל מִן הַמַּלְכֹּדֶת, אַךְ לֹא בְּעוֹר שָׁלֵם. – לֹא, וַחֲבַל. וּמַה שְּׁלוֹם פְּצָעֶיךָ? – לֹא לְעוֹר בְּשָׂרִי נִתְכַּוַּנְתִּי – אָמַר הָרוֹפֵא. – לְעוֹר אַרְנָקִי רָמַזְתִּי. מַחֲצִית נְכָסַי מָסַרְתִּי לַכְּנֵסִיָּה לְמַעַן הוֹכִיחַ אֶת מְסִירוּתִי וְנֶאֱמָנוּתִי לָהּ, וְהִיא קִבְּלָה הוֹכָחָה זוֹ. רוֹפֵא הָאִינְקְבִיזִיצְיָה רָמַז לִי עַל דֶּרֶךְ זוֹ. מִשֶּׁלָנוּ הוּא!

– מָה? יְהוּדִי?! – קָרָא גַבְרִיאֵל כַּהֲלוּם רַעַם.

– הַס, הַס! שֶׁאִם לֹא כֵן יִתְּנוּ בִּמְקוֹמוֹ נוֹצְרִי אוֹיֵב. רֶגֶשׁ אַחֲוָתוֹ לִי, כִּיהוּדִי וּכְרוֹפֵא, הוּא שֶׁדְּחָפָהוּ לְהַכְרִיז כִּי גוֹסֵס אֲנִי, בְּשָׁעָה שֶׁעֲדַיִן הָיִיתִי שׁוֹפֵעַ חַיִּים מִכַּף רַגְלִי וְעַד רֹאשִׁי. גַּם יְדִיעוֹתַי כְּרוֹפֵא עָמְדוּ לִי בַּצַּר. יָדַעְתִּי כִּי עָלַי לַעְצֹר אֶת נְשִׁימָתִי בְּשָׁעָה שֶׁכָּרְכוּ אֶת הַחֲבָלִים עַל גּוּפִי. אַחֶרֶת הָיִיתִי נֶחֱנָק מֵאֵין אֶפְשָׁרוּת לִנְשֹׁם. אַךְ אַתָּה זָקוּק גַּם לְמַצָּה!…

אֲיַנְתֵּי!

יַלְדָּה יָפָה נִכְנְסָה מִן הַחֶדֶר הַסָּמוּךְ וּבִרְאוֹתהּ אָדָם זָר כָּבְשָׁה עֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת בַּקַּרְקַע.

– הֲתִרְאֶה? יֵשׁ לִי עֵד נֶגְדְּךָ – צָחַק הָרוֹפֵא. – אָנוּ נֹאכַל אֶת הַמַּצָּה אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ הַשּׁוֹטִים לִמְצֹא. אֶת שְׁיָרֵי הַמַּצּוֹת, בִּתִּי הַחֲמוּדָה! – הוּא הוֹצִיא מַפְתֵּחַ מִתַּחַת לְכָרוֹ וּמְסָרוֹ לְיָדֶיהָ. – חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ, קְטַנָּתִי, וְהַסְתִּירִי אוֹתָן יָפֶה יָפֶה.

בְּצֵאת הַיַּלְדָּה הִבִּיעַ הָאָב אֶת צַעֲרוֹ עַל שֶׁהוּא אָנוּס לְחַנֵּךְ אֶת בִּתּוֹ חִנּוּךְ דּוּ־פַרְצוּפִי. – אוּלָם יֵשׁ בָּזֶה כְּדֵי לְשַׁנֵּן אֶת הַשֵּׂכֶל – אָמַר. – עַל אֲיַנְתֵּי לִגְדֹּל וְלִהְיוֹת פִּקְּחִית וּסְגוּרָה כִּמְגֵרָה זוֹ בְּתוֹךְ הָאָרוֹן אֲשֶׁר הִיא פּוֹתַחַת עַתָּה. אַךְ אֵין אִשָּׁה זְקוּקָה כְּלָל לְחִנּוּךְ כָּזֶה!… וְעוֹד הוּא צוֹחֵק לְדִבְרֵי עַצְמוֹ חָזְרָה אֲיַנְתֵּי וְהֵבִיאָה אֶת הַמַּצּוֹת. גַּבְרִיאֵל הִבִּיט בָּהֶן מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת יְתֵרָה.

– הַאִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ דָּבָר עַל מַצּוֹת הַפֶּסַח? – שָׁאַל דּוֹן דְּיֶגוֹ. גַּבְרִיאֵל נִעֲנַע בְּרֹאשׁוֹ.

– מִיָּמֶיךָ לֹא אָכַלְתָּ מַצָּה? – מַצָּה! כֵּן, כֵּן. אֶתְמוֹל קָרָאתִי עָלֶיהָ בַּתּוֹרָה. חַכֵּה נָא, הַאִם אֵין הִיא אֶחָד מִסִּמָּנֶיהָ שֶׁל הָאִינְקְבִיזִיצְיָה לְגִלּוּי יְהוּדִים? אַךְ אֲנִי לֹא כָּךְ תֵּאַרְתִּיהָ לִי בְּדִמְיוֹנִי.

– זוֹ צוּרָתָהּ מֵאָז וּמֵעוֹלָם. מֵאַמְשְׂטֶרְדַּם הוּבְאָה – אָמַר הָרוֹפֵא. – טְעַם! אָכֵן טְעִימָה הִיא יוֹתֵר מִן הַלֶּחֶם הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַנּוֹצְרִים.

– מֵאַמְשְׂטֶרְדַּם? אִם כֵּן עִיר יְהוּדִית הוּא?

– כֵּן. יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל הַמַּעֲרָב הִיא נִקְרֵאת. מִשָּׁעָה שֶׁהוֹלַנְד הַקְּטַנָּה הִתְנָעֲרָה מִן הַקַּתּוֹלִיּוּת אֵין אֶרֶץ זוֹ יוֹדַעַת רְדִיפוֹת וּנְגִישׂוֹת כַּאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת. מַחֲצִית יְדִידַי נִמְלְטוּ לְשָׁם.

לֵב גַּבְרִיאֵל הָלַם בְּקִרְבּוֹ. – מַדּוּעַ אֵפוֹא לֹא נִצְטָרֵף אֲלֵיהֶם? הָרוֹפֵא הַזָּקֵן נִעֲנַע בְּרֹאשׁוֹ: – לֹא. אֲנִי אוֹהֵב אֶת פּוֹרְטוּגַל שֶׁלִּי. פֹּה נוֹלַדְתִּי וּפֹה אָמוּת.

אֲהַבְתִּיהָ, עַל הָרֶיהָ, נַהֲרוֹתֶיהָ, עֳמָקֶיהָ וּמַעְיְנוֹת־הַמַּרְפֵּא אֲשֶׁר בָּהּ. תָּמִיד אֹהַב אֶת פּוֹרְטוּגַל!

אֲיַנְתֵּי!

– מָה, אָבִי? – שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה בְּקוֹל רְצִינִי. – וְאֶת מְשׁוֹרְרֶיהָ. הֵן אֲבִי אָבִי רָאוּי הָיָה לִתְפֹּשׂ מָקוֹם בֵּינֵיהֶם; אַף אֲנִי חִבַּרְתִּי שִׁירִים בְּפּוֹרְטוּגֶזִית, אִם כִּי עוֹדָם בִּכְתָב־יָד.

– אַךְ אֵין אַתָּה מֵעֵז לְגַלּוֹת אֶת אֱמוּנָתְךָ! – אָמַר גַּבְרִיאֵל. – וְדָבָר זֶה רַע מִכֹּל! לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶר יוֹם יוֹם… קָשֶׁה… קָשֶׁה לְלֹא נְשׂא!

– הֲבֵל הֲבָלִים! צָעִיר אַתָּה וּקְשֵׁה־עֹרֶף. אֵין בִּשְׁמִירָה חִיצוֹנִית שֶׁל מִנְהֲגֵי הַדָּת הַקַּתּוֹלִית אֶלָּא מִמִּנְהַג הַמְּדִינָה. מַדּוּעַ אֲנִי לוֹבֵשׁ מִכְנָסַיִם רְחָבִים וּמִגְבַּעַת בַּעֲלַת שָׁלשׁ זָוִיּוֹת בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב? וּמַדּוּעַ הוֹלֶכֶת אֲיַנְתֵּי הַקְּטַנָּה הָלוֹךְ וְטָפוֹף בְּשִׂמְלָה תַחְתּוֹנָה?

– כִּי יַלְדָּה אָנִי – נִכְנְסָה אֲיַנְתֵּי לְתוֹךְ דְּבָרָיו.

דּוֹן דְּיֶגוֹ צָחַק. – יֵשׁ שְׁאֵלָה הַנִּשְׁאֶלֶת לְשֵׁם מְלִיצָה סְתָם וּתְשׁוּבָתָהּ מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ, וְיֵשׁ הַנִּשְׁאֶלֶת וּצְרִיכָה תְשׁוּבָה. אוּלָם אֲנַחְנוּ לֹא נַטְרִידֵךְ, לְכִי לָךְ אֶל נִבְלֵךְ. כֵּן הַדָּבָר, סִנְיוֹר דָּא קוֹסְטָא. אֶת יַהֲדוּתִי אֲנִי אוֹהֵב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶת פּוֹרְטוּגַל שֶׁלִּי. אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהַחֲזִיק אֶצְלִי אֶת שְׁתֵּי אֲהוּבוֹתַי בְּתַחְבּוּלַת־עָרְמָה קַלָּה –

– אֲבָל הַסַּכָּנָה לְהִשָּׂרֵף חַיִּים? – כִּשְׁאוֹל לַנּוֹצְרִי הַחוֹטֵא הִיא: עֲמוּמָה וּרְחוֹקָה. – דּוֹמַנִי כִּי נֶחֱרַכְתָּ.

– כְּעֵץ יָבֵשׁ. לֹא יִפְגַע הַבָּרָק פַּעֲמַיִם. קַח נָא עוֹד יַיִן.

גַּבְרִיאֵל לֹא נָטָה לְקַבֵּל אֶת הַדֵּעָה שֶׁהִבִּיעַ הָרוֹפֵא הַנִּכְבָּד. אַף אִישִׁיּוּתוֹ עַצְמָהּ לֹא מָשְׁכָה אֶת לִבּוֹ בְּיוֹתֵר. בְּכָל זֹאת לֹא הָיָה זֶה בִּקּוּרוֹ הָאַחֲרוֹן. הוּא דָבֵק בְּדוֹן דְּיֶגוֹ כְּבַיְּהוּדִי הַיָּחִיד אֲשֶׁר יָדַע, שָׁאַל מִמֶּנּוּ תְנָ"ךְ עִבְרִי וְסֵפֶר דִּקְדּוּק עִבְרִי, וְהִתְחִיל לוֹמֵד בַּסֵּתֶר אֶת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. לַאֲיַנְתֵּי הַקְּטַנָּה הָיָה מֵבִיא צַעֲצוּעִים וּפְרָחִים, וּפַעַם הֵבִיא לָהּ גַּם נֵבֶל יָקָר מְאֹד, חֵלֶף הָעֶזְרָה אֲשֶׁר עָזַר לוֹ אָבִיהָ בְּלִמּוּד הַנִּיבִים וְהַבִּטּוּיִים הָעִבְרִיִּים. הוּא קָרָא גַם בִּיצִירוֹתָיו שֶׁל דּוֹן דְּיֶגוֹ, שֶׁנִּדְפְּסוּ בְּעִלּוּם שְׁמוֹ בְּבָתֵּי־הַדְּפוּס בְּאַמְשְׂטֶרְדַּם.

מִסִּפְרֵי יְדִידוֹ הֶחָדָשׁ וְכֵן מִסְּפָרִים אֲחֵרִים שָׁאַב בַּעַל־הַחֲלוֹמוֹת הַנִּלְהָב הַצָּעִיר גַּם תּוֹרָה וְגַם סִיּוּעַ לִסְפֵקוֹתָיו. אַךְ הוּא לֹא יָכֹל לְהָבִין הִסְתַּגְּלוּת זוֹ שֶׁמִּסְתַּגֵּל הָרוֹפֵא לַסְּבִיבָה. הוּא חָשׁ כִּי זוֹהִי רַק מַחֲצִית הַמִּלְחָמָה לָאֱמֶת, וְלָכֵן חָדַל לְהִתְקָרֵב לָרוֹפֵא הֶחָרֵד בְּמִקְצָת. בְּמִדָּה שֶׁהִרְבָּה בִּקְרִיאָה בַּתְּנָ"ךְ בָּהּ בְּמִדָּה נִמְשַׁךְ לְעַמּוֹ, הָעָם הַקָּדוֹשׁ וְהַנִּבְחָר, וְלִבּוֹ נִתְמַלֵּא גַעְגּוּעִים לְאַמְשְׂטֶרְדַּם עִיר הַחֹפֶשׁ, בָּהּ יוּכַל לִחְיוֹת כִּיהוּדִי בְּגָלוּי.

ו

– אִמָּא – אָמַר גַּבְרִיאֵל בְּאַחַד הַיָּמִים. – דָּבָר לִי אֵלַיִךְ.

זֶה הָיָה בְּחֶדְרוֹ, כַּאֲשֶׁר סָרָה לְהַעֲנִיק לוֹ נְשִׁיקַת לֵיל־מְנוּחָה. הִיא יָשְׁבָה וְהִבִּיטָה בְּאַהֲבָה בִּבְנָהּ בְּכוֹרָה הַיָּפֶה, שֶׁהָיָה דּוֹמֶה לְבַעֲלָהּ הַמָּנוֹחַ בְּעֶצֶם יְמֵי עֲלוּמָיו. “עַל אִיזַבֶּלָּה בְּוַדַּאי”, אָמְרָה בְּלִבָּהּ, שְׂמֵחָה שֶׁעֵינָיו הַחוֹלְמוֹת שֶׁל בְּנָהּ הַמְלֻמָּד נִפְקְחוּ סוֹף סוֹף לִרְאוֹת אֶת יָפְיָהּ וְטוּבָהּ שֶׁל הַבַּת הָאֲצִילָה אֲשֶׁר אֲהֵבַתּוּ.

– אִמָּא, גָּמַרְתִּי אֹמֶר בְּלִבִּי וְהִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁאֲגַלֶּה לָךְ אֶת הַחְלָטָתִי. עֵינֶיהָ הִבְרִיקוּ עוֹד יוֹתֵר.

– גַּבְרִיאֵל אֲהוּבִי!

– לֹא. חוֹשֵׁשְׁנִי כִּי אַתְּ תִּשְׂנָאִינִי.

– אוֹתְךָ?!

– כִּי אָנוּס אֶהְיֶה לְעָזְבֵךְ.

– דֶּרֶךְ הַטֶּבַע הוּא! זֶה גוֹרַל הָאִמָּהוֹת מֵאָז וּמֵעוֹלָם, גַּבְרִיאֵל מַחְמַדִּי. בְּנֵיהֶן עוֹזְבִים אוֹתָן.

– אַךְ הַפַּעַם אֵין הַדָּבָר טִבְעִי. הָהּ, אֵלִי! לָמָּה כֹּה תְיַסְּרֵנִי?

– לְמָה יִרְמְזוּ דְבָרֶיךָ? מַה קָּרָה? – הַזְּקֵנָה קָמָה מִמְּקוֹמָהּ.

– עָלַי לַעֲזֹב אֶת פּוֹרְטוּגַל!

– אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם! לַעֲזֹב אֶת פּוֹרְטוּגַל?! לָמָּה?

– הַסִּי, פֶּן יִשְׁמָעוּךְ הַמְשָׁרְתִים. רְצוֹנִי – הוּא דִבֶּר בְּקוֹל לַחַשׁ – רְצוֹנִי לְהִתְיַהֵד.

פְּנֵי דוֹנָה דָא קוֹסְטָא הֶחֱוִירוּ. הִיא הִסְתַּכְּלָה בִּפְנֵי בְּנָהּ וּבְעֵינֶיהָ אוֹר מוּזָר, אַךְ לֹא כָּאוֹר אֲשֶׁר גַּבְרִיאֵל צִפָּה לִרְאוֹת בָּהֶן.

– אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא! – לָחֲשָׁה, אֲחוּזַת חֲרָדָה.

– אִמָּא! – קָרָא גַּבְרִיאֵל.

– כֵּן הוּא. אָבִי יְהוּדִי הָיָה וַאֲנִי חֻנַּכְתִּי כִּיהוּדִיָּה.

– הַסִּי, הַסִּי! – הִזְהִירָה שׁוּב בְּלֶכְתּוֹ

לַדֶּלֶת וּבַהֲצִיצוֹ בַּעֲדָהּ אֶל תּוֹךְ הָאַפְלוּלִית. – אֲבָל אָבִי?

– שָׁאַל בְּסָגְרוֹ אֶת הַדֶּלֶת בִּזְהִירוּת. הִיא הֵנִיעָה רֹאשָׁהּ.

– בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ, אִם כִּי גַם הֵם מִצֶּאֱצָאֵי הָאֲנוּסִים, הָיוּ נוֹצְרִים מַאֲמִינִים. זֶה הָיָה סוֹד־חַיַּי אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא הֵעַזְתִּי לְגַלּוֹת לְאָבִיךָ. מֵאָז מֵת יֵשׁ אֲשֶׁר זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת עוֹלִים עַל לִבִּי, אַךְ חָלִילָה לִי מֵהַשְׁפִּיעַ עַל דַּת יְלָדַי. הֵן סַכָּנַת־מָוֶת נִשְׁקֶפֶת לָהֶם מִזֶּה – הָהּ אֵלִי! – עִנּוּיִים קָשִׁים – וְאוּלַי גַם מוֹקֵד!

– לֹא, אִמָּא. אֲנִי אֶמָּלֵט לִמְקוֹם שָׁם אֵין אוֹסְרִים עַל הָאֱמוּנָה.

– בֵּין כֹּה וָכֹה אָבוּד אַתָּה לִי. הָהּ, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה סוֹף סוֹף הִשִּׂיגַתְנִי יָדְךָ הַנּוֹקֶמֶת! – הִיא נָפְלָה עַל גַּבֵּי הַסַּפָּה וּפָרְצָה בְּבֶכִי. הוּא עָמַד לְצִדָּהּ, חֲסַר־יֶשַׁע, מְבֻלְבָּל וּמִשְׁתַּדֵּל לְהַרְגִּיעָהּ.

– אֵיךְ הִגַּעְתָּ לִידֵי הַחְלָטָה זוֹ? – שָׁאֲלָה לְבַסּוֹף. הוּא סִפֵּר לָהּ בְּקִצּוּר עַל נַפְתּוּלָיו, עַל מַעֲשֵׂה דוֹן דְּיֶגוֹ וְעַל קְרִיאוֹתָיו בַּתְּנָ"ךְ.

– אַךְ לָמָּה תִּבְרַח? – שָׁאֲלָה. – נָשׁוּב נָא כֻּלָּנוּ אֶל הַיַּהֲדוּת; אָחִיךָ וִידַל צָעִיר הוּא וְנוֹחַ לְקַבֵּל הַשְׁפָּעָה. הוּא יְקַבֵּל דַּעְתֵּנוּ. בַּסֵּתֶר נִחְיֶה. מִיַּלְדוּתִיאֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ לִמְנֹעַ חֲשָׁדוֹת. לְאַט לְאַט נַכְנִיס לְבֵיתֵנוּ מְשָׁרְתִים אֲחֵרִים, כּוּשִׁים. לָמָּה תַעֲזֹב אֶת בֵּיתְךָ הַנֶּהְדָר, אֶת רֵעֶיךָ, אֶת עֶמְדָּתְךָ בַּחֶבְרָה, אֶת אֶפְשָׁרוּת הַשִּׁדּוּךְ עִם מִשְׁפָּחָה אֲצִילִית?

– אִמָּא, דְּבָרַיִךְ גּוֹרְמִים לִי צַעַר. מַה נַּעֲלֶה יוֹתֵר מֵחוֹבָתֵנוּ לָאֱמֶת, לַהִגָּיוֹן, לֵאלֹהִים? וְחוֹבוֹת אֵלֶּה עָלַי לְמַלֵּא בְּגָלוּי, תַּחַת שָׁמַיִם חָפְשִׁיִים.

– בְּנִי הָאַמִּיץ, סְלַח נָא! – קָרְאָה בְּחַבְּקָהּ אוֹתוֹ – אֶל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ נֵלֵךְ. בַּיִת חָדָשׁ נִבְנֶה לָנוּ בְּאַמְשְׂטֶרְדַּם.

– לֹא, אִמָּא, לֹא בְּגִילֵךְ אַתְּ – אָמַר וְהֶחֱלִיק לְשַׂעֲרוֹת־שֵׂיבָתָהּ.

– כֵּן, כֵּן. גַּם אֲנִי קָרָאתִי בַּבְּרִית הַיְשָׁנָה.

– וְעֵינֶיהָ צָחֲקוּ מִבַּעַד לַדְּמָעוֹת – אֶל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, אֵלֵךְ. אַרְצְךָ אַרְצִי וֵאלהֶיךָ אֱלֹהֵי. הוּא נָשַׁק לְלֶחְיָהּ הַלֶּחָה. עַתָּה עָבְרוּ לְדַבֵּר בְּעִנְיָנִים מַעֲשִׂיִּים: כֵּיצַד יִמְכְּרוּ אֶת רְכוּשָׁם בְּלִי לְהַפְסִיד הַרְבֵּה וּבְלִי שֶׁיַּרְגִּישׁוּ אֲחֵרִים בְּכָךְ. וְכֵן בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ לְהַפְלִיג חֶרֶשׁ לְהוֹלַנְד. רַשְׁלָנוּת קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת עֲלוּלָה לְהַסְגִּירָם בִּידֵי הַכְּנֵסִיָּה, וְלָכֵן גִּלּוּ אֶת הַדָּבָר לְוִידַל רַק בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן.

פְּנֵי הַצָּעִיר חָוְרוּ מִפַּחַד. – הֲתֹאמְרוּ לְהוֹרִידֵנִי שְׁאוֹלָה? – שָׁאַל. – לֹא. אֵין הַיַּהֲדוּת מְשׁוּלָה לִשְׁאוֹל. – אָמַר גַּבְרִיאֵל, וּבִרְאוֹתוֹ כִּי דִּבְרֵי הַנֶּחָמָה לֹא הִשְׁפִּיעוּ, הוֹסִיף בְּהַטְעָמָה: – אֵין שְׁאוֹל!

וִידַל הִסְתַּכֵּל בּוֹ מְבֹהָל עוֹד יוֹתֵר. – אַךְ הַכְּנֵסִיָּה אוֹמֶרֶת כִּי – פָּתַח וְאָמַר. – הַכְּנֵסִיָּה אוֹמֶרֶת כִּי הַשְּׁאוֹל הִיא מִתַּחַת לָאָרֶץ, אוּלָם הוֹאִיל וְהָאָרֶץ הִיא כַּדּוּר הֲרֵי שֶׁאֵין לָהּ “תַּחַת”. יִתָּכֵן מְאֹד, כִּי גַּם בָּעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ מִמּוּלֵנוּ יוֹשְׁבִים בְּנֵי־אָדָם דּוֹמִים לָנוּ בַּכֹּל. הַכְּנֵסִיָּה נוֹטָה לְדַעְתּוֹ שֶׁל אֲרִיסְטוֹ וְדוֹחָה אֶת תּוֹרַת קוֹפֶּרְנִיקוּס. שָׁמַעְתִּי מִפִּי דוֹן דְּיֶגוֹ דֵּי בֵּלְשַׁאצַּר הַמְלֻמָּד, כִּי גָּלִילֵי, צָעִיר אִיטַלְקִי אֶחָד, הִמְצִיא לֹא מִכְּבָר כְּלִי־פְלָאִים הַמַּגְדִּיל כָּל דָּבָר פִּי שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם, וּבוֹ גִּלָּה כּוֹכָב חָדָשׁ. הוּא אוֹמֵר כִּי שְׁבִיל הֶחָלָב אֵינוֹ אֶלָּא קְבוּצַת כּוֹכָבִים קְטַנִּים, וְהַכְּנֵסִיָּה רוֹגֶזֶת עָלָיו בְּשֶׁל כָּךְ.

– אַךְ מַה לִּי וְלִשְׁבִיל הֶחָלָב? – יִבֵּב וִידַל חֶרֶשׁ וּפָנָיו כִּפְנֵי הֶחָלָב.

גַּבְרִיאֵל נָבוֹךְ רֶגַע.

– מִכָּאן שֶׁהָאֱמוּנָה, כִּי אֵין הָאַפִּיפְיוֹר עָלוּל לִשְׁגוֹת לְעוֹלָם, בְּשֶׁקֶר יְסוֹדָהּ – הִסְבִּיר. – הַדָּת הַנּוֹצְרִית שׂוֹנֵאת שִׂנְאָה יְתֵרָה אֶת הַהִגָּיוֹן וְהַמַּדָּע.

עֶצֶם תּוֹרַת הָאֱלֹהִים שֶׁל הַנַּצְרוּת סְתִירוֹת רַבּוֹת בָּהּ.

– מָה הֵן? שָׁאַל וִידַל. – אֵין אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן. אַךְ לְבַסּוֹף הִסְכִּים גַּם הָאָח הַצָּעִיר לַעֲזֹב אֶת פּוֹרְטוּגַל יַחַד עִם אִמּוֹ וְאָחִיו.

בְּמֶשֶׁךְ תְּקוּפַת הַהֲכָנוֹת לַבְּרִיחָה אָנוּס הָיָה גַבְרִיאֵל לְהִשְׁתַּתֵּף בְּטִקְסֵי הַכְּנֵסִיָּה כַּאֲשֶׁר הָיָה עוֹשֶׂה עַד אָז. דָּבָר זֶה הִרְגִּיזוֹ כָּל־כָּךְ, שֶׁלֹּא פַּעַם נִתְעוֹרֵר בּוֹ הָרָצוֹן לְהוֹדִיעַ עַל יַהֲדוּתוֹ. לֹא הִפְחִידוֹ הַמּוֹקֵד, אֶלָּא קְלוֹן הַמַּאֲסָר וְהַחֲרָדָה אֲשֶׁר יֶחְרְדוּ כָּל רֵעָיו. וְיֵשׁ שֶׁבָּא אֶל לִבּוֹ הָרַעְיוֹן עַד כַּמָּה יָקְרוּ לוֹ בֶּאֱמֶת יְדִידֵי נְעוּרָיו, לַמְרוֹת כָּל הֶבְדֵּלֵי הַהַשְׁקָפוֹת. מַה טּוֹבוּ הַחַיִּים הַכְּלָלִיִּים בְּאֶרֶץ פּוֹרְטוּגַל, מַה טּוֹב הָיָה לִצְלֹל בַּזֶּרֶם הַכְּלָלִי וּלְהִסָּחֵף בְּלִי לְהִתְאַמֵּץ כְּלָל!

עַתָּה, כְּשֶׁהָיָה עָלָיו לַעֲזֹב אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ, כַּמָּה יָקְרָה לוֹ כָּל פִּנָּה שֶׁבָּהּ – הַחֹרְשׁוֹת וְהַפְּלָגִים, הֶהָרִים וְהַשָּׂדוֹת. שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת רָמְזוּ לוֹ רְמִיזוֹת אַהֲבָה וְהִתְחַנְּנוּ לְפָנָיו לְהִשָּׁאֵר. וְהָעִיר עַצְמָהּ – מָה אָהַב אֶת רְחוֹבוֹתֶיהָ, מִנְזָרֶיהָ, בָּתֶּיהָ הַמְסֻיָּדִים לְמִשְׁעִי, בָּתֶּיהָ הַיְשָׁנִים־נוֹשָׁנִים, הַמּוּזָרִים וְחַסְרֵי־הַחַלּוֹנוֹת, וְהַחֲדָשִׁים עִם חַלּוֹנוֹתֵיהֶם הַבּוֹלְטִים – וְרֵיחַ הַשּׁוּם וְהַבָּצָל אֲשֶׁר נִשָּׂא בְּכָל הָעִיר! הוּא הִרְבָּה לְטַיֵּל בִּרְחוֹב הַפְּרָחִים וְהִסְתַּכֵּל בְּצוֹרְפֵי הַזָּהָב הַשְּׁקוּעִים בַּעֲבוֹדָתָם! בְּיִחוּד קָשְׁתָה עָלָיו הַפְּרִידָה מִבֵּיתָם. כָּל חֶדֶר, כָּל פִּנָּה, כָּל רָהִיט – לַכֹּל הָיָה מָקוֹם מִיַחַד בְּלִבּוֹ, וְכֻלָּם קָרְאוּ לוֹ כָּעֵת לְהִשָּׁאֵר. אַךְ עַל כָּל אֵלֶּה גָּבַר קוֹל הַשֵּׂכֶל הַקּוֹרֵא לוֹ לָלֶכֶת.

חֵלֶק שֵׁנִי: אוּרִיאֵל אֲקוֹסְטוֹ

א

כְּעוֹלֵה רֶגֶל לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ כֵּן הִרְגִּישׁ עַצְמוֹ גַבְרִיאֵל בְּהַגִּיעוֹ סוֹף סוֹף לָעִיר אֲשֶׁר בֵּית־כְּנֶסֶת בָּנוּי וְעוֹמֵד בּוֹ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ. הֵם הִתְיַשְּׁבוּ בְּבַיִת גָּדוֹל, אֲשֶׁר יְדִידֵי אִמּוֹ מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים קָנוּ בִּשְׁבִילָם.

בְּשַׁבָּת הָלַךְ עִם אִמּוֹ וְאָחִיו לְבֵית־הַכְּנֶסֶת הַפּוֹרְטוּגַלִי. יְדִיעוֹתָיו עַל דָּתוֹ הַחֲדָשָׁה הָיוּ מְעַטּוֹת כָּל כָּךְ שֶׁהוּא גִלָּה אֶת רֹאשׁוֹ בְּהִכָּנְסוֹ לְבֵית־הַכְּנֶסֶת.

הוּא גַּם לֹא יָדַע אֵיךְ לְהִתְעַטֵּף בַּטַּלִּית שֶׁקִּבֵּל מִידֵי הַשַּׁמָּשׁ, וְהָיָה נִרְגָּז קְצָת, שֶׁאִמּוֹ נִשְׁלְחָה לְיָצִיעַ צְדָדִי מְיֻחָד – לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים – וְלֹא תּוּכַל לָשֶׁבֶת לְצִדּוֹ. “סִדּוּר” הַתְּפִלּוֹת עִנְיֵן אוֹתוֹ מְאֹד. הוּא הִשְׁתַּדֵּל לְהִתְפַּלֵּל יַחַד עִם הַקָּהָל, אַךְ יְדִיעָתוֹ הַבִּלְתִּי־מַסְפֶּקֶת בְּעִבְרִית מָנְעָה מִמֶּנּוּ אֶת הַדָּבָר, וּבוּשָׁה רַבָּה כִּסְּתָה אֶת פָּנָיו אִם לֹא קָם בַּזְּמַן וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָה בַּזְּמַן. וִידַל, אֲשֶׁר טֶרֶם יָדַע עִבְרִית, הִתְבּוֹנֵן בַּקָּהָל, גִּלָּה מִפַּעַם לְפַעַם תּוֹשַׁב פּוֹרְטוֹ לְשֶׁעָבַר וְהוֹדִיעַ עַל כָּךְ לְאָחִיו בִּלְחִישָׁה. דָּבָר זֶה עוֹרֵר אֶת שְׁכֵנוֹ שֶׁל גַּבְרִיאֵל לְהַרְאוֹת עַל נִינֵי מִשְׁפָּחוֹת סְפָרַדִּיּוֹת עַתִּיקוֹת, אֲשֶׁר בְּנֵיהֶן הָיוּ בְּמוֹלַדְתָּם מֵעַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה, בִּישׁוֹפִים וַאֲפִלּוּ אַרְכִיבִּישׁוֹפִים.

צוּרָה מְשֻׁנָּה לוֹ, לְשָׁכֵן אַדְמוֹנִי כְּרַסְתָּנִי זֶה, הַמִּתְנוֹעֵעַ לְכָאן וּלְכָאן בְּטַלִּיתוֹ, אַךְ הַשָּׂמֵחַ לְדַבֵּר יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְהִתְפַּלֵּל. לְפִי דְבָרָיו הָיוּ בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת נְזִירִים וּנְזִירוֹת מִכָּל כַּת נְזִירִים, שֶׁחָזְרוּ לַיַּהֲדוּת. הוּא עַצְמוֹ הָיָה יֵשׁוּעִי בִּסְפָרַד.

– אַךְ קָצָה נַפְשִׁי בְּהַעֲמָדַת פְּנֵי אֲדִיקוּת וְהֶחְלַטְתִּי לְהִמָּלֵט וְלָבוֹא הֵנָּה. הַשּׁוֹטִים הַיֵּשׁוּעִים הִטִּילוּ עָלַי לִמְכֹּר “סְלִיחוֹת וּמְחִילוֹת”, וְהָיָה בְּיָדִי מְלַאי גָּדוֹל; וְהַמִּסְחָר אָז בִּסְפָרַד – כָּאן שִׁסַּע עַצְמוֹ בְּ“אָמֵן!” שֶׁעָנָה אַחֲרֵי הַחַזָּן – יָרוּד מְאֹד. וַהֲרֵי אֵינֶנִּי יָכוֹל לְהַעֲבִירָן לְהוֹלַנְד, הִרְהַרְתִּי; שָׁם לֹא אֶמְצָא לָהֶן קוֹנֶה. עָלַי לְהִפָּטֵר מֵהֶן בְּאֶרֶץ מְיֻשֶּׁבֶת קַתּוֹלִים. מֶה עָשִׂיתִי? עָבַרְתִּי מִמַּלַּגָה לְבֶּרְבֶּרִי, וּמָכַרְתִּי שָׁם אֶת שְׁאֵרִית הַמְּלַאי שֶׁלִּי לַקַּתּוֹלִים הַיּוֹשְׁבִים בֵּין הַמַּאוּרִים. וּמִשֶּׁהוֹרַדְתִּי לְכִיסִי אֶת הַ – אָמֵן! – אֶת הַכֶּסֶף, הוֹדַעְתִּי לַכֹּל, כִּי יְהוּדִי אָנִי! אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם! לוּ רָאִיתָ אֶת הַבָּעַת פְּנֵי הַ“גּוֹיִים” בְּהִוָּדַע לָהֶם, כִּי מִידֵי יְהוּדִי קָנוּ אֶת הַ“מְּצִיאָה”! הֵם פָּנוּ לַשּׁוֹפֵט הַמֻּשְׂלְמִי וְקָבְלוּ עַל הָאוֹנָאָה, אֲבָל – וְכָאן עָלָה בְּפִיו צְחוֹק שֶׁלֹּא יָכֹל עוֹד לַעְצֹר בּוֹ – אֲנִי טָעַנְתִּי כִּי הָרְשׁוּת בְּיָדִי לִמְכֹּר כָּל מִינֵי סְחוֹרָה בְּנָמֵל חָפְשִׁי, וְיָצָאתִי זַכַּאי בַּדִּין.

הַדְּבָרִים לֹא מָצְאוּ חֵן בְּעֵינֵי גַּבְרִיאֵל, אַךְ סוֹף סוֹף לֹא הָיוּ אֶלָּא דִּבְרֵי יָחִיד. אֲבָל לֹא עָבַר זְמַן רַב וְנִתְעוֹרֵר בּוֹ רֶגֶשׁ אַכְזָבָה בְּאֶחָיו הַחֲדָשִׁים וּבְדָתוֹ הַחֲדָשָׁה. הוּא נִכְנַס לִבְרִית מִילָה עִם אָחִיו, קָרָא לְעַצְמוֹ שֵׁם עִבְרִי – אוּרִיאֵל, וּלְאָחִיו וִידַל – יוֹסֵף, וּלְשֵׁם מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁוָּה צְלִיל רוֹמִי – אֲקוֹסְטָא, וּלְפֶתַע מָצָא אֶת עַצְמוֹ בְּרֶשֶׁת הֲמוֹן מִצְווֹת קְטַנּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי לְהַקְנִיט הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמִּצְווֹתֶיהָ שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה. אֲכִילָה, שְׁתִיָּה, שֵׁנָה, לְבִישָׁה, רְחִיצָה, עֲבוֹדָה – כָּל מַעֲשֶׂה קַל שֶׁבְּקַלִּים שֶׁל הָאָדָם קָשׁוּר הָיָה בְּדִינִים, מִצְווֹת וְאִסּוּרִים.

לְמַרְאֵה דָּבָר זֶה נִתְעוֹרֵר בּוֹ לָרִאשׁוֹנָה רֶגֶשׁ תִּמָּהוֹן, אַחַר חָלַף הַתִּמָּהוֹן וּבִמְקוֹמוֹ אֲחָזַתּוּ חֲרָדָה; וּלְבַסּוֹף חָלְפָה הַבֶּהָלָה וּבִמְקוֹמָהּ בָּאוּ הִתְרַגְּזוּת וּבְחִילָה. הַתּוֹרָה עַצְמָהּ עִם תרי"ג מִצְווֹתֶיהָ לֹא הָיְתָה בִּלְתִּי אִם שֶׁלֶד, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הִסְתָּעֲפוּ דִּינִים רַבִּים לְלֹא סְפוֹר, שֶׁהִקִּיפוּ אֶת כָּל חַיֵּי הַיְּהוּדִי לְלֹא שִׁיּוּר כָּלְשֶׁהוּ.

הֲיִתָּכֵן? הַאִם בְּמִצְווֹת רַבָּנִים אֵלֶּה הֵמִיר אֶת הַפֻּלְחָן הַמְפֹאָר שֶׁל הַקַּתּוֹלִיּוּת? הַאִם הִתְנַעֵר מִשַּׁלְשְׁלוֹת הָרוּחַ רַק כְּדֵי לְהַעֲמִיס עַל עַצְמוֹ שַׁלְשְׁלוֹת הַחֹמֶר?

הַאִם זוֹהִי מַמְלֶכֶת הַשֵּׂכֶל וְהַצֶּדֶק, אֲשֶׁר אֵלֶיהָ כָּלְתָה נַפְשׁוֹ וְאוֹתָהּ קִוָּה לִמְצֹא? וְהַיְּהוּדִים עַצְמָם – הַאִם אֵלֶּה הֵם בְּנֵי עַם הַסְּגֻלָּה אֲשֶׁר רָאָה בְּדִמְיוֹנוֹ, הַסּוֹחֲרִים הָאֵלֶּה הַיּוֹשְׁבִים בְּבָתֵּי פְּאֵר, הַמְחַיִּים אֶת הַמִּסְחָר הַהוֹלַנְדִּי בְּהֹדּוּ הַמִּזְרָחִית, אוֹ לוֹטְשֵׁי הַיַּהֲלֻמִּים הַיּוֹשְׁבִים בַּסִּמְטָאוֹת הַטְּחוּבוֹת וְהַמְלֻכְלָכוֹת שֶׁל הַגֶּטוֹ? הָהּ! הוּא הָיָה מְאֻכְזָב וְחָשׁ עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁרִמּוּהוּ.

זַעְפּוֹ גָּדֵל מִיּוֹם לְיוֹם וְהוּא נָתַן לוֹ בִּטּוּי בִּדְבָרִים מָרִים. אִם זֶהוּ מַה שֶׁהָיָה בִּסוֹפָהּ שֶׁל תּוֹרַת־מֹשֶׁה וְשֶׁל הָעָם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, הֲרֵי כָּל כַּמָּה שֶׁיְּמַהֵר לִפְצוֹת פִּיו כֵּן תְּמַהֵר הַיְּשׁוּעָה לָבוֹא לְעַמּוֹ.

הַאִם לֹא בְּרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ קָרָא אֶת שְׁמוֹ אוּרִיאֵל – אֵשׁ־יָהּ? וְאָכֵן בְּהַגִּיעַ אֵלָיו הַהַזְמָנָה לָבוֹא לִפְנֵי חֶבֶר הַדַּיָּנִים הַזּוֹעֲפִים עַל דְּבָרָיו, שׁוּב לֹא חָרַד בּוֹ לִבּוֹ לְמַרְאֵה גְלִימוֹתֵיהֶם הַקְּדוֹשׁוֹת.

– פְּרוּשִׁים! – קָרָא, בְּהִתְכַּוְּנוֹ לְפֵרוּשׁ הַגְּנַאי אֲשֶׁר יִחֲסוּ הַנּוֹצְרִים לְמִלָּה זוֹ. – אֶפִּיקוֹרֶס! – עָנוּ לְעֻמָּתוֹ בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ גָּדוֹל עוֹד יוֹתֵר. – לֹא, אֶת כִּתְבֵי אֶפִּיקוֹרֶס לֹא קָרָאתִי מֵעוֹדִי, וּדְבָרָיו שֶׁהִגִּיעוּ לְאָזְנַי מְעוֹרְרִים בִּי גֹעַל נֶפֶשׁ. אֲנִי לֵאלֹהִים קִנֵּאתִי, לַהִגָּיוֹן וְלַיַּהֲדוּת הַצְּרוּפָה.

– הֲלֹא כֵּן דִּבֶּר גַּם אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי קֶדֶם – הֵעִיר הָרַב הַשֵּׁנִי בְּקוֹל רַךְ יוֹתֵר. – זֶה בַּעַל הַתַּרְבּוּת הַיְּוָנִית אֲשֶׁר צָעַד בְּגַאֲוָה מִסִּינַי לְאוֹלִימְפּוּס וְהִגִּיעַ לִידֵי כְּפִירָה בֵּאלֹהִים.

– אֶת אֱלִישָׁע אֵינִי יוֹדֵעַ, אַךְ לֹא תָּמוּהַּ בְּעֵינֵי, כִּי תוֹרַתְכֶם הֱבִיאַתּוּ לִכְפִירָה בְּעִקָּר. – הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתִּי: עַל כְּפִירָה תְדַבֵּר וְלֹא עַל יַהֲדוּת. וְאָנוּ לֹא נוּכַל כַּלְכֵּל כּוֹפֵר בְּקִרְבֵּנוּ. צְעִירָה הִיא קְהִלָּתֵנוּ בְּאַמְשְׂטֶרְדַּם. בְּעָמָל זָכִינוּ בַּאֲשֶׁר לָנוּ. בּוֹגֵד! הֲתֹאמַר לִפְרֹץ אֶת הַסֶּכֶר? – אַתָּה הַבּוֹגֵד! – הֵשִׁיב אוּרִיאֵל. – בּוֹגֵד בֵּאלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ.

– אַל נָא בְּאַפְּךָ! – הִרְעִים הֶחָכָם – שֶׁאִם לֹא כֵן נָטִיל עָלֶיךָ חֵרֶם. – אַל נָא בְּאַפִּי?! – עָנָה אוּרִיאֵל בְּזַעַף. – לֹא, אֲנִי בָּאתִי הֵנָּה לְבַקֵּשׁ אֶת הַחֹפֶשׁ. לֹא אֵרָתַע מִיִּרְאַת הַחֵרֶם.

וְהוּא לֹא נִרְתַּע וְלֹא נִשְׁתַּתֵּק. – שְׁתֹק, אוּרִיאֵל – הִתְחַנְּנָה לְפָנָיו אִמּוֹ הַזְּקֵנָה. – יַהֲדוּת זוֹ אֲשֶׁר אַתָּה לוֹעֵג לָהּ הִיא הָאֲמִתִּית, הִיא הַיַּהֲדוּת הַטְּהוֹרָה, כְּפִי שֶׁלְּמַדְתִּיהָ בְּעוֹדִי יַלְדָּה. אֵרְדָה נָא לַקֶּבֶר בִּמְנוּחָה שְׁלֵמָה.

– שְׁתֹק, אוּרִיאֵל – בִּקֵּשׁ אָחִיו יוֹסֵף. – אִם לֹא תֶחְדַּל מִזֶּה יַרְחִיקֵנִי מְנַשֶּׁה הַזָּקֵן מֵאוֹתָהּ סַפְסָרוּת מַכְנִיסָה שֶׁל הֹדּוּ הַמִּזְרָחִית, אֲשֶׁר בָּהּ אֲנִי מַשְׁקִיעַ גַּם מִכַּסְפְּךָ לְמַעַנְךָ. וְגַם בַּת נָאָה לוֹ לִמְנַשֶּׁה, וְנִדְמֶה לִי שֶׁהִיא חוֹמֶדֶת אוֹתִי. חֲדַל, רְאֵה בִּקַּשְׁתִּיךָ! חֲבִיבָה עָלַי דָת זוֹ בֶּאֱמֶת: אֵין וִדּוּי, אֵין קְלָלָה, וְהֵן דַּת אֲבוֹתֵינוּ הִיא!

– אֵין קְלָלָה. נָכוֹן! אַךְ גַּם גְּאֻלָּה אַיִן. אֵין בָּהּ דָּבָר עַל הַשְׁאָרַת הַנֶּפֶשׁ. זוֹהִי רַק אֱמוּנַת הָאָרֶץ, אֱמוּנַת הָעוֹלָם הַזֶּה.

– אִם כֵּן, מַדּוּעַ הוֹצֵאתַנִי מִפּוֹרְטוּגַל? – שָׁאַל יוֹסֵף בְּחָרוֹן. אוּרִיאֵל לֹא נִרְגַּע. אֵשׁ־יָהּ לֹא שָׁקְעָה. וְלָכֵן שָׁקְעָה אֵשׁ־הָאָדָם, אִם כִּי רַק אַחֲרֵי אַזְהָרוֹת רַבּוֹת.

בַּאֲסֵפַת־קֹדֶשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הֶעָטוּר שְׁחוֹרִים הוּטַל עַל אוּרִיאֵל אֲקוֹסְטָא הַחֵרֶם וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְאֵילֵךְ לֹא הֵעֵז שׁוּם אִישׁ, אִשָּׁה וְיֶלֶד לְדַבֵּר אִתּוֹ אוֹ לְהִמָּצֵא בְּחֶבְרָתוֹ. אֲפִלּוּ פּוֹשְׁטֵי הַיָּד סֵרְבוּ לְקַבֵּל אֶת נִדְבָתוֹ; רוֹכְלֵי הַשּׁוּק יָרְקוּ בְּעָבְרוֹ עַל פְּנֵיהֶם. אַף אִמּוֹ וְאָחִיו הִתְרַחֲקוּ מִמֶּנּוּ וְהִשְׁאִירוּהוּ לְבַדּוֹ בַּבַּיִת הַגָּדוֹל, אִם הַמְשָׁרֵת הַכּוּשִׁי. יְהוּדֵי הָעִיר הִתְרַחֲקוּ מִבַּיִת זֶה כְּאִלּוּ הָיָה אוֹת־הַנֶּגֶף חָרוּת עַל דַּלְתּוֹ. הַנְּעָרִים הָיוּ מְיַדִּים אֲבָנִים בַּחַלּוֹנוֹת אוֹ מְצַלְצְלִים בְּפַעֲמוֹן הַדֶּלֶת, וּבְצֵאת אוּרִיאֵל הַחוּצָה, הָיוּ יוֹרְקִים וּמְטִילִים בּוֹ רֶפֶשׁ וְצוֹעֲקִים אַחֲרָיו: אֶפִּיקוֹרֶס! מַמְזֵר! עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל!

ב

הַחֵרֶם שִׁתֵּק כִּמְעַט אֶת לְשׁוֹן הַכּוֹפֵר לְגַמְרֵי – שֶׁהֲרֵי הוֹלַנְדִית לֹא יָדַע, אַךְ עֵטוֹ לֹא נִשְׁלַל מִמֶּנּוּ. הוּא נִסְגַּר בְּבֵיתוֹ וְחִבֵּר סֵפֶר שֶׁבּוֹ הִרְצָה אֶת הַשְׁקָפוֹתָיו עַל הַדָּת. אוּלָם הַדָּבָר לֹא הֵבִיא לוֹ טוֹבָה. זִקְנֵי הָעֵדָה הִלְשִׁינוּ עָלָיו בִּפְנֵי הַשִּׁלְטוֹנוֹת הַהוֹלַנְדִּיִּים, כִּי כּוֹפֵר הוּא בְּעִקָּר. אוּרִיאֵל נִתְבַּע לְדִין, הוּטַל עָלָיו קְנָס שֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת זְהוּבִים וּמַאֲסַר שְׁמוֹנָה יָמִים. וְהַסֵּפֶר נִשְׂרַף.

אוּרִיאֵל הִתְפַּתֵּל עַל מִטַּת הַקַּשׁ שֶׁבְּתָא־כִלְאוֹ, נָשַׁךְ שְׂפָתָיו וְתָקַע צִפָּרְנָיו לְתוֹךְ כַּפּוֹת יָדָיו. הוּא, אֲצִיל הַיַּחַשׂ הַגֵּא וְהָאַמִּיץ מִפּוֹרְטוּגַל, עָלָיו נֶחֱרַת אוֹת פּוֹשֵׁעַ בִּידֵי הוֹלַנְדִּים קָרֵי־מֶזֶג אֵלֶּה; לֹא, לֹא. לְעוֹלָם לֹא יִכָּנֵס עוֹד בְּשִׂיחָה עִם אֶחָיו בְּנֵי־הָאָדָם! בּוֹדֵד עִם אֱלֹהָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו – כֹּה יִחְיֶה וְיָמוּת!

וְכֵן עָשָׂה. שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה יָשַׁב סָגוּר בְּבֵיתוֹ הַקַּר בָּעִיר אֲשֶׁר בָּהּ יָשְׁבוּ יַקִּירָיו, וְדָבָר לֹא הָיָה לוֹ עִם אִישׁ חוּץ מִמְּשָׁרְתוֹ הַמַּאוּרִי. בַּיּוֹם לֹא הָיָה יוֹצֵא כְּלָל מִבֵּיתוֹ, רַק בַּלַּיְלָה הָיוּ פּוֹגְשִׁים אוֹתוֹ לִפְעָמִים כְּשֶׁהוּא תוֹעֶה לְיַד הָאֲגַמִּים וְעֵינָיו מְלֵאוֹת תּוּגָה. וְיֵשׁ שֶׁנִּרְאָה בִּשְׁעוֹת־בֹּקֶר מֻקְדָּמוֹת רָכוּב עַל גַּב סוּס, פָּרוּעַ כֻּלּוֹ, לָבוּשׁ חֲזִיַּת מֶשִׁי שֶׁל אָצִיל פּוֹרְטוּגַלִי, חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, וּבְיָדוֹ אֶקְדָּח מְשֻׁבַּץ־כֶּסֶף.

בַּחֲתֻנַּת אָחִיו הָאָהוּב עִם בִּתּוֹ שֶׁל מְנַשֶּׁה בַּעַל הַמִּלְיוֹנִים וּנְשִׂיא הַחֶבְרָה הַהֹדִּית – זוֹ הַחֶבְרָה אֲשֶׁר שִׁלְּמָה אוֹתָהּ שָׁנָה לְבַעֲלֵי מְנָיוֹתֶיהָ רֶוַח שֶׁל שִׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה לְמֵאָה – הָיוּ מִקְּרוּאֵי הַחֲתֻנָּה שֶׁהֵעִידוּ, כִּי רָאוּ אֶת פְּנֵי אוּרִיאֵל בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן הַמְגֻוָּן אֲשֶׁר צָבָא עַל פֶּתַח בֵּית־הַכְּנֶסֶת בְּבוֹא יוֹסֵף אֲקוֹסְטָא עִם כַּלָּתוֹ הַיָּפָה; וְהָיוּ שֶׁאָמְרוּ, כִּי יְדֵי אוּרִיאֵל הָיוּ נְשׂוּאוֹת כְּמִתּוֹךְ בְּרָכָה. וּפַעַם בְּלַיְלָה אָפֵל, אַחֲרֵי מוֹת דּוֹנָה אֲקוֹסְטָא הָאֵם, הִגִּיעַ לְאָזְנֵי הַשּׁוֹמֵר בְּבֵית־הָעָלְמִין הַיְּהוּדִי קוֹל מְעוֹרֵר חֶשֶׁד. הוּא הִתְבּוֹנֵן וְרָאָה אֶת דְמוּתוֹ הַבּוֹכִיָּה שֶׁל אוּרִיאֵל אֲקוֹסְטָא שֶׁכָּרַע לְיַד הַקֶּבֶר הֶחָדָשׁ.

ג

קָרוֹב לַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שְׁנוֹת־חֹרֶף אֲרֻכּוֹת עָבְרוּ עַל אוּרִיאֵל בִּבְדִידוּת וְרַק מַחֲשָׁבוֹת וְהִרְהוּרִים עַל הָאֱלָהוּת הֵם שֶׁהִמְתִּיקוּ אֶת חַיָּיו וְהִשְׁכִּיחוּ אֶת מְרִירוּתָם. הוּא נִשְׁכַּח כִּמְעַט מִלֵּב עַמּוֹ, וְגַם הָלַךְ וְהִתְרַחֵק מִדַּת מֹשֶׁה. הוּא בָּא לִידֵי הַכָּרָה, כִּי הַלֵּב הוּא מְקוֹר הַדָּת וְאֵין בִּלְתּוֹ; וְלָכֵן אֵין שׁוּם גִּלּוּי הַמִּתְנַגֵּד לַטֶּבַע יָכוֹל לִהְיוֹת גִּלּוּי שֶׁל אֱמֶת. הַדָּת אֶפְשָׁרִית רַק עַל פִּי הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר, אַךְ הַדָּת הַמְקוֹמֶמֶת אָח כְּנֶגֶד אָחִיו אֵינֶנָּהּ דַת הַשֵּׂכֶל. כָּל טֶקֶס הוּא בְּנִגּוּד לַשֵּׂכֶל. רַק טוּב־לֵב וְרֵעוּת הֵם יְסוֹדוֹת הַדָּת הָאֲמִתִּית. יֵשׁ שֶׁדֵּעוֹת קִיצוֹנִיּוֹת אֵלּוּ הִבְעִיתוּ אֶת אוּרִיאֵל עַצְמוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא הָיָה הָאָדָם הַיָּחִיד בָּעוֹלָם אֲשֶׁר הֶאֱמִין בָּהֶן.

“כָּל הָרַע”, סִכֵּם אוּרִיאֵל בְּפִנְקָסוֹ בִּשְׂפַת רוֹמִי תַמְצִיתִית, "מְקוֹרוֹ בִּסְטִיָּה מִן הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר וּמֵחֻקֵּי

הַטֶּבַע". שָׁקוּעַ בְּמַחֲשָׁבוֹת כָּאֵלֶּה בְּלָשׁוֹן מֵתָה אֲשֶׁר הִתְאִימָה אָמְנָם לְאָדָם שֶׁנִּתַּק מִן הַחַיִּים, יָצָא בְּעֶרֶב קָרִיר אֶחָד אֶת בֵּיתוֹ, וּלְפֶתַע הִרְגִּישׁ בְּיָד מְטַפַּחַת עַל כְּתֵפוֹ. הוּא הֵסֵב רֹאשׁוֹ בְּתִמָּהוֹן, וְתִמְהוֹנוֹ גָּדַל וְעָצַם בִּרְאוֹתוֹ לְפָנָיו פָּנִים מְאִירוֹת וְיָד יְדִידוּתִית – זוֹ לוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אַחֲרֵי חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה. הוּא נִרְתַּע לַאֲחוֹרָיו, בְּלִי שֶׁהִכִּיר אֶת הַדְּמוּת הַקְּשִׁישָׁה, בַּעֲלַת זְקַן הַשֵּׂיבָה וְהָעֲנָקִית.

– הֲיִתָּכֵן, סִנְיוֹר דָּא קוֹסְטָא? הַשְּׁכַחְתַּנִי?

מִתּוֹךְ רְעָדָה מוּזָרָה הִרְגִּישׁ אוּרִיאֵל כְּאִלּוּ שְׁנוֹת שִׁבְתּוֹ בְּאַמְשְׂטֶרְדַּם נִשְׁמָטוֹת מֵעָלָיו כְּטַבְּעוֹת נָחָשׁ. עַתָּה הִכִּיר אֶת קוֹלוֹ הַנָּעִים שֶׁל הָרוֹפֵא מִפּוֹרְטוֹ.

הוּא רָאָה אֶת עַצְמוֹ שׁוּב בַּכֶּלֶא שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה הַנּוֹצְרִית בְּפּוֹרְטוֹ. אַךְ לֹא אֶת הָעַצֶּבֶת שֶׁבְּאוֹתוֹ כֶּלֶא חָשׁ עַתָּה, כִּי אִם אֶת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, שְׁמֵי תְּכֵלֶת, אָבִיב וּנְעוּרִים. מִבַּעַד לַעֲרָפֶל דַּק שֶׁל דְּמָעוֹת עֲרֵבוֹת הִסְתַּכֵּל בַּפָּנִים הַטּוֹבוֹת וְהַמְקֻמָּטוֹת שֶׁל הָרוֹפֵא הַזָּקֵן, לָחַץ אֶת יָדוֹ הַגְּדוֹלָה וְהַחֲמִימָה לָחוֹץ הֵיטֵב וְשָׁכַח לְהוֹצִיאָהּ מִתּוֹךְ יָדוֹ, כְּאִלּוּ הִיא הַמּוֹשֶׁכֶת אוֹתוֹ שׁוּב אֶל תּוֹךְ הַחַיִּים, הָאַהֲבָה וְחֶבְרַת הָאָדָם.

מֵהַמִּלִּים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הָרוֹפֵא נִתְחַוֵּר לוֹ לְאוּרִיאֵל, כִּי דוֹן דְּיֶגוֹ לֹא שָׁמַע עַל נִדּוּיוֹ. זֶה לֹא מִכְּבָר בָּא הָעִירָה, בְּבָרְחוֹ עַל נַפְשׁוֹ מִפְּנֵי רְדִיפוֹת הַכְּנֵסִיָּה. – נִכְסְפָה נַפְשִׁי לָמוּת בְּפוֹרְטוּגַל – אָמַר בִּצְחוֹקוֹ הַתַּקִּיף – אַךְ לֹא בִּידֵי הָאִינְקְבִיזִיצְיָה! אוּרִיאֵל הִתְאַפֵּק בְּכָל כֹּחוֹ שֶׁלֹּא לְגַנּוֹת אֶת הָאִינְקְבִיזִיצְיָה שֶׁל הַיַּהֲדוּת, הַקָּשָׁה עוֹד יוֹתֵר, כִּי חָשַׁשׁ שֶׁיַּחֲמִיץ בָּזָה אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת שֶׁנִּתְּנָה לוֹ לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ לְדַבֵּר שׁוּב עִם בֶּן־אָדָם.

– הַאִם עָלְתָה נְסִיעָתְךָ יָפֶה? – שָׁאַל. – לֹא – עָנָה הַזָּקֵן וְעִקֵּם פָּנָיו. – אוּלָם לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל, וּמַה יָּגֵל לִבִּי כִּי נִקְרֵיתָ לְפָנַי, וְלוּ רַק כְּדֵי לְלַוּוֹתֵנִי לְבֵיתִי בְּעִיר זָרָה זוֹ.

בַּדֶּרֶךְ עָנָה אוּרִיאֵל לִשְׁאֵלוֹתָיו שֶׁל הַזָּקָן כְּכָל אֲשֶׁר יָכֹל. אִמּוֹ מֵתָה; אָחִיו וִידַל נָשָׂא אִשָּׁה, וְזוֹ מֵתָה עָלָיו כַּעֲבֹר שָׁנִים מִסְפָּר בְּלִדְתָּהּ. כֵּן, הוּא מַצְלִיחַ בַּהֲוָיוֹת הָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי זֶה מִכְּבָר הִפְקִיד אֶת עִנְיָנָיו בִּידֵי יוֹסֵף – הוּא וִידַל – אֲשֶׁר הִשְׁקִיעַ אֶת נִכְסֵי הַמִּשְׁפָּחָה כֻּלָּהּ בְּחֶבְרָה הוֹלַנְדִּית אַחַת הַנִּקְרֵאת “חֶבְרַת מַעֲרַב הֹדּוּ”, הַשּׁוֹלַחַת בַּיָּם צִי סְפִינוֹת פְּרָטִיּוֹת מְזֻיָּנוֹת, לִשְׁדֹּד אֶת אֳנִיּוֹת סְפָרַד. הוּא לֹא סִפֵּר כִּי רַק בְּתֹקֶף מִכְתָּב רִשְׁמִי הַכָּתוּב בִּידֵי עוֹרֵךְ־דִּין הוּא מְקַבֵּל אֶת הָרִבִּית הַמַּגִּיעָה לוֹ, וְכֵן לֹא סִפֵּר דָּבָר עַל פַּחְדּוֹ הַתְּמִידִי כִּי בְּיוֹם מִן הַיָּמִים יִקַּח אָחִיו לְעַצְמוֹ אֶת נְכָסָיו, וְאָז יִהְיֶה הוּא צָפוּי לִגְווֹעַ בָּרָעָב. בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַדֶּרֶךְ תָּמַהּ אוּרִיאֵל עַל כָּךְ, שֶׁדּוֹן דְּיֶגוֹ זֶה לֹא שָׁמַע מֵעוֹלָם, אַף כִּי הֶחֱלִיף מִכְתָּבִים עִם אַמְשְׂטֶרְדַּם, עַל הַחֵרֶם. הוּא הֶחְלִיט בְּלִבּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאִי־יְדִיעָה זוֹ לְתוֹעַלְתּוֹ: הוּא, הַגֵּא עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁאֵין בּוֹ דֹפִי, הֶחְלִיט בְּלִבּוֹ לִנְהֹג רְמִיָּה בַּסֵּתֶר. הִנֵּה נִמַּח זִכְרוֹ מִלִּבּוֹת בְּנֵי אָדָם. הַאִם עָלָיו לִמְנֹעַ מִנַּפְשׁוֹ שִׂמְחַת־פְּגִישָׁה זוֹ עִם אָחִיו בֶּן עַמּוֹ – הוּא, אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ כָּלְתָה בְּצִמְאוֹנָהּ לְחֶבְרַת אָדָם, אַף כִּי עַד כֹּה לֹא חָפֵץ לְהוֹדוֹת עַל הַדָּבָר?

כְּשֶׁנִּכְנַס לִמְעוֹנוֹ שֶׁל דּוֹן דְּיֶגוֹ רָאָה אֶת אֲיַנְתֵּי, אֲשֶׁר לֹא צִפָּה כָּלַל לִרְאוֹתָהּ – אֲיַנְתֵּי אֲשֶׁר גָּדְלָה וְהָיְתָה לְנַעֲרָה יָפָה בַּעֲלַת עֵינַיִם שְׁחוֹרוֹת וְצוֹחֲקוֹת וְקוֹלָהּ מְלַבֵּב וּתְנוּעוֹתֶיהָ עֲדִינוֹת. מֵאוֹתוֹ רֶגַע גָּמְלָה בּוֹ הַהַחְלָטָה לְהִשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחוֹ שֶׁדְּבַר הַחֵרֶם לֹא יִוָּדַע לָהֶם. לְמַרְאֵה נַעֲרָה יָפָה זוֹ הֻצַּת בְּלִבּוֹ רֶגֶשׁ חָדָשׁ, רֶגֶשׁ נָעִים, קָדוֹשׁ. הָיְתָה זוֹ אֲרֻחַת־עֶרֶב נְעִימָה וּמְלֵאָה זִכְרוֹנוֹת. בְּוַדַּאי, הִיא זוֹכֶרֶת אוֹתוֹ. כָּךְ אָמְרָה.

גַּם אֶת הַמִּשְׂחָקִים וְאֶת הַפְּרָחִים זָכְרָה. הִיא גַּם סִפְּרָה מַה מְגֻחָכִים הָיוּ פָּנָיו בְּקַמְּטוֹ אֶת מִצְחוֹ בִּשְׁעַת הַוִּכּוּחַ עִם אָבִיהָ. כֵּן. גַּם עַתָּה יֶשְׁנָם עוֹד בְּמִצְחוֹ אוֹתָם הַקְּמָטִים. פַּעַם גַּם נָגְעָה בְּמִצְחוֹ בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַדַּקּוֹת וְהוּא רָעַד כֻּלּוֹ מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה. הִיא גַּם פֵּרְטָה עַל נִבְלָהּ, עַל אוֹתוֹ נֵבֶל אֲשֶׁר הוּא נָתַן לָהּ לְפָנִים בְּמַתָּנָה נִגְּנוּ עַתָּה אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַדַּקּוֹת מַנְגִּינוֹת מַקְסִימוֹת.

מָלֵא הִתְלַהֲבוּת יָצָא אֶת הַבַּיִת וְלִבּוֹ טוֹב עָלָיו. תּוֹדָה לָאֵל, הֵן עוֹד צָעִיר הוּא, אַף כִּי חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שְׁנוֹת חַיִּים אִבֵּד לָרֵיק. רַק לִפְנֵי שָׁעוֹת מִסְפָּר חָשׁ עַצְמוֹ זָקֵן, אַךְ עַתָּה יָדַע כִּי צָעִיר הוּא עֲדַיִן.

בְּבֵיתוֹ מָצָא פִּנְקָסוֹ פָּתוּחַ עַל שֻׁלְחָנוֹ כְּרָגִיל. עַתָּה לֹא עִנְיְנוּהוּ הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בּוֹ. אַף עַל פִּי כֵן הֵעִיף עֵינוֹ עַל הַמִּשְׁפָּט הָאַחֲרוֹן: “כָּל הָרַע מְקוֹרוֹ בִּסְטִיָּה מִן הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר וּמֵחֻקֵּי הַטֶּבַע”.

כַּמָּה אֱמֶת יֵשׁ בְּכָךְ! מַה נְכוֹנִים הַדְּבָרִים! וְהוּא הֵן לֹא הָלַךְ – לֹא בְּדֶרֶךְ הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר וְלֹא בְּדֶרֶךְ חֻקֵּי הַטֶּבַע!

ד

בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁנִּתְפַּכַּח מִשִּׁכְרוֹן הִתְלַהֲבוּתוֹ, הֵבִין כִּי לֹא יוּכַל לְהַעְלִים אֶת סוֹד מַצָּבוֹ מִדּוֹן דְּיֶגוֹ. אִם יֵלֵךְ לִמְעוֹן הָרוֹפֵא יִפְגֹּשׁ שָׁם בְּלִי סָפֵק יְהוּדִים. לֹא; הוּא עַצְמוֹ צָרִיךְ לְהַזְהִיר אֶת דּוֹן דְּיֶגוֹ, כִּי הוּא מִחוּץ לַמַּחֲנֶה – מְנֻדֶּה! אַךְ קֹדֶם עָלָיו לְהִפָּגֵשׁ עִמּוֹ – אוּלַי פְּגִישָׁה שֶׁל פְּרִידָה. הוּא שָׁלַח אֶת מְשָׁרְתוֹ לִמְעוֹן הָרוֹפֵא וְהִזְמִינוֹ לְבַקֵּר בְּבֵיתוֹ.

הָרוֹפֵא קִבֵּל אֶת הַהַזְמָנָה גַּם בִּשְׁמוֹ וְגַם בְּשֵׁם בִּתּוֹ. אוּרִיאֵל צִוָּה לְנַקּוֹת אֶת חַדְרֵי הַבַּיִת הַגָּדוֹל הַמָּלֵא קוּרֵי עַכָּבִישׁ; כְּלֵי הַכֶּסֶף הָעַתִּיקִים הוּצְאוּ מִן הָאַרְגָּזִים הַמְכֻסִּים יֵרָקוֹן; מֵעַל הַתְּמוּנוֹת הַגְּדוֹלוֹת הוּסַר הָאָבָק; גַּם פְּרָחִים הוּבְאוּ. וּבָעֶרֶב, לָאוֹר הַצָּנוּעַ שֶׁל הַנֵּרוֹת, אַחֲרֵי שֶׁנִּמְחוּ עִקְּבוֹת הָעִזָּבוֹן שֶׁל שָׁנִים אֲרֻכּוֹת נִתְמַלֵּא הַבַּיִת רוּחַ חֲגִיגִית עַלִּיזָה.

וְאוּרִיאֵל, אֲשֶׁר גַּם מֵעָלָיו נִפְרַק עֹל־שָׁנִים, כְּמִן הַבַּיִת עַצְמוֹ, עָשָׂה רֹשֶׁם יָפֶה בְּשִׁבְתּוֹ לְיַד הַשֻּׁלְחָן וּבְהַחֲלִיפוֹ דִבְרֵי בְּדִיחָה עִם הָרוֹפֵא וְעִם אֲיַנְתֵּי.

אַחֲרֵי הָאֲרֻחָה וְאַחֲרֵי הַיַּיִן הַטּוֹב נִרְדַּם דּוֹן דְּיֶגוֹ לְיַד הַשֻּׁלְחָן. אוּרִיאֵל וְאֲיַנְתֵּי שׂוֹחֲחוּ בְּלַחַשׁ מֵחֲשָׁשׁ פֶּן יְעִירוּהוּ. לֹא עָבַר זְמַן רַב וִידֵיהֶם נִתְלַכְּדוּ וְשׁוּב לֹא נִפְרְדוּ – עַד כְּדֵי כָּךְ הִגִּיעָה הָאַהֲבָה הַפִּתְאֹמִית בֵּין הַשְּׁנַיִם. אַךְ לְפֶתַע תָּקְפָה אֶת אוּרִיאֵל חֲרָדָה, שֶׁמָּא לֹא יוֹסִיף לִרְאוֹתָהּ וְהוּא הֶחְלִיט לְגַלּוֹת לָהּ מִיָּד אֶת אַהֲבָתוֹ.

– לוּ רַק הֵשַׁבְתְּ לִי אַהֲבָה תַחַת אַהֲבָה! – רָעַד קוֹלוֹ בְּדַבְּרוֹ, – אַךְ לֹא. זוֹהִי דְּרִישָׁה גְדוֹלָה מִדַּי בִּשְׁבִיל אָדָם בְּגִילִי. אַךְ אִמְרִי לִי לְפָחוֹת, כִּי אֵין אֲנִי מְעוֹרֵר בָּךְ בְּחִילָה.

הִיא אָמְרָה לַעֲנוֹת, אַךְ הוּא הִשְׁמִיט יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדוֹ וְהִפְסִיקָהּ בִּתְנוּעָה פִּתְאֹמִית.

– לֹא. אַל תַּעֲנִינִי. אַל תַּעֲנִי עַד שֶׁאֲסַפֵּר לָךְ דָּבָר אֲשֶׁר רֶגֶשׁ כְּבוֹדִי אוֹסֵר עָלַי לְהַעְלִים.

הוּא סִפֵּר לָהּ עַל הַחֵרֶם אֲשֶׁר הוּטַל עָלָיו וְעַל בְּדִידוּתוֹ רַבַּת־הַשָּׁנִים וּפָנֶיהָ הִסְתַּמְּקוּ מִפַּחַד וְחֶמְלָה גַם יַחַד.

– וְעַתָּה עֲנִינִי – אָמַר כִּמְעַט בְּתַקִּיפוּת. – הֲתוּכְלִי לֶאֱהֹב אָדָם אֲשֶׁר בְּנֵי עַמּוֹ הֶחֱרִימוּהוּ, אֲשֶׁר לְחֵטְא יֵחָשֵׁב גַּם לְדַבֵּר אֵלָיו וְהוּא לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּפִי כֹּל?

– הֵם לֹא יְסַדְּרוּ לָנוּ חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין – נָשְׁמָה אֲיַנְתֵּי חַסְרַת־יֶשַׁע.

– אַךְ הֲתוּכְלִי לְאָהֳבֵנִי?

הִיא הוֹרִידָה עֵינֶיהָ לָאָרֶץ וְלָחֲשָׁה: – הַרְבֵּה מְאֹד, עַל פִּי יִסּוּרֶיךָ.

אֲבָל בְּכָל הִתְלַהֲבוּתוֹ הָרַבָּה חִלְחֵל מִתַּחַת לְסַף־הַכָּרָתוֹ הָרֶגֶשׁ, כִּי אֵין הִיא מְבִינָה; הוֹאִיל וְלֹא חָיְתָה מִיָּמֶיהָ בְּתוֹךְ עֵדָה יְהוּדִית בִּלְתִּי־נִרְדֶּפֶת אֵין הִיא יְכוֹלָה לְהָבִין עַד כַּמָּה מְסֻגָּלִים גַּם יְהוּדִים לִרְדֹּף.

אָמְנָם לֹא הָיָה צֹרֶךְ לָשֶׁבֶת דַּוְקָא בְּאַמְשְׂטֶרְדַּם: שְׁנֵיהֶם יָגוּרוּ בְּמָקוֹם בּוֹדֵד, וְדָתָם תִּהְיֶה דַת הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר, אֲשֶׁר הוּא יוֹרֶנָּה. וְשׁוּב נִתְלַכְּדוּ יְדֵיהֶם וְשִׂפְתוֹתֵיהֶם דָּבְקוּ בִּנְשִׁיקָה. אוּלָם עֲלֵיהֶם עוֹד לְגַלּוֹת אֶת דְּבַר אַהֲבָתָם הַפִּתְאֹמִית לְאָבִיהָ, וְאוּרִיאֵל עָשָׂה זֹאת בְּרֶגַע שֶׁהָרוֹפֵא הַזָּקֵן הִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ.

– יִשְׁמְרֵנִי הַשֵּׁם! – קָרָא דוֹן דְּיֶגוֹ. – הַעוֹדֶנִי חוֹלֵם? וְרֶגֶשׁ זֶה, כִּי עוֹדֶנּוּ שָׁקוּעַ בַּחֲלוֹמוֹת, הָלַךְ וְגָבַר בּוֹ כַּאֲשֶׁר סִפֵּר לוֹ אוּרִיאֵל אֶת דְּבַר הַחֵרֶם.

– וְהַחֵרֶם… עוֹדֶנּוּ בְּתָקְפּוֹ? – שִׁסְּעָהוּ.

– טֶרֶם הוּסַר מֵעָלַי – עָנָה אוּרִיאֵל בְּעֶצֶב.

הַזָּקֵן קָפַץ מִמְּקוֹמוֹ.

– וּבְאוֹת קַיִן זֶה אֲשֶׁר עַל מִצְחֲךָ הֵעַזְתָּ לְדַבֵּר עִם בִּתִּי?

– אַבָּא! – קָרְאָה אֲיַנְתֵּי.

– אַל תִּקְרָאִינִי “אַבָּא!”. הוּא הִשִּׁיאָנוּ לָבוֹא הֵנָּה וּבְלִבּוֹ תַרְמִית. מָחֳרָם הוּא… וְכֵן גַּם בֵּיתוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו… פּוֹשֵׁעַ! וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתָּנוּ מַה הוּא? הֲכָשֵׁר הוּא?

– וְאַתָּה, אִישׁ נָאוֹר וּבֶן־תַּרְבּוּת, שָׂם לִבְּךָ לִקְטַנּוֹת כָּאֵלֶּה? – קְטַנּוֹת? לָמָּה אֵפוֹא עָזַבְתִּי אֶת פּוֹרְטוּגַל שֶׁלִּי?

– כָּל טֶקֶס וּמִנְהָג הוּא בְּנִגּוּד לַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר – אָמַר אוּרִיאֵל בְּקוֹל נָמוּךְ וּפָנָיו חָוְרוּ כִּפְנֵי מֵת.

– כָּעֵת רוֹאֶה אֲנִי כִּי מִיָּמֶיךָ לֹא הֵבַנְתָּ אֶת דָּתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה וְהַנֶּהְדֶרֶת. אָמְנָם כֵּן, אֲנָשִׁים נְאוֹרִים וּבְנֵי תַרְבּוּת! הַאִם אֵין קְהִלָּתֵנוּ בְּאַמְשְׂטֶרְדַּם מְלֵאָה אֲנָשִׁים נְאוֹרִים וּבְנֵי תַרְבּוּת: מְדַקְדְּקִים, מְשׁוֹרְרִים, פִילוֹסוֹפִים, שׁוֹפְטִים? שִׂים נָא אֶל לִבְּךָ: אַחְדּוּת אֻמָּתֵנוּ מִנַּיִן? מִן הַטֶּקֶס וְהַמִּנְהָג! מַה שּׁוֹמֵר וּמְלַכֵּד אֶת הָעֲצָמוֹת הַפְּזוּרוֹת עַל פְּנֵי כָּל הָעוֹלָם? הַטֶּקֶס וְהַמִּנְהָג!

וּמַה יֵּשׁ בָּהֶם? הוֹד וְשֶׁגֶב יֵשׁ בָּהֶם. זוֹהִי מָסֹרֶת מִשָּׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת. הִנֵּה, זֶה טַעְמָם שֶׁל הַחַיִּים!

– אֲבָל זוֹהִי עַבְדוּת עֲלוּבָה – הֵשִׁיב אוּרִיאֵל וְקוֹלוֹ רַךְ יוֹתֵר. – עֲלוּבָה?! הֵן עֲבוֹדַת אֱלֹהֵינו מְלֵאָה שִׂמְחָה. הַאִם לֹא רָקַדְתָּ מִיָּמֶיךָ בְּ“שִׂמְחַת תּוֹרָה”? מִי עוֹד יָגֵל כְּאַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? אֵין דָּת בָּעוֹלָם אֲשֶׁר רַבָּה בָּהּ הַשִּׂמְחָה כִּבְדָתֵנוּ! הַצָּרָה הִיא, כִּי חָסֵר אַתָּה זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת שֶׁיִּקְשְׁרוּךָ לְדָתֵנוּ הַמְפֹאֶרֶת. בָּאתָ אֵלֶיהָ רַק לְאַחַר שֶׁבָּגַרְתָּ וְהֵבֵאתָ אֵלֶיהָ רַק אֶת הָעַיִן הַקָּרָה שֶׁל הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר.

– אֲבָל אַתָּה אֵינְךָ מְקַבֵּל כָּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֵב הָרַבָּנִים. מֻבְטָחְנִי כִּי בְּפּוֹרְטוֹ לֹא הַכֹּל שָׁמַרְתָּ וְקִיַּמְתָּ.

– אֶת אֲשֶׁר יָכֹלְתִּי שָׁמַרְתִּי וְקִיַּמְתִּי. הֶאֱמַנְתִּי כְּפִי יְכָלְתִּי. אִם יֵשׁ לִי סְפֵקוֹת מִשֶּׁלִּי, לָמָּה אֲבִיאֵם לִפְנֵי הָעֵדָה כֻּלָּהּ וְלָמָּה אֶגְרֹם לָהֶם מְבוּכָה? רֵעַ יֵשׁ לִי בְּעִיר זוֹ – אֵין בִּרְצוֹנִי לְפָרֵשׁ בִּשְׁמוֹ – וְדוֹמַנִי כִּי כּוֹפֵר גָּדוֹל הוּא מִמְּךָ. אַךְ הַאִם יַשְׁבִּית אֶת שַׁלְוַת הֶהָמוֹן? לֹא. אֵין הוּא עוֹשֶׂה זֹאת! מִשְׂרָה גְבֹהָה לוֹ בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת וּבוֹ יִתְבָּרְכוּ כָּל בְּנֵי הָעֵדָה. רַק לִי יְגַלֶּה סְפֵקוֹתָיו בְּמִכְתָּבִים כְּתוּבִים בִּשְׂפַת רוֹמִי נָאָה. לֹא, לֹא, סִנְיוֹר דָּא קוֹסְטָא, אֵין אֵילֵי־בַרְזֶל חֲבִיבִים עַל הַקָּהָל.

לְשֵׁמַע דִּבְרֵי הָרוֹפֵא הַזָּקֵן הִתְחִיל אוּרִיאֵל לַחֲשֹׁד בְּעַצְמוֹ, כִּי הוּא, אוּרִיאֵל, טוֹעֶה בַּהֲבָנַת חַיֵּי הָאָדָם כָּרָאוּי, כִּי הוּא מִתְיַחֵס לַכֹּל בִּרְצִינוּת יְתֵרָה, וּבְלִבּוֹ חָשׁ רֶגֶשׁ־כְּאֵב נָבוּב, רֶגֶשׁ שֶׁל קָרְבַּן־שָׁוְא. נִדְמָה לוֹ, כִּי גַּם אֶת הַיַּהֲדוּת לֹא הֵבִין, לֹא הִשִּׂיג אֶת הַהוֹד הַפְּנִימִי הַצָּפוּן בְּצוּרוֹתֶיהָ הַחִיצוֹנִיּוֹת, וּבְהִתְבּוֹנְנוֹ בִּפְנֵי אֲיַנְתֵּי הַנּוּגִים שָׁב וְהִתְעוֹרֵר בּוֹ רֶגֶשׁ הָאַחֲוָה וְהָאַהֲבָה לְעַמּוֹ. מַה טּוֹב לִחְיוֹת בְּתוֹךְ הָעָם, לִהְיוֹת דָּבֵק בַּאֲיַנְתֵּי!

אַךְ הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר הִתְנַגֵּד בְּתֹקֶף אַכְזָרִי, וְהוּא יָדַע, כִּי לֹא יוּכַל לְשַׁנּוֹת אֶת דַּעְתּוֹ, כִּי שׁוּב לֹא יוּכַל לְהַאֲמִין בְּדָת אֲשֶׁר כְּאִלּוּ נִגְלְתָה מִשָּׁמַיִם. – קוֹף עִם קוֹפִים אֶהְיֶה! – חָשַׁב בִּמְרִירוּת.

ה

וְכָל שֶׁהִרְבָּה לַחְשֹׁב בְּהַחְלָטָה זוֹ, לְאַחַר שֶׁדּוֹן דְּיֶגוֹ נִעֵר אֶת אֲבַק מִפְתָּנוֹ בְּבוּז, כֵּן נִתְבַּצֵּר בָּהּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר. הוּא יַעְרִים עַל הַיַּהֲדוּת, יַעַבְדָהּ בְּהֶבֶל פִּיו וְיִלְעַג לָהּ בְּסֵתֶר לִבּוֹ. גְּנֵבַת דַּעַת? נָכוֹן, אַךְ בָּהֶם הָאַשְׁמָה, הֵם הֱבִיאוּהוּ לִידֵי כָךְ. בִּסְפָרַד וּבְפוֹרְטוּגַל הָיוּ יְהוּדִים מַעֲמִידִים פְּנֵי נוֹצְרִים; וְהוּא יַעֲמִיד פְּנֵי יְהוּדִי בֵּין יְהוּדִים וִיחַקֶּה כְּקוֹף אֶת הַקּוֹפִים הָאֲחֵרִים. הוּא לֹא רָאָה כָּל קֹשִׁי בְּדֶרֶךְ הַחֲרָטָה וְהַשִּׁיבָה אֶל הָעֵדָה. אָחִיו יוֹסֵף, פֶּתִי יָקָר וְעָלוּב זֶה, יַעֲזֹר לוֹ בְּכָךְ. בְּדוֹן דְּיֶגוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ כִּמְתַוֵּךְ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָחוּשׁ בְּכַוָּנָתוֹ הָאֲמִתִּית. וְאָז, אַחֲרֵי שֶׁיִּתְקַבֵּל שׁוּב לָעֵדָה, תִּהְיֶה לוֹ אֲיַנְתֵּי לְאִשָּׁה.

בָּזֶה לֹא הָיָה לוֹ כִּמְעַט שׁוּם סָפֵק; מַבַּט־הַפְּרִידָה שֶׁלָּהּ הָיָה מָלֵא הַבְטָחוֹת וּבַקָּשׁוֹת, וּפִתְקָה קְצָרָה שֶׁקִּבֵּל לְמָחֳרָת הַבֹּקֶר בִּטְּלָה אֶת כָּל סְפֵקוֹתָיו.

“סִנְיוֹר דָּא קוֹסְטָא הָאֻמְלָל שֶׁלִּי”, כָּתְבָה. "כָּל הַלַּיְלָה שָׁכַבְתִּי עֵרָה עַל מִשְׁכָּבִי וְהָגִיתִי בְּךָ.

לָמָּה תַהֲרֹס אֶת חַיֶּיךָ בְּשֶׁל הַפְשָׁטָה סְתָם? הַאִם לֹא תוּכַל לְהַשְׁלִים? – יְדִידָתְךָ אֲיַנְתֵּי".

הוּא נָשַׁק לַפִּתְקָה. אַחַר הִתְחִיל לַחְשֹׁב כֵּיצַד לִפְגֹּשׁ בְּאָחִיו יוֹסֵף. הָיוּ יָמִים שֶׁיוֹסֵף עָבַר בְּמִקְרֶה עַל פְּנֵי בֵּית אָחִיו, אִם כִּי תָמִיד בַּמִּדְרָכָה אֲשֶׁר בָּעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הָרְחוֹב. מֵעַתָּה יָשַׁב אוּרִיאֵל לְיַד חַלּוֹן חֶדְרוֹ מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב וְחִכָּה לְאָחִיו. רַק כַּעֲבֹר שְׁלשָׁה יָמִים רָאָהוּ עוֹבֵר בָּרְחוֹב, וְעִמּוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן, בֶּן־הַשֵּׁשׁ. הוּא רָץ לְמַטָּה, יָצָא לָרְחוֹב וְהֵרִים אֶת הַיֶּלֶד בִּזְרוֹעוֹתָיו. – הָהּ, וִידַל! – קָרָא, וְאַהֲבַת־אֱמֶת הָיְתָה בְּקוֹלוֹ.

– אַתָּה?! – אָמַר יוֹסֵף, נִפְתָּע וּמְזֻעֲזָע לְמִשְׁמַע הַשֵּׁם הַנִּשְׁכָּח. אוּלָם מִיָּד שָׁבָה אֵלָיו רוּחוֹ וְהוּא אָמַר בְּכַעַס: – אַל תְּשַׁקֵּץ אֶת דָּנִיּאֵל שֶׁלִּי בְּמַגָּעֲךָ!

– בֶּן אָחִי הוּא, וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתוֹ. מַה יָפֶה הוּא! – וְהוּא נָשַׁק לַיֶּלֶד הַקָּטָן, אָחַז בְּיָדוֹ וְרָץ אֶל דֶּלֶת בֵּיתוֹ, בְּהִתְחַנְּנוֹ לִפְנֵי וִידַל לָסוּר אֵלָיו לִרְגָעִים אֲחָדִים. יוֹסֵף הִבִּיט כֹּה וָכֹה אֲחוּז פַּחַד. אִישׁ לֹא נִרְאָה בְּקִרְבַת מָקוֹם וְהוּא מִהֵר לְהִכָּנֵס פְּנִימָה. לְמִן הָרֶגַע הַהוּא שִׂחֵק אוּרִיאֵל בְּאָחִיו הַנִּכְבָּד כְּבִכְלִי אִשְׁקוּקִי, בְּלִי שֶׁהַלָּה הִרְגִּישׁ בַּדָּבָר. לְאַט לְאַט, עַל יְדֵי שִׂיחוֹת חֲשָׁאִיּוֹת יוֹם יוֹם, עָלָה בִּידֵי יוֹסֵף לְהָשִׁיב אֶת אוּרִיאֵל לַיַּהֲדוּת. הוּא גַּם קִבֵּל עַל עַצְמוֹ לְתַוֵּךְ בֵּינוֹ לְבֵין הָרַבָּנִים.

לְאוּרִיאֵל אֲקוֹסְטָא הֻגַּשׁ כְּתָב וִדּוּי עַל חֲטָאָיו, וְהוּא נִדְרַשׁ לַחְתֹּם. הוּא הִבְטִיחַ לִחְיוֹת מִכָּאן וּלְהַבָּא חַיֵּי יְהוּדֵי טָהוֹר, וְהַחֵרֶם בֻּטַּל. בְּשַׁבָּת הָלַךְ לְבֵית־הַכְּנֶסֶת וְעָלָה לַתּוֹרָה. זִקְנֵי הָעֵדָה נִגְּשׁוּ וְתָקְעוּ לוֹ כַּף; גַּל רֶגֶשׁ חַם עָבַר אֶת הָעֵדָה כֻּלָּהּ וְאוּרִיאֵל שָׁכַח לְרֶגַע אֶת צְבִיעוּתוֹ וְהִתְרַגֵּשׁ מְאֹד לְמַרְאֵה קַבָּלַת־הַפָּנִים הַחַמָּה שֶׁעָרְכוּ לוֹ בְּנֵי עַמּוֹ, בְּשׁוּבוֹ אֲלֵיהֶם. לִבּוֹ עָבַר עַל גְּדוֹתָיו בְּזִכְרוֹנוֹת נְעִימִים עַל נְעוּרָיו וְעַל אֶרֶץ־הַשֶּׁמֶשׁ, בִּרְאוֹתוֹ אֶת עֲצֵי הַשָּׁקֵד וְהַלִּימוֹן מִפּוֹרְטוּגַל אֲשֶׁר נִקְבְּעוּ בַּעֲצִיצִים לִפְנֵי אֲרוֹן־הַקֹּדֶשׁ.

מֵרָחוֹק רָאָה אֶת עֵינֵי אֲיַנְתֵּי הַמְחַיְּכוֹת אֵלָיו מֵעֶזְרַת הַנָּשִׁים וּבְאָזְנָיו רִנְנוּ דִבְרֵי הַנָּבִיא יוֹאֵל: “וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת־הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה, הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגֶּזֶם”.

לֵיל שִׂמְחָה רַבָּה הָיָה לוֹ הַלַּיְלָה בּוֹ יָשְׁבוּ שׁוּב דּוֹן דְּיֶגוֹ וּבִתּוֹ אֲיַנְתֵּי אֶל שֻׁלְחָנוֹ, הֶעָרוּךְ הַפַּעַם בְּכַשְׁרוּת, וְעִמָּהֶם אָחִיו הָאָהוּב יוֹסֵף, אֲשֶׁר שָׂמַח לֹא פָּחוֹת מִכָּל הַמְּסֻבִּים לְשׁוּבוֹ שֶׁל אוּרִיאֵל לְחֵיק הָעֵדָה.

גִּלּוּ לוֹ לְיוֹסֵף אֶת סוֹד הָאֵרוּסִין – סוֹד אֲשֶׁר לֹא עָמַד לְהִתְפַּרְסֵם אֶלָּא כַּעֲבֹר חֳדָשִׁים מִסְפָּר – אַךְ הוּא שָׂמַח בַּתַּפְקִיד אֲשֶׁר מִלֵּא וְלֹא עָלָה כְּלָל עַל דַּעְתּוֹ, כִּי לֹא הָיָה אֶלָּא כְּלִי־מִשְׂחָק בִּידֵי אָחִיו. הוּא שָׁר אֶת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מִתּוֹךְ לֵב טוֹב וְשָׂמֵחַ וְקוֹלָהּ שֶׁל אֲיַנְתֵּי לִוָּהוּ מִתּוֹךְ שָׂשׂוֹן. לִפְנֵי לֶכְתּוֹ הִבְטִיחַ יוֹסֵף לְאָחִיו, כִּי יִשְׁלַח אֵלָיו אֶת דָּנִיּאֵל הַקָּטָן לְיָמִים אֲחָדִים.

ו

אוּרִיאֵל אֲקוֹסְטָא יָשַׁב וְסָעַד עִם דָּנִיּאֵל, וְהֵזִין אֶת עֵינָיו בְּיָפְיוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד, אֲשֶׁר גָּרַם לוֹ עֹנֶג וְגִיל בְּפִטְפּוּטוֹ בִּשְׁנֵי הַיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים. דָּנִיּאֵל עָמַל קָשֶׁה עַד שֶׁנּוֹכַח, כִּי הַדּוֹד הַגָּדוֹל הַזֶּה אֵינוֹ מֵבִין הוֹלַנְדִּית וְיֵשׁ לְדַבֵּר עִמּוֹ פּוֹרְטוּגֶזִית.

הַמְּשָׁרֵת הַכּוּשִׁי עָמַד וְשֵׁרַת לִפְנֵיהֶם. הוּא הֶחֱלִיף עַתָּה אֶת צַלַּחַת הַבָּשָׂר שֶׁל דָּנִיּאֵל וְהִגִּישׁ לוֹ לַחְמָנִיּוֹת.

– וְשַׁמֶּנֶת? – אָמַר אוּרִיאֵל בְּהַגִּישׁוֹ לוֹ אֶת סֵפֶל הַשַּׁמֶּנֶת.

– לֹא, לֹא! – קָרָא דָנִיּאֵל, מַבַּט חֲרָדָה בְּעֵינָיו וְהוּא נִרְתָּע לְאָחוֹר.

אוּרִיאֵל הִצְטַחֵק. – וּמָה? יְלָדִים קְטַנִּים אֵינָם אוֹהֲבִים שַׁמֶּנֶת? – הוּא יָצַק אֶת כָּל הַשַּׁמֶּנֶת אֲשֶׁר בַּסֵּפֶל עַל גַּבֵּי לַחְמָנִיתוֹ הוּא וְהִמְשִׁיךְ לֶאֱכֹל.

אַךְ דָּנִיּאֵל הַקָּטָן הִבִּיט בּוֹ בְּמַבָּט מָלֵא פַּחַד וְהִפְסִיק לֶאֱכֹל.

– דּוֹדִי – קָרָא לְבַסּוֹף – אֵין אַתָּה יְהוּדִי. אוּרִיאֵל צָחַק מִתּוֹךְ רֹגֶז. – יֶלֶד קָטָן צָרִיךְ לֶאֱכֹל וְלֹא לְדַבֵּר.

– אֲבָל, דּוֹדִי! אָסוּר לֶאֱכֹל מַאַכְלֵי חָלָב מִיָּד אַחֲרֵי אֲכִילַת בָּשָׂר!

– טוֹב, טוֹב, רַב קָטָן! – אוּרִיאֵל דָּחָה מֵעַל פָּנָיו אֶת צַלַּחְתּוֹ וְצָרַם בְּחִבָּה אֶת אֹזֶן הַיֶּלֶד.

בְּבוֹא הַיֶּלֶד הַבַּיְתָה פִּטְפֵּט וְסִפֵּר עַל הַעֲבֵרוֹת שֶׁעוֹבֵר דּוֹדוֹ. יוֹסֵף מִהֵר אֶל אוּרִיאֵל וְנָזַף בּוֹ עַל הִתְנַהֲגוּתוֹ. אוּרִיאֵל עָנָהוּ בַּחֲרוֹן־אַף וּבְגִלּוּי־לֵב:

– אַךְ קוֹף עִם קוֹפִים אָנֹכִי – אָמַר.

– מוּטָב שֶׁתֹּאמַר קוֹף בֵּין חֻלְדּוֹת־בָּר אֲשֶׁר תִּמְצֶאנָה וְתִטְרֹפְנָה אוֹתְךָ – אָמַר יוֹסֵף. – צְבִיעוּתְךָ תִּגָּלֶה בִּמְהֵרָה לְעֵין כֹּל וְאָז אֶהְיֶה לִצְחוֹק בְּעֵינֵי כָּל הַקָּהָל.

כָּךְ הִתְחִילָה הַמְּרִיבָה הַשְּׁנִיָּה – חֲרִיפָה וּמָרָה יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנָה. יוֹסֵף הִלְשִׁין עַל אוּרִיאֵל בִּפְנֵי דּוֹן דְּיֶגוֹ, אֲשֶׁר רָגַז מְאֹד לְשֵׁמַע הַדְּבָרִים.

– אֲנִי לֹא אֶתֵּן אֶת בִּתִּי לְקוֹף – אָמַר לְאוּרִיאֵל. – אַךְ אֲיַנְתֵּי אוֹהֶבֶת אֶת הַקּוֹף, עִנְיָנָהּ הוּא – הֵשִׁיב אוּרִיאֵל. – לֹא. עִנְיָנִי הוּא. חַי אֱלֹהִים! אֵינִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סָב לְגוֹרִילוֹת. – וְלִי נִדְמֶה, כִּי בְּפּוֹרְטוֹ הָיִיתָ גַּם אַתָּה קוֹף – קָרָא אוּרִיאֵל, זוֹעֵף כֻּלּוֹ. – כֶּלֶב שֶׁכְּמוֹתְךָ! – צָוַח הָרוֹפֵא הַזָּקֵן וּפָנָיו נִתְעַוְּתוּ. – הַאִם אַחַת הִיא בְּעֵינֶיךָ? הַאִם עָלַי לִרְאוֹת אֶת הַנּוֹצְרִים כְּאַחַי? לֹא, לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת בִּתִּי.

אוּרִיאֵל כָּתַב אֶל אֲיַנְתֵּי. וְהִיא עָנְתָה: “רְאֵה בִּקַּשְׁתִּיךָ לְהַשְׁלִים. הַמִּלְחָמָה שֶׁאַתָּה עוֹרֵךְ מָרָה הִיא בְּיוֹתֵר. אֵין אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵי אָבִי וּבִפְנֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. שְׁלוֹם!”

פְּנֵי אוּרִיאֵל לָבְשׁוּ קַדְרוּת. קִמְטֵי מִצְחוֹ, אֲשֶׁר פַּעַם נָגְעוּ בָּהֶם אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הֶעֱמִיקוּ שׁוּב. הוּא הוֹצִיא אֶת פִּתְקָתָהּ הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיְתָה שְׁמוּרָה עִמּוֹ וְקָרָא בָּהּ שֵׁנִית וּלְאַט:

“לָמָּה תַּשְׁבִּית אֶת חַיֶּיךָ בְּשֶׁל הַפְשָׁטָה סְתָם? הַאִם לֹא תוּכַל לְהַשְׁלִים?”

הַפְשָׁטָה סְתָם! הָהּ! מַדּוּעַ לֹא הָיָה בִּדְבָרִים אֵלֶּה כְּדֵי לְהַזְהִירוֹ וּלְהַעֲמִידוֹ עַל טִיבָהּ שֶׁל אִשָּׁה זוֹ? וּבִכְלָל מַדּוּעַ שָׁכַח אֶת הַחִנּוּךְ הַדּוּ־פַּרְצוּפִי שֶׁקִּבְּלָה? אִשָּׁה אָמְנָם אֵינָהּ זְקוּקָה לְחִנּוּךְ כָּזֶה – צָדַק אָז דּוֹן דְּיֶגוֹ. הַשֶּׁקֶר טָבוּעַ בְּאָפְיָם שֶׁל יְצוּרִים רוֹפְפִים אֵלֶּה. אֵין בָּהֶן נְטִיָּה לְעֶקְרוֹנוֹת; אֵין הֵן מְבִינוֹת אֶת פֵּשֶׁר הַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר הוּא עוֹרֵךְ. דִּמְעוֹת רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ נָזְלוּ מֵעֵינָיו. הָאֵשׁ הָעַתִּיקָה יָקְדָה בְּעוֹרְקָיו. הוּא לֹא יִכָּנַע! עַד יוֹם מוֹתוֹ יִלָּחֵם!

הוּא קָרַע אֶת פִּתְקוֹתֶיהָ וּמִיָּד נִתְעָרֵב רֶגֶשׁ שֶׁל רְוָחָה בְּרֶגֶשׁ הַמְּרִירוּת אֲשֶׁר בְּנַפְשׁוֹ. עַתָּה יָדַע כִּי עַד עוֹלָם לֹא יְמַלְמֵל שׁוּב עִם שְׁאָר הַקּוֹפִים, לֹא יִלְחַץ אֶת יְדֵיהֶם וְלֹא יַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם. שׁוּב לֹא יַעֲזֹב אֶת שֶׁלְוַת חֲדַר־עֲבוֹדָתוֹ וְאֶת בְּדִידוּתוֹ. הוּא יַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת כְּפִי שֶׁחַי בְּמֶשֶׁךְ חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת.

הוּא יָשַׁב לְיַד שֻׁלְחָן־הַכְּתִיבָה שֶׁלּוֹ, אָחַז בְּעֵטוֹ וְהִמְשִׁיךְ לִכְתֹּב בְּיוֹמָנוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהִפְסִיק לִפְנֵי זְמַן לֹא רַב: “כָּל הָרַע מְקוֹרוֹ בִּסְטִיָּה מִן הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר וּמֵחֻקֵּי הַטֶּבַע”. שָׁעוֹת רְצוּפוֹת כָּתַב, לְלֹא הַפְסָקָה. וּלְפֶתַע תְּקָפַתְהוּ הַרְגָּשָׁה שֶׁל רֵיקָנוּת, הַרְגָּשָׁה כִּי דְבָרָיו עַל הַשֵּׂכֶל וְהַטֶּבַע אֵינָם אֶלָּא הֶבֶל וָרִיק. אֶבֶן כְּבֵדָה הֵעִיקָה עַל לִבּוֹ. הוּא הִשְׁעִין אֶת רֹאשׁוֹ הֶעָיֵף וְהַכּוֹאֵב עַל שֻׁלְחָן־הַכְּתִיבָה וּבָכָה כַּאֲשֶׁר לֹא בָּכָה עוֹד מִיָּמָיו.

ז

בַּתְּחִלָּה לֹא יָדְעָה הָעֵדָה כִּי אוּרִיאֵל חָזַר לְסוּרוֹ. הַדָּבָר נִתְחַוֵּר רַק לְאַחַר שֶׁהִשְׁגִּיחוּ, כִּי קַצָּב נוֹצְרִי מֵבִיא לְבֵיתוֹ בְּשַׂר חֲזִיר. הוֹכִיחוּהוּ עַל פָּנָיו בָּרְחוֹב וּבַבַּיִת, אַךְ לְלֹא הוֹעִיל. זִקְנֵי הָעֵדָה דָרְשׁוּ ת

חִדּוּשׁ הַחֵרֶם, אַךְ הָרַבָּנִים הִסְּסוּ, בְּחָשְׁבָם כִּי מוּטָב לָהֶם מֵעַתָּה לְהַעְלִים בִּכְלָל עַיִן מִן הַקּוֹץ אֲשֶׁר לְיָדָם.

בְּאַחַד הַיָּמִים בָּאוּ לְאַמְשְׂטֶרְדַּם שְׁנֵי נוֹצְרִים מִלּוֹנְדוֹן וּבִקְּשׁוּ לְהִתְגַּיֵּר. בְּהַגִּיעַ לְאָזְנָם הַשְּׁמוּעוֹת עַל אוּרִיאֵל אֲקוֹסְטָא הָלְכוּ לִשְׁאֹל בַּעֲצָתוֹ. הוּא הִתְרָה בָּהֶם לְהִשָּׁמֵר מֵעֹל הָרַבָּנִים אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לְשֵׂאתוֹ. אָז בָּאוּ הָרַבָּנִים לִידֵי הַכָּרָה, כִּי הַסְּאָה הֻגְדְּשָׁה, וְאוּרִיאֵל הָחֳרַם שֵׁנִית.

עַתָּה בָּאוּ עָלָיו שָׁנִים קָשׁוֹת עוֹד יוֹתֵר. שׁוּב רָגְמוּ אֶת בֵּיתוֹ בַּאֲבָנִים, וְשׁוּב הָיָה שְׁמוֹ לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה. עַתָּה בָּאָה עָלָיו צָרָה נוֹסֶפֶת, רָעָה מִכָּל רַע.

אָחִיו הִסִּיג לְאַט לְאַט אֶת גְּבוּל נְכָסָיו. אוּרִיאֵל לֹא הֵעֵז לְהָבִיא אֶת הַדָּבָר לִפְנֵי שִׁלְטוֹנוֹת הַמְּדִינָה, אֲשֶׁר בְּעֵינֵיהֶם הָיָה חָשׁוּד כְּכוֹפֵר בְּעִקָּר; חוּץ מִזֶּה לֹא יָדַע אֶת שְׂפַת הַמְּדִינָה וְלֹא הָיָה בָּקִי כְּלָל בַּהֲוָיוֹת הָעוֹלָם. אַהֲבָתוֹ לְאָחִיו הָפְכָה לְשִׂנְאַת מָוֶת, אֲשֶׁר גָּבְרָה וְעָצְמָה כַּאֲשֶׁר נָשָׂא לוֹ יוֹסֵף אֶת אֲיַנְתֵּי לְאִשָּׁה.

כָּךְ עָבְרוּ שֶׁבַע שָׁנִים נוֹרָאוֹת, וְאוּרִיאֵל הַבּוֹדֵד וְהַזָּקֵן בְּלֹא־עֵת חָשׁ שֶׁהוּא שׁוֹקֵעַ בְּ“מָרָה שְׁחוֹרָה”. נַפְשׁוֹ נִכְסְפָה לְחֶבְרַת אָדָם וְעַל לִבּוֹ לֹא עָלָה כְּלָל הָרַעְיוֹן לִמְצֹא לוֹ רֵעִים מִחוּץ לְמַחֲנֵה בְּנֵי עַמּוֹ.

לְבַסּוֹף הֶחְלִיט לְהַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ שׁוּב וּבִקֵּשׁ סְלִיחָה מֵאֵת רָאשֵׁי הַקָּהָל.

אַךְ הַפַּעַם לֹא קִבְּלוּהוּ בְּנָקֵל. זִקְנֵי הָעֵדָה יַחַד עִם הָרַבָּנִים חִקּוּ אֶת דַּרְכֵי־הָאִינְקְבִיזִיצְיָה הַקּוֹדְרִים, אֲשֶׁר מֵהֶם סָבְלוּ הֵם עַצְמָם לִפְנֵי שָׁנִים לֹא רַבּוֹת, וְהִמְצִיאוּ סִגּוּפִים מְשֻׁנִּים כְּאוֹת לִתְשׁוּבָה, לְמַעַן תִּהְיֶה תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל הַכּוֹפֶר חֲקוּקָה עַל לֵב בְּנֵי דוֹרוֹ לְיָמִים רַבִּים.

אוּרִיאֵל הִסְכִּים לְקַבֵּל עָלָיו אֶת הַסִּגּוּפִים בְּלִי שֶׁיָּדַע מָה הֵם. יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה, אֵין הוּא רוֹצֶה אַף בְּיוֹם אֶחָד נוֹסָף שֶׁל בְּדִידוּת.

אֶת הַחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה הִכְנִיסוּ לְתוֹךְ בֵּית־הַכְּנֶסֶת הַמָּלֵא מִפֶּה לָפֶה אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ גְּלִימַת־אֵבֶל שְׁחוֹרָה וּבְיָדוֹ נֵר שָׁחוֹר. הוּא, אֲשֶׁר מִשַּׁחַר יַלְדוּתוֹ הָיָה בַּיְשָׁן וּמָלֵא אֵימַת הַצִּבּוּר, צָרִיךְ הָיָה לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה, לִקְרֹא מֵעָלֶיהָ קֳבָל עַם וְעֵדָה מְגִלָּה אֲרֻכָּה שֶׁל דִּבְרֵי חֲרָטָה וּלְהִתְוַדּוֹת עַל כָּל חֲטָאָיו אֲשֶׁר חָטָא, וְכֵן לְהַבְטִיחַ לִהְיוֹת יְהוּדִי נֶאֱמָן עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן. אַחַר קָרָא אַחַד הָרַבָּנִים בְּכֹבֶד רֹאשׁ מִפְּסוּקֵי תְּהִלִּים פֶּרֶק ע"ח: “וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָווֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא־יָעִיר כָּל־חֲמָתוֹ. וַיִּזְכֹּר כִּי־בָשָׂר הֵמָּה, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב”.

הָרַב לָחַשׁ דְּבַר־מָה לְאוּרִיאֵל וְהוּא הָלַךְ לְקֶרֶן זָוִית אַחַת שֶׁל בֵּית־הַכְּנֶסֶת, פָּשַׁט אֶת כֻּתָּנְתּוֹ וְסָפַג אַרְבָּעִים מַלְקוֹת חָסֵר אַחַת בִּרְצוּעָה. אַחֲרֵי זֶה יָשַׁב לָאָרֶץ וְהֶאֱזִין לְדִבְרֵי הַתָּרַת הַחֵרֶם. לְבַסּוֹף לָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו, הִשְׂתָּרַע עַל גַּבֵּי מִפְתַּן בֵּית־הַכְּנֶסֶת, וְכָל בְּנֵי הָעֵדָה פָּסְעוּ וְעָבְרוּ עַל גּוּפוֹ. אֲחָדִים מֵהֵם בָּעֲטוּ בּוֹ בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ מִתּוֹךְ אֲדִיקוּת וַאֲחֵרִים מִתּוֹךְ רִשְׁעוּת. הַחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה שָׁכַב וּפָנָיו כְּבוּשִׁים בַּקַּרְקַע, בְּלִי לָדַעַת אֶת נַפְשׁוֹ; רַק בִּדְרֹךְ עָלָיו אָחִיו יוֹסֵף הִכִּיר בְּצַעֲדוֹ וּבִנְשִׁימָתוֹ, מִי הוּא מוּג־לֵב זֶה, הַדּוֹרֵך עָלָיו גַּם הוּא.

כְּתֹם כָּל בְּנֵי הָעֵדָה לַעֲבֹר עָלָיו, קָם אוּרִיאֵל וְיָצָא אַף הוּא מִבֵּית־הַכְּנֶסֶת בְּלִי לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו.

בְּנֵי הָעֵדָה, שֶׁעָמְדוּ קְבוּצוֹת־קְבוּצוֹת עַל גֶּשֶׁר־הַיְאוֹר וְשׂוֹחֲחוּ עַל הַמַּחֲזֶה הָאָיֹם, סָרוּ הַצִּדָּה מִתּוֹךְ חֲרָדָה בְּעָבְרוֹ עַל פְּנֵיהֶם. כְּסַהֲרוּרִי עָבְרָה הַדְּמוּת הַזָּרָה, כְּתֵפֶיהָ זְקוּפוֹת, רֹאשָׁהּ מוּרָם מִתּוֹךְ יְהִירוּת רַבָּה, נְחִירֶיהָ מַרְתִּיתִים, אַךְ פָּנֶיהָ – כִּפְנֵי הַמֵּת. בְּנֵי הָאָדָם לֹא רָאוּהוּ שׁוּב. סָגוּר וּמְסֻגָּר הָיָה בַּחֲדַר־עֲבוֹדָתוֹ. עָבַד יוֹמָם וָלַיְלָה מִתּוֹךְ קְדַחְתָּנוּת וְכָתַב אֶת תּוֹלְדוֹת חַיָּיו. “דֻּגְמַת חַיֵּי אָדָם”, קָרָא לַסֵּפֶר מִתּוֹךְ חֲשִׁיבוּת טְרַגִית. לֹא הָיָה בּוֹ זֵכֶר לְמַה שֶׁאֲנָשִׁים קוֹרְאִים חַיֵּי אָדָם. הָיְתָה בּוֹ הַרְצָאָה יְבֵשָׁה שֶׁל דֵּעוֹתָיו הַמָּפְשָׁטוֹת, שֶׁל הִתְקַדְּמוּתוֹ וְהִתְקָרְבוּתוֹ לְהַשְׁקָפוֹת רְחָבוֹת יוֹתֵר, לַגִּלּוּי הַגָּדוֹל כִּי “כָּל הָרַע מְקוֹרוֹ בִּסְטִיָּה מִן הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר וּמֵחֻקֵּי הַטֶּבַע”. הוּא גַּם הִתְקִיף הַתְקָפָה מָרָה אֶת הַיַּהֲדוּת וְרַבָּנֶיהָ: “אִלּוּ הָיָה יֵשׁוּ מוֹפִיעַ שֵׁנִית הָיוּ מוֹקִיעִים אוֹתוֹ שׁוּב עַל צְלָב”

כְּסִּכּוּם נִסְיוֹנוֹת־חַיָּיו בִּקֵּשׁ מִכָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת רֵעֵהוּ בַּאֲשֶׁר אָדָם הוּא, וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁכֵּן צִוָּה הָאֱלֹהִים.

הָאֲמִתּוֹת אֲשֶׁר בַּיַּהֲדוּת וּבַנַּצְרוּת לֹא מִפִּי הַגִּלּוּי מִשָּׁמַיִם בָּאוּ כִּי אִם בַּדָּת הַטִּבְעִית יְסוֹדָם. הָאַהֲבָה קָדְמָה לְמֹשֶׁה; הִיא מְקַשֶּׁרֶת אֶת בְּנֵי הָאָדָם זֶה לָזֶה, וְאִלּוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה מַרְחִיקָתָם זֶה מֵעַל זֶה; הָרִאשׁוֹנָה מְבִיאָה אַחְדּוּת וְאַחֲוֶה בְּקֶרֶב הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית, וְהַשְּׁנִיָּה – מָדוֹן וּמְרִיבָה.

עֲבוֹדַת־חַיָּיו הָלְכָה וְקָרְבָה אֶל קִצָּהּ. גַּם מִלְחַמְתּוֹ הַאֲרֻכָּה בָּרַבָּנִים הָלְכָה וְנִגְמְרָה. "תְּעוּדָתִי בַּחַיִּים נַעֲלָה מִתְּעוּדָתָם הֵם כְּהִתְעַלּוֹת הָאֱמֶת עַל הַשֶּׁקֶר; הֵם מְאַחֲזִים אֶת הָעֵינַיִם לְמַעַן יוּכְלוּ לִגְזֹל ת

הָאָדָם וּלְשַׁעְבְּדוֹ, וְאִלּוּ אֲנִי טוֹעֵן בְּשֵׁם הָאֱמֶת וּמוֹדֶה בַּזְּכֻיּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת שֶׁל כָּל אָדָם, הַזַּכַּאי – בַּאֲשֶׁר הוּא אָדָם – לִחְיוֹת בִּרְוָחָה כָּרָאוּי לִגְאוֹן טִבְעוֹ, חָפְשִׁי מֵעֹל אֱמוּנוֹת תְּפֵלוֹת וְטִקְסֵי שָׁוְא".

תַּפְקִידוֹ נִגְמַר. הוּא הִנִּיחַ מִיָּדוֹ אֶת קֻלְמוֹסוֹ, אָחַז בְּאֶקְדָּחוֹ וְהִתְיַצֵּב עַל יַד הַחַלּוֹן לְחַכּוֹת לְאָחִיו יוֹסֵף, כְּמַעֲשֵׂהוּ לִפְנֵי הִתְפַּיְסוּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה עִם הַקָּהָל.

יָמִים רַבִּים עָבְרוּ. לְבַסּוֹף, בְּצָהֳרֵי יוֹם אֶחָד, הוֹפִיעַ יוֹסֵף, אַךְ דָּנִיּאֵל בְּנוֹ הָיָה אִתּוֹ. אוּרִיאֵל הִנִּיחַ מִיָּדוֹ אֶת אֶקְדָּחוֹ, כִּי אָהוֹב אָהַב אֶת הַיֶּלֶד. וְשׁוּב חִכָּה. שׁוּב נִרְאָה יוֹסֵף, הַפַּעַם בְּחֶבְרַת אֲיַנְתֵּי. אוּרִיאֵל הוֹסִיף לְחַכּוֹת.

בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית עָבַר יוֹסֵף לְבַדּוֹ. לֵב אוּרִיאֵל נִתֵּר בְּקִרְבּוֹ מֵרֹב שִׂמְחָה. הוּא כִּוֵּן אֶת אֶקְדָּח

וְיָרָה בְּאָחִיו. הֵד הַיְּרִיָּה נִשְׁמַע בְּכָל הַשְּׁכוּנָה, אַךְ יוֹסֵף לֹא נִפְגַּע וּבָרַח עַל נַפְשׁוֹ.

הָאֶקְדָּח נִשְׁמַט מִיַּד אוּרִיאֵל, אֲשֶׁר קִבֵּל אֶת כִּשְׁלוֹנוֹ בְּהַכְנָעָה שֶׁל יֵאוּשׁ. – אֵין צֶדֶק בָּעוֹלָם! – רָטַן. – מָה אֲפוֹרִים הַשָּׁמַיִם! מַה קַּר וְקוֹדֵר עוֹלָם זֶה! הוּא נִגַּשׁ לַדֶּלֶת וְסָגַר אֶת הַבְּרִיחַ. אַחַר לָקַח בְּיָדוֹ אֶת הָאֶקְדָּח הַשֵּׁנִי. עֵינוֹ נִתְקְלָה בְּאוֹת “ג” הַחֲקוּקָה עָלָיו. גַּבְרִיאֵל! גַּבְרִיאֵל! כַּמָּה זִכְרוֹנוֹת הֶעֱלָה שְׁמוֹ הַקּוֹדֵם עַל לִבּוֹ! דְּמָעוֹת הֵצִיפוּ אֶת עֵינָיו. וּמַדּוּעַ שִׁנָּה אֶת שְׁמוֹ לְאוּרִיאֵל? גַּבְרִיאֵל! גַּבְרִיאֵל! הַאִם הָיָה זֶה קוֹל אִמּוֹ הַקּוֹרֵא אֵלָיו, כְּפִי שֶׁהָיְתָה קוֹרֵאת לוֹ בְּפוֹרְטוּגַל זְרוּעַת הַשֶּׁמֶשׁ וְהַטּוֹבַעַת בִּגְפָנִים וּבְזֵיתִים?

עָיֵף וְיָגֵעַ מִנַּפְתּוּלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, זָקֵן בְּלֹא־עֵת, מְנֻצָּח וּמֻשְׁפָּל בַּמִּלְחָמָה הַאֲרֻכָּה, מְיֻאָשׁ מִמְּצֹא צֶדֶק בָּאָרֶץ מִתַּחַת אוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, נִשְׁעַן אוּרִיאֵל עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן הַכְּתִיבָה שֶׁלּוֹ וְהִצְמִיד אֶת פִּי הָאֶקְדָּח הַקַּר לְמִצְחוֹ. קוֹל יְרִיָּה נִשְׁמַע, וְאוּרִיאֵל נָפַל מֵת – עַל פְּנֵי הַדַּפִּים הַפְּתוּחִים שֶׁל “דֻּגְמַת חַיֵּי אָדָם” שֶׁלּוֹ.